רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, פתח דברRadical Then, Radical Now, Preface

א׳להיות יהודי בעת החדשה פירוש הדבר לשאול את השאלה: מה זה להיות יהודי? אף לא עם אחד בעולם הטיל ספק בזהותו–הוא לעתים תכופות כל כך; אף לא אחד מהם השיב עליה תשובות שונות רבות כל כך. ואם, כפי שהציע הסוציולוג פיטר ברגר,¹Peter Berger, Brigitte Berger, and Hansfried Kellner, The Homeless Mind (Harmondsworth: Penguin, 1974), p. 74. להיות מודרני פירושו להיות במצב של משבר זהות תמידי, הרי שהיהודים הם אב–טיפוס העַם המודרני.

ב׳במובן מסוים, כך אמנם צריכים להיות פני הדברים. הומו–ספיינס היא צורת החיים היחידה הידועה לנו שמסוגלת לשאול שאלות — והיהדות היא דוגמת המופת של עולמנו לעם של שאלות. שוב ושוב אנו קוראים בתורה על ילדים השואלים שאלות. העלילה המופלאה של זהותנו הלאומית, הלוא היא ההגדה של פסח, מובאת בצורה של תשובות לשאלות מפיו של ילד. על סוקרטס, הפילוסוף הדגול של אתונה, נגזר פסק דין מוות על ידי עמיתיו האזרחים בעוון "השחתת הנוער", משום שלימד אותם לשאול שאלות. ביהדות, לימוד ילדים לשאול שאלות הוא מעלה ולא מידה מגונה. "ושאינו יודע לשאול, את פתח לו". היהדות היא אמונה של התעמקות, מחשבה וביקורת עצמית. הצגת השאלות מי אנו, מה אנו ומהי סיבת קיומנו מהווה חלק מן המסורת העתיקה והמכובדת שלנו.

ג׳ועם זאת, יש דבר מה חסר תקדים בזהות היהודית בעולם המודרני שהוא טורד מנוחה מאוד. כוונתי לכך שזה כמה וכמה דורות אנו מבקשים להתכחש למה שבעבר היה לאבותינו מקור לגאווה מוצהרת. במשך ארבעת אלפים שנה כמעט חשו היהודים שהם שונים מן האחרים. הם נקראו למלא תפקיד מיוחד בתולדות המין האנושי. היהודים התבקשו למלא שליחות, לבצע משימה, להגשים ייעוד. הם היו שגריריו של אלוהים בעולם. הם היו "עדיו", כדבריו של הנביא ישעיהו. הם היו החלוצים של חברה מסוג חדש, חברה המבוססת על צדק במקום כוח, על חמלה לחסרי האונים במקום שררה, חברה המושתתת על הרעיון המהפכני של כבוד האדם הנברא בצלמו של אלוהים. הם האמינו בצורה של מונותיאיזם שלא היה לה אח ורע לפני היותם וגם אחר כך. הם האמינו באלוהי האנושות כולה, אך לא האמינו שיש לכפות את דרך חייהם על כלל האנושות. הם האמינו כי "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". קיצורו של דבר, היהודים האמינו כי להיות שונה פירושו להיות בעל זכות, כבוד ואחריות. הם היו פרטיקולריסטים, אנשים שבירכו על השוני.

ד׳ועם זאת, מאז המאה התשע–עשרה, יהודים נמנו עם מנהיגי המגמה האוניברסליסטית בעולם. הם טענו, בין שהיו ציונים ובין לאו, הן בישראל הן בתפוצות, שהיהודים הם ככל אדם אחר, רק יותר מהאחרים. הם תרמו לעולם, מעל ומעבר ליחסם המספרי באוכלוסייה, שורה של הוגי דעות משפינוזה עד מרקס ועד פרויד, שביקשו לשים קץ להבדלי הדת בין בני האדם. יהודים החל מאיינשטיין וכלה בשנברג יצרו שפות חדשות ומופשטות מאוד בתחומי המתמטיקה והמוסיקה. קשת של הוגים יהודים מלודוויג ויטגנשטיין עד קלוד לוי–שטראוס ועד נועם חומסקי תרו אחר תבניות החשיבה המאחדות את כל התרבויות באשר הן. אין זה מפתיע שדווקא יהודי — ד"ר לודוויג זמנהוף (המוכר גם בשם לאזאר מרקוביץ') — הוא שהמציא את האספרנטו, הלשון ה"אוניברסלית". הם התכחשו למה שזכה לברכת אבותיהם: הדעה כי הזהות אינה אלא צורה של שוני, וכי ההבדלים בינינו הם שמעשירים את העולם.

ה׳כך נוצרה דו–ערכיות עמוקה כלפי הזהות היהודית, וזו מסכנת את עצם עתידו של עמנו. כיצד נוכל להעביר אל ילדינו את התשוקה להיות יהודי, אם אנו מתנערים מכך שיש בכלל משהו מיוחד בעובדת היותנו יהודים? כיצד נוכל לקיים את יהודיותה של מדינה יהודית, אם שאיפתנו הראשונה במעלה היא להידמות לכל מדינה אחרת? אחד מהישגיהם של היהודים בעולם המודרני הוא הצלחתם להוכיח את יכולתם להיות מצויים בכל תרבות למעט תרבותם שלהם. בדומה לזֶלִיג בסרטו של וודי אלן, ההופך להיות כל אדם שעמו הוא משוחח, היהודים הפכו לזיקיות, לאנוסים חילוניים, לאמני ההסתרה, למומחי הסוואה ותחפושת.

ו׳אירוני הדבר שאך לעתים רחוקות היינו זקוקים לערכים שלנו יותר מכפי שאנו זקוקים להם היום — לא רק למען עצמנו אלא גם למען העולם — ולא אחת אנו האחרונים המודעים לעובדה זו. בשנת אלפיים הציע מכון מחקר אנגלי–יהודי להגדיר את יהודי אנגליה כקבוצה אתנית, ולא כקהילה דתית. במאמר רב–תובנה העיר עיתונאי לא–יהודי, אנדרו מאר: "כל הגישה הזאת היא שטחית ורדודה, וככל שמרבים לדשדש בה כך היא נעשית שטחית ורדודה יותר". גדולתם של היהודים, טען מאר, נעוצה במורשתם הדתית. היהודים "שונים באמת ובתמים", הוסיף. "הם העשירו את העולם וקראו עליו תיגר".²אנדרו מאר, האובזרוור, 14 במאי, 2000.

ז׳מכאן נגזר הפרדוקס של הזהות היהודית בעולם המודרני: בעוד שיהודים מתכחשים לכך שיש בכלל משהו מיוחד בהיותו של אדם יהודי, לא–יהודים גורסים ההפך מזה, ומבטאים זאת במילים נחרצות. הנה, לדוגמה, דבריו של גדול הסופרים, לב טולסטוי:

ח׳היהודי הוא אותה ברייה מקודשת שהורידה מן השמים את השלהבת הנצחית, והאירה בה את העולם כולו. היהודי הוא המקור, המעיין וכור המחצבת שמהם שאבו שאר הבריות את אמונותיהם ואת דתותיהם.³מצוטט אצל J.H. Herz, A Book of Jewish Thoughts (London: Oxford, 1926), p. 135.

ט׳או, למשל, דבריו של הנשיא האמריקני מן המאה התשע–עשרה, ג'ון אדמס:

י׳אני עומד על דעתי שהעברים עשו למען תִרבותו של האדם יותר מכל אומה אחרת. גם אילו הייתי אתיאיסט והייתי מאמין בגורל נצחי עיוור, עדיין היה עליי להאמין כי הגורל הועיד ליהודים לשמש כמכשיר ההכרחי ביותר לתִרבותן של אומות העולם. אילו הייתי אתיאיסט הנמנה עם הפלג השני, שאנשיו מאמינים או מתיימרים להאמין שהכל מוכתב ביד המקרה, היה עליי להאמין כי המקרה ציווה על היהודים לשמר ולהפיץ את התורה בדבר קיומו של ריבון עולם עליון חכם וכל–יכול, שהיא, כך אני מאמין, העיקרון המהותי שעליו מתבסס המוסר כולו, וכפועל יוצא מזה — הציביליזציה כולה.⁴ג'ון אדמס לפרנסיס אדריאן ואנדרקמפ, 16 בפברואר, 1809, בתוך John Adams, The Works of John Adams, ed. C.F. Adams (Boston: Little, Brown and Company, 1854), vol. 9, pp. 609-610.

י״אוהנה מה שכותב ההיסטוריון הקתולי, פול ג'ונסון:

י״בכל התגליות התפיסתיות שהניב שכלו של האדם נראות מובנות מאליהן ובלתי נמנעות לאחר שהתגלו, אלא שנדרשה גאוניות מיוחדת כדי לגבשן ולנסחן בפעם הראשונה. היהודים ניחנו באותה מתת של גאונות. להם אנו חבים כמה וכמה רעיונות: השוויון בפני החוק, החוק האלוהי והאנושי כאחד; קדושת החיים וכבוד האדם; המצפון האישי ומכאן הגאולה האישית; המצפון הקולקטיבי ומכאן האחריות החברתית; השלום כרעיון מופשט והאהבה כיסוד הצדק; ועוד רעיונות נוספים המהווים את עיקר התוכן המוסרי של רוח האדם. בלעדי היהודים, מן הסתם היה עולמנו מקום ריקני הרבה יותר.⁵Paul Johnson, A History of the Jews (London: Weidenfeld and Nicolson, 1987), p. 585 (להלן תולדות היהודים).

י״גאלה הם דברי הלל מעוררי תדהמה, ואנו מדברים, כמובן, על קולותיהם של אוהדי היהדות. אולם למרבה האירוניה, הקולות הלא–אוהדים — קולותיהם של אנטישמים — ייחסו עוצמה רבה אף יותר ליהודים, שהם נוהגים לייחס להם השפעה כמעט טוטלית על אמצעי התקשורת, הכלכלה והפוליטיקה של המערב.

י״דכאשר אנו בוחנים אפוא את הזהות היהודית, אנו ניצבים בפני שתי תעלומות: מי היה והנו העם הזה המפעיל השפעה רבה כל כך על הציביליזציה המערבית? ומה פשרה של הסתירה המוזרה שבין לא–יהודים ליהודים בכל הנוגע לדברים שיש להם לומר על בני העם הזה? מה הסיבה לכך שבעוד שלא–יהודים רואים ביהודים וביהדות דבר מה יוצא מגדר הרגיל, היהודים עצמם טורחים ומתאמצים כל כך להתכחש להערכה זו, להתייחס לרגילוּת כאל הישג מיוחד במינו? יש אפוא בלבול ודמורליזציה בלב לבה של הזהות היהודית בתקופתנו.

ט״ויחד עם זאת, מבצבץ מתוכה דבר מה עצום ורב–רושם. בזיכרוני עולה ציטוט נוסף, הפעם מפרי עטו של הסופר היהודי–אמריקני מילטון הימלפרב: "כל יהודי בפני עצמו יודע שהוא רגיל בתכלית, אולם בהסתכלות כוללת, דומה שאנו מעורבים בדברים מופלאים וחסרי פשר... מספר היהודים בעולם קטן מטעות סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני. ואף על פי כן, אנו ממשיכים לחרוג מגודלנו המספרי. דברים גדולים, כך נדמה, קורים סביבנו ולנו".⁶Milton Himmelfarb, The Jews of Modernity (New York: Basic Books, 1973), p. 359.

ט״זמה יש בו בעם ה"רגיל בתכלית" הזה המניף אותו אל גבהים של "דברים מופלאים וחסרי פשר"? ומדוע יהודים כה רבים אינם מודעים לכך? אלו הן שתיים מן השאלות המפליאות ביותר על אודות הקיום היהודי, בעבר ובהווה כאחד. לעתים קרובות מדיי מתקשים יהודים לומר מדוע הם יהודים, ומדוע הם חפצים בהמשכו של הסיפור היהודי. זו הסיבה שהניעה אותי לצאת למסע של גילוי עצמי שאותו אני מגולל בספר זה.

י״ז"שואלים אותי מדוע אני יהודי". במילים אלו פתח הסופר הצרפתי, אדמונד פְלֶג, את ספרו מדוע אני יהודי? שיצא לאור בשנת 1927.⁷Edmond Fleg, Why I Am a Jew, trans. Victor Gollancz (London: Gollancz, 1943). פלג כתב את הספר הזה בתקופה שבה נטשו יהודים רבים את היהדות, ובתקופה כזאת כתבתי גם אני את ספרי. בתקופות רבות לא היה כל צורך להציג שאלה זו. אבותינו היו יהודים משום שאבותיהם היו יהודים, וכך אבות אבותיהם, במהלך הדורות הקודמים עד לעת העתיקה. באופן זה שרדו היהדות והעם היהודי. במידה לא–מועטה זוהי המהות של היות האדם יהודי — לרשת אמונה מאלה שהיו לפנינו, לחיות אותה ולהוריש אותה הלאה לאלה שיבואו אחרינו. להיות יהודי פירושו להיות חוליה בשרשרת הדורות.

י״חאלא שיש תקופות שבהן השרשרת מתחילה להינתק, שבהן אין עוד אפשרות להתייחס אל המשכיותם של היהדות ושל העם היהודי כאל דבר מובן מאליו. כך היה בזמנו של פלג, וכך גם בימינו. ברגעים כאלה, אי–אפשר להימנע מהצגת שאלות: מי אנחנו? מה הסיפור שאנו מהווים חלק ממנו? מה פשר נחישותם של אבותינו לדאוג להמשכיותו? האם מה שדיבר אל לבם מדבר גם אל לבנו?

י״טלפני יותר משלושת אלפי שנים ביקש משה מעמו בקשה שהדהדה במשך הדורות אחריו. בדברו אל בני ישראל שעמדו על ספה של הארץ המובטחת, אמר משה: "...ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך".⁸דברים ו:ז. משה היה מנהיגו של עם קטן ופגוע. בני–עמו היו קודם עבדים ועתה היו בני–חורין. הם יצאו למסע ארוך ומייסר במדבר, ועדיין לא הגיעו אל מחוז חפצם.

כ׳בני העם הזה לא היו אנשים מעוררי אמון. הם היו שוחרי ריב ומדון, כפויי טובה, לא–החלטיים ולעתים לא–נאמנים. ואף על פי כן, משה חש שדבר מה מופלא התחולל בקרבם, דבר מה שמשמעותו חרגה מעל ומעבר לאותו זמן, לאותו מקום ולאותו עם. הוא האמין — מוטב לומר ידע — כי העם הזה יהיה מפיצו של מסר נצחי, מסר שישפיע לא רק עליו עצמו, אלא גם על הציביליזציה של העולם. אך הדבר יקרה רק אם דורות רצופים של יהודים יקבלו על עצמם להעביר את אמונותיהם אל ילדיהם ואל ילדי ילדיהם.

כ״ארגע לפני שמשה אמר את הדברים האלה, הוא הגה בקשה נוקבת אף יותר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך..."⁹דברים ו:ה. הפרשן מן המאה השש–עשרה, רבי משה אלשיך, לבטח צדק באמרו ששני הפסוקים הללו כרוכים זה בזה. אין אנו יכולים להעביר אל ילדינו אלא את מה שאנו אוהבים בעצמנו.¹⁰פירוש אלשיך לדברים ו:ו. איננו יכולים לצוות על בנינו להיות יהודים. איננו יכולים לשלול מהם את זכות הבחירה, אף לא ליצור מהם העתקים משוכפלים שלנו. כל שיש בידינו לעשות הוא להראות להם במה אנו מאמינים ולהניח להם להבחין בעצמם ביופייה של דרך חיינו. כדברי המשורר האנגלי וורדסוורת: "מה שאנו אוהבים יאהבו אחרים, ואנו נראה להם כיצד".¹¹ויליאם וורדסוורת, הפתיחה, ספר יד, שורות 446-447.

כ״באינני יכול לומר לילדיי ולנכדיי מה עליהם להיות. הבחירה נתונה בידיהם בלבד, ואני מאחל להם להתברך בכל החלטה שיקבלו. אך יכול אני לומר להם מניין באנו, לאן היו מועדות פניהם של אבותינו ומדוע חשוב היה להם שילדיהם ימשיכו במסע. זהו סיפורנו, סיפור שלא תם עדיין. ויש בו בסיפור הזה פרק שרק הם לבדם יוכלו לכתוב.

כ״גיונתן זקס

כ״דלונדון

כ״האדר התשס"ז / מרס 2007