ראשית חכמה, שער הקדושה י״זReshit Chokhmah, Gate of Holiness 17

א׳אחר שדברנו בקדושת הברית, צריך לבאר מהו הפוגם בו, ומה תהיה תקנתו. ראשונה נדבר בענין המוציא שכבת זרע לבטלה, שהוא היותר מצוי, שכמעט אין אדם בדורנו נמלט ממנו.

ב׳ובמסכת נדה (דף יג ע"א) החמירו בחומר העון, זה לשונם גופא, רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, אמרו לו לרבי אליעזר והרי ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. תניא אידך, אמר להם רבי אליעזר לחכמים אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. הי אמר להו ברישא, אילימא קמייתא אמר להו, בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא, אלא הא אמר להו ברישא, ואמרי ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי, אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ג׳וכל כך למה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר כאלו עובד ע"א, כתיב הכא תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ב) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן.

ד׳ועוד אמר לקמיה (דף יג ע"ב) אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקא מגרי יצר הרע אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא מומר שכך אומנות של יצר הרע, היום אומר עשה כך וכך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א, והולך ועובד. איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, וכתיב התם (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו, אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל. תנו רבנן הגרים והמשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח, ופירשו שם בגמרא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דאמר רבי יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (שם נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, עד כאן לשונו.

ה׳ובמסכת כלה (פ"א) אמרו, רבי אומר הנחמים באלים (ישעיה נז, ה), כל המחמם עצמו להוציא שכבת זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, זו היא נשמתן של רשעים שמחממין עצמם ומוציאין שכבת זרע לבטלה, כל המחמם עצמו חייב מיתה וכל המקשה את עצמו הרי זה מומר, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, עד כאן לשונו.

ו׳ובזוהר (פ' בראשית שלהי דף נו) החמירו גם כן בעונש העון, זה לשונו רבי יהודה פתח (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי קרא איתמר ואוקמוה, אבל תא חזי, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה איסתאב הוא, כמא דאתמר (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם, כל בישין הוו עבדין ולא אשתלים חובייהו עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא, ומאן אינון, דהוו מחבלי אורחייהו על ארעא, הדא הוא דכתיב רק רע כל היום, כתיב הכא רק רע, וכתיב התם לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.

ז׳אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מדי אקרי רשע, כמא דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל אורחיה וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוחא מסאבא דאיקרי רע, דכתיב רק רע כל היום, ולא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא, בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. מנא לן מיעקב, דכד אסתלק שכינתא מניה חשיב דבבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף רוחא מסאבא וגרע נהורא מן סיהרא ופגים לה, ואי תימא אמאי, בגין דדא סאיב מקדשא ואסתלקת שכינתא מעלוי דיעקב, כל שכן ההוא דמסאב אורחיה וסאיב גרמיה דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך כד אסתאב אקרי רע. תא חזי כד בר נש אסתאב לא יתפקד מעלם לטב, ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש, הדא הוא דכתיב (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, כד אזיל באורח מישור כדין בל יפקד רע, ועל דא כתיב רק רע כל היום, וכתיב לא יגורך רע, והא אקרי רע ולא אקרי רשע, וכתיב (תהלים כג, ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, עד כאן לשונו.

ח׳הרי מבואר ענשו, שאינו רואה פני שכינה ולא עאל לפלטרין, וזה מפני הסבות הנזכרות במאמר, הא' שאמר סאיב גרמיה, על ידי שמעורר על כל אבריו רוח הטומאה בכח ההרתחה ההיא שהרתיח עצמו, שאי אפשר טפת הזרע לצאת אלא על ידי חמום כל אברים, נמצאו אבריו מטמאין. וזה דומה בקצת לעון הכעס, שפירש בפרשת תצוה (דף קפב ע"ב) שהמרתיח בכעס מטמא עצמו מבית ומחוץ.

ט׳ולכן פירש בזוהר (פ' וישב דף קפח ע"א) שאין לך עון שיטמא האדם בו יותר מעון זרע לבטלה, זה לשונו ותא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמא דאת אמר (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמא דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובגיני כך (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עד כאן לשונו.

י׳אמר עוד וסאיב ארעא, פירוש שמטמא הארץ העליונה, והטעם כי הארץ העליונה אינה מקבלת שפע אלא מצדיק העליון, והצדיק אינו משפיע אלא בה, וכאשר האדם מחמם עצמו לבטלה גורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע שפע טוב העליון לחיצונים, כי סוד הקמתו בסוד (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק, הוא על ידי התעוררות תורה ומעשים טובים להשפיע בה אור הלובן העליון, ובהיותו בעל קרי שהוא מתחמם על ידי לילית וכוחותיה, גם כן הוא לבטלה, וכל ריק ובטלה הם החיצונים, כאומה שהם משתחוים להבל וריק, נמצא שהשפע שהיה ראוי שתקבל אותו הגברת מקבלת אותו השפחה, נמצא שפחה כי תירש גברתה, והגברת מקבלת המותר שהוא הדין הקשה מצד השמאל, והיינו וסאיב ארעא. ומי שידע סוד הזווג העליון ידע כמה חומר העון הזה.

י״אויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא, מבואר במה שפי'. ולכן מדה כנגד מדה כמו שהיה הפגם בשכינה, לכך לא יקבל פני שכינה, וכמו שהשליט על עצמו רוח הטומאה כן לא תכנס נפשו לפלטרין שהוא סוד הקדושה.

י״בואמר בסוף המאמר, תא חזי כד בר נש אסתאב לא אתפקד, פי' על דרך מה שפי' בגמרא במסכת ברכות (דף יד ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה, רע זה הנזכר בפסוק הוא המוציא זרע לבטלה, והיינו דשלא יבא לידי קרי בלילה כשיהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה הם מרפא לחולי זה כמו שנבאר עוד. ורצה באומרו כד בר נש אסתאב וכו', שכל זמן שלא עשה תשובה מעון זה אינו נפקד בחלומו מעם הקדוש ברוך הוא לטוב, ואדרבה כיון ששלטו עליו החיצונים הוא מחלקם, ופוקדים אותו ברע ומטמאים אותו בקרי, וזה שאמר ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש.

י״גובפרט אם רוצה להכנס בחכמה הפנימית במקום הסוד, והוא פגום במדת צדיק שהוא סוד, הרי הוא נדחה משם, ויטמאוהו להראותו לו שאינו ראוי ליכנס לשם, וכן מוכח בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"א). וכן אמרו בתיקונים, תקונא קדמאה (דף יז ע"ב), זה לשונו בראשית, ב' ראשית, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח, כ), דא איהו תרעא דצדיקיא דאית לון רשו לאעלא תמן, ואחרנין דלאו אינון צדיקיא אתדחיין מתמן, עד כאן לשונו.

י״דעוד בזוהר (פ' נח דף סב ע"א) תא חזי כל חטאי דבר נש כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעיה ומחבל אורחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא, עליה כתיב (ירמיה ב, כב) נכתם עונך לפני, וכתיב ביה (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה', והא אתמר, עד כאן לשונו. ובמקצת נוסחאות בספרים כתיבת יד כתוב, בר בחילא דתיובתא תקיפא.

ט״ועוד בזוהר (פ' נח ריש דף סט) זה לשונו בכל חובין דחייבי עלמא דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא כדאמרן, ובגין כך לא חמי אנפי שכינתא ולא עאל בפלטרין, ועל דא כתיב באלין (בראשית ז, כג) וימחו מן הארץ, איתמחון מן כולא. תא חזי, בההוא זימנא דזמין קודשא בריך הוא לאחייאה מיתיא, כל אינון מתין דאשתכחו לבר בשאר ארעין נוכראין קודשא בריך הוא יברא לון גופייהו כדקא חזי וכו', ולא יהיב לון קודשא בריך הוא נשמתין אלא בארעא דישראל, דכתיב (יחזקאל לז, יב) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב (שם לז, יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו', דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין כל בני עלמא, בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, באלין כתיב וימחו מן הארץ דייקא, ואף על גב דקשו ואיפליגו קדמאי על דא, וימחו כמא דאת אמר (תהלים סט, כט) ימחו מספר חיים. אמר ליה רבי שמעון ודאי לית לון חולקא לעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ, וכתיב (ישעיה ס, כא) לעולם ירשו ארץ, אבל יקומון בדין, ועלייהו אתמר (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה, עד כאן לשונו.

ט״זועם היות שהמאמר הזה מדבר בדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא, ולסברת רבי אבא שלא יקומו בתחיה ולא בדין, מכל מקום נלמוד ממנו כי מי שבדור הזה יעשה כמעשיהם ולא יעשה תשובה לא יהיה לו חלק לעולם הבא, ואם יקום בדין כסברת הרשב"י יהיה לחרפות, שכיון שנתן עיקר טעם לדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא מפני שהיו שופכין זרעם על הארץ, כדכתיב (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולכך גרמו שימחו מן הארץ סתם בין למעלה בין למטה, כן יהיה לכל מי שיעשה כמותם ולא עשה תשובה.

י״זובזוהר (פ' ויחי דף ריט ע"ב) החמיר גם כן בחומר העון על פסוק (ישעיה ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, זה לשונו אמאי כי גמול ידיו, אמר רבי יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע, אוף הכא אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעביד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא. תא חזי, דהא כתיב אוי לרשע רע, אמאי רע, אלא כמא דאמינן דעביד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין והאי לא סליק. ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי כלהו סלקין והוא לא סליק, מאי טעמא אינון קטלו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, ואושיד דמין סגיאין. תא חזי בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה' וכאן כתיב (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, מאי טעמא משום דכתיב (שם לח, ט) ושחת ארצה.

י״חתנן אמר רבי יהודה לית לך חובה בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע. אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו', עד כאן לשונו.

י״טעם היות שבמאמר הזה אמר סתם דלא אית ליה תשובה, צריכין אנו לתרץ ענין זה, שהרי יש להו שאין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפילו מנשה קבלו הקדוש ברוך הוא (סנהדרין דף קג ע"א), אם כן מה ישתנה עון זה מהשאר.

כ׳ונראה לי לתרץ, שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה, כשאר הפוגמים שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע מיד הם מקובלים, וכן מדוקדק בלשונו דסמיך ליה, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי. והטעם מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפי', ולכן כיון שהשכינה קטיגורו אינו מקבלו בתשובה.

כ״אכי בזה יובן פסוק (תהלים לד, יז) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם צעקו וה' שמע, כי עושה רע הם הנקראים המוציאים זרע לבטלה, והם נכרתים מארץ החיים מפני היות הפגם בה, אבל צעקו וחזרו בתשובה וה' שמע ומכל צרותם הצילם, שפירש בזוהר (פ' שמות דף כ ע"א) אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו, רבי יצחק אומר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה, רבי יוסי אומר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל זעקה נוחל העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, עד כאן לשונו. נמצא היות הצעקה למעלה מהתשובה תתאה לכל הפירושים, ולכך וה' שמע. והכוונה היא שתשובתו קשה עד שיגיע לתשובה עילאה.

כ״בוכן כתב החכם כה"ר יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכוונה באומרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה. ועוד על דרך מה שאמרו ז"ל (ע"ז דף יז ע"א) כל באיה לא ישובון וגו' (משלי ב, יט) על מי שיש לו אפיקורסות, שקשה לו להניח דרכו ולא ישוב.

כ״גויש לסייע סברא זו, מדברי רשב"י עליו השלום (זוהר פ' ויקהל דף ריד ע"ב) שהחמיר שם בחומר הפוגם אות ברית, ואמר בסוף דבריו ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו, ואמר אחר כך והני מלי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזיא לחפייא על כל עובדוי, עד כאן לשונו.

כ״דוהטעם שיצטרך תשובה שלימתא לחפייא על כל עובדוי, מפני שמדת הצדיק נקרא כ"ל, שכל המדות נכללות בו כמבואר בתיקונים (דף קמה ע"ב), וכן הפגם בברית הוא פגם בכל אותיות ידו"ד כדפירשו בתיקונים (דף קלא ע"א) מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה', ראשי תיבות מיל"ה סופי תיבות ידו"ד, נמצא הפוגם בברית פגם בכל המדות הכלולות במדת צדיק, ובאותיות השם, וכאילו פגם כל השיעור קומה, ולזה יצטרך תשובה שלימתא דאיהי אתחזייא לחפאה על כל עובדוי, שאפילו פגם כל אבריו צריך שיעשה לתקן כל אבריו כמו שנבאר. ועתה יתורץ בזה באופן אחר, כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם כל אבריו כדפי', ועוד נאריך יותר לקמן.

כ״הוראיה שגם מוציאי זרע לבטלה יש להם תשובה, שהרי דור המבול היו מוציאים זרעם לבטלה, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שנתעכב נח בעשיית התיבה כדי להכריז להם שיחזרו ויעשו תשובה, אמרו במדרש תנחומא בפרשת נח (סי' ה), אמר רבי הונא בשם רבי יוסי מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו אמר לנח (בראשית ו, יד) עשה לך תיבת עצי גופר, עמד נח ונטע ארזים, עיין שם.

כ״וומורי ע"ה כתב בספר אלימה בענין תשובת עון זה, וכללתי, כלל דבריו הוא זה, שמצינו שנקרא רע והרע הוא הפך הטוב, והענין כי הצדיק נקרא טוב, שגורם להמשיך אור היסוד בנקבה, כי שם אשד נחלי הזרע אור העליון, וכיון שזה השפיעו לבטלה נזדמנה לילית שם שהיא נקראת ריק ובטלה, וגורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע לחיצונים, וגורם שפחה כי תירש גברתה, שהשפע שהיה ראוי שיושפע לשכינה נשפע לחיצונים, ולכן נקרא רע, ולכן אינו רואה פני שכינה דהיינו הטוב הצפון הנשפע לה, כיון שפגם לה לא יזכה לאותו הטעם אחר שנכנס לגיהנם, מה שאין כן לשאר החוטאים, כי שאר החוטאים אחר שנשלמה שיעור מדת עונם בגיהנם נכנסים לגן עדן לקבל שכרם, מה שאין כן מי שפגם בהוצאת הזרע לבטלה. ואין לך עון שיטמא האדם נשמתו יותר מבהוצאת זרע לבטלה. וזה אם לא עשה תשובה, אמנם אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא כי צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום התשובה, והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח כי משם נשפע הזרע והוא פגם בחכמה, ולכן צריך לעשות תשובה למעלה ממקום התשובה שהיא הבינה. וצריך לתיקון זה שלשה דברים, הראשון תשובה, השני חכמה, השלישי ענוה, התשובה להתרחק מהרע ולהתדבק בטוב, והיינו שיעשה קישוטין ויחודים לשכינה באופן שמה שנפרדה מהצדיק שתביט פניה לו והיסוד ישפיע בה. וכן התשובה הוא לסגף עצמו בסיגוף והכנעה גדולה, תחת אשר הרתיח עצמו, ובזה יזכה למדת הענוה שהיא למעלה ממקום התשובה, ואין לך דבר שלא יתוקן בהפכו. וכן כשיזכה לחכמה, וימשיך מחכמה אור התורה ליסוד להשפיע למלכות, כנגד טיפי הזרע הנמשכים מהמוח לברית. וכן בהמשכת הסודות העליונות מסוד הדעת ליסוד, גם כן מתקן הפגם, כי בזה השכינה מאירה על ידי היסוד, כדפי' בתיקונים (תז"ח צד ע"א). הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינו תלוי בתשובה, ואין לך דבר שעומד לפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע אחר, אל תחוש, שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל אפילו שלא שב (חגיגה דף טו ע"ב), כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח, וזהו מה שאמרו ז"ל (פסחים דף פו ע"ב) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ברוך הוא, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות, עשה, חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך.

כ״זוצריך להתמיד התשובה שנה אחר שנה, ואל ישכח כמה פעמים הכעיס לבוראו, כי כל עונותיו ספורים וכתובים, ואם לאו הרי לילית מזומנת לפרע ממנו סך עונותיו מה שנתחמם בין ירכותיה שם יפול ואין מקים, עד יעכל כל הרע, כי הקדוש ברוך הוא נותן כח ברשעים לסבול פורענותם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש. והטעם, כמו שנאמר (בראשית לט, י) לשכב אצלה להיות עמה, ואמרו (יומא דף לה ע"ב) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, עד יקבל עונשו, כמו שאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי בהיכלות הטומאה היכל ב דף רסג ע"ב) ששם עונשו, ולא נעתיק לשונו, עיין שם. ולכך תשובתו קשה, שצריך לעשות תשובה על כל פעם ופעם שהרתיח עצמו בהוצאת זרע לבטלה.

כ״חעוד כתב מורי ע"ה בענין ויהי ער בכור יהודה ואונן שנאמר בהם וימיתם ה', ופירשו רבותינו ז"ל (מסכת כלה פ"ג) מכאן שהמוציא זרע לבטלה חייב מיתה לשמים, והטעם הוא כדפי' לעיל, שהטפה ההיא היוצאת לבטלה כיון שלא באה בנקבה מיד החיצונית מזומנת שם ולוקחת חמום הרע ההוא, ועושקת הנשמה שהיתה ראוי לבא בטפה ההיא, נמצא שיש ביד החיצונית כל אותם הנשמות הראויות לבא באותם הטיפות. וכאשר האדם נושא אשה ולא עשה תשובה הראוי, החיצונה מזמנת שם אותם הנשמות הטהורות העשוקות בידה, ובניו מתים כשהם קטנים בתוקפא דאימהון, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"ב). ובהיותו מצטער במיתת בניו מתכפר לו מה שהיה חייב מיתה לשמים, שהרי גם כן הוא מת בקצת, ובלבד שיעשה תשובה מכאן ואילך.

כ״טועל העון הזה נאמר (ירמיה ב, לג) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים צדיקים. וכן מה שפירשו רבותינו ז"ל (נדה דף יג ע"א) שהעתקנו בראש הפרק, שוחטי הילדים (ישעיה נז, ה), שזה שוחט בניו ממש, וכדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת ויחי (דף ריט ע"ב) שהעתקנו לשונו לעיל. ולכך אינו רואה פני שכינה, שאין שכינה מתגלה לו כמו שמתגלה לשאר הצדיקים, אלא אם יעשה תשובה הראויה וכמו שיתבאר, עד כאן קיצור כוונתו.

ל׳עוד בענין המוציא זרע לבטלה, דברי הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צ ע"א) זה לשונו תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למיחמי אפי שכינתא ואקרי רע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי מאן דאפיק ליה בידיה או במלה אחרא, ואי תימא דאפיק ליה באינתו דלא מתעברא הכי נמי, לא אלא כמא דאמרן, ועל דא יבעי בר נש מקודשא בריך הוא דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגום זרעיה, דמאן דאפיק זרעיה במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה, ווי למאן דפגים זרעיה, עד כאן לשונו.

ל״אובמעלת מי שהוא נזהר בהוצאת זרע לבטלה, נתבאר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בפרשת משפטים (סימן שסא דף צח ע"ג) בפסוק וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, זה לשונו תאנא דבי אליהו, זה שאמר הכתוב (דברים לג, כו) אין כאל ישורון, אשרי אדם שיש בו דברי תורה לאמתו ולא יצאת ממנו שכבת זרע חנם, ואפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה על גבי המזבח ככהן גדול, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל. וכל הנעשה עצל מן העבירה ולא עשאה, הרי הוא ניזון מזיו השכינה, שנאמר (שם כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עד כאן לשונו.

ל״בוכשם שצריך לשמור הברית מהוצאת זרע לבטלה, כן צריך לשומרו מנדה שפחה נכרית זונה, ופירש ענין זה בזוהר (פ' בשלח דף ס ע"ב) זה לשונו אמר רבי יצחק ודאי מאן דזכי בצדיק זכי בנצח והוד, ואלין אינון תלתא דאתברכא בהון כנסת ישראל, ומאן דזכי בהו זכי במלכא קדישא, ועאל בכולהו ארבעה, ולקבל ד' אלין נטרא להאי רשימא קדישא מד' אלין, נטירו דכנסת ישראל אסתמרותא דנדה, נטירו דצדיק אסתמרותא דשפחה, נטירו דנצח אסתמרותא דנכרית, נטירו דהוד אסתמרותא דזונה.

ל״גועל דא, לקול ה' אלהיך, דא כנסת ישראל אלהיך, במה זכאן ישראל לקבלא אנפי שכינתא, באסתמרותא מנדה, ועל דא תנינן כתיב (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, מאי לגלות ערותה, דא כנסת ישראל, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו, והא אוקמוה מלי.

ל״דוהישר בעיניו תעשה, דא צדיק, כמא דכתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, לאסתמרא משפחה, והא אוקימנא מלי כמד"א (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גברתה, דגרים לצדיק לאתדבקא בשפחה.

ל״הוהאזנת למצותיו, דא נצח, לאסתמרא דלא ישקר ביה, דלא יעול רשימא דא בבת אל נכר, לא ישקר בנצח דכתיב (שמ"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר, ומאן דנטיר האי קיים מצותיו, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר.

ל״וושמרת כל חקיו, דא הוד, לאסתמרא מן זונה, ואזלא הא כמה דתנינן אמר רבי יהודה מאי דכתיב (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, אלא כל מאן דמזרז גרמיה ושוי דחילו דחרבא שננא תקיפא לקבליה על ירך, מאי על ירך, דא רשימא קדישא, כמד"א (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי.

ל״זדבר אחר חגור חרבך, כלומר זריז ואתקיף יצרך בישא, דאיהו חרבך, על ירך, על ההוא רשימא קדישא לנטרא ליה, ואי נטר ליה כדין אתקרי גבור, וקודשא בריך הוא אלביש ליה בלבושוי, ומאן לבושוי דקודשא בריך הוא הוד ונצח, דכתיב (תהלים קד, א) הוד והדר לבשת, אוף הכא הודך והדרך, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא כדקא יאות, מכאן ולהלאה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך, עד כאן לשונו. הרי מהמאמר הזה נלמוד ענין שמירת הברית בד' הנזכרים.

ל״חוהנה בכלל שמירת הנדה צריך ליזהר מליגע בה, כמו שהאריכו הפוסקים בזה, ולכן צריך להזהיר את האשה דיני הנדה לבישת כתונת לבן וחליפתה, ודיני החציצה והטבילה, שבכמה דברים אפשר שלא תדע האשה בהם ונמצא בועל נדה. ואפשר שלזה כיון רשב"י ע"ה באמרו במאמר בענין הנדה, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו.

ל״טגם כן מבואר במאמר מעלת השומר הברית הנקרא גבור, ומעלתו בעולם הבא, שהקדוש ברוך הוא מלבישו בלבושו שהם נצח והוד. וכן במעלתו כמ"ש בסוף המאמר, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא, הוא התפארת, ומתקיים בו סוף הפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' כי אני ה' רופאך, כי כיון שמתדבק במלכא קדישא יונק הרפואה מאריך אנפין, ומכלל הן אתה שומע לאו חס ושלם.

מ׳וכן במדרש ילקוט דרשו פסוק (שה"ש ג, ז) איש חרבו על ירכו, על אזהרת הברית, זה לשונו דבר אחר איש חרבו על ירכו, זו המילה. מפחד בלילות, שהם זהירים בחטא, שהוא משול בלילה, עד כאן לשונו.

מ״אובענין פגם הברית באשת איש או הבא על נשג"ז, נתבארו בזוהר ובמדרשי רבותינו בענין פגם הברית באשת איש או הבא על הנדה או השפחה או נכרית או זונה, ראינו להעתיק מקצת דבריהם כדי שירא החוטא בשומעו העונש.

מ״באמרו במדרש רבה פרשת כי תשטה (במ"ר ט, ז) על פסוק (מיכה ב, י) קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בניאוף קומו ולכו. מהו וחבל נמרץ, אני אמרתי (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה, שהיו כלם מיוחסים בני אבותיהם ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכולם שומרים עצמם מן הניאוף ולא היה שם ממזרות, כיצד כתוב (דה"א א, ה) אלעזר הוליד את פנחס ופנחס הוליד את אבישוע, וכן כלם, והשלשלת באה כך, ואתה נכנסת על אשת חבירך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר, פסקת את החבל, הוי וחבל נמרץ. מהו נמר"ץ, *נואף *ממזר *רשע *צורר, הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דינם אלא בעון הניאוף.

מ״גומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים, בימי מנשה היו הבנים בני אבותם עכשיו בני זמה הם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, כב) כי אויל עמי וגו', מה כתיב בסוף הפרשה (שם ה, ח) סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אף על פי שעברו על המצות כלם וכפרו בהקדוש ברוך הוא כמה דכתיב (שם ה, יב) כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (שם ה, ט) העל אלה לא אפקד בם נאם ה', אמר הקדוש ברוך הוא על הכל אני כובש ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב (שם ה, י) עלו בשרותיה ושחתו, עד כאן לשונו. עוד לקמן בפרשה עצמה (במ"ר ט, יב) עוברין על עשרת הדברות, וכן נאמר (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות, עד כאן לשונו.

מ״דובבראשית רבה (פרשה כו, ה) זה לשונו אמר רבי שמלאי כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים. רבי עזריה ורבי יהודה בר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר, על הכל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו חוץ מן הזנות, שנאמר (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים וגו', מה כתיב בתריה, (שם ו, ו) ויאמר ה' אמחה את האדם. רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה אמר, כל אותה הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומיים והיו מקבלים מידו, כיון שאמרו לו (בראשית יט, ה) הוציאם אלינו ונדעה אותם, לתשמיש, אמרו לו (שם יט, יב) עוד מי לך פה חתן, ללמד סניגוריא, מכאן ואילך אין לך ללמד סניגוריא עליהם, עד כאן לשונו.

מ״הובבבא מציעא (דף נח ע"ב) אמרינן שלשה יורדין לגיהנם ואינן עולין, ואלו הם, המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש, עד כאן לשונו.

מ״וובעונש הבא על השפחה אמר בויקרא רבה (פרשה ט, ה) זה לשונו דבר אחר, אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז, יב), זה שאמר הכתוב (משלי יד, ט) אוילים יליץ אשם, אמר רבי יודן הטפש הזה מתרגם חובתו בפיו ואומר לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב. רבי יודן בשם רבי לוי אמר אלו בני אדם שנוהגין בשפחות היתר בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא תולה אותם בקדקודי ראשיהם לעתיד לבא (תהלים סח, כב) אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו, כל עמא יימרון יזול ההוא גברא בחוביה, עד כאן לשונו.

מ״זעוד אמרו במסכת דרך ארץ רבתי, נמצא אצלנו בכתיבת יד, והועתק בילקוט (פ' כי תצא סימן תתקלא) הבא על השפחה חייב עליה משום ארבע עשרה לאווין, וכרת בידי שמים, משום לא תזרע כרמך כלאים, ומשום לא תחרוש, ומשום לא תלבש שעטנז, ומשום לא תרצח, ומשום לא תנאף, ומשום לא תגנוב, ומשום לא תחמוד, ולא תענה, ומשום אשת אב, ומשום אשת אח, משום שפחה, משום זונה, משום נדה, משום נכרית, אם היה ישראל וחלל את עצמו וזרעו בכותית לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם היה כהן לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, עד כאן לשונו.

מ״חעוד אמרו בסנהדרין (דף פב ע"א) על פסוק (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל, אמר רב, [בגדה] יהודה זה עבודת אלילים, וכן הוא אומר (ירמיה ג, כ) בגדתם בי בית ישראל נאם ה'. ותועבה נעשתה בישראל, זה משכב זכור, וכן הוא אומר (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, זו זונה, וכן הוא אומר (דברים כג, יח) [ו]לא יהיה קדש בבני ישראל. ובעל בת אל נכר, זה הבא על הכותית. וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. אמר רבי חייא בר אבויה כל הבא על הכותית כאלו נתחתן בע"א, שנאמר ובעל בת אל נכר, עד כאן לשונו.

מ״טעוד במדרש (משלי ה, ג) כי נפת תטפנה שפתי זרה, בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדבר שפתים, ושלא תשטה אותך אחר קולה, למה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, א"ל בני מה החרב אוכלת משני צדיה, כך היא מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. מה כתיב אחריו, רגליה יורדות מות, שמורידה האדם לעומקה של מות, וזהו ייסורין רעים. שאול צעדיה יתמכו, אף על פי שנידון ביסורין בעולם הזה אינו ניצול מדינה של גיהנם, עד כאן לשונו.

נ׳ובעונש הבא על אשת איש, ועל הפנויה בלא ז' ברכות, פירש בזוהר (פ' תזריע דף מד ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא, ועל דא מאן דאתי לאתחברא באנתו אחרא, הא פגים זווגא, כביכול עביד ב' רשויות לעילא, דהא זווגא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא ביה בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי ובזמנא דאיהו בדינא.

נ״אתא חזי, מאן דמתחבר באנתו אחרא כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא יהיב ליה תשובה, בתשובה תליא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא.

נ״ברבי אלעזר אמר, האי מאן דמשקר בכנסת ישראל לא יתקבל בתשובה עד דאיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו אחרא ואכחיש פמליא דמלכא.

נ״גרבי חייא פתח ואמר, גוזל אביו ואמו (משלי כח, כד), אביו דא קודשא בריך הוא ואמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמא דאת אמר (ישעיה ג, יד) גזילת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא דלאו איהי בת זוגיה. תנינן תמן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו. כל הנהנה מן העולם הזה, כלל, דא איהו מאן דאתדבק באנתו למהני מינה, ואף על גב דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה, כאלו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דזיווגא דילהון בשבע ברכות הוא. ומה על פנויה כך, מאן דאתדבק באינתו אחרא דקאים כגוונא דלעילא בזיווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית, דא ירבעם, כמה דאוקמוה. ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסיר, בגין דא גוזל אביו ואמו, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיקונא ותקונא דלעילא, כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית - דפגים לעילא ופגים לתתא ופגים לנפשיה, הדא הוא דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו, לב) משחית נפשו הוא יעשנה.

נ״דובעונש הבא על הכותית פירש בזוהר (פ' חיי שרה דף קלא) מאן דאתדבק דאתתא דשאר עמין עובדי ע"א אסתאב איהו, וההוא ברא דאתיליד ליה יקבל עליה רוח מסאבא, ואי תימא הא מסטרא מאבוי קא אתיא אמאי יקבל עליה רוח מסאבא, תא חזי דהא בקדמיתא אסתאב אבוי בשעתא דאתדבק בההיא אתתא דאיהי מסאבא, וכיון דחב איהו אסתאב בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דאיהו ברא דאתיליד מינה יקבל רוח מסאבא, ולא עוד אלא דעבר על אורייתא, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, בגין דקני על האי ברית. ואמר לקמיה, תא חזי האי מאן דעאל ברית קדישא בההיא איתתא דשאר עמין, גרים לאסתאבא איהו, וגרים לאסתאבא אתר אחרא, ועל דא כתיב (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה ארץ, עד כאן לשונו.

נ״העוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסו ע"א) עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, מאי דכתיב (ירמיה ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים וגו', אותי עזבו, דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא, ובמה משקר ביה, דעייל ליה ברשותא אחרא דאיקרי בורות נשברים, דהא אומין דעלמא עובדי ע"א איקרו בורות נשברים, ודישראל אקרי באר דמיין צלילן נפקי ונזלין מניה, כמד"א (שה"ש ד, טו) ונוזלים מן לבנון, ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו), וכתיב (שה"ש ד, טו) מעין גנים באר מים חיים. אשר לא יכילו המים, מהו, אלא ההוא נהר דנגיד ונפיק אשקי לכל גנתא ורוי לכל אתר ואתר, כמא דאוקימנא, עד דמלי לההוא אתר גנתא דאיקרי באר מים חיים, ומתמן אתזנו עילאין ותתאין, כמד"א (בראשית ב, י) ומשם יפרד, וכל אינון סטרין דסטר שמאלא לא מתשקיין מההוא נביעו דמיין נבעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין, ומאן דמשקר בשמא קדישא בההוא סטרא אתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים ולא עיילו לתמן, וההוא דזכי לנטרא ליה זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא בעלמא דין ובעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב (ירמיה נח, יא) והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, וזכי דאתמלי ההוא באר עילאה לנגדא ברכאן לעילא ותתא, ווי למאן דמשקר בשמא קדישא דהא משקר בשמא עלאה, ולא עוד אלא דגרים להאי באר דלא אתברכאו, קרינן עליה (דברים כב, יט) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, בתולת ישראל דייקא, עד כאן לשונו לעניננו.

נ״וובעונש הבא על נשכ"ז, אמר בתיקונים (דף נט ע"ב) זה לשונו וכל סירכאן דסם המות אינון רגלין דילה, ועלייהו אתמר (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, ואינון ח"י סרכות, ועלייהו כתיב (בראשית ח, כא) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, לאינון דמצלין ח"י ברכאן דצלותין, ומאן דגרים דמי טופנא מתגברין, מאן דאריק מים דזרע ברית מילה בנדה שפחה כותית זונה, ולעולם טרפה אינה חיה, דבכל אתר דתתסרך בבר נש בחובין דילה קטלית, עד כאן לשונו.

נ״זעוד בתיקונים (דף עח ע"ב) תלת קליפין דערלה אינון, משחית, ואף, וחמה, לקבל ערלה איהו עון, דתקינו בצלותא והוא רחום יכפר עון. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. ומאן דאעיל אות ברית ברשו נוכראה אלין ארבעה שלטין עליה, הדא הוא דכתיב (בראשית ז, יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ, על הארץ דא גופא דיליה, עד כאן לשונו.

נ״חעוד בתיקונים (דף פה ע"א) שעון זה הנזכר הוא דומה ממש לפוגם בשבת ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וזה לשונו מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה, כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו ברית ואנח ליה ברשו נוכראה, מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה ואנח לה ברשו אחרא, דאיהי מרה וטחול, ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל ואתגליאו בארעא נוכראה דאהי רשות הרבים, והכי היא מאן דאעייל אות ברית קדש דיליה ברשו נוכראה, עד כאן לשונו.

נ״טעוד בתיקונים (שם דף צז ע"ב) כגוונא דא מאן דנפיק מרשות היחיד ואזיל לרשות הרבים, או דאפיק זרע מניה מאות ברית קדש ואעיל ברשו נוכראה, כאלו האי נטע אילנא דטוב ורע, ובגין דא האי בר נש דנטע בנדה או שפחה או כותית או זונה, אתמר (שמות כ, ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ועל ברתא דאתעבידא כגוונא דא, אתקריאת מסכה, ועלייהו אתמר (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר, מאי בסתר בסתרא דעלמא, עד כאן לשונו.

ס׳עוד בעונש הבא על הכותית ועל הנדה, בזוהר (פ' שמות דף ג ע"א) זה לשונו תלת אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמי דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון, מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבא דנדה קשייא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו, וכל דמקרב בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו. ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי ההוא מסאבו דליג עלוי ואסתאב בכל שייפין דליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בניינא ויסודא דיליה מסאבו רב ותקיף מכל מסאבו דעלמא, דמיד דאקרב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו.

ס״אומאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קדש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב (מלאכי ב, יא) ובעל בת אל נכר, ותנינן לית קנאה קמי קודשא בריך הוא בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא, מה כתיב (במדבר כה, א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד ויחר אף ה' בישראל. רישי עמא דידעי ולא מיחו בידייהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב (שם כה, ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר מאי נגד השמש, נגד הברית דאיקרי שמש, ועלייהו אתמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. מגן, מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש. ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה. ודא הוא נגד השמש. רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא אי ידעין, בגין דחובה דא עלייהו, לקנאה ליה לקודשא בריך הוא בהאי ברית.

ס״במאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא עליה כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכלא קנאה חדא, ועל דא אתדחייא שכינתא מקמיה.

ס״גמאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש, כאלו משקר בשמא קדישא בריך הוא, מאן דמשקר בחותמא דמלכא משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלהא דישראל אי לא בחילא דתיובתא תדיר.

ס״דרבי יוסי פתח ואמר, ויעזבו בני ישראל את ה' וימכור אותם וגו'. מאי ויעזבו, דדחו מינייהו ברית קיימא קדישא, הוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל, כמא דכתיב (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.

ס״המאן דקטיל בנוי, ההוא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי. תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע, וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתייא על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי. סתיר בניינא דמלכא, דחייא נשמתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל דא רוחא דקודשא בריך הוא עביד כביכול בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא. זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, עד כאן לשונו לעניננו.

ס״וובענין מה שאמר (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור, לפירוש הראשון, היינו שהחרב הנוקמת נקם ברית היא הנפרעת מהפוגם הברית, וכן פירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' וארא דף כו ע"א) בארוכה, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתיב, גורו לכם מפני חרב, מאן חרב, [דא חרב] נוקמת נקם ברית, דהא האי חרב קאים לאסתכלא מאן דמשקר בברית, דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מניה האי חרב הוא, דכתיב (איוב שם) כי חמה עונות חרב, מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא, ולא נטיר מאן דנטיר, ולא יהיב לאתריה, דהא לא אתער לגבי אתריה.

ס״זוכל מאן דנטר ליה להאי ברית, איהו גרים לאתערא האי ברית לאתריה ואתברכאן עילאין ותתאין, מאן אתער האי ברית לאתריה, כד אשתכחו זכאין בעלמא, מנא לן מהכא (שמות ו, ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, מאי מגוריהם, כמד"א גורו לכם מפני חרב, בגין דאיהו אתר דאשרי מגור בעלמא, ועל דא גורו לכם מפני חרב, אשר גרו בה מיומא דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא דחילו בה דחילו, ודחילו עילאה בה למיטר פיקודוי, דאי בהאי לא ישדי דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין, עד כאן לשונו.

ס״חעוד במעלת השומר אות הברית ובעונש הפוגם בו נתבאר בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו פתח אידך ואמר, לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי (תהלים צד, יז), תאנא במה זכאן ישראל דלא נחתי לגיהנם ולא אתמסרן בידוי דדומה, אלא בהאי את, דהכי תאנא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדו עליה, זקפין וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מניה ולא אתייהב בידוי דדומה לתתא לגיהנם, דכל מאן דאתמסר בידוי נחית לגיהנם ודאי, ומהאי את דחילין עילאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את, בגין דאיהו אתאחיד בשמא דקודשא בריך הוא, כיון דדוד מלכא לא נטר את קיימא דא כדקא חזי אתעדי מניה מלכותא ואתטריד מירושלים, מיד דחיל וסביר דיחתון ליה לידוי דדומה וימות בההוא עלמא, עד דאתבשר ביה דכתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ביה שעתא פתח ואמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, עד כאן לשונו.

ס״טומעלת השומר הברית מבואר. גם בעונשו, שאמר שמפני שלא שמר אות הברית כדקא חזי סבר דיחתון בידוי דדומה אלולי לא היה הקדוש ברוך הוא אפוטרופוס סניגור עליו, כמבואר בזוהר (פ' בראשית דף ח ע"ב), ואם דוד היה מתירא מדומה עם היות שהיה הדבר בהיתר, שכל ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו (שם, שבת דף נו ע"א), ועם כל זה שלא שמר אות ברית כראוי לא הספיקה תורתו להגן עליו מהיסורין, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צג ע"ב) שדוד המלך ע"ה ראש הסנהדרין והלכה כמותו בכל מקום, שנאמר (שמ"א טז, יח) ונבון דבר וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, מי שפגם בו בלי פקפוק מי יהיה עליו סניגור, הלא ודאי ימסר ביד דומה.

ע׳והרי דוד עם כל זה מצינו שקבל סיגוף ויסורין בתעניות, כמו שנאמר (תהלים קט, כד) ברכי כשלו מצום, והלא מה שנטרד ממלכותו נראה שהיה על מה שחטא באוריה שהרגו בחרב בני עמון, שאמר שם בפרשת בראשית, אבל מה שחטא באוריה עונשא כתיבת עליה וקבל, ועונשא כתיבת היינו מה שאמר לו נתן הנביא (שמ"ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, מי שחטא בברית כמה צריך שיצטער בסיגוף ותענית כל ימיו כמו שעשה דוד.

ע״אואם יאמר מי שיאמר שהתורה מכפרת עון, הלא דוד המלך ע"ה עוסק בתורה היה יותר ממה שאנו עוסקים, כדפירשו ז"ל, והיה בו רוח הקדש, למה סגף עצמו בחנם ולא סמך עצמו על עסק התורה יומם ולילה שיכפר לו עונו. אלא ודאי מה שאמרו שהתורה מכפרת הוא על דרך שפירש החסיד רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"א אות מז) בענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) שהעוסק בגמילות חסדים שמכפרים על עונותיו, שפירושו שתולין לו מהיסורין עד שובו, כן העוסק בתורה הכפרה היא שמאריכים לו עד שישוב, אבל ודאי שצריך לטהר מעונותיו בסגופים ובתעניות כדי שתהיה תורתו רצויה, כמו שהארכנו בשער התשובה (פ"ג). ובפרט מי שחטא בברית שהפגם בו שקול כנגד כל התורה כולה, שמהמעלות שאמרו בו רבותינו ז"ל נדע גודל עונש הפוגם בו, והאריכו במעלתו.

ע״בבתיקונים (דף סה) ביאר גם כן במעלת השומר ברית, שעליו נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כי ידו"ד רשום בברית, באמרו (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה*, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות ידו"ד, וכל המקטרגים יראים ממנו. ואמר עוד בשלהי דף סד, ובגין דא מאן דנטיר ברית מילה דאיהו חותמא דיליה, זז מות מניה, דאיהו שטן, יצר הרע, טמא, צפוני, מלאך המות, ולא יתקריב לגביה ולא ימות על ידיה.

ע״גומאן דמשקר בברית מילה, הוא משקר בחותמא דמלכא דאיהו רשים ביה שד"י מלבר ידו"ד מלגו, מנא לן, מהאי קרא משמע (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה* ראשי תיבות מילה סופי תיבות ידו"ד, ובודאי מאי דמשקר בברית מילה איסתלק מניה ידו"ד ושד"י ושריא עליה שטן, דאיהו אל אחר, חיויא שריא באתר דידו"ד מלגאו, וסם המות שריא באתר דשד"י מלבר, ודא איהו דאמר קרא (במדבר יט, כ) את מקדש ה' טמא, אם לא תב בתיובתא וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן ולסם המות דיליה דאיהי צרעת ממארת בכמה מרעין ומכתשין עד דלא אשתאר ביה בשרא, דאיהי עפרא, ורזא דמלה (ויקרא יד, מב) ועפר אחר יקח וטח את הבית, בגין דנחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה) עד דיתפרנס מההוא בשרא לא יזוז מניה. ועני חשוב כמת, מה מיתה אנפוי משתניין, כגוונא דא עני אנפוי משתניין, והא אוקמוה (ברכות דף ו ע"ב) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט), מאי כרום זלות, אלא מאן דאצטריך לברייתא אנפוי משתניין ככרום, וכמה נשוכין דיסורין נשיך ההוא חויא. ולא עוד אלא דעני חשוב כמצורע, מה מצורע וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא יג, מה), כך עני. מה מצורע מחוץ למחנה מושבו (שם יג, מו), כך עני ערום ויחף, ועניותא איהו לישראל באתר דצרעתא.

ע״דואמר עוד לקמיה, ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא, ואיתמר בה (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, מאלין מיני מרעין, ומסיא ליה ממיתא דעניותא, כמד"א (יחזקאל יח, לב) והשיבו וחיו, דישראל בזמנא דאינון עניים קרויים מתים ובגינייהו אתמר שובו וחיו. ולית עניותא כעניותא דאורייתא, דמאן דלית ביה אורייתא אקרי מת, אסוותא דיליה מאי הוא לההוא עלמא, אורייתא דאתמר בה (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא אסוותא לכל מרעין, כמד"א (שם ג, ח) רפאות תהי לשרך וגו', עד כאן לשונו.

ע״הומכלל המאמר מובן, מי שפגם בברית שצריך שיסבול יסורין קשין קרובים למיתה עד יתעכל הבשר ההוא שבו רשום העון. ובפרט אם פגם בו בהוצאת זרע לבטלה שהוא חייב מיתה (נדה דף יג ע"א), צריך שיקבל עליו יסורין קרובים למיתה. והטעם, שהפגם בו גדול כולל, שהוא נוגע בעצם שם ידו"ד, כולל מצות עשה ומצות לא תעשה, שמ"י עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח (ת"ז שם דף סד ע"א), והרי הוא בפוגמו בברית פגם בכל עשה ולא תעשה, וצריך יסורין כאילו עבר כלם בפרט.

ע״וומורי עליו השלום האריך הדבר יותר, לדקדק לשון המאמר שאמר ורזא דמלה ועפר אחר יקח וטח את הבית, ופסוק זה ביארו אותו בתיקונים (דף קב ע"ב - קג ע"א) לענין הגלגול. והנה לענין קבלת היסורין לתשובה הוא דומה למגולגל, שכשם שהמגולגל יצטרך לבנין אחר מפני היות הגוף הראשון משכן לחיצוני וצריך ביטולו, כן בשובו בתשובה הרי מעכל הבשר שנתגדל על ידי החיצוני בסיגופים ובתעניות.

ע״זוהוצרך הרשב"י ע"ה להביא עוד ענין עני חשוב כמת, לפרש שיהיה דומה אל המגולגל בכל עניניו, שכשם שהעני פניו ירוקין הרי בזה טעם המיתה שהמת פניו ירוקות. וכמה נשוכין דיסורין נשיך ליה, מפני שהעצמות והבשר שניהם מתתקנים במגולגל, שהחיצוני שלט בשניהם, כמ"ש לעיל שנסתלק ממנו ידו"ד ושד"י ושריא באתריה סמא"ל שהוא אל אחר ונקבתו. וכנגד ידו"ד שהיה מבפנים שלט אל אחר, וכנגד שד"י מבחוץ שלט סם המות דיליה בבשר, ולכך צריך לתקן שניהם, והנה על ידי העניות, בהיות העניות גדול, כמה נשוכין דעניות נשיך ליה, נמצא בזה העצמות משתברין גם כן, וכאילו שלט המיתה בהם, ובזה נתתקן הכל. ואמר שהעניות הרי הוא כמיתה וכמכת מצורע כמבואר שם. נמצא היות העניות כפרה לעון זה.

ע״חגם ביאר בסוף המאמר שהתורה רפואה לכל המכות ולכל חלאי הנפש, כמד"א רפאות תהי לשרך, וזה אם שב בתשובה ולא חזר לעונו עוד.

ע״טוכן מובן מכלל דבריו שהפגם בברית הוא גורם עניות ממון ועניות תורה, והטעם שכיון שסוד הברית הוא סוד נהר דנגיד ונפיק, הוא מושך כל מיני השפע, אם שפע גשמי למזון הגוף ואם מזון רוחני למזון הנשמות, וכיון שפגם בו הרי שניהם מסתלקים, וכיון שחזר בתשובה שניהם חוזרים, וזה שאמר ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא ורפא לו מעניות התורה, שכיון שנתקן הברית יש לו עלייה להתאחז בעץ החיים שהוא עמודא דאמצעיתא מקום נביעת התורה.

פ׳ושעור הלשון כך הוא, ולית עניותא כעניותא דאורייתא, פירוש כמו שאמרנו לעיל שמי שפגם בברית עניות רודף אחריו שיהיה חשוב כמת, אין עניות כעניות של תורה, והרי הוא חשוב כמת, אף על פי שיהיה עשיר. ותקנתו שישוב בתשובה, שלא יחזור לעונו ויעסוק בתורה כדי שיהיה צרי למכתו, כי בעלותו למעלה ממקום הפגם מביא סם חיים לרפאות הפגם אשר שם בברית הנקרא חי.

פ״אומורי עליו השלם כתב שאין סם התורה מועיל אלא אחר התשובה שהוא עזיבת החטא, וקבלת היסורין אחר כך באהבה. והטעם, כי התורה היא סם חיים לטהר הקליפה שבפנים, והייסורין טיהרו הבשר מבחוץ, וכדפי' לעיל דאל אחר שריא באתר דידו"ד מלגאו וסם מות שריא באתר דשד"י מלבר.

פ״בומכל מקום נראה לעניות דעתי כאשר נדקדק בדבריו והיא אסוותא לכל מרעין, כמא דאת אמר רפאות תהי לשרך, שהכוונה היא שהתורה היא רפואה בין למה שבחוץ דהיינו הבשר, בין למה שבפנים שהם העצמות, והיינו רפאות תהי לשרך, שהוא הבשר, ושקוי לעצמותיך דהיינו מלת וגו', לדקדק סיום הפסוק שהוא מצטרך לכוונתו. והטעם, שהתורה היא כמו רטיה למכה, אחר שנעכל הבשר הרע ישימו מלוגמא ורטיה לגדל בשר טוב, כן היסורין טיהרו הקליפה בין מבפנים בין מבחוץ, ונשאר העני הזה מנוגע וכחוש ועצמותיו נצטמקו, ולכן יצטרך אל סם התורה שהיא שקוי לעצמות ללחלחם, והיא רטיה לבשר מחוץ, והיינו רפאות לשרך ושקוי לעצמותיך. וזה דומה למה שפירש בזוהר (פ' ויקהל דף ריא ע"ב) בענין (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו', שפי' בשער היראה סוף פרק י"ג.

פ״גוכן מכלל תשובת העון הזה, הוא ליזהר בשמירת אות שבת ובאות תפלין ובאות ימים טובים, וכן פירשו בתיקונים (דף צה ע"א) זה לשונם אינון ה' עלאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, יסודא דכלא י' דא ברית, כל מאן דאעקר ושקר ביה אעקר כלא ונפיל ליה, והאי י' אבן השתיה וממנה הושתת עלמא, ועליה אתמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים וגו', ואיהי יסוד דכלא עליה אתבני, ומאן דחב באות שבת ובאות תפלין ובאות יומין טבין ובאות ברית מילה, כאלו אעקר ליה מאתריה ואהדר עלמא לתוהו ובהו, עד כאן לשונו.

פ״דוכיון שמצינו שהקישו רשב"י עליו השלום אות ברית לאות שבת ואות תפלין ואות יום טוב, נראה שהפגם שוה בכלן ובכולן יש ליזהר. וכבר נודע שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קיח ע"ב) שהשומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

פ״הובפרט בשמירת יום שבת צריך ליזהר הרבה, שהוא דומה בהרבה דברים לאות ברית, וכן הקישו רשב"י ע"ה, זה לשונו (זוהר פ' יתרו ריש דף צב) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) דא איהו רזא דברית קדישא, ובגין דבהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפי גופא ואיהו כלל כלא, כגוונא דא שבת איהו כללא דאורייתא וכל רזין דאורייתא ביה תליין, וקיומא דשבת קיומא דכל אורייתא, דמאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלא, עד כאן לשונו.

פ״ואחר שדברנו בכלל הפגם בברית, ובעונש המוציא זרע לבטלה, צריכין אנו לבאר ענין אחר הפוגם גם כן בברית, והוא עון הקרי, שאחר שהוא הוצאת זרע לבטלה הרי הוא פגם בברית, ופי' קר"י קר"י שבברית הקדש ממקומו, שישפיע לחיצוני. ובזוהר (פ' פקודי דף רסד ע"א) היכל ב' מהיכלות הטומאה, שהוא ההיכל שבו נפרעין ממי שיטמא בריתו, בסוף ההיכל ביאר הרשב"י ע"ה, שיש שם ב' רוחות המתהפכים לזכרים ונקבות, ואלו מטמאין את האדם בחלום הלילה ומוציאין ממנו זרע לבטלה. ובענשו דומה בקצת לעונש עון המוציא זרע לבטלה, שהרי אמר (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה (ע"ז דף כ ע"ב), וכבר העתקנו לעיל מאמרם ז"ל (נדה דף יג ע"ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

פ״זובעונש המטמא עצמו נתבאר בזוהר (פ' מצורע דף נה ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר כתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי בשעתא דמסתאבי בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער חשבתון זר, אלא רוח מסאבא אתער רוח מסאבא אחרא, ואתייהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגליא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דינא, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא וחד רוחא דמסאבא.

פ״חאמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי הכי ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בבית לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא, כהאי גוונא מאן דאסתאב ואתער רוחא מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא ואשתכח בעלמא ושרייא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגו דא בדא עד דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתלק מאתריה עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא ואתעברו מניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי לגרמיה כד שארי עליה רוח מסאבא ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לנדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושא קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

פ״טומהמאמר הזה גם כן יראה שצריך בעל תשובה לעשות סיגוף גדול לעון הקרי עד שיטהר עצמו מהטומאה, שקרי עד הטומאה, וצריך שישרה הדין עליו עד שיטהר כמבואר במאמר, אם לא יתוקן בתשובה כדרך שפי' בתיקונים במאמר שהעתקנו, שאמר וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן, וכמו שפירש מורי ע"ה שהעתקנו פירושו לעיל.

צ׳והנה הקרי יבא לכמה סבות, וצריכין אנו לבארם, הא' מהם הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת קדושים (דף פד ע"א) בענין אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד), והוא ענין ההסתכלות בנשים, שיבא מזה לידי הרהור וטומאה, והוא עובר על (ויקרא יט, ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שמאחר שכל גופו מתחמם ברוח הטומאה, נמצא עושה עצמו אלהי מסכה, ופירוש מלת לכם הוא כאילו אמר לא תעשו עצמכם אלהי מסכה, על דרך שפי'. וכן פי' בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"ב) בענין (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, על ענין הכעס, שאמר שהכעס משונה משאר הטומאות, זה לשונו אבל דא שניא מכלא וכל גופא סאיב מגאו ומבר ונפשא וכלא מסאב. ואמר לקמיה, ועל דא כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא גרמך.

צ״אועד"ז אמר בזוהר (פ' קדושים שם), וכל מאן דאסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא, ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה אעבר משום אלהי מסכה לא תעשו לכם, עד כאן לשונו. וענין ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה, היינו שמשך עליו ההרהור עד שמתוך כך בא לידי טומאה, הרי הוא כעובד ע"א, מבואר בריש הפרק.

צ״בגם צריך ליזהר מלהרבות שיחה עם שום אשה, בפרט עם אשתו נדה, ועל דרך אמרו בפרק קמא דאבות (מ"ה) ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה אם האשה גורם רעה לעצמו. וענין גורם רעה לעצמו הוא שמושך לילית הנקראת רעה, ומטמאה אותו בקרי. וכן פי' בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) בפסוק (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, כי כאשר האדם הולך בדרך ישר ומתנהג בקדושה, רעה שהיא לילית ונגע שהם נגעי בני אדם, אינם קריבים אליו, אבל אם חס ושלום אינו הולך בדרך ישר מטמאים אותו. ועל דרך זה נפרש "רעה לעצמו", שמושך לעצמו הרעה לילית להחטיאו. ולכך סופו יורד לגיהנם, לעכל הרע ההוא שנדבק בו. ובוטל מדברי תורה, קודם שבטלו לטבילותא לבעל קרי היה אסור בדברי תורה, וכן בתקנת עזרא, ועוד היום יש מחמירין שלא לעסוק בתורה כשהם טמאים.

צ״גוהדבור באשתו נדה, נתבאר במדרש במדבר רבה פרשת נזיר (י, ח), זה לשונו למה אסרה תורה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם, וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, דברים שלא ישתכר מהם, למה כך, מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכעור ומן הדומה לכעור, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה. תמן תנינן (אבות פ"א מ"א) הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה, כיצד יעשה סייג לדבריו, כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה, הרי הוא אומר (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב, תישן עמו בבגדיה, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תרחץ את פניה, ותכחול את עיניה, ויטול הימנה את הכוס, תלמוד לומר (שם טו, לג) והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדוי, מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה.

צ״דהרי הוא אומר (שם יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אחד, אפילו עם אחותו, ואפילו עם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריות, כאן נאמר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרב, לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה, עד כאן לשונו.

צ״הובענין מה נקרא רבוי שיחה עם האשה, החמירו במסכת עירובין (דף ) זה לשונם רבי יוסי הגלילי הוה אזיל באורחא אשכחה לברוריה, אמר לה באי זה דרך נלך ללוד, אמרה ליה גלילי שוטה, כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר באיזו ללוד, עד כאן לשונם. ומכאן ידין הירא שמים למעט הדבור באשה כל האפשר, ובפרט באשתו נדה כמבואר במאמר. ומצאתי כתוב *נאלמתי *דומיה *החשיתי (תהלים לט, ג) ראשי תיבות נדה, להורות שצריך למעט הדיבור בה ביותר.

צ״ווכמו שצריך ליהר מלהרבות הדבור, כן צריך ליזהר מליגע בה ושאר פרטי הדינין שכתב ר"י בטור יורה דעה, וכן מלהסתכל בה, כי בעוברו אחת מכל אלה מושך כח הטומאה אשר באשתו עליו ואפשר שיטמאוהו. ואזהרה לזו למדנו רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בראשית דף כ) זה לשונו כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אשתכח בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, עד כאן לשונו, ומכלל הן אתה שומע לאו דאי לא נטיר לה כדקא יאות שכינה מסתלקת ממנו. וכבר ידעת שהחיצונים נקראו אלה, שהם מזומנים לשרות מיד על האדם, כדפי' בפרשת ויחי (זוהר דף רכח ע"א), ואפשר שיטמאוהו.

צ״זובפרט במקום שהיה בו קדושה ונסתלקה הקדושה, שם הם רצים להדבק, והעד בפטירת האדם שפי' בזוהר (שם פרשת ויחי דף רך ע"א) שמפני ששרתה שם קדושה רוצים להדבק שם. ומטעם זה היה אומר מורי עליו השלום שכל אדם שהוא מתנהג בפרישות וטהרה ואחר כך פורש מאותה הקדושה, שאפשר שיטמאוהו, מן הטעם האמור שהם רודפים אחר מקום שהיה בו קדושה. ואני מוסיף נופך, שהקליפות נקראים הבל וריק, ואינם רודפים אלא אחר דבר שהוא ריק כמותם, וכיון שמוצאים כלי שנתרוקן מהקדושה הם דבוקים בו, ובפרט במה שפי' בזוהר (פ' משפטים שלהי דף קיא) דכל כיסופא דילהון בתר ירך, וכל שכן ירך דרבנן, ולכן תלמידי חכמים צריכין אזהרה ביותר, כי אלו רצים לדבק בהם וכל איזה צד שימצאו לידבק מיד דבוקים בהם ויטמאו אותן, ועל זה נאמר (תהלים פט, לא) אם יעזבו בני תורתי ובמשפטי לא ילכון אם חוקותי יחללו ומצותי לא ישמורו ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. ונגעים הם נגעי בני אדם שהם נעשים מהקריים, והרי בפירוש כי בהסתלק הקדושה מיד נפקד ביסורין אלו.

צ״חוטעם היות הפקידה בהוצאת זרע לבטלה על ידי הברית, מפני שהברית העליון כולל התורה והמצות בסוד כ"י כ"ל בשמים ובארץ (דה"א כט, יא) ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, נמצא כי בפוגמו בתורה שלא עסק בה כראוי או במצות הרי חלל ברית קדש העליון, ולכן יפקד בטומאת בריתו.

צ״טוענין זה נרמז בזוהר (פ' וישלח שלהי דף קעו) זה לשונו בענין מכל אבקת רוכל (שה"ש ג, ו), דבר אחר דא יוסף הצדיק וכו', דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנווני דא סקטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה, הכי נמי יוסף איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פיקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא, עד כאן לשונו. וכן אמר בזוהר (פ' מקץ ריש דף קצז) ובגיני כך יוסף דנטיר ליה לברית זכה למלכותא דלעילא ולמלכותא דלתתא, ועל דא כל מאן דנטיר ברית קדישא כאלו קיים אורייתא קדישא כלא, דהא ברית שקיל ככל אורייתא.

ק׳ומוכרח לומר הטעם שפי' שהוא סוד כ"י כ"ל, שאם לא כן אם שמר אדם הברית ולא קרא קריאת שמע ולא הניח תפלין וכו' יחשב עליו כאלו קיים כל המצות, אתמהה, אלא ודאי כדפי'.

100

ק״אגם סיבת הקרי עצמותו ועיקרו מפני החטא בברית הלשון, כדפי' לעיל (פי"א) בענין (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. גם המגלה למי שאינו ראוי עונשו הקרי, והטעם שבית קיבול לסודות העליונים הנשפעים מצדי"ק הנקרא י', סו"ד הוא ליראיו שהם בשכינה, וזה הוא סוד ה' ליראיו, וכשאינו ראוי הרי משך אור התורה מבפנים ולא מצא כלי שבו ינוח ויצא לבטלה לחיצונים, ונמצא דש מבפנים וזורה מבחוץ, והוא עון ער ואונן, ולכך מדה כנגד מדה יושפך זרעו לבטלה ויטמאוהו.

101

ק״בגם המברך ברכות לבטלה כמוציא שכבת זרע לבטלה, ואפשר שיטמאוהו, וצריך ליזהר בזה, בפרט שליח צבור שלא יחזור תפלת י"ח אם אין תשעה שיענו אמן בודאי.

102

ק״גגם סבת הקרי בסבת התענוג בשינה כל הלילה כדפי' לעיל בפרק ה, וזה בכלל אם יעזבו בני תורתי. והטעם לזה כי כיון שהוא מתרפה מעסק התורה הרי הקדוש ברוך הוא אויבו, כדכתיב (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, והוא מדה כנגד מדה, הוא לא רצה לידבק באשה יראת ה' על ידי עסק התורה, ידבק בחיצוניות אשה זרה, ויוליד שד לקטיגור לו, ומפרי מעלליו יאכל, כי אין רע יורד מלמעלה, אלא כיון שאדם דבק בסטרא אחרא הקדושה מסתלקת ממנו, ואז החיצונים שולטין בו שהם מזומנים, ונקרא אל"ה, שנאמר (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ולכן בהקיצו משנתו יזדרז לקום, שאם לא יקום ויחזור לישון אפשר שישן אפרקדן שהוא פניו למעלה, והוא מקולל מפי סופרים, כדאמרינן (ברכות דף יג ע"ב) לייט רבי יהושע בן לוי אמאן דגאני אפרקדן.

103

ק״דגם סבת הקרי נתבאר בתורה במה שנאמר בפסוק (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי וגו' וכתיב (שם כו, כח) והלכתי עמכם בחמת קרי וגו', ופירש רש"י ע"ה, רבותינו אמרו עראי במקרה שאינו אלא לפרקים, כך תלכו עראי במצותי. ומנחם פי' לשון מניעה, וכן (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, וכן (שם יז, כז) יקר רוח איש תבונה. וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, קשיו, קושי, שמקשים לבם לימנע מלהתקרב אצלי, עד כאן לשונו, ושני הפי' באים לכוונה אחת.

104

ק״הוהרי מה כתיב אחריו, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קל ע"א) זה לשונו בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי, ואלין אינון דמשטטי בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא, אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא, בר אינון חסידי קדושי עליונין דאינון בקעי רקיעין ואוירין וסלקין. ואלין חבלי טהירין נפקן ומודיעין מילין כדיבין לבני נשא, ואיתחזיין להון בדיוקנין אוחרנין וחייכן בהו, עד דאושדין זרעא, ואיקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמי לון, עד כאן לשונו.

105

ק״ולכן ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודה האלהית ונאמן בה כעמוד שלא יתמוטט ממנה, וכן מלת ברית פי' קיום, כענין (בראשית לא, מד) לכה ונכרתה ברית אני ואתה. ולכן הרוצה לזכות למדת צדיק צריך שיהיה נאמן וחזק בעבודה, ועל זה נאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכבר ידעת מה שפי' לעיל בענין רע.

106

ק״זוכן אם פרץ איזה גדר מגדרי רבותינו, אפשר שיטמאוהו, שהגדרים שגדרו רבותינו ז"ל הם כדי שלא לתת מקום לחיצוני שיכנס פנימה לקדש, ואם יפרוץ גדר ישכנו נחש, שעל ידי הפרצה שפרץ נתן לו מקום שיכנס. וכן פי' בתיקונים (יח ע"ב), שהים הוא התורה, וחול לים פי' שהוא כמו השלשלת לכלב, והמתיר השלשלת גורם לכלב שינשכנו, והוא רמז לגדרים שגדרו רבותינו ז"ל, זה לשונו שם ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת, ומאן דמחלל לה לאו איהו נטיר מקודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאתמר בה מחלליה מות יומת, מאן דאעיל ברשות דילה שפחה חללה זונה, דרשות דילה איהו תחום שבת, כגוונא דתחום וגבול דימא, דאתמר (ירמיה ה, כג) שמתי חול גבול לים, ומאי ניהו (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולית ים אלא אורייתא, מאן דאעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלא לכלבא, מאן דאפיק ל[י]ה משלשלאיה גרים כמה נישוכין דיסורין דנשיך ליה, ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמא"ל דאיהו תפיס בקולר שלשלא, בשבת איהו תפיס בקולר, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שתחום שבת וחול לים שניהם ענין אחד להרחיק סמא"ל, ולהרחיקו מהקדושה, ופורץ הגדר גורם לסמא"ל שישכנו.

107

ק״חוכן מהדברים שצריך ליזהר שלא יטמאוהו, הוא אם נדר, שיקיים נדריו לעבודת השם כמ"ש (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר, ואם לא קיים המצוה והפר נדרו אפשר שנטמא, כדכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ופי' במדרש פסוק זה על הנדרים, כמו שהעתקנו לשונם לעיל בפרק יד, עיין שם. ולדרך זה וחבל את מעשה ידיך הוא הברית, כמו שנתבאר בפרשת בראשית דף ח (ע"א) והעתקנו לשונו בפרק יא.

108

ק״טוהטעם, שהפסוק אמר (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה, והטעם, שכבר פרשנו שהדבור הוא רוחני דומה לזרע הגשמי, וכמו שמהברית התחתון אין להוציא זרע לבטלה אלא בנקבה, כך אין להוציא הדבור לבטלה אלא להביאו למקום העשיה שהוא הנקבה, ונמצא בזה הקול היוצא מיחד ברית הלשון עם הנקבה, ואם ח"ו לא קיים הרי הוציא זרע לבטלה, שהוא קול ודיבור היוצא מברית הלשון, ולכן גם יפגום בברית המעור בזרע לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה.

109

ק״יהתיקון לעון הקרי, ראשונה צריך שיטבול במקוה מ' סאה כדי לטהר עצמו מטומאת החיצונית הארורה, ואפילו מי שמקל בטבילה לענין הזווג, אין ראוי להקל בזו. וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נה ע"א) ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה מניה לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא, עד כאן לשונו, ולעיל מזה מיירי בענין נעמה אימא דשידין דמצדה באין כל אותן העושים לבני אדם בעלי קריין.

110

קי״אואם לא יהיה אפשר במ' סאה ישתדל להטיל עליו ט' קבין. ואם אפילו זה אי אפשר לו, לפחות ירחוץ מקום הטנוף, ובספר מעשה החסידים (ספר חסידים סימן קנז) כתב, שלא יחשוב בדברי תורה עד שישפשף ירכותיו במים, כן ראוי לעשות לכבוד התורה והתפלה.

111

קי״בובפרשת מצורע בפרשת הזב, הביאו בילקוט תנא דבי אליהו, זה לשונו ראה אדם קרי חייב טבילה, אמר מי רואה אותי אין בכך כלום העבירו מנגד פניו, שוב ראה קרי אמר מי רואה אותי וכו', שלש פעמים, עבר על מה שכתוב (איוב לג, כט) פעמים שלש עם גבר, שהוא נעשה זב מתחלת דרכיו, שנאמר (ויקרא טו, ב) איש איש כי יהיה זב, מה תלמוד לומר איש איש, למקרה לילה, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו, שנאמר (ויקרא טו, ג) וזאת תהיה טומאתו בזובו, עד כאן לשונו.

112

קי״גובמעלות הטבילה כבר כתבנו לעיל במקומו (שער אהבה פרק יא), ואמרנו כי מסגולתה הוא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה, והפוגם הברית נשמתו מסתלקת ממנו, וכן פירש בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו דתניא, בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את, מניה חמי לקודשא בריך הוא ממש, ונשמתא קדישא אתאחידא ביה, אי לא זכי דלא נטיר האי את, מה כתיב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, דהא רשימא דקודשא בריך הוא לא אתנטיר, ואי זכי דנטיר לה שכינתא לא אתפרשת מניה, אימתי מתקיימת ביה כד אתנסיב והאי את עאל באתריה, עד כאן לשונו. ועיין עוד שם להבין הדבר על מתכונתו, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

113

קי״דואגב למדנו מהמאמר תיקון לאות ברית, הוא שישתדל לישא אשה בבחרותו כדי לטהר עצמו, ומטעם זה אמרו בקדושין (דף כט ע"ב) אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה, עד כאן לשונו.

114

קי״הובתיקונים (דף פב ע"ב) אמר ועוד עץ פרי (בראשית א, יא), דא עמודא דאמצעיתא, עושה פרי, דא צדיק, אשר זרעו בו על הארץ, דא שכינתא דכל זרעין איתכללן בה. והכא פקודא דפריה ורביה למעבד איבין וזרעין, דאתמר בה (ישעיה מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, ומאן דאתבטל מפריה ורביה כאלו אחזר להאי ארץ יבשה, ומנע ברכאן מניה כל חד לפום דרגיה, מאן דפגים לתתא פגים לעילא לאתר דאתגזר נשמתיה, עד כאן לשונו. ואי הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי, אם יזכהו האל לבן ישתדל להשיאו אשה קודם שיבא לידי חטא. ובדור הזה צריך האדם להרחיק את בנו ולשומרו מכל דבר שאפשר שיבוא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה.

115

קי״ועוד התיקון לאות ברית גם כן על ידי עסק התורה, כמבואר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים (דף סו ע"ב), וביארו בתיקונים (דף צח ע"ב) שמי שפגם בנשמה תיקונו על ידי עסק התורה בשש סדרי משנה, זה לשונו ולא עוד אלא מאן דאעיל זרעיה בנדה או שפחה או כותית או זונה כאלו מערב מה דאפריש קודשא בריך הוא, דכתיב (בראשית א, ו) ויהי מבדיל בין מים למים, דאינון מי נדה למי דכיא, דדא אסור ודא מותר, דא כשר ודא פסול, דא טומאה ודא טהרה, אלין אינון שית סדרין דאתייהבת בהון משנה לאפרשא בין טוב לרע דערב לון אדם ודרין דאתו אבתריה, עד כאן לשונו. עוד עיין בתיקון מ"ו.

116

קי״זואם ישתדל לדעת שש סדרי משנה על פה מה טוב ומה נעים חלקו, שעיקר המשנה לדעת אותה על פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (ע' גיטין דף ס ע"ב), ולא נכתבו אלא משום עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו), והיודעם על פה אשריו, כמו שביאר הרשב"י ע"ה בהיכלא תנינא (זוהר פ' בראשית דף מב ע"א), אמר שם שיש בהיכל עצם השמים שרפים בשש כנפים, ואמר אחר כך אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון ורזא דאשתמש בתגא חלף, מאן דקרי ותאני שית סדרי משנה דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא ייחודא דמאריה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

117

קי״חועיקר ידיעת המשנה הוא שישתדל לדעת אותה בפירושה, ומי שיקרא אותה בפירושה לא תשכח ממנו במהרה, וכן אמר בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) אמר רבי תנחום כל הסובר תלמודו לא במהרה הוא שוכח. ועד"ה ידיעת התורה על פה הוא במדת הזכר, שכל זכירה הוא בזכר, וכיון שזה פגם אות הברית שהוא במקום הזכר, וירד למקום השכחה, ראוי שיתוקן על ידי זכירה לדעת תורה על פה.

118

קי״טוכן התורה הוא תיקון כדי שלא יבא לידי קרי, ונרמז ענין זה בזוהר (פ' וישב דף קץ ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר, כד ההוא סטרא בישא אתי למפתי ליה לבר נש, יהא משיך ליה לגב אורייתא ותתפרש מניה, תא חזי דהא תנינן דכד האי סטרא בישא קיימא קמי דקודשא בריך הוא לאסטאה על עלמא בגין עובדין בישין, קודשא בריך הוא חס על עלמא ויהב עיטא לבני נשא לאישתזבא מניה ולא יכיל עליהון ולא על עובדיהון, ומאי איהו עיטא, לאשתדלא באורייתא ואשתזבא מניה, מנא לן, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, מה כתיב בתריה לשמרך מאשה זרה מחלקת לשון נכריה, ודא הוא סטרא מסאבא סטרא אחרא דאיהי קיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא לאסטאה על חוביהון דבני נשא, עד כאן לשונו לעניננו. והנה נודע כי כל כחות הקרי באים מאשה זרה, וכן פירשו בזוהר, כתיב כי נר מצוה ותורה אור וגו' לשמרך, נמצא התורה שמירה שתשמור את האדם מכחות אלו.

119

ק״כובפרט מי שאינו נשוי שלא ישכב לעולם במטה לישון עד שיהא שבע מן התורה, כדאמרינן בברכות (דף יד ע"א) אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. וכבר נודע כי רע נקרא המוציא שכבת זרע לבטלה, כענין (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב) שלא יהרהר ביום וכו'. ולכן ראוי שלא לשכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע, שכמו שהאדם שבע עצמו מהאכילה ישבע עצמו מהתורה עד אשר ילאה שלא יוכל ללמוד כאדם ששבע מרוב האכילה שלא יוכל לאכול יותר.

120

קכ״אומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת, והחכם עיניו בראשו ויכלכל דבריו במשפט, שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה גם כן כדי שתעלה הנשמה על ידי הבל התורה, אבל לא לשבעה, כדי שלא יבטל מלקום באשמורת שהוא עיקר עסק התורה כמו שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה, וכמו שפי' לעיל (פ"ז).

121

קכ״בעוד התיקון לאות הברית הוא ליזהר בכל מדות שאדם נקרא בהם צדיק, שהם תלויים במדת צדיק העליון. והאחד מהם הוא שישתדל לקום בחצות לילה, או מחצות לילה ואילך, לעסוק בתורה, וישתדל לחבר לילה ביום על ידי התורה כנגד מה שהפריד ביניהם, שהקם בחצות נקרא צדיק כדפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ז), וביאר שם שטרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה) נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, והטעם שהם משתתפים עם מדת יראה.

122

קכ״גוכן ביאר בזוהר (פ' מקץ דף קצד ע"ב) שפסוק רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא) נאמר על הקמים מחצות לילה ואילך, וקושרים לילה ביום כדי לקבל חוט של חסד, זה לשונו למיחלים לחסדו, הוי אימא אינון דמשתדלי באורייתא בליליא ואשתתפו בהדי שכינתא, וכד אתי צפרא אינון מחכאן לחסדו וכו', עיין שם.

123

קכ״דובמעלת הקושר לילה ביום על ידי עסק התורה ביאר הכתוב באומרו (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, ועין ה' פי' באדרת (נשא דף קכט ע"ב) שהוא עינא פקיחא דאריך וכו' עיין שם. ובודאי שהעושה זה הוא מתקן מדת צדיק עם השכינה שנמשך לו ולה חוט של חסד, כדפי' בכמה מקומות. וכנגד מה שהפריד לשכינה בהמשכת טיפה לחוץ, וסוד הטיפה היא חיוורא ונמשכת מצד הימין כדפי' בתיקונים (דף מא ע"א) בענין והמן כזרע גד הוא (במדבר יא, ז), כנגד זה קושר לילה ביום לקבל חוט של חסד. וכן פי' בזוהר (פ' ויגש דף רז ע"ב) בפסוק (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, שהקם בחצות ועוסק בתורה שהוא עומד במדריגת צדיק חי העולמים, ואז ביום זוכה אל חוט של חסד, והיינו אומרו אלהי ישועתי, כי חוט של חסד הוא ישועה כאומרו (תהלים ס, ז) הושיעה ימינך, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

124

קכ״העוד צריך ליזהר שלא יזדווג באשתו כי אם משבת לשבת, ובראש חדש, ויום טוב, שאין יחוד למעלה על ידי צדיק אלא בזמנים האמורים, כדכתיב (ע' יחזקאל מו, א) שער הפונה קדים יהיה הסגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, וכן פי' בזוהר (פ' נח דף עה ריש ע"ב) ז"ל בפסוק זה האי קרא אית לאסתכלא ביה, דאיהו רזא במה דאתמר, יהיה סגור ו' ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, אמאי יהיה סגור כל אינון ו' ימי המעשה, אלא אלין יומין דחול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, דהא כדין שמושא דקודשא בקודשא, וכדין אתנהיר סיהרא לאיתחברא בשמשא, עד כאן לשונו לעניננו.

125

קכ״וומכל מקום היותר מוסכם בתיקון לעונת תלמידי חכמים הוא משבת לשבת, וכן אמר עוד בתיקונים (דף כא ע"א) ועוד בכל עץ דא צדיק דאיהו עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), ודא יום השבת, דתמן זווגא דשכינתא עם קודשא בריך הוא, ותמן אית ליה נייחא, ועליה אתמר (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת, דמניה פרחין נשמתין חדתין בישראל בערב שבת, דאתקריאו פנים חדשות, עד כאן לשונו.

126

קכ״זעוד בתיקונים (דף צ ע"א) דרש שם בענין העריות, ואמר אחר כך, ואף על גב דאיתמר כל אלין עריין בספירן ובשמא דידו"ד, לאו באתריה דלעילא, אלא כד שכינתא גלת כל ספירן נחתו עמה, ולית פרודא בה ובין עשר ספירן, וכד נחתו אתלבשו בשית יומין דחול שית ענפין וכו', ואמר אחר כך ואמאי אית פירודא, בגין דלית צדיק דא אות ברית תמן, ורזא דמלה אין צדיק בארץ דאיהו אות ברית תמן, ובשבת דאיהו יומא שביעאה תמן קריבו ויחודא דשמא דיוד"ד וכל ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, דהא עריין אינון ודאי לתתא, אבל לעילא איתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע. וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול, ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו, דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום הז', ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו, אבל לעילא לית ערוה וקצוץ ופרוד, עד כאן לשונו.

127

קכ״חומה שאמר דאתעביד קדש חול, פיר' כי מדת צדיק נקרא יום השביעי, וכן פי' בתיקונים (דף פד ע"א) אבל ממשלה דצדיק יום השביעי ביה אתקריאו כל ספירן שביעיות. והטעם מפורש בתיקונים תיקון תלתין תחלת התיקון (דף עג ע"ב) ע"ש שסודו סוד אות ז' שהוא בצדיק דהיינו י' על ו' עטרה על ראשו, וכיון שהוא שביעי הוא קדש כדפי' בתיקון מ"ז (דף פד ע"א), ואין להמשיכו בחול שלא לערב קדש בחול, עכ"ל.

128

קכ״טוכן מתיקון אות ברית לגלות סוד למי שהוא צדיק וירא שמים, דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו. וכן אמר בתיקונים (תיקוני זוהר חדש דף ב ע"א) נמצא אצלינו בכתיבת יד, וכל מאן דמגלי רזין לצדיקיא גרים לצדיק לאנהרא ברזין דאורייתא ולשכינתא, דאור רז אתקרי, ובההוא זמנא (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, עד כאן לשונו.

129

ק״לוגם המתלמד, יתקן נפשו בעסק התורה על ידי הסוד, כדפי' בתיקונים תיקון תלתין (דף עג ע"ב) בעונש המונעים עצמם מלקרות בחכמת הקבלה, זה לשונו בקיצור דאלין עבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמה בקבלה, דגרמין דאסתלק נביעו דאיהו יו"ד מינה ואשתארת ב' יבשה, ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזא והרג ואבדן בעלמא, עד כאן לשונו, ושאר לשונו העתקנו בהקדמה.

130

קל״אוהמגלה רזין בתורה למי שאינו ראוי, מלבד עונשו בעולם הבא, גם עונשו בעולם הזה שעניות רודף אחריו, וכן אמר בזוהר (ריש פרשת ויקרא דף ב ע"ב) האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין וסימנך ריש וקלון, עד כאן לשונו.

131

קל״בוכן ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמד ע"א) בענין מה שכתב שם שהזורק פירורין בארץ עניות רודף אחריו, אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא איצטריך, האי, כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע דזריק לון בארעא, דאתמר (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, או דזריק לון בנדה או בבת אל נכר או בשפחה או בזונה, כל שכן וכל שכן מאן דמזלזל בפירורין דאורייתא דאינון קוצי אתוון ותגי אתוון דאתמר עלייהו כל המשתמש בתגא חלף, כל שכן מאן דמסר רזין דאורייתא וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אתוון דשמא מפרש לאנשים דלאו אינון הגונים דשליט עלייהו יצר הרע אשה זונה דאתמר בה (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ולית לחם אלא אורייתא ולית ככר אלא הלכה אחת, עד כאן לשונו.

132

קל״גוברעיא מהימנא (פ' עקב דף ערב ע"א) פירש שכמו שעניות רודף אחריו בענין המזון כך עניות רודף אחריו להשגת התורה, זה לשונו ויו"ד אינון ניקודין דשמא קדישא אתקרו פירורי כזית, ואלין לקבל טפין דזרע, ומאן דמזלזל בהון וזריק לון באתר דלא אצטריך, עניותא קא רדיף אבתריה ואזיל נע ונד, הדא הוא דכתיב (איוב טו, כג) נודד הוא ללחם איה, ולית לחם אלא תורה, והוא צווח "איה" מאן דרחים עליה, ולא ישכח, ופירורין בכזית אינון בצדיק דאיהו כתוש כתישו מאינון זתים, עד כאן לשונו.

133

קל״דגם מהמדות הזוכים למדת צדיק, המשכים להיות ראשון בבית הכנסת הוא עומד במדרגת צדיק, וכן פירש בזוהר (פ' תרומה דף קלא ע"א) זה לשונו וכל מאן דאקדים אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא. תא חזי ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא ואוריך בבי כנישתא זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדיה דשכינתא, ודא איהו (משלי ח, יז) ומשחרי ימצאונני, דא סליק בסליקו עילאה, עד כאן לשונו לעניננו.

134

קל״העוד הזוכה למדת צדיק, להיות בעל צדקה, וזה פי' בפי' בתיקונים שהוא תיקון לאות ברית, וכן לקיים מצות עונג שבת, זה לשון התיקונים (דף נח ע"א) ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקודשא בריך הוא בעל צדקה, ובגלותא איהי עניה ובנהא עניים, וקודשא בריך הוא כביכול עני כד איהו בר מאתריה, ובגיניה אתמר (ישעיה לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה, ובאן אתר איהו עני ואיהי עניה, בצדיק דאיהו ברית, ובגין דחבו ביה ישראל לתתא איהו נהר יחרב ויבש בבית ראשון ושני, ושכינתא איהי ביה חרבה ויבשה, ובגין דאינון גרמין דיתכנשון מניה מיין ושכינתא אשתארת יבשה, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכל מאן דעביד צדקה במסכנא גרים ההוא נהר דאתמשך מעדן דאיהי אימא עילאה להשקות את הגן דאיהי דלת, דלה מסכינא. ועני איהו יום שבת, ומאן דמקיים ביה עונג שבת גרים לאשקאה ההיא דלת, וההוא עני איתמלי ואיתקרי נהר, ומאן דאית ליה רשו למעבד עונג שבת ולא עביד אתהפך ליה עונג לנגע צרעת, וחריב ביתיה וממוניה, עד כאן לשונו. וכן בעונש זה, אמר בסוף דף יח.

135

קל״ועוד בתיקון כד (דף סט ע"ב) בענין עונג שבת וצריך לקיימא ביה עונג דאיהו צדיק, דנפיק מעדן דאיהי בינה עלמא דאתי, להשקות, דא שכינתא תתאה, ונהרא איהו ו' דנפיק מן י"ה ואזיל חמש מאה שנין דאינון חמש ספירן, ומטי לצדיק לאשקאה מניה גנתא דאיהו ה', ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו (בראשית ב, כד), עד כאן לשונו.

136

קל״זעוד בענין הצדקה שיהיה זוכה למדרגת צדיק, פירש בזוהר (פ' בהר סיני דף קי ע"ב) זה לשונו וכי תאמרו מה נאכל (ויקרא כה, כ), רבי יהודה פתח (תהלים לז, ג) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, לעולם בר נש יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עילאה, בגין דיהא שלים במאריה, דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא, תא חזי בטח בה' ועשה טוב, אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, והא אוקמוה ועשיתם אותם, כביכול אתון תעבדון להון, בגין דהוא אתערותא דילכון דאתון עבדין לתתא ואתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב, ואין טוב אלא צדיק, דכתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, כיון דאתון עבדין הא ודאי האי טוב אתער, כדין שכון ארץ ורעה אמונה, וכלא חד, שכון ארץ ארץ עלאה, דהא לית לך דייכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דאתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ - שרי בגוה איכול איבה, אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ, וכלא חד, כמד"א (תהלים צב, ג) ואמונתך בלילות, ורעה אמונה - הוי דכר לה לכל רעותיך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב, אתרחק מינה ולא תקרב בהדה, לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא, ואי תקרב בהדה, בדחילו, כמאן דדחיל מן מותא, דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי, וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

137

קל״חתא חזי, בני מהימנותא מדברי להאי רעותהון בכל יומא, מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה, ולא חס על דיליה, וידעי דהא קודשא בריך הוא יהיב ליה יתיר, כמד"א (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, מאי טעמא, בגין דהאי יתער ברכאן לקבליה, ולא יימא אי אתן האי השתא מאי אעביד למחר, אלא קודשא בריך הוא יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה, עד כאן לשונו.

138

קל״טוכאשר יסתכל המעיין במאמר הזה ימצא היות הצדקה תיקון לפגם אות הברית, והענין שכמו שבעון הפגם מסתלקים החסדים מצדיק שהוא כולל ה' חסדים, כדפי' באידרא (דף קמב ע"א), והוא נהר יחרב ויבש, ולכן נקרא טוב, כן בצדקה ממשיך החסדים להמתיק הדינים, והוא יחוד גמור כמבואר במאמר.

139

ק״מוכן מבואר יותר בזוהר (פ' בחוקותי דף קיג ע"ב) זה לשונו בכה רבי שמעון ואמר, ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, מאן עביד שמא בכל יומא, הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. וסוף דבריו זכאה חולקיהון מאן דזכי למעבד שמא קדישא לעילא, בגין כך צדקה סליק על כלא, והני מילי צדקה לשמה, דהא אתער צדקה לצדק לחברא לן כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות, דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה, דכתיב (ישעיה נד, יד) בצדקה תכונני, ולכנסת ישראל אתמר, בגין כך ועשיתם אותם וגו', עד כאן לשונו.

140

קמ״אובפרט אם יזכה להיות גבאי צדקה, שהוא עומד במדריגת צדיק ונוטל שכר כנגד הכל, וכן פירש בזוהר (פ' ויגש דף רח ע"א) בפסוק (תהלים קיב, ט) פזר נתן לאביונים, זה לשונו ובגין כך פזר נתן לאביונים דא צדיק, צדקתו עומדת לעד דא כנסת ישראל, דבגין כך איהי קיימא ברזא דשלם בקיומא שלים, רשע יראה וכעס דא מלכות עובדי ע"א. תא חזי מלכות שמים איהי בי מקדשא, לקיימא כל מסכינין בגו צלא דשכינתא, וצדיק דא איקרי גבאי צדקה למיחן ולמיזן לכלא, דכתיב פזר נתן לאביונים, בגין כך גבאי צדקה נטלי אגרא לקבל כלא, עד כאן לשונו. וכל דרוש הצדקה שהעתקנו לעיל מבואר שם, ולא העתקנו לשונו כדי שלא להאריך.

141

קמ״בוגם יכוון בכל יום לעשות עצמו צדיק, ויתן צדקה רוחנית, כמו שכתוב בתיקונים (דף לג ע"א) זה לשונו ואלין דיהבין דורונא לך בימינא דאיהי צדק"ה, צ' תשעים אמנים, ד' ארבע קדושות, ק' מאה ברכאן, ה' חמשה חומשי תורה, עד כאן לשונו. ובמקום אחר פירש כי מצדי"ק הם י' קדישים שצריך לענות בכל יום.

142

קמ״גגם הזוכה למדת צדיק, הוא להיות אוהב שלום ורודף שלום, כנודע כי מדת צדיק נקרא שלום (זוהר פ' צו דף לג ע"א), וכמו שהוא הפריד השלום כן יבקש לתווך השלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. וכן מבואר בפסוקי דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, ואמר סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ובחינת אוהב ימים לראות טוב הוא תיקון למדת צדיק, וכנגדה אמר סור מרע בקש שלום ורדפהו, שהוא הנקרא המוציא זרע לבטלה, ועשה טוב, יתקין מדת טוב על ידי הצדקה כמבואר לעיל, וכן לסמוך גאולה לתפלה כמו שפי' (ברכות דף י ע"ב) והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה לח, ג), שסמך גאולה לתפלה. וכוונת עשה טוב, הכוונה תיקון מדת טוב הנקראת צדיק לסוד הייחוד, ולכן צריך גם כן שיבקש שלום כדפי', ובחינה זו היא העשה. ובחינת סור מרע הנוגע לבחינת פגם הצדיק, הוא שמירת הלשון מכל דבר הפוגם בה כדפי' לעיל (בפרקין, ופי"א) בענין נצור לשונך מרע, שהפוגם לשונו מטמאין אותו, ואין צורך להאריך יותר בזה.

143

קמ״דובכלל תיקון מדת השלום הוא שיהיה שומע חרפתו ולא ישיב, שכיון שמדת השלום קטיגורו יקבל דין שמים בסבר פנים יפות. ודוד מפני שחטא בענין בת שבע קבל עונשו כאשר חרפו שמעי בן גרא, ואמר (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל, ושתק.

144

קמ״הגם לתיקון אות הברית שיהיה שח עינים, כי על ידי ראיית העין נפגם הברית, כדכתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), וכשהעין הוא פגום נקרא רע עין, כאומרו (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין, והטעם כי כמו שפגם הברית נקרא רע, כן הפגם בבית עין שהיא י' יקרא רע, שמוציא ראות הקדש לבטלה ולמקום ערוה וכיוצא. וכיון שמצינו שתיקון הברית הוא סור מרע, בכלל הוא שלא יהיה רע עין, והיינו סור מרע סתם, כל בחינת רע, בין שיהיה בעין, בין בלשון כאומרו נצור לשונך מרע, בין בברית, שבכולם צודק רע כמו שהארכנו.

145

קמ״ווהשומר הראות מתקשר בחסד, שכן אריה אל הימין כדפי' בתיקונים כמה פעמים (דף קכב ע"א), וסימנך (יחזקאל א, י) ופני אריה אל הימין, ואריה הוא ראיה. ואברהם אבינו עליו השלום מפני שהיתה כוונתו לעולם להתקשר בימין, אמר (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי וגו', ופי' רבותינו ז"ל (תנחומא לך לך ה) שראה פרצופה במים. וכל בחינות תיקוני העינים שפי' לעיל כלם תיקון לאות ברית, כי יוסף אוחז בעינים כדכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. וגם בבחינת ניתוח העין שם יוסף אחוז, כדפי' במקומו (ש' הקדושה פ"ח). ובפרט כי הזרע מאור עיניו של אדם (רמב"ם דעות פ"ד הי"ט), וכיון שפגם בזרע יורד מעיניו דמעה, והדמעה ממעטת הזרע כדפי' במס' גיטין (דף ע ע"א), כי הדמעה גם כן מאור העינים.

146

קמ״זגם הנוגע לתיקון מדת צדיק הוא להיות חסיד, וליזהר בכל המדות שפי' בשער האהבה (פי"א) שהם מגיעות שיקרא חסיד, והטעם כי מדת צדיק נקרא חסד, וכן פיר' באדרא (פ' נשא דף קמב ע"א) זה לשונו והאי אמה חסד הוא דאתקרי, וכן בשלהי אדרת האזינו (דף רצו ע"א-ע"ב), וכיון שפגם בחסד ראוי לתפוס בכל מדות החסד כדפי' שם.

147

קמ״חואשרי מי שיוכל לקיים הסיגוף שעשה רבי ישמעאל כדפי' בפרקי היכלות כמו שהעתקנו בשער התשובה פרק ה. כי בעשותו אותם הדברים מסתלק מכוחות הדין והגבורה ומתדבק בחסד.

148

קמ״טוהזוכה למדת צדיק הוא הזוכה שתשרה עליו שכינה, כי בהיות הברית פגום נוגע הפגם בה כדפי' כי הברית כולל מילה ופריעה שהם צדיק וצדיק כדפי' בפרשת אמור (דף צא ע"ב). ואחר תיקון הברית הוא הכנה לזכות אל ארץ החיים, כאו' (תהלים לז, כט) צדיקים ירשו ארץ.

149

ק״נוכן אמר עוד בזוהר (פ' שלח לך דף קס ע"א) בענין עצות היצר, אמר בענין סתירת עצותיו אינון בני מהימנותא מאי קא אמרי, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו, כיון דישתדל בר נש ברעותא דלביה לגבי קודשא בריך הוא לא בעי מינן אלא ליבא ויסתמרון ההוא רשימא קדישא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, עד כאן לשונו.

150

קנ״אגם שמעתי לענין תיקון אות הברית, שישתדל להחזיר בני האדם בתשובה, כנגד מה שפגם שהוציא זרע לחוץ, וכל טפת זרע היא נשמה העשוקה ביד החיצוני, ולכן כנגד זה בני אדם אשר מסורים ביד החיצוני ישתדל להוציאם משם ולהכניסם פנימה לקדש, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, ונודע כי צדיק נקרא לשון למודים כדפי' בפרשת פנחס (דף רנ ע"א).

151

קנ״בכל אלו הם בחינות פרטיות הנוגעות למדת צדיק. אבל צריך גם כן לתקן כל בחינות המדות לכל שיעור קומה, מפני שפגם הברית נוגע בכל שיעור קומה, שהברית כולל ידו"ד שהוא כלל כל השיעור קומה כדפי' לעיל, ולכן אמר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריד ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל, שאמר בענין פגם הברית והני מלי בדלא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפאה על כל עובדוי. וסוף דבריו בגין דלית חובה דקשיא קמיה דקודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, על חובא דא כתיב (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, עד כאן לשונו.

152

קנ״גוהטעם כבר פי' לעיל, כי בברית חתום שם ידו"ד כמ"ש בתיקונים (דף סה) *מי *יעלה *לנו *השמימה* ראשי תיבות מיל"ה סופי תיבות ידו"ד, וכשם ששם ידו"ד שורש לכל השמות כנודע, כן הברית עיקר המקיים כל הגוף, והפוגם בו כאלו פוגם בידו"ד ממש שהוא כולל כל המדות. ולכן צריך תשובה דאיהי אתחזייא לאחפיא על כל עובדוי, פי' כאלו פגם בכל אבריו וכל מעשיו יהיו פגומים, ועל ידי תשובה זו יתקן הכל.

153

קנ״דוהא כיצד, צריך לעשות מצות בכל אבריו. וכן כתב רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"א) זה לשונו העשירי, להטיב פעליו בדבר אשר זדה עליו, אם הסתכל בעריות יתנהג בשיחת עינים. אם חטא בלשון הרע יעסוק בתורה. ובכל האברים אשר חטא ישתדל לקיים בהם המצות, וכן אמרו רבותינו ז"ל (שמ"ר כג, ג) הצדיקים באותו הדבר שחוטאים הם מתרצים, עוד אמרו (ויק"ר כא, ד) אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה, ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לענייו. עינים רמות, יהא דכא, ושח עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהי הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו, עד כאן לשונו.

154

קנ״הוכן פירשו רבותינו ז"ל בפסוק (קהלת ז, יט) והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, ועוד מאמרים אחרים בענין זה העתקנו בשער זה בפ"ה, עיין שם.

155

קנ״וועד"ה צריך שיהיה רחמן ועניו כנגד הראשונה, ויהיה חכם כנגד השניה, וכן יטהר מחשבותיו ושיהיה נבון ובעל תשובה כנגד המדה השלישית, גומל חסדים כנגד המדה הרביעית, גבור הכובש את יצרו כנגד המדה החמישית, בעל תורה לשמה כדפי' עניינו בענין קימת חצות לילה כנגד מדה ששית, יהיה ממחזיקי ידי לומדי תורה כנגד ב' מדות שביעית ושמינית, שומר הברית כתיקונו כדפי' כנגד המדה התשיעית, יכוין בכיסוי ציצית כנגד המדה העשירית, וכן מציאות המצוה הם לתיקוניה, ובפרט אם יקבל עליו יסורין ובכוונתו לטהרה מהקליפות ממה שפגם הוא בה, וכן שיקבע עתים לתורה כנגד עונתה שהיא בת מלך, ועוד יש כמה פרטים הנוגעים לתקון מדה העשירית וכבר ביארנו מקצתם בשער האהבה.

156

קנ״זוהזוכה לטהר מדת הברית בכל התנאים שפירוש יזכה שיהיו מחשבותיו טהורים ויזכה להיות דבק בידו"ד. והטעם, כי י' עליונה שהיא בסוד החכמה תלויה בי' התחתונה, שם סוד שני יודי"ן שבא' וכן ב' יודי"ן שבשני שמות ידו"ד ואדנ"י כדפי' בתיקונים, וכיון שהתחתונה היא פגומה גם העליונה היא פגומה, ובעוד שאין האדם עושה תשובה לטהר מדת הברית הפגומה אי אפשר שיהיו מחשבותיו טהורות להיות דבק בידו"ד בהיותו עומד בתפלה, והמטהר בריתו הרי מטהר כביכול ידו"ד שבו, ויזכה להיות דבק בו.

157

קנ״חוכן פי' בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) שעל מדת הברית נאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם, וכלא תליא בהאי את, ועל דא כתיב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, דא שלימותא דכלא, מבשרי ממש, מהאי את ממש. ועל דא זכאין אינון ישראל דאחידן ביה בקודשא בריך הוא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ואתם הדבקים בידו"ד וגו', בגין כך, חיים כלכם היום.

158

קנ״טוכן בזוהר (פ' ויקרא דף יד ע"ב) זה לשונו אבל ישראל קדישין בני קדישין דגזעין ושרשין אתבסמו במהימנותא שלימתא קדישא, בשעתא דאתגזר שריא בכלא, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן לשונו. השם יזכנו להיות משומרי בריתו ומצותיו להיותנו דבקים בו.

159

ק״סובזה נכלל הפרק ונכלל השער הזה:

160