רסיסי לילה כ׳Resisei Layla 20
א׳נס דפורים נקרא בריש פרק ג' דיומא סוף כל הנסים כי הוא נעשה במידה האחרונה ממדותיו יתברך. שידוע שיש שבע מדות ושש מדות הם נגדם ששה זמנים המפורשים בתורה פסח שבועות וסוכות ידוע דהם נגד תלת אבהן. וראש השנה ויום הכפורים הם נגד תרין בדי ערבה. ועצרת שהוא רגל בפני עצמו ומתרגמינן כנישו נגד מדת היסוד שלשם מתאספין כל המדות להשפיע למדת מלכותו יתברך. ואלו השש הם מה דישראל מקדשי אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך טומאותם ואף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.) כי כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במדה זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי מדה זו נקרא אמונה (זח"ג רל א) וישראל נקראים (שבת צז.) מאמינים בני מאמינים וזרע אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהשם יתברך בתוך לבבות בני ישראל. וקדושה זו מתגלית בכל תוקף בפורים שאמרו (מגילה ז:) חייב לבסומי עד דלא ידע דהפירוש הפשוט בו הוא גילוי דבר זה דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהשם יתברך גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם. ובשלשה דברים אדם ניכר (עירובין סה:) בכוסו ובשכרותו שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב כמו שאמרו (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד ונתגלה, דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהשם יתברך בלי שום ישוב הדעת וכפייה לרצון הלב רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהשם יתברך. ועל ידי מדה זו נעשה הנס דפורים כמו שכתוב ותלבש אסתר מלכות וכמו שכתוב ומרדכי יושב בשער המלך וישב מרדכי אל שער המלך. וידוע דמדה זו נקראת תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א ה ב, יא ב) ועליה נאמר זה השער לה' וגו'. וכן דרשו ז"ל (מגילה טז.) על פסוק וישב מרדכי ששב כו'. דתפלה הוא ממדרגה זו כטעם ואני תפלה שהוא דרגא דדוד כי אתה נקרא שירותא והוא הכרת הנוכח בפסח דראתה שפחה כו'. ואני הוא מדה האחרונה שהשם יתברך שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש עד שהנביא יוכל לומר בפיו אני ה' כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך. ומזה נמשך התפלה דלכן תקנו מקודם אד' שפתי תפתח וגו' ובשם האדנות דרצה לומר מדת אדנותו ומלכותו בתחתונים דאי אפשר להתפלל אלא כאשר השם יתברך פותח חדרי לבבו ופותח שפתיו בתפלה ולולי זה אין מציאות לתפלה באמת כלל. דלכן נקרא בתיקונים (סוף תיקון יג) ברתא דמלכא דא צלותא כמו בת מלך שאין המלך מניחה ללכת לבדה. וזה נקרא כיוון לבו דאז מתפלל ונענה. פירוש לבו הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה) על פסוק ולבי ער וכן אמרו (ברכות ל.) יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים דפירוש הפשוט שהלב מכוון נגד קדש הקדשים ששם שכינתו יתברך ואז הלב עומד מכוון ומיושר לתפלה דלולי כן גם העכו"ם הם מתפללים אלא דהם אין להם שייכות לתפלה מצד לבבם שאין לו שייכות לשכינת השם יתברך כלל. וזה היה טעות בלעם בקרבנות דבלק שחשב על ידי תפלה יפעול מהשם יתברך ולא ידע דאין שייכות תפלה אלא לישראל. רק מצד תפלתו של שלמה המלך ע"ה דגם הגוי כשיתפלל אל בית המקדש יענה ניתן קצת כח כדרך שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה א ומדרש תנחומא תרומה ט) אלמלי היו העכו"ם יודעין כמה בית המקדש יפה להם כו' כי זה כל ענין בית המקדש להיות שכינה קבועה וקיימא בעולם הזה גלוי לעין כל אף לאומות העולם. וזה כל עניניו של שלמה המלך ע"ה בנשיאת נשים נכריות שהוא רצה שיכירו כולם כח מלכותך כמו שיהיה לעתיד. וזה טעם תפלתו זו שיהיה גם לגוים הכרה בקדושת המקדש שיפנו להתפלל אליו עד שמכח הכרה זו יהיה להם קצת כח בתפלה שיהיו נענים. ובעת חורבן בית המקדש דהגלות הוא העדר הכרת העכו"ם זה ממילא אין להם שייכות תפלה כלל רק לבני ישראל. ובפורים היה גם כן קצת התגלות אור לעכו"ם וכמו שכתוב ורבים מעמי הארץ מתייהדים וגו' ואומר ליהודים היתה וגו' ויקר ודרשו ז"ל (מגילה טז:) אלו תפילין שבראש דראו כל עמי הארץ כי שם וגו' והיינו ראיה זו דשם ה' נקרא על בני ישראל וכמו שכתוב כי נפל פחד היהודים עליהם שלא השיגו שום השגה מגלוי שכינתו יתברך דזה היה אז בהעלם גדול ואין שם שמים נזכר במגילה כלל שלא היה התגלות ופרסום אלהות לעכו"ם רק פרסום גדלות היהודים איך הם מושגחים בהנהגה עליונה. כי באמת שכינת השם יתברך עצמו אינו אלא בלבבות בני ישראל לבד ושבת הוא אות ביני ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב [מיתה]. כי ענין השביתה והעדר השתדלות הוא מצד הכרה דפעולת אדם אינו כלום רק הכל מהשם יתברך וזה חיותן של ישראל והוא עצמו מיתתן של עכו"ם דכל חיותם הוא מצד ההשתדלות ופעולת אדם והעדר ההכרה אבל מיד שמתגלה דבר זה דהכרת השם יתברך ושאין מבוא לפעולת אדם אז נעדר חיותם. וכן היה מיתת בכורים דמצרים על ידי מורא גדול זו גלוי שכינה ומצד זה היה גם כן הריגת השונאים ומחיית עמלק דפורים. כי ענין עשרת אלפים ככרי כסף לשקול אל גנזי המלך דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר היינו כי המן טען ישנו עם אחד ישן מן המצות כדרז"ל (מגילה יג:). רק באמת אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה ב) אני ישנה מן המצות כו' ולבי ער לעשותן וכמו שאמרו (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' כי אמיתות נקודת הרצון דבוק בהשם יתברך רק יצר הרע מעכב. וטען המן שיש לו מחיר לתת נגד היהודים שיש לו גם כן כח זה, כסף פירוש רצון וחמדה וכידוע דכסף דרגא דאברהם שהוא התחלת שורש ישראל ויש לו גם כן התחלת שורש זה. וזה כל כחו של עשו פושט טלפיו כו' טהור אני (כמ"ש בראשית רבה ריש פרשה סה) שאמר שגם הוא טהור כמוהם. ועשרת אלפים כי אלף הוא מספר הרבוי כמו שכתב הרמב"ן על פסוק נתתי אלף כסף וידוע דכל דבר מתחלק לעשר ונמצא י' אלפים תכלית רבוי השלימות. ועמלק בא בעת ישראל במעלה עליונה היה פשיטות טלפיו לומר שגם הוא במעלה כמוהם כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מד ופסיקתא רבתי פרשה יב) בא בכחו של זקינו כו' בהשגה והשתדלות וכמו שכתוב ויזנב וגו' וכל ניצוח הוא על ידי משפט ודאי היה הוא נקי בזה ולכך מנצחו היה יהושע מזרעא דיוסף שהוא עיקר כח ההשתדלות וניצוח היצר. ונאמר רק ויחלוש ולא ניצוח גמור רק לפי חרב בפה של החרב נגע בהם. פירוש פה הוא ההתגלות שבלב כי במעשה הידים אין ניכר התגלות שבלב רק בפה. שני מיני השתדלות הם בתורה ובמצות ומצות יש בעכו"ם למראית עין וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב י:) על פסוק ביבוש קצירה וקראום מקצת מצות קלות כי הם קלות מאד לדחותם לפי שעיקר כובד ויקר המצוה הוא מצד הכונה ורצון הלב רק מכל מקום קרויים מצות. אבל תורה אין שייכות לעכו"ם ועכו"ם שלמד תורה חייב [מיתה] (סנהדרין נט.) והאומר יש תורה בעכו"ם אל תאמין (איכה רבתי ב ט). והמן היה בעת שינה מהשתדלות וזה לעומת זה גם הוא טענתו מצד דגם הוא דבוק ברצונו באמת בהשם יתברך ומה שאינו כך הוא מפני היצר הרע ועל זה נתחייב מטעם עכו"ם ששבת. כי דביקות בלא השתדלות הוא רק לבני ישראל ועכו"ם יש להם רק שכר מצות קלות כנ"ל. ונתגלה בפורים דנהפוך הוא אשר וגו' שלבני ישראל יש כח הגם דישנים ממצות דבוקים בהשם יתברך וזהו סוף כל הנסים התגלות דביקות זה שמתגלה בפורים דגם אם נשתקע כמו שנשתקע עד דלא ידע לגמרי ותינוק שנטמע בין העמים שאין לו ידיעת בית רבו גם כן אף הוא דבוק לגמרי בהשם יתברך כי סוף מעשה דבוק במחשבה תחלה כנודע דנעוץ סופן בתחלתן.
1