רסיסי לילה ל׳Resisei Layla 30
א׳ענין מחיית עמלק שנצטוינו על זה בלא תשכח נלמד מזה שהדבר נקל לבוא לידי שכחה. שזהו עיקר עמלק שבא על ידי רפוי ידים מדברי תורה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קו.) על רפידים וכמו שכתוב כל הנחשלים וגו' עיף ויגע וגו' פירוש בלא כח להתאמץ בדברי תורה כשבא לידי רשול אז תיכף גובר כח עמלק בלב שהוא כח המשכיח מאמיתות השם יתברך ומגביר כל מיני דמיונות והרהורים של הבל ושל דמיון שהיפך האמת. ודבר זה נראה בחוש שתיכף על ידי רפוי מדברי תורה גובר הדמיון בלב ולמדנו מזה שזהו השורש של עמלק שדרכו לבוא תיכף ברפוי מדברי תורה. ונקרא ראשית גוים כי כל ז' עממין הם ז' מדות רעות שבהתגלות לבו על כל פנים וממילא יש להם הכרה גם כן בנגלה בפניו כדרך שאמרו הכרת פניהם ענתה בם שמה שהוא כבר בהתגלות לבו הרושם ניכר בפנים כמ"ש בזוהר סוף פרשת לך צ"ו סוף ע"ב ועוד בכמה מקומות. אבל הראשית הוא מה שאין בו גלוי והם ההרהורים והדמיונות שהם אינם בהתגלות הלב כלל רק שעל ידה בא ונמשך לרצונות רעות דז' מדות שבהתגלות הלב. אבל הראשית הוא הדמיון שזהו כל שרש הרע שבעולם הזה שנקרא עלמא דשקרא. ונאמר בשוב וגו' כחולמים חלום הוא דמיון שקר שכן כל עולם הזה וצריך כח והתאמצות והעיקר לזכור תמיד מזה ושלא לשכוח כי זה כל כח הדמיון להשכיח וצריך לזכור שיתאמץ נגד זה. וזהו מלחמה לה' וגו' שם הוי"ה הוא מדת אמת ליעקב שהוא ממש היפך הדמיון רק ההכרה הברורה לכל הנבראים באמיתותו יתברך. וזה השם הוא נלחם בכל דור ודור עם שורש של הדמיון לכלותו מהלב כי אין השם שלם כו'. (מדרש תנחומא סוף פרשת תצא) פירוש כידוע דשלימות שם הוי"ה מורה לשלימות כל המדות מראש המחשבה עד סוף המעשה (זח"ג רנח סוף ע"א). וב' אותיות ראשונות רומזות על ג' ראשונות ושם אין שליטה לעמלק שהוא רק ראשית גוים שמחמתו נמשך ז' מדות דרע ואין התגלות לז' מדות דטוב. אבל הראשית דטוב שהוא נעלם ובנעלם באמת טוב ואין לו מקום לשלוט כלל רק מצד עולם הזה שהוא הנגלה אבל מצד הנעלם הרי באמת לאמיתו אין רע כלל. וכל שליטת הרע הוא מצד הגלוי ולא מצד ההעלם ולכן ב' אותיות אחרונות המורות על הגלוי אין נשלמת. ואין נופל אלא ביד זרעו של יוסף (ב"ב קכג:) שחלומותיו היה אמת דגם דמיון שלו אינו כוזב והגם שהוא דמיון מהרהורא דליבא כמו שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך וגו' רק שדיוקנו דומה לשל אביו (בראשית רבה פרשה פד) והחלום הראשון הנאמר בתורה הוא ביעקב אבינו ע"ה שהוא שורש אמת שהיפך הדמיון אצלו שייך לספר מדמיון שלו כי גם דמיונו הוא רק אמת שכן בחלומו והנה ה' ניצב וגו' שם הוי"ה. והחלום השני ביוסף והוא רק דמות דיוקנו כי יעקב אבינו ע"ה כל דמיונותיו גם כן רק באמיתות השם יתברך לבד שזה כל הרהוריו אבל יוסף דמיונותיו ככל דמיונות של בני אדם אשר רובם בהשתררות והתנשאות שבזה נמשך כל שורש הדמיון שבא מכח שבירה הנמשך ממחשבת אנא אמלוך כנודע. וזה שאמרו לו המלוך וגו' ותרגום אונקלוס את מדמי וגו' אבל באמת לא היו דמיונות שוא שהרי היה כך. וזהו ניצוח עמלק לא על ידי שליטה על הדמיון לגמרי שלא ידמה ויהרהר רק אמיתות השם יתברך שזה מדת יעקב אבינו ע"ה שלא מת שאין עוד מקום למיתה כלל מאחר שדבוק באמיתות החיים ולזה אנו מחכים שיבולע המות והיינו כשיהיה מחיית עמלק לגמרי מן העולם. אבל כל זמן שהוא בעולם ניצוחו הוא על ידי מדת יוסף שהדמיונות אמת כי כך הוא שורש ישראל שדבוקים באמת וכל דמיונותיהם אמת שגם בדלא ידעו בין כו' (מגילה ז:) שבשכרות כזו הוא בתכלית הדמיון שרחוק מאמת לגמרי וכמו שאמרו ז"ל (יומא עה ריש ע"א) בשכור כל העולם כולו דומה עליו כמישור וישראל אז מתבררים שהם אין כך וכמו שאמרו במגילה (יב ריש ע"ב) ישראל כשאוכלין ושותין עוסקים בשירות ותשבחות ואומות העולם כו' שאז אדם ניכר בכוסו וגובר כח הדמיון ניכר שרשו. וזהו ענין פורים ונהפוך הוא וגו' דלא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד (שם יג:) היינו דמיתת משה הוא גניזת אור התורה והחכמה וממילא גובר הדמיון ובאמת אז נולד כי אצל ישראל על ידי התגברות הדמיון עד שכפי הנראה הדמיון שולט וגובר על ידי זה מתהפך להוולד אור החכמה שהיפוך לדמיון ממש. כי כאשר מתברר שגם בעת הדמיון הוא דבוק בהשם יתברך באמת והוא שם אל לבבו זה לדעת כי מאין לו כח לחשוב ולהרהר שום דבר אם לא מהשם יתברך על ידי זה ממילא נתתקן הדמיון כדשז"ל (שבת פח:) מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי כו' שמי שהכל שלו כל המעשים והפעולות והמחשבות והרצונות אם כן גם העון הוא שלו וממילא מכפר כו'. ובכח המדמה עצמו שבו גובר הדמיון בכח זה עצמו הוא מתגבר עליו לכלותו ולבטלו. ונמצא שמתהפך להיות שורש עמלק הרודף נרדף מעצמו שמכתב שכתב להיות היהודים וגו' נתהפך הפירוש שביארו בכתבים שניים הכוונה היה שישלטו בשונאיהם והעץ שהכין למרדכי נתהפך שהיה לו היינו דההתגברות של הדמיון עצמו נתהפך אחר כך שנתברר שלא היה התגברות דמיון כוזב כלל רק דבר אמת לאמיתו כמו דרך משל חלומות יוסף שבשעת מעשה היה נראה דמיון ואחר כך כשראו שהיה כן הרי נתברר שלא היה דמיון כלל. וזהו המשל בנגלה ויש בזה הרבה מדריגות גבוה על גבוה בהעלאת המחשבות והדמיונות ותיקונן להיות נעשה מדמיון אמת. והעיקר רק על ידי ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו והכל שלו וכל חכמת אנוש ותחבלותיו אינו כלום. וכך הוא בעת שכרותו שאז אין לו שום דעת וחכמה כמו כשהוא בדעתו כי רק השם יתברך המוליד בו עצה ומחשבה ורצון ממילא נתקן הכל. [ונאמר על זה והיה בהניח וגו' כי מקודם צריך האדם להשתדל בביעור ז' מדות רעות שבהתגלות לבו שלא יבוא חס ושלום לידי איזה עבירה בפועל ולא לידי הרהורי עבירה שבהתגלות לבו וכשנקי מזה אז ישתדל למחות מקרב לבבו דמיונות של הבל].
1