שו"ת בני בנים, חלק שלישי ג׳Responsa Benei Banim, Volume III 3
א׳יום טוב שני בארץ ישראל לתלמידי חוץ לארץ
1
ב׳ב"ה, ט"ז אייר תשנ"ב
2
ג׳למדרשה אחת
3
ד׳בשאלה האם בן או בת מחוץ לארץ הלומד בארץ ישראל צריך לנהוג שני ימים טובים, אני נוהג להורות כדעת הערוך השלחן באורח חיים סימן תצ"ו אות ה' שמי שחושב להישאר שנה אחת נקרא אין דעתו לחזור ונוהג רק יום טוב אחד, וכן דעת שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן ל' וכן הורה לי רב מובהק אחד כשלמדתי בארץ לפני שלשים שנה, הגם שקשה להכריע בין השיטות וכמו שאבאר.
4
ה׳מקור הדברים הוא במסכת פסחים דף נ' עמוד א' במשנה, ההולך למקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם עכ"ל. ובגמרא בדף נ"א עמוד א' במעשה של רבה בר בר חנה שהיה מבני ארץ ישראל שנהגו לאכול החלב שעל כפיפת הקיבה מה שאין כן בבבל נהגו לאסרו, והוא אכל אותו בבבל בצנעה והקשו הלא נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם ותרץ רב אשי הני מילי היכא דאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור היה עכ"ל. ומעשה דומה במסכת חולין דף י"ח עמוד ב' ברבי זירא שהלך מבבל לארץ ישראל ואכל שם משחיטה מוגרמת שהיו אוסרים אותה בבבל ומתירים בארץ ישראל, והקשו הלא נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם ותרץ רב אשי רבי זירא אין דעתו לחזור הוה עכ"ל.
5
ו׳המעשים של רבה בר בר חנה ורבי זירא לא היו של יום טוב שני של גליות, והשאלה היא האם יום טוב שני דומה לשאר מנהגים. בסברה יש לחלק ביניהם, כי בשאר מנהגים אם יעתיקו בני עיר אחת את עירם למקום חדש יוליכו את מנהגיהם אתם מה שאין כן אם יעלו לארץ ישראל וייסדו קהילה חדשה יקיימו רק יום טוב אחד וכן בני א"י אם ייסדו קהילה בחו"ל יקיימו שם ב' ימים טובים. ובזמן שקדשו את החודש על ידי ראיה בודאי מי שנמצא בארץ ישראל נהג יום אחד לא שנא בן א"י לא שנא בן חו"ל ואילו הנמצא בחו"ל במקום שלא הגיעו השלוחים נהג ב' ימים כי הספק נפל על כל הנמצא בחו"ל, ולכן מסתבר שיום טוב שני תלוי בחו"ל ולאו אקרקפתא דגברא רמיא וכך היא הגדרת המנהג מעיקרו שבני חו"ל נוהגים יום טוב שני בחוץ לארץ אבל לא שינהגו כן בארץ ישראל, וממילא כשתקנו חז"ל ללכת בתר מנהג אבותיהם ולנהוג יום טוב שני אף על פי שכבר היו בקיאים בקביעא דירחא כמו שאמרו במסכת ביצה דף ד' עמוד ב', לע"ד לא תקנו אלא כפי המנהג עצמו התלוי במקום ושלא כשו"ת הר צבי חלק אורח חיים חלק ב' סימן ע"ח ואגרות משה חלק ג' סימן ע"ג שכתבו שהיום הדין הוא חמור יותר מאשר בזמן הבית.
6
ז׳וראיה בדומה לזה ממעשה של רבי זירא, כי למה הותר לו לשנות ממנהג בבל והלא כתוב אל תטוש תורת אמך ומנהג אבותיו לאן הלך ומה מועיל שאין דעתו לחזור, או שיש להצריכו התרת נדרים אבל לא נזכר כן בשום פוסק. בשלמא לדעת הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ח' הלכה כ' שנראה שלעולם חייב להחמיר כמנהג מקום מולדתו כפי שפרש בשו"ת מהרשד"ם חלק אורח חיים סימן ט"ו, אבל לדעת התוספות במסכת חולין דף צ"ג עמוד ב' בד"ה משום שפשוט להם שרק בדעתו לחזור יש בו משום אל תטוש תורת אמך מאי איכא למימר, וכן בדף י"ח שם לפי התרוץ הראשון בגמרא פרש"י שבהולך מבבל לא"י אין אנו צריכים לחלוק כבוד למקומינו עכ"ל ומאי איריא כבוד אם יש בו משום אל תטוש תורת אמך. אלא צריך לאמר שכך היא הגדרת המנהג מעיקרו שאינו חל אלא על מי שנשאר בן לאותה קהילה, מה שאין כן אם עבר להיות בן קהילה אחרת פקע ממילא, וכן נראה שאם התפרדה הקהילה והלך כל איש לדרכו פקע המנהג כי בזה לא שייך דעתו לחזור. ונמצא שגם בשאר מנהגי מקומו אין חיובם מוחלט אלא תלוי בזיקה של היחיד לקהילתו, והוא הדין יום טוב שני של גליות לאו אקרקפתא דגברא בלחוד רמיא אלא תלוי בחוץ לארץ.
7
ח׳ועוד יש להטעים, כי יש מקומות החלוקים במנהג בעלמא כמו עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות ויש מקומות החלוקים בחומרא או בדין כמו בחלב שעל כפיפת הקיבה עיין במסכת חולין דף נ' עמוד א' ובכל אלה אין קהילה אחת מודה לחברתה, מה שאין כן ביום טוב שני כולי עלמא מודו ששפיר עושים יום אחד בא"י וב' ימים בחו"ל ולכן אין כאן מחלוקת במנהג אלא תלוי במקום. וראיה מכהנים המבקרים בארץ ישראל ונושאים שם כפים בכל יום אף על פי שמנהג האשכנזים בחו"ל הוא שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, ולא ראינו מי שנמנע מזה משום שדעתו לחזור. ומה שכתבו האחרונים שמנהג חו"ל הוא מנהג גרוע אין הכוונה מנהג גרוע שלא על פי ת"ח שהרי הרמ"א באורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"ד והרבה אחרונים טרחו להצדיק את המנהג, וכאשר כמה גדולים ניסו לשנותו לא איסתייע מילתא וכתב הערוך השלחן שם באות ס"ד שכאילו בת קול יצא שלא להניח לבני חו"ל לישא כפים בכל השנה עכ"ל ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן ו' שהביא פרטי המעשים. ולכן שפיר הוי מנהג ומחויבים בו בני חו"ל שדעתם לחזור, ונהי שאם קראו להם לעלות לדוכן אזי צריכים לעלות כדי שלא לעבור על מצות עשה מכל מקום משום חומרי מקום שיצאו משם היו צריכים לצאת מחוץ לבית הכנסת כדי שלא יקראו להם, אלא כיון שבני חוץ לארץ מודים שכדין נושאים כפים בכל יום בא"י לא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם והוא הדין יום טוב שני. ועוד עיין לגבי יום טוב שני בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים בהשמטה לסימן תכ"ד ובשו"ת אורח משפט סימן ק"ל.
8
ט׳וסברה זו ששונה יום טוב שני משאר מנהגים היא סברת שו"ת חכם צבי סימן קס"ז שכתב דלא שייכא אלא כשהם במקומם בחו"ל אבל בהיותם בא"י לא שייכא וכו' כיון שהמקום גורם וכו' עכ"ל, אלא שהוסיף שאסור לנהוג ב' ימים טובים בא"י משום בל תוסיף ובזה נחלקו עליו בנו בשו"ת שאלת יעבץ חלק א' סימן קס"ח ועוד אחרונים כי מנהג שבא על הספק אין בו משום בל תוסיף ועיין תשובת רב האי גאון בתשובות הגאונים ליק (מוסאפיה) סימן א'. ברם משמע בראשונים כדעת שו"ת חכם צבי גם לענין בל תוסיף, עיין במסכת פסחים דף נ"א עמוד ב' אמר ליה רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבדינן מפני שנוי המחלוקת במדבר מאי, אמר ליה הכי אמר רב אמי ביישוב אסור במדבר מותר עכ"ל ורב ספרא היה רגיל ללכת מבבל לארץ ישראל ולחזור כמו שנראה במסכת בבא קמא דף ק"ד עמוד ב' וחולין דף ק"י עמוד ב' וגם רבי אבא ביקר כמה פעמים בבבל לאחר שעלה לא"י ולכן נחלקו המפרשים האם שאלת רב ספרא היתה על הליכתו מבבל לארץ ישראל או להפך. ופרש רבנו חננאל, אמר ליה ר' ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושים שני ימים כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד בישוב לא עבידנא, במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול, מי אמרו רבנן בכי האי מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לו וכו' עכ"ל. הנה לדעתו לשון הגמרא מפני שנוי המחלוקת עכ"ל הוא לאו דוקא או שאינו גורס כן וגם הלא במדבר אין שם מי שיראהו, אלא שאלת רב ספרא היתה משום נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וממה שכתב רבנו חננאל שבארץ ישראל עבדי רק יום אחד עכ"ל נשמע שלשונו שבסמוך ביישוב לא עבידנא וכו' עכ"ל גם כן מיירי בעשיית יום טוב והכי פרושו, שהיה פשוט לרב ספרא שבארץ ישראל ביישוב גם בן בבל נוהג רק יום טוב אחד ורק שאל האם במדבר ארץ ישראל קודם שיגיע ליישוב נוהג יום טוב אחד או שנים ולזה השיב רבי אמי שביישוב אסור לעשות יום טוב שני אבל במדבר מותר, ומהו לשון אסור ומותר שייך לכאן אלא משמע לענין בל תוסיף כמו שכתב בספר מקראי קודש עניני פסח חלק שני סימן נ"ז. ולפי זה מדויקת גרסת רבנו חננאל כגון אנא דידענא בקביעא דירחא עכ"ל בלשון יחיד שלא כגרסת הדפוסים כגון אנן דעבדינן וכו' עכ"ל בלשון רבים, כי רוב היהודים בבבל ובכל מקום לא ידעו חשבון החודש בעצמם וממילא אם הגיעו למדבר של ארץ ישראל עדיין היו צריכים לקיים ב' ימים טובים מספק שהרי לא ידעו מתי נקבע החודש, מה שאין כן רב ספרא ששפיר ידע בקביעת החודש שמא לא היה צריך לנהוג אלא יום אחד שזהו שאמר ביום שברור לי שהוא חול עכ"ל. ומה שאמרו במסכת ביצה דף ד' עמוד ב' השתא דידעינן בקביעא דירחא עכ"ל פרושו שחכמה זו היתה ידועה לחכמי בבל וממילא הקהילות ידעו מתי נקבע החודש אבל לא שכל אחד ידע לקבוע בעצמו, ואין צורך בתרוץ התוספות במסכת פסחים שם בד"ה כגון עיי"ש.
9
י׳ודומה לזה כתב הראב"ן במסכת פסחים, א"ל רב חסדא (לפי גרסתו) לרבי אבא אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין ב' ימים כי קאזלינן לארץ ישראל דלית להו אלא חד יומא ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני שם, במדבר של ארץ ישראל מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמור רבנן בכה"ג במדבר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא, וא"ל הכי אמר רבי אמי ביישוב אסור במדבר מותר מדבעא מיניה מדבר של ארץ ישראל מכלל בכל מקומות ארצו אסור ש"מ דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל בכל פרווהא אסור לשנות והיינו דאמרינן (כתובות נד) בבל וכל פרווהא נוהג כשמואל עכ"ל. הרואה יראה שדבריו דומים לדברי רבנו חננאל ומה שכתב ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני שם עכ"ל היינו ביישוב של ארץ ישראל שבא לשם ומיירי לענין עשיית יום טוב שני של גליות שכבר הזכיר מקודם, שאם כוונתו למקום שיצא משם ומיירי לענין עשיית מלאכה אין כאן שאלה כי הרי אם ביישוב של ארץ ישראל נוהג כחומרי מקום שיצא משם ואסור לעשות שם מלאכה ביום טוב שני, כל שכן במדבר קודם הגיעו ליישוב, וגם לא הזכיר מלאכה מקודם והיה לו לפרש שבהכי מיירי. ומה שדייק מדבעא מיניה מדבר של ארץ ישראל וכו' עכ"ל פי' שהיה יודע בקביעת החודש, ולכן ממה שלא שאל כן מבואר שהיה פשוט לרב ספרא שדין מדבר של בבל כדין יישוב של בבל. אך קשה שכתב ביישוב אסור עכ"ל ומיירי לעשות יום טוב שני ואחר כך כתב מכלל בכל מקומות ארצו אסור עכ"ל ומיירי בעשיית מלאכה ונמצא משתמש במלה אחת לשני מובנים שונים וצ"ע, ומכוח קושיא זו נדחק בהגהות אבן שלמה לפרש את כל דברי הראב"ן להפך שביישוב ארץ ישראל אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני והעמיס כן גם בדברי רבנו חננאל כדי להתאימם לראב"ן עיי"ש.
10
י״אאכן ביסוד הדברים ששונה יום טוב שני משאר שנוי מנהג ממקום למקום, גם דעת בעל המאור היא כן, שפרש שרב ספרא שאל על הליכתו מארץ ישראל לבבל, וז"ל הני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו ובמדבר מותר וכו' עכ"ל והביאו בספר הכלבו וארחות חיים והמאירי, ופרוש דבריו שאף על פי שדעת הנוסע לחזור לא"י אסור לו לעשות מלאכה בחו"ל כיון שיום טוב שני הוא מנהג גדול וכו' ולכן אפילו בצנעה אסור מה שאין כן בשאר מנהגים. והשיג עליו הראב"ד שאין בכל הגולה (ולא) [אלא] בארץ ישראל מי שלא ינהוג שני ימים טובים של גליות עכ"ל ונראה שבא לאמר שגם במדבר של בבל כולי עלמא נוהגים ב' ימים טובים וכפרוש הראב"ן שרב ספרא שאל על מדבר של ארץ ישראל, מה שאין כן בבבל וכל פרווהא פשיטא שאסור לעשות שם מלאכה. נמצא שעיקר יום טוב שני בין לבעל המאור בין לראב"ד הוא חיוב על כל מי שנמצא בחו"ל לא שנא בן חו"ל לא שנא בן א"י, והוא הדין בארץ ישראל ששם נוהג דין תורה יש לאמר דלא שנא בן א"י לא שנא בן חו"ל אינו נוהג אלא יום טוב אחד. ועיין בבית יוסף סוף סימן תצ"ו שהביא דברי הכלבו סוף סימן מ"ח, בני א"י שבאו לחו"ל אסורים לעשות מלאכה בי"ט שני ביישוב אפילו דעתו לחזור וכו' עכ"ל וכן העתיק בשלחן ערוך סעיף ג', ובכלבו וארחות חיים דיני ערבי פסחים אות ה' מפורש שהוא מן הטעם שכתב בעל המאור שיום טוב שני הוא מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ בו עכ"ל וכן כתב במגן אברהם סעיף קטן ד' ושלא כט"ז, וממילא גם כוונת השלחן ערוך היא כן ולכן כתב אותו בסימן תצ"ו בדיני יום טוב שני ולא בסימן תס"ח בדיני שנוי מקום. ולפי זה אפשר שגם יום טוב אחד בא"י שונה משאר מנהגים ואין דברי השלחן ערוך סתירה לשו"ת חכם צבי.
11
י״באיברא מפורש בתשובות גאוני מזרח ומערב שיום טוב שני נוהג גם בבן חו"ל השוהה בא"י כמו שנביא להלן. וכן ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ח' שם לא הזכיר דין ההולך מא"י לחו"ל או להפך ואלמא יו"ט שני דינו כשאר חילוקי מנהגים ממקום למקום וכן משמע מסתימת התוספות ועוד ראשונים. וכן העיד בשו"ת אבקת רוכל סימן כ"ו לבעל השלחן ערוך שמעשים בכל יום בכל שנה עולים לשלש רגלים מחו"ל לא"י ת"ו ועושים יום ב' של גליות כתקונין ומשפטין כחו"ל, ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חו"ל העולים לרגל וכו' ודב"ז נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק שום אדם בד"ז מעולם עכ"ל. ולכן אף ששיטת שו"ת חכם צבי היא שיטה מחוורת ויש המורים כן ועיין בשלחן ערוך בעל התניא סימן ש"ח, מכל מקום אין המנהג שלנו לפטור מיום טוב שני בביקור קצר בארץ ישראל. ויש סומכים על שו"ת חכם צבי באורח מחו"ל ואנו יודעים שאינו נזהר ממלאכה ביום טוב שני בחו"ל ואם כן מוטב שבארץ ישראל ינהוג בו חול מעיקרא שלא לאפושי חטא, ומכל מקום היה מעשה ולא רציתי להורות כן שלא תישכח ממנו תורת יו"ט שני.
12
י״גועדיין יש לדון במי שבא לארץ ישראל כדי ללמוד, לפי מה שהביא בשו"ת הלכות קטנות סימן ד' בהגהת בנו בשם מהר"ם גאלנטי שקבל מאבותיו ומנהג העיר ירושלים שכל רווק מחו"ל יעשה בא"י יום א' דוקא ותו לא ושמנהג זה היה קדום ומתוקן מגאוני עולם ושלא היה רשאי לבטלו וכו' עכ"ל. ועיין בהמשך שם שהתנה שיהיה הרווק עצמאי ולא סמוך על שלחן או על דעת אחרים, שאז אפשר שאם יזדמן לו אשה במוהר ובמתן ישאר בא"י וכו' וכן הביא מתשובה אחרת שראה לרבני צפת שהיו מורים שבחורים ינהגו יו"ט א' בלבד כתושבי א"י אע"פ שדעתם לחזור שאפשר שאם ימצאו להם נישואין הגונים יקבעו דירתם בא"י עכ"ל. ואף על פי שגם אפשר שלא ישאו שם נשים ואם כן מנין לשנות ממנהג אבותיהם בחו"ל בגלל ספק שלא בא לעולם, צריך לאמר כמו שהביא שם שבעילא כל שהיא יש להשוות המנהג לדין תורה כיון שיום טוב שני היום אינו אלא מנהג מאחר ואנו בקיאין בקביעא דירחא, וכן פסק בשו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אורח חיים סימן מ' אות ד' וצרף לזה דעת החכם צבי.
13
י״דואולם צ"ע כי בשו"ת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ד' סימן ד' שנכתב בדור הסמוך לאחר שו"ת הלכות קטנות הביא חבל רבני ירושלים שפסקו שאין חילוק בין בחור לנשוי אלא כל שדעתו לחזור לחו"ל עושה שני ימים טובים ושכן המנהג פשוט ושכן גזרו בגזרת נח"ש. ובשו"ת חיים שאל חלק א' סימן נ"ה נדחק בזה שכל הרבנים האלה היו רבני חו"ל שעלו בזקנותם לא"י ולא הכירו מנהג ירושלים, ולע"ד אפילו תאמר כן סוף סוף העידו שבימיהם נשתנה המנהג ומה יועיל לנו מה שנהגו בירושלים לפני כן כיון שאין המנהג כן היום, ואם תמצא לאמר שהמנהג היום בין הספרדים הוא שבחור נוהג רק יום טוב אחד אינו כן בין רוב האשכנזים. ובעיקר לא הבנתי מה ענין מנהג ירושלים וצפת להורות לבני חו"ל שדעתם לחזור כיצד לנהוג ביום טוב שני אטו קהילה אחת יכולה לאמר לאורחים מקהילה אחרת שלא לחוש לחומרי המקום שיצאו משם, ואדרבה עדיף כוחם של גאוני חו"ל שעלו בזקנותם לירושלים לקבוע הלכה למבקרים מחו"ל והם הורו לנהוג ב' ימים טובים.
14
ט״ושיטה אחרת מנוגדת לשו"ת חכם צבי וכן לשו"ת הלכות קטנות הובאה בתשובות גאוני מזרח ומערב סימן ל"ט ובאוצר הגאונים למסכת פסחים שם, וז"ל בני אפריקא שנשאו נשים בארץ ישראל ודרו בה אם עדיין לא שהו שנים עשר חדש חייבים לשמור שני ימים טובים כמקומן שכך שנו חכמים (בבא בתרא ז) כמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר שנים עשר חדש, ואם שהו י"ב חדש מכאן ואילך אע"פ שדעתן לחזור נוהגין כאנשי ירושלים עד שחוזרין למקומן, והני מילי מאפריקא לארץ ישראל אבל מבבל לארץ ישראל שיש בה ב' ישיבות אם דעתו לחזור אע"פ ששהה שם הרבה עושה כחומרי שניהן, אם אין דעתו לחזור עושה כארץ ישראל בין להקל בין להחמיר עכ"ל. לשיטה זו יום טוב שני נוהג גם בבני חו"ל הנמצאים בא"י והכל תלוי בדירה ממש של י"ב חדש ואינו תלוי ברצונו כלל, שאפילו אין דעתו לחזור מכל מקום עד י"ב חודש אינו נקבע בעיר ודינו כבן חו"ל ואילו אם כבר שהה שם י"ב חודש אפילו אם דעתו לחזור דינו כבן א"י. ולפי זה מה שאמרו בגמרא דעתו לחזור ואין דעתו לחזור הוא לאו דוקא אלא מעמידים דעתו של אדם שרק לאחר י"ב חודש נעשה קבוע במקומו החדש, ומה שחילק בתשובות גאוני מזרח ומערב בין הבא מאפריקא להבא מבבל הוא מפני חשיבותו של בבל כמו שמבואר במעשה הגאונים סימן מ"ז עיי"ש ועיין בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן של"ז. ונמצאו ג' חילוקים, עד י"ב חודש נוהג כמקום שיצא משם בכל מקרה, ואחר י"ב חודש אם בא מאפריקא אפילו דעתו לחזור נוהג כירושלים וכן אם בא מבבל ואין דעתו לחזור ורק אם דעתו לחזור לבבל אזי לאחר י"ב חודש נותנים עליו חומרי שני המקומות, ונראה שכל שכן בן א"י שירד לאפריקא ולשאר ארצות שאינן חשובות אזי לאחר י"ב חודש אם דעתו לחזור נותנים עליו חומרי שני המקומות. ויש ליישב את סוגיות הגמרא לפי זה ואכ"מ.
15
ט״זועיין בספר המאורות במסכת פסחים שם שכתב נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם וכו' ודוקא במי שאין דעתו לחזור למקומו ולא קבע עדיין ישיבתו במקום אחד אבל אם קבע ישיבתו במקום אחד נוהג כמנהג המקום שקבע שם ישיבתו עכשיו כחומריהן וכקוליהן וכו' עכ"ל ומשמע שכל שלא קבע ישיבתו אף על פי שאין דעתו לחזור נוהג במקום שיצא משם וכדעת תשובות גאוני מזרח ומערב, אבל לא פרש מהו השעור לקביעת ישיבתו.
16
י״זושיטה אחרת כתב בספר המכתם שם, אית דמתרצי דכי אמרינן דהיכא דדעתו לחזור עושה כמקום שיצא משם בין לקולא בין לחומרא הני מילי כשדעתו לחזור מיד, וכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחזור עושה כמקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא הני מילי כשאין דעתו לחזור לשם לעולם לדירה, אבל כשאין דעתו לחזור מיד אלא לאחר זמן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור שם אבל לא קולי כיון שאין דעתו לחזור מיד שם. וכן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שמשתהה שם ואין דעתו לחזור מיד אבל לא קולי כיון שדעתו לחזור לאחר זמן, ועל זה הוא ששנינו במשנתינו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אבל לא קולי עכ"ל. לפי זה אין הדין תלוי בשהה זמן זה או אחר אלא בכוונתו בלבד וכפשטות לשון הגמרא ונמצאו ג' חילוקים, אם דעתו לחזור מיד נוהג כמקום שיצא משם ואם אין דעתו לחזור לעולם נוהג כמקום שבא לשם ואם דעתו לחזור לאחר זמן אבל לא מיד נוהג כחומרי שני המקומות.
17
י״חוכן כתב בספר הכלבו סימן מ"ח בשם יש פוסקים (כצ"ל) שלעולם אינו נוהג בקולי מקום שיצא משם אם אין דעתו לחזור מיד ואף על פי שדעתו לחזור לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עכ"ל, ובארחות חיים ובית יוסף הנוסח משובש. ובמאירי במסכת פסחים וחולין ובספרו מגן אבות בענין העשרים הסכים לשיטה זו והוסיף שמיד פרושו תוך שלשים יום ועיי"ש במגן אבות שהרבה להקשות על שיטות הרמב"ן והרשב"א. ועיין בשו"ת הרדב"ז שם שהביא דברי הכלבו אלה, ובפרי חדש בסימן תס"ח דחה דבריו משום שאחד מהפוסקים המפורסמים לא באר זה עכ"ל ברם לא ראה ספר המכתם והמאירי שטרם נדפסו בימיו, ולענין דברי הפרי חדש סימן קי"ז אות ה' שנראים כסותרים דבריו שבסימן תס"ח עיין בשו"ת חלקת יעקב חלק ג' סימן קמ"ה בהערה. ומיהו בכלבו וארחות חיים והמאירי מפורש כשיטת המאור לחלק בין יום טוב שני בחו"ל לבין שאר מנהגים ולכן גם אין ראיה מדבריהם ליום טוב שני בא"י. ויש להעיר, בספר המכתם כתב שאם אין דעתו לחזור לעולם לדירה עכ"ל נוהג כמקומו החדש, ואלמא אם דעתו לחזור לביקור אבל לא לדירה אינו גורע וכן הלכה פשוטה.
18
י״טוהנה ז"ל מנהגי מהרי"ל בהלכות איסור והיתר, שאלו למהרי"ל היאך אוכלים הבחורים הנכרים מבדיקת הקולות שמקילים להתיר (במגנצ"א) תוך חומת העיר ומחוצה לה אסורה והשיב דאין לחוש ע"פ המרדכי דכתב דבזמן הזה אין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם עכ"ל, ובמגן אברהם סימן תס"ח סעיף קטן י"ב דייק מדבריו דמשמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים עכ"ל, שאף שמהרי"ל לא מיירי ביום טוב שני סתמו כדעת התוספות ועוד ראשונים שאינם מחלקים בין יום טוב שני לשאר מנהגים. ובשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ב' סימן ק"א למד מזה שהבחורים הלומדים בא"י יש להם דין בני חו"ל אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' או ג' שנים. ולע"ד אדרבה נלמד ממהרי"ל שיש להם דין של אין דעתם לחזור שהרי התיר להם, והכי קאמר במגן אברהם שאף על פי שדעתם לחזור דאם לא כן לא היתה שאלה למהרי"ל כלל מכל מקום לדינא הוי כאילו אין דעתם לחזור, ומה שכתב מהרי"ל שאין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וכו' עכ"ל היינו שאין אנו בקיאים להכריע מתי יש להם דין של דעתם לחזור ומתי לא ועיין במחצית השקל ולכן מקילים להם. ועוד עיין בשו"ת משנה הלכות חלק ד' סימן פ"ג שחילק בין דעתו לחזור לזמן מסוים שאז שפיר מקרי דעתו לחזור אפילו לאחר כמה שנים לבין דעתו לחזור אבל לא קבע מתי.
19
כ׳ובערוך השלחן בסימן תצ"ו כתב לענין יום טוב שני שאם אין דעתו לחזור עד לאחר שנה מקרי אין דעתו לחזור וכו' עכ"ל ולאו דוקא שנה אלא י"ב חודש כמו במשנה במסכת בבא בתרא דף ז' עמוד ב'. והיה קשה לי שלא מצינו שעור זה בראשונים לגבי דעתו לחזור, כי לתשובות גאוני מזרח ומערב תלוי בישיבה ממש של י"ב חודש ולא בדעתו לבד ולספר המכתם והכלבו והמאירי כל שדעתו לחזור לעולם נקרא דעתו לחזור ומשמע אפילו אחרי הרבה שנים ואילו מהרי"ל לא נקט שעורא והמגן אברהם פרש בדבריו ב' וג' שנים. ומה שכתב בהערות לספר המאורות שלמאירי דעתו לחזור לאחר זמן היינו תוך שנה לא מצאתי כן במאירי, ואדרבה ממה שכתב כמה פעמים ובפרט בספר מגן אבות שכל שדעתו לחזור לעולם נותנים עליו חומרי שני המקומות וכלשון לעולם שכתבו המכתם וכלבו וארחות חיים ולא הזכיר שנה בשום מקום נלמד שלעולם ממש קאמר.
20
כ״אושוב הונח לי כי במסכת פסחים רבה בר בר חנה היתה דעתו לחזור ולכן לא נתנו עליו אלא חומרי המקום שיצא משם ובמסכת חולין רבי זירא היתה דעתו שלא לחזור ולכן לא נתנו עליו אלא חומרי המקום שהלך לשם, וקשה היאך משכחת לן מה שאמרו במשנה שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וגם חומרי המקום שהלך משם, ולכן פרשו בספר המכתם וכו' שאם דעתו לחזור לאחר זמן אבל לא מיד אזי נותנים עליו חומרי שני המקומות. אבל התוספות בד"ה רבה בר בר חנה והר"י מלוניל והר"ן שעל הרי"ף ועוד ראשונים תרצו שלצדדים קתני, שאם דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם ואם אין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ולא שניהם בבת אחת. ואם כן מהו שעור דעתו לחזור ואין דעתו לחזור לדעתם, שאם נקרא דעתו לחזור אפילו לאחר זמן מרובה הוי קולא גדולה לגבי המקום שהלך לשם שאפילו אחרי הרבה שנים לא יתחייב בחומרותיו, ואם נקרא אין דעתו לחזור אפילו לאחר זמן מועט הוי קולא גדולה לגבי המקום שיצא משם שכל שעזב אפילו לזמן ודעתו לחזור לא יתחייב בחומרותיו. ועיין בבית יוסף בסימן תצ"ו שהניח דברי הכלבו בצ"ע, ונראה שהוקשה לו היאך כל שדעתו לחזור אפילו לאחר שנים רבות ולדוגמה אחרי שיגדלו בניו יתחייב בחומרי המקום שיצא משם בנוסף לחומרי המקום שהלך לשם, וכל שכן יקשה לדעת התוספות שכל שדעתו לחזור לא יתחייב בחומרי המקום שהלך לשם כלל. ולכן על כרחך לתת שעור לזה, ומסתבר שהשעור הוא י"ב חודש שכן מצינו שיעור זה להחשב כאנשי העיר לכמה ענינים במסכת בבא בתרא דף ח' עמוד א'.
21
כ״בלכן להלכה דעתי נוטה לדעת הערוך השלחן שהיא שיטה ממוצעת, ואף על פי שהרבה פוסקים אשכנזים החמירו במי שדעתו לחזור אפילו לאחר כמה שנים, כדאי הם שו"ת חכם צבי שהקיל בכל אדם ושו"ת הלכות קטנות והרבה פוסקים ספרדים שהקילו על כל פנים בבחור הבא ללמוד שלא להחמיר כל כך, אבל פשוט שהמורה כשאר שיטות אין מזחיחים אותו כי יש לכולם על מה לסמוך.
22
כ״גוהנה אם נחוש לכל השיטות נצטרך ברוב המקרים להחמיר מספק בין במלאכה בין בתפילות ועיין בשו"ת מלמד להועיל חלק א' סימן ק"י דיני התפילות בספק יו"ט שני, ואולם אין זה ברור שתפילות חול הן חומרא לעומת תפילות יום טוב או להפך ועיין בשו"ת אורח מישור שם. ולע"ד אין להחמיר אלא בספק מהי דעתו אבל בודאי דעתו ורק הספק הוא בשיטות ולדוגמה שדעתו לחזור לאחר י"ב חודש ורק הספק היא האם להורות כערוך השלחן או כשו"ת אגרות משה, בזה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואין המנהג לנהוג כחומרי שתי השיטות מספק אלא אזלינן בתר מנהג המורה בין לקולא בין לחומרא. ומי שנמצא בארץ ישראל ונוהג יום טוב שני יכול להתפלל תפילות חג במנין של בני חו"ל אף על פי דהוי פרהסיא כיון דלא יצא מזה חורבא כמו שכתב בשו"ת הלכות קטנות, כי בני א"י לא יגררו אחריהם לנהוג יום טוב שני של גליות וגם הוא דבר מפורסם שרבים באים מחו"ל כל שנה ולא יטעו בזה, מה שאין כן בני א"י הנמצאים בחו"ל אין להם להתפלל תפילות חול במנין כי נפיק ממנו חורבא שהרואים יבואו להקל ביום טוב שני וגם אין זה מצוי כל כך ולכן יבואו לטעות או למחלוקת.
23
כ״דיהודה הרצל הנקין
24