שו"ת בני בנים, חלק שלישי מ״אResponsa Benei Banim, Volume III 41

א׳עוד באיסור הריגת גוי

ב׳ב"ה, י"ב אדר-א' תשנ"ה

ג׳לרב אחד

ד׳טרם קבלתי חוברתו, ובינתים קבל העתק מכתב ששלחתי למחברי חוברת אחרת [בסימן הקודם] ובו תשובה גם לחלק מדבריו. יסוד כבודו הוא שאין איסור תורה בהריגת גוי ושהמכילתא בפרשת משפטים מיירי בגר תושב, ברם זה נסתר ממשנת רבי אליעזר פרק ט' הובא בתורה שלמה שם ונקרא גם מדרש ל"ב מדות, וז"ל על רעהו ולא על הגוי איסי בן יהודה אומר לא שההורג את הגוי פטור אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים עכ"ל ואיסי בן יהודה נקרא גם איסי בן עקיבא או עקביא כמו שאמרו במסכת פסחים דף קי"ג עמוד ב' והם הם דבריו שבמכילתא ומפורש שמיירי בגוי. וחשבתי להמליץ בעד דעת כבודו כי התחלת משנת ר' אליעזר היא אבל ההורג את (הגר) [הגוי] קודם מתן תורה הרי זה נהרג בבית דין וכו' עכ"ל וכבודו יטעון שאין להגיה גוי במקום גר אלא מיירי בגר תושב, וירויח מזה לפרש את סיום משנת ר' אליעזר שם וז"ל וגם כשהיינו בארצינו לא היינו ממיתים אותו אלא דינו בדיני שמים עכ"ל דהכי קאמר שגם כשהיו רוב תושביה עליה והיה היובל נוהג והיו מקבלים גר תושב לא היינו ממיתים מי שהרג גר תושב. אבל זה אינו, כי במשנת ר' אליעזר נכתב גוי פעמיים וגר פעם אחת ונצטרך להגיה פעמיים, וגם ממקומו הוא מוכרח כי אי אפשר לאמר שקודם מתן תורה ההורג את הגר נהרג כי מה ענין גר תושב לקודם מתן תורה, והסיום וגם כשהיינו בארצינו וכו' עכ"ל אינו מהמכילתא אלא היא הוספה מאוחרת ופרושו שאף כשהיינו שולטים בארצינו ודנים דיני נפשות לא היינו ממיתים את מי שהרג גוי. וגם במכילתא מוכח שמיירי בגוי, כי על הכתוב וכי יזיד איש על רעהו דרשו איש להביא את האחרים וכו' רעהו להוציא את אחרים עכ"ל ועל הכתוב וכי יגוף שור איש את שור רעהו דרשו שור איש להביא שור של אחרים וכו' [שור] רעהו להוציא שור של נכרי שור של כותי שור של גר תושב עכ"ל ואין מקום לחלק בין שני המדרשים של לשון רעהו אלא אחרים היינו נכרי וכותי וגר תושב. ודיוק המכילתא כך הוא שכיון שרעהו הוא בלשון יחיד היה ראוי לאמר רעהו להוציא את האחר ומהו אחרים בלשון רבים אלא פרושו גם נכרי וגם כותי וגם גר תושב, והוא הדין ההורג אחרים שדינו מסור לשמים לדעת המכילתא כולל את כולם וכן במסכת סנהדרין דף נ"ב עמוד ב' אשת רעהו פרט לאשת אחרים עכ"ל כולל את כולם. ואפילו תאמר שלשון אחרים אינו כולל את כולם יש לפרשו בגוי ולא בגר תושב עיין במכילתא דרשב"י.

ה׳גם מה שכבודו כתב שהבית יוסף ביורה דעה סימן קנ"ח לא שכח את הרמב"ם שהרי ציין שכן משמע מהרמב"ם, תמוה שהרי שם הזכיר רק את הלכות רוצח והאחרונים השיגו עליו ועל הש"ך שלא הביאו מהלכות עבודה זרה ואיזה רמז מצא כבודו שהבית יוסף זכר את הלכות עבודה זרה. ומה שפרש לשון אסור שבהלכות עבודה זרה שהכוונה שאין ראוי להרוג גוי אבל אינו אסור אינו ניתן להאמר וכד ניים ושכיב כתב דבר זה.

ו׳לאחרונה כבודו פרסם דעתו ברבים ולכן לע"ד ראוי שיחזור בו ברבים לבל יהיה לפוקה ולמכשול לב, כי בעו"ה רבים מוציאים דברי תורה לדברי הבאי וכאשר אומרים להם שאסור להרוג גוי כל שאינו נלחם בנו טועים שאין הדברים אמת ושלא אמרו להם כן אלא מפחד השלטונות, ברם התורה חסה גם על נפש הגוי.

ז׳והנה כבודו העמיק בדברים אלה והעיר הערות רבות^*(הג"ה) מוסבות על מה שכתבתי להלן במאמר ד' ובסימן מ"ד ויישר כוחו. אתיחס לרובן לפי הסדר. בלשון המכילתא תחת שהוחמרו הוקלו עכ"ל פרש בזית רענן בתמיה וכי היאך יהיה אסור קודם מתן תורה ומותר אחר כך, ובמשך חכמה פרש בניחותא שאף שנשאר איסור תורה להרוג גוי מכל מקום דם ישראל חמור יותר ולכן ההורג גוי נפטר ממיתת בית דין, ואני פרשתי בניחותא שכיון שהתורה החמירה על ישראל לאסרם בהרבה איסורים תמורת זה הקלה בעונש הריגת גוי. וכבודו הקשה היכן נמצא המלה תחת במובן שכזה, ברם "תחת ש-" זהה לתחת אשר שענינו תמורה כמו בפנחס תחת אשר קנא לה' אלקיו עכ"ל ובדברים פרק כ"ח תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך וגו' ועבדת את אויביך עכ"ל והובא כמה פעמים במכילתא פרשת יתרו במסכתא דחודש, ואדרבה לא נמצא במכילתא לשון תחת בתמיה וגם לא במובנו של המשך חכמה של נתינת טעם. ומה שהעיר כבודו שבמכילתא היה צריך לאמר תחת שהוחמרנו הוקלנו עכ"ל כמו בהתחלה שם קודם מתן תורה היינו מוזהרין וכו' עכ"ל קשה גם לשאר הפרושים.

ח׳ובתוספתא עבודה זרה פרק ט' הלכה ב', אפילו לדבריו שנשנית קודם שגזר רבן גמליאל על גזל הגוי היינו הך כי סוף סוף יש שנוי בין הלשון בגזל הגוי שמותר לבין הלשון בהריגת הגוי שפטור ומשמע אבל אסור. וכתבתי שאפילו אם גזל הגוי אסור מדרבנן שייך לכתוב בו מותר כיון שהתוספתא מיירי בדין תורה וכך נמי בהריגת גוי אילו היתה מותרת מן התורה היתה לתוספתא לכתוב מותר גם אם אסורה מדרבנן, אבל כל שכן אם גזל הגוי עדיין לא נאסר כלל והוא הדין אם הברייתא אין מורידין עדיין לא נשנתה.

ט׳בדברי התוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו כתבתי למחברי החוברת שמיירי בהורדה לבור אבל לא בהריגה בידים. ולא שייך לאמר על גוי גברא קטילא דודאי ייגמר דינו למיתה כסברת כבודו, כי כל שלא נידון אסור להרגו ומה שבקל אפשר לדונו אינו ענין לגברא קטילא ודברי התוספות במסכת מכות דף ה' עמוד א' אינם ענין לזה. ויש להעיר, הגמו"ז זצלה"ה כתב כמה פעמים שמה שבן נח נדון בעד אחד ודיין אחר וכו' היינו רשות ולא חובה ושוב מצאתי מעין זה בספר מרומי שדה למסכת סנהדרין דף נ"ז עמוד ב'.

י׳ולפי פרוש כבודו בתוספות בדף ס"ד שצריך בית דין אבל הרואה יכול להיות בעצמו בית דין אם כן היו צריכים לכתוב כל זמן שלא דנוהו, אבל התוספות ומהרי"ח כתבו כל זמן שלא דנוהו בית דין עכ"ל ומשמע דבעינן שם בית דין מעליא ועל כרחך כדעת הרמב"ם והמאירי שצריכים גופים חלוקים עד ודיין.

י״אבדברי במאירי כתבתי בזה בשו"ת בני בנים חלק ב' סימן מ"ה (3), ויש יותר מדי מקומות במאירי העולים לפי שיטתו המיוחדת מכדי שיהיו משום הצנזורה עיין בדבריו בבבא קמא ובמסכת עבודה זרה דף כ"ב עמוד א' במשנה ובדף כ"ו בד"ה הרבה ראינו ובמסכת גיטין דף ס"ב עמוד א' בסוף ד"ה עובדי הגלולים.

י״בכעסו של יעקב על שמעון ולוי הוא כפי שהתבטא בשעת הברכות ולא לפי דבריו בשעת מעשה שאז היה טרוד בהצלת בני ביתו. ורד"ק ורמב"ן ועוד ראשונים פרשו שכעס משום שאנשי שכם לא היו חייבים מיתה, ואני פרשתי שגם אם היו חייבים מיתה מכל מקום בניו עשו שלא כדין כי היו צריכים לדונם תחילה ואתי שפיר גם לדעת הרמב"ם.

י״גדיני רודף תלויים במציאות של סכנה ובמציאות אין לחלק בין יהודי לגוי.

י״דרבן גמליאל גזר על חילול השם בטרם האיסטרטיות פרסמוהו ומסתבר שגזר כן בפניהם כדי שלא יפרסמוהו שזהו שאמרו בירושלמי באותה שעה גזר וכו' עכ"ל, כי אטו יש לחכות עד שכבר נעשה חילול השם ברבים ואז לגזור. ואולי כוונת כבודו היא להמליץ בעד היהודי שהרג מחבל כפות שאין להאשימו כיון שלא היה מקרה כזה מקודם אבל לעתיד גם הוא מודה שאסור לעשות כן דהא קמן שיצא מזה חילול השם, ברם אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. ובמקום שבודאי לא יתפרסם לרעה כתבתי שמדין מלחמה מותר להרוג מחבל גם אחרי שנתפס ולכן נוהל ווידוא הריגה המיוחס לצה"ל הוא כדין אבל אין זה דומה להריגתו אחרי שנכפת. ולענין טוב שבגויים הרוג הארכתי במכתב הנ"ל.

ט״ומה הוא זה שכתב שכל מיתה הויא כפרה עכ"ל האם לדעתו כל אדם מתכפר לו כיון שכל אדם מת אתמהה. ובמסכת יומא דף פ"ה עמוד א' מיירי במיתה לאחר תשובה, ומה שבחילול השם אינו מתכפר לו עד שמת ולמאי נפקא מינה כיון שבודאי ימות, בארתי בבני בנים חלק ב' סימן כ"ה שמיירי שאם חטא שנית בחילול השם קודם שמת אזי העוון הראשון חוזר וניעור כיון שעדיין לא נתכפר. ובנהרג על ידי בית דין בעי ווידוי, ובמסכת סנהדרין שם אנחנו פוסקים מספק שקבורה היא משום בזיון ובעיקר יש לחלק בין כפרה פורתא לבין כפרה מלאה על כל עוונותיו שזו בודאי אינה קיימת בכל מיתה וקבורה.

ט״זביהודי שהרג ערבים במערת המכפלה כתבתי [להלן סימן מד] שלא הרגו אותו בגלל היותו יהודי כי היו הורגים גם גוי בעלמא אילו טבח בהם, והוא הדין אם כבר היה באובדן הכרה ויותר לא יכול להזיק להם היו הורגים גם גוי במצב כזה אחרי שטבח בהם ורק אז חייבים מיתה עליו כיון שיצא מכלל רודף אבל לא לענין לקרוא לנהרג קדוש. ומה שכתב שהתואר קדוש הוא כפי שקוראים לו אנשים אדרבה רובא דרובא אינם קוראים לו קדוש. מה שיתכן בעיני כבודו שירה רק להגנה עצמית אינו יתכן בעיני כל העולם כי לשם מה נכנס היהודי לשם ועם הרבה מחסניות וכו'. ולבאר שאינו בגדר קדוש אינו לספר בגנותו, ולא שייך לשון הרע במה שנתפרסם בכל העולם ואיני מעבירו יותר כל שכן מבאפי תלתא.

י״זמינים ומסורות אינם מפורסמים יותר מגנבים וגזלנים, ואולם כבודו אינו צריך לזה כי כל ענין הריגת מינים ומסורות יותר משאר פושעים לא מצינו אלא אצל ישראל ולכן פשטות התוספות מיירי לאחר שאנטונינוס נתגייר.

י״חאף על פי שיש להאריך בזה אבל נראה שכיון שרוב הבוחרים הם יהודים והם קבלו על עצמם הן מראש והן אחר כך את תוצאות הבחירות שהשתתפו בהן גויים, אם כן הרוב היהודי קבל עליו את הממשלה אפילו אם לכתחילה היה רוצה בממשלה אחרת. ובודאי אין לאמר שבליסטים נטלו אותה, ואם מצד שבבחירות מצביעים רבים המוחזקים ככופרים סוף סוף בהעדר מלך ונביא השררה חוזרת אל העם ואם לא תאמר כן לא שבקת חיים לכל בריה ונצטרך להמליך עלינו שלטון נכרים עד ביאת משיח צדקינו והחזרת העם בתשובה, ויש מי שטוען כן ולא נתקבלו דבריו. ולא מצינו בבית שני גם אצל מלכים רשעים וצדוקים שמלכותם לא היתה מלכות בדיעבד.^*(הג"ה) עיין לעיל סימן ל"ג. לענין שמלך ישראל אינו הורג אלא בסייף, זהו בהוצאה להורג אחרי משפט המלוכה אבל בשעת המרידה אינו מסתבר שאסור לחיילים להרגו בחצים בימיהם וברובים בימינו ויש לזה סמך מן הכתוב כי סקול יסקל או ירה יירה עכ"ל עיין במפרשים. ויהי רצון שהקב"ה יוציא לאור צדקו.

י״טיהודה הרצל הנקין