שו"ת חתם סופר, חושן משפטResponsa Chatam Sofer, Choshen Mishpat

א׳ראשית דברי פיהו הוצק חן בשפתיו במ"ש בההיא דרמב"ם פ"ז דסנהדרין וכן הוא לשון טוש"ע ח"מ סי' כ"א וז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני וישבע יהי' חברו נאמן בטענתו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבוא ליום פלוני וישבע ויטול אבד את זכותו ואין לו כלום ויפטר חברו ועבר ולא בא נתקיימו התנאים ואבד את זכותו ואם הביא ראי' שהי' אונס באותו היום ה"ז פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חברו כמו שהי' מקודם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועל זה כתב ה"ה שהסמ"ג הביא ראי' לדין זה מירושלמי דגרסי' התם המתנה אם לא אעשה כך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כר"י לגבי' ר"ל עכ"ל. ונתלבטו כל האחרונים בזה ה"ה הש"ך והב"ח שהרי אדרבא אי הלכה כר' יוחנן אפי' הי' אונס חייב בקנין זה ועוד הרי גמ' ערוכה הוא בנדרים דאונס רחמנא פטריה והרמב"ם בעצמו הביאה פי"א ממכירה ה' י"ג י"ד ע"ש ונתלו כולם בפי' דברי הר"ן בקידושין פ' האומר דף רל"ד ע"ב ותמה מעלתו נ"י הא נראה בעליל דר' יוחנן ור"ל פליגי אי עבדי תקנה בקידושין לשום צנועות ופרוצות וכמ"ש הר"ן בעצמו ס"פ כל הגט קנ"ט ע"א בשם בעל העיטור דנסתפק בזה ועוד האריך בזה ולהיות כי לבאר זה ומה שיש עוד לעיין בזה א"א לי כ"א בהעתקת לשון הירושלמי אות באות ע"כ אעתיקנו ז"ל פ' מי שאחזו הלכה וי"ו אמתני' דע"מ שתשמשי את אבא ותניקי אתבני איתא התם הך פלוגתא דר"י ור"ל באותו הלשון שהביא הר"ן שם אות באות ובתר כן אמר חד בר נש אקדים פריטי לאילפא ר"ל לספן ונגב נהרא אתא עובדא קמי' ר"נ בר יעקב הא אילפ"א אייתי נהרא אבא בר הונא בשם ר"א הוה מצלי דייגב נהרא בשביל דיסב פריטי ר"ל שתנגב הנהר ס"ל לר"נ בר יעקב שהדין עם הספן כיון שנאנס ואבא בר הונא לא ס"ל כן אלא כשהקדים מעות לספן והי' רוצה לחזור התפלל שיתנגב הנהר כדי שיחזור בו בדין אשכחת דמר ר' יוחנן ור' בא לא סברי כרשב"ג ר"ל ור"נ בר יעקב סברין כרשב"ג ר"ל דאמר שם במתניתין כל עכבה שאינה הימנו ה"ז גט וה"נ עכבה שאינה ממנו שהרי נאנס הרי לפנינו דא"א לפרש הירושלמי דפליגו אי עשו תקנת צנועות ופרוצות בקידושין או לא וע"כ כפי' הר"ן הנ"ל ולפי הבנת הש"ך ר"ל דס"ל לר"י אונס רחמנא פטריה אמרינן אבל לא חייבה רחמנא לזאת האשה להיותה מקושרת עם זה שלא ברצונה כיון שלא נתקיים תנאה וכן נמי במתניתין דגיטין שהתנה ע"מ שתשמשי אבא ותניקי בני ותלה התנאי בדידה והיא היא שלא קיימה תנאה מחמת אונס לא נאמר שחייבו רחמנא להפסיד אשתו בעל כרחו ולא דמי לאומר אם לא אבוא ליום פלוני תהי' מגורשת ונאנס ולא בא דאי לאו משום תקנתא דצניעות ופריצות לא הי' מגורשת ואפי' אם הדבר חוב לה כגון שהיא רוצה להתגרש ממנו מ"מ כיון שגירושין אינו תלוי ברצונה ולא מקרי רחמנא חייבי' משא"כ בקידושין והה"נ בגירושין ותנאי ואונס שבדידה ל"א אונס רחמנא חייבי' וצ"ל נמי ההיא דאקדים פריטי לאלפא נמי דמיא להא דרחמנא חייבי' לבעל המעות ע"י אונסו של בעל הספן וצריכי' לחלק קצת בין ההי' דספן דירושלמי לההיא דש"ס גיטין ע"ג ע"א עובדא דר"פ ור"ה בריה דר' יהושע אגודא דנהר מלכא דמשמע שם אי לאו דקיבל עליו כל אונסא דמתליד לא הי' שום ה"א אפי' באונסא דשכיח ולא שכיח שיהי' ההפסד על הספן דלא כר"י דירושלמי וי"ל בפשיטות דלא דמי דההיא דירושלמי מיירי להפסיד השוכרים הני זוזי דידהו שהקדימו לספן. ואונס רחמנא חייבי' לשכנגדו לא אמרינן ובש"ס מיירי לחייב את הספן להשכיר חמרי' לאפקעי נהרא על זה שייך רחמנא פטריה להספן אלא יהי' הדבר כמקדם כאלו לא שכרוהו ויחזיר לו מעותיו ואין לזה ע"ז כלום והדברי' פשוטים מ"מ מבואר מזה שא"א לומר כלל דפליגו בתקנתא דצניעות ופריצות ומינה שכל מ"ש התומים בסי' כ"א בזה אין בו מועיל והוא שלא בעיון בלשון הירושלמי בפנים:

ב׳ומה שתמה עוד אספיקתו של ריש כוליאי שייך תקנת צניעות ופריצות בקידושין תפשוט מירושלמי דלא שייך דא"כ מה תועלת בפלוגתת ר"י ור"ל בקידושין הא לא קשיא דלא שייך תקנתא אלא נאנס לקיים התנאי אבל נאנס בביטול התנאי לא כמ"ש משנה למלך ר"פ י"א ממכירה וע"ש ומיהו בלא"ה נמי לא קשיא דע"כ לא שייך תקנתא אלא באונסא דשכיח ולא שכיח כמ"ש תוס' בגיטין שם בד"ה איתיביה ובכתובות ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי ופלוגתתי' מצי מיירי בלא שכיח כלל ופליגי אי אונס רחמנא פטריה או חייביה ועוד י"ל לפי מ"ש בחי' לכתובות שם לפי מה דקיי"ל אי התנה כל אונסא דמתילד יפטרנו אז יש אונס גם בגיטין וק' לי מה מועיל תנאי לבטל תקנת צנועות ופרוצות והי' ניחא לי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובדאורייתא באונסא דשכיח טובא כגון פסקיה מברא דשמואל דאמר לא שמי' מתי' בכה"ג מן התורה אין אונס (ודברי ר"ן בפ' האומר הנ"ל צע"ג בזה שכ' פסקי' מברא הוא מתקנתא דצנועות ופרוצות יע"ש והוא פלאי) ואתו רבנן ותקינו דגם בשכיחא ולא שכיחא אין אונס ומינה כי היכא דבשכיחא טובא מועיל תנאי דהא כל עיקר חיובא משום דה"ל להתנות ולא התנה א"כ ה"נ בשכיח ולא שכיח אמרו רבנן שיהי' דינו ממש כשכיח טובי וה"ל להתנות אבל אי התנה דבכה"ג מן התורה יש אונס בשכיחא הה"נ בשכיח ולא שכיח ושם הארכתי והנה לפ"ז י"ל דזה שייך בגיטין דבדידי' תליא מלתא לאתנויי וה"ל להתנות ולא התנה משא"כ בקידושין בדידה תליא מלתא לאתנויי וחלוק כזה מבואר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"א) אפשר לומר אפי' בשכיחא טובא כגון פסקי' מברא ולא אמרינן מדלא אתני איהו אפסיד אנפשי' דמצי למימר אדרבא איהי אפסדא נפשה דה"ל להתנות וממילא דלא שייך נמי תקנתא דצנועות ופרוצות כלל כיון דלא שייך לומר ה"ל להתנות וי"ל דפליגי אפי' בכל אונסי' וזה הוא בעצמו ספיקו של בעל העיטור בשם ריש כולי אי שייך תקנתא דצנועות ופרוצות בקידושין או לא היינו דמסתפק בסברא הנ"ל. ועיי' בפנים בעיטור במאמר שלישית דף כ"ג ע"ג וק"ל:

ג׳ואי קשיא בהיפוך מה נסתפקו הא קיי"ל כר' יוחנן כמ"ש הר"ן בעצמו נמצא בלאה"נ אין אונס בקידושין דרחמנא חייבי' לא אמרינן י"ל דע"כ לא שייך פלוגתי' אלא בתנאי שיש בי' טובתה כגון שלא תרצה להיות אגידא בי' מספיק' ע"כ התנה אם לא יבוא ליום פלוני ויכניסנה תהא פטורה ממנו ובזה שייך רחמנא חייבי' לא אמרינן שהרי זה חוב לה שזה נאנס ולא יבוא והיא תרצה להתארס לאחר ולא תוכל. אמנם תנאי שאינו על זה האופן אלא היא תרצה באירוסין על כל פנים והוא תולה בתנאי לטובת עצמו בזה לא שייכי' דברי הירושלמי לפי פי' הר"ן דרחמנא חייבי' לא אמרינן דאין זה חיוב לה שתהי' אגידא בי' שהי' תרצה בקידושין עכ"פ ועל תנאי כזה קאי ספיקא דבעל העיטור וגם זה הי' נ"ל פשיטא אלא שקשה על זה מש"ס דילן גבי ע"מ שירצה אבא ומת האב דפריך אי דלא אמר אבא הן אי מת אמאי מקודשת הא לא אמר הן ומאי פריך הא בכה"ג דלא איכפת לה בתנאי אמרי' אונס רחמנא פטרי' והרי היא מקודשת ובגליון הר"ן שם נדפס מזה ולא הבנתי כוונתו:

ד׳והנה כנפי האמור קרוב אני לומר דמיירי בירושלמי מכל אונסא שבעולם דאי בלא שכיח דוקא לא הוה מפקיד ר"י לבנתיה דמידי לא שכיח הוא וגם סתמא דירושלמי לא הוה שאל על דעתיה דר"ל איך הוה צריך למיעבד ואי אתא יום פלוני ולא כנסתה לי לא יהי' עלייך כלום (כן הגי' בירושלמי פ' האומר) ופי' פני משה היא תתנה כן ומה רצה הירושלמי בזה ולפי הנ"ל א"ש דמיירי אפי' באונסא דשכיחא טובא והואיל והוא לטובה שלה ע"כ צריכה היא להתנות וציוה ר"י לבנותיו שהן יתנו כן עם הארוס לעולם דבדידה תליא מלתא וא"ש ויעיין במ"ש בט"ז י"ד סי' רל"ו ס"ק י"ג ובנה"כ שם. כל זה הארכתי וכתבתי לפי הבנת הר"ן בפי' הירושלמי וסלקנו מעליו כל ערער וטוען ולדעת הב"ח והש"ך שגם הסמ"ג הבין כן ולבבי לא כן ידמה דהרי בלאה"נ דברי הרמב"ם צ"ע מה שכפל דין זה בהלכות סנהדרין שכבר הביאו בהלכות מכירה וכן הקשה בתומי' סי' כ"א:

ה׳ולפי הנלע"ד דהרמב"ם חידש לן בכאן דין מחודש דהנה מיירי בראובן שהי' חייב שבועה דאורייתא לשמעון ולפטר ועשו פשר ביניהם ששמעון יבוא ביום פלוני וישבע ויטול ואם לא יבוא לא די שלא יטול בשבועה אלא גם ראובן יפטר בלא שבועה ונאנס ולא בא ואי לאו דרחמנא פטריה אונס הי' אידך פטור בלא שבועה כלל אמנם השתא דאונס רחמנא פטריה יש להסתפק אם נאמר דה"ל כאלו בא ביומו ועדיין ישבע ויטול ויהי' כאלו נשבע ביום התנאי או נימא די לן שלא יפסיד משום דאונס רחמנא פטרי' אבל לא ירוויח שהרי עכ"פ לא קיים תנאו אלא יהי' כמות שהי' קודם תנאו שאם ירצה אידך לשבע ולהפטר הרשות בידו ודין זה אינו מתבאר מש"ס דנדרים כ"ז ולא מדברי הרמב"ם פי"א ממכירה וביארו הרמב"ם פה פ"ז מסנהדרין שהרי כ' וישבע כשיתבענו חברו כמו שהי' קודם וכן כל כיוצא בזה ובמ"ש וסיים וכן כל כיוצא בזה בא לכלול הך בבא דנשבע ונוטל וכמ"ש הש"ך סי' כ"א סק"ד וקאמר הרמב"ם שהי' כקודם התנאי ור"ל שישבע אידך ויפטר ולא שישבע הוא ויטול וזה חידוש לא נודע לנו מדבריו פי"א ממכירה אדרבא אמרו חז"ל מי שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הרי אמרי' דאונסא כאלו נעשה מעשה בפועל וקמ"ל הרמב"ם דזהו מחסדי הבורא ית"ש על עושי רצונו אבל לא מעיקור הדין ועל זה כ' הסמ"ג שזהו פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי ר"ל ס"ל אונסא כמאן דעביד דכיון דפטרי' רחמנא ה"ל כאלו נעשה המעשה בפועל ובא ביום הראוי והרי היא מקודשת וכן הספן כאלו העביר ספינתו ונוטל שכרו משלם וכן האשה שהי' לה לשמש אביו ולהניק בנו הרי היא כאלו שמשתו והניקתו וה"ז מגורשת וכרשב"ג ולר"י אונסא כמאן דלא עבד ר"ל נהי דרחמנא פטרי' מ"מ אינינו כמי שנעשה המעשה אלא כמאן דלא עביד לא יחייבנו האונס ולא יזכנו אלא כמו שהי' קודם התנאי ואינה מקודשת ולא מגורשת בע"מ שתשמשי ותניקי וכן הספן לא יפסיד משלו ולא יזכה במעותיו של הלה. וקיי"ל כר"י לגביה ר"ל ומשום כן פסק הרמב"ם כנ"ל ולזה נתכוון הסמ"ג בלי ספק ומקום הניחו לי להתגדר בעה"י. ובוודאי נראה להסמ"ג דבקידושין לא שייך אבעיתו של ריש כלי כיון דאונסא כמאן דלא עביד דמי לא שייך ספיקו דהרי בקידושין לעולם אונסא כמאן דלא עביד דמי כמ"ש משנה למלך רפי"א ממכירה והנה הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"א כ' דנותן שור לחבירו ע"מ להחזירו לזמן ומת בתוך הזמן פטור מלשלם כ"א מת בפשעה ופסקו בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ח והסבירו הר"ן פ"ק דקידושין ר"ח ע"א מפני שלא הי' שומר אלא מקבל מתנה ואם לא החזירו לא הי' מתנה מעולם וע"ש והר"ן לשיטתו לא הי' צריך לזה כיון דמשמע מהנ"ל דס"ל דאונסא כמאן דעביד דמי וה"ל כאלו החזירו וה"ל שפיר מתנה למפרע ולענין ממונא רחמנא פטרי'. ובאמת אין לי לב להבין דברי הר"ן למאי דקיי"ל מה לי הן מה לי דמיהן כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול (סוכה מ"א ע"ב) א"כ גם זה בכלל התנאי מעיקרא שיחזור לו השור או הדמים וכשהי' השור בעין הי' יכול להחזיר לו דמיו אם הי' רוצה השתא נמי שמת עדיין בידו לקיים תנאו ולקיים המתנה למפרע ע"י קיום התנאי בהחזרת דמים ובזה י"ל מה דפליגי הרא"ש ור' ישעי' שם בנאנס האתרוג לר' ישעי' פטור לשלם דס"ל דכיון דבאתרוג צריך להחזיר האתרוג בעין א"כ כיון שנאנס פטור או משום דאונסא כמאן דעביד דמי וה"ל כאלו החזירו ויצא בו י"ח נמי למפרע או אי אפי' אונסא כמאן דלא עביד דמי ולא יי"ח למפרע מ"מ פטור מלשלם מסברת הר"ן פ"ק דקידושין הנ"ל דלא הוה שואל וכן נוטה לשון ר' ישעי'. אמנם הרא"ש ס"ל דנהי דבאתרוג מחמרי' דלא סגי בהחזרת דמים מ"מ לא גרע משארי ע"מ להחזיר דאם אי אפשר בהחזרת עצמו צריך להחזיר הדמים וע"כ יחזיר דמיו ויי"ח כאלו החזירו בעינא כנ"ל ומלשון ש"ע סי' תרנ"ח ס"ד משמע אפי' חזרות דמיו לא מהני כשנאנס ולא ידעתי מנ"ל הא ויש לי להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו:

ו׳ראה זה מצאתי דבר נאה ומתקבל במ"ש ליישב ק' תוס' ריש מס' ר"ה על פי' רש"י שם דאם לא ידעינן אי תמוז קודם לכסלו או לא הקשו תוס' הא לא כתבינן שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא או בשטרי אקניתא או למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ולדדהו לא שייך מוקדם ועלה ברעיונו לתרץ דבר שכליי ואלו תוכן דבריו דלר"מ דס"ל לא בעי' רשע דחמס א"כ בקיצור משכחת נפקותא כגון אי יתברר לן שהעדים הקדימו הזמן ממש ונמצא השטר פסול כיון דהעדים רשעים דהרי לא בעי' רשע דחמס אלא שיש להם להתנצל טעינו בשנות המלך דמ"ש הש"ך בסי' מ"ג דטעות בשנות המלך הוא טעות שאינו מצוי היינו אחר שקבעו יום קבוע לכל מלך אבל אי הי' כל מלך ביום שנולד בו שפיר הוה טעות המצוי וע"י יום א' הוה טעות לכל השנה נמצא דהוא צורך גדול לקבוע יום שלא יתנצלו עדים פסולים ע"י טענות שקר ולא הוה צריך לכל מ"ש רש"י רק למאן דפליג אר"מ וס"ל רשע דחמס בעינן דהיינו ר' יוסי דלדידיה העדים כשרים אעפ"י שחתמו אשטר מוקדם במזיד ולדידיה פירש"י מ"ש וא"כ ממילא לא קשיא מיד קו' תוס' דס"ל ע"כ לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אלא במה דכבר קנה אבל בנכסי' דאקני לפי מה דקימ"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורק משום דאלים שיעבודא משתעבד אפי' מה שעתיד לקנות וא"נ משום נעילת דלת מ"מ י"ל דזה לא שייך עדיו בחתומיו דמה צורך יש לזה התיקון הלא יכול לכתוב שטר ללוה בפני המלוה וישעבד מה שעתיד לקנות גם אלים שיעבודיה לא שייך אלא בשעת מתן מעות אבל לאלומי כ"כ להקנות דבר שלב"ל בלא מתן מעות ע"י חתימת עדים הא מנ"ל וא"כ גם לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכתבי' שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו והיינו בדלא כ' בו דאיקני אבל בשכתב בו דאיקני אין כותבי' וא"כ הכא חשו לכתחלה עכ"פ לאקרי וכ' דאקני בלא מלוה עמו דכ"ע לא דיני גמירי וכמ"ש פ"י ג"כ ומיושב ק' תוס' אלו תוכן דבריו ועוד האריך לייפות דבריו ולהיותם עריבים וחביבים העתקתי' בתחלת דברי וקראתי עליהם קריאה של חיבה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:

ז׳ואבוא על דבריו ראשון ראשון וכו' מ"ש דלר' יוסי דבעי רשע דחמס לא מיפסלי עדים שהקדימו השטר סברא זו כ' ג"כ התומי' סי' מ"ג סק"ז שכ' ליישב דברי תוס' בב"ק למ"ד ע"ב סוף ד"ה וחכמים אומרים וכו' שכ' וכצ"ל בשט"ח המוקדמים וכו' ודקדק הנ"ל למה לא הקשו בפשיטות לר' יוחנן דאמר חכמים היא ומשום גזירה וכו' תיפוק לה דהעדים פסולים הם וניחא לי' משום דלחכמים לא בעי' רשע דחמס והני עדים לאו רשעים דחמס נינהו כמ"ש תוס' בפ' איזהו נשך אלו דבריו ולפע"ד כי דברים אלו א"א לשמען כ"ש להעלות על הספר כי מ"ש תוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) בתחלת דבריהם מזה לא כ"כ אלא בשטר שיש בו רבית שלא העידו שקר שהרי הכל אמת ורק משום עבירה בעלמא וכיון דלא הרוויחו מידי לא הוו רשע דחמס משא"כ בשחתמו על שטר מוקדם אי לית להו התנצלות שטעו בשנות המלך או בשיפורא או שהי' אונסא מחמת נפשות וכה"ג א"כ הרי העידו שקר וכל החשוד על הדבר נפסל עכ"פ לאותו הדבר והם שנחשדו להעיד שקר נפסלו לענין עדות ומ"ש תוס' שם בסוף הדבור אבל קשה ההיא דשט"ח המוקדמים וכו' לכ"ע הקשו כן ואפי' למאן דלא בעי רשע דחמס וזה ברור יותר משמש בצהרים ומ"מ אפשר ליישב דקדוקו עפ"י דרכו ולומר דתי' תוס' בב"ק שם שהי' אנוסים מחמת נפשות הוא דוחק ומדי דלא שכיח כמ"ש תוס' בכתובות י"ח ע"ב וטעות דשנות המלך אינו מצוי לטעות בו וכל זה הדוחק למה הלא יכול לומר באנוסים מחמת ממון להקדים השטר דנהי דרשעים הוו מ"מ לא הוי רשע דחמס דלא הרוויחו מידי רק מבלי להפסיד ממונם העידו שקר ולא נחשדו להעיד שקר בחנם והשתא דנהי דהעידו שקר על הזמן שזה הי' משום הפסד ממונם אבל בשביל כך לא יעידו שקר בגוף השטר והו"מ לתרץ בריווח באנוסים מחמת ממון אלא משום דלר"מ פסולים בכל גוני אפי' לא הוה רשע דחמס משו"ה הוצרכו לדחוק באונסא מחמת נפשות ונתקיימו בזה דברי התומי' ומ"מ לדינא אני חוכך בזה דאפשר דוקא רבית דגזירת הכתוב בעלמא הוא דהרי זה נותן לו מדעתו ומרצונו ואין כאן לא גזל ולא חמס רק אפקעתא דמלכא כמבואר ר"פ איזהו נשך וכיון שגם העדים אינם מרוויחים בזה מאומה לא מקרי תו רשע דחמס אבל עדים שהעידו שקר על הזמן וגורמי' להפסיד חביריהם ממון שלא כדין אעפ"י שהי' אנוסים מחמת ממון ולא נחשדו להעיד שקר מ"מ רשע דחמס ורע לבריות מקרי' שהרי הם חברי גנב ואעפ"י שאינם מרוויחים מידי מ"מ רשע דחמס הוו וכדמות ראי' מהא דכתובות י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שאמרו להו חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כ' שם הרא"ה בשם יש אומרים דר"מ לטעמי' דס"ל בתוספתא על ג' עבירות יהרג ואל יעבור ר"מ מוסיף אף הגזל ע"ש הרי דס"ל חתימת שקר בכלל גזל הוא ואע"ג שהרא"ה דחה דבריהם נ"ל היינו טעמא דלא קיימא דבריהם במסקנא דהא ר"מ לא הביא שום קרא שיהי' גזל ביהרג ואל יעבור אע"כ מסברא אית ליה דהוה אביזריי' דרציחה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כמו בא במחתרת משא"כ עדות שקר דהוה לרציחה רק גורם דגורם וכולי האי ל"א וכעין חלוק זה כ' רמב"ן בדיני דגרמי הביאו הש"ך סי' שפ"ז סק"ג ומש"ה מסיק דבעדות שקר לא ס"ל לר"מ יהרג ואל יעבור משום דלגביה רציחה ה"ל גורם דגורם אבל פשיטא דלגביה גזל ה"ל חד גורם ומקרי רשע דחמס:

ח׳ואיידי דאיירי מסתפק אני לדינא באונס מחמת נפשות להעיד שקר על חבירו להרגו אי יהרג ואל יעבור או לא דלכאורה כיון דמעיד לא מקרי רק גורם לדבר דמשום כן קיי"ל דעדי שקר לא מחייבי לשלם רק למאן דדאין דיני דגרמי ופשוט הוא שאין הגורם כההורג בידים וכמ"ש רמב"ן פ' וישב וא"כ ל"ש מאי חזית דדמא דידך סומקי' הא חזית וחזית דאותו יהרגנו בידים והוא לא הי' רק גורם בעלמא ועדיין כמה רוח והצלה יעמוד לזה וכולי האי ואולי וא"כ נראה דיעבור ואל יהרג וממ"ש לעיל בסמוך לר"מ לא משמע קצת כן דהרי גזל יהרג וא"י משום שהוא גורם לרציחה והוא גרם רחוק הרבה יותר מעדות ואפשר דבעדות כ"ע ל"פ דיהרג וא"י וכן מוכח מקרא דנבות היזרעלי דקרי להעדים בני בליעל ולמדו מזה בסנהדרין דסהדי שקרי אאוגריי' זילא ביה ואי ס"ד בכה"ג יעברו ואל יהרגו אמאי קרי לי' בני בליעל הלא הי' מסוכן לנפול בחרב איזבל אע"כ בכה"ג יהרג וא"י והדבר צריך עדיין תלמוד מ"מ פשוט לי דעכ"פ בהקדימו זמן בכוונה פסולים לעדות לכ"ע:

ט׳ובלאה"נ נראה דוחק שיתקנו בשביל יום קבוע למלכים ואם משום אקרי וכתיב הי' קשה להתוס' לתקן בשביל זה ונהי דפ"י דחה זה דכ"ע לאו דינא גמירי מ"מ לתקן תקנה בשביל רשעים ועידי שקר דלא שכיחי כלל לא ס"ד ועוד מי מודיע שכתבו והקדימו זמן אם הם בעצמם ואין כ"י יוצא ממקום אחר ולהמנו במגו זה א"א מתרי ותלת טעמא חדא דלר"מ קיינוי' דלא מהני מגו לפסול השטר כמבואר בכתובו' י"ט ע"א ותו דאין כאן מגו שהם לא רצו אלא לפסול הזמן ואלו לא העידו על כ"י הרי הי' פסול לגמרי ואפי' מני' דידי' ותו דא"כ אי קבעו זמן ולא יאמנו לומר טעינו לא מהימנו כלל שהקדימו הזמן דלשוו נפשי' רשעים לא מועיל שום מגו כמבואר שם בסוגי' והשטר כשר לגמרי ואולי יאמר אה"נ שכשר לגמרי מ"מ אח"כ ישלמו העדים להלוה עפ"י עצמם ודינא דגרמי מ"מ א"א לומר כן מטעמי' שכתבתי וע"כ שעדי' אחרי' יעידו שהי' בחותו המעמד וראו שהקדימוהו ואיך לא התרו בהו לומר הלא היום כך וכך למלך פלוני ואם באמת יאמרו שהתרו בהו א"כ איך נאמר טעינו בשנות המלך והלא התרו בהו וא"א למצוא אלא במציאת רחוק ואיך יתקנו בשביל זה לקבוע יום לשנות המלך כ"ז רחוק ואתי מרחוק לפע"ד:

י׳ואמנם מ"ש בהך דעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך בשיעבוד דאקני סברא נכונה היא ואפי' שאם הי' נוגע לדינא לא הייתי מחליט ויש לפקפק עליו מסברא מ"מ עכשיו שלא בא אלא ליישב שיטת רש"י ולמימר דרש"י הכי ס"ל אין מזחיחין אותו ודבר ראוי והגון הוא וצ"ל הא דלא פשיט הש"ס בב"ב דאקני משתעבד ממתניתי' דר"ה דלא שייך לומר ר"מ היא דלא יחלוק שום אדם אהא כאשר אבאר לקמן אי"ה וא"כ יהא מוכח דאקני משתעבד צ"ל משום דלרב אסי דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו לא מוכח מידי ומשמע שם מפי' רשב"ם להדיא דעיקור שקלא וטרי' דש"ס קאי התם לרב אסי במ"ש התם גבי מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא יע"ש היטב נראה כוונתו דממאוחרין שאיחרוהו בכוונה לק"מ דאפשר דקול יוצא משעת כתיבה בניסן וכשיראו שזמנו מאוחר לקול שיצא יחקרוהו אחר הדבר או יאמרו אייתי ראי' ועיקר הקושי' מהך גוני שהלוה בניסן וכתב שטר בתשרי ואז אין לו קול עד תשרי ולאביי לא ק"מ דלא מיירי מהך גוני דומיא דמוקדמים דלא מיירי בכ' בניסן ולא לוה עד תשרי לאביי דכה"ג לאו מוקדם הוא הה"נ בסיפא לא מיירי מגוני דלוה בניסן וכ' בתשרי אלא מאידך גוני ומהא לק"מ אע"כ הסוגי' אזלא רק לרב אסי דמיירי רישא וסיפא בכל גוני כנ"ל מלשון רשב"ם למעיין שם. והנה ע"ד צחות י"ל בהיפוך דמשום כן דקדק הש"ס מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא וה"ל לומר ליחש לדאקני מה לשון דאקני הוא אע"כ דהש"ס רצה להקשות גם לאביי ולדידי' לק"מ כפשטו מטעם הנ"ל ע"כ הקשה מגוני אחריני והוא דאיכא למיחש שזה ראובן שהלוה בניסן מנה לשמעון עתיד הוא ללות לעצמו מלוי באייר ואי הי' שטר שלו משמעון נכתב בזמנו בניסן והי' מגיע זמן הפרעון וטרף נכסי שמעון ולאביי דלמפרע הוא גובה ה"ל כאלו כבר קנאם מניסן והם לגבי לוי נכסי' דקנאי כבר קודם שהלוה מלוי ולכשימכרם יבוא לוי ויטרוף מהם אבל עתה שאחר זמנו נעשה שטרו דאקני ללוי והיינו לשון דאקני הוא ר"ל זה השטר בעצמו הוא דאקני וקשה שפיר לאביי ג"כ והוא צחות:

י״אנחזור לראשונות מה שמשמע מתוך דבריו דלא יחלוק שום תנא אמתניתין דר"ה וכן כתבתי לעיל הנה לפי הראשונים שפירשו למאי הילכתא ר"ל מאי נ"מ בהך דנקט מתני' ד"ה למלכים אבל אעיקור מה שקבעו זמן למלכים לא קשה דדאורייתא הוא וכמ"ש ג"כ פ"י א"כ אין הכרח שלא יחלוק אדם אמתני' דר"ה וכי היכי דמוקי מתני' דשט"ח המוקדמים כר"מ בב"ב הנ"ל ועוד שם קע"א ע"ב מוקמי' לי' בפלוגתא דכותבין שובר ה"נ מתני' דר"ה אמנם לרש"י דמפרש למאי הילכתא קבעו יום למלכים כלל א"כ פשיטא דלא יכפור שום תנא בעולם לאמור לא הוקבע יום למלכים מעולם ופ"י התלונן על שיטת רש"י ופירושו וגם בטורי אבן דהרי מקרא מלא הוא בשלמה ואקרא וודאי לא שייך טעמא משום שטרות וכ' הר"ן דטעמא דקרא משום דתחלת מלכות האומה הקדושה התחיל מניסן עת צאת ממצרים ע"כ ראוי' שמלך האומה ימנה מניסן ובטעם או"ה מתשרי שזה ג"כ נפקי מקרא גבי נחמיה בר חכליה דחק וכ' שמא יעמוד מלך בניסן ויסברו שהוא כישראל ע"כ קבעו להם יום תשרי ודוחק והו"ל מרגניתא דאנן בדידן ואינהו בדידהו דכל מעלתם במה שנבראו בעולם ע"כ מלכם מונה ליום בריאה מתשרי וישראל עיקר מלכותם במה שקרבם ה' לעבודתו ע"כ מונים ליציאת מצרים דומה למ"ש החבר להכוזר בטעם אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתיך. והנה הרמב"ן בפי' התורה פ' החודש הזה לכם כ' דמ"ע למנות החודש מניסן ולומר החדש הראשון לגאולתינו והשני לגאולתינו וכן כולם וכשעלו מבבל ונתקיים בהם לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים ע"כ הנביאים שביניהם תקנו לקרות החדשים בשמות הפרסיים ניסן אייר סיון לתת זכר לגאולתם משם ע"ש והנה לפ"ז קשה נהי דמלכי בית ראשון מנו מניסן זכר לי"מ מ"מ מלכי בית שני הי' ראוי שימנו לזמן אחר עת שתפסו המלכות אז ונ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י בפי' קו' הש"ס למאי הלכתא אמלכי בית שני וס"ל דוודאי לא הי' ראוי למנות ליום שתפסו חשמונאים מלכות לפי שלא הי' ברצון חכמים כמ"ש הרמב"ן על פסוק לא יסור שבט מיהודה וע"ש מ"מ הי' להם להניח כל א' ביום שנולד וממילא יובן כיון שמצינו במלכי בית ראשון מנו לי"מ כמבואר בקרא ומלכי בית שני ימנו מיום לידתם יהי' בזה זכר שכבר נתבטלה אותה הגאולה ע"י גלות וחזרו ונפדו ממנו ומשני דע"כ הוצרכו לקבוע יום משום תקנתא דשטרות ומעתה לא יתכן לחדש יום מיומים בלי שום טעם ע"כ הניחו על דין תורה כן יש ליישב שיטת רש"י בזה:

י״בומה שהקשה הש"ס ג"כ לקמן גבי תשרי ר"ה למלכי או"ה למאי הילכתא קשה קצת לפרש כנ"ל דהא גבי או"ה לא בטל הטעם שהרי כתבנו שמונין מיום בריאת אדם ע"פ האדמה ונ"ל כך דוודאי הי' ראוי' לקבוע יום למלכי בית שני מתשרי כשעלה עזרא מן הגולה אלא לפי שזה היום הוקבע למלכי או"ה לא רצו לקובעו למלכי ישראל וע"ז פריך הש"ס למאי הילכתא דהי' להם לבטל קביעותי' דאו"ה ולמנות להם מיום שנולד בו ולמנות מלכי בית שני מתשרי וע"ז משני שגם הם צריכי' יום קבוע משום שטרות שהרי גם בזמן בית שני הי' ישראל נפוצים בארבע כנפות וכל קהל וקהל מנו למלכם ויושבי א"י מנו למלך ישראל ע"כ הוצרכו לשני הקביעות בפעם א' כל א' למלכו:

י״גוזה נ"ל שמסיר תלונת תוס' מעל רש"י דאיך יהי' זה ששכחו יום העמדת המלך ואדרבה מפני כן לא פירש"י כהתוס' דס"ל דזה הוא נמנע כלל ששכחו הב"ד והסופר יום העמדת המלך ופי' שכתבו תוס' הוא מהנמנע דבשעת הלואה שהוא בזמנו ומקומו לא שייך טעות וספק כלל וכלל אך הכל הוא על זמן הטירפא שאפשר שיהי' זה אחר כמה שנים ואפשר אחר ששים ושבעים שנה וכה"ג וכבר עברו וחלפו כמה מלכיות אחר זה המלך שהשטר נכתב בזמנו ועדיין אם יהי' זה באותו המדינה שהמלך בתוכו מ"מ אי אפשר שלא יבורר זה ע"י מעשים בכל יום שיבואו לפני ב"ד מכתבים שונים אך אפשר שאיש ירושלמי לוה באספמיא והשטר נכתב בזמן מלך אספמיא או בהיפוך ולאחר כמה שנים יבוא זה לעירו של זה לטרוף ושם א"א לברר בשום אופן מה שהי' במדינה רחוקה מכמה שנים ואין זה דוחק שהרי לר' יהודה בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ח ע"א) ס"ל לא אמרו ג' שנים לחזקה אלא כדי שיהא באספמיא וכו' יע"ש ומשום כן תקנו יום קבוע לכל מלך ומלך:

י״דוהנה שיטת רש"י בב"מ דמוקדמים לא נפסלו אלא מזמן ראשון אבל מב"ח מגבי גבי ובר"ה לא גלה רש"י דעתו בזה כמ"ש מהרש"א ונ"ל דס"ל לרש"י א"א שיחלוק שום תנא אתקנתא הנ"ל וע"כ טעמא משום מוקדמים וא"כ תפשוט מהכא דדאקני משתעבד דאין לומר ר"מ היא ולאידך מ"ד אה"נ גם מאוחרים פסולים א"כ מה נ"מ במלכים הא לעולם יהי' השטר פסול בין יהי' כסליו קודם לעולם השטר פסול (ואע"ג דאכתי איכא נפקא מינה שלא ידעו איזה בע"ח מוקדם לחבירו לגבות י"ל ס"ל לרש"י דמשום כן לא קבעו יום אי לאו משום פסול שטר לגמרי אבל משום זה לא דהו"מ לתקן שכל שטר לא יחול שעבודו עד סוף שנתו כמו במקום שאין כותבין שעות וק"ל) וא"כ מה נפקא מינה וכן למ"ד כותבין שובר דמאוחר נמי פסול מאי נ"מ בין מאוחר למוקדם אע"כ יש לדחות ולומר מוקדם אפשר פסול לגמרי משום קנס דמיד בשעת כתיבה עביד חמס וגזל למכור לקוחותיו לזה המלוה שלא כדין משא"כ מאוחר די לנו שלא יגבה דאקני ואפשר נמי לא משום משעבדי משום גזירה אבל מני' יגבה עכ"פ דהא לא עביד איסורא ולא נתכוון לאיסור אלא למחול כח שיעבודו על זמן מה ואפשר שלא יקנה נכסי' בין כך וימכרם וכן לענין שובר אפשר שלא יתפרע בין כך נמצא משעת כתיבה לא נתכוון לאיסורא כלל ודיו שלא יגבה ממשעבדי אבל מבני חרי מיגבי גבי ויש הפרש רב בין מוקדם למאוחר ולא הוה מצי למיפשט דאקני משתעבד וגם לא להקשות למ"ד כותבין שובר ומשום כן לא פירש"י הכא כבב"מ אמנם להלכתא דקיי"ל מאוחרים כשרים ממש פירש"י בב"מ דמוקדמים נמי לא ניפסלו אלא ממשעבדי וק"ל:

ט״וובזה נ"ל ליישב נמי כל ק' תוס' ולומר דס"ל לרש"י נהי דליכא למיחש לאקרי וכ' מוקדמים ואפי' לרב אסי היכא דלא איתרע בנפילה מ"מ מאוחרים דלאו איסורא הוא כולי האי ולא מקרי נמי עדות שקר ולא משמע לאנשי איסורא כלל כ"א מחילת השיעבוד בהא וודאי איכא למיחש לאקרי ונתעצלו העדים מלכתוב ביומו ושכיחי טובא ואמנם אחר שכבר בא לפנינו והעדים זוכרים שלא הי' ההלואה ביום הכתיבה כיון דאתרע דהרי קיימי' למ"ד מאוחרים נמי פסולים מלגבות ממשעבדי מיהא וה"ל ריעותא גדולה ממילא חיישינן נמי דילמא איקרי והקדים ועיקר הדבר דלכתחלה בשעת התקנה לא חשו לאיקרי והקדים שזה לא יעשו רק חשו לאקרי ואיחר ואז שמא לכשיבוא בשעת הטירפא כיון דעכ"פ איכא ריעותא דאיחור יחשדוהו ג"כ במוקדם ויפסלוהו שלא כדין ולק"מ שום ק' מק' תוספת דלרב אסי אקרי וכ' בכה"ג חיישי' בוודאי וא"ש נמי דתולי' להחמיר ולפסול שטר משום דאיכא ריעותא בפנינו וכן י"ל מרש"י פ' א' דיני ממונות מה שהקשו עליו תוס' שם ד"ה חיישינן ועל חנם דחק וכו' י"ל לא על חנם שהרי רב פפא משני כאן בדין מרומה וי"ל שיש בו חשש ערמה דמרומה ממש ליכא למימר כמ"ש תוס' שם וא"כ קשה מ"ט להכשיר כשכתב בו בשמיטה הרי ניכר פחיתותו ממ"נ אי לוה באדר דשמוטה ואיחרו על ניסן מה לי אדר מה לי ניסן הא לא יזפי אינש בשמיטה ואי לוה לפני ר"ה ואיחרו מכ"ש דגריע' טעניתי' דמי פתי יעמיד שטרו על שנת השמיטה וכיון דאיכא ריעותא נהי משום ההוא ריעותא ליכא למיפסלי' לשטרי' מ"מ היינו דין מרומה דר"פ דבעי דרישה וחקירה ומאוחר פסול בו ואיך יכשיר באחרינהו וכתבינהו אע"כ נתלה שהעדים נתעצלו מלכתוב בזמנו קודם ר"ה ואחרוהו וכתבוהו בשנת השמיטה עצמה ואז אין שום ריעותא בשטר וא"ש וה"ה נמי להנ"ל ובשגם כי רב פפא בעצמו מיירי לקמן גבי מלכי או"ה ומיושבים כל ק' תוס'. כל זה כתבתי בנחיצה רבה פה ק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק חנוכה תקס"ג לפ"ק וחתמתי שמי משה"ק סופר מפפד"מ:

ט״זעובדא אתא לקמן לדינא פנוי' נתעברה וקרובי' הכמינו ב' עדים והביאו לביתם נער א' שהי' אמרה שנתעברה ממנו ואמרו לו הרי אתה אבי הבן של המעוברת הלז זכי במקחך ותהי' לך לאשה וניתן לך בנדן ט"ו מאות זה"ו ושמעו העדים שהודה שהוא אבי הילד הילוד לכשיולד וא' מהעדים הציץ מן החרכים והכיר בפרצוף פניו והשני לא ראה אותו אך הכירו בטביעת קול שהוא הוא שוב תבעה הפנוי' אותו לדין לזון הולד אחר שהודה שהוא אבי הבן ובפני ב"ד כופר הכל שלא הודה ושלא בא עלי' שהדבר מפורסם באמת דדיימי מאחר הנה אמת כי להריב"ש ופסק כוותי' בש"ע א"ע סי' ד' וסס"י ע"א שאין להשביעו ע"ד כלל ואפרש הדבר דבודאי כל זמן שלא נולד הבן לית דין ולית דיינא מי יתבענו ומי יש לו עליו אפי' אי תפוס א' ממנו מוציאי' מידו כי מי יכול לתבוע על חוב דבר שלא ב"ל ולא נתחייב ואולי לא יתחייב ולא יהי' בן קיימא אלא אפי' כשכבר נולד מ"מ יאמר להנוגע לאו בע"ד דידי את ומי יתבענו ועל האם אין מוטל פרנסת הבן תשליכהו על הציבור ואך בס' בית מאיר סי' ד' מראה פנים כהתשב"ץ דהב"ד הוה תובעי' עבור הציבור שמוטל עליהם פרנסת הבן או בשביל הבן עצמו כאפטרופסי' שלו ותובעי' אותו עפ"י ברי של האם והיינו להפוסקי' דיכול להשביע עפ"י ברי של קרוב ע' בסי' ע"ה בח"מ וע"ז פליגי ריב"ש ותשב"ץ הריב"ש פסק מ"מ פטור דכי היכי דלגבי דהאי אפקרא נפשה ה"נ לגבי אחריני ולא איכפת בברי שלה וכ"פ וסתם בש"ע אך הקהלות נוהגי' נגד הש"ע כהתשב"ץ דצריך לשבע עכ"פ שאינו יודע שהולד ממנו בפרט כדדיימו מעלמא בודאי אין להוציא ממנו מזונות אחר שבועה זו וזה ברור ובלא"ה להר"ן אין חייב לזון בנים אם אין חייב לזון האם כמ"ש ד"מ רס"י ע"א ע"ש אך הכא אחר שכבר הודה בפני עדים שהולד ממנו בודאי אלו הי' יודע שיש כאן עדים והודה בפניהם הי' צריך לתת עתה אמתלא לחזור ולטעון אע"ג דחוץ לב"ד פטומי מילי וחוזר וטוען אפי' מחיוב לפטור מ"מ אחר שהודה בפני עדים הי' צריך לתת אמתלא כגון קויתי לישא אותה עם סך נדן ט"ו מאות זה"ו והי' אמתלא טובה אך הוא אינו נותן אמתלא רק כופר שלא הודה מעולם ואם הי' יודע שיש ב' עדים וכופר עתה בעדים הוחזק כפרן אך יען לא ידע שהכמינו לו עדים הו"מ למטען כשם שהשטית בי השטיתי בך יכול נמי למימר לא הי' דברים מעולם דמילי דכדי לא מדכרי אינשי כמבואר בש"ס פ' ז"ב וטש"ע ח"מ סי' פ"א ע"כ לכשיולד הבן ישבע שאינו יודע שהולד ממנו ופטור אפי' למנהג הקהלות ומכ"ש שההודאה הי' קודם הגעת הזמן חיוב ולא הי' צריך להשיב כלל אפי' לב"ד אם ירצה לימא אם יבוא תובע שלי לעולם אשיבך וכל הדברים פטומי מילי והבל והשטאה ננהו ופשוט דין זה:

י״זברם דא צריך אי אירע כיוצא בזה במקום אחר והעד לא ראה אלא שמע קולו אך אינו סומא וראוי לראות אי נוציא ממון על היכר קול או ניחוש לבדדמי או לא וע' רמב"ם ספ"ט מה' עדות ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעי' י"ב והנה רמב"ן בתורה גבי הקול קול יעקב העיד בני אדם יכולים לעשות כן להשוות קולם להטעות שיסברו אדם אחר הוא וא"כ י"ל נהי דיכולים להעיד על היכר קול היינו לפי תומו שמע א' ומכירו בקול אבל היכא שהכמינו עדים והכניסו שם א' אפשר שהכניסו אחר ונתכוון להשוות קולו כקול הנתבע ואפי' בנדון שלפנינו דאידך ראוהו מבין החרכים מ"מ זה שלא ראה ואינו יכול להעיד בברור ואנו לא נוכל לצרפו עם דברי העד הזה דא"כ מפקי' ממונא אפומא דחד סהדא ועוד צל"ע אפי' בלי דברי רמב"ן הנ"ל ולפי תומו אם נוציא ממון עפ"י הכרת קול והרב הדיין המופלג מוהר"ר דניאל נ"י עוררני על לשון הרמב"ם סוף פ"ט מעדות וטוש"ע סי' ל"ה סעיף י"ב דסומא לא יעיד אפי' שמכירי' הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולים מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות עכ"ל רמב"ם משמע מי שאינו סומא וראוי לראות מעיד על הכרת הקול אלו דברי הרב הנ"ל ודקדוק נכון הוא לכאורה אלא שבפרישה כ' דהגירסא ברמב"ם וטור מכירי' הקול וידעו האנשים ואינינו ויו המחלקת אלא תרוויי' קאמר שמכירי' וגם יודעי' אע"ג שלכאורה לרבותא קאמר אפי' דאיכא תרוויי' מ"מ לא יעיד הסומא שאינו ראוי לראות מ"מ גם לא נוכל לידוק מיני' איפכא דמי שאינו סומא יעיד על קול בלבד בלי היכר אחר ע"י משמוש היד וכדומה כדמצינו ביצחק גשה נא ואמושך בני ותדע דהא יכול להעיד על ט"ע דקלא לא נפקו לרבותינו פג"ה ובגיטין כ"ג אלא איך בני אדם מותרי' בנשותיהם בלילה ואיך סומא מותר באשתו וא"כ דלמא התם איכא תרוויי' היכר קול ועוד ידיעת הגופי' ומנ"ל בחד לחוד והנה התם פג"ה מיירי מט"ע דמעידי' פלוני קטיל נפשא וע"ז מיירי ט"ע דקלא ואס"ד לענין עדות מהני ט"ע דקלא כמו ט"ע ממש א"כ ה"ה להורגו ותיקשי ש"ס סנהדרין ס"ז ע"א גבי מסית ולשון רש"י ד"ה הן רואי' אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזי לי' לא מסהדי עליו לחיובי קטלא אע"ג דשמעי' קלא דמצי למימר לא הואי אנא עכ"ל אך ע"כ הך סומא מותר באשתו ע"י ט"ע דקלא לחוד לא. ותו קשי' לי בשבועות ל"ד ע"א לימא דריה"ג לית לי' דר' אחא וכו' ע"ש וקשה דלמא לעולם או ראה או ידע בד"נ מיירי וידיעה בלי ראי' משכחת בט"ע דקלא במי שאינו סומא וראוי לראותו אע"ג דכ' שם תוס' דהומ"ל ולטעמיך מעלתה נשיכה בגבו מ"מ אהתוס' גופי' קשי' מ"ט לא הקשו בפשיטות מט"ע דקלא דפשוט טפי בש"ס וע"כ פשיטא לש"ס ותוס' דט"ע דקלא גרע מדר' אחא ודשמעון בן שטח ואין שום סברא למיקטל נפשי' עליו אפי' לר' אחא א"כ כיון דלא קיי"ל כר' אחא אפי' בדיני ממונות ממילא אין להוציא ממנו ע"י הכרת קול אא"כ איכא בי' עוד הוכחות דעדיפא אפי' מראי' וידיעה:

י״חודבר מתמיה ראיתי בכה"ג סי' ל"ה שכ' שי"ל דרמב"ם מפיק לי' מדאצטריך או ראה או ידע ולא סגי לי' לקרא למכתב או ידע לחוד אע"כ כל שאינו בראי' אינו בידיעה ודבריו תמוהים דאצטריך קרא לראי' בלא ידיעה כמבואר שם בשבועות ל"ד ע"א הנ"ל אבל לא הוה צריך ליתורא אלא משמעות קרא דריש לי' רמב"ם וכן רש"י פ' בא סימן ומסתמא נמצא כן בשום מקום והכ"מ לא ידע מקומו איה אבל יתורא ליכא:

י״טנחזור להנ"ל אפי' בשני עדים המכירים בט"ע דקלא לא נ"ל להוציא ממון מכ"ש בע"א דאמר בדדמי כמבואר בסוגי' ר"פ האשה שלום ומכ"ש כשידע העד שעתידי' להביא כאן גברא פלוני אז מדמה בנפשו זהו קולו של זה ועי' שם ברז"ה ורמב"ן בפ' האשה שלום וכ' פ"י בקידושין ס"ג דכל ע"א לא מהימן משום דאומר אפי' שארי עדיות בדדמי כ"ש בדבר המאומד ומדומה כנלע"ד פשוט. משה"ק סופר מפפד"מ:

כ׳שלום וכ"ט לגברא רבא ויקירא, מבאר כל חמירא, גלי לדרעי' ונפל נהורא, הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוהר"ר נתן נטע סג"ל לאנדע אב"ד דק"ק אושפצין יע"א:

כ״אמכתב קדשו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו שאלת חכם בנידון איש א' נכבד הי' לו מעות ההלואה אצל ישראל אחר וזה ג' שנים הלך הלוה לעולמו ועשה צוואה לפני עדים ישראלים בכתב דייטש כחק המדינה ונמסרה הצוואה ליד הערכאות דפה ונתנו עליו תוקף כחק המדינה ויום הנ"ל שכח הלוה להעלות בהצוואה ע"כ שלח לקרוא ב' עדים וציוה לפניהם יום א' קודם מותו גם לאשתו הגיד שתשלם החוב להמלוה הנ"ל והנה כעת המלוה ירע לנפשו בדבר חובו פן ישכח מלב העדים צוואת המת שציווה לפניהם ולגבות העדות עפ"י ב"ד קשה כי הב"ד חוששי' לדעה אחרונה שבססי' ק"י שאפי' צוואת המת אין לב"ד לגבות עדים במקום שיש יתומים קטנים ומובן מעצמו שלתבוע המעות פשיטא שאין להמלוה לתבוע כל עוד שהיתומים קטנים שימשך עוד כמה וכמה שנים והוא בהול על ממונו שיפול לטמיון לגמרי ע"כ עלה על דעתו להעלות דברי העדים בכתב אצל ערכאות דפה לצרוף דברי צוואת המת לדברי צוואתו המונחת ת"י הערכאות ובפירוש כ' בתוך המבוקש שכתב לערכאות שאין רצונו לשפוט עם היתומים כ"א להעלות במכתב כנ"ל ושאל המלוה מאתי להורות לו בדבר מבוקשו ולאשר ידעתי היטב מהות המלוה היותו צורבא מרבנן והולך בדרך תמים ואל יעלה בדעתו לשפוט בערכאות בשום אופן ובפרט שיוכרח לעשות ב"ד וב"ד לא יתנו לו רשות הוריתי לו שרשאי אך להעלות דבר המת בכתב ולא יותר ע"כ עתירתי מכבוד הו"ת להורות לי אם האמת כדברי האמורים עכ"ל השאלה אות באות:

כ״בהנה בכל אריכות הדברים אין בהם אלא ספק א' אי מותר להעלות דברים במכתבי ערכאות שאינם פועל יוצא לא לזכות ולא לחובה לא לדון בין אדם לחברו רק לקבל דברי העדים ולהעלותם בפראטיקאל שלהם שיהי' שמור ליום מועד למזכרת בעלמא או יש בזה משום מיקר שם פלילי' או לא:

כ״גגרסי' במס' גיטין מ"ד ע"א המוכר ביתו לנכרי דמי' אסורי' ונכרי שאנס ביתו של ישראל ואין יכול להוציא לא בד"י ולא בדא"ה מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ופירש"י ומעליהו בערכאות לחותמם אעפ"י שחשיבות הוא להם עכ"ל משמע אפי' לחתום שטר בעלמא אסור לולי דהוה כמציל מידם:

כ״דאך התוס' שם הקשו דהא שטרות העולות בעש"נ מכשירינן ולא מפליגין בין לכתחילה לדיעבד ע"כ מפרש ר"ת דה"א דה"ל כמקיים המקח ע"ש והנה מלבד ק' תוס' מגמרא גם מסברא קשה להסביר סברת רש"י מנ"ל לאסור מקרא דואלה לא משמע אלא כשאויבינו פלילים בין איש לרעהו והגישו אל השופט ושפטו בין דין לדין אבל להעלות בערכאות ולקיים כל דבר ומה גם בין גוי לישראל מאין הרגילים למסור אם אינו כמציל מידם עוד זאת רש"י סותר עצמו במ"ש במס' ע"ז י"ג ע"א הולכים ליריד של ע"ז וכותב ומעלה בערכאות פירש"י אעפ"י שכבוד ותפארת היא להם ואיכא למימר אזיל ומודה לע"ז ע"ש משמע הא אי לאו יום יריד ע"ז ואיכא משום אזיל ומודה לא הוה אסור משום מיקר שם אלילים נמצא סתר רש"י א"ע:

כ״העכנלע"ד מעולם לא עלה ע"ד רש"י שיהי' בהעלאות ערכאות משום פלילים אלא דוקא בענין קנין קרקע בא"י דכשם שאסור למכור בית לגוי בא"י משום שנותן להם חניה בקרקע ה"ה כשכבר הקרקע ביד האנס לא הי' ראוי' ליתן ממשלה לשר שופט ומושל על נחלתינו אשר נהפכו לזרים בעו"ה ועכ"פ הישראל לא יגרום להם שום ממשלה וגדולה ע"י נחלת ה' לולי שהוא כמציל מידם משא"כ בעלמא וכגון התם במס' ע"ז דקונה מטלטלי' בהמה ועבדים ואפי' בא"י לולי יריד של ע"ז הי' מותר להדי' להעלות בעש"נ אלא הואיל והוא יריד של ע"ז ואזיל ומודה לא הותר אלא משום מציל מידם וא"ש הכל בעזה"י:

כ״וובגטין ח' ע"ב ובב"ק פ' ע"ב אמרי' הלוקח בית מגוי בא"י כותב עליו אונו אפי' בשבת משום אמירה לנכרי שבות התירו משום ישוב א"י ובש"ע א"ח סי' ש"ו כ' דמעלה בערכאות וכותב בגופן שלהן דהוי תרי דרבנן שבות דשבות אמירה לנכרי בכתיבה שאינה מאושרת וק' ערכאות דאורייתא התרת ושבות דרבנן לא נתיר עד שיהי' ב' שבותים אע"כ כנ"ל דאין בערכאות כה"ג שום איסור ואפי' לפירש"י היינו להחזיק הקרקע ביד האנס ע"י שליטת שרים ונכרים על גבול ישראל בעו"ה אבל לקנות בית ולהוציאו מיד גוי וליישוב ישראל בארץ אפי' יהי' זה ע"י שרים נכרים שפיר דמי. וזה מוכח מיני' ובי' בש"ס גטין מ"ד שם דאמר ואינו יכול להוציאו מידו לא בד"י ולא בדאו"ה מותר ליקח דמיו וכ' ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם וק' הלא כבר אמר ואינו יכול להוציאו בדיני או"ה משמע אי יכול להוציא בפליליהם יוציאנו אעפ"י שמחשיב פליליהם להוציא לאור משפט מ"מ פשוט לי' שמותר א"כ מה צריך אח"ז להתיר ולכתוב ולהעלות בערכאות שלהן אע"כ ברישא מותר להוציא הבית מהגוי ולישב בו ישראל אבל בסיפא להחזיקו ביד גוי הוה אסור אי לאו דכמציל מידם והשתא אס"ד דאית בי' אי' דאורייתא משום מיקר שם האלילים מה לי רישא מה לי סיפא אדרבא ברישא איכא יקור טפי שמוציא עשקא מיד האנס אע"כ לית בזה שום יקור אלא משום שמשליט אויבינו על נחלתינו ע"כ ברישא שמוציא הבית מיד אנס פשוט להתיר אפי' ע"י שרים נכרים משא"כ בסיפא וכנ"ל:

כ״זע"כ פשוט מאוד דכל כיוצא בזה מותר אפי' שלא ברשות ב"ד דאלו ברשות ב"ד אפי' לשפוט בפניהם משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם אלא שם ב"ד שנתנו לו רשות אלא ב"ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב"ד ישראל יכולי' לכופו כמבואר כל זה סי' כ"ו סעי' ב' וכ' שם רמ"א בשם ר' שרירא גאון ויש רשות לב"ד לילך לפני גוי להעיד שזה חייב לזה וכ' סמ"ע שם לשון ר' שרירא שצריך שהערכאות לא יקבלו שוחד דוקא וכ"כ בעל התרומות בשם ר' שרירא ועיין ש"כ והרבה תשו' האחרונים תמהו מה ענין זה לקבלת שוחד ולפע"ד לפי מה דקיי"ל אין ת"ח מחויב להעיד לפני ב"ד דזוטר מיני' כדאיתא ר"פ שבועות הדיינים ובטש"ע סי' כ"ח סעי' ה' ועי' סס"י רס"ג אי ת"ח רשאי למחול על כבודו ולזלזל בעצמו במקום שאינו חייב והוה סד"א בב"ד של גוים בודאי אסור לת"ח להעיד דהוה בכלל משנאי אהבו מות קמ"ל ר' שרירא דאדרבא יקר ותפארת הוא לדייני ישראל שפסקו הדין עם פלוני אלא שאין כח בידם להציל עשק מיד עשקו הולכי' ומעידי' כן לפני עש"נ פלוני יצא מאתנו חייב כך וכך וע"ז התנה ר' שרירא תנאי באם אינם מקבלי' שוחד ויוציאו הדין כמו שפסקוהו דייני ישראל מש"כ אם מקבלי שוחד שאפשר שאחר שביזו ת"ח את עצמם להעיד במקום שאינו לפי כבודו אתי חמרא ובטש לשרגא ויהפוך הקערה על פיה ולשוא צרף צורף אין להם רשות לוותר על כבוד תורתם מספק כנלע"ד:

כ״חהיוצא מדברינו לפי עדין שלפנינו שלא עשאום פלילים כלל רק מפקיד דבריו אצלם ליום שיצטרך יוציא הדברים ויביאום לדייני ישראל איני רואה בזה שום נדנוד אפי' בלי רשות ב"ד מכ"ש שעלה ברשות ב"ד ולכשיגדלו היתומים ויבואו הדברים לפני בד"צ אם העדים יכולים לחזור ולהגיד ולשנות ממ"ש בראשונה כיון שאמרו שלא בב"ד או אם יעמדו בדבריהם אם יאמנו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו בזה אין אני אדון בדבר כי השופט אשר יהי' בימים ההם יוציא לאור משפט צדק אך מ"מ הועיל במה שאמרו וכתבו בעש"נ שקרוב לודאי לשיגדלו היתומים יאמינו ולא יערערו וישלמו מעצמם וכעין לשון רש"י בע"ז י"ג ע"ב הנ"ל מ"מ בהא סלקינא דפר"מ יפה הורה ויפה דן וכל דילדי' אמי' כותי' תילד ויתענג על רוב שלום כנפשו היפה ונפש א"נ:

כ״טסוגי' סנהדרין כ"ד ע"א ע"ד פשוט מיירי דמייתי ב' עדים כשרים לפסול עדיו של זה ועוד הוא ואחר מצטרף לפסול הדיינים ואע"ג דהוא כוגע בדבר מ"מ כיון שהעידו כבר נפסלו ובטיל לי' האי דינא וא"כ ה"ל הוא כמו אחר שאינו נוגע ומצטרף לפסול הדיינים וכן בהיפוך אחר שכבר נפסלו הדיינים ע"י עדים כשרים שוב הוא ואחר מצטרף לפסול העדים כשיש כת אחרת לכשאינו יכפוהו לב"ד אחר יהי' לו עדים אחרים ורבנן ס"ל לעולם ה"ל נוגע בעדות דניחא לי' בב"ד אחר ועדי' שעדיין לא נתקבלו העדים ואולי לא יכוונו עדותן וכמה עקולים ופשורי והסוגיא כפשוטו אלא מ"ש רש"י ר"ז לית לי מגו בעלמא זה הלשון ק' מה ענין מגו דאי בעי טעין למגו דהכא הלא לא מטעם מגו אי בעי טעין אתאינן עלה אלא מגו לשון מחמת הוא מחמת שפסל הדיינים יכול לפסול גם העדים ושוב ראיתי בס' בנין שלמה שכ' אין כוונת רש"י מגו בעלמא המגו שבש"ס אלא הכי קאמר משום מגו בעלמא וסברא גרוע לית לי' למפסל זה מגו זה ע"ש אבל זולת לשון רש"י הסוגי' כפשוטו לפע"ד: פ"ב יום ב' ג' שבט תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

ל׳הועתק אות באות גביות העדות בשעת שבועה בפ"ח:

ל״אלפנינו חתומי מטה באו ר' יחיאל מרדכי שטאמבערגער והנער אברהם שפיגל במקום קדוש פה פ"ח ואחזו ספר תורה בידם זה אחר זה ושבעו בשבועה חמורה שכל מה שנתנו כתב בחתימת ידיהם לר' חנינא דייטלבוים המגרש אסתר בת הרבני המופלג הנגיד מה' פנחס בשקר חתמו כי לא שמעו שום דבר או דיבור מהמגרש מהביטול הגט או השליח כי לא שמעו מענין הביטול כלל וכלל חוץ ביום א' פ' אמור שלשה שבועות אחר הגט בא ה' חנינא הנ"ל הנה לפ"ח לפתותינו ליתן לידו כתב שקר שביטל בפניהם והרשיעו לחתום שקר וא"כ פ' אמור ביום ד' הגיע להם פקודה מהגביר הנגיד הראש דקאמידאט שאריש מה"ו מרדכי תאללענדר להעמידם באפעריאס על מעשה הכתב אשר נתנו ליד המגרש כנ"ל ובלכתנו על הדרך למדו לשונם להגיד ששמעו מהביטול אך לא ידעו אימת אם קודם מסירה או לאחר זמן מסירת הגט והלכו מקודם להרב דשעביש להתיעץ עמו וגלו לפניו שאינם יודעים מאומה מהביטול ואמר להם אם יחייבו אתכם שבועה אל תשבעו שקר ובזאת העצה הלכו משעביש לאפעריאס להנגיד מ' מרדכי האללענדר וכיון שלא פקד עליהם לשבוע אך שאל את פיהם עמדו בעצתם והגידו לפני הגביר ולפני הרב דפ"ח והרבני המופלג הנגיד מוה' משה פערע והנגיד הראש מוה' מענדל אלכסנדר ששמעו מביטול הגט אך איך ואימתי לא ידעו ומאחר שנשמע לב"ד שהוא חנינא הלך הנה והנה אחר כמה שבועו' מהגט לשכור עדי שקר על הביטול ועצו הב"ד להמציא הדבר על אמיתו להביא פקודה להשביעם. מריש לא אבו לשבוע כי אמרו עדים אינם צריכי' לשבוע בדתינו ואמרו הב"ד בנידן זה אתם צריכי' לשבוע ולא אבו שמוע עד שהלכו בעצמם להאדון הגדול וויציגשפאן ופקד עליהם עוד הפעם להשביעם. ואחר השבועה הודו ואמרו שכל דבריהם נידן הביטול שקר הן מה שכתבו וחתמו ונתנו לר' חנינא והן מה שאמרו לפני הגביר והשומעים הנ"ל הכל שקר כי לא שמעו מעולם מהמגרש שום דבר ביטול הגט עד יום א' פ' אמור הנ"ל:

ל״בעוד זאת אמר אברהם שפיגל בשבועה זו בהיות אחר שהעיד עליו הבחור המופלג ליפמאן לפני הגביר שהוא ראה כאשר הלך אברהם שפיגל לפ"ח קודם נתינת הגט לשליח ולפי דברי יחיאל מרדכי אמר המגרש ביטל הגט לפניהם כמו שתי שעות ומחצה אחר הנתינה לשליח ע"ז התנצל אברהם שפיגל להעמיד דבריו שאח"כ שב מפ"ח לצעבען ועתה הודה כי הדבר שקר כי לא שב מפ"ח וכאשר הלך לביתו כראותו הבחור הנ"ל עמד בביתו ולאמת דברים האלה העמיד לפנינו עד הבחר גומפל והעיד הבחר הנ"ל בתורת עדות כי לא זז ידו מתחת ידו פה פ"ח בעת ההוא אשר אמר באפעריאס כי דבר אתו חנינא בצעבען מענין הגט כי עסקו בענין אחד והי' עמו. כל זה שמענו וראינו וידענו אנחנו ב"ד ח"מ אשר נתועדנו לפה להמציא הדבר לאמיתו ולחקור העדים כדת ע"ז באנו על החתום כ"ד יתיבנא במותב תלתא פה פ"ח ל"ג למב"י תקצ"ג לפ"ק:

ל״גהק' יחיאל מיכל חונה פק"ק והגלילות. הק' משה כ"ץ. הק' יעקב בן המנוח מהו' יוזפא. אנחנו ח"מ עמדנו בעת ששבעו ושמענו כל הדברים מפיהם. נאום אביגדור בן כ"ה יהודא ליב כ"ץ. נאום אלי' ב"ה דוב בער. נאום הק' יוסף ברוך שו"ב. יעקב קאפל ש"ץ ושו"ב.

ל״דאברהם שפיגל העיד דס דער חנינא דייטלבוים איז צו איהם געקאממין אונד צו ר' יחיאל מרדכי און האט צו זיא געזאגט דאס דער גט וואס איך גיב דען שליח בין איך מבטל און דאס איז גיוועזין גלויב איך צווישען דרייא אדער פיער אוהר אונד אויף דער גאססען האט ער אונס גיפונדין אונד איך ווייס ניט אבר פאר דען נתינת הגט ליד השליח או אחר נתינה או קודם הכתיבה און דז גביות עדות וואס איך אונטערשריבען האב האב איך ניט גיליינט ווייל איך קיין לה"ק קאן:

ל״היחיאל מרדכי העיד אחר חצות היום הלכתי בעיר צעבען על השוק עם אברהם שפיגל ובא חנינא ואמר לנו אני מבטל הגט שאני נותן ליד השליח ואולם לא ידעתי אם אמר בזה הלשון שנתנו כבר או שעתיד ליתן וגם לא ידעתי אם קודם נתינת הגט או אחר נתינת הגט אמר כדברים האלה וגם הייתי בשעת כתיבת הרשאה להשליח ובתוך כתיבת הרשאה הלכתי לחוץ ולערך שעה וחצי אמר ר' חנינא לנו הדברים מעסק הביטול וביום א' ט' אייר בא ר' חנינא במכתב לחתום לו ואולם לא קריתי מה שכתוב בו וחתמתי יחיאל מיכל חופ"ק פ"ח והגלילות. מרדכי האללענדר. משה גראס.

ל״ולפנינו ח"מ העיד הבחר המופלא ליפמאן בתורת עדות כי העמידו הרבני המופלג מהר"פ להשגיח על ה' חנינא לבל יבטל הגט או השליח ואמר העד כי ממסירת הגט ליד השליח לא זז ידו מתוך ידו עד אשר שיער בנפשו כי כבר נמסר הגט ואח"כ באתה אשה וקראתו לר' חנינא והלך עמה והבחר ליפמאן הביט אחריו כמה רגעים ואח"כ עזבו יום ד' י"ב אייר תקצ"ג לפ"ק. מרדכי האללענדר ראש הקהל. משה גראס. מענדל אלכסנדר.

ל״זאנחנו ח"מ שמענו העדות מפורש מפי ר' בער צעבען דס ר' חנינא דייטעלבוים איז צו איהם גיקאממין עטליכע טאג נאך דעם גט אונד שאהן נאך דער צייט וואס ער איזט גיוועזין בייא הרב אב"ד דשעביש אונד האט איהם ערצעהלט דאס הרב משעביש האט איהם גיזאגט דאס ער זאלל גין צו הרב דזבאראף אחר כל הדברים האט ר' חנינא הנ"ל לר' בער הנ"ל גיבעטין דאס ער זאל איהם העלפין אונד איהם איין עצה געבין צו דעם גט וואס ער גיגעבין האט לאסתר בת המופלג מהר"פ והשיב ר' בער דיא זאך איז גאנץ פרבייא מוצאי שבת פ' אחרי איזט ר' חנינא ווידר גיקומין צו ר' בער מצעבען און האט איהם עוד גיבעטין איהם צו דעם גיגעבענין גט בייהילפיג צו זיין והשיב לו ווער האט אייך דען צו דען גט גענעהט איהר האבט גיקאנט מבטל זיין וועניגסטענס דען שליח והשיב ר' חנינא ה"י האט מיר דען שכל פארט גינומין איך האב דאס גאנץ פרגעסין נור ווען איך קענטע מיר שאפען פאלשע עדות דאס איך האב מבטל גיוועזין העט איך עס גיטאהן, דאבייא איזט גישטאנדען הבח' הירש מרדכי בן ר' אבא האט ער גיזאגט ער זאל גין אויף פ"ח דארט ווירד ער ביקומין פאלשי עדות דהיינו ר' יחיאל מרדכי שטאמבערגער אונד ער וועט שון זיך צושאפפין איינן ע"כ העדות מפי ר' בער מצעבן אויך האבין מיר גיהערט פון ר' ניסן מצעבן אונד אויך פון ר' משה מצעבין דאס ר' חנינא המגרש איזט צו זיא גיקומין אחר נתינת הגט כמה ימים אונד האט זיא גיבעטין דאס זיא זאללין זיך חתמנין דאס ער האט מבטל גיוועזין דען גט האבין זיא תשובה גיגעבין דס קאנען מיר ניכט טוהן פאלש צו חתמנין כל זה שמענו מפי המגידים בתורת עדות באם לא יגיד פה פ"ח יום ג' ל"ג למב"י שנת תקצ"ג לפ"ק.

ל״חהק' יחיאל מיכל חו"פה פ"ח והגלילות בקאמידאט.

ל״טבמעמד קהל: ליב פרענק, יעקב קליין.

מ׳במותב תלתא: משה גראס, נאום אלי' ענגל מפ"ח, הק' יעקב בן המנוח מהו' יוזפא.

מ״אשלום וכ"ט אל כבוד אמ"ו הרב הגאון האמיתי רבן שכב"ה ממעינות חכמתו ישקו כל צמאי לדבר ה' תפארת ישורון מופת דורנו קדוש וטהור הוד שמו מו"ה משה סופר נ"י ויהל כשמש ברקיע ולעד תופיע ה' יאריך ימיו וישנותיו בשלוה והשקט ובטח ובימיו יושע יהודה וישראל:

מ״בטרם אחלה לדבר אבקש סליחה מאת כבוד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י כי הרהבתי בנפשי עוז להעמיסו משא מכתבי זה. הנה הרב הגאון אב"ד דק"ק זבאראו שלח אלי מכתביו הנשלחים ליד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י לעיין בהם וגם המעשה גלוי' לפני ובקש ממני שאספר לפני כבוד אמ"ו הגאון האמיתי נ"י מראשית הדברים בששי בניסן היתה החתונה והיתה חופת נידה וביום א' אחד עשר בניסן בא אלי אבי המגרשת בלב מר נדאג ונאנח על מקרה מר אשר קרהו מאת ה' כי החתן נפל בתחלואי נכפה ר"ל והלכתי את אבי המגורשת לביתו וראיתי כלם בוכים ונבוכים. ודברתי את החתן ואמר כי בלילה נדדה שנה מעיניו ונפל בחלשת הלב וחקרתי ודרשתי על הדבר ולא ידע איש שרש הדבר כי נבעתו וגם לא הי' בבית זה כאשר אחזתו ר"ל החולי שתי עצות בנפשו ולא האמנתי שיעשו אנשים מעשה רשע ושטות גדול כזה ולא יבינו לאחריתם ואמרתי אם יתן החתן ת"כ שלא שלטה בו החולי מעולם יוכיח זאת שבועתו ונתרצו שניהם ע"ז ונתן ת"כ גם נתן מכתב ואבי המגרשת לא נח ולא שקט כי התבונן בתחבולות ומרמות שעשו לו מעת התקשרות התנאים עד החתונה כי התחכמו לבל יהי' אצלו ימים אחדים וחקר ודרש על הדבר ונתגלה כי החולי רבצה בו עוד בעת אשר למד בק"ק אונסדארף ואז עזבה הבתולה הכלה את בית אביה והלכה לקרובי' ואח"כ באו אלי האנשים כדת מה לעשות ודברתי על לב החתן אחרי שנודע הדבר וגם הוא הודה אח"כ היא לא תרצה לדור עמו וכהנה וכהנה דברים המתקבלים על הלב ונכנסו דברי באזניו כמבואר בב"י בסי' קל"ד שראוי לכל בר ישראל להשתדל וכו' ופשרתים וקבלו קנין בפני חמשה אנשים ואח"כ אמר אבי המגרשת לשלוח אחרי אדון שטוהלריכטער שישמע הפשר ויצוהו לעמוד לפני ב"ד כי ירא לנפשו מפני חמת המצר לישראל פלוני אלמוני שלא ייעצו לברוח ולעגן ובאמת ראה את הנולד כי ממנו יצאה כל הרעה והאדון בא ואמר שלא בפני המגרש שאין בדיניהם לכופו ואמר לו אבי המגרשת שאינו חפץ אלא לצות שיעמוד לפני בד"י וספרתי לאדון את כל הדברים שנתפשרו ואמר לו האדון היתכן להביא אנוש בסבך מבלי הגד מומו. אז השבתי לאדון לא אדוני למה נדבר מדבר אשר כבר עבר הלא נתפשרו ואם יש עולה בדבר למשפחתו תשוב לא לאיש רך בשנים כמוהו. ודבר אתו האדון בסבר פנים יפות וישאלו על כל דבר אכן כן הוא ונשאר החתן ואמו פה עד מוצאי ש"ק ונראה כל דעתו ורצונו לגרש ונסעו במש"ק להרב דפ"ח ובמעשה הגט לא הייתי ואח"כ ביום השני לאחר נתינת הגט בא אלי המגרש ואמר כי קודם נתינת הגט בטלו כל הקנינים והכתבים וגם בטלו הפשר שעשיתי ונתן לו אבי המגרשת מכתב ע"ז והתחייבו עצמם לעמוד לד"ת בעסק ההוצאות וכעת נתחרטו הוא ואמו כי רק לערך תשעים ושמנה זהובי' עלה לפי הפשר ששלם המגרש חוץ מהוצאות הגט והפצירו בו עד למאוד שיקיים הפשר ודברתי על לב אבי המגרשת ושמע לדברי ועמדו בפשר ואח"כ הלכו ונתן המגרש אלף תודות על טוב שפעלתי ובקש המגרש מאבי המגרשת שימחל לו ת"כ ומחל לו ואחר ימים אחדים אמר אלי המגרש הרב משעבש כעס עלי מדוע גרשתיה ועכ"פ הי' לי לבטל השליח ויכולתי לעגנה אך גם מבלעדי הרב ידעתי שאוכל לבטל השליח אך דברי כבודו היו בלבי שאין טוב רק לגרש והשבתיו שלא יתנחם על עול שלא עשה ואח"כ בהיותי בעיר עפעריעס שמעתי כי הרב משעביש קרא הגביר האללענדר והלכתי שם והוכחתיו על פניו והצדיק לפני ואחרי שלשה שבועות בצאת המגרש מקאמידאט נשמע קול הברה שהרב משעביש ראה אצל המגרש כתב מביטול הגט והגב"ע כאשר כ' הגאון מזבאראוו אמנם לאחר שציוה הב"ד להשביע אותם ולא רצו הלכו לאדוני הקאמידאט והשתדלו בכל יכלתם להציל מהשבועה והלך גם אבי המגרשת אחריהם וה' הי' בעזרו ויצא מפקד עוז מהאדון הגדול וויצעשפאן ששמעו לדברי הרב דפ"ח וכאשר נשבעו הודו כי הכל שקר והודו מהשהודו וה' הטוב יתן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אשר בקשו עשות נקמה בעוסקי בתורת ד' ובהולכי בדרכיו דברי תלמידו מתאבק בעפר רגליו והשותה בצמא את דבריו הנעימים. משה הרש גראס המכונה משה פערי:

מ״גלשון מחות' הגאון מו' יוסף אב"ד דק"ק זבאררוב וגליל שארעש נ"י:

מ״דעובדא בא לידי בראובן שהי' חולי נכפה ר"ל ונשתדך עם בת שמעון ולא גילה על מומו וגם בעת הנשואין לא ידעו כלום אבי האשה והאשה מן המום והיתה חופת נדה ואחר החופה קודם ליל טבילה אחזתו חולי הנ"ל וכאשר ראו אבי האשה והאשה ר"ל כי דבקה בו החולי הנ"ל אמרו לו מדוע ככה עשית לעכור אותנו ואמר להם כי לא שלטה בו החולי וזה הפעם ראשון ואולי מקרה הוא ואחר הטבילה אחזתו החולי פעם שנית וברוב הפצרת דברים הודה הבעל כי שלטה בו החולי מכבר מארבעה עשר שבועות לארבעה עשר שבועות אך הקדימה עתה לבוא אז אמר לו אבי האשה אחרי שהוא נשתקע בחולי הנ"ל קשה למצוא מזור ותרופה ובתו לא תרצה לדור עמו וזאת העצה לגרש אותה וגם הרבני המופלג השנון מ' משה פערא אשר הוא שכנו של אבי האשה דיבר על לב האיש למען יגרש אותה כי מדוע יעגן בת ישראל חנם והתפשרו על הגט וגם בעסקי ממון והגבילו זמן על הגט ואבי האשה ליראתו פן ילך הבעל לדרכו ויעגן את בתו שלח לאדון שטולריכטער למען יצוה עליו שלא ילך לדרכו עד אשר יוצא הדבר לדין ישראל וכאשר בא האדון הנ"ל שאל את הבעל מדוע ככה עשית לרמות את האשה להסתיר היום אשר שלט בו אז אמר לו הרבני מה' משה פערא מדוע ידבר אדוניו כזאת על איש רך בשנים לגלות קלונו ושאשם תלוי בקרוביו אבל אין להאשים הבעל על זה להיותו רך בשנים וגם כבר נתפשרו ביניהם והאדון הנ"ל כתב בספר דברי הבעל שכבר שלט בו החולי זמן רב קודם שנשתדך עפ"י הודאת הבעל וגם כתב בספר תוכן הפשר ואמר שבדיניהם אין לכופו על הגט רק שיעמדו לדין ישראל וכאשר יוחרץ מב"ד ישראל כה יקום ולא הפחיד את הבעל בשום דבר ואח"כ נסעו להרב דגליל והרב סידר הגט כדת ולא הי' שום גילוי דעת מאת הבעל אם הוא אנוס על הגט וקודם כתיבת הגט אמר אבי האשה שהוא מבטל הפשר שנעשה ביניהם והברירה ביד הבעל אם לקיים הפשר או לסמוך על ב"ד ישראל לחרוץ משפטם וכה יקום וקרובי הבעל אשר הם מתושבי קומידאט שלנו דברו על לבו מבלי לגרש אבל הבעל לא שמע לעצתם ואמר להם שרוצה לגרש ברצון טוב. ועפ"י דברים הנ"ל סידר הרב וב"ד הגט וביטל כל המודעות כנהוג וניתן הגט ליד האשה ע"י שליח להולכה וגם זאת לדעת שבעת אשר נתוודע להאשה שהבעל נלכד בחולי הנ"ל שמרה בתולי' ולא נתנה את בעלה לנגוע אלי' והגט נעשה בחה"מ פסח העבר מחמת שהי' חשש עיגון פן ילך הבעל לדרכו ויעגן את האשה וביום א' פ' אמור השיג המגרש כתוב וחתום ושני עדים אשר שם האחד יחיאל מרדכי שטאמבערגער ושם השני אברהם שפיגל איך שהבעל ביטל את הגט טרם הגיעו ליד האשה וכאשר נתוודע הדבר להרב והקהל שלחו אחרי העדים ביום ד' פ' אמור ושאלו אותם להעיד לפניהם מה שראו וידעו והנה העד אברהם שפיגל אמר שביום ניתן הגט ג' או ד' שעות אחר חצות היום ביטל הבעל הגט שנתן להשליח בפניו ובפני יחיאל מרדכי ואינו יודע אם ביטל הגט קודם שבא ליד האשה או אחר שבא ליד האשה ויחיאל מרדכי אמר שבפניו ובפני אברהם שפיגל ביטל הבעל הגט בעת אשר הלך לחוץ בעת כתיבת הרשאה וזה הי' לערך שעה וחצי אחר שהלך לחוץ ואינו יודע אם בעת שביטל הבעל הגט הי' קודם שהגיע ליד האשה או אח"כ ומה שמוזכר בכתב שנתנו להמגרש אינם יודעים כי אברהם שפיגל אמר שאינו מבין בלשון הקודש כידוע לכל ויחיאל מרדכי אמר שלא הי' לו פנאי לקרות הכתב כי קראו אותו לילך אצל אדון אחד אבל זאת אמרו שניהם שחתמו על הכתב אעפ"י שלא קראוהו והעדים הנ"ל ידועים וניכרים לאנשים ריקים ופוחזים בפרט העד יחיאל מרדכי הוא איש רע מעללים והנה עד אחד העיד ששמר את פי המגרש מעת אשר ביטל כל המודעות לפני ב"ד עד אשר שיער בנפשו שבוודאי הגיע כבר הגט ליד האשה ועד העיד שקודם נתינת הגט ליד השליח הלך עם אברהם שפיגל למקום אחר ולא זזה ידו מתוך ידו כל היום ולא הי' אפשר לו לשמוע הביטול כלל וגם העידו ארבע עדים לפני בד"צ שהמגרש ביקש מאתם בערך ב' שבועות אחר נתינת הגט לחתום אצלו בשקר שביטל הגט ואחד מן ארבעה עדים הנ"ל אמר שיעץ אותו לילך אצל יחיאל מרדכי והוא ישתדל אליו עוד איש אחד לחתום שקר כי זה יחיאל מרדכי מוחזק לאיש רע מעללים וכאשר ראו הב"ד כי הדין מרומה לא חקרו ודרשו את העדים כמשפט דין מרומה רק אמרו להם שצריכין לשבע והעדים לא רצו לשבוע והלך אבי האשה לאדון וויצישפאן וכפה את העדים אברהם שפיגל ויחיאל מרדכי לשבע בבה"כ לפני הרב וב"ד וכאשר ראו העדים שהם מוכרחים לישבע אז הודו לפני הבד"צ והרב ולפני הרבה אנשים שהי' שם בבה"כ בעת השבועה ואמרו שהכל שקר וכזב הן מה שנתנו כתוב וחתום הן מה שהגידו ע"פ כי אינם יודעים מאומה מביטול הגט רק המגרש פיתה אותם להעיד שקר ונשבעו על זה לפני הרב ובד"צ ולפני הרבה אנשים שהי' בבה"כ שאינם יודעים שום רמז מביטול הגט והנה הרב מפעטשי חדש אשר סידר הגט כתב אלי שאף לדברי העדים שהעידו שהמגרש ביטל הגט ואחד אמר שהביטול הי' בין שעה שלישית לרביעית אחר חצות היום והשני אמר שהי' שעה ומחצה אחר צאתו לחוץ בעת כתיבת הרשאה ולפי מה שנתברר לו ולאנשים אשר הי' שם ניתן הגט קודם זמן הביטול לפי דברי העדים גם כתב אלי הרב הנ"ל שבעת הזאת אשר עמדו לפניו בעסק הנ"ל אמר אבי האשה להמגרש או ליתן גט או להעריך טענותו לפני בד"צ וכאשר יצא מפי בד"צ כן יקום ואם לא ירצה לעמוד כעת לד"ת עכ"פ לא ירחק נדוד רק ישוב עם אבי האשה לביתו או לבית המופלג מ' משה פערא שכנו ונתיעץ המגרש עם קרוביו ונגמר ביניהם שיגרש רק שאבי האשה יבטל הפשר הנעשה ביניהם וכן עשה וביטל הפשר ונתן הגט ברצון טוב ולהיות כי המעשה זאת אירע בקאמידאט שלנו כתבו אלי לחוות דעתי משפט הגט עפ"י ד"ת:

מ״השוב הגיעני מכתב מהרבני מה' יוסף דיין בק"ק מאדע גיסו של המגרש ההוא אמר שאמת שהי' לו חולי נופל והי' וסתו משנה לשנה אלא ביני לבני ניתן לו קמיעא מגאון דאוהעל וגם רפואה מרופא א' וחשבו שבודאי נתרפא ע"כ אמצו לבם להשתדך עם בת נגיד ואמנם ראו שנכזבו תוחלתם כי לא נתרפא אבל לא פעלו עולה במה שהשיאוהו בת הנגיד אלו דבריו:

מ״ותשובה ה תשובה.

מ״זהנה בדבר זה צריך לעיין בשלשה דברים א' במה שהוכחשו העדים מאחרים. ב' מה שחזרו והגידו בעצמם נגד דבריהם הראשונים שבע"פ. ג' מה שהגידו בחתימתם בשטר ומה' אבקש יורני אמת לאמתו ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה:

מ״חא גבי' עדות מיום ג' ל"ג למב"י שאמר ר' בער צעבען מש"ק פ' אחרי איזט ר' חנינא ווידר קומן וחילה פניו ליתן לו עצה על ביטול הגט והי' שם עמו הבחר הרש מרדכי בן ר' אבא ואמר שילך על פ"ח שם ימצא יחיאל מרדכי שטאמבערגער והוא ימצא לו עוד ע"א להעיד שקר וגם נאמר באותו עדות שר' חנינא אמר שמצטער שהי"ת טמטם שכלו שלא בטלתי אז את השליח עוד העידו ר' ניסן מצעבין ור' משה מצעבין שר"ח המגרש באו להם אחר נתינת הגט כמה ימים וביקש מהם לחתום לו עדות שקר שביטל הגט והשיבו לו שא"א להם לחתום שקר הכל כמבואר בגביות עדות:

מ״טוהנה לא נכנס עתה בפלפול זה דהוה מהדר אזיופא אלא נניח למוחלט אי איהו חשיד כ"ע לא חשידי ואמנם זה שייך במי דמהדר אזיופא לחתום שטר על פלוני בסך כך וכך ושוב הוציא שטר על פלוני באותו הסך ואותו הזמן ממש מ"מ אומרי' שזה השטר אמת נכון כי העדי' לא חשידי לשקרי אך הוא הי' מהדר לזיוף עוד שטר מאחר כיוצא בו שיהי' לו ב' שטרות ולא מצא ידו די עולתו והשטר הראשון כשר אבל הכא אי ס"ד כבר חתמו לו עדים כשרים בשעתו עדות אמת מה לו עוד להדר אזיופא ומה הי' לו להצטער על שלא השכיל לבטל בשעת מעשה והרי ביטלו וביטלו אלא שע"ז ליכא אלא ע"א שציער עצמו אבל עכ"פ אהא דהוה מהדר אזיופא איכא ג' עדים נמצא מתוך דבריהם למדנו שהעידו שלא ביטל הגט אמנם ב' עדים יחיאל מרדכי ואברהם שפיגל מעידי' שביטלו בפניהם בזמנו נמצא ה"ל ב' כתי עדים המכחישי' זא"ז אלו אמרו ביטל ואלו אמרו לא ביטל:

נ׳ועוד הבחר ליפמאן העיד שלא זזה ידו מיד המגרש ממסירת הגט ליד השליח עד ששיער בנפשו שכבר נמסר הגט ליד האשה וגם אח"כ קראתו אמו לחוץ ומ"מ הוא ליפמאן הביט אחריו כמה מינוטין והבחר גומפל העיד שבאותו שעה שאמר אברהם שפיגל שביטל הגט לפניו בצעבין באותו שעה הי' עמו בפ"ח ולא זזה ידו מתוך ידו כל אותו זמן נמצא אם נצרף עדותו של גומפל שאברהם שפיגל עמו הי' בפ"ח עד עדותו של ליפמאן שהמגרש עמו הי' ה"ל ב' עדים לפסול עדותו של אברהם שפיגל ואפי' נימא לעומת זה יחיאל מרדכי ואברהם שפיגל מכחיש אותו ובענין זה לא הוה אברהם שפיגל כעד זומם שאינו נאמן על עצמו לומר לא הייתי עמך כיון שהוא רק נגד ע"א ואמרי' שפיר מאי חזית דסמכי' אהני סמוך אהני מ"מ תרי ותרי הוה:

נ״אועדיפא הא מתרי ותרי דעלמא כיון דהעדים קמן ומודים לדברי המכחישי' כדמשמע מכתוב' כ' ע"א דאר"נ אלו הוה קמן הוה מודו ורשב"א בתוס' סוף ד"ה אלא אר"נ וז"ל הכא לא מוקמי' לי' אתזקה כדאמר לעיל אלו הוה קמן הוה מודו עכ"ל אלא שדבר זה צריך ביאור ויבואר לקמן אי"ה:

נ״בהרוחנו בזה אוקי תרי בהדי תרי ואוקמא איתתא בחזקת מגורשת וגדולה מזה בגטין י"ט ע"ב ה"ז גיטך ונטלתו וזרקתו לים וכו' וחזר ואמר שטר פסים הי' לאו כל כמיני' לפוסלו ומסיק דבתר דקריוהו עיילי' הבעל לבי ידי' ואפקי' מהו דתימא אחלופי' חלפי' קמ"ל ע"ש והשתא התם לא ראינו כלל שמסר לה שום גט רק שאמר ה"ז גיטך מ"מ כיון שעסקו בענין גט וכ' גט ונתן לה ואמר ה"ז גיטך ואלו שתק היתה בעינינו בחזקת היתר שוב לאו כל כמיני' לאוסרה ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא שלח לה גט ונמסר לידה ובא זה לבטל אותו מעשה ואיכא ספק ב' כתי עדים בבטולו פשיטא דאוקמא השליח אחזקתו שלא נתבטל והאשה בחזקת מגורשת והשתא התם אי החליף הבעל והטעתה לא עביד איסורא מ"מ לאו כל כמיני' לאוסרה כ"ש הכא דעביד המבטל איסורא דרבנן דרב מנגיד ולרמ"א משמתי' לי' וגם עבר על שבועתו וחרם ב"ד פשיטא דלאו כל כמיני' להוציאה מחזקת התירא:

נ״גוהרב דשעבש כ' דהאשה עדיין בחזקת איסור מטעם הבחנה ומה לי אי' דרבנן ומה לי אי' דאורייתא עמל היא בעיני להשיב על זה והנה גמ' הלז דגיטן תברי' ודברי חי' רשב"א ר"פ המגרש ד"ה אלא בע"מ וכו' כ' וז"ל ואע"ג דהכא בלא תנאי אסורה לינשא עד ג"ח וא"נ אסורה ליבם עד שיעברו עלי' ג"ח וכדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עלי' ג"ח וא"כ נמצא שאין תנאו מבטל כלום מכל מקום דבר תורה מותרת לינשא מיד וכו' ע"ש ויעיי' בחכם צבי סי' א' ד"ה תמיהא לי' טובא וכו' וז"ל ואין להקשות מזמן הבחנה דההיא ודאי דרבנן ואם יבוא אלי' אף מדרבנן שריא וכו' ע"ש ע"כ אין ממש בדברים אלו ופשוט דאשה זו מן התורה בחזקת היתר קיימא ואין כאן אלא אי' דרבנן דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן כמבואר ביבמות ל"א ע"א במסקנא תרי ותרי ס' דרבנן ומשו"ה הקשו תוס' וכל הראשונים בפשיטות בכתו' כ"ב ע"ב הבא עלי' בחנק קאי ונדחקו לתרץ משום דמדאורייתא אוקמא אחזקה ורק מדרבנן מחמרי' וכ"כ תוס' שם כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' וכן בפ' חזקת שם ועיי' תוס' גיטין ע"ח ע"ב ד"ה והא א"א לצמצם ודברי תוס' בעירובין ל"ו ע"א ד"ה הכא וכו' נפלאו ממני ולע"ד צריכי' הג"ה וכצ"ל אע"ג בכתוב' כ"ו אמרי' אוקי תרי בהדי תרי וכו' בדאוריי' שאני א"כ הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא והן הנה דברי תוס' כתו' כ"ו ע"ב הנ"ל בהא סלקינן דאין כאן אלא אי' דרבנן לבר מלשיטת הר"י בר ברוך בתו' כתו' כ"ו הנ"ל בסוף הדיבור ועפ"י בק"א לכתובות סי' ע"א וסי' פ"ו ולכאורה דבריו צע"ג א"כ מנ"ל לרבה ורב יוסף ביבמו' דהאי דקרוב לה אתי תחלה ודבר שטי' דכשהוא חלים זבין אותו תחלה דלמא בהיפוך וי"ל עפ"י גי' תוס' שם ביבמות ד"ה דילמא ואין להאריך כי הלכה רוחת כהר"י ורוב הפוסקים דאין לחלק בתרי ותרי ולעולם הוה רק ספיקא דרבנן וא"כ אין עסקינו כאן אלא באי' דרבנן:

נ״דב מה שחזרו והגידו נגד דבריהם הראשונים וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד הנה זה פשוט לכאורה כיון דהדין מרומה ובעי דרישה וחקירה ולא נחקרו העדים א"כ חוזרי' ומגידי' והא דדין מרומה בעי דוח"ק מבואר בב"י רס"י בשם המרדכי מש"ס פאד"מ אלא שהרב משעבו"ש כ' בזה דהכא לא שייך דין הזמה לעשות לנשותיהם כיוצא בהם לאסור נשותיהם אעלמא וכיון דלא שייך דין הזמה לא בעי דוח"ק וממילא נגמרה עדותם ואינם חוזרים ומגידים ומהתימה על דברים כאלו וכי דוח"ק במרומה משום יכול להערים הוא אלא לברר רמותם ובעי דוח"ק טפי ממה שדוח"ק עדים כשרים משום הזמה וכל זמן שלא יצאו ב"ד י"ח דוח"ק לפי רמיותי' לא נגמרה הגדתם וחוזרי' ומגידים וזה לא יסכל אדם בר דעת ועוד הרי רצו להפסיד האשה כתובתה ונדוניתה שכבר גבתה וצריכה להחזיר לו וצריכים העדים לשלם לה:

נ״הואגב שותי' שדר לן חורפא לישב ק' תוס' קידושין שהקשו מ"ג ע"ב ד"ה והשתא וכו' ישבעו השלוחים ואח"כ יאמנו במגו וכ' בשם רב האי גאון מה' ברוך פרענקל זצ"ל כלל כיון שנשבעו קודם עדותן נמצא אי יומו אח"כ נפסלו למפרע משעה שנשבע וה"ל עדות שא"א יכול להזימו וכיון דהדין מרומה בעי דוח"ק גם בדיני ממונות הנה כללא דכייל הגאון ז"ל אמת הוא אך ק' תוס' לא נתישבה אטו צריך שליח לשבע פרעתי למלוה אלא נשבע אין לך בידי ואין צריך לברר ערס"י ע"ה ושוב נפטר מהלוה ואח"כ מעיד שפרע למלוה ואם יקום ופורש שבועתו שהחזירו ללוה או שנאנסה מידו ולא נפסל כי לא פורש מה עשה ופשוט ונער יכתבם ולא ראיתי פה להאריך עוד בהא דדוח"ק בדין מרומה כי הכל דשו בה ולקמן אי"ה בחלק ג' שייך לעדות בכתב נדבר עוד מה ששייך לזה:

נ״וברם הכא לא צריכי' לכל זה כיון שהעדים אמרו לא ידענו אם הי' הבטול קודם שהגיע הגט לידה או אח"כ אע"ג שכיונו השעה ואם נשאל לעדים אפשר שיבורר שהי' בשעה שהגט הי' עדיין ביד השליח מ"מ כיון שכל זמן דליכא עדים לפנינו מתי נתבטל האשה בחזקת היתר עומדת דוקא תרי ותרי הוא ספיקא דרבנן כיון דאיכא תרי דמפקה מחזקה אבל הכא אוקמה אחזקה ומותרת לעלמא מק"ו ההיא דשטר פסי' גטין כ' ע"ב שהבאתי לעיל ועוד הכא הוה ס"ס להתיר א' שמא צדקו העדים המכחישים ובטל עדותן של אלו לגמרי ואת"ל צדקו אלו מ"מ שמא הי' אחר שכבר ניתן הגט לידה ובכה"ג דהוה תרי עניני' ממש הוה ס"ס גמור אפי' אין הראשון מתיר יותר מן השני כמבואר בש"ך כללי ס"ס אות י"א נמצא הכא אי לאו דנקבל עדי' אח"כ שיודעי' שהי' קודם מסירת הגט ליד האשה לא הגידו העדים כלום ולא נגמרה הגדתם וחוזרי' ומגידי ומש"כ הכא דקרוב לודאי לכשיוגבו עדים יבורר דהי' הביטול שלפי דבריהם אחר נתינת הגט שהרי כ' הרב המאה"ג מה' יוסף אב"ד דק"ק זאברוף דכ' לו הרב מק"ק פ"ח וז"ל שאף לדברי העדים שהעידו שהמגרש ביטל הגט וא' אמר שהביטול הי' בין שעה שלישי' לרביעי' אחר חצות היום והשני אמר שהי' אחר שעה ומחצה מעת יצאתם לחוץ בעת כתיבת הרשאה ולפי מה שנתברר לו להרב המסדר ולהאנשים שהי' עמו ניתן הגט קודם זמן ביטול הגט לפי דברי העדים עכ"ל והשתא נהי שאין לסמוך על זה כיון שלא העידו ב' עדים בב"ד על ככה מ"מ מסתיין שלא נגמרה הגדת העדים הללו וטרם שנגמר כבר חזרו והגידו מבודין היינו והודו לדברי כתי עדים המכחישי' אותם א"כ פשוט שאין לחוש לדבריהם:

נ״זאברא אי יש לחוש לעדותם בכתב ושם נאמר להדי' שהי' הביטול קודם נתינת הגט א"כ מ"ש עכשיו שאינם יודעים אי קודם אי אח"כ הוו חוזרי' ומגידי' ממש במכתבם ואין חוזר ומגיד מזה נדבר לקמן אי"ה ועכ"פ עדותן שבע"פ בטל ומבוטל וכמאן דליתי':

נ״חג שנמצא כתוב בח"י העדים שביטל מ' נחמי' הגט קודם שנמסר ליד האשה ופשוט להרבני השואלי' דזה הוה שטר וכמי שנחקר' עדותן בב"ד והנה לו יהי' כדבריהם הא כבר כתבנו לעיל בדין מרומה בעי דוח"ק וכ' מהרי"ק דלכאורה מוכח מכתו' י"ט ע"ב בשטר אפי' בדין מרומה הוה כמי שנחקרו עדותן בב"ד דאין לך מרומה מאומרי' אנוסי' היינו ואפ"ה קאמר דאין חוזרי' ומגידין אלא שהרא"ש בתשו' לא ה"כ ופשיטא דהרא"ש הי' בקי בש"ס טפי מינן אלו דברי מהרי"ק ז"ל ולפע"ד מוכח כהרא"ש מדאמרי' שם כ' ע"א אלו הוה קמן הוה מודי' וכ"כ רשב"א בתוס' שם סוף ד"ה אלא אר"נ וכו' ע"ז וק' אטו הודא' דדהו מידי מששא אית בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וע"כ צ"ל ולחלק בוודאי אי אין כאן רמ"מ בשטר אלא מחמת העדות עצמ' שהם אומרי' אנוסי' זה אינו עושה הדין מרומה ואינם חוזרי' ומגידי' אבל בבריתא דע"י עדים אחרים נעשה דין מרומה אז לא הוה השטר כמי שנחקרה בב"ד ויכולי' עדי השטר לחזור ולהודות למכחישים ודברי הרא"ש שרירין בעזה"י:

נ״טשבתי וראיתי אחר העיון מהרשב"א אין ראי' דלא נתכוון לכך אלא כלפי שהקשו תוס' דהרי הא דאר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא היינו משום דס"ל אבהתא מילתא אחריתי היא אבל אי הוה חדא מילתא הוה מודה ר"נ לרבא דשני העדים בטלי' והנה כי כן ה"נ צ"ל הלואה מילתא אחריתי היא ואוקי כשרות בהדי פסלות ואוקי שטרא בדוכתי' כך כוונת ק' תוס' ועל זה תי' רשב"א הא העדים מעולם לא אמרו כשרים היינו אדרבא אלו הוה קמן אמרו מודו אלא שאין בהודאתם כלום מפני חזקה שחתמו על השטר בכשרות וכאלו כבר אמרו כשרי' היינו נמצא אמירתם כשרים היינו ופלוני לוה מפלוני חדא מילתא היא טפי מגניבה וטביחה ולכך בטל השטר ע"י הכחשה זהו ברור בכוונת הרשב"א מ"מ מפשטיות לשון ש"ס משמע כהרא"ש ומהרי"ק לא מלאו לבו לחלוק וא"כ הגדת השטר הזה אין בו ממש כמו הגדת העדים בע"פ:

ס׳כל זה הוצרכתי לפי ההנחה דכתב זה דין שטר יש לו אבל לא ידעתימאן יהיב לי' דין שטר הלא קיי"ל דלא מקרי שטר אלא הנכתב ברצון המתחייב כתי' קמא דהר"י בתוס' כתוב' כ' ע"ב וכן הסכים ש"ך סי' ל"ט סק"ט דאין שטר אלא הנעשה ברצון המתחייב אבל כתב זה שנעשה שלא ברצון וידיעת האשה המתחייבת בזה לעגנה אין לו דין שטר אלא עדות בכתב בעלמא ואין להתעקש ולומר במ"ש תוס' שם דהא דכותבי' מודעא תיקון חכמים הוא להציל האנוס מאנסו וה"נ רצה להציל עצמו מתביעת ממון שיש לו עדיין על אבי' מה' פנחס וכו' דמה שרוצה לחזור בו מנתינת הגט בוודאי אין לומר שתקנו לו חכמים שהרי מנגדי' או משמתינן לי' רק מחמת תביעות ממונו ז"א דלא תקנו אלא להצילו מאונס זה שכנגדו אבל מה לה לאשה במעשה אבי' וחיוב ממון שלו שיתירו לו חכמים לכתוב שטר שלא ברצון האשה המתחייבת כדי להציל ממונו מיד אבי' בודאי אין לזה דין שטר אלא עדות בכתב דקיי"ל להלכה ולמעשה דלא כר"ת ולו יהי' כדברי ר"ת שעדים שולחי' כ"י לב"ד ודנין עפ"י מפני שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא אמרי' הראוי לבילה עדיף מבלול ממש מסתיין שיהי' כבלול וה"נ מסתיין שיהי' עדות בכתב כאלו הגידו בפיהם כיון שראוי' להגיד בפיהם ואלו הגידו בפיהם כל זמן שלא נחקרו היכי שצריך חקו"ד חוזרי' ומגידי' מכ"ש בשולחי' כ"י בב"ד כיון שאין לו דין שטר שכשר מדאורי' דילפי' מגט עיי' רז"ה ומלחמות ה' ספ"ד אחי' שזהו כמי שנחקרו אבל שולח כ"י בב"ד אין כאן דין שטר והלואי יהי' כבע"פ דאין הלכה כר"ת ודברי הרב משעבוש בזה מעורבבי' ובלי עיון:

ס״אועוד לו יהי' שיהי' שטר גמור הא קיי"ל עדי' שאינם יודעים לקרות אין להם לחתום אפי' קראו לפניהם ב' ותירגמו להם אך בדיעבד אם חתמו כך כשר כמ"ש ש"ך סי' מ"ה סק"ד ד"ה מיהו נראה וכו' אבל אם א' קראו לפניהם פסול וכ' הרא"ש בשם העטור ופסקו בש"ע סי' הנ"ל ס"ה אי איתנהי לסהדי קמן וידעי' דלא ידעו למקרי אי אמרי' אקרי' למאן דידעי למקרי סמכי' עלי' עכ"ל ומסיק בתומי' דמסתמא חזקה אין עדי' חותמי' אלא א"כ נעשה בכשרות ומסתמא אקרו קמיהו ואפשר שאינן נאמני' לומר לא עשינו כדינא כמו שאינן נאמני' לומר קטני' היינו אך אי לא מכוונו סהדותי' במה שאמרו בע"פ למ"ש בשטר הרי איכא ריעותא קמן ומהימנן לומר לא קראו בפניהם ע"ש והנה בנידן שלפנינו כ' במכתב מחו' הגאון מה' יוסף וכו' דאיכא חד דלא ידע לה"ק כלל ואמרו ב' העדים שחתמו ולא קראו לפניהם א"כ תלי' אי עדותן מכוונת למ"ש בשטר והנה אינו מכוון שהרי בשטר כ' שהי' הבטול קודם נתינת הגט והעדי' אמרו שאינם יודעים אימת הי' נמצא אין דברי העדים מכוונים למ"ש בשטר ובטל השטר לגמרי:

ס״בועוד כיון דהוה מהדר אזיופא והשטר אינו מקויים אין מחיימי' אותו אלא עפ"י עצמו של עדים שאמרו הוא זה ולא מפ"י היונא ממקום אחר אלא דוקא עפ"י עצמם א"כ נאמני' לומר קטני' היינו במגו דאין זה כ"י ומהימני לומר לא קראו לפנינו ועוד שהרי עתה השטר אינינו לפנינו ולא ראינו עדיין בב"ד ולכשיבא לב"ד לקיים הרי כבר נפסלו העדים שהרי העידו וחזרו ונשבעו שהעידו שקר א"כ פסולים הם להעיד על ח"י עצמם וממילא אין ממש בשטר זה וכל זה אי הי' לו דין שטר אבל באמת אינינו שטר אלא עדות בכתב כנ"ל:

ס״גאמנם מ"ש הגאון מה' אלעזר אב"ד דק"ק סאנטוב דלפמ"ש המרדכי ספ"ג דשבועות דהנשבע שלא למכור ומכר אין במכירתו כלום וכו' יעיי' רמ"א י"ד סי' ר"ל ומג"א סי' של"ט וא"כ הכא שנשבע שלא לבטל ועבר וביטל אין בבטולו כלום דאי עביד לא מהני אלא שהגאון כ' דמרדכי רי"ו ופסק רמ"א דמומר לא יגרש ע"י שליח הולכה ולא מהני מה שמשביעי' אותו שלא לבטל שמא יעבור על שבועתו א"כ ש"מ אי עביד מהני ודלא כהמרדכי ל"צ לכך דפשיטא דקיי"ל דמהני כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר"ח מטעם שכ' סמ"ע שם או מטעם שכ' מהרי"ט כמ"ש הש"ך שם:

ס״דומ"ש לדחות המרדכי מדתקן ר"ג שיבטל בפני ב' ולא תיקן שישבע שלא לבטל הנה אעפ"י שכ"כ בנב"י תנינא בחא"ע סי' כ"ט תמהני על ק' זו אטו כל דמגרש בב"ד מגרש שישביעוהו ועוד אמאי ישבע והוא רוצה שיהי' החפץ בידו לבטל עד שיגיע לידה ואפי' במגרש בב"ד וכופי' אותו לשבע אם אינו רוצה וכייפי' לי' ה"ל שבועת אונסי' ונודרי' לאונסי':

ס״הוכבר בארתי דברי המרדכי בתשו' אחרת דמתרי טעמי' אתא עלה תחלה כ' מדאמרי' כיון דאמרי רבנן דלא לזבין אי זבין לא הוה זביני' זביני מכ"ש כשהוא נשבע שלא למחול ושלא ליתן חפץ פלוני הרי איבד זכותו וכחו מחפץ זה ותו כ' האמרי' כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דבדרבנן לא אמרי' הכי אלא מטעם הפקר ב"ד הוה ומכ"ש אי הוא עצמו הפקיר חפצו ואיבד זכות זה מעצמו שלא יהי' בו כח למכור וכן הבין מג"א סי' של"ט שוב אתי עלה מטעם אחר מטעם אי עביד לא מהני ובטעם האחרון הלז פליגי עליו רוב הפוסקים ולא קיי"ל כהמרדכי בהא אך טעם הראשון נראה נכון אלא שיש לעיין הרי לא איבד זכותו ולא הפקיר דהרי אי בעי מיתשל אשבועתי' וצ"ל דמיירי בחפץ ידוע וכשעבר ומכרו הרי לא נשאר דבר בעולם למיתשל עלה וס"ל בזה"ז דליכא מלקות וקרבן שוב אין נשאלין עלי' ודלא כדעת הרא"ש שם וכ"כ בתשו' שער אפרים דתוס' בסוגי' דנודרת פליגי אהרא"ש וס"ל בזה"ז אי אכלו כלו אין נשאלי' וא"כ הכא בנשבע על חפץ מיוחד דאי עבר ומכרו אין לו שאלה א"כ שפיר קאמר דסילק כחו אבל בנשבע שלא ימכור כלל דאז אפי' עבר ומכר קצת יש לו שאלה אז לא שייך טעם הראשון אלא טעם הב' דאי עביד לא מהני ובהא פליגי הפוסקים עליו אבל הטעם הראשון אפשר דמודו לו ובזה יתישב שפיר סתירת רמ"א בח"מ סי' ר"ח דפסק בנשבע שלא למכור אי עביד מהני והיינו שלא למכור שום דבר אבל בי"ד סי' ר"ל מיירי בנשבע שלא למכור חפץ יע"ש ומשו"ה ס"ל אי עביד לא מהני מטעם שכ' מג"א סי' של"ט כנ"ל:

ס״ונחזור לדידן דהכא לא שייך בנשבע שלא לבטל שהפקיר כחו מה שייך בזה שסילק כחו לא מצינו שיכול אדם לסלק כחו אלא מנכסיו אבל לא שלא ידבר דבר פלוני וליכא אלא טעם ב' של המרדכי ובהא לית הילכתא כוותי' וא"כ מטעם זה הי' הבטול מועיל אבל כבר כתבתי דלפע"ד ברור ונכון שאין כאן שום בית מיחוש ואיתתא דא אסתר בת מה' פנחס שיראקא מותרת להתנסבא לכל גבר דתיצביין מיהו אם בנקל רוצה הבעל לגרשה שנית מהיות טוב אל תקרי רע וה' הטוב עמנו הכ"ד פק"ק פ"ב יום ה' כ"ו סיון תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

ס״זשלום רב וכל טוב לשלומי אמוני ישראל אלופי' מסובלי' נגידי' ידידים על הפקודים עומדים אקרו"ט דק"ק מאדא יע"א ה' עליהם יחיו:

ס״חיקרת כבודם הגיעני ורצונם היא כבודם להיות תשובה בצידה על הנייר הזה ואען ואומר נידן הנ"ל חזרתי על כל הצדדי' ולא מצאתי שום טענה הגונה עפ"י דת"ק לפחו' מההתחייבות השטר שחייבו עצמו להספקת עשרים זהו' כל שבוע כל זמן היותו אצלם בקהלתם ויכולים להתחייב עצמם בזה וחיובם קיים וחל עליהם כמבואר בתשו' רשב"א דמייתי ש"כ סי' ס' סקי"א ומה שטענו שלא קבלו אלא על ג' שנים ובשטר שכ' הרב בכתב יד עצמו כ' שהתחייבו לעולם זה נעשה שלא בידיעתם וחתמו עצמם ולא קראו מה שבתוכו וצד שכנגדם מכחישים שידעו מה שנכתב בתוכו הנה דין זה בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' ע"ז שאינו נאמן שלא ידע לקרוא ואפי' אם יתברר שכן הוא האמת מ"מ כיון שחתם עצמו מה שכתב פלוני סמך עצמו עליו כדין שליש והובא קצת לשונו בסמ"ע וש"כ סי' מ"ה סעי' ג' ועוד בתשו' רשב"א ח"א סי' תרכ"ט בא' שטען שלא ידע מ"ש בכתובה ולא התחייב מרצונו באלו התנאי' והנה התם לא הוה חתימת ידי עצמו ולא שייך סברת תשו' רמב"ן הנ"ל ומשו"ה הוה ס"ל להר"מ שם דמהימן וחלק רשב"א דחזקה על העדים שאינם חותמים אא"כ יודעי' רצון המתחייב והובא לפסק הלכה בש"ע סי' ס"א סעי' י"ג בלי שום חולק ומ"מ יש חילוק דין בין האי דמיוחסת הנ"ל דכשהוא עצמו חתם אזי כל מ"ש בשטר אפי' עשאו שדהו מיצר לאחר הכל בכלל נאמני' לשליש משא"כ כשהוא אינו חתום רק עדים חתומים א"כ דוקא גוף הענין שהעדי' מעידי' עליו אבל עשאו מיצר לחברו אין הבע"ד מפסיד ע"י עדותם כ"כ באורים סי' ס"א שם ולמד כן מתשו' רשב"א סי' אלף רנ"ו והמעיין שם בפנים יראה דגם זה דוקא בכלה ביום חופתה שידוע וחזקה שלא קראה ולא קראו בפנים אבל בעלמא אפשר אפי' בכה"ג השטר בתוקף כל שטר. נמצא בנידון שלפנינו לא מיבעי' אותן שבאו עה"ח סברו וקבלו כל מה שהרב כותב קבלו עליהם אפי' לא קראו ועוד נאמני' האומרי' שידעו כי חזקה אין אדם חותם טרם קריאה וידיעה ועוד חזקה לא חציף הרב לזיופא באסיפת קהל ועדה לכתוב מה שלא נאמר במילתא דעבידי' לאיגלוי' ביומו וחזקה אלימתא הוא זה:

ס״טוגם אותן שלא באו עה"ח אז אין בערעורם כלום חדא כיון דרוב בעלי סכומות בעה"ח הרי בטלי' ברוב ובכל עניני' כאלו הולכי' אחר רוב דעות ועוד ע"כ הסכימו בעיקור ההוספה שהרי עד עתה עד כלות ג' שני' לא ערערו ש"מ כי ישר בעיניהם ההסכמה ההיא אלא שטועני' שהי' רק על ג' שנים וא"כ הא דלא חתמו אז לא הי' אלא התרשלות בעלמא וכיון שאנו מאמיני' להאומרי' שהי' ההסכמה ליתן ההוספה לעולם א"כ גם הסכמתם הי' כך ע"כ כל ערעור בזה כחירגא דיומא דלא שמי':

ע׳כל מה שכתבתי עד הנה לא כתבתי אלא מעיקור דיני ממון אלו הי' מעשה בשמש אוחזן וכדומה אך אנו עוסקי' בהספקת מרביץ תורה ועוסק בצרכי ציבור ז"ל הרמב"ם פ"ד משקלים הלכה ז' מגיהי ספרי' שבירושלים והדיינין וכו' נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכמה נוטלי' צ' מנה בכל שנה לא הספיקו להם אעפ"י שלא רצו מוסיפי' להם כדי צרכן הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם עכ"ל:

ע״אהנה כל מה שכתב הוא ש"ס ערוך ריש פרק שני דייני גזירות אך מ"ש לנשיהם ובניהם ושארי בני ביתם אינו מבואר שם והכ"מ לא הראה מקום ולפע"ד ממקומו מוכרע דקשה הרי הני גוזרי גזירות נטלו שכרן מתחלה ולא סרבו כי כן הדין מוטל על הציבור לפרנס הפרנס הממונה על הציבור מחוייבי' לעשות לו מלאכתו משו"ה נטלו מעיקרי' וא"כ אח"כ כי לא הספיק הני ץ' מנה מ"ט לא רצו מ"ש סופו מתחלתו אע"כ צ"ל אה"נ אי האי דלא הספיקו הי' מיוקר השער בודאי היו רוצים ומוכרחים ליקח אך לא נתיקר אלא בני ביתם ניתוספו מאשר היו בראשונה ולא רצו הני חסידי' להטיל טורח זה על הציבור וקמ"ל על כרחם הוסיפו כדי צרכם ולכל הנלווים עמהם וכתי' גדלוהו משל אחיו:

ע״בומעתה אחיי איך יעלה על הדעת להוריד בקודש לפחות ולגרוע אבותינו הוסיפו על כרחם של דייני' ואנחנו ניקום לגרוע ח"ו ובזה"ז אפי' כל מאן דהו נותן שכר לעהר"ר עשרים זהו' לשבוע והוא מאוכלי שולחנו ללמד בניו ללועזי' בלע"ז ואיך ירע בעיני ציבור וקהל עדת ישראל ליתן עשרים זה' לשבוע למחזיק תורה לא תהי' תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם ומה יאמר נותן התורה ית"ש לא עשאוני בני כתורמס הזה הלא ברך ה' את קהל עדתכם והושיב לראש על כסא כבוד גברא רבא ת"ח מופלג תמים דעים איש שלם ענותן ושפל ברך ומדוע יהיו עיני העדה צרה בתת חלב לה' ויעברו ח"ו על לא תאמץ לא תקפוץ לא ירע לבבך הלא יברך ה' את עמו בשלום וחלב חטימו ישבעכם ומברכת ידו יתברכו בניכם וצאצאיכם עם כל הנלווים עליכם שמעו ותחי נפשכם יהי' ה' עמכם הכ"ד החותם בברכת שלום ואהבה רבה: נגהי ליום ה' ז' טבת תקצ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

ע״גשלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המאוה"ג החרוץ המופלג כש"ת מו"ה אלעזר נ"י אב"ד דק"ק ראב יע"א:

ע״דיקרתו הגיעני שלשום והיום כאור בקר עיינתי ברום מכתבו וזמן רב הצרכתי לעיין בלשון מעלתו ואריכתו עד שעמדתי על תוכן הענין וכדומה לי שכך הי' מעשה ראובן הי' לו שט"ח על שמעון בסך ב' אלפים ק"ע זה"ו כסף ונכתב בו לפרוע למלוה ולארדרע שלו היינו הבא מחמתו וזה כמו חמש שנים נתן הלוה שמעון להמלוה ראובן ח"כ אחר מסך אלף ג' מאות ושבעי' זה"ו כסף היינו סך ח' מאות כסף פחות מסך הראשון ואמר המלוה ראובן שהלוה אמר לו שיתן לו שט"ח שיש לו על לוי מסך שמנה מאות זה"ו מינטץ וישר בעיניו ושיבר השטר הראשון מסך ב' אלפים ק"ע כסף וקיבל ממנו ח"כ מסך הפחות והאמינו שיתן לו הח"כ על לוי מסך שמנה מאות הנ"ל ואופן נוסח הח"כ השני מסך הפחות הי' כנוסח אקצעפטירטער וועכסעל שהוראת נוסחתו הוא שהמלוה חותם עצמו ומבקש מהלוה שיחתום עצמו על התחייבות סך כך וכך וחותם הלוה ג"כ ומעתה תובע ראובן המלוה משמעון הלוה הח"כ שעל לוי מסך שמנה מאות כסף וע"ז השיב שמעון הנתבע שני הח"כ הא' מסך ב' אלפים ק"ע כסף והשני מסך אלף ש"ע זה"ו שניהם היו מונחים ביד לוי והוא לוי ביקש ממני לחתום הח"כ מסך קטן ולהחזיר לו ח"כ שלו משמנה מאות כסף ויחזיר לי הח"כ גדול שלי וכן עשיתי נמצא פרעתי אותן שמנה מאות כסף כי החזרתי' להלוה לוי שהי' בידו ב' הח"כ ומעשה זה כבר עבר ה' שנים ובנתיים מת לוי ואתה ידעת כל זה ושתקת כי בידיעתך החליף הח"כ הנ"ל ועתה אחר שמת לוי באת לעורר מדנים וראובן עומד בטענתו שלא מיד לוי קיבל הח"כ אלא מידו של עצמו והאמין לו שיתן הח"כ על לוי וזה תובע עכשיו שיתן לו הח"כ של שמנה מאות כסף:

ע״המתביעתו של תובע מבואר שאמת נכון הדבר שהח"כ השני נכתב לשבור ולפחות סך שמנה מאות מה"כ הראשון ע"מ שיפרע אותו שמנה מאות ע"י הוצאת הח"כ משמנה מאות שעל לוי מת"י אלא שהתובע אומר שביד עצמו הי' הח"כ שניהם ולו יוחזר הח"כ שעל לוי והנתבע טוען שביד לוי הי' ב' ת"כ ושהי' לו להחזיר ללוי עצמו הח"כ שלו שעל סך ח' מאות וא"כ הדין פשוט שאם התובע עומד וח"כ בידו מסך אלף וש"ע ותובע סך זה ועוד ח' מאות וזה מודה בסך שבח"כ ועל ח' מאות טוען פרעתי ללוי שבא בחריקתך ישבע שבועה דאורייתא כמודה במקצת הטענה ואם אין כאן תביעה מסך שבשטר רק מח' מאות והוא כופר בכל ישבע היסת ויפטר וזה פשוט:

ע״ואך אי הי' טוען המלוה אעפ"י שבאו לידך מיד לוי מ"מ לא הקנית לו שטרי בכתיבה ומסירה ולא נכתבה עליו גירא הנהוג עפ"י דינא דמלכותא המועיל כמו כתיבת קני לך איהו וכל שעבודא ולא הי' לך לשלם לו ח' מאות זה"ו עבורי ומה לי ולו הנה לכאורה מראי' הדברים כן שלא הי' כו"מ בח"כ הראשון דאל"ה לא הי' מחליף ח"כ שכתוב עליו גירא בח"כ של אלף וש"ע בלי כו"מ דלכאורה על השני נא נכתב עליו גירא דאי נכתב עליו מאי בעי עתה ביד ראובן וכבר נמכר ללוי ועוד אי הי' הראשון בכו"מ ביד לוי וכשהחליף שמעון וכ' לו ח"כ מחדש על סך פחות הי' לו לכתבו על שם לוי ולא על שם ראובן אע"כ שלא הי' בידו בכו"מ בתורת קנין:

ע״זוהאמנם בח"כ הראשון הי' כ' שחייב לשלם לראובן ולארדרע שלו נתעורר בזה מעלתו והנה בסי' נו"ן מייתי ש"ך דברי מבי"ט אלא שקיצר במובן ודברי מבי"ט התם כ' שנתחייב לפלוני ולכל שמוציאו דלהרשב"א אין צריך המוציאו כח והרשאה והרא"ש כ' מחמת המנהג צריך הרשאה ע"ז כ' המבי"ט דפלוגתתם אם הלוה טוען לאו בע"ד דידי את עז"כ הרא"ש לפי המנהג יכול לטעון כן אי לית לי' הרשאה אבל אי עבר הלוה ופרע לא מצי אידך למטעון לא הי' לך לפרוע לו בלי הרשאה דכיון דכתוב להדי' לכל המוציאו לאו כ"ע מנהגא גמירי ואין למלוה על הלוה כלום והא דכ' המבי"ט וכן העתיק שם שפרע מקצתו מעשה שהי' כך הי' וה"ה כלו ועוד אורחא דמילתא אי פרע כלו א"כ מסתמא כשנפרע זה המוציאו החזיר ללוה שטרו ומאין שטר למלוה לתובעו שנית אבל כשנפרע רק מחצתו נשאר השטר ביד המוציאו והחזירו למלוה וחוזר ותובעו בכלו ופסק מבי"ט שאין יכול לחזור ולתובעו והשתא אי לשון ארדרע דומה לכל המוציאו לא הי' יכול לתובעו שנית כנ"ל אבל אני מסופק בזה כי ארדרע משמע מי שנשתלח ממני וצויתי לו לגבות וא"כ יכול לטעון לא צויתיו ולא נתתי לו ארדרע ולא מצי הלוה למימר לאו כ"ע מנהגא גמירי דהרי הכא כ' בהדי' לארדרע נמצא אי הי' טוען כן הי' לכאורה קצת צ"ע:

ע״חאבל מ"מ נ"ל שהדין דין אמת שנפטר הלוה בשבועתו חדא דהרי עכ"פ התובע עצמו מודה שהח"כ השני לא נכתב על שום הלואה אחרת רק לשבור הח"כ הגדול נגד החזרת ח"כ של שמנה מאות כסף נמצא אי הי' מודה נמי שהי' ביד לוי הח"כ ושם נאמר שהוא מצוה להלוה לחתום והיינו ביד לוי על מנת שיחזיר לו לוי הח"כ הגדול וא"כ על כרחך בכלל זה שיתן לוי ג"כ הח"כ של שמנה מאות דאטו בשופטנא עסקי' שיחלף גדול בקטן בלי פיצוי שמנה מאות וכיון שבח"כ השני נכתב ח"י המלוה עצמו שהלוה יחתום והוא יוצא מת"י של לוי שיש בידו גם אח"כ הראשון שכתב בו ארדרע ואין לו ארדרע גדול מזה ולא הי' לו ללוה לעכב הפרעון ולא צריכי' לסברת לאו כ"ע מנהגא גמירי ולית דין ולית דיין שיפה עשה הלוה שפרע ללוי אך התובע מכחיש ואומר שלא יצאו שטרות מידו של לוי אלא מת"י עצמו וא"כ הכל תלי' בזה וישבע הלה שכדבריו כן הוא ויפטר ומכ"ש הכא דאיהו לא עלה על לבו לטעון כן איך נהי' אנו כעורכי הדייני' לטעון עבורו מה שלא עלה על לבו ויעיי' רמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין הל' יו"ד י"א ובש"ע סי' י"ז וש"כ ס"ק ט"ז מה שהניח בצ"ע ועיין בכפות תמרים סוכה ל"ד גבי אשוו זביני' והכא איכא עוד ריעותא שהשטר ישן ומיושן ה' שנים ולא הוציאו עד אחר מיתת לוי דבכה"ג כ' הרא"ש בתשו' ובש"ע סי' ס"א שאין לדיין להזדקק לו ולפי מ"ש בשאלה הי' כל החוב הראשון של ח"כ המרובה ע"י ערכאותיהם ויש לו להנתבע פטורים מהערכי שכבר יי"ח פרעון ועוד איך יאומן שאמנה הי' בינו ובינו בע"פ על שמנה מאות והמתין ה' שנים ולא תבעו השתא בתביעה בשטר נחמיץ הדין מכ"ש בזה ולא הי' להם להזדקק כלל שהאומדנא מוכח שהדין מרומה ועכשיו שנזדקק איך נסייע ידי עושקי כח לטעון עבורם וע"כ אין להאריך ויפה דן ויפה הורה הרב נ"י שהנתבע נשבע ונפטר ולא הארכתי בראיות ומראה מקומות כי הדברים פשוטים לכל מבין דבר לאישורו והנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה. פ"ב יום ה' ט' אדר ראשון תקצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

ע״טעובדא הוה בראובן שהשיא בתו לבן שמעון והפריזו האבות נדן לבניהם כנהוג ונכתב ונחתם בתנאי' אחרונים בשעת נישואין ושם נאמר כל עניני העדר ושני חזרה כמנהג לכתוב והתחייב אבי הכלה לזון הזוג על שולחנו שנה א' הראשונה אחרי הנישואי' ואבי החתן התחייב לזונם ב' שנים אח"כ ותו לא נכתב בתנאי' אחרונים אמנם נעשה עוד כתב אחר ביניהם בכל אופן המועיל שהתחייב אבי הכלה לתת להם בשנה הרביעי בכל שבוע עשרים זה' ו"ו והמובן מתוך הכתב שהוא דמי מזונו' של שנה הרביעית כי הוא לא יזונם רק שנה א' הראשונה ואבי החתן יזונם ב' שנים ע"כ התחייב הוא לשלם עשרים זה' לכל שבוע ושבוע והנה ניזונו על שולחן אבי האשה שנה ראשונה וכחצי שנה על שולחן אבי הבעל ומתה האשה והניחה אחריה ב' בנות והנה אבי האיש זן והולך את בנו עד תשלום ימי חיוב מזונותיו אך הספק נולד כד מישלם יומיא אילן אם יתחייב אבי האשה לשלם להבעל לכל הפחות חלקו במזונות דהיינו עשרה זה' לשבוע או אפשר גם עשרה זה' הנותרי' דמי מזונות בתו שמתה ירשה בנותי' וצריך האב לשלם להבנות ובאם ימותו גם אלו יירש אביהם עמהם וכמבואר בש"ך ח"מ סי' ס' סקי"ז ע"ש או נימא אומדנא דמוכח הוא שלא כ' אלא על מנת שתהנה בתו והנה מתה טרם בוא זמן החיוב ואנן קיי"ל שאין להוציא נגד אומדנא דפסק ר"ת כמבואר בש"ע א"ע סי' נ"ב וא"כ האב פטור מכלום:

פ׳הנה הט"ז בח"מ סי' ס' כ' דלענין מזונות הזוג לא אמרי' אומדנא כלל דה"ל כמו פסק לזון בת אשתו ר"פ הנושא והמגי' שבט"ז שהוא הגאון חכם צבי הסכים לדינא אלא דפליגא בטעמא ע"ש ובאמת הבית שמואל סי' נ"ב סק"י תי' הקושי' מבת אשתו באופן אחר דדוקא כשזה שהוא חייב לו הוא מת אז אמרי' אומדנא ולא כשהוא חי וא"כ אזדא לי' דינו של הט"ז וח"ץ הנ"ל אמנם דברי ב"ש אין בהם טעם ובט"ז שבא"ע שם סק"ד השיג המגיה על הב"ש ומחה לי' מאה עוכלי בעוכלי וא"כ דינו של ט"ז וח"ץ קיים:

פ״אאיברא בתומי' סי' ס' סק"ט כ' לישב קו' מבת אשתו דהתם נמי אמרי' אומדנא אך אומדנא דמדידי' לדידה הוה כאומדנא דכתובה ותוספתי' שלא אמרי' על מנת שתהנה אלא ע"מ לכונסה וה"נ כיון שכנסה נתחייב בכל החיובי ולית' לט"ז אלא שלא מלאו לבו לחלוק להדי' כ"א לעשות פשר דבר וא"כ לדבריו עכ"פ הודה במקצת להט"ז דנהי במתה האשה אמרי' אומדנא ע"מ שתהנה בתו והרי מתה ופטור ממזונות חותנו עכ"פ במת הבעל אחר כניסה לחופה חייב אביו לזון כלתו דה"ל מדידי' לדידה דאמרי' אומדנא דכניסה ובאמת עובדא דט"ז מיירי בהכי שמת הבעל וחייב הט"ז לזון כלתו ולא יחלוק עליו התומי' בענין זה:

פ״בוכשאני לעצמי מה אני לכנוס באתרי' דהרים גדולים ורמים מ"מ תורה היא כיון דכל עיקור יסודם בנוי על הקושי' מבת אשתו וחזינא להב"ש דנחית לחלק בסברא קלישא בלי שום טעם דמה לי אם מת זה שנתחייב לו או אם הוא חי ומ"מ כיון שמצינו לחלק ביניהם ס"ל להב"ש לא ילפי' אומדנות מהדדי גם לי ניתן רשות לומר דלא מצינו אומדנא אלא בהלוקח או בהמוכר לא בדבר הניקח וכבר עמדו בתוס' על זה בכתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא כ' לה שהקשו א"כ הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה נימא אומדנא ותירצו מה שתירצו בטעם הדבר מ"מ יהי' טעם מה שיהי' אם נעיין בכל האומדנו' לא מצינו אלא בהמוכר כגון לא אצטריכו לי' זוזי דע"ד כן לא מכר או ע"מ למיסק לא"י ולא איתדר לי' דע"ד כן לא מכר וכיון שמקחו קיים הוה מהדרי' לי' וכן בהלוקח חפץ ואירע אונס בהלוקח כמ"ש תוס' אבל אירע אונס בהדבר הניקח כגון שנטרפה הפרה לא אמרי' אומדנא דכיון שמשך או קנה ברשותו נעשה מה שנעשה ואם אולי א"א להעמיס כן בלשון התוס' וסברתם מ"מ נ"ל האמת כן שלא ימצא אומדנא בהדבר הניקח:

פ״גואחר הנחה זו אומר אני דודאי הפוסק תוספת כתובה לאשתו וה"ה האב הפוסק לבנו ה"ל הבעל הלוקח והאשה ניקני' לו ע"כ אם מת הבעל אמרי' אומדנא ע"מ לכונסה וכן האשה הפוסקת או אבי' שפסק להחתן לענין זה הוא קונה את הבעל ונותן לו מחיר כך וכך ומתה האשה ה"ל מת הלוקח ואמרי' נמי אומדנא ע"מ שתהנה משא"כ הפוסק לזון בת אשתו דה"ל החתן הקונה ואשתו היא ניקני' לו ומחיר הקנין הוא מזונות הבת ה' שנים וא"כ אי מתה האשה הניקני' ה"ל כנטרפה הפרה דלא אמרי' אומדנא וצריך ליתן מחירה להמוכר ואילו אמר המוכר תן מנה לפלוני מחיר פרתי הי' צריך ליתן המחיר לפלוני וה"נ אמרה תתן את בתי במחירת קנין האשה ושוב מת קנינו היינו האשה מ"מ צריך ליתן מחירה דברשותו מתה וזה נלע"ד אמת ויציב ואינו ענין לכאן כלל וא"כ ליתא להט"ז וח"ץ כלל:

פ״דאחר כותבי זאת אורו עיני כי ראיתי א' קדוש מדבר מ"ו הגאון בהפלאה בק"א לספר המקנה בסי' נ"ג והעלה לחלק באופן אחר דהיכי שהאבות פוסקי' אמרי' אומדנא ע"מ שתהנה אבל כל שהבעל דבר פוסק בעד עצמו אפי' האשה הפוסקת על עצמו ליתן כך וכך אמרי' אומדנא ע"מ לכנוס לחופה וה"ה ומכ"ש הבעל שפסק על עצמו לזון בת אשתו לא אמרי' אומדנא שתהנה אלא אומדנא ע"מ שתכנוס לחופה ולדעתו הקדושה אי הי' אב פוסק לזון נכדו נמי הוה אמרי' אומדנא שתהנה וכו' ולא אומדנת כניסה לחופה וגם לדידי' ליתי' להט"ז וח"ץ הנ"ל:

פ״הוהיום בפתחי ספרים ראיתי להגאון מלבו"ב בספרו ישועות יעקב סי' נ"ג סק"א דברים שאינם נ"ל בתחלה כ' לחלק דכל הסוגי' לא מיירי אלא בכותב לבתו מעצמו בלי פסיקת הצדדי' אבל כל שהי' כך הפסיקה ביניהם לא שייך אומדנא מטעם שכ' תוס' הנ"ל דאמרי' אולי לא הי' מתרצה על תנאי זה וא"כ ה"ל לפרש ומדלא פירש ע"כ נכנס לספק הזה וע"כ בפוסק לזון בת אשתו אמרי' שהי' לא היתה מתרצית בתנאי זה שאם תמות לא תזון בתה וה"ל לבעל להתנות ומדלא התנה סביר וקיבל לזונה אחר מיתה וגירושין אלו דבריו ואם כי הוא נגד סוגיין דעלמא והליכת כל הפוסקים דדנין אומדנא דע"מ שתהנה אפי' בפסיקה דלא שכיחא כלל שיתנו מעצמם מה שלא פסקו ביניהם בשעת תנאים כידוע וע"כ נ"ל הסברא נהפוך דאנן סהדי אלו הי' מודיע להאשה תנאי זה נמי היתה נכנסת בספק זה שאם תמות או תגרש שוב לא יזון את בתה בפירוש אמרו במתני' הפקחי' היו כותבי' כל זמן שאת עמי ואי הי' שהאשה לא תתרצה על הרוב בכתיבה זו א"כ איזה פקחות הוא זה אע"כ סתמא שתתרצה וכן בכל הפסיקו' החתן נכנס על זה הספק שאם תמות אשתו טרם שנתנו לו הנדן שלא יגבה אחר מותה וא"כ החתן ה"ל להתנות וכיון שלא התנה אמרי' אומדנא שלא כ' אלא על מנת שתהנה בתו:

פ״ושוב כ' חילוק אחר דהחילוק בין תוספ' כתובה דתלי' בכניסה לחופה ובין פסיקה לבתו דתלי' בשתהנה בתו הוא כך דתוספ' כתובה מתחלה לא כ' להנאותו שהרי אינו חל אלא אחר מיתה וא"כ ע"כ לא כ' אלא לחיבתה ושיכניס לחופה קנתה אבל האב הפוסק לבתו כיון שאמת הוא שבתו ניהני' מרווח ביתא אמרי' שע"מ שתהנה בתו עשה ואם לא תהנה לא יתן וא"כ לזון בת אשתו שאין להבעל שום הנאה א"כ משנכנסה לחופה קנתה עכ"ד והנה החילוק הראשון הוא אמת נכון ודפח"ח אך לפ"ז אפי' אם פסק לבנו נמי אמרי' שיהנה בנו וזה הי' כוונת ר"ת שכ' דהכא איכא אומדנא אחרינא ר"ל כנ"ל וכל הישר הולך יודה לזה אך מ"ש בלזון בת אשתו כיון דהבעל אין לו שום הנאה לא אמרינן אומדנא דתהנה אשתו דברי נביאות הוא זה מה בכך הלא י"ל אומדנא שלא תהי' אשתו עצבה על בתה בהיותה יושבת תחתיו ויש לו צער בצערה אבל שיפרנס בתה אחר גירושין והיא נישאי' לבעל אחר ועיניו רואו' והוא יפרנס בתה בבית אחר ושונאו זה היא אומדנא דמוכח לכאורה שלא עלה על דעתו מעולם ומ"מ לא אמרי' אומדנא ויפה צווחו קמאי בהא קושי'. עכ"פ בהא סלקינן דמסתייען דעכ"פ הגאונים הנ"ל ב"ש ומורי הגאון בהפלאה לא חשו להך ק' והגאון תומי' נמי עכ"פ צוה לפשר והגאון ישועו' יעקב נמי עכ"פ לא חש לה ויצורף לזה נמי סברת יתוש קטן כמוני באופן דלא נ"ל להוציא ממון מאבי האשה לא לחותנו ולא לנכדיו ואפי' ע"ד פשרה לא. שוב מצאתי מ"ש פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד ושבות יעקב ח"ב סי' קמ"ב והסכימו להלכה שלא להוציא ממון כלל וכלל:

פ״זוהנה ראיתי בס' בני אהובה לגאון בעל התומים מ"ש בפכ"ב מה' אישות הלכה ב' דבזמנינו שרגילי' לכתוב בתנאים אחרונים שאם תעדר וקום בתקנת שו"ם א"כ הרי קיבל עליו כאותה תקנה והתנאי דבשנה שני' ירש החצי ומשלישי ואילך ירש הבעל הכל וא"כ בטלו כל האומדנות הנ"ל דאע"ג דאיכא למימר דהיינו אם כבר הוציא המעות מת"י אבל אם לא הוציא מת"י אינו נכנס בגדר תקנת הנ"ל מ"מ כן מוכח ממהרי"ק שרש ע"ג אלו דבריו ועיינתי בפנים במהרי"ק וראיתי דברי בני אהובה אינם מוכרחי' ואינם נראי' כלל לדינא ובפרט מ"ש עוד שם דממוהרי"ק מוכח דגם בהאב הפוסק לבנו שייך אומדנא שיהנה בנו ואינם מוכרחים שם כלל:

פ״חדעובדא דמהרי"ק הוה באב שפסק לבנו ומת הבן והיבם רצה לירש הנכסי' כתקנת שום וע"ז כ' מדברי השואל נראה שהממון עדיין נשאר בידך א"כ תטען קים לי דמצות חליצה קודמת ואין להיבם עד אחר שייבום ובפרט שנהגו כל האשכנזים שלא לייבם ואין ליבם כלום:

פ״טואפי' תמצא לומר לאינך פוסקים דמצוה לייבם ונהי דלא נהגו לייבם מ"מ לענין ממונא הניחו על דין תורה מ"מ כיון שנהגו האשכנזי' להתנות שיוחזר כל המעות בשני חזרה וכל הנישא על דעת המנהג נישא ומכ"ש הכא דאיכא אומדנא שלא נתתי אלא שיהנה בנך ההוא והנה הכא לא מיירי מהרי"ק כלל מאומדנא דהש"ס דודאי אי היתה האשה רוצית לגבות כתובתה ותוספת מהנדן הי' האב צריך לשלם לה אע"ג שלא יהנה בנו אך מהמותר אחר גיבוי כתובה שרוצה האח היבם לירש על זה כ' אומדנא שיהנה בנו ההוא ולא בנו האחר היבם אבל היא בודאי תגבה מעט כתובה שרגילי' ליתן בשנה שני' ומזה לא מיירי כלל דאומדנא מדידי' לדידה הוה חיבת חופה והרי קנתה חיובה ע"י החופה:

צ׳ושוב כ' מהרי"ק אע"ג שזה היבם כ' בשטר חליצה שלו שאם ימות אחיו יהי' הברירה בידו או לחלק כל הנכסי' עם האשה או ליתן לה כתובה ותוספתא מלבד שני החזרה שבתקנת שום וא"כ נפרש שהברירה נמשך גם להלן שהברירה ביד היבם שלא להחזיר בשני החזרה מ"מ אתה לא חתמת שמך הא אם חתמת שמך בודאי הברירה בידו של יבם שלא להחזיר אפי' בשני חזרה ע"ש והתם לא מיירי כלל מאומדנא דש"ס דודאי ה"ל כאלו הוציא כבר האב המעות מת"י דמדידי' לדידה לא אמרי' ע"מ שיהנה ולא כ' מהרי"ק אלא שיכול לטעון קים לי כמ"ד מצות חליצה קודמת אבל לענין דינא דאומדנא ה"ל כאלו כבר נתן המעות והוחזר לידו בתורת פקדון ורק לרוחא דמלתא אמר לעיל כיון שבלא"ה הוא בתוך שני חזרה וגם אומדנא הוא שרצה שיהנה בנו ההוא ולא היבם ועל זה כ' דאי הי' האב בעצמו כ' שהברירה ביד היבם שלא להחזיר בתוך שני חזרה הי' זוכה היבם ולא הומ"ל שלא כ' האב כן אלא אם כבר הוציא המעות מת"י כיון שמעיקור הדין במדידי' לדידה אין חילוק בין הוציא מת"י או לא אבל במדידה לדידי' דקיי"ל כל שלא הוציאו מת"י לא זכה הבעל א"כ מפרשי' תנאי דתקנת שו"ם באם אירע שהוציאו מת"י וכבר זכו בהם הזוג אז ינהג כתקנת שו"ם אבל אם לא זכו בהמעות מעולם מה ענין תקנת שו"ם לכאן:

צ״אעכ"פ תבנא לדינא לפע"ד אין לעשות שום מעשה ולהוציא ממון מדידה לדידי' בשום אופן ומאבי האיש למזונו' האשה צ"ע עדיין כי לט"ז ותומי' חייב ולמ"ו בהפלאה ולב"ש ולי הקטן פטור גם מזו וכן נ"ל והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ק פ"ב יום ב' ח' אדר שני תקפ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

צ״בהעתקת אגרת מאמסטרדאם וז"ל:

צ״גבעזה"י א"ד יום א' ג' אלול תקפ"ג לפ"ק:

צ״דלזאת יסלח האדון רופמעכ"ת נר"ו כי ערבנו לבבנו לרמוס חצרות קדשו ולהטריח לצדיק כי"ב באמרינו אלה כי שמעו הטוב הולך למרחוק ונודע בשערים המצויינים להיות נדרש לכל שואל ולהשיב כהלכה ובעצם על ד"ת באנו לדעת המעשה אשר נעשה ובטחנו במקום גדולתו שם ענותנותו ואל ימנע מאתנו תשובתו הרמתה כדת של תורה:

צ״הידוע ליהוי לרופמע"כ נ"י כי כאן הי' גביר ונדיב בעל תורה ובעל מע"ט נ"ע אשר הניח קרן קיימת לדברים טובים ואחד מהענינים הוא שמפירות הקרן ההוא ישתמשו האפטרופסי' שמינה לכך בסך מאתיים זהו' לשנה לסיפוק בחו' אחד הרוצה לשקוד על דלתי התורה למוד גמפ"ת לעוזרו בסך הנ"ל לשנה שיוכל להגיע למדרגה העולה למעלה ראש להיות מורה הוראה בישראל וכל זה כתב בצוואתו הכתובה בלשון מדינתינו ומעבר לדף זה כתוב ההעתק בל"א ועיני קדשו יראו מה שכתוב שם באשר לשלמות למודו להיות רב ומורה לא יש מצוא די עולה במדינתנו ויהי' לכך יתרון הכשר חוץ למדינתנו בכן יהי' לו אלה מאתים זהו' בשנה לצורך זה והננו מעתיקים מע"ל כל הכתוב בצוואה בענין זה אבל זה ת"ד הנצרך לענינינו והנה כאשר נפטר לב"ע הגביר הנדיב המקדיש הנ"ל נ"ע וחל"ש ונבוא אנחנו האפטרופסי' לקיים צוואתו ובחרנו לכך בחור בטוב יניק וחכים בן אחד הרבנים הגאב"ד ור"מ דמדינתינו נרם וצריכינן למודעי לבל יפלא עלינו מה פעלנו בזה הלא המקדיש גילה דעתו ופירש מגמתו שרוצה לגדל בחורי' שילמדו גמפ"ת ופוסקי' עד וכו' והלא גם זולת סיוע דבר טוב ההוא הרב הגאון ההוא נר"ו הי' מגדל בנו לת"ת ולהיות מורה הוראה בישראל בפרט שכבר למד עמו והוא יניק וחכים שפתינו אתנו שמנו על לב מה שכתב הגביר המקדיש נ"ע להשגיח בבחירת בחור על היותר ראוי ומוכשר לקבל טהרה והבחור הנ"ל לפי ערך שניו הוא הי' היותר חריף ומוכשר לקבל טהרה מכל בני גיליו במדינתינו שנית התבונננו כי זולת זה לא ישלחהו אביו הגאון נ"י מאתו ללמוד בישיבה כי גדלו געגועיו אליו והגם אביו הה"ג נ"י ידיו רב לו ורב גוברי' וחילי' לאורייתא תקיף עכ"ז נראה לנו תועלת גדול להבחור הנ"ל שיכתת רגליו לארץ אחרת ללמוד בישיבה בדבוק חברים מקשיבי' ובכן בחרנו בבחור ההוא לטובה והלך למדינת אשכנזי ללמוד בישיבה ושמחנו בקיום דברי המצוה ויהי אחרי היותו שם כשנה וחצי נתבקש בישיבה של מעלה הרב הגאון מארי דאתר' ההוא זצ"לה"ה ונתמעטה הישיבה שם ולא חפץ הבחו' ההוא לשאר שמה במיעוט חברים וישב לבית אביו הה"ג נר"ו ואמרנו לאביו הה"ג נר"ו שכפי הצוואה לא יכול לזכות עוד מן אז והלאה במאתיים זהו' הנ"ל אם אינינו לומד בישיבה חוץ למדינתינו ויתר ממה שכתוב בצוואה ההיא נתברר לנו בברור גמור שרצון המקדיש הי' דווקא שילמוד הבחור חוץ למדינתינו כי בעת עשה צוואתו התיעץ עם אחד מאתנו אשר המקדיש מסר לו דבריו בכתב למען יגיהם ויכתבם בגופן שלהם על נכון ויכתוב לו (בשינוי ממה שמסר לו) שאם לא יהי' מצוא כשרון די עולה ללמודו במדינתינו אזי ילך ללמוד חוץ למדינה וכאשר ראה המקדיש הדברים האלה הגיהם וכתב בצדם בלה"ק (בכל אופנים חוץ למדינה) ובכן חזר המסדר והגי' דברים שסידר וכתב באשר לא יש וכן כ' המקדיש אח"כ בכתיבת ידו ממש בהעתיקו מדברי המסדר הנזכר הרי הדבר ברור שרצון המקדיש הי' דווקא שילמוד הבחור חוץ למדינה והרב הגאון נ"י טוען שכבר נתקיימה הצוואה במה שכבר למד בנו הבחור המשכיל שי' בישיבה למען דעת סדר למוד הישיבה והחדוד בהלכה אכן למלאות כרסו בפוסקי' שיגיע למדרגת מורה הוראה מה שרצה ופי' אחת ושתים המקדיש ההוא נ"ע לזה לא יוכל להגיע בישיבה באפס למוד קבוע בפוסקי' בישיבות וטוב מזה יוכל ללמוד זה אצלו הנודע במדינתינו לאחד מגדולי ההוראה וגם מעשה רב יראה אצלו בבוא שאלות לפני כסא תורתו ונוסף על זה יעשה לו שאלות להתלמד והוא הה"ג נ"י אמר שרוצה להתערב כי אחרי חמשה שנים שילמוד בנו הבחור שי' אצלו יוכל בנו הבחור שי' לעמוד בנסיון לפני הרבנים הגאונים דמדינתינו נרם בשני הש"ע א"ח וי"ד שידע להורות הל"מ ואנחנו האפטרופסי' עמדנו על עמדנו שלא נוכל לשנות ולעבור על דברי הצוואה כי כפי הכתוב שם צריך הבחור דוקא ללמוד חוץ למדינה:

צ״ואולם עוד ידוע ליהוי לרופמעכ"ת נ"י כאשר שלח הה"ג נ"י את בנו הבחור שי' לישיבה שלחה הח"ק מגדלי יתומים דפה יתום אחד מבחורים למקום הה"ג נ"י ההוא ללמוד אצלו ותורתו הצליחה בידו וכבר עלה הבחור היתום ההוא שי' במעלת הידיעה בגמפ"ת ופוסקים ומתמיד בלמודו היטב וזה גורם שהה"ג נ"י מתאמץ להחזיק בנו הבחור שי' אצלו באשר יש לו חבר טוב אתו עמו והה"ג נ"י מתערב שגם הבחור היתום ההוא יגיע למדרגה הנזכרת אחרי זמן חמשה שנים שיהי' בקי בש"ע או"ח וי"ד ובכן נזרקה מפי חבורת האפטרופסים אולי יש בזה מקום לזוז מדברי הצוואה אם נאמר שמאתים זהו' הנ"ל יהי' לצורך שני הבחורים הנזכרים מחצה לבן הה"ג נ"י ומחצה להבחור היתום שי' ושניהם ילמדו אצל הה"ג נ"י ההוא עד שיגיע למדרגה הנזכרת נמצא נתגדלו במאתים ההם שני בחורי חמד למורי הוראה בישראל ובהאי הנאה שישיג מגמתו על אחת אפים ניחא לי' למחול על בלתי קיום דבריו שילמוד חוץ למדינה אולם הם אמרו והם אמרו שלא נוכל לעשות דבר זה מדעתינו בלי שאלת חכם רב וגאון מובהק למען דעת כי לא ימצאנו ח"ו עון אשר חטא בדבר זה משום מצוה לקיים וכו' והנה לא רצינו לשאול פי אחד הגאונים אב"ד נרם שבמדינתינו כי הם ידעו על מי תסוב השאלה ואם יסכים יש לחוש ללזות שפתים שיאמר השומע משוא פנים יש בדבר ואם יחלוק יש לחוש מפני דרכי השלום לזאת הסכמנו אנחנו האפטרופסי' לשלוח שאלתינו זאת על פני חוצה ולמי כל חמדת ישראל הלא לרופמעכ"ת הגאון נר"ו ובכן ערבנו לבבנו לגשת היכלו הקודש ואל כסא כבודו עינינו נשואות ובקשתנו שטוחה ילמדנו רבינו המעשה אשר נעשה ויכבדנו נא באמרת קדשו ובתשובתו כהלכה יפה שעה אחה קודם ומד' ישא ברכה ירום ונשא במעלות עליות יאיר פני תבל באור תורתו אורת גלויות ולישרים סודיו צפונות ונסתרות במראה אליו יתודעו ויראה אורות וליום הכסא יכתוב ויחתם לאלתר לחיי' טובים וברורים וכנשר יחדש נעורים ועיניו יראו בעמוד הכהן לאורים ונכון יהי' הר בית ד' בראש כל ההרים כירבב"י ב"ד אוהביו ומכבדיו המשתחוים מול הדרת כבוד תורתו וקדושתו המחלים פני קדשו מהר יכבדנו בכבוד תשובתו אפטרופסי' עזבון הנדיב הרבני המקדיש הנזכר באמרנו אלה הכו"ח בשם כולם אח"ד עבדי אדוני הצעיר לימים ולא ידע אתו מאומה המתאבק בעפר רגליו ונתרצה לעבודתו בלב ונפש תמה המשתחוה למרחוק מול כבוד תורתו וקדושת חסידותו וגודל ענותו המצפה ליום יגיע אליו אור תשובתו. הק' הירשל בלאא"מ הרב מו"ה אברהם משה לעהרן זצוק"ל.

צ״זהעתק הצוואה הנ"ל מתורגם בל"א:

צ״חוז"ל: פערנער זאללען פאן ערוועהנטען צינזען יעהרליך.200 fl. פרווענדעט ווערדן צור אונטערשטיצונג איינעס יינגלינגס ניכט אונטער 10 יאהרען אונד ניכט איבער 15 יאהרען אלט דער זיך דען טאלמודישען שטודיען ערגעבן וויל, אויף איהם דאמיט אין זיינער ערציעהונג בעהילפליך צו זיין, איהן צו דער פאלקאממענסטען קענטניס דעס תלמודס אונד דער ראבינישען לעהרען צו לייטען, ער זאלל אויך אונטערריכט אין דער לאנדעסשפראכע, שרייבען אונד רעכנענקונסט נעהמען, אבער הויפטזעכליך מיססן זיינע שטודיען דעם תלמוד אונד דען ראבבינישען קאממענטארען אים העכסטען גראדע געווידמעט זיין אום ענדליך אים שטאנדע צו זיין, מורה הוראה בישראל, דאס איזט, וואס זיינע תלמודישע קענטניס בעטריפט איינען יידישען אבער-ראבינער זיין צו קעננען, אונד נאכדעם צור פערפאללקאממנונג זיינער ראבבינישן שטודיען היער אים ארטע אדער אנדערסווא אין דיזעם קעניגרייכע קיינע געניגזאמע געלעגענהייט איזט, אונד דאצו בעססערע געלעגענהייט הייט זיין זאלטע אויף דען יידישן זעמינאריען אדער האהען שולען אים אויסלאנדע, זא זאללען דיא פארגעשריעבענע יעהרליכע.200 fl. איהם דאצו דיענען אונד זאלל דער זעלבע שטודענט דיא פארגעשריעבענע יעהרליכע.200 fl. פארטוועהרענד בלייבענד געניסען ביס ער דאס אלטער פאן 25 יאהרען עררייכט האבען ווירד:

צ״טאבער דיעזעסאללעס אונטער דעם גענויסטען בעדינג, דאסדרזעלבע יינגלינג אדער שטודענט זיך אלס איינען וואהרען גאטטעס-דיענסטיגען יודען רעליגיעס אונד אלדא אויך מאראליש בעטראגען, אונד דאס ער זיך מיט ערנסטעם פלייסע דעם תלמודישען שטודיאום ערגעבע אונד געהעריגע פארטשריטטע דארין מאכע:

ק׳בייא מאנגעל פאן דעם איינען אדער פאן דעם אנדרן געמעס דען איינזיכטען מיינער אדמיניסטראטארען אדער דערען סוקסעסארען (אימער אים אויגע האלטען, ווען עס מעגליך איזט) געבע איך איהנען דיא פאלמאכט, אהנע דאס זיא נעטהיג האבען איהרע אורזאכען דאפיר אפפען אם טאגע צו לעגען, איהם, דעם יינגלינג, דאס פארגעשריעבענע יעהרליכע אונטערהאלט ענטזאגען אונד ענטציעהען צו קענען, אונד אן זיינער שטעללע איינען אנדרען אונד בעססערען סוביעקט אויף צו נעהמען:

100

ק״אבייא דער אויפנאהמע איינעס יינגלינגס וויא פארגעשריעבען, זאללען מיינע אדמיניסטראטארען אדער סוקסעססארען איממער אים אויגע האלטען, ווען עס מעגליך איזט, איינען זאלכען יינגלינג אויס מיינער אנפרוואנדטען פאמיליע צו פינדען, דער אלסדאן דען פארצוג האבען זאלל פאר איינעם מיר ניכט אנפרוואנדטען, מיט פארבעהאלט דאס ער ניכט וועניגער מיט גוטעם וויללען אונד אייפר בעזעעלט אונד מיט גייסטעס פרמעגען בעגאבטזייא צור עררייכונג מיינעס ענדצוועקס וועלכעס אייגענטליך אונד דייטליך איזט, טוגענדהאפטע יינגלינגע צו דער פאללקאממנען קעננטניס דעס תלמודס אונד קאממענטארען צו ערציעהן אונד וויא געזאגט ווירד ער מורה הוראה בישראל זיין קעננין, ווען אלזא קיין זאלכער יינגלינג אונטער מיינער פאמיליע צו פינדען איזט, זא זאללען מיינע אדמיניסטראטארען אדער דערען סוקסעסארען לעדיגליך דארויף אכט געבען, דאס דער יינגלינג דען זיא דאצו ערוועהלען, מיינער פארגעשריעבענען בעשטיממונג אונד מיינעס ענדצוועקס ענטשפרעכע. עכ"ל העתק הצוואה הנ"ל. ומכאן ולהלן יועתק פה תשובת שאלה וז"ל:

101

ק״בבמיעל שתא תיתי שלמא רבא מן שמיא וברכתא במוסיף תלתא, בני ריכא ובר ריכא, וחיי אריכא, ומזוני רוויחא, לידיד נפש כל חי, ה"ה הרבני הנגיד המפורסם צדיק ונשגב כש"ת מו"ה הרש לעהרן נ"י:

102

ק״גיקרתו הגיעני תמול נפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה בהא דשאילנא קדמיכון אודת גביר א' שבק חיים לכל חי וציוה קודם מותו ומינה אפטרופוסי' נאמנים והפריש סך מסויים להיות קרן קיימת ומהפירות יעשה דברים טובים לתיקון נשמתו תהא צרורה בצ"ה. ופונקט א' לבחור יניק וחכים אחד בחור וטוב הראוי לעמוד בהיכל מלכו של עולם ית"ש ללמוד וללמד לשמור ולעשות עד יצליח להוראה ואותו היניק לא יהי' פחות מבן עשר שנים ולא יותר מבן ט"ו שנים ולו יותן לסיועת לימוד תלמוד ופוסקים סיוע סך ב' מאות זהו' בכל שנה עד יגדל ויהי' בן כ"ה שנים ובתנאי כפול כמה פעמים שירחוק נדוד וילמוד בישיבה חוץ למדינה דווקא והטעם מפורש כי איננו רואה במדינה עצמה שום מקום מוכן מוצלח לישיבה והרבצת תורה ורשות ניתן להאפטרופסי' לבחור הבחו' ההוא ויען השגחתם יהי' עליו שיעסוק רק בתורת ה' וביראתו כל היום אלו דברי הצוואה כפי שהועתקה לפני והנה האפטרופסי' לא מצאו בן יותר מוכשר וחריף כ"א בן ותיק של רב א' מגאוני המדינה ההיא ושלחו חוץ למדינה לישיבת גאון א' והתחבר עמו עוד יתום עני א' שנשתלח גם הוא לשם מחברת ת"ת ושמשו החבירים בישיבה שנה ומחצה ובעו"ה נטל העטרה ונתמעטה כבוד התורה שם וחזרו ב' הבחורים לביתם ועתה אין הרב מרוצה להחזיר בנו לישיבה אחרת באומרו כבר התחכם על אותה הישיבה כפי מסת פלפול התלמידים והרב קיבל עליו ללמוד עם שני הבחורים בעצמו דרכי הפוסקים באופן שבמשך חמשה שנים יעמיד אותם על הנסיון בהוראת או"ח וי"ד וביקש שהאפטרופסי' יתנו סך ב' מאות זהו' הנ"ל לשני הבחורים ביחד בנו והיתום ולא יצאו עוד החוצה לשמש לפני רב אחר בישיבה חוץ למדינה ומעתה נפל ספק אם יש רשות לעשות כן כי לכאורה ירבה זכות הנודר ז"ל להגדיל תורה ולהאדיר טובים השנים מן האחד או אין להם רשות לשנות ממה שצוה והקפיד דווקא שילכו חוץ למדינה. ע"כ תורף השאלה:

103

ק״דתשובה. ואנכי לא ידעתי מה מצאתם בי למשש כליי וביתי ריקם בעו"ה אין לחם ואין שמלה מבוררת בהלכה גם לשלחו למרחקים כ"כ אך מה אעשה רצון יראי ד' אעשה ואענה מה ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר ויהי' לרצון אמרי פי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ריש דברים נבאר אי יפה עשה וקפיד' רבה איכא שצוה שיצאו דווקא ללמוד חוץ למדינה. ב' אי כבר יצא ידי חובתו בשנה ומחצה. ג' אי איכא תוספת זכות במה שמספיקי' שנים במעות המתוכן. ד' אי רשאים לשנות משום דהוה גזל בחור עני אחר אשר הי' זוכה לשלחו חוץ למדינה וללמוד שם. ה' אי איכא משום מצוה לקיים דברי המת:

104

ק״הא פשוט יותר מביעא בכותחא שיפה עשה ומנהג אבותינו ורבותינו הקדמונים ניהג שהרחיקו נדוד מביתם להרחיק עצמם מגעגועי אבותם ומדאגת אשה ובנים ואפי' רבינו הקדוש אשר כל ישראל השכימו לפתחו ושכיחי מתיבתא גבי' טפי כמבואר פ"ב דנדה דף י"ד ע"ב מ"מ פסיק לר"ש ברי' למיזל לבי רב תריסר שני כמבואר במס' כתו' ס"ב ע"ב ואפי' מא"י לחו"ל נדדו ללמוד תורה אע"ג שהי' שם בא"י ישיבות כמ"ש תוס' במס' שבת טי"ת ע"ב ד"ה הא לן וכו' ומה שהקשו שם מברכות אינהו אכלי ואנן מברכי' תי' יפה בקידושין למ"ד ע"א בסוף הדיבור וכוונת תירוצם מבואר שבני א"י שנתעכבו בבבל זמן זמנים ואכלו שם מפירות בבל הי' לו להודיע להם נוסח הברכה שמברכי' פה בבבל ולא נוסח שיברכו כשיחזרו לביתם משא"כ התרת חגורה במס' שבת שפיר אמר לבני א"י שלומדי' לפניו כי לא שינו מלבושיהם ונתעטפו ונתחגרו בחגורה של בני א"י וגם בבבל ע"כ אמר להם כאשר הם צריכי' עתה ומבואר מזה שלא נשארו שום תלמידי' בעירם כולם החליפו אלו אזלו להתם ואלו באו לכאן דאל"ה לא הי' לו להניח לומר הדין הראוי לבני מדינתו משום נכרי הבא מארץ רחוקה אלא ע"כ חליפות למו עיי' ברא"ש ר"פ אשה שנתארמלה סי' ה' מייתי ירושלמי דר' אבוה שלח ר"ח ברי' לטברי' אע"ג שר' אבוה גופי' הי' גדול ורב גוברי' ובספ"ק דמגלה אמרי' גדול ת"ת יותר מכבוד או"א שהרי י"ד שנים שהי' יעקב אבינו נטמן בבהמ"ד של שם ועבר לא נענש וצ"ע דלמא על אותן י"ד שנים ששמר באשה בבית לבן לא נענש דגדול פ"ו יותר מכיבוד או"א וכן כתי' ע"כ יעזוב אדם את או"א ודבק באשתו ועל י"ד שבבית עבר נענש דת"ת אינו חביב ככיבוד או"א וצ"ע לכאורה וי"ל דפ"ו הו"מ לקיים בביתו לולי שהוא גרם לעצמו הבריחה מפני עשו וראוי לקבל ע"ז קצת עונש משא"כ לשמש בבהמ"ד של שם ועבר א"א לקיים בביתו אעפ"י שלמד ושמש יצחק אביו כל ימיו מ"מ הא עדיף טפי א"כ כיון דא"א לקיים בענין אחר אפי' לא הי' בורח מפני עשו הי' ראוי לכך א"כ לא נענש על אלו י"ד שנים ועיי' מג"א סי' תמ"ד ס"ק י"ג דבריו קצת מגומגמי' הארכתי במקום אחר ועיי' בתוס' מס' אלילים י"ג ע"א ד"ה ללמוד תורה וכו' כתבו בשם שאלתות דרב אחאי דללמוד תורה ולישא אשה קיל ע"ש ובס' טורי אבן באבני מלואים שלהי מס' חגיגה ד"ה לא תוהו בראה לא ידע מקומו איה וגם נתקשה בסתירת דברי השאלתות שבתו' שלהי פ"ק דב"ק ע"ש והנה מקומו מוכשר לו בשאלתות פ' אמור יע"ש והסתירה לק"מ דנהי דעצם ת"ת עדיף מ"מ הכא דיכול ללמוד גם בביתו ולא יטמא בבית הפרס וכן לישא אשה באופן שלא יצטרך לטמאות ורק אותו החביבות שיש בלימוד לפני רב דווקא או לישא דווקא אשה זו באופן זה דאעפ"י שהוא מצוה מ"מ קיל משארי מצות ע"ד דברי מג"א הנ"ל וכן הוא בתוס' בכורות כ"ט ע"א ע"ש ומהתימה על הגאון טורי אבן שנעלם כל זה ממנו:

105

ק״וובגליון מג"א שלי סי' קנ"ג סק"ט כתבתי וז"ל צ"ע בתוס' גטין מ"א ע"ב שם וב"ב י"ג ע"א סוף ד"ה שנאמר וכו' וק"ל דמוכח דס"ל דמשום אשה דלא מיפקדי' אפ"ו רק לשבת יצרה דדברי קבלה לא מוכרי' ס"ת אבל איש דמיפקד נמי אפ"ו וה"ל תרתי פ"ו דאוריי' ושבת יצרה דקבלה עי"ז נעשה מצוה רבה ומוכרי' ס"ת ועיי' ב"ש סי' א' משמע דלא עדיף שבת דאשה ממצוה דלערב אל תנח דזכר שכבר קיימו פ"ו דתרוויי' דברי קבלה ננהו ומ"ש אלי' רבה מש"ס כתו' דלהשי' יתומה קודם משום בושתה מרובה י"ל להקדים דווקא ולא לדחות א"נ לענין מצות צדקה מוטל עלינו להסיר בושתה טרם שנסייע לזה לקיים מ"ע כי אם אין לו פטור ממ"ע משא"כ אדם שרוצה למכור ס"ת דבעי' מעלי' בקודש צריך שיקוים מצוה רבה דווקא ודע דכל זה אם אינו מוצא ללמוד או לישא כלל אבל זולת זה אע"ג דמצוה גדולה היא מ"מ פליג שאלתות פ' אמור וצ"ע לדינא עכ"ל על הגליון:

106

ק״זוצ"ע לכאורה בתוס' ביצה ה' ע"א הא לן והא להו שהקשו על ר' יוסי דעירובי' שהי' בא"י ומאי קושי' דלמא ר' יוסי קאמר כן לתלמידיו שהי' לפניו מבני בבל ועפ"י דברי תוס' קדושי' הנ"ל י"ל קצת אבל היותר נ"ל עפ"י דאיתא במס' גטין וי"ו ע"א עשינו עצמינו בבבל כא"י לגטין מכי אתא רב לבבל פירש"י וקבע ישיבה בסורא ושמואל בנהרדעא אבל מעיקרא לא אע"ג דמשגלה שנית והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם עכ"ל א"כ י"ל כיון דלא הי' ישיבה בבבל בזמן המשנה לא נדדו הלכו בני א"י בבבל ללמוד אע"ג דעכ"פ בני בבל הלכו לא"י מ"מ כיון שעמדו לפני ר' יוסי בני א"י ג"כ לא הי' לו לומר דינו לפני בני בבל הבאים ממרחק ולמישבק בני אתרי' כמ"ש לעיל ויפה הקשו תוס' בביצה אבל במס' שבת וברכות ובשארי דוכתא הוה בתר דנקבעו ישיבות בבבל ע"י רב ושמואל אזי החליפו מקומותם כמו שהוכחנו לעיל:

107

ק״חאכתי פש לן גבן מה שעומד לנגדינו הא דר' אביתר בגטין וי"ו ע"ב דקרי עליהו דההולכי' ללמוד תורה למרחקי' ויתנו את הילד בזונה וע"ש תוס' ד"ה ויתנו וכו' ולמסקנא התם אמרי' ר' אביתר אסכים מארי' על ידו וא"כ תקשי כל הני שהבאתי לעיל ודבר תימה הוא לכאורה ומצוה ליישב ולמימר דאדרבא מהכא מוכח ככל דכתב ומפורש לעיל והיינו קפידתו דר' יוסף דאמר לאו בר סמכא הוא עפ"י מה שאבאר דהנה הכותב קרא לצחות ומליצה בעלמא ולא שיהי' כן כוונת הקרא מותר בלא שרטוט כמבואר בתוס' ורא"ש שם והנה י"ל מ"ש שהת"ח קיימו ויתנו הילד בזונה וכו' אין התלונה על הת"ח ח"ו כי יפה עשו וכדין עשו אך כל זה בכלל דברי הקרא דמתלינן על או"ה שנתנו הילד בזונה בשעת חורבן בפועל ממש וגם עתה ע"י גרמא בניזקי כי מי גרם כל זה עניותן ודלותן של ישראל ופזורן לשוטט לבקש דבר ה' במדינות רחוקות מבבל לא"י הכל גרמה העדינה הלזה והכל נכלל בפסוק הזה ולא על ת"ח התלונה כ"א על פזרונם ואלו הי' יושבי' על אדמתם אע"ג שהי' נוסעי' ללמוד תורה לפני רבם לא הי' ניתן הילד וכו' כמובן נמצא לפ"ז הפסוק אינינו לצחות והלצה אלא עיקור פי' הקרא ולפ"ז הי' לו לשרטט ולכתוב ומדלא שרטט ש"מ ר' אביתר קרא תגר על ת"ח בעצמם וע"ד צחות ומליצה קרא עליהם המקרא שנאמר על הגוים שבשעת החורבן קרא הוא על הת"ח בעלי הישיבה ומש"ה לא שרטט וא"כ הוא לא יפה עשה ר' אביתר אדרבא כך היא דרכה של תורה ואין לסמוך על ר' אביתר ומסיק הש"ס ור' אביתר הוא גברא דמשמיא אסכימי' על ידו יותר ראוי לייחס אליו שטעה בהלכות שרטט ולא ידע הא דר' יצחק ממה שנייחס אליו שקרא תגר על בעלי הישיבה ולעולם תבנא לדיננו כי טוב וישר בעיני אלקים לכתת רגליו ללמוד תורה וקרא כתיב והם תכו לרגליך ישא מדברותיך:

108

ק״טהיוצא מזה שיש לצאת ללמוד תורה אפי' כשהאב גאון ורב גוברי' וישיבה בביתו כיצחק אבינו ורבינו הקדוש ור' אבוה דירושלמי מ"מ יש לילך למקום ישיבה אחרת ומכ"ש כשאין ישיבה במדינה שיש לנוד ולנוע למקום דבוק חבירים ופלפול תלמידים ההגוני' יראי ה' ושומרי תורה וכתורה עשה המצווה וסיעות מרחמוהי יבדלו החיים מן המתים אלה לחיי עולם:

109

ק״יב ועל השני' אי סגי במה ששמש שנה מחצה וגרסי' בגטין ע"ה ע"ב ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתנקי את בני וכו' ופליגי בגמ' באוקמתא ר"ח ורבא ור' אשי ולפי מה שפי' שם בחי' רשב"א בין לר"ח ובין לר' אשי סתמא כמפרש יום א' דמי אלא ר"ח דחי ומוקי מתני' כחד תנא ור' אשי דחיק ומוקי מתני' יום א' משתי שנים לאפוקי אחר ב' שנים אבל רבא ס"ל סתמא כמפרש כל זמן שצריך ואסיק ר' אשי בקושי' וכ' הרי"ף דיש פוסקי' כר"א דהרי לא אסיק בתיובתא ויש פוסקי' כרבא דמתני' כוותי' דייקא וצ"ל דס"ל להנך גאונים דאע"ג דר"ח קאי כר"א בגוף הדין מ"מ כיון דרבא ור"א תרוויי' לא נראה להו פירוש מתני' דר"ח אידחי פירושו של ר"ח במתני' ושוב כיון דדיוקא דמתני' דייקא כרבא טפי פסקו כרבא דסתם לאו יום א' סגי והנה הרשב"א והר"ן מסתפקא להו בתנאי שבממון כיוצא בזה היכי לדייני' כגון שאמר ביתי נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני אי נימא גם בהא לרב אשי סגי ביום א' או דילמא ע"כ לא פליגי אלא בגט די"ל לצעורי בעלמא נתכוון והרי ציערה יום א' משא"כ בממון להרוחה נתכוון וכל זמן שצריך קאמר והניח בצ"ע אמנם בתשו' רשב"א דמייתי ב"י בא"ע סי' קי"ד פשיטא לי' דכל זמן שצריך קאמר וז"ל שם כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש מזונות בנכסי' סתם כל זמן שצריך משמע וכמו שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסר בהם לעולם וכדאמרי' בפ' ארבע נדרים דנודרין להרגי' כיון דאמר יאסרו כל הפירות איתסרו כל פירי דעלמא ופרקי' דאמר היום אלמא סתם כלעולם דמי והרא"ש בתשו' כלל וי"ו סי' י"ח י"ט ע"ש פליג וס"ל בשנה א' פטור מנדרו דע"כ לא פליגי רבא ור' אשי אלא בגטין דלצעורה קמכוון וס"ל לרבא דבעי צער סגי טובי אבל הכא המוציא מחבירו עליו הראי' ע"ש נמצא יש לנו בזה ג' מחלוקת לרשב"א בתשובה צריך לזונו כל ימי עולם אם יצטרך ולרא"ש נפטר ביום א' ולרשב"א בחי' ור"ן שם הדבר ספק וכן משמע בד"מ שם סי' קי"ד וברמ"א ח"מ סי' ס' סעי' ג' ובסמ"ע סקט"ז ולפע"ד לא פליגי דהרשב"א בתשו' מיירי בנודר מזונות לעני וסתמו להחמיר לכן מייתי ראי' מנדרים והרא"ש בתשו' מיירי במתחייב לחברו שלא בדרך מצוה דאז אמרי' הממע"ה ויום א' סגי והי' דעתי להאריך בזה במ"ש ר"ן נדרים ז' ע"א אך ראיתי כי כבר קדמני התומים בסברא זו סי' ס' סק"ח אמרתי תו לא צריכא לדידי ולמטלעתי אך ממה שמסופק רשב"א ור"ן פ' מי שאחזו לא תי' כלום ולפע"ד גם זה פשוט בשלמא בשתי תשובות הנ"ל במי שמתחייב מעצמו ע"ד נדר לעני שספק נדרים להחמיר או שם שמתחייב לחברו שאז הממע"ה אך בחידושיו מיירי מי שנותן מתנה לחברו על מנת שיזון בנו דהמתחייב אינו מתחייב מעצמו ורצונו אלא שזה נותן לו ביתו ע"ת כך בהא לאו בדידי' תלי' מילתא אלא אומדן דעת הנותן קרקע זו בוודאי לא שייך לומר הדמי' מודיעי' שהרי לא בתורת מכר נתן לו ביתו אלא עשה לו חטיבה ויהיב לי' מתנה והוא יעשה עמו חטיבה לזון בנו בהא איכא לספוקי טובא ולדינא נראה דהוה ס"ס אי הלכה כרבא אפי' בגטין כל זמן שיצטרך קאמר ואי נמי הלכה כרב אשי מ"מ דלמא הכא בממון שאני ובשגם כיון שנתן לו הקרקע על תנאי א"כ קרקע בחזקת בעלי' הראשונים קיימי' וכל שלא מקיים תנאי לא יחזיק בקרקע ולא שייך לומר על חיוב מזונות הממע"ה אדרבא אתחזקה הקרקע י"ל הממע"ה עכ"פ נ"ל שאין כאן מחלוקות בין רא"ש לרשב"א ואין כאן סתירה ואלו ואלו דברי אלקים חיים:

110

קי״אויעיי' ברמ"א ח"מ רסי' רי"ב ומה שפי' סמ"ע דרמ"א לאו דווקא ידור קאמר אלא בית לדור בו והש"ך כ' בבית לדור בו ידור בו לעולם כי כן דעת ר' נחשון גאון ז"ל וט"ז צווח כי כרוכי' אמאי מייתי רמ"א כלל הך דינא דממ"נ בידור בו קיי"ל כרבינו האי דלי' לי' כלום אפי' שעה א' ובבית לדור בו ידור בו לעולם והנה עיינתי בפנים בהעיטור במאמר שני קנין וז"ל אבל ר' נחשון פי' מפני שלא אמר ידור בו בין כך ובין כך ידור בו שעה א' משמע עכ"ל ועיי' לשון מרדכי סוף ב"ב סי' תרע"א ופשוט דט"ס הוא בעיטור מ"ש בין כך ובין כך וצ"ל כ"ך וכ"ך פי' מפני שלא אמר ידור כך וכך זמן שנה או שנתיים ואמר סתם ידור שעה א' משמע והיינו כתשו' הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש לעיל כיון דלא הוה נדר לעני גם הרשב"א מודה בו ולרב נחשון כשאמר יקנה ביתו לדור בו הוה לעולם וע"כ היינו מטעם שכ' הש"ך כיון שנתן לו גוף הבית שוב הוה שלו לעולם אמנם מ"מ זה הוא דעת ר' נחשון גאון אבל דעת רבינו האי ורוב הפוסקי' דקיימי' בשיטתי' ס"ל אפילו במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא לשעה א' דלא כסברת ש"ך בדרב נחשון וא"כ ע"כ הא דאמר ר"נ ביתו לדור בו קנה ע"כ מיירי בקובע לו זמן להדי' או שאמר לו לעולם וכמ"ש הרמב"ם פ"י מזכי' ומתנה ה' ט"ו ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה וכו' אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני וכו' הרי שהתנה גבי בית לדור בו שיקבע זמן דאל"ה הוה שעה א' וכתשו' הרא"ש הנ"ל ומ"מ אע"ג שקבע זמן מ"מ בידור פלוני לא אמר כלום משום שאין בו ממש וזה דעת רבינו האי וכ"כ המחבר רסי' רי"ב וא"כ מ"ש עליו רמ"א דידור משמע שעה א' היינו כמ"ש הסמ"ע דבית לדור בו קאמר או משכחת לי' בשקבל עליו בקנין כמ"ש רמ"א אח"ז ואפ"ה אינו אלא שעה א' ויפה כ' סמ"ע ודלא כש"ך:

111

קי״בהיוצא מזה לדינא בדבר שבממון הנודר לחברו סתם אם הוא עני חייב כל זמן שיצטרך ואם הוא בתורת התחייבות שלא בתורת נדר לעני הממע"ה וסגי בשעה א' לכ"ע ואם אמר בית לדור בו פלוגת' דר' האי ור' נחשון וקיי"ל כרבינו האי דסגי בשעה א' ואם אינינו מתחייב מעצמו ברצונו אלא שחברו נתן לו מתנה ע"מ שיזון בנו אע"ג שאינו מתנה לעני מ"מ איכא ספיקא והעלנו לעיל דהוה ס"ס ואוקמי' המתנה בחזקת בעלים הראשונים ולא יזכה בהקרקע אם לא יזון כל זמן שיצטרך הבן וכל זה להתלמד במקום אחר אבל לנידון שלפנינו לית דין ולית דיין דכל זמן שצריך קאמר חדא אפי' הי' הבחור מתחייב מעצמו להרחיק נדוד הרי נדר גדול נדר לאלקי ישראל וכל זמן שיצטרך קאמר מכ"ש שהוא לא התחייב מעצמו אלא שהמצווה התנה עליו ואפי' הי' כבר מוחזק במתנה והתנה עמו ע"מ כך וכך הי' ס"ס דדינא מכ"ש שהאפטרופסי' מוחזקי' ואין להוציא מידם אלא בראי' ועוד עד כאן לא נסתפקו הרשב"א והר"ן אלא בלזון את בנו דאפשר בהרוחה קטנה דסעודה א' סגי לי' אע"ג דהבן צריך יותר מ"מ הרוחה פורתא מיהת ה"ל אבל הכא וכי זה המקדיש ומצווה בא לגרש הבחורים ממדינותיהם על יום וימים מועטי' על מגן ע"כ כדי שיצליחו בתורה שעל זה סובב כל כוונת הצוואה כמובן א"כ בוודאי כל זמן שיצטרך קאמר:

112

קי״גויש מקום עיון במקראי קודש דחנה שאמרה וישב שם עד עולם גם אמרה כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' ולכאורה לא היתה צריכה לכך דאפי' סתמא נמי כל ימי עולם קאמרה כנ"ל וי"ל דהא כל עצמו נדרה של חנה חידוש דהאיך יכלה להדיר בנה דאפי' בנזיר דהלכה הי' בנזיר מ"מ האב מדיר ולא האם כמבואר במס' נזיר כ"ט. מכ"ש לישב לפני ה' אפי' האב אינו יכול להדירו מכ"ש האם וצ"ל שאני חנה כיון שע"י תפלתה בא לעולם ומכ"ש אח"כ כשנתחייב מיתה לעלי על שהורה הלכה היא פדאתו ממות ע"כ יכולה היתה להדירו מ"מ חידוש הוא ואין לנו כיוצא בו (כי שמשון המלאך הדירו דמשו"ה לית' בשאלה) והוה אמינא אין לך בו אלא חידושו ודי לה שתהי' כאב המדיר בנו בנזיר שאם הגדיל והבי' ב' שערות מוחה בנזירות האב וה"נ ה"א עד שיביא ב' שערות ע"כ הוצרכה לפרש כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' ועוד נדבר מזה לקמן אי"ה והרי קמן דמלאך לא אמר לאמו של שמשון שיהי' נזיר כל ימי חייו אלא סתם נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ומ"מ הי' כל ימי חייו אע"ג דבאדם המדיר הוה סתם נזירות ל' יום ומ"מ הכא הוה בסתמא כל ימי חייו ואין להאריך בזה מ"מ הכא אין ספק דכל זמן שיצטרך קאמר ודבר זה יבואר לקמן אי"ה:

113

קי״דג והשתא אי צריך הבחור עוד לישיבה פשוט שאין ליתן לו מקרן הקיימת הנ"ל אע"ג שהם רוצים להחזיק בזה ב' בחורים ואי הי' בזה העלאה בקודש פשוט דבכלל צוואת המת הוא לעשות מצוה פלוני וממנה ולמעלה כל דעדיף מיני' הכל בכלל ולכאורה יש קצת ראי' משמואל הרמתי שהרי לא ישב שם במשכן עד עולם ותשובתו הרמתה כי שם ביתו אע"כ כיון שנתעלה והי' עובד ה' בשפטו את ישראל ובהרבצת תורה עם בני הנביאים בביתו הי' יותר משבתו במשכן בעבודת הלוים כל זה הי' בכלל נדרה וישב שם עד עולם כל שממנו ולמעלה מיהו זה יש לדחות דכיון שאמרה וישב שם ונחרבה שילה פטור מנדרה כמי שאמר קונם בית זה שאני נכנס ונפל הבית ומה שאמרה עוד כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' אין משמעותיו שישב במשכן אלא יעבוד עוד עבודת ה' בביתו הרמתה ואין משם ראי' אבל מ"מ האמת כמ"ש שיש בכלל מאתים מנה עיי' מהרי"ק שורש ה' אך הכא לא נ"ל שום תוספת זכות בזה שהרי מלשון השאלה משמע דמעיקרא הי' לבם של האפטרופסי' מהסס איך יתנו צדקת פזרונו לבנו של הרב אשר בלאה"נ ילמוד אביו הגאון נ"י עמו ויקיים ולמדתם את בניכם ויותר מצוה לגדל בני עניים בדעת תורה שלא הי' לומדים בלא"ה ומוציא יקר מזולל ורק ראו כי הבן מוצלח ואין האב רוצה לשלחו חוץ למדינה והם הבינו כי צורך הוא לשלחו לישיבה והאב לא נתרצה בלתי אם יתנו לו סך מסויים הנ"ל והשתא הכא כיון שחזר ובא לו אי נימא דבמה ששימש בישיבה שנה ומחצה אין די מחסורו א"כ במה שלומד עתה אצל אביו הגאון נ"י לזה לא צריך סיוע הנ"ל דבלאה"נ ילמוד עמו ושוב שלחו היתום חוץ למדינה לשמש כל צרכו ויזכה הוא בהני זוזי אבל עכשיו שכפי הנראה גם היתום הזה לא יצא עוד לחוץ למדינה לעולם א"כ גם הוא אין לו רשות ליהנות מהני זוזי כלל ואין כאן שום תוספת זכות להמקדיש:

114

קי״הד אמנם יען דבעינא למיפק בזכותא דרבנן נאמר תחלה דעכ"פ אין כאן בשינוי זה גזל מתנת עניים בחורי' אחרי' שהי' זוכי' בו במקומו של זה דזה ליתא מתרי טעמא חדא שלא הקדיש אלא פירות של מעות וה"ל כפירות דקל ודירת בית וכמ"ש מהר"מ אלשיך בתשו' סי' ז' דאפי' הקדיש מעות לפירות גרע מביתו לדור בו משום דמעות הקרן אזלי לעלמא ולא קיימא בעינא בשעת ביאת הפירות בעולם ואין שום קנין חל עליו אפי' הי' מקנה לאדם ידוע לכן המשנה פירות אלו אינו גוזל את הזוכה כי לא הי' בו זכי' מעולם:

115

קי״וושוב כיון שלא בירור בחור ידוע אלא בדעת האפטרופסי' ה"ל ברירה ואין ברירה בדאוריי' ובהוצאת ממון שהוא כעין דאוריי' ודבר זה ביאר יפה בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב גבי מי שנדר להשיא ה' יתומים יע"ש בביאור והתם הקשה לנפשי' מדהע"ה שזכה במה שאמר שאול אשר יכה את גלית יעשרנו המלך עושר גדול אע"ג דלא הי' מבורר ותי' אין בשליחות מדין ברירה דהרי לא נתחייב לו שכר טרחתו עד שיעשה שליחותו בהריגת גלית ואז חל החיוב ואז כבר נתברר מי הוא השליח וא"כ לפ"ז הכא אותו הבחור שכבר נתברר ויצא חוץ למדינה בשליחותו של זה נתחייב לו בברור וכל המעות מהפירות שהי' בעין זכה בהם אך מה שלא הי' בעין הדרי' לדברי מהר"מ אלשיך הנ"ל אבל שארי בחורים בעולם אין להם שום תביעה ואין בזה משום גזל כלל אם האפטרופסי' משנים קצת ממה שהי' ראוי לעשות:

116

קי״זה ואך רק משום מצוה לקיים דברי המת אי הי' באופן דשייך בי' מצוה לקיים ד"ה כי לא פורש בלשון השאלה עיי' סי' רנ"ב ס"ב ונניח שהי' בכל אופן המועיל שיהי' מצוה לקיים דבריו עיי' היטב בדברי תשו' מהרי"ט ס"ס ס"ג בזה ונחזי אנן בוודאי יפה הקפיד שילמוד בישיבה אפי' יכול ללמוד בביתו פוסקי' שלא ע"ד פלפול מ"מ לא אמרי' עדיפת בסיני שיהי' כשור סיני ואחז"ל בברכות דמ"ז ע"ב ועפירש"י שם איזהו עם הארץ אפי' קרא ושנה ולא שמש חכמים והיינו משום שלא ידע לפלפל ולתרוצי סוגי' וכל המורה הלכה ממשנתו הרי הוא מבלי עולם אך מ"מ יפה אמר הגאון אם הישיבה אין בה סמיכה ללמוד דרך הפוסקים מה תועלת בעוקר הרים כיקר כרים והכוונה בישיבה שלומדי' דרכי הוראה ופוסקי' ודברי' שמכניסו לקיים דברי אלקים חיים והנה כמה זמן בעי לעמוד חוץ בוודאי לא הי' דעת המצווה שיעמוד שם עד שיהי' בן כ"ה שנים וזה הוא כמו ט"ו שנה מבן עשר ועד כ"ה אע"ג דחז"ל הי' בבה"מד י"ב שנה וכ"ד שנים מ"מ אומדנא דמוכח הוא שלא נתכוון לזה אלא עד שימלאו ידיו לפלפל בהלכה ע"ד האמת וללמד סדרי הש"ס וראשונים ושוב ימלא כריסו בש"ס ופוסקים אפי' בביתו וא"כ נהי דאחז"ל פ"ק דחולין כל תלמיד שאינו רואה סי' ברכה בלימודו בג' או בה' שנה שוב אינו רואה היינו לישנא שלילה שוב אינו רואה אבל פשיטא יש ויש שממהר לראות סי' ברכה בזמן מועט כמשאחז"ל בירושלמי פ"ב דברכות על ר' בון והובא במדרש קהלת בפסוק מתוקה שנת העובד שיש תלמיד יגע ומצא די מדתו במעט שני' וע"כ לפי ראות עיני האפטרופסי' אם זכה זה בשנה ומחצה שעכ"פ ראוי עתה ללימוד פוסקים נהי שבוודאי יותר טוב הי' אם הי' לומד הפוסקים בישיבה שיש בה סמיכה כמו שהבאתי לעיל מפ"ב דנדה דרבי דשכיחא רבנן גבי' מחדד' שמעתתא טפי והלימוד חוץ מביתו ג"כ עדיף גם שאינינו מעונג' מצטער קצת ואחז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף הי' שעמדה לי מ"מ כיון שכבר זכה שנתברר מהאפטרופסי' אין ליקח ממנו זכותו ויש לי ללמוד כן מצוואתו של הגביר ז"ל באשר התנה שאם יראו האפטרופסי' שהנבחר יטה מדרך הישר ימין או שמאל או שלא יתמיד בלימוד התלמוד יהי' רשות בידם לדחות ולברור אחר במקומו ולכאורה הוא משנה שאינה צריכה תיפוק לי' מעיקרא לא באנו אלא להגדיל תורה ויראה ומה"ת ליתן למי הנוטה מדרכי ה' ותורתו אע"כ מוכח מזה נהי דלכתחילה אין לבררו אבל אחר שכבר נתברר וזכה אין לדחותו מהר אם לא בנטותו מיראת ה' ותורתו דבחנם אין לומר דמילתא יתירתא אמרו מילי בכדי ואין שייך כאן מ"ש ש"ך בשם נ"י סי' ע"ה סק"ח וש"ך לא מצא מקומו והוא דפוס ז"ב קצ"א ע"ב אך הכא כיון שעכ"פ עוסק בתורת ה' יומם ולילה וגם כבר למד דרכי הישיבה ולפי ראות עיני בשר האפטרופסי' די לו בזה ובלא"ה כבר בררנו שלא הי' כוונת המצווה שישאר כל ימיו בישיבה אלא זמן מה די מחסורו אשר יחסר לו וא"כ כיון שעכ"פ אין ברור לנו שלא מצא די מדתו אין לדחותו וכפי מ"ש בשאלה שרוצה ליתן חלקו להיתום כדי שעכ"פ ילמד גם עתה בדבוק חבר הגון לפניו ומשלו יתן להיתום כי עפ"י הצוואה לא יזכה היתום כיון שלא שמש בישיבה אך בן הרב יתן להיתום משלו כדי שיהי' לו לצוות ומ"מ כל זה הוראת שעה ומכאן והלאה יוחק בספר האפטרופסי' שעוד לא יבחרו א' אא"כ יקבל על עצמו מיד להיות כך וכך שנים בשוקי אבראי ולא ילך וישוב לביתו ואין למידין מהוראה זו למקום אחר כן דעת הפעוט נוטה וה' יצילני משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ומתורתו יראינו נפלאות. הכ"ד א"נ לעבדי ה'. פ"ב נגהי ליום ג' דסליחות תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

117

קי״חבצאת השנה, יתברך מאלקי קדם מעונה, ברב חסד וחנינה ה"ה הרב המאה"ג הגאון המופלא כבוד מה' צבי אביגדור נ"י אב"ד דק"ק מינקאטש יע"א:

118

קי״טדשאילנא קדמיכון ראובן מכר ביתו לשמעון ולוי גיסו של שמעון נתן ב' שטרות חילף כתבם על סך דמי מכירה מחיר הבית וראובן לקח הח"כ בפרעון תמור מעות מזומן ותנאי הי' בין ראובן המוכר ושמעון הלוקח שראובן מחוייב להשתדל רשיון מכירת הבית מהשררה יר"ה במשך ששה שבועות מיום המכירה ואם יאוחר יותר ממשך זמן ששה שבועות אזי המכר בטל ועל תנאי זה השליש הח"כ הנ"ל ליד שליש וכתוב בספר כל דברי תנאי הנ"ל בכל הלכות תנאי ובאופן שלא יהי' בו משום אסמכתא ונכתב בכל אופן המועיל ונמסר ליד השליש הנ"ל. ובאותן הימים כבר דר הלוקח בביתו אשר קנה וראובן השתדל לו שטר רשיון מכירת הבית מהשררה יר"ה ואמנם בסוף ששה שבועות שהי' התחייבות של ראובן ליתן כ' רשיון הנ"ל ליד שמעון הלוקח לא הי' שמעון בביתו כי הלך בדרך למרחוק ונתאחר הדבר בעל כרחו עד שבא שמעון לביתו ואז בא ראובן לקיים תנאו וגם שמעון נתרצה בקיום מקחו ואין דבר חוצץ ביניהם אך לוי עומד וצווח באומרו כיון שעברו ששה שבועות וראובן לא הוציא מתחת ידו כתב הנ"ל מהשררה נהי שנאנס שלא הי' שמעון בביתו מ"מ הי' לו לקיים תנאו לתתו לב"ד שבעיר וא"כ כיון שלא קיים תנאו הרי המקח בטל ורוצה להחזיר בו ממה שנתן ח"כ עבור שמעון בתורת פרעון ורוצה שיחזירו לו הח"כ שלו:

119

ק״כתשובה. הנה נ"ל פשוט אי הי' לוי מתנה עם שמעון בשעה שנתן ח"כ עבורו לראובן שאינו נותן ח"כ שלו עבורו אלא על תנאי שיוגמר הקנין בתוך משך ששה שבועות ועבר הזמן ולא נתקיים התנאי אפי' ע"י שום אונס בעולם הן מעכבת ראובן המוכר והן מעכבת שמעון הלוקח מ"מ כיון שלבסוף נאנס ולא נגמר זה המקח במשך זמן הנ"ל הרי בטל חיובו של לוי לשלם עבור שמעון כי אדעתא דהכי לא נכנס בחיוב שיהי' ח"כ שלו תלוי' ועומדת זמן יותר ממה שקצב ואי משום דנאנסו מה לו ולאונסו דדהו אונס רחמנא פטרי' אמרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' כמבואר בח"מ סי' כ"ב וה"נ לא יתחייב ללוי משום אונסא דדהו דראובן ושמעון:

120

קכ״אאך הכא בנדון דידן לא התנה לוי שום דבר עם שמעון רק נכנס בחיוב בעדו ונתן ח"כ שלו במקום מעות מזומן לראובן ושמעון הוא דהתנה עם ראובן הא למה זה דומה כאלו פרע שמעון לראובן את מחיר ביתו בשטרי המלכות הנקראים שיין הנהוגים עתה והתנה תנאים עם ראובן היש להמלכות שום עסק עמהם ופשוט שאם הי' רוצה שמעון למחול התנאי או להרחיב זמן לראובן לא הי' לוי יכול למחות בשמעון ולומר אדעתא דהכי לא נתתי ח"כ שלי עבורך דהרי לא התנה ואע"ג ששמע תנאי שהי' בין ראובן ושמעון לא מצי למימר אדעתא דהכי נתתי הח"כ שלי דה"ל דברי' שבלב ואינם דברים ואפי' אם הי' התנאי בין לוי ושמעון רק שלוי לא הי' מתנה טובת עצמו ונתן ח"כ בסתם אלא שמעון אמר טובת לוי הריני להחזירם לך אם לא יוגמר המקח במשך ששה שבועות ס"ל לרוב הפוסקים ופסקו רמ"א רס"י ר"ז דאינו תנאי אלא פטומי מילי בעלמא דלוי ה"ל להתנות טובת עצמו ומכ"ש כשלא הי' הדברים בין לוי ושמעון כלל רק בין ראובן לשמעון שאפי' הי' גם לוי נושא ונותן עמהם בזה ודיבר דברים עם ראובן שאם לא יגמר הענין במשך ששה שבועות יתבטל המקח מ"מ היינו הכל כעין שליח שמעון וסרסורו לגבי ראובן לגמור קנין הבית לשמעון אבל אין זה נוגע כלל לח"כ שיתן לוי בעד שמעון וא"כ בהא החולקים מודים דלגבי לוי לא הוה אפי' דברים שבלב ואי הי' שמעון רוצה למחול לראובן או להרחיב לו זמן הי' רשות בידו. וה"ה ומכ"ש עכשיו שהלוקח גרם עיכובא ולא בא ועתה אינו רוצה לחזור ממקחו מה לו ללוי עם ראובן ולא בע"ד דידי' הוא:

121

קכ״בבשגם נ"ל דראובן מיקרי מוחזק בח"כ שלו שהרי לוי נתן בתורת פרעון זוזי הח"כ ושמעון וראובן מסרום ליד השליש על תנאי שביניהם עשה יד השליש כיד שניהם ומיד שיתרצה שמעון במקחו או ע"י קיום התנאי או ע"י מחילה מיד זוכה עבור ראובן בהח"כ ונעשה ידו כיד ראובן לבדו כי אין להשליש עסק עם לוי כלל ולא נעשה שליש ולא נפקד מלוי כלל וה"ל לוי כאלו רוצה להוציא מעותיו של ראובן מידו וזה מוחזק בביתו ודר בו וזה מוחזק בממונו ומה להם עם לוי ומאן דרמי לוי ביניהם לא חש לקמחי':

122

קכ״גולא עוד אלא אפי' לא מחל שמעון על התנאי והי' מערער על המקח לא הי' מתבטל דבתנאי שבין ראובן לשמעון נאמר אונס רחמנא פטרי' כיון שהמקח נגמר ואין שום עיכוב כלל ולא הוה אלא כקונס עצמו וזרוזי נפשי' שאם לא יגמור הדבר לזמן פלוני יתבטל המקח ועכשיו נאנס דאין לך אונס גדול מזה דהא קאים והלוקח נטמן א"כ רחמנא פטרי' ואפי' לדעת האגודה שלמד מהא דתיקן הלל שיהי' חולש מעותיו אל הלשכה והוקשה לאגודה מה צריך לתקוני הא אונס רחמנא פטרי' ותי' מפני שפשע להמתין עד יום האחרון וה"ל תחלתו בפשיעה מ"מ היינו התם דהי' לו להקדים יום או יומים קודם זמן יב"ח אבל אי הי' מקדים איזה ימים קודם לא אמר והכא משמע מלשון השאלה שהי' זה במרחקי' קודם סוף הזמן וזה לא פשע כלל:

123

קכ״דועוד דנראה עיקור דלא כהאגודה וכמו שהקשה עליו הט"ז בש"ע יורה דעה סי' רל"ב ס"ק י"ט וכן סתם בש"ע א"ח סי' ק"ח ומג"א שם סקי"א סתר דברי אגודה מטעם אחר שכ' דאין ראי' מבתי ערי חומה דהתם לא מהני טענת אונס מידי דהוה מי שהלוהו על שדהו לפדותו בתוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו רוצה לומר דאונס רחמנא חייבי' להמלוה לא אמרי' וה"נ אונס רחמנא חייבי' להלוקח לא אמרי' זו היא כוונת מג"א וא"כ בנידון דידן נימא אונס רחמנא פטרי' להמוכר ולא חייבי' לבטל מקחו: ומדברי המג"א הללו נלמד דלא ס"ל לחלק בממון בין שהעכבה ממנו בעל האונס בין שאין העכבה ממנו דאל"ה לא הוה מייתי ראי' מהלוהו על שדהו וכו' דהתם העכבה מבעל האונס משא"כ הכא שנטמן הלוקח ואין העכבה מהמוכר וה"ל למיפטרי' אי לא מטעם האגודה אע"כ לא ס"ל לחלק בכך אלא כללא הוא כל אונסא רחמנא פטרי' ולא חייבי':

124

קכ״הוראיתי לפר"מ צלל במים אדירים כאביר שבאבירים בדברי תוס' גטין ע"ה ע"ב ד"ה כלל ארשב"ג וכו' וכוונת התוס' מבואר נגלה דנחתו לחלק בין אמר ע"מ שתיניקי והרי היא מוכנת להניק רק שאירע אונס בקבלת ההנקה שהמקבל מת או בשימוש שאין רוצה לקבל שימושה זה מיקרי אונס בקבלת ההנקה והתשמיש ורחמנא פטרי' כמו בכל אונס וכל זה בלשון שתשמשי או שתניקי שהכוונה שהיא תהי' מוכנת לשמש או להניק אבל ע"ד משל אי הי' אמר ע"מ שיקבל אבי התשמיש ממך או שיקבל בני ההנקה ממך אז בודאי לא הי' מתקיים התנאי אם אינם מקבלי' כיון שלא תלה התנאי בהאשה כ"א בהמקבלים והנה כי כן למ"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה א"כ באומרו ע"מ שתתן לי רצונו ע"מ שאקבל ממך שהרי נתינה בע"כ לא מיקרי תתן ולשון נתינה בלשון התנאי ה"ל כאלו אמר ע"מ שאקבלנו ממך וכל שאינו מקבלו לא נתקיים התנאי ואפי' נטמן או הי' בפנינו ולא רצה לקבלו הרי לא קבלו ועיקור תנאו הי' תלוי בהמקבל ולא בהנותן זו הי' כוונת התוס' ומ"מ לדינא הכריע הרשב"א ורוב הפוסקים דלענין גטין נתינה בע"כ לא הוה נתינה ומפרשי' ע"מ שתתן לי ע"מ שאקבלנו ובדיני ממונות היה נתינה בע"כ נתינה וכמ"ש גם כן בחידושי' למס' גטין בסוגי' דנתינה בע"כ וזה טעמו בתשו' סי' תתקצ"ט דמייתי מעלתו:

125

קכ״וומדברי כולם נלמד דיש טענת אונס בממון ובכל דבר לבר מגטין דאין אונס בגטין משום צנועות ופרוצות ודלא כמשמעות תוס' נדרים כ"ז ע"ב ד"ה והא אונס רחמנא פטרי' וכו' שהקשו אי באונסא דשכיח ולא שכיח ה"ל להתנות כדמוכח בכתובות וצריך לומר כוונתם דלבתר דתקנו בגטין משום צנועות ופרוצות תקנו כן בכל תנאי בעולם שיהי' לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ואין כן דעת כל הפוסקים כמבואר ג"כ בר"ן דנדרים שם למעיין. ויעיי' בט"ז י"ד סוף סי' רל"ו שכ' בדברי מהרי"ו במי שעבר זמן שקבע ולא בא ולא נתברר לן שלא נאנס בטלו התנאים ומ"מ יתירו לו שבועתו וכ' הט"ז דמדינא צריך היתר כמבואר ריש כתובות זימנין דלא אניס ואמרה דאניס ע"ש אין הכוונה דנילף תנאים דעלמא מגטין וכדעת התוס' הנ"ל דזה ליתא אלא הכי קאמר ט"ז הרי חזינן דדרך פרוצות הוא להקל ראש למימר לא אניס היכי דאניס ונהי דבשארי תנאים דעלמא לא חשו חכמים לאפקועי כל שטרי דעלמא כמו שהפקיעו הקידושי' משום חשש פרוצות מ"מ נהי דחכמים לא חשו לפרוצים אנן מי לא נחוש לעצמינו שלא נהי' פרוצים לומר דלא אניס ואולי יבורר דאניס ע"כ צריך היתר לשבועתו מדינא וזה ברור ופשוט:

126

קכ״זתבנא לדינא דעכ"פ אין ללוי שום טענה ומענה נגד ראובן ולא בע"ד דידי' הוא ואפי' לשמעון אין לו טענה נגד ראובן דאונס הי' כיון שלא בא שמעון לביתו ומה שאמרו מקצת שהי' לו להוציא הכתב מתחת ידו ליד ב"ד עכ"פ ליתא כמ"ש מעלתו להוכיח מדברי רשב"א שבב"י סי' ע"ג דנתינה לב"ד הוא ללא הועיל וכן מוכח לע"ד מדהוצרך הלל לתקוני לשכה תיפוק לי' שיתנהו לב"ד ואי תימא לא בעי אטרוחי בי דינא לכן תיקן לשכה מ"מ קשה קודה תקנה מה הועיל בהטמנתו הלא יבוא ויתן מעותיו לב"ד אע"כ נתינה לב"ד לא מהני כלל משו"ה הוצרך לתקן לשכה והיכי דתיקן תיקן היינו בבתי ערי חומה והיכי דלא תיקן כגון בנידון דידן לא תיקן והדין דין אמת בלי פקפוק לפע"ד הכ"ד הדש"ת הבע"ח. פ"ב נגהי ליום ד' ער"ח אלול תקע"ג לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

127

קכ״חשלום וברכה לאקרי"ט נגידים ומנהלי עם ה' מיניהו מלכי רבנן ומיניהו איפרכי עיני העדה כלם קדושים בקהלה מפוארה א"ש יע"א. ה' עליהם יחיו:

128

קכ״טהגיעני יקרת מכתב קדשם מעולפת ספירים נכתב בשם אקרו"ט ולוטה בתוכו פס"ד בד"ץ דקהלתם נידן איש א' ירד מנכסי' והנושים באים לקחת ועפ"י דינא דמלכותא החליטו ביתו ונחלתו לחתנו בעל בתו שהוא הי' הנושה המוקדם איין טאבילאנד ונכמרו רחמיו על חמיו ורוצה להתחסד עמו שלא לקבל הבית בגוביינא ויניח לחמיו לדור בתוכו עד כי ישיג ידו וישלם לו והתעורר שכן א' בעל מיצר והשתדל לו במקום המשפט להוציא האיש בעל הבית מביתו בהיותו הוא בעל מיצרן ועל זה נכתב פס"ד מבד"ץ גזרו ואמרו אשר לא טוב עשה בעמיו ואין כאן דינא דבר מצרא כלל ושאקרו"ט מחוייבי' לעשות לו כל מיני כפיות ונגישות ולהרחיקו בכל מיני הרחקות עד שישמע לקול הורים ומורים עפ"י דתה"ק ובקשו פאר מעלתם ממני לחוות דעתי גם אני:

129

ק״להנה ידוע דדינא דבר מצרא אינינו דין תורה מפורש אלא חז"ל הכניסוהו בכלל מקרא שכתוב ועשית הישר והטוב ומובן מזה שנצטוו חז"ל להדריך עם ה' על הישר והטוב לפי ראות עיני חכמתם אפי' אינינו דין תורה מ"מ כופין לעשות לפנים משורת הדין ומזה אחז"ל במס' ב"מ ל"ה ע"א שומא הדרא לעולם דאע"ג דמן התורה כיון ששמו לי' ב"ד לבעל חוב הרי היא שלו לחלוטין ולצמיתת עלמין ובשגם לא החליטו לו כ"א בהכרזה ששים יום והרי הרבה עשו חכמים משום נעילת דלת בפני לוין וגם עבד לוה לאיש מלוה ובכל זה ראו חז"ל דיותר טוב וישר הוא שיהי' שומא הדרא אפי' אחר שהחזיק זה הלוקח בו כמה וכמה שנים יבואו בעלים הראשונים ויסלקוהו בזוזי ויוציאהו ממנו מפני שראו חז"ל כי בקושי גדול אדם מניח קרקע ביד אחר ומכ"ש בית דירתו ולבו של אדם דוה עליו והי' זה אכזריות גדול אם יחזיק הנושה הזה בקרקעו של זה אשר באה לידו שלא ברצון המוכר כ"א מחמת דוחקו והב"ד החליטו לו וזה הוא בכלל ועשית הישר והטוב:

130

קל״אשוב הכניסו בו חז"ל בב"מ ק"ח ע"א וע"ב דינא דבר מצרא דהיינו מי שמוכר קרקע שלו ברצון נפשו למאן דהוא יבוא בעל המצר ויסלק ללוקח אעפ"י דמעיקור דין תורה מי שקנה הוא שקנה מ"מ ראו חז"ל טוב וישר שכיון שעכ"פ אתה מוכר קרקע שלך ברצון עשה הטוב וישר למוכרה לבעל המצר כי נוח לו לאדם להיות שדותיו תכופי' וסמוכי' והנה מובן מזה שצריך שיהי' דינא דבר מצרא טוב וישר ואם אמנם יהי' רע ועקוב ההיפוך מטוב וישר פשיטא שכופי' לסלק יד המצרן והנה בנידן שלפנינו יש לו לבעל הקרקע ולחתנו עשר ידות בבית זה:

131

קל״בא אפי' הי' מוכר ברצון קרקע לחתנו ואח"כ הי' בא בעל המצר לסלקו מספקא לי טובא אי יכול לסלקו כי רוצה להחזיק בניו ובני בניו בנכסיו והש"ך סי' קע"ה סק"ל כ' אב שמכר לבנו אין בעל המצר יכול לסלקו דאדרבא זה הוא ישר וטוב שאני מחזיק באחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה עכ"ל ומסברא היכי דליכא בן הרוצה לקנות ברתא נמי הוי כבן לענין זה דנוח לה בנחלת אביה ולענין גאולת קרובי' לא מצינו חילוק בין קרוב זכר או נקבה ומסתמא הוה לענין טוב וישר כך לי בת כמו בן ולא יהי' אלא ספיקא כל היכי דאיכא ספיקא יד הלוקח על העליונה כמבואר בכל הסימן:

132

קל״גב אמרי' בש"ס ופסקו בש"ע שם סעי' ל"ז דאם חוזר ומוכר לבעלים הראשונים לא שייך להקדים המצרן לבעלים הראשונים וכ' סמ"ע הטעם ס"ק ס"ה דכיון שהיתה שלו מתחלה לא רצו חז"ל לאפקוע מידו דגם מה שישאר ביד בעלים הראשונים אית בי' קצת עשיית הישר והטוב עכ"ל ונ"ל מ"ש אית בי' קצת היינו משום שכבר הוחלט ביד הלוקח הזה אפשר זמן רב והבעלים בעצמו מכרוהו לו לרצונם ונתיאשו ממנו ועתה שרוצים לחזור ולקנות פנים חדשות באו לכאן וכנכרים נחשבו בתוכו משו"ה לא שייך בזה כ"כ ישר וטוב ומ"מ אחז"ל לבעלים הראשונים אין בו דינא דב"מ ק"ו בנידן שלפנינו שבעל כרחו ולא ברצון נמסר לחתנו הנושה בו וגם לא הוחלט בידו זמן כי מיד יהיב דעתי' למהדרי' פשיטא דאין לך טוב וישר גדול מזה להחזיק האיש בנחלתו של עצמו ואפי' בבן כ' הש"ך דטוב וישר להחזיקו בנחלת אבות כ"ש בנחלת עצמו שהרי אפי' כבר הוחלט ביד הבע"ח עפ"י שומת ב"ד והחזיק בו כמה שנים מ"מ בעלי' הראשונים מוציאי' אותו ממנו דשומא הדרא לעולם משום שטוב וישר להחזיקו בנחלתו מכ"ש בנידון שלפנינו שהלוקח בעצמו ברצונו רוצה לעשות הטוב והישר להחזירו לבעלים הראשונים איך ימנעהו המצר הזה. ועוד שאפי' היתה כבר ביד המצר הזה יכולי' הבעלים הראשונים לסלקו מטעם שומא הדרא כמבואר ברמב"ם פי"ג משכנים ה' י"ב וכ' ה"ה פשיט הוא ופסקו בש"ע סי' קע"ה סעי' כ' וא"כ הפוכי מטרתי ל"ל יניחה לאלתר ביד הראשונים:

133

קל״דג היכי דאיכא שום פסידא למוכר אמרי' טוב וישר להטיב למוכר כמ"ש רש"י ב"מ ק"ח ע"ב וז"ל מוכר כל נכסיו לא' לית בי' משום דינא דב"מ שלא תקנו חכמים ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המצר לרעת המוכר עכ"ל. והכא אפי' לא יחזור חתנו לבעלים הראשונים אלא הוא ידור בו מ"מ טובה גדולה היא למוכר הראשון כמבואר במכתב אקרו"ט ובפס"ד שרוצה להחזיק החותן בביתו ודירתו כל ימי חייו משא"כ כשיקנהו בעל המצר שאינו רוצה להתחייב עצמו התחייבות הנ"ל ולפע"ד אם נמי יתרצה זה המצרן להשכינו אצלו מ"מ יאמר נא המוכר נח לי לדור אצל בתו ונכדו וקרוביו וגדולה מזה בסי' קע"ה סעי' נ"ח א"כ רעה היא אצל המוכר ואין כאן ישר וטוב:

134

קל״הד ידוע הוא כל המוכר לשלם נושים נמכר הרבה בזול ממה שהי' נמכר ע"י עצמו וברצונו וכן פירש"י בכתובות ק' ע"ב ד"ה משום דקרו להו וכו' לפי שמחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים או את הלוה לוקחי' הלקוחות בזול עכ"ל. ומכ"ש לפי דינא דמלכותא שמחליטין עפ"י אן שעטצונג בלי הכרזה שעל הרוב השומא הוא בחצי דמי שוי' ונהי שהטעם בזה מפני תיקון העולם שלא תנעול דלת בפני לוין מ"מ בנידון שלפנינו שהחתן רוצה להמתין בגבי' חובו עד זמן זמנים ואפשר שיפרע לו חמיו לאחדי' ותשאר הקרקע לבעלי חובו' אחרי' או לכל הפחות ימצא קונים ביוקר וישלם מהמותר לבעלי חובות אחרים ויהי' טוב דלא לקרי' לוה רשע ולא ישלם ומטיב לאחריני לבעלי חובות אחרים וא"כ איה טוב וישר של זה למסור הקרקע בחצי שווי' להמצר ולהפסיד המוכר ואינשי אחריני. ועוד אני אומר אחר שכבר התרצה חתנו של זה להרחיב זמן פרעון חובו אם אח"כ מרצונו הטוב רוצה הוא בטובת בתו ויניח הבית בעד מחיר אן שעטצונג לחתנו אין המצר יכול להוציא מידו ולסלקו דהו"ל זבן במאה ושוה מאתן ב"מ ק"ח ע"א ופירש"י ואי לאו יהיב לי' מאי דלגבי דידי' הוא דאוזיל עכ"ל וה"נ דכוותי' ומכ"ש דהרי לחתנו ולבתו הוא דאוזיל:

135

קל״וה אמרי' בגמרא ק"ח ע"ב משכנתא לית בי' דדב"מ ופסקו בש"ע סעיף נ"ז ומבואר אפי' אינו דר בו ואינו אוכל פירותיו רק שהלוה על קרקע זו נקרא משכנתא דשכוני גבי' וכן מבואר בלשון כסף משנה פי"ב משכנים סוף הלכה ח' וכיון דמשכנו בשעת הלואה לית בי' דדב"מ נראה כ"ש משכנו שלא בשעת הלואה דטפי מקרי שכונה גבי' במשכן שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה וזה מבואר וזאת לדעת כי ב"ד הממשכן שלא בשעת הלואה אין זה חלטתא שמחליטי' אלא משכנתא בעלמא ושלא יעשה מטלטלי' אצל בניו עיי' ב"מ קט"ו ע"א ועיי' סמ"ע סי' צ"ז סקל"ב נמצא לפ"ז פשיט מי שמשכנו לו ב"ד קרקע שלא בשעת הלואה ועמד כך זמן זמנים ואח"כ באו להחליט לו הקרקע אין בעל המצרן יכול לסלקו בשעת החלוטה משום שכבר שכוני' גבי ונלמד בק"ו ממשכן שלא בשעת הלואה הנה כי כן מסברא נ"ל האיין טאבילאטציאהן הנהוג עתה עפ"י דינא דמלכותא שהראשון הוא המוקדם ואין הבעלים יכולים למסור או להשכן הקרקע כי הוא ממושכן על חוב של זה עדיף טפי משכוני' גבי' דהנ"ל ובהגיע שעת החלוטה אין בעל המצר יוכל לסלקו אז ועכ"פ יצורף להנ"ל לסלק המצר הזה:

136

קל״זו כל אלו נאמרים במצרן בשדה של חברו שקפידא הרבה איכא לאדם שיהי' כל שדותיו קרובי' זה לזה והמוכר הדר בתוכו אין קפידא לו כ"כ אם יסולק משדהו ואפשר להמציא לו שדה באריסות כמבואר בעירוכין כ"ח ע"א וברש"י ד"ה בדסתוריין וכו' ומ"מ איכא כל מה דכ' ומפורש לעיל מכ"ש במצר דבית דירה קשה לאדם להתגלגל בבית אחרים וקשה טלטולא וערב לאדם בשלו כמ"ש תוס' מ"ק י"ג ע"א ד"ה אין מפני וכו' ע"ש ומנוה הרעה לנוה היפה בודק וצ"ע קצת בבית שמואל סי' ע"ה סקי"א ועסמ"ע סי' קס"ד סק"ח נמצא קשה מאוד מאוד להוציא זה מביתו ולבעל המצר אין טוב וישר כ"כ מטעם שכ' ר"ת דלא שייך בבית כלל דינא דב"מ מטעמי' שביאר היטב סמ"ע סי' קע"ה ס"ק צ"ח וצ"ט העלה לצרף שיטת ר"ת לדעו' אחרו' ונהי הש"ך חולק מפני שהרא"ש העיד שלא נהגו כר"ת מ"מ אמת הוא בבתי' לא שייך כ"כ טוב וישר ונהי מ"מ נהגו לסלק הלוקח אבל לסלק בעלי' הראשונים מפני המצר הזה זה דבר שאין הדעת סובל:

137

קל״חאחר כל זה הדברים והאמת האלה נ"ל כל מי שיש לו דעת אנושי יבין וישכיל כי מי שאינו נותן מקום לאלו הנאמרים למעלה והרי אכזר כעורב להוציא איש מביתו ונחלתו הרי הוא ארור משיג גבול רעהו ומשיג גבול עולם יקבוהו לאום וישיגהו מחיתת רזון וזה לא יכחיש שום בר דעת ולהיות ישראל קדושים הם ובני תרבות אנשים צדיקים ואנשי חסד ע"כ אין ספק אם יקראהו לפני המצרן הזה את חומר הענין ויודיעוהו עונשו של דבר ישמע ויסבול ויסור למשמע דין תורה ויתברך ממציב גבול אלמנה ויזכה לראות שכינה ויזכה לנחלה בלי מצרים בציון ברנה. פ"ב נגהי ליום ג' כ"ג שבט תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

138

קל״טשלום ישאו ההרים, וכבוד ה' קרן צדיק ירים, רם ונשא ונגבה מאוד לנזר תפארת והוד הגאון הגדול המפורסם, נשיא אלקים בארץ נכוחות נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מ"ה ישראל נ"י בעה"מ ס' תקלין חדתין פקיד נגיד אלוקים על כולל פרושים דק"ק צפת תוב"ב:

139

ק״מפקודתו שמרה רוחי ועיינתי בדבריו הקדושים בפסד"צ שיצא מאתו ובד"צ אודת ההפרשות וטענות שבין כולל רוס"י וכולל וואלין שבטברי' תוב"ב וגם כי איניני כדאי שישלח לי ואיך יאירו דברי שניתן בעלוטה בארעא חשוכא להגיה באוירא דארץ ישראל המחכים ולדבר מול גדולי ישראל אך מה אעשה וכבר סרבתי זה כמה פעמים וענות צדקו דמר נ"י גזר עלי לעיין בדבריו ולשפוט לפע"ד אם צדקו דבריו אם לא ע"כ פה בקרית חוצות בעסקי ברפואות עיינתי באריכות דברי קדשו והנה מיוסדים על ד' פנות. א' אם צריך להודיע מאיזה טעם דנם יען כי בהפצרה גדולה נזדקק לשפוט ביניהם וקבלוהו עליו בשטרי בירורים אם יכולים לתבוע להודיעם מאיזה טעם דנם ומכ"ש אם רשאי' לקרוע פס"ד. ב' בענין הפרשות וחלוקת ממון שבין ב' הכוללי' כי כולל רוס"י תובע חלק שליש או לכה"פ רביע מהכנסות כדרך שנתנו חלק כנ"ל לכל ההוצאות וכולל וואלין מיאנו בזה. ג' בענין ההפרדה שרוצים להפרד ולא יהי' עוד לקהל א' בבה"כ א'. ד' אם יתפרדו ולא יתלבטו מה יהי' בבה"כ ובהמ"ד שיש להם בטברי':

140

קמ״אהנה על הראשון אם צריך להודיע מאיזה טעם דן, עמל היא בעיני להאריך כי כבר העתיק הדרת גאונו כל דברי הראשונים והאחרונים בש"ס ובטש"ע ח"מ סי' י"ד ותשו' האחרונים והרב"י בס' אבקת רוכל ומה להאריך עוד אין דן דין למזור היכי דליכא בעיר ובמדינה ב"ד גדול אחר או אפי' יש ויש אך שהב"ד הקטן לא כפו אותם לדון לפניהם דוקא אלא הבע"ד הפצירו בב"ד להזדקק להם וגם אין כאן מקום בדברי הפס"ד המעורר לב לחשוד אותם לא יאמר שום אדם בהצטרף אלו יחד שיהי' מחייב להודיע מאיזה טעם דנוהו ואפי' בר בירב דחד יומא היודע לצפצף ולהגות בש"ע סי' י"ד יראה ויבין זה:

141

קמ״בולא באתי אלא להוסיף דבר שנתחדש אצלי בדבר זה בעזה"י הנה הרב"י בש"ע רס"י י"ד כ' שנים שנתעצמו בדין וכו' ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבי' ונותנים לו וכו' ופי' שם סמ"ע דאין צריך לכתוב טעם וראי' וכו' ולקמן בסעיף ד' כ' המחבר אם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנוהו אפי' לא שאל וכ' סמ"ע בשם נימוק"י וכן מביאו ב"י וד"מ דוקא שיש מקום לחושדו וכגון הני תרי כותאי דפ' איזה נשך דף ס"ד ע"ב דר"פ סתר את עצמו בפסקיו אבל במקום דליכא לחשוד והוא מלגלג מנדינן לי' ועל דברי המחבר הללו כ' רמ"א ומכ"ש אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני מיהו י"א דוקא אם דנו אותו ע"י כפי' אבל בלא"ה אין כותבי' וכן עיקור והוקשה להאחרונים האי כש"כ דכ' רמ"א שאינו ענין לדברי המחבר דמיירי בחושדו והאריכו בסמ"ע ובתומים ונדחקו מאוד וגם דברי סמ"ע שם ס"ק כ"ח מגומגמי' כמ"ש התומים שם והדרת גאונו כ' בפשיטות דהאי וכש"כ שכ' רמ"א מיירי בחושדו ג"כ וגם שואל שיכתוב לו מאיזה טעם ולפע"ד לא רצו הגאונים סמ"ע ותומים לפרש כן דאין זה בגדר כש"כ כי בכלל מאתיים מנה אם יש מקום לחשוד צריך לאפוקי נפשי' מחשדא בלי שאלת הבע"ד ובכלל מאתים מנהאם ישאל ממנו מחמת חשדא שיודיעהו טעמא ועוד הא כבר כ' המחבר וז"ל צריך להודיעו מאיזה טעם דנוהו חפי' לא שאל מובן מכ"ש שאל ומה הוסיף רמ"א דבר שפתים:

142

קמ״גלפע"ד לקיים דברי הדר"ג ולבאר הענין הנה נימוק"י כ' דוקא אם יש מקום לחשוד אבל בלא"ה אינו אלא מלגלג ומנדין אותו פי' הענין כי אפי' שניהם חכמים ונבונים ויודעי' התורה ובררו להם דיינים לדון לפניהם בלא כפי' הנה כל א' מהצדדים גמיר וסביר בדעתו לפי עיונו בדין זה כי דבריו צודקי' דאל"ה לא הי' דן עם חברו כי לאו ברשיעי עסקי' אלא כ"א חושב בנפשו לפי דעתו ועיונו בדין זה הוא יצא בצדק ואמנם הדיין פוסק כא' מהם או לפעמים שלא כדעת א' מהם וא"כ לכאורה הרי כאן מקום חשד שהרי לפי עיונו בדין לא יצא משפט כזה ואפ"ה אם יהרהר אחר הדיין הרי הוא בר נידוי כי ידוע ידע אין אדם רואה חובה לעצמו ובחפשו הדין מצא כל זכיותי' ועיורו עיניו מראות חובות עצמו משא"כ הדיין הממוצע ושוה ומשוה בעיניו כל הצדדי' וכל אנפין שוי' זה הוא הרואה דבר לאמיתו כך מחויב לחשוב מי שיצא חייב בדין וזולת זה הוה מלגלג ובר נידוי הוא מעדת קרח אך בעובדא דכותאי דראה ר"פ שהוא עצמו נתן מקום לחשוד ע"י שדבריו ופסקיו סתרו אהדדי ע"כ מחויב לנקות עצמו משום והייתם נקיים מה' ומישראל:

143

קמ״דועדיין י"ל נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה מ"מ אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין והעזה הוא לומר שחושדו ואם יעיז פניו לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו אז נכון הדבר לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמו מהחשד אבל לא נגד המערערים והנוקפים כי קשר רשעים הם הכי הוה ס"ד והוה ס"ד מ"ש המחבר אפי' לא שאל היינו כלפי הנידון בכפי' ואין מקום לחשוד בעי' דוקא שאל אבל הכא במקום לחשוד ובלא כפי' מודיעי' הטעם אפי' לא שאל ומינה דוקא לא שאל אבל שאל והחציף שחושד הדיין לא יודיעוהו הטעם ומצינו כה"ג אפי' מיל אינו חוזר ומינה מיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר וכן אפי' כטרפא דאסא דוקא כטרפא דאסא וה"א ה"ה נמי הכא כששאל משום חשד קנסי' ולא מודיעי' לי' קמ"ל רמ"א דבמקום שיש לחשוד אפי' שאל אע"ג דהרע לעשות מ"מ כתבי' לי' מאיזה טעם שהרי הך כותאי העיז פניו ואמר דבתר דידי' אתי מר ואפ"ה לא קנס ר"פ וא"ל טעמי':

144

קמ״השוב כ' רמ"א שהעיקור שלא כותבי' אלא אומרי' בע"פ לאפוקי נפשי' מחשדא אבל למה יכתוב להראות לאחרים שיראו שהי' נחשד מזה ולמה לו זה דכיון שדן אותו בלא כפי' לאו כל כמיני' לשאול עצות מאחרים ע"כ לא יכתוב ודי בהודעה אך כשדנו בכפי' והוא רוצה לילך לב"ד הגדול דבלא"ה צריך לכתוב הטענות וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד כיון דבלא"ה כותבי' וזה חושדו ג"כ ויש מקום לחשוד יכתוב ג"כ טעמו וטוב הוא אולי עי"ז שיבין הבע"ד טעם ושעל חנם חושדו שוב לא ילך לפני ב"ד הגדול זהו מה שנ"ל בפי' הרמ"א:

145

קמ״והיוצא מדברינו הגאון מו"ה ישראל ובד"צ שדנו בלי כפי' וגם אין מקום בפס"ד לחשוד אותו רק מה שראשי כוללי ואללין חשבו בנפשם שיוציא לאור צדקתם ולא ראו חובה לנפשם וטעו בדין מעיקרא ובד"צ ירדו לעומק ושפטו משפט צדק א"כ כל המלגלג ומכ"ש הקורע פס"ד עזתים המה ובני נידוי וה' הטוב יכפר בעדם כי משיחם וכעסם עשו יתחרטו וישובו ירחם ה' צבאות:

146

קמ״זב בענין תביעת רוסי' לוואלין הנה הרב הגאון נ"י האריך להביא ראיות דהולכי' אחר מנהג בני עיר וכיון שנהגו בחכירות זמן רב אין להם לבטלו הא דמנהג דין תורה הוא הוא מש"ס בב"ק קט"ז ע"ב ומירושלמי ב"מ ר"פ השוכר את הפועלים ע"ש וברמב"ם רפ"ט משכירות פ' כן וכ' פכ"ו ממכירה הל' ז' ח' וזה עיקור גדול בכל דבר מו"מ הולכי' אחר לשון ב"א באותו מקום ואחר המנהג ובס"פ כ"ז ממכירה כ' וז"ל ואל יליזו מנגד עיניך העיקור הגדול בדברי' האלו שהוא מנהג המדינה וכו' ובפ"ז ממכירה ה' וי"ו כ' ואם מנהג מדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח והוא מש"ס ב"מ ע"ד ע"א ופסקו בש"ע ח"מ סי' ר"א וביארתי במק"א [הוא בח"ס חלק יו"ד סי' שי"ד] שלפע"ד הוא דאורייתא ממש ועדיף מקנינים שתקנו רבנן שלא ברצון הסוחרים ורק מטעם הפקר ב"ד הפקר נגעו בי' שיש פוסקי' ס"ל דהמקדש אשה בקנין כזה אינו אלא קידושי' דרבנן עי' ב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ה אבל סיטומתא ומנהג שנתרצו ונהגו כן מעצמם ורצונם הוא קנין דאורייתא לפע"ד לענין חמץ ובכור וקידושי אשה לפע"ד ובחי' למס' ב"ב פ"ק ז' ע"ב וז"ל א"ל לפי ממון גובי' ואלעזר בני קבע בה מסמורת כתבתי מה רצה ר' יוחנן בזה נ"ל משום דר' יוחנן אמר זה בשיקול הדעת וסברתו ואיהו גופי' אמר ב"ב ק"ל ע"ב אי לא אמר הלכה למעשה לא יעשו מעשה ע"כ אמר אלעזר בני קבע בו מסמורת עשה אותו מנהג קבוע בין הסוחרים שיקבלו אותם מרצונם ושוב אין לפקפק כי הוא דאורייתא ממש ועי' בתשו' מיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה כ' להדי' דקנין ממנהג הוא דאורייתא ופוטר מבכורה ע"ש גלל כן פשוט דכל מנהג שהנהיגו בני עיר כך הוא דאורייתא ממש ויכולים להסיע על קיצתן העובר עליו ובשעה שהנהיגו הכוללים בחכירות אם הי' היחיד עובר ענש יענש בלי ספק:

147

קמ״חאך פשוט מאוד אם רוב הציבור חוזרים וקובעים להם מנהג אחר בטל המנהג הראשון ההוא וא"כ כיון שנמנו כולל וואלין המרובים לבטל המנהג החכירות אין עליהם כלום בשביל זה וכולל רוסי' שקימוהו לעצמן הרי אצלם קיים המנהג ויחידיהם יסועו על קיצתן אבל אין להם טענה על הוואלין בשביל זה כיון שהם הרוב יכולים לחזור בהם והמיעוט שמקיימים המנהג ביניהם הם לעצמם כמו הני טבחי דעבדי בהדדי דלא ליעבד ביומי וכו' בפ"ק דב"ב דף ט' ע"א ולעומת זה פשוט ששוב אין לוואלין לנכות כלום לרוסי מה שהם מרוויחים בחכירות כיון שנפרדו זה מזה בשותפות זו ומה להם לוואלין בהרוחת בחכירות שקימו הם על נפשם ואלו לא רצו בו ע"כ ריוח החכירות אינו נכנס בצדי חשבון כלל היות כן אנו אין לנו אלא מה שהודו כולל וואלין בעצמם שכולל רוסי' נתנו הוצאות עפ"י הבתים שעלה שליש ההוצאה אך עתה הואיל וא' מגדולי רוסי קיבל עליו עול משא שתדלנות וסיבולם של שני הכוללים ע"כ בשכר זאת הניחו לכולל רוסי שלא ליתן עוד לצורך הוצאות אלא רביע ולא מטעם ריוח החכירות כי מה לוואלין בריוח חכירות רוסי' רק מפני שכר טרחתו של השתדלין מתעסק בצרכי ציבור הנ"ל ויתרו נגדם משליש עד רביע שהוא חלק שנים עשר נמצא כיון שכך עולה שכרו של ההתעסקות הנ"ל נמצא הוה כולל רוסי' כאלו עדיין נותנים שליש הוצאה ומדינא יגיע להם שליש הכנסה כמו שהאריך הדרת גאונו שזה דין פשוט בלי פקפוק והנה במתנות ונדבות שמביאים השלוחים מארצות הרחוקים אין ספק שדעת כן הנותנים לחלק לפי מספר נפשו' או"מר לגלגולת אך אין כוונת ליתן לתינוק בן אמו כמו שנותנים לגדול וכדומה אלא עפ"י ועפ"י דעת חבר עיר פקיד ונגיד צדיק הממונה על זה הן לענין עושר וצורך כי בוודאי לא יתנו מנדב ח"ל מעותיהם ליתן מהם לעשירים הגוזלים עניי א"י וגם עניי ח"ל כי אפי' אי עניי א"י קודמין אפי' לעניי עירו שבח"ל אבל לא עשירי א"י יקדמו לעניי חו"ל וא"כ מספר נפשם הכוונה מספר הצריכים ולפי הצורך ובחי' תורה שלי אמרתי כי במן כתיב עומר לגלגלת וכתיב שלא יותירו ממנו ואחז"ל במס' עירובין פ"ג ע"ב מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה ה"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מיכן מקולקל במיעיו ע"ש ויש לחקור אם יהי' עומר לגלגולת לטפים והם אינם יכולים לאכול כשיעור הזה הרי נותר מהמן שהגדולים לא הי' יכולים לאכלו היותרת הלז כיון שכבר אכל כשיעור הרי יהי' רעבתן ואם לא ירד מן לאלו א"כ ע"כ אכלו משל אבותם ולא יהי' לאבות די סיפוקם עומר לגלגלת וצ"ע לכאורה הנלע"ד אמת נכון בעה"י כי העומר עשירית האיפה שהיא כלי המחזיק באורך ורוחב וגובה זע"ז אצבעות פחות ב' תשיעי' והוא החייב בחלה אמנם לענין שיעור חיוב חלה משערים באדם בינוני שרוחב אגדלו כאורך ב' שעורים אך שיעור שאחז"ל לאוכל שיהי' בריא ומבורך כל אדם משער באיפתו וזע"ז פחות ב' תשיעי' מאצבעותיו של עצמו כפי מה שהוא אדם הוא הוא שיעור אכילתו שיהא בריא ומבורך וככה ירד המן עומר לגלגלת כפי מה שהוא וירד לבן לוי שהיה גובהו עשר אמות עשירי' איפתו וירד לתינוק בן יומו שיעור איפתו באיבריו הקטנים שתוסף האם שיעור זה על מאכלות אמה ותוכל להניק התינוק ההוא וכן הי' בכל יום ויום לפי גדול הבנים ניתוספו גרגרי המן לפי שיעור איפתם וזה נלע"ד ברור ואמת:

148

קמ״טוככה ישוער לפי ראית עיני השר לחלק הצדקה לפי הנפשות לחם לפי הטף לא כל נפש בשווה אלא לפי צרכי טפוליו ולפי חסרונו והן זה בדין חילוק הצדקה לפי דעת הנותנים אך לפי דין המקבלים שהוצרכו להוציא הוצאות עד שבאו לידי קבלת מעו' הנ"ל כבר כתבנו שהדעת נותן שלפי ההוצאה יחלק הריוח ואין לפקפק על זה וא"כ הטוב והישר עפ"י סברא ותרניות שהמעות המקובץ יחלק לכלל כל אחב"י עפ"י מס"ן כדעת הנותנים ויגיע על ירושלים לפי שהם כך וכך ולחברון כך וכך ולטברי' כך וכך ושוב מה שמגיע לטבריא יקחו כולל רוס"י שליש לפי הוצאתם שהי' עפ"י ממון או בתים שמתחילה העריכו ההוצאות ע"פ ממון או בתיהם כד"ת שהולכים ומחשבים עפ"י ממון א"כ ממילא הפירות שיצמחו מאותן הוצאות דהיינו שלוחים המביאים הנדבות יהי' ג"כ לרוסי' שליש ולוואלין ב' שלישי' ושוב מחוייבים הם הכוללים לחלק ביניהם עפ"י מספר נפשות אם רב ואם הרבה ה' יוסף עליהם:

149

ק״נומסתמא כל כולל נוטל בראש מהמקובץ ההוצאה שהי' באותו זמן שהוא ישוב א"י שדעת המתנדבים בעם על מצוה זו ואחר ניכוי הוצאות יחלק לכל א' לפי מאכולת ביתו כנ"ל נמצא דא ודא נתקיימים בידינו שהוצאה עפ"י ערך דמים והכנסה והריוח לפי ערך ההוצאה כדתה"ק והחלוקה לפי מספר נפשות כדעת המתנדבים והכל על מקומו יבוא בשלום ומה שעבר שלא עשו כהלכה מחוייבים כולל וואלין לשלם לאנשי כולל רוסי':

150

קנ״אג' ע"ד הפירוד אוי נא לנו כי בושנו ונכלמנו כי נאמר צדיקים יושבים בארץ הצדקת ופיזור הנאה להם אוי לנו שכך עלתה בימינו כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם אבל מה נעשה שחטאנו גרמו שא"א להכניסם ע"כ יתפרדו כמ"ש הדרת גאונו עפ"י תשו' רדב"ז ואין להאריך במה שלבו של אדם כשר דוה עליו ד' ישפות שלום לת"ח המרבים שלום ולכל אחב"י:

151

קנ״בד' מענין בה"כ ובה"מ ראיתי ועינתי בדברי הגאון נ"י והוא הולך לדרכו דרכים דרבנן ולא הניח דבר קטן ודבר גדול אלא שלא עמדתי על תוכן הענין שפיר כי בתחילה כ' הגאון וז"ל כשיחלוקו הב"כ לכולל אחד והב"מ לכולל שני לא יצטרכו ב"כ של נשים כי הב"כ של נשים הוא לשניהם יחד ודאי מקרי יש בו דין חלוקה עכ"ל משמע מזה אעפ"י שיתפרדו האנשים מ"מ הנשים יתפללו זע"ז בבה"כ של נשים אחד לשני הכוללים ושוב אחר זה כתב וז"ל יש לצדד דיכולין לזכות בגוד או אגוד וכו' וכשירצה לחלוק רצה לחלוק שיהי' בה"כ של נשים הסמוכה לבה"מ של מטה שיהיה שייך למי שיקח בהמ"ד של מטה א"כ ישאר בה"כ של מעלה בלי בה"כ של נשים ומקרי אין בו דין חלוקה עכ"ל ונראה הדברים כסותרים זא"ז וא"א לי לעמוד על דעתו הקדושה בענין זה:

152

קנ״גובגוף הדין לא הניח הגאון מקום כי הביא כל הדיעות וקיבץ כל הסברת ומ"מ לא אמנע מלהעלות מה שנתחדש לנו בעזה"י הנה דינא דגוד או אגוד בדבר שאין בו כדי לחלוק ויהי' שמן עליו כדי לזה וכדי לזה וצריכין לבאר מה גדר אין בו דין חלוקה לעניניו ומהו פי' טענת גוד ואיזה תנאי יפול בו שיוכל או שלא יוכל ליתן כנ"ל:

153

קנ״דבגדר אין בו ד"ח כ' רשד"ם דכל שצריך להוסיף שום דבר בבנין הוה אין בו דין חלוקה ומשו"ה בה"כ לכשיחלק יצטרך לבנות בהכ"נ לנשים או תיבה ומעמדות אחרי' א"כ שוב אין בו דין חלוקה והקשה בכה"ג למה לי כולי האי הא מבואר בש"ס נדרים ר"פ השותפין בפשיטות דבהכ"נ כחצר שאין בו ד"ח הוא וכ"כ הדר"ג משמו ואין לי פה בקרית חוצות אותו ספר לעיין בו ולפענ"ד אפי' ריח קו' אין כאן דודאי בהכ"נ יש בו ד"ח לשני ציבורים המשותפים בו כעובדא דרשד"ם וכנידן שלפנינו שאם ירצו ב' הקהלות להתחלק ויחלקו הבהכ"נ המספיק לשני הציבורים לולי שהי' הפסד ע"י בהכ"נ נשים או מעמדות כמ"ש רשד"ם אבל זולת זה יש בו ד"ח אמנם היינו כשיתחלקו הכוללים ויפרדו זמ"ז אבל יחידים אעפ"י שהם בשותפות עם הציבור וכל א' כשיושב ועומד בבהכ"נ על שלו הוא עומד אפי' אין לו מקום מיוחד קנוי כי אמצע בהכ"נ הוא בשותפא לכל באיהן מ"מ א"א לחלוק עם חברו המודר ממנו לברר לו חלק זה ולחברו חלק ואג"כ אם יתחלקו הציבור ויחלקו הבהכ"נ אפשר יפרדו גם שניהם אלו זה מזה ויהי' זה מציבור זה וזה מציבור זה ולזה חלקו במזרח ולזה חלקו במערב מ"מ כל זמן שהציבור משתתפי' זע"ז ה"ל אלו יחידים בחלקיהם כשותפים בחצר שאין בו ד"ח ושפיר קאמר ש"ס דבהכ"נ כחצר שאין בו ד"ח דמי ולא הוה ממש אין בו ד"ח אלא דומה לו לגבי אלו היחידים המודרים זה עם זה:

154

קנ״האלא שיש לעיין קצת בזה לפמ"ש הר"ן במתניתן ר"פ השותפין דראב"י ורבנן לא פליגי בברירה דודאי קיי"ל אין ברירה אך ברירה דחצר שאין בו ד"ח אינינו כברירה דעלמא דאין כאן ס' שלא יהי' בו חלק זה לזה או לזה דודאי יהי' לעולם לשניהם אלא בברור הזמן באיזה זמן מן הזמנים שידרך בה על הקרקע ובאיזה זמן שידרוך זה וברירה מועטת כזו ס"ל לראב"י דלא שמה ברירה ע"ש מבואר דאי הי' באפשרות שתבוא שעה שיבורר למפרע שלא הי' מקום זה לזה אז אפי' קודם שיבורר המקום מ"מ כל שעה שידרוך זה ע"ג הקרקע ה"ל כהוברר ששעה זו עדיין שלו והוה כברירה דעלמא אלא דאיירי מאין בד"ח שלעולם לא יתחלק ואם ימכור א' מהם מקומו או ירשה ליורשיו הכל הוא כחו ובאי ברשותו וצדקו בזה דברי הר"ן אבל בהכ"נ לפי הנ"ל נהי לגבי הני אינשי לית בי' ד"ח מ"מ אפשר שיחלקו הציבור הבהכ"נ וממילא יתברר שלא יהי' לזה חלק בצד מזרח ולזה במערב כמ"ש לעיל וא"כ כיון שאפשר לברר בשום אופן בעולם א"כ ה"ל ס' ברירה זו ככל ס' ברירות שבעולם ויודה ראב"י דאין ברירה וא"כ איך אמרינן בש"ס בה"כ כאין בו ד"ח דמי וצ"ע לכאורה:

155

קנ״וובלאה"נ הא אפשר שיסע זה ממקום הלז וידור בעיר אחרת ושוב אין לו חלק בבהכ"נ ולא יכלו לתבוע חלקו מבהכ"נ ביציאתו מהעיר נמצא יתברר שעה שלא יהי' לו חלק כלל והוה זה ככל ברירות וצ"ע ונ"ל דבזה יתישב היטב פסק הרמב"ם דפסק בחצר שאין בו ד"ח כראב"י דמשנתינו ואפ"ה פסק דאסורים לכנוס לבהכ"נ ונדחקו לח"מ וט"ז ותוס' יו"ט ולהנ"ל י"ל דודאי במסקנא אין לנו לומר דפליגי רבנן וראב"י בברירה דעלמא א"כ לישתמיט ש"ס בשום מקום לומר דפלוגתא דהני תנאי היא וכמ"ש הר"ן אע"כ דוקא בהך ברירה פליגי וכסברת הר"ן הנ"ל ולהך מסקנא באמת הוה בהכ"נ יש בד"ח לציבור וממילא הוה לגבי הני יחידים כברירה גמורה וקיי"ל אין ברירה ואסורים לכנוס לבהכ"נ אך בהס"ד דרבה דפליגי ביש בו ד"ח ע"כ צכיכים לומר דפליגי בברירה בעלמא והא דכ"ע מודים באין בו ד"ח לא מטעמא דהר"ן הנ"ל אלא כמ"ש בפי' הרא"ש ע"ש ולאותו סברא שפיר פריך והא בהכ"נ לגבי יחידים כאין בד"ח דמי אבל למסקנא דפליגי באין בד"ח אבל ביש בו ד"ח לכ"ע אין ברירה ממילא נאמר באין בו ד"ח פליגי כסברת הר"ן א"כ הוה בהכ"נ כיש בד"ח ואסורים לכנוס לבהכ"נ וא"ש הרמב"ם מ"מ בהא סלקינן דבהכ"נ לציבור יש בד"ח לולי שצריכים לבנות בהכ"נ לנשים ומעמדות ובימות:

156

קנ״זובלא"ה כ' בתה"ד כל שע"י החילוקה יפסיד חומשו הוה כמו אין בד"ח והש"ך כ' שמשמעות מהרש"ך בתשובה חלק על זה גם ספר זה אין עתה במחיצתי אבל נ"ל לפקפק על ראיות תה"ד דמייתי מסוגיא דרכיב ומנהיג דהתם אנו מסופקי' למי הוא ומספיקא אנו חולקים ובעלי האמתיים יפסידו חציו ולא די לנו זה אלא שגם מחציו נפסידנו ע"י חלוקה זה לא אמרי' אבל הכא שירשו מאביהם דבר העומד לחלק דינא הוא לחלקו נמצא מעיקרא לא ירשו אלא שיעור זה חצי השדה או הבית פחות חומש ואין אנו מפסידים אותו כלום כי כך זכו לו מן השמים לכן יש לפקפק על דין זה אמנם נ"ל ה"מ ביורשים אבל בשותפות דקיי"ל כשיטת רוב וכמעט כל הפוסקים דגם בהו אמרינן גוד או איגוד וחלוקה משום דאמרינן אמינא יכילנא לסבול ועכשיו אינינו יכול לסבול נמצא מעיקרא נשתתפו ע"ד שלא לחלוק ואם אירע אח"כ דבר שא"א שיסבלו זא"ז לא יפסיד חלקו של זה הפסד חומש מפני שזה אינו יכול לסבול נמצא הוה כדבר שאין בד"ח ומ"מ נ"ל כל זה כשא' רוצה לחלוק או לעשות גוד ולהכריח חבירו אז צריכים לטענה שלא יכול לסבול אבל כששניהם רוצים להפרד זה מזה אזי אפי' בלי סברא הנ"ל סבור הייתי לסבול יכולים לטעון חלוק או גוד ואיגוד ולא נחלק אדם בזה מעולם ולזה נתכוון הרשד"ם וכנה"ג סי' קע"א בהגה הטור סק"נ דמייתי הדר"ג ובדברי פר"מ משמע שלא הבין כן ולפענ"ד פשוט כמו שכתבתי:

157

קנ״חוהנה בגוד או איגוד פליגי בפי' המלה הזאת דעת הרמב"ם כהערוך גוד משוך או משוך אתה וקנה או אני אמשוך ואקנה ולא הוזכר כלל מקציצת דמים ויען ס"ל בפשיטות דאין מן הדין שב"ד יקצוץ דמים לפי שויו דלשון מעלים אותם בדמים לא משמע כן כמ"ש הרא"ש ע"כ פי' הרמב"ם וסייעתו משוך בכך וכך דמים שהתובע קוצץ דמים כרצונו וע"כ יקנה הנתבע בכך או יניחנו לתובע:

158

קנ״טאמנם על זה ק' קו' התוס' שהקשה ריצב"א לר"י ב"ב י"ג ע"א ד"ה אית דינא וכו' אבל פירש"י מחוור שפי' גוד קוץ פי' שתובע אומר להנתבע קוץ לך דמים וקנהו או אני אקוץ דמים וא"כ לא יכול העשיר לתבוע ולסלק העני בעילוי דמים ולק"מ ק' ריצב"א ובזה יובנו דברי כ"מ רפ"א משכנים ובש"ע ח"מ סי' קע"א סעי' ו' פסק המחבר ורמ"א כרמב"ם שהתובע יכול לקוץ דמים ולא חיישינן שהעשיר יסלק העני ע"י עלוי דמים ומ"מ בסוף הסעיף פסק רמ"א כהרא"ה דעכ"פ בפחות משויו לא יכול לסלק את העני שאין לו ליקח היוצא מכל זה לדינא לענינינו הבהכ"נ ובהמ"ד של טברי' שהכוללים שניהם רוצים להפרד זמ"ז וא"א בענין אחר א"כ יש בכל א' מהם ד"ח לוואלין ב' שלישי' ולרוסי' שליש א' והיינו אם אינם מפסידים בחלוקתם לא בבנין בהכ"נ נשים או בבניני המעמדו' והבימות אבל א"א לחלקם בעצמם בלי הפסד או שלא יגיע לכל כת כדי צרכם בחלק המגיע להם וא"כ אפי' לא יהי' שום הפסד בחלוקה כנ"ל מ"מ אם תשמשתן שוה שגם בהמ"ד אינו עשוי אלא להתפלל בתוכו ולא ללמוד ורק בשם יקרא בהמ"ד אבל אינו עשוי' אלא להתפלל בתוכו א"כ בלאה"נ חולקים בית נגד בית אם תשמשתן שוה ומעלי' זע"ז בדמים ואם לא ירצו מרצונם וטענו התובעים גוד הגדול או אני איגוד הכל או הגדול ומאי דביני וביני ישלם א' לחבירו והתובעים יקוץ הדמים או אפשר יכולים הנתבעים לומר קים לי כרש"י שהנתבע יקוץ דמים ולא התובע ושוב כשיחלקו בית כנגד בית באופן הנ"ל אין ליחידים שום טענה באשר שיש להם מקומות בבהכ"נ שלא נפל בחלק כולל שלו כי זה אין ענין לכאן כלל הא למה זה דומה למי שיש לו בית בטברי' ועוקר דירתו לציפורי מ"מ ביתו שבטברי' שלו הוא ימכרנו או ישכירנו או יכניס עצמו לכולל ההוא שקרקעו שם ומאחר שנתנו כח והרשאה למורשה שלהם לדון ולטעון עם אנשי כולל שכנגדם וקבלו עליהם שכפי היוצא מהדינים יעשו וישמעו שוב אין אותם יחידים יכולים לעכב החלוקה עבור הפסדם במקומותם וכל אלו דברים פשוטים וברורים וכפס"ד של ב"ד הגדול של הגאון מה' ישראל נ"י כה יהי' וכה יקום אלא שהעטרתיו בפלפלת כל שהוא וכל המערער על פס"ד של בד"ץ הנ"ל ענש יענש וכן המקיים דין תורה יזכה להמנות עם שופטים שישיבו כבראשונה אי בר הכי הוא ואל"ה יחזה בנועם ד' ויראה בטובת בחירי ד' הכ"ד אדם מועט לעולם. פה יערגין יום ה' ט"ז מנחם תקצ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

159

ק״סבמס' מכות ויו ע"א וטור וש"ע ח"מ סי' ל"ו:

160

קס״אלבאר שיטה זו הנה רש"י ס"ל דיני נפשות משום והצילו העדה ותוס' הקשו ב' ק' נילף ד"מ מד"נ בהקישא דמשפט יהי' לכם וע"ז כ' מהרש"א לישב דהקשא גופי' הוא להחמיר ולא להקל בד"מ כמו דמקלי' בדיני נפשות דהתם והצילו העדה כתיב תו הקשו תוס' הא בד"מ נמי כתיב עפ"י שנים או שלשה ונקיש שלשה לשנים:

161

קס״בונ"ל די"ל דמ"ש רש"י והצילו העדה ר"ל דהא בקרא לא כתיב אלא להקיש שלשה לשנים וזה ההיקש צריכי' שאינן נעשי' זוממי' עד שנזומו כולן ולעשות דינו של שלישי כיוצא בו משום שנטפל לעוברי עבירה אבל גם להקל לבטל העדות ע"י שנמצא א' קרוב או פסול שהוא גז"ה בלי טעם זה נימא בד"נ דכתיב והצילו העדה א"כ מכניסי' בהקשא דשלשה לשנים גם הקולא להציל נפשות אבל בקרא דדיני ממונות לא נקיש אלא לעשות דינו של שלישי הנטפל לע"ע כיוצא באלו אבל לא לבטל העדות ועוד אפשר אפי' נימא גם בזה אין היקש למחצה ומדאיתקש ג' לשנים גם בד"מ א"כ בין להקל ובין להחמיר מ"מ נאמר עיקר קרא בהגדה מיירי ולא בראיי' ומנ"ל להוסיף עליו גם צירוף דשעת ראיי' פוסל לעדות הכשרי' ומכ"ש לר' יוסי דבראיי' בעלמא בלא שום כוונה נפסל מה"ת לומר כן בהקישא דג' לשנים דגבי ממון אבל בהקישא דג' לשנים דגבי ד"נ הוא דאמרי' הכא משום והצילו העדה אבל בד"מ לא ולק"מ ק' תוס' ארש"י שהקשו גם בד"מ כתי' עפ"י ב' או ג' ואתקש ג' לב' ולק"מ:

162

קס״גאך ממ"נ ק' א"כ למה לי בד"מ הקשא ג' לשנים תיפוק לי' דאיתקשו ד"מ לנפשו' מקרא משפט א' יהי' לכם ולכל הפחות להחמיר אתקש כק' מהרש"א ואייתר הקישא דג' לשנים אפי' לפסול הכשרות ע"י צירוף קרוב או פסול ושפיר הקשו תוס' אלא אכתי י"ל נהי דהקשא ג' לשנים קאי אפי' להקל מ"מ היינו בעיקור הגדה ובהא מודה ר' יוסי ולא מיירי מתני' מזה כלל וכמ"ש נימוק"י וטור בשם רמ"ה והריטב"א כ"כ להדי' בשיטת רש"י אם נצטרפו בהגדה אפי' לא נצטרפו בראיי' מיפסל הכשרי' ע"י הפסולים אבל משנתינו מצירוף ראיי' בלא הגדה מיירי לשיטת רש"י ואהא איצטריך הקישא דג' לשנים בד"מ אשעת הגדה ומנ"ל להקל לבטל עדות אפי' ע"י ראיית המעשה משא"כ בד"נ כתיב והצילו העדה מוקמי' הקישא אפי' בראיי' בעלמא ומיושב ק' תוס':

163

קס״דועי"ל עפ"י מ"ש רמב"ן פ' שופטים בשם רבינו סעדי' גאון דמפרש ע"ד פשוט עפ"י שנים עדים או שלשה דייני' המקבלים שני העדים וכ' רמב"ן טעה הגאון בדינו דבדיני נפשות אין שלשה מקבלי' עדות אלא ב"ד של י"ג ע"ש [עיין ח"ס חלק אה"ע סי' ק"י] וא"כ תינח בד"נ אבל קרא דד"מ יש לפרש כרבנו סעדי' ולא נשאר לן הקישא דמשפט א' יהי' לכם ולזה נאמר כק' המהרש"א דלא נילף מזה קולא של ד"נ דהתם ושפטו העדה והצילו העדה כתיב לפ"ז אפי' נצטרפו בהגדה נמי אינו מזיק בד"מ לר' יוסי זהו לשיטת רש"י:

164

קס״האמנם תוס' העלו דבדיני ממונו' לא שייך היקש ג' לב' דהא עדות ע"א קיים לשבועה נמצינו למדין להתוס' ד"נ דאמר ר' יוסי לאו דוקא ד"נ אלא כל שאין ע"א נאמן בו כגון גטין וקדושין מיפסלי עדות הכשרי' ע"י הפסולי' ומשו"ה הוקשו לתוס' לר' יוסי ולשמואל דפסק כמתני' לא מצאנו ידינו בגיטין וקדושין דאפי' לא יתכונו הקרובים להעיד מ"מ פסולי' אבל לרש"י לק"מ דלרש"י ד"נ דוקא דכתיב בי' והצילו העדה אבל עדות גטין וקדושין אע"ג דאתי מזה ד"נ מ"מ השתא לא אמרי' בי' והצילו העדה ובכלל ד"מ הם ולק"מ ק' תוס':

165

קס״וגם מ"ש תוס' בסנהדרין ט' ע"א בשם רשב"א ליישב ק' תוס' דהתם ארש"י ורשב"ם וכ' דאדרבא ר' יוסי עדיפא מדרבי דבעי גם בד"נ שהתרו בו דוקא וסמיך עצמו אמתני' דבסמוך שצריך שיהי' ב' עדיו מתרים בו ולא סגי בנתכון להעיד ע"ש והיינו לשיטת רש"י דר' יוסי מיירי דוקא מד"נ ממש י"ל סמיך עצמו אמ"ש דצריך שיתרו בו עדיו אבל להתוס' דה"ה גיטין וקידושין דלא שייך התראה ולא גילה ר' יוסי דעתו במה יצטרפו אע"כ אפי' בראיי' בעלמא ושפיר הקשו תוס' לשיטתם אפירש"י ורש"י לשיטתו לק"מ. אלא דלתי' רשב"א הלז דלרש"י בעי התראה בו ליתא למ"ש לעיל לרש"י דוהצילו העדה מוקמי אפי' בראי' בעלמא ובד"מ בעי' הגדה והא ליתא אלא אפי' בד"נ בעי התרה וצ"ל כתי' השני שכתבתי לעיל כרבנו סעדי' גאון:

166

קס״זולענ"ד הא דמקשי' ג' לשנים לפ"ז מוכח דאע"ג דנפסלו הכשרים מ"מ נחשבי' כלם כע"א ואם יבוא ע"א מעלמא שלא נתכוון עם הפסולים ולא נצטרף עמהם יכלו לחזור ולהעיד עם עד ההוא דהרי מתוס' סנהדרין ל"א ע"א ומתוס' פ' חזקת מוכח דב"ש ס"ל כר' יוסי דאל"ה עדות המוכחשת פוסלים זא"ז ע"ש והנה מבואר בפ' כל הנשבעי' מ"ח ע"א ב' עדים שהכחשו זא"ז אם יבוא אחר מעלמא מצטרף זה עמו לעדות החדש ההוא בעצמו א"כ בג' ומאה אעפ"י שאותה ההגדה פסול מ"מ אם יבוא א' מעלמא מצטרפו אלו עמהם דמקיש ג' לשנים אבל בלאו צירוף עד א' לא נ"ל שיתכשרו להעיד בב"ד אחר אותו העדו' ועיי' ש"ך סי' ל"ו סקי"ב וההיא דתשו' הרא"ש שם מילתא אחרית' היא למעיי' שם דהתם ראו עדים כשרים בלי צירוף פסולי' מעשה המתנה ושוב חתמו בשטר וגם פסולי' עמהם ונפסל השטר ע"י צירופם ופסק הרא"ש כיון שיש כאן ב' ראיית כי חתימת השטר בפ"ע בלי ראיית המתנה הוה ג"כ כמו ראיי' והגדה דכמו שנחקרה עדותו בב"ד ולכן נפסל ע"י צירוף הפסולים ואמנם גוף מעשה המתנה בלי חתימת שטר כלל הוה ג"כ ראיית עדות בפ"ע בלי שום צירוף פסול והשתא נהי דראיית וחתימת השטר בטל מ"מ עדות ראיי' המתנה לא נתבטל:

167

קס״חומ"ש עוד הרא"ש בתשובה שטר שע"א מהם נוגע בדבר נפסל גם האחר וכ"כ בעה"ת שער נ"ח והקשה משנה למלך פ"ה מעדות מתשו' הריב"ש סי' קצ"ה דנוגע הוה בע"ד ואינינו פוסל הכשרים דבמקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש נ"ל הרא"ש ס"ל דנוגע כשר לחובה ורק לזכות פסול משום נגיעה וא"כ אינינו קרוב אלא עד פסול אבל הריב"ש ס"ל נוגע פסול אפי' לחובה מטעם קרוב ולא הוה עד אלא בע"ד ופלוגתא קדמוני' היא עש"ך רס"י ל"ו וא"כ להרא"ש ובע"הת הוה עד פסול דחיישי' דמשקר ופוסל חברו לחד תי' תוס' בסנהדרין ל"א וב"ב הנ"ל עיי' מיהו לדינא מסקנת תוס' סנהדרין וב"ב דעדות מוכחשת אינו פוסל אפי' תוך כ"ד ולהתוס' כמה חלוקים יש בדין זה בפסול ב' אחים אפי' העידו אחר כ"ד כיון שנצטרפו בראיי' אחת ואפי' באו אחר כמה ימים נפסלו העדים למפרע אך בפסול קורבת הלוה והמלוה נהי תוך כ"ד לא בעי מ"מ באו בב"א לב"ד בעי דהרי ק' א"כ יבואו הקרובים ויעידו כדי להציל קרובם מחיובו וצ"ל דשיילי' לכשרים אי לאסהודי אתי וק' הא אינו חוזר ומגיד וצ"ל כיון שבאו בב"א לב"ד נראי' הדברים לאסהודי אתי א"כ ע"כ בעי באו בב"א עכ"פ אעפ"י שלא העידו תוך כ"ד זהו ב' חילוקי דינים אמנם עדי' זוממים שבאמת לא ראו המעשה שהרי הוזמו בעי' דוקא תוך כ"ד ולחד תי' תוס' בסנהדרין הנ"ל ה"ה עדי הכחשה בעי' תוך כ"ד אבל תוך כ"ד פוסלי' הכשרים מטעם צירוף המכחישים דאע"ג דבעלמא לא בעי' תוך כ"ד הכא במכחשם הוה כמו עדים זוממים אמנם למסקנת תוס' מכחישים גריעי מעדים זוממים אפי' תוך כ"ד לא מיפסלי אידך דבשלמא עדים זוממים נהי דשקרי ננהי מ"מ אמרו מה שאמרו הכשרים אעפ"י ששקר הוא שלא ראו דבר מ"מ אמרו בשקרותם מה שאמרו הכשרים ומצטרפי' תוך כ"ד [עיין ח"ס חלק אה"ע סי' צ"ז] אבל מוכחשים שאומרי' מה שלא אמרו אלו כי אלו אמרו מנה ואלו אמרו מאתי' ולב"ש לא אמרי' בב' כיתי עדים בכלל מאתי' מנה א"כ כיון שהוא עדות אחרת לגמרי לא מיפסלי הכשרים עי"ז כלל וכלל:

168

קס״טואמנם לשיטת רש"י דס"ל דד"נ דוקא אבל גטין וקדושין לא הוה בכלל ד"נ ולק"מ ק' תוס' מגטין וקדושין דלרבי לק"מ די"ל שלא יתכונו להעיד אך עיקור ק' תוס' לר' יוסי ולרש"י לק"מ אך י"ל שפיר דאפי' להרמ"ה דבהגדה נמי מיפסלי מ"מ בעי' תכ"ד דוקא והא דמקשה רבי מה יעשו ב' אחים וכו' היינו בראיי' בעלמא בלא הגדה אבל בהגדה בלא ראיי' בעי' לעולם תוך כ"ד והיינו דפירש"י דרבא דאמר והוא שהעידו כולם תוך כ"ד אכולהי שמעתא קאי רוצה לומר אפי' בנמצא קא"פ ובהגדה בלי ראיי' וכהרמ"ה ומה שהקשה ש"ך ממתני' לקמן שצריכי' שיהי' רואי' זא"ז כבר כ' בקצה"ח היינו בנפשות אבל בממון עדות מיוחדת כשר וה"ה דפוסל אפי' בלא רואין זא"ז רק בהגדה לחוד והנה אמת נכון הדבר ומה שרצה הש"ך לומר בכוונת רש"י דאזוממים קאי דהוי ס"ד כהרמב"ם קמ"ל כהראב"ד עי' ש"ך סי' ק"ו ד"ה ואין להביא ראי' וכו' ע"ש י"ל הרמב"ם נמי לא אמרה אלא למאי דקיי"ל למפרע הוא נפסל אבל לרב' דס"ל עד זומם מכאן ולהב' הוא נפסל נהי דהאי עדות בטל אבל איהו לא נפסל אלא משעת הזמה ולהבא וכל השטרות שחתם בין עדות להזמה כשרים א"כ איך ס"ד שאם אחר כמה ימים נפסל יפסלו גם הכשרים למפרע זה לא עלה על דעת הרמב"ם וקצה"ח מסופק לשיטת תוס' בראו יחד בכשרות ושוב נפסלו ונצטרפו בהגדה יחד אי מפסלי הכשרים ופשיט דמפסלי אבל הכא שכבר נגמרה גם ההגדה איך יתכן שיפסול למפרע והרי קמן קצה"ח לא מיבעי' לי' אלא להתוס' אבל לרש"י אם היו כשרים בשעת הראיי' ונפסלו אח"כ ולא באו להגיד כלל לא מיבעי' שיפסלו למפרע משעת ראיי' מכש"כ הכ' שכבר נגמרה העדות לגמרי איך יעלה על הדעת למפסלינהו אע"כ רש"י כהרמ"ה וכנ"ל והא דהי' כשר בשעת ראיי' ונפסל דאינו פוסל הכשרים למפרע אם לא חזרו ונצטרפו בהגדה נ"ל פשוט מסבר' ואב"א גמר' פרק שבועות העדות ל"ג ע"א בתוס' היו קרובים בנשותיהם ומשמע בודאי בשעת ראיית המעשה נועדו יחד וידעו הני מהני ואפ"ה אח"כ כשנעשו קרובים בנשותיהם לא פסלו את הכשרים ואלא ע"כ לא מיפסלי למפרע ופשוט: משה"ק סופר מפפד"מ:

169

ק״עהעתק אות ב' מצוואה של המנוח ה' מאיר בר"ש ע"ה:

170

קע״אב אקח מהוני אשר נתן לי אלקים לי לשמי לירושת עולם לתועלת נשמתי סך ארבע מאות זהו' זאגע.400 fl. מעות הנ"ל בלייבט תחת יד בני ר' משה אברהם מן מעות הנ"ל מוס בני ר' משה אברהם געבן רווחים לכל שנה ושנה סך ששה ועשרים זהו' של מעות כסף דהיינו על כל זהו' שלשה כ' צל של כסף. רווחים הנ"ל ווערדן געטהיילט נעמליך לאב"ד דכאן ששה זה' של כסף מעות לכל שנה ושנה כדי שישגיח על רווחים הנ"ל ועל הלימוד שילמדו הלומדים בביתי ועשרים זה' של מעות כסף ינתן לשני לומדים שילמדו כל יום ויום שיעור בביתי ולהתפלל אחר הלמוד על נשמתי ועל אותן ששה ועשרים זה' של כסף מעות לכל שנה מוס בני ר' משה אברהם משעבד זיין הבית שלו כמבואר למטה באות זי"ן עד עולם אונד כתב השעבוד על הבית הנ"ל מוס בני ר' משה אברהם מוסר זיין ליד הרב אב"ד דכאן המקבל ששה זה' של כסף מעות הנזכר למעלה ווען גלייך הבית הנ"ל קומט חלילה מיד בני ר' משה אברהם ליד איש אחר הן לקרובים או לאחרים זא מוס ער על תנאי זה פרקויפן הבית שלו דהיינו הקונה הבית הנ"ל מוס יעהרליך געבן ששה ועשרים זה' של כסף מעות אונד זאלכעס מחלק זיין ללומדי תורה הנ"ל: זה לשון צוואת שכ"מ ואחר שכבר כמה שנים קיים הבן צוואת אביו טוען עתה שאין ריוח מסך ד' מאות שיין מגיע לכ"ו זהו' מינץ ובשגם לא קבל בתורת עיסקא ויש כאן חשש רבית ורוצה להפסיד הלומדים:

171

קע״באורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו מן השמים לי"נ הרב הגאון המפורסים כש"ת מה' יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק טרענשין יע"א:

172

קע״גואבוא היום אל העיון בדבר לשון הצוואה הנה לשון זה סתור מיני' ובי' דממ"ש בראשית לשונו משמע שהפריש מממונו סך ד' מאות זה' לסגל אותן והרווחים שיעלו מעסקא שלהם יהי' לת"ת ויכול אדם להיותו נודר כך כל מה שאשתכר אתן לצדקה וילפינן מיעקב כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אלא שאם לא אמר לשון אתן רק יהי' לצדקה בהא פליג הרא"ש יעי הרמב"ם ספ"ו דהל' עירובין ובש"ע ח"מ ס' רי"ב ומכ"ש הכא שהפריש סך ממון לפירותיו שמחוייב לקיים נדרו והיורש שקיבל עליו כל זה הוטל הנדר על עצמו וכופין אותו לקיים כמ"ש סמ"ע שם ס"ק י"ט יע"ש ס"ק כ"א אלא דמיירי בסתם כל מה שישתכר והכא פריט עד סך ששה ועשרים זה' מינץ ולא יותר משמע אם מסגלים יותר אין צריך ליתן אבל עכ"פ קבל על עצמו בנדר שהרווחים שיעלו על ד' מאות קרן עד כ"ו מינץ מחוייב לחלק לת"ת בלי ספק אך לפ"ז אי אירע שיברר שלא הרויחו כל כך בלי פשיעתו פטור ליתן מכיסו המותר מסך שהרויחו עד תשלום כ"ו זהו' כל זה משמע תחילת הצוואה אך סופה פינה דרך אחר וכ' ועל אותן ששה ועשרים זהו' מוס בני רמ"א משעבד זמן הבית שלו וכו' ווען גלייך הבית הנ"ל קומט חלילה מיד בני רמ"א ליד איש אחר וכו' מוס ער ע"ת זה פרקויפען וכו' דהיינו הקונה מוס יעהרליך געבן כ"ו זה' מינץ אונד זאלכעס מחלק זיין ללומדי תורה עכ"ל ושם אין זכר למו מד' מאות זה' חדא דהול"ל שהבית יהי' משועבד על קרן ד' מאות זה' איך אפשר לשעבדו על הפירות המסופקי' שאם לא ירויח לא יתן ועוד אם ימכור הבית לאחר ה"ל למימר שצריך שיתן לאותו האחר ד' מאות זה' או יזלזל במקחו סך ד' מאות זה' ואותו האחר ירויח בהם כסך הנ"ל ומכל זה לא נזכר כלל אלא שהקונה הבית יקבל עליו ליתן כ"ו זה' ואמאי יצטרך לקבל עלי' ליתן בהחלט יותר ממה שהי' רמ"א מחוייב שאם לא יסגלו פירות כ"ו זה' לא יתן אלא מכל זה משמע מסוף דבריו שאעפ"י שהבית החליט לבנו רמ"א בלי שום תנאי כדמשמע מלשונו שכ' הבית שלו מ"מ קיבל עליו בנדר גמור ליתן מהבית סך כ"ו מינץ ואעפ"י שאפשר לפ"ז הכל בטל דע"כ לא אמרי' דכששמעו הבנים הצוואה ושתקו חל הנדר עליהם היינו כשצוה האב בשלו ומת דאע"ג דהשתא מת הנודר מ"מ כיון ששמעו הבנים ושתקו קבלו עליהם לירש ע"ד כך וכאלו הם נדרו אבל הכא דמשמע שהאב כבר החליט הבית להבן ושוב אמר לו שיתן מהבית שלו סך כך וכך ושתק הבן אין נדר האב חל על הבן באומר לו תן משלך ושתק ויש לדון בזה מ"מ כך הוא משמעות סוף הפונקט ההיא וסותרת תחלתה:

173

קע״דוכיון שכן קיי"ל הכל הולך אחר התחתון דאמרינן שחזר בו ממ"ש למעלה כמבואר בטו' ש"ע ח"מ סי' מ"ב סעיף ה' אמנם מבואר התם דאם אפשר לפרש הענין לקיים שניהם ודלא למיתלי בחזרה מקיימים ולסמ"ע אפי' ע"י פי' דחוק ואתי מרחוק כי כן הבין בלשון ד"מ דכ' פירש דשתי לשונות מרוחקי' זה מזה רצונו מרוחקים בהבנת עניניהם זה מזה אמנם ש"ך שם סק"ט לא פי' כן אלא דוקא כשסובל הפי' בטוב אז מקיימים שניהם ואם לא תלינן בחזרה ונדחה ראשון ומקיימים התחתון מ"מ נ"ל בנידון שלפנינו גם הש"ך מודה דהרי אלו ניזל בתר בתרא אפשר דכל הפונקט בטל כמ"ש לעיל ולבטל השטר דחקינין ומפרשי' כדי לקיימו ע"ש סעיף ט' ועוד הכא קשה מאוד וממש א"א לומר שחזר בו לגמרי במה שתלה נדרו בד' מאות זה' רק הבית מחויב וזה א"א שהרי קמן שהאב נותן להבן סך הנ"ל ואי חזר בו למה נותן לו סך ד' מאות זה' אע"כ עלינו לפרש ולקיים שניהם:

174

קע״הונאמר אחר שהחליט הבית להבן נתן מממונו ד' מאות זה' וקנה ממנו כח בבית שלו שיקבל הבן על עצמו ולשעבד הבית שיעבוד עולם ליתן בכל שנה כך וכך ללומדי תורה וקבל הבן המעות ומכר כח בבית הוא וגם קבל נדר על עצמו וכאשר החל לעשות כמה שנים ליתן ללומדי תורה מהבית סך כ"ו זה' מינץ לשנה וד' מאות זה' הי' לו להבן מחיר ששיעבד ביתו למס קצב כל שנה ומעתה אם ימכר הבית אינו צריך ליתן לאחר סך הנ"ל או לזלזל במקחו כי לעולם אינו יכול למכור מה שאין לו כי כבר מכר חלק מהבית לקרן קיימת ליתן כ"ו מינץ לשנה ואותו אינו יכול למכור כי אינו שלו וממילא צריך הקונה ליתנו ואין חילוק והפרש בין ירויח הבן עם אותן ד' מאות זה' או לא ירויח ובזה מקוימים דברי השטר התחתונים עכ"פ ואע"ג דיש קצת דוחק לכוון כן בלשון העליון דמשמע שסך כ"ו מינץ הוא רוחי' מד' מאות מ"מ יש לדחוק ולפרשו ולאומד הדעת נראה ג"כ כי כך הי' כוונתו ועיין בלשון תשו' רשב"א וריב"ש ורמז עליהן סמ"ע סי' מ"ב ס"ק כ"ח ע"ש והרי אפי' לא הי' כוונתו בעליון כך נאמר כשהגיע לתחתון חזר בו והי' כוונתו כנ"ל עכנלע"ד דהבן צריך נקיים נדרו ונדר אביו אשר החל ולשלם ללומדי תורה סך הנ"ל שנה בשנה בין ירויח בין לא וממילא מובן שאין כאן מקום לחשש רבית והיתר עיסקא כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי את שמי א"נ לנצח. יערגן יום ה' ט"ז מנחם תקצדיק לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

175

קע״ורב שלומים וכ"ט לי"נ תלמידי הרבני המופלג החרוץ ושנון כש"ת מוהר"ר חיים נ"י:

176

קע״זגי"ה הגיעני לנכון ראשונה ושנית ועמו הסליחה שלא השבתי על דברות הראשונים הגם כי חביבים עלי יקרת דבריו אך רוב טרדות מניעוני מבוא באורך ככל הצורך גם עתה הנה באתי בקצירת אומר ע"ד מעשה שבא לפני מעלתו שנצטרף עם הרב המופלג מוהר"ר אלעזר נ"י ונזרקה מפי חבורה דברים נחמדים רובם מכונים להלכה והן עתה הקריבו לפני בקורי פרי עתם ולשאול מה דעתי בהלכה זו ואען ואומר בקיצור נמרץ ודי לחכימ' כמותם ברמיזה וקיצור: ע"ד משכנות שנשרפו בכיפת אבנים של הקצין הר"ר איצק נ"י הן משכנות בעלי חובותיו והן משכנות של ח"ק ג"ח שהוא ממונה גבאי של אותה חברא בצירוף חפיצי' של עצמו שהי' באותה כיפה בדליקה שנפלה בליל יה"כ שעבר ובעוד שהציל את שלו שהי' לו בבית מקורה בעצים בתוך כך נבקעה הכיפה של אבנים ונשרפו אותו חפצים שלו והמשכנות הנ"ל ונסתפקו אם מחויב ר"א הנ"ל לשלם או לא. והנה אנשי ח"ק כבר התפשרו עם בעלי המשכנות והפסידו אלו ואלו ע"ד פשר והספק אם יפסיד ר"א מכיסו וישלם להח"ק הפסידם או לבעלי המשכנות:

177

קע״חהנה אע"ג דפליגי בהמלוה על המשכון אם הוא ש"ח או ש"ש וגם דעת רשב"א בתשובה מובא בש"ע וסמ"ע וש"כ סי' ע"ב סעי' ה' דהממונה הגובה מס בשביל הקהל אין לו דין ש"ש מ"מ זה הממונה על הח"ק הוא ש"ש על נכסי ח"ק בלי ספק דבני ח"ק שותפי' זה לזה ונעשי' ש"ש זה לזה ושאילה בבעלים אין כאן כמובן לכן הגבאי הזה הוא א' מבני השותפות הוא שומר השתא הכא והם ישמרו שלו לאח"ז וכולן ש"ש זה לזה וה"ה ממוני הקהל ולא מיירי רשב"א אלא בגובה מס מלך שאין להם שותפות שנאמר שנעשו ש"ש זה לזה ויעיי' בלשון התשובה המובאה בסמ"ע ס"ק כ"ה לכן הכא גבאי ח"ק שישנו בידו מופקד חפצי הח"ק בלי ספק הוא כש"ש מטעם שותף ומכ"ש אי ג"כ נפיק עי"ז קלא דגברא מהימנא הוא אי לית בי' מ"ש רשב"א המובא בש"ך ס"ק ל"ב מכ"ש דהוה ש"ש בההיא הנאה. ופשיט מאוד דלא שייך הכא בשמירת הני שותפי' לשמור ולא לחלק והוא פשוט ואמנם נגד הבעלי משכנות תלי' בפלוגתא אי מלוה על המשכון ש"ש או ש"ח אמנם בכל זאת נ"ל לפטור את ר"א מלשלם הפסידם הנה עיניהם לנוכח הביטו מ"ש תשו' רמ"א סי' ק"ו באריכות וקיצר הש"ך דבריו סי' ש"ג סק"ז ונדפס בטעות וצ"ל אמרי' כיון שהי' יכול להציל החפץ לא הוי אונס וכו' מ"מ מה שהוסיף הש"ך דאפי' ש"ח חייב סיים צ"ע לדינא ומאי דמספק' לי' להש"ך פשיטא לי' לקצה"ח וכן הסכים הגאון מליסא ונלע"ד מסבר' נכון דלא הוה פשיעה אלא גבי נטירותא יתירתא דש"ש אבל לא גבי ש"ח וממקומו הוא מוכרע לפע"ד שהרי יפה הביא ראיה השואל בתשוב' רמ"א מש"ס בב"מ צ"ג ע"ב דפריך וכי היכן מצינו ש"ש חייב באונסי' מבואר דהפסד ממונו מקרי אונס ודחה רמ"א התם אין ההפסד אונס אלא הטריפה מהזאב וכבר כלתה שמירתו ותו אינו צריך לשכור משלו להציל אבל במקום שיכול להציל אף שיגיע לו הפסד גדול מי יימר דמקרי אונס עכ"ל ודפח"ח בשומר שכר דדבריו בנויים על דברי רשב"א שבנימוקי יוסף פ' הפועלים דמייתי לפני זה שכ' שם דלא מקרי אונס אלא בגופו של חפץ כדכתיב או נשבר או נשבה וא"כ בש"ח דלא גלי קרא שפיר י"ל כראיתו של השואל מלשון הש"ס דהפסד ממונו הוי אונס והרי קמן אפי' בש"ש לא בריר' לי' לרמ"א דהרי סיים מי יימר דמקרי אונס וא"כ במשכונות של בעלי חובותיו וגם בשל ח"ק נגד הממושכנים דאיכא למימר שדינו כש"ח מי יכול להוציא מידו אלא אפי' נגד הפסד הח"ק שהחלטתי שהוא כש"ש מ"מ נ"ל נהי דחייב באונסי' אבל לא בנטירותא יתירתא שכבר כ' ראשונים דכל ההפלגת נטירותא יתירתא שאמרו היינו היכי דמקבל איגרא להדי' דאמר לי' להכי יהיב איגרא וכו' אבל בכל אלו הנדונים כש"ש מאומד הדעת דבההיא הנאה דשביק כ"ע ואגר לי' לדידי' או נפיק עלי' קלא דמהימנא הוא וכדומה נהי דחייב באונסי' כש"ש מ"מ אותן הפלגות יתירות לית בהו דהרי לא יהיב לי' אגרא ולע"ד דין זה מרומז בלשון ש"ס צ"ג ע"א מאן תנא שוכר כנושא שכר וכו' הכוונה דלמ"ד שוכר כש"ח אין כאן ד' שומרים כלל אבל למ"ד כש"ש אע"ג דמסיק דיני הם ג' מ"מ כיון דמחולקי' קצת דש"ש דמקבל אגרא חייב באונסי' ע"ד הפלגה משא"כ שוכר דהוה רק ש"ש בההיא הנאה וכו' כדלעיל פ' ע"ב אינינו חייב באותן אונסי' וא"כ יש לפוטרו גם מתשלומי הפסד דח"ק. ונ"ל דזה הוא דעת הראב"ד דמייתי רא"ש פ"ז דמס' ב"מ סי' ח' שהקשה וכי יאחוז בזנבה וילך ותי' רמב"ן דלהכי יהיב לי' איגרא ע"ש היטב ואמנם הראב"ד ס"ל דבשוכר לא אמרי' הך סברא להכי יהיבי לך אגרא דוקא בש"ש ממש ולא בשוכר וכנ"ל והיא סברת מהרש"ך שבכנה"ג סי' ע"ב בהגה' ב"י אות כ' ובמ"ל רפ"י משכירות ובקצה"ח סי' ע"ב סק"ה ע"ש:

178

קע״טועוד נ"ל דכ"ז היינו צריכים אי הי' מציל חפציו שבכיפת אבנים והניק חפצי הפקדון אבל כיון שלא הציל אלא חפציו שתחת תקרת עץ ואותן שככיפת אבנים הי' סבור שהם שמורים מגנבים ונורא כמבואר זה במרדכי פ' המפקיד סי' ר"ה שכיפת אבנים בחזקת שימור משניהם א"כ יפה עשה שפנה להציל שלו שמונח במקום סכנה ולא עלה על דעתו שיבקע חומות הכיפה:

179

ק״פגם יפה אמר הרב מוהר"ר אלעזר שמעולם לא נשתעבד לחלל יה"כ בהוצאה מכיפה למקום האסור חצר שא"מ ומ"ש תלמידי מעלתו נ"י שהי' לומר כל המציל אינו מפסיד ליתא כי טוב לו להניח הכיפה סגורה ולא להשליט שם ידי זרים המורים התירא בשעת דליקה לגנוב ולשלול כמ"ש במרדכי ובתה"ד מעכו"ם שבימיו:

180

קפ״אגם מ"ש דבמקום מצות הצלת משכון יש להתיר שבות דשבות תמוהים דבריו וכי הוטל עליו יותר מאלו הי' הבעלי ממון בעצמם פה לא הי' רשאים לצות בפי' להוציא לחצר שאינו מעורבת ואיך יתחייב שומר שלהם משום מצוה להציל ממון חברו אין זה אלא תימה ומ"מ יעיינו בזה בא"ח סימן של"ד מג"א סק"ג ואין להאריך יותר ואחתום בברכה א"נ דש"ת. משה"ק סופר מפפד"מ:

181

קפ״בשלום וכ"ט לידידי הרב הישיש המופלא מוה' שמואל נ"י אב"ד דק"ק שוראן יע"א:

182

קפ״גע"ד רב בקהל עדתו שמתה אשתו הראשונה ונשא אחרת מבני עירו ויש לו שם קרובי אשתו השני שפסול לדון להם מדין תורה אם יש להכשיר כיון שכבר נתקבל בכשרות שוב לא יפסול יען כי ראה כעין זה בתשו' שער אפרים והוא בחי"ד סי' ס"ז ע"ש:

183

קפ״דדברי שער אפרים אינו ענין לכאן התם הי' תקנות הקהל שלא לקבל רב שיש לו שום קורבה בקהלה וטעמם ונימוקם מובן וקצת מפורש שם א' משום דכמה עניני ציבור וגביות מסים יעשו בצירוף הסכמת חבר עיר ואינו מן הדין שיהי' לו קרובי' בעיר הנוגעי' בענין זה אע"ג דממוני הקהל גופי' נוגעי' וגם יש להם קרובי' בעיר ומ"מ כך נהגו לדון על פיהם כמבואר בש"ע ועי' סס"י ר' מ"מ התם א"א אבל לקבל רב בתחלה הנוגע בכל עניני העיר מה לנו ולצרה הזאת אדרבא הואיל ואנשים הממונים נוגעים טוב שיהי' הרב א' מחוץ לעיר שאינו נוגע בדבר לשמור אותם מפרצת עולה זהו חדא, ב' שהוא פסול לדון לקרוביו וכל מי שיש עמהם דין ודברים יצטרך להביא לו דיינים מחוץ לעיר וגם כל קרובי' נפסלו מבוא במנויי הקהל או שלא יצטרפו הרב עמהם או ע"כ יקבלוהו עליהם לדון עם קרוביו ע"כ טוב שלא לקבלו בתחלה אם יהי' לו קרובי' בקהלה, ג' מפני תחלת הקבלה שכל מי שיש לו קרוב למדן יאמר אותו תקבלו לרב וירבו מחלוקו' ביניהם וגם לפעמים לא יהי' אותן הלומדי' ראוי' לכך ומפני זרוע עוז של הקרובי' יתקבל לרב ומפני כל זה תקנו שם בחרם שלא לקבל שום רב שיהי' לו שום קורבה בקהלה ואח"כ כשכבר קבלו עליהם רב א' וישב שם שוב התחתן בנו עם א' מגביר העיר ועל זה סובב תשובתו שאין להסיר הרב מהתמניותו יען עלה לא ירד ובאמת יש לפקפק על ראיותיו:

184

קפ״הובפרט מה דמייתי מכהן הדיוט שאירס אלמנה ונתמנה להיות כה"ג ראייתו תמוה דיש להוכיח משם בהיפוך מעשה מאמר ביבמתו ונתמנה להיות כה"ג דמיעט אשה ולא יבמה וע"ש ואי נימא אין ללמוד חומרא מכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ה"נ אין ללמוד קולא מכהנים שאין איסורם שוה בכל אלא מהא ליכא למשמע מיני':

185

קפ״וומ"מ לא עלה על דעתו שיהי' הרב כשר לדון לקרוביו שפסול להם מדאורי' ולא עלה על דעתו מעולם אלא שלא להעביר הרב מהתמניותו וכשיבוא לפניו דין שהוא נוגע בדבר יסלק עצמו מן הדין וכמ"ש רמ"א סס"י ל"ג להדי' ומבואר שם ברמ"א סעיף ו' דאפי' בדיין קבוע דינא הכי ונ"ל אפי' כבר התחיל לדונו טרם שנעשה החיתון וטרם גמר דין נתחתן פסול לגמור אעפ"י שתחלת הדין הי' בכשרות ועיי' שם סעי' י"ג מבואר כשהי' יודע עדות עד שלא נעשה חותנו ונעשה חותנו שוב נפסל אעפ"י שהי' כשר לאותו עדות וה"ה כשכבר התחיל להעיד ונעשה חותנו באמצע עדותו לא אמרי' כיון שהתחיל עדותו בכשרותו נשאר בכשרות זה לא אמרי' דוקא חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ושוב נעשה חתנו כשר השטר משום שהעדים החתומים על השטר כמי שכבר נחקר עדותו בב"ד וכבר העיד כל מה שהי' לו להעיד בשעת חתימת השטר שלא הי' חתנו עדיין וזה מבואר בסמ"ע סי' מ"ו סקפ"ו ומשו"ה כ' שם סקפ"ז להרי"ף ביוצא מת"י העדי' דאז לא הוה כמי שכבר נחקר בב"ד פסול אעפ"י שחתם בכשרותו ע"ש וא"כ כ"ש בנידון שלפנינו דהרב פסול לדון לקרובי אשתו השני' ואין בזה ספק לע"ד הכ"ד פ"ב יום א' ה' שבט תקפ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

186

קפ״זשוכ"ט לה"ה הרב המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מה' משה נתן יוסף ני' יהי כבוד תורתו מחול כי לא ידעתיו אכנהו:

187

קפ״חיקרתו הגיעני ולא הי' ראוי' להשיב כי לפי הנראה אינינו דיין ומורה ואין להשיב בדיני ממונות לא' מהצדדים ומכ"ש אם שם יושבים כסאות למשפט אשר מהם תצא תורה והוראה אך לאשר עוררני בלוחו' שניו' וקרא קצת תגר על הטמנתי בגפ"ת ע"כ אשיב בקצרה דרך פלפול להלכה ולא למעשה:

188

קפ״טארי נעשה שואל בשנים שנתעצמו בדין ובררו להם ג' דינים בזא"ז ושנים מהם קרובי' וקבלום עליהם ואחר גמר דין חוזר בו המוחזק אם יכול לחזור או לא:

189

ק״צגרסינן בסנהדרין כ"ד ע"א נאמן עלי אבא ונאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א א"י לחזור בו וא"ר דימי ברי' דר"נ ברי' דר"י והא דקבלי' עלי' בחד ומייתי לי' ש"ס בב"ב קכ"א ע"א ופירשב"ם הא דלא נקיט רועי צאן דגזלני' ופסולים לכל דין שבעולם אבל אבא ואביך כשרי' מיהא לדינן של אחרי' עכ"ל דברי' אלו צריכי' ביאור הנה מ"ש דרועי צאן פסולי' לכל דין שבעולם כ"כ לאפוקי אבא ואביך דכשרי' לשאר דינים של אחרים אבל מרועי בקר לא חילק כלום דגם הם פסולי' לכל דינים שבעולם וצ"ל כשרי' מיהת לעדו' דאין פסולין אלא משום דלא שכיחי בישוב משא"כ גזלני' אפילו לעדות פסולי' ולא הוצרך רשב"ם לחלק אלא בין רועי צאן לאבא ואביך דתרווי' פסולי' גם לעדות הוצרך לחלק הני כשרי' לאחרים והני פסולים לעלמא וצריך לומר אע"ג דבסנהדרין כ"ה ע"ב אמר רבא דרועי בהמה גסה נמי פסולי' לעדות וקיי"ל הכי ס"ל לרשב"ם דהיינו דתנו רבנן הוסיפו עליהם הרועים דבימי משנה לא נפסלו אלא רועי צאן דמשו"ה לא מזכיר להו במתני' ובברייתא הוסיפו רועים סתם דהיינו רועי בקר ונ"ל הא דהוה בעי התם למימר ג' רועי בקר דמתני' משום פסול גזלנותא פסיל להו וקאמר ה"נ מסתברא ודחי לי' דלא משום גזלנותא אלא משום דלא שכיחי בישוב הומ"ל ולטעמך הא הוסיפו עליהן תני' ובימי משנה לא נפסלו ובכמה מקומות מצי צמימר ולטעמך ולא אמר ולמסקנא טעמא דמתני' משום דלא שכיחי בישוב וכשרי' לעדות ופסולי' לדין משא"כ רועי צאן גם בימי המשנה הי' פסולי' כנ"ל לרשב"ם:

190

קצ״אאך הא קשי' טובא לרשב"ם דמשמע דס"ל הא דאמרי' ר"פ ז"ב אבל חד כבי תרי דלעלמא לא חזו אימא מודו לי' לר"מ וכו' ס"ל לרשב"ם דלמסקנא קיי"ל הכא דלא מהני קבלה חד כבי תרי נגד כל הפוסקים ולכאורה ממקומו מוכרע דליתי' דהא בב"ב שלח ר"א עבדי גנבת וכו' ומזה הוכיח רמב"ן דלא כרי"ף דה"ל תרתי לריעותא שמאמינו כבי תרי ועל עצמו שהוא קרוב לעצמו והחולקי' סוברי' שאני הכא דנשבע פי' וס' השבועה הוה רק כחדא לריעותא דאין לומר ע"י השבועה לא הוה ריעותא כלל ז"א דא"כ מאי מייתי מנאמן עלי אבא דהלכה כחכמים ובאתן לך התם איכא ריעותא ואפי' בסיפא דדור לי בחיי ראשך אע"ג דנשבע מ"מ שבועה הוה ריעא היא דהי' לו לישבע בחפץ ובה' ונשבע בחיי ראשו משא"כ הכא דמאמינו ע"י שבועה שלא הי' מתחייב בה וא"כ מאי מייתי אע"כ חדא ריעותא מיהת הוה לכ"ע אלא להרמב"ן השבועה אינה מבטלת שום ריעותא וה"ל תרתי לריעותא ולאינך השבועה מבטל' חדא ומקיימת חדא וא"כ לא מיבעי' להרמב"ן מוכח דאע"ג דלעלמא לא חזי כגון א' במקום שנים מ"מ א"י לחזור בו וס"ל האי דר"פ ז"ב לא נאמר אלא ע"ד צריכותא ולא לקושטא דמילתא אלא אפי' להרי"ף וסיעתו דס"ל גבי עבדי גנבת הוה חדא לריעותא ונשבע צריכא לדחוק דהשבועה מבטלת הריעות' דא' במקום שנים וריעותא חדא הנשארת היא במה שמאמין לבע"ד עצמו ואותו הריעותא חזי לעלמא אבל א' במקום שנים בלא שבועה גם לא יכול לחזור בו זהו דוחק גדול לחדש פלוגתא בין רמב"ן להפוסקים ולא לשתמיט לשום פוסק למימר הכי וזה הסברא עצמה דחוקה:

191

קצ״בוהנלע"ד דס"ל להרשב"ם דאבא ואביך מיירי בכל גוני לר"מ אפילו קיי"ל בחד ומצרף שנים עמו יכול לחזור כדאמר רב דימי ולרבנן אפי' קבלו בתרי כשר דתרתי לריעותא נמי כשר אך ע"כ לא מכשרי תרתי לריעותא אלא כשהריעותא הנוספת חזו לעלמא כגון אבא ואביך א"כ שלשה רועי בקר דא"נ מיירי בזא"ז ומיחשב תרתי לריעותא ותרוויי' לא חזו לעלמא ומ"מ לא הוה פסול גמור כיון דלא גזלנים נינהו וכשרי' לעדות אבל רועי צאן דהוה תרתי לריעותא ותרוויי' לא חזו לעלמא בזה גם רבנן יכול לחזור בו כצ"ל לרשב"ם ועדיין צ"ע:

192

קצ״גאמנם אעפ"י שנדחקתי בזה בדברי הרשב"ם מ"מ נ"ל דחילי' דפירשי' מהדא דהוסיפו רועי' אפי' בהמה גסה ויען במתני' תנן בהדי' רועי בקר לקולא א"כ ע"י היספת הבריתא נשתנה הדין לא לישתמיט לעשות מזכרת בש"ס מזה ואפי' בבריתא גופי' ה"ל להזכיר זה אע"כ גם למסקנא תרתי לריעותא כשר ורב דימי אדר"מ קאי:

193

קצ״דומה שמקשים על זה א"כ מאי פריך ר"פ ז"ב אדר"ל דתני עדו מאי קמ"ל תנינא וכו' ואמר רב דימי וכו' ולפירש"י מאי קושי' דלמא ר' דימי מהכא יליף מדקתני עדו וס"ל לר"מ דמצי הדר בי' נ"ל דהנה רש"י פי' דנאמן עלי אבא בדיינים מיירי דומי' דשלשה רועי בקר דהאי משנה ומיירי נמי דאבא ואביך אינם מומחי' אלא צריכי' צירוף ב' כשרי' עמהם כפירש"י דקבלי עלי' בחד דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחרינא בהדי' אר"מ יכול לחזור בו ע"ש מבואר מלשון זה דרבותא דרב דימי אף ע"ג דאיכא תרי אחריני בהדי' שלא יניחוהו להטות משפט גבר דאינהי תרי לא חשידי אפ"ה יכול לחזור דפסול קורבא גז"ה הוא, יהי' איך שיהי' א"א לומר רב דימי למד זה מדתני עדו ז"א דלמא בעד ס"ל לר"מ אפי' בחדא לריעותא יכול לחזור משא"כ בדיין דלא פסול אלא בקבלו בתלת ומנ"ל לרב דימי אי לאו דקבלה בידו בשום מקום דר"מ אפי' בקבלו בחד פסול אפי' בדיין מכ"ש בעד וא"כ עדו למה לי וא"ש ולעולם לרבנן אפילו תרתי לריעותא כשר כדמוכח מרועי' בחד שהוסיפו:

194

קצ״הולכאורה אין הכרח שהתוס' יחלקו לגמרי על ראי' זו שהיא כמעט ראי' ברורה אלא י"ל ולחלק דוקא ריעותא דעוברי עבירה כגון רועים שאינינו פסול ממש וגרוע מפסול קורבא דהרי בידו לקבל דברי חבירו ולחזור בו כדין המפורש לקמן כ"ה ע"ב ויתכשר אפי' לאותו הדין עצמו ע"כ לא מיחשב תרתי לריעותא משא"כ תרתי לריעותא דקורבא וא' במקום שנים הא דס"ל להתוס' דרב דימי ארבנן קאי אנאמן עלי אבא והביאני לזה לשון רמב"ם פ"ז מסנהדרין הלכה ב' מי שקיבל עליו קרוב או פסול להיות דיין בין להיות עד אפי' קבל א' מן הפסולי' בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה ב"ד מומחי' לדון לו וכו' ע"ש וק' בבבא שני' שביק קרוב שהתחיל בו והוסיף פסול בעבירה ובתחלת דבריו הזכיר פסול סתם אלא עכצ"ל דס"ל כהרי"ף רבי' דתרתי לריעותא יכול לחזור בו ע"כ קרוב או פסול היינו אשה וקטן וכדומה דוקא שקיבל בע"א או דיין א' ואפי' קבל הפסול בעבירה כשלשה היינו רועי' וכדומה כיון דפסול בעבירה אינינו כפסול בגופו ויכול לחזור בו אינו מצטרף לתרתי לריעותא ואינו יכול לחזור ואפשר דגם הרי"ף ס"ל כן ולא מיירי רק מקרוב ופסול ממש דאם קבלו בשנים הוה תרתי לריעותא אבל פסול עבירה מודה כהרמב"ם ועכצ"ל כן להש"ך סי' כ"ב סק"ב דתרתי לריעותא מחד שמא הוה נמי תרתי לריעותא וא"כ שלשה רועי בקר לבתר דפסלום משום גזלנים ופסולי' אפי' לעדות הוה תרתי לריעותא וא"כ איך מייתי לי' רי"ף אע"כ דפסולי עבירה לית לן משום תרתי לריעותא:

195

קצ״ולפ"ז לרמב"ן דפליג אהרי"ף כל תרתי לריעותא אינו יכול לחזור בו ולרי"ף ורמב"ם ואפשר להתוס' תרתי לריעותא בפסולי עבירה מיהת אינו יכול לחזור בו ולרשב"ם כל תרתי לריעותא אשר כיוצא בו כשר במקום אחר אינו יכול לחזור אך רש"י משמע ס"ל כרמב"ן שאין לחלק כלל ולעולם אינו יכול לחזור בו:

196

קצ״זודעת הסמ"ע תרתי לריעותא משם א' לא מיקרי לריעות' ומ"ש התומי' ראי' לזה מק' תוס' ומהרש"א בסנהדרין דף ה' ד"ה דן לא נ"ל שום הוכחה דודאי אי נימא יחיד מומחה דן בכפי' ושלשה הדיוטו' הוה כיחיד מומחה או נימא שלשה דנים בכפי' ויחיד מומחה חשיב כשלשה נמצא יחיד הדיוט הוה ריעותא שאינו מומחה ואינינו שלשה ואי קיבלו בתרי או בתלת ה"ל תרתי לריעותא מחד שמא אבל להס"ד דתוס' דיחיד מומחה אינו דן בכפי' אלא בקבלו עליו וכן ג' הדיוטות וכמ"ש מהרש"א דממתני' אין ראי' א"כ לאותה סברא אין בין מומחה וג' הדיוטות להדיוט א' ולא כלום א' מאי ריעותא יש בקבל עליו יחיד הדיוט מה לי מומחה וג' או הדיוט כולם בעי קבלה ומאי ריעותא איכא ע"כ הוכיחו תוס' דבין יחיד מומחה ובין ג' דנים בכפי' ולא יחיד הדיוט וממילא כשקיבלו עליו ה"ל ריעותא וכשקבלו בשנים הוה תרתי לריעותא נמצא מתוס' לא מוכח מידי גם מה שהוכיח ממתני' ג' רועי בקר י"ל במשנתינו דעדיין לא נפסלו לעדות אפשר לא הוה תרתי לריעותא ומיירי בקבלום בבת א' מיהו מהרי"ף הוה ראי' דמייתו להו בתר דנפסלו וכבר כתבתי בזה לעיל דאין ראי' להסמ"ע דאפשר דהרי"ף סובר דבפסול בעבירה לא מיקרי תרתי לריעותא כלל אבל היכי דמקרי תרתי לריעותא אפשר אפי' משם א' נמי:

197

קצ״חאך הראי' דמייתי תומי' מתשו' הרא"ש כלל נ"ו סי' א' הוא ברור ואמת כל רואיו יכיר דמיירי ביחיד הדיוט ובלי קנין ואפ"ה פסק הרא"ש דאחר גמ"ד אינו יכול לחזור בו אע"ג דהרא"ש מהסוברי' כהתוס' והרי"ף דבקרוב תרתי לריעותא יכול לחזור בו אע"כ משום דהוה שם א' לא הוה גוזמא ולא מיקרי תרתי לריעותא ולפע"ד עוד ראי' מהא דעבדי גנבת רצונך השבע וטול דמייתי מיני' רמב"ן ראי' נגד הרי"ף דאפילו תרתי לריעותא אינו יכול לחזור בו שהרי כתרי כשרי' וכמ"ש לעיל אך מה יענה אהשבועה עצמה דהוה תרתי לריעותא כמ"ש רשב"ם שם ורמב"ן עצמו ושיטה מקובצת שם דאין נשבעי' על העבדים אפי' לפטור והכא אומר השבע וטול וה"ל תרתי לריעותא ומ"ט אינו יכול לחזור בו אע"כ משום דשם שבועה א' הוא ובשם א' לא הוה גוזמא: אך גם מהר"ן בחידושי' ר"פ ז"ב משמע כהסמ"ע אהא דמייתי וא"ר דימי כאן דקבלי עלי' בחד הקשה ר"ן וז"ל וא"ת והא שלשה ר"ב שהוא מאמין ג' פסולי' כשלשה כשרי' ולא עלה אותם אלא בחדא מעלה ואפ"ה יכול לחזור וא"כ מאי חדית לן רב דימי ואיכא למימר כיון שהיה מקבל שלשה פסולי' בזא"ז כשלשה מעלות דמי ומשו"ה איצטריך דרב דימי דאפי' בחדא יכול לחזור עכ"ל ושוב כ' בדיבור שאח"ז בצריכותא דאבא ואביך חזו לעלמא איכא לא פסולי כולי האי אלא משום דלא גמירי וכפסולא דחזו לעלמא דמי עכ"ל ורצונו דכשרי' לעדות רק לדין פסולא הוה כחזו לעלמא. וצריך לומר הא דכ' הר"ן מאי חדית רב דימי הא מג' רועי בקר מוכח אע"ג דכ' דמדלא מיפסלא פסול גמור לא הוה ריעותא י"ל היינו למסקנא דמסיק הך צריכותא ונחית לחלק בין ריעות' לריעותא אבל הר"ן הקשה טרם דמסיק ש"ס אדעתי' לחלק והוה ס"ל רועי בקר הוה ריעותא ממש וקשי' לי' הא הוה חדא לריעותא א"כ מוכח מזה דתרתי לריעותא משם אחד לא הוה אלא כחדא לריעותא אלא מתירוצו מוכח דכשהובררו בזא"ז ה"ל כתרי שמות ותירוצו מוכרח והא דלא חילקו הפוסקים בכך היינו משום דכל החילוק של שם א' וב' שמות לא הוזכר בהדי' בשום קדמון א"כ לכאורה להלכה מוכח דשם א' בבת א' לא מקרי תרתי לריעותא ובזא"ז גם הרא"ש והרמב"ן הנ"ל יודו דהוה תרתי לריעותא:

198

קצ״טוכיון דבררנו דשלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולהו ס"ל כהתוס' דתרתי לריעותא דפסול קורבא יכול לחזור ובכל מקום הלכה כהתוס' אם לא במקום שהרי"ף חולק והכא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש מסכימי' יעיי' כה"ג במג"א רס"י תמ"ז ובררנו דבזא"ז הוה שם א' כשני שמות א"כ פשוט דהמוחזק יכול לחזור בו כנלע"ד פשוט:

199

ר׳וראיתי בדברי פרמכ"ת דברים שיש להשיב עליהם מ"ש בענין סוגי' דשליש יש לתמוה הא לא קיבל עליו השליש כחד ולא כפלגא אלא אמרי' מדהמני' דהרי אי בעי קלתי' א"כ ה"ל כאלו קבלו עליו ויותר מזה וא"כ למאן דלא הוה ס"ל אי בעי קלתי' לא נתקבל כלל וכלל וא"כ מה ענינו לכאן:

200

ר״אגם יש לתמוה במ"ש פר"מ דה"ל למימר עדיו היינו שפסולי' משם א' וקמ"ל דתרתי לריעותא משם א' מכשרי רבנן ולא הבנתי איך שייך בשני עדים פסולי' משם א' היינו שניהם קרובים קורבא א' ופסול א' וא"כ מאי אמרו רבנן במתני' אימתי בזמן שמביא עליהן ראי' שהם קרובים או פסולים אתמהה הלא מקרובים ופסולים מיירי והכי הל"ל אימתי בזמן שמביא עליהן ראי' שהם ב' שמות פסולין או קרוב וא' משחק בקוביא אבל השתא א"א לפרש כדס"ד למכ"ת ועוד דברי' לא רציתי להאריך:

201

ר״בואשר שאל בענין ביח הכנסת אם שר גדול ומהולל רוצה להשכיר בהכ"נ מהודר ומיופה על עשרים שנה והנ"ל אינו מהודר כמותו ורק על שנה א' איזה מהם עדיף פשיטא לא יסתפק אדם בזה שמחוייב להדר אחר המהודר ומיופה משום זה אלי ואנוהו וגם שזמנו ארוך יותר אלא מעלתו כתב כי השר נתן קונטראקט עם תנאים בתוכו ולא הוזכר לי מה הם התנאים אולי אין רוב הציבור יכולי' לעמוד בהם ומכ"ש אם חלילה א' מן התנאים להכריח הציבור לקבל עליהם מורה שאינו מרוצה להם שאפי' יהי' כבצלאל בן אורי בן חור לא הכריח הקב"ה את ישראל לקבלו עליהם אלא מרצונם כמבואר פ' הרואה ובלא"ה רב המתמנה עפ"י השר עיי' מ"ש תומים סוף סי' ב' וק"ן רבנים עם ר"ת ורשב"ם החרימו על זה עיי' סוף ס' תשו' מהרממר"ב ועי' ב"י א"ח סימן נ"ג ד"ה כ' המרדכי ואם נתמנה הרי הוא כאשרה אצל המזבח ואין הבהכ"נ ההוא לא מקדש ולא מזבח אם אשרה עומד שם ואם המורה מורא שמים על ראשו ילך ויתמנה במקום שחפצם בו ולא להטיל עצמו על הציבור על כרחם ואתם קבלו עליכם המרוצה לשני הצדדים וה' עמכם וישפות שלום לכם ומה שטועי' נתלי' בריש לקיש וטעו כי הוא לא נתמנה פרנס על הציבור שאלו נתמנה הי' אומרי' לו זכור מעשיך הראשונים וכאשר באמת אצל ר' יוחנן ב"מ פ"ד ליסטא בליסטיותי' ידע ומשם ראי' לנידון שלפנינו והנלע"ד כתבתי בקיצור נמרץ והקוצרים אומרי' יברכהו ה' הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק בטוב כסליו תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

202

ר״גרב שלום וכ"ט לאלופים ויקירים שלומי אמוני ישראל התורניים קצינים ונגידים ראשים וטובי בק"ק... ועל גבם ובראשם הנגיד המופלג המפורסם... נ"י ה' עליהם יחי':

203

ר״דהגיעוני נעימות ידידותם ונפשם היפה בשאלתם להורות להם הדרך ילכו בה נידן רב א' אשר השתרר עליהם מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהלה רק עפ"י פקידה ממקום גבוה על גבוה והלך וישב לו על כסא הרבנות בעל כרחם שלא ברצונם האותיות שאלוני מה משפט האיש הזה עפ"י דת תורתינו הקדושה האם מחויבים או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות ואם כדין עשה או לא:

204

ר״התשובה הרב הזה ואם גבהו כארזים וחסין כאלוני' לא יפה עשה בעמי' לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד ואיה חכמתו בתלמוד הלא כה אמרו במס' ברכות נ"ה ע"א אמר ר' יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בציבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת אמר הקדוש ברוך הוא למשה הגון לפניך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף עפ"כ לך אמור להם לישראל הגון לפניכם בצלאל וכו' מעתה ישפוט אדם אם בצלאל שהי' מלא בחכמה ובתבונה ובדעת וצוה עלי' הקב"ה על ידי שלוחו הנאמן מרע"ה ולא רצה להכריחם להתמנות שלא בשאלת פיהם ורצונם ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל:

205

ר״ואך בכל זה אעפ"י שאין להתמנות אלא עפ"י רצון הציבור מ"מ אם מינה אותו המלך והשר דינו דין דקיי"ל דינא דמלכותא דינא אך שהדיין מחוייב להודיע להשררה שאין רצונו לקבל על עצמו התמניות זה שלא ברצון הקהלה ואז אם השר כופהו ע"כ אז דינא דמלכותא דינא אך אם לא הודיעהו הדיין להשר כך ומכ"ש אם הוא השתדל לעצמו הממשלה הרי הוא אדם שאינו הגון ומצוה להודיע להשר שהדיין זה עושה שלא כהוגן ולא ישב על כסא ישראל ולא ידרוך בארמנותינו וברוך ה' כי תלי"ת רוב כל שרי ארצינו אנשי חסד המה וחסים על ישראל ורוצים בקיום הדת ולא להרסו ע"כ לכשיודיעוהו להשר ישמע ויאזין וירחם ויסיר זרוע רמה מעל קהלות ישראל:

206

ר״זוליתר שאת אביא ראי' לדברינו ממרדכי פ' החובל הביאו גם ב"י בא"ח סי' נ"ג וז"ל השיב רבינו מאיר על השליח ציבור שהי' רוב הציבור חפצים בו וקצת לא נתרצו ונעשה עפ"י השר שבקש הממאנים להתרצות והשיב לא טוב הדבר להמנות עפ"י השר וכו' וכבר נעשה מעשה בימי אבי העזרי שנתמנה חזן והלך א' ונתכווין לכבדו וגרם שההגמון שלח אחרי' ולקח המצנפת שעל ראשו ונתן עלי' ואמר לו הא לך החזנות וכו' ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראינו וכו' יע"ש ופסק כן בש"ע א"ח סי' נ"ג סעי' כ"ח והשתא ק"ו הדברי' השתא ומה שליח ציבור שאין לו שום שולטנות על העם לא לדון ולא להורות וגם הי' רוב הציבור חפצים בו רק גבי ש"ץ אפי' מיעוט יכולי' לעכב ועכ"פ השר לא בא בכפיי' על המיעוט לכוף אותם אלא הטה לבבם בדבריו אפ"ה אמר מהר"ם כי לא טוב עשה כ"ש רב הממונה פרנס על הציבור ולא נמלך בציבור כלל וגורם שכופין הציבור לקבלו שלא ברצונם פשיטא שלא טוב עשה:

207

ר״חואם אולי יאמר האומר אדרבא רב שאני שבא לדון בין איש לחבירו וזה מחוקי המלכות להושיב דיין ואולי מותר לו לעשות השתדלות אפי' שלא ברצון הציבור אראהו טעות דבר זה בתשו' הרשב"א סימן תרל"ב והועתק בתשו' הריב"ש סי' רע"א כי בדפוס וויען השמיטו המדפיסי' איזה שיטין מתשו' הרשב"א וז"ל בתשו' הריב"ש הנ"ל ובודאי מחוקי המלוכה הוא למלכי האומות למנות שופטים בארץ ואיברא שאין לאדם ליטול רשות מן המלך שלא ברצון הקהלות ומי שעושה כן הוא מצער את הציבור ועתיד ליתן את הדין עכ"ל מבואר מדבריו שאם אחר שבחרו הציבור בו וקבלוהו עליהם אז טוב מאד אם יסמוך השר את ידיו להסכי' עם הסכמת הציבור וזה טוב לו אבל לגרום לכוף הציבור שלא מרצונם עתיד ליתן את הדין וכיון שעתיד ליתן את הדין אצל דיין אמת שופט צדק ית"ש א"כ מובן מזה שאין לשמוע לו דהרי אמרו חז"ל במס' ב"ב נ"ח ע"ב כל דיינא דמפקינן ממונא מיני' בדינא לאו דיינא הוא ע"ש:

208

ר״טוהשתא אם מפקי' מיני' ממונא הקל בדיני אדם לאו דיינא הוא לדון בממון אחר שאינו נוגע לאותו ממון שהוציאו ממנו מ"מ כיון שהוציאו ממנו שום ממון בדין שוב לא ידון לעולם מכ"ש זה שמשתרר שלא ברצון הציבור שעל זה הדין עצמו עתיד ליתן את הדין לפני הקב"ה על שציער את ישראל פשיטא דלאו דיינא הוא:

209

ר״יואין ספק שגם הרשאתו מהשר הרשאה בטעות הוא כי אלו ידע כל זה לא הרשה אותו כי שר חפץ חסד הוא ובמשפט יעמיד ארץ ולא בכח וביד חזקה כמפורסם וא"כ אין לו להרב על מה להשען בזה כ"ז כתבתי עפ"י עיקור הדין אך כבר הי' מעשי' כיוצא באלו בדורות הראשונים וגזרו רבותינו על זה והוא בסוף תשו' מהר"מ מר"ב ואעתיק לשונו בקיצור. ועוד גזרנו וכו' שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט וכו' לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים וכו' אם לא שימנו אותו רוב הקהל מפני חשיבותו והעובר על דברינו יהא.. ויהי' כל ישראל מובדלי' ממנו חתומי' ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וחביריהם גדולים וקטנים וכו' וספריו ספרי קוסמים והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו ועל תקנה זו חתומה שמואל בר מאיר (הוא רשב"ם) יעקב בר מאיר (הוא ר"ת) אליעזר בר נתן (הוא ראב"ן) וק"נ רבנים עכ"ל יע"ש. ובס' אורים סוף סי' ג' העתיק ג"כ קצת מהנ"ל וסיים וחובה על רבני זמן לעשות גדר בזה לבל יהי' ח"ו פרוץ מרובה על העומד ואולי יזכני ה' ליישר חילי ולעשות בזה תיקון וצורך שעה להרים בזה דגל תורה ולנער רשעים מן הארץ אי"ה עכ"ל:

210

רי״אואתם אחי אם אמת נכון הדבר שהרב ההוא לא נתקבל ברצונכם טרם שהשתדל לו פקידה מהשר מצוה עליכם לעמוד בפרץ ולהתחנן לפני האדון החסיד הגראף שלכם כי חסיד מפורסם הוא וטוב לישראל ישמע ויאזין לקולכם ולמסור הדבר לדייני ישראל ורצון הקהלה ואת אשר יבחר ה' בו עפ"י הרוב יסכים הגראף עמו ויתמכהו בימין עוזו ותפארתו ויהי' לשם ולתהלה ולתפארת יאריך ימים על ממשלתו ויגדל כסא תפארתו והודו ובימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח ואמת משפט שלום שפטו בשעריכם ואיש על מקומו יבוא בשלום כחפץ א"נ:

211

רי״באחר חיתום שטרות אמרתי אעלה בסנסני השלום יבצעו תמים ויכנסו בפושרי' והרב הזה אשר תורה חתולתו לא יעמוד על דעתו ואתם בני הקהלה עשו אתו ברכה למען לא יורידוהו מכבודו לגמרי ולמען לא יבצע מעשהו זר מעשהו ע"כ יהי' עכ"פ ראש ב"ד יורה וידון אך שם רב לא יקרא עד כי ימצא חן בעיני בני הקהלה ויקבלוהו באהבה ואז ה' ירים קרנו וכסא כבודו ובזה יהי' הפרצה גדורה ה' ישפות שלום ביניכם ואם דעת החסיד הגראף מסכים לית טב מזה ואשרי הדור השומעים לקול מוריהם לטוב גם ה' ייטיב עמהם הכ"ד הבעה"ח שנית:

212

רי״גולדינא נ"ל דכל מ"ש ש"ס ופוסקים ותקנת ר"ת וסייעתו הכל הוא בימים קדמונים שהי' רק לענין לדון בכפי' ולהיות מושל העיר ואינו נוטל פרס מהקהל ולא הי' השר כופה רק פלוני ימשול וזהו מדינא דמלכות רק שאינו מדרך המוסר שהרב יקבל ממשלתו בלי רצון הציבור והמלכתם אך לכוף הציבור ליתן לו פרס והספקתו והכנסות אינינו מדינא דמלכותא כי אלו יכוף המלך לשכור לו דוקא פועל זה למלאכתו ולא פועל אחר זה אינינו מחק המלך וא"כ כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסת הרבנות עפ"י כפיית השר גזל הוא בידו לפע"ד. ישיב ה' שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ויבנה ירושלים על תילה אמן פ"ב יום ב' חמשה עשר בשבט תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

213

רי״דזכות רבו ותורתו יגינו עלי' להטות לבבו לשמוע ולהאזין ויחוננהו ה' לרוממו ולגדלו ולברכו ה"ה הרבני... נ"י:

214

רי״החשתי ולא התמהמהתי להשיב על רוב דברי' אשר ראשיתם להודות לי על שהסגתי ידי אחור מלמסור חרף ביד שכנגדו להאמיסו אך מה אעשה כבר נתהפכה קערה ושלחתי זמורה לידם כי שלחו לכאן ציר בגוים שולח ובתוך אריכות דבריהם שלחו ג"כ מכתב אשר הגיע לידם מק"ק טרענטשין איך האיש המחזיק בידו של מעלתו התפאר שם אצל הגאב"ד דשם ליזול ולמסור לגרש הדיינים מהעיר ולייסר שארי אנשים והגאב"ד התרה בו ומ"מ עודנו עומד בדבורו על זה בקש ממני לשלוח לידם אגרת שערכתי להם כדי להציל נפשם ואספתי אצלי ראשי עמי על גבם הרבני הנגיד מו"ה אברהם הרש לבוב וגם הקצין רה"ק וכולם הסכימו שאיני רשאי לעכב אפי' עיכוב בן יומו להציל נפשות נענה מתוא מכמור ואז הוציא הנגיד מו"ה אברהם הרש נ"י העתק מכתב מה שמסר מעלתו ליד פקיד א' מפקידי עירו שם האריך לשון על הרב המופלג בתורה והצדיק המפורסם כבוד מו"ה זלמן פערלס שהי' אב"ד שם והלעיג על פסקי דינו לפני האדון הלז אשר כל השומע תצילנה אזני' מי שמע כזאת מי ראה כאלה אפי' מקלי דעת מכ"ש מי שרוצה להמנו' פרנס על הציבור ואמרו חז"ל בפ' חלק (סנהדרין צ"ג ע"ב) מפני מה נענש נחמי' על שספר בגנותן של ראשונים שנאמר ופחות הראשונים הכבידו על העם וא"כ לפני ישראל מכ"ש בפליליהם ולהלעיג על פסקי דינו ויושרו ע"כ החליטו שיעשה הנ"ל אשר זמם וימסור הדיינים ושאר אנשי העיר ע"כ מצוה וחובה עלי להצילם באגרותי וגם לא הניחוני לכתוב הפשר שיהי' ראש ב"ד כלל ע"כ כתבתי פשר אחר שיתנו לו ממון ויפייסוהו ברצי כסף וישוב אל מקומו הראשון וע"ז אמרו חז"ל מעשיך ירחקוך ומעשיך יקרבוך:

215

רי״וומ"ש אלי איך שכחתי מעשי' של הרב אב"ד דק"ק סאבאטיש מוהר"ר ישראל נ"י אותם זכרתי ואמרתי להם פא"פ זה המעשה של עכשיו הוא מטה זעמו של הקב"ה לפרוע מכם מה שעשיתם להרב מו"ה ישראל נ"י אתם מאסתם מי שלוח ההולכים לאט הנה הביא עליכם נחל שוטף בזעם אף - - אבל אני בתומי אלך אז עמדתי בכל כחי לימין האמת והצדק בכל האפשרי וגם אעמוד עתה לימין הצדק והיושר יהי' עם מי שיהי' לא אשא פנים לא לתורה ולא לעושר כי אם לאושר וצדק:

216

רי״זואמנם מ"ש להצדיק עצמו על פי הדין לא אכניס עצמי בפלפול עם הבע"ד בעצמו שאינו רואה חובה לעצמו ולא יחפוש כי אם זכיותי' ואפי' שוחד יעור עיני חכמים שלא ימצא חובתו של הנותן מכ"ש שלא ימצא ולא יודה על חובותי' ומכ"ש שיש לו התנצלות רב ועצום שהעניות מעביר אדם על דעתו ועל דעת קונו ה' ירחמהו ויפרנסהו מידו הרחבה בהיתר ולא באיסור ובשגם התנצל שהוא מנוצח מאשתו וגם זה התנצלות לו אבל לא לזכותו בדין בעבור זה כי אין רחמים בדין וגזירת רשב"ם ור"ת וראב"ן לא העתקתי במכתבי החומר שנאמר שם בארור ונידוי ושמתא ושם מיתה רחמנא ליצלן ועוד אריכות דברי' כי יראתי להעתיקו מפני המלשינים והדיינים שהיו פה ראו זה ע"כ הם יראי' להלכד בעונש זה ואלו לא גזרו וגם הי' מותר מה"ד הי' ראוי לגזור כן והנה בעו"ה בדור פרוץ כזה אשר רבו בדרשנים המתפרצים בדרשו' של דופי ונושאים חן בעיני השרים והמלכים כידוע ויקבלו גם התרה מרב החובל הידוע וכיוצא בו ואנשינו פה זוחלי' ודואגים שלא יבואו אנשים שאינם הגונים ויעשו כן בק"ק ס"ה הסמוכה לכאן ושקמו מי ראש פתני' וישחיתו גלילותינו ח"ו ע"כ אין לחפש שום זכות בזה:

217

רי״חומ"ש בסוף דברי' שהמתין עד היום ההוא ולא שחרו פניו להתפשר האמת שהם כתבו שאינם חפצי' בפשר הזה כי דרכו למלוך בחזקה ובגאוה וגודל לבב ואמר מה אני חושש לזה פרשימפלטר אורים ותומים וכן ראיתי מכתבו לק"ק יינק זה שנתיים ביד חזקה אמלוך עליכם כ"ד רבכם אין זה מדת צדיק וחכם וכי לא למד עצת זקני שלמה ועיין סוף מגלה סתירת זקנים בנין וכו' יע"ש א"כ היום תהי' עבד לעם הזה וכו' ולא בכח יגבר איש ותלמידי מרע"ה צריכים להיות ענווים ושפלי רוח ואז יגביהם ה' וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו וטוב הי' לו אם הוא הי' מתחיל עמהם ע"ד הפשר ההוא אולי יכנעו וישמעו ובודאי אם יודה וישוב ויקבל דברי אשר אומר לשם ה' אז אעמוד על ימינו בעז"ה בכל מאמצי כחי אך לא בחיל ולא בכח כי אין בו אך ברוח ה' צבאות אשר יחנני אולי ישמעו לקולי לשום שלום בארץ והנה לוטה פה מכתב אל רה"ק ודיינים וכל הקהלה אם הוא בעצמו ימסור מכתב הזה להם בזה יבינו כי שב מדעתו וישמעו לקולי כולי האי ואולי:

218

רי״טומ"ש שמבקש ממני מחילה אם עשה דבר נגד רצוני בשום פעם לא ידעתי כוונתו אם כוונתו נגד כבודי חלילה וחלילה מימי לא פגע בכבודי ח"ו אדרבא מעולם נהג בי יותרת הכבד הן בבחרותו הן בהיותו מופלא בתורה הן בע"פ הן במכתב ולא עלה זה על הדעת:

219

ר״כואמנם אם כוונתו שעשה נגד רצוני בהנהגתו במדות שאין רצוני נוחה מהם בודאי עשה ועשה ומקצת מהם כתבתי למעלה והם יעידו על השאר וכשם שקשה עונשן של מדות מעונשן של עריות כך גדול שכרן של מדות טובות משכרן של אריו"ת בתורה ומה הבריות אומרים פלוני שלמד תורה אשרי שזה ילד אשרי שזה גידל:

220

רכ״איתגדל בתורה ויראת שמים ויסיר ה' חרון אפו ויושיבהו בכסא כבוד מרום ובמקום שהי' ראשיתו מצער מאוד ישגא אחריתו ואת אשר יאהב ה' יוכיח ומריח מי תורה יפריח ולא יאמין לקול מסית ומדיח ואז על אויביו יתגבר ויצריח ותחזינה עינינו ביאת משיח הכ"ד המדבר לכבוד ה' ותורתו:

221

רכ״בשלום וכל טוב ויברכו במקהלות עה ה' הנאספי' אל עמק הברכה ואקרו"ט דק"ק באנוויטץ ועל גבם ה"ה הנגיד המופלג המפורסם כ"ה יעקב נ"י הערצקיס. ושלום תניינן לאלופים רבנים תורניים מופלגים דייני קרתא יע"א:

222

רכ״גהנה שמעתי לקולכם ושלחתי כמבוקשם ע"י ציר בגוים שולח ועתה הנה יצאתי יציאה דכוותי' בעונה זו יפה לצאת לדורן ולתפלה ולשום דמי מלחמה בשלום. היות כי קבלתי מכתב מהרב דובר שלום ומבקש צדק וענוה ומודה על האמת כי שגגה יצאה מלפני' ואחז"ל בנות ישראל יפות הן והעניות מנולתן ובאמת הרחבתי הדיבור ומלאתי פי תוכחות על כל שגיאות דברי' אשר לא ישרו בעיני ואת כולם נשא וסבל באהבה ומילט העיר בחכמתו לתקן דרכי' ועלילותי' במדות הגונות תרומיות והנה אחרי הוסר כל חלאת הנ"ל הנה הוא נקי וטהור ות"ח וזקני העיר יהיו עמו בכל עצה ותושיה וממילא בשובו והתחרטו על העבר הרי כל האמור עם הס' תשו' מרממר"ב יהפכו לברכות ומאשפות ירום אביון ות"ח כסהו כלילה ועתה אתם אחיי שמעוני וישמע אליכם אלקי' אם גם עתה תעמדו על דעתיכם ולו יהי' שתצליחו ותעבירו הרב הזה מי יבוא אחרי' הלא יאכל חרב בדי' במחלוקות בקהלה כי אלו יאבו ואלו ימאנו ובלאה"נ אם הסר משוגתו של הרב וכפי הנראה לי ראוי שלא לביישו ולחוס על כבודו ועל כבוד תורתו וכבוד רבו הגאון נ"י ואם לא תשמעו ממש אין ראוי ששום רב אחר ימלא מקומו ובלבד שיהי' חרטתו שלמה וישכיל דרכו וכאשר אאמין באמת וכל דבר הנעשה לש"ש ה' עוזר ומושיע ולא תצא ממנה תקלה לפוקה ומכשול ויהי' בודאי לשלום וברכה ולשם ותפארת וכבוד לכם שלא עמדתם על דעתיכם ובאופן שתעשו אסיפה חדשה ותקבלוהו עליכם ברצון ואהבה ויהי' ה' עמכם ויהי' גם קידוש השם בכל גלילותינו ומיני' דהרב ומניכו תתקלס עילאה ואני הנה שולח מכתב זה ליד הרב עצמו פיתוחי חותם ומידו יהי' זאת לכם ומסירתו ליד מעלתכם הוא בעצמו סימנא טבא ומזלא טבא שחזר ונתחרט על כל מה שעבר ועוד יצילהו ה' משגיאות ויהי' עם הלומדים באגודה א' ומיד בבא כ' זה ליד מעלתכם יסירו כל איבה ונצחון וקנאה וישכון ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות יהי' כן ה' עמכם הכ"ד א"נ לנצח:

223

רכ״דשלום וכ"ט לידיד נפשי הרב הגאון המפורסם ערוגת הבשם צדיק ונשגב החרוץ המופלג כקש"ת מוהר"ר יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד דק"ק טרענטשין יע"א:

224

רכ״הדברת קדשו מלהבת אש יראת ה' אשר בקרבו הגיעני ולא הי' צריך לזה וענותנותו הרבני והנה שלוחה לידו פה ב' אגריות יעכ"ה ויקראם וגם לרבות לתנם לקרות לפני הרבני המופלג מו"ה מרדכי ליב נ"י מפני החשד שאני מתהפך כחומר חותם ע"כ ידעו וישמעו התנצלותי וטעמי ונימוקי ויעיין היטב דבר נאה ומתקבל בסוף ס' מלאכת החשבון להגאון מו"ה זרח איידליטץ בפי' ירושלמי בשקלים בוהייתם נקיים מה' ומישראל. והנה על דברי תורה לא השבתי לבאנאוויטץ כלל:

225

רכ״והנה בש"ס דברכות נ"ה גופי' מוכח דיש כח ביד שופט הארץ למנות פרנס אלא שצריך שימלך בציבור מדאמר אין ממנין פרנס אא"כ נמלכי' ש"מ יש מי שממנה אותו אלא שלא יעשה שלא ברצון הציבור אע"פ שעשה שלא כדין עביד אך הפרנס עושה שלא כדין ועתיד ליתן את הדין כמ"ש רשב"א בתשובה ולא שייך הכא דינא דתלוה וזבין דהא עכ"פ דינו דין בלא"ה אלא שנאמר מה שלא יכלו הציבור להעיז נגד רצון המלך הוי מרצונם זה ליתא כמו שהראיתי מהרמב"ם ספ"א מגזילה ומה"ה שם שזהו אונס גמור דהנה ריצוי אונס ופיוס הוי אונס לכ"ע אלא דפליגי רשב"ם ס"ל הוי אונס ואינו כ"כ דנימא אגב אונסא גמר ומקנה נמצא לא קנה וזה הוא דעת רשב"ם ב"ב מ"ט ע"ב ד"ה תימא נחת רוח וכו' אמנם רמב"ן בחי' שם פליג וס"ל דגם אונס כזה אי יהיב זוזי גמר ומקנה אגב אונסא וזה דעת רמב"ן ספ"א מגזילה דאונס ריצוי הוי כמו תלוה וזבין ואיסורא דעביד עביד וכמ"ש ה"ה שם ופלוגתת זו רמזה סמ"ע רס"י ר"ה יע"ש ובנידון שלפנינו לכ"ע דינו דין אפי' לא נימא אגב אונסא גמר נתרצו שהרי עפ"י השר הוקם ודינא דמלכותא דינא אך אפי' אי נימא אגב אונסא גמרי ומקני מ"מ כיון דתחלתו ע"י פיוס וריצוי השר הוקם ולא יכלו להשיב פני' איסורא עביד ועתיד ליתן את הדין כמ"ש רשב"א בתשו' וריב"ש סי' רע"א וניצוד הוא ברשת תקנת הגאונים שבסוף תשו' מהר"ם מר"ב. כהני בית שני דמייתי רמ"א בתשו' סי' קכ"ג והנה דין מינוי הכה"ג הוא עפ"י מלך ואחי' הכהנים כמ"ש תוס' יומא י"ב ע"ב סוף ד"ה כה"ג וכו' ובבית שני נמנו ממלך שלא כדין וע"כ הודו הכהנים ומ"מ הי' עבודתו כשרה התם י"ל כמו שתירץ ש"מ בב"ב ניחא להו דתיהוי להו כפרה ואם לא יתנו מרצונם ממש אינינו כה"ג ועבודתו ביה"כ פסול ע"כ גמרי ומתרצה אבל הכא אין לך אונס גדול מזה וכל פקידת הקיסר אינו אלא מלשון ווינטש ומי יסרב עוד כ' אולי גזירת ר"ת לא קבלו עליהם אלא גזירת רגמ"ה והנה בתקנות הנ"ל תקנו גם כן גזרת נדן יע"ש בתשו' מהר"מ והיא נתקבלה בכל גלילות אין קץ לדברי רוח ה' יתן רוחו הטהור עלינו וישביענו מרב טובו נא יעכ"ה לשלוח ב' האגריות ליד הרב ההוא לבאנאוויטץ ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה לסדר ושכנתי בתוכם תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

226

רכ״זתיתי שלמא רבא מן שמי' וחיים טובים לאחנא בני ישראל יתבי קהלות קדושים במדינת שווייטץ ק"ק ענגידיגען ענגלויא יע"א מי שישכון שמו בביתו הוא ישכן ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות עד נבוא לעיר רבתי בדיעות וה' עליהם יחי' ועל גבם גובה להם ויראה להם ראשית פרנסים ומנהיגים עם יתברכו במיטב תלתא בני חיי ומזוני רוויחא אמן:

227

רכ״חנקרוא נקראתי לעזרת ה' בגבורים מאת ה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג כבוד מו"ה אברהם נ"י אב"ד בקהלות כבודכם בנן של קדושים לאותו צדיק הגאון המפורסם כבוד מו"ה רפאל ז"ל שהי' אב"ד שלכם ומקום שיפול העץ שם יהי' פרי צדיק עץ חיים בנו הממלא מקום אבותיו בחכמה ויראת חטא כאשר מכירו אני מדברי' ושעשועי' דאוריית' שהי' לי עמו בשנים שעברו ולפי מכתבו אלי כתוב הן קם ונתעודד עתה דיין מ"ץ א' בשם מו"ה וואלף בן ר"ל שראוס וקיבל בערכאות שלהם יען הוא בן מדינה הוא קודם להרב המאה"ג הנ"ל אשר החזיק כבר ברבנות בשני הקהלות אלו דברי הרב המאה"ג נ"י:

228

רכ״טהנה ראוי הי' להמשיך ידי מלהיות מושך בעט סופר מאריך אם מפאת המרחק רב אשר בינינו והלא שמה במדינת יש ויש אלקים שופטים גאונים גדולים הסמוכים אל החלול ולהם ניתן ארש ונחנו מה ועוד ריב לא ידעתי איך אחקרהו ולא שמעתי מזה שכנגדו טענותיו ודבריו אך במקום שיש ח"ה אין חולקי' כבוד לרב ורבנים הסמוכים וכ"ע קרובם ומסתמא גם המה הגאונים עשו ויעשו את שלהם ויהי' מה אהי' גם אנכי סניף לעושי מצוה ואקבל שכר כעושי מצוה ואם מפאת ריב לא ידעתי הלא אין אנו חותכים דין ח"ו אלא מבקשים מזה שכנגדו שיעמוד לפני דייני ישראל המרוצים לשני צדדים ועל פיהם יהי' כל ריב ולא יהי' למשא עומס וטורח על שרי מדינה אשר חסו בצלם ולזה אין צריך לשמוע טענת שכנגדו החלוק עליו ע"כ עונה זו יפה לצאת יציאה דכוותי':

229

ר״לואען ואומר אחינו ב"י דעו וראו כי הדיין מו"ה וואלף נ"י שתים רעות עשה, א' במה שרוצה להשתרר עפ"י ארכי שלא ברצון הצבור, ב' שרוצה לדחות הרב המאה"ג ממקום מקום חיותו ועל כל א' משתיהם ראוי שיפסול מלהיות דיין ומ"ץ עד שיחזור ויקבל תשובה על העבר ויתקן מעשיו לעתיד. א' להשתרר על פי הארכי הנה זה לשון תשו' מהר"מ מר"ב דפוס פראג דף קי"ג ע"ב ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהא אדם ראוי ליטול שררה על חבירו לא ע"י מלך ולא ע"י שרים ושופט כדי לעשות ולקנוס ולכוף חבירו לא בדברי שמי' ולא בדברי הבאי כי עושים עצמם פרושים ואפי' צנועים אינם אם לא שימנו אותו רוב הקהל מפני חשיבותם והעובר על גזירותינו יהי' באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ושמה יהי' ויהי' כל ישראל מובדלים ממנו חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם גדולים וקטנים פתו פת כותי יינו יי"נ ספריו ספרי קוסמים והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו עכ"ל וחתום על התקנה רשב"ם ור"ת וראב"ן וק"ן רבנים יע"ש בביאור ובתשובה אחת ביארתי דמשו"ה דייקו בתקנותם והתנו שיהי' ברצון רוב הקהל ומפני חשיבותם משום שפעמים מסכימים רוב הקהל על דייני בור ומי שמקיל להם מגיז להם ואומרים לעץ אבי אתה ע"כ בעי ג"כ מפני חשיבותם ולא תהי' אחרי רבים לרעות ולפעמים איכא אדם חשוב וגדול אלא שאין הציבור חפיצים בו גם זה לא יתכן דלא עדיף מבצלאל בן אורי בן חור שהקב"ה נמלך במרע"ה ומרע"ה נמלך בישראל אם הגון לפניהם בצלאל כמבואר במס' ברכות נ"ה ע"א ע"כ היה תנאי בתקנה הנ"ל שיהי' צירוף שניהם רוב הציבור חפיצים בו גם שיהי' חשוב והגון וכל זה אפי' הי' משתדל ע"י מלך ישראל שהרי יהושוע בן גמלא הי' צדיק גמור כמבואר במס' בבא בתרא כ"א ע"א ובתוס' שם ד"ה זכור וכו' ומ"מ הואיל וקיבל כהונתו ע"י ינאי המלך קורא עליו קשר רשעים במס' יבמות ס"א ע"א ועי' במס' יומא ט' ע"א מונה והולך צדיקי בית שני ששמשו בכהונה גדולה וקורא על אינך שנות רשעים תקצורנה ואינו מונה יהושע בן גמלא בין הצדיקים ההמה ראה כמה עבירה זו עושה ואם כן במגיש משפטו לפני המלך ישראל מכ"ש אם עובר ג"כ על ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם והנה כבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל אורים ותומים סס"ג באורים ס"ק י"ג אשר ז"ל שם הדור אתם ראו ושמעו כמה רב מהעונש יש בזה שניטול שררה על הציבור ע"י שררה ובעו"ה פשתה נגע צרעת ממארת הזה בזמנינו וכמה כרכים נחרבו וכמה בתי מדרשות נדלדלו עי"כ וכמה הריסות בתורה ולומדיה גרם זה וחובה על רבני זמן לעשות גדר בזה לבל יהי' ח"ו פרוץ מרובה על העמד ואולי יזכה ה' לישר חיל לעשות תיקון בזה לצורך שעה להרים דגל תורה ולנער רשעים מן הארץ אי"ה עכ"ל הגאון אורים ז"ל והנה אין אנו מחרימים ומנדים אך הוא הפורץ מנודה מפי רבותינו רשב"ם ור"ת וראב"ן וק"ן רבנים ואנחנו תלמידיהם וא"כ פשיטא שאין ראוי להעביר על חרם גאונים הללו והעובר על דת תורה להשתרר על הציבור אסור לעמוד וליקח תורה מפיו והמעמידו כאלו מעמד אשרה אצל המזבח עד ישוב ויסור יד השרים והסגנים מענין הזה כלל ויניח הדבר כמות שהי' והציבור רשאים ולא הוא:

230

רל״אאלו הנאמרים אם היה עתה תחלת ברירת בחירת הרבנו' והי' זה בא לזכות מן ההפקר ולהשתדל אצל המלך והשרים כיהושע בן גמלא הנ"ל אך שני' קשה מן הראשונה שבא איש רב מופלג מנחלתו ומבית ממשלתו אשר זכה בה מאז פשוט שכל מנויי ישראל אין מורידים שום אדם מגדולתו אפי' סרח ועבר עבירה כדאית' בירושלמי ר"פ אלו מגלחין ומייתי לי' בהג"א פ' אלו מגלחין סמוך לסי' ס"ג באושא התקינו אב"ד שסרח אין מורידין מגדולתו ומכ"ש איש צדיק נקי כפים ובר לבב מי יורידוהו ארץ עש"ע א"ח סי' נ"ג וחלילה מי שלח יד במשיח ד' וניקה ובשגם דאית לי' זכות אבותיו אפי' לא הי' רב שם הלא ראב"ע נתמנה לנשיא במקום גדולים ממנו ר' עקיבא ור' יהושע משום דהוה לי' זכות אבות מכ"ש זה שכבר זכה אביו זצ"ל לישב על כסא רבנות שם מהראוי להשיב בנו אחריו בתחלת מינוי מכ"ש שכבר זכה וישב איך יבא איש אחר להורידו מגדולתו ח"ו ולא יכווה ביתו גחלת נחלת אבותיו הקדושי' אשר בארץ ולא אכניס עצמי עתה בפילפול זה אם הבן יורש כבוד אבותיו בגדולת התורה והרבנות דזה היינו צריכים אם בתחלת המינוי הי' הרב רוצה לזכות מטעם ירושת אבותיו אבל אחר שכבר זכה וכתורה עשו אנשי הקהלה וקבלוהו עליהם ונוהג רבנות שלו במישור זה כמה שנים איך יבא זה וידחהו מגבולו אפי' יהי' רק מלמד או אומנת אחר וזה נכנס בגבול שלו נקרא רשע יורד לאומנת חבירו ולא נעלמה ממני דברי רמ"א בי"ד סי' רמ"ה וש"ך סקי"ד אך עין רואה בגוף דברי מהרי"א ומהרי"ו יראה ויבין כי אין אלו נאמרים אלא בימיהם ולא קבלו הרב כשוכר את הפועל אלא כל ת"ח הנהיג את בני עירו שהי' דר שם וממילא הי' מקבל שכר מגטין וקדושין ושבחא דאתי' ממילא א"כ אם גם אחר בא לדור שם וינהיג גם הוא רבנות מי ימחה בידו ועל זה כתבו על שכר זה אנו בושים כי בוודאי חרפה היא לת"ח לקבל שכר מענייני' האלו וכתיב ואותי ציוה ה' מה אני בחנם אף אתם בחנם וכל זה בימיהם אך עתה שמקבלים רב ולפעמים מקבלים אותו ממקום אחר ושוכרים אותו כפועל ומחוייבים הציבור ליתן לו פרנסתו אלא שהקלו מעליהם והטילו על יחידים בעלי חופה וקדושין והלואי יבטלו זה ויתנו להרב שכירתו מקופתם בריוח ולא יצטרך לכל זה אבל שכבר נהגו כך בכל התפוצה אין אנו בושים משכר ופרס זה כיון שנתמנה פרנס על הציבור המחוייבים לעשות לו פרנסתו וצרכי ביתו ואם אינו רוצה לקבל כדי סיפוקו כופי' אותו לקבל כמבואר ר"פ שני דייני גזירות א"כ אין אנו בושים משכר ופרס הלזה וא"כ זה שבא בגבולו ואפי' יחניף לציבור ויתרצו לו רשע מיקרי ככל היורד לאומנת חבירו ומכ"ש להשתדל בפלילי' ושלא ברצון הציבור הרי זה סירחא כפולה ומוכפלת:

231

רל״בע"כ אקוה שהדיין מו"ה וואלף יאחז דרך צדיקים ולא יעמוד דעתו ויהי' מוצל מאותם העונת הרבים ההמה ומאותם חרמות ועונשים רבים שזכרתי ואם יש לו דין ודברים אשר לא אדע יבחר לו אלקים חדשים דייני ישראל רבנים מופלגים ומרוצים לשני צדדים וכאשר יורו המורים כה יהא וכה יקום וכה יקם ה' את דברו לברך אחריתו מראשיתו ותרב גדולתו במקום ענותנותו וה' ישפות שלום ושלות השקט באהליכם ולא ישמע בכי וזעקה בגבוליכם יהי כן ה' עמכם כנפשכם ונפש א"נ ליראה ה' ולומדי תורתו. פ"ב יום א' מ"ז למב"י תקפד"ל. משהק"ס מפפד"מ:

232

רל״גשלום להרב מו"ה וואלף טריוויס נ"י העדני העצני' יושב בשבת תחכמוני יע"א:

233

רל״דאנכי פה בקרית חוצות לנוח קצת מטרדת הציבור והתלמידי' ה' עליהם יחיו הגיעוני דברי ריבות בשעריו והתנצלותיו ואמרתי לא יאוחר דבר עד שובי לביתי כ"א פה אשיב דבר דבור על אופניו בעז"ה גם כי אין ספריי אתי יהא רעוא דלתאכיל האי תור"ה לשלמא נדה ל"ג ע"ב. והנה מכותלי כתבו ניכר כי לא קרא כל דברי אגרותיי שביד הרב מו"ה אברהם נ"י כי הרע קיבל ממנו והטוב לא קיבל ע"כ העתקתיו ושלחתיו לידו חתום בשמי ולא יקראהו בטעם העליון בשצף קצף כ"א בטעם התחתון כדברי חכמים בנחת ימצא בו טעם ופריו יהי' מתוק לחכו ועליהו לתרופה:

234

רל״הואבוא על סדר דבריו מ"ש שמתחלה לא קבלו הקהל את הרב רק על משך ג' שנים איברא כן הוא ונוהגי' ברוב תפוצות ישראל ואלקים ניצב בעדת אֵל ומנהג אבותיהם בידיהם וטעמם ונימוקם עמם עפ"י מ"ש בש"ע ח"מ סי' של"ג סעי' ג' בהג"ה ובש"ך שם סקי"ז ע"ש ואע"ג דהתם דוקא בשהוא סמוך על שולחן בעה"ב ה"נ כל הקהלה משותפי' זע"ז והשותפי' שכרו להם פועל רב מרביץ תורה ומספיקי' לו דירה ומזונות ולכל הנלוים עליו וכמ"ש רמב"ם פ"ד מה' שקלים הלכה ז' הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם עכ"ל ונושאי כליו לא הראו מקום לדין זה לע"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד לו ולא לשארי ב"ב המרובי' א"כ תקשי בש"ס כתובות ק"ו ע"א דאמרו לא הספיקו אעפ"י שלא רצו וכו' וקשה איך אירע שלא הספיק להם שכר הראשון אי תימא דאייקר פרי א"כ מ"ט לא רצו הרי בתחלה נתמנו על מנת לקבל פרס צרכי גופם מתרומת הלשכה וכיון דאייקר פרי למה לא יקבלו הוספה לפי הזמן אע"כ לא אייקר פרי רק בני ביתם נתרבו ועבדיהם ומשמשיהם ולא רצו לקבל אותו התוספת ומ"מ כופי' אותם לקבל וכיון שכן הוא אין לך לסמוך ע"ש בעה"ב יותר מזה דאפי' נימא ע"ע הבעה"ב חייב במזונות אשתו ובניו ועיין רמב"ן פ' משפטים מ"מ ה"נ הא מחייבי' במזונות כל ב"ב וניזן בעירם ובדירה שלהם וה"ל כע"ע ממש משו"ה אסור להשכיר ביותר מג' שנים:

235

רל״ואיברא הש"ך סיים שם דבס' באר שבע כ' דהתוס' ב"מ יו"ד ע"א חולקי' וע"ש ודברי תוס' הללו צ"ע לכאורה דבתשובה מיימוני' השייך לס' קנין סי' ל"א מייתי הך דפועל יכול לחזור באמצע היום אתי' לן מק"ו מע"ע דיוצא בגרעון כסף ק"ו לפועל שיוצא באמצע זמנו ע"ש ופי' תשוב' מיימ' זו היינו דש"ס אמר פועל יכול לחזור משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וקשה מנ"ל דאי לא יכול לחזור מיקרי עבד וע"ז כ' דע"ע יוצא בגרעון כסף ואם הפועל לא יהי' יכול לחזור בו יהיה כעבד כנעני כצ"ל והרי קמן דע"ע אעפ"י שיוצא בגרעון כסף מ"מ עבד מיקרי ואסור למסור עצמו וא"כ במה יפה כח הפועל שיכול לחזור באמצע היום שלא יהי' נחשב עבד ודברי תוס' תמוהים לכאורה ונלע"ד לחלק דעכ"פ ע"ע א"א לצאת בשום אופן בלי גרעון כסף דקי"ל הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול נמצא מחוסר ממון בפדיונו וה"ל גופו קנוי משא"כ פועל שאפי' אירע שכבר קיבל שכירתו מקודם ואפילו לא ירצה למחול לו מ"מ יצא ויזקוף עליו במלוה כמ"ש בש"ע ח"מ סי' של"ג סעי' ג' הנ"ל א"כ אין גופו קנוי זהו כוונת התוספו' והחילוק הזה בין מחוסר ממון לאין מחוסר ממון מבואר בר"ן פסחים ומבואר מג"א סימן תמ"א סק"ג ע"ש מ"מ נהיג עלמא כסתימת רמ"א ואין מקבלים רב ביתר על ג' שנים:

236

רל״זאבל לא נשמע ולא נראה מעולם דאחרי ככלות זמן הנ"ל יורידוהו ח"ו מגדולתו והתמניותו ולא נכתב הזמן אלא לאפקועי איסורא הנ"ל אבל להעיז בקודש חלילה וחלילה וכשפוסקי' גדולה לאדם פוסקי' לו עד סוף כל הדורות ומעלי' בקודש ולא מורידין ובהא אפי' הט"ז מודה עיי' א"ח סי' רמ"ו סק"ה וסס"י תמ"ה ועיי' תוס' ב"מ ס"ג ע"א ד"ה בשמשך ועיי' בפנים בתשו' משאת בנימין ועיי' כ"מ ר"פ כ"ב מה' מכירה ומצאתי בס' שערי תשובה הנדפס בש"ע א"ח קטן שנדפס בדובנא ושם בסי' נ"ג סקל"א העתיק תשוב' הרמב"ם כתיבת יד וז"ל אין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה עד חזן הכנסת וכו' ואם נתקיים עליו בעדים אין להסירו אם קיבל עליו מה שנתחייב מן הדין עכ"ל ובאמת כן הוא בירושלמי ר"פ אלו מגלחין ומייתי לי' בהגהות אשרי שם קרוב לסי' ס"ג נמנו באושא וכו' והתם משמע דוקא באב"ד אבל לא בשארי מינויים:

237

רל״חוברמב"ם ס"פ י"ז מה' סנהדרין מבואר דראש ישיבה שהורידו מחמת עבירה שוב אין מחזירין אותו ובכ"מ כ' הטעם מפני בזיונו שלא ינהגו בו עוד כבוד ואמנם פני משה בפי' הירושלמי דסנהדרין ר"פ כה"ג כ' הטעם מפני סכנת הסנהדרין שהורידוהו והענישוהו שאם יחזירוהו לגדלותו ימיתם ע"ש כי בלשון הירושלמי דמיירי מנשיא שחטא דהיינו מלך צדקו דבריו של פני משה כי הנשיא בידו להמיתם אבל ברמב"ם איתא ראש ישיבה קשה הדבר לאומרו שימיתם וע"כ נראה כפי' הכ"מ ראה זה חידוש מצאתי שם בירושלמי דמייתי שם קרא דבני עלי אַל בני לא טובה השמועה מעבירים עם ה' ויש להבין כאלו הירושלמי מפרש מעבירים דקרא שעם ה' מעבירים הכהנים בני עלי מהתמניותם על חטאם ויע"ש בפני משה וא"כ הוא יש ליישב ש"ס בשבת פ' במה בהמה (שבת נ"ה ע"ב) ותו' שם ד"ה מעבירם כתיב שבכל הספרים שלפנינו כתיב מעבירים וגם קו' הש"י על גירסות הש"ס והי' נלע"ד דאולי הש"ס פירש הקרא כמ"ש שעם ה' העבירום או מחוייבים להעבירום ממינוי שלהם והמקשן גרס בקרא מעבירָם בקמץ וחסר יו"ד רוצה לומר עם ה' העבירו את שניהם מהתמניות אם כן ש"מ שניהם חטאו וקרי בי' העבירָם בקמץ ותי' לו מעבירים ביו"ד כתי' כנוסחאות שלפנינו בכל הספרים והכי קאמר עם ה' העבירו את מי מהם שראוי להעביר והיינו חפני ולא שניהם ומיושב הכל בעז"ה:

238

רל״טיהי' איך שיהי' להוריד מאומנתו וגדולתו לית דין ולית דיין ויעיי' תוס' יומא י"ג ע"א ד"ה הלכה כר' יוסי דאפי' עבר מחמת סבה ונתמנה אחר תחתיו מ"מ חוזר לשררתו אלא שגם בשני נוהגים כבוד משום מעלין בקודש ולא מורידין ומוכח אפי' עבר מחמת מעשיו כר"ג שצערי' לר' יהושע אפ"ה חוזר לשררתו ויעיי' מה שהקשה שם מהרש"א וכן הקשה מג"א סי' קנ"ג סקי"ט ולפע"ד ליישב דלכאורה מ"ט דר"מ דלא חייש לאיבה וע"כ הוה ס"ל להתוס' דבהכי פליגי ר"מ ס"ל בכל התמניות אין הראשון חוזר כלל לעבודתו כיון שברשות הורידוהו בשעת מעשה ועלה השני שוב לא ירד ורק בכה"ג גזירת הכתוב הוא שהראשון ג"כ חוזר לעבודתו כדיליף בירושלמי דהוריות שמן משחת אלקיו עליו יהי' אני ה' ע"ש נמצא מסתיין דהדר לגדולתו משא"כ בשארי התמניות לר"מ ואמנם ר' יוסי דהלכתא כוותי' ס"ל בכל מינויים שבישראל הראשון חוזר לעבודתו ואין כאן דבר חידוש בכה"ג כי להראשון משפט הבכורה ונהי דמן הדין גם השני לא ירד מ"מ חיישינן משום איבה ושפיר איצטרך למיפסק הלכתא כרבי יוסי ומיושב קו' מג"א הנ"נ:

239

ר״ממ"מ עיניו יראו כי אין שום התנצלות לדחות הרב מו"ה אברהם מהתמניותו בשום אופן כי מה שטען אביו לפני פליליהם בן עיר קודם אדרבא רוב הקהלות מקפידים בענין קבלת הרב שלא יהי' מבני העיר ועיי' תשו' שער אפרים שאחר שקבלו רב מחוץ לעיר ונהג רבנות כמה שנים אח"כ התחתן עם בני העיר רצו לדחותו מרבנות שלו בשביל זה ואין אותה תשובה עתה במחיצתי כי אני חוץ לביתי ואיך ידחה הוא הרב המקובל כבר על שאינינו מבני העיר ואחז"ל אין נביא לעירו, ואם כי בשביל שמעלתו מטופל בבנים ואין לו די סיפוקו רוצה לירד לאומנת חבירו חלילה לו מעול וכי לא ידעו רבנן מאי השלך על ה' יהבך הלא הוא ה' ימציא לו פרנסתו בהיתר ולא באיסור והוא יכלכלהו ואפילו מי שיש לו צעקת לגימא על חברו ודומם שוכן סנה עושה לו דין ועיין פ"ק דגיטין ז' ע"א והוא אין לו צעקת לגימא על הרב נ"י ועוד שנראה שהייתם מפוייסי' או קרוב להתפייס זע"ז בענין הכנסת פרנסה ורק שביקשו שהרב לא ידרוש להם ב' שבתי דריגלי הלא נראה שאין כל מגמת פניהם אלא להוריד לארץ כבודו ומי הוא זה יעמוד לדרוש באתרי' דחברי' כיון שעפ"י דתה"ק הוא ממונה על זה ולא אחר ואפילו אם הרבנים שוים בכל דבר יש לו קדימה על מעלתו כמבואר במס' תענית כ"א ע"ב ורש"י ותוס' שם ד"ה יבוא מנה בן פרס וכו' אבל מה שאביו הגאון זצ"ל ישב על כסא הרבנות והבן ימלא מקומו אחריו בזה לא אטפל כי תלי' באשלי רברבי דמג"א סס"י נ"ג מייתי דברי רמ"ע ותשו' רשד"ם דאין לו קדימה ואמנם בתשובה א' נדפסת בסוף ס' שו"ת רמ"א דפוס אמשטרדם החליט שיש לו דין קדימה ובתשובה אחרת הארכתי בזה [עיין ח"ס חלק או"ח סי' י"ב י"ג]:

240

רמ״אברם נמצא בו במעלתו דבר טוב שדרש ברבים שאין חפץ ברבנות ברוך הוא וברוך טעמו יהי ה' עמו ויהי עליו נועמו וירום כסא כבודו במקום אחר שאינו מסיג גבול עולם אך בכל זה לא יי"ח בזה שהרי כתוב שבכל זאת לא שב מרבית העם מנטות אחריו וגם אביו לא השיב ידו מבלע ולא החזיר דבר שלטון מושל הארץ ופקודתו אומר אני אפי' יסלק הרב מו"ה אברהם א"ע מהרבנות לגמרי וכל הציבור חפצים במעלתו אסור לו לקבל הרבנות כל זמן שיד נכרי באמצע וכמבואר בתשו' מהר"מ מר"ב שבמרדכי ס"פ החובל ומ"ש שם הממוני"ם צ"ל הממאני"ם לפי שנדפס בב"י בטא"ח סי' נ"ג יע"ש ומשם יראה שבכאן עליו לתקן כמו שפסק מהר"ם שם:

241

רמ״בוע"ד אשר האשימני שכתבתי שצריך שישוב בתשובה על ככה וכ' אפי' לולי כל ההתנצלות מ"מ אומר מותר הוא ואינו צריך כפרה והראה בקיאותו בט"ז י"ד סי' צ"ט סק"ט והנמשך מזה הנה ב' תשובות בדבר א' וכי יש להאשימני אם לא חשדתיו באומר מותר הידוע אדע מי שרוצה להנהיג קהל ועם ישראל ה' ישמרם לא ידע כל הדברים האלו הכתובי' על ספר תורת אלקים מפורש ושום שכל אשר הבאתי מספרי קדמונים ולא מלבי אמרתי דבר ולא הוצאתי מסברא כי הכל מפורש שאסור להשתדל בעש"נ שום התמניות ומכש"כ למסור את חברו שאינו בן עיר ושלא לירד לאומנות חברו לקפח במה שכבר זכה וכל מס' הוריות מלא שאין הב"ד מביאי' פר בהוראה אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו משום דזיל קרי בי' רב הוא ואין זה טעות ואז בזמניהם לא הי' כתוב אלא ס"ת מרע"ה ולא ש"ס ופוסקים ועכשיו כל הכתוב על ספרי הפוסקים המפורסמי' נכנס בכלל זה ובמס' שבת קל"ח ע"ב כשאמר ש"ס עתידה תורה שתשתכח מישראל רצה לומר שלא ידעו ככר של תרומה אם הוא ראשון או שני פריך הא נמי מתני' היא ויע"ש פירש"י ד"ה בהדי' כתי' וכו' וא"כ ס"ל דגם מתני' דבימיהם הוה כמו תורה שבכתב שכתובה ומונחת וה"ה ספרי הפוסקים שבימינו ע"כ לא עלה על דעתי שירדו עם ה' לשערים כאלו בעו"ה והרי האמת כן הוא שמעלתו לא טעה ולא אמר מותר רק יש לו התנצלותיו ובאלה טעה אבל אומר מותר לא הי' וגם לא חשדתיו בזה ומוצל אני מאותו עון שכ' מעלתו ובפ"ק דגיטין ו' ע"ב א"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דרב יצחק לאו גברא רבא הוא אין לפקפק עליו דאז הי' כל המימרות מפי השמועה ולא נכתבו על ספר כ"א משניות וגם שם אמרתי דרב יוסף דאמר ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שרטוט ע"ש נ"ל לפרש כך דהנה בהאי דר' אביתר יש לפרש ב' כוונות א' כפשוטו שהאשים הת"ח ההמה ולא מהאי קרא דהרי קרא אאו"ה קאי ולא מייתי קרא אלא לצחות לשון בעלמא לא למידרש מיני' האי דינא אלא מסברא קאמר וכי האי גוני כ' בתשובת מהרימ"ט ח"א אמי שקרא המקרא ואת בני יהודי' מכרתם לבני היונים ע"ש ואינינו עתה במחיצתי לציין הסימן וה"נ דכוותי' וא"כ הי' כוונתו אינו צריך שרטוט דכיון דלא כתבו לדרוש אלא לצחות לא בעי שרטוט כמ"ש הפוסקים אך יש לומר בהיפוך למעליותא כתב שהת"ח קיימו בעצמן על כרחן מקרא זה כי מה להם לעשות ונתפזרנו בין האומות וע"כ יעזוב אדם אשתו ובניו מרחיק נדוד למצוא לו רב ומקום ישיבה והעון על ראש האומות יסובו הגורמים הראשוני' בפיזור הזה וכ' המקרא כפשוטו על האו"ה וא"כ הי' לו לשרטט והנה במה שאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי משכח שכיחי היינו תלמידי' בני הישיבה כדפירש"י לעיל ד"ה מכי אתא רב לבבל וכו' ע"ש ואמנם אם שלא כדין עושי' בני הישיבה בזה דנחתי וסלקי אלא שאין ביד חכמים למחות בידם ואי איישר חיילי דרבנן עתיקא יגזרו עליהם ולא יזניחו ביתם א"כ אין לבנות דין על זה שלא להצריך בפ"נ ובפ"נ דמהרה יתוקן דבר זה ולא יהי' עדים מצויים לקיימו נמצא קשה על ר' אביתר ממ"נ אי שפיר עבדו ת"ח ומשו"ה לא הוצרך בפ"נ וא"כ כ' המקרא לדרוש ממש על או"ה הגורמים הי' צריך לשרטט ומדלא שרטט ש"מ לצחות בעלמא כתבו ולא שפיר עבדו אך צריך בפ"נ ובפ"נ ולא רצה ר' יוסף לחשוד את ר' אביתר באומר מותר שלא ידע הא דר' יצחק ומ"מ דחי אביי דכיון דלא באו דברי ר' יצחק במשנה כ' על ספר אינו חיוב שידעהו ובזה נגמרה תשובתי הראשונה על אשר האשים אותי:

242

רמ״גוזאת שנית מ"ש והחליט דאומר מותר לא צריך כפרה הוא דבר שאין לו שחר ויען כי דברי הלכה זו אינה מבוארת במקום אחד ולהמפלפלים בחריצות היא כעיסה בלוסה מערבבי' הדברים שאינם דומי' וחייבי' משום כלאים ע"כ אבאר הדברי' בעז"ה הנה אומר מותר אינו אונס ולא מזיד לכ"ע אך פליגי אביי ורבא פ"ק דמכות ז' ע"ב לחד מ"ד הוה קרוב לאונס ולחד מ"ד קרוב למזיד פי' תוס' שם ט' ע"א משום דה"ל ללמוד ולא למד מיחשב מזיד והגי' בין אביי לרבא מהופכת בתוס' פ' כלל גדול (שבת ס"ח ע"ב) ד"ה אבל תינוק וכו' כמ"ש מגיני שלמה שם שהי' להם גי' מהופכת מ"מ בין למר ובין למר אומר מותר חייב ומתכפר בכל חטאות שבעולם פי' בין שיהי' קרוב לאונס מ"מ לא הוה אונס דרחמנא פטרי' ובין שיהי' קרוב למזיד אינינו מזיד ממש שלא יתכפר לו בחטאת אלא צריך כפרה ויש לו כפרה ורק בגלות דכתי' בשגגה טובא ממעטי' אומר מותר כמ"ש תוס' במקומות הנ"ל ויעיי' בסנהדרין ס"ב ע"א אך רש"י בשבת הנ"ל פי' דאומר מותר אונס הוא ופטור לגמרי והקשו עליו תוס' וכבר תי' האחרונים דלא הי' כוונתו אלא בתינוק שנשב' בין הנכרי' וגר שנתגייר בין הנכרים דהא בודאי אונס גמור הוא בלי ספק ומ"מ שם בשבת ע"ג ע"ב כ' רש"י ד"ה אלא באומר מותר כגון גר שנתגייר וכו' מבואר מדבריו דאפי' גר שנתגייר בין הנכרים חייב חטאת באומר מותר ולבי אומר לי מדשביק רש"י תינוק שנשבה ונקיט גר שנתגייר ס"ל דלענין ע"ז דוקא הוה גר שנתגייר דוקא שוגג ולא אונס דעכ"פ במה בא להתגייר תחלה וע"כ נודע לו שיש עבודת ישראל זולת טעותו שהי' בו בגיותו ונתן לבו להתהפך לדת אמת וא"כ עכ"פ הי' לחקור וללמוד כל יתר דיני ע"ז ומדלא למד ה"ל שוגג או אפי' קרוב למזיד ועכ"פ לא מיקרי אונס משא"כ תינוק שנשבה או גר שנתגייר בין הנכרים ושגה בשארי עבירות שאינו ע"ז אפשר שלא ידע כלל וכלל הוה אונס כנלע"ד ליישב סתירת רש"י בזה:

243

רמ״דובכריתות במתני' קמייתא רש"י ד"ה ועל לא הודע שלהן וכו' בסוף הדיבור אבל אומר מותר לגמרי וכו' נמי כוונתו כגון תינוק שנשבה ולקמן ג' ע"ב פירש"י ד"ה אלא באומר מותר וכו' ושם בש"ס רב פפא אמר וכו' איכא ב' גירסאות דפליגי בהו באר שבע עם ברכת הזבח ע"ש ונהירנא בחידושי כריתות שבסוף ס' מקור חיים רצה ליישב פסק הרמב"ם דפ' כלל גדול ולע"ד לגירסת ברכת הזבח לא דק ויען כי אין ספרים אתי ואני כותב מפי ע"כ אקצר בזה והבקי ימצא הדברים על מתכונתן:

244

רמ״הבהא סלקינן דעכ"פ מי שלא נשבה בין הגוים ואומר מותר לכ"ע בעי כפרה וסגי לי' בכפרה אדרבא לע"ד צריכי' לעורר ולהזהירו טפי כי לא יחם לבו בקרבו לשוב כעין שכ' רבינו יונה פ"ק דברכות לענין הספיקו' ועוד כעין שכ' תוס' ביבמות פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ וכו' ואע"ג בכריתות י"ב ע"א ד"ה או דלמא וכו' בסוף הדיבור משמע קצת סתירה לזה אבל המעיין יראה דכל דבריהם א' הם דמה"ט אין ממשכני' חייבי חטאות דממ"נ אי בועט בכפרה ולא ניחא לי' בי' הלא לא יועיל לו החטאת ולמה נמשכנו ואם אינו בועט אין צורך למשכנו כי מעצמו יזרז נפשו משא"כ באומר לא חטאתי אבל אינינו בועט בכפרה אלא שסבו' שלא חטא שפיר צריכי' למשכנו נמצא דבריהם עולים בקנה א' ומה שיש לעיי' בדבריהם פ"ק דר"ה ו' ע"א ד"ה יקריב אותו וכו' אין כאן מקומו מ"מ יפה כתבתי דאומר מותר בעי לזרוזי' טפי להבי' כופר לנפשו:

245

רמ״ואמנם אע"ג שצריך כפרה מ"מ כבר כתבתי דפליגי אביי ורבא אם הוא קרוב למזיד או לאונס ופליגי גאונים בגירסת הש"ס ולא איתברר מי סבור קרוב למזיד או מי סבור קרוב לאונס ומזה נולד ספק לתוס' בכורו' כ"ג ריש ע"א אי אומר מותר לבטל אי' לכתחלה אי הוא בכלל מזיד ואסור אפי' בדיעבד או דילמא קרוב לאונס הוא ובכל שוגג הוא ולא קנסוהו חכמים דאע"ג דכפרה צריך לכ"ע וקנס דינו כקרבן כמ"ש תה"ד ופסקו ש"ך בי"ד סי' רמ"ח סק"י ועיי' בית שמואל סי' צ"א סקי"ג לא דמי להכא דהתם אחר שעבר על תקנת הקהלות אתי' הקנס לכפרה משא"כ הכא הספק בעיקור התקנה כיון שאשוגג לא קנסו כלל להך מ"ד א"כ מכש"כ אאומר מותר שהוא קרוב לאונס לאותו מ"ד או דילמא נהי אשוגג גמור לא קנסו מ"מ אשוגג קרוב למזיד קנסו וכמ"ד אומר מותר ואני איני כדי להכריע מ"מ מסברא אומר אפי' אי קרוב למזיד הוא מ"מ למ"ד בשוגג לא קנסו המבטל אינו ראוי לקנוס את זה אעפ"י שהוא קרוב למזיד שהי' לו ללמוד ולא למד דהא עיקור איסור לבטל לכתחלה הוא מטעם שכ' תוס' פסחים למ"ד ע"א ד"ה לשהינהי וכו' דא"כ מה הועילו חכמים וכו' ולע"ד דלבטל יבש ביבש במינו ברוב אפי' באלף לכ"ע איסור דאורייתא הוא בלי ספק מהאי טעמי' גופי' דא"כ איך משכחת לכלב חשליכון ולגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הלא כל א' יערבנו חד בתרי באופן שלא יכיר האיסור ואין זה כוונת התורה ולא פליגי תוס' והראב"ד אי איסור ביטול אי' דאורייתא הוא או מדרבנן אסור רק במבטלו לח בלח בס' שבטל האיסור וכלה ועבר מן העולם בזה איכא למ"ד דמן התורה מותר לעשות כן אבל לבטל ברוב ביבש שהאיסור נשאר בעין בעולם ואפשר לפגוע בגוף האיסור זה בודאי אסור מן התורה ובזה מיושב קו' העולם אהפוסקים דס"ל מותר לבטל איסור מן התורה מאי קאמר ש"ס אציפורי מצורע לא אמרה תורה שלח לתקלה הא אין תקלה דהרי מתבטל ברובא דעלמא וכמדומה לי דקו' זו בשער המלך ולק"מ דביבש ביבש כ"ע לא פליגי מ"מ עיקור הטעם הוא משום דא"כ כל א' יעשה כן ומה הועילה תורה או חכמים בתקנתן וזה לא שייך באומר מותר אפי' אם הוא קרוב למזיד שהי' לו ללמוד וא"כ לדינא צדקו דברי ט"ז י"ד סי' צ"ט סק"ט הנ"ל אך מ"ש והבי' ראי' בתחלת דבריו ממס' שבת מחיוב חטאת אין ראי' אלא שלא יהי' מזיד גמור שהרי חייב חטאת אבל לא מוכח שלא יהי' קרוב למזיד ושלא קנסוהו חכמים מ"מ הדין אמת והמג"א בסי' ק"ח החליט כן בפשיטות לענין שגגת תפלה ע"ש סק"י ועוד בסי' רמ"ח סקי"ח ועוד בסי' שי"ח סק"ג נראה מזה דנראה להו עיקור הגי' דאביי ס"ל קרוב למזיד ורבא קרוב לאונס ופסקו כרבא או גרסי' רבה במקום רבא אלא דא"כ אפשר אין הלכה כאביי במקום רבו רבה אעפ"י שהוא בתרא כמ"ש כ"מ בהלכות נדרים פ"ח יע"ש:

246

רמ״זובמנחות מ"ט ע"א גבי כהנים שפיגלו במקדש מוקי לי' אביי באומר מותר אפי' ס"ל לאביי בעלמא אומר מותר קרוב למזיד הוא מ"מ הכא בהיזק שאינו ניכר לא שייך לחייבו בין לטעמא שלא יהא כל א' וא' הולך ומזיק לחברו דהרי הי' סבור שאינו מזיקו ומותר לשתו' ובין למ"ד כדי שיודיעהו דהא הכא לא כיון לצעורי' לחבריה דאומר מותר לאכול אותו פיגול ואינו מצערו כלל ולא יודיעהו ע"כ פטרוהו בשוגג ואומר מותר ודברי רש"י דב"ק ה' ע"א ד"ה ומפגל ודברי רשב"ם שלהי פסחים יש ליישבם עפ"י סוגי' זו ואין להאריך ובירושלמי דגיטין במשנת כהנים שפגלו עולה בקנה א' עם סוגי' דמנחות הנ"ל והדברי' פשוטים ונער יכתבם דאין זה ענין לכפרה ותשובה דפשיטא דהמפגל האומר מותר שזה צריך תשובה על שעבר בשוגג בלאו דמפגל בקדשים ועיין זבחי' כ"ט ע"ב ולענין תשלומי חברו דוקא איירי התם במנחות הארכתי בזה דעכ"פ אין עלי אשם במה שעוררתיו לשוב אל ה' גם אם הי' אומר מותר:

247

רמ״חומ"ש מעלתו דעביד דינא לנפשי' ע"י עש"ג לא ידעתי כוונתו ועיי' סמ"ע סי' כ"ו סק"א והאורים סי' ד' סק"ה מקיל באלים שאינו יכול להוציא שלו מת"י בדייני ישראל והכא הרי לא קבל מעלתו כלל לפני דייני ישראל למה לא עביד כדעביד הרב נ"י וקרא לעזרתו דייני ישראל ואם לא הי' ציית ולא היו יכולים גאונים סמוכי' לכופו אז הי' נותני' רשות עפ"י מ"ש סמ"ע סי' כ"ו סק"ה והנה שיטת רש"י בגיטין מ"ד ע"א דאפי' לחתום שטר של קנין בעש"ג אסור אם אינינו צורך מצוה או כמציל מידם ותוס' פליגי מ"מ יש לתמוה על יראתו וחכמתו איך קיל בעיניו דבר זה והלא גדודיו יאמרו לו למחר וליומא אוחרא רבי מטונך וילכו ויביאו דבריהם לפני פליליהם ויזניחו דיני ישראל ואז גם כי יזעק וישוע לא ישמעו לו כי יאמרו טול קיסם וכו':

248

רמ״טועל יתר הדברים שבאגרתו לא אענה על ריב ואפי' אם חלילה הי' כתבם לי איש שאינו כערכי לא יהי' לי עסק עם שטנה ועשק כי רחובות יקרא ה' וירחיב לנו ואתהלכה ברחבה ברחבות ים ש"ס ופוסקי' ואין לי פנאי לנצח ולפעול יש פנאי פעולת תורה ויראה ולהציל עשוק מיד עושקו ולעשות שלום כדכתיב בקש שלום במקומו ורדפהו במקום אחר כה אקוה שיזכני ה' ואם מעלתו חפץ בשלום ידום לה' ויתחולל לו ואז יעלהו ה' במות בעל אחז"ל יומא ח' סוף ע"א בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא ע"כ יבצעו תמימים ויכניסו בפושרים אם הרב ידרוש שבת שובה והגדול ידרוש הוא בשחה"מ כדעבדי ר"ג וראב"ע ואבות העולם לא עמדו על דעתם וכן בענינים שבממון הלא נקל למצוא פשר במה שניתן למחילה ומשניכם יתקלס עילאה ותהיו נטורי קרתא ומדינתא קברניטא דספינתא:

249

ר״נוהי' אם שמוע ישמע מאוד ישגא אחריתו ושלום לו ולתורתו כנפש אוהב עבדי ה' ושומרי תורתו. פה יערגן יום ג' אדר"ח אלול תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

250

רנ״אשלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ המופלג בעל פיפיות עומד לתלפיות לו מלתעות כפירים ושיני אריות כש"ת מו"ה יחזקאל סג"ל אב"ד ור"מ דק"ק או"ד יע"א:

251

רנ״בע"ד ב' ב"א שנתעצמו בדין בערכאות של ערביי' והזמין א' מהם את אדם חשוב להעיד לו ובדיניהם צריך העד לשבע ואם מסרב להפטר מהשבוע' איכא ח"ה בין השרים כידוע ומסתפק אם צריך להוציא כל ממונו על זה שלא יביא לידי כך או נסבול אונסי' ויסורי' הנה פר"מ לא העמיק לפרש שאלתו ולא יכולתי להשיב על אשר לא אדע:

252

רנ״גוהנה בב"ק קי"ג ע"ב אכריז רבא דסלקי' לעילא ודנחתין לתתא וכו' ובעי' בגמ' אדם חשוב דמהימן להו כבי תרי וכו' וכ' בשיטה מקובצת בשם הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזיל ומסהיד (יעיי' בחי' אנשי שם בהגה' במרדכי פ"ט דב"ק אות ב') ועוד דספיקא מצד שידונו בע"א כסתם ב"א ויעיד עכ"פ וב"ס אם צריך לשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבוע' לסמוך על דברים שבלב עכ"ל פ"י דפסק לקולא מתרי ותלת טעמי' א' דהוה ספק לקולא לפע"ד הנתבע כמ"ש אנשי שם הנ"ל. ב' דהא אין ברור לו שיאמינוהו כבי תרי דלמא לא יאמינו לו יותר מע"א דעלמא וה"ל לענין ממון חברו ספק וחלול ה' ודאי ואין ספק ממון מוציא מידי ודאי ח"ה. וג' שלפעמים צריך לישבע שאינו יודע וה"ל עובר עבירה בידים לשבע על שקר ולא יסמוך בזה על דברים שבלב כעין נודרי' לחרמי' ובזה הבנתי מ"ש שם בשם רשב"א ואדם חשוב בבי דואר בעי' ולא איפשטא וק' מ"ש בי דואר מדיינא דמגיזתא לענין בעי' זו אע"כ היכי דודאי מוציאי' ממון עפ"י חד אפשר אין להקל אך בבי דואר דאין מוציאי' רק אפשר שיהי' זה חשוב בעיניהם כבי תרי על זה הספק אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל:

253

רנ״דובזה י"ל מ"ש שם בשם הרמ"ה בפריטא אדם חשוב וכו' ועלתה בחיקו הלכך לכתחלה אסור לאסהודי ואי אסהיד לא משמתינן לי' י"ל דמיירי היכי דודאי מהימן להו כבי תרי ולא הוה אלא חד ספיקא דתיקו ולא עבדינן בי' עובדא ולכתחלה לא יעיד ואי עבר לא משמתינן לי' אבל היכי דאיכא נמי ספיקא אי מהימן להו כבי תרי ואפשר ה"ל ס"ס אי נפשיט האיבעי' לקולא ואת"ל לחומרא אולי לא יפסקו דין עפ"י כבי תרי מודה הרמ"ה דס"ס נדחה במקום ודאי ח"ה ואפושי פלוגתא בין רמ"ה לראב"ד לא עבדי' ועוד ע"כ לא אמרה רמ"ה אלא שלא במקום שבועה אבל שצריך שישבע שאינו יודע לא אמרה שהרי כ' שם בתחלת הסוגי' בע"א דעלמא בדיינא דמגיסתא דהיכי דמסרי' אותו לשבועה שאינו יודע אי אזיל אסהיד לא משמתי' לי' דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ע"ש ומכ"ש באדם חשוב:

254

רנ״הוהנה בהרא"ש הגי' לפנינו גבי אדם חשוב ואזיל ומסהיד והיש"ש הגיה ולא אזיל ומסהיד וכבר כתבתי שתלוי' בפלוגתא הנ"ל והטור השמיט הך דאדם חשוב ודברי הרב"י בזה כשגגה שיצא מה' כמבואר לכל מבין ויודע ולכאורה נ"ל דהטור הי' לו הגי' כהרא"ש ואזיל ומסהידי ומדכבר כ' הרא"ש והטור מסברא דנפשי' שאם יחדו הגוי להעיד ה"ל ח"ה אם לא יעיד א"כ תו לא הוה צריך הטור להבי' הך דאדם חשוב דטפי איכא ח"ה באדם חשוב בלא יחדו מהדיוט ויחדו ומוכח דלא כמהרש"ל, ואמנם בגמ' שלפנינו גרסי' בתחלת הסוגי' ישראל וכו' ולא תבעו וכן הוא ברא"ש ופי' התומי' סי' כ"ח סקי"א דלא תבעוהו היינו לא יחדו להעיד הא יחדו להעיד שרי ומפורש דינו של הרא"ש בש"ס ע"ש וא"כ הא קמן אע"ג דכבר התנה הש"ס דביחדו מותר להעיד ואפ"ה איבעי' לי' באדם חשוב ש"מ דלא אתי' מהדדי ודלא כמ"ש לעיל מ"מ לפע"ד נ"ל מה שכתבתי נכון ופירושו של תומי' אינו מקובל ולפע"ד ט"ס הוא בש"ס ורא"ש וצ"ל וקא תבע לי' דאי לא בקש ממנו שיעיד לו אפי' תרי נמי ה"ל מתעבר על ריב לא לו וכ"כ הב"ח ופשוט, לכן התנה הש"ס שהגוי תובע לישראל שיעיד לו, לכן ע"א לשתמיט מיני' ותרי לא משמתינן, ותו איבעי' לי' באדם חשוב, ומדלא איפשטא והי' נראה להרא"ש להקל למד מזה דה"ה ביחדו לסתם אדם נמי ומדמייתי הטור הך דיחדו תו לא הוה צריך לאתויי הך דאדם חשוב:

255

רנ״ווהנה לכאורה יש לעיין כיון דב' עדים יכולי' להעיד להרא"ש אפילו לכתחלה ולהתוס' לא משמתי' וקשה מ"ש ע"א משני עדים כיון שהע"א אומר יודע אני בעצמי כי אמת העדתי ולא הפסדתי כלום נהי שהב"ד אינם מאמיני' לע"א עכ"פ יודע אני שלא הפסדתי לו כלום רק מניעת הריוח מהפקעת הלואה ולא משמתי' על זה ע"כ נלע"ד דמשו"ה כ' בהגה' מרדכי דמשמתי' ולא משלם כלל רק משמתי' על שהחציף נגד התראת ב"ד שהורו שלא יעיד, והענין בזה מבואר דאם הבע"ד מודה שחייב לגוי רק שאומר שרוצה להפקיע הלואתו אין כאן שמתא כמו בשני עדים ואם ע"א רוצה להעיד שקר על חברו פשיטא שצריך לשלם נמי ובהכי מיירי רמב"ם פ"ו מת"ת ושעי"ד סי' של"ד אך הכא מיירי שהנתבע אומר שאינו חייב להגוי וע"א אומר יודע אני שאתה חייב באמת והנה הב"ד ששומעי' דבריהם לא מהימן ע"א נגד זה הנתבע המוחזק בממונו וכופר את הע"א ע"כ הוה גבי דידן כאלו אין הישראל חייב להגוי וזה רוצה להעיד בו שקר (ואין כאן מקום לחייב את הנתבע שבועה בדינינו נגד הגוי שאינו תובעו לפנינו רק אינו עוסקים בדיני איסור והיתר אם מותר להעיד עליו או לא) ע"כ אנו מחלטי' שאינו חייב לגוי ומתרין בשכנגדו שלא יעידו עליו ואם לא ישמע משמתי' לי' על שהחציף נגד הב"ד אבל לא נוכל להוציא ממונו ממנו כי נגד ממון שהוא מוחזק הוא נאמן שהאמת אתו כן נלע"ד ברור בעז"ה ומישבי' בזה כמה פקפוקי אחרונים ז"ל:

256

רנ״זומעתה אומר אני ע"כ לא איבעי' לן אלא באדם החשוב וספון אצל השרים ולהם הי' מהימן כבי תרי אבל לא לדידן אבל אם מפורסם לצדיק דמהימן לב"ד דישראל כבי תרי נהי אי הוה אתו לקמן לדינא לא מפקי' ממונא אפומי' דחד סהדא מ"מ הוה מרענא שטרא אפומי' דלא גרע מבת ר"ח כתו' פ"ה ע"א ויעיי' בסמ"ע ש"ך סי' ט"ו סקט"ו איך נוהגי' בזה"ז מ"מ כשהב"ד שומעים שהצדיק הזה מכחש איש ההמוני הזה ויודעי' בודאי שהאמת אתו עמו והדר' קו' לדוכתי' מה לי א' מה לי שנים הרי אין מפסידו אלא מניע ממנו ריוח הפקעת הלואתו (ויעי' באר הגולה בח"מ סי' שמ"ח אות קטן ה') וא"כ כשיצורף גם לזה ח"ה בין העמי' כיון דאדם חשוב הוא ולפע"ד לא יחלוק אדם מעולם שילך ויעיד ואם הצורך לשבע באמת ישבע ויאמר האמת ואם אולי אח"כ יפסקו עליו יותר מהראוי זה פשוט שצריך העד לשלם מביתו לכשנגדו דה"ל מציל עצמו בממון חברו שמותר אלא שצריך לשלם לו הפסדו אך אם ח"ו איכא למיחש לתוא מכמר ע"י העדות בודאי מוטל על כל הציבור לפדות השבוי הנרדף הזה ומכ"ש שיותר מחוייבי' להכניס עצמם בריש תיגרא שלא יבוא לידי כך ויעיי' בזה תשו' רמ"א סי' פ"ח ויותר אין להאריך מפני הכנסת כלה וה' יעלהו ויברכהו ויצילהו ויסיר ממנו כל תוגה. פ"ב יום עש"ק כ"ה תמוז תקפ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

257

רנ״חשלום וכ"ט לך תלמידי הותיק החרוץ המופלא מו"ה ליפמן נ"י חתן הרב המאה"ג המפורסם מו"ה יוסף נ"י אב"ד דק"ק גוו"ד יע"א:

258

רנ״טאת קולך שמעתי מתוך קן קולמסך והי' לנחת וקראתי לשבת עונג כי תלי"ת נתיקרת בעיני חמיך הרב הצדיק נ"י יהי מכירך ברוך ושמח עם אשת נעורתך היא תורת ה' אשר ארשת לך מעודך עד היום הזה ראה חיים עם האשה אשר אהבת יאהבך ה' ירום קרנך ויגדל כבודך יבריאך ויחלמך אורך ימים ושנות חיים ושלום ישביעך ויראך בישועתו אמן:

259

ר״סאשר כתבת על דברת הרמב"ם פ"ד מע"ז דקטני עיר הנדחת ונשיהם נהרגים א"כ ה"ל שא"א יכול להזימן דא"א לקיים בהו דין הזמה דלו ולא לו ולזרעו כדאיתא ריש מס' מכות וכתבת שהקשה כן למדן א' ומעלתך כ' כיון שדברי רמב"ם נלקחי' מתוספתא שלהי סנהדרי' וכר"א שם א"כ על ר"א תסוב הקושי' הא הוה עדות שא"א יל"ה אלו דבריך, ובאמת על ר"א לק"מ די"ל דס"ל כסומכס ב"ק ע"ה ע"ב ומשמע שם מרש"י ד"ה היכי דאמרי לא ידעי' וכו' דאי מסתפי משום עונש שוב ה"ל יכול להזימו לסומכס וא"כ אע"ג דלא נוכל להמית בניהם רק עצמם מקרי לסומכס יכול להזימם ולק"מ לר"א. אך לרמב"ם תיקשי דהלכה רווחת דלא כסומכס ואיך פסק הוא להרוג טף ונשים והנה במ"ש תוס' ריש מכות נתיישב גם זה ופשוט הוא והיות כי כתבת שהרמב"ם בזה בלאה"נ השיגוהו רודפיו ואמת הוא שגם בשארי דינם שבפרק זה נלאו כל חכמי לב והפר"ח לא עשה מאומה במח"כ וגם הגאון סדר למשנה ז"ל צרור הכתב לקח בידו והלך בדרך למרחוק בחריפות ובקיאות אך לא הרוה צמאון בזה ע"כ אענה מה שחנן אלקי' את עבדו בזה הנה הרמב"ם כ' אחר שנתברר לב"ד הגדול שרובם עע"ז והודחו שולחי' להם ב' ת"ח להשיבם בתשובה ואם לא ישמעו צרים על העיר עד רדתה ומרבי' לה בתי דיני' ויקבלו ב' עדים והתראה על כל א' מהם אם לא יהי' הרוב נידוני' בסקילה וממונם פלט ואם יהי' רובם או כולם הורגים אותם ואת טפם ונשותיהם בסייף וממונם אבד. והנה ראה הראב"ד שכ' שמקבלי' עדים שעע"ז אחר התראה פי' קודם שנשלחו הת"ח כבר עע"ז עפ"י העדאת העדים הללו שהתרו בהם ולא שמעו וא"כ לאיזה תועלת יהי' שלוח ב' ת"ח הלא עכ"פ יבואו עידיהם ויעידו על העבר ויהרגו וזה ברור כוונת הראב"ד בהשגתו:

260

רס״אאמנם להציל הרמב"ם מהשגה זו נלע"ד דס"ל לרמב"ם נהי דכבר נתחייבו סקילה כיחידי' ע"י ע"ז בעדים והתראה מ"מ אותה ההתראה לאו היתה על נשים וטף ולהיות זה דבר חמור מאוד להרוג גם נשיהם וטפם ה"ל סקילה דבר קל לגבם דנוח להם לסקול בעצמם מליהרג בסייף עם נשיהם וטפם ולא יתכן זה בלי התראה ע"כ טרם שנדון אותם כעיר הנדחת צריכי' להתרו' בהם ע"י ב' ת"ח אם ישמעו ויאזינו אע"ג שמ"מ נסקלי' על העבר נשותיהם ובניהם פלט וה"ה ממונם והם בסקילה ואז כשישובו המה מוסרי' עצמם לב"ד לקיים בהם מ"ע של סקילה דהוי להו כפרה ולא צריכי' להבי' העיר במצור כי לא יעמדו עצמם נגד הסנהדרי' אך אם יתנו כתף סוררת יעלו עליהם למלחמה ואז מקבלי' ב' עדים על כל א' לחייבו סקילה כעע"ז ואז אח"כ כשיצורף רוב העוברי' יהפך דינם מסקילה לסייף ולהריגת טף ונשים ולק"מ קו' הראב"ד הנ"ל:

261

רס״בובזה יובן פי' התוספתא סוף סנהדרי' דר"ע טען הא כתי' ונתן לך רחמים ורחמך וע"כ לרחם על הקטנים ור"א אמר גם הגדולים אינם נהרגי' בלי התראה אלא ונתן לך רחמים שיתן אהבת ב"ד בלב קרוביהם של הנידונין ותימה טענו לו בחטין והודה לו בשעורין מה זו תשובה שהגדולי' אינם נהרגי' בלי התראה אבל להנ"ל ניחא בהא פליגי ר"ע ס"ל שאין שולחי' ב' ת"ח להתרות בהם שנית והשתא נהי שהי' התראה לכל א' ככל עע"ז מ"מ ה"ל מותרה לדבר קל ואינינו מותרה לדבר חמור להריגת טף והשתא אע"ג שמצינו עונש טף באנשי יבש גלעד מ"מ לא יתכן להרוג עם רב בלי התראה ואולי האבו' היו חוזרי' בהם כשמעם הריגת הבנים או' שהי' מחזירים האבות למוטב שהי' בוכים ומתחננים לפניהם והרי כתי' ונתן לך רחמי' ולא להתאכזר על נפשות הללו וע"ז השיב ר"א אה"נ שצריכי' התראת ב' ת"ח ואז יהרגו הטף ונשים ולא זולת ואין כאן שוב ק' מונתן לך רחמים:

262

רס״גומיושב ק' תוס' סנהדרי' מ"א ע"א שהקשו מנ"ל דעיר הנדחת בעי התראה דכיון דחמיר דממונם אבד לא בעי נמי התראה ולק"מ להנ"ל דודאי אותה ההתראה של ב' עדים והתראה לכל לאו היינו התראת עיר הנדחת דהוה התראת ע"ז לסקול בעליו ומהא לא מיירי ש"ס לעיל מ' ע"ב וזה לא נקרא עיר הנדחת אלא עע"ז אלא שסופו להסתעף ממנו עיר הנדחת כשיצורפו רובם שעברו בעדים והתראה והש"ס מ' ע"ב דקאמר עיר הנדחת בעי התראה היינו התראת ב' ת"ח שעי"ז נעשה עיר הנדחת ועל זה יהי' קו' תוס' מנ"ל דבעי התראה כלל דלמא משום דחמירי לא בעי התראה וז"א נהי דעוברי' חמירי אבל הנשי' והטף אפי' נימא שגם המה גרמא בניזקין כמ"ש פר"ח מ"מ קילי בעונש מכל שארי עבירות ואיך יהרגו אפי' לטפל בעלמא בלי התראה לבעלי' הראשוני' העוברי' אולי ישובו וינצלו הם וכק' ר"ע לר"א באמת ועל זה החליט ש"ס דעיר הנדחת בעי התראה וזה ראי' ברורה לרמב"ם דהלכה כר"א דהא עכ"פ מפורש בתוס' דהתראת עיר הנדחת תלי' בפלוגתא דר"א ור"ע וכיון דפשיטא להש"ס סנהדרי' מ' ע"ב דעיר הנדחת בעי התראה ש"מ דהלכה כר"א דטף נענשי' ולפ"ז נ"ל הא דאמרי' בדף קי"א סוף ע"א לאחר שצריך עדים והתראה לכל א' וא' היינו לומר אף ע"ג שהתרו בהם ב' ת"ח בכלל לא מהני זה אי לאו דאיכא נמי ב' עדים המעידים לחייבו סקילה ושוב אי עברו גם אהתראת ב' ת"ח נדוני' כעיר הנדחת אבל בהתראת ת"ח לחוד לא סגי:

263

רס״דובזה אתי כל דברי רמב"ם שפיר:

264

רס״האך הא קשי' לכאורה במה שפסק הרמב"ם כריש לקיש דסנהדרי' קי"ב דמרבה להם בתי דינים ודלא כר' יוחנן והיינו טעמא משום ק' הש"ס אי אתה מוציא עיר הנדחת לשעריך אלא לב"ד הגדול דלר"ל יוצדק תי' הש"ס דגמרי דיניהו בב"ד הגדול משא"כ לר' יוחנן דדוחק הוא לומר שאותו האחד או המיעוט האחרונים שנידונים בסיף שעליהם יוצדק אבל אי אתה מוציא עיר לשעריך שהרי אין כאן אלא יחיד או איזה יחידים אע"כ כר"ל זהו מה שנראה לכאורה בדעת הרמב"ם בזה לפי מה שיש להבין ממגדול עוז שסמך עליו אכ"מ בזה אמנם לרמב"ם לשיטתו קשה כיון דגם הטף והנשים נהרגי' א"כ נהי שהמחצה כבר הומתו בסקילה מ"מ אח"כ כשישלי' האחרון להרוב ונעשו עיר הנדחת שוב הורגי' הטף והנשים של אלו הנסקלי' ושייך שפיר גם לר' יוחנן אי אתה מוציא עיר הנדחת לשעריך אלא לב"ד הגדול שהרי עדיין רוב העיר קיים הנשים והטף וא"כ מה ראה רמב"ם לפסוק דלא כר' יוחנן וצ"ע לכאורה והנלע"ד בדוחק דס"ל לרמב"ם דלר"א הטף נהרגי' ה"ל עדות שא"א יכול להזימן שהרי אין טף של עדות נהרגי' אע"ג דאפי' לפי תי' קמא דתוס' ריש מכות י"ל דוקא מלקות במקום מיתה לא הוה כאשר זמם משום דכתי' נפש תחת נפש אבל הכא דעכ"פ נהרגי' ונותני' נפש תחת נפש אע"ג דלא מקיים לגמרי בזרעם הוה שפיר נפש תחת נפש מ"מ הכא י"ל דהמיתה בעצמה הוה כמו מיתה חמורה טפי במה שהורגי' גם טפם ועמ"ש תוס' סנהדרי' נ' ע"א ד"ה קסברי' וכו' דע"י אבידת ממון נעשה סייף חמור כסקילה ק"ו בן בנו של ק"ו שע"י הריגת הטף נעשה סייף חמור טפי הרבה מסקילה ולא שהחומרה טפילא בעלמא אלא שנטילת הנפש בעצמו חמורה טפי כשעוקרי' אותו מן השרש להכות אם על הבנים ואותו ואת בנו ביום א' וכיון שא"א לקיים זה ממש אצל העדים לא ה"ל נפש תחת נפש וה"ל עדות שאאי"ל. ומיהו לריש לקיש לא קשה מידי כיון שעיקור עדות כל כת וכת לא בא אלא לסוקלו ולא לאבד בניו ולזה הוה יכול להזימו ואם שוב רובם נתחייבו סקילה ונשתנו דינם מסקילה לסייף אבידת ממונם וטפם אבל לר' יוחנן קשה דהרי אותן שנתחייבו סקילה כבר נסקלו ואותו האחד הבא להשלים עליו מעידים מתחלה להורגו בסייף ולאבד טפיו וה"ל עדות שאאי"ל ודוחק לומר דעכ"פ אם יארע אחר שכבר נסקלו הראשונים יוזמו עדים הראשונים איגלאי מילתא למפרע דאין כאן עיר הנדחת ואותו האחד שבא להשלים ידון בסקילה ובניו נמלטים וה"ל עדות שאתה יכול להזימו ז"א דאז יטענו אנחנו להשלימו ולחייבו סייף באנו ולא סקילה וא"כ קשה על ר' יוחנן כנ"ל וצ"ל ר' יוחנן באמת כר"ע ס"ל דקטני עיר הנדחת וה"ה נשיהם פטורים והוה שפיר עדות שאי"ל ולפ"ז ממילא מוכח שאין הלכה כר' יוחנן בהא חדא מדהלכה כר"א לגבי ר"ע בהא מש"ס דלעיל מ' ע"ב כנ"ל ממילא אין הלכה כר' יוחנן דאתי' כר"ע ועוד דקשה קו' הש"ס אי אתה מוציא עיר לשעריך דליכא למימר דקאי אאותן מיעוטן אחרונים דלא יצדק עליהם לומר עיר והטף והנשים הלא בלא"ה פטורים וא"כ אין הלכה כר' יוחנן וצדקו כל פסקי הרמב"ם בעז"ה. פ"ב יום ה' ח"י שבט תקפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

265

רס״ושלום להרב המסובל כבוד מו"ה יוזפא נ"י:

266

רס״זראיתי קושייתו ברש"י דפ' השוכר את הפועלים באגדה דר"א בר"ש דאמר ההוא גברא הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביה"כ ופירש"י דמיתתו בסקילה וכל הנסקלין ניתלין והוקשה למעלתו דהא דלא כהלכתא דקיי"ל בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ה ע"ב) דאין נתלה אלא המגדף והעע"ז ע"ש והדין עמו בזה דגם בחומש פירש"י כן פ' תצא והקשה עליו רמב"ן כן ועיי' מה שהאריך ברא"ם בזה:

267

רס״חאמנם לקושייתו נ"ל בהרווחא עפ"י מה דאמרי' במנחות ס"פ ישמעאל ראבר"ש בשיט' ר"ע רבו של אביו אמרו ע"ש נמצינו למדין דמסתמא דמילתי' ראבר"ש נגרר אחרי דברי אביו ר"ש שנגרר אחרי רבו ר"ע ומבואר בשבועות כ"ו ע"א דר"ע ששימש נחום איש גם זו דדריש כל התורה בריבוי ומיעוט וריבוי איהו נמי דריש ומה שקשה מזה הלכתא אהלכתא בכמה מקומו' ומבואר שם בתוס' ד' ע"ב ד"ה ר"ע והאריך בפר"ח לי"ד סי' פ"ד ולפי הנחה הנ"ל גם ראבר"ש דריש בריבוי ומיעוט וריבוי ומאן דדריש בריבוי ומיעוט ורבוי ס"ל באמת כל הנסקלין ניתלין כמבואר בסנהדרין מ"ה ע"ב הנ"ל וא"כ יפה פירש"י לדראבר"ש דהסוגי' קיימי כוותי':

268

רס״טאיברא דברי רש"י בלא"ה צריכי' ביאור הא כל הנסקלין ניתלין היינו אחר שהומתו בסקילה ניתלין על העץ אבל להמיתם בתלי' לא שמענו ולזה י"ל דלא באנו אלא להפיס דעתו של ראבר"ש שלא יצא מכשול מת"י וכיון דמיתת תלי' הוא חנק וקיל מסקילה דאפילו לר"ש דסקילה קיל משריפה וחנק חמור מהרג מ"מ חנק קיל מסקילה נמצא במה שגרם לזה שנתלה ע"י המלכות לא גרם לו רע שהרי הי' חייב אפי' סקילה ובכלל מאתים מנה ורק התלי' הוא שגרם לו יתר על דינו לכן פירש"י דהא כל הנסקלי' ניתלין ואלו הי' נסקל בב"ד נמי הי' נתלה נמצא לא יצא תקלה מתחת ידו של ראבר"ש:

269

ר״עאלא דאכתי קשה הא בב"ד כתי' לא תלין נבלתו על העץ והכא הי' תלוי ועומד ע"י המלכות וגרם לו ראבר"ש טפי מעונשו הראוי ואולי י"ל דלכאורה הא דאמרי' בסנהדרין כ"א ע"א ר"ש דדריש טעמי' דקרא לא יסור את לבבו למה לי אלא אפי' א' ומסירה לבבו ע"ש וה"נ הא דכתי' כי קללת אלקי' תלוי לר"ש ל"להא בלא"ה נדריש טעמי' דקרא לכל מר כדאית לי' או משום שידברו הבריות בברכת אלקים ובעבודה שעבד פלוני לע"ז וכמו שהאריך רמב"ן או למ"ד כל הנסקלי' נמי נדע מסברא כמ"ש משל דשני אחים תאומים דפירש"י אע"כ לר"ש נהי דמרבוי ומיעט דריש כרבי' ר"ע דכל הנסקלין נתלין מ"מ כי קללת אלקים תלוי מפרש אברכת אלקי' ועע"ז לומר דכולן נתלין אבל לאו דלא תלין ליכא אלא במקלל ועע"ז שגורם לבריות לדבר מחלול ה' אבל כל הנסקלין מלינין על העץ ואפי' אי על מת דעלמא עובר על לא תלין מ"מ בעוברי עבירה לא חס רחמנא אלא במגדף ועע"ז משום ח"ה כי קללת אלקים תלוי וראבר"ש כאבוה ס"ל וא"ש ועדיין צ"ע:

270

רע״אמ"ש מעלתו מש"ס חולין קל"ד ע"א לק"מ דפשוט דמתנה ותרומה חד דינא אית להו למ"ד קדשה לשעתה ולע"ל שניהם דאורי' בזה"ז ולמ"ד לא קדשה שניהם דרבנן וכמ"ש רמב"ם פ"א ממתנת עניים. פ"ב יום ב' ד' טבת תקע"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

271

רע״בהרמב"ם פי"ד מסנהדרין הלכה ח' פסק דכל חייבי מיתות אם אינן יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתי' בכל מיתה שיכולי' להמיתו אבל דוקא בלא נקטעה יד העדים לבר מרוצח דאפי' נקטעה יד העדים נמי ממיתי' אותו ע"י כל אדם וכ' ה"ה דס"ל להרמב"ם דילפי' כל חייבי מיתות מרוצח לענין שממיתי' בכל דבר ולא הוה ב' כתובי' אלא לענין להמית ביד כל אדם ואהא קאי סוגי' דסנהדרי' מ"ה ע"ב ע"ש ובלח"מ והקשה להרב הנגיד כבוד מו"ה געץ אופנהיימער נ"י שהוא נגד ש"ס ערוך סנהדרי' ע"ב ע"ב גבי בא במחתרת דכתי' והוכה ומת בכל מיתה שיכול להמיתו ואמרי' התם דאי לאו דכתיב ריבוי והוכה ומת לא הוה אתי' מרוצח שממיתי' אותו בכל מיתה משום דהוה רוצח וגואל הדם ב' כתובי' ע"ש א"כ מוכח להדי' דהשני כתובי' קאי נמי להמיתו בכל דבר כי היכי דקאי אלהמיתו בכל אדם ע"ש וק' גדולה היא לכאורה. ושוב מצאתי בתשו' חו"י סי' קס"ז דף קנ"ז ע"ב כ' בין שני חצאי עגולים וז"ל ומ"מ צ"ע ברמב"ם פי"ד מסנהדרי' ובש"ס סנהדרין פרק ו' מ"ח דף מ"ה וע"ב ע"ב עכ"ל בחו"י הנ"ל ובלי ספק שיתכוון לקו' הנ"ל ועמ"ש הרב תי"ט סוף מס' סנהדרי' ד"ה שכל הזוממין וכו':

272

רע״גהעתק שכתבתי על קושי' הנ"ל:

273

רע״דמופלא שבאנשים חכם חרשים בנן של קדושים נגיד הישישים הטפסר הרבני החרוץ המופלא כש"ת מו"ה געץ נ"י אופנהיימער:

274

רע״היום אתמול כ"י הגיעני נועם מכתבו עם מה שעלוט בתוכו על נכון ובו בפרק הייתי מבשר בקהל רב המון תלמידים ולומדים קושייתו דפר"מ אמרתי בשמי' בבי' מדרשא האמנם כמדומה לי שכבר רמז עלי' הגאון בתשו' חו"י סי' קס"ז דף קנ"ז ע"ב שכ' שם בין שני חצאי עגולה וז"ל וצ"ע ברמב"ם פי"ד מסנהדרין מש"ס סנהדרין פו"ח דף מ"ה וע"ב ע"ב עכ"ל:

275

רע״וולא אמנע מלהציע לפניו מה שנלע"ד לפי חומר הקו' ע"ד האמת ולא ע"ד הפלפול הנהוג והוא כי לפי המונח ע"כ נאמר שיש לו לרמב"ם שום ריבוי המורה על כל מחוייבי מיתות ב"ד שיהי' נדוני' בכל דבר וכאשר יבואר לקמן אי"ה ולפ"ז כדהוה מקשה למה לי ומת בכל דבר ניליף מרוצח הה"נ דהו"מ להקשות סתם נילף מכל מחוייבי מיתה שממיתי' אותם בכל דבר להרמב"ם אלא משום דהו"מ למימר אה"נ אלא דה"מ דן מינה ומינה מה התם לא יומת אלא עפ"י עדיו ה"נ לא יומת אלא עפ"י בעליו ואע"ג דכתיב והוכה בכל היינו לענין מיתה הכתובה בו אבל להמיתו בכל דבר דזה לא כתיב גבי דמחתרת אלא אתי משארי מומתי והתם דוקא בעי' קרא כדכתי' וכי האי גוני מצינו דן מינה בשבועות ל"א ע"ב ומשו"ה מייתי הש"ס ממות יומת דרוצח דנהרג בכל אדם ובכל דבר ושפיר הו"מ למילף מחתרת מני' שיהרג בכל אדם ובכל דבר וע"ז משני שני כתובי' מרוצח וגואל הדם ר"ל דשני כתובי' שאין כל אדם ממיתי' בכל דבר אלא ברוצח ומשו"ה איצטריך ומת שיה' הבא במחתרת ג"כ נהרג ע"י כל אדם ובכל דבר וכהרמב"ם ולק"מ:

276

רע״זולהיות כי אני אוהב לחקור כל דבר אחר שרשו עיינתי בגוף דברי הכ"מ ולא נהירי' כלל במח"כ כי לפי דבריו בעיר הנדחת נמי יהי' נידוני' בכל אדם דבב"מ ל"א ע"ב איתא נמי גבי הכה תכה בהאי לשנא ממש שאתה יכול להמיתם וכו' וע"ש ועוד מה לי ריבוי דמות ימות דרוצח דניליף מני' בכל דבר ובכל אדם ומ"ש הכה תכה דעיר הנידחת דלא ניליף מני' אלא כל דבר ולא כל אדם וכן מות יומת דמיהם בם דנסקלי' המבואר בסנהדרין נ"ג ע"א ולא לשתמיט שיהי' נדוני' בכל אדם:

277

רע״חע"כ נלפע"ד דהרי תוספתא מבוארת היא פי"ב מסנהדרין מובערת הרע מקרבך שזה כולל לכל המומתי' בב"ד שימותו בכל דבר והיא מובא' בתוס' ריש מכות ד"ה כל הזוממי' עפ"י גי' מהרש"א שם וס"ל להרמב"ם דודאי הכה תכה דעיר הנדחת לא מייתרא משום דעיר הנדחת משאר חייבי מיתות לא אתי' שכן חס רחמנא עלי' והוציאם מסקילה לסייף דשארי עע"ז בסקילה והיינו בסייף וכן שארי חייבי מיתות לא אתי' מעיר הנדחת משום שממונם אבד וסברות אלו מבוארי' ר"פ ד' מיתות וס"פ חלק ואמנם מות יומת דרוצח ומות יומתו דנסקלי' מיותר והנה הך בריתא דמות ימות המכה רוצח הוא היא בריתא דספרי פרש' מסעי וי"ל דס"ל להך ברייתא מותרה לדבר חמור לא הוה מותרה לדבר קל ואיצטריך ובערת הרע וכו' להמיתו במיתה הקלה יותר ממיתה הכתובה בו ואכתי לא הוה ידעי' מיתה החמורה לכן גלי נמי מות יומתו גבי נסקלי' להורות אפי' במיתה החמורה נמי ואמנם אכתי ה"א דוקא מיתה החמורה שהיא מד' מיתות ב"ד דהרי סתם ספרי ר"ש דס"ל שריפה חמורה מסקילה ואיכא בנסקלי' מיתה החמורה שהיא מד' מיתות ב"ד ואכתי לא ידעי' להמיתו בחמורה שהיא חוץ לד' מיתות ב"ד משו"ה כ' רחמנא מות יומת גבי רוצח לרבות אפי' בכל מיני מיתות שבעולם וזו היא סברת תוס' ריש מס' מכות וא"ש בריתא דספרי הנ"ל אמנם לדינא הא קיי"ל מותרה לדבר חמור הוה מותרה לדבר קל ומבואר מתוס' סנהדרי' מ"ה ע"ב דאי הוה מותרה לדבר קל לא צריך קרא להמיתו במיתה קלה ומשמע אפי' במיתה קלה מחנק שהיא חוץ לד' מיתות ב"ד כמבואר בכתובות ל"ג ע"א דמותרה למיתה הוה מותרה אפי' למלקות וא"כ לא צריכי' קרא להמיתו במיתה הקלה מחנק וע"כ ובערת הרע אתי להמיתו במיתה החמורה ממנו וא"כ מות יומת דנסקלי' לרבות במיתה החמורה שהיא חוץ לד' מיתות ב"ד דהרי קיי"ל סקילה חמורה ואין בתוך ד' מיתות ב"ד שום מיתה למעלה מסקילה וע"כ אלמעלה ממיתת ב"ד קאי וא"כ לדידן אייתר מות יומת דרוצח וע"כ אם אינו ענין להמיתו בכל דבר תנהו ענין להמיתו בכל אדם והיינו דמייתי בסנהדרי' מ"ה ע"ב הך קרא אנקטעה יד העדים אע"ג דהש"ס מייתי לשון הבריתא בספרי דמפיק מני' להמיתו בכל דבר אין בכך כלום כן דרך הש"ס לאתויי' ברייתא כצורתה והיא לר"מ לשיטתו ומ"מ לדידן לא צריכא קרא אמיתת כל דבר אלא להמיתו בכל אדם ומשני הש"ס דה"ל הך קרא עם קרא דגואל הדם ב' כתובי' וא"ש וראיתי בקרבן העדה בירושלמי ריש מכות דמייתי ספרי דמייתי ב' כתובי' בגואל הדם גופי' א' מונתנו אותו ביד גואל הדם ונתנו אותו לרבות כל אדם ואידך הך קרא דהש"ס וע"ש ולפי הנ"ל ניחא דלשיטת הספרי איצטריך מות יומת לגופי' להמיתו בכל דבר שחוץ לד' מיתות משום הכי המציא ב' כתובי' אחרים שלא ילמדו מרוצח להרוג בכל אדם וש"ס דילן סגי לי' בשני כתובי' מות יומת עם חד קרא דגואל הדם כנ"ל ואידך קרא לא דריש הש"ס להך דרשא כנ"ל ע"ד נכון בדעת הרמב"ם קרוב לפשט ואשים קנצי למילין ואסיים בכל חותמי ברכות באהבה רבה. מ"ד יום א' א' דר"ח אלול תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

278

רע״טכשחר פרוס על ההרים קרנו ומזלו ירים ה"ה האברך המופלא ומופלג חרוץ ושנון כש"ת מו"ה אהרן פולדא נ"י:

279

ר״פיקרת מכתבו הגיעני על נכון היום הזה ומהתימה על איחור הדואר מהתם להכא ואשר דבר טוב אודת שארו הנה לא שמעתי עד כה ועתה עיניו לנוכח יביטו באגרת אשר לוטה פה ואחרי קוראו יחתמנה וימסרנה ליד - באופן שלא יהי' ניכר שנקרא האגרות ממעלתו והלואי ישמעו לקולי ויעשו דברי פירות:

280

רפ״אומאי דבדק לן במ"ש תוס' כתובות ל"ב סוף ד"ה דאין לוקה ומשלם וכו' דלר"ע לית לי' לוקה ומשלם וקשי' לי' מתוס' ב"ק צ"א ריש ע"ב שכ' לר"ע דאמר התם אחרים שקצצו נטיעותיו חייבי' דאע"ג דחייב מלקו' משום ואותו לא תכרות אפ"ה חייבי' לשלם דאתי' כר"מ דלוקה ומשלם א"נ בלא אתרו בי' והנה סוגי' דכתובות אתי' לרבה אליבא דריש לקיש דאית לי' חייבי מלקות שוגגי' פטורי' ואזדא לי' תי' דלא אתרו בי' וליכא לשינויי אלא דס"ל לר"ע דלוקה ומשלם וכ"כ שם בשיטה מקובצת בשם רשב"א בהדי' דלר"ל צ"ל דס"ל לוקה ומשלם וא"כ איך כ' התוס' בכתובו' דלר"ע לית לי' לוקה ומשלם וכ' מעלתו דדוחק בעיניו לומר דסיפא והקוצץ נטיעותיו לאו ר"ע היא אע"ג דמשמע כן מלשון תוס' ורשב"א דר"מ היא מ"מ זה דוחק בעיניו אלו דבריו דפח"ח:

281

רפ״בואומר אני מעולם לא נתכוונו תוס' ורשב"א דהקוצץ נטיעותיו לא אמרו ר"ע אלא כלפי שאמרו שם בב"ק תנאי היא אליבא דר"ע דר"ע דברייתא ס"ל מותר לחבול בעצמו ור"ע דמתני' אוסר נמצא לתנא דברייתא לא אמר ר"ע דבר זה מעולם וה"נ י"ל סתם מתני' ר"מ היא והוא תני לי' בשם ר"ע דחובל בעצמו חייב ואיהו תני נמי בשמי' דקוצץ נטיעותיו של חברו חייב משום דלוקה ומשלם ולאינך תנאי לא אמרו ר"ע מעולם ובזה נתישבה קצת קו' דמעלתו:

282

רפ״גוהנראה דרש"י נשמר מקו' תוס' וכ' במתני' דקוצץ נטיעותיו אינו רשאי משום בל תשחית ולא כ' משום אותו לא תכרות דמייתי ש"ס במכות וכבר הרגיש בזה בתי"ט והנלע"ד דלא תשחית כולל כמה דברי' וענינים ואין לוקה על לאו זה דה"ל כלאו שבכללות אבל לאו דממנו תאכל ואותו לא תכרות מיוחד לעושה פירות לחוד ועל זה לוקין ומשו"ה בש"ס דמכות דפריך לחשוב נמי מלקות בקוצץ אילנות טובות ומייתי אזהרתי' מאותו לא תכרות ולא מרישא דקרא דלא תשחית דההוא כולל כל מיני השחתה אפי' אילנות שאינם טובות ואפי' מקרע על המת יותר מדאי וכדומה ואין לוקין על זה ועיי' רמב"ם פ"ו ממלכי' ודלא כמשנה למלך שם ואמנם במשנתינו לא תנן הקוצץ אילנות טובות אלא נטיעותיו ואפי' לא טעיני קבא רק כיון שעשה דרך כעס והשחתה עובר מיהו על בל תשחית ומלקות ליכא וממונא איכא ולק"מ קו' תוס דב"ק וא"כ תוס' דכתובו' סבר כרש"י דב"ק על תוס' ורשב"א דב"ק לא תקשי קו' תוס' דכתובות לימא ש"ס מתני ר"ע היא כבר כ' מעלתו דאפשר מסברא ידעי' דבקנס מיקטל ומשלם ויעיין ט"ז י"ד סי' קט"ז וכבר עמד עליהם שילת יעב"ץ חלק א' סי' ע"ו יע"ש:

283

רפ״דאיברא תמי' מילתא קצת מי הביא לרש"י ורשב"א לדחוק בכל זה יעי' ב"מ צ"א אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ופרש"י וראב"ד ובש"מ בשם רשב"א ג"כ דחיוב גמור איכא עליו אלא הואיל ולא ניתן רשות לדונו בשני דיני' אמרינן לו חייב אתה לשלם וכשרוצה לי"ש צריך לשלם ורש"י וראב"ד ס"ל נמי אי תפס לא מפקי' מיני' וא"כ הא ר"ע לא בא אלא להמשיל משלים להאיש הזה וא"ל האמת אעפ"י שקוצץ נטיעות עצמו פטור מ"מ הקוצץ נטיעות חברו חייב וכן האמת שהוא חייב ולא מיבעי' לרש"י וראב"ד דאי תפס אידך לא מפקי' מיני' ושייך שפיר לשון חייב אפי' לרשב"ם שם שלא כתב אלא שחייב לי"ש ולא הוזכר הך דמהני תפיסה מ"מ שייך שפיר לשון חייב ולא דמי למ"ש תוס' ב"ק צ"ד ע"ב גבי הא אביהם חייב להחזיר והחילוק קי"ל וא"כ בלאה"נ לק"מ לתוס' כתובות:

284

רפ״הובהאי ענינא מה שנגע לנידון דידן אדכרתן מילתא במה שפסק ריב"ש סימן ש"ע מי שתובעתו אשה שהתנה לה דבר באתננה צריך לישבע היסת והב"ח השיב דקים לי' בדרבה מיני' והש"ך סי' פ"ז סעיף קטן נ"ח הקשה הא לא קי"ל כר"נ בן הקנה ונדה ליכא אלא כרת והאמנם דברי ב"ח תמוהים באמת אבל מ"מ לדין יש תשובה דלכאורה צ"ע למאי דקי"ל מקח הנעשה באיסור אינו קונה עיי' סמ"ע וש"ך סי' ר"ח משום דכל מה דא"ר לא תעביד ואי עביד לא מהני א"כ אתנן במאי יקנה הא אינו נקנה אלא ע"י בעילת איסור מיהו הא לא קשי' דהרי בלא"ה פריך הש"ס דתמורה מדוכתי' טובא ומשני שאני הכא דגלי קרא וה"נ דכוותי' דגלי קרא דיקנה אתנן. והשתא לפ"ז יש לדון ולומר כיון דכל חיובו של אתנן חידוש הוא דיקנה במה דאמר רחמנא לא תעביד אין לך בו אלא חידושו דהרי קרא איירי אפי' בבא על אמו והתם ליכא חיובא אלא לי"ש או אם תפס משום דקים לי' בדרבה מיני' וא"כ לא נשמע מקרא חיובא אלא לי"ש ואיתפס לא להוציא בדיינין וה"ה לכל אתנן אפי' דליכא קים לי' בר"מ לא מתחיי' אלא לי"ש או תפס ולא להוציא בדיינין דלא מהני במאי דא"ר לא תעביד אלא מה דגלי קרא ולא יותר וא"כ צ"ע לדינא בכיוצא בזה אע"ג דהב"ח לא נתכוון לזה:

285

רפ״ווהנה התם בסי' ר"ח כ' רמ"א וכן אם נשבע או נדר וכו' וסותר עצמו למ"ש בי"ד סי' ר"ל יע"ש בסמ"ע הי' נלע"ד לפמ"ש רא"ש בתשובה ומייתי לי' ש"ך שם בי"ד דלא אמר רבא לא מהני אלא במצות שא"א לבטל משא"כ שבועה ונדר שאפשר לבטל פי' שיכול להתיר שבועתו בהא מהני דהרי עדיין אפשר שימצא פתח לנדרו ויתיר ויתקיים המקח למפרע א"כ המקח קיים הוא אפי' בשלא מצא פתח עדיין כנ"ל כוונתו (ויעיי' תוס' תמורה ו' ע"א ד"ה והשתא וכו') ובתשובה שער אפרים העלה דהתוס' דגיטין בסוגי' דנודרת במה שכ' על ככר ותאכל לאלתר בפנינו שמע מיני' דס"ל דבזמן הזה דליכא מלקות ולא קרבן אם אכל הככר כולו אין נשאלי' עלי' ועיין שבועות כ"ח ע"א ורא"ש שם וא"כ לפ"ז י"ל בי"ד סי' ר"ל מיירי להדי' שנשבע שלא למכור חפץ פלוני א"כ אי עבר ומכרו שוב אין נשאלי' לו עלי' ואין לבטל האיסור משו"ה המקח בטל משא"כ בח"מ סי' ר"ח מיירי להדי' שנשבע סתם שלא ימכור שום דבר ואפי' עבר ומכר עדיין נשארי' דברי' הרבה שהשבועה חלה עליהם ויש היתר לאיסורו משו"ה המקח קיים מיהו לפ"ז בסי' רל"ח סעי' כ' לרמ"א אינו נפטר משבועתו והא דלא הגיה רמ"א משום דמה הפסד אם ישאל על שבועתו:

286

רפ״זוכבר הארכתי וה' שנותיו יאריך הכ"ד הטרוד מאוד וכותב בחפזי שלא להשהות המצוה. פ"ב נגהי ליום ה' ח"י א"ר תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

287

רפ״חהקשני למדן א' ג' קושיו' בסוגי' ר"פ בן סורר ומורה ואסדרם א' לא' ותשובתי על שלשתן:

288

רפ״ט(א) אמרי' התם ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד וכו' קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין והוקשה לו הא ברייתא ערוכה היא הובאה בב"ק ק"ט ע"ב בעינה ובצורתה ואיך יחלוק ר"ח על בריתא מפורשת:

289

ר״צתשובה אי משום הא לא ארי' דמצינא למימר ר"ח ס"ל כר' יהושע קידושין כ"א ע"א דיליף התם מקרא וכי יש לך אדם שאין לו גואלי' אלא זה שיש לו ואינו רוצה ולר' יהושע מוקי קרא דהתם בישראל ולא בגר וא"כ בודאי ה"נ וא"א לומר איש למעט קטן שאין לו גואלי' דודאי ישראל קטן יש לו גואלים וע"כ מוקי האי איש לדרשא אחריני ויעיי' בילקוט פ' נשא ולק"מ ארב חסדא מההיא בריתא אמנם לא ניחא לי' בהא דאכתי ה"ל לסתמא דתלמודא להזכיר שדברי רבה הם בריתא ולמימר תני' נמי הכי ולמימר כתנאי דר"ח כר' יהושע ורבה כר"א דמס' קידושין הנ"ל אע"כ ר' יהושע ור"א לא מיירי אלא בההוא קרא דפרש' במדבר אבל בההוא דפ' נשא כ"ע לא פליגי דמיירי בגזל הגר והדרא ק' לדוכת' ונ"ל דהאי סיומא בידו"ע שאי"ן ל"ו גואלי"ם לאו מגוף לשון ברייתא הוא ולא גרסי' בבריתא אלא סתם קטן אי אתה צריך לחזור עליו ותל"מ ור"ח מפרש לי' משום דקטן לית לי' ממונא ואין בו גזל מן התורה כמ"ש תוס' בסנהדרי' וב"ק שם מיהו רבה ס"ל דיש לו בשדעת אחרת מקנה כסברת תוס' וא"כ ע"כ טעמא דקרא משום שאינו מוליד וסתמא דתלמודא סובר כרבה ומוסיף בלשון הבריתא תיבת אלו בידו"ע שאי"ן ל"ו גואל"י' כאלו הוא מגוף הבריתא וכה"ג טובי בש"ס וכ"כ תוס' בנדה ל"ד ע"ב ד"ה כי קא מבעי' לי' וכו':

290

רצ״א(ב) מ"ש תוס' התם לחד שינוי' הא דאין נשבעין על טענת קטן היינו במודה במקצת והכא בגזל הגר מיירי בשבועת ע"א דנשבעי' אפי' לקטן והקשה מעלתו א"כ במס' שבועות מ"ב ע"א דחיק הש"ס לשנויי מתני' נשבעי' לקטן בבא בטענת אביו אמאי לא משני בטענת ע"א ע"כ ת"ד:

291

רצ״בתשובה כבר כתובה על ספר התומי' סי' צ"ו סק"ב וכ' דא"כ לא הוה נשבעי' לקטן אלא נשבעי' לעד ע"ש ודוחק והנלע"ד בזה דבלאה"נ קשה איך אפשר לומר שיתחיי' עפ"י ע"א מה שאינו חייב במודה מקצת א"כ תקשי ק' תוס' שבועות מ' ע"א ד"ה אבל וכו' ותי' לא שייך כאן ונ"ל דס"ל לתוס' סנהדרי' כתי' ב' דתוס' כתובות פ"ח ע"א דמסקו כל שיש במינו חיוב שבועה במודה מקצת מחיי' בע"א אף עפ"י שאותה שבועה בעצמה ליתא במודה במקצת וה"נ עכ"פ יש במינו דקטן שבועה במודה מקצת דהיינו בבא בטענת אביו משו"ה מחיי' נמי בע"א אפי' לא בא בטענת אביו והשתא ממילא לק"מ אהש"ס דשבועות דעכ"פ הוה צ"ל בבא בטענת אביו דאלת"ה גם בע"א לא חיי':

292

רצ״ג(ג) הקשה למסקנת הש"ס דסנהדרי' שם ר"פ בן סורר ומורה כר' כרוספדאי דכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא ג' חדשי' בלבד א"כ מ"ש תוס' בחולין י"א ע"ב ד"ה ודלמא וכו' וכיון דלא באו להורגו אלא אחר יב"ח וכו' הוא שלא לצורך דבקיצור נוכל לומר נילף מעדים זוממי' דבן סורר ומורה דודאי א"א לומר שלא יהרג עד אחר יב"ח הא כל ימיו אינו אלא ג' חדשים בלבד:

293

רצ״דתשובה גרסי' בהנחנקי' פ"ח ע"ב בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול מוחלין ופירש"י כל זמן שלא הביאוהו לב"ד ובמשנה למלך סוף הלכות ממרים תמה עליו שהוא נגד הירושלמי דפ' בן סורר ומורה הלכה ו' שם מבואר דכל זמן שלא נגמר דינו יכולי' למחול אף אחר שהעידוהו בב"ד ע"ש ונ"ל דהי' קשה לרש"י לפי מה דקי"ל דבעי' עדות שאתה יכול להזימו א"כ הכא הא לא החליטוהו למיתה בעדותם דאכתי קודם גמר דין אחר עדותם עדיין הברירה ביד אביו ואמו למחול ואיך יהרגו העדים ואם נאמר שגם להם יעשה כן כאשר יזמו למסרן ברשות אב ואם של הבן ואם ירצו למחול להם להעדים הרשות בידם ז"א דהם בעדותם מסרו הבן ביד אביו ואמו וסתם אבא מרחם על ברא ואנחנו נמסרם ביד זרים ומשו"ה ס"ל לרש"י למאי דקי"ל דבעי' עדות שיכול להזימו עכצ"ל דלא כהירושלמי אלא משהביאוהו לב"ד שוב אינם יכולים למחול. ואמנם הרמב"ם דפסק כהירושלמי ס"ל כיון דלא מצינו לקיים בהו דין הזמה בשום אופן ממילא לא בעי' יכול להזימן כהנך דבריש מס' מכות ועיי' תשו' נודע ביהודה ח"ב סי' ע"ד והשתא ממילא לק"מ ק' אהתוס' דחולין הנ"ל דאזלי בשיטת תוס' ריש מכות לתי' ב' דשם וכרמב"ם הנ"ל הקצרתי וסמכתי על המעיין המבין מדעתו הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום א' ט"ו אלול תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

294

רצ״השלום וי"ר למחותני הרבני מו"ה מאיר נ"י:

295

רצ״ונועם מכתבו אלי כתי' ראיתי וע"ד קושייתו בש"ס כריתות כ"ד ע"א מודי' חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שתצא ותרעה עדרו וס"ל למעלתו דקאי לר"מ דר"פ אמרו לו שעדים מחייבי' אותם קרבן משא"כ לרבנן דלהתם לא משכחת האי דינא אלא בשותק ומודה לדבריהם ואז אפי' ע"א נמי ומפני זה הוקשה לו על הרמב"ם דמייתי הך דינא בהוזמו עדיו ואנן קי"ל כרבנן דר"פ אמרו לו אלו תוכן דבריו הנה אין זה תפיסה כ"כ על הרמב"ם דמייתי לשון התלמוד כדרכו ומיירי בשותק וה"ה בע"א נמי אלא שלא רצה לשנות מלשון הש"ס. אבל יותר נ"ל דלכ"ע משכחת הך דינא באשם תלוי לפי שנלע"ד דמי שאכל חתיכה שהי' ס' חלב וס' שומן אין חילוק בין ידע שהי' בו ספק ואכלו ובין טעה וסבר שהוא ודאי שומן לעולם מייתי אשם תלוי אעפ"י שהזיד לאכול ספיקא דאורי' ולכשנודע לו שהי' ודאי חלב מייתי חטאת דלעולם שוגג הי' שסמך עצמו על דעתו והשתא לפ"ז כשאמרו לו שנים אכלת ספק חלב והוא אומר לא אכלתי לא מצי לתרץ דבוריי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד דהאי אינו בכח דברי העדים בשלמא כשאמרו אכלת שוגג והוא משיב לא אכלתי כמו שאתם אומרי' שהעדים הזכירו בדבריהם שוגג אבל הכא שאומרי' אכלת ספק חלב אפי' לו יהי' שאכלו מזיד באיסור ספק מ"מ מביאו אשם תלוי וא"כ א"א לפטור אלא שיאמר לא אכלתי אלא ודאי חלב והי' מזיד זה אינו בכח דבריהם נמצא הכא לכ"ע חייב אשם תלוי עפ"י דברי העדים ולק"מ אהרמב"ם ומה שהקשה עוד אעתיק לו מ"ש בחידושי ספ"ק דכתובות והחיים והשלום עמו. פ"ב יום ד' יו"ד א"ר תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

296

רצ״זלק"ק פ"ק להרב הגדול אב"ד דשם מו"ה דוד דייטש:

297

רצ״חראיתי דברי פה קדשו גלי' לזרעא ונפל נהורא בש"ס דכתובות ל"ב ע"א רמי מתני' אהדדי דתנן אלו נערות שיש להם קנס וכו' ותנן ואלו הן הלוקין וכו' ואין אדם לוקה ומשלם ודחיק עולא כאן בנערה כאן בבוגרת ומקשה הש"ס מדדחיק לשנויי' הכי ש"מ ס"ל ממונא משלם מלקי לא לקי מנ"ל האי אי במה הצד מחובל ועדים זוממין אי איכא למיפרך ממ"נ אי ממון חמיר ממכות נפריך מה להצד השוה שיש בהן צד חמור ואי ממון קיל ממכות נפריך מה להצד שוה שיש בהן צד קל כך היא הצעת הש"ס וע"ז הקשה רמכ"ת ג' קושיו':

298

רצ״ט(א) עמ"ש הרא"ש בתוספותיו שם דצד קל דעדים זוממי' היינו שהותרו מכללו בעדות החדש דקי"ל בר"ה כ' ע"א מאיימין על העדים והם מעידי' שקר והקשה מכ"ת דלפ"ז מאי פריך הש"ס אעולא דלמא עולא מוקי מתני' כאחרי' דס"ל התם אין מעברין חודש לצורך ואין מאמין כלל כמבואר התם וא"כ לא הותר מכללו ויליף מבני' עכת"ד. ואנא גברא קא חזינא ועל התיובתא תמהינא הא ע"כ אין דעתו לומר שיסבור עולא הלכתא כאחרי' ומשכי' נפשי' אבתרי' לאוקמי מתני' כוותי' דזה ודאי ליתא דגמרא ערוכה התם בר"ה כ' ע"א כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעין חבראי בבלאי מאי טיבו' עבדינן בהדי' ע"ש ומבואר להדי' שם דמשום ירקי ומתי' מעברי' לצורך ודלא כאחרי' וא"כ שפיר פריך כיון דעולא לית לי' כאחרי' מי דחקי' לאוקמי מתני' לבר מהלכתא כאחרי' וכאן בנערה כאן בבוגרת נימא מתני' כהלכתא ומלקא לקי וממונא לא משלם ואי מביני' דחובל ועדים זוממי' האיכא למפרך והוא פשוט מאוד:

299

ש׳(ב) לפמ"ש ר"ת בתוספת שכן יש בהן צד הקל פי' שאין בהן כרת וליכא למילף מני' אלא לאו גרידא א"כ לקמן ל"ה ע"ב א"ל רב פפא לאביי לרבה וכו' אי כר' יצחק קשי' ממזרת והקשה מכ"ת דלמא רבה ס"ל ממונא קיל ממכות ויליף מביני' דחובל ועדים זוממין דממונא משלם מלקא לא לקי וא"ל מה להצד שוה שכן יש בהן צד קל פי' שאין בהן כרת הא אנן קיימי' בממזרת שאין בה כרת. על ק' זו אני אומר הקשה אדם קשה כברזל והיא עצומה לפע"ד אמנם לפי חומר הקושי' אני אומר להסביר בה סברא בצירוף יישוב ק' פני יהושע שהקשה לפי הסברא דממון חמור א"כ לאיזה צורך נילף מביני' תיפוק לי' דנידון בחמור גם הסוגי' צ"ע איך ס"ד בממון יהי' חמור ממלקות אטו בשופטני עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם ופשיטא דממון קיל טפי עור בעד עור וגו':

300

ש״אאבל הנ"ל בזה דודאי ממון קיל ממלקות לענין להיות נידון בחמורה אי לאו דאיכא ילפותא מביני' אך הדבר ידוע היכי דבעי' למילף מלתא ממילתא אחריתא אפי' חמור מקל אי איכא בהאי קל שום חומרא בעולם בשום צד אעפ"י שהוא קל בכל צדדיו מ"מ לפירכא יחשב וזה מבואר והכא נמי נהי דלגבי דידי' נוח לו ליתן ממון ולא ללקות בלי ספק מ"מ אכתי מספקא להש"ס במאי דפליגי רב הונא ור' יהודה בב"ק קי"ט ע"א ממון מסור ר"ה ור' יהודה ח"א מותר לאבדו ביד וח"א אסור לאבדו ביד מ"ד מותר לאבדו ביד לא יהי' ממונו חמיר מגופו מ"ד אסור לאבדו דלמא ה"ל זרעא מעלי' וכתי' יכין רשע וצדיק ילבש. והיינו דמספקא לי' הש"ס דלמא ממון חמור משום דמפסדינן לבני' ומסור יוכיח או דלמא כאידך מ"ד שם ומיושב ק' פני יהושע והנה פסקו הפוסקים דאסור לאבד ביד והרי"ף מוכיח לי' מסתמא דתלמודא ב"ק ס"ב ע"א דמבעי' לן אי עשו תקנת נגזל במסור ולא אפשיטא ומכ"ש שלא הותר ממונא א"כ ס"ל לסתמא דתלמודא להלכתא דממון חמיר מטעם הנ"ל דלמא נפקא מני' בנין דמעלי משו"ה לא בעי לשנוי' הכי ל"ה ע"ב:

301

ש״ב(ג) הקשה על דברי מורי הגאון בספר הפלאה שכ' בשמעתין דחובל ומבעיר בשבת לא הותרו מכללן דמקדש שאני שמצותו בכך ותמה רמכ"ת נ"י שהוא נגד הש"ס דיומא פ"א ע"א דקאמר התם מלאכה הותרה מכללה פירש"י אצל גבוה עכ"ד מעלתו נ"י ואשתומם על המראה כי תיוה' קאחזינא ואנא חביבי' עלי מילי דרב מורי הגאון נ"י והאמת שהוא בספרו מסתייעא מש"ס מנחות כ"ה ע"א אמנם האי מסייע אין בו ממש כי בקל יש לדחות מה דקאמר הש"ס התם דציץ מרצה על עון ממאי שהותרה מכללה בציבור ועל זה פריך אימא עון שמאל שהותרה מכללה ביה"כ ומשני אמר לי' אביי אמר קרא עון עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יה"כ שהכשירו בשמאל והנה אין הכונה ששמאל לא מקרי כלל הותר מכללו אלא שמסברא מוקמי' לי' אטמא שהותר מכללה בציבור טפי משמאל אבל מ"מ מקרי ג"כ הותר מכללה וכן מורה אריכות לשון של אביי והוא פשוט ועכצ"ל כוונת מ"ו דאה"נ דמלאכה הותרה מכללה מ"מ אינו ממש כמו חובל ועדים זוממין דאינהי הותרו מכללן לגמרי משא"כ חובל ומבעיר בשבת נהי שהותר מכללה בציבור מ"מ כיון שמצותן בכך לא הוה דומה ממש להיתר מכללה דחובל ועדים זוממי' ופירכא מיהת הוה ומזה שפיר מסתייעא מש"ס מנחות הנ"ל דמוכח דיש לחלק בין ב' הותר מכללה הנ"ל וא"כ ממילא לא קשה נמי ק' מכ"ת נ"י דביומא פריך שפיר דעינוי לא הותר מכללה כלל משא"כ מלאכה הותרה מיהו היכי דמצותו בכך אבל צריך יישוב שם ה' ע"ב:

302

ש״געוד הי' נ"ל ענין הכשרו בכך פי' שא"א שתתקיים זולת זה כמו עבודת יה"כ בשמאל וכמו הך דרפרם כריתות י"ד ע"א אבל מצוה שאפשר שתתקיים בל"ז לא מקרי הכשרו בכך והנה חובל ומבעיר בבהמ"ק היינו שחיטה והקטרה א"א ביומא אחרא ומצותו בכך בלי ספק ואעפ"י דאיכא נמי דאיברים ופדרים דבין הערבי' דאפשר להניחן עד הלילה ומ"מ דוחו שבת כמבואר מנחות ס"פ ר' ישמעאל וכן כל הנסכים הא מביא זבחו היום ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפ"ה פשוט שכל המנחות ונסכים דחו שבת ולא עוד אלא אפי' של אמש כשמשלה בהן האור דוחו שבת כמבואר ביומא מ"ו ע"א מ"מ איכא למימר הואיל וכבר ניתן שבת לדחות בלא"ה בהקטרה במה שמצותו בכך וא"א לדחות ליומא אחרא הותר נמי הקטרתן של אלו וסברא זו איתא שם ביומא מ"ו ובמנחות ספר"י הנ"ל ובכל זאת מקרי מצותן בכך ולא הותר מכללן כמ"ש בס' הפלאה הנ"ל אך כל זה בחובל ומבעיר והיינו שחיטה והקטרה דעלי' קאי מ"ו הגאון הנ"ל אך אי מצינו מלאכה אחרת במקדש דדחי שבת אעפ"י שאין מצותו בכך שפיר איכא למימר מלאכה הותר מכללה והא לפי מאי דקיי"ל קצירת עומר דוחה שבת אעפ"י שנקצר שלא כמצותו כשר כמ"ש הרמב"ם והאריך הש"ך בי"ד סי' רס"ב א"כ הרי אין מצותן בכך ואפ"ה דוחה שבת ה"ל הותר מכללה שפיר וצ"ע עדיין ס' זו ומרוב הטרדות הקצרתי והקוצרים אומרים יברכהו ה' בברכה מרובה חתמתי בכל חותמי ברכות פה מ"ד נגהי ליום ה' תרומה תקנ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

303

ש״דע"ד הק' אתוס' ר"פ שבועת העדות דס"ל מלך צריך להעיד על דבר איסור דק' א"כ צריך להעיד אסוטה שזינתה להפסיד כתובתה וה"ל ראוי להעיד ולהתחייב קרבן שבועה כבר מלתי אמורה שאין כאן ריח ק' דעכ"פ אין התובע יכול להשביע למלך להעיד לו כיון שאין חיוב העדות משום ממונו של זה רק משום איסור סוטה א"כ אין זה בכחו להשביע למלך ואם לא ירצה לעשות המצוה להעיד על דבר יהי' החטא כרוך בעקב המלך אבל אינו ענין לענין קרבן שבועת עדות שאינו בא אלא על המשביעו מפני ממונו:

304

ש״הוהנה עתה באת אתה והוספת לומר תי' אחר אחוז בעקב תי' שלי הנ"ל ואמרת כך דע"י עדותו של מלך לא תפסיד הכתובה לעולם משום דה"ל עדות שא"י להזימן שלעולם יאמר לא באתי אלא לאוסרה על בעלה כבסנהדרין מ"א ע"א וצריך אני לפרש דבריך דרצונך בשלמא משביע עידי סוטה דלקמן בפרקין א"ש דמחויי' העד לומר לב"ד בהדי' שבא להפסידה כתובתה כדי שיהי' ראוי להזימו ותפסיד היא הכתובה על ידו שאם יאמר סתם נטמאת האשה עדיין לא יצא ידי שבועתו שהשביעו להעיד להפסיד לה כתובתה שעיקור השבועה הי' משום ממון וא"ש משא"כ מלך שאין יכול להשביע על ממונו א"כ תסגי לי' במה שיאמר נטמאת ותאסר לבעלה ולא יאמר כלום שבא להפסידה כתובתה וממילא לא תפסיד משום שאינו יכול להזימו שיאמר לאוסרה על בעלה באתי כן צריך אני לפרש דבריך כדי שיעלו כהוגן:

305

ש״ווהנה למ"ד דרבנן בטלו עדות שיכול להזימו בדיני ממונות נתבטלו דבריך עיי' בסמ"ע וש"ך סס"י ל"ג ועדיין נ"ל באשת כהן דבאונס נמי אסירא לבעלה א"כ אם זנתה במזיד ויעיד כן לא יכול לומר לאסרה על בעלה באתי דא"כ הי' די לו לומר זנתה באונס וכה"ג כ' תוספ' בסנהדרין שם:

306

ש״זוכה"ג י"ל ק' השני' שהקשית אזוממי זוממי' יאמרו לפסלו לעדות באנו דא"כ מה לו להזימן די שיאמרו הוזמו בב"ד פלוני ופלוני ופלוני עדיו אע"כ רצו להפסידם זה הממון ואין בכל זה מקום להאריך הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ:

307

ש״חשלום וכ"ט להרבני המופלג החרוץ ושנון כש"ת מו"ה נתן אלי' נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק אורשע יע"א:

308

ש״טבהתגוררי פה יערגן סמוך לעירי לנוח קצת מרוב טרדותי עיינתי קצת בדבריו האחרוני' מיום ג' ה' אב ושם נאמר ע"ד הרמב"ם פ"כ דעדות ה"ב דפסק עדים זוממין לוקי' אע"ג שכבר נלקה זה על ידם וכבר האריך בתי"ט ספ"ק דמכות ורצה מעלתו לומר חילי' דהרמב"ם ממכות ד' ע"ב ורבנן הא לא תענה מאי עביד לי' ודחיק הש"ס ומ"ט לא קאמר דאיצטריך ללקות העדים שהוזמו אחר שכבר נלקה זה אע"כ שבלא"ה לוקי' מכאשר זמם וכהרמב"ם אלו דברי מעלתו:

309

ש״יותמהתי איך נתפייס בזה דאכתי נימא דאיצטריך ללקות עדי מיתה שהוזמו אחר שכבר נהרג מיהו י"ל סברת הרמב"ן בעידי מיתה אין לוקין דמסתמא כדין נהרג דאלקי' נצב בעדת אל ומיהו אכתי יש לפקפק גם בעדי מלקות איך יהי' לוקי' הראשוני' דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דקודם שנעשה מעשה גזירת הכתוב הוא לעשות כאשר זמם והימני' רחמנא לבתראי אבל אחר שכבר עבר כאשר זמם איך נלקה מלא תענה מאן לימא לן דהני עברי על לא תענה דילמא אינך עברי ויש לדחוק גם בזה ולקיים דברי מעלתו אך הא אי אפשר ללקות על לא תענה דהא ה"ל לאו שאין בו מעשה ורק מאם בין הכות הרשע כדלעיל ב' ע"ב והיינו קודם שנעשה מעשה דהתם כתי' אבל אח"כ איך אפשר ללקות ע"כ אין מקום לדברי מעלתו:

310

שי״אוהנה סברת הרמב"ן מוכרחת דהא כל עצמו דהרגו אין נהרגין הוא מטעם אין עונשין מן הדין כמבואר במכות ה' ע"ב ותיקשי לר"ש דס"ל אפי' במיתה עונשי' מן הדין כמבואר בסנהדרי' ע"ד ע"א וכי ס"ל הרגו נהרגין ולא לשתמיט אע"כ ר"ש לטעמי' דדריש טעמי' דקרא וזיל בתר טעמי' דרמב"ן אלקים נצב בעדת אל וממילא הרגו אין נהרגי' אמנם אנן דלא דרשי' טעמי' דקרא ע"כ אתאינן עלה מטעם אין עונשין מן הדין ומ"מ נ"ל גם אנן לדידן צריכי' לסברת רמב"ן דאי לאו הך סברא דרמב"ן לא הוה שייך אין עונשין מן הדין דכיון דגלי קרא דע"י גמר דין חייבי' מיתה יש בכלל מאתים מנה שיתחייבו אם כבר נהרג וכעין שכ' הרמב"ם וכ"מ פ"ק דטומאת מת הלכה ב' וה"נ דכוותי' אך כיון דאיכא סברת רמב"ן נהי דפירכא לא הוה על הק"ו דכיון דליכא מעלה אלא טעם ואין דורשין טעמי' דקרא מ"מ מילתא דפשיטא לא הוה וצריכי' לק"ו ושוב אין עונשין מן הדין עיין קידושין ך' ע"ב אר"ש מה טעם לפי שמצינו וכו' ע"ש:

311

שי״בוהנלע"ד ביישוב דברי רמב"ם עפ"י מ"ש ה"ה רפ"ב ממאכלות אסורות יע"ש ופשוט דלאו דוקא לאו הבא מכלל אלא כל שום מין לאו שאין לוקי' וע"י הק"ו לוקי' וכ"כ להדי' בכללי' שבס' בני חיי' וא"כ בעדים זוממי' דאיכא לא תענה וגם עשה דמדבר שקר תרחק כמבואר ר"פ שבועות העדות הי' ראוי' לעונש מן הדין אלא דהך עשה ולאו לא יועילו להרוג רק ללקות מן הדין כיון דאיכא לאו מפורש אבל אין להרוג על לאו ומיושבי' דברי הרמב"ם על נכון בלי פקפוק בעזה"י ואין פנאי להאריך יותר הכ"ד א"נ הכותב בנחיצה. יערגן יום ו' עש"ק כ"ב מנחם תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

312

שי״גשלום לך תלמידי האברך הרבני החרוץ המופלג כמו"ה זעליג נ"י.

313

שי״דעל דברת הרמב"ם פ"ב מעדות אבל אם לקו זה שהעידו עליו לוקין ונדחק בכ"מ והרב בתי"ט במכות משנה ט' פ"א לא נתפייס בדבריו ואתה אמרת דלא מדין הזמה לוקין אלא מטעם לא תענה עיי' כל דבריך בפני יהושע למכות חלק רביעי. ואנא אמינא אע"ג דסייעך גברא רבה לא נהירא לי כלל במ"כ חדא כיון דלא תענה הוה לאו שאין בו מעשה ועיקור המלקות נפקא מוהי' אם בין הכות הרשע כמבואר במכות ב' ע"א וכמו שהעלו תוס' שם ד' ע"ב ד"ה ורבנן האי לא תענה וכו' וכ"כ פני יהושע בעצמו שם דלא תענה סמכו אהאי קרא וכן צריך לומר ברמב"ם עצמו בהלכות סנהדרין כשמנה מספר הלאוין שלוקין עליהם מנה סי' ק"ל עד זומם שאין בו תשלומין ולא מנה המעיד שקר משום לא תענה אע"כ הכל בכלל זומם משום דעיקור סמיכת המלקות משום והי' אם בין הכות הרשע וכיון שכן התם כתי' והצדיקו את הצדיק ודרשי' במכות ב' ע"ב הו"ל דאתו עדים והצדיקו הצדיק דמעיקרא ושוינהו להכי רשעים והשתא אי ס"ד שכבר נלקה במה הצדיקהו ומכותיו בין כתפיו אע"כ קרא מיירי שעדיין לא נלקה וכיון דקרא לא מיירי ממי שנלקה תו אין עונשין מן הדין והיינו נמי טעמא במתני' ה' ע"ב דלא פלפלו עם הצדוקי' רק על הרגו אין נהרגי' ולא על מלקות משום דבמלקות גם הצדוקי' מודים דכתיב והצדיקו הצדיק אבל במיתה דכתיב נפש תחת נפש לא הוה משמע להו דרשא דעדיין אחיו קיים והיינו נמי דבממון משלשין אעפ"י שכבר עשו כמוכח ממתני' דב"ב דמייתי תי"ט וכמ"ש תוס' ב"ק ג' ע"ב משום דה"ל מיתה ומלקות ב' כתובי' הכא כתי' כאשר זמם ולא כאשר עשו והכא כתי' והצדיקו את הצדיק ואין מלמדין ממנו לממון ואין מזור בזה לקו' הכ"מ ותי"ט הנ"ל:

314

שי״הותו בלא הך והצדיקו הצדיק הנ"ל ע"כ לפי דברי פ"י הנ"ל עכ"פ הך דלא תענה לא בעי התראה כמו עד זומם עצמו דוודאי לא יעלה על דעת אדם לומר דמ"ש הרמב"ם אבל אם לקו זה לוקין היינו כשהתרו בהם משום לא תענה אין שום אדם יסבול זה בלשון הרמב"ם וגם פ"י עצמו כ' שם דלא בעי התראה והנה הך דעדים זוממי' לא בעו התראה מסיק בכתובו' ל"ג ע"א משום דאינהו בעי למיקטל בלא התראה וכתי' כאשר זמם והשתא כיון שנניח דגם הלוקה משום לא תענה דהיינו והי' אם בין הכות נמי לא בעי התראה ע"כ היינו משום דהוה כאלו כתי' כאשר זמם באותה פרשה דוהי' אם בין וכן בדין דהרי קאמר אם יבואו עדים וירשיעו את אלו והי' אם יבין השופט להכות הרשע ומהיכי יתבונן כן היינו עפ"י פרשת כאשר זמם ומשו"ה לא בעי התראה מטעם הנ"ל אינהו בעו להלקות בלא התראה ואינהו בעו התראה והא כתי' כאשר זמם א"כ הה"נ נידוק גבי מלקות כאשר זמם ולא כאשר עשה כאלו כתי' בגופי' ודברי רמב"ם צ"ע:

315

שי״וגם מ"ש פ"י לתרץ דס"ל לרמב"ם היכי דהוה גילוי מילתא בעלמ' עונשין מן הדין ואם הרגו דאין נהרגין היינו כדתנן במתני' דלעשות לאחיו והרי אחיו קיים וזה שייך דוקא בהריגה ולא במלקות אלו דבריו ותמוהי' בעיני אטו לאחיו משמע חי הלא מת נמי יקרא אחיו ועוד האי לאחיו איצטריך לאחיו ולא לאחותו ותו דהרמב"ם לא מייתי רק אשר זמם לעשות ושביק עיקור דרשא דלאחיו ופני יהושע הרגיש וכתב שסמך על דרשא דלאחיו ותימה הוא זה כיון שעיקור סמיכתו על הא איך שבקי' אבל האמת יורה דרכו דמתני' לא חידשה לן שום דרשה אחרת כ"א מדכתיב זמם לעשות משמע שעדיין אחיו קיים והמה זוממים וחושבים לעשות לו רעה שאלו אינו קיים לא שייך לעשות וה"ה כשכבר נלקה נמי לא שייך לעשות שכל זה ברור:

316

שי״זוהנלע"ד בכוונת הרמב"ם עפ"י מ"ש ה"ה פ"ב ממאכלות אסורות בדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה ואיכא נמי ק"ו עונשין על אותו הדין ופשוט דכל מיני לאוין דאין לוקין אי איכא ק"ו עונשין וא"כ הכא איכא לא תענה אלא דהוה לאו שאין בו מעשה ועוד דאיכא לאו הבא מכלל עשה דמדבר שקר תרחק כמבואר ר"פ העדות וא"כ עונשין מן הדין דהשתא ומה כאשר זמם לוקין מכ"ש אם עשו אשר זממו וכקושית אבוה דבריבי וזה שייך במלקות אבל במיתה אין ממיתין מן הדין ע"י לאו הבא מכלל עשה וזה פשוט ומבואר והי' זה שלום לך ולתורתך כנפשך היפה ונפש א"נ דש"ת. משהק"ס מפפד"מ:

317

שי״חלעמיתי הרב הגאון מו"ה אברהם בינגא סג"ל מפפד"מ אב"ד ור"מ דק"ק ה"פ ומדינת ווירצבורג:

318

שי״טרואה אני דברי פר"מ קצרים מאוד או קיצור בדברי מעלתו או קיצור בהשגת שכלי להבינם או יצורפו שניהם ויחדיו יהי' תמים גם כי יש כאן ספק שלישי כי אולי אני המקצר בתחלה ולא פרשתי דברי וסמכתי כי לבו פתוח כאולם אולם הוא לא עיין בכוונתי ככל הצורך כי לא ספוני' דברי בעיניו גלל כן אמרתי לחזור ולפרש קושייתי ופירוש דברי הר"ן לפי קט שכלי:

319

ש״כהנה הר"ן בשבועות דף ש"א רצונו לומר דאיני יודע לא מקרי הגדה דאורחא דסהדי לאשתמוטי ולא שייך בזה חוזר ומגיד ולדבריו צ"ל דחוזר ומגיד היינו כשהגיד בתחלה חובתו וחוזר להגיד זכותו או בהיפוך כאשר באמת כל הפוסקי' מלאי' מזה האופן אבל איני יודע לא מקרי הגדה וע"ז העלה הא דאמרי' שם במתני' דאינו יכול לחזור ולהודות היינו טעמא משום דנשבע לשקר לפני ב"ד הרי נפסל לעדות ולשבועה וצ"ל דבשלא בפני ב"ד לא מבעי' בנשבע מפי אחרי' פשיטא דלא נפסל דלאו מידי עביד אלא אפי' במפי עצמו נמי אי ליכא שני עדים אחרים שאינם נוגעי' בענין זה לא מפסיל לעדות ויכול לחזור ולהודות משא"כ בב"ד וכמדומה שכן הבין בתומים סי' כ"ח סק"ט:

320

שכ״אובחי' הבאתי קצת ראי' לפי' הר"ן דמשום שבועת שוא נגעו בי' דאלת"ה לא הוה פריך הש"ס מידי בשבועו' ל"ב ע"א אי בב"ד מי משכחת לי' ואמאי לא משכחת לי' קודם דרישה וחקירה דהש"ס אקרא קאי קודם דבטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות ויכול לחזור ולהגיד וכמ"ש ב"י סי' כ"ט ואפי' אם נאמר דגבי איני יודע לא שייך דרישה וחקירה וקרא אם לא יגיד משמע שאינו רוצה להגיד ואומר איני יודע זהו דוחק דמ"מ מיירי קרא נמי באומר בהיפוך דהרי באמת להר"ן לא משכחת הך דינא דחוזר ומגיד אלא במהפך וחוזר מזכאי לחיוב וכדומה והך דחוזר ומגיד נמי מלא יגיד נפקא כמ"ש סמ"ע סי' כ"ט סק"ד וע"כ דלא יגיד משמע בכל גוני בין אם לא יגיד כלל ובין אם לא יגיד כראוי אלא בהיפוך וא"כ מה פסקא דלאחת לחייבו על כל א' וא' קאי אאיני יודע דלמא קאי אאומר בהיפוך וקודם דרישה שאז יכול הוא לחזור בו דודאי אפי' לא נימא כהר"ן מ"מ האמת כן הוא דבאם לא יגיד נכלל נמי שלא יגיד אלא ההיפוך וא"כ קשה כנ"ל אע"כ צ"ל דמה בכך מ"מ היכי משכחת לחייבו על כל א' וא' הא אפי' בלא דרישה וחקירה נמי מיפסל מיהת לעדות משום דמשוו נפשי' רשיעא וכיון דהש"ס מייתי על זה הא דר"ש דמתני' דאינו יכול לחזור ולהודות בודאי משמע דר"ש גופי' נמי מההיא טעמא דמשוו נפשי' רשיעא קאמר דאינו יכול לחזור ולהודות:

321

שכ״בוקצת ראי' לזה דר"ש גופי' נמי משום דמשוו נפשי' רשיעא קאמר דהא ר"ש אית לי' בעלמא דבר הגורם לממון כממון דמי ולפירש"י בב"ק ק"ה ע"ב גבי הכיר בה ולא במוצאה מבואר דיש שבועת עדות בלא ב"ד כלל פי' דס"ל אטו ב"ד כתי' בקרא מקום שראוי להגיד בעי' וכיון דבגוני דהתם דלא רצה אלא לגלות מקום אבידתו ויגרום לו ממון הוה האי דוכתא מקום הראוי להגיד ועד כאן לא אמרי' דחוץ לב"ד לאו ראוי להגיד הוא אלא עדות הצריך ב"ד אבל עדות כי האי דלא בעי ב"ד כל מקום וכל זמן הוה ראוי להגיד כנ"ל. האמנם בשיטה מקובצת שם מפרש פי' אחר בש"ס יע"ש מ"מ לפירש"י כן הוא כמ"ש ובחידושי עשיתי סמוכי' יפים לשיטת רש"י בעז"ה. והנה כי כן הא משנתינו ר"ש קאמר לה והדר' ק' דלמא שבועה נמי בב"ד דוקא והא דמשכחת לחייב על כל א' וא' היינו בגוני הנ"ל בהכיר באבידה דלשם חוזר ומגיד אפי' אלף פעמים בלי ספק דאין כאן דיני עדות כלל ודוחק לומר לר"ש אה"נ לר"ש שבועה בב"ד בעי' ורישא דמתני' לאו ר"ש זה מבואר הדוחק לכל מעיין אע"כ עיקור טעמי' משום שכבר נשבע לשקר ובשלמא בעדות גמור שהתובע יודע שהדבר אמת ורוצה שעדים הללו יעידו לו שפיר אמינא דאעפ"י שנשבעו לשקר חוץ לב"ד ונפסלו מ"מ כיון שאין כאן מי יעיד על פסולא דדהו הי' יכול לחזור ולהעיד וחייב על כל א' וא' משא"כ בהכיר בה דב"ק ק"ה ע"ב הנ"ל דהוא רוצה לתבוע עפ"י אותו העד שהגיד לו שראה אבידתו בזויות פלוני ועפ"י דבריו יבקש ויחפש שם אצל השכנים וכיון שנשבע על שקר תו לא מהימן לי' כלל לתבוע השכנים על פיו ואפי' נשבע מפי אחרים נמי רשע הוא בזה שהרי גבי הכיר הוה כמו בב"ד דמחייב נמי במושבע מפי אחרים וא"כ הא קמן דר"ש מטעם שבועה אתא עלה וכהר"ן אלא מ"מ ראי' גמורה לא הוה דכבר בארתי במקום אחר דר"ש אע"ג דס"ל בעלמא דבר הגורם לממון כמ"ד מ"מ גבי עדות לית לי' הא דר"א בר"ש וס"ל דגבי עדות דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וראי' מדדחיק רש"י בהורי' דשם במתני' ח' ע"ב פוטר ר"ע את הנשיא משמיעת קול ושם במתני' מ"ט ע"א מחייבו ר"ש ורש"י דחיק שם ויעיי' בכ"מ בהלכות שגגות מ"ש בזה וקשה הא ר"ע גופי' לא פטרו אלא משום דמלך לא מעיד והיינו טעמא משום דבעי למיקם קמי דיינא ולאו אורח ארעא כמ"ש רש"י בשבועות ל"א ע"א ד"ה כ"ש מלך יע"ש והשתא למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי הא שפיר משכחת לי' בהכיר בה היכן אבידתו שלזה לא צריך ב"ד ואפי' מלך יחייב בה וא"כ דלמא ר"ש דמחייב נשיא בשמיעת קול לטעמי' אזיל דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד בשלמא הא לא קשי' דלכ"ע משכחת שמיעת קול במלך בעדות אשה שמת בעלה דמצי למימר לדידה או לעד אחר ולא בעי ב"ד לזה וכדאמר ר"פ בשבועות ל"ב ע"ב לזה י"ל דנהי אי אמר לדידה סגי תו בהכי מ"מ לא מחייב אלא אם לא יאמר במקום שראוי להגיד היינו בב"ד וכיון שאפי' יאמר לה עדיין לא נגמרה בזה אותה ההגדה דעדיין צריכה ב"ד לא מקרי מקום הראוי להגדה לחייב את המלך בעבור זה אבל בנדון דידן הכיר בה שעיקור ההגדה נגמרה בזה בודאי קשה מאי דחיק רש"י ורמב"ם בזה אע"כ ר"ש לית לי' דבר הגורם לממון גבי שבועת עדות ובביאור דבר זה הארכתי מאד אין כאן מקומו להאריך ובארתי שם דברי בעה"ת והרמב"ן בדיני דגרמי שלו הביאו הש"ך סי' שפ"ו סק"ג יע"ש והעיקור דנ"ל דכל שבועת העדות עיקרה אינה אלא גרמא בעלמא שאינו רוצה להעיד להציל עושק ואין כאן מקומו להאריך:

322

שכ״גוע"ד צחות אמרתי לפני התלמידים הא דבפ' שבועת העדות (שבועות ל"ג ע"א) גבי משביע עדי קנס קאמר ורבנן כמאן ס"ל אי ס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד וכו' וקשה מה עלה על דעת הש"ס דרבנן דר"א בר"ש יסברו בהא כר"א בר"ש וי"ל דבלא"ה צ"ל איבעי' של הש"ס אי תבעו נמי בקרנא א"כ תיפוק לי' משום קרנא ואי לא תבעו אלא בקנס הא קיי"ל כרב המנונא דב"ק ע"ה ע"א דלא מפטר אא"כ מחייב עצמו במידי ויע"ש בתוס' ודברי משנה למלך בזה מעורבבי' קצת ובאמת אמרתי כמה אופנים דמשכחת לי' שפיר ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ע"ד צחות אמרתי דאפשר דהשקלא וטרי' קאי בעידי פתוי וכר"ש ס"פ שבועת הפקדון דקנס הוא תובע ומ"מ אי מודה מפטר משום דמחייב עצמו בקרן ומשו"ה פריך הש"ס הא ר"ש ס"ל בעלמא דבר הגורם לממון כמ"ד ומסיק דמ"מ בשבועת העדות לא ס"ל הכי והוא ע"ד צחות לא ע"ד אמת:

323

שכ״דבהא סלקינן דס"ל לר"ן באמרו אין אנו יודעי' עדות יכלו לחזור ולהגיד רק משום שנשבעו שווי' נפשי' רשעי' ועל זה הקשתי לפמ"ש הר"ן פ' כל הנשבעי' שט"ו ע"א דלא מצו משוו נפשי' רשעי' לפסול עצמם מעדות אלא בשא"א לומר שכחו כגון שנעשה המעשה סמוך מיד ופשוט דה"ה נמי אם מיד אחר שנשבעו דאינם יודעים מיד ולאלתר חזרו לומר יודעים אנו א"א לומר כמעט רגע חזרו לזכור מה ששכחו אבל מ"מ זולת זה לא נעשו פסולי' לעדות וא"כ איך קאמר הש"ס ל"ב ע"א לאחת היכי משכחת לי' ואמאי לא הא משכחת בשנעשה המעשה זה זמן רב ואמרו א"י והמתינו זמן מה שאפשר שיזכרו אחר ששכחו וכה"ג לא משוו מנפשי' רשעי':

324

שכ״הוהנה כל מ"ש פר"מ בזה נעלם ממני הבנתו וכמדומה לי כבר קבל תשובתו במה שכתבתי גם לא יכולתי להלום מ"ש דגזה"כ הוא שאם אמרו שכחנו שלא יועיל לומר חזרנו ונזכרנו תמהני אי איכא דיינא דדאין כי האי דינא ומה יענה בהא דרב אשי דאמר לא דכירנא וכד מדכר לי' רב כהנא דכיר בכתוב' כ' ע"ב אם לא ידחק לומר דחוץ לב"ד הוה קאי ולא משמע כן מש"ס מדקאמר לבסוף אדכר רב אשי אסהיד לי' ולא קאמר אזל אסהיד לי' משמע בב"ד הוה קאי מעיקרא גם לא משמע משום פוסק שיהי' בזה משום חוזר ומגיד ויעיי' גם מ"ש בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ז בסופו דעד ששכח יכול הבע"ד להזכירו ע"י ב"ד משמע שטען העד בב"ד ששכח ובאים עתה להזכירו ואפ"ה חוזר ומגיד וגם מעשים בכל יום דעדים באים לפנינו ואומרים שכחנו וחוזרים ונזכרים ואנו מקבלים עדותם והכי חזינא לרבני קשישי ואין מפקפק בדבר ואולי ס"ל לפר"מ למאי דקיי"ל דאיני יודע מקרי הגדה ואינו חוזר ומגיד לומר יודע אני משו"ה שכחתי לא הוה הגדה ויכול לומר נזכרתי אבל להר"ן דאיני יודע לא הוה הגדה נהפוך הוא דשכחתי הוה הגדה משום דאל"כ אם לא יגיד במאי אוקמת לי' דדחיקא לי' למר חביבי לאוקמי' באומר בהיפוך מזכות לחובה אלא בלא יגיד ממש או שכחתי או לא ידעתי כל זה אני אומר לפי דבריו אבל לא נחתתי בכך ולא נהירן לי שביליו בזה עד יבואו עוד דבריו ויורנו וישמח לבנו בבאור יותר:

325

שכ״והאמנם כי גוף הקו' על הר"ן י"ל קצת וכך עלה ברעיוני מעיקרא דהכא לא שייך כלל לא משוו נפשי' רשעי' כיון דבהודאתו מחייב נפשי' בקרבן והכהנים מקבלים ממנו הקרבן ואף על גב דליתא בקרבן אא"כ אומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עלי' קרבן אם לאו כמבואר לעיל ל"א ע"ב ואפ"ה מהימן אנפשי' בזה שהזיד והכהנים מקבלי' ממנו הקרבן וע"כ משום דאל"ה לא הוה מייתי חולין לעזרה כעין מ"ש תוס' ר"פ אמרו לו ובדוכתי טובי וכ"כ חכם צבי סי' ק"נ להדי' דכהנים מקבלי' ממנו הקרבן ומאמיני' לו לבעל שבועת העדות וא"כ מתוך שמהימן על זה מהימן נמי לפסול עצמו והא דמקשו רשב"א בפ' כל הנשבעי' איך משוו נפשי' רשעי' ולא מתרץ כנ"ל היינו משום דרשב"א קאי אמתני' ולאחר חורבן דליכא קרבן לכן הקשה איך יופסל ע"י שבועת עדות אבל בסוגיין דקאי אקרא שפיר קאמר הר"ן למלתי' ואם דברי אלו נכונים א"כ צדקו דברי ר' מנחם הארוך דהיכי דנשבעו בב"ד שלא בפני בע"ד יכולי' לחזור ולהודות ובתשו' עבודת הגרשוני וכן בתומי' סי' כ"ח הנ"ל הקשה ע"ז כיון שנשבע לשקר בפני ב"ד מפסלי לעדות ולפי הנ"ל ניחא דאפי' בזמן דאיכא קרבן מ"מ פשוט הוא דאהך שבועה לא מייתי קרבן דהוה במקום שאינו ראוי להגיד כיון שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ודלא כעה"ג וא"כ כיון דלא מחייב קרבן ממילא לא מפסלו בשבועתי' משום דלא משוו נפשי' רשעי' כנ"ל. והא דכתבתי למר והקשתי לו משום דבעי' לשמוע אולי יש לו תי' יותר מרווח בענין זה וכה"ג מצינו לחז"ל בשבת מ"ג ע"א תוס' ד"ה כופה וכו' אמנם בדוכתי טובי לא נחתי תוס' לכך ובכללי סוגי' שלי הארכתי ויעי' בתוס' ע"ז מ"ב ע"א ד"ה ה"נ וכו':

326

שכ״זואבא אל השני' שהקשיתי דברי הר"ן דס"פהדיינין גם פה שותא דמר לא ידענא ע"כ אחזור ואפרש שיחתי הנה הר"ן בשבועות דף שי"ד ע"ב כ' דהרמב"ן הקשה איך יתחייב הלוה שבועה דאורי' הא לא הודה לי' מידי בבריא דלמא מעכב המלוה משכונו וע"ז העלה הר"ן דלו נמי יהי כן מ"מ מחייב לשלומי לי' דלא קיי"ל כשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי נשמע מזה דלשמואל דבאבד קתא אבד כולא הה"נ בישנו בידו ואינו רוצה להחזירו לו אבד כולו ואה"נ דלא מחייב שבועה דאורי' בכה"ג אלא שכ' מ"מ משנתינו לשמואל לא קשי' דאיהו מוקי לי' בפריש הכוונה בזה דפריש לשמואל ה"ל כמו לדידן בלא פריש עכ"פ אלו תוכן דברי הר"ן ולפ"ז לא הבנתי מ"ש שם דף שט"ו ע"א דלשמואל נמי אפי' בלא פריש לא מצי למימר קבלתי' דאלת"ה האיך יתחיי' שבועה דאורי' דלמא עודנו בידו ולימא לי' קבלתי' וקשה לי ע"ז דלמא לעולם מצי למימר קבלתי' ומשנתינו שאני דמיירי בפריש דהא אי נמי נימא דלא מצי למימר קבלתי' הא עכ"פ אי ישנו בידו ולא רצה להחזירו ס"ל להר"ן דלשמואל אין צריך לשלם לו מאומה ואפ"ה כי פריש שאם יאבד לא יפסיד אלא כנגדו ס"ל לר"ן שעי"ז הפרישה ניצול מקנסא הנ"ל ואי לא ירצה להחזירו לא אבד אלפא זוזי א"כ מכ"ש שהפרשה יצילו מהך דינא דקבלתי' ומנ"ל להר"ן להוכיח ממשנתינו כלום ומ"ש מהר"ם מטיקטין בגליון הר"ן אות ג' לא הבנתי ועתה בא מר חביבי נ"י לפרש דברי הר"ן ודברי מהר"ם והאריך בזה טובא ואני לא זכיתי להבין לא דברי מהר"מ ולא דברי פר"מ לא ידעתי למה:

327

שכ״חולהיות כי דברי הר"ן שם בלא"ה צ"ע טובא ואנכי כבר הואלתי לדבר ע"כ אעתיק לו מ"ש בחי' למס' ב"מ על דברי הר"ן הלז וז"ל שם דף ל"ד ע"ב:

328

שכ״טשמא עיניו נתן בה לכאורה משמע דא"נ ליתא לדר"ה חיישי' להכי ולא חדית לן ר"ה אלא דמשביעי' אותו על כך דסד"א מגו דחשיד אלא תחמוד חשיד נמי אשבועתא והכא לא שייך ספק מלוה ושנה דהרי דמי קיהיב והוה ס"ד דא"א לנו להשביעו על ככה קמ"ל ר"ה כתי' הש"ס לעיל ה' ע"ב לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו כן נ"ל מסברא ובזה הבנתי דברי ר"ן בשם רמב"ן שם קשה א"כ ליתא לדר"ה נמי קשה ה"ל כמו חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דלמא המשכון ברשותו הוא ולכאורה דבריו תמוהים הא אי ליתא לדר"ה לא חיישי' כלל לשמא עיניו נתן בה ואיך ניחוש לשמא ברשותו הוא אבל לפי מה שפרשתי א"ש דא"נ ליתא לדר"ה היינו שאין משביעי' על ככה ולא צריכא לשקלא וטרי' דש"ס מ"מ אנו חושדין שהוא ברשותו וכנ"ל וק"ל אלא דלפ"ז אין מובן לתי' רמב"ן דכ' כיון דמשכון מלתא אחריתי הוא והוא נשבע על ככה ה"ל שפיר מודה מקצת וקשה הא השתא קיימי' אי ליתא לדר"ה ולא משביעי' על ככה ומ"מ הוא נחשד שיהי' ברשותו וא"כ מה תי'. ע"כ הדרנא בי וס"ל לרמב"ן אי ליתא לדר"ה אינו נחשד כלל לדידן ומ"מ שפיר הקשה דלגבי התובע היינו הלוה ה"ל חמשין לא ידענא דנהי אנן לא חשדינן לי' בנתינת עין ולא משביעי' על ככה מ"מ לגבי התובע נחשד הוא מידי דהוה אכופר בכל דהתורה לא רמי שבועה עלה דמהימן בחזקה אין אדם מעיז לכפור הכל ומ"מ התובע טוען נגדו ואומר יודע אני בעצמי שאתה מעיז וה"נ דכוותי' ומשו"ה הקשה רמב"ן דלא הוה מודה מקצת וע"ז תי' רמב"ן בתורת ממ"נ אי ליתא לדר"ה לא מצי לעכב הפרעון משום חששא דנתינת עין נהי כשידעי' בודאי שמעכבו אינו צריך לשלם לו מ"מ השתא משום חששא דידי' א"א לעכב הפרעון כל זה אי ליתא לדר"ה ואי איתא לדר"ה שהוא חששא מעליא שמא ישנו בידו מ"מ כל זה החשש הוא עד שנשבע אמנם מכיון שנשבע אע"ג דאפשר שהתובע גם אחר השבועה לא יאמין מ"מ ה"ל לר"ה אחר השבועה כמו אי ליתא לדר"ה קודם השבועה ולא מצי לעכב הפרעון בשביל כך. והר"ן שהקשה על רמב"ן הא א"נ ליתא לדר"ה נמי תקשי נ"ל דס"ל כפי' הראשון שפירשתי כל זה הארכתי ונדחקתי מאוד ליישב דבריהם במקצת מיהת אבל אין דעתי נוחה מזה עד יבוא מורה. גם מ"ש עוד הר"ן דברי ושמא לא ברי עדיף צ"ע דהא למסקנא ולהלכתא לק"מ דמוקמינן לי' במאמינו ורק אך עיקור הקו' הוא על השקלא וטרי' דשמעתין והיא קאי לר"ה דס"ל ברי עדיף כמבואר. גם קשה מה מועיל ברי ושמא גבי שומרי' א"כ בטלת כל שבועת השומרי' אם לא נחלק בין ברי גרוע ושמא טוב כמ"ש תוס'. סוף דבר דברי הר"ן צריכי' אצלי תלמוד עכ"ל בחי' למס' ב"מ בענין זה וכבר הארכתי ויצאתי מענין לענין והריני עומד ומצפה תשובתו באריכות ובביאור ועוד נרווה דודים אי"ה כראוי ונכון לנו ואתן קינצי למילין ואסיים בברכה דברי א"נ לנצח:

329

ש״לאחר שסדרתי תשובה זו להשיבו הגיעני מכתבו השני' ושם שינה קצת במ"ש דלא מצי למיהדר משכחנו וכ' שלעולם יאמרו שכחנו שכבר פרע והדבר מובן שלא הועיל כלום וגם בגוף הדין נ"ל אי אמרו מתחלה פלוני חייב לפלוני וחזרו לומר שכחנו שכבר פרעו בודאי כה"ג לא מהימני דה"ל חוזר ומגיד שכבר העידו שחייב אבל אי אמרו בתחלה פלוני הלוה לפלוני בודאי מצי לומר אח"כ שכחנו שכבר פרע לו אותה ההלואה כיון שבזה אינם סותרים דבריהם הראשונים ולא אאריך עוד בזה כיון שלא העלה ארוכה להר"ן בזה יהי' איך שיהי':

330

של״אושם נאמר על ק' שלישי' שלי שהקשתי על חי' הר"ן ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' דפריך הש"ס דלמא בתר דתמו מיא כ' הר"ן דהיינו לר"מ דחייש למיעוטא ולא לר' יוסי והקשתי הא ר' יוסי נמי חייש למיעוט ביבמות ס"ז ריש ע"ב:

331

של״בוהנה לא נעלמו ממני דברי תוס' שם שכ' שיש לחלק מיהא גם דבריהם צל"ע דרובא דרדי' רוב גרועה הוא כמ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' וביאר דבריהם בב"ח ח"מ סי' רל"ב סכ"א גם כי דבריו צלע"ג מדוכתי טובי בארתי' בחידושי מ"מ מובן מזה כי מ"ש תוס' יש לחלק אין ידוע לי החלוק ודברי התוס' וגם דברי הר"ן קשים:

332

של״גוע"ז השיב פר"מ דבנדה שיש לה חזקת טהרה שאני והביא ראי' מרשב"א וזהו ראי' שאולה והי' יכול להביא בקיאו' הרבה ממס' נדה דאשה בחזקת טהרה עומדת ויע"ש י"ז ע"ב בתוס' ד"ה ואין שורפי' וכו' וי"ח ע"א ד"ה אחר הרוב וכו' ובלא בקיאות נמי ממקומו הוא מוכרע דמאי ס"ס דקאמר ר' יוסי במתני' דהאשה שהיא עושה צרכי' הא אינו יכול להתהפך וגם שם אונס חד הוא ועכצ"ל כי שיש לה חזקת טהרה לא מקפדינן כ"כ בהס"ס וזה גילה לן הפלתי (המכונה תפארת ישראל) רס"י ק"ץ וע"ש והנה הי' צריך פוי"מ להראות לי מקום היכן מצינו שר"מ חייש אפי' למיעוטא כה"ג נגד החזקה כי גבי קטן וקטנה וגבינת בית אונייקא ור"פ כל הצלמי' שם ליכא חזקה מתנגדת והי' לו להראות מקום ס"פ כיסוי הדם גבי שחיטת חש"ו דסתם בהמה בחזקת שאינו זבוחה עומדת ואפ"ה חייש למיעוטא ומ"ש לעיי' בבכורת כ' לא ידעתי כוונתו ויעי' היטב ר"פ בנות כותים תוס' ד"ה ר"מ היא וכו' בסוף הדבור:

333

של״דוהנה החזקה ההיא היא גרועה טובא משום דאשה עלולה לראות כמבואר ריש מס' נדה וכמ"ש תוס' י"ח ע"ב ד"ה למעוטי וכן מוכח ממ"ש תוס' י"ח ע"א ד"ה ותו ליכא דלר"ש מוקמי' האיש אחזקתו אע"ג דגם האשה יש לה חזקת טהרה ונמצא דעיקור שריפת תרומה הוא על הרוב אע"כ הך חזקה דטהרה דאשה ריעא טובא ואיך יאמר נא שהוא עדיף מחזקת היתר תרומה לעבדי צאן ברזל גם כל מה שהסביר מבהמה דנשחטה לא הבנתי מה זו סמיכה מה זו שחיטה וכמדומה לי שהבי' חובתו לנפשי' דהתם אזלי' בתר חזקה אפי' יצאה מחזקתה מחיים כן משמע מדבריו אבל גם שם אין הדין כן ואלו הייתי רוצה להאריך בזה הוצרכתי למלאות עוד כמה דפים ע"כ אמרתי הואיל ואינו אלא קושי' ופירוקא אניח זה. מ"ד יום א' ט"ז מנחם תקסא"ל. משהק"ס מפפד"מ:

334

של״השלום וישע רב לאור נערב עורך מלחמה בכלי קרב בחריפות שונות מול תלמיד וצורב גוער בים ויחרב לאגור החכמות ולהקיאן לבו ערב ה"ה י"נ הרב הגאון המפורסם החריף ובקי ובצדקתו ימלט אי נקי נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר אברהם סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ה"פ והמדינה יע"א:

335

של״ווכל שיח טרם יצמח אקריב שבחי תודה למר נ"י ואחזיק לי' מלי חפני טיבותא וכה"ג לפ"ו מדינה נ"י אשר ככה הטריח ועשה את שלו בדבר הידועה והנני בהשכם ושלוח סך המגיע מוסגר פה ובלי ספק כאשר השיגה ידכם לעשות עוד בענין הזה אל נא תמנעו מעשות כדרך הצדיקים הזריזים וכל מחסורכם בענין הזה עלי לשלם:

336

של״זועל פלפולא דאוריתא אשיב רק מעט מזעיר ובקיצור נמרץ ורק מה שנוגע לדינא או מה שנוגע לדידי לא זולת מטעם אשר אבאר בסוף אי"ה ואשאלה נא ממר ידידי נ"י מה דפשיטא לי אם אומרים העדים שכחנו העדות וחזרו ואמרו נזכרנו היפסלו משום חוזר ומגיד ולדידי פשוט דלית בזה משום חוזר ומגיד וגדולה מזה כתב בתשובת הרא"ש הביאו סמ"ע סי' כ"ט סק"ח אם אמרו אין אנו יודעין לך עתה עדות אין בו משום חוזר ומגיד ואנו אומרי' שכחו ונזכרו אח"כ וכן יראה המעיין בפנים בתשו' הרא"ש ויש לפקפק הרבה על התומים בזה וכ"כ רמ"א בהגה' שם דאפי' בגזרו בחרם ושתקו או אמרו אין אנו יודעין וחזרו לתת אמתלא לדבריהם מועיל וא"כ בלי ספק הה"נ אם אמרו סתם אין אנו יודעין ונשבעו על ככה ולהר"ן אנו מתרצין דבריהם ששכחו הרי יכלו לחזור ולומר יודעין אנו ואעפ"י שהם אומרים לא שכחנו מתחלה אלא הזדנו מ"מ משום שאין אדם משים עצמו רשע לא נאמין להם וקאמר אשתלינן ויכלו לחזור ולהעיד כן הי' נ"ל לדינא ומדבריו לא נראה כן ע"כ יודיעני דעתו הרמה בזה:

337

של״חגם מה שכתבתי הואיל ומהימני להבי' קרבן מהימני נמי לפסול עצמם לעדות לא כתבתי כן אלא אם ירצו להבי' קרבן והואיל ורוצים להבי' חולין לעזרה ודבר זה למדתי מתוס' ר"פ אמרו לו וכן ציינתי:

338

של״טומ"ש מתוס' ע"ז מ"ב ע"א ד"ה ה"נ כדרבא היינו משום דהתם משני אביי בשפחסה וכל הקושי' שהקשה הש"ס קשה נמי לאביי ולא משני אלא ה"נ כדרבא וצ"ל ה"ה ה"נ כדאביי אעפ"י שתי' אביי הוא דוחק מאוד במרקוליס ועכו"ם ששיפה כאשר יראה המעיין ואפ"ה הקשו תוס' וא"כ לא ס"ל מ"ש תוס' בשבת מ"ג ע"א ד"ה כופה וכו' וזה פשוט ומובן וכן בתו' פ' כל התדיר (זבחים צ"א ע"א) ואיידי דאיירי אעורר לבבו הטהור במ"ש מהרש"א שם במס' ע"ז בתוס' ד"ה עכו"ם ששיפה וכו' דבריו אינם מובני' לי דודאי ישראל שבטל ע"ז של נכרי אפי' שיפה לצרכי מומר אמר הגוי כיון דעיקרה קיים לא אכפת לה לע"ז כדפירש"י גבי פחסה וכ"כ תוס' להדי' בהאי שמעתין ד"ה שיפויין והוא פשוט לענ"ד:

339

ש״מומ"ש מר חביבי נ"י שהראי' מפ' כיסוי הדם הוא ראי' לסתור לא כן אבי אלא ראי' לבנות דברי מר ני' ואנא הכי קאמינא לפי סברתו דר' יוסי לא חייש למיעוטא אלא היכי דליכא חזקה ומשו"ה לא פריך הש"ס ר"פ האשה דלמא בתר דתמו מיא אלא לר"מ אלו דבריו א"כ ע"כ אנו צריכי' לומר דלר"מ חיישי' למיעוטא אפי' נגד החזקה ומנ"ל להש"ס הא דלמא ר"מ נמי כר' יוסי ס"ל ואמרתי להראות מקום לקיים דבריו מס"פ כיסוי הדם דחייש ר"מ למיעוט דחש"ו נגד חזקת שאינו זבוח ויכילנא לסתור דבריו מתוס' ר"פ בנות כותים דכ' להדי' דאפי' לר"מ לא חייש למיעוטא היכי שחזקה מנגדתו וא"כ מה פריך הש"ס לר"מ דלמא בתר דתמו מיא הא איכא חזקת טהרה נגדה ואע"כ צ"ל דחזקת טהרה גרועה היא ולא מחשב חזקה ודוקא חזקת הגוף במי שנולדה היום ולא ראתה מעולם וגם רובא דתנוקו' אינם רואים ביום הלידה וכדומה בקטנותן ולא התם בהאשה שעשאה צרכי' וא"כ נסתרי' דבריו אלא שלא באתי לסתור דהרי מאן לימא לן דהר"ן ס"ל כתוס' בהא ומשום ק' תוס' שערי תירוצים לא ננעלו לכן באתי להושיעו מפ' כיסוי הדם ולא ידעתי מה עלה על דעתו הרמה במ"ש בזה ומי יתן ויגיע לידו הטהורה אותה תשובה שכתבתי אשתקד למרנא מר כהן צדק הכ"מ ושם יראה כי עמדתי על אותה הסברא והפכתי בה והפכתי בה:

340

שמ״אונא יראה להודיעני אם יש אתו תי' הגון על ג' קושי' הנכללים בכתבים הקודם דהיינו מרס"י כ"ט קודם דרישה וחקירה יכולין לחזור ומרש"י דהורי' ח' ע"ב ורמב"ם בשגגות והא דכ' הר"ן ברי ושמא ור"ה הא ס"ל בריא עדיף:

341

שמ״בודשאילנא קדמוי (יעיי' בתוס' חולין י"ג ע"א ד"ה בעא מני' והא דב"ב קס"ה ע"ב שהשיב כך דעת תלמידכם נוטה התם ע"ד מוסר אמר כן ולא שהי' תלמידיהם) בספיקא טריפות בפלוגתא דרבוותא וחי' יב"ח אי מהני זה לברר דלעולם הלכה כאידך ובהמה זו תעיד על כולם או לא עכ"ד:

342

שמ״גאני איני כדאי ששלח לי אבל כך דעתי הקלושה נוטה דממקומו הוא מוכרע דהא דספק בפלוגתא דרבוותא נפקא לן מדברי מהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' פ' והיינו ממ"ש שם וז"ל גם החכמים שבאו להבי' ראי' מהנהי עובדא שחי' יותר מיב"ח לא באו אלא להוציא מכלל טריפות דבר שנפל עליו מחלוקות א"כ שפיר בא להבי' ראי' שאין נמנה מכלל טריפות דהיינו ר"י ב"נ ששאל ריב"ל בקדירת קנה סבר שאין הלכה כרשב"ג מהאי עובדא שראינו וכו' יע"ש משם מוכח דבפלוגתא דרבוותא מהני שיהוי יב"ח ומשם מוכח נמי דמהני לכל בהמות שבעולם ועל הכלל כולו יצא. וכן יש להוכיח נמי ממ"ש רשב"א בתשובה הביאו מהרש"ל שם כשבא להקשות אהאומרים מיעוטם חיים כ' וז" אמרו דרך כלל טריפה אינה חי' וא"כ זו שראינו שחיתה מעידה שאין זו טריפות ולא על עצמה היא מעידה אלא מטהרת עצמה ומטהרת חברותי' וכו' יע"ש ונהי דהוא הרשב"א בעצמו לא ס"ל כן והיינו בודאי טריפה מ"מ מוכח עכ"פ בספק שאנו סומכי' על יב"ח היא מעידה על חברותי' והנה להרשב"א דס"ל דאנו מכחישים המעיד שחיתה יותר מיב"ח ע"כ צ"ל גבי פלוגתא דרבוותא כיון דדעת הך פוסק מסייעי' לי' לא נכחשנו ונאמין לו א"כ מהימן לעולם וכן נמי למהרש"ל דס"ל מיעוטא איכא מיהת דחיי' וצ"ל בפלוגתא דרבוותא כיון דרובא מסייעא להך דיעה עבדינן כוותי' בהך וה"ה בכל אינך ודוחק לומר דרובא דהך בהמה אינו מועיל לאינך כמו דאמרי' פ' המדיר (כתובות ע"ו ע"א) רישא מנה לאבא בידך ופירש"י דלא מהני חזקה שלה לאב והאחרונים למדו מזה דלא מהני מגו מגברא לגברא מ"מ לא נ"ל הכי גבי רוב דהכא וקצת יראה גבי הני עובדא דהעלה ר' צדוק מטבעין ליבנה ר"פ המפלת ששאלו לרופאים ומשמע בשיטת הפוסקי' במפלת כמין שערות לא בעי תו שאלה לרופאים ואלו העידו על הכלל כלו ויש לי עיונא טובא בענין הזה ואין כאן מקומו. ומדי דברי אעוררהו דברי פלתי סי' כ"ט מ"ש ליישב דברי רש"י בחומש והעלה דלר' ישמעאל רובן אינן חיין רק מיעוטן חיין וצ"ע א"כ מה קאמר ש"ס ר"פ א"ט אדרשב"א דאמר יכולה היא לכוות ולחיות הא תנא דבריי' טריפה חי' ס"ל יע"ש ומאי קושי' הא עכ"פ רובן אינן חיי' ואיהו אמר יכולה היא לכוות ולחיי' משמע ברוב פעמים. משהק"ס מפפד"מ:

343

שמ״דשלום לידידי הרב המופלא מו"ה פייש נ"י רב"ד דק"ק פעלפיץ:

344

שמ״הנועם מכתבו הגיעני על נכון ובתוכו ד' שאלות והנני פורטם א' לאחת:

345

שמ״ו(א) בענין תחלתו וסופו בכשרות יש בזה ג' דינים א' פסול קורבה בזה לית דין ודיינא דבעי' תחלתו וסופו בכשרות כמבואר בש"ס ב"ב קכ"ח ע"א יע"ש ובתומים סס"י ל"ד הקשה הא חתנו ה"ל רק קורבא מחמת אישות ובידו לגרש אשתו ואמאי חשיב תחלתו בפסלות טפי מפסול ממון ולע"ד דמיונו אינו עולה יפה דקשה גירושי' לא מיבעי' בזיווג ראשון דאיסורא איכא לגרש בלא דבר ואפי' בזיווג שני נמי קשים גירושי' ואפי' באשתו האסורה עליו שהרי התירו לייחד ולא התירו לגרש אף על פי שהי' עשרה פילגשים אסורים על דוד המלך ע"ה ועי' פר"ח ריש הלכות גטין:

346

שמ״זדין השני פסול מחמת נגיעת ממון רבו המקילי' דלא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ויש בזה ג' טעמי' א' משום שבידו לסלק עצמו כל שעה ורגע ועוד טעם שני דאינינו פסול לכל אדם ולא דמי לקרובי' ועוד בה שלישי' דקרובי' שאני שהי' עד פסול מתחלתו ותו לא מתכשר מה שא"כ נגיעה מחמת ממין הי' מתחלתו בעל דבר ולא עד ובשעה שמסלק עצמו הא דנעשה עד וה"ל תחלתו בכשרות ויעיי' זה ב"ב מ"ג ע"א בתוס' ד"ה וליסלקו וכו' ובחי' רמב"ן שם ויעיי' מ"ש הרא"ש ספ"ק דמכות גבי אלעי' וטובי' בשם הראב"ד ומ"מ יש חולקי' אהך וס"ל דגם לענין פסול ממון בעי' תחלתו וסופו בכשרות ועל זה העלה הש"ך סי' ל"ז ס"ק ל"ב דמצי המחזיק למימר קים לי ועי' במס' עבודה זרה ג' ע"א תוס' ד"ה נוגעים בעדותן הן וכו' ועי"ל שהם קיימים על מה שקבלו אם ישראל מקיימי' עכ"ל וקשה הא עכ"פ אחר שכבר קבלו התורה ושמים וארץ עומדי' על הקבלה א"כ יכולי' להעיד על הקיום וע"כ צריך לומר משום דלא הוה תחלתו בכשרות אע"ג דהוה פסול נגיעה ומתחלה הי' בעלי דברים ועתה נעשו עדים מ"מ פסולי' ש"מ דלא כסברא הנ"ל ובדרוש הארכתי:

347

שמ״חדין השלישי פסול מחמת עבירה זה לא נזכר בש"ס אך הש"ך פשיטא לי' בלי ספק בסי' ל"ד סקל"ג דכל הפסולי' מחמת עבירה וחזרו בתשובה מתכשרי ולית בה משום תחלתו וסופו בכשרות ולא הבי' ראי' לדבר זה ומסדור דבריו נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחמוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמי איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשובה ואפי' בהרהור תשובה סגי משא"כ בפסול דחמס צריך שיחזור הגזילה וה"ל מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל ובידו עיי' ס' כזו בר"ן הביאו מג"א סי' תמ"א סק"ג ותמ"ח סק"ה ומזה הטעם נמי א"ש מה שהעלה הש"ך סס"י ל"ה דבגוי שנתגייר לא אמרי' הואיל וכל שעה הי' בידו להתגייר משום דהתם הי' מחוסר מעשה טובא ומי יימר דמזדקקא לי' תלתא כמבואר בקידושין ס"ב ע"ב וכו' ע"ש:

348

שמ״טא"נ י"ל טעם אחר לחלק דפסול מחמת חמס כתי' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ ה"ל תחלתו בפסלות משא"כ פסול בשאר עבירות נפקא לן אל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשובה הוא דנעשה עד וה"ל תחלתו בכשרות דומה זה למ"ש לעיל בשם הראב"ד בענין פסול מחמת נגיעה דה"ל בעל דבר ולא עד ובסברא זו והנ"ל מיושבי' כל קושיי' התומי' סוף סי' ל"ד על הש"ך ע"ש. פ"ב יום ח' מ"ג למב"י תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

349

ש״נהחיים והשלום וברכת שמים ממעל למו"ח הגאון הגדול מופת הדור נזר ישראל הדרו וקדושו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א ולכל נות ביתו ולכל אשר אתו ברכת שלום וכ"ט סלה:

350

שנ״איקרתו הי' לנו לעינים זה שמונה ימים ושמחנו בכל הטוב בהקשבת שלומו ושלום ביתו הצאצאים וצאצאי צאצאיו ה' עליהם יחי'. ואשר בדק לן מר מו"ח הגנ"י בשני עדים קרובים בנשותיהם ונתרחקו אי שייך בהו תחלתו וסופו בכשרות משום דכל א' הוה חזי בפ"ע בשעת ראי' העדות ומשמע דגם בעדי קידושין מספקא לי' כמבואר מדבריו ותמה על התוס' והגהת אשר"י דפ' שבועו' העדות דפשיטא להו דפסולי' בלי שום ראי'. ברוך שכוונתי בעיקור סברא לדעתו הקדושה אלא שאינינו שוה עמו ע"כ אמרתי להציע דברי מחידושי למס' שבועות שכתבתי בשנת תקס"א לפ"ק. כגון שהי' קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססין פירש"י שהעדים היו קרובים זה לזה בנשותיהם ולא ניחא לי' לפרש כפי' רמב"ם פיו"ד מה' שבועות שהי' לא' מבעלי דברים משום דקשי' לי' ק' תוס' הא בעי' תחלתו וסופו בכשרות לכן פי' שהיו העדים קרובים זה לזה וס"ל דבעדות ממון לא מפסלי משום תחלתו וסופו בכשרות בקורבי' דעדים שהרי בשעת ראי' הי' כל א' ראוי להעיד בפ"ע לשבועה או להצטרף עם עד אחר שיעיד על מנה אחר או אפי' על אותו מנה ע"י הודאה והתוס' נראה דמפרשי כפי' הרמב"ם אמנם מדברי הגה' אשר"י דכת' בסוף מתרי גיסי ע"ש משמע דארכבי' אתרי רכשי וס"ל דאפי' בקורבת עדים נמי הוה מיפסל אי אין תחלתו בכשרות וצ"ע מנ"ל הא ועי' עירובין י"ח ע"א ומיהו משכחת לי' באשה התובעת שאר כסות והוא מכחיש הקידושין והיא משביע עידי קידושין דבהא בוודאי אי הי' בשעת ראי' קרובי' בנשותיהם פסולים דע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בגירושין וכל כי האי גוני אלו דברי שם:

351

שנ״בהיום השבתי לשואל א' בדיני אונאה ונתקשיתי בדברי רמ"א סי' רכ"ז סעי' ט' דעל המתאנה להבי' ראי' ודבריו לקוחים מדברי ר' אביגדור שבמרדכי ס"פ המדיר כמבואר בד"מ ואיהוס"ל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' אפי' יהי' הלוקח המאנה לעולם עליו להביא ראי' מיהו דינו של רמ"א י"ל עפ"י תי' קמא שבתוס' חולין נ"א ע"א ולא ס"ל כר' אביגדור דכלה בבית אבי' לקידושין קיימא למסקנא אמנם גוף דברי ר' אביגדור צל"ע אי ס"ד דבכי האי גונא נימא כל שנולד הספק ברשותו וכו' א"כ בטלת המוציא מחברו וכו' שבש"ס ולא שמענו סברא זו אלא בשהספק בגוף הדברים שאנו דנים עליהם כגון מומי כלה או בהמה אבל כל שהספק מעלמא כגון שער שבשוק בזה אמרינן המוציא מחברו עליו הראי' גם מה דפשיטא לי' דלענין שער שבשוק לא אזלינן בתר השתא משום שעשוין להשתנות יש לעיין קצת בדרב חסדא דאבנא כוחלא קידושין י"ב ע"א נא יודיעני דעתו הרמה בכל זה, אחר החקירה פ"ב נגהי ליום ה' ט"ז טבת תקעה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

352

שנ״גשלום וכ"ט להני תרי צנתרות הזהב רבנים מופלגים ה"ה הרב הותיק כבוד מו"ה שמעלקי נ"י אב"ד דק"ק באגעדע יע"א ואחרון חביב תלמידי הרב הותיק מו"ה ליב פאפר נ"י אבדק"ק טשוס יע"א:

353

שנ״דנועם מכתבם הגיעני יום ש"ק העבור ולא הי' לי פנאי לעיין בו עד עתה והיות באה שאלתם מאוד סתומה וגם נמצא כעין סתירה בדבריהם ולא יכולתי לעמוד על העיקור ממש ומוכרח אני לכתוב כמסתיר פנים וגם לקצר בפלפולי' וראיות כאשר בקש ממני תלמידי הרב מהר"ל רק להודיע קלישות דעתי לדינא:

354

שנ״הוהענין הי' כי איש א' בשמו ר"מ מסעמרי מת בק"ק קאט וחיים לנו ולכל ישראל שבק והעידו עדים שציוה לתת מעזבונו אלף זהו' לקרן קיימת ללמוד בני עניים תורה מהרווחי' ובאם לא ימצאו בני עניים יותן לעניי קרוביו אלא שהעדים מחולקי' י"א שהקרן קיימת ינתן לקאט וי"א לסעמרי והנה הרב מהר"ל כ' שתחלת העדות הי' ע"י ב' עדים יחידים שהכחישו זא"ז ולא פי' במה הכחישו וסתמא כפירושו בהנ"ל שזה אמר לקאט וזה אמר לסעמרי שוב כ' שנצטרף עוד א' עם עד המעיד על קאט א"כ לפי דבריו יש כאן שנים המעידי' על קאט ויתבטלו דברי עד הסעמרי לגמרי כי אין דבריו של א' במקום שנים ומיד אח"ז כת' נמצא כאן ב' כיתי עדים המכחישי' זא"ז משמע מזה שיצטרף גם א' עם עד הסעמרי וכן מבואר יותר בדברי הרב מהר"ש נ"י וגם הוא פירש קצת לשון עדותם אפס מקצתם ראיתי וכולו לא ראיתי ולא יכון לדבר כן כ"א הי' לכם להעתיק דברי העדים אות באות כדי שנוכל לדון עליהם:

355

שנ״וומ"מ להשיבכם ריקם א"א הנה לכאורה נראה פקפוקו של הרב מהר"ל נ"י נכון שהרי תנינן תמן פ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"א) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר ופסקו כל הפוסקים ואפי' קיץ להו וכלישנא בתרא שם ואף ע"ג דכ' הרב"י סס"י ל"ז בשם תשו' הרא"ש ותשו' רשב"א שעידי הקהל מעידי' על התקנות והקדשות והן נוגעי' בעדותן שכן נהגו ע"ש כמה תשובות בענין זה מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לעירם וקהלתם כגון פלוני הקדיש כלי זו לבה"כ ואין כאן עדים אלא מאנשי העיר עצמה בזה נאמנים להוציא מיד המקדיש או מיורשיו ולא נאמר שהם פסולי' להעיד כיון שהוא המקדיש והם העדי' כולם מבני הקהלה הם וגם ההקדש הוא לתוך אותה הקהלה א"כ כיון דתקנת הקהלות הוא בכך והם נשתתפו מעיקרא דדינא אדעתא דהכי להאמין זא"ז אעפ"י שנוגעי' כמו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ואדעתא דהכי נשתתפו מיהו כל זה לעירם אבל להעיד נגד עיר אחרת פשיטא שהם פסולי עדות לענין זה שאנשי קאט פסולי' נגד אנשי סעמרי להעיד לטובת עירם וכן בהיפוך ע"כ הי' נראה לכאו' שנוגעי' בעדות בענין זה:

356

שנ״זוכיון שנוגעי' במקצת העדות בטלה כל העדות כדעת המרדכי פז"ב דאם אמר לדידי אוזיף בריבי' צ"ל ולא שקיל מידי דאל"ה ה"ל נוגע במה שרצה להוציא ריבי' שלו וממילא לא מהימן לפוסלו ולא פלגינן דיבורא לענין זה ולא דמי למ"ש הריטב"א הביאו סמ"ע סי' ל"ז סקכ"ג דאחיו של גזבר שהעיד על ההקדש פלגי' דיבורא ומהימן על ההקדש ולא על אחיו דהתם לאו משום נגיעה וחשדא דמשקר פסול אלא משום קורבא ומש"ה לא יעיד לאהרן ובכל פסול קורבא פלגינן דיבורא משא"כ בנידן דידן ודמרדכי דמשום נגיעה פסול ומשום חשדא דמשקר בזה לא פלגינן דיבורא דהכל שקר ואע"ג דהריב"ש פליג אהמרדכי ומביאו ש"ך סי' ל"ד ומה שדחה ש"ך מאריס מעיד הוא תמו' דמה נפליג דיבורא שייך האריס מעיד שהקרקע הוא לפלוני בעה"ב שלו וה"ל כאלו העיד שהקרקע היא של עצמו מ"מ יבוא לחלוק אחרי המרדכי והכרעת הש"ך והסברא נכונה ובשגם להוציא מיד המוחזק וא"כ הכא כיון שהם נוגעי' בעדות בטלה עדות כולה ואין כאן להקדש כלום עיין סמ"ע רס"י ל"ז:

357

שנ״חאך כל זה אי איכא בהני אתרי קופת ת"ת ללמד בני יהודה אפי' אי קיץ להו מ"מ ה"ל נוגעי' בעדותן כנ"ל אבל אי ליכא התם קופת ת"ת כלל ולא הורגלו בזה מעולם וכן כ' לי הרב מהר"ש א"כ היינו דברי מהר"י מיגאש דמייתי נימוק"י פ' חזקת וגם הובא בשיטה מקובצת שם מ"ג ע"א והובא ביתה יוסף סס"י ל"ז וז"ל אבל היכידלא קבילי עלי' למיזן ולפרנסו להו ולא כייפי אצדקה כלל וכו' ומאן דיהיב מידי בדרך צדקה יהיב להו ואי לא בעי לא יתן כלל לא כייפי להו הני ודאי לא נוגעי' בעדותם הם ומקבלי' סהדותי' עכ"ל נמצא ה"נ עדותם כשרה:

358

שנ״טונחזי אנן מה דקמן במה שסתרי אהדדי וכבר כתבתי שאינני יודע לשונם בעדותם אך כפי המדומה ב' הכתות העידו על קרן קימת אלא שהוכחשו באיזה מקום ציוה ליתן היינו דר"נ ב"ב ל"א ע"ב באבהתא מי אתכחש ובכתובו' תרווי' באשת איש קמסהדי וה"נ תרווי' בקרן קימת קמסהדי וצריכי' להפריש אלף זהו' מנכסיו לקרן קימת ולענין לאיזה מקום ינתן נ"ל דינתן לסעמרי מכמה טעמי' חדא כי אוקי תרי בהדי תרי לעני המקום ואוקי ממונא בחזקת סעמרי דקיי"ל האומר תנו מנה לעניים ונתנו לעניי עירו כמ"ש הג' אשר"י פ' חזקת בשם תוספתא ומייתי לי' רמב"ם ספ"ו ממתנת עניים ובש"ע י"ד סי' רנ"ח סעי' ה' ואומדן דעתי נמי איכא דלא שביק אינש עניי עירו ויהיב לעיר אחרת עיין סי' רנ"א בש"ך סק"ח:

359

ש״סועוד כפי הנראה ממכתבו של הרב ר"ש נ"י לא הי' ב' כתי העדים במעמד א' אצל השכ"מ אלא בזה אחר זה ואנשי סעמרי היו אחרונים א"כ אין כאן הכחשה כלל דאמת הוא שבתחלה יהיב לקאט ושוב חזר בו ויהיב לסעמרי דלעולם יש לנו לדונם שלא יהי' כמכחישים זא"ז ושכ"מ מצי הדר בי' ודבריו האחרונים קיימים עומדי' אפי' כ' בשטר ודלא כמו שחשב הרב מהר"ש בזה ועיי' ב"מ י"ט ע"ב:

360

שס״אוכיון שזכינו לדין שלא תהי' עדות מוכחשת א"כ אפי' יהי' נמצא שם באותן המקומות קופת ת"ת באופן שאנשי קאט פסולי' לעדות משום נגיעה בעדות מ"מ אנשי סעמרי לא מיפסלא להעיד על ר' משה הואיל שהוא מבני עירם ואדעתא דהכי נשתתפו שיהיו נאמני' נגדו מה שאינו נוגע לקהלה אחרת כמ"ש לעיל בשם תשו' רא"ש ורשב"א:

361

שס״בואך עדיין יש לפקפק ולומר לפי אותה ההנחה שהעדות מוכחשת נהי שהנחנו בגוף הקרן קיימת לא הוכחשו מ"מ יש לדון הא אין מקבלי' בפני קטנים דכשלא בפניו דמי ורק בענין צוואה אנו סומכי' על דעת התוס' דפ' שום היתומי' כ"ב ע"ב ד"ה אמר רב אשי ונימוק"י ר"פ הגוזל בתרא דבדבר ברור כמו צוואה שאמר תנו מנה מקבלי' לפני קטן ופסקו רמ"א סי' ק"י ס"ט מ"מ הא באומר תנו מנה גופי' אמר התם בש"ס בתחלה דמעמידי' אפטרופס לטעון על העדים אולי ימצא זכות להכחישם ונהי דמסקי' התם דבנמצאת שאינה שלו לא מעמידי' אפטרופס דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקי' וה"ה בצוואה והכי נהוג מ"מ היינו בסתם סהדי אבל הכא דמוכחשי' הם וע"כ כת א' משקרי אפשר דצריכי' להעמיד אפטרופס אע"ג שהעיקור נ"ל שאין כאן עדות מוכחשת כלל אלא דמיהדר קא הדר בי' מ"מ מהיות טוב אל תקרי רע למנות אפטרופס ולמסור כל העדות לידו ויעיי' בה אולי יכול לטעון דבר לטובת היתומי' ואי לא טעין אזי תבנא לדינא שמוציאי' אלף זהובים מהעזבון של ר' משה סעמרי לקרן קיימת:

362

שס״גוהיות כי ראיתי מתוך מכתבו של הרב ר"ש דבהא כ"ע מודה שהשכ"מ מינה לאפטרופסי' הני תרי גברי הקצינים ר' אברהם ור' אבריל מקאט ע"כ יותן סך אלף הנ"ל לאפטרופסים הנ"ל והרווחים יתנו לת"ת ללמוד בני עניים שבק"ק סעמרי ואם לא ימצא שם בני עניים ינתנו הרווחי' לעניי קרובי ר"מ סעמרי ז"ל הנ"ל ובאם אולי לא ירצו האפטרופסי' לקבל לתוך ידם סך הנ"ל או אם ירצו לקבל עתה ולאחר זמן יחזרו בהם או לאחר מאה שנים יונח סך הנ"ל ליד בד"ץ בצירוף קהל סעמרי והם ימנו אפטרופסי' אחרים ההגוני' בעיניהם אבל אין שום רשות ביד קצינים הנ"ל למנות אפטרופוס אחר במקומם כמבואר בש"ע י"ד סס"י רנ"ז ומכ"ש שאין להם ולא לשום אדם או קהלה בעולם רשות לשנות המעות ח"ו כמו ששמעתי אומרי' שרוצי' ליקח לבנין חומת בית עלמין או ליקח יין לצורך הקהלה חלילה לא תהי' כזאת בישראל כל הנ"ל נלע"ד דברים פשוטי' וברורי' בעז"ה וחתמתי שמי. פ"ב נגהי ליום עש"ק ג' שבט תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

363

שס״דהעתק השאלה:

364

שס״האל מקור החכמה ותבונה וכו' הגאון הגדול וכו' נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה סופר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב יע"א:

365

שס״ובאתי במגילת ספר לבקר בהיכלו בדבר הכרחי אודות איש א' מטובי עיר בסביבותינו אשר הי' חייב לחברו ששה מאות זהובים על ח"כ ופרע חמש מאות זהובים ועל הנשאר הי' ללוה תביעה ולא הי' יכול לברר ונתחייב בב"ד אך המלוה הרחיב לו זמן על משך שנה דהיינו בכל רביע שנה כ"ה זהובים ועתה יש ביד הלוה שני קוויטונג הראשון נכתב בדינו על כ"ה זהובים ובקוויטונג השני כ' קוויטונג על חמשים ועשרים זהו' זגי.70 fl. אויף צווייטען טערמין והמחק ניכר שהי' כתב רק חמשה ועשרים והמלוה העמיד מורשה שהוא תקיף בין השרים והכריחו למסור גוף הקוויטונג ביד מורשה ושלחו לאדון צענזור מווין והוא נתן עדותו שמזוייף מתוכו ואח"ז השתדל אצל וו"ג המורשה שציוה במכתב לדונו בדין ישראל דהיינו הרב מק"ק ראב ומפילפעץ ומטעט ומי מצדדי' אשר ימאן בפסק ב"ד הרשות בידו לשפוט אצל שרי קומידאט והמה יראו את אשר יצא מב"ד וממילא נשמע שלא היינו בזבלא כי אם על פי פקידת וו"ג:

366

שס״זועמדו לפנינו הבע"ד והמלוה בטענתו רוצה מאתנו לפסלו לעדות ולשבועה וגם תובע הוצאת שהוציא עד שבא הקוויטונג לידו והוצאת מווין ואשר השתדל לדונו בדין ישראל והוצאת הב"ד וגם טוען על הלוה שהעיד עליו וגם על חבירו בערכאות להפסידם מחמת גודל שנאה בינו ובין המורשה וגם על אותו איש ובקש ממנו לקנסו והלוה השיב שאמת הדבר שלא הי' כ' בקוויטונג רק חמשה ועשרים זהובים אך זמן הפרעון הי' ביומי דשוקא והמלוה כ' הקוויטונג בביתו והביאו לשוק במקום שהי' עומד בסחורתו שהוא רחוק מביתו וכשבא אצלו עשו השוואה ביניהם שיתן לו כל החוב ויוותר לו חמשה זהו' וכן עשה ויען שביתו הי' רחוק משם הבטיחו המלוה שיקרע הח"כ ולבטחון עשה המלוה המחק והלוה השיבו שלא נתן לו אך כ"ה זהובים. טעט יום ה' ט"ו שבט תקפ"ו לפ"ק:

367

שס״חשלום לידידי מחו' הרב המופלא ומופלג מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק טעט יע"א:

368

שס״טיען לא נתבררו דבריו היטב במכתבו ע"כ אברר מה שבא סתום הנה בתחלה כ' שהי' ניכר שהי' בו מחק וגרר ולא פירש ע"י מי הי' ההיכר הזה כי לא נזכר שם שנגשו לפני ב"ד והם הכירו באומדנא דמוכח לעיני הדיינים שהסכום נמחק ונגרר בו ומשמע שהמורשא באלמו' הביאו לפני פלילי' ובאלמותו הכריחו למסור לו שוברו ולברר ע"י אדון א' בווין שיעיד שלפי אומדנא נמחק ועי"ז הוציא הוצאות המורשא הזה כן משמעות לשון מכתבו וא"כ הי' איך יעמדו למנין ג' דייני ישראל לשלם להאלם הזה הוצאותיו שהוציא ועשו פשר על סך ק"נ זהובים זה הוא דבר שאי אפשר לשמוע ועל כרחך כוונתו שע"י ב"ד שעמדו לפניהם הי' ניכר זיופו ובעל השובר הי' סרבן נגד הב"ד והם נתנו רשות להמורשא להביאו בפלילי' והכל עשה ברשות ב"ד ובדין הוא שישלם לו יציאותיו לכשיצא חייב בדין כמבואר. כל זה באר היטב בשולחן ערוך חושן משפט סוף סימן י"ד ובש"ך שם סעיף קטן ט"ו אבל על כל פנים הי' צריך לברר בעדים ברורים כל פרוטה שהוציא וגם בשומת בית דין שישומו אם אפשר להוציא הוצאת הרבה כאלו הלא כל השומע תצלינה אזניו איך על סך חמשים זהובים הוציא מאה זהובים שהרי התפשרו בסך ק"נ זהו' ובאמת דעת התומים שאם א"א לו להעמיד עדים על כל פרוטה וגם א"א לשומו נשאר דינו שישבע שבועה חמורה כמה הוציא ויטול וגם מכל זה לא נזכר בפסק דין כלל רק עשו פשרה בטעות לפי ענ"ד והוציאו ממון מהלוה העני הזה כי בלאו כל האמור נ"ל אף על גב דהשובר פסול ככל שטר שיש בו מחק וגרר מ"מ נשארה טענתו בעל פה השבע לי שלא פרעתיך ולא דמי לסי' ס"ג דמהדר אזיופא הוחזק כפרן על אותו שטר חדא התם אית לן סהדי דמהדר אזיופא אבל הכא מי אית לן סהדי דזייף הלא אמתלא יפה היא שהמלוה בעצמו עשה כן ביומא דשוקא ונהי מ"מ השובר הוה חספא בעלמא ככל שטר שיש בו מחקי' וגרורי' אבל עכ"פ תביעתו בעל פה נשארה לומר השבע לי ותו התם בסי' ס"ג גופי' נהי דהוחזק כפרן לגבות באותו השטר אבל עכ"פ פשיטא שיכול לומר תביעה בע"פ יש לי עליך וישבע הנתבע היסת ויפטר וכמשמע ממ"ש סמ"ע ססק"ג וה"נ לא הי' צריך לשלם דמי שטרו טרם שישבע וממילא אפשר לומר דלא יצא הסרבן חייב לגמרי וכיון שלא יצא חייב אינו צריך לשלם הוצאות לשכנגדו אפי' אם יברר בעדים ויש לעי' בזה דאפשר כיון שעכ"פ השובר פסול מקרי יצא חייב לענין תשלומי ההוצאת ובשגם בלא"ה פקפק התומים סס"י י"ד על זה ע"ש:

369

ש״עמ"ש שהמורשא תובע שיפסלו את בעל השובר לעדות ולשבועה ולהתמניות מפני שזייף השובר גם לשון זה מגומגמת כי מה ענין תביעה יש כאן המורשא כיון שהצליח במשלחתו והוציא ממונו ואוכל וחדי יפטור וילך לו ומה לו לפסולו של זה ואפי' הנרצח יכול להעיד על הרוצח והמוכה על המכה כי לא מחשיב נוגע בדבר כי מה לו ולעונשו של זה כמבואר בש"ע ח"מ סס"י ל"ג ובסמ"ע שם סקכ"ה ואי ס"ד הנרצח והמוכה הוא התובע מהעונש פשיטא שאין בעל דין עד והאמת לחד שינוי' בתוס' ספ"ק דמכות משמע דהנרצח הוא בעל דין אבל תי' זה נדחה ולא הביאו הפוסקים אדרבא קיי"ל יכול להעיד וא"כ ה"נ אפילו נימא דהפסלנותא לשבועה ולעדות הוא עונש וקנס מ"מ אין לו למורשא לתבוע זה כי הב"ד יענישו העבריינים ובשגם שאין כאן עונש וקנס אלא דלא מהימן לן שוב ודינא הוא ולא קנסא ע"כ דברי אלו אין להם שחר:

370

שע״אוהנה בגוף הדין כ' מעלתו א' מהדינים הבי' ראי' שנפסל אף על גב דמתנצל שהוא לא זייף כ"א המלוה עצמו כמבואר בטענותיהם מ"מ כיון דכאן נמצא שובר שיש בו מחק וגרר קנסי' לי' וראי' מקידושין נ"ו ע"ב היכי דאיכא איסורא קנסי' עכ"ד. אשתומם אם יצאו דברים אלו מפי יושב על מדין התם מיירי דעבדי איסורא תרווייהו בלי ספק שזה נטל מעות מעשר שני ליקח בו בהמה טמאה והמוכר מכרוהו לו והי' ראוי' לקנוס גם שניהם אלא חז"ל לא קנסו התירא אטו איסורא רק כשיעור האיסור ולא יותר ועי' ב"מ ע"ב ע"א וע"כ לא קנסו אלא כשיעור מעות מע"ש והי' ראוי' לקנוס הלוקח שהוא הגנב ולא המוכר שהוא חורא ומ"מ קנסו המוכר משום דאיסורא גבי' הוא ר"ל מעות מע"ש אצלו מונחי' וכל זה התם דתרווייהו עבדי איסורי משא"כ בנידון שלפנינו אנו דנין אי איתעביד איסורא כלל כי הוא טוען שהמלוה בעצמו עשה זה האיך יעלה על הדעת לפוסלו על שהשהה אצלו שובר שיש בו מחק שעשה בו המלוה:

371

שע״בובר מן דין אפי' איהו מחקו וזייפו י"ל משום שיודע בעצמו שכל המאה זהו' שחייבוהו הב"ד לשלם המה לדעתו שלא מן הדין ועל כרחו עשה טערמין לשלם וע"כ עמד וזייף השובר הזה וכי האי דגחין ולחיש בב"ב פ' חזקת ולא נפסל בזה כי אדם עושה כל טצדקי להציל ממונו של עצמו כשיודע שהדין עמו ואינו יכול לדון עם שהתקיף ממנו ואחז"ל ולא עוד אלא שזוכה בדין. וכל זה אנו צריכי' אחר ההנחה של שוא שהמזייף שטר נפסל לעדות ולשבועה אבל איני יודע מנא להו הא מלתא איפכא שמעינן בפ' אלו נערות (כתובות ל"ו ע"ב) פירש"י ד"ה אימר זיופי זייף הוא עצמו למד לכוון כתב הדומה לכ"י עדים החתומים בו עכ"ל נמצא מיירי התם שהוא בעצמו זייף ושיטת ר"ת ור"ח שם דהאי שטרא ריעא הוא פי' שלא יגבה בו אלא בשבועה תחלה נמצא מבואר אע"ג שהוא בעצמו זייף לא נפסל לשבועה אפי' אותו ממון ונהי אנן לא קיי"ל כוותי' אלא כהרמב"ן שבס' התרומות שאפי' בשבועה אינו גובה אותו ממון אבל עכ"פ בהא לא פליגי דלא נפסל לא לעדות ולא משבועות השותפין וישבע ויפטר ומכ"ש שראוי' להתמניות שלו וממונא דאזדא מיני' ליזמר וליזל וה' ימלא חסרונו ונא אני מבקש ממעלתו להעתיק בודאי דברי אלו ולשלחם ליד כל דיין מהדיינים ואקוה שיעשה כמצותי הכ"ד. פ"ב יום ב' י"ט שבט תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

372

שע״גשלום וכ"ט לידידי ורב חביבי ח"ח ה"ה הרב המאה"ג המופלג בתורה ויראת ה' החרוץ ושנון כש"ת מו"ה איצק נ"י אבדק"ק פ"ש יע"א:

373

שע״דיקרתו הגיעני נידן שטר צוואה שציוה הרבה דברים טובים לטובת נשמתו והכל במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה ובקנין אך חתומים עליו עדים פסולים א' מחמת קורבה וא' מחמת נגיעה אך לשון השטר כהיום דלמטה בא לפנינו עח"מ ה"ה פלוני וכו' ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו ממני בקגא"ס בכל אופן המועיל וכו' ואח"כ פורט והולך הדברים הטובים לנשמתו ובסוף השטר סיים וכ' ויהי' תוקף השטר זה ככל השטרות דעלמא הנעשים כתחז"ל וכל המערער על שטר זה יהי' דבריו בטלים ומבוטלי' הן בד"י הן בדאו"ה עכ"ל ואח"כ חתם הבע"ד בחתימת יד עצמו והעדים הפסולי' אחריו ועלה על דעת פרמכ"ת להכשיר השטר כיון שהוא עצמו חתם וקיבל על עצמו עדים הפסולים ככשרים ואפשר זה לא הוה תרתי לריעותא ובשגם שיש קנין ולכמה פוסקים קנין מהני בלא עדי' והרי הוא מודה שקיבל קנין להכשיר הפסולי' אלו דבריו דברי חכמה ושכל:

374

שע״הומ"מ לפע"ד אין מקום לקיים השטר מתרי טעמא חדא דהעדים הפסולים חתומים אחר חתימת יד בעל שטר המצווה וא"כ מאן לימא לן שעל אלו הפסולים נתכוון אדרבא הרי התחיל מעדים כשרים ונאמנים ולא מפסולים ובעלי דברים שאינו בגדר עד כלל והי' דעתו שיחתמו אחריו עדים כשרים ובאו אלו וחתמו עצמם ה"ל כערב היוצא אחר חיתום שטרות שאין החתימה מוסב עליו כלל וה"נ דכוותי' נמצא זה לא נתכוון להקנות אלא עדים ואין כאן שטר בעדים כי על הפסולי' לא נתכוון:

375

שע״וומעלתו כ' שבספר נחלת שבעה נדחק בטעם שבמדינת נוהגין שהחתן עצמו בא על החתום בשטר כתובה וכ' פר"מ שנ"ל הטעם שמא אחר זמן ימצא פסול בעדים ונמצא שהה בלא כתובה ע"כ חתם החתן כלומ' שקיבל עליו פסולים אלו דבריו ולהנ"ל ליתא כיון שהחתן חותם עצמו קודם העדים שאז אפי' כבר נודע פסולתו של עדים לא מהני מכ"ש שבשעת לא נודע פסולתן ולא נתכוון לעדים פסולים כלל ע"כ הוצרך בעל נחלת שבעה לדחוק בטעמו יהי' איך שיהי' אם הבע"ד בעה"ח קודם להעדים כנידון שלפנינו וכמ"ש בהשאלה אין להכשיר השטר:

376

שע״זוזאת שנית אי הוה נמי חתימת עדים קדמי לחתימת עצמו ואז אי הוה קאי בחיים ורוצה לחזור בו היינו אומרי' כבר קבלת עליך עדים פסולים ככשרים ואולי אפי' בלא קנין והוה נמי תרתי לריעותא מ"מ עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה בב"ד דמי וקיי"ל אחר גמר דין או אחר קבלת העדות אינו יכול לחזור בו וכל זה היינו צריכי' אי הי' הבע"ד חוזר בו והכא הא לא ערער ולא פקפק מעולם ואינו רוצה לחזור בו ועדיין בהימנותי' קיימי' הפסולי' אצל הבע"ד. אך נכסי' נפלו קמי יורשי' ומקבלי מתנת ברי הנ"ל באו להוציאו מהיורשי' ע"י השטר החתום בפסולי עדות הנ"ל המעידי' שכבר קנו מקבלי מתנה מחיי הנותן והיורשי' אינם מאמיני' לעדים פסולי' מה יועיל שהנותן קבלום על עצמו ככשרי' אבל על היורשי' לא קבלום והוא עדיף ממ"ש ר"ן בשם רמב"ן פ' הניזקין (גיטין נ' ע"א) שטר שכ' בו שבח ובש"ע ח"מ סי' ק"ח סעי' י"ח עכנלע"ד שאין להוציא מיורשי דאו' עפ"י שטר זה הנלפע"ד כתבתי וחתמתי בברכה א"נ פ"ב כאור בוקר ליום ג' דחנוכה תקצ"ז לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

377

שע״חהעתק מכתב הרב הגאון הגדול אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש והמדינה יע"א וז"ל:

378

שע״טפני משה כפני חמה להאיר על הארץ ולדרים בחכמה פותח שערים בדעתו ימלאו חדרים סיני ועוקר הרים מזריח אור לישרים עלה יעלה עיר גברים עדת חבלו שמו מפארים נ"י ע"ה הרב הגאון המפורסם כקש"ת מו"ה משה נר"י אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב יע"א:

379

ש״פכתבו הרמה מן ר"ח אדר הגיעני וראוי' הי' להיות זקוק ונרצה למלאו' רצון כבודו בדבר ההסכמה ובפרט מי לא יחוש להיות זריז ונשכר לדבר מצוה כזו להוציא לאור אמרות טהורות נאמרו ונשנו מגדולי קדמונים אך הלא משנה יתירה להעיד על אור בהיר בשחקים כי מתוק האור ולא נצרכה אלא לגזור בחרם על המדפיסים שלא יעשו במתכונתו עוד ובנ"ז כבר העליתי הדבר ברעיוני בפלס המשפט ואחזירן למכתשת הכליות יועצות והסכמת ואף כבר כתבתי אשתקד כזאת להרב דק"ק דיהרנפורט דלע"ד אין לגזור על זאת מכמה טעמים א' מאחר שכעת הזכות ואחריות הדפוס הוא מחקי המלך וזכיותיו בכמה דברים וא"כ מי יגזור לעכב על זכות המלך וחקו ב' לא מצינו כיוצא בזה שזכה הראשון בדין לעכב על אחר הבא אחריו ובפרט כי לא חדש הוא ואין זה חלקו רק עמלו שמטריח מעט ונוטל שכרו מאת מכרו ובמה שאינו מן הדין אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת כמ"ש הריב"ש בתשו', ג' מאחר דהאידנא ישנם גם גוים מדפיסים שא"צ לשמוע לגזירותינו א"כ זה חסר וזה לא נהנה אנו מפסידין למדפיסי ישראל במקום שאין הראשון מרוויח כלום שהרי הגוי יכול להדפיסו וכיוצא בזה בתשו' רש"ל גבי אוראנדא בטעמי' נימוקי' לכן כבר סלקתי ידי מזה וימחול לי כת"ר אשר לא מלאתי מבוקשו בזה ומי יתן והי' נפשי בשאלתי למלאות מבוקשו ממקום אחר כי יבוא דברו אלינו וכבדנום דברי אהובו נאמנו הדורש שלומו ושלום תורתו. אחר שובי נחמתי מפני הכבוד ואומר אף שאין לגזור בחרם ולא נחש ביעקב אכתוב בדרך מוסר וחק ד"א ויקבל פה ההסכמה הנ"ל נאום הדש"ת הק' מרדכי בנעט:

380

שפ״אאורך ימים ושנות חיים ושלום ואת חג המצות יחוג בדיצות ה"ה מרנא ורבנא נר ישראל ותפארתם הודם ונזרם ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה מרדכי בנעט נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש והמדינה יע"א:

381

שפ״בדברת קדשו עם ההסכמה על הדפסת ס' אוריין תליתאי הגיעני וזכו' הגאונים יעמדו להדרת גאונו ותמהתי מאוד בראותי שמרצונו יתבטל מנהג נטילת ההסכמה חלילה לו מחדול ליתן הסכמה אפי' על הדפסת ספר ישן נושן ודבר שנצטער בו אותו צדיק כי מיום שזלזלו בנטילת הסכמה רבו ספרי מירוס בישראל ומדפיסי ספרי' חדשים וקורא להם בשם ראשונים אבל ברוך ה' כי עדיין יש ויש יראי ה' שאינם לוקחי' ספר חדש אם לא יראו הסכמה מרב בדוק ביראת ה' וכבר כתבתי זה בהסכמתי לס' ה"ג אלא שהצענזור השמיט שם איזה שורות וכתבתי שנית בהסכמתי לש"ע קטן הנדפס בדובנא ואשרי הדור שהגדולי' שומעי' לקטנים ויקובלו דברי על לבו הטהור:

382

שפ״גוזאת שנית מ"ש הדרת גאונו לפקפק על הטלת חרם האמנם אני פי מלך שמור הקיר"ה שאוסר להטיל חרם ע"כ איניני אלא כמזכיר משיג גבול רעהו הגם שאילולי לטותא דרבנן מטעם השגת גבול ומערופי' הי' מקום לדון ומשום כן נהגו קדמונינו להטיל גודא בכל הדפסה והדפסה ולא סגי להו בדין מערופי' כיון שאינו ענין מטעם שכ' הדרת גאונו אבל ראו קדמונינו בכל תפוצת ישראל מיום החל הדפוס לגזור בגזירת עירין על כל המשיג גבול למען לא יהי' שלוחי מצוה ניזוקי' ולא דמי לאוראנדא ומערופי' ועני מהפך בעלמא כי אם לא ירויח במקו' זה ירויח במקום אחר אבל הכא א"א להדפיס בלי שיוציא הוצאות הרבה ויבוא מי שיבוא אחריו ויפסדנו קרנו ועמלו ומטעם זה אסר רמ"א ספרי רמב"ם של המדפיס השני כמ"ש בתשובתו סי' יו"ד בעיקור הראשון ויעי' בס' מראות הצובאות דפוס פראג איך עמדו המדפיסי' למשפט לפני הגאון תי"ט וב"ד ובספרי ח"מ דפוס הו"ב לפני פני יהושיע ובס' זכרון יוסף חלק ח"מ סי' ב' ואלו לא נהגו הי' ראוי' להנהיג שלא מן הדין לעזר תגרי ספרי' כמו שפטרום חז"ל מתפלה והתענו עליהם אנשי כה"ג כי חשו שיתבטלו ואם לא נגזר בפני פועלי און לא יקרב עוד איש אל המלאכה ויתבטלו מ"ס מישראל ואם יש מדפיסי' א"נ אשר לא ישמעו לקול מלחשי' נגזר על הקונים כמעשה שהי' בזכרון יוסף אלו גזרו מיד על הקונים הי' מועיל יע"ש דף פ"ה ע"ב ומה שרמז מתשו' הריב"ש לא ידעתי על איזה תשו' רמז כי מסי' רס"ב אין ראיי' אבל האמת כן הוא בוודאי שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר אך הכא הגזירה היא קדמוני' מכל הגאונים על כל באי עולם אפי' במצולת הים כמו חרם השידוכי' וחרם חזקת היישוב וכדומה שאינם מן הדין אלא מחרמי הקדמוני' על כל ישראל בכל מקום שהם אלא הכא צריך להתחדש אצל כל מדפיס ספר כי לאו כל אנפין שווין כמובן ומ"ש הדרת מרנא נ"י דמפסיד חק המלכות לא הבנתי מה זה ענין לחק המלכות אם ידפיסו המדפיסי' ס' זה או אחר רק שישלמו לו מס שלו שנה שנה והאמת אגיד כי זה ירחים הגיעני מכתב ממו"ח הגאון נ"י וסיפר לי כי רב א' סמוך לגלילותיו מאן דהוא הוציא דף בדפוס ושם נאמר משם עצמו שהדבר ידוע שאין חרם מועיל והותר הרצועה ע"י חכמי ישראל וכעס מו"ח הגאון נ"י וקבל על הנ"ל איך נשא פניו לכתוב כן ואינו יודע היכן ידוע אלו דבריו אלי ולא ידעתי מני ומנו הרב ההוא וכעת אני מבין שיהי' הרב דק"ק דיהרנפורט שהתלבש עצמו בטליתו של מרנא הגאון נ"י נא ישיבני ברור הדברים בכל האמור ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור הבוקר ליום עש"ק כ"ד אדר תקפג"ל. משהק"ס מפפד"מ:

383

שפ״דגרסי' בערכין ל"א ע"ב בראשונה הי' נטמן כל יום יב"ח כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה ושובר הדלת ונכנס ובגמ' מוכיח רבא מזה דבעלמא נתינה בע"כ לא שמי' נתינה מדאצטריך הלל לתקוני הכי וכן הוא בש"ס דגטין ע"ה ע"א ובחי' אגודה פ' מי שאחזו מוכיח מזה מי שנשבע לחברו לפרוע לו ליום פלוני ונתעצל בתחלת היום ולא פרעו כי אמר יש לי פנאי ובסוף היום שכח דלא מועיל לו אונס שכחה לפטורי' מידי שבועתו דאלת"ה ה"נ אנוס הוא שלא מצא את הקונה ביומו אע"כ משום דה"ל לאקדומי' נפשי' בתוך יב"ח משו"ה אע"ג דבסוף הזמן אנוס הוא ה"ל כפשע ע"ש והט"ז בי"ד סי' רל"ב סקי"ט הקשה דלמא תקנת הלל הי' כי היכי דלא לטרוח למוכר שיבי' ראי' ועדים שלא הי' הלוקח בעיר באותו היום ותו עיקור התקנה הי' משום נתינה בע"כ ע"ש ולפע"ד בלאה"נ קשה על מ"ש האגודה שהוא פושע במה שלא הקדים עצמו בתוך יב"ח דלכאורה צ"ע דלמא לא ה"ל זוזי בתוך יב"ח שהרי מפני כך מכרו מעיקרא ולא נמצאו לו זוזי עד יום האחרון וי"ל שעיקור הוכחתו ממ"ש תוס' שם בגטין וכן בערכין לדברי רבא שנתינה בע"כ לא שמי' נתינה א"כ לאיזה צורך הי' מטמינ' עצמם כלל קודם תקנה הא אם לא יהי' רוצים לקבל לא יהי' נתינתו שבע"כ כלום ותי' שמא לא יהי' יכול להעיז פניו לפני המוכר מבלי לקבלו או שמא יעשוהו ב"ד עד שיאמר רוצה אני וכ"כ חי' רשב"א בגטין שם וקשה דמ"מ טוב הי' לו שלא להטמין ויעמיד על עצמו שלא להתרצות לא להמוכר ולא להב"ד ממה שיטמין עצמו שאז בודאי יעמיד המוכר עדים שהי' מחפש אחריו בכל העיר ולא מצאו ויהי' נידון כאונס וישבור הדלת ויכנס ואפי' לפי מה שבארתי בתשובה א' בדברי הרמב"ם שפסק בש"ע ח"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דעבד דמי דעכ"פ צריך לשלם אח"כ וא"כ ה"נ נהי דיהי' אנוס בהזמן מ"מ יצטרך לפדותו אח"כ והלוקח יהי' מסרב מלקבל ז"א דאכתי מעשהו הב"ד עד שיאמר רוצה אני ואכתי לא הועיל כלום בהטמנתו אע"כ צ"ל דאי הי' לו שום הרווחה שהי' יכול לפדותו בתוך יב"ח והתעצל עד היום האחרון אז לא הי' מועיל לו שום טענת אונס משום דתחלתו הי' בפשיעה והא"ש דהי' נטמנים וירוויחו הרבה עי"ז דאם נמי יעמיד לו עדים שהי' מחפשו בכל העיר ולא מצאו והי' אונס בכל היום ההוא לא יועיל לו עד שיבי' עדים ג"כ שלא הי' לו שום הרווחה בתוך כל היב"ח לפדות את ביתו ורחוק הוא שימצא כן ומוכח דינו של האגודה ומסולקו' ק' הט"ז הנ"ל:

384

שפ״האמנם במג"א סי' ק"ח סקי"א דחה דברי האגודה וז"ל דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג"ש וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הרב"י בח"מ סי' ר"ז עכ"ל ולפע"ד אינו ראי' דהתם אונס דמעלמא וה"נ אם אירעו אונס שחלה המוכר או כה"ג הרי הוא חלוט ומשמים הקנה הבית להלוקח אבל אונסא שאנסו הלוקח שזה הלך והטמין עצמו לא שמענו וכן בהלוהו על שדהו נמי אני אומר כן שאם המציא זה א"ע ומעותיו בידו וזה הטמין עצמו הרי קיים זה תנאו ואין צריך לזה שום תקנה מתקנת הלל וראיתי במביט ח"ב סי' קצ"ב באשה שהתנה בעלה ה"ז גטיך ע"מ שלא אראה פניך ולא אפייסיך בתוך ל' יום ובא האיש בתוך שלשים וחפש אחרי' בכל העיר והיא ברחה לה עד אחר זמן שלשים יום וכ' וז"ל ולא דמי ליב"ח דערי חומה וכו' דמשמע דהטמנה מהני אי לאו תקנה דהלל דהתם כתי' ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה ואם נטמן הקונה הרי לא גאלה המוכר שלא נתן דמי' ונחלטה להקונה אבל הכא אע"ג שנחבאת ונטמנה האשה ולא ראה אותו משו"ה לא גרע תנאו שהרי השלים לעשות כל מה שהתנה עכ"ל ודבריו מאוד תמוהי' ואין לי מוח להבינם כלל התם נמי שלא אראך ואפייסיך אמר והרי לא ראה פני' ולא פייסה ואי משום דאונס ה"נ הא אנס והל"ל כדברי האגודה דהתם נתעצל בתוך יב"ח והלוקח לא הטמין עצמו אלא בסוף הזמן מה שא"כ באשה שברחה מיד בתחלת הזמן דה"ל הבעל אונס גמור ומ"מ צ"ע מי עדיף מהא דאיפיי' ולא אתפייס' בגטין למ"ד ע"א דלמאי דקי"ל אין אונס בגטין ה"ז מגורשת וה"נ מ"ש וצ"ע:

385

שפ״ואיברא ספ"ב דב"ק אמרי' נתכוון לזרוק ב' אמות וזרק ד' והזיק פטור מד' דברים והקשה הרמ"ה מ"ש דגבי אשו חייב משום חציו ותי' התם הי' פושע בתחלתו שהרוח מצוי' הוא משא"כ בנתכוון ואמיד כחו לשתי' ובלי כוונה נפל ברחוק יותר. ומשו"ה אם הניח אבן בחקו ושכחו ועמד ונפל ממנו והזיק פטור וכ' בנמוקי יוסף מזה יש ללמוד מי שנשבע לפרוע בזמן פלוני ושכח בסוף הזמן פטור וכן מי שלא התפלל מנחה מפני שהי' לו זמן ואח"כ בסוף הזמן שכח נידון כאונס ומשלים ערבית שתים ולא ה"ל מזיד ומסיים מיהו בתפלה החמירו חכמינו ז"ל לא ישב לפני הספר שמא ישכח וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעשה הרי הוא כפושע עכ"ל ברי"ף דף י"ט ע"א והנה לפי הוכחת האגודה הנ"ל צריכי' אנו לומר דדברי הנימוקי יוסף האחרוני' הם אמת ר"ל דודואי שכחה אונס הוא כדברי הרמ"ה גבי אבן ששכח ע"ג חיקו אבל כל היכי שיש מצוה בזריזות כגון תפלה א"כ כשמתעצל וסומך עצמו על הזמן האחרון שלא ברשות הוא עושה זאת וממילא אם נאנס בשכחה אח"כ ה"ל פושע ובשבועה נמי פשיטא שיש מצוה בזריזות קיום שבועתו ומשו"ה כל שהתעצל בתחלתו ושכח בסופו ה"ל פושע. וכ"כ היש"ש בהדי' פ"ב דביצה סי' ו' ע"ש כי דבריו מתקו לחיך ומג"א סי' תקכ"ז קיהה בהם בסק"ו ע"ש ומסיק שכחה של עצלות שאני ולפע"ד ברור כמ"ש לכן כל מ"ש מג"א בזה בסי' ק"ח סקי"א ובט"ז י"ד סי' רל"ב סקי"ט נגד האגודה לא נ"ל ומה שרמז מג"א לעיי' בש"ע רס"י תקל"ח ר"ל דשם פסקי' מי שהפך זיתיו ונאנס או נתעצל בהם מותר לגמור מלאכתו במועד ואין משם ראי' כלל התם העצלה הי' משום שטעה באומדנא שלא יפסידו ויהי' להם כח לעמוד עד אחר המועד וה"ל כמי שאמד עצמו לזרוק ב' וזרק ד' וה"נ משו"ה נתעצל שטעה באומדנא אבל אה"נ אי הוה ברי לי' שלא יעמדו עד אחר המועד ונתעצל לומר עדיין יש לי זמן לגמרם קודם מועד ואח"כ שכחם אפשר דהוה כמו מתכוון מלאכתו במועד אם לא נאמר שאין מצוה בזריזתו כלל ואפי' לכתחלה יכול להמתין עד סוף הזמן ועי' בראב"ד שמבי' נימוקי יוסף הובא ביתה יוסף רס"י תקל"ז והביאו מג"א שם רס"י תקל"ח דמחמיר בשכחה ועצלות וי"ל דמיירי ששכח מחמת עצלות ולא טעה באומד אלא אמר עדיין יש לי פנאי קודם י"ט ובסוף שכח משו"ה מחמיר כך נ"ל להלכה:

386

שפ״זהיוצא מזה כל שמצוה בהקדימתו להזרז ולעשותו ואדם מתעצל לומר עדיין יש זמן ולבסוף שכח או אפי' נאנס הרי הוא כמזיד מפני שתחלתו בפשיעה הי' ובתפלה כה"ג אין לו תשלומי' אם לא בתורת נדבה בעלמא ובשבועה כה"ג עבר על שבועתו מקרי משא"כ כשלא הי' עליו שום מצוה וחוב בתחלתו להקדים עצמו כגון המניח אבן בחקו ודעתו עליו לשמרו שאין עליו בזה שום איסור שלא לעשות כן ואח"כ שכח ונפל ממנו פטור כשאר אונס הנלע"ד כחבתי פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ג' כ' א"ר תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

387

שפ״חשלום וכ"ט לי"נ ח"ח הרב המאה"ג המופלג החרוץ המפורסם גן הדסים כש"ת מו"ה יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א:

388

שפ״טיקרתו הגיעני אשר התפלא על דברי פי' המשנה להרמב"ם סוף פרק שבועת העדות דמפרש שאמר להם הנתבע רוצה לומר שהנתבע משביע עדים לפטור אותו מטענת התובע (כגון להכחיש עידי התובע או לפוטרו משבועתו או להעיד על חזקת ג' שנים שאכל פירות קרקע וכדומה) ולא משמע כן בש"ס במשנה ובריתא אלא שהנתבע משביעם לטובת התובע וכפירש"י - גם בעיני יפלא:

389

ש״צובמעט עיון נראה פירושוקצת מוכרח הנה לעיל ל"ג ע"ב במתני' איש פלוני כהן וכו' ושקיל וטרי ש"ס ומסקו תוס' בד"ה בבא בהרשאה וז"ל דוקא בכה"ג פטור בכל ענין דלא משכחת חיובא אבל מנה לפלוני ביד פלוני זמנין דמשכחת חיובא בבא בהרשאה עכ"ל וא"כ במשנה שילח ביד עבדו או שא"ל הנתבע נמי צריכי' לומר מלתא פסיקא נקיט בהני דלא שייך הרשאה מן התובע לנתבע למכתב דון ואפיק לנפשך וכן אין מרשי' כמ"ש זה תי"ט ואמנם להפוסקים יש קנין לעבד בלא רבו וכותבי' הרשאה לעבד וצ"ל ביד עבדו אינינו מילתא דפסיקתא אלא מיירי בלא הרשאה ורבותא נקיט לא מיבעי' שלוחו בלא הרשאה דאינו יכול להשביע העדי' אלא עבדו בלא הרשאה נמי לא אע"ג דעבדו כגופו וכ"כ בתוס' חדשי' על גליון משניו' ונקיט עבדו מכש"כ שלוחו א"כ קשה נתבע דא"א בהרשאה למה לי אע"כ נתבע בתביעת עצמו קאמר שתובע העדים שיסייעוהו ויפטרוהו מטענת התובע שלו ואימעט מדכתי' לוא יגיד והיינו כי עיקר פרשה ילפי' משבועת הפקדון שתובע ממונו להוציא מחברו ובעי' אפי' יחוד כלי עס"פ נערה ובכי הא נמי מיירי פרק שבועת עדות מתובע מה שיש לו ביד חברו ואתא מיעוטא אם לו להתובע לא יגיד אבל אם לנתבע לא יגיד להחזיק ממונו מזה לא מיירי פ' שבועת העדות כנלע"ד. פ"ב יום עש"ק ב' תמוז תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

390

שצ״אהעתק מהשאלה טענות ראובן:

391

שצ״ב(א) הנה זה חמשים שנה אשר אני קבעתי דירתי פה עיר טאקאי והייתי מפרנס א"ע ע"י סרסרות היינות שכל הסוחרים אשר באו ממרחקים או מקרובים הן יהודים או ערלים כולם היו באים אצלי ואני הלכתי עמהם למרתופים כנהוג וזה הי' פרנסתי מימים כבירים אך ברבות השנים קם שמעון מעיר אחרת אשר הוא יושב באם הדרך ולקח הסוחרים לו לעצמו בפיתוים וקפח פרנסתי והרע לי למאוד וכראותי כי אין מזור לי הוכרחתי לעשות שותפות עמו כמו עשר שנים גם לא זאת היתה באמנה אתו ותקטן זאת בעיניו עד אשר הושיב את בנו לכאן עיר טאקיי וכאשר באו הסוחרים לכאן הוא לקח אותם לעצמו בפיתוי דברי' ודברי' רצוים וגם הסוחרים אשר הורגלו לבוא אצלי מאז ומקדם ואני לא יכולתי ללחום נגדו מטעם הידוע ששרי המדינה שלנו הי' גם זאת בפקודתם שלא יהיו יהודים סרסורים בשום אופן שבעולם ובלא"ה לא רציתי זלותא דבי דינא על כי מעולם דרכי להיות שקט ושאנן:

392

שצ״ג(ב) אבל כעת בעת הבציר בא פקודה משרי המדינה דקומידאט זעמפלין שבכל עיר ועיר אשר יהיו נמצאי' שם יינות למכור יהי' מותר ע"י סרסורים ישראלים רק באופן שיהיו נבררי' ע"י דעפאטאציאן מכל עיר ועיר וגם על פי שבועה חמורה בנק"ח שלא יהי' רמאות בשום אופן וגם הקומידאט שלנו נתנו קצבה כמה ישלמו להסרסורין מכל חביות ולא יעבור וגם זאת הי' פקודתם שיהי' להסרסורים פראטאקאל לכתוב בתוכם כמה חביות נמכרו ובכל שבוע ושבוע יחשבו הסרסורים בינם לבין עצמם כמה הי' השכירות שלהם ויחלקו שוה בשוה חלק בחלק הגם הסוחר יהי' אצל א' והוא ירצה לומר אני אלך בעצמי אל המרתוף ואני אטיל לעצמי כל השכירות לאו בדבריו כלום וכך היא הבעפעהל שהכל חד כי שרי המדינה שלנו אינם מצווים להסוחר אצל מי ילך ויתאכסן אצלו רק כולם יהיו בחבורה א' ויחלקו שוה בשוה ולא יעבור כתי' בעונש חמור ומילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרי אינשי:

393

שצ״ד(ג) והנה אנחנו ג' אנשים נבררו פה עיר טאקיי ע"פ דעפאטאציאן וקבלנו עלינו הפקודה בשבועה בנק"ח לאשר ולקיים כל מה שכתוב בפקודת הקומידאט הנ"ל והנה מעת הבציר הנ"ל עד היום לא נתנו לי חלקי המגיע לי משני שותפים שלי דהיינו שמעון ולוי אשר מגיע לחלקי לערך סך.150 fl. אשר זכיתי מדינא דמלכותא דינא כמבואר בש"ס ובפוסקים והם אומרים שאיזה ב"ד טועה אמר להם שהוא כנגד דין תורתינו הקדושה באומרם שהם עוסקים בעצמה בעסק הזה ואמרתי להם מה אוכל לעשות אם אתם עומדים על הפרק וחוטפים את חלקי אשר אני זכיתי מתורת דדמ"ד. וגם בכל עיר ועיר אשר הגיע שמה הפקודה מהקומידאט יר"ה עד הנה המה מתנהגי' ככל הפונקטין אשר נכתב ונחתם ע"פ שרי המדינה דקומידאט שלנו:

394

שצ״הואין פוצה פה לשום אדם לומר אני זכיתי לעצמי מאחר שהסוחר נתאכסן אצלי ואני מטפל עמו ע"כ אני אטול הכל כי אין בדבריו כלום וענוש יענש איש כזה בעונש חמור כנזכר בפקודת הקומידאט הנ"ל:

395

שצ״והגם שנמצא באיזה מקום אחד או שנים אשר אינם חולקים בשוה הוא רק מחמת שהסרסורים בעצמם באותו מקום התפשרו בעצמם ברצונם ומחלו זה לזה ברצונם הטוב שכל אחד ואחד יהי' בפני עצמו הן חסר או יתיר אבל מי שאינו רוצה למחול ויחזיק את עצמו על פי פקודת הקומידאט עדיין הוא בתקפו כבראשונה ומילתא דעבידי לאגלוי לא משקרי בי' אינשי:

396

שצ״זעד כאן טענות ראובן:

397

שצ״חהעתק טענות שמעון משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

398

שצ״טעל טענת א' התשובה הוא כי בימיו הי' כאן גם סרסורים אחרים הרבה מאוד ולא שמענו משום אדם לומר אני החזקתי בה מקדם אבל כל איש מי שהיתה ביתו פתוח להתאכסן אצלו התאכסנו ובאו אצלו ופוק וחזו כמה בטלני איכא בשוקא המשתכרים בכל יום בסרסרו':

399

ת׳על טענה הב' התשובה הוא כי אמת מתמול שלשום היו פקודתם בל ימצאו סרסור א' בעיר אבל זאת כבר שכחנו כי עברו כמה ימים ושנים אשר הותר אמנם עתה אודות שהסרסורי' דק"ק אוהעל מסרו זא"ז וחשבו איככה יוכלו לראות באבדן חברו הציעו דברי התנאים לפני הקומידאט והשתדלו הם שיבררו בכל עיר ועיר חמשה אנשים ולהשביעם ויחלקו דמי הסרסור ביניהם שוה בשוה והקומידאט לא ידעו מה לעשות עמהם - ויעבירו קול במחנה שיבררו אנשים ואיככה יעָשה לאיש אשר בני העיר חפצים בו אבל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לא קבלו עליהם רובי העיירות הסמוכות לכאן כי לא בררו כלל וגם בעיירו' אשר בררו רק שנים ולא כאשר היו פקודת הקומידאט שיבררו חמשה אנשים וגם זאת הי' על תנאי שלא יחלוקו כ"א כל איש לפי מזלו יהי' משכורתו באשר ישתכר בפ"ע:

400

ת״אעל הטענה הג' התשובה הוא שלא נשבענו בנקיטת חפץ כלל רק לפנים וד"ל ובעת ברירותינו לא נבררנו רק אני ולוי אבל ראובן לא נברר בעת ההוא ולאחר כמה ימים בא והשתדל גם הוא להיות א' מהמנוים ולא יכלו להעיז פניהם נגדו ועשאו אותו אבל אם היינו יודעי' כי גם הוא יהי' עמנו וירצה לחלוק עמנו בודאי לא עשינו זאת כי כבר מימים הקדמונים לא רצו הסוחרים להתאכסן אצלו:

401

ת״בשלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג בתורה כש"ת מו"ה נתן נ"י אב"ד דק"ק טאקאי יע"א:

402

ת״גגי"ה הגיעני נידון הסרסרי' הטוענים זה מול זה ודבריהם בא אלי בכתיבת ידי עצמם והנה טענת ראובן הראשונה הצועק על העבר אין כי אין כאן דין מערופיא ורשות לכל מי הרוצה לזכות מההפקר ההוא ולהמשיך אנשים אליו בכיוצא בזה ואין אדם יכול למחות אך לעומת זה ירבו מחלוקות ותתמעט המחי' והקלקלה מעותדת וראוי לתקן שלא יעשה אדם כדגי הים שכל א' בולע חברו ואם א"א ע"י ב"ד של ישראל יסתיעו מתקנת המדינה עפ"י מלכות כאשר עשו אנשי ק"ק אוהעל לפי טענת שמעון ויאושר כחם בזה:

403

ת״דוהנה בהא דדינא דמלכותא דינא כ' רשב"ם בב"ב נ"ד ע"ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו וז"ל כל מסים וארנוני' ומנהגי של משפטי מלכים שרגילי' להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלי' עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והילכך דין גמור ואין למחזיק בממון חברו עפ"י חק המלכות הנהוג בעיר משום גזל עכ"ל. ולפ"ז אין לחלק בין מלך או"ה למלך ישראל שאפי' מלך ישראל שאין הארץ שלו כ"א לשבטי' נתחלקה מ"מ כל נימוסיו וחקיו מקבלי' עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא ומ"מ כל זה כשאינו מתנגד למ"ש תורה בהדי' אבל כשמתנגד למ"ש תורה בהדי' אזי אפי' למלך או"ה אין שומעי' ק"ו למלך ישראל וזה מבואר מלשון רשב"ם שם ד"ה ומלכא אמר וכו' שכ' ואיך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן הנכרי וכו' עכ"ל משמע דגוי וודאי אסתלק בזוזי כדכתי' בספר אוריתא דמשה דגוי מסתלק מהקרקע בכסף אע"ג דמלכא אמר דאין מסתלק בכסף אין זה כלום והרי העכו"ם מסתלק ממילא אך אידך לא יקנה מההפקר כי מלכא אמר דלא יקנה אלא בשטרא וזה אינו נגד הכתוב בתורה שאפי' ישראל היכי דלא סמכא דעתי' למיקני בכספא לא קנה אלא בשטרא הנה מבואר דנגד דין תורה אפי' מלך או"ה אינו יכול ומה שאינו מפורש בתורה אפי' מלך ישראל יכול להנהיג ולא מיבעי' מנהגי ונימוסי מדינה שבין אדם לחברו כגון קנין קרקע בשטר דהתם מיירי בהכי אלא אפי' הטלת מסי' וארנוני' ומכסי' נמי אמרי' שבני מדינה מרצונם מוחלי' על ככה ואפילו מלך ישראל דינו דין וכ"כ להדי' רמב"ם פ"ה מהל' גזילה:

404

ת״האך הר"ן בנדרים כ"ח ע"א כ' וז"ל וכ' תוס' דוקא במלך או"ה אומר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפים בה וכו' עכ"ל ע"ש. ומ"מ נ"ל דלא פליג אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם ס"ל לא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ וא"כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה אבל במנהגי ונימוסי' כמו ב"ב נ"ד ע"ב מודה ר"ן דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה ויבואר לקמן אי"ה:

405

ת״ועוד פליגי להר"ן מותר להבריח ולהפקיע כחו ולרמב"ם אסור ובתשו' מהרש"כ הקשה אהר"ן מש"ס ב"ק קי"ג ע"א דדחיק לאוקמי בשעומד מאיליו או אין לו קצבה ולא מוקי בישראל הממונה עפ"י המלך דסוגר להבריח ולק"מ לפע"ד דלא התירו בכלאים ובגודרי' אלא להציל את שלו שלא להפסיד את שלו אבל מכס של מלך דמדינא חייב ליתן אלא שאם בא בעקיפי' הוה כמרויח בריוח מבחוץ ולא כמציל את שלו שהרי בדין חייב למלך אלא שמרויח בתחבולתו ריוח מבחוץ ולזה לא התירו כלאים ולא לגדור והכסף משנה תמה על הרמב"ם מ"ט לא יהי' מותר להפקיע וכ' משנה למלך שם כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר שלא להבריח א"כ אסור לבוא בעקיפי' כי זה בכלל דינא דמלכותא אלו דבריו ז"ל וצ"ע אם יאמר המלך שלא לבוא על שום ישמעאל בעקיפי' וכי נאמר בזה דינא דמלכותא דינא הלא מדין תורה מותר לבוא בעקיפי' וא"כ ה"ה אם יגזור על שלו שלא יבואו על המלך בעקיפי' נמי אין זה בכלל דד"ד אבל יתכן יותר לפמ"ש לעיל דרמב"ם דס"ל אפי' במלכי ישראל הדין כן ע"כ ס"ל כהרמב"ם דאפי' במסי' וארנוני' נמי הטעם משום ברצונם קבלו ומחלו ולזה יש קצת מקום לומר שזה בכלל קבלתם ומחילת' שלא להבריח ועדיין צ"ע:

406

ת״זוהנה הא דפשיטא לשמואל דינא דמלכותא דינא נ"ל שרשו בנוי אהא דשמואל שבועות ל"ה ע"ב ומאתים לנוטרים את פריו ע"ש דלאו דוקא קטלא אלא לרבותא נקיט אפי' אי צריך למקטל כגון למלחמותיו כמ"ש תוס' שם כיון דצורך נטירת הכרם הוא היינו תיקון המדינה שפיר דמי כש"כ ממונם אפי' בשעת שלום לצורך הנהגה שפיר דמי והא דחד משיתא דהיינו חומש מלבד מאתים מאלף בנוי על חק יוסף החמישית לפרעה וארבע הידות ליושבי הארץ כנלע"ד דליכא מידי דלא רמיזא באוריתא:

407

ת״חנעייל להא דידן דלא מיבעי' דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה וכן הוא בכל מדינות מלכותו שיש מספר ומפקד לכל מיני אומני' כמה יהי' בעיר מאותו אומנו' ולא יפסידו זע"ז ומכ"ש בסרסרי' שתקנה הוא בכל העיירו' גדולות שהם מושבעי' מהמלכות ושזולתם אסורי' לסרסר ושיש להם מספר ידוע. ומצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"ב בהני טבחי ובש"ע ח"מ סס"י רל"א וה"ה כל תקנות שתיקנו ביניהם דלא למיפסק חיותא וכתב לי' במהרי"ק ומייתי לי' ג"כ מהרשד"ם סי' ת"ז אע"ג דמן הדין כל השייך בכרגא דהאי מלכות אין כח ביד בני העיר לאסור עליהם מו"מ באותה העיר מ"מ אם ראו בני העיר דפסקו חיותא טובא מותר להם להשתדל אצל השר לאסור עליהם גם שהוא שלא מן הדין ע"ש וה"ה ומכ"ש הכא:

408

ת״טוהנה בהני טבחי דב"ב ונחתומין דבתוספתא דמייתי ה"ה פי"ד מהל' מכירה הל' יו"ד התם לא מצינו כיוצא בו בתורה שיהי' זה עובד ביומו ואידך שובת על כרחו וימות ברעב ואפ"ה כיון דעבדי בהדדי מסיען על קיצתן בהסכמת חבר עיר וה"ה דינא דמלכותא דעדיף לענין זה מכ"ש ק"ו שתיקנו שיהי' כל האומני' שותפי' זע"ז ושכל מה שירויחו יפול לאמצע שהוא כיוצא בו בתורתינו הקדושה דכתי' בפ' צו לכהן המקריב לו יהי' דפשטי' דקרא משמע דכל הקרבנות שיש בהם יגיעה ועבודה רבה יהי' לכהן המקריב ואינך לא יטלו חלק בזה ואך מנחה חריבה שאין בה עבודה ויגיעה יהי' לכל בני אהרן איש כאחיו. ואך אין הדין כמשמעו' הקרא אלא קבלה עפ"י חז"ל כל כהן שראוי' להקריב לאפוקי כהן טמא אלא כל שראוי להקריב באותו משמר יתחלקו להם בשוה כל קרבנות היום אעפ"י שזה יגע וזה נח במרגוע וכ' הרמב"ן בחומש שזהו משום תקנת ושלם בהמ"ק והכהנים ע"ש ודהע"ה תיקן כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו ועפירש"י פ' לך לך בפסוק וענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם שכבר הי' כן בימי אאע"ה אלא נ"ל דא"א ע"ה שאני שכל יוצאי מלחמה הי' עבדיו מקנת כספו והי' הכל של אברהם עצמו והתנדב משלו נתן לענר אשכל וממרא חלקם כמו שיצאו למלחמה אבל אי הי' יוצאי מלחמה גברי אחריני ולא עבדיו לא הי' כח באברהם ליטול חלקם ויגיע כפם ליתן ליושבי על הכלים אך כיון שהי' הכל שלו וויתר משלו ליושבי כלים ואמנם דהע"ה הי' מלך ודינו דין מה שהוא תיקן מדינה וצורך מלחמה למד מויתור של אאע"ה ועשאו חק קבוע ומכ"ש שכבר תיקן הקב"ה כן בבהמ"ק ומכ"ש בנידון שלפנינו שגם הם עצמם קבלו את ראובן ביניהם על תנאי זה שכל פעולתם יפול אל השותפות ולחד דיעה ברמ"א סי' קע"ז סעי' ג' ומש"כ סק"ו ומכש"כ דאיכא נמי המלכו' דכ"ע מודים דקנין אינם צריכים:

409

ת״יומה שטוען שמעון שלא נשבע אל השרים בנקיטת חפץ אלא כדרכן של יהודים לא הבנתי כוונת טענה זו הלא פשוט שאין חילוק בחומר שבועה בין נקיט חפצא לנשבע בשם ובכל אלות הברית הנאמרי' בלע"ז מפי השרי' ונוסחא שלהם אשר תסמר שערו' השומע ואיך לא ירא הנשבע לעבור ח"ו ואם כוונתו כדר"ך היהודי"ם ר"ל שמטעים את השרים ואינם נשבעי' חלילה לומר כן על היהודים שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא בפיהם וגו' ואם בכל זאת יטענו שלא נשבעו והנה ראובן יאמר שהוא נשבע כציווי המלכות נמצא הוא הסרסור האמת על פי המלך וא"כ איך ידחו את ראובן הואיל והוא זכר יפסיד. כללא דמילתא פשוט בעיני יותר מביעא בכותחא ששמעון ולוי מחויבי' ליתן לראובן חלקו במה שכבר הרויחו ומה שירויחו עוד כל זמן שלא ימצא בו פסול עפ"י קהל ודיינים והאורך שלא לצורך הכ"ד. פ"ב יום ה' כ"ד לירחא תליתאי תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

410

תי״אדש"ת ממני להתורני מהו' עקיבא בער נ"י:

411

תי״במה שהקשית לשאול בשבועות מ' ע"א וע"ב לימא מסייעא לי' למאן דס"ל דבחטין והודה בשעורים פטור לגמרי משא"כ בחטין ושעורים והודה לו בא' מהם אינו פטור אלא משבועה ולא מייתי הש"ס שום סייעתי' ק' זו הקשה בספר תורת חיים ותי' דהכא בהלכות שבועות עסיק ובא והא לאשמעי' חטין ושעורין לפטור משבועה דהוה לענין שבועה רבותא טפי ע"ש:

412

תי״גוהנה לפמ"ש הרא"ש בב"ק דדוקא בטענו חטין והודה בשעורים מאותו הזמן אבל מזמן אחר אין כאן מחילה ובחי' כתבתי שכן נראה לפי סברת תי' א' של תוס' ד"ה והודה לו קשה למה לי כי הוא זה כיון שמחל לו השעורי' לא הודה כלל ומה"ת ישבע ודוחק לומר דקרא מגלי לן שמחל לו כי זה הוא סברא אע"כ מיירי בשמעתין מזמן אחר. אמנם התוס' ע"כ לא ס"ל הא דא"כ לא הוה מקשים מעיקרא מידי דר"ג מחייב דמי שעורים דלמא היינו בזמן אחר. וכן מה שהקשו ד"ה ור"ג מחייב נמי לק"מ דהי' צ"ל יש בלהל"ק דאל"ה הי' מחילה ואז מודה דפטור משבועה בלא קרא ופשוט. וממילא דלק"מ ק' ת"ח הנ"ל כיון דבשמעתין מיירי מזמן אחר דלכ"ע אינו פטור מדמי שעורי' ובזה הרווחנו מה שצ"ע לכאורה דה"ל לאתויי סייעתא ממציעותא דמתני' ליטרא זהב וכו' ואהא לא שייך תי' הש"ס דהא לא הוזכר ר"ג במשנתינו אהך בבא ולפי הנ"ל א"ש דהו"מ למימר כק' ת"ח הנ"ל אבל מהך בבא דפליג ר"ג ק' כק' תוס' הנ"ל וצ"ל דמיירי מתבעו מזמן אחר והוה שפיר סייעתא וק"ל:

413

תי״דמ"ש מהא דמה לי הוא מה לי אבוה דבבנו מעיז והיכי דשניהם מפו אפשר דכ"ע מודה הנה עיקור הטעם הוא משום דלא ידע בשיקרא וכיון שטוען ברי הרי ידע בשיקרא ואי משום דמי שעשה לו הטובה אינו בחיים א"כ במת א' מהם איזה שיהי' סגי וק"ל ומה שצ"ע לזה בסוגי' דעירוב פרשיות אין להאריך כאן והכלל צריך אתה לעיין היטב בדברי הרי"ף והר"ן בשבועות ותמצא כל מבוקשך בענין הזה:

414

תי״הועל דברי תורה דשאילנא קדמיכון בתוס' ר"פ שבועת העדות שכ' אשה אינה רגילה לבוא לב"ד משא"כ להעיד ע"כ תבוא והקשה מעלתו לשיטת ר"ת בדוכתא טובא דבראוי להגדה אפי' עפ"י כתבם א"כ ק' בעדות נמי דלמא אשה לא שאין דרכה לעמוד לפני הדיינים כ"א תשלח ע"פ כתבה ק' זו הלכו בה נמושות ולפע"ד לק"מ דהאי קרא ועמדו שני האנשים בעדים הניזומין מיירי וע"כ עמדו בעצמם ויעידו בפניהם כמבואר בכתו' כ' ע"א אין מזימין העדים אלא בפניהם. ועוד יותר נ"ל דהא דמכשר ר"ת מפי כתב בראוי להגדה היינו רוצה לומר דאז ליכא תו עיכובא משום מיעוטא מפיהם אבל עכ"פ מטעם אחר מיפסל מפי כתבם דמן התורה א' ד"נ וא' דיני ממונות בדרישה וחקירה ופשוט דלא שייך דרישה וחקירה בעדות עפ"י כתבם דברי בעלי דין לא ישמעו סנהדרין מפי מתורגמן או מפי כתב מכ"ש עדים שמתוכם ילמדו לשקר ומ"מ נ"מ בדר"ת דלאחר שבטלו חכמים דרישה וחקירה בדיני ממונות יכולי' לקבל עדות בכתב דמפי כתבם ליכא וא"כ תו לק"מ על התורה דודאי הי' האשה צריכה לבוא לב"ד בעצמה להעיד ובזה מיושב ג"כ ק' החו"י דכהן הגדול ישלח כתבו לב"ד ועיי"ש והא"ש ויש בזה עוד אריכות דברים:

415

תי״ובר"פ בן סורר בעי הש"ס למילף דאזלי' בתר רובא בד"נ מדמתני על קטנה שהשיאה אביה וניחוש דלמא איילונית הוה והקשתי דלמאי שכ' תוס' ביבמות פ' ע"א ד"ה נעשה סריס למפרע דלא שייך התראת ספק היכי דאגלאי מלתא דהכי הוה א"כ הכא נמי באיילונית לא שייך כאן התראת ספק דסופו לגלויי דלא הוה איילונית וא"כ כיון דההתראה מעליותא היא א"כ אפשר לומר דהא דמחייב על ביאתה היינו דחובשין אותו עד שתגדל ונראה אם אינה איילונית ועמ"ש תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה ודלמא וכו':

416

תי״זונראה לי דלמאי דס"ד דלא אזלי' בתר רובא א"כ בודאי ה"ל התראת ספק בכה"ג דע"כ לא אמר התם התוס' הכי אלא למאי דאזלי' בתר רובא וכיון שנעשה בן י"ג ולא אייתי ב' שערות רובא סריסי' הוה תו לא ה"ל התראת ספק אלא גילוי מלתא בעלמא אבל אי לאו הות אזלי' בתר רובא שפיר הוה התראת ספק דהרי חזקה דהשתא שאינינו סריס ועמ"ש תוס' גטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעי נהי וכו' אלא כל בנינו של תוס' הוא משום דאזלי' בתר רוב וה"ל גילוי מלתא בעלמא שיהי' סריס והא דלא משני בקיצור שאני הכא דרובא שלא הביא' ב' שערות ה"ל סריס נ"ל משום דא"כ הכה את זה וחזר והכה את זה נמי הוה כעין רובא בן ט' ילדה מש"ה כ' האי רובא עתיד להתברר משא"כ רובא דבן ט' לא עתיד להתברר ולעולם הכל תלי' באזלי' בתר רובא ולק"מ וק"ל:

417

תי״חבכתובות צ"ב ע"ב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריו' ואתא בע"ח דראובן וקטרף לי' מני' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי לי' ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את וכו' הקשו תוס' מאי נפקא לי' מני' אי אשתעי דינא עם ראובן או שמעון וי"ל עפ"י דאי' בשבועות מ"ז ע"ב ב' כתי עדים המכחישות זא"ז וכו' מלוה ולוה וב' שטרות יד בעל השטר על התחתונה ועיי' בש"ע סי' ל"א ס"ב ברמ"א וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו ב' שטרות שאלו העדים חתומים עליו ע"ש. ולפע"ד בבא לטרוף מהלוקח ע"י הקטן לא מצי הלוקח למימר לי' שום דבר דמה לי ולך הלא כשאטרוף ממך שדה זו יותר אין לי עליך א"כ מה אכפת לך אם יש לי עוד שטר או לא ומעתה אי לא הו"מ ראובן המוכר לאשתועי' דינא בהדי' אזי הי' גובה הקטן מהלוקח ואח"כ הי' הקטן כאלו נשרף והי' בא על המוכר עם הגדול לכשיהי' לו זוזי אח"כ ולא יכול להשביעו שיש לו עוד שטר אחר כי אין לו אבל השתא דמצי לאשתועי' ראובן דינא בהדי' אזי ידו על התחתונה:

418

תי״טבע"ז ט"ז ע"א אר"ח בר"ח וא"ל אר"ח בר רבא אמר רב חי' גסה וכו' ואני אומר אף למכירה וכו' תנן אין מוכרין להם דובי' ואריו' וכו' טעמא דאית בהו נזק לרבים הא לית בי' שרי שמעתי ק' בשם הרב המאה"ג מו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק פאפא בעה"מ שמלת בנימין מאי פריך דאא"נ דבלאה"נ אסור משום שאלה שכירות ונסיוני ומ"מ על ידי ספסר הי' שרי כדלעיל ט"ו ע"א וקמ"ל מתני' בחי' שאינה בת תרבות אסורה בכל גוני משום נזק. ואמרתי ליישב עפ"י מ"ש תוס' לעיל ט"ו ע"א ד"ה ושמעי' וכו' שהקשו לימא משום שביתת בהמתו וכ' הר"ן דא"ל אה"נ אלא ניחא לי' למינקט מחמר שהוא איסור שבגופו א"כ אמאי שרא ע"י ספסירא דלא ידעא לקלא מאי בכך הא עכ"פ איכא משום שביתת בהמתו ותי' משם הרשב"א דלא שייך בניסיוני שביתת בהמתו דהניסיון הוא בחצר שאין בו איסור הוצאה אבל משום מחמר איכא ע"ש והנה י"ז ע"ב אמרי' חי' גסה מיהת מאי מלאכה עבדה ומסיק דטחני רחיי' בערודא ע"ש א"כ נסיוני דחי' גסה אנינה במשא שעלי' כי אם בטחינת רחיים וכדומה ויש בה אי' מלאכה דאורי' ואיכא משום שביתת בהמתו וכק' רשב"א הנ"ל וא"ש. ומיהו למ"ש תוס' אק' הנ"ל דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרי' אי לאו טעמא דמחמר לפי הנ"ל צריך לומר כיון שכבר אסרו בבהמה משום מחמר ממילא נאסר נמי בחי' משו' שביתת בהמתו וכנ"ל אבל למסקנת הר"ן שם דלא כרשב"א דלא שייך בנסיוני כלל שביתת בהמה משום שהיא כבר מכורה לנכרי וליכא אלא משום מחמר א"כ ק' כנ"ל ולא שייך תי' הנ"ל וצ"ע. משהק"ס מפפד"מ:

419

ת״כשלום להרב הותיק המופלג מו"ה דוד כ"ץ אב"ד דק"ק רעטא נ"י:

420

תכ״אע"ד ראובן ושמעון שותפי' וראובן לוה מעות ממצרי א' להשותפי' וטעה המצרי ורצה שמעון שיחלק עמו ראובן חלקו בריוח ההטעאה:

421

תכ״בבש"ך ח"מ סי' ס"ב באחי' הנושאי' ונותנים בתוך הבית וטען אחד מצאתי מציאה כ' ש"ך ס"ק י"ב דמבואר מכאן שהמציאה הוא שלו ודלא כרמ"א סי' קע"ו סעי' י"ב דאפי' גניבה הוא שייך לשותפי' ותומים כ' לחלק דודאי בסתם הכל לשותפים דהשותף מגבי' מציאה לחברו השותף וקנאו חבירו בהגבהתו והכא מיירי שהאחד טוען מציאה מצאתי ובהגבה' אמרתי שלעצמי אני מגביה ואין להם חלק בו ובקצות החושן דחה זה כיון שהמשותפן משועבדים זה לזה לכל מה שיפעלו בפועל כפם א"כ אי מדינא גם המציא' והגניבה בשותפא לא מצי למימר לעצמו אני מגביה ולפע"ד דברי תומים נכונים כיון דבגניבה איכא שינוי' בשותפי' דהרי משו"ה מצי חברו לומר לתקוני שדרתיך ואינו צריך לקבל הפסד אם לא שכבר קיבל חלקו מהגניבה ויתרצה במעשיו אבל בסתמא יכול לומר לתקוני שדרתיך א"כ לא שייך לאמר מעיקרא נשתעבדו זה לזה ונהי אם גנב סתמא ולא אמר לעצמי זכיתי אם שוב נתרצה חבירו לחלק עמו ולקבל עליו אחריות צריך לחלוק עמו להרמ"א אבל עכ"פ אם בשעת מעשה אומר לעצמי אני זוכה לא קני' חברו ע"כ וכיון שכן הדין בגניבה ה"ה במציאה איכא חשש סכנה כמבואר בברכות ס"פ הרואה גבי מברכי' על הטובה מעין הרעה ע"ש וכל בהטעאה שייך קצת סכנה וא"כ צדקו דברי תומי' בסתירת הש"ע:

422

תכ״גאך הש"ך סי' קע"ו סקי"ב שדי בי' נרגא בלא"ה דבהג"ה מרדכי פח"ה מבואר דבעל העיטור חולק ומפרש הירושלמי דבלשון תימה קאמר וכי אחים שותפים א' ללסטנות יחלקו עמו בתמי' ולולי שאיניני כדאי הייתי אומר הא דפשיטא להירושלמי ומתמי' איך יחלוק עמו היינו באח עם אחיו דבירושלמי פ' מי שמת מיירי מאחים בתפוסת הבית שלא נשתתפו מרצונם אלא שעד ג' דורות נשארו בתפוסו' כמו שהי' בחיי אביהם וממילא הכל בשותפי' וא"כ דיו שיהי' כאלו אביהם קיים ומציאת בניו הגדולים אינם שלו מן הדין אלא מתקנות חכמים הואיל ויתרה עשה וזן אותו יתר על חיובו ומש"ה בתו הנזונית מן האחים מציאתה שלה כיון שמחוייבי' לזונה וכמ"ש וביאר בסמ"ע סי' ר"ע סק"ב והוא ש"ס ערוך פ' נערה וה"ה אחיו' הניזונים מתפוסת הבית אין המציאה לאמצע משא"כ שותפי' שנשתתפו לרצונם נשתעבדו זה לזה אפי' למציאה ולגניבה וא"כ י"ל ע"כ לא פליגי' ר"ח והעיטר בפי' הירושלמי אלא באחיו' אבל בשותפים שלא נזכר בירושלמי גם העיטר מודה לר"ח וצדקו דברי רמ"א ומ"מ מפני שאנו מדמי' לא נעשה מעשה להוציא הממון נגד הש"ך מ"מ אי תפס לא מפקינא מני' הנלע"ד כתבתי. פ"ב יום ג' ט"ו תמוז קפג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

423

תכ״דע"ד מעות קרן קיימת ללומדי תורה שהניח אביך ז"ל ומעלתך מסרם לשליח להלוותם בריבי' לנכרים וקבעת לו שכר טרחתו פראצענט א' והשליח פשע ולא הלוום רק שלח בהם יד ונשא ונתן בהם בעצמו. הנה דין פשוט ביש"ש פ' החובל דמבטל כיסו של חברו פטור ורמז הש"ך זה ג' פעמים בח"מ סי' ס"א סק"י וסוף סי' פ"א וסימן רצ"ב סעיף קטן ט"ו אך אם ירצה מרצונו ליתן הרשות לקבל כמבואר גם בי"ד סי' קע"ז ובש"ך שם סקמ"א מ"ב אך לא נראה לי שיהי' רשות לגזבר למנות עוד שליח זה דהרי הגזבר פושע בשל עניים דהשליח הזה נחשד שעובר על דעת משלחו ומה שהוא נותן אח"כ מרצונו הוא נותן ואם לא ירצה אין להוציא ממנו בדיינים נמצא פרנסת העניים בחסדו של זה תלוי' ולא כן הי' דעת המצוה ז"ל. וכן יש לתמוה על כנה"ג הנדפס בגליון ש"ע בהל' צדקה אם כי דבריו מכוונים להלכה ולמעשה בלי ספק להלות מעות צדקה כאלו ברבי' דרבנן עכ"פ ובפרט היכי דלא מבוררי' לאיזי וקייצי עניים יתחלק ולא קיץ להו סך מסויים אבל מ"מ מה דמשמע דבעובדא דידי' הי' מלוה ע"ד קנס המבואר בש"ע סי' קע"ז סי"ד לע"ד אין רשות לגזבר לעשות כן שהרי אם ירצה פלוני לשלם בזמנו לא יתחייב שום קנס ומפסדי עניים ואולי התם כן הי' דעת המצוה ולא ידעתי מי סני למיעבד היתר מהר"מ ז"ל שהוא דרך סלולה בלי פקפוק ובלי אחריות וכבר נדפס בלה"ק שבגליון ש"ע הלכות ריבית נוסח שטר ההוא באריכו' ואנו נוהגי' להלות כל זוזי דיתמי שבידינו עד"ז אך לא נכתב שטר הזה אלא אנו מסבירי' הדבר הדק היטב בביאור להלוה ואח"כ כותב ח"כ סתם ואחר החתום אנו מוסיפי' על הגליון תיבות אלו עפ"י היתר מהר"מ כמדובר בינינו בסך כך וכך וחותם שנית כדי שלא יוגרע כח ח"כ בדינא דמלכותא אם היינו כותבי' התנאים בתוך גוף הח"כ ובנידון כזה מכיון שנטל המעות בידו והעלים מנגד עינינו נוכל לתלות שכבר הרויח במעות כסך הנ"ל וחייב הריוח אם לא שיברר ע"י אותן העדים שלא הרויח וכל זמן שלא חייב בריוח ההוא והחכם עיניו בראשו ויומא קאגרים דטרידנא טובא ע"כ אקצר ואומר שלום ורב טוב ושובע שמחו' כחפץ מעלתך א"נ דש"ת. משה"ק סופר מפפד"מ:

424

תכ״העובדא הוה בחד גברא עתיר נכסי' שכיב מרע שציוה לפני מותו באריכות וגם הניח קרן קימת לצורך עניים ואח"ז בא לפניו גיסו והזכירו עוד באיזה מקרוביו העניים וכ' גיסו על דף נייר א' עוד איזה פונקטן ופונקט השלישי ענינה כך שיותן לאחיו ר' פלוני בכל שבוע ד' זהו' מהקרן קימת שלו ואם יראה שלא יספיק לו בסך ההוא יוסיפו על הנ"ל ויתנו לו עוד ב' זהו' בכל שבוע והשכ"מ לא בא עה"ח כ"א אשתו ובנו הגדול ואח"כ נתקיים ע"י ב' עדים ותוכן הקיום בפנינו הודו החתומים הנ"ל שזה חתימת ידם ושנתרצו לכל הנ"ל וששמענו כן מפי הר"ר פלוני השכ"מ בעצמו ואשרוהו כדחזי והנה שכ"מ הנ"ל חיים לנו ולכל ישראל שביק, וכתב זה הי' מונח ביד גיסו של השכ"מ אשר עוררהו לתקן את כל הנ"ל והאח לא ידע מאומה ואח"ז כמשלש השנים נודע להאח שיש לו זכות ותביעה בא בקובלנא לפני בד"ץ ותבע את החתומים האשה וילדי' לשלם לו מה שמגיע לו מיום מיתת אחיו עד היום והאשה ובנה הגדול משיבי' שהכתב הזה בטל מעיקרא כי העדים לא שמעו מפי המצווה ז"ל שום דבר קטן רק שמעידי' ששמעו מפיהם שהם שמעו כך מבעלה ואביו והם הי' אז בעת צרה לא ידעו לא יבינו ע"כ אין ממש בכתב ההוא:

425

תכ״והנה לכאורה טענה זו בטלה היא כיון שחתמו בח"י והעידו גם על עצמם שהם שמעו מפי השכ"מ בעצמו אין בטענתם כלום וזה גרע ממי שטען שלא הבין קריאת הכתובה כמ"ש בתשו' הרשב"א ופסקו בש"ע בסי' ס"א סי"ג ועיי' סי' מ"ה ס"ג וזה פשוט:

426

תכ״זאלא שמט"א נ"ל שפטורי' לא מיבעי' מאותן ד' זהו' לשבוע שפירש ואמר שינתן מהקרן קימת שלו והנה בצוואה הראשונה כבר ציוה וחילק הקרן קימת למקום ששייך וזכו בו העניים ההמה כי כלו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה ולא נוכל לזכות את האח אלא מטעם חזרה שחזר השכ"מ מהראשונה ונתנו עתה להאח וזה הי' אי הי' עדים מעידים או חי' השכ"מ בעצמו אך עתה שאין כאן עד אלא האשה ובנה וגיסו שהוא דוד הבן א"כ אין עדים כשרים כי עדים החתומים אינם מעידי' אלא ששמעו מפי האשה ובנה שהם שמעו כן מבעלה ואביו אבל העדים לא שמעו ולא ידעו ולא כל כמינהו להפסיד הראשונים שזכו בשלהם בצוואה שנכתבה כדינא ועיי' ש"ך ח"מ סי' ר"נ סק"ד:

427

תכ״חאמנם במ"ש בכ' ההוא האחרון שאם לא יספיק לו סך ד' זהו' יוסיפו לו ומשמע נוסף על הקרן קימת דאין לומר מהקרן קימת שהרי כל עצמו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה ואיך יוסיפו ממנו על סך הנ"ל וע"כ משלהם קאמר וא"כ יש לו תביעה ב' זהו' לשבוע משלשה שנים שעברו העולה לסך שש מאות זהו' והנה היות שיש כאן ד' אחים והבאי' על החתום היא האם ואח הגדול ולאו כל כמיניהו לחייב שארי האחים ליתן משלהם כלום ואין כאן אלא על חלקו של האח הבע"ח שיתחייב ליתן מאה ר"ט והנה אין במשמעות השטר שיותן לו מהעזבון כך וכך בכל שבוע וצריך למכתב ולפרש מאין יבואו ולאו כל כמינהו להעמיס על בניו ובלא"ה הי' כמה פקפוקים בלשון השטר ההוא ע"כ ראינו לבצע הדין לטובת האח העני בהיות לעת עתה נתגדלו גם שאר האחים כולם ע"כ מרצון כולם אמרנו העבר אין ויתחייבו עצמם כולם מרצונם ליתן לו מכאן ואילך ד' זהו' בכל שבוע ולעומת זה יהי' תביעתו מן העבר כאפס ותוהו נחשבו ויען ראיתי איזה מפקפקי' ע"כ העליתי על כתב יושר דברי האמת משה"ק סופר מפפד"מ:

428

תכ״טשלום וי"ר לתלמידי האברך הותיק החרוץ המופלא ומפורסם כש"ת מו"ה מאיר נ"י:

429

ת״לעש"ק סמוך להכנסת כלה קבלתי נועם אמרותיו הנעימי' ואשיב עליהם כיד ה' הטובה:

430

תל״אבענין פרוזבל שחשקה נפשו היפה לכתוב פרוזבל ולמסור דבריו בפני וכ' להיות השנה הזאת שנת תקס"ד שנה ששית לשמיטה להרמ"א ז"ל שפסק כהנך גאונים וחשש לשיטת העיטור והרא"ש דאין כותבי' פרוזבל משנכנס שנת ז' אנא עובדא ידענא שמ"ו החסיד זצ"ל מסר דבריו לפני וחד דעימי בסוף שנת תקמ"ד הנכנס לתקמ"ה דהיינו סוף שמיטה ודענא שלא עשה פרוזבל בסוף תקמ"ג כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו מוצאיו ומובאיו וטעמא רבה איכא דלא יהי' אלא פלוגת' שוה בשוה הי' לו לומר כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומכ"ש הכא דכל הפוסקי' חולקי' חוץ מהעיטור והרא"ש (והטור נמשך אחריו כדרכו) ודי לן שכ' הרמב"ן בתשו' המיוחסת דנוסחא מוטעת נזדמנה להעיטור בתוס' ושכן הביאו הר"ש בשביעית כהרמב"ן ואע"פ שכ' עוד שהוא מלתא בלא טעמא והרא"ש הא יהיב טעמא דהכי קאמר קרא לא יגוש את רעהו מיד שקרא שמטה לה' בכניסתו אמנם מקץ שבעה שנים דהיינו בסופו תעשה שמטה אחרת והיינו וזה דבר השמטה שיאמר משמט אני אלו דבריו מ"מ הוא נדחק למצוא רמז בקרא לקיים דברי התוספתא שלפניו וכיון שהנוסחא מוטעת אין לנו להמציא דרשות בקרא שלא הוזכרו בש"ס:

431

תל״בובקצות החשן סי' ס"ז סק"א הקשה למ"ש הרא"ש בתשובה שלא מיחה במנהגי המדינות שלא נהגו בפרוזבל וגובי' חובותיהם אחר שביעית משום דה"ל כאלו התנו כך מעיקרא והקשה הנ"ל תינח אחר שביעית אבל בשנת ז' גופי' דאם ישלם יכול לקבל אבל אסורא איכא לתובעו וה"ל מילתא דאיסורא ולא ממונא ולא מהני תנאי והרי הם נהגו גם לתבוע ולנגוש אפי' בשנת הז' גופי' ע"ש שהניח בצ"ע. ולפע"ד סברת הרא"ש כי היכי דשמיטה דסוף השנה היא ברגע צאת היום ער"ה דשמינית ה"נ שמיטת הכניסה שבתחלת השנה תלי' ברגע יציאת הככבים דר"ה של ז' וכן משמע קרא כי קרא שמטה לה' ה"ל בשעה שקרא שמיטה שהוא זמן מקרא קדש של כניסת היום אבל רגע אח"כ כבר עבר לי' זמני' והמלוה חברו אח"כ יכול לנוגשו בשביעית שלא יצאו עליו ככבים של כניסת השנה ומשו"ה לא מצינו מפורש בש"ס המלוה את חברו בשביעית עצמו מה דינו כמו שמצינו פלוגתא במוכר שדהו בשנת היובל עצמו אע"כ כנ"ל וא"כ ה"ה המלוה חברו ומתנה עמו שלא יהי' זמן פרעון עד רגע אחר צאת הככבי' של ר"ה דכה"ג בשעת כניסת היום לא קם לי' בלא יגוש ממילא לא שמטתוהו הכניסה ויכול לתובעו אפי' בשביעית וא"כ י"ל כן הי' תנאי מנהג המדינה שכל חוב שלא נפרע בער"ה קודם חצות לא יהי' זמנו לפרוע עוד עד אחר ר"ה וממילא לא שמטתו כניסת השנה ולק"מ ק' הקצות החשן הנ"ל:

432

תל״גשוב מצאתי דכ' הב"ח סי' ס"ז סעי' ל"ב אמ"ש הרב"י דהרמב"ם פליג אהרא"ש וס"ל ז' אינה משמטת אלא בסופה כ' הוא ז"ל דאין כאן מחלוקות דהרמב"ם מיירי במלוה בשביעית גופי' יכול לנגשו כל השנה ובהא מודה הרא"ש אבל זולת זה מודה הרמב"ם להרא"ש והרי כמ"ש דזולת זה לא ידעתי טעם לחלק כלל:

433

תל״דומ"מ מ"ש דגם הרמב"ם יסבור כהרא"ש לכאורה הי' קצת ראי' דעי"ז יתיישב מ"ש הרמב"ם פ"ט משביעית כמתני' דהשוחט פרה וחלקה בר"ה והשיג הראב"ד דירושלמי מוקי לה כר' יהודה אבל לדידן דהקפת החנות אינה משמטת ה"נ אינו משמט ולפי הנ"ל י"ל לפמ"ש הרא"ש בתשו' הובא' ב"י דהקפת החנות אימעוט מקרא דמשה ידו ולא הקפה א"כ להרא"ש דסכינא חריפא מפסקא להני קראי לא קאי מיעוטא דמשה ידו אלא אוזה דבר השמטה שמוט דהיינו ההשמטה דמקץ שנת השמטה שהיא השמטת דברים מזה ממעטי' הקפות החנות אבל לעולם ינהוג בו אידך דינא דבהכנסת השמיטה לא יתבענו בב"ד אפי' בהקפת החנות וא"כ לק"מ ק' הירושלמי די"ל השוחט הפרה דמשמט היינו השמטת ב"ד ואע"ג דהש"ס מוקי' לי' בהשמטת דברי' בשבת קמ"ח ע"ב היינו לר' יוסף ואהא קאי ק' הירושלמי באמת אבל למאי דקי"ל כרבה לק"מ ק' הש"ס ולא אתאינן לתי' הש"ס דמוקי' לי' בהשמטת דברי' וממילא מוקמי' לי' בהשמטת ב"ד ולק"מ ק' הירושלמי וא"ש פסק הרמב"ם וא"כ הרי גם הרמב"ם ס"ל כהעיטור והרא"ש:

434

תל״האבל הרואה יראה באמת כי דברי הב"ח דחוקי' מאוד בכוונת הרמב"ם בשגם שלפ"ז השמיט הרמב"ם עיקור הדין דשביעית משמטת על שני אופנים בתחלתו ובסופו ולא הזכיר זה כלל ודברי' אלו אין לאומרם ומכ"ש לכותבם ומשום ק' הראב"ד הנ"ל לא נעקש את הישרה ושערי תי' לא ננעלו בשגם נ"ל עוד תי' אחר כך דהרמב"ם בפי' המשנה כ' טעם דהשמטת החנות אינו משמט משום שדרכו להשתלם מיד ואינו משהה אלא כדי לקבץ על יד ולא מקרי הלואה ותשומת יד וטעם זה כתב ג"כ בעיר שושן ושלא כדין השיג עליו בסמ"ע ולפי זה לק"מ ק' הירושלמי דתינח הקפת החנות משא"כ המחלק פרה בי"ט של ר"ה ע"כ דעתו להקיף שהרי י"ט הוא וא"א לתובעו וצריך לומר הירושלמי ס"ל טעם הקפת החנות כמ"ש הרב"י דאדרבא דעתו להשתלם אחר שנה ושנתיים וה"ל כמלוה לעשר שנים אבל זה תימה דא"כ בשכר שכיר נימא הכי וכ"כ הרב"י להדי' וזה נגד ש"ס דילן בסוגי' דקציצה דסתם שכיר אינו משהה שכרו נמצא לפי ש"ס דילן א"א לפרש כהרב"י ודבריו צ"ע ודברי הרמב"ם נכונים:

435

תל״וואם אולי י"ל דהירושלמי לא פליג אשכיר דאינו משהה שכרו רק אחנוני פליג וס"ל דמשהה שכרו ושניהם אינם משמטי' הא כדאיתא והא כדאיתא מ"מ י"ל פסק בחבורו דהרי פסק פי"ג ממלוה ולוה דשאלה ניתנה לתבוע ביומי' וכ' ה"ה שכן מוכח מסוגי' דשבת דאמר השאליני ולא הלויני ע"ש ודבריו צריכי' ביאור דנהי דמוכח דאין סתם זמנה שלשים יום אבל עכ"פ דנימא דניתנה ליתבע ביומא נגד החזקה דלא עביד איניש דיזיף ופרע ביומא זה לא שמענו וצריך לומר דמוכח כן מדשקיל וטרי הש"ס אליבא דרב יוסף משמע לרבה ניחא וק' לרבה מי ניחא הא כל שאינו בלא יגוש אינו בכי קרא שמיטה וביומא דלא ניתן לתבע לא הוה בלא יגוש לא הוה נמי בכי קרא שמיטה דנהי דהש"ס לא חש לי' לק' הירושלמי שהבי' הרא"ש בשביעית שהקשה דהא י"ט הוא ולא ניתן לתבע לא חש הש"ס להך ק' משום די"ל ההוא בר תביעה הוא ואיסורא הוא דרביעא עלי' ועיי' בח"מ סי' ע"ג סעי' ז' אבל הא קשי' עכ"פ דהא לא נתנה להתבע ביומי' אע"כ דשאלה בעלמא ניתנה להתבע ביומי' וא"כ ממילא לק"מ ק' הירושלמי מהקפת החנות דכל השנה דזמנה לימי' רבי' וה"ל כמלוה חברו לעשר שנים משא"כ במחלק פרה בר"ה ואומר השאלני זמנה לאלתר והירושלמי אפשר דס"ל זמן שאלה נמי לזמן מרובה דלא כש"ס דילן ולא חש לי' הרמב"ם יהי' איך שיהי' מיושב פסק הרמב"ם ואין לנו כדברי הב"ח:

436

תל״זולקושטא דמלתא כל ג' התי' אמתיי' שא"א לחוש לק' הירושלמי אלא אם נאמר דשאלה ג"כ זמנה כמו הלואה ונימא נמי דהקפת החנות זמנה לכמה שנים ונימא נמי דכל בעל משה ידו דמני' ממעטי' הקפת החנות קאי אכולי' מלתא דשמטה דלא מפסקי' קרא כהרא"ש לומר פלגא משמט בתחלתו ופלגא בסופו דליתא ואז קשה ק' הירושלמי לא זולת זה וא"כ הראב"ד דחש לי' לק' הירושלמי ודוחה מתני' דהשוחט הפרה מהלכתא ש"מ דלית נמי כהעיטור והרא"ש אלא שביעית אינה משמטת כלל אלא בסופו ובתחלתו כלל כלל לא וכותבי' פרוזבל בתוך שנה השביעית והכי הלכתא:

437

תל״חומה שרמז נמי לשיטת רש"י שנה הזאת היא שמטה האמת כן אבל ליכא מאן דחש לי' והאמנם מן השמים האירו עיני תיל"ת זה איזה שנים בלמדי מס' ע"ז וסלקתי מעליו כל תלונות התוס' ומצוה להעתיק הדברים הנה שלא למנוע בר כי הדברי' ישרי' וז"ל שם בחידושיי דף ט' ע"ב וטפי חדשתא עפירש"י וק' תוס' ממס' עירוכין עצומות ע"כ נלע"ד דהוקשה לרש"י לפי מה דמשני התם ר' יהודה היא צ"ל ע"כ כפירשב"ם דהבית עמד שנת תכ"א וזהו מהנמנע מפני ק' תוספ' על פירשב"ם לכן הוה ס"ל דקיי"ל לשמיטות מתשרי מנינן ולבהמ"ק מנו מניסן ובתשרי נכנס מוצאי שביעית ומ"מ עדיין לא נתחדש שנה לבהמ"ק והי' עדיין שנת ת"ך עד ניסן שאז נכנס לשנת תכ"א אך הואיל ואינו רק ג' או ד' חדשים מניסן עד חרבן בהמ"ק בתמוז ואב לכן חשיב שנת תכ"א לחורבנו וא"ש אך כל זה אי חשבי' לבהמ"ק מניסן אבל אי גם לבהמ"ק מנינן מתשרי וכדמשמע מרמב"ן על התורה בפ' החדש הזה לכם דלבית שני הי' מונים מנינם מתשרי וא"כ ע"כ ס"ל דבתשרי האחרון הי' נכנס לשנת ת"ך דליכא למימר לשנת תכ"א דא"כ כשחרב באב שלאחריו כבר יצא רוב השנה בבנינו ומ"ט חשיב לי' בחורבנו בק' תוס' אע"כ בשנת ת"ך נכנס וא"כ גם לר' יהודה א"א שיהי' שנת ת"ך מוצאי שביעי' ועכצ"ל כמו שתי' הש"ס שם בעירוכין שש שנים שלא עלה עזרא לא מנו שמיטי' ומשמע לרש"י דשמעתי' ע"כ פליג אסוגי' דעירוכין מדאמר וטפי חדשתא ופירש"י הואיל ועבר רובו בט"ב חשיב לי' בבנינו א"כ ע"כ בתשרי נתחדש השנה ועבר רובו בט"ב ומתשרי מנינן גם לבהמ"ק כהרמב"ן וקשה נמי לר' יהודה ק' הש"ס דעירוכין וק"ל וי"ל עוד אי קדושה ראשונה קדשה לע"ל לא בטל זמן מנין הראשון נמי למנות מניסן אמנם למאי דמסיק התם רב אשי עזרא עלה וקידש ס"ל לא קדשה לע"ל א"כ התחילו מנינם לתשרי ואתאינן למ"ש רש"י בשמעתין וק"ל ע"כ לשוני שם בחידושיי וכעת מצאתי מ"ש בזה בתומי' והמעיין יבין מהבין דברי' לדברינו ויבחר בטוב:

438

תל״טואגב אעתיק לו ק' א' מחידושיי ר"פ חזקת מי שיתרצה רופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול והוא דאמרי' שם שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על י"א וכ' רמב"ן דס"ל לרש"י דהך עשר דקרא היינו תחלת שנת עשר ואחד עשר היינו סוף שנת י"א שנהרג גדלי' בתשרי וה"ל ב' שנים שלימות ועל זה אני תמה וצלע"ג הא למלכי ישראל מניסן מנינן והשתא ממ"נ אי נימא שנת עשר דקרא היינו בתחלת שנה בשנות עולם שהוא תשרי ואותו תשרי בשנת עשר לצדקיה שבניסן שלפניו נכנס לשנת עשר ובתשרי שאחר אותו ניסן נאמר לו שדות בכסף יקנו א"כ בניסן שאח"ז נתחדש לו שנת י"א ונחרב הבית בט' באב בו ונהרג גדלי' בתשרי שאחריו ולא הי' בין הכל אלא שנה א'. בשלמא הא לא קשי' איך מונה הכא י"ח לנ"נ ובחורבן כתי' י"ט לנ"נ והלא לא הי' תשרי ביניהם ולאו"ה מוני' מתשרי זה יש ליישבו עפ"י ש"ס דמגלה י"א ע"ב אבל הנ"ל קשה ואי נימא דתחלת שנת עשירי רצונו תחלת שנת מלכי ישראל שהוא מניסן ובניסן שנה שלאח"ז יכנס לשנת י"א ובתשרי שאח"ז נהרג גדלי' ואכתי ליכא אלא י"ח חדש ואי נמי נימא דקרא מונה לשנות או"ה הואיל והזכיר נ"נ בקרא ומתחיל מתשרי שבו נכנס נ"נ לשנת י"ח עד תשרי שבו נהרג גדלי' שהי' תחלת שנת כ' לנ"נ וא"כ ע"כ בניסן שלפני אותו תשרי כבר נכנס צדקי' לשנת יו"ד ובניסן שלאחריו לשנת י"א ובתשרי שלאח"ז נכנס נ"נ לשנת י"ט ובניסן שאח"ז כבר נכנס צדקי' לשנת י"ב ונחרב הבית בט"ב שנת י"ט לנ"נ י"ב לצדקי' ואלו בקרא כתי' שנת י"א לצדקי' וצריך אני לעשות לי רב בדבר זה ע"כ לשוני שם:

439

ת״מנחזור למה שאנו בו דמעיקור הדין אין לחוש כלל ומ"מ אם נפשו אותה ויעש אין מזחיחין אותו ומהיות טוב א"ת רע ואין כאן משום יוהרא דחש לי' מהרש"ל והביאו מג"א סי' ס"ג סק"ב דהא פרוזבל המוקדם כשר וכל שעתי' ושעתי' זמני' הוא וזכור לטוב:

440

תמ״אומ"ש עוד דמשמע לי' מרשב"א דפ' השולח שכ' דקטינה דארעא יכול לגבות ולחזור ולגבות אם לא יאמר אידך דמי קטינא וכ' מעלתו שי' דזה לא שייך אלא ביתמי ולא מיני' ועי' בכתו' צ"א ע"ב ומשמע מזה דכל חוב שאינו ראוי' לגבות מיתומי' אין כותבי' עליו פרוזבל ודלא כרמ"א שסמך אהר"ן לכתוב אמלוה ע"פ אלו דבריו והם תמוהים וטעה בפשט הרשב"א דיתמי מאן דכר שמי' ופשוט דהכא מני דידי' כיתמי דמי כי היכי דביתמי אותה הקרקע שהניח אביהם בשעת מיתה היא המשועבדת ואם יקנו היתומים אותה הקרקע בעצמו בדמי קטינא תו ה"ל יתומי' שקנו קרקע שאין בע"ח גובה מהם אעפ"י שקנו אותה ממעות שהניח להם אביהם עי' תוס' כתובות פ"ו ע"א ד"ה פריעת בע"ח וב"ב קנ"ז ע"א ד"ה מצוה וכו' ע"ש:

441

תמ״בוה"נ הקרקע שהיתה בשעת צאת הככבים דר"ה של שמינית היא הצילתו מלשמוט נגד שווי' אבל אם יקנו הבעלים בדמי קטינא אינו יכול לחזור ולגבות אותה הקרקע שקנאום הבעלים בדמי' ששמטום השמטה ואפקעתא דמלכא ית"ש היא וזה ברור ועיין תוס' ב"ק ל"ז ע"א:

442

תמ״גמיהו לא צריכא לכל זה דח"כ שבזמנינו כבר פשטה הוראת כל ב"ד דנפרעי' מיתמי ואין טועני' פרעתי ועי' הטעם בתומי' סי' ס"ט סק"ה ועי' סי' מ"ח ועוד אותן הנהוגי' עתה שכ' למעלה בתחלת הדף ח"כ מסך כך וכך ואח"כ מניחו חלק וחותם למטה א"כ הרי יכול לכתוב בו הזמן אימתי שירצה ולכתוב בו נאמנות וכל מה שלבו חפץ דמשום כן מניחי' חלק כדי לייפות כח המלוה וא"כ יכול לכתוב הזמן באופן שיהי' תוך זמנו ושיהי' פטור משבועה וקודם שיביא לב"ד עיי' סי' מ"ה סעי' י"ד:

443

תמ״דומ"ש כיון שאין לו קרקע ולא לבע"ח שלו כ"א לא' מהם שחייב לו מאה זהו' ולאידך שחייב ת' אין לו קרקע רק בית מושכר ומעלתו תמה על הרב"י איך יכתוב פרוזבל על הקרקע המושכרת הלא אם יוציאנו מקרקע שלו יצטרך הוא לשלם השכירות ועוד א"כ לא אמעיט אלא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דירה לא בשאלה ולא בשכירות אלו דבריו. ריש מילין אומר דלפע"ד בזה"ז אין להחמיר כלל בלא"ה דעכ"פ לפי הטעם שאין כותבי' אלא על הקרקע משום דלא שכיח שילוה למי שאין לו קרקע והנה בזה"ז תקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי משום דעיקור הונו של אדם הוא עתה במטלטלין יותר ממקרקע וכן אנו רואי' באמת דא' מאלף שיבוא לידי גביי' קרקע א"כ שכיחא ושכיחא הוא ונהי דאין לנו להוסיף על תקנת הלל כיון דבלא"ה עולבנא דדיינא הוא אבל עכ"פ אין צריך להחמיר כ"כ:

444

תמ״הושכירות קרקע שכותבי' עליו פרוזבל משום שאם יוציא המלוה עתה מביתו ויקבל עליו המלוה לפרוע השכירות לבסוף יצטרך הלוה השוכר לפייסו בזוזי עכ"פ כי אין לו מקום ללון ואם ישכיר הלוה ממנו הקרקע יצטרך לשלם לו תחלה ואם יאמר לו אז דמי שכירות אזי חוזר ומוציאו עד עולם כמו בקטיני דארעא הנ"ל. ומ"ש א"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבל משכחת לי' בסומך על שולחן אחר ויכול לסלקו כל שעה כי לא שאלו ולא השכירו לזמן אך נתן לו רשות לדור בו כל זמן שירצה הבעל בית וכל שעתי' זמני' הוא א"כ הדר בחצר חברו שלא מדעתו דאין צריך להעלות שכר משעבר ומ"מ בכל שעה יכולי' הבעלים להוציאו:

445

תמ״וואי ירצה יכול להקנות לבעל הת' זכות שיש לו בקרקעו של בעל המאה ולפע"ד מסתמא המעות ניתן ליד הלוה בעיסקא וחצי הפקדון אינו משמט ורק חצי המלוה שהוא ב' מאות ואם יקנה לו קרקע שוה מאה הרי לרוב הפוסקים אפי' אם יש אונאה ובטול מקח היינו מפלגא ואילך ועמ"ש תוס' בב"ב ריש פרק המוכר בית ד"ה ש"מ וכו' אבל לא עד פלגא ומאה הוא פלגא דמאתים וק"ל:

446

תמ״זומ"ש עוד דלמאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה איך יכול להקנות זכותו שיש לו בקרקעו של בעל חוב זה לבע"ח אחר לכתוב לו פרוזבל הא קי"ל אי אקדיש וזבין מלוה לאו כלום הוא כמ"ש תוס' כל זה בב"ב ע"ז ריש ע"א נ"ל אע"ג דבעלמא קיי"ל הכי מ"מ בפרוזבל עשאו הקרקע כגבוי ועומד דמשו"ה מועיל הפרוזבל נמצא שקרקעו של זה גבוי הוא לו וחוזר והקנהו לזה בשטר הפרוזבל בעצמו ושוב היא כגבוי לו גם בשביל זה והכלל מקולי פרוזבל שנו כאן. וכן ראיתי במביט שקנין הקרקע וכתיבת פרוזבל הוא כאחד ואין להאריך יותר כי כתבתי רוב כ' זה באישון ליל ח' אב אחר דרשתי היום ברבים בהספידא דהגאון בעל תורת יקותיאל זצ"ל ושוותינהי כגדי מסוקן ע"כ תנוח דעתו היפה בזה עתה ופ"א אי"ה לכשאפנה אעיי' בכתבו הקדום ושלום לו ולידידי מר חמיו הגאון נ"י. מ"ד יום א' ז' אב תקס"ד לפ"ק משהק"ס מפפד"מ:

447

תמ״חשלום וכ"ט למחו' הרב המופלג המאה"ג המפורסם כבוד מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק טעט יע"א:

448

תמ״טגי"ה הגיעני אתמול ושם נאמר אודת ראובן שכ' לבתו שח"ז בשעת נישואי' מסך אלף זהו' כנוסח נ"ש הנהוג בינינו ושוב אחר כמה שנים כשהשיא בת אחרת והוסיף לה סך נדן הרבה רצה להפיס דעתה של הראשונה וחזר וכ' לה שח"ז אחר מסך ב' אלפים זהו' כנוסח הנ"ל ממש ועכשיו חיים לנו ולכל ישראל שביק ובאתה בתו הנ"ל לתבוע מן היורשי' ג' אלפים בכח ב' השטרות כי טענה כשכתב שטר השני לא הי' דעתו לבטל את הראשון כי מפני שהיתה נדוני' שלה מועטת ע"כ נתן לה ב' השטרות ביחד והיורשי' טועני' שני ביטל את הראשון כבש"ע ח"מ סי' ר"מ והוא מש"ס ערוך כתובות מ"ד ע"א ובקש ממני לחוות דעתי העני' כמות שהיא:

449

ת״נועי' מעלתו שם בכתו' מ"ד ע"א ברי"ף ורא"ש דכל השקלא וטרי' הוא במכר ומתנה וכתובה אבל הלואה אפי' נעשו בסכום א' ורצונו לומר אפי' ביום ושעה א' גובה שניהם דנאמר ב' הלואות הי' וחלקם לשתי שטרות וראי' ברורה מב"ב קע"ב ע"א ויעיי' דין זה בטוש"ע ח"מ סי' נ"ג ומשם צ"ע לכאורה על סוגי' דכתובות הנ"ל דא"כ גם ברחובה אמאי אמרי' כיון דלא כת' וצביאת ואוסיפות וכו' נימא להכי חלקו בשני שטרות ולא הזכיר הראשון בהשני שיהי' לו כח ב' שטרות לענין גבי' כתובתה שאם יצאו עליו שטרות הרבה ולא יהי' בנכסיו נגד כולם תגבה היא בשני שטרותי' ב' חלקי' מה שלא הי' כן אלו הי' נכתב בשטר א' ע"ש בש"ך סי' י"ג סק"ב וצ"ע לכאורה מ"מ אמת נכון הדבר דהחליטו רי"ף ורא"ש דבהלואה גובה ב' שטרות וכן פסק להדי' בתרומות סי' ס"ו סוף ח"א והגידולי תרומות שם הקשה אלשון רש"י ס"פ הכותב (כתובות פ"ט ע"ב) ד"ה בזה אחר זה זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה א' או על מכר א' עכ"ל הרי דלרש"י גם בהלואה דינא הכי אלא שלפ"ז צ"ע ש"ס דב"ב קע"ב הנ"ל ע"כ החליט ז"ל דרש"י לא דק שם כיון שאינינו עיקור הסוגי' לעולם כהרי"ף ס"ל:

450

תנ״אולפע"ד ליישב שיטת רש"י דס"ל כהרי"ף ועדיפא מיני' דגי"ת הקשה עוד שם על שיטה זו אי ס"ד בהלואה תלינן בתרי הלואות א"כ בכתובה נמי נימא ב' כתובות היו ותגבה תרווי' ולא דמי למכר ומתנה שהשדה מסויים ששני השטרות נכתבים על זה דוקא ותי' לפי מ"ש הרא"ש דאורחא דמילתא הכותב ב' כתוב' מזכיר הראשונה בשני' ואוסיפת וכו' וכיון שלא הזכיר ה"ל כתובה כמכר משא"כ הלואה אין דרך להזכיר הלואה ראשונה בהשני' ע"ש ותי' זה הי' נראה לרש"י דוחק ע"כ הוה ס"ל לרש"י ז"ל דודאי המקשן שהקשה משתי כתובו' אדר"נ ולא אסיק אדעתי' לחלק הסברא הפשוטה כיון דאיכא בי' תוספות לתוספת כ' השני' והסברא היא פשוטה מאוד ואיך אפשר שיטעה בה המקשן ואם לא נאמר דהמקשן לא אסיק אדעתי' כלל דטעמי' דשני שטרות משום אודי' או מחילה אלא הוה ס"ל חוקה היא אין לעשות שני שיעבודי' על אדם א' וא"כ אין לחלק בין הוסיף ללא הוסיף וה"ה דאין לחלק בין מלוה ומכר או כתובה ומכר ומשו"ה פריך מכתובה אמכר ופירש"י בהמקשן דה"ה הלואה דלפי סברת המקשן אין לחלק אמנם לבתר דמסיק דאי אוסיף אמרי' משום תוספת כתבי' הה"נ בשני הלואו' אפי' שוים בסכום וה"ה בשתי כתו' נמצא למסקנא ס"ל לרש"י כהרי"ף דבהלואה גובה תרווי' ועדיפא מיני' דאפי' ב' כתובו' גובה תרוויי' אי לא הוסיף מיהו בכתובה לא קיי"ל כרש"י אך בהלואה ליכא מאן דפליג:

451

תנ״בולכאורה קשי' לפ"ז לא הוה הש"ס צריך למימר ה"נ בדאוסיף לה אלא ב' כתוב' גובה לעולם ועוד תרווי' תגבה אלא נ"ל אי לאו דאוסיף בשני' והי' ב' הכתוב' שוים הי' ראוי' שתגבה שניהן אך בהוסיף בשני' ה"ל למימר וצביאת ואוסיף וכמו שפירש"י להדי' אלא שכתבתי לעיל דלרש"י לא נ"ל ס' זו רצונו שמשום שלא הזכיר ואוסיפת יהי' כתובה כמכר זה לא נ"ל לרש"י אלא בששניהם שוים כתובה כמלוה וכשהוסיף אמרי' אי בעי' בהאי גבי' וכו:

452

תנ״גובדף מ"ד ע"א דמסיק והלכתא א' זה וא' זה מן הנשואי' ולא מן האירוסין לא קשי' לדידן שכבר כ' תוס' ד"ה והלכתא דהיכי דליכא שטרא הא דשייך אוחולי משא"כ היכי דנקיט שטרא ועיי' בש"ך ח"מ סי' רמ"א סק"ד דמייתי פלוגתת דאמוראי' דירושלמי בהך סברא ועי' סמ"ע סימן י"ב ס"ק כ"א דהחליט דנקיט שטרא בידי' לא שייך מחילה ולכאורה אמוראי דשמעתין נמי בהא פליגי ולמ"ד דלא שייך מחילה בנקיט שטרא ס"ל טעמא משום אודוי' אודי וכן פסק הרמב"ם פ"ה מזכי' ותמהו עליו ולפע"ד ק' לי' קו' תוס' ד"ה והלכתא וע"כ צ"ל דבאירוסי' אמרי' אחולי אחלי' משום דליכא שטרא משא"כ במן הנשואי' דנקיט שטרא לא אמרי' אחולי וע"כ הטעם משום אודויי וע"כ במן האירוסין דאפשר לתלות במחילה שהיא סברא טובא ופשוטה תלינן שנמחל לגמרי אפי' הוסיף בשני' משא"כ במן הנישואי' דנקיט שטרא ולא שייך מחילה ואודויי היא סברא רחוקה מאוד לאורועי סהדי ואע"ג דרמב"ם פ"ה מזכי' לא מייתי הך דאורועי סהדי ותמה עליו כבר כתבתי במקום אחר דכיון דאיכא ריעותא גדולה לפנינו דאיכא ב' שטרות חיישינן לנפילה מהמוכר והלוקח מוצאו אלא הש"ס לא בעי למימר הכי משום דאיכא מ"ד לנפילה דיחיד לא חיישינן ומפקיעי' ממון עי' תוס' יבמות קי"ו ע"א וה"נ נפילה דיחיד הוא שזה המוכר אבדו והלוקח הזה מוצאו ע"כ הוצרך לומר אורועי סהדי ורמב"ם חייש לנפילה דיחיד שלא להוציא ממון א"כ לא צריכי' לאורועי סהדי ומיושב הרמב"ם מ"מ יהי' איך שיהי' בדנקיט שטרא דלא שייך מחילה צריך לטעמא דאודויי והיא סברא רחוקה בין דמרעי' סהדי בין דנחיש לנפילה דיחיד ע"כ בדבר קל נדחה ע"כ כשאוסיף בשני' גובה שניהם מן הנישואי' וא"ש:

453

תנ״דבהא סלקינן דע"כ בשטרי הודאות לכ"ע גובה שניהם והנה שטח"ז עיקרו הלואה כדפסק רמ"א בח"מ סי' רפ"א וע"ש סמ"ע סק"ד ובית שמואל סי' צ' סק"ה מעתה בנידון שלפנינו גובה שניהם ומ"מ הואיל והוא קצת נגד האומדנא טוב לבצע הריב ומי חכם ויודע פשר דבר והריני חותם בכל חותמי ברכות א"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ד' ז"ך סיון תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

454

תנ״האודת מי ששלח שליח ונאנס בדרך בגופו עמ"ש סמ"ע סס"י קפ"ח ועיי' מ"ש הרב"י שם דלכאורה פליגי בזה תשובה מיוחסת לרמב"ן סי' כ' עם מרדכי ר"פ הפועלים והגהות שניות דב"מ סימן תס"א (ובב"י נדפס טעות) דרמב"ן הנ"ל ס"ל דאין לחייב המשלח במאומה ומכ"ש בשכיר דשכיר הוא בא בשכרו וע"ד כן נכנס למלאכה דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו אפי' נתלה באילן ע"ש אמנם בהגה' סימן תס"א הנ"ל כ' בנתפס בדרך בלא סבת שמעון אם בשכר פטור לפדותו ואם בחנם ה"ל המשלח שואל על גופו של שליח וחייב באונסיו דהשתא שואל חייב באונסי ממונא אם השאיל אונסי גופו לא כ"ש ולע"ד אין כאן מחלוקות דהגה' מיירי שנתפס שלא בסבת שמעון משו"ה חייב כשואל מק"ו הנ"ל ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבות השליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכולי' שיילי' וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר סי' ש"מ סעי' ג' והיינו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו אבל כל אונס שלא מחמת וסבת שמעון חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקות ודלא כבש"ע סי' קע"ו דמייתי סמ"ע הנ"ל דפליגי:

455

תנ״ווראיתי בתשובה נקרא שתי לחם סוף סי' ו' מייתי תשובה מהגאון חכם צבי ז"ל שכ' לו שנתקשה אהקו' הנ"ל מממוני' נימא דיו לבא מן הדין וכו' מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר הזה ונ"ל דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוה תרי גופות הבעלי' וההפץ אבל הכא הכל חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שהגוף הדין דשאילה בבעלי' הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם הי' עמו בשעת שכירות ולא בשעת מלאכה פטור ומ"ט לזה וא"כ י"ל אין לך בו אלא חדושו והרי קמן דרמב"ן בתשובה הנ"ל לא פטרו מטעם זה אע"כ כנ"ל:

456

תנ״זולפ"ז מי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו להשוכר בת קטנה והבעה"ב שלחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה אפי' שלא בסבת בעה"ב מ"מ פטור כיון שהבת נקנה להאב מן התורה למכרה לאמה וה"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו והאב שהוא בעליו של בת עמו בשכירות אצל בעה"ב ע"כ נפטר מאונסי הבת ובתר עניא אזיל עניותא:

457

תנ״חונבוא לדברי המרדכי ריש פ' הפועלים בשם מהר"מ מר"ב התמוהים מאד דהאב שהלך בנו בשליחותו ונתפס אי לית לי' לבן חייב אב לפדותו משום שואל וה"ל לקדם ברועי' ומקלות וחייב אך אי אית לי' לבן לפדות עצמו אינו בהחליט שיתחייב האב לפדותו אבל אי לית לי' להבן פשוט שחייב האב לפדותו ולאו כל כמיני' להטילו על הציבור ומייתי לי' מהרי"ק סוף שרש קנ"ה והרב"י סס"י קפ"ח הנ"ל לא עמדו על דעתו דאי מתורת צדקה אי מדינא אתי עלי' דמה לי אי אית לי' או לית לי' ואין רחמים בדין ומהיכי תיתי להטילו על הצדקה אם האב חייב באונסיו והאב אית לי' ונ"ל עפ"י הסמ"ע הנ"ל סס"י קפ"ח דלענין הפסד ממונו בודאי אינו חייב באונסיו וס"ל כדעת הרא"ש פ"ק דב"ב דכל העלילות ותפיסות שאו"ה תופסי' ומעללי' על שונאינו הכל נגבה לפי ממון כי אין דעתם אלא על הממון ומייתי לי' רמ"א בהגה' שלישי' שבסי' קס"ג ס"ב ועי' הכרעתו ובסמ"ע שם סקי"ח וא"כ אי אית לי' להבן הנתפס כדי לפדות עצמו ה"ל רק היזק ממונו ופטור השואל אך אי לית לי' אע"ג דהציבור יפדוהו לאו כל כמיני' להשליך עצמו על הציבור דהיא גופי' דציבור מחוייבי' לפדות שבויים קודם לכל המצות משום דלית לי' לפדות עצמו אי לאו יפדוהו הצבור ה"ל הפסד גופו ושבי קשה מכולם נמצא כיון דלית לי' לבן ה"ל הפסד גופו וחייב האב מדין שואל וכל דברי חכמי' קיימי' הנלע"ד כתבתי. משה"ק סופר מפפד"מ:

458

תנ״טשלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות כש"ת מו"ה ישראל נ"י אב"ד דגליל בארשע:

459

ת״סגי"ה הגיעני לנכון ונפשו היפה בשאלתו וז"ל ראובן נתעסק בהקפת סחורה לשמעון ובראותו כי התחיל להתמוטט לקח הסחורה מאתו ולא רצה להחזירו לו עד אשר תחתום גם אשתו על השטר וכן עשה שמעון הלך לביתו והביא שטר מחותם בשמו ושם אשתו ויד ה' נגעה בשמעון ותצא אש ותאכל הונו וגם הסחורה אשר לקח מראובן נשרף ולא ארכו הימים ושמעון הלך לעולמו והניח ביתו ריקן והאלמנה ובני' הקטני' חיו חיי צער יותר משנה אחרי מות בעלה וגם היא שבקת חיי לנו ולכ"י ונשארו בני' יתומים קטני' והקהל מכרו כל מה שמצאו בביתו כלים ובגדי' ועלה סך הפדיון קרוב לד' מאות זהו' ומסרו המעות ליד ראובן לטובת היתומים לעיסקא וכה הי' כמעט שנה תמימה ממות האלמנה ועתה בא ראובן הנ"ל ושאל פי לפסוק לו דין תורה אי רשאי הוא להחזיק מעות היתומים הנ"ל אשר נמסר לו מהקהל עבור החוב ח"כ משמעון ואשתו אשר בידו ועפ"י תורה יעשה שלא לגזול את היתומי' ח"ו רק עפ"י ד"ת ע"כ לשון השאלה:

460

תס״אומעלתו האריך מאוד בפלפולו ומתוך אריכת דברי' הזכיר עוד שהח"כ הי' קארטאביאנקא דהיינו שנכ' רק סכום החוב והניח ריוח ובשולי בעה"ח הוא ואשתו וגם הי' בעל והדר אשתו ולא אשה והדר בעלה וגם ח"י האשה אינה מקויימת וקרוב לודאי שאפשר שלא ימצאו עדי קיום ומעלתו האריך לעמוד לימין אביונים היתומים האומללי' האלו והאריך בבקיאות וחריצות וטעמתי מעט דבש מנועם אמרותי' ובפרט מה שפקפק על הט"ז סי' ס"ט כי דברי מעלתו נכו' בזה ודברי ט"ז צ"ע לכאורה ולולי שמעלתו אץ עלי למהר מעשה התשו' מטעם שכ' הי' ראוי לשעשע ולפלפל בד"ת ובפלפולו אך היות הזמן יקר ולשעה קלה לא אוכל להאריך ע"כ אומר בקיצור ובפשיטות נהי בדברי ש"ע צדק מעלתו מ"מ בנידון שלפנינו האמינו בע"ח ומסר לו קארטאביאנקא א"כ הרי יכול המלוה למלאותו ולכתוב בו שהזוג שניהם ביחד הלוו והאשה גם היא קבלה אחריות והזוג האמינו אותו עלי' ועל יורשיהם אחרי' וכיון דהו"מ למיכתב הכי א"כ לפמ"ש ש"ך סס"י ס"ט והתומי' שם ששטרות כאלו גובי' בהם וכן הוא מדינא דמלכותא א"כ הרי הוא כאלו נכתב כן להדיא וגובה בו מן היורשי' ומה שהסבי' מעלתו לא עלה על דעת הלוה שימות דבר תימה הוא הלא כל תוקף נאמנות הוא שאם יהי' שכבר פרע לו ושכח השטר בידו ויבוא לתבוע נאמן הוא לומר לא נפרעתי והנה סוף אדם למות ואיך לא חייש שישאר ח"כ אצל המלוה אחר הפרעון זמן מאה שנים עד שימות הלוה ויכול להעיז ביורשים ויחזור ויתבע ויהי' כתוב בו נאמנות נגד יורשי' אע"כ שהאמינו על הכל:

461

תס״בומ"ש מעלתו קרוב לודאי דליכא למיחש לפרעון כי הי' מתדלדלי' עניי' ואביוני' רק למחילה חייש כי מרוב עניי' ודלותם מחל המלוה החוב אלו דברי' הנה פשיטא למעלתו דמחילה מהני אפי' נקיט שטרא בידי' ולא החזירו ועיין תומים סי' י"ב סק"ח ועיין תוס' כתובות מ"ד ע"א ד"ה והלכתא וכו' וק"ל ודוחק לומר מרוב עניי' מחל בפירוש ובקנין לבטל הח"כ או נתן שובר זה דוחק ואי איכא למיחש י"ל שנתייאש מן החוב וכבר כ' ט"ז סי' קס"ג דאין אדם מתייאש מן החוב מחמת עוני של הלוה אבל מה שי"ל יען השטר אינו מקוים מח"י האשה ואפשר דטענין מזויף אפי' ביתמי כי האי גוונא דלא חשדינן שהמלוה זייף דלא חציף אינש למיעבד הכי אך הבעל זייף ח"י אשתו כדי להטעות המלוה שיאמין בו וזה אינינו העזה כ"כ נגד אשתו ולא נגד המלוה ואורחי' בהכי ויש לי אריכות בזה במקום אחר מ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה:

462

תס״גאך מה שיש להפך בזכות היתומים כיון שקיבל המלוה הני זוזי בעיסקא ולשלם מהם ליתומי' ריוח כנהוג ועמד כן שנה תמימה א"כ שמע מיני' דריעא שטרא או פרוע או מחילה בלב אשר מעשי' מוכיחי' עלי' ומהני אפי' בלב כמ"ש קצה"ח רס"י י"ב ודומה למ"ש רא"ש בתשובה כלל ע' סעי' ב' וסעי' ג' יע"ש היטיב בהגה' רמ"א בש"ע סי' פ"ה סוף סעי' ג' וסי' קמ"ב בהגה' סעי' א' וסי' קמ"ז ובסמ"ע סק"ו ודברי ט"ז סימן קמ"ב בשכירות לעולם שטען דממכר הוא תמוה מה בכך דעביד אינש דינר' בדבר מועט כמ"ש רשב"ם ב"ב למ"ד ע"ב ד"ה אמינא למיזבן דינא וכו' יע"ש ואולי אפי' בדמי שווי' נמי אבל לשלם לעולם בכל שנה ושנה ויעלה דמי הקרקע עד אין חקר זה לא עביד אינש והוא פשוט מ"מ בנידון שלפנינו אם אין לו אמתלא ראוי אבד זכותו לפע"ד קצרתי מאוד כמדבר על לב פתוח ואוזן שומעת מלא חכמה ותבונה ודעת הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ה' ד' דחנוכה תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

463

תס״דאודות מה שכתב ליישב ק' הד"מ אהרא"ש בב"מ י"ט ע"א מצא שחרור בשוק כ' הרא"ש דאמרי' לי' אייתי ראי' מתי מטא שחרור לידך וזה נאמר שם בש"ס למאן דלית עדיו בחתמיו זכי' והא הרא"ש פסק עדיו בחתמיו זכי' לו ועלה ברעיונו לתרץ דלמאי דקיי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה ה"נ לא שייך עדיו בחתמיו זכי' דהא חב לאחריני דשחרור מפקיע מידי שיעבוד וניחוש דלמא חייב לאחרי' ועכצ"ל דהש"ס הכא הא אזל לאביי דס"ל בעלמא למפרע הוא גובה וכ' תוס' בגיטין מ' ע"ב דלדידי' לא מפקיע מידי שיעבוד משו"ה קאמר הניחא למ"ד עדיו בחתומי' זכי' לו אבל למאי דקי"ל שחרור מפקיע מידי שיעבוד א"כ לכ"ע אתאינן לתי' הש"ס דאמרי' לי' אייתי ראי' ומיושב פסק הרא"ש אלו דבריו:

464

תס״הוצ"ל הא דלא אמר בקצור הא איכא השתא חששא דמכר נכסי' מניסן ועד תשרי והרי מחיי' לאחריני ואי תופס לבע"ח בכה"ג לא קנה לא תלי' זה בפלוגתא דלמפרע ומכאן ולהבא וצ"ל דמה שהמוצא מציאה מחזיר לעבד לא שייך בזה חב לאחריני שהרי אין כאן אחריני לפנינו האומרי' שהוא מחייב להם בחזירתם דוקא כעין הא דגטין י"א ע"ב שהאדון רוצה לחזור בו מקרי חב לאחריני אבל הכא הרי אין כאן שום בע"ח לפנינו אלא דהי' לנו למיחש שמא ע"י החזרה יופקע כח המוכרי' שלא כדין וע"ז קא משנינן אי נמי אירע כזה שקנה נכסי' מניסן ועד תשרי מ"מ כדין נעשה שהרי עדיו בחתומי' זכי' ואלו הי' אותם אנשי' בפנינו וצועקי' להמוצא מציאה אל תתנהו לעבד אפשר הי' זה בגדר חב לאחרי' ועוד דאפי' עומדי' לפנינו נמי לא יועיל דהרי ע"כ יחזיר האבידה או להאדון או להעבד והאדון יתנהו לעבדו ויהי' משוחרר למפרע כדין ומשום כן לא הוקשה לו אלא ממה שזוכי' לו העדי' בחתימתם ואז עדיין לא זבין הני נכסי' ולא הי' חב לאחריני ולא משכחת חב אלא ממה שכבר עשאוהו אפותקי לא' והשחרור מפקיעו וע"ז יפה כ' דאתאינן לפלוגתת אביי ורבא:

465

תס״ואמנם לבבי לא כן ידמה דע"כ ל"א התופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה היינו שיכולים לתפוס מיד זה והוא בעצמו נמי יכול לחזור בו וכעובדא דיימר בר חשו בפ' הכותב אמנם אם כבר מסרו ליד מי שהתפיס עבורו פשיטא דלית דין ולית דיין שקנה והרי הוא עתה מתפיס בעבור עצמו והוא פשוט ונער יכתבנו והא נמי הני סהדי דאמרי' בחתומים זכו לו ר"ל ה"ל כאלו נתנו מידם ליד המלוה כי בח"י על השטר ה"ל כאלו מסרוהו כבר ביד המלוה ממש אלא דמתלי תלי וקאי על תנאי כך וכך הא למה זה דומה למי שנותן לבע"ח אלף זהו' על תנאי אם יהי' כך וכך ביום פלוני יהי' אלו מותפסי' בחובך ומ"מ לכשיתקיים התנאי הרי ממילא המעות מותפסי' לו מעכשיו וה"נ חתימתם על השטר הוה כמסירת השטר לידו ממש אלא בתנאי שלא יחול עד שיגיע הגויל שבו כתובי' השיעבודי' לידו אבל מ"מ כבר יצא מיד העדים המתפיסי' שהרי אפי' אם ירצו לחזור קודם השחרור או ההלואה או אפי' אם מתו בנתיים מ"מ השטר כשר וישר כי כבר נעשה מעשה וכנחקרו בבית דין מרגע החתימה אפילו שיהי' ביד הלוה והאדון עדיין וה"ל ג"כ כאלו הוא כבר בידו של עבד וזה ברור לפע"ד:

466

תס״זותדע לך שכן הוא דאלת"ה א"כ נפל פותא בבירא דבכל שטרות דנפיל ואתרע ניחוש דלמא יש עוד שטר נכתב ביומו ויהי' ב' שטרות ביום א' דיחלוקו למר או שודא למר וניחוש שמא הי' זה האחרון ולא זכו עדיו בחתומי' משום דמחייבי לבעל שטר הראשון וממילא כיון שלא זכו לו ממילא איכא נמי למיחש משום כ' ללות ולא לוה עד תשרי דהא לא זכו לו בחתומי' אע"כ דזה ליתא כיון שכבר יצא מיד המתפיס לא אכפת לן בחב לאחריני:

467

תס״חאברא מאי דפשיטא לי' דלא שייך חב לאחריני אלא מה שהוא חוב עכשיו בשעת תפיסה אבל מה שהוא מתחייב אח"ז בין תפיסה למסירה לידו לא שכבר זכו בתחלה בעבורו דבר זה מספק' לי טובא ואופן הספק נולד לי ממ"ש פני יהושע בגטין ט' ע"ב אהא דכ' רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר כ' פ"י משום דאם ישתחרר מיד אפשר שיארעו לו כמה מכשולי' בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם יע"ש משמע מזה דאע"ג דעתה בשעת זכי' הוא זכות גמור מ"מ כיון שיתגלגל מזה חוב בין שעת הזכי' לשעת הגעה לידו מקרי אין חבין אלא בפניו ואם כי יש לפקפק קצת ע"ז נ"ל ראי' ברורה מש"ס דכתוב' י"א ע"א גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דלקטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות חשיב לי וזכי' לו שלא בפניו דקטן כשלא בפניו דמי ומ"מ מסקינן התם הגדילו יכולי' למחות דלפעמי' בגאולתן ניחא להו טפי בהפקירא והזכות נעשה להם חוב אע"ג דבתחלה כבר זכינו להם מ"מ אחר שנעשה להם חוב קודם שהגיע הזכות לידם ר"ל קודם שנהגו יהדות בגדלותן יכולי' לחזור בהם אלא שהתוס' כ' שם דכל זה הזכי' הוא רק דרבנן אלא שבחידושי שם שדיתא בי' נרגא ואין כאן מקום להאריך ועיי' פ"ד מזכי' הל' ב' בה"ה שם וא"כ יש לי ספק בזה אם בחוב לאחריני נמי נימא אע"ג דבשעה שתפס וזכה עבור זה הי' זכי' גמורה לו ולא שום חיוב לאחריני מ"מ אם אח"כ נולד מזה חיוב לאחריני יכלו לומר כי היכי אם הי' נולד חיוב להבע"ד עצמו אף ע"ג דאנן סהדי בשעת מעשה עדיין הי' ניחא לי' מ"מ לא יקבל ממך ולא קנאו עדיין א"כ ה"ל עתה תופס במקום שחב לאחריני ואם זהו אמת נכון א"כ ממילא אי לא נאמר כנ"ל שתהי' חתימת העדי' כמסירה לידו א"כ אי זבין נכסי בין ניסן לתשרי ונעשה חוב לאחריני בין חתימה למסירה לידו בטלה זכיית העדים דה"ל חב לאחריני וזה לא תלי' בלמפרע ומכאן ולהבא וק' על הש"ס איך אמר הניחא:

468

תס״טמיהו בר מן דין נמי צע"ג לדברי פ"י הנ"ל הא כ' תו' בב"מ כ' ע"א ד"ה שובר בזמנו טורף דעדיו בחתמיו מועיל נמי לענין איסור נמצא אפשר שיהי' לו זכי' החתומי' למכשול מזכרת עון ואפ"ה אמר הש"ס הניחא לאביי דאמר עדיו בחתומי' זכי' לו וצ"ע לכאורה ועוד נראה אפי' החולקי' התם וס"ל דמיד שהגיע ליד הזוכה משתחרר העבד היינו התם דזכות גדול הוא לו במה שיצא לחרות מיד אבל הכא יודו כ"ע דקלקולו רב מתקונו דהגט ביד האדון והוא עדיין עבד כפוף תחתיו עד שיתננו לידו ואז ישתחרר למפרע למכשול מזכרת עון וקשה כנ"ל:

469

ת״עוי"ל לפמ"ש לעיל דסברת פ"י יצא לו מש"ס כתובו' י"א הגדילו יכולי' למחות דמשמע אע"ג בשעת מעשה הי' זכי' מ"מ כיון שנעשה חוב אח"כ בטלה זכי' למפרע והא התם פליג אביי וס"ל אינם יכולים למחות ושפיר קאמר הש"ס הניחא לאביי ומיושב פסק הרא"ש והטור דאינהו פסקו כר"י דכתו' התם ע"ש מיהו אכתי צריך להבין דהא הרי"ף שם פסק כאביי דאינם יכולים למחות ואפ"ה פ"ק דגטין ט' ע"ב פסק כרש"י הנ"ל דהעבד אינו משתחרר עד שיגיע שחרור לידו ומטעם שכ' פ"י הנ"ל וע"כ צ"ל הכא בעבד שאני דגם בתחלה בשעת זכי' אנן סהדי' דחוב הוא לו ולא הי' זכות כלל א"כ תהדר ק' לדוכתא מאי קאמר הניחא מ"מ י"ל דע"ד הברור אמר הש"ס כן הניחא לאביי מצינו למימר דלק"מ ונימא דלא מקרי חוב בשביל זה אלא לאידך מ"ד קשה ולמסקנא אמרי' לכ"ע אייתו ראי' ומ"מ יצאו הרא"ש והטור נקי בדינם ובחי' כ' הרבה ישובי' וכאן אין מקום להאריך יותר ותתענג בזה נפשו בדשן. הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ:

470

תע״אתחל שנה וברכותי' ברכות שמים ממעל לראש צדיק ונשגב לה"ה הרב הגאון המפורסם המופלג החרוץ ושנון כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

471

תע״ביקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן א' שמת ונשאר חייב לנושי' ונמצא בעזבונו סחורה שידוע שלקחה בהקפה אם אותו החנוני בעל הסחורה מוקדם לשארי בע"ח באותה סחורה או לא וב"ש סי' צ' ס"ק ל"ח מייתי בזה פלוגתת ב"ח בח"מ סימן ע"ו עם תשו' צ"צ סימן קי"ז דלהב"ח הוא מוקדם מדינא ולהצ"צ אין לו מוקדם מדינא אלא מתקנות ד' ארצות ונפקא מיני' להב"ח אפי' מה דאתי מיני' נמי יש לו קדימה ולהצ"צ באותן מדינות דוקא הסחורה בעין ולא מאי דאתו דהבו דלא להוסיף עלה ופר"מ העמיק הרחיב כדרכו בקודש ואחז"ל שאלת חכם חצי תשובה:

472

תע״גואען ואומר עיקר דין זה נובע ממ"ש הגאונים דמייתי טח"מ סס"י ע"ו דאשה שחייב' גובי' ממנה אם הוא בעין או דאתי מחמתי' וכ' ה"ה דנפקא להו מלשון ש"ס ספי"נ לותה ואכלה ועמדה ונשאת משמע דוקא אכלה אבל בעינא וה"ה דאתי מחמתי' גובה ממנה ולמד הב"ח מזה ה"ה לכל בע"ח שאם סחורתו ידועה גובה ממנה קודם לשאר בע"ח וכששאלו צ"צ א"כ מה צורך לתקנות ד' ארצות השיב לו באמת לא צריך להו ולתקנותיהו ואמנם הצ"צ צווח כי כרוכי' שהוא נגד ש"ס ב"מ ק"ד דמשמע דוקא בעיסקא דינא דלהכי קרי לי' עיסקא ולא בשארי הקפות שזקפן עליו במלוה דלהוצאה ניתנו וכן משמע בש"ך סי' צ"ט סק"ז וסק"ח אלא מ"ש ש"ך שם אפי' בעיסקא דוקא על פלגא פקדון חלקו עליו האחרונים וס"ל אפי' פלגא מלוה נמי כיון דשמי' עיסקא עי' תומים וקצה"ח אבל בהקפה שזקפן במלוה משמע כצ"צ ואפי' באשה שכ' הגאוני' דמוכח מלשון ש"ס דוקא לותה ואכלה אבל בעינא גובה ממנה צווח ה"ה הא מלוה להוצאה ניתנו משועבדת לבעל ובעל גידולי תרומה שער ל"ו ח"א סי' ד' כ' דרמב"ם נמי לא החליט כהגאונים אלא בלותה קודם שנישאת דאמרי' לאו אדעתי' דהכי הלוה לה שתנשא לבעל ויפסיד את שלו אבל הלוה לנשואה איהו אפסיד אנפשי' וטעם זה אינו מספיק לפענ"ד:

473

תע״דוהנלע"ד דיש לחלק בין בע"ח לבעל האשה דשעבוד בע"ח שהלוו גם הם וכל נכסיו משועבדים דאורייתא או דרבנן מ"מ ממונן שלהם מעורב בנכסיו א"כ כיון דמלוה להוצאה ניתנו א"כ כמוהו כמותם חוץ בעיסקא כמסקנא ב"מ ק"ד אבל הבעל אין ממונו ביד האשה אלא חכמים תיקנו לו שיעבוד נכסי' משלה תיקנו ולא משל אחרים מה שהוא עדיין בעין ומכ"ש בלותה קודם נישואי' דאי הי' נזכר המלוה הי' מעכב עלי' הנישואי' שלא תבזבז מעותיו כמ"ש נימוקי יוסף ונהי דהיא עמדה ונישא' משמע עמדה באופן שלא הי' לו למחות כמו עמדו וקדש הן הן הדברי' משמע עמדה מיד ה"נ עמדה ונישאת בזמן קצרה א"כ נהי אי אינו בעין ולא מאי דאתי' מחמתי' הפסיד דהבעל לוקח הוה היכי דאיהו אפסיד נפשי' מ"מ מה שהוא בעין לא הקנו חכמי' לבעל ומשו"ה דוקא אכלה אבל לא אכלה לא אבל בע"ח לא נקדימנו:

474

תע״הוהי' נ"ל דהגאוני' בעלי תקנות דארבע ארצות נמי לא תיקנו אלא בלוה חי ופושט רגליו וקרוב לודאי שהסחורה שלקח בהקפה ועודנו בעין דלקחה ע"ד לברוח ולהיות לוה רשע בכי הא תקנו נגד הדין אבל במת והניח אחריו שאין כאן ערמה ועולה לא תיקנו אע"ג די"ל בהיפוך דמדינא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי רק משום דהוה בזה"ז כגמלי דערבי נ"ל בסחורה בעין של איש אחר לא דמי כ"כ לגמלי דערבי מ"מ נ"ל האמת כמ"ש דלא תיקנו אלא לנעול דלת בפני עושי עול:

475

תע״ושוב עיינתי בגוף התקנה ונדפסה בסוף ס' מסגרת השלחן ושם סימן כ"ז ממש כמבואר להדי' שלא תיקנו אלא בבורח יע"ש ועוד שם בסי' כ"ח וז"ל כל תקנת הבורחים אשר תקנו קדמונים לטובת המלוה ועברו דין תורה וכ' וכיוצא בהן לא עשינו תקנה אלא לטובת ב"ח הדרים במדינותינו ובמקום שנתפשטה תקנותינו אמנם כנגד האנשים הדרים במקומות אחרים העמדנו על דין תורה ע"ש:

476

תע״זולא שמעתי שנתפשטה התקנה במדינותינו ובס' אורים ותומים לא הזכירה כלל והוא הי' מגדולי גאוני מדינותינו ואפי' מדינא דמלכותא איננו ע"כ מדינא לא נ"ל שיהי' לו קדימה אם לא ע"ד בוצע ברצון הבע"ח האחרים ואחתום בברכות השנים אורך ימים ושנות חיים ואור נוגה ומאירת עינים כנפשו היקרה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' כ"א אלול תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

477

תע״חשאלני תלמידי הרבני המופלא כבוד מה' מאיר א"ש נ"י בשבועות ל"ז ע"ב מבואר דר"א אמורא ס"ל כר"א תנא דנשבעי' על הקרקעות ולפמ"ש תוס' ב"מ ד' ע"ב לא תלי' זה בריבוי ומיעוטא או כלל ופרט אחא אפי' ר"ע דדריש בעלמא ריבוי ומיעוטא מ"מ יש לו שום מיעוט למעט קרקע ור"א תנא דס"ל נשבעי' על הקרקע לגרמי' הא דס"ל הכא וא"כ קשה בש"ס נדה ח' ע"א אר"א הלכה כר"א בארבע ותו לא ומוכיח שם מר' פדת ברי' דלאו דוקא בסדר טהרות אלא בכולי' תלמודא ליכא הלכה כר"א אלא בהני ד' דחשיב התם וקשה האיכא נמי הך והיא ק' עצומה לכאורה:

478

תע״טתשובה לפע"ד ליישב חדא הא דפשיטא להש"ס דשבועות דר"א כר"א ור' יוחנן כרבנן היינו לפי התסתיים דקאמר הש"ס התם דר' יוחנן ס"ל אין נשבעי' על קרקעו' והיינו אליבא דר"ה ברי' דר"י התם אך לר"פ התם אין כאן תסתיים דס"ל לר"א כר"א וא"כ ר' פדת שס"ל דאבי' ר"א בכולי' תלמודא אמר דאין הלכה כר"א אלא בארבע ס"ל כרב פפא ולא ס"ל לר"א כר"א דקרקע ור"ה ברי' דר' יהושע אה"נ דס"ל לא אמר ר"א הלכה כר"א בארבע אלא בסדר טהרות ולא בכולי' תלמודא:

479

ת״פועוד י"ל לפמ"ש תוס' ס"פ יוצא דופן דהא דאין הלכה כר"א אלא בד' היינו במשנה אבל בבריתא טובי איכא והך דקרקע אינה נגזלת בריתא היא בב"ק קט"ז ע"ש ולק"מ ק' הנ"ל אלא לתי' א' דתוס' ס"פ יוצא דופן דלית להו הך כללא אלא בין במשנה ובין בבריתא אין הלכה אלא בד' וי"ל דהך שינוי' דהתוס' ס"ל כיש גורסי' בב"מ ד' ע"ב ר' יעקב ולא ר"ע דלר"ע נשבעי' על קרקע נמצא דקם ר"ע כוותי' דר"א וכל מאן דדריש ריבוי ומיעוטי קם כוותי' ויפה אמר הלכה כר"א בארבע במאי דליכא דקאי כוותי' כמבואר בשמעתא דנדה התם וק"ל:

480

תפ״אהרמב"ם פ"ה מגניבה פסק דגניבה וגזילה הניקני' ע"י יאוש ושינוי רשות צריכי' להחזיר הדמי' להבעלים ומובא בטוש"ע ח"מ סי' שנ"ג ע"ש וסי' שכ"ו סעי' ג' ותמהו מנ"ל זה דלא מצינו כן אלא בייאוש ושינוי מעשה ועי' ביאור ק' זו באריכות בפני יהושע ר"פ הגוזל ומאכיל ועי' מ"ש בכפות תמרי' בסוגי' דאונכרי ולפע"ד להוציא כן אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא והוא עפ"י מ"ש ה"ה ספ"א מגזילה אמ"ש הרמב"ם שם דאע"ג דתלוה וזבין זביני' זבינא מ"מ עובר על לא תחמוד והקשה ה"ה א"כ איך קנה הא אמר רחמנא לא תעביד וקי"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותי' כיון דגילה רחמנא ביאוש ושינוי מעשה דאע"ג דאמר לא תעביד מ"מ מהני כדמפיק מקרא פ"ק דתמורה מדכתי' אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר א"כ ה"ה בלאו דלא תחמוד נמי לא עדיף משינוי מעשה דאי עבר ועביד מהני ע"ש בפנים בביאור וידוע דאין בין מזיד לשוגג או אונס כל שאמר רחמנא לא תעביד אי עבר ועביד לא מהני אדרבא ס"ל לתוס' בפ"ק דתמורה דבשוגג מודה אביי דלא מהני ע"ש ומבואר בלשון הראב"ד שהבי' הרב"י סי' שנ"ג דס"ל משו"ה צריך להחזיר הדמים אע"פ שקנאו בשינוי רשות משום דבאיסורי' אתי לידי' ר"ל כיון דיאוש כדי לא קנה א"כ עדיין ה"ל ברשותי' דמרא קמא והלוקח הזה כאלו לוקחו מרשות בעלי' הראשונים ע"ש וא"כ לפי סברא זו דבאיסורא אתי לידי' קשה נמי ק' ה"ה הנ"ל איך יועיל שינוי רשות כלל לקנות אפי' גוף החפץ הא אמר רחמנא לא תעביד ולא מהני אפי' בשוגג וע"כ צריכי' לומר כתי' ה"ה הנ"ל משום דגלי רחמנא בשינוי מעשה דמהני אע"ג דא"ר לא תעביד ה"ה שינוי רשות וא"כ דיו כשינוי מעשה שיקנה גוף החפץ אבל לעכב לעצמו גם הדמי' זה לא שמענו בשינוי מעשה וא"כ הדרן לכללן כיון דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני:

481

תפ״בוממילא יש להוציא כן מש"ס דפ"ק דתמורה דמסיק דליכא בין אביי ורבא אלא שינוי קונה ונלאו המפרשים ליישב דהא לכ"ע שינוי מעשה קונה מאשר גזל וכן הקשה שם רש"י ולהנ"ל א"ש דשינוי רשות קונה איכא ביניי' דלאביי דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אפ"ה מהני א"כ שינוי רשות קונה לגמרי וא"צ להחזיר הדמי' דלא דמי לשינוי מעשה כמ"ש פני יהושע משא"כ לרבא דס"ל לא מהני וא"כ מן הדין לא קני שינוי רשות כלל אלא משום דגלי רחמנא אשר גזל בשינוי מעשה וא"כ דיו בשינוי מעשה דלא קני אלא גוף החפץ לא הדמי':

482

תפ״גומיושב נמי ק' פ"י שהקשה עוד שם מהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם אין צריכי' לשלם וס"ל לרמי בר חמא הטעם משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וקשה הא לוקח גופי' צריך לשלם ולפי הנ"ל א"ש דתינח לוקח דעבר אמימרא דרחמנא במה שלקחו מרשות הראשון לרשותו משא"כ היורש דע"י מיתת אבא זכי' לי' רחמנא ולא עבר אמאי דאמר רחמנא ל"ת בהא כ"ע מודה דקנה לגמרי:

483

תפ״דוהי' אפשר ליישב בזה ק' הש"ך סי' שנ"ג מש"ס ב"ב מ"ד ע"א דמכר לו פרה וטלית מעיד לו עלי' משום דקנאו ביאוש ושינוי רשות ולהרמב"ם קשה הא אכתי נוגע בעדות הוא שהבעלי' צריכי' להחזיר לו הדמי' ולפי הנ"ל הי' אפשר לומר דרב ששת בעל אוקמתא דהתם ס"ל כאביי דכל מה דא"ר ל"ת אי עביד מהני ולדידי' אין לו דמים מהבעלי' ואנן קיי"ל כרבא דלא מהני וצריכי' להחזיר לו הדמים אלא שאין זה מספיק דה"ל להש"ס התם למימר התינח למ"ד מהני ולמ"ד לא מהני מאי איכא למימר כדאמרי' נמי התם הניחא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ע"ש:

484

תפ״הוהנה מה שנתקשו האחרונים הא בלא"ה איכא תקנת השוק שלא להפסיד הלוקח ואיך נימא שיחזיר הדמים ויפסיד ומפני כן חילק בש"ע בין גנב מפורסם לאינו מפורסם ועי' סמ"ע שמחלק עוד בין נמכר בדמי שווי' או בפחות ולפע"ד לחלק עוד עפ"י שכ' תוס' בב"ב מ"ד ע"א הנ"ל דכשקבל הגזלן אחריות אזי אין הפסד ללוקח שיחזיר על הגזלן המוכר שלו ע"ש א"כ י"ל בכי האי גוני לא שייך תקנת השוק כיון שיש לו להלוקח על מי לחזור ובהכי מיירי הרמב"ם משא"כ בקנה בלא אחריות שצריך להחזיר מתקנת השוק בודאי לא יאמר הרמב"ם שצריך להחזיר לו הדמי' ויפסיד מכיסו ובזה הרווחנו ק' הראשונים אשיטה זו מהני אונכרי דמזבנו אסא דאי ס"ד דעדיין צריך להחזיר הדמי' א"כ לא ה"ל לכם ועי' היטב בכפות תמרים שם ולפי הנ"ל ניחא כיון דפשוט שאין אחריותו על הגוי המוכר לאונכרי א"כ אית כאן תקנת השוק ולא צריך להחזיר לו דמיו והוה שפיר לכם:

485

תפ״וובזה מיושב שפיר ק' הש"ך מסוגי' דפרה וטלית דהא רשב"ם פי' דהתם מיירי שלא באחריו' ולא שייך חזרת דמים כנ"ל ואין להקשות א"כ אדמפלגת בבריתא בין קרקע לפרה וטלית ליפלג בפרה וטלית גופי' בין אחריות לשלא באחריות וכה"ג הקשה הש"ך שם גם כן ע"ש וי"ל דהבריתא רצה לאשמועי' אגב אורחי' דין דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מדלא מוקי לי' ביורש וזה נשמע דוקא אי מיירי בלא אחריות ומפליג בין קרקע לפרה וטלית דזה הו"מ לאשמועי' גם כן ביורש ומדלא נקט יורש ש"מ רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אבל אי הוה מחלק בפרה וטלית גופי' דבאחריות לא יעיד משום שהלוקח מחזיר לו הדמי' דין זה לא שייך ביורש דלעולם פטור מלשלם משום דלא עבר אמאי דאמר רחמנא לא תעביד ולא הוה ידעי' דרשות יורש לאו כרשות לוקח וק"ל ולא הו"מ הש"ס להקשות אלא למ"ד כרשות לוקח דמי מא"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

486

תפ״זשלמא רבא וחייא תיתי מן שמיא לידידי הרב המאה"ג מעוז ומגדול המופלא עושה פלא כש"ת מו"ה צבי אביגדור נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש ואגפי' יע"א:

487

תפ״חשדר לן חורפי' בדיני ממונות וז"ל ראובן הלוה מאה זהובים לשמעון על משכון וקבע לו זמן פרעון בכל רביע שנה כ"ה זהובים ואחר שיצא י"ח ג' זמנים ולא נשאר לו חייב כ"א כ"ה זהו' נאבד המשכון מיד המלוה. והנה סך כ"ה זהו' שחייב הלוה עדיין פשוט הוא דפטור מלשלם עד שיחזור משכנו אך הסך חמשה ושבעי' זהובים שקבל כבר בפרעון בזה פליגי מעלת כ"ת עם דייני קרתא דעת הדיינים דמה שהמלוה כבר מוחזק נשאר בידו וכפשיטיות דעת רמ"א סי' ע"ב סעיף מ"ג והוא דברי הטור סס"י הנ"ל מ"ש על תשו' הרא"ש ועיי' שם וכסתימת הסמ"ע ובשגם שהש"ך שדא בי' נרגא מ"מ לא כ' דבריו בדרך הכרח והלכה פסוקה ומשו"ה לא העתיק דבריו כלל בספר תומים ושגם בס' קצות החשן פליג להדי' ודוחה דברי הש"ך ע"כ ס"ל לרבני' יושבי על מדין שאין להוציא ממון מהמלוה המוחזק:

488

תפ״טאמנם דעת פאר"מ להחזיק בדברי הש"ך ולא מטעמי' ועיקור יסודו בנוי ליישב דברי הלבוש עיר שושן שכ' טעם לחלק מה שהוא נגד שווי' החוב מיחשב כשומר שכר הוא מטעם דזה הוא עיקור המצוה ולא בהיתרון והסמ"ע צווח עליו כי כרוכי' בסקט"ו שאין זה הטעם אמת כמבואר בש"ס. וכ' מעלתו דע"כ לא פליג רבה אר' יוסף וס"ל שומר אבדה שומר חנם אלא משום דזמן שטיחה וניעור הוא זמן מועט ולא שכיח שיבוא עני באותו הרגע ולא מיחשב שומר שכר בשביל זה. אמנם אי הי' צריך לזה זמן רב ומכ"ש כל היום פשיטא שגם רבה מודה שיפטור עי"ז מליתב ריפתא לעני' דהעוסק במצוה פטור ממנוה וממילא ה"נ שומר שכר והשתא חידש פר"מ למסקנא דלרבה פליגי ר"א ור"ע בדשמואל ולשיטת ר"י דקי"ל כשמואל במה שהוא נגד החוב ה"ל כפרוש וה"ל שומר שכר נמצא מחוייב הוא לשומרו כל היום כמבואר ס"פ הפועלי' עד כדי הייתי ביום אכלני חורב ואפי' רבה דפליג מודה עכ"פ דלא ליעול בעידנא דלא עיילא אינשי וכמבואר בשיטה מקובצת שם וכמבואר בטוש"ע ח"מ סי' ש"ג א"כ הדר ה"ל שומר מצוה ופטור מלתת פרוטה לעני דלא דמי לשומר אבידה שאינו צריך אלא לשוטחה ולנערה ונמצא כיון דבמשכון גם לרבה ה"ל שומר מצוה ומקבל שכר פרוטה דר' יוסף הי' מהראוי שגם על היתרון משיעור חובו יהי' שומר שכר כמו לרב יוסף ועל זה הוצרך הלבוש לומר דעיקור שכר שימור הוא על נגד חובו ולא על היתרון וא"כ לפ"ז כיון דהוה ש"ש ממש פשיטא שצריך לשלם אפי' מה שקיבל כבר כדין כל שומר שכר אלו תוכן דבריו:

489

ת״צוצריך אני להוסיף על דבריו ולבארם ולומר בשלמא לרב יוסף דהוה ש"ש משום זמן מועט דשטיחה וניעור וזה שייך על היתרון שהרי הבגד כלו צריך שטיחה וניעור ואין הבעלי' יכולי' לקחתו ולשטחו כיון שהוא ממושכן אצלו א"כ מצות שטיחה שוה בהיתרון כמו בגוף המשכון משא"כ לרבה שאינו נעשה ש"ש אלא מפני שמירתו המעולה ואיננו מחוייב באותה השמירה כ"א על מה שכנגד החוב אבל על היתרון לא הוה כפרוש ואינו מחוייב לשומרו רק כשומר חנם בשטיחה וניעור ולא כש"ש ואפי' אם שומרו ככה אינו עושה מצוה בשמירה יתירה זו לכן לא מועיל לו פרוטה דעני' לעשותו ש"ש בשביל זה כן צריכי' לפרש אבל תמהתי על מעלת כבודו איך רוצה להוציא ממון מיד המוחזק בס' זו וכיוצא בה:

490

תצ״אראשון תחלה אשאלהו ויודיעני אם יאמר שכל שומר שכר יהי' פטור מלתת פרוטה לעני אם יבוא משום שהוא טרוד בשמירת חפצי המשכיר ויהי' כל הרועי' פטורי' מהמצות וכל השותפי' שהם לעולם שומרי שכר היעלה כן על הדעת אבל האמת הפשוט דלא אמרי' כן אלא בשומר אבידה שעושה בחנם לשם מצוה וכן במלוה הלואת חנם לשם מצוה ומכניס עצמו בטורח שטיחה וניעור לשם מצוה משא"כ שומר שכר בשכרו ושותף השומר לטובת השותפו' אינו עושה מצוה וזה פשוט וגם נפשו היפה יודעת מאוד כי כן הוא. - מעתה לרבה שמשום זמן מועט דשטיחה וניעור אינו נעשה ש"ש וגם משום זמן מועט דהלואה נמי לא רק משום שפירש וקבל על עצמו שאם לא ישמרנו יפסיד חובו מעתה הרי שומר את שלו שלא יפסיד ואינו עושה שום מצוה ופשוט שבשעת שמירה חייב בכל מצות האמורות בתורה ואפשר שגם הבעלים אינם חפצים ולא צריכי' לשמירה זו המעולה ולא הי' מוסרי' החפץ הזה מעולם לשום שומר שכר רק הואיל והוצרכו למעות והלוה זה על המשכון הזה קבל על עצמו שיפסיד חובו באבידת המשכון והוא שומרו לצורכו ואינו דומה לשטיחה וניעור שא"א לטלית בלעדו והוא לצורך ולטובת הבעלים וזה פשוט ומבואר:

491

תצ״בועוד נ"ל דהכא דהוה כפירוש איננו דומה לשאר שומר שכר דהנה עד"מ אם ירצה שומר שכר שלא לשמרו שמירה מעולה ויאמר מה לי בכך אם יאבד אשלמנו לא יי"ח דאין הבעלים רוצים אלא בשלהם והיינו דאמר יעקב אאע"ה הייתי ביום אכלני חורב וק' למה לי בכך כיון שאמר טרפה לא הבאתי לך מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה וכיון שבין כך הי' משלם מה לנו ולשמירתו הלא לטובת עצמו הי' שומרם אע"כ שאינו יי"ח בפרעון עד שישמרם שמירה מעולה כש"ש דרוצה אדם בקב שלו וזה פשוט. אמנם בשומר משכון לרבה נ"ל שאין הדין כן שלא קבל עליו שמירת שומר שכר וגם הבעלים לא בקשו ממנו דבר זה ולא נתנו לו שכר על זה לרבה רק ה"ל כאלו פירוש שאם יאבד יפסיד והשתא אם לא ירצה לשומרו רק כשומר חנם ואם יאבד יפסיד חובו אין להבעלי' עליו שום תרעומות ומה שהוא שומרו שמירה מעולה לטובתו עושה:

492

תצ״גהיות כן אין נראה לי כלל לחייב המלוה לשלם מה שכבר קבל והי' מהראוי להאריך יותר ולטייל עמו ארוכות כנהוג אך היותי טרוד מאוד תינח דעתו הרמה בזה עד פ"א אי"ה ואסיים בחותמי ברכות א"נ הדש"ת. פ"ב יום ו' עש"ק כ"א מרחשון תקסט"ל. משהק"ס מפפד"מ:

493

תצ״דשלום וכל טוב כגן רטוב לא יחסר קורטוב לך תלמידי הותיק המופלא מו"ה..

494

תצ״האמרתי להשיבך ע"ד שאלתך בענין שינוי המטבע במדינותינו בענין פרעון החיבו' תמהתי על שאלתך כי דבר מוסכם הוא דינא דמלכותא דינא בענין זה כמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ע"ד ואע"ג דכ' שם רמ"א ויש חולקי' והמה הראש והריב"ש כנרשם שם וכן הוא בד"מ מ"מ כבר הרגיש הש"ך שדבריו תמוהים אדרבא שם מבואר להדי' ההיפך והאמנם כי התומים ירד קצת להציל ולא הציל כאשר כל מעיין בצדק ישפוט וכאשר אבאר אי"ה והיות כי יש לי פקפוקי דברי' על דברי הש"ך והתומים שם בשני ס"ק האחרונים שבסס"י הנ"ל ושלא למנוע בר אכתוב לך את כל דברי בזה וממילא רווחא שמעתתא בעזה"י:

495

תצ״ו(א) מ"ש יש"ש דאם ע"י דחיית לך ושוב של הלוה נתעכב הפרעון עד שנפסלה המטבע אזי ההפסד על הלוה ומייתי לי' מהמרדכי ותשו' מיי' וכן הוא בתשו' מהר"מ ד"פ כמ"ש הש"ך. והש"ך וכן בתומים השיבו עליו דשם לא מוכח מידי אדרבא מבואר ההיפוך ובהיות כי לא זכיתי להבין כוונת פירושם בתשו' מהר"מ הנ"ל ע"כ אני מוכרח להאריך כי ענין התשו' ההיא הוא איש אחד הפריז לתת לאשתו כ' זהובים אם תקבל גט עד חנוכה ונפסלה המטבע ביום א' דחנוכה והורה אם נתן לה בערב חנוכה מחויי' לקבל גטה ממנו דקיי"ל הנודר עד הפסח הוא עד שיגיע ומייתי לי' ג"כ בב"י סס"י ע"ד ולכאורה צ"ע פשיטא דאם נתן לה בערב חנוכה קודם שנפסלה המטבע שצריכה לקיים תנאי שלה וכי חולדה נביאה היא שתפסל המטבע למחר וליומא אוחרא גם קשה מה רצה בזה דעד חנוכה הוא עד שיגיע דעד כאן לא פליגי בנדרים וקידושי' אלא אם נאמר עד שיגיע או עד שיעבור אבל שיהי' ערב חנוכה נקרא עד החנוכה זה לא יעלה על הדעת ומה צירך לראי':

496

תצ״זאמנם האמת יורה דרכו כי מעשה שהי' כך הי' שע"ד משל התנה עם האשה בפרוס הפסח שיתן לה כ' זהובים אם תקבל גט עד החנוכה הסמוך ובתוך הזמן הזה ציוה המלך שהמטבע תופסל מיום א' דחנוכה ואילך ואמנם עד אותו היום תצא בהוצאה והנה שאלו למהר"ם שאלה הנ"ל אחר חנוכה ולא ביארו השואלים דבריהם אם פרע להאשה קודם חנוכה או אח"כ ע"כ השיב אם פרע לה בערב חנוכה אף עפ"י שכבר הי' באותו היום כעין חספא בעלמא מ"מ צריכא לקיים תנאי שלה דהיום היא מטבע היוצאת ולא גרע מאית לי' אורחא למישן ואמנם אם איחר הפרעון עד יום א' דחנוכה אינה צריכא לקיים תנאה שאותו היום כבר נפסלה המטבע לגמרי אלא לכאורה ה"ל להמהר"ם לפרש דבריו דבאית לה אורחא למישן וליכא קפידא דמלכיות צריכא לקיים תנאה אפי' אח"כ אלא מפני שהוא דחה אותה בלך ושוב אחר הזמן שקבע לה והוא גרם לה שבין כך לא תוכל להוציא המטבע כאן ע"כ לא תקבל ממנו המטבע להוציאה במישן וכל זה הוא אי קיי"ל עד החנוכה עד שיגיע אבל אי הי' הפי' עד שיעבור חנוכה אם כן ביום א' דחנוכה עדיין לא העביר המועד א"כ היתה צריכא לקבל המטבע הפסולה הואיל ואית לה אורחא למישן וזה ברור בכוונת מהר"מ ז"ל וכדברי היש"ש ז"ל דלא כהש"ך והתומים:

497

תצ״חומה שהקשה התומים דדחיית לך ושוב לא הוי' אלא גרמא בעלמא האמת דהיש"ש מדויל ידי' משתלם דס"ל בעלמא מבטל כיסו של חברו ליכא אלא גרמא אך דעת הגה' מיי' דמחייב לשלם וכבר הארכתי ובארתי כן בתשו' אחרת שהדין כן:

498

תצ״טומה שהקשה בתומים מי גרע דחיית לך ושוב מגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך תמהתי על גדול כמותו איך נעלמה ממנו ש"ס ערוך דב"ק צ"ז ע"א התוקף ספינתו של חברו וכו' שם יראה המעיי' לחלק בין גזלן דמשלם בשעת הגזלה ובין לוה דנחית אדעתא דהלואה ועיי' ב"מ ס"ד ריש ע"א בתוס' שם ותו' דב"ק דמדמה מלוה לגזל היינו מתחלת ההלואה עד זמן דחיי' לך ושוב אבל מכאן ואילך גרע מלוה כמובן מהנ"ל:

499

500(ב) וזאת שנית בענין אם תיקן המלכות איך לפרוע החובו' דאמרינן דינא דמלכותא דינא כל מעיין בצדק יראה שכן דעת כל הראשוני' והאחרונים הלא בספרתם דלענין מטבע לפחות ה"ל דינא דמלכותא דינא ובתומים הקשה אהש"ס דב"ק דמבואר אי לא בחשי אע"ג דמלכיו' מקפידות מ"מ ה"ל להוציאו במישון ואי ס"ד דינא דמלכותא דינא א"כ הרי מן הדין צריך לשמוע לדברי המלך ואיך נאמר לו לך עבור על דברי המלך ומה שתי' הוא שאין זה נוגע לענין מטבע וממון ומה לו להמלך במה שחוץ למדינתו וע"כ אין צריך לשמוע לו ע"ש תי' זה אינו עולה כהוגן מכמה טעמים חדא דבהדי' כ' בשיטה מקובצת דטעם ההקפדה הוא משום שמטבע שני' פחותה במשקלה מן הראשונה ורוצה המלך להתיך הראשונה ולעשות ממנה שני' פחותה ולהרוויח ומשום כן גוזר שלא יובילוהו חוץ אלא אליו יובל כל מטבע ואין לך נוגע למלך יותר מזה. ותו ממ"נ אי נימא דמיירי באופן שאין קפידא כלל אם כן פשיטא שמצוה לשמוע למלך ולא למרות פיו ואין זה נוגע כלל לענין דינא דמלכותא כיון שאינו נגד דין תורה ולא במה שבין אדם לחברו בפרוטרוט א"כ פשיטא שמחויב לנהוג מורא מלכות ולשמוע בקולו לכל אשר יצונו אע"ג דממילא נמשך עי"ז הפסד מה בשום אופן בעולם באופן שתי' של תומים לא נהירא והקו' עצומה לא מצאתי לה פתר לפי שעה אלא לומר מזה ראי' ברורה להרמב"ם ועפ"י מ"ש לח"מ ג"כ במה דהשמיט הך דמלכיו' מקפידות לא בהלכו' מעשר שני ולא בהלכ' לוה ומלוה והטעם דס"ל לרמב"ם אה"נ הו"מ ש"ס להקשות כנ"ל אלא עדיפא מני' פריך מבריתא שני' דמעשר שני ולמסקנא דמסיק דכל המטבעות יוצאת בירושלים וכאן ביד או"ה תקיפה וכו' תו ממילא לק"מ מעיקרא ונימא כל שהמלכי' מקפידות אפי' לא בחשי הוה בכלל לית לי' אורחא למישן דמה יועיל דהבעלי' אית להו אורחא להתם מ"מ המעות לית לי' אורחא דהא אסור מדינא לעבור על דברי המלך והא דיד או"ה תקיפה והא דיד ישראל תקיפה וצדקו דברי רמב"ם:

500

501והנה מהתימה על מאור עינינו רמ"א דמייתי ראי' מרא"ש וריב"ש והם כתבו בהיפוך ובפרט לרואה בהריב"ש שהוא ממש כעין נדון מדינותינו עתה והורה להדי' דינא דמלכותא דינא בכל אלו שנוגע למלך ע"ש ואיך מייתי רמ"א מני' ההיפוך ועיי' בד"מ דקאי אדינא של המרדכי דהמלכות גזר מי שיפרע עתה יפרע רביע והפורע אחר שנה יפרע הכל ופסקו ר"ת ורשב"ם דינא דמלכותא דינא ועל זה כ' רמ"א דרא"ש וריב"ש פליגי והנראה דעובדא הכי היה דהמלך פסל מטבע הטובה מזמן חנוכה ואילך ומביא פחותה תחתי' שאינה שוה אלא שיעור רביע מהישנה כעובדא דהריב"ש בסי' קצ"ז והנה מי שהגיע זמן פרעון חובו אחר הגעת זמן פיסול מטבע הישנה אע"ג דמדין תורה הי' ראוי' שיפרע לו מטבע הישנה הכבידה שהלוה לו מ"מ המלך תיקן שהמלוה צריך לקבל החדשה הפחותה ממש כמו הישנה ובזה לית דין ולית דיינא דדינא דמלכותא דינא כי זה נוגע לו בעצם כי אי לא הא לא קיימא הא לא תתחזק מטבע החדשה ולא תתקבל על הבריות ומזה לא מיירי המרדכי אך עוד ציוה המלך שגם עכשיו בעוד הישנה מסגי בעלמא ואין החדשה נמצאת עדיין בעולם מ"מ מי שהגיע זמנו של שטר לפרוע צריך לקבל הרביע מן הישנה בעד פרעון חובו והנה הוא הלוה לו מאה זהו' טבין ותקילין בשלמא אם יקבל פרעונו אחר שנה ישלם לו מאה זהו' אעפ"י שהם פחותי' מ"מ מאה זוזי מיקרי ואמנם מי שפורע עתה לא ישלם כ"א כ"ה מהכבדי' וזה נראה גזלנותא דמלכותא ואינו נוגע לו כלל כיון דהמטבע החדשה איננה בעולם וכבידה הלוה לו והיא מסגי בעלמא א"כ איננו דינא אלא גזלנותא ואפ"ה פסקו ר"ת ורשב"ם דבה ישלמו חובותיהם ועל זה כ' רמ"א דנראה מרא"ש וריב"ש דפליגו ולית להו דינא דמלכותא אלא במה שנוגע לו ובכלל זה גם פרעון חובות אבל לא באופן הנ"ל ולזה נתכוון גם בהגה' ש"ע דיש חולקי' ולית להו בכל מיני פרעון דד"ד אלא במה שנוגע לו כנ"ל:

501

502וזה לך לשון ריב"ש הנוגע לענינינו ואין זה חמסנותא דמלכותא לפי שענין המטבע הוא מחקי המלוכה שהמלך יש לו חק בנימוסי המלכות לעשות המטבע כרצונו ולשום לו ערך קצוב וגורע ומוסיף כרצונו ואם לפעמים לפי צורך השעה כמו שהי' בידו לשאול מסים כדי ליתן לאכסני' שלו ושכר לחילו ועושה בדרך זה שגורע מטבע יתר מאוד מי יאמר לו מה תעשה אחר שהרשות בידו ודרך המלך בזה אין לו שיעור וכו' ע"ש הרי זה בא ללמד ונמצא למד דהיכי דמתחזי' שאין לו בו צורך לאכסני' וחילו ה"ל חמסנותא ולא דינא:

502

503ומתשו' הרא"ש דמייתי ראי' נראה הדבר מבואר יותר דזה לשונו וענינו בכלל ק"ג ועל המטבע ששאלת שכ' בשטר קורנאדי"ש אם יפרע לו קורנאדי"ש או מטבע היוצא וכו' ועל זה האריך כיון שלא ציוה המלך שום דבר בענין פרעון החובות א"כ הדרן לדיננא דין תורה שיפרע לו מטבע הכתובה בשטר שהיא קורנאדי"ש ובסוף דבריו סיים וז"ל ועוד בזאת הארץ כשהמלך עושה מטבע אינו פוסל את הראשון אלא פוחת ממנה וכלן יוצאי' לפי ערכן קורדני"ש ושולדני"ש כלן יוצאי' בארץ הזאת ואם הלוה לו קורדני"ש למה לא יפרע לו קורדני"ש כיון שלא נפסלו עכ"ל מה שכ' ועוד בזאת הארץ וכו' ע"כ כוונתו ועוד אפי' הי' המלך גוזר שלא לפרוע כמו שכ' בשטר מ"מ לא נשמע לו וקאמר טעמא משום דהקורדני"ש לא נפסלו דתרווי' מסגו בעלמא המטבע הטובה והפחותה ודקדק וכ' וכל"ן יוצאי"ם לפ"י ערכ"ן רוצה לומר לפי ערך דהישנה הטובה יוצאת בשווה ארבעה פעמי' כמו שהי' מקדמת דנא וקורדנא"ש שהי' יוצא בזהב יוצא עתה בארבעה זהו' אבל אין דעת המלך להתיכה ולהעבירה מן העולם כלל ולכן אפי' אם גזר שהמלוה יקבל קורדנא"ש בארבעה זהו' אין שומעי' כי מה שלוהו ישלם לו כיון דעדיין מסגי בעלמא ואין תועלת למלך בזה כן נראה פי' דברי הרא"ש והרי מה שבקשנו דלא כרשב"ם ור"ת ומזה הביא רמ"א ראי' והש"ך בי"ד ובח"מ והתומים לא עמדו בזה והניחו מקום להתגדר [ועיין לקמן סימן ס"ב וסי' ס"ג]:

503

504והדינים היוצאי' מבוארים מאליהם ואין מפישי' לחכם שכמותך ואתה דע לך הכ"ד א"נ דש"ת החותם באהבה רבה. פ"ב יום ה' כ"ו תמוז תקע"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

504

505לידידי הרבני המופלא כש"ת מו"ה יצחק הרש ר"ה נ"י:

505

506הנה מבואר שא"א לעמוד בדברים כאלו על ד"ת והולכי' אפי' אחר מנהג גרוע בעניני מסים אמנם אחר חפשי בספרי תקנת הקהלה והמדינה לא מצאתי מזה מאומה והוא פלאי ע"כ אומר הנראה עפ"י מיצוי הדין אין לשומא אלא מקומה ושעתה ובכל עניני סחורות כאלו כפי יוקרא וזולא דהשתא והולכי' אחר זבינא מיצעא שראוי למכור לכל אודות תכשיטי' כסף וזהב ומלבושי' כ' בש"ע שנותני' מהם אך לא כמו משארי סחורות אמנם מנהג פשוט בכל הקהלות שמשערי' בכמה ראוי לשמש בחול ושבת וי"ט כך וכך לויט כסף לכך וכך אלף ומהשאר יתן ואותה הסחורה יושם כפי שווי' כסף שבור לא כפי שווי' הכלים ובעצמותם ויש לזה שורש בתרומת הדשן אם לא שהם ממולאים בתרשיש שוהם וישפה ושוים הרבה הגם שבמנה' שניכר בתרומת הדשן אינו ממש כמ"ש מ"מ הולכי' אחר מנהג המדינות עתה אודות החובות לא ישומו אלא הקרן לא הריבית שעלו עלי' כמבואר בש"מ אמנם למצוא קולא בחובות עצמם קשה מאוד ואותן שלבו אומר שנתייאשו לגמרי יקבל עליו ליתן לקהל מחצה שליש ורביע אם ישיגם ידו ועי"ז יפטר עתה מנתינת מסים ושארי חובות איזה נקרא בטוח ממש או בהפך קשה למצוא הגדר בענין זה והנראה כי אותן שנושא ונותן בהן נותן סחורה בהקפה או מלוה מעות וחוזר ונפרע הרי הם בטוח ממש כמאן דמונח בקופסא ואותן שכבר עברו שנתיים ימים ולא השיגה ידו להציל מידם ראיתי מנהג עשירי עם לחשוב חובות כמו אלו רק כמו שני שלישי' מעות א"כ לענין השומא יש להקל לחשבן רק חצי דספק אתאי וספק לא אתאי ואינו מגיע לו עתה שום ריווח מזה המעות רק כיון שעשה עין יתן עכ"פ החצי והחוב שברור שצריך להוציא עליהם הוצאות ינוכה ההוצאות שיוציא עליהם אעפ"י שעדיין לא הוציא וישוער באומד יפה כמה ראוי להוציא וינוכה לו אעפ"י שכתבנו לעיל שאין לשומא אלא מקומה ושעתה ובכאן אני כותב שום מה שלא הוציא עדיין ינוכה שאני התם שהסחורה בעינה ויכול למוכרה עתה בשער של עכשיו ולהפוך בזוזי משא"כ בחוב שאינו בידו פשיטא שראוי לנכות לו כל זה נראה לפע"ד ראוי לפי הענין והזמן אם לא נודע מנהג מתנגד כי אז הולכים אחרי' כתבתי להשומע ישמע והחדול יחדל כי כבר נתקיים בנו מאחז"ל על פסוק עמו בעצו ישאל ומקלו יגיד לו מי שמקל לו מגיד לו וה' ישים חלקינו משמים אורחותם בעה"ז ורואים בישועתו:

506

507פה דרעזניץ נתעוררו דברי ריבות שהקהל תבעו ליחיד שהי' ראש הקהל כמה שנים ובאותן השנים הלוה לצורך הקהל ובידיעתם סך ששת אלפים זהו' מהם פרע סך שלשת אלפים זהו' למלוה שלהם וי"ג מאות נתחלק לבני הקהלה בתורת הלואה והשאר הוציא הוצאות לפי חשבונו ונגשו למשפט לפנינו וראיתי לרשום פה בקיצור מאיזה טעם נידונו וריבותם מבואר מתוך הפס"ד אחת לא':

507

508מה שטענו הקהל שלפי החשבון שהי' נמצא מונח בפנקס הקהל כתוב מכתב יד סופר הקהל נשאר ראובן חיי' סך הרבה והלה טוען מה לי ולאותו החשבון ולא נכתב אלא להתלמד הלא אין שמי חתום עליו כלל נראה ברור שהדין עמו וגרע משובר שיוצא מתחת יד המלוה שאינו אלא כמשחק ועמ"ש הש"ך סי' ק"ו ס"ק י"ג בכתב הנמצא אצל השליש כ' וז"ל ומ"מ נראה היינו דוקא כשידוע שבא מן השליש כגון שהי' צרור וחתום בחותמו של השליש או סגור בתיבתו או שיש בו איזה סי' אחר שמדעת השליש הונח שם וכו' דאל"כ יש לחוש שמא אחר הניחו שם וכל שטר שהוא ביד השליש שמת יבקש הלוה ליורשי השליש שיניחו שם כתב שהוא פרוע וכו' עכ"ל לענינינו וא"כ ה"ה לנדון דידן כיון שאין כאן שום הוכחה שעפ"י צוואתו הונח חשבון הלז אין לנו כח לחייבו כלל ומכ"ש שסופר הקהל בעצמו אומר שעשה חשבון זה מדעתו בלי צוואת אדם בעולם ולא עוד אלא שאפי' נודע לנו שעפ"י צוואתו הונח שם אותו החשבון יכול לומר שכחתי דדוקא היכי דנשבע על דבר לא מצי תו לומר שכחתי כמבואר בש"ע סי' פ"א סכ"ח משא"כ בלא שבועה כמבואר בב"י סי' ע"ה ועיין בש"ך רס"י פ"ה וכל זה פשוט לפע"ד:

508

509אמנם מה שטען היחיד שכבר פטרוהו המנהיגי' שהי' עמו בראשות ולפניהם נתן חשבון צדק ונתנו לו פטורי' בכל תוקף ועוז כאשר ראינם בעינינו אין בטענתו ממש כי לפי תקנת הקהלה אין להם כח להוציא סך מרובה כ"כ בלי ידיעת כ"ה בעלי סכומות וה"ה שלא יתנו פטורי' על חשבון בלי ידיעת כ"ה בעלי סכומות ואעפ"י שכ' בתשו' צ"צ סי' ל"ז על קהל שנתנו פטורים לא על מסים שהתפשרו עמו וכ' שאין זה בכלל תקנתם שלא יוציאו יותר מה בלי ידיעת עשרה בעלי סכומות ע"ש היטב ותראה שאינו ענין לכאן ומשם ראי' לדברינו דהתם דוקא דלא הי' בריא להוציא מס מיד אותו ת"ח ועביד אינש דזבין דינא ולא הפסידו לקהל בפטורי' שלהם אדרבא הרוויחו ע"ש היטב משא"כ אם יהי' להם כח לפטור ראש הקהל על הוצאותיו שיוציא יותר מן התקנה הנ"ל א"כ נפלה התקנה בבירא שהוא ירבה בהוצאות והם יתנו לו פטורי' אע"כ אין לו רשות להוציא הוצאות יותר מן התקנה בלי רשות בעלי סכומות אמנם זה פשוט שבסוף השנה אינו צריך להראות חשבון כ"א לפני מנהיגם שלו והם יתנו לו פטורי' פי' שיראו בחשבונו את כל שהוציא א' לא' אם הוציאו כדין ובסכום מכתיבת ידם ואז יכתבו לו פטורי' שיעידו עליו שהי' כל הוצאתיו עפ"י התקנה ואין צריך להראות חשבונו לפני כ"ה אנשים כי כך נהגו ואין לנו אחר המנהג כלום אך כל זה אם הוצאתיו הי' עפ"י התקנה רק שהם המנהיגים רוצים לפטרו זה לא מהני כלום שהרי גם להם אין כח להוציא כ"כ ואיך יפטרו אותו ועוד נ"ל דכל זה בהוצאת הקהל אך בעסק הלוואה שהוא דבר שלא נתמנו על זה מתחנה מאן לימא לן שיהי' מועיל הפטורי' שלהם כלל וכלל אפי' רק בתורת עדותן שהוציא כתיקון הקהלה ע"כ אין ממש בפטורים ההמה כלל:

509

510והנה מפני זה הי' מוכרח להראות לנו חשבונו מחדש והוציא יותר מי"ג מאות זהו' והם טענו שלא הרשוהו להוציא יותר משלש מאות זהו' והוא כחש לאמור שהרשוהו הנה פשוט אי לא הי' כדבריו אפי' לא התנו עמו בפירש שלא ירבה הוצאות כ"כ מ"מ לא הי' צריכי' לשלם לו יותר מן הרגיל להוציא כמבואר בש"ע ח"מ סי' קפ"ב בהגה' ס"ג מי שציוה לא' שיתעסק באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות יותר מן הרגילות להוציא בעסק זה אין צריך להחזיר לו דלא אסיק אדעתי' שיוציא כ"כ אבל לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו עכ"ל ע"ש ופשוט דאפי' תפס יותר מהראוי' מפקינן מני' וא"כ בנדון דידן צריך להחזיר אך באשר שטען שעל רוב ההוצאות ההמה הרשוהו וציוו אותו בכך ישבע שכדבריו כן הוא ויפטר:

510

511ומה שנמצא בחשבונו שהוציא חי' זהו' למזונות המנהיגי' הדרים בכפרי' והי' מתגוררי' בקהלה כמה ימי' בזמן חלוקות הלוואה אין להביא ראי' לזה ממ"ש בתשו' רשב"א והובא בש"ע סי' קע"ו סמ"ה א' מהשותפי' שלקח מהסחורה בעצת שותפי' להוליכה למקום אחר למכור וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאות מזונותיו אין שומעין לו אא"כ יש מנהג בעיר א"כ ה"נ אין שומעין להם ולשלם להם מזונותיהם אין ראי' משם כלל דהתם איירי כשיש לו דרך לשם בלא"ה וצריך להוציא למזונותיו כמ"ש הסמ"ע משא"כ הכא ועי' עוד שם בסמ"ע לחלק אך כיון שלא הרשוהו כ"ה בעלי סכומות להוציא הוצאה זו וגם אומדנא דמוכח הוא שמתחלה לא נתמנו לתת להם מזונות אם יצטרך להתגורר בקהלה איזה ימים דהרי הי' יכולי' למנות עליהם אנשים הדרי' בקהלה וא"כ כגון דא בודאי הי' צריך להודיע שלא רצו אנשי טובי העיר לפקח אם לא יפרנסו אותם ואולי לא הי' רוצים בזה בעלי סכומות ואולי הי' ממני' אנשים אחרים על עסקי ההלוואה שלא הי' צריכי' לפרנסם אבל אין לחייבו משום דהניח מעותיו על קרן הצבי דכיון דתפס תפס כמבואר בש"ע א"ע ס"ע ס"ח בהגה' שני' וע"ש בחלקת מחוקק וב"ש ופשוט:

511

512אמנם מה שטען על איזה זהו' שלקח הוא והקהל שלו שכר טרחה בחלוקות הלוואה אין להוציא מידם דומה למ"ש בש"ע ח"מ סי' רס"ד ס"ד בסוף ההגה' וכן כל אדם שעשה עם חברו פעולה או טובה לא יכול לומר חנם עשית עמדי הואיל ולא צוויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו:

512

513ומה שהוציא ל"ד זהובים לאיזה אנשים שרצו לעורר ריב עם הקהלה בחשבונו' ישנים נראה שצריך לשלם כיון שעשה בלי ידיעת בעלי סכומות אעפ"י שהיא לטובת הקהלה לפי דבריו מכמה טעמים חדא שלא הועיל כלום שהרי אותן אנשים לא נתנו פטורי' להקהלה מחשבונו' ההמה וגם אם עדיין יתנו פטורי' לא יועילו כלום שעדיין לא נפטרו כ"א משנים ושלשה אנשים ועוד דאיכא כאן מי יימר טובא מי יימר שילכו לדין עם הרבים ומי יימר שיזכו בדין וכולי האי ואולי ומי יימר שיבררו להם בחשבונם שום דבר רע עי' בתשו' צ"צ הנ"ל ותבין דברי אלו. ומה שטען שעל ההוצאות שהוציא הוצרך ללות ולתת רווחים על זה נראה פשוט דאם האמת כדבריו צריכי' לשלם לו הרווחים ואע"ג דהווה כרבי' דהרי הגוי המלוה הלוה לו על אחריותו והוא הלוה להקהל מ"מ הא כ' רמ"א בהגה' ש"ע י"ד סי' קס"ט סי"ז בשם תשו' רשב"א דמנהיגי הקהל רשאים לעשות אעפ"י דמשמעות הט"ז משמע דדוקא כשהגוי יודע שההלואה היא לצורך הקהל וסופו לחזור על הקהל מ"מ אין סברתו מוכרחת ואין להוציא ממון בסברא זו אך מ"מ ישבע על זה אע"ג דלכאורה אין להשביעו על כל כיוצא בזה דלמא ממנע ולא עביד וכן משמע ממ"ש הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק ל"ב גבי נאמני הקהל ועיי' בתשו' עבודת הגרשוני שאלה י"ט שם מבואר דאם יש עליו ערעורים בלא"ה יכולים להשביעו וה"נ לא גרע מערעורם מה שהוציא בלי שאלת בעלי סכומות וכן משמע דעת השואל בעבודת הגרשוני סוף השאלה ע"ש אעפ"י שלא השיב על זה כלום ע"ש היטב:

513

514ומה שנמצא בחשבונו ששלם רווחים לבעל הלוואה ישנה ונמצא שטעה בחשבון על סך נ"ז זהו' ואמר שא' המיוחד שבעם ידע מזה הטעו' וברצון שניהם הניחו להגוי שיטעום בסכום הנ"ל והגביר הנ"ל מכחש שלא ידע מזה כלום נראה פשוט שחייב לשלם מה ששילם יותר מהראוי דפשע ומזיק בידים מקרי וגרע משותף שנתן באשראי ואפילו לפמ"ש רמ"א בהגה' סי' קע"ו ס"ח דשותף העושה מנדבת לבו לא הוה רק שומר חנם והש"ך העלה דאפי' שומר חנם לא הוה ופטור אפי' מפשיעה מ"מ ממזיק בידים לא פטרו ועוד דהכא לא מקרי עושה מנדבת לבו כיון שלקח לעצמו איזה זהו' לתשלומי' כמוזכר לעיל אך לפי ערך המגיע על אותו הגביר לפי טענתו ידע הגביר מזה הטעות וציוהו ליתן לערל הרי מחל על חלקו ע"כ ישבע שכן הוא ויפטר מחלקו המגיע מסך נ"ז זהובי' הנ"ל והשאר ישלם לקופת הלוואה:

514

515הנה אירע מעשה ששלחו בידו מעות לשלם לבעל ההלוואה ישנה וגביר א' המיוחד בעם נצרך למעות והשתדל זה אצל בעל הלוואה שימתין לו עוד איזה שבועות ובין כך הלוה המעות לגביר הנ"ל והגביר נתן י"ב אדומים ששה מהם ניתנו לבעל הלוואה וששה הנותרים חלקו המנהיגים ביניהם וטוען הגביר שאותן ששה אדומים לא נתן לחלק למנהיגים כ"א לתועלת הקהלה נתן והם אומרי' שניתן להם שכר טרחה ובשכר שערבו אצל הערל בעל הלוואה על סך הנ"ל על איזה שבועות נראה פשוט שישומו ג' בקיאים כמה ראוי ליתן שכר טרחה על השתדלו' כזו ועל אותו סך פטורי' המנהיג' בלא שבועה כי לו יהי' כדבריו שנתן לתועלת הקהלה ואפי' התנו עמהם בפירש מ"מ כיון דמדינא העושה טובה עם חבירו צריך לשלם כמבואר סי' רס"ד שכתבתי לעיל א"כ יכולי' לומר כן הוא שנתת לנו המעות ליתן לקופת הקהל ואנחנו החזקנו לעצמינו כמבואר בש"ע ח"מ סי' פ"ג ס"ב בהגה' ע"ש היטב שהוא ממש נדון דידן אמנם אם ישומו השמאים שאינו ראוי שכר טרחה כ"א ע"ד משל ה' אדומים והם קבלו ששה ישבעו על המותרת שנתנו להם בפירש שכר טרחתם ויפטרו:

515

516מה שתבעו אותו שהי' חייב להלוואה ישנה סך ק"ד זהו' ובפנקס הלואה חדשה לא נמצא שהעתיק אותו השטר שהי' חתום בכתב ידיו בפנקס הלוואה ישנה וכל השטרות דלשם הועתקו בפנקס הלוואה חדשה חוץ משטר שלו והוא השיב שיש בידו קוויטונג מכמה שנים כשהי' גובה המס ואותן ההמה שמגיע לו מהקהלה הרבה יותר מזה וכן נמצא כתוב חשבון ישן בפנקס הקהל חתום מהקהל שהי' בימים ההם שמגיע לו ג"כ פ"ז זהו' א"כ כבר נפרע חובו ועוד מגיע לו מהקהל הרבה יותר מזה ותובע אותם עתה שישלמו לו המגיעו והקהל השיבו על זה ב' תשובות א' ענין תביעת הקהל למעות הלוואה ואם מגיע לו מקופת הקהל יתבע מהם וזה שהי' הוא חייב לקופת הלוואה ישלם ובכלל זה ג"כ מדוע לא תבע חובו מאז ומקדם כדרך כל גובה המס לתבוע חובו אחרי ככלות שנתו והטענה השנית הרי שטר חוב שחתם הוא שחייב להלוואה מאוחר הוא לכל הכתיבות יד וחשבונות הקהל שלו ואיך חתם עצמו בשטר שחייב אם מגיע לו מהקהל. הנה טענותיהם אין בהם ממש דמה שטענו מה ענין חובות הקהל לקופת הלוואה אה"נ מ"מ מוציאי' מדר"נ הם חייבי' לו והוא חייב לקופת הלוואה ע"כ ישלמו הם לקופת הלוואה עבורו והוא נפטר ומזה הטעם בעצמו נסתלקה הטענה שניות ששט"ח שלו מאוחר שכיון שאין זה ברור לההמון שיכול להוציא בזה מדר"נ ע"כ נתן שט"ח ולא הוציא זה בזה אבל עתה שארכו הימים ולא שילמו לו חובו והוא נתמנה לראש הקהל דטבא לי' עביד לי' וכ"כ רמ"א בהגה' סי' פ"ה ס"ג דאם יש בשטר חשש אסמכתא וכדומה לא מצי למימר אלו הייתי חייב לך איך אתה לוה ממני ע"ש אבל אין נ"ל לסמוך אמ"ש הש"ך שם דלעולם זה גובה וזה גובה א' דדוקא התם שלוה ממנו עתה משא"כ הכא גרע טובא שלא לוה אז רק נתן שט"ח בלא הלוואה ולא הי' לו ליתן שט"ח כי בשעת נתינת שט"ח לא הי' זמן ההלוואה כי עברה יותר מכמה שנים ולא שייך כלל סברת הרז"ה. וגם בלא"ה אין נ"ל לסמוך על הש"ך שם כי נעלמו ממנו דברי הרמ"ה ושיטתו הובא בשיטה מקובצת על כתובות ק"י ע"א כי לא נתפרסם אותו הספר בימיו וגם מבעל התומים נעלמו ע"כ כ' מ"ש ואין לזוז מדברי המחבר ש"ע ורמ"א ז"ל ומה שטענו שהשטרות ישנים כמה שנים ולא תבע אז ידוע מ"ש הרא"ש בתשובה ומובא בש"ע סי' ס"א ס"ט שאין לפסול שום שטר בטענה זו והנה מ"מ כ' הרמ"ה והוא ג"כ מתשו' הרא"ש הנ"ל שיש לפשפש ולחקור הרבה בזה הנה הפתקאות הנ"ל לא נמצא בהם דופי ודינם ככתב יד כמבואר בש"ע סי' ס"ט סס"א הפתקאו' שהשותפי' מוציאי' זע"ז וכו'. אמנם החשבון שכ' על פנקס הקהל והקהל חתומים עליו נכתוב בסופו שחתמוהו הקהל אחר כמה שנים כי לא הי' להם פנאי לחתום ביומו והנה אז כבר עברו מההתמניות שלהם ואין להם נאמנות וכח לחייב הקהל בשט"ח שחותמים על שם הקהל והוא פשוט וכמו שמצינו בשליש כל זמן ששלשותו בידו נאמן ואח"כ לא מהימן תו ועוד ראי' מגבאי צדקה בש"ע י"ד סי' רנ"ז ס"ו בעודו גבאי נאמן אך לא לאחר שסלקוהו עוד חזינא בי' תיוה' שהי' חתימתן מרוחק הרבה משיטה אחרונה ולא כ' הכל שריר וקים וגם בסוף העמוד ככלות החשבון כ' מעתה מגיע להגובה סך פ"ז זהו' ובעמוד ב' כ' שהקהל עיינו בחשבון הנ"ל אחר זמן מה ומצאו שהכל אמת נעשה ביום פלוני פה ק"ק ואח"כ כ' בשיטה אחרונה נשמט מלעיל שעדיין מגיע להגובה סך שלו המבואר לעיל וחתמו שמם רחוק מזה א"כ נראה שהוא כעין זיוף ע"כ נ"ל שישבע שבועה חמורה עליו ויפטר מחובו ק"ד זהו' שחייב למעות הלוואה אך לא ישלמו לו המותרות המגיע לו מהקהל לפי חשבונו כי לא יכול להוציא בשטר כזה בשגם שהוא שטר ישן ועוד שארי טענות שאין בהם חדוש דבר להעלותם הקצרתי ולזכרון העליתי על הכתב מה שנ"ל עם שני בוררים יושבי על מדין:

516

517פה דרעזניץ במקולין וטבחי ישראל הי' נער א' קצב בשר קרוב לשלש השנים ואין מכלים דבר לבר מאשתקד ערער בעל בית א' לומר כי לא נאה לנער להחזיק באומנות הלז להפסיד מחיי' הבעלי בתים ואח"כ חזר בו הבעל בית הלז ועתה אירע שהנער ניסע מכאן לקהלה סמוכה לחוג את חג השבועות עם קרובי' ונתעכב עוד מטעם ידוע ובין כך כשראה הערל הממונה על מכס הבשר כי בושש לבוא פתח חנותו של הנער בחזקה והושיב א' מבעלי בתים בתוכו והוא מטובי העיר למען לא יתנזק מכס המלך ובשוב הנער אל ביתו לא רצה האיש ההוא להניח אומנות הקצבו' וגם אומרים שהשתדל אצל הערל הנ"ל שיחזיק בידו כי באמת א"א שיקצבו שניהם בשר במקום הזה כי יפסידו זה על זה ויתנזקו מכס המלך קיר"ה:

517

518והנה הנער טוען כי כבר הוחזק באומנות זה והוא יורד עתה לחייו וגם מראה כתב מגובה מס הקהלה שמשלם עשרים זהו' לשנה להקהל עבור חכירות המקולים וכבר שילם על חצי שנה הבאה והחכירות התחילה מר"ח אדר עד ר"ח אדר והקדים לשלם עד ר"ח אלול הבע"ל וא"א לדחותו ממה שכבר החכיר:

518

519והבעל בית טוען כי אין מקום לנער שיקצוב במקום שיש בעל בית ומה שהחזיק אינו כלום כי באמת אשתקד מיחו איזה אנשים בידו וגם הוא לא הי' נצרך לזה עד עתה שנמעטו נכסיו לולי כן כבר הי' מוחה בו מאז:

519

520ומה שטוען שהקהל החכירו לו הכל כיזוב כי גם הוא מטובי העיר ואינו יודע מזה כלום ומה ששילם לגובה הקהל הוא רק מה שדרך להעמיס מס על הנערים הנושאים ונותני' בשלהם ולא בשביל חכירות הנ"ל גם אין ביד הקהל להחכיר כזאת האומנות ומ"ש אומנות הקצבות מהחייטי' וסוחרי המשי והפשתן ותגרי חרך וכדומה ואין בידם להעמיס מס על שום בעל בית הנושא בעול והנה ארכו טענותיהם ואני לא כתבתי רק העיקור הנוגע לענינינו ובהיות כי לא נפסק הדין ביניהם כי בחרו להם פליליהם במקום אחר ונתחלקו לצדדי' מ"מ אמרתי לעי' בדין הזה מבלי להוציא חלק כאשר יורני ה' משמי' ובו אבטח לא אכשול בדבר הלכה:

520

521לכאורה הי' נראה שראוי' להעניש ולקנוס בעל בית הנ"ל שירד לאומנו' הנער ודחאו עפ"י דגרסי' בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) אמר רב הונא ברי' דר' יהושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריני מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה נפשי' לא מצי מעכב בעי מיני' ר"ה ברי' דר' יהושע אבר מבואה אחרי' מאי תיקו ופסק הרי"ף דכיון דלא אפשיטא לא מצי מעכב וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' שכינים הל' ח' ועיי' בטור סי' קנ"ו וכבר הלכו בו נמושות בראשוני' ואחרוני' כל החפץ ימלא ידו ואין צורך להעתיקם אך את זה ראיתי בתשו' חו"י סי' מ"ב שהאריך בפרט זה והאריך לסתור דברי מהרש"ל בתשו' סי' ל"ו וראיותיו נכונים ודברי ישרים ע"ש. אמנם כ' שם וז"ל והנה ממוצא דבר הנ"ל יצא לנו וכו' יורד לתוך אומנות חבירו קיי"ל דמותר לכתחילה אם לא בבר מתא אחריתי ואף דהוי מילתא דתווהי בי' אנשי טובא בודאי הכי הוא והכי נהוג בכל תפוצות ישראל ויש לנו עוד ראי' חזקה מהא דאיתא פ' אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על אחד עשר וכו' ומפרש שם כולי במילי דחסידות אשר אין בהם נדנוד עבירה ובתוך הבאים לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו מכלל דשרי רק לצנועי' והפרושים יפרשו מזה עכ"ל. ונוראות נפלאתי על הגאון הנ"ל כי לפע"ד מוכח בהיפוך ממאי דאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"א) הקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו ופירש"י שמותר לו לירד לאומנותו ובס' שיטה מקובצת יהי' טעמא בשם ר' יהונתן שהוא גרם לו שלא ירחמו עליו בני עירו שהרי פרסמו לרשע ע"כ ירד לאומנותו גם הוא ע"ש מבואר להדי' דבלא"ה איסורא איכא וגם על זה קהי קהיי' טובא איך התירו להתנקם ועוד ממקומו נמי מוכרע דהתם במכות שלהי מס' קאמר תרי"ג נאמרו בסיני בא דוד והעמידן על י"א ופירש"י שתחלה הי' צדיקי' כ"כ והי' יכולי' לקבל עליהם עול מצות הרבה אבל דורות האחרוני' לא הי' צדיקי' כ"כ ואם באו לשמור כולם אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן על י"א שיזכו אם יקיימו עכ"ל א"כ מבואר שאלו הי"א הם החמורי' שבתרי"ג אשר א"א בלעדן לכן החליף התרי"ג בהם והלואי וישמעו וא"כ פשוט כשם שבהתרי"ג אם יעבור בזדון על א' מהנה רשע ועבריין מתקריי' ה"ה ומכ"ש בעברו על א' מהנה הי"א והנה בתוכם לא ירד לאומנותו של חבירו ש"מ דאיסורא איכא ורשע נמי הוה. ומה דקאמר התם הולך תמים זה אברהם ופועל צדק זה אבא חלקי' לאו למימרא דאי לאו עביד כאברהם ואבא חלקי' לאו מעליותא הוא אלא שאברהם הי' ההולך בתמי' בתכלית התמימות וכן אבא חלקי' הי' פועל צדק בתכלית הצדק האפשרי וקורא על שמם כמו שקורא במס' שקלים להממונים שבבהמ"ק על שם הצדיקים שבהם ה"נ כן הוא ולעולם מי שהולך בתם אע"פ שאינו כ"כ כאברהם אבינו מ"מ איננו עבריין אך מי שהלך בהיפוך מתמימות והוא המתעקש רשע הוא בלי ספק וכן לענין פועל צדק וכן כולם א"כ ה"ה לא עשה לרעהו רעה דמנה בהדיי' ומפרש לה שלא ירד לתוך אומנתו של חבירו הא אם ירד רשע נמי הוה ולא עוד אלא שמשמע שהוא חמור משארי דקחשיב התם מדקרי להו לצדיקי' בשמם שמע מינה דאית בהו מדרגות ודרך צדיקים ובינוני' משא"כ באומנות חבירו ע"כ נאסרו כל המדרגות לכן לא משכח בהו צדיק דהוה נזהר בי' טפי דכל הישר הולך ע"כ יהי' שמור מזה החטא ואם לא נשמר דמו בראשו ועבריין מתקריי':

521

522אלא נראה שהגאון בחו"י ה"ל למימר בי' מרגניתא והניח לי מקום להתגדר דודאי בר מתא אבר מתא דידי' אפי' לכתחילה מותר ואין זה נקרא כלל יורד לתוך אומנתו של חבירו אלא על דרך העברה והשאלה אבל באמת ליתא שהרי כ' הפוסקים טעמא דבר מתא אינו מעכב משום שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו וא"כ לא מקרי יורד לתוך אומנות חבירו ועל זה לא כיוונו חז"ל אך בכעין נדון דידן שע"י שיורד לאומנתו מדחהו לגמרי שא"א לשניהם שיקצבו ונמצא מדחה משלו לגמרי זהו יורד לאומנות חבירו ממש ועל זה אמרו שהוא מכל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם והוא מהחמורות. ומזה איירי נמי רש"י בב"מ ומצאתי לי רבי בכנה"ג לח"מ סי' קנ"ו בטור אות י"ב וז"ל ודוקא בכגון זה שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בשלי אבל ברוצה לכנס לתוך גבולו ולדחותו ממחיצתו שהחזיק בה כמה שנים פשיטא דלאו כל כמיני' עכ"ל ופשיטא דנדון דידן גרע מדחיי' ממחיצתו שיכול לשכור לו חנות במקום אחר משא"כ בנדון דידן שלפנינו שנדחה לגמרי מלקצב בעיר הזאת ופשוט נמי דשהחזיק בה כמה שנים לאו דוקא כיון דבר מתא הוא ונכנס לאומנותו להיות מן הדין והיושר כיון שהחזיק בה יום א' מי יכול לדחותו ובכי האי גוני איירי ש"ס הנ"ל אבל לא נהירא לומר דבש"ס הנ"ל מיירי מבר מתא אחריתי דמעכב לכ"ע ז"א חדא דכבר כתבתי בשם ר' יהונתן שכ' שזה שקורהו רשע גרם לו שלא ירחמו עליו בני עירו משמע שההפסד מגיע לו מבני עירו ולא מבני עיר אחרת וגם הוא לא יפסידוהו אלא בזה האופן (כי כזה עושי' לרשע ועוד נ"ל אם הוא מבני עירו ירד לאומנתו לא זולת וע"כ כנ"ל שידחהו ממחיצתו לגמרי כי כזה עושי' לרשע ועוד נ"ל דבר מתא אחריתי אינם בכלל י"א שהעמיד דוד הדת עליהם דכיון דמעכב עליהם ומוציאו מן העיר בדייני' א"כ האי בר מתא אחריתי שעשה בעיר כזאת אין לו עון אשר חטא כי אם יהי' שלא לרצון ימחהו ויעכבהו ואם ישתקו הלא ימחלו לו דומה קצת לזה אחז"ל במס' גיטין פ' הניזקין (גיטין נ"ח ע"ב) אין דין אנפרי' בבבל כיון דאיכא בי דוואר במתא ולא אזיל קבל אימא אחולי אחיל משא"כ בר מתא דידי' שמדחהו לגמרי ממחיצתו שאינו יכול להוציא בדייני' ומ"מ רשע הוא כמו בעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דקיי"ל דמכריזי' עליו בבה"כ שהוא רשע ומ"מ אינו יוצא בדייני' ה"נ דכוותי' וזהו דקשיב בהדי הנך י"א ואע"ג דקחשיב נמי כספו לא נתן בנשך ורבי' דאורייתא יוצאה בדייני' דאע"ג דקאמר אפי' רבית זהו תוספת מחז"ל דרבית גוי דרבנן בעלמא הוא שלא יטמע ביניהם אבל קרא לא איירי בהכי וא"כ הדרי' ק' לדוכתה י"ל התם ההלוואה היא האיסור אפי' מחזירו אח"כ כמבואר פ' איזהו נשך ס"ג סוף ע"א דרבי' ע"מ להחזיר נמי אסור ועוד דרבי' על הרוב א"א להוציאו בדייני' דאינו כותבו להדי' בשטר ולכן הוי שפיר מהנהי י"א משא"כ בר מתא אחריתי שאין בו איסור להעמיד חנות אם יסבלו בני העיר ואם לא יסבלו ימחו אבל בר מתא דידי' שמדחהו לגמרי א"א לעכב עליו ומ"מ רשע ועבריי' מקרי ומכריזי' עליו בבה"כ ויש להקהל להענישו נמי בכל מ"ע שכופי' אותו בשוטי' ואל יתעקש המתעקש לומר דהשתא בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יח' א"כ תו בטלה לי' י"א דדוד חלילה לומר כן לעבור ח"ו על קוצו של יו"ד מן התרי"ג מצות ואין להאריך בזה שהוא פשוט ומבואר:

522

523אך מה שטוען שהוא נער והוא בעל אשה ובני' נ"ל טענה נכונה כאשר יתבאר דאמרי' התם בב"ב הנ"ל אי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב אפי' בר מתא אחריתי וכ"כ כל הפוסקי' אלא דפליגי אי מצי אמר בר מתא אחריתי אהי' מעתה שייך בכרגא דהכא או לא ועיי' תשו' הרא"ש שהביא בטח"מ סי' קנ"ו ועיי' היטב בתשו' רמ"א סי' ע"ג וז"ל לענינינו בקיצור ולא יכולי' למימר דמהשתא יהי' בכרגא דמתא דאין שומעין להם בזו וכו' ואע"ג דהמרדכי כ' שם דאם רוצה לישא בעול עם הקהל לא מצי מעכבו עליו וכו' ועוד דגם המרדכי לא קאמר אלא אם רוצה לישא בעול עם הקהל דהיינו כל צרכי הקהל אבל בלא"ה לא ע"כ לשונו לענינינו הנה כי כן נ"ל דתרתי בעי' דר פה וקבע דירתו וגם שייך בכל כרגא דהכא אבל דר פה לחוד לא מהני דודאי נתינת כרגא עדיף טפי מדר פה בלא נתינת כרגא ונהי דאין למחות ביד העניים משום דאינהי שייכא בכרגא ונתוני' תחת משא מלך ושרים אם יעשירו אלא עתה אין להם ליתן משא"כ מי שלא שייך כלל בכרגא כגון נדון דידן דידוע מחק המלך דמטיל הכרגא רק על בעל אשה ובני' ה' זהו' לשנה וכן שארי מסים שנותני' להשר ולהמלך סיועת המלחמה וכדומה וכן מעמיסי' עליהם מעות צדקה ופרנסת הרב ומשועבדי' וכדומה ולא על הנערי' כ"א נוטלי' מידם מעט כפי שיעור עסקם כפי ראות עיני גובה הקהל ונראה שדנים אותם כבני עיר שברחו ליישוב מחמת סכנה שכ' המרדכי שאין למחות בידם עסקם כדי חיותם וכפי שירוויחו ישא בעול ופסקו הרמ"א בש"ע סי' קנ"ו א"כ ה"נ הני נערים כיון שהמלך לא קבלם לכרגא שלו אעפ"י שנולדו פה בעיר מ"מ לענין מו"מ דין מתא אחרות להם דלא שייכי בכרגא דהכא מק"ו מתקנת חזקת הישוב שהבי' הרא"ש והמרדכי ועי"ש בתשו' רמ"א הנ"ל ופקידת המלכות עדיפא מתקנת חזקת הישוב דדינא דמלכותא דינא בעניני מסים דע"כ לא כ' הרא"ש שאין למחות בבאי' להתישב אלא משום שהראשוני' לא קנו הישוב מהשר זולת היכי שגזרו על חזקת הישוב כמ"ש שם ברמ"א מכל מקום יודה היכי שהראשוני' קנו הישוב מהשר שאין לאחר חזקה בו וה"נ המלך גזר דהני שייכי בכרגא והני לא ולאסור להם מו"מ לגמרי כבני מתא אחריתי זה א"א כלל דמאין יבוא עזרתם מי שיש לו אב יחי' מי שאין לו אב ימות ע"כ דנום כבורח מפני סכנה כן יהי' כל א' בעירו ישא ויתן כדי חיותו ויפרע קצת מס לא יותר דאל"ה הי' עול גדול להעמיס על בעל אשה ובניו ומגדלם לת"ת ולהקל על אלו אע"כ כנ"ל וכן הדבר מפורסם בפי ההמון שאם יזדמנו יחד נערים ובעלי בתים אצל מו"מ לוקחי' הבע"ב הרבה ריווח יותר מהנערי' והוא מטעם הנ"ל ומ"מ לא ראיתי מי שמוחה בידם לסחור ולסבב על פתחי הקוני' ולהפסיד על בעלי בתים אולי הוא משום דבלא"ה איכא סוחרי טובא גוים וגם בני ישראל ממתא אחריתי ואין בידינו לכופם לכן אין למחות בידם ג"כ דומה לזה קיי"ל בפ' לא יחפור דנקוטא לי' שוקא לת"ח ופסקו בש"ע י"ד סי' רמ"ג ס"ג ובח"מ קנ"ו בהגה' ס"ו מביא בשם הרמב"ן ז"ל דהיכי דאיכא גוי דמזבני נמי האי סחורה לא נקיטנא להו דלמה נפסיד לישראל בחנם ה"נ דכוותי' אך בנדון דידן במקולין שאין מי יכול לעסוק בזה כ"א אחד מאנשי קהלתינו בודאי לא נכון לעשות כזה שהנער יקצוב בשר אם יש בעל בית הרוצה בזה והוא יחזור אחר פרנסתו באופן אחר ואעפ"י שכבר החזיק בזה לא מהני לי' מידי א' שלא החזיק בזה ג' שנים אלא ב' שנים ומחצה ועוד אי הי' מחזיק בזה לא הי' בשופי כי מחובו אשתקד כאשר ידעתי ועוד הא פשוט דאין מחזיקי' בשל רבים משום דה"ל קדירא דבי שותפי כאשר החליט בח"מ סס"י קמ"ט אבל אין לדמותו למ"ש הרמ"א בהגה' סי' ק"מ סי"ד דהכא לא על חזקת החנות אנו דנין אלא על האומנות וההפסד שהפסיד לבעלי בתים אבל מטעמי' הנ"ל לית לי' חזקה:

523

524אמנם עדיין צריכי' אנו לעיין מטעם שחכר מהקהל כאשר כתוב בידו מגובה המס ששילם לו עשרה זהו' על חצי שנה. אע"פ שאין בידו שטר שכירות מהקהל מ"מ הא דברי קהל אין צריכי' קנין מ"מ נראה פשוט דאין בזה ממש לא מבעי' במה שכבר החכירו לו שאין בו ממש שאפי' אם לא יערער בזה שום אדם וכולם יסכימו להשית מס על קוצבי הבשר מ"מ יכולי' הקהל והנער לחזור בו שהרי לא היתה מדעת כולם וכ' הרמ"א בהגה' ש"ע סי' י"ח ס"א קהל שברר וד' או ה' בוררים אין הולכי' אחר הרוב שאין רוב אלא בב"ד והוא מתשו' הרשב"א שהביא בב"י סס"י י"ג וכ' על דין זה שפשוט הוא שאין הולכי' אחר הרוב אלא בב"ד והסמ"ע פי' שהכוונה כדאי' במס' ע"ז ע"ב ע"א אמר כדשיימי בי תלתא וכו' ע"ש בש"ס ובש"ע סי' ר"ו ס"ב ולפע"ד אין הנדון דומה לראי' דהתם המוכר התחייב עצמו ותלה תנאו בשלשה וכל תנאי שבממון קיים אם כוונתו כך או כך אבל פשיטא אי פסקו ב"ד שדבר זה ישומו תלתא אזלי' בתר רובא בכל התורה ומה לי בוררים מקהל או שארי דיינים והב"ח סס"י י"ח מסיים בדברי רשב"א הנ"ל וז"ל ואין רוב אלא בב"ד כלומר היכי שישבו לדון בתורת ב"ד לדין גמור עכ"ל. גם זה לא הבנתי ואיך הי' זה פשוט כ"כ לרשב"א והנלע"ד כיון דהש"ס בחולין טרח להמציא הא דאזלי' בתר רובא ומייתי מסנהדרין דאזלי' עכ"פ בתר רובא דאי' קמן ע"ש א"כ משמע מסברה חצונה לא הוה אזלי' בתר רובא כלל וא"כ בלשון ותנאי בני אדם מה שאינו מדין תורה בעי' כולו ולא רובא לכן בוררי' שבררו הקהל מרצונם להתפשר עם היחידים ממנהגי קהלה הוא ולא מן הדין שהרי כולם נוגעי' בדבר הם ופסולים לפסוק אלא שנבררו מצד המנהג א"כ אזלי' בתר לשון ב"א ובעי' כולם שוה ולפ"ז צריכי' ליישב מ"ש בהגה' מיימוני' פי"א מה' תפלה ה' אות ב' ע"ש גבי קהל שהי' להם קטטות במינוי הש"ץ והדומה ופסק מהר"ם שיושיבו כל פורע המס וילכו אחר הרוב ומזה כ' הרמ"א בהגה' ש"ע ח"מ רס"י קס"ג כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בעלי בתים הפורעים מס ויקבלו עליהם שכל א' יאמר דעתו לש"ש וילכו אחר הרוב יכול לכוף אותם עכ"ל צריך לומר שאני התם דע"כ מתחלה כשנשתתפו בקהלה לכך נתכוונו שאם יארע כזה ילכו אחר הרוב דאל"כ איזה תקנה יהי' להם שהרי תחלת מחלוקתם הי' בענין זה שמיאנו איזה אנשים במינוי הש"ץ ע"ש וע"כ יעמדו למנין וילכו אחר הרוב אבל כל זמן שאין כאן כל הקהלה אין רשות להבוררי' לדון עפ"י רוב דעותם וא"כ לכאורה גם הקהל הממוני' בעיר לא יעשו דבר אלא מדעת כולם לא עפ"י רובם אך הואיל וכבר נהגו דבאסיפת הקהל אזלי' בתר רובא ובמנהג הולכי' אחר הרוב אפי' הוא גרוע בעניני' כאלו מ"מ היינו דוקא בהתאסף יחד ונועצו יחדיו אזיל בתר רובא מגו כולם וכמבואר בש"ע שם והאריך ג"כ בפרט זה בכה"ג וע"ש אות כ"ג סי' י"ג מאוד ע"ש אבל הכא שזה הבעל בית הקצב הוא ג"כ מאנשי הקהל וגם אחוזת מרעהו וכולם לא ידעו מזה כלום והבעל דין עם כל עוזריו מודים שלא הי' החכירות בפניהם א"כ לא הי' יכולת בידם להחכיר ועתה אם לא יתרצו לזה כל בני הקהלה מ"מ יכולי' שניהם לחזור כי חכר אז ממי שלא הי' בידו להחכיר וגדולה מזה כתב בא"ע סי' צ"ו ס"ה באלמנה שלא נשבעת ומכרה ואח"כ נשבעת שמכרה בטל כיון שלא הי' אז בידה למכור ואפי' מאן דפליג התם דהשבועה דרבנן בעלמא היא יודה הכא וזה פשוט לפע"ד:

524

525אך אפי' אי יתרצה כל בני הקהלה להחכיר מכאן ואילך לא יכולו שזה צועק מה לכם לשית מס על מו"מ שלי וזה מבואר מאוד בראשוני' אספם בתשו' רמ"א סי' ע"ג הנ"ל קחנו משם וזה לשון בעל כנה"ג סי' י"ג אות מ"ג לא מהני רוב הבא מתוך כלו אלא בדבר שיד כולם שוה בו אבל אם יסכימו כולם על א' מהם לגרוע כחו נעשה כלם נוגעי' בדבר עכ"ל וצ"ע קצת ממ"ש שם אות ל"ט ע"ש א"כ בהא נחתינן וסלקינן שאין בכחם לשום מס על האומנות ההוא כלל וכלל:

525

526והנה אם גובה הקהל מודה להנתבע שלא קבל ממנו המס בחכירות אלא בשביל מס כמו שמקבלי' משארי נערי הנושאי' ונותני' א"כ ע"כ ישלם גם להבא עד כלות שנותו אעפ"י שעתה ירד מנכסיו שגרשוהו מאומנתו ואנן סהדי אלו הי' כן בתחלת השנה לא הי' מעמיסי' עליו כ"כ מ"מ בענין מסי' אזלי' בתר תחלת השנה לענין עני והעשיר או עשיר והעני והוא מתשו' הרשב"א פסקו הרמ"א סי' קס"ג וע"ש בט"ז אך אי לא יודה בזה אלא יאמר שקבלו ממנו בחכירות א"כ א"א לו להוציא ממנו מלהבא כיון שהוא יודע בעצמו שאינו חייב אך מה שכבר הקדים לשלם על חצי שנה א"א שיחזרהו לו שהרי האנשים האלו טועני' שלא חכרו מעולם רק בשביל מס נתן וא"א להחזירו לו עד שיבי' ראי' שהרי הקהל מוחזקי' לעולם בעניני מסים:

526

527והנה מה ששילם כבר עשרה זהו' לחצי שנה יש בהם איזה זהו' שצריך כל קצב לשלם לשררה וא"כ לכאורה אותן זהו' יחזיר לו הנתבע שהרי אלו לא הקדים הוא לשלם עבורו הי' הוא צריך לשלם לשררה אמנם נראה דזה תלי' בפלוגת' דעובדא דגידל בר רעילאי בהניזקין נ"ה ע"ב ע"ש האי עובדא עם פירש"י והרשב"א פי' שלכן הפסיד מעותיו משום שפרע חובו של חבירו והניח מעותיו על קרן הצבי ע"ש ויש לעיי' בזה לענינינו והנה נראה פשוט העוזרי' להנער בפליליהם יש להם דין מסור מק"ו מ"ש הרא"ש הובא בסמ"ע סי' קצ"ד ס"ק י"ג י"ד ע"ש היטב כל זה נלע"ד נכון וברור להלכה ולא למעשה וחתמתי שמי. פה דרעזניץ יום ג' ו' תמוז תקנ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

527

528נשאול נשאלתי מאחד מבחירי תלמידי באשר שבילדותו הלוה מעות עצ"ה עיסקא כפי אשר הורהו א' המורי' בו ועתה אחר עיונו בש"ס ופוסקי' לא נראה בעיניו ההיתר ההוא ורוצה להחזיר הרבית והנה ידוע דעתה במדינותינו הוזלו הבאנקא נאטא טובא מאשר הי' אז והמלכות תיקן שהפורע חוב צריך לשלם באנקא טובא כפי ערך שהי' בימי היוקר ויעלה זה לסך עצום וקשה עליו להחזיר כל כך ולפום רהיטא השבתי לו בפשטות דאינו צריך לשלם אלא כמספר הבאנקא אשר לקח ממנו אף עפ"י שהוזלו עתה שהרי הדבר פשוט שעפ"י דין תורה משלם לו מטבע שהלוהו אפי' נפסלה לגמרי כל דאי' לי' אורחא למישן ב"ק צ"ז ע"ב וטוש"ע ח"מ ס' ע"ד מכ"ש היכי דמסגי הכא אלא שהוזל ורק משום דקי"ל דינא דמלכותא דינא בעי' ומלכא אמר שיפרע לו טובא כפי ערך שהי' אז וא"כ נאמר ממ"נ אי בתר דין תורה אזלת אינו צריך לשלם מטבע שהלוהו אם מעט ואם הרבה ואי בתר דינא דמלכותא אזלת אינו צריך להחזיר הרבי' דבדיניהם אין מוצאי' כך הי' נראה לפום רהיטא:

528

529אלא שיש לפקפק על זה ולומר דכיון דמן התורה דינא דמלכותא דינא לענין פרעון חובות א"כ נמצא מן התורה אינו יוצא ידי השבה מעלי' עד שיחזיר כמו שתיקן המלכות לפרוע וס' זו יש להוכיח ממאי דהקשה הש"ס בב"ק צ"ז ע"ב ממעשר שני אהא דר"נ דאית לי' אורחא למישן ע"ש ומאי קושיי' דלמא דר"נ טעמי' משום דמסתמא תיקן המלכות שלא יפרע אדם חובו מהמטבע הנפסלת ומ"מ אי אית לי' אורחא למישן ה"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל אי לית לי' אורחא למישן לא יקבלם כאן נגד דינא דמלכותא משא"כ לענין פדיון אפי' יהי' קפידא דמלכות שלא לישא וליתן ולקנות פירות במטבע הפסולה מ"מ ממ"נ אי בתר דין תורה אזלת הרי פירותיו פדוים ואי בתר דינא דמלכותא אין פירותיו צריכי' פדיון אע"כ כנ"ל דכיון שיש כח למלכות לגזור על צ"ה א"כ מן התורה אין עליו שם מטבע ואין מעשר שני נפדה עליו וה"נ דכוותי' וליתא למ"ש:

529

530ומ"מ לדינא נ"ל מ"ש אמת שאינו צריך להחזיר אלא מטבע שלקח ממנו ברבי' דהא דינא דמלכותא דינא אינו אלא במה שנוגע לחק מלכותו כעין מטבע ואלו לא תיקן דבר בפרעון חובות הוה אזלי' בתר דין תורה אך כיון שתיקן אמרי' מסתמא גם זה נוגע לחק מלכותו ואי לאו הא תיקונא בפרעון לא קיימא הא דמטבע שלו ומשו"ה אזלי' בתרי' וכל זה בפרעון חוב ממש אבל בהחזרת רבי' שיש לנו להקל על בעלי תשובה ומידי דלא שכיח ולא אסיק המלכות אדעתי' בהא לא תיקן ותבנא לדינינא שישלם כמה שקיבל אותה המטבע ממש אם מעט ואם הרבה הנלע"ד כתבתי. פ"ב מש"ק ד"י מנחם תקע"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

530

531שלמא רבא לתלמידי ידידי וחביבי התורני החרוץ מו"ה ישעי' נ"י:

531

532נועם מכתבך מיום טוב מנחם הגיעני שלשום על ידי ר' בנימן נ"י ע"ד שאלתך שנית אודת פרעון החובות עפ"י פקידה החדשה ושינוי מטבע באנקא צעטעל מהקיר"ה הנה בפקידה נומרי י"ז נאמר כל ח"כ שהגיע זמן פרעון שלו קודם יום הפקידה אינו משלם אלא ב"צ הישנים ולהיות כי הי' נ"ל בפשיטות שגם זה נוגע לחק המלך וא"א לפרש ע"כ הוריתי הלכה למעשה ביתמי שהי' להם ח"כ על א' בלי שום זמן כ"א בכל עת שיתביענו יהי' זמן פרעון אלל"ע ציי"ט בגעה"ר והיתומים נגשו את הלוה כמה פעמים קודם הפקידה והוריתי דה"ל כהגיע זמן קודם הפקידה ולא נשתלמו אלא מהישנים הפחותים ושוב אירע כן ביתומה שהי' כאן והי' לה מעות בק"ק נ"ש ושלח לי הגאון אב"ד דשם ג"כ סכום המעות ההוא מהישנים הפחותים אמנם שבוע זו קבלתי מכתב מהגאון הנ"ל שלדעתי דין הנ"ל הוא ספיקא דדינא ואין להוציא מהמוחזק לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה והדברים עתיקים:

532

533אודות שטרי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון גם בזה איניני שוה עם הגאון הנ"ל וכך דעתי הקלושה נוטה ע"ד משל מי שנתן לחברו ב' אלפי' זהו' קודם כמה שנים על שטר עיסקא ביום צאת הפקידה נתחייב לשלם לו במקום אלף מלוה סך חמשת אלפים ובמקום אלף פקדון יראה הסחורה שהי' בידו אז שהי' שוה באותו הזמן אלף זהו' כגון שסחורתו היא כסף ובעת תחלת שותפתם הי' לוקח ח' מאות לוט בעד אלף זהו' אמנם באורך זמנים הללו נתיקר הכסף ועמדו ביום ההוא מאה לוט באלף כסף א"כ אין לו להמלוה אלא מאה לוטה כסף אצל הלוה המקבל העיסקא וטעמו פשוט כי עד יום הפקידה הי' הב"צ חשובי' ככל מטבע בעולם ותלינן היוקר בהסחורה נמצא כל מה שנתיקר הסחורה באותן הימים הוה בכלל ריווח וכיון שהלוה המקבל העיסקא קנה הריווח של המלוה בכל שנה בעד כך וכך פראצענט"ן א"כ היוקר של הכסף ריווח שלו היא והיו יכול לסלקו באותו היום רגע קודם הפקידה בסך מאה לוטה שהי' שוים אלף זהו' נמצא יש לו בידו ה' אלפי' זהו' באנק"א צעט"ל ומאה לוטה כסף:

533

534והנה בהגיע הפקידה הוזל הכסף שהי' שוה אלף זהו' ואיננו אלא ב' מאות זהו' ואף אם עי"ז עולה שער הכסף קצת היינו שהוזלו ב"צ הישנים ולעול' לא יגיע לסך הראשון שיהי' שוה אלף זהו' נמצא הנותן עיסקא נלקה שהפקיד בידו אלף זהו' ואינו מחזיר לו אלא מאה לוטה כסף השוים איזה מאות זהו' ופסידא דילי' הוא שהפקדון שלו הוזל ולא מצי למימר תסחיר בו ונרוויח עד שימלא הפסדו ואם כבר סחר והרוויח לא מצי למימר שהריוח מילא חסרון הקרן כדאמר להדי' בש"ס ב"מ ק"ה ע"א דהתם טעמא בצידו מדלא הודיע שהפסיד ש"מ ניחא לי' דלא לקרי מפסיד עיסקא אבל הכא מה הי' לו לצורך להודיע בדבר מפורסם ואיך יקראנו מפסיד עיסקא דאינשי וכי הוא הפסד או גרם לכך כלל ע"כ אין לו בקרנו אלא מאה לוטה כסף כפי שווים אז:

534

535ואם הי' ביד הלוה עד עכשיו לא ישלם לו ריווח כ"א ממאה לוטה כסף פראצענט"ן כפולי' ממה ששילם לו מקדמת דנא ומה' אלפי' הלואה לא ישלם כלום והדבר מובן דמחלק הלואה אסור לקבל רבית וחלק פקדון איננו אלא שיווי מאה לוטה כסף ברגע אחר הפקידה ואז כיון שמשלם לו פראצענט"ן עבור המאה לוטה א"ככל מה שיתיקר מן אז עד עתה הכסף יהי' ללוה וטעם שישלם פראצענטן כפולים היינו משום שמתחלה הלוה לו ב' אלפים בעיסקא ועשו זע"ז לשלם יו"ד למאה דהיינו ב' מאות זהו' לשנה והדבר ידוע שאסור לקבל רבי' מחלק מלוה וע"כ הי' ב' מאות זהו' בעד אלף פקדון והי' עשרים פראצענט"ן אלא שבלשון ב"א אומרי' יו"ד פראצענט"ן שכוללי' גם חלק המלוה עם חלק הפקדון אבל לעולם הכל בשביל חלק הפקדון ועתה שאין כאן פקדון אלא שיווי מאה לוטה כסף ביום הפקידה ישלם על מאה לוטה רוחי' כ' פראצענט"ן ועל ה' אלפים מלוה לא ישלם כלום ואם פקחים הם ישלם הלוה להמלוה כל הסך שלו ה' אלפים מלוה ואיזה מאות זהו' בעד מאה לוטה כסף ואח"כ יחזרו ויתנום לו בתורת עיסקא ויהי' כל סכום המעות בתורת עיסקא פלגא על פלגא כמקדמת דנא:

535

536אמנם הנותנים עפ"י היתר ותיקון מהר"מ ז"ל ששעה א' כלו פקדון ואח"כ כל השנה מלוה וכל הריווח נותן לו בעד שעה א' מסחר הראשון שבא לידו והרוויח א"כ בטלו כל הדינים הנ"ל וכן נוהגי' פה על פי כאשר ידעת אתה:

536

537אודות מ"ש המטבע הישנה דמסגי עלמא אין לך בזה אלא דד"מ בלי ספק וצורך גדול הוא למלך כמובן ואין להאריך ולפרש והי' זה לך שלום וברכת השנים. פ"ב יום ג' י"ד אלול תקע"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

537

538שלום רב לכבוד מרנא הגה"ג וכו' כבוד מו"ה מרדכי נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש ומדינת מעהרין יע"א:

538

539אחרי ד"ש באתי אודת הפקידה מבאנק"א צעט"ל מהקיר"ה שנפסלו משנה חדשה ואילך ועד אותו זמן עדיין מסגו בעלמא אלא שנפחתו משוויים הי' נלע"ד פשוט עפ"י דתה"ק כל הפורע חובו עד שנה חדשה ישלם לו מבאנק"א צעט"ל הישנים ויהי' פסידא דמלוה כיון דעדיין מסגו בעלמא לא גרע מאית לי' אורחא למישן ומשנה חדשה ואילך ישלם לו חדשים כמות שהם ויפסיד הלוה על א' חמשה כידוע כיון שנפסלו הישני' לגמרי אמנם דינא דמלכותא לא כן הוא אלא גם מי שפורע קודם זמן צריך לשלם עפ"י הקור"ס שהי' זמן ההלואה ויפסיד הלוה הפחת ההוא ואין חילוק בין עתה לאחר זמן שנה חדשה שלהם ומי שהגיע זמן פרעון שלו קודם יום הפקידה אעפ"י שלא פרע עדיין מ"מ צריך לקבל הישנים הפחותים והיות כי בענינים אלו דינא דמלכותא דינא נראה כי כן ראוי' להורות וכן עשיתי הלכה למעשה פה ועכשיו שמעתי ונאמר לי בלחישה כי הגאון נ"י אין דעתו כן ע"כ יחוה לי דעתו בברור עם טעמו ונימוקו על כל פרט ופרט. משה"ק סופר מפפד"מ:

539

540יציץ ופרח מטה עוז שבט מושל ביראת אלקים ודברו להקים גוזר ומקים ה"ה כבוד הרב המאה"ג הגאון ומפורסם מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק פ"ב וכאל"ש יא"ש:

540

541ע"ד מטבע שנפסל ופשיטא דאין חילוק בין נפסל כולו לנפסל מקצתו ונפחת מערכו ותדע דהרי אף בנפסל כלו עדיין יש לו שיווי רב מפני הנסכא שלו ומכ"ש בזמן הש"ס שלא הי' שיווי הצורה של המטבע יותר מהנסכא רק בערך חמישית כמ"ש הרא"ש ב"ק דף צ"ח א"כ גם בנפסל כלו ה"ל רק נפחת מערכו ועוד דהא הש"ס מדמי לה לתרומה ונטמאת דיש לה שיווי מכ"מ להסיק תחת תבשילו ועוד דהא התוס' כתבו שמשו"ה לר"ה א"ל הרי שלך לפניך משום דה"ל כהוזל וא"כ גם בנפסל כולו ה"ל רק כהוזל וממילא הה"ד בנפחת מערכו גם הפוסקים לא חלקו בנפסלו בין נפסל כולו למקצתו וא"כ כ"ש באלו הב"צ שאין להם שיווי מצד עצמם רק מה שציין המלכות עליהם על כל א' וא' מה שהוא ועכשיו גזר המלכות שבמקום שמציין חמשה זהובים רק א' אין לך נפחת ונפסל גדול מזה וממילא תלי' הדין באשלי רברבי במאי דפליגי במטבע שנפסל להרמב"ם והראב"ד ורוב המורים שהביא הבעה"ת חלק ח' אות א' שער מ"ו בין בהלוה מעות או פרקמטי' לעולם הדין שוה לרב דנותן לו מטבע היוצא באותו שעה ומינה לשמואל בלית לה אורחא למישן ומכ"ש בב"צ האלו שאין יוצא בשום מקום רק במדינות הקיר"ה וגם שם נפסלו מערכן עד חמישיתן דעל הלוה לשלם מטבע היוצא באותו שעה ר"ל בנ"צ המצויין עליו חמשה יהא שיווי דידיה זהב ולרש"י ותוס' והרא"ש דלרב יש חילוק בין פרקמטי' להלוה מעות ומינה לשמואל בל"ל אורחא דמחזיר לו מטבע שהלוה מכ"מ היינו רק בלא התנה אבל בהתנה לשלם לו מעות מחויב ליתן לו מעות ממטבע היוצא וידוע דבכל נוסחי החלופי' כתבם שנוהגין עפ"י תקון המלכות כתוב בו שמחייב עצמו לשלם במעות מזומנים וה"ל התנה דאע"ג דבתוס' משמע לכאורה דדוקא בהתנה לשלם מטבע אבל בהתנה לשלם מעות ולא הזכיר מטבע אין מפורש בתוס' מכ"מ הטור והב"ח והדרישה וכן בהגה' רמ"א בסי' ע"ד מבואר דל"ד התנה לשלם מטבע דהה"ד התנה לשלם מעות הדין כן ונ' דה"ט דטור נקט בשיטת רש"י המובא במרדכי שחזר בו ופי' הלוהו על המטבע דה"ל הלוהו מעות והתנה עמו לשלם במעות מזומנים ונקט ה"ל כוותי' כיון דבל"ה רוב המורים ס"ל טפי דאפי' בלא התנה נותן לו המטבע היוצא והיינו שכ' המרדכי שחזר בו רש"י דנ"מ בחזר' זו דלרש"י קודם חזר' לא מהני הלוה מעות כ"א כשהתנה להדי' על המטבע ובתר חזרה מהני ג"כ התנה על מעות דאלו למש"כ תוס' שלפנינו אין פלוגתא בין רש"י ותוס' בהלוהו מעות רק בהלוהו פרקמטי' יש חילוק בין רש"י לתו' ובהיפוך דלתוס' גם בפרקמטי' אם קצוב דמם ה"ל כהלוהו מעות ולרש"י לא ושם במרדכי בחזרה דרש"י לא הוזכר כלום מדין פרקמטי' אע"כ דהנ"מ במה שחזר רש"י הוא לענין הלוהו מעות דא"צ תנאי על המטבע אלא דגם התנאי לשלם מעות מהני וביש"ש ב"ק משמע עוד דרש"י בתר חזרה ושיט' התוס' שלפנינו א' הוא ע"ש. ולדבריו צ"ל דגם התוס' ס"ל שהלוהו מעות לשלם מעות וא"צ להתנות לשלם מטבע ממילא ח"כ שלנו כולם ה"ל התנה וא"כ אף בלא כ' הח"כ במילואו ה"ל דבר שנהגו כולם לכתוב שככתוב דמי כמבואר בסי' מ"ב ושם בש"ך שאין לומר ולחלק דנפסל שאני מב"צ שלנו דנפסל בש"ס ה"ל מילתא דשכיח' כיון שלא הי' שיווי הצורה נגד הנסכא רק דבר מועט וע"כ מהני התנה אבל נפסל דבנ"צ הוא דבר שלא עלתה על לב כלל ומילת' דל"ש לא אסיק אדעתי' להתנות עליו ואינו בכל תנאי כמבואר בסי' כ"ה דז"א דהרי גם בהוסיפו על המטבע החדשה אם לא הוסיפו חומש ולא אוזל פירי כמבואר בפוסקים ושם בגדולי תרומה עליו הא הוכיח דגם נפסל המטבע ל"ש מהא דמהני תנאי ולא לריבר"ש כמו סאה בסאה ע"ש:

541

542איברא שדבריו בזה תמוהי' דודאי דקשי' לי לגדולי תרומה שם דאמאי שרי בהתנה דליתסר משום רבית כמו סאה בסאה בהתנה בהוזל ליתן דמי' וכן קשה לי עוד שם בסוף החלק על רבינו יואל שבהגה' אשרי שמתיר ליקח המטבע החדשה אם לא הוסיפו במשקל כלל אע"ג דזיל פירי וק"ל דלהוי כסאה בסאה וע"כ תי' דכאן לא שכיח ע"ש וכ"ז לק"מ דלא אסר גבי סאה בסאה רק באם מתנה שאם הוזל יתן דמיהן ובהיוקר יתן החיטי' אבל באם לעולם יתן דמיהן אין כאן איסור וכן כאן בין שיופסל המטבע או לא לעולם יתן לו המטבע בשעת הפרעון ואין בזה משום ריבית כו' שלא הוסיפו חומש או באוזל פירי בתוספות מועט אבל בלא הוסיף כלום במשקל אע"ג דאוזיל פירי מחמת מטבע החדשה אין בזה ריבית ולא דמי לסאה בסאה דהתיר הזול והיוקר תלי' בחיטין אבל במטבע אין היוקר והזול תלי' במטבע כמ"ש הרא"ש בתשו' שהביא הטור סס"י ע"ד ומשו"ה ג"כ בריש פ' איזהו נשך לא נקט הש"ס רק אוזפי' ק' פריטי מעיקר' שוי' דוקא וכו' ולא נקט הש"ס אוזפי' דוקא מעיקרא שוה מאה פריטי ועכשיו ק"כ וכו' משום דזהו משרי שרי משום דאין היוקר והזול תולה במטבע של כסף אלא בפריטי נחושת דה"ל פירי לגבי המאה כסף ואף למש"כ שם בהגה' אשרי לאסור בנתיקרה המטבע הישנה ואסור ליקח המטבע הישנה ולא ס"ל כהרא"ש בתשו' הנ"ל מכ"מ בלוקח מטבע חדשה דאוזלי פירי מחמתם עדיף טפי דאין נותן לו את הדבר שהלוהו עצמו כהך דריש פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) הרי שהיו פועלין תובעי' וכו' ע"ש בתוס' ד"ה נעשה וכו' ודוק. ומכ"מ מדברי ג"ת הנ"ל אנו למדיי שסתם נפסל ג"כ לא שכיח ואפ"ה מהני התנה ובלאו ראי' ידוע ופשוט שנפסל עכ"פ לא מקרי שכיח לגמרי וה"ל שכיח ולא שכיח והרי בתנאי ממון לא שכיח כלל ול"ש קצת שווין בדינין כמ"ש הש"ך בח"מ סי' נ"ה ואפ"ה מהני תנאי הה"ד בל"ש כלל:

542

543ובענין אם בכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפקידה מה דינו לד"ת הקדושה נחלקו בו כי המהרש"ל ביש"ש ב"ק ס"ל דכיון דהי' לו לשלם בזמן שעדיין לא נפסלו וע"י עיכוב דהלוה המתין עד שנפסל בכה"ג אף בלא התנה כלל ג"כ צריך לשלם לו מטבע היוצא בשעת הפרעון וסברתו משום דאם הי' משלם בזמנו הי' המלוה מחלף במטבע טובה דלא נפסלה וכ"מ בתשו' מהר"מ אלשוך סי' ע"ט שהביא הש"ך שם בס"ק כ"ז אבל הש"ך הבין מדברי מהר"ם אלשוך הנ"ל בהיפוך דאדרבה בהגיע הזמן קודם א"צ לשלם לו אח"כ רק אותה המטבע שהי' נותן אז בזמנו שהיא עכשיו מטבע הנפסל וצ"ל דהש"ך לא קפליג רק בלא התנה דבזה ס"ל הש"ך דסוף סוף אלו פרע לו בזמנו היה נותן לו אותו מטבע וס"ל מעיקר' כהלוהו מעות דס"ל לרש"י בלא התנה צריך לקבל מטבע שהלוהו משום דגם אצל המלוה הי' נפסלים ולא אמרי' דאף המלוה הי' מחליפי' הה"ד והוא הטעם ג"כ בהגיע הזמן קודם שנפסל אבל בהתנה לשלם מעות דגם לרש"י מחויב מכח התנאי מ"ל הגיע הזמן קודם הפסול או אח"כ סוף סוף התנאי לא יצא ידי פרעון כ"א במטבע היוצא ותנאי שלו לא הי' מזמן שהגיע חיוב הפרעון אלא על זמן הפרעון ממש ואע"ג דגם בנדן דהמהרש"ל הי' חיוב מפורש בתנאי לא דמי דהתם לא הלוה כלום רק נתחייב מעצמו ע"כ מפרשי' חיובו אזמן שהגיע חיוב פרעון אבל בהלוה מעות ומתנה לשלם בזמנו מעות מזומנים ודאי כוונתו אשעת פרעון ממש דאלו בעבר הזמן לא יצטרך לו לשלם במעות מזומנים ע"כ דתנאי דידיה על הפרעון ממש יהי' בזמנו או עבר זמנו כיון דבהתנה נכלל בתנאי' לשלם מטבע היוצא אין חילוק כן נלע"ד נכון ובכה"ג מיירי בתשו' מהר"ם אלשוך ע"ש ולא קפליג הש"ך על הדין רק על הבנתו בדברי מהר"ם ע"ש ויובן:

543

544מיהו בנ"ד מצד דינו דמלכותא גזר אומר שבהגיע זמן פרעון קודם א"צ לשלם רק מטבע שהלוהו אך דין זה אינו מכלל דינו דמלכות' שהן לתועלת המלך דלכ"ע אמרי' בי' דד"מ דמה תועלת יש בזה למלך בחקיו בזה לשלם המטבע הנפסל בהגיע הזמן קודם בשלמא במה שגזר שצריך לשלם מטבע היוצא יש בזה תועלת להחזיק המטבע חדשה דבלא"ה מייקר הבנ"צ החדשים בחמישיתן כיון שהישנים יש להם שיווי לפרוע בהם החובות גם המוכסים והמסים הכל נפרעים בכך חמשה פעמים אבל במה שדן שבאם עבר הזמן ישלם רק מטבע שנפסל אין בזה תועלת למלכות וה"ל רק בשאר דין דד"מ של התוס' לא אמרי' בכי הא דד"מ דינא ולהרמב"ן בכל גווני אמרי' דד"מ דינא וא"כ ה"ל ספיקא דדינא בכה"ג וזכה המוחזק ונ' דבכה"ג מיירי הב"ח סס"י ע"ד דר' דהמנהג דכ' המרדכי בעניני הפרעון עפ"י המלך דלא כוותי' קיי"ל וי"ל ג"כ באותו חלק שיש שם בדין ההוא שאין בו תועלת למלך אבל במה שיש בו תועלת למלך ליכא מאן דפליג:

544

545כ"ש במה שהגיע הזמן כבר מצד הדין בהתנה נותן המטבע היוצא אלא שיש בו ספיקא דדינ' מכח דדינא דמלכותא אבל בלא הגיע הזמן פשוט דכיון דחס' שלנו כולם יש בהם התנה לשלם במזומנים צריך הלוה לשלם מטבע היוצא וכ"ז בלוה ממש אבל בעיסקא שטר שלנו הנהוגין ע"פ היתר עיסקא דלכל הפחות אי אפשר בלי מחצית פקדון ועל הפקדון אין אחריות להיוקר' וזולא על המקבל א"כ יחזיר לו המקבל המחצית הסחורה כפי קרן שלו כפי מה שהי' שוה הסחורה בעד קרנו ביום שיצא הפקיד' דמה שנתייקר' הסחורה מאז ועד עתה כ"ז כבר קנוי' לו להמקבל בעד דמי הרווחים הקצובים שנותן לו שהוא עבור הריוח העולה על מחצית הפקדון דרך משל אם בעת שיצאה הפקדון הי' שוה החתיכה של בגד מאה זהו' בנ"צ אע"ג ששוה עכשיו כפלים דהא צריך להחזיר לו קרן מאה זהו' ב"צ חדשים ואם יתן לו רק הסחורה השוה עכשיו מאה בנ"צ כפי השיווי של עכשיו לא יהי' אפי' הקרן אבל יותר מחתיכה א' א"צ ליתן לו דהא הפקדון ברשות הנותן המלוה הוא ולדידי' הופסד והוזל אבל א"צ לשום החתיכות בגד כפי מה שהוא שוה בתחלת הלואה שאז הי' ב' חתיכות בעד מאה זהו' משום דאותו יוקר שנתייקר אז כל החתיכה של המקבל הוא כיון שקצוב דמי הרווחים בעדו וממילא ג"כ א"א לומר כיון דמשלם במטבע החדשה כפי הפקידה לא יוחשבו הרווחים רק חמשה פרצענט כחוק הקיר"ה דמה שנתחייב יותר רק אדעתי' באם לא יוסיף לו הקרן ובמטבע החדשה דז"א דממילא הריווח של הנותן דפקדון דידי' אייקר אלא שהקנה הנותן להמקבל בדמים הקצובים בדמי הרווחים א"כ או יתן המקבל הסחורה כפי מה שהי' שוה בתחלת הלואה דהיינו המחצית הפקדון ואתייקר ברשות הנותן ואז הרווחים שנתן לו מהקרן או יתן לו כל הרווחים כפי מה שקצוב אפי' פרצענטי מרובה דהיינו תחלת הלואה עד שעת הפקידה ואז יתן לו הסחורה כפי מה שהי' שוה בשעתי' שהי' יוצא הפקידה ומן הפקידה והלאה אין לו לשלם שום רווחים עוד כיון שמחזיר לו הקרן כפי השיווי אז ובזה די לו להלוה שברשותו דהנותן הוזל כנ"ל והוא דין ברור לפי ענ"ד ושלום למר ולתורתו ולכס ישיבתו הרמה כנפשו ונפש הדש"ת. נ"ש יום ד' ח' אלול תקע"א לפ"ק. הק' מרדכי בנעט.

545

546העתק השאלה:

546

547ילמדנו רבינו רוח אפינו את משפט ראובן אשר קנה עץ משר אחד בשבע מאות זהו' אך לא נתן כי אם שני מאות זהו' וישם מועד לתת את המותר וגם יום מוגבל לקחת את העצים מן היער ויחיי' את עצמו כי אם יעבור המועד הן מן פרעון החמש מאות והן מפנות העצים מן היער אבד זכותו ולא יבוא עוד ויכתבו כל זה בספר (קאנטראקט) ובהגיע תור הפרעון לא הי' לאל יד ראובו לצאת י"ח ויבוא הלך לאיש עשיר ויחל אותו שיתן הוא בעדו ה' מאות זהו' לשר ויואל האיש ויתן הוא בעצמו המעות להשר וראובן מסר לו השטר לערבון ויקבע לו זמן פרעון ושאם יעבור המועד יהי' למלוה כל השטר כי אמר טוב תת את השני מאות לך מתתם להשר ויגיע הזמן ולא פרע וישם לו זמן שני וגם אותו העביר גם העביר את היום אשר הגביל לפנות העץ מהיער נוסף על זה קם היער לאחוזה לשר אחר אשר לא יתן לזרים אשר לא קנו ממנו דבר בוא בגבולו עד כי נואשו המלוה והלוה מכספם ועציהם והנה ראובן שבק חיים לרבינו ולכל ישראל ואחרי פטירתו ביקש השר מן המלוה הנ"ל הלואה סך מסויים ויאמר אליו המלוה אדוני הנה בא לאוצרך שבע מאות זהו' חנם ממני כי לא לקחנו העצים ועתה הואל וקנה אתה את העצים כי לעומתך לא יעיז בעל היער את פניו ותוכל להובילם כרצונך ויאות לו השר כי הוצרך למעות ויקנה את העצים בהפסד מועט נמצא שיבוא המעות לידי גיבוי והנה המלוה ישר לב לא יבקש רק מעותיו ואת המותר יחזור להיתומי' ואולם יש על היתומים בעלי חוב וכתובת אשה ועתה יורנו אמ"ו נ"י אם משפטם לגבות מן המעות הללו ויורנו רבינו נ"י להציע את ספיקותי לכאורה הדין תלוי אם מגיע המעות הנ"ל ליתומים בדין מן השר או המלוה או לאו שאם על פי דין אינו מגיע עליהם ורק מן שמים רוחמו לכאורה אין תביע' לב"ח ולכתובה עליהם אפי' להסוברים דב"ח גובה מן הריווח היינו בירושת אבי אביהם או שכר פעולה אבל זה כמו שקיבלו יתומים מתנה נותן להם לאהבת אביהם דמשמע ודאי שאין ב"ח גובה מהם וכבר כתוב כי"ב במל"מ פ' א' מה' מלוה ולוה:

547

548תשובה

548

549שלומים אלף לשר האלף י"נ הרב המאה"ג תלמידי צמידי ורב חביבי המופלג ומפורסם כגן הדסים ערוגת הבשם כש"ת מוהר"ר מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

549

550ראיתיו צולל במים אדירים מקדר בהרים לוחם מלחמות ה' בגבורים בשיני אריות ומלתעות כפירים ובמפתח בבא פתח ארבעה שערים, א' במה קנה ראובן מן השר המוכר הראשון, ב' אם קנה שמעון מראובן ע"י מסירות הקאנטראקט לידו ואי לא הוה אסמכתא, ג' אם נחלטו העצים להשר הראשון ע"י שהעבירו היהודים מועד מועדיו שקבע להם, ד' מחמת אלמותו של השר השני שנתייאשו עי"ז מהעצים ועל כולם פתח בתשובה כשאלת חכם חצי תשובה או רובה:

550

551והנה מלתי כבר אמורה בקיצור נמרץ שלפע"ד הדבר פשוט מאוד כדבריו האחרונים שכבר נתיאשו מהחוב הראשון ופנים חדשות באו לכאן ואין לכתובת אשתו ובעלי חובותיו כלום בהני זוזי ומשמיא זכי להו אך לרב אהבתי אותו וחפצי לעשות רצונו אטייל קצת על אודות שלשה הראשונות א' לאחת כיד ה' הטובה עלי וה' יעזרני ויצלני משגיאה ומכשול ויעמידני על האמת:

551

552(א) במה קנה ראובן מהשר המוכר הראשון נ"ל פשוט לפי משמעות הקאנטראקט ב' מאות זהו' שנתן לא הי' בתורת ערבון ודרא"ן גאב אלא בתורת קנין ופרעון והשאר זקף עליו במלוה וקבע לו זמן לפרוע ועוד זמן אחר זמן הראשון להוליך עציו מיערו אחר זמן מה שכבר פרע יתר המעות נמצא אחר שכבר פרע יתר מעותיו שוב לא היו העצים בתורת משכון ובטחון אצל השר שהרי כבר פרעו וע"כ מעיקרא השאיל לו מקום ביערו להניח שם עציו עד זמן ועידן וקרוב לודאי שהיער משומר לדעת השר המוכר עיי' רס"י ר"י וש"ך סוף סק"א שם וששכירות המקום הי' כלול בדמי המכר שהבליע לו בחשבון נמצא הי' כסף ושכירו' המקום וכמו שכ' טי"ד סי' ש"ך וז"ל המחוור שבכולן שיקבל פרוטה מהגוי ומקנה לו המקום שהבהמה עומד שם והמקום יקנה לו האזן והוא מהרא"ש וכן פסק שם בש"ע וז"ל תוס' ע"ז ע"א ע"א סוף ד"ה רב אשי ואם יש לו רשות מקנה לו ישראל חדר בביתו והנכרי ינעול ויפתח וכו' ואח"כ ימשוך הנכרי הבהמה לאותו חדר עכ"ל מה שהצריכו תוס' שימשוך הבהמה לאותו חדר ולא סגי למקנה באגב דהא לא בעי' ציבורים משמע קצת דאין קנין אגב בנכרי אמנם כבר הוכיח בקצות החשן סס"י קכ"ג דגם בגוי מועיל קנין אגב ואני מצאתי כן להדי' בלשון מלחמות ה' בפ"ב בפסחים סוגי' ההרהינו אצלו יע"ש וצ"ל דהתוס' לא רצו להטריח על הישראל שיאמר אגב גם מ"ש תוספ' שהנכרי ינעול ויפתח לא הי' צריכי' דקונה קרקע בפרוטה כמ"ש הטור אלא שלא רצו להטריח במתן מעות יותר ובנידון שלפנינו נקנה הקרקע בכסף וגם בשטר הקאנטראקט והשתא מה אם הגוי קונה מישראל ע"י חצר אע"ג דאין שליחות לגוי מכ"ש שיקנה הישראל מטלטלי' ע"י חצרו מהגוי נמצא העצים קנויים להישראל מדינא ע"י חצרו שהוא מקום ביער המושכר לו לישראל מהשר עד זמן ועידן ונ"ל דהא עדיף מאלו הקנה לו קרקע קנין גמור דאלו קנה הקרקע קנין גמור אם נתן המעות קודם לגוי קודם שקבל השטר מסתלק הגוי ע"י קבלת המעות ושוב אינו מועיל כתיבת השטר ולא קנה הישראל כלל וכל הקודם זכה וכמ"ש בטוש"ע סי' קצ"ד סעי' ג' ונ"ל הכא בנידון שלפנינו גם המטלטלי' היינו העץ נעשה הפקר וכל הקודם זכה דהרי סמ"ע שם סקט"ז יהיב טעמא דלהכי במטלטלי' לא מסתלק הגוי בכסף ולא נעשו הפקר משום דדרך הוא שיקחם מיד לביתו וזה לא שייך הכא אדרבא כל קנינו הי' עד"ז שישארו העצים שם ביער עד זמן המוגבל ואם הקרקע שהעצים עליו מופקרת גם העצים מופקרים וכל הקודם זכה אבל השתא שקנה הקרקע רק בתורת שאלה ושכירות לזמן והשר הראשון לא סילק ידו ורשותו ממנה אין אדם יכול לזכות בהקרקע ההוא ונקנה לישראל בכסף ושטר כדינא וממילא עדיפא הני מטלטלי' אפי' משארי מטלטלי' דאמרי' הואיל ודרך לקחם לביתו סמכא דעתי' מכ"ש הכא שכבר הם בביתו של ישראל שהרי מקומו מושכר לו פשיטא דקנאום הישראל להעצים והשר זכה במעותיו מדינא בלי שום פקפוק:

552

553ואחר שהחלטנו דהעצים נקנו להישראל בקנין גמור ממילא אחר שכבר כלה זמן שקבע לו השר כלתו לי' ימי שכירות קרקעו וחזרה הקרקע להשר והשתא אפי' לא הי' תנאי האסמכתא ביניהם כלל והי' העצים שייכי' ליהודים הקונה מ"מ לא נעשה עליהם השר לא שומר שכר ולא שומר חנם ומכיון שבא אנס השר השני ונטלום שוב אין לישראל על השר הראשון ולא כלום דאפי' להסוברים בההיא דנכסי הגוי הרי הן כהפקר שאחריות על הגוי המוכר כמבואר בהרא"ש פ' חזקת הבתים סי' ס"ה היינו מטעמא דמחויב להעמיד מקחו בידו והכא הרי כבר העמידו בידו ועד כמה לינטרי' וליזל:

553

554איברא יש לעיין דהש"ך סי' ר"ב סק"ג כ' דלפי דעתו לא אמרי' חצרו וקנינו באי' כאחד דוקא חצרו שמכבר הוא דקונה לו ולא חצרו של עכשיו ושכן עיקור יע"ש והנה מה דאמרי' בגטין ר"פ הזורק גט לחצרה מתגרשת דגיטה וחצרה בעי' כאחד לא תיקשי להש"ך דהתם הוא חצרה שמעולם אלא שידו של בעל מעכבתה שלא תקני להו מאמרי' סילוק ידו של בעל וקנינה באי' כאחד אבל לא שתקנה היא ב' קנינים כאחד וכן יש לומר גבי עבד כנעני בשטר ע"י עצמו מהאי טעמא דלא בעי' רק סילוק כח האדון ממנו ושוב קונה שחרורו אבל למיקני חצר ומתנה כא' לא אמרי' ומיהו מהא דאמרי' התם ר"פ הזורק גבי תיזול איהו ותיחוד ותפתח ואיכסף רבא ולבסוף מסיק גיטה וחצירה באי' כאחד הא לכאורה קשי' להש"ך וי"ל משם ראי' דהרי פירש"י שם דמטעם אגב קנתה הגט והר"ן תמה על רש"י מ"ט לא פי' מטעם חצרה ולהנ"ל ניחא דמטעם חצרה שיהי' החצר שלוחה לקנות לה הגט לא אמרי' ב' קנינים באי' כאחד אבל אם תקנה מטלטלי' אגב חצר הוה רק סלוק יד הבעל ממנה ותקנה החצר ומטלטלי' בבת א' ע"ד אגב ואפשר שזה טעותו של רב עיליש ודרבא בהס"ד דודאי אינהו נמי מעיקרא הוה ידעי' דמתני' דהזורק מטעם גיטה וידה באי' כאחד הוא וכן עבד כנעני בשטר ע"י עצמו אבל הכא שתקנה חצר וגט בפ"א וסלוק יד הבעל בבת א' אעפ"י שהוא מטעם אגב בזה טעו וס"ל דבאגב נמי הוה כשני קנינים בפ"א ולמסקנא אסיק רבא לחלק ביניהם וכנ"ל וא"ש באופן דלא תיקשי מהא אהש"ך:

554

555אך לעיל רס"י ר' כ' רמ"א דבחצר משתמרת לדעת המוכר סגי והיינו כשינויי דר"פ פ"ק דב"מ דעת אחרת מקנה שאני והקשה ש"ך מש"ס קידושין דפשיט לש"ס דר"ג מטעם אגב אתי' עלה ודלא כר"פ ועוד מ"ט הקנה ר"ג באגב ולא מטעם חצר וע"ז כ' ש"ך שיש לדחוק וליישב וכוונתו היא לכאורה כמ"ש כאן סי' ר"ב דחצרו וקנינו באי' כא' לא אמרי' משו"ה פשוט להש"ס דבתורת אגב הקנה להם ור"פ פ"ק דב"מ אעלמא קאי לדינא דדעת אחרת מקנה לא בעי' משתמר לדעת הקונה וסגי בשימור לדעת המקנה ובס"ד דב"מ המ"ל ולטעמיך הא חצרו וקנינו באי' כאחד לא אמרינן וכמה פעמים מצי למימר ולטעמיך כן נלפע"ד כוונת הש"ך בהא:

555

556וא"כ לפ"ז בנידון שלפנינו ממ"נ לא קנה הישראל דאי נימא משו"ה פשיטא להש"ס דקידושין דעובדא דר"ג הי' בקאג"ק משום דלית הלכתא כרב פפא ובעי' משתמרת לדעת הקונה והכא היער בודאי איננו משתמר לדעת הישראל הקונה ואי נימא הלכה כר"פ ומש"ה פשיטא להש"ס דר"ג אג"ק הקנה משום דחצרו וקנינו באי' כאחד לא אמרינן א"כ ה"נ הרי באו כאחד ולא קני הישראל:

556

557והנה מלבד שלפע"ד הוכחתי מרש"י דגטין הנ"ל כדעת הש"ך עוד נ"ל כן דעת תוס' דמס' ע"ז ע"א ע"א סוף ד"ה רב אשי הנ"ל שכתבו שיקנה רשות לגוי והגוי ימשוך אח"כ הבהמה לאותו החדר וקשה מ"ט לא אמרו בפשיטות שיקנה לו המקום או שיעמיד הפרה לרשותו תחלה ואח"כ יקנה רשותו לגוי אע"כ חצרו וקנינו באי' כאחד לא אמרי' אך לעומת זה חזינא להרא"ש והטור דכ' להדי' קנין המחוור שיקנה לגוי החדר שהפרה עומדת שם ודלא כהש"ך והנה הרא"ש בעצמו הוא מהסוברים כמ"ש ומבואר לעיל ריש סי' ק"כ וע"כ צ"ל תי' אחר אש"ס דקידושין דהנה מסברא נ"ל פשוט דראובן שקנה מטלטלי' משמעון ע"י חצר המשתמרת לדעת שמעון המקנה ולא לדעת ראובן נהי דראובן קנאום מ"מ אינו יכולי' להקנותם ללוי ע"י אותו החצר שהרי הנותן הראשון שהחצר משתמר לדעתו כבר אסתליק לי' מהקרקע ומהמטלטלין לגמרי וזה הנותן השני שהמטלטלי' שייכי' לו והשכר החצר הלא אינו משתמר לא לדעתו ולא לדעת הקונה ומה לנו בשמירתו של הנותן הראשון שהוא עתה כאינש דעלמא וא"כ לפ"ז צע"ג אדר"פ דמשני דעת אחרת מקנה אותו שאני אם נאמר כוונתו דסגי לן במשתמר לדעת ר"ג המקנה תינח ר"ג לר' יהושע אך אח"כ השכיר ר"י המקום לראב"ע לקנות תרומות מעשר כמבואר במשנה ט' פ"ה דמעשר שני וקשה החצר אינו משתמר לא לדעת ר"י ולא לדעת ראב"ע וצ"ע:

557

558והנלע"ד בזה דהא לא מצינו כן בהדי' בשום מקום דלר' פפא בעי' עכ"פ משתמר' לדעת המקנה אדרבא מרהיטא לישנא דר"פ משמע דדעת אחרת לא בעי' משתמרת כלל וכלל אך הרב"י שם כ"כ שכן משמע לו מלשון הרא"ש פ"ק דב"מ שכ' אהא דמחלק ש"ס בין גט דחוב הוא לה ואין חבי' אלא בפניו ובין מתנה דזכות הוא לו נעשה חצר שלוחו על זה כ' דוקא משתמרת דאין דרך לעשות שליח שאין החפץ משומר בידו ומיהו משומר לדעת הנותן סגי דהמקבל מחשב שמירת הנותן כשמירת עצמו ע"ש:

558

559הנה כי כן אומר אני בודאי להס"ד דהוי ס"ל אפי' בגט נמי הואיל ודעת אחרת מקנה יועיל חצר שאינה משתמרת דמשו"ה הקשה מעולא אדר"פ לפי אותה הס"ד בודאי לא הוה מסיק דמטעם שליחות הוא דפשיטא שלא יעשה חצרה שלוחה בעל כרחה שלא לטובתה אע"כ הוה ס"ל שאיננו מטעם שליחות והוה ס"ל דעת אחרת מועיל לעולם א"כ לאותה ה"א אפי' משתמר לדעת המקנה נמי לא צריך וע"כ עלה תי' ר"פ כהוגן אפי' אתרומות מעשר דהקנה ר"י לראב"ע אך לבתר דפריך מגט ומשני רב אשי לחלק ממילא מסקי' דמטעם שליחות הוא והמציא הרא"ש דהדר בעי' חצר המשתמרת דאל"ה לא הוה כשליח אלא דסגי בשמירת הנותן דהמקבל מחשיב שמירת הנותן כשמירת עצמו ומינה היכי דליכא לא זה ולא זה לא קני והשתא נהי דדינו של ר"פ אמת מדשקיל וטרי רב אשי כמ"ש רא"ש מ"מ אוקמתא דמתני' דמע"ש נהי דרישא בקנין ר"ג לר"י ור"ע נימא דהי' מטעם חצר בלא אגב דדעת אחרת מקנה סגי בשמירת הנותן מ"מ סיפא קנין ר"י לראב"ע ע"כ הי' מטעם אגב ומוכח באמת גם דין דשנויי קמא דאגב מועיל במתנת כהונה ומש"ה פשיטא לש"ס פ"ק דקידושין דמטלטלי' אג"ק הנה מסיפא דר"י לראב"ע ומיושב היטב קו' הש"ך ושפיר י"ל דדעת אחרת מקנה בחצר המשתמר לדעת המקנה עכ"פ וכמו שהעלה ש"ך ג"כ בסוף דבריו שאין בו כח לחלוק על העיטור וברצלוני והרא"ש והראב"ן והגה' מרדכי והגה' מיימוני' וחצירו ומתנתו באי' כאחד נמי אמרי' כדעת הסמ"ע סי' ר"ב שהרי כן פסק רא"ש וטור וש"ע בי"ד סימן ש"כ הנ"ל וא"כ קנה הישראל לעצים והשר קנה מעותיו ובשגם בלא"ה הא לכמה פוסקים כסף בנכרי קונה ולהחולקים נמי דדוקא משיכה מ"מ הא איכא סמ"ע רס"י קצ"ד וט"ז י"ד סי' קל"ב סק"ח דעכ"פ ישראל מגוי קונה במשיכה ודלא כש"ך שם רס"י קצ"ד והארכתי במקום אחר וא"כ תבנא לדיננא דישראל הראשון קנה עציו והשר קנה מעותיו ואין אחריות העץ עליו ומה שהחזיר עתה להיתומים פנים חדשות בא לכאן ואין לכתוב' אשה ובע"ח בהם כלום:

559

560(ב) ונבוא אל השני' אי קנה יהודי השני את העצים מהראשון לכאור' אפי' הי' מכירה מוחלטת שלא ע"ד אסמכתא נמי לא הי' קונה הנה בשטרא דמסר לו הקונטראקט בודאי אין קונה המטלטלין ע"י שכירות קרקע דהרי בענין כתיבה ומסירה למכתב ע"ג קני לך הוא ושיעבודו ואפי' לא נכתב אם שום אדם בתוך השטר אלא כל המוציאו יקח העצים מ"מ כיון שהוא לא נתן מעות בתחלה והשטר נכתב על קנינו של הראשון שוב לא מועיל על השני ואף על גב דכ' הרא"ש בפ' הספינה דכל שנכתב השטר בשמו קונה בלא כתיבה ומסירה התם נעשה גם תחלת הקנין על שמו אבל היכי דלא נעשה הקנין על שמו אפי' נכתב שמו ממש בתוכו בעי כתיבה ומסירה וגדולה מזו מבואר להדי' בהרא"ש בפי' נדרים דף כ"ז דהמשליש שטרו ואמר אם לא אתן ליום פלוני החזר לו שטרי כ' כיון שכבר נמחל שיעבודו בעי כתיב' ומסירה אע"ג דנכתב על שמו של זה מ"מ כיון דלא על זאת ההלואה נכתבת בעי' כתיבה ומסירה וסברא זו לחלק בין אם גם ההלואה הי' על שמו מבואר בתשוב' הרא"ש דמייתי ב"י רס"י ס"ו ע"ש וא"כ אפילו נכתב הקונטראקט סתם מי שיביאנו נהי דהמוכר העצים אינו יכול לדחותו מ"מ איהו לא קני מהיהודי ע"י שטר זה בלא כתיבה ומסירה ויש לעיין בהא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך:

560

561מיהו אין אנו צריכין לזה אפי' יכול לקנות בשטר כזה או עכ"פ בכסף השכיר לו קרקע המושכר לו מהשר להעצים עמה מ"מ הא כבר העלינו לעיל דחצר שאינו משתמרת לדעת הנותן השני אעפ"י שנשתמר ע"ד הנותן הראשון מ"מ לא קנה המקבל השני ועכ"פ למימר תרתי קולא שיהי' חצרו וקנינו באי' כא' וע"י חצר שאינו משתמר לדעת הנותן השני בודאי לא קנה:

561

562מיהו כל זה אנו צריכי' אי הי' מכירה מוחלטת אבל השתא שלא נתן היהודי הראשון להשני את הקונטראקט לחלוטין רק בתורת משכון אלא שהתנה עמו שאם לא ישלם לו ליום פלוני יהי' הקונטראקט מוחלט לו לא קנה לכאורה דה"ל אסמכתא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ע"ג סי"ז דלא קנה ומעלתו נתעורר במה דסתרי פסקי ש"ע דבסי' כ"ז סתם כדעת הרמב"ם דבערבוני מחל לך לית בי' משום אסמכתא ולדעת ה"ה בהלכות חמץ ומצה ה"ה במשכון שהרהינו אצלו להרמב"ם הוה נמי כמו תחת ידו ולית בי' אסמכתא בישראל מישראל דקנה משכון וא"כ פסקי המחבר סתרי אהדדי וכ' מעלתו שכבר נתעורר בזה בתומים ומעלתו הוסיף להקשות גם מסס"י נ"ה דשם פסק הפורע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' צריך ב"ד חשוב והתפסת זכיותיו ושוב כ' דוקא שאמר לו שיהי' המעות מתנה וכו' ולהרמב"ם במעות מתנה ליכא משום אסמכתא וק' גדולה היא וראוי למי שאמרה עוד דקדק מעלתו לאיזה צורך כ' ה"ה בהלכות חמץ ומצה דישראל מגוי קונה משכון ומשו"ה בגוי מישראל דלא קנה הוא אסמכתא וקשה מ"ש כיון שהרהין אצלו והמשכון ת"י והרי אפי' בקרקע אם המלוה אוכל פירות ליכא משום אסמכתא להרמב"ם ואם כן במשכון מטלטלין מה בין גוי לישראל אלו דברי מעלתו והנה הראב"ד בפי"א מהל' מכירה כ' גבי ערבוני מחול לך ואין הכל מודי' לו בזה וכו' אבל אם יאמר לו המוכר המעות שנתנו לי לא יצא מתחת ידי ואתה אם תרצה קח את מקחך או תניח אותו לעולם הדין עמו ובענין זה יכול להיות מ"ש עכ"ל ודבריו סתומי' ובלח"מ לא עמד על כוונתו והנלע"ד סברת הרמב"ם דאסמכתא לא קונה אמרי' אבל מחילה איננו קנין אבל הוא סילק עצמו וכחו משכנגדו שלא יכול לטוענו ולתובעו והרי אינו מקנה לו שום דבר ולכן בממון שנתן לעירבון דהמקבל את העירבון יכול להוציא בעסקיו ואין לזה עליו אלא תביעת מלוה בעלמא ובמחילה בעלמא נמחל ואינו צריך להקנות בקנין חדש לזה אין אסמכתא מפסיד אבל אם הי' חפץ שלו ביד חברו ונתנו לו בתורת אסמכתא אף עפ"י שהוא ת"י מודה רמב"ם דאסמכת' לא קני כיון שצריך מתנה גמורה להקנותו כמבואר בש"ע ברמ"א סי' רמ"א ס"ב דבמעות הלואה שייך לשון מחילה ובחפץ צריך לומר לשון מתנה וכן לענין כתיבת אורכתא זה נראה דעת הרמב"ם והראב"ד השיג על זה וס"ל דאע"ג דממון נתן לו בתורת עירבון מ"מ אית בי' משום אסמכתא אבל עכ"פ הא מודינא דעכ"פ הוא אינו יכול לתובעו להחזיר לו מעותיו אלא יהי' מונח ביד המוכר לעולם המוכר לא קנה המעות שיהי' שלו אע"ג דהלוקח העביר המועד וגם אינו צריך להחזירם ללוקח אלא יהי' מונחים בידו עד שיתרצה הלוקח ליקח מקחו לאפוקי מהרמב"ם דס"ל שהמוכר קנאם לגמרי ואין הלוקח יכול ליקח מקחו אחר שהעביר המועד שקבעו ביניהם על זה פליג הראב"ד דאין המעות מוחלט ביד המוכר אלא יהי' מונח נמצא תרווייהו ס"ל דאסמכתא לא קני קנין מחודש אלא מהני לסלק כח התובע רק להרמב"ם הוה מחילה גמורה ולהראב"ד אפי' מחילה לא הוי רק שיהי' מונח אבל בחפץ מופקד דצריך להקנותו מחדש ולומר לו יהי' לך במתנה לזה אסמכתא לא קני' כן נלע"ד פי' הראב"ד שהבין כן בהרמב"ם:

562

563וחידש לן ה"ה בהלכות חמץ ומצה דגם במשכון שהוא חפץ מ"מ כיון דבע"ח קונה משכון ה"ל כמו מלוה דלהוצאה ניתנו וכן במשכון קרקע דהמלוה אוכל קאמר בש"ס דהוה כעין זביני כל אלו אסמכתא קני משא"כ משכונו של ישראל ביד גוי דאינו קונהו ה"ל כחפץ המופקד ואסמכתא לא קני ונ"ל דלענין משכון הרמב"ם לטעמי' דס"ל אפי' בשעת הלואה נמי קונה משכון משא"כ להתוס' וסיעתי' דבשעת הלואה אינו קונה משכון אפי' יסבור כהרמב"ם דבמעות הלואה לא שייך אסמכתא מ"מ במלוה על המשכון שייך אסמכתא ופלוגתא זו מבואר בב"י ח"מ רס"י ע"ב יע"ש וא"כ נהי דהרב"י סתם כהרמב"ם לענין עירבון מחול לך בסי' ר"ז אפ"ה בסי' ע"ג לענין משכון לא פסק כוותי' וגם הא דסס"י נ"ה נמי י"ל דהא לא איירי התם מדיני אסמכתא אלא מדיני נמחל שיעבודו שאם נתן לו המעות בתורת פרעון נמחל שיעבוד השטר ומשכחת לי' שנתן לו מעות ברורי' ועדיין בעין דאז לא מהני מחילה כ"א לשון מתנה כמ"ש סמ"ע סי' ע"ג ס"ק מ"ט ושייך בהו אסמכתא כמו בחפץ אבל אה"נ אי נתן מעות להוציאם מיד דלא שייך אסמכתא וסמך עצמו אמ"ש בזה ר"ז כנלע"ד ביישוב פסקי ש"ע מ"מ אנו אין לנו אלא כמו שסתם הרב"י בסי' ע"ג דיש אסמכתא במשכון ובנידון שלפנינו לא קנה היהודי השני דה"ל אסמכתא ולא קני':

563

564ומעלתו שדר לן חורפא בהא דב"מ צ"ד ע"א מתנה ש"ח להיות כשואל דפריך במאי בדברי' ומשני ר' יוחנן בההיא הנאה וכו' והקשה הר"ן הא ר' יוחנן ס"ל ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר מתחייב ותי' ש"ך סי' ש"א דהכא כיון דהוה כעין אסמכתא קשי' לי' שפיר במאי משתעבד והוקשה למעלתו הא ר' יוחנן ס"ל אין הלכה כר' יהודה בהא דפרע מקצת חובו פ' ג"פ ותי' מעלתו דר' יוחנן לטעמי' דס"ל בב"מ קי"ז ע"ב דטעמ' דר' יהודה בהא לאו משום דאסמכתא לא קני' אלא משום דאסור ליהנות משל חברו ומיירי דיהיב להני זוזי בתורת מתנה דשוב לא שייך אסמכתא וכהרמב"ם ומשו"ה הוה ס"ל לר' יוחנן טעמי' דר' יהודה משום דאסור להנות ממון חברו ובהא אין הלכה כר' יהודה אבל מ"מ למאי דמסיק הש"ס התם דפליגי באסמכתא ומיירי שנתן המעות בתורת פרעון וחוזר ומוסר השטר ע"י מסירה כמ"ש כ"מ רפי"א ממכירה בזה מודי ר"י דהלכה כר' יהודה דאסמכתא לא קני' ומיושבי' דברי ש"ך אלו דברי מעלתו מה מתקו מדבש אמרי נועם שפתים ישק מד"כ. איברא מה דקשי' לי' מעיקרא אהנ"ל דהרמב"ם מוקי למתניתן דהפורע מקצת חובו במוסר השטר בעידי מסירה והא ר' יהודה מיירי התם וצריכין לומר דס"ל עידי מסירה לחוד עושי' השיעבוד בלי עידי חתימה ותיקשי לרב אשי גטין דף כ"א דס"ל לר' יהודה בעי' עדי חתימה ומסירה דוקא וא"כ לא יועילו עידי מסירה לעשות שיעבוד חדש והדר ה"ל נמחל שיעבודו וצלע"ג לכאורה ודברי מעלתו הנ"ל אינם מעלים ארוכה לקו' זו וליישב קו' זו נלע"ד ע"פ מ"ש פי' הרא"ש בנדרי' כ"ז ע"ב וז"ל ר' יוסי אומר יתן דס"ל אסמכתא קני' ויגבה כל חובו מבני חרי אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שיעבודא חצי החוב (שלא נפרע) ושטר שלוה ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו ואפי' חצי החוב שנפרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישי' שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמר בשט"ח מוקדם דאפי' מזמן שני לא גבה דלמא אתי למיגבי מזמן ראשון ומבני חרי גבי בי' דקני' לי' במסירה עכ"ל לענינינו. יש להבין דלגבות כולן מבני חרי סגי במסירה בינו לבין עצמו בלי עידי' והכ"מ פרק י"א ממכירה הנ"ל שהצריך עדי מסירה היינו לגבות ממשעבדי והדין עמו דאטו בשופטני עסקי' דהמלוה יפסיד על תנאי זו כל שטרי דהלה ימכור נכסיו ולא מצי תו למיגבי' מיניהו ע"כ כ' דס"ל ע"מ כרתי וגבי ממשעבדי פלגא מזמן שני ופלגא מזמן ובכי הא לא גזרינן כולי האי כן צ"ל וא"כ תינח לר' יוחנן דס"ל הכי בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) הך גזירה שמא מזמן ראשון מיהו רב אשי בפ"ק דגטין ד' ע"א דמוקי לר' יהודה בעי עידי חתימה אליבא דריש לקיש מוקי הכי כמ"ש תוס' שם ג' ע"ב ד"ה דתנן וכו' ור"ל לא גזר שמא יגבה כמבואר בב"מ ע"ב ע"א הנ"ל וא"כ לא למימסר השטר בעידי מסירה דבמסירה לחוד נמי לא יפסיד המלוה למיגבי פלגא ממשעבדי ופלגא מבני חרי ולק"מ וא"ש לפע"ד:

564

565ומ"ש מעלתו דליקני מטעם סיטומתא כמ"ש תוס' ב"מ ס"ו ע"א ד"ה ומניומא וכו' דקנס שעושי' בשידוכי' מהני כיון שנוהגי' העולם ה"ל כסיטומתא וה"נ דכוותי' בודאי כן הוא דבאסמכתא מהני מנהג העולם וקו' הוא מדבר שלא ב"ל שכ' הרא"ש בתיוב' כלל י"ג סי' כ' דמייתי לי' מעלתו דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מהני מטעם סיטומתא ומ"ש במרדכי פ' ר"א דמילה בשם רבינו יחיאל במי שנדר לתת בנו למול מהני מטעם סיטומתא שכן נהגו אבל אם עדיין לא נולד הנער לא מהני דאין סיטומתא מועיל לדבר שלבל"ע היינו מפני שלא נהגו לדור למוהל טרם שבא הנער לעולם וזה ששינה מהמנהג לדור למוהל טרם בואו לעולם לא מהני סיטומתא אבל הרא"ש בתשובה מיירי שנהגו לחכור דברים שלא ב"ל משו"ה מהני וה"ה וכ"ש באסמכתא וקו' כזה כ' מהר"מ במרדכי פ' שור שנגח דו"ה סס"י מ"ד יע"ש דכל טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתי' ומכיון שנהגו שפיר סמכא דעתי' וקני אך כל זה אי הוה מנהג כהאי אסמכתא דנידון שלפנינו אך אני לא שמעתי מנהג זה מעולם אדרבא בכל כיוצא בזה מדיינים עליו בדינא ודיינא הא לן בדיננו והא להו בפליליהם וא"כ לא קני היהודי השני:

565

566(ג) ונבוא אל השלישית אם קנה השר העצים עפ"י תנאי שהתנו שאם לא יקח העצים מן היער בתוך משך זמן פלוני יהיו העצים מוחלטי' להשר יפה כ' מעלתו דתלי' בפלוגתת רמב"ם וראב"ד בהלכות חמץ ומצה דלראב"ד דאין דין אסמכתא לגוי ה"נ קנאום השר ומייתי לי' מג"א סי' תמ"א סק"ב והנה טעם פלוגתת' בזה לא איתברר ואולי י"ל עפ"י מ"ש ד"מ סי' ר"ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב"מ סי' ש"ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש"ס ב"ב קע"ג ע"ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו"ה סימן מ"ה והגה' ר"פ זה בורר סס"י תשכ"א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש"ס שם מדא"ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א"ל הכי ש"מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ"ש מג"א סי' תמ"ח סק"ד סוף ד"ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז"ל דעכ"פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע"כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב"ד דעבדי' לי' דינא ע"כ ס"ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ"א מרצון חברו דומה קצת למ"ש ר' יוחנן ב"מ קי"ז ע"ב דר' ס"ל אסור להנות מחברו (כ"א מרצון) והנה ס"ל לאמימר דה"ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע"כ גבי ערב הניחו חז"ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס"ל להראב"ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע"כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג"א סי' תמ"ח הנ"ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא"כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב"ם אפי' נימא דס"ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ"מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ"ש מגוי כמ"ש ט"ז בי"ד סי' קל"ב ס"ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס"ל להרמב"ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע"ג דלא שייך בי' צדקה מ"מ מק"ו דישראל מישראל וה"נ דכוותי' זה נ"ל טעם פלוגתתם ומ"מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ"ש מג"א סי' תמ"א הנ"ל:

566

567ומעלתו מייתי ראי' לשיטת הראב"ד מלשון ש"ס דגטין מ"ג ע"ב דמפרש ר' ששת נימוסו זמן וע"כ רצונו דבנימוסיהם קנה העבד ע"י העברת זמן משא"כ בנימוסינו אלו דברי מעלתו ולפע"ד אין ראי' משם דלפע"ד נימוס משמע חוקי' ונימוסי' שחקקו להם לעצמם שלא עפ"י דין תורה ומשו"ה פ"ב דבכור' לא הו"מ ש"ס למימר בדיניהם ממש וכדעת מ"ב דמייתי מג"א רס"י תמ"ח משום דא"כ ה"ל בנימוסיהם קנה ולא בדיניהם אע"כ בדיניהם שחקקה תורה קאמר ולא אזלינן בתר דיניהם וכמו שהוכיח עוד מג"א מתוס' ע"ז ע"א ע"א ד"ה אמר אמימר יע"ש אבל בגטין דקאמר נימוסו ולא אמר דינו משמע דלא מן הדין קנה המשכון שהוא העבד שלא בנימוס שלהם ואע"ג דבעלמא לא אזלינן בתר נימוסי חוקיהם מ"מ הכא לקנוס זה המוכר עבדו קנסי' לי' על שמסרו ביד גבר אלם שאינו יכול להוציאו ממנו בנימוסי שלו ויד אומו' העולם תקיפה על עצמם ופשוט הוא לע"ד ע"כ נ"ל פשוט דהשר הראשון לא קנה העצים מטעם דהוה אסמכתא ולענין נימוסיהם שחקקו לעצמם יעי' היטב בשו"ת רמ"א רס"י יו"ד:

567

568(ד) אבל נ"ל מ"מ אין לכתוב' אשה ובע"ח לגבות מהני עצים מטעם יאוש אחר שכבר נתיאשו לגמרי מהני עצים ע"י האונס האלם השני ובשגם שעכ"פ בדיניהם ונימוסיהם לא הי' להם להיתומים שוב שום טענה ומענה על אותן העצים אין לך ראי' גדולה מזה שאין כתוב' ובע"ח גובה מטלטלין דיתמי כאלו ולא מיבעי' להרמ"א ח"מ סי' קס"ג ובסמ"ע שם ס"ק כ"ד דבמלוה כה"ג שייך יאוש פשוט דהכא ה"ל זוכה מההפקר אלא אפי' להט"ז ומה שהעלה שם המגיה שהוא הגאון חכם צבי דלא כמהרי"ק שם מ"מ הרואה יבין דבר לאישורו דאמת נכון שהבעלי נתיאשו ומ"מ המלוה לא קנה לפטור מלשלם דאפי' גזלן חייב לשלם שהרי על זה גופי' חייב על שגרם לבעלים שנתיאשו משלהם ואחר כך כששולח ע"י אחר גזלתו להחזיר לבעלים לא מצי השליח להחזיק לעצמו ולמימר הבעלים כבר נתיאשו ז"א שהגזלן לא הפקיר רק לצאת ידי גזלתו לשלם לבעלים הפסדם אבל עכ"פ ראוי הוה נגד כתובות אשה ובע"ח שהרי כבר נתיאשו הבעלים ואפי' אם נאמר שאפי' אם לא ירצה הגזלן להחזיר והבעלים כבר נתיאשו ומ"מ יכולי' להוציא ממנו בדיינים לכשתשבר זרוע רשע וא"כ מ"מ בע"ח וכתובה גובה מהם היינו התם היכי דבאלמו' אתי ומעותדי' בעלי זרוע ליפול אבל הכא דבדינא דפליליהם אין להם להוציא לא מהראשון ולא מהשני אע"ג דלא אזלי' בתר דיניהם מטעם יאוש נעשה ראוי ואין להם לגבות מהם והחלוק קל להבין ואין להאריך יותר נלע"ד פשוט הוא. פ"ב יום ב' ט"ו באב תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

568

569שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי תלמידי המופלג בתורה ומופלא ביראה קדומה כמו"ה וואלף ני':

569

570תחילת דינו על דברי תורה הנוגע לדינו מי שהאמין לחברו נאמנות סתם ואתו סהדי דפרעו בתוך הזמן דעת מעלתו כיון שהחליט הסמ"ע סי' ע"א סק"ד דנאמנות סתם הוי כבי תרי וכי אתי תרי סהדי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' וס"ל למעלתו דהני מילי כי פרעי' בתר זימני' אבל בתוך זמנו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכי אוקי תרי להדי תרי מוציאין ממון בחזקה אין אדם פורע תוך זמנו דמוציאין ממון בחזקה זו ומכח זה הוליד חדשות והק' על הש"ך שם סקל"ז:

570

571ואיננו מודה לו בעיקר הדין מתרי טעמא חדא דהכא אין שייך לומר סליק סהדי ואוקי חזקה להדי חזקה דאין החזקו' שוות הנה חזקת ממון הוה חזקה כעין כאן נמצא כאן הי' הממון ואין יכולת להוציא מידו והוא כעין חזקה דילפינן מבית מנוגע דמוקמי' כל דבר בחזקת שהוא (ובמקום אחר בארתי שחזקת ממון גרוע מזו) ואמנם חזקה אין אדם פורע הוא מענין חזקת המנהג דהוי אנן סהדי שאין המנהג שיפרע האדם אלא בזמנו ועל חזקה זו אמרינן סוקלין על החזקות ואשה שבנה מורכב על כתיפה ובא עלי' וסקלוה מפני חזקת מנהג אנן סהדי כל שנוהג מנהג זה הוא בנה והיא אמו ויען כי חזקה זו הוי כסהדי ע"כ עדיפי מחזקת ממון ומוציאין ממון:

571

572אך לעומת זה אם גם נתן לו נאמנות איננו אלא כמוסיף סהדי ומה לי תרי או מאה וכשיבואו ב' עדים מתנגדים ומעידים שראהו פורע תוך זמנו הו"ל סהדי וסהדי היינו החזקה שהיא אנן סהדי עם הנאמנות הכל עולה נגד תרי המסהידי' בהיפוך ותשאר חזקת ממון על מקומו ותוקפו:

572

573ותו יש להשיב בעיקר הכלל שסבר מעלתו בשני כיתי עדים נשארה החזקה קמייתא ותוקפה וזה ליתא לענין זה מועילי' עדים המעידי' לפנינו לגרוע החזקה עכ"פ כמבואר בעירובין ל"ה ע"ב ופירש"י ד"ה אחת אומרת וכו' ואפשר למסקנא קיי"ל כר"מ בהא ואין להאריך בזה כי בתי' הראשון די. פ"ב עש"ק בא תקפ"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

573

574מה שהקשה אפירש"י דב"מ ס"ה ע"ב ד"ה שלא באחריות וכו' וכגון דפריש לי' הכי בהדי' בשטרא דאי בסתמא הא מוקמינא כשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא עכ"ל והוקשה לו הא מבואר לעיל דלית לי' לשמואל אחריות ט"ס כ"א בהלואה לא במו"מ:

574

575תשובה הא מבואר לעיל ט"ו ע"ב אמר רבא הלכתא וכו' אחריות ט"ס בין בהלואה בין במו"מ אע"ג דכ' רש"י הא מוקמינא כשמואל כוונתו אעיקרא מלתא דשמואל י"ד ע"א דמפרש טעמי' דרבנן משום אחריות ט"ס ודלא כר"א שם אבל במה דס"ל דלא אמרי' ט"ס אלא בהלואה בודאי לא קיי"ל כותי' שוב מצאתי קו' זו במהר"ם שיף:

575

576ובזה ישבתי ק' תו' ב"מ י"ג ע"ב ד"ה הני תרתי נינהי חדא היא ע"ש דברי תוס' ומ"ש מהרש"א דהנה יעויין בל"מ מ"ש בשם הראשוני' טעם למ"ד שטר שאין בו א"נ אינו גובה כלל ולמה יגרע מהוציא עליו כ"י שהוא חייב לו וכ' הטעם דמן התורה אין זה עדות דמפיהם ולא מפי כתבם רק מ"מ בשטר מעלי' גובה דכתי' וכתוב בספר וחתום אך ההיא דלאו שטר מעלי' הוא לא מהני העדאת עדים בשטר וגרע מכ"י ע"ש כי כן יפורשו דבריו לכל מעיין והנה בודאי דלא הוזכר אחריות בקרא רק מסברא שטר דקרא באחריות איירי דלא שדי איניש זוזי בכדי. הנה כי כן ה"ה שטר מכר שלא באחריות לאו שטרא הוא כלל דהרי קי"ל כרבא ט"ו ע"ב דאחריות ט"ס נמי במו"מ אדרבא עיקור קרא וכתוב בספר במו"מ כתי' נמצא דאינו גובה בו כלל אפי' במו"מ והה"נ לטעמא שכ' תו' ד"ה דברי הכל דמחל לו נמי מהאי טעמא הוא כיון דחזינן דשדי זוזי' בכדי ע"כ מחל לו הכל וה"ה במו"מ למאי דקיי"ל כרבא והא"ל דלר"א אינו אלא תיובתא א' דכיון דאמר ר"א שטר שאין בו א"נ אינו גובה כלל א"כ ממילא לא שייך קניני' דעל מי יעשה קניני' על הקוני' ממנו באחריו' לא יעשה קניני' כמפורש ברש"י י"ג ע"א ד"ה לפרעון ולקניני' וכו' וע"ש רק על הקונים שלא באחריות והלא לפי הנ"ל מקחם בלא"ה בטל לגמרי ויכול לחזור בו וגרע מכ"י וא"כ נדחוק דאיכא למיחש למוכר שדהו בעדים בעל פה ממש לזה לא חיישינן כיון דלא שכיח שימכור שדהו בלא שטר וכה"ג כ' תוס' לקמן כ' ע"א ד"ה ש"מ סוף הדבור יע"ש נמצא לר"א לא ה"ל רק תיובתא א' משום דס"ל אין בו אחריות פסול לגמרי מה"ט אין בו קניני' משא"כ שמואל הא ס"ל במו"מ אחריו' ט"ס א"כ אף ע"ג דאין בו אחריות פסול היינו בהלואה אבל לא במו"מ א"כ אכתי שייך קניני' ואפ"ה לא חייש לקניני' ה"ל תרתי ומיושב ק' תוס' וא"ש:

576

577ולהוציאו חלק א"א עכנ"ל מ"ט לרבא דאמר הלכתא אחריות ט"ס אפי' במו"מ דלא כשמואל וי"ל דהרי כ' תו' י"ג ע"ב דלמ"ד אחריות לאו ט"ס היינו משום שמחל לו השיעבוד וה"ה לשמואל גבי מו"מ אמרינן כיון דעכ"פ נהנה מקרקעו' יום א' מחל לו אחריותו ונראה מסברא דשמואל ס"ל דשומא לא הדרא וא"כ א"נ יקבל עליו המוכר אחריות מ"מ לא יחזיר לו כ"א מעותיו והוא מוחל מעותיו נגד מה שנהנה יום א' מהקרקע אמנם למאי דקיי"ל כאמימר לקמן ל"ה ע"א דשומא הדרא לעולם א"כ אי יהי' אחריותו על המוכר יוחזר לו גם הקרקע וכל כי האי לא מחיל וגם שמואל הי' מודה בענין זה אלא דלא ס"ל כאמימר בהא דשומא הדרא ולכן פסק רבא הלכתא דאפי' במו"מ אחריות ט"ס כנ"ל והשתא א"ש דהרי לקמן ס"ה ע"ב ההוא עובדא קאי לאמימר דאמר התם פטומי מילי בעלמא הוא ולדידי הא ס"ל שומא הדרא לעולם וגם שמואל מודה דלמאן דס"ל הכי אחריות ט"ס במו"מ וא"ש לשון רש"י. ומ"ש מעלתו לדחות תי' של מהר"ם שיף ממ"ש רש"י ב"מ ט"ו ע"א ועיי' בש"ס ב"ב מ"ד ע"ב וברשב"ם שם ד"ה ונמצאת שאינה שלו וכו' ושם וק"ל ואין לי להאריך כעת יותר כמ"ש בתחלת דברי אליו ואחתום בחותמי ברכות. פה מ"ד יום ד' ח' א"ר תקנ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

577

578העתק השאלה ממו"ח הגאון נר ישראל מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א:

578

579זה מקרוב בעסק משפט בא לידי מקום ספק באלמנה שתבעה כתובת' ועד אחד העיד שבעלה בימי חליו סמיך למותו אמר שמוחל לה שבועת כתובתה אם זה אינו בכלל דינא דעד מסייע כיון דאינו מעיד שלא גבתה כתובתה אלא שמעיד על המחילה בזה בטענתה מחל לי א"ל בשבוע' לא היתה נאמנות דהא לא מהימן לטעון טענות מחילה א"ל בשבוע' אלא דנאמנת לשבע שמחל לה השבועה במגו דנשבעת סתם שלא נפרעה והדרן לדינא דהרמ"א סי' פ"ז סעי' ז' בהגה' בשם מרדכי דעל טענה שמאמיני' רק מכח מגו אין עד מסייע פוטר ובפרט אם היא לא ידעה מזה וע"א מעיד שפטרה שלא בפני' דאין כאן מגו די"ל דכמו באין ע"א נאמן על מחילת ממון ה"נ א"נ על מחילת שבועה או דמ"מ כיון דאין מגיע לה רק שבועה שלא נפרעה כל מה שמעיד הוי כ"ב לפטרה משבועה ידידכם אביכם דש"ת בשלום:

579

580שלום וכ"ט ויראה בנחמה בעיר ה' כמה כבוד מו"ח הגאון הגדול אור ישראל וקדושו הפארת הדור וראשו ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א ולכל מרבית בית מקדשו שלום וכ"ט:

580

581ע"ד דבדיק לן מו"ח הגאון נ"י אי ע"א המעיד שמחל הבעל לאשה השבעת כתוב' אי פוטר או לא וכמ"ש רמ"א סי' פ"ז סעיף ו' או דלמא כיון דאין מגיע לה רק שבועה דלא נפרעה כל מה שמעיד הוי כ"ב לפטרה משבועה עכ"ל מתוך דברי רבנו נלמד דלית מאן דחש למעשה רב דחכמי ווילנא דמייתי ש"ך דלא כהרמ"א אלא ע"א פוטר לעולם ומו"ח הגאון פשיטא לי' כהרמ"א ומספקא לי' בכתובה אמנם טעמא לא ידעני מ"ט דחי מעשה רב בגילא דחיטתא:

581

582ובגוף הדבר תמה לי ספיקו של מו"ח הגאון נ"י אי באנו לחוש לדרמ"א א"כ פשיטא דגם בכתובה נאמן שהרי רק דברי הרמ"א המה לקוחי' מהמרדכי דפ' חזקת סי' תקכ"ז והתם בכתובה הוי עובדא א' הי' מוחזק בנכסים מירושת אמו ואחיו מאביו טענו שאמו לא נשבעת על כתובה והוא טוען שהאמינוהו על השבועה וע"א מסייע לו ויש לו שני חזקה ומהימן במגו דמן האחים זבין ופסק דצריך לשבע כשם שהי' צריך לשבע היסת אי הוה טוען מינך זבניתי' הרי דעיקור דינו של מרדכי אהשבעת כתוב' איתמר ועוד נ"ל דבנידון שלפנינו כ"ע מודה להמרדכי דע"כ לא פליגו אלא היכי דאיכא למימר מגו דאי משקר הות טעין מינך זבנתה וגם הע"א הי' משקר כמותו להעיד דזבנה מיני' אבל בנידון שעיקור שבועה הוא שלא נפרעת ועל זה אין העד יכול להעיד ליכא מגו ולכ"ע צריכה לישבע והוא פשוט לכאורה כל זה כתבתי לפי הנחת מו"ח הגאון נ"י דמחילת שבועת כתובה הוה כשאר טענות מחילה דהוה טענה גרוע ובעי' מגו בהא לפע"ד לכ"ע אין ע"א פוטר אך היא גופא מספקא לי' דלפע"ד יש לחלק בשלמא טענת מחילת שט"ח הוא טענה גרוע דאין אדם מוחל חובו ושטר לפרעון עומד וצריך מגו אבל למחול שבועה דאשה אם הבעל יודע בעצמה דלא אתפסי' צררי ושהיא מהימנת ואינו חושדה הרי אינו יי"ח שמים שלא להאמינה ולהביאה לידי שבועת שוא אם כן מחילה גופי' טענה מעליותא היא בלא מגו ואי איכא ע"א מסייע' פוטר שבתי וראיתי דיש לחלק בין הפרקים דאי פטרה משבועה בפני עדים אלא שהלכו למד"ה ואין לה עתה אלא ע"א בפנינו י"ל כנ"ל מחילה גופי' טענה מעליותא היא אך אי טענה שפטרה בינו לבין עצמה ויש לה ע"א שהבעל סיפר והודה לפניו שפטר אשתו משבועה א"כ ע"כ א"א לומר שפטרה מטעם דמהימנת לי' ולא בעי להשביע על מגו דהא אכתי צריכה לישבע על המחילה ומה הועיל במחילה בינו לבין עצמו אלא ע"כ דלא מהימני' לי' באמת ולפוטרה משבועה קאמר דהרי עדיין תשבע שמחל לה אלא ודאי לא רצה שלא תצטרך לשבע שלא תפסה אלא שאפילו תפסה מחל לה וזהו טענה גרועה שימחול לה תפיסתה ובעי' מגו והדין דבהא אפי' החולקי' על המרדכי מודי' דלא מהני ע"א לפוטרה משבועה כנבע"נ ואני אצפה תשוב' מו"ח הגנ"י להיכן דעתו הגדולה נוטה למעשה. פ"ב יום א' צום הרביעי יהפך לששון ולשמחה תקפ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

582

583שלום ושמח' חיים לידידי ה"ה הרב המופלג המאה"ג כבוד מוהר"ר אברהם שיק נ"י אב"ד דק"ק ראב יע"א:

583

584נעימתו הגיעני סוף שבועה העברה ומרוב טרדותי הנחתיו עד עתה ומסתמא כבר ראו עיניו מה שהשבתי כבר לאקרו"ט יצ"ו ועתה אשיב לפר"מ על פי הדין מה שנראה לפי ע"ד בעזה"י וה' יורני דרך אמת:

584

585בטח"מ סי' ר"ז יש דבר שאין צריך אפי' להתנות אלא כיון שאומר שלדעת כן מוכר ה"ל כאלו התנה כההוא דזבין נכסים אדעתי' למיסק לא"י ולא אמר כלום בשעת מכירה ולא עלה ואסיקנא שהמקח קיים משום דהוה דברים שבלב שלא אמר כלום בשעת המכר אבל אי אמר כן בשעת המכר שלדעת כן הוא מוכר ולא עלה לא נתקיים המכר אעפ"י שלא התנה בפירוש עכ"ל עוד שם ואם פרש בשעת המכר ע"ד לדור במקום פלוני והלך לשם וצר לו המקום מלדור שם המקח קיים כיון שעלה והט"ז שם סעיף ג' תמה על זה הא פירוש להדי' לדור שם ותי' דמיירי באומר לילך לדור דמשמע לילך הוה העיקור ולא לדור (ובט"ז יש ט"ס) ובש"ך שם סק"ד תמה ג"כ והעלה דלא כהטור וגם בדרישה תמה ולפע"ד דהי' קשי' להטור נהי דדברים שבלב אינם דברים אפי' אמר כל היום שמפני עלייתו לא"י ימכור היום נכסיו מ"מ אם לא אמר כן בשעת המכר הריני מוכר לך מפני שאני צריך לעלות לא"י הוה דברים שבלב כמבואר אמנם הרי קיי"ל דיש נמי דברים שאפי' אמירה לא בעי' דהוה גלוי דעת גמור ממילא וא"כ כיון שכבר אמר בשעת מכירה שמוכר מפני שרוצה לעלות לא"י הוה דירה כדברים שאינם צריכי' אמירה דכי ס"ד מפני שרוצה לעלות ולחזור ולירד קא מוכר נכסיו בודאי לדור שם קמכוון וה"ל כאלו אמר להדי' לדור שם ונהי דבש"ס לא הזכיר אלא ההוא גברא דזבין נכסיו למיסק לא"י ולא הזכיר רבותא אפי' אמר להדי' לדור היינו משום דמעשה שהי' הכי הוה אבל לעולם המובן ממנו הוא לדור שם ומ"מ פליגי לישני בש"ס משום דמיירי שלא מצא דירה אלא בדוחק גדול ופליגי לישני אי דירה כזו היה בכלל דירה או לא אבל לעולם ה"ה אפי' הוה מפרש להדי' לדור שם נמי הוה דינא הכי וקמ"ל הטור רבותא טפי אפי' אמר להדי' לדור שם וקרוב לפי זה נ"ל כוונת הדרישה:

585

586ומעתה אומר אני אפי' רוב הפוסקים דלא ס"ל כהטור אלא אם אמר להדי' לדור מקחו בטל כדלא אשכח דירה בריוח נמי ס"ל דסתם למיסק לא"י היינו לדור שם ואי לא הוה מיתדר לי' כלל פשיטא דמקחו בטל אלא פליגי באשכח על ידי דחק אך במפרש להדי' לדור מדאמר מילתא יתירתא דהרי סתם למיסק נמי לדור משמע ע"כ מילתא יתירתא לטפוי' אתי' לדור בריוח דוקא אבל דכ"ע אי לא פי' לדור הוה כפירש משום דסתמא הוה כפירושו לענין זה:

586

587ובסי' ר"ל בטור מייתי פלוגתת ר' יונה ור' חננאל ז"ל במאן דזבין חמרא למיזל לזלשפוט ובין כך הוזיל יין דס"ל לר' יונה המקח קיים דלא אמרי' אומדנא בלוקח ורבנו חננאל ס"ל דבין בלוקח ובין במוכר אמרי אומדנא והקשו עליו תיפוק לי' הא ס"ל דבקרקע הא דאמרי' אומדנא ולא במטלטלי' כמ"ש בסי' ר"ז ותירצו האחרונים ז"ל דהכי קאמר ר"ח אין חילוק בין מוכר קרקע ללוקח מטלטלי' דמוכר קרקע אמרינן אומדנא דאין אדם מוכר קרקעותיו שמתפרנס מהם אם לא עפ"י דוחק וה"נ אין אדם קונה מטלטלי' כגון יין הרבה אם לא להרויח בו ע"כ אמרו בהו אומדנא אבל מוכר מטלטלי' ולוקח קרקע לא אמרי' בי' אומדנא לכולי עלמא ובזה ניחא לי נמי מ"ש תוס' בכתו' מ"ז ע"ב ד"ה שלא כ' אלא ע"מ לכונסה וכו' שהקשו מלוקח פרה ונטרפה אח"כ דנימא אומדנא ומאי קושיי' הא במטלטלי' לא אמרינן אומדנא והשתא ניחא דבלוקח אמרי' אומדנא דוקא במטלטלי' ולא בקרקע דניחא לי' לאיניש למיקני קרקע אפי' כל דהוא אבל מטלטלי' לא יקנה אלא בריוח ואמרי' אומדנא:

587

588ובחי' ביארתי לפע"ד ביישוב קו' תוס' הנ"ל דלפע"ד לא נמצא אומדנא אלא במוכר או בלוקח ולא במקח עצמו כגון אי הוה מזבין קרקעותיו ע"מ למיזבן פרה ולא מצא ליקח הי' חוזר המקח וכן הלוקח דבר ולא איצטרכי לי' חוזר המקח אבל לא אירע דבר לא להלוקח ולא להמוכר אלא בדבר הנקח כגון שנטרפה או מתה הפרה בזה לא אמרי' אומדנא דאחר שנגמר הקנין הרי פרה שלו נטרפה ומה לו למוכר עוד בזה ויעיי' בטור סי' ר"ל הנ"ל שבתחלה מיירי מי שקבל יין להוליך לזלשפוט והוזל או החמיץ והוא ש"ס דב"ב ושוב בפלוגתת ר' יונה ור' חננאל דמיירי בקונה יין לא כ' אלא הוזל ולא הזכיר החמיץ גבי קונה והיינו מטעם הנ"ל דהחמיץ ה"ל כנטרפה הפרה דההפסד אירע בדבר הניקח ולא אמרי' בי' אומדנא משא"כ הוזל דהמניעה הוא מטעם הלוקח אבל היין כדקאי קאי ושם ביארתי הדבר היטב. ומיושב קו' תוס' מאשה שנעשה בעלה בעל מום דהוה לי' דבר הניקח כי האשה קנתה בעלה לשיעבודיו ולא תוכל לחזור בו ומיושב נמי קו' הט"ז וכל האחרונים מהמקבל עליו לזון בת אשתו ומתה דצריך לזונה משום דלענין זה הוה האשה נקני' לבעל והמתנה הוא לזון בתה משו"ה אע"ג דמתה האשה שהוא דבר הנקנה מ"מ צריך לזונה עיי' ט"ז ח"מ סי' ס"א ס"ג וט"ז א"ע סי' נ"ב וב"ש שם סק"י ואין כאן מקומו:

588

589ומצינו אומדנא אפי' בלוקח קרקע היינו אחריות ט"ס דהוא רק מאומדנא דלא שדי אינשי זוזי בכדי ואע"ג דשמואל פליג בב"מ י"ד ע"א וס"ל זבין איניש ארעא ליומי' מ"מ לא קי"ל כוותי' וקי"ל אחריו' ט"ס אפי' בקרקע מיהו היינו באחריות דאתי' מחמת המוכר כגון שחייב לאחריני או נמצא שאינו שלו אבל זו אתו גזלני ארעא וגזלוהו מיני' אין לו על המוכר כלום אפי' במטלטלי' וכ"ש במקרקעי כיון דלא מחמת המוכר אתו עלי' אין כאן אחריות ט"ס והוא דבר אשר דברתי כי אין אומדנא במום הנולד בדבר הניקח אחר גמר הקנין כי מזלי' גרם וברשותי' נפסד ולא עוד אלא אפי' יצאו עסיקי' מחמת המוכר שטענו על קרקע הנקנית ללוקח זה טענות שהמוכר גזלה מהם או חייב לכם והמערערי' גברי אלמי ולא מצי למיקם עמם בדיני ודייני אין כאן אומדנא ולא שייך אחריות ט"ס עד שיזכו בדין ישראל מחמת המוכר כמבואר בכתובו' צ"ג ע"א וב"ק וב"מ אחוי טרפך ואשלם לך אבל כל זמן שלא זכו המערערי' בב"ד של ישראל ה"ל כגזלני' ואין אחריות על המוכר:

589

590אחר שבררנו כל הנ"ל לא ידענא מאין הרגילי' שיזכו היחידים עם הקהל לטעון מקח טעות במה שנתנו סך מה לקנות חזקת הקהלה מהקהל להיות כאחד מבני הקהלה בטענה שבני ח"ק חדשו חק וגזירה חדשה להעריך על כל המבקש מקום שם קבר וטענו תיחידי' אדעתא דהכא לא נכנסו לתוך הקהלה לפע"ד אין ממש בטענה זו מכמה טעמים:

590

591חדא דלוקח קרקע לא אמרינן בי' אומדנא ואין לך לוקח קרקע גדול מזה שלוקח קרקע עולם חזקת הקהלה חשובה להיות לו חלק בבה"כ הקדושה ומקוה וכל נכסי הקהל ובפרט ליחידי' הללו שלא מצאו מקום חזקה במקום אחר כי מחיתם ופרנסתם בעיר הזאת והי' יושבים בה כגרים ותושבים וחשיבי טובא חזקת הלזה פשוט דקרקע חשובה היא זו לו ולבניו אחריו ולא אמרי' בי' שום אומדנא:

591

592ותו הא לא הזכיר מידי בשעת קנין חזקת הקהלה שנתן עיניו במיתה ובודאי ליכא למימר הכא כמ"ש לעיל דכל האומר למיסק לא"י ה"ל כע"מ לדור וה"נ כל הקונה חזקת הקהלה הוא ע"מ להקבר בלי שיעריכוהו ויטילו עליו כחפצם ז"א אומדנא כלל דהרי קמן בכמה קהלות חשובות יש מנהג הזה ואין אדם נמנע בשביל זה לקנות חזקת הקהלה אע"ג דהיכי נהוג נהוג בדין והני עבדי שלא כדין כאשר אבאר מ"מ אין זה מאחריות ט"ס שיהי' על הקהל לפצותו מההפסד שבא עליו שלא מחמת הקהל ואין לו על הקהל כלום והרי מכרו לו חזקת הקהלה שיהי' ממש כאחד מבני הקהלה וא"כ ממ"נ אם כל א' מבני הקהלה ניתן תחת עול אנשי הח"ק שיכולי' לשנותם ולהעלות בדמי' בכל זמן ועידן בחפצם ורצונם ואע"ג דבאותו זמן שקנה חזקת הקהלה הי' קרקע הקברות בזול מ"מ הרי הוא כאחד מבני הקהלה הניתן תחת עול הח"ק לשנותו לכל מה שירצו ואם אין ביכולת הח"ק לעשות ככה ורק באלמות עבדי הכי א"כ ה"ל עסיקי' שלא מחמת המוכר ואין לו הקהל כלום בודאי אי הוה אתו ערעורים על נכסי הקהלה מחמת חובו' הקהלה שלא הי' נודע להיחידים מצו למטעון אחריות ט"ס אכן הכא לא שייך הא כנ"ל:

592

593ועוד בהשלישי' דנלע"ד ע"כ לא שייך אומדנא בחמרא דזלשפוט בהוזל והוקר אלא טרם שהתחיל הלוקח לעסוק אפי' אם כמה שנים עמד כך ולא הוליכו לזלשפוט ולא התחיל למכור ממנו והוזל אז ברשות המוכר הוזל וחוזר המקח כמ"ש רשב"א בתשו' שהבי' ב"י אבל אם אחר שכבר החזיק ביינו ועשה בו כאדם העושה בסחורתו ומכר ממנו ביוקר כחפצו ושוב הוזל במדה אחרונה אין מן הסברא שיחזור בו מן המקח וה"נ כיון שכבר זמן רב נתחזק זה בחזקת הקהלה כאחד מבני הקהלה לכל זכותי' ואי ח"ו הוה איתרע מילתא בשונאינו הי' גם לענין זה כמוהו כמוהם ואחר שכבר הוחזק עמהם זמן רב הוקר שער קרקע אדמת הקדש לא נ"ל כלל שיכול לחזור בו משום אופן ואין לו על הקהל כלום:

593

594והנה מ"ש מכ"ת דאין פתיחת הקבר בלא דמים מנהג ישראל תורה היא וקדמונינו הנהיגו כן שלא יהי' צדיק קבור בקבר שאינו שלו כדאי' פי"נ קי"ב ע"א וזאת לפנים בישראל עפ"י דתה"ק מת בעיר כל בני עיר אסורים במלאכה כי הוטל קברתו על כל בני מאתי' וזה איזה מאות מהשנים אכשיר דרי ותקנו חברת ג"ח בכל עיר ישראל ועי"ז הוסר עול סבל זה מכל הציבור והוטל על בני ח"ק לבד וכעין דאיתא במסכ' מ"ק כ"ז ע"ב ובטוש"ע סי' שמ"ג ס"א ושס"א ס"ב אלא חבורתא דהתם הוא קצת בענין אחר ולהם מחלו הציבור וויתרו נגדם המצוה הזאת שלא ישיג אדם גבולם אם לא יתן להם כמנהגם איי"ן קוי"ף געל"ד וכמ"ש מג"א סי' קנ"ג סקמ"א ובכל מקום יש להם אחוזת קברות לבני העיר והנחלה היא לכל בני עיר בשוה וגם זה נמסר לבני הח"ק שיהי' כל ההכנסות הבאי' מהקוני' אחוזת קרקע לבלתי הקבר בקבר שאינו שלו שיהי' אותן ההכנסות לבני הח"ק וגלל כן הגרים ותושבים שהי יכולי' לדור במקומות וקהלות אחרות ודרים פה ואינם מנושאי בעול ואין להם חלק ונחלה באחוזת קבר שבזאת הקהלה יכולים להעמיס עליהם ולייקר שער הקרקע כמו שירצו דלאו כל כמיניהו להטיל קבורתם על זאת הקהלה דוקא ואין אונאה לקרקעות ואחוזת קבר הוא דבר שדרך לתת עליו הרבה ודומה קצת למ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"ד ס"ז בהגה' ומ"מ אין נכון להטיל המת בבזיון עד שישאו ויתנו במחיר הקרקע ועיי' כתוב' פ"ז ע"א ותוס' ד"ה ולקבורה וכו' ע"ש ועי' בש"ע ח"מ סי' רי"א ס"ב וכל זה בגרים ותושבים וחוצי' שאינם נושאי' בעול ואין להם חלק ושותפו' בקרקע ההיא אך בני העיר שהקרקע היא לכל בני העיר בשוה וגם אם לא ימצאו אחיזת קבר בעיר ההיא אנה יקברוהו ונהי שבכל מקים נהגו שהקהלה מסרו הקרקע ההיא להח"ק שיהי' ההכנסה שלהם מ"מ אם יעלו יותר מהשער הראוי' והקצוב מימי קדם או שיקצבו להם לפי המקום והזמן גזלני ארעא נינהו ואם לא ישמעו ויאזינו ויהי' כמוכס העומד מאלי' וא"א לכופם מפני אלמותם ע"כ אין כאן חברא לקבורת מתים והוטל הקבורה על כל בני העיר ואסורים במלאכה עד שימצאו מקום שם קבור ומותר ומצוה להמציא מקום קבורות במקום אחר ולחבר חברא אחרת ואין רשות באלו למחות בעושי מצוה אך יש קהלו' דמעיקרא הכי קבלו עליהם כל הקהל למסור עצמם תחת בני הח"ק והקהלה נתנו במתנה קרקע הקברות להח"ק ונתנו להם רשות להעריך כל אדם כמה יתן אפי' ממון הרבה כראות עיניהם כדי להרבות הכנסת ג"ח וכיון דמעיקרא רצו הקהלה וקבלו עליהם ועל בניהם כך בנדר להיות מתנה זו נתונה לצורכי מצות ג"ח א"כ הם וכל הנלוים עליהם חייתי דקטרי סברי וקבלו ומי יבוא אחריהם אחרי אשר כבר עשו וקלקלו הקדמונים כי עי"ז כמה פעמים המת מוטל בבזיון אבל הם רשאים שהתנו בני קהלה כך ביניהם בראשונה אבל בעיר שלא הי' מנהג הגרוע הלז ורק הי' קצבה קבוע כראוי ונכון עפ"י דתה"ק אין רשות לבני הח"ק להטיל מס חדש על נושאי עול עם הציבור ולא יפה עשו בתקנה חדשה הלזה בלי רצון כל הקהלה:

594

595אבל בכל זה אין להקהל לפצות להיחיד הזה דוקא מהיזק הזה שאירע בקרקע קברות הגע עצמך אם נטלוהו מסיקי' היכול לטעון טענת מקח טעות וכבר כתבתי לעיל כי כל הפסד שיארע בדבר הנקנה ואין המקח חוזר כמו נטרפה הפרה או נטלוהו גזלנים וכדומה ועובדא דהכא לא דמי ליוקרא וזילא דיין דזלשפט והוא מובן מאליו ע"כ נ"ל דאין שום זכות ויפוי כח להיחידים נגד אקרו"ט בזה כלל ואיך מצד עצם הענין יש לדבר על לב הח"ק להשיב אחור גזירתם ויקדשו שמם כן הוא גומלי חסד ועושי צדקה ולא ליזלו בתר איפכא ח"ו ויהי' ספיר גזרתם כזוהר הרקיע יזהירו בזהירתם וה' עליהם יחיו הכ"ד החותם בברכה א"נ. פ"ב יום ג' מ"ב למב"י תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

595

596שלום ושמחת י"ט מתן תורתינו לי"נ הרב המופלג החרוץ המאה"ג כבוד מהו' געץ נ"י אב"ד דק"ק גערמענד יע"א:

596

597יקרתו הגיעני בזמנו אך היות דבריו בנוי' על פלפולא בס' שערי בינה ואותו לא נמצא פה עמנו היום ועל אשר עוררני שוב בלוחות שניות להודיע דעתי האמנם שבועת הודאה על המסי' היא שבועת השותפי' כעין דאוריי' כמ"ש מהרא"י בכתבי' סי' ל"ו ומביאו ב"י בח"מ סי' פ"ז אך אפי' בשבועה דאורי' גופי' דעת רש"י וראב"ד פי"א משבועו' שאין להשביע בזה"ז בשם רק שבועות האלה בארור וא"כ האומר הריני נשבע בשם מילתא יתירתא ללא צורך עביד וכדאי הני גאונים למסמך עליהו וכמ"ש המחבר בש"ע סי' פ"ז סעיף י"ט אמנם יקבל בארור דעת הסמ"ע דהיינו בשם יכהו ה' אם לא יגיד האמת או יש לו אצלי כלום וכן פשוט בעיני האורים וקצות החושן וכמ"ש טי"ד רס"י ל"ז ובסוגי' דפ' השולח דבטלו שבועה משום איתתא דאמרה יהנה סם המות מיירי דאמרה כן בשם ומשו"ה בטלו כל מיני שבועה בין לשבע בשם ב"ה ובין לשבע בעצמו בהזכרת השם ורק נדרה ליתומים ובזה"ז נקטו פלגא בטלו שבועה בשם ה' וקימו שבועת האלה בהזכרת ה' כן צ"ל לדעתם ז"ל איברא לדידי צל"ע דלשון הראב"ד פי"א דשבועו' שמעתי שתקנו הגאוני' שאין משביעי' עכשיו לא בשם ולא בכינוי כדי שלא יהא העולם חרב וכו' ואי ס"ד משביעי' שבועות האלה בשם מה הועילו הגאונים דאין לומר דאשבועות האלה לא מיענשי רבים הא ר"פ שבועת הדייני' יליף לי' מדכתיב ע"כ אלה אבלה הארץ ע"ש אע"כ ארור בלי הזכרת שם כלל קאמרי הגאונים ונ"ל משום כך פירש"י בעשרה לא כמ"ש סמ"ע שם ס"ק נ"ג אלא משום כיון דלא מזכירי' שם שמים בהדי' ליהוי עכ"פ בעשרה דכל בו עשרה שכינתו שרי' והוה קצת כאלו הזכיר השם ודומה לדומה מ"ש רבי' שנשבעו במעמד א' אעפ"י שלא הזכירו עד"ר הוה כנשבע עד"ר ויעיי' בי"ד סי' רכ"ח בט"ז סקמ"א ה"נ כיון שנשבעו במקום שהשם ית' שם בעשרה הוה כאלו הזכירו שמו על השבועה:

597

598ולומר ע"ד המקום ויעיי' מ"ש סמ"ע סימן פ"ז סעיף קטן ס"ב ויעיין תוס' שבועות כ"ט ע"ב ד"ה משום וכו' וסוף ד"ה כי היכי וכו' יעיין שם ובגלילותינו נהגו לומר על דרך שכנגדו המשביעו ואמרו שעל פי מסור ישראל הי' שומא שאמר לפעמי' דעת ב"ד ישראל מסכימים להערי' להשביע בערמה נגד פליליהם ע"כ תקנו השרים שישבע ישראל דוקא ע"ד שכנגדו המשביע ע"ד אמו ז"ל יאמין לי שאינני זוכר בברור אבל זה ידוע שאני נזהר מאוד בכל מעשי' ארמלתא שצריכא שתכיר תחלה מאין באו לה הנכסים ואיך נסתלקה מבעלה וע"י מי ואם נשבעת או התפשרו עמה וקימה הפשרה וכדומה מסתמא גם אז נעשה בדין וביושר. פ"ב יום ה' ער"ח סיון תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

598

599שלום לתלמידי הותיק התורני מו"ה בערל סג"ל נ"י:

599

600אגרותיך ע"י הבח' לא הגיעני כי נאבד ממנו דלוסקמא עם כל הכתבי' שבתוכו אך האגרת מוויען הגיעני ושם נאמר אודת ק' הט"ז בח"מ סס"י פ"ח שהקשה אהא דפי"נ קכ"ח ע"ב דנשבע וגובה מחצה מבני חורין אבל משעבדי לא דאמרי אנן אעדי' סמכי' והקשה ז"ל הא אין נשבעי' על כפירת שיעבוד קרקעות דע כי כל מה שחדשת בזה הוא טעות ושגיאה דהא דאמרי' ממשעבדי לא היינו מה שכבר קנו בשעת עמידתו לדין ובאי' הבע"ח לטרוף מהם שקנו קרקע המשועבד להם על זה יטענו אותו שיעבוד כבר נפרע עפ"י עדים אמנם מכאן ולהבא אותו מחצה שמודה ומתחייב עכשיו על פיו הוא חיוב גמור ומשתעבד מן התורה מחדש עפ"י הודאת פיו אפי' אם אינו חייב כמבואר ר"פ הנושא ועש"ע ח"מ סי' מ' וא"כ העתידי' לקנות ממנו מכאן ואילך מהם יגבו בלי ספק המחצה שהודה והמה לא יטענו אנן אעדים סמכי' ולא קאי הש"ס אלא אאינך שכבר קנו וכל זה פשוט ובחפזון כתבת:

600

601ואמנם בעיקור ק' ט"ז כמה תירוצי' נאמרו ממנו בו ומה שהוא מקובל ומתובל הוא לפמ"ש תוס' בכתוב' ר"פ אע"פ וב"ב מ"ד ע"ב ד"ה דלא ה"ל ארעא מעולם שכתבו דמקנינן לי' מטלטלי אגב קרקע אע"ג דלא ה"ל ארעא מעולם משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש ועמ"ש הרא"ש פ' הזהב סי' ג' שסיים וסמכי' אהודאתו שהוא מודה לחובתו ואין בודקי' אחריו עכ"ל נמצא לפ"ז משכחת לי' ה"נ בשיודעי' אנו בו דלית לי' קרקע ושיעבד מטלטלי' אגב קרקע עפ"י הודאת פיו ובעלמא כל דיני קרקע אית להו להני מטלטלי' ועיי' ש"ע סי' ס"א ואי הי' לי' באמת קרקע והי' משעבד מטלטליו ואח"כ אשתדיף קרקע ולא נשאר לו בשעת הטריפה אלא מטלטלי' הי' פטור מן השבועה ע"י אותן המטלטלי' שבאגב שיש להם כל דין קרקע מ"מ עכשיו דבאמת לית לי' קרקע נהי דאי לאו דסמכי' אעדים הי' טורפי' המטלטלי' ממשעבדי משום דלחובתו מאמיני' במה שהודה שיש לו קרקע ומשו"ה צריכי' לטעון ולומר אנן אעדים סמכי' מ"מ כשבא לפטור עצמו מן השבועה ע"י אותם המטלטלי' אג"ק אמרו לו הא לית לך קרקע דלחובתו מהימן בהודאתו ולא לזכותו ואע"ג דכ' הרא"ש הנ"ל בימי התלמוד לא הי' רגילין בכך היינו דבפ' חזקת משני ש"ס שפיר דלא ה"ל ארעא מעולם ולא ניחוש שמא מטלטלי אג"ק הקנה לו עפ"י הודאתו דכיון שלא הי' רגילי' בכך לא ניחוש לזה אבל ההוא דפי"נ מצי איירי בכה"ג וההיא דפ' הזהב נמי י"ל דהמשנה לא רצתה ליעצו בדבר שקר ובלאה"נ הקשו תוס' שם בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ו ע"א) ד"ה ונקני נהי וכו' דלקני' לי' באודיתא ע"ש והנה כל זה לשיטתם בסנהדרי' ו' ע"ב סוף הדבור המתחיל צריכה קנין שכ' שם סתם גורן מצויי' שם ב"א דזולת זה לק"מ דלהודות בכה"ג בעי' עדים או לכל הפחות ע"א ועי' היטב בש"ך ח"מ סי' פ"א סקכ"ב ד"ה ומ"ש הרמב"ן ז"ל ע"ש הוטב וק"ל ואסיים בברכה אעוררך לעשות בטובה במ"ש לך על בי דואר אודת הקשור הידוע. מ"ד עש"ק בהר תקס"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפדד"מ:

601

602שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המאור הגדול מעוז ומגדול כש"ת מו"ה ישראל נ"י אב"ד דק"ק פעסט יע"א:

602

603יקרתו הגיעני עש"ק אחר חצות בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו ואחר עד עתה נהנתי שאור תורתו אשר נגהי ממעלת כ"ת ע"ד איום שבועה היתירה הנזכרת בתוס' ב"מ י"ד ע"א ד"ה אי פקח וכו' ובסמ"ע סי' פ"ז סקס"ה והיות שבקש ממני לחוות דעתי גם אני ואני אהבתי לעמוד על שרש הדבר ממקום מחצבו וע"כ הוכרחתי להאריך קצת ובעין שכלו יביט ויבין דבר לאשורו ואת אשר יבחר בו יקרוב אליו:

603

604ברבה פ' ויקרא פרשה נ"ו סי' ג' אמר ר' אייבו מפני מה משביעי' האדם בס"ת ומביאים לפניו נודות נפוחים לומר אתמול הי' הנוד הזה מלא גידים ועצמו' ועכשיו ריק מכולן כך המשביע לחברו לשקר סוף שיצא ריקם מכל ממונו ר' אסי אמר על שקר ר' יונה אמר אף על אמת. וביפה תואר נדחק לומר דהרמז המשביע כ"ש על הנשבע וצל"ע אטו הנשבע לשקר סגי לי' באיבוד ממונו והלא מכלה שארו ובשר זרועיו יאכל בדי עורו כמבואר בש"ס ר"פ הדיינים ויעיי' תו' שם ד"ה ואין בשר וכו' ותו יש לדקדק דהמדרש פתח בתרתי ומסיים בחדא מפני מה משביעי' האדם בס"ת ונודות נפוחים ומתרץ נודות נפוחים ולא ס"ת ועוד מה זו שאלה מפני מה מביאים ס"ת הלא זו היא עיקור נקוטי חפצא וילפי' מאאע"ה ויעקב אע"ה שהשביע בשים נא ידך תחת יריכי כמ"ש המדרש הזה בעצמו פ' חיי שרה בפסוק ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו ועיי' מ"ש תוס' ר"פ הדיינין וכו' ד"ה האי דיינא וכו' ע"כ נרא' לע"ד הפירוש במדרש בהיפוכו ממה שהבין יפ"ת וה"פ למה מביאי' ס"ת וגם נודות נפוחים לא סגי לן בשבוע' האמורה בתורה למינקט חפצא ולמה לנו להוסיף ומי נתן לנו רשות להוסיף בשלמא נקיטו' חפץ דמצינו באבות הקדושים אע"ג דבסיטה החמורה לא הצריכה תורה נקיטת חפצא י"ל התם אין לך חפצא גדול מזה ממה שעומדת במקדש ד' ומסובב בחפצים קדושים וכוס מלא מסך מחיקת מגלה קדושה אבל שבועה דעלמא בעי נקיטת חפצא כמו שמצינו באאע"ה. אע"ג דלענין חומר הענין אין שום חילק הנשבע בהי"ת בלא חפץ יש עליו כל עונש השבועה כנשבע בחפץ כדמוכח משבועת הפקדון ועדות ביטוי כמו שהרגישו תוס' שם ד"ה לאינקוטי חפצא וכו' מ"מ בה' המשביעי' אדם להפיס בעל דינו מאיימי' עלי' בנקיטת חפץ בידו כמו שהחמירו אבות העולם על אלעזר ועל יוסף הצדיק וא"ש אבל מכיון שמביאין ס"ת די לנו בכך ולמה לנו נודות נפוחים זה הוא קושי' המדרש ומשני דודאי הנשבע די לו בס"ת וסגי בהאי איום דתסמר שערות בני ישראל בהשבעם בס"ת אך לאיים על המשביע מביאים נודות נפוחים ולא סגי בעונש ממון שיצא ריקם מנכסיו כנגד זה ושוב פליגי בזה אי דוקא משביעו על שקר או אפילו משביעו על אמת דה"ל לפשר עצמו עמו ולא להביא לידי שבועות שוא ולפע"ד לפי ש"ס דילן דוקא המשביע על אמת סגי לי' בעונש ממון אבל המשביע על טענת שקר נענש בגופו דדרשינן ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ומשביע על מגן ובאה אל ביתו וכלתו אותו עצמו משמע יהי' איך שיהי' כך נ"ל פי' המדרש:

604

605אחר כותבי זאת בדקתי ובינותי בספר ישן נושן כתיבת יד על מדרש רבה מספר ויקרא ואילך לא נודע לי ממי מהגאונים וכ' שם וז"ל מפני מה משביעי' בס"ת פי' כיון דעיקור שבועה היא בס"ת למה מביאים נודות הא אין השבועה בנודות אלא בס"ת וכו' כך המשביע לחבירו סוף שיצא ריקם אפשר דהנשבע לשקר קים לי' בדרבה מיני' ונענש בגופו או לע"ה שהוא רשע גמור כדכתי' ונשא עונו עליו על גופו המשביע לשקר אינו נענש רק בממונו וכו' עכ"ל וב"ה שכוונתי לדעתו בעיקור הדין לדעת הגאון ז"ל ובפי' המדרש מה שכתבתי נכון בעז"ה. וכיון שזכינו לדין אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם הך דנודות נפוחות שהוא ממדרש רבה ופליגי בי' אמוראי ועי' כ"מ פי"א מה' שבועות ה' י"ג עיי' לפי מ"ש רמב"ם פ"א מה' טוען ה' י"א הורו רבותי כ' ה"ה (היינו הגאונים) שכל מי שנתחייב שבועה וכו' יש להחרי' סתם קודם שישבע על מי שיטעין עליו דבר שאינו חייב כדי להשביעו בחנם וכו' ותקנה טובה הי' לבעלי דיני' כדי שישמעו מטענות שקר ולא יגרמו להוציא ש"ש לבטלה ולא ישיאו שמע שוא עכ"ל ופסקו הטש"ע סי' פ"ז סכ"ב בקיצור נמצא כיון שהתקינו הגאונים להחרי' התובע בחרם סתם תו לא בעי נודות נפוחי' דמעיקרא לא אלא לאיי' התובע מכיון שהחרימו ותו לא בעי איום כשם שאין הנתבע הנשבע בעי איום של נודות וסגי לי' בחומר שבועות ובס"ת שבידו כנלע"ד. אמנם בר"ן פ' הדיינים ומייתי בב"י סי' פ"ז וסמ"ע שם סי' קס"ה מייתי בשם תשובות הגאונים אם יבקש התובע לכבות נרות ולתקוע בשופרות ולהעמיד שם מטה של מתי' שומעין לו ומפרש הטעם בפ' להזכירו יום המיתה וכו' הדין ע"י תקיעות שופרות על דעת ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכיבוי הנרות ע"ד כיבוי אורו בעו"ה וע"ש. ובודאי צ"ע דבר זה לא נזכר בתורה ובש"ס ובמדרש שיאיים התובע על הנתבע באימי' הללו ולפום רהיטא הי' נ"ל כלפי שביטלו הגאונים שבועה בשם ד' וגם לא משביעינן באָלה מפורשת כבסוטה שנא' שם ירכך נופלת ובטנך צבה ויתן ד' לאלה בקרב עמה וכדומה ומכל אלו הדברים לא השאירו הגאונים אלא לומר ארור סתם כמ"ש בש"ע סעי' י"ט וראי' הגאונים לעשות עכ"פ פועל דמיזן לאותו האָלות והציגו מטה ותקעו בשופרות לרמז על הנ"ל כאלו פירשו האָלות בפירוש וכיוצא בזה כתבתי בתשובה אחרת דמ"ש סמ"ע שם קס"ג דעשרה לאו דוקא ועוד כ' דבעינן לאררו בשם או בכינוי דלא נ"ל דשבועת האָלה בשם ג"כ ענשו חמור על כל העולם נשבע בשמו הגדול דהרי בקרא כתי' על אָלה אבלה הארץ כמבואר ר"פ שבועת הדיינין ואמנם תיקנו לקבץ עשרה שיהי' במקום הזכרות השם כיון דכל בי עשרה שכינתא שרי' ה"ל רמז לשם גבוהית ושם בארתי דכוותי' וה"נ כלי הדייני' הנ"ל שופרות ומטה של מתים יהי' במקום הזכרות האָלות בהדי':

605

606ואם האמת כן הוא בזמנינו שתיקנו המלכיות במקום המשפט נוסח' השבוע ככל האלות הברית אשר השומע תצילנה אזנו אין לנו להוסיף כלים הנ"ל דלא עדיפי משבועו' סוטה החמורה דסגי לה באלות המפורשות מבלי שום כלי אמנם ראיתי בערוך ערך הסת ורמז עליו בהגה' מיי' פי"א משבועו' דברי' מבהילי' מה שנהגו הגאונים בדברים כיוצא באלו ובפרישות אלות האמורות בס"ת יחולו עליו ועל רמ"ח אבריו ואותה נוסחא בעצמה כ' באגרת רמב"ם קטן דפוס א"ד דף נ"ד ע"א ובתשו' רמב"ם ס' פאר הדור סי' קמ"ה וצ"ע לכאורה כיון דכל האלות מפורשת מ"ט להוסיף אימים הללו עד שמצאתי בלשון ראב"ד פי"א מה' שבועות משמע מדבריו דבמקום בזמן התלמוד הי' מאיימנו על הנשבע שנפרעין ממנו ומכל בני משפחתו ומכל העולם תיקנו הגאונים שלא ילכדו אנשי דורו והוא בעונו יומת וכל ישראל יקום ולעומת זה איימו עליו אימים אחרים וא"כ ליתא למה שכתבתי לחלק בין זמן הגאונים לזמנינו:

606

607אבל נראה דהר"ן דלא מייתי נוסחא דהערוך הי' לפניו גירסא אחרת בספרי הגאונים ובלא ה"נ מ"ש הר"ן דאין לאיים על ת"ח פליג על הערוך דשם מבואר להדי' אדרבה ת"ח אין משביעין בס"ת אלא חולץ תפיליו ונוטלם בידו ומביאים לפניו מטה של מתים וכו' הרי דאפי' לת"ח מאיימין ואפי' נימא דת"ח שכ' הר"ן היינו שתפילין בראשו כל היום כמ"ש תומים סי' פ"ז ס"ק מ"ג מ"מ הא בערוך נמי מיירי בכי האי גונא שחולץ תפיליו משמע שכשעמד בדין הי' תפיליו עליו ועתה חולצם לישבע בהם ואפ"ה מביאים מטה של מתים א"כ מבואר דלא היה להר"ן אותה נוסחא שבערוך והרב"י לא מייתי אלא דברי הר"ן ש"מ ס"ל הלכתא כוותי' דהלכה כבתראי ואין מאיימין אלא כשאין מפרשים האָלה להדי' ולמי שאין ת"ח אבל עכשיו שמפרשים אלות גדולות ונוראות אין להוסיף איום אפי' למי שאינו ת"ח:

607

608ואיידי דאיירי אימא מילתא לעמא דעלמא משביעים בס"ת ולת"ח המניח תפילין כל היום חולץ תפיליו ונשבע בהם דאמרינן שלהי מכות כמה טפשאי שארי אינשי דקיימי קמא ס"ת ולא קמא גברא רבה נמצינו למדין דשארי אינשי חמירי להו ס"ת:

608

609ובאמת גברא רבה עדיף מיני' עיי' רא"ש פ' אלו מגלחין סי' קי"א ואמנם עסק מצוה בשעתה חביב ומאוים יותר מגברא רבא כדאמרי' בחולין דף נ"ד ע"ב מפניהם עומדים מפני ת"ח אין עומדים משום חביבה מצוה בשעתה (אלא דדחי התם משום מכשילין לע"ל) נמצא שארי אינשי מאיימין עליהם בנקיטת ס"ת וגברא רבה דחשיב מס"ת מאיימין אותו במצות תפילין בשעתה דהוא עוסק במצותו דמניחם כל היום צריך להסירם ולשבע בהם:

609

610נחזור לדידן ראיתי בכנסת הגדולה להח"מ בהגה' ב"י סי' פ"ז ס"ק כ"ט וז"ל אם נהגו שלא לעשות חומרות אלו ורוצה המשביע לעשותם אין שומעין לו תשו' הגאונים סי' רע"ד עכ"ל וס' תשובות הגאוני' קדמאי אינו נמצא פה אתנו והנה מעידני שזה לי קרוב שלשים שנה שאני יושב על כסא הוראה וכל ימי גדלתי בין חכמים גדולים גאוני ארץ בקהלות המפוארות ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי איומים כאלו וכיוצא בהם ובכעין זה הוה לא ראינו ראי' וא"כ לפי עדות הכה"ג בשם תשובות הגאונים אין לשמוע להתובע להוסיף איומים כאלו אפי' להערוך ומכ"ש לפי מה שנהגו לפרט האלות גדולות דלהר"ן אין לאיים:

610

611ונ"ל דכדין נתבטלו האימים בימי תשובות הגאונים הנ"ל דלבתר דשוב תקינו גאוני' להחרים על המשביע וצריך לענות אמן ואם לא ירצה לענות אמן אין זה צריך לשבע כמ"ש ט"ז פ"ז סעי' כ"ב ד"ה מענה המשביע וכו' א"כ פשוט דגם הנשבע יכול לומר כשם שאתה רוצה שיכבו נרות ויתקעו שופרות ואלבש תכריכי מתים כך אתה תלביש תכריכי מתים כשתענה אמן על החרם ויתקעו שופרות ויכבו נרו' ויבקעו נודין ואם לא תעשה כן איננו נשבע ולע"ד בלי ספק שומעין לו בכך ועי"ז ממילא שוב לא ביקש התובע מהנתבע על ככה כדי שלא ישים לו כגמולו ועי"ז נתבטל המנהג מיושב השגת הראב"ד פי"א משבועות הלכה י"ג דרמב"ם לא מייתי איומי הגאונים וכ' הכ"מ דלמא לא שמיע לי הך תקנתא הנה הראיתי בעין מאגרת הרמב"ם ותשובותיו שהי' לפניו נוסח הערוך ואפ"ה השמיט מחיבורו והיינו משום דאיהו מייתי פ"א מה' טוען הלכה י"א הורו רבותי שמחרימן על התובע א"כ דל בדל ולא נהגו לאיים תו בהנך איומים ומכיון שנתבטל המנהג אפי' אם ירצה התובע לקבל על עצמו ג"כ משום תמות נפשי עם פלשתים אין שומעין כמ"ש כנה"ג בשם תשובות הגאונים הנ"ל:

611

612ע"כ נ"ל שאין לשמוע לקול התובע באייום משום האלה ומכ"ש מה שאמר להשכיב הנתבע על המטה ולפרוס אצטלא דמיתנא זה לא נמצא בשום מקום והוא דבר שא"א שישבע בשכיבה שהרי שבועה מעומד ובפרט כשהס"ת בחוץ מארון הקודש ואפילו אם הארון הקודש רק פתוח אסור לישב בבה"כ מכ"ש להשכב ומכ"ש אם מנקיטים לו ס"ת בידו והוא יהי' שוכב על המטה מי עדיף מר"ה במס' מועד קטן דף כ"ה ע"א ע"כ ישתקע הדבר ולא ניתן להאמר הנלע"ד כתבתי וה יורינו מתורתו נפלאות ויקיים שבועות הניבאות ויעש עמנו לטובה אות. פ"ב נגהי ליום ב' ה' שבט תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

612

613שלום להדיין המופלא כבוד מו"ה משה נ"י:

613

614למלאות שאלתו לברר דין המלוה על המטבע ונפסלה או הוקרה והוזלה גרסי' בב"ק צ"ז המלוה על המטבע ונפסלה פליגי רב ושמואל וקיי"ל כשמואל דאי אית לי' להמלוה אורחא למקום שהמטבע הישנה יוצאת עדיין צריך לקבל המטבע הישנה אף עפ"י שפסולה כאן ומנה דאי נפסלה הישנה לגמרי או דלית לי' אורחא למיזל להאי אתרא אזי צריך לשלם לו מטבע החדשה ומסקי' שם דאי הוספו על המטבע החדשה יותר מחומש אסור לו למלוה לקבלה בשוי' משום חשש רבית והרי"ף ס"ל ה"ה אם נפחתה חומש צריך הלוה להוסיף אבל בפחות מזה לא חיישי' וכ' הראשונים הטעם משום דאם הי' רוצה להחזיר המטבע ולהתיכו הי' נחסר ממנו חומשא ויש אומרים משום דבלא"ה אין משקל המטבע ישר ושוה דע"י משמוש הידים המה נשופים ע"כ אנן מקפידים על יתירא ופחתא כי האי ומזה נ"ל דבמטבע של נייר באנקא נאטא הנהוג בזמנינו אפי' פחת ותוס' כל שהוא הוה פחת ותוספת אפי' לא הוה יוקרא וזולא בתרעה דפירי רק שהם גופי' נפחתי' בשער כידוע במנהג הנהוג עתה מ"מ כיון דליכא למימר כנ"ל דליכא היתוך ולא שפשוף הידים הפוחת ממשקל ע"כ אם יארע שיפסלו לגמרי משלם אח"כ מטבע של כסף תחתיהם ויהי' הפחת או תוספות אפי' כ"ש הוה פחת ותוס' הן לטובת הלוה הן לטובת המלוה וק"ל:

614

615ואמנם כל זה בשנפסלה המטבע אבל כשיוצאת עדיין אלא שהוקרה או הוזלה בזה כל אפן שוין שנותן לו מטבע שבשעת הלואה כמבואר להדי' בתשו' הרא"ש ריש כלל ק"ג ומייתי לי' טח"מ סס"י ע"ד וע"ש בפנים בתשו' הרא"ש דהכל תלוי בשעת הלואה הן לטובת הלוה הן לטובת המלוה ולא מיבעי' בלוה ומלוה די"ל כיון שנתן לו מעות א"כ מעותיו פחתו והותירו דאע"ג דלהוצאה ניתנו והני אחריני ניהי מ"מ כיון שמעות יהיב לי' אע"ג דנשתנו מ"מ מעותי' נוטל וכסברא זו אמר ר"נ בכתו' צ"ד ע"ב וה"ה נמי אי יהיב לי' פרגמטי' בהקפה נמי י"ל מעותיו פחתו והותירו כיון שהי' ראוי לעשות מהן מעות אז דמה לי הן מה לי דמיהן כדר' ינאי ר"פ איזהו נשך אלא אפי' המחייב עצמו והפריש לתת לו סך מעות לזמן פלוני ופחתו או הותירו כיון שלא נפסלו לגמרי נותן לו מטבע שבשעת הפרזה ופסיקא שכ"כ הרמב"ם פי"ו מאישות הלכה ו' לענין כתובה שאם הי' בה מטבע ידוע בין בעיקור בין בתוס' ה"ה כדין המלוה את חבירו על המטבע והביאו ג"כ בש"ע ח"מ סס"י צ"ד ומבואר מלשון הרמב"ם שזה הוא מעיקור דין ולא מקולי כתובה וממילא ה"ה בכל כיוצא בזה שהפריש לתת לחברו שכר עבודה או מתנה או נדן וכה"ג ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ט נתלה בלשון רמב"ם פ"ד ממלוה ולוה הלכה י"א שכ' המלוה את חברו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובה מטבע ופי' המשקל והוסיפו על משקלו אם הוזלא הפירות מחמת התוספ' וכו' וס"ל למהר"ם אלשיך דמה שדקדק ופי' משקלו היינו משום כתובה דבהלואה בלאה"נ י"ל זוזי יהיב וזוזי שקל אבל במתחיי' ליתן אי לאו דפי' משקלו להדי' הי' נותן לו מטבע דשעת פרעון בין הוקר ובין הוזל בלי שום תוס' או פחת ע"ש ומ"מ גם הוא לא אמרו אלא בשנפסלה המטבע הראשונה לגמרי ונתקן מטבע אחרת אבל כל שהמטבע הראשונה יוצאת רק שהוקר והוזל מחמת הסכמת המדינה וחריפא נ"ל פשוט שאין לחלק ולעולם משלם המטבע דשעת הפרדה ומכ"ש כי גוף הדין לא נ"ל כן משארי פוסקים אפי' בנפסלה לגמרי מטבע ראשונה מ"מ דין המתחייב שוה לדין המלוה וכן מבואר בתשו' מהר"מ מר"ב סי' תת"ר והובאה במרדכי פ' הגוזל עצים סי' קי"ג וז"ל על אודת ראובן שנדר לתת לאשתו ב' זקוקי' עד חנוכה מכסף הניתן אז ע"מ לקבל גט ממנו ועתה אומר ובתשו' מהר"מ הנוסחא ועתה אתה ר"ל שהשואל טוען ואומר כי ביום א' דחנוכה נפסלה המטבע (בתשוב' מהר"ם כ' וציוו העירונים שלא לשאת ולתת אלא בכסף ווירבר"ש והשיב נראה שיתן מכסף ראשון אם הוא נותן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוה זמנו עד שיגיע כדפי' בנדרי' פ' קונם ומייתי לי' בקידושין פ' האומר דעד הפסח אסור עד שיגיע ועד שיהא פסח אסור עד שיצא ומסיים שם בנדרי') זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו' ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל תשו' הנ"ל:

615

616הארכתי בהעתקת התשובה כי ממנו למד ביש"ש פ"ט דב"ק רס"י י"ג דאם קבע זמן לפרעון והעביר הזמן ובין כך נפחת המטבע אזי הוא הפסדו של לוה ולא מצי ליתן לו כמטבע של שעת הלואה והש"ך סס"י ע"ד כ' דמשם מוכח להיפוך שנותן לה כמעות שהי' ראוי ליתן לה ערב חנוכה וכן הסכים בתומים והוסף להקשות דלא גרע מגרמא בעלמא ע"ש סקי"ג ולפע"ד פי' דברי מהר"מ הנ"ל כך הי' דהתם יצא הדת מהמלך והשרים שמיום א' דחנוכה ואילך תפסל המטבע ההיא והי' זה ידוע כבר מקודם לכן שמיום ההוא והלאה תופסל המטבע כידוע המנהג בענין זה וכן משמע להדי' במהר"ם אלשיך הנ"ל שכך הי' מעשה. והנה אעפ"י שמדינא דמלכותא היתה המטבע יוצאת בשווי' ממש עד יום א' דחנוכה מ"מ ממילא ביום ערב חנוכה ולפניו ולפני פניו כבר הוזלה המטבע ולא היתה חריפא להוציאה עובר לסוחר דפסלתה בני מדינה וזה דבר שיעיד הרוש ועתה פסק מהר"מ דמ"מ לא תוכל האשה לטעון אדעתא דהכי לא נתרצית ליקח ב' זקוקים גרועים ופחותים ז"א אם ישלם לה בזמנו בערב חנוכה מ"מ צריכה לקבל ונסתחפה שדה שלה אע"ג שכבר הופחתה משווי' ומינה אם ישלם לה ביום א' דחנוכה צריך ליתן לה שווי' ב' זקוקי' ממטבע חדשה היוצאת ממש והנה טעם הדבר אין לומר משום שנפסלה המטבע הראשונה ולא הי' יוצאת עוד בשום מקום ואפשר משו"ה דקדק במהר"ם סי' תת"ר הנ"ל שהשרים ציוו שלא לשאת ולתת כ"א בכסף ווירבר"ש וה"ל כהקפדת השרים דמודה שמואל שצריך ליתן ממטבע היוצא ז"א מדלא הזכיר כן נמי בתשו מהר"ם שבמרדכי ועוד מה הי' לו להאריך דעד החנוכה הוא עד שיגיע מה לי בכך כיון דנפסלה המטבע לגמרי נפסלה אע"כ מוכח שמטעם זה לא איירי דאפשר שהי' אפשר להוציא' במקומות אחרי' דאי' לה אורחא להתם אך הטעם הוא כיון שקבע להזמן עד החנוכה ופירושו עד שיגיע וכיון שהגיע חנוכה והעביר עלי' הדרך אזי כל פסידא דמתילד פסידא דהעובר הוא וזה ברור בדעת המהר"ם וכהיש"ש דלא כהש"ך:

616

617ולא מבעי' בעובדא דמהר"ם דהתנה תנאי שתקבל גטה ע"ת כך וכך דכיון שלא קיים תנאו אין לה לקבל גיטה ואין לדמו' הא דמהר"ם לשארי מלוה ולוה ולגרמא בעלמא דהרי עכ"פ לא קיים תנאו ובכי הא לא ק' כלל קו' התומים מגרמא בנזקי' וה"ה לפרזת נדן וכדומה כשעבר זמן והוזל המטבע דפשיטא שצריך לקבל עלי' כל פסידא דמתילד מחמתי' אלא אפי' במלוה ולוה ממש שהעביר זמן פרעון והוזל המטבע נמי יש לדין ולומר דנהי דהמהרש"ל מדויל ידים ישתלם במה דפסק שם סי' ל' דמבטל כיסו של חברו אפי' הי' לו ריווח ברור פטור לשלם אפי' משעת תביעה והגעת זמן ואילך מ"מ המרדכי לטעמי' אזלדס"ל בב"ק סי' קכ"ה דה"ל זה נהנה וזה חסר ובתשובה א' הכרעתי כהמרדכי וכמ"ש הרא"ש שם בב"ק פ"ב סי' ו' דה"ל זה נהנה מחסרונו של זה והארכתי שם לחלק בין הך לגזלן שאינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא מ"מ העליתי שם דבמלוה איכא למיחש משום רבית משא"כ בפקדון יע"ש בברור ועיי' סס"י פ"א בסמ"ע וש"ך וא"כ בנדון דידן שאירע הפסד ע"י עיכוב נ"ל פשוט שצריך להלוה לשלם כפי המטבע החדשה כך נראה בעיני להלכה ולא למעשה אבל במי שמתחיי' עצמו נ"ל אפי' למעשה שכל ההפסד שיגיע מדחיית הזמן ואילך הוא הפסדו של המעכב מפני שלא קיים תנאו והנלפע"ד כתבתי בחפזי. מ"ד יום ג' ח' תמוז תקס"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

617

618אלקים יענה שלומו מגבהי מרומו ה"ה האברך החרוץ ושנון כש"ת מו"ה משה מרדכי נ"י:

618

619כבר הודעתיו ע"י אביו הרבני נ"י שהגיעני נועם מכתבו אלא שאז הייתי נחוץ עלי דרכי ולא יכולתי לעיין בו ומן אז מילתא מני אזדא וכהיום אינה כתבו לידי ועמדתי מרעיד על האומר ועל השכחה והנני נזדרזתי להשיבו בחפזון רב כפי הסכמת הזמן:

619

620הקשה לשאול דברי הש"ך שבסי' צ"ב סקי"ג שרצה להוכיח מדברי רש"י בכתובות פ"ה ע"א גבי ההיא אתתא דאתחייב' שבועה וחשדו' ואפכה רבא אשכנגדה ופירש"י עובדא הוה שתבעה אדם ממון ואתחייבה ומדנחשדה הפכה אשכנגדה ומדלא פירש"י שנתחיי' לשבע על כתובתה ש"מ דס"ל לרש"י כדעת הסוברים דמי שיש בידו שטר מקויים והוא חשוד נוטל בלא שבועה אלו דברי הש"ך. והקשה מעלתו הא בכתובה דרבנן כ"ע מודים דאם היא חשודה תפסיד כמ"ש הש"ך בעצמו לעיל סי' פ"ב סקי"ט ועוד האריך מעלתו לברר דבריו בכל חלקי הסותר והראה פנים לצדדים וצידי צדדי' משם נראה כי רב גוברי':

620

621והנה שערי תירוצים לא ננעלו לומר דהכי קאמר הש"ך אי אמרת בשלמא דבשטר מקוי' נפטר החשוד בלא שבועה איכא למימר דבהא פליגי רש"י והטור דלרש"י אפי' בכתובה דרבנן נמי כעין דאורית' תיקון ומשו"ה הוכרח לומר דמיירי בשתובעה א' ממון והטור לא ס"ל הכי אלא ס"ל דבכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו וכמו שהסביר הש"ך סי' פ"ב הנ"ל אלא אי אמרת דאפי' בכל שטר מקויי' החשוד מפסיד א"כ מכ"ש גבי כתובה דרבנן ומ"ט דרש"י זאת הדחי' היא קרובה לאמת בזה אלא מסתמא גם לפניו לא נעלם זה רק נפשו אותה בפלפולא חריפתא ומצאתי עזר לדברי אלו במהרי"ק שרש ל"ג ע"ש היטב:

621

622ואומר דבלאה"נ נ"ל מאי מייתי הש"ך ראי' מהך דכתובות פ"ה הא התם אמרי' דאמר ר"פ השתא דאמר מר קים לי בגווה מלתא היא אבא מר ברי דקים לי בגווי' קרענא שטרא אפומי' ופריך קרענא ס"ד אלא מרענא ולשיטת רש"י לא מגבי' בי' ולא קרעינן לי' ע"ש והשתא מנ"ל להש"ך דלמא לעולם אפי' בשטר מקויי' נמי החשוד מפסיד מיהא היינו דוקא בחשוד ממש עפ"י ב' עדים משא"כ הכא דלא הי' חשוד רק עפ"י בת רב חסדא ומשום קים לי בגווה דלמא זה אינו מועיל לכ"ע נגד שטר מקויי' לכן פירש"י אתביעת ממון קאי והפכה אשכנגדו ומנ"ל דגם בחשוד ממש עפ"י ב' עדים שיטול בשטר שבידו וע"כ נראה לפע"ד דהוצעת דברי הש"ך הם כך דהרי ע"כ בלא"ה נמי קשה ארש"י מה רצה כלל במ"ש שום פי' אהא ומה לנו בזה יהי' השבועה ממה שיהי' אע"כ רש"י גופי' רצה להשמר שלא נאמר שהי' שטר בידה ויהי' זה סתירה למאי דאמר הש"ס קרענא ס"ד ומשו"ה פי' דהי' א' תובעו ועל זה שפיר הי' קשה להש"ך אי ס"ד דביש שטר מקויי' בידו והוא חשוד עפ"י שני עדים יפסיד א"כ ה"ל לפרושי דבכתובה איירי ומקולי כתובה שנו דאפי' ע"י סהדי דקים לי בגווי' יפסיד דמעיקרא לא תקנו רבנן כתובה בכה"ג וזה הי' יותר ראוי לומר ממה שפי' שתבעה א' והוציא ממון עפ"י עדותה של בת ר"ח ומדלא פי' רש"י הכי ש"מ בשטר מקויי' אפי' בחשוד עפ"י ב' עדים לא יפסיד ונהי דבכתובה בהאי גוני תפסיד החשודה משום שהיא דרבנן מ"מ היכי דליכא תרי סהדי נמי לא מקלינן כולי האי דתרי קולי בחדא דוכתא לא מקלינן בכתובה ועלו דברי הש"ך כהוגן:

622

623וכעין דמות ראי' לדברי הנ"ל מהא דאמר ר"פ בשבועו' ל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה דלא אמר לדידה ולא לב"ד מחייב קרבן שבועה ע"ש וקשה לימא מאן לימא דמשתבעת כדמקשה הש"ס לעיל אהכל מודי' בע"א שכנגדו חשוד אע"ג דהו"מ לשנויי דמיירי בכ' לה נקי נדר נקי שבועה מ"מ ה"ל להש"ס למפריך ולשנויי הכי כדפריך לעיל ומשני בששניהם חשודים ואפי' למאי דמסקי' דמיירי בדתפיסא מטלטלי ואפי' למ"ד בדרבנן לא נחתינן לנכסי פי' מי שיש לו לשבע שבועה דרבנן ואינו רוצה לא נחתינן לנכסי וא"כ ה"נ כיון שהי' תפוס המטלטי' אם נמי לא תרצה לשבע לא נחתינן לנכסי מ"מ נ"ל דהכא שפיר נחתינן לנכסי לכ"ע דע"כ לא אמרי' דלא נחתינן לנכסי' אלא בשמחוי' לשבע רק מדרבנן והוא מוחזק בממונו מן התורה לא אלמוהו רבנן כ"כ לתקנתא דדהו ליחות לנכסיו משא"כ הכא שהותרה עפ"י ע"א שהוא מועיל רק מדרבנן א"כ אתאינן עלה ממ"נ אי בתר דרבנן אזלה או השבע והפטר או החזר המטלטלי' ואי בתר דאוריתא אזלת הרי מן התורה לא מהימן עד אחד בעדות אשה נמצא דאפי' למסקנא הו"מ להקשות מאן יימר דמשתבעת ומ"ט לא פריך לי' הש"ס ועכצ"ל דסמיך אדלעיל דמקשי הכי ומוקי לי' בחשודי' וה"נ מיירי באשה חשודה דבכה"ג לא צריכא שבועה כך נ"ל ולא הוה צריך לפרש זה דסמיך אלעיל:

623

624ואף על גב דכ' הר"ן בשבועות שם שהרשב"א הקשה אהסוברי' דגם בדנסכא דר' אבא שכנגדו צריך שבועה והקשה הרשב"א עליהם אם כן ה"ל להש"ס להקשות נמי אע"א דר' אבא לימא לי' מאן יימר דמשתבע ולא ניחא לי לרשב"א למימר דאה"נ והש"ס סמיך אלעיל דפריך הכי ומוקי לי' בחשוד וה"נ מיירי אביי אי אירע כעין עובדא דר' אבא בשהא התובע חשוד ולא צריך לפרש זה ומה הקשה הרשב"א לזה י"ל כמ"ש בחידושי למס' שבועות דס"ל להרשב"א כשיטת וליכא למימר שכ' תוס' בב"ב ל"ד ע"א שהטעם הוא משום דלית לי' מגו דירא לשקר פן יפסלוהו לעדות ולשבועה ובחי' למס' שבועות עשיתי לזה סמוכי' יפים וא"כ ע"כ לא מתוקם בתובע חשוד דא"כ לא הוה מתירא שיצטרף עם העד לפסלו לנתבע הא התובע חשוד הוא וא"כ לא מתוקם בהכי ושפיר הקשה הרשב"א אבל לעולם גבי עד מיתה דרב פפא שפיר נאמר דלא צריך להקשות מאן יימר דמשתבעת דפשיט לי' דמתוקם בחשודה:

624

625אלא דקשה הא בכתובה קיימי' ובאשה חשודה מפסדת כתובתה ואפי' בתפיסא מטלטלין כבר כתבתי לעיל דהכא נחתינן לנכסי' ואע"כ יש מכאן כדמות ראי' למ"ש ומיירי הכא בחשודה עפ"י ע"א דקים לי' בגווה דבכה"ג אפי' בכתובה לא תפסיד דתרי קולי בחדא דוכתא לא מקלינן וכנ"ל:

625

626ואין להשיב ולומר דלר"פ בלאה"נ לא קשה מאן יימר דמשתבעת לפי מ"ש תוס' ל"א ע"א לרב פפא כיון שרק ראוי להעיד מן התורה אף על גב דרבנן פסלוהו מ"מ מחייב קרבן שבועה וה"נ א"נ לא תשבע האשה מ"מ הא מן התורה מחייב לשלם השטר בלא שבועה ומחייב על כ"פ קרבן שבועה על ממון דאורי' שהפסידו וק' זו הקשה התומים אק' הש"ס מאן לימא דמשתבע דלמא אביי כרב פפא ס"ל ע"ש סי' צ"ב ס"ק י' והוא הוכיח מזה דמשאיל"מ בחשוד הוא רק מדרבנן יע"ש אבל הכא קשה על דברי ונ"ל הא ע"י העדאת ע"א מיתה פשיטא שאינו אלא מדרבנן ושפיר לימא לה מאן יימר דמשתבעת דאי בתר דאורי' אזלת לא תגבה כלל שום דבר מכתובתך אי בתר דרבנן אזלת צריכת שבועה ומאן יימר דמשתבעת ובכה"ג דחיתי נמי ק' התומים הנ"ל על ק' הש"ס על אביי מאן יימר דמשתבעת ואמרתי אה"נ הומ"ל דאביי ס"ל כרב פפא הנ"ל ל"א ע"א אלא דא"כ הוה צ"ל דאביי מיירי דוקא בשכנגדו חשוד מן התורה דאי בחשוד דרבנן כגון משחק בקובי' אכתי קשה לימא לי' מאן יימר דמשתבעת דאי בתר דאורי' אזלת דלא צריכת שבועה א"כ בדאורי' אין שכנגדך חשוד ואי בתר דרבנן אזלת את צריך שבועה ומאן יימר דמשתבעת וזה נראה להש"ס דוחק דסתם חשוד סמיך אמתניתין דשבועות הדייני' שגם חשוד דרבנן בכלל ואי לא הי' לו לפרש לכן משני בשניהם חשודים ובזה מיושב ק' רשב"א הנ"ל אהסוברים דגם בנסכא צריך שכנגדו לשבע והקשה א"כ גם בנסכא ה"ל להש"ס להקשות מאן יימר והא"ש דשם איכא למימר כק' התומים ולא שייך ממ"נ שלי דהא החוטף אינו יכול לשבע מן התורה:

626

627אמנם כבר כתבתי במקום אחר דלולי דמסתפינא הייתי אומר דמעולם לא עלה על דעת ר"פ סברא רחוקה כזו דהכשר מן התורה אף ע"ג דרבנן פסלוהו יתחייב קרבן שבועה דזה הוא דבר רחוק מן השכל דמה יועיל עדותו כיון שרבנן פסלוהו וה"ל כפירת דברים בעלמא אלא דר"פ אמר משחק בקובי' מדאורי' מחזי חזי ומשכחת לי' שפיר עכ"פ בשום גוני שיתחיי' קרבן שבועה והוא ביש ע"א כשר המחייב את הנתבע שבועה דאורי' ויש לו ג"כ ב' עדים משחקי בקובי' ואי אתו ואסהדי נהי דרבנן פסלום להחמיר דלא נוציא ממון אפומי' לחוד מ"מ לא אמרו הדבר להקל שנקבל שבועה מהנתבע הזה נגד ע"א כשר היכי דמסהדי תרי כשרי' מן התורה שהוא נשבע על שקר ונמצא שא"י לשבע ומשלם בכה"ג משכחת משחק בקובי' מחייב בקרבן שבועה אבל לא זולת נמצא בלא"ה ליתא לק' תומים הנ"ל:

627

628והנה איידי דאיירי אומר מה שהקשה עוד בתומי' שם סי' צ"ב להסוברי' בטוען לחשוד בספק עפ"י עד וכדומה שכנגדו נוטל בלא שבועה א"כ מאי פריך מאן יימר דמשתבעת דלמא מיירי בטוענו ספק עפ"י עד ולכאו' הי' נ"ל דבלאה"נ צריך להבין מ"ט לא אמר אביי הכל מודים בעד מיתה כדאמר רב פפא והי' נראה לפמ"ש ר"ן בשם רשב"א שם דמדר"פ מוכח דיכול להשביע העד בספק אם יודע לו עדות שיעיד לו דהרי הך אתתא לא ידעה שמת בעלה והיתה משביע העד וא"כ י"ל אביי לא ברירא לי' הך מילתא משו"ה לא אמר הכל מודים בעד מיתה וא"כ ממילא פריך שפיר על אביי מאן יימר דמשתבעת דליכא למימר דמיירי בתובעו ספק עפ"י עד דא"כ ע"כ ס"ל לאביי נמי דיכול להשביע עד על הספק ומ"ט לא אמר הכל מודים בעד מיתה:

628

629אך לפי הנ"ל י"ל בקיצור משו"ה לא אמר אביי כרב פפא משום דהי' קשה לו מאן יימר דמשתבעת ולא הוה ס"ל למימר באשה החשודה עפ"י ע"א דקים לי' בגווי' וכמ"ש לעיל דס"ל קים לי' בגווי' לאו מילתא היא ור"פ לטעמי' דס"ל בכתוב' פ"ה הנ"ל קים לי' בגווי' מלתא היא אלא דהא לאו מילתא היא דהא מצי לאוקמי בנקי נדר ונקי שבועה אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ודי במ"ש למבין מדעתו כי לכבודו הארכתי ביותר מהראוי' קצת ואסיים ואומר שלום לו ולתורתו:

629

630עוד על הנ"ל:

630

631הגיעני נועם מכתבו עם קצת השגות על דברי והאמת כי להיות הדבר אינו נוגע בדבר הלכה למעשה רק ק' ופירוקא בעלמא וגם כי כבר גליתי דעתי דעיקור הק' על הש"ך איננה קשה כ"כ ולא נכנסתי בה רק לפלפולא בעלמא ובכל כי האי אין מדרכי להאריך כ"כ בפלפולי' כאלו מ"מ שלא יאמר ח"ו כי דבריו אינם ספונים וחשובים אשיבהו במהירות וחפזון רב:

631

632ואבוא מן המאוחר אל הקודם במ"ש לחלק בין עד מיתה לתובעו עפ"י אותו עד עצמו דה"ל יודע בבריא שיודע לו עדות אני לא כן עמדי לא מבעי' כשהעד עצמו אמר לו חוץ לב"ד יודע אני לך עדות וחזר והשביעו אפשר דה"ל רק פיטומא מילי בעלמא מ"ש תחלה שהרי עתה חוזר והכחיש וכל מה שאדם אומר חוץ לב"ד אין בו ממש אלא אפי' אמר לו איש אחר פלוני זה יודע לך עדות ועדיין עומד בדבורו נמי ה"ל ספק לא מבעי' כשזה האחר אומר מפי אותו העד דלא עדיף מני' דידי' אלא אפי' אמר אני הייתי באותו מעמד וזה מכחישו נמי ה"ל טענת ספק ובלאה"נ קשה לאשכוחי טענת ודאי אם לא הי' הבע"ד בעצמו באותו המעמד וייחד לו עדיו ויעיין עוד במ"ש ר"ן ריש פרק כל הנשבעים:

632

633ומ"ש דלפמ"ש תוס' כתובות י"ח ע"ב וב"מ ה' ע"ב לא מפסיל חשוד מן התורה אגב שיטפי' כ"כ הם לא כ' אלא בגזלן אבל החשוד על השבועה פשוט הוא דפסול לשבועה מן התורה לכן הוצרכתי למה שכתבתי:

633

634כל מ"ש בהא דאין אדם פורע בתוך זמנו שכח דכל פלפולינו הוא לאביי דס"ל אדם פורע בתוך זמנו ואע"ג דבגוף מנה ומאתים אפשר דיש לפקפק קצת ע"ז מ"מ כבר הארכתי אני במקום אחר דלכל הפחות חיישי' לצררי לאביי ורבא ומכ"ש בנכסי צ"ב:

634

635גם מ"ש דהטור דס"ל כתובה דרבנן ע"כ לא ס"ל ממ"נ שלי הנה לפי מה שהעתיק מעלתו דברי תשובתי שבניתי הממ"נ על העדאת ע"א אינו ענין לכאן דודאי השתא דתיקון רבנן כתובה לא מצי למימר אי בתר דאורי' אזלת לית לך כתובה דהשתא דתיקון תיקון ולא כתבתי הממ"נ אלא אע"א וכפלתי זה כמה פעמים בתשובתי והכל רק אע"א והחלוק מבואר אלא שראיתי בגוף תשובת הנשאר בידי שם כתבתי גם הממ"נ על כתובה וחזרתי ומחקתיו וכתבתי ע"א במקומו וע"ש בד"ה ואין להשיב וכו' ואולי טעה המעתיק וכ' גם המחק:

635

636ומ"ש שהש"ס קאמר מרענא שטרא אפי' בשטר מקויי' דסתמא קאמרי' האמת אתו בהא בלי ספק דש"ס מיירי בשטר מקויים דבשטר שאינו מקויים בלאה"נ מהימן למ"ד מודה בשטר שכ' צ"ל אבל מ"מ אינו ענין לדידן התם בש"ס מיירי שאומר ע"א שפרעו אז מרענא אפומי' ואנן שקלינן וטרינן באומר ע"א שהוא חשוד דגם כשהי' חשוד ממש קשה לפסול שטר מקויים מכ"ש כשאין כאן ברור גמור שהוא חשוד רק עפ"י ע"א דקים לי' בגווי' גם מ"ש מנ"ל לר"פ דלמא דוקא בכתובה אמרה רבא משום קולי כתובה הקיצור שבדברי גרם שהקשה כן כי הלא גם נפשו יודעת מאוד כי אפי' אי נניח דהחשוד עפ"י ב' עדים מפסיד אפי' ביש שטר מקויים בידו מ"מ אינו ברור כ"כ שפרוע הוא כי אף עפ"י שהוא חשוד אפשר שלא נפרע משא"כ ביש כאן עידי פרעון שאז נדע בברור שזה השטר פרוע הוא וזה ברור ופשוט וה"נ בע"א דקים לי' בגוי' א"נ נימא דמקולי כתובה הא דמהימן ולא במקום אחר מ"מ כיון דחזינן דמהימן לשויי' אתתא חשודא ועי"ז תפסיד הכתובה אעפ"י שאין ברור לנו שנפרעת א"כ נהי דע"א בכה"ג בשאר שטרות לא מהני היינו במעיד אחשודא משא"כ במעיד אפרעון ממש מעיילי' חד דרגא והי' לן להאמין לארועי שטרא לכל הפחות ושפיר הקשה ר' פפא וא"כ אכתי יפקפק על זאת הסברא היינו אי הייתי אומרה לאמתיתי מ"מ הלא לא אמינא אלא ליישב סברת המקשה דלא לשויי' טועה כ"כ ורבא עדיפא מני' משני האמת וה' יודע כי לא קריתי כתבו רק כהולך ע"ג גחלים כי מאוד טרידנא בכמה עניני ציבור ולא רציתי לעכבו מפני הכבוד. הכ"ד פה ק"ק מ"ד כאור בקר עש"ק ב' דר"ח תמוז דהאי שתא תקס"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

636

637שלום וכל טוב לא יחסר קורטוב לי"נ תלמידי כבני הותיק התורני החרוץ מו"ה צבי הרש נ"י:

637

638לעת מנחת ערב קבלתי נעימות בימינו בהתעוררו על דברת רמ"א בח"מ סס"י צ"ו בשם תשו' בנימין זאב דאין מוסרין שבועה וחרם לאשה מעוברת וממתינים לה עד שתלד ומעלתו כת' דלהתוספ' בסוטה כ"ו ע"א ממתיני' להשקות הסוטה עד שתלד ולרש"י אין ממתיני' וכתב מעלתו דהכא אפי' רש"י מודה דממתיני' דהתם הבעל משביעה והולדו' של בעל הם ואם ירצה להפסידם מי מוחה בידו משא"כ הכא לאו כל כמיני' דהתובע להפסיד ולדות של זה הבעל כמדומה שלזה נתכוון מעלתו כי קיצר מאוד בלשונו וכוונתו בזה לדחות דברי התומים סי' הנ"ל שכ' אדברי בנימין זאב אין להם שרש ועיקור ובשגם כל דיני שבועה מסוטה גמרי' (גלגול שבועה) והתם אין ממתיני' ועל זה כ' מעלתו מ"ש והנה סברתו מכוונת לדברי המשנה למלך פ"ב מסוטה הלכה ה' אך אם לו יהיבנא לי' כל זה היינו אם התביעה בנכסי האשה ואינו נוגע להבעל א"כ יאמר הבעל להתובע מה לי ולך לסכן הולדות שלי אך אם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית והתביעה הוא על הבעל אלא שהוא אינו יכול לטעון ברי ולשבע והאשה צריכה לשבע א"כ יאמר נא התובע להבעל מה לי ולולדות שלך או שלם לי או תברר ע"י שבועה שלך או של אשתך ורוב שבועות שבזמנינו לנשים הוא בנכסי הבעל א"כ בטלו דברי מעלתו:

638

639אך בכל זה אחר בקשת המחילה מהגאון תומים אומר אני רבותא למידחי' לרבינו רמ"א בגילא דחיטתא ח"ו ואע"פ שאין ראי' ברורה לדברי בנימין זאב מ"מ זכר לדבר איכא וראיתו לסתור מסוטה אין לה התחלה כלל. הלא כ' מהרי"ט בהלכות ר"ה ומייתי לי' ד"מ ורמ"א בא"ח סס"י תר"ב דאין ליתן חרם ולא להשביע בתשרי עד אחר יה"כ מפני שהעולם תלוין בדין ומשמע לי מדברי הגאון פרי מגדים שם דאם רצה הבעל דבר לשבע אין מונע ממנו השבועה משמע שטעם המניעה הוא לטובת הנתבע ואין כח בתובע להעמיד הנתבע בסכנת הדין וכ"ש במעוברת דנתונה בדין טפי כמבואר באגדה פ' במה מדליקין ואף על גב שאין דברי פרי מגדים מוכרחים די"ל התם הטעם משום שכל העולם נתונים בדין ובעון שבועת שוא נתפס כל העולם כלו כמבואר ר"פ הדיינין ולאו כל כמיני דהתובע להבי' העולם בסכנה משא"כ הכא דמפני סכנת הנתבעת ויאמר נא התובע אם תשבע לשקר הלעטהו לרשע וימות. ז"א דאפי' בשבועת אמת לא ימלט מסכנה כמבואר פ' השולח (גיטין ל"ה ע"א) ובתוס' שם ד"ה לא הי' ימים וכו' ואנו חוששין שהיא צדקת ותשבע באמת ומ"מ תסתכן בלידה ח"ו:

639

640ויעיי' מג"א סס"י תכ"ט מ"כ לתת חרם לצורך גדול מותר בניסן אף אם נמנעים בתשרי משום שתלויין בדין עכ"ל ובגליון מג"א של אמ"ו זצ"ל כ' על זה צ"ע ור"ל כי מה ענין תשרי וניסן לכאן דהא אפי' בתשרי גופי' אין נמנעי' אלא עד אחר יה"כ ועוד למה הצריך שיהי' לצורך גדול דוקא ולפע"ד זה הכותב לא מיירי ממנהגו של מהרי"ל שלא להחרים עד אחר יה"כ כי זה הי' מנהג קבוע כדמשמע למעיין בפנים במהרי"ל ולא הי' הכותב תולה בספק אם נמנעי' בתשרי שהרי הכל נמנעי' אך יש נוהגים שלא ליתן שבועה וחרם כל חודש תשרי וכן נוהגים פה והוה סד"א דהטעם משום י"ט שרוב חודש תשרי הוא כמו י"ט ובאשכנז אין אומרי' בו תחנה מי"כ עד סוף החודש וכעין שאין נותני' חרם בשבת וי"ט וכ' בס' החינוך פ' ויקהל שישבתו גם החוטאים מיגונם וצ"ע במג"א סי' של"ט וע"ש סי' ש"ו ס"ק כ"ד וא"כ ה"א הטעם בתשרי משום שכל החודש נחשב כי"ט וא"כ מכ"ש ניסן שהוא י"ט טפי קמ"ל שהטעם בתשרי משום שכל החודש תלוים בדין קצת אפי' אחר סוכות ועיי' במגיד משרים בהגה' רש"י דירמי' מ"מ נחזור להנ"ל דזכר לדבר יש למנהגו של רמ"א שלא להשביע מעוברת:

640

641אמנם כל זה מפני סכנתא דידה שלא תסתכן בלידה על ידי מכשול שבועות אמת כי ההיא דפ' השולח הנ"ל אבל משום סכנת הולד אם תשבע לשקר לא הייתי אומר להמתין עד שתלד דאדרבא אחר כך הסכנה עצומה יותר דבעון נדרי' בנים מתים דמשו"ה הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה כמבואר פ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) והנה בסוטה הוא ממש ההיפוך מהנ"ל דאין אנו חוששין להפסד גופה כלל דממ"נ אם נטמאה ותשבע על שקר הלעטהו ותמות כי זה אנחנו מבקשי' וצבתה בטנה וגו'. ואם לא נטמאה ותשבע באמת ליכא למיחש שתסתכן בלידה שהרי כתי' ונקתה ונזרעה זרע אם יולדת בצער יולדת בריווח ומהתימה כי הסוטה אע"ג שלא נטמאה מ"מ חטאה חטא גדול שהרי עכ"פ נסתרה ונתיחדה וגם אחרי הקנאה מבעלה לא שמעה ולא הטתה אוזן ובכל זאת אם רק לא נטמאה ונקתה מנזרעה זרע כי כבר קבלה כל עונשה בבזיונה ברבים ועמ"ש ערוך בערך הסת ומובא בט"ז לח"מ סי' צ"ו בשבוש ואחר כל הבזיון הזה לא נשאר מאומה כ"א נטמאה אבל אם לא נטמאה מעותדת לשכר שתלד בריווח ומ"מ אין לנו לחוש לגופה כלל וגם לא לבני' מעונש שבועה כי הבנים מתים בעון נדרים ושבועות לכפר עון אבותיהם אבל הסוטה שמעותדת למיתה אם נשבעה לשקר א"כ לא יקרה עון לבני' ואין כאן אלא משום המים הממיתי' העוברים שבמעי' ועל זה פליגי רש"י ס"ל אין ממתיני' לה דכי היכי דאי הי' עדים שזינתה ונתחייבה מיתה בב"ד לא הי' ממתיני' לה עד שתלד מרבוי' דגם שניהם ספ"ק דעירוכי' הה"נ ע"י מי סוטה ותוס' פליגי נמי בהא מ"מ אין זה ענין לנידן דילן ובתומים הפריז על המדה במ"כ ומי שבא להוציא מרמ"א ומנהגיו עליו הראי':

641

642הארכתי בדבר שאין בו להאריך רק לעשות רצונו חפצתי וחפץ ה' בידו יצליח הכ"ד א"נ חותם באהבה רבה. פ"ב יום ב' א' דר"ח חנוכה חקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

642

643שלום וכל טוב לא יחסר קורטוב לידידי הרב המאה"ג המופלג מו"ה חיים היילפרון נ"י אב"ד דק"ק באקארעשט יע"א:

643

644יקרתו הגעני והיות הזמן גרמא שלא לקבל אריך והי' ראוי לדחות התשובה עד אחר צומא רבא כדי שאוכל לצאת בכותבת הגסה אך שיהוי מצוה לא משהינן ואשיב בקצירת אומר ע"ד הנגיד ר' דוד שהי' ממונה פרנס על הציבור עפ"י המלך והוציא הוצאות לצרכי הציבור וכשבאו לידו נדבה והכנסת מיחידים הי' מוציא' כרצונם והעם ידעו זה וקבלוהו עליהם ע"ד כך ועתה אחר זמן רב שכבר ירד מההתמניו' שלו בא ותבע שעדיין מגיע לו מהקהלה סך רב מחמת ההוצאות שהוציא עליהם ופסק פר"מ מאחר שאין לו עדים שתבע כן בשעה שירד מההתמניות שלו א"כ אחר שכבר עברו זמן רב ולא הזכיר מזה כלום לא מיבעי' דבלא שבועה לא יטול אלא אפי' בשבועה נמי לא יטול וכתב מעלתו ששוב הביא הנ"ל פסק מג' רבני ספרדי' שפסקו לו שיטול בשבועה ומעלתו לא ראה גוף הפסק רק שמע כן ממנו לדעתי גיזום הוא שלא נחשדו רבנים שישמעו דברי בע"ד א' מבלי שישמעו דברי שכנגדו או דברי הדיין ששמע טענות שניהם ואם אולי האמת שעשו שלא כדין ח"ו מ"מ מי יוכל להרהר על פסק שלהם כי מי יודע איך הראה פנים לטענות שלו לחזק אודותיו:

644

645אמנם לפי השאלה שכ' פר"מ שהוא היושב על מדין מר כי אתרי' הדבר ברור כי יפה דן ויפה הורה מטעם שאבאר דאף על גב דהמוציא הוצאות על נכסי חברו ברשות חברו ישבע כמה הוציא וכמה ראוי להוציא על כיוצא בזה ויטול כמו בעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו אפי' תובע אחר כמה שנים מ"מ היינו כשעכ"פ נודע לנו שיש לו תביעה או הוציא הוצאה ומסתמא לא אמרי' מדשתיק מחיל אבל היכי שבשעת מעשה לא הזכיר כלום ואחר כמה שנים אומר שיש לו תביעה מה שלא נודעה עדיין לשום אדם פשוט הוא שאינו נאמן דא"כ לא שבקת חי' כל מי שהי' עוסק ומוציא הוצאות על נכסי חברו פ"א שוב לעולם יתבענו ויוציא ממנו בשבועתו ומה"ט פשיטא לי' בי"ד סי' רנ"ז בט"ז סק"ד מ"ש שם אע"ג דהתם בלא שבועה והכא בשבועה פשוט שאין סברא לחלק וע"כ אם הנגיד ר"ד טוען על אנשים ידועי' שיודעי' שהגיד ככה בשעת מעשה ישביעם היסת על חלקם המגיע לפרעון ההוא ואם ישבעו שלא ידעו מזה כלום פטורי' גם הם ואמנם אם יעידו כדבריו אם שני עדים כשרים הם הם יתנו חלקם ומחייבים כל הקהל בעדותם אך אם לא ידע הנגיד אנשים ידועי' שיודעי' מזה יכול להחרים בבה"כ על עדות וכשלא ימצא עדות נפטרו הקהל מטענותיו ואין צורך להאריך אם לא ידע טעמם של רבנים ספרדי' ויצטרך לפלפל לסתור דבריהם אם אלי יגיעו הדברים ניתנו להשבון בעזה"י ומרוב טרדותי אקצר באמרי' וה' קרנו ירום הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ג' ו' תשרי תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

645

646הלום ראיתי דיני יורד לאומנו' חברו אשר גאוני עולם צללו במים אדירים הרבים ההמה וירדו לאמת השחי ובנו בית זבול על ד' יסודות אשר יסד הגאון מהרש"ל בתשובה וביש"ש בקידושין ר"פ האומר וגם כי הגאון שארית יוסף בתשובה נחלק על מחלקותיו מ"מ שם של ארבע אינו נמחק שם שם לו חק אמרתי אחזה בסנסיניו והחונן לאדם דעת יחונני דעה בינה והשכל ולא ארשל ח"ו בדבר הלכה והמעיין יעיין בסוגי' הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ב"ב כ"א ע"ב וקידושין ר"פ האומר סימניהם מונח הפקר ומציאה מהפך טירחא פסוק לחיותא:

646

647מנח השם הראשון הפקר ומציאה פי' עני המהפך בהפקר ומציאה ובא אחד ונוטלה פליגי רש"י ור"ת לרש"י הוה בכלל רשע ולר"ת מותר לכתחלה ועיקור ראיתו של ר"ת מהא דפיאה דמייתי פ"ק דבב"מ נפל לו עליה מעבירי' אותו המינה ולא נימא דהוה מהפך בפיאה אלא ע"כ במציאה מותר לכתחלה ורמב"ן דוחה זה דהתורה הפקירה פיאה לעניי ישראל והכל מהפכים בה ובירושלמי איתא להדי' דקונסי' אותו משום שרוצה להפסיד עניי ישראל במה שזכתה להם תורה ולפע"ד ס"ל לר"ת להך שינויי' פ"ק דב"מ יו"ד ע"א ע"ב בנפלה ניחא לי' דליקני וכ' נמצא כל מי שקדם בד' אמות כבר קנה הפיאה וכבר נסתלקו עניי ישראל ונהי שהוא גלי אדעתי' דלא ניחא לי' למקני' בד' אמות והלך ונפל לו עלי' מ"מ מ"ט למקנסי' הואיל ושביק רווחא לעניים משעה שנתקרב לפיאה עד שעת נפילה אתמהא והירושלמי דקאמר קנסי' לי' דר"פ בש"ס דילן דבארעי' דחברי' לא תקינו לי ד"א א"כ פעל און במה שנפל או כיסה הפיאה בטליתו ולא הניחה מגולה ויבאו עניים וילקטו כדכתיב תעזוב אותם ע"כ קנסינן לי' אבל עכ"פ להך שינויי' דש"ס דתקינו לי' ד"א גם בשדה חברו ורק הוא גילה דעתו דלא ניחא לי בהא ונפל לו אין מקום לקונסו וגם העניים האחרי' לא מיקרו מהפכי בפיאה כיון שנתקרב זה סמוך לד"א של הפיאה כבר נסתלקו עניי ישראל שהרי אלו לא גילה דעתו בסוף דלא ניחא לי' למיקני בד"א כבר הוה קני' לי מעיקרא והשתא נהי דנפל ולא קני לא בד"א ולא בנפילה מ"מ מהפך בחררה הוה ואמאי מעבירי' אע"כ בדבר הפקר לא דנין דין מהפך בחררה ונהי דלמסקנא לשנויי דר"פ ולהירושלמי לא מוכח מ"מ כיון לשנויי קמא דש"ס מוכח כן בהא לא פליגי ומיושב גם פי' הרמב"ם במשנה דמפרש משום קנס בירושלמי ותמה עליו יש"ש ולק"מ דלר"פ איתי' לדירושלמי:

647

648תו מייתי ראי' ר"ת ממתני' דב"מ ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה וכ' הר"ן דר"ת ס"ל אי מקרי רשע לא זכה מי שהחזיק בה דמוציאי' בדיינים ומהרש"ל הקשה איך יעלה זה על דעת ר"ת הא מבואר ההיפוך בעובדא דרב גידל ר"פ האומר ובשארית יוסף נדחק בזה ולפע"ד ס"ל דר"ת הכי מייתי ראי' דאשכחן רב יוסף ס"ל בכתוב' פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן דלא ליזבין אי זיבון לא הוה זביני' ובט"ז א"ח סס"י תקכ"ד ובח"מ סי' ר"ח עירב זה עם הא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובמ"כ לא דק דהתם עביד איסורא והכא איירי בדיני ממונות מטעם הפקר ב"ד אי עבדי חקנתם מעיקרא שאם מכר קיים או גם להפסיד מקרי בדיעבד ועי' סמ"ע סי' רל"ד סק"ד וש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ד ובהא מיירי ר' יוסף ולית הלכתא כוותי' ועיי' זבחים ע"ג ע"ב השתא דאמר רבנן לא נקריב וכו' ונהי דלא קי"ל בהא כר' יוסף דאף ע"ג דגוף הדין קיי"ל כוותי' ביבם שזבן בנכסי אחיו כדפסיק ריש לקיש שם פ"ב ע"א בין חילק ואח"כ יבם ובין יבם ואח"כ חילק לא הוה זביני' זבינא ופסק כן הרי"ף ורמב"ם מש"ע מ"מ לא מטעמי' וכללא דכייל רב יוסף דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבין וכו' דהרי דחו אמוראי שם ממתני' אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכבר כ' שם הר"ן בהלכת הרי"ף מ"ט דהא לא הוה זביני ותימה על ההוא דמייתי הך דר' יוסף דלא קיי"ל כהאי כללא ושם בארתי מ"מ האיכא ר' יוסף וכמה אמוראי דהוה ס"ל האי כללא כל היכי דאמרו רבנן לא ליזבנן אי עבר וזבין לא הוה זביני' זבינא א"כ לרב יוסף בודאי היכי דעני מהפך בחררה ובא אחר ונטלו מוציאי' מידו דהרי אמרו רבנן דלא ליזבין ואי ס"ד דגם בזוכה מן ההפקר הוה רשע א"כ לא הועילה לו זכיותו וקשי' לר"י נמי ממתני' דבא אחר והחזיק בה זכה והאי קושי' היא יותר מוכרחת מהך קושי' דאלו ואלו מודי' דהתם איכא למימר מעיקרא כך תקינו רבנן שיהי' מכרה קיים כמ"ש שיטה מקובצת שם בכתוב' ע"ש וזה לא שייך הכא ובפרט למ"ש לקמן אי"ה בשם מהרי"ט דעני מהפך מקרא דדברי קבלה אתי' ולא מתקינן רבנן בעלמא ואי ס"ד דגם בהפקר שייך כן א"כ לא הוה זביני' זבינא ותקשי מתני' דב"מ אלא ע"כ בהפקר לא שייך איסורא דעני מהפך בחררה וכיון דלרב יוסף מוכח כן לא מצינו מי שחולק עליו כנלע"ד ליישב דעת ר"ת וסייעתו בראי' זו:

648

649ועיין ב"מ יו"ד ע"א מתני' דאמר תחלה כ' ש"מ בשם מורו הרדב"ז ז"ל דהא קמ"ל דלא נימא לא מהימן לא שווי' נפשי' רשע דזה היפך בחררה והגביה הוא לצורך עצמו ק"ל דבמידי דהפקירא לא הוה רשע והנה סוגי' זו לא תקשי לרש"י ורמב"ן וסיעתם דס"ל בהפקירא נמי הוה רשע דס"ל רדב"ז רווחא דמילתא נקיט כפי שיטת ר"ת אבל לרש"י ורמב"ן נמי ניחא דהכא אפי' עני מהפך לא הוה דרכב וראה מציאה מרחוק מה היפוך שהיפוך ואפי' נשא ונתן ולא גמר פיסוק דמים כ' המרדכי בשם הר"מ דלא מקרי היפוך מכ"ש הא והרדב"ז לרווחא דמילתא נקיט הכי ולק"מ אאינך פוסקים דלא כר"ת וסייעתו:

649

650ולכאורה מדברי הרדב"ז הללו משמע קצת דס"ל דהשני לא זכה כלל דאי ס"ד זכה ורק רשע הוי' מאי קאמר דסד"א לא מהימן שזכה בו בתחלה דקמשוי נפשי' רשע אלא מאי בודאי לא זכה בתחלה לנפשי' אלא השונא מכזב ואומר מה שאינו א"כ פשיטא דתרתי עביד דרוצה לזכות במה שהפך בו עני וגם מכזב ועוד עתה הוא גזלן גמור שעושק את רעהו והוא דאורייתא שהרי כבר זכה לו וחוזר ועושקו ואם כי יש לדחוק ולומר הכי קאמר נוקמי' אחזקת הגוף וצדקת ונימא השתא הא דאיתרע ובשעת הגבה' הי' צדיק מ"מ זה דוחק וטפי ה"ל לתרץ כנ"ל דק"ל זה לא מקרי היפך בחררה דהוה כלא גמר הפסוק דדוחק לומר דפליג רדב"ז אהא דמרדכי בשם מהר"ם הנ"ל אבל אי ס"ל לרדב"ז דבדיעבד נמי אין זכיתו זכי' א"ש שוב ק' מאי קמ"ל מהא דהוה סד"א דהוה עני מהפך בחררה ובא אחר ונוטלה דלא זכה השני קמ"ל דאין בהפקר מטעם הפוך בחררה וזכה השני וא"כ משמע רדב"ז ס"ל כהר"ן אליבא דר"ת מיהו לשון ש"מ אינו סובל כלל ודברים צ"ע כנ"ל ומחורתא כמו שישבתי אני דהכא לא הוה מהפך בחררה דה"ל כלא פסק דמים ויש מכאן ראי' לשיטת המרדכי הנ"ל ואפי' יהי' כוונת הרדב"ז כמ"ש מ"מ כבר כתבתי דלמ"ד אי אמר רבנן לא ליזבון לא הוה זביני זבינא בודאי מוציאי' מידו וי"ל דהך שינויי' אתי כרב יוסף ולמסקנא דמגבי' מציאה לחברו לא קנה חברו לא אתאינן לכל כמ"ש ש"מ שם:

650

651והרשב"ם בב"ב נ"ד ע"ב דכ' דהשני הזוכה רשע הוה משמע דס"ל כפירש"י אפי' מההפקר ה"ל רשע וכן דעת תשו' שארית יוסף והא דכ' רשב"ם דכיון דיהיב לוקח ראשון זוזי עכ"ל ר"ל משום כך נקרא מהפך דעביד מידי וה"ל כפיסוק דמים ולעולם גבי שני הפקר מקרי ואפ"ה הוה רשע ש"מ כרש"י ס"ל אך מהרש"ל ס"ל דרשב"ם כר"ת ס"ל ודוקא התם דהראשון יהיב זוזי ובאמת כ"כ מהרי"ק שרש קי"ח דרשב"ם מודה היכי דלא יהיב זוזי הראשון והשני זוכה מן ההפקר דלית בי' משום מהפך בחררה ולפ"ז ג' מחלוקות לרש"י אפי' תרווי' לא יהב זוזי לא הראשון ולא השני אית בי' משום מהפך בחררה ולרשב"ם דוקא היכי דהראשון יהיב זוזי אע"ג דהשני זוכה מהפקירא ולר"ת דוקא היכי דהשני אינו זוכה מההפקר ושכיחא לי במקום אחר ומיהו מהרי"ק לא פירש להדי' מאי מעליותא דזוזי דראשון וקצת משמע משום דהוה טרח בי טפי כענין פיסוק דמי' דהמרדכי אבל מהרש"ל פירש משום הפסדו של ראשון בשלמא מציאה ליכא פסידא לראשון וכיון שהשני לא ימצא כן במקום אחר מותר כן לכתחלה אבל היכי דהראשון מפסיד מעותיו עי"ז מה"ת להתיר לזה להפסיד לזה מעותיו משום שלא ימצא כן במקום אחר ועיין תשו' מ"ב סי' כ"ז סברות אחרות:

651

652ולכאורה בפשיטות הנ"ל למימר לאו משום פסיד' דראשון אלא משו' שהראשון המציא ההפקר הזה ואי לולא הקדים מעותיו לגוי לא נסתלק מעולם מקרקע ולא הי' הפקר ואינו בדין מי שחופר קרקע וממציא מציאה בעולם שיבוזו אחרים יגיעו וכן קשה ב"ב בא"ג גבי עני הניקף בראש הזית דקורא לי' מהרש"ל בשם טירחא ונדחק מאוד באיזה אופן יהי' הטירחא ולא אמר בקיצור כי העני הוריד הזיתים לארץ וזה בא ואוכל יגיע כפו של זה ומיהו התם עכ"פ הוה זיתים בעולם אלא טירחא בעלמא נהנה ממנו והכא עדיף טפי שזה המציא ההפקר בעול' ואפי' לא הי' מוציא מעותיו ע"י רק שהשתדל ע"י שום המצאה שהגוי יפקיר הקרקע אינו ראוי להתיר לכתחלה שיהנה זה מה שהמציא זה והוא ילך בפח נפש ואם כן אמאי נדחקו הגאונים בטעמו של השב"ע וגם מה ראה רבינו תם לחלק על זה להסוברים דר"ת פליג ארשב"ם עי' ים של שלמה ושארית יוסף ומ"ב ומצאתי סברות הנ"ל במהרי"ט קידושין על ת"ק ורי"ף ע"ש:

652

653ובאמת סברא זו כבר הזכירו תוס' ר"פ האומר בשם ר"מ אביו של ר"ת דמרחיקי' מצודות הדג מה"ד פי' שהצייד הניח דגים ממותים במים למאכל שארי דגים ועי"ז מתקבצים דגים בתוך מהלך פרסה לאכול אותן דגים מתים ונוח לו לצוד אותן דגים המקובצי' ואסור לשארי ציידי' לפרוס שם מצודה בתוך אותו פרסה כי הוא המציא שם קבוץ הדגים ואחר שהוא המציא ההפקר ההוא אין להם רשות לשוללו ממנו ומה שסיים הר"מ הנ"ל ויכול לומר לו תעשה כן במקום אחר עכ"ל רוצה בזה דלא תקשי כיון דמי' הפקירא נינהו א"כ כל הצידי' מהפכים בחררה זו ואיך יהי' לו רשות לקבץ דגים בכדי ריצת פרסה ויפסיד לדיגי' אחרי' המהפכי' כעין שהקשה רמב"ן אר"ת בעניים דפיאה ועל זה כ' הם יתנו ג"כ דגי' מתים במקום אחר ויקנו גם הם מקום פרסה ההיא ומאז דמייתי על זה ממלמד למדתי מלשון הרי"ט בחי' שם דהמלמד שטרח עצמו עם התלמיד זמן מה עשאו מוכשר שיהי' נוח ללמוד עמו בזמנים הבאים ועתה איך יבוא זה ויהנה במה שטרח הוא ע"ש משא"כ בעה"ב מותר לשכור מלמד אחר שזה הבעה"ב לא המציא לזה השני שום דבר שיהי' נוח לו ע"י שהי' מושכר אצלו זמן הראשון נמצא ההיא דמלמד דומה ממש לההיא דדג מת כנלפע"ד כוונת הר"מ אביו של ר"ת ז"ל מ"מ גם הוא לא אמרו אלא במי שאומנתו בכך אבל בענין אחר לא אמרו וצריך טעם למה:

653

654ונ"ל משום דלא קי"ל כר' יהוד' אליבא דר' יוחנן ב"מ קי"ז ע"ב ומותר להנות בממון חברו אפי' לכתחלה אפי' היכי שחברו המציא לו אותו הדבר כגון צמר לצבע שזה המציא לו הצמר והביאו לביתו ואע"ג דהתם אינו מבואר שמותר לכתחלה מ"מ הא דר בביתו מותר אפילו לכתחלה אע"ג דהתם לא טרח מ"מ כיון דבחדא מחתא מחתינהו להני תלת התם משמע דחד דינא אית להו דבכולהי מותר לכתחלה ליהנות בטרחתו של חברו היכי דלית לי' פסידא כגון שחרוריתא דכותלא אבל הפסד טורח ויגיעה לא אפי' המציא לו מציאה משו"ה הוצרך רש"ל לומר משום הפסד ממונו וגבי עני המנקף משום סכנה ואפשר שיצורף לזה גם סברא הנ"ל דנהנה ע"י המצאתו של זה אבל בהאי סברא לחוד לית דין ולית דיין כנלע"ד ולפ"ז בעני המנקף בראש הזית דליכא הפסד ממון אע"ג דנהנה מיגיע כפו של חברו אי לאו דהוה סכנת נפשות דעולה באילן כמ"ש מהרש"ל לא הוה בי' איסורא:

654

655ולא זכיתי להבין מ"ש מהרש"ל בפי' דברי מרדכי ביש שאין דנין דין מערופי' דנכסי ארמיים הרי הם כהפקר ורצונו דמותר לכתחלה לכנס למערופי' חברו לשיטת ר"ת דבדבר הפקר לא שייך עני מהפך והכא נכסיהם הרי הם כמדבר והקשה ליש"ש מה ענינו לכאן התם הוה הפקר משום דאסתלק לי' נכרי ע"י דיהיב לי' ישראל זוזי והכא במערופיא מה ענין זה לכאן ותי' יש"ש דה"פ דהא מ"ט הרי הם כמדבר משום דגברי אלמי נינהו ואין הישראל סומך דעת עליו עד שיקבל שטר ממנו וא"כ הוא בקרקע שקנה ממנו מכ"ש במערופי' דאין לסמוך על קרבותם ותקיפותם ואין לישראל שום בטחון על המערופי' ולא ה"ל כדאתי' לידי' כבר וכל שעתא ושעתא נ"ל כזוכה מן ההפקר אלו דבריו וצל"ע תינח גבי ישראל ראשון ה"ל כאלו עדיין לא אתי לידי' ואכל מ"מ גבי ישראל שני שבא להשיג גבולו איננו כהפקר שהרי צריך להוציא מעותיו על זה אצל הנכרי וכולי האי ואולי אשר פיהם דבר שוא וא"כ מה לו להשתדל אצל נכרי זה להפסיד מציאותו של זה ה"ל להשתדל אצל אחר וצ"ע ומלשון ר"ת שבתשו' מהר"מ ד"פ סוף סי' תנט"ו מבואר להדי' דלא כיש"ש ושר"ת פליג על רשב"ם ע"ש:

655

656מהפך השם השני, מהרש"ל קורא לו מהפך בחררה וכבר מבואר שאין דינו אלא לקרותו רשע ולא דין עליו ואם חברו נוטל החררה לעצמו נקרא רשע ק"ו אם מבטל מקחו של חברו וחוטא ולא לו ולפי ראות עיני הב"ד יראו להחמיר כמ"ש רמב"ם לפי שיש כח ביד בית דין להחמיר לפי הנראה בעיניהם יותר מדינא דגמ' עכ"ל יש"ש וכ' מהרי"ט בקידושין מנ"ל לחכמים לקרות רשע ולא רק עבריין ככל העובר על דברי חכמים אבל להכריז עליו רשע לא מצינו והעלה ז"ל מדאמרי' ס"פ הנשרפי' ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חברו וכתי' בתרי' צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי' ש"מ רשע מקרי אע"ג דהתם ביורד לאומנות דפסיק לחררותי' דחמיר טפי מ"מ התם באומנות של הפקר ומהפך בחררה של שכירו' שוים הם כדמוכח מדברי תוספ' ותרווי' רשע מקרי עכ"ד ודפח"ח וכוונתו דהתו' כי שם הקשו אר"ת דיליף ממתני' דפיאה ודב"מ דבדבר הפקר אפי' רשע לא מקרי א"כ איך מרחיקי' מצודת הדג מן הדג ולהס"ד לאו משום דיהיב סייארי ועוד למסקנא נמי שינויי בעלמא הוא דליכא סייעתא לר"ה דה"א דהתם משו' דיהיב סייאר קמ"ל ר"ה אפי' לא יהיב סייארי' נמי ונהי דלא קי"ל כר"ה מ"מ תקשי הא לר"ת אפי' רשע לא הוה ומאי ס"ד דר"ה ודש"ס דמייתי סייעתא ותי' תוס' שאני התם דאומנתו בכך וס"ל לר"ה דאפי' בדינא מעכב והוה בעי לאתויי סייעתא מדגי' והוה ס"ל משום דאומנתו בכך ולא הומ"ל ולטעמיך הא מידי דהפקירא נינהי די"ל אומנתו בכך שאני ומשני שאני דגי' דיהבי סייארי ולעולם שאר אומנתו בכך לא הוה דינא דמעכב עליה' ואין סייעתא מדגי' קמ"ל ר"ה דאפ"ה מעכב וא"כ למסקנא נהי דלא קיי"ל כר"ה דמעכב עליו היכי דלא יהיב סייארי מ"מ לא גרע מאומנתו בכך דהפקירא ממהפך בחררה דשכירות וכן מבואר להדי' בלשון תשו' מהר"ם דפוס פראג סי' תתט"ו וז"ל אבל מצאתי על אותה מערופי' של ישראל אין לישראל חברו לפייסו ולשחדו כדי להפקיעו מישראל דכתי' על שאול ועל בית הדמי' אשר המית את הגבעוני' מתוך שהרג הכהנים שהי' מספיקי' להם מזון כאלו הרגו וירד לחיי חברו ואמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע ואמרי' פ' לא יחפור בר מבואה וכו' אבל הכא אפילו רבנן מודו דא"ל פסקינן לחיות' מאלו הראיות נראה דאסור עכ"ל ובאמת מייתי התם ר"ת פליג וס"ל נכסי גוי הן הפקר ודומה למציאה ופיאה ולפיכך מערופי' מותר ועי' שם מבואר דבמערופי' של ישראל כעין גבעוני' מודה ר"ת ודברי מהר"ם תמוהי' לכאורה דאפי' נימא ס"ל הלכה כר"ה מ"מ מתחיל מעני מהפך ומסיים מיורד לאומנו' דר"ה אע"כ הכי מייתי נהי דלית הלכתא כר"ה מ"מ סתמא דתלמודא קרי לי פסיק לחיותא ה"ל כעני מהפך בחררה ונהי לדינא אבר מבואה דידי' אפי' לכתחלה מותר היינו לקבוע באותה מבוי ומי שילך אצל זה ילך לקנו' ומי שילך אצלך וקונה כפרש"י ויבואר טעמא לקמן אי"ה אבל לילך לבית הגוי מקום חיותא דידי רשע מיהא הוה למדנו מדברי מהר"ם הללו דנהי דלית הלכתא כר"ה מ"מ יש ללמוד משם דעל כ"פ רשע מקרי וכן נראה בערוך ערך חי' ואע"ג דעכ"פ משמע דוקא משום דהיה ס"ל מערופי' הוה כשכירות אבל לר"ה דהוה כהפקר אפי' רשע לא מקרי וזה דלא כמהרי"ט הנ"ל י"ל דמערופי' לא מקרי אומנתו בכך כל כך כמו ציידי' וכדומה אבל לעולם מי שאומנתו בכך ויורד לחיותו במקום הפקר ומי שאין אומנתו ויורד לחיותו במכירה ושכירות שוים הם ורשע מקרי מדברי קבלה כמהרי"ט הנ"ל וע"פ רש"י סוטה מ"ה ע"ב ד"ה שקרחת וכו' ע"ש אעפ"י שמנוערי' מן המצות הי' מ"מ ש"מ כי חק בישראל שלא לקפח מערופי' של חברו ואלישע דעביד לרפאות ירחו ממשכלת עביד אבל בעלמא מותר להתקלס בו ולקרות בשם גנאי ועיי' פירש"י גטין ז' ע"א ד"ה צעקת לגימא ע"ש נראה דבכה"ג הוא שאינו יכול להוציא ממנו בדיני' ויכול הי' לביזתו ושותק משו"ה הקב"ה עושה לו דין דמשום דמבואר בדברי קבלה הנ"ל דהיורד לאומנתו כנ"ל נקרא רק רשע ה"ה הקורא לחברו רשע מותר לירד לאומנתו על זה האופן מדה כנגד מדה ולזה נתכוון ערוך ערך ח"י דמייתי מהרש"א ח"א ב"מ ע"א ע"א ד"ה יורד עמו וכ' ע"ש פירש"י מתוך הדברים למדנו ג' מיני יורד לאומנו' וא' בר מתא אבר מתא אחריני דלא שייך בכרגא דמוציא בדיינים כמבואר להדי' בתשו' מ"ב סי' ז"ך ויורד לאומנות דדמי ליהבי סייארי דאפי' בר מתא דידי' מוציא בדיינים, ב' יורד לאומנו' כעין מערופי' של ישראל דהוה רק רשע ואפשר בשל נכרי נמי והיינו הך דסוף פרק הנשרפי' מבר מבואה דידי' דמותר אפי' לכתחלה ומ"מ ממדת חסידות יש למנוע והיינו שלהי מכות בא דוד והעמידן על י"א לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו ומהתימה על הגאון חות יאיר סי' מ"ב שלא עמד בכל מקצת מה שכתבתי בבבא זו ונתקשה הרבה הן בפי' התוס' דקידושין הן בהך דשלהי מכות ולק"מ:

656

657טירחא השם השלישי, קורא לו היש"ש טירחא והיינו עני המקיף בראש הזית וע"כ צריך לחלק בין טירחא לטירחא וכבר כתבתי לעיל שלא רצו לומר משום שזה נהנה מטרחותו של עני שהוא בפועל כפיו הוריד לארץ וכמ"ש במהרי"ט באמת משום דקיי"ל מותר ליהנות משל חברו היכי דלא חסר זוזי רק חסרון טירחא ע"כ המציא מהרש"ל דבעי' טירחא כעין סכנה ונדחק גם במהרי"ק שרש קל"ב ועיין משאת בנימין סי' ז"ך קצת באופן אחר וקשה להכריע בזה ולתת שיעור וגבול והכל לפי ראות עיני הדיין מפני דרכי שלום כי קיי"ל אין יורדי' לנכסיו שאיננו גזל גמור:

657

658מ"מ נקיט האי כללא היכי דליכא לאשכוחי במקום אחר כי האי גוני כגון הפקר ומציאה אע"ג דהראשון טרח בה קצת והמציא המציא' ההיא לא עשו בה חכמים תקנה להראשון והניחו על עיקור הדין ומותר להשני לירד וליטול אם אין אומנו' ועיקור חיות הראשון בכך ואם יכול השני למצוא כן במקום אחר אע"ג שגם הראשון יכול למצוא כן במקום אחר מכיון שהיפך בה הראשון אפי' בטירחא כל דהוא רק שכבר נגמר לו הפיסוק הוה השני רשע כיון שאפשר להשני להמציא לו כן במקום אחר חסו על הראשון טפי כי הוא קדם וזכה והוה השני רשע מדברי קבלה וה"ה כשאומנו' הראשון בכך והוה לדידי כאלו לא מצי לאשכוחי במקום אחר כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט ותשו' מהר"ם וזה פוסק לחיותי קצת אפי' הוה להשני הפקר שלא יכול למצוא במקום אחר נקרא נמי רשע דלעולם כח הראשון עדיף מהשני וכשטרח האשון טירחא מרובה כעין עני הניקף אזי אפי' בהפקר והשני לא יכול למצוא כן במקום אחר חמיר טפי והוה גזל מפני דרכי שלום וירד לאומנו' שהוא גזל דאורייתא ויבואר לקמן בסמוך אי"ה:

658

659פסיק השם הרביעי, יורד לאומנתו לכאורה נראה כל הנוגע בענין זה אסור מדאורי' וגזל גמור הוא מן התורה וכ"כ מ"ב סימן ז"ך שבסוף דין ה"ג כ' רק שמם גזלני' מדרבנן אבל מ"מ אינו יוצא בדיינים שוב בדין הרביעי שהוא יורד לאומנות החליט שהוא גזל גמור ויוצא בדיני' א"כ הוא גזל מדאורי' דכל בדרבנן אינו יוצא בדיינים דדוחק לומר דאמרי' לי' זיל שלים ולא כייפי' לי' ולא נחתינן לנכסי' זה לא משמע בכל התשובה ההיא וכן מבואר בתשו' רמ"א סי' יו"ד ע"ש ביסוד הראשון ומדחייב בן נח עלה ש"מ דינא דאוריתא הוא כמו שהקדי' רמ"א ז"ל בפתיחת התשובה ההיא וכן משמע מרוקח דמייתי יש"ש דמיירי נמי ביורד לאומנו' כמ"ש שם. ואמנם בדברי הרב"י סי' קנ"ו מבואר שהוא דרבנן בעלמא שהקשה אמאי דאמרי' ב"ב כ"ב ע"א רבא שרא להו וכו' דלא כהלכתא וז"ל מ"מ קשה מאן פליג לי' לרבא לעשות לפנים משורת הדין להפסי' לאנשי העיר שלא מדעתם ואפשר כיון שדיני' הללו דמצו מעכבי מדרבנן בעלמא הוא מפני תיקון העולם בצורבא מרבנן רצו לעשות לפנים מן השורה עכ"ל ע"ש ולפע"ד הוא בכלל הא דכתי' ובין אחיו ובין גרו ומפרש בספרי מלשון גר ודר עמו כמ"ש הרא"ם פ' דברי' אע"ג דבסנהדרי' ז' ע"ב דריש מיני' בין בית לעלי' ובין תנור לכירים מ"מ הכל בכלל אטו בית ועלי' כתי' גרונתי' שיהי' גרום זע"ז ודיקו שא"ז וכן פירמב"ן גבי שם שם לו חק ומשפט ושכן פי' וישם לו חק ומשפט בשכם דגבי יהושע שהוא מנהגי ישוב המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר הי' כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב מ"מ ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא והם אמרו שת"ח יכול לקבוע רוכלתו באתרא דלאו דילי' כי ראו שאין בזה הפסד הישוב ועוד כל ישראל מחוייבי' להחזיקו על התורה ומזה הטעם נ"ל מ"ש הרמב"ם פ"ד מאבות אחר שהפריז על מדותיו שלא ליהנות מן הבריות חזר והתיר ג' דברים מה שהוא כעין מתנת כהונה א' להטיל מלאי והנה הוא כתוב הדור בדברי קבלה בצל החכמה בצל הכסף כמבואר פ' מקום שנהגו ושרשו פתוח על תורה שמח זבולן וגד ולפטרם ממסי' הוא מבואר רפ"ק דבב"ב מקרא מנדו בלו והלך לא שדי למרמי עלי' ורמב"ם מייתי לי' עוד מהתורה שהכהנים פטורי' ממחצית השקל לדעתו שם אך השלישית דנקיטי להו שוקא וסחורתם קודמת אף ע"ג שהוא בב"ב כ"ב ע"א מ"מ מי נתן לחכמים מתנת כהונה ההיא ורמב"ם כ' שכן דרך סוחרי' נכבדי' מוחלי' זה לזה למכור סחורתו תחלה מ"מ מי נתן להם כח להסיע על קצתו בזה אם לא כי כל ענינים אלו מסרום הכתוב לחכמי' והם ראו גם ישוב המדינה בזה להחזיק הדת ושלא להתבטל מתורה וירבו חכמים בישראל והדר ה"ל דין תורה נמצא יפה חייב הרמ"א לההוא ארמאה שמחייב בדיני מן התורה ומשו"ה חייב גם בהנ"ל ויפה כ' הרב"י כיון דמילי דרבנן נינהי הם אמרו דת"ח יכול לקבוע רוכלתו באתרא דלאו דילי' ויפה פסק מ"ב דיוצא בדיינים כן נראה לפענ"ד:

659

660ואיפסקא הלכה מאן דלא שייך בכרגא דהכא מעכבין עליו והטעם דהשייכי' בכרגא דמלכא שכרו מהמלך המקום וכל הזכיו' שאפשר שיזדמנו ע"י מקומו וארצו והמה מוחזקי' בזה אין רשות למו שאינו משלם שכירות למלכות ולא שכרו המקום והזכיות נקפח פרנסתם של אלו ולא גרע ממי ששכר בית מחברו שכל הזכי' שלו ואין לאחר רשות בו וע"כ לא פליג הש"ך סי' ר"ס סקי"ד ט"ו אלא שהוא של משכיר אבל אדם אחר בודאי אין לו רשות לזכות בדבר ועיין סי' רס"ח סמ"ע סק"ט ומזה נשתרבבו דיני הקדישין שאין לאורחי' הבאים ממקום אחר זכי' בהם מן הדין משום שבה"כ שייך לבני העיר וכל הזכי' שיפלו בו שייך לבני העיר דוקא כמהרי"ל בתשובה סי' ל"ו ורמז עליו בד"מ י"ד סס"י שע"ו אלא מהרי"ל תלה זה בשיטת הראב"י ואנן לא קיי"ל כהראב"י עיי' ש"ע א"ח סי' קנ"ג ובמג"א סקי"ז וצ"ע ואין כאן מקומן ואמנם מאן דשייך בכרגא ובר מבואה אבר מבואה שכינו לא מצי מעכב דשניהם שכרו זכות המבוי ואם כי זה קדם ועשה חנות לא יכול בזה לעכב על חבירו וליטול ממנו זכי' שלו אך אבר מבואה אחרינא מספקינן לא איפשטא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב כ"כ כל הפוסקים ולכאורה קשי' משעלי כ' ע"ב כיבד וריבץ לאוצר מה ולא איפשטא ופסקי קולא לתובע וכן ראיתי שהקשה בנתיבת המשפט נ"ל לעולם קולא למוחזק והכא כל בני כרגא מוחזקי' בזכיו' העיר כולה לקבוע חנות בכל איזה מבוי שירצו אם לא ימחו משום רבו דרך ושוב כשקבע זה חנות במבואו ונסתפק אם אוסר על חבירי בני מבואה אחריני נשארו הם בחזקתם אך בבונה אוצר וזה בונה רפת בקר מפסיד בידי' אוצרו של זה ע"כ אם אפי' רק כיבד וריבץ וכל שום הכנה שעשה לאוצר וזה הבא אחריו רוצה להפסידו טרחתו שהכין לאוצר הראשון הוה כמוחזק ומעכב עליו ואה"נ אי עבר ובנה רפת בקר שוב אין זה כופהו לסתרו כמבואר להדי' בש"ע סימן קנ"ה בסמ"ע סקי"ב י"ג ויש לעיין מהרי"ט סי' קל"ג ודבריו צ"ע לכאורה ממתני' ב"ב כ"ה ע"ב ספק זה קדם ובש"ס כ"ד ע"ב מ"ש מבור דאמרת לא יקוץ וכו' ויש לחלק וק"ל:

660

661ואולי י"ל לפמ"ש רמב"ם פ"ו משכנים הלכה ח' כופי' בני מבוי וכו' הי' שם א' מבני מבוי אומן וכו' והיינו כסברת דוחק לחלק שכ' תוס' ב"ב כ"א ע"ב ד"ה וגרדי וכו' ואך זה בעל החנות הראשון המציא מציאה זו דאי לאו הוא פתח תחלה ופייס לבני מבוי שהניחו לו שוב לא הו"מ בר מבואה אחריני לקבוע כאן בשום אופן וא"כ אין בדין שיפסיק לי' חיותי אע"ג דשייך בכרגא דידי' ובזה נסתפק ר"ה ברי' דר"י ואין להאריך:

661

662ויש כאן ב' תנאים בר מבואה דנפשי דלא מצי מעכב היינו אי לא יהיב סייארי' אבל אי יהיב סייארי' מצי מעכב והרי"ף והרמב"ם לא הביאו זה הדין אולי ס"ל דדחי' בעלמא הוא דמהא לא תסייען לר"ה אבל לקושטא אין לחלק בכך וא"ת הך בריתא כרשב"ג ואנן קיי"ל כרבנן וכר"ה ברי' דר"י כנ"ל לפי דעתם מ"מ כל הפוסקים חולקי' בכך והתנאי השני הא דאבר מתא אחריני מעכב היינו כל אומנו' חוץ ממלמדי תינוקות ויבואר לפנינו בסייעתא דשמי':

662

663התנאי הראשון דיהבי סייארי יש בזה ג' שיטות רש"י פי' נותני' עין בהבטם להיות נוהגי' לרוץ למקום שרואו' שם מזונות הלכך כיון שהכיר דהחורו ונתן שם מזונות בטוח הוא שילכדנו דה"ל כמאן דמטא לידי' ונמצא חברו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבוא כוונתו מבואר דלא מיירי שפירש זה מצודה לצוד דגים אלא דג ידוע גדול שיתן זה עיניו בו ללוכדו ע"י שנתן מזונו לתוך החור שרגיל הדגים לבוא שם ואז ילכדנו ע"י המצאה או חכה וכשהם פורשי' מצודה לוכדי' הדג ההוא שהי' הוא בטוח שיבוא לידו וכיון שהי' מובטח שיבוא לו והרי זה לוכדו אסור וה"ה אם כבר היו הקונים בחנותו וגמר הפסוק ולא חסר כלום באופן שהי' בטוח שיקחו ממנו ובא זה ומוליכם לחוץ ה"ל גזל אבל לקבוע לו חנות בצידו אפי' לא יבוא עי"ז שום אדם לחנותו של זה הלא לא הי' בטוח שיבוא שום אדם אצלו אין כאן גזל אע"ג דאי לא הי' קובע חנותו בצידו עכ"פ הי' בחק האפשרי שיבואו אצלו ועכשיו ממש נמנע מ"מ אין בו גזל כיון שלא הי' בטוח אלא דסוף לשונו של רש"י קשה קצת דמסיים אבל הכא מי שבא אצלי יבוא ומי שבא אצלך יבוא משמע אינני מזיקך בידי' אלא כפשטי' ליזל ומי שירצה יבוא משמע אי בטוח שלא יבוא שום א' הי' אסור וזה אינו דבר והיפוכו מתחלת דברי רש"י והכי ה"ל אבל הכא לא הי' בטוח שיבואו אצלו לטחן או לקנות וצ"ל דס"ל לרש"י כיון שהוא הי' יחיד בהמבוי א"א שלא יבואו אצלו עכ"פ איזה טוחני' ועכשיו אי הי' מפסיק חיותי' לגמרי שלא יבוא עוד שום אדם אסור משום דהיינו כמו דג שנוטל ממנו מה שהי' בטוח שהרי הי' בטוח שעכ"פ א' או שנים יטחנו אצלו ע"כ צ"ל דה"נ עכ"פ איזה יבוא אצל זה ואיזה אצל זה רק שפוחת לו מכדי פרנסתו לו הי' בטוח בלאו הכי נמי שיבואו כולם אצלו ע"כ אינו מעכב ודוחק מנ"ל לרש"י זה:

663

664ובמתני' ס"פ הניזקין מצודות דגים יש בהם גזל משום דרכי השלום וקאמר ש"ס באוזלי ואוהרי כ"ע ל"פ דהוה גזל גמור דכלי שיש להם תוך נינהו וקנו לי כליו כי פליגי בלחי וקוקרי והקשו תוס' אי אפי' דג שכבר נצוד בחכה שלו אין בו גזל אלא משום דרכי השלום איך קאמר בשמעתין מרחיקי' מצודה מן הדג דיהיב סייארי ובטוח שילכדנו ולא יהא שכבר לכדו והועלה בחכה אפ"ה אין בו אלא משום דרכי שלום ותי' תוס' התם בשהעלה בחכה במקרה והזדמן והכא בציד שאומנתו בכך יש בו גזל גמור אפי' לא נצוד רק שבטוח שילכדנו:

664

665שיטה ב' לרמב"ם בחידושי' מרחיקי מצודת הדג מן הדג רוצה לומר ממצודתו של זה שגם הראשון פירש מצודה וכיון שפירש מצודה מרחיקי' הם המצודי' שלהם וקאמר משום דיהבי סייארי' שכמה פעמים שהדגים כבר במצודה שלו וכבר הי' בטוחי' לו ושוב כשיראו מרחוק מצודי' של אלו ובתוכם מזונות יקבצו ממצודה שלו לתוך שלהם ונמצאו גזל אותו להדי' ולרמב"ן קשה איפכא הא באוזלי ואוהרי הוה גזל ממש דכליו קונים לו ובשמעתין משמע דהגזל הוא רק מטעם יורד לאומנתו ואלו לא פסקי' לחיותי בכך לית לן בה ונ"ל נהי מי שנוטל בידיו מתוך אוזלי ואוהרי של זה ה"ל גוזל ממש דכליו קנו לו מ"מ אי אירע שקפצו הדגים מתוך המצודה וחזרו למים הרי הם הפקר ומותרים לכ"ע כמציל מנהר ומזוטו של ים וה"נ מכיון שרואי' הדגים מאכל במצודה אחרת וקופצים לתוך המים ושטי' למצודה האחרת הוו אלו זוכים מן ההפקר רק שגורמי' בניזקו של זה שיקפצו הדגים ממצודה שלו ומשו"ה אי לאו דאומנתו בכך הוה שרי וגריע אפי' מלחי וקוקרי שנוטלו בידים מחכה של זה והכא גרמא בעלמא היא:

665

666ולשיטה זו דוחק קצת לשון מרחיקי' מצודה מן הדג דהל"ל מרחיקי' מצודה ממצודה כיון דהעיקור הוא במה שניצודו במצודתו של ראשון וכי האי גוני דקדק ביש"ש וי"ל דג מת קאמר שמניח במצודה כפי' ר"מ אביו של ר"ת בתוס' קידושין והנה לכאורה י"ל הא דפליגי במרדכי יש דנין דין מערופי' ויש שאין דנין דמערופי' הוה קצת בטוח כעין יהיב סייארי דפירש"י ולא הוה בטוח כפירושו של רמב"ן שכבר בא לידו וניצוד והשתא פליגי בפירש"י ורמב"ן והיינו דמייתי רמ"א סי' קנ"ו ד' מחלוקות יש דנין מערופי' היינו כפירש"י ויש אין דנין היינו פי' רמב"ן וכבר כתבתי דעכ"פ מהפך בחררה הוה נמצא איכא עוד ב' דיעו' דמייתי מ"מ יש מתירי' אפי' לכתחלה כר"ת דהוה הפקר ויש אוסרי' על כ"פ כרש"י וסייעתו דבהפקר נמי שייך הפוך בחררה והנה רמב"ן כתב יש פוסקי' כר"ה והוא כ' דלא מחוור דסוגי' דשמעתא משמע ר"ה ברי' דר"י פליג אר"ה ורבנן דרשב"ג פליגי אדר"ה ונ"ל היש פוסקים כר"ה טעמי' כנ"ל דמפרשי' יהבי סייארי כרמב"ן ודחוק הוא בלשון הבריתא דה"ל למימר מרחיקי' ממצודה אע"כ דחי' בעלמא הוא מהא לא תסייען דה"א דמיירי ביהבי סייארי אבל למסקנא אינו כן ואשנויי דחיקא לא סמכינן ופסקו כר"ה:

666

667שיטה ג' שיטת הריאן מיגאש הובא בשיטה מקובצת למס' ב"ב דיהבי סייארי שהדגים שולחי' שלוחים ובורחי' ממקום המצודו' והענין שזה הצייד נתן עיניו בדג גדול שמחיתו ממנו כדגים של רבב"ח ורוצה ללכדו ואינהו דייגים פורשי' מצודו' ללכוד דגים קטנים כדרכם והוא מעכב על ידם עד כדי ריצת הדג מהלך פרסה דטרם שיוצא הדג הגדול ממקום מנוחתו אל מקום חורו של זה שהניח מזונו' שולח שלוחי' דגים קטנים לראות אם יש עקולי ופשורי על הדרך וכשרואי' מצודה פרושה מודיעים לו ותו לא יבוא לידי צייד הזה שהטריח עליו ללוכדו והיינו דאיכא בין מצודו' לרחיים דהכא פסקי לחיותי לגמרי שהרי לא יבוא לידו זה הדג כלל והכא ברחיים פחתי' לחיותי' ולא פסקי' דהרי גם אצלו אפשר שיבואו לטחון אבל הכא פסקי' לחיות מההוא דג לגמרי והחילוק העיקר הוא בין פסקי' לפחתי לחיותי' ע"ש וצריך קצת לדחוק בלשון ר"ה נמי אמר דקפסקות לחיותי' וצ"ל דר"ה קאמר שזה טוען כן ושומעי' לו ומעכבי' על אידך וש"ס מסיק דאינו כן דלא הוא אלא פחיתות חיות ולא פסיקא ולשיטה זו אפי' הי' בטוח שיבוא לידו כרש"י או כרמב"ן מ"מ לא עדיף מלחי וקוקר ואע"ג שאומנתו בכך כיון דלא פסיק לחיותי' לגמרי ואמנם אי פסקי' לגמרי מההיא מילתא אפשר אפי' לא הי' בטוח כל כך מעכב על ידו ועוד יש חידוש דין לשיטה זו דלרש"י ורמב"ן האחרון נהנה ממה שהי' בטוח לראשון ולשיטה זו אפי' אין השני נהנה בדג זה שטרח בו הראשון רק שמעכבו שלא יבואו לידו אפ"ה אסור ובאמת בלשון הריאן מיגאש שלפנינו קשה להבין פירושו איך יברחו ממצודו' הרבה ולא ממצודה א' וכפי מ"ש ניחא ומ"מ לדינא אין נפקותא:

667

668והרב"י מייתי דברי אביאסף שבמרדכי ומבוי הסתום מג' צדדי' רק בצד א' נכנסו לו וראובן דר בסופו הסתום ובא שמעון לדור נגד שאין הגוי יכול לילך אא"כ ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדר"ה וכ"כ בהגה' מיי' פ"ו משכנים ועל זה נבנה יסוד הראשון שבתשו' רמ"א סי' י' וצ"ע אי פסק כר"ה מה צורך לאורך הזה ואי ס"ל הלכה כר"ה ברי' דר"י אך בהא מודה ק' מנ"ל הא ועוד א"כ איך כ' הגה' מיי' דפסק כר"ה בר"י ונלע"ד דודאי הך דר"ה קשה מ"ש רחיים דנקיט דוקא וע"כ הי' נראה לאביאסף דר"ה לא אמרה אלא בכי האי גוני שמעכב הראשון על השני שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון כגון במבוי סתום וזה שייך ברחיים שמשמיע קול וכל עובר עליו יודע ושומע ביום ובלילה שיש כאן רחיים ומי פתי ילך אל השני כיון שהראשון קודם לו נמצא פוסק לחיותי' לגמרי וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה וחנוני יושב ופירות לפניו וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחלה ופוסק לחיות' לגמרי אבל שארי אומנו' כגון חייט ובורסקי לא שייך דין זה בשום אופן אפי' דר בראש המבוי וזה בסופו מ"מ אין הכרח שילך אל הראשון ולא אל השני כי מנא ידעי כ"ע שיש כאן חייט או בורסקי וליכא אלא פחתי ולא פסקי' לחיותא ומזה לא מיירי ר"ה ומסייעא לי' הש"ס ממצודה דמפרש כהריאן מיגאש דנתן עיניו בדג גדול וע"י מצודה שבאמצע הדרך פסיקי לחיותי לגמרי שלא יבוא הדג אל גבולו כלל ודחי ש"ס דלמא שאני דגים דיתיב סייארי כפירש"י או רמב"ן שהי' בטוח בו וגם פסיק לחיותי' אכן אפי' פסיק חיותי' לגמרי ולא הי' בטוח בו לא ואין כאן סיוע לר"ה ומ"מ דיחוי בעלמא הוא מהא לא תסייען אבל הלכתא כר"ה היכי דפסיק לחיותי' לגמרי מעכב אבר מבואי' אפי' אינו בטוח ור"ה בר"י לא פליג אדר"ה כלל אלא מיירי משארי אומניו' וחניות של אומניו' שאינם דומי' לרחיים ודג או במבוי מפולש שאינו אלא פוחת חיותי' ולא פוסק לגמרי ובזה יש לחלק בין שייך בכרגא דהכא ללא שייך. ובזה א"ש דאמר ר' יוסף מודה ר"ה בתינוקות של בית רבן וקשה בתרתי מ"ט נקט ר"ה דלית הלכתא כוותי' וכל הפוסקים הביאו ונדחקו דנפקא מני' לדידן לבר מתא אחריתי והוא דוחק ותו מ"ט נקט תינוקות שב"ר ולא נקיט שארי עושה מצוה לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותי' דכל עושי מצוה אינם מעכבי' זע"ז ולהנ"ל ניחא דתינוקות של בית רבן משמיעי קול מקרון כדמשמע במתני' דכייל פי' קול הפטיש וקול תינוקו' של בית רבן לאוקמתא דרבא אע"ג דמתני' מיירי נמי מטעם נכנסי' ויוצאי' מ"מ אמת כן הוא שמפורסם בית מדרש של תינוקות ופוסק לחיותו של זה שאחריו ובכי הא מיירי ר"ה והלכתא כוותי' דליכא מאן דפליג אבל שארי עושה מצוה לא שייכי כלל בדר"ה:

668

669אלא לפ"ז יש לעיין מאי פריך ש"ס מברייתא דחנות ומרחץ אדר"ה דלמא התם בפוחתי חיותא ולא בפוסק חיותא מיהו בריתא י"ל מדיהיב טעמא אתה עשה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי משמע דאין לחלק ע"כ פריך שפיר אבל מאי מסיק כתנאי דר"ה כרשב"ג הא כרבנן נמי אתי דאפי' נימא מלמד תינוקות דבריתא היינו תשב"ר כשיטת ר"ש בר אברהם בתוס' מ"מ הא מצי איירי במבוי מפולש שאינו פוסק לחיותא כיון שנכנסי' לה משני צדדי' ומכ"ש אי מיירי במלמד תינוקות של נכרים דודאי לא בשופטני עסקי דמלמדי' דתם ותפלתם אצל ישראל אלא במלמדת אומנות כתיבה ותשבורת כמ"ש רמב"ם ולפנים כזאת בישראל לא למדו בני ישראל בילדותם שום אומנו' כ"א תורה כר' נהוראי שלהי קידושי' ועיי' כתו' מ"ט ע"א ע"כ נקוט תינוקו' נכרים ולעולם באומנות מיירי ולא אוושא מילתא כולי האי בקולם ולא דמי לרחיים ועי' פי' משנה רמב"ם גטין ס"פ האומר ועוד לענין תשב"ר אי אינו דר ממש בצידו ויש בתים אחרי' באותה מבוי בין זה לזה הרי יכול ללמוד עם בני מבוי שלו ולא פסיק לחיות' לגמרי אלא פחת לחיות' ואפי' כרבנן נמי אתי' והוה תינוקות דומי' דבורסקי ואינך ואמאי מוקי לר"ה כתנאי וי"ל אה"נ אלא בריתא אמאן תרמי' דקתני בי' טעמא שזה עושה בתוך שלו אבל למסקנא אה"נ ר"ה כרשב"ג ומחלקתו אתי' והלכתא כוותי' וזו היא שיטה מחוורת שסמך עלי' רמ"א בתשובה הנ"ל ולהאי שיטה כל בפסק חיותי' מההיא מידי לגמרי ואומנתו בכך אפי' לא הי' בטוח שיבוא לידו לא כבטחון דרש"י ולא כרמב"ן ורק שנגמר הפיסוק וכדומה אסור מן הדין והוה גזלן גמור כמ"ש רוקח דמייתי יש"ש הוה זהיר ולא תשיג גבול רעך ולא תקח מחייתו וכו' ואין לך גזלן כמותו ואם לא ישמע לקול מורהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתן עוותיהו ולשיטה הנ"ל אפי' אינו נהנה מדג של חברו כלום מ"מ חייב:

669

670התנאי השני דאפי' בר מתא אבר מתא אחריני דלא שייך בכרגא דמעכב היינו כשאינו תשב"ר דהיינו מקרי דרדקי אבל מקרי דרדקי לא מצי מעכב ובספרי' שלנו הגירסא דאמר מר עזרא תיקן וכו' ותוס' מחקו אך בתר הכי גרס' וניחוש דלמא אתי לאיתרשל ומשני קנאת סופרים תרבה חכמה וברמב"ן משמע דלא גרס הך ק' אלא סתם מודה ר"ה במקרי דרדקי משום קנאת סופרי' וכו':

670

671ונראה ודאי למאן דס"ל דוקא מקרי דרדקי א"כ שפיר גרסי' טעמא משום קנאת סופרים אבל למאי דקי"ל ה"ה לכל אומני מצות אין מעכב א"כ מ"ש דנקט הכא טעמא משום קנאת סופרי' טפי מבשארי אומני מצות אע"כ גרסי' וניחוש דלמא אתי לאיתרשולי פי' אם לא יהי' פרנסתו בריווח יתרשל מללמוד יפה וכדומה ומשני אדרבא הא עדיף קנאת סופרים תרבה חכמה וברוכלי' וכי הני לא שייך אתי לאיתרשולי דודאי לא יעזוב חנותו בשבילו שגם אחרים יבואו בעיר אבל מלמדי' יתרפו ממלאכתם אי לאו דראו חכמינו ז"ל הא עדיפא דקנאת סופרים תרבה חכמה:

671

672מזה נ"ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה אין להתיר להזיק חברו אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא ומכ"ש היכי דעי"ז מזלזל הפרגמטי' והסוחרי' מפסידים מקחם דע"כ לא אמרי' זכור לטוב אלא היכי דמוכר בזול וירויחו הקונים ולא מפסיד המוכרים מהקרן אבל לקפח פרנסתם לא דהרי מתריעי' על פרגמטי' בב"ב צ"א ע"א אפי' על יין ושמן מכ"ש על מלאכת שמים דאתי' לאתרשולי ובמ"כ מתי"ט פ"ה ממע"ש משנה ב' דהרי כ' שרבו הפירות ואין קונה ע"ש ואיך תלה זה בפלוגתא דר' יהודה הלא בכי האי גוני מתריעי' על הפרגמטי' ואיך יניח לזלזל המקח. והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגוזר חרמא ושמתו' על מדפיסי' ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסי' הראשונים על זמן מה ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנים ונרא' שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר"ם פאדוה ספרי רמב"ם שלו והשיג נכרי אחד גבולו וגזר רמ"א גזירתו כמבואר בתשוב' מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי' שלוחי מצוה ניזוקין ואין הכונה שלוחי מצוה כבא"ח סי' תל"ב כמו שהשיב לי גאון א' התם אין ניזוקין הבטחה היא מהקב"ה שלא יזוק ומ"מ אפי' אמר בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור אלא שצריך שיהי' בשעת מצוה אבל אח"כ לא ואמרתי בחידושי שזה מבואר בקרא ופנית בבקר והלכת לאהליך ודרשי' שתמצא אהליך אך בתנאי ופנית בבקר מיד ולא יעכב יותר מהמשכת זמן עלייתו לרגל ולינה ומיד יפנה ואז הובטח שימצא אהלו בשלום אבל מה שמעכב יותר אח"כ אין כאן הבטחה שימצא אהלו בשלום אא"כ מתעכב למצוה אחרת להקריב עוד קרבנו או כמ"ש תוס' ב"ב כ"א ע"א ד"ה כי מציון וכו' ואז מתחיל בטחון שלא יזוק מאותה מצוה אבל בטחון הראשון אינו נמשך אלא על בקר וכ"ז התם אבל הכא לשון מושאל בעלמא הוא דעל כ"פ מדפיסי ספרים ותגריהם ותגרי תגריהם שלוחי מצוה הם אעפ"י שכל כוונתם להנאת עצמם ואחז"ל ר"פ מקום שנהגו שעל העוסקי' המה שלא לשם שמים התפללו אנשי כה"ג שלא יתעשרו שאם יתעשרו לא יתעסקו ש"מ שצריכי' להם אע"פ שעוסקי' שלא לשמה וכל הרוכלים עוסקי' שלא לשמה אפי' ר' אלכסנדרי בציפורי עוסק הרוכלות הוא להשתכר פרנסתו ולא להמציא בשמי' לבנות ישראל ומ"מ צריכי' לחוש להם והכא בנידון הנ"ל ידוע שהמדפיס א"א אם לא ידפיס ספרים למאות ולאלפים ואנחנו עם ה' מעטי' במדינה זו וא"א שימכרו במדינה זו וספרי ש"ס ופוסקי' ומפרשיהם לא יצרכו אלא לשוקדי תורה ומועטי' הם בעו"ה וכיון שא"א להדפיס כ"א סך עצום ורב ע"כ כולי עלמא כחדא מתא יחשב וכולהי שייכי בכרגא דמרא עלמא ית"ש ואם ידפיס עוד אחר ספר זה במשך זמן קצר אפי' מאה פרסאות מפה לא ימכור זה ספריו נמצא הפסיד את שלו ומי פתי יקרב אל הדפוס בודאי בספרי' קטני' סידורי' ומחזורים השוים לכל נפש כל מדפיס סגי לזה בבני מדינותינו ראיתי במחזורי קטנים שנדפסו באמשטרדם שנת תצ"ח שהסכימו הגאוני' שלא לגזור חרם וכ' על הגאון מהר"א ברודא כשגגה יצאה שנתן הסכמה וחרם על מחזור קטן ואפי' בש"ע קטנים לא נהגו לאסור אם לא שיש בו דבר מחודש כמ"ש בהקדמה והסכמת ש"ע קטן של הגאון בית אפרים אבל שארי ספרי תלמוד בודאי אתי לאתרשולי ומי ידפיס ויהי' קרוב להפסד ורחוק מן השכר ולא יהי' ספרי' מצוי לעוסקי תורה ע"כ ראוי' הי' לגדור גדר ואפי' לא יהי' מן הדין ואף עפ"י שלא נמנו עליה חכמי ישראל בצירוף ובמנין א' מ"מ המנהג שנהגו הכל מכמה מאות שנים ומצאתי בסוף ס' מקח וממכר לרבנו האי שנדפס שנת שס"ב נתנו הסכמה וחרם על עשר שנים ובאו עה"ח כמה גאונים ובתוכם הגאון מו"ה יהודה סראואל המופלג הידוע והגאון מו"ה יוסף פאמיגא בעה"מ ס' פורת יוסף הנדפס אצל שיטה מקובצת על ביצה וע"ש בהסכמת הג' שאגת ארי' שהי' זה המחבר שנת ש"ן ונתן הסכמה הנ"ל שנת שס"ב ובש"ך בלי סמ"ע נדפס שנת ימ"י המשי"ח לפ"ק הסכי' ונתן חרם הג' מה' שעפטיל ז"ל ומה' העשיל ז"ל בשנת ת"ב והג' עבודת הגרשוני ובעל ב"ש ז"ל ע"ש ואין פוצה פה ומצפצף הוה כהסכימו כלם ומדפיסי' כלם ניחא להו בהאי תקנתא וכבר כ' רמ"א בתשו' סי' נ"ב בהאי ענינא דמשיג גבול דמופלג בתורה יכול לגזור נידוי בכך אפי' אינו תלמידיו ונ"ל מש"ה גזרו על המדפיסי' משום דרובם אינם ת"ח ומחוייבי' ע"כ לכנוס בעול מופלגי תורה גוזרי גזירו' אבל על הקונים לא גזרו דרוב קוני ספרים ת"ח הם ואולי לא יהי' נכנעים לגאונים ההמה אע"ג דלא שכיחי גדולי' כ"כ דעדיפי מגאוני המסכימים מ"מ אחזו בסנסני ענוה וגזרו על המדפיסי' ובפרט דאינהו גופיהו ניחא להו ויש לתמוה על הרמ"א בתשובתו אחר שהאריך שמדינא גוזר חרמו ופורש מכמרתו מ"מ לא גזר אלא על בני מדינתו ולכאורה היינו טעמא משום שרוב יסודותיו בנוי על המדפיס ולא על הקונים רק מ"ש ביסוד השלישי אבל שארי היסודו' הכל על המדפיס ע"כ לא עצר חיל לגזור על הקונים ת"ח שהם חוץ למדינתו ודברי ריב"ש סי' רע"א נמי הם כשגוזר על ת"ח שחוץ לגבולו ואינם תלמידיו כעובדא דהתם וא"כ שיש עכ"פ מנהיג ת"ח במדינה אחרת החולק עליו על זה אבל הכא כ"ע וכל גאוני ארץ ניחא להו להטיל גודא על משיגי גבול:

672

673ואפי' נימא חלילה שטעו או הטעו העולם בחרם שנתנו ע"ד אשוו וזביני ואי לא דרושנא לכו וכו' ועי' סמ"ע סי' י' מ"מ שנהגו כך וכבר הי' כל מדפיס בטוח שלא יבוא אחר וישיג גבולו נמצא היו בטוח במערופי' שלו יותר מצודת דג לפירש"י ופסיק חיות טפי הרבה ממצודה ורחיים לאביאסף דהתם מניעת הריוח והכא מפסיד את שלו שהוציא עליו כמה אלפי' דלא סגי בלא"ה בדפוס ולא מקרי לגבי השני הפקר דהרי יכול להרויח בספר אחר אם זה הדפיס ש"ס ידפיס הוא רמב"ם למה ידפיס ש"ס כמותו והלא הראשון אינו יכול לעסוק בדבר אחר שכבר הוציא הוצאותיו על ש"ס והוא יכול לדפוס רמב"ם וכדומה העל זה לא יגזרו נח"ש ברוך שבחר בהם ובדבריהם וכביר מצאו אנשי חיל ידיהם:

673

674וגם החרם בכתב ס"ל להגאונים דהוה שבועה וחרם וכבר הארכתי בזה במקום אחר וסמ"ע סי' ע"ב וש"ך בי"ד סי' רל"ב סקי"ב כבר הלכו בו נמושו' בתשו' חו"י סי' קצ"ד האריך ובאמת כשכותב שבועתו בפועל בזה הלשון הריני נשבע כך הוה שבועה גמורה ק"ו מדיבור דמעשה עדיף מדבור ואם כי הארכתי בזה בתכלית האריכות במקום אחר פלפלתי בדברי שב יעקב ח"ז ד"ה סי' מ"ט ככל הצורך כעת נ"ל עוד ראי' ממ"ש חי' ריטב"א ספ"ק דמכות בפשיטות דאפי' לרש"י דס"ל מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותם לב"ד היינו כששולחי' אבל אם המה עומדי' לפני ב"ד ומניחי' כתבם ואמרי' מ"ש כאן אנו מעידי' זה הוה מפיהם ע"ש יצריך לומר דמודה לסברת ר"ת דאלם גמור לא מהני גם זה כיון שאינו יכול לומר בפי' מ"ש כאן אני מעיד דאלת"ה תקשי לי' סוגי' דגטין ע"א ע"א וק"ל מ"מ כך כ' הריטב"א והסברא נוטה כך דהרי קיי"ל בסנהדרי' ופסקי' בש"ע אף אני כמוהו כשר אפי' בדיני נפשות מן התורה ובמגדף הורגי' על זה אע"פ שלא העיד כלום אלא אמר אף אני כמוהו ומ"ש זה מ"ש כאן אני מעיד לפניכם ולפי זה צ"ע גדול מ"ט הצריכו שיעיד העד הראשון ויברך השם ויחייבו לקרוע הלא טוב שיכתוב את ברכת השם ולא יוציאנו מפיו ולענין עדות סגי אפילו בד"נ כשיאמר זה מעיד בפניכם אע"כ אין שום חילק אדרבא גריע טפי מעשה מדיבור וכמ"ש חו"י כנ"ל דעת הגאונים כותבי חרמי ההמה ואין לזלזל ומ"ש בתשו' רשב"א שבב"י א"ע סי' צ"ו היינו באינה יכולה לכתוב אלא להרכין אבל אם יכולה לכתוב לית טב מיני' ויש לעי' קצת בתשו' רמ"א שהטיל גודא על הקונים משום וכי תמכרו ממכר לעמיתך ומשום דנקיטא שוקא לת"ח וקשה אם עי"ז נוכל להטיל גודא על הקונים א"כ אמאי כ' טור ח"מ סי' קנ"ו בשם רמ"ה אי איכא נכרים דמזבני וליכא רווחא לת"ח מותר לכל אדם למכור הלא אסור לקנו' מהם קודם שמכר עמיתך וכי היכי דאסור למכור קודם שמכר ת"ח סחורתו ה"נ אסור לקנות כ"א מעמיתך וצ"ל דרמ"א דקדק דהא לית לי' רווחא לצורבא מרבנן ומיירי שעיקור המשא ומתן והריוח הוא מקונים ארמאי ולא מקונים ישראל שהם מועטי דמועטי והת"ח שפתח חנותו אדעתא דקוני גוים פתח וכיון דאיכא נמי מוכרי' גוים אין לו רווחא לת"ח ומפסיד ישראל על מגן וע"כ הכי הוא דאל"ה הא דרמ"א היא משנה שאינה צריכא ופשיטא יותר מביעא והת"ח בעצמו לא יבקש זה לנקוט שוקא לארמיי' ולהפסיד אחיו אע"כ כנ"ל דודאי הקוני' ישראל בלא"ה לאו רשיעי נינהי או הב"ד יכוף אותם לקיים או קנה מיד עמיתך נמצא עכ"פ מרויח במאי דנקיטנא לי' שוקא דקונים ישראלי' יקנו ממנו ולא משארי ישראלי' והוה סד"א דנקיטנא לי' שוקא לת"ח קמ"ל כיון דעיקור הריוח הוא מקוני ארמאי' ואדעתא דדהו הביא סחורתו משום רווחא פורתא דקוני ישראל לא נפסיד הפסד רב לסוחרי ישראל והשתא זה שייך דוקא בשארי סחורה אבל ספרי קודש שהיא סחורה שאינה נמכרת אלא לישראל דוקא יפה כ' רמ"א בתשובה לאסור על הקוני' מהאי טעמא דאו קנה מיד עמיתך ומטעמ' דת"ח. נמצינו למידן במדפיסי ספרים אפי' יהי' מדפיס מן העמים שאינו צריך לשמוע לחכמי ישראל ועוד אפילו גזר המלכות שלא להבי' ספרים מחוץ למדינה לתוך מדינתו וא"א להבי' ספרי' ההם למדינה ועוד אפי' ניתן רשות להמדפיס הזה מהמדפיס הראשון להדפיס ספריו לא הותר כלו עיי' מרדכי פ' חזקת הבתים בענין חזקת היישוב דמייתי בהגהת רמ"א סס"י קנ"ו והכא אומדן דעת דלא הותר אלא לזה במדינתו כי סמך שהישראלי' חוץ למדינתו לאו רשיעא נינהי לעבור על או קנה מיד עמיתך ואי לא צייתו רובץ עליהם דברי רמ"א בתשובה הנ"ל ואך פשיטא שאין רשות לשום מדפיס ישראל לקבוע בדפוס במשך זמן החרם הראשון ועיין תשו' זכרון יוסף:

674

675וא"כ בשארי מדפיסי' כ"ש במי שהוציא דבר חדש ובתנאי שלא יהי חי' תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעה"ז אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמי' דמותר ליטול עליהם שכר וכגון החכם השלם מו"ה וואלף היידנהיימר שי' שנודע לי מהגאון מחנה לוי ז"ל כילה כמה זמנים בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז ואלמלא הוא הפיוטים כבר נשתקעו ולא נאמרו בדורות הללו כידוע והוא טרח וקיבץ כמה ספרי' למאות הנצרכי' לזה העסק והוציא ממון רב והשכין ספריו ועדיין נשאר חייב כל זה כ' לי הגאון הנ"ל ז"ל וגאונינו רבותינו חסידי אשכנז זצ"ל קבעו שכרו למינקט לי' שוקא על כ"ה שנין שלא ישיג אחר גבולו אלא שלא הי' ביכולתו להדפיס בפ"א מה שיספק לכל ישראל על כ"ה שנין ע"כ מדפיס וחוזר ומדפיס והכל הוא ליטול שכרו כאילא ביבנה וכמגיה' ספרי' בירושלים וכת"ח שמלמדי' הלכ' שחיטה וקמיצה שיטלו שכרם מתרומת הלשכה וכחנני' בן חזקי' בן גודי שהעלה לו ג' מאות גרבי שמן פ"ק דשבת ע"ש ומשמע משל ציבור העלו לו דאל"כ ה"ל למימר והעלה לו אע"כ משל ציבור ואלו הם נטלו בשעת מעשה ומעות מזומן והוא נוטל עכשיו לפרוע חובותיו ממה שעבר ואינו נוטל מעות מתוכן אלא נקיטות שוקא בעלמא ושארי המדפיסים ידפיסו מחזורים אחרים או ספרים אחרי' ולמה יהנו במה שהמציא הוא וה"ל כציד דגים אליבא דר"מ אביו של ר"ת בתו' פ' האומר שהוא הציד גרם קיבוץ הדגים ע"כ ירחיקו שארי הציידים רחוק פרסה כנ"ל וה"נ דכוותי' בשגם שהוא מלאכת שמים ואתי לאיתרשולי דמי פתי יעסוק באופן זה ויפסיד זמנו וממונו ויבואו אחרי' וישיגו גבולו ע"כ יפה עשו הגאונים לגדור בעד המדפיסי' ולא יצאו ולא יהי' שלוחי מצוה ניזוקי' מחדשים לבקרים לרומם בית אלקינו ולהעמיד חרבותיו ויפוצו חוצה מעינותיו כנלע"ד ללמד זכות על אבות העולם ולא יוסג גבול עולם יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם הכ"ד אדם מועט לעולם. משה"ק סופר מפפד"מ:

675

676רב שלומים לי"נ הרב המופלג המפורסם כבוד מו"ה שלום נ"י פ"ש:

676

677נשאלתי מאת כבוד הדרתו מנא הא מילתא דרגיל על לשונינו דאפי' שבועת אמת עבירה היא ועי"ז נמנעים מלשבוע אפי' שבועת אמת ומתפשרי' בכל מה דאפשר רק שלא לשבע אפי' באמת גם כי אחז"ל אלף עיירות הי' לינאי המלך וכולם נחרבו על עון שבועת אמת מ"מ היא גופו היכי רמזא אלו דברי פר"מ עיין ספר חסידים סי' תי"ח תי"ט:

677

678הנה נאמנים עלינו דברי חז"ל ומ"מ ליכא מילתא דלא רמוז בקרא ואין להביא מש"ס תמורה ג' ע"ב דהוה סד"א דהנשבע באמת עפ"י ב"ד שבועת הפקדון אע"ג דהי' מחויב מן התורה להפיס בעל דינו כדכתיב ולקח בעליו מ"מ הוה סד"א דלוקה ונהי דמסיקנו מקרא דובשמו תשבע דאינו לוקה אבל עכ"פ איסורא איכא א"ך נ"ל דאין זה ראי' דיש לדחות דלמסקנא אפי' איסורא ליכא אבל נ"ל דמפורש בקרא דדברי קבלה קהלת ט' דכתב הכל כאשר לכל מקרה א' לצדיק ולרשע לטוב לטהור ולטמא לזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא. והאמנם במקרא הזה באו כפולים ענינים הרבה במלות שונות מ"מ מה שמסיים נשבע ואשר שבועה ירא קשה מאוד להולמו חדא אם הכוונה אשר נשבע לשקר אין לך חוטא גדול מזה כדאיתא סוף יומא ובמס' שבועות לשבועת שוא הוא מן החמורות ונאמר בו לא ינקה וכל העולם כלו נזדעזע עליו וכבר הזכיר חוטא ומה לו להזכיר נשבע ותו אשר שבועה ירא מה לשון יר"א ההיפך מנשבע הוא אשר אינו נשבע וכמו שאמר זובח ואיננו זובח ה"נ הו"ל למימר הנשבע ואשר איננו נשבע והיותר קשה דעיקור חסר מן הקרא דהול"ל אשר נשבע לשקר ואיך סתר ואמר הנשבע סתם אע"כ קרא מיירי מהרגיל להשבע באמת ואיננו בגדר חוטא ואשר שבועה ירא פורש עצמו מלשבע כלל אפי' באמת שלא יבוא ח"ו לידי שבועת שקר וכמ"ש חז"ל אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות וכמ"ש והאריך הר"א א"ע בפסוק לא תשא שם אלקים לשוא על הרגילים לשבע אפי' באמת סופם לשבע בשקר ועוד אפי' שבועת אמת עכ"פ אית בי' משום נושא שמו ית"ש לבטלה ואם אפשר לו לפשר בכל מה דאפשר כדי שלא לישא שמו ית' על שפתיו יש לו לעשות כן וזה בכלל דברי ש"ס תמורה ג' ע"ב הנ"ל וע"כ אמר שבועה ירא שירא לשבע באמת מטעם יראת כבוד ה' ומטעם שלא ירגל לשבוע ויבוא ח"ו למעול בשבועה ומכ"ש בענין ממון שאיכא למיחש טפי כמ"ש תוס' שבועות כ"ו ע"א ד"ה את לבך וכו' כנלע"ד ע"ד פשוטו וברש"י עפ"י מדרש שפי' פי' אחר ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כנ"ל:

678

679ומעתה נחזור לעניננו דודאי כן הוא דע"כ לא גילה לן קרא בשמו תשבע אלא דלא לילקי דהוה סד"א דלילקי אבל עכ"פ אסורא עביד ומה"ט נ"ל אמרו חכמינו ז"ל שבועות ר"פ הדיינים ל"ט ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו וקשה וכי משום טירחא בעלמא שהטריח את חברו לשבע באמת יתחייב בעונש הגדול המר הזה דבר שאין אש ומים מכלה אותו אע"כ שבועת אמת הוא רע ומר ואשרי הנזהר ונשמר יאמר שם נגדם הבדלו נא מעל אהלי האנשים האלה וקשה איך מחליטי' לרשעים בשלמא אנשבע לשקר הוה רשעים שניהם זה הנשבע לשקר וכן אידך המשביעו מטעם שכ' רש"י שם ל"ט ע"ב דקדק למסור ממונו ביד נאמן וא"נ כמ"ש סמ"ע סי' פ"ז ס"ק ס"א שכשרואה שזה רצה לשבע על שקר הי' לו לפשר עמו שלא יתחלל שם ה' בשבועות שקר אבל אי נשבע באמת נהי דהמשביעו הוא רשע שמשביע את חברו בחנם מ"מ הוא מה חטא שנשבע באמת ואיך מחליטים לומר רשעים ואין לומר שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן כפי' רש"י דהא השתא אהנתבע קיימי' והוא הלוה ומה הו"ל למיעבד ואיש עני הוא וזוזי אנסי' שזה הלוה לו ולא אחר ועתה תובע בכפל וע"כ מודה במקצת מה שהוא אמת ונשבע על השאר שבועת אמת אע"כ מ"מ הי' לו להשוות ולהפסיד משלו ולא לשבע באמת ובזה יתיישב מ"ט יהיב סמ"ע טעם אחר שלא כפי' רש"י והא"ש דרש"י פי' על פסוק שבועת ה' חלה על שניהם רוצה לומר אם ישבע לשקר יהי' על שניהם וסגר בפי' רש"י ובטעמו ואם נשבע באמת אפשר שאינו חל אפי' על א' מהם אך הסמ"ע יהיב טעמא על מה שמחליטי' את שניהם לרשעי' וע"כ מטעמא דסמ"ע דאפי' נשבע באמת מ"מ גם הנשבע רשע שהי' לו לפשר וכן משמע בפ' שבועת העדות מי יימר דמשתבעת ע"ש משמע שרגיל להפסיד ממונו ולא לשבע באמת עפ"ז כ' הר"ן ר"פ כל הנשבעין אק' הש"ס דליתיב לי' בלא שבועה משום דהשכיר הוה העני יעזוב שכרו ביד בעה"ב ולא ירצה לשבע אפי' באמת כי כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפי' באמת ולפע"ד זו השיב בזה ומנהג ישראל תורה ואין להרהר ואחתום בברכה הכ"ד א"נ. ויעיי' דבר זה מבואר בס' חובת הלבבות פ"ו משער האהבה ע"ש וברבה פ' ויקרא אמרי' ברייתא בין חייב בין זכאי למומי לא תיעול פי' לשבועה לא תכנס אפי' זכאי ע"ש. פ"ב יום ג' ל"ג בעומר תקפג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

679

680שלום וכ"ט למחותני הרב המופלג החרוץ ושנון בנוי לתלפיות חריף פיפיות כש"ת מו"ה זלמן אולמאן נ"י:

680

681גי"ה הגיעני וממתק דברו הטעמני ולהב אהבתו הרהבני בדברי תורתו אשר העירני ע"ד ק' א' בש"ס סנהדרי' ע"ב ע"א דקאמר רב הבא במחתרת ונטל כלים פטור בדמי' קונהו פי' דקים לי' בדרבה מיני' ופריך ש"ס מדתנן שיבר כלים פטור טעמא דשיבר הא נטל ולא שיבר חייב להחזיר ונשאר בקושי' והקשה למעלתו דלמא בריתא אתי כר"ש דמעות קונות ולא משיכה משו"ה לא קני גניבה במשיכה וממילא לא מהני לי' קים לי' בדרבה מיני' לפוטרו ורב אית לי' משיכה קונה מן התורה נמצא קנה הגניבה במשיכה וממילא מהני לי' קים לי' בדרבה מני' לפוטרו להחזיר ודבריו בנוים על דברי ש"ס מס' ע"ז ע"א ע"ב בסופו ותוס' שם ועוד האריך:

681

682אהו' י"נ ידעתי כי לבו כלב הארי' ומחזקני בו שדבריו מחודדי' ומשונני' ומ"מ לא אמנע מלהציע סוגיות הש"ס ופירושם אולי מתוכם אבוא אל תכונת הבנת קושיתו הנה הש"ס במס' ע"ז ע"א ע"ב הנ"ל עפ"י מ"ש התוס' שם הכי הוצעתה של שמועה דהש"ס פשיטא לי' דכל גניבה פרוטה מישראל או פחות מש"פ מבן נח המקפיד על ככה אוקמי' רחמנא ברשותי' דגנב על כרחי' להתחייב בכל החיובי' כאונסי' ובתשלומי כפל או מיתה לב"נ ואין זה תלי' כלל בקנין משיכה כי מי שמע או ראה שיקנה אדם בלי רצון המקנה אם לא במציא' והפקר אבל היכי דאיכא בעלי' ואינם רוצים להקנות מה יועיל משיכה או שום קנין ואך הגניבה רחמנא אקמי' ברשותי' של גנב לבישותי' הואיל וחסרי' ממונא דחברי' אבל לא לטיבותי' שיהי' הגוף קנוי לו ליכא למ"ד וזה הי' פשיט להש"ס כמ"ש תוס' שם ד"ה ואי ס"ד אך כל זה היכי דחסרי' ממונא לחברי' אך בגוי הגונב פחות מש"פ מישראל שאיננו מקפיד על פחות מש"פ דלא עביד ולא מידי וא"כ במאי יתחייב וע"כ הואיל ונתרבה ממוני' באיסור ותינח אי משיכה קונה אפי' במקח וממכר דאיכא בעלים ואפ"ה קונה אידך במשיכה בלי דמים ה"נ י"ל דנתרבה ממונו ע"י משיכה כיון שעל כ"פ הבעלי' אינם מעכבי' בקנייתו שהרי אינם מקפידי' על פחות מש"פ וחייב על שנתרבה ממונו באיסור באופן שהגונב פרוטה איננו קונה קנין גמור וע"י משיכה שלא ברצון הבעלים המקפידי' ומ"מ יתחייב עונשו על שחיסר הבעלים ובפחות מש"פ שלא חיסר הבעלי' יתחייב עונשו על שהרבה ממונו באיסור ואי ס"ד משיכה במכר אינו קונה אע"ג דבמציאה דליכא בעלי' המעכבי' קונה במשיכה במקח וממכר לא קנה בלי דמי' ה"נ בגניבה לא יקנה נהי בפחות מש"פ אין הבעלים מעכבים מ"מ לא דמי למציאה כיון דבאיסורא אתי לידי' נמצא לא נתרבה ממונו וגם זה לא חסר ועל מה יתחייב מיתה אלא ש"מ משיכה בנכרי קונה:

682

683אמנם מנ"ל להש"ס דמיירי ר' יוחנן מנכרי שגנב מישראל פחות מש"פ דמוחל ולא חסרי' מידי וחיוב מיתה על ריבוי ממונו ע"י קנין משיכה מנ"ל הא דלמא ר' יוחנן מיירי בגונב מגוי חברו המקפיד על פחות מש"פ ובאמת לא קנאו במשיכתו כיון שהבעלי' מעכבי' בקנינו וחיובו מיתה על חיסרו ממון חברו גוי המפקיד דבר זה פירשו תוספ' בעירובין ע"ב ע"א מדאמר ר' יוחנן ולא ניתן להשבון ואי ס"ד בגונב מגוי מ"ט לא ניתן להשבון דאין לומר משום דקים לי' בדרבה מיני' דפשיטא להתוס' דלא שייך זה בגוי ואע"כ בישראל מיירי ולא ניתן להשבון משום דלא קפיד ומחיל לו עליו ובאמת במס' ע"ז לא פי' רש"י דבר נגד זה ודברי תוס' מוכרחי' אך בעירובי' ע"ב ע"א שם וביבמות מ"ז ע"ב ובסנהדרי' נ"ז ע"א ד"ה צערא בשעתו וכו' פירש בהדי' דמשו"ה לא ניתן להשבון אפי' גוי מגוי פחות מש"פ משום דקים לי' בדרבה מיני' והאריך לפרש בישראל כתי' והשיב את הגזילה רחמנא ניתן להשבון ומשלם ואינו לוקה אבל גוי נהרג ואינו בהשבון ודבריו צ"ע מסוגי' דע"ז דא"כ מנ"ל בגונב פחות מש"פ מישראל מיירו דלא מחסרי' מידי ומתחייב על קנין משיכתו דלמא משיכה לא קני' ובגונב מבן נח דמקפיד ומתחייב משום חיסור ממון חברי' ומשיכה לא קני:

683

684ומה שנלע"ד בישוב ק' תוס' הלזו על רש"י דבודאי במס' ע"ז מודה רש"י להתוס' שהרי שם לא פירש"י מכל זה כלום רק בשלשה מקומו' הנ"ל והוא דהא דפשיטא להתוס' דלא שייך בב"נ קלב"מ היינו משום כדי רשעתו משום רשעה א' מחייבו ולא משום ב' רשעיות בישראל כתי' וחידוש דין הוא ומנ"ל לב"נ. והנה בסנהדרי' נ"ו ע"ב קאמר ש"ס מנ"ה מילי ז' מצות ב"נ וא"ר יוחנן דאמר קרא ויצו ה' אלקים וכו' ר' יצחק תני איפכא וע"ש ובתשו' רמ"א סי' י' העלה דהנפקותא בין ר' יוחנן לבריתא דר' יצחק דלר' יוחנן אין ב"נ מחוייב בדינים שחקק הקב"ה בתורה רק כל מלך יחקוק לו חוקי' ונמוסי' כרצונו ובהם יתנהגו אבל אין להם שום חלק בדיני התורה משא"כ לרבי יצחק מחוייבי' בכל דיני תורה שומרי' וניזקי ולדון לישראל ולב"נ כל א' כמשפטו ודינו שחקקה להם תורה ואם עובר נהרג והעלה שם להלכה ולמעשה כר' יצחק דלא כר' יוחנן ע"ש היטב והשתא במס' ע"ז מוכיח ש"ס שפיר מבעל מימרא זו שהוא ר' יוחנן דס"ל שאינם מחוייבי' בדיני תורה ואין לב"נ שום אחיזה במ"ש בתורה כדי רשעתו ומחייב בשתי רשעיות ולא שייך בי' קים לי' ב"מ וא"כ הא דלא ניתן להשבון ע"כ בישראל מיירי וא"כ מוכח משיכה קונה מדר' יוחנן וע"ש תוס' ד"ה ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר ע"ש היטב:

684

685וכל זה במס' ע"ז דהש"ס מכריח מדברי ר' יוחנן עצמו אך בשלשה מקומות הנ"ל פירש"י אליבא דהלכתא דנהי דבעל המימרא הוא ר' יוחנן מ"מ דבריו הלכה פסוקה הם דב"נ נהרג פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ואנן קי"ל כר' יצחק דסנהדרין נ"ו ע"ב הנ"ל עפ"י תשו' רמ"א הנ"ל דהנכרי מחוייב לדון בכל דיני תורה ממ"ש וכדי רשעתו גם לב"נ יסוב כמו לישראל ונהי דמ"ע דוהשיב לא שייך לב"נ דההוא לאו בדיני' נאמר אלא בקרבן אשם הפקדון ולא לב"ד אזהר רחמנא ואין לב"נ חלק בהם אבל כדי רשעתו שייך גם גבי ב"נ ושייך גבי קים לי' בדרבה מיני' ואיתי' להך דינא בב"נ שגנב פחות מש"פ מב"נ חברו וא"ש נמי מאי דלמסקנ' במס' ע"ז מוכיח מהאי מימרא בא חברו ונטלה וכו' דמשיכה בנכרי קונה ורש"י ס"ל להלכתא נכרי כל קנינו בכסף ועי' בע"ז ע"א ע"א תוס' ד"ה רב אשי וכו' והשתא נהי דבעל המימרא הוא ר' יוחנן ולדידי' מוכח מזה דמשיכה קונה מ"מ הדין אמת גם לדידן ולא מטעמי' אלא מיירי מגוזל מב"נ ומשום דמחסר ממון חברי' ופטור מתשלומי' משום קים לי' ב"מ ומיושב שיטת רש"י לפע"ד וממילא כיון דהא דקים לי' ב"מ דב"נ תלי בפלוגתא לק"מ ק' תוס' דעירובין מהא דנטלו מוכסי' חמורו וא"ש נמי דר' יוחנן פליג אבריתא דתני ר' יצחק בסנהדרין נ"ו הנ"ל משום דההוא דנטלו מוכסי' חמורו מסייעא לי' לר' יוחנן דמוקי לי' נמי במוכסי' גוים וק"ל:

685

686נחזור למאי דקמן דעכ"פ הגונב חברו ומחסרו דבר אין כאן מקום לקנין משיכה כלל ומאן דכר שמי' ורק הואיל וחיסר חברי' ממון אוקמי' רחמנא ברשות בע"כ לחיוב אונסי' ובסנהדרי' ע"ב ע"א פליגי רב ורבא אי יצרף לזה חיוב מיתה כגון במחתרת או גונב כיס בשבת ס"ל לרב אע"ג דאי לא הוה חיוב מיתה הי' מחויב להחזיר הגניבה בעינא דלא קנאו אלא לבישותי' מ"מ כיון דרחמנא אוקמי ברשותי' אי הב"ד מוציאו מידו ה"ל כב' רשעיות ולא דקנאה כי במה קנאה השתא טפי אלא לישנא בעלמא קאמר בדמי קנינהי שאין הב"ד יכולי' להוצי' מידו אבל פשיט דחייב להחזיר לצאת י"ש כמ"ש תוס' שם אלא הב"ד אינם רשאי' להוציא מידו משום ב' רשעיו' ואפשר ממילא מקרי קנין דכל ממון שאין ב"ד יכולי' להוציא מידו שלו הוא ויכול להקדישו כמבואר בסוגי' דתקפו כהן ואמנם רבא פליג וס"ל דלא אוקמי' רחמנא ברשותי' כלל וכל היכי דאיתי' ברשותי' דמרי' איתי' וה"ל רק כשואל עליו וההוצאה מיד הגנב איננו בגדר ב' רשעיות ומחויב להחזיר מדינא ודברים אלו פשוטי' ומבוארי' ולא ידעתי מקום לקושיתו גם מ"ש כלדא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואיך נימא בדמי קנינהי אין לו מובן לפי הנ"ל ודי בזה לחכם גדול כמותו הכ"ד א"נ מחו' דש"ת. פ"ב עש"ק ל"ו למב"י תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

686

687תשובה

687

688שלום לידידי הרבני המופלג מו"ה שלמה סג"ל נ"י:

688

689להודיעו מאיזה טעם דנוהו הנה פר"מ תבע לכשכנגדו שנתן לו ח"כ שאם ישתדל לו מאת אבי המשודכת שטר זכר שלם בשעת כתיבת תנאים יהי' שכרו אלף זהו' שיין וכן עשה מעלתו ופעל השתדלותו ונכתב בתנאים ראשונים התחייבות שטר זכר שלם המגיע לששה עשר אלף זהו' שיין והנה תבע שכר פעולתו מכשכנגדו ודחאו בקש עד אחר חתנותו אחר הנישואים ועתה תבע ממנו בב"ד אלף זהו' שיין הנ"ל ושכנגדו כפר שמעולם לא הפריז לו סך הנ"ל אך אמת הוא שהשתדל לו כאשר נכתב בתנאים הראשונים אמנם בשעת נישואי' חזר בו חמיו ולא נתן לו אלא שטח"ז כנה"ג:

689

690הנה אם לא הפריז לו כלום פשיטא ישום עפ"י ב"ד כמה שכר יגיע להשתדל הנ"ל אמנם אם הפריז לו שכרו כנ"ל אפי' בלא ח"כ חייב לו שכרו משלם כמבואר סס"י רס"ד דהכא הוה דרך ליתן הרבה עבור שתדלנות כזה וש"ך מייתי בלא"ה בשם יש"ש דלעולם צריך לשלם הכל ובש"ך נדפס טעות יש"ש פ"ק דבב"ק צ"ל פ' י' דבב"ק ויע"ש סי' ל"ח וסי' ל"ט ונמצא צריך לשבע אפי' ש"ד שהרי עכ"פ מגיע לו ממנו דבר מה איברא כל זה אם נתן לו בסוף שטר זכר שלם אך הוא טוען שלבסוף לא נתן לו חמיו כלום הנה אם באלמות לא נתן לו אין אנו יכולים להוציא ממון על הפיוס של תנאים ראשונים עי' היטב סס"י קפ"ה בסמ"ע וש"ך ויש"ש שם וחכם מבין מדעתו שאין לדמותו ממש לשידוכי' אך אם הי' קנינים ביניהם או שחמיו פייס אותו בדבר אחר חלף שטר זכר שלם א"כ פשוט שצריך לשלם לו כפי הנ"ל:

690

691והיות כי לא הראה לנו תנאים אחרונים הנכתבי' ונחתמי' מנאמני הקהלה כנהוג כי עשו דבריהם בלט וסתר והראה תנאים אחרונים החתומים ע"י עדים אחרים וגם לא רצה להראות הסך והענין רק שכ' בו שטח"ז ולא שטר שלם אשר מזה יש כעין רגלים לדבר להשביע על ככה שלא יש לו באמת שטר זכר שלם ושנעשה הכל באלמות ולא בפיוס ורצון ממנו ואז פטור מכלום ואם לא ירצה לשבע שבועה זו על כ"פ ישבע שבועה ראשונה ורק שבועת היסת ולא ש"ד שלא הפריז כלום ואז ישומו ב"ד מה מגיע שכר על ככה אם לא הפריז אבל שבועה דאו' א"א להשביע כיון שטוען שלא קיבל מחמיו כלום אלא שאין רוצה לשבע על ככה ואין כח בידינו להשביע ש"ד ע"י גרימת שבועה אחרונה שהיא רק מכח רגלים לדבר כי אינו תביעת ברי זהו הנלע"ד בהסכמת בד"צ פק"ק פ"ב יע"א. משה"ק סופר מפפד"מ:

691

692העתק השאלה:

692

693טרם אכלה מכתבי אשאל מכבודו ענין א' שאירע כאן שנפטר איש א' והניח בית בירושה לשלשה בניו שנים קבלו שטח העליון של הבית וא' מהם שטח התחתון ומבקש א' מהעליונים למכור יי"ש על הצנצנת לאחדים והתחתון רוצה לעכב מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצרו המשותף לשלשתם והנה עם שכפי המבואר בש"ע סי' קנ"ו יכול לעכב עליו כמו בפותח חנותו לחצר השותפין שיכולין לעכב עליו אע"ג דטעמא דא"י לישן מקול הנכנסים ל"ש אם מוכר ביום ופוסק מלמכור בשעה שבני אדם הולכין לישן דבזמן חכמי הש"ס הי' דרכם למכור גם בלילה בחנויות כדמשמע רפ"ג דב"ב דרק בחנות דמחוזי עבידן ביממא ולא בלילי' ולדעת הרמב"ם עיקר הקפידא שא"י לישן מ"מ רוב הפוסקי' צווחו עליו דשינה ל"ד אלא מפני שמרבים עליו את הדרך כמ"ש בדרישה שם סס"ק ג' הגם דמלשון הרשב"א שבב"י שם שכ' א"י לעמוד ולישן מפני רגל הרבים משמע דבקפידא דא"י לישן תליא מלתא ולא בא אלא לאפוקי שאין הקפידא מפני הקול של הנכנסים כדעת הרמב"ם שלמד בק"ו דקול פטיש מונע יותר מלישן עד שמזה הוציא דלכתחלה אינו יכול להעמיד ריחים אלא דבהחזיק הוי חזקתו חזקה ובחנות גם חזקה לא מהני כיון שמונעים השינה ע"י הליכתן בחצר וכן מצאתי בש"מ לב"ב שם ד"ה עלה בידינו שכ' כי עיקר הטעם וכו' אינו מפני ריבוי הדרך אלא שיכול לומר א"י לישן מפני קול הנכנסים ויוצאים מ"מ מדעת הרמב"ן והנ"י משמע דל"ד שינה אלא מפני שמרבים עליו הדרך והרשב"א ג"כ ל"ד נקט ואפי' אם הוי ס' יכול התחתון למחות כיון דלהרמב"ם ודאי יכול למחות ולהחולקים עליו דאין הטעם משו' שינה אפי' חזקה אין מועלת דרך כלל שלפי הדין נראה בפשטות שיכולין למחות בידו ואעפ"כ לא פסקתי הדין לחלוטין מפני שהוא תמהון בעיני העולם שיוכל א' לעכב על חבירו בעשיי' פרנסה למכור משקים בביתו ואם זה יזכה בטענתו למחות ביד העליון יהיו רבים שימחו לבעל שטח העליון שלא למכור אף יין מפני שהבאים לקנות עוברים דרך החצר המשותף להם כי בענין זה מכירת יי"ש ויין ממש שוה וכדומה לזה אם ירצה א' למכור בדמים קאפע וצוקר לאחדים שרבים יוצאים ונכנסים דרך החצר לקנות ממנו ימחו ג"כ בידו ואפשר שנשתנה הדבר שלא נהגו למחות ע"י אורך הגלות בעו"ה שנתמעטו הדיורים לבני עמינו ואם ימחה א' בחברו בענינים כאלה יצטרך לבריות ח"ו אם אין לו במה להתפרנס וכד"א במקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ואעפ"כ קשה לומר נגד דין המבואר לומר בבירור שנשתנה הדין ולא ראינו אין ראי' בכל מילי דאפשר לא קפדי שאר שכנים ומאן דקפיד קפיד ולזה גמרתי בעדי לכתוב הענין למחו' הגנ"י לחוות דעתו הרמה בזה כי הוא דבר הנוגע לרבים ולמעמד הקהל שדרכן להשכיר מכירת שמן ויי"ש וכן מכירת שכר וכדומה הנני מצפה על תשובתו הרמתה במוקדם בבשורת כל טוב אסיים בזה מחו' ידידו ואוה"נ:

693

694תשובה

694

695רב ברכות ושובע שמחות לאוגר חכמה בטוחות ה"ה מחותני הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

695

696שלשם הגיעני יקרת מכתבו הקשבתי ולואי כן אשמע לעולם משלום תורתו ושלומו ושלום ביתו כן ירבה ויפרוץ לרוב והיום נזדקקתי תחלה לדבר הלכה למעשה גם כי אני איני כדי ששלח אלי מ"מ מצותו עוברת עלי ולעשות רצונו חפצתי וחפץ ה' בידינו יצליח לכוון ההלכה אל האמת. והנה בודאי יפה כ' שלפי ההלכה נראה למחו' ביד העליון ולדעתי אליבא דכל הדעות דמ"ש פר"מ דרמב"ם דהטעם משום שאינו יכול לישן זה היה בימיהם שהי' עושים בחנות גם בלילה כמשמע ר"פ חזקת בחנותא דמחוזא הא דליממא עבידא ללילי' לא עבידא הא במקומות אחרי' ללילי' נמי עבידא משא"כ בזמנינו הוי' כולא כחנותא דמחוזא וליכא משום ביטול שינה אלו דבריו:

696

697לא נ"ל דהא דאמרינן חנותא דמחוזא וכו' היינו שהי' דרים בבתים ועושים מלאכה או מוכרי' בחנותם ביום בשעת מו"מ ואלו במקומו' אחרים הסוחרים והאומני' דרים שם בלילה וה"ל חזקה רצופה דג' שנים אבל לעולם ליכא דוכתי דעבדי עבידתא בלילה כדכתי' והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה ואמרינן פ' נערה מ"ז ע"א דמסר לה בלילה ובאמת בסברתו הי' נרפא לי ק' על הרמב"ם רפ"ב מת"ת מכניסים את התינוק להתלמד וכו' ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה וכו' וכן פסק בש"ע י"ד סי' רמ"ו סעי' י"א ולא נודע לנו מאין לו זה והנה לפי הנ"ל מבואר כן דאל"ה מ"ט הוצרך לומר בב"ב מתקנת יהושע בן גמלא ואילך תיפוק לי' כיון דהתינוקת אינם לומדים אלא ביום תו ליכא ביטול שינה אע"כ מחויב גם ללמדם בלילה אלא דלפ"ז צ"ל דגם תינוקות של גוים דרכם ללמדם עמהם בלילה דאל"ה מ"ט דברייתא דאוסר וכל זה דחיק ואתי מרחיק אבל פשוט דשינה הוא לאו דוקא בלילה אפי' ביום אין לו מנוח מחמת בלבול הקול ואיכא ינוקא דגני ביממא ואיכא נמי קלא דפועלים המשכימים למלאכתם ונכנסים לחנות וכדומה ע"כ נ"ל דאין זו סמיכה:

697

698ומ"ש מחו' הגנ"י אפשר שנשתנה הדבר ע"י אורך הגלות וכו' אם אין לו במה להתפרנס עכ"ל נוכל להוסיף תבלין כיון דכ' הפוסקי' לאו דוקא תשב"ר אלא כל דבר מצוה וא"נ הא קיי"ל בזה"ז למזונות דבר מצוה הוא כמ"ש רמ"א בא"ח סס"י רמ"ח ויעיין ר"פ אלו מגלחין פלוגתת ר' יהודא ורבנן אמר רבא לשוט ד"ה אסור כו' עיין ירושלמי ר"פ מקום שנהגו ומ"מ לא נ"ל דע"כ לא קאמרי אלא בבטול מצוה דאם לא ילמדם יתבטלו או שארי מצות המוטלים על הכל אבל הכא נהי דפרנסת בניו ובני ביתו מצוה מוטלת עליו היא אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד ע"י קלא דלא פסק בחצרו ולא עליו מוטל פרנסתו של זה ועיין מ"ש לקמן אי"ה בשם רלב"ח:

698

699וא"כ קשה לתקוע עצמו לדבר הלכה למיעקר הלכות קבועות בש"ס ופוסקים בלי חולק אלא דחזיני' לדעתי' שעי"ז יעוררו דיני דינים בין הרבה בני אדם אשר לא נתעוררו עד עתה ולא מיחו וע"י שישמעו אלו נוצחים בדינם יבואו מפה ומפה למחות בשכיניהם מוכרי יין דשכיחי טובא וממש לא שבקת חי'. מיהו מ"ש מחותני הגנ"י למיחש ג"כ למוכרי תבלין ותגרי חרך ונראה דלא שכיחי כלל שיהי' בחצר השותפים כי רובם ככולם יש להם חנות פתוח לרה"ר שאין דריסת הרגל בחצר השותפין והעיקור במוכרי יין כידוע ע"כ אמרתי לעיין קצת:

699

700והנה במתני' ב"ב כ' ע"ב תנן חנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים אבל עושה כלי' יוצא ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול תינוקת:

700

701ומדלא התחיל לא יעשה אדם חנות בחצר מזה הוכיחו רוב הפוסקים דאפי' חזקה לא מהני דה"ל כקוטרא ובה"כ דלא כהג"א והרע"ב שם ואמנם בסיפא דאינו יכול למחות מקול התינוקת כ"ע מודי' דאפי' לכתחלה נמי יכול לעשות לו בית הספר כמ"ש לח"מ דכיון דמטעם תקנה הוא מה לי החזיק מה לי לא החזיק ואמנם במציעתא דקול פטיש ורחיים הרמב"ם וסמ"ג ס"ל דוקא בהחזיק אבל בלא החזיק יכולים למחו' דלא גרע מקול הנכנסים והיוצאים אלא התם אפי' חזקה לא מהני והכא מהני חזקה מיהת ובזה ניחא לי ק' תוס' ד"ה א' מבני מבוי וכו' ולהרמב"ם לק"מ דוודאי לרבא דמתיר תינוקת מטעם תקנה אין לחלק בין הוחזק ללא הוחזק משא"כ אביי דמוקי לי' סיפא בחצר אחרת ולדידי' תינוקת דסיפא דוקא בשהחזיק אבל בשלא החזיק בני חצר אחרת מוחין שלא לעשות א"כ לק"מ מברייתא דמבוי דהתם תני' שבקש לעשות מוחין בידו ונכון הוא:

701

702והנה הרלב"ח סי' צ"ו כ' שעדיין קשה מ"ש קול הנכנסים דרישא מקול פטיש דמציעתא דלזה מהני חזקה וזה יהי' כקוטרא כיון דתרווייהו משום אינו יכול לישן הוא וגם סכינא חריפא מפסקי' למתני' דרישא ומציעתא בשהחזיק וסיפא דתינוקת לכתחלה והנה ראיתי בירושלמי שכ' אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דיכול מימר לי' אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך ומרבין עלינו הדרך והובא גם בראשונים פירוש שלא ימצאוך בביתך ומרבה עלינו הדרך שוב כ' אסיפא או מקול התינוק' אילן דמלפי' טליין אבל אילן דעבדין מסוגין אילן לאילן יכולין חברהון למימר להון אינין אזלין ואתיין בעיין לך ולא משתכחין יתך ואת מרבה עלינו הדרך עכ"ל פי' פני משה דעבידין מסוגין שלומדין שארי חכמות ולא תורה ע"ש. והנה יל"ד מ"ט יערערו דוקא שלא ימצאו אותו מה לי אם ימצאוהו או לא עכנ"ל דהירושלמי כדעת הרמב"ם דברישא אפילו קבלה וחזקה לא מהני ומציעתא מהני מיהת חזקה וכן בתינוקת ולית לי' תקנת יהושע בן גמלא כלל וס"ל בקול כפטיש ורחיים הוא דבר שאפשר לשער ושיערו בעצמם כמה תכבד העבודה ומחלו לו ושוב לא יכלו לחזור וכן אילן דמלפין טלי' שהם תינוקת של ב"ר משערין כמה תינוקת יכנסו בכל יום ועד היכן היזק רגלם או קולם מגיע ומוחלים משא"כ קול הנכנסים בחנות נהי שנוכל לשער כמה יכולים לכנס ליקח סחורה היינו אי משכחין לך בביתך ואמנם מי יכול לשער כמה פעמים שצריך א' לכנס וליצא על מקח א' שלא ימצאוך בביתך וה"ה בתינוקת הלומדים שארי חכמות ואומנו' אולי לא ימצאוך בשעה המוכן להם וילכו ויבואו על מגן וזה לא שייך במלמד תשב"ר שאינו רשאי לזוז ממקומו כרב שמואל בר שילת וחביריו נמצא להירושלמי אתי הכל על נכון אלא בש"ס דילן משמע מטעם תקנה ומצוה וא"כ סיפא דתינוקת ע"כ אפי' לכתחילה בלא החזיק וסכינא חריפא מפסקי' מתני' והוא דוחק גדול:

702

703והאמנם רמב"ן ורוב הפוסקים ס"ל דברישא אפי' חזקה לא מהני משום ריבוי הדרך ומציעתא דליכא אלא משום קלא בעלמא אפי' לכתחלה מותר ובאמת הדבר צריך מיתוק ותבלין כמ"ש רלב"ח ז"ל מה"ת לא ימחה משום קול ולכאורה גריעי טובא מריבוי דרך וכ' הוא ז"ל דלדעתי הטעם מפורש במתני' מה בין רישא למציעתא דתנן אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק מבואר דכל שא"א לו לעשות בשוק כי ע"כ הפטיש והרחיים יעשה בביתו אינם יכולים למחות אפי' בקול גדול המטריד אותם כי לא מצי שכיני למיפסקא חיותי' משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק ע"כ לא יסבלו אפי' הפסד קטן אלו דבריו שם ונראה לי דגם כל הפוסקים יכול להיות דמודים לזה הסברא הנכונה ומפורשת במתני' ומ"מ הי' מוכרחים לחלק בין קול לדריסת רגל וריבוי הדרך משו' דאלת"ה יקשה עכ"פ במכה בפטיש שמוכרחים לסבול על כרחם א"כ מדוע לא יסבלו גם המכירה בחצירם כיון שכבר נדו שנתם ולא מצאו ידיהם למחות משו"ה הוצרכו לומר דעכ"פ דריסת רגל הנכנסים והיוצאי' קשה להם ולעולם דברי רלב"ח נכונים:

703

704ועפ"י דרכינו נתישב לי לשון המתני' חנות שבחצר ולא אמר חנוני שבחצר משום דה"א דוקא חנוני שאין לו בנין חנות קבוע באותו חצר א"כ יכול הוא להיות רוכל המחזיר בעיירות משא"כ המכה בפטיש אם נמחה אומנתו לשוא צרף צורף ולחנם למד אומנתו משו"ה אין יכול למחות וה"א א"כ מי שיש לו בנין קבוע חנות בחצר שאם נאמר לו שימכור בשוק ויסגור חנותו א"כ לשוא עמלו בוני החנות ואינם יכולים למחות קמ"ל אע"ג שיש לו חנות בחצר מ"מ כיון דיכול לסוגרו ולמכור בשוק כל שלא פסקו לי' חיותי' יכולי' למכור. ואמנם לפ"ז צריכין לדחוק קצת בתשב"ר ותקנת יהושע ב"ג שהי' יכול ללמדם בבית הכנסת שבעיר כמ"ש הנימוקי יוסף ואפ"ה אינם יכולים למחות משום יגדיל תורה דאל"ה תיפוק לי' שאינו יכול ללמדם בשוק ועדיין צריכין לדחוק ולומר תינוקת נכרים יכולים ללמוד ג"כ בבית המיוחד לכל בני עיר הן יהודים הן א"י לכולם יש בית ללמוד חכמתם דאלת"ה קשה מ"ט לאסור תינוק' של נכרים או לימוד שארי חכמות:

704

705ואעתיק מחידושי למס' ב"ב אשר זה לשוני ומתקנת יהושע ב"ג כ' בני' שאע"פ שהי' יכול ללמדם בבתי כנסיו' ובב"מ המיוחדין לכך אפ"ה לא מטרחי' לי' אלא נסייע בהעמדת תקנה כדי שיהיו המלמדים מצוי' עכ"ל לפע"ד להכי נקט מתקנה ואילך שאז תיקון להושיב בכל עיר משום יגדיל תורה הה"נ באותה העיר טוב שיהי' בכל חצר ומבוי אעפ"י שיש להם בה"כ ובה"מ מיוחד משא"כ קודם תקנתו שהי' מטריח ליסע מעיר לעיר עד ירושלים א"כ מכש"כ שיטריח באותו העיר לילך לבה"כ דוקא. וראיתי למו"ז הג' במהרשש"ך ז"ל שכ' דלהכי נקט מתקנה ואילך דאלו קוד' תקנה הי' מכניסי' כבן י"ו וה"ל למימר מקול הנערים מאי מקול התינוק' ולדבריו יל"ד אכתי בירושלים משכחת לי' מלמדי תינוקת ממש ואכתי משכחת קודם תקנה ובירושלים וי"ל דאמרי' ר"פ בני העיר ירושלים לא נחלקה לשבטים לפיכך אין משכירין בו בתים וא"כ פשוט שאין יכולים למחות וצ"ל נמי לדבריו הא דלא נקט באמת במתני' נערים ואפי' קודם נתקנה התקנה משום דנערים גדולים באמת יכולי' להטריח לבה"כ או בהמ"ד ואין נראה כן מדברי הריטב"א דמייתי ב"י רס"י קנ"ו דה"ה לעשות מדרש להרביץ תורה ולדרוש ברבים ע"ש ע"כ מחוורתא מ"ש אני לעיל עכ"ל בחידושי:

705

706והנה לדברי הרלב"ח הנ"ל נ"ל לדון לזכות שאין למחות במוכרי יין ויי"ש בביתם בעלייתם דהדבר ידוע דלא מצי למוכרו בשוק דעיקור הוא מה שבאים אנשים לשבת שם לשתות לפכוחי פחדא בבית משתה היין כדאשכחן כה"ג פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) ולא שכיחי השתא אינשי סובאי יין בחוצות ורחובות דמרקדי בי כובי וא"כ א"א אלא בביתו ובעלייתו וכיון דא"א למכור בשוק הדר ה"ל האי חנות כמכה בפטיש דלדעת רוב הפוסקים אפי' לכתחלה בלא החזיק אינו יכולים למחות לבר מהרמב"ם וסמ"ג וסברתם דחוקה בש"ס כמ"ש לעיל וכמ"ש לפי שיטתם טעמא לאו משום דריסת הרגל אלא משום בטול שינה ולדעת פר"מ זה לא שייך אם לא ימכור בלילה אעפ"י שאין דעתי מסכמת לזה מ"מ מסתיין דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי:

706

707והנה בתשו' מהר"מ אלשוך סי' מ"ו טענו משום ריבוי הדרך במבוי ושהעוברים יגנבו מזה שבחלונותיהם והגאון ז"ל פסק בפשטות דריבוי דרך שמענו ריבוי גנבים לא שמענו דאחזוקי העוברים בלסטיותא לא מחזקינן ע"כ כל היכי דליכא משום ריבוי דרך ליכא נמי משום גנבי ע"ש ונלע"ד להבי' ראי' מדמשמע בש"ס ופוסקים דליכא בתינוקת של נכרים בסופר ארמאי אלא משום דריסת רגלי רבים ותיפוק לי' משום אמותיהם ואביהם של תינוקת המביאים לבית הספר כמבואר סוף קידושין וסתם ארמאי גנבי נינהו כמבואר פ' חזקת (בבא בתרא מ"ז ע"א) ובדוכתי' טובא אע"כ בעברו דרך שם לא חיישינן להא וכהמהר"ם אלשיך הנ"ל דדוחק לומר דמיירי נמי במקבל עליו כל אונסא דמתילד ומ"מ נ"ל אפשר היינו בסתם ארמאי הולכים לדרכם אבל בקובעים על היין או משקה יין שרף דבני אדם כאלו שאינם מתיישבים ביינם איכא חששא טובא אפשר בהא מודה מהר"ם אלשיך להשואל הנ"ל. ומיהו במוכרי יין שבמדינתנו הוה מיעוט שאינו מצוי שישתה ארמאי בבית ישראל אבל יין שרף רוב ומצוי הוא קרוב לוודאי שיכול למחות ואין בידי דבר ברור ומ"מ מסתייען דאם לא יבצעו תמימים ולא יכנסו בפושרין ותגבר יד המוחים בהעליון לא יתעורר עי"ז למחות גם במוכרי יין דנימא להו דאיכא לאפלוגי בינייהו זה מה שנלע"ד בענין זה ודעתו רחבה יכריע ויודיעני מאי הוה עלה. פ"ב יום ד' כ"ח שבט תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ

707

708כתב רמ"א בהגה' ש"ע ח"מ סי' קע"ו סעי' ח' אהא דכ' הרב המחבר דהשותפין ש"ש הם בזמן שכל א' עוסק בזמן ידוע כ' רמ"א דוקא בשהתנו כן מתחלת השותפות אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק רק עושה מנדבת לבו לא הוה אלא ש"ח והוא מדברי שלטי גבורים שבמרדכי פ' חזקת ע"ש דף רמ"ו ע"א והש"ך הרבה להקשות משיטת הרא"ש וסיעתי' ר"פ שור שנגח ד' וה' דפסק הרמ"א כוותי' לקמן סימן ת"א בסופו מבואר להדי' דאפי' ש"ח נמי לא הוה וסתר רמ"א עצמו ועוד כ' דאפי' רש"י והרי"ף ורמב"ם ורמב"ן וסיעתו דס"ל התם דש"ש הוה הניזק שתופסו היינו משום שתופסו בע"כ של חברו אבל בעלמא מודו דש"ח נמי לא הוה:

708

709ולבאר דבר זה במקצת אכתוב דברי הרז"ה בשם ר' אפרים שכ' שם אהרי"ף דאי ס"ד דהוה אפשר למוקמי' גם רישי' דמתני' שור שנגח כר"ע הוה לי' לש"ס למימר הכי דדחקי' ומוקמי' מתני' בתרי טעמי וכחד תנא ומכ"ש הכא אע"כ דלר"ע דשותפי' נינהי לא מחייב הניזק שתפסו והוסיף הרז"ה אע"ג דקיי"ל שותפי' ש"ש הם היינו באומר שמור לי אבל בלא אמירה לא מתחייב וכ' עליו הרמב"ן אמר הכותב וכי ש"ח נמי לא הוה וכי גרע תפיסתו מאומר כנוס שורך לחצירי דהוה עכ"פ ש"ח וא"כ אכתי תקשי לוקמא רישא כר"ע ותופסו ניזק ופשע אע"כ לא בעי לאוקמי' לר"מ כר"ע דא"כ במאי פליגי ר"מ ור"ש וא"נ כפירש"י א"כ מאי רבותי' פשיטא דחייב אלו דבריו ז"ל:

709

710ודברי רמב"ן צריכי' ביאור קצת דמאי קשי' לי' דלמא בש"ח ובפשע לא מצי לאוקמא משום דא"כ בסיפא שלא תפסו ניזק והי' ביד המזיק ופשע נמי נימא שכל ההיזק על המזיק לבד שהרי ש"ח הוא וחייב בפשיעה בשלמא אי אמרי' דש"ש הוא ונימא דע"י התפיסה הוא דנעשה ש"ש א"כ בניזק שתפסו הא דהוה ש"ש אבל בשהי' ביד המזיק דהיינו בסיפא בדר"ש לא הוה אלא ש"ח ומיירי מתני' בלא פשע והוה א"ש מצד זה אלא שהר' אפרים ורז"ה לא ס"ל הא דיהי' ש"ש בשביל התפיסה דא"כ ה"ל לאוקמי' גם רישא כר"ע אבל ש"ח מודים הם דהוה כמו כנוס שורך וכק' רמב"ן אלא דמ"מ לא מתוקמא מתני' בפשע משום סיפא כשהשור ביד המזיק ומה הקשה רמב"ן וי"ל דהרמב"ן הכי קאמר דהא הם ז"ל אמרו דדחקי' ומוקמי' מתני' אפי' בתרי טעמי ואליבא דחד תנא א"כ ה"נ ה"ל למדחק ולמוקמי' רישא בפשע וסיפא בלא פשע וכר"ע אף ע"ג דתרי טעמי נינהי וכמתני' דחבי' דס"פ המפקיד אע"כ דליתא לדבריהם מהטעם שכ' ז"ל:

710

711וכן צריכי' לפרש בדברי רז"ה כמ"ש אע"ג דשותפי' ש"ש הם ותי' התם באומר שמור לי אבל לא בסתם אין כוונתו לומ' דה"נ יהי' ש"ש מטעם שמירה ששומר זה חלקו של זה כדי שישמע גם הוא חלקו למחר דזה א"א בלא"ה דא"כ בסיפא בהזיק בהיותו ביד המזיק נמי יתחייב המזיק לבד אלא הענין דלא על דעתו שיהי' ס"ד דהרי"ף שיהי' ש"ש משום שהוא שומר היום כדי שישמור חברו למחר דזה ליתא דאפי' אם נימא כן בשותפי' דעלמא וכדעה ראשונה שבמרדכי פ' חזקת רמ"ו ע"א הנ"ל מ"מ במזיק וניזוק אין שום ה"א לומר כן דמעולם לא יעלה על דעת א' מהם לעשות לטובת חברו כדי שיעשה גם הוא עמו בטובה אבל הם סוברים שיהי' ש"ש משום שתפסו ובהנאת התפיסה יהי' ש"ש והחולקי' ס"ל דאין השותף נעשה ש"ש משום שכל עיקור כוונתו לטובת עצמו וכ"כ בשיטה מקובצת להדי' וכדמשמע נמי מלשון רשב"ם ותוס' דפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"ב) סברא זו ועל זה הקשה הרז"ה על דברי עצמו הא אמרי' להדי' שותפי' ש"ש הם אע"ג דהתם בשותפי' דעלמא ומשום הנאת שמירה וזה לא שייך הכא מ"מ מוכח דשותפי' נמי נעשי' שומרי' ע"י שום הנאה וא"כ תהי' נמי הנאת התפיסה בניזוק דהכא בהנאת השמירה דשותפי' דעלמא ועל זה תי' הרז"ה ז"ל דוקא באמר ומפרש בהדי' הא דנעשי' שותפים ש"ש זה לזה אבל בסתם לא יהי' ש"ש ע"י שום הנאה:

711

712וכן תפרש דברי הנימוקי יוסף ר"פ ד' וה' במ"ש וכתבו הרי"ף ורש"י ורמב"ן ז"ל דבהא אפי' ר"ש מודה דהיכי דתפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו ש"ש לנזקיו ואע"ג דשותפי' נינהי לר"ע הא תנן השותפי' נעשי' ש"ש זה לזה עכ"ל אין הכוונה שמפני דתנן שנעשו ש"ש זה לזה נעשו נמי כאן ש"ש דא"כ מזיק נמי נעשה ש"ש לניזק וקשי' סיפא אע"כ רצונו שנעשו ש"ש ע"י התפסת הניזק ומייתי ראי' דשותפי' נעשו ש"ש ע"י הנאה וה"נ נעשה ש"ש ע"י הנאת התפסה ופי' הזה ברור לפע"ד:

712

713נחזור לדברי רמב"ן הנ"ל שהקשה דעכ"פ יהי' ש"ח כמו הכנס שורך לחצירי ודבריו נראי' תמוהי' דהא הך דכנוס שורך הוא מתני' דב"ק מ"ז ע"ב פלוגתא דת"ק ורבי ופסקו הפוסקי' כרבי דלא נעשה ש"ח בכי האי גוני ומה הקשה רמב"ן מיהו לזה נ"ל דה"ק לדברי ר' אפרים עכ"פ לוקמא כחד תנא כר"ע אליבא דרבנן דכנוס שורך נעשה ש"ח ובפשע ואין לומר אכתי הא לרבנן נמי היינו נטירותא דנפשי' אבל דעלמא איבעי' היא שם ולא אפשטא ומשו"ה לא בעי הש"ס לאוקמי מתני' הכא נ"ל ס"ל לרמב"ן דלצאת ולהזיק היינו נטירותא דנפשי' כמ"ש תוס' שם ד"ה או דלמא וז"ל ועי"ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרי' וכו' אבל אם יצא השור לחוץ מחצירו שלבעה"ב וכו' דהא פשיטא דמקבל נטירותא אפי' מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר עכ"ל:

713

714א"נ נ"ל בזה דהא קחזינין דהש"ס מדקדק בר"פ ד' וה' וקאמר נעשה כש"ש לנזקיו ומדוע דקדק לומר לנזקיו דוקא וכן דקדקו כל הפוסקי' אבל הענין הוא כדלקמן מ"ה ע"ב אמר ר"א מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור וכו' ומסיק אמר רבא לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמלתא דלא אזיל איהי ומזיק אחריני קבל עלי' דאתי אחרי' ומסקי לי' לדידי' לא אסיק אדעתי ע"ש ומשו"ה קאמר הש"ס דנעשה כש"ש לנזקיו כיון שידע בו שהוא נגחן והשתא ס"ל לרמב"ן דבכי האי גוני כשאמר כנוס שורך לחצירי בודאי ע"ד לשומרו מניזק' דלא יזיק לאחריני קאמר דהוא לא צריך שמירה ובכי הא לא קמיבעי' לן בש"ס כלל ולא עוד אפשר דאפי' רבי יודה בכה"ג:

714

715ותדע דגם הש"ך ע"כ מפרש כן דברי רמב"ן דאל"כ איך רצה להשוות כל הפוסקי' דס"ל בשותפי' אפי' ש"ח לא הוה הא הרמב"ן מדמה לי' לכנוס שורך ונהי דשארי שותפי' לא תפסוהו כמו שתפסו מ"מ הניזק מכלל כנוס שורך לא נפיק וז"ל ש"ח מיהת אע"כ ס"ל להש"ך כפי' רמב"ן כנ"ל דרמב"ן נמי לא אמרו אלא לרבנן דרבי דס"ל כנוס שורך ש"ח הוה ובשור שהכיר בו שהוא נגחן וכנ"ל אבל למאי דקיי"ל כרבי ולרבנן נמי נטירותא דעלמא לא קבל עלי' א"כ בסתם שותפי' שאין השור נגחן לכ"ע אפי' ש"ח נמי לא הוה כך נ"ל פי' דברי הש"ך:

715

716אמנם לדינא נלפע"ד עיקור כהרמ"א דש"ח הוה דמה שהקשה הש"ך דרמ"א סתר עצמו למ"ש לקמן סס"י ת"א דניזק התופס לא הוה אפי' ש"ח היינו לפי מה שראה הש"ך רק דברי הרא"ש ר"פ ד' וה' דמדמי ניזקי' ושותפי' דעלמא אהדדי שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם והוה ס"ל דדברי התוספת ושארי פוסקי' הסתומים כולם נלמוד מן המפרש מדברי הרא"ש הנ"ל ולא עוד אלא כדי להשוות המחלוקו' כ' שבשארי שותפי' אפי' הרי"ף ורמב"ם ורש"י ורמב"ן יודו אבל נעלמו ממנו דברי הרא"ה שבס' שיטה מקובצת שכ' שהוא ג"כ עומד בשיטת ר' אפרים ותוס' ורא"ש וסיעתם וכ' דלא דמי לשותפי' דעלמא דנעשי' אפי' ש"ש זה לזה היינו משום דברצונם נשתתפו וברצונם יחלוקו וכיון שנשארו בשותפו' ע"כ הם נהנים זה מזה ונעשי' שומרי' זה לזה משא"כ הכא דבע"כ נשתתפו מתחלה ועד סוף לא נעשו שומרי' זה לזה ולפ"ז לא סתרו דברי רמ"א כלל דפסק ממש כהרא"ה וס"ל דכן דעת כל הפוסקי' דע"כ לא פליגי אהרי"ף ורמב"ם אלא בניזקי' שבע"כ נשתתפו אבל שותפי' דעלמא לכ"ע נעשי' שומרי' זה לזה:

716

717ומה שבחר הרמ"א לפסוק דנעשו ש"ח ולא ש"ש משום שכן מפורש על כ"פ בשלטי גבורים דפ' חזקת הנ"ל ובדברי המרדכי מבי' ג' דעות בתחלה כ' די"מ דנעשו ש"ש שמסתמא גם חברו ישמור למחר והר"מ מר"ב חלק דלא הוה אלא ש"ח וכ' דשוב כשלמד ב"ק לפני מהר"י מווינא הי' מוכיח מס"פ המניח דאפי' ש"ח לא הוה מדאמר התם דוקא כי איכא תרוויי' הוא דגובה הניזק אבל כי ליכא תרוויי' לא ואי ס"ד דשותפי' הוה ש"ח א"כ מאי פסקא דכי ליכא תרווי' לא גבה ניזק הא על כ"פ משכחת לי' כשאבדו מזיק בפשיעתו דמחייב לשלם אע"כ אפי' ש"ח נמי לא הוה וסיים שרבותיו לא חשו לקושייתו ונראה מדבריו דאי הוה ס"ד דשותפי' בסתם יהי' ש"ש לא הו"מ להוכיח מידי מס"פ המניח דשאני שותפי' שע"י ניזק שאינם עושים לטובת חביריהם לשמור היום כדי שישמור גם הוא למחר אבל אשר הניח דש"ש ודאי לא הוה אפי' בשותפי' דעלמא חזר להוכיח דש"ח נמי לא הוה דאלת"ה משכחת לי' דגובה אפי' כי ליתא לתרווי':

717

718והנה די לנו במה שהעיד על עצמו שרבותיו לא הודו לו ודן לפניהם וכה"ג לכ"ע אין הלכה כתלמיד במקום הרב דע"כ לא אמרינן הלכה כבתראי אלא כשלא דן בפני רבו אבל כששמע רבו דבריו ולא נתקבלו קיי"ל אין לתלמיד במקום הרב ודברי ט"ז בסי' זה תמוהים בענין זה וגם ראיתו תמוה דלמא לעולם חייב בפשע ודאמרי' כי ליתניהו לתרווי' מפסיד ניזק היינו כי ליתא לא הן ולא דמיהן וכגון שנאבד באונס דפטור המזיק גם מדמיו הגע עצמך שבא א' מן השוק וחטפו ושחטו ואכלו והנה הוא לפנינו בב"ד וחייבוהו לשלם ושילם הגם על זה נאמר ליתנהי לתרווי' בתמי' הלא דמיו פה לפנינו וה"נ מה לי דמי השור שמחמת המזיק מה לי דמי השור מחמת גזלן אחר וגם בשו"ת מהרי"ט פקפק על ראי' זו מטעם אחר אבל המעיי' יראה כי פקפוקו אינו ערעור כך אבל הנ"ל קשה וע"כ פסק רמ"א דש"ח מיהת הוו:

718

719ויש לי להבי' ראי' מלשון הש"ס דש"ח הוה והא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"ב) הנ"ל דפריך אהא דנעשי' ש"ש זה לזה ואמאי שמירה בבעלים הוא ולשון זה קשה דהכי ה"ל למימר למאי נפקא מני' דהוה ש"ש דהא על כ"פ פטור מלשלם משום שמירה בבעלים אבל השתא דקאמר ואמאי משמע דעל תכונת השמירה מקשה אמאי יהי' ש"ש ולא ש"ח וזה אינה בכוונת הש"ס אבל הנ"ל בזה כך דהוה ס"ל להש"ס דהם ש"ש משום דאמדינן דעתי' דכל א' שרוצה שישמור הוא חלף שכר שמירת חברו וכן בהיפוך כדי שיעשו עי"ז ש"ש זה לזה ויהי' שמירה מעולה והוא כדעת הדעה ראשונה שבמרדכי הנ"ל ועל זה פריך ואמאי נאמר כן אומדן דעתם אדרבא עי"ז נעשה כל א' משועבד לחברו בשמירתו ונעשה שמירה בבעלים כיון שכל א' משועבד לחברו ונמצא פטור אפי' מפשיעה ואדרבא אומדן דעת הוא בהיפוך שכל א' שומר בחנם מבלי שיהי' א' משועבד לשמירת חברו ויהי' עכ"פ ש"ח ולא שייך בזה שמירה בבעלים כיון שאין שום א' משועבד לשמור על כרחו אלא בחנם ונמצא משומרי' חפצי השותפי' מפשיעה עכ"פ וא"ש לשון אמאי דקאי אעיקור תכונת השמירה ומשני אה"נ אי לא אמר כלום הדין כן דאע"ג דא' שומר כל השותפות היום בסתם וחבירו למחר מ"מ כיון שלא נסתלק שום א' מהם בהדי' משמירת היום אי הוה אמדינן דעתם שרוצים שיהי' כל אחד משועבד לחברו ה"ל שמירה בבעלים וכמ"ש תוס' שם ד"ה מהא דריש השואל בעלים באמירה וכו' אע"כ כי האי גוני אכתי ש"ח הוה כי היכי דלחייב בפשיעה עכ"פ והכא באמר להדי' שמור לי היום וסלק את חברו מהיום ואת עצמו מלמחר ולא הוה פשיעה בבעלים וכמ"ש תוס' הנ"ל וכה"ג הוה שפיר ש"ש ועכ"פ מוכרח מזה כהרמ"א וסיעתו דש"ח הוה בסתם:

719

720וממ"ש א"ש נמי הא דהשמיט הרמב"ם הא דשותפי' ש"ש הם היינו טעמא דסמיך עצמו אמ"ש פ"ט מניזקי ממון כהרי"ף דמזיק וניזק ש"ש הם מכ"ש שארי שותפי' דלא כהש"ך שהיפך הענין ומה שנוגע מזה לדינא הוצעתי לפני הגאון המפורסם מהר"מ אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה והסכים לדינא כהרמ"א הנ"ל אלא שהאריך בפלפולים ליישב איזה ק' מהנ"ל על אופן אחר מ"מ לדינא אין לזוז מפסק רמ"א וכבר הארכתי בתשובה אחרת לדחות גם כל שארית דברי הש"ך משארי פוסקים שהבי' ועשיתי מעשה ככה (עיין לקמן סי' צ"ז) ואפי' קים לי לא מצי למטען נגד הכרעת רמ"א כיון שסלקנו מעליו תלונות הש"ך הכ"ד פה ק"ק מ"ד יום ד' כ"ד מנחם תקס"ב לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

720

721שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המאה"ג החרוץ ושנון ומפואר כש"ת מו"ה בער נ"י אבדק"ק אייבשיץ יע"א:

721

722גי"ה הגיעני בזמנו אך הוכרחתי להשיבן מוקדמם להלכה ולמעשה תחלה והנה נפשו היפה בשאלתו במעשה שבא לפניו אחד סחר בשטרו' שקורין לאסין ונתן א' ביד נכרי א' למוכרו לו והנכרי אמר שיניחנו אצלו אפשר יקנהו ממנו לבסוף נמלך הגוי שלא לקנותו ושלחו לחזרה ע"י נער ישראל א' ממכיריו של המוכר שבכל יום עסקו עמו והנער הוליך השטר לכיפה של המוכר ולא מצאו שם אלא רעהו שהוא שותפו במו"מ של צמר ונתנו לו ליתנו לחברו לכשיבוא ובין כך נשכח הדבר ממנו והבעיר השטר באש לצורך שתיית טוט"י כי שכח ולא ידע שהוא שטר ושהוא פקדון ופלפל מעלתו בחכמה האיך לדייני' דינא להאי דינא ובקש ממני לחות דעתי הקלושה וה' יורני ויתמוך ידי:

722

723הנה השורף שט"ח חייב מדיני דגרמי יהי' דאורי' או דרבנן ושומר שטרות קי"ל לפי הסכמת הש"ך דחייב בפשיעה ועכ"פ דהוה כמזיק בידים והנה דין נפקד ששולח פקדונו ע"י שליח להמפקיד מבואר דינו בש"ע ח"מ סי' רצ"ג סעי' ד' וסי' קכ"ה סעי' ב':

723

724והנה בנידון שלפנינו הנפקד הראשון הוא הנכרי שניתן לו בתורת מקח וממכר תלי' בפלוגתא סי' ר' ססע"י י"א שהוא כש"ש וי"א שהוא כש"ח והנער ששלח השטר בידו הוא בודאי ש"ח מעתה תלי' הנפקד הראשון דינו כש"ש ומסרו לש"ח אע"ג דכל יומא מפקיד גבי' מ"מ פושע הוא דגרועי' גרעי' לשמירתו מש"ש לש"ח אע"ג דלענין תשלומי' אין נפקותא בשטרות דבין ש"ש ובין ש"ח אינם חייבי' אלא בפשיעה מ"מ מקרי גריעותא בשמירה דשמירת ש"ש אפי' בלי תשלומי' הוה שמירה מעלי' משמירת ש"ח וזה מבואר בש"ע סי' רצ"א סעי' כ"ו גבי שמירה בבעלים כיוצא והסבירו ה"ה פ"א משכירות ע"ש נמצא לפ"ז הנפקד הראשון חייב אך אם הנפקד הראשון ש"ח הרי לא גרעי' לשמירתו ויען כל יומא מפקדי' גבי דהנער ההוא נפטר השומר הראשון ובודאי שאין להוציא מיד המוחזק:

724

725הנער תלי' בלשון שאמר להמקבל ממנו אם נותנו לו בתורת ש"ח הרי הנער פטור לגמרי שהרי לא גרעי' לשמירתו ששניהם ש"ח ורגיל להפקיד אצל זה ואצל זה והשותף השורף הפושע חייב מדינא דגרמי ואי לא נעשה ש"ח כגון דא"ל כנוס באחריותך דאי א"ל הנח לפני סתם ה"ל ש"ח חייב במה שהזיק בעצמו עיי' הגה' סס"י שצ"ח וכן הסכמת ש"ך אך אם א"ל ברשותך הרי באחריות הנער אמנם הנער חוזר ותובע להמזיק ואם אמר שאינו יודע שהי' שוה פרוטה הרי נשבע ונפטר ואם ידע ששוה פרוטה עכ"פ אי לאו שהוא שטר שאין נשבעי' דאורי' ה"ל מחייב שבועה ואיל"מ אך השתא יש להחמיר עליו קצת בשבועה וחרם ותל"מ:

725

726מ"ש פר"מ דגוי אנס לרמב"ם בה' חמץ הוה דאורייתא לא הבנתי כוונתו בזה דהתם בחמץ אשתני דינא מבכל התורה דאחריות לא מיחשב כשלו משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו בחמץ מדכתי' לא ימצא סגי אפי' במצוי לך היינו חיוב אחריות בעלמא הוה נמי כשלו וסבר הרמב"ם לאו דוקא קבל אחריות אלא אם האלם כופהו לשלם מקרי נמי מצוי לך דהוה דבר הגורם לממון לפוטרו מאנס ואלם ולא ידעתי מה ענין זה לכאן ודברי מג"א סי' תקפ"ו סק"ה מייתי ראי' מחמץ לשופר של ע"ז צ"ע הארכתי במקום אחר:

726

727שוב הקשה פר"מ למ"ד ס"ל דינא דגרמי קנסא ומן התורה פטור לגמרי א"כ לר"מ דכ' תוס' ב"מ ד' ע"ב דלא איצטריך ריבוי ומיעוט וריבוי לענין שומרים ושבועה לשטרות וק' הא בלא"ה פטור מדיני דגרמי מן התורה וכ' שכבר נתעורר בזה פ"י ב"מ נ"ח ע"ב ואני עיינתי שם ולא מצאתי שום התעוררות על זה דהוא ז"ל כ' להלכתא דכלל ופרט וכלל אתי לפטור עבדים וקרקעות הקדשו' ושטרות אינם שוים דעבדים וקרקעו' לא ממעטי' אלא מדיני שומרי' ושבועה אבל מזיק ופושע חייב משא"כ הקדש אפי' מזיק פטור ושטרו' נמי דדינא דגרמי פטור מן התורה ואימעטו הנך לגמרי אבל לא נתעורר על קושיתו כלל דנהי דמזיק שטר פטור מן התורה מכל מקו' כשהוא בעין חייב להחזירו וכשחברו תובעו הפקדתי בידך ב' שטרות וכפר א' ומודה אחד הי' חייב שבועה דאורי' לולי ריבוי מיעוט וריבוי דממעטו משבועה וכן אם שלח יד ונעשה גזלן וקנאו להתחייב עליו שוב כשנשרף לא הוה שורף שטרו של חברו אלא שטרו של עצמו נשרף והוא כבר קנאו בשליחת יד לולי שתורה מיעטתו מדין שומרי' ולא קנאו בשליחות וא"כ שפיר צריך קרא ופשוט ויתענג על רב שלום כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ג' ט"ז שבט תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

727

728שלום וכ"ט לאהובי י"נ הרב המאה"ג המופלג ח"ח חרוץ ושנון כש"ת מו"ה יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א:

728

729יקרתו הגיעני נידון מי שמכר לצורך פרנסתו מקומותיו בבה"כ הקדושה א' בעז"א וא' בעז"נ בא המצרן וסלק לו הלוקח והוא רק מצרן למקום שבעז"א מ"ש פר"מ מטענת קים לי לפע"ד אין כאן מקום לטענה זו כי קים לי הוא מטעם אין הולכין בממון אחר הרוב והמוחזק טוען קים לי כהמיעוטא אבל הכא כי הלוקח מוחזק למטען קים לי הלא קיי"ל שליחותי' דבר מצרן עביד ואי אית כאן דינא דבר מצרא הרי קרקע בחזקתו דמצרן עומדת ואי לית בי' דדב"מ עומדת בחזקת הלוקח וע"ז אנו דנין א"כ מה שייך כאן קים לי:

729

730גם מ"ש דמכר למזונו אינו נראה כלל התם למזונו ממש דומי' דמזון האשה והבנים וכמ"ש סמ"ע דלא נימא יחזור על הפתחי' עד שישאל להמצרן אבל בנידון שלפנינו לישא וליתן ולהרויח די פרנסתו גם אי נימא ימתין מלמכור עד שישאל את המצרן אין בכך כלום ואם לא תאמר כן נפל מצרן בבירא דהאידנא כ"ע מוכרים לישא וליתן בהני זוזי:

730

731ומה שכ' מהריב"ש שבהגה' סמ"ע סי' קע"ה ס"ק צ"ט אין עזר להלוקח דז"ל הריב"ש כי יש כותלי יותר מעובי טפח מפסיק וגבוה לצד בן המצרי יותר מג' זרתות ע"ש והיינו יותר מט' טפחי' גובה ועובי טפח יע"ש ויראה כי אין זה ענין לכאן ולא מיבעי אם המצרן ירצה להסיר הדף המפסיק בין מקום למקום ולהרחיב ישיבתו דשפיר דמי דלצורך תיקון מותר כמו מוחק שם לצורך תיקון ועט"ז א"ח סי' קנ"א ססק"ג אלא אפי' אינו רוצה להסיר הדף אלא רוצה שיהי' לו ב' מקומו' סמוכי' זל"ז כדי שיש בו בני משפחתו סמוכי' לו נמי שפיר דמי כיון דנהיגים דבני משפחה עומדים סמוכי' זה לזה בבהכ"נ כמ"ש רמ"א סי' קע"ה סעיף י"ג:

731

732אך מטעם שכ' פר"מ שזה קנה ב' מקומו' והוא אינו מצרן רק למקום שבעז"א וכדעת סמ"ע סעי' י"ג וט"ז סעי' ל"ו מיהו נ"ל מסברא אם מנהג מקומו כמו בקהלתינו שכל מקום בעז"א יש לו כנגדו מקום בעז"נ ושייכי' זל"ז ונמכרי' ונקני' זע"ז א"כ ב' המקומות ה"ל כשדה א' גדול והמצרן סמוך לו מצד א' דמ"מ זוכה בכלו ע"כ ה"נ אם המצרן רוצה ליקח ב' המקומות הוא דוחה את הלוקח אבל אם אין ב' המקומות שייכי' זל"ז אזי אפי' ממקום בעז"א נמי אינו יכול לדחותו ולא שבקי' דברי סמ"ע וט"ז הנ"ל מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסקי"ב ורוצה להגיה אחרות במקום אחרת דליתא:

732

733ועדיין פש לן גבן מה דנתעורר פר"מ בענין נתיצת דבר מבהכ"נ לחלק בין מחובר לתלוש האמת כן הוא במג"א סי' קנ"ב סק"ו בשם מהרמ"פ ולכאורה צ"ע ממסכת מכות כ"ב ע"א דקאמר אעצי הקדש לא תעשון לה' אלקיכם אבל המעיי' בפני' במהר"פ יראה מחובר דילי' ר"ל להפריד מחוברי' זע"ז עובר אבל תלוש ר"ל להוציא מנורה או שטענדר מבהכ"נ אין בזה משום לא תעשון כן ואחר כמה שנים שכתבתי זה על גליון ש"ע שלי מצאתי בתשובת מהר"מ בר ברוך סימן קמ"ה שאוסר לקטום עץ משום שטענדר אלא שאומר ג"כ להוציא שטענדר או ספסל מבהכ"נ אלא התם מיירי להוציאם לחול ממש ומהרמ"פ מיירי להוציאם לבהכ"נ אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי ושלום לו ולתורתו ולכל אשר אתו הכ"ד א"נ ח"ח. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ג לירחא תלתאי תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

733

734העתק מהשאלה:

734

735אשר ה"ה כה' נחום וה"ה כה' יעקב נסעו מפה ולקחו עגלה בשותפו' והוליכו כל אחד את צמרו על שוק פעסט ויהי בהיותם בדרך נזדמן לה"ה כה' נחום אצל אדון א' לקנות לו עוד צמר וקנה לבדו בלא חברו כה' יעקב וכאשר בא ה"ה כה' יעקב ושמע מזה שקנה צמר אמר לו שרצונו שיהי' הצמר הזה בשותפות ועל זה השיב לו ה"ה כה' נחום שכנים דבריו שכן הוא הדרך שאם ב' אנשים נוסעים ביחד כל מה שיבוא אפי' ליד אחד מהם צריך שיהי' בשותפות ונתרצו זה לזה וכאשר באו לשוק פעסט אז אמרו שטוב הי' ליקח ולהוליך לביתם עורות ואמר ה"ה כה' נחום לר' יעקב הנ"ל ליקח אותן העורות וכל מה שיקח יהי' בשותפות כמו בצמרו שלו שהוא קנה וכן עשה ה"ה כה' יעקב וקנה ואחר כך כשקנה אמר לו שאם יתן לו עשרה זהובים מעות כסף בעד טירחה שלו אז יהי' בשותפות וה"ה כה' נחום לא נתן לו שום תשובה על זה וכשבא לביתם ספרו את כל הדברים הנ"ל לפני איש א' ירא שמים ולא כפר מידי מכל אשר דברנו רק כעת כשבא לפני ב"ד כפר ה"ה כה' יעקב שאמר לו קודם שקנה אותן העורות שיבוא עמו ויקנה בשותפות ואם לאו אינו רוצה שיהי' בשותפות ע"כ תוכן הדבר:

735

736תשובה

736

737שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג כבוד מו"ה משה נ"י:

737

738לא ידעתי אכנהו אך מכותלי כתבו ניכר דבר אוריין תליתאי הוא כי הראה ידו בדיני ספיקות וחזקות ע"כ יהי' כבודו מחול אם מעטתי בתואריו הראוי' לו:

738

739ונידן שאלתו אין ספק שהדין עם ר' יעקב בעל העורות או שאין לר' נחום כלל שום תביעה בהריוח או לכל הפחות מחויב ליתן לר' יעקב שכר פעולתו והוא תבע שכרו עשרה זהו' מינץ וזו יושם על פי בקיאים ואין כאן מקום לספק ולתפיסה ולחזקה ע"כ לא קראתי כלל פלפולי' של מעלתו מה שאינו נוגע לדינא דידן:

739

740וכדי לבאר הענין בעז"ה הרמב"ם פ"ד משלוחי' ושותפי' ס"ל דאין שום שותפו' נגמר בלא קנין הראוי' לאותו דבר ואי לאו הכי אעפ"י שנתרצו זה לזה יכולי' לחזור אפי' כבר קנה כל א' והריוח יאמר לעצמי הרוחתי ומה שאמרנו פטומי מילי נינהו ועל זה לא יחלוק אדם בעולם אלא תשו' מהר"מ ס"ל נהי דבדברי' בעלמא לא יועיל וצריך קנין מ"מ דבריהם הם הם קנינם דבהאי הנאה דנתרצו אהדדי וצייתו זל"ז מקני אהדדי וראי' מס"פ בית כור אחים שחלקו בגורל אמנם רמב"ם ס"ל התם כבר הם שותפים זע"ז שהרי אחי' הם ונפלו להם נכסי' בשותפות מש"ה מהני הך דצייתו אהדדי אבל להתחיל תחלת השותפו' בלי קנין לא' ס"ד ולפ"ז מוכח דרמב"ם מודה אם הם כבר שותפי' תו לא צריכי' קנין במה שהמה מתני' ביניהם וזה דעת מהרי"ק בשרש כ' עוד מייתי מרדכי בשם מהר"ם ראי' מב"ק קי"ו דחמרין שעשו ביניהם והכל קיים כאשר התנו וע"כ מטעם צייתו ולרמב"ם ס"ל בזה כמ"ש בתשו' רשב"א רבים שאני וס"ל שיירא של חמרים הוה כמו רבים ציבור ואומני' דיפה כח רבים אבל ב' שותפי' יחידים שעשו זע"ז לא אמרי' בהאי הנאה דצייתי גמר ומקני ובעי' קנין גמור גם זה כ' מהרי"ק שרש קפ"א ורוב הפוסקים כמהר"ם אבל לכ"ע במילי בעלמא לא הוה שותפו' ומש"ה אם א' אומר לחברו קנה לנו זה בשותפות או אפי' הוא אמר אקנה זה בשותפות יכול לחזור בו לכ"ע אפי' כבר קנה והרויח כיון דלא עבדי שותפות שגם הוא יקנה וירויח ויתן לו חלק לא שייך צייתי אהדדי ומתנה בעלמא אמר ליתן לו ויכול לחזור בו והן הנה דברי רמ"א ח"מ סי' קע"ו סוף סעי' ג' וז"ל וכל זה בשנים שנשתתפו וכו' ע"ש:

740

741תו פליגי רמב"ם ס"ל אפי' כשקנו מידם לקיים השותפו' היינו בדבר שבא לעולם אבל דשלב"ל לא יועיל שום וע"כ אומני' ופועלי' שאומרי' כל שכר מלאכה שתבוא לידינו יהי' בשותפו' אינו כלום דהוה דבר שלב"ל ולהר"מ לא מיבעי' בקנין גמור אלא אפי' בקנין קל שלו היינו דצייתו אהדדי נמי יכולי' להתחייב בדבר שלב"ל והטעם בזה משום דהוה כמשכירי' זה לזה להיות פועל ושכיר שלו זה לזה וזה לזה וידים איתנהו בעולם וזה הטעם גילה לנו גם הראב"ד שם פ"ד משלוחי' ושותפי' ומייתי ראי' מיקדשו ידי לעושיהם. והכ"מ כ' שהרמב"ם ס"ל שאין בלשון הזה שכירות גופא זה לזה ע"כ לא מהני לדבר שלא ב"ל והא דיקדשו ידי לעושיהם מטעם נדר הוא וכ' הלח"מ שהרש"ך תמה תרי תמיהת אהכ"מ א' למה לי לומר יקדשו ידי מטעם נדר הוא תיפוק לי' דהרמב"ם הי' מודה אם הי' הלשון סובל שמשכירי' גופם זל"ז והכא אמר להדי' יקדשו ידי מודה רמב"ם ותו תימה דפסק בהדי' בהל' עירוכי' שאם אמר יקדשו פירות שיוציאו אילן אינו נדר והוה מקדיש דשלב"ל ואין צריך לקיים נדרו לכשיבואו בעולם אבל אם אמר לכשיבואו בעולם אקדישם אז צריך לקיים נדרו נמצא יקדשו ידי אי לאו דהוה בעולם לא מחייב מטעם נדר:

741

742ואני אומר שהכ"מ קיצר כי ב' טענו' יש להרמב"ם א' שאין במשמעות לשון הזה שמשכירי' גופם זל"ז וא"כ הוה דבר שלב"ל, ב' הא גם פועל צריך לעשות שום קנין כגון משיכת כלי אומנו' או מקבל שכר קצת ואל"ה לא מיקנו ולהרמב"ם דבההיא הנאה דצייתי לא הוה קנין א"כ במה נעשה פועל שלו ולפע"ד היינו שהוסיף טור רס"י קע"ו על לשון הרמב"ם שאם התחילו השותפו' לעשות אז נתקיים הקנין ורמב"ם לא הזכיר מזה מאומה והיינו הרי שותפי' כשהם כבר שותפי' נעשי' שומרי שכר זה לזה ושמור לי היום ואשמור לך למחר ומכ"ש כששניהם עושים תמיד וה"ל פועלי' נשכרי' זל"ז ממש אלא ס"ל לרמב"ם דהיינו כשכבר הם שותפי' אבל במה נעשו שותפי' ושכירי' זל"ז מעיקרא ע"כ צריך קנין והנה בפועל קיי"ל משהתחיל במלאכת בעה"ב שוב אין צריך קנין זהו קנינו וחזקה שלו שהתחיל במלאכה וא"כ הכא בשותפי' כשהתחילו וכל א' מהם פעל ועשה מודה רמב"ם שנעשו שכירי יום זה לזה אבל זולת זה לא:

742

743ואמנם מראי' הראב"ד משמע הכא אפי' בלא שום משיכה וקנין של שני נשתעבד זה לזה שהרי יקדשו ידי לעושיהם נהי דהלשון מבואר שהקנה ידיו שהם דבר שבעולם מ"מ במה יתקיים הקנין הלא לא התחיל במלאכה ולא משך הגזבר כלי אומנו' אע"כ בנקל נשתעבד זה הי' השגת הראב"ד ועל זה כ' הכ"מ התם משום נדר אינו רוצה לומר דהוה נדר לכשיבוא לעולם מעשי ידיו אז יתקדשו ז"א אלא הידים מוקדשי' מיד שהרי איתנהו בעולם אלא ר"ל התם נדר לגבוה הוה כמסירה להדיוט והרי משך גבוה כאלו משיכה בהדיוט ונקנו ידיו לעושיהם אבל בהדיוט במה יקנה זה גופו של זה אם לא שהתחילו במלאכה כמ"ש הטור או בקנין שאמרו להדי' לשון המוכיח שמשכירי' גופם זל"ז מ"מ גם בזה רוב הפוסקים מחולקי' על הרמב"ם:

743

744אמנם כל זה בשותפי' שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג הסוחרי' אין לשנות אפי' הוא שלא כדין בתורה ומנהגם תורה היא וכמו דאמרי' בב"ק קי"ו ע"ב ואל ישנו ממנהג החמרי' והספנים ועיין בטוש"ע ח"מ סס"י רע"ב והתם מיירי לענין גביית ממון ביניהם וה"ה לכל מילי כמבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק ע"ש וא"כ מודה רמב"ם שא"צ קנין ואדרבא לרמב"ם הא עדיף מפני שהוא רבי' ויפה כח רבים כמ"ש לעיל בשם תשו' רשב"א:

744

745ונראה כל זה בששני השותפי' עוסקי' בעסק השותפו' או החמרי' והספני' הנ"ל אבל כשזה עוסק במסחרתו לא יתחייב זה ליתן לו מהריוח שלו בענין שנהגו להשתתף בו אא"כ יתן לו שכר עמלו והפסדו במה שהפסיד בשעה שזה הרויח במסחר שלו אינו מן הדין שזה השני יתן לו מהריוח ויאכל הלה וחדי וזה דומה למ"ש תשו' הרא"ש דמייתי טור סי' קע"ו וז"ל ועוד דלקתה מדה"ד שהם יעשו לעצמם והוא יטריח ויתן להם וימות ברעב אפי' הי' מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהי' יכול להרויח ואם יש מותר יהי' בשיתוף עכ"ל ועמ"ש רמ"א בהגה' סי' קע"ז סעי' א' וי"א אפי' באומנות המלך הוא נוטל תחלה טורח מלאכתו כפועל בכל יום וה"נ דכוותי' יודו כ"ע:

745

746ומעתה נחזי מאי דקמן חקרתי אצל הסוחרי' ואומרי' כי כן מנהגם שנוסעי' זע"ז על השוק כל מה שירויח כל אחד הדרך הוא לאמצע אע"פ שלא הי' שותפי' מעולם ולא התנו ביניהם כלל רק ששוכרי' עגלה יחד ליסע זע"ז נהגו ביניהם וכן משמע מלשון השאלה שמנהג זה הי' ידועה גם לר' יעקב ור' נחום א"כ מסחר הצמר שקנה ר' נחום בכפר דרך נסיעתם פשוט שיש לר' יעקב חלק בריוח צמרו של ר' נחום כי אין לשנו' ממנהג החמרי' והספנים ואין בזה פלוגתא כלל וכלל ואין יכול לתבוע שכר בטלה וטירחה כי בדרך נסיעתם אין להם שום מסחר ולא נתבטל משום דבר אלא כך הוא אם ירויח זה יקח זה חלקו וכן להיפוך:

746

747אך כל זה כל זמן הנסיעה עד שיגיע למקום חפץ אך בהגיעם לשם אחר שחקרתי אצל סוחרים שמעתי שאין שום דיעה סובל זה כיון שנסעו זע"ז יהי' גם כל ריוח שיזדמן להם לאמצע הואיל ואינם שותפים בגוף מסחרתם ואפי' אם שכרו העגלה ביחד להליכה ולחזרה מ"מ בין הליכה לחזרה בשעת היותם במקום השוק כל א' עוסק בשלו ואין לזה עסק עם זה כך נודע לי אחר החקירה וכן הדעת נותן נמצא אם גם שם במחוז שלכם כן הוא וכאשר נראה גם מטענת הבע"ד עצמם א"כ אין לר' נחום על ר' יעקב אלא מפני שאמר לו שיקנה עורות בשותפות ואפי' נתרצה ר' יעקב להדי' מ"מ אין מחייב ליתן לו שום פרוטה כיון דלא נשתעבדו לזה ולא אמר גם אתה תקנה ותחלוק אז אמרי' בהאי הנאה דצייתי אהדדי וכו' והואיל וקונה מקנה אבל עכשיו שר' יעקב התרצה ליתן לר' נחום חלק בעורות במאי נשתעבד הלא ר"נ לא התרצה לר"י כי מה שהי' בשעת נסיעתם איננו אלא ממנהג הסוחרי' וכבר עבר ועתה פנים חדשות באו לכאן:

747

748ואמנם לו יהי' שיתברר שם שמנהג שגם בפעסט במקום וזמן השוק הם שותפים מה שירויחו מן הצד היינו כל א' עוסק במסחרתו ומה שיזדמן מן הצד יהי' באמצע מ"מ אינו מן הדין שר' נחום יעסוק בסחורתו בשוקו ור' יעקב יתן לו ריוח בעורות שלו אם לא יתן לו שכר בטלת שוקו כמ"ש הרא"ש גבי רצעני' הנ"ל ע"כ ישום בשומת בקיאי' כמה ריוח יושת לו לבדו לפי ביטול שוקו והשאר יהי' בשותפו' כל זה נ"ל פשוט ומבואר מאוד ולא יועיל לזה שום תפיסה וחזקה כי אין כאן ספק הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פה ק"ק יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' כ' מנחם תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

748

749עובדא הוה בראובן שמעון ולוי שלקחו מרגליות בשותפות וידוע אצל סוחרי המרגליות שמי שיש לו מרגליות בכיסו מרבים להביא לו עוד אחרים למכור אשר ע"כ מיהר ראובן ולקח מרגליות של שותפות הנ"ל אל תוך כיסו שאם ימכרם יהי' הריוח לאמצע השותפות ואם יזדמן לו לקנות מרגליות אחרים על ידם יהי' לו לבדו לעצמו וכן הי' שקנה עי"ז מרגליות אחרים שוב זמן מה אחר זה רצה שמעון שיתן לו המרגליו' ואמר שרוצה למוכרם ונתנו ראובן לידו אמנם לא מכרם שמעון ועיכבם כל ימי השוק ואח"כ בעבור ימי השוק נסעו ג' המשותפי' לביתם באמצע הדרך צעק שמעון הוי ואבוי כי אבד המרגליות של שותפים וגם שלו שנתנם יחד לתוך כיסו התפור תחת הבגד קטן שסמוך לגוף ועתה הראה האיך נתקו קשרי התפירה ונפרד הכיס מהבגד לאורכו ולרחבו קרע גדול מאוד ונפלו משם המרגליות שלו ושל המשותפים ונאבדו ועתה טענו ראובן ולוי מאן לימא לן שככה הוא שמא הכל שקר ולעצמך אתה מעכבם שנית לו יהי' כדבריך עכ"פ אי אפשר בשום אופן שיותרו ממילא קשרי התפירה ע"י כובד משא ג' לויט מרגליות של השותפי' ויהי' א' משני דברים או שכבר הי' נקרע קצת מקודם והוסיף קרע אחת לאחת עד שנפלו ממנו המרגליות וא"כ פשעת במה שלא שמרת כראוי לתת המרגליות לצרור נקוב אע"ג שגם אותן שהי' שלו נתן לשם בשלו הוא רשאי ולא בשל השותפות או מאפשר שלא הי' בו שום קרע מקודם אך ע"י הרבה דברים שנתן לתוך הכיס מצורף עם המרגליות ועי"ז נקרע א"כ פשיטא שפשע במה שהוסיף תת לתוך הכיס יותר מהראוי ועכ"פ אי אפשר מבלי שום פשיעה ויהי' כל ההיזק עליו והאריכו בטענותם זה מול זה:

749

750הנה פשוט יותר מביעא בכותחא דמה שטענו תחלה שאינם מאמינים לו שעכ"פ צריך לישבע שבועה חמורה שאינם ברשותם דבלא דין השומרים הרי לא גרע משותף דעלמא דכל זמן שלא חלקו יכולי' הם להשביעו מספיקא וזה פשוט:

750

751אבל מה שטענו עוד לחייבו נמי בפרעון משום שפשע בשמירה יש לעיין קצת דבש"ס דב"ב מ"ג ע"ב אמר שמואל השותפין נעשו ש"ש זה לזה ופריך הש"ס הו"ל שמירה בבעלים ופטור פירשב"ם כיון שכל א' משמר קצת מהשותפות בביתו ומשני אר"פ דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר וכ' בהגה' ש"ע סי' קע"ו סעי' ח' דוקא שהתנה כך בפירוש אבל אם אחד אינו מחויב להתעסק רק עוסק בנדבות לבו אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוה רק שומר חנם הגהת אלפסי פ' חזקת הבתים עכ"ל משמע מרמ"א דשמירה בבעלים לא מיחשב לפוטרו לגמרי ומיהו ש"ש נמי לא הוי לחייבו לגמרי אלא כש"ח דיינינן לי' ולפע"ד יש להוציא כן מלשון רשב"ם שפי' ה"ל שמירה בבעלים שכל א' משמר קצת מן השותפות הא אם אחד משמר כל השותפות לא הוה שמירה בבעלי' שהרי אין חברו מושאל בשמירתם וע"ז משני הש"ס בא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר משמע מדיוקא אי לא א"ל כן להדי' שיהי' האי מסלק ממנו היום לא וכן משמע ממ"ש שם תוס' ד"ה דא"ל וכו' במ"ש אבל הכא לא משתעבד עד למחר עכ"ל משמע דלשון א"ל שמור לי היום דוקא הוא שא"ל כן בפירוש אבל לא אמר לי' לא וא"כ מ"ט דייק הרשב"ם כשכל אחד משמר חלק אחד בביתו אע"כ משמע לחלק כך דכשכל א' משמר חלק א' בביתו אז הוי שמירה בבעלים משא"כ כשכל א' משמר זמן אחד אז ל"ה שמירה בבעלים אלא שאם לא התנו כן בהדי' בשכר שאשמור למחר תשמור היום אלא שזה שומר סתם כל השותפות ה"ל שומר חנם וא"כ מקשה ממ"נ אשמואל במאי מיירי ומשני מיירי בא"ל בהדי' שמור לי היום ואשמור למחר דבכה"ג ש"ש הוה ולא שמירה בבעלים וכן מוכח נמי מלשון רשב"ם שכ' וז"ל כגון שהתנו ביניהם שמור לי היום כל שדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזא"ז ליכא שמירה בבעלים הלכך נעשו ש"ש זל"ז להתחייב באונסין ולאשמועינן אתא דהיינו שמירה בשכר כשמשמר כל השדה וחלק חברו בכלל כדי שישמור לו חברו למחר ג"כ מזה משמע דאם אינו עושה כדי שישמור לו חברו למחר ג"כ אלא שומר בסתם כל השותפות לא הוה ש"ש דסד"א ש"ח הוא דבלאו חלק חברו הי' צריך לשמור את שלו ושמירה א' היא בין הכל ולא ליהוי ש"ש קי"ל עכ"ל מזה מוכח דהיכי דלא הוי ש"ש הוי על כ"פ ש"ח וכרמ"א ז"ל:

751

752שוב עיינתי בהגהות אלפסי והוא בשלטי הגבורים שבגליון המרדכי דב"ב דף רמ"ו ע"א אות קטן ב' וז"ל השותפין נעשים ש"ש זה לזה משמע דר"ל מן השותפות עצמו דאי מפקדונות אחרים פשיטא דאותם שאינו שומר השותפות שלא יהי' לחבירו שומר דהא שמירה בבעלים הי' ואותו ששמר השותפות פשיטא שיכול להיות ש"ש בדברים אחרים אם נתן לו שכר וכשאחד שומר כל השותפות וחבירו נותן לו שכר פשיטא נמי אלא שכל אחד שומר חצי הפקדון ונעשה ש"ש שבשביל שזה שומר לו החצי גם זה שומר לו החצי ולא אמרי' כל אחד שומר חלקו כיון שלא חלקו עיין שם בתוס' שיטה עכ"ל:

752

753פי' כוונתו דקאי אקושיית הש"ס דמקשה אדשמואל שמירה בבעלים הוא דפשיטא דלא מיירי שמואל בשיתוף השומר השותף שהפקיד חפציו שאינם שייכים להשותפות חברו שותף האחר דפשיטא שאינו נעשה שומר לו דה"ל שאילה בבעלים שהרי המפקיד הוא שומר של הנפקד בחפצי השותפות ובהיפך נמי א"א דמיירי שמואל שזה אינו בידו מחפצי השותפו' שהפקיד כליו בשכר ביד חבירו ששומר השותפו' א"כ פשיטא שנעשה שומר ש"ש ומאי קמ"ל שמואל וגם א"ל דמיירי מחפצי השותפות המסורי' ביד אחד מהשותפי' בשכר הא נמי פשיטא אע"כ לא מיירי שמואל אלא בשניהם שומרי' השותפות ואין להם שכר אחר זולת זה שזה שומר חלקו עמו וזה חלקו וקמ"ל דלא נימא אין זה שכר שכל אחד בשלו הוא עוסק קמ"ל דהרי עדיין לא חלקו ויש לכל א' חלק בשל חברו בהכי מיירי שמואל וע"ז מקשה הש"ס הא ה"ל שמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ועל זה תי' הש"ס דשמואל מיירי באומר שמור לי היום ואשמור לך למחר:

753

754תו כ' שם בשלטי הגבורים וז"ל ונ"ל דוקא א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר הוה ש"ש כדפי' רשב"ם הטעם אבל הי' שומר השותפות מנדבות לבו ולא התנה לחבירו שישמור למחר דנראה דאז אינו שומר שוכר דאדרבה הוא עשה לו טובות חנם תוס' שיטה עכ"ל ונראה שכ' כן לאפוקי מהמרדכי באותו עמוד שכ' בשם מהר"ם מר"ב שיש מפרשים דכה"ג הוי ש"ש שהרי מסתמא יתרצה חברו לשמרו מחר ג"כ אע"פ שלא התנו כן בפירוש ואיהו פליג וס"ל דלא הוי רק ש"ח וחזר וכ' בלמדי ב"ק לפני ר"י דקדקתי מס"פ המניח דאפי' שומר חנם לא הוי דאמרי' ב' שורי' של אחד שהזיקו כי איתנהו לתרווייהו חייב לשלם אבל כי ליתנהי לאחד מהם אומר המזיק אייתי לי תורך ואשלם לך לר"ע דשותפי' נינהו והשתא אי ס"ד דכל כה"ג ש"ח איך פסיק ותני כי ליתנהי לתרווייהו פטור המזיק הא משכחת לה בליתנהי בפשיעת המזיק וכיון שהוא שותפו ה"ל שומר חנם וחייב בפשיעה וצריך לשלם אע"ג דליתנהי אע"כ אפי' ש"ח לא הוי דה"ל שמירה בבעלים לעולם וסיים שם שמתוס' ר"פ ארבעה וה' משמע כן ורבותיו לא הודו לו ולא תירצו כלום מקושייתו ע"כ במרדכי והרב"י הביאו בקיצור:

754

755ובט"ז סי' זה כ' דה"ל דש"ש הוי דהי' לפניו גירסא מוטעת כמו שנדפס לפנינו דברי הי"מ בשם מהר"ם ודברי מהר"ם נדפסה בשם תלמידו המרדכי ז"ל ומשו"ה כ' הט"ז אין הל' כתלמיד במקום הרב אבל הגי' אמיתיות היא כמ"ש וכמו שגי' הש"כ ז"ל ובזה בא השלטי גיבורים להכריע כהס"ד של מהר"ם דש"ש לא הוי כדמשמע בש"ס דוקא דאמר לי' שמור לי היום וכו' אבל בלא אמר לא הוי ש"ש אבל ש"ח מיהא הוי שהרי במה שרצה מהר"ם לדייק מס"פ המניח דאפי' ש"ח לא הוי כ' בעצמו שלא הודו לו רבותיו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והם לא חשו לתרץ קושייתו מס"פ המניח די"ל דלק"מ דהא דקאמר דאיתנהי לתרווייהו לאו דוקא שיהי' שניהם בעין אלא או הן או דמיהן דמה לי הם מה לי דמיהם ואם נאבד בפשיעת המזיק הרי פשוט להש"ס שהמזיק חייב בפשיעה כש"ח לכל הפחות והרי דמי השור כאן וה"ל איתנהי לתרווייהו ולא משכחת דליתא לחד אלא שנאבד שלא בפשיעה דאז פטור המזיק וה"ל ליתא לחד וממילא פטור נמי מתשלומי אידך והוא פשוט תדע לך דאל"ה תקשי מהך אוקימתא למ"ד פשיעה בבעלים חייב עיי' ב"מ צ"ה ע"א אע"כ כמ"ש ועיין גם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ג מ"ש על הך ש"ס פ' המניח:

755

756ושם בתשובת מהרי"ט מנה את הרב המחבר מכלל הפוסקים דש"ש הוה ולא משמע כן מלשון רמ"א מדלא כתב וי"א דוקא שהתנה כן ע"כ נראה דיש לדקדק בלשון הש"ע במ"ש בד"א בזמן שכל א' מתעסק בזמן ידוע ונגנב לו בזמן שנתעסק בו וכו' ולא כ' בקיצור בד"א בזמן שהי' הא' לבד מתעסק ונגנב לו אע"כ מיירי בהתנה כן שכל א' יתעסק ביומו אבל אם לא הי' תנאי זה ביניהם לא גילה הש"ע דעתו ובא רמ"א ז"ל והגי' והכריע כנ"ל דש"ש לא הוי וש"ח מיהת הוה ולא מקרי שמירה בבעלים:

756

757ועתה נחזי אנן נשית לבנו לנדון דידן לא מיבעי' אי נדינהו כפושע כטענת התובעי' שחייב לשלם אלא אפי' אם נאמר דפושע לא הוה מ"מ כיון שהעלינו דשמירה בבעלים לא הוי נהי דכשאין לו שום שכר לא הוי אלא ש"ח דלא קי"ל כי"מ שבמרדכי דיהי' ש"ש הואיל ומסתמא גם חברו ישמור למחר לא קי"ל הכי דבשביל זה לא יעשה ש"ש אבל אי אית לי' הנאה בשמירתו בלא"ה אז בודאי נעשה ש"ש והכא במה שעי"ז עושה לו עין אצל מוכרי מרגליות שמרבי' למכור לו כמו שהודה הוא עצמו א"כ ה"ל ש"ש ולא גרע ממפקיד מעות אצל חנוני ולא גרע מסרסור ואעפ"י שזה פשוט מ"מ אעתיק לך לשון מהרי"ק שרש קנ"ה סעיף ג' וז"ל ואמרי' נמי בהמפקיד בההיא הנאה דמתרמי לי' זבינא דאית רווחא כו' הוה עלה ש"ש ואין מחלק במקום שהתגרי' מצוי' שם ובין מקום שאין תגרים מצויים שם ולא שכיחא זביני דאית בי' רוחא וכן לא מחלק בין איש מסכן לאיש עשיר שיש לו מעות הרבה מבלעדי מעות הפקדון ולא שכיחי דנזדמן לו סחורה גדולה כ"כ שלא יספיקו לו מעותיו אפ"ה מחייב בכל ענין כיון שהוא באפשר שיבוא לידי ריווח ה"ל ש"ש ה"נ ש"ש עכ"ל מהרי"ק עוד הביא שם ראי' מפרוטה דרב יוסף ע"ש ועיין בש"ע סי' קפ"ו:

757

758נמצא כיון דהכא הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ופסק המחבר לקמן סי' ש"ג ס"ב אפי' גניבת אונס כ"ש הכא דעכ"פ קרוב לפשיעה הוא דמחייב לשלם כי כשורי לצלמי כל דמי שווים של מרגליות לא כפי הקרן שקנו בזול אלא כפי השיווי הראוי לכל הפחות כן הי' נלע"ד לפסוק עפ"י הכרעת הרמ"א ז"ל אלא שהרבש"ך שם שפך סוללה על הרמ"א וכתב בפשיטת דין זה ליתא והאריך ומפלגי' לעילא רצה להכריח דאפי' ש"ח לא הוה ר"ל מענין השמירה בעצמו שאינו אפי' בגדר ש"ח ומפלגא ולתתאי אתא עלי' ממקום אחר דגם בכה"ג נמי הוי שמירה בבעלים דפטור ולפע"ד במ"כ הרמה דבריו ליתא בפעם הזאת ע"כ אציע תוכן דבריו אחת לאחת ותשובתי עליהם וראיות ברורות יתנו עידיהם ויצדיקו הצדיק הרמ"א ז"ל:

758

759תחלת דברי הש"ך ז"ל מחבל נביאים ה"ה התוס' ר"פ ד' וה' והרא"ש שם והרז"ה ורמ"ה ור' יהונתן ונימוקי יוסף ס"ל התם דניזק שתפס שור המזיק וחזר והזיק דלר"ע דס"ל שותפי' נינהו מ"מ אחריות ההיזק גם על המזיק אעפ"י שהניזק תפסו וכ' הרא"ש בטעם הדבר דזה דומה לשני שותפי' שיש להם חפץ בשותפי' שלפעמים שזה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם והרז"ה כ' וז"ל אי קשי' לך הא קי"ל השותפי' נעשי' ש"ש לזה וא"כ אין מחייב אלא הניזק שתפשו תשובתך הא אוקימנא לההיא כגון דא"ל שמור לי היום טעמא דא"ל הכי הא בסתמא נטירותא אתרווייהו בהדדי רמי' עכ"ל הרז"ה ז"ל:

759

760ופשוט הוא דהתם אפי' שומר חנם לא נעשה דאי נעשה ש"ח אכתי ליחייב הניזק דהא ד' שומרים יכנסו תחת הבעלים לתשלומין וכן הקשה מלחמות ה' אהרז"ה אע"כ ס"ל דאפי' ש"ח לא הוי וטעם הענין חפשתי ומצאתי באסיפת זקנים לב"ק שם לשונות הראשונים מחולקים בענין ואעתיקם פה לתועלת המעיין. תלמידי ר"פ כ' דוקא לר' ישמעאל נעשה ש"ש אפי' מחלק בעלים משום דאי כחש תורא עד שאין חצי שיעור שוה חצי נזקו ישתלם מחצי האחר שהוא חלק בעלים אבל לר"ע דשותפי' נינהו וכי כחש נמי כחש לניזק שלא יכול לגבות כלל מחלק בעלים והלכך כי תפסו נמי לשמרו שלא יכחיש אינו משתכר בכך כלום בחלק בעלים דהא אינו יכול לגבות כלל מחלק בעלים כדפרשתי הלכך לא חייב כלל בחלק בעלים גם כשתפסו עכ"ל והר"ש כ' ואומר ר"י דאדרבא לר"ע אפי' תפס אין לו עלי' אלא שמירת חלקו דיכול לומר לא תפסתי אלא לשמור חלקי עכ"ל ובשם ר' יהונתן כ' וז"ל והיינו טעמא דלא מהני תפיסה אליבא דר"ע כגון דס"ל דתורא דשותפא אין יכול המזיק למוכרו אעפ"י שלא תפסו הניזק א"כ מה נהנה מתפיסתם ולמה יעשה עליו ש"ש עכ"ל ורא"ה כ' וז"ל אבל לר"ע כיון דשותף גמור הוא שאם הקדישו מוקדש מעכשיו ואם מכרו מכור תפיסא דעביד לאו מלתא יתירתא הוא ואינו נעשה עליו ש"ש הלכך דברי כל הראשוני' ז"ל בענין ומ"מ דברי הר"ש ז"ל נוחין יותר לתת טעם שלא יהי' אפי' ש"ח דלא תפסו לשמירת חלק חבירו אלא לשמירת חלקו לבד ולקמן סס"י ת"א פסק כן הרמ"א דבתפסו ניזק גם אחריותו על המזיק א"כ ש"מ ס"ל דאפי' ש"ח לא הוה ומדדימה הרא"ש זה לשותפי' דעלמא שפעמי' זה שומרו ופעמים זה שומרו ואחריותו על שניהם ש"מ דפשיטא לי' דבעלמא נמי דינא הכי וא"כ דברי הרמ"א שבכאן ובסס"י ת"א סותרים זא"ז:

760

761ומה אעשה והש"ך לא ראה אלא דברי הרא"ש והרז"ה הנ"ל ודברי אסיפת זקנים לב"ק לא נתפשט באותן הימים שכ"כ שם הרא"ה ז"ל וכ"ת לר"ע כיון דקי"ל שותפי' נינהו ר"ל הא קמ"ל שותפי' נעשים ש"ש זה לזה ונ"ל דלא אמרינן הכי אלא בשותפי' שנשתתפו לדעת או אפי' בשלא לדעת ויכולין לחלק ועומדים בשותפין אבל בע"כ ואין יכולי' לחלק בכמו אלו ודאי אין נעשים שותפים כלל זה לזה ואין רוצין כלל להנהות זא"ז עכ"ל הרי קמן דס"ל להרא"ה ז"ל דבשותפי' דעלמא אע"ג דשייכי נמי כל הני סברות שלא שמר אלא בשביל חלקו וגם אינו נשכר בתפיסתו מ"מ כיון שרוצה בהשותפי' רוצה הוא להנהות את חבירו ולשמור גם חלק חברו משא"כ בניזק שאינו רוצה בטובתם של מזיק כלל ואפשר שכל הפוסקים שהבאתי כלם יודו לטעמו של הרא"ה ז"ל ועוד שהי' שיטת הרי"ף ר"פ שור שנגח ד' וה' והרמב"ם פ"ט מהלכות נזקי ממון הל' י"ב ורש"י שם בד"ה שביק מתני' ושיטת רמב"ן במלחמות ה' שם דגם בניזקי' הוה ש"ש זה לזה וחייב גם המזיק ופסק כן המחבר בש"ע כסתם סס"י ת"א ונהי דהרמ"א חשש שם לכל הני פוסקים דלעיל ופסק בניזקי' דלא הוה ש"ש ואפי' ש"ח לא הוי ומ"מ בשארי שותפים דמחלק הרא"ה ביניהם ואפשר דכל הפוסקים זולת הרא"ש והרז"ה מודה להרא"ה בזה ובשגם שהרשב"ם שהבאתי לעיל ושלטי הגיבורים בשם תוס' שיטה פסקו להדי' דש"ח מיהא הוה בשאר שומרי' וכן העיד מהר"ם מר"ב בשם רבותיו שלא הודו לו וכי לא יפה עשה הרמ"א שפסק שעכ"פ ש"ח הוה בכי האי גוני:

761

762וראיתי שהש"ך כ' די"ל דבשארי שותפי' אפשר שגם הרי"ף וסייעתו מודה דאפי' ש"ח לא הוו ודוקא בניזק שתפס בע"כ הא דהוה ש"ש גרם לו זה לפי סברתו שכל הפוסקים מסכימים להרא"ש א"כ אפושי בפלוגתא לא מפשינן ורצה להמציא שגם הרי"ף וסייעתו יסכימו בשארי שותפי' אבל סברתו ליתא אדרבא כל הפוסקים פה א' דאין התפיסה גורמת שיהי' שומר שכר מפני כן דמה משתכר ע"י חלקו של מזיק וכיון שזכינו דהרא"ה והרבה פוסקים ס"ל דשארי שותפי' הוו ש"ש ולכל הפחו' ש"ח א"כ מה"ת להמציא סברא חדשה ברי"ף ורמב"ם ורש"י ורמב"ן לומר דנזקין שומר שכר הוו ושאר שותפי' אפי' ש"ח לא הוו וגם הרא"ש בתשובה כלל פ"ט סס"י ד' כ' להדי' אשותף שהחזיר שטרות לגוי ה"ל דפשיעה גמורה הוא להחזיר לגוי השטר שרובו פרוע והשותפי' ש"ש הם וחייבי' לשלם כל א' לחבירו אף בגניבה ואבידה כ"ש בפשיעה עכ"ל ומהר"י מטראני סי' קס"ג הקשה ע"ז ממ"ש הרא"ש שם סוף הכלל בשותף אחד שהי' שומר כל השותפות בתיבתו ומפתחו בידו פ"א נתנוה לתוך כיסו עד שיבוא לביתו ונאבד ופסק שישבע שלא פשע והקשה מהרי"ט הא ס"ל דש"ש הם ומה יועיל שבועה שלא פשע ולפע"ד לק"מ דהתם בסוף הכלל המעיין שם בפנים יראה שהי' כן כל ימיהם לעולם שזה הא' שמר הכל בתיבתו ולא הי' לו שום תקוה שגם חברו ישמור למחר ואולי התנו כן בפירוש לכן ה"ל ש"ח ובסס"ד הנ"ל מיירי פעם שמר זה ופעם זה לכן ה"ל שומר זל"ז מ"מ מוכח להרא"ש בעצמו הי' סובר כן דלא כמ"ש בפסקי' ר"פ ד' וה' ונהי דנימא דהך דפסקי' דבתרא הם מ"מ לא שבק רמ"א כל הנך פוסקים והרא"ש בתשובה מכללם ויעביד כרא"ש בפסקים לחוד:

762

763ומה שכ' עוד הש"ך דבהגה' אלפסי לא משמע מידי וגם הוא יחיד נגד כל הנך פוסקים הכל הוא מפני שנעלם מהש"ך דברי הרא"ה הנ"ל ובאמת כל הפוסקים ממש מסכימי' לזה ודברי הרשב"ם נוטים כן כמ"ש לעיל ודי בזה:

763

764עוד כ' הש"ך ורוצה לדון דהוה כעין שמירה בבעלים גם בכה"ג ומייתי דהר"ם אלשקר כ' דמהר"ם מר"ב ס"ל דה"ל שמירה בבעלים ושרוב המחברי' חולקי' עליו וכ' הש"ך שלא ידע מאן נינהו רוב המפרשי' הנה דברי מהר"מ מר"ב היינו מראייתו שס"פ המניח וכבר העיד לעצמו שרבותיו לא הודו לו וכ' לעיל לדחות הראי' דס"פ המניח והט"ז כ' עליו אין הלכ' כתלמיד במקום הרב ולפמ"ש לעיל מובן שרוב המפרשים דלעיל לא חשבו לי' שמירה בבעלים דא"כ בקיצור הוה פטרי לי' להניזק משום שמירה בבעלים כמו שרוצה מהר"ם מר"ב לפטור המזיק דס"פ המניח מטעם זה ודברי תשובת מהר"ם אלשקר לא ראיתי אבל תשובת מהרי"ט הנ"ל הביאו וסיים שם שזה הוא כפלוגתא דתרי תנאי ואמוראי וסוגין דעלמא כהנך דעבדי לי' ש"ש ולדבריו הטועה בזה ה"ל טועה בשקול הדעת ואנו אין לנו אלא דברי רמ"א לעשותו ש"ח אבל לפוטרו מכלום א"א לפע"ד:

764

765ומ"ש הש"ך מלשון הש"ס דא"ל שמור לי היום משמע דוקא דאמר כן הנה אהכרעת רמ"א לא תיקשי דבלא אמר לא הוה ש"ש אבל שמירה בבעלים נמי לא הוה אבל מ"מ אין כאן ק' ג"כ אהסוברים דהוה נמי ש"ש דהש"ס לא נחית אהך דיוקא ושגירת לישנא דש"ס דב"מ פ"א ע"א דמשני ר"פ בעצמו הך שינויי' אשומרים דעלמא והתם בודאי אמר דוקא אבל בסתם לא ויותר הי' לו להקשות לשיטה זו לפמ"ש תוס' פ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"ב) הא בעלים באמירה משתעבד ואכתי ה"ל שמירה בבעלי' ותי' כיון שאמר לו בהדי' שמור לי היום סלקו לגמרי משמירת היום אבל אי זה בעצמו החזיק לשמור מעצמו אי נימא דליהוי ש"ש משום שמסתמא יתרצה גם חברו לשמור כנגדו הא הכא לא סלקו בהדי' משמירת היום וכל רגע ורגע משועבד הוא לשמור כמוהו וק' קו' התוס' הא ה"ל שמירה בבעלים ומ"מ י"ל ג"ז בקל וק"ל:

765

766ומה שכ' עוד בשם העיטור משמע דוקא אמר אבל סתם לא הנה אפשר דס"ל כרמ"א בסתם הוה ש"ח אבל המעיין בעיטור יראה דלא נחית לכך והוא בעיטור דפוס ווארשא דף כ"ב ע"ד וז"ל בפ' חזקת אמר שמואל השותפי' נעשי' ש"ש זה לזה ודוקא שאמר לי' שמור לי היום וכו' כדאוקמא התם הא לא"ה מסתמא שמירה בבעלים היא ופטור אפי' בפשיעה דקי"ל כמ"ד פשיעה בבעלים פטור עכ"ל לא נתכוון לדייק דוקא אמירה דא"כ לא היל"ל הא לא"ה מסתמא אלא הא סתמא אבל כוונתו דוקא שזה שומר היום וזה למחר אבל בלא"ה מסתמא רצונו לומ' כשאר שותפי' ששניהם שומרי' בב"א לא וכדברי רשב"ם שבש"ס והעיטור לא איירי מזה כלל ולא עלה על דעתו אלא להעתיק דין הש"ס:

766

767ומה שכ' שהרי"ו והטור פסקו כהרא"ש בפסקיו אין זה חידוש שכך דרכם ז"ל לגרור אחר הרא"ש ז"ל:

767

768ומה שכ' שהרמ"א פי' דברי המחבר בהתנה עיימ"ש לעיל מ"ש מהרי"ט בדעת המחבר ומה שנ"ל שפי' הרמ"א דברי המחבר:

768

769ומ"ש מהסמ"ג ע"ש פ"ב שכ' שהשותפי' כש"ש ודין ש"ש יתבאר בהלכו' ושם עשין פ"ט כ' אמר שמור לי ואשמור לך שמירה בבעלים

769

770א"ל היום ולמחר ש"ש משמע שותפי' נמי דוקא א"ל היום ולמחר אבל זולת זה לא:

770

771תמהתי על הש"ך ז"ל אדדייק מדאמר לי' דסיפא אדרבה לידק מרישא דוקא אמר לי' שמור לי ואשמור לך אבל אם בסתם הלך לשמור כליו של פלוני והלך פלוני ושמר גם את שלו לא הוה שמירה בבעלים בלי ספק דהרי באינש דעלמא מיירי וא"כ כי האי גוני הוה נמי דין השותפי' שציין עליהם בעשין פ"ב וכדי דלא תיקשי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי נאמר דגם הסמ"ג קאי בשיטת הרמ"א הנ"ל דבנחית לשמירה מעצמו לא הוה שמירה בבעלים כמו ברישא ולא כש"ש כמו בסיפא אלא ש"ח וכן בשותפין:

771

772ומ"ש מהגאונים דס"ל שותף שמכר באשראי חייב וכ' דה"ל כמזיק בידים הנה ה"ה פכ"א מאישות לית לי' הך סברא בדעת הרמב"ם ואפ"ה פסק הרמב"ם פ"ה משלוחים ושותפי' הלכה ב' דשותף המוכר בהקפה חייב לשלם וכבר הרגיש שם במשנה למלך ולא העלה ארוכה אע"כ פשוט דהרמב"ם לטעמי' דפסק פ"ט מנזקי ממון הנ"ל כהרי"ף דאפי' ניזק נעשה ש"ש מכ"ש שותף דעלמא ודלא כהש"ך דדוקא ניזק מפני שתפס בע"כ של מזיק:

772

773ומ"ש מתשו' הרמב"ם והגי' כרצונו תמהתי מאוד הי לך לשון תשובתו נדפס באגרת הרמב"ם דפוס אמשטרדם דף נ"ג ע"א ז"ל תשוב' שאלה על ענין ראובן שהפקיד מעות אצל שמעון ושמעון אצל ראובן אחר זמן פשע אחד מהם אין דנין בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זה פשיעה בבעלים עד שיאמר לו בשעה שהפקיד אצלו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא כמו ששאלו לשמור לו בשעה שהפקיד אצלו וכמו ששאל את הפרה ובעלים עמה בשעה א' משה בר מיימון ז"ל עכ"ל ופשוט דתיבת היום ומחר ט"ס הוא וכצ"ל עד שיאמר לו בשעה שהפקיד אצלו שמור לי ואשמור לך והענין להרמב"ם בזה דוקא כשאמר לו ע"ד תנאי שמור לי ואשמור שהרי זה השכירו לזה שישמור לו כליו וגופו משועבד לשמירתם וא"א לו להחזירו באמצע זמנו כיון שבא בשכרו שגם זה שומר כליו נמצא גופו משועבד לו ה"ל שמירה בבעלים ופטור אבל אם בא ראובן סתם והפקיד כליו לשמעון בחנם וחזר אח"כ שמעון והפקיד כליו לראובן בחנם ואלו רצה ראובן להחזיר כלי שמעון באמצע היום מי ימחה בידו וכן בהיפך נמצא שאין גופו של זה משועבד לזה כלל ולא הוה שמירה בבעלים עד שיאמר לו בהדי' שמור לי ואשמור לך והא דקי"ל דגם בש"ח שייך פטור שמירה בבעלים היינו אם היו הבעלים מושאלים או מושכרים לו וחזר והפקיד אצלו בחנם אבל כשזה שומר לזה בחנם וכן בהיפך לא הוה שמירה בבעלים עד שיאמר להדי' שמור לי ואשמור לך ודברי תשוב' הרמב"ם מבואר:

773

774ומ"ש מתשו' מיימוני בא"ל היום ומחר המעיין בפנים באריכת השאלה שם יראה דלאו הכי הוא וכן מ"ש מתשובת הר"ש דוראן הוא בתשב"ץ ח"א סי' קנ"ב דף ע"ה ע"ד כ' שם וז"ל ועוד אחר שהחזיר נערו הכל לידו והי' ממונם מעורב עם ממון הפקדון והי' שותפין הוא ושמעון באותם ממון וכו' ואפי' אם פשע בהם נפטר שהרי שמירה בבעלים הוא שהרי הוא הפקיד ג"כ ביד שמעון ושמירה בבעלים אפי' מפשיעה פטור עכ"ל ומשמע אי לאו שהי' ג"כ ביד שמעון באותו שעה לא נפטר לוי מטעם שמירה בבעלים ש"מ דסתם שותפי' לא הוה שמירה בבעלים וזה ראי' ברורה לפע"ד לא ידעתי מה ידחה הש"ך בזו:

774

775ודי לנו בזה לקיים עכ"פ דברי הרמ"א ז"ל שעכ"פ ש"ח הוא ולא הוה שמירה בבעלים וממילא בנדון דידן אפי' ש"ש נמי הוה וחייב בגניבה ואבידה ועוד שלפע"ד פשע בשמירתם כטענת הטוענים עליו כי כשורי לצלמא ולפע"ד אפי' קים לי כהש"ך לא מצי למטעון כי נדחו כל דברי הש"ך בראיו' ברורות כראי' מצוקות ובלי ספק אלו הוה ראה הש"ך דברי הרא"ה ז"ל לא הוה נחית לכל מה שכ' והי' מודה לדברינו אלו ואע"ג דאיכא עכ"פ מהר"ם מר"ב דס"ל הכי וכמשמעות הרא"ש והרז"ה ומ"מ אחר שכבר הכריע הרמ"א בש"ע דלא כוותי' לא נזיז מדבריו ועכ"פ הטרחתי לבצוע ולפשר ביניהם והעיקר כמ"ש הנראה לפי עניית דעתי: משה"ק סופר מפפד"מ:

775

776ישאו הרים שלום לנופך ספיר ויהלום ה"ה הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם נ"י ע"ה כקש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

776

777הקדמתי להתנצל במכתבי שבוע העברה במה שיש בו די וכעת מצאתי שעה פנוי' קצת אמרתי לעיין במעט עיון בנועם מכתב קדשו להשיב מפני הכבוד אבל בקצור נמרץ ובהיות שגם איננו נוגע לדינא רק דשדר לן חורפא ואבוא על סדר דברי מכתו"ר:

777

778ראשון תחלה נאמר הקשה אדם קשה כברזל על דברת תוס' ורא"ש ב"ב מ' ריש ע"א דאפי' ברור לנו שלא הגיע המחאה לאזני המחזיק מעולם מ"מ כיון דאיכא עידי מחאה אין לו חזקה וכן פסק בש"ע סי' קמ"ו סעי' ג' וקשה אמאי הא לא שמע במחאה ועכ"פ הי' לו להחזיק הפירות שכבר אכל וכדאמרי' שם ל"ג ע"ב לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דילי' ופריך התם הש"ס א"ה ארעא נמי ופי' תוספ' דע"י טענת ארעא יחזוק בפירות שכבר אכיל ומשני דא"ל אחוי שטרך ע"ש והכא אחר ג' שנים לא שייך אחוי שטרך דלא מזדהר בי' טפי כיון שלא שמע המחאה וא"כ אמאי תועיל החזקה אלו דברי מעלתו:

778

779ולדבריו טפי ה"ל להקשות על דברת הש"ך וסדרו שם סימן קמ"ו בסעי' ג' אחר שכבר כ' דאפי' אמרו עדי' לא הגדנו לשום אדם וכו' א"כ תו לא הוה צ"ל מ"ש אח"כ ואפי' כשאמר אל תאמרו לו וכו' וה"ל זו וא"צ זו ועוד דמסיים בטעמא שהם יאמרו לאחרי' וכו' ומילתא דלא רמי' וכו' ולמה לי הך טעמא הרי אפי' לא הוציאו דבר מפיהם כלל לא הוה חזקה אבל האמת יורה דרכו דבכל הני מילי כל שטענותיהם שוות דהמערער על העליונה וכדלעיל למ"ד ע"א לא יהי' אלא שטרא וכו' ומש"ה בתוך ג' שנים אע"ג דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דילי' וגם אי נמי הוה המערער דבי בר אלישיב דקפדי אמאן דעבר אמצרא דדהו נמצא שיש כאן ריעותא גדולה להמערער דשתיק עד השתא והמחזיק החציף למיכל פירי מ"מ כיון דאית ריעותא להמחזיק נמי במה דאבד שטרו בתוך ג' שנים ה"ל ב' טענותיהם ריעות והדין עם המערער ומזה נדון נמי ה"ה כששניהם שוות לטובה כגון שהמערער מיחה והמחזיק לא שמע המחאה וכבר עברו ג' שנים נמצא שאין ריעות' בשתיקת המערער שהרי באמת מיחה ואין ריעותא למחזיק באבידת שטרו שהרי לא שמע המחאה וכבר עברו ג' שנים מ"מ כיון שטענותיהם שוות הדרן לכללן שהדין עם המערער ולא משכחת חזקה אלא בשלא מיחה המערער והמחזיק אבד שטרו אחר ג' שני' שאז טענת המחזיק טובה ודמערער ריעא ואז הדין עם המחזיק:

779

780והשתא באו דברי ש"ע בסדור נכון דתחלה כ' היכי דטענותיהם שוות לטובה שהמערער מיחה והמחזיק לא שמע אין לו חזקה ושוב כ' גדולה מזה היכי דמחאת המחזיק ריעא שאמר הוא או העדים שלא יפרסמו הדבר וה"ל מחאה גרועה ובאמת פליג ר"ז וס"ל דטענת המחזיק מעלי' קמ"ל הלכה כר"ע בהא ומטעמם שביאר בש"ע עפ"י הש"ס והשתא הא דאמר הש"ס ל"ג ע"ב ד"ה א"ה אפי' ארעא נמי ומשני משום דא"ל אחוי שטרך היינו נמי כנ"ל דהמקשן הוה ס"ל דטענת המחזיק טובה מכח חזקה לא חציף ומשני לענין זה גם טענת המערער טובה אחוי שטרך ר"ל המערער הרי מיחה בזמנו בתוך ג' שנים וזה אין לו שטר וה"ה אחר ג"ש כל שזה מיחה ולא ריעא טענתי' וזה נ"ל פשוט האריכו' בזה ללא צורך:

780

781וזאת שנית על דברת תוס' ב"מ ק"י ע"א שהקשו ליהמני' למערער במגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיך ותירצו דהוה מגו לחצי טענה כי רוצה המערער להוציא הפירות שכבר אכל המחזיק והקשה מכת"ר הא גם אם יטעון לפירות הורדתיך יוציא ממנו הפירות שכבר אכל כיוו שהלה טוען לקחתי א"כ מודה שלא הורידו לפירות וה"ל כאומר לא לויתי דה"ל כאומר לא פרעתי. מטיבותי' קאמינא לא דמי להדדי מכמה טעמים חדא התם המלוה תובע מהלוה הלויתיך ולא פרעתני אלא עדים אומרי' לוה ופרע א"כ יאמר המלוה אני ידעתי שאתה חייב לי שהרי תבעתיך בכך ואנא אדבריך אני סומך שהוא יותר ממאה עדי' שלא פרעתני והרי עדים שהלויתיך אבל ע"ד משל אי אמר המלוה הלויתיך ופרעתני והלוה אומר לא הלויתני מעולם ואם המלוה הי' תפוס משל לוה כלום היכול המלוה להחזיק בו לומר אתה הודיתי לי שלא פרעתני ואני יודע בודאי שהלותיך ואחזיק בשלך זה לא יאמר אדם מעולם שהרי נאמר לו איך תחזיק בשלו הלא כשם שהוא מודה לך שלא פרע לך מעולם כן אתה מודה לו שלא נשאר לך חייב וה"נ דכוותי' הרי התובע בעצמו מודה לו שהפירות אכל כדין מה לי ולהודאתו של זה שאמר שלא ירד לפירות ואיך נחייבו במה שאידך אינו תובעו וגדולה מזה בסי' ע"ה סעי' י"א:

781

782ועוד מטעם אחר לא דמי דהתם אמר לא פרעתי כלל אבל הכא הוא טוען הקרקע באלף זוז והפירות בכלל והלה טוען לא קנית אלא הפירות בעד מאה זוז נמצא בכלל תביעת המחזיק הוה מנה בכלל מאתים וכל זה פשוט ואיידי דאיירי בהא דלא לויתי אזכיר מה שאמרתי מאז בהא דכ' נימוקי יוסף בסוגי' דר"ח קמייתא מה לפיו שכן אינו בהכחשה שמזה ראי' נגד הרמב"ם דס"ל דמהימן לומר נזכרתי יע"ש ואני אמרתי לפרש פירכת הש"ס באופן אחר עפ"י מ"ש סמ"ע לפרש במ"ש רמ"א באומר לא לויתי הודאת בע"ד יותר ממאה עדים שמשו"ה דקדק לומר יותר ממאה עדים דאלו עדי' המכחישים זא"ז יכול להשביעו היסת והכא בהודאת עצמו אינו יכול להשביעו אחר הפרעון יע"ש ואומר אני דגם בדאורי' איכא נפקותא דבעדים המכחישי' יכול להשביעו ע"י גלגול לכשיזדמן לו משא"כ ע"י הודאת פיו אינו יכול לגלגל עליו עוד שבועה והיינו דקאמר הש"ס מה לפיו שאינו בהכחשה כנ"ל ולעולם מצי למימר נזכרתי ולק"מ ק' נ"י על הרמב"ם:

782

783וממילא נ"ל להוכיח כהרמב"ם דק' לי' קו' תוס' בשמעתא דההוא רעיא דהקשו שכן הוחזק כפרן וניחא לי' לרמב"ם ביישוב ק' זו כמ"ש שיטה מקובצת דהוחזק כפרן ליכא אלא פירכא כל דהוא ולא פירכי' אלא אחדא מתרתי וכיון דמהימן לומר נזכרתי א"כ פירכא דמה לפיו שכן אינו בהכחשה ליכא אלא לרבא דאמר האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל לאביי דלית לי' הך סברא אין כאן פירכא דהכחשה וממילא לא אתאינן לע"א יוכיח וליכא חדא מתרתי ולא אתאינן למיפרך כל דהוא שהוחזק כפרן וסוגי' דרעיא אפשר דאתי' כאביי שהוזכר שם:

783

784יעיי' ט"ז סס"י פ"ח הקשה ק' עצומה וכ' תי' שנגלה לו בחלומו ולפע"ד ליישב דמשכחת לי' שהמשועבדים אינם קרקע אלא מטלטלי' אגב קרקע ומשכחת לי' במי שאין אנו יודעי' לו שום קרקע ורק לענין לשעבד מטלטלי' מהימן משום הודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש תוס' בסוג' דפרה וטלי' ור"פ אע"פ ומ"מ לא מהני אלא לחוב עצמו לטרוף ממטלטלי' אבל לא לזכות עצמו לפוטרו משבועה ולק"מ ק' ט"ז:

784

785עוד בה שלישי' הקשה כת"ר על הריב"ם בנסכא דר"א דמשום הכי לא מהני מגו נגד ע"א משום שאינו יכול לשבע אותו שבועה שחייבתו תורה ורמב"ן הסביר דכל זמן שלא נשבע בהיפוך והעד ה"ל כשנים וה"ל מגו במקום עדים ונתקשה מעלתו הא גם בשני עדים מועיל דידי חטפתי במגו דנאנסו וכדומה:

785

786אומר אני אי דייקינן הכי לא תנינן צריכי' אנו לכוף אזנינו לשמוע ולקבל דברי הראשונים ז"ל שהם אמרו כך היא המדה כל מקו' שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ולא מהימן אלא באותה המגו דמהימן בשנים דהיינו דידי חטפתי במגו דהחזרתי ונאנסו אבל במגו דלא חטפתי כי היכי דאותה מגו לא יועיל בשני עדים שהרי א"א לומר לא חטפתי ה"נ בע"א אע"ג דהכא שפיר הו"מ למימר לא חטפתי מ"מ כל זמן שלא טען כן ה"ל כאלו ב' אומרי' כן וכן הוא סברת תוס' דכתו' י"ט ע"א במודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו דכל זמן שאינו טוען מזוייף ה"ל כמקויים ובאותה מגו דהוה מהימן בשטר מקויי' באותה מגו מהימן עתה אבל לא במגו דמזויף ושם באותה סוגי' לא הבנתי ק' תוס' שהקשו אהא דאמר גנובי גנבי למה לך שהקשו דלמא משום דאפכי לי' וצ"ע דסוגי' איתא בכמה דוכתי' בש"ס ס"פ בני העיר ובפ' הקומץ ובב"מ והתם אמרו באותה הלשון עצמו שאמרו התנאים הלכה פותח ורואה וגולל ומברך הלכה מוחק וכותב וה"נ אי הוה אמר הלכה אינם נאמני' לפוסלו הוה מאותו הענין אבל הוא שינה לשון התנאים ואמר מודה בשטר שכ' וכו' זה הוא כעין גניבה ובלי ספק שלזה נתכוון רש"י יע"ש ודברי תו' תמוהים גם תירוצם תמוה שכ' דפליגי רשב"ג והא הך פלוגתא נמי מפכי' לי' בב"ב ק"ע ע"א יע"ש וצ"ע:

786

787רביעי בקדש על דברת הש"ך סי' צ"ח ס"ג שכ' דלמא אבימי לא הי' פקח והוקשה למעלתו עכ"פ מגו להד"ם ליכא שהם חששו שמא יהי' פקח יפה דבר בסברא אבל הש"ך הקשה לדברי עצמו שכ' ליישב סתירת רמב"ן והי' רוצה לומר מ"ש רמב"ן בבע"ת שער י"ט בע"א צריך לפרוע היינו שצריך לפרוע עכ"פ ואחר הפרעון יחזור ויתבענו באותו העד והנה הרמב"ן לא מיירי שם בשליח הנעשה עד כמבואר שם ובטור אלא בע"א דעלמא וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ן דמיחשיב מגו אע"ג דאפשר שיהי' פקח א"כ ע"ז הקשה שפיר א"כ מנ"ל להקשות דלמא אבימי לא הוה פקח ופשוט:

787

788ובגוף הדבר שהאריך מעלתו באמת לפמ"ש הש"ך נכונים דבריו אבל האמת כמ"ש הגאון קצות החשן דלפמ"ש רמ"א דבשני עדים מעידי' על פרעון סתם נהי דלא מצי למטען סטראי אבל אי תפוס לא מפקינן שמע מינה אי בעל השטר מוחזק הוה סטראי טענה מעלי' בלי שום מגו א"כ ממילא אזדא לי' פקחות הש"ך ז"ל דמכיין שיפרע תו לא מצי למיתבע יתהון אחרי שהם מוחזקי' יטענו סטראי בלי שום מגו ודפח"ח ולהיותי מאוד טרוד אקצר ואומר שלום א"נ. פ"ב יום ב' ב' אלול תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

788

789שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג עושה פלא השנון כש"ת מו"ה יצחק יעקב אויערבאך אב"ד דק"ק שעיונג יע"א:

789

790הגיעני נועם מכתבו ונפשו היפה בשאלתו אודת ראובן שקנה עשרים וששה חביות יי"ש משמעון כל מדה ומדה בעד כ"ב פגים טובי' וסילק לו תיכף כל דמי המכירה עד פרוטה אחרונה גם הלוקח הנ"ל מדד בעצמו כל היי"ש הנ"ל מחביות לחביות אחרים של מוכר גם חתם החביות בחתימתו ורשם כל החביות על שמו כנהוג בין התגרי' במקומנו אך לא משך בהם ואחר איזה ימים נפלה דליק' בבית המוכר בחדר שהי' הי"ש שם והי' הרוח חזק כל כך עד מאוד אשר לא נשמע כמוהו בשני' רבות ונשרף הבית עם כל היי"ש הנ"ל ולא הי' ביכולת המוכר הנ"ל להציל כלל אפי' ממטלטלי' וחפצו אפי' על ש"פ א' חדא שהשריפה הנ"ל יצאה מחדר שהיי"ש בתוכו והם לא דרו באותו חדר וע"כ לא נודע להם עד שעלה הלהב מחלונות ואז לא הי' באפשרי לילך אל תוך החדר הנ"ל גם מטעם כי חק המדינה כאן בעו"ה באם יצאה מבית ישראל ח"ו אחת דתו לזורקו לתוך האש וע"כ תיכף כשנתודע להבעה"ב הוכרח לברוח מחמת נפשות ועתה ראובן הלוקח טען תן לי מקחי או החזר לי מעותי ושמעון המוכר משיבו שגם דמי מקחו נשרף עד פ"א ולא נשתמש בהם כלל לצרכיו עכ"ל השאלה אות באות ומעלתו צלל במים אדירים והראה פנים לצידי צדדים ובקש ממני לחות דעתי הקלושה בניחוץ גדול כי בעלי הדברים מתעצמים ולא נתנו מקום לנוח:

790

791תשובה בקצרה טרם כל צריך חקירת חכם ביציאת ההבערה אי מהימן לי' או יש לו עדי' או נשבע שלא פשע בעיקור הדליקה וענין פשיעת הדליקה יעוין במקומו בש"ס ובש"ע סי' תי"ח וא"א לפרט כל הפרטים בזה כי מעלתו לא הזכיר מספק זה כלל ובאמת אי פשע בעיקור הדליקה לא יצילנו כל האונסי' שאירעו אח"כ דהוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקיי"ל דחייב היכי דהאונס בא מחמת הפשיעה והכא נמי לא באו השוללים כ"א מחמת פשיעתו ויעיי' סמ"ע סי' רצ"א סק"כ ובש"ך שם ומה שרמז מעלתו שהי' הרוח הולך וסוער אולי הי' דעתו לרמז בזה דע"י רוח שאינו מצוי' מיחשב כאונס זה לא נ"ל אלא בעברה גדר אבל בביתו ממש מה יועיל זה ויעי' בש"ס ב"מ מ"ז ע"ב דפריך סוף סוף מאן דשדר דליקה בעי שלומי ומשני דנפלה דליקה באונס ע"כ צריך לברר שהיתה הדליקה באונס ושוב אין נ"ל כלל ובמה שנסתפק מעלתו אולי נגנב המעות ע"י השוללים שנכנסו להבית בשעת דליקה ודעתו דאי הוה כשומר שכר חייב בגניבה ואבידה לא נהירא כלל דאין לך לסטים מזוין גדול מזה כיון דחק ניתן להשליך בעה"ב באש והאש דולקת לפניו היינו כלי זיין דהלסטים והרי באו הלסטים מזוייני' ופטור על אבידת המעות והי"ש בין שהי' ע"י אש או לסטים רק הכל תלוי אי הי' האש באונס ממנו ושמסר גחלתו ואשו לשומרי' וכדומה וחכם כמותו עיניו בראשו:

791

792אמנם אי נאנס בכל אלו נשאר לברר אי הוה מקח טעות או לא ואי נעשה על המעות כשואל שחייב אפילו באונסי' נ"ל בכל אלו הספיקות אין להוציא ממון מהמוכר דיש לו על מה לסמוך כאשר אבאר אי"ה הנה פשוט במה שרשם וחתם החביות הוה קנין גמור ממנהג והכי קיי"ל אלא שהסמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ז' וסי' ר"א סק"ד כ' דברים שמשמע מהם שאם נתן כל המעות אין קנין בסטומטא או בחליפין משום גזירה שמא יאמרו נשרפה חיטך בעלי' ובשני המקומות סיים לעיי' בדרישה ועיינתי שם ובנה בנינו במה דפליג אמ"ש רמ"א סי' קצ"ח סק"ה דתנאי מועיל לקנות בכסף לחוד ועל זה פליג הסמ"ע בדרישה שם וכ' ככל דברת הש"ך סי' קצ"ח סק"י ונראה דמ"ש סמ"ע שם סקי"א וסיים ועיי' ד"מ והגהותיו כאן עכ"ל ר"ל שבד"מ או' א' שם כתב לחלוק על הך דינא וס"ל דאין מועיל תנאי והגה' ד"מ הוא ספר שחיבר סמ"ע עצמו ואינו נמצא בינינו וא"כ רמז לנו הסמ"ע דלית לי' מ"ש רמ"א דחשש לדברי הרב"י וס"ל כהש"ך דאין תנאי מועיל לבטל תקחז"ל ועפי"ז הם דבריו הנ"ל דקנין חליפין או סטומטא אינו מועיל כדיהיב כולי זוזי משום חשש נשרפו חיטך בעלי':

792

793ועדיין אני אומר אין הנדון דומה דהרי עיקור תחז"ל כיון דמדין תורה מעות קונות והי' הלוקח מתפחד שיחזור בו המוכר ולא הי' בטוח במקחו ע"כ שילם כל מעותיו כדי שיהי' בטוח במקחו עי"ז הי' נפסד באמור לו נשרפו חיטך ע"כ תיקנו חז"ל שעיקור בטחון המקח יהי' במשיכה ואפי' לא יתן לו מעותיו להציל הלוקח מהפסדו ומפני כן קונה בהגבהה אפי' ברשות מוכר בלי שום משיכה לרשותו של לוקח כמבואר בב"ב פ"ה ע"ב ובש"ע סי' קצ"ח ס"ט ובדוכתי טובא ובוודאי אין חלוק בין דיהיב זוזי או לא ולא נזכר חלוק זה בשום מקום והטעם בזה כיון דחכמי' תיקנו לו דבהגבהה קנה ובטוח במקחו בלי זוזי וכבר ניצל מחשש שמא יאמר לו נשרפו וכו' אם הלוקח נותן זוזי למוכר איהו דאפסיד נפשי' ומה להם לחכמי' בזה ואין זה דומה למתנה שיקנה במעות משום כיון שכבר הפקיעו חכמי' אותו קנין יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב ה"ל כמי שמתנה לקנות במה שאין בו קנין כלל אבל אם קונה בדבר שיש בו קנין כגון בהגבה' אעפ"י דיהיב כולי זוזי ואיהו רוצה לזוק בנכסיו מה איכפת לן וכיון שכן ה"ה בסטומטא שקונה עפ"י המנהג שהוא כקנין מן הדין כמ"ש רשב"א על זה דמנהג עוקר הלכה אם הי' רוצה שלא לתת מעותיו נמי הי' בטוח בקנינו שלא יחזור בו המוכר והאי דיהיב זוזי מדעתי' הוא דיהיב אין אני רואה עקירת תקנת חז"ל ושוב עיינתי בדרישה וראיתי שעיקור דבריו בנויים אהא דהרא"ש במקום שנהגו לקנות ע"י דיהיב פרוטה וכמוזכר גם זה בש"ע סי' ר"א הנ"ל ועל זה יפה כ' דוקא בדלא יהיב רק פרוטה אבל אי יהיב כולי זוזי ורוצה לקנות בהם הוה כמתנה על מה שתקנו חז"ל אבל אסטומטא נ"ל דהוה כקונה בהגבה' ויהיב כל זוזי דקנה אלא שבסמ"ע נראה דאפי' בסטומטא אמרו נמצא לפי הנ"ל עכ"פ להרב"י ורמ"א דפסק כוותי' דיכול להתנות נגד תחז"ל פשוט דקנה אע"ג דיהיב כולי זוזי ולהש"ך נמי דפליג י"ל היינו בהתנה לקנות במעות אבל בקונה בסטומטי מודה הש"ך ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומשמעו' הסמ"ע צ"ע:

793

794שבתי וראיתי דזה תלי' בשני תי' תוס' בעירובי' ס"פ חלון דלר"י ע"כ צ"ל כנ"ל דחכמי' תקנו שיקנה במשיכה ולא יצטרך ליתן מעות ואי עבר לוקח ויהיב זוזי טרם שמשך איהו דאפסיד אנפשי' ומה לנו ולו דעביד מידי דלא שכיח ומיהו להריב"ן לא אמרי' הכי יע"ש והסמ"ע הבי' ב' תי' תוס' הנ"ל סי' קצ"ח סק"ז וחשש לדברי ריב"ן ואם כן להוציא מהמוחזק קשה למיעבד נגד ר"י שבתוס':

794

795ובר מן דין נ"ל דהכא כבר קנה במדידה להסוברים דסתם מדידה קונה אפי' אינו עושה רק למדוד ולידע המדה כמבואר בטור סי' ר' ובש"ע שם ברמ"א סוף סעי' ז' והמחבר הביא דעת הראב"ד החולק בשם יש מי שאומר משמע דהעיקור כדיעה הראשונה ואע"ג שכ' מעלתו שהי' בכליו של המוכר מ"מ היינו אי הי' המדידה רק בתורת משיכה אבל הכא במדידת יי"ש והוצאתו מחביות לחביו' א"א בלי הגבה' טפח לכל הפחות והגבה' קונה בכל מקום אפי' בכליו של מוכר נמצא כבר קנה בהגבה' שהוא הקנין המחוור ולזה בודאי אינו מפסיד מה שנתן כל מעותיו אלא שלכאורה יש להשיב ולומר דהכא כיון ששוב חתם ועשה רושם על החביות גלי דעתי' דברושמא ניחא לי' דליקני ובהגבה' לא ניחא לי' דליקני' וכדאמרי' פ"ק דב"מ כיון דנפל לו עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא ני' דלקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני ונמצא לא קנה הכא בהגבה' רק בסטומטא והדר תלי' בפלוגתת הסמ"ע שכתבנו לעיל י"ל דזה ליתא לפמ"ש נימוק"י שם דוקא בקנין דרבנן כגון ד' אמו' מצי למימר לא ניחא לי דלקני דכל האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אבל בקנין דאורי' קונה ע"כ ולאו כל כמיני' דלימא הכי ואם כן הכא בהגבה' דהוה קנין דאורי' קונה בודאי אך לשיטת רש"י ר"פ הכותב משמע אפי' בדאורי' יכול אדם לומר א"א בהאי תקנתא יהי' איך שיהי' א"א להוציא מיד המוחזק:

795

796תו חזי' לאצטרופי דעת הרז"ה וסיעתו בפ' הזהב דס"ל הא דאחז"ל כדי שלא יאמרו לו נשרפו חיטך ר"ל כי הלוקח יחזור בו בראותו דליקה ממשמשת ובאה אבל אם לא חזר בו הלוקח בפני עדים הרי המקח קיים במעות כדין תורה והאונס על הלוקח וכן נראה דעת רש"י שם מ"ז ע"ב ד"ה כך תיקנו וכו' יאמר חוזרני בי וכו' יע"ש ואמנם בגטין ריש נ"ב ע"ב מבואר דס"ל להרי"ף דקיימא ברשות מוכר לאונסי' ויש ליישב וכן בקידושי' כ"ח ע"ב ד"ה שמא מבואר דס"ל כהרי"ף והארכתי במקום אחר וכאן אין צורך להאריך דוודאי להלכה עיקור כהרי"ף מ"מ הכא דבלא"ה איכא כמה סברות למעליותא איכא לצרופי גם שיטה הנ"ל:

796

797ודע עוד דלחד שיטה בתוס' אפי' אי לא נגמר המקח מ"מ פטור משו' דלא הוה אהני זוזי אלא כש"ש והוכיחו כן מדנתנו לספר לא מעל והרא"ש לא הכריע ונ' שאין צורך להכריע כיון דבלא"ה כ' רמב"ם כ"ע כשולחני כיון שרוב עסקנו בריבי' וסחורות ומייתי לי' הרב"י סס"י קצ"ח ולפי ענין השאלה הי' המעות הללו מעות טוב זוזי דכספא או דהבא וידוע כי אינם עשוים במדינתינו לסחור בהם בעינא ולהלותם לגוים בריבי' כי עולי' ויורדי' ביוקרא וזולא ומי שיש לו מהן אוצר אותם עד יום מועד כידוע וא"כ יש לדון גם בזה ונהי דלרוב פוסקים ורובם ככולם ס"ל דבדמי המקח ה"ל כשואל בלאו הך דר"ת מ"מ חזי ג"כ לאצטרופי להנ"ל דהיינו אם יבורר או ישבע שלא שלח בהם יד להוציאם:

797

798מכל הלין נראה דאין להוציא מהמוחזק אם הי' אונס בעיקור הדליקה ולדעתי טוב להודיע כן להצדדי' ויתרצו להכנס בפושרי' על כ"פ. פ"ב יום ג' כ"ו אדר תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

798

799שלום וכ"ט לזית רענן יפה פרי תואר זית שופכני במעשיו ומקומו ושעתי' קיימי' לי' זיו כבר בתי' ה"ה הרב החרוץ השנון כש"ת מו"ה שאול הכהן דחזי' לכהנא רבא ויקירא נ"י יושב בשבת תחכמוני ק"ק סטאניסלא יע"א:

799

800יקרתו הגיעני בזמנו ובקראי בו דלתות שנים הנחתיו מן הצד דלא נהיגי גבן להשיב לא לפלפולא בעלמא כ"א למעשה ובתנאי שלא יהי' ח"ו למורת רוח ליושב על מדין באותו מקום ושלא יהי' בדיני ממונות כ"א בריצוי ב' הצדדים ושום א' מהתנאי ליתנהי בהאי שלפנינו וקצת כמדומה שלא הי' ולא נברא אלא משל הי' ע"כ לא השבתי ועתה עוררני בלוחות שניות ומתוך כותלי מכתבו ניכר כי גברא רבא הוא ושפתותיו שושנים נוטפת מור וראוי להשיבו להחשיבו ע"כ יצא הסופר בקולמסו בקול סופר אבל לא מאריך כי דרכי לקצר לנבונים:

800

801גרסי' בב"ק קי"ו ע"ב ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס וטורפה וכו' כן הגירסא בכל הספרים ולעיל גרסינן ועמד עלי' גייס לטורפה מחשבי' לפי ממון וכ' במרדכי סי' קע"ה ובהגה' מיי' פ"ג דגזילה אות ט' דבירושלמי ל"ג לטורפה ומשמע שכבר טרפה ע"ש ונדחק ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב דמיירי שהי' יכולי' להציל ע"י הדחק ולא רצו לכנס במלחמה אעפ"י שהי' לכל א' מחייב לסייע לחברו א"כ קבלו עליהם לחלק הנותר לפי ממונם ע"ש ודוחק ולפע"ד הי' לו לפרש כברמ"א סי' רצ"ב ע"ש בש"ך סקצ"ד ע"ש אמנם בגליון מרדכי חידושי אנשי שם פי' דס"ל להירושלמי כשעומדי' לטורפה ולא התחילו עדיין ונתפשרו מחשבי' לפי נפשו' אך כשכבר התחילו לטרוף ונתברר שבאו רק לממון אז מחשבי' ההוצאה לפי ממון ע"ש וגם זה דוחק וסיים שבברייתא שני' בדק בכל הספרי' וגרסי' וטורפה ע"ש נראה הכוונה דבנידן דידן בעי' דוקא שכבר טרפו ושוב אח"כ הציל מידם אחר הטריפה אז הוה זוכה מן ההפקר אבל מה שלא נטרוף ולא הגיעה לידם עדיין אינו מיואש ולא הציל לעצמו אמנם בטור וכן בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור גרס בברייתא שני' לטורפה משמע ס"ל אפי' לא הגיע עדיין ליד הגזלן ועומד א' והחזירם לאחור נמי הציל לעצמו וכיהונתן ארי' סוף יבמות אבל אם הציל ע"י בריחה גם הטור מודה שלא הציל לעצמו דמזה החלק שהבריח לא נתייאשו להנותרים ומ"מ נ"ל נהי שלא הציל לעצמו מההפקר מ"מ אם הוא שותף חולק שלא מדעתם גם בברח והציל דלזה לא צריך יאוש אלא פחד סכנה וזמן בהול כנלע"ד ולא פי' הפוסקים כל צרכם בענין זה:

801

802וכ' מהרש"ל שם סי' הנ"ל דגייס שהם מרובי' אינו דומה ללסטים דלא הוה יאוש ע"ש ובעל נתיבות המשפט רס"י קפ"א נעלם ממנו דברי' הללו אבל לפע"ד אין צריך לכך אלא החילוק בין גייס במדבר למקום יישוב דמדבר לית דין ולית דיין וממקום רחוקה באו ושם ישובו הוה יאוש משא"כ סתם גייס אפי' רבים לא הוה אלא גזלנים והכל לפי מה שהוא ענין:

802

803ומסיק רמי בר חמי בשותפות עסקי' פירש"י בין יכול בין אין יכול להציל אמר פליג ומעכב חלקו מה שהציל לא אמר לא פליג ושפיר עביד דמסר נפשי' אעיסקא דתרווייהו הואיל והי' שותף עמו אורחי' למיטרחא אכולי' עיסקא עכ"ל בוודאי אין הדעת סובל לומר דס"ל לרש"י אפי' באינו יכולי' להציל אומר אני מציל לעצמי אין לו אלא חלקו:

803

804אתמהה וכי מפני שהוא אז שותף וחלק עתה גרע מאינש אחרינא בשלמא בדלא אמר והוא עדיין שותף וידו כיד כולם וטרח עבור כולם שפיר הכל לאמצע אבל אחר שחלק ויש לו רשות לחלוק מ"ט יגרע כוחו ממי שלא הי' שותף מעולם אע"כ באינו יכולי' להציל הכל שלו מההפקר אלא רש"י לא פי' אלא מה שחידש המתרץ במאי שתמה המקשן איכולי' להציל מ"ט יהי' שלו כלל וע"ז פירש"י כיון דאמר חָלק מהם וא"כ חלקו שלו והשאר לאמצע אבל במה שהכל שלו באינו יכולי' להציל זה אינו חידוש ולא פירש"י מזה כלום וכן באידך צד בלא אמר לעצמי אני מציל הי' צריך לפרש החידוש שחידש התרצן שאפי' אונס יכולי' להציל מ"מ לא זכה מההפקר כיון שראוי שיציל בשביל כל השותפי' ממילא הוה כיכולי' להציל ולא מיאשי כ"ז שלא חָלק בהדי' נמצא כוונתו כהרא"ש והטור וה"ה בדעת הרמב"ם וכל הפוסקי' ויעיין בשיטה מקובצת וכ"כ ב"ח בדעת רש"י אלא שמהרש"ל סי' מ"ד כ' שמרש"י מוכרח כן כהרא"ש ולא ידעתי ההכרח אבל הדין דין אמת בלי שום חולק כלל:

804

805וכ' מהרש"ל דמהסוגי' דבעי' אמירה דוקא דבמחשבה להציל לעצמו לא מהני דהרי להך לישני דפועל יכול לחזור בו ע"כ באמירה שחוזר בו וכן להך לישנא דיכולי' להציל ע"י הדחק פי' רש"י מדשמעו בעלים ושתקו ש"מ אסח אדעתי' והיינו בששמעו שאמר אבל לא שמעו לא א"כ גם בהך לישנא דשותף חולק נמי מיירי באמר דוקא וק' אראבי"ה דמייתי הרב"י דסגי בנתכווין ומ"ש בקצה"ח דלזכות מההפקר סגי במחשבה ע"ש יפה תפשו בנתיבות המשפט דהא ע"ז אנו דנין אי לא אמר הוה יכולי' להציל וליכא יאוש ומה מועיל כוונה אך ה"בח כ' דראבי"ה מיירי באין שותפין פה כ"א הוא לבדו ולמי יאמר ע"כ סגי במחשבה אם יתאמתו דבריו דאפי' אין שארי הבעלים באותו מעמד נמי הוה יאוש מדעת כביתו שנפל דמהני יאוש שלא מדעת ובשיטה מקובצת מייתי בשם המאירי דיש חולקי' ע"ז ולא ידעתי טעם לחלוק על זה:

805

806וכ' ראב"י שצריך לישבע על ככה שאמר או שכיון לכך ופי' הב"ח משו' דשותף משביע על ספק ונכון הוא אלא שמהרש"ל כ' איך יאומן בשבועה להוציא מחזקת השותפי' דכל מה שבידו בחזקת השותפי' היא ודרכו של שותף להטריח עצמו ולא לחלוק א"כ איך יאומן בשבועה ותי' כיון שכבר נפל ליד גייס וקרוב לייאוש אעפ"י שעוסק מ"מ כולי האי ואולי תו לא הוה כמוציא מידם ע"ש ובזה א"ש דלעיל בסי' קע"ו בש"ך ס"ק מ"ה מבואר ברשב"א דאי לית מיגו לא מהימן בשבועה ובזה נתקשה בנתיבות המשפט ולק"מ התם במלוה ליכא יאוש רק שחלק השותפו' והציל שלו אבל חלקו של אידך אינו מיאוש ואי סופו של אלם לשלם צריך ליתנו לחברו וזה מבואר לעיל קס"ג ובסמ"ע שם ס"ק כ"ד יעי' בפנים במהרי"ק כמה כרכורו' כרכר והסביר דשאני שר זה משארי חובות משום שהרע מאוד ומ"מ השיג עליו ט"ז וכן הסכים שם חכם צבי בהגה' דאין יאוש בחוב וא"כ משו"ה בעי מיגו אבל הכא אחר שנפל ביד גייס וקרוב לייאוש אעפ"י שזה עומד להציל תו לא הוה חזקת ממון של שותפי' ומהימן בשבועה והדין דין אמת. מיהו בנידן שלפנינו שלא נפל ביד הגייס אלא שברח וכבר כתבתי שזה אינו מועיל לקנות מן ההפקר אלא לומר חלקתי לעצמי ולזה לא מהימן בשבועה:

806

807ועתה בנידן שלפנינו אי אית לן סהדי ששמעו שאמר שמציל לשותפות שלו אע"פ שלא הזכיר עצמו מ"מ כיון שהוא שותף עם הארבעה ויש לו רשות לטובת השותפו' לחלקם מן השלשה משותפי' נמצא חלק בין ב' הכתות והציל לשותפיו ויטלו הד' מה שמגיע עליהם וחלקו בתוכם והנשאר אם יש מותר לג' השותפי' לאמצע אך אי ליכא סהדי ובשבועה לא מהימן נגד חזקת הממון המשותף לכולם אזי הכל באמצע:

807

808וכל זה כיון שברח בחבילתו אך אי הי' מציל מיד הלסטים ממש הי' נאמן בשבועה שיהי' הכל לשותפי' הד' אע"ג דלא אמר שיזכה לנפשי' וליכא למימר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דאפי' להש"ך סי' כ"ה סק"ב דמחזיק בעד הרב"י מ"מ היינו כגון התם דהוה לי' זכי' באותה ממון מצד חוב וזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' באותה זכי' עצמו אבל הכא מה שנוטל לעצמו הוא חלקו שיש לו בשותפו' והוא רוצה לזכות לחברי' מן ההפקר ולא לעצמו לא נימא מיגו דזכי לנפשי' בחלקו בשותפו' יזכה נמי לאחריני מההפקר הלא חלקו בשותפו' לאו מטעם זכי' אתי עלה אלא מטעם חלוקה ובחלק ההפקר לא זכי לנפשי' לא מצי למיזכי נמי לחברי' אפי' להש"ך:

808

809אך כל זה נ"ל בשליח ואפי' בא בשכרו לא זכה לחברו דלא כרש"י אבל שומר שבידו מעות שהוא שומר עליו וכיד בעלים דמי ומכ"ש שותף במעות שבידו שהוא שומר עליו וידו כיד השותפי' כולם אם באותו ממון עצמו יארע לו שום זכי' כהאי עובדא דממון השותפין מיואש ובידו לזכו' בו מההפקר שפיר זוכה לחבריו כי ידו כידם ממש אלא יש לדון כיון שכל זמן שלא אמר לעצמי וכו' לא חלק ואז לא אייאש עד שחלק וג' השותפי' אז נתיאשו א"כ בטיל לי' שמירתו י"ל אעפ"י ששותפו' בטיל שמירתו לא בטיל עד שיחזיר לבעליו ואף ע"פ שהי' ביד האנס ואז נפטר משמירתו באונס מ"מ כיון שחזר והוציאו מידו הוא איבעי' דלא איפשטי' בב"ק ק"ח ע"ב אי כלי' לי' שמירה ע"ש וא"כ מספק לא מפקינן מהשותפי' מה שזכו בעבורם:

809

810מ"ש פר"מ לדון בדבר חדש שאינו יכול לזכות לאחרי' מה שאינו יכול לזכות אלא בשבועה תמוה הוא דאין אדם מוריש שבועה היינו מפני שאין בן הלוה יכול לישבע אותה שבועה עצמה אבל אי הי' יכול לישבע שלא נפרע אבא הי' נשבעי' ונוטלין והכא הוא ישבע שבועתו ולא אמרינן מאן יימר דמשתבעת אלא על אחר כגון עדים אומרים איך תחייבנו קרבן שבועה מאן יימר דמשתבעת אפי' הוא צווח פרוע וישבע מ"מ הם יאמרו לו מאן יימר דלמא שבועה אתה ירא אבל האדם על עצמו נאמן לזכות כי יודע אני שאשבע וכן מ"ש מעלתו שהם אינם יכולים לישבע מה לו ולהם הוא ישבע והם יזכו אנו אין לנו חדשות אלא מה שגבלו ראשונים ובזה יתענגו על רב טוב ושלום ושובע שמחות על מי מנוחות כנפשו היפה. פ"ב יום ה' כ' שבט תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

810

811שלום רב לתלמידי הותיק הרבני המופלא החרוץ כבוד מה' וואלף ני':

811

812היום הזה קבלתי נועם מכתבו ושם נאמרו חזות קשה מה שקשה לו אפירש"י בקידושין נ"א דפריך ש"ס ארבא דאמר קידושין שאין מסורי' לביאה לא הוה קידושי' ממתני' המקדש אשה ובתה ומשני ולטעמיך מסיפא מעשה בחמש נשים ואמרו חכמים אין האחיות מקודשת הא נכריות מקודשת קני את וחמור הוא ופירש"י ונתן מתנות לנולד ולעובר וכו' והוקשה למעלתו מי הכריח רש"י לפרש כן דהרי בעובר איכא פלוגתא ולתוס' בנדה מ"ד ע"ב ד"ה מ"ט משמע דס"ל לרבא מזכה לעובר קנה ומ"ט לא פי' קני את וחמור לנולדי' ולילודי' שלא היתה אמם עדיין מעוברת כלל וכה"ג פירשב"ם בב"ב קמ"ג ע"א ד"ה קני כחמור וכו':

812

813תו הקשה מעלתו על פירשב"ם שם אהא דהקשה רב אוי' למ"ד קני את וחמור לא קנה מהך דאין האחיות מקודשת פירשב"ם דהוה קידושין מסורי' לביאה מי הכריחו למיפק נפשי' לבר מהלכתא ולא פי' משום דכל שאינו בזא"ז גם בב"א ליתא אלו תוכן דבריו והנה הקושיות עצומות ולא ראיתי לאחד מן האחרונים שנתעורר וגם אני בחידושיי לא הרגשתי באחד מכל אלו:

813

814ולפום חומר הקו' נ"ל ליישב בעזה"י חדא מגו אידך והוא עפ"י דברי המרדכי פ' מי שמת דף רמ"ט עמוד ד' סס"י תר"ג וריש סימן תר"ה מחלק דלא שייך קני את וחמור אלא היכי דלא הוה בר קנין כלל אבל היכי דהוה בר קנין בשום מקום לא מקרי חמור כל כך יע"ש וכן הסביר הסמ"ע סי' ר"ג סקי"ט והנה נחזי אנן גבי מזכה למי שאינו בעולם יש ב' אופנים אי אינו בעולם כלל אין בו שום קנין אך בעובר איכא קצת קנין לחד מ"ד לכשתלד או לכל הפחות בירושה דממילא לאביי דב"ב קמ"ב ע"א וכן באחיות נמי איכא ב' אופנים אי אמרינן קידושין שאין מסורי' לביאה לא הוו קידושין אין כאן שום אופן שיחולו קידושי' על א' מהאחיות כשקידש בזה האופן אמנם אי אמרי' משום כל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו א"כ נהי דעכשיו אין בהם קידושין מ"מ משכחת בהו קידושי' כשהי' אומר א' מכם תתקדש לי הי' מקודשת:

814

815והשתא נבוא אל המכוון בעזה"י דרבא דאמר בקידושין ולטעמיך כלומר לדידך אביי נמי תקשי מסיפא דלמ"ד קני את וחמור לא קנה אמאי נכריות מקודשת ולכאורה מאי קושיין דלמא חמור היינו בשאין כאן קנין כלל כגון לילודי' משו"ה לא חל נמי אאידך משא"כ כאן לאביי דאי הי' אומר אחת מכם פי' האחיות מקודש שייך בהו קידושי' עכ"פ והשתא נמי נהי דלא אמר א' מכם ומשו"ה אין האחיות מקודשת מ"מ אינן מעכבות את הנכריות מלהתקדש כמו מטבע לרבנו שמחה שבמרדכי הנ"ל ולא הוה ק' מידי ק' רבא משו"ה פירש"י דפשיטא לי' לרבא דלמ"ד את וחמור לא קני היינו אפי' בכי האי גוני שאחד מהם עובר דאית לי' ג"כ קצת קנין בירושה דממילא לאביי דב"ב הנ"ל ואפ"ה לא קנו שניהם ושפיר אמר רבא לאביי ולטעמיך (ובלאה"נ אפשר דרבא גופי' מודה לאביי דמזכה לעובר לא קנה אלא בירושה דממילא והא דאמר רבא התם רפויי מרפי' בידייהו דחיי' בעלמא הוא מהכא לא תידוק כמ"ש רשב"ם שם ע"ב ומ"ש תוס' בנדה הנ"ל דרבא דמפיק מוילדו לו ס"ל מזכה לעובר קני לא נחתו לדקדק בלשני' וכוונתם בירושה ס"ל דקני ומשו"ה אצטריך וילדו לו אבל במזכה ממש אין הכרח והוא מובן וק"ל):

815

816ובזה מיושב נמי דברי רשב"ם בהיפוך מהנ"ל דלהרשב"ם הי' קשה מנ"ל לר' אוי' להקשות בכח אמ"ד את וחמור לא קני מהא דנכריות מקודשת דלמא ע"כ לא קאמר דלא קנו שניהם אלא בחמור ממש ר"ל בעתידי' להולד שאין כאן שום קנין כלל אבל בעובר שיש בו קנין בירושה עכ"פ או בלכשתלד נהי נמי דהשתא לא מיירי בלכשתלד ולא בירושה ומשו"ה העובר לא קנה מ"מ בכה"ג הי' אידך קנה ומשה"נ באחיות דיש להם קידושין עכ"פ באומר א' מכם משו"ה נכרי' מתקדשת וכמ"ש לעיל ומאי פריך ר' אוי' ועוד אפי' אי נימא נמי דאת וחמור מיירי בעובר מ"מ מנ"ל לר' אוי' להקשות כ"כ דלמא ר' המנונא דאמר לא קנה כלום ס"ל המזכה לעובר אפי' לכשתלד לא קנה ואפי' בירושה דממילא נמי לא קני ולא שייך בי' קנין כלל לכן פירשב"ם דאה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא שרצה ליישב גם למ"ד קידושין שא"מ לביאה לא הוו קידושין ולדידי' גם באחיות לא שייך בהו שום קידושין בעולם ואפ"ה נכריות מקודשת ומשום הכי משני לי' באומר א' מכלכם וזה כפתור ופרח לפע"ד וקרוב להמרכז:

816

817ואל ישיבני הא עכ"פ לכ"ע עובר בר קנין הוא גבי בנו שדעתו קרובה אצל בנו י"ל כבר פי' הש"ך רס"י ר"י דאין כאן קנין לעובר ולא זכי' לו כלל אלא שרצונו לומר הואיל ודעתו קרובה אמדינן שרצונו שאחר יקנה ע"מ להקנות לבנו לכשיולד ואין זה קנין להעובר אלא שאחר יקנה בתנאי שיקנהו להעובר ומ"ש מעלתו אק' הש"ס ממתני' דלמא מתני' מיירי באומר קנה ע"מ להקנות אין זה בכח לשון המשנה וק"ל:

817

818וזה לי כמה שנים עשיתי סמוכי' לדברי ר' שמחה הנ"ל לחלק בין היכי דאיכא שום קנין או ליכא שום קנין והוא ממה דפריך הש"ס יכיר ל"ל לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאדם מקנה דבר שלא ב"ל לנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס וקשה לשיטת רמב"ן בנימוקי ב"ב דהאב שהכיר את בנו לא מצי הדר בי' דיכיר מטעם עדות נגע בי' שהתורה האמינו כעד ואינו חוזר ומגיד וא"כ קשה הא גם ר"מ מודה בפירות דקל עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא"כ נפקא מני' טובא במאי דכתי' יכיר דאי הוה יהיב לי' במתנה הוה מצי הדר בי' קודם שבאו הנכסי' לעולם והשתא לא מצי הדר בי' וצ"ל דק' הש"ס היא כך הא לא מיירי מגברא שליח ערטלאי ועכ"פ יש לו גם עתה מעט נכסי' וי"ל כי קאמר ר"מ דיכול לחזור בו היינו כי לא מקנה לי' אלא דבר שלא ב"ל שאין לו לקנין לחול עכשיו כלל עד שיבוא לעולם ומשו"ה יכול לחזור בו משא"כ כשמקנה לו דבר שבא לעולם נמי אזי נאמר מגו דחייל אדבר שבא לעולם לחול מיד שלא יחזור בו חייל נמי אדבר שב"ל ולא יחזיר בו כלל ופריך שפיר אר"מ יכיר ל"ל:

818

819אלא דלפ"ז לרבנן מי ניחא נימא מגו דחייל אהני שבאו לעולם חייל נמי אהני שלא באו עדיין לעולם אע"כ צ"ל ולחלק כרבנו שמחה הנ"ל בשלמא לר"מ דדבר שלא ב"ל בר קנין הוא עכ"פ לענין שאם יבוא לעולם יקנהו נהי נמי דהי' יכול לחזור בו מ"מ אמרי' בי' מגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אהא שלא יחזור בו ופריך אר"מ שפיר יכיר ל"ל אבל לרבנן דדבר שלא ב"ל לא הוה בר קנין כלל לא אמרי' בי' מגו ומשו"ה לרבנן שפיר איצטריך יכיר ומוכח כרבנו שמחה הנ"ל וה' ישמחהו בשמחת עמו ובניו יעלהו במתי עב בבנין היכלו וארמוניו הכ"ד א"נ לנצח החותם פה ק"ק מ"ד יום ד' י"א תמוז תקס"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

819

820שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המפואר מו"ה געץ נ"י אב"ד דק"ק ביסטריץ יע"א:

820

821גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן מי שמכר חפציו של כסף שהי' לו כדי ליקח בדמיו יורה לבשל בו יי"ש והדבר הי' ידוע ומפורס' שבשביל כי מוכר וכן אמר להדי' בשעת מכירה ושוב טרם משך הלוקח החפצים ואמנם זה כבר קיבל כל מעותיו מת אחיו של מוכר ונפלו לו בירושה יורה כנ"ל ואין צריך לו עוד ע"כ רוצה לחזור ושלא ליתן החפצים להלוקח כ"א להחזיר לו מעותיו:

821

822והנה הנוגע לעיקור הדין כפי משמעו' השאלה לא הי' קנין חליפין ולא אגב קרקע אלא כסף בלא משיכה א"כ בלא שום אומדנא כלל יכול לחזור בו המוכר כמבואר רס"י קצ"ח ולענין קבלת מי שפרע או מחוסר אמונה נראה ודאי שינוי שנשתנה הענין שנפל לו יורה בירושה הוה כתרי תרעא שברמ"א סוף סי' ר"ד ועוד כיון דהמחבר סי' ר"ז לא הזכיר חילוק בין קרקע למטלטלי' רק הרמ"א הגיה א"כ המוחזק יכול לומר קים לי כהמחבר ולא נוכל להוציא ממנו:

822

823ואומדנא דאתאן לידן נבאר כל דבריו בעזה"י כדי להעמיד על האמת הטור סי' ר"ז מייתי ההיא דזבין אדעתא למיסק לא"י שהוא פ' האיש מקדש ועלה מייתי דסברת רש"י דוקא אמדינן אין אדם מוכר קרקע אם לא למיסק לאתרא אחרינא אבל במטלטלי' אפי' אמר כן מ"מ איננו אומדנא דאינשי טובא מוכרים מטלטליהם אפי' אם לא יסעו מהעיר אי' הענין כי אם הי' מתנה בלשון תנאי אפי' למ"ד לא בעי כפילות עכ"פ צ"ל בלשון אם אם איסק לא"י יהיו החפצים או הקרקע מכורים אך הכא לא אמר לשון א"ם אלא משו"ם דבעינא למיסק לא"י מזבנינא ומשו"ם לאו לשון תנאי הוא ולא אתאינן עלה מאומדנא דחז"ל שאומדי' דעתו דאל"ה לא הי' מוכר והוה כאלו התנה ולזה סבר רש"י אין לנו אלא קרקע אבל מטלטלי' דליכא אומדנא ולא אמר אלא משו"ם ולא א"ם גם לא כפל לתנאי ע"כ המקח קיים ועיין החילוק בין לשון א"ם ללשון משו"ם בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"א והנה אפי' יבוא אלי' וגם הוא עצמו מודה שנתכוון לתנאי מ"מ כיון דליכא אומדנא דמוכח ה"ל דברים שבלב ואינם דברים ועל זה נבנה כל דין מכירת חמץ שלנו דאפי' הגוי אינו מכוון לקנות דברים שבלב אינו דברי' ואומדנא שאינה מפורשת בש"ס אין לנו ויעי' רמב"ם פכ"ד מסנהדרי' הל' ב':

823

824והנה אח"ז מייתי טור האי עובדא דפ' אלמנה ניזונית וכ' עליו בשם ר"ח דבמטלטי' לא אמרי' אומדנא וכ' הב"ח דס"ל להטור דלרש"י דוקא מזבין למיסק לא"י שיחלוק בין מקרקע למטלטלי' ור"ח פליג אהא וס"ל בלא איצטריכא לי' זוזי יש חילוק בין קרקע למטלטלי ובהג"א פרק אלמנה ניזונית מייתי בשם ר"ת דמספקא לי' וכ' דרישה אפשר חדא מניהו וחדא ר"ח למר מספקא לי' ולמר פשיטא לי':

824

825וצריך להבין האי מספקא אין הכוונה שמספקי' בדעת המוכר דא"כ אין ספק שאין המכר בטל דדברי' שבלב אינם דברים דלא שייך אומדנא אלא מה שעמדו חז"ל על סוף דעתו שבודאי כן הוא א"כ תו לא הוה דברים שבלב אלא כמו שפירש להדי' והתנה בתנאי כפול אבל אם יש קצת ספק בדעתו אלא יתברר ע"י אלי' הנביא שכך הי' כוונתו מ"מ כיון שלא ניכר מחשבתו מתוך מעשיו היכר גמור וברור ה"ל דברי' שבלב ואינן דברים וא"כ מ"ש הג"א לר"ת או לר"ח מספקא לי' ר"ל מספקא לן בדעת חכמי ש"ס שאמרו אומדנא אי הי' שעמדו על דעת המוכר מטלטלי' ג"כ ומתבטל המקח או לא עמדו על דעתו אלא בקרקע אבל אפי' הי' ספק בדעת כל אדם ואדם לפי מה שהוא מ"מ המקח קיים באמת לא מספק ומוציאי' מיד המוחזק דדברים שבלב אינם דברים אך אנו מסופקי' בדעת חז"ל ע"כ ס"ל במטלטלי' אין מוציאי' מיד המוחזק:

825

826ומשו"ה בב"ב קמ"ז ע"ב אמרי' ר"ש בן מנסי' אזיל בתר אומדנא פי' דס"ל אומדנא דמוכח ודאי גמור הוא כאלו פי' והתנה שאם בנו קיים לא יהי' מתנה אבל אי ס"ד ר"ש בן מנסי' מספקא בדעת הנותן נמצא שאין מבורר במעשיו שעל מנת שמת בנו הוא נותן א"כ אפי' לו יהי' שיבוא אלי' ויאמר לנו כך הי' כוונתו מ"מ אפי' בנו קיים מתנתו קיימת דהרי סתם נתן ודברי' שבלב אינן דברי' אע"כ אית לי' אומדנא לר"ש בן מנסי' וה"ל כפירש להדי' ולא דברים שבלב:

826

827נחזור להנ"ל הקשה הדרישה לקמן סי' ר"ל מייתי טור פלוגתת רבנו יונה ור"ח גבי לוקח יין והוזל דס"ל לר"ח דאפי' בלוקח אמרי' אומדנא ותי' במוכר אמדינן בקרקע ולא במטלטלי' ובלוקח אמרינן אומדנא נמי במטלטלי' ע"ש ועיי' תוס' כתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה וכו':

827

828והנה שם בפא"נ ס"ו ע"ב גבי עדי עדיות אין מפורש הטעם בש"ס ורוב הפוסקים ס"ל אמדינן דעת המקבל אחריות שלא הפקיר עדיותו אלא מפני שהי' לו עדי עדיות אבל זולת זה הי' מניח על דין תורה אך הריטב"א לא ניחא לי' לחדש אומדנא שלא נזכר בש"ס בהדי' ואין לנו לומר עמדנו על סוף דעתו של אדם ע"כ כ' דמיירי שנעשה מעדי עדיות זיבורי' והשתא לא פליגי באומדנא אלא במשמעות לשונו אי הי' משמעות על עדיות שבשעת פיסוק או בשעת גבי' ומ"מ סוגי' דעלמא דלא כוותי'. פ"ב יום א' ט' מרחשון תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

828

829החיים והשלום יחדיו יהיו תמים יעלו על ראש צדיק ונשגב י"נ הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אליעזר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מיקלאש יע"א והשכונה:

829

830יקרתו הגיעני ואשר כ' הדרת גאונו שנוגע לדינא אקדים להשיב מ"ש ש"ך ח"מ רס"י ר"ד על דברת ש"ג ריש בב"מ והג"א שם וכ' הש"ך דהג"א מיירי בשקנה בקנין גמור ולא בדיבורא בעלמא כמ"ש ש"ג וע"ז כ' פר"מ דדוחק לפרש כן דברי הג"א אלא דס"ל כשיטת הרז"ה פ' הזהב דלא עקרו חז"ל קנין כסף לגמרי אלא שיכול לחזור בו כל זמן שהמקח בעולם אבל אם נאנס קודם שחזר בו הרי הוא על אחריות הלוקח ובהג"א מיירי בקנין כסף בלי משיכה וס"ל כהרז"ה הנ"ל דכיון דאין המוכר חוזר במקחו שוב אינו נאמן להעיד כיון שצריך שבועה לא ידעתי מה הועיל פר"מ בזה אפשר כל זה בכוונת הש"ך דעכ"פ לית' לדברי הש"ג שכ' להדי' דבדברי' בעלמא מיירי והא ליתא אלא מיירי בקנין ואי ס"ל מעות אינן קונות כלל מיירי בקנין משיכה ואיס"ל כהרז"ה ומיירי בקנין מעות אבל עכ"פ בדברי' בעלמא לא מיירי:

830

831אבל באמת א"א בשום אופן לומר שהג"א בשם פר"י ומהרי"ח סברו כהרז"ה שהעיד על עצמו שם פ' הזהב שאין שום א' מהגאונים ס"ל כוותי' וכן הוא האמת ומכש"כ בעלי התוס' דפליגי בהדי' בכמה דוכתי' וס"ל כהרי"ף וכהלכתא ואיך נייחס לפר"י כהרז"ה ומ"ש הדרת גאונו דשיטת רש"י כהרז"ה ומייתי מרש"י פ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"ב) בסופו ד"ה כך תקנו וכו' ועוד שם ס"ג ע"א ד"ה יש לו וכו' אלו דברי גאונו הנה מרש"י ס"ג אין שום משמעות וכוונתו ככוונת תוס' שם ס"ב ע"ב ד"ה אעפ"י וכו' אך מ"ז ע"ב ד"ה כך תקנו שם מבואר להדי' כהרז"ה אך לכאורה סותר למ"ש רש"י בגיטין נ"ב ע"ב ד"ה נשרפו וכו' מבואר בדבריו למעיין דבהדיוט דעלמא אפי' לא הדר בי' מקמי דליקה ונשרף פטור הלוקח ואחריות על המוכר ודלא כהרז"ה:

831

832ומיהו הא ל"ק כ"כ דנוכל לומר לפמ"ש רש"י בההיא הנאה דקיימי ברשותי' לחזרה עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל לרש"י דמשו"ה חייב המוכר באחריות משום דהוה ש"ש בההיא הנאה דקיימי ברשותי' לחזרה האמת גירסת הרי"ף בפ' הזהב סוף סוף שלומי בעי פי' הש"ס הקשה שהמוכר יהי' צריך לשלם אם לא יציל ומשני שמא תפול דליקה באונס ולא יכול להציל משמע לפי גי' זו דלא כרש"י דאפי' אי לא הוה ברשותי' לחזרה נמי הוה חייב לשלם דהרי הש"ס הקשה למה לן לאוקמי ברשותי' לחזרה משום דליקה הא בלא"ה יהי' צריך לשלם אמנם הגי' שלפנינו אינו כן אלא סוף סוף מאן דשדי דליקה בעי שלומי ואמזיק המבעיר הבערה קאי ולא אמוכר וס"ל לרש"י אלמלא דהוה קיימי ברשותי' לחזרה לא יהי' אחריותו עליו וא"כ לכאורה יש לפקפק ולומר כיון דהחוזר יש עליו לקבל מי שפרע לימא המוכר ידענא בנפשאי אפי' יהבי לי כל חללי דעלמא לא קבילנא מי שפרע ואין כאן טובת הנאה במה שאוכל לחזור בו ולמה אהי' כש"ש לשלם כשנשרפו חיטי' וצ"ל התם בגיטין מיירי באפטרופסי' שלוחי דיתמא דליכא מי שפרע במקח שע"י שליח משו"ה כ' רש"י שאחריות הדליקה על המוכר משא"כ בב"מ פי' בקנין דעלמא דאיכא מי שפרע על החוזר בו לא מצינן לאחיובי למוכר באחריות משום הנאת החזרה ע"כ פי' כהרז"ה שיחזור בו בראותו דליקה ממשמשת כן אפשר ליישב בדוחק ב' סתירות ב' דיבורי רש"י אלו ולעולם כהרז"ה ס"ל לרש"י וכדעת פר"מ.

832

833איברא גם בקידושין כ"ח ע"ב ברש"י ד"ה שמא יאמרו לו וכו' מבואר דלא כהרז"ה דהפסד הדליקה על המוכר וכפשטיות כוונתו בגיטין וכדעת כל הפוסקי' ודלא כהרז"ה וסמי חדא דבב"מ מקמי תרתי דקידושין ודגיטין ולקמן בדברינו יבואר אי"ה ישוב לסתירות אלו יען כי נימוק"י העמיד שרש"י ס"ל כהרי"ף יע"ש פ' הזהב:

833

834לכאורה פשטיות סוגיות הש"ס כהרז"ה ריהטא דהא חיילי' דהרי"ף ממתני' ס"פ או"ב בשאר ימות השנה אם מת מת להמוכר והרז"ה דחי התם זיקא בעלמא שקיל מיני' וה"ל כאלו עדיין בעולם והרמב"ן במלחמות כ' דרוח בעלמא אסף בחפניו וכי נזקי' הם דבעי היזק ניכר הכא מה לי ניכר מה לי לא ניכר ולפע"ד ע"כ בהא פליגו הני אמוראי שם מר מתרץ לי' בשזוכה ע"י אחר ומר מתרץ לי' דאוקמוה אדאוריית' וק' וכי לא יודו בהך דאוקמוה אדאוריית' הא במתני' ס"פ החלון בעירובין ליכ' לאוקימתא אחריתי אלא דבדבר מצוה אוקמוה אדאוריית' ומ"ט נאדי הכא מהך שינוי' ומוקי לי בשזיכה ע"י אחר ודוחק לחלק בין מצוה דעירובין ובין מצוה דס"פ או"ב עי' רמ"א בהגה' ח"מ סי' קצ"ט ס"ג וא"כ במאי פליגי וע"כ בהאי גופ' פליגי דהני אמוראי ס"ל כהרז"ה דאם לא חזר בו ונאנס שוב אינו יכול לחזור בו והכא במת הו"ל כנשרף ואפי' בשאר ימות השנה נמי אינו יכול לחזור בו ע"כ מוקי לי' בשזיכה ע"י אחר ואמנם ר"א ס"ל דמיתה הוה כזיקא בעלמא שקיל מיני' והוה כאלו עדיין בעולם ודכ"ע כהרז"ה ודלא כהרי"ף. ולהרי"ף וסייעתו צ"ל דס"ל דאדרבא הני בהא גופי' פליגו לר"ה אמר רב ולרב שמואל בר יצחק ס"ל כהרז"ה דלאחר האונס אינו יכול לחזור בו משו"ה מוקי לי' בשמשך או בשזיכה ע"י אחר אך ר"א אר"י דמוקי לי' במעות קונות לאו משום דמיתה זיקא בעלמא הוא וכמו שהקשה רמב"ן שאין זו סברא אלא דלית להו ס' הרז"ה כלל אלא לגמרי עקרו חכמי' קנין מעות ואפי' לא חזר בו נמי אחריות על המוכר וע"כ מוקי למתני' דשמעתין דס"פ או"ב כמתני' דס"פ חלון:

834

835ואם כדברי כן הוא י"ל הא דאמר רבא ב"מ מ"ח ע"א מתני' מסייעא לר"ל מדקתני בלן אבל ספר לא וא"כ תיקשי על ר' יוחנן וכמו שנדחקו שם תוס' מ"ח ע"ב וי"ל דלכאורה הא דפשיטא לרבא דאע"ג דעקרו רבנן קנין מעות מ"מ מועיל מן התורה לא ברירא כ"כ דאיכא למימר לגמרי עקרוה ואפי' מעילה ליכא ודברי תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין וכו' ואין לתמוה וכו' ע"ש ובע"ז ס"ג ע"א בתוס' ד"ה והא מיחסרא משיכה ע"ש מיהו ק' התוס' דע"ז י"ל עפ"ז דברי תוס' ב"מ ד"ה מאי וכו' ועי"ל וכו' ע"ש ויעיי' סוכה ל' ע"ב ד"ה שינויי וכו' פסקא דמילתא נלע"ד בודאי אי הפקיעו רבנן קנין מעות לגמרי וכשיטת הרי"ף א"כ גם ממעילה הפקיעו ולק"מ ממשנת בלן אך רבא מייתי ראי' לר"ל מרב דאמר אבל ספר לא ורב ס"ל ס"פ או"ב כשיטת הרז"ה דאפי' אי הפקיעו חכמים קנין כסף לא לגמרי הפקיעו אלא שיכול לחזור בו אבל גוף הקנין קיים א"כ מי יפקיע חיוב המעילה וכתי' תוס' דע"ז ושפיר מייתי רבא מתניתא מסייעא לר"ל ומ"מ לר' יוחנן לק"מ:

835

836ולפ"ז רוחא שמעתא גם ליישב סתירת פירושי רש"י דלעולם רש"י ס"ל ככל המון הפוסקים דלא כהרז"ה וכפירושו בקידושין וגטין ואמנם מודה רש"י דלרבא דאמר מתנית' מסייעא לר"ל ע"כ כשיטת הרז"ה ריהטא ומשו"ה התם בב"מ בהס"ד פירש"י כשיטת הרז"ה דעל זה יסובו דברי רבא מתניתא מסייעא לר"ל. - היוצא מהאמור דלע"ד אין שום סברא דהג"א יסבור כהרז"ה ועכ"פ דברי ש"ג צע"ג למעיין דבריו בפנים. פ"ב יום ב' ח' מרחשון תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

836

837שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג הגאון המופלג החרוץ ושנון המפורס' גן הדסים גל אגוזים כש"ת מוהר"ר...

837

838יקרתו הגיעני וארי נעשה שואל מדעת תורה בעובדא דאתי' לקמי' חד גברא שכר כפרים מהשר ובתוכם כפר א' שדר והוחזק בו יהודי אחר ודחאו מביתו וחזקתו ועמדו לפני בד"צ ויצא פס"ד וי"ל שיחוש לנפשו מלהלכד במצודה וע"כ עליו החיוב שיחזור להשכיר אלו הכפרים באותן סך דמים שהחזיק מהשר וגם שיהי' לו כל יפוי כח כאשר הי' לו מקדם עכ"ל והנה זה לא שמע לקול מלחשי' חובר חברי' ולא רצה להשכיר אלא בסך עצום יותר ובתנאי שלא ימכור יי"ש להדרים תחת כפרים שהשכיר הוא שלא להפסידו ואחר שראה זה יהודי צרתו צרה וא"א לו לזוז ממקום חיותו התרצה גם לזה אך בתחילה מסר מודעא כדין מסירת מודעא וידעו באונסי' ושוב עשה עמו קאנטראקט כרצון של זה הגבר אלים בביטול כל המודעות ועתה בהגיע זמן לפרוע שכירו' של חצי שנה גילה לו שמסר מודעא ונתעצמו בדין ויש מהדיינים ס"ל כיון שביטל מודעא כדרך שמבטלי' בגיטי נשים אין במודעות שלו כלום וצריך לשלם ככל שקיבל עליו ופר"מ אין כן דעתו ופר"מ נחית לעומקא דדינא בדיני מודעא זבין וזבין ויהיב גלי' לדרעי' ונפיל נהורא בהאי ענינא ובקש ממני לחות דעתו בענין זה:

838

839וכשאני לעצמי לא נחיתנא לדיני מודעא כלל ראשון תחלה נאמר בפס"ד הראשון כי לפע"ד יפה דקדקו בלשונם שיחוש לנפשו מלהלכד במצודה וכו' משמע שלא פסקו אלא דיני איסור והיתר שיחוש לנפשו מחומרת חר"ג ועשה זאת והנצל ותשכרינו ליהודי הראשון במחירו אבל לא פסקו שלא הועיל קנינו מהשר ושלא יועיל זכותו כנכסי מדבר וממילא ישאר לישראל ראשון זה אינו במשמעות פס"ד שלהם כי פשוט שר"ג לא הפקיר נכסי' ולא ביטל קנין אלא החרים שלא לעשות מעתה העובר לא אתאינן עליו אלא מטעם כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והנה הסכמת הב"ח והש"ך ח"מ סי' ר"ח דבנשבע שלא למכור הוה ספיקא דדינא וכ' ט"ז שם הטעם דקיל שבועה משאר א"ר לא תעביד משום דבגוף המעשה ליכא אי' רק ממקום אחר נצמח האיסור נמצא הוה ספיקא דממונא ולא יכולי' להוציאו מיד המוחזק ונהי דמזהירי' לי' שיחוש מס' איסור חרם דאוריית' אבל לענין ס' ממונא הקרקע בחזקתו כאשר קנאו ושכרו מהשר:

839

840ועוד בלשון רמ"א סס"י רל"ז משמע לכאורה דלא ברירא כולי האי שיש חרגמ"ה שלא לשכור דירתו של חברו מגוי דכתבו בלשון יש מי שאומר ונהי ס' איסורא לחומרא מ"מ ס' ממונא לקולא אלא לזו י"ל דכיון מס' אסור לשכור דס' דאורי' לחומרא שוב ה"ל כל מה דא"ר לא תעביד ולא מהני אפי' להרמב"ם דס' דאורי' רק מדרבנן לחומרא מ"מ הא גם מאי דאמרו רבנן לא תזבין לא הוה זביני' כדאמ' ר' יוסף בפ' הכותב:

840

841ועוד הא הרמב"ם ס"ל בס' המצות שרש א' דכל מצות דרבנן הם מדאורי' בעשה דשאל אביך ול"ת דלא תסור והקשה הרמב"ן א"כ מ"ט ס' דרבנן לקולא ותי' תשב"ץ ומהרי"ט ומגלת אסתר שרצו חכמים לוותר בתקנתם והתנו כך מעיקרא שיהי' ספיקא להקל ובזה הבנתי מ"ש בפ' במה מדליקין דמברכי' על יו"ט שני דלא ליתי לזלזולי בי' וק' וכי משום כך נעבור על לא תשא אבל א"ש כיון דתקינו רבנן ה"ל דאו' אלא במקום שרצו לוותר וויתרו והכא משום דלא ליתי' לזלזולי לא וויתרו וממילא ה"ל דאורי' ממש וא"כ ס' חרם דהוה ס' דאורי' ורבנן אמרו שנחמיר בו הדר לי' וודאי דאורייתא וא"ר לא תעביד ולא מהני. ועוד נ"ל שאין כאן ספק כי ראיתי בתקנת רגמ"ה שבסוף תשוב' מהר"מ מר"ב דפוס פראג כ' וז"ל תקנה שלא לשכור בית גוי שדר בו ישראל עד מלאות לו שנה אחר שיצא ישראל מהבית עכ"ל לענינינו וא"כ מ"ש רמ"א יש מי שאומר צ"ע כי אין ספק וחולק על זה אך נ"ל דקאי אמה שהוסיף וה"ה במה שנהגו לשכור ההלואה מהגוי ובאמת דין זה מפוקפק ומהרמ"פ סי' מ"א כתבו מס' דנפשי' דמה לי הלואה וחנות ומה לי דירה ויש לחלק דלא בכל מקום מיתדר לי' ובעו"ה צדו צעדינו מלכת ברחובותינו וגם ערב אדם בשלו ומנוה לנוה בודק אבל להרויח במו"מ וחנות אפשר אין בו חרם ע"כ כ' יש מי שאומר והכא חזקת דירה הוא ג"כ א"כ פשיטא שהחרם כריך בעקביו ואי יש בחרם ושבועה דין אי עביד לא מהני א"כ לא הועיל קנינו מהשר כלל ונשארה ביד ישראל הראשון אלא דזהו גופי' הוה ספיקא דדינא כנ"ל:

841

842ונחזי אנן בעזה"י הנה הט"ז בי"ד סי' רכ"ח סקמ"ד רמי תרי תשוב' הרא"ש כלל ז' סי' ד' עם מ"ש כלל ה' סי' ד' יע"ש ולא אאריך במ"ש על ספר ולפע"ד בהבין סברת הרא"ש שכ' שהשטרות שנעשו באיסור טרם שהתירו חרם הראשון כשרים מ"מ משום דלא שייך אי עביד לא מהני אלא במצות שא"א לבטלן אבל כאן שאפשר לבטלה מודה רבא דמהני הנה סברתו הוא כך כיון שהמקח נעשה כדין או השטר נכתב כדין ואנו באין לבטלו מטעם דא"ר לא תעביד אמרי' בטל מצותיך ותקיים המקח בשלמא מצות התורה שא"א לבטלה על כרחנו לבטל המעשה אבל מצוה שע"י עצמו באה לו ויכול לבטלה ע"י היתר ועקירת השבועה מעיקרא ואין כאן מילתא דא"ר לא תעביד והמעשה קיים עכ"פ אפי' לא יתיר לו שבועתו אח"כ ולכן בציבור שגזרו חרם ובידם לעקור מעיקרא ע"י שאלה לחכם כמ"ש שם הש"ך ס"ק צ"ו אלא שהש"ך כ' דמיירי שלבסוף התיר החכם ועקרו למפרע וזה אינו במשמעות בל' הרא"ש שכ' ועוד חכם עוקר נדר מעקרו וכשיתירו החכם וכו' ע"ש בש"ך משמע להדי' בתחלה מיירי שלא התירו החכם אלא כמ"ש כיון שבידם לבטלו מאי חזית דלא מהני מעשה צאי ובטל מצותיך וכיון שהציבור בעצמ' ציוו לכתוב השטרות שלא עפ"י סופר והם בעצמם בידם לבטל חרמם א"כ המעשה קיים כל זה בהך דכתיבת שטרות אמנם באינך תשו' הרא"ש שלא לטרוף מבע"ח מקומות בה"כ ושוב עברו הם וגבאו מהם בע"כ טרם שבטלו התקנה הראשונה נהי שבידם לבטל מכאן ולהבא ואפי' איזה יחידים אינם מסכימים ע"כ נגררו אחר הרוב אבל מ"מ אותן הגביאות שנעשו באיסור בע"כ של בעלים א"א לבטלם להתיר ע"י חכם וחרטה למפרע שהרי אותן היחידים לח יחרטו ולא ישאלו על נדרם ולא יועקר למפרע והוה אין בידם לבטלם ובכלל כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ומיושב סתירת הרא"ש:

842

843ולפ"ז נלע"ד דאין כאן מחלוקת כלל וגם הגה' מרדכי דשבועות סימן שפ"ד שכ' ר"י בר פרץ מי שנשבע או קיבל בחרם שלא ימכור או יתן דבר וכו' דא"ר לא תעביד לא מהני נמי ס"ל כהרא"ש הנ"ל אלא מיירי בנשבע על חפץ פלוני ועבר ומכרו אותו החפץ ששבועה כבר עבר לי' ולא נשאר דבר לשאול עליו וס"ל הא דאמר אמימר ספ"ג דשבועות אפי' אכלו כלו נשאלי' עליו דמחוסר מלקות וקרבן וכ' שם הרא"ש אפי' בזה"ז דליכא מלקות וקרבן מ"מ איכא איסורא דמלקות וקרבן וכ"פ בש"ע י"ד סי' של"ח סעי' כ' מ"מ כ' בתשו' שער אפרים דהתוס' בגטין סוגי' דנודרת חולקי' מדהקשו יתנו לה ככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ ס"ל בזה"ז לא מהני שאלה אם אכלו כלו א"כ י"ל גם הר"י בר פרץ שבמרדכי הנ"ל ס"ל הכי וא"כ מדמכר אותו החפץ כבר בטל שבועתו וא"א למתשיל עליו וא"א לבטלו משו"ה בטל המקח אבל מודה הוא שאם נשבע סתם שלא ימכר שום דבר ועבר ומכר דבר א' ונשארו דברים הרבה למשאל עליהן א"כ בידו לבטל וליעקר השבועה מעיקרא קיים המקח אפי' לא ישאל ואין כאן מחלוקת בינו לבין הרא"ש בענין זה:

843

844ונקל ליישב סתירת רמ"א שבח"מ סי' ר"ח מיירי בנשבע שלא למכור סתם שום דבר א"כ אעפ"י שעבר ומכר יש בידו לבטלו על ידי שאלה משו"ה המקח קיים משא"כ בי"ד סי' רל"ו מיירי רמ"א להדי' בנשבע על חפץ פלוני וזו אין בידו לבטלו המקח בטל אע"ג שיש לפקפק ע"ז דא"כ ס"ל להרמ"א כתוס' גטין הנ"ל דאכלו כלו אין נשאלי' עלי' בזה"ז ובסי' תרצ"ח סעי' כ' שתק רמ"א ולא הגיה אבל אין זה פקפוק כ"כ כי מה הי' לו להגיה ע"ז ומאי חורבא נפיק מזה אם משאל על נדרו לחוש לדברי הרא"ש אולי יועיל לו לתקן עותתו ומ"מ העיקר כנ"ל וכל דברי חכמים קיימי' בלי מחלוקת ומכ"ש דא"ש טפי בצירוף דברי תשו' מהרי"ט סי' ס"ט דרמז עליו ש"ך ח"מ סי' ר"ח:

844

845ומעתה בנידון שלפנינו לפי משמעות התקנה מחרגמ"ה שהעתקתי לעיל לא משמע שיש בידו לבטל ולתקן דכיון שעבר ושכר מהגוי עבר וא"כ המעשה בטל אך מדפשישא להו לבד"צ שאם יחזור וישכירנו לאותו ישראל עצמו באותן המעות ששכרו ניצל מהחרם אע"ג שכבר עבר א"כ בידו לבטלו א"כ המקח קיים אפי' לא יתקן עותתו כיון שבידו לתקן ואולי אם משכירו לישראל אחר א"כ הוה כשובר כנפי' דמבטל קיום העשה בידים ה"ל הך שכירות לשני בכלל א"ר לא תעביד ולא מהני שכירות להשני או אולי י"ל ממון דאיתי' בהשבה ופיוס לא שייך שיבור כנפים ולעולם יכול לתקן לפייס הישראל הנדחה מדירתו כולי האי ואולי אך השתא שהשכירו לישראל ראשון כיון דאפי' לא הי' משכיר כלום והי' מחזיק לעצמו אין אדם יכול להוציא מידו שהרי בדין קנה מהשר רק דעביד איסורא ולא רצה לתקן עותתו וחרם כריך על עקבו אבל שכרתו שכירות מעלי' היא א"כ השתא דטב מיני' עביד והשכירו לישראל קמא שלא להוציאו מביתו רק שאינו בא לתקן עותתו ומשכירו ביותר לא שייך לומר א"ר לא תעביד דלא א"ר לא תקח יותר אלא לא תשכור מגוי ועבר אתמול ושכר והיום אינו עובר כלום אלא שאינו מנתיק לאו דידי' ואלו הי' לנו כח הי' מכין אותו עד שתצא נפשו לאמור קיים מצוה שעליך:

845

846ומשום כן לא יזדקק שום ב"ד להוציא מיד השוכר יתר על שכירתו כדי שלא לסייע ידי עוברי עבירה אבל העבריין יטעון אם לא יתן לי המותר אינני מניחו כלל בבית כי הבית שלי הוא ואדעתא דמותר שכרתיו אעפ"י שהוא באיסור ואי לא לא דומה למאי דאמרי' סר"ח בפסק על הפירות באיסור שהמקח קיים אם ירצה הלוקח ליקח כשער היוקר אבל אם יאמר אדעתא דהכי לא לקחתי יבטל המקח ה"נ דכוותי' ואין כאן ענין מסירת מודעא א"כ כל החפץ בכלי של פלוני יקחנו בדמים מרובים וימסור מודעא אתמהה, ה"נ המשכיר הזה הי' יכול להעלותו כנכסי דבי מר מרין רק ה' יתן בלבו לשוב אל ה' וירחמהו ויתהפך חר"ם לרח"ם הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ז' טבת תקצ"א לפ"ק.

846

847שוכ"ט לה"ה הרב המה"ג המופלג שלשלת היחוס זית רענן יפה פר"ת חרוץ ושנון כש"ת מה' שמעלקי נ"י אב"ד דק"ק עגרעזע יע"א:

847

848יקרתו הגיעני נידון ישראל קנה פרה מעכו"ם ושילם כל דמי שוי' ושתשאר בבית העכו"ם עד שתצטרך לה ישראל הקונה ולימים לא אבה המוכר שתעמוד עוד בביתו ופייס ישראל נכרי אחד ולקח הפרה לביתו ושם ילדה בכור זכר ושניהם לא ידעו שהיתה מעוברת ואמר המוכר לולי פני יהודי הקונה אני נושא כי אהבתיו לולי כן חזרתי מהמקח כי שנינו לא ידענו שהיא מעוברת ואדעתא דהכא לא מכרתי וישראל הקונה פשיטא שאיננו רוצה בולד לטפל בבכור תם שטיפולו ומכשולי' מרובי' ונפשו היפה בשאלתו אם יש תקנה לזה או לא:

848

849הנה בשאלה לא נתבאר אי משך הישראל הקונה רק הגוי השני משכה לביתו בשליחות ישראל ותלי' אי יש שליחות לנכרי להחמיר או אי נימא שהנכרי השני השאיל ביתו לישראל להעמדת הפרה וחצרו של ישראל קונה לו אך כיון שעכ"פ כבר סילק הישראל כל דמי המכירה ולשיטת תוס' ורוב הפוסקים כסף בנכרי קונה ע"כ לא אעיין בזה כלל ונבוא מטעם המכירה בעצמותה אי העגל מכור או לא:

849

850גרסי' בב"ב ע"ח ע"ב המוכר את החמור מכר את הסיח מכר את הפרה לא מכר את בנה ופריך היכי דמי אי דא"ל היא ובנה אפי' בר"ה נמי וכו' אר"פ דא"ל חמור מניקה וכו' אלא חמור מאי קא"ל אלא ש"מ היא ובנה קא"ל ואמאי קרי לי' סיח שמהלך אחר סיחה נאה לאפוקי גדול שצריך מרדע כפירשב"ם ע"ש ונדחק בתורת חיים דמהך לשון ש"ס משמע דהך ואמאי קרי לי' סיח שייך לדר"פ ולפע"ד ליישב עפ"י מאי דמשמע בתי"ט דהמקשן לא חקר על טעם שם העצם סיח כשם שאין לחקור על טעם שם עגל אך קשי' לי' אמתני' מ"ט קרי לי' סיח ולא קאמר מכר חמור מכר בנה כי היכי דלא אמר בפרה לא מכר העגל ומשני אגב אורחא קמ"ל דקטן נקרא סיח שהולך אחר שיחה כן נלפע"ד מלשון תי"ט אעפ"י שלא ביאר כך והנה לכאורה י"ל להכי נקט תנא שמו העצם ולא קאמר סתם מכר בנה דקמ"ל שאין צריך ליתן לו בנו דוקא אלא אפי' סיח דעלמא להניקו ודוקא סיח ולא מין אחר וקמ"ל כמ"ד דכל שהוא ממינו מרחמא ותלי' בספיקא במס' בכורות כ"ד ע"א ושם ע"ב יע"ש וקמ"ל מתני' דמצי למיפטר עצמו בשום סיח דלאו דידה נמי מרחמא ובלבד שיהי' סיח שהוא מין חמור ולא מין אחר הכי הוה ס"ד אבל השתא דקאמר ר"פ דמיירי שלא הזכירו במקום שום רמז מולד רק מדאמר מניקה ש"מ דולדה נמי קאמר משא"כ בפרה דלחלבא בעי לה וק' אכתי בחמור נמי דלמא יש לו להלוקח סיח בעדרו ולהניק אותו סיח בעי לי' וכדאיתא בתוספתא דשפחה מניקה לא מכר הולד דבעי לה להניק בנים אחרי' א"כ ה"נ בחמורה ומנ"ל דמכר סיח כלל אע"כ אפי' אי נימא דמרחמא דלאו דילה ולענין איסור והיתר חיישינן לי' בבכורות כ"ד מ"מ לענין ממון לא נימא כן דלא שכיח כלל דמרחמא דלאו דילה א"כ הדר' ק' אהתנא אמאי קרי' לי' סיח ולא אמר מכר חמורה מכר בנה וצ"ל מילתא אגב אורחא קמ"ל דוקא סיח קטן מכור כל זמן שהולך אחר סיחה אבל אם כבר צריך מרדע אינו מכור אפי אמר חמורה מניקה אני מוכר לך:

850

851והרי"ף בתר דמייתי הך מייתי תוספתא המוכר שפחה לחברו מכר כלי' שעלי' וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד וכו' וכ"כ רמב"ם אלא שסיים בסיפא הך דחמור מניקה דמתני' הנ"ל וכ' הרא"ש וז"ל תמי' לי דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתבר כלל עכ"ל וטור ח"מ סי' ר"כ שינה לשון הרא"ש דבאומר שפחה זו פי' דעומדת שפחה מעוברת לפניהם ואומר סתם שפחה זו ולא הזכיר עובר מ"מ העובר נמכר בכלל הפרה וכ' הדרישה ומעדני מלך וכן ט"ז סי' רי"ב דלפ"ז אין כאן מחלוקות ואין הרא"ש יכול לחלוק על התוספתא אלא תוספתא ורי"ף ורמב"ם מיירי באין פרה עומדת לפניהם ואומר סתם פרה מעוברת אני מוכר לך צריך להעמיד לו שום פרה מעוברת בעולם בהכי מיירי תוספתא ואם פרה עומדת לפניהם והיא מעוברת די באומר פרה זו אז הולד מכור כהרא"ש וכ"כ הב"ח ע"ש:

851

852ואני זה א"א בשום האופן לפרש התוספתא באומר סתם פרה מעוברת בעלמא אני מוכר וממציא לי' שום פרה מכל מקום שהוא דהרי בחדא בבא מתני' עם המוכר שפחה לחברו מכר כלים שעלי' אפי' הם מאה מנה ואי ס"ד שפחה אמר לו להמציא לו שפחה מכל מקום שהוא בודאי אין שום ה"א אלא שלא יותן לו שפחה ערומה אבל להמציא לו שפחה עם כלים במאה מנה לא יעלה על הדעת ואפילו יזדמן לו להמוכר שפחה עם כלים יכול להפשיטה וליתן לו שפחה מלובשת כל שהוא והוא פשוט יותר מביעא מכותחא אלא תוספתא מיירי שפחה ידועה עומדת לפניהם ומוכרה לו אפי' היא מלובשת בכלים מאה מנה מ"מ קנאה כמות שהיא ובהכי מיירי סיפא שפחה מעוברת ופרה מעובר' שעומדי' לפניו בעובר ובהא מיירי תוספתא בלי ספק:

852

853אך אם באנו להשלים הרא"ש עם התוספתא צ"ל דהכי מפרש לי' דהא דנקיט שפחה ופרה מעוברת לא שזה הוא לשון המוכר שאומר מעוברת אלא לשון התוספתא שהוא אומר שפחה זו ופרה זו וקאמר התוספתא והרי היא מעוברת לפנינו בזו מכר עוברה והוה ממש כמו רישא מכר שפחה מכר כלי' שעלי' דמיירי שפחה מלובשת מאה מנה עומדת לפניהם ומוכר שפחה זו ואינו מזכיר כלים ה"נ מיירי שפחה ופרה מעוברת לפניהם ואומר שפחה ופרה זו ואינו מזכיר עובר זה הוא פי' התוספתא לדעת הרא"ש גם שהוא קצת דוחק בלשון התוספתא מ"מ כן הוא לע"ד:

853

854אלא לפ"ז מוכח ע"כ שאין כן דעת הרמב"ם שהרי הרמב"ם מייתי בסיפא הך דחמור מניקה מכר לו סיח ואי ס"ד דמיירי בחמורה מניקה עומדת לפניו ואומר סתם חמור זה אני מוכר לך מהיכי תיתי לומר שמכר הסיח הרי לא הזכיר מניקה ואע"כ הזכיר לו מניקה ומדהזכיר לו מניקה מכר לו סיח וה"ה רישא בשפחה ופרה עומדי' לפניו ואפ"ה צריך להזכיר מעוברת ואל"ה אינו מכור ודלא כהרא"ש:

854

855והט"ז בח"מ סי' רי"ב כ' שדברי רא"ש מוכרחי' ממתנית' ב"מ ק' ע"א המחליף פרה בחמור וכו' יע"ש יפה כ' קצה"ח שם דבשיטה מקובצת שם מבואר בהיפוך שכ' הרמ"ך דודאי אי מכר לו פרה זו סתם אין העובר בכלל אלא מיירי שמכר לו להדי' פרה זו מעוברת ועכשיו ילדה וטוען המוכר אני לא מכרתי לך פרה וולדה אלא פרה מעוברת וסכנת הלידה עליך ועכשיו שכבר ילדה זו קודם משיכה ברשותי הרי פרה וולדה שלי ואני אעמוד לך פרה מעוברת אחרת ותסבול אחריות סכנת הלידה והלוקח טוען ברשותי ילדה והרי סבלתי אחריות סכנת הלידה אבל אי הוה מוכר לו פרה זו סתם פשיטא שאין העובר בכלל הרי קמן דהרמ"ך סובר כן בהדי' וכן דעת רי"ף ורמב"ם לפע"ד:

855

856אלא שקצה"ח כ' אח"כ דמסוגי' דתמורה כ"ח יש להוכיח דבכלל פרה סתם עובר בכלל דאלת"ה א"כ לעולם שיירי משוייר ומ"ט אמר ר' יוסי אם נמלך וולדה שלמי' ה"ל וולדה חולין ודוחק בעיניו לומר שאני קדושת הגוף ממקח וממכר אלו דבריו ז"ל ומה שנ"ל דוחק לחלק בין קדושת הגוף לשארי דברים זה הדוחק הוא מרווח ואמת וכבר כת' כן פני יהושיע במסכת קידושין ס"ג ומ"ו בהפלא"ה בכתובות דף י"א ע"א ד"ה אמנם אחר העיון וכו' וכן הוכחתי אני מכבר בראיות ברורות בסוגי' דשיחלא קמא ואין להאריך כאן מסתעיי' דהרמ"ך כ"כ להדי' והרמב"ם ע"כ סובר כן ומסתמא כן דעת הרי"ף ודלא כהרא"ש:

856

857וכל זה אנו צריכי' להתלמד במקום אחר היכי דכניהם יודעי' שהפרה מעוברת אבל היכי ששניהם לא נתכונו אלא לפרה סריקא ונמצאת טעונה פשיטא שאין ולדה בכלל ומודה הרא"ש שהמוכר יכול לטעון אדעתי' דהכי לא מכרתי ואין ראי' מהא דב"מ ע"ט ע"ב ומלשון תוס' שם סוף ד"ה השתא וכו' ע"ש התם לענין שכירות וכובד משא קאמר דאלת"ה הא התם אפי' באשה סתם מייתי לי' אשה מעוברת וגם מניקה וולדה עמה וזה אינו עולה על הדעת כלל במוכר פרה זו מינקת שיהי' וולדה מכור ומכ"ש באומר פרה סתם אני מוכר שאפי' מעוברת אין עוברה מכור והתם אפי' באשה סתם צריך להרכיב אשה ועוברה וולדה אע"כ אין ללמוד משם לכאן ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומודה הרא"ש שיש כאן מקח טעות וממילא צ"ל נמי אליבא דהרא"ש הא דתמורה כ"ח דהיא שלמים גם וולדה שלמי' משום דאלים קדושת הגוף דהרי התם אפי' לא ידע שהיא מעוברת כשהקדישה מ"מ וולדה שלמי' אע"כ כהנ"ל:

857

858והשתא לפ"ז לכאורה אם מיד בשעת הלידה הי' המוכר חוזר בו לומר אני לא מכרתי אלא פרה סריקא ולא ולדה הי' מחזירה להמוכר ולא דמי להא דאמר רבא במס' ע"ז ע"ב כיון דיהיב זוזי מיחזי כדמי ע"ז ביד ישראל והסבירו רש"י במס' ע"ז נ"ג ע"א ד"ה אם משנתן וכו' י"ל התם ישראל הדר בי' מחמרי' עליהו דלא להדר בי' משום דמיחזי דמחליף אסורי הנאה אבל הכא הגוי חוזר בו ולוקח לו ממכרו לחזרה ולא ציית לנו א"כ אין כאן קדושת הבכור לא דאורייתא ולא דרבנן לכאורה:

858

859אלא בנידן שלפנינו שהנכרי אומר שלולי פני ישראל אוהבו הוא נושא הי' חוזר במקחו משמע דאיגלאי מילתא למפרע שגם מעיקרא איננו מקח טעות וברשות ישראל נולד מ"מ לזה י"ל כיון דלא הוה מבורר בשעת לידה שהוא בכור פטר רחם לא אמרי' הוברר למפרע דבעי' צאנך דומי' דבנך דמבורר מיד בשעת מעשה והכי איתא בבכורות נ"ו ע"א ועיי' בתוס' גטין כ"ו ע"א ד"ה ואי אשמועינן וכו' וכעין זה בהגה' מרדכי פ' הזרוע ובש"ך י"ד סי' ס"א סקט"ו ומבואר בפר"ח בשם ספרי דכתיב מאת זובחי הזבח שיהי' מבורר בשעת זביחה וכל בשעת זביחה לא ברירא לי' אע"ג דנתברר אח"כ שהי' כשרה בשעת זביחה מ"מ בעי' מבורר בשעת זביחה כיון דכתיב קרא והתם עדיף מברירה בעלמא דהרי איננו אלא גילוי מילתא בעלמא שכבר הי' מבורר כן בשעת זביחה ואפי' מאן דלית לי' ברירה בעלמא בכי האי גוונא אית לי' כמו וכבר בא חכם בעירובין ל"ו ע"ב ובפירש"י שם ד"ה אר"י וכבר בא חכם יע"ש ואפ"ה כיון דגלי קרא שצריך שיהי' מבורר בשעת זביחה לא מחייב כש"כ הכא דבעינן צאנך מבורר דומי' דבנך והאי לא הוה דומי' דבנך ע"כ נראה לי להקל:

859

860אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"כ נתיר לו לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לחסר ממנו אבר דהטלת מום בבכור בזה"ז יש אומרים שאינו אלא מדרבנן כדמשמע בע"ז י"ג ע"ב דבזה"ז גרע ממטיל מום בבעל מום וכן איתא בתוס' בכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וכו' ומנחו' נ"ו ע"ב ד"ה אלא וברא"ש במס' ב"מ פ' הפועלים סוף סי' ו' ע"ש אלא שלכאורה היינו למ"ד אין מקריבין בזמן שאין בית אבל למאי דקיי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית ליתא להנ"ל ועמג"א סוף הל' ט"ב ומה שצל"ע ברמב"ם בס' המצות סוף מצוה צ' כ' וז"ל ובביאור אמרו המעלה בחוץ בזה"ז חייב וכן הלכה כי ראוי הוא ליקרב והשרש האמיתי אצלינו מקריבי' אעפ"י שאין בית עכ"ל ושוב כ' במצוה צ"ז וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהי' זה בזמן שבהמ"ק קיים דחזי לקרבן עכ"ל ונראי' כסותרים זא"ז מ"מ בתשו' אחרת הארכתי חלילה להתיר הטלת מום אפי' ע"י גוי אפי' בספק בכור והבאתי ראיות ברורות אך הכא קרוב לודאי שאין כאן דין בכור כלל רק משום חומרא נ"ל ע"י נכרי דה"ל שבות דשבות כיון דהטלת מום גופי' דרבנן היא ואמירה לנכרי ה"ל אמירה בדרבנן והגאון חו"י סס"י מ"ו רצה להתיר בשבת אמירה דאמירה אך שם בסי' מ"ט אסר לו הגאון מהר"ג בפשיטות מטעם עכ"פ ה"ל מדבר דבר של חול וזה שייך בשבת אבל לענין הטלת מום בבכור שפיר קיל אמירה דאמירה אלא שם סיים דאיכא נמי משום יש שליחות לנכרי להחמיר ע"ש וצ"ל דיש שליח לד"ע היכא דאין השליח בר חיובא אמנם כבר הארכתי בחי' למס' שבת ק"נ ע"א דמבואר ברוב הראשונים בפרק איזהו נשך דלא אמרו יש שליחות לנכרי להחמיר אלא ברבי' לא זולת ע"כ נלע"ד כנ"ל וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

860

861נידון בישול י"ש בעיקור הדין הרי הוא כמו כל המכירה ומותר אך אינו אלא מניעת הריוח ולא הפסד מכיסו טוב שלא להתיר בפרהסי' כל כך שלא יפרוצו ואני סתמתי דברי בזה מפני שידעתי שהרב חמיו ז"ל הרעיש העולם על ההוא מרבנן דרב גוברי' ע"כ אמרתי הס שלא להזכירו לפני מכ"ת נ"י. פ"ב יום א' בטוב אדר"ש תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

861

862שפעת גמלים ישאו שלום וכו' לי"נ מחו' הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א ולנוות ביתו ובפרט לבנו הקטן הילוד שמואל יחי' יזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמע"ט אמן:

862

863מרוב טרדותי בימים שעברו לא יכולתי ליי"ח לפר"מ מחו' הגנ"י ואתו הסליחה ממו"ח הגאון נ"י קבלתי מכתב והנה הוא לוטה פה:

863

864אורות קושיי' מו"ח הגנ"י בגטין ח' ע"ב הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין הא מטלטלין בכלל נכסים וכן מבואר בב"ב ק"נ ע"א ועיין ב"ב ס"ב ע"א תוס' ד"ה ואינו וביותר ברא"ש דגטין למעיין וקשה א"כ איך נקנית אפי' קרקע הא מטלטלי אינם נקנים בשטר ונימא מתוך דלא קני מטלטלי לא קני נמי קרקע למ"ד המקנה מטלטלים ומטבע בחליפין מתוך שלא קנה מטבע לא קנה כלל אפי' הנכסים כמבואר בסי' ר"ג סעי' י':

864

865והנה יפה כ' על זה מחו' הגנ"י דהמטלטלים נקני' באגב קרקע ויותר הי' לו לומר דמיירי שצבורים ומונחים על הקרקע ומשתמרים על דעת העבד וניקנים לכ"ע מטעם חצר ויעיין סברות אלו בר"ן פ"ק דקידושין אשר הי' נגד עיניו. והנה מו"ח הי' יכול להקשות ק' זו בדוכתי טובא כגון הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם בכתובות מ"ט ע"ב ומבואר שם דמיירי במטלטלין וכן הכותב כל נכסיו לאשתו ודוכתי טובא אלא דהתם מצינו למימר לאו דוקא כותב שיהי' נקנים כולם בשטר א' אלא שעשה קנין הראוי לכל א' וא' קרקע כדאית להו ומטלטלי כראוי להם ומעות כראוי להם ואח"כ נכתבו כולם בשטר א' מה שא"כ הכא בגטין ע"כ מיירי שהנכסים כולם ניקנים בשטר הזה וזה השטר בעצמו יהי' שטר חירות להעבד אבל אי אין הקנין ע"י השטר איננו נעשה שחרור להעבד וא"כ גם תי' הנ"ל ליתא:

865

866והנה דברי הסמ"ע סי' ר"ט במ"ש לחלק בין דבר שלא בא לעולם למטבע בחליפין דדבר שלא בא לעולם אינו בר קנין כלל משא"כ מטבע הוא הלכתא בלא טעם וסברא כלל מה בין זה לזה והנה דבריו לקוחין מגליון המרדכי בפ' מי שמת סי' תר"ה ודבריו צריכין ביאור כי שם כ' רבנו שמחה דקנה מחצה דאלת"ה בפ"ק דקידושין מה צורך לקנו' מטלטלין אג"ק תיפוק לי' דקנה הכל ושוב כ' דאינו דומה לקני את וחמור דהתם לא הוי בר קנין כלל ומפרש הגליון דכוונתו לאפוקי ממאן דס"ל לא קני כלום קמ"ל דהתם אינו בר קנין יע"ש ואני אומר דרבנו שמחה בא למלאות דבריו הראשונים במה שהוכיח מש"ס דקידושין דלא קנה הכל וא"כ יקשה ק' זו אמ"ד בש"ס קני את וחמור קנה הכל ומכש"כ קרקע ומטלטלין דקנה הכל לאותו מ"ד ותקשי לאותו מ"ד דהיינו רב ששת תיקשי לי מתני' דנכסים שאין להם אחריות וכו' למה לי אגב וע"ז תי' התם חמור אינו בר קנין כלל ואדם יודע שאין קנין לחמור וגמר ומקני הכל לאדם משא"כ קרקע ומטלטלין אין אדם יודע שאין המטלטלין ניקני' בקניני קרקע כיון שהם בעלי קנין בעולם לא שייך לומר אדם יודע משום הכי אפי' רב ששת מודה דקנה רק מחצה ואולי ממילא י"ל נמי לרב המנונא דסבירא לי' כיון שאדם יודע שאין קנין לחמור השטה בו' ואמר קני את וחמור רוצה לומר כחמור אבל בקרקע ומטלטלין ס"ל קנה מחצה עכ"פ וה"ה במטבע ומטלטלין זה הוא כוונת רבנו שמחה [ועי' לעיל סי' ק"א]:

866

867ואמנם מ"ש הסמ"ע כן ביישוב רמ"א דחייש לדיעה דפליג ארבנו שמחה וס"ל לחלק בין מטבע לדבר שלא בא באותה הסברא עצמה ליתא דא"כ עשית אותו רבנו שמחה והדבר מובן וצ"ע מ"מ בגוף הדבר אפשר לפי הלשון דש"ס דב"ב שטרא למטלטלי לא עבדי אינשי מדתלי' באינשי וכן פירשב"ם שם משום שאי אפשר לפרש ולצייר סימני' ומצרי' משמע שאדם יודע שאין מטלטלין ניקני' בשטר קנה הכל לכ"ע ומתני' דקידושין נקטה שטר אגב גרירא דאינך ואין לי פנאי לעיין כלל ולא באתי אלא לשלוח לידו הרמה מכתב מו"ח הגאון נ"י ויעכ"ה לשלוח לק"ק א"ש ג"כ ואסיים בכל חותמי ברכות דברי הטרוד מאוד לא יאומן כי יסופר. פ"ב יום ה' ט"ז טבת תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

867

868יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה י"נ המאה"ג המופלג כש"ת מו"ה אלי' נ"י אב"ד דק"ק רייץ יע"א:

868

869גי"ה הגיעני ע"ד שכ"מ שציוה והניח יתומים קטנים ואת אשתו מינה גברת הבית על נכסי' ולאחר ככלות שנתיים ימים מחוייבות ליתן לבניו כך וכך לכל א' והניח לקרן קיימת לת"ת תתן ג"כ אז ב' מאות זהו' והיתרון יהי' הכל שלה ויען יש ביניהם בן א' אשר לא יצלח לכל מלאכה ורוצים אקרו"ט לשנות הקרן קיימת לטובת הבן ההוא והנה לפי הנראה כעת אין בעזבונו כמסת לשלם נושי' ולסלק כתובתה וליורשיו וקרן קיימת וכפי הנראה הי' דעתו שבאורך זמן ב' שנים תרויח האשה ע"י אוראנדע שלו ואז תוכל ליי"ח כל הנ"ל אבל כעת לא נמצא בעזבונו כל כך ואותה נפשו היפה לדעת אם יכולים לשנות צוואת של קרן קיימת שלו הנ"ל או לא:

869

870הנה דעת כל הפוסקי' באומר אפי' על דבר שלב"ל לכשיבוא לעולם אתנו לצדקה אעפ"י שאין הנדר חל על דבר שלא ב"ל שיזכו בו עצמם ממילא כשיבוא לעולם מ"מ על גופו חל הנדר לכשיבוא לעולם מחויב ליתן הדבר ההוא לצדקה ורמב"ם ספ"ו דעירוכי' מייתי ראי' מעשר אעשרנו לך אלא שהרמב"ם הוסיף דאפי' לא אמר אתנו אלא יהא לצדקה מה שאשתכר נמי מחויב לתנו אפי' לא אמרו בלשון אעשרנו לך ובס' קצה"ח סי' רי"ב מייתי ראי' לשיטת רמב"ם ממתני' דמס' פיאה האומר ה"ז לפלוני עני נהי שאותו העני לא זכה מכח לקיטתו והוא בעצמו נמי לא זכה וגם לא אמר אתנו אלא ה"ז לעני מ"מ לכשיחזיק בה לעצמו מחויב לתנו לשום עני משום נדרו ולא יחזיק לעצמו וזה ראי' לרמב"ם ושוב נדחק ליישב גם להרא"ש:

870

871ולפע"ד אין דבריו בזה נכונים כלל לא מבעי' לרוב ראשונים שבשיטה מקובצת דמתני' דפיאה מיירי מבעה"ב הלוקט בשדה שלו וע"ז אר"א הואיל ואי בעי מפקיר לנכסי ולא הוה שוב בעה"ב זכה נמי לחברי' ודלא כפירש"י א"כ פשיטא דא"ש דיתנו לרבנן לעני הנמצא ראשון דוקא אבל לא יחזיקנו לעצמו דאכתי לא הפקיר נכסי' והוה בעה"ב וקיי"ל להזהיר העני על שלו וע"כ יתן לעני אחר הנמצא ראשון:

871

872אלא אפי' לפירש"י דלא מיירי בבעל השדה אלא אחר ליקט בשביל זה העני ואר"נ לימא מר מעני לעני מחלוקת ומ"מ לק"מ וכי אר"נ דלימא מעני לעני לחוד מחלוקת אלא מתני' בין בעני בין בעשיר ואפי' בעשיר ס"ל לר"א תרי מיגו ואפי' בעני לית להו לרבנן אפי' חד מגו וכיון דמיירי בין בעשיר בין עני תנן יתנו לעני הנמצא ראשון ואם אולי המלקט עני ורצה לזכות לעצמו הרי הוא העני הנמצא ראשון ולית טב מיני' ואם הוא עשיר יתנו לאחר הנמצא ראשון ואין כאן שום ראי' לרמב"ם מהכא:

872

873ואנו אין לנו אלא דברי סמ"ע סי' רי"ב סקי"ט דרמב"ם לא אמרו אלא במה שבידו ומתרצינן דבורי' שמקדיש גוף לפירותיו ובית לשכר דירתו ושוב בסי' קכ"א כ' דעכ"פ לא נאמרו הדברים אלא בדברי' הבאי' ממילא אבל דבר שאינו בידו לא וביאור הדברים לפע"ד אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוה כמו דבר שבידו שאין אדם בעולם שלא יתן לו ה' להחיות נפשו ולהשתכר בשום דבר ואפי' ע"י מתנת ב"ו מ"מ מה שיתן לו ה' אעשרנו אבל האומר לכשאקנה שדה זו או אשתכר בסחורה זו הוא דבר שאינו בידו כלל בזה יש הפרש וחילוק אם אמר אתנו הרי נדר חל על גופו לתתו לכשיבוא לידו אבל אם אמר יהי' לצדקה לאו כל כמיני' זה נ"ל בהכרעת הסמ"ע סקכ"ב ומסולק מעליו הגהת ש"ך ס"ק י"א ע"ש:

873

874ועתה לענינינו אחר שלא הניח אחריו כדי לסלק כל האמור בצוואתו אחר פרעון חובותיו הקודמי' נמצא הי' כל כוונתו על מה שתשתכר אורענדי המחזקת לו מן השר על משך ב' שנים עוד ואפילו אמר אתנו אין כאן אלא נדר על גופו וכיון שמת בטל לי' נדרו דאפי' לרמב"ם שחל על נכסי' בלשון יהי' לצדקה היינו במה שבידו אבל שתשתכר זאת האורענדי אינו ביד שום אדם אך האלמנה שקיבלה עלי' שיהא זה בפרעון כתובתה ונמצא אבדה כתובתה ואין לה אלא הנשאר אחר פרעון החובות והמתנות והקרן קיימת כמבואר סי' צ"ב סעיף ח' ט' והיא קבלה עלי' הנדר הזה שאם תשתכר במשך ב' שנים מהאורענדע צריכה לשלם הקרן קיימת וכל זוזי דיתמי ועלי' הנדר חל כמ"ש כ"מ וכסמ"ע סי' רי"ב סקי"ט וכיון דרק על האשה מוטל מטעם נדרה לקרן קיימת פשוט ומבואר שאין אדם יכול לכוף האשה להחליף את אשר נדרה לת"ת בהספקת חורגה בן בעלה דאפי' אם יעלה על הדעת דאמדי' דעת השכ"מ שיהי' בנו קודם מ"מ הא לית לי' מגרמי' ולא כלום רק מפני נדרה של האשה ואין אומדן דעת בשלה כמובן:

874

875ואך אמנם לפע"ד אם ישארו נכסי' אחר פרעון חובותיו באופן שנוכל לומר שהנדר חל על אותן נכסי' שיהי' לצדקה ושהפירות מהם יהי' לת"ת ולא הקנה לאנשים ידועי' רק מינה אקרו"ט או שארי אפטרופסי' על הקרן שיסגלוהו בכל עת וזמן לעניים לומדי תורה שיהי' באותו זמן ורואי' עתה שמצוה לשנות הפירות כל ימי חיי הבן השוטה אשר יהי' לבז ואחר מות הבן יפלו הרווחי' לת"ת הרשות בידם כמ"ש בתשו' מהרי"ט סי' ס"ג ובתשו' מהר"ם אלשיך כ' דפירות ריווח ממון גרע מאילן לפירותיו ע"ש ולא אאריך במ"ש על ספריהם והארכתי כבר במקום אחר [עיין לקמן סי' קי"ב]:

875

876ומ"ש אם הבע"ח נפרעי' מחובותיו ברור ופשוט הוא דהשתא הוה כגמלא דערבי' כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ו סי' ג' ומייתי לי' ב"י בא"ע סי' ק' ובתשו' אחרת הארכתי בזה וסלקתי מ"ש ב"ש רס"י ק' אדברי הרא"ש וטח"מ סי' תי"ט ע"ש ואין כאן מקומו גם מ"ש תוס' כתובות ס"ז ע"א ויעו"ש בק"א למורי הפלאה רס"י ק':

876

877ומ"ש פר"מ אדברי ב"ש סי' קמ"ג שם כתבתי על הגליון פי' דכיון דא"א לקיים הגט אלא ע"י זכירת ביטול הגט א"כ אין זה כריתו' משא"כ באביו דלא צריך להזכיר ביטולו של גט ומ"מ גוף דין זה צע"ג עי' תשו' מהרי"ט סי' מ"ט נ' נ"א עכ"ל על הגליון ולהיותי מוטרד מאוד אקצר ואומר יברכהו ה' ויעלה לציון ברנה כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום א' ה' אב תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

877

878מחיי חיים יתן שלום וחיים טובים ארוכים ומתוקני' לי"נ ה"ה הרבני המופלג ומפורסם כבוד מו"ה מרדכי ליב נ"י בחבורת סגל דק"ק טרענטשין יע"א:

878

879אודת מי שציוה לתת מעזבונו ת' זהו' לבנו לסגל בהם עצה"ע ויתן מהפירות סך כ' זהו' מינץ לב לומדי תורה בכל שנה שילמדו בביתו שיעורן תמידין בכל יום והלך הבן ושכר ג' לומדי תורה ורוצה ליתן לשלשתן סך הנ"ל שציוה הנעדר לתת לשנים אי שפיר דמי למיעבד הכי או אי מקרי שינוי בדעת הנותן ז"ל:

879

880אי לא השליש מעות ידועים ליד שליש רק ציוה להפריש מנכסיו סך הנ"ל א"כ משום מצוה לקיים דברי המת ליכא כמבואר בש"ע ח"מ סי' רנ"ב סעי' ב' ורק מחמת צוואות שכ"מ וכבר ביאר בתשו' מהר"מ אלשי"ך סי' ז' דמעות קרן לפירות הוה דבר שלא ב"ל וגרע מדקל לפירותיו דהתם הדקל קיים לעולם להוציא פירות משא"כ במעות שהקרן גופי' להוצאה ניתן וכיון שכן וקיי"ל דאם אמר פירות דקל זה לעניים או שכירות בית זה לעניים אין היורשים חייבי' ליתן מטעם נדרו כמ"ש רמ"א סימן רי"ב סעיף ז' ובסמ"ע שם סימן קכ"א ואם כן אפילו הי' מצוה לתת לעניים ידועים לא היה חל מכ"ש שלא אמר לעניים ידועים אלא להשכיר ב' לומדים את אשר ירצה דבכי האי גוני לא זכו בהם במה שכת' מהרי"ק שרש ה' והאריך וביאר במהרי"ט סימן כ"ד וסי' ס"ג והעלו להלכה דהיורש מצי לשנות כרצונו וחפצו ובמקום אחר הארכתי והעליתי דעכ"פ ישונה לדבר מצוה שתועיל לנשמת הנעדר אבל העניים לא זכו במידי והבן יכול לשנות וא"כ אע"פ שדעת האב לתת רק לשנים שיגיע לכל א' מנה א' אפ"ה יכול הבן לשנות ולחלק דס"ל מצוה לחלק עדיף וכמ"ש מג"א סי' תרצ"ה סקי"ב:

880

881היות כן אי אמר לכל א' סתמא שיבוא לביתו ללמוד לתיקון נשמת אביו וכאשר ציוה ולא אמר שהשכירות יהי' כאשר ציוה א"כ ישלם לשלשתן כ' זהובי' מינץ וישלשו ביניהם אך אם אמר לכל א' בהדיא שילמוד בעד השכירות שקצב אביו בצוואתו והרי אביו קצב עשרה זהו' לכל א' וא"כ ע"כ צריך לשלם לכל א' שכר עשרה זהו' עד היום הזה וכיון שעכ"פ הכל היה לטובת נשמת הנעדר ז"ל והוא ז"ל נהנה בעלמא דקשוט עיי' ב"ק ע"ו ע"א ברש"י ד"ה והרי חזרה קרן לבעלים דהרי לשם בעלים נשחטה ע"ש וה"נ דכוותי' וא"כ ה"ל כשוכר הפועל והראהו בשל חברו דמשלם לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעלים מה שהנהו כמבואר ב"מ ע"ו ע"א וה"נ המותר הזה ישלם הבן מכיסו עד היום וחוזר ונוטל מפירות דשנים הבאות לאחדים באופן דעכ"פ ילמדו מכאן ואילך בכל יום עבור נשמתו וימעט שכירות קצת עד שישולם מה שהוציא מותרת בשנה הזה לנשמת אביו ז"ל והדברים פשוטים ואין להאריך בהם יותר והנלע"ד כתבתי. פ"ב נגהי ליום ג' ו' תשרי תקפ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

881

882שלום לי"נ תלמידי הרבני החרוץ המופלג מו"ה הרש נ"י קוניץ:

882

883תהלת דינו על דברי תורה מ"ש בסוגי' דב"ב ל"ז ע"ב דאמר ר"ז כתנאי הכונה הפשוטה דרבא בא לשבש שמועתו דנהרדעי דלא איתמר מילתי' לענין חזקה אלא לענין קניית קרקע ואע"ג דק' רבא יש לה תי' כמ"ש רשב"ם מ"מ ניחא לי' רבא טפי לשבושי ולאוקמי שמועתי' בקנין קרקע מלענין חזקה וע"ז אר"ז כתנאי דפליגי בהו ואתי' דרבא כר"ש דלית הילכת' כוותי' משו"ה ניחא לנהרדעי לאוקמי בשמועתי' בחזקה ולדחוק כמ"ש רשב"ם לחלק בין אספסתא לדהכא ולא לאוקמי שמועתי' בר מהילכתא:

883

884ונראה דר"ז הוה ס"ל כס"ד דלקמן ס"פ המוכר פירות דפליגי אי למיעקר קיימא ונהרדעי כרבנן דלא קיימי למיעקר אמנם רבא לא חש להא דר"ז דס"ל כמסקנא לקמן דלכ"ע למיעקר קיימא ואינן ראוי' להתקיים אלא ר"ש ס"ל דהנוטע הזה על מנת למיעקר עביד מה דלא עבדי שאר אינשי ובטלה דעתו ואין זה בכלל סתם כרם דאוריתא ודינו ככרם יחידה ורבנן ס"ל נהי דלמיעקר קיימא וגם הנוטע ע"מ כן נטעו אך לא בטלה דעתו בזה דמימר קאמר דשפר שפר וכו' כמבואר שם ונמצא שפיר חל עליו שם כרם ונמצא רבא ככ"ע וממילא הדרן דהלכה כחכמים וכפסק הרמב"ם בפי' המשנה פ"ה דכלאים משנה ב' ובחבורו רפ"ג דחזר בו ופסק כר"ש באמת צ"ע וצריכי' ע"כ לדחוקי של תי"ט ז"ל ודלא כמ"ש מעלתו. פ"ב יום ה' כ"ו תמוז תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

884

885שלום וכ"ט לי"נ הרב המופלג המפואר החרוץ והשנון זית שופכני וביישני במעשיו מקומו ושעתו כש"ת מו"ה אברהם נ"י אב"ד דק"ק לאקינבאך יע"א:

885

886יקרתו הגיעני בזמנו ואחר עד עתה מפני שלא הגיע זמנו לומר שורה שעתים לכבוד פר"מ מפני שאלת הקודמים והנה היום עיינתי בדבריו הנעימים ושאלת חכם ע"ד אשה שציותה לפני מותה וז"ל תיכף ומיד דהיינו בתוך שלשים יום אחר פרידתה מעה"ז יתנו יורשי' אחריה שלש מאות זהו' ו"ו ליד אלופי' קהל וכו' והמעות הנ"ל יהי' שלהם לעולמי עד על ששה פראצענט עצה"ע והרווחים עולים לשנה שמונה עשר זהו' ומאותן הרווחים ילמדו ביום היא"צ שלה שני לומדי תורה פ' משניות ויאמרו קדיש ונר של שעוה וכו' ומה שישאר ילבשו בני ת"ת איש כפי צרכו לפי ראות הגבאים דת"ת עכ"ל והאשה הלכה לעולמה וחיים לנו ולכ"י שבקת והיורשי' אינם רוצי' לקיים דברי הצוואה כי כמעט לא נשאר בעזבונה יתר מסך הנ"ל:

886

887תשובה אעפ"י שפשוט שאין ממש בצוואה מ"מ א"א לבה"מ בלא חידוש ואעבור פרשתא דא ואתניא פשוט מבואר דדבר שלא ב"ל כגון פירות דקל לא קני בבריא וכל דליתי' בברי' ליתי' בשכ"מ וכ' מהר"מ אלשו"ך בתשו' סי' ז' דמכ"ש פירות סיגול מעות דלא שייך לומר שהקנה מקום בדקל לפירותיו דהכא הקרן המעות אזלי לעלמא ואתי אחריני וא"א לפירות סיגול מעות אא"כ נסתלק הקרן ולא שייך שהקנה מקום בקרן לפירותיו וליתי בבריא ולא בשכ"מ. וכ' מהרי"ט בתשו' סי' כ"ב כשם שאינו יכול להקנו' פירות דקל לאדם מבורר הה"נ שאינו יכול להקנו' דבר מבורר לבני אדם שאינם מבוררים כגון שאומר סך זה לעניי' שיבואו הנה או שיבררו הקהל וכדומה כיון שאינם מבוררי' לא חל קנין עליהם בבריא וה"ה בשכ"מ:

887

888אך כל זה מטעם מתנת בריא או שכ"מ לא קני אבל מטעם נדר אם אמר אתן פירות דקלי או הרווחת כספי לעניי' חל על גופו לקיים נדרו וזה למד הרמב"ם פרק ו' מעירוכי' מיעקב אבינו ע"ה שאמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומצינו שנקרא נדר שהרי אמר הקדוש ב"ה קום עלה בית אל וגו' אשר נדרת לי שם נדר ש"מ שנקרא נדר ורצונו לומר כיון שנקרא נדר הרי הוא בכלל מאי דכתי' כי תדור נדר לה' אלקיך לא האחר לשלמו מוצא שפתיך וגו' אלא שיש לפקפק קצת על ראיות הרמב"ם דהתם נדר יעקב ג"כ והאבן אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים וזה הי' עיקר נדרו ועל אותו האיחור נענש בותצא דינה כמבואר ולא על איחר עשר אעשרנו ונדר האבן לא היה דבר שלא בא לעולם ואין ללמוד מכאן כשאומר על דבר שלא ב"ל אתן לעניים וצ"ל מ"מ כיון שכללם הפסוק ואמר אשר נדרת שם נדר ש"מ תרווי' נקראי' נדר גם עשר אעשרנו והריוח שיעשר ממנו לא בא לעולם ומחייב מטעם נדר והראב"ד מודה לו בזה גם הרא"ש והטור מודי'.

888

889אך בפכ"ב ממכירה הוסיף רמב"ם שאפי' אמר כל מה שיוציא דקל זה יהי' לעניי' ולא אמר בלשון אתן לעניים רק יהי' לעניים מ"מ חל עליו נדרו לתתם לעניי' ועל זה השיג הראב"ד והטור כ' שגם הרא"ש פליג וכ' מהרי"ט בתשו' סי' ל"ט ד"ה איברא וכו' דנפקא לי' לרמב"ם ג"כ מיעקב דאמר יהי' בית אלקים ש"מ יהי' לשון נדר הוא ע"ש ור"ל אע"ג דאבן וקרקע א"י מוחזק הי' ליעקב ובא לעולם מ"מ ילפינן מיני' דיהיה לשון נדר הוא ומעשר תעשר ילפי' שיכול לקבל נדר על דבר שלב"ל א"כ ה"ה בלשון יהי' כיון שהוא לשון נדר ונכון הוא מאד:

889

890אך כל זה כל זמן שהנודר חי חייב לקיים נדרו אבל אם מת הנודר כיון שהוא דבר שאין בו קנין ולא נתחייבו נכסי' וליכא אלא משו' נדר וכיון דמת נעשה חפשי ממצות ופקע לי' נדרי' אין היורשים חייבים לשלם ומאי דמשמע בעירוכי' כ' ע"א דמעריך ונודר ומת חייבי' יורשים לשלם נדחק במהרי"ט סי' ל"ט הנ"ל שאניהתם דלגבוה וכמסירה להדיוט דמי משא"כ נדר לעניים דלכמה פוסקים לא הוה כמסירה להדיוט והוא דוחק לפע"ד וכי נתקדשו נכסי' ידועי' מנכסיו ע"י שאמר ערכי עלי שנאמר ע"ז כמסירה להדיוט ועיי' תשו' הר"ן סי' א' בזה אבל לפע"ד לק"מ מהתם דעל המקשן לק"מ דהו"מ למימר ולטעמך וכמ"ש לח"מ בה' עירוכי' דהומ"ל ולטעמיך דהא בעי' והעמיד והעריך כמ"ש רמב"ם פ"ב מעירוכי' ה"נ הומ"ל ולטעמיך כיון שמת במתים חפשי פקע לי' נדרו וכדמשני בשעמד בדין א"ש הכל דכיון שעמד בדין ונזדקקו ב"ד לזה שוב לאו מתורת נדר אתאינן אלא מתורת חוב ונתחייבו נכסיו מדינא ולא מטעם נדר הן בנדרי גבו' הן בנדר לעניי' הן נזדקקו למעריך הן לנעריך כיון שנזדקקו ב"ד נתחייבו נכסיו לכ"ע ולק"מ אבל כל שלא נזדקקו ב"ד ומת לא נתחייבו יורשי' לא מבעי' כשאמר אתן אחר מיתה שאין זמן הנדר חל אלא אחר מיתה וא"א שיחול וכמ"ש במרדכי פ' מי שמת סי' תרכ"ה יעיי"ש אלא אפילו אמר סתם אתן ומת מ"מ כיון שמת נעשה חפשי ופטורי' היורשי':

890

891אלא שהרמב"ם כ' בפ' כ"ב ממכירה שכ"מ שאמר מה שיוציא דקל זה אתן לעניים ומת מחייבי' יורשי' ליתן וכ' המ"מ דוקא בשכ"מ אמרי' כן משום מצוה לקיים דברי המת ובמהרי"ט הנ"ל כ' אע"ג דלא השליש מעות לכך מ"מ כיון דבלא"ה חל על גופו לקיים נדרו אמרי' בי' מצוה לקיים דברי המת ובתשו' רמ"א סי' מ"ח בשאלה ג' לא עמד בזה ע"ש מ"מ נראה דוחק ומנ"ל לרמב"ם לחדש דין זה ונלפע"ד ליישב בע"ה דבעירוכי' ו' ע"ב במתני' פליגי ת"ק ור' יוסי בהזיק גוסס ומת אי חייבי יורשי' לשלם ומסיק בש"ס דפליגי במלוה הכתובה בתורה והקשו תוס' מ"ט לא פליגו נמי בהקדיש ותי' דהקדיש חל מיד פי' שהחפץ שהקדיש נמסר לגבוה מחיים ולא נפל קמי' יורשי' כלל שוב הקשו מ"ט לא פליגי בנודר ומעריך ושמא התם נמי חל מיד ע"ש ודבריהם מאוד תמוהים דע"כ לא מיירי בעמדו בדין דא"כ הזיח ועמד בדין נמי כשטר דמי וע"כ בלא עמד בדין א"כ אי ס"ד דחל מיד צא ופרנס ש"ס דעירוכי' כ' הנ"ל דתלי' בהדי' במלוה הכתובה בתורה וצע"ג לכאורה ועוד מה שייך לומר דחל וכי כל מעריך נאסרו חפציו משום שיש בהם חמשים כסף של דמי ערכו הלא אינם קדושי' עד אחר הפרשה אבל האמת יורה דרכו דכוונת תוס' דוקא בגוסס ויוצא ליהרג אמרינן דעתי' כיון שיודע שהטיל על עצמו חיוב מ"ע של נדר ואין בידו לקיימו כי משימות יהי' חפשי גמר ומשעבד נכסיו מיד וכאלו עמד בדין וכדרך שאמרו חכמים בכל דברי גוסס ככתובים וכמסורי' ככה הוא בנדר ומקדיש מן התורה ודוקא בגוסס ויוצא ליהרג אבל אדם בעלמא שנדר והעריך ואח"כ מת זה תלי' שפיר במע"פ גובה מן היורשי' ובהכי מיירי ש"ס כ' ע"א וא"ש ודינו של הרמב"ם מבואר:

891

892אך כל זה בדבר שהוא בעולם אבל בדבר שלא בא לעולם ולא שייך שמשעבד נכסיו מיד הלא לא בא לעולם וצ"ל כמ"ש סמ"ע סימן רי"ב סקי"ט דה"ל כמקנה אילן לפירותיו ובית לדירתו ובזה א"ש בסעי' ט' שם קרקע זו לכשאקננו וכו' דהתם לא שייך קרקע מיד דהרי אין לו קרקע עתה ואין צורך למה שחילק סמ"ע שם סקכ"ג ובש"ך שם סקי"ב ע"ש ולפ"ז במעות לפירותיו אין נדר שכ"מ מחייב ליורשי' כנ"ל:

892

893והשתא בנידון שלפנינו שהאנשים העניי' מקבלי צדקה אינם מבוררי' מי יקנו וגם סיגול פירות מהמעות לא בא לעולם א"כ לא קני לא בברי ולא בשכ"מ רק מטעם נדר והכא לא אמרה אתן אלא תנו ולא הוה נדר ואפי' אמרה אתן הרי אמרה שתתן אחר העדרה ואין נדר חל אחר העדרה ומיתה ואפי' הי' אמרה אתן סתם מ"מ כיון שהרויח אינן בעולם ובמעות לא שייך לומר ששיעבדה הקרן לפירות כמ"ש לעיל בשם מהר"מ אלשיך א"כ אין בצוואה זו כלל:

893

894עיינתי בדברי פר"מ וכו' ראוי לאומרו ונכון הוא. מ"ש בדברי הר"ן ארבנו האי בארתי יפה בתשוב' הנדפסת בשמו בענין השקאלא אין משגיחי' על צוויחתה פיתא היא דא וכך גזר הקיר"ה ומפרש בפי' בפאטענט על נדוני' וכתובה שהכתובה הקבועה כגון בישראל מאתיים ולכל שר ושר יש למשפחתם כתוב' ידועה לאלמנותיהם וכולן שוות אותן צריך לשלם במעות טובי' והשאר עפ"י שקאלא וכן אנו מורי' תמיד ומ"מ אם אפשר לבצע הריב ולא להעמיד עצ דין תורה מה טוב והטוב והמטיב יטיב עמו וירום קרנו וכסא כבודו כנפשו ונפש א"נ. פ"ב יום ה' י"א שבט תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

894

895שלום וכ"ט לתלמידי הותיק הרב המופלג כבוד מו"ה מרדכי ליב נ"י אב"ד דק"ק יהאני יע"א:

895

896גי"ה הגיעני ונפשו בשאלתו א' שמתו בניו ושוב כשהי' לו בן ומכרו לחברא קדישא בעד ה' זהו' והי' תנאי שאם יגיע וכו' נישואי הבן יחזור האב להח"ק עשרה זהו' ויקנה בנו מהם עוד נדר ליתן בכל שבוע ב' פגים לח"ק עד וכו' נישואי בנו והנה עברו כ"ז שנים ולא נתן פרוטה א' ושבק חיים והבן רוצה לישא אשה והח"ק מוחי' בידו עד שישלם כל הנ"ל והאב לא הניח אחריו נכסי' אלא כדי כתובת אשתו והבנים לא ירשו כלום:

896

897תשובה אלו הניח אחריו נכסים הי' תלוי בפלוגתת הרמב"ם ס"ל שחייבי' לשלם נדר אביהם והמרדכי פסק דאינו חייב והארכתי בזה במקום אחר ויעיין תשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ד"ה איברא וכו' ועי' ש"ע ח"מ סי' רי"ב אך בשלא הניח אחריות נכסים לית דין ולית דיינא שיתחייבו הבנים לשלם נדר אביהם ע"כ החוב של שני פגים בכל שבוע אין מקום לתביעת הח"ק:

897

898גם מעות המכירה הנ"ל פשוט שאין אב יכול למכור בנו ולא להקדישו רק הבת למעשי ידי' וליעוד עד שתביא סימנים אבל גופא לא ואפי' בכור שציוה הקב"ה לפדותו מצוה בעלמא הוא ואם אינו פודהו איננו לכהן ולא קדוש לשום דבר ומה שהנהיגו בתשו' לומר הכהן להאב מה בעית טפי וכו' חבוב מצוה בעלמא הוא ומשו"ה כ' רמ"א סי' ש"ה דאמר יאמר האב בחמשה סלעים בעי' טפי ומניח הבכור לכהן לא מהני מידי ופשוט הוא ומה שנוהגים למכור הבנים אינו מכירת גופם או הקדש אלא חוששי' שמא נגזר על האב הזה שימותו בניו ע"כ מוכרו לאחר לומר שהוא יהי' אביו מעתה והילד יהי' בנו של זה ולא יקרא עוד שמו עליו ומצינו סרח בת אשר ולא היתה אלא בת אשתו ונקראת על שמו ה"נ והי' תנאי ביניהם שביום הנישואי' יחזיר האב ויקנהו להיות נקרא בנו שזוכה האב להשיא בנו ומעתה אם אינו חוזר וקונה או שאיננו פה עמנו היום לחזור ולקנות והח"ק יחזיקו בו כבנים מ"מ בשביל זה לא יכלו לעכב הנישואי' שהרי האב עצמו אינו יכול למחות בנו נישואי אשתו כמבואר בש"ע י"ד בהגה' ס"ס ר"מ ע"ש וא"כ עבירה היא ביד הח"ק אם מעכבי' הנישואי' שעה א' וחלילה לחטוא אך מ"מ הואיל והיתה לו להבן תשועת ה' עי"ז טוב לו לקבל עליו ליתן לח"ק דבר מה אחת לאחת אחר חתנותו כפי יכולתו ויברכהו ה' הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק ז' שבט תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

898

899ע"ד צוואות הגביר.. אשר בפונקט פינף נכתב וז"ל איך פערלאס אלז איין עוויג בלייבען זאללענדעס לעגאט אן מיינען זעמטליכען פערוואנדטען אונד פערוואנדטינען איין קאפיטאל פאן.. וועלכע וכו' דיא אינטרעססען נאך לייטונג אונד אנארדנונג מיינעס ברודערס פלוני אדער דעססען פאלמעכטיגען פערטהיילט ווערדן זאלל עכ"ל הפונקט הנ"ל:

899

900והנה זה שבועים נשאלתי עד היכן גדר הקורבה ואם קרובי אלמנות הנעדר נמי בכלל קרוביו ואז השבתי לשואל כמשיב על שאלת איסור והיתר כי לא נודע לי שיש בזה ערעור וטוען בין הצדדים ותוכן תשובתי כי אמנם יש מקום שקרובי אשתו נמי בכלל והוא שלפעמים השכ"מ לא ציוה דבר אך בטח לבו על האפטרופסים שיעשה הטוב והישר בנכסיו לטובת היתומים וכבודי' ויש רשות להאפטרופס לפי גודל כבוד עשרם וכבוד הבנים הגבירים הידועים האלו להפריש ממונם סך לקרן קימת לפרנס בני המשפחה ועי' ש"ך י"ד סי' רמ"ח סק"ט וזה מבואר פ"ק דב"ב דרבא פסק צדקה אנכסי דבי בר מריין לאחשובינהי וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ר"צ סעי' ט"ו ועיי' מהרי"ט סי' קכ"ז וגדולה מזה עובדא דעמרם צבעא דגטין נ"ב ע"ב ובש"ע ח"מ סי' ר"צ סעיף ד' דלצורך חשיבות היתומים מותר לו ללבוש בגדים חשובים מזוזי דיתמי כי היכי דלשתמעון מילי' ובאופן זה ביתומים חשובים ומפורסמים כאלו בודאי רשאי הי' האפטרופס להפריש סך מסויים לקרן קיימת אפי' אם לא ציוה הנעדר ובשגם שהיתומים בעצמם כבר הגיעו לכלל גדלות עפ"י דתה"ק דהיינו בני י"ג ויום א' ונתרצו לזה וא"כ נדרם קיים בהפרשת הקרן קימת ואם כך הי' מעשה אין ספק שגם משפחת בני אמם בכלל דהרי איתא בספרי פ' ראה מאחד אחיך זה אחיך מאביך מאחד לרבות אחיך מאמך ומייתי לי' סמ"ק ומרדכי ריש ב"ב והרב"י בי"ד סי' רנ"א ומכאן פסק שם בש"ע סעי' ג' דאחיו מאביו קודמים לאחיו מאם דאחיו מאמו אתיין רק מייתור' אבל מ"מ חייב לפרנס שניהם אלא שמקדימי' לקרובי אב וא"כ ה"נ יותן לקרובי האב קצת יותר אבל אם לא יתננו לקרובי האם כלל עבירה היא בידם ואיכא נמי פסידא ליתמי דבודאי ניחא להו בהרוחה למשפחת אמם דאי לא יזונו מהקרן קיימת יצטרכו לפרנסם משלהם כי בזיון גדול יהי' לנגידים מפורסמים כאלו אם קרובי אמם יצטרכו לאחרים ועי' כיוצא בזה בתשו' מהר"י מינץ בתחלתו וכל זה אי הי' האפטרופס או היתומים מפרישי' מנכסיהם אחרי מיתת אביהם והוא לא ציוה:

900

901אך באשר הוא עצמו ציוה בפיו לאמור שהוא מניח לקרוביו אין ספק אצלי שאין קרובי אשתו בכלל ולא יתחלקו הרוחים אלא לקרוביו ממש וגדר קרוביו המה הפסולי' לעדות ואם הסך עצום ומסויים ויש אומדנא שלא לכך נתכוון ליתן סך רב כזה למעט קרובי' פסולי עדות דאורייתא ויש לחלק מזה גם לקרובי' עד דור רביעי שבסדר גטין מחמיר לפסול עדות רביעי ברביעי אלו דברי שם בלי שום ראי' וברור כי לא השבתי אלא לתלמיד השואל:

901

902אך עתה נשאלתי שנית והודיעוני כי כבר נתעצמו בריבה זה הגבירה אלמנות המנוח עם האפטרופוס הגביר נ"י זה כמשלש שנים ויש לה טענות ודברים שראוי' לשומען ושעי"ז התפשר הגביר האפטרופוס לתת מנה יפה בכל שנה לבני משפחת הגבירה תי' ואך עתה חוזר הגביר כי את אלקים הוא ירא אולי שלא כדין עשה במה שהתפשר והי' מוותר מהרווחים המגיעים לבני משפחת אביו לתת אותם לבני משפחת אם הילדים והנה נ"ל פשוט דיפה עשה האפטרופוס במה שהתפשר על העבר ומכש"כ שאין לחזור בו על העתיד לבוא ואלו לא נאמר ראוי' הי' לאומרו אמנם ראשון תחלה אחזק במסמורים נטועים הפסק הראשון שלכאורה אין קרובי הגבירה בכלל ואח"כ אברר בעז"ה שיש לכוף להתפשר עפ"י טענות הגבירה תי':

902

903ותחלה אומר כי אין ספק שלשון הצוואה הוא לשון מספיק אף ע"ג שאין כתו' אני נותן דכבר פסק בתשו' הרא"ש כלל פ"ג סי' ב' דאע"ג דבברי לא מהני לשון אני מניח לפלוני מ"מ בשכ"מ הוא לשון טוב שכן לשון ב"א ששכ"מ ההולך למות אני מניח והוה לשון המועיל ופסקו בש"ע סי' רנ"ג סעי' ב' בסתם ולא הגיה עליו רמ"א וע"ש סמ"ע סק"ה אלא שהש"ך שם רמז לעיי' במהרי"ק שרש צ"ד ובאמת מהרי"ק מייתי שם ראשונים חולקים על הרא"ש ומ"מ הש"ך בעצמו פסק דלא כמהרי"ק לקמן סי' רפ"א סק"ח אלא שט"ס נפל שם במ"ש מניח הוא לשון ירושה הוא ט"ס וצ"ל הוא לשון מתנת שכ"מ וכמוכח מתשו' דברי ריבות דמייתי ש"ך והתם איתא דרצה לזכות את אמו ע"י לשון מניח אי לאו משום דלא הי' ממון בעינא ע"ש והלא אמו אינו ראוי לירש ואפ"ה הי' מועיל לשון מניח אע"כ שהוא לשון מתנת שכ"מ והש"ך לא מייתי לעיין בתשו' מהרי"ק לפסוק כמותו אלא אם יצטרך לעשותו סניף לסברו' אחרות אבל לא לפסול צוואה בשביל זה ובתשו' רד"ך בית שלשי' נחלק עליו וכן בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב שטר צוואה שכ' אמר לנו שמניח ק"ק זהו' וכו' ע"ש באותו תשובה טרח מאוד לבטל הצוואה מטעמי' אחרים ולא עלה על דעתו לאמור מני"ח לשון גרוע הוא והי' לפניו ספר מהרי"ק כידוע בכל תשובותיו ואפ"ה לא חש לי':

903

904ועוד לכאורה צל"ע דעת הגאונים שבמרדכי דמייתי מהרי"ק מ"ט לא יועיל בשכ"מ לשון מניח ואי משום דליתי' בבריא הלא בבריא נמי כל שהורגלו התגרים לקנות בהכי קונה ואפי' שאיננו מקנינים המוזכרים בש"ס והוא ש"ס ערוך ב"מ ע"ד ע"א האי סטומתא קנה ומבואר היטב בש"ע סי' ר"א ועיי' מהרי"ט סי' קכ"ה וה"ה בכל הלשונו' המורגלים בין הסוחרים וא"כ כיון בשכ"מ לשון הרגיל הוא אני מניח אעפ"י שלא הוזכר בש"ס מ"ט לא יקנה ומאי שייך לומר דליתי' בבריא הלא גם בריא קונה בלשון המורגל בין הסוחרים:

904

905ואם נאמר דבזמן אלו הגאונים לא הורגלו שכ"מ להקנות בלשון זה מ"מ מאי הרעיש מהרי"ק את העולם על הרא"ש בזה מדברי אלו הגאונים שבזמן הרא"ש הגות הי' בלשון לומר אני מניח וצ"ל דבימי הרא"ש נמי לא הי' מורגל כ"כ למנהג קבוע שהרי משו' כך שאל השואל מהרא"ש אם מועיל לשון אני מניח כצ"ל מ"מ נלע"ד בזמננו אחר שקבע הרב"י בש"ע דלשון מניח הוא לשון המועיל בשכ"מ ונתפשטה הוראות הש"ע בכל תפוצה תו לא גרע מקנין או לשון שהסכימו עליו במדינה דמועיל ובזה"ז גם הגאונים ומהרי"ק יודו באופן דלשון אני מניח קרן כך וכך לקרוביו וקרובותי' הוא לשון קנין המועיל:

905

906והנה המעיי' בלשון צוואה הנ"ל יראה שלא הזכיר קרוביו העניים כ"א שהניח הקאפיטאל לקרוביו סתם ושאחיו האפטרופוס יחלק הרווחים ביניהם והנה נהי דפשוט יותר מביעא בכותחא דהחלוקה תהי' דוקא לעניים דאומדנא דמוכח הוא שרצה להצדיק נפשו בשעת מיתה וצדק לפניו יהלך ועיי' ב"י בי"ד סי' רנ"א ד"ה וכ' עוד המרדכי וכו' ועי' רש"י בפ' הכותב גבי נכסי לטובי'. אמנם מ"מ הקרן הקנה לבני משפחה בין עניים בין עשירים אלא שהתנה שיהי' הקרן קיים שיחלוק האפטרופוס הפירות לעניים אבל לעולם סילק עצמו ויורשיו מהקרן והקנה אותו להמשפחה מיד ואם תאמר מה תועלת להעשירים בהקרן כיון שלא יהנו מפירות איברא יש להם תועלת שהרי קיי"ל ב"ב מ"ג ע"א האומר תנה מנה לעניי עירי אין דנין ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר דה"ל נוגעי' בדבר דניחא להו בהרוחה דעניים דדהו כי היכי דלא יוטלו עליהם אפי' קיץ להו ע"ש וכן פסקי' בש"ע ח"מ סי' ל"ז סעי' כ' ומבואר בכתובו' צ"ב ע"ב דמשום דלא להוי תרעומות מקרי ראובן בעל דבר אעפ"י שמשום תרעומות לא הוה נוגע בעדות כמו שכ' תוס' שם ד"ה דינא הוא וכו' מוכח מזה דהני בני העיר דמקרי נוגעי' בעדות משום הרוחה מכ"ש דמקרי בעלי דברים משום הרוחה דעניי דעליהו רמיא וא"כ בבני עיר כ"ש בבני משפחה דיותר חיוב על המשפחה לפרנס קרוביהם ממה שמוטל על בני העיר לפרנס עניי עירם ועוד התם אמר תנו מנה ויתחלק מיד ואין להעשירים ממנו אלא ההרוחה משא"כ הכא שהפירות יתחלקו לעולם והעניות הוא גלגל החוזר ואם הוא אינו בא בנו בא ואיהו גופו אינו בטוח מהריש והר"ן דנדרים ס"ד ע"ב מייתי ירושלמי והעניות לאו נולד הוא אמרי' זעירא העניות מצוי הוא נמצא קנין הקרן לכל המשפחה המצויי' עתה לפנינו הוא ותנאי הי' שיקיימו הקרן כדי שיחלק האפטרופוס הרווחי' לענייהם:

906

907והרווחנו בזה ב' פקפוקים חדא ממ"ש בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ז' דהמקנה מעות קרן לפירותיו גרע מדקל לפירותיו דהדקל קיים אבל קרן המעות אין הקרן בעצמו קיים כי הני זוזי אזלי בעיסקא ואתו אחריני תחתיהם וכן לעולם נמצא הקרן גופו אין לו קיום הנה זה יצדק אם אינו מקנה אלא הפירות אלא שמיחדי' הקרן לפירות כעובדא דילי' אבל הכא עדיף הרבה אפי' מדקל לפירות ובית לדור בו דאלו התם אם יבש הדקל הרי העצים לבעה"ב ואם נפל הבית עצים ואבני' לבעה"ב אבל הכא הקנה הקרן בעצמו לבני משפחה האלו אלא שהתנה עמהם בתנאי שיתנו הפירות לענייהם ולא שייך הכא הני זוזי אזלי לעלמא שהרי קנו הני זוזי בעצמם והו"ל כאלו מקנה דקל בקנין גמור אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שאפשר שישא פירות ואם יבש האילן העצים למקבל מתנה והנה אם אפשר בשום אפשרו' שלא יעלה עוד פירות וריוח על הקרן הרי יתחלק הקרן בין בני המשפחה ואין להנותן ויורשיו בהם כלום ע"כ ליתא כאן שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל:

907

908ועוד הרוחנו לסלוקי נפשי ממ"ש מהרי"ק בשרש ה' ומהרי"ט סי' ס"ג דהעניים אינם מבוררים למי יתן ומי יצטרך ובני ישיבה ועניים אזלי לעלמא ואתו אחרינא תחותייהי זה לא שייך הכא מתרי טעמא חדא דהקרן נקנה לבני משפחה אלו העומדים היום בפנינו והנותן מפירותיהם לאחר הוה ממש כמתנת כהונה ולוי' דאע"ג דהוה ממון שאין לו תובעי' שיכול ליתן למי שירצה מ"מ אם נותנו לאחר שאינו כהן ולוי ה"ל גוזל השבט ה"נ גוזל המשפחה ממה שזיכה להם השכ"מ ועוד התם עניים בני ישיבה אזלי לעלמא ואפי' עניים הדרים בעיר אינם קבועים וכמ"ש הרא"ש לענין גטין דמשו"ה אין כותבי' שם עיר דירת הבעל והאשה בגט מפני שבעו"ה אין לנו קביעו' ואם יסעו העניים האלו מכאן שוב אינם עניים של עירנו אבל בני משפחה קבועי' אפי' במצולת הים המה ממשפחתנו מה תאמר שמא יעשירו העניים האלו עושר אינו מצוי שיעשיר העני וכ"כ תוס' ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני' וכו' וביארו יפה בט"ז ח"מ סי' קס"ג ד"ה ונתייאשו וכו' ע"ש ואחז"ל בגטין ל' ע"ב למיתה עביד תקנתא לעשירות לא עשו תקנתא מ"ט מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא והשתא מוכח מש"ס דנדרים ס"ד ע"ב דמיתה מקרי נולד ובר"ן שם הבאתיו לעיל דעניו' לא מקרי נולד דהעניות מצוי טפי ממיתה ומיתה טפי מעשירות ואם כן איך נימא דלא קנו העניים משום שמא יעשירו ולא יהי' להם זכות בפירות אלו ועוד נ"ל כל הסברות שאמרו הגאונים הנ"ל אע"ג דמשמע שמטעמי' אלו בטל כל הצוואה מ"מ לא עבדי בהו עובדא למשתי בי' שכרי אלא לשנות מצדקה לצדקה אחרת דעניים האלו לא זכה אבל נשמת המת זכה להתהלך צדקתו לפניו וע"כ שינו לצדקה כיוצא בה או אפי' לדעדיפא אבל לא לגרוע כחו של מת וצדקתו ובמה יזכה והכא אי ישונה מקרובי' לעני' שאינם בגדר קרובי' הרי מגרע כח שכר הנותן ומצוותיו זה לא שמענו בהא סליקנא דשטר הצוואה הוא חזק שריר וקים לכן צריכי' אנו לעיי' מהו לשון קרוביו ועד היכן מגיע:

908

909הנה הנימוקי יוסף כ' פ' מי שמת בסוגי' דקרו אינשי לבר ברא וז"ל וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובי' שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכן הוא בתשו' רבותינו עכ"ל הריטב"א ז"ל ומייתי לי' הרב"י סי' רמ"ג והנה מתוך דבריו למדנו שעכ"פ בלשון בני אדם מקרי קרובי' עד פסולי עדות שהוא שני בשני וכמבואר בש"ע ח"מ ריש סי' ל"ז וקבלתם תורה היא בלי ספק ואינהו הוה בקיאי טפי בלי ספק וכ"כ בתה"ד סי' רצ"א ומייתי' ראי' על זה ע"ש:

909

910ועיין במדרש רבה ס"פ ויצא ויאמר אל אחיו לקטו אבנים וכי כמה אחי' ה"ל ליעקב אלא הם בניו וכן פירש"י בחומש והאריך הרא"ם ויפ"ת והגאון נחלת יעקב הניח בקושי' מנ"ל לדחוק דלמא אחיו קרוביו של יעקב שבאו עם לבן שהרי קרובי לבן הי' נמי קרובי יעקב ובאמת קו' זו כבר רמיזה ברמב"ן ולפי הנ"ל י"ל דהרי ב' מיני קרובי' הי' ליעקב בעיר נחור אם מפאת אבי אביו אברהם שהי' אחיו של נחור אבי אביו של לבן ואם מפאת אמו רבקה אחות לבן וס"ל לחז"ל כיון דאחים מן האם לא נפקא לן בספרי פ' ראה אלא מייתורא מאחד אחיך ש"מ אחיך לחוד לא מקרי קרובי' מן האם וכן לענין פסולי עדות אתי' קרובי אם מדרשא ועיי' אריכות הש"ך בח"מ רס"י ל"ג א"כ לא יתפרש סתם אחי' כ"א על קרובי אב נמצא קרוביו מצד רבקה אמו לא מקרי קרובי' ואחים סתם וקרובי' מאביו כבר הי' דור שלישי ואיפליג דרי דהרי שלישי כשר לעדות אפי' ראשון בשלישי להרי"ף והרמב"ם ע"ש סי' ל"ג ובסמ"ע סק"ה ע"ש ויש כאן סעד לרבותיו של ריטב"א הנ"ל דגדר קורבה עד פסולי עדות ומשו"ה הוצרך לומר אחיו הם בניו:

910

911וראיתי ברי"ף בכתו' ס"פ נערה קריבי' דר' יוחנן ה"ל איתת אבוה דהוה מפסדו מזוני אתו לקמי' דר' יוחנן א"ל זילו אמרו לאבוכון וכו' גרס הרי"ף אמר לחביבי ע"ש ס"ל שהי' אביהם של קריבי' דודו של ר' יוחנן והיינו משום דמבואר שם בתוס' דהיינו אותם קריבי' דלעיל נ"ב שאמר ר' יוחנן מבשרך אל תתעלם וס"ל דלא קרי מבשרך אלא לפסולי עדות והיינו בני דודו ועיי' יבמות ריש דף ס"ג וברש"י שם יליף מבשרך אל תתעלם שישא בת אחותו ולפי הנ"ל כל פסולי עדות נמי איקרי בשרך וצ"ל בת אחותו לאו דוקא ומטעם שכ' תוס' שם ד"ה והנושא וכו' וכן משמע בכתובו' כ"ג ע"א פוק איטפל בקרובותיך ולא היתה בת אחותו של רב שמן בר אבא:

911

912ומ"מ נ"ל דהנודר לתת לקרוביו חייב לתת גם לקרובי האם מן הנדר מדאורי' דאחר שכבר ריבה קרא לקרובי האם בין לצדקה בין לעדות שוב נעשה הרגל דבר בלשון בני אדם סתם לכלול קרובי האם עם קרובי האב וכי האי גוני כתבתי במקום אחר לענין סתם אדר דנהי מעיקור הדין סתמא הוא אדר הראשון שהרי אי לאו דהוה כתיב אגרת הפורים השנית הוי קרינן מגילה באדר ראשון מ"מ השתא שתיקנו כל עניני פורים בשני שוב נקרא בלשון ב"א סתם אדר אדר שני והמעיי' בסוגי' נדרים ס"ג ע"א ובתוס' שם בפוסקים יראה כי סברתי נכונה וכן העליתי בהא דר"פ כל הבשר דנ"ל דבשר עוף לא הוה מקרי בשר סתם עד שגזרו עליו חכמים לאוכלו בחלב אז הוה בלשון נדרים בכלל בשר וקרוב לזה מצאתי בלח"מ פ"ט דנדרים הלכה ו' ע"ש וה"נ בקרובי האם דכוותי':

912

913ומ"מ נ"ל אם הסך עצום ורב כ"כ דאומדן הדעת נותן שלא נתכוון הנותן ליתן סך רב כזה לשני' או שלשה קרובי' שני בשני יש רשות ביד האפטרופוס ליתן גם לרחוקים קצת יותר ולמדתי כן מדברי מרדכי מס' ב"ק סי' ר"ג לענין עניי עירו וה"ה לענין קרוביו ומ"מ גבול שמתי שיותן עד רביעי ברביעי משום שמצינו חומרת האחרונים בסדר גטין של ר"מ ר' יוזפש אות ו' ע"ש ובתקנו' כמה קהלות לענין מעריכי' ושמאים עושים הרחקות יתירות ומרחיקי' ככל הכתוב בסדר גטין הנ"ל ע"כ יש לעשותו סניף להנ"ל כנלע"ד:

913

914ומכל הנ"ל נ"ל ברור דבלשון קרובי' איננו קרובי אשתו אחר מיתתו עכ"פ שהרי כשרים לעדות כמבואר בש"ע סי' ל"ג סעי' י"ג ובמתני' סנהדרי' כ"ז ע"ב קרוב ונתרחק ועוד שם כ"ט ע"א קרובי' ונתרחקו הוו:

914

915ועיין ס"פ בכל מערבי' אר"א בר' צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וכ' שם התורת חיים אני הייתי לא יתישב אלא לפמ"ש תוס' שר"א בר צדוק לא הי' מבני סנאב אלא חתנם הי' וא"כ י"ל מתה אשתו אז כשספר זה בבהמ"ד ואמר הייתי אבל עתה איננו מהם כיון שמתה אשתו ע"ש כי כך כוונתו אין ללמוד מכאן שעכ"פ בחיי אשתו הוה בכלל סתם קרובו שהרי לא השלים בתעני' משום י"ט שלה די"ל כיון שהי"ט מטעם שהיא היתה מביאה קרבן עצים באותו יום ויום הקרבן הוא י"ט כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ר"פ מקום שנהגו ובחגיגה י"ז ע"ב ד"ה אלא בביאור יותר ע"ש וקיי"ל אשה שחייבת קרבן מחוייב הבעל להבי' עבורה והוא מש"ם ב"מ ק' ע"א ועש"ך י"ד סי' רמ"ח ס"ק י' א"כ מחוייב הוא בשמחת הקרבן וס"פ השולח ילפי' בעל מייתי בכורי אשתו מדכתיב ולביתך והתם כתיב ושמחת ש"מ הבעל מחוייב בשמחה כשהוא מבי' בכורי או קרבן אשתו ואין כאן הכרח שתהי' בכלל קרוביו בחייו אבל עכ"פ מוכרח שלאחר מיתה בודאי בטלה קורבה ועיי' י"ד סי' שע"ד בש"ך סק"ו:

915

916והשתא אפי' נימא בחייו מקרי קרוביו שהרי פסולי' לעדות ואפי' גוסס נמי עדיין פסול עדות כמבואר בשבועות העדות ל"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה קרובי' וה"נ הרי בשעה שאמר קרובי היו קרובי אשתו בכלל מ"מ כיון שמת בטלה לי' וראי' ממאי דקיי"ל ופסקי' בש"ע י"ד סי' רי"ו סעי' ד' קונם ביתך שאני נכנס ומת מותר שוב לכנס לאותו בית דכיון דמת תו לא מקרי ביתו וה"נ דכוותי' וק"ו הוא שהרי הכא עדיין לא התחיל הנדר מחייבו עד אחר שנתבטלה הקורבה. ואין להקשות ממגלת רות דכתי' בועז מודעתנו ונהי שהי' קרוב לנעמי כמשחז"ל ס"פ הספינה שהי' נעמי ובועז ב' בני אחים מ"מ לרות לא הי' קרוב רק מכח כליון בעלה שהי' אלימלך דודו של בועז כמבואר שם וש"מ אפי' אחר מיתתו של בעלה כליון עדיין היתה מדעתו של בועז הנה לו יהי' שיהי' מוכח כן בלשון הקרא מ"מ הריטבא העיד בשם רבותיו דבלשון נדרים וב"א אינו כן ועיי' תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' רמ"ז ומבואר ג"כ בנימוקי יוסף שם הנ"ל דאע"ג דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים מ"מ בלשון נדרים אינו כן ע"ש וה"נ דכוותי' אבל בלא"ה אין ראי' מרות שהיתה זקוקה ליבומו של בועז כמ"ש רמב"ן פ' וישב ועיי' פ' הערל (יבמות ע"ו ע"א) כ' שם מהרש"א ח"א שאפי' היתה רות אסורה משום איסור עמוני' מ"מ הי' היבום מותר לגואל ולבועז משום דאתי מצות עשה דיבמה יבוא עלי' ודחי ל"ת דעמוני' ע"ש והואיל והיתה זקוקה לו הי' נקרא מודעתנו אבל זולת זה לא, ומשוה"נ כתיב ולנעמי מודע לאישה ושמו בועז וקשה הרי גם לנעמי עצמו הי' מודע אע"כ שעיקר הפרש' לא בא אלא ליחסו אחר אלימלך שתהי' עי"ז רות זקוקה לו וזה ע"י קורבת אלימלך ולא קורבת נעמי דלענין יבום אחים מאב בעי':

916

917וכעין דמיון ראי' מפרשה זו דיבום הנוהג בקרובים נמי אינו אלא בשני ולא יותר דפסקא קורבא, מדאמר בועז לגואל כי אין זולתך לגאול ואני אחריך ופירשו אין לגאול אלא אתה ואני. וקשה והלא לענין גאולת השדה של מחלון וכליון אין הפסק לגואל עד יעקב אבינו כמשחז"ל ב"ק ק"ט ע"א וברש"י שם אע"כ הכא עיקר כוונתו של בועז הי' על יבום רות ובזה ליכא אחר בועז כלום כי הוא וכליון הי' ב' בני אחים כמבואר ס"פ הספינה ומכאן ואילך פסקא קורבא. ויעיין בב"ר בפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע"כ רחמי האב על הבן ר"ל ולא דור רביעי ועי' נימוקי יוסף פ' מי שמת אמתניתין דהאחין השותפי' קמ"ד ע"ב מייתי לי' וט"ס בדבריו מ"ש אפי' עד ג' דורות וצ"ל ג' דורות וכן הוא בירושלמי ובחי' רמב"ן שם וכל זה לחזק קבלת רבותיו של ריטב"א ז"ל הנ"ל מסקינן מהאי פלפלא דגדר הקורבה הוא פסולי עדות ותו לא וקרובי אשה אחר מיתת בעלה וה"ה בהיפוך אינם בכלל זה והנה אמת נכון הדבר אשר כתבתי מאז:

917

918איברא עכשיו נודע לי שנתעצמו זע"ז האפטרופוס הגביר והצנועה האלמנה הגבירה תי' וכבר התפשרו זה כמשלש השנים ועתה נפל לי' מלתא בדעתי' אולי ח"ו פעל עולה ע"כ אודיע כי יש בטענות האלמנה ממשות באופן שראוי ומחוייב להתפשר כדי להשקיט הנכסים מקטטות ומריבות:

918

919ואפרש שיחתי זאת אומרת כי בלשון אשכנז פערוואנדטען משמע נמי קרובי אשתו אפי' אחר מיתת הבעל והנה מצינו ביפ"ת שכ' בפ' ויצא על ויקרא לאחיו איתא שם אלו בניו שהוא קורא בלה"ק אחיו כתב יפ"ת בלה"ק לשון אחוה על הדמיון כמו חוברות אשה על אחותה משא"כ בשארי לשונות ע"ש ונ"ל משום דלפני זה אמר יעקב ללבן שים כה נגד אחי ואחיך ופירשו בו אהובי ואהוביך וא"כ מ"ט נדחק המדרש פה לומר ויאמר אל אחיו היינו בניו וכבר עמד בזה ברא"ם ויפ"ת ע"כ נ"ל בלשון ארמי וסורסי יאמר לאהובי' אחי' אף ע"ג שאינם בדמיון והשווי' וכמ"ש יעקב לרועי' אחי מאין אתם משא"כ בלה"ק לא יאמר אלא ההשוי' ודומה בדומה ממש ע"כ באומרו ללבן נגד אחי ואחיך בלשון ארמי סיפר עמו אלא שהוא מתורגם ללה"ק ע"כ קרו לאוהבי' אחי' אבל הכא הוא לשון הקדש ויאמר אל אחיו ע"כ לא יאמר אלא על בניו שנדמו לו בחסידות כמבואר שם במדרש ע"ש, הרי דהי' משתמשי' בב' הלשונות בלה"ק פירושו אחיו קרובו או הדומה לכל עניניו ממש וכשהי' משתעי בלשון ארמי הי' כותב אוהביו, והנה מבואר דבנדרים וקנינים הולכי' אחר לשון המורגל באותו מקום ומס' נדרים מלא מזה מ"מ אעתיק לשון הטור יו"ד רס"י רי"ו כל הנדרים הולכים אחר לשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעות ואם לשון ב"א כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים עכ"ל ואח"כ בסי' רי"ז כל הסי' מלא מזה ועש"ך רס"י רי"ז בשם רבינו ירוחם וא"כ נהי אי הי' אומר בלה"ק קרובי לא הי' קרובי אשתו בכלל מ"מ פערוואנדטע בל"א אומרי' בעלי לשון שהוא בכלל ואי משום כונת הנודר האשה אומרת אומדנא דמוכח הוא אחר שהניח סך עצום כזה מ"ט לא יעשה ג"כ לטובת בניו לתת ממנו לקרוביהם מצד אמם אע"כ הי' כונתו כך, ומצינו בש"ס כתובות צ"ז ע"ב כי היכי דאיתתי' לא ניחא לי' שתתבזה ה"נ יורשים לא ניחא להו שתתבזה ע"ש, ובאמת באלו אנשים חשובים הקרובים לשרי מלוכה וכל עסקיהם עמהם רוב עסקיה' ועניניהם כמותם וביניהם בודאי כך הוא ודומה זה למאי דאמרי' במתני' נדרים י"ח ע"ב רי"א סתם תרומה ביהוד' אסור ובגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים בתרומות הלשכה וסתם חרמי' ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירי' את חרמי הכהנים ע"ש והכי קיי"ל - וה"נ ממש דכוותי' וק"ל - ועיי' מ"ש טוי"ד סי' ר"ד סק"ב גבי שבת "וואכען" אלא בכל זאת אינני מחליט הדין כן משום דאיכא נמי אומדנא בהיפוך דאם נחליט גם קרובים שנתרחקו נקרא פערוואנדטע א"כ קרוב עני אם ימות תקח אלמנותו מן הקרן קימת וכן בהיפוך יאכל הלה וחדי ואיננו לא קרוב ולא גואל ובודאי לא הי' כן דעת הנותן, נמצא הו"ל תרי אומדנות דסתרי אהדדי וספק אומדנא עיי' מ"ש רא"ש ב"ב פ' מי שמת סי' כ"א וסי' כ"ג וא"כ מקטטה ומריבה לא נפיק ואפשר שיבוא הדבר לדון לפני שרי המלכות אשר במשפטיהם ישפטהו ויפסיקו הדין לחלוטין, וכמדומה לי את כל אלה ראתה עין הגביר האפטרופוס לפני שלש שנים ונכנס בפושרים לטובת המשפחה כי כן ראוי לו דאם ל"ה לא הוי מבזבז בנכסי העניי' אע"כ כנ"ל אלא עכשיו מסופק אי שפיר עביד הנני מן המודיעי' כי יפה עשה וכהלכה וז"ל כתבי מהרא"י סימן קס"ב על דברי ביצוע ופשרה שהטלתם בין יורשי ענזיל מטריענט כו' יישר כחכם ויפה עשיתם אף אם הפרזתם במקצת מצד זה לצד זה בשביל השקט הריב, והכי משמע פ"ב דב"ק (כ"א ע"א) דשרי לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם מריבות וקטטות מהא דאר"נ שם וכו' זילו פייסו ליתמי וכו' ע"ש ופסקו בש"ע ח"מ סי' י"ב סעי' ג' ואני רואה הדברים ק"ו השתא בנכסי יתומים יכולים לוותר אעפ"י שלמחר ויומא אוחרא יגדלו היתומים ויטענו בעד עצמם, ואין הפסד כ"כ בהמתנה מ"מ יוותרם בנכסיהם להשקיטם מכ"ש בנכסי בני משפחה אלו קידרא דבי שותפי ואם יעמדו המעוררים והנוקפים בדור אחרון מי יטעון עבורם הלא עתה הגביר הזה אביהם של בני משפחה ומי כמוהו ומי יודע מה יהי' לימים הבאים א"כ פשיטא שהוויתור והפשר טוב מאוד:

919

920ואע"ג דבכתבי מהרא"י וש"ע הנ"ל לא נזכר אלא ב"ד נ"ל ה"ה אפטרופוס יכול לוותר לטובתם, וכן מצאתי להדיא בתשו' רשב"א אלף ט"ו שהתיר לאפטרופוס למכור קרקע מנכסי יתומים להתפשר עם בע"ח בדבר מועט כדי שירוויחו היתומים וכ' שהוא כמו רבית אוכלת בהם ע"ש ונ"ל דע"כ דהוא עדיף טפי מרבית אוכלת בהם דאלת"ה תיקשי בעירוכין ר"פ שום היתומים לוקמי מתני' ברוצה הבע"ח ישראל להתפשר בפחות ומה צורך לאוקמא בגוי וקבל לדון בדיני ישראל אע"כ בפישור לא בעי הכרזה כלל ומוכרי' מיד בלא הכרזה כמו לכרגא ומזוני במס' כתובות פ"ז ע"א ומתני' דבעי הכרזה ע"כ לא מיירי בביצוע ולמדין נמי מהרשב"א דמדמי הא לרבית אוכלת אע"ג דהתם בעירוכין מיירי שהב"ד מוכר ורשב"א מיירי מאפטרופוס ש"מ אין סברא לחלק וכל מה שב"ד יכול לוותר ה"ה האפטרופוס אע"ג דאינו דומה ממש לרשב"א שם וז"ל ולע"ד מיירי בוויתור ממש מ"מ יש ללמוד כנ"ל:

920

921שוב מצאתי כן ברלב"ח סי' צ"ה ורמז עליו ש"ך ח"מ סי' ר"צ סקי"ג ומסיים שם וז"ל ולע"ד באפטרופסי' אלו שהם בקיאי' בעניני הנגיד בכל מה דאפשר ולכשיגדל היתום לא תתחדש לו שום ידיעה בזכותו כלל יותר ממה שידוע עתה א"כ הרי היא תועלת גדול ליתומי' וכו' יע"ש והוא ממש כנידון שלנו ולעיל מזה התנצל וכ' אין לכוף האפטרופסי' להתפשר אם לא ירצה כי אין לנו פחד ממלשינות וערכאו' כי התובע הוא וכו' ע"כ כל משכיל יבין כי יפה עשה האפטרופוס לשעבר, ולהבא יחזיקו במסמורי' בל ימט בל יסע יתידותי' וראוי' הפשר שנגיע לסך קרוב לחלק ששית מהרווחים פחות או יותר כי אלו זכו משפחו' הגבירה בדין תורה הי' נותני' ב' שלישים למשפחתו ושליש למשפחתה כי קרובי אב קודם כדלעיל, נמצא הקטט על שליש ואם נבצע הריב על הששית ממש שהוא חצי השליש לא ניחא לנא למקריי' דיינא דחצצתא עיי' רשב"ם ב"ב קל"ג ע"ב:

921

922והנה אינני אומר כפוסק הלכה ודין כיון שלא נקראתי עתה משני הצדדי' ובפסקי מרא"י סי' קס"ג לא רצה להסכים עם הפסק על שלא נקרא מיורשי ר' מנחם ע"ש, ולולי שסמכתי על ירושלמי פרק מי שמת הלכה ד' דפריך על ר' יוחנן האמר ריב"ל אסור לגלות ליחיד דינו ומשני ידע הוה ר' יוחנן דהיא איתתא כשרה ופי' פני משה ולא תעשה דבר נגד רצון בעלה בזה ע"ש והנ' ידענא בה בהצנועה כי אשה יראת ה' היא ולא תעבור על דברי ולא יהיה דברי אלו אלא כיועץ להצדדים ולהודיע להגביר כי בהתפשרו כנ"ל לא ישא חטא, וכל כי הני מילי אני אשא ואסבל ואמלט בעזה"י הנלע"ד כתבתי ובעה"ח. משה"ק סופר מפפד"מ:

922

923בצאת השנה יתברך מאלקי מעונה ה"ה התלמיד הותיק חדת מלא עתיק הרבני המופלא החרוץ כבוד מו"ה מאיר נ"י:

923

924קבלתי נועם מכתבו ושם כתוב לאמור נוסח מסירת שטרותיו לפנינו ב"ד דפה הק"ק, והנה אעפ"י דבעי' עכ"פ הגדול בדור ההוא לדעת רוב הפוסקים מ"מ נ"ל דהיינו טעמיה משום דלא אלימי לאפקועי ממונא אלא ב"ד דרב אמי ור"א וזה הי' בזמניהם שהי' נזהרי' בשמיטת כספים והדיין הפקיע ממונו של לוה שלא מרצונו ולזה צריכי' בד"ח אבל השתא שאין העולם נזהרי' ויודעי' מזה כלל ולא עלה על דעת הלוה כלל שיהי' השביעית משמטתו ואפי' אי נאמר לו הדין מ"מ ה"ל ממש אומדנא דמוכח כאלו התנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית - והצנועים העושים פרוזבל לא לאפקועי ממונא אתו אלא לאפקועי איסורא דאפי' המתנה כן עביד איסורא עכ"פ ועובר עמ"ש בתורה פן יהי' דבר עם לבבך בליעל דאל"ה לא הי' צריך הלל לתקן פרוזבל מפני שהי' נמנעים להלוות הא אפשר להו להתנות כן בשעת הלואה אע"כ דהיא גופי' ה"ל דבר בליעל ויעי' בס' בכור שור בחי' שבסוף הספר במס' מכות וא"כ אין כאן אלא אפקועי איסורי' ואיו אנו מפקיעי' ממון שלא מרצון המתחייב וזה נוכל גם אנחנו לעשות ע"כ קבלתי דבריו ורצון יראי השם אעשה:

924

925והנה מדכ' הפוסקים מהא דרבנן דבי ר"א מסרי מילייהו אהדדי דת"ח היודעי' ששביעית בזה"ז דרבנן סגי במסירת דברים לב"ד ואין צריכי' הב"ד שיכתבו הפרוזבל כמ"ש הרמב"ם משמע מזה שמעיקר הדין לא הו' די בהודעה לב"ד שמוסר להם חובותיו אלא דוקא כתיבת נוסח הפרוזבל וכרתי ר"ל השטר ההוא עושה ההפקעה אלא שבזה"ז מקילין לת"ח דסגי באמירתם לב"ד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר וא"כ האמירה היא מפקיע איסור שמיטה וא"כ אפשר דבעי' דוקא אמירה לפני ב"ד ואותה האמירה היא פועלת ההפקעה כמו בחליצה שאם יכתוב לא חפצתי לקחתה לא מהני וכמ"ש תוס' גטין ע"א ע"א ד"ה והא וכו' ועוד אפי' היכי דמהני היינו אם יעמוד לפני הב"ד ויכתוב דבריו ויועיל כאלו אמרם, אבל מעלתו שי' כ' כן בביתו ואז בשעת כתיבה שלא בפני ב"ד לא הועיל ועכשיו בבוא הכתב לב"ד פשיטא שלא יועיל אלא שבא להודיע לנו רצונו וחפצו לעשות פרוזבל ע"כ א"א מבלי שנכתוב אנחנו פרוזבל ויהי' הפרוזבל ההוא מפקיע איסור שביעית ואין לנו לכותבו אלא מזמן שנכתב כתבו בעירו כי פרוזבל המאוחר פסול:

925

926וזה נוסחאו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו ב"ד ח"מ וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וח"י החתום מטה וזה הי' נוסח הכתב ההוא מוסרני לכם פופ"ופ הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה הק' פלוני, ומדאתברר לנא שכן הוא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהי' לפרוזבל זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כ' הנ"ל בעה"ח פה ק"ק פלוני שנת תקס"ה שהוא שמטה - הק' פ' ופ' ופ':

926

927וע"ד מה שהקשה בדברי התוס' דחולין ס"ו ע"א סוף הדבור דאפי' מאן דדרש כללי ופרטי נמי מרבה קרקע לגזל ושבועה וכה"ג אי ס"ל כללא בתרא דוקא והוקשה לו הא אמרי במערבא דס"ל במים במים שני פעמים הטל פרט ביניהם וכו' אינהי ס"ל כללא בתרא דוקא כמבוא' בלשון רש"י שם ס"ז ע"א ד"ה ואימא וכו' והסוגי' מוכחת כן וא"כ לדדהו לא ממעטי' קרקע וקשה ממס' שבועות ד' ע"ב דרבנן דרבי ס"ל אין פודין בקרקעות ומסיק הש"ס דס"ל כדאמרי במערבא וא"כ ס"ל כללא בתרא דוקא ואפ"ה ממעט קרקעות אלו תוכן דברי קושייתו ושאלת חכם היא זו:

927

928ולכאורה נראה לי ליישב הטעם שכ' תוס' דלא ממעטי' קרקע מכו"פ וכלל אי כללא בתרא דוקא היינו דהך צד שאינו מטלטל הוא צד גרוע אבל שטר שאין גופו ממון הוא צד חשוב וראוי למעטו, ס' זו יתכן לענין שבועה וכפל וגזל וכל כי האי גוני דבשלמא שטר הואיל ואינו אלא לראי' בעלמא ואם יודה לו הלוה אינו צורך לשטר ומכ"ש אי שיעבודא לאו דאורי' דמן התורה אינו גובה ממשעבדי כלל ואין תועלת בשטר כלל ושפיר דמי למעטו מכל הנהי משא"כ קרקע מה בכך שאינו מטלטל וכי בשביל זה לא ישבע הכופר או יפטור מכפל הגנב או לא יהי' עובר אלאו דלא תגזל הגוזלו כמשמע מתוס' ר"פ איזהו נשך ד"ה אם אינו ענין וקי"ל ואפי' למה שמשמע מרש"י בנימוקי חומש פ' שופטים על פסוק לא תסיג גבול רעך דיש לאו בקרקע רק שאין בו דין גזל מ"מ הוא ג"כ נגד הסברא דנהי דשינוי רשות אין בו מ"מ יאוש ושיקוע שם בעלים שייך בו עמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול בסוגי' דאונכרי וא"כ ה"ל שפיר צד גרוע למעט מה שאינו מטלטל. אך גבי פדיון בכור כיון דרצה הקב"ה לפדות הבן בממונו היותר טוב וחשוב וקרקע לא הוה ממון חשוב לענין פרעון בע"ח כמבואר בב"ק ט' ע"א ובתו' שם ד"ה ר' הונא וכו' וברא"ש שם בביאור, ומאי אולמי' משטר למ"ד שיעבודא דאורי' ויכול הכהן לגבות בו קרקעות המשועבדי' ואפ"ה לא הוה ממון לפדות בו א"כ אין זה צד גרוע כך נ"ל מן הסברא ליישב ק' הנ"ל ולקמן אי"ה נכתוב עוד יישוב אחר:

928

929וע"ד ק' השני' במה שפסק הרא"ש בחולין פא"ט שם סי' ס"ו כתנא דבי ר' ישמעאל דמכור ראשו ארוך ומבואר שם בסוגי' דס"ל כללא קמא דוקא ושם סי' ס"ז פסק כדאמרי במערבא להתיר תולעי' בחריצי' שאינם נובעי' ואיהו ס"ל כללא בתרא דוקא כמבואר למעיין בשני הסוגי' היטב:

929

930ליישב ק' זו נ"ל אעפ"י שכן משמע מלשון רש"י פא"ט ס"ז ע"א ד"ה במים במים סוף הדבור מ"מ נ"ל דאין זה מוכרח למסקנת הש"ס שם ס"ו ע"א דאפשר לומר אפי' מאן דס"ל כללא בתרא דוקא היינו בכלל ופרט דעלמא די"ל העיקור הוא פרט וכלל ונעשה הכלל מוסף על הפרט לרבות כל מילי לולי שבא הכלל הראשון שלפני הפרט לעשותו כופו"כ דבעי' עכ"פ דומה בחד צד אבל הכא בחגבי' דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא משום דכללא קמא כייל טובא וכללא בתרא פורט למיניהו אותו המין דוקא ומשו"ה ס"ל לתנא דבי רב באמת שאינו אלא כלל ופרט דכללא בתרא ג"כ פרט הוא וא"כ לדידן נמי נהי דדיינינן להך למיניהו ככלל דיו לבטל הפרט קמא שלא נאמר שיהי' רק כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל איך יתכן שנאמר שהוא דוקא ונעשה מוסיף על הפרט אלא שכלל קמא מגרע מני' והלא הכלל קמא מוסיף יותר ממנו ואיך נאמר שבא לגרוע אע"כ בכי האי גוני כללא קמא דוקא הוא והא דבתרא אינו אלא לעשותו כופו"כ שלא יהי' נידון ככלל ופרט סברא זו נ"ל ברורה לפע"ד:

930

931א"נ נ"ל דלמסקנת תוס' והרא"ש שם ס"ז דלתנא דבי רב מותרים התולעי' שבחריצים הנובעים א"כ י"ל אפי' אי ס"ל כתנא דבי ר"י בחגבי' דבעלמא כללא קמא דוקא מ"מ אצטריך את זה תאכלו דנהי דבורו' שיחי' ומערות הי' ממועטים מכלל ופרט וכלל מ"מ חריצין שאינם נובעי' לא הי' ממועטי' אפי' אי כללא קמא דוקא, תדע דהרי לרש"י אפי' ממיעוטא דאת זה תאכלו לא אימעטו להתירא א"כ עכ"פ נימא דלמ"ד כללא קמא דוקא לא הוה ידעי' התירא דחריצי' שאינם נובעים לולי מיעוטא דאת זה תאכלו ויבואר יותר לקמן בסמוך אי"ה:

931

932וק' הראשונה שהקשה לרבנן דרבי מנ"ל למעוטי קרקע נמי מיושב דאפשר דאע"ג דס"ל כדאמרי במערבא מ"מ ס"ל כללא קמא דוקא ואת זה תאכלו למעוטי חריצי' שאינם נובעים וכנ"ל:

932

933והנה הפר"ח רס"י פ"ד האריך למעניתו ביישוב פסק הרמב"ם והעיקור הוא ק' תוספ' בשבועות כ"ה ע"א ד"ה רב דאמר כר"ע הקשה הר"ר עזרא הנביא וכו' ומה שקשה על רב קשה נמי אהרמב"ם (והפלתי שכח מה שפסק הרמב"ם גבי והומת ותלית, גם מ"ש מאדם מקנה דבר שלא ב"ל הוא שבוש לענין זה דעכ"פ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו ולא קנה עד שבא לעולם ובין כך אין בנו פדוי וק"ל) והנלע"ד דודאי מ"ד כללא בתרא דוקא וסגי במאי דדמי לי' בחד צד סגי לי' באיתא בלאו והן אע"ג שאינו בלהבא שאין זה צד חשוב כ"כ ורק ר' ישמעאל ס"ל כללא קמא דוקא משו"ה ממעט נמי לשעבר והש"ס הומ"ל ר"ע ס"ל כללא בתרא דוקא אלא שהאמת אמר שהרי שיש נחום איש ג"ז דידוע לנו שדרש ריבוי ומיעט וא"כ לק"מ ק' תוס' על רב וגם פסק הרמב"ם מיושב:

933

934ולא נשאר עלינו ליישב רק הסוגי' דשבועות ה' ע"א דאמר לרבי קשי' שבועות דלמא רבי נמי ס"ל כללא בתרא דוקא, לזה נ"ל לומר דס"ל להש"ס דרבי ורבנן בהא פליגי דרבנן ס"ל בעלמא כללא בתרא דוקא וא"כ י"ל לעולם שני כללים סמוכי' נמי נדון בכלל ופרט והא דסמכינהי רחמנא משום דרצה הקב"ה דהכא יהי' כללא קמא דוקא משו"ה כ' ב' הכללים קודם לפרט ואמנם רבי ס"ל בכל התורה נמי כללא קמא דוקא וא"כ דסמכינהי רחמנא לתרתי כללי קודם לפרט לאו משום דיהי' כללא קמא דוקא דבלאה"נ קיי"ל כללא קמא דוקא ומשו"ה דריש לי' בריבוי ומיעוטא וא"כ מוכח דרבי ס"ל כללא קמא דוקא ומשו"ה קשי' לי' שבועות:

934

935ולפי האמור צריך אני לבאר דבמים במים תלי' בפלוגתא דאמוראי דפא"ט ס"ז ע"א הנ"ל דלמאן דס"ל אין לו מפורש והוא העיקור ושם נאמרו תרי במים בתר הפרט א"כ צ"ל בעלמא ס"ל למערבא כללא קמא דוקא והכא נכתבו אחר הפרט להיות כללא בתרא דוקא ואצטריך את זה תאכלו למעוטי בורות שו"מ ותנא דבר"י ס"ל בעלמא נמי כללא בתרא דוקא וע"כ במים לריבוי ומיעוט אתא מנ"ל הא תנא דבר"י ס"ל לעיל גבי חגבים כללא קמא דוקא, ז"א דהא כתבתי לעיל דחגבי' שאני דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא משו"ה לכ"ע כללא קמא דוקא אבל בעלמא לעולם ס"ל כללא בתרא דוקא:

935

936ולמ"ד יש לו מפורש והוא העיקור ושם הוה ב"פ במים קודם לפרט א"כ אתי' תנא דבי ר"י כפשוטו דס"ל בעלמא כללא קמא דוקא והכא שהקדים שני הכללים קודם הפרט ע"כ לדונו בריבוי ומיעט, ודאמרי במערבא סברי בעלמא כללא בתרא דוקא והכא להכי אקדמינהי להיות כללא קמא דוקא ואה"נ דמהך כופו"כ מימעט ממילא בורות שיחין ומערות כיון דהכא כללא קמא דוקא והא דאצטריך את זה תאכלו למעוטי ג"כ חריצין שאינם נובעים להתירא, כך י"ל ואלא דפסק הרמב"ם גבי חריצין אינו מיושב עדיין:

936

937ובחי' למס' חולין כתבתי יישוב על זה וגם אפסק הרי"ף במשנה דחגבי' וכאן אין מקום להאריך יותר רק מה שנוגע ליישוב ב' ק' הנ"ל ואסיים בברכת השנים החותם באהבה רבה. מ"ד יום ה' י"ב אלול תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

937

938שלום וכ"ט להרבני החרוץ המופלג המפורסם כש"ת מו"ה אלעזר שטראסער נ"י ה' עליו יחי' על התורה ועל העבודה תמה:

938

939לולי אהבתי אותו לא היה ראוי' להשיב בדבר הנוגע לדינא למדינה אחרת דלא צריכי' לדידי ולא למטלעתי ואדמגרמי גרמי וכו' אך בקיצור נמרץ אחבב דבריו עכ"פ אשר ירד לעומק מצולות ים העיון ברוחב בינתו וראשון תחלה אומר האומר עם הספר בש"ע ח"מ סי' רי"ב סעי' ז' פסק הלכה העולה מדברי הגאונים כך הוא האומר אתן מנכסי כך וכך לעניים ומת, נדר גדול נדר לאלקי ישראל ונשתעבדו נכסיו ומחוייבים היורשים לשלם ולא נחלק בזה אדם ואך האומר תנו מנה ולא שקבל על עצמו וגופו שהוא יתן אלא אמר תנו ומת אין בכחו להטיל חיוב נדר על יורשיו וגופו לא נתחייב וממילא לא נשתעבדו נכסיו ויש הבינו דלרמב"ם אפי' באומר תנו מתחייבים היורשים לקיים נדרו ועל זה פליג הטור בשם הרא"ש אהרמב"ם אבל באמת אין כאן מחלוקות עיי' כ"מ וב"י וסמ"ע שם. ואך באומר מה שיוציא דקל זה אתן לעניים ס"ל לרמב"ם כיון שאמר אתן מתחייב לקיים נדרו מטעם נדר ומחוייבי' היורשים ליתן ועל זה פליג המרדכי דנהי אי הי' קיים והפירות הי' באים לעולם הי' מחייב לקיים נדרו מ"מ בדבר שלא בא לעולם אין הנדר חל עד שכבר באו לעולם ואז כבר מת ואין בל יחל על היורשים והסמ"ע כ' בדעת הרמב"ם דגם בדבר שלא ב"ל אמדינן דעתי' כאלו אמר הריני משעבד הדקל לפירותיו וחל השיעבוד דבל יחל בחייו ומחוייבים היורשים לשלם היות כן לא ידעתי כל מ"ש מעלתו בזה ממעריך ונערך ונודר ונידר וכלל גדול בדין זה בדבר שהוא בעולם יש חילוק בין אומר אתן לאומר תנו ובדבר שלא ב"ל ואמר אתן פליגי רמב"ם ומרדכי ופסק רמ"א כהמרדכי דפטורי' היורשים. וזה לשוני על גליון סמ"ע סס"י רנ"ב סק"ח המעיין שם בב"י יראה דמיירי בנשבע לתת לבתו העשירה אבל לעני' חיישי' כמ"ש סי' רי"ב ובסמ"ע סקכ"א ומקצה"ח כאן לא משמע כן עכ"ל על הגליון שם [ועיין בסי' שאחר זה]:

939

940ובדבר מי שנטה למות וילדה אשתו ב' זכרים ומחמת צער וטרוד לא נודע מי יצא ראשון ומת האב בתוך שלשים שדינו מבואר בש"ע י"ד סי' ש"ה סעי' כ"ו משום דכבר אשתעבדו נכסי בחייו אלא בנידון שלפניו לא הניח האב כ"א כדי כתובה ומה שחייב עוד לבע"ח א' ואותו הבע"ח מחל חובו ומספקא למעלתו דלמא לא נשתעבדו נכסי שהרי הי' חייב לאחריני, ומה שמחל הבע"ח ליורשי' מחל ונכסי יורשי' נינהי ואינהו פטירי משום זיל הכי קמדחי לי':

940

941הנה בנידון שלפנינו שמת האב בתוך שלשים בלא"ה לא מצי הכהן להוציא מעות נגד דעת רוב הפוסקים דלא כהרמב"ם כמ"ש ש"ך סי' ש"ה סק"ל וטוב ליתן לכהן במתנה ע"מ להחזיר ובלי ברכה, אך אי אירע כך במת בתוך שלשים, נראה פשוט מאוד דלמאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה אין לבע"ח אלא מגבי' ואילך וכל שלא בא לגבות חובו אם לוה מאלף נשתעבדו לכולם בשוה ואפי' לוה בשטרות שיש להם דין קדימה ואיחור היינו מגבי' ואילך אבל קודם גבי' כולם שווים ונפקא מיני' אי לוה משנים ושוב מחל המוקדם חובו לא הוו הנך נכסים דאקני לגבי המאוחר אלא הוה דקנאי וטורף אותם מלקוחותיו וגם בנידון שלפנינו במטלטלי' שאין בהם דין קדימה ואיחור אפי' לא מחל הבע"ח וקדם הכהן וגבה מה שגבה גבה מכ"ש אם מחל לגמרי ולא יבוא לידי גבי' לעולם דנשתעבדו נכסי' והדברים פשוטים:

941

942וראיתי בפלפולו שהעלה דכל טריפת נכסים הוא משום שזה הקונה הזיק שיעבודו שלו ומחייב לשלם משום מזיק ומשום דיני דגרמי ומשו"ה מצי לסלוקי' בזוזי אחריני משום דלאו הני נכסי' חייב לו וחוב הראשון כבר הלך לו ע"י מכירת הנכסים אך השתא מתחייב חוב חדש ע"י היזק שהזיק שיעבודו ובזה האריך בחריפות ודבריו תמוהים א"כ אם מת לא יקנסו בנו אחריו ואי אשתדיף הני נכסי' מ"מ צריך לשלם מביתו משעה שהזיק שיעבודו ולא שייך הכא קרקע אינה נגזלת למימר הרי שלך לפניך שהרי זוזי בעלמא אית לי' גבי' וגם בעלי חובות של הלוקח הקודמי' לקנין זה קודמי' לגבות קרקע זו קודם לזה המלוה של המוכר שהרי הלואתם קודם להזיקו של זה, ואת הכל ישא רוח, וכל דקדוקיו אינם כדאים להמציא דבר חדש שלא שיערום רבותינו ז"ל והעיקור מכאן ולהבא הוא גובה ובזה יתורצו רוב או כל קושיותיו ודי בזה לא באתי אלא לפטור ברכת תורתו באהבה רבה כל הימים הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' תמוז תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

942

943שלום לי"נ תלמידי הרב הותיק המופלג המאה"ג מו"ה ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק יעמרונג יע"א:

943

944גי"ה הגיעני אתמול יום ש"ק והיות תשובתי אז לרוב פשיטתה במהירו' ובלי עיון בספר ע"כ אמרתי לרוות צמאונך יותר והיום בפתחי ספרים אומר כי המבואר בש"ע ח"מ סי' רי"ב סעי' ז' היכי דאמר אתן לפלוני עני מנכסי כך וכך לית דין ולית דיינא דנדר גדול וממילא אשתעבדא נכסי' כמבואר בעירוכין כ' ע"א ומחייבי יורשי' ואפי' נימא דהנדר הזה לא הוה כמלוה הכתובה בתורה ולא הוה אלא כמלוה ע"פ ויעיי' בזה מ"ש תוס' בכורות מ"ח ע"א ד"ה מלוה וכו' יע"ש מ"מ מה בכך הא האידנא מע"פ גובה ממטלטלי' דיתמי וכמ"ש הראב"ד בהשגות ספ"ק דעירוכין ע"ש נמצא באומר אתן ומת נתחייבו נכסים והיורשים חייבי' לשלם וכ"ע מודים בזה, וצ"ע בסמ"ע וש"ך סס"י רנ"ב ועיי' תשו' ר"ן סי' א'. שוב ראיתי דתשו' ריטב"א שבב"י שם מיירי מנשבע או נדר לעשיר ולא נדר לה' לצדקה ולא אשתעבד נכסיו לזה כלל וקצה"ח לא הבין כן ועיי' סמ"ע סי' רי"ב סקכ"א, ובאומר תנו מנכסי ומת ס"ל לכל הפוסקים דלא הוה נדר על גופו כלל וממילא לא נתחייבו יורשים אלא שהטור שם הבין בדעת הרמב"ם ספכ"ב ממכירה דפליג על זה וכן פסק להדי' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' קכ"א כהרמב"ם לפי הבנת הטור הנ"ל אמנם כבר הסכימו כל האחרונים דלא פליג הרמב"ם אהך דינא כלל דבאומר תנו אין כאן נדר אם לא מטעם דברי שכ"מ אם הי' חולה או אם השליש מעות לכך ביד שליש צריך לקיים מטעם מצוה לקיים דברי המת אבל בריא שציוה תנו ולא השליש מעות לכך ולא עשה קנין או הודאה והתחייבות מטעם נדר ליכא וגם בזה לא פליגי:

944

945כי פליגי באומר אתן פירות דקל או דירת בית לפלוני דלכ"ע לכשיבואו לעולם ויבואו לידו חל עליו הנדר ליתנם לעניים, אך כשמת קודם שבאו לעולם בהא פליגי להמרדכי דפסק רמ"א לעיקור אין כאן נדר שהרי אז כשיבואו לעולם כבר מת נעשה חפשי מנדרו ולרמב"ם מחוייבי' היורשים לקיים נדרו וכ' הסמ"ע ביישוב טעמו של רמב"ם דאמרי' דנתן מקום בהאילן לצמיחת הפירות והקנה לו אילן לפירותיו (וה"ה ספכ"ב ממכירה כ' בזה טעם אחר ע"ש) ומ"מ לא קיי"ל כהרמב"ם בהא דלית הלכתא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין גטין ל"ט ע"א תוס' ד"ה הא מני וכו' ועי' רמב"ם פ"ו מעירוכי' הלכה כ' ותן לחכם ויחכם עוד ועיי' סמ"ע סי' רי"ב סק"ה ו':

945

946ומ"מ באומר תנו מנה לעניים לא נימא להרמב"ם דמתרצינן דיבורי' הריני מפריש מנה מנכסי לעניים ויהי' נדר מופרש זה לא אמרי' והחלוק יובן עפמ"ש תוס' כתוב' ע' ע"ב ד"ה אלא לא תימא וכו' ע"ש ואע"ג דקיי"ל כשמואל בקידושין מ"ו ע"ב דאדם יודע וכו' ומעות מתנה אע"ג דאמר להדיא שנותן לקידושין ואנו אומרי' מתנה הוא משום שאדם יודע ועתוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן וכו' מ"מ היינו התם דאיכא למיתלי בכיסופא אבל הכא במה ניתלי להפך דבריו ע"כ באומר תנו אפילו להרמב"ם לא מתחייב וממילא אפי' שיעבד נכסיו על החוב הזה, חוב אין כאן שיעבוד אין כאן:

946

947ואמנם אם אח"כ בשעת חליו חזר ונתעורר על הנ"ל ואמר בלשון אחר שיופרש מקרנו סך כך וכך להרויח בהיתר עיסקא לעניים, כ' קצה"ח סס"י רנ"ב דמסתמא על דעת דבריו הראשונים נתן והיינו נדר ולא מתנת שכ"מ ואין כאן לעניים כלום וראיתו ממ"ש תוס' ב"ב קע"ה ע"ב ולע"ד לחלק הכא אדם יודע שאין נדר אחר מיתה, ובא עכשיו לתקן דבריו הראשונים ויהיב בתורת מתנת שכ"מ וזה דומה לכתובת ע"א ע"א אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין וה"נ דכוותי' ולא דמי למקדש אחותו דלעיל דאי לאו דהוה תלינן במחמת כיסופא לא הוה אמרי' יהיב לשם מתנה היינו לשנות ולהפך דבריו אבל הכא לומר שבא עתה לתקן קלקולא שבדבריו הראשונים בודאי י"ל כך:

947

948ובלאה"נ העלה קצה"ח סי' רי"ב אפי' נדר מנה לפלוני עני יכול לחזור לשנותו לעני אחר כמו למצוה אחרת שבתו' עירוכין ו' ע"ב ד"ה עד שלא וכו' והעלה דמ"ש הגה' מיי' פ"א מזכי' נגד זה היינו משום דס"ל בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואנן לא קיי"ל הכי ועיין ב"י בי"ד סי' רנ"ח א"כ יכול לשנות וה"ה הכא אפי' הי' דבריו הראשונים נדר מ"מ יכול לשנותו לענין אחר שיזכו בו בני הקהלה לכל הרבנים אשר יבואו אחריו של זה ליהנות מהפירות ודבריו האחרונים קיימי' ומה שיש לדון גם על דבריו האחרונים צוויתי להעתיק ב' תשו' מ"ש בזה תעיי' בהם אולי תנוח דעתך הרמה ומ"מ אינני אומר לחק קבועה כל מי שיחלוק עלי לזכות הת"ח תבוא עליו ברכה ואם ישאלוני אשיב כבר הורה זקן ואחתום בברכה. פ"ב יום א' ח' תמוז תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

948

949השר הטיל נתינה חדשה על הציבור והמבוררים רצו להוציא המעות על היחידים הכריזו כמה פעמים כל היחידים יבואו אל אסיפת המבוררים לפקח באיזה אופן יוציאו המעות המתוכן ובכל זאת לא באו אלא כמו שלשים בעלי בתים והם הסכימו לברור להם ט' בעלי בתים היינו ג' עשירים ג' בינונים ג' תחתונים והם יצורפו עם המבוררי' לפקח איך ומה לעשות והנה הט' אנשים עם המבוררי' הנ"ל הסכימו להטיל מס על מו"מ א' ידוע מטעם הידוע להם שישולם מזה המו"מ סך כך וכך וכולם הסכימו בכך וגם הדבר נודע לכל בני הקהלה ולא מיחו רק א' מט' האנשים הנ"ל והוא מהעשירים באשר לו נוגע הדבר ג"כ לכן לא הסכים לזה ומדיין עם בני הקהלה ועוד א' כיוצא בו והוא ממבוררי הקהל והם מדייני' ורוצים שיורו להם עפ"י דתה"ק אם יכולין להטיל עליהם שלא מרצונם כנ"ל:

949

950הנה לכאורה נראה דלאו כל כמיני' דרוב להפסיד היחידים ולהטיל על מו"מ שלהם מס ידוע דהכי כ' המרדכי פ"ק דב"ב בשם ר"ת דהא דיכלו בני העיר להתנות על המדות והשערים ויכלו להסיע על קיצתן היינו אי נעשה מתחלה בהסכמת כולם כא' אבל לאו כל כמיניהו דהרוב להפסיד מעות היחידים ואפי' למ"ש שם דר' אבי העזרי פליג וס"ל דיכולים להטיל על היחידים כרצונם וכ' דגוזרי' גזירה על הציבור אם הרוב יכולים לעמוד אעפ"י שאין היחידים יכולים לעמוד מ"מ אי דייקת בי' שפיר יראה דדבריו צ"ע, דז"ל שם אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלם בכל דבר אפי' יחיד שבררו מה שעשה עשה בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו אע"ג דבפ' בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו' ואמתני' קאי דאוקמנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני ז' טובי העיר אלא כולן ה"מ בסתם אבל אם בררו אפי' בכרכים מהני ואפי' ביחיד דגרסי' בירושלמי פ' בני העיר מה אנן קיימין אם שקבלו עליהם אפי' יחיד אי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה לא משם אנו למדין היכי דבררו אפי' יחיד מהני וכי היכי דמהני ברירה בכפרים ה"נ מהני בכרכים וכיון שכח בידם להפקיע בה"כ מקדושתו וכו' למשתי בי' שכרי וכו' ה"ה בכל מעשי קהל מעשיהן קיים ופי' במעמד אנשי העיר שעושין בפרהסי' ואיי מוחה שאם צריכי' לומר הן א"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם ואפי' בכרכי' נמי עכ"ל לענינינו עתה ועוד האריך מאוד ע"ש היטב עיי' מג"א סי' קכ"ג סקי"ב במ"ש בפי' דברי המרדכי ישן י"ל גם דברי' אלו:

950

951ודברים אלו צע"ג לכאורה חדא מאי קא קשי' לי' מפ' בני העיר דבכרכים לא מהני הא מפורש התם טעמא משום דמעלמא אתו ונתנו מתחלה בבנינו א"נ משום שנכנסי' לתוכו להתפלל מעלמא אין כח ביד בני העיר להפקיע כח כולי עלמא וא"כ אין זה ענין לשארי תקנת הקהלות דוקא לענין מכירת בה"כ לא זולת זה. עוד קשה לבסוף מה ניחא לי' דהתם מיירי בסתמא אבל בבררו מהני אפי' בכרכי' וקשה מה מועיל בברירת הני אנשי הכרך וכולי עלמא מי בררום והסכימו עליהם, תו קשי' אי ס"ד דיש לחלק בכרך בין בררום בפירוש לסתמא א"כ כי פריך התם ר"פ בני העיר מבה"כ של טרסיים שהי' בירושלים ומכרוהו נימא התם בררום בפירוש דזה מהני אפי' בכרך גם סיום דבריו ואפי' בכרכים נמי אין לו שחר כלל. ע"כ נ"ל פירוש דברי אבי"ה כך דהוא מפרש מה דאמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר' במעמד אנשי העיר פי' דמשנתינו בני העיר שמכרו רחובה של עיר היינו ז' טובי העיר מכרו בלא מעמד אנשי העיר וקרו לז"ט בני העיר ודלא כרשב"א ור"ן שם דמשנתינו בבני עיר בלא ז"ט אלא ראבי"ה מפרש בז"ט וא"כ אי ס"ד דז"ט מהני כשמואל בדורו מ"ט לא מהני מכירה דדהו בכרכי' נמי מה בכך דאתו מעלמא ואלו הי' כ"ע דרים בעיר הזאת הלא הי' גם טובי' האלו ראשים עליהם והה"נ השתא בענין שותפות זאת הבה"כ הוה אלו ז"ט אכ"ע כשמואל בדורו ומדוע לא מהני מכירה דדהו, ומ"ש בכרכים לא מהני ז"ט אלא כולן פי' וזה הוא מהנמנע שיהי' כולם ועל זה משני ה"מ בסתם אבל אם בררו אפי' בכרכים מהני פי' שאין שום חלוק בין כפרים לכרכים ולכן בכרכים דכ"ע אית להו חלק בבה"כ וא"נ בררו אנשי העיר ונתנו רשות לז"ט העיר לעשות ככל אות נפשם מ"מ כ"ע לא נתנו להם רשות לכן לא מהני מכירה דדהו אבל בשאר מילי אין חלוק בין כפרים לכרכים דדוקא בבה"כ דכ"ע אית להו שותפות בגוה משא"כ בשאר מילי יהי' העיר גדולה כאנטוכי מ"מ ז"ט שהמחום עליהם ובררום בפירוש ונתנו להם רשות לעשות דבר זה מהני והיינו דמסיים אפי' בכרכים נמי עכ"ל אדלעיל קאי דזה שאמרנו בכרכים נמי מהני זהו מה שנלע"ד בפי' דברי הראב"י שבמרדכי הנ"ל:

951

952נמצינו למדין דהראב"י לא יפה כחם אלא משום דלא עדיפי מבה"כ שיכולים למכור וא"כ דיו כבה"כ שצריכי' שיבררום לכך והכא לא נבררו אנשי הקהל על ככה מעיקרא דהרי קמן שהכריזו לאסוף כל בני הקהלה לדבר זה והנה לא באו אלא כמו שלשים בע"ב לא יותר ורובא דרובא כפלי כפליים נשארו בחוץ ואותן שלשים בררו ט' אנשים ונתנו להם רשות לעשות מ"מ הלא אלו ט' לא הסכימו כולם רק ח' והתשיעי הלא הוא מערער ובכל כיוצא בזה לא מהני רוב ובעי' דוקא כל כמ"ש רשב"א בתשובה והביאו הרב"י בח"מ סס"י י"ג והוא מהש"ס דע"ז ע"ב ע"א כדשיימי בארבעה עד דאמרי בארבעה ע"ש והכא לא הסכימו כל התשעה מכל הלין הי' נראה לכאורה דהדין עם היחיד:

952

953אמנם לדינא נ"ל דהדין עם הקהל דמה שלא באו להאסיפה רק כמו שלשים בע"ב מ"מ נראה פשוט כיון שהכריזו בפהרסי' ביום שהי' כל הקהלה בעיר שיבואו לפקח על עסק פלוני ופלוני מי שלא בא ה"ל כמוסר כחו והרשאתו לאותן שבאו לאסיפת הקהל וראי' ברורה מדאמרי' בפ' מי שהי' נשוי צ"ד ע"א א' מן האחין והשותפין דאזל לדינא בהדי חד לא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את ומסיק שם דכי איתא במהא איבעי' לי' למיתי' פי' וצריך לקבל הדין ע"כ מדלא בא סבר וסבל וכן פסקו כל הפוסקים וכ' בהגה' מיימוני פ"ג מה' שלוחי' ושותפין אות ד' דה"ה למי שערער על חבירו בחזקת היישוב ע"ש פי' מדשמעו בני העיר ולא באו אבדו זכותם וכל מה דמעני מן דינא להתובע עלי' דידהו הדר והה"נ הכא וכל דכוותי' ומכ"ש בנדון דידן שלא ערערו מעולם על מה שבררו שלשים בעלי בתים הנ"ל את ט' אנשים אדרבא הי' ניחא להו לכל בני הקהלה ואפי' לזה היחיד המערער עתה הי' ניחא לו בהך ברירה נמצא דהנך תשעה אנשים הובררו בהדי' מכל בני הקהלה לפקח על עסק הנ"ל וכל דבריהם בענין זה ה"ל כז' טובי העיר במעמד כל אנשי העיר שהרי מעמד כל אנשי העיר היינו ששמעו ולא מיחו בם והרי ה"נ לא מיחו בם כ"א המערערים הנ"ל אבל כל בני העיר או רובם מרוצים לזה, ולא נשאר רק פקפוק מצד דלא הוה כולם רק רובם גם בזה נ"ל שאינו פקפוק כלל שהרי כל עיקור טעם הש"ס ההם משום דנחית לדעות ודקדק לומר ארבעה ע"כ נחית אדעות וכן פירש"י שם כיון דנחית לדעות להרבות דיעות יותר מכדי ב"ד וכו' ולא אזלי' בתר רובא עד דאמרין כלהי. וא"כ כי בררו ב"ד אזלי' בתר רובא וה"נ ה"ל שהרי משו"ה בררו ט' אנשים שיהי' ג' עשירי' וג' בינונים וג' תחתונים כדי שיהי' ב"ד לכל א' מהכתות שלא יוזק א' מהכתות האלו ולכל א' יהי' לו ב"ד שלם של ג' וממילא דאזלי' בתר רובא שהרי כל עצמינו לא אמרנו שלא ליזול בתר רובא אלא מדדקדק אחר מספר יותר ממה שהקפידה תורה בדיני ממונות וברר ארבעה ש"מ דנחית לדעות אבל אי אפשר לנו לתרץ דברי' מפני טעם כך וכך ברר יותר הדרי' לסיני אחרי רבים להטות, האמת כי שיטת הרמב"ם ונגרר אחריו ש"ע סי' ר"ו צ"ע דאי נמי לא ברר יותר משלשה ורק לא אמר ב"ד של שלשה לא אזלי' בתר רובא וצריך עיון מ"ט הלא כתיב אחרי רבים להטות והש"ס רצה ללמוד רוב בכל התורה מסנהדרין ואי איתא לימא התם גז"ה הוא דהרי ג' בעלמא לא אזלי' בתר רובא ובחי' למס' נדה ע"ב גבי כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הארכתי קצת להבי' ראי' לשיטת הב"ח דלא כהש"ך בהלכות הוראת איסור והיתר והעליתי דגבי דיעות לא שייך רוב כ"כ דלפעמים דעתו של א' וסברתו בזה שקולה יותר מסברת המרובים וגבי ב"ד גז"ה הוא אבל זולת זה קשה לסמוך אהרוב מ"מ הכא גם הרמב"ם מודה דודאי לא שייך לומר שדעתו של זה היחיד שקול כמו כל השמנה הנשארי' מפני שהוא בעצמו הנוגע בדבר ואינו אלא כמסרב אבל לא כחולק בסברא וכל דברי טענותיו כמאן דליתא ובתשובה אחרת כתבתי באופן אחר. ובלאה"נ כבר נהגי בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו ואם נמתין עד שיסכימו כלם לא יגמר שום ענין ויהי' השחתת הכלל, ומה"ט נ"ל דגם לר"ת דס"ל דאינם יכולים להסיע על קיצתם אלא כשהסכימו כולם מתחלה מ"מ היינו מדינא אבל מודה הוא ממנהגא דהרוב כופי' היחיד לעשות כמו שהם אומרים והן הנה דברי הרמ"א שכ' בש"ע ח"מ הי' ב' וז"ל וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול וכו' אעפ"י שיש חולקין וכו' מ"מ הולכין אחר מנהג העיר וכו' רצונו לומר כן לדעת ר"ת נמי מודה שהולכי' אחר מנהג העיר כן נלע"ד להלכה ולמעשה שהדין עם הקהל, ואע"ג דבארתי בתשו' אחרת כתשו' רמ"א סי' ע"ג דלהטיל מס על מו"מ ידוע לאו כל כמיני' להזיק ליחיד ע"ש מ"מ הכח שיש להם טעם הגון שזה המו"מ שלם לנתינה חדשה, ועוד כי תחלת ישיבת ט' אנשי' אדעתא דהכי הובררו להטיל על איזה מו"מ מס וכן עשו גם על בשר ויין ועופות וכדומה וגם המערער הסכים רק במה שנוגע לו הוא מערער ע"כ לאו כל כמיני' ודוק כי החלוק מבואר:

953

954אך מ"מ כיון דמבואר שם במס' ב"ב דאינם יכולים להסיע על קיצתם אא"כ בהסכמת חבר עיר אע"ג דהמרדכי שם מייתי בזה פלוגתא דר' יואל פסק דוקא לענין קנס צריך חבר עיר ובעל השערים ס"ל דבלי חבר עיר לא יכלו לתקן שום דבר ע"ש ודברי רבינו המחבר ס"ס רל"א אין להם הכרע בענין זה ועוד דמייתי סמ"ע שם בשם ר"מ אלשקר דדוקא בני אומניות צריכים חבר עיר ולא כל בני העיר אע"ג דהש"ך פליג התם מ"מ בקל יש לדחות ק' הש"ך ע"ש. מ"מ הכא דבלא"ה לא הסכימו כולם ולר"ת לא מהני ורק משום מנהגא אתאינן עלה וא"כ אדרבא מכח מנהגא חזינין דרוב התקנות חתומים גם ממרא דאתרא וא"כ הכא בנדון נהי שא"א לחבר עיר לבטל הסכמת כולם משום שהדין עמהם כמ"ש לעיל מכל מקום לא רציתי לכנס בהסכמתם עד שנתרצו הקהל לכנס קצת בפשר עם היחידים הנ"ל משום ועשית הישר והטוב והוצעתי הדברים באנפי חבראי והסכימו ועפ"י הנ"ל נעשה מעשה ביום ר"ח אב פה ק"ק מ"ד תקס"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

954

955שלום וכ"ט לאהובי ה"ה תלמידי הרב המופלג בתורה ויראת ה' צמודים חכו ממתקים וכלו מחמדים כבוד מו"ה ישראל דוד נ"י אבדק"ק פיזונג יע"א:

955

956נפשו היפה בשאלתו נידון קהלתו שמאז נהגו להשכיר הבריוועלגעלד דהיינו לשלם מכל ליטרא בשר ומזה הי' סיוע למסים ועולי' ושוב זה כמו חמש שנים הסכימו שלא להטיל מס על אוכלי בשר אלא להעריך כל א' הערכתו וכדין וכהלכה, ועתה נתחלקו לצדדין יותר מחצי מנין ובהם רוב בנין רוצים להסיר מעל שכמם משא ההערכה ולהטיל על הבשר וחצי האחר ממאנים מטעם שעי"ז יפסידו להפחותי ערך והם רוב אוכלי בשר וירוויחו העשירי', ועוד כי עי"ז יאסרו באיסור להביא בשר ממקומות אחרים ולקנות דוקא במקומם ע"י פתקא שיקבל מתחלה מהממונה על הפתקאות וזולת זה לא יותן לו בשר במקולי' וכמה פעמי' לא ימצא בשר במקולי' כמשקל הפתקא וצריך לילך לממונה ליקח פתקא אחר וכדומה טירחא מרובה שקשה לעמוד בה אלו דברי ערעור החצי שהם המיעוט מחצי האחר אך יש שם עוד כמה וכמה דרים שאינם בכלל הקהלה ונקראי' חוצים אעפ"י שנושאי' בעול ופורעי' מסים אבל אין חזקת עירוני' בהקהלה והם כולם ממאנים ולא ירצו לקבל גזירת איסור שחוטי חוץ ולא משא הפתקאות ואם יצטרפו גם אלו למפקד מספר הנ"ל יהי' המערערי' הרוב ובקש ממני לחות דעתי הקצרה בכל הנ"ל:

956

957במרדכי פ"ק דב"ב פסק מהר"מ מר"ב דאין הציבור יכולין לכוף המיעוט במידי דאית פסידא להאי אא"כ כולם מסכימים ומשו"ה כשרצו בעלי כיסי' לתקן להטיל מס על הקרקעות לא עלתה בידם דכן פסק ר"ת ורוב הגאוני' דע"כ לא אמרי' דיכולי' להסיע על קיצתן אלא במה שכבר הסכימו כולם ושוב נמצא מי שעובר אז יכולי' להסיע לעבור על דין תורה מפני קיצתן אבל בתחלת התקנה אפי' מיעוט מעכבי' וכן פסק רמב"ם וריב"ש סי' שצ"ט ומהרי"ק שרש א' ושרש ק"ף יע"ש. והכא פשיטא דדינא הוא להעריך אותו חלק מס שעפ"י ממון יעריכו עפ"י עשרו ומשאו ומתנו של ב"א לא על המאכלים ומשקים אעפ"י שמאז הי' נוהגי' כן אז הי' בהסכמת כולם והי' יכולי' להסיע לעבור על דין תורה אבל עכשיו שחזרו לדין תורה שוב א' יכול לעכב והוא פשוט חוץ מדעת ראב"י שהוא יחידאה בענין זה ועיי' שו"ת רמ"א סי' ע"ג וסי' ע"ד:

957

958ואם אולי יסכימו כל בני הקהלה ורק החוצים יערערו הנה אעפ"י דקי"ל מדין תורה כל הדר בעיר יב"ח דינו כבני העיר ומכ"ש שהרי גם הם פורעי' מסים מ"מ כיון שנחלקו מבני קהלה והם עם בפ"ע ולא יהי' בני הקהלה אלא אומנות ושותפות כהני טבחי דמס' ב"ב ו' ע"א א"כ הני שותפי' עבדי בהדדי לייקר שער בשר שלהם בכך וכך, והנה כ' רמב"ן שם בב"ב וגם בנימוקי שם דע"י קיצתן דהני טבחי נתייקר השער לאותן שחוץ לאומנתם ומשו"ה כיון דלא הסכים עמהם חבר עיר אין יכולי' להסיע על קיצתן הא אם לא הי' שם חבר עיר או שהסכים עמהם יכולי' להסכים ביניהם מה שעי"ז מפסידי' בני העיר וה"נ נהי שאין בני הקהלה יכולי' להטיל איסור שלהם על החוצים שלא ליקח בשר ממקומות אחרים דכיון שאמנם עמהם באגודה ובאסיפה אין איסור שלהם חל עליהם אלא על השותפי' מ"מ עכ"פ בני הקהלה שהם שותפי' בענין זה יאמרו למכור להם בשר בלא פתקא אם יקחו כאן אעפ"י שעי"ז יתייקר השער עליהם אין בכך כלום, ולפ"ז המס שפורעי' החוצים לבני הקהלה יהי' לפי ערך עליהם לפי עשרם שהרי מותרים להבי' להם בשר מן החוץ ואם יקנו בשר ממקולי' דקהלה ויקחו פתקאו', העשירים יכולי' לנכות מעות שנתנו בעד הפתקאות ממסים שלהם והעניים יפסידו:

958

959והנה לפמ"ש סמ"ע סס"י רל"א בשם הר"מ אלשקר וכן הוא בתשו' הריב"ש סי' שצ"ט ומייתי לי' כ"מ דוקא בני אומני' צריכי' הסכמת חבר עיר אבל בני קהלה לא צריכי' ומה שהשיג ש"ך כבר הרגיש הריב"ש עצמו ותירץ יפה ע"ש מ"מ בנידון שלפנינו צריך הקהל הסכמת חבר עיר כיון דהחוצים אינם מסכימי' ומן התורה הם כבני עיר לכל דבר אלא שאנו דנים בני הקהלה כשותפים ואומנים בפ"ע א"כ צריכי' הסכמת חבר עיר:

959

960והנה פשיטא לי אם יסכימו כל בני הקהלה לאסור בשר חוץ אם יעבור אדם ח"ו הרי הבשר חתיכא דאיסורא וגם כלים אסורים כנודר מן חתיכה בשר אסור בו וברוטבו וטעמו וגם הא פשיטא לי שאם יבוא לשם כלי בן יומו ממקום אחר הכלי מותר לבני עיר כיון שנתבשל בו בשר היתר במקום המותר ולפ"ז אם החוצים מביאי' להם בשר מן החוץ מ"מ כלים מותר לבני הקהלה:

960

961כל זה אנו צריכי' אם יסכימו בני הקהלה וגם חבר עיר אבל זולת זה א"א לכוף את המיעוט כמ"ש לעיל ולפע"ד הדין דין פשוט ומבואר ואחתום בברכת שלום ושלות השקט. פ"ב יום ד' ג' אדר תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

961

962שלום וכ"ט לה"ה הרב הגאון המאה"ג המופלג המפורסם כבוד מו"ה שמואל נ"י דיין בק"ק פראג יע"א:

962

963יקרתו הגיעני עם פס"ד מאת כ"ת על מעשה שאירע בגלילותיו שהי' ב' דיינים ממונים מושכרי' מאדון אומן עושה ומבשל צוקר לי"ט ש"פ והי' נותני' ההכשר וכ' ראי' ומזה הי' פרנסת הדיינים וכיוצא בזה כי עניים הם, והשתדל רב א' אצל האדון ההוא לדחות דיין א' מהנ"ל ולהושיב אותו במקומו וכשלא רצה הגוי ההוא נצטרף הדיין השני עם הרב לדבר על לב האדון עד שפיתוהו ויכלו לו לדחות העני מחררת צוקר שלו והרב עשיר והדיין עני אין לו פרנסה אלא מזה וכיוצא בזה ועל זה כ' מר פס"ד מה יהי' דינים של אלו ושלח אלי לעיין בדבריו אם ישרו בעיני ואהי' כשר המסכים על דבריו:

963

964אהו' ידידי לולי מפורסם צדקתו ותומת ישרו לא הייתי מאמין בכל הדברים ואמרתי לנסות בחידות בא, כי מי יאמין שתלמידי חכמים רב ודיין יצטרפו לעשות עול ופועל און ואמרי' בסנהדרין פ"א ע"א אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנת חברו ובשלהי מכות לא עשה לרעהו שלא ירד לאומנת חברו ובתשו' מהרש"ל סי' ל"ה ול"ו מייתי תשו' רוקח ז"ל הוי זהיר ולא תשיג גבול רעך ולא תקח מחיתו ואם קנה סחורה או מטבע מן השלטון ויבוא אחר ויוסיף כדי ליקח מחברו זה לא ניתן למחול ונקרא רשע ואין גזלן כמותו, ואם לא ישמע לקול הורהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עותותו עכ"ל ובתשו' הנ"ל וכן ביש"ש פ"ג דקידושין כ' וז"ל השם השני מהפך בחררה וכבר מבואר שאין דינו אלא לקרותו רשע ולא לדון עליו ואם בא חברו ונטל החררה לעצמו נקרא רשע ק"ו אם מבטל מקחו של חברו וחוטא ולא לו עכ"ל. ואם כי יש לעיין אי עובדא הנ"ל דומה למהפך בחררה או לאומנת חברו מ"מ לו יהי' שהוא פחות מזה הלא כ' תוס' ב"ב כ"א ע"ב סוף ד"ה מרחיקי' דעכ"פ אדם חשוב עביד לפנים משורת הדין אפי' היכא דלא שייך מהפך בחררה, ואם רב דגליל שהוא עתיר נכסי' לא בעי למיהוי אדם חשוב והדיין המסייעו וחוטא ולא לו אפי' אדם פחות לא הוה אם ח"ו כן הוא כבר נתקיימו דברי חז"ל שרו חכימי' למיהוי כספרא וכו' וכעמא דארעא ועוד פחות מהם, גלל כן קשה עלי להאמין גוף הענין ואם אולי אמת הוא אפשר לקחה אזנו שמץ מנהו וכ' ע"ז פס"ד אבל לא עמדו לפניו לדין לשמוע מה בפי הנתבעים שהרי לא הזכיר כלל שום טענה ומענה מהם, וצורבא מרבנן כי אתי לדינא צריכנא להפוכי בזכותי' ע"כ לא אכניס עצמי להחליט בזה שום דבר להימין או להשמאיל, וראיתי דבריו טובים ונכוחי' וראוי' למי שאומרן מה שאומר בפשטי ההלכה - ואני חברתי קונטרס גדול על דינים אלו כמו י"ד שנה [עיין לעיל סי' ע"ט] ומ"מ להוציא חלק א"א אכתוב קצת מה שנ"ל חידוש קצת בסוגי' ופוסקים, אחר העיון בתשו' מהרש"ל הנ"ל והגאון שארית יוסף דחה כל דבריו וכן בתשו' חו"י סי' מ"ב ואחר העיון בדבריהם יובנו דברי אלה כי לקצר אני צריך:

964

965הנה שיטת רש"י דגם בזוכה מההפקר שייך עני מהפך בחררה וכן דעת רשב"ם ודלא כתשו' מהרש"ל כמ"ש בשארית יוסף דמ"ש הרשב"ם דהראשון יהיב זוזי ר"ל דאל"ה לא הוה הראשון אפי' מהפך כי מאי הפך חררה זו אלא שע"י נתינת מעותיו גרם שהופקרו נכסי הגוי גם מ"ש מהרי"ק סוף שרש ל"ב מריב"א ליתא הריב"א כ' להפוסקים דהמחזיק צריך ליתן דמי הקרקע להראשון א"כ גם ר"ת מודה דהוה רשע דמעתה שוב אינו זוכה מההפקר אלא קונה ובקנין הוה רשע לכ"ע אלא רשב"ם ס"ל דמחזיק נוטל בחנם ואפ"ה הוה רשע א"כ ס"ל כרש"י וכן דעת רמב"ם שבהלכות אישות מדמה נוהג רמאות בקידושי אשה למהפך בחררה ואשה כהפקר דמי כמ"ש מהרש"ל בתשובה דלא ימצא כמותה במקום אחר וגם הרמב"ן בחי' פסק כן ומביאו ר"ן ומשמע דס"ל הכי ומ"ש ר"ן דר"ת ס"ל הכי ט"ס הוא וצ"ל רמב"ם:

965

966אמנם ר"ת ורוב הבאי' אחריו ובתראי נינהו פליגי וס"ל דוקא במכר אמרי' הכי ולא בזוכה מההפקר וכ' מהר"מ מר"ב דוקא בשנגמר הפיסוק ובא חברו ומוסיף אבל קודם פיסוק לא מיקרי מהפך, ונ"ל דזה מרומז היטב דבשליח שקידש לעצמו אומר מנהג רמאות והכא אמר רשע אלא התם לא נגמר שום פיסוק אפילו רמאי לא הוה אלא השליח אבל אדם דעלמא אפי' רמאי לא הוה. ואמנם מהפך היינו נגמר הפיסוק אפי' אינש דעלמא רשע הוה, ונראה מילתא דמהר"מ מר"ב לא שייך אלא למ"ד בהפקר לא שייך הך דינא אבל אפי' אי מהפך בהפקר שייך הך דינא לא שייך לחלק בין נגמר הפיסוק או לא אלא כל שמהפך אחר אחר ובא אחר ודוחהו נקרא רשע והא דגבי שליח קורא רמאי והכא רשע הכל חד ושינוי לשון בעלמא וכן מוכח מלשון רמב"ם פ"ט מאישות הל' י"ז דקורא לשליח רשע והתם לא התחיל ולא נגמר פיסוק ואפ"ה הוה רשע והיינו כמ"ש לעיל דרמב"ם כרש"י ס"ל וכיון שאפי' זוכה מההפקר הוה רשע שוב אין לחלק בין נגמר הפיסוק ללא התחיל כלל אלא שהיפך בדבר לזכות בו שוב לא יקדמנו אחר:

966

967והנה בהא דמרחיקי' המצודה מן הדג לשון יחיד איכא ב' פירושי' רש"י מפרש דג גדול ידוע כמו דג של פ' הספינה שנותן הצייד עיניו בחורו לצודו משם ודג כזה איננו מצוי במקום אחר כל כך מהרה והוה כזוכה מההפקר אלא לרש"י אין חילוק בין הפקר למו"מ, ור"מ שבתוס' פ"ג דקידושי' מפרש דג יחידי מת שהניח זה במצודה שלו שעי"ז יבואו דגים קטנים הרבה לכאן לצודן ומרחיקי' המצודה מדג הלז שלא יצודו הם דגים הקטנים הבאים לשם:

967

968ושאני דגים דיהבי סייארי יש איזה פירושי' כבר נתן הצייד עיניו וכבטוח שיבואו לידו וה"ל כאלו גוזלו ור"מ הנ"ל שבתוס' פ"ג דקידושי' פי' דטרח פי' אין חילוק בין טורח לטורח מרובה או מועט אלא שההפקר הלז בא ע"י פעולתו שהוא הניח דג מת כדי שיתקבצו הדגי' ולא יתכן שהדגים המקובצים ע"י תחבולה שלו יבואו אחרים ויקחום, וכן עני המנקף בראש זית הוא השליך הזית למטה לארץ אעפ"י שלא לקחום בידו לקנות מ"מ אלמלא הוא לא עלה לראש הזית והפילם לארץ לא יכלו עניים אחרים ללקטם ואינו בדין שיבוזו זרים חילו, וזה כבר רמז במהרי"ט בקידושין בחי' רי"ף ות"ק שם ושם נאמר גם המלמד טרח עם התלמיד להביאו למדרגה שיהי' נקל ללמוד עמו ועתה יבוא מלמד אחר במקומו אשר טפח ורבה וכו' וזה לא שייך בפאה כמובן. ורמב"ן פי' וכ"כ בערך סר בשם ר"ג יהבי סיאירהו דמיירי שיש לו מצודה שיש לה תוך ובה כבר ניצודי' דגי' ועומדי' וקנאום בכלי שיש לו תוך שלו, וכשיפרשו אחרים מצודתם בסמוך לו יביטו הדגים הללו המאכל שבמצודת שלהם ויקפצו ממצודה שלו לשלהם והוה גזל ממש וצ"ל מ"מ אינו דומה ממש לאוזלי ואוהרי גיטין ס' ע"ב דהוה גזל דאורי' הגזלן לוקח מכליו של זה והוה גזלן גמור אבל אינם לוקחי' בידיהם אלא גורמי' שיקפצו לתוך המים ואז הם הפקר וחוזרי' וניצודי' להם בתוך מצודתם נמצא הם זוכי' מההפקר כמציל מזוטא של ים אלא שגורמי' הפסד במה שכבר קנה קנין גמור במצודתו שיש לו תוך ויש עוד פי' להריאן מיגאש והוא פלאי ואין בו נפקותא לדינא ע"כ לא אזכרהו:

968

969והנה התוס' הקשו בב"ב ובקידושי' לר"ת ממצודת דגים דהוה מילי הפקר והרי הי' לנגד עיניהם ש"ס ערוך שאני דגים דיהבי סיארי' כן תי' הר"ן ומרדכי ונעלם זה מהתוס' אבל אמת יורה דרכו וכ"כ חו"י בקיצור דפשיטא להו משום יהבי סיארי' לחוד אין להעלות ב' מדרגות בשלמא אי בעלמא כה"ג רשע הוה א"כ בדגי' מעכבי' בב"ד אבל אי אפי' לכתחלה מותר ולא הוה רשע מה מועיל יהבי סיארי, ותי' תוס' דלא הוה כזוכה מההפקר דככה יכלו לפרוש במקום אחר בים וס"ל לתוס' השתא דלא מיירי בדג גדול כחית הים אלא ס"ל כפי' ר"מ שבפ' האומר דג מת שבמצודה ומתקבצים שם דגים קטנים וזה שכיח במקום אחר והוה רשע והכא דיהיב סיארי פי' שטרח ג"כ מעכבי' בב"ד והו"מ להקשות נהי דטרח מ"מ לא עדיף מנוקף ויהי' רק גזל מדרכי שלום בעלמא אלא דאין כאן מקומו והתם בגיטין כ' תוס' זה והעלו כיון שג"כ יורד לאומנת חברו פי' מהפך בחררה הוה דבר שאינו קבוע אלא אקראי בעלמא אבל הכא פוסק חיותו הקבוע משו"ה אפי' ב"ד מזדקקי' לזה אבל לא הוה ניחא להו לתרץ על עיקור הקושי' דיורד לאומנתו משום בהך שינוי' ס"ל כיון דלא קיי"ל כר"ה א"כ לא איכפת לן כולי האי ביורד באומנתו וכ"כ מהרש"ל וחו"י אבל הכא איכא תלתא דיכולי' לפרוש במקום אחר ומקרי רשע ועוד שטרח להמציא הדגים קטנים לכאן ועי"ז יהי' כנוקף ואיכא משום דרכי שלום וגם הוה דבר קביעות כאומנות ע"כ יוצא בדייני':

969

970נמצא תי' קמא דתוס' ב"ב הוא תי' ב' דפ' האומר בשם ר' מאיר, אמנם תי' ב' דתוס' ב"ב הוא תי' קמא דפ' האומר לעולם מיירי בדג גדול שאינו נמצא בשום מקום ומ"מ יהבי' סאריהו בצירוף לאומנות חברו מעלה ב' מדרגות שיוציאו בדייני' אפי' - ומ"מ יורד לאומנות לחוד לא קיי"ל כר"ה ואין מעכב ומ"מ משמע ממהרי"ט דרשע מיהא הוה דלא כחו"י וס"ל דיורד לאומנות חברו בדבר הפקר דמעלמא אלא דפסק לחיותי' שוה עם מהפך בחררה במו"מ באקראי ע"ש:

970

971והרב"י בשם אבי אסף אע"ג דלא קיי"ל כר"ה היינו במבוי מפולש שיכולי' הקוני' לבא מצד אחר עכ"פ אבל במבוי סתום מג' צדדים ובא חברו ומעמיד רחיי' בראש המבוי כופי' ע"ש ונראה כן משמע מפירש"י גבי יהבי סיארי מסיים אבל הכא מי שבא אצלך יקנה וכו' משמע היכי שאינם באי' כלל ופוסק חיותי' לגמרי כופי' דר"ה מחשב גם זה לפסוק חיותי' ולית הלכתא דלא הוה פיסוק חיותי' אלא חולשת חיותי' דהרי אפשר שיבואו גם אליו לטחון אבל היכי דבאמת פוסק חיותי' לגמרי מדבר זה מטחינת רחיים ופשוט אפי' יש לו לזה עוד אומנת אחר או אפי' הוא עשיר גדול אנו דנין על חיותא הלז דרחיים הוא נפסק לגמרי מכל וכל הואיל והמבוי סתום וזה יושב בראש המבוי ברחיי' או תינוקו' המשמיעי' קול אשר כל העובר ישמע קול וילך לזה ולא להאחרון נמצא פוסק חיותו לגמרי בזה כופי', ונראה בהא מיירי ס"פ הנשרפי' אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חברו שההיפך הרשע שטימא אשת רעהו אשר חי' לא יחי', הוא בכי האי גוני שטימא אשת רעהו ואוסרה על בעלה לגמרי היינו פוסק חיותו לגמרי ובדברים אלו י"ל פלוגתת מערופי' שבהג' סי' קנ"ו ונידון שלפנינו שלפי הנראה פסקי' להאי חיותא לגמרי שא"א לומר השכר עצמך במקום אחר כי לא נמצא כזה במקומו והוא א' ואין שני ונפק חיותי' מהאי מלתא לגמרי ואפי' יהי' כהפקר מ"מ לענין פוסק חיותא כי האי אין חילוק בין הפקר למו"מ - ולא רציתי להאריך ולהרחיב הדיבור יותר כיון שאיני חפץ שילמדו מדברי לדינא בין הצדדים מטעם שכתבתי למעלה ואחתום בברכה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב יום ד' ער"ח כסליו תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

971

972העתק השאלה:

972

973ישאו הרים שלום וגבעות בינה וחיים עד בלי דיים לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם לשבח ולתהלה מופת הדור והדרו חמדת הזמן כ"ש מהו' משה נרו יהי' כאור שבעתים אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב:

973

974שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאת כבודו הרמה והנשאה וגדולה היא אלי כי יפלא ממני דבר למשפט וקיימנו מה שאמרה תורה ועלית אל המקום אשר ממנו תצא תורה לכל ישראל אשר אומר כי הוא זה, איש אחד נכבד מאנשי עירנו השיא את בתו לאיש והתחייב עצמו ליתן להזוג דירה בביתו בחנם שתי שנים רצופים דהיינו חדר אחד וכאשר עברו שתי השנים דר חתנו בביתו עוד כמו עשר שנים וחמיו לא תבע ממנו מאומה שכר דירה ואח"כ נשא בנו אשה והוצרך חתנו לעקור דירתו מחדר הזה ודר בביתו במקום אחר והתחיל לשלם שכר דירה וחמי' כתב בפנקסו מיום ההוא והלאה שכר הדירה וזה כמו שנתיים מתה בתו וחתנו נשא אשה אחרת והי' דר בביתו בשכר כאמור וזה ימים נפל קטטה בינו לבין חמי' בסיבת אשתו עד שהכריחו לעקור דירתו מביתו והנה עתה תבע האיש את חתנו לדין ותבע ממנו שכר דירה מה שדר יותר משתי שנים שהתחייב. והנה דין הזה אם לא תבע חוב או טובה שעשה עד אחר כמה שנים מבואר הוא וכפל ומשולש בח"מ סי' צ"ח ורמ"ו ושאר מקומות וכן בי"ד ובאה"ע וכמעט כולם הסכימו שיכול לתבוע ולא אמרינן שמחל לו אבל בזה נפלה המחלוקת כי כת אחת אומרים היות שלא תבע מחתנו עד אחר שנתעורר קטטה בניהם מבואר בסי' רמ"ו שאין יכול לתבעו גם לפי שכתוב בפנקסו מאז התחיל לשלם ולא כתב שקבל זה על ישינים שעברו הוכחה גדולה שמחל לו וכן טען באמת חתנו שאינו חייב לו כלום לפי שלא תבעו ולא שום טענה אחרת רק לפעמים טען כי אפשר שבתו שהי' נושאת ונותנת וכל אשר לו נתן בידה אולי נתנה היא לאבי' בלי ידיעתו זולת זה לא טען שום דבר אף ששתי הטענות סותרות זא"ז וחמיו טען כי מעולם לא מחל לו רק בעת נשואי בתו הי' הוא איש אמוד ולחתנו אין כל לכך לא תבעו כמה שנים עד אשר ירחיב ה' את גבולו ואמנם אח"כ כאשר בא בימים וירד מנכסי' בקש כמה פעמים מבתו בראותו שחתנו יש לאל ידו והוא עני ובא בימים ודחאה אותו מיום ליום ומה שכתוב בפנקס לפי שהוצרך לעקור דירתו ושוה יותר מדירה ראשונה גם אח"כ הי' לו ב' חדרים ובית המבשלות לבד לכך כ' אבל לא עלה על דעתו למחול לו ולזה אומרים כת השני שצריך לשלם לחמי' כי משמעות הרז"א בסי' רמ"ו הוא רק כאשר יש הוכחה מקודם ואח"כ נפל קטטה לא יוכל עוד לתבוע כדפי' בסמ"ע שמתחילה מחל ואח"כ חוזר מחמת הקטטה אבל כאן אין שום הוכחה כי מה שלא תבעו אינו הוכחה שמחל ולא עוד אף שלא תבע חתנו כיון שלפי דברי' ביקש מבתו ולא גרע ממה שכתבו התוס' והרא"ש בפ' הנושא שהזכרה הוי כתביעה ועל כתיבת הפנקס נתן אמתלא טובה וכיון שכן אף שחתנו נתן לו בשביל שנים האחרונים הרשות בידו ליקחם על חוב הקודם כמבואר בח"מ סי' צ"ח והנה הסכימו להציע הדברים לפני מעלת כבודו וכן שני הצדדים קבלו כאשר יצא מפי מעלתו הרמה לא יסורו ממנו. ונא אל יאשימני מעלתו על שהראיתי מקומות הדין ומה אדע אשר מעלתו לא ידע וכל רז לא אנס לי' אבל כן צוותי ואחת שאלתי מאת כבודו הרמה למהר תשובתו שלא יבא הדבר חלילה לידי ערכאות אם יתמהמה וידעתי כי עמו עוז ותושיה ועינינו טח מראות את אשר נגלה לכבודו הרמה. דברי אלה הדורש שלומו ושלום תורתו כל הימים בלב ונפש. הק' יוסף קיטנא:

974

975תשובה

975

976שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המאה"ג הישיש המופלג בתורה המפורס' כ"ש מו"ה יוסף נ"י אב"ד דק"ק טאטיס יע"א:

976

977יקרתו הגיעני יום ש"ק העבור אודות דברי ריבות בין חותן לחתנו אחר שמתה בתו ונפל קטטות ביניהם והחותן תובע שכר דירה שהי' דר עם בתו בביתו יתר על שנים שקצב לו דירה בחנם ודברי טענותיהם מבוארים בשאלה וגם דברי סברות ב' כתות חכמי העיר החולקים בדין זה:

977

978הרב"י סי' שס"ג מייתי תשו' תשב"ץ ופסק רמ"א שם בהגה' ש"ע סעי' י' האומר לחבירו דור בחצירי אין צריך ליתן לו שכר וצ"ל לפ"ז דמה דפסקינן בי"ד סי' קס"ו והוא מהירושלמי דמייתי ר"ן בפ' ב' דייני גזירות ובנדרים דצריך להעלות שכר התם כיון שחייב לו לא אמרינן דבחנם השכינו בחצרו ע"מ ליתן לו אבק ריבי' אלא ע"מ לנכות לו שכירות מקרנו אבל בעלמא בחנם יהיב לי', אלא שהב"ח הקשה מתה"ד סי' שי"ז ופסקו רמ"א ס"ס רמ"ו ועיין סי' רס"ד ס"ד בהגה' לכן העלה הב"ח בספרו וכן בשו"ת הב"ח וכן הסכים עמו הש"ך וקצות החשן ונתיבו' המשפט דהוה ספיקא ואין להוציא מעות מהדר בו. והנה בתוספ' חולין קל"א ע"א ד"ה משתרשי וכו' ע"ש כ' דבאוכל מתנות כהונה פטור דלא משתרשי לי' זה ומ"ל הייתי מתענה והק' מהרי"ט בתשובה בחא"ע סי' כ"א א"כ באכול עמי נמי אמאי חייב לשלם נימא הייתי מתענה. ותי' עכ"פ מזיקו הוי כמו שבור כדי וכיון שנהנה מהזיקו צריך לשלם משא"כ מזיק מתנות כהונה פטור ע"ש. ולפ"ז נ"ל לפמ"ש הרא"ש פרק כיצד הרגל ופסקו רמ"א סי' שס"ג דבחצר חבירו אם לא הי' דר בו אלא שגזלה פטור מלשלם השכירות ע"ש, ע"ש ברא"ש דהוי גרמא בעלמא א"כ י"ל סתירת רמ"א ולחלק באכול עמו חייב משום הזיקו שעכ"פ הפסיד מאכלו מה שאכל ממנו משא"כ בדירה שהרי אפי' הפסיד וסגר דירתו נמי פטור ואין חיוב רק מטעם הנאתו שדר בו ועל זה יכול לומר לא משתרשי לי שהייתי מתענה כלומר הייתי דר בשוקי בראי כך י"ל הכרעת הרמ"א ואפשר הכא אפי' הרמ"א דמייתי טור דפליג אהרא"ש וס"ל דבהוציאו מחצירו אפי' לא דר הוא בו חייב משום מזיק דהך דירה לא קיימי לאגרא לאחרינא אלא האי גברא השכין בתוכה בני ביתו וחותני' לוקחי בנותי' דוקא כיון שאין שם בית מבשלת מיוחד וכל זמן שלא השיא אשה לבנו השכין חתנו באותה דירה ושוב כשהשיא בנו הוצרך זה לעקור סיכי' ומשכי' ואע"פ שמ"מ השכינו בביתו בחדרים אחרי' תבע ממנו תשלומין ולא מקודם משמע מאומדנא דדירה הראשונה מיוחדת לבני ביתו דוקא ולא לשתף עם אחרים במבשלת ואילו לא השיא בנו עדיין הי' זה נשאר בתוכה ועכ"פ לא השכירה לאחרים ונראה קצת דלא עביד לאגרא ואפי' הרא"ש יודה בנידון שלפנינו:

978

979ולכאורה יש לפקפק על דברי מהרי"ט תינח שכ' תוס' שיכול להתענו' גבי אוכל מתנות כהונה שאלו הי' מתענה יום א' או סעודה א' שאכל מתנות כהונה מאי איכפת לי' אבל המפרנס חתנו כמה שנים וכי ס"ד שהי' מתענה כל אותן הימים והמהרי"ט קאי אתה"ד סי' שי"ז דקאי אמזונות חתנו וא"כ צ"ע כנ"ל. וי"ל וס"ל עכ"פ בכל פעם שזן אותו אותו שעה הי' יכול להתענות ולא משתרשי לי' והוי מתנה ושוב כשאכל זה שוב הוי גם האחר מתנה ומחילה וכן בכל זמן ועידן וסברא זו למדתי מדברי רשב"א בחי' נדרים ל"ח ע"א במתני' וז"ל מסתברא דלר"א מותר היא לזונה בכל עת ואעפ"י שאלו הוא לא זנה וגם הבעלי' לא הי' מתה וא"כ מהנה שהרי הצילה ממיתה מ"מ כל שעה ושעה היא מותר לזונה דכיון דבשעה ראשונה היא בהיתר גם בשני' מותר וכן בכל שעה ושעה ע"ש הרי כמו שכתבתי ונראה אפי' להר"ן דמפרש שם פי' אחרים ובמזונות יתרים מיירי מ"מ הכא לענין ממון מודה דוקא התם עכ"פ סוף סוף מתהני באיסורי דנדר הכא הימנו משא"כ הכא כיון שניתן במתנה שוב לא יחזור בו:

979

980ומ"מ אעפ"י שישבנו דברי המהרי"ט מ"מ יש לדון אי איכא למילף דור בחצרי ממזונו' דהתם יכול להתענות יום ולא משתרשי משא"כ אפשר אפי' שעה א' לא יכול ללון ברחוב וחילוק כזה מוכרח ממ"ש רש"י בנימוקי חומש והוא מספרי פ' מטות בפסוק בנו ערים לטפכם וגדירות לצאנכם שמרע"ה האשים בני גד ובני ראובן על שהקדימו הבהמה לאדם ועשו הטפל עיקור ע"ש. ולכאורה הוא נגד הש"ס ס"פ הניזקין שצריך להקדים מאכל בהמה למאכל אדם וע"כ לחלק אדם יכול להתענות טפי מבהמה אבל לא לדור ע"פ השדה, וכעין תי' זה כ' מג"א סי' קס"ז סקי"ח והוא מס' חסידים סי' קל"א ע"ש וראי' לס' חסידים מדכתיב והשקית את העדה והדר את בעירם וא"כ אין ראי' נמי מאכילה לדירה, מ"מ כיון שרמ"א הכריע כן מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להוציא ממון, ועוד לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ותה"ד והכריע הב"ח וש"ך הממע"ה ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ דאתה"ד קשה הא שבור כדי נמי לא חייב אלא כשבא לידו בתורת שמירה ע"ש ויש לדחוק שאני הכא שנהנה ג"כ בהזיקו של זה גרע טפי מ"מ נראה שאין להוציא ממון כלל:

980

981ועוד נ"ל מתרי ותלת אומדנא מוכיחים שבתורת מתנה השכינו בביתו א' מדלא כ' בפנקסו שכירות אלא מיום שדר בדירה שני' ולא בדירה ראשונה וכששאלו על זה השיב וז"ל מה שכתבתי בפנקסי הוא לפי שהוצרך למקום דירתו יותר מדירתו הראשונה גם אח"כ הי' לו ב' חדרים ובית מבשלת לבד לכך כתב אבל לא על דעת למחול לו עכ"ל מבואר מדברי' עכ"פ שכל מה שקיבל שכר דירה וכל מה שכתב בפנקסו הי' על שכר דירה האחרונה ולא על הראשונה אלא שטוען שמ"מ לא מפני זה מחל לו החוב הראשון, והנה אומדנא דמוכח הוא אלו הי' דעתו שחייב לו שכר על הדירה הראשונה הי' מקבל וכותב על הראשונה והשאיר בחוב על האחרונה שהוא חוב בטוח וברור יותר שכך דרכו של בני אדם שמקבלין פרעון על חוב שאינו ברור כ"כ והחוב הברור ישאר כמ"ש בש"ע ח"מ סי' פ"ג וסס"י צ"ח ש"מ שחוב הראשון לא עלה על דעתו כלל:

981

982ועוד אומדנא גדולה כיון שהחותן ירד מנכסי' והעני וחותנו עלה ונעשה גברא אמיד וגם כי מתה בתו ועוד כי נשא אשה אחרת ואורחא דמלתא בשעת נשואין וקבלת נדן תובעים חובותם וזה לא תבעו ולא עשה מזכרת כלל ש"מ שלא הי' בעיני' כחוב כלל רק עתה מחמת קטטו' ומריבות תסיתוהו לתבוע:

982

983ואף ע"פ שהתובע טוען שבאמת תבע בתה בחי' כמה פעמים ודחאתו לך ושוב ומחר אתן בודאי אי הי' עדים שתבעה ועי"ז נאמר שנעשה החוב ברור משם ואילך, ומה שהשיב על זה חתנו אולי פרעה אשתי כי היתה נושאת ונותנת בתוך הבית. ולכאורה ה"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם אך כיון דליכא עדים על זה ה"ל איני יודע אם נתחייבתי לך דלמא תחלה בתורת מחילה ומתנה דרתי בתוכו ולא נתחייבתי מעולם ולא תבעת בתך מעולם ואת"ל תבעת אותה דלמא פרעתיך וה"ל ס"ס ועדיף מא"י אם נתחייבתי לך דעלמא ופטור, וכל זה אנו צריכים לשכר דירה המגיע מאותו זמן שתובע את הבת לפי דברי' אבל מה שמגיע עד זמן התביעה ההיא בלא"ה פטור כמ"ש לעיל הסכמת ב"ח וש"ך ע"פ רמ"א סי' שס"ג סעי' י' הנ"ל:

983

984ע"כ אין אני רואה שום מקום להוציא מיד המוחזק הנתבע אך עכ"פ נימא לי' יען אינו זוכה אלא מטעם ס"ס הנ"ל או מפלוגתת תשב"ץ ותה"ד א"כ טוב וישר לבצוע הריב יבצעו תמימים ויפול חבלו בנעימים הכ"ד הבעה"ח. פ"ב כאור הבקר ליום ב' ה' מרחשון תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

984

985נשאלתי ע"ד צוואת שכ"מ שעשה שטר צוואה בהיותו שכ"מ בשנת תקע"ו ואז הי' עתיר נכסין והוסיף לאשתו על כתובתה תוספת מרובה על העיקור יותר מכפליים וציוה לתת לבנו הקטן שלא נשא אשה עדיין סך מרובה יתר על חלק ירושתו עם אחיו וציוה לשלם שטח"ז לבנותי' ולשלם כל חובותיו ועוד כמה ענינים שמגיע לסך עצום טרם יגיעו בניו הזכרים לירושה דאורייתא ובכלל צוואתו הניח לקרן קיימת סך י"ג מאות זהובים וזה לשון הפונקט ההיא נומרי 3 גם אני מודה בפניכם וכו' - שוב עמד מחליו וחי כמה שנים וירד מנכסיו ומת בשנה זו וכשהזדקקו היורשים לפקח על נכסי העזבון לא מצאו ממש די שילום החובות נימולי' ואינם נימולי' והאלמנה דיה להפקיעה די כתובתה וקצת מתנות המגיעים לה עפ"י דתה"ק וביתו העומד בקהלתו אם ימכר עכשיו לא יעלה לדמי פרעון החובות אך דעת היורשים והאלמנה להניח הכל בתפוסת הבית ולישא וליתן בנכסים כמקדמת דנא כדי שלא יתפרסם הדבר שהניח ביתו ריקם ועי"ז לא ינגשו הנושים ולא יצטרכו למכור אחוזתם לפי שעה חדא ואולי באורך הימים ירויחו במו"מ גם יעלו סכום הנחלה והיתה הרוחה. ושאלו היורשים אם מחוייבים להפריש סכום ג' מאות זהו' לקרן קימת הנ"ל הגם שמזומנים אין כאן מ"מ אולי מחוייבים עכ"פ לשעבד הבית על חוב זה ולכשיעשרו או ימכרו הבית ביוקר ישלמו ובין כך יתנו הרווחים מידי שנה בשנה ללומדי' כדעת המצוה או נימא שלא ציוה אלא כשהי' מופלג בעושר אבל עכשיו שלא הניח כלום בטלי' לי' צוואתו והתחייבותו:

985

986הנה לכאורה אין לבטל צוואה זו מטעם שכ' האלשו"ך בתשו' סי' ז' דריוח מעות גרע מפירות דקל ולא מהני אפי' במניח קרן לפירותיו וכיון דליתי' בבריא ליתי' בשכ"מ ע"ש שפתיו ברור מיללו מ"מ הוא ז"ל לא מיירי אלא במקנה מעות לפירות אבל במשעבד גופו למעות לפירותיו אפשר דמהני כמ"ש המחבר סי' ס' סעי' ו' בכל דבר שלב"ל. והכא נכתב בלשון הודאה שהתחייב עצמו בכל אופן המועיל וכמ"ש רמ"א סוף הסעיף שם וא"כ קנינו קיים וחייב כמו שחייב לכל בעלי חובות ויחולק עזבונו בין בעלי חובות ובכללם גם הקרן קיימת לעניים:

986

987אך נ"ל מטעם אחר אין כאן חיוב כיון שלא התחייב לאדם ידוע אלא לחלק ביום יארצייט לאיזה ג' עניים שירצו היורשים או באותו הזמן ודבר זה מבואר בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב ועוד ביתר ביאור סימן ס"ג ועפ"י דברי מהרי"ק שרש ה' יע"ש וע"כ לא מהני חיוב גופו ועצמו אלא להסיר פקפוק דבר שלב"ל מהדבר הנקנה שלא יהי' כמתחייב מעות שאינם בעולם אלא מחייב ומשעבד עצמו שהרי הוא בעולם אבל אינו מועיל להסיר פקפוק ברירה מהקונים או מקנה למי שלא ב"ל כי מה יועיל לזה שיעבוד גופו כי אין המקנה מתחייב אלא אם יש כאן קונה אבל אם אין כאן קונה פשיטא דלא מהני ובסוגי' דמעמד שלשתן פריך הקנה לנולדי' וכו' ומפני דוחק ק' זו הניחו הדבר כהלכתא בלא טעמא וגם הר"ן שם האריך שם מטעם אין ברירה לכל דאתי מחמתך ואי ס"ד דשיעבוד גופו מהני נימא נעשה כמשעבד גופו לכל דאתי' מחמתי' אע"כ דלא מהני:

987

988וא"ל נהי דעניים מבוררי' אין כאן לזכות בהפירות מ"מ הלא הקהל מבורר הוא ששיעבד עצמו ליתן בידם סך ג' מאות בתורת עסקא על כל פראצענטא אם ירצו לקבל ובזה לא שייך ברירה אע"ג דאם לא ירצו הקהל לקבל יותן לקהל אחר מבואר בגטין כ"ה ע"ב בעל מנת שירצה אבא שייך ברירה מ"מ לא דמי התם תלה קדושיו ברצון אבא ותלי' בברירה אבל הכא הקנה לקהל ותלה ברצון עצמם הרי הקנה להם וזיכה להם זכות זה בעצמם שהוא מחוייב ליתן להם עכ"פ סך הנ"ל ואין החיוב תלוי ברצונם והאומר על מנת שאתן לך מאתיים זוז נמי תלוי בדעת המקבל אם ירצה לקבל ומ"מ הוא מחוייב ליתן לו ועי' בחי' רשב"א גטין ע"ה ע"א וא"כ לכאורה עכ"פ נתחייב ליתן ג' מאות זה' לקהל על ששה פראצענטע בתורת עסקא, מיהו זה ליתא דעכ"פ אפי' לו יהי' שיתנו סך הנ"ל לקהל והם יתנו בכל שנה הרווחי' להיורשי' אין היורשים מחוייבים ליתן הפירות לעניים מטעם שכתבנו לעיל כי לא זכו העניים בהפירות ונמצא אין כאן שום מתנה אלא להקהל שיהי' בידם הקרן הנ"ל בתורת עסקא ודבר ברור הוא דמעולם לא כיון להקנו' לקהל ולא הודה שנתחייב בכל אופן המועיל הי' הכל לטובת העניים אדרבא חזינן שהי' ספק אצלו אם ירצו קהל לקבל על אחריותם סך זה וע"כ התחייב עצמו להשתדל עכ"פ אצל שום קהל בעולם שיקבלו סך זה לטובת העניים ועל זה סבב חיובו וקנין שלו וכיון שלא זכו העניים מטעם הנ"ל מאין יזכו קהל אפי' יאמרו עתה טובה הי' לנו לקבל הקרן בתורת עסקא מ"מ מקבלי הקנין לא זכו עבורם וזה פשוט:

988

989ומעתה כיון מטעם ההתחייבות לא נשתעבדו הנכסים ה"ה מטעם שכ"מ דכל דליתי' בבריא ליתי' בשכ"מ ודבר שלב"ל ליתא בבריא ומכ"ש פירות של מעות ומכ"ש היכי שלא נתבררו המקבלי' ומטעם מצוה לקיים דברי המת נמי ליתא מטעם המבואר בתשו' מהרי"ט סס"י ס"ג הנ"ל ומכ"ש בממון שאין לו תובעי' כי הכא שא"א להוציא מהיורשי':

989

990ויצורף לזה עוד לכאורה יש לפקפק על עיקור לשון חיוב שבצוואה דכתוב שם גם אני מודה וכו' שהתחייבתי א"ע בחיוב גמור בכל אופן המועיל יותר עפ"י תחז"ל מעכשיו וכו', לשון התחייבתי הוא לשון עבר א"כ מודה שכבר התחייב מאז לא עתה ושוב כתב מעכשיו א"כ משמעותו שהתחייב מאז שיחול עתה ביום כתיבה וא"כ אין כאן קנין דהדרא סודרא למרי' וכמבואר סוף השטר שהי' הכל בקנין סודר וכיון שלא קנה בשעת הקנין לא יקנה אח"כ עיי' נדרים נ"ו ע"ב ועמ"ש ר"ן נדרים כ"ז ע"ב ד"ה והוא דקני מיני' וכו', בשלמא אי לא הוה כתב מעכשיו בהאי שטרא שפיר הוה קונה כיון שהודה שהתחייב מאז עפ"י אופן המועיל עפ"י תחז"ל נימא שהקנה אז בשעת השיעבוד וא"נ הוה כתיב בלשון הוה ולא בלשון עבר אלא אני מודה שאני מתחייב עתה או שאני חייב לפלוני ומכ"ש אי הוה מודה שיש לפלוני בידי כך וכך לא הי' שום פקפוק אבל שכתב לשון עבר ומעכשיו יש לפקפק כנ"ל, ואמנם י"ל ולפרש דמעכשיו דכתוב לא על עכשיו דשעת הודאה קאי אלא מעכשיו דשעת החיוב והוא מודה שהתחייב מאז במעכשיו של אותו הזמן מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעלי שטר דהיינו העניים על התחתונה אע"ג היכי דבטל שטרא לגמרי לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה מ"מ היכי דאיכא למיתלי בטעות כי הכא העלה ש"ך דכ"ע מודים דידו על התחתונה עיי' סי' מ"ב סק"כ וכבר האריך מהרי"ט בכמה תשו' דגם בעניים שייך ידם על התחתונה כמבואר בחולין קל"ד ע"א ועיי' מ"ש הר"ן בנדרים ז' ע"א ד"ה ולענין הלכה וכו' והארכתי במקום אחר ועכ"פ חזי לאיצטרופי לכל מה דכתב ומפורש לעיל שלא להוציא מהיורשים:

990

991אמנם נהי מטעם קנין ומטעם מתנת שכ"מ וקיום דברי המת לא משתעבדי נכסי מ"מ מטעם נדר נתחייב להפריש סך הנ"ל וכיון שחל עליו הנדר ממילא אשתעבדי נכסי' לתשלומי נדרו ויעויין בעירוכי' ו' ע"ב ובתוס' ד"ה כי פליגי וכו' ובנודר ומעריך שמא יחול מיד וכו' כתבתי שם על הגליון עי' לקמן כ' ע"א דגירסא שלפנינו ש"מ מלוה ע"פ גובה וכו' וצ"ל דלא הי' כן גי' תוס' וכמו שהעיד תי"ט לקמן פ"ה משנה ב' סוף ד"ה יתנו יורשים בגירסת הרמב"ם, א"נ י"ל דתוס' דשמעתין אזלא למסקנא דלקמן כ' ע"א דערכי עלי לא מחסרא ולא כלום וסבירא להו דלאותה מסקנא חל מיד והתם בהס"ד דלא אסיק אדעתי' הך סברא דלא מחסרא כלום וסבירא משו"ה פריך ש"מ מע"פ גובה מן היורשי' ולמסקנא לא צריך לזה ויותר נ"ל דבתוס' דשמעתין הנוסחא האמתיות שמ"א יחו"ל מי"ד אב"ל אינ"ו גוב"ה וכו' רצונם שלענין זה חל מיד שיהי' מצוה עכ"פ על היתומים לפרוע אבל אין ב"ד נזקקי' להוציא מידם אבל אין מצוה על היתומים לפרוע נזקי אביהם אם לא דמע"פ גובים מן היורשים וק"ל ודע הכא במשנתינו בגוסס איירי איכא נמי משום דברי שכ"מ כמסורי' דמי משא"כ לקמן ליכא אלא משום אמירה לגבוה לחוד עכ"ל שם על הגליון ישמע חכם ויוסיף לקח, נמצא אע"ג דהם לא זכו מטעם הנ"ל מ"מ איהו חייב לקיים נדרו מטעם בפיך זו צדקה ולא יצא ידי נדרו עד שישלם:

991

992הן אמת שזה תלי' באשלי רברבי עיי' רמב"ם והשגת הראב"ד פכ"ב ממכירה הלכה ל"ג ועי' ראיתו של הרמב"ם מיעקב אבינו ע"ה פ"ו מעירוכי' הלכה ג' ולח"מ שם ואין כאן מקומו ועיי' מהרי"ט סי' ס"ג שדבריו צ"ע בזה (ועיי' ש"ע י"ד סי' רנ"ח סעי' ח') מ"מ לו יהיבנא דאיכא הכא נדר מ"מ אינינו מתחיל על הנכסי' מעכשיו שהרי לא אמר אלא שיתחייב מעכשיו וזמן הפרעון יהי' שעה א' קודם מותו נמצא מה שיתחייב לשעבד נכסיו מעכשיו זה כבר קיים שהרי עשה קנין אלא שאין הקנין מועיל ומה שעבר כבר עבר ואין כאן נדר אלא שעה א' קודם מותו דאפי' אי נימא האומר הריני נזיר קודם שאפטר מן העולם אסור ביין מיד משום שמא ימות מ"מ פשוט הוא שאם אמר הריני נזיר שלשים יום קודם מיתה אינו יי"ח במה שנוהג נזירות עתה כיון שיש יותר משלשים יום למותו ונהי מספק אסור לשתות יין מיד מ"מ כיון שנתברר אח"כ שלא הי' אלו הימים שלשים יום קודם מותו לא יי"ח נדרו ועמ"ש ר"ן נדרים ג' ע"ב ד"ה בל תאחר וכו' וה"נ בנידון שלפנינו נ"ל אם הי' רוצה להתיר נדרו קודם אותה השעה שלפני מותו לא הי' ההיתר מועיל מפני שלא חל הנדר עדיין דממ"נ אם נאמר שהפרעון הוא שחל אותה שעה אבל החוב כבר הוא מיום הצוואה זהו בטל מטעם קנין אין כאן פרעון אין כאן ואם נאמר שעכ"פ כוונתו לטובת נשמתו שאז יחול הנדר הנה באותה שעה לא הי' לו מה להקדיש שהרי כבר ירד מנכסיו ואין כאן לשלם נושיו ותוספת שהוסיף לאשתו ולבנו ביום הצוואה ולשלם החוב שבשטר ח"ז לבנותיו נמצא אז לא הי' בידו לידור מנכסיו כלל:

992

993אך מ"מ נ"ל נכון עכ"פ ישתעבדו הבית על סך מועט כגון חמשים זה' לשנה שיהי' הרווחים ג' זה' לשנה שעכ"פ ילמדו ג' לומדי' ביום יא"צ נמצא נדר הלימוד מתקיים ורק דבר שבממון לעניים אין להוציא ממון מהיורשים ולפי הנראה אפי' אי הי' מחלקי' העזבון לפי החובות ותוספ' כתובה וחוב שבשטר ח"ז ומתנות לבנו הפנוי לא הי' מגיע על העניים יותר מסך זה אשר ע"כ נלע"ד מ"ש נכון בעז"ה. פ"ב יום עש"ק טו"ב אדר תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

993

994שלום רב לתלמידי הותיק המופלא ירא ד' מרבים כש"ת מוהר"ר שמואל נ"י:

994

995התרעמך עלי על איחור תשובתי לך דע בני כי אינני כימים קדמוני' וגם עתה אינני קל מראשי בעו"ה ולהיותך שאלתך נוגע לדינא ומו"כד אץ לדרכו, על כרחני להשיבך וה' יעזרני ויתמכני ועל האמת יעמדני כי א"א לי לעיון בשום ספר מטעמים הנ"ל:

995

996ואתה דע לך כי הזהרונו קדמונינו ז"ל בלתי להשיב בדיני ממונות לשום צד מהצדדים אם לא יגיעו אליו דברי שני הכתות, ומרצונם או מרצון יושבי על מדין השואלי' הלכה למעשה והכא השתא תרווי' לתנהי דהרי לא נשאלתי משני הצדדים גם לא נודע לי טענת שכנגדו כ"א באומדנא וקלא בעלמא שרצונם לטעון כך וכך ומה אשיב ולא ידענא הלה מה טוען ע"כ הי' ראוי' שלא להשיבך כלל אמנם להיותך מהימן לי כבי תרי וכתבת שהדבר נפל לתוא מכמר ע"י רשעים וכתבת אמתלא מוספקת ובשגם שאין הדבר נוגע לדידך אלא לאחד מאוהבך ע"כ אשיבך בקצור נמרץ מבלי הרבות בראיות ובכל חלקי הסותר וגם הנני פוקדך שלא תאמר ממני שום פסק הלכה לאוהבך הבע"ד כ"א ע"ד שהזכרת לי בכתבך וז"ל:

996

997ראשון תחלה שכ"מ שציוה לעדים שטר צוואת שכ"מ שלו והם לא חתמוהו עד אחר מיתתו הרי השטר פסול כי אולי לא כיון להקנותו אלא בשטר שיש בו עדים ואין קנין לאחר מיתה, ודבר זה מתבאר למעיין קצת בסוגי' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) ובטוש"ע ח"מ סי' ר"נ ונ"ל אם עברו וחתמוהו לאחר מיתה ונתנוהו ליד הזוכה ולא הזכירו בחתימתן איחור הזמן אם נתברר לנו כן הם רשעים שהרי חתמו שזה זוכה במ"ש בזה ואין זכי' אחר מיתה אבל מטעם מוקדם לא מיפסיל ר"ל שאפי' חתמוהו בחייו ליומא אחרא לא מפסיל מטעם מוקדם דאדרבא הא מגרע כחו כמבואר למעיין בקל בסוגי' דב"מ י"ט ע"ב ופשוט הוא, אמנם מטעם הנ"ל איתא ומכ"ש הכא שאחד מהחתומים הוא מדיינא קרתא שאין לו התנצלות לומר שלא ידע הדין עיי' תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) ובנימוקי יוסף ומ"ש הר"ן ריש מס' ר"ה ועש"ך ריש סי' מ"ב וק"ל:

997

998וכיון שכ' להדי' בשטר הצוואה זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ וכו' והנני מצווה בפניכם כמודה בפני בד"ח וכו' ובקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום כמבואר בשטר זה וכו' הרי שתלה הדבר בהני סהדי אע"ג שגם הוא בעצמו בא עה"ח מ"מ עיקור תלוי בחתימת העדים כיון שהוא ציוה להם כן ואין שטר אחר מיתה ולא הי' להם לחתום ומשחתמו משוו נפשי' רשעים, לכן אם אין בעל השטר מודה שנחתם אחר מעשה לא מהימני הני סהדי אפי' אין כ"י יוצא ממקום אחר לשווי' נפשי' רשעים וא"נ לא הוו לשוו נפשי' רשעים בזה מ"מ הא כ"י יוצא ממקום אחר ולא מהימני לטעון כל דבר המבטל השטר ויעוי' זה בטוש"ע סי' מ"ו מסעי' ל"ז ואילך אך אם הבע"ד מודה הרי האי שטרא כחספא בעלמא:

998

999ומה שטוענים שהעדים לא חתמו אלא על קיום ח"י השכ"מ ליתא שהרי חזרו וכ' בדבריהם וקודם חתימה קרא בעצמו כל הצוואה מראשית ועד אחרית הרי מעידי' על כל הצוואה ומה שטוענים שלא הי' שפוי בדעתו הרי עדים בפנינו ומעידים שהי' שפוי וכ"כ בשטר אע"ג דלא צריך כמבואר בש"ע סי' ר"נ ס"ו בהגה':

999

1000ומ"ש שלא חתמו עלי' נאמני הקהלה אם יש בזה תיקון בעיר בפירוש כ' בפנקס התקנות אפשר שיש מקום לדבריהם כמבואר רס"י ס"א אבל לא אאמין שימצא כזה ובפרט בצוואת שכ"מ שהקלו עליו שלא תטרוף דעתו עליו שלא תטרוף לו השעה ודבר זה יהי' ידוע לדייני קרתא בלי ספק:

1000

1001ומ"ש שלא יצא מת"י הנה הי' ביד האלמנה והשתא אי נמי נדמהו לדייתקי קשורה על יריכו מ"מ הכא שהעדים מעידים שהוא מסר השטר להם והם הפקידוהו ביד האלמנה והיינו אם יש עכ"פ ע"א מהם שחתם ביומו או אם נאמר דלא משוו נפשי' רשעים דלא גמרי הדין ואז כשרים להעיד על הנ"ל ולא זולת:

1001

1002ודע דאם יופסל השטר דייתקי הלז אז הו"ל כאלו מת ולא ציוה כלל כי שטר הראשון נתבטל מכל וכל מ"ש בתוכו עי"ז השני דדייתקי מבטל דייתקי וזה השני פסול ע"י הנ"ל וה"ל כאלו לא ציוה כלל ומ"מ יש לדון ולומר דוקא מה שצריך קנין בעלמא רק דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי בהא אמרי' לא כיון להקנותו אלא בשטר שחתומי' בו עדים אבל לענין פיטור השבועה אפשר שלעולם דבריו קיימי' כיון שאמר להדיי' שהוא מאמין לאשתו ובנו והדבר צריך עיון קצת:

1002

1003כל זה כתבתי בחפזון רב ומבלי עיון בשום ספר כי בעל הדרך ירט בן יומו בא ובן יומו אזל וגם אינני במזג השוה ה' יחלימני ויחייני עם כל עמו ב"י הכ"ד החותם בברוך. מ"ד נגהי ליום ה' כ"ו טבת תקסג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1003

1004אודת מעשה בריבה א' שהשכירה עצמה למשרתת אצל בעל בית א' והשכינה לו נזמים של זהב והלכה לה ולא חזרה אליו עוד, ולא נודע מקומה איה. ומשפחתה מי ומי הם וארכו לו הימים ואותו האיש רצה לצאת ידי שמים מה לעשות בנזמי' ההמה וכתבת עוד שיש מלעיזי' לומר שהמשרתת באתה בזמנה וחזרה בה והבעל בית לא רצה אז להחזיר לה הנזמי' הואיל וחזרה בדבורה ומשום כן הלכה לה הנערה ואומרי' שאותו האיש בוש בדבר שעיכב משכון העני' שלא כדין מפני שפועל יכול לחזור בו ומשום כן בא עתה לצאת י"ש וסוברי' האומרי' שעי"ז נידון כגזל וא"י מי גזלן וכה"ג כנראה מתוכן דבריך:

1004

1005הנה לפע"ד אם האמת כן הוא שבאתה בזמנה וחזרה בו והלכה לה נ"ל שהנזמי' הם שלו מדינא דאחולי אחול גבי' אע"ג דבפקדון ומשכון בעלמא לא הוה מחילה מדלא תבע ושתק מ"מ הכא מדהות הכא ותבעו וסרב וקבוע דינא ודיינא במתא בד"י ובד"א ואזלת לה ולא קבלה עליו בפניהם אחולי אחלי' הא למה זה דומה לאנפרות דפרק הניזקין (גיטין נ"ח ע"ב) ובטוש"ע סי' רל"ו ועיי' מענין שתיקה כהודאה בתשו' מהרי"ט ח"א סוף סי' ק"ז ואין לומר דהכא אפי' אי מחלה הוה מחילה בטעות שהיא סברה שהבעל הבית דינא קאמר שהמשכון שלו מפני שחזרה בו ולפי צורת השאלה משמע שהיתה יכולה לחזור בו לפי הדין והמנהג (כי גופא דעובדא לא ידענא) מ"מ נ"ל דנהי נמי דמדינא היתה יכולה לחזור בו מ"מ משנת חסידים לא הוה למשוי נפשה הדרנא ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב והואיל וניחא לה למיקם בהימנותה רצתה לפייס הבעל בית ומחלה לו המשכון ולא תלינן בטעות וראי' ממ"ש תוס' ב"מ ס"ז ריש ע"א וב"ב מ"א ע"א ד"ה א"ל מחילה בטעות וכו' לפי' ר"ת ע"ש כי הוא ממש נדון דידן ומבואר שם אפי' הלה עומד וצווח לא משגחינן בי' ודין זה נ"ל ברור בעז"ה:

1005

1006אמנם אם לא היתה כאן בזמנו כלל הנה אי איכא למיחש למיתה שכבר מתה הריבה ההיא הנה מהר"מ לובלין בתשו' סי' י"ב ורמז עליו הש"ך סי' רפ"ה סק"ז פליג עם שכנגדו באורח שמת אצל בעה"ב ולא נודעה לו שום יורש בעולם וס"ל למהרמ"ל שב"ד נזקקין להוציא מיד הבעה"ב ולהעמיד אפטרופוס והמעיין שם יראה שכל ראיותיו אינם מוכרחת וכבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלי במהריעב"ץ ח"א סי' קמ"ב וכן נ"ל בברור שאין צריך להוציא מידו כלל וגם קשה מאוד שיבואו יורשים שיכולין לברר שהם היורשים של פלוני שמת כיון דלא הוה נודע לנו בחיותו וה"ל כממון שאין לו תובעים ועמ"ש תוס' כתובו' ס"ח ע"א ד"ה כאן וכו' ועמ"ש תוספ' ב"ב ל"ד ע"ב ד"ה רב הונא בסוף הדבור ונ"ל ע"כ בכי האי גוני משמים זכו לי' ודידי' היא ומאן מרמא לי' מידי' ואי ירצה לעשות ולנהוג מדת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתה והוה ג"כ קצת השבה עיי' ב"ק דף ק"ט ע"א אע"ג שאינו דומה ממש להתם:

1006

1007ואמנם למיתה לא חיישי' ואיכא למיחש שע"י אונס לא היתה יכולה לבוא למועד אשר יעדה ומן הדין אפי' שום נדנוד איסור וחסרון הימנותי' אין כאן ואיהי טעתה לומר שמדינא יעכב הנזמים ומשו"ה לא חזרה וה"ל מחילה בטעות וא"כ ע"כ צריך לעשות בתחלה כל טצדקי דאפשר להודיע לה טעותה דלא גרע מאבידה שצריך להכריז ובזמנינו אלו יצא הקול ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע"י הנ"ל וה"נ מחוייב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג ואחר שנתעכב הדבר זמן מה ולא נודע ממנה דבר אע"ג שמעיקור הדין הי' ראוי' שיהי' הנזמי' מונחי' בידו עד שיבוא אלי' מ"מ כיון שנזמי' של זהב שכיחי טובא טפי מתפילין דבי בר חבו וגם פחתא דדהו ע"י תשמיש מועט הוא נ"ל טוב יותר שישומן ויכתוב עכ"פ בפנקס הקהל שיש בידו נזמי' שכך וכך שווים וישתמש בהם ע"מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבוא הנערה לתבוע ואז יושם כמה הוה הפחת וישלם הפחת שנפחת וגם שכר תשמיש ומצוה נמי עביד כמבואר רס"י ע"ב אע"ג דלדינא דוקא במשכנו של עני מותר לשמש בו בשכר לפרוע חובו א' לאחת אבל הכא תאמר לא מדובשך ולא מעוקצך מ"מ הכא יש בלא"ה סברות להקל בכנ"ל ועי' סי' רס"ז מסעי' י"ט ואילך כנלע"ד קרוב לדין אמת מצד הסברא ותל"מ והי' זה שלום לך ולכל אשר אתך הכ"ד. משה"ק סופר מפפד"מ:

1007

1008קהל א' הוזקו בשטף מים רבים הרבה בעלי בתים מהם ובה"כ וס"ת נפסלו ויש אשר לא הגיעו עליהם המים ולא הוזקו כלל ומחוק ונימוס המדינה שכל תקלה והיזק ידוע ומבואר שנעשה לא' מהעיירות יותן להם מאת שרי מנהיגי המדינה עשריות היזקם והם יוציאו המעות ותבעו מהשרים יותר מכפלי כפלים אשר הוזחו עד אשר הי' קשה להאמין ולא אבו שמוע והשתדלו הקהל בענין זה כמה שנים עד שלבסוף הזה על כל בני מדינה והנה עשו גם המה בערמה אנשי קהלה הנ"ל התפשרו השרים להאמין להם קצת יותר מחצי הזיקם והמעשר מזה הוא אלף זהו' ופטרם עי"ז מחוב ישן שהתחייבו מנת המלך סך אלף זהובים ועתה צעקו היחידים שהוזקו איך אותם שלא הוזקו ולא הגיע עליהם שטף מים רבים יפטרו ממס כמונו ואפשר יותר ממנו כי יש בהם עשירי עם שהי' צריכי' לשלם הרבה לחוב המלך יותר ממנו ואנחנו הניזקי' נפסיד:

1008

1009תשובה נקטה נפשי בקצרה נראה אעפ"י שאין בני הקהלה משותפי' אלא בעניני מסים והדומה להם משא"כ אופן הנ"ל אין עסק לשותפות אלא הניזקי' לא זולת מ"מ הכא שאירע היזק בבה"כ וס"ת ורחוב היהודים פשוט שלענין זה הכל בשיתוף לא מיבעי' פורעי המס אלא אפי' מי שאינו פורע במס הקהלה כלל וגדולה מזה אחז"ל במס' מגלה ר"פ בני העיר אר"ש ב"נ אר"י לא שנו אלא בה"כ של כפרים אבל בה"כ של כרכים כיון דמעלמא אתי לי' לא מצי מזבני לי' דה"ל דרבים וכ' תוס' נראה לפרש הכי כיון דרוב בני אדם רגילי' ללכת שם להתפלל אעפ"י שאין נותני' כלום בבנינו מ"מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה חמורה קדושתו עכ"ל וזה הפי' עיקור שהסכימו עליו הרמב"ם פי"א מה' תפלה הל' ט"ז וז"ל אבל בה"כ של כרכי' הואיל וע"ד כל אנשי העולם נעשה שיבואו ויתפלל בו כל הבא אל המדינה אין מוכרי' אותו לעולם עכ"ל, וכ' הכ"מ שדעתו כפי' התוס' הנ"ל וזהו ג"כ דעת הרא"ש במגלה שם ע"ש אעפ"י שמסיימי התוס' בדבריהם כיון שלדעת אותם רבים נעשה חמירא קדושתי' עכ"ל משמע דוקא לענין חומר קדושה משום שרבים מתפללי' בו אבל לא שיהי' נהם דין שותפי' ז"א דהמעיי' שם בסוגי' יראה דהטעם משום דהבונאים הפקירו לדעת רבים ורבים זכו בו והוה שלהם ממש דאלת"ה תקשי לך מה דקאמר התם רב אשי האי כנישתא דמתא מחסי' אע"ג דמעלמא אתו לי' כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לי' ואי ס"ד משום חומר קדושת רבים הוא מה מועיל זה שכולם באים לדעתו קדושתו להיכן אזלא אע"כ חומר הקדושה היא שהופקר לרבים ואי ימחלו הרבים חלקם מזבנינן לי' וכיון שכולם מסכימים לדעת רב אשי מזדבן וכן נראה מלשון הרא"ש להדי' וכ"כ בהדי' בט"ז א"ח סי' קי"ג ס"ק ו' וז"ל אפי' בנו אותו משלהם דבנאוה אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם הרי להדי' כמ"ש וא"כ נהי דהשתא ליכא בי כנשתא דרבי' ממש שיזכה בו כל העולם לפמ"ש מג"א שם ס"ס קי"ז בשם מ"ב ונפל פיתא בבירא דלא שכיחא השתא הני תנאים שהתנה הרב בעל משאת בנימין ואין כאן מקום לפלפל בדבריו כי איננו מעניננו מ"מ פשיטא דלפי הנ"ל כל הדרים בקביעות בעיר הזאת אעפ"י שאינם מפורעי המס פשיטא שיש להם שותפות בבה"כ וס"ת וההפסד שנעשה בזה נעשה גם להם ועוד ראי' ברורה מש"ס דב"ב מ"ג ע"א בני עיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר ופריך ואם איתא לסלקו בי תרי מינייהו ולדייני ומשני שאני ס"ת דלשמיעה עבידא וע"ש בכל הראשונים ומבואר בטח"מ סי' ז' וסי' ל"ז ובש"ע שם דה"ה לבה"כ והדומה משמע אפי' פיטור ממס לא מהני ואפי' מי שאיננו מפורעי המס יש לו חלק ושותפות בכל הנ"ל וזה ברור לפע"ד:

1009

1010והנה כי כן ברור שבעיר הלזה כולם שותפי' בהיזק הנ"ל ומכ"ש לפי מנהג העיר שעיקר הכנסת הקהל איננו ממס הקצוב לפי ממון ונפשות כ"א מחכירת מיני מאכלים ומשקי' א"כ כל אפים שוים ולית דין צריך בשש:

1010

1011וכיון שזכינו לדין פשוט שכל אותו הסכום העולה יותר מן עשיריות ההיזק שאירע להם באמת אלא שהטעו השרים כל אותו הסכום הוא לאמצע לא מיבעי' לדעת הגה"ה מרדכי פ' חזקת סי' תר"ס שכת' וז"ל ירושלמי דב"ב איתא ור"ח הביאו בפירושיו האחין שיצא א' מהם ללסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקי' מכאן יש לפסוק על שני אנשים שיצאו לשוק וראה א' מהם ארנקי מונח בבית הגוי וגנבו שיש לו לחלוק עם חבירו עכ"ל וכוונתו שני אנשים שיצאו לשוק לישא וליתן בשותפות דאל"ה האיך הוציא דין זה מהירושלמי דהוא מיירי מאחין שותפים בתפוסת הבית ושרשו בנוי על סוגי' דב"ב קמ"ד ע"ב אחין השותפי' שנפל א' מהן לאומנות ומה ענין לדר"ח לכאן ועוד אי בסתמא מיירי א"כ הוא נגד ש"ס דילן ריש ב"מ דקי"ל אפי' מהפקירא לא קנה בראי' בעלמא והמגביה קנה מכ"ש בלסטיות דהכא דלא מהפקירא זכה ודוחק לומר אדרבא דוקא לסטיות שכיון שהולכי' יחד ואם המצא תמצא הגניבה יהי' שניהם בסכנה לכן גם הריווח צריך לחלוק עמו זהו דוחק, חדא מ"מ דין זה לא נלמד מהירושלמי ועוד גם הסברא אינה נכונה דאטו בשיפולי גלימא נקט לי' שלא יזיז ממנה וה"ל לפרוש ממנו שלא יסתכן עמו אלא ע"כ הדברים ברורים דבשותפי' מיירי ומשו"ה גם הריווח הזה לאמצע וכן הוא בש"ע ח"מ סי' קע"ו ס"ב בהגה' וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו עכ"ל. שוב מצאתי הגה' מיימוני פ"ה מה' שותפות אות ד' וז"ל שני בני אדם שהי' שותפים ויצאו בעיר וראה א' מהם ארנקי וכו' ואמר לחבירו כי אין לו חלק בו כי לגנוב לא הי' שותפי' לפי הירושלמי שמביא ר"ח דאחין שיצא א' מהם ללסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו דחולקי' מצאתי לשון רבינו שמשון עכ"ל הרי מבואר לפניך כמ"ש דמיירי בשותפי' וא"כ ה"נ הואיל שהי' שותפין כמו שנתבאר, והטעו את הגוים השכר לאמצע אלא אפי' לדעת בעל העיטור שהבי' במרדכי פ' חזקת הנ"ל דס"ל דלא כר"ח הנ"ל וס"ל דהירושלמי בלשון תימה קאמר כך אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקי' עמו ואדם שיצא ללסטיות אחיו חולקים עמו בתמי' ולזה הסכים בית יוסף סימן קע"ו מחודש ל"ה וכ"ה דעת הט"ז וגם דעת הש"ך נוטה כן בס"ק כ"ז ובסי' ס"ב סקי"ב מ"מ הא כ"ע מודים דאם עשה כן מדעת המשותף ורצונו ושליחותו דהכל לאמצע וזה ברור, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבהכי מיירי ר"ח והוא גם הוא מפרש הירושלמי בלשון תימה ומ"מ הוציא כן מדיוקא דדוקא בכעין עובדא דירושלמי שכשעשה א' מהם ספר מה שלא יכלו אחרים לעשות וע"ז תמה הירושלמי אטו שם מצאו מציאה או גנב א' מהם יהי' השבח לאמצע בתמי' והיינו גניבה ומציאה שאינו מכלל שותפות אבל כל שהוא מכלל השותפות שלהם השבח לאמצע וא"כ הה"נ בנדון דידן שהי' זה מעניני השותפות שלהם שרובם או כלם הטעו לשרים בסכום היזקו ומי שלא הי' בכלל זה מ"מ הרי ממוני הקהלה הטעו בסכום היזק בה"כ וס"ת שלהם בידיעת כולם ובזה כ"ע שותפים כהנ"ל א"כ פשיטא שהשכר לאמצע וגדולה מזה קי"ל בשו"ע ח"מ סי' קפ"ג ס"ז ע"ש בסמ"ע סק"ד ועתיס' כתובות צ"ח ע"ב ד"ה אמר ר"פ ובראשונים שם:

1011

1012ואין נראה לומר נהי שהם שותפים מ"מ ישום הדבר לפי ממון היזקם באמת מי שהי' היזקו מרובה יקח הרבה מהריווח יותר ממי שהוזק מעט ומכ"ש ממי שלא הוזק כ"א מחמת שיתוף ס"ת ובה"כ גם זה לא נ"ל כלל דהרי גרסי' כתובות צ"ג ע"א אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע וע"ש ופי' הרי"ף והרמב"ם דוקא בסחורה שאינו עשוי' לחלוק אך תוס' והרא"ש פליגי וס"ל לעולם השכר לאמצע ומייתי ירושלמי שכ' הדין יהיב מאה והדין יהיב חמשין ואת אמרת הכין חבריי' אמרין יכיל הוא למימר ע"י עשרה דנרין שלי סלקית פרגמטי' וכו' ומסיים הרא"ש וכן דעת רוב מפרשי' ז"ל שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם נוטל המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או בשום אומדנא דמוכח כדפרישית עכ"ל הרא"ש שם ודעת הט"ז וש"ך סי' קע"ו סק"י נוטה לזה וכן בארתי במקום אחר באריכות שאין לנו להוציא ממון בזה נגד הר"י והרא"ש מ"מ הכא בנ"ד לפע"ד לכ"ע השכר לאמצע שוה בשוה שהרי השתתפותם הי' ע"י שטף מים רבים וההיזק הוא הביאם בשיתוף הלזה ולא הי' אפשר להם לפרד א' מחבירו בענין וגם אח"כ בענין השתדלות אצל השרים ידוע כי כח הציבור יפה וחבורם נאה להם וההיזק שהי' לציבור בס"ת ובה"כ הי' עושה עין אצל השרים יותר ממה שהוזק כל יחיד בפ"ע ולולי שהי' הממוני' מכניסי' עצמם בעסק זה בהשתדלות רב לא הי' נגמר שום דבר והם שלוחי הציבור בשוה א"כ אומדן הדעת נותן שאינו מעלה לבעל ההיזק מרובה למי שלא הוזק כ"א חלקו בס"ת:

1012

1013וגם אין נראה כלל לומר שכיון שניכה להם מחוב המס שלהם א"כ יהי' הריווח לפי סכום המס שלהם ויקח העשיר הרבה ויש לזה פנים ממ"ש מהרי"ק הביאו רמ"א בהגה' ש"ע ח"מ סי' קס"ג ס"ג בהגה' שני' וז"ל קהל שהלוו לשר ואמר להם לנכות להם בעניני מסים ואח"כ לא רצה ונתיאשו מן החוב ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם הקהל הוו כזוכי' מן ההפקר ואינן צריכי' לשלם חלק לאותן שהי' עשירים בזמן ההלואה וירדו מנכסיהם עט"ז והגה"ה הגאון ח"ץ ע"ז מ"מ לפי אותה תשובה הי' נראה שאותן שהם עשירים עתה נוטלי' יותר מהעני' דהשתא וא"כ אמור מעתה ק"ו השתא ומה התם דבא להם ע"י חוב שהלוו העשירים אז מ"מ כיון שכבר נתיאשו וזכו מן ההפקר והוטל הריווח אל המס מרוויח העשיר עתה אע"פ שהי' עני אז מכ"ש הכא שהריווח הזה מעלמא אתא ולא ע"י חוב שהלוו מתחלה ע"מ לנכות מהמס מכ"ש די"ל שיהי' הריווח לפי הסכום כן הי' נראה לפום ריהטא אבל כד מעיינת שפיר לא דמו להדדי כי עוכלא לדנא דהתם הי' השר מוחל להם מס הקצוב עליהם ובאומרו שמוחל להם אלף זהובים מהמס ממילא מרוויח העשיר לפי עשרו ומשמיא חסו עליו ונהי דכוונת השר הי' לפרוע חובו ובענין פרעון החוב אין ענין לעשירי' של עכשיו שהי' עני' בשעת הלואה מ"מ מה לנו ולמחשבות השר כיון שכבר נתיאשו מהחוב כהפקר דיינינן לי' וכמחילת מס דאתא מעלמא הוא וגם על זה הא צווחו כי כרוכי' הט"ז והח"ץ הנ"ל ומחו לי' מאה עוכלא בעוכלא משא"כ בנדון שלפנינו אין כאן שום מחילת החוב שהרי אותן אלף זהו' יוגבו מהמדינה ויבואו לידי השר לתנם ליהודים האומללים הניזקי' אלא שהוא טורף מהם ומעכבם בשביל חוב שחייבים לו במסים וכיון שהדין נותן שהמעות הנגבי' שייך לאמצע שוה בשוה כבר זכו בשוה וכי טורף השר מעותן של אלו בשביל חוב העשירים אנן מי שתקינן ע"כ המחוור בענין זה שהריווח שוה בשוה ואעפ"י שדעת השר הי' שאותן שהי' ניזקי' הם יפטרו ממס ע"י פרעון אלף זהו' מה לנו ולדעתו בזה וגדולה מזה עיין ברא"ש פ' הגוזל ומאכיל סי' כ"ה ע"ש ר' קלונימוס זקינו של ר' שמחה שהי' השר מוחל לו חלקו במס והי' נותנו לקהל הביאו ב"י בח"מ סימן קע"ה ועמ"ש סמ"ע סי' קס"ג סקל"ו וק"ל:

1013

1014אך כל זה בריווח שמגיע יותר על עישור שלהם אך גוף עישור היזק שלהם נ"ל דיותן לבעלי ההיזק אעפ"י שיש קצת סברא לומר שהי' כלאחר יאוש ודומה להא דאי' בפ' הגוזל ומאכיל קט"ז ע"ב שיירא ההולכת במדבר ועמד עלי' גייס ועמד א' והציל דהציל לאמצע וע"ש מסקנת הפוסקים בשהי' מציל ע"י הדחק הרי הוא לאמצע וכ"פ בש"ע סי' קפ"א וע"ש ס"ב ובסמ"ע סק"א ויובנו דברינו אלו מ"מ לא נ"ל לדמו' להתם דמדרכם של שרי המדינה לסייע להניזקי' ולא שייך בהם יאוש ובשגם שהקהל בעצמם לא נחתו לכך לא רציתי לתקוע עצמי בדבר הלכה בענין זה:

1014

1015היוצא ממ"ש שכל א' יברר הזקו כמה הי' ואם לא יאמינו לו צריך לשבע ולפטר אותו הסכום מפרעון המס שלו ואם הוא איש שאינו פורע נמצא שהוא נוטל אפ"ה ישבע ע"ז ויטול ודבר זה מתורת ר"ח למדנו שכ' כל האי ידע והאי לא ידע ישבע האי דידע ושקיל ועיי' הגה' רמ"א סי' צ"א ס"ג וגם הקהל יקחו לקופת הקהל עישור הפסד ס"ת ובה"כ וכדומה וכל ההוצאו' שעלו ע"ז יקחו כולו ולא רק העשיריות והמותר אח"כ יחלקו שוה בשוה ויותן מזה גם למי שאינו מפורעי המס רק שהי' דר אז בקהלה נמצא שנפסד גם חלקו בס"ת אזי יותן גם לו חלק בריווח הנ"ל כשהוא תובע אבל מי שאינו תובע אינם מחויבי' ליתן לו כלום כיון שהי' בעיר ולא בא לתבוע אימר אחולי אחיל כל זה כתבתי הנלפע"ד. פה מ"ד יום ה' וארא תקנ"ט לפ"ק וחתמתי שמי. משה"ק סופר מפפד"מ:

1015

1016החיים והשלום לידידי הרב המופלג מה' חזקי' כ"ץ מורה צדק לקהל ה' גליל ווערבוי יע"א:

1016

1017תחלת דינו על ד"ת שנתעורר מעלתו בסוגי' דב"ב קנ"ה ע"א אעתיק לו מ"ש אצלי בזה וממילא ימצא תשובה על דבריו וז"ל אין רשאי' לנוולו עיי' חו"י רמ"ז ע"ב שהגאון עה"ג חילק בין מת קטן דרשאין לפותחו ולהלבישו כראוי משום דלא שייך חרדת הדין משא"כ גדול, והג' מה' דוד אופנהיים הקשה עליו משמעתין דאין זכר למו מחרדת הדין הנה יפה השיג הגאון חכם צבי סי' נ' על כלל דבריהם דלא שייך חרדת הדין אלא במטלטל ממקום למקום ולא שייך ניוול אלא בפותח ורואה אבל מ"ש שבות יעקב ח"ב סי' ק"ג מש"ס סנהדרין מ"ה וכ' הוא ז"ל לחלק בין בזיון בחיו דגרע מחיי שעה משא"כ ניוול דלאחר מיתה עדיף לי' להמת מחרדת הדין כבר עמד גם בזה בחכם צבי סימן מ"ז ודחה סברא זו כלאחר יד:

1017

1018אמנם בעיקור דבריהם לא הבנתי מה הרעישו העולם בקו' זו מ"ט לא הזכיר ר"ע חרדת הדין לק"מ לא מיבעי' למאן דס"ל דבני משפחה ורצו להוציא מהלקוחות באמרם שבריא להם דקטן הי' באותה שעה א"כ לולי דאמר הש"ס דבן כ' הוא סריס ודינו כגדול לולי כן לק"מ מחרדת דהם יאמרו ברי לנו שהוא קטן ולא יהי' לו חרדת הדין ומשו"ה בא ר"ע עליהם מטעם ניוול ואפי' לר' יוחנן ס"ל כמ"ד בן י"ח שנה הי' ונהי דהוה גדול למקח וממכר מ"מ לענין דין שלמעלה איננו בר עונשין ואפי' לדברי חכם צבי סי' מ"ט דביום שנעשה י"ג ויום אחד הוה בר כרתי וב"ד של מעלה מענישין היינו בעונשי עה"ז שימות בנוער וכדומה ומשו"ה חייב חטאת אבל אחר שנסתלק מהעה"ז עונש שלמעלה ממש ליתא כן נראה ממ"ש תורת חיים טעם על שיתין פולסא דנורא דלמטה שנעשה בר עונשין לי"ג שנה א"כ מכין אותו ג"פ י"ג שהוא ל"ט מלקות ולמעלה נעשה בר עונשין לעשרים שנה מכין אותו שיתין פולסא שהוא ג"פ עשרים והח"צ בעצמו חילק להיפוך אבל הנלע"ד כתבתי והוא הנכון לע"ד:

1018

1019ומה שנתעורר מעלתו אמ"ש רשב"ם דבן י"ח נעשה גדול למכור אבל מי"ג נעשה בר עונשין ומאי בעי רשב"ם בזה ואי להודיע הדין א"כ בתחלת הסוגי' הי' לו לכותבו יפה הרגיש איברא נלע"ד דוודאי לדינא כתבו וכאשר אבאר אי"ה:

1019

1020והנה הפשוט תוא דבתחלת הסוגי' הי' הדעת נותן דכל שהביא ב' שערות אחר י"ג שנה בוודאי מוכר בנכסי אביו דכיון שהוא גדול לכל עונשין ולגטין ולקידושין מאי אולמי' דנכסי אביו, והא דאמר קטן מאימתי מוכר היינו כשלא הביא ב' שערות גם לא סימני סריס דכי האי גוני הוה קטן לכל התורה כולה ומ"מ לענין מו"מ הוי גדול משהגיע לעונות הפעוטות ואמנם לענין למכור בנכסי אביו בעי' י"ח למר וכ' שנה למר והכל בשלא הביא שערות והא דתני' בבריתא דאין רשאין לבודקו מיירי בשלא הי' אלא מבן י"ג עד י"ח שאז בבדיקה סגי' אי אית לי' שערות. אך מדהקשה מהך ברייתא אמ"ד בן כ' שנה ש"מ דלאו הכי הוא אלא אפי' הביא ב' שערות מ"מ צריך שיהי' בן י"ח למר ובן כ' למר והוה סד"א דה"ה לענין עונשין להנך מ"ד לא נעשה גדול עד י"ח קמ"ל רשב"ם וזה פשוט וברור:

1020

1021ומ"מ אמינא דמאי שסיים רשב"ם והביא ב' שערות הוא שפת יתר דהוי סגי באומרו לענין עונשין לא בעי בן י"ח אלא בן י"ג, והנראה דרמז לן עוד הא דאיתא ביבמות פ' ע"א אתמר אכל חלב מבן י"ח וכו' נולדו בו סי' סריס וכו' ויעיי' בנב"י קמא בחלק א"ע סי' ו' דף ג' ע"ב בד"ה ואני אומר וכו' שם בארה דהרמב"ם פסק כשמואל דקטן הי' באותה שעה ונדחק שם מ"ט שבק רב באיסורא ולכאורה ראי' משמעתין דאתי' לי' שפיר למ"ד בן י"ח וקשה ניחוש אלו הי' חי הי' מביא סי' סריס והוה גדול למפרע ומכירתו מכירה והשתא מילקי לקי אהאי אי אכל חלב מכ"ש הכא איך יוציאו היורשים מיד הלקוחות ועוד הכא בשמעתין שכבר נעשה בן י"ח בלא הבאת שערות ואיכא נמי רובא המסייע ללוקח דרוב המתאחרים להביא שערות כל כך יולדו בו סי' סריס אע"כ הלכה בהא כשמואל דקטן הי' באותה שעה ואין לומר שאני הכא דהוי דינא והלכתא כשמואל בדינא ומנ"ל לרמב"ם למיפסק כשמואל גם באכל חלב שהיא איסורא ז"א דאי הוי הלכתא כרב באכל חלב שהוא עיקור פלוגתתם ממילא הוה הלכתא כוותי' גם במה שנוגע מזה לדינא ודבר זה ביאר הרא"ש ב"ק פ' שור שנגח ד"וה סי' ד' וא"ש, והיינו דמסיים רשב"ם שלענין עונשין גדול הוא כשנעשה בן י"ג והוא שהביא ב' שערות ולאפוקי אם לא הביא שערות אפילו נולדו בו סי' סריס לא נעשה גדול למפרע וק"ל:

1021

1022מה שביקש מעלתו הנני לעמוד על ימינו בזה וכיוצא בזה אבל לדעתי האי מילתא הוא רחוק בתכלית הרחוק לפי מה ששמעתי מהם דעתם וה' ינהלהו על מי מנוחות וישכנו במשכנות מבטחות כנפשו היפה ונפש אוהבו. פ"ב יום עש"ק ח"י טבת תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1022

1023שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג הותיק מלא עתיק החרוץ ושנון כמו"ה מנחם כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק ר"ד יע"א:

1023

1024יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידון דברי ריבות שהי' בשעריו מאז והסכימו לשמוע לקול הנבררי' ומכ"ת בראשם ויצא מאתם לקחת מעזבון הקצין ר"י ע"ה סך ד' מאות ק"מ ועתה טוען חתנו פ"ו ר"ל שרייבר שישבע שלא הניח כ"א סך ד' אלפים ורוב בעלי סכומות רוצים לעשות לו הנחה ויש מיעוט מערערים ואומרי' שלא לזוז מפשר הנבררי' הנ"ל:

1024

1025דברי' הללו א"א להעמידם על דין תורה ממש אך יבצעו תמימים ביצוע ופשר של שלום ואך זה למבקשי שלום אבל לבעלי מצה אין לגדור שום פרצה עכ"פ ראשית דברי' אעמוד דברי על עיקור מיצוי הדין ואח"כ נדבר מנידון שלפנינו בעזה"י:

1025

1026הנה מנהיגי עשיית הערך והשומא נחלק לב' מנהגי' הספרדיי' הראשונים רובם בתשובותיהם נראה שהי' מנהגם שהשמאים שמו לפי אומדן דעתם כל איש ואיש לא עפ"י המנותא דידי' לא עפ"י שבועה אלא מה שעלו בדעתם כך הי' הסכמת הקהל ונגזר אומר ויקם, וסברתם הי' הרי המסים הוטלו עלינו מאומות העולם השמים לפי דעתם כבודם רכושם של מקהלות ישראל, אף עפ"י שטועים באומדן שלהם מ"מ כך מטילים עלינו וא"כ סוף דינא כתחלת דינא שהשמאים שהם כעין שלוחי המלך ישומו ג"כ על אופן זה ועל זה כ' הרא"ש בתשובה שאף עפ"י יתברר שטעו טעות גדול ופטרו אנשים מפני שאמדו אותם בחזקת עניים ונמצא שהם עשירים מ"מ פטורים הם ממס כי כך קבלו עליהם מתחלה לפי אומדן דעת האנשים האלו:

1026

1027ואמנם רוב קהלות אשכנזים נוהגים עפ"י דין תורה שהציבור דין שותפים יש להם וכל א' יאמר עפ"י הימנותיה אם יכול ליתן את אשר שמוהו או ישבע שבועת השותפי' שמשביעי' אפי' על ספק והאריך להסביר הענין בתה"ד סי' שמ"ג, ובענין זה לא שייך תשו' הרא"ש הנ"ל וכ' רמ"א סי' קס"ב ס"ג שאפי' נהגו לערוך עפ"י השומא יכולים לחזור בו ולהשביע כי זה הוא עיקור הדין ששותפי' משביעי' זא"ז בכל זמן ועידן:

1027

1028ומ"מ ממנהג הקהלות והסכמת האחרונים אם העריכו על ג' או ד' שנים והאמינו לו אז עפ"י שבועתו כה יהי' כל זמן ההוא אפי' העשיר או העני אח"כ הכל הולך אחר הזמן עשיית השומא ונמשך עד זמן עשיית שומא אחרת:

1028

1029ואמנם יש קהלות ופפד"מ מכללם אשר אם יארע במשך הזמן לאדם הפסד ידוע אז משיא בניו מנכין לו מסכומו ואם מרויח ריוח גדול בא אל הממונים ומודיע להם להעלותו בערך סכום מס שלו ואם יתברר שלא בא ענוש יענש אך ברוב הקהלות אינו כן אלא הכל הולך אחר תחלת עשיי' ההערכה ואם בין עשיית ההערכה ובין התחלת עשיית הפנקס וגביי' הראשונה נשתנה ענין של א' יעיי' בתשובת מהרש"ל סי' מ"א:

1029

1030אמנם אם אחר שהעריכו עפ"י אמונים כנהוג ואח"כ תמצא פתאום שהוא עשיר מופלג ונמצא הטעה השמאים וגזל רבים העלה בתשו' חו"י סי' נ"ז וסי' נ"ח לתלות במציאה ושפתאום נתעשר אך אם כבר מת אין להוציא מהיתומי' וטועני' ליורשי' אם הי' מסחרתו אבנים טובות ומרגליות או עסקו הי' עם שרי' גדולים שי"ל שהרויח בפ"א סך רב אבל לא זולת זה ויע"ש כי ב' תשובות הללו סותרי' קצת:

1030

1031ומעתה נבוא לנידון שלפנינו בעזה"י מה שתקנו אקרו"ט מאז לגבות מכל עזבון על ד' שנים ונעשה בידיעת אנשי הקהלה כה יהי' וכה יקום ואין להרהר אח"ז, ומה שהעריכו ר' יונתן שרייבר על פי הימנותי' לסך ל"ג זהו' כ"מ לשנה ובשנה קודם מותה עשה צוואה שהודה בה שעשרו יותר מי"ב אלפים ו"ו הנה אחר שכבר מת טענינן ליורשי' שאותו שנה הרויח כן בפ"א וממילא אין להוציא מהם לשעבר אך מאותו שנה ואילך אלו הי' נשבע שבעת עשיית הסכום לא הי' עשיר כל כך וא"כ הכל הולך אחר עשיית הסכום אעפ"י שנתעשר אח"כ אך כיון שאיננו נשבע על ככה אלא שאין להוציא מן היורשי' משעבר אבל עכ"פ מה שלפנינו שהוא עשיר עתה אם לא יבררו היורשי' שהרויח עתה א"כ צריכי' לשלם עכ"פ מאותו השנה כפי ערך מי"ב אלפים זהו' ועפ"י פשר של הבוררים ישלמו מאותו השנה לפי שמנה אלפים ומשל אחר אותו השנה טועני' היורשי' שלא מצאו בעזבונו אלא ד' אלפים זהו' ישבעו על ככה ולדעתי די בחרם סתם באסיפת רבים כל מי שמכחיש ומטעה קהל בעזבונו של ר' יונתן ושוב ישלמו רק ל"ג זהובים מינץ לשנה וטוב וישר לפשר עם היורשים שיתנו סך מה עבור החרם הנ"ל והאמת והשלום אהבו:

1031

1032ואם אולי רוב פורעי המס יש להם טעם הגון לטובת הציבור לוותר החרם לגמרי נגד היורשי' הנ"ל אזי אין להשגיח על איזה יחידים הממאנים אך ידעו המוותרים כי המה מוותרי' מעות אלמנות ויתומים ע"כ אם אין להם טעם הגון לטובת הכלל לא יוותרו אבל בשום אופן אין להמיעוט להרהר על הסכמת הרוב. פ"ב נגהי ליום עש"ק א' דר"ח חשון תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1032

1033שלום לתלמידי התו' הקצין הר"ר הרש נ"י:

1033

1034בזו השעה הגיעני יקרתו ונפשו בשאלתו להשיבו מהר בדבר שאלה שנשאלה א' שבק חיים לכל חי והניח סך מרובה לקרן קיימת וז"ל בצוואתו דיזעס געהערן אן מיינע ארמע פערוואנדטע וכו' ומינה את אחיו אפטרופוס על ק"ק הנ"ל ובקשו ממעלתו לשאול את פי לתת גבול עד היכן מגיע קורבה ועוד אם דווקא עניי קרוביו בכלל לשון זה או אפי' קרובי אשתו:

1034

1035הנה שיעור הקורבה מבואר בב"י לחשן משפט סי' רמ"ז בשם נימוק"י שכ' בשם ריטב"א קרוביו וקרובותיו הם כל פסולי עדות ומ"מ כבר נשאלה שאלה כזו מלפני [עיין בסימן שאחר זה] שנת תקע"ה לפ"ק והי' סך עצום אשר אין הדעת נותן שיותן כל כך לב' או ג' קרובי' פסולי עדות ושם העליתי שיותן גם לרחוקים יותר והבאתי ראי' מהגה' מרדכי דב"ק סי' ר"ג לענין עניי עירו יע"ש ועיי' פירש"י ב"מ ע"א ע"א ובסדר הגט איתא דרביעי ברביעי נמי נקראו קרוביו קצת בלשון בני אדם וע"ש:

1035

1036ולענין קרובי אשתו פשוט דאין אלו בכלל קרוביו ואם המת בעצמו ציוה בזה הלשון האמור למעלה אם מפיו יצאו הדברים פשוט דאין קרובי אשתו פערוואנדטע שלו:

1036

1037וזה כמו שנתיים נשאלה שאלה כזו לפני אך באופן אחר כי שם לא יצאו הדברים מפי המת בחליו כ"א אמר שאפטרופסי' יעשו לטובתו ולטובת בניו וראו האפטרופסי' לכבוד היתומים להפריש מירושתם סך מה ולכתוב בלשון צוואה שיהי' לקרן קיימת ואז אמרתי נהי שהרשות ביד האפטרופסים לעשות כן מ"מ כיון שלטובת ולכבוד היתומי' נעשו והקרובים של אמם המה קרוביהם כמו קרובי אביהם ע"כ ינתן לקרובי' יתומים בין מצד אביהם בין מצד אמם אמנם בנידון השאלה שלפנינו לית כאן מקום ספק שאין לקרובי האם חלק בהנ"ל, מכתבו שבוע העברה קבלתי על נכון ואחתום בברכה. פ"ב עש"ק ויחי תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1037

1038אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר שלם שמו ושלימה משנתו אשרי הורו ויולדתו ה"ה י"נ הרב הגאון החרוץ המפורסם המופלג נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה שלום פיורדא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ל"ב יע"א:

1038

1039יקרתו מעולפת ספירים בין שורתים מצהירים הגיעני והנאני ותמהני וכי לגמרא דידי או לסברא דידי צריך ששאל ממני דבר הלכה והיותי מחויב לשמור מצותיו הנני להשיב כמסכים על כל דבריו לדינא:

1039

1040ע"ד איש א' עשיר מת וחיים לנו ולכל ישראל שביק שציוה לפני מותו בזה"ל חמשה מאות זהו' יחולק לעניים קרובי הדרים בק"ק פלוני ומסתפק פר"מ מה גדר קרובים כי אם נימא פסולי עדות דאורייתא כמ"ש תה"ד לענין אבילות, לא נמצא באותה הק"ק כ"א ב' או ג' ואומדן דעת שלא נתן סך רב כזה לב' או ג' וגם הי' לו לפרש בהדי':

1040

1041או נימא כמשמע מפירש"י ב"מ ע"א ע"א עניי קרובים ממשפחתו משמע כל שהוא ממשפחתו אפי' דור עשירי ויותר גם זה רחוק קצת מאומדן הדעת אבל יותר נראה בעיני דפר"מ לפמ"ש בסדר גטין דעד רביעי ברביעי נקראו קרובים בלשון בני אדם וה"נ בצדקה אזלינן בתר אומדן דעת ולשון ב"א כמ"ש בהגה' ש"ע י"ד סי' רנ"א סעי' ה' א"כ יחולק בין הקרובים עד רביעי ובכלל כן כ' פר"מ וכל יקר ראתה עינו הבדולח ואנן מה נענה אבתרי', הרב"י בח"מ סי' רמ"ז כת' בשם נימוקי שכ' בשם הריטבא קרובי וקרובותי הם כל פסולי עדות ע"ש ומ"מ מ"ש פר"מ דאומדן דעת שלא נתכוון לזה לתת לשנים לבד יפה כ' כי כן כתב בהגה' מרדכי דב"ק סימן ר"ג דבזה"ז אין נותנין לעניי עיר לבד כיון דמועטין הם אמדינן דעת הנותן שלא נתכוון על המועטים אלא על המרובים דעלמא והתם מדינא דגמרא עניי עירך קודמי' ואפ"ה אמרי' מסתמא דעתו על המרובים דמצוה לחלק וכמ"ש מג"א סי' תרצ"ה ס"ק י"ב וא"כ הה"נ הכא אע"ג דהוי תרי קרובים יותר מ"מ אמדינן דעתי' שעל המרובים נתכוון יותר. ומיהו מ"ש מרש"י ב"מ ע"א ע"א משפחתו אפי' עד עשרה דרי מרש"י אין ראי' דוודאי היכי דליכא קרוב אחר הכל נקרא משפחתו אפי' עד יעקב אבינו ע"ה ובהכי מיירי התם שקרוביו קודמי' לאחרים והיינו כל הקרוב לו אפי' עד יעקב אבינו יש בו חיוב קדימה יותר אבל היכי דאיכא קרובים ממש יש לומר אינך לא מיקרי קרובים כלל ובירושה כתיב לשארו הקרוב אליו ואמרי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קט"ו ע"ב) נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן והתם פריך ולימא עד יעקב ותי' אביי גמירי דלא כלה שיבטא ויש לעיין קצת בב"ק ק"ח ע"א בגזל הגר קאמר ש"ס וכי יש לך אדם שאין לו גואלים ופירש"י אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש עכ"ל לא נזהר רש"י וכ' עד יעקב אבינו ואולי י"ל ולומר נהי דלא כלה שיבטא מ"מ משכחת לי' שהגזלן הזה הוא בעצמו ממשפחת הנגזל ומשבטו וכלה שבטא ולא נשאר כ"א זה הגזלן נמצא לענין גמירי דלא כלה שבטא הרי לא כלה שזה הגזלן ומ"מ לענין החזרת הגזילה למי יחזור והוה סד"א דבהכי מיירי קרא שיתנו לכהן לכן פירש"י מדליתא דאפי' בכי האי גוני נחלה ממשמשת עד יעקב בקבר וממנו ירשו שארי השבטים ויחזור הגזילה לכל השבטים בשוה ולא לכהן בלבד אע"כ קרא בגזל הגר מיירי כנלע"ד ליישב מ"מ מבואר דאפי' עד יעקב הכל נקרא הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה והיינו משום דליכא קרוב אחר אבל היכי דאיכא קרובים לעולם י"ל דהמרוחקים אינם בכלל קרובים כ"א הפסולי עדות:

1041

1042לולי סברת ואומדנת פר"מ דהכא ליכא אלא תרי ומסתמא אין דעתו לחלק למועטים ולמישבק המרובים כנ"ל ע"כ דעתי מסכמת עם דעתו הרמה דאזלי' בתר לשון ב"א שהוא עיקור גדול בנדרים וצדקה וכמו שהאריך בתכלית האריכות בתשו' מהר"א מזרחי סי' נ"ג ולשון ב"א לקרות קרוב גם רביעי ברביעי כמ"ש בסדר הגט. ועוד שעניים של אלו העניים יש לתלות בעון אבות הראשונים עד רביעים כדכתי' פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רביעים וכן מצינו בעושר וגדולה בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל ויעיי' בזה בספר נודע ביהודה קמא בסוף הספר סי' ל"ח דבר נאה נמצא גם על זה העשיר הי' לפרוע שט"ח בעון אבותיו אלא שזכה ונתעשר עכ"פ מהראוי להטיב להעניים האלו שסבלו עבורו כמו שמצינו בדברי חז"ל ביעקב ועשו בפריעת שט"ח של שיעבוד מצרים:

1042

1043ויש קצת ספק אצלי אם נמצאו במקומות וקהלות אחרות קרובים להעשיר הזה שמת שהמה קרובים שלישי בשלישי א"כ יש אומדנא בהיפוך דמסתמא לא נתכוון אלא לשני בשני ושלישי בשלישי שבאותה מקום שציוה לחלק מעותיו ונימא שהי' לו קפידא על אותה הקהלה הואיל והי' קהלתו של הנעדר וה"ל הנך עניים קרובים ובני עירו אבל לתת לרביעי ולמישביק קרובים שלישים שבמקום אחר לא עביד איניש דשביק קרובים ויהיב לרחוקים אע"כ לא הי' דעתו אלא על שניים ושלישים ולא על רביעים כלל:

1043

1044ומה שנסתפק פר"מ שיש מהקרובים שמפרנסים עצמם כל יום מיד לפה אבל אין להם קרן קצוב אם רשאים ליטול מהנ"ל דבר פשוט הוא שהם בכלל עניים שאפי' מגבאי צדקה הי' מותרים ליטול כמבואר היטב במתק לשון הטור י"ד סי' רנ"ג מכ"ש להתפרנס ממתנת קרוביו דקיל טפי דהרי לדעת הטור שם הבא ליהנות מקופה של צדקה צריך למכור כלי תשמישו כסף שלו משא"כ המתפרנס מקרוביו ובזה יש להבין דברי ט"ז שם ס"ק ב' שכ' עמ"ש הטור שצריך למכור שולחן כסף שלו והוא נגד הש"ס והעלה הט"ז לחלק דבימיהם הי' אוכלים על שולחן קטן מצי שפיר למימר לא מקבל עלי לאכול אלא על שולחן של כסף אבל בזמנינו שולחן גדול שכל בני בית אוכלין עליו אין נותנין לו צדקה עד שימכור זה השולחן ומייתי ראי' ממסדרי' לבע"ח שאינו מסדר אלא לו אבל לא לאשתו ולבניו. ומאוד תמוהים דבריו הא הך דמסדרי' לבע"ח פריך הש"ס ב"מ סוף דף קי"ג ע"ב לימא לי' מלוה ללוה לא עלי קארמית פי' פרע לי חובי וצא התפרנס מן הצדקה ותי' אביי איברא עליו קארמי שנאמר ולך תהי' צדקה יע"ש נמצא היא גופי' חדוש הוא דחדית רחמנא שיהי' מוטל על המלוה פרנסת הלוה ורחמנא לא חדית אלא לו ולא לבני ביתו וכן פירש"י שם קי"ג ע"ב ד"ה לו הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ובניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות בני ביתו עכ"ל:

1044

1045וכל זה התם בסדור בע"ח משא"כ הכא כיון דמחוייבים לפרנס אותו מן הצדקה ולא נתחייב למכור שולחנו מפני שהורגל בו ולא מקבל עליו שולחן של עץ הה"נ בני ביתו מורגלים בו כמוהו ומוטל עלינו לפרנסם לפי ההרגל ואיך נכפהו למכור שולחן של כסף השייך לאכילת בני ביתו וצ"ע לכאורה. ולהנ"ל י"ל דהרי מי שאינו מתפרנס מקרוביו והוטל על החופה צריך הוא למכור ולא מצי למימר לא מקבל עלי והשתא משכחת לי' שזה הקרוב המפרנס את זה איננו קרוב אלא לו אבל לבניו ובני ביתו כבר נתרחק וע"כ יטיל פרנסתם על הצדקה וצריך למכור חלקם בשולחן של כסף ועדיין צ"ע. יהי' איך שיהי' מבואר דפרנסה מקרוביו קיל משארי צדקה והתם מיירי להתפרנס תמיד מהם מכש"כ בנידון דידן שאינו אלא באקראי ופ"א פשיטא שהמה בכלל עניים אלא מ"מ נ"ל כיון שאמר קרוביו העניים כי היכי דבקרוביו הקרוב קרוב יש לו מעלה יתירה ממי שהוא רחוק ממנו ה"נ העניים מי שהוא עני יותר יש לו שום קדימה יותר ומחלקי הצדקה ההיא יתנו עיניהם לחלק לפום הקורבא ולפי רוב העניות גם את זה לעומת זה:

1045

1046ובמאי דבדק לן מר בדברי ר"א ממיץ שבט"ז י"ד סי' רנ"ח סק"ד והוקשה לפר"מ לפי מה דקי"ל בח"מ סס"י רע"ו דטובת הנאה אינו ממון להורישו וכיון שר"א ממיץ ידע באמת שהדירה לצדקה א"כ אין מחזיק בהם אלא טובת הנאה ואין היורשין יורשים טובת הנאה א"כ אמאי יחזירם, אלו דבריו:

1046

1047אומר אני למעיי' בהגה' מרדכי דב"ק סי' ר"ג ובמרדכי דב"ב סימן תצ"ג בשינוי קצת יראה דר"א ממיץ תפס מרשות היורשים בעדים ואמר שהאשה נדרה לעניים כ' דינרים והיורשים הכחישו ופסק ר"י בר שמואל דר"א לא הוי בעל דבר רק כעד א' המעיד נתנסך יינך או הוקדשו נכסיך והבעלים מכחישים אין בדבריו כלום וצריך להחמיר הנכסים לבעלים דלאו כל כמיני'. שוב כ' אפי' הי' לו לר"א מגו כגון שתפס בלא עדים והי' מהימן שנדרה כ' דינרים לצדקה במגו להד"ם ומעתה מחויבים היורשים להפריש מירושתם סך הנ"ל לצדקה דמגו כעדים דמי מ"מ אין הכרח שיהי' אותו הממון שהחזיק בו ר"א ממיץ אותו יהי' מוקדש דוקא דלמא ירצו הם להפריש ממן אחר ולא דמי לדח"מ סס"י רע"ו התם הופרש הממון וניתן ליד המחלקו שיהי' אותו הממון להקדש עניים ואין להיורשים בגוף הממון כלום רק טובת הנאה ואותו אינו נתפס בירושה אבל הכא שלא הופרש שום ממון רק כל הנכסים בחזקת יורשי' קיימי ועליהם הוטל עפ"י מגו של ר"א ממיץ להפריש כ' דינרין אבל לא אלו דוקא ולא כל כמיני' דר"א ממיץ להפרישם כיון שלא הושלשו בידו ע"ד כך רק הוא התפיסם וצריך הוא להחזיר להם קרנם והם יקיימו נדר מורישם כרצונם. ושוב כ' שם שאין ר"א יכול לתופשם מטעם שהוא גדול עירו וידו יד עניים ואי תפשי להו עניים בוודאי אינם צריכים להחזיר אלו כ' דינרים וכבר יצא הנעדר ידי נדרו על זה כ' דבזה"ז אין דעת הנודר לתת לעניי עירם דוקא שהמה מועטים אלא לחלק גם לשארי עיירות נמצא לסך חלק המגיע לעניי עירו של ר"א ממיץ מהני תפיסתו ואין היורשים יורשים טובת הנאה אבל סך המגיע לשארי קהלות צריך להחזיר להם הקרן וממילא ט"ה של היורשים ע"כ יוחזר כל הסך להיורשים ור"א ממיץ יצרף עמהם בשעת חלוקה ויהי' טובת הנאה לשניהם לר"א ממיץ ולהיורשי' כנלע"ד פי' דברי המרדכי ומיושבים כמה דקדוקים וגמגומים ובפרט ק' פר"מ הגאון נ"י ובזה תנוח דעתו הרמה והנשאה בחכמתו הנפלאה הכ"ד א"נ דש"ת החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ג' כ"ג מנחם תקעה"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1047

1048שלום וכ"ט לרב טב ה"ה הרב המופלג המאה"ג הותיק מלא עתיק שלשלת היוחסין כבוד מו"ה שמעלקי נ"י אבדק"ק עגריזע יע"א:

1048

1049שלשום הגיעני נועם מכתבו והאותיות שאלני ע"ד דברי ריבות דיני ממונו' בעירו וביקש ממני לחוות דעתי הפעוטה ולברר דברי מעלתו בשאלתו כדי שידעו הצדדים שעל זאת השאלה באתה התשובה ע"כ הנני מעתיק לשונו אות באות:

1049

1050איש א' מעירנו מת ושביק חיים לכל ישראל במקרה בעיר אגראם ולו אין יורש עצר שאר נין ונכד הגם כי יש לו אחים אמנם מבקשים צקיים דברי המת בשמחה וציוה בחליו מחמת מיתה בפני ג' ושנים מהם גבאי דח"ק וחילק נכסיו עפ"י לח"ק סך מסויים ולעני בן תורה מפה סך קצוב ולזכות נשמתו כי היכי דתיקום לי' עלמא איהא שמי' רבא דאגדתא אחר הלימוד ואת כל הנשאר ציוה לתת נדן לאחותו מאביו יתומה עני' ולהשיאה לאיש, והאנשים שמו במכתב את דברי הנשתוון וכתבו לכל א' אבי דואר לבשר חלקו אתיום ומיד לאחר מותו, ולא הספיקו לשלוח לכל א' את חלקו בכסף המתוכן עד אשר מכרו את עזבונו מטלטליו ושוה כסף שהי' לו עד כי נודע הדבר לאחד במחוזתינו ובתקוף חוסנא ציוה לתפוס כל העזבון בכח שט"ח בח"י המנוח ההוא ועי"ז קרוב לקץ נחמסה הצדקה מבעלי' עד בא דברי קדשו פס"ד אמת משפט ושלום לשערינו. שוב כ' מכ"ת בתוך דברי פלפוליו וז"ל גם הי' השטר לפי דברי המקבלי' כבר בחיי המנוח בדין ודברי' שהטיח דברי' על הקו' התו' ההוא שכובש שטרו הפרוע ואדרבא יש לו עליו תביעה יותר מאלף זהו' ושילח בקובלנא לרבו הרב פלוני עכ"ל לענינינו. עוד צריך לאודועי מ"ש בלשון השאלה ובתוקף חוסנא ציוה לתפוס כל העזבון בכח שט"ח וכו' אין הכוונה תפיסה ממש לא ע"י שליח התופס לבע"ח במקום שחב למקבלי מתנת שכ"מ וגם לא תפיסה ע"י דייני פליליהם אלא רצונו שציוה לעקל המעות ויהי' מונחי' בידי גבאי דח"ק הנ"ל ולא יחלקוהו למקבלי מתנת שכ"מ עד יצא כאור נוגה משפט צדק כי כן הבנתי ממ"ש מעלתו עוד וז"ל הכא שלא הי' רק ציוה לתופסו וכו' וכ"ש הכא כי היכי דתפסי אנשי אגראם לב"ח תפסו נמי למקבלי מתנה וכו' עכ"ל הרי מבואר שלא הי' שום תפיסה רק עיקול ועיכוב ביד אנשי אגראם שהופקדו המטלטלי' בידיהם:

1050

1051תשובה דברים אלו אינם צריכי' לפנים כלל הנה כבר נהגו כל בתי דיני ישראל להגבות ע"י ח"כ מקויים הנהוגי' בינינו ולא מצי למיטען פרעתי כמו שש"ח מקויים החתום בעדים שבימי התלמוד וביאר בתומים סי' ס"ט סק"ה שאין הטעם משום דינא דמלכותא אלא כיון דדינא דמלכותא שאינו יכול לטעון פרעתי, נמצא הי' יכול לגבות חובו בערכאות או לכל הפחות למסור הח"כ ביד א' מאומות העולם ויגבנו ע"י ערכאות עפ"י דינא דמלכותא שכל המוצאו גובה בו, נמצא אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה ועפ"י דין תורה אינו יכול לטעון פרעתי וכן מצא בתשו' לרמב"ן סי' כ"ב ועיינתי שם ברמב"ן סי' כ"ב וז"ל כ"ש היכי דאיכא הימנותא דמלכא דאינו יכול לטעון פרעתי דדינא דמלכותא דינא ויכול לטעון שטרך בידי מאי בעי דאנן סהדי דכיון דאיכא הימנותא דמלכא ואילו אפקי' בערכאות גבי' בי' ולא הו"מ למימר פרעתי אף אי הוה פרע לי' לא הוה שביק שטרי' בידי' עכ"ל והנה בתשובה הלז ארכבי' אתרי רכשי' וס"ל גם דינא דמלכותא דינא נמי שייך בכך ומ"מ אין צריכי' לזה ובלאה"נ לא שייך כולי האי בזמנינו אפשיטי דספרי זייר ומצי למימר שטרך בידי מאי בעי וכן נוהגי' כל ב"ד ישראל:

1051

1052אמנם פשוט יותר מביעא בכותחא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא עדיף משטר חתום בעדים ומכ"ש כשהיורשי' טוענים אמר לנו אבא ששטר זה פרוע הוא ואין חילוק בין אם הירושה ביד היורשים עצמם או מופקדים ביד אחרים ובמס' כתובו' פ"ז ע"א מי שמת וכו' רע"א ינתנו ליורשי' שכולן צריכי' שבועה ואין היורשים צריכי' שבועה מבואר מזה אעפ"י שמונח ביד אחרים צריכי' בעלי השטר שבועה ומשו"ה ס"ל לר"ע שמפסידי' לגמרי ואפי' בשבועה לא יקבלו והיינו משום דמטלטלי' דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וכיון שצריך שבועה תחלה הו"ל בחזקת יתומים עד שישבע וכיון דהוה בחזקת יתומים שעה א' שוב לא יגבה ממטלטלי דיתמי וכ' הרי"ף בזה"ז דמגבי' ממטלטלי' דיתמי ליתא להאי דינא וה"ל כקרקע וינתנו לבע"ח ע"ש והכי קיי"ל ועיי' ש"ך סי' ק"ו סק"ב מ"מ לא עדיף מקרקע ממש שצריך לישבע תחילה שבועת המשנה ואח"כ יפרע חובו מן היורשי דאורייתא וה"ה ממקבלי מתנות שכ"מ דכיורשי' שווי' רבנן. ואחר שנשבע כדינו גובה חובו מהעזבון טרם שיטלו היורשי דאורי' ומכ"ש מקבלי מתנות שכ"מ דרבנן ויעיי' ש"ס ב"ב קל"ג ע"א דפריך מיגרע גרע וכו' ויעיי' ש"ך ח"מ סי' רנ"ג סקט"ו בוודאי אי הי' מתנת ברי' בקנין הן להדיוט הן להקדש הי' כח המקבלי מתנה כמו הבע"ח ואי אית בשטר א' מהם דין קדימה הוה אידך המוציא כטורף ממשעבדי ובמטלטלי דלית בי' דין קדימה הי' חולקי' לפי השטרות כמו שארי בעלי חובות ואך מתנת שכ"מ שלא באתה עדיין לידו רק מונח ביד זה שהופקד אצלו אזי בעל השטר גובה חובו אחר שבועתו והנשאר בעזבון אח"כ יחלקו בעלי מקבלי מתנה ע"ד המבואר בש"ע סי' רנ"ג סעי' ט' והדברים פשוטים וברורים:

1052

1053שנית להחכם הנ"ל:

1053

1054עוד שאל מעלתו ע"ד אשה א' אלמנה שמתה בלא בנים ולא נודע לה שום יורש קרוב או גואל מצד אבי' ושנתיים קודם מותה עשתה צוואה וחילקה נכסי' במתנת שכ"מ לאיש אחד מקרובי' מצד אֵם שהיתה ניזונית על שולחנו ולבניו הקטנים שוב נפל קטטה ביניהם וחזרה ממתנה ההיא וגם המקבל מתנה מחל לה ושילמה לו דמי מזונותיו כפי אשר הושת עליהם בפני ב"ד והשטר העשוי בערכאות בתורת צוואה הנ"ל נשאר ביד הקרוב הנ"ל ועתה מתה והניחה אחותה מאמה וקדמו בני אחי אמה ותפסו והחזיקו עצמם במטלטלי' שלה וטוענים כי אבי אביהם נתן לאלמנה הנ"ל נדוני' להכניסה לבעלה ע"כ הם קודמים בנכסים ובעל השטר הנ"ל טוען על הנכסים בכח שטר צוואה הנ"ל שנשאר בידו ואחותה מאמה טוענת מצד קורבה שהיא קרובה מכל שארי קרובים זה תוכן השאלה:

1054

1055תשובה גם זו אינה צריכא עיונא רבא והנה אם זו שמתה בת גרים או שתוקי' היתה שדינה כמו בת גרים שאין ליורשי' מקרובי האם כלום דמ"ש תוס' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קי"ד ע"ב) סוף ד"ה אף מטה האם וכו' לא כ' כן אלא לר"ש בן יהודה ולא קיי"ל כוותי' כדמוכח מתוס' ר"פ בן סורר ומורה ותוס' כתובות י"א ע"א יע"ש וכן החליט בתרומת הדשן סי' שנ"ב וקבעה רמ"א סי' רע"ו סעי' ד' ונסתלקה אחותה לגמרי משום טענת ירושה וקורבה. ולכאורה ממילא נסתלק גם בעל שטר מתנת שכ"מ אפי' לא ביטלה השטר ההוא ולא חזרה ממתנתה דתה"ד שם החליט שהוא ספיקא דדינא אי גר ושתוקי איתי' במתנת שכ"מ או לא ורמ"א בש"ע סי' רנ"ו סעי' א' כ' בתחילה דהעיקור שאינו יכול לתת במתנת שכ"מ ושוב אח"ז כ' במצוה לקיים דברי המת בגר ושתוקי המוציא מחברו עליו הראיי' וס"ל לסמ"ע דאמתנת שכ"מ דלעיל נמי קאי דספיקא הוה ודעת הש"ך דרמ"א לא נסתפק אלא במצוה מחמת מיתה אבל במתנת שכ"מ בוודאי ליתי' והכא שתפסו אחרים לכולי עלמא אין להוציא מידם משום שטר מתנת שכ"מ ומי שתפס תפס ולא מפקי' מיני' וכל זה אי היתה שתוקי' או בת גר:

1055

1056אך מלשון השאלה משמע שהיתה בת ישראל כשר ידוע אלא שמת ולא נודעו קרוביו בעולם ואין לך אדם בישראל שאין לו יורשי' וכיון שידוע בת מי היא אפשר על צד הרחוק שיבורר עפ"י עדים מי המה יורשיו ואיה משפחתו בסוף העולם וא"כ איתי' בדין מתנת שכ"מ ואלו לא בטלה הצוואה קודם לזה הי' זה גובה במתנת שכ"מ הוא ובניו אך כיון שחזרה בו בהשטר ההוא והב"ד יודעים והמה עדים נאמנים על זה מה מועיל האי חספא שבידו של זה ולא הוא ולא בניו זוכים והנכסים נשארים בחזקת יורשי דאוריי' בכל מקום שהם בסוף העולם ואפילו במחילת שט"ח איכא פלוגתא ומשמע מש"ך סי' י"ב סקי"ז דמהני בי' מחילה וצ"ע קצת בתוס' כתובו' מ"ד ע"א ד"ה והילכתא וכו' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכל זה בשט"ח אבל בצוואת שכ"מ שעדיין לא נתחייב אלא בשעת מיתה כל שחוזר בו אפי' נקיט אידך שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכן מבואר ומוכח בש"ס ב"מ י"ט ע"ב נמצא אין לבעל השטר ולבניו כלום:

1056

1057אך המחזיקים בנכסים הנה טענתם שאבי אביהם נתן לה נדן דברי הבל המה ורעות רוח ואין להאריך בזה ויעיי' בש"ך סי' רפ"ה סק"ז כ' לעיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' י"ב והתם הוה עובדא באורח שהפקיד נכסיו ליד בעה"ב ומת ולא נודעו יורשיו ודעתו שם שב"ד מוציאין הנכסים ומעמידי' אפטרופסי' או אם המוחזק איש אמיד ובטוח יעמיד בטחון שיהי' הנכסי' בידו עד שיבואו יורשיו או עד שיבוא אלי' ועכ"פ יהי' הב"ד בטוחים בהקרן לעולם ולא בפירות כי אין מעמידין אפטרופס לדקוני רק כשומר את הדבר ולכשיבואו יורשיו יוחזר להם הקרן ודעתו ז"ל שהנכסים אלו המה כנכסי שבוי והגאון מהריעב"ץ ז"ל בתשובה ח"א סי' קמ"ב פליג וס"ל שאין ב"ד נזקקין כלל וראיתו מש"ע רס"י קמ"ו במי שהחזיק בשדה שאינה שלו אינה מוכרחת וגם הוא גופי' לא אמרה אלא היכי דבהתירא אתי' לידי' ולא בתופס אחר מיתה ע"כ ה"נ יעמידו בטחון מוספק לערב ויוכתב בפנקס הקהל שאם יתוודעו יורשיו יוציאו מידם ויתנו ליורשי' ואי לאו בר הכי הוא יעמידו קהל איש אמיד לאפטרופוס באופן הנ"ל ויעמיד בטחון מוספק ליתנו להיורשים לכשיבואו כל הדברים האלו פשוטים וברורים לפע"ד הכ"ד א"נ דש"ת: פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ו' טבת תקפג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ.

1057

1058שלומים רבי' לה"ה הרב המאה"ג המופלא עושה פלא כבוד מו"ה אייזק נ"י אב"ד דק"ק עגרעזע:

1058

1059עיינתי בכל טענותיו של הר"ר ישראל והכל הבל ואין בם מועיל כי מה שהאריך תחלה באמתלאות רחבות מה יושיעהו זה כיון שלבסוף נתרצה במעשה הר"ר משה עכ"פ צריך לשלם לו הוצאותיו ולא עוד אלא ששילם לו שכר טרחה ה' זהו' וגם אמר להדי' שרוצה לשלם לו מה שהוציא א"כ הרי הוא חייב לשלם מדין תורה טבין ותקילין וק"ו מעמד וגדר את הרביעי' שמגלגלי' עליו את הכל בפ"ק דב"ב ד' ע"ב ובפוסקי' שם וזה פשוט:

1059

1060ומעתה כיון שנתחייב בברור לשלם לר' משה נחזי במה יצא ידי חובו לכאורה במה שטען שציוה לאיזה מהקהל להחזיר המעות להר"ר משה במעמדו של ר' משה וה"ל מעמד שלשתן דקיי"ל שלשתן לא מצי מיהדר בי' ויעי' בטוש"ע ח"מ סי' קכ"ו דינים אלו בביאור ואעפ"י שהר"ר משה כופר בזה ואין כאן שום עדים דהרי כל בני הקהלה נוגעי' בעדות הם וכיון דליכא עדים יכול לכפור במעמד שלשתן ויעיין מ"ש תוס' בב"מ כ' ע"א ד"ה ש"מ וכו' מ"מ בזה הי' ר' ישראל מהימן במגו דפרעתי כבר מידי לידך ממש מהימן נמי שאמר כן במעמד שלשתן ופטור הוא מתשלומי ר' משה לכאורה:

1060

1061אמנם כד מעיינת שפיר גם זה ליתא דמעמד ג' לא מועיל אא"כ יש לו אצל הקהל ממון שמחויי' ליתן לו לר' ישראל והוא המחה המעות לר' משה בפניו אבל אי לית לי' אצל הקהל כלום לא מהני מעמד ג' כמבואר ויעיי' שם בש"ך סקי"ג:

1061

1062ונשובה ונראה מאין הי' לו לר' ישראל מעות אצל הקהל דהרי הוא בעצמו כ' שבשעה שרצה להשתדל מהם חזקת הקהלה אמרו שא"א כ"א באסיפת כל בני הקהלה וכן מבואר עוד מדבריו שלאחר שנתקבל לתושב מתושבי העיר בקשו ממנו שיתן מדה יין לכל א' מהם ואמר הוא שסך זה עלה לעשרים זהובים והדבר מובן דהיינו מדה יין לכל א' מבני הקהלה דלמבוררי' לחוד א"א בשום אופן שיעלה לסך עשרים זהובים נמצא שהי' מעשה זה של קבלתו באיסוף כל בני הקהלה ומיד שנתקבל הרי הוא ככל א' מבני העיר ואין צריך לזה זמן רב או מעט כי דברי קהל אינם צריכי' קנין ומכ"ש שכבר שילם מעותיו ע"י שלוחו ר' משה:

1062

1063ומובן שאם ירצו להוציאו ולהפרידו מהם או בהיפוך א"א בשום אופן כ"א באסיפת כל בני קהלה אבל המבוררי' אין להם שום יכולת על זה ומכ"ש הכא לא הי' כאן אפי' כל המבוררי' אלא לפי טענתו בקש מהם שישתדלו פאס מהפקיד יר"ה ולא מלאו רצונו מיד וכעסו זע"ז וא"ל אנו מוחלים לך וכי מי נתן רשות למחול. ולא עוד אלא אפי' הי' כל בני הקהלה באותו מעמד ואמרו לו כן ע"ד כעס אנו מוחלים לך נמי לא הי' מועיל לדעת ר' ירוחם בש"ע סוף סי' של"ג ואפי' להתורת חיים ר"פ גט פשוט שהקשה ע"ז ממה דאמרי' התם הני קפדי ומגרשי נשייהו דמשמע מה שאדם עשה בכעסו מהני יע"ש מלבד כי בקל יש לדחות קושייתו כמובן מ"מ גם הוא לא אמר אלא בעושה מעשה בפני ב"ד ועדים כמוכח מלשונו למעיין שם אבל הכא לא הי' שם ב"ד ועדים כי כל הקהלה נוגעי' הם ולכ"ע פטומי מילי בעלמא נינהי. ומכ"ש שלא הי' באסיפת כל בני קהלה רק איזה מהמבוררי' שחרחר עמהם ריב והכעיסם לפי דברי עצמו א"כ פשוט מאוד שהרי הוא בחזקתו בקהלה כמו שהי' ולא מיבעי' שאינם מחויי' להחזיר לו מה שנתן אלא שצריך ליתן מה שנשאר חייב ולא עוד אלא כל מה שהוטל על הקהל מאז ועד עכשיו ומכאן ולהלאה עולים ומסים הכל מחויי' לשלם להם עד שישיג לעצמו פטורי' מכל בני הקהלה שנפרד מהם ברצונם ורשותם:

1063

1064וכיון שכן מבואר שאפי' אם לו עתה יפטרהו ויתרצו נמי להחזיר לו מעותיו מ"מ כיון דבאותה שעה שהמחה לר' משה אצלם לא הי' לו אצלם כלום ולא קנה במעמד ג' והוא ישתעי דינא עמהם והוא ישלם לר' משה ובלאה"נ יעיי' בהסכמת רמ"א בסי' קכ"ו סעי' ט' ואפי' הש"ך דפליג שם בסקל"ח מ"מ הכא דאיכא נמי צירוף טעמי' הנ"ל גם הוא יודה והואל ומה שנוגע לעניננו נ"ל פשוט דר' ישראל מחויי' לשלם עפ"י דברי עצמו ע"כ לא ראיתי להאריך יותר ואם יתן כתף סוררת ימחינא לי' בסלוא דלא מבעי דמא דהכי דיינינן לי' ולכל אלמא דכוותי' והי' זה שלום על דייני ישראל הכ"ד הכותב פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ג' ער"ח אב תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1064

1065שלום רב יבוא ויקרב לעוסק בחוקי חורב ה"ה מחו' צדיק ורב ה"ה הגאון החרוץ המופלג נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מאטערסדארף יע"א:

1065

1066יקרת מכתבו הנעים הגיעני אתמול יום ש"ק ויהי לי שעשועים ועונג להתענג בממתקי' דבש ונופת צוף דברי תורתו וזאת אומרת דקשי' ליה לפר"מ אהא דאמרי' בס"פ השולח דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מייתי ביכורים משדה מקנה החוזרת ביובל משום דלא מצי למימר האדמה אשר נתת לי וקשי' לי' למר מ"ש מאתרוג דבמתנה ע"מ להחזיר מיקרי לכם ולית ליה בי' אלא קנין הפירות שהרי צריך להחזירו ואפ"ה מיקרי לכם וה"נ מ"ט לא מיקרי האדמה אשר נתת לי. שוב כ' פר"מ כי שמע מפי מו"ח הגאון נ"י ליישב קושית הראשונים שהקשו במתנה ע"מ להחזיר אמאי מועיל הא אינו יכול להקדישו ולא הוי מתנה משום מעשה דבית חורון בנדרים מ"ח ע"א והיא קושית תוס' ב"ב קל"ד ע"א וע"ז תי' מו"ח נ"י דמתנה ע"מ להחזיר ליכא שיור במתנה רק תולה בתנאי משא"כ כשנותן סתם רק שמשייר לעצמו שלא יהיה יכול להקדישו ה"ל שיור במתנה כמו דאיתא האי חילוק בגט ר"פ המגרש באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי גט בלי שיור ובאמרו חוץ מפלוני אינו גט משום דהוי שיור בגט וה"נ דכותי' וכ' פר"מ דבזה מיושב נמי קושי' הנ"ל לחלק דע"מ שתחזיר לי ה"ל לכם משום דליכא שיור משא"כ שדה החוזרת ביובל אלא לתוס' דלא תירצו כנ"ל הדרא קו' פר"מ לדוכתי' וכ' עוד שכן מצא בריב"ש סי' ב' כדברי מו"ח הגאון נ"י אלו דבריו ודברי פח"ח. - אני עיינתי בריב"ש סי' ב' ולא מצאתי רמז או רמיזה מהנ"ל אך כתב כתי' שני של תוס' ב"ב קל"ד ע"א וכדעת רבו הר"ן בנדרים מ"ח ופ"ק דקידושין וגם עיקור סברת מו"ח נ"י לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי דמה בכך שיהיה שיור במתנה וכי היכן מצינו שלא יהי' שיור במכר או מתנה דוקא בגט בעי כריתות בלי שיור דא"כ איננה כרותה ממנו ור"א דפליג היינו מדכתיב ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה וכ"ז בגט אבל לענין מכר או מתנה וכי לא יכול אדם למכור או ליתן ולשייר לעצמו כח מה ומה שנתן נתן ומה ששייר שייר ולהביא ראיה ע"ז הוא בילוי זמן לדעתי ומ"מ ממקומו הוא מוכרע דפר"מ מדמה יובל לשיור במכירה והרי ממכרו קיים עד היובל. ויעיין משנה למלך פי"א משמיטה ויובל שהעלה דהמוכר שדהו כשיובל נוהג אסור לחפור בו שיחין ומערות דאיתא כן בירושלמי מְוְשָב לאחוזתו יע"ש ואין לך שיור גדול מזה האמנם דבריו צל"ע דמשיג בזה על רמב"ם וראב"ד דס"ל דמותר לחפור וכ' דאין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרי' שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ותיפוק לי' דאסור לחפור די"ל מזה אין ראיה דלמא ברשות בעלים עביד ע"ש:

1066

1067ולדידי נ"ל ראיה ברורה להרמב"ם דאי ס"ד כהירושלמי דחפירת שיחי' אסורה מן התורה א"כ ברשות בעלים נמי אסור משום דה"ל מכירה לצמיתות שהרי א"א לשוב לאחוזתו כמות שהיה אע"כ לא בעינן ושב לאחוזתו, מ"מ מבואר להירושלמי דמשייר חפירות בורות שיחין ומערות ואפ"ה הוי מכירה למה שמכר וא"כ תירוצו של מו"ח הגנ"י לא נ"ל:

1067

1068וגם מה שרצה פר"מ מחו' נ"י לתרץ בזה חקירה שלו מ"ש ע"מ להחזיר ממכירה לפירות וניחא לי' דה"ל כמו חוץ מפלוני בגט אומר אני ערביך ערבא צריך כי זה גופי' צריך סברא לקבל החילוק שביניהם למה זה נקרא שיור וזה לא, אבל האמת יורה דרכו כי ההפרש רב ביניהם כשאומר ע"מ שתחזירהו לו הרי מכרו או נתנו לו לחלוטים רק בתנאי ואם ירצה למחול תנאו אינו צריך שום קנין משיכה או חליפי' מחדש כי כבר קנאו מאז לגמרי להיות שלו והתנאי נמחל משא"כ קנין הפירות אם ירצה אח"כ למחול גם הגוף צריך קנין מחדש כי לא קנאו עדיין מעולם ומכ"ש כקנין דיובל דאיסורא איכא למוכרו לצמיתות ומשו"ה לא מיקרי נתת לי וזה הוא הטעם והחילוק בגט כשאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הרי הגט כורת ומותרת לכל עולם גם לפלוני מכח הגט רק מחמת התנאי ואם ירצה למחול על תנאו ולבטלו הרי היא מותרת אפי' לאותו פלוני כמ"ש ב"ש רס"י קמ"ג ויעיי"ש ס"ק ח' וס"ק ט' משא"כ באומר חוץ אם רוצה להתירה לאותו פלוני צריכה גט אחר ע"כ אינה מותרת לשום אדם שאינו כריתות וזה ברור:

1068

1069נמצא קו' מעלתו מתורצת שפיר דע"מ שתחזיר הוי לכם ויי"ח באתרוג משא"כ קנין פירות לא מיקרי אשר נתת לי אבל קושי' התוס' אינה מתורצת כיון דלא מצינו שיהיה שיור מפסיד במתנה נהי דלא מיקרי לכם משום דכח אחר מעורב בו מ"מ מה שקנה הרי הוא שלו ואפ"ה אמרו חכמים מתקנתא דידהו כל שאינו יכול להקדישו אינה מתנה והוי ס"ל לתוס' דהקפידא דוקא בהקדש או משום תקנתא או מהלכה והקשו מ"ש ממתנה ע"מ להחזיר ולבסוף מסיק הר"י דהקדש לאו דוקא אלא בהערמה תלי' מילתא אי ליכא הערמה אפי' משייר ההקדש שלא יהי' יכול להקדישו מ"מ הוי מתנה ואי איכא הערמה אפי' משייר שום דבר אחר אינה מתנה וזה דעת הר"ן בשני המקומות ודעת הריב"ש סי' ב' הנ"ל וברור לכל מבין:

1069

1070ומיהו קו' דמר בלאה"נ לא קשי' כ"כ לא מיבעי' לדעת הרא"ש דהיכי שאמר ע"מ להחזיר יוצא בחזרת דמיו ויכול לעכב הגוף לעצמו א"כ שאני ושאני בין ע"מ להחזיר לקנין בשעה שהיובל נוהג אלא אפי' לדעת הפוסקים דס"ל חזרת דמים לא מהני מ"מ יש לחלק בין ביכורים לאתרוג דבאתרוג לכם כתיב והאי מיקרי שפיר לכם והה"נ בביכורים אי הוה כתיב האדמה אשר לי הוי מיקרי לי אך המקרא ביכורים מדבר לנוכח הקב"ה אשר נתת לי וא"כ בעי כעין שנותנה הקב"ה והוא יתברך נתן מתנה מוחלטת לצמיתות ולא קנין פירות בעלמא אי לאו דקנין פירות הוי כמו קנין הגוף אבל אי קנין הפירות אינה כקנין הגוף אינה בכלל נתת לי ומובן:

1070

1071ודברי רא"ש ור' שמעיה דאתאי לידן אימא בי' מילתא ממ"ש אצלי בחידושי, הרא"ש בסוכה מ"א ע"ב ס"ל דנאנס האתרוג חייב באונסו דלא כר' שמעי' ז"ל ולכאור' צ"ע הא מבואר דמתנה ע"מ להחזיר מתנה גמורה היא ע"ת ואלו התנה ע"מ שתעשה לי דבר פלוני ונאנס ולא עשה קיי"ל דכמאן דעביד דמי וה"נ כשרצה להחזירו ונאנס מ"ט לא הוה לי' כנתקיים התנאי, האמת לפמ"ש משנה למלך פי"א ממכירה הל' ב' לחלק בין קיום התנאי באונס לביטול התנאי באונס י"ל זה אבל בחידושיי פ"ק דכתובות גבי אין אונס בגיטין דחיתי דבריו וא"כ קשה כנ"ל אמנם להרא"ש ז"ל דס"ל דחזרת מעות מהני בעלמא רק באתרוג בעינן דבר הראוי לצאת בו י"ח א"כ ס"ל להרא"ש היינו להחמיר שלא יי"ח בהחזרת מעות אבל אם נאנס האתרוג אינו יי"ח למפרע אא"כ ישלם מעותיו כנ"ל כוונת הרא"ש וא"כ י"ל בהא פליגי דר' שמעי' ס"ל כיון דכי איתי' בעיני' לא מהני חזרת מעות באתרוג משום דעל מנת להחזיר עצמו קאמר א"כ ממילא כשנאנס א"צ להחזיר אפי' מעותיו, אמנם בש"ע א"ח סי' תרנ"ח סעיף ד' כתב אפי' החזיר לו דמיו ואפי' נאנס מידו משמע אפי' כשנאנס לא יי"ח כשמחזיר דמיו וקשה ממ"נ וק"ל וצ"ע לכאורה:

1071

1072וכן נראה כדברי מבואר ממ"ש בש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' ח' גבי שור שמת בתוך הזמן משמע להדי' דאונס ה"ל כנתקיים התנאי ומיירי שהתנה להחזיר שור דוקא ולא דמיו וא"כ קשה הכא גבי אתרוג מ"ש ויש לדחוק משום דטרח להתנות והרי קיי"ל סתמא כאילו התנה ע"מ להחזיר אע"כ תנאי לטפויי אתא דאפי' נאנס לא יי"ח ועדיין צ"ע. אמנם אם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אמרי' יתירא לגריעותי' אתא כמ"ש מג"א ס"ק ד' שתועיל חזירתו אפי' לאחר זמן מצותו ואז ממילא מועיל החזרת ממון אבל כשאמר שתחזירהו לי ע"כ לטפויי אתא וכנ"ל. יעיי' עוד מ"ש מג"א שם ס"ק י' דאדעתי' דהכי קנוהו דיש ברירה יראה דרצונו דנהי דבדאורי' אין ברירה מ"מ כיון שמתחילה קנאו לצאת י"ח ולא לאכילה מתחילה הי' דעתם שיהי' שעה א' לפלוני ושעה א' לפלוני וה"ל כחצר השותפין שאין בו דין חלוקה דקי"ל יש ברירה לברר איזה שעה היא לתשמישו של פלוני וכמו שביאר יפה הר"ן במתק לשונו בנדרים בר"פ השותפים ומפני זה לא הבנתי תמיהת כפות תמרים על ר' אביגדור כהן שבתשובת הרא"ש יע"ש דודאי בשותפו' בהאי גוונא מיירי שם ולק"מ, ויש לעיין בב"ב קל"ז ע"ב דנדחקו שם רשב"ם ותוס' לקיים הגירסא אבל רמון ופריש לא ולפע"ד נקל לקיים הגירסא דמיירי שכל האחים כבר יי"ח לבר מן א' מהם שלא יצא י"ח ע"כ אם יש כאן לכל אחד אתרוג אפי' פסול כיון שלאכילה שוה כמו הכשר אזי יוצא בו י"ח זה שלא יצא י"ח עדיין דאין כאן דין ברירה כלל דודאי זה חלקו משעה ראשונה דכופי' על מדת סדום משא"כ אי מגיע לכל אחד פריש או רמון אע"פ שהם כבר יצאו י"ח אתרוג והפריש והרמון שוה באומד ממון כמו האתרוג מ"מ חלקו של כל אחד מעורב בהאתרוג ואין ברירה כמו חלקו לגדיים נגד טלאים בפ' מעשר בהמה ובתמורה ל"א ובתוס' שם ויעי' פ"ק דב"ב י"ב ע"ב בסופו וכבר הארכתי יותר מדאי ואחתום בכל חותמי ברכות דברי מחו' דורש שלום תורתו כל הימים. פ"ב נגהי ליום ב' ך' כסלו תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1072

1073שלום וכ"ט לזית רענן יפה פרי תואר משובח מהולל ומפואר החרוץ ושנון כמו"ה צבי הרש נ"י גינצר:

1073

1074נעימות נעימו הגיעני וגם כי אין עת להשיב לכל מקשה ומפרק למשקיל ומטרי כ"א לשואל להלכה והוא יושב על מדין וצריך לכך מ"מ יצאתי הפעם כי ראיתי איל מנגח בתורה ודברי' נעמו וראוי' לותיק ע"כ ראוי ליישר חילו לאורייתא:

1074

1075ואשנה דברי' ליישב קו' תוס' אפירש"י ספ"ב דחולין בסוגי' דרבוצה דפירש"י לא מיבעי הגביהו דקנאו בהגבהה ודאי יכול לאסור שאינו שלו אלא אפי' רבוצה מ"מ ע"י מעשה אסרו והקשה תוס' הא גנב לא קנה אלא להתחייב באחריות אונסי' ומשו"ה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו ומשו"ה פריך ש"ס מיי"נ אע"ג דא"א לניסוך בלא הגבהה:

1075

1076וע"ז תי' מעלתו דרב ס"ל בסנהדרי' ע"ב ע"א הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמי קנהו ומבואר התם דס"ל מדגנב בעלמא דיש לו דמים חייב באונסי' ש"מ קנה גוף החפץ והסביר מעלתו דס"ל לרב דלא דמי לשואל דחייב באונסי' אע"ג דלא קנה הגוף משום דמרצונו שיעבד נפשי' לחייב באונסי' כמ"ש תוס' להדיא בכתובות נ"ו ע"א ד"ה הרי בס"ה משא"כ גנב דלא מרצונו שיעבד נפשי' לא הוי חייב באונסי' אי לאו דקני גוף החפץ ומשו"ה כשבא במחתרת אי הוי צריך להחזיר הוי לי' שתי רשעיות מיתה וממון שלו שכבר קנאו, ומצא און לו בב"ק ק"ו ע"א דאר"ה אמר רב מנה לי בידך והלה טוען להד"ם ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנא' ולקח בעליו ולא ישלם ומסיק האלקי' אמר רב אפי' בפקדון דאיתי' בעיני' מ"מ כיון שנשבע ונעשה גזלן עלי' ונתחייב באונסי' כדלעיל ב"ק ק"ב א"כ ממילא קנאו לגמרי לר"ה ורב וה"ל תשלומין וקרא כתי' ולא ישלם ויפה כיון בזה:

1076

1077ושוב קשי' לי' א"כ כל גזלן אמאי ישיב הגזלה כלל הא קנאו וע"ז כ' וז"ל וי"ל דרב סובר בודאי רצון הבורא הוא שישיב הגנב גוף הגנבה ושנכוף אותו להחזירה אלא שכל זמן שלא החזירה הקנה לו התורה גוף הגנבה והיינו קנין הגוף לזמן עד שישיבהו לבעלי' כדי שיתחייב באונסי' עכ"ד. ושוב האריך בדברי אחרונים להוכיח דבקנין לזמן יכול להקדיש קדושת הגוף ותו לא פקע ועיקור ראיתו מב"ב קל"ז שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר, והביא מקצה"ח דה"ה לכל קנין לשעה דמה לי אחריך לעצמי או אחריך לפלוני וא"כ ה"נ לרב ולר"ה דכל גנב קנה קנין שעה עד שיחזירו לבעלי' א"כ יכול להקדישו קדה"ג וגם לאסור בע"ז ושפיר פירש"י לר"ה לשיטתו לא מיבעי' הגביהו דקנאו ומ"מ אנן הא לא קיי"ל לא כרב דסנהדרי' ע"ב ולא כר"ה ב"ק ק"ו משו"ה גנב ולא נתיאשו הבעלי' אינם יכולי' להקדישו ומשו"ה פריך מיי"נ אע"ג דא"א לניסוך בלא הגבהה דלא קיי"ל דקניי' בהגבהה:

1077

1078והנה דבריו דברי חכמה ומ"ש חבירי' השיגוהו מלשון תוס' סנהדרי' ע"ב ד"ה אפי' וכו' ודברי חי' ר"ן שם עיינתי היטיב שם ואין שם שום משמעות לסתור דברי' אך יש לי לפקפק לסתור ע"מ לבנות אי"ה הנה מ"ש שהתורה רצתה להקנות לגנב עד שעת חזרה כדי שתחייב באונסי' הוא דבר שאין בו טעם זקנים ולו יהיבנא לי' סברתו נמצא זה שבא במחתרת ונטל חפץ וקנאו לגמרי בלי טעם קים לי' בדרבא מיני' אלא מטעם גנב שכל גנב קונה ולא בא חיוב חזרתו עד שעת שבאנו לכופו להחזיר או שיחזיר מאלי' כגנבי דינרי דרבא ואז כשחל חיוב חזרה כבר אזדא לי' חיוב מיתה ולית כאן קים לי' בדרבא מיני':

1078

1079ועוד כל סברתו דרחמנא אוקמי' ברשותי' לרעתו שיתחייב באונסי' וקשה תינח גנב בעלמא שלא בא במחתרת אבל כשבא במחתרת אי נימא דקנה החפץ יפטור משום קלבד"מ ויפטור אפי' הכלי' בעין א"כ טוב שלא יקנה גוף החפץ ויחייב להחזירו בעין עכ"פ דבאונסי' בלא"ה פטור להנ"ל וקשיא אדרב:

1079

1080גם מ"ש דקנין לשעה יכול להקדישו ותו לא פקע הקדישו הנה מתוס' במס' גטין מ' ע"ב דמייתי מעלתו בעצמו מוכח להיפך דכ' רבא לטעמי' דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה דמשמע דלאביי דלמפרע גובה לא יכול לוה להקדישו קדה"ג והדבר ידוע שהלוה יש לו קנין גוף בקרקע שלו עד זמן שלא ימצא המלוה ממה לגבות וטרפנו ממנו ועד אז חורש וזורע ובונה וסותר וחופר שיחין ומערות ובשדה מקנה בזמן שיובל נוהג פליגי בירושלמי אי מצי לחפור בו ועי' מ"ש סוף הל' שמיטין ויובלות וא"כ ש"מ קנין לשעה לא מצי להקדישו וראיתו מב"ב קל"ז ממתנה ע"מ להחזיר אני אומר כל האומר מתנה ע"מ להחזיר הוי קנין שעה טועה וראי' שהרי בשעה שיובל נוהג אינו מביא ביכורים משום דלא מיקרי לי' האדמה אשר נתת לי, ואתרוג במתנה ע"מ להחזיר מיקרי לכם, ומתנת בית חורן שאינו יכול להקדיש אינו מתנה וכשנותן מתנה ע"מ שלא יקדישנה הוי מתנה כמ"ש בירושלמי דמייתי ר"ן נדרים מ"ח ע"א וההפרש הוא דמתנה בתנאי הוי מתנה גמורה לצמיתת עלמין וקנין עדי עד רק שצריך לקיים תנאו וכשם שאם אמר לו ע"מ שתעשה דבר פלוני ושוב מוחל לו אותו המעשה והוה כאלו נתקיים התנאי אינו צריך קנין חדש לקנות אותו החפץ שכבר קנאו לחלוטין במשיכה הראשונה רק שתלאו בתנאי וכיון שמחל לו התנאי הרי הוא שלו ה"נ באמר לו אתרוג זה לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי המשיכה הראשונה היא קנין עולם רק צריך לקיים תנאי החזרה ואם שוב ימחול לו תנאו אינו צריך קנין חדש כי כבר קנאו ומשו"ה אפי' לא מחל לו יכיל להקדישו וא"כ התנה ע"מ שלא תקדישנו מ"מ מה שאינו יכול להקדישו הוא מפני קיום תנאו לא מחסרון בגוף המתנה שאם ירצה למחול לו תנאו ויתן לו רשות להקדישו אינו צריך קנין חדש א"כ ה"ל מתנה גמורה משא"כ אחריך לפלוני וכדומה שאין מחילה מועיל בלא קנין חדש שלא קנאו מתחילה אלא עד אחריך ומכ"ש שדה מקנה שא"א בשום תחבולה בעולם למוכרו לצמיתות א"כ לא מיקרי האדמה אשר נתת לי ולאביי דאמר למפרע הוא גובה ואמרנו לעיל שהלוה יש לו בו קנין שעה ואפ"ה אינו יכול להקדישו קדה"ג דהיינו אם אח"כ יגיע שעת טריפה ויטרפנו מלוה ואיגלי מילתא למפרע שהי' למלוה משעת הלואה וביני לביני לא הי' לו ללוה אלא קנין שעה אם אז אחר הטריפה רוצה להחזירו ללוה צריך קנין חדש אע"ג דמתחלה הי' יכול למחול חובו ולא יטרוף כלל ז"א ענין לכאן דאז מעולם לא הי' שייך למלוה דאין לו בו אלא אם יטרפנו יתגלה למפרע שהי' שלו משעה ראשונה ולא הי' ללוה כ"א קנין שעה ואיגלי מילתא שלא הי' לו כח להקדישו קדה"ג ואז באמת אין המלוה יכול להחזירו ללוה בלי קנין חדש משו"ה אינו יכול להקדישו לאביי והדברי' מבוארי' אצלינו באריכות במקום אחר בעז"ה [עי' בסי' הקודם]:

1080

1081ונחזי מאי דקמן דעכ"פ הדין עם מעלתו דמבואר בסנהדרי' ע"ב וב"ק ק"ו דס"ל לרב ור"ה דכל גנב קנה גוף החפץ לולי כן לא הי' חייב באונסי' ושחייב באונסי' מבואר בתורה כפירש"י מדנשבע שומר אם לא שלח ידו ש"מ אי שלח ידו נעשה עלי' גזלן וחייב באונסי' אך הסברא היא כן דס"ל כמו לדידן דקיי"ל שינוי קונה גוף החפץ אך לא הממון שיווי החפץ שצריך להחזיר לבעלים הכי הוי ס"ל לרב כל גנב בתחלת הגבהת גניבתו קנאו להחפץ ואינו חייב רק דמים אך גזירת הכתוב לנתק לאו דלא תגזול לא מינתיק אלא אי משיב כעין שגזל אם לא נשתנה אך אם נשתנה הקילה עלי' תורה דמינתיק לאוי' אפי' בדמים א"כ כ"ז שהוא כעין שגזל נהי שקנה גוף החפץ ולא מחייב אלא דמים מ"מ לאו לא מינתיק אלא בהשבת גוף החפץ וממילא כופין אותו לנתק לאוי' אבל לבעלי' אינו חייב אלא דמים ולא הגוף והשתא הבא במחתרת שאפי' דמים אינו חייב בשעת הגבהה משום דקלבד"מ ממילא תו לא יחזיר אפילו גוף החפץ דאין כאן מצות השבה כלל וכן הנשבע על הפקדון כיון דלא ישלם דמים ואין כאן מצות השבה לא ישיב גם גוף החפץ ולפ"ז נמצא גוף זה החפץ קנוי לו קנין עולם אלא שמקיים בו מצות והשיב ואם ירצה לשנותו גם זה אין בו א"כ יכול להקדישו ולאסרו ודברי מעלתו יכונו עפי"ז ותל"מ הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות יתעלה ויתגדל בתורה כחפצו וחפץ א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ב' אדראשון קפב"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1081

1082שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרב המאה"ג המופלג השנון כש"ת מו"ה יוזפא נ"י אב"ד דק"ק ר"ד יע"א:

1082

1083נפשו היפה אותה לדעת דעתינו העני' בעובדא דאתא לקמי' בא' שהודה מתוך תשובה שהוא ופלוני גנב מפלוני שק צמר מחמת דוחק ועכשיו שהעשיר רוצה לשלם חצי' וכששאלו לחברו הודה גם הוא אלא שאין לו ממה לשלם ועכשיו תובע הבע"ד דמי כל השק צמר מזה שיש לו ורום מעלתו הראה פנים לכל צד ואין לי פנאי להאריך:

1083

1084אומר קצורן של דברים אם א' מהם הוציא השק מרשות בעלים או הגביהו אעפ"י שנשתתפו בתחלה לילך ולגנוב וגם חלקו בסוף מ"מ כיון שאין שליח לד"ע אין כאן גנב אלא זה שקנאו בהגבהה או בהוצאה מרשות בעלים ואם שניהם כא' הגביהו או הוציאו מרשות בעלים שניהם קנאו בשותפות כשנים אוחזין בטלית כמבואר וכל הראשונים ב"מ ח' ע"א דלא כפירש"י שם ועה"ה פ"ב מגניבה הל' י"ד כל זה ברגע הקנין ואם אז מיד חלקו באותו המעמד אזי אם בשותפו' גנבו אינן אחראי' וערבאי' זה לזה וכל א' ישלם חלקו אך אם א' הוציאו ונתנו החצי לחברו נמצא ה"ל כגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ונטלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה נמצא אם אותו שאין לו לשלם הוציא כל השק ונתן לאידך החצי אין לו לשלם אלא החצי שקיבל מהגנב אך אם זה שיש לו הוציא וחלק עם אידך גובה כולו משל זה שיש לו ועיין בטח"מ ודרכי משה סי' שמ"ט:

1084

1085וכל מה שאמרנו שצריך הגנב לשלם היינו אם נשארה הגנבה בידו ונהנה ממנה או מחליפי הגנבה דמה לי הן או מה לי דמיהן אבל אם נאבדה הצמר אפי' בפשיעה או אפשר אפי' הזיקה בידים אין להוציא מהגנב אם אינו בא לצאת י"ש אלא רוצה בעיקור הדין מצי למימר קים לי כהרמב"ם פ"ט מגניבה מהל' י"ג ואילך יע"ש ועי' בטח"מ סי' תכ"ה ויעיין רס"י שס"ו:

1085

1086אך אם שהה הגניבה ביד א' מהם לבדו זמן מה וא"כ הי' לו להשיב אבידה לבעלי' נמצא על חלקו אינו חייב אלא כגנב ופטור מפשיעה מפני דקים לי' בדרבא מיני' ואמנם על חלק חברו חייב כשומר אבידה נמצא חמור חלק חברו מחלקו של עצמו:

1086

1087ואם יש הכחשה בין הגנבים בכל מה דכ' ומפרש לעיל א"כ החצי ישלם זה שיש לו לשלם והנגנב יתן חרם סתם על זה משום אידך החצי אם לא נתחייב בו גם הוא אבל חברו אינו עלי' כע"א אף ע"ג דאינם נפסלין עפ"י עצמן וגם לא איכפת לי' הואיל ועכ"פ מחוייב לשלם או להנגנב או לחברו הגנב שישלם עתה עבורו חלקו מ"מ הוי נוגע בעדות אפי' לא קאמר בעלמא השני נוח לי וכו' הכא דנוח לו להיות חייב לזה שגנב עמו בשותפות שזה לא יפקיע שמו ויתבייש להשיא לעצמו שם רע שגנבו בשותפות משא"כ אם יתחייב להנגנב הוא יבזהו ויקרא לו שם גנב וגרע מלוה רשע ולא ישלם:

1087

1088והנה מ"ש תוס' ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני' דמשום שמא יתעשר לא מיפסיל לעדות ורבי' שגו בפי' כוונתם וכבר הארכתי בחידושי בזה והענין כשהקשה שם מאי נפקא מיני' נהי דאין אדם מייאש משום חוב ע"י שהלוה דל שבדלים שהרי עכ"פ מוטל עלי' מצות פריעת בע"ח וכשירויח פרוטה יפרענו למלוה עד תשלום חובו ומ"מ פריך שפיר כיון דעכ"פ אין לו נכסי' ידועים ואם לא ירצה לקיים מצות פריעת בע"ח יכול להבריח כל הרווחתו שירוויח ולא ישלם ולמה לו להעיד שקר ועל זה כ' תוס' דמשום שיתעשר כ"כ ויהי' לו נכסי' בפומבי שיכול לגבות מהם וא"א להבריחם לעושר כ"כ לא חייש דלא שכיח רק באותו ענין שהוא עתה ומאי נפקא לי' מיני' שהרי אם אינו רוצה לקיים מצוה יבריח ולמה לו להעיד שקר ומשני ש"ס דלא ניחא לי' בהברחה משו' דלא ליקרי לוה רשע ולא ישלם ומ"מ גם ע"ז הקשה הריא"ן מיג"ש מה לו בין חטא דעדות שקר או חטא דלוה רשע ותי' ב' תירוצים ועיקר כמו שהסכים בחי' רמב"ן דעדות שקר אינו יודע בו אלא היודע מחשבות מה שא"כ לוה רשע דלא ניחא לי' להתבזות בין ב"א שיקראו עלי' לוה רשע והט"ז סי' קס"ג לא הבין כן והאמת כמו שכתבתי ומ"מ מבואר מה שרצינו לבאר ותל"מ ואחתום בברכה כנפשו ונפש א"נ דש"ת. פ"ב כאור ליום ג' ז' אדר ראשון תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1088

1089שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המאה"ג המופלג ומפורסם כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט:

1089

1090יקרתו הגיעני ואני פה במרחץ רחוק מקהלתי ואין כאן לא ספר לעי' כ"א ש"ס וש"ע יש אתי ומ"מ אטייל עם כבודו ואשתעשע עם חכמתו אשר שאל ע"ד מומר המגרש או החולץ אי סגי לי' בקנין משיכה מנעל של חליצה או קלף הגט או דינו כגוי ונחמיר עליו במכירת בכור דבעי' תרוי' כסף ומשיכה או המחוור שבכולן כמבואר שם בטוש"ע י"ד:

1090

1091שאלת חכם שכי"ב צריכא עיונא לכאורה אמנם בגטין כ' ע"א אר"ח יכולני למיפסל כולהי גטין ואמר אילימא אי משו' דכתיב וכתב והכא איהי כתבה דלמא אקנויי אקני לי' רבנן וכו' ופשוט דלאו דוקא אפשיטא דספרא קאי אלא גם אהקלף וכל צרכי הגט שהיא משלמת וקונה אותו אלא הש"ס נקיט וכתב משום דונתן לא פסיקא לי' דלפעמי' אינו שוה פרוטה כדמסיק שם עוד אבל עכ"פ חכמים הפקירו מעות כסף שלה להקנות הפקר לבעל וכאלו הוא יהיב ושוב מושך ומגבי' גם הקלף וה"ל קנין כסף ומשיכה ומה שאח"כ חוזר ומקנה מותר הקלף להסופר לכתוב עליו גטין אחרים והסופר אינו קונה ממנו אלא בהגבה' ולא בכסף ואי מומר כגוי צריך הישראל לקנות ממנו בכסף למ"ד גוי בכסף לק"מ דוקא במכירה בעי כסף אבל במתנה גם גוי במשיכה כמ"ש תוס' במס' ע"ז ע"א ע"א ד"ה פרדשנא עי"ש:

1091

1092ובש"מ פ"ד דב"מ כ' בשם רמב"ן דגוי קונה מציאה מטעם חצרו ולכאורה דבריו צ"ע אם אין משיכה קונה לו מה יועיל חצרו הלא לא עדיף מידו של עצמו שאינו קונה במשיכה ובמקום אחר ביארתי דוודאי אי גם לא נתנה תורה דין קנין לכל א' לישראל בחדא ולגוי בחדא מ"מ לא הי' העולם הפקר ואיש את רעהו חיים בלעו אלא הי' הדין כשזה נוטל הדבר קנוי ומביאו לביתו כעושה בשלו שוב הוה שלו אלא בדבר שהוא משל חברו צריך לשלם לו תחלה כל דמי שויו ועדיין לא קנאו עד שמביאהו גם לביתו ורשותו והולך לו ובמתנה והפקר לא צריך אלא להביאו לחצרו וביתו וניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבנתינת כסף בלי משיכה אפי' הניחה ברשותו של זה קנאו או במשיכה ד"א או הגבה' ושוב מניחה ברשות הלה כבר קנה ובזה לישראל בחדא ולגוי בחדא וס"ל לרמב"ם בזה דגוי אינו קונה במשיכה כלל אפי' במציאה מ"מ חצרו קונה לא מתורת חצר ושליחות שזרקו לתוכו דזה אינו קונה אלא שלקחו לביתו ועשאו כשלו שזה קונה נמצא לפ"ז מה שמקנה המומר להסופר הקלף לכתוב בו גטין אחרים והסופר לוקחו לביתו כשלו קונה קנין גמור אפי' מגוי ואין כאן פקפוק וכן במנעל של חליצה במקום שהרב נוטל ממנו פרס עיקור ההיתר הוא במה שמקנה לו המנעל כמ"ש רמ"א ואפי' היא משלמת צ"ל אקנויי לי' רבנן כבגט והדר ה"ל כסף והגבה' ומה שחוזר ומקנהו להרב אח"כ א"ש נמי כנ"ל:

1092

1093ברם דא צריך בי דינא דלא נסבי שכר בטלה מחליצה כלל כי כן נכון שלא לסמוך על דוחקו של רמ"א הנ"ל שלוקחי' עבור המנעל וא"כ אותן שאינם נוטלים פרס ואין כאן כסף רק משיכה יש לעיי' אי סגי למומר במשיכה או דלמא בעי כסף דוקא דלמא קיי"ל גוי בכסף ודינו של מומר כגוי א"נ אפי' דינו כישראל מ"מ דלמא הלכה ישראל קונה בכסף דבר תורה רק משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' ואפשר במומר לא גזרו לטובת המומר הקונה מישראל, מיהו זה הספק האחרון נ"ל פשוט נהי תחלת תקנה הי' משום שמא יאמר לו נשרפה חטיך בעלי' מ"מ השתא דתקנו אית בי' טובת שניהם לענין יוקרא וזולא ולא פלוג בין מומר לישראל כשר ואך רק אי גוי בכסף מן התורה יש לספק אולי מומר כגוי וקונה בכסף דוקא והנה לפום ריהטא הי' נ"ל ראי' מתוס' עירובי' ס"פ חלון שכתבו רוב קנינים שבתורה הם ע"י כסף ומייתי מדכתי' אוכל בכסף תשברני ודבריהם צע"ג הא האי קרא מיירי מישראל הקונה מן הגוי ע"י כסף וא"כ ממילא נהפוך הוא דישראל מישראל במשיכה ע"כ נראה לכאורה דראיות תוס' מקרא קמא בפרשת דברים אוכל תשברו מאתם בכסף וההוא בעשו כתי' ועשו ישראל מומר הוא כדאמרי' בגמ' גבי ירושה לעשו נתתי וס"ל לתוס' ישראל מומר דינו כישראל לענין קנין ומדקני מני' בכסף ש"מ כסף קונה כן נ"ל:

1093

1094אבל לא נ"ל הך סברא דאפי' נימא עשו גופי' ישראל מומר הוי מ"מ היינו עשו עצמו דבי' משתעי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר שבחייו ירש אותו כדכתי' בקרא פ' וישלח אבל בניו הנולדים מנשים בנות שעיר החורי פשיטא דגוים גמורים דהרי אפי' ישראל גמור הבא על הגוי ולדה כמותה ואך דברי תוס' הנ"ל צ"ע:

1094

1095ואולי י"ל עיקור קנין בכסף אך בנכרים חשש הקב"ה לשמא יאמר נשרפה חיטך בעלי' ע"כ קונה במשיכה דוקא משא"כ ישראל אנשי אמונה הניחה התורה על עיקור הדין עד שנתקלקלו הדורו' ותקנו חכמים משיכה כמו שתקנו היסת משנתקלקלו הדורות. ואם אמת כן יש לישב דברי התוס' הנ"ל ולומר שמרע"ה שלח לאדום ולסיחון אוכל בכסף תשברני ולא אירא ממך שתאמר בעלי' נשרפה חיטך כי אין אנו יראים מכם רק אנו רוצים בשלום:

1095

1096ונחזי מאי דקמן נלע"ד פשוט דמומר ישראל גמור הוא וכמ"ש ש"ג ספ"ב דגטין במתני' דהכל כשרי' להביא הגט וכמו שהוכיח בס' אבן העוזר בש"ע א"ח סי' קפ"ט דמומר עושה שליח ונעשה שליח כישראל גמור אך מ"ש שם עוד דמומר נקרא בן ברית נגד תוס' דסנהדרי' וש"ס פ"ב דע"ז לא צייתני' לי דבמ"כ נתחלף לו ברית בברית דבסנהדרין אברית דתורה קאי כיון שהמיר והוציא עצמו מכריתות ברית והרי הוא משרש פרה ראש ולענה אשר לבבו פונה ולא יאבה ה' סלוח לו והרי הוא ממורידי' ולא מעלי' שוב לא יתחייב ההורגו אך בכל זה לא גזרו לענין מילה מנכרי שאינו בברית תורה מעיקרא ואפ"ה הי' ראוי' למול לולא קרא ואתה את בריתי תשמור והתם אברית מילה קאי ולא אברית תורה ואעפ"י שפורק ממנו עול כל התורה מ"מ ע"כ הוא מהול ובריתו בבשרו חתום ומי יסירנו ע"כ מומר מל ולא הו"מ למימר מומר א"ב:

1096

1097ומיהו רמ"א בי"ד סי' רס"ד ס"א פסק מומר לכל התורה פסול למול ומשמע אפילו הוא עצמו מהול צ"ע להנ"ל וכמו שהרגיש גם א"ע הנ"ל:

1097

1098ועל צד דוחק י"ל דס"ל לרמ"א עפ"י דאי' בב"ר דמייתי הגה' מיי' וב"י מייתי לי' בא"ח סס"י תקכ"ו דהקב"ה מסיר הערלה מהנפלים ומשים אותם על פושעי ישראל ולא מהשקר לי' אאע"ה משו"ה ההיא מומר לערלות אעפ"י שבריתו בבשרו מ"מ כערל דמי והש"ס לא רצה לומר האי איכא בנייהו מדברי אגדה וניחא לי' למימר אשה איכא בנייהו אבל לדינא איננו בעל ברית מילה מטעם הנ"ל כך נ"ל מ"מ כל זה אינו ענין לנידון שלפנינו שלכאורה לשאר מילי ישראל גמור הוא. ולענין שליחות יש קצת ראי' דמומר לא מימעט מאתם גם אתם דלכאורה משו"ה רמז דין זה גבי לוים ולא בתרומת ישראל משום דלמ"ד איתי' בתרומה דנפשי' א"כ מאי פסקא מה אתם ישראל הא גוי נמי מפריש ע"כ כתבו בלוים דלא שייך כ"א ישראל ואי ס"ד מומר מימעט מאתם א"כ אכתי לא הועיל דהא מומר שייך בלוים ג"כ אע"כ מומר נעשה שליח:

1098

1099איברא בנידון שאלתינו יש לעיין דכי תמכרו ממכר לעמיתך כר"מ ועמיתך דרשי' עם שאתך בתורה ומצות ומשמע וודאי דאין מומר בכלל זה ולענין אונאה דרשי' בפ' הזהב עם שאתך בתורה ובמצות לא תונה כ' בש"מ בשם רבינו יהונתן תורה או מצות קאמר דאפי' אינו חכם בתורה רק איתא במצות אסור להונותו משמע הא ליתא בזה ובזה מותר ואינו בכלל עמיתו וצ"ל אע"ג דממון מסור אסור לאבד בידים דלמא נפקא מיני' בנין דמעלי היינו לאבד ולגזול אבל רבית והונאה אינו בכלל זה וא"כ י"ל ה"נ אך מ"מ י"ל היינו לענין דינא שצריך להקדים עמיתך לקנות ממנו ולא מנכרי כפירש"י בחומש כשיש דבר ליקח או לימכר תקנה מיד עמיתך ולא מנכרי לענין זה יש לחלק דגם במומר הדין כן אבל דיני קנינים אין לחלק לפע"ד ועמיתך קאי רק אהך דרשא דקדימה ועי' תשו' רמ"א סי' י' ואיננו אתי עמי כעת אבל במקום שאין טעם וסברא רק גז"ה לא נ"ל לחלק בינו לישראל לענין קנינים הנלע"ד כתבתי בנחיצה או"נ. פה מרחץ ביסטשאן יום ג' ג' תמוז תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1099

1100החיים והשלום לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדל צנא מלא ספרי כש"ת מו"ה יעקב סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק סעמניץ יע"א:

1100

1101נפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ומתה בשנה ראשונה שמהראוי שהנכסים יחזרו ליורשי' לפי הכתו' בתנאים אחרונים ועשתה שטר צוואה וחלקה נכסי' מקצת מהם ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת מהם נתנה מתנת חנם לקרובי' ויודעי' והשאר הכל לבעלה ראובן הנז' ובתוך הנכסי' ח"כ א' על שר א' מסך ת' זהו' והשר ההוא עיכב מהפרעון סך ק"פ זהו' ולא רצה לשלם באומרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה כאשר זמם והשתא טוען ראובן הנ"ל שההפסד מסך ק"פ זהו' הנ"ל יהי' על כל הנכסי' בשוה וכל א' ממקבלי המתנה יפסידו לפי חשבונם ומאי חזית שיפסיד הוא הכל:

1101

1102הנה כפי הנרא' ענין חלוק נכסי' של האשה הנ"ל מתפרד והי' לארבעה ראשים א' הוא שכר פעולת לומדי תורה והבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריז בשכרם סך רב יותר מהראוי מ"מ הכל לשכר פעולה יחשב כי הוא דבר שדרכו לשלם הרבה שכירות עבורו וכמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאיכא פעולות שדרכו לשלם הרבה בלי קצבה:

1102

1103שני' חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כך וכך לפלוני כך וכך לפלוני. ושלישית הבעל ומתנתו מתחלק לשני חלקים והוא בידוע לי שהיא לא הכניסה לו כל אשר לה בשעת נישואי' רק הוא עשה שטר סילוק להסתלק מכל אשר לה זולת מה שהכניסה לו ואותו הסך נמי התנו בשטר תנאים אחרונים להחזיר ליורשי' אם תמות בשנה ראשונה נמצא יש כאן ב' מיני נכסי' אחד מה שהכניסה לו ועתה נתנה לו לבעלה:

1103

1104והרביעית מה שלא הכניסה לו ועשה שטר סלק וניתן לו עתה מתנות שכ"מ וסכומו אינו ידוע לנו כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה:

1104

1105והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם ופעולתם לפניהם לפע"ד לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום כי קא מבעי' לן בהאחרי' מקבלי מתנת חנם וטרם אחלה לדבר נראה לברר קצת פלוגתת הראשונים בההיא דגניבא דאמר הבו ד' מאה זוזי מחמרא דנהר פניא בגיטין ס"ו ע"א ד"ה כאן ד' שיטות. התוס' והרא"ש ס"ל דבאומר חמרא שוה ד' מאות זוז אזי ההפסד שוה בשוה לפי החשבון אפי' בחבי' בין החביות כגון שאמר שניתנו לו חבי' מחביותיו והריצב"א ס"ל שכל ההפסד על מקבלי מתנה לחוד אפי' אומר לו סתם שוה ד' מאות זוז ורמב"ן ס"ל כריצב"א והרשב"א מחלק אי אמר חביות בין חביותיו מראהו חומץ כמו בבית או בשור במנחות ק"ח ע"ב:

1105

1106וטעם פלוגתתם הוא כך דהרמב"ן ס"ל אין להיורש דין שותף אלא דין בעה"ב המוכר או הנותן את שלו ואומר בית בביתו שמראהו נפל אבל מודה הרמב"ן שבשותפי' הדין כהריצב"א והרא"ש לכל מר כדאית לי' והריצב"א והרא"ש נ"ל דס"ל דכל המחלק נכסיו על פיו אזי גם היורשי' יש להם דין מקבלי מתנה וכן דעת רש"י ס"פ נערה לחד פי' ע"ש ומשו"ה מדמה להו לשותפי' אלא שהריצב"א מדמה לי' לשותפי' שנתנו כל א' טלה ומת א' מהם שהמוחזק אומר לאידך אייתי לי ראי' דשלי מת והרא"ש ס"ל דהכא כיון שלא נתברר חלקם מעולם ה"ל כשותפי' שקנו סחורה ונפסדה שההפסד לפי חשבון:

1106

1107נמצא הרמב"ן ס"ל לדינא כהריצב"א ולא מטעמי' אלא משום דהיורש שהוא כרעי' דאבו' ה"ל כמוכר בית בביתי שידו על העליונה ואמנם הרשב"א הוא דיעה רביעי' ס"ל כהרמב"ן שהיורש הוא המוחזק ואי הי' אומר חביות מחביותי לפלוני והחמיץ א' מהם אזי הדין כהרמב"ן אך בדבר מעורב שאמר שוה ת' מיינו ההפסד לפי החשבון והלכה כמכריע הרשב"א שכן פסקו רוב הפוסקים הר"ן וה"ה ובש"ע סי' רנ"ג סי"ג ובב"ח וש"ך שם סקי"ז לא בררו דבריהם יפה:

1107

1108ואמנם באומר ת' זוז מחמרא בהא לית דינא דליפות כחו אמר כן כמבואר בש"ס שם אך באומר ת' זוז מנכסי דעת הרשב"א בתשובה שהבי' הרב"י שם מחודש ג' דלא הוה יפוי כח נמצא באנו למחלוקת הנ"ל וכ"ש כשלא הזכיר מנכסי אלא אמר סתם תנו ת' זוז לפלוני וכן דעת הר"ן ספ"ק דגטין גבי מנה קבור יע"ש ואמנם דעת הריטב"א בתשובה דמייתי ב"י שם לפני זה דמנכסי הוה נמי יפוי כח כמו מחמרא וכל ההפסד על היורש וכן דעת המיוחסת סי' ס"ב והרב"י מביאו בקיצר סי' הנ"ל בסופו מחודש א' וצ"ע דלא תקשי תשו' רשב"א אהדדי:

1108

1109ואחרי דברים והאמת האלה נחזי מאי דקמן הנה פשוט דנידן דידן להא דמי' ליין והחמיץ או אבוד דאין לדמותו ליצא עליה שטר חוב שהרי באמת היא לא הי' חייב כלום רק באלמות וחוזק יד נפסד השטר ההוא ואין יכול לדון עם שהתקיף והשתא איתרע והוה ממש כהחמיץ היין והשתא לא מיבעי' אי לא הוזכר בצוואה פלוני יטלו מנכסי פשוט דאין כאן יפוי כח דיהי' ההפסד שוה בשוה אלא אפי' אמרה יטול מנכסי מ"מ הא רוב הפוסקים והש"ע פסק כהר"ן ספ"ק דגטין ורשב"א דבנכסי אין כאן יפוי כח והכל בשוה וצריכי' לסבול ההיזק כפי המגיע על חלקם של מקבלי מתנת חנם אמנם גם הבעל ישא ויסבול עמהם ולא מצי למימר קם לי כהרמב"ן דמראהו נפול ואין על היורש שום הפסד לא מיבעי' בהסכום שעשה לאשתו שטר סלוק ולא הכניסת' לו כלל שבזה פשוט לי שהוא כמו זר נחשב וככל מקבלי מתנה והרמב"ן לא אמרה אלא ביורש דה"ל כמוכר בית בביתו ושור בין שווריו אבל השותפי' במתנה וא' מהם מוחזק ונתמנה לאפטרופוס לחלק לכל א' את חלקו אין כחו יפה מהאחרים, אלא אפי' במה שהכניסה שבזה נ"ל פשוט שהדין חוזר לסיני בעל יורש אשתו שהרי תקנה של ר"ת בשני חזרה אינו אלא באב המכניס בתו משום ותם לריק כחכם ונהגו ג"כ באחי' או אחרי' המכניסי' יתומה משום האי טעמא אבל אינה מעיקור התקנה, ומכ"ש אלמנה שהכניסה א"ע ואין עגמת נפש לשום אדם בזה והיא עצמה גלתה דעתה קודם מותה שאין לה עגמת נפש אדרבא יש לה ניחא שישארו הנכסי' לפני הבעל כדינא א"כ הדרן לקמיתא ותבנא לדינא הבעל יורש את אשתו וכיון דקיי"ל בבעל דטבא לי' עבדא לי' והכא לשיטת רמב"ן ה"ל טבא למהוי כיורש שאינו נושא בהפסידם כלום מ"מ כיון דרוב וכמעט כל הפוסקים פליגי אהרמב"ן בהא לא מצי למימר קים לי' וההפסד שוה בשוה דהיינו כל מקבלי מתנת חנם עם הבעל בשוה אבל לא לומדי תורה כנ"ל:

1109

1110אך כיון שאין חלקו של בעל מבורר לא מפיו אנו חיים ע"כ ישבע שבועות שותפי' ואפטרופוס כמה הפסד מגיע לחלקו של כל אחד ויפטור מלשלם כפי הסך ההוא ולהיות הדברים פשוטים גם הזמן יקר מאוד לא ראיתי להאריך בפלפולי כנהוג ובזה תתענג בדשן נפשו היפה הכ"ד הבעה"ח. פ"ב יום ב' כ"ה טבת תקע"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1110

1111בב"ב קנ"ו פליגי ר"מ ור"י אליבא דר"א ור"י דלר"מ ס"ל לר"א זכין לגדול משום דיש לו דין שליחות אבל לא לקטן ור"י ס"ל לגדול זכין ק"ו לקטן משום שאינו יכול לזכות בעצמו דאין לו יד עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה ור' יהודה ס"ל לר"א זוכין לקטן משום שאין לו יד לזכות לעצמו ע"כ עשו שאינו זוכה כזוכה אבל לא לגדול שהרי יכול לזכות בעצמו ור' יהושע ס"ל לקטן זוכין ק"ו לגדול שיש לו שליחות וידוע דהלכה כר' יהושע ובין לר"מ ובין לר' יהודה אליבא דר' יהושע זכין בין לגדול ובין לקטן. ונשאלתי מתלמידי הרב מו"ה פנחס ליב נ"י לפרש לו דברי ההגה' אשרי שם שכ' וזה לשונו וקונין בין לקטן בין לגדול וכן מעשים בכל יום וכמה סוגי' אומרת כן אבל זאת הסוגי' משמע דליכא למ"ד דזכין בין לקטן בין לגדול ותימא כמאן קיי"ל השתא מהרי"ח עכ"ל:

1111

1112והשבתי לו לפרש עפ"י דברי תוס' דגטין ס"ה ע"א ד"ה צרור וכו' שהקשו הא קטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונטלו יש לו זכי' לנפשי' א"כ האיך אמר ר"א בב"ב קנ"ו שזוכי' לו ותירצו דמיירי באמת בפחות מצרור וזורקו ע"ש הנה לפ"ז קטן שהגיע לכלל צרור וזורקו יש לו גריעות' דקטן ודגדול שהרי אינו יכול לעשות שליח ככל קטן דעלמא וגם יכול לזכות בעצמו כגדול וא"כ אפי' ר' יהושע יודה דאין זוכין בעבורו ולזה נתכוון בעל ההגה' ומ"ש דליכא למ"ד שזכין בין לגדול ובין לקטן ר"ל מי שיש לו ריעותא דגדול ודקטן כנלע"ד:

1112

1113אודת שטר כיס היוצא על היתומים אי טענינן עבורם אבינו לא הרויח ולא ישלמו לבעל השטר אלא הקרן ולא הריווח נ"ל שאין כאן מקום ספק דטענינן להו כן מבלי להוציא מיתמי דהרי אפי' נאנסו הוה טענינן להו להפסיד קרנו של אידך אי לאו משום דאונס לא שכיח כלל אבל מניעת הריווח הוא מיעוט המצוי ואמרי אינשי זבין וזבין תגר איקרי ועוד נ"ל דגם פסידא דקרנא מיעוט המצוי הוא בסחורות דשכיחי בהו פסידות טובא ומכ"ש הנושא ונותן באשראי והקפה אלא כיון שהמקבל העיסקא הוא שומר שכר ולא מוקמי אלא באונס הדומה לליסטי' מזויין וזה לא שכיח כלל אבל לעולם שכיחי פסידא דקרנא נמי והשתא נהי דמחייב לשלם הקרן ומפסיד נמי שכירתו מ"מ אינו מחוייב לשלם ריוח מה שהי' עולה אי לא אתאינן עלה מטעם מבטל כיסו דאיכא פוסקי' המחייבי' ורבו הפוטרי' והמחייבי' נמי לא אתו עלה אלא מדיני דגרמי ודינא דגרמי קיי"ל שהוא קנס ולא קנסו בנו אחריו ופטורי' היתומים היוצא מזה דלפע"ד אין שום סברא שישלמו היתומים הריווח הנ"ל: משה"ק סופר מפפד"מ:

1113

1114החיים והשלום למאיר עיני חכמים ה"ה ידידי הרב המופלא ומפורסם מו"ה מאיר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק קאנישא:

1114

1115מכתבו הנעים הגיעני שואל כענין כשאלת חכם חצי תשובה ולהיותי מאד טרוד וגם אינני במזג הראוי ע"כ יספיק הקיצור למעלתו בפעם הזאת ולא אצא כפעם בפעם לקראת מאריך בראיות ופלפולא דאורי' והנה אם בחכמתו ותבונתו יכול הוא לבצוע הריב ולהביא לעמק השוה טוב מאד ומי כהחכם יודע פשר דבר כמוהו:

1115

1116אמנם לדין יש תשובה כי בלי ספק שכל הצוואות הנמצאי' באמתחתו וגם לרבות הנמצא כ' בפנקסו ה"ל כדייתיקי קשורה על ירכו והכל הבל ואין בם מועיל והי' לו להוציאם מתחת ידו ולמוסרם בחייו לאחד מהנצבים עליו ודבר זה פשוט ומבואר במשנה וגמ' וכל הפוסקים ואחר אחרון בש"ע ח"מ סי' ר"ן סעי' כ"ה בלי שום חולק ולא דמי למ"ש בסי' ק"י ס"ז דע"פ כתיבת ידו מוציאי' מהיתומים התם ר"ל עפ"י כ"י של מת שישנו ביד פלוני שהוציא שהמת חייב לו ועודנו בתוך זמנו דנין עפ"י כשהוא מקוים וגם אינו דומה למ"ש בסי' צ"א ס"ה שדנין עפ"י פנקסו כשיש רגלים לדבר היינו כמ"ש בתשו' הרא"ש וקצרו הש"ך שם וכן תשו' מבי"ט ומהרי"ט ומהר"מ אלשיך דמייתי הש"ך שם כולם מיירו בכי האי גווני שכ' על פנקסו של הנעדר שהוא חייב לפלוני כך וכך מעסקא פלוני ועל זה דנו הגאונים שאם יש רגלים לדבר שכל הכתוב בפנקסו אמת הרי זה הודאה גמורה וגובי' מן היתומים עפ"י אותו הפנקס אבל מצוואה לא מייתי דלא עדיף פנקסו משטר צוואה גמורה כשלא הוציאה מת"י והרי היא קשורה על יריכו שבודאי כתבו הוא מ"מ לא קנו מקבלי המתנות ומה רגלים לדבר שייך הלא גם אנחנו מודים שכך הי' רצונו ומ"מ לא קנו הם ומכ"ש הכא שחזר קודם מותו ואמר בפני עדים דברים המבטלים כל הצוואות ההמה וידוע כי דייתיקי מבטלת דייתיקי ואחר אחרון אני בא כמבואר בב"מ י"ט ע"ב ופשוט דאין חילוק בין על פה לבשטר דדברי שכ"מ האחרוני' קיימי':

1116

1117ועתה ניחזי אנן נשית לבנו לדברי ההודאה שכ' מעלתו מ"ש בצוואה שבפנקסו לאשתי היקרה קומ"ט מה שהכניסה אלף זהובים, ומעלתו כ' שידוע שלא הכניסה לו כלום כי נשאת לו בימי ענייה ומרודה (ודבר זה יכול להתברר עפ"י שטר תנאי אחרונים) ומסתפק מעלתו אם חייב בסך הנ"ל מטעם הודאה או נימא שלא הודה אלא כ' כן משום שמא יעלה הדבר בערכי ולא ירצו בפליליהם ליתן להאשה כפי שמצוה מחמת מיתה ע"כ אמר כן לפנים שכך הכניסה לו אבל לא בדרך הודאה אלו דברי מעלתו ויפה אמר כי האמדנא מוכחת כן כי כל כיוצא באלו היה לו להזכיר בתנאים אחרונים כנהוג ובשגם כפי מכתב מעלתו לא הי' אמיד זוז שתכנס לו אלף זהו' וא"כ אומדנא דמוכח הוא שלא נתכוון להקנות לה בתורת אודיתא כלל אלא בתורת צוואת שכ"מ ורק מאימת פליליהם כ' כן וכיון שנתבטלה הצוואה מטעם הנ"ל בטלה האודיתא והנה בודאי לא נדון על האומדנא הנ"ל אך היות כי ברור הוא אלו הי' אומר לשון הלז בעל פה אשתי היקרה קומ"ט אלף זהו' ה"ל כשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי דאמרי' שלא להשביע אמר כן כמבואר שלהי ב"ב ובטוש"ע סי' נ"ה סעי' ב' ואפי' בנקיט הלה שטר בידו אלא דהכא שהוא כתיבת ידו נפלין ברברתא דהרמ"א סי' פ"א סעי' י"ז וכן הסמ"ע והב"ח ותשו' מהר"מ אלשיך ודברי ריבות ס"ל דלא הוי הודאה דאמרי' שלא להשביע כמו בעל פה ורק הש"ך יחיד הוא ופליג ובפרט בכתוב בפנקסו דלא שייך שלא להשביע דמי יראה מה שכ' בגנזי סתריו והנה קשה להוציא ממון עפ"י דעת יחיד הש"ך ז"ל וגם יש לפקפק תינח בשהבע"ד חי וטוען שלא להשביע את עצמי כתבתי כן י"ל סברת הש"ך מי יביט בפנקס שלך אך הכא בצוואה הכתוב י"ל שכתב כן שלא להשביע בניו כי יבוא עזבונו בידי אחרים והם יבדקו ג"כ בהפנקס שלו וכ' שלא להשביע את בניו ומצורף לכל זה אומדנא הנ"ל א"כ קשה להוציא ממון מהיתומים המוחזקים בנחלה ע"כ הי' טוב יותר לבצוע הריב בענין זה:

1117

1118ומעתה אחר שלפע"ד אין ממש בצוואות הנמצאות בכתב נחזה נשית לבנו אל דברי העדים כי ליב אמר שאמר אשתי פרומט תטול בשוה עם היתומים ופנחס העיד שאמר אשתי תטול בשוה עם בני ולא' לא יהי' יותר מלחבירו ור' אברהם במו"ה ראובן ליב סג"ל שמע ממנו כשאמר הכל שוה בשוה והנה לדברי ב' עדים הראשונים הנ"ל לא ציוה כלל בעסקי בניו שום דבר רק על אשתו ציוה שתטול כא' מבניו אלא שלזה אמר בלשון בניו ולזה בלשון יתומיו ובין כך ובין כך לא הזכיר כלל מה יעשו בניו וא"כ ברור הוא שהניח הכל על דין תורה הבנים ירשו והבנות יטלו לפי אומדן דעת האב להשיאן כשיגיעו לפרקן ולא נחשוד אותו כעבורי אחסנתא מברא לברתא וכמבואר להדי' בש"ס ופוסקים באומר תטול אשתי כאחד מן הבנים שלא מצינו בזה שום ספק לומר שיהי' עי"ז הבנות בכלל אלא כוונתו שאשתו תיטול כאחד מבניו הזכרי' הראוי' לירש בנחלתו וגם אין להסתפק דלמא כאחד מבנותיו קאמר דהבנות אינם נוטלי' בנחלה כלל מן התורה רק שהם בעלי חוב דאחי כמבואר ס"פ המדיר ורק בדברי העד ר' אברהם ששמע ממנו סתם הכל בשוה הי' אפשר לדון שנתכוון גם על בנותיו אך מה לנו בדברי עד א' להוציא ממון על פיו מהזכרים שהם יורשי דאוריי'. נמצא לפי עדות שניהם ירשו הזכרים והאשה תטול עמהם בשוה והנה מן הדין תטול כתובתה בראש ואח"כ תחלוק עם הזכרים, אמנם פנחס הוסיף שאמר לפניו ולא יהא לאחד יותר מלחבירו והנה אין להסתפק שאמר כן על הזכרים שלא יהי' להם יותר מלבנות ויהיו א"כ דברי פנחס ודברי ר' אברהם מצורפים כשני עדים על הבנות שיטלו כמו הזכרים דזה ליתא שכבר כתבנו שבדברי ליב ופנחס לא הזכיר בניו כלל רק אשתו ועל זה סיים שאשתו ובניו לא יהי' לאחד מהם יותר מלחבירו וכבר כתבנו שבניו היינו זכרים הראוי' ליטול בנכסיו, אך מה שיש להסתפק דבהוספת פנחס משמע שתטול עם בניו בשוה ולא תיטול כתובתה בראש רק רצונו שיהי' לשניהם היינו לאשתו ולבניו שוה בשוה ולא יותר ועתה אפי' אם יהי' רק עד א' על זה כבר הפסידה כתובתה כיון שהיא באה להוציא מהזכרים עפ"י העדים ואין לה אלא ע"א המעיד לה שתטול בשוה אחר שלקחה כתובתה דהיינו ליב א"כ לא תוציא כ"א כדברי פנחס, ועוד שלזה נצרף גם דברי ר' אברהם שאמר הכל שוה בשוה ונהי דלענין הבנות לא מהני דברי ר' אברהם כיון שהוא ע"א מ"מ מצטרפין דבריו לדברי פנחס להפסיד האשה ולאוקמי זוזי בחזקת יורשי' דאוריי' ויעיין היטב בש"ע ח"מ סי' ל' סעי' ג' ומכ"ש הכא דליכא הכחשה כלל שהרי לא היו שלשתן במעמד א' וזה שמע ממנו כך וזה כך שהרי שכ"מ יכול לחזור כל שעה וא"כ כל שאין לנו ב' עדים ברורים להוציא מחזקת יורשי דאורי' לא מפקינן ונמצא לפ"ז אין לה אלא בשוה עם הזכרים ולא כתובתה מיהו י"ל היינו כתובה אבל מה שהכניסה לו דהיינו אלף זהו' שהודה אם נאמין להודאה הנ"ל אינו בכלל זה ויעיי' בא"ע סימן ק"ו אך לענין האלף זהו' כבר כתבתי שקשה להוציא מטעם אחר ויראה לבצע ולפשר:

1118

1119והנה בענין הבנות אם נאמר דמ"ש בצוואה שבפנקסו הוה גילוי דעת א"כ צריכי' ליתן לכל אחד ט"ו מאות ולכל בן כך וכך ואחר כך יחלקו הבנים והבנות את הנותר בשוה ש"מ שרצונו שתהי' לכל בת עכ"פ דבר מה יותר מאלף ר"ט שהרי אחר שתיטול סך ההוא עוד תחלוק בשוה עם הזכרים והנה על דבר מועט הנותר לא הי' אומר שיחלקו בשוה ולפי אומדנא הי' לכל הפחות ד' מאות זהובים שיגיע לכל א' מאה זהו' שהוא דבר מסוים ואעפ"י שאין זה דבר מבורר בראי' ברורה מ"מ הוי כעין פשר הקרוב לדין הואיל ואזלי' בתר אומדנא בענין פרנסת הבנות ע"כ יטלו הבנות כל א' ט"ז מאות זהו' ואח"כ יראה לפשר עם האשה בסך מועט אודות מ"ש בפנקסו שהכניסה לו ואח"כ תחלוק האשה עם ב' זכרים בשוה וכתובתה דאורי' תפסיד מטעם המבואר לעיל הנלע"ד כתבתי וחתמתי בחותמי ברכות ושמחת י"ט. פ"ב יום ד' מ"ג למב"י תקס"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1119

1120העתק השאלה:

1120

1121ירשינו אדונינו לדבר ולשאול ע"ד מעשה שהי' כך הי' הרב מו"ה ליב דרעזניטץ ז"ל אב"ד דק"ק ברין הניח אחריו ארבעה בנים שם האחד ר' געציל והשני ר' יחזקאל והנער ישעי' הרש שי' וה' מענקע ז"ל ואלמנה אשתו הרבנית ובפטירת אביהם הרב ז"ל עשה בעיר ברין צוואת ש"מ אשר יתנו לכ' יחזקאל נ' זהו' ולר' געציל נ' זהו' ולשני הנערים ה' מאות זהו' והמותר יהי' שייך לאלמנה כ"ז צוה בע"פ היום ראש השנה והאלמנה הביאה לכאן כתוב בשטר שיש בו ע"א הוא השמש דק"ק ברין כל אלה הדברים וטענו הבנים וערערו על הצוואה יען כי היתה בע"א ועוד טענות אחרות והתפשרו אח"כ עמה וכ' יחזקאל התפשר בזה האופן אשר הוא מרוצה לכל אך אחר אריכות ימיה יש לו חלק כחלק כשאר האחין ולא יגרע חלקו אח"כ מת אחיהם הב' מענקע אשר הי' חלקו ה' מאות והי' עדיין ביד האלמנה ועשה ג"כ צוואת ש"מ מה שיעשו בחלקו ובאו האחין לשאול ממנה חלקם מאחיהם המת וגם קצת מן האחין עדיין לא נתנו פטורי' מעזבון אביהם והתרצו עמה על הכל ונתנו פטורי' וכן כ' יחזקאל חתם על אלו הפטורי' ובאותן הפטורי' כתב מחלק אביהם וחלק אחיהם כאשר יראה אדונינו מתוכם בהעתקה שלפנינו ואח"כ מתה האם זה קרוב וחל"ש ולכל ישראל עשאה צוואת ש"מ ליתן לכ' יחזקאל חמשים זהו' ולשני ילדיו ב' מאות והמותר חלקה במתנות ש"מ והמותר על אלו המתנות צוותה שיחלקו שני הבנים ר' געצל ואחיו הנער, ועתה באו לפנינו ב"ד ח"מ הבנים לחלק על פי צוואת אמם וליתן רק לכ' יחזקאל חמשים זהו' וכ' יחזקאל טען נגדם מתנאי שהתנה עם אמו שיקח חלק כחלק יודיענו אדונינו הדין עם מי. וזה לשון הפטורים מן כ' יחזקאל מחלק אביו כהיום דלמטה בא לפנינו כ' יחזקאל ובקש מא"מ חלק ירושתו מאביו ז"ל והאלמנה הראה לפנינו כתב צוואת אביו שאין מגיע לחלקו מותר מחמשים זהו' וכ' יחזקאל טען נגדה לערער על הצוואה אמנם דעתו של אדם קרוב אצל אמו ולא רצה למרוד ח"ו נגד כבודה והשוה עם אמו לפנינו ב"ד ח"מ שמרוצה בזה שנותן לו אמו סך נ' זהו' ובזה פטור ומסולק מחלק ירושת אביו ז"ל שאין רשאי אח"ז לתבוע שום שוה פרוטה מן אמו וב"כ על חלק ירושת אביו ז"ל כי פטר ומחל לאמו מחלק ירושת אביו שאין לו ולב"כ ולי"ח של כ' יחזקאל שום טו"ת בין בד"י בין בדא"ה על חלק ירושת אביו ז"ל, רק לאחר אריכות ימים של אמו ז"ל אזי כ' יחזקאל יש לו חלק מירושת העזבון של אמו כשאר בנים חלק כחלק אבל כ"ז שאמו קיימת אינו רשאי לתבוע לה כלום אם לא מרצון אמו הנ"ל אבל לא בעל כרחה כי אין לו לכ' יחזקאל עוד חלק ונחלה בבית אביו ומטלטלי' וכלי הבית כי מן הכל פטר ומסלק כ"ז נעשה כתיקון חז"ל וכו' דלא כאסמכת' ובקגא"ס בכא"ה יום ונחתם בח"י כ' יחזקאל אבל לא בחתימת האם וגם הי' ביד האם ונמצאו בעזבון שלה וגם בד"צ חתמו הפטורי' הנ"ל וכתובי' בכ"י א"ד המנוח הכ"מ ז"ל ולא ידענו דבר אלא לשון השטר כי אבד זכרם ולא נדע אם הי' בתנאי שצריכה ליתן לו חלק כחלק או יען כי הנשאר הוא מעזבון אביו ביד אמו פן יבוא הבע"ד לחלוק אחר מיתה אשר בהסתלק כ' יחזקאל מחלק אביו נסתלק גם מחלק הממון של אמו אשר בא מכח אביו ולכן כ' זאת אך כ' יחזקאל טען בחזקה כי הי' תנאי ביניהם והא ראי' כי שאר האחין נתנו ג"כ פטורי' אח"כ בזמן אחרת ולא כתב תנאי זה בתוכם:

1121

1122וזאת העתקה של הפטורי' מן האחי' מעזבון הבח' מענקע אשר נכתבו אחר הפטורי' מכ' יחזקאל וז"ל בהיות התרצה האלמנה פ' ליתן לבנה פ' סך פ' ובזה פטור ומסולק מעזבון אביו המנוח ז"ל ומעזבון אחיו הבח' ז"ל: %.3& כ' יחזקאל נתן כבר פטורי' על חלק ירושתו מאביו ז"ל ומעזבון אחיו ז"ל מגיע לו סך מ' זהו' ובזה פטור ומסולק מחלק ירושתו גם מאחיו ז"ל וסך הנ"ל מחויבת האלמנה לשלם לבנה כה' יחזקאל עד פרוטה אחרונה:

1122

1123המקומות בבה"כ בע"א יהי' שייכים לג' אחין חלק כחלק:

1123

1124את כ"ז נעשה בקגא"ס בכא"ה ממילא על אמם מוטלת להשתתק היתומים הנ"ל כנ"ל עפ"י פשרה בטוב ובנ"י האחי' ר"פ ואחיו כ' יחזקאל מסלקי' עצמם בסילוק גמור הם וי"א וב"כ מירושת אביהם הרב המנוח ז"ל וכו' ע"כ דבר הצריך לענינינו:

1124

1125וז"ל הצוואה של אמם הרבנית ז"ל כהיום דלמטה שלחה אחרינו הרבנית מ' פלונית ומצאנוה מוטלת על ערש דוי ועדיין מילולה בפי' ויודעת לדבר ולישא וליתן כשאר ב"א וכך אמרה לנו הנה שלחתי אחריכם לעשות צוואה בפניכם ומצוה מחמת מיתה ובקשה מאתנו לשמוע ולקבל צוואתה לכתוב ולחתום כמבואר להבא וכן צוותה בפנינו כצוואת שכ"מ ואמרה לנו הוו עלי ע"נ בדברי שיהי' כך וכך אחר מיתתי שאם יגיע זמני ח"ו לפטור מן העולם - נעהמליך:

1125

1126 %.1& ראשון אני מצווה בפניכם וכו'. %.2& הכלים של כסף הנמצאים אצל מו"ה יחזקאל כ"ץ מסקאליטץ ימכרו ודמי המכירה מה שיעלו יהי' שייכים לבני הנער ישעי' הירש תמורת ירושתו מאביו ז"ל (כי אביו הניח לו ה' מאות זהו' ועדיין הי' ביד האלמנה) וליתר שאת ועוז אני אתן לו במתנה גמורה שלשלת של זהב ליתן לו כלה שענק ואהרהענג של זהב אני נותן לנכדי פ'. %.3& לבני יחזקאל אני נותן שני מאות וחמשים זהו' דהיינו לבני יחזקאל אתן רק חמשים זהו' ושני מאות יהי' שייכים לנכדי ילדי כ' יחזקאל. %.4& יותן עוד וכו' לפלוני. %.5& יותן עוד וכו'. %.6& אני מצווה עוד בפניכם וכו' את כ"ז כתבנו וחתמנו כהויתן דלא למיהוי כמילתא דטמירתא רק גלוי ומפורסמת לכ"ע, יום.. וחתמה האלמנה בעצמה ואח"כ שני העדים:

1126

1127ואלו הטענות והפקפוקי' אשר ישנו על הצוואה ראשון שכ' בצוואה שצוותה לכתוב ולחתום וקיי"ל ש"מ שאמר כתבו ותנו אין כותבין וחותמין שמא לא גמר להקנותן אלא בשטר ולדעת רש"י אפי' תנו וכתבו והכי קיי"ל:

1127

1128ב' שכ' אני אתן שלשלת של זהב ושכ"מ צ"ל תנו ולא אתן וגם כ' שם אני נותן גם זה אינו מן המובחר:

1128

1129ג' היא הטענה של כ' יחזקאל מתנאי הנ"ל.

1129

1130ד' אם נקבל טענות כ' יחזקאל אולי תתבטל כל הצוואה כמו גבי בכור בסי' רפ"א:

1130

1131תשובה ע"ז:

1131

1132שלום לדייני ישראל ה"ה הרבנים המופלגים כבוד מו"ה מאיר נ"י וכבוד מו"ה שמשון וכבוד מו"ה דוד נ"י דיינים מצויינים דק"ק סעמניטץ יע"א:

1132

1133יקרתם הגיעני עם העתק הצוואה והפיטורים והספיקות הנופלים בהם ואת אשר מעלתם העמיקו סוד בש"ס ופוסקים בענין זה ובקשו ממני לחוות דעתי בערעורי היורש על הצוואה יהי' ה' עמנו ויורינו דרך האמת:

1133

1134ראיתי נוסח צוואת האלמנה ז"ל והיא נוסחא ישנה שמצא בעל נחלת שבעה מקדמונינו ושפך עלי' סוללה כיון שכ' ואמר לנו כתבו וחתמו ולא כתב שום יפוי כח האמנם באמת כ' יפוי כח באותה הנוסחא דהרי כתב ב"י בשם תשו' הריב"ש ששאלוהו העדים אם קיים כל מה שאמר והשיב שרצונו לקיים ודן הריב"ש שזה הוא יפוי כח והנה בנוסחא הישנה הנ"ל כ' בסוף באופן שיהי' צוואה זו המבוארת בשטר הזה מאושרת ומקויימת שלא יהי' עליו שום פקפוק וערעור ודין ודברי' בעולם היש יפוי כח גדול מזה וכ"כ רמ"א סי"ז וכן אם אמר אחר הקנין שתתקיים הצוואה הוה כיפוי כח ע"ש ועמ"ש לעיל מזה בשם תשו' מהר"מ פאדווא נמצא נוסחא שבנחלת שבעה מיופה ומאושרת אך הני ספרי דצוואה הנ"ל השמיטו הך יפוי וכתבו רק תחלת הנוסחא ואמרה לנו כתבו וחתמו בלי יפוי כח:

1134

1135ומ"מ נ"ל במ"כ של בעל נ"ש דחה לקמאי בגילא דחטתא וטובה ציפרנן של ראשונים דלפע"ד ע"כ לא הצריכו יפוי כח אלא באומר כתבו ותנו לפלוני או תנו וכתבו לפלוני אבל אמר שמעו דברי וכתבו וחתמו ולא הזכירו שיכתבו לפלוני כוונתו שיכתבו לעצמם לזכרון דברים ואין כאן קנין ושטר כלל באשר שבלא"ה אין לכתב זה דין שטר קנין ורק סיפור דברי צוואה עי' סי' ס"א ס"ב:

1135

1136וזה הוא כוונת הטור סי' ר"ן שכ' בסעי' ל' אם כ' לשון מתנה שדי נתונה לך ומסרה לידו צריך יפוי כח אבל בלשון שאז אינו עומד אלא לראי' אז אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה והוא מדברי הרא"ש משמע עכ"פ אפי' בלשון צוואה צריך עכ"פ שיגיע לידו ואי לא לא קנה ולקמן בסעי' ל"ה כ' וז"ל ודוקא שאמר כתבו ותנו אבל שכ"מ שמסדר ענינו וגומר צוואתו ומצווה לכתבו ודאי אינו מצוה לכתבו אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד וא"צ יפוי כח עכ"ל ודבריו נראי' כסותרי' זא"ז דלעיל קאמר דאפי' אם נכתב בלשון צוואה צריך עכ"פ שתבוא לידו בחיי השכ"מ ובסעי' ל"ה לא הצריך כלום וכד מעינת שפיר לק"מ בסעי' ל' מיירי שאמר כתבו ותנו ליד המקבל נהי דלא הוה שטר קנין שקונין בו ולא הי' כוונתו להקנות בשטר זה שהרי איננו שטר קנין מ"מ קפידא ותנאי הוה שיתנום ליד המקבל וטרם הגיע לידו לא זכה משו"ה כשמת טרם שהגיע השטר לידו לא יזכה שוב אחר מיתה משא"כ בסעי' ל"ה מיירי שאמר לעדים שיכתבו הדברים שסידר לעצמו בינו לבינו או שכבר הזכירם לפניהם יכתבו אותם ולא אמר יכתבו לו אלא יכתבו זה לא הוה אלא כדי שיזכרו העדים ולא ישכחו דבר זה ולא בעי יפוי כח ולא הגעת יד המקבל וזה ברור לפע"ד ובעל נ"ש לא דק וצוואה שלפנינו היא כמובן לכל מבין ויודע ואין בה שום פקפוק שהיא קיימת בלי ספק ויש להביא ראי' לזה מרשב"ם דף קל"ה דכ' שאין לחלק בין תנו וכתבו ובין כתבו ותנו מדאמרי' בסמוך אף כתבו וחתמו ע"ש וצ"ל שלא הי' בגרסתו אף כתבו וחתמו והבו לי' כמו בגי' שלפנינו דוהבו לי' הוה תנו לו אע"כ לא הי' גורס כן מ"מ ק' מנ"ל שהי' כ' בשטר ההוא תנו אף כתבו דלמא תנו משמע תנו מנה וכתבו לזכרון כר' יונה והכא לא אמר תנו תחלה אלא שמעו צוואתי ואף כתבו אע"ג דבכה"ג לא הוה צריך יפוי כח כלל ואע"כ הי' אומר תנו תחלה ואפ"ה צריך אף כתבו ושפיר הוכיח רשב"ם, וע"ד שכ' בה שלשלת אתן לפלוני טעות דמוכח מתוך השטר וקלקול סופרים הוא כמבואר מלשונה שהיא אומרת אחר מיתתה אתן חפץ זה לפלוני וזה לפלוני ואיך תאמר אז אחר מיתתה אתן וכבר העלה בתומים סי' מ"ט ס"ק ה':

1136

1137ועתה נבוא לדון על הפטורים של ר' יחזקאל הנה אחר שהנחתם הנחה ברורה שאין ממש בצוואת האב בע"א ובאמת כן הוא והמכתב ההוא ונוסחתו לא תואר ולא הדר לו ואין לו שום דין שטר ואפי' כע"א בשטר לא נחשב וא"כ גם לא נפטרה האשה מהשבעת כתובתה ואין לה עד המסייע מפי כתבם וכל הנכסים בחזקת בנים קיימים ולא יועיל לשון מחילה וסילוק ופטור כמובן ועי' ש"ע סי' רמ"א ובסמ"ע סק"ו ואע"ג דהיא מוחזקת בכל העזבון לא מיפטרת בזה משבועה ואעתיק לשוני על גליון בית שמואל סי' צ"ו סק"ד בחלוקה ב' אם האשה תפסה וכו' כתבתי וז"ל היינו תפיסה ממש אבל מה שהאלמנה נשארה בבית ונשאה ונותנת בבית כמקדם לא מקרי תפיסה כ"כ להדי' בתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' ח"ה סי' תקכ"ז ומייתי לי' ג"כ בט"ז כאן ובזה מתיישבת סתירת תשו' מהר"מ שבמרדכי וכ"כ ש"ג שבגליון מרדכי פ' ח"ה דפוס זו"ב דף קכ"ו ע"ב ע"ש. ואין לזוז מזה כי הוא ברור ונכון בעזה"י, אחרי כתבי זאת זמן מה מצאתי לי רב גדול הג' בית מאיר כ"כ ואמרתי שישו בני מעי וברוך ה' שזכני לכוון האמת עכ"ל בגליון שם וצ"ל כוונת הפטורים שימחלו לה לשמש בעזבון אביהם עד פטירתה מהעולם כשואל או שוכר לזמן ואח"כ יחזרו לירושתם:

1137

1138נמצא כל העזבון בזכות הבנים מירושת אביהם ואין בצוואתה שום ממשות אך הבנים שאינם מערערים ורוצים בקיום צוואתה יטענו א"א בתקנת חכמים ואנו מוחלים השבועה (ויעיי' שו"ת שארית יוסף דמייתי ב"ש סוף סק"ד שם) אך המערער לא ימחול נמצא כנגד המוחלים השבועה יפרשו כדי כתובה המגיע לחלקם של אלו ויגבו מזה מה שזכו ע"י צוואת אמם וחלק א' מהכתובה מה שמגיע על המערער שאינו מוחל שבועתה יצורף עם שארי נכסים בכלל ירושת אביהם ויחלקו בשוה והתכשיטים שראוי' לה ליטול בלי שבועה ג"כ שלה שיקוים בהם שטר צוואתם כנלע"ד ומ"מ יבצעו תמימים אם אפשר:

1138

1139מ"ש הרב"י על הטור רס"י ר"ן שכ' מתנות שכ"מ קונה למפרע תי' הב"ח שאין הכונה שקונה למפרע אלא כנמסר בידו למפרע שיחול הקנין עם גמר מיתה שכ' הרימג"ש במתני' ב"ב קל"ו ע"א וצריך פי' לפירושו דהנה כשם שאין קנין אחר מיתה כך עם גמר מיתה אין קנין מטעם שכ' תוס' קידושין ע"ח ע"ב ד"ה לא צריכה וכו' שאין לו כח אז אבל אם כבר נמסרו בידו מאז שפיר יקנה ודברי שכ"מ כמסורי' למפרע ומהני הקנין בגמר מיתה ומעלתו האריך בזה ללא צורך:

1139

1140מ"ש אודת כיוון מלאכתו במועד במג"א סי' תקל"ט סק"ב בשם מהרי"ק משמע אפי' לכוון מלאכתו מותר בכי ה"ג וע"ש סעי' ה' בש"ע סעי' ד' ה' יע"ש ואחתום בברכה כנפשכם ונפש א"נ. פ"ב יום ד' י"ב אד"ש תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1140

1141שלום לידידי ורב חביבי הרבני הנגיד המופלג כש"ת מו"ה יוסף זלמן נ"י:

1141

1142יקרתו הגיעני וע"ד מי שציוה להחזיר הח"כ לקרוביו וריעיו בחנם בפס דמים ומוחל להם כל חובותם ונמצא א' שהוא גיסו של בן בנו של אח הנפטר וטען זה שגם הוא בכלל קרוב ועוד הוא בכלל ריעו והאפטרופסים טועני' אין קרוב אלא שאר בשר ואין ריע אלא אהובו אלו דברי מעלתו:

1142

1143הנה גדר קרוב כ' בתה"ד סי' רצ"א שלא מצינו בש"ס לשון קורבא אלא פסולי עדות והנימוק"י פ' מי שמת בסוגי' דקרו לאינשא לבר ברא ברי' וז"ל וכן האומר לקרובי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולי עדות ודבר פשוט הוא וכן הוא בתשו' רבותינו ז"ל עכ"ל הריטב"א ז"ל ומייתי לי' הרב"י סי' רמ"ג ובמקום אחר כתבתי במדרש רבה פ' ויצא ויאמר אל אחיו לקטו אבנים וכי כמה אחים הוי לי' ליעקב אלא הם בניו וכן פי' רש"י ז"ל והאריכו הרא"מ ויפ"ת ונחלת יעקב מ"ל לדחוק דילמא אחיו קרוביו של יעקב שבא עם לבן שהרי קרובי לבן היו וזה קרובי יעקב ולפי הנ"ל א"ש דהרי ב' מיני קרוביו הי' ליעקב בעיר חרן א' מפאת אבי אביו אברהם וא' מפאת אמו רבקה וס"ל לחז"ל כיון דאחים מן האם לא נפקא לן בספרי פ' ראה אלא מייתורא מא' מאחיך ע"ש ש"מ סתם אחים לאו קרובי האם וכן לענין פסולי עדות אתיא פסול קרובי אם רק מדרשא ועיי' אריכות ש"כ ח"מ רס"י ל"ג א"כ לא יתפרש סתם אחים כ"א על קרובי אב וכיון שלא הי' ליעקב מצד אביו קורבה כ"א מכח אבי אביו אברהם והרי שלישי כשר לעדות ולרי"ף ורמב"ם אפי' ראשון בשלישי עיין סי' ל"ג ובסמ"ע סק"ה משו"ה לא מצינו לפרש גבי יעקב אחיו כ"א על בניו ומיושב קו' המפרשים הנ"ל ויש סעד לקבלת הגאונים דאין קורבה אלא פסולי עדות, וראיתי ברי"ף כ' ס"פ נערה קריבי' דר' יוחנן הוי לי' איתתא אבוה דהוי מפסדי מזוני אתו לקמי' דר"י א"ל זילו אל אבוכון וכו' גרס הרי"ף זילו אמרו לחביבי משמע שהי' אביהם דודו של ר' יוחנן והיינו משום דמבואר שם בתוס' דהאי קריבי היינו אותם קרובים דלעיל נ"ב שאמר ר' יוחנן מבשרך אל תתעלם וס"ל להרי"ף דלא מקרי מבשרך אלא לפסולי עדות והיינו בני דודו ומצינו בנעמי קרוב אלינו האיש גואלינו הוא עיי' ס"פ הספינה שהיתה נעמי ובועז ב' בני אחים והי' פסול עדות לה ולאחימלך ע"ש מכל הלין פשוט יותר מביעא בכותחא דמצד קורבא אין בטענתו ממש ואיננו לא קרוב ולא ריח קרוב:

1143

1144ובטענה שני' מצד ריעיו והאפטרופסים טוענים שאין רעים אלא אוהבו משמע שזה לא הי' בגדר אוהבו הנה אחוזת מרעהו תרגום אונקלס סיעת מרחמוהי וידוע מרחמוהי היינו אוהביו וריע המלך תרגום יונתן שושביני' ומייתי לי' רשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ד ע"ב) ע"כ כל שאינו ריע ואוהבו ממש כריע כאח לא מיקרי ריע והדין עם האפטרופסי' ולא מצינא להפוך בזכותי' במי שאין לו זכיות בדבר זה:

1144

1145אודות דברי תי"ט ריש ב"ק אעתיק לו לשוני בחי' למס' ב"ק אשר זה לשוני שם דף ו' ע"א לאתוי' לחכה נירו בתי"ט הקשה לר' יהודה דמחייב טמון לאתוי' מאי ותי' לר"י אתי' לאתוי' כלים כמ"ש תוס' ד"ה אש לפטור בו וכו' הנה מ"ש לר' יהודה לחייב כלים הוא תמוה דהא לר"י בבור נמי חייב כלום ונ"ל ט"ס הוא וצ"ל לחייב אדם דאע"ג דבאש נמי פטור אדם היינו משום קים לי' בדרבא מני' כדפירש"י לקמן י' ע"א אבל מעיקור הדין חייב אדם ונפקא מני' אי תפס או לצאת י"ש דחייב וא"כ בנשרף עבד כנעני של חברו שעדיין לא מל ולא טבל לשם עבדות דלא שייך קים לי' בדרבא מני' וצריך לשלם ההפסד לחברו משא"כ בבור דפטור בו האדם:

1145

1146אלא בלאה"נ דברי תי"ט תמוהים דשביק תי' הש"ס לחכה נירו וכן הקשה בס' משנת חכמים והנלע"ד דלר"י דמחייב אנזקי כלים בבור ואפי' כלים ישנים שאין דרכם להתקלקל בהבלא כמ"ש תוס' א"כ הרי בור מועד לאכול שאין ראוי' לה ולפמ"ש הרא"ש דנותני' להצד השוה כל דיני בור ממילא הוה ידעי' לחכה נירו באש מנזקי כלים ישנים בבור וקשה אהש"ס דמשני לאתוי' לחכה נירו וצ"ל דהש"ס משני כן למאי דקיי"ל כשמואל דבור לחבטה והוה הכל ראוי לבור אפי' כלים ישנים ואין הבור מועד לאכול שאינו ראוי' לה ואצטריך לאתוי' לחכה נירו והתי"ט רצה לתרץ אליבא דכ"ע אפי' לרב משו"ה תי' לאתוי' אדם עכ"ל בחידושיי ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום עש"ק כ"ח אד"ש תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1146

1147החיים והשלום יחד אגודים רוכבים צמודים על ראש רב חביבי המאה"ג המפורסם כערוגת הבשם המופלא בין אנשים אילי תרשישים כקש"ת מו"ה אבוש נ"י אב"ד דק"ק קערעסטור יע"א:

1147

1148נועם מכתב קדשו הגיעני על נכון ונפשו היפה בשאלתו ע"ד ראובן שמסר ח"כ לשלוחו להוציא החוב מיד הלוה והתרה בשליח באם לא יגבה החוב שלא ימסור הח"כ ליד שמעון שותפו כ"א לו לידו ממש ועיוות השליח ועבר על דברי משלחו ומסרו ליד המשותף שמעון והמשותף גבה כל החוב מהלוה ואינו רוצה ליתן החצי לראובן באומרו כי יש לו עליו סך כך וכך. ונחלקו בדין זה חכמי הגליל יש מהם אומרי' שהשליח מחוייב לשלם לראובן הפסדו וא"כ ממילא תו לא מצי שמעון לעכב המעות להפסיד להשליח כמבואר סי' נ"ח והוא מדברי המרדכי ומעלתו וסיעת מרחמוהי ס"ל כיון שהעיוות הי' בשטרא ה"ל כשליש שהחזיר השטר להמלוה שפוטרו הרשב"א בתשובה ופסקו רמ"א בסימן נ"ה דלא הוה אלא גרמא בעלמא ומדפטר השליח ממילא מועיל תפיסתו של שמעון שישבע היסת ויפטר:

1148

1149לפע"ד הדין עם שכנגדו החולקי' עליו הנה בתשו' משאת בנימין סי' פ"ה רמי דברי רשב"א הנ"ל עם דברי תשו' הרא"ש אהדדי כלל ל"ט סי' ב' בסופר א' שהחזיר שטר מכירה שהי' לו לתתו ליד שמעון בעצמו שהוא הלוקח ומסרוהו לאביו של שמעון ובין כך מת האב ונאבד השטר ולא הגיע ליד שמעון וכ' הרא"ש דעל הסופר לפצות שמעון מכל הפסד שמגיע לשמעון עי"ז דאפי' להפוטרים להשומר מפשיעה דשטרות מ"מ הכא ה"ל מזיק בידים ע"ש בפנים, והוקשה לבעל מ"ב הנ"ל השתא הסופר הלז שלא החזיר ליד אחר אלא להאב שדעתו קרובה אצל בנו חייבו לשלם מכ"ש בנידון דרשב"א שהחזירו למלוה פשיטא שיחייב, ותי' מ"ב דרשב"א מיירי שהחזיר למלוה אינו אלא גרמא בעלמא דלא ברי הזיקא כולי האי דבשעת מעשה שהחזירו למלוה עדיין לא הפסיד הלוה כלום דמחוסר גוביינא הוא עד שיתבענו המלוה לדין ויוציא ממנו הממון משא"כ בנידון דהרא"ש שמסר השטר לאביו של שמעון ההיזק בא לשמעון מיד בשעת מעשה דהא מיד ותיכף כשמסר השטר לאביו איבד שמעון החצר שקנה מראובן משום דאין יכול להראות זכיותיו ובלי ספק שגם רשב"א מודה שחייב לשלם בזה ומזה שפט מ"ב הנ"ל בשליש שהחזיר שטר ללוה דמחייב לכ"ע ומייתי לי' הש"ך סי' נ"ה וא"כ אנו אין לנו לפטור השליש אלא בשהחזיר למלוה דוקא דלא הפסיד ללוה עדיין כלום דמחוסר גוביינא וכולי האי ואולי, אבל כל שהפסיד שטר העומד לראיתו של זה ה"ל גרמי שההפסד בא מיד שלא יכול להראות ראיתו וק"ו ממי שהחזיר שטר מכירת הבית לאביו של הלוקח שדעתו קרובה אליו ולא ה"ל לאסוקי דעתו שימות האב בענין רע ויאבד השטר אפ"ה מקרי מפסיד בידים משום שמיד ולאלתר שנתנו לידו של האב הרי אין הזכות והראי' ביד הבן ומחייב לשלם מכ"ש בנידון דידן שהשטר שהי' לראיי' ביד ראובן מסרו לשמעון אחר שכבר התרה בו שלא ימסרנו לידו דדמי עליו כארי' ארבא וחזי מה עלתה בי' פשיטא ופשיטא דמחייב השליח לשלם:

1149

1150כל זה הארכתי לפי דברי מ"ב הנ"ל והש"ך מבי' דבריו אבל אחר נשיקת כפות רגלי הגאון זצ"ל מלבד שדבריו מאוד דחוקים כמובן עוד צל"ע גדול דלדבריו לדברי הרשב"א שליש שהחזיר שטר למלוה אינו אלא גרמא ופטור וא"כ צ"ע מש"ס דכתו' פ"ה ע"א בעובדי דאבימי דמסיק דמחייב שליח משום לתקוני שדרתי דה"ל למישקל שטרא תחלה וצ"ע הא אי הוה שקיל שטרא תחלה ואח"כ החזירו להמלוים הי' פטור לרשב"א הנ"ל והשתא שלא שקיל שטרא כלל יתחייב זה דבר תימה לכאורה. אע"כ האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב וא"כ יפה פסק הרא"ש לחייב השליש שהחזיר שטר מכירת שמעון לאביו דאע"ג דאין דין שומרים בשטרות על זה יפה כ' הרא"ש דהיינו אי הי' השטר נאבד בפשיעה אבל השתא שהאביד השטר בידים אע"ג שמ"מ לענין הפסד הממון שבתוך השטר איננו אלא גרמא מ"מ כיון שבא החפץ בתורת שמירה לידו מחייב לשמור שמירה מעליותא ואין לנו אלא מה שפטרתו תורה מפשיעת השטר אבל מלהפסיד השטר לא פטרתו תורה אע"פי שאותו ההפסד איננו אלא גרמא לענין הראי' שבתוכו מ"מ החפץ שנמסר לידו בתורת ושליחות אותו הפסיד בידים וזה ברור לע"ד ולפי זה מה שנדחקו תוס' בשבועות ל"ז ע"ב ד"ה מיעט שטרות וכו' לא הוצרכו לזה אלא משום כלל ופרט דגזל אבל לגבי שומרים לא הוצרכו לזה וק"ל:

1150

1151ואמנם נידון דתשו' רשב"א שהשליש החזיר השטר למלוה לפי מה שהעתיקו רמ"א בש"ע סי' נ"ה קאי אעובדא דריש הסימן שהוא מתני' דב"ב שהלוה והמלוה שניהם ציוו להשליש שאם לא יפרענו לזמן פלוני יחזרנו להמלוה ופסקי' שם שלא ישמע השליש לקולם ולא יחזרנו למלוה משום דאסמכתא לא קני' ועל זה כ' אם עבר השליש והחזירו לו למלוה פטור מפני שהוא רק גרמא והנה אמת ונכון הדבר שהרי לא אתאינן עלה מטעם שומר או שליח שהרי לא עבר על דעת משלחו כלל שהרי הם ציווהו בכך ונהי דמ"מ לא הי' לו להחזירו מ"מ אינו אלא כמזיק דעלמא דפטור בגרמא ואמנם בתשו' רשב"א סי' אלף נ"ב לא הזכיר בלשון השאלה שציוהו הלוה להחזירו למלוה ומ"מ נראה לי דדחיק ומוקי נפשי' דמיירי באופן הנ"ל וסתמא כפירושו:

1151

1152וא"כ לפ"ז בנידון שלפנינו שהשליח עיוות ועבר על דעת משלחו במה שהזהירו פשיטא ופשיטא דמחוייב לשלם הזיקו וכיון דחייב השליח ממילא לא מצי תו שמעון לתפוס של ראובן להפסיד לשליח וישבע ראובן היסת על תביעתו של שמעון וכדעת החולקי' על מעלתו והדין דין אמת לענ"ד הכ"ד הכותב בחפזון רב וחותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ג' י"ט לירחי תליתאי תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1152

1153שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג ומופלא בתורה מלא עתיק כש"ת מו"ה שמרי' ני' אב"ד דק"ק הורימלוב יע"א:

1153

1154גי"ה הגיעני ראשית דבר נעמוד על דברי ראשונים לפרש דברי הגאון רבנו האי בספרו משפטי שבועות שער ה' שבנשבעי' ונוטלין דף ט"ז אעתיק לשונו אות באות וז"ל ואמרו אין העדים נעשי' זוממי' עד שיזומם את עצמו וכו' ולא תושלם ההזמה אלא בפני הני זוממין שיודו או ישתקו ואם אינו בפניהם או שלא שתקו אלא הכחשה ובטלה העדות עכ"ל לעניננו. ובאמת הוא דבר חדש שלא הוזכר בפוסקים ונראה דהוא ז"ל פי' כן לשון המשנה מכות ה' ע"א עד שיוזמו את עצמן משמע כפירושו שלא יכחשו או שיעידו והרי מזימין את עצמן, וראיתי בתוס' במכות דף ה' ע"א דגרסי שיזימו עצמן ולא גרסי את עצמן ולזה יש לפרש כפירש"י ותוס' שיזימו עצמותו של עדות שיאמרו עמנו הייתם אבל לפי הגירסא את עצמן אין במשמע דקאי אהמזימי' אלא אהניזומי' שהם עצמם יזימו עצמם והיינו שיודו להמזימי', ולדבריו מיושב קו' תוספת דלהימני לבתראי במגו דפסלאי לקמאי בגזלנו' ונדחקו בב"ב ל"א ע"ב מגו דבי תרי לא אמרי' ונדחקו בזה בכתוב' י"ח ע"ב ד"ה אין נאמנים וכו' ולהגאון ניחא דהם עצמם מודי'. והא דאמרי' עדים זוממי' חדוש הוא היינו כיון דמאי חזית דסמכת אהני וכו' וע"כ במגו אעפ"כ צריך הודאתם או שתיקתם כהודאה ולא סגי במגו ואין אדם נהרג ולא משלם קנס עפ"י עצמו והיינו חידושי' ודאמר רבא במכות ה' ע"א קמ"ל דלא חיישי' לנהורא ברי ולגמלא פרחא אפשר שאחר שהודו אה"נ עמכם היינו חזרו ואמרו אבל נהורינו ברי' או בגמלא פרחא אתאינא וקמ"ל כיון שהודו שהי' עמהם במקום ההוא שוב לא מאמיני' לטענה דלא שכיחא אע"ג דאית להו מגו שלא הי' שותקי' והשתא קיימי' מגו בי תרי אמרי' מ"מ לא אמרי' מגו דלא שכיחא אמנם לחד שינוי בתוס' יבמות קט"ז ע"א ד"ה הכא חיישי' משמע אי טענו הכי מהימני:

1154

1155ובמשנתינו דאמר ר' יהודה איסטטית היא זו לא יפרש כפירש"י סרה וסטי היא דז"א דהרי כל אותם כולם הודו להמזימי' ואין כאן סרה וסטי' אלא כפי' הרי"ף ורמב"ם בפי' המשנה והרז"ה צובע סטיס היא זו כל הנוגע בה יצבע ה"נ כל הנוגע בהם יוזם ויהרג ופי' כיון דכל עצמו אינו ראוי להאמין לבתראי ולהרגו עפ"י הודאת עצמן אלא גז"ה היא וחדוש אין לך בו אלא חדושו כת הראשונה אבל אלו האחרים לא וכי כיון שנגעו בעדותן של אלו יהרגו עפ"י הודאת עצמן שלא מן הדין הואיל ונגעו בהם כנוגע בצבע סטיס ולפ"ז יתיישב ק' הש"ס הא בלבד קאמר וכו' אלא די"ל לרבא דס"ל עד זומם לא נפסל אלא מכאן ולהבא דאין לך בו אלא חדושו ה"נ אפי' כת הראשונה לא הי' להיות חייבת:

1155

1156ועיי' ב"מ ג' ע"ב מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר לעדים שישנם בהכחשה והזמה והוכיח נימוקי יוסף דהכחשה והזמה דפיו היינו שחוזר והודה לדברי העד ואפ"ה אינו בהכחשה וא"כ מסתמא דומי' דהכי עדים ישנם בהכחשה והזמה בכי האי גוונא איירי משמע סתם הזמה הוא בהודאת עצמם וכרבנו האי הנ"ל. אמנם פשיטא דלשון ילפותא דמייתי ש"ס מכות ה' ע"א דעד שיוסר גופה של עדות לא משמע כדבריו:

1156

1157ועוד צ"ע מסנהדרין כ"ח ע"א נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו וע"ש בירושלמי דמייתי שם הרי"ף וגם הר"ן ספ"ב דכתובות ואי ס"ד אינה נהרג אלא בהודאת עצמו הרי אין קרוב יותר מעצמו ואפ"ה נהרג כ"ש שיהי' נהרג ע"י אחיו ומאי קושיין ועוד א"כ כל עדיות אינו יכול להזימן דאם ירצו לא יודו ולא ישתקו ולא מקיים בהו דין הזמה וזה צ"ע ועיי' תוס' כתו' כ"א ע"ב ד"ה הנח וכו':

1157

1158ועיי' כתובת ל"ג ע"א מי איכא מידי דבעי מיקטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה והא בעי כאשר זמם ע"ש ואי ס"ד פי' עד שיזומו את עצמן שיודו א"כ מי איכא מידי דבעי מיקטל בלא הודאת עצמו ואינהו בעי הודאה הא בעי כאשר זמם גם זה צ"ע. והשיב לי תלמיד א' דיש לומר לפי מה שכתבתי דמש"ה לא בעי הודאת עצמו דאל"ה הוה אמרי' מאי חזית דסמכית אבתראי סמיך אקמאי נמצא אי לאו הודאת עצמם אינם זוממין כלל ואמרי' דבאמת העידו ולא שייך לומר הם רצו להרוג בלא הודאה הלא רצו להרוג כלל שלא כדין. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"א שבט תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1158

1159שלום וכ"ט לכבוד הרב המאה"ג החריף ושנון המפורסם המופלג כש"ת מו"ה.. אב"ד בק"ק פלוני יע"א:

1159

1160יקרתו הגיענו נידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה וכשמתה עשתה צוואה בערכאות וסילקה בעלה מירושתו וחילק נכסים ליורשי' הנה מבואר בתשו' רשב"א דמייתי הרב"י בח"מ סס"י כ"ו ורמז עליו רמ"א סס"י שס' ט דחלילה לומר בכי האי גוונא דינא דמלכותא דינא נגד דת תה"ק א"כ בטלת כל דיני תורה וע"ז כ' מעלתו דהכי אשתני למעליותא בתלתא מילי חדא כיון דהבעל עצמו כ' לה הבית על שמה בערכאות א"כ אדדהו סמיך בכל דיניהם כמ"ש ש"ך סי' ע"ג סקל"ט דלהפוסקים בסי' ס"ו ס"א דאפילו שטר מתנה העושים בערכאות קונים היינו משום דכיון שעשה השטר בערכאות רצה לסמוך עליה', ושנית כיון שיורשי האשה כבר מוחזקי' דהרי בעל הערכי כתב הנכסים בפנקסו על שם יורשי האשה ה"ל אינהו מוחזקי' וכיון דמוחזקי' אמרי' דד"ד. ג' דהרי משו"ה באתרי דאמר מלכא שטר ליקני אין קוני' בכסף אלא בשטר וכ' פוסקי' הטעם כיון שזהו מחק המלך ליטול קצבה מכל שטר ושטר ה"ל המלך שייך בו ולא קני אלא בשטר וה"נ כיון דחק המדינה מי שמת בלא בנים נוטל המלך כחלק א' מן היורשי' א"כ יש למלך יד בענין זה ודד"ד דאין בעל יורש אשתו אלא נוטל חלק כשאר יורשי' והכא שהיא עשתה צוואה להפקיע הבעל מכל וכל קיים צוואתה בדינא דמלכותא אלו דבריו:

1160

1161כמדומה לי שמעלתו בעצמו הוא הבע"ד ולא חזא חובה לעצמו ואזיל בתר איפכא במ"כ בדברים שאין ממש הנה פשוט במה שנתן הבעל מתנה לאשתו לא סילק עצמו מירושתה כ"א שאם ימות תקח היא הנכסים הללו אבל לכשתמות היא אפי' כ' לה דין ודברים אין לי בנכסיך לא נסתלק מירושתה אא"כ כ' בחייך ובמותך ובהא פליגי תנאי אי מהני סילוק מירושתה דהוה מתנה עמ"ש בתורה נמצא אפי' שהעלה הבית בערכאות על שמה לא נסתלק מירושתה דלא עדיף מבית של עצמה שאם מתה יורשה ומ"ש כיון שכ' השטר בערכאות סמיך עלי' לא כ' הש"ך כן אלא לענין שיהי' תוקף לשטר ומגבי' בי' דבהכי מיירי התם סי' ס"ח וש"ס פ"ק דגיטין והפוסקים שם אבל להפך דברי א"ח לדון בשטר ההוא בדיני פלילי' רחמנא ליצלן:

1161

1162והנה בתשו' הריב"ש סי' שנ"ב כ' במיורקא לא' מיורשי' ואחריך לאשתי וקיי"ל בראוי ליורשי' אפי' לשון מתנה הוי לשון ירושה ואין לו הפסק ואין לאחריך כלום אך זה מעשה הי' במיורקא באונסי' שעשו ע"פ ערכאות בגיות וכ' ריב"ש שנעשה בגיות ועוד בלאה"נ ביהדותם שם במיורקי כל מנהגיהם עפ"י ערכאותיהם א"כ יש לה הפסק שייך לאחריך ויען כי כ' ריב"ש אפי' כי לא נשתמדו נמי הי' הדין ע"כ פ' רמ"א בסי' רמ"ח ואמנם בתשב"ץ ח"א סי' ס"א חלק עלי' בחוזק היד שאפי' אונסי' ישראלי' נינהו ואעפ"י שנעשה השטר בערכאות אין לזה אלא דין תורה ומ"ש שקהל מיורקא בלאה"נ כל מנהגיהם עפ"י ערכי חזי מה עלתה בהו ע"ש ור"ל שסוף נשתמדו כל הקהל כמבואר שם ח"ג סי' רכ"ז ע"ש:

1162

1163והנה בקצה"ח העיד שמהרי"ט בחלק ח"מ סי' ו' פוסק כתשב"ץ ואין לי אותו חלק ומ"מ פשוט אלו ראה רמ"א דברי תשב"ץ לא חלק עלי' כי דבריו נראי' ויותר נ"ל דריב"ש נמי לא אמרו אלא בעובדא דילי' דהרי משמעות לשון מתנה איננו ירושה אלא בלשון התורה במי שראוי ליורשו הוי מתנה ג"כ ירושה אבל אי הוי ברי לנו שאין כוונת השכ"מ ללשון התורה הרי גם דין תורה הוא שמתנה הוא ולא ירושה ויש לה הפסק וכיון שבכוונה ובלשון תלי' מילתא ואלו האנשים לא הכירו לשון תורה כי כל התנהגותיהם בערכאות הי' אם כן גם דין תורה הוא שמתנה הוא ולא ירושה אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חקי ומשפטי התורה אפי' כחוט השערה וקרוב לזה כוונת הסמ"ע סי' שמ"ט סק"ב יע"ש:

1163

1164וטענתו הב' כיון שיורשי האשה מוחזקי' לא ידענו אנה מצא לחלק בין מיחזקי' לאינו מוחזקי' ובפי' כ' תשב"ץ הנ"ל להוציא מיד אחריך וליתנו ליורשי' וכי מטעם ספיקא אתאינן עלה דיועיל חזקה ותפיסה ומה שנתלה בקורי עכביש בלשון תשו' בנימן זאב ידוע דרכו של בעל תשובה ההיא דמייתי עצות מרחוק ודברים יתרים שהם לפעמים אך למחסור אבל חלילה לא נתכוון לחלק בין מוחזק לאינו מוחזק ותו לו יהבינא לי' טעותי' מי החזיק להיורשי' בקרקע הלא הקרקע בחזקת יורש דאוריית' הוא הבעל יהי' מן התורה או מדרבנן מ"מ עתה הוא יורש דאו' וקרקע בחזקתו ואלו אתו יורשי האשה והי' מחזיקי' בקרקע חזקה ממש הי' נקראי' גזלני ארעתא ואטו עכשיו הואיל שהערכי הזה כ' קרקע על שמם יפה כחם מחזקת עצמם ראוי לנדותם עד שיסירו כח הערכי מקרקע של הבעל הלז:

1164

1165גם טענתו השלישי הבל הוא דיש יד המלך בירושה מה ענין יד המלך לכאן מה שהמלך נוטל חלק כא' מהיורשי' זהו מחקי ונימוסי מדינתו ויקח חלקו והוא שלו ועל השאר אנו דנין וזיכה רחמנא לבעל בשלמא התם יש חק להמלך קצוב מכתיבת השטרות וגם כבוד מלכותו שיקראו השטרות על שמו ע"כ אין קרקע ניקנית אלא בשטר ואי הי' קונים בקנין אחר יתבטל חק המלך וכבודו אבל הכא לעולם יקח המלך חלקו ומאי איכפת לי' אי היתר לבעל או לשאר יורשי' ע"כ לא ראיתי שום ממש בטענות הללו והבעל יועמד בחי בחלקו ופר"מ יתענג על רב שלום דברי הטרוד וכותב בנחיצה רבה. משה"ק סופר מפפד"מ:

1165

1166שלום וכ"ט ושמחת י"ט לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג שלשלת היחוס כש"ת מו"ה יצחק נ"י סג"ל הורוויטץ:

1166

1167יקרתו הגיעני וראיתיו הנה היא מגלה עפה לוחות כתובים משני עבריהם מעולפת ספירים ממש לא הניח מקום להתגדר כי לא הניח דבר גדול ודבר קטן השייך לאותו ענין וענותו הרבני לחות דעתי גם אני, וה' יורני דבר אמת וענות צדק למען לא אכשל בדבר הלכה ח"ו:

1167

1168שאלה א' ציוה וחילק נכסיו ונתן כל ספריו לשנים מבניו והניח אחריו ס"ת שוה כמה מאות אדומים ונסתפקו היורשים אם ס"ת בכלל ספריו או לא:

1168

1169והנה שאלה זו נפתחה בגדולים ונשאלה לפני הגאון נב"י תנינא חח"מ סי' מ"ג דעת השואל לפשוט מב"ב קנ"א ע"א דעלתה בתיקו אי ס"ת בכלל נכסי' ודחה נב"י בכלל נכסי' ליתי' אבל בכלל ספרי' איתא אדרבה עיקור לשון ספר הוא מה שנכתב על עור אבל ספרינו שעל הנייר נקראי' ספר מלשון מושאל מס"ת אלו דבריו שם. הנה מ"ש ספר הוא עור דבריו תמוהים ספר הוא ספירת דברים וכל גולם שנכתב עליו ספירת דברים נקרא החומר על שם צורתו ספר רק כתבי הקודש היכי שכתוב בספר או הספר רומז על הספר הידוע בהלכה למשה מסיני לכתוב על עור בהמה טהורה דוקא וכל בספר או הספר אהא סמיך וע"כ גבי כריתות דלא כתי' בספר אלא ספר סתם כשר אפילו אעלה של זית וחתימת עדים אשטרות ואפי' אגיטין דנפיק מקרא וכתוב בספר וחתום אע"ג דכתי' בספר מ"מ כיון דשטר לאו מילי דמצוה הוא לא סמיך אהלכה למשה מסיני להיות דוקא חותמים אעור בהמה טהורה אע"ג דכתי' בספר מ"מ כשר כל גולם וחומר המקבל צורת ספירת דברים והדברים מבוררים לכל מבין ודברי הגאון נב"י בכאן אינם מכריעים:

1169

1170אמנם נחזי אנן מאשר הבי' אלינו השואל מש"ס ב"ב קנ"א אי ס"ת איקרי נכסי ולא מפורש שם בש"ס במאי איסתפקו כמ"ש מהרש"ל בחכמת שלמה דהגי' שלפנינו איננו מש"ס אמנם בתוס' שם ביארו הטעם משום שאסור למוכרו איננו בכלל נכסיו וצ"ל אע"ג דוודאי תפיליו א"א למוכרם מ"מ כיון שהם מלבוש הוי בכלל נכסי משא"כ ס"ת שאינו בכלל מלבוש רק מצוה שאינו רשאי לשאת ולתת בו אפשר אינו בכלל נכסי ונראה אפי' להמרדכי והר"ר מנוח דס"ל דס"ת של יחיד נמכר כמ"ש ב"י בי"ד סס"י ע"ד משמם מ"מ העלה שם דעכ"פ אינו רואה סימן ברכה לעולם וא"כ תו הוי ספק אי הוי בכלל נכסי וכ"כ אלי' רבה בא"ח סי' קנ"ג בישוב קו' מג"א שם סקכ"ב. ונ"ל בזה מיושב גם תמיהת רש"י בחולין קל"א ע"א אמתני' דסוף בכורות דפי' רש"י דמותר ליקח מבכורי' ס"ת והקשה רש"י פשיטא וכי גרע מבהמה טמאה וצ"ל דרש"י ס"ל כמרדכי הנ"ל ס"ת של יחיד נמכר דאלת"ה מאי קושי' בשלמא בהמה טמאה אעפ"י שאינו אוכל הוי דבר המביא לידי אכילה ע"י מלאכה ומו"מ משא"כ ס"ת אע"כ ס"ל לרש"י ס"ת של יחיד נמכר ומשו"ה ק' לי' ואפ"ה י"ל כיון שאינו רואה סימן ברכה ה"א דאין לוקחי' ס"ת מבכורי' קמ"ל:

1170

1171אמנם נימוקי יוסף ושאר ראשונים משמע הטעם משום עוצם חשיבות ס"ת מזהב ואבני בדולח שכולם בכלל נכסי אבל דבר חשוב כזה אפשר איננו בכלל סתם נכסי אם לא פירש להדי' וכן מצינו במלך ארם ששלח למלך ישראל שיפקיר לו כל אוצרותיו ונתרצה אך כששלח לו ופירש גם מחמד עיניו שהוא ס"ת לא נתרצה מבואר שאין ס"ת סתמא בכלל אוצרותיו ובית נכותו ע"כ מספקא לש"ס:

1171

1172ונ"ל שזה דעת רשב"א בתשובה דמייתי ב"י סס"י רמ"ח מחודש ד' דמי שאמר מטלטלי איכא לספוקי אי ס"ת בכלל כמו שמסופק ש"ס בנכסיו ולכאורה אינו דומה בשלמא נכסי לא מיקרי כיון שאינו נושא ונותן בהם אבל מטלטל כל שאינו מחובר ומתטלטל ממקום למקום מקרי מטלטל אע"כ ס"ל לרשב"א מחמת חשיבתו איננו בכלל סתם דבריו עד שיפרש ודברי רשד"ם סי' ר"ג לא הבנתי:

1172

1173ונ"ל דנפקא מיני' בין ב' הטעמים אי בע"ח גובה חובתו מס"ת והנה טח"מ סי' צ"ז מייתי בשם ר"י אלברצלוני דגובה מס"ת ודברי ר"י אלברצלוני המה בס' בעל התרומות שער א' ח"א סי' ח' ושם נאמר אם הוא ת"ח מניחי' לו ספריו פי' דלא גרע ממחרשתו אך אם אינו ת"ח פליגי י"א כשם דקאי בתיקו לענין נותן מתנה אם הוא בכלל נכסי ה"ה אין בע"ח גובה והוא סבור דגבי' בע"ח דמעיקרא אדעתא דהכי אוזפי' ומייתי ראי' ממתני' דסוף בכורות דבע"ח גובה מס"ת אע"ג שיש שם פירושים אחרים במתניתן מ"מ זה הפירוש נראה לו דקאי אגביית בע"ח שגובה מס"ת ע"ש:

1173

1174ונ"ל דתלי' בהנ"ל דלמאי דס"ל משום חשיבות אינו בכלל נכסיו מ"מ מה ענין זה לבעל חוב ומאי איכפת לי' לבע"ח בזה אדרבה כל שהוא חשוב יותר נוח לו לגבות חובו מעידי עידיות אך להטעם משום שהוא חפץ שאינו עשוי למכור ולכל הפחות אינו רואה בו סי' ברכה י"ל אין דעת המלוה על זה להלוות על דבר שאם יגבנו לא יהי' יכול למוכרו כרצונו שאינו רשאי למוכרו ועדיין אני אומר מני' כ"ע לא פליגי ממארי רשותך פארי אפרע אך נפקא מני' בששיעבד לו מטלטלי אגב קרקע לטרוף ס"ת מלקוחות דכל חפץ שלא הי' דעת המלוה עלי' נהי דמני' גובה ממשעבדי לא טרוף עיי' ש"ך רס"י קי"ג ולפ"ז לק"מ ממתני' דבכורו' אפי' אי מפרשי דבע"ח גובה מס"ת היינו מני' אבל לא לטרוף ממשעבדי:

1174

1175ובזה נתיישב לי דברי מרדכי דב"ב סי' תרכ"ג שדבריו תמוהים לכאורה שכ' בשם ס' החכמה אשה א' תפסה ספרים בכתובתה ובעלה כ' כל נכסיו לבניו מאשתו הראשונה וכ' ספק הוא אם ספרי' בכלל נכסי' או אין ספרים בכלל נכסים שוב מצא פלוגתת ס' הדינים עם רבינו ברוך אי בע"ח גובה מספרים ומייתי ראי' מפ' השולח דגבתה אשה מס' תהלים ומשלי ור"ש דוחה התם ברצונו גבתה ע"ש. וצע"ג דמשמע דס' החכמה ס"ל כהך שיטה דמשוה גביות חוב לנותן נכסי' וא"כ ממנ"פ לא תגבה האשה אי ספרים בכלל נכסי' הרי כבר זכו הבנים ואי אינם בכלל נכסי' אם כן גם היא לא תגבה כתובתה מהם ולפי הנ"ל א"ש דמני' בוודאי גובית כתובתה רק ממשעבדי אלא שצריכי' לדחוק ולומר דס' הדינים דמייתי ראי' מפ' השולח ס"ל דגבתה תהלים וס' משלי בלואים הי' ע"י טריפה דומי' דשלחו להם שיגבו לה המותר והיינו מנכסי' אשר ביד אחרי' שם ה"ה ברישא ור' שמואל דדחי שברצונו הי' ולא דומי' דסיפא ה"ה הומ"ל מני' הי' ואפי' שלא ברצונו כך צ"ל ואל"ה אין פתר לדברי המרדכי הנ"ל:

1175

1176והנה פר"מ רצה להבי' ראי' דס"ת בכלל ספרים בלשון בני אדם ממעשי' בכל יום שאין מגבי' שחח"ז מספר תורה אעפ"י שבשטר לא כ' אלא חוץ מספרים וקרקעות ש"מ ספר תורה בכלל ספרים הוא ואני אומר על הראשונים אנו מצטערי' מ"ט לא תגבה מספרים וכתבו אחרונים הטעם שנקרא שם משפחה טפי על ספרים מבשאר מטלטלי' ואית בי' עגמת נפש והסבת נחלה ועיי' בנחלת שבעה בשחח"ז סי' ו' והנה תינח בימי הראשונים שלא היתה דפוס ואין ספרים מצויים והעשירים שכרו סופרים שהעתיקו ש"ס ותוס' ומפרשי' על קלף ונמצא אחד בעיר ושנים במשפחה וא' השאילו לכל בני העיר והנחילום לבניו ובני בניו והי' שמו עלי' יותר מקרקעות אבל בזה"ז שמדפיסים אלף ספרים וכולם עולים במטבע א' ומצויים טפי מתפילין בי בר חבו מה שם שייך עלי' טפי בספרי' מבשארי מטלטלין איפוך אנא אלא מה נעשה שכבר נהגו לכתוב כך חוץ מספרים אבל עכ"פ ס"ת שוודאי שמו של בעליו עלי' ולא ישתקע ממנו כמה שנים כידוע בוודאי הוא עיקור תנאי שבשטר ח"ז שלא תגבה ואין משם שום ראי' לכאן:

1176

1177ואיידי דאיירי אפרש הירושלמי דמייתי פר"מ בנדרים פ' השותפי' אמתני' איזהו דברים של אותה העיר התיבה והספרים הנה בוודאי ס"ת בכלל והוא העיקור של אותה העיר דלשמיעה קאי ודומי' דתיבה דקאי בצידה לספר תורה אלא מתני' כוללת גם שארי ספרים עם ס"ת וקאמר עלה בירושלמי חד בר נש קידש בס"ת ר' שובתי ור"ח מעלין עובדא קמי דר' יוסי ואמר אינה מקודשת אמר חזקי' אנא קרית אגרתא וכתי' בגוה ולא עוד אמר ר' מנא קושיתי' קמי דר"ח מאי ולא עוד בס"ת של יחיד קידש אמר לן אינה מקודשת אתא מימר לך אפי' בס"ת של רבים קידשה אינה מקודשת והיינו ולא עוד ע"ש בפני משה. ולפי ע"ד דהכי פירושה דהאי גברא בס"ת שבבה"כ שיש לכל הציבור חלק בו ויגיע על חלקו שוה פרוטה והנה יש ב' מיני ס"ת א' של ציבור ממש שקנו בדמיהם ואותו נמכר ע"י ז' ט"ה במא"ה ומשתי בי' שיכרא בממון ויגיע עלי' פרוטה, והשני ס"ת שמסר יחיד לציבור וגם אותו שייך לציבור ואין היחיד יכול לחזור בו כמבואר במהרי"ק והובא בש"ע א"ח סי' קנ"ג ובמג"א ס"ק מ"ג ע"ש ומ"מ אין הציבור יכולי' למוכרו אפי' ע"י זט"ה במא"ה כל זמן שלא נשתקע שמו ממנו כמבואר פ"ק דעירוכין ובטוש"ע י"ד סי' רנ"ט סעי' ג' והשתא קאמר לא מיבעי' אם קידשה בס"ת של יחיד שניתן לרבים שאינה מקודשת שהרי אינו נמכר שלא נשתקע שם בעליו אלא אפי' אם קידשה בס"ת של ציבור ממש שנמכר ע"י זט"ה במא"ה מ"מ כיון שאין בידו למוכרו ולתבוע חלקו אינה מקודשת זה נלע"ד בפי' הירושלמי כי זהו שיטתו פ' בני העיר הל' ב' והיא שיטת הרי"ף ורמב"ם דלא כתוס' פ"ק דעירוכין ואין כאן מקומו:

1177

1178עוד הביא פר"מ ראי' מלשון רמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' רכ"ז שיש אונאה אפי' לספרים וכ' סמ"ע לאפוקי מדר' יהודה דס"ל ס"ת אין לו אונאה דאין קץ לדמי' קמ"ל והנה נקטו הפוסקים סתם ספרים ועיקור כוונתם על ס"ת אלו דברי פר"מ, ולכאורה ראי' גדולה היא וראוי לגברא רבא דכוותי' אלא דצל"ע מ"ט נקיט ר' יהודה ס"ת משמע דוקא ס"ת הו"ל למימר ספרים דכולל נביאים וכתובים ואת"ל ר' יהודה מודה בנביאים וכתובים א"כ תקשי אהפוסקים איך שינו לשונו של ר' יהודה ולא פרטו ס"ת ומכ"ש שארי ספרים אבל האמת יורה דרכו הא דאמרי' ס"ת אין קץ לדמי' היינו מפני חשיבתו שכולל כל המצות ודינים וסודות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועוד אפשר מפני שההוגה ורגיל בספרו קשה לו ללמוד בספר אחר ע"כ שוה למוכר הרבה משא"כ ספרי נביאים וכתובים כמו שפירש"י במגלה כ"א ע"ב ד"ה ובנבי' אפי' שנים קוראי' ע"ש, ותינח בזמן המשנה שהי' לומדי' מס"ת ועדיין לא נכתבה תורה שבע"פ משא"כ בזמן הפוסקים שכתבו ספרים ולא נהיגי להגות בס"ת א"כ הרבותא הוא בספרים טפי מבס"ת וא"ש:

1178

1179בהא סלקינא דלהפוסקי' דטעמא דאיבעיא משום חשיבות ס"ת א"כ ה"נ הוי ספיקא וכיון דהיורשי' מוחזקי' אין להוציא מחזקתם אע"ג דהכא ס"ס ספק כמאן דמפרש טעמא משום דאסור למכור וזה לא שייך הכא ואפי' את"ל כמאן דאמר טעמא משום חשיבות הא הוי ספק תיקו בש"ס מ"מ לא מוציאי' ממון בס"ס ועוד הא כ' הב"ח בח"מ סי' צ"ז נראה דהיינו דוקא לדורות הראשונים שהי' לומדי' מס"ת יע"ש מכ"ש ס"ת כי האי דחשיב ושוה כמה מאות אדומים ומכ"ש אם הבנים האלו ת"ח הם טפי מאחריני הרי קמן כוונת הנותן שהם יעסקו בתורה בהספרים העשוים ללמוד מתוכם משא"כ ס"ת מאי אולמי דהני מהני ע"כ צריך ראי' ברורה להוציא מחזקת היורשי' לפע"ד ואחתום בברכה מרובה כנפש היקרה ונפש א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ד' י"א ניסן קצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1179

1180שלום לתלמידי הרב האברך המופלג החרוץ כבוד מו"ה ברוך נ"י:

1180

1181רובי מכתביו הגיעוני ולהיותי בחולשת רעיונים לא יכולתי להשיב לשואלים זמן רב ועתה אמרתי להשיב עכ"פ ע"ד השאלה שהטרחוני כמה פעמים זא"ז להיות ששמע מרב א' שהעיד על שם הגאון מוהר"ר ירמי' זצ"ל שדן דין אמת ששטר חצי זכר צריך להשתלם בכסף מעות דוקא ולא בבאנקע נאטע הנהוגי' בינינו משום שכ' בשטר ההוא בנוסח נחלת שבעה עובר לסוחר ולשון זה משמעותו כסף העובר לסוחרי כל מדינה ומדינה כמ"ש בתרגום על פסוק עובר לסוחר ארבע מאה סילעין דמתקבלין סחורה בכל מדינתא והני באנקא נאטע לא מסגי אלא במדינת הקיר"ה אלו דבריו והדבר נקבע כ"כ ברעיוני מעלתו לאמת משפט וצדק עד שממש אין ספק אצלו ובקש הסכמתי על פסק זה:

1181

1182טרם אענה אעתיק נוסח שח"ז הנהוג בינינו איך שיש בידי ממון בתי מ' פלונית סך כך וכך שהלוית אותם לי מידה לידי ממש וכו' וכשיגיע זמן ההוא אין אני שואל ומבקש זמן אחר רק שמחויב אני וב"כ אז לשלם כל הסך הנ"ל כו' במעות מזומנים דוקא במטבע טובה העוברת לסוחר ובלי שום סחורה שבעולם ואף כשיהי' לי שום סחורה אפי' טובה מאוד מחויב אני לטפל בה ולמוכרה אפי' בפחות מחצי שווי' כדי לשלם החוב הנ"ל במזומנים דוקא עכ"ל לענינינו:

1182

1183והנה אי לאו דהוה כתי' בשטרא עובר לסוחר לא הי' שום ספק אצל מעלתו ואצל שום מורה דמשתלם בבאנקע נאטע ככל פרעון החובות עפ"י דינא דמלכותא ורק משום שנאמר עובר לסוחר והנה גוף ההודאה שהודה הנותן שבתו הלוית לו סך כך וכך לא נאמר שהי' מטבע טובה עובר לסוחר נמצא שלא הודה אלא על ההלואה של סך אלף זהו' באנקא נאטע ומעתה אם נאמר שהתחייב לשלם במקום אלף באנקא אלף זהו' מטבע כסף יהי' ריבית קצוצה וגם איננו במשמעות השטר אלא שישלם לו אותו הסך במטבע טובה, וא"א לפרש אלא שישלם לו אלף זהו' באנקא נאטע במטבע כסף דהיינו עפ"י הקארס הנהוג ויתן לו ג' מאות זהו' כסף מעות העולה לאלף זהו' באנקא נמצא לא הועיל השואל כלום ועוד שהוא היפך הכוונה כי כל כוונת השטר שלא יצטרך להטריח בטיפול מכירת סחורה להמציא לו מעות והרי אדרבא ע"י נתינת מעות כסף צריך לטפל להמציא לו באנקא נאטע הנצרכים לכל דבר גם ידוע רובא דרובא המנהג שבשיעור תוספת כתובה שהבעל מוסיף באותו השיעור ניתן שח"ז והתוספת כתובה הוא שליש מלבר על הנדן וכן השטח"ז ומה שמוסיף שליש על הנדן מבואר בש"ס מפני ששיערו חז"ל שכן ראוי להעלות המעות בריווח עד שליש וא"כ מי שנתן לנדן בתו אלף באנקא וכי נאמר שיעלו ט"ו מאות כסף מעות זה אין שום ה"א ולא יהי' תוס' כ"א ט"ו מאות באנקא וככה יהי' שח"ז:

1183

1184והנה אם נאמר עובר לסוחר בשטר יהי' כפירושו בתרגום דמתקבל סחורה בכל מדינתא א"כ יתן לו קנטרין דמבואר במדרש שאברהם אע"ה יהיב לעפרון ד' מאות קנטרין דיש מדינה ששקליהם קנטרין והיעלה על הדעת מי שכותב במדינת פרייזן מאה דוקאטין עובר לסוחר שצריך ליתן לו קייזרלכע דוקאטען הכבדים ומי יודע בסוף העולם אם יש מדינה שהדוקאטען כבדים יותר צריך לתת לו המקובל בכל מדינה שבעולם זה לא יעלה על הדעת אלא נותן מטבע היוצאת במדינת מלכותו אצל כל סוחר בלי טורח חילוף ועל זה יהי' כוונת עובר לסוחר הנכתב בשטר וידוע אי נותן לו כסף מעות הוא עובר לסוחר בשארי מדינות ולא במדינותינו כלל כי במדינתינו הבאנקא הם טיבעא והכסף מעות פירי והיאומן שיהי' כוונת השטר על מדינות אחרות לחוד ולא על מדינות השטר ובתורה עובר לסוחר הי' רבותא אפי' בשארי מדינות ומכ"ש באותה מדינה ומשו"ה שקלו קנטרין אבל שיהי' הכוונה על מדינו' אחרות לחוד זה דבר שאין הדעת סובל ולכל הפחות יד בעל השטר על התחתונה כיון שא"א לפרש ב' הכוונות שיהי' עובר לסוחר הכא והתם אלא או הכא או התם א"כ בפחות ובקרוב ובמה שהדבר נותן עפ"י אומדנא כנ"ל וכדינא דמלכותא בפרעון כל החובות כמבואר בסי' ע"ג ועוד אפי' הי' משמעות עובר לסוחר להחמיר על הנותן היינו אם הסופר נמלך בו וכותבו מדעת הנותן אבל באמת אינו אלא נוסח מימי קדם שלא הי' שום הפסד להנותן במשמעות זה והסופרים כותבין ג"כ עכשיו מדעתם בלי שאלת פה הנותן א"כ פשיטא שלא יתחייב בסך רב כזה ודינים אלו מבוארים במקומם אין צורך לציין למעלתו וכ' נ"י פ' ג"פ בשם ריטב"א דלא מיקרי מטבע מסגו אלא דמסגו במאכל ומשתה לא דמסגו בשולחני' והביאו ב"י סס"י מ"ב עי"ש:

1184

1185ואמנם עדותו על הגאון מו"ה ירמי' זצ"ל נאמנו מאוד כי הגאון זצ"ל בימיו דבר שהי' התחלת ענין שינוי מטבע ורוב מו"מ הי' עדיין בכסף מעות והבאנקא הי' מסגו ג"כ עם פערלוסט קצת, וכל גביית כתובה ושטח"ז שבאו לפני הגאון ז"ל הי' משנים שעברו כבר ואז לא ניתן לנדן כ"א מטבע כסף ממש ואח"כ בשעת הגביי' אע"ג שכבר מסגו באנקא ג"כ כיון שהי' קצת הפסד פערלוסט בפריעת באנקא ואומדן דעת הי' שיהי' הפרעון כמו שהי' בשעת ההתחייבות דהיינו מטבע של כסף ומ"מ אי לאו דהוה כתוב בשטרא עובר לסוחר הי' משתלם בבאנקא עפ"י פקידת המלכות דדינו דין אבל עכשיו שהתנה עובר לסוחר ואז מטבע כסף עובר לסוחר והבאנקא מסגו בהפסד ויפה פסק הגאון ז"ל אבל בזמנינו זה נשתנה הענין והדין, הארכתי בזה ואין בו דבר חידוש יען ראיתי מעלתו תפש במוחלט ולא זע ממנו באורך הימים שצריך לשלם הסך משלם במטבע כסף מה שאין הדעת סובל כלל:

1185

1186מ"ש מעלתו דלרבנן נמי יכיר למה לי הא יכול ליתן לו בשבועה שכופין לקיימו אפי' בדבר שלא ב"ל מימי לא שמעתי מגו כזה שיהי' נאמן שזה בכור בלא שבועה במגו דאי בעי יהיב לי' בשבועה, ועוד דלמא לא בעי למישבע והוא שבועה ירא ורבה המכשלה כעובדא דההיא דנשבעה שיהנה סם המות בא' מבני' בפ' השולח ואין זה צריך לפנים:

1186

1187ומ"ש א' עשה מקח עם חברו שיתן לו כך דגן לשרוף ממנו כך וכך יי"ש אם יכול לחזור אח"כ דהוה דבר שלא ב"ל ולא פירש דבריו יפה אם עשה עמו שישרוף יי"ש מחטין אלו אינו מקנה דבר שלא ב"ל אלא כשוכר הפועל לדרוך ענביו לעשות מהם יין והחוזר דינו ככל בעל הבית עם הפועל שדיני חזרתן בדבר שאינו אבוד או בדבר שאבוד מבוארי' במקומן ואינו צריך עיון ושאלה ואם מכר זה התבואה מכירה גמורה על מנת לשלם לו יי"ש מחירם א"כ אין קפידא שיהי' היי"ש דוקא מתבואה זו וממונא הוא דחייב לי' ואם התנה שישלם לו חובו דוקא ביי"ש האיכא טובא בעלמא ואין כאן דבר שלב"ל:

1187

1188וכל זה באופן שנראה משאלתו שהמוכר נותן ללוקח התבואה והוא יתן להמוכר יי"ש אך אם הי' התנאי שיהי' היי"ש ללוקח אם מכר לו תבואתו שיעשה ממנה הלוקח כך וכך מדות יי"ש לעצמו ואח"כ יקח לו המוכר פסולת שיור התבואה מעצמו ה"ל כמוכר דקל לפירותיו ולכ"ע קנה הלוקח ואם המוכר עושה יי"ש ומקיים התבואה לעצמו רק מכר ללוקח היי"ש שיצא מבשול תבואה זו זה הוי כעין מוכר פירות דקל מ"מ לא נ"ל דמיון כיון דגמרו בידי אדם לא הוי דשלב"ל וכמוכר יין ענביו בשעת הבציר ועדיף משחת לראב"י בקידושי' ויש בזה אריכות אך לא נשאלתי על זה והזמן יקר ע"כ לא אאריך:

1188

1189דברי מעלתו ב"ק פ"י גבי האלפס והקדרה דבר נאה הוא ויש לי בזה יישוב אחר בחידושיי, אל יבהל בהדפסת ספרים ישנים גם חדשים ואל יבלבל דעתו עוד בדברים כאלו כי לא אשיב עליהם כלל בל"נ:

1189

1190ועל השלישית לו אשיבנו במי שנוען על הלואה על הנעשית בהיתר עיסקא פרעתי בתוך זמנו אי מהימן דרב א' רוצה לומר דמהימן משום דעביד דפרע בגו זמני' כדי לפטור מפריעת הרווחי' לכאורה נראה דהכא אפי' אביי ורבא מודי' דלא מהימן לא מיבעי' אפלגא פקדון דלא מהימן שהחזירו תוך זמנו כיון שהלה כופר או אינו בפנינו ואינו יכול לכופו לקבל פקדונו בתוך זמנו והרי הוא ככל השותפי' שאינו יכול לכופו לחלוק ת"ז ובשגם שמשלם לו שכר עמלו והרי הוא שכור ממנו על זמן נהי דפועל יכול לחזור בתוך זמנו היינו אם חוזר בפנינו אבל לומר שכבר חזר בו ושוי' נפשי' הדרנא לא מהימן ועיי' בח"מ סי' קע"ו בש"ך סק"ח וממילא כיון דבררנו דלענין פלגא פקדון לא מצי הדר בי' וצריך לשלם לו כל הריווח שעלה על חצי פקדונו או כפי הקצובי' ביניהם א"כ ממילא לא מהימן לומר שהחזיר לו פלגא מלוה אפי' לאביי ורבא דמי פתי יסור הנה לחזור לו פלגא מלוה שלא לקחו מתחלה אלא משום פלגא ריווח שנותן לו על פקדונו אלא משום הפקעו' איסור ריבית מקבל שכר עמלו דבר מועט אבל אנן סהדי שזה כל פריו פלגא הלואה ואיך יפרענו וגם ישלם לו רווחא ומכ"ש למאי דקיי"ל דלא אמרי' סברת כי היכי דלא לטרדון א"כ מה"ת ישלם כ"ז לעיקור הדין ומ"מ אם לפי ראות עיני הדיין שהנותן עסקא קבע הזמן לטובת המקבל ואלו החזירו לו בתוך זמנו הי' שמח בפרעון אפשר לדין לאומד הדעת דמהימן הלוה אך צריך לזה דיין הגון ירא שמים ואומדנא דמוכח וידוע:

1190

1191ומ"מ משכחת לי' דינא של הרב הנזכר לדעת הר"א מטולא שבב"י סס"י ק"ס דבשכירות לא שייך ריבית ומייתי לי' ממתני' דמכות מעידי' אנו באיש פלוני וכו' מכאן ועד עשרה שנים משמע אפי' בשכירו' שקבע זמנו לפרעונו ליכא משום ריבית ואפשר הסברא משום דעיקור ריבית מפורש בקרא משום וחי אחיך עמך שילוה אדם לחבירו בחנם כדי להחיות נפש משא"כ בשכירות של שכיר שהוא להחיות נפשו של שכיר כל מה שמוסיף להשכיר שכר על המתנתו איכא טפי חיות נפש ומותר ובחי' אמרתי דלמ"ד ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ודרש וחי אחיך לדרשא אחריתי לשנים שהיו מהלכים בדרך ובידם קיתון של מים ולא אריבית א"כ תו ליכא לחלק בין שכיר לאחר ובזה מיושבי' רוב הק' שהק' על שיטה זו עיי' וק"ל מ"מ לפי שיטה זו משכחת בכה"ג דאדם פורע תוך זמנו להפטיר משכר המתנות מעותי' והיותי עמוס עדיין מטרדות השו"ת שגמרנו היום בעז"ה אסיים בברכה ואומר שלום לו ולתורתו ולכל אשר אתו. פ"ב יום ה' כ"ג מרחשון תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1191

1192רב שלומים לך תלמידי הותיק הרבני המופלג מו"ה ישראל נ"י:

1192

1193אודות הצוואה של ר' זעליג ז"ל שחילק נכסיו לחמשה חלקים והשוה הבכור והפשוטים ובתו ואשתו וקרן קיימת הכל שוה בשוה ונסתפקו אם הצוואה קיימת או לא מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכבר ראית בש"ס וטוש"ע ח"מ סי' רפ"א כל הנגזר מפי חז"ל על זה והנה עיינתי בלשון הצוואה וסידורה ולדעתי הצוואה קיימת בלי שום פקפוק וערעור כלל:

1193

1194הנה בפונקט שני בחלוקת הבית כ' פערלאססע איך דאז בית הנ"ל אין חמשה חלקים נעמליך חלק א' וכו' ר"ל אני מניח ביתי לחמשה חלקים חלק א' לפלוני וכו' יפה כתבת כי לשון מניח הוא לשון ירושה כפי שראית בש"ך סי' רפ"א סק"ח בשם דברי ריבות אבל לא עיינת במה שציוה הש"ך לעיין סי' רנ"ג סעיף ב' דמניח הוא לשון מתנה ויפול לשון ירושה והוא מתשו' הרא"ש שבטור שם וראיתו מוכרחת דמניח בשכ"מ הוא כמו יטול בברי דהנחה הוא היפוך מנטילה כדתנן אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין ה"ז תמיד גבי לחה"פ וא"כ כבר נתקיימה הצוואה בלי שום פקפוק, ובגליון ש"ע שלי כתבתי בסי' רפ"א בש"ך סק"ח וז"ל צע"ג בתשו' דברי ריבות דשם מבואר דחשש למהרי"ק שאין לשון מניח משמעות של כלום דלולי כן היתה אמו זוכה מכח לשון מניח ואי ס"ד דס"ל שהוא לשון ירושה איך תזכה האם נמצא מוכח דליכא אלא ב' דיעות או דעת מהרי"ק דלית לי' משמעות של כלום ולא קיי"ל הכי ואידך דעת הרא"ש שהוא לשון מתנה והכי קיי"ל בש"ע סי' רנ"ג אבל לשון ירושה לית מאן דס"ל:

1194

1195אך אפי' לפי דברי מעלתך שיהי' מניח לשון ירושה ויפה כתבת דמ"ש חלק א' וכו' האי חלק א' אינו לשון מתנה אלא שם דבר של חלק בעלמא ונמשך אחר לשון מניח שהתחיל בו מ"מ נ"ל כיון דבפונקט ששי כשחילק ממון ומטלטלין כ' ולזוגתי מ' רוזה יותן סך וכו' והשאר יחולק לשלשה חלקים חלק א' לבני וכו'. הנה נ"ל פשוט דהכל נמשך אל לשון יותן שהתחיל גבי אשתו שאמר יותן לזוגתי כך וכך וכו' והשאר יחולק לשלשה חלקים חלק א' לבני כאלו אמר חלק א' יותן לבני פלוני וחלק א' יותן לבני פלוני וכו' דלעולם אמרי' דדיבור הראשון מושך עצמו ואחרים עמו עד סוף כל הדבורים וכה"ג כ' מהרי"ק שרש צ"ז וז"ל והנה בצוואה זו אין כ' בה רק לשון הנחה וז"ל ועוד צותה להניח נו"ן דוקאטן לר' מנחם וכו' ואחר לשון זה נמשכו כל המתנות וכו' ע"ש הרי דהי' דן על תיבת הנחה שבתחלה להמשיכו על כל הצוואה וה"ה הכא. ובלאה"נ אפי' אי תיבת יותן דלגבי אשה לא יומשך אשארי מקבלי מתנה מ"מ הרי כ' והשאר יחולק לשלשה חלקים ויחולק הוה שפיר לשון מתנה כאלו אמר יותנו כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל פ"ג סי' ה' ופסקו בש"ע סי' רפ"א סעיף ח' והרא"ש מייתי ראי' מפ' המוכר את הבית ומהתימה שכן מוכרע ממקומו במתני' פי"נ קכ"ו המחלק נכסיו על פיו ריבה לא' ומיעט לא' והשוה להן הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום הרי שהמחלק שלא אמר משום ירושה רוצה לומר במתנה וכן מבואר בלשון רשב"ם שם וזה ברור בלי פקפוק:

1195

1196וכיון שזה ברור שמתנת המעות הי' בלשון מתנה המועיל והם בעצמם אותם האנשים שהניח להם הבית בפונקט ב' הנ"ל ה"ל ב' שדות לאדם א' שהרי לכל א' מהם יש לו חלק בבית וחלק במטלטלין אלא שחלקו בבית ניתן לו בלשון ירושה לדעת דברי ריבות וחלקו במטלטלין ניתן לו במתנה ושני שדות לאדם א' כל שיש בא' מהם לשון מתנה אפי' שלא הי' בתוך כד"ד מועיל אפי' לאותו שהוא בלשון ירושה ודברי הצוואה קיימת בכל מכל כל:

1196

1197והאמנם יש לפקפק קצת במ"ש הנימוק"י דוקא אם אמר בוי"ו העיטוף ותנתן אבל אם אמר תנתן בלא וי"ו אפי' באדם א' ושדה א' לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה אלא אמרי' או תפוס לשון ראשון או לשון אחרון עכ"ל ורמ"א בהגה' הזכיר דעה זו בקיצור ע"ש ובנידון שלפנינו לא הומשכו הפונקטין בוי"ו העיטוף או בשאר לשון ולא עוד אלא שפונקט ה' מפסקת בין משפטי הבית למשפטי המטלטלין ומדבר במילי אוחרן במלבושי האשה וכלי ביתה ימי מגר אלמנותה וא"כ אפשר דלא מהני לשון מתנה דמטלטלין ללשון ירושה דבית אך היות כי דעת הנימוק"י בשם הרשב"א מייתי רמ"א רק בלשון י"א, ואנן הא כבר כתבנו לעיל דלדעת הרא"ש והטור וש"ע וסמ"ע וש"ך סי' רנ"ג וכן דעת ריב"ש כמ"ש ב"י שם דמניח לשון מתנה הוא וא"כ די במתנת הבית בפ"ע בלי צירוף המטלטלי' ולא באנו אלא לצאת ידי דעת דברי ריבות דס"ל מניח הוא לשון ירושה א"כ לא נחוש לזה לדעת הי"א הנ"ל כן נראה לע"ד בחפזי כתבתי דברי א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ה תמוז תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1197

1198את חג המצות תחוג בדיצות ה"ה תלמידי הותיק האהוב מו"ה שמואל נ"י דיין בק"ק ווערבוי יע"א:

1198

1199בריך מייתיך לשלם על מקומך הראשון ועתה תדע כי לא לאדם דרכו כי מה' מצעדי גבר כוננו וע"ד שאלתך לא הי' ראוי להשיבך כי בהשיבך על כסא משפטמי בראש הרב אב"ד מרא דאתרי' והוא יורה בדרך יבחר ומ"מ לאהבתי אותך לא אשיבך ריקם אך בקיצור נמרץ, ואומר כיון דנוסח שח"ז הוא שהבת הלות לאבי' סך אלף זהובים ביום פלוני בשנה פלוני אלא תנאי הי' דבריהם שלא יחול זה החוב אלא שעה א' קודם מותו א"כ אפי' אם נפרש שזמן החוב לא יחול ויהי' כאלו ההלואה הי' שעה א' קודם מותו ולא לבד זמן הפרעון אלא גם זמן ההלואה וכאלו הלותה לו שעה קודם מותו ונפקא מיני' שלא תטרוף ממשעבדי שהרי כולם מוקדמי' לה, מ"מ לענין השקאלע פשוט יותר מביעא בכותח' שחייבים היורשים בכל תשלומי השקאלע טבין ותקילין שהרי עכ"פ הודה ששעה קודם מותו הלותה לו סך אלף זהו' מאותם זהו' שהי' יוצאים בשנת וביום חתנותו שהוא יום כתיבת השטר ע"ד משל אם הי' שווים הבאנקע צעטיל כל זהוב חצי ר"ט כסף מעות והרי הוא העיד על עצמו שקבל מידה לידו אלף חצי ר"ט כסף מעות ואותו החוב יתחיל ביום מיתתו מה לי אם הי' שווים שיווי אחר ביום מיתתו או לא יהי' יותר או פחות מה לנו ולזה אותו המעות שקבל ממנה אותו צריך לשלם לה ואחר הודאת פיו הן הן הדברים כן דעתי נוטה והנוטה שמים יפרוס עליך סוכת שלומיך הכ"ד. פ"ב יום ב' י"ב ניסן תקעב"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1199

1200שלום וכ"ט לידיד נפשי ורב חביבי הרב המאה"ג המופלג כמו"ה פישל נ"י אב"ד דק"ק שארעוואר יע"א ושלום תניין לבנו הרב המופלג החרוץ כבוד מו"ה יוסף משה נ"י ועל שניהם הוא אומר ה' עליהם יחיו:

1200

1201האותיות שאלוני ע"ד מעשה שהי' שמת עני א' בשנים קדמוניות והניח אלמנה ובן ובת והעמידו אנשי חמד ב' גבאים לקבץ על יד בכל שבוע ושבוע לפרנסת בית עניי' הללו והנה מתה גם האם והסכימו המתנדבים שעכ"פ עד תום השנה ההיא יקבצו הגבאים כמקדם ואת סך המקובץ בסוף השנה יהי' הגבאים אפטרופסים ויסגלו המעות לטובת היתומים עד שיוגדלו ותהי' הבת ראוי' להנשא והבן יעשה בשלו ככל אדם וכשגדל הבן נתנו לו חלקו ונשא ונתן בהם ואח"כ שכיב וחיי' לכ"י שביק ונשאר הכל לצורך נדונית הבת ועלה עד סך שש מאות זהו' ושוב עכשיו מתה גם הבת וטועני' המתנדבי' לחלק המעות ביניהם כי המעות חוזרי' ודעת הרב נ"י נוטה לעשות בו צרכי רבים שיהנה כל הציבור זהו תורף לשונו אעפ"י שאין זה לשונו ויש לתמוה מדוע לא נזכר טענת יורשי הבת וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים ואולי לא נודעו משפחתם והם בריחוק מקום וא"א להשיגם ע"כ אמר הרב נ"י לעשות צרכי ציבור כי כן פסק בתשו' הרא"ש דמייתי טוח"מ סי' רפ"ג יע"ש היטב:

1201

1202הרב"י בח"מ סי' רנ"ג מחודש סי' ל' הביא תשו' רשב"א סי' תתקצ"ג מי שנתן לעניים לנדוניתה ומתה יורשיה יורשי' אותה ומייתי ממעשי' בכל יום שנותני' לעניי' למזונות ומותר להם לשנות ליקח חלוק וטלית דהכי קיי"ל דכיון שקיבל העני הרי הוא שלו ומותר לשנות מדעת בעה"ב ומשו"ה כשמתו עניים ונשאר ממון אחריהם שקבצו למזונו' אין אומר השב למתנדבי' הה"נ לנותן לנדן כיון שקיבלו הרי היא שלה וכ"כ הריטב"א וכן פסק בש"ע שם סעי' ט"ו שחייבי' לתת לה מיד ויוקרא וזולא דידה ואם מתה זכו היורשי'. אך הרמ"א כ' יש חולקי' היינו מפני שהקשה בד"מ שזה סותר לדינו של הגה' מיי' פ"ח מגזילה ומייתי לי' ש"ך שם בלשונו והוא מהר"י מקורבל ויצא לו מש"ס ב"ק ק"י במתני' הגוזל את הגר ונשבע ומת הגר נותן הכסף לכהנים ואם מת זה הגזלן בדרך נסיעתו לירושלים חוזר מעות ליורשיו שהרי כבר נתכפר במיתתו אבל אם כבר נתן לכהנים ומת קודם הקריבו האשם המעות לכהנים ואמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה כיון שלא נתקיימו מחשבתו להתכפר ליהדר ליורשיו וע"ז כ' הגה' מיי' שמזה הוכיח מהר"י מקורבל מי שקבץ מעות להשיא בתו ושוב לא רצה להשיאה או שמתה חוזר המעות לנותנים שהרי לא נתקיימה מחשבתם ע"כ כ' רמ"א יש חולקי' דשני דינים סותרים זא"ז וכן פסק בהגה' ש"ע בי"ד סי' רנ"ג סעי' י' ע"ש ועמ"ש ב"ש סי' נ"ג סק"ה שנתקשה בזה ג"כ:

1202

1203ובמרדכי פ' אעפ"י סי' קע"ז מייתי מעשה א' שנדר להשיא יתומה ומתה ופסק ר"ח כהן שפטור דלא כ' לה אלא ע"מ לכנסה וראב"י פליג וכ' דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו ע"ש וקשה על כל הגאונים הללו מש"ס ערוך דב"ק ק"י הנ"ל אי לאו דכסף מכפר מחצה הי' הכהנים צריכי' להחזיר ליורשי הנותן והיא ראי' שאין עלי' תשובה:

1203

1204וכשאני לעצמי אומר לפע"ד אין כאן מחלוקת כלל ולא ק' מש"ס דב"ק ק"י הנ"ל ועניינים שונים הם דודאי סברת רשב"א נכונה ואמתית מיד שנתן פרוטה לעני למזונות הרי קיים מצותו אפי' העני משנה מדעת הבעה"ב איהו דידי' עביד וכמצותו וה"ל ככסף מכפר מחצה והה"נ אחר שכבר שנתנו להנדן לבת כבר נתקיים ואם היא משנה מדעת הבעה"ב אין לנו בזה כלום הוא הנותן כבר קיים מצותו וממילא אם מתה יורשי' יורשי' אותה וכ"ע מודי' לרשב"א וריטב"א בזה אך הגה' מיי' מיירי שלא ניתן להבת העניי' אלא אבי' קבץ בעבורה וניתן לו ליתנו לה בשעת נישואי' וכיון שמתה או שלא רצה להשיאה יחזור להנותני' ועיין ח"מ סימן קכ"ה סעיף ח' אבל אי הי' כבר ביד הבת שנתקיים מצותו ה"ל כאלו כיפר מחצה בוודאי מודה הר"י מקורבל להרשב"א וריטב"א הנ"ל:

1204

1205וההיא דמרדכי פ' אעפ"י פלוגתת ר"ח כהן וראב"י הוא בנודר ליתן ועדיין לא הוציא מת"י וכבר מתה ע"כ ס"ל לר"ח כהן מש"ס פשוט שלא כ' לו אלא ע"מ לכנסה אך ראב"י ס"ל דמתנה לעני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ל כאלו כבר הגיע לידה ועדיף מניתן ליד האב המקבץ בעדה:

1205

1206היוצא מזה לדינא לפע"ד משהגיע ליד המקבל בין למזונות בין לנדן זכה המקבל יורשיו אחריו וכשלא הוציא הנודר מתחת ידו פלוגתת ר"ח כהן וראב"י דראב"י מחשב לי' כאלו הגיע לידו ונעשה מצותו ור"ח ס"ל לא ס"ל אלא ע"מ לכונסה ואין כאן נדר וכשניתן ליד שליח כגון אב המקבץ אזי לכ"ע חוזר להנותני':

1206

1207ומינה בנידון שלפנינו באותו חלק שכבר ניתן ליד הבן ונשא ונתן בהם ומת אותו חלק בודאי אין שום תביעה להנותני' ושייך ליורשי הבת או לצרכי רבים אך החלק של הבת שנשאר ביד האפטרופסי' הי' קצת ספק אם דומה לאב המקבץ שבהגה' מיי' ונלע"ד דלא דמי דאפטרופסים הממונים עפ"י המתנדבי' עצמם לטובת יתומים קטנים יד יתומים הם וכבר נעשה מצותם ואינו דומה לשליח בעלמא דאם לא אמר לי' זכי חוזר ליורשי הנותן אבל הכא זכו האפטרופסים בוודאי עבור יתומי' ושייך ליורשיהם ואם אין כאן יורשי' ידועי' יעשו מהם צרכי ציבור כמ"ש הרא"ש שבטור סי' רפ"ג והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בקר ליום ג' דשבט תקצ"ה לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1207

1208שלום וכ"ט לה"ה הרבני המופלג הותיק חדות מלא עתיק כמו"ה יוסף נ"י אב"ד דק"ק לוג יע"א:

1208

1209גי"ה הגיעני ונפשו בשאלתו נ"י ראובן הניח חיים לכל חי והניח אשתו וב' בנים זכרים הטוען א' שהוא בכור נוטל פי שנים והאם אומרת כדבריו והאח השני טוען אייתי לי ראי' דבכור אתה והביא ב' עדים מעידים שהוא פטר רחם לזאת האם וב' עדים שזו היתה אשתו ראשונה של אביו ולא הי' נשוי אשה קודם לה נמצא מבין ב' כתי עדי' הללו הוה בכור לנחלה ומסתפק מעלתו אם יכול הפשוט לטעון קים לי כשיטת הרי"ף דמייתי תוס' ב"ק ע' ע"ב דלאותה שיטה ה"ל כל א' מהעדיות הנ"ל חצי דבר:

1209

1210תשובה אם הבן הפשוט חושד אביו שמא הי' לו בן מפנוי' טרם שהוליד הפטר רחם הלז אין תועלות בעדיות הללו לכאורה אלא מ"מ נדבר מזה לקמן אי"ה הנה בסמ"ע סי' ל' ס"ק ל"ט לא מייתי אלא שיטת תוס' וא"כ הוה הכא דבר שלם ולטעמי' אזיל דכ' סי' כ"ה ס"ק י"ט לעולם הלכה כרב אלפס אם לא במקום שהתוס' חולקי' ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז סק"ד ע"ש:

1210

1211איברא הדבר צ"ע דבש"ע א"ע סי' קמ"ב סעי' י"ב דפסק שם כהרמ"ה ובהטור שם והן הנה דברי רי"ף ורמב"ם הנ"ל דמקרי חצי דבר ודלא כהתוס' וכן מבואר שם בט"ז סקי"א דהד"מ ס"ל כהרי"ף אף ע"ג דהט"ז וב"ש תמהו על ק' ד"מ הנ"ל כיון דלתוס' לק"מ מ"מ מבואר דש"ע ורמ"א פוסקי' בזה כהרי"ף והרמב"ם ורמ"ה וטור וכן דעת רמב"ן בחי' לגיטין ס"ד ומביאו גם רשב"א וא"כ לא מבעי' דהפשוט יכול לטעון קים לי כהרי"ף והפוסקים הנ"ל אלא אף אם הי' הבכור מוחזק לא הו"מ למיטען קים לי כהתוס' נגד הכרעת הש"ע וד"מ עיי' בתומים בקונטרס תקפו כהן סי' קכ"ד ועיי' שם עוד אות קטן פ"ב פ"ג פ"ד ומ"ש באורים סי' כ"ה ס"ק כ"ב וא"כ לכאורה אין זכות לבכור בזה:

1211

1212אמנם נ"ל דיש להמציא לו זכות ממ"ש תוס' ב"ק ע' ע"ב דאמרי' עידי ביאה צריכי' לעידי קידושי' וכ' תוס' דמיירי שלא הוחזקה א"א כוונתם דאי הי' דרים איש ואשתו פה כמה זמנים ע"ד אישות אפי' אין קידושי' מ"מ סוקלי' על החזקות עיי' ש"ע א"ע סי' י"ט ס"ב ולא הוה צריכי לעידי קידושי' ולא הוה עידי ביאה חצי דבר אע"ג אכתי צריכי עידי לחזקה וחזקה גופי' כעידי' המעידים על הקידושין והדר ה"ל חצי דבר זה לא אמרי' אלא כיון שהוחזק ה"ל כדבר ברור ולא עדות כנ"ל כוונת תוס' וא"כ לפ"ז הכא אע"פ שקיבל ב' עדים שהעידו שהוא פטר רחם מ"מ נ"ל דלהא לא הוה צריכי' לעדות דודאי הוחזק הוא בכך במה שנהג להתענות בע"פ ולא שכיחי המתעני' משום איסטניס או גדול הבית וכל המתעני' בע"פ בכור פטר רחם הוא ואילו הי' אוכל פ"א בע"פ הי' קורין אותו עבריין אעפ"י שאין עדים שהוא פטר מ"מ יענש עפ"י חזקתו וא"כ כיון שהוחזק לפטר רחם תו הוי עדים שמעידים שזו היתה אשתו הראשונה ה"ל דבר שלם ונ"ל בכלל זה נמי דכיון שהוחזק לנו האב בכשרות ולא נודע מעולם שנחשד על פנוי' א"כ הרי זה מוחזק בפטר רחם לאמו והוחזק שלא נולד בן מפנוי' קודם לו ורק שמא נולד בן מאשה אחרת קודם לאשה זו ועל זה מהני תרי סהדי שידעו שלא נשא אשה מעולם כי זאת היתה אשתו הראשונה:

1212

1213אלא שיש לפקפק על עדי' הללו מנא ידעו שלא נשא אשה מעולם במקום אחר וילדה לו בן ועי' יבמות קכ"ב ע"א פריך ש"ס ודילמא צרה היא פירש"י דלמא נשא אשה במקום אחר ע"ש ופירושו מוכרח דאין לומר דפריך מצרה הידועה לנו א"כ מ"ש דחשש לצרה ולא לאחת מחמש נשים אע"כ דהו"מ לשנויי' דמיירי דלית לי' חמותו וכו' אך מצרה פריך שפיר דילמא נשא במקום אנן לא ידעי' וא"כ ה"נ ניחוש כן והנה לעיל קי"ט ע"א היא צרתה אבל לצרה אחריתי לא חיישי' ע"ש לשון רש"י ולכאורה נראה כסותרת זא"ז נ"ל התם צריכי' למיחש ב' חששות שמא נשא צרה אחרת ועוד שמא נתעברה ב' חששות לא חיישי' משא"כ קכ"ב ע"א פריך שפיר שמא צרה היא דחדא חששא חיישי' וא"כ ה"נ תרי חששות הוו שמא נשא אשה במדינה קודם לזה ושמא ילדה לו ולד חיישי' לאשה במקום רחוק:

1213

1214וא"כ מוכרח מסוגי' קי"ט ע"א דלא חיישי' מיהו יש לומר אין כאן סיועא דהתם אוקמא אחזקת היתר ליבם משו"ה לא חיישי' לתרי חששו' אבל בנידון שלפנינו דאוקי' ממונא בחזקת יורשי' חיישי' אפי' ב' חששות ואין כאן סיועא מש"ס קי"ט אך גם אין סתירה מקכ"ב ע"א דהתם חיישי' לצרה משום חזקת א"א בחדא חששא אבל הכא איכא ב' חששות אפשר אפי' במקום חזקת ממון לא חיישי' להו:

1214

1215עוד יש לי מקום עיון אהיסוד שיסדתי על דברי תוס' דס"ל אי הוה מוחזק בא"א תו הוה עידי ביאה דבר שלם דראיתי בשיטה מקובצת שם אחר שהביא ר' פרץ בדברי תוס' הנ"ל שוב הקשה הא לא התרו בו ועידי ביאה לא ידעו שנתקדשה ותי' דמיירי דעידי קידושי' מעידים שהבועל הי' עמהם בשעת קידושי' וידע שנתקדשה ע"ש ולכאורה מהמשך לשונו משמע דאה"מ מיירי שהוחזקה בא"א לק"מ מהתראה דהרי עפ"י חזקה ידע אך כיון דע"כ מיירי בלא הוחזקה רק ב' עדים מעידים כן ע"כ הוכרח לומר שמעידי' שהי' עמהם בשעת קידושי' ולפ"ז צל"ע אמאי לא הוי חצי דבר אע"ג דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה שהועילה לאוסרה אכ"ע מ"מ הלא גם בצירוף קידושין וביאה עדין אינו חייב משום דליכא התראה וצריכי לעדות אחרת מה שמעידי' אותן העדי' שהי' הבועל עמהם ואותו העדות אינו מועיל כלום אלא לצרפו עם עידי ביאה ותרוויי' צריכי אהדדי והדר ה"ל חצי דבר וצ"ע לכאורה מיהו י"ל דלק"מ עכ"פ מיד שמעידי' על הקידושין אפי' לא הי' הבועל עמהם בשעת הקידושי' מ"מ כבר הועילו עידי ביאה להרוג אשה שבודאי יודעת מקידושין או אפילו נאנסה לאוסרה אכהונה וכיון דעידי ביאה הועילו שוב מצרפי' העדים שאמרו שגם הבועל הי' עמהם בשעת קידושין להורגו כנלע"ד:

1215

1216סיומא דמילתא כיון דעכ"פ לשיטת תוס' לא מקרי זה חצי דבר וכן סתם סמ"ע וט"ז וב"ש ואפי' לרי"ף עכ"פ י"ל כיון דאתחזק בפטר רחם ה"ל דבר שלם אלא שפקפקתי קצת בעדותן של האומרים שלא נשא אשה שלא מצאתי לא סיוע ולא סתירה א"כ טוב לבצוע הריב וה' ישפות שלום על דייני ישראל הנלע"ד כתבתי א"נ. פ"ב יום ב' י"א טבת תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1216

1217שלום וכ"ט לי"נ וחביבי תלמידי הרב הגאון המפורסם החרוץ צדיק ונשגב כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוטה יע"א:

1217

1218ע"ד שאלת חכם שכי"ב בנידון יתומים ובהם בכור לנחלה שבאו לחלוק בנכסי אבי' ועליהם לסלק אלמנה ופרנסת בנות אי רשאי' אפטרופסי היתומים לסלק הכל מהמוחזק ויפסיד הבכור מחלק בכורתו או יטעון הבכור אשר ישלמו הכל מהראוי וירויח בכור בחלק בכורתו מהמוחזק או ישלמו לפי ערך ממון המוחזק והראוי וספיקתו אי לסמוך עמ"ש בנב"י קמא ותנינא דלא כתשו' פני יושיע:

1218

1219לפע"ד נראה דלא כתשו' פ"י אלא כדברי נב"י תנינא דמשלמי' לפי ערך הנכסים מהראוי וממוחזק ולא מטעמי' כאשר אבאר אי"ה, גרסי' ב"ב קכ"ד ע"א אין בכור נוטל פ"ש בשבח ששבחו נכסיו אחר מיתת אביהן דרבנן ס"ל לתת לו כתיב כמתנה שהתורה הטילה על אחיו לתת לו מתנה מנכסי אביהם ועד דאתי לידי' ברשותי' אשבח ורבי ס"ל פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות דברגע מיתת האב ברשותי' דבכור קיימא וברשותי' אשבח:

1219

1220ואמרי' לרבי ירשו שט"ח נוטל פ"ש פי' בודאי אם רצה לחלוק השטרו' מיד לפי ערך שווין בודאי נוטל בניירות פ"ש שהרי זה מוחזק ושוב כשהגיע זמן פרעון פורעי' לו השטרות שהגיעו לחלקו לכ"ע וכמ"ש תוס' דף קכ"ג ע"ב ד"ה היתה וכו' ע"ש אך מיירי שלא חלקו השטרות ופורעו בע"ח אחר מיתת האב טרם שבאו לכלל חלוקה ורבי לטעמי' דס"ל מיד במיתת האב זכה בחלקו וחלקו אשבח ומיושב קו' תוס' קכ"ד ע"ב ד"ה אין נוטל ויבואר לפנינו אי"ה.

1220

1221תו אמרי' יצא עליהן שט"ח בכור נותן פ"ש הא לרבנן איצטריך טפי דסד"א כיון דהנכסי' רק ערבאי' וכיון שמת הלוה פוקע עיקור שיעבודי' רק מ"ע אקרקפתא דגברי מונח לפרוע חובת אביהם מירושתם והאי בכור אין עליו מ"ע טפי מלשאר אחי ומ"ע נמי עליהו דאחי רמי למיהב לי' מתנה פ"ש וה"א לא מונח אקרקפתי' דבכורה טפי מלאחי קמ"ל דמ"מ נכסי' נמי משתעבדי ואין להם לתת מתנה אלא ממה שירשו והחוב שהם חייבי' לאחריני מעיקרא לא ירשו אבל לרבי אין זה חידוש כ"כ שצריך לתת פ"ש לפרעון מירושתו ב' חלקים:

1221

1222שוב אמרי' ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי הא לרבנן לא איצטריך אלא לרבי דהוה סד"א כי היכי דיורש לא מצי למימר איני נוטל ואיני נותן אע"כ צריך לטפל בנכסי' לשלם לבע"ח כמ"ש הריא"ן מיגאש וגם כשיש יתומים קטנים לא מצי למדחי לבע"ח עד כי יגדלו יתמי כי ע"כ רמי רחמנא מצוה עליהם לשלם חובות אביו בנכסי ירושתו וירושה ממילא הוה והוה סד"א לרבי כיון דמקיש בכורה לחלק פשוטות ה"א כי היכי דלא מצי למימר הכי בפשיטות ה"נ בחלק בכורה קמ"ל להכי מהני קרא דלתת לו שיהי' קצת כמתנה לענין זה שיכול להשמט טרם בואו לידו ולהפסיד הבע"ח לדחותו עד יגדלו קטנים ויטלו בחלק זה:

1222

1223אלא שזה ק' מאוד מאי סברא היא זו כיון שזוכה בחלקו מיד במיתת אביו כירושה ממש מה"ת נאמר שיכול לסלק להורע לבע"ח ע"כ פי' י"מ דמייתי רשב"ם דאשטרי חובות קאי דאע"ג דס"ל לרבי דשבח שט"ח לבכור מ"מ שבחא דאתי עלה עדיין לא בא לעולם ויכול לסלקו עצמו טרם שיגבו המלוה ונהי דלא מצי מסלק עצמו משארי שבח דאתי ממילא לרבי משום שאר שבח דאתי ממילא הוה טפי כעין מוחזק ובא לעולם יותר ממלוה כדאמרי' לקמן קכ"ד ע"ב השתא מלוה דאיתי' ברשותי' וכו' ודחקינן ומוקמי' קרא דלתת לו במסתבר רחוק והיינו מלוה דהוה שבח שטרות מזה יכול לסלקו לדחות לבע"ח עד שיגדלו הקטנים ולא משאר שבח דאתי ממילא ומכ"ש מנכסים בעינא:

1223

1224וס"ל להני י"מ דשיעבודו של בע"ח נמי אמלוה שיש ביד אחרים כמ"ש תוס' בבכורות נ"ב ולקמן ריש דף קכ"ו נמצא מעיקור הדין שיעבוד הנכסי' משולשין לפי ערך כך וכך על נכסי בעין וכך וכך על ההלואות וכדומה ונהי דלאו שפיר דמי למדחי למלוה לפרוע ממלוה שביד אחרים היכי דאיכ' נכסים לפנינו מ"מ הכא מצי למימר הכי איני נוטל וממילא לית כאן נכסים וידחה הבע"ח לפי ערך המגיע לחלקו משטרות עד יגדלו קטנים ואמנם הרשב"א פליג דס"ל דהיכי דאיכא שום פסידא להמלוה לא מצו למדחי לשיעבודי' דר"נ ואין שיעבודם על המלוה ואי משום נייר השטרות שהוא בעינא אפי' יהי' שוים כדי חובו מ"מ הוה מטלטלי' דיתמי ולא משתעבד ע"כ פליג עליהו ופלוגתתם תלי' בפלוגתת הפוסקים ואריכת דברי ש"ך ח"מ סי' פ"ו למעיין ואין להאריך לחכם ומבין מדעתו:

1224

1225יצא לנו מזה ב' דינים, א' לדעת רשב"ם נהי בכור אינו נוטל במלוה מ"מ אי חלקו השטרות בעינייהו נוטל פי שנים ושוב אי נגבו החובות הוה שלו דנכסי' אשבח דהשטרות הוה מוחזק ונוטל בהם פי שנים, ב' דחיוב ושיעבוד המלוים על הנכסים לפי ערך הממון וכאשר יבואר לקמן אי"ה:

1225

1226ותחלה אבאר הפרט הראשון דנראה תוס' חולקי' לקמן קכ"ד ע"ב ד"ה אין וכו' דא"כ אמאי אמרו רבנן אין בכור נוטל פ"ש דכיון שיחלקו השטרות וכו' ע"ש משמע דפשיטא להו דלא כנ"ל אפי' חלקו שטרות נמי אינו נוטל פ"ש אח"כ וצ"ע מ"ט ומ"ש ממ"ש תוס' לעיל קכ"ג ע"ב ד"ה היתה וכו':

1226

1227וצ"ל דס"ל להתוס' כיון דמכירת שט"ח לאו דאוריית' דגופו של הלוה אינו נמכר כמ"ש נימוק"י לעיל ר"פ הספינה והר"ן פ' הכותב נהי דהיורשי' יורשי לי שיעבודו גופו של לוה דמשו"ה יורש מוחל אבל הלוקח אותו אינו קונה אותו וא"כ חלק בכורה דמתנה קרי' רחמנא אינו קונה בזה החלק גופו של לוה וכי פרע הלוה אותו הפרעון מעלמא אתי ולא אשבח ארעי' ואפשר אה"נ אי לא ירצה הלוה לשלם בלי החזרת שטרות יכול הבכור לעכב ניירות פי שנים שלו ואינו יכולי' לכופו להוציא המוחזק בידו וצ"ע בזה אבל עכ"פ אם הלוה פורע אין לו לבכור כלום מדקרי' רחמנא מתנה:

1227

1228וא"כ לפ"ז לפי מה שאכתב שלפע"ד למסקנא גם לרבנן לא קרי' רחמנא מתנה אלא לענין איני נותן ואינו נוטל אבל לעולם כירושה הוה א"כ למסקנא הלכה כרשב"ם הנ"ל:

1228

1229והנה קכ"ד ע"א דריש מלתת לו ולקמן בשאר ספרי דבי רב דריש מכל אשר ימצא לו והרגיש מהרש"א ואמנם הרמב"ם פ' דנוטל פי שנים בולד פרה וכ' ה"ה דהוה שבחא דממילא ולא אשתני כדיקלא ואלים לר"פ ע"ש וס"ל ש"מ להס"ד דשבחא דממילא נמי פליגי ומשו"ה ברייתא דולד פרה רבי היא ע"כ מפיק מלתת לו ופירשב"ם דהוה דבר שלא ב"ל אבל למסקנא דמפקי' מימצא לו לכ"ע לא נפיק מלתת לו דירושה הוה רק מה שאינו מוחזק אינו יורש ודיקלא ואלים כיון דאתי ממילא ולא אשתני הו"ל כמוחזק וה"ה ולד פרה ול"ק נמי קו' התומים סי' קט"ו דהא עובר הוה שלא ב"ל לכ"ע והא"ש כיון דלאו מלתת לו אתי והגע עצמך וכי דקלא ואלים לא הוה דבר שלא ב"ל ולא מקני במכר ומתנה ומ"מ נוטל פ"ש ובסי' קט"ו פ' רמ"א בע"ח נוטל רק חצי השבח מדיקלא ואלים והקשה ש"ך הא מדנוטל בכור ש"מ מקרי ב"ל וא"כ יטול כל השבח ולהנ"ל מוכח משמעתין בהיפוך מדס"ד בשמעתין דולד פרה רבי היא אבל רבנן אינו נוטל פ"ש וה"ה דקלא ואלים ש"מ הוה דבר שלא ב"ל ולס"ד נפקא מלתת לו ואינו נוטל פ"ש בדבר שלא ב"ל אבל ר"פ ס"ל דנפיק מימצא לו ואפי' שלא ב"ל דאתי ממילא ובלא שינוי נוטל פ"ש ולעולם לבע"ח לא משתעביד ואינו נוטל אלא חצי שבח:

1229

1230נמצא לפי הנ"ל למסקנא לא נפקא להו לרבנן מלתת לו וא"כ אי חלקו נייר השטרות ונוטל פ"ש במוחזק הניירות הללו ושמוהו לפי שוויין אז דבשופטני לא עסקי' שיחלקום לצור עפ"י צלוחית אלא עפ"י שווי' נקנה הגוף לפי ערך להבכור מן התורה פי שנים לו ולא מצי האחים למחול חלקו והוא גובה בהם פ"ש:

1230

1231הדין השני שהשעבוד על כל הנכסים בשוה וע"כ לא פליג רשב"ם אהי"מ אלא דס"ל אין שיעבודם חל על המלוה ומטעם הנ"ל אבל אי שיעבודו חל על המלוה אזי מחשבי' לפי ערך וא"כ בזמנינו זה אחר תקנת הגאונים דגובי' ממטלטלי דיתמי א"כ שעבודו חל על ההלואות ג"כ ממנ"פ אי לא גבו עדיין ה"ל נייר השטרות מטלטלי' ומשתעבדי לבע"ח ואי גבו אפי' מעות הא מטלטלי' דיתמי משתעבדי אך ב"ש רס"י ק' רמי דקלא דברי הרא"ש פ"ק דבב"ק וטח"מ סי' ת"ת ע"ש מ"ש בכמה דוכתי דהוה רק תקנה בעלמא ולא דינא וכל יקר ראתה עיני רפ"מ ומ"ש פר"מ לתרץ דכי היכי דלא תקנו לנזיקי' דלא שכיחי ה"נ לא תיקנו תקנת השוק אין הנדון דומה לראי' לניזק לא עבדו תקנתא דליגבא דלא שכיח שיהי' נזוק ולא חשו לו אבל ללוקח עבדו תקנתא כוללת שלא יטרפנו לא בע"ח ולא ניזק א"כ לא שבקת חי ויחוש כל אדם לקנות כלי שמא יטרפנו ניזק אפי' דלא שכיח מ"מ הלוקח חושש אפי' חשש רחוק ואיכ' תקנת השוק אבל לעשו' תקנה לניזק שיארע אחד לשבעי' שנה לא חששו:

1231

1232אבל בעיקור הקו' נ"ל אמתתן של דברים דכיון שמטלטלי דילן דמי' לקמחוני' וגמלי דערבי' דסמכי' עליהו כמו קרקע והקשה ר"ת בתוס' מס' כתובות ס"ז ע"א ד"ה גמלים וכו' בטלה תקנת השוק ופירש מורי בהפלא"ה שם דרצונו לומר בהיפוך דע"כ לא תטרוף מפני תקנת השוק א"כ שוב יכול להבריחם ע"י מכירה ואין סמיכת דעת עליהם ונלע"ד היינו לש"ס דהוה רק אשלי וגמלי ודוקא הני דהוה בשעת הלואה אבל אי מכרם וקנו מטלטלי' אחרים ומכ"ש זוזי בעין לא יקחם בע"ח ואותן גמלי' בעצמם נמי הנמכרים לא יטרוף מפני תקנות השוק א"כ אין כאן סמיכה אבל למאי דבזמנינו הללו כל מטלטלי' וארנקי דמחוזי הכל שוה אצלינו אפי' הלואת דכל מחיתינו מזה ואפי' מכר אותן שהי' בשעת הלואה ואח"כ בשעת פרעון מוצא אחרי' הבאים מחמתם מה לי הן ומה לי דמיהן א"כ שוב הוה סמיכה מעליותא מדינא בלי פקפוק כלל אך היא גופא דלגבו מדבר שלא ב"ל הואיל ואתו מחמתי' ועוד בנתחדשו מטלטלי' דלא אתו מחמתן נמי תיקנו גאונים זהו קצת תקנה שלא מן הדין אבל עיקרא דמלתא דינא הוא עפ"י תקנתם וכמובן ג"כ מתשו' הריב"ש סי' שצ"ג ונ"ל דרבינו אפרים פ"ק דבב"ק נמי לא יחלוק אי אשכח ניזק אותן מטלטלי' עצמם שהי' בשעת ההיזק שנוטלן אלא מדכ' רי"ף מתקנת הגאונים משמע אפי' אחרים או דאתו מחמתן וס"ל בניזקי' לא תקנו הגאונים ורא"ש ס"ל כיון דעיקרו דאורייתא שוב לא פליגי גאונים בתקנתייהו ונראה דגם בעה"ת שער ס"ו לא יחלוק ע"ז אע"ג דכ' אם יש כאן קרקע מצו יתמי לסלוקי לבע"ח בקרקע גם בזה"ז כיון דהוא עיקור שיעבודי' בודאי כיון דכל עצמו אין שעבודי על מטלטלי' אלא משום שסמיכת דעת על כל הנכסי' בשוה ואם ימצא דבר שיכול לסמוך דעתו עליו מה"ת יכול הוא לכוף לפרעו מטלטלי' דוקא אבל לעולם אמת נכון הדבר ששעבודו על כל הנכסים בשוה לפי ערך הנכסי' חל כך וכך על קרקע פלונית וכך וכך על מטלטל פלוני וכך וכך על ההלואות אם לא הפסיד לקבל אותה הלואה נהי מ"מ יכולי' לפרעו מאיזה מין שירצה אבל שעבודו חל בשוה:

1232

1233וכיון דזכינו לדין ומ"ע דאוריית' על היורשי' לתת פ"ש להבכור בכל המוחזק ונהי מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם היינו מן הנכסים המשועבדי' לבע"ח שוה לפי ערך מי הוא זה אשר חיילים יגבר להפקיע מ"ע דאוריית' לשלם החובות מהמוחזק להפסיד חלקו של בכור לכן בין פרעון בע"ח בין כתובת אשה בין פרנסת הבנות אע"ג דהוי בע"ח דאחי היינו מנכסי אביהם את הכל יפרעו לפי ערך החוב מראוי וממוחזק בשוה כנלע"ד ברור ונכון בלי פקפוק בעזה"י ואם הבכור גדול ויכול לבצוע הריב שימחול דבר מה לטובת היתומי' הקטנים מה טוב והטוב ומטיב ייטיב לנו ויורנו מאורחותיו ונלכה בדרכיו ונהי' ממבורכיו הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' כ"ו לירחא תליתאי קצב"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1233

1234שלום וכ"ט למו"ח הגאון הגדול האמיתי נזר ישראל וקדושו נשיא אלקים הנאמן ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

1234

1235שבוע זו הגיעני מכתב קדשו מעולפת ספירים והארש האירה מכבודו והדרת גאונו ואשר בדק מרנא מו"ח הגאון נ"י במי שמנחיל נכסיו על פיו וריבה לאחד אם יכול להנחיל גם מלוה שאינו ניתנה במתנת ברי' כגון מלוה ע"פ של עכו"ם שאינה ניתנה במעמד שלשתן וכיוצא או נימא כיון דאין בה קנין גם להנחיל אינו יכול כי היכי דהוכיח בתשו' בני אהרן בשם הרי"ט דאינו יכול להנחיל דבר שלא ב"ל מש"ס ב"ב קכ"ז ע"ב דאלת"ה גם בנכסים שנפלו לו אחר מכאן יש לו מגו דמנחיל לאותו הבן פי שנים או תפשוט דבברי' לא אמר ריב"ב ולמה לא איפשטא הך איבעי' אלא ש"מ לא יכול להנחיל דבר שלא ב"ל וסבר מו"ח הגאון נ"י דטעמא משום דליתא בברי' משו"ה לא יכול נמי להנחיל וא"כ הה"נ שלא יכול להנחיל מלוה ושוב הוכיח כן מו"ח הגאון נ"י שכן ג"כ דעת התוס' ב"ב קמ"א ע"ב ד"ה נכסי וכו' דמנ"ל להקשות דלמא הלואתו לפלוני היינו טעמא דאיתי' בשכ"מ משום שיכול להנחילו אבל לעובר דלא יכול להנחיל אע"ג דאיתי' בירושה דממילא ליתא בשכ"מ ומנ"ל לתוס' להקשות אע"כ פשיטא להו דמלוה אינו יכול להנחיל לבניו הואיל וליתי' בברי' ואפ"ה איתי' במתנת שכ"מ משום דיורש דממילא יורשה ע"כ הקשו תוס' א"כ בשכ"מ המזכה לעובר נמי נימא הואיל ויורשה בירושה דממילא אלו דברי קדשו ותמה על הגאון בעל עה"ג סי' י"א בסוף התשובה דכ' בפשיטות דיכול להנחיל מלוה ע"פ של עכו"ם אע"ג דליתי' בברי' כלל ולא מייתי שום ראי' על זה אלא מסברא בעלמא:

1235

1236שוב הראני הרבני המופלג מו"ה מרדכי שלאנק נ"י שכבר ישב על מדוכ' זו הנתיבות המשפט בסימן רפ"א סק"ג ושם הבי' ג"כ ראי' דאין האב יכול להנחיל דבר שלא ב"ל מב"ב קל"ג ע"א דדחיק למצוא נפקא מיני' אי נוטלו משום מתנת שכ"מ אי משום ירושה ולא אמר איכא ביני' דבר שלא ב"ל דבמתנת שכ"מ לא קנה והאב יכול להנחילם אע"כ אינו יכול להנחיל ובמחילת כבודו הגאון לפום רהיטא לא עיי' דהסוגי' קאי לפרש דברי רב הונא ורב הונא הא ס"ל בעלמא אדם מקנה דבר שלב"ל וגם במתנת שכ"מ יכול ליתן ולא הו"מ למימר הך איכא ביני':

1236

1237ואני תמה מאוד על מהרי"ט ונתיבות המשפט הלא ממקומו הדבר מוכרע קמ"ח ע"א דאר"פ הואיל ויורש יורשה ופי' תוס' דדבר שלא ב"ל אין מציאות גבי יורש דבן היורש פירות דקל משום שקונה בגוף הדקל פי' לדבריהם שהרי א"א שיהי' להמוריש פירות דקל מבלי שיהי' לו בגוף הדקל שאפי' מכר דקל לאחר ושיירי' פירות לעצמו אמרי' שהשאיר לעצמו מקום פירותיו כמבואר בב"ב קמ"ח ע"א וא"כ מוריש לבניו מקום הפירות ואין במציאות שיורש דבר שלא ב"ל ע"כ ליתי' במתנת שכ"מ כן פי' כוונת תוס' שם (דאפי' נימא שיכול להקנות לאדם דבר שלא ב"ל עם דבר שבא לעולם ודלא כסמ"ע סי' ר"ג סע"ק י"ט מ"מ הכא לר"נ קיימי' דס"ל קני את וחמור קנה מחצה א"כ לא קנה דבר שלא ב"ל ולא משכחת לי' שום אופן שיהי' מוריש לבניו דבר שלא ב"ל) ואי ס"ד שיכול להנחיל לבנו פירות דקל מבלי מקום בדקל א"כ שוב משכחת לי' יורש יורשה אפי' בירושה דממילא כגון ראובן חילק נכסיו עפ"י ונתן דקל לבנו שמעון ופירותיו לבנו לוי ומת לוי וירש קהת בנו פירות דקל וא"כ תיהוי נמי בשכ"מ אע"כ מוכח מזה בפשיטות כי היכי דאין יכול להנחיל לדבר שלא ב"ל היינו עובר ה"נ לא יכול להנחיל דבר שלא ב"ל וזה ברור בלי פקפוק בעזה"י ושוב ראיתי דהיינו פלוגתת ר' האי ור' נחשון גאון שבהגה' מיי' ספ"י מזכי' ומתנה אות ו' דבירושה דממילא לא שייך דבר שלא ב"ל אלא כנ"ל:

1237

1238אמנם ללמוד מזה דכל דליתי' בברי' ליתי' בהנחלת בניו ושלא יכול להנחיל מלוה לבניו זה הוא פשוט גם להנתיבות המשפט הנ"ל ומייתי לי' עוד ראי' מאימי' דר"ע חסידא בב"ב קנ"א ע"א דאמר ר"נ לאחי' דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי ולא אמר האם רשאי להנחיל לכל מי שתרצה אע"כ לא הוה מצית להנחיל מלוגא דשטרות אלו דברי הגאון:

1238

1239והיות כי להגאון עה"ג הי' פשוט לו בהיפוך ע"כ ניתן רשות לבר נפחי למיעל כי גם לפע"ד הי' נראה פשוט מאוד הנחלת האב הוא ירושה ממש ומה לו ענין למתנה וקנין ומהיכי תיתי ומנ"ל לחז"ל הא מילתא הלא בקרא כתי' והי' ביום הנחילו שניתן רשות להנחיל ומנ"ל לחלק (וראיתי בנתיבות המשפט שגם קצות החושן ס"ל כן ואין אתי חלק ב' מזה הספר) וראי' הנתיבות המשפט ממלוגא דשטרא אינה מכרעת כלל דלרוחא דמילתא אמר כן לבעל דין החלוק אחוה דרב עמרם דיותר פשוט להם דדברי שכ"מ ככתובי' ומסורי' דהלכה רוחת בישראל בגיטין י"ג ע"א וספ"ק שם ואע"ג דפליגי ר"א ור' יהושע במתני' ב"ב קנ"ו ע"ב מ"מ פשוט דהלכה כר' יהושע נגד ר"א שמותי' משא"כ רבנן וריב"ב הי' צריך לומר ואר"י אמר שמואל הלכה כריב"ב דאל"ה פשוט דהלכה כרבנן רבים נגד יחיד וכיון דלא נפקא מיני' בהאי עובדא דמלוגא אי משום שכ"מ אי משום הנחלה ע"כ אמר להו בפשיטות דברי שכ"מ וכו' ועוד נ"ל לפמ"ש הרשב"א ומייתי לי' ה"ה ריש פ"י דזכי' ומתנה דהאי עובדא מיירי דאמרה האשה ליקני אינהי וכל שיעבודי' אלא שלא מסרה לו וא"כ מדאמרה מלתא יתירתא י"ל גלי דעתה דלא ניחא לה בתורת הנחלה דבתורת הנחלה וירושה י"ל גם לרשב"א לא בעי' למימר הכי ואע"ג דאפשר מ"מ נוטלה בתורת ירושה וכדלעיל קל"ב ע"א הוא סבר יש לה הפסק וכו' ה"נ דכוותי' מ"מ ניחא לי' לר"נ להבי' בפשיטות מדברי שכ"מ וכו' ואין ראי' זו מכרעת כלל:

1239

1240ומ"ש מו"ח הגאון נ"י ראי' מתוס' קמ"א ע"ב ד"ה נכסי וכו' כנ"ל לפי ע"ד יש להשיב דלא נ"ל להתוס' דיהי' דינא דמתנת שכ"מ תלוי' בפלוגתא בדריב"ב ורבנן דלריב"ב דיכול להנחיל יכול נמי ליתן לאחרי' במתנת שכ"מ ולרבנן דאינו יכול להנחיל לית להו מתנות שכ"מ או נימא דאית להו וכירושה דממילא ולדדהו עובר קונה במתנת שכ"מ ולריב"ב דאית לי' שיכול להנחיל לא עשו מתנת שכ"מ אלא כהנחלת האב ולא יכול ליתן עובר זה לא נ"ל להתוס' אלא כיון דלרבנן יכול להקנו' מלוה ה"ה לריב"ב וא"כ ה"ל להשוות ג"כ לענין קנין עובר ומשו"ה קשי' להתו':

1240

1241ומה דלא יכול להקנות ולהנחיל לבניו לא לדבר שלא ב"ל ולא דבר שלא ב"ל התם לאו מטעם הואיל וליתי' בברי' הוא דמה ענין הנחלה לקנין ברי אך משום דליתי' בירושה דממילא דדבר שאין בו ממש ושלא בא לעולם לא שייך בירושה דממילא כמ"ש לעיל משו"ה אינו יכול להנחילו נמי אע"ג דאי הוה יכול להנחילו ממילא הוה משכחת לי' נמי בירושה דממילא מ"מ זה הוה מערכה על הדרוש דעל זה אנחנו דני' והוא מובן ושלא יכול להנחיל לעובר היינו נמי אי לא ס"ל כר' יוסי דעובר אינו יורש ירושה ממילא אלא לאחר שיבוא לעולם אבל השתא במעי אמו אינו יורש ירושה דממילא ה"נ אינו יכול להנחיל וכן כ' להדי' בחי' רמב"ן אשר מלשונו מבואר מאוד כאשר כתבתי דאי הוה ירושה דממילא בעובר הי' נמי יכול להנחילו דהנחלה וירושה דממילא תלי' אהדדי אע"ג דליתי בברי'. מיהו בהא מסתפקנא לדינא אי יכול לזכות לעובר בראוי ליורשו אפי' לר' יוסי (אי לא מטעם דעתו קרובה אצל בנו) משום דבהנחילו כתיב גבי יכיר והתם בכור שנולד לאחר מיתת אב אין נוטל פי שנים דיכיר כתיב והא ליתא דיכיר ובהני בנים איירי בהנחילו ולא באחרים ויש לי הכרח לזה מב"ב ק"ל ע"א א"ל אביי הא מלא יבכר נפקא וכו' ומאי קושיין התם ה"א דוקא לנולדים דאיתנהו בהיכירא אבל לעובר לא קמ"ל בהנחילו אפי' לעובר אע"כ פשוט דהשתא דכתי' נמי בהנחילו לא יכול להנחיל לעובר דבעי' דומי' דיכיר ועדיין צ"ע:

1241

1242עוד יש מקום עיון בזה עפ"י מ"ש רמב"ן על התורה דבכור שמת בחיי אביו לית בי' משום לא יבכר דדוקא על פני בן השנואה כתי' וכל מקום דכתיב על פני בחיי' משמע וא"כ מאי פריך אביי בהנחילו למה לי דהא הוה סד"א דאינו יכול להנחיל מה שירצה אלא לבנו כשהוא חי בן בין הבנים אבל לבני בנו שמת בין בניו לא קמ"ל בהנחילו ודוחק לומר דאה"נ השתא דכתיב בהנחילו נמי אינו יכול להנחיל אלא לבן בין הבנים אבל אי מת לא יכול להנחיל להעביר נחלה משארי בניו לבני בניו שמת, זה לא נראה מסוגי' הש"ס תו יש להקשות לשיטת רמב"ן בתורה ובהשגתו על ס' המצות לרמב"ם בסוף הספר מנה מצוה י"ב ל"ת המעביר חלק בכורה ואע"פי שלא הועיל בדבורו ולא נשמע לו מ"מ בדבורו זה עובר בל"ת וע"ש באריכות לשונו וא"כ לפ"ז לא מקשי אביי מידי דאי לאו בהנחילו ה"א אפילו בפשוט בין הפשוטים נמי לא יועילו דבריו אך בבכור עובר בלאו ואולי י"ל דק' ראשונה הי' תירוץ לק' שני' דנהי דאינו עובר בלאו אא"כ הבכור קיים מ"מ סיפי' דקרא כי את הבכור בן השנואה יכיר קאי אפי' על בני בנו הבכור וא"כ מהאי דיוקא נדע דיכול להנחיל מה שירצה לפשוט בין הפשוטות אפי' אינו בחייו וא"כ ביום הנחילו למה לי ושפיר הקשה אביי ועדיין צריך תלמוד:

1242

1243ולפ"ז אפשר לומר דאינו יכול להנחיל נמי כל שאין הבכור נוטל בו פי שנים ממילא אינו נוטל במלוה אלא שיש לומר דמיון דקרא קאי אהנוחלים והיינו הנחילו את בניו ומזה ימעט כל הבנים שאינם דמיון בן הבכור דקראי אבל ענין הנחלה לא איתקיש דכל ירושה דממילא יכול נמי להנחיל:

1243

1244ולכאורה נ"ל ראי' דלא מצי להנחיל מלוה לבן בין הבנים ממאי דפי' הרי"ף גבי האי דאיסור גיורא קמ"ט ע"א כל דאיתי' בירושה איתא במתנה דגבי בן לא תקנו מתנת שכ"מ כלל כיון שיכול להוריש כל מה שירצה לא תיקנו בו מתנת שכ"מ כלל ויעויי' בחי' רמב"ן שם וקשה מהאי דמלוגא דשטרא דר' עמרם חסידא שזיכה לו ר"נ מטעם מתנת שכ"מ ולהרי"ף הרי לא תיקנו מתנת שכ"מ לבנו הראוי ליורשו אע"כ דוקא במה שיכול להנחילו לא תיקנו תקנות שכ"מ דהרי לא תטרף דעתו שיוכל לתת לו בתורת נחלה אבל מלוגא דשטרות דלא הו"מ להנחילו תיקנו מתנת שכ"מ אפי' גבי בנו בין הבנים אבל לא נ"ל לבנו' בנין על זה שהרי הרא"ש והפוסקים מחולקים על הרי"ף וס"ל באמת תיקנו מתנת שכ"מ גם בבן ודוקא בגר לא תיקנו ועוד להרי"ף נמי צ"ע דא"כ נימא דגר יכול ליתן לבנו מלוה דתיקנו בי' מתנת שכ"מ וזה לא שמענו אע"כ ליתא להנ"ל. ולא תיקנו כלל מתנת שכ"מ לבן להרי"ף ור"נ דאמר לאחו' דר"ע חסידא דברי שכ"מ וכו' לישנא קיטא נקיט כיון דלא נפקא מיני' מידי וא"כ יש להוכיח בהיפוך דע"כ גם מלוה יכול להנחיל דאלת"ה כיון דרוב פעמים רוב עושרו של אדם הוא מלוה ביד אחרים כמ"ש תשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט דף כ"א ע"ז וא"כ ה"ל לתקן תיקון שכ"מ משום נתינת הלואה שלא תטרף דעתו אע"כ אה"נ שיכול להנחיל מלוה:

1244

1245ומה שכ' מו"ח הגאון נ"י דלשון תוס' קמ"א ע"ב ד"ה נכסי שגבו ממנו שצריך תיקון דכוונתם אהא דארכבי' אתרי רכשי לולי דבריו הייתי אומר כוונתם כפשוטא דהרי באמת שכ"מ וקנין ברי שוים הם אלא שזה צריך קנין ושכ"מ דבריו המה הקנין וכמ"ש רשב"ם כוונה זו גבי ידור פלוני וכו' כל דליתי' בברי ליתא בשכ"מ יע"ש לשונו וא"כ אי ס"ד מלוה ניקני' לברי' בקנין מיהת א"כ מאי קושיין מהלואתו לפלוני הרי שוים הם מה שזה קונה בקנין זה מקנה בדבורו משא"כ דבר בא לעולם וא"ש. פ"ב נגהי ליום ה' ט' טבת תקפא"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1245

1246שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג בתורה ומפורסם לשבח כמו"ה אברהם יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א:

1246

1247יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד עתיר נכסי א' שאין לו בנים ורוצה שטר צוואת בריא לעשות מרוב עשרו קרן קיימת לדברים טובים והמיעוט הנשאר ליורשיו אי שרי לת"ח להזדקק לזה כמבואר בש"ע ח"מ סי' רפ"ב דיש למנוע מזה:

1247

1248הנה דין זה מקורו מש"ס ב"ב קל"ג ע"ב שם מבואר במתני' דהכותב נכסיו לאחרים ומניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומבואר באותה סוגי' א' הכותב לאחרים הדיוטים וא' המקדש לשמום כמבואר שם בסוגי' לכל מעיין קצת ומוכח בכתובות נ"ג בעובדא דר"פ בי אבא סוראה דלאו דוקא כל נכסיו אלא אפי' מקצת נכסיו אין להפקיע מבניו דנהי דבעובדא יהיב הכל ולא השאיר לעצמו כלום מ"מ מבואר שם שגם בתחלה לא הוה בעי למיעל תמן אעפ"י שלא הי' חושש אלא שיוסיף קצת מנכסיו ויפסיד הבן ע"ש ושם נראה אע"ג בש"ס איתא והניח את בניו לאו דוקא בניו אלא יורשיו וכ"כ רמב"ם יורשיו דזיל בתר טעמא דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי וזה שייך בכל יורשיו וסמ"ע כ' בלשון שלא נהג בו כשורה פי' שהי' מעלי בשאר מילי רק במורישו לא הי' נוהג כשורה והשתא אס"ד דבנו ממש הוא ולא נהג באביו כשורה למרד בו א"כ מה טובה נשאר לו ממש אין שום עבירה בתורה דמשמע לאינשי איסורא ככיבוד אב ואם, ואם באביו לא נהג כשורה איך כתב בשאר מילי הוי מעלי אע"כ האי מורישו קאי לאו אביו הוא והאיש זה הוא קרובו ולא נהג בו כשורה ובדרך ארץ וכדומה א"כ מבואר מכל זה שאפי' להקדש רק קצת נכסיו אפי' לא הניח אחריו יוצאי חלציו מ"מ לא יזדקק שום ת"ח לזה לכאורה:

1248

1249ואמנם ראיתי בתשב"ץ ח"ג סס"י קמ"ז כ' וז"ל ומ"ש בשטר שכל א' מניח ליורשותיו רביע זהוב לא הי' צריך לזה ואם מפני שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני הנחה ממעטת כזה לא תהא רוח חכמים נ"ה וכו' ותופס שטרות לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי וכ' גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נ"ה כמ"ש בס' עיטור סופרים במתנת שכ"מ וזה הלשון ממש מתוקן עכ"ל. מבואר מזה היכי שהניח להם עכ"פ חלק הראוי דעת חכמים נוחה הימנו דלא כמו שהוכחתי לעיל ודעת הגאונים רחבה מדעתינו מ"מ מאי דמייתי מהעיטור לע"ד אין ראי' ויש להוכיח בהיפוך דז"ל בתר דמייתי ש"ם דילן מייתי הירושלמי דמייתי הרי"ף בב"ב דר' אבא בר ממל אמר ע"ז נאמר ותהי עונותם על עצמותם ומייתי שם האי עובדא האי גברא הפקיד אצל ר"א בר ממל וציוה לכשיתנהגו בניו כשורה יתן להם חצי וחצי הנשאר יעכב לעצמו ולא הי' נוהגי' כשורה ואפ"ה נתן להם החצי ושוב באו לערער על החצי הנשאר ביד ר"א בר ממל ואמר להם אי לא שתיקות אוציא מידכם גם מה שנתתי לכם שהרי אי אתם נוהגי' כשורה והעיטור כ' אח"כ וז"ל ומסתברן דוקא בניו ודוקא לא שייר להם כלום אבל שייר להם ונתן לעניים ולעשירים מממונו הרשות בידו עכ"ל. ונ"ל דאהירושלמי דוקא קאי דאמר ותהי עוונותם על עצמותם שהוא חטא גדול ובמתני' משמע רק אין רוח חכמים נוחה הימנו ע"כ כ' דחטא גדול הוא בבניו דוקא ולא הניח להם כלום דוקא אבל הניח להם כלום אפי' בניו או שאר יורשים אפי' לא הניח כלום ליכא משום ותהי עוונותם על עצמותם אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ובזה א"ש דר"א בר ממל עבר על צוואתו ונתן להם חצי אע"פ שלא נהגו כשורה ואי משום עבירה א"כ מ"ט עיכב החצי לעצמו אע"כ כנ"ל לעכב כל הפקדון מסייע ידי עוברי עבירה עוונותם על עצמותם אבל לעכב החצי לעצמו אינו אלא שאין רוח חכמים נ"ה וכן שום חסיד לא יזדקק לצוואה זו אבל המחזיק יחזיק לעצמו שהרי אמרו דבריו קיימי' ועי' פני משה נדחק בדר"א בר ממל ולפמ"ש א"ש בעזה"י וא"ש נמי בש"ס ב"ב קל"ג ע"ב עובדא דיונתן בן עוזיאל דהוה ממש כהך דירושלמי דנתן להם שליש ועיכב לעצמו שליש הכל מטעם הנ"ל אבל לעולם איכא למימר בכל אופן הוה כעבורי אחסנתא ולא יזדקק לזה אדם חשוב ודלא כתשב"ץ [עי' לקמן סי' קנ"ג]:

1249

1250אך מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצווה לעשות מנכסי' קרן קיימת ודברים טובים נראה משום דאמרי' ר"פ יש נוחלין והעברתם מי שאין לו בן הקב"ה ממלא עליו עברה ואין עברה אלא גיהנם וא"כ רצה להציל עצמו מגיהנם מצדקה זו והוא קודם לעצמו מיורשיו והראי' שהבאתי לעיל דהאי טעמא דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי שייך בכל היורשי' י"ל אה"נ אי הי' טעמו מפני שאינו נוהג כשורה אבל אי טעמו משום דלית לי' ברא דמזכי אבא ורוצה להציל מעברת ה' מותר אע"פ דאינהי בעצמם מעלי ומכ"ש משום דנפקי בנין דמעלי כך נראה ליישב המנהג וכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג ואולי כל הנאמרים אינו אלא בשכ"מ שאין המתנה חל אלא בשעת מיתה ואז הנכסי' נופלי' לפני יורשים והוא בא להפקיע אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה לית לן בה דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה וסברא נכונה ליישב המנהג אבל כתובות נ"ג תיובתי' מ"מ אם מניח ליורשיו עכ"פ מנה יפה יכול פר"מ להזדקק לזה וה' עמו הכ"ד א"נ הכותב בחפזי דש"ת. פ"ב נגהי ליום ב' י"א תמוז תקב"ץ לפ"ק. - משה"ק סופר מפפד"מ:

1250

1251שלום וכ"ט לתלמידי צמידי ורב חביבי האברך החרוץ המופלג כבוד מו"ה משולם נ"י:

1251

1252טעמתי בקצה מטה ארשת שפתי דעת לנבון וחכם כמוך בריש כל מראין בסוגי' פ"ק דגטין ח' ע"ב סוגי' פלגינן דיבורא הרבה נפלאת על הסוגי' וירדת לעומקה בשכלך הצח ודע כי אחד מגאוני הדור התפלא על זה כמוך ובקש ממני לחות דעתי ואני אמרתי שאין זה מענין פלגינין דיבורא שבש"ס אלא לישנא קיטא בעלמא הוא והכוונה דלכאורה מחזי כחוכא וטלולא ממ"נ אי השטר מזויף ומשו"ה אינו מוציא הנכסים מיד רבו גם השחרור מזויף ואי לא ניחוש לזיוף ונוקמא אדאורי' והוה שחרור ומותר בבת חורין א"כ הנכסי' שלו והרב שקידש אשה בנכסיו קידשה בגזל ואיך נאחז החבל בשני ראשי' ואפ"ה פלגינין ולחצי הדבר נקיים השטר ולא לאידך ולא ניחוש לחוכא וטלולא והא ממש כהאי דשכ"מ שחוזר בנכסי' ואין חזרתו מועיל לענין שחרור והוה ג"כ כתרתי דסתרי ופלוגתא דר"מ ור"ש לשיטת רי"ף ורש"י דלא קנה נכסי' ועצמו קנה פשיטא דהוה כחוכא וטלולא דהרי לא שחרר כלל רק אמר כל נכסיי וממילא העבד בכלל וכיון דאמר חוץ מכור עפר ועי"ז נתבטל כל השטר לשיטתם ואיך יצא העבד לחירות עי"ז. ומכ"ש לשיטת התוס' דכ' כל נכסיו חוץ מעיר פלונית ולית לי' אלא אותה העיר זולת העבד וכ' תוס' וחוץ סותרי' זא"ז ואפ"ה מקיימי' שניהם והוה כחוכא וטלולא זהו עיקור כוונת הש"ס בהא ואי דייקינן יותר בענינים כיוצא באלו לא תנינין ועיי' יבמות מ"ז ע"א תוס' ד"ה ואין וכן לעיל כ"ה ע"ב ד"ה לימא וכו' וצ"ע כתוב' י"ג ע"ב לדברי המכשר בה פוסל בבתה ועמ"ש הפוסקי' בפי' חצי חתיכה וחציה נשאר במקום הקביעות:

1252

1253אמנם מ"ש מעלתך מענין חיישי' לזיוף לא יכולתי להבין אולי יש חסרון וט"ס בדבריך אבל הענין בזה מן התורה השטר כשר ואיננו מזויף וקנה העבד כל נכסיו והם שלו באמת ויצא לחירות מן הדין ושוב מה שחשו חז"ל לזיוף והפקיעו הנכסי' להעבד לא שלא קנאום אלא שהפקירוהו מהפקר ב"ד הא למה זה דומה למי שכ' שטר כשר מקויים כל נכסיו לעבדו אלא שהוא גבר אלים וא"א לו לעבד להוציא הנכסי' מידו מ"מ הרי באמת קנה הנכסי' ואת עצמו והרי הוא עבד משוחרר רק שהבע"ד אלים וא"א להוציא הנכסי' וה"נ מה לי אנוס ע"י אלים או אנוס ע"י תקנת חכמים מן התורה משוחרר הוא ואין לומר עכ"פ השתא דתקינו רבנן קיום א"כ מעיקרא כשנתן לו הרב השטר חספא בעלמא יהיב לי' ולא יצא לחירות בשטר זה א"א דעכ"פ אפשר לקיימו ע"י עדים בשום פעם וא"כ לא היתל בו הרב במסירת השטר וכיון שמן התורה כשר יצא עבד לחירות ודי מה שהחמירו שצ"ל בפ"נ ובפ"נ ומ"מ ה"ל תרתי דסתרי כנ"ל וכעין חוכא וטלולא:

1253

1254מה שהאריך מעלתך בשיטת רי"ף ורש"י גם זה לא הבנתי הנה מה שלא פירשו רש"י ורי"ף כהתוספתא דמייתי תוס' דאמר כל נכסיו חוץ מעיר פלונית ולית לי' נכסי' חוץ מאותה העיר לכאורה נראה דהמשחרר עבדו מלבושיו לרבו דהרי אפי' באשה שיצאה מבעלה שמין מה שעליה מכ"ש עבד וזה שכל נכסי' כ' לעבדו הרי כל מלבושיו של העבד נמצא אע"ג דלית לי' אלא זאת העיר והעבד ושייר העיר לעצמו מ"מ שייך לשון כל אהעבד ומה שעלי' והיינו טעמי' דר"ש ואפשר ר"מ דפליג היינו משום דס"ל דלא שייך לשון כל בבציר מתלת מילי עיי' דברי ר"ת שבתוס' מס' כתוב' ה' ע"א ד"ה שהכל וכו' ע"ש ע"כ ס"ל דלא לתוספתא זו נתכוון תלמודין אלא למ"ש דאמר חוץ מבית כור שהדין יד בע"ב על העליונה ויכול לברור לו איזה שירצה ועד שיברור לו אחד מהם אין לבעל השטר שום כח בשום בית כור מכל הקרקע אפי' הן מאה אפי' בהזבוריות דדלמא ניחא לי' לבע"ב בזיבור' והשתא אי לא נחלק השטר א"כ לא קנה עצמו במסירת השטר לידו עד שעה שיברור זה איזה בית כור שיברור לו לעצמו ובאמת לעולם הוא בן חורין מיד בקבלת השטר ואי קידש בת חורין מקודשת מיד וכל עצמו לא נשתחרר אלא מכח הנכסי' והם עדיין לא יקנו לו ועוד צ"ע קצת אי לא קנה מיד במסירת השטר דגיטו וידו באים כאחת ואי לא הי' קונה עצמו בן חורין מיד והי' נשאר עבד עד זמן ברירת הבית כור עפר ששייר קשה שישוחרר אחר כך ועיין ספ"ב לקמן ואפ"ה ס"ל לר"ש לעולם הוא בן חורין מיד והנכסי' אינו קונה עד שיברר לו איזה בית כור וזה הוה כעין סתירה זהו מה שנלע"ד בזה ואחתום בברכה מרובה ואורך ימים בתורה ועבודה תמה כנפשך היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ג' ב' דחנוכה קפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1254

1255שלום וברכת השנים להרב המופלא תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מו"ה וואלף חיות נ"י אב"ד דק"ק פאלאטא יע"א:

1255

1256נגהי ליום ה' העבר בבואי ממרחץ באדען מצאתי נועם מכתבו בתוך המון אגרות רבות וראיתי כי האי גברא כל מגמתו להשוות ירושת הבנות עם הבנים ע"כ לא יהי' לי חלק עמו ולא אתקן לו לשון צוואה כמאמר חז"ל כתובות נ"ג ע"א א"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא כ"ש מברא לברתא ופסקו הרמב"ם וטוש"ע רסי' רפ"ב אלא שלא כ' האי כ"ש מברא לברתא דפשוט הוא ומ"מ נ"ל ליתן קצת טעם להשמטה. דהנה בלשון הרמב"ם וש"ע הוסיפו תיבה א' על לשון הש"ס וכתבו שאינו נוהג בו כשורה ופי' הסמ"ע שהוא צדיק בכל דרכיו אלא שאינו נוהג כבוד באביו כראוי ונ"ל דס"ל לרמב"ם דמצד רשעו בתורת ה' אין צריך לומר שלא להעביר ממנו נחלתו דלמא נפקא מיני' בנין דמעלי משום דכבר פסק רמב"ם פ"ח מחובל ה' י"א דמסור גופו מותר לאבדו ולא ממונו משום דלמא נפקא מיני' בנין דמעלי כש"כ ברא בישא בעלמא דאין גופו מופקר כ"ש ממונו. והא דאמר שמואל לרב יהודה שיננא לא תהי' בעבורי אחסנתא אע"ג דהוה כ"ש ממסור י"ל דהרי בב"ק קי"ט ע"א פליגי בהא ר"ה ורב יהודה ואפשר ר"י הוא דס"ל ממון מסור מותר לאבדו ביד גופו מותר ממונו לא כ"ש משו"ה הוצרך שמואל להזהיר לר' יהודה לשיטתו דנהי דמסור ממונו מותר אבל ברא בישא בעלמא לא אבל אנן דקיי"ל ממון מסור אסור כ"ש ברא בישא ולא נצרכא אלא לבן המקציף אביו וה"א לנקום ממנו יעבור אחסנתא מיני' קמ"ל דלא:

1256

1257והנה בש"ס דמיירי מברא בישא נהי דברתא טבתא נילף במכ"ש מברא טבא מ"מ צריכא למימר קצת משא"כ רמב"ם וש"ע מיירי מבן מביש לבן מכבד וידוע דהבת שאין סיפוק בידה משום שרשות אחרים עלי' אינה מצווה על כיבוד א"כ איננה נכנס בגדר כ"ש כי אינה צריכה למימר כלל כיון שהבן ירא ד' בכל דרכיו רק שאינו מכבד אביו כראוי והבת גם היא לא תוכל לכבדו כראוי והשתא ממנו לבן מכבד אין לעבור אחסנתא אין צ"ל להעביר ממנו לבת לכן השמיטו הש"ע:

1257

1258יהי' איך שיהי' לא יהי' לי עסק בזה אך מה שראיתי לעורר מעלתו כי תורה היא, א' הנה ידוע שפרנסת צרכי נישואין מוטלין מדינא על הזכרים מירושתם וע"כ ראוי שיפורש בשטר הצוואה דהנהו ב' אלפי' זהו' שיותנו להפנוי' יהי' לפטור הבנים מלתת להם עישור נכסי דאל"ה יתנו ב' אלפים במתנה ועוד עישור נכסי מירושת הבנים לעת נישואין:

1258

1259עוד במה שהשוה אח"כ כל הבנים והבנות גדולים וקטנים בנכסיו והנה הבנים נוטלים בתורת ירושה והבנות בתורת מתנה הנה כי כן הבנות הקטנות מלבד מתנתם שניתן להם כחלק הזכר עוד יתזנו מנכסי הזכרים עד שתבגרון או תלקחון לגוברין ואם נמי יפורש שמתנתם יהי' חלוף מזונותם לא ידעתי אם יועיל כי אולי לא יספיקו לפי מסת מזונותם ולאו כל כמיני' דאב להפקיע זכותם בזה משא"כ פרנסת נישואין הנ"ל ומ"מ הכל לפי עיני הדיין אם הסך עצום והבנות קרובו' לגדלות אפשר דטבא להו עבדו להו:

1259

1260עוד הבנות הנשואות מסתמא יש להם שטר חצי חלק זכר הנהוג א"כ יגבו מחלק הזכרי' חוב שלהם מלבד חלק מתנתם והי' צריך להתנות שלא יותן להנשואות חלקם אם לא ימחלו באשה והדר בעלה שחח"ז שלהם:

1260

1261האשה בכתובתה ראוי טרם שתסולק תכתוב שטר הודאה שחייבת לבני' יוצאי חלצי' בנים ובנות יחד סך.3500 fl. ותנאי הי' ביניהם שאין זמן הפרעון חל כל ימי מיגר אלמנותה רק שעה א' קודם כניסה לחופה עם בעל אחר אז יהי' זמן פרעון החוב הנ"ל לבניה ובנותי' שוה בשוה וזה אין צריך לפנים:

1261

1262מה שפקפק על קנין אגב ואין לו קרקע תמהתי הלא הי' נגד עיניו דברי תוס' ריש אעפ"י וב"ב סוגי' דפרה וטלית וכן נוהגי' לכתוב והקניתי לו ד' אמות בחצירי יעיי' בש"ע ח"מ סימן קי"ג ויעיין רסי' ס':

1262

1263וגם בחליפין יכול להקנות כי איננו מקנה להם מטבע ידוע כ"א שיעבד עצמו ונכסיו ואפי' משום דבר שלב"ל ליכא דאינו מקנה להם חפץ ידוע אלא שיעבד נכסיו על סך ידוע ויכול אדם לשעבד דבשלב"ל וקי"ל דאקני משתעבד וגם נ"ל דבאנקא צעטיל ניקני' בחליפין כי אין גופן מטבע אלא שיעבוד נכסי הקיר"ה והם ניקנים בחליפין:

1263

1264ואם נכתבה הצוואה בקנין כנ"ל לטובת מקבלי המתנה אזי יוציא השטר מידו ליד שליש הזוכה בו במקום מקבלי המתנה:

1264

1265כפי הנראה רוצה למנות אשתו אפטרופסת שנה ראשונה אחר מותו ואחר כך יבואו הבנים לחלוקה אין ראוי להיות עמו בעצה לפוטרה אח"כ משבועת אפטרופסי' כיון שיש כאן בנים מאשתו ראשונה הרי אנו בעוכריהם ונותני' יד לאשה זו לגנוב ולגזול ולהעשיר בני' ע"כ החכם עיניו בראשו:

1265

1266קושייתו שאינו נוגע לדינא הנחתי עתה עד עת מועד אי"ה, הקצין ר' יוסף עתה בפעסט בבואו אמסור לו המעות המתוכן והי' זה חיים ושלום וברכת השנים כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ב' ו' אלול תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1266

1267שלום וכ"ט לאדמו"ח קדוש ישראל מופת הדור והדרו גאון יעקב ונזרו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פיזנא נשיא אלדי' בתוכינו יזרח אורו לעולמים:

1267

1268מכ"ק הגיעני ותהה על קנקני ריקם כלי חרס הנשבר להודיע דעתי העניי' בנפקד שיש בידו פקדון שט"ח ושוב המיר הנפקד ונטמע בין הישמעאלי' ומת בהמרותו והניח יורשי' ישראלים והלוה עני ומתמוטט והיורשי' אינם יודעים מהח"כ אם המפקיד יוצא י"ש אם לא יודיע להיורשי' מהח"כ כדי שלא ינגשו את הלוה העני וספיקתו במ"ש רמ"א בח"מ סרפ"ג ס"ב דבפקדון בעי' דווקא ששלח יד בחיי המומר אבל זולת זה צריך להחזיר ליורשי' ויש להסתפק אולי מלוה דלהוצאה ניתנה ל"ב שליחות יד ותביעה בחיי המומר דממילא פקע שיעבודו ואין הלוה מחוייב ליורשי' כלל אלו דברי קדשו דאדמו"ח הגאון נ"י ואם אינני כדי מ"מ עיינתי יען נוגע לדינא ואחוה דעתי הקלושה אדון לפניו בקרקע:

1268

1269הב"י מייתי בשם תשו' אשכנזית היכי שאלמנה מוחזקת בממון ועדיין לא גבתה כתובה אעפ"י שהכל משועבד למזונותי' באנשי גליל מנ"ל דחשיב שליחות יד עכ"ל ונוראות נפלאתי על מרן רבן של ישראל שנמשך אחרי טעות דפוס שבתשו' מהרי"ל שהיא תשו' האשכנזית שבב"י יע"ש בפנים סי' ך' וסוף דבריו ובנ"ד אפי' מת אביו קודם שנשתמד (פי' לא מיבעי' מת אחר שכבר נשתמד דמיד פקע ירושתו כמ"ש לפני זה אלא אפי' מת קודם שנשתמד וזכה בירושתו בכ"מ שהוא וטרם שגבה הירושה נשתמד) הואיל וכתבת שחמותו מוחזקת בממון משמע שעדיין לא גבתה כתובתה ויתבה בביתו ואכלה מזוני כאנשי גליל ופסק מהר"ם דהכל משועבד למזונותי' שאין לה קצבה וחשיב לה ראוי מטעם זה וא"כ הוא האי עובדא מנ"ל דחשיב שליחות יד לרש"י דלעיל כיון שתפסה למזונותי' עכ"ל ופשוט יותר מבעתא בכותחא דט"ס הוא ונשמט תיבת לא וצ"ל מנ"ל דלא חשיב ש"י לרש"י וכו' ומסיק דחשיב כמו שליחות יד ונ"ל דברי' ק"ו השתא התם דגוף הנכסים למומר ואין לה עליו אלא שיעבוד ואפי' לא יתן לה מזונות אלא שתגבה מנכסיו קיי"ל מכאן ולהבא גובה ואפשר שלא תבא לידי גבי' לעולם שתקבל כתובה ולא תזון עוד או שתמות וישארו נכסי' ליורשי' ואפ"ה מחשב לי' כש"י בפקדון מכ"ש מלוה דלהוצאה ניתנה ואין להמומר ע"ז כ"א שיעבוד בעלמא פשיטא דפקע שיעבודי' בהמרתו:

1269

1270והנה לכאו' דברי תשו' רש"י שממנו מקור זה הדין צ"ע דמה ענין תפיסה מחיים לכאן ממ"נ אי אפקרוהו רבנן לנכסים א"כ ביד מי שהם בשעת המרת הדת זכה בהם אפי' לא אתכוין לשם תפיסה ככל דבר הפקר שהוא ביד מי שהוא זכה בו אי אכוין שיהי' שלו וא"צ לזה שום תביעה ושליחות יד כדמוכח מתו' ב"ק דס"ו ד"ה כיון וכו' ומ"ט צריך הכא ש"י ואין זה דומה למלוגא דשטרא פרק הכותב דהתם בעי תפיסה מחיים ופקדון כל היכי דאיתי' ברשותי' דמרי' איתי' אא"כ החזיק בו בתורת תפיסה אבל הכא כיון דרבנן הפקירו מעותיו בכל מקום שהוא מ"ט לא זכה בו הנפקד ממילא וחצירו וביתו זכה בו וצ"ע לכאו' ע"כ נלע"ד פשוט דאי הוה ברור לרש"י דממונו מותר וחכמי' אפקרוהו לא הוי צריך תביעה וש"י אך הא רש"י מסופק אי הלכה כמ"ד ממון מסור מותר או אסור לאבדו ביד ומספיקא ס"ל אי תקף לא מפקינן או דס"ל כהרמב"ם בכל הספיקות או ס"ל הכי בפלוגתא דלא איתמר הלכתא וכדעת הב"ח שבש"ך י"ד סי' ס"א ס"ק י"ג או דמיקרי זה בהיתירא אתי לידי' קודם שנולד הספק ומ"מ בעי' תפיסה ותקיפה דאל"ה לא שייך שיקנה מהפקר כיון שבזה גופא אנו מסופקים אי הוי הפקר או הי' בחזקת מרא קמא ע"כ בעי' תקיפה והיינו שתובעו פ"א וכפר בו או שלח יד בעודו בהמרותו בחיים ואז אפי' חזר אח"כ בתשובה או מת א"צ להחזיר לו ולפ"ז פשוט לע"ד דזה שייך דווקא בפקדון אבל במלוה שניתן להוצאה ואיננה ברשות' דמרא פשיטא דכל ספיקות אין מוציאין מידו להני שיטת הנ"ל ויעויין תוס' כתובות כ' ע"א ודברי הר"ן שם צל"ע בזה:

1270

1271והנה הש"ך הקשה בשם חתנו ר' מאניש ז"ל דהא אנן קיי"ל ממון מסור אסור לאבדו ביד ואיך פסק רמ"א הכא כתשו' רש"י ומשנלע"ד אמת נכון דלכאו' דברי רש"י תמוהים דע"כ לא פליגי אלא במסור שהוא ישראל ואעפ"י שדינו כמומר מ"מ בניו לא ילכו בדרכיו יכין רשע וצדיק ילבש אבל מומר שנטמע בין הנכרים ובניו אשר יוליד בגיותו יטומעו ביניהם ואין תקוה שיחזרו לדת האמת והוא גם הוא קרוב לודאי כי אחרי נפלו לא ישוב מפני סכנת נפשות מאימת מלכות ורחוק מאוד שישוב וא"כ אפי' אם יש לו כבר בנים ביהדותו אשר לא השתמדו עמו ואם לא ילד בנים בגויותו ירשו בניו הישראלי' מ"מ קרוב לודאי שישא גוית ויולדו לו בנים בגיותו ועפ"י מלכות הם ירשו הכל כידוע ובלאה"נ בודאי בדיניהם יעשו כל טצדקי להפקיע יורשים ישראלי' ומה"ת נוציא מה שבידינו וניתן לו משום דלמא נפקי מיני' בנין דמעלי ומה ענין זה למסור וצ"ל דבימי רש"י עדיין לא היו מלכיות מקפידין כל כך והי' נקל למומר לחזור לדת ישראל וכ"מ שהרי בימיהם קנו להם עבדים ושפחות מלו וטבלו אותם לשם עבדות והטור כ' בה' עבדים שגם בימיו עדיין הי' נוהג וא"כ נקל הוא שיתחרט וישוב בעצמו לדת אמתי ויעיי' בתה"ד שהאריך והביאו הב"י סימן רפ"ג ומש"ה ס"ל לרש"י דתלי' בפלוגתא דמסור אבל רמ"א לפי זמנו דיבר במומרי' שבזה"ז שהמרו לדת ישמעאל אין כאן מחלוקת ולכ"ע ממונו מותר לאבדו ביד ולק"מ קו' ר' מאניש ז"ל:

1271

1272ואמנם למש"ל דרש"י נמי לא כ' דבעי' תבעי' מחיים אלא משום דהוי ס' פלוגתא ולפמ"ש דבזה"ז ליכא פלוגתא א"כ אפי' בפקדון זכה הנפקד לאלתר ואע"ג דרמ"א כ' גם במומרי זמנינו דבעי' ש"י היינו למה שהבין הרב"י בפשיטות דברי רש"י דהפקר לא נקנה אלא בששלח בו יד אבל למה שהוכחתי דהפקר נקנה לעולם להנפקד רק משום ס' פלוגתא בעי ש"י א"כ אפי' בפקדון א"צ להחזיר מכ"ש מלוה דלהוצאה ניתנה:

1272

1273ועוד אפי' במומרים שבימיהם למש"ל דמש"ה בעי רש"י ש"י משום ס' פלוגתא ואי הי' אותו הממון מותר לאבדו לכ"ע הי' הפקר גמור וזכה בו הנפקד וא"כ כיון שכ' הטור סי' שפ"ח בשם העיטור ורי"ו סי' ק"ס ומייתי לה הש"ך שם ס"ק ב' דאפי' למ"ד אסור לאבדו מ"מ גרמא וגרמי שרי לכ"ע ומהרי"ו כ' משו"ה דקדק הש"ס אסור לאבדו ביד אבל בגרמי שרי ולפע"ד הטעם משום דהוי כעין גרמי דגרמי דמאן לימא לן דנפקא מיני' בנין דמעלי ושיגיעו לידו אותו ממון וא"כ בנדון שלפנינו שהנפקד הי' בידו שטר ואי הוי קלי לי' לא הוי אלא גרמי והי' מותר לאבדו לכ"ע וכ"כ להדי' יש"ש סי' ג' וממילא זכה הנפקד בהשטר ונהי שלא זכה בהמלוה ע"י זכיית השטר והנייר לצור ולצור הי' מחוייב לשלם למ"ד אסור לאבדו ביד מ"מ גוף השטר זכה בו שלא יחזירנו להמומר לנגוש בו הלוה והי' צריך לתבעו בע"פ וכיון שכן הי' הדין בחיי המומר כבר זכה בו הנפקד בזכות הזה וממילא אין לו להחזירו ליורשי' שכבר נפקע ונמחל שיעבודו לפע"ד:

1273

1274ובר מן דין מי יכול להוציא ממון מלוה נגד רבנו ברוך שבמרדכי ב"ק סי' קצ"ד שהוא י"א דמייתי רמ"א סי' שפ"ח סי"ג דעכ"פ מותר לעכב לעצמו וטעמי' מבואר שם וכוונתו דהא ק"ו מעלי' הוא השתא גופו ממונו לכ"ש ורק משום דכתי' וצדיק ילבש והא לא כ' בקרא איזה צדיק ילבש וה"ז המעכב הוא הצדיק הראשון ולמה יוציאנו מידו לתתו לצדיק אחר אפי' כבר ה"ל בנין דמעלי ובזה נדחו דברי הש"ך שם ס"ק ס"ג דהרי"ף וסייעתו חולקי' פי' משום דהרי"ף כ' דאסור לאבדו דסוגי' דש"ס פרק הכונס (בבא קמא ס"ב ע"א) הכי הוא דקאי בתיקו אי אתו תקנת נגזל במסור שנשבע ונוטל שמע מני' אסור לאבדו ביד (וסבירא לי' לרי"ף דדוחק לאוקמי בשכבר עשה המסור תשובה) ואס"ד דסבירא לי' כרבינו ברוך הא לעכב לעצמו לכ"ע שרי רק שלא לאבדו זהו כוונת הש"ך ולק"מ דדווקא שכבר הממון בידו וה"ה הצדיק הראשון ויעכבנו לעצמו אבל לעשית תקנת נגזל להוציא מהמסור בשאנו תולין שבניו יהי' צדיקים א"כ הם הקודמים להמוציא הזה והוא פשוט ואין ראיי' כלל דרי"ף וסייעתו חולקי' אר"ב. ולפ"ז גם מתשוב' רש"י אין ראי' די"ל אדרבה לא פשיטא לי' לרש"י דלא כרבינו ברוך דאסור לעכב לעצמו ומש"ה מספקא לרש"י אי מותר לעכב לעצמו וממילא יעכב הנפקד לעצמו או אסור לעכב לעצמו ואז מוכח מפ' הכונס דהלכה אסור לאבד וה"ה לעכב לעצמו אסור ואי לאו דמספקא לי' לרש"י בהא א"כ אמאי לא פשיט כהרי"ף ודוחק דהוה מוקי ההי' דהכונס בעשה תשובה יהי' איך שיהי' אין כאן מי שחולק על רבינו ברוך וסברתו נכונה ורמ"א קבע דעתו בש"ע א"כ מי יוציא מהלוה והנפקד נגד זה:

1274

1275מכל הלין נלע"ד פשוט אי קמי דידי הוי אתי האי עובדא דאיסורא קאעביד הנפקד אם מוציא השטר ומוסרו לידי יורשי המומר ואם ירצה ליי"ח מכל וכל יבליע להיורשים דמי ניירא לצור ולצור כן דעת תלמידו נוטה אם ישרו הדברים בעיניו הבדולחי' נא להודיעני הסכמתו. פ"ב יום ה' ר"ח שבט תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1275

1276שנית להגאון הנ"ל:

1276

1277מה שתמה מו"ח בגיטין נ"ה ע"ב ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתא וקשי' לי למר לפי דברי מלחמות ה' רפ"ג דסוכה שהוקשה לו מנ"ל להש"ס להוכיח מוהבאתם את הגזול דמצוה הבא בעבירה דלמא דגזלן לא קנאו ולית לי' בעלים ותי' דנהי דלא עלה לשם חובה מ"מ קרבן כשר מיהת הוה ומדכתי' לא ארצה מידכם משמע דפסול ש"מ משום מצוה הבא בעבירה ותמה פ"מ א"כ דלמא לעולא לית לי' מה"ב ורק טעמא משום דלית לי' בעלים ומשו"ה בעולה כשר באמת אלא שלא עלה לבעלה לשם חובה ושפיר מחייב עליו בחוץ ועולא מיירי מחטאת דפסול בלא בעלים:

1277

1278תמהתי על פה הקדוש הא עולא גופי' מפיק יאוש כדי דלא קני מהאי קרא גופי' וא"כ ממ"נ או דנימא דמוקי קרא נמי בחטאת דוקא או דמפרש לא ארצה מידכם שלא יעלו לבעלי' לשם חובה וא"כ הק"ל מנ"ל להש"ס דזכה להוכיח מזה הקרא בעצמו מה"ב אע"כ ברור הוא דלא ארצה מידכם משמע פסול לגמרי ואפי' אם עלה ירד ופרשה מיירי בקרבנות נדבה דמוכח ענין הפרשה ומקומו נמי מוכרע דמאי תיקון מזבח שייך אם יהי' בטל מהקרבת חטאות דלא שכיחי כלל ואחז"ל הוקר רגליך מבית רעיך בחטאת ואשמות והכי הל"ל משום תיקון השבים שהכהנים לא יקבלו מהם חטאות אבל המזבח לא יהי' בטל מקרבנות נדבה שהם מרובי' אע"כ עולא לאו דוקא חטאת קאמר אלא כל הקרבנו' ומשום מה"ב וחטאת נקט לישנא ומשנתינו נקטה חטאת לרבותא דאפי' חטאת מכפר דכיון דעשו משום תיקון מזבח בכל הקרבנות תו לא פלוג רבנן בין חטאת לעולה וזה ברור לפע"ד:

1278

1279בש"ע ח"מ סי' קפ"א שיירה וכו' והוקשה לפר"מ הא יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא הוה אלא ברצון הגזול וא"כ במה יקנה המציל מהגייס גם בזה לא הבנתי דברי קדשו הך יאוש דהכא מטעם הפקר נגע בי' כמציל מהארי וכן מורה לשון רש"י דב"ק קט"ז ע"ב בשינוי' דרב אשי ויע"ש קט"ז ע"א תוס' ד"ה אדעתי' דארי וכו' ולא אוכל להאריך עוד כי לדבריו ה"ל להקשות דעדיפא מיני' להרמב"ם דשינוי רשות אינה קונה לגמרי א"כ אפי' יהי' שינוי רשות עכ"פ צריך הי' לשלם מעות לבעלים ולשון ש"ע היא לשון רמב"ם אע"כ כמ"ש ויעיי' סי' שס"ח:

1279

1280תוס' בגיטין ה' ע"א ד"ה בי תרי וכו' שכ' ולמאי דחשיב להאי מלתא דלא שכיחי וכו' תמה מר הא לאותו מ"ד מיירי בגט יוצא מתחת יד א' מהם ולא אתיוהו בי תרי כלל גם בעיני יפלא מאז ורגיל אני לפרש דכוונתם אסיפא אחד אומר בפ"נ ושנים אומרים בפ"נ דר' יוחנן מוקי לי' לקמן בלישנא בתרא בגט יוצא מתחת ידי ע"ח ומשום דשנים שהביאו א"צ שיאמרו יע"ש י"ז ע"ב והתם ה"ל למתני ידענו וע"כ משום איידי וא"כ לא מוכיח רבה מידי דלעולם נימא ידענו מהני ולשון בפני משום איידי דקתני בפני בחד תני נמי בפנינו בשנים ויעיי' ג' ע"א תוס' ד"ה הכא וע"ז תירצו דנקט בפנינו משום קודם שלמדו:

1280

1281ונראה לי בהך סוגי' דדחיק למירמי מדשמואל ור"ה ארבה דה"ל רומי' דגברא אגברא ולא קאמירמא לי' מדנפשי' דריש פ"ב ט"ז ע"ב רבב"ח חלש וכו' דרבה גופי' מיבעי' לי' ופשוט לי' דשנים אין צריכי' יע"ש והוה ניחא לי דרבה אפשר דמכח דוחקא דתנן ב' אומרים בפני ולא נקט ידענו מזה הוכיח דטעמי' דמתני' משום חתימה לשמה ודחיק ומוקי נפשי' כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה אמנם איהו לנפשי' ס"ל כר"א דחתימה לא בעי לשמה ולית לי' הך דמזויף מתוכו ונמצא לדינא אה"נ דידענו מהני לרבה ואפשר משו"ה לא אמר ידענו א"ב, ומשו"ה שפיר בעי לי' רבה מרבב"ח שנים שהביאו אם צריכי' שיאמר תרווייהו בפ"נ ובפני נחתם ועיקור איבעי' משום נחתום ונכתוב אשגרת לישן בעלמא הוא ולק"מ ק' הש"ס אך משמואל מייתי שפיר דהרי כתב תוס' ג' ע"ב ד"ה דתנן דרב אשי דמוקי מתני' כר' יהודה לית לי' דשמואל ור' יוחנן דמוקי כתבו על המחובר כר"א וא"כ שמואל ע"כ ס"ל דמשנתינו כר"א ומודה במזויף מתוכו ואפ"ה בעי מיני' מר"ה שנים שהביאו וקבל ממנו דאין צריכי' וקשי' ארבה וצריך אני להפסיק באמצע הדיבור ולכשאדע אדרעס שלו אוכל לכתוב ביחיד ובאריכות וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ חתנו כבנו. משה"ק סופר מפפד"מ:

1281

1282כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו התגעשו והתרעשו ביום הרג רב בנפול מגדלים בסביבותינו במלחמות הצרפתי' ונפלו חללים רבים כדומן על פני השדה ואנשי כפרים הסמוכים והקרובים להחלל פשטו לשלול שלל בשדה בוכים ויביאו למכור את כלי מלחמה איש אשר מצא ויהי' לאלפים ורבבות וכאן נמצא וכאן הי' שנשה משותפים ראובן ושמעון נצרפו עמהם ערל א' והם קנו הסחורה הנ"ל מיד המביאים אותם ע"מ למכור לאנשי חיל מלכו' הקיר"ה והיות כי אז פה השונאים והמשותפי' הנ"ל לא נזהרו ועשו פומבי לדבר אע"כ ביום שלוח ראובן את חברו המשותף לשוק פעסט להוליך שם הסחורה הנ"ל המה יצאו העיר לא הרחיקו ויודע הדבר לשרי הצבא ותפסו את ראובן ואת הערל הנמצאי' פה וגם את כל הנמצא בידיהם מסחורה הנ"ל ועוד שארי הון ורכוש רב והמה הגיעו עד שערי מות וביום א' דסוכות דהאי שתא תק"ע לפ"ק נגמר דינם למיתה בעיר וויען לולי ה' צבאות הגומל לחייבי' טובים פדה ממות נפש נענה ועלה ההוצאות לסך עצום ורב והנה מקצת מסחורה הנ"ל היו מונח בכיפה של לוי ובראותם כי הסכנה עצומה והדבר הי' מפורסם שהסחורה מונחת בכיפה שלו שיכל את ידיו ומסר בעצמו הסחורה להשר הצבא התוכח לעשות כאלו עושה מרצונו כדי להטעות עין השונא להציל נפשו מיני שחת:

1282

1283והן עתה אחרי אשר נחה ושקטה הארץ ממלחמה וראובן הנ"ל יצא מבית האסורים שלו תבע לוי הנ"ל את ראובן לדין והראה לפנינו ח"כ מכ"י מסך חמשה מאות זהו' ועוד תביעת בע"פ מסך ב' אלפים שמנה מאות ועשרים ושמנה זהו' שהלוה לו לאחדים ושמעון השיב הח"כ הוא אמת אך תביעת בע"פ לא הי' בתורת הלואה כ"א בתורת שותפו' כי היות משותף עמנו במו"מ הנ"ל ולכן הנחנו מסחורתינו לכיפה שלך ואתה ידעת כי הכל הלך לדראון ואיבוד א"כ לא די שאין לך לתבוע סך הנ"ל כ"א אתה שלם מביתך ההפסד המגיע על חלקיך ועוד שאתה הפסדת בידים ומסרת הסחורה לשר הצבא מי נתן לך רשות למסור את שלנו ביד השונא ולוי השיב לא הייתי מעולם שותף עמך והסחורה הי' מונח בכיפה שלי למשכון על החוב ובראותו צרת נפשו בסכנה עצומה מחמת אונס מסרתי לשר הצבא והנה המה מתעצמים בדין זע"ז ורשמתי הנלע"ד והסכימו לזה דיינא קרתא הרבני' המופלגים נ"י:

1283

1284אחר מעט עיון נ"ל הדין פשוט אודות הסחורה שתחת יד לוי ומסרו ליד המעלילי' מחשש גם עליו יעבור כוס והנה היות הדבר הי' מפורסם מאוד ובלי ספק שהי' באים עליו והי' הוא וכל אשר יש לו בסכנה והסכנה הי' רק מחמת אותו סחורה והקדים הוא והציל עצמו במסור הסחורה ההיא לידם שלא תמשוך לו ממנה נזק הרי דינו מבואר בסי' רצ"ב סעי' ח' ועמ"ש רמ"א סי' שפ"ח סס"י ב' וא"כ בין שיהי' בתורת משכון או בתורת שותף שהוא כש"ש אין עליו שום חיוב לשלם מכיסו חלקו של זה שכנגדו ואמנם מחלקו של עצמו יבואר לקמן אי"ה:

1284

1285אודות מה שנתפס ראובן והי' בסכנת נפש והוציא הוצאות מרובות בפדיון נפשו הנה בסי' קע"ו סעי' מ"ח שאין השותף חייב לפדות משותפו וכן מבואר למעיי' במיוחסת סי' כ' ובמהרי"ק שרש כ"ד אך התם מיירי שבא לו הפסד באקראי ואתי' מכח השותפות שעמדו עליו לסטים מכח הסחורה ההיא או מוסרים שהעלילו כעובדא דמהרי"ק שרש קנ"ה ענף ב' וג' אבל אם מעיקרא נשתתפו בדבר ששייך בו עלילה בדיניהם כעובדא דידן א"כ אדעתא דהכי נשתתפו והוה כמו שותפים בגניבה ברמ"א שם סעי' י"ב ויעיי' שם בסמ"ע סקמ"א והי' נלע"ד דל"מ דאם יש לו כ"כ מעות בשותפות דיפסיד חלקו כדי לפדות חברו הנתפס בגלל השותפות אלא אפי' מביתו ישלם לכ"ע לפמ"ש ש"ך סי' קע"ו ס"ק י"ב להסכים עם ס' הב"ח דבהפסד הבא מעסק מו"מ שלהם ישלם מביתו ומבואר בב"ח דלא מקרי הפסד שאינו ע"ד מו"מ כגון שריפה וגייס אבל הכא שמעיקרא נשתתפו על עסק כזה מביתו נמי ישלם וכן יש ללמוד מסמ"ע שנדחק סס"י קע"ה ולא תי' כפשוטו התם אינו צריך לשלם מביתו וכן משמע לשון לשלם אע"כ פשיטא לי' דאפי' מביתו ישלם לפצות חברו מכל עלילה המגיע לו עי"ז:

1285

1286אמנם כן נלע"ד דכ"ז ללמוד בעלמא כיוצא בזה אבל בנ"ד נראה לעין דראובן פשע הרבה דהרי קמן דכמה אנשים נשאו ונתנו בזה ולא נסתכנו ואפי' אותם שנתפסו אח"כ נפטרו בהיות כי לא הי' הם המוליכי' הסחורה חוץ למדינה רק שנשאו ונתנו בתוך המדינה והי' אפשר שיבוא הקונה לכאן ויקח סחורתו ויוליכם חוץ ויהי' הוא בסכנה ולא המשותפי' המוכרים ועוד הי' יכול לעשות במחשך מעשהו ולא בפומבי לעין כל עד שצעקו וצווחו כי כרוכי' כל בני הק"ק וכיון שפשע בנפשו אינו מחוייב בהצלתו כמבואר במהרי"ק בשני המקומות הנ"ל והוא פשוט ואם לכה"פ צריך שבועה שלא פשע אבל עכ"פ לא ישלם לוי מביתו ע"י שבועו' של ראובן ומכ"ש שלפע"ד ברור לנו שפשע ואדרבה הי' הוא מחוייב לשלם ההפסד להמשותף ויבואר לקמן אי"ה:

1286

1287וכיון שזכינו לדין נאמר עוד כיון שעכ"פ הי' אפשר לסחור בסחורה הנ"ל בלי שום סכנה אפילו את"ל שלא פשע ויתברר לנו שנאנס מ"מ שוב לא דמי לשותפי' בגניבה שמעיקרא נשתתפו בדבר שההפסד מוכן אבל הכא כיון שהי' אפשר להסתחר בלי שום סכנה א"כ יאמר אדעתא דהכא הי' שותפי' מעיקרא במה שאסור עפ"י מלכות ומה שנמשך סכנה מזה אפי' באונס גדול פטור המשותף משמירת גופו כמ"ש לעיל כמבואר בסעי' מ"ח על פי תשוב' מיוחסת סימן כ' ומהרי"ק בב' מקומות הנ"ל:

1287

1288וממילא מובן דל"מ שפטור לוי לשלם מביתו חצי ההפסד הרב שהי' בגוף הסחורה שנטלוהו מציקין דאפי' לדעת רמב"ם דצריך לשלם מביתו מ"מ כיון שצריך לשבע שלא פשע לא יטול בשבועתו אלא אפי' אפשר שאדרבה ראובן צריך לשלם ללוי הפסידו במה שפשע הוא ושינה דאפי' אם נאמר שותפי' הוה שמירה בבעלים ופטורים אפילו מפשיעה ומכ"ש הכא שהי' מקצת סחורה ביד ראובן ומקצתה ביד לוי ופטור אפי' מפשיעה הכא ה"ל מזיק בידים וגרע מפשיעה דעלמא דוקא פשע בשמירה פטור אבל לא הזיק בידים כמבואר בדיני שותפי' דחייב אפי' הקיף סחורה לגוים וכה"ג:

1288

1289אמנם כיון שלוי מסר הסחורה שת"י ליד האנסי' אעפ"י שעשה כדין ופטור לשלם לראובן חלקו של עצמו יפסיד דאע"ג דראובן פשע וחייב לשלם מביתו מ"מ היינו במה שהי' תחת יד עצמו אבל מה שהי' תח"י לוי לא הוה בזה אלא גרמא בניזקין ופטור ראובן ול"מ אי הי' לוי שותף ממש כטענת ראובן עלי' אלא אפי' אם האמת כטענת לוי שלא הי' אלא מלוה על המשכון הסחורה מ"מ כיון שהודה בב"ד שהלוה הסך ההוא על ט"ו פראצענטא ואחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקי' ע"כ הי' כוונתו ע"צ היתר עיסקא ויהי' עכ"פ סך הלואתו פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"כ חלק הפקדון שהי' לו בסחורה ההיא ההפסד על עצמו של לוי ואין שייך כאן שום שבועה או ברור שהרי לוי ידע שנאבדה שהוא עצמו מסרה להאנסי' ושלא הי' בפשיעתו לראובן כ"א בגרמא בעלמא כנ"ל:

1289

1290היוצא מזה לפע"ד בנדון שלפנינו כל תביעותיו של ראובן על לוי הן מחמת הפסד גופו שנשבה בין הגוים והן מחמת הפסד סחורה שכל אלו הטענו' המה מאפס ותוהו וכחירגא דיומא דלא שמא ואמנם תביעת לוי על ראובן כיון שלא הי' לו מעות בשותפי' כ"א כמו ב' אלפים שמנה מאות ועשרים ושמנה זהו' ונגד זה הי' ממושכן אצלו סחורה שוה ב' אלפים והוא מסרה לגוים יפסיד אלף זהו' החצי ממה ששוה הסחורה וסך אלף ושמנה מאות וכ"ח זהו' ישלם ראובן מביתו ומכ"ש אותן ה' מאות זהו' שנתחיי' שלא מחמת השותפו' ואמנם יש חילוק בין תשלומין הנ"ל כי כיון שהי' שותפי' עמם עוד שמעון וערל אחד ואדעתא דהכי נשתתף לוי עמם שיהי' כל הד' בשותפו' וכל השלשה דהיינו ראובן ושמעון והערל כולם הי' שווים בפשיעה א"כ אם ישבע שהי' לוי שותף עמהם כדבריהם אזי לא ישלם ללוי אלא שליש הפסדו משא"כ הח"כ מה' מאות ישלם ראובן לבד מביתו וזה פשוט:

1290

1291וכ"ז לפי ראות עיני שהי' ראובן פושע בענין זה ואם אולי לא יראה כן בפשיטות א"כ ישבע ראובן שהי' לו שותף עמו ושלא פשע ויפטור עכ"פ מתשלומי סך אלף ח' מאות זהו' הנ"ל אך תשלומי הח"כ מסך ה' מאות זהו' זה תלי' אי נימא שההפסד הזה הוה מחמת מו"מ שלהם ולא כאלו באו עליהם גייס ולסטים מעלמא אלא מטבע המו"מ הוא כך א"כ הרי באופן זה הי' מחויב לוי לשלם אפי' מביתו לולי שראובן א"י ליטול בשבועתו וא"כ הכא במה שמוחזק בידו סך חמשה מאות זהו' אעפ"י שאיננו ממעות המשותפו' ונפטר הוא בשבועתו:

1291

1292אמנם אם נניח שזהו כהפסד מעלמא שהרי משום כך הוא נשבע שלא פשע כי לא הי' מענין מו"מ שיבוא לידי סכנה זו ובאופן זה פטור לוי לשלם מביתו וא"כ צריך ראובן לשלם הח"כ עכ"פ כל זה נרא' לפע"ד אם יסכימו הרבנים דיינים המופלגים נ"י:

1292

1293אחר כך טען ראובן שלוי ידע באופן הסכנה ומ"מ הי' מרוצה ונשתתף גם אדעתא דהכי ע"כ נשתנה הדין קצת כמובן מ"מ הדין דין אמת והכל מתוקן לתעודה ולתורה עפ"י פס"ד פה פ"ב יום ד' יו"ד אדר ראשון תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1293

1294שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלג מו"ה אהרן נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ט טאטיס יע"א:

1294

1295על דבר שאלתו בצוואת ש"מ אשר עשה איש אחד זה כמה שנים והלך לעולמו ושבק חי' לכל ישראל ולכל רבנים וכתב בצוואה בסימן ה' בלשון זה איך שענקע אן החברא דביקור חולים פה פינף הונדערט גולדען לחלוטין לצמיתות עלמין ובסוף הצוואה כתב וזה לשונו אללעס וואס איך פערמאכט אונד פערשענקט האבע איזט ניכט אין בארען דא, זאנדערן אין שולדען אונד פערשידענע פראדוקטען, זאללטען זיא שטייגען אדער פאללען אין פרייז זא ווירד אללעס פראפארציאנירט איינען יעדען גלייך. והנה אשת העושר הנ"ל וגם בן אחד יורש גדול הי' בשעת מיתה והם נושאים ונותנים בתוך הבית ונתנו לחברא הנ"ל בכל שנה ושנה הרווחים מה' מאות זהו' ועתה הגדילו היתומים אשר היו קטנים באותו זמן וחשבו ועלו הרווחים לחמש מאות זהו' וטוען היתומים מעתה אין עלינו שום חוב כי חשבנו הרווחים לקרן מאחר כי אין דעת אבינו ז"ל שיהי' סך הנ"ל להיות קרן קיימת לנושא פירות בכל שנה ושנה כי הלשון לחלוטין ולצמיתות עלמין מורה שמיד יכולין החברא לעשות עם הקרן כפי צרכם ולא שיגדל המעות:

1295

1296ומה שנתן אחינו הגדול לשם ריוח טעות הי' בידו לפי שסבר שזה הי' דעת של אבינו ומעתה טוען היתומים הנ"ל אחת משתים או שהקרן יתחלקו ליורשים או שהבן הגדול מאחר שעשה שלא כהוגן לפי דעתם הוא ישלם להם מהקרן כפי חלקם ועל נשאלתי מאת הנגיד הנ"ל מאחר שהוא כעת ממשפחתינו ודבריו נשמעים אצלם לכן רוצה לידע הנגיד הנ"ל דתי תורתינו הקדושה הדין עם מי ונפשי ידעת מאד את מך ערכי ובפרט בדיני ממון לכן באתי לשאול את פי אדמו"ר הרב הגאון נ"י:

1296

1297פה בקרית חוצות אין לי ספרים אפי' לציין מ"מ בדין פשוט כזה אשיב מיד כפי הנראה דעת המצוה שיזכו מקבלי מתנותיו מיד ככל צוואת שכ"מ והרי הוסיף שאפילו יתייקרו הנכסים קודם פרעון למקבלי מתנות יזכו גם הם בהריוח לפי ערך נמצא זכו בני ח"ק מיד ברגע מיתתו בסך ה' מאות זהו' שלהם וידוע דרך ח"ק לסגל המעות ע"ד היתר או ריבית גוי עפ"י דינא דמלכותא ו' פראצענטא או לקנות פאפירען בעד ה' פראצענטא כידוע והוה ריוח שלהם מבורר והמבטל כיסם חייב לשלם עפ"י פסק ש"ע ח"מ סי' רצ"ב סעי' ז', אלא הש"ך שם סקט"ו נוטה לדעת המהרש"ל דאינו אלא גרמא בניזקין וכן נראה ממ"ש סימן ס"א סק"י ויעיי' ש"ע סס"י פ"א ובי"ד סי' קע"ו בש"ך ס"ק מ"א וא"כ אם עדיין לא הי' נותן להח"ק פרס שלהם שנה בשנה והם באו להוציא מידו קשה להוציא נגד הנ"ל אך כיון שלא רצה להיות גרמא בניזקין ובפרט בנזק צדקה לעניים ועשה את שלו ושילם להם הזיקם בכל שנה ושנה אין לנו לומר ששילם על הקרן ולשויי' גרמא בנזקי צדקת עניים ואפי' בניזקי אחר נמי לא, והיינו במה שהי' היזק מבורר ששה פראצענטא עפ"י דינא דמלכותא שהי' יכולים להלות בהיתר ואמנם האח הלז צריך לברר להיתומים שגם הוא הי' עושה זה לטובת המו"מ שלו שנשא ונתן לטובת היתומים כדי שירוויחו נכסי היתומים בכך ואם אינם מאמינים לו ישבע על ככה ואם לא ישלם להם הפסדם ואו יש בידו פטור שבועה מהממנה אותו ומעלתו בפנים ואחתום בברכה א"נ. יערגן יום א' כ"ג מנחם תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1297

1298שלומים מרובים לידידי הרב המאה"ג החרוץ המפורסם רבי' דעמי' וכו' מו"ה ליב נ"י:

1298

1299הזקיקני המוכ"ד כ' יודא ליב מפה לצאת בשורתיי' אלו בפרקי דכלה זמן הלכה ותוס' והוא חוץ לדרכינו להיות עקימת שפתי מעשה זוטא להעיד שמפורסם אצלי מפי מגידי אמת שבנו כ' דוד הוא יותר מבן עשרים שנין וגם יודע לישא וליתן בשלו מכמה שנים אך ההכרח לזה העדות לא ידענא כי כפי הנשמע בני כ' הנ"ל המה יורשי דאוריי' של המוריש ולו יהבינא שציוה בכך לאו כל כמיני' ואולי משום מצוה לקיים דברי המת והי' באופן שכ' הסמ"ע סס"י ר"ץ כי לולא כן אפטרופס לזקונא לא מתבי' וזה מבואר היטב בש"ס והרמב"ם ס"פ מה' נחלות ובש"ע ח"מ סי' ר"ץ וגדולה מזה כ' הראשונים בגיטין פ' הניזקין דאפילו לקטנים יהבינין להו ללמוד להם ארחת עולם ומו"מ, והנה המכ"ד כ' יודא ליב בקש ממני להמליץ בעדו שימסור לו מר נ"י גם החלק בנו האחר כ' נחום שיצא לדעת זה כמה שנים ולא נודע מה הי' לו ודינו מבואר בש"ע סי' רפ"ה שאינו מהראוי' להוריד קרוב לנכסי' כאלו מ"מ כיון שאפטרופסת של מר קיימת רק להלות על ח"כ ויש לו בית פה ברחובותינו והוא מקבל עליו לתת מזה ריווח ולשבח המעות כמו אחר הגם שלא נודע שום היתר ביתומים גדולים אפי' בריבית דרבנן כמבואר בי"ד סי' ק"ס וגם להלוותם ע"ד היתר לא ידעתי שלא בידיעתו לקבל עליו הפסד יתר מהראוי' מי הרשה לנו מ"מ נראה פשוט דהאפטרופוס יעשה כמו שעשה בשלו ע"ד היתר ויותן לאביו כמבואר בש"ע ח"מ רפ"ה הנ"ל דשלא בתורת אפטרופוס מהראוי ליתן להאב נכסי קטן וה"ה נכסי זה היוצא ולמר נ"י משפט הבחירה בזה כתבתי בחפזי כאשר רמזתי לעיל והי' זה שלום למר ולתורתו. משה"ק סופר מפפד"מ:

1299

1300שלום לי"נ הרבני המופלא ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה יוסף נ"י:

1300

1301בזו רגע קבלתי מכתבו הרמה והנשאה ועתה זמן תפלת המנחה ע"כ א"א להאריך ולהשיב כראוי אך בקיצור אודות תשלומי מעות בה"כ שלכם כבר מלתי אמורה בהיותי שמה באסיפת רוב מנין ובנין בני הישוב כי כפי הנראה לדעתי ראוי שישולם שליש לפי הגלגלת היינו פאמיליע שליש לפי ערך הממון אשר ברכו ה' שליש לפי ערך מקומות בבה"כ וזה הגון ונכון בעיני מאד דומה למה שאחז"ל בענין תשלומי מסים שישולם גם לפי קירוב הבתים וגם ידוע מ"ש הת"ה ז"ל שדברים כאלו א"א שיושת ממש עפ"י מיצוי הדין תורה וטוב מאד לעשות כעין פשר עפ"י השכל והיושר ויעיי' מהרמ"פ סי' מ"ב והנה בהיותי שמה נחצתי לדרכי ולא הי' באפשרי לגמור את אשר החילותי לעשות ואולי אך אם שלום ואמת תהי' ביניכם כולם יטו שכמם לקיים מוצא שפתי הנ"ל או קרוב לזה ואסיים בחותמי ברכות למר וכל הנלוים: משה"ק סופר מפפד"מ:

1301

1302אנשי ק"ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה והי' מסכימי' על ד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יחזרו וישאלו לאנשי הק"ק אם ירבו המתרצים בו על הממאני' הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כמנהג הראשון וכן בשלישי ורביעי, והנה הרוב מאנו במי שעלה ראשון וכן בשני והשלישי זכה עפ"י רוב הדיעות. אחר איזה ימים הי' קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק"ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם אח"ז נמצא כ' מחותם מא' מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל פתחוהו ומצאו כ' בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב ושגם יהי' זהיר לשלח חלק כל א' וא' כפי הנאמר להם דאל"ה לא יהי' רב שם כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפני בקובלנא לומר מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ"ל כי הי' הכל בפסלנו' ועי"ז מתגבר המחלוקת ויחלק העם לחצי - ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום:

1302

1303איברא בעיקור הדין נראה בודאי אם המצא ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הק"ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שמאנשי הק"ק קבלו שוחד על הנ"ל א"כ פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי הי' צריכי' לומר דיעותם לשם שמים כמ"ש רמ"א בהגה' רס"י קס"ג בח"מ והם אמרו ע"י שוחד שהוא חד ומעוור עיניהם לא מיבעי' בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשונים הי' הכל שלא לש"ש ורק הי' בצעם בראש כולם ואפי' אם יהי' מקבלי השוחד מעטים וישארו לו רוב דעות שלא קבלו שוחד מ"מ הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשוני' על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי וע"כ בטל כל המעשה ההוא ואפי' הנוטל שכר לדון דיניו בטלי' משום קנס דרבנן מכ"ש מי שלקח שוחד שבטל אפי' מן התורה וז"ל רמ"א סס"י ל"ז טובי הקהל הממוני' לעסוק בצרכי רבי' הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה:

1303

1304והנה אם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפי' אם יהי' ראוי לכך כמבואר בש"ע ח"מ סי' ח' סס"א ומבואר מת"י יומא גבי יהושע בן גמלא דאפי' אם הוא גדול וצדיק אי איכא דעדיף מני' ה"ל רשע והב"ח הפריז דאפי' ליכא דעדיף מני' נמי נקרא רשע ואסור לעמוד לפניו ואולי נעלמו ממנו דברי תוס' ישנים דיומא הנ"ל:

1304

1305אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו א"כ הרי הוא בחזקת תמותו עומד וכיון שהסכימו כלם בתחלה להניחו גם הוא בתוך הקלפי א"כ לא יוגרע זכותו בזה וימנה הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאני' הוא יעלה ויקום לראש:

1305

1306אמנם אותם המקבלי' שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפי' אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מ"מ לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפי' לעולם פסולי' להתמניות עד שישובו בתשובה אבל למינוי זה פסולי' לעולם דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו לא יחזרו בהם וה"ל נוגעי' בדבר לעולם ועיי' היטב בסי' ט' בכל פרטיו מבואר אפי' לא קבל הדורן מ"מ אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו ולא מהני בזה סלוק ופשוט הוא. ואפשר אפי' אם הם הרוב לא מצי למימר נהי מקובלנא שוחדא מ"מ איך יקבלו המעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו י"ל דהא עכ"פ כבר הסכימו כלם על א' מד' אלו שהניחו אל הקלפי ואין כאן הפסד כל כך והעיקור שא"א בלא"ה והכי דיינינן להו ולכל אלמי דכוותי':

1306

1307כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה אבל זולת זה לא יפסיד הרב מינוייו על שום פנים ואפי' יודו המקבלים וגם קרוביו הנותני' מ"מ לאו כל כמיני' להפסידו בעדותן אלא שבזה צריכי' הם המקבלי' לחזור ולשלם להנותני' השוחד שקבלו שהרי הודו שקבלו שוחד אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ פלגינן דיבורי' שקבלו מהם מעות פקדון או הלואה וצריכי' להחזיר ואם יכפרו המקבלי' יכלו בני משפחתו הנותני' להטיל עליהם היסת בטענת ברי שלהם ובכל זאת לא יפסיד הרב ואפי' האגרת הנ"ל שמצאו חתום וכ' בו בסתר שקבלו שוחד לאו כל כמיני' להפסידו עבור זה מיהו אנשי הקהלה יכלו להטיל חרם סתם על מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם, כל זה נלע"ד פשוט מאוד ולא הוצרכתי להבי' ראיות על כל פרט כי פשוט הוא ומ"מ במה שפתחו חותם האגרת עברו על חרם התקנות שבסוף תשו' מהר"מ דפוס פראג והובא בקיצור בבאר הגולה בי"ד סס"י של"ד ע"ש הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. משה"ק סופר מפפד"מ:

1307

1308שלום וכ"ט לגבור חיל באורייתא ה"ה תלמידי הרב המאה"ג המובהק המופלג מוהר"ר וואלף נ"י אב"ד דק"ק גיסינג יע"א:

1308

1309יקרתו הגיעוני ותחלת דינו על ד ת נפשו בשאלתו ע"ד יחידים שחכרו מקהל מכסם אשר הושם על מקצבי בשר בהמה דקה ליתן מכל צאן כך וכך ויהי בנפול הצאן על ידי חולי פגירה מכר שר העיר את כל צאנו לאיכרים וליחידים באופן שאין שום קונה לבשר צאן כי שר העיר זלזל מאד במחיר בשר צאנו באופן שא"א בשום אופן להקצבים שיקצבו עוד בשר צאן זמן ועידן עד יעבור זעם ומי יודע אם השתא הכא יבוא יום מו"מ ההוא ובין כך החוכרים נפסדים ועתה רוצים להטיל הפסידם על הקהל כי אדעתא דהכא לא חכרו ונשאל הדבר ממעלתו ועיניו שפיר חזו דברי סמ"ע סי' שכ"א העומד לימין מהרמ"פ להציל אר"י מהשגת ד"מ וירד מעלתו לחלק בין הנידונים ובקש ממני לחוות דעתי גם אני וה' יוריני ויתמוך יד עני בהכניס ראשי בין הרי ישראל עדני העצני מאן מעיל בר נפחי ביני וביני:

1309

1310והנה נידון מהרמ"פ הי' באנשים שהי' להם חנות חיריות ורשות מהמלכים להלות בריבית והחכירו חזקת אותו הרשות והחנות לאחרים ושוב אסר המלכות ההלואה בלי משכנות ונזדלזל הענין ועמדו כך זמן רב וראו כי נכזבה תוחלתם ורצו לחזור ולנכות הפסידם מהמחכיר ודייני חכמי העיר דימו זה למתני' דיבש המעיין ונקצץ האילן או אכלה חגב ונשדפה או שלא עלה כלל אם מכת מדינה היא פי' כ"ע שוים במכה זו אזי מנכה מחכירתו ופסידא דמחכיר שהרי אי לא הי' מחכירו לאחר נמי הי' אותו ההפסד אבל אם אינו מכת מדינה אלא מכה פרטי ויש שדות בעיר שלא אכלם חגב או שלא נתייבש נהרא רבא רק נהר קטן של אותו השדה נימא אי הי' אצל המחכיר לא אירע לו כשם שלא אירע להאחרים ומזל רע של החוכר גורם ואז מנכה מחכירתו וה"נ בנידון בעלי חנות יען כי הי' גזירת המלכים כולל על כל בני העיר א"כ מנכה מחכירתו ואמנם הגאון מהרמ"פ כ' דהתם לא מיירי אלא במה שעבר אבל להבא בחזרה קאי פי' דהרי קיי"ל השוכר החמור והבריקה וכו' או מת בדרך שעכ"פ עד שכר המגיע עד חצי הדרך ישלם ואידך תלי' התם אי יכול לעשות בו מעין מלאכתו וכמבואר בש"ע סי' ש"י והנה צריכי' לחלק בין הפרקי' מה בין חמור לשדה כי אין סברת מהרמ"פ נוטה לחלק בזה לחלק בין קרקע ובין מטלטלי' כנראה מדעת רמ"א ע"כ צ"ל דהתם מטעם חזרה אתאינן עלה דכיון שנמצא מום במקח אפי' לא יהי' מכת מדינה הכוללת אלא פרטית מ"מ יחזור בו מכאן ואילך דהרי לא קנה החמור אלא שכרו וכל היכי דאית' ברשות בעלי' הראשונים הוא ויחזור בו ונראה מה יהי' מזלו של המשכיר ההוא אם יסור מעליו נגע המום ההוא והה"נ בחוכר ויבש המעיין אי חכרו לכמה שנים פשיטא ששנה שני' לא יעמוד בחכירתו ויחזור בו אבל ש"ס מיירי מחוכר שנה א' ובאותו שנה אפי' בתחלתו יבש המעיין וזה הוא כמו לשעבר דידוע דכל משך זמן שנה א' שייכי אהדדי טורח העבודה ושכר הפירות וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכת פרטית וא"א לחזור אחר תחלת השנה משא"כ בחמור דשכר כל יום ויום בפ"ע הוא ומשעה שנמצא בו מום יחזור בו בין שיהי' מכה פרטי או כללית וזה קולא להשוכר וממילא יש בו חומרא מצד אחר שאם שתק ולא חזר בו סביר וקיבל ולא מצי לחזור בו על העבר ומה שהשיג רמ"א ע"ז הא התם בחמור לא הוה מכת מדינה אין הבנה להשגה זו מה בכך עכ"פ מוכח שיש לחלק בין ההיא דחמור לדשדה וע"כ החילוק כנ"ל וכן נראה כוונת הסמ"ע:

1310

1311ואין סברא לחלק בחילוק אחר דבשדה ההפסד בפירותיו של השוכר משא"כ בחמור ההפסד בגופו של משכיר וכן ראיתי בס' נתיבות המשפט ואין דבריו נראי' לחלק תינח אכלו חגב אבל יבש המעיין נקצץ האילן מאי איכא למימר והגאון נדחק דגם זה איננו שדה שלו ודבריו תמוהים. וכן מצאתי בתשו' ראנ"ח סי' ל"ח שכ' בעובדא דילי' שהשכירו חנות ושוב הטילו המלכות קצבה על הסחורות באופן שלא הי' מרויחי' וכ' שאין המום בהחנות שהרי החנות לפניהם ואם לא ימכרו סחורה יעשו בו מלאכה ולא דמי ליבש המעיין וז"ל משום שנהר ההוא צורך השדה וממנו הוא משקה וכשחוכר השדה הו"ל כחוכר שדה ומעיין אבל הכא הוה דבר הבא מבחוץ בעלמא ואיננו בדין הזה וכ' דלא דמי לדמהרמ"פ התם חכרו החיריות של הלואה ולא דבר אחר אבל הכא חנות שכרו ממנו מה לי אם יסחור או יעשה בו ד"א וסברא נכונה היא ובמהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח לא עמד בזה מ"מ מבואר דמעיין ומכ"ש אילן היינו שדה ואפ"ה אינו בדין חמור וע"כ צריכי' לחילוק של מהרמ"פ:

1311

1312אמנם בד"מ הקשה עליו מתשו' מהר"מ שבמרדכי במלמד ומתשו' מיי' סי' פ"ז והנה תשו' מיי' סי' כ"ז הנ"ל היא תשו' רשב"א בעל התוס' במי שהשכיר ביתו ונשרפה אי לא נשרפה כל העיר והוה מכת פרטית כ' דאפשר שצריך לשלם שכירות אפי' להבא ולא ביאר החילוק בין זה לחמור וכ' סמ"ע אפשר דלא שייך חזרה כיון שנשרף הבית ואין לו מה להחזיר אלא דקשה מחמור שמת בדרך הא ג"כ א"א להחזיר לו החמור ואפ"ה בחזרה קאי ולדידי הא לק"מ דמצינו להרז"ה פרק הזהב ס"ל גבי טענות נשרפו חיטך בעלי' היינו כשרואה דליקה ממשמשת ובאה יחזור בו אבל לא אחר שכבר נשרפו והוה קא קשי' לי' מס"פ או"ב סוגי' דג' פרקי' בשנה משחיטי' הטבח מבואר דחוזר בו אחר מיתת הבהמה ותי' מיתה הוה כאלו הבהמה לפנינו דזיקא בעלמא שקיל מינה לפיכך בשאר ימות השנה מת למוכר ע"ש וה"נ ס"ל לרשב"א הנ"ל דבנשרף הבית לא שייך חזרה משא"כ מת החמור הוה כאלו לפנינו וזיקא בעלמא חסר מיני' זה נ"ל סברת הרשב"א הנ"ל ואמנם הלא רמב"ן במלחמות ה' פליג וכ' על סברא זו מה שראה בעל החיבור דרוחא שקיל מיני' רוחא בעלמא וכו' כלומר דברי רוח הם וא"כ להרמב"ן דאין חילוק בין שריפה למיתה ומצינו בש"ס בחמור שמת באמצע הדרך דמכאן ולהבא איננו משלם ה"ה לבית שנשרף וכן פסק מהר"מ מר"ב בתשוב' סי' מ"ז דמדמה שריפת הבית לחמור וגם רשב"א גופי' לא החליט אלא כ' בדרך אפשר ולא שבקינן פשיטותו של מהר"מ מר"ב ההולכת ע"ד הרמב"ן הנ"ל מפני ספיקותו של רשב"א הנ"ל ואין השגה על מהרמ"פ מזה:

1312

1313ואמנם תשו' מהר"מ במרדכי ר"פ האומנין במלמד שגזר המושל שלא ילמוד ופסק הואיל והוא מכת מדינה חייב בעה"ב לשלם ודאי קשי' ומ"ש ש"ך שעמד בסוף הזמן אינו במשמע אלא באמצע הזמן ואפ"ה לא מצי בעה"ב לחזור בו ולפי דברי מהר"מ בנשרף הבית אפי' בדבר דלא שייך להחזיר לו את שלו מ"מ באמצע הזמן בחזרה קאי א"כ קשי' ובס' נתיבות המשפט כ' הגאון נ"י כיון דמלמד אינו נוטל אלא שכר השימור ועל השימור לא גזר המלכות ומשו"ה צריך בעה"ב לשלם אע"ג דעיקור כוונת בעה"ב על התורה מ"מ צריך לשלם כיון דעכ"פ משמר לו בני' ע"ש והסברא רחוקה מן הדעת וגם לא קיי"ל הכי אלא שכר פיסוק טעמים כר"י בנדרים ל"ז ע"א וכמ"ש ר"ן שם וכ"פ הרמב"ם ועוד כ' שם הר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' דנוטלי' שכר בטלה ע"ש:

1313

1314ושכר שימור דאתי לידי אימא בי' מלתא לולי שפי' הרא"ש שם וז"ל שכר שימור נוטלי' על נערי' הקטני' הלומדי' מקרא לשומרם שלא ילכו בשוקי' וברחובות ויזוקו ויחנכו לדברים רעים עכ"ל הייתי אומר מה ענין שימור למלמד אך נהי שמחויב ללמוד בחנם היינו דרך למודו וכל מי שירצה יבוא וישמע ומחוייב אפי' להבינו ולהשיבו על שאלותיו ואפי' פיסוק טעמי' להך מ"ד הכל בחנם אך אם לא ירצה להטות אוזן לשמוע בלימודי' ויצא חוץ וידבר בדברי' בטלים ויעסוק בהבלי עולם אין חיוב על שום אדם להכריחו לשמוע כ"א האב מחויב לחנכו במצות ולא אחר כאשר צוני ה' אלקי נמי משה רצה לשמוע מפי הגבורה וכן ישראל מפה משה אבל לא להכריחם והיינו שכר שימור שמשלם להמלמד להכריח להנער ללמוד וא"כ כיון שגזר המלך שלא ילמוד ממילא אין כאן שימור אלא דהרא"ש פי' שלא יזיק רבי' ועדיין אני אומר הלא לזה סגי בנטירה בר זוזי ושומר מאן דהוא אך המלמד הזה שהוא ת"ח אם ישכיר עצמו לשמור להתינוק שכרו מרובה לפ"כ אך הבעה"ב הוה סגי לי' בשומר מאן דהוא בטלן א' בר זוזי אך ניחא לי' לשלם הרבה לת"ח לשמור בנו כדי שאגב ישמע ממנו תורה דרך למודו בחנם וממילא אי גזר המלך שלא ילמוד א"כ הו"ל כמאן דהוא בעלמא וסגי לי' בר זוזא ואין לך מום במקח יותר מזה ומדוע לא יחזור בו בעה"ב מכאן ולהבא:

1314

1315והנלע"ד דהמלמד ההוא ממש כשדה דמתחלת השנה הוה לשעבר כמש"ל דידוע דשכירות מלמד בכך וכך לשנה כי אין שיווי השכר והפעולה שוה כי בתחלתו עבודתו יותר קשה לחנך הנער עפ"י דרכי למודו ולעומת זה שבח למודו בסוף יותר טוב ושוה יותר בכל שבוע וחודש וטוב אחריתו מראשיתו וגם לא דמי לשאר פועל ואריס שאם יחזור בו באמצע קנינו יעמיד אחר במקומו משא"כ במלמד ידוע הוא דמזיק להנער ואחז"ל דאיפלוג לישני וממילא גם המלמד אינו מוצא מקום להשכיר עצמו כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע לו וא"כ הו"ל כחכירת שדהו והו"ל כלשעבר ודברי מהרמ"פ נכונים לדינא לפע"ד וכהסמ"ע וגם הש"ך לא נחלק עליו:

1315

1316ונחזי מאי דקמן בנידון שלפנינו בלי ספק דהוה מכת מדינה ואלו לא הי' מחכירי' ההכנסה ההוא והי' נשאר אצל הקהל גם כן הי' ההפסד הזה ואילולי דברי מהרמ"פ הי' ההפסד על הקהל אך לפי פסק מהרמ"פ אשר נ"ל אם יש זמן לחזור בו יחזרו בו מכאן ולהבא וישלמו לפי ערך הזמן שהי' בידם החכירות כחמור שמת באמצע הדרך שמשלם עד חצי הדרך ואם עבר זמן מה ולא חזרו בהם הרי סברו וקיבלו אותו הזמן וצריכי' לשלם ואע"ג דא"א לחזור גוף הדבר להמחכיר מ"מ שייך חזרה כמו בית שנשרף כמש"ל והנה בעובדא דמהרמ"פ הי' קצת ספק אם עכ"פ הי' אפשר ע"י טרחא לישא וליתן בהלואה וע"ז כ' כיון דהוה ספיקא דהמחזיק יחזיק בשלו אבל בנידון שלפנינו אין כאן מקום ספק שאפי' נאמר אלו הי' הקצבי' רוצים להטריח עצמם הי' יכולי' למכור בשר צאן באופן אחר מ"מ החוכרי' לא יכלו על ככה בשום אופן ואם לא רצו הקצבים הם נפסדים על כרחן ע"כ אין כאן מקום לפלפל מי הוא המוחזק כיון שאין כאן ספק:

1316

1317ומ"מ כיון שכ' מעלתו מ"ש ונסתייעא מהא דגידל בר עילאי בגיטין נ"ח ע"ב ונתקשה במ"ש רשב"א ור"ן שם דהו"ל פורע חובו של חברו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי והקשה א' הא פורע חוב להגוי הוה ועוד הא יש של חברו בידו ודבריו אינן אלא תימה הלא הני בני באגי העמידו גבאי לגבות מנת המלך והמלך גבה שלו מהמוכר ההוא ואלו לא שלמו הני מ"מ המלך חוזר על גבאי דכללית בני באגי וגידל הוא שהפריד עצמו ושילם למלך ולא הי' לו לשלם אלא לגבאי ולא להפריד בין הדביקי' מ"מ אין כאן גוי דוחק שמעולם לא הי' המלך נוגש להיחידי' ובפרט להקדים טסקא דג' שנים קודם מי נוגשו ע"כ וגם מ"ש כשיש לו בידו משל חברו היינו שיש לראובן ממון שמעון בידו ופורע ממעותיו ללוי יאמר שלך פרעתי לבע"ח אבל אם תחלה פורע וקיי"ל הניח על קרן הצבי פשיטא שאין יכול שוב לתפוס משל חברו והכא אחר שפרע מס עי"ז החזיק בקרקע שלהם ומי נתן לו רשות על ככה ועוד בהתפסת קרקע לא שייך כלל כל הנ"ל ודברים פשוטי' לע"ד הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב כאור בקר ליום ה' י"ח שבט פקח"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1317

1318לשלומי אמוני ישראל אלופים קרו"ט נגידים תורניים מנהלי עם ה' בק"ק טשאבע יע"א:

1318

1319יקרתם מיום ה' פ' תצא הגיעני היום ושם נאמר כי האדון וו"ג קבע זמן ד' שבועות והנה כבר חלף עבר המועד אשר יעד האדון הנ"ל ומ"מ חשתי ולא התמהמהתי להשיב כיד ה' הטובה עלי עפ"י ג"ע אשר נשלח לידי ועפ"י מכתב הרבנים בד"ץ אשר גבו העדות על הרב יהונתן הלוי ההוקם על בקהלתכם:

1319

1320ואומר דרך כלל מה שקבלו עדות שלא בפני הבעה"ד יפה עשו וכדין תורה יען שלחו אחריו כמה פעמים וסירב לעמוד לפניהם וגם אח"כ כשהי' לו טו"ת עם הרבני מו"ה שמואל מבאדע ועמד עמו במשפט לפני ב"ד הנ"ל בדברים שבינו לבין הנ"ל בקשו ממנו שיעמוד פה וישמע גביות עדות על עצמו שיעידו בפניו ובכל זה סירב א"כ יש לו דין סרבן ואלם ואפי' אי הי' בי' דינא דזוטרי מיני' דלא בעי למיזל להו לאסהודי כמבואר ר"פ שבועת העדות אבל לדין אותו את עצמו פשיטא שצריך לילך לפני כל מי שיזמין אותו לדין לקבל עדות על רוע מעלליו והרי כה"ג ונשיא לוקין בב"ד של שלשה כדפסק רמב"ם ספי"ז מסנהדרי' והוא מירושלמי פ"ב דסנהדרין ודהוריות ופשוט דב"ד של ג' זוטר מנשיא ואפ"ה מקבלי' עליו עדות וגומרי' דינו ומלקי' אותו ועוד הכא לא בעי הב"ד לגמור דינו כלל אלא שליחותי' דהגאון דסאנטוב עבדי לקבל עדות וגאוני הדור ישפטו ביניהם ועוד הרי קמן שעמד בפני ב"ד הלז בעצמם במשפטו עם מו"ה שמואל וא"כ מדוע סירב לעמוד לפניהם בשעת קבלת עדות על מנהגיו ולא זו בלבד אלא אחר סירובו הטריח שרי הקומידאט מה שהי' יכול להציע דבריו לפני רבני גאוני המדינה כאשר באמת השרים יר"ה בחסידותם הכירו וידעו שאין זה שייך לפניהם אלא לפני דייני ישראל במשפטיהם ישפטוהו ולא הוה בי' דעתא בהאי צורבא מה שהשכילו שרי' יר"ה ויותר רע מזה שביקש שהעדים ישבעו שהוא באמת מנימוסי המדינה וחוק המלכות שעדים צריכי' שבועה ולא ידע זה שבדת תורתינו הקדושה נהפוך הוא עד הצריך שבועה פסלו לעדות ודוקא בלא שבועה נאמן ואיך עלה על דעתינו להחזיק עצמו במינוי ושררת התורה ע"י חק ונימוס שהוא נגד התורה מכל זאת יובן שהוא בענין זה סרבן וע"כ כדין וכהלכה קבלו עדות שלא בפניו ועדותן שריר וקים, ומעתה נבוא לעיין בדברי העדים ונראה מה יהי' הפס"ד על זה:

1320

1321הנה העדות יתחלק לשלשה ענינים, א' שהעידו שהוא קל בעצמו מה שאיננו נוגע לאחרים שאוכל בלי נט"י ובלי בהמ"ז לאחריו ושסיפר דברי' והבלים בין תפילין של יד לשל ראש ושהולך בלי נט"י שחרי' כמה שעות ואוכל בשר אחר גבינה קשה וכדומה זלזל באיסורים:

1321

1322ב' מה שנוגע במכשול רבים בהוראות איסור והיתר שהיקל בטריפות ריאה וכולי' ובדיקת וושטין והתיר לאשה לטבול ביום ז' לליבונה שחרית כדי ליגע בבעלה ולא חשש שאמר אלי' על זה ברוך המקום שהרגו ועיי' תוס' בשבת י"ג ע"ב ושמתפאר בעצמו שהוא מיקל כך במרד ובמעל נמצא לפי עדותן מכשיל רבים ואסור לסמוך על הוראתו. ואחרון הכביד שאמר בפה מלא שאיננו מאמין בשכר ועונש אחר מיתה נמצא הרי הוא אפיקורוס ומין גמור ואסור כלל לקרוב אל פתח ביתו וכל באי' לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ומכש"כ שאסור ליקח תורה מפיו ושאני דמינות דמשכא:

1322

1323ג' דבר מכשול בהוראה וגילוי פנים מה שאיננו צריך לעדות כלל כי בפירסום ובגלוי פנים סידר ב' גיטין לב' נשים בעירו אחר שאסרו לו הגאון הגדול דק"ק סאנטוב נ"י והנה הגאון נב"י קמא סי' פ' אסר לגמרי ליתן גט במקום שלא שיערו אבותינו וא"א לקבל דבריו בזה אך עכ"פ צריך להתיעץ במכתיר אם אפשר לתקן כל המעוותים בשם העיר והנהרות ואפי' גדול הדור דרב גוברי' לא נהג מעולם לסדר גט בעיר חדשה בלי הסכמת חביריו גדולי הדור עמו כדי שיתפרסם שכך הסכימו וינצל מלעז, בא וראה הגאון פנים מאירות כשרצה לסדר גט בפרויסטיץ שאל בהסכמה לשני גאונים ע"ש ח"א ומכש"כ הכא שהגאון דסאנטוב אסר לו מאיזה טעם שיהי' אפי' לו יהי' ששאל גאון אחר ויש בידו מכתב ממנו שהתיר הי' צריך להודיעו להגאון אחר שכבר אסרו הגאון מסאנטוב ואז הי' נושאי' ונותני' זא"ז בהלכה עד שיודה א' לדעת חבירו אבל זולת זה הרי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר והכא לא אאמין ששאל כלל אלא ברמות רוחי' וקלות דעת הרים יד וסידר גיטין אשר מפני זה החליט הרב הגאון דיארמוט שהנשי' בחזקת אי' אשת איש עומדות וכך האמת כי מי יודע כמה מכשולי' הי' עוד שאינם ניכרי' לנו זה השלישי:

1323

1324ואומר עניות דעתי על כל פרט ופרט על הראשונה שלא הכשיל רבי' רק שנוגע לו לעצמו ע"ז אמרי' אב"ד שסרח אין מנדי' אותו בפרהסי' אלא אומרי' לו בצינעא הכבד ושב בביתך ופסקו רמב"ם רפ"ז מת"ת ובש"ע י"ד סי' של"ד סמ"ב ולא הזכיר אי מורידין אותו מגדולתו אך בירושלמי ומייתי לי' בהג"א פ' אלו מגלחין בהרא"ש סי' ס"ג באושא התקינו שאין מורידין אותו מגדולתו וצ"ל שאינו דומה להא דירושלמי פ"ב דסנהדרין ורמב"ם ס"פ י"ז מסנהדרי' דכה"ג ונשיא שלקה יורדין מגדלותן התם שעבר לאו בעדים והתראה ונלקה בב"ד אבל אב"ד שסרח וחייב נידוי וכדומה מענשי' אותו בצינעא ואין מורידין אותו מגדולתו והכא בלאה"נ חייב נדוי על שביזה הגאון הזקן דק"ק סאנטוב על פי עדות הב"ד שאמר דער סאנטובר רב האט מיר רעשפעקט - וכדאי בזיון והשליח ב"ד נאמן על זה כבי תרי כמבואר במס' מ"ק ט"ז ע"א ומעתה אלו הי' רשות ממלכות לענוש ולנדות הי' ראוי להתנדות וטוב לו כי היכי דליהוי לי' כפרה אך כיון שלא ניתן רשות ע"כ החטא כרוך בעקבו והוא בר נידוי שאינו מנודה יחוש לעצמו וישוב אל ה' וירחמהו אחר בקשת המחילה מהגאון הנ"ל אבל מגדלותו לא ירד מעדות הנ"ל:

1324

1325עדות שהכשיל רבים בהוראה במרד ומעל ושהוא אפיקורוס המכחיש בשכר ועונש על זה בוודאי אסור לשמוע מפיו תורה ואך ירד ירד ומורידין ולא מעלין ובתנאי שיהי' בזה שני עדים אנשים ולא נשים שהם מעיר אחרת אבל עדים מאותה העיר אינם נאמנים להורידו מהתמניותו של אותה העיר דכולם נוגעים בעדות הם, הנה לפמ"ש בתשו' מהרש"ל סי' ל"ג דשונא גמור כמו אלו פסולי' להעיד ומוכיח כן מק' תו' ישנים דמייתי בחכמת שלמה בסנהדרי' ט' ועוד יש להוכיח מדפסלו ה' נשים בעדות אשה וכ' רשב"א ספ"ב דגטין דאין להם שום נגיעה אפ"ה פסולי' משום שונא א"כ ה"נ מיהו בלא"ה שייך הכא נגיעה דרב השנוי ושונא לבני עירו לא יכול לדון להם ועוד יכול להפחית כבודם וממון כל א' בכמה ענינים ולא דמי לשארי משועבדים. ונהי שבני הקהלה כולם שמאמינים לדברי המעידי' הללו נאמנים על עצמם וממילא אסור להם לשאול ממנו שום הוראה ולעמוד במשפט לפניו, ולולי שכבר עבר יה"כ יום צום ששבתו כל הכלים משום תשמיש חם כ"ד שעות לולי כן הי' ראוי לאסור כל הכלים כי בני הקהלה כמו שבעה"ח במכתב שכתבו לי שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מ"מ להורידו מגדולתו אין עדי אותו העיר נאמני' ע"כ לפי זה העדות מחוייבי' בני העיר לקבל עליהם שום דיין מורה צדק להורות ולדין ולקבל תורה מפיו ומ"מ יהונתן הלוי נשאר על דגלו או על דלוגו ובלבד שיקבל עליו לשוב בתשובה על הנ"ל בעדות הראשון:

1325

1326אמנם השלישי הכי נכבד מה שבגילוי פנים סידר ב' גיטין אחר שאסרו עליו לסדר שם גט ולזה לא צריך עדות כי המפורסמי' אין צריך ראי' מצורף לקלות ופחיזותי' הנ"ל בוודאי מורידי' אותו מגדולתו ואין הכוונה באותה הקהלה לבד אלא יטלו ממנו עטרות שם רב לגמרי ויוציאו מתחת ידו ההתרה להורות שעטרוהו בי' רבנים קודם שנודעו מעשיו ועלילותיו ולא יהי' עוד למכשול רבים עד יערה ה' רוח קדשו עליו שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו הכ"ד להלכה ולמעשה. פ"ב נגהי ליום ה' י"ג תשרי תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1326

1327שלומים רבים כטל וכרביבים ה"ה אלופים ידידים תרי צנתרות דזהב צמידים ורדידים הראש והראשון הרבני הישיש המופלא זקן זה שקנה חכמה ויראה קדומה כש"ת מו"ה יוסף נ"י והשני ה"ה האברך הרב החרוץ כש"ת מו"ה אלי' נ"י:

1327

1328נועם שני מכתבכם הגיעני כל אחד בזמנו ולהיותי בימי חג העבר קלני מזרועי ולא יכול לצאת הלבלר בקולמסי דן גרמא שעשיתי ככה עיכובא ואחר עד עתה וגם עתה מלאכתי נעשה ע"י אחרים מפי יקרא כל הדברים והסופר כותב על הספר בדיו גלל כן צריך אני לקצר וריש מילין אומר:

1328

1329עיינתי בנועם מכתבכם ואם כי אין שני נביאים מתנבאים בסיגנון א' לא ראי זה כראי זה מ"מ על צד השוה שבהן שורש פורה ראש אחד ובו ענפים הרבה והוא במי שנסמך בסמיכת חכמים להורות ולהתיר ושמן ראש עלה על ראשו אם יש לו כל דין רב אע"פ שלא נתקבל בשום עיר:

1329

1330זה אני אומר דבר פשוט הוא אצלי דלענין לדון בין איש לחבירו ולהורו' באיסור והיתר לא תלי' כלל בקבלת שום קהלה כיון שנתנו רבנים מהודם עליו והוא ראוי לכך הרי הוא לכל דבריו כאחד הרבנים ודבר זה נלמד בפשיטות ממה שכ' בפיסקי מהרא"י סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח בתשובה דמהר"י ברונ"א דאפילו אם הי' שם בעיר חכם גדול ממנו וקיבלהו עליהם לרב יכול אחר ליישב ג"כ במקומו להורות ולדון ועיקר טעמו בזה משום יגדיל תורה ויאדיר וקנאת סופרי' תרבה חכמה ואפי' תלמיד חכם אכסניא שבא לעיר דאינו קובע דירתו שם דלא שייך יגדיל תורה ויאדיר דבכה"ג פסק מהרי"ק סוף שרש קס"ט דכל כהאי לא יורה באתרי' דחברי' מ"מ כתב שם לדון בדיני ממונות ולסדר קידושי' שפיר דמי דדלמא הוא מרוצה לבע"ד יותר מהרב הקבוע בעיר וסידור ברכות קידושי' ואירוסי' מדמה להם מהרי"ק לש"צ שאין נעשה שלוחו בע"כ (ובלבד בתנאי שלא יקפח האכסנאי פרנסות הרב בזה) ודברים אלה רמוזים בקיצור בד"מ בהגהת ש"ע י"ד סוף סי' רמ"ה מכל זה מבואר דלא תלי' כלל בקבלת הקהלה עליהם אלא כל שהוא ראוי' לכך ממילא כבר קדשהו שמים ומכ"ש בת"ח שיושב במקום שאין שם רב:

1330

1331איברא בענינים הנוגעים לכללת הציבור כגון הטלת מסים וארנוניות וס"ת ובהכ"נ ומרחץ וצדקו' והקדשות שלהם שמעיקר הדין כל דייני אותו העיר פסולי' לזה שכולם נוגעי' בדבר אלא שכבר נהגו כמבואר בש"ע ח"מ סוף סי' ז' ועיין שם סי' ל"ז סעי' כ"ב א"כ פשיטא אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל שוה בשוה פשיטא שהוא כשר לדברי' כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם ומכ"ש כשזה הדר שם נהנה מאיזה בעלי כיסי' או נשכר להם למלמד פשיטא שיוכלו האחרים לומר אין מרוצה וממוצע לנו כ"א רב הקבוע בעיר וק"ו בן בנו של ק"ו אם אין רב קבוע בעיר ורגילי' ליקח לזה ולהציע דבריהם בענינים כאלה לפני רבנים אחרים ממקומות אחרים פשיטא שלא יכול שום אדם שבעולם להושיב הת"ח הדר עתה בעיר לדיין בענינים כאלה במקום רבנים כי הרבנים האלה כשרים הם מן הדין שאין להם שום נגיעה באותו עיר והת"ח הזה אפי' מן המנהג לא אתכשר שהרי באותו העיר לא נהגו לדון לפני דיין אותו העיר:

1331

1332ברם מה שנוגע בענין סמיכות מורינ"ו וחב"ר היות שהוא דבר שאין לו שורש בש"ס רק מנהג בני אשכנזי' מימי מהרי"ל ומהרי"ו ואין לנו בו דבר מקובל ממש שראוי' לסמוך בו בהוראה אך נהירנא כי קבלתי ממורי הגאון זצ"ל שהוא חרם קדמוני' שלא לקרות בשם החב"ר מי שאינו מוסמך מהרב, וראה זה מצאתי בתשובת מהרי"ו סי' קכ"ח בענין הסמיכה שלא תהא בלתי רשות והתרת חכם תופס ישיבה עכ"ל אלא דשם מיירי בסמיכת מורינו ומשמע קצת דמשום התרת גטין וקידושין נגע בי' ושם בסי' קמ"ז במחלקת החבר ר' זימלן עם מו"ה זעליגמן הפליא לעשות ולכתוב על סמיכת החבר כאלו הוא דבר גדול יעויין שם ונלמוד סתום מן המפורש בתקנת מעהרין שנתקנה עפ"י גדולי ישראל מבואר שם שכל רב שאינו מחזיק יו"ד בחורי' בישיבה אין לו רשות לסמוך במורינו וחבר בלי רשות והרמנא מהגאון אב"ד דמדינה חוץ מתשע קהלות גדולות יעיין שם והם נמצאי' אצל הרבני מו"ה יצחק ח"ר"ש בק"ק דרעזניץ:

1332

1333והנראה מזה שתקנות אלה בנויים ע"ד מהרי"ו הנ"ל שלא יסמוך כ"א תופס ישיבה והשוה סמיכת החבר להראוי' לה לסמיכות מורינו להראוי' לה:

1333

1334אמנם נ"ל קלקלתינו תקנותינו כי בימיהם נהגו סילסול בעצמם ולא סמכו כ"א איש אשר למד ולימד ונהג בדברי חבירות כאשר ראה יראה סמיכת חבר של ר' זימלן הנ"ל והי' מחותמי תקנת מהרי"ל ומהרי"ו כמבואר שם בתשובה ואח"כ באו דורות של אחריהם וסמכו פרנסי עם ועשיריהם מפני שהי' מטילים מלאי לכיסין של ת"ח ומחזיקי ידיהם ומגדלי' בניהם לת"ת והי' מכבדי' אותם בסמיכות החבר אעפ"י שלא הי' בעלי תורה וטעמם ונימוקם עמם כדברי חז"ל פ' מקום שנהגו המטיל מלאי בכיסו של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף וכהאי דשמעון אחי עזרי' - ולכל זה הי' צריך עכ"פ רב מופלא וצדיק הידוע להבחין בין גברא לגברא הנאמן בדברו לומר כל מן דין סמוכא לנו:

1334

1335אבל עכשיו נתקלקלו הדורות ונעותו הדיני' אדם קונה החבר באגורת כסף אחת אפילו אינו לא במקרא ובמשנה ובדרך ארץ ואין חבורתם נאה לא להסומך ולא לנסמך ע"כ אין לדקדק אם הוא רב ותופס ישיבה או לא לא עשה אלא מעשה קוף בעלמא ולא סמך אלא קנה רצוץ אבל מ"מ יהי' הסומכים רב או ב"ד קבוע שבעיר כי מנהג ישראל תורה היא שלא יבואו ג' רועי בקר לסמוך את מי שירצו ולעשות חוכא וטלולא בקריאת שם רבי יעיין בקונטרס הסמיכת שבסוף ספר רלב"ח מה שהאריך והפליג מאוד בקריאת שם זה למי שאינו ראוי' לו ויותר מזה אין לי להאריך בדברים כאלה שאין שורש ויסוד בתלמיד ודי בזו כעת הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק ך' כסלו תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1335

1336שלום וכ"ט לתלמידי החביב והאהוב כמו"ה שלם נ"י:

1336

1337בענין קבנת פרס הרבנים ולקבל עליך עול הציבור ולקבל פרס מידם זו קשה מן הראשונה ובשגם אני חשוד לאותו דבר בעו"ה ואפי' ת"ח שאומר דבר בשעת מעשה אין שומעי' לו מכ"ש איש כמוני שאין לשמוע ממני במה שאני נוגע שאני מקבל פרס מהקהלה בעו"ה אבל הלא כל חכמי ישראל הגדולי' לא רפרפו בדבר וכמ"ש באריכות בתשב"ץ ובב"י וכ"מ ורמ"א בי"ד סי' רמ"ו סק"א וכבר הי' עיניך שם:

1337

1338ומ"מ להוציאך חלק א"א בלי שום עיון בספר דע כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה מחוייבי' לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושי' רק כדי חיותם יום יום ומוציאי' שארית היום בעבודת השם או בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולו קודש לה' וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהי' פרוש ומסתפק במועט וירוויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו מחויב לעשות בחנם ואינו רשאי ליטול שום שכר ואע"פ שמפסיד לימודו של עצמו עי"ז כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו אמנם בזה שעשה לחיותו ולאשתו ולבני' הקטנים המוטלי' עליו לפרנסם שלו קודם לשל חבירו ואינו צריך להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטלה דמוכח:

1338

1339אמנם הציבור מחוייבי' להעמיד להם אחד שיהי' מוכן ופנוי בכל הזמני' לכל המבקש תורת ה' ימצא מוכן לכך בכל עת והציבור עושי' לזה פרנסתו בריווח וכבוד גדול כי אעפ"י כשהי' הוא עושה לעצמו הי' מצוה עליו לצמצם מ"מ הוא רשאי ולא הם ובודאי אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהציבור מחויב הוא לעשות גם זה בחנם אך לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות ואם אינם מספיקי' לו די צרכו בריווח אינו מהראוי שיסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הציבור העמוסי' בלא"ה ובכי האי אמרו במס' כתובות ר"פ שני דייני לא רצו מוסיפי' להם ופריך לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומשני אלא לא הספיקו אעפ"י שלא רצו לקבל מוסיפי' להם [עי' בסי' קס"ו]:

1339

1340ונחמי' התפאר לחם הפחה לא אכלתי ושרים הראשונים הכבידו על העם ואעפ"י שאמרו חז"ל בפ' חלק שנענש ע"ז שדיבר על שרים הראשונים מ"מ חזינן מיהת מדת חסידות הוא שלא להכביד על העם ולהסתפק במיעט הספקה ומ"מ אומר לך בעו"ה לפי צוק העתי' עת לעשות לה' שהרי משו"ה התירו לכתוב תורה שבע"פ ומכ"ש בזה שאם נחמיר על לומדי תורה בכיוצא בזה יניחוהו בקרן זווית ח"ו וה' ירים קרן עמו וקרן תורתו הכ"ד אהובך כנפש הבעה"ח: משה"ק סופר מפפד"מ:

1340

1341שלום וכ"ט ומזלא טבא זימני טובא למו"ח קדוש ישראל ונזרו תפארת הדור והדרו גאון אמיתי נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

1341

1342במאי דבדיק לן מו"ח הגאון נ"י ב"ק י"ג ע"ב וברא"ש שם לדעת הרמ"ה דשור שהזיק והקדישו והפקירו פטור מההיזק דבעי' בעלים מתחלה ועד סוף תיקשי לן שם ל"ג ע"ב קאמר הקדיש מזיק קדוש מדר' אבוה דהניזק נותן פרוטה להקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וקשה תיפוק לי' כיון שהקדיש פטור מתשלומי נזקו:

1342

1343באמת קו' זו תסוב עוד יותר על הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון סוף ה' ד' ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו פטור עכ"ל ובהלכה ז' כ' הקדישו מזיק ה"ז מוקדש כדי שלא יאמרו וכו' וקשה כנ"ל ואין אחד מנושאי כלי' שהרגישו בסתירת ב' הלכות זא"ז ע"כ נלע"ד דלא אמרו הקדישו בעליו פטור מפני שאין לו בעלים אלא בהקדישו קדושת הגוף דאין לו בעלים אבל קדושת ממון הגזבר הוא בעלי' נהי דרעהו לא מיקרי בעליו של שור מיהו מיקרי ומה לי מוכרו להדיוט או להקדש והאמנם בחי' רשב"א ב"ק ל"ג ע"ב שם כ' דהך דר' אבוה בקדושת דמים דאי בקדושת הגוף תיפוק לי' בלא דר' אבוה הא הקדש מפקיעי מידי שיעבוד וקשה אי ס"ל לרשב"א כהרא"ש הנ"ל א"כ תיפוק לי' בקדושת הגוף בלא"ה פטור משום דלית לי' בעלי' וכן יש להקשות בהיפוך למה לי טעמא דהקדישו פטור דאין לו בעלי' תיפוק לי' דהקדש מפקיעו מיהו הש"ס ב"ק י"ג ע"ב קאי אמיתת מועד וא"ש דצריכי' אמיתה אבל רמב"ם דמייתי לי' אשיעבוד ניזקי' קשי' וי"ל דנפקא מיני' אי הומם אח"כ ונעשה קדושת דמי' ונפדה חוזר שיעבודו וכמ"ש כ"מ לרמב"ם פי"ח ממלוה הלכה ז' ומשנה למלך שם משא"כ מטעם דאין לו בעלי' כיון שהיה שעה א' בלא בעלי' נפטר לעולם כמ"ש לח"מ פ"ח מנ"מ הלכה ד':

1343

1344תו הקשה מו"ח הגאון נ"י למאי דאמרי' ב"ק י"ג ע"ב הנ"ל הפקירו פטור וכ' רא"ש דהכי קיי"ל לענין ניזקין עכ"פ א"כ מאי פריך ש"ס ב"ק צ' ע"ב וכי דייני ד"נ מאי הוה ליהדר ולדייני' ד"מ הא מכיון שנגמ' דינו למיתה ה"ל הפקר ואין לו בעלים כדאי' בכריתות כ"ד ע"א וממילא מיפטר מדיני ממונות לכאורה נ"ל בפשיטות הא דילפי' נזקי' ממיתה לר' יהודה כמ"ש הרא"ש היינו נזקי שור תם דמגופו משלם וגופו איפטר לי' כיון דלית לי' בעלים אבל במועד שהחיוב על הבעלי' שממון שלהם הזיק ומשתלם מעלי' ליכא למיפטרי' ממיתת שור המועד דנהי דגופי' דשור איפטר בעלים לא נפטרו כי ממונם הזיק ומיושב הקו' ובבאר הגולה סי' ש"ו אזיל בתר איפכא בזה במ"כ יע"ש. מיהו בלאה"נ מסתפקנא אי מיקרי אין בעלים דאע"ג דנגמר דינו למיתה ונתיאשו בעלי' מדמיו כמבואר בכריתות הנ"ל מ"מ בעליו מיקרי שאם קדם אחר והרגו חייב לשלם להו כמבואר בב"ק צ"א ע"ב וברמב"ם פ"ז מחובל הלכה י"ג אלא די"ל אי משום זה מיקרי בעלי' א"כ הקדיש לא משכח' לי' דקדושת הגוף הוה בעליו דמתכפר בי' בכל הקרבנות מקופי' עכ"פ ובקדושת דמי' הוה בעליו להוספת חומש עכ"פ ועי' ב"ק ע"ו ע"א ובתו':

1344

1345תו בדיק לן מו"ח הגאון נ"י וז"ל בש"ע ח"מ סי' שס"ג ס"ג בהגה' ואם שכר הגזלן לאחר וכו" והרב"י חולק מסברא ולע"ד מצינו חולק על הרמ"ה הרשב"א בחי' ב"ק ל"ג דהקשה לר"ע אינו מכור לרדי' יהי' המזיק המוכר כמו גזלן הרי מפורש דס"ל לרשב"א דאפי' כשכרו גזלן הכי הוא וכהב"י עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא ש"ס לא מיירי שמכרו לרדי' דהיינו שכירות בעלמא אלא מכרו סתם מכירה מוחלטת והלה קנה לחלוטי' ולא נחתו אדעתא דשכירות אלא שאינו מועיל אלא לרדי' שהרי סופו של ניזק לגבות השור ואין זה ענין לרמ"ה שהשכירות וסופו לחזור להגזלן בזה ס"ל להרמ"ה דשכירות לבעליו וקצת ראי' מדבעי' רבא מכרו לר' ישמעאל ולא בעי השכירו מאי משמע קצת דההיא אפי' לר"ע אינו מושכר ועכ"פ אין ראי' להרב"י מהרשב"א כלל דברי מהרש"א בשבת ט' כבר עמד עליו בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' קס"ד. פ"ב נגהי ליום ה' ב' דחנוכה תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1345

1346ה' ישפות רב שלום לי"נ תלמידי הרב המופלג הותיק החרוץ המפורסם מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני יע"א:

1346

1347נועם מכתבו הגיעני והנה אם לדין אהי' ח"ו כעורכי הדיינים להשיב לבעל דבר ולהורותו מה ידבר ויטעון אבל חלילה וחלילה ליושבי על מדין אשר יקראו לעזרת ה' בגבורים שיכנסו לדין הזה בדיני שקאלא ח"ו כשוכר את הפועל והלא ידעו ויבינו כי ת"ח הממונה פרנס על הציבור מחויבים לעשות לו פרנסתו לא הספיק מוסיפין לו אפי' אינו רוצה לקבל מוסיפין לו על כרחו ויעי' לשון סמ"ע סי' ט' ס"ק ח' ובש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק כ' וכ"א ובטו"ז שם ס"ק ז' וז"ל רמב"ם פ"ד משקלים הלכה ז' מגיהי ספרים וכו' ואם לא הספיקו להן אף על פי שלא רצו מוסיפין להם כדי צרכן הם ובניהם ובני ביתם עכ"ל. נראה שיצא לו כן שגם לצורך כל בני ביתם מוסיפים על כרחם מדאמרי' ר"פ ב' דייני גזירות ק"ה ע"א לא רצו מוסיפין וקשה הא מעיקרא ע"כ פסקו להם סך כך וכך משום שהוא שעור הספקתם ופרנסתם והם קבלו עליהם לקבל כזה מן הציבור וא"כ מ"ש אח"כ כשנתייקר השער ולא הספיק זה הסך לצורכם מ"ט לא רצו לקבל יותר מ"ש השתא מדמעיקרא והלא לא בסך שיעור הממון נשתכרו ח"ו כפועל אלא בשיעור פרנסתם כדי שיהי' פנוים לעבודת ה' וא"כ כל הצריך לפרנסתם לפי הזמן הוא המגיע להם בדין ומדת חסידות אין כאן שלא ירצו לקבל ע"כ פי' הרמב"ם שלא הי' מצד יוקר השער שהוא מכת מדינה אלא מצד תוספת בני ביתם ואינהו גרמי עול הציבור ומשו"ה לא רצו לקבל הוספה ואפ"ה הוסיפו להם על כרחם:

1347

1348וא"כ מכ"ש בזה"ז דאפי' שכר הראשון שנקצב בשעת קבלת הרב נפחת ע"י שינוי המטבע וגם השער נתייקר ומכ"ש כשנתוספו גם בני ביתו ה' ישמרם שכופין הציבור למלאות סיפוקו של הרב ואם כי בעו"ה אין בידינו להעמיד הדת על תילה ונלאו ממציאי יד ואנשי זרוע גברו עתקו מ"מ כשיבואו הדברים ליד ב"ד שופטי צדק יבואו על בעלי זרוע אלו בעקיפין לשבור מלתעות עול ולהצדיק הצדיק ויתלו טעמם במשפט השקאלא ובכל מה שיכלו להוציא מתחת ידם יעזרם ה' וכל קרני רשעים יגדע תרוממנה קרנות צדיק הכ"ד הטרוד מאוד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב ליום עש"ק ל"ח למב"י תקע"ה לפ"ק.

1348

1349יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה הרב המופלג הותיק כש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק אונגריש ברודא:

1349

1350בבואי מהכפר שאני עוסק שם ברפואו' לעכב פה עד אחר שבת נחמו אי"ה מצאתי אתי לידי מכתבו ואין דעתי להשיב לדינא כלל כ"א כאשר יצא מפה גאב"ד דמדינה כה יהי' וכה יקום ואחריותו דמדינה אחרת לא קבלנא עלאי, מ"מ אשיב בד"ת דין זה מהמרדכי פ"ק דב"ב סי' תע"ט אחר שכתב היוצאי' מן העיר שכר החזנים על היוצאי' כמו על הנשארי' כ' דגובי' לפי ממון ויחלוץ עני בעניו והטעם משום שהעני יכול לילך לשבות בעיר אחרת ימים הנוראים משא"כ העשיר וכ' בגליון מהר"מ מטיקטין שם דקאי נמי אשכירות אנשי' למנין ע"ש וכ' ע"ז מהרמ"פ סי' מ"ב דיש ללמוד משכירו' ש"ץ לשכירות בהכ"נ דהכל חד לפי ממון מטעם הנ"ל אך כל זה דווקא אם אינם שוכרי' בהכ"נ או ש"ץ אלא לימים נוראי' אבל אם שוכרי' בהכ"נ או ש"ץ קבוע אזי בכל שנה ישלמו שכירות לפי נפשות, דוקא לאיזה ימים כגון ימי נוראים שייך לומר שהעני' ילכו לקהלה סמוכה להתפלל משא"כ בתמידות לא שייך ע"כ ישלמו חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות וכל זה בשכירות אבל בבנין בהכ"נ אפשר שבאורך הזמן יעקרו עניי' דירתם משא"כ עשירי'. ועוד עניי' די להם בצריפי דאורבנא ע"כ ישלמו רק לפי ממון אלו דבריו, ובבנין בהכ"נ החליט רמ"א לחלוטי' כמהרמ"פ בח"מ סי' קס"ג ססעי' ג' אך לענין שכירות חזן (וה"ה שכירות בהכ"נ) כ' שם עפ"י ר' ירוחם לפי ממון אך כ' לעיי' בא"ח סי' נ"ג פי' ששם כ' שנהגו כמהרמ"פ דחציו לפי ממון וחציו לפ"נ וכ' שם בד"מ ומייתי מג"א שמשלמי' הש"ץ לפי נפשו' ועוד נותני' לו מכל נישואי' והיינו לפי ממון נמצא הוה לפי ממון ולפ"נ ומאן דמחלק בלשון הפוסקים בין חזן לש"ץ אינו בקי בלשונם ז"ל והכא במרדכי כתב חזן והמהרמ"פ כ' על שמו ש"ץ ולא נזהר כי היינו הך:

1350

1351ודברי מהרמ"פ צריכי' ישוב קצת הא עכ"פ הי' צריכי' לשלם כפי בנין צריפי דאורבני ועוד עכ"פ צריכי' להשכיר בהכ"נ ולמה ירויחו העניי' מפני שבוני' ולא שוכרי':

1351

1352ויען כי א"א להעמיד דברים אלו על דין תורה כמ"ש תה"ד ע"כ אי קמא דידי הוה אתי הייתי מפשר על אופן זה עכ"פ כפי בנין הפחות שבבתי כנסיות הראוי' לכנסי' עניי' אותו סך ישלמו חציו לפי נפשות וחציו לפי ממון ונפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו אנשי' ונשים וטף הסמוכי' עליו נפש א' יחשב וחציו לפי ממון היינו ממונו שלו שיש לו בבהכ"נ מקום הן בעז"נ הן בעזא"נ זהו לפי ממון כי הבנין מגין על המקימו. ושוב מה שעלה בנין יותר מבנין בה"כ עניה אותו ישולם רק לפי ממון עשיר לפי עשרו ויחלוץ עני בעניו ואותם המתגוררי' שלא עפ"י דינא דמלכותא ולמיעקר ומיזל קאי יוטל עליהם שכירות לכל שנה כך וכך או יתנו סך מה לצורך הבנין במקום השכירו' ואותו הסך ינוכה מחשבון הוצאת בהכ"נ וירויחו הנותני' הנ"ל:

1352

1353מ"ש מעלתו ונקדשתי הוא מ"ע דאורי' אמת הוא שאם יזדמן לאדם לקדש שמו ברבים בעשרה מקיים מ"ע זו אבל שיהי' חיוב עליו לקדש שמו בכל יום מן התורה לית דין ולית דיין וישראל קדושי' מקיימי' מ"ע זו ע"י קדיש וקדושה בעשרה והמתעצל בזה הוה כבועט ומתעצל אבל אינו עובר על שום ציווי ותפלה דאורית' פלוגתת רמב"ם ורמב"ן אי פעם א' בכל יום או דוקא בעת צרה אבל זמן קבוע מן התורה לית לה ומג"א ס"ל תפלה דרבנן כמ"ש סי' פ"ט ס"ק ט"ז ותמי' על מעלתו שכ' דהוה לי לש"ס למימר איכא בינייהו אי אשה בשעת נדתה מותרת להתפלל דבר שאינו אלא מנהג נשים שבזמני' ואין לו שורש ויסוד בשום מקום תמהתי עליו וה' ינחמנו בעירו והיכלו ב"ב אמן הכ"ד א"נ. משה"ק סופר מפפד"מ:

1353

1354שלום וכ"ט ואורך ימים ושנות חיים לי"נ הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כערוגת הבשם גל של אגוזים גן הדסים כש"ת מו"ה בער נ"י אב"ד דק"ק אייבשיץ יע"א:

1354

1355נתכבדתי ביקרתו ונפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי הקלושה בענין ג' שותפים ששכרו עסיג פאבריק ושלשתן עוסקי' בקניית הצריכי' לזה אך בבית הפאבריק שמה יושבי' בעלי מנאכות וסופריהם אינם נימולים והאבות שולחי' שלשה בניהם למקום מלאכת החומץ להשגיח ולהוציא ולהכניס כל הצריך לעסק ההוא ויהי היום סמוך נסעו הבנים לבית אבותם לחוג את חג הסוכות ואחד מהם צרור הכסף בידו השייך לשותפות ויהי ביום חה"מ נתיעצו הבנים זע"ז שיהי' די אם רק א' מהם ילך וישוב לפאבריק על איזה ימים עד י"ט האחרון וכן הסכימו ומסר זה צרור כספו של שותפות הנ"ל לזה שנסע למקום החומץ ונתנו בחפיסה שלו עם מעותיו של עצמו ושמוהו בכיס התפור בבתי שוקים שלו ויהי בנסוע בדרך ברדתו מהעגלה אבד כל המעות שלו ושל השותפו' והנה זה כעין פשיעה שדרך לצרור מעותיו בכיס התפור בבגד שעל החזה בבתי נפש ולא בבתי שוקים שעשוי' לפול ממנו ברדתו מהעגלה ע"כ אין השותפי' רוצים לישא בעול ההפסד ההוא כ"א יהי' על אבי בן הנ"ל לבדו ופר"מ פלפל בחכמתו אם יש לפוטרו מטעם פשיעה בבעלים כמבואר בפ' חז"ה מ"ג ע"ב ובסי' קע"ו סעי' ח' או י"ל כיון דהבנים שלוחי' דאביהם הם ה"ל כמו אמר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי דר"פ דפליגי רי"ף ורמ"ה סי' שמ"ו סעי' ו' אי שלוחו כמותו או לא או אפשר בנים אפי' גדולי' הסמוכי' על שולחן אביהם ה"ל ידם כיד אביהם ולכ"ע ה"ל שאלה בבעלים ופטור אפי' מפשיעה וא"כ הפסד לשותפות שוה בשוה אלו דבריו ודברי חכמה הם:

1355

1356הנה בודאי אם א' מהאבות פשע בדבר ונאבד ממנו היינו צריכי' לפלפל אם נאמר מה שבניהם של ב' שותפים האחרים עמו במלאכה אם הבנים הוה כבעליו עמו ופטור זה או לא וחייב אך האבות לא פשעו רק השליח פשע היינו הבן וא"כ לא יהא שהאב שומר שכר ממש בלי בעליו עמו ומסר בעצמו הפקדון לבנו הגדול ופשע ונאבד פטור האב שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד והבן מחויב לשלם והבן אינו שותף ואינו בעלים ולא שאולי' זה לזה כי כל א' שלוחו של אביו וכל הפושע מהם צריך לשלם והאב פטור אך אם אין לבן לשלם פליגי הרא"ש ס"ל דחייב האב לשלם דאל"כ כל א' יפקיד פקדנותיו לאשתו ובניו ויאכלו ויחדו והוא יפטור אמנם בנידון שלפנינו מודה הרא"ש דהאב פטור עד שיהי' לבן משל עצמו וישלם דהרי כ' ש"ך סי' רצ"א ס"ק ל"ז דאם ידוע שאינו משמר בעצמו פטור מכ"ש הכא שהאבו' עצמם מסרו לבניהם והבנים מסרו זה לזה המעות הנ"ל דלית דין ולית דיינא שהאב פטור לשלם פשיעתו של בן אם לית לי' לשלם. בודאי אי לא הי' הבן פושע והי' פטור מטעם ש"ח שפטור באבידה אז הי' האב שהוא ש"ש חייב ולזה נתכוון ש"ך שם ס"ק ל"ח ומבואר בשו"ת דברי ריבות שם אבל השתא שפשע והבן חייב פטור האב כן נ"ל פשוט:

1356

1357ואם הי' נאבד מהאחד מהאבות ע"י פשיעה נ"ל בנידון שלפנינו נמי הי' פטור אפי' אי אמר לשלוחו השאל עם פרתי אין שלוחו כמותו הכא הלא הם בעצמם משועבדים זה לזה בעסק השותפות לקנות יין שרף לצורך מלאכת החומץ ולא מינו הבנים אלא בעסק א' בפאבריק אבל הם בעצמם ג"כ עוסקי' במקומם בעסק השותפות ה"ל שאילה בבעלים ופטור אפי' הי' עמו במלאכה אחרת כמבואר רס"י שמ"ו מכ"ש שהי' עמו באותו עסק עשיית חומץ בעצמו:

1357

1358ועוד נ"ל דאפי' השליכו כל יהבם על בניהם מ"מ פטורים ואין זה בכלל אומר לשלוחו השאל לי עם פרתי דודאי מי שמשאיל עצמו עם פרתו ושוב שולח במקומו שליח ונתפייס בעה"ב בשלוחו של זה להיות במקומו בזה לא מבעי' בש"ס אי שלוחו כמותו דאפי' אם בעליו עמו ממעט שלוחו דדוקא בעליו ממש קאמר מ"מ הא השתעבד עצמו להשאל עם פרתו ושוב השתדל להמציא שליח במקומו וזה ההשתדלות להמציא שליח לא גרע מהשקיני מים אך אבעי' הש"ס כשלא נכנס כלל בשיעבוד להשואל אלא השאיל לו פרתו והשאיל אחר עם הפרה בזו האבעי' אי הוה כמותו והיינו השאיל לי עם פרתי ולא לך במקומי עם פרתי והכא האבות נתפייסו זע"ז מה שעליהם לעשות יעשו בניהם במקומם אין זה בגדר השאיל לי עם פרתי וזה ברור בעזה"י:

1358

1359אמנם אי הוה אמרו לבניהו השאלו לנו עם פרתינו הוה ספיקא דדינא ככל שליח ואינו יכול להוציא מיד המוחזק דמ"ש פר"מ דיד בן הסמוך על שולחן אביו כיד אביו וא"כ דומה למה דאמרי' יד עבד כיד רבו ליתי' דהרי"ף מוסיף יד עבד כיד רבו דעבדו כגופו דמי יע"ש פי' אלו משום ידו כיד רבו לענין קנין א"כ כל פועל כיד בעה"ב לענין קנין וכן כל בן וכדומה אע"כ דוקא עבד דגופו קנוי לרבו וכגופו דמי תדע לך דהא קיי"ל בכל התורה שלוחו כמותו רק הכא דכתיב בעליו עמו ובהפרה דכתיב אישה יקיימנו וכל מאי דממעטי' מאישה ממעטי' מבעליו וזה לא עלה על דעת מעולם דלענין יפר ע"י בנו או פועלו דידו לענין קנין כידו דמפני זה לא מקרי אישה ה"נ מפני זה לא מקרי בעליו אלא עבד דכגופו דמי והא דלא מצי מיפר היינו משום דעבד לית' בהפרה כלל וגריע ממאי דאמרי' דלית' במצות בין לפירש"י ובין לפי' הראב"ד ועיי' וק"ל אבל אס"ד ידו לענין קנין מהני לענין בעליו עמו ה"ל למימר ה"ה לענין הפרה וזה לא ס"ד מעולם ע"כ נ"ל פשוט שאין חילוק בין בנו ופועלו ובין שלוחו:

1359

1360מ"מ לנידון שלפנינו אין נפקותא כי לע"ד חייבי' כל השותפי' הללו בהפסד ההוא ויעיי' פר"מ ויסכים דעתו עם הנ"ל אך טוב לבצוע הריב אם אפשר ואם לאו יגמור הדין כנ"ל וה' יגמור בעדינו לטוב ולחיים טובים וארוכי' כנפשו היקרה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' בטו"ב כסליו תקב"ץ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1360

1361שלום וכ"ט לתלמידי הרבני האברך המופלג החרוץ המפואר כמו"ה עזרא צורף נ"י:

1361

1362גי"ה הגיעני ושמחתי שזכה לישב בשבת תחכמוני כן ירבה וכן יפרוץ יפוצו מעינותיו חוצה ללמוד וללמד לשמור ולעשות עשי' לשמה לשם גירוסין ישיבה שיש בה סמיכת דעת תורה לאמיתה לכוון ההלכה אל האמת אמן:

1362

1363וע"ד שאלתו למעשה והוא כי נגנב חפץ מחמיו ומכרו הגנב והלוקח לא ידע כי גנוב הוא וחמיו נ"י הקדישו לעניים בהיותו ביד לוקח מגנב ושוב הוחזר לו חפץ הנ"ל אם הקדשו שהקדישו כשלא הי' ברשותו כ"א ברשות הלוקח אם חל ההקדש וזכו בו עניים או לא וספיקתו הוא עפ"י מ"ש הריטב"א קדושין נ"ו ע"א הלוקח בהמה טמאה ממעות מעשר שני וברח המוכר הלוקח יאכל כנגדן וקשי' לריטב"א איך יכול לחלל מה שאינו ברשותו ותי' כיון שהמוכר בהמה טמאה זו לא ע"ד גזל בא המעות לידו רק בשוגג יטעו ואלו הי' קמן הי' ציית דינא ומחזיר המעות למקומן כי האי ברח הוא לאו דוקא אלא שאינו בפנינו א"כ רק בטעות מחזיק המעות הו"ל המעות הללו כפקדון בידו וכל היכי דאיתנהו ברשותי' דבעלים קיימו ומשו"ה יכולי' הבעלי' לחללם אלו דברי הריטב"א ז"ל:

1363

1364והשתא בנידון שלפנינו אלו הוה הלוקח יודע שהמה גנובי' לא לקחום להחפצים הללו ולא ע"ד גזל באו לידו רק בטעותא ה"ל ברשות בעלים ויחל הקדש עניים על החפץ ההוא:

1364

1365אלא שהגאון קצה"ח סי' שנ"ד דחה דברי ריטב"א מהלכתא מש"ס ערוך בב"ק ס"ט ע"א גבי כל הנלקט דמשמע אי אינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו הה"נ אין יכול לחלל שיבולת שלישי שלקטו עניים בטעות אעפ"י שאין דעתם לגאל אלו טעו בדין כמבואר בלשון רש"י שם ובש"ס שם ותו הקשה עליו מבב"ק ס"ח גנב ומכר וגנבו מבית לוקח דאינו משלם כפל דוגנב מבית איש ולא מבית גנב ואס"ד דמקח בטעות הוה כפקדון א"כ בבית הלוקח הו"ל כברשות בעלים הראשונים ומעלתו הוסיף ק' שלישי מדס"ל לרב בפ' הגוזל בתרא גנב ואח"כ מכר והוכר הגנב דהדין עם הראשון דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני ולריטב"א איך הוה שינוי רשות הא הלוקח אתי לידא בטעותא ומפני ק' אלו דחה הגאון קצה"ח דינו של הריטב"א ומעלתו נכנס בדרך חידוד וחריפות לקיים דברי הריטב"א אשריך שקיימת דברי חכמים ועתה ארי נעשה שואל מה נראה לי לע"ד לדינא בהקדש חפץ זה שהקדיש חמיו:

1365

1366והנה קו' זו שהוקשה לריטב"א כבר הקשו תוספ' בב"ק ס"ח ע"ב ובקידושי' נ"ו ע"א ובב"ק תירצו ב' תירוצים דברייתא דקדושין אתי' כצנועי' דס"ל יכול להקדיש מה שאינו ברשותו א"נ מדינא אינו יכול להקדיש רק מטעם הפקר ב"ד הפקר ובקידושי' תי' ריצב"א אה"נ אין הלוקח מחלל מעותיו של מוכר רק יאכל כנגדן מטעם קנס והר"מ תי' שמטעם שליחות של מוכר דזכות הוא לו וזכי' שלא בפניו ע"ש ואין שום א' תי' כהריטב"א ומשמע דרבותינו בעלי תוס' חולקי' ומזה הטעם הי' ראוי לדחות דינו של הריטב"א במקום שהתוס' חולקי' אבל לא לדחות הריטב"א מפני ק' מש"ס ערוך חברותא מאן ספון מאן חשוב ואם מך הוא מערכך אך י"ל דתוס' לא יחלקו על ס' הריטב"א והא דלא תי' הכי משום דדחיקא להו למימר ברח לאו דוקא אלא משמע שברח מחמת סרבנות ע"כ נדחקו אבל לעולם דינו של הריטב"א אמת נכון:

1366

1367אבל הריטב"א לא אמרו אלא התם דהרי במאי דאמרו התם יחזרו הדמי' למקומן פירש"י כופין המוכר הקשו תוס' מאי קנסא הוא הרי ברצונו לבטל המקח כדי שלא יצטרכו להעלות דמי' לירושלים ותי' תוס' שהי' יכולי' לעשות תקנה לקיים המקח והלוקח יחלל המעות שביד המוכר כיון שהוא לפנינו ולא עשו תקנה זו אלא בפי' לבטל המקח ויחזור ללוקח מעותיו והוא יחזור בהמתו או אפי' אם יסרב לבטל המקח היינו קנסא יע"ש נמצא המוכר הזה אי הי' גם בפנינו או יבטל המקח עכ"פ יחזור ללוקח מעותיו ויתן לו מעות אחר עבור הבהמה והלוקח יעלה ויאכל נמצא בכל אופן המעות שביד המוכר ניחא לי' שיהי' של לוקח ולא של עצמו נמצא יכול לוקח לחללו והוה כברשותו משא"כ בש"ס בב"ק לא מבעי' במכר הגניבה אף על פי שאילו ידע הלוקח לא לקחו והשתא שלקח מאן יימר שברצונו יחזור וגם שכבר נתן מעותיו לגנב והשתא ישבע כמה הוציא ויטול או יביא עדים וכולי האי ואולי עכ"פ מחוסר נתינת מעות ללוקח ולא הוה כפקדון בידו ואפי' בעניים דלקטו יתר מן הדין אע"ג דלקטו בטעות מ"מ ע"ד שיהי' שלהם לקטו ומאן לימא לן דציית דינא להחזיר ועוד ממי יתבע והוא אינו יודע וגרע מקרי דפום נהרא ב"ב פ"ח ע"א דקייצו דמייהו וברצונו הביאום למכרם וקנאום רק הדמי' חייבי' לו ואינו יודע ממי יתבע הדמי' אבל קראי בעצמו קנאום הלקוחות ואינו ברשותו ובדלא קייצו דמי' יכול להקדיש מבואר כהריטב"א כמבואר בלשון רשב"ם ב"ב פ"ח ע"א ע"כ דברי הריטב"א נכונים במקומם אבל בנידון שלפנינו בלוקח מגנב אין יכול להקדיש הכ"ד א"נ. פ"ב יום ב' וי"ו כסליו תקצ"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1367

1368שלום וכ"ט לתלמידי הותיק הרבני החרוץ האברך המופלג כש"ת מו"ה הירש נ"י:

1368

1369יקרתך הגיעני ושמחתני כי הביאך ה' והעלך במות בעל יהי מכירך ברוך חמיך הנגיד נ"י נותן לחמך ומימך צמרך ופשתך יהי כן ה' עמכם יען ראיתיך משדד עמקים עמוק עמוק בפלפול של אמת המכוון אל היושר אם כה תרביץ תורה יפוצו מעינותיך חוצה תתגדל ותתעלה ברצות ה':

1369

1370והנה נפשך בשאלתך ע"ד ראובן נתן לשמעון מאה זהו' דראן גאב על מקח עשר ככר צמר בעד חמשים זהו' כל ככר וכן השער ושוב כשהגיע זמן הצמר ונתן לו עשר ככר בעד ה' מאות זהו' שילם לו ראובן כל הסך ה' מאות זהו' במזומנים ולא ניכה לו מאה זהו' דראן גאב כי אמר שמניחם על מקח פאטאשען שעתיד לבשל בקיץ הסמוך וכשהגיע זמן הפאטאשען מכרו לאחר ביוקר ועתה תובע ראובן משמעון הריוח שהרויח במכירת הסחורה כי שלו מכר והריוח שלו ועתה יש להסתפק אם קנה ראובן הסחורה ע"י אותן מאה זהו' או לא ואת"ל לא קנאו אם שמעון רוצה ליתן לו הריוח אי יש בו איסור ריבית או לא:

1370

1371הנה לא ביארת יפה אי הניח מאה זהו' סתם על הפאטאש ולא קנה אלא בעד מאה זהו' או שפרט סכום ידוע כמה ככרות ויצא השער ואם העירבון קונה לו קנה נגד כולו זה אינו מבואר בהשאלה מ"מ נדון בסתם כפי מה שהוא ומעלתך כבר ירד לעומק הענין בשגם יש לו שם אתו עמו חידושינו על אותה סוגי' דיין אין לו ע"כ לא אאריך בפלפול רק מה שנוגע לעיקור הדין:

1371

1372הנה דעת רוב הפוסקים במלוה לא קנה אך דעת הרמב"ם ולה"ה פ"ז ממכירה גם הרי"ף סובר כן דמלוה קונה למי שפרע ולכאו' דס"ל מלוה הוה ככסף ממש וקונה מן התורה קנין גמור כמו כסף ואך מדרבנן אינו קונה שלא יאמר לו נשרפה וכו' וכדמשמע פשטא דבריית' דר' אושעי' בב"מ ס"ג הרי שהי' נושה וכו' ופירש"י שקנאו למי שפרע ביש לו ע"ש ולפ"ז באופן שקונים בכסף קנין גמור כגון בס"פ או"ב ובעירובין ס"פ חלון ככל האמור סי' קצ"ט וע"ש בהגה"ה ס"ג בכל אלו גם במלוה קונה קנין גמור:

1372

1373ויתר עליהם מלוה שלפעמים קונה קנין גמור כשבא מחמת מכר והטעם כיון דדבר תורה קונה קנין גמור רק מדרבנן במידי דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן והיינו סוגי' דב"ב מ"ז ע"ב כל הנעשה דמים באחר:

1373

1374אך מדברי ה"ה רפ"ה דמכירה לא משמע כן דכ' דמשו"ה קונה ק"ג בבא מחמת מכר אע"פ שאין כאן במה לקנות מ"מ רואי' כאלו החליף הפרה בשור ולא דמיהן שאינם בעין ומשו"ה קונה ק"ג ורק דה"ל למגזר שלא יאמרו נשרפו וכו' ע"כ אמרו בש"ס דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן משמע דס"ל דאי לאו דהוה כמחליף ממטלטלי' זה בזה לא הי' המלוה קונה ק"ג דאיננו ככסף וצ"ל הא דקונה למי שפרע אפי' לא בא מחמת מכר כמבואר פ"י ממכירה אע"ג דלא קנה קנין גמור מדאורייתא כמו כסף מ"מ מקבל מי שפרע דקנין מלוה עדיף מדברי' וגריע מכסף ועיקור דינו שמוסרים אותו למי שפרע ולפ"ז הקונה במלוה ב"ד פרקים שמשחיטי' הטבח ס"פ או"ב וכי ה"ג וסוגי' דבב"מ ס"ג הרי שהי' נושה היינו למי שפרע וסוגי' דבב"מ מ"ז ע"ב היינו בחוב הבא מחמת מכר ולא הי' צריך ה"ה לומר דמחה סוגי' דקידושין מהלכתא וצל"ע:

1374

1375והנה פני יהושע בב"מ ס"ב ע"ב דלמאי דמוקי מתני' לקח בהלואתו ק' עכ"פ היין יהי' בהיתר כיון שהוא חוב מחמת מכר החטין צ"ל דס"ל אע"ג דקנין החטין הי' בהלואתו וגם הי' מקח באיסור כשחטין אין לו מ"מ שוב כשהי' לו חטים ואינו חוזר ורוצה לקיים מקח שלקח זה בהלואתו ושוב החליף יין בחטין אע"ג דהוה מקח הנעשה באיסור קיי"ל סי' ר"ח מקחו קיים והשתא נהי שהחטי' שלקח בהלואתו הי' באיסור מ"מ החליפות יין בחטין קנין גמור הוא כחוב שנעשה ע"י מכר כך צ"ל לפי דעתו ז"ל ועדיין צ"ע לדינא:

1375

1376ועכ"פ בנידון שלפנינו אין כאן קנין גמור בשום אופן דממנ"פ אם נאמר מסתמא מאה זהו' ראשונים שנתן דראן גאב על הצמר הם נחשבי' בעד הצמר ושוב כשנתן לו ה' מאות זהו' הארבע הראשוני' הם בעד הצמר לתשלום ה' מאות דמי צמר ומאה זהו' האחרונים נשארו דראן גאב על הפאטאשען א"כ הרי קנה בכסף ממש ואינה קונה אלא למי שפרע ולא קנין גמור ואי נימא דמאה הראשונים נעתקו מדמי צמר ונעשה מלוה ונתנו לד"ג על הפאטאשען א"כ לרוב הפוסקי' לא קנה כלל במלוה ולרמב"ם קנה למי שפרע אבל לא לקנין גמור דאין זה חוב מחמת מכר והדבר פשוט מאוד:

1376

1377ואמנם אי בעי שמעון למיקם בהימנותי' ולומר דפאטאשען דראובן מכר ובעי למיהב לי' ריוח שלו כגון כתנא דר' כהנא אית בי' משום אבק ריבית או לא נחזי אנן ותחלה נבאר שיטת התוס' ונימוק"י בסוגי' בעז"ה ע"ד הפשוט הנה תוס' הקשו אבריית' קמייתא דאוסר אפי' ביש לו דלאו כאיסורו וכו' ואמאי הא מלוה קונה קנין גמור וה"ל כמשך וע"ז הקשה פ"י הא סתם מלוה אינו קונה כלל אפי' למי שפרע להתוס' רק בהקנאת מחילה ומאי מקשו תוס' בפשיטות ואי נמי קאי תוס' אאין לו דר' אושעי' דמתיר ביש לו וכיון דלתי' תוס' מלוה אינו קונה אפי' למי שפרע ע"כ מיירי באופן דמלוה קונה אפי' קנין גמור היינו הנאת מחילה לתוס' או מלוה מחמת חוב לשארי פוסקי' א"כ אפי' אין לו נמי ליקני אם כך היתה כוונת תוס' הוקשה לפ"י מאי פשיטא להו דכשם שקונה ביש כך יקנה באין לו ועל מה יחול הקנין באין לו נמצא דברי תוס' נשארו תמוהים ויבואר לקמן אי"ה:

1377

1378וכל מה שכתבנו דביש לו מלוה קונה ק"ג ע"י מחילת מלוה או חוב ע"י מכירה לא כתבנו אלא לרווחא דמילתא כיון דהכי הלכתא דדבר תורה מעות קונה ומלוה באופן אוקמוהו אדאורייתא אבל לרבא ור' אושעי' מרא דשמעתא דס"ל לעיל מ"ח ע"א משיכה מפורשת ואין כסף קונה כלל קנין גמור וה"ה הנאת מחילת מלוה או חוב מחמת מכר מ"מ קונה לענין מי שפרע עכ"פ כמו כסף ממש לא מבעי' הנאת מחילת מלוה דמקדשי' בו אשה להתוס' וה"ל כסף גמור וקונה למי שפרע אלא אפי' חוב הבא מחמת מכר כיון דכ' ה"ה דלא דיינינן לי' כחוב אלא כאלו נעשה שור דמים לפרה והרי יהיב דמי א"כ קונה למי שפרע וכל שקונה למי שפרע סגי לפיסוק ריבית כפירש"י אלא שרש"י פ' בעלמא הלכתא כר"ל ע"כ פירש"י כן ולמאי דלא קיי"ל כר"ל ע"כ נהי דלרבא ור' אושעי' צריכי' לפירש"י דאינו קונה אלא למי שפרע מ"מ לדינא קונה אפי' קנין גמור ובכל אופן הוקשה להתוס' א"כ אפי' אין לו נמי והוקשה לפני יהושיע כיון דאין לו מה יקנה וכפירש"י ביש לו קונה עכ"פ למי שפרע ומועיל לפיסוק ריבית ובאין לו לא יועיל:

1378

1379והנימוק"י בשם רשב"א ורוקח ור' האי ס"ל דמאי דאמר רבה בבא לחוב בדמיהם ומאי דאמר רבא לקח בהלואתו שניהם אמת לדינא והענין הוא כך דודאי מי שבא באיסרו בידו ליקח חטין ושוב עשה מחטין יין זה פשוט לרבה ורבא אפי' אין לו יין מותר אעפ"י שלא אמר בהנאת מחילת חטין וגם לית להו כרמב"ם דחוב מחמת מכר קונה ונמצא לא קנה היין כלל אפי' למי שפרע מ"מ אי בעי למיקם בהימנותי' לית בי' משום ריבית אע"ג דיין אין לו ולא שייך אעפ"י שאין לזה יש לזה כיון שלא נתן לו מעות מ"מ כך הקילו חז"ל בהיתר פיסוק אבק ריבית דרבנן דכיון דע"י פיסוק הראשון שהי' איסרו בידו ועי"ז נמשך השני של יין והשלישי של שמן הכל הולך אחר הראשון ומותר וזה הי' פשוט לרבה ורבא מסברת חוץ וא"כ משנתינו דמפלגי' בין יין אין לו ליש לו לא מיתוקם אלא בא' משני דרכי' או אוקימתא דרבא דמתני' כפשטא לקח חטים באיסרו שבידו ולא בהלואתו אך היין לא לקח במחיר חטי' אלא שזקף החטין במלוה ולקח באותה המלוה יין נמצא כבר נפסק קנין הראשון אשר הי' באיסרו הבא בידו וקנין זה של יין אין בו מחילת מלוה דהרי לא פטרו מהחטי' כמ"ש תוס' וגם אין כחוב מחמת מכר דלה"ה הטעם כמחליף חטים ביין והכא הרי זקפן במלוה נמצא קנין אין כאן והיתר פיסוק אין כאן שהרי אין לו יין ולא איסר בידו לקנות יין ואיסורו הראשון כבר הלך לו ע"י זקיפת חטין במלוה ע"כ אין לו יין אסור אבל יש לו מותר אע"ג דזקפן עליו במלוה ואין מלוה קונה מ"מ לענין היתר פיסוק נחתינן חד דרגא ושרי ביש לו אבל לא תרי דרגא ומשו"ה אסור באין לו ומודה רבה אי לא הי' איסרו בידו אלא הי' בא בהלואתו ולקח חטין כברייתא דר' אושעי' שהי' נושה וכו' אז אפי' לא זקף החטין במלוה אלא החליף חטין ביין ממש מ"מ הי' הדין כך בין בחטי' בין ביין אלא דלא ניחא לי' לאוקמא מתני' בלקח בהלואתו ע"כ מוקי בבא לחוב בדמיהן ומקח החטי' שרי' ומקח היין אסור כאין לו ודר' אושעי' שהי' נושה מיירי באינו בא לחוב בדמיהם ובין מקח החטי' ובין היין שניהם אסורים ולא פליגי מתני' אברייתא דר"א ושניהם אמת אלא דדחיקא לי' לאוקמי מתני' בבא בהלואתו ע"כ מוקי בבא לחוב בדמיהם ורבא נמי לא פליג אהנ"ל אלא דדחיק ומוקי מתני' לקח בהלואתו כי היכי דנפיק ר' אושעי' לאפי' דמתרץ מתני' כוותי' ממש כל זה הוא בכוונת נימוק"י והן הן דברי תוס' וק"ל:

1379

1380ומ"מ נ"ל מה שהכריח רבא לפרש כן משום דוכן השער דמתני' הוא מילתא יתירתא גבי חטים וס"ל לרבא כמו שכ' ב"י בשם הרא"ש דכל שיש לו ממון הוה כיש לו חטים דהפוכי מטרתא למה לי הרי בממון יקנה חטים. ובחי' כתבתי דודאי להס"ד ס"ג ע"ב דבעי למיהב פריטי לספסירא ואיכ' טורח למזבן חטין י"ל דוקא חטי' יש לו אבל זוזי לא אבל למסקנא דר' אשי זוזי דאינשי עבדי להו ספסרותא א"כ מה לי הן מה לי דמיהן וכל שיש לו זוזי להמוכר ה"ל כיש לו חטי' וכן העלה ט"ז סי' קס"ג וכ"כ כה"ג בשם כמה גאונים וכ"כ פני יהושיע:

1380

1381והא"ש דדיוקא דמתני' ויין וחטין אין לו הא יש לו מותר רוצה לומר יש לו מעות מותר אם כן השער זוזי עבדי' לי' ספסרותא אבל אי לא יצא השער לא מהני לי' זוזי וא"ש מתני' אך היינו אי מיירי לקח בהלואתו ולא יהיב לי' זוזי להדי' אבל אי יהיב לי' זוזי להדי' ליתי' להנ"ל מתרי טעמי חדא דא"כ ע"כ יש לו היינו חטי' ממש דהרי זוזי חזינן דאית לי' דהרי יהיב לי' ועוד אי לא מיירי לקח בהלואתו לא קאי איסורו דאין לו אלא איין או אחטים וגבי יין לא קתני וכן השער ע"כ נדחק רבא לאוקמי' בלקח בהלואתו ואפשר רבה לא ס"ל כהרא"ש הנ"ל ולא ס"ל כר' אשי דזוזי עבדי לי' ספסרותא אבל אנן קי"ל כרבא וכר' אשי א"כ יש לסמוך ביש לו זוזי אין כאן אבק ריבית:

1381

1382ונבוא לנידון שלפנינו בעזה"י דאפי' אי נניח דפרעון ה' מאות זהו' הי' בעד הצמר וחוב של מאה זהו' הי' לדראן גאב של פאטאש ולרוב הפוסקי' לא קנה אפי' למי שפרע מ"מ אי בעי' למיקם בהימנותי' ורוצה ליתן הריוח של הפאטאש מה שמגיע נגד ה' מאות זהו' מותר ליקח ממנו ולסמוך אפוסקי' דיש לו ממון הוה כיש לו פאטאש וכיון שעכ"פ ה' מאות זהו' מזומנים הי' בידו בשעת פיסוק ומסתמא יצא השער של פאטאש אז דאל"ה לא הי' השואל מסופק אע"כ יצא השער וא"כ יש לסמוך אנימוק"י בשם רשב"א ורוקח ורבינו האי דבכה"ג נחתינן דרגא דביש לו מהני אפי' קנין ע"י חוב שלא בא ע"י מכר ולא מחילת מלוה וליכא אבק ריבית אבל יותר מחמש מאות זהו' תלי' בהימנותי' אי הי' לו אז זוזי' בריווח לקנות פאטאש ולהניחו או לא זהו מה שנלע"ד ואחתום מעין פתיחה ה' יחזק לבו הטהור לתורה ועבודה תמה ויזכה לראות בנויות ברמה הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' כ"א טבת תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1382

1383שלום וכ"ט להרב הגאון מו"ה משה פערלס נ"י אב"ד דק"ק א"ש:

1383

1384בשולי מכתב העתק מ"ש על הגליון ש"ך ח"מ סי' של"ג ססקי"ז על דברי תוס' ב"מ יו"ד ע"א וז"ל עיי' תשו' מיי' לספר קנין סי' ל"ב דפועל שיכול לחזור נפקא לן מגירעון כסף דעבד עברי וצריך לומר מ"מ גירעון כסף מחוסר ממון ולא מקרי בידו לפדותו עצמו משא"כ פועל וס' זו כ' הר"ן ומביאו מג"א סי' תמ"א סק"ג עכ"ל על הגליון וא"כ אם הקהל מתנים עם הרב באם יזוז מהם צריך לחזור להם ההוצאות גרע טפי ואסור אפי' להתוס' דהו"ל מחוסר ממון כנלע"ד:

1384

1385שנית להגאון הנ"ל:

1385

1386יקרתו הגיעני ע"י הציר וכתבתי להק"ק יע"א לטובתו וימים ידברו בעזה"י והנה מראש מקדמי אר"ש העתקתי למעלתו ככתוב אצלי על הגליון ש"ע ח"מ סי' של"ג והכתוב על הגליון הוא בקיצור נמרץ ובשגם העתקתיו ללב מבין ויודע כמותו וגם לא נתנוני הזמן להאריך ולבאר וע"כ בא מעלתו באריכות וכ' מ"ש עד שלבסוף העלה שאם שכר הפועל שקיבל ישאר עליו חוב נמי יכול לחזור בו והנה כיון האמת בזה כי כ"כ בש"ע סי' של"ג סעי' ג' [ועיי' לעיל בתשובה שלפני זה]:

1386

1387הנה אני עני כתבתי תשו' מהר"מ מר"ב שבתשו' מיי' לספר קנין סי' ל"ב דהא דפועל יכול לחזור בו באמצע יום הוא מק"ו דע"ע דעבד איסורא דיוצא בגרעון כסף וכן הוא גם בהגה' מרדכי סוף ב"מ סי' תנ"ט בשם מהר"מ ושם איתא הק"ו דע"ע גופו קנוי ואפ"ה קיל מכ"ש שכיר ושם נאמר שאין פועל יכול להשכיר עצמו ביותר משלש שנים ובמרדכי עצמו דב"מ סי' שמ"ו בסופו כ' תשו' מהר"מ כל קולי ע"ע יש לשכיר מק"ו דע"ע עביד איסורא ושוב כ' דברי תוס' ב"מ יו"ד ע"א דמותר אדם להשכיר עצמו דוקא ע"ע שאינו יוצא קודם זמנו וכו' ופועל יכול לחזור בו אעפ"י שמשך כלי אומנתו דלא גרע מע"ע שמגרע דמי פדיונו ויוצא עכ"ל לעניננו [ועי' ח"ס חלק או"ח סי' ר"ו]:

1387

1388והנה הוה קאי קשי' לי כיון דכל עצמו שפועל יכול לחזור בו אתי' מע"ע דמגרע דמי פדיונו ויוצא איך כ' בתחלה שמ"מ מותר להשכיר עצמו דלא דמי לעבד שאינו יוצא תוך זמנו משא"כ פועל הא פועל גופי' אינו יוצא תוך זמנו אלא להשוותו לע"ע שיוצא בגרעון כסף:

1388

1389ולמעלתו הוה קשי' לי מ"ט שינה טעמו בש"ס כי לי ב"י עבדים וגם אהש"ס קשה מ"ט לא אמר מטעם ק"ו מע"ע דמגרע ויוצא ומתוך אורך דבריו נראה שהבין דש"ס דב"מ יו"ד דפועל יכול לחזור מקרא כי לי בני ישראל עבדי' איסורא קאמר וליתא אלא דינא קאמר והכי אזלא סוגי' הש"ס דפועל גופו קנוי לבעה"ב וידו כיד בעה"ב ואפ"ה יכול לחזור בו ולא הו"מ לאתויי ראי' מע"ע שיוצא בגרעון כסף דעיקור גרעון כסף בנמכר על כרחו ע"י ב"ד בגנבתו כתי' או באמה הנמכרת ע"י אביה בע"כ ואנן בפועל עסקי' דמשכיר עצמו כרצונו על זמן ידוע וחוזר בו והרי הוא מחוסר אמונה או עובר מי שפרע ואפשר שקנו מיני' יחזור בו מקנינו ועיי' ש"ך סי' של"ג סקי"ד וזה אין ללמוד ממי שלא מכר את עצמו ולא התרצה מעולם להיות אצל הבעה"ב הזה אך ש"ס קאמר שמדינא הוא נמנע שיהי' גופו קנוי כ"כ שלא יכול לחזור בו שאין הישראל ברשות כ"כ למכור עצמו ממכר עבד כנעני שהרי הוא כבר מכור להקב"ה ושטרו קודם ועל זה מייתי קרא כי לי ב"י עבדים ולא ימכרו ממכר עבד כנעני אך מנ"ל שהמוכר עצמו ואינו יכול לחזור בתוך זמנו שהוא ממכר עבד כנעני והסביר לנו מהר"מ שהרי אפי' עבדים הנמכרים דעבדי איסורא דעכ"פ גנב ונמכר בגניבתו חס רחמנא עליו שיוצא בגרעון כסף א"כ מי שאינו יכול לצאת בתוך זמנו כבר יצא מגדר ע"ע ונכנס לגדר עבד כנעני דהרי כתיב כי לי ב"י עבדים ועיקור קרא זה קאי שלא יהי' עבד ישראל כעבד כנעני בפרשה ראשונה כי עבדי הם לא ימכרו ממכרת עבד ובפרשה שני' בנמכר לנכרי כי לי ב"י עבדים ע"ש בפנים. ובחי' תורה שלי אמרתי מ"ש חז"ל אזן ששמע כי לי ב"י עבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע נמי לא קאי על ע"ע הנמכר לאדון זה הישראל כי עיקור קרא במקומו נאמר בנמכר לנכרי ומשו"ה אינו נרצע בתחלת המכרו לו כי במה שנמכר לישראל חברו לא עבר בהחלט על כי לי ב"י עבדים אך אחר שהגיע זמן חירותו והוא אומר אהבתי את אשתי הכנעני' ואת בני הכנעני' לא אצא חפשי נמצא הוא נמכר לכנעני יש מקום לקפידא לחול שירצע:

1389

1390ואעפ"י שהעלינו דעיקור קרא בנמכר לנכרי או שלא ישעבד ישראל באחיו שיעבוד עבד כנעני מ"מ אמת נכון הדבר כי אסור למכור עצמו בע"ע נמי אם לא עפ"י תנאי' שכ' רמב"ם דמייתי לי' ש"ך שם סקט"ז מטעם שכ' כ"מ ריש הלכות עבדים דכתיב וכי ימוך אחיך ונמכר ועוד קיי"ל אין ע"ע נוהג בזמן שאין היובל נוהג וא"כ תסוב הקושי' כיון דמסקי' פועל גופו קנוי ונקרא עבד ושע"כ אין לנהוג בו כעבד כנעני אבל ע"ע הוה ועוד אי לא הוה מיקרי ע"ע אלא בן חורי' הי' מותר לנהוג בו דין עבד כנעני כמ"ש מג"א ריש סי' קס"ט בשם ספרי ובמקום אחר כתבתי שצ"ע מש"ס ב"מ ע"ג ע"ב רב סעורם וכו' ואין כאן מקומו מ"מ מדאוסר לנהוג בפועל דין עבד כנעני ש"מ דע"ע מיהת מיקרי וקשה הרי אסור למכור עצמו בע"ע וגם סמכוהו בירושלמי אקרא כי לי ב"י עבדים ע"ש על המשנה כל החוזר בו ידו על התחתונה ע"ש ועל זה כ' הגה' מרדכי סי' תנ"ט הנ"ל וז"ל ונ"ל מה"ט יש ליזהר למלמד וכו' כמ"ש בש"ע והיות בקבע עמו ולסמוך על שולחנו בלי הפסק יותר מג' שנה דכל טפי מג' שנים מפיק לי' מתורת שכיר ועבד גמור לא הוה לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפקא לי' מתורת שכיר עבר על כי לי ב"י עבדים וכו' עכ"ל מבואר שם דהרגיש דעבד עברי גמור לא הוה שהרי לא בעי שחרור ואינו מחוסר כסף ביציאתו כמו שנכתב לקמן אי"ה מ"מ ס"ל למהר"מ כל שיש בו קצת רושם עבדות דהיינו שמשכיר עצמו ביותר משלש שנים מיחזי כע"ע ואסור ואמנם התוס' ב"מ יו"ד נראה דפליגי דס"ל דמותר להשכיר עצמו יותר משלשה שנים כיון שיש היכרא סגי והיינו שיוצא בתוך זמנו בלי שטר:

1390

1391ועל זה כתבתי אע"ג דאין די בהיכר זה להפרישו מע"ע דאיהו נמי יוצא בגרעון כסף ופועל מהכא נפקא ותירצתי דמ"מ ההפרש רב ביניהם דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול וה"ל מחוסר כסף משא"כ פועל אפי' קיבל דמי שכירתו מתחילה מ"מ יכול לחזור בו וישאר עליו חוב כמבואר בש"ע סעי' ג' הנ"ל והחילוק שבין מחוסר כסף לאין מחוסר כסף ימצא במג"א סי' תמ"א סק"ג בשם הר"ן וס"ל להתוס' דבהך סגי ויכול להשכיר עצמו על יותר מג' שנים ולחדש יצאתי לפ"ז אסור להתנות בתחלה שאם יחזור יצטרך לשלם כך וכך ולא יזקפן עליו במלוה דא"כ תו ליכא הפרש בינו לבין העבד ונהי דבפחות מג' שנים מותר עכ"פ דלהתוס' סגי בחד הכירא והרי איננו אלא שכיר מ"מ כשמשכיר על יותר מג' שנה וגם יהי' תנאי שישלם כך וכך ומבלי שיזקפו עליו במלוה תו ליכא שום הכירא ואסור אפי' להתוס' ואפשר דהתנאי אינו מועיל לדינא מ"מ משעת שכירות כבר עביד איסורא דוגמא למ"ש משעת כתיבא עביד לי' שימא ר"פ איזהו נשך:

1391

1392ואין שום ספק אצלי שמ"ש בהגה' מרדכי הנ"ל ומייתי לי' ש"ך להיות בקבע עמו ולסמוך על שולחנו לא אתי' למעוטי חכם העיר שאינו סמוך על שולחנם דמה בכך הרי כל הקהלה משותפי' שכרו להם פועל ונתנו לו בית אחד מבתיהם ונותני' לו דמי מזונותיו כאומר לעבדיו צאו ואכלו ושתו וכדומה ואין הרב רשאי לצאת לדור חוץ להשותפות בעיר אחרת היש לך סמוך על שולחנו גדול מזה ואטו עבדי שלמה שהי' שרים נכבדים על שולחנו הי' אוכלי' ומ"מ הי' עבדי' וה"נ אסור ונתבארו דברי בעז"ה מ"מ אמרתי שיכלו להתנות עמו שהוא ברשות עצמו לחזור בו בכל זמן ובלבד שישאר כך ולא יחליף אותם בקהלה אחרת כי אז צריך להחזיר להם סך כך וכך ובזה אין פקפוק לדינא לע"ד הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום עש"ק י"ג כסלו תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1392

1393שוכ"ט לידידי ורב חביבי תלמידי הרב המאה"ג לממשלת יפרח כשושנה וחבצלת, הימן ודרדע וקהלת כש"ת מוהר"ר יעקב נייאשלאס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה יע"א:

1393

1394נפשו היקרה בשאלתו לחוות דעתי העני' בעובדא דאתי' לקמי' דמכ"ת בא' שעשה שטר וחילק כל נכסיו במתנת בריא בקנין כדינו ותוכן דבריו שאחר מותו יוקח מעזבונו כך וכך לצורך תיקון נשמתו וחמשית מעזבונו מן המטלטלי' יוחלק לקרוביו העניים שוב כ' וז"ל אך מעזבוני מקרקעות דהיינו הבית שאני דר בו והחנות והסוכה והחדר שקורי' קעמרל כל אלה הקדשתי לשמים לתועלת ונשמת אשתי מרת פרומט באופן זה שכל ימי חיי אשתי תחזיקה היא בין במטלטלי' בין בקרקעות ובמקומות בה"כ בעזרת אנשים כאדם העושה בשלו ואין לא' מיורשי וב"כ עלי' שום נדר ושבועה על כתובתה ועל אפטרופסת ואין עלי' שום טענה ותביעה כל ימי מיגר אלמנותה על כל הנ"ל והיא יכולה לעשות בהם כרצונה לאכול פירות נכסים הללו או לדירה בעצמה והשתמש בחנות או להשכיר לאחרים ובלבד שלא תמכור מהקרן כלום ומה שיסגל השכירות יהי' שלה חוץ מעשרה זהו' בכל שנה לג' לומדים שילמדו בכל יא"צ וכן בהיפוך שתמות היא בחיי, אך באם שתתרצה להנשא לא"א אזי לא יותן לה רק כתובתה כפי דת ודין תה"ק ובד"ץ וכל הנשאר יהי' לתועלת נשמתי לבד ולאחר אי"ו של אשתי הנ"ל ימכרו המקומות בבהכ"נ הנ"ל וגם המטלטלים לצורך יורשי דאורייתא חוץ מחמשים זהו' אשר ינתנו ליורשי אשתי ה"ה פלוני ומלבושי' שלה יוחלקו לב' חלקים ח"א לפלוני ולפלוני' ח"א וכל השאר יוחלק בין יורשי דאוריי', אך ב"א הרב המופלג יקח חמשים זהו' יותר מלבד חלקו והחדר והבית והחנות יהי' ק"ק לעולמי עד או שיעשו מחדר בהמ"ד ומה שיסגלו החנות ושאר החדרים לצורך הספקתו או להשכיר הבית כלו ולהחזיק בשכרו לומדי תורה אשר ילמדו שיעור קבוע בכל יום לתועלת נשמתי ונשמת אשתי מ' פרומט הנ"ל ע"כ לענינינו וקנו בקגא"ס והעדים כדינו:

1394

1395ואח"ז שבק חיים לכל חי ואשתו מ' פרומט עשתה שותפו' עם נערה א' ועשתה שטר שותפות בעדים וקנין וכל א' הניחו בשותפות סך מאה זהו' והוצאתם מהריוח ויחלקו שוה בשוה וגם שם נאמר שלאחר אי"ו דאשה יהי' כל כלי הבית ומטלטלי' להנערה לבד וכל כלי תכשיטי' ומלבושי' יחלקו לב' חלקים ח"א להאשה שציוה הבעל הנ"ל וחלק השני שינתה מצוואת הבעל ונתנה ג"כ להבתולה הנ"ל ונקנה בקגא"ס ועדי' וכך הי' שותפות בין שתיהן שוב מתה גם האשה וצותה לפני מותה והודית שאין לה בתוך השותפו' אלא ב' מאות זהו' ואותן יוחלקו לעניי' קרובי' כאשר ציותה ומלבושי' ותכשיטי' יוחלקו כנ"ל בשטר שותפו' וכלי הבית והכיפה שייך הכל לבתולה הנ"ל ככתוב בשטר שותפות והעד עדים מו"ה שמואל נ"י והר"ר אברהם:

1395

1396שוב העידו הנ"ל בעצמם וז"ל זכרון עדות שהיתה בפנינו איך שבשעת עשיית הצוואה של אשת פלוני הנעשית לפנינו כדהוית קצירא ורמי' בערסא היתה מתאוננת על מיתתה אמרה בפה מלא כי זולת מהנזכר בהצוואה הנ"ל היא מסכמת ומתרצית לצוואת בעלה המנוח ז"ל גם אמרה לנו הטעם ואמתלא על שהיא ממאנת בהמתנה שנתנה בעלה לפלוני (היינו חצי מלבושי' שנתנה היא להנערה) ושגם המיעוט ששינתה ק' הי' לשנות כדברי' האלה אמרה לנו מ' פרומט אשת פלוני ז"ל ולראי' בעה"ח יום ה' י"ב כסליו תקצ"ב לפ"ק פה ס"ה וחתמו ב' עדים הנ"ל מו"ה שמואל והר"ר אברהם:

1396

1397וכאשר ישב הרב המאה"ג נ"י כסאות למשפט בעסקי הק"ק הנ"ל עמד א' מהדיינים לערער על הק"ק ולבטלו בארבעה טענות א' בשטר מתנת בריא כ' בו שהרב מו"ה פלוני יקח חמשים זהו' וזהו קנין אתן יקח להבא משמע ובטל מתנתו של הרב ההוא וממילא בטל הק"ק דה"ל קני את וחמור דבטל לגמרי משמע, שנית בגביות העדות דנתרצי' האשה יאמרו נא יורשי אשה נהי שנתרצית בצוואתו היינו אחר שתגבה כתובתה ותוספתא ונדוני' כבתשו' ריב"ש רמ"ד עיי' רמ"א א"ע סס"י ק"ו ובשגם לפי הערעור הראשון ששטר שלו לית' מטעם קני את וחמור ממילא דציוו שלה ליתא כמ"ש בתשו' רמ"א סי' ק' דלא קיבל קנין אלא על קנינו של זה וכיון שזה ליתא הא נמי ליתא ע"ש וה"נ דכוותי', ג' ערער מטעם שחתם על הג"ע שהעד המעיד הוא מו"ה שמואל והוא מחכמי העיר וא"כ א"י להעיד על הק"ק השייך לאותו העיר שיהנו ממנו לומדי תורה והרי הוא אחד מהם ופלפלו אי מהני סילוק עכשיו, ד' פקפק אחרי שהעדים בעצמם שחתמו צוואת האשה המה המעידים אח"כ על הריצוי שנתרצית בהקדישו של בעלה וכיון שלא הזכיר מזה בצוואתה ה"ל כחוזרים ומגידים והביא ראי' לזה מתשו' נב"י קמא חלק חה"מ סס"י כ"ה אלו דברי המערער לעשות רצונו חפצתי כי הוא חפץ הי"ת להביא הדברי' אל כור הבחינה ויהי' איך שיהי' דברי תורה הם ובדברי תורה כתי' ענה וגו':

1397

1398א' קני את וחמור (עי' תשו' רמ"א סי' מ"ח ד"ה שאלה שלישי') הוא פלוגתא בש"ס ב"ב קמ"ג ע"א ופסקו כל הפוסקים כח"נ קנה מחצה כ"כ ב"י ח"מ סס"י ר"י וכ"פ ש"ע שם דקנה מחצה והיינו דהקונה אינו בר קנין ואמנם היכא דהנקנה אינו ב"ק דבר זה איתא בקידושין נ"ב ע"א וס"ל לרוב הפוסקים דג"כ קני מחצה אם קידש ב' נשים א' מותרת וא' אסורה בערוה מקודשת המותרת כקני את וחמור ומ"מ פליגי איזה פוסקים ובה"ג מכללם דאין א' מקודשת ויש פלוגתא בטעמא דמלתא וא' משום דאין לדמות קונה למקנה דהיכי שהדבר הנקנה אינו בר קנין דעת הקונה שלא יקנה אלא הכל או כלום ולטעם זה ה"ה המקנה לחבר דבר שבא לעולם עם דשלב"ל לא קנה הקונה כלום כיון שלא קנה דשלב"ל לא קנה דשב"ל וי"מ טעם בה"ג וסייעתו לא שיש לחלק בין אם חמור קונה או אם דבר הנקנה אינו ראוי' אלא החילוק בלשון שאומר את וחמור תרי מילי נינהו בזה קנה מחצה אבל כלכם מקודשת לי בדיבור אחד לא קנה כלום וה"ה בממון כיוצא בזה אי הי' אומר כל הדברים קנוי' לך ויש בהם דבר שבא לעולם ודבר שלא ב"ל לא קנה משא"כ כשפורט בהדי' שניהם קנה מחצה ולפ"ז אפי' בקידושין כשמקדש נכריות וערוה בלשון כלכם לרוב הפוסקי' נכריות מקודשת ולה"ג וסייעתו אינה מקודשת ופ' בש"ע אה"ע סי' מ"א מקודשת מספק משום חומרא דערוה ומ"מ בסי' ר"ט בח"מ ססע"י ד' ברמ"א פ' במקנה דשלב"ל עם דשב"ל קנה מחצה דה"ל ס"ס דהא רוב הפוסקים אפי' בקידושין ס"ל הכי ואפי' לה"ג דפליג בקידושין מ"מ י"ל טעמי' משום שאמר כלכם והכא פרט כל א' בפ"ע ואע"ג דלמ"ד הטעם דה"ג משום דדבר הנקנה שאני דהקונה אינו רוצה לקנות אלא הכל ביחד מ"מ לא חייש רמ"א להך דיעה דהוה מיעוטא דמיעוטא:

1398

1399ונידון שלפנינו הקונה והמקנה ראוי' רק דבר הנקנה יש בו דברי' שאינם ניקנין בקנין דהיינו אתן שהוא קנין דברים ודברים אינם נקנין בקנין הנה לרוב הפוסקים קנה מחצה ההקדש קנה ולבה"ג נמי להך טעמא דשאני קונה מהנקנה דהנקנה רוצה לקנות הכל או לא כלום זה שייך בקונה א' אבל אי מקנה לשני קונים לא' דשב"ל ולא' דשלב"ל מה יש לו לזה עם חבירו יקנה זה דשב"ל ולא יקנה זה מה שלב"ל וה"נ יקנה ההקדש אע"ג שלא יקנה הרב מו"ה פלוני נ"י ומי תלאן זה בזה ברם המפרשים טעמו של בה"ג משום שכללם הכל בדיבור א' הרי כלכם מקודשת לי וכה"ג בקני את וחמור לא קנה יש לעיי' הכא דאף עפ"י בשטר נכתבים בפירוד כל מתנה בפ"ע מ"מ לבסוף קיבל קנין על כל האמור למעלה וצירף הכל ביחד א"כ להך דיעה ה"ל כמו כלכם מקודשת לי בזה יש לעיין לכאורה כמבואר סי' רנ"ג ס"ט בח"מ וליתא מכמה טעמים חדא אפי' לו יהי' כנ"ל מ"מ רובא דרובא דפוסקים קנה הקדש רק לחד פי' אליבא דבה"ג וכה"ג לא מצי המוחזק לומר קים לי כמ"ש בב"ש סי' נ"ב סקי"ד ע"ש ועוד איכא ספיקא טובא דהרי כ"ז אי אתן לאו בר קנין הוא והוא פלוגתא דקמאי ודברי רמ"א בא"ע סי' מ"א ססי"ב מאוד תמוהים כבר תמה עלי' חמ"ח וכ"כ בנחלת שבעה ס"ח מסק"ב ואילך וכל מעיי' במהרי"ו בפנים יראה ויבין כוונתו דעובדא הי' א' כ' כתובה ואח"כ מת הבעל ורצתה האשה לזכות בתוס' כתובה מכח תנאים הראשונים שכ' שם שיתן לאשתו שטר תוס' כתובה בשעת החופה וקיבל קנין ע"ז ובשעת החופה לא נכתב שטר וע"ז כ' מהרי"ו קנין אתן פלוגתא היא י"א לא קנה ואפי' למ"ד קנה א"כ לא קנתה אלא שיתן לה שטר תוס' אלו נתן לה שטר ההוא היתה זוכה בתוס' מכח השטר אבל השתא שמת ולא כ' שטר אין לה תוס' אלו דברי' וא"כ א"י הכרעתו באמת בסס"י צ"ה מתשובותיו ש"מ משמע דהכריע דלא קנה וע' בית מאיר מ"מ ספיקא דדינא הוא ומסיק ב"ש דאין מוציאין ממון אבל מ"מ מהני קנין לכופו בשוטי' וכ"כ בנ"ש שם בשם מהרי"מ וא"כ הכא ה"ל כמה ספיקות אי קנין אתן קונה ואת"ל אינו קונה דלמא כרוב הפוסקי' דאת וחמור קנה מחצה ואת"ל כבה"ג דאין הנכרית מקודשת דלמא הטעם משום דדעת הקונה לקנות הכל וזה לא שייך כאן כנ"ל ועוד יש כאן ספק אחר לפמ"ש סמ"ע סי' ר"ג סקי"ט דדוקא דבר שלב"ל דדמי לחמור דלית לי' קנין כלל הוא דלא קנה אלא מחצה ולחד מ"ד לא קנה כלום אבל במטבע שיש לה קנין במשיכה נהי בחליפי' אינה ניקני' מ"מ כיון שיש לה שום קנין אמרי' מגו דחייל קנין אמטלטלי' חייל נמי אמטבע ע"ש וא"כ ה"נ י"ל הרי אתן אינו כמו חמור שהרי עכ"פ מועיל הקנין לכוף לבעלים בשוטים לקיים קנינו וא"כ נימא מגו דחייל אהקדש חייל נמי אאתן:

1399

1400ורגיל אני להביא ראי' לדין זה מש"ס ב"ב קכ"ז ע"ב דאיצטריך יכיר לנכסי' שנפלו לו אחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי ויש לעיי' לפמ"ש בחי' רמב"ן לקמן גבי אמר בני וחזר ואמר עבדי דיכיר הוה כמו עדות וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינו בני והכי קיי"ל וא"כ מ"פ לר"מ יכיר למה לי הא בנכסים שנפלו לו אח"כ נהי שיכול להקנותם להבן מ"מ עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ועכשיו שאמר בתורת היכרא לא מצי הדר בי' ואיצטריך יכיר וצ"ל דס"ל לש"ס נהי בעלמא סבר ר"מ עד שלב"ל יכול לחזור בו מ"מ הכא דכייל נכסיו שבאו לעולם עם אותן שיבואו אחר מכאן דמסתמא לא בגברי שלוח וערטלאי איירי א"כ מגו דחייל אהני שלא יכול לחזור חייל נמי אהני שלא יכול לחזור בו ומשו"ה פריך בפשיטות יכיר למה לי אלא לפ"ז איך ניחא לרבנן דר"מ דס"ל אין אדם מקנה הא נמי נימא מגו דחייל אהני נכסי' חייל נמי אהני אע"כ צ"ל כנ"ל לרבנן דדשלב"ל דומה לחמור שאינו ב"ק כלל לא אמרי' מגו אבל לר"מ דמהני בי' קנין בדשלב"ל אלא שיכול לחזור בו אמרי' מגו שיחול הקנין לגמרי [עיין לעיל סימן ק"א] וא"כ ה"נ כיון שהקנין חל עכ"פ לכופו בשוטים נימא ע"י מיגו דיחול לגמרי ואע"ג דרמ"א שם סי' ר"ג מייתי ג' דעות בזה בשם המרדכי מ"מ הכא יצורף להוסיף ספיקא דלא מצי למימר קים לי:

1400

1401ועוד נ"ל הכא בהקדש לא שייך קים לי והוא דהא קיי"ל בחולין קל"ד ס' מתנת עניים וס' מתנות כהונה צדק משלך ותן לו ועי' ר"ן נדרים ז' ע"א וצ"ע בכמה ספיקות במתנת כהונה בש"ס כגון בס' מתנו' בתייש הבא על הצבי' ובבכורות מ"ט ע"א ע"ש וכן הקשני הרב המופלג מו"ה בצלאל ר"ב זצ"ל מפראג אסוגי' דיבמות כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ומצאתי כעין ק' זו בקונטרס הספיק' שבסוף ס' קצה"ח ח"א כלל א' אות ט' אפלוגתא דר"ט ור"ע מניח רועה ביניהן ומסתלק ע"ש על כל הנ"ל ק' נימא צדק משלך ותן לו ובמרדכי ס"פ הזרוע הקשה בחורי נמלים נימא מרובא פריש ותי' צדק משלך ותן לו והוא תימה הא בש"ס מסיק דלא אמרי' צדק משלך ותן לו בפרה דלאו בחזקת חיובא קיימא מכ"ש הכא דרובא מסייע מכ"ש דלא נימא צדק משלך ע"כ הי' נלע"ד דלא אמרי' צדק משלך לוותר משלו כלל וכלל אך מה שבעלמא יד בעל הממון על העליונה מטעם חזקת ממון דעדיף וא"כ הי' מן הראוי' אע"ג דקמה בחזקת חיובא קיימא מסייע לעניים מ"מ חזקת ממון דעדיף הי' מסייע לבעה"ב הכא גבי עניים לא נימא הכי אלא צדק משלך פי' סלק ידך כאלו אין לך חזקת ממון ויהי' ספק ממש וקמה דבחזקת חיובא הרי הוא לעניים מכח חזקתו הואיל ואין חזקת ממון מנגדתן וס"ל למרדכי ה"ה רוב כה"ג כיון דרוב הוא ממון של בעה"ב מרובה מממון של עניים ומכח זה ירצה לזכות בו ע"ז אמר רחמנא צדק משלך ויהי' ספק שקול וממילא יזכו עניים מכח קמה בחזקת חיובא קיימא וכנ"ל אבל כל דוכתי הנ"ל נהי אין לבעה"ב דין חזקת ממון מ"מ אין לעניים וכהנים שום חזקה וה"ל ס' שקול ומי שישנו בידו מאן מרמי לי' מיני' לא מטעם חזקת ממון אלא שאין ב"ד נזקקין לספק זה [עיין ח"ס חלק יו"ד סי' ש"ט]:

1401

1402וצ"ל באבעי' דשכ"מ שהקדיש נכסיו לא נימא צדק משלך משום שאין כאן חזקה מסייע לאידך והיורשי' מוחזקי' כי הם יורשי דאוריי' ומתנת שכ"מ הוא רק דרבנן נמצא ה"ל כאלו היורש תפוס בידו ומאן מירמי לי' מיני' לא מטעם חזקת ממון וכנ"ל וא"כ בנ"ד שהוא מתנת ברי ואנו מסופקי' מי הוא המוחזק אי היורשי' או מקבלי מתנה שהוא ההקדש אמרי' צדק משלך שאין כאן מעליותא דחזק' ממון ואין כאן תפוס בהנכסי' ממילא ה"ל להקדש מכח צדק משלך כיון שהוא ספיקא או כמה ס"ס כנ"ל ולא מצי למימר קים לי, ועוד הלא היורשי' של בעל רוצים בקיומו של ק"ק ולא יאמרו קים לי כדעה החולקת רק שיורשי' אומרי' כיון דהשטר איתרע לא יועיל ריצוי שלה וכיון שהשטר לא איתרע כלל והבע"ד אינם טוענים קים לי א"כ מאן ספון מאן חשוב לבטל הק"ק:

1402

1403וכ"ז היינו צריכין לפי דברי המערער שעלה במחשבתו שזה שאמר קדשתי נכסי צריך קנין וכן נניח שלשון יקח יחלוקו וכדומה קנין אתן הוא אבל אין הדבר כן כי כבר נתעורר י"כ הרב נ"י הא קיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו והוה מעכשיו וכבר נתעוררו בזה האחרונים ועוד יותר הא כל קנין מעכשיו הוא דאל"ה הדרי' סודרי' למארי' כדאי' בנדרי' ותי' כיון שאמר לשון גרוע אתן הרי אמר להדי' שסופו ליתן ולא שיתנו מיד עד שעה אחר המיתה ע"כ באתן אם לא אמר להדי' מעכשיו לא מהני זמנו של שטר ולא קנין ועיי' בנ"ש שם מבוארי' הדברים יותר והוא פשוט וא"כ אם הוא אמר אתן משמע שלא נתן כבר אבל אם הוא אמר יקח או יחלוקו הלא אינו מדבר על עצמו אלא על המקבלי' ופשיטא שהוא נותן מהיום ולאחר זמן לכשיגיע אותו הזמן כדמורה זמנו של שטר והקנין אך הם לא יקחו ולא יחלקו עד שיגיע לידם גופא ופרי ומכ"ש הקדשתי שהוא הודאה שכבר הקדיש כמ"ש הרב נ"י כמו נתתי ולא ידעתי מה צריך ראי' מנתיבות המשפט סי' ר"נ סק"ד, ונדר עלי' יחול מהיום ולאחר מיתה והנכסים מוקדשים ועומדי' ובתשו' מהר"מ אלשיך העלה בסוף דאפי' מקדיש קרן ממון שמפירותיו יתפרנסו עניי' והפירות אינם בעולם והכסף הרי לא הקדיש מ"מ ה"ל כדקל לפירותיו וכ"ש הכא בקרקע ולפמ"ש מהרי"ט בתשובה דבכה"ג לא קנו שום עניים ולא דמי למפריש צדקה לחלק הרי קיימי עניי' ואנן יד עניים אך המפריש לפירותיו לחלקם לעניים והני עניי' אזלי לעלמא ויבואו אחרים תחתיהם ואולי ילמדו בבהמ"ד בחורי' תלמידים הנדי' ונעי' זימנין הכא וזימנין הכא וכן לענין הספקתם וכדומה אין שום זכי' לעניים ורק שהוקדש לגבוה לכן אם ירצו לשנותו לדבר גדול ממנו אין כאן גזל עניי' שלא זכו בו מעולם ואין כוונתינו הקדש גבוה ממש שמועלים בו אלא ר"ל שהוקדש לעשות בו חפצי שמים וא"כ ל"מ שאינו צריך קנין אלא שאין קנין שייך לגבוה דלא מצינו חליפין בגבוה א"כ נוכל לשדות נרגא במתנות של שארי קרובי' ושל הרב פלוני אע"ג דלא הוה קנין אתן מ"מ כיון דהקדש לאו ב"ק הוא נהי דהוקדש מ"מ לאו מטעם קנין וה"ל קני את והקדש כקני את וחמור. ועוד יותר יש לפקפק דהא בקנין זה הקנה מלבושי אשתו שאינם שלו לחלקם ואם לא נאמר שכוונתו הי' אם תמות היא בחייו שהרי גם זה הוזכר בשטר ההוא ויהי' איך שיהי' ה"ל מה שאירש מאבא וה"ל דשלב"ל ומצא הקונה דבר שאינו שלו או רק דשלב"ל עם דשב"ל ותלי' בקני את וחמור אלא שכבר כתבתי הא פסקי' להדי' בש"ע דשב"ל עם דשלב"ל קנה דשב"ל וא"כ ההקדש הרי הוקדש ומלבושי האשה הרי באמת חזרה האשה ושינתה בהם כרצונה ושארי הקנינים נשארי' על עמדם עפ"י פסק ש"ע ולטעון קים לי כבר כתבתי היכי דרוב חלוקי' לא שייך קים לי וגם שהכל צדקה לעניים וקרובים ולת"ח והוה צדק משלך ותן לו ועוד הרי היורשים אינם טוענים קים לי וכי יש לדיין רשות לעורר ולומר ק"ל לא תהי' כזאת בישראל ובדברים אלו נתבטלה טענת וערעור קני את וחמור:

1403

1404ב' ע"ד עדים שהעידו שהאשה נתרצית וערער המערער שאם שטר הראשון בטל גם ריצוי שלה לא מהני כבתשו' רמ"א סי' כ' הנה כבר החזקנו שטרו של בעל וזולת זה אפי' לו יהי' כדברי' ל"ד כי עוכלא לדנא דהתם בתשו' הי' הפסול מצד דברי' עצמם שאינם ראוי' לקיימם והוא לא קבל קנין אלא על מה שראוי' לקיים והקנין הי' ליתר שאת לומר שעושה בלב שלם ונפש חפצה כמ"ש מהרא"י בפסקי' סי' צ"ט וראייתו מקח נא את בנך ופירש"י לשון בקשה אעפ"י שהי' מצוה גמורה על אאע"ה מ"מ רצה הקב"ה שיעשנו בנפש חפצה ובלי תלונה וה"נ דכוותי' אבל הכא שאינם שווי' פסול בהדברי' עצמם שכולם ראוי' להתקיים רק שהקנין אינו מועיל והוה כאלו אמר הדבר כך הוא מצווה בלא קנין ונהי שדברי' בלי קנין כשהי' בריא אין קונים מ"מ היא כשאמרה כשהיתה שכ"מ שמסכמת על כל מה שציוה לעשות ורע עלי' מה שהיתה צריכה לשנות בבגדים ותכשיטין א"כ הרי קנה ההקדש וכל מקבלי מתנות מטעם מתנת שכ"מ של האשה:

1404

1405וממילא נמי נדחו דברי המערער במ"ש דלא נתרצית אלא ביתר מכתובתה אבל לא מה שמגיע לכתובתה כמ"ש הריב"ש סי' רמ"ד דאם קבלה קנין לקיים צוואת בעלה מ"מ לא שעבדה נכסי עצמה ויען ראיתי בדברי הרב נ"י מזדנדז בדברי רמ"א וב"ש בזה ע"כ אפרש בודאי דעת הריב"ש שהאשה לא שיעבדה נכסי עצמה והקנין הי' רק על נכסי בעלה וליפוי כח בעלמא כמ"ש לעיל בתשו' רמ"א סי' כ' א"כ תגבה היא תחלה כתובתה ואח"כ תתן למקבלי מתנות וכן העתק ד"מ בח"מ סי' רנ"ה כוונת הריב"ש שהיא תגבה תחלה אך לפי מה שנמשך רמ"א אחר פסקי מהרא"י שמשמע שמתשו' הראב"ן שבמרדכי פרק אלמנה ניזונית פליג ע"ז מה שאינו אמת לפע"ד שהמעיי' שם יראה שאינו ענין לכאן וכבר נתעורר בזה בחמ"ח סי' ק"ו סק"ה וכ"כ בית מאיר דלא כב"ש שם וגם מ"ש דתשו' מהר"מ פ' ז"ב פליג אהריב"ש גם ז"א למעיי' שם מ"מ לפי הבנת רמ"א דפליגי בזו הוא כמכריע ביניהם דהיכא דאין הנכסי' תח"י ואפי' לא קבלה קנין רק אמרה הן צריכי' לקיים כל דברי המת אפי' מנכסי' אבל אם ישנם תח"י יש לתלות הקנין שרוצית ליתן הנכסים למקבלי מתנות עד שעה שתבוא לגבות כתובתה ותשבע כי אולי לא תשבע ואולי תתפשר ותגבה בפחות עבור השבועה ועוד כיון שהנכסים ביד מקבלי מתנות והיא באה לטרוף יכולי' לסלקה בזוזי ואפי' אינם מסלקים בזוזי מ"מ שומא הדרה עד לעולם וע"ז מהני קנין שלה אבל לא תפסיד כתובתה בשביל הקנין אם לא ששיעבדה בפי' גם נכסי' ליתן למקבלי מתנות או שהי' במטלטלי' שאין טורפין מהלקוחות א"כ לאיזה ענין קבלה קנין ע"כ ליתנם לחלוטים זהו כוונת הב"ש במ"ש או מטלטלי':

1405

1406מ"מ בנ"ד בשעת מיתתה היא אמרה שדעתה לקיים כל דברי בעלה וצר לה על מה ששינתה הרי קמן שאפי' במלבושי' עצמה צר לה ששינתה מכ"ש שהי' כוונת ריצוי שלה על נכסי כתובתה ועוד דלא שייך לומר שנתרצית מטעם של רמ"א בתשובה שיהי' בלב שלם ונפש חפיצה דזה שייך אם בקש הבעל ממנה שתעשה כן אבל הכא מי בקש זאת מידה ותו לא שייך טעמא של רמ"א בהגה' הואיל והנכסי' תח"י תתן להם תחלה ושוב תגבה הלא כ"ז חיותה אין אדם יכול לתבוע ממנה מאומה ולאח"כ מאי איכפת לה ליתן להם תחילה ואח"כ יטרפו היורשים הפוכי מטרתי למה לי הלא אין כאן שבועה שהרי פטרה משבועה והאמין לה דאל"ה בלא"ה אין ליורשיה כלום כמובן הגם שאני מסופק מאוד בזה אם יש במשמעו' פיטור משבועה אע"פ שהיא תפוסה בנכסי' כבר כתבתי בגליון ב"ש שלי סי' צ"ו סק"ז שאין תפיסה במה שהיא דרה בבית ומשמש בחפיצי' ושכ"כ בבית מאיר אא"כ תפסה ממש לכתובה וכבר העתקתי גליון זה להרב מו"ה שלמה נ"י בתשובה אחרת וא"כ יש לספק אם יורשי' יורשי' כתובתה מ"מ כבר כתב הרב נ"י שכבר הוא נתעורר ע"ז ושוב הסכמתם שהיא פטורה משבועה ויורשי' הי' יורשי' כתובתה לולי ריצוי שלה בצוואת בעלה ז"ל א"כ הבו דלא לוסיף עלה ואסתגר בזה אך מ"ש הרב נ"י דגם מלשון תוס' כתובה שכ' שאינו נאמן לומר פרעתי ע"כ פיטור משבועה הוא דאל"כ האיך יאומן פרעתי על שטר אחר שנשבעה במ"כ הא בגירושין גובאת בלא שבועה אם לא יטעון השבע לי דלא פרעתיך ככל שטרות ומשכחת לי' ששיהוי תביעת כתובה אחר גירושין זמן מה ויכול לומר פרעתיך אח"ז והשבע לי וע"ז כ' כ"ז ששטר זה בידה אינו נאמן פרעתי אבל לעולם אין כאן פיטור שבועה בלשון תוס' כתובה ורק מ"ש בשטר שלו וכיון שהסכמתם שהיא פטורה גם הנני איני מפקפק:

1406

1407וכל דברי צוואתה קיימת הן מה שחלקה ב' מאות זהובים של עצמה והן חילוק מלבושי' וכלי בית ודירה ששייך להבתולה היינו שכבר שייך מאז כמבואר בשטר שותפות שביניהם שכבר אז הקנתה לה במתנת בריא מההוא יומא ולאחר מיתה כמ"ש לעיל דזמנו של שטר וקנין מוכיח ע"ז ועכשיו חזרה והודית על כך ומ"ש שהנערה תהי' גברת הבית י"ל דעתה גברת על הבית והחנות להיות בידה בתורת שכירות להקדימה לאחר והדעת נותן כיון שהבעל אמר שיהי' הקרובי' או ת"ח קודם והנה הנערה הזאת מקרובי' היא ונשתדכה לבח' המעותד להיות ת"ח ברצות ה' ראוי' לשמוע דברי' אפי' משודא דדיינא מכ"ש שמצוה לקיים דברי המת אעפ"י שאינה שלה מכ"ש שנאמר שהנכסי' שלה וברצונה הדבר תלוי שהיא נתרצית להקדישם פשיטא שמצוה לקיים דבריה להקדים שכירות להזוג הלז:

1407

1408ג' שוב פקפק מטעם שהעד החתום מו"ה שמואל הוא בעצמו ת"ח מלומדי העיר ונוגע בדבר שיהנה מהספקת לומדי תורה שגם הוא בכלל אם יצטרך ואפי' סלוק לא יועיל דכיון דאין תחלתו וסופו בכשרות ובאמת הוא קצת רחוק דמאן יימר שיבררו אותו האפטרופסים וגם אינו עני עכשיו ולחשש שמא יעני ויבחרו אותו האפטרופסים חששא רחוקה היא ויש לנו אריכות דברים בדברי מהרי"ק שבט"ז ח"מ סי' קמ"ג ודברי המגיה שם אבל הנגיעה הוא כפשוטו שהוא מבני העיר ונהנה בפרנסת עניים חכמים ואמנם לענין סלוק מבה"כ יען כל אדם יש לו שותפות בבה"כ ולחד דיעה בתוס' מ"ש בשטרות ד' אמות בחצרי היינו חלקו בבה"כ ואין הצבור יכולים לאסרו ואין אדם יכול לאסור חלקו עליו וע"כ כל הריווח שנפל בבה"כ דהיינו הקדשים והחיובים של עליית התורה שייך רק לבני העיר שהם שותפים בזה ואם יקבל קנין שמקנה חלקו להקהל ושיכולים להוציאו ולאסרו עליו ואין לו שוב שום טענה על קדיש וחיוב עליית לתורה ע"כ אם יש בה"כ אחר שיכול להתפלל שם הרי יכולים להוציאו מבה"כ הלז אעפ"י שאינן עושים כן מ"מ שוב אינו נוגע בדבר מיהו הכא לא צריכנא לזה דהרי כ' הרב"י סס"י ל"ז בשם תשו' הרא"ש ותשו' רשב"א נהי מעיקור הדין אין מביאים ראי' מאותו העיר אבל כבר תקנו הקהלות לקבל עדים מבני העיר על ההקדשות וכ' רשב"א אם לא כן מי יעיד על ב' ס"ת שהקדיש פלוני לבה"כ שלנו ועוד עדים מעיר אחרת נוגעים ונהני' מקדשות שלנו וריב"ש סס"י קצ"ה כ' שדין זה לא נאמר אלא בעיר שתיקנו שלא לקבל עדות מבני העיר אבל מסתם א"א בלי זה וע"כ ה"ל קבלו עליהו קרובים ועפי"ז כ' בש"ע שם סכ"ב עכשיו נהגו לקבל עדות מהקהל וכו' ר"ל מבני העיר והשתא הכא מי התובע בני הקהלה רוצים בקיומו של ק"ק והם המביאי העדות וקבלו עלי' כל ישראל להכשיר הנוגעים הללו ואין מקום לפקפוק זה כלל:

1408

1409ד' על הערעור שהרבני מו"ה שמואל וחברו חתומים אצוואה ושם לא הזכירו כלום מריצוי האשה ועתה מעידי' על הריצוי הו"ל חוזר ומגיד והבל הביא גם הוא מתשוב' נב"י קמא חח"מ סס"י כ"ה וכו' התם העידו בשטר שחייב ליתן כחלק זכר שלם ובע"פ אמרו שזה הי' חוב גמור מסך כך וכך ושוב אמר שיפטר חובו בחלק זכר שלם אם הי' בהיפוך שכתוב בשטר שהי' חייב לבתו כך וכך ואמרו בע"פ שהי' תנאי שאם יתן לה חלק זכר שלם יפטור מן החוב הי' תלי' בפלוגתא דתנאי הי' דברינו כיון שהעיקור כ' בשטר ותנאי מילתא אחריתי הוא אך הם אמרו שהתנאי לבד כ' בשטר והעיקור לא כתבו שהוא החוב לכ"ע הוה חוזר ומגיד אבל הכא אפי' הי' שטר בריא ועושה שטר לפני העדי' ליתן מקצת נכסי' ושוב ביומו עושה שטר אחר בפני אותן עדים לחלק יתר נכסי' לאדם אחר הנאמר שזהו חוזרי' ומגידי' ומכ"ש הכא בצוואת שכ"מ אפי' הי' כותב בפי' בשטר הראשון שאינו רוצה להקדיש נכסי' ושוב ביומו חוזרת אפי' בפני אותן העדים הלא דייתקי מבטלת דייתקי ואחרון קיים ומאי חוזר ומגיד שייך:

1409

1410ע"כ בהא סליקנא דברי כל השטרות הן שטר בריא של הבעל הן שטר שכ"מ של האשה הן הגדת עדים מרצון האשה הכל שריר וקיים ואין לאדם לערער כל הרוצה שיהי' קרנו קיים לעה"ב יחזיק ויקיים הספקת התורה וצרכי אביוני עם ה' ומכלליהן וכו':

1410

1411ע"ד קושיתו יאמין לי כי כבר כתובה אצלי על גליון ש"ע שלי והתי' הוא כמ"ש למעלתו דהנודר לבד"ה או עירוכי' וקב"ה יהיב לי' זמני' עד ג' רגלים ובין אז הוה כמסירה בי גזא דרחמנא והדר הלוה לו להוציאה כי הקב"ה הרשה בכך עד ג' רגלים ומ"מ לא גרע הקדש מהדיוט דנשתעבד גופו של לוה למלוה ונכסי' ערבים בעדו ה"נ ה"ל נכסי' ערבים בעדו ומשתעבדי נכסי' אבל אין בהם מעילה כי אין כאן פרוטה בכיס זה ואחתום בברכה ואני כותב בנחיצה רבה ומהירות ובחולשת כח ע"כ יהי' כבודו מחול לא"פ הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' טו"ב שבט תקב"ץ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1411

1412שלום וכל טוב להני תרי גברי ה"ה הרב המופלא מו"ה מרדכי ליב נ"י מ"ץ ביישוב יאהאנע ולה"ה תלמידי הרבני המופלג מו"ה שמואל נ"י:

1412

1413נידון ישראל שכר אוראנדע מהשר וציוה השר והטיל על כל יושבי תחתיו שלא לקנות משקים כ"א מהשוכר שלו כי ע"ד כן שכר אוראנדע מהשר ויש יהודי ששכר ג"כ אוראנדע משר אחר והכפריים באים אליו וקונים ממנו בחשאי ומפסיד ליהודי ששכר אוראנדע הנ"ל אלא שהשני לא הסית הכפריים אלא ממילא באים אליו אי עביד איסורא או לא:

1413

1414הנה אי מחלק להו להקונים קליות ואגוזים או מוזיל להו להמשיך הכפריים הקונים אצלו אין ספק דאיסורא עביד ובהא לא פליגי ר' יהודה ורבנן במתניתין ב"מ ס' ע"א ע"ש אמנם אי ליכא כל אלה נראה לכאורה מטעם מערופי' של חברו ליכא כיון שלא השכים לפתחם אלא המה משכימים לפתחו לקנות ממנו אינם מחויבים לדחותם דלא מיקרי נכנס למערופי' של חברו כמ"ש סמ"ע סס"י שפ"ז סק"י אע"ג דהתם בעובדא ליכא הפסד קרן לישראל הראשון כ"א מניעת ריוח והכא שזה קנה האוראנדע מהשר ופורע מס על זה נמצא מפסיד לו קרנו מ"מ אין זה בכלל מערופי' של חברו דהרי הגאונים ברמ"א סי' קנ"ו דלא דנים דין מערופי' יצא להם מהא דרב יהודא אמר שמואל נכסי א"נ הרי הם כהפקר ב"ב נ"ד ע"ב והתם איירי בדיהיב זוזי ומפסיד אפ"ה כל הקודם זכה ולא נקרא רשע עיי"ש היטב והשתא אפי' החולקים ודנים דין מערופי' מ"מ היכי דלא שייך מערופי' כגון שהקוני' משכים לפתחו הדרן לכללן שהרי הם כהפקר וכל הקודם זכה כן נראה לכאורה מטעם מערופי' ליכא:

1414

1415אבל מטעם אחר נראה למחות ביד היהודי דהרי דינא דמלכותא דינא והשר גזר על הדרים תחת ממשלתו ובכלל מס שלו הוא זה שלא יהי' רשאים לקנות שום משקה כ"א מזה ששכר האורענדע ממנו והעובר על זה גונב את השוכר שעומד עפ"י ובמקום השר ועיי' היטב בר"ן נדרים כ"ח ע"א ובא"נ מישראל אפשר דנהרג אפי' על הפקעת הלואתו של חברו ומכ"ש של ישראל וא"כ זה המוכר להא"נ ה"ל כמושיט אמה"ח לבני נח היכי דלא קיימי בתרי עברי נהרא ויש למחות בידם ככל חולק עם גנב והשומע יתברך ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ג' בטו"ב טבת תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1415

1416שוכ"ט לידידי הרב המופלג והמופלא כמו"ה שלמה נ"י אב"ד דק"ק העלישטאבע יע"א:

1416

1417גי"ה קבלתי ע"ד השוחט מיכאל ראב שוחט בכפר א' פגע באיש א' נכבד כה' מיכאל פשקיז מקהלתו דמעלתו והתל בו שילדה אשתו של השוחט בן זכר ושמכבדו במצות מילת בנו באשר ידע המהתל ההוא כי הנכבד ר' מיכאל מהדר מאוד על מצוה זו וביום א' העבר נסע ר' מיכאל מהלך ארבעה שעות מקהלתו לכפר ההוא והנה שיקר בו ונקבה ילדה והי' לשחוק בעיני כל ונפשו בשאלתו וכן הגאון אבדק"ק ס"ה שואל אם יש להעביר השוחט מאומנתו על מעשה הנ"ל או מה לעשות לו:

1417

1418הנה יש בכאן דיני ממונות ודיני אונאה ואחרון ראשון כי אינה חברו בדברים עכ"פ ואחז"ל בגדר לאו דלא תונו בב"מ נ"ח ע"ב אם הי' חמרים מבקשים תבואה ממנו ואמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר לעולם ופסקו בש"ע סי' רכ"ח ס"ד ובכיוון אחז"ל אמר לחמרים שבאו בלא"ה לעיר לקנות תבואה ולא גרם להם שום הפסד אלא שמבקשים להודיעם מי המוכר והוא מהתל בהם בדברים עובר על לאו דלא תונו ועי"ז שפטו בריש פסחים על ההוא ארמאי דסליק לאכול פסחים וכו' דמאי דקמן דידע ריב"ב אינו מהתל דא"כ עובר על לאו דלא תונו וה"נ אלו הי' הר"ר מיכאל דר בכפר והי' השוחט מהתל בו עד שבא לבה"כ כמוהל ונמצא שאין כאן בן למול הי' עובר על לאו הזה וחז"ל החמירו בזה עד שהשוו לעע"ז שם ל"ט ע"א ג' אין הפרגוד נועלים:

1418

1419בדיני ממונות השוכר הפועל לעשות לו מלאכה ונמצא שאין לו מזה לא דברו חז"ל ממהתל פושע ומאנה דברשעי לא עסקי' אלא שלא ביקר שדהו סי' של"ג סוף סעי' א' ואמנם בפועל מצוה כגון מלמד ללמוד עם בנו מבואר בסס"י של"ד דנותן לו שכרו משלם דיותר נח וכו' וה"נ יותר נוח לו למול ולקבל שכר שמים של פסיעות הולך ב' פרסאות מצוה מלישב בטל וא"כ צריך לשלם לו שכרו משלם ושכר מילה הוא עשרה זהו' ושכר פסיעות אין בידי לשער ופליגי פוסקים בסי' שפ"ב אי שכרו קצוב או לפי ראות עיני הדיינים ונ"ל דהך שיעורא הוא ההפרש שבין שכר עושה בפועל ובין חשב לעשות ונאנס ולא עשה וק"ל וצ"ע קצת בעובדא דרבי וצדוקי ס"פ כיסו הדם:

1419

1420אך בזה"ז אין גובי' כמבואר שם אך חוזר הדבר למ"ש סי' א' סעי' ה' ועוד שם סעי' ו' ויען אין לנו רשות ממלכות לנדות ואמנם מדינא הנידוי לגרשו מבה"כ ושלא למול את בנו ומכל הנראה לב"ד כמבואר בי"ד סי' של"ד סעי' ו' ברמ"א וש"ך סקי"ט ומכ"ש דאיכא עלי' רשעת לאו דלא תונו פשיטא שיכולים להעבירו מאומנתו עד שיפייס את שכנגדו בכל מה שראוי' לפי הנ"ל ולקבל תשובתו על חוצפתו ולאו של אונאה ועד אז אני מסכים להעבירו אם קבלו ב"ד טענת הצדדי' ואמתלאותם וימצא את השוחט חייב כנ"ל כל זה כתבתי בחפזי הכ"ד א"נ. פ"ב יום ב' ער"ח ניסן תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1420

1421את חג המצות יחוג בדיצות י"נ תלמידי הרב הגאון המפורסם המופלג פ"ה ע"ה כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוטה יע"א:

1421

1422בלי ספק הגיע לידו הרמה מכתבי משבוע העברה ושם אמרתי להשיב על דברי תורתו החביבי' עלי והנה יצאתי בחיפזון להשיב בקיצור וביום אפיית מצה וגמרתי ביום ע"פ שזמנו בהול מאוד לכן קצרתי מאד לחכם ומבין מדעתו הרמה יזכה לראות ציון ברמה:

1422

1423א' הנה מ"ש מפ' השולח (גיטין מ"ו ע"ב) ההוא גברא דזבן נפשי' ללודאי דאמרי' פודי' הבנים אחר מיתת אביהם כ"ש הכא דאיכא קטלא משמע דטפי חיישי' לקטלא דידי' מהצלת בניו שלא יטמעו בין הנכרים והכא בנידון שלפנינו על חייו לא נחוס שהוא מורד ומכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש על טימועת בניו:

1423

1424אהובי י"נ כמה תשובות בדבר חדא היא הנותנת התם מיירי שאינו עובר שום עבירה אפי' לתיאבון כי אח"כ אמרו לי' שאוכל נבלות לתיאבון ואז רצה לפדותו לפנים משורת הדין לא מדינא כמ"ש בסמ"ג והביאו מהרמ"ל בתשו' סי' ט"ו אבל מעיקר הדין לא מיירי אלא מי שאינו מומר אפי' לתיאבון אדרבא אפי' בניו משומרי' עמו מכל חטא עד שימות דמשו"ה פודין אז הבנים מפני שאין מי שישמרם ולא פשע זה אלא שמכר עצמו לנכרי' פעמים ושלוש והטיל עצמו על הציבור לפדותו ומן התורה מחויבי' לפדותו כדכתיב אחרי נמכר גאולה תהי' לו ולא לידח אבן אחר הנופל רק יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא לפדותו הואיל והטיל עצמו על הציבור ובמקום פ"נ דידי' לא גזרו כיון שאיננו מומר אשר הוא רשע למות ועדיף מהצלת בניו שלא יטמעו כי פקוח נפש עדיף משא"כ נידון שלפנינו אם נניח אשר הוא רשע למות בדין כמ"ש מעלתו דהרי מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ אין כאן ק"ו אם לא ניחוש לקטלא דידי' ק"ו לטימוע בניו נפשות אביונים נקיים אתמהה:

1424

1425ב' מה ענין מכין אותו עד שתצא נפשו לקטלא וכל ההורגו בעדים והתראה נהרג עליו אעפ"י שהוא מומר לתיאבון לעבירה א' כיון שאיננו ממורידי' ולא מעלי' כמבואר בתוס' סנהדרי' ע"ב ע"ב ויעויין מג"א רס"י קפ"ט אך אנו מכין אותו הכאה אחר הכאה ואפי' עד שתצא נפשו אולי בין כך ישמע ויבין ויאזין וימות זכאי או יחי' אחר נופלו אבל להמיתו בפ"א אין לנו וא"כ אפשר אפי' האי גברא פודין כשנמסר לקטלא אפי' שנה ושילש לפנים מש"ה מיהת כמומר לתיאבון ולמה נידח אבן אחר הבנים:

1425

1426ג' אפי' אם נגמר דינו למיתת ב"ד מאן לימא לן שאין מצוה להצילו מיד עכו"ם הבאים להורגו שלא כדין להביאו אח"כ לב"ד לקיימא בי' מ"ע של ובערת הרע אבל לא לשבקי' בידי נכרים ויעויי' סנהדרי' ריש מ"ח ע"ב ואם אנחנו נמיתיהו לא יוסיף לחטוא עוד משא"כ הכא יוסיף על חטא ופשע:

1426

1427ד' אפי' אם בכה"ג אין חוששי' לפדות בניו אבל לדחות אותם בידים מי התיר וכל עצמינו אין אנו נכנסי' להתיר לנדות מומר לעבירה או אעפ"י שעי"ז יצא מכלל אלא משום לייסר אחרי' והלעיטהו לרשע זה וימות ויבואו אחרי' ויקחו מוסר אבל לא תמותתה נפשות נקיי' בשביל מוסר אחרים:

1427

1428ומ"ש מעכ"ת בהא דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד שלמטה מוזהרי' עלי' אבאר ברצות הי"ת בירושלמי ס"פ המוכר את הספינה דמייתי לי' הגה"מ סוף ה' גניבה רמי קראי כתיב איפת צדק יהי' לך דממנים אגרדמי' על המדות הא מתן שכרה בצידה ופי' פני משה דב' פעמים כתיב יהי' לך חדא בפ' קדושי' וחדא ס"פ כי תצא וחד מיני' דרשי' יהי' לך ממון הרבה ואידך דרשי' ב"ד ממנים אגרדמי' וא"כ סתרו אהדדי כיון דשכרו יהי' לך ממון הרבה איך ב"ד כופין על ככה ומשני כיני מתני' אין ב"ד שלמטה נענשי' עליו פי' אם ירצו כופי' אך אין נענשי' אם מעלימי' עין:

1428

1429ולדברי פ"מ הלז תקשי אפירש"י כתובות פ"ו ע"א דפריעת בע"ח מצוה מדכתיב הין צדק הן שלך יהי' הן ולאו שלך לאו וא"כ הא בכלל מתן שכרה בצידה יהי' לך ממון הרבה ולא לשתמט תנא ופוסק מעולם לומר דפריעת בע"ח אין ב"ד שלמטה מוזהרי' או נענשי' עליו וא"כ מה בין פריעת בע"ח בחייו ובין מטלטלי' דיתמי כמובן בסוגי' אבל הגאון הזה העלים עין ממקרא מלא בתורה ס"פ כי תצא דכתיב למען יאריכון ימיך והיינו מתן שכרה שבצידה וכן הוא בספרי שם וז"ל למען יאריכון ימיך זה א' ממצות שבתורה שמתן שכרה בצידה והרי דברים ק"ו ומה גרוגרת שאין א' ממאה באי' באיסר האטילקי נאמר בה אריכות ימים שארי מצות שיש בה חסרון כיס עאכ"ו עכ"ל אבל דרשא דיהי' לך ממון הרבה דרש חכמים הוא ואינו מתן שכרה בצידה ולפ"ז בפ' קדושי' דשם נאמר הך דהין צדק יהי' לכם הן שלך יהי' הן שם לא כתיב למען יאריכון ימיך ואין מתן שכרה בצידה. ואין רחוק לומר מה שפירש"י בחולין קל"ב דהא דב"ד כופי' ומכין עד שתצא נפשו היינו באין בו חסרון כיס אבל יש בו כחסרון כיס אין מכין היינו מספרי הנ"ל דכל שיש בו חסרון כיס הוה מתן שכרו בצידו אריכות ימים מק"ו הנ"ל ושוב אין ב"ד שלמטה נזהרי' עלי':

1429

1430והקשה פני משה הא איכא לאו לא תעשה עול ולא יהי' בביתך ונ"ל דלק"מ דצדק משקולו' ולאו דלא תעשו עול תרי מילי נינהו דהטומן משקלותיו במלח לרמות או מוכר בקטנה וקונה בגדולה רשע הוא וגוזל רבים אבל עשה דצדק משקלותיו הוא מ"ע בפ"ע במי שאינו מכוון לרמאות וגם העולם אינם מקפידי' על גרומיו כ"ד תומן ועוכלא וגרוגרת א' מי"ג בפרוטה ויעיי' לשון רמב"ם ר"פ בתרא ד"ה גניבה ומכ"ש המוחק במקום שגודשי' ומוכר בזול שאינו מפסיד מידי וכן בהיפוך הכל בעשה דצדק משקולת וע"ז כתיב למען יברכך ואהא ממני' אגרדמי' מריבוי דיהי' לך ושפיר הוכיח הירושלמי דמוזהרי' אבל אין נענשי' והנה אמת נכון הדבר לפע"ד בעזה"י:

1430

1431ובמיוחסת סי' פ"ח יליף מהאי ירושלמי דבהשבת עבוט נמי אם ירצו ב"ד לכוף הרשות בידם אבל אין נענשי' דמתן שכרה בצידה ומשמע דלית לי' מ"ש תוס' ב"ב ח' ע"ב דבצדקה דאיכ' נמי לאו דלא תקפוץ ידך כופי' דהא הכא נמי איכא לאו לא תשכב בעבוטו אבל בס' קצה"ח סי' צ"ז סק"ט הקשה אהרמ"א בהל' צדקה סי' רמ"ח סתם בצדקה כופי' משום דאית בי' לאו כמ"ש ש"ך שם סק"ג ובח"מ סי' צ"ז הנ"ל פ' כמיוחסת דאם לא ירצו לא יכופו ובחי' ריטב"א פ' נערה כ' בצדקה כופי' משום מחסורם של עניים ונ"ל דאכתי צריכי' להא נמי דאיכא לאו דאל"ה אלא מ"ע בעלמא לא הי' כופי' אפי' איכא מחסורם כדמשמע קצת מירושלמי דאגרדמי' הנ"ל דאע"ג דאיכא פסידא לאינך אפ"ה רמי קרא אהדדי אע"כ כיון דליכא לאו אין כופי' אפי' במקום פסידא לאידך אבל הכא בצדקה איכא נמי לאו חיישי' לפסידא דעניים והנה י"ל דזה הלוה שהגיע זמן חובו לפרע חייב במ"ע של הן שלך יהי' הן ולפרע ולמכור אפי' כסותו אעפ"י שאין לו במה ישכב אך זה לא רצה וב"ד יורדי' לנכסיו ואי לאו דאמר רחמנא מצות חזרת עבוט הי' ראוי שב"ד יכופו לשלם לחלוטי' לקיים מ"ע פריעת בע"ח אך רחמנא חס השב תשיב ולא תשכב מ"מ כיון שמתן שכרה בצידה ורק משום מחסורו של זה כיון שהוא גופי' לא קיים מ"ע לא מזדקקי' לי':

1431

1432והיותר נראה דהריטב"א לא אמר אלא אצדקה לעניים דאם לא יכוף אז בעלי כיסי' לא יפרנסו העניים וימותו ברעב אבל השבת עבוט אע"ג דעני הוא ובמה ישכב מ"מ לאו עלי' דידי' רמי' לפרנסו אלא מוטל על הציבור כדאמרי' במס' ב"מ ורק מצוה זו רמי' רחמנא עלי' דידי' כשאר מ"ע שמתן שכרה בצידה ואין כופי', ודעת הסמ"ע רס"י ק"ז דתוס' ורא"ש חולקי' על המיוחסת הנ"ל וס"ל דש"ס דילן דחולין דאמר שבקוה אין ב"ד שלמטה מוזהרי' ופליג אהירושלמי הנ"ל וס"ל דאין מוזהרי' ואין רשאי' לכוף כלל וצ"ל מה יענו ברומי' קראי דהירושלמי דהא ממני' אגרדמי' על המדות אע"ג דכתיב למען יאריכון ימיך ונ"ל דבש"ס דילן ס"פ המוכר הספינה מייתי מינוי אגרדמי' מיהי' לך דס"פ תצא וא"כ הכי קאמר קרא יהי' לך אגרדמי' למען יאריכון ימיך נמצא לא קאמר מתן שכר אלא ע"ז גופי' שימנו ב"ד אגרדמי' על ככה ולק"מ קו' ירושלמי אך הירושלמי נ"ל פסק מינוי אגרדמי' מקרא יהי' לכם דפ' קדושי' יהי' לכם לשון רבים קאי אציבור שימנו אגרדמי' ויהי' לך דפ' כי תצא דריש יהי' לך ממון הרבה משו"ה קשי' לי' וא"ש:

1432

1433אך הש"ך העלה דליכא מאן דפליג אהמיוחסת הנ"ל ולכ"ע אם ב"ד רצו לכוף הרשות בידם אך קצה"ח רס"י ק"ז מייתי דרמב"ם ס"ל אין רשות לכוף מדכ' דטוב לפרש בכל שטר לגבות מטלטלי' דיתמי ולא לסמוך אהתקנת גאונים דתקנו לגבות ממטלטלי' דדלמא לא הי' דעת הלוה בחיי' כן ונמצא טורף מיתומי' שלא כדין וכ"כ הטור בשם רמב"ם ואס"ד אי ב"ד רצו לכוף על כיבוד יכולי' לכוף א"כ מאי קלקול יש הא לעולם מחייבי יתמי מטעם כיבוד אע"כ אין רשאי' לכוף אלו דבריו ז"ל:

1433

1434והנה רש"י ממ"ש גבי קטינא דארעא נ"ל דס"ל לרש"י דלפי מאי דקיי"ל כיבוד משל אב ולא משל בן א"כ במטלטלי' דיתמי לא שייך מצות כיבוד כלל אך מחוייבי' מטעם קלון אביהם ובהא כופי' דליכא מתן שכרו בצידו וכמ"ש רמב"ם סוף פ"ו מה' ממרים ע"ש ואמנם אי הוה קלון ממש דעובר איסורי' אב דאורייתא הי' כופי' אע"ג דבחסרון כיס אין כופין לרש"י מ"מ הכא כיון שירשו מטלטלי' נהי דמ"מ לא מקרי כיבוד משל אב דכיון דמת נכסי ברשות יורשי' קיימא מ"מ חסרון כיס לא מיקרא וחייבי' מדרבנן להצילו מקלון ומ"מ בדרבנן אין כופי' ע"ז כנ"ל בדעת רש"י ז"ל:

1434

1435וע' רי"ף פ"ק דקדושין שכ' הך ירושלמי דאי לית לי' לאב ואית לי' לבן כופי' מטעם צדקה ומייתי רי"ף עלה כי הא דרבא אכפי' לרבה בר נתן על הצדקה וצ"ע בירושלמי משמע מטעם כיבוד אב נגעי בי' ולא מתורת צדקה ונ"ל כך דודאי מי שרוצה ליתן צדקה לעניים כפי יכלתו אעפ"י שאינו רוצה לקיים דרשא דעניי קרוביך קודמים תו ליכא לאו דלא תקפוץ ואין כופי' לכ"ע והכא אפי' בבן שרוצה ליתן צדקה כפי יכולתו רק לא לאביו וכייפי' מטעם קלון דאביו שבזיון הוא לו דיהיב לאחריני ולא לאביו ואקלון כופי' וחסרון כיס ליכא דהרי עכ"פ יהבי' לעניים אחרים ואין לו בזה חסרון כיס ומעתה כיון שכופי' על הצדקה כופי' לתת לו והשתא י"ל גם רמב"ם ס"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה משום קלון אם ירצו כופי' אך במטלטלי' דיתמי ליכא משום כיבוד דהוי משל בן וגם משום קלון ליכא כיון דאיכא חסרון כיס ודלא כרש"י הנ"ל ע"כ כ' טוב לפרש בשטר שמשעבד מטלטלי' אפי' נפלו קמי יתמי וליכא מאן דפליג אתשובת מיוחסת הנ"ל וכהש"ך ומיושב קו' קצה"ח הנ"ל:

1435

1436ג' ומ"ש פר"מ אי כפיית ב"ד בעי' דוקא מומחי' כדמשמע בגיטין פ"ח דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו לפע"ד ב' מיני מצות שכופים עליהם הם, א' חוקים, ב' משפטים, וקיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי תורה הזאת כפי' רמב"ן פ' תבוא עפ"י ספרי ומ"ש אשר נא יקים זה ב"ד שלמטה לאו דוקא ב"ד אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שם הוא אם יש בידו לעשות וכתי' ואם העלם יעלימו עם הארץ בתתו מזרעו למולך משמע שהי' על ע"ה שלא יעלימו וע"ה איננו ב"ד כדמוכח בפ' חטאות דע"ה בעשותה היינו הדיוט וב"ד היינו עיני העדה וא"כ על כל ע"ה הטיל הכתוב שלא יעלימו ומדכתב אח"כ והכרתי אותו למעט כל עולם ש"מ שהי' להם ג"כ בכרת כמותו אלא שמיעט הכתוב והיקל עונשם מכרת חוץ מעונש שבועות שוא דחמיר טפי ויש עיון בדברי קצת מש"ס פ' שבועות הדיינין מ"מ אמת נכון שאין בין ב"ד ובין כל שום איש מישראל שיכול למחות ולפגוע בעוברי עבירה ולא כלום ואפילו תלמיד לפני רבו לא מיקרי אפקרותא לפגוע בהם ולהכות באגרוף רשע עד שתצא נפשו כנחמי' בן חכלי' ואכם ואמרטם ואמר יד אשלח בכם וב"ד שהזכירו בכל מקום לישנא בעלמא הוא ואורחא דמלתא שיש כח בידם כמו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכמו במילה ב"ד מצווי' למולו ורמב"ם ס"ל בס' המצות אפי' דרבנן מה"ת נינהו מלא תסור ע"כ פסק אפי' באיסור דרבנן ככה כמ"ש פ"ו מהל' חמץ ומצה באוכל מצה בע"פ ועי' תי"ט נזיר פ"ז משנה ג' ודברי חי' ר"ן חולין קל"ב תמוהים שכ' שיעור ההכאה ל"ט כמלקות דאורי' והוא תימא נחזור להנ"ל דדבר זה מוטל על כל ישראל וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי"ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו והיינו רישך בקרירא ורישא דרישיך בחמימי ומ"מ קרירי איכא וכל זה בחלק חוקים ומצות אך משפטים הוא הכולל ב' דברים א' לעשות משפט כתוב שקצבה תורה למחלל שבת כך ולהורג נפש כך ולעובר לאו כך וכל דבר שקצבה תורה עונשו אחר שכבר עבר אין דמו מסור כ"א ביד ב"ד מומחי' כעובדא דשמעון בן שטח שאמר אין דמך מסור בידי אפי' להביאו לב"ד לקיים בי' ובערת הרע כיון דליכא ב' עדים וחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפי' גזילות וכדומה ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו כל הכפיות נקרא משפטים וכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות דאלהים כתיב בפרשה וצריכים מומחי' ולולי דעבדי' שליחותיהו דקמאי במידי דשכיחי לא הוי דנין גזילו' בזה"ז אבל לפגוע בעוברי עבירה לא נכלל בכלל זה:

1436

1437ולפע"ד אחר שכבר פסקו דיינים דין שישלם פלוני מפלוני והוטל עליו מ"ע לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על חק ומצוה שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל ומה שב"ד מנדין ע"ז הוא בשליחות כל ישראל ובזה מיושב ק' מהרש"א על תוס' מס' מ"ק י"ד ע"ב ד"ה מהן וכו' ע"ש והא"ש דמ"ע דרגל אין יחיד מוציא רבי' י"ח משא"כ הכא ב"ד מוציא י"ח כל ישראל ועפי' מג"א סי' תמ"ו ע"ש ר"ת וק"ל:

1437

1438ד' ומ"ש מעלתו כיון שמחוייב למחות בעוברי עבירה ממילא אפי' יצא הוא ובניו לת"ר לא אמרי' לב"ד חטאו בשביל שיזכה חבירו שפשע בעצמו דבריו תמוהי' הב"ד מצווי' לשמור ולעשות משמרת וגדרי' וסייגי' וכשם שמצווים למחות בעוברי עבירה ה"נ מצווים לגדור שלא יכשלו ויבואו למכשול ומעתה יש מקום לומר אם ימחו בזה הבועל ערוה יביאוהו למכשול עובר על כל התורה והלא כשם שמחוייבים להפרישו מעבירה כן מחוייבים לגדור בעדו שלא יכשל יותר והי' הסברא נותן שב וא"ת עדיף ואין כאן עון אשר חטא ב"ד כלל והא דלא קי"ל הכי בש"ע י"ד סי' של"ד ס"ג משום דאיכא מכשול לרבים ובהוסרם יוסרו רבים וישמעו ויהי' גדר לרבים אך כתבתי בתשו' למעלתו היכי דאיכא למיחש לבנים קטנים שיוציאם לת"ר אזי איכא סברא בהיפוך אין אומרי' לקטני' חטא מיד בשביל שיזכו אחרים ולא יכשלו אחרים לעתיד אע"פ שהקטני' עתה לאו בני מצוה נינהו מ"מ חלילה לנו לגרום לנפשות קדושות אשר ממי יהודה יצאו ודבר פלא שלהי יומא למאי דקי"ל תינוק הנמצא בעיר שרובה נכרים הרי הוא נכרי להאכילו נבלות ומכ"ש שיחלל הוא שבתות ואינו צריך לשמור שבתות הרבה ואפ"ה לפקוח הגל מחללי' עליו השבת אפי' לכשגדל ואינו שומר דת ישראל ואלו ישראל גמור כיוצא בו המחלל שבת בפרהסי' אין מחללין עליו שבת וזה מחללי' עלי' והטעם כי זה עביד כדינא דאזלי' בתר רובא ומותר לו לחלל שבת ואפ"ה אי קמי' שמי' גלי' שהוא מילדי ישראל הרי הוא ישראל גמור ואינו נענש על שום עבירה ועדיף אפי' מאונס דהרי כדין עשה דאזיל בתר רובא וכיון דישראל כשר הוא מחללי' עליו שבת מספק ולא אזלי' בתר רובא ואיך נדחה אנן נפשות אביונים נקיים אשר לא תמאוסנה ע"כ צל"ע לדינא ושב וא"ת עדיף לפע"ד - ומאוד תמהתי על מעכ"ת איך עלה על דעתו להשוות לגייר גרים לקטני' בני ישראל אותן קשים כספחת והמה יעלו ויהיו כפורחת אל מי תדמיוני ונשוה יאמרו קדושי עליוני' בני ישראל סוגה בשושנים:

1438

1439ומ"ש להסוברים דאפי' בביטול ל"ת בשב וא"ת צריך לבזבז כל הונו ולא יעבור אך לרמב"ם דפסק בפדיון שבוי' המעלי' עין עובר על לא תעמוד על דם רעיך ועל לא תרדה בפרך לעיניך וקשה א"כ אמאי אמרי' פ' השולח אין פודין יתר מכדי דמיהם משום דוחקא דציבורא הא עברי על לא תעמוד ע"ד רעיך ועל לא תרדה בו בפרך לעיניך, הנה יפה כ' רמב"ם דעובר על כל אלו ול"ד לע"ע הנמכר לנכרי דמיירי קרא כשיד ישראל תקיפה על או"ה ולא ירדנו בפרך א"א רואהו רודה בפרך גם לא ימתינו ולא יעבירנו על דתו לאונסו אע"ג דמיירי בנמכר לשמש לע"ז לעקר מ"מ ל"ד לשבוי דמכין וחובשין נגידא קשה ממיתה ומעבירי' אותו על דתו ורודי' בו בפרך בלי ספק אך מ"מ כ"ל לישב קו' פר"מ דלא אמרה הר"ן אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על ל"ת אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאו"ה תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דציבורא בכלל פ"נ כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב וכמ"ש בש"ע י"ד סי' רנ"א בסופו כנלע"ד ע"כ חשו לדוחקא וה' ירויח וישמחנו בשמחת עולם הכ"ד א"נ. פ"ב יום א' י"א ניסן תק"ץ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1439

1440בדין המבטל כיסו של חברו המוזכר בהגה' ש"ע ח"מ סי' רצ"ב ס"ז והוזכר עוד ברמז סס"י שפ"ו ובש"ע סס"י פ"א ובסמ"ע שם ובש"ך סי' ס"א סק"י ובי"ד סי' קע"ז סקמ"א ולא ראיתי באחרונים דבר ברור שיהי' ראוי לסמוך עליו והוא מעשים בכל יום באופנים שונים ע"כ אמרתי לרשים לי לעצמי שרש ומוצא הדין ואת אשר יורוני מן השמים ובה' אבטח יעזרני על דבר כבוד שמו הגדול למען לא אכשל בדבר הלכה:

1440

1441מוצא הדין הוא בירושלמי פ' איזהו נשך הלכה ג' מייתי תוספתא תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם ידוע שלקח הרי זה מוציא ממנו ע"כ וכו' וע"ז אמר הירושלמי אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיס חברו אין לו עליו אלא תרעומות, המבטל שדה חברו חיי' לשפות לו המבטל ספינת חברו וחנות חברו מהו ולא אפשיטא בעיין וכ"כ נמי בפרק המקבל הלכה ב'. וכ' הנימוקי יוסף פ' המקבל קכ"ז ע"א הטעם משום דבקבלנות דשדה עשויי' ורגילין למכתב אם אוביר ולא אעבד אשלם במטבא משו"ה אע"ג דלא כ' מסתמא ע"ד המנהג קבל עליו וצריך לשלם הגרמא ומשום הכי אבעי' לי' בירושלמי ספינה וחנות מהו אי אמרי' הואיל ורגילין כך בקבלנות דשדה ה"ה בקבלנות של כל מלאכה או דלמא ולא אפשטא ועמ"ש בהג"א פ' המקבל ע"ש סי' ג':

1441

1442ובש"ס ב"מ ע"ג ע"ב אמר רב חמי האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן לי' משלם לי' כדאזל אפרוותא דזלשפט כ' הרא"ש ומיירי שהתנה עמו שאם לא יקנה שימציא לו יין משלו דאל"ה הא קיי"ל המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומות ותי' זה כ' בשיטה מקובצת בשם ר"י בעל התוספת וצריך לומר אע"ג דלא קי"ל כרב חמי בהא מ"מ היינו משום דאסמכתא הוא אבל מה עלה על דעת רב חמי תיפוק לי' דגרמא בעלמא הוא ועל זה תי' דקבל עלי' וכל הפטור משום גרמא אם קבל עליו לשלם חייב וכיון דצריך קבלה פליג רב אשי דהכא לא מועיל קבלה משום דאסמכתא הוא ופשוט וק"ל:

1442

1443ובשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א תי' בשם מורו וז"ל דהכא אף עפ"י שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עלי' ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב וזה ענין שכירת פועלים דפרק דלקמן שחייב לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב מחייב לשלם להם מה דכיון שסמכו זה ע"ז נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול הריטב"א ז"ל עכ"ל. וצריך לפרש דהכי קאמר כי היכי דבפועל החוזר בדבר אבוד שוכר עליהן או מטען כדי שכרן או מה שיש תחת ידו משלהם ובמה נתחייבו לו וע"כ משום שסמך עליהם וה"נ הכא בכך נתחייבו זה לזה אלא דהכי חמיר טפי וצריך לשלם לו משלם מכיסו כחמרא דזלשפט משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו ואלו הי' בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו הי' הבעה"ב משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או מו"מ אחר ואז הי' דינו של זה כפועל אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע כנ"ל פירושו ועל זה דחה הש"ס דלא קי"ל כרב חמי כיון שאין ההיזק ברור כל כך דלא הי' בידו לקנות יין דמאן יימר דמזבני לי' ומינה כל היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזלשפט לדעת הריטב"א ורבו ז"ל וצ"ל דס"ל להריטב"א דהך דירושלמי דמבטל כיסו דקאי אברית' דנותן מעות לחברו על פירות היינו טעמי' דפוטר משום שאין ההפסד ברור שהי' בידו לעשות משו"ה ה"ל גרמא והש"ס הו"מ להקשות ארב חמי מבריתא הנ"ל ואולי לא הוה ידעי לה ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל אלא דלא ניחא להו למימר דטעי רב חמי בהא ולא ידע בריתא מפורשת דבמה שאין ההפסד ברור פטור משו"ה תי' דהכא קבל עליו וס"ל לרב חמי דאסמכתא כי האי קני' והש"ס פליג גם בהא ולא מועיל אלא בשדה (ואפי' בלא פירש משום דדרכו להתנות ובחנות וספינה בתנאי מיהת) אבל בקניי' פירות לא אבל היכי שההפסד ברור לכ"ע שחייב ונפקא מני' מי שנתן מעות ליקח לו סחורה והלה יושב לו ואינו עוסק כלום והוא תובעו במעותיו ומברר שיכול להרוויח ריווח ברור ומ"מ זה מעכבו הרי זה צריך לשלם לו כל הפסדו שע"י עיכובו ועיי' היטב במרדכי דב"ק סי' קט"ו וצ"ע קצת שם:

1443

1444וזה לשון הרא"ש פ' כיצד הרגל סי' ו' בתר דמייתי שיטת תוס' דבגברא דלא עביד למיגר פטור אפי' בחצר דקיימא לאגרא שהרי אפי' הוציא חברו מביתו ונעל הדלת בפניו לא הוה אלא גרמא מוסיף הרא"ש ומדמה לי' לאוביר ולא אעבד ולמבטל כיסו ע"ש והדר כ' שנ"ל סברת הרי"ף לחייב בחצר דעביד למיגר כיון דעכ"פ חסרי' וכ' וז"ל ולא דמי לנועל ביתו של חברו ולא דר בו ולמוביר שדהו של חברו שלא בא לידו כלום מחסרונו של חברו אבל זה אעפ"י שלא נהנה שהי' מוצא דירה אחרת מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחברו נפסד עכ"ל וכ"כ לעיל מזה שעל החסרון אינו חייב דלא הוה אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיובי מה"ט איכא לחיובי שאכל חסרונו של זה, וא"כ לפ"ז נראה דק"ו בן בנו של ק"ו במפקיד מעות אצל חברו ומשתמש בו בהיתר ומרוויח ואח"כ בא זה ותובע פקדונו ומברר שיכול להרוויח בו וזה מעכבו בידו דנהי דאינו צריך לשלם כל הזיקו של זה דאפי' שלא ברשות ליכא אלא גרמא מכ"ש הכא דברשות עביד וכן ממה שכבר הרוויח בו עד עכשיו אינו צריך לשלם לו כלום כמבואר להדי' במרדכי דב"ק סי' קכ"ה דה"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל מ"מ מה שמרוויח מכאן ואילך מזמן תביעתו עד זמן שיכפהו ב"ד להחזיר הפקדון עד אותו הזמן צריך לשלם לו פלגא דה"ל זה נהנה וזה חסר וגם התוס' דפליגי בגברא דלא עביד למיגר מודו הכא דה"ל זה נהנה וזה חסר:

1444

1445אשר ע"כ נוראת נפלאתי אהני כללי דכייל מהרש"ל ז"ל בב"ק פ"ט סי' ל' וז"ל בסופו אלא נראה בעיני שבין פקדון בין מלוה לא שייך בטול כיס אפי' אם הרוויח וכן איתא במסקנא במרדכי ואפילו תבעו זה לדין ואמר תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא אם לא בגזלן עתיקא כדפי' והא לך כלל הדיני' ואל תשגיח בס' המרדכי שתמצא דעות חלוקות זה אומר בכה וזה אומר בכה והם מפוזרים אלא כ' לך הברור והעיקור עכ"ל ולא ידעתי למה נתכוון דבוודאי אם עסק ברשות בפקדון בלי ספק שהדין כמו שכתבתי שצריך לשלם לו חלק בריווח מכאן ולהלן ובעל המעות יקבל גם הפסד עליו עד זמן ב"ד דה"ל זה נהנה וזה חסר:

1445

1446ובשולח יד שלא ברשות כ' ר' האי דצריך לשלם הריוח לבעלי' והקשה רשב"ם הא כל הגזלנים משלמי' כשעת הגזילה ותי' במרדכי הנ"ל דר' האי רוצה לומר הריוח העולה משעת תביעה ואילך ותמה מהרש"ל אכתי גזלן הוא ורצונו הא אלו גזל כלי מחברו אע"ג שהעמידו בדין ונתחייב לשלם לו כלי ומעכבו עוד מ"מ אינו משלמו אלא כשעת הגזלה ומשום כן כ' מהרש"ל דדעת ר' האי לקנסו אם הוא סרבן וכגזלן עתיק דר"נ ב"ק צ"ו ע"ב ומפני זה התנה תנאי' דבעי' דוקא הומחה עפ"י טובי העיר ושיהי' נמי גדול הדור וכמו שהאריך בדין גזלן עתיק שם סי' ז' ולפע"ד הדין עם המרדכי דר' האי מדינא חייבו במכאן ואילך דלא דמי לגזלן שהי' דעתו לגזלו ממש שאז כבר יצא הכלי מרשות בעל הבית לגמרי וקם לי' ברשות גזלן אפי' לא נתייאשו דמשו"ה אינם יכולי' להקדישו ומשום כן אינו משלמו אלא כשעת הגזלה והשבח לגזלן אפי' שמשעת העמדה בדין ואילך משא"כ הכא לא נתכוון זה לגזול המעות כלל וכל היכי דאיתא ברשותי' דמרי' איתא אע"ג דגם כאן אין הבעלים יכולי' להקדישו לאו משום גזלה הוא אלא משום שניתן להוצאה ואפי' מלוה גמורה אין המלוה יכול להקדישה למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה והכא זה ששלח בו יד לא בא אלא לגזול ריווח שיעלה הממון אבל לא הקרן לעולם אלא שנידון בגזלן וקם לי' ברשותי' לאונסי' ומשום כן מיד שתבעו להחזיר לו פקדונו כל הריווח שיעלה מכאן ולהלן על שלו הוא עולה וצריך למפלג לי' בריווח שלא יהא כחו יפה ממשתמש ברשות וזה ברור לפע"ד אמנם במה שעלה כבר עד שעת התביעה אי הוא גזלן עתיק ורגיל בכך ראוי להדיין המומחה עפ"י טובי העיר לקנסו גם כן בפלגא דשבחא כדר"נ:

1446

1447ומבואר מדברי הראשונים וכן מדברי מהרש"ל שם דכל היכי דאינו אומר בברור ששלח יד להרוויח לעצמו מסתמא תלינן שעשה מעיקרא כדי לחלוק עם בעה"ב דאחזוקי אינשי ברשיעי וגזלנותא לא מחזקי' לשלוח יד במקום שאסור וא"כ ממילא צריך לשלם הריווח שכבר עלה עליו ג"כ ונראה דיכול להחרים על זה. ומכ"ש בנותן מעותיו לשליח או לשותף לקנות ושינה וקנה דברי' אחרי' וטוען שקנה לעצמו דה"ל גזלן ועיי' מרדכי ס"פ אלו מציאות דמ"מ מסתמא אמרי' שעשה לטובת המשלח ושותפו ליתן לו ריווח אם לא יקבל בחרם שעשה ע"מ להרוויח לעצמו ונעשה גזלן עליו ובכל זה אם הוא גזלן עתיק ראוי לקנסו כנ"ל וכל זה בהנ"ל אבל לוה שעיכב המלוה וביטל כיסו אסור לשלם לו משו' ריבית כל זה מבואר ג"כ במרדכי ומהרש"ל שם:

1447

1448דינים היוצאים מהנ"ל וצריך אני לעיין בתשב"ץ ח"ב סי' רכ"ט בדין שותפי' כה"ג ע"ש:

1448

1449א' אין בהלואה דין בטול כיס ואסור להזדקק לזה משום רבית:

1449

1450ב' המפקיד מעות אצל חברו באופן שהי' לו רשות להשתמש אין צריך לתת לו חלק מהריווח:

1450

1451ג' אם שלח יד בפקדון שלא ברשות אם אינו מקבל בחרם שנתכוון לשלוח יד באיסור אמרינן מסתמא הי' כוונתו לטובת המפקיד וצריך לשלם לו חצי ריווח ויותר נראה להשביעו הסת דרגלי' לדבר הוא ואם מקבל בחרם ואינו גזלן עתיק פטור אבל אי רגיל וסרבן הוא בכיוצא בזה אזי הממונה עפ"י ז' טובי הקהלה והוא אב"ד מופלג יקנסו על חצי הריווח לבעל המעות:

1451

1452ד' כל זה קודם שתבעו אבל מתביעה ואילך ומברר שיש לו עיסקא להרוויח והוא מעכבו אז ה"ל זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא עכ"פ והוא יקבל פלגא בהפסד אבל מ"מ הב"ד יעשו לו דין למהר להוציא פקדונו מידו של זה ואין חלוק בין ברשות לשלא ברשות אלא בשלא ברשות ההפסד על הגזלן ככל המשנה דהריווח לאמצע וההפסד לעצמו:

1452

1453ה' הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי' יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם ולפע"ד כל הפוסקי' מודים לו מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי' וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ"פ:

1453

1454ו' ואם קנה השליח אלא ששינה באופן שנקרא גזלן הרי דינו מבואר לעיל סעי' ג' גבי שולח יד בפקדון:

1454

1455ז' כל זה אם לא בא השליח בעה"ב לחזור בו משליחתו אבל אם בא לחזור משליחתו הרי דינו ככל מילי כפועל החוזר באמצע היום ותלי' אי הוא דבר אבד או לא ואם מוצא פועלי' ושלוחים אחרים וכה"ג כל זה נלפע"ד ברור להלכה ולמעשה כתבתי פה ק"ק מ"ד עש"ק ט"ו טבת תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1455

1456שוכ"ט לי"נ הרב הגאון המופלג ומפורסם כש"ת מו"ה שלמה שלימה משנתו קב ונקי מ"מ ומ"ץ ר"י דק"ק בראד יע"א:

1456

1457לא לנחת הי' לי יקרת מכתבו המבשרת צרת רבים כי בערה אש ה' בקצינים שבמחנה קדשו ה' ירפא שבר עמו ויבנה חרבות ומיום שחרב בהמ"ק נגזר על בתיהם של צדיקים ועתיד הקב"ה לנחמם כדכתי' כי נחם ה' ציון ניחם כל חרבותי' בב"א:

1457

1458נפשו היפה בשאלתו נידן שנים שהי' להם בית בשותפו' והי' בו עליו' ותחתיות ועשו ביניהם חלוקה שבכל ב' שנים יהי' לא' דירת התחתונים ולהשני דירת העליונים ואח"כ תחזור חלילה פעם בפעם ואירע שקודם שהגיע הזמן שיחלפו זע"ז שנשרף העלי' ונתקלקל ואין ראוי' לדור נשאלתי ההפסד על מי אם ע"ז שהי' עולה העליות לגורלו או ההפסד לשניהם ויחלקו בדירת התחתונים עכ"ל שאלתו דמר נ"י:

1458

1459לפע"ד הדין זה א"צ לפנים בב"ב י"ג ע"א בכור ופשוט שיש להם עבד ובהמה טמאה בשותפות עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ומזה למד הריא"ן מיגא"ש דכל דבר שאינם יכולים או אינם לחלוק ולא לדון בדין גוד או איגוד חולקים בזמן ופסקו רמב"ם וטוש"ע וכל הפוסקי' וחלוקת הזמן הוה חלוקה גמורה וקנין ממש למ"ד י"ב אמרי' הוברר הדבר למפרע שזה חלקו ולמ"ד א"ב ה"ל כאלו לקח קנין פירות על זמן זה אף הגוף נשאר בשותפות אבל הפירות נחלקו בזמן שעשו ביניהם וז"ל הר"ן ר"פ השותפי' מ"ה סע"ב ובודאי יכול אדם להקנות חדש א' לראובן וחודש א' לשמעון ובזמן כל א' וא' קנוי לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' יע"ש:

1459

1460והנה מבואר בגיטין מ"ב ע"א ח"ע וחב"ח נגחו שור יום של רבו לרבו יים של עצמו לעצמו אך המית שור דקא כלי' קרנא משלם חצי כופר ליורשי' וחצי קנס לרבו ויע"ש נמצא בנידון שלפנינו בהפסד גוף הבית שנשרף דקרנא כלי' יהבינן על שניהם אבל הפסד הפירות היינו דירת ג' שנים הוה יום של זה ההפסד לו ויום של זה ההפסד לו ולאחר תשלום ב' שנים אם לא נבנה העלי' עכ"פ יוציא התחתון מדירתו וידור בעל העלי' של עכשיו בתחתי' הבית ב' שנים עד שיבנו שניהם העלי' ויחזרו לקדמותו זהו פשוט מאד ואין כאן מקו' לפלפולו של סמ"ע סי' שנ"א ולא אמרי' אומדנא במכר או ב' שהחליפו ב' חפצים זב"ז ונולד סבה בחפצו של א' מהם אע"ג הכא הוה רק ק"פ מ"מ לענין זה הוה מכר הפירות כמוכר בתי חצרי' בזמן שהיובל נוהג דפשוט אפי' נשרף הבית מ"מ א"צ להעמיד לו בית אחר וזה פשוט ולרוב פשיטות הדברים אין מקום להאריך וה' שנותיו ושנות כל ב"ב יאריך וינוב בטוב ובנעימים כנפשו הטהורה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב ביום א' ארבעים למב"י קצה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1460

1461שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המופלא מו"ה שמעון נ"י אב"ד דק"ק ווראדאשא יע"א:

1461

1462גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד א' שמכר סתם יינם בחזקת כשר והלוקח לקח ממנו בהקפה וחזר ומכר בחנות שלו ליחידים הרבה על יד על יד ג"כ בהקפה ואחר שנתברר בעדים והודאת פיו שהכשיל רבים במזיד אמנם הלוקח ממנו שמכר לאחדים הוא הכשיל בשוגג ונסתפק מעלתו איך ומה יהיו תשלומי הלוקח למוכר הראשון ותשלומי היחידי' ללוקח שהוא המוכר שלהם:

1462

1463במס' בכורות ל"ז ע"א ובגמ' שם מבואר דהמכשיל באי' דאוריית' מה שאכלו אכלו ויחזור הדמים ומה שהשליכו לכלבים ישלמו לו דמי טרפה בזול ומה שנשאר בעין יחזירו לו והרמב"ם המציא מדנפשי' באיסור דרבנן מה שאכלו אכלו ואין המוכר מחזיר הדמי' וכ' ה"ה שלא מצא מקום לדינו של הרמב"ם אלא קצת רמז דמותר לעשות סחורה באיסור דרבנן:

1463

1464וסמ"ע סי' רל"ד יהיב טעמא באי' דאורי' לא ישלמו מה שאכלו אפילו דמי טרפה משום דרע בעיניהם אכילתם והלואי לא אכלו משא"כ באי' דרבנן וש"ך בי"ד סי' קי"ט סקכ"ז לא נראה בעיניו ס' זו אלא הטעם דרבנן לא אסרו אי' של דבריהם להפסיד ממון על ידם ושלזה כיון ה"ה הנ"ל כשם שלא אסרו לעשות סחורה באי' של דבריהם שלא להפסיד ממון ה"נ הכא אלו דברי ש"ך וכתב שבזה יתיישב מה שקשה מ"ט לא יחזיר היתר על דמי טרפה אע"כ לא אסרו חכמים איסור של דבריהם להפסיד ממון על ידם:

1464

1465ולכאורה הי' להביא ראי' ברורה להש"ך שהרי הרמב"ם ס"ל כל אי' דרבנן המה ממש איסורי' מן התורה מסני בלאו דלא תסור ואין שום הפרש וכל הקולות שמקלינן בדרבנן בספיקא ושלא ללקות הכל הוא שכך התנו חז"ל בתקנתם וכך תקנו בקולות הללו ואלו לא התנו הי' לוקי' וגם ספיקא דרבנן כמו ספיקא דאורי' והדבר מבואר בלח"מ ריש הל' ממרים ובשו"ת התשב"ץ בספרו זוהר הרקיע בס' המצות לרמב"ם בשרש ב' יע"ש ובמגלת אסתר וא"כ אין בין אי' דאורי' לאוכל אי' דרבנן הכל משוקץ ומתועב וע"כ כתי' ש"ך שחכמים התנו בתקנתם שלא יפסיד אדם ממון על ידיהם אבל לענין תיעוב האכילה אין חילוק ומוכח כהש"ך לכאורה:

1465

1466אבל באמת דברי ש"ך דחוקי' בהבנת דברי ה"ה כי מה ענין זה שלא רצו להפסיד ע"כ התירו לעשות סחורה באי' דרבנן והלא כמה ממונות מופסדי' ע"י אי' וחששו' דרבנן וכמה בהמות נאכלי' לכלבי' ועוד ומה יפסידו למוכר אי' דרבנן אם לא ירויח לקבל דמי כשרה וראיתי עוד בס' הגאון בס' בית מאיר בש"ע א"ע סי' קי"ו בנושא חייבי לאווין ולא הכיר בה שיש לה תוספת כתובה שכ' שם הר"ן וז"ל שלא הי' הדבר מוטל עלי' לגלות דסברה אפשר שיערב עליו המקח עכ"ל וצע"ג מ"ש במכשיל באכילת טריפה ותי' הגאון וז"ל דבטרפה א"א להקונה לחקור אלא אצל המוכר לכן יש לקנוס המוכר משא"כ בחייבי לאוין דמסתמא מפורסם והי' יכול לחקור תוכל לומר אמרתי מסתמא כיון דלא חקר ערב עליו המקח אע"פ שהוא באי' עכ"ל הרי ע"כ כטעמו של סמ"ע דעיקור הטעם דהאכילה קץ עליו מה שא"כ בביאת חייבי לאוין אלו היתה קצה עליו הי' לו לחקור ש"מ טעמא דסמ"ע אמת:

1466

1467ולענין קושיתי הא לרמב"ם כל אי' דרבנן אסורי' מה"ת חוץ ממה שהתנו חכמים בתחלת תקנתם לזה י"ל היינו דכ' ה"ה ראי' להרמב"ם מהיתר סחורה באיסורי' מדבריהם דהנה טעם אי' סחורה דלמא אתי למיכל מניהו עי' ט"ז סי' קי"ז סק"א ובאיסור דבריהם לא חשו להכי צ"ל חז"ל התנו בתחלת תקנתם שאם יארע ויאכל בשוגג בלא ידע לא יהי' כאוכל אי' בשגגה ע"כ לא גזרו לעשות סחורה דא"נ אתי למיכל לא עביד איסורא כל כך וממילא אם מכר טרפה דרבנן בחזקת כשרה לא הוה משוקץ אצל האוכל בלא יודעי' וכיון דלא הוה אכילת שיקוץ ותיעוב ממילא צריך לשלם עכ"פ דמי טרפה ומה שקיבל כבר דמי כשרה אינו צריך להחזיר היתרון דעכ"פ משתרשי לי' להאוכל שהשביע רעבונו כאלו אכל כשרות ועמ"ש תוס' חולין קל"א ע"א וק"ל ונ"ל מכל הנ"ל הוציא רמב"ם דינו דהי' קשה לו מ"ש מוכר טרפות דאמרי' במס' בכורות מה שאכל אכל ואינו משלם לו ומ"ש חייבי לאוין דיש להם תוס' אע"כ מוכח דלא קנסו אא"כ שזה קץ במאכלו וע"כ בחייבי לאוין מדלא חקר ש"מ ערב עליו המקח ומשו"ה צריך ליתן תוס' כתובה א"כ ממילא באיסור דרבנן דמוכח מדמותר לעשות סחורה ולא גזרי' דלמא אתי למיכל ש"מ לא עשאוהו חז"ל כשקץ במה שעבר ואכל א"כ ממילא צריך לשלם עכ"פ דמי טרפות וכשכבר קיבל דמי כשרות אין מוציאין ממנו כנלע"ד להצדיק דברי סמ"ע ודלא כהש"ך:

1467

1468ולנידון שלפנינו נ"ל נהי אם עבר ואכלו בשוגג ואונס לא הוה כשקץ שכך התנו חז"ל בתקנתם כנ"ל אבל מ"מ כל זמן שלא שתו היין מקח טעות הוה דאלו ידעו חלילה ושקץ להם לשתות סתם יינם ועיי' היטב בלשון נימוקי' ר"פ המוכר פירות:

1468

1469וכיון דלא קנה הלוקח הראשון דהוה מקח טעות א"כ הלוקחי' השניים מבי גזא דמוכר הראשון לקחו וכדרך דאמרי' גזל ולא נתיאשו הבעלי' ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה עי' ב"ק קי"א ע"ב וגם השניים לא קנאו עד שהגיע לבית הבליעה דלא מצי לאהדורי ושם נתחייבו להמוכר הראשון דמי סתם יינם בזול והמוכר תובע ללוקח שלו שיחזיר לו יינו או דמי יי"נ בזול והוא תובע מלוקחי' שלו דמי יי"נ בזול וזה נ"ל פשוט ואחתום בברכה. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ח טבת קצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1469

1470שלום רב לתלמידי הבח' המשכיל המופלא הר"ר הרש שי':

1470

1471כבר הודעתיו שהגיעני נועם מכתבו ועתה אשיבהו מה שתמה על הבנת המג"א סי' תר"ו דהקורא לחברו ממזר לוקה על שחשדו שעבר על לא יבוא ממזר בקהל ה' ותמה מעלתו א"כ המבייש רווק מאי איכא למימר ועוד איך אפשר שיקרא לו ממזר ולא יפגע בכבוד אבותיו ג"כ ומה לי ממזר או ממזר בן ממזר ומפני כן חשב מעלתו שמ"ש תוס' בקידושי' כ"ח ע"א שלוקה מפני שחשד לחברו שעבר בלאו רצונם חברו אבי המתבייש שעבר לכל הפחות בלאו שבא על הערוה ואפי' חייבי כריתות נמי קאי עכ"פ בלאו אלו תוכן דבריו:

1471

1472הנה כמדומה לי שכן הבין דבריהם מהר"י מטראני בקידושין שם שהקשה הא אפשר שנשאת עפ"י ב"ד ששמעה בבעלה שמת ועוד אמר לו אכלת חלב ה"נ דלקי והעלה הוא דלקי מלאו דלא תלך רכיל הרי מבואר דפי' ז"ל בכוונת התוס' כמו שפי' מעלתו ולפ"ז צריכי' לומר בשהמתבייש נשוי לוקה שמונים שהרי חשד אבותיו בבא על הערוה ואת זה שבא בקהל ישראל וזה דוחק. וגם ראיתי ביש"ש פ"ח דב"ק סי' מ"ד בשם ליקיטים וז"ל י"מ עבד הוא רוצה להביאו לכלל ארור כנען לפיכך יהא בנידוי, ממזר הוא רוצה להביאו לידי מלקו' דלא יבוא ממזר בקהל ה' לפיכך יהא במלקות עכ"ל ואינהו הוו בקיאי בתוס' טפי ולדדהו שומעין וכוונתו מבואר שאפי' הוא רווק עכ"פ רוצה הוא להביא עליו מלקות מ' לכשישא אשה אבל על אבותיו כבר כ' מהרש"ל שם מלתא בטעמא בסי' מ"ו דיכול לומר לאו אדעתי רק להקניטך וכ' שם לחלק בין ההיא לההוא דפ"ק דסנהדרי' ט' ע"ב תו' ד"ה עידי האב וכו' משום דלא הי' להם מריבה עם א' מהם לומר עליך הי' כוונתינו ביותר. עוד כ' טעם אחר דאאבותיו יכול לדחות אאמך נתכוונתי ואם יבוא משום אמו יאמר על אביך וזיל הכא קא מדחי באופן שאין כאן פגם על שום משפחה ידועה משא"כ באומר בן ממזר, ומ"ש הר"י מטראני א"כ אכלת חלב נמי האמת כ"כ מהרש"ל שם סי' מ"ד וז"ל לאו דוקא ממזר דינו במלקות אלא כל הוצאת ש"ר שהוא בלאו עכ"ל. ולולי דבריו ז"ל הייתי אומר באומר לו אכלת חלב אפשר שכבר עשה תשובה וכן אבותיו של ממזר אפשר שהי' באונס או עשה תשובה משא"כ מה שהוציא עליו על עצמו שם ממזר הוא פגם מתדבק וחושדו שעתיד לעבור על לאו דלא יבוא בכל שעה לכשישא אשה:

1472

1473והנה המלקות נוהגי' לפדותו בממון וכ' במהרי"ו סך מ' זהו' וכ"כ רמ"א בח"מ סס"י ב' ובנימוקי מו"ה מנחם מירזבורג כ' בדיני בשת שלו בסוף הספר דין מאן דמתקנס מנה בב"ד סופג מ' מאתים סופג שמנים על כל מנה ומנה ארבעים וכבר עמד בזה בד"מ סי' ב' וע"ש בסמ"ע ולפע"ד שאין כאן מחלוקו' רק אקדים כי מנה הוא מאה דינרים שהוא מאה צוואנציג"ר שהוא שיעור כתובת אלמנה כמבואר בנחלת שבעה ובסוף ספר תשוב' חוט השני ובתחלת חו"י והארכתי בחשבון הזה במקום אחר שעולה הסך הנ"ל לג' זהו' כ' צל והוא קרוב לארבעים זהו' של מהרי"ו אלא דמהרי"ו מיירי במי שעיקור חיובו מלקות ארבעים כמו בעובדא דידי' דר' זימלין עם מו"ה זעליגמן ואם רצה לפדות המלקות בממון משום דממון קיל לי' אז מחמרי' עליו שיתן דוקא מ' זהו' ומו"ה מנחם מירזבורג מיירי מי שעיקור חיובו ממון וממונו חביב עליו מגופו ורוצה ללקות יותר מלשלם ממון אז מחמרי' עליו שאם רק חייב מנה שהוא ל"ג זהו' כ' צ"ל מ"מ ילקה ארבעים וכל זה שלא יהיה חוטא נשכר ועיי' בכתו' ל"ב ע"א מסתפק הש"ס אי ממונא לקולא או לחומרא ויע"ש בתו' ד"ה ואי ממונא קולא הוא וכו' ע"ש:

1473

1474וביש"ש פ"ח דב"ק סי' מ"ט כ' שמצא בשם הגדולים לפדות המלקות בה' זהו' רייני"ס ומנהג הלכה אפי' בע"כ של המתבייש עכ"ל ולא ידעתי אם ט"ס הוא וצ"ל במ' זהו' או לא כי אותו ספר שלפני הוגה בגליון מהגאון מהר"י פיק זצ"ל ועל זה לא הגי' כלום ואולי ס"ל למהרש"ל ז"ל דמ' זהו' נגד מ' מלקות כל מקום ומקום לפי מטבע שלו ובפולין סגי במ' זהו' פולניש והזהובי' שבזמנו שהי' מהישנים הי' החצי מזה' של עכשיו והי' כל א' א' משמיני' שבזהוב רייני"ש ונמצא ה' זהו' רייני"ש הם מ' פולניש, אח"ז מצאתי מהרש"ל בתשובה סי' ק"א כתב שמנה זהו' ושחבריו חלוקי' וסוברי' מ' זהו' מפני שמצאו כ' שמנים זהו' וחשבו שהוא על ב"פ מלקיות ולא היא כי צ"ל שמנה ולא שמני' ע"ש א"כ ט"ס הוא ביש"ש וצ"ל ח' במקום ה' ואולי הוא מ' ג' פ"צ:

1474

1475שבתי וראיתי כי דברי מהר"מ מירזבורג מתפרשי' כפשוטי' ועולי' כהוגן עם שיעורו של מהרי"ו ז"ל כי כל שיעוריהם הי' אז במטבע של רייך שקורין קונפענסיאנס מינץ שכל דינר שקורין צוואנציג"ר יש בו כ"ד צל וה' דינרי' מהם עולים ב' זהו' שקורין פיער אונד צוואנציג גולדען פוס והיודע קצת בטיב חשבון המטבעות ידע זה נמצא כי מנה הוא ממש מ' זהובים:

1475

1476והקורא לחברו ממזר בן ממזר חייב ב' פעמים מלקות א' משום כבוד אבותיו וא' מפני כבוד עצמו וראיתי במהרש"ל סי' מ"ט קורא תגר על שרגילי' לחלק הקנס לבני ישיבה וכדומה והוא ז"ל גוזר על כל הרואה ספרו שיאמר להמתבייש שהממון שלו הוא לעשות מה שירצה ע"ש ואמנם במהרי"ו סס"י קמ"ז פסק שיתן מ' זהו' לצדקה וכ' שם שר' זעליגמן המתבייש יברור מה לעשות בהם ונ"ל שאין כאן מחלוקות דודאי בפוגע בכבוד עצמו של המתבייש הרי הממון של המתבייש אפי' למשתי בי' שיכרא שפיר דמי כמהרש"ל אמנם בכבוד אבותיו לא יאכל הלה וחדי בבזיון אבותיו אלא כי היכי דלהוי כפרה להמבייש יחלק הממון לצדקה בעבור נשמת שוכני עפר ז"ל ומ"מ טובת הנאה להבן שהוא גואל הדם שלהם ומזה מיירי להדי' במהרי"ו למעיין שם:

1476

1477עוד מבואר דהפוגע בכבוד שוכני עפר צריך גם תעניות עם המלקות או הפדיון כמבואר במרדכי פ' החובל סי' ק"ה ק"ו מהא דהושחרו שיניו מפני התענית ועיי' גם בשלטי גבורים פ' הזהב דף צ"ד ע"ב וצ"ה ע"א וצל"ע קצת מהמדרש דמייתי שם שאמר הקב"ה למרע"ה שקרא לבני אבות תרבות אנשים חטאים ע"ש וקשה לי הא לפי המהרש"ל הנ"ל דמצי למדחי לאמך נתכוונתי ואם יתבע ביקרי' דאמי' יאמר לאביך נתכוונתי א"כ מכ"ש הכא דהא מרע"ה יכול להתנצל ולומר לאבותיהם של אלו נתכוונתי שהם דור הראשון של מדבר שמתו שבאמת פשטות כוונתו עליהם הי' כמבואר בקרא להדי' ואפ"ה נענש מפני שעכ"פ הי' משמע שעל כל אבותיהם אפילו האבות הראשונים נמי נתכוון מכ"ש הכא וצ"ע:

1477

1478אחרי כל האמור תבנא לדיננא ה"ה הר"ר איצק שקרא להר"ר משה ממזר בן ממזר לפי דברי מעלתו הי' זה אחרי שהחם לבבו והר"ר משה התחיל במריבה ולפי דברי מו"ה ליזר נ"י הר"ר משה לא טוב עשה בעמיו שהתחיל לחרחר ריב ומדון בין ר' איצק ור' זוסיל ואמר שעשה זה ע"ד שחוק והיתול כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות ויאמר הלא משחק אני וחרחור ריב אפי' ע"ד שחוק לאו מלתא זוטרתי היא ואין שלום יוצא מתוך מריבה ולפע"ד אי הי' קורא לו רשע בן רשע הי' הדין עם ר' איצק דקורין לרשיע בר צדיקא רשיע בר רשיעא אבל מ"מ ממזר בן ממזר שהוא פגם משפחה אין לו רשות לקרותו כמבואר במהרש"ל סס"י מ"ו הנ"ל ומ"מ אין דינו חמור כל כך, ואעתיק לו לשון הרא"ש ז"ל כלל ק"א סס"י א' וז"ל הבנתי אחרי דברי מהר"מ ז"ל שמתחלה כשכ' לקרובי אלכסנדרי הכהן דינא דגמ' הקורא לחברו ממזר לא ידע כן הבריא שהתחיל לחרף תחלה ואלו ידע לא נשתדל בדבר וכו' נמצא מתוך דבריו מוכיח שאין פשעו כמו שאם קראוהו ממזר ואותו לא חרפו תחלה ואזדא לה תקנת חז"ל שקנסוהו ללקות וכו' אך ישומו ב"ד לעג הוריו שקראו ממזר וגם הפגם של לעז שהוציא עליו תחלה וגם ישקלו סרחון המתחיל, עודף על המשיב למי שימצא יותר יתקן וגם אם יבררו שיש תקנות קבועות בעיר על דברי חירופי' יש לו לילך אחר התקנה ולא אחר דינא דגמ' ושלום אשר בהר"י ז"ל עכ"ל ורמזו ברמ"א סי' ת"כ סעי' מ"א ע"ש. משה"ק סופר מפפד"מ:

1478

1479שלום וכ"ט לי"נ הרבני המופלא ומופלג בתורה ויראת ה' כש"ת מו"ה מרדכי ליב נ"י:

1479

1480ע"ד איש רע מעללים אשר הכה באגרוף רשע בן תורה עד שפוך דם ולהיות בעו"ה ידי יודעי תורה נזדלזלו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא נמאסו רב עוזרי זרוע רשע ואין דורש ואין מבקש והנה הוא אבל על א"וא בתוך יב"ח ומתפלל בציבור בכל יום ומסופק מעלתו אם לענות אחריו אמן יה"ר וקדושה כי כ' רמ"א בח"מ סי' ת"ך שאיש כזה מוחרם הוא ממילא ואין לצרף לעשרה:

1480

1481אהו' ידידי הנה אמת נכון הדבר אם הדברים כהוייתן האיש הזה מוחרם בחרם הקדמונים עד שיקבל עליו לעמוד לפני עדת ה' למשפט על כל הנעשה אך אין ברכותיו ותפילותיו כתפלת הכותיים שאין עונים אחריהם אמן מפני שמברכי' להר גריזים שהרי ברכותיו ותפלותיו כולם לה' אלא מחמת עונש וקנס נידוהו והחרימוהו חכמינו ז"ל הקדמונים ולא יצורף לדבר שבקדושה ואם יתפלל בחזקה לא יענה הציבור אמן אחריו והכל כדי לרדות ולכוף כאגמון ראשו עד ישוב אך בעו"ה בנידון שלפנינו אשר אין איש שם על לב לענשו ולהפרישו וכל הציבור על ימינו ולשחוק יהי' בעיניו אם יודע שחין היחידים הללו עונים אמן אחר ברכותיו נמצא הם יפסידו עניית יהש"ר וקדושה והוא יעמוד במרדו ויוסיף חטא על פשע מה בצע בזה יבוא בעל הכרם ויכלה קוצים מכרמו ואין בידינו להעמיד הדת על תלו ואם באנו לדון כמוחרמי' כל המחוייבי' נידוי עפ"י תקנת רבותינו ז"ל בכיוצא באלו בזה"ז לא נוכל להתעסק עם רוב בנין אנשי הדור הרע הזה ויעי' גדולה מזה בסנהדרי' ס' ע"א וברש"י שם ד"ה בזמן הזה וכו' ובד"ה נתמלא וכו' ומבואר התם אי הוה ישראל פקירי ולא הי' יד ב"ד מושלת עליהם נמי הוה דינא הכי וה"נ דכוותי' ומכ"ש בעיר פרוצה אין חומת התורה סובבה מכמה שנים שעזבו הצאן בלי רועה ודבר א' לדור וספינה בלי קברנטה מטורפת בים השגעון אין יד אדם תקיפה שם להרים קרן התורה וע"כ לשום יד למו פי ויעי' פי' המשנה להרמב"ם מס' ע"ז משנה עיר שיש בה ע"ז והוא דף י"א ע"ב וכו' וה"נ דכוותי' נתקיים בעו"ה קללת ישעי' ע"ה וה' יהפך הקללה לברכה בב"א. ולא אפנה על שארי דברי ריבות עמך כמריבת הכהן נבהלתי מראות איך יסכימו קהל ישראל לדחות גבוה מעל גבוה שומר התורה ומורה הוראה בעיר מפני גבוה שבסכים ולא תהי' כהנת כפונדקית והנה מקום עליות לתורה הי' במקום שעלה הגבוה שבסכום הלזה ואז לא הי' הכהן נדחה ממקומו ולא הי' בזה שום בזיון להרב כיון שכבר נהגו שאפי' כהן מאן דהוא קורא תחלה וכל בזיונו של הרב הוא על שזה הגבוה שבסכום דחאו ממקומו שוב אין על הכהן כלום והוא לא ניהג קלנא באורייתא כלל ואם אולי הי' תקנה בקהלה מכבר ומאז שאם יש ג' חיובי' יצא הכהן על כרחו ולא אבה שמוע אז יש לדון אם זה נוגע לדברי מהרי"ק או לא אבל השתא הכא אין זה ענין להמרי"ק ואם אולי הרב בענוותנותו מחל כבודו לגבוה שבסכום א"כ פשיטא שאין לו על הכהן כלום כי כבוד תורתו יכול למחול ולא כבוד כהונתו של זה - ואהרן מה הוא כי תלינו עליו:

1481

1482ושלא תהי' ביאה ריקנית אזכיר גרגיר א' דברי אגדה שאמרתי זה שבועי' שתיים פ' תולדות בנבואות מלאכי אחרי שהרבה להוכיח שמקריב את הפסח והגזול הקריבהו נא לפחתך שוב סיים בשבחו של אהרן הכהן ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ולא אאריך בדקדוקי' אך אמרתי הואיל והפסוק המשיל הקרבנו' לקרבן פחה ושר מושל הנה נחזי אנן המקריב לפחה בהמה בחיי' שלימה בודאי אינו ראוי להקריב בעלת מום וכדי בזיון אך אם הוא שוחט הבהמה בביתו ומנתחה לנתחים ומקריב הנתחי' לפני הפחה שוב אין היכר אם הי' מבעלת מום או מתמימה רק שיהי' הבשר שומן ומהודר, ונבוא אל המכוון לדינא קי"ל הני כהני שלוחא דרחמנא נינהו נמצא המקריב קרבן מוסר הבהמה שלימה להקב"ה ונותנו לשלוחו ולטבחו שהוא הכהן ויערכנו לפני רבו ית"ש ונמצא הקרבן הוא הבהמה בשלימותה ואם מקריב בעלת מום נאמר הקריבהו נא לפחתך אך ישראל הוה ס"ל כהני שלוחי דידן וחושב שהכהן הוא הטבח שלו ויפשיט וינתח וירחוץ הקרב וכרעים הכל בשליחותו של בעל הבית ושוב מקריב להק"ב הנתחים המופשטי' והנרחצים ואין היכר בין בעלת מום לתם ואין כאן משום הקריבהו נא לפחתך אך לעומת זה יש כאן בזיון התורה כי היתכן אותו שבט חסידיו שבחר בהם הקב"ה לבקש תורה מפיהם ויורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל הם יהיו עבד לעם הזה להפשט וניתוח בהמתם וכדי בזיון וע"כ הכהני שלוחי דרחמנא וא"כ הדר נימא הקריבהו נא לפחתך והיינו דסיים קרא ותורה יבקשו מפיהו וא"כ ממילא מוכח כי מלאך ה' צבאות הוא מלאך פי' שליח ה' צבאו' ולא מלאך ושליח דידן וא"כ הקריבהו נא לפחתך וק"ל הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר יום ה' טו"ב כסליו תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סיפר מפפד"מ:

1482

1483שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי הרב הגאון המופלג המאה"ג המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מו"ה משה פערלס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק א"ש יע"א:

1483

1484יקרתו הגיעני נידון ראובן שחל"ח והניח בן זכר א' וב' בנות א' נשואה ובאה בשח"ז כנהוג וא' פנוי' ומגיע לה פרנסת נדן ולפי אומד שהשיא הראשונה מגיע לה יותר מעישור נכסי ולפי דברי ח"מ וב"ש סי' קי"ג שהוא עפ"י דברי מהרי"ק שורש ע"ח דאין מנכין משח"ז אלא לפי ערך עישור נכסי והיתר על זה מוטל על האח ורצה פאר רום מכ"ת לומר דעכ"פ לא יותן לה אלא לפי שיעור הנכסי' של עכשיו אחר שלקחה הבת חצי חלק זכר דממנ"פ אי הלכה דמוסיפי' על עישור נכסי א"כ תגבה גם מחלק ח"ז שנטלה הנשואה ואי אין מוסיפין א"כ פשיטא שאין עליו ליתן אלא כפי שיעור עישור נכסי ועוד כ' שיאמר להנשואה קים לי כהך דיעה דמוסיפי' ונגרע כח הנשואה אלו דבריו ודברי חכמה הם כראוי לגברא רבא דכוותי':

1484

1485אמנם מ"ש שיטעון להנשואה קים לי כפוסקי' דמוסיפי' כיון שהוא מוחזק בנכסי' מחמת ירושתו לא נהירא למיטען קים לי להחזיק לזכות לאחר כי בא להחזיק נכסי' להוסיף לאחותו הפנוי' ולא להחזיק לעצמו וא"כ אדרבא בעלת השטר מוחזקת בשט"ח שלה אשר הוא מחוייב לשלם חצי חלק המגיע לחלק ירושתו והוא יכול לפטור עצמו מהפנוי' בעישור נכסי בטוענו קים לי דהלכה דאין להוסיף וככה תטעון אחותה הנשואה באמת אלא שמהרי"ק כ' שמ"מ כיון דבע"ח דאחי הוא ולא דאחותה הנשואה ע"כ עליו מוטל לעשות הישר והטוב ולא יטעון קים לי נגד הפנוי' ויוסיף לה אבל לגרוע מחוב שטח"ז א"א הלא תאמר לו טעון קים לי כהפוסקים שאין מוסיפי' ואי משום ועשית הישר והטוב קדש השם בשלך ולא בשלי וא"כ בשום אופן לא מצי לגרוע כח שטח"ז בטענת קים לי ויעי' אורים סי' ס' סקי"א:

1485

1486ומכ"ש בנידן שלפנינו שכבר נישאי' א' וגולה אומדנא דילי' נהי דמלשון הרא"ש בסוף דבריו משמע אפי' בניסת פליגי הגאונים מ"מ מסתימת רוב הפוסקים משמע בניסת מודי' כ"ע דנותני' אפילו יתר מעישור נכסי כמ"ש דרישה בשם מהרש"ל וכאשר תלה לי' כיפי' בט"ז א"ע סי' קי"ג יע"ש ולפע"ד להוסיף קצת ראי' דהרי הגאון השני כ' דר' יהודה סתם אמר אם נישאת הראשונה ואינו מחלק בין פחות ליתר מעשור נכסי וק' מאי מייתי ראיי' מר' יהודא וכי הגאון הראשון לא ידע זה אלא ס"ל סתמא כפרושו סמך עצמו אדאמרי' לעיל דלא ליעבר אחסנתא טפי מעשור נכסי וא"כ מאי מייתי מר' יהודא טפי ה"ל לאתויי משמואל שאמר שמין בשל אב ואמורא צריך לפרש דבריו ש"מ בין לפחות בין להוסיף קאמר אע"כ הכי כוונת הגאון לומר הלא ר' יהודא מיירי בניסת ואמר סתם שגם הגאון הראשון מודה בו שאין לחלק בין להוסיף ובין לגרוע על עשור נכסי דאין לומר ר' יהודא סמך עצמו אעיקור דינא דלא ליהוי עיבורי אחסנתא טפי מעישור ז"א הרי חזינן שהאיש הזה לא חשש לכך בבתו הראשונה והעביר אחסנתא טפי מעישור אע"ג די"ל נהי שעשה שלא כהוגן פעם א' לא נעשה אנחנו שלא כהוגן ואולי אלו הי' חי הי' חוזר בו מ"מ לא ה"ל לר' יהודא לשתוק מלהודיענו זה דסברא זו איננו פשוטה כל כך ומדסתם ר' יהודה ע"כ גם הגאון הראשון מודה דבניסת מוסיפין וא"כ קאמר הגאון השני גם שמואל דקאי אדר' יהודא והוציא ממנו דאפי' בלא ניסת נמי אמרינן בשל אב ע"כ בכי האי גווני דמיירי ר' יהודא קאי שמואל ואפי' להוסיף ואמנם על זה פליג הגאון הראשון וס"ל דשמואל לא איירי להוסיף אבל בניסת לא פליגי:

1486

1487ובכנה"ג הקשה דברי הראב"ד דמייתי הטור ואפי' לא הניח האב אלא כשיעור מה שנתן לראשונה נותני' הסך לשניי' והבן אין לו כלום והמרי"ק מייתי בשם הראב"ד דמשערי' לפי שיעור הנכסי' ע"ש ואי מחלקי' בין כבר השיא הראשונה ובין אומדנא בעלמא לק"מ ודברי ב"ש סקי"ג דחוקי' ולפ"ז מ"ש רמ"א פלוגתת הרא"ש והגאונים היינו בלא השיא ושוב כ' אפי' אין כאן אלא מה שנתן לראשונה היינו בשכבר השיא ונתן לראשונה פסק סתם כהראב"ד בלי פלוגתא ומ"ש אח"כ וראוי לאומד כפי הממון שהוא סברת מהרי"ק ע"כ חוזר אפלוגת' דלעיל ובשלא השיא ויעי' בס' בית מאיר וע"כ נלע"ד דבנידן שלפנינו שכבר השיא א' שאין לפחות מהשני' אפי' להוסיף על עישור וקרוב לודאי שגם שטח"ז יתן לההוספה כיון שהשיא אך בזה יש לעשות פשר דבר בין אח והנשואה אבל הפנויי' לא תפסיד בשום אופן לפע"ד דלפי אומדן הממון שהי' לו בשעה שהשיא הראשונה ולפי ערך שהניח עתה אפי' להוסיף ואין זה משום ועשית הישר והטוב אלא קרוב לעיקור הדין כל זה אם דעתו הרחבה מסכמת:

1487

1488מ"ש כיון שנתן לראשונה שח"ז ינתן גם לשני' לא נהגו כן והטעם נ"ל כיון שכל עצמו לא נהגו האחרונים זה אלא משום איבה שלא יאמר הבעל לאשתו שהוא אינו חשוב אצל אבי' כבניו שהרי אינה עתידה לירש ע"כ תקנו להרבות אהבה ביניהם ויעיי' בס' נחלת שבעה סי' כ"א סעי' ד' אות ב' ועיינתי בפנים בשאלות ותשובות מהר"מ מינץ סוף סימן מ"ו והיא מגומגמת קצת אי אפשר לעמוד על אופי' יעיין שם מכל מקום לפי טעם הנ"ל לא שייך אלא בנישאית בחיי האב אבל הנושא יתומה לא שייך טעם הנ"ל ואי משום שנותן עיניו החתן בריבוי הנדן ע"י השטר ההוא ז"א דידוע דשטר ח"ז של אלף זהו' אינו שוה בשעת נישואי' אפי' מאה זהו' דספיקות טובא איכא טפי וטפי מכתובה שמוכרי' בטובת הנאה מפני ספק כ"ש זה ומעתה אם קבלה הראשונה עתה בשעת שיורדי' לנחלה סך אלף זהו' מ"מ בשעת חתנותה לא ניתן לה מאבי' אלא שטח"ז שהוא שוה בעיני החתן רק מאה זהו' ולא קפוץ עלי' אלא לפי חשבון שיווי השטר ואם נותני' עתה להפנוי' אלף זהו' מזומני' הרי עתה הרויחה הרבה בענין קפיצת בחורים שישאו אותה וזה איננו באומד האב ואם נאמר נשער כמה הי' שוה השח"ז בשעת נישואי הראשונה וניתן לה כל כך מי ישער זה ואין לנו רשות לדון בדמיונות מה שלא נזכר בגמ' בעישור נכסי ואי משום שינוי בין הבנות כי למה תרויח הראשונה במה שקדמה ונישואי' ולמה לא תטול זו כנגדה אין זה עול כי כך מצינו בש"ס ב"ב קל"ט ע"א ופסקו בטש"ע סי' רפ"ו ס"ג יע"ש ואין כאן משפט מעוקל כנלע"ד טעם המנהג הנראה לענ"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק כ"ח שבט תקצד"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1488

1489שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב המאה"ג החרוץ ושנון המופלג כש"ת מו"ה משה אלי' אב"ד דק"ק קערעסטור יע"א:

1489

1490גי"ה הגיעני ע"ד תקלה שיצאה מת"י אשה שהניקה בנה בן ט"ו ימים ולקחתהו על ידי' להניק כדרך כל הנשי' הלוקחת ילדיהן חובקת בזרועותי' ויהי בחצי הלילה ותיקץ משנתה ותבט אל הילד והנה מת עכ"ל שאלתו והנה מ"ש להקל בתשובתה הואיל והוא בתוך שלשים והוא ספק נפל לע"ד זה אינו כלום דבאכלו ארי כ"ע לא פליגי דחי הוא והכי קיי"ל ספראד"מ ויעי' שם פלוגתת רז"ה ורמב"ן ובר"ן שם ולא מיבעי' אי ידעי' בודאי שאמו חנקתו ה"ל כאכלו ארי אלא אפי' אי ספק דלמא פיהק ומת או חנקתו אמו מ"מ תלינן דע"י חניקה מת דרוב ולד מעלי' ילדן ועי' תוס' חולין י"ב ע"א אבל מטעם אחר נראה לי להקל דבתשו' מהרי"ל סי' מ"ה שם נאמר סתם אשה שמצאה אצלה ולד מת וכו' י"ל היינו שהשכיבה הולד על צידה והי' לה להניחו בעריסה שלו ולמה לה להשכיבו אצלה ואדם מועד לעולם דה"ל לעיונא אבל אשה זו לקחתו בין זרועותי' להניקו ונאנסה באונס שינה ותחילת לקיחתו הי' לטובתו לצורכו להניק ועדיין דדי' בין שיניו ונאנסה בשינה ה"ל אונס ולא שוגג והלא חז"ל פטרו מגלות הרופא שהמית החולה ומכ"ש הכא מ"מ תעשה קצת תיקונים אבל לא להחמיר בתענית ובפרט אחר הלידה וה' הטוב יכופר בכל יא"צ של התינוק בכל שנה תעשה שום דבר טוב לתיקון נשמתו וסר עונה וחטאתה תכופר וה' ירפא שבר עמו וישמח נפש עגומה בשמחת בנים ובני בנים הכ"ד. פ"ב יום ה' כ"ה שבט תקצג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1490

1491שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלא ומופלג בתורה ויראת ה' כמו"ה יוסף נ"י אב"ד דק"ק לוג יע"א:

1491

1492גי"ה הגיעני נידון ישראלים סוחרי בהמות המוכרים העגלים לנכרים ואחר שסרסם הנכרי ע"י פעלי' אותם המסרסים חוזרים ולוקחי' וזהו דרך הערמה אי שפיר דמי או לא והעלה מעלתו לדינא שאין למחו' ע"י אמירה לנכרי והוא אומר לנכרי אחר ומכ"ש דאיכא מכירה יפה כיון ומ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש אבאר דין זה על בריו בעז"ה. במס' ב"מ צ' ע"ב מבואר דסירוס ע"י נכרי אסור ממ"נ אי הלכה כר' חידקא כן פסק סמ"ג דב"נ מצוה על הסירוס א"כ הוה לפני עיור דאורייתא ובראותי נפלאתי על תשו' פני יהושע חי"ד סי' י"ד שכ' דאחר מתן תורה שהתיר להם ז' מצות שוב ליכא לפני עיור דאוריי' במכשול ב"נ ותימא הא מסקי' בע"ז שהתיר להם שלא יקבלו שכר כמצווה ועושה אבל מיענשו עליהו נמצא המכשילי' נותן מכשול לפני עיור ונהי ממונם התיר לענין אם הזיק שור ישראל לשל ב"נ אבל להכשילם בעבודת ה' מי התיר אדרבא מצוה להורותם כמ"ש רמב"ם פ"י ממלכים עכנלע"ד וודאי איסור דאורי' הוא למאן דפסק כר' חידקא דב"נ מצוה על הסירוס ואי אין הלכה כר' חידקא א"כ אי' דאוריי' ליכא בסירוס אבל איפשטא איבעי' דבכל אי' לאוין אסור אמירה לנכרי מדרבנן מיהת:

1492

1493ובתה"ד סי' רצ"ט כ' דלמאן דחייש לר' חידקא אסור למכור לנכרי' דידעי' שמסרסו מיהו אם הוא עצמו אינו מסרס אלא ע"י שלוחו הוה לפני דלפני לא מקפידין דגוי הראשון אינו עובר במה שגוי שלוחו מסרס דאפשר שגם בגוי אין שליח ל"ע דהא בעלמא אין שליחות לגוי ובית שמואל סס"י ה' במ"כ שגה בכוונתו וכבר נתעורר בזה באבני מילואים אלא שלא יי"ח ביאור וביאורו דס"ל לתה"ד גוי לגוי נעשה שליח אלא מספקא לי' כיון דאין שליח לד"ע מגז"ה הוא לא מסברא א"כ בישראל גזר הכתוב ולא בגוי דאפי' לדבר עבירה נעשה שליח או דילמא כיון דעיקר שליחות איננו בגוי רק גוי לגוי נעשה שליח א"כ נילף ק"ו השתא ישראל דעיקור בדדהו כתיב מיעט רחמנא דבר עבירה משליחות מכ"ש בב"נ זהו ספיקו משליחות של תה"ד:

1493

1494והנה בח"מ סס"י שפ"ח פסק עפ"י תשב"ץ דישראל שגילה מטמונים של ישראל חברו לפני מסור מפורסם שידוע שימסרנו לגוי חייב דלא שייך אין שליח לדבר עבירה שידע שחברו עובר בודאי וש"ך השיג דאין הלכה כתשב"ץ דלעולם אין שליח לד"ע סתמא יהי' באיזה אופן שיהי' וכ' שם הקצ"ח משום דשליח לד"ע גז"ה ולא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' ע"ש והנה לע"ד דברי רמ"א שם אמתיים להלכה לא מטעמי' של תשב"ץ אלא הוא גופי' מסור שהרי מסר חבירו ביד אנס מה לי אנס ישראל מה לי אנס גוי ודואג האדומי שמסר דוד לשאול הי' לו דין מסור והראשונים כתבו שהשבטים דנו ליוסף דין מסור שהלשינם ליעקב אלא שמלשין לגוי חייב אפי' לא מסר אלא ממונו דממילא ה"ל נפשות כתוא מכמר משא"כ מלשין לישראל צריך להיות מוסר גופו לאנס והכא שמסר לישראל המוסר לגוי ומפילו לתוא מכמר הראשון עצמו מסור הוא אפי' יעשה המעשה ע"י גרמא דגרמא ושליח שליח ורוב מוסרי' לשלטון אין השלטון בעצמו עושה מעשה אלא עי"ז מסתעף וע"י שלוחיו מ"מ ה"ל מסור וה"ה הכא ודברי רמ"א נכונים מ"מ נלע"ד גבי סירוס דגוי נהי אין שליח לד"ע לא שייך מגז"ה מ"מ מסברא הוה שייך מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אין שליח לד"ע אפי' בגוי אך כיון שידעי' שבודאי יעשה ולא ישמע לדבריו אפינו נודיע לו הדין לא יקבל ולא יאמין א"כ הדרה דברי התשב"ץ הנ"ל דאין שליח לד"ע לולי גז"ה ובזה נסתפק תה"ד הנ"ל:

1494

1495אמנם כבר החליט בפשיטות בתשו' פני יהושע הנ"ל דאין צריך לחוש לדעת יחידאה דרוב פוסקים וממש כולם פסקו דלא כר' חידקא דאין בן נח מצווה על הסירוס ויצורף לזה עכ"פ ספיקו של תה"ד אולי אין שליח לד"ע ועוד כמה פוסקים דגוי לגוי לא נעשה שליח כלל כמ"ש מג"א רס"י תמ"ח ודלא כש"ך ח"מ סי' רמ"ג סק"ה וא"כ מטעם זה יש להתיר:

1495

1496אך האיבעי' איפשטי' לחומרא דגזרו אמירה לנכרי בכל איסור לאוין שבתורה והנה הגאון חו"י שאל מהגאון עבודת הגרשוני אי שרי אמירה לנכרי שיאמר לנכרי שיעשה בשבת וצ"ל דשאלה הי' באופן שגוי האחרון אינו יודע שעושה ע"ד ישראל דאם עושה בשבת ע"ד ישראל אסור ליהנות ממנו אפילו בלא אמירה והנה הגאון עה"ג פשיט לי' לאיסור מסוגי' פשוטה שבת ק"נ לא יאמר לחברו לשכור לו פועלי' והיינו חבירו נכרי' ותשו' זו נדפסת בתשו' חו"י סי' מ"ט והגאון חו"י שם בתשו' סי' נ"ג השיב דלשכור פועלי' וכיוצא בו פשיטא לי' דאסור רק לעשות לו מלאכה דאורי' קיל לענין זה ומספקא לי' ולא איפשטא ויען דבריו קשים להבינם למי שלא ראה דברי רמב"ן פ' אמור שדעתו כך מ"ע של תורה תשבות היינו שלא יהי' כיום החול לשכור פועלי' ולפתוח ולמכור ולהעמיס משא על החמורי' שכולם אין בהם מלאכה ממלאכת המשכן שיש בהם סקילה אם המשא אינו מרשות לרשות וכל מעשה החול אסור מן התורה כמ"ע דתשבות והיינו שבות דאוריי' וחכמי' הוסיפו מדבריהם שבותים דרבנן אבל עיקר שבות הוא דאורי' נמצא מה שהי' במשכן חשיבא אותו נקרא מלאכה וחייב סקילה אפי' דבר שאין בו יגיעה ועמל אפי' תענוג יש בו להדליק נר ולהחם לו חמין וחייב עליהם סקילה והיגיעות והעמל שאין בהם מלאכה ממלאכת המשכן הם בעשה דשבות וכן מבואר דעת רש"י בשבת קי"ד ע"ב ד"ה אלא לא לקניבת ירק וכו' ע"ש וכן נ"ל להוכיח ממ"ש תוס' בשבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר וכו' דביבשו לגמרי הן ועוקציהן מותר לתלוש בשבת ולפ"ז ק' ש"ס חגיגה י"ז ע"ב איזה חג שאתה קורא וקוצר וכו' וק' אמאי לא הא משכחת בשדה שיבש לגמרי הן ושרשיהן וקאמר לא תכלה פאת שדך ומיירי שאינו מיפה הקרקע כגון שמניח שרשי השבלי' בקרקע כדרך הקוצרים אע"כ נהי תולש פרי אינו חייב משום קוצר משום שיבש היא ועוקצה אבל לקצור כל שדהו ולהניח פאה שם זה אסור מטעם תשבות כעובדא דחול:

1496

1497והשתא הא דכתי' ממצוא חפציך הנביא לא חידש דבר אלא דאוריי' היא כל עמל ויגיעה כעין עובדא דחול ועלי' קאמר ודבר דבר שאותן הדיבורים ג"כ אסורים מה"ת שלא ישב כל היום לחשוב חשבנותיו ולדבר מעניני שכירות פועליו גם זה כ' רמב"ן שם שאסור מה"ת והשתא קאמר הגאון חו"י שמאומר לחברו גוי לשכור לו פועליו שאסור משום שהיא גופי' אי' דאורי' אפי' אמירה דאמירה ע"י מאה כי מיבעי' לי' לומר להדליק הנר שדיבור זה איננו אסור מה"ת אלא מדרבנן אי שרי ע"י אמירה לאמירה או לא גזרי בכי האי גווני ולא איפשטא ונ"ל בדרבנן והפ"מ להקל:

1497

1498אך עומד לעיני מה שהקשה הגאון פני יהושע בתשו' הנ"ל תיפוק לי' משום שליחות לנכרי להחמיר למ"ד אי אינו בר חיובא יש שליח לד"ע ויפה כ' בית מאיר דלענין שבת לק"מ קו' זו דלא שייך שליחות במאי דתלי' בגוף איברי אדם כשם שא"א לומר שיניח ראובן תפילין על ראשו עבור שמעון ה"נ התורה אמרה למען ינוח וישבות איברי ישראל לא שייך באיברי גוי שלוחו כמותו ואמת נכון הדבר אך בשארי לאוין ק' כנ"ל ואני אומר דבר זה אינו תלוי בפלוגתא הנ"ל כלל דאפי' אין שליח לד"ע ואין שליחות לנכרי אפי' להחמיר היינו שיהי' שלוחו כמותו אבל פשיטא שאסור לעשות שליח לעבור על מצות ה' ול"ד למ"ש בי"ד סימן ק"ס תשו' רש"י דהמלוה ע"י שליח אין כאן אי' ריבית משום דאין שליח לד"ע וליכא אפי' איסור התם א"ש כיון שאין שליח לד"ע ולא נעשה כמותו א"כ לא בא הריבית מיד הלוה ליד המלוה וממילא אין כאן אפי' נדנוד איסור וכל זה בריבי' אבל בעלמא ק' כנ"ל [עח"ס חא"ח סי' פ"ד]:

1498

1499ובאמת ברור היינו טעמא דפירש"י ב"מ צ' חסום פרתי ודוש דשה שלך ופי' הראשונים בשיטה מקובצת דמוכרח כן מדלא אמר ש"ס חסום פרתך ודוש שלי אע"כ בדישה של גוי ומיירי שהישראל מרויח ע"י זה שכר הבהמה שגוי מרבה לו שכירות כ"כ נימוקי מ"מ ק' אהש"ס גופי' מ"ט לא נקיט האיבעי' בפרת גוי ודשה של ישראל אע"כ משום דזה אסור משום שלוחו ורק בדישה של גוי ושכר פירות ישראל ונותן לו רשות לחסום להרבות שכרו בזה אין הגוי נעשה שלוחו בהא קאמיבעי' לי' ופשיט מסירוס דהתם מדעתם עשו לטובת ישראל אבל שלוחם לא נעשו ואם זה אסור ה"ה פרתי בדישה שלך ולק"מ קו' מהרש"א וא"כ בסירוס אפי' אמירה דאמירה הי' אסור אך ע"י שמוכרים להם וחוזרים וקונים מהם אין למחות בידם במקום הפ"מ:

1499

1500ועתה אבוא על סדר דבריו בפלפולא מ"ש דילמא לא נמעט מדישו דישת גוי כדרך שנמעט דישת הקדש דהרי מרעתו ממעטי' בכל מקום הקדש והגוי, אה"נ אי הוי כתי' דיש לרעך אבל דישו אשור קאי דישו שהשור דיש ואתי' וי"ו דדישו לרמז דיש הראוי לו לשור לאפוקי אי' הנאה ואיך ימעט גוי מזה ומעלתו לא עיי' מ"ש תוס' בזה ד"ה והדשות וכו' וקו' תוס' ארש"י י"ל עפ"י מ"ש תוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה ותנן דכוונתם דאע"ג דממון בעלי' הוא ואי הוי כתי' לכם הוי מקרי לכם מ"מ עריסותיכם לא מיקרי אלא כדרך עיסה של אדם שמותר לו באכילה וכן שללה משמע כרוב שלל וכן דישו משמע כרוב דיש שמותר לאדם ולזה נתכוון רש"י ופי' ג"כ כתוס' דישו הראוי לו ומ"מ צריך לזה כרוב דיש וכתוס' בכורות ואין להאריך ומ"מ קושייתו תו לק"מ:

1500

1501ומ"ש תיפוק לי' דגזל גוי אסור כי היכי דאמרי' גבי פועל ושוב תי' מקשי' נחסם לחוסם אולי חסר בדבריו שורה א' כי א"א להבין קושי' שלו ותירוצו קרא כתי' פועל אוכל ואסור ליתן בכליו וממעט קרא גוי דמותר ליתן אפי' לכליו הא דמותר לאכול פשיטא ק"ו בשל ישראל אוכל בשל גוי מיבעי' אלא הא דאסרה ליתן אל כליו מזה ממעט גוי ואהא שקלי' וטרינן אי גזל גוי מותר פשיטא דמותר ליתן אל כליו וא"כ הכא בבהמה שמותרת לדוש אצל גוי בלא חסימה ותאכל מתבואתו פשיטא אפי' גזל גוי אסור מ"מ השתא בשל ישראל אכלה בשל גוי מיבעי' ולא אתי ש"ס אלא לומר דאסור אפי' לחסום פרתו של ישראל בדישת גוי והאי מנא למילף מפועל ונחסם וחוסם מה ענין להכא, ע"כ חסרי' איזה תיבות בדבריו יבאר דבריו ואעיי' עליהם, מ"ש ברש"י דפי' דישה שלך כבר כתבתי פירושו לעיל:

1501

1502מ"ש רש"י בע"ז נ"א דפי' סריס מחמת חולי משום דנח זקן הוה ואפשר נמי סריס מחמת חולשא אבל מחוסרי איברי זרע לא הוה ומסתמא אתך כמותו אע"פ דלא דרשי' עתה אתך בדומה לך מ"מ כל מה דאפשר כפשוטו מפרשי' וכמדומה לי שכבר ראיתי במפורש א' ואינני זוכר עתה ואין פנאי לבקר בספרים בשביל דיוק הלז: מ"ש מראב"ד פ"א מכלאים אם כי הרא"ש מייתי מראב"ד תמים דעים וזהו הראב"ד בהשגות ותרי ראב"ד היה מ"מ נ"ל פשוט דט"ס הוא בהשגה דפ"א מכלאים וצ"ל דאיבעי' איפשטא לחומרא כמ"ש ר"ן פ' תולי' דמייתי כ"מ שם והיינו לשיטת רמב"ם הקשה דס"ל דלא כר' חידקא א"כ איפשטא איבעי' לחומרא ומשו"ה לא הקשה מל"מ סוף הל' שכירות אלא מסמ"ג ולא מראב"ד בהשגות כי ט"ס בלי ספק ומה שתי' שעה"מ וכן בעצי ארזים דסמ"ג לטעמי' דס"ל לא יִעָשה לאסור מלאכות גוי דבריהם מאוד תמוהים הא האי מכילתא בפ' בא גבי י"ט של פסח ואהאי קרא קאי ושם הביא רש"י והאריך רמב"ן נמצא עיקר קרא באיסור לאו כתי' איך קאמר ש"ס שבת דאיסור סקילה הא קרא בלאו כתיב ומה שנלע"ד בישוב סמ"ג דהנה החוסם פרה עובר משום צער בעלי חיים דאוריי' אע"ג מה שאנו עושי' לצרכינו ליכא משום צער בע"ח כמ"ש ד"מ שם בא"ע סס"י ה' לענין מרוטת הנוצות וכ"כ רמב"ן בפרק שילוח הקן מ"מ השתא דאסר רחמנא לחסום מגזירת הכתוב העובר וחוסם עובר גם על איסור צער בעלי חיים והשתא הה"נ אם אסרו חז"ל אמירה לנכרי אע"ג דמדרבנן בעלמא אסור מ"מ ממילא אי עבר אדרבנן עובר על צעב"ח דאורי' והשתא הוה איבעי' בס' דאורי' אי אית בי' משום צעב"ח או לא וגם בזה א"ש דקבעי' בפרתי ולא בפרתך דבשל גוי אין אי' צעב"ח מוטל על ישראל שאין מזונתה עליו והשתא דלא איפשטא ס"ל לסמ"ג אזלי' להחמיר:

1502

1503מ"ש מש"ס זבחים ק"ט ע"א אמר רבה ולאורינהו שרי אדרבה משם מוכח אי' אמירה דפשיטא לאורינהו שרי השתא דבר עבירה שרי מכ"ש לאורינהו דרכי מצוה שהם עובדי' בו ה' לריח ניחוח לפניו פשיטא דשרי ומצוה איכא אע"כ בעלמא גזר רבנן וקמ"ל הכא במקום מצוה לא גזר ולא דמי לשבת אע"ג גוי ששבת חייב מיתה מ"מ אסור לומר בשל לך התם לא צריך ליחד לו מלאכה אלא ילמדנו לעשות שום מלאכה היום לפטור מחיוב מיתה אבל סדר הקרבה צריך לעמוד אצלו ולהורות לו דינים ובהא לא גזרו רבנן:

1503

1504מה שמצא בס' נתיב עולם דאע"ג דאיבעי' לא איפשטא מ"מ לכתחילה אין לעשות כן משמע בדיעבד אי עביד לא קושי' לי' נכון הוא:

1504

1505מה שנסתפק אי אשה מותר לסרס אחרי' אין ספק שאסורה ואעתיק לו לשוני בחי' מס' שבת קי"א. מ"ש שיעור קטן בב"נ כבר הארכתי בתשו' אחרת כל שאין דעתו שלימה משא"כ בישראל הל"מ ובעי' ב' שערות אחר י"ג שנים:

1505

1506העתק מחי' למס' שבת דף קי"א:

1506

1507הנה בפרישה מייתי אסור לסרס אחר סירוס מדכתי' לא תעשו לשון רבים לחייב שניהם עי' כיוצא בזה ס"פ אותו ואת בנו גבי לא תשחטו ושלהי מכות גבי לא תקיפו ובקידושי' גבי איש אמו ואביו תיראו ואמנם טו"ז הקשה הא בש"ס מייתי לי' מנתוק וכרות וראיתי בת"כ פ' אמור דרוש אחר לא תעשו להביא מסרס בעל מום פי' דה"א הואיל בעניני דקדשי' כתיבי דוקא תם ולא בעל מום קמ"ל וצ"ע דהא אפילו כלב מרבי' לאיסור והנה אי' שם פלוגתת ת"ק ור' יהודא דר"י פוטר נקיבה מסירוס משום דכתי' משחתם בה"ם למעוטי נקבה וכבר כתבתי בתשובותי במקום אחר [עי' ח"ס אה"ע ח"ר סי' כ'] דרוצה לומר בהם אאיברים הנזכרים במעוך ונתוק וכרות שהם בגיד וביצים בהם שייך סירוס ולא באיברי נקיבה כגון נטילת האם וכדומה ות"ק פליג ופסק רמב"ם כר' יהודא ובזה ישבתי קו' עצי ארזים דליחשב מתני' דקידושי' כ"ט ע"א גם חוץ מסירוס כמו דחשיב לא תקיפו ובל תטמא למתים והא"ש דאשה לא אימעט אלא איברים אחרים שאינם גיד ובצים וממילא לא שייכי באשה ומ"מ נ"ל לר"י איצטריך לא תעשו לשון רבים לחייב גם אשה המסרסת את הזכר דה"א כל דלית בסירוס של עצמו ליתא בסירוס חבירו וכדפליגו לענין אשה המקפת אחרים אי חייבת הואיל וליתא בהקפה דנפשה וכדאמרי' שם בקידושי' גבי פדיון בכור משו"ה איצטריך לא תעשו לחייב א' זכרים וא' נקבות המסרסות זכרים אחרים ועל שניהם הוא אומר לא תעשו כדדרשי' גבי תיראו על שניהם אומר תיראו וא"כ לית לן דרשא לחייב מסרס אחר מסרס משו"ה איצטריך למילף מנתוק וכרות ומדסתמא דתלמודא מייתי הך ש"מ הלכה כר"י דפוטר איברי נקבה ומשו"ה פסק רמב"ם כן הכ"ד. פ"ב עש"ק ג' כסליו תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1507

1508שלום לי"נ הרב הגאון המופלא ומפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה סענדר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

1508

1509אחר שמצאתי עצמי כעת קצת מופנה ראיתי לעיין בעיון כל דהוא בדבריו הנחמדים במ"ש ופסק בשטח"ז שלא נכתב בתורת חוב אלא שתטול כחצי חלק א' מבניו הזכרים והורה מעלתו שאם לא תברר שהי' אלו הנכסי' בשעת הקנין לא תטול דה"ל דבר שלא בא לעולם והנה דבריו ברורי' כשמלה ממ"ש להדי' בש"ע א"ע סימן ק"ח ובחו"מ סי' ר"פ:

1509

1510איברא לפי הנהוג שכותבי' שלא תגבה כ"א חצי מטלטלין לא מקרקעי וא"כ לפי מ"ש סמ"ע סי' ס' סק"כ דבמטלטלי' אמרינן כאן נמצא כאן הי' כמבואר בתשו' רשב"א שבסס"י ר"נ א"כ נפל פיתא בבירא דבשטח"ז דלא שייך אלא במטלטלי לא צריכה שתברר אלא אדרבא על היורשי' להבי' ראי' אבל אחר המחילה מכבוד הסמ"ע ז"ל כל דבריו שם לא נ"ל דמ"ש לחלק בין קרקע למטלטלי' משום שהקרקע לא תזוז ממקומה קשה מה בכך הא העיקור אנו דנים על הרשות לומר ברשותו של זה נמצא וברשותו של זה הי' ולא תלי' במקום כלל כ"א ברשות כמבואר במקור הדין פ' המדיר (כתובות ע"ה ע"ב) וברא"ש שם בפלוגתתו עם רמ"ה ולא מיבעי' להרא"ש שם דס"ל בוגרת אפי' בבית אביה לא מקרי רשות אבי' כיון שרשות בוגרת לעצמה הרי להדי' דהכל תלי' ברשיות ולא במקומות אלא אפי' לרמ"ה דפליג היינו בשלא נכנסה עדיין לרשות הבעל דאעפ"י שבגרה מ"מ כיון שלא יצאה מבית אבי' אמרי' כאן נמצאו כאן הי' אבל אי נכנסה לרשות בעלה לנשואי' אעפ"י שלא זזה מבית אבי' אמרי' כאן ברשות בעלה נמצא וכאן הי' ולא קודם הרי קמן דהכל תלוי ברשיות ולא במקומות:

1510

1511תו ק' לי' טובא בעיקור דינו הא לא קיי"ל כרבא דכאן נמצא וכאן הי' אלא כרב אשי כמ"ש הרא"ש הנ"ל ומבואר בנימוקי יוסף ביבמות פ' האשה שלם ברי"ף דף מ"ט ע"א דבאיסורי קיי"ל כאן נמצא ולא נגד חזקת ממון חוץ היכי דאיכא בלא"ה רגלים לדבר כגון שטרי דנאני בר חבו וכעין זה כ' שם במלחמות ה' והנה לשיטת רש"י ותוס' דפ' המדיר מיירי רבא מברי ושמא ואפ"ה לא קי"ל כוותי' שיועיל סברת כאן נמצא עם ברי שלה ועם חזקת הגוף להוציא ממון מן הבעל מכ"ש הכא בגוני דסמ"ע איך יועיל במטלטלי' סברת כאן נמצא עם ברי שלו:

1511

1512האמנם הר"ן פ' המדיר מפרש דברי רבא שם בשמא ושמא ופסק הלכתא כוותי' ופשיטא דקשה דלסמ"ע בעי' דוקא ברי נגד שמא עם כאן נמצא ולא בשניהם טועני' ברי ולהר"ן מועיל אפי' בשמא ושמא וה"ה לברי וברי וזה י"ל קצת דהתם חזקת גופה נמי מסייעא והרוצה לעמוד על עיקרן וקיצורן של דברי' יעיין במ"ש בית שמואל סי' קי"ז סקט"ו ט"ז יע"ש:

1512

1513והנלע"ד דלא דמי חזקת לוקח ויורשי' כחזקת המוכר והמוריש בעצמו כמוכח מפלוגתת ב"ש וב"ה גבי נפל הבית עליו ועל מורישיו והי' עליו כתובת אשה ובע"ח בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) ונהי דמ"מ הלכה כב"ה דנכסי' בחזקת יורשי' קיימו ויעיי' הדק היטב במ"ש תוס' כתובת צ"ו ע"ב ד"ה נכסי בחזקת אלמנה וכו' מ"מ מבואר דלא דמי כל כך חזקתי' לחזקת הבע"ד עצמו לכן אע"ג דבסי' ס' פסק כהרי"ף היכי שהבע"ד עצמו בפנינו אפי' יהי' ברי ושמא וכאן נמצא מ"מ לא אלים להוציא ממון מיד המוחזק משא"כ תשו' רשב"א שבסס"י ר"נ דהדין בין המקבל מתנה לבין היורשים דלא אלים חזקתי' נגדו לכן אם יש לו חזקת כאן נמצא בין שיהי' ברי ושמא או לא ובין שיהי' קרקע או מטלטלי' לעולם אמרי' כאן נמצא דלא גרע משטרי דנאני בר חבו דנימוקי יוסף לעיל:

1513

1514מיהו נ"ל דבע"ח עם לוקח המחולקי' בנכסי' אם הם דאקנה או דקנה כיון דללוקח יש לו חלק בודאי במה שקנה שהרי אפי' אם קנה שיעבודו של זה הבע"ח מ"מ הקנין הי' טוב עד עכשיו דמכאן ולהבא הוא גובה ועוד דהרי מצי לסלוקי בזוזי נמצא דהלוקח ודאי ובע"ח ספק אפשר דשייך כאן לומר אין ספק מוציא מידי ודאי וה"ל הלוקח נגד הבע"ח כמוחזק גמור דלא אתי סברת כאן נמצא ומוציא ממון מחזקתו וכן נמי אפי' במקבל מתנה עם יורשי' היכי דלא נתן כל מטלטלי' למקבל מתנה אלא חציין או שלשתן וכה"ג באופן דיש להיורשי' בודאי חלק ולמקבל מתנה ספק אם יש בנכסי' אלו כלום שמא נקנו אח"כ ואין ספק מוציא מידי ודאי ותלי' זה בפלוגתת רש"י ורשב"ם עם תוס' יבמות ל"ח ע"א ד"ה הוי יבם ודאי וב"ב קנ"ח סוף ע"א ד"ה נפל וכו' ובזה יש לתרץ פלוגתת בעה"ת עם רמב"ן שבש"ע סי' קי"ב ס"ב ג' ע"ש ואם נראה קצת דוחק לפרש לשון ש"ע שבסעי' ג' בנותן מקצת נכסיו מ"מ נ"ל דמיירי דעכ"פ יש כאן נכסי' שקנה אח"כ שהם ודאי ליורשים ובשארי נכסי' מחולקי' וכן משמע הלשון ולא נודעו הנכסי' שהי' לו באותה שעה וכו' ולא כ' ולא נודע אם הי' אותן הנכסי' באותה השעה אלא משמע דברי לנו שיש כאן נכסי' שקנה אח"כ אלא שלא נודע בברור איזה הם אם כולם או מקצתם וא"כ ה"ל ספק ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומיהו צ"ע קצת בנימוקי יוסף דיבמות שם גבי ספק ויבם דמשמע דלא אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי אלא בודאי הבא מכח ירושה והנראה שבא ליישב בזה ק' תוס' אשיטת רש"י מזה אומר כולה שלי ע"ש ולדבריו לא א"ש מה שכתבתי מלוקח דהוה ודאי נגד בע"ח דהא לוקח לא אתי מכח ירושה מ"מ י"ל ולחלק בנקל באופן אחר והנלע"ד כתבתי בזה:

1514

1515ולפ"ז תבנא לדיננא דיפה דן יפה הורה פר"מ דבעלת השטח"ז דלא באה אלא מספק והזכרים ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי ועלי' ראי' אפי' במטלטלי' ואפי' בברי' ושמא ומכ"ש בשמא ושמא:

1515

1516ועדיין פש גבן לברורי לפי מה שנוהגין כשהאב נותן שטח"ז נותן החתן נגד זה שטר תוספת כתובה וכ' רמ"א בח"מ סי' ר"ט דשניהם שמקנים זה לזה מועיל אפי' לדבר שלא ב"ל והוא מתשוב' רבנו משלם בר קלונימוס שבהג' מרדכי דב"ב סי' תרס"ג וע"ש טעמו וראיתו בההיא הנאה דמהימני אהדדי והסמ"ע ס"ק ל' כ' הטעם בההיא הנאה דקונה גמר ומקנה ופשוט למעיין בפנים בהגה' מרדכי הנ"ל דלאו דוקא ששניהם מקנים זה לזה דברים שלא באו לעולם אלא אפי' ומכ"ש היכי שאחד מקנה לו דבר שבא לעולם ואידך מקנהו דבר שלא ב"ל דאמרי' בההיא הנאה דמהימני אהדדי או בההיא הנאה דקונה מקנה והא נמי פשיטא דלאו דוקא שיהי' המקנה בעצמו הקונה אלא אפי' בכה"ג שהאב מקנה לבתו דבר שלב"ל דהיינו שטח"ז על מנת שיקנה לה בעלה חוב תוספת כתובה אמרי' נמי בההיא הנאה וכו' דה"ל כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו ועיי' בקידושין ז' ע"א וה"נ דכוותי' וא"כ ה"נ תגבה אפי' מדברי' שלב"ל אבל נ"ל דרבנו קלונימוס נמי לא אמר אלא בששניהם קונים ומקנים בקנין א' ושטר א' אבל הכא שכל שטר והתחייבות נכתב בפ"ע ובשטח"ז לא הוזכר מתוס' כתובה כלום וכן בשטר תוספת כתובה לא הוזכר משח"ז כלום אע"ג דהמנהג הוא דתני' זה בזה מ"מ כיון שהם שני קנינים לא אמרי' הואיל והרי בלא"ה פליגי גדולי' וטובים ארבנו משלם הנ"ל בסי' קע"ו ס"ג גבי שותפים והוא שיטת הרמב"ם וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דלית לה עד שתברר הנכסי' שמי' באותה שעה:

1516

1517ואמנם אותן הנכסי' שהי' בשעת קנין נוטלת עכ"פ חלקה לא מיבעי' למאי דקי"ל קני את וחמור קנה מחצה וכן פסק רמ"א סי' ר"ט וע"ש בסמ"ע סקי"ח אלא אפי' למאן דפסק דלא קנה כלום בסי' ר"ג סעי' י' ובסמ"ע שם סקי"ט מ"מ הכא הא לא הזכיר בהדי' שתטול במה שקנה ושיקנה אלא סתם שתטול כבניו הזכרים ואנו מפרשי' כוונתו רק על שקנה ולא נתכוון כלל על שיקנה דלעולם אנו מפרשי' לשון השטר באופן שלא יתבטל השטר לגמרי:

1517

1518ונהירנא כד הוינא טלי' אמינא מילתא מעליותא להוכיח כהך דיעה דמפרש שם הסמ"ע לחלק במטבע שיש לה קנין בשום מקו' אמרי' מגו דחייל אמטלטלי' חייל נמי אמעות משא"כ בדבר שלא ב"ל שאין לו קנין בשום אופן לא אמרי' מגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדבר שלא ב"ל והוא בש"ס קידושי' ע"ט ע"ב דפריך לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל יכיר למה לי ודחיק בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ומאי קושיין הא עכ"פ בעי' יכיר לפמ"ש רמב"ן בחי' ב"ב קכ"ז דמשהכיר האב שזה בכורו תו לא מצי הדר בי' דכיון שהגיד וכו' ע"ש א"כ הא ר"מ ס"ל דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו כמבואר בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) ונמצא אי לא כתי' יכיר הו"מ למיהדר בי' והשתא דכתי' יכיר לא מצי למיהדר בי' ומאי פריך הש"ס ועכצ"ל כיון דעכ"פ יש לו גם עתה נכסי' והו"מ למקני לי' נכסי' של עכשיו עם העתידים לבוא לו ומגו דחייל אהני דלא מצי למיהדר חייל נמי אאינך דלא מצי למיהדר בי' ומשו"ה פריך יכיר ל"ל אלא דלפ"ז לא משני מידי שנפלו לו כשהוא גוסס אכתי לקני לי' הנך של עכשיו עם אותם וכן קשה נמי לרבנן מי ניחא לקני אותם שלא באו לעולם עם אותן שיבואו אע"כ צ"ל דלרבנן דלא מהני שום קנין לאותן שלא באו לעולם וכן בנפל לו כשהוא גוסס אפי' לר"מ לא מועיל מגו משא"כ בנכסי' שיבואו לעולם קודם שהוא גוסס דלר"מ אית בהו שום קנין אלא דהו"מ למהדר בי' ה"ל כמו מטבע ואמרי' מגו ופריך הש"ס שפיר והוא ראי' ברורה לרמ"א מה שנלע"ד כתבתי בתכלית הקצור וה' יברכהו ממקור הברכות הכ"ד א"נ החותם פה ק"ק מ"ד יום ד' כ"ג אדר תקס"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1518

1519שאלה הנה באתי לשאול פי אדמו"ר בנדן עסק משפט ממון ואחלה נא יורינו מורינו ראובן ושמעון שני תושבי דגלי היו יחד בעיר וויען ובבית מקום לינתם קנה כל אחד מהרוכלים הבאים בתוך הבית כל אחד סחורתו ושאל ראובן משמעון להחליף לו שטר (באנקנאט) מסך מאה כסף וליתן לו עבורו שטרות קטנים וכן עשה שמעון ונתן לו יו"ד שטרות של עשר עשר אולם השטר של מאה כסף לא לקח מאתו מיד בשעת החליפה ובשעת מעשה שניהם היו טרודים אך אחר איזה שעות כמעט בחצי הלילה התעורר שמעון ואמר לראובן הלא לא נתת לי השטר של מאה כסף וראובן השיב מיד נתתיו לך ועמדו שניהם וחשבו צרור כספיהם את אשר הביאו ואת אשר הוציאו וימצא הדבר כי לשמעון חסר המאה זהובי' ולראובן לא נעדף והנה שניהם מאמינים זה לזה שאין אחד רוצה לגזול להשני אך השטר אשר הניח ראובן אז על השולחן נגנב מהרוכלים ערלים אשר היו שמה והנה שמעון טוען אתה לא נתת לי השטר בידי ואנכי לא שאלתיו מיד כי אמרתי כי היא באמתחותך ואשאל אחר כן מאתך וראובן טוען מיד מסרתיו לך אך לא ידע אם נתן בידו ממש אבל זה ידע כי אמר לו מיד הנה פה השטר של מאה כסף והוה לך לנטלו ולך נאבד ועכ"פ אלו היית שואל אותו מאתי מיד בעוד הערלים בזה חפשתי אחריו ולא הי' נאבד ועתה פשעת כי אמרתי כבר לקחת ואתה הגורם לאבידה ושמעון אשר כי שקר ענה בו מלבד שלא מסרו לידו גם לא אמר כלל הנה פה השטר ועכ"פ הוא לא שמע ולא ראה מעולם השטר ומה לי להשגיח על מעותיך ומה שלא בקשתיו יען כי אמרתי טרוד אתה כעת ועוד יש זמן לתבעו ואחר כך שכחתי ומה שנאבד לך נאבד כן תוכן משפט ודין ודברים:

1519

1520והנה אחלה נא אל יחר לאדמ"ו כי הטרחתיו בזה יען כי אחד מבעלי דינים הוא קרובי ופסול אנכי לדון ביניהם אמנם למען לא יבוא הדבר ח"ו לערכאת קניתי משניהם ברצונם לקיים פסק דין מורינו גאון ישראל יחי' ואנכי אביא טענותיהם מול פני אדוני ובתנאי שלא לחות דעתי בתוך המכתב לישא וליתן שלא אהי' נראה כעורכי דיינים רק אכתוב טענותיהם בלי שום פלפול וסברה כתורת משה יעשו לכן עתה באתי וכתם השואל אשאל הדין עם מי והנני עלי ברך ימחול נא אמ"ו להשיבני על הדואר המוקדם שלא לענות הדין למען לא יבוא הדברים ח"ו לערכאות והיה בזה שלום על ישראל:

1520

1521עוד אשאל את פי מורי הגאון יורינו מורינו את השטרות באנקנאטען אשר הוא כעת רוב מעות המדינה יש להם דין כסף או דין שטר חוב לענין פדיון ושבועה יען כי זוכר אני מבית מדרש רבותי הקדושים אשר בארץ החיים המה אשר לא הניחו לפדות בכור בשטרות האלה ומעולם לא ראיתי למנוע שבועה דאורייתא אם הי' המשפט בתביעת שטרות האלה ואנכי בעיני לא אדע לחלק אם לא נקרא גופן ממון לענין בכור גם לענין שבועה ממועט מכלל ופרט ויען כי תורה היא וללמוד אני צריך יורינו נא מורינו מקור ההילוך זה ואכתבם על לוח לבי:

1521

1522תשובה

1522

1523שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג החרוץ המופלג המפורסם זית רענן יפה פרי תואר קרא כש"ת מו"ה ישראל נ"י אב"ד דק"ק דארדע יע"א:

1523

1524יקרתו הגיעני ויען הדברים פשוטים ורק פר"מ לא רצה לדון לקרוביו ונתלה בי ע"כ אחוה דעתי בקיצור ואין צורך להאריך הנה הנתבע מסתפק אם מסר ליד חברו את הבאנקא של מאה זהובים לידו ממש או הניחו על השולחן ואמר לו הנה שלך לפניך קחהו אך לא פורש בהטענה אם מסר לו קודם שקיבל באנקא הקטנים או אחר כך ולהיות כי מטבע או שטרות אינם ניקני' בחליפי' אפי' שוה בשוה א"כ במה שקיבל הנתבע מהתובע הקטנים לא קנה התובע הבאנקא הגדול בן מאה זהובי' אא"כ מסרוהו לידו ממש ומשכו אבל אם רק הניחו לפניו על השולחן לא קנאו וגם לא נעשה שומר עליו דאפי' להסוברים דשומר שטרות חייב בפשיעה ועוד כ' בשילת יעב"ץ ח"א סס"י פ"ה דלאטרי"א לאאז עדיפי משטרות בענין כיון דחריפי טובא עובר לסוחר יע"ש ומכ"ש באנקנאטען הללו מ"מ הכא לא נעשה שומר עליו כלל דלא אמר הנח לפני ועוד הסכמת ש"ך סימן רצ"א ס"ק י"ג דשומרי' בעי משיכה ובלא"ה לא מחייבי וא"כ אם לא מסרו לידו ממש ההפסד על הנתבע אך הרי הנתבע הזה מסופק ואמר שמסרו לידו ומן התובע נאבד:

1524

1525והשתא תלי' אי ברי לו שמסר או הניח על השולחן טרם שנתן לו זה הקטנים א"כ ה"ל אינו יודע אם נתחייבתי לך שהרי כבר קודם שנתן לו הקטנים כבר הי' הגדול בידו ונשבע היסת שאינו יודע ופטור אך אם הי' זה אחר שכבר קיבל הקטנים וכבר נתחייב לו ה"ל אינו יודע אם פרעתיך וחייב לשלם ואין זה ענין לדר' יהודה פרק כל הנשבעין אין דרך שולחני ליתן איסור וכו' דשולחנו שאני אבל דרך תגרים חבירי' שאינם מקפידי' ועוד לא קיי"ל כר' יהודה ועיי' סי' צ"א ואם גם זה אינו יודע אם קודם קבלת הקטנים כבר מסר הגדול לידו הי' נלע"ד דחייב דעכ"פ חובו של זה ברור והפרעון ספק ואין מפרשי' לחכם שכי"ב:

1525

1526ונידן הבאנקי הנה פשוט דסתם תובעי' בב"ד תובעי' שוה ולא דוקא א"כ משביעי' בפשיטות אבל כבר הארכתי בתשו' זה כ"ד שנים ונלאתי לכפול הדברים אך עיקור החקירה בזה מה בין שטרות למטבע הלא פשוט דשטר שנחקק על טבלא של זהב וכמו שרגילי' על טס נחשת מ"מ דין שטר יש לו אעפ"י שגופו שוה הרבה מ"מ לענין הראי' שבו אין לו אלא דין שטר וגם זה פשוט דכל מטבע דמסגי בעלמא על פי מלך ושרים אפי' השווי שבו פחות הרבה ממה שהוטבע מהמלך ורוב מעות נחשת כך הוא וכל מעות התוגר אינו שוה אפי' הרביעי מ"מ דין מטבע יש לו ומה בין זה לזה וצריך מה שגזר המלך וקיי"ל בענין המטבעו' דינא דמלכותא דינא מן התורה והוא גזר אומר שתצא המטבע בכך והממאן ליקח חייב ראשו למלך ה"ז גופו ממון אפי' אינו שוה החצי וא"כ מטבע כסף וזהב ומטבע נייר שוה ואין בין זה לזה כלום ובפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) על המטבע שיצא ע"ש א"כ משמי' אסכימו ואם דין זה אמת א"כ גם פודין בו הקדשות דאלת"ה בקידושי' ה' ע"א מה לכסף שכן בו הקדשות משא"כ שטר לימא שטרא דמלכות יוכיח שמקדשי' בו אשה ואין פודין בו הקדשו' אע"כ פודין בו והוה שפיר וצרת הכסף שיש עליו צורה ומ"מ בכור אין פודין בו דהרי אפי' פודי' במטבע דקדקו הפוסקים שיהי' מטבע ה' לויט כסף וקווינט וטעמא נ"ל דפדיון הקדש הוא מהגזבר והוא מקבל השיווי והוא בכלל דינא דמלכותא ומתחלל ההקדש על מה שיכול לקנות בזה הבאנקי משא"כ פדיון בכור הוא להקב"ה בעצמו והקב"ה נותנו במתנה לכהן ואין דינא דמלכותא דארעא לגבי גבוה כלום ומיהו צ"ע קצת בהא דרב כהנא לדידי שווי' ויש לחלק ושם הארכתי. ז"ז אין אתי וה' עמו דברי א"נ. פ"ב עש"ק כ"ב סיון תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1526

1527שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המאה"ג מעוז ומגדול החרוץ בעל פיפיו' תל תלפיות כבוד מו"ה צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק טעמעשוואר יע"א:

1527

1528יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן אנשי קהלתו ה' ישמרם שהי' מקדם ב' קהלות אשכנזים וספרדים ולהם ב' בתי כנסיו' וכל קהל כמנהגו נהג ועתה לסבות שונות נגרשו רובם אל חוץ לעיר הרחק מאוד מן העיר המוקפת חומה ואותן מועטי' שבתוך העיר אין קהל א' מהם מספיק להמציא מנין בכל זמן ועידן בבהכ"נ שלו וגם אין לאל יד המעט ההוא להספיק משועבדי' ושארי דברי' הנצרכי' לכל בהכ"נ ע"כ א"א אא"כ יתחברו והי' לקהל א' וצריכי' עצה והוראה איך יתנהגו בשינוי מנהגם שביניהם אי מותר לשנות ואיך ישנו ומי טפל לו:

1528

1529אהו' י"נ פשוט אותו הבהכ"נ אשר יסכימו שיהי' קבוע ואינך יעקרו ממקומם ויבואו לתוכו להתפלל ה"ל הקבוע כעיר קבוע ואינך כלקוטאי ובטלי' לגבי הקבועי' אפי' הם רבים ומכ"ש כי לפע"ד פשוט שיסכימו שהמרובים ישארו במקומם ובה"כ של המיעוט יתבטל וא"כ יהי' תרתי לטיבותא שיהי' אלו הרוב והקבועי' ואין צריך ראי' כי כבר נאמרו הדברי' בפר"ח א"ח מנהגי איסור אות י"ט כ' כ"א:

1529

1530ונ"ל לא מיבעי' במנהגי התפלות וכדומיהם שהזהיר הירושלמי שלא ישנו מנהג אבותיהם ומייתי לי' מג"א סי' ס"ח וע"פ סתרי תורה בשם האר"י ז"ל דיש י"ב שערי' וכל מנהג יש לו דרך כניסה לבוא עיר האלקים דרך שער שלו מ"מ נ"ל דתחלת קביעת המנהג והשערי' במקו' גבוה שעל גבוה ככה נתקן לכל העתידי' ללות עליהם דאלת"ה הרי שלהי מס' תעניות אמרי' שקבעו י"ט על שהותרו שבטים לבוא זה בזה ולהנ"ל קונה מיבעי' לי' אם זה הנלוה ישאר במנהגו הוה לא תתגודדו בב"ד א' ואם יתהפך למנהגם א"כ איננו נכנס לשער שלו ואיך יכנס ראובן בשער שמעון ולא יבוא העירה שלו אע"כ מכיון שנעקר ממקומו ונלוה אל הקבועי' הרי הוא כמותם ומעיקרא הכי אתקין שער מלמעלה והרי קמן אפי' בכללית אומה הקדושה אשר נאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר ע"פ האדמה ואפ"ה כל הבא להתגייר ונלוה עלינו נכנס עמנו בשער א' ומהתימא שעושי' פסח ולא פסח עליו הקב"ה במצרים ומברך על המגלה ולא נגזר עליו להשמיד אלא כל הנלוים נעשה כעם א' מעיקרא ואם כן מאו"ה לישראל מכ"ש משבט לשבט ועובדי' הנביא גר אדומי ור"ע ממשפחת גרים:

1530

1531ולא מיבעי' במנהגי' שאין בו חשש איסור אלא אפי' כל שיש בו קצת נדנוד איסור כגון בימי ניסן אחר חג הפסח שהאשכנזים אין מתענים בו ולא נופלים משא"כ הספרדים וכן בא"ח וההיפוך בימי תשלומי' של עצרת וקיי"ל שימים הללו ה"ל כימים האסורים מדבריהם והמתענה בהם עוברים על אי' דבריהם כל מר כי אתרי' ועמג"א סי' תכ"ט סק"ו מ"מ נ"ל מכיון שנתחברו יחד הותרו אותן הימים וראי' מס"פ בכל מערבי' דאר"א בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וכו' והתענונו ולא השלמנו הואיל וי"ט שלנו הי' והנה ר"א בר צדוק כהן הי' ונשא אשה מבני סנאב בן בנימין וכ"כ ת"ח שם מדקדוק לשון אני הייתי שרצה לומר שהי' מאז אבל השתא כשסיפר זה כבר מתה אשתו ונתרחק ומ"מ בשעה שהי' ביניהם לא התענה בט"ב שנדחה ש"מ אפי' מילתא דאיסורא רשאי' הנטפלים לשנות ואם חבר עיר א' מושל על שניהם אולי י"ל הכל נגררי' אחריו:

1531

1532אך אותן החומרות שנוהגי' בהוראת או"ה כגון בבדיקות וחלב וכדומה מסתפק אני וקרוב אני לומר כל א' יחזיק במעוזו ולא ישנה אע"ג בעלמא כל שעוקר דירתו מעירו לעיר אחרת ואין דעתו לחזור הרי זה נוהג בקולות אותה הקהלה וקיי"ל נמי ב' קהלות בעיר א' כב' עיירות דמי לענין זה מ"מ הכא אני מסתפק מפני שאין כל מגמתם אלא להתיחד בהכ"נ ולכשימצאו ריוח והצלה יחזרו כל א' למקומו דהרי קמן שהם מצויינים במלבושיהם ש"מ כי דעתם לחזור האשכנזי לדומה לו והספרדי לדומה לו אפשר לענין איסור דאורי' ושאינו נוגע לענין מנהגי בהכ"נ הוה כדעתו לחזור ולא ינהג קולא במה שהחמיר עד עכשיו וצריך אני לעשות לי רב לדבר זה הנלע"ד כתבתי בזה. פ"ב כאור בקר ליום ב' ט' למב"י תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1532

1533שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון מחו' החרוץ המופלג המפורסם כקש"ת מוהר"ר קאפל נ"י זית רענן יפה פרי תואר אב"ד ור"מ דק"ק ווערבאף יע"א:

1533

1534ברך לקחתי על חיתון הנעשה יפות וברך אשיב וכן למר ולביתו ששון ושמחה ישיגו וכל טוב לא יבצר וכה"ג מבני הבח' החתן שי' ויתגדל בתורה אמן:

1534

1535ואשר בדק לן אודת תפילין אשר אות וי"ו נתקלקל הדיו ונפרד מעובי האות ומ"מ נשאר כדי הכשר וי"ו ונפשו היפה בשאלתו אי שרי להוסיף דיו חדש לעבות האות כמו שהי' או איכא למיחש שמא שוב אחר זמן יתקלקל גם השריטה דקה הנשארת עתה מהכתב הישן ויבואו להכשיר ע"י כתב החדש עובי הדיו שמוסיפים עתה ואז יהי' שלא כסדרן שוב כ' בחריצתו להבי' ראי' להתיר ממ"ש רדב"ז הביאו מג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ג וז"ל מצא וי"ו או יו"ד יתירה יגרור אותה ויעבה קצת אות שלפניו וכו' אם כן שמע מיני' דלא חיישינן להנ"ל אלו דבריו ודפח"ח:

1535

1536הנה הא דפשיטא לן אחר שכבר נצטרף הדיו עם האות בהכשר ושוב כשנתקלקל השריטה הישנה חוזר לפסולא לא הביא לזה שום ראי' וצריכא רבא אמנם דין כזה מבואר במס' שבת קי"ב ע"ב ובעירובין כ"ד ע"א גבי סנדל שנפסקה א' מאזניו ומבואר שם בתוס' בתקלה כשקבע האובן ותיקן הסנדל נצטרף ונעשה כלי א' וטמא מדרס ומ"מ כששוב נפסק השני ותיקנו אמרי' פנים חדשות בא לכאן ונטהר למפרע וילפי' שם בעירובין מטומאה וטהרה לענין איסורא גבי הוקף לדירה יע"ש וברמב"ם ספ"ז מה' כלים א"כ ה"נ דכוותי' דאע"ג דכל זמן שצורת האות קיים וכשר כל מה שמוסיף דיו לעבות האות הרי הוא מצורף ומתקדש בקדושתו ממש מ"מ אח"כ כשנתקלקל הדיו הישנה ויהי' ההכשר כל האות ע"י הדיו החדשה מופסל בתפילין משום שלא כסדרן:

1536

1537ומ"ש אם יש לחוש לכתחלה שלא לעבות משום חשש הנ"ל לכאורה כן מצינו כמה פעמים בש"ס וגדולה מזה לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי ויש עדי מסירה לפנינו רק חתום בעדי פסולים מודה ר"א במזויף מתוכו דפסול משום דלמא אתי' למסמך עליה' כמ"ש תוס' גיטין ג' ע"א ופסול אפי' בדיעבד ומכ"ש דהכא עכ"פ לכתחילה יש לחוש ומה דמייתי ראי' מרדב"ז הנ"ל לפע"ד אינו ענין לכאן מתרי טעמי חדא מה"ת לחוש שתתקלקל הדיו הישנה אדרבא החדשה שנכתבה עתה על הגרד דרכה להפריד אבל אותה שנכתבה מעיקרא אין חוששי' לה משא"כ הכא שאות זה כבר התחיל להתקלקל סופו להפריד לגמרי ותו התם אין לפסול ס"ת כשר מפני יתר אות א' שאפשר לתקנו משא"כ הכא הרי הוא כשר לפנינו בלי שום תוספת דיו רק משום זה אלי ואנוהו נייפהו בתוספת דיו וכיון דאיכא למיחש דנפיק מיני' חורבא אין ראי' משם להתיר ע"כ שב ואל תעשה עדיף:

1537

1538ולכאורה הי' אפשר לומר אפי' בס"ת דכשר שלא כסדרן מ"מ אי נפרדה הדיו הישנה וקאי אהחדשה אפשר הו"ל כמו תעשה ולא מן העשוי דעשי' ראשונה הוה כמו הטיל למוטלת דלא הוה עשיה אפי' מסיר ציצית הראשונים אח"כ למ"ד יעיי' בטש"ע סי' יו"ד ס"ו ויעי' ב"י אפי' למכשירים התם יש לפסול הכא כמובן אלא כבר כתבתי לעיל בשם התוס' בשעת תיקון אוזן נצטרף ונעשה כסנדל ממש וה"נ בשעת תיקון האות ליפותו ע"י הדיו החדשה נתקדשה והועיל במעשיו א"כ לא דמי להטיל למוטלת דלא פעל כלום והוה לי' כמו נעשה מאליו משא"כ ע"כ בס"ת דלא בעי כסדרן יש להכשיר אבל עכ"פ בתפילין יש לחוש לכתחילה הנלענ"ד כתבתי וחתמתי בחותמי ברכות באהבה רבה א"נ. פ"ב יום ד' ער"ח אדר שני תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1538

1539מוכתר בכתר תורה ונכנס בעובי הקורה גלי' לדרעי' ונפל נהורא ה"ה מחו' הרב החרוץ הנגיד והטפסר בישראל כבוד מוהר"ר געץ אופנהיימר נ"י עם כל היושבים ראשונה במלאכת סגל חבורה דקהל ישראל בקרית מלך רב וויען הבירה ה' עליהם יחיו:

1539

1540יקרת מכתב קדשו הגיעני היום לעתותי ערב ושם נאמר ארי נעשה שואל כענין היות היהודים עתידים ליום מועד שמחתינו בבוא אדונינו החסיד קיר"ה לגבולנו לשלום להכין הכנה דרבה בבית הכנסת הקדושה שלהם שמה בשירי הלל ותודות לה' על כל הטוב ולהתפלל על העתיד לחיי מלכא ובנוהי ומיופי הידור מלאכת השיר הוא שיבואו האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב נגן ונפשם היפה בשאלתם אם נכון לעשות כן עפ"י דת תורתינו הקדושה לשמוע קול אשה בבה"כ אשר שם מקובצים אנשים והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים היתכן לעשות כן או לא:

1540

1541אומר אני בתשובת זאת השאלה אם אמנם מחוייבי' אנחנו עדת ישראל לאחוז במצוה רבה הגדולה הזאת מצות כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז על כל העמים אשר היא מצות כללות שכליות ונימוסיות לנהוג כבוד במלך אשר במשפט יעמיד ארץ נוסף עלינו מצוה שמעיות בתורתינו הקדושה כי הקב"ה צווה את משה רע"ה על פרעה מלך מצרים לנהוג בו כבוד ואם הוא הרשיע לעשות עמנו רעה ואלי' הנביא רץ לפני אחאב אשר הי' עובר על כל התורה ואפ"ה חייב לנהוג בו כבוד גדול כי היא מצוה שמעיות לא רק שכליות והעובר על זה הוא אצלינו כמי שלא הניח תפילין ואם זה במלכי' רשעים עריצים מה נעשה יקר גדולה לקיסר חסיד אשר אנחנו והרבה רבבות בישראל חיים בצלו והוא להם למגן ומחסה ומסתור נותן להם יד ושם להחזיק מעוז תורתם ודתם אלו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו לא יספוק לנו להלל ולשבחו על רבוא טובותיו עמנו ומי זה האיש אשר יקל בעיניו מצוה הגדולה הזאת ומחק החיוב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי האפשרי לפי השג ידינו להרבות כבודו כי רב ושבחו כי עצום:

1541

1542אמנם לעומת זה אומר אני כי זה הוא כבודו ורב גדול לבלתי יראה ולא ימצא בעת ההיא שום דבר המתנגד לדתינו כי זה מורה הוראה אמתיות רב חסדו וטובו של החסיד הקיר"ה על בית ישראל ובמקום גדולתו שם ענוותנותו להביט אל עניים ונכאי רוח לתת לנו מחי' בקרב הארץ ולהחזיק דתינו ותורתינו כראוי' אך אם נעשה בזה היום דבר המתנגד לתורתינו ח"ו אין זה מכבודו רק חילול כבודו ח"ו כאלו רוצה הוא בהרוס דתינו ולרפות ידינו ממלאכת שמים וזה הוא היפך הכוונה בשבחינו והודות לו על כל הטוב:

1542

1543והיות כן יען נראה בעליל כי השמעת קול הנשים בין האנשים תועבה היא וכערוה יחשב אצלינו ע"כ לא יתכן לעשות כן ביום שוב האדון אשר אנחנו מבקשי' אל היכלו כלו אומר כבוד ואיסור דבר זה מבואר בש"ס סוטה מ"ח ע"א אמר ר' יוסף זמרי גברי ועני נשי פרצותא זמרי נשי ועני גברא כאש בנעורת ופירש"י לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמור לענות אחריו ונמצא האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתי' השמיעני את קולך ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועני נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כ"כ שאין המזמרי' מטים אזנם לקול העוני' עכ"ל רש"י וקאמר תו התם בש"ס למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא פי' רש"י אם אין שומעי' לנו לבטל את שניהם נקדי' לבטל את זה שהוא כאש בנעורת עכ"ל מבואר מזה דראוי לבטל גם שניהם אך אם אין כח בידינו לבטל שניהם מפני פריצי הדור נבחר הרע במיעוטו לבטל זמרי נשי ועני גברי ולהניח להם זמרי גברי ועני נשי אבל באמת לא יעשה כזאת בישראל ולא כזאת ומוכח נמי דאפי' לשום דבר מצוה לא הותר לערב הקולות דנשי וגברי דאלו כן לא הי' רש"י תולה הדבר בפריצי הדור שאינם שומעי' לדברי חכמים יותר נכון הי' לו לפרש לבטולי הא בשמחת מצות כגון מצות כבוד המלך וכדומה אי סגי בזמרי גברי נבטל זמרי נשי אע"כ פשיטא שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עבירה וכבר הנחנו למוחלט שכל שום העברת דת כל שהוא לא יראה ולא ימצא בעת ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה לכבוד הקיר"ה כי לא לכבוד יהי' לו ח"ו:

1543

1544ואלו הי' שמחתינו במשתה ושמחה וי"ט הי' ראוי למנוע דבר המתנגד לדתינו עפ"י מה שכתבנו לעיל ועוד מטעם שכ' בית שמואל בשם הב"ח סי' ס"ב ס"ק ל"א וז"ל כ' הב"ח כשאנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט עכ"ל ואם זה בזמטוטי חתן וכלה ק"ו בן בנו של ק"ו בבהכ"נ הקדושה שעיקור שמחתינו שם להודות ולהלל לה' מקירות לב על חסדו וטובו שהחיינו לביאת אדונינו לשלום לביתו וממשלתו והרמת קרנו וכבודו ולהתפלל על העתיד והנה אנו מוזהרי' לשמוע קול זמר אשה אפי' פנוי' שאינה נדה וערוה בשעה שאנו קורי' ק"ש ובשעת תפלה כמבואר בש"ע א"ח סימן ע"ה סעי' ג' ובמג"א שם סק"ו והיינו ע"כ בשמיעת קול פנוי' טהורה דאי בא"א או פנוי' נדה ק' מאי ארי' בשעת ק"ש ותפלה תיפוק לי' לעולם אסור משום קול באשה ערוה וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' כ"א ובב"ש סק"ז והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפי' באשתו לא תעלה במעלות לפני הי"ת ולא תקובל לפניו ומפני זה אנו מפרישי' הנשי' מן האנשים בבה"כ בפ"ע שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהי' תפלה נדחית רחמנא לצלן ויצא לנו זה משמחת בית השואבה דאמרי' מס' סוכה שהי' מתקנין שיהי' נשים מלמעלה ואנשים מלמטה שלא יבואו לידי קלות ראש ואמרי' התם נ"ב ע"א דיצא להם כן מקרא (זכריה י״ב:י״ב) וספדה הארץ משפחות לבד משפחות בית דוד לבד נשותיהם לבד אמרו והלא דברי' ק"ו ומה לעיל שעוסקי' בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד עכשיו שעסוקי' בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה יע"ש ומזה ראי' להנ"ל דאפי' היכא דליכא משום אי' ערוה כגון אשתו של עצמו מ"מ במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור אפי' באשתו אמרו שהרי כתי' משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד ומ"ט לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו אע"כ דגם זה אסור דגורם הרהור ובטול הכוונה וכיון דבררנו דקול באשה ערוה א"כ הקול המתהלך מעזרת נשים לעזרת אנשי' מעורר הרהור ובטול הכוונה בתפלה והודאה ואנחנו מאמינים לפי דתינו שזאת התפלה וזה השבח לא יקובל לפני שומע תפלה וכיון שכן ראוי ומחיוב עלינו לשום עינא פקיחא לבלתי היות שם ערוב ביום תת שבח ותהלה לי"ת ע"י ביאת הקיר"ה לשלום ובעת שפיכת שיח ותפלה לאל חי לחיי' מלכא ובנוהיי בכדי שתהי' תפלתינו ראוי להתקבל לפני ממליך מלכים ומושיב מלכים לכסא ית"ש ותהא ארכא לשלותי' ירום הודו וקרנו דאדונינו הקיר"ה ועיני עבדיו רואות ושמחות:

1544

1545זהו הנלע"ד בזה לבטל קול זמירות הנשים בבה"כ שלהן בשעה שהאנשי' בבה"כ שלהם ושלום לכם בכל גבולכם כאות נפשם היפה ונפש נענה מטופל ביסורי' מצפה לרחמי שמי' הרופא חנם ית"ש הכ"ד א"נ. באדען נגהי ליום ה' כ"א סיון תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1545

1546רב שלומים לי"נ הרב החרוץ המופלג המאה"ג כבוד מו"ה צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק טעמעשוואר יע"א:

1546

1547יקרתו הגיעני היום צום החמישי ויומא קא גרים להדאיב נפש ולהכאיב לב ולהדביק שבר אל שבר שריפת בית אלקינו ופר"מ בהתלהבתו התפעל מאוד על אח"ר על חלומותיו ועל דבריו ולא עוד אלא הבי' לנו איש מצרי מאלגזיי"ר ריעו של בן זיט"ו שהוציא כזבים ממצרים ואחז"ל פ' הבונה שוטה הוא ואין מביאי' ראי' מן השוטים ואפרוקי הזה או אפקירי' הזה אומר יען עומדים לפני מלכים ושרים פרוע ראש ראוי לעמוד כן בבתי כנסיות ומדרשות ומ"ש מיחפי רגל שכ' הרב"י במדינות שמנהג לעמוד לפני מלכי ארץ גם לגבוה יתכן א"כ ה"נ ומה לי פרוע ראש או פרוע רגל ובמדרש אחז"ל לא הטרחתי עליכם לקרות פרועי ראש ש"מ דמשרי שרי ומדות חסדות נמי איכא אלא שלא הטריח עלינו בכך אלו דברי להג הרבה:

1547

1548ואען בדברי תורה כתי' ענה הנה הקב"ה הקפיד על העומד על מקום קדוש של נעלך מעל רגליך והוא דוקא במקום השראת שכינה ממש ובבהמ"ק שאסור להיות דבר חוצץ בינו לבין הקרקע אמנם בשארי עבודה אפי' בברכת כהנים אין צריך לעמוד יחף אלא מתקנת ריב"ז היא שנשיאת כפים אסור במנעלים משום גזירה כמבואר במס' ר"ה פי"ט של ר"ה אבל שארי עבודות לא הטריח הקב"ה לחלוץ מנעלים וכן עוד בעבודת בהמ"ק הקפיד וחייב מיתה שלא לעבוד פרועי ראש כמבואר סוף פ' הנשרפי' ואע"ג דבספ"ב דתענית מבואר מגז"ש דנזיר דהיינו גידול שער מ"מ גילוי ראש נמי בכלל כמ"ש רא"מ פ' נשא בפסוק ופרע ראש האשה ופירש"י סוטה ח' ע"א ועוד דעכ"פ הוה מחוסר בגדים דחסר מצנפת ועתי"ט רפ"ב דיומא ובעבודת לב שבגבולי' ליכא קפידא לא בהליכת יחף דוקא ולא שלא להתפלל בפרועי ראש אע"ג דבימיהם הי' גילוי ראש כחוצפה וקלות ראש ומזה נהגו לכנות גילוי ראש בשם קלות ראש כמבואר במס' כלה דקרי לי' עז פנים וממזר בן הנדה והמכסה ראשו הי' להם כמתפלל בכובד ראש כדאמרי' לי' אימי' לר"נ כסי רישך כי היכי דליהוי אימתא דשמי' מ"מ לא הטריח עלינו הקב"ה לא בכיסוי ראש ולא בפריע רגל זולת בהמ"ק. ונמצא אז בימיהם חצוני' בדעות או אומה קראים שחשבו שקפידא יש להתפלל יחף דוקא כמו עבודת המקדש והוא נגד קבלת חז"ל ע"כ אמרו במתני' דמס' מגילה האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אפי' יחף לא יעבור חיישי' שנזרקה בו מינות הנ"ל:

1548

1549אמנם כן מתפשט מזה אצל כל מלכי' ושרים לכבדם בשליפת סנדל וכן עד היום הזה בארצות המזרח עד שבא האפיפיור הידוע והשכיל ואמר הלא טוב יותר להראות הכניעה בראשו מלהראות בשליפת סנדל ברגל והנהיג ותיקן שכל ההכנעה בשעת עבודתם יהי' בהכנעות הראש בהסיר המצנפת במקום שליפת הסנדל והדברי' ראוי' למי שאומרי' עפ"י שכל אנושי וגם נתקבלו דבריו בכל ארץ אירופא אך אנחנו בשם אלקינו נזכיר כי הוא אמר ויהי הוא צוה ההיפוך וחייב מיתה על עבודת פרועי הראש בלי מצנפת והצריך לעבוד עבודה יחף דוקא ומי יבוא אחר המלך ית"ש את כבר עשהו ומ"מ בגבולי' אין לנו לא הזהרה ולא חיוב מכ"ז כנ"ל:

1549

1550והנה בסנהדרי' נ"ב ע"ב קיי"ל כרבנן דכל דכתי' באורית' לא מיניהו גמרי' לית בי' משום בחוקותיהם וכ' תוס' שם דהיינו מה דלית בי' חק ע"ז אלא חק בעלמא אבל חק ע"ז אפי' כתיב' באורי' לא עבדי' ומעתה נבוא לנידון שלפנינו שליפת הסנדל דכתי' באורית' של נעלך לכן במקום שדרך לילך לפני מלכים מותר להתפלל ג"כ ולית בי' משום חוקה משו' דלאו מיני' הוא גמרי' דכתיבא באורי' אם לא שמקפיד להתפלל דוקא יחף לפני התיבה חיישי' שמא מינות נזרקה בו כנ"ל אבל ז"ז שרי' ולית בי' משום חוקה אבל גילוי ראש לא מהתורה גמרי' אדרבה התורה הקפידה על ככה בעבודת בהמ"ק עכ"פ בלי מצנפת ובעלמא נמי איננו דרך כיבוד דמייתי ראש אלא דרך קלות ראש רק נגמר מיניהו זה אסור לנו והן הנה דברי ט"ז הוא עצמו ואותו מדרש שאמר לא הטריח עלינו לקרות ק"ש בגילוי ראש בזמנו כבר התחילו להמיר רגל בראש ואמר המדרש לפי הנהוג ביניהם כמו שם שצריכי' לקרוא באימה בפרוע ראש הנהוג ביניהם והקב"ה לא הטריח גם בשליפת סנדל ומכ"ש בהסרת כובע שמנוע הוא אצלינו אלא שהמדרש לא דקדק בכך כיון דלא בא אלא לומר שהקב"ה לא הקפיד עלינו להורות דרך הכנעה במה שנוהג בנו ומלכי או"ה מקפידי' בהכנעה שנוהג בארצו כגון הסרת הכובע וכדומה:

1550

1551וראיתי זה המצרי מתפאר בירושלמי שמצא שר' יוחנן לא הניח תפילין וכו' ותמה על שלא הביאו הפוסקים ממנו ראי' לחיוב תפילין בחה"מ תמה אקרא זה בא ממרחק לרדות אותנו בתוך בתינו ולא ידע מאי דקאמרי רבנן ומותב תיובתא לרבנן הלא זה הוא ויכוחו של הגאון בתשו' מנחם עזרי' עם מהרש"ל והוא פי' הירושלמי באופן הנאות לדעתו ושר' יוחנן הניח תפילין כל ימי הקיץ עד הקור הגדול אז פסק והתחיל בערב פסח אע"ג שאין עדיין האויר חם כ"כ ומהנחה ההיא חזיק רישי' עד עצרתא ע"ש:

1551

1552שוב כ' לי מעלתו על דברת סיחון שהולך אחר סיחה נאה כסיח במדבר ומה שמו ארא"ד שמו אשר כסות ולשון שינה כמ"ש ש"ס ותוס' בר"ה ג' ע"א וכ' בלשון לאומים ואותו לא קראיתי ומעלתו כ' לי ממנו ב' דברי' ועיקרן א' שהתורה מוגבלת לפי הזמן והמקום ויש ביד חכמי הזמן לשנות זמן ועידן וכן מצות התורה ומייתי ב' ראיות אחד מהספרי פ' זקן ממרא ומייתי לי' רש"י בחומש אפי' אומרי' על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ע"ש והרי קמן שהסנהדרי' מהפכי' מה שהי' עד עתה ימין יהפך לשמאל. הנה דברי הספרי הללו צריכי' ביאור מה שייך ימין ושמאל לכאן הלא מיירי קרא מדברי ריבות בשערינו וכל א' חושב שסברתו אמתיית וימינו ימין עוז ושל חברו שמאל וע"ז נאמר וקמת ועלית ועל כרחך סנהדרי' גדולה יאמרו כאחד מהם ויאמרו על סברת השני שהי' סבור שהיא ימין שהיא שמאל וע"ז אנחנו דנים איזה מהם ימין אמת ומה שייך לומר אפי' אומר לך על ימין ואם יטעון הטוען היינו ראי' שלו שפירושו שיאמרו על מה שהי' ימין עד עכשיו יהי' מכאן ואילך שמאל שנשתנה הזמן והמקום וע"כ יאמר שמעיקרא כך התנה ונתן התורה ית"ש שיהי' כח ביד חכמי הזמן לומר בזמן מן הזמנים יהי' חלב הכליות אסור ולכשישתנה הענין יהי' מותר ובהך גופי' הי' דבר ריבות בשערינו אם לשנות או לא וב"ד הגדול יאמרו כאחד מהן א"כ הדר' קו' לדוכתא מה ימין שהוא שמאל איכא הכי הרי זה הוא הימין מעיקרי' שכך ניתנה תורה ומי שאמר שלא לאכול חלב כליות באלף שנים שעברו ההוא יאמר עתה לאוכלו ע"פ ב"ד:

1552

1553ועוד דמסיים שם אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל וכו' ומכ"ש שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל דבר זה אין לו שחר מאי כ"ש הוא זה הרי הממרא יטעון ימינו ימין צדק וימינם שקר ומי יברר שיהי' זה כ"ש וצע"ג לכאורה אבל הפי' הברור הוא כך דהנה זקן ממרא וחבריו המה גדולי עולם המחלוקי' עם ב"ד ואע"ג שהמה גדולי ישראל היושבי' לפני ה' בביתו אין מזה הכרח שיהי' סברתם אמת ואפשר הבנת הזקן בקרא יותר אמיתי ולא המקום מכבד וכו' ואפי' יהי' הם רוב טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צני קרי ועוד אפשר יהי' הזקן וכת דילי' אלפי' ורבבות והסנהדרי' בכלל אינם אלא ע"א אלא הקב"ה גזר ואמר שעל פי הבנתם בקרא יוחתך הדין וההלכה יען כי השורש לא בשמים היא ואין משגיחי' בבת קול ואם יבוא נביא ויאמר כך נאמרה הלכה זו בשמים אין משגיחי' ועוד שחייב מיתה כנבי' שקר שאין הקב"ה אומר כן לנביא ואפי' ליב"נ לא אמר ההלכות ששכח עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו והנה מי יודע שכיון עתניאל בן קנז האמת בפלפולו ודיעות אנשי' משתני' בהבנת הקרא הנכתב ובסברו' ק"ו וכדומה אלא שהקב"ה נתן התורה עפ"י הבנתם כדי שלא ירבה מחלוקות בישראל דא"כ אין לדבר סוף וע"כ ויתר הקב"ה שאם ח"ו יארע מקרה מקרה לא טהור שקמי שמי' גלי' שחלב שעל הדקין חייב כרת והסנהדרי' שבאותו הדור לפי קוצר שכלם אינם מבינים האמת ואחר שעיינו היטב לשם שמים ודנו זה נגד זה נכשלו הרוב ואמרו על האסור מותר ויתר הקב"ה וכל ישראל ישמעו ויראו ויאכלו אותו החלב ואין להם עון אשר חטאו בזה כיון שב"ד הגדול טעו בזה הקב"ה ויתר בזה ולא עוד אלא הזקן ממרא בעצמו אם מחמיר על עצמו ואינו אוכל מטעם שחושש לדבריו הראשונים אעפ"י שקמי שמי' גלי' שהדין עמו וכן כ' להדי' רמב"ם ריש פ"ד מממרים שאפי' הם מקילי' והוא מחמיר חייב מיתה ואולי אעפ"י שחייב מיתה אין ממיתן על החומרא דהוה שב ואל תעשה מ"מ חייב מיתה וזהו תיקון גדול שלא ירבה מחלוקות בישראל נמצא אין להזקן הזה לדאוג כלל איך אוכל החלב הזה ואיך אעשה מלאכה זו בשבת אל תדאג כי אפי' לו יהי' שאומרי' לך על ימין דגלי קמי' שמי' שהוא שמאל לפי טעות הבנתם הרי הוא ימין כי הקב"ה ויתר ושוב אומר סברא אחרת מאחר שהנחנו כנ"ל ממילא יש לנו להאמין שבודאי אומרי' על ימין ימין באמת ולא טעו אלא כיוונו כוונת נותן התורה ית"ש כיון שהקב"ה נתן התורה על דעתם והבנתם של אלו ושני הכתות כוונתם לשם שמים לכוון האמת וכשיטעו אלו הרי כל ישראל מוטעי' באונס' חזקה על הקב"ה שרגלי חסידיו ישמור ולא תצא כזאת מלפניו להטעות כל ישראל כשהם חפצים לעשות רצונו והיינו דמסיים מכ"ש שאומרי' על ימין ימין פי' שהרי אפי' כשבאמת טעו מ"מ כיונו האמת לדעתם והקב"ה מסכים לטעותם ומכ"ש שיש לנו להבין שלא טעו ומיהו בטעם זה האחרון לא סגי לומר חזקה על היושבי' לפני ה' שלא יטעו כי הקב"ה לא יניחום לטעות ז"א כיון דלפי טבע האנושי יכולים לטעות ורק מצד קדשת המקום נבוא על הזקן ממרא דהוא בכלל לא בשמים אפי' בת קול ואפי' נביא לא יכול להכריע ע"כ עיקור הסמיכה הוא על סברא ראשונה שאפי' טעו ח"ו ויתר הקב"ה טעותם וממילא לא נחשד את הקב"ה ית"ש שהניחום בטעותם להכשיל כל ישראל זה פי' הברור בספרי והמעיין בנימוקי רמב"ן על החומש יבין לאישורו כי לזה נתכוון גם הוא אבל לומר ח"ו שיהי' להם רשות לשנות דבר קטן אלו דברי צדוקים ומיאוני' הראשונים:

1553

1554וכבר אמרתי באותו גר שבא לפני ב"ש ואמר גיירני ע"מ שילמוד רק תורה שבכתב ודחאו ב"ש כתבתי שם שאותו הארמאי הי' מאותם שאמרו שהתורה ניתן לזמן וניתן רשות לנביא לשנות וכדאי' פ' כל כתבי איתיהב אוריתא אחריתי וכשאנו אומרי' וכתי' אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה יביאו ראי' להכחשנו מכמה מצות שנתחדשו בספרי נביאי' ואין זכר למו בתורת מרע"ה וכדפריך ש"ס עד דאתא יחזקאל מאן אמרה כל ערל לב וכל ערל בשר וכו' ומשני ש"ס הלכה למשה מסיני הי' ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא פי' כשעמד הנביא ואמר זה הדין אלו לא הי' אז מפורסם זה הדין ומקובל אצל כל חכמי ישראל מהל"מ ואתא הוא וחידש הדין הי' נהרג דאין לו לחדש אלא לפי הוראת שעה כדאי' ס"פ הנחנקי' וע"כ כשאמר יחזקאל דבר זה לא הי' חדוש כי הי' מפורסם מתורה שבע"פ הלכה למשה מסיני. ואמנם מי שאינו רוצה לקבל תורה שבע"פ ואין לך אלא מה שנכתב ומצינו שהנביאי' הוסיפו וה"ה שיש להם לגרוע ולהחליף הדת כפי רצונם א"כ אפי' תורה שבכתב אין לנו שבכל דור יעמוד אחד ויאמר אתיהיב אוריתא אחריתי אלו דברי שם מ"מ נחזור להנ"ל שזה המרחיב לשונו לדבר תוהה על ה' ועל תורתו במקום שחשב לא עמד ולא ישב:

1554

1555הראי' ב' שהעתיק לי מעלתו מדבריו הנ"ל מארבעים שנה שהי' במדבר עם מרע"ה ולא מלו הבל הבי' גם הוא וכי זה לבדו עשה בן עמרם מרע"ה הלא גם בנו של עצמו לא מל ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ואחז"ל ח"ו לא נתרשל מרע"ה על המילה אלא שלא הי' אפשר למולו ולצאת בדרך כי סכנת נפש היא בלי ספק למול וליצא בדרך אלא שלבסוף הי' סמוך לעיר ונתעסק במלון תחלה והי' יכול למולו לא נתלה לו שעה א' והנה בזכות שני דמים יצאו ממצרים דם פסח ודם מילה והיינו באותה לילה מלו כמבואר ר"פ ד' מחוסרי כפרה וכמ"ש רמב"ם בשעת יציאתם מלו ובמדרש הי' נפשם קוהה לאכול פסח ואמר להם מרע"ה כל ערל לא יאכל בו ומלו ואכלו ועפ"י דרך הטבע א"א למול ולצאת וא"כ עשיית פסח המורה על הנסיעה ויציאה ממצרים הלילה ומילת ערלת בשרם סתרי אהדדי:

1555

1556ואמנם הם בטחו בה' ועשו פסח ומלו עצמם ויצאו ונצולו וכדי הי' האמונה הלז של דם פסח ודם מילה שיגאלו אך הוראת שעה היתה ומאת ה' זאת הוא ציוה שימולו ויסעו וישלח דברו וירפאם אבל מרע"ה לא הי' רשאי לסכן בנו להוליכו בדרך אחר המילה ואולי מה שהקפיד הקב"ה על שנתעסק במלון משום שלא יראו ישראל ביאת משה למצרים עם בן ערל ויאמרו כי אין מצות ה' כדי להציל ושוב ירך לבבם למול עצמם בליל יציאתם ולא יבחנו לחלק כי אין למרע"ה להסמיך בנו על הנס כיון שהי"ת לא אמר לו בהדי' מל וצא:

1556

1557עכ"פ אמת נכון הדבר שהיציאה אחר המילה סכנת נפשות היא בלי ספק מעתה פשוט הוא שלא הי' אפשר למול בשום אופן כל ימי היותם במדבר שהרי לא הי' יודעי' שום זמן מסוים מתי יסעו מתי יחנו ויש אשר ישכון הענן לילה ויום ויסעו ויש אשר יבואו בערב ויסעו בבוקר ועיי' רמב"ן פ' בהעלותך וא"כ איך הי' אפשר לשום אדם להכניס בנו לספק סכנה אם יעלה הענן ויסעו אם ישאר פה עד חיותו של בנו יהי' במדבר נחש שרף ועקרב יחידי ואם יסע עמהם יהי' הבן בסכנה ראה כשמל יהושע אותם כתיב וישבו תחתם עד חיותם עד שאני תמה על הלוים שנמצא במדרש שהם מלו עצמם במדבר מי נתן להם רשות על זה וגם מה צורך הש"ס לטעמא דרוח צפוני' ת"ל מטעם הנ"ל והלא מרע"ה בעצמו אמר אמול ואצא סכנה היא לולד וכתי' וישבו תחתם עד חיותם ועיי' ר"פ הערל דקאמר דלא נשב להו רוח צפוני' ולחד לישנא משום דנזופי' הי' וצ"ע אי לגמרי לא נשב בעלמא כל אותן ל"ט שנים והי' חידוש משתנה בטבע העולם והי' זה נרגש בכל פצעים וחבורות שבעולם זהו תימה או נאמר להם לא נשיב ולכ"ע נשיב זהו יותר תימה והנלע"ד בזה היות כי החמה הזורחת כאור נוגה ע"י רוח צפונית יש בה כח מרפא בכנפי' כמבואר ע"כ ביום יציאתן ממצרים והי' נימלים אז פצועי חבורות המילה הוסיף הקב"ה כח רפואיי יותר בהשמש צדקה ההיא לרפאות מחלותם ולא יזיק להם טורח הדרך ונס הזה נוסד קצת על טבע החמה שלעולם מרפא היא בטבעה והוסיף הקב"ה כח רפואיי הנ"ל כדרך רוב הניסים שנוסדו קצת על התחלת הטבע והי' אותו הכח הניסיי בשמש צדקה הנ"ל כל ימי היותם במדבר ואך בהיותם מוקפי' ענני הכבוד ולא הי' אפשר לחמה לכנס בין דבקי הענני' מ"מ כל מי שהי' לו בן למול נעשה נס שני שלו לצרכו לבד נכנס החמה ע"י רוח צפוני קצת בין בתרי העננים לרפאות מכתו ואל תתמה שבשביל יחיד א' זרחה חמה על אהל א' שכן אחז"ל בגשמים בשביל איש צדיק א' ועשב א' יורד גשמים על ההוא משרה בלבדה כדיליף בש"ס מדכתי' לאיש עשב בשדה וה"נ דכוותי' ואמנם משנעשו נזופי' לא הי' כדאי' לנס השני רק הלוים להם זרחה שמש צדקה הנ"ל ולא לשארי השבטים והלוים כדין מלו וישראל שלא מלו כדין עשו עכ"פ מה יש לו לשוטה זה ראי' מהאי עובדא [ועי' מזה בח"ס חלק או"ח סי' ר"ח]:

1557

1558ושוב שמעתי דמייתי ראי' שר"א דס"ל כורתין עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל ועוד במקומו של ר"א הי' עושי' כן ולא מיחו בו חכמים ובמקומו של ריה"ג הי' מבשלי' בשר עוף בחלב לא ידעתי מה רצה בזה לומר איש כל הישר בעיניו יעשה ואין תוכחה חלילה וחלילה ראה והביטה תודוס איש רומי שהי' שר וגדול של עיר רומי והנהיג בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים והוא איסור קל מדברי סופרים שנראה כמקדש קדשים בחוץ ושלחו לי' אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי והשתא נמי שלא נדוהו עכ"פ מיחו בידו ומי לנו גדול מחנני' בן אחי רבי יהושע שלהי ברכות שהעיד על עצמו שלא הניח כמותו בא"י וכשיעבור שנים בח"ל שלחו לי' ולכל השומעים אליו שאין להם חלק באלקי ישראל:

1558

1559ור"א דמכשירי מילה איהו ס"ל מכשירי מצוה דוחי' שבת ואיצטריך לי' קרא מיותר על כל מצוה בפ"ע ובציצית ומזוזה דלא ה"ל קרא מיותר אין מכשיריהם דוחי' שבת ולא כמו שסבור זה הכותב הכוזב דקיל לי' שבת לר"א וריה"ג לא הוה ס"ל למגזר בשר עוף אטו בשר בהמה בחלב ואלו הי' חכמי ישראל שבזמנם ראוי לחלוק עליהם ולהכריע דלא כוותי' בודאי הי' מוחים בידם בכל עוז והי' כופי' אותם לעשות כהרוב וכהלכה ולא שיבנה כל א' במה לעצמו בעירו וגבולו והרי קמן בתנורו של עכנאי שעמדו למנין נגדו וכשלא שמע ולא הטה אזנו ברכוהו. ובירושלמי פ' אין מעמידין דשמואל אמר רב אי לא יאכל משחא קרי עליו זקן ממרא אך בהך דמכשירי' דר"א ובשר עוף בחלב דריה"ג לא עמדו למנין בחייהם והי' הדבר שקול ולא הי' כח ביד אינך חכמים לכוף אותם לעשות כמותם ועל זה אחז"ל אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו אפי' לאפרושי מאיסורא כיון שאין ברור לי לאסור אבל מ"מ בדור אחר ר"א ושאחר ריה"ג איפסקא הילכתא דלא כוותי' ע"כ כל המחלל שבת במכשירי מילה חייב חטאת אם לא נפטירנו מטעם טועה בדבר מצוה וכן האוכל בשר עוף בחלב חייב מה שחייב כל עובר על דברי חכמים עי' ר"ן פ' מקום שנהגו ומג"א רס"י תצ"ח וזה המפקפק על דברי חכמים דינו כאלעזר בן חנוך שפקפק על נט"י ואין להאריך יותר וה' יתן בלב כל הפוקרים לשוב אל ה' וירחמהו ירחם ה' על עמו ותחת הנענוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד הדס והי' לה' לשם לאות עולם הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ב' י"א מנחם תקפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1559

1560שלום וכ"ט וששון ושמחה ישיגו לאדמו"ח הגאון האמיתי מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

1560

1561דברי קדשו הגיעוני ע"ד אישים פועלי און השחיתו התעיבו על דברי חז"ל ונוקבים שם ה' ית"ש באותיותיו ולא יתנו מקום לדחז"ל סוף פרק אלו עוברין לא כשאני נקרא אני נכתב לפי ענ"ד מסברא אי אפשר שיהגה השם באותיותיו בכל מקום שנכתב ידו"ד דהרי ידוע ומבואר שזה השם איננו תואר אלא עצם כמו שכת' במורה חלק א' פרק ס"א וסוף פס"ג אעפ"י שמפרשי' אותו על שם שמהוה כל הויות כולן וגם הם לועזי"ן אותו דער עוויגע"ר ר"ל עצם הנצחי' הי' הוה ויהי' לעד בכל זאת איננו תואר אלא עצם כמו שם ראובן אעפ"י שטעם השם הוא כי ראה ה' בעניי וכן הרבה שמות מ"מ אעפ"י שזה טעם קריאתו בתחילה אבל עכשיו שנקרא כך הוא עצם שלו וידוע נמי כי שם העצם לא יסמוך לדבר ע"ד משל אם ראובן הוא שר הצבא א"א לומר ראובן הצבא כי אין יחוס לראובן עם הצבא אבל יאמר ראובן שר הצבא והנה מצינו ידו"ד צבאות ופשטי' דקרא כמ"ד צבאות נמחק דהכוונה שהוא ית"ש אדון הצבאות כולם ואי אמרת בשלמא דאע"ג דכתיב ידו"ד מ"מ נקרא אדני שהוא תואר א"כ נסמך צבאות לאדני כאלו נאמר ידו"ד הוא אדון הצבאות אבל אי נימא כל דכתיב הוי' נקרא ונהגה כן א"כ אין פירוש ושיעור לתיבות אלו כמובן ובתהלים ס"ט כתיב אדני הוי' צבאות הסמיך צבאות להעצם והקדים שם התואר כאלו אמר שר ראובן הצבא והוא דבר שאין לו שחר אבל כשאנו קוראים אותו ההוי' בניקוד אלקים א"ש וכיון שעכ"פ מוכיח דהשמות הנכתבים ידו"ד לפעמים נהגי' אדני או אלקים א"כ הי מינייהו מפקת וקבלת רבותינו תכריע שהחלק יעיד על הכל דלעולם אין ההוי' נהגה בגבולין ועוד אין לנו שום ניקוד מקובל בקריאת הוי' ית"ש כי מה שמצאנוהו פעמים בניקוד אדני ופעמי' בניקוד אלקים הוא לפי המקובל מחז"ל שאינו נהגה באותיותיו אבל הנקודות השייכים לאותיותי' אין אתנו יודע ואפי' במקדש לא הי' יודעי' לקרותו בנקודותי' כ"א המקובלים איש מפי איש כמו שכ' במורה ח"א פס"ב ולזה נתכוון רש"י סוף פרק אלו עוברים גבי סבר רבא למידרשה בפרקא דאע"ג דבעלמא פירש"י ההוגה שם המפורש הוא שם בן מ"ב באותיותי' אין לו חלק לעה"ב ונ"ל דהביאו לזה מה דאמרי' בחלק ק"א ע"ב ההוגה השם באותיותי' בגבולין ובלשון עגה פירש"י בלשון לע"ז אפי' במקדש ואי אמרת בשלמא שם של מ"ב קאמר היינו דשייך איסורי' בלע"ז אפי' במקדש אבל אי נימא דאבדון חלק לעה"ב הוא על מפרש השם באותיותי' כאשר הוא נכתב מה לשון לע"ז שייך בזה משו"ה הוכיח רש"י לפרש דשם מ"ב קאמר מ"מ ס"פ אלו עוברי' א"א לפרש לא כשאני נכתב אלא היינו ד' אותיות ידו"ד ואהא קאמר רבא סבר למידרשי' בפרק' ומאי דרוש שייך בזה וע"כ להודיע נקודותי' וטעמי' ומסיק לעולם כתי' וא"כ כיון שנקודותי' נעלמו ממנו איזה דמות יערכו לו להגותו באותיותי' וקרוב אצלי שבקראו בנקודותי' גם הה"א האחרונה נרגשת במבטא או במפיק או בנקודה אלא שבפי' רשב"ם פ' שמות בכתבו א"ת ב"ש כשהוא ית"ש מדבר בעדו אומר על עצמו אהי' וכשאנו מדברי' עלי' אומרים ידו"ד כמדבר על אחר נסתר משמע דאין הה"א האחרונה נהגה כמו הי' דאהי' יעיי' תוס' יו"ט מ"ב פ"ו יומא ויש בזה מקום עיון פ"ק דברכות ז' ע"ב לא הי' אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אע"ה וקראו אדון א"כ כל הראשונים הגו באותיותי' ואי נימא שהם כינו אותו בשם אלקים א"כ הי' לנו לקרות כל השמות שמבראשית עד אברהם בשם אלקים ולא בשם אדני וקושי' זו כלולה בקו' תוס' שם:

1561

1562ועוד צל"ע ממ"ש תוס' בחולין ס"ו ע"ב ד"ה כל בשם ב"ר פי"ז ושם בפנים מבואר דשם א"ד אדה"ר קראו בו ושוב מצאתי שעל מדוכה זו ישב מהר"ש יפה ביפ"ת שם באריכות ולא העלה כלום ולפע"ד דמאדה"ר ואילך הי' א"ד כינוי של הוי' ית"ש ובו הי' נהגה אבל לא הי' אדם שקראו אדני בלי כוונת הוי' וההפרש רב ביניהם כי שני מיני אדנות יש א' במה שהוא היוה כל ההויות כולן אשר יצר וברא ממילא הוא אדון לכל אפי' עזב הארץ ומסר עולמו לשומרים אמצעים ואיננו משגיח כלל עליהם מ"מ הוא אלהא דאלהא אמנם אינו כן כי אחר ששבת וינפש מבריאות העולם עודנו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומשגיח בעין פרטי על כל ובפרט עי"ן ה' על יראיו ובבחינה זו הוא אדון הכל מבלי שברא כל אלא עושה מעשה שר ומלאך והיינו עיקור שכינה בתחתונים שנקרא בבחי' זו המלאך הגואל כמ"ש רמב"ן ודורות הראשונים קראו א"ד בצירף הוי' שהוא כמו אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך אבל אאע"ה שהוא הודיע השגחתו פרטית בעולם וקראו אל עולם ע"כ קראו אדון בלי צירוף הוי' כמו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתיך ואולי לזה נתכוון רשב"א דמייתי יפ"ת שם ולא עמד על כוונתו ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דכ' בפ"ב מע"ז הל"ז דדינו המגדף שיברך שם המיוחד וקחשיב א"ד במיוחד וכן ביאר להדי' במורה ח"א פס"א הנ"ל ובסוטה ל"ח ע"א מבואר שנקרא רק כינוי ויפה כתב מו"ח הגאון נ"י משם ראי' לרמב"ם דעכ"פ א"ד נמי מיוחד הוא דאלת"ה האיך תסיק אדעתין לברך ישראל בשם ההוא וכתי' כה תברכו והוא עפ"י מ"ש תוס' שם ד"ה או אינו וכו' וכ"כ מורי ז"ל בספרו בנין שלמה בסנהדרין שם ולפע"ד דרמב"ם מפרש לשון הש"ס סנהדרין ס' ע"א דשם בן ד' נמי שם הוא ר"ל שם א"ד ומהו דתימא שם רבה היינו ידו"ד ומ"מ דקרי לי' בסוטה כינוי לפי הנ"ל י"ל אם נכתב הוי' ונקרא א"ד ופירושו כנ"ל אז הוא רק כינוי של הוי' וע"כ בברכת כהנים דכתי' הוי' בקרא אי מכונים הכהנים בא"ד הו"ל כינוי של הוי' אבל זה המברך השם ואומר א"ד הוה שם מיוחד בפ"ע שזה הוא השם שקראו אאע"ה. מ"ש מו"ח הגאון נ"י מר"פ שבועת הדיינים כבר עמד בזה בחי' ר"ן ס"פ שבועת העדות ומפני זה נאיד מפירש"י וס"ל דאמר רחמנא השבע איננו שבועת ה' תהי' בין שניהם אלא שבועת סוטה וצ"ל לדברי' דשבועת ה' אין פירושו שבועה בשם אלא שבועה אשר ציוה ה' כמו תורת ה' ולפ"ז י"ל גם פירש"י דרבנן דלא קבלו גז"ש מפרשי' קרא כנ"ל ור"ח בר אידי הוא דמפרש קרא שבועה בה' מפני שנתקבל גז"ש, ומה שעמד מו"ח הגאון נ"י על דברי תוס' פ"ק דסוכה גם אני תמהתי בזה מאד וחשבתי מפני שבעל המימרא נזהר ואמר יו"ד ה"י למעלה ולא השלים השם ש"מ דס"ל דאפי' להגות השם במילואי' נמי איכא איסורא א"כ יפה הקשה תוס' לסברתו גם חצי השם אסור להגות במילואיו ובאמת העולם נזהרים ואומרים יו"ד ק"י וי"ו ק"י:

1562

1563והנה בתי"ט פ"ד דסוכה גבי אנו לי"ה כ' פירושו דשם הוי' ית"ש ונראה לו ו"ה לשון שמחה כמו בין וי לוה נמלט ריב"ז והכונה שעתיד לשמוח בעולמו כי י"ה שבראש השם מורה על העתיד כאלו נאמר יהי' שמח וכ' ששמע מגדול א' הוי"ו של ו"ה היא במקום יו"ד וכאלו כתי' י"ה שפירושו אימה די"ה מתורגם דחילו ויהי' הפירוש שעתיד להיות ירוא שכל העולם יראים מכבודו ית"ש ודברים אלו צל"ע דתינח בעה"ז שאנו מצפים על העתיד אבל לע"ל שכבר ישמח ה' במעשיו וכבר יהי' כל העולם יראים ממנו לא יקרא עוד בזה השם המורה על העתיד ואיפכא אחז"ל ס"פ אלו עוברי' דלא כעה"ז עה"ב דלעה"ב נקרא כשהוא נכתב ואיפוך אנא לפי הנ"ל ויותר נלע"ד שיהי' פי' השם חצי' הראשונה י"ה מלשון אימה וחציו שני ו"ה מלשון שמחה שיעבדוהו בשמחה ובאימה כפירש"י בפ' בחוקותי גבי ואולך אתכם קוממיות שיטייל עמהם בג"ע ואפ"ה תהא אימתו מוטלת עליהם כמשל אריס ומלך ע"ש ואין כאן הוראת עתיד כלל אלא כך היא הוראות שמו ית"ש שמחה ואימה כמו גילו ברעדה וזה לא זכינו עדיין בעה"ז שאפי' צדיקים העובדים באימה היינו חציו הראשון י"ה מ"מ לשמחה שלימה ודביקות האמת לא זכו שהוא המקווה לע"ל במהרה בימינו האמור בפ' בחוקותי כמ"ש רמב"ן שפ' זו עתידה ע"כ לע"ל יהי' השם שלם ויקרא ככתיבתו וא"ש ויעיי' תשו' מהר"ם לובלין סי' פ"ג בענין קריאת שם אדנ"י:

1563

1564והנה איסור זה דהגה השם באותיותי' הותר מכללו במקום זולת מקום ובזמן זולת זמן במקום היינו בבהמ"ק כמ"ש חז"ל בסוטה מקרא בכל מקום אשר אזכיר את שמי סרס המקרא ומהתימה תמה על רש"י בנימוקי חומש דלקח לו דרך אחר ופירש בכל מקום אשר אתן רשות להזכיר שמי שמה אבוא אליך והיינו בהמ"ק והוא נגד הש"ס ועוד דתלי תני' בדלא תני' דהיכא מצינו בשום מקום שיהי' מותר להזכיר שמו בבהמ"ק עד דתלה בו אבוא אליך וברכתיך ולפמ"ש לחם שמים ביומא דהשם המפורש יוצא מפה כה"ג מעצמו ושכינה מדברת מתוך גרונו כ"כ האר"י א"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי ע"ש ולפע"ד מאי דכתי' בנחמי' ט' ויברך עזרא את ה' אלקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה וקשה מה היום מיומים וכי עדיין לא שמעו שם ה' גם מאי שנא דקאמר ה' אלקים הגדול ע"כ שהזכיר השם ככתבו במעמד הנבחר הזה ברחוב שער המים שבעזרה והיינו הגדול כמ"ש לעיל בפי' ש"ס סנהדרין שם רבה ואז נפלו על פניהם כביוה"כ, ומה שאמרתי שהותר בזמן זולת זמן בס"פ אלו עוברי' אמרי' ביום ההוא יהי' ה' אחד לא כעה"ז עה"ב וכו' משמע שלעתיד יהי' מותר וערמב"ם במ"נ הנ"ל מ"ש בזה אבל צל"ע אלה הדברי' שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה והיכא רמיזא היתר זה באורייתא דמשה הנה בכאן ימצאו מקום לרדות ולטעון כי כבר נתקיים והי' ה' למלך על כל הארץ כי גדול שמו בכל הגוים וא"כ ממילא יהי' ה' אחד ושמו אחד נקרא ככתיבתו ולו יהיבנא להו טעותא מ"מ אין הפסוק מצוה שאם יהי' מלך על כל הארץ אז יהי' החיוב להזכירו ככתיבתו כי א"א שיחייב אותנו בכך ואין אתנו יודע אופן קריאתו כמ"ש לעיל כי נעלמו ממנו נקודתו ואם נשנה בקריאתו נהי חוטאים בנפשותינו אבל לפי דרכם יהי' הבטחה שבזמן שיהי' למלך על כל הארץ אז עוד נזכה שיודיע לנו ע"י נביאיו שיגלו במהרה אופן קריאת שמו הגדול וכדכתי' הנה אנכי שולח לכם וכל זמן שלא הודיע לנו ית"ש אופן קריאתו א"א שיתקיים זה הפסוק:

1564

1565מה שרוצים להתפלל בלע"ז גם כי תפלה נאמרה בכל לשון מ"מ הרי אנשי כה"ג תקנו בלשון הקודש ובזמניהם לא הבינו המון לה"ק כמבואר בעזרא שהי' הלוי' מביני' לעם ומתרגמי' להם כי הי' מדברי' אשדודית ואפ"ה לא תקנו בלשון ההוא אלא בלשון הקדש ומדוע ניקם אנחנו לשנות מנהג אבותינו הקדמונים מלבד כל הכוונו' והצרופים הידועים עוד אינו מכבוד מלכות שמים עפ"י מ"ש רמב"ן ר"פ כי תשא שלכן נקרא לה"ק שהוא הלשון שהקב"ה משתמש בו עם נביאי' ותורותי' ומצותי' וא"כ ההדיוט מדבר עם המלך בלשונו של מלך ולא בלשונו של ההדיוט כמ"ש אחשורש ומדבר כלשון עמו ואם אנשים וקטנים אינם מבינים יטריחו להבינם וללמדם לה"ק שאפי' לשונות הגוים לומדם ואיך לא ינהוג כבוד זה לה' אלקינו, מה שמדלגין ברכת בנין ירושלים ובהמ"ק הלא אפי' למ"ד אין משיח לישראל היינו קהיית עמים אבל בהמ"ק וירושלים ע"כ תחזור למקומה דאם נדחק ונפרש כל הנבואות על בית שני אבל פרש' אחרונה שביחזקאל בענין התרומה וי"ב שערי ירושלים בודאי עדיין לא נתקיימה ועתידה להתקיי' ואיך לא נתפלל על זה עכ"פ:

1565

1566לנגן בבה"כ בכינור ועוגב לפע"ד הוא מנוע מפ' על נהרות בבל כי בודאי לשורר בפני הכשדים חשובים לבד הי' די באומרם איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר מאי על אדמת נכר אע"כ הי' רוצים שישוררו לה' בהודות והלל על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החרבן כדכתיב בנו בתים ונטעו כרמים ובמדרש איכה סוף פתיחה כ"ד כשירד וכו' וגלתו של צדקיה בידו הי' גלותו של יכני' יוצאים לקראתו ומקלסין בחדא ידא וכו' יע"ש שנראה שהי' צריכי' להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים וכאלו מודים לה' שזכו לחסות בצלו ומ"מ לא רצו לזמר בתפלתם כדרך שעשו בבהמ"ק כאלו שכחו ירושלים ונתיאשו ממנה וזהו שאמר שם ישבנו בהשקט ואפ"ה גם בכינו בזכרינו את ציון כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפני' כעין שמחת ציון כי אין שמחה ואין שחוק לפני' ית"ש עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז:

1566

1567מ"ש מו"ח הגאון נ"י דחולין שנ"ב הוה בכלל לא תאכל כל תועבה לא הבנתי כיון דהשוחט בשבת הותר ה"ה חולין שנ"ב עפ"י גירסת רש"י בחולי' קט"ו ומ"ש תוס' דשוחט או"ב ניכר טפי התיאוב צריך לומר כיון דחיסר זמן הוא בבהמה עצמה משא"כ שוחט בשבת אין החיסור זמן בבהמה אלא בשבת ומשו"ה מותר וה"ה חולין בעזרה שהחיסור הוא במקום מה לי מקום מה לי זמן:

1567

1568מ"ש דלא פליגי תנאי בקשר עליון איברא כ"כ תוס' סנהדרי' פ"ט ע"א ושמעתי מפה החסיד מחבר מחצית השקל זצ"ל דרש"י לטעמי' דס"ל פליגי תנאי בסדין בציצית אי דרשי' סמוכי' א"כ ממילא פליגי בקשר עליון מיהו נ"ל דלא פליגי אלא אי אתי' מקרא או אי הוי הל"מ אבל לכ"ע דאורייתא הוי יעיין לשון רש"י ומה שהגי' מורי בבנין שלמה ז"ל:

1568

1569מ"ש בדברי תוס' יבמות ח' ע"ב לולי הבנת מו"ח הגאון נ"י הייתי אומר דלא אתפיסת קדושי' דיבם ביבמתו קאי דלא שייך בהו לשון תפיסת קדושי' אלא אעלמא קאי כל דשייך בה קידושי' בעלמא קרינן בי' ולקחה לענין חליצה עכ"פ אבל לעולם לא קנאה:

1569

1570מ"ש מו"ח הגאון נ"י יבמות י"ב ע"ב צ"ע, כעת נ"ל בגיטין יו"ד ע"ב דינא דמלכותא דינא למאי דס"ל לרש"י לקמן מ"ד יו"א ובתוס' ד"ה וכותב וכו' דמייקר שם אלילים א"כ אפי' הוי דינא דמלכותא מ"מ הו"ל מקח הנעשה באיסור ולמ"ד אי עביד לא מהני אין המקח נקנה דהכא גוף ועיקור המקח נעשה באיסור ע"י הארכי ומיושבים הפוסקים דלא מייתי שינוי' קמא אע"ג דבעלמא קיימ"ל דינא דמלכותא דינא הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום ג' ב' אדר תניין תקע"ח לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1570

1571אל הר המור גבעת הלבונה רב חסדי' ורב חנינא חכמתו בחוץ תרונה ועשר ידות לו בבינה, יתברך בברכת השנים הטובות מאלקי קדם מעונה, תחז בציון עיני' רועים שבעה ונסיכים שמונה ה"ה ידיד עליון מגדול מעוז וחביון גאון ישראל רכבו ופרשיו זה דור דורשיו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר אפרים זלמן מרגליות טובה נ"י ה' ישמרהו ויחייהו, אורך ימים ושנות חיים ושלום ישביעהו, לאלתר בספרן של צדיקים לחיים בירושלים יכתבהו ויחתמהו אמן:

1571

1572ימים רבים של צער הי' לי על שלילות מכתב קדשו ביודעי ומכירי גודל הענוה ידעתי כי לא דבר רק הוא איחור פעמי מרכבו' כבודו והנה תמול נהנתי מזיו אורו כי יהל ה' יאיר נרו ויגיה חשכו ויהי' עיני' הבדולחי' מאירות כשמש וירח וקווי ה' יחליפו כח ובני מענינו ילכו שחוח ותפלתינו תקובל כריח הניחוח אמן:

1572

1573בק"ק האמבורג הדפיסו קבוץ אגריות מגאוני הזמן וקראוהו ספר דברי הברית ותלי"ת פעל ישועות בקרב הארץ וכו' מ"ש הדרת גאונו בפי' וסדרו נסכים אמנם כן הוא בספר תניא אבל הגאון מהריעב"ץ בסידור שלו מייתי ב' הפירושים ולא הכריע ובאמת דבריו שם תמוהים שפי' בפי' השני סידור הקנים שהם קשות הנסך ותימא שהרי אין סידור ולא נטילתן דוחה שבת וגם פר"מ הגאון נ"י כ' סידור בזיכי' קשה לי לפרש לשון מסך על ב' בזיכין ואין בהם כדי לסוכך על השולחן אבל בס' תניא פי' על מערכת הלחם שתרגם סידור יע"ש והוא בודאי על השולחן. דברי הערוך ערך גרע דמייתי הגאון נ"י טוב הי' לו לפרש כי לע"ד הוא מחוסר ביאור ובגליון ש"ס ב"ב קי"א ע"ב שלי כתבתי עיין מ"ש רשב"ם שם ולאו דוקא מגרע ומוסף דא"כ רבא נמי סכינא חריפא עיי' ערך גרע בשם ר"ח ודברי' אינם מובנים ומ"מ נ"ל מפני קו' זו דסכינא חריפא פליג הכא ר' ישמעאל ולית לי' מוסיפים וגורעים אבל בעלמא מודה דאלת"ה תקשה לדידי' במנחות ל"ה ע"א תוס' ד"ה לטטפת ואש"נ יומא מ"ח דם מהפר וקבלנו דלא פליג ר' ישמעאל דהתם ליכא תיבה שלימה דמפסקא קרא ולזה נתכוונו תוס' שם בלי שום הגה' מהרש"א ובזה יובנו דברי קרבן אהרן בת"כ פ' ויקרא גבי ולקח מדם הפר וע"ש ובספר שיח יצחק על יומא לא עמד על כוונתו ואש"נ הך דחמישיתיו ב"מ נ"ד ע"ב דתיתי ככ"ע ויעיי' בכורו' מ"ד ע"ב גבי מרוח אשך דפליגי ר"י ור"ע אר"ח ב"א וי"ל וק"ל ויעי' ב"מ כ"ח ע"א מפיק רבא סימני' דאוריי' מעד דרוש אחיך אותו והתוס' כ"ז ע"ב מפירש"י ד"ה דרשהו משמע דהך דרשא היא ע"י גורעי' ומוסיפי' וגם סכינא חריפא יע"ש ואפשר דלאביי דפליגי תנאי בסי' דאוריי' בהא פליגי אי גורעי' ומוסיפי' בכה"ג אמנם הרא"ם בפסוק זה השיא כוונת רש"י לענין אחר וצ"ע בכל זה עכ"ל שם על הגליון:

1573

1574מ"ש והאריך מירושלמי פ"ק דמגלה דבורגני א' בדא להם ארמית מתוך לשון יוונית לע"ד פשוט מאוד דט"ס וצ"ל רומית והוא לשון לטיין שהמציא להם לאטינוס כמבואר בספר יוחסין דפוס אמסטרדם ק"ב ע"ב ד"ה הזמן השלישי וכו' ובצמח דוד ח"ב שנת שמ"ה לאלף השלישי והירושלמי שם הזכיר לפני זה לשון סורסי ולשון רומי ולשון עברי ואשורי יע"ש ובחי' תורה אמרתי בהא דאלדד ומידד מתנבאים במחנה משה מת יהושע מכניס שנבואה זו שייך להאי ענינא דבס' מאור עינים מונה והולך ע"ב אומות נגד דברי חז"ל ואמינא אנא כי אומות שהחריבו בית אלקינו בגוים לא יתחשבו דכתי' בגוי נבל אכעיסם וקרא כתי' במחריבי בית ראשון כשדים עם לא הי' ונכרת מהם כתב ולשון כמבואר פ"ק דמגילה וכן מחריבי בית שני כתי' קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד שאין להם כ' ולשון כמבואר פ"ק דע"ז ואין להם אלא אותו לשון שבדה להם הבורגני, וידוע יצב גבולו' עמים למספר בני ישראל ע' נפש וכנגדן ע' סנהדרין כמ"ש רמב"ן בחומש והנה בפ' אספה עשה מרע"ה ע"ב פתקין ב' מהם חלק וכשהתנבאו גם אלו השנים אלדד ומידד הי' זה רמז לב' אומות נוספת מחריבי הבית וידוע אלו נכנס מרע"ה לא"י לא עע"ז ולא נחרב בהמ"ק ע"כ הי' זו ענין נבואתם עכ"ל בחי' תורה שלי:

1574

1575גם מה דפשיטא לי' למר ניהו רבה דהמתפלל בלשון בדוי הנ"ל או בשום לשון שנשתבש מלשונות האומות לא יי"ח תפלה ולא ידענא מאי אולמייהו דשבעים לשונות לענין תפלה בכל לשון שהוא שומע ומבין יוצא ובתנאי שמדברים כן בחצרות המלכים באותה המדינה דאלת"ה לא ירצה משום הקריבהו נא לפחתיך וכעין שאמרו בענין מלבושי' ועטופים בשעת תפלה יעיי' בש"ע סי' צ"א סעי' ה' אבל אם הלשון צח ונקי לפי ההסכמה באותו זמן ובאותו המקום ואיננו לשון עלגים לא ידעתי מהיכי פשיטא לי' למר למיפסל טפי משארי לשונות:

1575

1576אמנם כל שארי דברי קדשו נכונים למבין שאין לנו להתפלל כ"א בלה"ק דוקא וכמ"ש והאריכו כל הגאונים בספר דברי הברית והאנשים המתנגדים כשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו לשונם ויעיי' מ"ש בתמים דעים סי' קפ"ד שכבר עמד על כוונה זו ואמרתי להיות מתון בשלוח מכתב קדשו לק"ק האמבורג עד עת בא דברי קדשו שנית אולי ייטיב בעיני קדשו דבר א' מהדברים שנכתבו לעיל ויצוה לתקן והנני למצותו יצו ה' ברכתו בביתו ויחלימהו ויחייהו למר ולתורתו כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ. פ"ב יום ג' דסליחות תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1576

1577החיים והשלום יחדיו יהי' חמים יחולו על ראש צדיק ונשגב הרב המאה"ג מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק סערעט בוואלעחייא יע"א:

1577

1578מכתבו הנעים הגיעני בזמנו ונאבד ממנו וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי' והנה בזו רגע בחפשי אחר כתב אחר וה' אינה לידי מכתבו ושמחתי מאוד ואמרתי מצוה שבאת לידי לא אחמצנו עוד וע"כ אבוא בקצרה להשיב כיד ה' הטובה מבלי אריכו' כדרכי כדי שלא יאוחר דבר עוד:

1578

1579ע"ד רופא יהודי הקבוע לרפאות בשכר ונוסע על העגלה ביום ש"ק לפקח על נפשות חולי יהודים ועובדי ככבים אם צריך למחות בידו כמו דאחז"ל ביולדות דלא שייך בזה איבה דנימא להו אנן דמנטרי שבתא מחללי' עלי' שבתא אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללי' עליכו שבתא:

1579

1580הנה בנסיעה על העגלה יש כאן ג' איסורים א' שביתות בהמה ומחמר ב' תשמיש בבעלי חיים דאיכא משום שמא יחתוך זמורה, ג' משו' תחומין דאע"ג דהעגלה גבו' עשרה כיון דניחא תשמישתי' אית בי' תחומין למעלה מיו"ד כמ"ש מג"א סי' רס"ו סק"ז בביאור:

1580

1581והנה איסור שביתות בהמה ליכא אלא בבהמת עצמו ולא בבהמת של גוי דליכא רק משום מחמר כמ"ש ר"ן ר"פ מי שהחשיך ורמזו במג"א שם סעי' קטן ה' ועיי' בתוס' שבת שם ס"ק ט' והנה אם הבעל עגלה הוא גוי והוא המחמר והישראל אינו משמיע קולו כלל ליכא אלא איסור אמירה לנכרי ובשגם דהכא ליכא אפי' אמירה לנכרי לעשות מלאכות ישראל אלא לעשות מלאכות גוי חברו שהרי הנסיעה היא לצורך חברו הנכרי והוא מחמר אחר בהמתו לעשות צורכי חברו וזה מותר כמבואר במכילתא פ' בא על פסוק כל מלאכה לא יעשה וביארו הרמב"ן על התורה בפסוק הנ"ל ולדעת הרמב"ם איכא עוד איסור דרבנן שמא יחמר הישראל כיון שדרכו לחמר לפעמים ומ"מ ליכא אלא אי' דרבנן ואפשר דהרמב"ם נמי לא אמרו אלא בבהמה שהיא מכיר את קולו ולא בבהמת נכרי שאיננה מכיר את קולו של ישראל וכמבואר חלוק זה בש"ס דע"ז ט"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה איסור וכו" וגם בהמות שלנו אינן מכירות בקולינו וליכא למיחש לנסיוני וכו' ע"ש. ומובא בש"ך י"ד סי' קנ"א סקי"ב והנה לדעת הר"ן שאין מחמר אלא כשמוליך הבהמה מרה"י לרה"ר או ד' אמות בר"ה וכדומה ויעיי' דבריו בביאור במס' ע"ז דף של"ג ע"ב דפוס זולצבאך א"כ בזה"ז דליכא רה"ר דאורייתא א"כ לא שייך כאן שום אי' דאורי' במחמר ומכ"ש כשיהי' נזהר לעלות על העגלה כשהיא מהלכת כבר שזה אפשר וכשתעמוד להטיל גללים ירד ולא יעלה עד שתתחיל בהילוכ' א"כ אפי' בר"ה גמור ובמחמר בעצמו ליכא אלא אי' דרבנן כמבואר ר"פ מי שהחשיך א"כ בצירוף כל אלו שאינו אלא אמירה לנכרי לעשות מלאכת חבירו וגם אין כאן רה"ר דאורי' וגם לא מכירה קולו של ישראל ועולה על העגלה כשהיא מהלכת אין כאן אלא איסור דרבנן:

1581

1582זאת שנית איסור משתמש בבעלי חיים שמא יחתוך זמורה ברור הוא דהך גזרה דרבנן בעלמא הוא ומי ליכא רשב"ם דמתיר לגמרי בעגלה באומרו שאין דרך שיחתוך הישראל זמורה להוליך הסוסים כ"א הגוי המוליך ועיי' תוס' עירובי' מ"ג ע"א ד"ה הלכה וכו' ולדעת מהרי"ק שרש מ"ו דגם התוס' לא פליגי אלא כשישראל מנהיג הסוסים ולא הגוי ומייתי ראי' מלשון התרומה שזה לשונו אסור ללכת בקרון בשבת משום דמשתמש בבהמה המנהיגה ותנן אין רוכבין שמא יחתוך זמורה ואפילו ינהיגו גויים עצמם הקרון אם הוליכו חוץ לתחום אסור עכ"ל ומבואר דבמנהיג גוי ליכא משו' שמא יחתוך אלא דצ"ע א"כ מיירי פלוגתת תוס' עם רשב"ם בישראל המנהיג ומה עלה על דעת רשב"ם דמתיר בשלמא מה שהקשה תוס' עלי' ממה שהתיר לילך לספינה בשבת דהא איכא משום שמא יעשה חבי' של שייטין כמוכח בחולין קל"ט ע"ב י"ל דס"ל לרשב"ם לחלק התם האי צורבא מרבנן לא עבר אלא משפת הנהר אל שפת השני' לשמור פירותיו ואורחא דמלתא לשוט ויעשה חבי' של שייטין אבל ההולך למסעי' ממקום למקום לא שייך שישוט בנהר כמה פרסאו' למחוז חפצו וליכא למגזר אלא משום תחומין ומשו"ה התיר רשב"ם אבל להתיר בקרון כשישראל מוליך הסוסים אין לך חשש חתוך זמורה גדול מזה וע"כ רחוק הוא שיתיר רשב"ם אלא בגוי מוליך הסוסים וגם בהא פליגי תוס' ואוסרי' ודלא כמהרי"ק ודברי בעל התרומה י"ל בדוחק וק"ל מ"מ איסורא דאוריי' פשוט דליכא ואפי' באיסורא דרבנן איכא עמוד גדול הרשב"ם לסמוך עלי' ולמהרי"ק גם תוס' מודים כשהגוי מוליך וא"כ עכ"פ ליכא אלא אי' קל דרבנן ועוד נ"ל טעם דהתוס' אוסרים אינו אלא כשהגוי מחתך זמורה עושה לצורך ישראל וא"כ בנדון דידן שעושה לצורך חבירו הגוי קליש טובא:

1582

1583והשלישית משום תחומין ולפעמים יוליכנו חוץ לג' פרסאות שהוא דאוריי' לכמה פוסקים ודעת מג"א שגם בעגלה שייך תחומין כיון דניחא תשמישתי' הגם שבתוס' שבת מהדורא בתרא שדי בי' נרגא רס"ו סק"י דמה שאמר מג"א דה"ל הש"ס למימר נפקא מיני' בהאיבעי' תחומין למעלה מיו"ד ביושב בקרון וכ' הוא ז"ל דאטו ברשיעי עסקינן שיושב על הקרון בשבת ומשתמש בבעלי חיים אלו דבריו ז"ל הנה לפי הנחה הנ"ל ליכא משום שמא יחתוך זמורה בקרון וליכא אלא משום תחומין ואי אין תחומין למעלה מיו"ד מותר אפי' לכתחילה ע"י גוי וה"ל למימר נפקא מיני' בכי האי גוונא ומוכח שפיר כמג"א ויש לדחו' דהיינו ספינה דקאמר בש"ס דמה לי קרון או ספינה ועוד בקרון שייך עכ"פ מחמר אי איכא רה"ר דאורי' ולא מוכח מידי מ"מ נ"ל מבואר מלשון התוספ' דעירובי' הנ"ל דבין לרשב"ם ובין להתוספ' ליכא איסור דאוריי' דתחומין כשהגוי מוציאו חוץ לתחום אלא משום גזירה שמא ירד מהקרון וילך ברגלי' וזה גזרה מחודשת והוא איסור דרבנן קל כי גם הוא שאין לו אלא ד' אמות הוא אי' דרבנן בעלמא דמן התורה כיון שיצא יצא ומכ"ש דאינהו לא פליגי אלא ביוצא לרצונו ע"י קרון אבל מי שהוציאו נכרים בעל כרחו לית דין ולית דיינא והכא כמו שהוציאוהו בעל כרחו דמי ואין צורך להאריך שאין כאן אי' דאוריי' כלל:

1583

1584ואחר שזכינו לדין נחזי מה דקמן הנה מבואר בש"ע י"ד סי' קנ"ד סעי' ב' דאולדי בשבת בשכר אסור דליכא איבה ומבואר בתוס' דע"ז כ"ו ע"א ד"ה סבר וכו' דליכא אלא איסור דרבנן בעלמא ומ"מ כיון דלענין חלול שבת ליכא איבה אסור וא"כ ה"נ ועוד נ"ל דהוה מלאכה שאינו צריכא לגופי' דלא גרע ממנכש בארעי' דחברי' ובתוס' פ' הבונה (שבת ק"ג ע"א) ד"ה לא צריכא וכו' ופשיטא דלא ניחא לי' הכא וגם כבר נעקר הולד ביושבת על המשבר ואפ"ה אסור וזה לשון הרמב"ם פ"ב מה' שבת הלכה י"ב אין מילדין את הגוי בשבת אפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואעפ"י שאין שם חלול ע"ש הרי שפתיו ברור מיללו דאפי' אין שם חלול כלל מ"מ אין חוששין לאיבה ואסור מכ"ש הכא דמידי כמה איסור' דרבנן לא נפקא:

1584

1585אמנם כנ"ל דכל הדברי' לא נאמרו היכא דליכא אלא איבה בעלמא יכול להתנצל ולומר כנ"ל אבל היכא דאיכא למיחש לסכנתא שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד ככבים קל בעינינו ולא יקבלו תי' דמנטר' שבתא ועוד ברוב המקומות הרופאי' הם גוים ויותר בעיניהם דמן של ישראל ואולי בש"ס נמי לא אמרו אלא בימיהם שלא הי' שכיחי תערובות ישראל וגוי' וכמו שכ' תוס' חלוק זה בע"ז ט"ו ע"א ד"ה אימור וכו' לחלק בין ימיהם לימינו וכן כ' הרא"ש שם פ"ק דע"ז סי' א' לענין לשאת ולתת עמהם דנשתנה הענין עתה ובהגה' מיימוני פ"ו משבת פסקו בש"ע סי' שכ"ה סעי' ב' דבגוי אלם מותר או משום דרכי השלום ועיי' בט"ז שם סק"א וגדולה מזה התירו בכיבוי דליקה אפי' יוצאת מבית גוי שאין סכנה לישראל מחמת יציאת האש מ"מ אם לא יסייע לכבות יבוא לידי סכנה וע"ש בד"מ ובתה"ד בפנים אע"ג דלכאורה גם שם יכול להתנצל ולומר אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללי שבת על הדליקה שבבתיכם מ"מ כיון דליכא אלא אי' דרבנן ולא סמכינן אפירוקא לסכנתא כי נשתנו העתים ובאמת יש לתמו' קצת על שלא הגיה ברמ"א בש"ע י"ד סי' קנ"ד הנ"ל ביולדות דהיכא דאיכא למיחש לסכנתא שרי:

1585

1586ועוד נ"ל להוציא מהרמב"ם כן דהרי הבאתי לשונו לעיל שכ' דאסור אע"ג דליכא חלול ומשמע אפי' אי' דרבנן ליכא אפ"ה אסור וכן משמע מדמסיי' אבל גם תושב מותר מפני שמצווים להחיותם ובלבד ליכא חילול שבת משמע בגוי בכה"ג אסור וק' מנ"ל הא מ"ט אית בי' לאסור ע"כ נ"ל דס"ל להרמב"ם דודאי משום איסור דרבנן דחלול שבת לא הוה אסר אביי ואע"ג דהרמב"ם ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור מה"ת מ"מ כיון דביושבת על המשבר ליכא מלאכה דאו' כמ"ש תו' לא ס"ד למיסר משום התנצלות גרוע כזה ולא הוה פליג אביי על ר' יוסף ורק משו' שמוליד בן לע"ז שהוא איסור חמור טובא ולא הותר אלא בח"ל שאין לו התנצלות אבל שבת שיכול להטעות ולומר לו שיש כאן חילול שהגוי אינו בקי בדינים א"כ הדר אסור משום מילד בן לע"ז וא"כ אסור אפי' ליכא שום חילול שבת נמצא שאין כאן איסור מבורר אלא משום מילד בן לע"ז דחמיר טובא והשתא איכא למימר דוקא להוליד אבל לרפאו' אותם דלא חמיר כולי האי כמ"ש התוס' בגיטין ע' ע"א ד"ה רב שימי וכו' ליכא להחמי' באי' דרבנן היכי דשייך דרכי שלום וכן נראה מדלא הזכיר ר' יוסף אלא אולדי בשכר ולא הזכיר נמי לרפאות בשכר בשבת אע"כ רבותא אמר אפי' להוליד שרי בשכר ואהא פליג אביי אבל לרפאות י"ל דשרי והא"ש דלא הגיה רמ"א בי"ד על אי' הולדה בשבת דמשום דחמיר טפי מאיסור כיבוי דליקה בשבת ואפשר דאפי' בזה"ז אסור אבל ליסע בעגלה ע"י גוי לעסוק ברפואות גוי חברו אפשר דשרי בזמן הזה דאיכא משום דרכי שלום וכעין סכנת הכלל:

1586

1587על כן נ"ל דאם יש שום חולי בתוך י"ב מיל לא יסע להחולי שחוץ לי"ב מיל ומכ"ש אם יש חולי סמוך וקרוב טפי מאלפים אמה לא יסע אפי' חוץ לאלפים אמה וק"ו בן בנו של ק"ו אם יש שני חולי' בתוך העיר שלא יזוז ממקומו כלל כי יתנצל לומר לא אוכל לזוז מכאן מפני סכנת זה החולי או פלוני הקדים לזמן איתי לצורכו ולא אוכל לגרוע אמונתי דבהתנצלות כי האי ליכא שום סכנה והן דברים המתקבלים על הלב ושכיחא טובא אצל רופאים המתאחרים לבא משום חולי אחר שקדם לזה ואם א"א להתנצל בשום אופן ויסע על העגלה וסוסי' של נכרי' ויאמר לו שנוסע לצורך נכרי אחר ואותו נכרי ישלם לו שכרו ויעלה על העגלה בשעה שהתחילו הסוסים להלוך וכשינוחו להטיל גללים ירד מיד ולא יעלה עד אחר נסיעתם:

1587

1588ומיהו צ"ע קצת דמשום עצמו ליכא למיחש משום עקירתם והנחתם כיון שהחי נושא את עצמו ואלו משום חפצי' אם העגלה רחב ד' ה"ל רה"י ואסור להוציא ממנו לכרמלית וע"כ יניח כל חפצי' אל תוך העגלה ע"י גוי תחלה וגם יורידם ממנו ע"י גוי והוא לא ישא מידי וא"כ אין צורך לירד ולעלות כנ"ל אך עיי' במג"א סי' רס"ו באיזה אופן העגלה נידון כרה"י:

1588

1589ונ"ל דעכ"פ אסור לחזור למקומו אחר שעסק ברפואו' של אותו הגוי דלא דמי לההולכי' להציל מן הגייס דחוזרים למקומם דהתירו סופם משום תחלתם שמא לא ילכו ויהי' סכנה לישראלים אבל הכא אף ע"ג דאם לא ילך לעסוק ברפואות אפשר שהי' סכנה מ"מ אין להתיר לחזור משום תחלתם דהכא שגם הוא בסכנה אדרבא עיקור הסכנה הוא על עצמו ליכא למיחש שאם לא יתירו לו לחזור לא ילך פעם אחרת ז"א דהוא יחוש לעצמו משא"כ בהולכי' להציל מן הגייס וכו' שהולכי' להצלת אחרים בהא איכא למיחש וק"ל:

1589

1590והנה שכרו נ"ל שיתנהו לצדקה כיון שהוא שכר שבת לא יהנו ממנו נהי דאין לומר שירפאו בחנם ולא יקבל שכר כלל ז"א דהא רב יוסף אולידי בשכר בשבת שרי שהרי קמן דשרי ליקח שכרו ומצוה איכא משום לא תחנם אבל עכ"פ אינו ראוי' ליהנות ממנו ומחלקים לעניים דבלאה"נ ראוי' לקבל עלי' דבר מה שיהי' לו כפרה עיי' ש"ע א"ח סס"י של"ד ולכל הפחות למחות בכח איכא סכנתא להמוחה ואין בידינו להעמיד הדת על תילה בדורות הללו בעו"ה:

1590

1591וכל דברינו נאמרים לענין גוים עובדי ככבים אבל לא האומות אשר אנחנו חוסים בצילם כאשר יבין מעלתו והחכם עיניו בראשו א"נ. פ"ב כאור בקר יזרח שמש עש"ק כ"א כסליו קע"ל. משהק"ס מפפד"מ:

1591

1592נדרשתי לאשר שאלוני אלופי יהודא נגידי אצילי בני ישראל דק"ק ווערדיין שאלות אלו, א' להודיע עונש המחלל שבת, ב' אם הפותח חנותו בשבת ומוכר ולוקח אם הוא בכלל מחללי שבת או אם יש לחלק בין פותח חנות כלו או רק מקצתו, ג' המשתתף עם הנכרי מה דינו בשבת, ד' אם נמצא בקהלתינו ק"ק פ"ב אנשים המקילים כיוצא בזה:

1592

1593תשובה

1593

1594א' עונש המחלל שבת אין בידינו לדון דיני נפשות כ"א לכופו על יד השרי' לקיים דת ישראל ואם לא ישמעו וא"א לכופו הרי הוא מובדל מקהל ישראל ונידן כיוצא מן הדת ואיננו לא ישראל ולא נוצרי ולא תוגר וע"כ אסור לשום ישראל לאכול בביתו ושחיטתו אסורה לנו כמבואר לנו ש"ע יו"ד סי' ב' סעי' ה' ואין מקבלין ממנו עדות ואין מוסרי' לו שבועה כללא דמלתא כאלו נמחה שמו מישראל עד שישוב אל ה' וירחמהו:

1594

1595ב' אי נושא ונותן בחנותו בכלל מחלל שבת וי"ט הוא הרי הוא ככל מחללי שבת באיסורי' הכתובי' בקרא כמ"ש הרמב"ן פ' אמור בפסוק שבתון זכרון תרועה ע"ש וז"ל הרמב"ן שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפי' מדברי' שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהי' השוק מלא לכל מקח וממכר ויהי' החנות פתוח והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנים והזהובים לפניהם ויהי הפועלי' משכימי' למלאכתן ומשכירים עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום שביתה ומנוחה לא יום טורח מלאכה וכן מורה לשון רמב"ם פרק כ"א מהלכו' שבת ע"ש:

1595

1596והוא מקרא מפורש בנחמי' קפיטל י"ג [ועמ"ש חי' רשב"א פ"ק דיבמו' בשם מורי רבינו יונה דלאו דמחמר לית בי' עשה דשבות אלא במלאכה דאית בי' חיוב מיתה ע"ש אין זה סתירה לדרמב"ן דרמב"ן מיירי ממלאכת של טורח ואותן אין בהם אלא עשה ואמנם אותן שהי' במקדש ואינן של טורח וחייבים עליהם סקילה אותן ישנם גם כן בכלל עשה דשבות ומהנך ממעט רבינו יונה מחמר אבל אם יש בו טורח ומניעת מנוחה פשיטא כדברי רמב"ן] בימים ההם ראיתי ביהודה וגו והצירים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים לבני יהודה וירושלים ואריבה את חורי יהודה ואימרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת הלא כה עשו אבותיכם ויבא אלקינו עלינו את כל הרעה הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת ואומרה ויסגרו הדלתות וגו' וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים ואעידה בם ואומרה אליהם מדוע אתם לנים נגד החומה אם תשנו יד אשלח בכם מן העת ההוא לא באו בשבת ואומרה ללוים אשר יהי' מטהרים ובאים ושומרים השערים לקדש את יום השבת גם זאת זכרה לי אלקי וחוסה עלי כרוב חסדיך ע"כ דברי נחמי' הרי קמן דיושב בחנות ומוכר ולוקח הוא מחלל שבת במה שכ' בפירוש האמנם נמצא בדברי חכמי התלמוד מקח וממכר בשבת אסור מדרבנן ועיי' תי"ט משנה וי"ו פ"ג דביצה והיינו באקראי ליקח דבר מחבירו דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי זה אינו בכלל דברי נחמי' הנ"ל ואסרוהו התלמודים אבל הקובע מו"מ ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הרי הוא מחלל שבת בפרהסי' ומכ"ש אם כותב בפנקסו ומוחק כדרך הסוחרי' בחנותם חייב בכל מיני כתב ורושם ובכל לשון וז"ל רמב"ם פי"א משבת הל' יו"ד והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב אפי' משני סמניות עכ"ל וכן הוסכם במג"א סי' ש"מ סק"ט וכן כשמחתך הסחורה כמדתה חייב משום מחתך וז"ל רמב"ם פי"א משבת הל' ז' המחתך מן העור וכו' והוא שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו וכו' וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכות מן המתכות חייב משום מחתך עכ"ל ובזמן שהי' לנו שופטים ומלכות הי' סוקלים על אלו וכיוצא בהם ובענין איסורי מלאכה אין חילוק בין שבת לי"ט אלא בי"ט עונשו קיל אבל מה שאסור בזה אסור בזה כדתנן במתני' במגילה ז' ע"ב אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכל מה שאסור מן התורה בי"ט ראשון אסור בח"ל ביום השני מדרבנן וכן הוא בש"ע א"ח סי' תצ"ו חוץ ממה שמבואר שם:

1596

1597היוצא לנו מכל הנ"ל שאסור לשום מי אשר בשם ישראל יכונה לפתוח חנותו או לסחור במרכולתו ומסחרתו או לטעון ולפרוק מעגלה שלו בשבת וי"ט ואם לא שמע וא"א לכופו ע"י שרי המדינה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ואין לו דת כלל ופסול לעדות ולשבועה ולכל דבר ושחיטתו אסורה וכל מאכליו ומשקיו בחזקת איסור כי אבד נאמנות שלו ואין חילוק בין פותח חנותו מקצתו או כלו או חלונותיו וכדומה:

1597

1598ג' אם יש לו שותף גוי אם כל ימי החול הישראל והגוי עוסקי' יחד בחנות וניכר ונודע לכל כי הגוי שותף עמו אזי ביום השבת ישב הגוי לבדו ושום א' מבני ביתו של ישראל לא יראה ולא ימצא בחנות וכל ריוח ושכר של שבת יהי' להגוי לבדו ואין לישראל עמו:

1598

1599אך אם כל השבוע אין זכר להגוי עם הישראל רק ביום השבת ישב הגוי שם הרי הערמה ניכר שהגוי הוא הפועל ושוכר שלו וזה אסור ועיי' דינים אלו בש"ע א"ח סי' רמ"ה:

1599

1600ד' אם נמצא בקהלתינו פ"ב מי שמקיל ראש בכיוצא בזה תמהתי על שאלה זו איך יעלה על הדעת בקהל עדת ישראל ימצאו מחללי שבת בפרהסי' חלילה וחלילה לא תהי' כזאת בישראל ולא זו בלבד שמנהיגי ישראל עומדי' בפרץ תלי"ת הלא שרי הקומידאט ושרי העיר אין מניחים לעבור על דת ועובדא הי' זה שבועות שתים מנערי' המנוערי' פתח חנותו ביום אבלו ושלח האדון פישגאל והסגירה והתרה בו בהתראת עונש אם יפתח עד שימצא לו היתר ממורי הוראה וזה באבל הקל ק"ו בשבת החמור והאומר והחושב כן יסכר פה דוברי שקר הדובר על צדק עתק וה' יתן בלב בניו ועבדיו לשמור מצותיו חוקיו ומשפטיו וטוב לנו כל הימים הכ"ד פק"ק פ"ב יע"א:

1600

1601ודע מה שהפקיעו הפורצים לומר בשם רמב"ן דליכא אי' דאורי' בכתב גלחות טעו במה שנדפס בב"י א"ח סוף סימן תקמ"ה בשם ספר תורת אדם להתיר בחה"מ כתיבה משיטא יטעו בתרתי חדא שאיננו בס' תורת אדם לרמב"ן אלא בס' תולדות אדם וחוה סי' נ"ד ופליג עליו הרב"י וד"מ שם אות ג' ועוד לא התיר אלא כתב משיטא שלנו כיון דבעי' כתיבה תמה אבל כתב גלחות כתב גמור הוא וכן רמז מג"א שם סי' תקמ"ה סק"ג ובנב"י תניין סי' כ"ט כ' כדאי רמ"א לסמוך עליו במ"ש בא"ח סי' ש"ו סי"א אע"ג דמג"א ובש"ס קכ"ו פליג עליו מ"מ יפה כ' הגאון דאיהו עסיק באי' דרבנן לכתוב ע"י גוי דלרמ"א הוה שבות דשבות ולשאר פוסקים שבות א' וכ' דבהפסד מרובה כמו עובדא דהתם יש לסמוך בדרבנן ארמ"א דבין כך ובין כך דרבנן היא אבל לכתוב ישראל בעצמו חלילה וחלילה דוודאי הלכה פסוקה דלא כהגה' הנ"ל וחייב חטאת. משה"ק סופר מפפד"מ:

1601

1602כלילת יופי משוש ארץ אטלי' קהל ה' ואציליה בק"ק טריעסטא המעוטרה בעטרת תפארת פז יראת ה' עושר ונכסי' וכבוד תרבי' משכי' ואילתי' כולם מברכי' ברכת ה' המבורך, ועל גבי ראשי' הממוני' המה הגבורי' אשר מעולם אנשי שם גבורי כח עושי דברו לשמוע לקול הקורא בצדק להחזיק בדק, יהי ה' עמכם ירום קרנם וכסא כבודם ויגביהם ויושיבם לנצח - ומי בראש החכם הכולל המפואר ומהולל ברוב התשבחות מנהל עם ה' על מי מנוחות, יעל אל ארץ נכוחות כבוד מורנו אלחנן נ"י:

1602

1603אליכם אישים מופלאים באנשים אקרא קריאה של חבה יתירה הנודעת דעת תורה ועבודה עבודה הזאת בחודש הזה הידועה היא חודש ניסן ישנו בזכירה וישנו בשמירה ושמרתם את המצות ולבער כל חמירא וכפי הנשמע עיני רוב גלילות איטלי' עלי העיר טריעסטא יע"א להוציא משם לחם שמים מצות לי"ט של פסח באשר ידוע ומפורסם מימות עולם כי שמה קוננת והזהירי' כזוהר הרקיע מזהירים וגם שמעתי כי גדול מאוד פזרונם בישראל המגיע לאלפים אשר עשירי הק"ק מזילי' זהב מכיסם וכספם לצורך מצוה הנ"ל ולפרנס עניי ישראל יהי כן ה' עמכם. אמנם לעומת זה שמוע שמעתי לא כן ולא נכון ידברו ויתנהגו בשמירתן לישתן עריכתן ואפייתן כי בעו"ה נמסרו דברי' העומדי' ברומו של עולם ביד נערי ישראל המנוערי' מכל חכמה ומדע ומכל דת ודין והנה חמץ חיובו כרת והנזהר ממשהו נמלט מכל חטא ועון כל השנה כולה מ"ע של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצות אכילה שבכל התורה אין לנו פסח ולא קדשי' לא תרומה ולא מעשר שני רק מצוה א' משנה לשנה ואם גם היא לא תועילה בידינו בשלימות ולא עוד אלא כי תחת יופי שיהי' האכילה של כל ז' ספק אי' כרת ולא עוד אלא שיכשיל בזה רבים ח"ו וגם נוציא על זה אלפים הייטב בעיני ה' חלילה חלילה:

1603

1604הנה אנחנו מקפידי' שלא יהי' ולא ישהה מתחלת נתינת מים לקמח עד שתוציא המצה מהתנור אלא ב' או ג' מינוטין אע"ג דשיעור חימוץ הוא י"ח מינוטי' מ"מ במדינתינו זריזי' במצוה זו אפי' הפחותי' ובכל זה חלילה ללוש עיסה כשיעור חלה כמבואר בש"ס וש"ע קפידא לפסחא כי אם העיסה יותר גדול משיעור חלה אין ידים שולטת להצילן מחימוץ וגם שלא יהא שום חמימה בחדר ששם עורכי' המצות עד שיניחנו על הפאל"ה שסמוך לנתינה לתנור ממש אפי' כרגע כמימרי'. ואמנם שמעתי מפי הרב הצדיק מו"ה בנימין פאלנר נ"י וגם ראיתי במכתבו סדר אפיית מצתכם ילושו עיסה גדולה מאד מאד ונערי' קטני' בתורה ובחכמה יעסקו בו והוא בספל אפי' חצי שעה אלא שלפעמים הנער מטפח עליו ביד מקום עסק ועסק זה עושק נפשות הוא ועוד כמה מצות מסודרי' זו אצל זו לתנור הניסק ושוהים שם בחום גדול טרם ינתנו אל תוך התנור ואין ספק שכל א' מהנ"ל גורם חימוץ הן גודל העיסה הן השיהוי זמן רב כנ"ל הן החימום אצל התנור והמהדרים במצות האופים מצות ע"פ לוקחי' עיסה קטנה מהעיסה כשיעור הנצרך לו וחולק ממנו מצות להעורכי' ומסייעים והנותר בידו חוזר ונותן לבעלי העיסה הגדולה המה הנערי' השומרי' תמיה נשגבה בעיני איך היתה הוראה הרעה הזאת בקהל עם ה' שומרי תורה ויראי שמים. גם שמעתי אופי' מצה עשירה מי פירות עם תערובות מים רחמנא ליצלן ואופי' אותה במחבת ואילפס אשר הסיקו מבחוץ אלו לא שמעתיו מפי נאמן רוח לא האמנתיו:

1604

1605כמדומה לי המכשלה הזאת תחת ידם כי משנים קדמוניו' הי' הנערי' בקיאי' בהלכה כמו שאחז"ל בדורו של חזקי' מלך יהודה בדקו מדן ועד באר שבע ומצאו אפי' קטני' שבישראל בקיאים בהלכות טומאה וטהרה כך הי' אז בימי קדם הנערי' בחורי' לומדי תורה ויראת ה' ואז סמכו גם הדייני' וחכם הכולל עליהם:

1605

1606ומן אז והלאה בעו"ה לא אכשור דרי ונשכחה תורה מהדיוטי' הללו וגם יראת ה' אין בלבם ע"כ התחזקו והתאמצו אתם אצילי ישראל ועשו כמו שאנחנו עושים פה היום בכל בית אפיית מצות עומד יומם ולילה משגיח א' בן תורה המשגיח על העושי' להשמר מכל מכשול ועל כל זה תלמידי חכמים שבעירנו סובבים בכל יום פעמים פתאום בכל בתי אפיית מצות לראות מה ומי העושי' והאופי' וכל דבר קשה אליהם יובילו והמה יורו יורו:

1606

1607ונא אהו' אחיי אל נא תרעו ותרעימו עלי לאמור מי זה בא לרדות אותנו בתוך עירנו הלא אתנו חכם הכולל ולומד תורה אל תאמרו כן ידעתי כי החכם נקי מכל אלה כמ"ש לעיל וגם אם בא לחדש דבר אשר לא שערום קדמונים יאמרו ראה זה דבר חדש הוא ואין נביא לעירו ואני לבי בוער בקרבי אם אחשה ח"ו כי בטוח אני בענות צדק של הרב החכם ובתומת יראת מנהלי עם ונגידהם כי יקבלו וישמעו ואזכה בזכות הרבים ובזכות זה נזכה לאכול מצות בתוך אחינו בעיר הקודש ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ונעלה עולות מרווחים ונשכון משכנות מבטחים הכ"ד החותם בברכה א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק יו"ד שבט לסדר לחם מן שמים - כליל"ת יופ"י לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1607

1608לאלופי יהודה לתורה ולתעודה היושבים ראשונה במלאכת סגל חבורה נגידים תורנים אלופי קרו"ט דק"ק צעהלים יע"א ובראשם האלוף הגביר מו"ה זלמן דוקס נ"י, ושלום לדייני ישראל ובראשם הרב המופלג כבוד מו"ה נתן נ"י:

1608

1609יקרתם ע"י ציר מיוחד הגיעני נידון הש"ץ שו"ב מו"ה שמחה ראובן כ"ץ נ"י וגם הוא בעצמו עמד לפני והנה אחרי העיון הדק במכתב רום מעלתם ואחרי שמוע דברי הש"ץ הנ"ל אען ואומר על המאורע שלפנינו עכשיו שהביאו לפני הדיין תרנגולת שלא נשחט רוב סי' כהכשר והש"ץ אמר שלא תרנגולת שלימה הביא אלא סימני' היינו קנה ושט מתרנגולת שלא נשחט הרוב ועל זה השיב השוחט שאיננו מעשי ידיו שהביאו לו סימנים אחרים אשר לא הי' תחת ידו מעולם ובמכתב מעלתם כתוב כי אח"כ שינה טענתו ואמר כי אז היתה אשתו בסכנת נפשות מחמת חולי כבד והי' לבו בל עמו ושכח אז לומר להמשרתת שטרפה התרנגולת והש"צ אומר שחלילה לא חזר מדבריו הראשונים שהוא לא שחט התרנגולת ההיא אלא כך אמר וכי אלו לו יהי' שחלילה אירע כך והעם יודעי' שהייתי אז טרוד ומבולבל לא הי' פלא אם הייתי שוכח לומר להמשרתת שנשחטה התרנגולת טרפה - אלו דברי הש"ץ:

1609

1610שמעוני אחי אם כאן שני עדים כשרים המעידים שלא זזה ידם מהתרנגולת משעת שחיטה עד שעה שבדקו ומצאו שהסימני' אינם נשחטים בהכשר אזי אין להוציא מחזקת כשרותו ונאמן לומר הוא לא שחט התרנגולת ומכ"ש שלא הביאו העדים תרנגולת אלא סימנים עקורי' מי יודע מאין הובאו ולא יופסל אדם מחזקתו כ"א בעדים כשרי' המעידים בפניו בב"ד ובדברים ברורים והוא פשוט:

1610

1611אך אם הי' באופן הנ"ל שהדבר ברור שמתחת ידו יצא המכשלה ונבוא לזכותו בהתנצלות השני שהי' מבולבל מרוב צערו מסכנת אשתו הנה מבואר בתשו' הרא"ש דאין לשוחט התנצלות לומר שוגג או אונס הייתי ומעבירי' אותו אך מהרי"ו כ' דאם הוא אדם מוחזק בכשרות אין להחמיר עליו כמבואר כל זה בש"ע י"ד סי' קי"ט ובש"ך ס"ק ל"ג והנה הש"ץ הזה לפי עדות שבידו מכתבים שונים מהרבה רבנים המעידי' על תומת ישרו עד ימי קיץ העבר שהתחילו לרוץ אחריו והגביות עדו' שלחו מעלתם לידי ונדון עליהם א' לאחת:

1611

1612האחרונה שכתוב שהחזן עצמו הודה שהתיר לחתוך חמאה בסכין טרפה והש"ץ אמר שהמשורר שלו מצא סכין בשוק ותורה לו כנ"ל הנה בסכין הנמצא יעויי' בש"ך בשו"ת חו"י סי' רכ"ח ויהי' איך שיהי' קלות דעת וחסרון יראת שמים קחזינא מה לו להכניס עצמו במקום שאין ידו מגעת אבל מ"מ אין זה כדאי ולא חזי לאיצטרופי כלל כמובן:

1612

1613עד א' מעיד עליו שלא אכל בסוכה כ"א ב' פעמים כי הוא שכנו והרגיש בו אם אכל בסוכה ועוד מעיד עליו שמרגיש בשכונתו שמבעירים אש ביום השבת להחם תבשילי' אפי' אין שם חולה והש"ץ מכחיש כל זה ואין להאמין לעד אחד ובפרט דאכילת סוכה לא ראינו אינו ראי' והרגש שמבעירי' אש בשבת איננו עדות גמורה רק מאומד ומדומה:

1613

1614גם מה שאמר ע"א שאמר הלואי יקנסני שלא אלביש ד' כנפות דברי לצנות והתול בעלמא הם:

1614

1615אך צירוף ב' עדים א' שאמר והלעיג על נעמי שהיא עוקבת אחר הנואף להמציא רות לבועז וע"א מעיד שאמר ומה בכך שפלוני כותב בשבת אלו דברי מינות ואפיקורס ויצורפו ב' העדים ששניהם מעידים על דבר א' כי רוח אחרת אתו עמו ולא לבד דאתרע חזקת כשרותו עי"ז אלא גם יש לדון דהוכיח תחלתו על סופו דהיינו דברים הללו מוכיחי' על שחיטתו של עכשיו שבמרד ובמעל עשה ושאינו מאמין בדברי דת ישראל וכמעט שחיטתו כשחיטת מין שאיננו בר זביחה כלל:

1615

1616אך כיון שאין כאן עדים שזו היא התרנגולת ששחט וא"כ אין כאן ריעותא בסופו כלל ותחלתו נמי התנצל לומר שלא היתה כוונתו באופן שהבינו העדים ממנו ויען כבר ישב על מדוכא זו הגאון מוהר"ר אברהם אולמאן נ"י וקיבל העדים בפניו ויצא הש"ץ בדימוס וידענא בהאי גברא רבא שהוראתו בקדושה גלל כן אין להרהר כלל והש"ץ הזה בתמותו עומד לכל דבר שבקדושה הן להיותו ש"ץ הן שו"ב עם עע"ג כמנהג קהלתם מקדמת דנא:

1616

1617אך להיות רע ומר בעו"ה הפרצה הגדולה ההסתפקות בילדי נכרים וקריאת ספרי חצונים המולידי' קלות דעת ודין גרמא לדברי סכלות שדיבר הנזכרים למעלה ע"כ הטלתי עליו בחרם ושבועה דאוריתא בפועל ממש שלא לקרות בספרי חצונים כי שלוחא דרחמנא ושליח דידן עם קדוש לה' אלקינו הוא יעסוק בעתות הפנאי בספרי קודש תורת מרע"ה ותלמוד רבינא ורב אשי ואם המצא שעבר על הנ"ל הרי שחיטתו נבלה וקולו בקודש לא ישמע עוד והוא כארי' ביער וכחמור נוער ואם ישמע ויאזין יהי' מקורו ברוך וה' ישפות שלומכם וישמע ה' קולו ברחמים ויעתר לתפלתו:

1617

1618ובהדי שותא אשר נקראתי ממעכ"ת ונעתרתי לכם ופקודתכם שמרה רוחי אדבר וירוח לי ונא אל תשליכו דברי אחרי גיו ח"ו איכה היתה כאלמנה קרי' נאמנה בלי רב יושב על כסא ה' התקבצו והאספו אל עמק הברכה לחדש המלאכה מלאכת ה' לקבל עליכם רב תופס ישיבה צדיק ונשגב המקים דברי התורה וגודר פרץ יהי' מחכמי קהלתכם או מזולת רק שיקרא בשם רב מורה דרכי ה' לעם ה' ושלא יהי' ח"ו מכותבי פלסתר ומקוראי' בספרי חצונים ומהלועזים בלעז כי אסור לקבל תורה מפיהו וכמעמיד אשרה בהיכל ה' אך יהי' בקרבו קדוש והרמב"ם בסוף הל' קה"ח כ' וז"ל הרי בארנו חשבונו' כל הדרכים שצריכים להם בידיעת הראי' ובחקירת העדים כדי שיהי' הכל ידוע למבינים ולא יחסרו דרך מדרכי התורה ולא ישוטטו לבקש אחריה בספרי' אחרים דרשו מעל ספר ה' וקראו א' מהנה לא נעדרה עכ"ל התנצל הרמב"ם כי יען סוד העיבור שנמסר לסנהדרי' נעלם ממנו לגמרי כי הוא א' מג' שבועות שנשבענו שלא לגלות סוד העיבור כמבואר שלהי מס' כתובות עד יבוא מהרה צדק במהרה בימינו ולקח הרמב"ם מספרי יונים וכ' בהלכ' קה"ח אעפ"י שאינו אותו הנמסר לנו והתנצל שעשה זה כדי שלא יבואו עם ה' אלה לשוטט לבקש חכמה בספרי זולתינו כ"א כל עסקיה' יהי' בספרי תורת ה' וק"ו בן בנו של ק"ו שלא ימנו עליהם כ"א איש נאמן עוסק בתורה ומחזיק ישיבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות כאשר עשו אבותיכם והם גדלו והצליחו וגם עשו פרי קודש הילולים עוד תזכו לראות צאצאי צאצאיכם על התורה והעבודה עד תחז בציון עינינו הכ"ד אוהב הנאמן לעבדי ה' החותם בברכה. פ"ב נגהי ליום ד' זאת חנוכה הקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1618

1619שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג כמו"ה יודא אסאד נ"י אב"ד דק"ק רעטע יע"א:

1619

1620נפשו היפה בשאלתו ע"ד דברי ריבות בין הזוג שאחר שהי' ביניהם קטטות יצאה האשה מבית בעלה ושם שכבה אצל נערה אחת מצורעת ודבק גם בהאשה החולי ההוא והוא החולי שקורי' צרפת' י"ל ועסקה ברפואות ונתרפאית ועכשיו טוען הבעל שא"א לו לדור עמה כי חושש שיחזור הצרעת לקדמותו וידבק גם בו וגם שאינו יכול לגרשה בעל כרחה בשגם אין לו לשלם כתובתה כי הוא עני מ"מ רוצה למנוע ממנה שאר כסות ועונה הדין עם מי ועיניו הבדולחים שפיר חזו בכל מקומות הראוי' לעיין בזה מ"מ אשיב כיד ה' הטובה עלי:

1620

1621הנה בש"ע אה"ע סי' ע"ז סוף ס"א כ' רמ"א בשם רמב"ם פי"ד דאישו' דאם הבעל רוצה למנוע ממנה שאר כסות ועונה או יתן גיטה וכתובתה הרשות בידו ובמהרי"ק ריש שורש ק"ז כ' שאין מהרמב"ם ראי' שכ"כ במקומו וזמנו דלא נתפשטה חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אבל בזה"ז מנ"ל וכן הקשה חלקת מחוקק שם סק"ג ויפה תי' ב"ש שם סק"ו דיפה הוציא רמ"א דינו מהרמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל פ"י מגירושין דזיווג הראשון אין לגרשה בלא ערות דבר ובפי"ד מאישות סתם הרמב"ם דאסור למנוע שאר כסות ועונה ואם שנא ישלח בגט פטורי' משמע אפי' בזיווג הראשון דאסור לגרש בע"כ בלא ערות דבר מ"מ אם מונע ממנה שכו"ע אין לנו עליו אלא לומר אם שנא שלח וממילא אם לא תרצה לקבל גט ממנו ימנע ממנה שכו"ע עד שתתרצה לקבל:

1621

1622וכן מבואר להדי' בשלטי גבורים בשם ריא"ז פי"ז אעפ"י בסוגי' דמורדת ואיהו מיירי אחר תקנת רגמ"ה מבואר כנ"ל עי' בתשו' מהרא"מ סי' ל' הוכיח כן מריש כתובות דאמרי' הגיע זמן ולא וכו' כיון דשקדו חכמי' והוא אנוס בתקנת חכמים אינה ניזונית והה"נ הכא הוא אנוס מלגרש בתקנת חרגמ"ה א"כ עכ"פ פטור ממזונות וכ' שם שאין סברא לחלק בין קודם נישואי' ואנוס מלישא דפטור ממזונות ובין אחר נישואי' ואנוס מלגרש בתקנת חרגמ"ה לעולם אנוס רחמנא פטרי' ובתשו' מהר"א ששון הקשה הא חזינן ריש כתובות אם חלתה היא דקודם נישואי' פטור מלהעלות לה מזונות וחלתה אחר נישואי' פשיטא שמחויב במזונותי' ולפע"ד לק"מ התם בחלתה אחר הנישואי' שצריך לזונה ולפרנסה מפני שאינה רוצה לגרשה וכבר הוטל עליו חיובי בעל לאשתו משא"כ קודם נישואי' עדיין לא הוטל עליו י"ל משו"ה אונס רחמנא פטרי' מלהכניס עצמו בחיוב מזונות והה"נ חלתה אחר הנישואי' ורוצה ליתן גט וכתובתה ואנוס בתקנתא דחרגמ"ה פטור ממזונות אע"ג דחייב ברפואת' (וכמ"ש חז"ל שלא יאמר הרי גיטך וכתובתיך מונחי' על השולחן ורפאי עצמך) מ"מ ממזונות פטור ואין כאן קו' על ההרא"מ וגם ב"ח פסק כן מהר"א ששון כ' שיכול הבעל לומר ק"ל והיינו כרמב"ם ורא"מ וש"ג ורמ"א וב"ח:

1622

1623אמנם בתשו' הרא"ש כלל מ"ב משמע דלא מצי למימר כן מדשקיל וטרי הרא"ש בעובדא דידי' שהי' לו עלי' טענה מחמת מום וכמה כרכורי' כרכרו שם הגאונים להתיר למנוע שכו"ע והכל הואיל ויש לו עלי' טענה משמע בלי שום טענה לא מיהו י"ל התם מיירי להדי' שלא הי' לבעל לסלק כתובתה והתם יש להחמיר אם לא ביש לו עלי' טענה אבל בלא"ה לא דא"כ יהי' קלה בעיניו להוציאה בלי כתובה ע"י מניעת שכו"ע אבל אם מניח לה כתובה על השולחן אפשר לומר דמודה הרא"ש:

1623

1624אך במהרי"ק שרש ק"ז משמע להדי' דלא התיר התם אלא בטענת ולא זולת שהרי כ' שם אע"ג דס"ל רגמ"ה סתם גזר ולא פלוג וא"כ מה הועיל בתקנתו כל פרוץ שרוצה לגרש אשתו בע"כ ימנע ממנה שכו"ע דס"ל דעכ"פ הועיל ברוב אנשים שאין להם טענה א"כ משמע להדי' אפי' נותן לה גיטה וכתובה מ"מ לא מצי למנוע ממנה שכו"ע משום א"כ מה הועילו רגמ"ה בתקנתו אמנם הגאון בית מאיר תי' זה דעכ"פ הועיל דכל זמן דאגידי בי' לא יהבי לי' אחריני ונכון הוא:

1624

1625ומ"מ לדינא נ"ל שאם לא גזר רגמ"ה על ככה ראוי לגזור עתה כי הדור פרוץ בעו"ה וכל אדם יעשה כן ואי לא יהבי לי' אחריני ילך שובב בדרך לבו כמו בדורות הללו בעו"ה ונהי שאין בידינו לגזור גזירות חדשות מ"מ הלא מהרי"ק אסר וח"מ הסכים על ידו א"כ לא יהי' ידינו ללמוד להקל ולטעון קים לי:

1625

1626ואמנם כל זה באם אין לו עלי' טענה אך בנידון שלפנינו שהיתה מצורעת והוא טוען שחושש שיחזיר הנגע למקומו ויתדבק בו הנה כ' ח"מ סי' קי"ז סקי"ב בדרך אפשר אם הי' לה צרעת אפילו נתרפאות יכול לבטל שידוכי שמא יחזור בה וב"ש הקשה מש"ס פרק המדיר דמחלק בין חכם לרופא שהחכם עיקר הנדר מעיקרא מה שא"כ הרופא ולא אמר בקיצור שמא יחזור החולי למקומו ונדחק בתירוצו ונ"ל דלק"מ דהש"ס מיירי בהתנה ע"מ שאין בה מומין ועי"ז בא לבטל הקידושין ואם הי' אומר הטעם שמא יחזור למקומו ה"א אפי' לא הי' בה בשעת תנאי רק בילדותה וכבר נתרפא' בשעת הקידושי' מ"מ לא נתקיימה התנאי משום שמא יחזיר המום למקומו וז"א דעכ"פ נתקיים התנאי שלא הי' בה מים בשעת הקידושין אבל לעולם יכול לבטל השידוכי' או לגרש בע"כ ע"י מניעת שכו"ע ע"י טענה הנ"ל מ"מ הרי הח"מ בעצמו לא אמרו אלא בדרך אפשר ולא החליט הדבר:

1626

1627והנה שיעור כתובה שאנו נוהגי' בגלילותינו ד' מאות זהובים כמבואר בלשון שטרי תוס' כתוב' שם נאמר מלבד ד' מאות זהו' שנכתבת בכתובה שקורי' תחת החופה להוסיף לה עוד סך כך וכך ואותן ד' מאות זהו' נגבי' בשיין הנהוגי' במדינתינו כי כן ציוה הקיר"ה בפקידה שלו ודינא דמלכותא דינא בענין שינוי המטבעות ופרעון חובו כמבואר סס"י ע"ג בש"ע ח"מ אמנם עיקור כתובה דאורייתא ממש הוא סך מאתים צוואנציגר של כסף ועוד יוסיף איזה זהו' כי בקרוב נשתנו קצת וע"כ אם יניח הבעל כפי סך כתובה דאורייתא עכ"פ וכבר כתבתי שאז אפי' הרא"ש מודה ויצאנו מחשש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובשגם שיש לו טענה מחמת הצרעת אז בצירוף דעת הסוברי' שכל בעל יכול למנוע שכו"ע עד שתקבל גט ממילא אין יכולי' לכופו יותר הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. משה"ק סופר מפפד"מ:

1627

1628מעשה אשה א' עניי' עגונה שעפ"י השתדלות בד"ץ דק"ק פ"ב שעמדו על ימינה עד שנודע בעלה בעברו דרך ק"ק טריעסט בארץ לועז ושם מסר גט פטורי' לשליח להולכה עפ"י דתה"ק ואח"ז כשנודע זה לבד"ץ דק"ק פ"ב נתנו כ' חתום בח"י הבד"ץ הנ"ל להאשה הנ"ל אל הרב וב"ד דק"ק טריעסט להעיד שזאת היא האשה והיא תלך הלוך ונסוע לשם לקבל גיטה מיד שליח בעלה. ויהי בנסעה לדרכה בבואה לק"ק רעכניץ הסמוכה לכאן נכמרו עלי' רחמי הרב המאה"ג מוהר"ר סענדר מייזלש אב"ד דשם ויועץ להאשה הנ"ל לחזור לכאן לפני ובידה מגלה מהרב ידידי הנ"ל ובמגלת ספר כתוב אלי לאמור היות כי אורחא רחיקא יותר מששים פרסאות ואין שום ישראל דרים במדינות שבינינו לשם וגם כי הלשון עם זר לשון איטלי' שהאשה אינה בקיאה בו והאשה עניי' וממש ערומה איך אפשר לה לעבור הדרך ההוא הלא זה ממש מהמנוע ע"כ נפשו בשאלתו אם אסכים לכתוב לשם טריעסט ששליח הבעל ימנה שם שליח א' שבכאן עמנו וישלח הגט עם כ' השליחות על הבי דואר לכאן ליד השליח שבכאן וממנו יותן ליד האשה וכ' שכן ראה מעשה בק"ק אמשטרדם כמה פעמים שנוהגי' כן עפמ"ש חלקת מחוקק סל"ה סקי"ח וס"ל דכל כי האי גוני כדיעבד דמי ע"כ אם דעתי מסכמת לא נופל אנחנו מהם ולמצוה רבה ועצומה יחשב כי מה תעשה אשה ובתה עניי' וחולנית וכה"ג והאשה ילדה ואיכא למיחש גם לכמה חששות ובסוף כ' הרב הנ"ל דנפל לי' מלתא בדעתי' אולי זה דוקא בבעל עצמו הוא שלח ע"י בי דואר ולא שליח הבעל כמו בנדון דידן ושהוא סומך בזה על הכרעתי עכ"ד הרב הנ"ל:

1628

1629וזאת תשובתי בעז"ה (ועיין תשו' זקן אהרן סי' ל"ד):

1629

1630החיים והשלום לי"נ הרב הגאון המפורסם נדיבות יעץ את מי נועץ ויביניהו אורחת משפט ודעת תבונות ה"ה נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה סענדר נ"י מייזלש אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

1630

1631היום הזה עמדה לפנינו האשה עצובת רוח הלזו ומי כמוהו צדיק ונשגב שוקד על תקנת ב"י העלובו' יהי שכרו אתו ופעולתו לפניו ודעת שפתיו ברור מיללו בואו ונסמוך על דברי החלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק י"ח יע"ש אלא שמסתפק הואיל ואין הבעל לפנינו כ"א ע"י שלוחו אולי לא יתכן למיעבד הכי עכ"ד, והנה בגוף דין שליח עושה שליח בלא אונס כבר כ' ד"מ סי' קמ"א אות כ"ה דלפי נוסח הרשאה שלנו מותר אפי' בלא אונס מכ"ש הכא דאיכא נמי אונסא דאורחא דשליח בלא צידה לכאן א"נ דאתתא להתם:

1631

1632אע"כ אנכי מן התמיהים הלא ממקומו הוא מוכרע כי שרש הדין הוא מדברי הרא"ש והר"ן ספ"ב דגטין דכ' בה"ג אוסר למכרך גיטא ולמיהבי' לנכרי לאמטויי לישראל בציווי הבעל והרא"ש פליג וכ' שכן נוהגי' באשכנז וצרפת עפ"י ר"ת לשלוח ע"י גוי ולמנות שליח ע"י כתב הבעל ושם נאמר בהגה' אשר"י שגם בשליח ב"ד הדין כן שישלחו ע"י גוי לשליח השני והשליח השליח יאמר שליח ב"ד אני והנה במרדכי פ"ב דגטין סי' שמ"ח מייתי בשם ראב"י כהרא"ש ובפ"ג סי' שס"א מייתי הא דבה"ג דאוסר לשלוח ע"י גוי וכ' עליו ואומר אני שבמקום שב"ד שלהם ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם ב"נ וב"נ יכולים ב"ד לשלחם על ידי גוי כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל ובד"מ סי' קמ"א מביאו בקיצור הרי שלפנינו שבהגה"א מתיר להדי' גם בב"ד כן אעפ"י שאין הבעל לפנינו ובמרדכי משמע דאדרבא הא עדיף ואפי' ה"ג מודה כה"ג דאלים כח ב"ד מבעל:

1632

1633אמנם קצת יש לתמו' מאי אלמותי' דב"ד מבעל עצמו ומצאתי שאהבה נפשי למהר"א אלפאנדרי במכתב אלי' בשער שליחות סי' י"ב שכ' דס"ל להמרדכי דעיקור טעמו של בה"ג לאסור ע"י נכרי הוא משום דהוה מינוי שליח שלא בפניו וס"ל דבפניו בעי' דוקא ויעוי' בשיטת הרי"ף שהבי' הרא"ש בגטין למ"ד ע"א דשליח שמנוהו ב"ד לא בעי בפניו וס"ל דוקא ב"ד אבל בעל בעי בפניו והנה כן משמע מהרא"ש גופי' דיש לחלק בהכי דהרי בפ' האומר סימן כ' כתב הרא"ש דשליח לקבלה לא בעי' בפניו דזכי' לאדם שלא בפניו ונהי דחוב הוא לאשה שתתגרש מ"מ בגילוי דעתא כל דהוא דניחא לה סגי לכן הי' בעי' בפניו ושוב חזר להתלמד דגם שליח להולכה לא בעי' בפניו ע"י משמע דמהא דסוף למ"ד הנ"ל לא מוכר אלא שליח של ב"ד דאלים ב"ד לשויי' אף שלא בפניו אבל בעל לא אלא שהוא ז"ל חזר ולמד דאף בעל ממנה שליח להולכה משליח קבלה וא"כ י"ל דאינהו סברי לחלק בכך וע"ש במכתב אלי' מייתי פוסקי' דס"ל הכי ומשו"ה ס"ל להמרדכי דשליח ב"ד אפי' ה"ג מודה דמתמנה ע"י כתב שביד גוי אלו תוכן דבריו עם קצת נופך:

1633

1634עוד כ' דלמ"ש ה"ה פ"ז מגירושי' וגם הרשב"א והר"ן בשם בה"ג דבעל עושה שליח שלא בפניו ויליף לי' משליח אשה כדעת הרא"ש הנ"ל והם הביאו עוד דעת בה"ג בפ"ג מה' גירושי' דפוסל ע"י גוי וכן ברשב"א ור"ן ספ"ב דגטין וע"כ לא ס"ל דטעמא דבה"ג משום שלא בפניו דהא ס"ל בעל עושה שליח שלא בפניו וגם לא תמה על בה"ג כמו שתמה הרא"ש משמע שטעמו של בה"ג הי' פשוט ומבואר אצלם וכ' שנ"ל שהם תפסו במוחלט טעמו של בה"ג משום דכיון דנכרי ע"כ מעשה קוף בעלמא עביד ה"ל כטלי מע"ג קרקע דלא מהני וה"נ לקיחת הגט מיד הנכרי ה"ל כנטלו מגבו של קוף ובזה ניחא לי' מ"ש רמ"א בסי' קמ"א סי"ד דפסק המחבר דלא בעי' ששמע השליח מפי הבעל הגי' רמ"א עיין לקמן סל"ה ובסל"ה שם מבואר הדין דשולח ע"י גוי ושם כ' רמ"א יש חולקין דאין למנות שליח הולכה בכתב דכוונת רמ"א כך הוא דבמינוי שליח שלא בפניו דעתו כרוב הפוסקי' להכשיר וכן במינוי ע"י גוי אי ליכא טעמא אלא משום דה"ל כטלי גטך מע"ג קרקע נמי הוה מכשר והוה סומך אהחולקי' אך בהצרף ב' הטעמי' הנ"ל דה"ל שלא בפניו וכטלי גיטך מע"ג קרקע לזה חייש רמ"א להחמיר לשלוח ע"י גוי ודפח"ח:

1634

1635ובזה הבנתי דברי רמ"א סי' ל"ה ס"ו שכ' דעת רי"ו דשולח כ' ע"י גוי לשליח שיקדש לו אשה דינו כמו בגטין וי"א דלגבי קידושין לכ"ע הוה מקודשת מדאו' ונרשם שם ב"י וזה הביאו להרב בעל חלקת מחוקק שכ' מ"ש, דגם דברי הרב"י קשים קצת להולמן וע"ש אבל לפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמ"א דרי"ו אזל בשיטת רבו הרא"ש דהבין בדעת בה"ג משום עושה שליח שליח שלא בפניו וס"ל ה"ה בקדושי' נמי שייך הך פלוגתא ממש אמנם הרמ"א הגי' על זה די"א היינו הסוברי' טעמו של בה"ג בגטין משום טלי מע"ג קרקע וזה לא שייך בקידושין דכי בעי' שיבוא כסף זה ממש ליד שליח לכן כ' דקידושי' מקודשת מדאורי' משא"כ בגט להנך פוסקים אינה מגורשת כלל ומינה לפי הנ"ל דבקידושי' דעת רמ"א להקל כיון דליכא אלא משום חד טעמא דשלא בפניו משא"כ בגירושי' דעתו להחמיר משום דאיכא תרווי':

1635

1636אשר ע"כ אני אומר על עדותו דבק"ק אמשטרדם נוהגי' כן לשלוח ע"י ב"ד חזי מאן גברא רבא קמסהיד עלי' אמנם מ"מ היכי דנהיג נהיג ואריך ומנהגיהם עפ"י ר"ת אבל לנהוג כן לכתחלה במדינות אלו שהעיד רמ"א ז"ל שלא ראה נוהגי' כן והחלקת מחוקק וב"ש כ' לפי הבנתם שאינו אלא חששא בעלמא אבל לפי הנ"ל מאן חכים למשרי כי האי גוני:

1636

1637אך כל זה בבעל השולח ע"י גוי לשלוחו המתמנה שלא בפניו דאיכא משום שלא בפניו ומשום טלי גטך מע"ג קרקע משא"כ בשליח ב"ד דרוב או כל המון הפוסקי' יודו דלגי' הרי"ף בגטין ל' הרי מבואר להדי' בש"ס דמועיל שליח ב"ד שלא בפניו ולגי' רש"י נמי דמפרש עפ"י גרסתו דמיירי ממנה שליח שני שלא בפני הראשון מ"מ י"ל דס"ל כהרא"ש וכרוב הפוסקי' דאפי' הבעל יכול למנות שלא בפניו דילפי' לי' משליח קבלה של אשה וכמ"ש הרא"ש פ' התקבל הנ"ל נמצא בזה כ"ע מודים דמתמנה שלא בפניו וליכא אלא משום טלי מע"ג קרקע ומשום חדא חששא הא לא חייש רמ"א ז"ל כנ"ל:

1637

1638אך הואיל ואנו מדמין לא נעשה מעשה כי אולי הך חששא דטלי גיטך חמיר טפי וראוי גם לבדו לחוש ולהחמיר ובאמת מהתימה על הרא"ש ז"ל וסייעתו איך דחה לדבה"ג בהאי דגוי מעשה קוף בעלמא עביד ולא שת לבו דה"ל כטלי גיטך מע"ג הקוף עד שהאיר הי"ת עיני במשנת גיטין י"ג ע"א תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכו' כ' תוס' וכל הראשונים שם דלהגורסי' זה קמ"ל אע"ג שהגט בעין וראוי לתנו בשעה שעושהו שליח מ"מ כיון שלא נטלו בחייו לא יתננו לאחר מיתה יע"ש משמע הא אלו נטלו בחייו וזכה עבורו ה"ז יתננו אחר מיתה אע"ג שלא נתנו מיד ליד אלא נטלו מע"ג קרקע אפ"ה מועיל והדבר מתמי' וכי עדיף שליח מאשה או עבד עצמו דבעי' נתמנה ליד ממש מדכתי' ונתן כפירש"י בגיטין ע"ח ע"א וה"ה מטעם זה גבי שחרור נמי דהא כתיב או חופשה לא ניתן לה והא דאמרי' בגטין ט' ע"א בשלשה דברים שוו גטי נשים לשחרורי עבדים וכו' ולא חשיב נמי הא לענין טלי גיטך מע"ג קרקע היינו משום דאיתי' נמי בשטר קידושין באומר לה טלי לך מע"ג קרקע דלא מהני ובכסף קידושין עיי' ב"ש סי' כ"ז סק"ג וא"כ מש"ה לא קחשיב לה כתי' הש"ס שם מלתא דאיתי' בקידושין לא קחשיב ועוד אפשר דאפי' בשאר שטרות שהם לקנין נמי איתא ר"ל בכותב על הנייר ועל החרס שדי מסירה לך גם זה תלי' במסירה מידו לידו ולא מהני טלי מע"ג קרקע ולעולם גבי שחרור איתא נמי להא מלתא וא"כ ק' כנ"ל. ואחר החפוש מצאתי מ"ש במכתב אלי' בשליחו' ססי"א שהקשה כנ"ל וכ' או דאעפ"י דהאשה גופה גרעה משלוחה דשלוחה מועיל בנוטלו מע"ג קרקע או דשאני שחרור מגט ומסתייעא מדלא אמרי' בד' דברי' שוה גיטי נשים ע"ש ודבריו תמוהי' כמ"ש, א' הא בעבד נמי כתי' נתינה, ב' הא דלא חשיב ד' דברי' משום דמידי דאיתי' בקידושי' לא קחשיב, ג' אדרבא מדלא אמרי' מנינא למעוטי טלי מעל גבי קרקע ש"מ דשוים הם לענין זה והדר' ק' לדוכתה ועי' ט"ז הל' עבדים:

1638

1639ע"כ נ"ל פשוט ומבואר מהך מתני' דשליח להולכה הוה אפי' בנוטלו מע"ג קרקע בשלמא שליח לקבלה לא עדיף מכח דאתי מני' דהיינו האשה דבעי' ונתן הבעל בידה משא"כ שליח להולכה בגילוי דעת בעלמא דניחא לבעל בהא ואזל איהו ועביד מאליו סגי ומכ"ש בשכתב ומונח ומצוה לטלו ולהביאו לאשתו וזה פשוט אצלי מאוד ולכן ה"נ אם אמור יאמר האדון תן גט זה לעבדי הרי עושהו שליח בעלמא לטלו מע"ג קרקע ולא יהי' אלא שליח להולכה ושוב כשנוטלו בשליחות האדון והי' ידו כיד משלחו חוזר הוא וזוכה בו בשביל העבד ונעשה שליח לקבלה להעבד ומשו"ה מועיל הכא טלי מעג"ק:

1639

1640ואע"ג דספ"ב דגיטין פריך סתמא דתלמודא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל והכא נמי הא לא חזרה שליחות אצל האדון נ"ל בין לפירש רש"י בין לפי' התוספ' לק"מ הכא דלפירש רש"י שפירוש שזה לא נשתלחה אלא לעצמה ולא תחזור אצל הבעל יע"ש והכא לא שייך הא דלעולם הוא שליח או דבעל או דעבד ולא נעשה בע"ד לעולם ועוד מה שכת' בפי' התוס' שייך גם לפירש רש"י. ומ"ש תוס' שנעשה שליח לאחרי' וזה שייך אפי' בשליח קבלה של אשה אבל בעבד לא דוקא באשה דחוב הוא לה והשליח לקבלה מתמנה ממנה ולא מהבעל ה"ל שליח אחרי' משא"כ בעבד דזכות הוא לו והאדון בעצמו מצוה תן דהיינו זכי בשביל עבדי וה"ל גם בזה שלוחו של האדון לא שייך הא דחזרה שליחות ועלתה משנתינו כהוגן ונ"ל דאפי' דהחולקי' בגי' זו ולא גרסי זה במשנתינו לאו משום הך ק"ו חולקי' אלא מטעמי' אחרים אבל בגוף הדין יודו דגבי שליח להולכה לא שייך הך חששא דטלי מעג"ק ונמצא המפרשי' טעמי' של בה"ג דאוסר לשלוח ע"י גוי משום דה"ל כטלי מעג"ק תמוהים הם דהא גבי שליח הולכה קיימי' והעיקור כדעת הסוברי' משום שלא בפניו הוא וכיון שבררנו דבשליח ב"ד לא שייך הא א"כ תבנא לדיננא דבשליח ב"ד יכול לשלוח כתב ע"י גוי וכנ"ל מצאנו תלי"ת אשר בקשנו:

1640

1641אברא עדיין עומד לנגד עיני כיון דע"כ צריכי' הם למנות שליח בעדי' ולשלוח העדות לכאן שבפני פלוני ופלוני נתמנה פלוני שבכאן לשליח ב"ד דק"ק טריעסט דמינוי שליח שלא בפניו צריך עדים לכ"ע כמ"ש בטוש"ע סי' קמ"א סי"ד דנלפע"ד אף ע"ג דלהרמב"ם אין שליח להולכה צריך עדים הטעם הוא משום דנפיק גיטא מתותי ידי' ועמ"ש בזה הר"ן רפ"ג דקידושין אבל היכי שממנים אותו שלא בפניו משליח אחר והגט ביד גוי הממוצע א"כ על מי נסמוך שיצא הגט מיד שליח הבעל ושנתמנה זה שליח וכי על מ"ש ע"ג הכתב אדרעס לפלוני ופלוני נסמוך שזה הוא שנתמנה שליח בטריעסט מפני ששלחו לו הגט או מאן לימא לן שהמשלח הנחתם בהאגרות הוא שליח הבעל הרי עתה כבר נפיק גיטא מתותי ידי' בשעה שהגט מובא לפנינו וע"כ בעדים שבכתב הרשאה יתברר זה וא"כ ה"ל מפי כתבם וקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם:

1641

1642ועתה נחזי אנן נשית לבנו לשרש הדין יש בזה ג' דעות, א' לר"ת כל שהעדים חיים וראוי' להגדה אין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם ולדידי' אין אנו צריכי' שום דבר:

1642

1643אמנם דעת שארי פוסקי' דלא ס"ל כר"ת דפסקי' כוותי' בש"ע ח"מ סי' כ"ח סי"א אא"כ הוא שטר גמור שאז מועיל אפי' מן התורה והנה איזה גדר ניתן שיקרא שטר גמור יש בזה ג' שיטות בתוס' כתובו' כ' ע"ב לחד שינויי' כל שחתומי' עליו תרי סהדי דוקא ולחד שינויי שיהי' נכתב בלשון עדות ולא בלשון זכרון דברים בעלמא ותרווי' איתנהי הכא למעליותא אך לחד שינויי' והוא נראה עיקור שיהי' נכתב מרצון המתחייב והכא לית כאן רצון הבעל המתחיי' ג"כ ע"י הגירושין שהרי מפקיע שיעבודו מני'. והנה בחי' אמרתי יכולני למפסל כל גטי דעלמא דה"ל מפי כתבם דהא לא נכתב ברצון האשה המתחייבת על ידו בלי ספק והי' מתגרשת בעל כרחה מן התורה והי' ניחא לי דאע"ג דבשעת גירושי' לא ניחא לה ולא נכתב ברצונה מ"מ מתחלה בשעת קידושין אדעתא דהכי קדשה נפשה שאם ירצה יגרשנה בעל כרחה כי מסתמא נתקדשה אדעת תורה כדת משה וישראל שהיא משתעבדת תחתיו ע"מ שיגרשנה בע"כ ומשום הכי הי' ניחא לי נמי דכל פסקי ב"ד אנו מקיימי' על פי כתבם של ב"ד שאינם נחשבי' אלא עדים בעלמא מכיון שנסתלקו בעלי הדין כמבואר פ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ד ע"א) ואפ"ה אנו פוסקי' עפ"י כתב פס"ד של ב"ד אחר אעפ"י שלא נכתב מרצון המתחייב מ"מ כיון שמתחלה כשבאו לדין אדעתא דהכי ירדו שיכתבו פס"ד על המתחייב וקבלו כן עליהם ואפי' בתחלת מו"מ שלהם כך נתרצו ואפי' בגזלות וחבלות איכא למימר הכי מעיקרא קבלו דייני התורה עליהם והוא מכלל קבלתינו בהר סיני וה"ל כרצון המתחייב ואז אמרתי דבזה"ז המגרש בע"כ ועובר על חדרגמ"ה הגט בטל מן התורה להך שיטה דהרי נכתב שלא ברצון המתחייב דהשתא לא השתעבדה לכך בתחלת הנישואי' שהרי נישאי' בדרגמ"ה והארכתי וכאן אין להאריך בזה [עיין ח"ס אה"ע ח"א סימן ק"ג וח"ב סי' מ"ה]:

1643

1644מ"מ זכינו לדין דה"נ מסתמא הבעל כשמינה השליח והוריק כחו לו ואפי' לעשות כמה שלוחי' א"כ בכלל זה גם אם יצטרך לשלוח ע"י שליח אחר ולמנותו שלא בפניו שיצטרך לכתוב הרשאה הכל הוא ברצונו משעה ראשונה וה"ל רצון המתחיי' וא"ש:

1644

1645אמנם מה נענה לשיטת הרמב"ם שהאריך הש"ך סי' כ"ח הנ"ל דס"ל כל עדות שבשטר דרבנן בעלמא היא מפני תיקון העולם ואם כי האריך הש"ך לסתור דבריו מ"מ משום ק' לא נדחה דעת הרמב"ם במקום כרת ובשגם כבר תי' התומים דס"ל להרמב"ם דודאי כל כרות גיטא כגון גט אשה ושחרור ושטר קנין שאין העדים שבו באים ולהעיד ולראי' רק מגז"ה הוא שזה גורם גמר הכרות והקנין ובזה דוקא מפי כתבם ובהכי מיירי נמי וכתוב בספר וחתום והעד עדים מה שא"כ מה שאנו רוצים לראי' ויהי' העדים כמעידי' לפנינו על דבר פלוני זה א"א מפי כתבם ורק מדרבנן בעלמא הוא ובזה נתישבו כל ק' הש"ך לכאורה א"כ הכא איך אפשר לשלוח גט בכה"ג ומעתה י"ל באתרי דנהיגי כר"ת לשלוח ע"י הגוי היינו ע"י הבעל עצמו ששולח וא"כ ממ"נ למאי ניחוש לשיטת הרמב"ם דבעי עדות מפיהם ממש הא איהו ס"ל דמינוי שליחות לא בעי עדים רק להודיע אמתות הדבר וכמ"ש הטוש"ע סי' קמ"א סי"א בשם הרמב"ם ועיין בפנים, ואע"ג שממנה אותו שלא בפניו מ"מ כתב הבעל להשליח שמינה אותו סגי כשיתקיים בחותמיו מה תאמר מפיהם ולא מפי כתבם זה שייך בעדים אבל לא בבעל דבר מה שא"כ בשליח העושה שליח דמשמע דגם הרמב"ם מודה דבעי' עדים ובעי' מפיהם ממש א"כ איך נעשה מעשה נגד הרמב"ם בזה מאן ספן מאן רקוע:

1645

1646אברא כד מעיינינן שפיר א"א לעמוד על דעת דברי התומים בזה וכבר עוררתי עליו בחידושי איך אפשר למימר הכי דמן התורה עדות הכתובי' בשטר לאו עדות מעלי' היא רק בגט וכדומה שהעדים אינם באי' להעיד רק גז"ה שיהי' שנים חתומים תמה על עצמך אטו עדות בגט כתי' דבר הוא דכתי' וילפי' מממון מה להלן עפ"י ולא עפ"י כתבם ה"נ הכי הוא ואי ס"ד דדבר דהתם בשטר לא איך יוכשרו עידי חתימה בגט אשה וכמדומה לי שאין ע"ז תשובה ובלאה"נ שמעתתי' מרפסן אגרא דרכי' דרכי נועם כתי' ואשה שנתגרשה בגט חתום ויוצאת מפתח הבית לא נאמין לה כדי שתנשא לאחר שהרי העדים שעל הגט לא יאומנו לראי' וגם קשה מאוד שיתפוס לו הרמב"ם שיטה חדשה שלא מצינו כן לא' מרבותיו הרי"ף והריא"ן מיגאש והיותר נכון בזה מ"ש הלח"מ וגם התומים באופן השני דלא אמרה הרמב"ם אלא אם מתו העדים ואינם ראוי' להגדה אבל כל זמן שהם חיים מודה הרמב"ם דשטר דאורי' הוא ובאמת הוא הדרך היותר נכון ומכוון בלשון רמב"ם למעיין בפנים אמנם עדיין לא הותרו כל הקו' הנ"ל דאכתי אם מתו עידי' מה תעשה האשה והנלפע"ד כי הנכון יותר בזה שנאמר כי הרמב"ם אזיל לי' בשיטת הרי"ף רבי' שכ' פ"ג דיבמות דף יו"ד ע"ב עפ"י פירושו של הרמב"ן במלחמות ה' שם ובס' הזכות דס"ל להרי"ף ז"ל דכל זמן שיכולי' העדים לכבוש השטר תחת ידם או לבטלו לא מקרי נחקרה עדותן בב"ד עדיין וה"ל מפי כתבם ע"ש בביאור היטב וס"ל להרמב"ם בודאי מה"ת דלא חיישי' לזיופא דלא הוה חציף איניש בכך כמ"ש תוס' ריש גטין והי' כל השטרות בחזקת כשרות א"כ מיד בשעה שחתמו ה"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואז הי' ראוי' להגדה והשטר והגט וכל כה"ג כשר מן התורה אמנם מדפרצי מחקקי' חקקי און ומכתבי עמל והצריכו חז"ל קיום וכל זמן שלא נתקיים השטר א"א לעשות בו מאומה ואם נחי' מפי עדים עצמם שיאמרו כ"י ה"ז הרי יכולים לבטל כל השטר ולומר קטנים אנוסי' פסולי עדות היינו במגו דאין זה כ"י או שיאמרו באמת אין זה כ"י נמצא לא נחקרה עדותם עד שנתקיים בב"ד ונמצא אם נשתהו מלקיימו עד שמתו העדים אז מהראוי שלא נקבל עדותן דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם דבשעה שיהי' כמו שנחקרו בב"ד כבר מתו ומ"מ מדרבנן שטר מעלי' הוא והרצון דמן התורה לעולם שטר מעלי' הוא דהרי לא חיישי' לזיופי' והשתא נמי דחיישי רבנן לזיופא והי' מן הראוי שלא נקבל קיומם אחר מיתתם מ"מ הם אמרו והם אמרו שיהי' מ"מ השטר כשר וגם הגט ובזה הכל מתוקן ומתובל בעז"ה למעיין ברמב"ם ובחי' הארכתי ובארתי יותר בעז"ה מ"מ די בזו לקיים דברי הרמב"ם ונדון דידן שפיר דמי אליבא דכ"ע:

1646

1647ואם כי ודאי איכא למיחש לקפידא דבעל משו' אחריות הדרך של הגט כי אינו דומה הנשלח ע"י שליח מיוחד שכל עיני השגחתו עליו להנשלח על הב"ד באגב ומיעוטא דשכיח הוא שנאבדי' אגרות על הדרך ובפרט בהאי גברא דכפי הנשמע הי' כבר נשוי אשה אחרת ונשא זאת על הראשונה ועבר על חדר"ג ועשוהו בדין ישראל ליתן גט בטריעסט להשני' העלובה הזאת וא"כ מסתמא ניחא לי' בשמירת הגט ושלא יאבד דא"כ כל ימיו בחרם דרגמ"ה קאי שהרי קיים הראשונה ואם לא יגיע גט ליד זאת האשה והוא הלך לו ושב לו בדרום לא נודע מקומו איה ולא ידע ואשם ואיכא למימר דקפיד טפי מ"מ איכא למימר נמי לאידך גיסא דהאי גברא לא קפיד כל כך דלמהר הגירושי' עדיף לי' וזכות הוא לו מבלי לעכב בתירוצי' ודחיות וידוע שיותר רחוק הוא אבידה על הב"ד אם יוקח רעציפי"ס מוספק על זה ויותר יתארך הטרחת הנסיעה ויאוחר דבר הרבה וכולי האי ואולי:

1647

1648וברם צריך דלמא כל זה דוקא אם העדים שבמקום הב"ד מכירי' את השליח המתמנה במקום אחר שאעפ"י שהוא שלא בפניו מ"מ מכירי' הם אותו בטביעת עין ונמצא עדותם דבר שלם הוא אך הכא השתא הני דבטריעסט לא יכירו כ"א אנו מזכירי' להם את פלוני בן פלוני מעיר פלוני' אנו ממנים שליח הגט וכיון שאינם מכירי' אלא בשמו לא עדיף מאית להו סימנא בגווי' דלא הוה עדות גמור כבש"ס חולין צ"ו ע"א עד שאנו מכירי' אותו בטביעת עין והשתא אם יבואו הני סהדי לומר פלוני בן פלוני מעיר פלוני' נתמנה להיות שליח הגט אין די עד שיבואו שנים אחרים ויכירום בט"ע שזה הוא הנקרא כן נמצא אין עדותם נגמר וה"ל חצי דבר ויעיי' טוש"ע ח"מ סס"י ל' ויעי' היטב בתוס' גטין ס"ג ע"ב ד"ה אפי' וכו':

1648

1649והנה בזה יש בכאן ג' שיטות, א' שיטת רש"י בב"ק ע' אשר הבינו הראשונים מלשונו ז"ל דוקא א' בגבה וא' בכריסה מקרי חצי דבר משום שאדרבא הרי הוא מעיד על קטנותו כי א' בגבה קטנה היא מה שא"כ על שנה א' משני חזקה נהי דאינו מועיל נקיט מיהת פלגא חזקה בידך וא"כ מכ"ש הכא דיועיל דודאי עדותן טובה היא דפלני דהאי סימנא נתמנה שליח:

1649

1650ב' שיטת רשב"ם ורוב הפוסקים בבבא בתרא פרק חזקת דסביר' לי' א' בגבה לא ראו כל מה שהי' יכולי' לראות דה"ל להפכה ולראות גם בכריסה מה שא"כ אכילת שנה א' ראה כל מה שהי' יכול לראו' באותה השנה שהי' באותה המדינה ולא נשאר שם בשנה שני' א"כ מכ"ש ה"נ שלא הי' יכולי' לראות באותה המדינה כ"א המינוי שממנים אותו ולא יותר:

1650

1651אמנם שיטה ג' שיטת הרי"ף וסייעתי' בפ' חזקת והתוס' שם דבא' בגבה אין תועלת כלום בעדות זה מה שא"כ בשני חזקה יש תועלת בעדותם עכ"פ שאם לא יצורף לג' שני חזקה צריך לשלם מה שאכל פירות אותו השנה א"כ הכא אין שום תועלת בעדותן אם אינם מכירי' אותו בט"ע ולא הי' שם מי שיכירנו בט"ע ממש ואיך נעשה מעשה נגד הרי"ף והתוס' ועמ"ש מג"א סי' תמ"ז סק"ד ויעיי' מ"ש תוס' בחולין צ"ו ע"א שם ד"ה פלני' וכו' ויעמ"ש פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות סי' ע"ג שדוחה דברי תוס' אלו וכ' דודאי סימנא הוה כמו רובא ושפיר שרינן לאשת איש בסימנים בלא ט"ע כלל ורק בפלני' קטל נפשי' הא דמחמרי' ע"ש בביאור ולפי דבריו שפיר הוה דבר שלם דשמו ושם עירו כמו סי' דמי ואידך גילוי מלתא בעלמא הוא שכל רואיו יכירו שהוא הוא זה שמו וע"ש פני יהושע בגטין בסוגי' דשני שוירי וע"כ נ"ל דהרי"ף וסייעתי' ס"ל כפני יהושע וגם תוס' ב"ב אפשר דס"ל הכי אף ע"ג דהתוס' בחולי' לא ס"ל כן מ"מ הא בלא"ה תוס' בב"ק לא ס"ל כתוס' ב"ב ע"ש ב"ק ע' ע"ב:

1651

1652והנה בכל זאת רואה אני עצמי איני כדי לסבול עלי אחריות גדול כזה והנה בלאה"נ כ' הריב"ש דטוב לעשות שליח לקבלה מלשלוח ע"י גוי נגד בה"ג וסיעתי' והנה בש"ס גטין ס"ג ע"ב פלוגתא דרב ור"ח אי יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור רס"י קמ"א ור' האי ור"ח וריא"ז פסקו להקל וכן הסכי' ב"י אמנם בש"ע מביא ב' דעות לחוש גם לדעת בה"ג והר"ן דמספקא להו אי כרב לחומרא וחולצת בגט כי האי גוני והנה כ' ב"ש סק"ד מ"ש רשב"א בחי' גטין דלהך לשני שם דמשום חצירה הבאה לאחר מכאן ליכא אלא איסור דרבנן בעלמא ופשיטא דאזלי' בספיקו להקל ואמנם ללישנא משום בזיון וקפידא דבעל הוה ספק דאורייתא:

1652

1653מ"מ נ"ל דהא הכא כבר כתבתי יש לסמוך בקל דאין כאן קפידא של בעל על שום דבר משום דניחא לי' להפקיעו מאיסורי' דחדר"ג דרכיב על צווארי' ולא גרע מהמרת דת באשה דמזכין לה גט משום דזכות הוא לה לפטרה מעונש איסור אשת איש ומה התם דעומדת ברשעה וניחא לה באיסורא מכ"ש האי גברא דאעפ"י שחטא ישראל הוא מכ"ש דנימא דלא קפיד אמידי בשגם בלא"ה רוב הפוסקים פסקו כר"ח ע"כ ליתר שאת תמנה האשה א' מאנשי טריעסט הנקובי' בשמם לשליח קבלה שיקבלנו מיד שליח הולכה דשם כמו שעושין בגט מומר באופן שמיד שקבל מיד אותו השליח הרי היא מגורשת ומ"מ אחר שכבר קבלו יחזרנו להשליח הולכה ויחזור וישלחנו על הבי דואר לכאן ליד שליח הולכה שמנוהו הם בכאן ובתחלת מינוי שליח הקבלה תתנה האשה בתנאי כפול כדינו בהן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה שבאם לא תהי' מגורשת ממש בקבלת השליח ההוא אזי יהי' מינויו לריק ולא יהי' שלוחה כלל וכן יתנה שליח הבעל בטריעסט טרם מוסרו להשליח קבלה שבמסירה זה איננו מבטל שליחותו אלא בתנאי שאם תהי' מגורשת גמורה בקבלתו של זה עפ"י דעת הרבנים ואם לאו יהי' הוא שליח הולכה כמו שהי' והטעם לתנאים האלו דאל"כ איכא למיחש דלמא איכא כאן משום בזיון דבעל ולא תהי' מגורשת בקבלתו ומ"מ כבר נתבטל שליח ההולכה כמ"ש חז"ל שליח שעשה שליחותו חוזר ועושה שליחותו בש"ס ס"ג ע"ב ובש"ע סימן קכ"ב ויש בזה לדבר הרבה אבל הנחוץ השיאני:

1653

1654ונ"ל להחמיר עוד שתעשה עוד שליח לקבלה גם בכאן בפנינו וגם הוא יתמנה ויקבלו בתנאי' כנ"ל ויחזור ויתננו להשליח הולכה והוא יתננו להאשה פה בפנינו, דבשליח לקבלה שבפנינו לחוד אני חושש משום טלי מע"ג קרקע דלא עדיף מהאשה עצמה אמנם בשליח קבלה דלשם אנו נשמרים מזה ובשליח קבלה דלשם עדיין נפלין ברברבתא דחצי דבר שהעדים שבכאן אינם מכירי' השליח דלשם אמנם בשליח קבלה שבכאן אנו ניצולי' מזה שהעדים שבכאן מכירי' השליח שבכאן ובתרווי' לא סגי דעכ"פ ה"ל עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה אבל בשליח להולכה שבכאן אנו ניצולי' מזה וגם מהך דטלי מע"ג דבהולכה לא שייך טלי מעג"ק כמ"ש לעיל ובהולכה לחוד לא סגי דאיכא משום חצי דבר וגם למיחש קצת להסוברים כבה"ג מטעם טלי אפי' בהולכה אמנם בצירוף אנו נמלטי' ממ"נ:

1654

1655גם צריכי' אנו לכתוב תחלה לטריעסט ולשלוח להם חתימות ידינו שבכאן על ב' מגלות חתומי' וכן ישלחו הם אלינו בתחלה כדי שמהם נוכל לקיים חתימתן ומ"ש ב' מגלות הוא עפ"י שיטת הסוברים דלעולם בעי' ב' שטרות לקיים מהם ח"י משום דמשטר א' א"א להכיר הדמיון היטב כמבואר למעיין היטב בסוגי' דכתוב' כ' ע"א בראשונים שם ומ"ש המרדכי פ"ב דכתובות סי' קמ"ו בשם ר"ת ולפ"ז הא דאמרי' שם כ"א ע"א בש"ס לכתוב ידא אחספא רצונו ב' חספות דבחד לא סגי לר"ת לכן ה"נ תרי בעי':

1655

1656עוד נ"ל שטרם כל ישלחו לכאן נוסח הגט וההרשאה דשם על נייר כדי שנעיי' בהם כי לדעתי יהי' כמה שינויי' ממה שאנו כותבי' בו ואם תלך האשה לשם לא אכפת לן ולא דייקינן ואם ישלח הגט לכאן נדע טעמם ונמוקם בתחלה וכל כי האי גוני נדון ואח"כ נתקע עצמנו לדבר הלכה:

1656

1657עוד צריך לחקור שם אם אולי הניח שם הבעל מעות המספיק לשכור השליח דשם שיוליך הגט לכאן ואם כן ליכא אונסא ובדליכא אונסא אין שליח הראשון עושה שליח כמבואר בסוגי' סוף פ"ב דגטין דוקא חלה ובטוש"ע סי' קמ"א. והנה כבר הי' לי ענין עם החכם דטריעסט אשתקד אודת היתר הדג שקורין טונינ"א ואם ירצה אכתוב אני לשם אודת כל הנזכר אחר שהסכימה דעתו לכל מ"ש ובאופן שאכתוב לקמן אי"ה אמנם בתנאי שגמר הדבר יהי' על ידו ובעירו דפר"מ המתחיל במצוה אומרי' לו גמור:

1657

1658והנה מעידני עלי היודע ועד ית"ש כי מוטרדני בחבלי' חבלי' של טרדן הא לן במילי דשמי' מלאכת התרביצא והא להו מילי דציבורא בכמה עסקי' בדיני ממונות ובעי מינאי מלתא דבעי טעמא והנשים העלובו' האלו עומדת עלי פיעותא היא דא לאמר כלה מעשיך וידעתי כי כל פרט ופרט מזה יסבול לכתוב כמה דפין והעבודה לא פתחתי אפי' ספר א' לעיין בו כפי מסת העיון רק לחפש לרשום הסי' והדפין ואני כותב על הספר בדיו וגם המעתיק כתבים שלי טרוד בעבודתי' עבודה תמה ע"כ נא אל יסמוך עלי בזה בשום דבר וישים עיונו על כל פרט ופרט ומה טוב אם יסכים עם כל זה עוד בעל הוראה א' כגון י"נ הרב הגאון מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ס"ה כי מה כחי לקבל אחריות דנפשי ומכ"ש אחריות דאחריני, ע"כ טוב אם יהי' חוט המשולש מסכים בהוראה זו ולדעתי ראוי לכתוב לק"ק אמשטרדם ולעורר אותם על הני ספיקות שכתבתי בהוראה זו ודבר מה יראנו ונדע על מה אדני הוראתם הוטבעו ופה אסיים בברכה מרובה לו ולתורתו הכ"ד החותם פה ק"ק מאטערסדארף יום ב' י"ד תמוז דהאי שתא תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1658

1659שלום וכ"ט לתלמידי הרב הגדול מעוז ומגדול כמו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק יארמוטה יע"א:

1659

1660אודות שליח הגט שחזר ואמר שלא רצתה לקבל הגט עד שיוסף לה הבעל תוספת מרובה על סך כתובתה ונתרצה הבעל גם לזה אי איכא למיחש דאדעתא דהכי לא ציוה לכתוב הגט ולא מינה השליח הנה שאלה זו בנוי' למאי דקי"ל כדעת הסוברים דאי מבטל גיטא בהדי' הרי הוא בטל דדבור ודבור הוא וכמ"ש תוס' לחד שינוי' ר"פ השולח (גיטין ל"ב ע"ב) ד"ה התם וכן פסק בסתם בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו ועב"ש סימן קל"ד סק"ה ויש לפשוט האיבעי' מהא דכתבו בסידור הגט סי' רי"ח ורי"ט דקודם הנתינה ישאל הרב אחר הכתובה ויזהירם שלא יהי' קשורי' זה בזה ואם יש איזה חלוקי' ביניהם יתקשרו אוהבים או קרובים וקשה מה יועיל זה הקישור עתה כיון דעכ"פ אדעתא דהכי לא נכתוב אע"כ ס"ל להפוסקים כיון דא"נ יאמר הכי ליכא אלא לעז בעלמא שהרי לא התנה כן בפירוש וליכא אפי' גילוי דעתא וק"ו ממוציא משום שם רע ואיילונית דליכא קלקולא אלא לעז כמ"ש תוס' גטין מ"ו ע"א ד"ה אי אמר לה הכי וכו' ושם ע"ב ד"ה אומר לה וכו' וגם דברי תוס' יבמות ס"ה ע"א יתפרשו כן למעיין שם וא"כ יש לחלק בשלמא התם דמערער על הנתינה אלו הי' יודע שסופו ליתן לה כתובה לא הי' נותן לה אבל הכא שמצוה ליתן לה אלו הי' יודע בעצמו שלא על דעת כן ציוה לכתוב הגט לא הוה יהיב לה ולא חשיד לקלקלה משום פשיטא דספרא ויש להביא ראי' דאפי' לא ציוה לתנו לה רק שלא מיחה בהדי' לא תתן לה נמי ליכא לעז מהא דהשולח ל"ד ע"א ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא וכן פסק בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ב בכמה אופני' גילוי דעת ויכול השליח לתנו לה מבלי שום ציווי חדש מהבעל והקשה ניחש ללעז כמו דחיישי' בגילוי דעת דאילוני' ומוציא ש"ר וע"כ צ"ל א' משני דברים או משום דהכא עדיין לא ניתן לה והבעל לא ציוה לשליח אל תתן לה לא חיישי' אפי' ללעז או דנימא לחלק בין גילוי דעת דאילוני' וש"ר או אלו הייתי יודע שסופי ליתן לך כתובתיך משום דהתם עכ"פ אמר בהדי' משו' ש"ר אני מוציאך וידוע הוא שאין לה כתובה בכי האי גוני וה"ל כאלו א"ל כן בהדי' משא"כ בברוך הטוב והמטיב א"כ מכ"ש בנדון דידן דאפי' גילוי דעת ליכא ואין כאן בית מיחש:

1660

1661אודות גט שנכתב בדיו שכממשמשי' באצבע עלי' מתטשטשי וכשמעבירי' היד עליו נמחק לגמרי מלשון השאלה משמע שטבע הדיו כך הוא ואינה מתיבש לעולם הנה הנותן גט לאשה בעוד הדיו לחה נ"ל מדכ' בעל התרומה סי' קל"א והגה' מיי' פ"ד אות ז' דיש להמתין עד שיתיבש שלא יהי' כתב שיכול להזדייף וכ"כ רמ"א בש"ע סס"י קכ"ד משמע דוקא משום יכול להזדייף מיפסיל ולא משום כ' שאינו מתקיים ונפקא מיני אי עדי מסירה בפנינו וכמ"ש ח"מ וב"ש שם ונראה ראייתם ברורה מש"ס י"ט ע"ב גבי מי מילין דאם נתנו לה בעוד האותיות ניכרין טרם שנבלע בתוך הנייר כשר והתם אפי' אי נימא דמיירי שכבר נתיבשו וכדמשמע מהתוס' שם שכ' דמיירי אחר שקראוהו נתנו בבית יד שלו א"כ ע"כ כבר נתיבש הכתב דאל"ה הי' נמחק מ"מ כיון שטבע מי מלין לבלוע אח"כ לתוך הנייר ואי נותנו אז בשעה שנבלעה האותיות לא הוה גיטא ש"מ דאז לא מקרי כתיבה וא"כ כי נתנו נמי בשעה שהי' ניכרי' אמאי כשר הרי אינו מתקיי' שסופו להתבטל מאליו ע"י בלוע אע"כ צריך לומר כיון שעכ"פ עתה ניכר הטיב וגם לכשיבליע כי היכי דבלע הדר פליט ע"י מי נארא כשר הוא א"כ ק"ו הדברים השתא התם שבטול הכתב אתי ממילא וקיומי' הוא ע"י מעשה מי נארא אפ"ה כשר ומקרי של קיימא הכא בדיו לחה שסופה להתיבש מאליו ואינו נמחק עתה אלא ע"י מעשה שיעביר ידו עליו פשיטא דכשר אם יש עידי מסירה לפנינו וכדעת התרומה והגה' מיי' ולפ"ז מ"ש המרדכי פ"ב דגטין סי' ש"מ דיש ליזהר ליתן גט בדיו לחה משום כ' של קיימא ומשמע אפי' עידי מסירה לפנינו לא כ' כן אלא לזהירות בעלמא וכמ"ש ג"כ בח"מ סס"י קכ"ד הנ"ל ודלא כמ"ש הוא בעצמו סס"י קכ"ה סק"ב ובב"ש סס"י קכ"ד הנ"ל ומ"מ להלכה אני אומר ולמעשה עדיין צריך עיון וכל זה בדיו לחה שסופה להתיבש:

1661

1662אבל בנדון דידן שאינו מתיבש לעולם אין ראי' ממי מלין כלל להכשיר אך נ"ל להפוסקים דלא כשמואל דגטין י"ט ע"א הנ"ל ומכשירי' בשחור שהוא פחם והרי עיננו רואות שכשמעבירי' יד עליו נמחוק טפי מדיו הנ"ל ועכצ"ל כיון שאינו נמחק מאליו מקרי של קיימא א"כ ה"נ כשר אמנם להפוסקים כשמואל ולא מכשירי' אלא במים פחמי' וכן פסק בהגה' סי' קכ"ה סעי' ב' א"כ אין ראי' משם להכשיר הכא ואכתי תלי' בפלוגתא דלהטור דמפרש דבר שאינו של קימא שאינו ניכר וכמ"ש הב"ח רס"י קכ"ה רמזו בב"ש שם וחציני שאין נשאר ממנו רושם א"כ י"ל בפחם פסול משום שאין נשאר ממנו רושם אות כלל אבל בדיו כנ"ל ואין ספק שישאר רושם הכתיבה אלא שיכול למחוק ולזייף ולעשותם ממנו אותיות אחרו' וכדומה אבל לעשות הנייר כאלו לא נכתוב עליו מעולם כמו בפחם ונתר ומשקי' ומי פירות זה א"א בשום אופן לדעתי א"כ יש להכשיר הכא אך להרמב"ם שכ' דבר שאין רשומו עומד ומשמע כסתמת לשון המשנה וכן דקדק בש"ע כלשון הרמב"ם א"כ י"ל ה"נ פסול וליכא למימר כק' ח"מ ס"ק כ"ד א"כ במתני' לפלוג ולתני בדידי' בין דיו ולמה מחלק בין דיו למשקה י"ל דהיינו משקה דכל שאין סופו להתיבש אינו נכנס בגדר הדיו וכן נראה לכאורה להלכה דגם כזה פסול מספיקא דדינא הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות וראה בנים לבניך שלום על ישראל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1662

1663שלום רב לי"נ הרב המופלג ומפורסם המאה"ג נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק צעהלים:

1663

1664במאי דבדיק לן פר"מ במאי דכ' בשלטי גבורים פ' ב"ש (זבחים מ"ד ע"א) אות קטן א' דהבא על יבמתו בלא עדים לא קנאה דבעי' דומי' דקידושין וגירושין והוקשה למעלתו מס' סוטה כ"ד ע"ב דפריך ל"ל קרא למעוטי ארוסה דלא שתי' תיפוק לי' דקדמה ביאת בועל לבעל ומשני בבא עלי' בבית אבי' והדר פריך דומי' דהכי שומרת יבם דמתני' בבא עלי' יבם בבית חמי' האי שומרת יבם קרית לי' אשתו מעלי' היא דהאמר רב קנה לכל ומשני כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברי' האמורי' בפרשה והקשה מעלתו מ"ט לא מתוקמא כרב בבא עלי' שלא בעדים דאשתו מעלי' לא הות ומ"מ קדמה שכיבת הבעל לבועל:

1664

1665ודבריו תמוהים דמשמע היכי שבא עלי' כה"ג מקרי שכיבת בעל ולפי דבריו הא דאמרי' בבא עלי' ארוס בבית אבי' הוא לאו דוקא דה"ה בבא עלי' קודם אירוסי' ואח"כ ארסה וקנא לה ונסתרה ה"ז ראוי' לשתות אי ארוסה שותת משום דקדמה שכיבת הבעל בהיותו פנוי עדיין וזה ליתא דלא מקרי קדמה שכיבת בעל אלא אי הי' אשה בשעת אותה שכיבה כגון ארוס דמקרי איש או יבם שקנאה באותה ביאה לכל הפחו' לכל האמור בפרשה דזה מקרי שכיבת בעל אבל שכיבת פנוי עם הפנוי' לאו שכיבת בעל מקרי והה"נ אי בעלה יבם בלא עדים דלא הוה אלא זנות בעלמא ויבם הא לא מקרי' איש כמו ארוס וא"כ לא מקרי' שכיבת בעל ולק"מ קושייתו:

1665

1666והגם שהוא פשוט בעיני מ"מ אראה להבי' לו ראי' דאלת"ה בלאה"נ תקשי לי' לשיטת תוס' וסייעתם קידושין י"ט ע"א ד"ה ומדאוריי' וכו' דס"ל יבם בן ט' נהי דביאתו ביאה לכל דבר מ"מ אם בא על יבמתו לא קנאה מן התורה כלל א"כ מה פריך הש"ס בסוטה הנ"ל לוקמא בבא עלי' יבם בהיותו בן ט' דשכיבה מקרי ואשתו לא הוה אע"כ נהי דשכיבה מקרי מ"מ שכיבת בעל לא מקרי והוא ברור לפע"ד:

1666

1667אמנם לו יהיבנא לי' כסברתו מ"מ לק"מ דהא עכ"פ אם בא עלי' בלא עדים באופן שלא ניקני' לו באותה ביאה ה"ל פוגע באשת אח שלא במקום מצוה וכרת מיחייב ויעיי' מ"ש הרב ב"ש סי' קס"ו סק"ה וא"כ ל"ל קרא דשומרת יבם אינה שותת תיפוק לי' דאין האיש מנוקה מעון דכה"ג הקשה ראב"ד אהרמב"ם פ"ב מה' סוטה הל' ח' שכ' שם הרמב"ם דהבא על ארוסתו בבית חמי' מקרי אינו מנוקה מעון והקשה ראב"ד ז"ל א"כ ל"ל קרא דארוסה אינה שותת ת"ל דלא משכחת קדמה שכיבת בעל אלא בבית חמי' והרי אינו מנוקה מעון וקושייתו ז"ל מיהת לק"מ דהרמב"ם מדרבנן קאמר והש"ס נסיב לי' קרא מדאורי' וכ"כ משנה למלך שם אלא שהשיא דעת הראב"ד לד"א יע"ש מדבריו ז"ל למדנו שכל שיש נדנוד עבירה בביאה אפי' בשוגג או באונס או אפי' עשה עלי' תשובה מ"מ אין המים בידקי' דאל"ה לא הוה מקשה מידי דלמא מיירי שבא עלי' בבית חמיו באונס שהי' מקושה והדביקוה נכרי' על ארוסתו וכה"ג או עשה תשובה אע"כ לעולם לא הוה מנוקה וכן העלה משנה למלך שם מראיות אחרות מ"מ הדרן להנ"ל אי ס"ד דבא עלי' בלא עדי יחוד ולא קנאה קים לי' באיסור אשת אח ואפי' באונס איננו מנוקה מעון ואין המים בודקי' וא"כ ל"ל קרא אע"כ מיירי בעדי' ושפיר הקשה הש"ס האמר רב קנה לכל מיהו בתוס' יבמות נ"א ע"ב משמע דאונס מיהת מנוקה מעון הוא אלא דמ"מ לא מקרי בלעדי אישך כיון שלא נתכוון לכך ע"ש ד"ה דהא אמר רב ע"ש:

1667

1668והנה בש"ע א"ע סי' קס"ו ס"ב ואם בא עלי' בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכות מרדות והגי' עליו רמ"א ודוקא שבא עלי' בפני עדים עכ"ל נראה דרצה בזה דאי בא עלי' בלא עדים מרדות מאן דכר שמי' כרת חיובי' מחייב כמ"ש לעיל ולא דמי לביאת מעוברת שכ' תוס' יבמות ל"ה ע"ב דלא מחיי' קרבן דהתם עכ"פ קנאה שלא תצא בחליצה וכמ"ש רשב"א שם בחי' האי טעמא מה שא"כ הכא ומ"ש ב"ש דס"ל לרמ"א דהואיל ועשה מאמר בעדים תו לא בעי' עדים בשעת ביאה במ"כ נעלם ממנו דברי תוס' קידושין י"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא וכו' וק"ל וא"ל להסוברי' דבן ט' קונה מן התורה לוקמא בבן ט' בלא עדי' וה"ל מנוקה מעון דלאו בר עונשין הוא ז"א כמ"ש מג"א סימן שמ"ג דיש לו עונש קצת:

1668

1669ובעיקור דינו של ריא"ז הנ"ל דפשיטא לי' דהמיבם בלא עדים לא קנה צל"ע דהא בקידושין גופי' פריך הש"ס בקידושין ס"ה ע"ב דאמאי לא מהני הודאת הבעל והאשה שנתקדשה כמאה עדים ומשני משום דחייב לאחריני פירש"י לאסרה בקרוביו וכן בהיפוך וא"כ שומרת דבלאה"נ אכ"ע אסירי ולא מחייב לאחריני מידי בבעילתו א"כ אם הוא והיא מודים למה לי עדים תינח אי איכא אחים אחרים הרי מחייב לאחריני אבל אי ליכא אלא הוא למה לי עדים דבלאה"נ נאסר בקרובת זקוקתו עטוש"ע סס"י קנ"ט:

1669

1670וכן יש להסתפק למאי דקיי"ל בגטין פ"ד ע"א דהמגרש ע"מ שתשא לפלוני מגורשת ולא תנשא אלא לאותו פלוני (אלא חכמים אסרוה לכתחלה) אם קדשה אותו פלוני ואין לה שום קרובה כדאי' בנזיר י"ב ע"א והמגרש הראשון מעיד על הקידושין בכה"ג תיהני ע"א דהא לא חב לאחריני דהא בלאה"נ אסורה לכ"ע אלא להמגרש שהי' יכול להחזירה אי לא קדשה זה או דלמא כיון דעכ"פ אם ימות המגרש מחייב לאחריני והרי המגרש עצמו מעיד על הקידושין והא דפריך מחבילה אה"נ הו"מ לתרץ כנ"ל ועדיפא מני' משני וק"ל:

1670

1671ויעי' בכתוב' כ"ג ע"א ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרווי' בפנוי' קמסהדי הקשו תוס' אפי' בלא ע"א האומר לא נתקדשה לא תצא ותו הקשו השתא נמי תנשא לכתחלה דאוקמה בחזקת פנוי' וגם הר"ן כ' דלרמב"ן דס"ל דכשם דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושי' הה"נ בע"א מעיד שנתקדשה בפני ב' אין חוששי' לו גרסי' הכא ר"פ דס"ל המקדש בע"א חוששי' לקדושין יע"ש ובמ"ש מהרש"א ולפי הנ"ל י"ל דשפיר משכחת באשה שנתגרשה ע"מ שתנשא לפלוני והעיד המגרש שנתקדשה לאותו פלוני וע"א אומר לא נתקדשה (והיא אינה מכחשת ולא מודי' וכמ"ש הראב"ד פ"ט מאישות הלכה ל"א ע"ש) דהשתא אי לא ע"א המכחיש להמגרש הי' מהימן דנתקדשה לפלוני ונ"מ אי אח"כ מת זה המגרש ואזדא לי' זיקתו והוית שרי' אכ"ע מ"מ נאסרה מחמת קידושי פלוני הזה ואם נישאי' לאחר תצא אבל השתא דאיכא ע"א המכחיש וע"א בהכחשה לאו כלום הוא לא תצא ומ"מ לכתחלה לא תנשא ולא שייך לאוקמא אחזקת פנוי' דהא לא ה"ל חזקת פנוי' דהא אסורה אכ"ע מחמת זיקת הראשון והרי זו נעשית מוחזקת מאיסור לאיסור ולק"מ קו' תוס' ור"ן ויש לדחות דממ"נ אם מודית הרי בלאה"נ אסורה ואם אינה יודעת הרי הע"א מחייב לאחריני להאשה והדר בעי' שנים:

1671

1672ואם שי"ל שדוחק לפרש כן בלשון הש"ס ולא רציתי לבנות בתים באויר (יעיי' ברא"ה שמפרש בש"ס מציאת יותר רחוק מהנ"ל) מ"מ לדינא צריך אני להתלמד אם יארע כזה וצריך בדיקה קצת שם בקידושין ס"ד ע"ב ולשון חי' רשב"א שם ומ"ש פני יהושע שם בענין זה ופה תהא שביתת קולמסי לעת כזאת הכ"ד הדש"ת החותם באהבה פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ג' ח' תמוז תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1672

1673שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרב המופלג החרוץ ושנון בנן של קדושים מופלא באנשים כש"ת מו"ה בער נ"י יושב בשבת תחכמוני יורה יורה ידין ידין בק"ק מיקלאש יע"א:

1673

1674יקרתו הגיעני והנני לרצון כאשר עיניו יביטו במכתבי הלוטה פה, וע"ד קו' שאגת ארי' סי' ס' אהראב"ן דלדידי' לא גלי קרא דבנזיר א"ח ע"א א"כ במכות יש חורש תלם א' וכו' דמסקי' האי תנא לית לי' כולל איך חייל טומאת נזיר אטומאת כהן אע"כ שאני נזיר דגלי קרא דאחע"א מיין ושכר יזיר אפי' יין מצוה כגון שנשבע ולהראב"ן דלא מפרש כן קשי' ודוחק בעיניו דמיירי במופלא סמוך לאיש שהזיר עצמו והביא ב' שערות אח"כ דאיסור נזיר וכהונה אתי' בב"א זה נראה דוחק בעיניו אלו דברי שאגת ארי' ז"ל שם:

1674

1675אני בעניי הכינותי תי' לקו' זו לפע"ד דאע"ג דלהאי תנא לית לי' כולל מ"מ טומאת נזירות חייל על כהונה דמלבד שהוא כולל שארי אי' וגם כולל מת מצוה עוד הוא חמור וכעין מוסיף שסותר כל ימים הראשונים יפלו ומייתי קרבן משא"כ טומאת כהנים ובהכי ניחא נמי למאן דלא מפרש כהראב"ן אלא מיין ושכר יזיר אתי' לאורויי דאחע"א בנזיר יל"ד מ"ש דגלי הך חומרא ביין ושכר דוקא ולא בתגלחת וטומאה ולהנ"ל ניחא דלא מבעי' תגלחת דהוה חמיר דסותר שלשים יום משא"כ נשבע וכן טומאה סותר כל הימים הראשונים ומביא קרבן פשיטא דחל על שבועה אלא אפי' יין ושכר דאינו אלא כולל בעלמא מ"מ אחע"א בנזיר והה"נ נימא להראב"ן דלא גלי קרא דיין ושכר וכו' מ"מ י"ל מסבר' חוץ טומאה ותגלחת חל מטעם הנ"ל ולק"מ קו' ש"א הנ"ל:

1675

1676אך מה שתי' מעלתו עפ"י מ"ש בחי' הרמב"ן ביבמות ר"פ יש מותרות דלאו דלפני עיור אינו אלא בלאו השוה בכל אבל בלאו שאינו שוה בכל אין מוזהרי' אלפני עיור א"כ לפמ"ש מהרש"א ביבמות ה' ע"א דנזיר הוה לאו השוה בכל נמצא אחרים מוזהרים עליו משא"כ בכהנים נמצא הוה טומאת נזיר מוסף על טומאת כהנים דמטעם כהונה אין אחרים מוזהרי' עליו שלא להכשילו משא"כ טומאת נזיר אחרים מוזהרים עליו ומגו דחייל על אחרים חל עליו אלו דברי מעלתו:

1676

1677ואין דבריו מובנים איך אפשר לומר אחרים מוזהרי' עליו שלא לטמא אותו אם עליו לא חל איסור טומאה הלא אינם מכשילים אותו שהוא אינו מוזהר עליו על טומאת נזיר כיון שהוא כהן ואפי' מאן דפליג אנקודה נפלאה מודה הכא הנה כ"ז כתבתי לפי הבנתו ברמב"ן דבשאינו שוה בכל אין אדם מוזהר שלא להכשיל את חברו והסבר' תמוה מאוד ועוד הא קרא לא נאמר אלא מי שהוא עיור בשום דבר לא יתן מכשול לפניו בעצה רעה ובכלל זה היועצו לעבור עבירה וא"כ וכי היועץ לכהן לטמא למתים ומכשילו בדבר לא גרע מעצה רעה במילי דעלמא ואין מקום בראש לסבול זה אבל המעיין ברמב"ן וביותר ביאור בריטב"א דיבמות דהכי קאמר דהרי כל לאוין שבתורה ובכללם לפני עיור לא הי' נוהג בנשים כיון שמצינו קולא במ"ע שהז"ג לולי הקישא אשה לאיש לכל עונשין וס"ל לרמב"ן וריטב"א השתא נמי דאתקש מ"מ בלפני עיור לא מפקדה איתתא אלא באותה מצוה שגם היא מפקדא אבל מצוה שאינה אלא באנשים לא הטילה התורה עליה שום עונש על זה אבל אנשים ישראלים פשיטא שמחויבי' לקדש כהנים בע"כ וקדשתו דפנו אפילו קטניהם ומכ"ש שלא יתן מכשול לפניהם וערש"י פ' אמור פי' להדי' דאב"ד של ישראל קאי שיכריחו לכהנים ע"כ להתקדש בכל קדושתם וידקדק בלשון הרמב"ן ויראה כי כן הוא ואחתום בברכה א"נ דש"ת חותם בברכה. פ"ב יום א' יו"ד תמוז דהאי שתא תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1677

1678שלמא רבא תיתי מן שמיא וחיים טובים מתוקני' להרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה ירמי' נ"י אב"ד ור"מ דק"ק סאנטוב יע"א, ולבנו חורגו הרב המאה"ג המפורסם כקש"ת מו"ה אברהם אבוש אב"ד ור"מ דק"ק קערעסטור יע"א:

1678

1679אשר אותה נפשם היפה ובקשו ממני להצטרף עם רבני גליל זעמפלין להסיר מעל שכם הרב האברך מו"ה אבוש הנ"ל את סבל אשתו או לגרשה בע"כ או להתירו ע"י מאה רבנים לישא אשה על אשתו כמבואר בפסק הרבנים הנ"ל והמה בכתובי' שות שתי יסודתם בהררי קדש על ג' שרשים:

1679

1680א' עפ"י גביית עדות שתובעת תשמיש בפני רבים וה"ל עוברת על דת ואפי' בלא התראה נמי מצוה לגרשה ובמקו' מצוה לא תיקן רגמ"ה:

1680

1681ב' עפ"י הרב בעצמו שראה דברים מכוערים שמצוה לגרשה והעתיקו הרבנים הנ"ל לשון תשו' מבי"ט שהוא נאמן על זה לשווי' עלי' דידי' חובה ומצוה לגרשה ולדחות תקנת רגמ"ה עי"ז:

1681

1682ג' שנתברר עפ"י עדים שמאוסה עליו הן במומא דגופה והן במדותי' שהיא מקשטא לי' פומי' כל היום מנואץ ועפי"ז החליטו היתר הנ"ל:

1682

1683ואני איני כדי ששלחתם אלי ואמנם השתא דאתינא לגו לא אהי' כעיור הנמשך אחרי הפקחי' לכל אשר יחפוצו יטוהו מבלי שאשים עיוני על מוצא ושרש הדין ע"כ אענה חלקי וה' אתנו שלא אבוש ולא אכלם:

1683

1684הנה מה דפשיטא להו דלבעלה לא בעי התראה אעפ"י שנמשכו בזה אחרי תשובת האחרונים מ"מ הדבר צ"ע, הר"ן פ' המדיר דף צ"ח ע"א מייתי דהראב"ד ס"ל העוברת על דת איבעי' ולא אפשטא אי מותר לקיימה ומספיקא לא כייפי' לי' ומ"מ מצוה לגרשה ומייתי לי' הרא"ש שם בלי שום חולק אח"ז כ' הר"ן בשם רשב"א דעוברת על דת מסתברא דאיפשטא איבעי דמותר לקיימה וכ' ה"ה פכ"ד מאישות הלכה ט"ז דס"ל לרשב"א דבסוטה כ"ה ע"א דבעי' הש"ס בעל שמחל על קנויו מהו באת"ל דמותר לקיימה קא בעי לי' וכל את"ל הלכתא היא ומשמע לכאורה קצת מלשון הר"ן דהראב"ד ורשב"א פליגי דלראב"ד לא אפשיטא איבעיי' ומספיקא אזלי' לקולא ולרשב"א אפשיטא לקולא ולכאורה אין שום נפקא מני' אלא להראב"ד נהי דלא כייפי' מספיקא מ"מ מצוה לגרשה ולרשב"א אפי' מצוה ליכא וכ"כ חלקת מחוקק סי' קט"ו סקי"ח אמנם בב"ש שם סקי"ט פליג וס"ל לכ"ע מצוה לגרשה ע"ש וכן משמע קצת מלשון רשב"א שהעתיק במהרי"ק סוף שרש ק"א ענף ד' שכ' וז"ל והדעת נוטה שלא גזר אלא לגדור בפני הפריצים וכו' אבל לא ע"ד שתתפשט תקנתו אפי' באותן שאמרו חכמי' שיוציא שלא בכתובה וכו' יע"ש משמע קצת דהיינו יוצאת שלא בכתובה דעוברת על דת וכדומה וס"ל דאהני לא תיקן רגמ"ה וע"כ משום דמצוה לגרשה. וכ' ב"ש שם דגם תוס' ס"ל כרשב"א וכוונתו על תוס' סוטה כ"ה ע"א ד"ה שמע מינה וכו' תראה למעיין שם:

1684

1685והנה ראיתי למ"ו בהפלא"ה שהקשה בכתוב' ט' ע"א סוגי' דפ"פ אמרי' דנאמן לאוסרה ומוקי לי' באשת כהן או בנתקדשה בפחות מבת ג' שנים ויום א' דליכא ס"ס והקשה לר"ת דס"ל התם ג' ע"ב ד"ה ולדרוש להו וכו' דע"י בעילת גוי אינה נאסרת א"כ אכתי ה"ל ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא ע"י גוי עכ"ד והי' נ"ל ליישב משום דעכ"פ עוברת על דת מיהת הוי' בנבעלת ברצון לגוי ונהי דמ"מ התירה ר"ת היינו משום דס"ל דלא אפשטא איבעי' דמספיקא לא מפקי' ומ"מ היינו כשידעי' דנבעלה לגוי אבל הכא דאיכא ספק לישראל ומשום ס"ס אתאינן עלה והשתא דספק השני שמא ברצון לגוי לא הותר אלא מספיקא דלמא עוברת על דת מותר לקיימה לא מקרי ס"ס להתיר וכה"ג כ' תוס' שם ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג וכו' וע"ש אע"ג דיש לחלק ולומר דהתוס' לא כ"כ אלא לגבי ממון דלא אזלינן בעלמא בתר רובא להוציא מחזקת ממון ותוס' נמי לא כתבו דמהני ס"ס גבי ממון אלא התם דאיכא ברי ושמא ומגו וחזקה כמבואר שם י"ב ע"א ור' יהושע דפליג אר"ג ור"א ועדיף לי' חזקת ממון מכל הני אהא כ' תוס' דבאיכא ס"ס מודה עכ"פ לר"ג ור"א ועפ"י מ"ש פני יהושע שם ויעויי' בתומים בתקפו כהן אות ק"כ וע"ז תירצו דלא הוה ס"ס גמור משום דאיכא צד לומר אימר קודם שנתארסה נאנסה והיינו משום דבא להוציא מחזקת ממון בעי' ס"ס אלים משא"כ הכא אפשר דלא בעי' ס"ס אלים כולי האי באופן שאין ראי' כל כך מתוס' הנ"ל מ"מ בלאה"נ סברא נכונה היא ליישב ק' מורי הגאון הנ"ל דהוה ס"ס לחומרא:

1685

1686אלא דצל"ע מה עלה על דעת ראב"ד והרא"ש הנ"ל למימר דאיבעי' לא איפשטא הא מבואר התם במסקנא דאפי' בקינא לה יכול למחול על קינויו מכ"ש בעוברת על דת וגם מה צריך ה"ה להביא עצות מרחוק דאת"ל הלכתא היא ה"ל כמסקנא דאיפשטא איבעיין בהדי' אע"כ נ"ל פשוט דהראב"ד מיירי בעברה אחר התראה והרשב"א מיירי בעברה בלא התראה ולא פליגי וא"ש הכל בעז"ה בתחלה איבעי' לי' באת"ל מותר לקיימה והיינו כשעברה על דת קודם התראה אכתי מיבעי' לי' אי יכול למחול על קינוי' ואהא מסיק אחר שעברה על הקינוי ונסתרה אינו יכול למחול ובזה אכתי לא נפשוט לו עברה ע"ד אחר התראה שאסור לקיימה דקינוי וסתירה גרע טפי ועמ"ש פרישה אות א' והה"נ דליכא למיפשט דיכול לקיימה בעברה אחר ההתראה מהא דיכול למחול הקינוי קודם סתירה ז"א דהתם עדיין לא עברה על הקינוי ואם תעבור אחר המחילה ליכא פריצות ואפקרותא כ"כ כיון דמחל לה בעלה הקינוי וכסברא שכ' תה"ד סי' רמ"ב א"נ הא קמן דלא קפיד הבעל ובקפידא תלי' כמבואר בש"ס סוטה הנ"ל נמצא לפ"ז בעברה קודם התראה איפשטא דמותר לקיימה דהרי באת"ל מותר לקיימה קו' בעי לי' אי יכול למחול על קינוי ומהא מיירי הרשב"א דמייתי ה"ה והר"ן ובעברה אחר ההתראה לא אפשטא דהא כי קמבעי' לי' אי יכול למחול על קינוי אפי' אחר סתירה יש בכלל זאת האיבעי' גם עוברת על דת אחר ההתראה ולזה נתכוון תוס' בסוטה שם לומר בכלל האיבעי' הא עוברת ע"ד אחר ההתראה וכדאיפשטי איבעיי' מסתירה לאיסור אכתי לא אפשוט מעוברת אחר ההתראה ולזה נתכוון הראב"ד והרא"ש דמיירי להדי' בתר התראה כמבואר למעיין דקאי אהפסד כתובה וזה ברור לע"ד ואין כאן מחלוקות וז"ל הב"ח ומ"מ ואם רצה לקיים וכו' פי' היכי דאיכא עדים והתראה מיבעי' וכו' ולא אפשטי' יע"ש וק"ל:

1686

1687והנה הא דכ' האחרונים דלענין שיהי' מצווה לגרשה לא בעי התראה מרי' דכולי' הוא תה"ד סי' רמ"ב ומהר"מ פאדווא סי' י"ג ונחזי אנן מאין הוציאו כן דהא הראב"ד שהזכיר דמצוה מיהת הוה מיירי בעברה אחר התראה והרשב"א דמיירי בלא התראה לא הזכיר שמצוה לגרשה ומהר"ם בר ברוך שבתשובת מיימוני סי' ט"ז כ' בסוף התשובה ראי' שרגמ"ה לא תיקן בעוברת על דת מהרמב"ם דכ' שאין לה כתובה שלא תיקנו אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי תהא קלה ש"מ שמצוה לגרשה ולא תיקן רגמה"ג בהאי גוני ע"ש הנה שם הי' מעשה בעברה על חרם אחר ההתראה כמבואר למעיין שם בתשובה באריכות וגם הראי' מהרמב"ם דמייתי מיירי אחר התראה דהרי הרמב"ם מיירי מכתובה וברור דלא מפסדת בלא התראה וע"כ גם ראי' מהר"ם בר ברוך מהכא מיירי:

1687

1688וגם מ"ש מרדכי בכתוב' פ' המדיר ראי' אחרת מהא דסוף גטין שנקרא רשע כשרואה אשתו יוצאת בשוק וראשה פרועה ואינו מגרשה אין ראי' דס"ל אפי' בלא התראה דלעולם איכא למימר כל שלא עברה ההתראה עדיין לא חציפה מילתא כולי האי אלא דמ"מ רשע הוא דה"ל להתרות בה כדי שתבוא לידי גירושין אם תעבור וכן יתפרש כוונת תוס' גטין שם ד"ה עם בני אדם וכו' ומלשון רשב"א שכתבתי לעיל נמי משמע דליכא מצוה אלא בהתראה מדכ ביוצאת בלא כתובה לא תיקן רגמ"ה משמע דכל שנוטלת כתובה ודאי תיקן והיינו בעברה בלא התראה וכן יש להבי' ראי' מהטור שכ' סי' קט"ו דכשהוא טוען שעברה אחר התראה והיא מכחשת תשבע שכדברי' כן ולא הפסידה כתובתה ואפ"ה מצוה לגרשה משמע הכא דהרי ידע בעצמו שהתרה בה ועברה ומה לו לשבועתה אדרבא הרי נפשו יודעת מאוד שגם נשבעת לשקר וכי יכול החי להכחיש את החי שם כ' אפ"ה מצוה לגרשה וה"ל להטור לאשמועי' הך רבותא אפי' באינו טוען שהתרה בה אע"כ אז אפי' מצוה ליכא והתימה גדולה על מהר"ם פאדווא סי' י"ג הנ"ל שרוצה להוכיח דהטור ס"ל דבלא התראה נמי מצוה לגרשה שהרי כשנשבעת אפ"ה מצוה לגרשה ותימה רבה הא מיירי שהוא טוען ברי שהתרה בה ועברה ונהי דלדידן מהימנת היא בשבועה שלא להפסידה כתובתה מ"מ הוא יודע שלשקר נשבעת וכמ"ש והגע עצמך דמי לא עסקינן שנשבעת שלא עברה ומודית בהתראה ואמאי כ' הטור שמצוה לגרשה כיון שלא עברה כלל אע"כ צ"ל משום שהוא יודע שעברה והמעיין במעיל צדקה סי' ס"א יראה שס"ל ג"כ כמ"ש:

1688

1689ואך בתה"ד סי' רמ"ב כ' וז"ל וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת מצוה לגרשה ואם אינו מוציאה נקרא רשע ופשיטא דבכה"ג לא תיקן הגאון כדאי' בהגה' מיימו' ובמרדכי פ' המדיר בשם מהר"ם אלא דלענין להפסי' כתובתה בעי התראה וכו' אמנם הי' נראה קצת דאתתא כה"ג דרגילה להתייחד בין הגוים וכו' דעבדית כמה מיני חוצפא יתירה לא בעי התראה להפסידה כתובתה וכו' דטעמא דהתראה משום פריצותא וחוצפא היא וכו' ואימא כל היכי דאיכא פריצותא יתירתא נשארת הסבר' דלא בעי התראה בכה"ג ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה עכ"ל ומדכ' אלא להפסידה כתוב' בעי התראה משמע דלמצוה לגרשה לא בעי התראה ועדיין אני אומר דהרי התה"ד נתלה במרדכי בשם מהר"ם ומשם לא מוכח מידי דלא בעי התראה כמ"ש לעיל וע"כ רק מסברא אומר כן וא"כ י"ל דלא מיירי אלא בגוני דהתם דאיכא פריצותא יתירה שהרי רצה להפסיד כתובתה אלא לענין ממון לא רצה לעשות מעשה אבל שיהי' מצוה לגרשה ס"ל דהך ה"ל כמו התראה:

1689

1690ועוד יותר נ"ל לומר לפמ"ש מהרמ"פ סוף סי' י"ג הנ"ל כי לא נזכר התראה בש"ס ופוסקים אלא להפסידה כתובתה וסברא נכונה היא כי מה לי בהתראה אם לבו נוקפו עליו שזנתה והיא אסורה לו ממילא אם באמת זנתה אף אם לא תעבור עוד עכ"ל והנה סברא זו שייכית בעוברת על דת בפריצות דאיכא למימר זנתה והיא אסורה לו ממילא ומכ"ש בההיא דתה"ד הנ"ל אמנם בעברה על חרם ושבועה וכדומה דאפשר בחזרה לא שייכי סברא הנ"ל וכיון דאין על זה שום ראי' שתהי' מצוה לגרשה בלא התראה מנ"ל להמציא זה. ובזה ניחא נמי מה שמהר"ם בר ברוך בתשו' מיימוני נדחק להביא ראי' מלשון הרמב"ם דמצוה לגרשה ולא הביא משלהי גטין כמ"ש המרדכי בשמו משום דבגטין מיירי שיוצאת בשוק וכו' ואיכא למיחש שמא כבר זינתה ונאסרה עליו משא"כ בעברה חרם מנ"ל והתם מיירי בעברה חרם מש"ה מייתי להרמב"ם דמיירי בכל עוברת ע"ד ומהם נודרת ואינה מקיימת ואפ"ה מצוה לגרשה, וכבר כתבתי שמדברי רמב"ם אין ראי' אלא בעברה אחר התראה שהראתה חוצפא יתירה אבל בלא התראה י"ל נמתין לה עד שנתרה בה אולי תשוב ממעשי' הרעים וראי' גדולה לדברי ממ"ש מהרי"ק שרש ק"ז וז"ל וכן מהר"ם שכ' גבי עוברת על שבועתה שמותר לגרשה איכא למימר נמי דלרבותא נקט דאפי' היכי דאיכא למימר שמא תחזור בה ולא תשבע עוד לשקר אפ"ה מותר כיון שכבר הוחזקה בכך ולומדת לשונה דבר שקר אבל הכא שא"א למצוא תיקון הדבר נ"ל פשיטא דלא תיקן הגאון בזה כלל הרי סברא זו מבוארת וא"כ נ"ל לדינא דבעוברת ע"ד בפריצות דין הוא שיהי' מצוה לגרשה אפי' בלא התראה אם רגילה בכך מסברת מהרמ"פ שמא כבר זינתה ונאסרה עליו ובעוברת על דת חרם ושבועה וכדומה שלא תאסר עליו ליכא מצוה אלא אחר ההתראה:

1690

1691ועוד ראי' ברורה מהר"ן בעצמו דבלא התראה אפי' מצוה ליכא מדכ' סוף נדרים דעובדא דהאי נואף היינו לבעל נפש דאל"ה ק' הא אין אוסרי' על הייחוד וקשה אכתי מה הועיל נהי דאי איתא דבא עלי' ניחא לי' דלימות מ"מ עכ"פ היא עברה על דת במה שנתייחדה עם נואף וייחוד א"א דאורי' הוא ומכ"ש עם נואף דהיינו פריץ ועמ"ש תוס' שם ובכתובו' י"ג ע"א ד"ה מעשה וכו' אע"כ משום דלא התרה בה אפי' בעל נפש לא יחוש אי ליכא לתא דזנות שמא כבר נאסרה עליו והכא כיון דאם איתא דבא עליה ניחא לי' דלימות נמצא ליכא לתא דזנות ורק משום עברה ע"ד אפי' בעל נפש לא יחיש:

1691

1692ועתה בנ"ד שלא העידו על שום דבר רק שתבעה התשמיש ברבים אני מסתפק אם דינו כמחמת פריצות ולא בעי' התראה או דילמא שהרי הטור כתב וכן התובעת מבעלה התשמיש בקול רם עד ששכנתי' שומעו' אותה או שמריבה עמו עד שנשמע קולה כתובעת על עסקי תשמיש וכתב הרב"י דהטור הרכיב פירש רש"י והרי"ף משום דס"ל לענין דינא בכל חד מהני גוני הוה עוברת על דת ומר א"ח ומר א"ח ול"פ עכ"ל והשתא אא"ב דתביעת התשמיש בקול לא הוה פריצותא כולי האי אלא קלון ובזיון א"ש דתרווי' נשמע אבל אי אמרי' דפריצותא הוא קשה הלא הא דמריבת עמו ליכא אלא בזיונא וקלון בעלמא כפי' רש"י ומנ"ל הטור דלמא הפירוש רק כרמב"ם ורי"ף ומשום פריצותא אע"כ לכ"ע לא הוה פריצותא כולי האי ושקולים הם ויבואו שניהם ואע"ג דבש"ע השמיט המחבר הך דמריבה עמו מ"מ סברא גדולה נמי היא דהא כל עצמו לא אמרי' דלדחי חרגמ"ה אלא משום שפרוצה היא שמא כבר זנתה ואסורה עליו עולמי' והדבר ידוע באשה הצנועה בשארי דברים ורק עם בעלה איננה כשאר בנות ישראל ותובעת התשמיש ברבים נהי דחוצפא ופריצותא הוה ואיכא למיחש נמי שעתידה לזנות עם אחרים וכך דרכו של היצה"ר, מ"מ לא יאמר אדם דניחוש שכבר זנתה ודי לנו להתיר חר"ג אחר ההתראה אבל לא קודם לזה כלל וצ"ע קצת במ"ל רפ"ב דהל' סוטה:

1692

1693לכן להתיר גירושי' בע"כ על טענה הראשונה לא נ"ל כלל דההוא חמיר טובא כמ"ש תשובת הר"ן סי' ל"ח הובאה בס' נודע ביהודה חלק א"ע סס"י ע"ז וז"ל וכ"ת יתן לה גט שהרי אשה מתגרשת בע"כ וכו' שאנו מוחזקי' שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רגז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרי' לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים ז"ל לקיים שבועתו שהרי אפי' איסור דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה עכ"ל ומדייק שם בנב"י דהאי חרם שלא לגרש בע"כ דאוריתא הוא וחמיר טובא מלישא ב' נשים דהאי פשיט איסורו והאי לא פשיט וע"ש והנה דיוקו בתשובת הר"ן היא אמת בלי ספק אך מ"ש שפשט איסורו בכל ישראל או ברובו קשה ממ"ש מהרי"ק ריש שרש ק"ז דמדלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום תקנת הגאון בזה שלא פשט איסורו בארצו ומסתמא לא נודע להרמב"ם כלל מאותה התקנה מכל גלילותיו. מ"מ בלאה"נ טעמא רבא איתא להחמיר בה טפי שהרי בהגה' מרדכי דכתוב' דף ק"מ סוף העמוד כ' שלא תיקן הגאון אלא משום קטטה ולא משום דררא דאורי' כלל ועפי"ז כ' האחרונים בא"ע סי' א' דיש להקל קצת בחרם ההוא ואלו בטעם שלא לגרש בע"כ כ' רשב"א בתשובה הנ"ל לגדור בפני הפריצים ולא משום קטטה בעלמא:

1693

1694ואע"ג דבתקנת שבסוף תשוב' מהר"מ מר"ב ד"פ מבואר דהך דשלא לגרש בע"כ קיל טפי שכ"כ שם בתקנה המתחלת צץ המטה וכו' שם נאמר ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהלות ואם יעשה יהא הבעל והסופר והעדים בנידוי כאשר תיקן מאור הגולה ואח"כ בתקנה המתחלת חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא ב' נשים אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהלות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר עכ"ל וכ"כ שם לפני זה בתקנת ר"ת שחזר וחדש תקנת רגמ"ה יע"ש וא"כ הרי מבואר דלהתיר גט ע"כ סגי ברצוי ג' קהלות וגם לא התנה שיהי' טעם מבורר משא"כ לישא ב' נשים דחמיר ובעי מאה רבנים וטעם מבורר לזה נ"ל אה"נ דתחלת התקנה החמירו בלישא ב' נשים טפי דמשום שאינה אלא משום קטטה בעלמא בעי חזוק טפי משל תורה והא קמן דהאי שלא לגרש בע"כ נתפשטו וקבלו עליהם משא"כ הך דב' נשים ומשו"ה עשה לה רגמ"ה אזנים הרבה ומ"מ עתה חמיר לנו טפי לעקור הך דגירושי' בע"כ שהוא דאורי' כנ"ל ולא נ"ל כלל להמציא שום קולא בזה"ז שהוא אחר אלף החמישי כמ"ש בד"מ סי' א' וכן הוא במהרי"ק שם בשם רשב"א הנה הרשב"א לא כ"כ לחלוטין רק ששמע כן ע"ש וכבר פקפק על זה בתשובת מהרש"ל סי' י"ד ע"ש ובסי' ס"ה וביש"ש פ' הבע"י סימן מ"א ואני תמה שהרי ר"ת וכמה בעלי תוס' חזרו וחדשו כל הגזירות האמורי' שם בסוף ספר מהר"מ מר"ב כמבואר למעיין שם ולא הזכירו שום זמן שם:

1694

1695ואמנם להתיר לישא אחרת ע"י מאה רבנים זה תלי' לכאורה במ"ש מהרמ"פ סי' י"ג הנ"ל דהסוברים אפי' במקום מצוה תיקן ס"ל דמאה רבנים לא יתירו אלא בטעם מבורר היינו מצוה ומזה הוכיחו אפי' במקום מצוה תיקן הגאון א"כ ה"נ בעי' מצוה עכ"פ וכבר כתבתי שאין נ"ל שיהי' זה מצוה בעברה בלא התראה ורק אך לאינך דס"ל במקום מצוה לא תיקן ומאה רבנים יתירו בטעם מבורר היינו לעקור התקנה לצורך שעה מ"מ נ"ל אפי' טעם מבורר ליכא דמה לנו למהר ולעקור התקנה ע"י מאה אנשים הא יכול להתרות בה וממ"נ אם לא תעבור עוד טבא הוא וטבא להוי ואם תעבור אח"כ הרי ה"ל מצוה לגרשה ובמקום מצוה לא תיקן ולא נצטרך לעקור התקנה ואיני רואה כאן טעם מבורר:

1695

1696ובר מן כל דין משמע לי מתוך לשון הפסק שהוגבה העדות שלא בפני האשה כי האשה איננה במקום הרב שהרי כתבו שתשלח לכאן כל הכתבים השייכים לגביית כתובתה נמצא שגבו העדות שלא בפני' ולית בהו מששא לפענ"ד כמבואר בש"ע א"ע סי' י"א ובחו"מ סימן כ"ח ולהאריך בזה בדברי ראשוני' אין כאן מקומו ואיך נתיר לו חר"ג עפ"י עדים שהוגבו שלא כדין אם לא נאמר שנאמין להבעל עצמו וזה אינו מפלפולנו עתה ויבואר לקמן באות ב' אי"ה מ"מ במ"ש הרבנים בסי' א' לא נ"ל לסמוך ולהתיר כלל:

1696

1697ב' העתיקו לשון תשו' מבי"ט ח"ב סי' קכ"ו שכ' דלרמב"ם הבעל בעצמו שראה אשתו זנתה נאסרה עליו אפי' בלא עדים וה"ה בעברה ע"ד שמצוה קא עביד והיכי דאיכא מצוה ליכא חדר"ג והא דכ' ר' יוסף בהגה' מיימו' דחיישי' שמא נתן עיניו באחרת היינו כשהוא בעצמו לא ראה רק ששמע מפי אחרים וכו' ועל זה כ' הרבנים שיש לסמוך במה שטוען שהוא בעצמו ראה ממנה כמה דברים מגונים ומכוערים שלא ניתנו לכתוב וכ' עוד שכ"כ כנה"ג דבראיית הבעל נהי דלא כייפי' מ"מ יועצים לו להוציאה ע"כ תוכן דבריהם. ספרים אלו אינם כעת במחיצתי ואם קבלה היא נקבל אבל להיות דברי המבי"ט נפלאו ממני א"א להולמם כלל מ"ש לרמב"ם בעל בעצמו שראה וכו' בודאי אמת הוא ואף עפ"י שמתוס' כתובות ט' ע"א ד"ה ומי אר"א לא משמע קצת כן י"ל היינו דלהכי לא הו"מ להקשות משום דאיכא למדחי גזירת הכתוב הוא דלא נאסרה אלא בעדים אבל למסקנא הרי אפי' בפתח פתוח נאסרה והתם ליכא עדים לא על הזנות וגם על האומדנא היינו על הפתח דמי יודע זה כ"א הבעל ואפ"ה נאסרה יש לדחות כיון דפתחה פתוח יש לחוש שמא זנתה בפני עדים ומ"מ המעיין בסוגי' יראה דזה ליתא דא"כ הדר ה"ל ס"ס וק"ל.

1697

1698ובחי' הארכתי בש"ס דקידושי' ס"ה ע"ב אי מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי התם לא חב לאחריני יע"ש והקו' מפורסמת עכ"פ יחושו לנפשם ולא תנשא היא לשום אדם וכן הוא לקרובתי' וכן הקשה בריטב"א ועלה ברעיוני לומר דכיון שהי' שלא בפני עדים הוא והיא יודעים דלא תתסר אעלמא נהי דהיא תחוש לנפשה מ"מ כ"ע אינם מוזהרים עלי' ונמצא קידושי' לא אהני מידי ולא הוה קידושי' וזה מבואר בגטין ר"פ המגרש בש"ס פ"ב ע"ב קידושי דשמעון לא אהני ע"ש נמצא דלא מתסרא כלל אפי' לעצמה לא תחוש. שוב מצאתי קרוב לזה בפני יהושע אלא שלא הביא הבקיאות מגטין הנ"ל רק כתב מסברא דנפשי' דקידושי' הוא לשון הקדש וצ"ע ממ"ש תוס' קידושין ז' ע"א ד"ה ונפשטו וכו' דכשאינו אומר לשון הקודש מאי א"ל אבל לפמ"ש מגטין א"ש. אמנם שבתי וראיתי דליתא דעכ"פ המקדש בע"א או בפני פסולי עדות ונשים וקטנים דעכ"פ מהני קידושים לאסור אהרואים שהי' בשעת קידושין ואפ"ה קיי"ל דלא הוה קידושין כלל והדר' ק' לדוכתא נהי דאנן לא נאמין להם מ"מ הם יחושו לנפשם כמו בממון וכ"ת משום דלא הוה אסורא אכ"ע כהקדש כמ"ש פ"י תינח כשאמר בלשון קידושין אמר הרי את מאורסת מא"ל עכצ"ל כמ"ש רשב"א שם בקידושין וז"ל ויש לומר דממון אי לאו דכתי' כי הוא זה דמני' גמרי' הודאת בע"ד הוא דלעולם לא מוקמא מילתא אלא בסהדי משום דכתי' ע"פ ב' עדים וגו' וכו' אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר בממון שיש בו חובה לאחריני מתוקמי והלכך עריות דכתי' בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה ולא לממון שאין בו חובה ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהי לצד ממון שיש בו חוב וכו' ע"ש באריכות ורצונו לומר דאפי' במה שאינו נוגע לאחריני לא מועיל הקידושין דגזירת הכתוב הוא כך ולפ"ז בודאי צ"ע גדול איך תאסר על בעלה בראיתו הא לא ה"ל בפני עדים אע"ג דלא חב לאחריני הא לגבי נפשי' נמי לא מועיל וצ"ע ובחידושי הארכתי מ"מ הדין דין אמת שנאסרת בראיית עצמו:

1698

1699אך סוף דברי המבי"ט הנ"ל אינם מובנים כלל מ"ש דאם אמר שראה בעצמו מהמנינן לי' וכששמע מפי אחרי' לא וצ"ל דלא הבי' האחרי' בפנינו דא"כ לא יהא אלא קלא בעלמא נמי מהימנת האשה לומר טמאה אני לך כשהקול מסייעא לה כמ"ש הראשונים ז"ל ומכ"ש הכא דיאומן הוא כשהקול מסייעא לי' אלא מיירי שאמר ששמע מאחרים והאמין להם מ"מ הדבר תמוה מדוע נאמין לו כשאומר ראיתיך מזנה ולא ניחוש שמא נתן עיניו באחרת מה סברא יש לזה אולי משום חזקה שאינו מעיז במה שידעת בשיקרי ומ"מ לא נ"ל ומכ"ש דהכא אמר כן שלא בפני' דלא יאומן ועוד בזה"ז לא סמכי' אחזקת העזה ואפשר ת"ח שאני והי' להם להרבנים ההמה להעתיק טעם דבריו אבל עתה לא נסמוך עליהם:

1699

1700ונחזי אנן מה תהי' בתשובת ר' יוסף שבהגה' מיימוני הנ"ל פ"י מאישות סי' יו"ד הורה ר' יוסף האומר אשתו שזנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת רגמ"ה שאינו יכול לגרשה ע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו ומגרשה בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאוני' מנימוקי הר"י מקורבי"ל ז"ל וכן השיב הר"ר שמעון מיינב"ל בתשו' עכ"ל ותשובה ר"ש מיינב"ל הובאה במרדכי בקידושין דף רמ"ו ע"ב סי' תק"ל באריכות וז"ל מעשה באחד שאסר אשתו עליו ואמר שזנתה מאחר ונשאל למורי הר"ר שמעון אם נאמן אם לאו והשיב כמדומה לי ששמעתי מרבותי האומרת טמאה אני לך תבי' ראי' לדברי' ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו וכו' ולפי הסברא הואיל ונגזרה גזירה שלא לגרש אשתו כ"א ברצונה חיישי' שמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו אף עפ"י שיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה וכו' וכמדומה לי שיש לי ראי' גדולה מכאן ואפי' למי שלבו נוקפו ולומר שלא להאכיל לאדם דבר האסור לו עכ"ל הר"ר שמעון ע"ש. עוד אעתיק לשון רשב"א בתשובה המיוחסת סס"י קל"ג ז"ל גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אין נאמן בכך מכמה טעמים חדא דכל שיטעון ויאמר מחזיקי' אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה ועוד שהרי הודה בב"ד מתחלה שלא ראה ולא ידע אלא שמאמין זה כשנים ועוד מצד מה שאמרת דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד בי' לא יהבי' לי' אחריתי לפיכך חוששי' כמו שחוששי' בטמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרשה וקרוב הדבר דאפי' בעונה שהוא משועבד לה הוא מותר דב"ד מתני' לעקור דבר מן התורה משום מגדר מלתא וכמו שאמר בטמאה אני לך כך יש להתיר בטמאה היא לי במקום שא"א לגרש אלא בטענה וע"פ ב"ד ומ"מ אפי' ראה לומר שהיא אסורה לו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות עכ"ל מדבריו מבואר דליתא להא דמבי"ט דאפי' בראה שזנתה נמי לא מהימן ושרי' לי' וגדולה מזה כ' תוס' סוף נדרים אי היא אומרת טמאה אני לך והוא אומר שמאמינה שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא משמתי' לי' על שגרם לעבור על חרגמ"ה יע"ש ואיך יעלה על הדעת כשהוא אומר שראה שזינתה והיא מכחשתו יאומן אין אלו אלא דברי תימה, וגם בסמ"ק סי' קפ"ד כ' וז"ל ערות דבר כגון עובר ע"ד וכו' ומתקנת ר"ג ואילך אינה יוצאת על אלו אא"כ יש עדים בדבר:

1700

1701והנה במשנה דג' נשים סוף נדרים הקשו תוס' ורשב"א ור"ן וכי מאכילי' לאדם דבר האסור לו ותירצו יש כח ביד חכמים והקשה הר"ן תינח בשב ואל תעשה הא הכא הוה קום ועשה ותי' אפקועינהי רבנן לקידושי' מני' וחזר והקשה ניחוש שמא נבעלה לפסול לה ולא מהני הפקעת קידושי' ותי' דלאו כל כמינה להפקיע שיעבודה ע"ש ס"ל להר"ן דלא שייך שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא היכי דאיכא הפקעת השיעבוד וכן דעת תוס' רי"ד בקידושין ס' ע"ש ובר"ן ולכאורה מה שהקשה הר"ן דה"ל קום ועשה אין הקושי' מאכילת תרומה למ"ד מותרת בתרומה דהא תרומה בזה"ז דרבנן וכ"כ רשב"א בחידושיו שם ועיקור אהבעילה וקשה מה קושיין הא לגבי בעל לא מהימנת ושרי' לי' ורק איהי עבדה נפשה חתיכה דאיסורא ואשה קרקע עולם היא וה"ל שב ואל תעשה ונ"ל דס"ל דהואיל ואין הבעל יכול להכחישה וגם בידה לזנות ברצון דהרבה מנאפים תמצא אם תרצה מהימנא לי' כע"א דנאמן באיסורי' בכה"ג שאינו מכחיש ובידו לעשות ואסורה לו וה"ל קום ועשה כן צ"ל בדעת הר"ן והשתא אי ס"ל להפוסקים דלעיל טעמא משום יש כח ביד חכמים עכצ"ל דלא ס"ל כהר"ן וס"ל דהכא שב ואל תעשה משום דאשה קרקע עולם היא קשה איך מייתו ממתני' לנ"ד דגבי בעל הוא קום ועשה וא"נ ס"ל דאפקועי רבנן לקידושי' קשה קצת לומר כן בתקנת רגמ"ה ועמ"ש ב"י ורמ"א בש"ע א"ע סי' כ"ח סכ"א ועי' יש"ש פרק ג' דקידושי' סי' כ"ב ועוד א"כ הרואה שזנתה אשתו ע"י ראי' זו יהי' כל בעילותיו דלמפרע זנות ומכאן ולהבא נמי עכ"פ יצטרך לקדש בפני עדי' וזה לא שמענו וגם לא נרמז בדבריהם כלל וצריך לומר דס"ל תי' בתרא של הר"ן כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא וה"ה נמי גבי דידי' בזה"ז אחר שתיקן רגמ"ה שלא לגרש בע"כ נמצא בשעת חופה נשתעבד לה להיות בעלה לעולם מבלי שיגרשנה בע"כ וכשרוצה להפקיע עצמו מזה השיעבוד צריך ראי' ברורה ומשום כן מחויי' לשמש עמה עכ"פ עונה האמורה בתורה ולא מיענש על זה כיון דאניס בתקנתא דרבנן כמ"ש תוס' שבת ד' ע"א ד"ה קודם וכו' ויש לחלק וק"ל:

1701

1702ולפ"ז נ"ל דהחולקי' על הר"ש במרדכי הנ"ל ולבם נוקף לומר איך מאכילי' לאדם דבר האסור לו היינו משום דס"ל דלא דמי לאומרת טמאה אני לך דהתם איכא תלתא למעליותא, א' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה דאשה קרקע עולם היא משא"כ באומר טמאה היא לי דה"ל קום ועשה, ב' התם שייך אפקועי' רבנן לקידושי' מני' דחכמי המשנה הי' יכולת בידם משא"כ תקנת רגמ"ה ועוד דלקתה מדה"ד שיהי' כל בעילותיו זנות בשלמא באומרת טמאה אני לך אם ירצה שלא יהי' בעילותיו זנות יגרשנה ודי לו שהברירה בידו משא"כ הכא הלא קא צווח ארצה לגרש ולא יהי' בעילותי זנות ג' התם שייך שיעבוד כתי' הר"ן משא"כ הכא לא ס"ל דשייך שיעבוד מהבעל לאשה כיון דמן התורה יכול לגרשה או אפשר לא ס"ל כתי' הר"ן וסברת תוספת רי"ד הנ"ל ועמ"ש והאריך שער המלך פ"ט מאישות בפרט זה, כל זה נ"ל בטעם החולקים וא"כ תינח באומר שראה שזנתה ממש באופן שלפי דבריו אסורה עליו מן התורה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אבל לפי הנראה מלשון טענת הבעל הרב נ"י לא ראה כ"א דברים מכוערים ואי נמי יהי' כעין אותן האמורי' סוף פ"ב דיבמות ויהי' נמי הלכה דבאלו מוציאין מהבעל מ"מ נ"ל דלדברי הכל אין כאן איסור דאורי' כלל דמן התורה לא נאסרת כ"א בבעילה ממש וגדולה מזו כ' בשם ה"ג דלא מתסרא עד שיראו כמכחול בשפופרת ועי' מ"ש הרא"ש שם ספ"ב דיבמות וכל הראשוני' שם ויעמ"ש תוס' כתובות ס"ג ע"ב:

1702

1703והנה בתוספ' כתובות ט' ע"א כתבו בד"ה מפני וכו' כה"ג וז"ל מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת וזה תימה שיסברו תוס' כהלכות גדולות והי' נ"ל לומר דמה שהקשה הרא"ש אהלכות גדולות מגמ' דמכות דהורגין על דרך המנאפים י"ל משום דאע"ג דלא ראו רק כדרך המנאפי' מ"מ חזקה אין אדם מעמיד על עצמו ומסתמא הכניס כמכחול בשפופרת ואטו תוקפו של בועז אית לי' וכיון דחזקה הוא שבעל הרי הורגין על החזקות מה תאמר אדרבא אוקמה אחזקת כשרות ז"א כיון שראו כדרך המנאפי' כבר אזדא לי' חזקת כשרות וא"נ היא אשת איש ליכא למימר אוקמה אחזקת היתר לבעלה דז"א דכיון דקבל התראה לא עדיף מסתירה שאחר הקינוי דנאסרה על בעלה מספק סוטה וה"נ עכ"פ אזדא לה חזקת היתר והדרן לכללן סוקלין על החזקות וחזקה שאינו מעמיד על עצמו והכניס כמכחול אעפ"י שהעדים לא ראו כל זה במחייבי מיתה דמתרין בו והתרה עצמו למיתה ה"ל כסתירה לאחר הקינוי מה שא"כ בזה"ז דליכא התראה למיתה ה"ל כסתירה בלא קינוי דאין אוסרי' על הייחוד ואפי' רואה פיו על פיה כידוע ולא באנו לאוסרה אלא משום שראה כדרך המנאפי' וחזקה אין אדם מעמיד עצמו א"כ אדרבא נימא חזקת היתר לבעלה ושרי' ולק"מ אה"ג קו' הנ"ל וצ"ל דק' הראשונים אהלכות גדולת דאיסורא דרבנן מיהת הוה כמבואר מההיא דיבמות ל"ד ע"א והא"ש תוס' בכתובת שהקשו אמעשה שהי' ובימי דוד אפשר עדיין לא גזרו רבנן לכן דקדקותי' והקשו מדין תורה דבעי' כמכחול בשפופרת וא"ש:

1703

1704א"כ בהא סלקינן דליכא אלא איסורא דרבנן וא"כ מה"ת נאמין לו נגד תקנת רגמ"ה דהא יש כח לעקור איסורא דרבנן אפי' בקום ועשה ע"כ אינני רואה שום טעם להאמין לו להבעל וגם לומר כיון דעכ"פ איכא עדים שתבעה התשמיש בקול בפני רבים נהי דה"ל קבלת עדות שלא בפני בע"ד מ"מ רגלים מיהת הוה דפרוצה היא ונאמין עתה לבעל שראה ממנה דברי' מכוערי' וכמ"ש בתה"ד באיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך דכבר כתבתי לעיל דלא נ"ל זה לפריצות כל כך אפי' לעשותו סניף להאמין לו עי"ז מעתה אזדא לי' גם ההיתר השני מפסקן של רבנים הנ"ל:

1704

1705אח"ז מצאתי ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח שהאריך ודעתו מסכמת עם החולקי' על הר"ש מיינב"ל וכ' דבשלמא היא קרקע עולם היא מה שא"כ הוא איך נאכילהו דבר האסור לו קרובי' דבריו למ"ש, ובמסקנא העלה דבזנתה ממש או אפי' רק שמע אותה עם הנואף מנשימי' כדרך המנאפי' אזי הוה כזינתה ממש ואין מאכילי' דבר האסור משא"כ בשארי דברים מכוערים מבואר מתוך אריכות דבריו שאין לו לגרשה ובכל זאת התנה להטיל עליו שבועה או חרם שכדבריו כן הוא והנה במ"ש בשמע מנשימי' ישבע שלא כדעת תשוב' מיימו' מה' אשות סי' ח' לפי מה שהעלינו דבאיסור דרבנן אמרי' יש לעקור איסורם צ"ל דס"ל למהרש"ל דהאי הוה כמו רגלים לדבר כמו פ"פ מצאתי ואסורה מדאורי' ואינני כדי לחלוק ואם כך הי' המעשה שרמז הרב בטענותיו שראה דברים מכוערים כאלו שמנשימי' אזי אין לזוז מפסק מהרש"ל אבל זולת זה אין לנו:

1705

1706ג' טוען מאוסה היא וחקרוה בעדים והעידו שכדבריו כן הוא שריח פיה רע וצועקת בלילה והיא גם היא בעלת קטט ומריבה עד שא"א לסבול וממיתת בני' בחלב שלה הארסיי' ונסתייעו הרבנים מדברי הח"מ סי' ע"ז סק"ג שכ' דבמאיסה מחמת מום לא תיקן רגמ"ה והביאו חובה לנפשם כי לא ראו בפנים במהרי"ק ושגו בלשון ח"מ כי המהרי"ק כ' שם במי שטען מאיס עלי במום מפורסם וגלוי לכל כ' וז"ל ומ"מ לע"ד נ"ל נהי שחייב בכתובתה בלי ספק ושלא יכול להוציאה בע"כ מכח תקנת הגאון דפשיטא דאין להקל בה בלא ראי' מ"מ אנו אין בידינו לכופו להיות עמה דאפשר לומר דבכי האי גוני לא תיקן הגאון כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת המום ומה יעשה זה שאין יכול להתרצות בה ולהתפייס במומה ואם יהי' לו בנים ממנה הרי הם בני שנואה וגרושת הלב ונהי דודאי אין להקל נגד תקנת ר"ג כדי שנתיר לגרש בע"כ מ"מ אנו אין בידינו ג"כ לכופו להיות עמה מאחר דאפשר לומר בכה"ג לא תיקן עכ"ל לענינינו. ועוד שם להלן מבואר דהי' בדעת השואל לכופו עכ"פ לשמש עמה משום בטול פ"ו כ' מהרי"ק על זה ומ"ש לכופו משום בטול פ"ו אי הוה פשיטא לן דבכה"ג תיקן הגאון שלא לגרש בע"כ אפשר יתכנו דבריך דא"א לומר שתהי' תקנתו קלקלה ובטול מצוה חלילה אמנם כבר כתבתי נהי דאין בידינו להקל מספק ולהתיר לו לגרש בע"כ דספק איסורא לחומרא ומכ"ש איסור כי האי דחמיר מ"מ לא פשיטא לן מילתא כמש"ל ואיך נכוף אותו להוליד בני שנואה ואפשר לומר דשרי לגרש בע"כ או לישא אחרת דבמקום מצוה לא גזר כמ"ש מרדכי פ' מצות חליצה אע"ג שיש קצת לחלוק עכ"ל והחלוק הוא מבואר דשם במרדכי הוא דף ס' סי' ק"כ והובא יותר באריכות בתשו' מיימוני סי' כ"ה ושם היתה היא פרוצה בעריות באופן שע"י רשעה ופשיעותה נאסרה עליו אז ס"ל להר"מ בר ברוך במקום מצוה לא גזר מה שא"כ במומין וחלוק זה העלה בשב יעקב חלק א"ע סי' מ"ב מסברא דנפשי' והאמת שכן מצאתי להדי' בתשו' מהר"מ מר"ב דפוס פראו סי' תתרכ"א וז"ל ואם ח"ו עוד תברברי בדברינו אלה אז תדעי שהתרנו לו לגרשך בעל כרחך כי הגאון שתיקן שלא לגרש אשה בע"כ במקום דאיכא עיגונא לא תיקן בפשיעת האשה כי איש מצווה על פ"ו וכו' וע"ש וחתמו על זה כמה גאונים ובהסכמת כל חכמי איסטרייך הרי שס"ל אפי' במקום מצות פ"ו מ"מ דוקא בעי' פשיעת האשה לא זולת. ומהרי"ק עצמו כ"כ אחר זה וז"ל לא ידעתי מה עלה על דעתך דאף אם נאמר גם זו בכלל התקנה ולא חלק הגאון בין אשה לאשה כל שלא פשעה להעביר על דת מהוצאת בלא כתובה שכך מדת חכמים להשוות מדותיהם בכל האפשר וכו' יע"ש מבואר חלוק הנ"ל, נמצא לפ"ז אי לא באנו רק משום טענת מאוס דלא פשעה דהיינו ריח הפה קשה להתיר לגרש בע"כ לפי דברי מהרי"ק הללו ולפי משמעות תשו' מהר"מ הנ"ל ומ"מ מצאתי להדי' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב סי' א' שהתיר לגרש בע"כ משום מום שא"א לסבול שהיתה בעלת נכפה והסכימו שם כמה גאוני מגנצא ושפירא וע"ש מ"מ נפלין ברברתא אי מתירי' להתיר משום מצוה דלשיטת החולקי' לא נתיר לו לגרש בע"כ ואי נמי ע"י ק' רבנים לישא אחרת להסוברי' דע"י ק' רבנים נמי אין מתירין אלא לדבר מצוה א"כ צריכי' עכ"פ קבלת עדות ממש והא נתקבל שלא בפני' כנ"ל וקשה לי להכניס בדבר אם לא יהי' ההיתר בריווח פן אכווה ח"ו בגחלתן של חכמים:

1706

1707ואשית לטענת בעלת קטטה כי נ"ל לזה סגי בעדים אפי' שלא בפני' ואין צריך לזה עדות גמורה דה"ל כמו אשתמודעינהי פרק החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) דמסקי' והלכתא גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעי' לא בפני בע"ד דגילוי מלתא בעלמא ואע"ג דלפמ"ש הרי"ף שם הטעם משום דלא מסהדי לא אממונא ולא אאיסורא וזה לא שייך הכא מ"מ נראה בענין זה כ"ע מודים דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא והנה ביבמות ס"ג ע"ב אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון ומפורש שם לעיל מני' היכי דמי אשה רעה מקשטא לי' תכא ומהדר' לי' גבה ופסק כן הרמב"ם פ"י מה' גירושי' ובש"ע סי' קי"ט ויש לעיין קצת הא רב קרי אדביתהי מוצא אני מר ממות את האשה וכן רב חייא וכן רב יהודה יעויי' שם ואיך עברו על אותה המצוה לגרשה ואם נימא שהם לא הגיעו עדיין לאותו השיעור אע"ג דהוה מר ממות א"כ נפל פיתא בבירא ומי כהחכם לשער דבר זה ונ"ל עכ"פ הני נשי הוה צדקניו' במילי אוחרן כדאמרי' התם דיי שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה במעשים הטובים ורבא מיירי מאשה רעה במדותי' וגם בשארי דברי' לא נמצא בה דבר טוב אעפ"י שאין מצוה לגרשה משום אותן הדברים מ"מ איכא מצוה שהיא רעה בדעותי' כנ"ל:

1707

1708ונחזור לראשונות דמה שהעיד הרב שראה ממנה הרבה דברי' מכוערי' והעלינו שאין להאמין לבע"ד לדחות חרגמ"ה שמא עיניו נתן באחר עדיין פש לן גבן סברת הרא"ש סוף נדרים דכ' לחלק בין גרשתני לאומרת טמאה אני לך דבשלמא טמאה אני לך תאמר שתתגרש משא"כ גרשתני זה לא תאמר שתשאר כל ימי' באיסור אשת איש ונראה דהגאוני' הנ"ל דס"ל דלגבי בעל נמי חיישי' שמא עיניו נתן לא ס"ל כהרא"ש דא"כ איך ניחוש שיעבור על חרגמ"ה ויהי' מוחרם כל ימיו דמבואר בפוסקים דהעובר על חרגמ"ה הוא מוחרם באמת ולא רק כעובר חרם כמבואר מלשון תשו' מהר"מ מר"ב שהעתקתי לעיל וכן מורה לשון נודע ביהודה סס"י ע"ז למעיי' שם, אע"כ דלא ס"ל כן או אפשר חומרא דאשת איש שאני מ"מ אני אומר הני מילי באינש דעלמא אבל האי מרבנן דבי' עסקינן כפי הנשמע הוא רב מופלג נתגדל בין החכמים מעודו לאו בר מקבל לטותא דרבנן הוא והרי חז"ל הקילו בשבועת ת"ח דאפי' לכתחלה בתפילין כמבואר ר"פ שבועת הדיינין ועיי' פלוגתת הש"ך והאורים בזה בסי' פ"ז מ"מ לענין זה האי מרבנן לכ"ע דין ת"ח יש לו להפוכי בזכותי' שלא ירצה לעבור כל ימיו חרם הגאון ז"ל ועיין עוד שם מ"א ע"א ואי צורבא מרבנן הוא וכו' ובש"ך סי' פ"ב סקי"ז ובכל כי האי גוני אמרי' דחייב להפוכי בזכותא דצורבא ובתומים החליט דגם בזה"ז איתא להאי דינא ע"ש רס"י ט"ו ובחי' למס' שבת אמרתי שם קי"ט ע"א דאמרי' שם כמה תיתי לי ולא פירש"י כלום אך על הא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן פירש"י ישולם שכרי דהמהרש"א באגדות פי' תיתי לי יבוא לי ר"ל מצוה זו יבוא לי כל יום ויום דשכר מצוה מצוה וא"כ בהא דרבא לא שייך שבקש שיבוא כל יום לפניו ת"ח לדין אדרבא ראוי לחשוך מדינם כדאמר רב אשי פסילנא לי' לדינא ע"כ פירש רש"י ישולם שכרי ורק אך יל"ד דא"כ ה"ל לפרש כן גם באחריני ונ"ל דס"ל לרש"י דודאי החיוב על כל ישראל להפך בזכות הת"ח וע"כ מה שהי' רבא מתפאר יותר בזה היינו ע"ד רחוקה ונפלאה שממש א"א לסבול מ"מ הי' הוא מהפך בזכותי' ומפרש דבריו לטובה בכל האפשרי ואמרי' בסנהדרי' צ"ה ע"א מפני מה נענש נחמי' שלא נקרא ספרו על שמו אר"י בר אבא משום שהחזיק טובה לעצמו ואמר זכרה לי אלקי לטובה ור' יוסף אמר מפני שסיפר בגנותן של ראשונים שנא' והפחות הראשוני' אשר הי' לפני הכבידו על העם ע"ש ונראה דבהא פליגי דכל הני אמוראי ס"ל אין להפך בזכות ת"ח מה שא"א לתרץ ואין לנו להכניס עצמינו בתירוצים רחוקי' משום כן לא הי' הם מתפארים דמהפכי בזכותא דת"ח וא"כ לדדהו ע"כ לא נענש נחמי' אלא משום שהחזיק טובה לנפשו דמה שספר בגנותן של ראשוני' אין בזה עון אשר חטא כיון דלא הי' אפשר להפך בזכותי' וא"כ לפ"ז א"א לפרש תיתי לי ישולם שכרי דהיינו ממש כמו זכרה לי אלקי לטובה אשר על זה נענש נחמי' ע"כ סתמו כמ"ש מהרש"א יבוא עלי אותו המצוה עוד הפעם משא"כ רבא דהפך בזכותא דת"ח שפיר י"ל ישולם שכרי ועונשו של נחמי' הי' על שלא היפך בזכותן של ראשוני':

1708

1709בהא סלקינן דת"ח נראה עכ"פ קרוב להאמין ואם כי לא נעשה בזה מעשה מ"מ יצורף גם לזה שיש עדים עכ"פ שלא בפני' שביזה הבעל ותבעה התשמיש בפני רבים וגם לענין שארי מומי' וכל אלו אומדנית קרובות הם להתאמת ועכ"פ נאמין שלא נמצאו בה טובות הרבה המכפרים על עון מריבה וקטטה ומצוה לגרשה ולכל הפחות יראה לעין שזה הוא טעם הגון וברור להצטרף עם מאה רבנן ולחוס על כבוד התורה ובטול בית המדרש להתיר להרב מו"ה אבוש הנ"ל לישא אשה על אשתו דהיינו אחר שיבקש ממנה לקבל גט מרצונה ואם לא תרצה ימסור הגט ליד שליח הולכה וישליש הכתיבה וכל השייך לזה ישליש וכל הנוגע לממון יקוב הדין ביניהם שם ואח"כ ישא אשה הישרה בעיניו עפ"י היתר מאה רבנים משלש ארצות משלש קהלות ואנא זעירא דמן חברי' מן המתירים:

1709

1710כל זה כתבתי וסמכתי על המנותי' דרבנים יושבי על מדין מסתמא לא גמרו הדין מבלי שישמעו טענות האשה או בעפ"י או במכתב לאמור או שכבר נפסק פסק ביניהם בב"ד אחר באופן שרשות בידם לפסוק הדין הזה ואם א' משלש אלה לא נעשה לא אאמין שיזדקק שום רב או מורה לזה כמ"ש ח"צ סי' קכ"ד בנדון זה ממש ע"ש. הבעה"ח פה ק"ק מ"ד יום ה' ט"ו תמוז תקס"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1710

1711יהי ה' אלקיו עמו ויעל הגבה למעלה ה"ה י"נ הרב הגאון המאה"ג מעוז ומגדול נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה דוד דייטש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה יע"א:

1711

1712במאי דבדיק לן מר בהא דפריך הש"ס זבחים ז' ע"ב אימא היכא דשחיט שלא לשמה לפסלו שהקשו תוס' מהיכי תיתי לפסלו הא לא שינה הכתוב לעכב וכ' פר"מ שלפי מה שכ' הרמב"ם בפי"ח מפהמ"ק דכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר על ל"ת אלא שאינו לוקה משום שאין בו מעשה שאם יש בכלל הזה מחשבת שלא לשמה לק"מ קושי' תוס' לפמ"ש הריטב"א בחי' יומא נ"ג הביאו שער המלך בה' ק"פ פ"א דכל היכי דאזהר רחמנא בל"ת לא בעי שינה לעכב א"כ לא בעי הכא שינה לעכב ומיושב קושי' תוס' אלו דברי פי חכם פרמנ"י:

1712

1713ולפע"ד אם דברי הריטב"א כפשוטן ממקומו הוא מוכרע דמחשבת שלא לשמה לא מקרי מחשבה שאינה נכונה דא"כ בזבחים ז' ע"ב וח' ע"א דאיצטריך קרא לעכב שלא לשמה בפסח וחטאת והא למה לי קרא תיפוק לי' שהוא באזהרה וכל שהוא באזהרה לא בעי לעכב אלא ש"מ דשלא לשמה לא מתקרי מחשבה שאינה נכונה מטעם שיתבאר אלא דיש לדחות זה ולומר דבתר דכתי' מוצא שפתיך לומר דלא מעכב בשארי זבחים הוא דאיצטרך עיכובא בפסח וחטאת ולעולם שלא לשמה מתקרי מחשבה שאינה נכונה:

1713

1714אמנם לא ידעתי מקום הספק שהרי הרמב"ם כ' בצידו מפי השמועה למדו שלא יפסיד קדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים וא"כ היינו במפסיד ופוסל אבל במחשב שלא לשמה שאינו פוסל אינו מפסיד ואינו כמטיל מום אלא מפסיד הבעלים שלא עלו לשם חובה ויפה הקשו תוס' נהי דאי מפסלו הוה מפסיד ואיכא באזהרה מ"מ מנ"ל להש"ס להקשות כיון דלא שינה לעכב והנה דברי הרמב"ם שהתנה שיהיה דוקא מפסיד היינו משום דהלאו נפיק מלא יחשב קרי בי' לא יחשב והאי קרא בפגול כתי' שפוסל הקדשים ומנ"ל מחשבה שאינו פוסלת ולמ"ד בספרי דמפיק לי' מלא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע כל דבור רע כפירש"י בחומש פ' שופטים מבואר דלא מקרי דבור רע אלא מחשבה הפוסלת דוקא דזה הוה כמו מום דסמיך לי' בקרא וכמ"ש רש"י להדי' בזבחים ל"ו ע"א ד"ה דבר רע יע"ש שא"א לפרש שם ק' הש"ס בענין אחר וא"כ נפשוט האיבעי' דמר דעכ"פ בשלא לשמה בהני זבחים דלא מפסל בהו לא שייך מחשבה שאינה נכונה ואינו באזהרה:

1714

1715מיהו במיחשב חטאת שלא לשמו או פסח דמיפסל בכך יראה ודאי דקאי בהאי אזהרה וה"ל כמטיל מום אבל צל"ע בלשון הספרי והרמב"ן הביאו במצות ל"ת שהוסיף הוא על הרמב"ם בסי' ד' שכפל ושינה ושילש שהלאו על השוחט חוץ למקומו וזמנו ומייתי ריבוי גם על רובע ונרבע וריבוי אחר על אתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן וחכמים אומרים אף השוחט חטאת בדרום ע"ש ומדפרט כל הני ולא הזכיר שלא לשמה ומדאכפל רבנן להוסיף שוחט חטאת בדרום משמע אבל שלא לשמה אע"ג דמפסל בכך ליכא אזהרה ואולי הוי לי' ג' וד' כתובים הני אין שלא לשמה לא ולמאן דמפיק לי' מלא יחשב אפשר למילף מיני' שלא לשמה כיון דקרא מיירי בפגול דחוץ למקומו נמי שאין בו כרת א"כ ה"ה שלא לשמה דחטאת ופסח ואיהו לא דרש הך דכל דבר רע ולית לי' ב' כתובים מיהו ברמב"ן על התורה משמע דתרווייהו צריכי חד לכהן העובד ואידך לבעלים המפגלים ע"ש ועדיין צ"ע:

1715

1716ואם אמת הוא דליכא אזהרה במחשב שלא לשמה בפסח וחטאת י"ל לשון רש"י ב"ק ה' ע"א שמפרש מפגל ששוחט חטאת לשם שלמים ולא מפרש כפשוטו כמ"ש פ"י שם י"ל משום דא"כ לא הוה פסיקא לי' לר' חייא למתני מפגל משום דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין אין לוקי' על המחשב בקדשי' כמבואר להדי' בזבחים כ"ט ע"ב ואי אתרי' בי' אינו לוקה ומשלם וא"כ לק"מ אר' חייא לתני מפגל משום דלא פסיקא ע"כ פירש"י דעכ"פ קשה עליו לתני הך מפגל דחטאת לשם שלמים דהקרבן פסול והבעלים חייבים באחריותו והוא לא מחייב מלקות במחשבה זו:

1716

1717ומיהו בגטין נ"ג ע"א פירש"י פגול חוץ לזמנו כפשטיות הענין ועוד נ"ל דאימא בי' מלתא חדתא עפ"י מ"ש רש"י עוד שם בסמוך הכהנים מזידין חייבי' שידעו שפסולי' בכך ומה בעי רש"י בזה וי"ל משום דמשמע מרש"י ב"ק הנ"ל דאי שחט שלמים שלא לשמה אע"ג דלא עלו לבעלים מ"מ לא מחייב לשלם כיון דעכ"פ הקריב דורן ויעיי' מ"ל פ"ז מחובל וא"כ כהן השוחט שלמים לשם חטאת ואח"כ מפגל בו פטור מלשלם כיון דכבר הפסיד לבעלים במחשבתו שלא לשמה שלא עלה לשם חובותם תו לא הפסיד אותם בפגולו כלום ומה שהפסיד לגבוה בלא"ה פטור משום רעהו ולא של הקדש כמ"ש פ"י שם וא"כ לפ"ז א"א לפרש מזידין חייבים שהיו יודע שהוא של בעלים אלו הא שוגג שהי' סבור שהוא שלו פטור תיפוק לי' אם הי' סובר שהוא שלו ושחטו בשינוי בעלים בלא"ה פטור מטעם הנ"ל אע"כ מיירי שידע שהוא של אלו הבעלים ושחטו לשמם בפגול אלא שהזיד ושגג בפסול:

1717

1718בזה הי' ניחא לרש"י מ"ט לא עריב ותני המטמא והמדמע והמנסך והמפגל והיינו מטעם הנ"ל כי התם במתני' מיירי מזיד ושוגג בבעלים שהי' סבור שהוא שלו אבל לא שגג בחטא דהרי לחד מ"ד מיירי במומר משא"כ מתני' דכהנים שפגלו מיירי מזיד בהפסול ע"כ טרח רש"י לפרש מזידים שידעו שפסול בכך הנה כי כן הוצרך רש"י לומר ג"כ דמיירי בפגול חוץ לזמנו דאל"ה אלא בשלא לשמה דפסח וחטאת א"כ מ"ד במחשבת שינוי בעלים מפסל הקרבן ומחייב לשלם ומצי שפיר לפרש מזידין ושוגגים בבעלים ולא בהחטא וא"כ אמאי לא עריב ותני בהדי אינך אע"כ מתני' איירי בפגול הנוהג בכל הקדשים ולא בפסח וחטאת לבד וק"ל:

1718

1719ובסוף פסחים משום חשדי כהונה פירש"י פגול שלמים לשם חטאת שהכהן עשה כן להרויח שיהי' כולו שלו ר"ל שהכהן טועה בדין וסובר שיעקר ממנו שם שלמים ויעשה חטאת וירויח בזה י"ל דס"ל לרש"י אי ס"ד דעל פגול ממש גזרו טומאה משום חשדי כהונה תו לא הי' צריכי' לחייב המפגל במזיד שלא יהי' כל או"א הולך ומפגל קדשים של חבירו הא סגי לי' בהך תקנתא אע"כ על אותו הפגול לא תקנו כלום רק על קדשים שנשארו בהיתרם וכשרותם אלא שמפסיד הבעלים שלא עלו להם לשם חובה והקדשים נאכלים גזרו עליהם שאעפ"י שהם נאכלים מ"מ יטמאו ידיהם ויברחו הכהנים מכיוצא בזה כנלע"ד:

1719

1720ודברי הריטב"א דאתאינן עלה שכתב כן לישב הש"ס דיומא נ"ג ע"א והקשה בשער המלך מסוגי' רפ"ה דמנחות גבי לא תאפה חמץ דמשמע דאע"ג דאיכא לאו מ"מ בעי קרא לעיכובא בתחלת העיון הי' נראה דטעמו של ריטבא כסברת פר"ח בס' מים חיים משום דכל דאמר רחמנא לא תעביד וכו' וסוגי' דמנחות כאביי וביומא כ' כן לרבא לשיטתו אבל יותר נראה דסברת הריטב"א דוקא התם ביומא שכבר כתי' חוקה כמו שהקשו שם תוס' אלא דס"ל דחוקה לא קאי אמעלה עשן שהוא רק מכשיר בעלמא וסברא זו כ' בשיח יצחק ע"כ כ' כיון דאיכא אזהרה בלא"ה מוקמי' חוקה אהא נמי וכמ"ש תוס' ביומא לעיל ל"ט ע"ב ד"ה דתנא וכו' אבל בעלמא מודה ריטב"א ולק"מ מרפ"ה דמנחות וגם דברי פר"מ נדחים [ועיין ח"ס חלק או"ח סי' קכ"ד] ואסיים בברכה. פ"ב כאור בקר יזרח שמש צדקה יום ה' ר"ח כסליו תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1720

1721שלום וכ"ט לה"ה האברך הרבני המופלג הבקי וחרוץ ושנון גברא רבא דחזי לכהנא רבא כש"ת מו"ה זכרי' ישעי' כ"ץ נ"י:

1721

1722יקרתו מעולפת ספירים הגיעני ונתעורר על דברי הגאון בס' לחם שמים ספ"ד דפאה שהקשה למה לי קרא דס' לקט לקט תיפוק לי' ספק גזל גזל כיון שהעניים בודאי יש להם ביד בעה"ב ולא ידעינן כמה וא"כ ה"ל ספק גזל ובודאי צריך לתנו לעניים ותי' הגאון דנ"מ אי משום לקט פטור ממעשר ואי ס' חייב במעשר הקשה מעלתו מה יענה לשיטת הסוברי' דלקוח קודם מרוח פטור מן המעשר א"כ אפי' אי נותן להם משום ס' גזל נמי הוה ס' לקט ס' לקוח וממנ"פ פטור ועוד ספק מעשר פטור כמו דמאי דפטור לעשר משום ממע"ה ודוחק לומר משום תרומה קאמר אלו דברי מעלתו:

1722

1723הנה בעמדו על דברי הגאון הנ"ל שביק רברבי ושקיל זוטרא כי קושיתו על תי' הגאון ז"ל דמ"ש דומי' דדמאי י"ל עכ"פ מחויב להפריש אלא שאינו צריך ליתן ללוי משום ממע"ה אבל טבל הוא עכ"פ עד שיפריש ועי' פירש"י יומא ט' ע"א ד"ה הממע"ה וק' הראשונה על הר"ש דס"ל לקוח קודם מרוח נמי פטור י"ל מ"מ נ"מ אי בעה"ב מפייס לעניים בפריטי ומחזיק התבואה שבחורי נמלים לעצמו דהוה ספק לקט שלקח מעניים או ס' תבואת עצמו וחייב אבל השתא דאיכא קרא ס' לקט לקט ה"ל ודאי לקט אפי' לקחו בעה"ב מעניים פטור ממעשר ועוד משכחת כי ליכא עניים עי' חולין קל"ד ע"ב ע"ש ועוד עכ"פ עבירה ביד בעה"ב כי עביד טצדקי למיפטר ממעשר וראוי לעשר טרם שימכור אף עפ"י שהי' פטור מדינא כיון שמרח ע"מ למכור:

1723

1724אך תחלת דברי הגאון תמוהים מאוד במה שהניח ס' גזל גזל מימי לא שמעתי זה אפי' בממון שיש לו תובעים ואומר התובע א"י אם נתחייבתי לו יותר ממנה א' והנתבע ג"כ אמר א"י אם נתחייבתי לך יותר מי שמע כזאת לחייבו מס' ליתן יותר ממנה א' ומכ"ש הכא בממון שאין לו תובעים שהעניים והבעה"ב אומרי' אין אנו יודעי' אם יש לעניים יותר ממה שיש בעליונו של חורי הנמלים מי יכול לחייבו יותר לולי ס' לקט לקט מקרא צדק משלך ותן לו ודברי הגאון תמוהים ולא שייך הכא מודה במקצת משאיל"מ דהא אין תובע בברי ועמ"ש תוס' ב"מ ל"ז ע"א ד"ה גזל וכו':

1724

1725ובאמת אי צדקו דברי הרב יכול לכוון בכוונת רש"י חולין קל"ד ע"א ד"ה אל תקניטני דהא דקתני שם לקט לקט יחידאה היא ע"ש שהוא לכאורה כעין שפת יתר ברש"י אלא משום דק' לי' מאי פריך בשלומא בס' נתגייר דמתני' הממע"ה אבל הכא שודאי יש לעניים אצלו ה"ל ס' גזל לפי הנחת הגאון הנ"ל דהיכי דיש בודאי אצלו צריך לשלם גם הספק וא"כ לא רמי מידי מתני' אהדדי ע"כ ס"ל לרש"י דהדין ודאי דין אמת אך הק' מלשון המתני' שס' לקט לקט ולא משום ס' גזל וע"ז משני הך לשון ס' לקט יחידאה אבל לרבנן נמי הדין אמת אך לא משום ס' לקט אלא משום ס גזל כן הי' אפשר לומר אלו הי' מוח בראש לסבול דינו והנחתו של בעל לח"ש הנ"ל ויעיי' יבמות ל"ח ע"א תוס' ד"ה הוי יבם וכו' וק"ל:

1725

1726ואודיעהו כי הקשה לי הרב המאה"ג מו"ה בצלאל ר"ב ז"ל מפראג מיבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה וכו' ואין מוציאי' שלהם מידיהם וכו' ואמאי נימא צדק משלך ותן לו והשבתי לו דמצוה זו מוטל על מי שודאי חייב במתנות ההמה ויש בהם שום ספק ציוה הקב"ה צדק משלך והכא הס' בחיובו של עצמו אם חייב זה במתנו' וה"ה במצות צדק משלך ותן לו או לא ומס' לא נחייבנו [ועיי' ח"ס י"ד סי' ש"ט ולעיל סי' קע"ד]:

1726

1727ותו הוקשה למעלתו ירושלמי רפ"ה דפאה דגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ לעניים דלא אתי' כב"ה דס"ל הפקר לעניים אינו הפקר א"כ הכא חייב במעשר והקשה מעלתו הא עכ"פ יד לוי ועני שוה בו ופטור מקרא אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק ונחלה עמך והשתא נהי ההפקר לעניים אינו הפקר ויכול בעה"ב לחזור בו אבל עכ"פ הכא דלא מצי מיהדר בי' דחכמים הטילו עליו שיהי' כל הנוגע בארץ לעניים והרי יד הכל שוין בו ופטור ליתן ללוי זהו תורף קושייתו לק"מ דקרא דאין לו חלק ונחלה עמך לא קאי אלא אם יש לו חלק ונחלה עפ"י ה' כמו דנחלת א"י הי' עפ"י ה' וללוי אין בו חלק ונחלה ונוטל מעשר ודייקי' הא כל שיש לו חלק ונחלה עפ"י ה' היינו בשביעית ובלקט שכחה ופיאה אין לו מעשר אבל כשיש לו חלק ונחלה ע"י אדם המפקיר שלו לא ממעט מהאי קרא אך לב"ש מפאה ולב"ה מדומי' דשמטה וכל שאינו דומה לשמטה לב"ה אפי' יש לו ללוי חלק ונחלה כגון גדיש שלא לוקט תחתיו הי' לו להתחייב במעשר לב"ה לולי דמסיק הפקר ב"ד הפקר וה"ל כחלק ונחלה מאת הי"ת וכל זה פשוט מאוד ולשון הר"ש רפ"ט דשביעית מגומגם קצת דמתחיל מובא הלוי ומסיים דיליף משביעית אלא הוא הדבר אשר דברנו דאפי' יש לו חלק ונחלה לא אימעט לולא ילפותא משביעית כנ"ל:

1727

1728מ"ש בפי' המשנה דמס' שביעית נכון ופשוט:

1728

1729מ"ש בתוס' ברכות נ"ב ע"ב כבר כ' כן הגאון יד דוד זצ"ל אבל חלילה לזה הגאון לא הרבה לדבר גבוהי' ולהוציא עתק מפיו ח"ו על מגיהי הש"ס נוחי נפש לומר עליהם ידים מסואבות ח"ו רחמנא ליצלן, ויש מהם גאוני' כגון מגיהי ש"ס פפדמיי"ן הגאון מו"ה שמואל ר' חיים ישעי' עם מוז"ה מוהרשש"ך ז"ל שהי' ידיהם מוזהבות ולא מסואבות ועי' מרדכי שלהי מס' יומא על מ"ש מרע"ה תרבות אנשים חטאים וה' הטוב יכפר בעדו:

1729

1730והנה שם בתוס' הקשו לחשב נמי תיכף לנט"י סעודה ותי' הלא שני' במשנה לא קחשיב ומקשה הא תיכף לסמיכה שחיטה נמי נישנית בזבחי' ונהירנא כד הוינא טלי' כבר תמני סרי אמר לי ידידי ורעי שהוא עתה הרב הגאון מו"ה אברהם אב"ד דמדינות ווירצבורג דקוש' תוספ' י"ל בלא"ה ולומר הואיל ולפעמים לא בעי תיכף לנט"י סעודה כגון נוטל ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום א"כ לא קחשיב להו בהדי אינך ולפ"ז יש להגיה בתוס' ובמקום שכתבו שני' במשנה צ"ל שרי' במתנה לא קחשיב אלו דבריו אז ודפח"ח:

1730

1731במעלות שכ' הרמב"ם בהקדמה לזרעי' רב רבי רבן שמו ציין מעלתו תוספתא סוף עדיות גם בס' ערכי הכנוים בערך רב כ' דסדור בפי כל גדול מרב רבי וגדול מרבי רבן ומרבן שמו ובתוס' סוף עדיות מי שיש לו תלמידי' קורי' רבי נשתכחו קורי' רבן נשתכחו אלו ואלו קוראי' בשמו ע"ש ולפע"ד תוספתא מילתא אחריתי היא ולא מיירי ממעלות אלא דינא קאמר התלמידי' לא יקראו רבם בשמו כלל אלא סתם רבי אפי' בינם לבין עצמם וכשנשתכחו התלמידים ונמצאו תלמידי תלמידי' קורי' אותו רבן או רבינו בסתם ומזה כ' רמב"ן על הרי"ף רבינו הגדול והריטב"א על הרמב"ן רבינו הגדול שהי' רבו של הרא"ה שהי' רבו של הריטב"א נשתכחו אלו ואלו ובא דור שלישי לא יקראו עוד רבן סתם אלא שמו עם כינויו רב פלוני או רבי פלוני או רבן פלוני ואמנם הרמב"ם מנה סדר המעלות הכינוי' בצירוף שמו ואינו ענין לתוספתא וזה נ"ל ברור בעזה"י:

1731

1732פ"ב דכלאים במשנה ז' מייתי ר"ש ירושלמי דר' שמעון ס"ל מתוך שאינו אוסר של חברו אינו אוסר של עצמו כ' מעלתו צ"ע מחולין סוגי' דרבוצה דאית לי' שותפות בגוי' כבר יישב זה הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' דכלאים שאני דלא נאסר אלא בניחא לי' וס"ל להאי תנא ניחא לכולהי בעלים בעי' פי' כיון דלא ניחא לחברו לא מתסר כלל אפי' דידי':

1732

1733בר"ש ספ"ט דשביעית דר"א מתלמידי שמאי ציין תוס' נדה ז' ע"ב והם מוקדמי' פראד"מ ק"ל ע"ב ד"ה דר"א וכו' והטעם משום דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם א"כ כל דבריו דברי ב"ש הם שהי' תלמידי שמאי רבותיו כן מצאתי ושכחתי מקומו, ושארי ציוניו והגהותיו יפה אף נעים מי יתן ויוחק למשמרת לצאצאי צאצאיו ולהיות כעת בעו"ה אינני ממשפחת בריאי' ע"כ לא אוכל לטייל עוד בשעשועי' ויברכהו תמים דעים כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ב' יו"ד שבט תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1733

1734תשובה רו העתק השאלה:

1734

1735למקור החכמה והבינה, עומד לנס מי מנה, ממנו יתד ממנו פנה, ה"ה אדמ"ו גאון ישראל וקדושו, נזר אלהיו על ראשו, הגאון המפורסם בכל הגולה רבן של ישראל כבוד קדושת ש"מ מו"ה משה נ"י ה' אלהיו עמו, ובימיו יסיר חרפת עמו:

1735

1736אודה את ה' כי הביאני אל בית המלך והטה אלי חסדו כן יגזור חסדו על יראיו ויאריך ימי מלכותו להעמיד הדת על תלה ולהחזיר עטרה כאשר מלפנים היתה בישראל והנה אדמ"ו נ"י בגודל ענותו הרשני לבא לפניו וזאת תרהיבני בנפשי עוז לבוא עתה בשאלה אחת קטנה בעיני אדוני וזאת תוארה צלי הי' עומד לפנים מן האש בתנור והי' השומן זב ממנו ורחוק מן הצלי הי' עומד בתנור קדירה חולבת ושפיכ' השומן לא הגיע אל מקום הקדירה רק רחוק קצת הגיע השומן והי' בדעתי להתיר גם הקדירה משו' דהוה כשני קדירות נוגעין ואף לסברת הש"ך בסי' צ"ז דסבר דאם זב הוה ספק א' שמא מפעפע אבל בכה"ג מודה להט"ז שהבלועה בין חרסי התנור והוה כשני קדירות ולמדן אחד מתווכח עמי דלהש"ך אסר הקדירה דהא השיג על הט"ז בנק"ה ולדעתי זה אינו דהוא השיג רק על נידון הט"ז דהעמידו הקדירה על מקום הפשטיד"א ממש דשם הוה השומן בעין משא"כ אם זב ורחוק מהשפיכה הי' הקדירה והבליעה עומדת רק בחרסי התנור אם מפעפע גם הש"ך מודה דהוא כשני קדירות והא דאסר הפת אף דאינו זב תחתיו משום דהוה רק ספק א' וכלי אוסרת מאכל אף בלא רוטב מה שא"כ בכלי כמ"ש בעצמו בסי' ק"ה ס"ק כ"ב וראיתי להגאון בפלתי שהשיג על הש"ך מסי' קכ"ז שכתב בישל במקצת כלי מותר לשתמש בצד השני בלא הגעלה ש"מ דאינו מפעפע ובהשגה זאת איכא נפקותא רבתא בדינא דאף בשאר איסורים יש להתיר (דבהשגה ב' מתיר בב"ח משום נטבנ"ט) ואני לא הבנתי דבריו דהא הש"ך הסכים לקמן בסימן קכ"ב לבעל או"ה דע"י האש מוליך בליעתו בכולו וצריך ס' נגד כל השפוד ובנדן דהכא אם מעט רחוק מן האש זב מן הצלי הוה ע"י אש ושפיר מבליע ומפליט בכולו ורק ע"י חמין אמרינן דחם מקצתו חם כולו אבל אינו מבליע בכולו ומ"מ דברי הש"ך צ"ע לכאורה בשלמא מ"ש דספק מפעפע בכל הכלי ובהצטרפו לספק זב הוה ס"ס דאף דהוה חסרון ידיעה מ"מ הוה שפיר ס"ס כמ"ש הט"ז בסי' צ"ח דהוה ספיקא לכל הדור אם הי' הספק בזמן הש"ס אבל זה קשה דסי' ק"ד ס"ק ד' כתב הש"ך דס' אם משביח אם פוגם הוה ספיקא דש"ס ולא הוה ס"ס ואם מפעפע בכולו ג"כ הוה ספיקא דש"ס בזבחים הביאו הש"ך בסימן צ"ב ומדוע נקטה כאן לס"ס ולע"ד צ"ע ואם מצאתי חן בעיני אדמ"ו ישיבני דבר כי כן דבר המלך להשיב לכל מבקשי ה' זו הלכה וביד אדוני פלס ומאוזני צדק להכריע בין ההרים הגדולים ובענוותו יודיעני עם מי האמת אם כהש"ך או כבעל הפלתי ואם יש לסמוך עליו בנידן זה דוקא בשעת הפסד גדול והי' זה שלום ד"א הצעיר מתלמידי תלמידיו המשתחוה מול ארון הקודש. נאדאש עש"ק פ' צו תקפ"ד לפ"ק. הק' יאקב בן כ"ה אהרן מפאפא:

1736

1737תשובה

1737

1738שלום וכ"ט לידידי תלמידי הרב המופלא מו"ה יאקב נ"י אבדק"ק נאדוש יע"א:

1738

1739הוראתו שמעל"ד טב הורה ואפי' על הוראתו של ט"ז נמי יש לסמוך עליו כי בנה"כ לא דחה ההוראה אלא שכ' צ"ע ולא שבקינן פשיטתו של הט"ז מפני ספיקו של ש"ך ולק"מ כמ"ש ט"ז עצמו בס"ק שאח"ז דליכא שומן בעין במקום הפלאדע"ן אלא בלוע בעלמא הוא ויעי' מג"א סי' קע"ג בתחלתו, מ"ש ש"ך דספק אם נתפשט בליעה בכל הכלי רצונו לומר דאפי' אי אמרינן בלוע במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי היינו משום דלא ידעי' עד היכן מתפשט דלהאי צד דלא בעי מריקה ושטיפה בכל כלי פשיטא לי' דאינו מתפשט כלל חוץ למקומו אבל לאידך צד דבעי' מו"ש בכל הכלי היינו משום דס"ל דיוצא הבליעה ממקומו ומתפשט גם למקום אחר אבל אינו ברור שמתפשט בכל הכלי אפי' גדול כחביות גדול וכתנור המחזיק י"ב עשרונים וכדומה אלא שאין אנו יודעים עד היכן מגיע ומשו"ה מספיקא בעי' מו"ש בכל הכלי וכן משמע לשון הסמ"ק שבש"ך סי' צ"ב סקי"ח שכ' שמא מפעפע בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך וכו' יע"ש ויבין והשתא שפיר הוה ס"ס דש"ך ולק"מ ק' מעלתו דהוה ספיקא דאיבעי' בש"ס וליתא דהכא הוה ספק שמא לא נתפשט עד מקום הלחם וא"ש, מ"ש אהפלתי י"ל ש"ך סי' קכ"א לא קאמר אלא אם האור מהלך תחתיו ממש אבל תנור גרוף ורק הקרקע והחרסית מלובנים מהאש אינו מפעפע יותר מבישול ואפשר גרוע מני' ומכ"ש בתנורים שלנו העשויים מלבנים ואינם קרקע שוה וכל לבינה בפ"ע ככלי בפ"ע וה"ל קצת כמדופן לדופן יש לצרף לקולות אחרות וגם אם הי' אפר מפסיק בין השומן להקדירה החולבת נעשה פגם כשהי' היתר טרם נעשה איסור ה"ל כסרוח מעיקרא יש לצרף ג"כ ואין לי פנאי להאריך:

1739

1740ואשר שאל אודת ישראל שהלוה לישראלי' ברבית קצוצה באיסור גמור ונגנבו המשכנות אם חייב לשלם לבעלי המשכנות היתרון ששוי' המשכנות יותר מדמי הלואתם:

1740

1741גם כי הדברים פשוטי' מאד מ"מ לא אמנע לבאר ביאור היטב בעזה"י הסמ"ע סי' ע"ב וש"ך שם סקכ"א פשיטא להו דישראל הממשכן משכנות של גוי אצל ישראל חברו בריבית דהוה עלי' ש"ש מתרי טעמי א' דבהנאה גדולה כזו הוה ש"ש לכ"ע, ועוד פי' אפי' לא הי' הריבית דבר חשוב כ"כ שראוי לומר עליו דהוה ש"ש עלי' טפי מפרוטה דר' יוסף מ"מ חייב הכא שהרי הגוי תובע להשליח וצריך לשלם בדיניהם והשליח תובע להמלוה והנה המלוה שהלוה בריבית קצוצה לישראל ע"כ משום דתלה בנכרי וא"כ הוה כאלו הלוה וקבל המשכון מהנכרי וא"כ בדיניהם דיינינן לי' שצריך לשלם היתרון חוץ אם גם בדיניהם אין צריך לשלם היתרון א"כ השליח פטור מהגוי בדיניהם אז גם המלוה פטור מהשליח ואינו יכול השליח לעשות סחורה בפרתו של גוי זהו כוונת הסמ"ע והש"ך:

1741

1742ופשוט יותר מביעא בכותחא דה"ה ישראל רשע המלוה בריבית קצוצה דהנאה גדולה כזו משוי לי' ש"ש לא מיבעי' בזה"ז בעו"ה שאינו יכול להוציאו בדייני' ועוד שאין עולה על דעת הלווי' כלל לתובעו אלא אפי' הי' ידינו יפות לכופו להוציא בלעו מפיו מ"מ מה שהמעות הריבית בידו ונושא ונותן בהם עד שיוציאו ויכופו בדיינים משוי' לי' ש"ש ועי' ש"ך סי' רצ"ב סק"ח י"ח י"ט ופשוט והא דנקטי סמ"ע וש"ך בנכרי משום דברשיעי לא איירי אבל ה"ה ישראל רשע:

1742

1743דינו של תשו' רש"י במלוה ע"י שליח היינו ששולח המלוה מעות הלואה ע"י שליח אבל אם מלוה מידו ליד הלוה רק הריבית נשלח ע"י שליח לא הועיל כלום הכל תלוי בשליחות המלוה ומ"ש רש"י אין שליח לד"ע היינו משום דקיי"ל משעת כתיבה עביד לי' שומא פי' מיד בשעת הלואה עוברי' אפי' אינם נותני' ריבית לבסוף כי לא תשימון כתי' ומשעת הלואה מחייב ואין שליח לד"ע ע"כ מותר לדעתי ובזה ישבתי מה שהקשני תלמיד א' לרש"י למה לי' לש"ס ר"פ איזהו נשך למימר יציאת מצרים בריבית כתי' משום תולה מעותיו בנכרי ולא אמר תולה מעותיו בישראל חברו והשבתי כיון דאין דינו של רש"י אלא למאי דקי"ל משעת כתיבה עביד לי' שומא והוא פלוגתא דתנאי ב"מ ס"ב ע"א ובתו' ד"ה לא מאי וכו' ע"כ בעי ש"ס למימר לכ"ע ע"כ אמר תולה מעותיו בנכרי ואחתום בברכה. פ"ב עש"ק ער"ח שבט תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1743

1744(היא סובב הולך על שו"ת הנדפס' לעיל סי' קס"ב):

1744

1745שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג שלשלת היחוס בנן של קדושים אילי תרשישים מופלא באנשים כש"ת מוהר"ר אלעזר סג"ל נ"י רב ומורה בוויען הבירה:

1745

1746מכתב עוזו הי' נגד עיני ויאושר חילי' - ואספרה למו הי' פה בצל קורתי ר' יהונתן משווארין הידוע ושאל שלשה דברי בורות ואהי כמחריש כי גדרתי שלא להשיב עוד לשום אדם בענין הנ"ל לא להימין ולא להשמאיל, הוא שאל ע"ד שכ' לי זה שנתיים שהעדים שהעידו עליו לא נשבעו והשבתי לו עדים אינם צריכים שבועה בדין ישראל אדרבא עדים הצריכים שבועה פסולים ועתה טען כי אי' בש"ע שהב"ד משביעי' עדים, ולדעתי כוונתו אמ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ח וכתב סמ"ע שם סקט"ז כגון שרואי' שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועת שקר עכ"ל, והבל יפצה פיהו שלזה היינו אם הב"ד מסופקים בהעדים אבל הב"ד אינם מסופקי' לא יכול הנטען לומר אינם נאמנים עלי עד שישבעו ועיי' סי' צ"ב ובסמ"ע סקי"ט וזה בדיני ממונות ומכ"ש במי שמעידי' עליו שחלל שבת וכדומה ויתחייב בב"ד עפ"י עדים יטעון זה אל תסקלוני עד שישבעו העדים חוכא היא זו:

1746

1747תו במה שכתבתי יען העדים כולם מבני הקהלה השונאי' אותו ע"כ לא אחתוך הדין על פיהם (והיינו לפמ"ש בתשו' מהרש"ל דשונאים גמורים פסולים אפי' להעיד) ומ"מ אותם בני עיר שיודעי' ומאמינים להעדים אסורים לקבל תורה מפיו וצריכי' ליתן לו שכרו ופרס משלם ויעמדו להם איש אחר להורות כי הוראתו אסרו עליהם וע"ז אמר דלא אמרי' שוי' נפשי' חתיכא דאיסורא אלא בעדים הנאמנים ולא בפסולי' והבל יפצה פיו ואינו יודע מה ענין זה כי כל היכי דאמרי' שוי' נפשי' חתיכא דאיסורא היינו כשחוזר בו אח"כ ורוצה להתיר מה שאסר לעצמו כגון קדשתיך ואסר עצמו אקרובתי' ורוצה לחזור לא קדשתי' ויקדש א' מקרובי' או פ"פ מצאתי וחוזר עתה אמרי' כאן דכבר שוי' אנפשי' חתיכא דאי' שוב אינו נאמן ובקידושי' דאמר שמואל להאי סמי' אי מהימן לך דלא גזלנא הוא היינו משום דהסמיא רצה להיות עם אשתו ורק מכח נאמנתו של העד נאסר ע"כ אם העד גזלנא לא שוי' חתיכא דאיסורא ומותר בה אבל אם הוא אינו חוזר בו ועומד בנאמנתו אפי' אל גזלן או גוי הרי הוא אסור עליו עיי' שעי"ד סי' ט"ז ובש"ך סקכ"ד והכא בני הקהלה צווחי' וטוענים עליו, די שאינני מאמין להם לפוסלו לעלמא משום ששונאי' לו ואה"נ אם ירצו לחזור בהם היינו אותם שלא ראו ולא ידעו בעצמם שמאמינים להעדי' יכולים לחזור אך אותם העדי' בעצמם תלי' בפי' דברי מהרי"ק דמייתי ש"ך י"ד סי' ב' סקי"א ואין כאן מקומו:

1747

1748ג' טען על שדנתי אותו כמסרב לבוא לב"ד ע"כ קבלו עדות שלא בפניו ע"ז טען דלא כייף להו לעמוד לפניהם וא' מאותן הדיינים פ"א נתפס בקרימינאל. הנה בזה אין לו עזר כי הלא אח"כ עמד בב"ד רבני' של ג' קהלות גדולות שנבררו מגבירי פעסט וברצון עמד לפניהם וקבלו עדות בפניו והי' קצת שינוי מהעדות הראשון יש מהם למעליותא ויש מהם לגריעותא באופן שעפ"י עדות השני' יהי' הדין כמו שכתבתי לעיל בעדות הראשון ואין כאן תרעומות אלא עלי לא לעזרתו כלל:

1748

1749ואמנם מ"ש שאחד מן הדיינים הראשונים נתפס בקרימינאל ופסול לדון זה לא ידעתי מי הם הדיינים שלא ממני הובררו כ"א מהגאון דסנטוב ז"ל ומה שנתפס בקרימינאל אפשר כמו שנתפס מהר"מ ר"ב במגדל אינשבארג או ר"ע בבית האסורי' אך אם נתפס ע"ד שנפסל בדין ישראל עפ"י עדי' כשרים שהעידו עליו בפניו פשיטא שפסול לדון ויתקיים הפס"ד עפ"י קבלת עדות השני:

1749

1750ומ"ש דלא כייף להו, חדא הרי כתבתי בפס"ד שלי שעמד בפניהם לדון בדיני ממונות עם א' ואחר גמר אותו הדין בקשו ממנו שיעמוד עוד לגבות עדות בפניו וברח מב"ד א"כ הרי עמד לפניהם בדיני ממונות שהדין אמת שאינו צריך לעמוד בפני ב"ד דזוטר מני' ואפ"ה עמד לפניהם מכ"ש להעיד שעובר עבירות ופסול להורות דצריך לעמוד לפני כל ג' שהם ב"ד אך דינו יקרבו לפני גדולי' ויפסקו עפ"י גביות עדות וגדול שבישראל המחלל שבת ועע"ז ורוצים להעיד מי יכפהו לעמוד לפני ב"ד הגדול אם לא ב"ד שבעירו אפי' קטני' קבלו עדותו שכך הוא ואח"כ יודיעו כן לב"ד הגדול ממנו ויעמוד לפניהם לדין ועכ"פ אין אנו צריכים לזה:

1750

1751ועל ארבעה לו אשיבנו שאמר סיעת מרחמוהי העומדי' לימינו אומרי' שאינני נחשד בעיניהם שנעלם ממני כל זאת אלא שעשיתי למיגדר מילתא לפע"ד שקר ענה במענה זה כי הנה ב"ד שהמיתו מי שרכב סוס בשבת ולקו מי שהטיח תחת התאנה כ"ע יודעי' שאין זה מיתה ולא מלקות ולא יתלונן ע"ז כ"א או רשע האומר שאין ראוי לגדור פרצת הדור ורוצה להיות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה כמ"ש רמב"ן בשם ספרי פ' תבוא, או שאינו מאמין דצריך לגדור שמא אין כאן פרצה כלל וא"כ טרם שיתלונן ויהרהר אחר ת"ח ויש מהם שכבר חלקם בחיי העה"ב ואלו מספרים אחרי מטתם צריכים תחלה לשאול ולחקור אי נאוה הוא אולי גם הם יבינו וישכילו שצריך הוא לגדור הפרצה או אופן שלישי שיאמרו מי שמך לאיש לגדור פרצה הנח לנו כי אנחנו גדולי ארץ ועל טענה זו כתי' אל תען ע"כ לא אאמין לו זה כלל. וביום עש"ק נסע לא ידעתי אנה פנה כי לא הרביתי דברים עמו ולא באתי אלא להודיע למעלתו וכופל אני לאמור שאינני משיב לשום אדם בזה ענין עוד יהי' מה שיהי' וה' עמנו ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום א' כ"ו אדר שני תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1751

שו"ת חתם סופר, חושן משפטResponsa Chatam Sofer, Choshen Mishpat

Welcome to Sefastia