שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"תResponsa Chatam Sofer, Collected Responsa

א׳שאלה בקהילתינו דכאן היו, ויש בנמצא שני בתי כנסיות א' של אשכנזים וא' של ספרדים, ומקדם הי' מחלוקה גדולה בין קהל דספרדים, וברבות הימים כשעשו שלום ביניהם עמדו קהל דספרדים, והטילו חרם ביניהם שלא ילך שום אחד מהם לבה"כ של אשכנזים, וזה גוף של החרם אשר מצאתי בתוך פנקס הקהל שלנו כהעתק הרצוף פה אות באות בלי חסר ויתיר וזה העתקה:

ב׳הן היום הקריבו משפטן לפנינו קהל אשכנזים וקהל דספרדים הטילו חרם ביניהם שלא ילך אחד מבה"כ מהם לבה"כ של אשכנזים וסברו יחידים ועברו על החרם, לכן באו עדת קדש דספרדים לפנינו בטענה והאריכו למעניתם לכן יצא פס"ד מאתנו עפ"י דת תוה"ק שהחרם חל עליהם עד שישובו לבה"כ של ספרדים וכל א' מק"ק אשכנזים לא יתן לו שום מצוה ולא שום תשמיש קדושה כדין בר נידוי, ובאם יעמיד איש תקיף ויקרא אותו להעלות לתורה או יכבד לו שום מצוה אזי יחול החרם עליו וכל ישראל נקיים, נגד זה התחייבו א"ע קהל דספרדים להחזיק פלעטין, וליתן חצי הוצאה לצורכי אורחים והדרשנים, לכל ינתן מחצה מבה"כ של אשכנזים וחצי מבה"כ דספרדים, ואם יעברו קהל הנ"ל על תנאם אזי גם קהל השני' רשאים לבטל תנאם כל הנ"ל נעשה בפח"מ בביטול מודע' ולראיה באנו עה"ח היום יום ב' לחדש אדר שנתקנ"ג לפ"ק. פה ק"ב הק' משה סג"ל חופ"ק ק"ב הק' וכו' הק' וכו':

ג׳שלום רב להרב המופלא דיין מצוין בהלכה כש"ת מהו' משה דאמאן ני' דיינא רבא דק"ק קארלסבארג יע"א.

ד׳מכתבו הגיעני אודת קהל ספרדים שבעירו שהחרימו ביניהם בשנת תקנ"ג ששום א' מהם לא יתפלל בבה"כ של קהל אשכנזים שבקהלתם, וגם אנשי קהל אשכנזים קבלו עליהם שלא יקראו לתורה לשום א' מהספרדים שיכנס לבה"כ של אשכנזים להתפלל, ובתנאי שהספרדים ישאו החצי בעול עם אשכנזים בהכנסת אורחים וצדקות לדרשנים וכדומה, והנה השתא הכא נפרצה ק"ק ספרדים במלואה בעו"ה ונשארו מעט מהרבה עד ממש אין להם מנין בבה"כ שלהם והמעט שנשארו לא למדו בבית הספר דרך תפלת ספרדים ונוח להם יותר להתפלל בבה"כ האשכנזים ובקשו לדעת היתר לחרם שקבלו עליהם ועל בניהם. -

ה׳מתוך דברי מעלתו נראה שרצה להמציא להם קולות ב' שהן ד' א' שלא יכלו לקיים תנאם לישא חצי בעול נתינת צדקות הנ"ל, ב' שהבנים לא ידעו להתפלל כדרך הספרדים שהאבות לא החזיקו להם מלמד ספרדי, ג' שא"א להאבות לעשות הסכמה לחוב את בניהם אחריהם, ד' לו יהי' שחל על בניהם מ"מ יתירו התרם להם ע"י ג' הדיוטי' של אשכנזים הולכי' אחר הרוב, אלו הם דברי מעלתו וכוונתו, אע"פי שאין זה לשונו. -

ו׳אשיב על ראשון ראשון בעזה"י מ"ש שלא יכלו לקיים תנאי נתינת הצדקות, אני לא ראיתי שום תנאי בחרמם של ספרדים כפי ההעתק ששלח לי מעלתו, כי הם הסכימו סתם אך קהל אשכנזי' קבלו על עצמם להחזיק ידי הסכמות הספרדים ושאם יבוא א' מהספרדים לבה"כ אשכנזים שלא יקראו אותו לס"ת וזה הי' בתנאי אם ישלמו חצי משא הצדקות, אבל אם לא ישלמו פטורי' האשכנזים מהחרם הנ"ל, והוי ס"ל למתקני התקנות אז דמנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת, אלא א"כ כבר הכריזו עליו נידוי וחרם בעירו, אבל בעובר רק על גזירת חרמי קהלתו ולא הכריזו עדיין עליו שיהי' מוחרם, אין בני קהלה אחרת צריכי' לחוש לזה יעיי' בש"ע י"ד סי' של"ד סעי' כ' וסעי' כ"ב. וא"כ זה הספרדי העובר על הסכמת קהלתו, ונכנס לתוך בה"כ אשכנזי אע"פי שעבר על חרם מ"מ לא הי' מוחרם, ותו יכולי' להעלותו לתורה ע"כ הוסיפו האשכנזים להסכים ביניהם שיהי' נידון כמוחרם שלא לכבדו בשום תשמיש קדושה וזה קבלו עליהם בתנאי שישלימו הספרדים חצי הוצאה הצדקות ובלעטין לאורחים ואם יעברו התנאי אזי האשכנזים יכולין לקרותו לתורה, אבל הספרדי עצמו נידון עכ"פ כעוברי חרמי ציבור, שהרי לא הי' שום תנאי בחרם והסכמה שלהם, ואם יכריזו עליו הספרדי' שהוא מנודה ממילא הוא מנודה לאשכנזי' דמנודה לעירו ה"ל מנודה לעיר אחרת, אלא כל זמן שלא הכריזו עליו נהי שהוא עבריין ועובר חרם כיון שאינו מוחרם יכולי' האשכנזים להעלותו לתורה כיון שלא קיימו הספרדים תנאי שלהם, ומ"מ נ"ל נהי שהאשכנזי אינו עובר על הסכמת קהלתו במה שקורא אותו לתורה מ"מ מסייעי' ידי עוברי עבירה הוי שהרי הספרדי הזה עובר על חרמי קהלתו עכ"פ, וקריאתו בתורה נמי מצוה הבא' בעבירה היא, ור"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה ופריך שם מצוה הבאה בעבירה היא, ומשני מצוה דרבי' שאני והיינו התם דלא הי' שם עשרה וע"י השחרר זיכה רבים דבלעדי השחרור נתבטל קדושת השם בעשרה, אבל הכא מאי מצוה דרבי' איכא וה"ל מצוה הבאה בעבירה, ואולי י"ל דכאן אין המצוה נעשית ע"י העברה ולא עבירה ע"י המצוה שא"נ לא יקראנו מ"מ כבר עבר על חרם בהתפללו בבה"כ של אשכנזים מיד והעברה כבר נעשית, והמצוה של קריאת התורה אינה תלוי' בזה, וזה תלי' בשיטת הראשונים בסוגי' דלולב הגזול. -

ז׳ובלאה"נ נ"ל דמה שעברו על התנאי ולא החזיקו בלעטין ולא נתנו צדקות הי' רק מתמת אונס כי מטו ידם והקהלה נדלדלו והלכה, א"כ אונס רחמנא פטרי' וזה הוא בודאי אונסא דלא שכיחא שיהי' ציבור מתים ומיעני ר"ל, ולא ה"ל לאתנויי' דלא אסיקו אדעתי' אונס כי האי יעיין בש"כ י"ד סי' רל"ב סק"כ וסקכ"ג וק"ל, ויעיי' בח"מ סי' כ"א, ובש"ך שם סק"ג במ"ש דאונסא רחמנא פטרי' אמריני' אבל לא רחמנא חייבי' יע"ש יש לשדות נרגא בהנ"ל והארכתי בזה בתשובה אחרת (עיין ח"ס תחלק ח"מ סי' א') מ"מ הכא לא צריכנא לזה, דאנן סהדי ואומדנא דמוכח הוא דמעולם לא עלה על דעת המתקנים שיתנו הספרדי' החצי אלא כשהם בשוה עם האשכנזי', או קרוב לזה, אבל אם יתמעטו איך אפשר שיבקשו מהם חצי עול הצדקות והמה מתי מעט, ולא דמי להא דפ"ק דב"ב ח' ע"א האי דמי כלילא דשדו אטברי' וכו' ערקו פלגא שדיו' אפלגא ערקו כולהו שדיו' אההוא כובס א"כ ה"נ אע"ג דלא נשארו אלא מתי מספר נשדי העול על הנותרים האלו, זה בורכא התם אמר רבי ת"ח פטורים לגמרי וה"ל כעיר שאין בה אלא כובס א' וע"כ ישלם הוא כל המוטל על העיר, וה"נ אלו לא הי' דרים בעיר אלא הספרדי' הללו ונתמעטו פשיטא שכל האורחים הבאי' אל העיר אקרקפתא דהני גברי מונח לתת להם כפי יכולתם, אבל השתא שגם האשכנזי' דרי' בה ומ"ע של צדקה מוטל על כל ישראל בשוה ואפי' יד כל קהלה מהם לבד משגת לפרנס כל העניים הבאי' מ"מ אינם מחויבים ליתן אלא לפי ערך המגיע, ומה"ת להטיל דוקא על הספרדים המועטים חצי ההוצאה, אע"כ אז בשעת התקנה הי' ב' קהלות קרובי' להיות שוה בשוה ומן הדין שמהכנסת כל בית הכנסת יותן המחצה, אבל גם דעתם הי' שאם יתמעטו שיתנו לפי ערך וא"כ מכל זה איני רואה שום פיטור לקהל אשכנזי' מתרמם שלא יהי' רשאי' לקרות לתורה להספרדי הנכנס לבה"כ של אשכנזים בלא רשות, ומכ"ש שהספרדי בעצמו חרמו כרוך על עקבו:

ח׳ועל השני שלא למדום אבותם דרך תפלת ספרדים הנה פשוט אם יתבטלו עי"ז מתפלת ציבור וקדיש וקדושה פשוט שאין כאן חרם והסכמה, דהרי משחרר עבדו שהוא עובר על מ"ע דאוריי' מ"מ שחררו ר"א משום מצוה דרבים והתם נמי כבר צוחו בי קמאי דבעידנא דמיעקר עשה דשחרר לא מקיי' עשה דתפלה ואפ"ה שחררו למצוה דרבי' ועמג"א סי' צ' כ"ש הכא דבעידנא דמיעקרה ההסכמה בתפלה אז מקיי' עשה דרבי', א"כ פשוט דמותרי' לכנוס לבה"כ של אשכנזים להתפלל בעשרה עד ימצא מקום לה' שיזדמן להם מנין שיכולי' להתפלל ע"ד ספרדי' שאז יחזרו למקומם כי מטעם הנ"ל הוא דחויה ולא הותרה ר"ל עשה דרבים דוחה החרם ולא הותר החרם, ע"כ כל דליכא תו עשה דרבים חוזר החרם לאיתנו, ואין זה ענין לנדר שהותר מקצתו הותר כלו כמובן למעיי' בסוגי' דנדרים כ"ה ע"ב ושם ובש"ע רס"י רכ"ט וסי' רל"ב סעי' ז' ח'. -

ט׳הנה כל זה כתבתי לפמ"ש מעלתו שאינם יכולי' להתפלל ספרדית, אבל אין מקום בראש לסבול זה מאי קאמר, אם בנוסח שינוי התפלה שבין הספרדי' לאשכנזי' מאי אינו יכול שייך כאן כיון שלמדו לקרות לשון עברי בדפוס הסידורי' כך להם נוסח זה כמו זה, ופשוט שאינם רשאים לשנות נוסח' שלהם בשום אופן כמ"ש מג"א רס"י ס"ח וגם כשיתפללו בבה"כ אשכנזים באקראי צריכים להתפלל כנוסח ספרדי שלהם, בודאי יחיד או אפי' צבור ספרדי' שדעתם לקבוע דירתם או כנסת שלהם אצל קהל אשכנזי או בהיפוך ואין דעתם לחזור לעולם למקומם ומנהגם הראשון ה"ל כמי שאין דעתו לחזור שאפי' כקולי מקום שהלך לשם יכול לנהוג, ועוד הכא אלו הי' קובעי' עצמם בבה"כ אשכנזי' לא הי' רשאי' להתפלל בנוסח שלהם משו' לא תתגודדו דכיון שנעשה קהלה א' בבה"כ א' ה"ל ב"ד א' בעיר א' דאיכא משום לא תתגודדו דאפי' במנהג בעלמא שייך לא תתגודדו כמ"ש מג"א סי' תצ"ג וראייתו מהרי"ף דלא מייתי שינויי דש"ס, אמרת לי מנהגא, היא ראי' נכונה, האמנם מה דמייתי מתוס' פסחים י"ד אינו ראי' ודחי לי' בתשו' מעיל צדקה סי' מ"ט דהתם משום דמלאכה הוי פרהסי' ואיכא משום מחלוקו', ובגליון ש"ע שלי כתבתי דטעמא דירושלמי התם מדינא, היכי דכל ישראל מקובצים גז"ה הוא דאין לשנות בשום דבר דכתיב כל הקהל כאחד חברי' כדילפינן שילהי חגיגה כ"ו ע"א ואין מזה ראי' לדידן אבל מהרי"ף והרא"ש הוי ראי' גמורה דאפי' במנהגא שייך לא תתגודדו, אך כל זה בקביעות אבל באיקראי לא - ובנידון שלפנינו אלו הי' יכולים לעקור מנהגם לגמרי ולהיות לעם א' עם האשכנזי' הוי כאין דעתו לחזור אך זה א"א מחמת החרם, וא"כ אסורים לשנות נוסחא שלהם, ומ"מ הואיל ואינו אלא באיקראי עד שיזדמן להם מנין מותרים דבאיקראי לא שייך ל"ת כמ"ש ג"כ פרי מגדי' שם אבל אם יהי' להם מנין בבה"כ שלהם לא ידעתי המציאות לומר שלא יכלו להתפלל ספרדית. ואם אולי מחמת נקודות וטעמים שהספרדי' מדקדקים בהם יותר מהאשכנזי' אין בזה קפידא כל כך להתיר חרם בשביל זה כמובן. -

י׳ונבוא אל השלישית אם האבות יכולי' לעשות הסכמה בחרם על בניהם אחריהם, כבר כ' רמב"ן במשפטי החרם, ומייתי לי' הריב"ש בתשו' סי' שצ"ט אשר זה לשונו כל בני העיר בכלל תקנתם ואפי' הנולדים לאחר מכן שהרי הציבור יכולים לעשות תקנה עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שמצינו בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה נאסרו הדור ההוא, והי' אסורים כל הדורות עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כמפורש פ' יש נוחלין הא אם אמרו ממנו ומבנינו, או שאמרו סתם הי' החרם על הדורו' הבאי' וכ' רמב"ן במשפטי החרם שלו שכן הדין בכל קבלת הרבי' שחלו עליהם ועל זרעם, כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה ובצומות, ולא עוד אלא אפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, אף הבנים חייבי' באותו הגדר כדאמריני' פרק מקום שנהגו גבי בני בישן כו' עוד האריך הריב"ש שם ופשוט כיון שנראה לדורות הראשונים שיהי' תקנה זו זכות אפי' ישתלשל ממנה קצת חוב אח"כ לקטנים ולדורות הבאים אע"ג דאי מהטעם זכי' ושליחות הוי אתאינן עלה לא היו יכולים הראשוני' לעשות שלוחם של קטנים על כרחם אם נשתלשל מהם קצת חוב כדמסיק תוס' כתובת דף י"א ע"א סוף ד"ה יע"ש, ברם הכא מטעם אפוטרופס אתאינן עלה שכל קהל וב"ד בעירם הוה מן התורה כאפוטרופסם על הקטנים והבאי' אחריהם כדילפי' רפ"ב דקידושי' מדכתי' נשיא א' למטה ורשאי' לחוב קצת ע"מ לזכות כמבואר שם, וכ"כ בזה בנה"כ סי' ש"ה. והשיג על התוס' הנ"ל ברם השגתו נ"ל ליישב דתינח ב"ד של ישראל על קטני ישראל אבל בכתיב' י"א ע"א מיירי ב"ד של ישראל יקבלו קטני אומות העולם נכרים לגרים מי שם אותם אפטרופסם על עם אחר, ואפי' נשיא של מטה ראובן אינו יכול על קטני בני שמעון כדכתי' נשיא א' למטה ומכ"ש שאינם אפטרופסם על קטני אומה אחרת אם לא מטעם זכי' ושליחו' ויפה כ' תוס' ודלא כנה"כ אבל בנידון שלפנינו פשיטא שהסכמת הקדמונים חל על זרעם בלי ספק. -

י״אוהרביעי שיתירו להם בחרטה ע"י שלשה כהיתר חרמו' ושבוע' דבר זה במחלוקות שניי' בפר"ח א"ח במנהגי איסור שלו אות שמיני סברת רשד"ם דאין להתיר להבנים קבלת אבותיהם ע"י שום פתח וחרטה דוקא להאבות עצמם שייך חרטה, אבל ההסכמה שחל על הבנים בעל כרחם, לא שייך להתיר על ידי חרטה ובתשובה אחרת (עי' ח"ס חלק א"ח סי' קכב) הארכתי ועשיתי סיג לדבריו ודחיתי מעליו דברי פר"ח מהירושלמי בפ' מ"ש ואין כאן מקום להאריך כי לכאורה אם כל הקהל מסכימים לבטל ההסכמה ולהתיר החרם ניתר ע"י הבנים בלא חרטה כמ"ש רא"ש בתשו' כלל ה' סי' ד' ופסק כן בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' ל"א ויעיי' סל"ה - ורובא ככולה, אלא שאני מסתפק בענין שלפנינו דוקא אי איכא כאן קהל אפי' אינינו גדול כקהל הראשון בעלי התקנה שמא שפיר אנן סהדי כי כל התקנות וחרמי הקהלה מעיקרא הכי נתקנו שברצון רוב הקהל יתבטל התקנה והחרם, ואין להשגיח אם המבטלים הם כמו המתקנים בחכמה ומנין. אבל הכא שאין כאן קהל כלל כי בעו"ה נתמעטו עד שלא נשארו עשרה נושאי עול מס כפי משמעות מכתבו דמעלתו א"כ אין כאן קהל שיתירו לעצמם אמנם אם לא נשארו עשרה בני חורין גדולי' א"כ אין כאן קהל בבה"כ דאין קהל פחות מעשרה כמ"ש רש"י ותוס' בכתוב' ז' ע"ב ד"ה במקהלות א"כ י"ל כיון דכתי' בלשון התקנה לפי העתקת מעלתו קהל ספרדים ואם אין כאן עשרה בבה"כ אין כאן קהל ואיננו יוצא מקהל ספרדי' לקהל אשכנזי' כי קהל אין כאן כי לענין קדושת בה"כ כל בי עשרה מיקרי קהל דוגמא לדבר פ' י"נ קכ"א מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, ה"נ מבה"כ של קהל ספרדים ולא מבה"כ של יחידי ספרדים וכן לשון בית הכנסת היינו של רבים אבל של יחידים לית בי' קדושה כמבואר במגילה דף כ"ז ע"ב יעיי"ש, ואם יש כאן עשרה ספרדים גדולי' בני חורין הבאים למנין חל עליהם חרם הקדמונים שלא יפרד א' מהם לבה"כ של אשכנזי, וכיון שאין כאן עשרה בעלי בתים נושאים בעול לא מיקרי קהל לענין ביטול ההסכמה ואינם יכולים לבטל ההסכמה, אכן אם יש כאן עשרה בעלי בתי' יכולי' לבטל ההסכמה עפ"י רובם ולהעשות עם א' עם קהל אשכנזים לגמרי כמי שאין דעתו לחזור ואם אין כאן אפי' עשרה למנין בבה"כ התקנה ממילא בטלה מעיקרא. וטוב שלעולם יתפללו בבה"כ שלהם ע"ד ומנהג אשכנזי והי' לעם א' אך אם נמצאו ביניהם עשרה גדולים בני חורין הבאים להצטרף למנין, ועשרה בעלי סכום נושאי' בעול אין כאן א"כ ע"כ חרם הקדמוני' כרוך בעקבותם ובודאי כל פעם שלא ימצא מנין בבה"כ לקדיש וקדושה יכולים לילך באיקראי לבה"כ אשכנזי' שלא יתבטל מצוה דרבי' וטוב שהאשכנזים יגמלו חסד עם מקדש מעט שלא יתבטל התמיד וילכו לבה"כ שלהם, ואי לא יעשה כן יכולי' הספרדי' להתפלל בבה"כ של אשכנזי' עד שיבואו לביתם מנין שלהם ויחזרו לבה"כ שלהם כיון שיש ביניהם עכ"פ עשרה גדולים לא נתבטל החרם אע"ג שאינם בביתם כנלע"ד. - וה' יגדר פרצת עמו ברחמיו ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם הכ"ד הבעה"ח פ"ב נגהי ליום ה' י"ג א"ר תקעח"ל משה"ק סופר מפפ"ד.

י״בשלום לי"נ תלמידי צמידי וחביבי הרב המופ' החרוץ ושנון כמהו' ברוך נ"י.

י״גע"ד הכובעים הקליעי', העשוים כשבכה, נקבי' נקבים והשערות יוצאי' מבין הנקבי' אי שפיר דמי להתפלל בהם, או איכא למיחש לגילוי ראש, גם בזה כיון יפה כבוד מעלתו דליכא למיחש למידי, והמורה הציץ בין החרכים ולא ראה בפנים בתה"ד מקור הדין סי' יו"ד דמייתי ראי' להתיר הזכרת השם בכובעים הקלועי' מקש ומייתי מפ' המדיר דכיסוי ראש דאשה שיש לה סמך מה"ת ואפ"ה סגי בקלתה וכ' שם שהוא חלול בכמה מקומו' שאינו קלוע יפה וכ"ש כובעי' שלקש שהן קלועי' יפה יע"ש א"כ הרי להדי' להתיר דומי' דקלתה שהוא חלול ואינו קלועה יפה:

י״דומ"מ הי' עדיין אפשר לפקפק ולומר התם בנקבים שאין הפרוץ מרובה על העומד וה"ל כולו עומד אבל הני דידן דשכיחא השתא פרוץ מרובה על העומד ולבוד לא אמרינן אלא במידי דמחיצת כסברת רש"י ותו' בפ"ק דשבת בסוגי' דכוורת וה"ל כולו פרוץ אבל לא נ"ל להמציא חומרא כ"כ בהני מילי, והנה ת"ה דהנ"ל מייתי ראי' מקלתא דאשה, ומשמע דשבכה דדהו נקוב טובא כמשמע ממתני' דכלי' פכ"ד משנה ט"ז דבשבכה של זקנה אינה טמאה מדרס ופי' רמב"ם ומייתי לי' בתו' י"ט דאינה ראוי למושב לגודל נקבי', ובמס' שבת ר"פ במה אשה ולא בסנביטי בזמן שאינן תפורי' פירש"י עם השבכה אבל תפורי' ליכא למיחש לאתווי שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה שתגלה כל שערה עכ"ל, משמע בשבכה עצמה תלך לר"ה אע"ג שהיא נקובה נקבים גדולים וה"ה ומכ"ש לענין הזכרת השם.

ט״ווהנה עיקור כיסוי הראש הוא להורות כניעה וכתיב בישעי' ז' פסוק ג' אל מסילת שדה כובס ופירש"י רבותינו דרשו נכנע אחז מפני ישעי' ושם על ראשו אוכלי דקצרי וכפה עליו כלי מנוקב של כובסי' שמזלפי' בומים על הבגדים עכ"ל משמע בשימת על הראש כלי כזה שפיר דמי לאחווי' כניעה, ומיהו בסנהדרי ק"ד פירש"י קצת בענין אחר ודבריו שם תמוהים קצת, ועל ראי' אחרונה הלז יש לפקפק קצת מ"מ נלע"ד עיקור להתיר להזכיר השם ולהתפלל בכובע העשויה כשבכה על הראש:

ט״זואשר כתב מעלתו בדברי תוס' במס' שבת צ"ז ע"ב ד"ה למימרא וכו' ואור"י דא"כ לא הי' ר' יהודה משמיענו שום חידוש והוקשה למעלתו דלמא קמ"ל דרבי מחייב אעקירה ואהנחה אע"ג דלית בי' ד' על ד', ולעולם בנודע וחזר ונודע, וע"כ צ"ל דדברי התוס' קאי אמסקנת שמואל דמוקי לי' ברה"י מקורה וכמאן דמלי' דמי ולית בי' שום חידוש. - ואם כן מיושב קו' תוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה זרק וכו' מה שכתב ובסמוך וכו' דלפי הנ"ל בלא דשמואל לא מוכח מידי, אלו דבריו ודפח"ח שפתים ישק כי אמר דבר שכליי.

י״זומ"מ נ"ל להשיב ולומר דע"כ הא דאמר ר' יהודה מחייב הי' ר' שתים היינו מהוכחה שהוכיח דאי ס"ד חדא מחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי כו' כדמסיים הש"ס לקמן כדמתני לר' יהודה אפלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלא הש"ס לא מסיק למילתי' עד לבסוף, וכיון שכן אפי' אי לא מוקי לי' במקורה נמי א"א לומר דמיירי בנודע וחזר ונודע וקמ"ל דמחייב שתים אעקירה ואהנחה, דמנ"ל לר' יהודה הא דלמא ר' מחייב א' אהנחה דבהנחה לא בעי דע"ד ורבנן פטרי לגמרי דאפילו בהנחה בעי דע"ד, אע"כ פשיטא לי' אעלמא דלא בעי ד' על ד' כלל, או למסקנא מטעם רה"י מקורה, וא"כ שפיר כתבו תוס' בסמוך דפריך וכו' הו"מ למימר כו' ואין לי פנאי כלל להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד הדש"ת:

י״חפ"ב יום א' כ' אדר"ש תקע"ג משה"ק סופר מפפד"מ.

י״טיראה בנחמה, בעיר ה' שמה ה"ה ידידי ורב חביבי הנגיד הרבני המופלג המפורסם כערוגת הבושם כש"ת מהו' שלמה נ"י.

כ׳יקרתו הגיעני בו הודיעני כי נתקבלו דברי על לבו הטהור, ואלף תודות על זה, שוב הודיעני אודת דבר שלא כהוגן שהעמידו צורת אדם בולטת על מצבת קבר ישראל, ופר"מ ואתיו הרב נ"י צווחו כי כרוכי' אע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז בשם רבינו ירוחם וכל יקר ראתה עינו בכה"ג ותש"ו רדב"ז ח"א סי' ק"ז, ודעת פר"מ שמצבת קבורת מתים דומה לבה"כ הואיל ורגילים להתפלל שם בעד החיים כנהוג, יפה כיון והדין עמו, ועכ"פ יש לאסור להתפלל על קבר זה דנראה כמשתחוה לו, וכמ"ש ר' אליקים שבמרדכי והג"א פ' כל הצלמים על הצורות שמציירים בחלונות בה"כ שנראה כמשתחוה מכ"ש כשמשתחוה על אבן זה ששם הצורה ההיא, א"כ לכל הפחות ראוי לפרסם ולאסור להתפלל על קברי' הללו ויהיה זה גנאי ובזיון להקבור שם ובלאה"נ הרי מחמרינן בשבת ויו"ט מה שהיה מותר מדינא מ"מ לצורך המת מחמרינן דגנאי היא לו שנתחלל שבת ע"י עיי' מג"א סי' שי"א ס"ק י"ג מכ"ש הכא כיעור וגנאי להמת הוא. ולכבוד וזכות לנשמת המת יחשב אם ישמעו ויאזינו להסר משם הכיעור ההיא. -

כ״אומלבד זה הנה עיניהם הביטו בטוב בתשובת רדב"ז ח"א סי' ק"ז מה שהאריך מאוד בצורת ארי' וגזר שמתא על ככה, ומכ"ש צורת אדם דחמירא טפי ובתוך הדברים כ' וז"ל ותו איכא לאוכוחי דאפי' המתירים שארי הצורות אריה בכלל בנ"ד מודו דאסור לעשות בבית או בשדה דאיכא משום לא תלכו בחוקות הגוים, לפי שחק הוא לעע"ז בכל מקומות מושבותם ודירתם שמציירים אותו דבר שעובדים, בבית תפלתם ובבית ועדם על פתחיהם ועל הנס שלהם כו' א"כ כל ישראל שמצייר צורה כזו על פתח ביתו או על (הארמ"ש) שלו או בכל מקום שיהיה בממשלה ההיא (פי' באותו מלכות שעע"ז ההיא) עובר משום בחוקותיהם לא תלכו שהוא מראה עצמו שהוא תחת ממשלת שר שלהם ומה' יסור לבו ואינו בכלל יעקוב חבל נחלתו עכ"ל הרדב"ז, ומעתה מאחר שאסור כן בבית ובשדה כש"כ להעמידו על מצבת אבן שעל קבר שידוע שמחק האמורי' בזמנינו להעמיד צורת נעבדיהם על ראש קברם פשיטא, ע"כ מכאן והלאה יש למנוע בכל כח ועוז, והעבר אם אפשר להסירו לגמרי בלי מחלוקת ה"ז טוב ואם לאו לכה"פ יפתסו צורתו בדבר הניכר להדי', ויעיי' סי' קמ"ו סעי' ז', ואי לא ישמעו גם לזה אשר לא אקוה ידוע ליהוי שאסור להתפלל על קברים הללו כל זמן שהצורה קיימת שם והגם שהדברים האלו פשוטים לא מנעתי לעשות רצונו ורצון אחיו הרב המאוה"ג נ"י ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום ד' ה' אב תקצב"ל משה"ק סופר מפפד"מ. -

כ״בשלום וכל טוב לתלמידי הרב המופלג כבוד מהו' ישראל דוד נ"י אשר דגלו פרוסה כסא על כסא הוראה בק"ק פיזונג יע"א.

כ״גהגיעני דברו פה בקרית חוצות והלכתי לנוח ולא להביא עלי אחריות דאחרים גם אין לי ספרים ככל הצורך, הנה ראיתי במכתבו העתק פסק אודת מצבת אבן על קבר שהיה כתוב בו שם קודש וציוה הרב שלא להעמידו על הקבר מפני שכתוב במסכת סופרים פ"ה שם שכתוב על האבן ישמט ויגנז ועוד האריך וכ' שלא שמעו לקולו ונשבר האבן כשרצו להעמידו ואפ"ה חזרו וקבעוהו בחשוקים של ברזל בל ימוט, אומר אני ברוך המקום שלא שיהה לעלבונו של ת"ת שמרדו ברבם ולא שמעו לקולו ולא היה שם ת"ח שנחלקו עליו ואיהו מרא דאתרי' ע"כ שקיל הקב"ה למטרפסי' דהני אינשי ונשבר האבן, אבל לדינא אלו הוינא התם הייתי שואל להרב המורה מה יענה במצבת קודש איש האלהים הרי"ף זצ"ל שנדפס סוף ס' נזיקין ושם כתוב ג' שמות קדושים אלקים שדי אל, ושם שדי בודאי א"א לכתוב בשום שינוי ודוחק לומר שהיה נכתב בכתב מאשיטא דמשמע אפי' בכה"ג אסור כדמשמע מש"ך ססי' רע"ו ועוד אם כדברי הרב הנ"ל מה הצריך הרמב"ם להאריך באסור ריקום פסוקים בטלית והעט"ז התיר על פרוכת וכלי קודש כמ"ש ש"ך סס"י רפ"ג תיפוק ליה דאסור בהנאה מיד ולאלתר כמ"ש הוא ז"ל דהאבן נאסר מיד בהנאה בתלוש ושוב אסור להעמידו ודוחק לומר דרמב"ם מיירי מפסוקים בלי שם קודש דגם זה אסור וכדמשמע ממג"א ססי' תרל"ח מ"מ משמע דפרוכת וכלי קודש אפי' פסוקים עם שמות הקדושים מותר.

כ״דגם מה שמשמע מדברי הרב הנזכר דאיכא איסור הנאה בכתבי קודש לא ידעתי איזה איסור הנאה יש בכתבי קודש כלל ורק משום בזיון ולאו אורח ארעא לאשתמושי הדיוט בהו וממילא נאסר בכל הנאת אדם אם לא לצורך כבוד שמים וכללא דמלתא שם הקודש הנכתב בכל מקום שהוא תופס מקומו ואהא כתב במס' סופרים נכתב על האבן ישמע ויגנז ומיירי שאין כאן חיבור דברים אלא כ' שם או קודש לה' ואפי' בשם הנכתב בפיסול בס"ת שנהגו עתה הסופרים לקודרו ולגונזו כמ"ש בס' בני יונה מ"מ מדקדקין לקדור עמו איזה תיבות לפניו ולאחריו כדי שיהיה לו שום משמעות חיבור אעפ"י שגונזין אותו כי אפי' במקום גניזתו גנאי הוא לשם הקודש אם גנזה בפ"ע בלי שום משמעות חיבור דברים וכי האי גונא בודאי יקדור ויגנז אבל המסדר דברים שיר ושבת להקב"ה או אפילו לשבח צדיק ביראת ה' וכדומה וכעין מצבת הרי"ף ז"ל אינו אלא ככותב פרשה בתורה, ומה לי על עצים או על האבנים או על הגוויל ומרע"ה כתב כל התורה על האבנים אלא זה אסור בכלי תשמיש כיון דאסור לאשתמושי בי' הדיוט כלל ואפי' טלית שאינו כלי תשמיש חשש הרמב"ם מליכנס בו לבה"כ או אחר שבלה יזרק, אבל לכתוב טבלא בשיר ושבח יהיה אבן או גויל מעשים בכל יום ואין כאן מיחוש ומכ"ש מצבת קבר דבדילי מיני' ולא יכניסו למקום הטינופת אין לנו לאסור כלל וכלל:

כ״הופ"א נשאלתי מסופר אחד אם צריך לקדש בית אל ואז עדיין לא נדפס הספר בני יונה ואמרתי מסברא דאינו קודש דהרי חז"ל עשו יו"ט מגלת תענית ביום דאתבטלא אדכרתא מן שטרי' שהיה רגילין לכתוב שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון ונמצא דהפורע שטרו משליכו לאשפה ע"כ בטלוהו, וק' אכתי מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל שצריך לכתוב שם העיר ומכ"ש גיטי נשים אע"כ איננו קודש מ"מ מוכח דבמ"ש כהן לאל עליון לא נאסר השטר בהנאה רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה, אבל זולת זה אין חשש והיינו משום שהוא חיבור דברים ונכתב על דרך כבוד ד' והדברים ברורים לפע"ד:

כ״וולענין השם שנכתב חציו על המטלית נהגו הסופרים לקדור איזה תיבות עמו ולדבק מטלית גדול שיוכתבו התיבות והשם עליו, ואין להאריך וה' שנותיו יאריך, או"נ.

כ״זיערגן יום ג' כ"ה מנחם קצ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ.

כ״חשמחת החג בחג לאהובי הרב המופלא הישיש כש"ת מהו' משה ליב נ"י אב"ד דק"ק פיזונג יע"א.

כ״טאת אשר אותה נפשו היפה לדעת אודות טס כסף של כלי קודש שבולטת בו צורת משה ואהרן וכ' מעלתו אע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש ש"ך בי"ד סי' קמ"א, וכתב עוד שצריך לפחות כל החוטם כלו כמ"ש בס' בית לחם יהודה סי' הנ"ל ולא סגי בפחיתות מעט מהחוטם אלו דברי מעלתו:

ל׳מ"ש מעלתי דברבים ליכא חשדא. לע"ד הדין עמו בזה הגם דהרי"ף והרמב"ם שניהם ס"ל דאין לחלק בין רבים ליחיד משו"ה השמיטו הך תי' דרבים שאני וכן פסק המחבר בש"ע סי' קמ"א מ"מ נראה בש"ס עיקר כדעת הרא"ש דמייתי דיש מקילין ברבי' דלרי"ף ורמב"ם צ"ל בהא דמייתי בר"ה כ"ה ובע"ז מ"ב, דההוא אנדרטא דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב ועיילי בי' רב ולוי ושמואל ואבו' דשמואל וצ"ל דלמסקנא הי' של פרקים וזה דוחק גדול דאינדרטי של מלך שהיה לכבודו יהא עשוי של פרקים, אע"כ לא נאיד הש"ס מהך שינוי כלל דברבים ליכא חשדא ורק מהך דר"ג דרבי' שכיח גבים כרבים דמי' מהך נאיד אבל ברבי' ממש ליכא חשדא:

ל״אולכאורה היה נראה ראיה להרי"ף והרמב"ם מש"ס סוטה נ"ג ע"ב גבי אנו ליה וליה עינינו דמקשה משמע שמע, מאי פריך הא התם ברבי' הוה וליכא חשדא דשתי רשיו' אע"פ ס"ל לסתמא תלמודא דברבי' נמי איכא חשדא, ויש לדחוק ולומר לשיטת הרא"ש דאה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא משום אינך לשנא דר"ה וע"ז דלית להו לחלק בין רבים ליחיד מש"ה משני שינוי' אחרינא דה"ק עינינו ליה מיחלות, וס"ל לרא"ש כיון דעכ"פ איפלגי לישנא אי איכא חשדא ברבים או לא אזלינן לקולא בדרבנן וא"כ עכ"פ יודה הרא"ש דללישנא דשל פרקים הוה אמרינן ליה ה"ל כשתי רשיות ומשתקים אותו וזה שיטת הרי"ף א"כ אתי' דברינו לעיל שפיר, אבל לפירש"י דבמילא מילא לא הוה שתי רשיות רק. דמחזי כשוטה ומשתגע ומהא מיירי ש"ס דסוכה ולא משתי רשיות א"כ אינינו ענין לכאן כלל, מ"מ יהיה איך שיהי' נ"ל שיש לסמוך בדרבנן אשיטת הרא"ש ולמימר ברבים ליכא חשדא וכן משמע ממ"ש מג"א סי' רמ"ד סק"ח ע"ש, ומה שק' לי מתודוס איש רומי שהנהיג בני רומי שהיה רבים ואפ"ה חשש לחשדא דקדשים בחוץ הארכתי במקום אחר (עיין ח"ס חלק או"ח סי' ס') ואין כאן מקומו לקבל אריך:

ל״בומ"ש מעלתו דעכ"פ מכוער הדבר כמ"ש הש"ך בשם רי"ו נראה היינו שלא יעשה כן צורה לכתחלה אבל אם כבר נעשית הצורה אין צריכים לשנות בה דבר להך מ"ד דברבים ליכא חשדא דאל"כ תקשה מכנישתא דשף ויתיב דהוה בה אנדרטי ועיילי בה רב ולוי כנ"ל ולא חיישי לכיעור אע"כ דלכתחלה קאמר מכוער לעשות כן והתם כיון שכבר נעשית עיילי בה רב ולוי ושמואל ואבו' וא"כ בדיעבד אין כאן בית מיחוש:

ל״גמ"מ כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל הכא השתא לא שייך הך התירא דרבים דהיינו דוקא כעין אנדרטי דקיימי בבי כנישתא תמיד אבל הך טס דס"ת שאינו בבה"כ אלא לקיצין ביום מועד וכל השנה הוא בבית בעליו פשיטא דשייך חשדא, וע"כ צורך הוא לפחות צורתו לאפוקי נפשיה מחשדא דע"ז:

ל״דואמנם שיעור פחיתות הצורה ג"ז נראה פשוט דסגי בקוטע ראש אזנו או ראש חוטמו וכדתנן במשנה פרק ר' ישמעאל כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה, ומה שפירש"י בר"ה כ"ה סמי עיני' דדין השחת צורתו נראה דהיה קשה לרש"י מ"ט ציוה לסמות עינו דוקא ולא ראש חוטמו כמוזכר במתניתן ועוד וכי עין רואה יש לה לצורה שיוצדק עליו סמיות עינו, ואפשר עוד דס"ל כהר"ן דעל הטבעות היה מצורה שברקיע שבמדור התחתון ולא שייך בהו עין כלל, ע"כ היה נראה לרש"י דהאי עינו אינו עין רואה, אלא צורתו כמו עינו כעין הבדולח שפרושו צורתו ותוארו כתאר הבדולח ה"נ דכוותי' והך סמי עיני' כמו סמי בריתא מקמי מתניתן שפרושו מחוק הבריתא ה"נ סמי עינו מחוק צורתו והשחתה, ולא ביאר במה ישחתנה כי דבר מבואר במתני' דסגי בראש חוטמו כך היה נ"ל בפשיטו' וכן ראיתי מעשה מרבותי זצ"ל. וכן נהגתי בכמה צורות שעל כלי' שיש לי בתוך ביתי:

ל״האך עתה הנה באתי במגלת ספר שכ' מעלתו בשם ס' בית לחם יהודה שם נאמר שצריך לפתות כל החוטם כולו אותו הספר לא היה נמצא אתי ולא ראיתי מעולם, ואחרי הטורח נמצא בכאן והשאלתי ועיינתי בו, ההוא אמר מס' דנפשי' דוקא בצורה קטנה סגי בסמיא עינא דדין אבל בצורה גדולה בעינן השחתות כל החוטם כדי שיהיה ניכר לעין כל, אלו דברי הבל"י ז"ל, והנה ממתני' הנ"ל דתנן ראש חוטמו לא הוה תיובת' די"ל אה"נ לבטולי ע"ז סגי בכל שהוא ומ"מ להוציא מידי חשדא בעינן שיהיה ניכר לעין כל דאל"ה יחשדוהו אלא מה שחילק בין צורה קטנה לגדולה, הוא דבר שאין הדעת סובלות דיותר ניכר חוטם קטועה בצורה גדולה מבצורה קטנה ומה שהביאו לזה הוא מדאמר סמי עיני' דדין משמע דסגי בסימות עין, לא עיין בפירש"י הנ"ל דהיינו השחתת הצורה כולה, וא"כ י"ל בין צורה גדולה ובין צורה קטנה לעולם בעינן השחתת כל הצורה כולה:

ל״ואיברא לדינא כיון שלא נזכר ס' זו בשום פוסק ראשון או אחרון רק הוא המציא כן בלי שום ראיה כלל נ"ל להקל ובשגם כי צורת אלו ידועים הם שאינם נעבדים כי אעפ"י שעובדים לצורת אדם מ"מ בצורות כאלו שמלובשים במלבושים המראים שהוא משה ואהרן ידוע הוא שאינם עשוים לע"ז ועוד הרי כ' הרמב"ן ור"ן ומביאו ב"י דאכלים מבוזים ליכא תשדא והטעם כיון שאין דרכן לעבוד לצורות שבאותו הכלי, וה"נ האי טס המקודש לס"ת ה"ל לגבי ע"ז ככלי מבוזה שאין דרך לעבוד צורה שבטס הלז, ולא דמי לאנדרטי שבבי כנישתא דהתם דרך לעובדי ע"ז להעמיד צורה בבית תפלתם ולהשתחוות להו ואיכא חשדא, משא"כ צורה שע"ג כלי והחלוק מבואר, ואע"ג שמשום שאנו מדמים לא נעשה מעשה לקולא ולמיעבד טצדקי לעבור על דברי חז"ל להמציא סברת הכרס להקל ופוק חזי כמה כרכורי' כרכרו בתוס' יומא נ"ז ע"א על הצורות שבמחזורים ועיי' בשלטי גבורים דע"ז וא"כ אין להקל כלל ועכ"פ יקטע ראש חוטמו אבל הבו דלא להוסיף להחמיר לפחות כל החוטם ולפוחסו וחוששני לו עוד מחטאת נותץ אבן מבה"כנ דאסור נמו נותץ אבן ממזבח ובהמ"ק משום לא תעשון כן לה' אלקיך ואע"ג דכ' מג"א סס"י קנ"ב בשם תשוב' מהר"ם פאדווע דוקא במחובר שייך הא ולא בתלוש זה א"א לפרש כפשוטו כדמוכח בש"ס מכות כ"ב ע"א בשבשלו בעצי הקדש דלוקה משום לא תעשון כן לה' אלקיכם מבואר להדיא דאפי' בתלוש שייך הא:

ל״זאבל המעיין בפנים במהרמ"פ יראה ויבין כוונתו ז"ל דהתם מיירי מי שרוצה להסיר הספסלים והכלים מבה"כ דלא עבר משום לא תעשון כן משום דאינו נותץ אבן מהמחובר רק נוטל ממנו הכלים התלושים לא דמי לנותץ אבן ממזבח אבל אה"נ אי הי' שובר הספסלים התלושים הי' עובר על לא תעשון כן אלא התם אינו מבטל שום דבר ממתכונתו רק שמסיר הכלים התלושים מבהכ"נ וע"ז יפה כ' מ"ש ומג"א קיצר במקום שהיה לו להאריך. (ועיין ח"ס חלק או"ת סי' ל"ב.)

ל״חואפי' אם הטס איננו מקודש לשמים רק שהוא של בעליו ומשאילו לנוי לס"ת מ"מ אין למהר להפחית הצורה ולהשחית מאיש מראהו לא תואר ולא הדר משום הקריבהו נא לפחתך בפחס"ך כשיפחסו בפניו וצורתו ע"כ שב וא"ת עדיף, ודי לקטוע ראש חוטמו המפורש במתניתן הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פ"ב ערב סוכות תקעא"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

ל״טמחיי' חיים יתן שלום וחיים ושנה טובה ומבורכת לידידי הרב המופלא מה' ישראל נ"י יושב בשבת תתכמוני בק"ק פ"ק יע"א:

מ׳נפשו היפה בשאלתו ע"ד אשה שבכרה והולידה בכור נגהי ליום י"ד אלול ויהי' יום ל"א ביום א' דסוכות שהוא יום ה' ומפני שאין פודין בי"ט יאוחר דבר עד יום א' חה"מ סוכות ושיהוי מצוה ג' ימים לא ניחא ליה למעלתו, ע"כ רוצה שאחוה דעתי לסמוך על הב"ח והש"ך י"ד סי' ש"ה לפדות עי"ט הואיל והוא אחר כ"ט י"ב תשצ"ג ומעלתו הוסיף דלרוחא דמלתא יתן לכהן המעות סמוך לליל י"ט ויתנה עם הכהן שלא יהי' פדוי עד יום ל"א ממש דסמוך ללילה כל כך לא שייך יתאכלו המעות אלו דבריו:

מ״אהנה דברי הב"ח והש"ך, מהלכות מקופחות הן מראיות ברורות דמייתי מג"א סי' של"ט סק"ח, ובפרט הראי' מפ"ק דמגילה ה' ע"א ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים היא ראי' שאין עלי' תשובה. וכן הסכים בתשו' חכם צבי סי' קי"ד ופירש כן שם דברי מהר"א ממיץ. וכן הסכים בספר סדרי טהרה בסי' קפ"ט ססקי"ב דמייתי לי' בסוף דבריו ומשמע שהסכי' כן וכן כ' בתשו' פרח מט"א ח"ב סי' פ"א הגם שדבריו שם אינם מחוורים כלל מ"מ לדינא הדין אמת שאין מונין שעות לחדשים ואין זמן פדיון עד יום ל"א (עיין ת"ס חלק או"ח סימן פ"א):

מ״בומעתה כיון שכן ממילא אין לפדותו ביום למ"ד בתנאי כנ"ל מטעם שכ' הב"ח בעצמו שאין לעשות כן מפני הברכה שא"א לברך לא בעי"ט דלא שייך וצונו שלא נצטוה עדיין ולא בי"ט כיון דלא מידי עביד אז וכמ"ש תה"ד כל זה. ומ"ש מהרש"ל בתשו' סי' ז' דאין חשש לברך קודם זמנו כמו בנר חנוכה בע"ש קודם לילה דאומר וציוונו אע"ג דלא הגיע זמנו כבר הרגיש בזה תה"ד בעצמו סי' רס"ט וכ' דהתם א"א בענין אחר משא"כ הכא ולפע"ד לא הי' צריך לדחוק בזה כלל דבשלמא נר חנוכה א"א לשמנה ימים בלי שבת וא"כ חשמונאי' שתקנו הדלקת חנוכה מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן הדלקתו קודם לילה ושייך וציונו שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא - משא"כ בפדיון הבן לא נתקן מעולם לפדות קודם זמנו ויש לדקדק דהו"ל למחשבי' במתני' פ"ק דמגלה באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין משום דלא מטא זמן חיובי' וליחשב נמי פדיון הבן בשבת, וי"ל תני ושייר דהרי שייר נמי מה דאתמר עלה בירושלמי שם סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימי' ועמ"ש מג"א סי' תי"ט וק"ל. מעתה נ"ל להלכה ולמעשה לאחר הפדיון עד יום א' ב' דחה"מ סוכות הבע"ל ותל"מ פ"ב יום א' דסליחות תקעא"ל משה"ק סופר מפפ"ד:

מ״גחשתי ולא התמהמתי להשיב מפני כבוד השם הקדוש ית"ש העומד בביזיון ע"י אפקורס ישראל שאחר שכתב הסופר פסוק זה השער לה' צדיקים י"ב על מנת לדובקו בפתח בהכ"נ וכתב השם בכתבו דבקו הרשע בפתח בה"כ באופן שאי אפשר להסיר הקלף וגם לא לגוד ונקלוף כלל, היש מקום להתיר למחוק השם הקדוש הזה אלו דברי מעלתו:

מ״דאין ספק אצלי שאם היה אפשר ע"י שום תחבולה להסיר הקלף או לקלוף השם מעל הקלף לא היה נזקק לשאול שאלה זו, וע"כ גם א"א להציל השם מביזיון לא ע"י סתירת בנין בה"כ ולא ע"י סגירת וסתירת הדלת שלא יכנסו בו עוד ואולי הוא בבית ה"א משרי הישמעלים ואין יד ישראל שולטת שם כ"א למחוק ע"י שום תחבולה שלא ירגיש הישמעאלי:

מ״ההנה הר"י אסכנדרי שבב"י י"ד סי' רע"ו מייתי ראי' להתיר מחיקת השם לצורך תיקון מאבני מזבח ששקצו אנשי יון והרב"י לא מצא מקומו ועי' בהגה"ה חדשים שנלאו למצוא והנה היא בריית' הובא במס' ע"ז נ"ב ע"ב אלא שדחה ראי' זו דשאני מזבח שמקומו מכוון וא"א במקום אחר ע"כ הוצרך לנתוץ אותו משא"כ שם שאפשר בגניזת יריעה. ולע"ד בלא"ה אין ראי' משם למסקנא דבאו בה פריצים וחללוהו ע"ש וכבר הארכתי בזה במקום אחר [ועוד דלמא חשמונאים ע"י אמירה לנכרי נתצו המזבח או ע"י הגרמא ולא בידים ממש והגרמא שרי מן התורה עכ"פ כמבואר בשבת ק"כ ע"א] ולפע"ד להביא ראי' מיריעות שבמשכן דאמרי' במס' שבת ע"ה ע"א יריעה שנפל בה דרנא קורעי' בה ותופרי' בה ועי' שם פירש"י ותוס' ופשוט דבקריעו' יריעה עובר על לאו דלא תעשו כן לה' אלקיכם כמו במחיקת השם וכמבואר במס' מכות כ"ב ע"א שבשלו בעצי הקדש יע"ש ש"ע א"ח סי' קי"ב ובמג"א שם סק"ו במח"כ קיצר בהבנה כי המעיין במהרמ"פ יראה כוונתו דבהסרת הספסלים ושטענד"ר מבהכ"נ אין בו משום סתירה עד שיסתר דבר מחבירו אבל פשוט שהסותר הספסל בעצמו עובר משום לא תעשון כן כמבואר מש"ס מכות הנ"ל ועין רואה בפני' בתשוב' יראה כי כן מוכח שם. הדרן להנ"ל דהקורע יריעות ובמשכן עובר משום לא תעשון ואפ"ה פשיט להש"ס דלצורך תיקון שרי אע"ג דאפשר בגניזה וה"ה לצורך תיקון מותר למחוק דהרי הכל מלאו א' דלא תעשון כן נפיק. ומדילפי' הקורע ע"מ לתפור לחייב בשבת מתופרי יריעות ש"מ שלא ע"י הגרמה בעלמא אלא קריע' להדיא קרעו וגם פשוט דתופרי יריעות לא עשו ע"י אמירה לנכרי וא"כ מוכח מזה שפיר היתר מחיקת השם לצורך תיקון:

מ״ווהנה בשבת קי"ו ע"א אר"ט שהוא שורף אותם ואת האזכרות והעלו תוס' שם דלא מיירי שכ' האפיקור' אלא שנמצא בידם שסתמא כ' ישראל ואפ"ה הי' שורפים וטעמו שלא ישאר להם שום שם ושארית כמו שכתב הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה ונהי רבנן פליגי על ר"ט מ"מ לא יחלוקו על ק"ו ומה שם שנכתב בקדושה ימחו על המים לעשו' שלו' בין איש ואשתו מכ"ש למחוק השם כדי שלא ישאר שם ושארי' להמטילי איבה וכו' אלא רבנן ס"ל כיון שנשרף גוף הספר ונגנז השם שוב לא נשאר להם שם אבל אם לא היה אפשר זולת זה מודה רבנן לר"ט דהרי קו"ח דאורייתא הוא ואפישי פלוגתא לא מפשי' ועוד התם אין כאן בזיון לשם עצמו שהרי נכתב במקומו בסתנ"כ כמו שכתב רש"י שם ורק לאבד לשונאי ה' שם ושארית אבל הכא השם עצמו עומד בבזיון כבודו למחקו שם ועל כיוצא בזה אחז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתיך מצינו בטולה של תורה היא קיומה ועי' גבי נחש נחשת שכיתת חזקי' מלך יהודה ומ"מ נ"ל אם אפשר דלא יגע בי יד ישראל טוב לומ' לנכרי קטן לעשות ועי' שבת קל"ט ע"א בסופו ובלשון רש"י שם משמע קצת דאי יש שליחות לנכרי להחמיר אז אפי' בגוי קטן יש שליחות דשיעורא דקטן וגדול לישראל נאמר אבל בב"נ אין חילוק וסברא זו כ' משנה למלך לענין חיוב עונשים ב"נ והכא משמע כן מרש"י דאל"ה הל"ל משום דאין שליחות לקטן עדיף למיעבד ע"י קטן אע"כ כנ"ל:

מ״זומ"ש פ"מ מ"ט לא מייתי ב"י בי"ד סי' קל"ט הך דישראל שזקף לבינה הלא הוא ס"ל יש שליחות לנכרי להחמיר דבריו תמוהי' מה ענין שליחו' לנכרי לכאן דמאי דאמרינן שליחותי' עבדי' לא שליח ממש שיהי' כמותו דא"כ אין שליח לד"ע שהרי גם הגוי מצווה ומוזהר על ע"ז וה"ל שליח בר חיובא וגם אי בעי עביד ולכ"ע אין שליח לד"ע אע"כ אשגירת לישנא בעלמא הוא דלא נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ אמר כיון דניחא ליה לישראל בהאי ע"ז אין הגוי עושה כנגד רצונו במה שאוסר הלבינה וכן באשירה דא"י והוא פשיט אבל מאי דקשי' לי' יו"ט לא מייתי לי' הרב"י אולי יש לומר קצת דלמאי דפסק הרב"י סי' קמ"ה ס"ח דגוי אוסר שאינו שלו על ידי מעשה א"כ אזדא ליה ראיות הש"ס מתחלתה של א"י דהתם משו' דלמא עביד בי' הגוי מעשה שגדעו ופסלו ומשו"ה נאסר ולא משום שליחות. והרמב"ם דפסק ההיא דזקף לבינה בפ"ח מע"ז הלכה ג' לטעמי' אזל שפסק שם אין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה ע"ש הלכה א' ובהשגה. ואולי יש לדחות עוד להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא היכי דלא אקבע איסורא מן התורה לקולא א"כ אי ס"ד דלא נאסרה בלא מעשה א"כ כל אילן ספק הוא אי נעשה בו מעשה ושרי' מן התורה בשלומא למאי דמסיק משום שליחות ומסקי' בע"ז נ"ג ע"ב מאן מוכח לק"מ הא הוא ספיקא. ז"א כיון דכל האילנו' שהי' בשעת עגל נאסרו בודאי בלי שום ספק כמבוא' במתני' ע"ז מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא שם א"כ בודאי איקבע שם אסורא וספקו לחומרא ועי' בע"ז ס"ו סוף ע"א שם הגי' אר"י אמר שמואל עי' יבמות קי"ג ע"א שמואל ס"ל כותי' בחדא עי"ש ובדף נ"ג ע"ב הגי' אר"י אמר רב יעוי' בכריתות י"ז ע"ב וק"ל [ועי' מזה עוד בח"ס יו"ד סי' רל"ה]:

מ״חמה שהוקשה לו אדברי מהרש"א במס' ר"ה ל"ג ע"א כבר עמד בזה בס' ברכי יוסף ומייתי לי' נמי בס' יד דוד ואפש' ס"ל למהרש"א מדמרבי' לרבות ת"ח ולא מצינו איסור להוציא שם ת"ח לבטלה ש"מ דלמסקנא לא קיי"ל הכי אלא אי הוה אזהרת עשה שמי' אזהרה הוה מוקמי' לי' לאזהרה כדי לענוש כל מוציא ש"ש לבטלה מקרא דאם לא תשמור אבל השתא דלא שמי' אזהרה לא אצטרך קרא דודאי מאם לא תשמור ליראה מבוא' גם איסורא דמוציא שש"ל רק שאין מענשי' אלא אמקלל דאית ביה אזהרת לאו ואהוצאת ש"ש דלית ביה אזהרה לא מענשי' אבל איסורא איכא מהאי קרא דליראה ה' אלקיכם ומשו"ה מותר להוציא שם ת"ח לבטלה כנ"ל ליישב קצת סברת מהרש"א מההוא דתמורה ד' ודסנהדרי' נ"ו מיהו התוס' ס"ל אה"נ אסור להזכיר רבו בשמו כמבוא' בי"ד סי' רמ"ב סעי' ו' אף על גב דת"ח שאינו רבו מובהק מותר כנלע"ד לקיים דברי חכמים:

מ״טומ"מ מה דשאילתן קמאי נ"ל להלכה ולמעשה כנ"ל לצוות לגוי קטן למחוק ואם א"א ע"י קטן יעשה ע"י גדול ואם א"א יעשה ע"י ישראל גדול ולא ע"י קטן שלא אתי למסרך להקל במקום אחר כמו בפ"נ בשבת דאינו נעשה ע"י קטני' מטעם זה ועוד הכא כיון דמעשה המחיקה אסור רק ע"י הכוונה לשם שמים היתר וקטן אין בו כונה ודעת נמצא מספיק לי' איסור בידי' וה' יתן לב טהור לעובדו. פרעשבורג כ"ד מרחשון תקפ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

נ׳שלומים רבים כטל ורביבים לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדל המופלא ומופלג בתורה המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מהו"ר יוסף ני' אב"ד דק"ק גוו"ד ואגפי' יע"א:

נ״אנועם מכתבו האיר אל עבר פני יום אתמול העבור וגם כי טרידנא טובא מ"מ אהבה דוחקת הבשר להשיבו מיד ולאלתר ע"ד שאלת יחידי סגולה נדיבי עם אלקי אברהם נדבו סך ששה אלפי' זהב ומסרם לצבור יפה יפה לבנות מהם חומת אבנים לבית עלמין ואמנם אח"ז לא ניתן להם רשיון מההגמון לבנות כ"א גדר עץ ועי"ז נשתייר חצי מסך הנ"ל שלא עלה על הבנין והיחידים המתנדבים בעם הנ"ל רוצים שיוחזר להם המותר ולחלק ביניהם אי שפיר דמי למיעבד להם או לא:

נ״בתשובה אם זה לא שמענו כיוצא בו שמענו לכאורה במרדכי ר"פ בני העיר והובא גם בש"ע א"ח סי' קנ"ג סי"ד ראובן נדר קרקע לבנות עליו בהכ"נ והעכו"ם לא הרשוהו ורצו הקהל לבנות עליו בה"מ וראובן טען אדעתי' דהכי לא נדר ופסק דלא כל כמיני' למיהדר בי' דנדר גדול נדר לאלקי ישראל ולא התנה בתנאי כפול שאם לא יותן רשות לבנות בהכ"נ שיצא לחולין וכ' שם המרדכי אם אין ראובן מבני העיר א"כ יכולים לשנותם אפי' לדבר הרשות עפ"י רצון כל אנשי העיר ואין ראובן יכול לעכב ואם הוא מבני העיר א"כ יכול לעכב כאחד משאר בני העיר מ"מ תשאר הקרקע כ"כ אולי עוד יתרצה השר או אולי יתרצה ראובן לדעת הקהל אלו דברי המרדכי בשם מהר"ם ויעוי' שם בפנים כי האחרוני' קצרו. וא"כ לכאורה ה"ה נמי בנידן דידן נהי שהמתנדבים הם מבני העיר והם לא יתנו דעתן לשנות המעו' מאשר התנדבו מ"מ ישאר כ"כ ביד הגזבר אולי עוד ישיגו רשיון פ"א משר העיר לבנות גדר אבנים ואולי עוד יחזרו מדעתם לדעת הקהל לעשות בהמעות כרצונם או אולי יסיעו עצמם מהעיר ויהי' רשות ביד הקהל לשנו' עפ"י דעת יתר אנשי הקהל הכל כמבואר בדברי ר"ם מר"ב הנ"ל:

נ״גאמנם כד מעיינת שפיר הדבר צריך לפני' דדברי מהר"ם נראין תמוהין אמאי לא נימא נדר טעות היה ולא שמיה נדר והקדש ומאי תנאי כפול שייך בזה והלא משנה ערוכה בנדרים כ"ה ע"ב קונם אשתו נהני' ליה וכו' ראה אותם אוכלי' תאנים וכו' ופסקו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעי' ז' ועש"כ ס"ק ט"ז לחלק בין הא דראה אותם אוכלי' תאני' דמטעה בעיקור הנדר ובין קונם אשתו דליכא טעות בעיקור הנדר ע"כ צריך לפרש שהכתה בני ומ"מ תנאי כפל מאן דכר שמיה ועי' תשו' רשב"א ופסקו בש"ע סי' רכ"ח סמ"ג מי שנשבע לתת בתו וכו' והתרה אינו צריך כמבואר שם וא"כ מ"ש הכא בשלמא הא דאמר שמא עדיין ישיגו רשיון מהשר אם כן עדיין לא בטל הסבה שבעבורה נדר ולא דמי לכל הנך שהבאתי אבל משמעות המרדכי דבלא"ה אינו יכול לחזור והקהל יכולים להשנותה מיד לבהמ"ד או אפי' לדבר הרשות באופן שבטלה כוונתו לגמרי א"כ צ"ע:

נ״דונלע"ד בכוונת מהר"מ דהרי קיי"ל דבה"כ מותר לעשות בהמ"ד דהוי מעלי' בקודש ובמעמד אנשי העיר יכולים לשנותם אפי' לדבר הרשות אפי' למשתי בי' שכרי וא"כ הגע עצמך אי הי' בונים בה"כ על הקרקע ההוא ושוב רצו הקהל לשנותו לבה"מ או אפי' לדבר רשות ברשות ז"ט העיר במעמדם רשאי' ע"כ גם מתחלת נדרו אדעתיה דהכי נדר ובאומרו קרקע זו לבה"כ ר"ל בית הכנס' וכל אביזוריי' עפ"י ד"ת. ע"כ כל שלא כפל דבריו לומר ואם לאו לא אקדיש הקרקע אין כאן נדר בטעות וצדקו דברי מהר"ם הנ"ל דהרי גם מעיקרא אדעתא דהכי אקדשו על דעת רצון הקהל וכנ"ל:

נ״הוא"כ לפי"ז בנידון שלפנינו שלדעת חומת ביה"ק שנבני' לשמירת המתי' אסורה היא בהנאה וא"א לשנותה לשום דבר דע"כ לא פליגי ר' ישעי' והרא"ש אלא במצבה שאינו לצורך קבורה אלא לציון בעלמא כמבואר בטו' וב"י בי"ד סי' שס"ד אבל בחומה שהיא לשמירת הקברים נראה פשוט דהוה משמשי מת דהרי מע"ז ילפינן מדכתיב וישלך עפרה אל קבר בני העם בסנהדרין מ"ח ובע"ז בית שהוא משמשי ע"ז אסור בהנאה כמבואר בטוש"ע י"ד סי' קמ"ה ולא דמי לב"הכ ושארי תשמישי קדושה שיוצאי' לחולין ע"י אנשי העיר אפי' למשתי בי' שיכרי דהנהו יש להם פדיון משא"כ ע"ז אין לה פדיון וה"ה למת ועוד דאתי' שם שם מעגלה ערופה בפ' אין מעמידי' ועגלה ערופה אין לה פדיון דכפר' כתי' בי' כקדשי' וקדשים דאתי' לכפרה קדושי' קדושת הגוף ואין להם פדיון וה"ה למשמשי המת וחומה הנעשי' לשמיר' דלא מהני ז' טובי עיר במעמד אנשי עיר לשנותה בשום אופן בעולם וכן יש ללמוד דעת הב"ח סי' שס"ח הביאו ש"כ שם סק"ד:

נ״ווכיון שכן אם כן מה שנדרו מעות לצורך בנין החומה לא היה בכח לשונם כ"א לבנין חומה לא זולתו כיון שא"א לשנות לשום דבר אחר וממילא אם יתבטל אותו הבנין הרי ה"ל נדר בטעות מעיקרא ממילא והמעות יוצא לחולין:

נ״זאך כל זה אי היה באופן שא"א לעולם לבנות עוד שם חומה כלל אך כבר כתב מהר"ם בתשו' דאכתי הדבר תלויה שמא יתן ה' בלב השר באורך הימים להרשות לבנות חומת אבנים או כיוצא בזה ולפ"ז נהי דבהא נשתנה דין זה מדין בהכ"נ דהתם יכולין הציבור לשנותו ולכל הפחות לעלות בקודש משא"כ הכא משום דאדעתא דהכי לא נדרו אבל גם הם לא יקחו המעות לעצמם ולצרכם כי אם יהי' מונחים כך לאורך ימים עד יצטרכו לבנין חומה. והנה לכאורה ברצות המתנדבים לשנות המעות ולהעלות בקודש שרי' דאע"ג שכתבתי שהחומה שכבר בנוי' על תלה אין רשאי לשנותה היינו משו' דמשמשי מת אין להם פדיון אבל הכא מעות הזמנה בעלמא הוא ויכולים לשנותה כי אין בו אלא משום נדרים וכיון שמרצונם להעלות בקודש יעלהו. אלא דנ"ל דזה ליתא דלא שייך הכא להעלות בקדש כיון דע"י הנדר קנו מיתנא לאו כל כמיניהו להפקיע זכות המתים הא למה זה דומה למי שנודר מנה לעני פלוני שאינו יכול להעלו' בקודש להפקיע זכות העני דוקא מבה"כ לבה"מ וכדומה דתרווי' בי גזי דרחמנא הוא ויכול לשנות מקדושה קלה לחמורה ממנה משא"כ הכא שהנדר היה לטובת המתים אין לשנות לקדושה חמורה:

נ״חוכיון שהעלינו שהקרן קיימת לצורך שמירת המתים ממילא גם השכר והריווח שיעלה מהמעו' ג"כ יהיה לצורך זה ולפי הנראה באורך הימים יעלה שכר הרבה ויתרבה עד בלי תכלית גלל כן אמרתי לקולי ישמעו ואם לפני פר"מ הדבר הגון איעצם ויהיה אלקים עמו ועמהם מפירות הקרן סך ג' אלפים שנשתיירו יספיקו למדן צורבא מרבנן אחד אשר תורתו אומנתו דוקא ולא לחלקו לחלקים קטנים כדרכן במדינה זו שלא יהיה בו כדי נתינה אך יתנו כל הפירות לאיש אחד מופלא בתורה דוקא ויהיה למודו לתועלת נשמת כל הקברים בבה"ק וגם יאמר בכל ער"ח הזכרת לנשמתם בכלל ואעפ"י שאין לי ראיה לדבר זכר מיהו איכא דגרסי' פ"ק דב"ב ז' ע"ב ר' יהודה נשיאה רמי ארבנן פירש"י בנין החומות העיר ומסיק שם דלאו שפיר עביד דרבנן לא בעי נטירותא דכתיב אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח הרי שהתורה נקרא חומה והוי שפיר שמירה להמתים וניחא להו בהכי וגם להחיים יהיה לשם ולתהלה ולתפארת שיתגדל ת"ח א' בקהלתם מהספקתם והפירות הללו הם קרן קיימת לעוה"ב והם קרני הוד כקרן פרה דרבי גלדי' כפירוש בעל תוס' חדשים ריש מס' פיאה ואמנם בתנאי יתנו שזהו רק כל זמן שלא יצטרכו חומה ולא יותן להם רשות לבנות חומות בנין כי הקרן לעולם קיימת לחומת בנין והפירו' יאכלו ענוים וישבעו יחי לבבכם לעד הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכו'. פרעשבורג יום ה' ט"ז מרחשון תקעה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

נ״טשלום ושמחת י"ט לי"נ תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מ"ה פלק ני' יושב בשבת תחכמוני באדיטץ:

ס׳אשר שאל אם מותר לעשות מארון הקדש ישן ארון למת מצוה כמו מטפחת שבלו שעושין אותו תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן כמבוא' במס' מגלה כ"ה ע"ב ופסקו הרמב"ם וש"ע וא"כ לכאורה מכ"ש ארון הקודש שקדושתו קלה ממטפחת כמבואר במתני' ר"פ בני העיר מכרו מטפחת לא יקחו תיבה שהוא ארון הקודש דה"ל הורדה מקדושה אלו דבריו ושאלת חכם הוא:

ס״אומ"מ נלע"ד דלא שפיר דמי למעבד ואין לנו אלא דברי חז"ל והזכירוהו הפוסקי' להדיא דהיינו מטפחת שבלו ולא תיבותא דארפט וטעמא רבא נ"ל לחלק ביניהם דהרי צריך להבין מ"ט התירו לעשות ממטפחת תכריכי' למת מצוה נהי שזו היא גניזהן מ"מ תשמיש קדושה איך ישתמשו בו חול וצ"ל דהאי נמי תשמישי קדושה דאדם ישראל הוי כס"ת כדאמרי' מגלה כ"ט ע"א כנתינתה כך נטילתה ובמס' מ"ק כ"ה ע"א הא למה זו דומה לס"ת שנשרף ואע"ג דבחיי אדם אינו רשאי לשמש בתשמישי ס"ת משום שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקי' כל זמן שהם חיים ואל תאמין בעצמך תנן משא"כ אחר שכיפרה עליו מיתתו עמך כולם צדיקי' ונוסף עליו דהאי גופיה מצוה הוא דהא במת מצוה עסקיני' שאין לו תכריכין כדי צרכו משו"ה התירו רבנן כן צ"ל. וא"כ תינח לעשות מהן תכריכין שהוא תשמיש המת עצמו כמו שהיה מקודם תשמיש לס"ת עצמו משא"כ לעשות ארון למת שהוא רק תשמיש דתשמיש שהרי אין מת נקבר ערום ומעיקרא היה הארון הקודש תשמיש לס"ת עצמו כמ"ש תוס' במגלה כ"ו ע"ב ד"ה מריש וכו' וטעמא נ"ל משום דכמה פעמים המטפחת קצרים ועצם הס"ת נוגע בארון הקודש ולפעמים כשמפשיטים הס"ת מונח עליו בלי מטפחת כלל ותו נ"ל שאין צורך המת להארון כצורך הס"ת לארון הקודש ועי' טוש"ע י"ד רס"י שס"ב עכנ"ל לאסור. פרעשבורג יום ה' ח"י אדר תניין תקע"ח. משה"ק סיפר מפפד"מ:

ס״בשלום רב לי"נ הרב המאה"ג המפורסם תלמידי האהוב כנפשי השנון המופלא מ"ה מאיר ני' אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

ס״גתמול הגיעני נעימתו ואשר התעורר על מ"ש הראב"ד פי"א ממעשר הלכה י"ג המוליך חטין וכו' הוליכן לטוחן עכו"ם ה"ה דמאי שמא החליפן בחיטין של ע"ה והשיג הראב"ד דא"כ ה"ל ס"ס אלא שמא החליפן בשלו ופירות עכו"ם חייבין מדרבנן ופי' הכ"מ ס"ס שמא לא החליפן ואת"ל החליפן שמא אותו עם הארץ מעשר ומפני זה הקשה הכ"מ עליו דכשם שלא הלכו בדמאי אחר הרוב דרוב ע"ה מעשרים ה"נ לא הלכו אחר הס"ס. ומעלתו תמה אם כך הי' כוונת הראב"ד א"כ היה לו להשיג שם בהלכה י"א הנותן לחמותו או לשכנתו חושש משום מעשר ואמאי נימא שמא לא נתקלקל ולא החליפה ואם ת"ל נתקלקל והחליפה שמא נתעשר אשר ע"כ שפט מעלתו דמעולם לא נתכוון הראב"ד לספק שמא החליף בשל עם הארץ שמעשר אלא שמא החליף בשל חבר וזה לא שייך בחמותו שמחליפה בשלה בוודאי וספק דשמא עישר לאו ספק הוא אלו דבריו:

ס״דואני אומר ס"ס דשמא החליף בשל חבר לאו ס"ס הוא דליכא אלא חדא ספיקא שמא פירות של חבר הם או לא כי מה לי אם הם שלו או משל חבר אחר וגרע משם אונס חד הוא אבל ספק לא החליף וספק נתעשרו הוי שפיר שני ענינים עכ"פ דפירות של ע"ה אפי' אם קמי שמיא גלי' שנתעשרו מ"מ אסורים מדרבנן כל שלא נתברר לו שנתעשרו אלא אם באמת לא נתעשרו אע"ג דבעלמא כיוצא בזה כל הסומך עצמו על הרוב בהמות כשרו' אפי' אם נזדמן לו ממיעוט טריפו' לא ימצא עון אשר חטא מ"מ הכא החמירו ועשאוהו טבל כשל תורה כמ"ש תוס' ביבמות ריש דף קי"ד ומשו"ה צריך ס"ס להוציא מאיסור טבל דאורי' ובכל זאת אם קמי שמי' גליא שאיננו טבל אך הוא לא ידע מ"מ איסור דרבנן אכל ולזה הוי סגי בספק א' דרבנן לקולא. והיינו ס"ס דהראב"ד דלענין איסור טבל דאורי' הוה ס"ס דשמא עישר ולענין איסור דרבנן לא בעי ס"ס וכיון שא"א לפרש ס"ס של הראב"ד אלא כנ"ל א"כ יפה השיג הכ"מ וגם ק' פר"מ כראי מוצק דה"ל להשיג כן גבי נותן לחמותו:

ס״הומה שנלע"ד דק' הכ"מ יש לדחות ולומר אה"נ כי היכי דהחמירו ברוב ה"נ החמירו בס"ס מיהו היינו בספק השקול אבל הכא הוה ס"ס וגם רובא דהא הספק שמא עישר הוי רובא דרוב ע"ה מעשרי' והיכי דאיכא תרתי לא החמירו רבנן והשתא לק"מ מנותן לחמותו ע"פ מה שבארתי במקום אחר דלדעת הסוברים דאפי' אין המיעוט איסור ברור מ"מ שייך קבוע ופלוגתא זו בט"ז א"ח סי' תר"ה ובי"ד סי' קי"ד וא"כ להסוברים הנ"ל כשאוכל בבית עם הארץ ה"ל נוטל ממקו' קבוע ואיכא ספיקא מן התורה ולא אמרו רוב ע"ה מעשרים אלא בלוקח מן השוק ומשו"ה בחמותו שנוטל ממנה בביתה ופירש לפניו ממקום קביעתו ה"ל ספק ממש ולא מהני ס"ס כמ"ש כ"מ דהיכי דלא הלכו אחר הרוב לא הלכו נמי אחר ס"ס אבל בטוחן גוי דא"נ יחליפנו בשל ע"ה הא נמצא ביד גוי ה"ל פירש שלא בפנינו ומרוב ע"ה מעשרים פרוש ואיכא ס"ס ורובא שפיר הק' הראב"ד. והנה אעתיק פה מ"ש בחידושי בהא ובתחלה אעתיק לו מ"ש בגליון שעי"ד סי' קי"ט סעי' ג' וזה לשוני צ"ע דשביק רבנן ופסק כר' יהודה וגם רמב"ם בהלכות מעשר פסק כרבנן עתי"ט משנה ו' פ"ג דדמאי וי"ל דס"ל לרשב"א דלא יחלקו רבנן על מציאות דרוצה בתקנת בתה אלא ס"ל כיון דאפשר לה לעשר ולתקן לא תאכיל את בתה טבל ומשו"ה פסק כן רמב"ם בהלכו' מעשר אבל רשב"א מיירי משארי איסורים שאין להם תקנה מודים כ"ע שרוצית בתקנת בתה וחשודה מחלפת ובאמת תירץ זה צ"ע קצת מדתנן במתניתין מודה ר"י בשביעית שאינה חשודה להאכיל בתה שביעית ומשמע דוקא שביעית דבאתרא דר"י חמירא ליה כבגיטין נ"ד ע"א אבל בשארי איסורים כעין מע"ג דאין להם תקנה פליגי ר"י ורבנן. מיהו מצינו בש"ס מודה אע"ג דלא פליגי כמ"ש תורת חיים במס' ע"ז מ"ח ע"ב אמנם איהו מסתייעא התם מס"פ או"ב ולא משמע כן בתוס' שם עי' ע"ז מ"ג ע"א ד"ה הלכה וכו' ומ"מ מ"ש תי"ט הנ"ל ממשנה דבכורות צ"ע דאין ענין לכאן דהתם לא מיירי מחשוד להחליף עכ"ל על הגליון: (ופה צויתי להעתיק גרגיר א' מחידושי בענין רוב ע"ה מעשרים הם ישמע חכם ויוסיף לקח וזה לשוני שם מס' שבת כ"ג ע"א):

ס״והדמאי מערבין בו. וכו' הנה בביצה שלהי המביא מוכיח סתמא דתלמודא ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הם והכי אית להו לאביי ורבא תרווייהו בפ"ב דכתובות כ"ד ע"א בפשיטות ואמנם בגיטין ס"פ הניזקין דתנן דאשת חבר טוחנות עם אשת ע"ה ואמר אביי דרוב ע"ה מעשרין הם ורבא מתרץ שינויי אחריני ומשמע שם מפירש"י דס"ל ספק שקול הוא לזה י"ל דפליגי אביי ורבא בפלוגתת האחרונים אי שייך קבוע כמחצה על מחצה היכי דליכא איסור ברור לפנינו ורבא ס"ל נהי הקונה מע"ה אומרים מרובא פריש מ"מ אשת חבר הנכנסת לטחון עם אשת ע"ה בביתה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי ומשו"ה משני שינויי אחריני ואביי ס"ל נהי דמיעוט עמי הארץ בעולם אינם מעשרי' מ"מ אין כאן מיעוט ברור לפנינו דנימא קבוע וה"ל ככל רוב ע"ה דמעשרי' הם עי"ד סי' קי"ד סוף סעי' י' ברמ"א ועי' ט"ז בא"ח סי' תר"ה ס"ק ד' ועמג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו וא"ש ולק"מ ועי' יבמו' קי"ד ע"א תוס' ד"ה אמר ר"י. ומלעיל פ"ק דשבת י"ג ע"א לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ואמר אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ורבא פליג דרוב ע"ה מעשרי' ע"ש לא קשי' אהני שהבאתי די"ל דודאי אביי נמי לא חייש שמא יאכילנו טבל דאורייתא דהרי רובם מעשרי' אך כיון שתקנו לעשר דמאי והרי תבואתו של ע"ה טבל מדרבנן גזרו בכלל גזירתם שלא ירגיל החבר לאכול עם ע"ה אפי' אם יפרוש תחלה מ"מ לא יהיה רגיל בכך שמא יבוא לאכול בלא תיקון דמאי ונמצא אוכל איסור דרבנן וכולם חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא ונראה דרבא ס"ל כיון דבלא"ה חבר אינו אוכל עם ע"ה משום מכשול טומאת ע"ה ולא היה צריכים לכלול בגזירתם שלא יהי' רגיל דבלא"ה אינו רגיל וליכא אלא משום ימי טומאתו של חבר כשהוא זב וזה לא שכיח וה"ל גזירה לגזירה ואביי לטעמי' דמחמיר בגזירה לגזירה לעיל בשבת י"א ע"ב וא"ש:

ס״זוהא דשמעתין דאית ליה לרבא רוב ע"ה מעשרים הם ולאביי לית לי' אי לאו הא דגיטין לעיל הייתי יכול לומר דאביי ס"ל דבאזל לגבי דע"ה ה"ל קבוע ואפ"ה מפרישים משום דסתמא קתני משו"ה הוצרך לומ' אספיקא לא מברכי' ורבא ס"ל דזה לא מיקרי קבוע וסגי בתירוצא רוב ע"ה מעשרים אפי אזל לגבי' דע"ה והוה א"ש אלא דזה הוא היפך ממה שתירצתי לעיל בהא דגיטין עי' וק"ל:

ס״חוהנלע"ד בזה בשים לב דהס"ד דלא ידע מהסברא דאתי לזלזולי ביה מ"ש ספק י"ט דמברכי' ושמיני ספק שביעי יתובי יתבי ברוכי לא מברכי' אע"כ דאתי לזלזולי בי"ט וי"ל כך דודאי היכי דאתחזק איסורי דאז ספיקי דאורייתא מן התורה לחומרא דאז מחויב לעשות המצות מן התורה מספק ומ"מ לא יברך וציונו דהיכן ציונו דאי גלי קמי שמיא שהעשי' היא שלא לצורך נמצא עובר על לא תשא בברכה לבטלה ומשו"ה ספק סוכה דאתחזיק בסוכה ששה ימי' צריך לישב עוד בסוכה מספיקא אינו מברך אך ספק י"ט ספק חול דלא אתחזק ומן התורה ספיקא לקולא ורבנן הוא דאצרכי' נמצא שזה הוא מצוה מחודשת מדרבנן ואפי' אי קמי שמי' גלי' שהוא חול גמור מ"מ מדרבנן הוא י"ט מברך שפיר וציונו ולק"מ מ"ש סוכה מ"ש י"ט:

ס״טאך עיקור הקושי' מדמאי פשיטא להש"ס דרוב עם הארץ מעשרי' הם ורבנן הוא דאצריך ואם כן אי ס"ד דמצוה מחודשת מדרבנן שייך וציונו ה"ל לברך וע"ז משני. אביי על ספק דדבריהם אין מברכי' אין כוונתו על דבר שעושים רק מספק אין מברכי' דאם כן ה"ל למימר בקיצור אספיקא אין מברכי' וזה לשון הרמב"ם פ"ג דחנוכה הלכה ה' אבל דבר שהוא מדרבנן ועיקור עשייתו לא מפני הספק כגון מעשר דמאי עכ"ל והכוונ' מבוארת דאע"ג דהפרשת דמאי היא מצוה מחודשת מדרבנן דמן התורה אזלי' בתר רובא מ"מ חכמים אמרו דנחוש למעוטא מאיזה טעם שיהיה ועשאוהו כספק ממש תו אין לברך שהרי לא חדשו כאן דין מחודש אלא שאמרו שנחוש להאי ספיקא ועל כיוצא בזה לא תקנו ברכה נמצא לפ"ז חזר בו אביי מסברת המקשה לגמרי דאיהו הוה ס"ל דספק המותר מן התורה וחכמים חשו ליה מברכי' וציונו והשתא אסיק דאפי' רוב המותר מן התורה וחכמים חשו לי' ועבדו כספיקא נמי אין מברכי' ע"כ חזרו והקשו מי"ט שני מ"ט מברכי' הא ליתי' אלא מספיקא ומשני משום דאתי לזלזולי בי'. אלו דברי שם: [ועי' ח"ס או"ח סי' ט"ו]. פ"ב יום ד' זאת חנוכה תקעו"ל. הק' משה סופר מפפד"מ:

ע׳(כאן חסר השאלה ויובן מתוך התשובה):

ע״אגרסינן סוף פרק מומין אלו הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש וכ' הב"י סי' קכ"ח דעת הרשב"א דאסור לעלות לדוכן ולקרות ראשון עד שידור הנאה וצ"ל דברייתא נקיט עובד לרבותא דאפי' לעבודה סגי בנודר ומגרש אחר כך אבל לעולם אפי' לדוכן פסול עד שידור הנאה. ונלענ"ד להביא קצת ראי' מדמייתי בגיטין הך ותני עלה ובתר הכי פריך וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' והרגישו תוס' מ"ט לא פריך אמתני' גופה בלא ברייתא דנודר ועובד ונראה ליישב לפענ"ד דהתוס' שם הקשו ליתב לה ככר ותיכל לאלתר לפנינו וה"ה דק' כן גבי כהן ותי' תוס' דאינה חושש' על איסור שאינו אלא לשעה וכן יש לתרץ גבי כהן שאינו חושש אלא אם אסורה עליו בהנאה לעולם. אמנם בשו"ת שער אפרים כ' דלפמ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות דגם בזמן הזה דליכא מלקות וקרבן מ"מ אכלו כולו נשאל עליו דעכ"פ חיוב קרבן ומלקות איכא אם כן לא מקשו תוס' מידי אלא ע"כ אתוס' לא סבירא לי' כהרא"ש אלא סבירא לי' בזמן הזה דליכא קרבן ומלקות אכלו כלו אין נשאלין עליו עי"ש ולפי זה יש לומר משו"ה לא פסיקא לש"ס להקשות דלמא אזיל לגבי חכם דדלמא נותני' לו ככר ויאכלו לאלתר בפנינו ודלמא לאיסור שעה נמי חושש ולא ק"מ משו"ה מייתי ברייתא נודר ועובד אם כן מיירי בזמן עבודה ואיכא קרבן ומלקות ואז אפי' אכלו כלו נשאלי' אם כן קשה דלמא אזיל לגבי חכם ומיושב היטב קו' תוס' דלא הו"מ להקשות בלא תני עלה וא"ש אם כן לפי זה מוכח עכ"פ דאפי' בזמן דליכא עבודה נמי פסול עד שידור הנא' ולענין מאי פסול ע"כ לדוכן וק"ל:

ע״בוהנה מלשון משנתינו הנושא נשים ולא קתני כהן שנשא נשים פסולו' משמע דוקא שנושא לכתחילה במזיד ולא שנשא בדיעבד וכדמוכיח ש"ס פ' קמא דביצה השוחט לכתחילה ה"נ הנושא לכתחיל' ועוד מדתנן נשים בעבירה ולא נקיט סתם נשים פסולים אע"כ במזיד קאמר דסתם משנה ר"מ משמע לר"מ דשוגג לא מיקרי עבירה כדפירש"י בחולין ט"ו ע"א ע"ש גבי מבשל בשבת ואם כן משמע דוקא במזיד קנסי' ולא בשוגג עיי' מנחות ק"ט ע"ב:

ע״גוהנה מריש ה"א דפשיטא יותר מביעא בכותחא דכל עצמו דנושא נשי' בעבירה דפסול לעבודה אינינו אלא קנס מדרבנן דהיכי רמיזא בתורה למיפסלי' וראיתי מי שנסתבך בדברי מג"א סי' קכ"ח סקנ"ד מ"ש על הב"ח ע"ש ע"כ אפרש לו דברי מג"א דהנה הב"ח רצה לומר דמי שמתו אחיו מחמת מילה פסול לדוכן כי היכי דערל פסול לעבוד' מגזירת הכתוב אעפ"י שהוא אנוס שמתו אחיו מחמת מילה מ"מ פסול לעבודה אם כן ילפי' דוכן מעבודה ודחה מג"א דש"ס ערוך הוא דלא ילפי' ברכה משירות אף על גב דכהן שהמיר ילפי פוסקי' פסול לדוכן מפסול עבודה התם לאו משום דילפי' ברכה משירות אלא פסול דשירות גופי' אינינו מגזירת הכתוב אלא מקנסא דכהנים בני דיעה נינהו קנסינהו נביאים ומדקנסא הוא מה לי שירותי' ומה לי ברכה אבל ערל שמתו אחיו דליכא למיקנסי' א"כ לשירות דגזירת הכתוב הוא פסול ולא ילפי' ברכה משירו' ומסיים מג"א דה"ה נושא נשים בעבירה פי' דפסול עבודה דילי' אינו מן התורה אלא מקנסא אם כן אין חילוק בין ברכה לשירות לעולם קנסינן לי' בשלמא אי הוה לן קרא בשירות דהנושא נשים בעבירה פסול לא הוה ילפי' ברכה מיני' אבל כיון דרבנן קנסוהו אין לחלק בין ברכה לשירות:

ע״דוהשתא לפי זה דקנסא הוא אם כן יש לומר מתני' דסתמא ר"מ ואיהו לא קניס שוגג אטו מזיד באיסור דאוריי' משו"ה תנן הנושא נשים בעבירה לאפוקי שוגג אבל אנן קיימא לן כר' יהוד' במקום דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד עיין גיטין נ"ג ע"ב ה"נ נקנוס שוגג אטו מזיד ודלא כמשמעות מתני' דבכורות:

ע״השבתי וראיתי דזה גרם לו למג"א יען לא ראה בפנים תשו' הרא"ם דמייתי הוא סקנ"ט ומקשה עליו וכמו שכ' אלי' רבה ומייתי לי' במחצית השקל ולברר ההלכה אכתוב תוכן דברי הרא"ם בתשובה סי' נ"ט עובדא הי' בכהן שנשא חלוצה בשגגה בלא יודעי' וכשנודע לו ונתירא לגרשה מפני אימת אחי האשה שימסרוהו למלכות ויסתכן ורצה לנדור הנאה ממנה מעכשיו אך בסתר וידור עמה בכפיפה א' עד שימצא מקום לברוח חוץ לעיר ומשם ישלח לה גט וכתובה. והשיב הגאון ז"ל דאף על פי דשוגג הי' מ"מ בדאוריית' פסול לכל קדושת כהונה מדכתי' וקדשהו ודרשי' ר"פ האשה רבה וקדשתו דופנו דב"ד יקדשהו על כרחו ופרש"י בחומש שאם נשא נשים האסורי' לו יכפנו ב"ד להוציא ש"מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש וממיל' מובן שאין בזה הפרש בין שירות או ברכה או כל דבר קדושת כהונה וכתב הא דאמרי' לא יחלל זרעו זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל פי' שאינו מתחלל כחלולו של זרעו שאין להם תקנה אבל הוא יש לו תקנה משיקבל עליו לגרש אבל כל זמן שלא קיבל עליו לגרש הרי הוא פסול מדאוריי' והא דקיי"ל אם עבר ועבד קודם שידור הנאה לא חילל עבודה היינו משום דהרי אפי' חלל גמור אם עבד לא חילל כדדרשי' פ"ג דקידושין מקרא ברך ה' חילו אבל לכתחילה לא יעבוד עד שידור וזה אפי' אחר שנדר לא יועיל כיון שע"כ דר עמה בכפיפה א' ואין אפטרופוס לעריו' וחיישי' שיתקפנו יצרו ויבוא עלי' ואף על גב דעכשיו אונס הוא מ"מ בעריות אמרי' יהרג ואל יעבור אפי' באיסור דרבנן וא"כ אף על גב דחלוצה דרבנן היא מ"מ אסור כעין דאורייתא אלו דבריו ז"ל:

ע״וולמדנו מזה שמעולם לא נמנו חז"ל לקונסו אלא מן התורה אסור ודוקא במזיד אבל בשוגג שלא חילל קדושתו הא אמרינן במנחות ק"ט ע"ב הנ"ל שוגג היינו שב ולולי דחיישי' הכא שיבוא עלי' עתה במזיד לא הוה חייש כלל ומה שנשתבש א' ור"ל דקידושין אין איסו' כדאמרי' פ' י' יוחסי' דאינו לוקה עד דקידש ובעיל ליתא נהי דלא לקי מ"מ עבירת לאו הוא כדמוכח פ"ק דב"מ דאין שליח לד"ע בקידש אשה גרושה. וכן מוכח בפ' משוח מלחמה דאלמנה לכה"ג חוזר משום עבירה שבידו ובקידושי' דלר"ע אין קידושין תופסי' בגרושה לכהן ש"מ הקידושי' הם בלאו אלא דלא לקי עד דבעיל ואם כן אם קידש במזיד כל שעה בעמוד והוצא קאי אלא בעובדא דהרא"ם לא קידש במזיד ואי לאו דחיישי' שיבוא עלי' אפי' נדר לא הי' צריך והא דאמרי' אלמנה לכה"ג שנפלה ליבם הי' עשה דוחה ל"ת והקשה הא עכ"פ מיד אחר גמר ביאה קאי בהוציא וא"א לצמצם ועובר בלאו אותו השעה לא עיי' ביומא ר"פ בא לו דכל כי האי גוני אמרי' לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא שיש שם בתוס' ישנים פי' אחר יע"ש:

ע״זמ"מ נחזור לנידון שלפנינו שאמר ששגג אף על פי שיש חושדי' אותו שעשה עצמו כלא ידע וערומי קא מערי' ופשיטא דערמה חמיר ממזיד כמבואר רפ"ב דביצה גבי עירוב תבשילין מ"מ הכא מה שנוגע לו לעצמו עכ"פ אם ידור הנאה וגם ישלש גט ועשה כל מה דאפשר. שוב נימא לו אם באמת ידעת בעצמך שבמזיד עשית א"כ אתה עושה איסו' בעלייתך לדוכן כיון שלא תוכל לגרש ואתה נאמן על עצמך ומה שמוטל על ב"ד לכופו היינו כשיודעי' בודאי אבל כיון שאינם יודעי' הנסתרות לה' אלקינו הוא יחוש לעצמו ואין עלינו חיוב כפי'. אך להעלותו ראשון במקום שיש כהנים בבה"כ תלוי לפי ראות עיני הב"ד אם קרוב הדבר שהערים או לא ומסתמא אוקי גברא אחזקת כשרות אם אין אומדנות גדולים מוכיחות ועכ"פ ידור הנאה וישלש גט כנלענ"ד ושלום על דייני ישראל הכ"ד א"נ משה"ק סופר מפפד"מ:

ע״חהעתק השאלה:

ע״טאל הנשר הגדול וכו' אחרי דרך מבוא השלום וכו' ועתה באתי על של תורה באתי שרב א' סמוך לקהלתינו הורה שמות' לומר לקטני' במקו' שאין עירוב להכניס ולהוציא כל דבר הצריך לשבת וסמך אמ"ש המרדכי והובא בט"ז סי' שמ"ו סק"י ואני השבתי לו שהוא נגד הש"ע סי' שמ"ג שפסק בשם הרמב"ם להאכילו בידים אפי' באיסו' דרבנן אסור וכן אסו' להרגילו בחילול שבת וי"ט א"כ אין לסמוך על המרדכי בזה ונתפשט הוראת הרב הנ"ל למקומי ובנתיים נתקלקלו העירובין שגנבו אותם ולא רצו לקנות אחרים שע"ז צריכי' להוציא הרבה הוצאת כ"פ בשנה באשר שיוכלו להוציא ולהביא ע"י קטנים כנ"ל ולא הי' בידי למחות שיש להם על מה שיסמוכו ועל דור פרוץ כזה נאמר עמו בעצו ישאל וכו' ונתרבה המכשלה שגדולי' בעצמם הוציאו והביאו ואוי לעיניהם שכך רואו' לחלל שבת בפרהסיא בעו"ה וזה כמו ב' חדשים אזרתי כגבור חלצי לבשר צדק בקהל רב כ"פ בדברים קשים כגידין עד שעלתה בידי ת"ל לעשות עירובין כתקון וימחול אמ"ו הגאון המפורסם נ"י להודיעני אם יש לסמוך על ט"ז בשם המרדכי:

פ׳שלום לידידי המופלא ומופלג כבוד מו"ה פייש נ"י אבדק"ק פילפעץ יע"א:

פ״אע"ד הט"ז בא"ח סוף סי' שמ"ו סוף סק"ו שכ' דמהמרדכי יש ללמוד דכל מה שמותר ע"י נכרי בשבת מותר ע"י קטן אהובי אם נקח דברי הט"ז כפשוטן נחוס הרבה על ממון ישראל ולא נצטרך עוד שפחות עכו"ם בבתינו ביום השבת כי כל אדם יצווה לבנותיו בנות ט' וי' שניה להחם לו בשבת תנור בית החורף וכדומ' ולשוא עמלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם וכילו ממון הרבה וגם נצטערו צער הרבה עי"ז כידוע ומדוע לא עשו כל זה ע"י קטניהם ונימא כי היכי דשבות דשבות דמותר ע"י נכרי מותר נמי ע"י קטן הה"נ להחם דמותר ע"י גוי משום הכל חולים אצל צינה יהי' נמי מותר ע"י קטן כיון ששוים הם דכל מה שמותר על ידי עכו"ם מותר על ידי קטן ואולי יאמר הטועה היכי דאפשר בנכרי שאני וט"ז מיירי היכי דא"א ע"י נכרי וסברא זו יעויי' בש"ס ר"פ מי שהחשיך ובש"ע סי' רס"ו עד סעיף ו' ועכ"פ לא טב הורה המורה שהתיר לטלטל בכרמלית על ידי קטן אם אפשר על ידי עכו"ם:

פ״בואמנם אפי' באי אפשר על ידי עכו"ם לא הותר אלא התם משום דאדם בהול ואי לא שרית לי' אתי לאתוי' בעצמו ודעת כמה מהראשונים דוקא בר"ה דאתי האב לידי איסור דאורייתא אבל בכרמלי' לא התירו יע"ש בר"ן וחי' רשב"א ומג"א סי' של"ד סק"ג וסי' רס"ו סק"ג ולו יהיבנא לי' להמורה כל טעותי' יפרנס לי דברי הלכה פסוקה רס"י שמ"ג יע"ש והרגיש בזה פרי מגדים וכ' שע"צ הדוחק י"ל דט"ז לא אמרה אלא לדבר מצוה והיינו להביא מפתח בית הכנסת דבנכרי מותר משום שבות דשבות במקום מצוה להמתירי' והה"נ דהמצוה דוחה גם כן נגד הקטן ומ"מ הניח הדבר בצ"ע ופשוט דאכתי דוקא היכי דא"א בגוי כגון שיעבור זמן תפלה אבל זולת זה מהיכי תיתי לדחות איסורא לגבי קטן היכי דאפשר על ידי עכו"ם:

פ״גועדיין לא פליט מהא דקיי"ל אפי' לדבר מצוה אסור לספות איסורא לקטן לצורכנו כ"א לצורך הקטן משום אתי למיסרך ואפי' לדבר מצוה אסור דמשו"ה מסקי' ס"פ בכל מערבין דאין מקדשין על היין ביה"כ ויעיי' במג"א סימן תקנ"ו בתחילתו והיכי דליכא איסור לאו אלא ביטול עשה אי שייך אתי למיסרך מג"א רס"י רס"ט מייתי דעת מהר"מ מר"ב בהג"מ דלא גזרי' וכן פסק מג"א סי' תע"א סק"ז וסי' תרי"ו סק"ב אמנם דעת תוס' ישנים ביומא פ"ב ע"א הוא בהיפוך מזה דבטול מ"ע חמיר טפי וכן פסק מג"א עצמו סי' תר"מ סק"ג ודבריו סותרי' זה את זה וצ"ע:

פ״דמ"מ דברי ט"ז לכאורה צע"ג דלענין איסורא דלאו אפי' דרבנן כל שאינו רביתי' דתינוק לא יהיבנא לי' אפי' לצורך מצוה בהבדלה בשבת עט"ב משום דאתי' למיסרך ואם לא דבר שהוא באקראי כגון מילה בט"ב ולצורך מצוה וכולי האי ואולי וא"כ דברי ט"ז תמוהים ונ"ל דדבריו בנויים על דברי תוס' פסחים פ"ח ע"א שהקשו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא איך מאכילין לקטן פסח שלא למנוייו ותי' כיון שעי"ז מחנכי' אותו למ"ע של פסח שפיר ספינן לי' איסורא בידים וא"כ בהכי מיירי נמי ט"ז שהקטן בעצמו נכנס להתפלל בבה"כ ומחנכי' במצות תפילה וכדומה משו"ה מותר למיספי לי' בידים איסור אבל לא זולת זה:

פ״הומ"מ הא גופא צריכה רבא דהר"ן בנדרי' ל"ו ע"א ד"ה אמ' ר"ז שה לבית אבו' וכו' אתי' עלי' מטעם אחר שכ' דאכילת פסח לקטן מ"ע דאו' היא לכ"ע והא דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא פי' מן התורה אינו מחוייב למנותו על פסח אלא מאכילו בלא מינוי וכך היא המ"ע שהקטן יאכל בלא מינוי ואם כן אין הכרח לדינו של תוס' הנ"ל ועיי' כ"מ פ"ה מק"פ הלכה ו' מייתי מכילתא משמע כהר"ן וכן מוכח מדברי הר"י קורקס דמייתי כ"מ שם הלכה ז' ע"ש ומיהו בהג"א סוף מס' ר"ה משמע כתוס' בפסחים ומייתי לי' גם מג"א סי' שמ"ג סוף סק"ג:

פ״ומ"מ בהא סלקינן דחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין עירוב והמורה שנטה אחר פשטיות דברי ט"ז אין להאשימו כי לא עיי' כל הצורך ושגיאות מי יבין. והנני מטיל החיוב על מעלתו ויעתיק דברי אלו וישלחנו להרב המורה ההוא ואלו הייתי יודע מנו הוא הייתי כותב בעצמי אליו לאפרושי מאיסורא ושלא להנהיג מנהג רע ח"ו וכן יעשה ובלי ספק שיתן מקום לדברינו או אולי יש אתו דבר וישיבני ויודיעני דעתו מה ראה על ככה ואחתום בברכה. פ"ב יום א' כ"ו טבת תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

פ״זשלום וכ"ט לידיד עליון ה"ה הרב המופלג ומופלא בתורה כש"ת מ"ה אברהם משה ני' יושב בשבת החכמוני בק"ק מישקאוויטץ יע"א:

פ״חיקרתו הגיעני וראיתיו צולל במים אדירי' בים התלמוד בבקיאו' דולה מים מבארו' עמוקי' חופר ומשדד עמקי' כאדם גדול בענקים מ"מ לקצר אני צריך ואען ואומר פלוגתת רמב"ם בהלכות מלכים עם רמב"ן פ' וישלח הוא כך דלכ"ע לית דין ולית דיינא דכל ז' מצות שמנו חכמים לב"נ ב"נ נהרג עליו והם מנו גזל ודינים ועל כל א' משניהם ב"נ נהרג עליו וכ"ע נמי מודי' דב"נ מצווה על דיני ממונו' כגון אונאה וכובש שכר שכיר והדומה לזה אלא שהרמ"א בתשובה סי' יו"ד מסופק אי הצווי הוא שכל המלך בעצמו יחקוק לו משפטי' על כל פרט ופרט לפי חפצו ואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה כי כן יסד הקב"ה שיחקקו להם דין ונימוס באונאה והשגת גבול ושומרים וכמה יקנוס הגנב וכדומה או דילמא שהם מחוייבים לדון ממש כדין תורה בשומרים וגניבה וככל הכתיב וע"ש ברמ"א מילתא בטעמא. וזה לא נכנס כלל בפלוגתת רמב"ם ורמב"ן ואמנם בהא פליגי דרמב"ם ס"ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריהו ונשאר מצות דינים להושיב דיינים ולדון איש את רעהו ולפ"ז ע"כ ב"נ נהרג על ככה שהרי דיני א' מז' מצות ועל כולם ב"נ נהרג וחשב רמב"ם שמפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שראו אדוניהם שכם בן חמור גזל את דינה ולא דנוהו זהו דעת הרמב"ם אמנם רמב"ן ס"ל גזל כמשמעו אבל דיני' כולל שארי דינים כולם שכר שכיר וכדומה וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגים אלא על הדינים ממש ולא להושיב דיינים שהרי אין ב"נ נהרג על שב ואל תעשה דהיינו אם עובר על קום ועשה להושיב דיינים ואיך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שביטלו עשה לדון אדוניהם ועוד אלו הי' כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבי' הריגה. זה פלוגתת רמב"ם ורמב"ן:

פ״טוהנה מה שתי' לח"מ דלרמב"ם נמי נהי דדינים שהוא הושבת דיינים מ"מ יש בה ג"כ ביטול בקום יעשה דהיינו שלא יעות משפט יפה כתב אבל לא הועיל נהי דדינים כולל השתא ב' דברים א' קום ועשה להושיב דיינים ואל העשו עול במשפט ונתחייב הריגה על עושה עול מ"מ לא הועיל איך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא שפטו אדוניהם והלא לא עשו עול אלא שלא הושיבו דיינים לדון את אדוניהם. ונלע"ד דס"ל לרמב"ם נהי דעל ביטול קום ועשה אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מ"מ חייב מיתה כמו גוי ששבת חייב מיתה ואינו נהרג עליו בב"ד לרמב"ם וה"נ דינים כולל לא תעשה עול במשפט ונהרג עליו וכולל נמי לדון ולהושיב דיינים וחייב מיתה ואינו נהרג נמצא אנשי שכם היו חייבים מיתה אבל אין מצוה על ב"ד להורגם וכיון שנתחייבו מיתה עכ"פ אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה ומ"מ הואיל ולא נתחייבו ב"ד לטפל בהריגתם כעס עליהם יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם ונסתלק השגת הרמב"ן מכל וכל:

צ׳נמצא דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לארמאי להטו' לו משפט ח"ו מלבד עולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקי' בהא דעבר על לפני עיור שמכשיל השופט הזה שמקבלו וגורם לו לעוות משפט צדק שחייב מיתה ע"ז ואפי' יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקאו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפני עיור ולא שייך כאן לפני דלפני דלא מפקדינן כמו התם פ"ק דע"ז דהתם הישראל מוכר לנכרי שאינו מקריב לע"ז רק שהנכרי מוכרו לאחר המקריבו והלוקח הוא המכשיל את הלוקח השני והישראל המוכר אינו משלחו למכור ואינו נותן מכשול אלא גורם שהראשון יתן מכשול להשני ואהא לא מפקדינן ומבואר בש"ע א"ע סוף סי' ה' דאפי' הי' השני שלוחו של ראשון כיון שאין שליחות לגוי אין שנוחו כמותו אלא שהמשלח נותן מכשול לשלוחו והדר ה"ל הישראל המוכר שאינו שלוחו רק כלפני דלפני אבל אם הישראל מצוה להגוי שיתן עבורו שוחד נמצא מגיע השוחד להשופט בחריקאו אע"ג דאין שליחות לגוי ולא לדבר עבירה מ"מ הוי רק חד לפני ואסור כיון שהישראל שולחו להשופט ליתן עבורו והחילוק מבואר וכל זה בדבר שהארמאי מצווה עליו מז' מצות אך מה שרק אסור לישראל ולא לנכרי ואמירה לנכרי שבות בזה עלה על דעת א' מהגאונים בתשו' חו"י דאמירה לאמירה מותר אבל לית הלכתא כוותי' ואין מקומו בכאן ועיי' בס' עצי ארזים סי' ה':

צ״אאך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה וידוע ומבורר שחייב לו אלא שמחוסר גוביינא וקשה להוציא חובו מיד הלוה והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל אע"פ שהדין עמו בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מיבעי' דאין הישראל עובר על לפני עיור אדרבה מצוה קעביד דלולי שוחד שלו הי' השופט מטה משפטו של ישראל והי' עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ח ומכ"ש בש"ס גיטין כ"ח ע"ב בישראל היוצא ליהרג בדיניהם דודאי אין שום אופן שבעולם שיתחייב ישראל הריגה בדיניהם בלי עדים והתראה וב"ד של ישראל מומחים של כ"ג וא"כ כל הריגתם הוא שלא מדין תורה ומותר ליתן שוחד להציל נפשו ויששכר איש כפר ברקאי ס"פ מקום שנהגו ההוא לישראל יהיב שוחדא ומלכא ומלכותא ישראל הוה ואטו מכהנים גדולים של בית שני מייתי ראי' אשר נאמר עליהם במס' יומא דף ט' ע"א מה שנאמר שם ועוד דהתם לא נתחייב בדין סנהדרין אלא המלך ממלכי הורדוס פסק עליו כן בלי דת ודין כי אפי' ממשפטי המלך לא הי' חייב כי אנשי הורדוס לא הי' להם דין מלך ע"פ דברי תוה"ק ועוד כבר הרגיש מעלתו דסכנת נפשות שאני וקציצת יד במכת חרב מחללי' עליו את השבת ומהתימה על הרדב"ז בתשו' חלק רביעי סי' תרכ"ה בקציצת אבר א' שכ' הוא סכנת נפשות שראה שאחד מת ע"י צרימת אזן ולא הביא מש"ס ע"ז כ"ח ע"א פירש"י ד"ה פדעתא וכו' ויש ליישב ולומר נהי דמחללי' עלי' שבת דאם לא בדרי' לי' סמים ימות מ"מ הא סמים בידן כיון שעושים לו רפואה בטוח הוא ממיתה ע"כ הביא רדב"ז ראי' ממעשה שהי' שלא הועיל לו שום רפואה כנ"ל:

צ״בויש לתמו' על מה שפלטה קולמסו של מכ"ת ראי' מפילוסופי' דמס' שבת קי"ו ואם לו יהי' דמוכח מזה דמותר ליתן שוחד לארמאי מ"מ איך הותר לאימא שלם לגזול את אחיה ר"ג חלק ירושתו ועוד לדון בעש"נ חלילה לה אך הכל הי' התלוצצת ור"ג ואחותו הפסידו חמרא ושרגא להתלוצץ בארמיים ולגלות קנונם ברבים שלא ימשכו ישראלים אחריהם והדברים ברורים ועיי' ראש מס' גיטין סוגי' דערכאות. והנה צויתי להעתיק לו תשו' א' מס' חות יאיר בענין זה ותנוח דעתו במה שכתבתי בקוצר מילין ויתענג על רוב שלום כנפשו ונפש א"נ. פרעשב' יום ג' כ"ה מרחשון תקפ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

צ״גשלום וכ"ט ושמחת הרגל הבע"ל לי"נ שארי הגאון הגדול נשיא ישראל למלכים למואל אב לגולת ישראל ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' משה טובי' נ"י אב"ד דק"ק האנוי' והמדינה יע"א:

צ״דישמחהו ה' כאשר שמחני בנעימות ימין עוז תפארתו ואשר שדר לן חורפא קושיא א' בתוס' מכו' ז' ע"א ד"ה לוקין וכו' דה"ל למכתב האכיל שור בדישו והקשה הדרת גאון ש"ב נ"י דהא אצטריך למכתב לא תחסום לסמוכי' שביבמות ד' ע"א שאין חוסמין אותה הקשה אדם קשה כברזל ולחומר הק' אני אומר דלכאורה יש לעיי' למה לי הך דרשא וכי יעלה על הדעת שכופי' אותה להתייבם דרכיה דרכי נועם והרי כופי' אותו להוציא אע"ג דגם מעושה פסול מה"ת מ"מ קים להו לרבנן דבורסי ופוליפי' וכדומה כופי' להוציא ואיך ס"ד שכופים את היבמה להתייבם היכי דאפשר בחליצה ואין זה דרכי נועם ועיי' חידושי רשב"א ועיי' ב"ק קמ"א ועיי' רש"י יבמו' ל"ט ע"ב אלא די"ל לפעמים בשעת ארוסי' של זה כבר הי' אחיו בורסי וכדומה והי' לה להתנות תנאי שאם תפול לפניו לא יהי' קידושי' למפרע ומדלא אתנה ה"א סברת וקבלת וחוסמי' אותה קמ"ל ולפ"ז לר"מ דס"ל במתני' כתובות ע"ז ע"א יכולה היא שתאמר וכו' א"כ ה"ל הדר ק"ו השתא הבעל כופי' כ"ש שאין חוסמי' ולא אצטריך סמוכי' ושפיר הומ"ל האכיל שור בדישו ועיי"ל לפמ"ש תה"ד סס"י רכ"ג בשם המרדכי דתנאי הנ"ל הוה מתנה עמ"ש בתורה ויעיי' ריש ס' מעיל צדקה וא"כ צ"ל ראב"ע דדריש סמוכי' הנ"ל וכתבתי משום דהו"מ להתנות צ"ל דס"ל מתנה עמ"ש בתורה תנאי קיים דמאן דלא יליף מבני גד וב"ר אפי' בדבר שאינו של ממון תנאו קיים כדמוכח מתוס' כתובות נ"ו ע"א ד"ה הרי זו וכו' ודעת תוס' דקידושי' ס"ד ע"א סוף ד"ה כל תנאי וכו' דרשב"ג אכולהו פליג ע"ש ואמנם ר"מ דס"ל תנאי בטל לא בעי סמוכי' ואע"ג דלא קיי"ל כת"הד הנ"ל מ"מ י"ל תוס' דמכות ס"ל הכי:

צ״הועוד בדק לן מר על דברת מ"ל פ"ג מאי' מזבח שרוצה להכריח דאפי' בידעי' שכלו לו חדשיו מ"מ מחוסר זמן הקרבה עד יום השמיני מקו' תוס' עירוכי' י"א ע"ב ד"ה שנתו וכו' דלא הוה מקשה תוס' מידי אלו דברי הנ"ל והדרת גאונו הוקשה לו עכ"פ תיקשי קו' תוס' דהא בעי ביקור ד' ימים מן התורה כמבואר פסחים צ"ו ע"א ולפענ"ד אי לאו גז"ש מפסח לא הי' צריך ביקור כלל דקיי"ל היכי דליכא חזקה מתנגדת לא בעי לברורי וסמכי' ארובא שאין בעלי מומין יעיי' מג"א סי' תל"ז סק"ד ובפ"ק דע"ז ה' ע"ב דאמרי אנן שכיחי גבן מומין וכו' היינו בפרוס הרגלים דכל ישראל צריכים בהמות הרבה אבל תמיד בכל יום מרובא פריש ולא בעי ביקור אלא מגז"ש ויען אין גז"ש למחצה ילפי' נמי משך זמן ביקור ד' ימים ואי לאו דהוה כתיב בעשור לחדש הזה הוה ילפי' נמי מקחו מבעשור ועכ"פ ילפי' נמי ביקור ומשך זמן ד' ימים כמו פסח וכל זה הואיל וכתיב שנתו אבל אי הוה כתיב שנה וגז"ש שנה שנה מתשרי אין לנו לבטל הגז"ש שנה מתשרי ולומר בשנתו קאמר משום גז"ש דתשמרו דס"ל אהני גז"ש דתשמרו למצות ביקור אבל לא ד' ימים וא"ש דברי מ"ל הנ"ל:

צ״וובקו' תוס' דעירוכי' שמעתי לתרץ דהוה סד"א דבן שנה פירוש שלא ירצה אלא אחר שעברה שנה של עולם ומיום השמיני והלאה היינו כשנולד סמוך לר"ה הכי הוי סד"א לכן אצטריך שנתו והשתא א"א לומר אחר שעברה שנתו שלו אם כן יום השמיני ירצה לא משכחת לי' וע"כ בתוך שנתו ולא אח"כ והנה דברי אלו לקוחי' מדברי מוז"ה מהרשש"ך ב"מ ס"ה ע"א סוף ד"ה שכירות וכו' יע"ש וקושייתו עצומה ויעיי' תוס' בכורות כ"ז ע"ב ד"ה שנה וכו' שכ' מעניינא דקרא ונלענ"ד כוונתם מדהקדים תאכלנו משמע גם בשנה ראשונה יאכלנו דאל"ה ה"ל למכתב שנה בשנה תאכלנו ותי' נכון הוא אמנם להך לישנא דרב התם דמפרש לקרא יום א' משנה זו וכו' תיהדר קו' תוס' דלמא דוקא קאמר שלא יאכלנו אלא ביום אחרון של שנה זו ושפיר הקדים תאכלנו שנה בשנה הנה לזה י"ל תי' תוס' דב"מ ואי משום קו' מהרשש"ך ז"ל לק"מ דלהך לישנא דרב יליף בכור מקדשים דכתיב בהו להדי' שנתו שלו נמצא ב' תירוצי תוס' אהדדי אתאמרו תי' תוס' דב"מ ללישנא בתרא דרב ותירוץ דבכורות לל"ק דרב. הנלענ"ד כתבתי ויתענג על רוב שלום עד זקנה ושיבה ינוב בטובה אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו הכ"ד שארו א"נ. פ"ב עש"ק כ"ב אדר שני תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

צ״זתחל שנה וברכותי' ורפואת הנפש והגוף לידידי תלמידי הרב המופלג מו"ה אנשיל ני' דיין בק"ק ט"ש יע"א:

צ״חואמנם שיעור פרס לא קבלתי בזה שום דבר אך נחזי אנן בכריתות י"ג ע"א אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול וכו' ופסקו רמב"ם פ"ח מאבות הטומאה הל' י"א משמע שיעור טבילה היא פחות מפרס ורמב"ם דקדק וכ' שאכל מיד כי אם שהה קצת יותר הוה פרס ובשבת ל"ה ע"א אמר ר"נ שיעור בין השמשות כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל שהוא ט' מינוטין ושוב תני עלה הרוצה לידע שיעורו של ר"נ וכו' וירד ויטביל ויעשה זהו שיעורו של ר"נ והא ויעלה לא לראש ההר אלא מים ליבשה כי האדם לא עמד בראש ההר רק החמה הניחה בראש ההר אבל הוא עמד על שפתי הים וירד לטבול א"כ שיעור טבילה שהוא פרס הוא ט' מינוטין אך תוס' פליגי ופירשו דלא מיירי בשיעור בין השמשות אע"ג דלר"נ שיעור בין השמשות הוא ט' מינוטין מ"מ שיעור טבילה הוא מילתא אחרינא ע"ש וצע"ג מ"ט לא הקשו התוס' אפי' רש"י ממ"ש תוס' שם ל"ד ע"ב מה שמבואר בתוספתא פ"א דזבים דב' טבילות וב' סיפוגי' הוא מאה אמה נמצא טבילה א' עם הסיפוג הוא חמשי' אמה שהוא פחות ממינוט א"כ טבילה בלא סיפוג הוא כמו חצי מינוט:

צ״טוהנה הר"ש שם בפ"א דזבין משנה ג' מייתי התוספתא דר"ש פליגי את"ק וס"ל שיעור ראי' הזב כדי שיכול להקיף הר הבית בפנים משל משלו חבל של מאה אמה וכו' וכ' הר"ש לר"ש הוה השיעור והמשל קאי לת"ק שיערו ק' אמה וכ' שהוא תימא שיחלקו כ"כ מחלוקת רחוקה ע"ש ולפ"ז י"ל רש"י פי' ר"ש ס"ל שיעורו ב' טבולי' וספוגי' הוה אלפים אמה נמצא טבילה א' הוא חצי מיל ונמצא ס"ל לר"ש דתוספתא כר' נחמי' דפ' במה מדליקין לרש"י:

ק׳מיהו צלע"ג שיחלוקו במציאות שיעור טבילה בפלוגתא רחוקה כזו והא אפשר לנסות ונחזי אנן. והגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל בפירושו על התוספתא הגיה בדר"ש במקום הר הבית וגרס הבית ור"ל הקיף בהמ"ק בפנים משלשה צדדין מלבד צד הפרוכת וארכו מ' ורחבו עשרים נמצא הוה ב' פעמים ארבעים ופ"א כ' ה"ל מאה ועל זה סיים ר"ש משלו משל חבל של מאה אמה ע"ש והוא נכון מאוד נמצא ר"ש לא שיער זב בטבילה כלל אלא מאה אמה ות"ק שיער בטבילה ולא ידענו כמה הוא אלא כר' נחמיה אליבא דרש"י אך התוס' אפירש"י בדר' נחמי' ולא מיירי ר' נחמי' בטבילה שיהי' חצי מיל וגם עדיין ק' שיהי' פלוגתא רחוקה בדין בין ר"ש לת"ק דר"ש אמר מאה אמה ולת"ק ב' טבילות שהם אלפים אמה לרש"י אליבא דר"נ אע"ג שהרוחנו עתה שאין פלוגתתם במציאות הטבילה מ"מ פלוגתא רחוקה היא בדין ראי' הזב:

100

ק״אע"כ ראוי' לומר ר' נחמי' לא מיירי בשיעור טבילה כלל כמו שכ' תוס' בשבת ות"ק דזבין לא יחלוק פלוגתא רחוקה עם ר"ש וכיון דר"ש שיער ראי' הזב במאה אמה ות"ק שיער בשני טבילות ושני סיפוגי' מסתמא קרובי' דברי אלו לדברי אלו ונימא לחומרא לר"ש הוה מאה אמה ולת"ק הוה ד' מאות אמה ועדיין הוא פלוגתא רחוקה מאוד ואם ב' טבילו' וב' ספוגי' הם ד' מאות יהי' טבילה וסיפוג א' ב' מאות אמה שהוא ב' מינוטין בקירוב ודל סיפוג מיני' יהי' מינוט א' לכאורה מ"מ רחוק קצת בעיני לאכול ח' זתים זא"ז במינוט א' ע"כ טוב להחמיר להפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור חצי מיל ט' מינוטין אם אפשר להחולה בכך ולב יודע מרת נפשו וה' ירפאהו ויחלימהו יעלה אבר כנשרים הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' דסליחות תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

101

ק״בשפעת שלומי' לידידי הרב המופלא המפורסם כגן הדסי' צדיק ונשגב כמו"ה סיני נ"י:

102

ק״גנועם יקרת מכתבו נשלח לידי מפ"ב לכאן עיר באדען בעסקי ברפואות ולא אוכל לצאת כפעם בפעם בכותבת הגסה דמיתבי' דעתי' כי אין בידי מאומה שום ספר לעיין בו ולטייל ארוכות וקצרות ואומר אודת רש"י דבכור' י"ב ע"ב דכ' דהאוכל תרומה טמאה במיתה ובמס' שבת י"ד ע"א לא פירש"י כן אלא דמטמא תרומה ועובר על משמרת תרומות והמהרש"א שם הרגיש בזה ופני יהושע שם הק' על המהרש"א הנה באמת דברי רש"י וגם המהרש"א תמוהי' דמי יחלוק על סוגי' ערוכה יבמות ע"ג ע"ב דאוכל תרומה טמאה בלאו הבא מכלל עשה וכן פירש"י להדי' פ' כל הבשר גבי ומתו בו כי יחללוהו ולא נחלק אדם מעולם אלא בנטמא טומאת הגוף ואוכל תרומה טמאה דלמחלוקו' ריה"ג ורבנן ר"פ השוחט ומעלה פטור ממיתה דטומאת הגוף ואינו חייב אלא עשה דתרומה טמאה ולסתם מתני' דפרה פי"א מ"ג חייב מיתה משום טומאת הגוף אעפ"י שהתרומה טמאה וזה לשיטת הר"ש שם אבל טהור שאוכל תרומה לא נסתפק אדם מעולם שיהי' טפי מעשה:

103

ק״דודברי רש"י י"ל על צד הדוחק דה"פ דחלה טמאה בשביעי' אינה עומדת אלא לשריפה דהרי האוכלה בטומאת עצמה עובר בעשה לכל הפחות רק שלא יאמר הטועה הרי יכול לשומרה ולאוכלה בימי טומאת גופו וע"ז כתב רש"י אדרבא אם אוכלה בטומאת גופו חייב נמי מיתה לשיטת תנא דפרה אבל דברי מהרש"א דשבת א"א ליישב בשום אופן:

104

ק״הומ"מ יהי' איך שיהי' דברי רש"י דשבת תמוהין מה הי' לו לומר משום משמרת תרומות ולא אמר משום עשה דאכילת תרומה טמאה והנה מעלתו יורד להציל דרש"י כ"כ לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ולא פי' דבריו יפה אולי כן כוונתו דהא שיעור כל המשקי' ברביעי' והוא יותר ממלא לוגמיו וא"כ ק' אמאי נגזר דאוכל אוכלין טמאי' ישדה משקין דתרומה לתוך פיו הלא כיון שמילא פיו אוכלין תו לא מצי להכניס מלא לוגמיו משקין וה"ל חצי שיעור ולר"ל מותר מן התורה ומ"ט גזרו עליו בי"ח דבר ע"כ פירש"י משום משמרת תרומות דשייך אפי' בכ"ש דמקבלי' משקי' טמאה אפי' בכ"ש אם לכך נתכוון קיצר הרבה ודפח"ח אלא שאין אנו צריכין לזה דלשון הש"ס ושדי בפומי' קשיתי' לרש"י וה"ל למימר ושתה להו גם לשון פסילי להו קשיתי' לי' ה"ל למימר ומטמא להו וע"כ ס"ל לרש"י דלא חשו שיבלע וישתה או יאכל כי בין כך יזכר ויפלוט אך מיד דשדי בפומי' כבר פסלם מלאוכלם עוד ועובר על משמרת תרומותי:

105

ק״ווע"ד קושי' אהט"ז י"ד סי' ס"א ס"ק כ"ז שכ' מטעם אין הולכין בממון אחר הרוב וכ' מעלתו שלא הי' צריך לזה שהרי העלו תוס' בכורו' ב' ע"א ד"ה ור"י דבממון שאין לו תובעי' לכ"ע אין הולכי' אחר הרוב עכ"ד:

106

ק״זולא הבנתי דבריו דהרמ"א בי"ד מייתי דברי מרדכי במי שלקח בהמה מגוי ושוחט על תנאי דאם תהי' כשרה יקחנה ישראל ואם טרפה תשאר לגוי פטור ממתנות כהונה דבשעת שחיטה אין ברירה ואפשר שתשאר לנכרי וע"ז כ' הט"ז אי נזיל בתר רובא א"כ בשעת שחיטה הי' מבוררת שהיא לישראל דבכל התורה אזלי' בתר רובא ויהי' חייב במתנות וע"ז תי' הט"ז כיון דאין הולכי' בממון אחר הרוב לא הו"מ הישראל להוציא בהמתו מן הגוי ע"י סברת רוב בהמות כשרות הדר הו"ל כשאר ברירה דעלמא וזה דלא כסברת קצת ראשוני' בשיטה מקובצת ספ"ק דכתו' דלא אמרי' בשל גוי חזקת ממון וע"ש מ"מ קו' מעלתו לק"מ:

107

ק״חועל מה שנתקשה בדברי תוס' תמורה כ"ה ע"ב אמר רב אשי מה בעל מום שפסולו ניכר וכו' והקשו לימא אתנן ומחיר יוכיח והק' מעלתו נימא דיו מה אתנן ומחיר אינו חל משהוקדשו כדלקמן ל' ע"ב הנה בס' צאן קדשי' כ' דה"ה דקו' תוס' נימא מוקצה ונעבד יוכיח וחדא מיני' נקטו ע"ש ולק"מ ק' מעלתו ועיי' עוד ב"מ דף צ"ה ע"א למאן דלי' לי' דיו מא"ל ובתו' שם ועוד אני אומר עפ"י מ"ש קרבן אהרן פ' ויקרא וכן בצאן קדשי' כאן דדברי תוס' תמוהי' דהא הש"ס לא בעי למילף אלא שיהי' פסול רובע אפי' בע"א דפסול בשני עדים כבר ידעי' א"כ מה שייך אתנן ומחיר יוכיח הא התם גופי' מנ"ל דפסול בע"א וק' גדולה היא והנה רש"י פי' בע"מ פסול בע"א היינו החכם המורה והוא דחיק מאוד ויותר הי' נ"ל עפ"י דברי ר"ע עצמו בקידושי' ס"ו ע"ב דבעל מום פסולו ביחיד משום שלח ואחוי והיינו ממש דברי ר"ע בכאן שמומו ניכר ויכול לומר שלח ואחוי ומ"מ לא ניחא לי מה צורך למילף בע"א דממ"נ אם יכול לומר בא ואראך שורך נרבע היינו בע"מ בעצמו דכל שיכול להתברר ע"א נאמן עליו:

108

ק״טע"כ נ"ל הכא לא מנאמנותו של ע"א מיירי אלא בגוף הדין דהא כשרואה ע"א הרביעה אפי' האי עד עצמו מותר להקריבו דבכל דבר ערוה גז"ה הוא שאינו נאסר אלא בעדי' אפי' הדבר אמת וס' זו כ' תוס' בכתובות ט' ע"ב ד"ה ומי אר"א וכו' וזה אתי למילף מבע"מ שבודאי ע"א היודע שהוא בע"מ אסור להקריבו אפי' אין שנים יודעי' דדבר שאינו ערוה אין שום סברא לחלק בין ב' עדי' לע"א וע"ז דחה ר"ע התם הדבר ניכר לכל ה"ל כאלו ב' יודעי' דמלתא דעבידא לאגלוי' כעדי' דמו וע"ז הק' התוס' מאתנן ומחיר דלא עבידא לאגלוי' ואפ"ה פשיט דע"א שהוא יודע דהוא אתנן או מחיר אסור לו להקריבו דכ"ז שאינו ערוה אין סברא לחלק בין ב' עדים לע"א (רק לענין נאמנת אבל לגוף האיסור אין לחלק והכא לא מנאמנו' מיירי רק מגוף האיסור וכו') וא"ש דברי תוס' ולק"מ ק' קרבן אהרן וצ"ק הנ"ל:

109

ק״יוממילא לק"מ ק' מעלתו דכיון דידעי' כבר שעפ"י ראיית ב' עדים נאסר רובע ונרבע בין קודם שהוקדשו ובין משהוקדשו ולא הות ס"ד לחלק אלא משום דה"א דבר שבערוה בעי' ב' עדים וכיון דנילף מאתנן ומחיר דאפי' בע"א נמי מיקרי רובע ונרבע א"כ אוקי' באתרי' שאסור אפי' אחר שהוקדשו כמו בשני עדים וסברא פשוטה היא זו לפע"ד:

110

קי״אתו הק' מעלתו על עיקור דברי הבריתא דת"כ וכולי שקלי וטרי' דש"ס התם הא אצטריך קרא מן הבהמה להוציא הרובע למשרי בהדיוט דהוה סד"א דהואיל ונעבדה בו עבירה אסור אפי' להדיוט ועפ"י דברי תוס' חולין קט"ו ק' זו אינה צריכה לפני' שאין שום סברא שהכתוב אינו נכתב לגופי' אלא לדיוקא בעלמא וכמ"ש תוס' בכתובות מ"ד ע"ב ד"ה בתולות וכו' וכן ממ"ש תוס' עוד שם ד"ה הא כל מקום וכו' מבואר כן דה"ה דהנערה דאינו אלא קרי וכתי' שייך לומר דאטרח למיכתב משום דיוקא בעלמא אבל מקרא מלא ולו תהי' לאשה לא נימא דנכתב משום דיוקא:

111

קי״בובהאי ענינא צ"ע במג"א סס"י תרמ"ח במ"ש ועוד ק' ל"ל קרא דכלאי' פסול לגבו' ת"ל משום דנעבד בי' עבירה וצ"ע אי לאו קרא ה"א דמותר לגבו' מקרא אלה שכ' תוס' בחולין קט"ו ומבואר שם דקרא לא מיירי אלא בבע"ח אבל בזרעי' לא וא"כ באתרוג שהוא זרעי' ולא קאי אלה להתירא נשאר סברא חצונה לאיסור ולא מצאתי מקום ליישב דבר זה אלא לומר דע"כ לא כ' תוס' בחולין כן אלא באי' דלא שייך אלא בזרעים או בעופו' כגון החרישה והדישה ושלוח הקן אבל מידי דשייך גם בבהמה כגון כלאים כי היכי דהותר בבהמה ה"נ הותר בזרעים כמ"ש ויש לי ראי' לפי' זה אלא שאין להאריך כאן ואסיים בברכה דברי הטרוד מאוד. באדען יום ה' כ"א לירחי תליתאי תקע"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

112

קי״גשלום רב להרב המופלא הוותיק מוהר"ר ישעי' כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק יאקע יע"א:

113

קי״דלרוב טרדותי היום לא אוכל להאריך נקטה נפשי בקצרה אודת הפרשת חלה בעיסה שמערבין בתוכו ער"ד עפי"ל:

114

קי״ההנה י"ל אין בילה אלא בדבר לח כגון יין ושמן ועי' בתוס' ר"ה י"ג ע"ב ד"ה חוץ וכו' ומדהוצרכו תוס' להכריח דגם במים יש בילה ש"מ דבדם ודבש אין בילה עיי' ר"פ המוציא יין ר"מ במרדכי הלכות חלה משו"ה אין להפריש מיני' ובי' בעיסה שמעורב בו מין הנ"ל מחלה משום אין בילה אלא במה שמפורש היינו יין ושמן ומים ואמנם אנן קיימא לן כהרא"ש הלכות חלה וסמ"ק דלכל דבר לח יש בילה וא"כ קמח בקמח הנבלל בלישה עדיף כיין ושמן ומותר להפריש מיני' ובי' אלא שהתה"ד סי' ק"ץ כ' דהרא"ש נמי לא קאמר אלא קמח בקמח ששניהם דבר לח אבל שאור בקמח בוודאי לא הוה דבר לח דשאור הוא גוש ומגובל אינו מתערב היטיב עם קמח והש"ך העלה דאפ"ה מודה התה"ד אליבא דהרא"ש דהמערב שאור של טבל בעיסה שכבר נפטר מ"מ נעשה כולו טבל דטבל במשהו ומפריש מיני' ובי' ולא נפקא לן מיני' מידי אלא בשאור של גוים בעיסה דאינו נעשה טבל מפני שהוא של גוי ולא שייך משהו ובילה נמי לא שייך בשאור עם קמח ע"כ צריך להפריש ממקום אחר ועיי' חק יעקב סי' ת"ל:

115

קי״והיוצא מזה העושה עיסה משני מיני קמח א' חיוב וא' פטור אפי' אינו חטים מאותו שגוררין זא"ז מ"מ אם יש בה חיוב כשעור חייב בחלה ומפריש מיני' ובי' דקמח בקמח הוי לח בלח ויש בילה וכן הנותן שאור של טבל בעיסה שהופרש עליו כבר מפריש מיני' דנעשה כולו חיוב ע"י השאור אבל שאור של גוי בעיסת חיוב אינו יכול להפריש מיני' ובי' משום דשאור בקמח אין בילה ולפ"ז נ"ל הנך ער"ד עפי"ל שאינן נטחנים ברחים כקמח אלא אחר הבישול נפררים ידוע הוא שאין בלילתם כבלילת שאר קמח בקמח ורחוק הרבה מדמיון יין ושמן ומים וקרוב מאוד לשאור בעיסה ואין תקנה אלא לעשות עיסה קטנה שכולו קמח אפי' כל שהוא ויניחנה סמוך להעיסה הגדולה ויעשה אותו חלה עליו ותל"מ ואחתום בברכה. פ"ב יום ג' ג' כסליו תקע"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

116

קי״זשלום וכ"ט לתלמידי הוותיק הרבני החרוץ המופלג כבוד מו"ה יוסף נ"י אוהעל בפאטאק:

117

קי״חאני פה עוסק ברפואות ואין מזגי שוה בעו"ה והגיעני נעימות ימינו ובעא מינאי מלתא דבעי טעמא ואין אתי שום ספר לעיין בו ומ"מ לא אשיב פניו ריקם ע"ד מי ששכח לספור ספירת עומר בלילה וביום כתב אגרת וכ' ביום פלוני למב"י אי יי"ח בזה באופן שיכול לספור מכאן ואילך בברכה אומר אני אפי' הי' אומר בפיו כך וכך למב"י בזה האופן הי' ספיקא ותלי' אי ספירת עומר בזה"ז דאוריית' מצות צריכת כוונה לצאת ולא יי"ח ואי דרבנן מצות דרבנן לא בעי כוונה ויי"ח ואם כן הספירה מכאן ואילך ספיקא ואין מברכי' ובהכי מתפרש דברי מג"א סי' תפ"ט סק"ח דקאי למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא:

118

קי״טמ"ש ספירה לכל א' כך כתוב בגליון מג"א שלי סי' קפ"ט סק"ב אמ"ש ואפשר כיון דשומע כעונה כאלו ספר הוא בעצמו עכ"ל כתבתי על הגליון ולא דמי ללקיחת לולב דהתם מצוה שנעשית על ידי גופו של אדם כגון הנחת תפילין ונטילת לולב אין אדם יכול להוציא חברו מה שא"כ מצוה שע"י אמירה ודבור בזה הוה השמיעה כעונה בעצמו עמ"ש כפות תמרים סוכה מ"א ע"ב והא דאמרי' שתהא ספירה לכל א' לאו לאפוקי שומע כעונה אלא לאפוקי ספירת ב"ד בעד כל ישראל כמו שהדין בספירת היובל בירושלים וכמ"ש תוספ' מנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם וכו' עכ"ל על הגליון:

119

ק״כוענין הרהור כדבור ושומע כעונה שרשו בסוכה ל"ו ע"ב ובתוס' ד"ה שמע וכו' קיצורן של דברים כל דבר של תפלה ושבח והודי' וברכת המזון וכדומה למ"ד הרהור כד"ד סגי מן התורה כשמהרהר כך בלבו יהי שם ה' מבורך שנתן התורה וכדומה דרחמנא לבא בעי מ"מ מצוה מן המובחר כשיש כאן דבור פה והשמעה לאזנו ע"כ יותר טוב כשחברו מדבר בפיו והוא שומע באוזן עצמו דהוה כעונה ומצוה מן המובחר עוד יותר שידבר הוא בפיו וישמע באזנו ולבבו יבין - ואחר הנחה זו כל שאפשר לו לדבר בפיו אינו יוצא יי"ח בשומע דבור בפה חבירו אא"כ עומד בתפלה שא"א להוציא קדושה בשפתיו אז שומע כעונה כמ"ש תו' הנ"ל והה"נ מי שיכול לשמוע מחברו אינו יוצא בהרהור לבד ולא יצא לכתחילה בהרהור אלא בעל קרי ובשאין אחר יכול לשמוע ממנו ומ"מ עיקור קרא דילפינן שומע כעונה מקרא דיאשי' וחלקי' התם לא שייך לומר מנ"ל שומע כעונה דלמא משום הרהור דהתם לא הוי מידי דמצוה דשבח והודי' דנימא רחמנא לבא בעי אלא ס"ת שמצא קרא לפניו ומעלה עליו הכתוב כאלו קראו בעצמו ויאשי' לא נתכוון לצאת בזה ידי למוד תורה ולא ממנה מאומה אחר ששרף אביו אמון כל ס"ת שב"א:

120

קכ״אמה שהקשה מעלתו למאי דאמרי' ר"פ השואל אפי' במידי דאין שלוחו כמותו מ"מ יד עבדו כגופו דמי לענין שאילה בבעלים אם כן סוף פרק שבועת העדות מנ"ל שולח ביד עבדו להשביע מנ"ל דאין חייבי' קרבן שבועה דלמא אם לא יגיד אינו ממעט אלא שלוחו אבל לא עבדו כגופו הנה לפי דבריו בגטין כ"ג דבעי מיני' אי עבד נעשה שליח היינו עבדו של מוסר אבל של עצמו כגופו דמי ולפי דבריו כשם שלענין שאילה הוי יד עבד כיד רבו ה"ה הקמה והפרה הוה פיו של עבד כפי רבו וישתקע הדבר ולא יאמר ובשליח גופו דרבוי רחמנ' דאפי' פיו ומחשבתו כפי ומחשבת המשלח דמי לענין תרומת ושחיטת קדשים היינו כשמוסר לו דבר בידו לעשות כך אבל מילי לחוד לא מימסר לשליח וכיון דיד ופי תרי מילי נינהו ע"כ אנו מפרשים בהרשאת הגט יהי' ידך כידי ופיך כפי אבל היכא דאין שלוחו כמותו ורק מטעם דיד עבד כיד בעה"ב כמעשה קוף שלו וכחצירו שלא מטעם שליחות אז ידו כידו אבל לא פיו כפיו להפר נדר ולא להשביע עדים והדבר ברור לכל מבין:

121

קכ״בומ"ש עוד להקשות אם לו לא יגיד הא הגדה לא הוי בכתב ואיך מהני בא בהרשאה תרי תמיהי קא חזינא בדבריו חדא הגדה דקרא אעד קאי ולא אמשביע ומיעוטא דלו ולא שלוחו קאי אבעלים המשביעים ולא אעדים ומה ענין זה לזה הא חדא. וזאת שנית אי נמי הוה קאי הגדה אהמשביע מ"מ מה ענין זה לבא בהרשאה הרשאה הוא שטר שמקנה לו את שלו ונעשה בעליו ככל שטרות ואחר כך משביע העדים בפיו או במכתבו ואין כאן שום הכרע לענין השבועה אם הי' בכתב או דוקא בדבור ובתשובה א' הארכתי מאוד לברר דין אי הכותב שבועתו או נדרו או כיוצא בזה אי חייב לקיים והוא דעת בעל תשו' חו"י ודלא כנב"י וכך נ"ל [עי' ח"ס חיו"ד סי' רכ"ז] ואין כאן מקום לקבל ארוך בענין זה ואחתום בברכה הכ"ד א"נ דש"ת. מרחץ פישאן יום א' ט"ו תמוז תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

122

קכ״גשלמא רבא וחייא תיתי מן שמיא לידידי הרב המאה"ג מעוז ומגדול המופלא עושה פלא כש"ת מהו' צבי אביגדור נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש ואגפיה יע"א:

123

קכ״דנועם מכתבו הגיעני עש"ק שבוע העברה ולהיותי טרוד מאוד ולולי אהבה הדוחקת הבשר לא הי' באפשרי ליקח מועד להשיב ע"כ נקטה נפשי בקצרה ותנוח דעתו הרמה עד פ"א אי"ה:

124

קכ״הואיידי דחביבא אקדמה במאי דבדק לן בדברי רמב"ן בנימוקי חומש פ' ויקרא בפסוק על כל קרבנך תקריב מלח דפשיטא לי' שהמליחה כשרה בזרים כמו יציקה ובלילה והוא נגד ש"ס ערוך מנחות כ' ע"א דפשיטא לי' לרב יוסף דאין מליחה בזר ואמר וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלו דברי מעלתו:

125

קכ״ווהנה לא ניחא לי' למימר למאי דמסיק שם ואי בעית אימא כיון דכתיבא בי' ברית כמאן דתנא בי' קרא דמיא הדרינן לדברי אביי דלא מלח כהן אלא זר ולא צריכי' לדברי ר' יוסף דזה דוחק ומנ"ל לרמב"ן דהא ר' יוסף אמר בפשיטות כמתמי' וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי מזבח כאלו אין אפשרות להעלות על הדעת ההיפוך וכן משמע להדי' מדברי התוס' שם י"ח ע"ב ד"ה כאן וכו' דא"כ לא הוה מקשה תוס' מידי דדילמא הש"ס התם אזיל ללישנא בתרא דליתי' לדר' יוסף אע"כ פשיטא להתוס' דבהא לא פליגי לישני כלל וא"כ קושייתו כראי מוצק על הרמב"ן מנ"ל הא שמליחה כשרה בזה נגד פשיטותו של ר' יוסף:

126

קכ״זולחומר הקו' אני אומר דהרי עכ"פ אביי פשיט לי' שהמליחה כשרה בזר ורב יוסף לא הדחיק אותו מפאת עצם העבודה אלא מפאת המקום וכי זר קרב אל המזבח והנה אין זה מפורש בשום מקום שתהי' המליחה בראשה של מזבח דוקא רק התוס' לעיל י"ח ע"א כתבו דמפני שהמליחה היא בתר הנפה והגשה והגשה היא אצל המזבח והנה גם זה אינו מפורש בשום מקום מן התורה שתהי' המליחה דוקא אחר הגשה וא"כ אם מלחה זר קודם הגשה או אפי' אם אירע שאחר הגשה חזרה למטה ומלחה זר כשר וא"כ צ"ע על רב יוסף מה שתמה על אביי וכי זר קרב אל מזבח ומאי קושי' הלא משנתינו מיירי מדיעבד ומיירי מעבר ומלחה וצ"ע לכאורה:

127

קכ״חאבל הנלע"ד עפמ"ש תוס' במשנתינו שלא דקדקה בסדר דתנן לא מלח ולא הניף ולפי הסדר ה"ל להקדים תנופה למליחה כמוכח בסוטה ט"ו ע"א והשתא היינו דברי ר' יוסף דאי ס"ד משנתינו לא מלח כהן אלא זר א"כ ה"ל לדקדק לא הניף ולא מלח דהוה קאי לא מלח על לא הניף דאותה מנחה בעצמה שלא הונפה כלל אותה מנחה אירע בה ג"כ שלא מלחה כהן אלא זר אע"ג דזה לא שכיח שהרי אין זר קרב לגבי מזבח מ"מ מאי שיטה דמליחה אצל מזבח רק משום שהיא אחר תנופה והכא הא לא הונפה כלל ושפיר מלחה זר אבל השתא דהקדים לא מלח משמע דמיירי במנחה שהונפה ואם כן הרי היא כבר עומדת בראשו של מזבח ומה ענין זר אצל מזבח וע"כ לא מלח כלל ואע"ג דמ"מ משכחת שעבר זר ועלה למזבח מ"מ אכפל תנא לאשמועי' מלתא דחיסור' וה"מ למתני בהתירא במנחה שלא הונפה כלל ולהקדים לא הונפה ללא מלח אע"כ בכיוון גדול תנא הכי לומר דמיירי לא מלח כלל ולאפוקי מדר"י ור"ש והנה דברי ר' יוסף מוכרחי' ומ"מ דברי רמב"ן נכוני' דעכ"פ מלחה זר כשרה. פ"ב יום ו' עש"ק כ"א מרחשון תקס"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

128

קכ״טמה שנתקשה בדברי רש"י דבכורות מ' ע"א דשבר רגל שאינו ניכר שלא בשעת מלאכה היינו שהוא צולע בשעת הילוך שהוא מלאכה דידי' והוקשה למעלתו דצולע היינו פיסח האמור בתורה בפ' מומין ומה הוסיף אילא ביבנה וכן הקש' אהרמב"ם דמנה שתיהם פיסח ושבר רגל הניכר בשעת הילוך וכ' מעלתו שהטור לא מנה פיסח כלל רק שבר רגל:

129

ק״לבתשובת דבר זה אומר כי אין דבר מקובל בידי בזה כלל אך מהנרא' אם נאמר שפוסח וצולע א' הוא בלשון הקודש אם כן יראה שהדבר מבואר מעצמו דבקרא ה"ל למימר פוסח בחולם ויהי' אז על משקל צולע על ירכו או לאידך גירא דרש"י הו"ל למכתב צלוע במלאפו"ם על משקל שרוע וקלוט ויהי' שם התואר כמו פיסח בחירק אבל הענין מובן דהתורה מיירי ממי שניכר אפי' שלא בשעת הילוך על כן יתואר האיש בתואר פיסח משא"כ כשאינו ניכר אלא בשעת מלאכה והילוך הרי אינינו יתואר אלא במה שעושה פעולת הפסיחה והצליעה כשעושה מלאכתו שהוא ההילוך ע"כ יאמר עליו שם הפועל פוסח או צולע בחולם שהיא פועל הצליעה בהילוכו וע"כ הוצרכנו להוספת אילא ביבנה והטור דכ' שבר רגל הניכר לא הוצרך תו להזכיר פיסח שבתורה דק"ו הוא ורמב"ם שנכנס למנין מנה הכל כדרכו ובאמת צריך קצת טעם מנ"ל לאילא ביבנה להוסיף פוסח על פיסח דקרא:

130

קל״אאמנם כן ראיתי בתרגום שתרגם פיסח חגירא וצולע מתרגם איטלע ומהנראה מפרש"י ביבמות ל"ט ע"ב אטלע לה רגלא דימינא הצדד לה רגל ימין משמע צידוד בעלמא משא"כ פיסח שהוא דולג ומקפץ ואינו יכול לעמוד על רגלו כלל ולזה נוטים דברי הגאון מהר"ז עמריך בספרו הקטן סוף סי' ב' ודברי נוב"י בחלק א"ע סס"י צ"ד תמוהי' בזה וזכינו לדין דפיסח וצולע תרי מילי נינהו ואולי היינו מ"ש לעיל דמשום שאינו אלא נוטה על צדו בעלמא משום כן אינו ניכר אלא בשעת הילוך וע"כ לא יתואר אלא בפועל צולע ולא צלוע משא"כ פוסח הדולג הרי הוא ניכר אפי' בעמדו על עמדו ע"כ יכון לקרותו פיסח בחירק ואין להשיב ממשחז"ל פ"ק דע"ז עוד אחרת הי' ברומי א' לשבעים שנה מביאי' שלם על חיגר וחיגר נגד יעקב והרי יעקב צולע הי' והם מביאי' חיגר ויותר מזה קשה בקרא כי אם הסירך העיורי' והפסחי' ואמרו שהוא נגד יצחק ויעקב הרי שקרא ליעקב פיסח לזה אומר אין מביאי' ראי' מן השוטים שעושי' דמיון בעלמא ופיסח וחיגר יותר ניכר ונראה לעינים מן הצולע ע"כ עושי' דוגמת דפיסח וחיגר ולעולם האמת לפי ענ"ד כמו שכתבתי למעלה:

131

קל״בדברי פי' רש"י דנחמי' בפסוק בכורי כל אשר בארצך לא ידעתי לפרש כ"א אעיטור בכורי' וכר"ש ועתי"ט משנה י' פ"ג דבכורי' ד"ה ועטור ותל"מ. ולהיותי טרוד מאוד ע"כ אקצר ואומ' שלום. פ"ב יום ה' כ"ו תמוז תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

132

קל״גשלום וכ"ט לי"ע וי"נ הרבני המופלג ומופלא בתורה ויראת ה' כבוד מו"ה מאיר נ"י:

133

קל״דתמול הגיעני נעימות ימינו אודות הצוקר של פסח עיניו לנוכח יביטו בתשו' נוב"י א' סי' גן וח"ב סי' ע"ב שם יביט כי הפודער צוקר אין לאסור במקום שנהגו היתר אע"פ שתחילת עשייתו במדינות שאין יהודי' מצויי' שם אבל טוב ממנו ההוט צוקר אשר נתבשל וכן חשש חימוץ נתבטל בבישול ההוא אך כל זה בנתבשל ונעשה כובעות כובעות ע"י ישראל המשגיח ומכשירו לשם י"ט של פסח אזי אין בו חשש אלא משום מה שהי' תחלת עשייתו באיי הים הרחוקי' ואותו נתבטל בבישול של עכשיו אבל חלילה לקנות אותם הכובעו' שלא נתבשלו לשום פסח דנולדו בהם כמה חששות בבישול של מדינתינו חס לנו מזה ומכיוצא בזה ע"כ לוקחי' במדינתינו מאותן שנעשו בה"ב ובפראג ע"י כתב וחותם הכשר מגאונים דשם המשגיחי' על האומנים עושי המלאכה ואם באותן שבאו בספינה מענגלאטירה למדינתכם ג"כ חותם והכשר מב"ד דשם יאכלו ענוים וישבעו ואם לאו ואפ"ה אוכלי' אותו בערי איטליא אין לי עסק עמהם אבל מעלתו יהי' זהיר מליתן ח"ו הכשר על אלו לסוחרי אונגרין חלילה לו מעון:

134

קל״הוהנה הרא"ש בתשובה כ' על שם רבינו יונה היתר על דבש משום שדרכו להפך את כל הבא אליו להעשות דבש וראי' ממור דרור ורא"ש פליג עליו ומבוארים דבריו בפסקיו פ' כיצד מברכי' וטוש"ע ומ"א סי' רי"ו סק"ג והגאון חק יעקב יצא לישע רבינו יונה דמה שהקשה מ"א מדם נעכר ונעשה חלב התם לא נשתנה לדבר המותר כי לפי הס"ד כל חלב אסור משא"כ בשר או קמח שנשתנה לדבש הרי דבש בעלמא מותר הוא והרי נשתנה לדבר המותר ובתר השתא אזלינן אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה ובס' מקור חיים כ' שעכ"פ ק' ראשונה דמג"א קשי' מאפרוח ביצת טריפה מה צריך לומר משום דלכי מסרח וכו' תיפוק לי' שנשתנה לדבר המותר לאפרוח אע"כ ליתי' לסברת חק יעקב ואני אומ' דליתי' לדבריו דאדרבה ביצה גופי' הי' להיות מותר דהרי תרנגולת נשתנה לדבר היתר לביצה אלא שגז"ה ציר טריפה אסורה חלבה וביצתה כמוה ויעיי' בחולין ס"ד ובתוס' שם והשתא שנתהפך הביצה ונעשה בשר כשהי' מתחילה פשיטא שאסור וכי אפרוח דבר המותר הוא ממין המותר הוא אבל עכ"פ מבשר טריפה אתי ואפשר שגם הוא יהי' טריפה כמו אמו ואין זה כמו בשר שנעשה דבש ודברי חק יעקב נכונים בסברא וטעם גם מ"ש מג"א שם גבי דבש מאי איכא למימר פי' דלא שייך מיסרח נעלמה ממנו דברי הר"ן פ' אין מעמידין דפוס זולצבאך דף שמ"ו ריש ע"ב וכבר עמד בזה בס' שכה"ג יע"ש:

135

קל״ומ"מ כל זה אינינו אלא בדבש תמרים או דבורי' שהוא לח ונמס ומהפך בטבעו כל המתערב בתוכו אבל בצוקר זה שאנו בו שהוא כמלח ובס' הלק"ט מסתפק אם יוצאי' בו במליחת קרבנות יע"ש לא אאמין שיתהפך המתערב בו להעשות דבש וצוקר כי ע"י בישול אינו מהפך אלא בטבע ועצמותו וזה לא שייך הכא ע"כ הכובעו' הנעשי' במדינתינו בלי שמירה מחמץ חלילה להתירם:

136

קל״זומה שהקשה מעלתו אש"ס דבכורו' דמייתי מעשרה חריצי חלב דאיכא למידחי לסחורה ומ"ט לא מייתי מקרא שמואל ב' י"ז חמאה ושפות בקר לאכול דברי חכמה הם גם כי יש לדחות דהרי המביאי' הי' נכרי' שוכי בן נחש וברזילי הגלעדי ואפשר גם הי' במחנה דוד משרתי' נכרים והם אכלוהו מיהו שינוי' דחיקא לא משנינן וי"ל ברווחא דצריך להבין אהש"ס דבכורות גופי' דמייתי ממלחמ' והלא אפי' כתלי דחזירי אישתרי כמ"ש רמב"ם רפ"ח ממלכים וצ"ל כתי' ש"ס חולין י"ז ע"א שליל דידהו לא אישתרי והכא מישי שולח לשר האלף ואסור לו ושפיר פריך ש"ס וא"כ לא הומ"ל מעובדא דדהע"ה דהי' שלל דכותי' דהרי מברזילי ושוכי הובא להם והם הי' עיף ורעב במלחמה והותר להם ולק"מ. האמנם רמב"ן ס"ל דלא הותר כתלי דחזירי אלא במלחמת ז' עממי' כמבואר בדבריו פ' מטות בפסוק וכל אשר לא יבוא באש יע"ש סוף דבריו ולדידי' י"ל כמ"ש מתחילה. פ"ב יום ב' ד' אדר שני תקפ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ

137

קל״חשלום וכל טוב לידידי הרב המופלג המפואר כבוד מ"ה יודא נ"י בראנדיבורג:

138

קל״טעל נידן דברת רופאי מומחי' האומרי' היוצא מפתח ביתו אליבא ריקנא ביום התענית דמו בנפשו בעידן ריתחא מגפת קאלרא ר"ל ומסתפק מה יהי' ביום צומא רבה ה' יסיר חרונו וירפא כל חולי עמו ישראל מהרה:

139

ק״מבתשו' דבר שמואל סי' ק"ז התיר בפשיטות לאשה בריאה מניקת אך בנה הי' מסוכן לחלב אמו ואם תתענה תחלש ולא יהי' לה להניק ויסתכן הולד התיר לה שלא להתענות אע"פי שהיא עצמה בבריאותה כדי להציל מספק פ"נ של הולד ולא הבי' ראי' והוא פשוט דהרי אדם בריא אולם מחלל שבת עבור ספק חולי אעפ"י שהוא בריא ה"נ יאכל הבריא ביה"כ להציל הולד מספק פ"נ מכש"כ שמותר לבריא לאכול מספק סכנת עצמו אעפ"י שהוא כעת בריא אולם רק שהאויר מעופש ויש לחוש פן תדבקהו הרעה ח"ו:

140

קמ״אאמנם לפי לשון השאלה שהרופאים הזהירו מצאת פתח ביתו בתענית משמע כשהם סגורין בביתם אין התענית מזיק להם א"כ יתענו ויהיה סגורים ויתפללו ביחידות ולא יקראו בתורה כי אין זה כדאי לדחות אי' כרת דאורי' אך אם המומחים מסכימים שהתענית עצמו מזיק וכמ"ש מג"א סי' תקע"ו סק"ב אז ישערו הרופאים כמה שיעור לגימה שצריך האדם שיתחזק גופו וינצל מס' סכנה ואותו שיעור קאפע או טע או מרק ישתה פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו וישהה בין שתי' לשתי' כדי אכילת פרס שהוא לכל היותר ט' מינוטין ולכה"פ ב' מינוט' כאשר ביארנו בבירור במקום אחר [עי"ל סי' ט"ז] וישתה רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו היינו קאפע וטע בלי צוקר וחלב ומרק בלי מתובל ואם הי' אפשר שלא כדרך אכילתן הי' טפי עדיף וה' הרופא חנם הרופא נאמן יסיר מכם ומכל חולי ישראל כל מיני מחלה ויכתבו ויחתמו לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקני' הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ב' ט"ז אלול תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

141

קמ״בשלום וכ"ט לידידי תלמידי הותיק מלא עתיק חרוץ ושנון המופלג הרבני מו"ה יהושע פאלק נ"י:

142

קמ״גנועם יקרת מכתבו הגיעני ושאלתו שאלת חכם שכמותו אודת היהודי' שבסביבות גלילות ההמה שיש להם בית מטבחיים ולפעמי' בשעת הדחק לבשר ואין השוחט בנמצא והערלים מבקשים תפקידם אומרים לנכרי לנחור בהמות שלהם והפועל ההוא עוסק במכירת בשר ההוא וידוע כי זה אסור מטעם עושה סחורה בנבילות וטריפות אי בעית אימא מן התורה ואב"א מדרבנן בין כך ובין כך מידי איסורא לא נפקא והיות עיניו ראו כי הוא דוחק גדול וממש א"א זולת זה הציע מעלת התלמיד שי' ההתירים הנראים לו א' מטעם שאינו רק אמירה לנכרי והשני שהפועל נוטל שכרו מבני מעיים ועביד אדעתי' דנפשי' כמבואר היתר זה בש"ע א"ע סי' ה' לענין סירוס שמותר ליתן לגוי בהמה למחצית שכר אעפ"י שבודאי יסרסם דאדעתי' דנפשי' עביד וה"נ דכוותי' אלו דבריו והאריך בדברים הראוים לו:

143

קמ״דואומר אם אמנם אין דעתי להתיר כ"א בתנאי שאכתוב בסוף דברי אי"ה מ"מ לא אמנע מלהשתעשע בדבריו ויגדיל תורה ויאדיר והנה מה שסיים דגוי אדעתי' דנפשי' עביד כיון שנהנה בבני מעיים ומייתי ראיה מסירוס דמותר ליתן לגוי למחצית שכר לא דמי אהדדי כי עוכלא לדנא דהתם אינו נותן הבהמה דוקא לסרסה למחצית שכר הסירוס אלא לכל מה שישכיר וירוויח הגוי בבהמה בהתירא יהיה למחצית ואם אח"כ הגוי מסרסו להרבות שכרו מה לו לישראל בכך אבל הכא אפי' יהי' למחצית שכר אבל עכ"פ כל שכרם אינו אלא להרויח באיסורא בנבילות וע"ז עשו שותפות וזה השותפות אסור והוא מובן לכל מבין ויודע:

144

קמ״האיברא מ"ש דה"ל אמירה לנכרי אי הוה נוגע בדין אמירה לנכרי הי' מקום להקל דאבעי' לן בפ' הפועלים צ' ע"א אי אמירה לנכרי בשארי אסורי' גזרו בי' רבנן או לא ולהראב"ד דמייתי הרא"ש שם לא איפשטא אבעי' ולקולא וכן פסק הרמב"ם פ"א מכלאי' ואמנם דעת הסמ"ג דלא איפשטא ולחומרא וכן דעת השגות שם בפ"א מכלאים ודעת הרא"ש שם דהאיבעי' איפשטא להדי' לחומרא מכל הני עובדא דמייתי תמן וכן נראה דעת הרמב"ם פי"ג משכירות הלכה ג' ועלח"מ סוף הל' שלוחים ושותפי' וכן דעתו לענין סירוס פי"ו מאיסורי ביאה ע"ש והנה לדעת הראב"ד שברא"ש דלא איפשטא ולקולא דאמירה לנכרי אי' דרבנן ולקולא א"כ הרי מותר ולסמ"ג והראב"ד בהשגות דלא איפשטא ולחומרא וע"כ היינו טעמא דאזלינן בספיקו לחומרא משום דהסמ"ג ס"ל דאמירה לנכרי בשבת דאורייתא מלא יֵעָשה מלאכה וכמ"ש בית יוסף ועיי' רמב"ן פ' בא וא"כ באי' סחורה בנבילות דלכמה גדולי פוסקים ליכא הכא אלא איסורא דרבנן א"כ אמירה לנכרי דלא איפשטא אזלי בדרבנן לקולא ולהרא"ש נמי דס"ל איפשטא איבעי' לחומרא מ"מ יש לצדד ולומר להפוסקים אי' סחורה בנבילות הוא מדרבנן ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות ולר"ג ס"ל אפי' בשבת מותר ולהחולקי' נמי בשבת דאיסור סקילה אפשר יודו לאיסור לאו ולכל הפחות במקום דחק והפ"מ דבכי האי גוונא אפי' בשבת מתירי' ועיי' בזה בתוס' גיטין ח' ע"ב ובבא קמא פ' ע"ב:

145

קמ״וועוד נ"ל ביישוב סתירת הרמב"ם שפסק בפי"ג משכירות להחמיר לענין חסום פרתי ופ"א מכלאים פסק להקל אמירה לנכרי דס"ל מדאבעי' לי' להש"ס הכא ואלו התם במס' שבת קל"ט ע"א רב משרשי' יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע לי' כלאי' ולא הזכיר הש"ס שם שום שקלי וטרי' מאמירה לנכרי בשארי איסורי' ועי' ר"ן שם אע"כ מוכח דפשיטא להש"ס מדלא הוזכר איסור אמירה בשום מקום אלא בשבת ש"מ בשארי אסורי' לא גזרו רבנן ומכ"ש להסמ"ג דמן התורה אסור א"כ כיון שלא הוזכר בתורה אלא באיסורי שבת א"כ פשיטא דמחמירתא לקילתא לא ילפי' א"כ היינו באיסורי' הדומי' לשבת וי"ט שאין המעשה נתעב בעצמו משא"כ בחסימת פי פרה שהטעם משום צער ב"ח וכן סירוס א"כ אם יאמר לגוי לחסום או לסרסו הרי הבע"ח מצטער עכ"פ ולא גרע מפריקה דקרי לי' הש"ס צער בע"ח אע"ג דלא עביד מידי רק רובץ תחת משאו והוא אינו מסייעו לפרוק מכ"ש שיאמר לגוי לחסום או לסרס ונהי דאי לאו דגלי קרא לאסור ה"א דהאי צער בע"ח שרי כל שהוא לטובת ותועלת האדם מ"מ השתא דאסרי' רחמנא מה לי ע"י נכרי או ע"י ישראל וא"כ נהי דמדאוריי' אפשר דשרי ולא לקי ע"י גוי משום דלא דרשי' טעמא דקרא ולא דמי להרביץ ארי מבחוץ דאסור דה"ל כחוסם בידיו משא"כ מוסר הבהמה ביד נכרי בר דעת ומסיתו לחסום הבהמה ונכרי אדעתי' דנפשי' עביד לא מיקרי כחוסם בידיו ולא אסר מן התורה מ"מ ראוי לאסור מדרבנן ק"ו מאמירה לנכרי בשבת וגלי רבנן בשבת שאין המלאכה בעצמה נתעב ומכ"ש בחסימה וסירוס או דלמא באיסור סקילה אפי' היכא שאין המלאכה נתעב אסור ובאיסור לאו אפילו המלאכה נתעב מותר ואיפשטא לחומרא מהני עובדא וכל זה בחסימה וסירוס אבל בכלאים שאין בו משום צער בע"ח לא מבעי' ופשיטא דשרי מעובדא דרב משרשי' שבת קל"ט וא"ש פסק הרמב"ם ואפשר גם הראב"ד אינו משיג עליו אלא משום דס"ל כלאי' דומה להני דהמעשה נתעב וכדמשמע בפ' כל הבשר דאי לאו דשרי רחמנא כלאים באכילה היה אסור משום לא תאכל כל תועבה וע"ש בתוס' ויש להסביר עפ"י הטעם שכ' הרמב"ן בתורה משום עירוב הכוחות ואין להאריך ואפשר בשארי לאווין מודה ראב"ד להתיר וא"כ בנידון דידן אפי' אי איסור סחורה מן התורה מ"מ האמירה לנכרי מותר אפי' מדרבנן כי הסחורה איננה דבר נתעב בעצמותה רק הישראל לא יעשנה:

146

קמ״זוהיה אפשר ליישב בזה סתירת הראב"ד שהקשה מעלתו דבהשגות פ"א דכלאי' פסק להחמיר באמירה לנכרי בחייבי לאווין והרא"ש פ' הפועלי' מייתי משמו להקל אלא שאין צורך דדבר פשוט מכמה טעמי' דכמה פעמי' קרה ט"ס ברא"ש:

147

קמ״חוצריך להיות ראב"י במקום ראב"ד ועוד תרי ראב"ד הוי רב ותלמיד שניהם היו נקראי' ראב"ד ועי' בשיטה מקובצת ב"מ סוגי' אמר לשנים וכו' וכמדומה שהרב חיבר בעל הנפש אשר הרז"ה השיג עליו והתלמיד הוא שהשיג על הרז"ה שברי"ף בספר תמים דעים ואותו שבספר הזכות שהשיג על הרי"ף והרמב"ן כ' עליו ע"כ דברי הרב מכאן ואילך דברי התלמיד הוא הזקן שחיבר בעל הנפש והיינו נמי שעשה השגות על רמב"ם וכמדומה לי שהוא שחיבר ספר הקבלה להראב"ד ופירוש ספר יצירה וכותבי זכרונות נבוכו קצת בזה עי' סדר הדורות וצמח דוד:

148

קמ״טנחזור להנ"ל דהכא שאין המעשה נתעב אפשר דלכ"ע שרי אמירה ואף די"ל לפמ"ש החינוך בסי' תנ"א בטעם שחיטה מן הצוואר דוקא ובסכין שאינו פגום משום דלא נצער הבע"ח יותר מדאי שצריך לנו וא"כ ה"נ מעשה הנחירה נתעב י"ל לו יהבינא לי' טעמי' בשחיטה כנ"ל ומ"מ הלא אין אנו אומרים לגוי שינחור והרי הוא יכול לשחוט מן הצוואר בסכין יפה ואף ששחיטתו נבילה מ"מ צער בע"ח ליכא ואם הוא אינו עושה כן אח"כ אדעתי' דנפשי' עביד ולא איכפת לן כמו בסירוס כשיש לו חלק בגווי' וכנ"ל ועוד טעם זה דהחינוך קשה לאומרו דא"כ דגים וחגבים מאי איכא למימר ולמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מאי איכא למימר אע"כ אין לבנות הלכה על דברים כאלו:

149

ק״נועיי' בתשו' חו"י סי' נ"ג שם מסופק אי שרי בשבת אמירה לאמירה דהיינו שיאמר לנכרי זה שיצוה לנכרי אחר לעשות המלאכה ועמ"ש שם ממ"ש בש"ע א"ע סי' ה' דמותר למכור בהמה לגוי אם אינו מסרסו בעצמו אלא מצווה לאחר לסרס ע"ש ודבריו תמוהי' מה ענין שמטה אצל הר סיני התם מיירי שמוכר הבהמה מכירה גמורה וגם אינו אומר לגוי מסירוס שום דבר רק למ"ד גוי מצווה על הסירוס עובר הישראל על לפני עור וכו' לזה ניחא אם הגוי יצווה לאחר לסרס כיון דאין שלוחו כמותו דאין שליחות לגוי אפי' גוי לגוי לא נעשה שליח א"כ מה שגוי האחר מסרס אין כאן גבי ישראל לפני עור אלא לפני דלפני ולא מפקדינן מזה מיירי הש"ע ומה ענין זה לאמירה לנכרי במה ששייך לישראל וכן משמע שם הסכמתו דחו"י לאסור אפי' ע"י כמה נכרים:

150

קנ״אמ"מ לנידון דידן אלו הייתי מסכים להתיר סחורה ע"י אמירה לנכרי הייתי אומר לעשות ע"י ב' גוים וה"ל אמירה דאמירה דלכל הפחות ה"ל כשבות דשבות ואי אי' סחורה דרבנן ה"ל ג' שבותים וקליש לי' אסורא:

151

קנ״בועוד היינו מרוויחי' מה שהקשה הגאון מו"ה העשיל זצ"ל בתשו' פני יהושע לחלק י"ד סי' ב' לשיטת רש"י פ' איזהו נשך דלהילכתא קיי"ל כמ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא א"כ ל"ל טעמא דאמירה לנכרי כלל תיפוק לי' משום שלוחו כמותו ואי משום אין שליח לדבר עבירה הא איכא למ"ד אי אין שליח בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכן פסק רמ"א בח"מ סי' קפ"ב וראיתי להגאון בית מאיר בא"ע סי' ה' דשפיר חזי ומצא ברש"י ר"פ מי שהחשיך בנותן כיסו לנכרי שכ' דה"ל כשלוחו ממש וס"ל להגאון הנ"ל דטעמי' דרש"י באמת משום שליחות ולפע"ד לא כיון יפה דוודאי באמירה דשבת לא שייך דין שליחות כלל כמ"ש בית מאיר בעצמו דבשבת עיקר קפידא שינוח הישראל ולא שייך שלוחו כמותו כלל ולא נצרכה אלא לענין שארי אסורי' אבל לענין שבת לא שייך שלוחו כמותו ומ"ש רש"י דנעשה כשלוחו אין הכוונה שנעשה שלוחו כמותו לענין הדין אלא משום דאמירה לנכרי לא יצדק אלא באומר לו כן בשבת אבל בנותנו לו סמוך לחשיכה או אפי' אח"כ ואין אומר ואין דברים ה"א דלא ליתסר משום אמירה שהרי אין כאן אמירה של חול בשבת כלל לכן כ' דנעשה כשלוחו והרי אנו רואי' שלצורך ישראל וטובתו נושא הכיס ואסור מדרבנן ככל גוי העושה מלאכה בשביל ישראל אבל לא לומר שיהי' שלוחו כמותו ממש ועי' ר"ן ספ"ק דע"ז גבי מרחצו לנכרי:

152

קנ״גמ"מ קו' הנ"ל קושי' בשארי אסורי' תיפוק לי' משום שליחות ובתשו' אחרת כתבתי דמ"מ נפקא מיני' ע"י גוי קטן דאין שליחות לקטן גוי אפי' להחמיר ומשום אמירה לנכרי אסור ולפ"ז בשבת קל"ט דרב משרשי' דיהיב לתינוק גוי לזרע לו כלאים פריך וליתב לגוי גדול הו"מ לשנוי משום שליחות אלא משום דאיכא מ"ד אין שליחות לגוי אפילו להחמיר ואיכא נמי מ"ד אין שליח לדבר עבירה אפי' אינו בר חיוב משו"ה עדיפא מיני' משני:

153

קנ״דוכעת נ"ל עוד נ"מ באומר אמרו דלדעת הרבה פוסקים לא נעשה שלוחו כמותו ועיי' היטב בגיטין פ' התקבל בסופו פלוגתת רמב"ן ורא"ה הובא בר"ן שם נמצא אי הוא אומר לנכרי לאמור לנכרי אחר לחסום פי פרה אי מטעם שליחות לית לן בה ואי מטעם אמירה לנכרי אסור אפי' אמירה דאמירה:

154

קנ״הוא"כ אי נניח בנידון שלפנינו להקל באמירה לנכרי שבות א"כ טוב לעשות ע"י ב' נכרים להרוויח דין שליחות עכ"פ ומה טוב שיהי' הראשון תינוק נכרי שיאמר הקטן לנכרי גדול לנחור ולסחור בנבילות וקליש לי' אסורא:

155

קנ״ואך לע"ד מה יושיענו כל זה, לפי ע"ד בסחורה דנבילות וטריפות דאסרי' רחמנא שלא יהי' הישראל עוסק בהם או חכמי' אסרוהו א"כ מה לי מכירה או מתנה או עשיית שליחות או שותפות הכל הוא עשיית סחורה והאמירה לנכרי גופי' סחורה ועסק הוא ואסור וזה פשוט וברור לע"ד בלי ספק ואין כאן מקום לאמירה לנכרי כלל:

156

קנ״זאבל מה שנ"ל היתר גמור וכן הוריתי כבר זה לי ט"ו שנים נשאלה שאלה זו לפנינו ואמרנו וענינו למכור הבהמה או הבהמות להנכרי מכירה גמורה כהילכתא בכסף ומשיכה או קניית מקום והגוי מה שירצה יעשה אע"ג דממילא מובן שהגוי ינחור וימכרנו לנכרים הצריכים בשר מה בכך בשלו הוא עושה ואע"ג דרש"י ס"ל דהאבעי' היא באומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך מ"מ הכא לא אמר לו כלום ועוד התם הפרה של ישראל משא"כ הכא שהכל של גוי והישראל ימכור לו ביוקר באופן שלא ישאר להגוי ריוח כ"א הבני מעיים כדרכו בכל פעם וזה נ"ל יותר נכון מכל מה שנאמר בזה ואין להאריך יותר [ועיין ח"ס יו"ד סי' ק"ח וחלק חו"מ סי' קפ"ה] ואסיים בברכה. פ"ב יום א' ט' שבט תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

157

קנ״חשלום לך אהו' תלמידי הוותיק הרב המופלא ומופלג מו"ה ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק קאלאדי יע"א:

158

קנ״טמכתבך הנעים הגיעני ועתה באתי במ"ש מה שנוהגי' שמה ליקח ענף עץ תפוח ומרכיבי' עליו ע"י גוי תפוח אחר טוב וקרוב שהענף הוא מתפוח יער ויש בזה שלשה חששות א' משום אמירה לנכרי שבות. ב' משום לפני עיור שהגוי עצמו מצווה על ההרכבה. ג' דאסור לישראל לקיימו משום כלאים כמבואר בטור ש"ע י"ד סי' רצ"ה ואמרת משום אמירה לנכרי נראה לך להתיר כיון דהאבעי' לא איפשטי' בפרק הפועלי' אי אמרי' בשארי איסורי' שבות א"כ ה"ל ס"ס שמא אינו מתפוח יער וה"ל מין ומינו ושמא האבעי' לקולא אך עיקר משום לפ"ע ומשום מקיים כלאים אלו דבריך:

159

ק״סואני אומר אם משום אמירה לנכרי ליכא משום ס"ס יש לדון לזכות גם מה שנהגו ולא חששו ללפני עור דאולי מי שהורה להם כן פסק כהרמב"ם דספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא והיינו בישראל אבל בנכרי שרי לגמרי דלא עבדי תקנתא לנכרי ואין לפקפק ולומר בשלמא בישראל הוה לקולא דילפינן מס' ממזר יבא בקהל משא"כ בב"נ דלא גלי רחמנא שמא ספיקא לחומרא אדרבא דוק לאידך גיסא בישראל הוא דבעי למילף מממזר דאל"ה הוה ילפי' מאשם תלוי להחמיר והשתא דכתי' ממזר נחתינן לחלק בין אתחזק ללא אתחזק איסורא יעיי' זה הטיב בר"ן דקידושין בסוגי' דחדש בסופו:

160

קס״אולמאן דאית לי' מי איכא מידי בלאה"נ אי שרי ספיקא לישראל מה"ת ה"ה לב"נ ואי' דרבנן לא שייך גבי' וא"כ ליכא לפני עור כן הי' אפשר ליישב המנהג וכ"ז לפי סברתו דיש כאן ספק אבל לפי מה שהשרישו הפוסקים והסכימו האחרונים דבחסרון ידיעה לא שייך ס"ס וא"כ אין כאן ספק לפני עור ולא ס"ס להתיר אמירה לנכרי כי הבקי יבחין בלי ספק אם הוא ענף עץ תפוח יער או תפוח מדיניי:

161

קס״בוממילא איתא לתרוויי' משום לפני עור ומשום אמירה לנכרי ונ"מ בשדה של נכרי דליכא משום לפני עור שהרי בלא דבריו של ישראל נמי יכול לעשות מ"מ איכא משום אמירה לנכרי לדעת רש"י דפ' הפועלים גבי חסום פרתי והנה התוס' שם תמה על רש"י דפשיטא דמותר לומר לנכרי בשל לך נבלתך ואכול וכן עשה מלאכתך בשבת הנה ראיתי שני נביאים מתנבאי' בסגנון א' הגאון בעצי ארזים והגאון ישועו' יעקב דלשיטת רש"י בפ' הריבית דיש שליחות לנכרי לחומרא מתוס' שם ד"ה כגון א"כ בלא גזירה דאמירה לנכרי אסור משו' שליחות. והו"ל כאלו הישראל בעצמו עושה ובשלמא לענין שבת י"ל דעיקר קפידא שינוח הישראל והרי הוא נח ושובת לא שייך שלוחו כמותו אבל בשארי איסורי' נימא כאלו הישראל בעצמו עשה חוסם ודש בה או מסרס אע"כ הוכיח רש"י דהאבעי' בדישתו של נכרי אלו דבריהם והמה תמוהי' דא"כ מאי פריך הש"ס מסירוס דאמר אבוה דשמואל ערמה איתעבד בהו וכו' דלמא התם שאני בשל ישראל ומשום הערמה דשליחות ולחומרא אבל בשל נכרי ליכא משום אמירה והנלע"ד ביישוב דברי רש"י דס"ל דודאי לעשות בשל ישראל פשיטא דאיכא משו' אמירה שבות כדאשכחן בשביעי' ובחה"מ בפ' מי שהפך דמייתי תוס' מיהו התם א"ל דמיירי שאין הנכרי נהנה ממנו כלל ועושה רק לטובת ישראל ולא אדעתי' דנפשי' אמנם אי א"ל עשה בשלך קא מיבעי' לי' ובודאי אי אין לישראל שום הנאה בו אין ספק דשרי כמו בשל נבלתך ולא עוד אלא דשרי לומר עשה מלאכתך אפי' בשבת ולאחר שבת אקנה ממך כמ"ש תוס' לענין שביעית אך בכה"ג בחסום פרתי ודוש בה דישה שלך דהגוי עושה להרוויח אכילת הפרה וישראל מרוויח שכר מה שהנכרי משלם קצת יותר הואיל ואינה אוכלת כמ"ש גם מהרש"א ומיהו לענין שבת מצינו כמה פעמי' דאסור אפילו בכה"ג דהוי הנאת שניהם בכבש נכרי וספינה ואגרת ומרחץ המרחצת בשבת ע"ז קאמר הש"ס דלמא משום חומרא בשבת מחמרי' אפי' בכה"ג אבל באיסורי לאו לא ולפ"ז תו לק"מ ממה דפשוט מסריס די"ל דרש"י מפרש כפי' השאלתות דמייתי תוס' דהי' כיס מלא מעות ועשו לטובת עצמם וקו' דשליחות נכרי י"ל נ"מ בגוי קטן דאין שליחות לקטן ופשוט מסירוס דמסתמא אפי' בקטנים מיירי ובענין שליח לדבר עבירה בנכר עמ"ש תוס' שבועות ג' ע"א סוף ד"ה ועל וכו':

162

קס״גולפי זה היכי דישראל נהנה פשוט לאיסור מהא דחה"מ והיכי דשניהם נהני' וגוי עביד אדעתי' דנפשי' אבעי' ולא איפשטא ורוב הפוסקי' אזלא לחומרא ולמ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא כ"ז מיירי בנכרי קטן אבל בגדול אין כאן ספק איסור בודאי השתא אפשר דהרמב"ם דפסק בכל דוכתא דאמירה לנכרי שבות היינו בעביד אדעתי' דישראל לחוד ובכלאי זרעים דפסק לקולא מיירי בעביד לטובת שניהם פסיק האיבעי' לקולא זה קרוב לדברי הר"י קורקיס ודברי ט"ז תמוהי' שלא ידע מאי קמ"ל הרמב"ם והרי קמן דטובא קמ"ל:

163

קס״דואי עבר והרכיב ע"י גוי אי שרי לקיימו הנה בטוש"ע אוסר ומי יבוא אחריהם אבל לא מצאתי כן מפורש בש"ס או ברמב"ם ורא"ש ולכאו' הי' נראה לומר דהרכבת האילן מותר לקיימו דמהקישא אתי' מכלאי בהמה ובהמה מותר לקיים אפי' בשעה שרואו' מין ואינו מינו רובעי' זא"ז אינו צורך להפרידם ואינו אסור אלא להכניס כמכחול בשפופרת בידים וזה ברור וא"ל דלענין זה נילף לחומרא הרכבה מזריעה דאסור לקיימו דא"כ כלאי בהמה גופי' נילף מהך הקישא לזרעי' ותיאסר אפי' לקיימו וכעת לא ידעתי שום רמז מנ"ל להטוש"ע דאסור לקיים הרכבת אילן וא"ל נמי מק"ו דזרעי' דמותר בחו"ל ואסור לקיימו בארץ דכלאי בהמה יוכיח וא"ת היא גופי' נילף אה"נ ותקשה דהא הלכה מרווחת דכלאי בהמה מותר לקיימן וכעת צל"ע:

164

קס״הוהנה רש"י פי' בע"ז ס"ד ובמכות דמדה"ל למכתב כלאים בהמתך לא תרביע וכ' בהמתך לא תרביע כלאים וכו' ש"מ למידרש כלאים שדך לא וצ"ע מה"מ דה"ל למיכתב הכי אדרבא דומי' דסיפא דכתי' נמי שדך לא תזרע כלאים ולא דמי לגר אשר בשעריך וגו' התם שפיר אמרינן מדכתי' ברישא הנפעל שהוא הגר קודם הפעולה שהוא הנתינה ובסיפא כתי' הפעולה שהיא המכירה קודם הנפעל שהוא הנכרי ש"מ למידרש לפניו ולאחריו משא"כ הכא דבין ברישא ובין בסיפא לעולם הפועל שהוא הבהמה והשדה קודם הפעולה הכלאים אי מהכ"ת דה"ל להפך השיטה ונ"ל משום דפשיטא לן דהרכבה נמי אסור מהקישא דהרבעה והרבעה דהאילנות היינו הרכבה וכן בשאלתות דר"א קרי' לי' הרבעה דאילנות א"כ ה"ל למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע כדי למסמך לשדך ולמידרש מיני' לפניו ולאחריו בהמתך כלאי' לא תרביע כלאים לא תרביע שדך והיינו הרכבה ומדלא כ' הכי וסמך עצמו אהקישא ש"מ דבעי' למדרש כלאים שדך לא למיסר קיומו של כלאים והנה רש"י ריש מ"ק כ' דנפקא לן מקרא עצמו שדך לא תזרע כלאים וגורעי' ומוסיפי' ודורשי' ואם כן תיהדר קו' הנ"ל דה"ל למיכתב בהמתך כלאי' לא תרביע דהא איסור קיום נפקא לן מגורעי' ומוסיפי' אע"כ דהך קרא קאי אהרכבה לאסור קיומו וכהטוש"ע כנלע"ד יהי' איך שיהי' לא מצאתי שום היתר למנהג ארצכם. וזאת לדעת דאסור לקיימו היינו כ"ז שלא נתאחדו והי' לאחד אבל בשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום וזה פשוט הכ"ד הטרוד. פ"ב יום ב' י"א מנחם תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

165

קס״ורב שלומים אלומים לה"ה ידידי הרב המופלא גבר חכם בעוז מגדול עוז צדיק ונשגב כבוד מ"ה יהודי נ"י:

166

קס״זנעימות בימינו מיום כ"ו שבט העבר הגיעני על נכון בזמנו ע"ד סוחרי שטרות באנקיעהר הידועים מוכרי שטרות על זמן בפחות והמוכר מקבל אחריות החוב כסכום הכתוב בשטר וכותב עליו שיר"א אובליק"א דכל אחריו' החיוב עליו הדר לשלם במושלם ככל הכתוב ומפורש בשטר הנה פשיטא ומבואר שזה הוא ריבי' קצוצה ואיננו מכירה אלא הלואה גמורה עיי' ש"ע סי' קע"ג ס"ד ומכירת שטרות בטובת הנאה שהזכירו חז"ל היינו בלי שיקבל המוכר אחריות ומשו"ה מוכר בפחו' כיון שהלוקח מקבל אחריות הלוה עליו. וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי אבל היכי שהמוכר מקבל אחריו' נמצא הני זוזי הלואה נינהו ומה שפיחת ומוזיל גבי' אגר נטר הוא וריבי' קצוצה:

167

קס״חוהנה מעלתו כחו יפה בהתיר' המציא ג' התירי' א' לשלוח המעות ע"י ישראל אמצעי הן ההלואה הן הפרעון וכדעת תשו' רש"י שבמרדכי שפסק רמ"א סי' ק"ס. ב' ע"י משכון שימסר ביד גוי אמצעי. ג' ע"י מכירת מטלטליו בפחו' משוי' דאוזיל גבי' ואם יתן לו מעו' ביום פלוני יחזור לו בריוח מועט:

168

קס״טואומר הן אמת שהתירו של רש"י ראוי לסמוך עליו כמ"ש הש"ך והמשנה למלך פ"ה ממלוה ולוה הלכה י"ד והנה אמת נכון הדבר ומה שהקשה ט"ז מהמודר הנאה מחברו אסור לשלוח לו ע"י שליח פי' לרש"י נימא אין שליח לד"ע ולא נעשה שלוחו של מודר כלל לפע"ד אין מקום לק' זה כלל מה בכך שאינו נעשה שלוחו שיהי' יד שליח כיד המשלח מ"מ עכ"פ המעו' הוא של המשלח וזה נהנה ממעותיו של המודר ומה לי אם יד השליח כיד המשלח או כיד עצמו מ"מ סוף סוף נהנה הוא מהמשלח שמודר הנאה ממנו וזה אסור אבל הכא בריבי' כללא הוא לא אסר רחמנא אלא ריבי' הבא מכח הלואה שבא מיד המלוה ליד הלוה והכא אי הוה שלוחו כמותו הוה כבא מיד המלוה עצמו ליד הלוה אך כיון דקיי"ל כמ"ד דההלואה ע"מ ליקח ריבי' היא לאו דלא תשימון משעת שומא כדאיתא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ב ע"א) שומא מילתח היא וכיון דמיד נעשה עבירה בתחלת הלואה ואין שליח לדבר עבירה ולא נעשה ידו כיד בעה"ב ולא באו המעות מיד המלוה ליד הלוה ולא הוזהרנו על איסור ריבית בכי האי גוני אע"ג סוף סוף מעותיו של פלוני המלוה הם והוא נושך את זה גם ממונה מתרבה אין בכך כלום דמתנה בעלמא היא כיון שלא באה ההלואה מידו לידו וזה ברור ולק"מ קו' ט"ז ולהנ"ל מ"ש ברמ"א דגם הריבי' שולח ע"י שליח היא לאו דוקא שהעיקור דהלואה יהי' ע"י שליח דאז לא באתה ההלואה מיד המלוה להלוה שוב מותר ליקח הריבית בעצמו לפע"ד:

169

ק״עוזה לי שנים רבות הקשני תלמיד א' לשיט' הנ"ל מ"ט אחז"ל ס"ב ע"ב התולה מעותיו בנכרי ולא אמרו תולה מעותיו בחברו ישראל שיאמר מעות הללו אני שליח של פלוני בהם ויהי' נמי היתר והשבתי לו דכל התירו של רש"י בנוי יען דקיי"ל שומא מילתא היא ומיד בשעת תחלת הלואה הוה עבירה ואין שליח לדבר עבירה אבל האיכא למ"ד ס"ב ע"א דשומא לאו מילתא היא ואין האיסור אלא בשעת לקיחת הריבי' ולאותו מ"ד אי שולח מעות ההלואה ביד שליח נעשה שלוחו כמותו שהרי עדיין אין כאן עבירה והוה המעות מיד ליד הלוה ושוב בשעת פרעון הריבית אפי' ישלח ע"י שליח ואין שליח לד"ע מ"מ מה בכך עכ"פ סוף סוף נהנה המלוה ממעותיו של לוה ונשכו ומרבה ממונו בנשך של לוה שלו וכקו' ט"ז ממודר הנאה הנ"ל דהשתא לא שייך תירוצי הנ"ל כיון שבא מיד המלוה ליד הלוה נמצא לאותו מ"ד דשומא לאו מלתא היא לית' לדינא של רש"י הנ"ל וע"כ צריך לתלות מעותיו בנכרי וא"כ י"ל רבא דמפרש קרא די"מ דכתי' בריבי' רצה לפרש אליבא דכ"ע ע"כ אמר תולה מעותיו בנכרי אבל אה"נ י"ל תולה מעותיו בחברו ושפיר דמי:

170

קע״אוהנה בנידון אי הי' די איפרושא מאיסורא ע"י ישראל אמצעי וכנ"ל הי' מצוה לפרסם הדבר אע"ג דכ' רש"י בעצמו דאין לפרסם הדבר כדאי' במרדכי והעתיקו ב"י ורמ"א סי' ק"ס מ"מ השתא הכא בזמנינו דרוב מחיתם כהנ"ל ולא ישמעו ולא יאזינו למיפסק חיותא דידהו ונכשלים בריבי' דאורי' במזיד אלא שנעשה להם כהיתר הי' טוב יותר לפרסם ויאכלו בשר תמותו' שחוטו' ואל יאכלו בשר נבלות:

171

קע״באמנם הלא כ' מהרי"ק והביאו הרב"י סי' ק"ס דע"כ לא אמרו רש"י אלא במלוה ע"פ ע"י שליח אבל במלוה בשטר שמזכיר שמו של מלוה ושל לוה א"כ עיקור ההלואה הוה בא ממלוה ללוה דאשטרא סמכי ושליח מעשה קוף בעלמא עביד ולפע"ד זה מוכרח דקו' הט"ז האחרונה הכביד אי ס"ד כרש"י הנ"ל אמאי שקיל וטרי ש"ס הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו ומאי כולי הא אמאי לא יתנום ב"ד להלוה ע"י שליח האמצעי ביניהם וזה קו' גדולה ועצומה לא מצאתי מי שתירצה אבל הנראה לענ"ד כהמרי"ק הנ"ל שא"א ע"י שטר אלא בע"פ וא"כ לא ק"מ דאין לב"ד להלות זוזי דיתמי בע"פ בלי שטר וא"ש אך לפ"ז נפל פותא בבירא דהרי הכא נידון שלפנינו כותבה שיר"א שלו על הח"כ ולא יועיל אמצעי ישראל לזה בשום אופן:

172

קע״גומה שמקשי' עוד לשיטת רש"י מעירוכין כ"ב ע"א דפריך מי שבקינין לי' ולרש"י דלמא היתה הלואה ע"י שליח ומה שקשה מהלואה לצורך הקדש עניים או יתומים יעיי' במהרי"ט ח"א סי' קמ"ד וח"ב חי"ד סי' ל"ט ומ"ל פ"ח ממתנות עניים אבל מה שקשה על שיטת רש"י נ"ל לחקור חקירה א' אי לא אסרה תורה ריבי' עכ"פ במה יתחייב הלוה לשלם יותר מהתחייבות שלו ואמנם אהתורה לק"מ דמיירי שניהם רוצים לשלם הריבי' ואסרה תורה ואה"נ אי לא היה רוצה לא היה מתחייב אבל לדינא צריך לחזר דהרי אפי' גוף החוב אינו מתחייב אלא מטעם מצוה פריעת בע"ח מצוה עיי' תוס' פ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) וא"כ מהיכי תיתי לכופו לשלם יותר ממה שהלוהו ואפי' קנין לא מהני דה"ל קנין אתן עי' ב"ב ג' ע"א ותוס' ד"ה קנין וכו' ועיי' שבועו' מ"א ע"א סוגי' המלוה את חברו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים שהקשה הרמב"ן שם והר"ן במה נשתעבד וקהה בי' קיוה' טובא ע"ש ומ"מ התם הכל נגד מעותיו אבל לשלם לו יותר מהיכי תיתי ודוחק לומר דה"ל כמשכיר כליו ונוטל שכר פעולת כליו ובזה שפיר משתעבד במשיכת הכלים וה"נ משתעבד במשיכת המעות לשלם לו שכר פעולת מעותיו ז"א התם הכלי חוזר בעין לבעליו ונוטל שכר פחתא אבל הכא מלוה להוצאה ניתנה והני זוזי אזלי לעלמא ומשלם לו אחרים תחתיהן טבין ותקילין א"כ במאי יתחייב וי"ל אה"נ במלוה ע"פ לא מתחייב אפי' לא אסרה תורה אבל בשטר קי"ל חייב אני לך מנה בשטר חייב עיי' כתוב' ר"פ הנושא ובטוש"ע ח"מ רס"י מ' וא"נ שיעבד נכסיו בקנין על זה היינו נמי שטרא דקנין לכתיבה עומד כמבואר והשתא ממילא לק"מ דש"ס בעירוכי' פריך ממ"נ איך משכחת ריבי' אוכלת בנכסי יתומים בעל כרחן של ב"ד ממ"נ אי בע"פ הא אבוהן נמי לא הי' חייב אי לא הי' רוצה לשלם ואי בשטרא לא שייך ע"י שליח כנ"ל וא"כ מי שבקינין לי' וא"ש שיטת רש"י הנ"ל:

173

קע״דואיידי דאיירי בסוגיא דעירוכין אבאר עוד מה שמקשי' מסוגיא זו אשיטת ר"א מטוך שבמרדכי דמייתי ב"י סי' ק"ס דס"ל בשכר לא שייך איסור ריבי' ומותר לשכיר למשקל ריבית מבעה"ב ומוכיח כן ממתני' דמכו' יע"ש בכ"ש וקשה עליו משמעתא דעירוכי' הנ"ל ובלאה"נ הקשה הרב ב"י מפ' א"נ ע"ג ע"א הנהו דמנטרי באגא וכו' והתם שכר שכיר הוא גם נעלם ממנו סברתו של הר"א מטוך מה לי לשכר שכיר או חוב אחר ואמנם לפע"ד סברתו נכונה דקי"ל נהי דאין דורשין טעמא דקרא מ"מ היכי שהטעם מפורש בקרא אזלא בתרי' עיי' סנהדרין כ"א ע"א וה"נ מפורש בקרא טעמי' וחי אחיך עמך שהקב"ה הטיל חיותו של הלוה על המלוה ומחוייב להלות לו הלואת חן וחסד ולא באגר נטר וא"כ תינח במלוה ולוה דעלמא אמנם בשוכר ושכיר נהפוך שהטיל הקב"ה חיותו של מלוה שהוא השכיר על הלוה השוכר ופקיד עליו לא תלין שכרו אתך עד בקר משום כדי חיותו של שכיר כמבואר ר"פ כל הנשבעים וא"כ אם ירצה השכיר המלוה הזה לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו מותר ליקח ממנו אגר נטר כדי להחיות נפשו וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה:

174

קע״הולפ"ז תינח למאן דס"ל ריבית קצוצה יוצאה בדיינים וחי אחיך עמך קאי טעמא אריבי' והטעם מפורש בקרא י"ל כנ"ל אך רבא הא ס"ל אין יוצאה בדיינים כר' יוחנן כמ"ש תוס' ס"א ע"ב ד"ה רבא אמר וכו' וא"כ מוקי לי' קרא וחי אחיך עמך כר' יוחנן שם לשני' שהיה מהלכי' בדרך וכאלו מיירי קרא משני ענינים אל תקח מאתו נשך ועוד מצוה אחרת וחי אחיך עמך שני' שמהלכי' בדרך ולא קאי לפרש טעמא דריבי' וכיון שאין הטעם מפורש בקרא ממילא לא דרשי' טעמא דקרא ואין לחלק בין שכר שכיר להלואה אחרת ולדידי' מודה ר"א מטוך וא"כ לק"מ מע"ג ע"א דרבא אמר התם להנהי דמנטרי באגא וכו' ורבא לשיטתי' שפיר קאמר ומיושב קו' ב"י וממילא לק"מ מש"ס עירוכי' הנ"ל דוקא האב ששכר הפועל עליו מוטל לא תלין וחיותו של שכיר עליו מוטל ע"כ מותר ליתן לו אגר נטר אבל משמת תו לא מוטל על היתומי' אפי' על הגדולים מכ"ש על קטנים שום לאו דלא תלין וחוב בעלמא וא"כ קשה שפי' מי שבקינין לי' ליקח ריבית מנכסי היתומים וא"ש:

175

קע״ויצאנו מענין לענין מ"מ בהא סלקינן ונחתינן דאין שום היתר בנידון שלפנינו ע"י אמצעו' ישראל ונחזי מאי דקמן בשארי התירים שכ' מעלתו:

176

קע״זומ"ש מעלתו המצאה למכור מטלטליו שבביתו בזול ולחזור ולקנות ממנו בריוח מועט יש בזה כמה עקולי ופשורי כיון דקיי"ל משיכה קונה במטלטלים א"כ מטלטליו שבביתו א"א למכור אלא ע"י הקנאת מקום או מטלטל אגב קרקע ואחר כל זה נפלין ברברבתא בדיני אסמכתא ומעכשיו וא"א למסור זה לסוחרי' שאינו בני תורה אך אם ירצה למכור לו מטלטלים סתם בלי תנאי כלל שוה מאתים במאה והוא בטוח בו לכשיהיה לו מעות יחזירם לו בריוח מועט אבל לא התנה שום תנאי ע"כ אז אם הקנין הוא טוב כגון משיכה לרשותו או הקנאת מקום היה מועיל אך ידוע כי דרך זה רחוק ועיי' ברמ"א סי' קס"ט סוף סעי' י"ח:

177

קע״חוהדרך האמצעי שכ' מעלתו במשכון ע"י גוי אומר אני השתא דאתינא להכי לגוי אמצעי יש להמציא היתר פשוט ונקל מכל הנ"ל והוא שיהיה גוי אמצעי ביניהם והגוי יקנה הח"כ מהישראל הראשון שוה אלף בתתק"ץ והישראל יכתוב שיר"א שלו על שם הגוי הקונה וב"כ ושוב ימכר הגוי הח"כ לישראל השני כנ"ל ויכתוב שיר"א על שם הגוי לארדרי הישראל השני נמצא ישראל לוה מגוי בריבית וגוי מישראל השני ואפי' אי יארע שיצטרך הישראל השני לנגוש הגוי חוזר על ישראל הראשון מכר אחריותו שכ' להגוי אין בכך כלום ואפי' אם יש מי שיפקפק לומר דהישראל מחזי כערב בעד הגוי נגד הישראל השני מ"מ הישראל השני יקבל שבשום אופן לא יתבע הישראל תחלה כ"א הגוי ואם לא יפרע לו הגוי אז יתבע הישראל וכי האי גווני אפי' ערב מותר כמבואר רס"י ק"ע והוא מהש"ס ע"א ריש ע"ב יע"ש וזה נלע"ד ברור ואע"ג דיש לפקפק קצת דמחזי כהערמה כמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א ועיי' ש"ך סי' ק"ס סק"י ועי"ש ס"ק ב' מ"מ נ"ל הכא להתיר דאע"ג דקיי"ל כהפוסקי' יש שליחות לגוי לחומרא עיי' סי' קס"ט ובש"ך ס"ק ט"ו וט"ז ועי"ש מ"מ הכא שנכתב בשטר על שם הגוי כנ"ל אין כאן תורת שליחות אלא לוה ומלוה ושרי ולע"ד מצוה לפרסם זה לשומעים לקול חכמים ואין להאריך יותר הכ"ד החותם בחותמי ברכות דש"ת. פ"ב מש"ק י"ב א"ר תקפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

178

קע״טהעתק השאלה:

179

ק״פהן זה זמן כביר כמעט חמש עשרה שנה רצופי' התנהגו בעלי בתים דקהלתינו יע"א מי שהיה לו חולה בתוך ביתו או שארי עקא ובישין אשר אלקים אנה לידו התנדבו כל איש אשר ידבנו לבו לנשמת ר' מאיר בעל הנס וכך הי' אומר הריני נותן נדבה לנשמת ר"מ ב"נ ולעתים שונים התנדבו איזה בעלי בתים לנשמת ר"מ הנ"ל בלי שום דאבון הלב ובלי ע"מ לקבל פרס ומסרו ליד הגבאי הוא ניהו הרב הזקן המאה"ג מו"ה יהוד' ליב זצ"ל אשר הי' אב"ד פה קהלתינו בעודנו חי והוא קבץ ואסף הכל וכמוס עמדו להניח בארגז המיוחד לכך וכאשר הי' מנין מספר חשוב שלח פעם פעם לשלוחי דרחמנא לעניי א"י (וגם שם אמרו שמדליק נר תמיד על קברו של ר"מ ב"נ) ושוב התעכב מלשלוח בעכובא טעמא למילתא ובין כך וכך הלך הרב הנ"ל לעלמא דקשוט ושביק חיים לנו ולכל ישראל והמעות הנ"ל מונח ביד אפטרופסין הממוני' ע"י אנשי טובי העיר ועתה באו הפרנסי' ושבעה טובי העיר במעמד אנשי עיר בצל קורתי אחרי שהלחץ זו הדחק גובר יום יום בעו"ה בעירנו מצוק עתים הקשים ורבו עניות בישראל ואין לאל ידינו ליתן להם די סיפוקם ומחסורם ועניי עיר קודם לעניי עולם ובלא"ה כמה עיקולי ופשורי איכא אם תגיעו ממון לא"י וספק אתי' וספק לא אתי' וזה לא נהנה וזה חסר ובפרט ראינו שלא בא קבלה טובה מנשיאי א"י על מעותינו אשר שלחנו להם פעמים והמקבל מאתנו הן המה אשר מסרנו להם ליתן לשלוחי דא"י המה אנשי ישראל והמה הבטיחו לנו שבח"כ שיבוא קוויטונג מנשיאי א"י אבל לא בא והי' אכזב לכן חזותא מילתא וע"פ הרוב קשה להפיק רצוננו ליתן לשם מי נדב להיות ביד עניי א"י (ומטעם הנ"ל אשר לא בא קוויטונג מא"י עיכב הרב הזקן המנוח הרב הנ"ל המעות ת"י ולא שלח) לכן זאת הסכמנו יחד לחלק הממון אשר ביד אפטרופסין לעניי עירנו אולם בתנאי כפול אם אדונינו יסכי' עמנו עפ"י דת תורתינו הקדושה האם רשאין אנחנו לשנות המעות מעניי א"י לעניי עירנו יורנו כדת מה לעשות - ועוד האריך הנ"ל:

180

קפ״אשלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ המופלג המאה"ג תל תלפיות יושב ברמה בנויות עיניו כיוני הגיאות כש"ת מו"ת... נ"י אב"ד ור"מ מילדי מדינת עלזוס יע"א:

181

קפ״בנפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה בהני זוזי המונחי' שם ביד אנשים ידועים ומעותדי' לשלחם לעניי א"י ועניי עירו צריכי' לכך וחייהם חיי צער אם מותר לחלקם לעניי אותה העיר ושרש השאלה מבואר בדבריו ויובן מתוך תשובתי אי"ה:

182

קפ״גאומר אי היה המנדבים נותני' מתחילה ליד הרב הזקן ז"ל לחלקם לעניי' לא הייתי עט ממהר להשיב להתיר לשנויי הני זוזי דאף ע"ג דמהרי"ק בשרש ה' וביאר ביתר ביאור במהרי"ט סי' ס"ג דלא אמרי' יד עניי' אנן וזכו בו הני עניי' דוקא כי אין כאן עניי' ידועי' ואולי אותן עניים של אותו זמן כבר נתעשרו או מתו או נדו ונעו ממקומם למקום אחר ואין כאן עניים ידועי' שזכו בהממון יע"ש והם לא דברו אלא בנדון שלהם שהמנדבי' הניחו קרן ביד הממונה ושהפירות יחלוק לעניי ירושלי' בכל שנה ושנה ושוב אירע בשנה מן השנים שהצריכו מאנשי ק"ק ירושלי' מעות לצורך בנין בה"כ ועל זה יפה אמרו שהקרן שהניחו המנדבי' לזכות עניי ירושלים הפירות ליושבי ירושלים אין כאן עניים ידועי' כי באורך הימים והשנים איכא מיתה ועושר ונסיעה ממקומם וא"כ לא שייך שזכה בשביל אותן העניים ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ז' כ' עוד דלא שייך כלל לזכות בהקרן ליתן הפירות אפי' לאיש ידוע דאין אדם מקנה דבר שלא ב"ל דפירות דזוזי גרע מפירות דקל דהכא אפי' מעות לפירות לא מהני דאלו דקל עומד לפירותיו היוצאין מגופו משא"כ פירי דזוזי הני אזלי לעלמא בעיסקא והני אחריני נינהו נמצא לא שייך שום זכות בזה:

183

קפ״דמשא"כ בשנתנו מעות בעין לשלוח אותן זוזא בעינא לעניי א"י הנמצאי' עתה שם לא שייך הא דמהר"מ אלשיך דאין כאן דבר שלא ב"ל ולא הא דמהרי"ק ומהרי"ט דלא חיישי' שבזמן קצר ימותו ח"ו כל בני א"י הדרי' עתה שם ושיתעשרו דמיתה ועושר לא שכיחי כמבוא' ס"פ כל הגט (גיטין ל' ע"ב) מיתה שכיח עושר ל"ש והיינו מיתה שכיח טפי מעושר אבל מיתה גופי' לא שכיח כמבואר בנדרי' ס"ד ע"ב מיתה נולד הוא ועניות לאו נולד הוא וכ' הר"ן ורא"ש בשם הירושלמי משום דעניות שכיחא ומיתה לא שכיחא וגם החששא שיטלטלו ממקומם לא שכיח כלל דנפקי מארץ לח"ל בשלמא בנידון דמהרי"ק שזיכה לאנשי ירושלים ואפש' שבאורך הימים יניעו ויסעו לחברון וצפת וכדומה אבל בנידון שלפנינו שנדרו לסתם עניי א"י בכל מקום שהם ולא שכיחי שיצאו מארץ לח"ל דאיסורא איכא וטפי שכיחי שיצאו מירושלים לגור בקהלה אחרת בא"י הגם שאינו נכון מ"מ שכיחי טפי מלצאת מארץ לח"ל:

184

קפ״הוהנה במשנה ספ"ב דשקלים מותר עני לעני מותר המת ליורשיו משו' דאחולי אוחיל זילותי' לגבי יורשי' יעיי"ש מבואר שהעני קונה מתנותיו בזילותי' ובושתו ומורישו ליורשיו וצ"ל בהא דמהרי"ק ומהרי"ט לא שייך הא וג"כ מטעם הנ"ל כיון שהניחו קרן לחלק הפירות לאורך ימים ושנים ולא נזדלזלו העניים הללו בגביות הקרן הלז מה שא"כ בנידון שלפנינו נזדלזלו עניי א"י של עכשיו וזילותי' אקנו להו הני זוזי:

185

קפ״וותו דמהרי"ק בסוף דבריו צירף לזה עוד דעניי ירושלים גופיהו ניחא להו בבנין בה"כ ונהנו ממנו ועוד כי היכי דתהוי להו שלמא מאנשי ירושלים שלא יהי' הם המעכבי' בבנין בה"כ ועי"ז שנתנו לסיועת הבנין ישבו ביניהם בשלות השקט וא"כ עניים גופיהו ניחא להו בהך תקנתא וכל זה לא שייך לכאורה בנדון שלפנינו ובזה ניחא מ"ש מהרי"ו בתשו' סי' ב' באשה שציותה לחלק בכל שבועה קצבה סך כך לעניי עיר ורצו ליתן מהם לבחורי' עניים הבאים ממקומות אחרים וכ' אפי' אי ת"ת עדיף מ"מ הכא שאמרו לעניי עירה כבר זכו בה עניי העיר ומייתי ג"כ אותו הרא"ש דמייתי מהרי"ק ומייתי ג"כ מרמב"ם פ"ה משומרים ע"ש והיינו כמ"ש דמהרי"ק מיירי לחלק הפירות שנה שנה לאורך ימים ולא זכו עניים משא"כ בנידון מהרי"ו:

186

קפ״זוכיון דליתי' להנ"ל אפי' נאמר דיש פוסקים מחולקי' וס"ל אפי' בלא כל הנ"ל יכולי' בני העיר לשנות אפי' בכי האי גוני ויהי' פלוגתת הפוסקים ואין בידינו להכריע לא שייך הכא לומר ספק צדקה להחמיר או להקל דפליגי רשב"א ור"ן בנדרים ז' ע"א דהכא דודאי לעניי' מישך שייכא אלא מספקא לן לאיזה מן עניים יותן וה"ל כממון המוטל בספק ביד ב"ד ויש לעיי' בהני דמיונות דסוגי' דההוא ארבא אי מפקינן או לא או יחלוקו או יהי' מונח ויש להאריך בזה אלא אינו ענין לנידון שלפנינו דלא צריכנא להא:

187

קפ״חיען כי לפי שבא בלשון השאלה לא התנדב שום א' לעניי א"י כי אם לנשמת ר"מ בעל הנס או לנרות נשמת בעל הנס והרב הדליק נר בחדרו כמה שנים עד שלמדוהו שלוחי א"י שיותר מצוה לשלחו לא"י ויאות הרב להם עד שלבסוף חזה דברמאות נהגו ולא הגיע המעות ע"י השלוחי' ההם וקיבץ ואסף ממון רב עד שמת ונפל ביד אפטרופסי' והנה מה ששינה מהדלקה לחלקו לעניים בודאי כדין וכהלכה עשה לא מיבעי' לאותן דנתנו לנשמת ר"מ ואין טוב לנשמתו מזה כ"א לחלקו לעניים יהי' איזה עניים שיהי' וכמו שמחלקין צדקה לזכרון נשמת המתי' המבואר בהג"ה ש"ע י"ד סס"י רמ"ט אלא אפי' אותן שפירשו בהדי' להדלקת נר לנשמת ר"מ ז"ל מ"מ אפי' להסוברי' דהדלקת נר בבה"כ חשיב טפי מחילוק עניים היינו בבה"כ אבל הדלקה בחדר א' לנשמתו של אדם ואפי' להדליק על ציון שבקברו לא ידעתי מצוה רבה בזה ומצאתי ברלב"ח סי' ג' שכ' שנהגו לנדור נדרי' להדלקת נר על ציון קבר שמואל הנביא וכ' כיון שנהגו כך מצוה הוא ויהיב טעמא השייך לשמואל הנביא דוקא ע"ש מ"מ אין כאן מצוה רבה וחילוק לעניי' עדיף מיני' בלי ספק ויש להמתיק בדברי אגדה בשבת ל' ע"ב נר קרוי' נר ונשמה קרוי' נר מוטב תכבה נרו של ב"ו ואל יכבה נרו של הקב"ה והיינו קיום נפשות עניי' הוא הטבת נרו' האמתיים והוא מצוה חשובה טפי מהדלקת נר וכבר בארתי בתשובה אחרת כיון דקיי"ל ר"פ בני העיר דמעלינן בקודש ומוכרים בה"כ לבהמ"ד וכל כי האי גוני א"כ ממילא כל המנדב צדקה לדבר ידוע כגון לבהכ"נ אין כוונתו לבה"כ דוקא אלא מבהכ"נ ומעלה שהרי ידוע שכשיהי' צורך משנין מבה"כ לבהמ"ד א"כ תחילת הפרשתו כך ואין כאן שינוי מדעת הבעלים שתחילת הפרשה לכך הי' [עי' לעיל סי' ט' שהוכיח כן מהמרדכי] וא"כ ה"נ אע"ג שנתנו המעות הללו בפירוש להדלקת נר היינו הדלקת נר ומעלה וחילוק עניים הוה מעלה ואין כאן שינוי כלל ויפה עשה הרב ובלאה"נ מסתמא הי' מרוצים במעשיו ושינויו אדעתי' דחבר העיר יהבו מעיקרא:

188

קפ״טוהנה מבואר בב"ח ומביאו ש"ך בי"ד סי' רנ"א סק"ו דבני עירך דח"ל קודמין לעניי א"י וראיתי בב"ח שכ' טעמו מדתני ר' יוסף בב"מ ע"א ע"א עניי עירך קודמין ולא ביאר לחלק בין א"י לח"ל ע"ש ולכאורה ראי' זו קלושה כמובן אבל עיקור כוונתו אגופי' דבריי' שכ' דמפיק ענייך קודמין לעניי עירך מהעני עמך משמע עני שעמך ושוב מפיק מהאי גופי' עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת ומנ"ל הא וצ"ל התורה תלי' בעמך כל שעמך טפי בשום קורבא בעולם קודם למי שאינו עמך וכן מורה לשון רש"י ד"ה ענייך וד"ה עניי עירך ע"ש א"כ מבואר דהכל תלוי בעמך אפי' לעניי א"י ונראה היינו טעמא נמי דמהרי"ו הנ"ל בתשובה סי' כ"ו דהי' רוצים לומר אע"ג דהאשה נתנה המעות לעניי העיר מ"מ אומדין דעת הוא אלו היתה יודעת דלומדי תורה עדיפי היתה נותנות לבחורי' אלו הבאים ממקומות אחרים והשיב ז"ל ב' תשובות א' אין זה אומדנא דהרי קמן כל הנותן צדקה למה אינו נותנו ללומדי תורה דוקא ועוד עניי עיר קודמין ללומדי תורה ממקומות אחרים ע"ש וכבר כתבתי במקום אחר דהיינו בחורים הבאים לפי שעה ולא לקבוע ישיבה בהעיר דהני כבני העיר חשיבי כמבואר בש"ע י"ד סי' שע"ו סקי"ב בסופו ועמ"א סי' תס"ח מ"מ מנא פשיטא לי' למהרי"ו דעניי עיר קודמין לת"ח שמעיר אחרת עכצ"ל כיון דתלי קרא בהעני עמך וממילא מוכח נמי דעניי עיר קודמין לעניי א"י שהם ת"ח שיש להם ב' מעלות מ"מ הכל תלוי בהעני עמך:

189

ק״צוהשתא כיון שהנותני' נתנו המעות להדלקת נר אלא שאנו אומרי' שהכוונה מהדלקת נר ולמעלה וכל שלמעלה מהנר בכלל כוונתם אם כן הי' בכלל כוונתם לכשיצטרכו עניי העיר יהי' לעניי העיר ועוד הרב גופי' שניהג לשלוח לעניי א"י גופי' אומדן דעתי' אלו הי' יודע שטרם שיגיע לא"י יצטרכו עניי עירו בודאי לא הי' עוש' שלא כדין להזניח עניי עיר וליתן לעניי א"י וכהסוברים שבמהרי"ו הנ"ל ולא שייך דחיות המהרי"ו דודאי אומדנא דמוכח הוא דהרב לא עשה שלא כדין ובמה שאינו שלו ואין אדם חוטא ולא לו כיון שדעת הנותני' לא לחלק ולזכות לשום אדם רק שהרשות נתון לשנויי למצוה היותר גדולה וכיון דקיימי עניי עירנו דקדמי אין לו לעבור על דעת הנותני' וגם לא שמענו מעולם מפי הרב שהוא זוכה עבור עניי א"י ולא דמי להנותן ביד הגבאי לעניים כיון שהנותן נותנו לידו לשם כך ממילא הגבאי יד עניים הוא וזוכה עבורם אבל הכא הנותני' לא נתנו לשם כך ורק הגבאי חישב לחלקו לעניי א"י ומאן יימר שזכה עבורם שלא יהי' יכול לשנות ואע"ג שציוה לאפטרופסים שישלחו לא"י מי נתן לו כח למנות אפטרופס לזה כיון שמת ונתמנה חבר עיר אחר הרי אותו חבר עיר במקומו והוא יעשה כהלכה והאפטרופסים אין בכחם לזכות בממון של אחרים בשביל אחרים ולחוב לעניי עיר כיון שלא נתמנו על זה אלא על עזבון הרב ולא על זה הפקדון אלא מחוייבים להחזירו לבעלים היינו החבר עיר העומד במקום הראשון הוא בעליו של זה ולעשות לטובת נשמת בעל הנס וטובת נשמתו הוא המצוה היותר מובחרת והוא פרנסת עניי עיר:

190

קצ״אתו יש לצרף גם כן מה שסיים מהרי"ק שרש ה' דאיכא ג"כ קצת טיבות' לעניים כנ"ל וה"נ כפי הבא בשאלה איכא כאן למיחש יען שבני עיר צועקי' ואם לא נשמע לקולם יבוא הדבר לפני המלך והשרים ואיכא חששא שיצא הקצף ויגזור על כל הקהלות שלא ישלחו עוד מעות לעניי א"י כמו שהוא בכמה מדינות דבר המלך ודתו וכאשר כבר הוחל לעשות כמ"ש ורמז בתשובתו ואיכא למיחש לסכנה דילן ודידהו דבני א"י וא"כ טיבותא הוא לגבייהו. - ובשגם שכבר כמו ז' שנים מונחים הני זוזי ומי יודע כמה זמן רב עוד יונחו עד יודע להם איש בטוח לשלוח לידו ובתוך זמן רב כזה בודאי הדרן לחששא דמהרי"ק ומהרי"ט דהני עניים אזלי והני אחריני נינהו דלזמן מרובה חיישי':

191

קצ״בומ"מ נ"ל דעכ"פ לא יבטלו המצוה לגמרי וכעין פשר דבר אם יחלקו המעות לעניי העיר לא תתבטל הקופה לגמרי אלא ישאירו בתוכה מנה יפה לסך מה שראוי לשלוח ויהי' מונח עד יודע להם שליח נאמן לשלוח לשם כיון שעדיין לא נאסר מהמלך והשאר יאכלו ענוים וישבעו ועכ"פ יתנו מזה ג"כ ללומדי תורה ובחורים שבישיבה שלא נעבוד תרתי לעניי עמי הארץ שבח"ל במקום ת"ח שבא"י ונניח עניי ת"ח שבעיר שבח"ל ותרתי לא עבדי'. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ה טבת קפז"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

192

קצ״גשלום וכ"ט לה"ה הרב המאה"ג המופלג חריץ ושנון בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מו"ה שמואל פינחס נ"י בק"ק זאלקווי:

193

קצ״דיקרתו הגיעני ולא ידעתי אכנהו אך מכותלי כתבו ניכר כי ת"ח הוא ושפתותיו שושנים נוטפת דבש וחלב וחריפא סכינתי'. וז"ל השאלה זה ימים כבירים הי' לכפרי א' מכפר הסמוך לקהלתינו ב' פרות שלא ביכרו וטרם בא עת לידתן מכר הכפרי אותם לנכרי בקנין כסף ואינו זוכר אם הי' תקיעת כף ומשיכת הנכרי להפרות הי' קודם פיסוק דמים וכו' והנה לכאורה אין היתר לבכורי' אלו כמבואר בש"ע סי' ש"כ באחרונים דקנין כסף לא מהני אפי' בדיעבד והמשיכה הי' קודם פיסוק דמים כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר' סעי' ז' וכו' ע"כ לשון השאלה הנצרך לענינינו:

194

קצ״הופר"מ פתח ד' פתחים להקל א' דקיי"ל לא בעי' דעת קונה וכיון דדעת ישראל המקנה הי' להקנו' להגוי אעפ"י שלא פסק דמיו ולא סמכה דעתו דגוי לקנות מכל מקום קונה ע"י דעת מקנה הישראל:

195

קצ״וב' אפי' אי בעלמא המשיכה לא מהני בלי פיסוק דמי' אפי' יהי' דעת המקנה מ"מ מישראל לגוי מהני כי מעלתו יצא לידון בדבר חדש והוא דהא דגוי מישראל דוקא במשיכה גז"ה ומצוה מחודשת לישראל שלא יקנה הגוי כ"א במשיכה אבל מה לו לגוי עם תורתינו רק מצד גזה"כ לישראל וא"כ הישראל הא נתכוון להקנות במשיכה וגוי משך רק שלא נתכוון משום דלא סמכה דעתי' ואיהו לא בעי משיכה לקנות כי הוא קונה בכסף בדיני ערכאות וה"ל כאלו התנה שיקנה בכסף ואי משום גז"ה גוי במשיכה זה לישראל והישראל הרי נתכוון להקנותו וזהו דבר חדש וברור לפני פר"מ:

196

קצ״זג' מטעם ס"ס שמא הלכה כרש"י גוי בכסף ואת"ל כר"ת גוי במשיכה דלמא תקעו כפם זל"ז וקנו בסטומתא כמנהג הסוחרי' אע"ג דבעלמא אין ס' כזה נכנס בגדר הספק אם נעשה המעשה או לא נעשה תקיעת כף דמוקמי אחזקה דלא כמו בעירוב ספק הניח עירוב מ"מ כ' מעלתו הכא אמרי' מסתמא עשו כדרכם של סוחרי' שתוקעי' כפם ורוב הקוני' עושי' כן מסתמא עשו כמנהגם כמ"ש הט"ז בי"ד לענין מליחה:

197

קצ״חד' כיון דיש גוים המעידי' שהי' שם תקיעת כף של סוחרים ועל ידיהם יכול הנכרי הלוקח להוציא מקחו מישראל באלמות בערכאות א"כ ה"ל כגוי אלם שכ' צמח צדק דה"ל כיד נכרי באמצע ופטור מבכורה אלא שצ"צ לא אמרו אלא שהגוי מוחזק ויכול להחזיק במקחו ע"י אלמותו אבל הכא שהישראל בפרתיו והגוי צריך להוציא לא ברור למעלתו אלו דבריו:

198

קצ״טוהנה ההיתר הראשון אע"ג שכ"כ בקצה"ח סי' רע"ה דבמכר שדעת המקנה להקנות לא בעי' דעת הקונה ומעלתו נמשך אחריו ודבריו צע"ג ע"כ לא אמרו אלא בנותן מתנה לחבירו ועיקור דין נובע מב"ב מ"א ע"א רב ענן שקיל בידקא בארעי' וכ' נימוק"י בשם הראב"ד להוכיח אי הוה המקנה ידע אע"ג דרב ענן לא ידע מ"מ על ידי דעת אחרת קונה ורמ"ה שם בספר יד רמה מבאר דה"ל כזכי' דזכין לאדם שלא בפניו וכל זה במתנה אבל במכר ולא פסק דמים עדיין ואפשר שלא יהי' לרצון ללוקח לקנות לא מהני זכי' שלו והוא ברור והרשב"א בגיטין כ' ע"א הקשה איך יקנה הערוב הבא אחר חתום שטרות במה שמקנה לו המלוה הא לא ה"ל זכי' ותי' דשפיר ה"ל זכי' דבההיא הנאה דמהימן לי' ע"ש ש"מ היכי דלא הוה זכי' לא אמרי' ומכר קודם פיסוק דמים לא הוה זכי' והא דהקנה הזקן שהלוה לכל בני עירו הקנה שטרי מכר ללוקחי' התם המכר נגמר והשטר מתנה הוא שנותן לו ובמתנה הוה זכי':

199

ר׳ומ"מ משמע מכר אחר פיסוק דמים גם המכר הוה זכי' והיינו טעמא דהטור בסי' ר' סעי' ז' דבמדד אחר פיסוק דמים קנה לוקח אפי' בלא כוונה משום דדעת מוכר להקנותו וכיון שכבר נפסק דמים ה"ל מכר כמתנה:

200

ר״אודעת הראב"ד שם נראה דמכר לעולם הוה כחוב אפי' כבר פסק דמים כמבואר ס"פ או"ב דמכר הוה לעולם חוב חוץ מד' פרקים שמשחיטי' הטבח בע"כ ע"ש וצ"ל הטור ס"ל לחלק דוקא קונה בשר לאכול ולבלות הוה חוב ללוקח אבל חטים לסחורה דמיירי התם מחמריו ופועליו זהו הוה זכות אחר פיסוק דמים וסברא נכונה לחלק ומיושב סתירת הטור בה' יי"נ סי' קל"ב שהקשה מ"ל פי"ד ממכירה הל' ה' והא"ש דבהל' יי"נ מיירי בקונה יין בחנות לשתי' כמו קונה בשר לאכילה סו"פ או"ב דלא הוה זכי' מיהו גם קצ"ה סי' רע"ה יפה תי' התם בסי' קל"ב בגוי ולא שייך זכי' דאין שליחות לגוי וא"ש אפי' ביין לסחורה:

201

ר״בוביבמות פ"ג דאמר ר' יוסף במקדש חלוצתו הוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא ע"ש ולכאורה הי' ע"כ בשעת חליצה נהי הוא לא ידע לכוון להפקיע זיקתו דהרי קמן שחזר וקידשה בתורת מאמר יבמין מ"מ ע"כ היא כוונה דאל"כ לא מהני חליצה בלי כוונת שום א' מהם וכ"כ בית מאיר דכוונת א' מהם מהני וא"כ כיון דבשעת חליצה היא ידעה דפקעה זיקתה א"כ ממילא עכשיו בשעת קידושי' היא מתכוונת להקנות עצמה להבעל וה"ל דעת אחרת מקנה ולא בעי כוונה דידי' וצ"ע לכאורה אע"כ קידושי אשה הוה כמכר ולא כמתנה ולא מהני דעת אחרת מקנה ויש לפקפק קצת על זה ממ"ש הר"ן בנדרים למ"ד ע"א ד"ה ואשה נמי וק"ל ויש לי בזה צע"ג במה שהקשו תוס' אפירש"י ב"ב מ"א ע"א בהא דרב ענן מחילה בטעות שהקשו לפירש"י דמחילה בטעות הוה מחילה והא הכא לא הוה מחילה ע"ש ואי ס"ל לתוספ' כהראב"ד הנ"ל לק"מ לעולם בעלמא היכי דמכוון להקנות אפי' בטעות הוה מחילה אבל הכא הא רב ענן לא נתכוון לקנות ורק דעת אחרת מקנה וכיון דגם איהו לא ידע וטעה א"כ אין כאן שום דיעה להקנות לא קונה ולא מקנה ולא מקשו תוס' מידי וצ"ע:

202

ר״גהיוצא מהאמור בנידון שלפנינו דהוה מכר ולא מתנה וגם לגוי לא מהני דעת אחרת מקנה מתרי טעמי חדא מכר קודם לא הוה זכי' לכ"ע ועוד בגוי לא שייך שליחות וזכי' ואזדא לי' היתרא קמא:

203

ר״דהיתר השני יצא לדון בדבר חדש והאריך בזה בפלפול ואני החדש אסר מן התורה בכל מקום ויניח לנוסבי במקומנו ולא נבקש חדשות אין הדעת סובל שיועיל משיכה בלי דעת הקונה יהי' גוי או ישראל ומעלתו כתב שגז"ה הוא על ישראל שומרי תורה לו יהיבנא לי' מה שאינו אמת ועיי' תשו' רמ"א סי' יו"ד מ"מ אפילו לפי דבריו של מעלתו וכי גזר הקב"ה על ישראל שהנכרי יעתק צור ממקומו ויעתקנו ממקום למקום ויקנה בלא כוונה לקנות הקב"ה הקפיד על הישראל שהנכרי יעשה משיכה כדינו בכוונה הראוי' גם כל מה שהאריך שגוי הוה כאלו התנה שרוצה לקנות בכסף אין להשיב על זה ומעלתו הרגיש שדברים אלו בדוי' הם:

204

ר״הגם מ"ש בשלישי' דהוה ס"ס ומסייע לזה דכן דרך התגרי' להכות כף על כף לא דמי להא דט"ז דהתם א"א לבישול בלא מליחה בשום אופן ומסתמא עשתה כהרגילה אבל הכא כמה פעמים כשנותן כף או משך סחורתו מיד ליד אינו תוקע כפו כלל וכנידון שלפנינו ועוד בקנין כזה שאינו אלא להפקיע מקדושת בכורו' וכעין שמוכרי' חמץ לגוי וכי תוקע כף אדרבה מנהג שלא לתקוע כף בקנין כזה:

205

ר״ווהיותר הי' ראוי לסמוך על ההיתר של אלמותו של גוי אך מעלתו שדי בי' נרגא דלהוציא מנ"ל למימר הכי, ובהא דבתר דיניהם אזלי' במ"ב דמייתי מג"א סי' תמ"ח שק' עליו מש"ס בכורות דקאמר בדיניהם שפסקה להם תורה ומשמע אבל לא בדיניהם ממש כמ"ש מג"א רגיל אני לפרש עפ"י דאמר ר' ישמעאל בב"ק קי"ג ע"א אם אתה יכול לזכותו בדינינו וכו' ע"ש וא"כ אם יש לישראל זכות בדיניהם הרי פסקה להם תורה שזכה ישראל והיינו בדיניהם שפסקה להם תורה וכמשאת בנימין ובזה יש קצת היתר לבכורי' הללו אך לא יסמך על דעתי כלל כי לא עיינתי אפי' כמן ימא לטיגני:

206

ר״זמה שהקשה מעלתו אפירש"י ר"פ שבועת הפקדון משכחת לי' באל תפרעני אלא בהני ראובן ושמעון שפוסל שארי עדי', לק"מ נהי דפסל שארי עדים שאמרו שפרע לפניהם עצמם אבל להעיד שפרע לפני ראובן ושמעון לא מצי למיפסלינהו ופשוט:

207

ר״חמ"ש בסוגי' דב"מ דף מ"ב נכון הוא וראוי לאומרו:

208

ר״טמ"ש הא דבעל לוקח הוה שקשה שהיא פשעה דהל"ל ששאלה לא דמי ליהבי' לאימי' עכ"פ אימא גופי' אינה אלא שומר בעלמא והי' לו להודיע שהוא בעצמו שומר ומוסר לה לשמור אבל הכא שהאשה מכניס לבעלה בחזקת שיהי' שלו ממש דבעל לוקח ובודאי ישמור שלו כראוי טפי מדאחריני ולק"מ ואין פנאי להאריך וה' שנותיו יאריך א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק ו' טבת תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

209

ר״ישלום וכ"ט לתלמידי ורב חביבי הרב המופלג מורה צדק לעדתו כש"ת מו"ה נח גבריאל נ"י ה' עמו גבור החיל:

210

רי״אעל מ"ש מעלתו בחיוב נהיגת כבוד באחיו הגדול ממנו בשנים אפילו אינו פטר רחם לאמו ולא בכור לנחלה לאביו וכי כן משמע מתשו' רא"ש דפ' רמ"א בי"ד סס"י ר"מ דאפי' אחיו מאמו צריך לנהוג בו כבוד אלו תוכן דבריו והשיג על ס' בל"י וס' הלקט יפה כ' וס' בל"י אינו במחיצתינו ואין דרכנו לעיין בס' כאלו אך כל דברי מעלתו כהווייתן ממש נאמרו על ס' ברכי יוסף וגם שם כ' דברי מעלתו שבס' שערי מצות להאר"י כ"כ ודלא כבל"י בשמו וס' משובש נזדמן להם ע"ש:

211

רי״בהאמנם שרש הדברי' בנוי על דברי רמב"ן בהשגת לשרשים שלספר המצות לרמב"ם שרש ב' ושם נאמר דכל נהיגת כבוד לאח הגדול הוא ענף ממצות כיבוד אב ואם כי רצון האבות שיכבדו צעיריהם גדוליהם וזה נכנס בגדר כיבוד אב ואם יע"ש וממילא מובן שאין חילוק בין אחיו מאביו או מאמו כי הכל בכלל כיבוד אמו ובתשו' הרא"ש כלל ט"ו כ' והסביר שהרי מריבוי וי"ו ואת אמו דרשי' אחיו הגדול הרי שאפי' אחיו מאמו בכלל ע"ש ויש להטעים לפי הנ"ל שהרי את אביו מרבה אשת אביו את אמו מרבה בעל אמו וי"ו ואת מרבה אחיו הגדול הנה מיירי שמת אביו ויש בעל אחר לאמו וא"כ אותו האח איננו מאביו שכבר מת ומשום כיבוד אביו שרצונו לכבד בנו הגדול כיון שכבר מת כמ"ש רמב"ן דלאחר מיתת אביו פקע לי' כבודו בזה וא"כ ע"כ קרא משום כיבוד האם קאמר וה"ה אחיו מאמו כנלע"ד בפי' דברי הרא"ש:

212

רי״גמ"ש מעלתו ביישוב קו' הרא"ש איך כ' משה רבינו ע"ה ס"ת בשבת קודש דע"י שם והשבעת קולמוס כבר קדמוהו בשל"ה ומה שהקשה מעלתו למ"ד שביתת כלים דאורייתא איך כ' קולמוס בשבת לאו ק' היא דלא גרע מכותב בשמאלו דאין דרך כתיבה בכך וגדולה מזה בפ' כלל גדול הטווה מבעלי חיים פטור דאין דרך טווי' בכך אע"ג דנשים חכמניות כך טוו במשכן מ"מ כיון שחכמה יתירה הי' אין דרך טווי' בכך מכ"ש כתיבה ע"י השבעת קולמוס ובס' עשרה מאמרות מאמר י' ח"ב סי' ט"ו תי' בענין אחר יע"ש אבל מ"ש דאותו היום נתארך ולמעלה הי' שבת ולמטה ע"ש דבריו מאוד תמוהים א"כ לעולם יהיה כן שבת שלנו הוא חול למעלה ואין אנו שובתים בשבת של יוצר בראשית ית"ש שרי לי' מארי' למימר הכי ושביק לחסידותי' וסמבטיון יוכיח ובעל אוב וקברו של רשע יוכיח ובמלחמת עמלק העמיד מרע"ה השמש יום תמים א"כ מכאן ואילך נתבלבלו השבתות ולא ניתנה תורה בשבת שלמעלה ולמה לא ירד מן בשבת שלנו שהוא חול למעלה אולי יאמר הקב"ה לא חשש על שבת שלמעלה אלא על שלא נצא אנחנו בשבת שלנו ללקוט מן ודברי' הללו אסורי' לשמוע ולהעלות על לב ועיי' בכוזרי כמה טרח החסיד להשוות שבתות כל המדינה בכל העולם לשבת בראשית כדי שיארע מנוחותינו ממש עם מנוחת הבריאה הראשונה ישתקע הדבר ולא יאמר אך יאמר לאל גומר עלי הקב"ה מסכים זמנים שלמעלה עם ישראל שלמטה כדאי' בירושל' הביאו הרא"ה בבדה"ב וש"ך בהל' נדה סי' קפ"ט ס"ק י"ג ע"ש ותל"מ:

213

רי״דשוב עיינתי במכתב מעלתו שכ' שעמד חמה שנה תמימה או עוד יותר אולי ט"ס הוא וצ"ל יום תמים כי לא ידעתי מה תועלתו בהאריך זמן תנועת אבותינו במדבר ולאחר ביאתם לא"י ועוד שצריך נס שהספיק מן לשנה תמימה אולי לא ירדתי לעומק דעתו בזה, וצריך אני לעשות לי רב בשנות מרע"ה שהי' בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה בפ' וארא בתחלת שליחותו ומשפט מצרים יב"ח כמבואר במס' עדיות נמצא פסח שיצאו ממצרים נעשה מרע"ה בן פ"א בז' אדר שלפניו ונשתהו במדבר מ' שנה הרי קכ"א ואיך אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום אם לא נדחק בן שמונים דפ' וארא היינו שעברו ע"ט שנים ונכנס לשנת שמונים משנותיו ובן מאה ועשרים דפ' וילך שעברו כבר ק"כ ונכנס יום א' לשנת קכ"א ואין המספרים דומים ועי' שיטת רש"י כתובות נו"ן ע"א בת י"ב לתענית שר"ל כניסת י"ב ודומי' דהכא עשר למשנה וכן משנה דאבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה לא דמי לבן י"ג למצות שבאותה משנה וע"ש בשני דבורי תוס' ד"ה בר שית כבר תריסר וכו' ע"ש וקצת יש סמך להנ"ל דהרי כל היכי דלא כתוב ומעלה משמע יום בשנה חשיב שנה ועי' לשון רש"י בכורות מ"ט ע"א ד"ה מספקא לי' ולרמב"ן ר"פ כי תשא והכא גבי בן שמונים דמרע"ה לא כתוב ומעלה משא"כ בן מאה ועשרים כתוב אנכי היום ודרשו חז"ל היום מלאו והוה כמו מעלה נמצאת אומר ששני המספרים אינם שוים ועדיין צ"ע:

214

רי״הועל מ"ש מש"ס פ"ק דברכות דאמרי' בשביל ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו וקאמר מנ"ל אלימא משאול דלמא מלך שאני והוקשה לפר"מ הא לחד שינוי בתוס' ר"פ שבועות העדות ת"ח עדיף ממלך ולכאורה לק"מ דהא שאול ת"ח נמי הוה רק אחז"ל דוד גלי מסכת' שאול לא גלי מסכת' ודוד הלכה כמותו בכ"מ מדכתי' וה' עמו משא"כ שאול והוה פליגי במקדש במלוה ופרוטה וכן מוכח ממקומו דהוה ס"ד למילף דצריך להחלות על ת"ח ש"מ שאול ת"ח הוה ודחי ש"ס דלמא משום דהוה נמי מלך ובצירוף מלך וגם ת"ח צריך להחלו' ולא בחד מיניהו ומ"מ במסקנא יליף מדהע"ה שעינה בצום נפשו על דואג ואחיתופל שהי' ת"ח א"כ מוכח לכאורה כהתוס' דת"ח עדיף ממלך דאל"ה איך רשאי המלך להחלות עצמו על ת"ח הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אע"כ ת"ח עדיף וא"ל הא דהע"ה ת"ח נמי הוה ואיך רשאי לצער על ת"ח חבריו ז"א קושי' כמובן ועוד ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול ומוכח כהתוס':

215

רי״ומיהו הא נמי לק"מ דמלך שאני לא משו' דעדיף מת"ח אלא שחליו וצערו נוגע לכל ישראל תדע הרי במות נשיא בע"פ אמרי' כל ישראל מטמאי' לו ועשיית פסח בטומאה ודהע"ה מת בעצרת והי' כל ישראל אוננים ולא הקריבו קרבנותיהם בי"ט כדאי' בירושלמי מייתו תוס' בחגיגה ט"ו ואלו בת"ח אין הדין כן וע"כ שמיתתו נוגע לכל ישראל וה"נ חליו וצערו משא"כ לקום בפני ב"ד לקיים מ"ע ועמדו ב' האנשים אינו נוגע לכל ישראל והדברים ברורים:

216

רי״זוע"ד עם בני ישראל הנלקחי' לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדבורינו בזה וגדולי ישראל ע"כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשו' ומ"מ אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובני' כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורי' למודי תורה שאפי' לא פטרום המלכות בפירוש מ"מ מדין תורה פטורים דאמרי' בפ"ק דב"ב ח' ע"א הכל לכרי' פתייא אפי' רבנן וה"מ דלא נפקי באוכלזא אבל נפקי באוכלזא רבנן לאו בני מיפק באוכלזא נינהו ומכ"ש שהמלכות יר"ה פטרום וכבר כמה פעמי' כשנתתי אטעסט לבני מדינו' פיהם ומעהרי"ן שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא וא"כ כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

217

רי״חואידך הי' מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבי' לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפי' מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפי' מחוי אתיבנא חייב מכ"ש מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובי' הנאנסי' עוברי' על המצות באונס ולעתים רחוקי' ואלו יעשו ברצון ואנו מדחי' אחר הנופל עפ"ק דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

218

רי״טאך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אע"ג דהמה גריעי מכולהי שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מ"מ כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר א"כ קלקלתם בעו"ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו והנה קצרתי מאוד כי אין ראוי להאריך בענין זה כמובן וה' הטוב יתן כל טוב כנפשו הטהורה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ה סיון תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

219

ר״כאת חג המצות יחוג בדיצות ה"ה תלמידי המאה"ג המפורסים גן הדסים החרוץ בעל פיפיות כבוד מה"ו מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמאט יע"א:

220

רכ״איקרת מכתבו הגיעני בימים האלו ימי טלטולא דגברא דהני נשי דידן מפנים חפצים מזוית לזוית אפי' ספרים אינם מוכנים לי לעיי' אך מה שדחק עלי השעה להשיב עכ"פ על השני' שתגיע לידו הרמה בחה"מ הבע"ל הנני למצותו ראשון תחלה אומר כי ידוע שיעור כתובה דחזי מדאוריי' ממש הוא חמשים כסף וכל כסף ד' דינרים וכל דינר הוא צוואנציגר של כסף ממש ולפ"ז בפדיון בכור סגי בעשרים צוואנציגר אך מקרוב נתברר לי עפ"י חשבון בראנד זילבר שגרעו קצת הצוואנציגר מאשר הי' ע"כ אני מחמיר בפדיון בכור ליתן כ"ד צוואנציגר כמו בפפ"ד ומ"מ בכתו' בתולה עפ"י חשבון זה כבר יצאנו ידי כתובה אפי' תהי' מדאורייתא ומכ"ש באלמנה אם נגבה החצי מזה הסך (עפ"י המנהג ולא עפ"י הדין) כבר יצאנו מידי כל החששות של בעילת זנות וסך הנ"ל יותן אפי' בשטרות או במה שהוא רק שיגיע השיווי להנ"ל כי איננו גז"ה לשלם במטבע של צורה כמו בכור ומעשר שני והוא פשוט ולפי מה שנוהגים במדינתינו להגבות לבתולה ד' מאות זהו' ממטבע הנהוגה ולאלמנה החצי מהנ"ל א"כ רחוק מאוד שיהיה גרעון המטבע הנהוגה כ"כ שלא תגיע לשיווי סך הנ"ל:

221

רכ״בואחר הודיענו כל זאת נדבר מדינא מלכותא שציוה לשלם כל החובות שבעולם עפ"י חשבון שהיה שיווי הב"ץ הישנים ביום ההתחייבות ובלבד שלא יפחות מחומש דהיינו י"ב צ"ל לזהוב לכל הפחות ואם היה שיווי הב"ץ באותו זמן יתירים מסך הנ"ל ישולם לפי שיווי ההוא והכל במטבע טובה אין גוטעס געלד זה לשון הפקידה, עוד נאמר שם שכל סכום כתובה השוה לכל אשה ואשה אינו נכנס בגדר זמן הנ"ל כי אותו סכום ישולם לעולם אין גוטעס געלד ומה שמוסיפים על סכום המוגבל ישולם כשארי חובות כפי הקורס שהי' בזמן כתיבת שטר התוס' ההוא אלה תוכן דברי הפקידה ואז חקרנו אם סכום קבוע לכתובה הוא דוקא לבנות ישראל או אם נוהגין גם באו"ה ואחר החקירה נודע כי פונקט זה לא נחקק בשביל ישראל אלא כל שרי המדינות יש לכל משפחה (שטאם הויזע) סכום ידוע שלא לפחות לאלמנותיהם מסך ההוא ועל זה היה עיקור הפקידה וממילא נשמע כיון שהוא דבר הנוגע לכל מדינות מלכותו ולא לישראל לבדו א"כ הוה דינא דמלכותא דינא גם בזה:

222

רכ״גופירוש כוונת גוטעס געלד בכל אותה הפקידה הוא שיין כי הקיר"ה הקפיד אז על זה ורצה שיצאו השיין בהוצאה כמו כסף ממש וגם הוא קיבל אותם בכל הכנסיותיו כמו מטבע כסף ממש ובכל זאת מיד ביום יציאתם לאויר העולם ירדו לשערים %10& פראצענטען דהיינו כל זהב בעד י"ח פגים כסף מעות גלל כן מן אז והלאה כשישבנו כסאות למשפט לסלוק אלמנה וע"ד משל היה כתובה עם תוס' סך ב' אלפים פסקנו ד' מאות שיין (ולא מטבע כסף ממש) לעיקור כתובה תיטול בראש ואלף ושש מאות הנותרים לפי חשבון השקאלא ג"כ בשיין ואע"ג שבתוך הזמנים עלו וירדו השיין כידוע מ"מ היה עליהם שם גוטעס געלד אצל הקיר"ה ולו נתכנו עלילות פקידתו ומי יאמר לו מה יעשה:

223

רכ״דאך עתה חדשים מקרוב שהקיר"ה בעצמו פקד אומר שהוא אינו מקבל השיין ביותר מכ"ד צ"ל כסף הרי הוא עצמו אומר שאיננו עוד בכלל גוטעס געלד ע"כ נ"ל עכ"פ לחשוב כל זהוב בעד י"ח פגים מטבע כסף כמו שהי' שיווי השיין ביום הפקידה ואשה זו שנושאת לבעלה כשהיתה אלמנה זה עשר שנים והיינו תק"ע לפי מכתב פר"מ נ"י וסכום כתובה ותוס' הוא י"ב מאות זהב ב"ץ הנה ב' מאות סך כתובה אלמנה הנהוג שוה לכל נפש תקח בראש אין גוטעס געלד היינו כל זהב י"ח פגים כסף עולה ק"פ זהב מטבע של כסף ממש ואלף זהב תוספ' תקח עפ"י חשבון ועיינתי בטאבעלע ובתחלת שנת תק"ע עד ימי ניסן עולה עפ"י קורס אלף זהב ב"ץ לסך רמ"ו זהב נ"ד צ"ל גוטעס געלד היינו כל זהב י"ח פגים מטבע כסף ומניסן ואילך עד סוף השנה עולה אלף זהב ב"ץ לסך רי"ג זהב למ"ד צ"ל גוטעס געלד ג"כ כנ"ל ואם ישולם סך הנ"ל בשיין יחשב כל זהב לכ"ד צ"ל נמצא עכ"פ מגיע לה קרוב לאלף זהב שיין. פ"ב כאור בקר ליום ד' ז' ניסן תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

224

רכ״השלום לך התלמיד הותיק הרבני המופלא מו"ה פנחס ליב נ"י:

225

רכ״והיום קבלתי נועם מכתבך ע"ד הסופרי' שמשחירי' עורות הרצועות לשמה ואומרי' דסגי בהכי אעפ"י שלא נעבדו לשמה יפה כתבת כי הם מחטיאי אדם בדבר גדול שגופי תורה תלוי' בו ועתידי' ליתן את הדין וכמ"ש ט"ז בי"ד סי' רע"א ססק"ג ומ"ש עוד בטעמו של רמב"ם דקשה להולמו מ"ט בעי רצועות עיבוד לשמן טפי מעור הבתים ושדברי מג"א סי' ל"ג סק"ד אינם מובנים לך בזה צדקת גם בזה וכבר עמדו עליו האחרונים והעלו העיקור כמ"ש הלבוש בסי' ל"ב סעי' ל"ו דבשלמ' הבתים אין שום הל"מ שיהי' מעובדין ויכול לעשותן אפי' מעור שלא נעבד כלל אדרבא כל שהעור חזק טפי עדיף א"כ אין העיבוד מצורך המצוה ולא בעי לשמה משא"כ הרצועות שעיקרן לקשירה וכריכה ולזה צריך עור רך דוקא ומשום כן צריך מה"ת עיבוד וממילא שיהי' העיבוד לשמה ע"ש וכ"כ עוד בסי' ל"ב וכ"כ באלי' רבה ובפר"מ ונכון הוא:

226

רכ״זואמרתי אספרה כמו שבוע זו בא לפני סופר סת"ם דכאן ואמר לי כי הבעל מלאכה דכאן א"ל שזה הוא לו לטורח גדול במה שמסמן היהודי כמו עשרה עורות בתחילת העיבוד ואחר כך אחר גמר מלאכתו צריך הוא לחפש אחריהם כשהם מעורבי' בתוך כמה מאות עורות ע"כ אומר הערל הזה שהיהודי יניח כל העורות אל הסיד לשמה ויהי' עיבוד כולם לשמה ואחר גמר מלאכת העיבוד יקח ממנו כמה עורות שירצה ואם לא יעשה כן אינו מוכר לו עוד עורות כלל ושאל הסופר ממני לומר לו אי שפיר דמי למיעבד הכי או לא:

227

רכ״חוהנה במה שהגוי מוציא העורות הנשארי' לחולין אחר שנעבדו לשם ס"ת נראה דלא איכפת לן ומה לנו מה שיעשה הגוי בשלו אבל מה שיש לפקפק דהרי במה שמניח הישראל העורות ומעבדן קצת אינו מועיל לחוד אם לא בצירף שהגוי עובד אדעתא דישראל שציוה לעבדן לשמה ואין דעתו של גוי אלא על אותן שעתיד הישראל ליקח לעצמו יהי' מבוררי' שנעשי' לשמה וא"כ למאי דקיי"ל בדאוריי' אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרי' לא יועיל זה ומ"מ התרתי בשעת הדחק כיון דעכ"פ עשה הישראל מעשה לשמה בתחילה לא אתי מחשבתו של גוי להוציא מידי מעשה וממילא סתמא לשמה קיימא מעתה עיי' ריש זבחים ועיי' קידושי' ר"פ האומר ומצורף לזה שיסייע גם להשחיר דכל מה דאפשר לתקן בהיתר נתקן עי' היטב במקומות שרמזתי בקיצור. פ"ב נגהי ליום ה' ש"ע בתמוז תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

228

רכ״טשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג השנון הותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה אלעזר נ"י אב"ד דק"ק מג"ד יע"א:

229

ר״לגי"ה מגלה כתובה פנים ואחור אודות בה"כ החדשה שנבני' בעירו אחר שנשרפה והשתדלו ב' שנים אצל השר שחזר ובנאה והעמיס עליהם מס כפול ומכופל ממה שישלמו מן קדמת דנא ודנו היחידי' בענין התשלומין כי לפני' נתנו רק לפי הנפשות כל בעה"ב ג' זהו' לשנה ואחרי' רוצי' שיתנו אותם שיש להם מקומות בבה"כ המס היתר:

230

רל״אלא אוכל להאריך ובשגם אין זה ענין שראוי להאריך שדין תורה בזה לפי ראות עיני הדיין והמקום והזמן בעניני מסים והנה בתחילת בנין בה"כ אין ספק שראוי לשלם לפי ערכי נפשות שבני עיר כופין זא"ז לבנות בה"כ וכ"ע צריכים לזה כגדול כקטן כאיש כאשה הבקי ואינו בקי כמו שהסביר בזה מהר"י מינץ סי' ז' ומ"ש שער אפרים סי' קמ"ה על שמו שיתנו לפי ממון לא נמצא כן שם אך בודאי העניים סגי להו בבנין עצים והעשירים רוצים בבנין מפואר לפאר בית אלקינו ואפי' במדינה שהשר בונה משלו ומטיל מס השכירות בכל שנה על הקהלה מ"מ לפי רוב הוצאותיו בממון קרנו מטיל רוב מס מסת שנה בשנה וזה מטעם העשירים לפי כבוד עשרם ויכולתם לרומם בית אלקינו ע"כ יותן גם לפי ממון אבל עיקור הבנין הוא לפי נפשות כמו שנבנה בהמ"ק שגבה דהע"ה מהשבטי' בשוה וקרבנות מתרומות הלשכה שהוא ממחצית השקל שהוא לפי נפשות ויש דברי' מלשכת נדבת בדק הבית שהי' לפי ממון המנדבי' וסברות כעין אלו ימצא בתשו' שבב"י א"ח סי' מ"ג בסופו בשם ר' האי:

231

רל״בוכל זה בתחילת בנין בה"כ ועדיין לא נקבע מקום לשום אדם ולכל בני עיר חלק שוה בשוה וע"ז כ' רמב"ן בב"ב הא דאמרי' דלית לי' ארעא מעולם היינו במקום שאין בה"כ בעיר דבמקום שיש בה"כ ע"כ כולם שותפין בו ושוב כשכבר נבנה מנהג קדמוני' למכור השותפו' האלו זה לזה או להחזיק במקום ידוע וקבוע אפי' הבה"כ מושכר מהשר מ"מ שוכרי' וקוני' החזקה שיוחזק זה במקומו לעולם המושכר לו זה נוכרי א' סמוך לארון הקודש או לבימה או לפתח וזה שני לו וזה שלישי וכן כולם ומי שאין לו מקום קבוע מ"מ שותפות לא הפסיד ויעמוד באמצע ועיין בט"ז י"ד סס"י רכ"ד ואם אח"כ אירע מקרה שגרש בה"כ או נשרף ר"ל מ"מ מקומו לא הפסיד ונהי שאינו יכול להכריח הציבור לבנות בה"כ אחר במקום הזה דוקא ואז כשבוני' במקום אחר אין לבעלי המקומות כלום מ"מ כשחוזרים ובונים במקומו הראשון לא הפסיד כל א' מקום המצוין לו ועל זה אנחנו דנין שמעתה אומרי' אמור לבעלי המקומות דקא משתרשי להו ע"י שהטרחנו והשתדלנו לבנות על מקומו הראשון דאל"ה הפסדתם מקומכם ואפי' לא הי' אפשר בשום אופן לבנות או להתפלל במקום אחר ועל כרחם הי' צריכי' לבנות פה מ"מ לא ה"ל כזה נהנה וזה לא חסר כיון דגלי אדעתא דניחא להו במקומות קראי שלהם שהרי לא יניחו לעמוד אחר במקומם וא"כ ע"כ יסייעו בתשלומין לפי ערך שינוי המקומות מי שמקומו שוה מאה הרי יותר ממי שמקומו שוה חמשים ולפי ערך זה ישלמו ומעתה אותן ג' מאות שישלמו לפי נפשות שוה בשוה יהי' עדיין כן והמותר ישלמו קצת לפי יופי תפארת הבנין לפי ממון והנשאר לפי ממון ערך שיווי מקומות בבה"כ. ומ"ש יש עניים שיש להם כמה מקומות בבה"כ ומנא להם לשלם אם אין לו יעמוד אחר במקומו וישלם עבורו דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ועיין נימוקי יוסף פ' חזקת בסוגי' דדינא דמלכותא והדברי' פשוטי' לפע"ד הכ"ד החותם בברכה. פ"ב נגהי ליום ב' ר"ח שבט תקפט"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

232

רל״גמה שנתעורר על תה"ד ומייתי לי' מג"א סי' שכ"ג סקי"ד דאין לבטל אי' בשבת וכו' דה"ל כמתקן כתבתי על הגליון צ"ע בתוס' פסחים מ"ו ע"א ד"ה עד שתאפה וזה לשוני שם בחי' פסחים תוס' כ' שיבטלו ברוב והרי"ף לא כ' תקנתא ונדחק הר"ן שלא רצה לגלותה ולפענ"ד ס"ל כתה"ד סי' נ"ד אין לבטל אי' בי"ט והתוס' ס"ל כיון שיכול ליתננה לכהן קטן לא הוה תיקון כ"כ והא דלא כ' תיקון לתת לכהן גדול שכבר הערב שמשו וזה לא מיתרץ בדברי מלחמות ה' ור"ן ע"ש דבהערב שמשו כגון שטבל מבע"י לקריו וי"ל דס"ל כמ"ש מג"א סימן תר"ו ססק"ח דאי אחר טבילה ראה מים חלוקי' או עכורי' צריך לחזור ולטבול עיי' מתני' ר"פ יוצא דופן ועיין סברת ר"א בר צדוק נדה י"ג ע"ב וערמב"ם פ"ז מתרומות הלכה ד' ה' ובכ"מ שם הלכה ח' והשתא אין אנו בקיאי' בשמירת טהרה צריך שתהי' טבילה סמוכה לאכילה ממש ואי כבר טבל קודם אפיה לא עלתה לו טבילה עד שיחזור ויטבול סמוך לאכילה ממש נמצא בשעת אפיה הוה מחוסר מעשה ולא אמרי' הואיל ולא דמי לבימי חכמי ש"ס שהי' בקיאי' בשמירת טהרה ולא הי' צריך טבילה סמוך לאכילה ממש עוד הארכתי שם וכל הדברים ויותר מהמה מצאתי עתה בשער המלך פ"ב מה' י"ט הלכה ו' ד"ה ובהתוכחי וכו' ע"ש:

233

רל״דמה שרמז מעלתו בפ"ב דביצה סוגי' דטבילת כלים על דברת רמב"ם דמייתי מהרש"א שם מאז אמרתי עם הספר דס"ל דשמא ישהה לא שייך בשבת דלתקלה דזמן קצר משבת לשבת לא חיישי' והוא לכל הפחו' יותר מכ"א יום כמ"ש ש"ך י"ד סי' נ"ז סקמ"ז ועיי' תוס' חולין נ"ג ע"ב ד"ה אתי' וכו' וס"ל נמי דבי"ט ליכא משום מחזי כמתקן משום שמחת י"ט אך כיון דבשבת איכא משום מתקן א"כ ע"כ המשהה ישהה עד י"ט והוה זמן רב ואתי' בי' לידי תקלה נמצא מצירוף שני הטעמים נאסרו טבילת כלים בין בשבת בין בי"ט ומיושב קו' תוס' באדם ניחוש שמא ישהה והא"ש כיון דאדם מחזי כמיקר וליכא למיסר בשבת משום מתקן תו ליכא משום שמא ישהה משבת לשבת דה"ל זמן קצר ע"כ תוכן דברי שם ופה תהא שביתת קולמסי כעת וה' יברכהו אורך ימים ישביעהו כנפשו ונפש א"נ דש"ת. משה"ק סופר מפפד"מ:

234

רל״השלום וכ"ט לה"ה הרב החרוץ המופלג כמו"ה שעפטיל נ"י רב דק"ק קאסטהעל יע"א:

235

רל״וגי"ה הגיעני אודת צורת הפתח שהקנים עומדים לפנים מכותל חצר בשני צידי מבוי וחוט מתוח על גביהם ברוחב המבוי אי שפיר דמי או לא:

236

רל״זדין זה אינו מבואר לא בש"ס ולא בהראשונים כ"א בלחי שצריך שיהי' נראה או מבפנים או מבחוץ כשיסתכלו בחלל המבוי יהי' ניכר כמבואר סי' שס"ג סעי' ט' אבל צה"פ שהוא כסתום ממש וכאלו כותלו בנוי כאן לא בעי שום היכר כי הוא מחיצה גמורה י"ל דלא איכפת לן בהיכר לא לבני רה"ר ולא לבני מבוי אך הגאון תבואת שור ריש מס' עירובין הוכיח דצה"פ שהרחיק ג"ט מהכותל או שאינו ניכר לכה"פ בחלל המבוי פסול מדהקשה ר"ת בעירובין י"א ע"א ד"ה איפכא מאי תיפוק לי' משום לחי ולא תי' כנ"ל אלא ש"מ שאין שום חילוק בין לחי לצה"פ כ"א החלוקים שחילקו תוס' בתירוצם ואמנם בס' תוס' שבת סי' שס"ג סק"י כ' דאין ראי' מתוס' הנזכר הא דלא תירצו כנ"ל משום דברייתא קשיתי' דתני' ברישא מבוי הגבוה מעשרים והתם בקורה בודאי לא מיירי ברחוק ג"ט מהכותל או שאינו ניכר כלל דא"כ אפי' אינו גבוה מעשרים פסול אע"כ מיירי באינו רחוק מהכותל וגם ניכר וא"כ ה"ה סיפא ואם יש לו צה"פ נמי בהכי מיירי משו"ה לא מצי לשנויי הכי ואין הכרח לדברי תב"ש ומ"מ שם בסקט"ו הסכים מסברא לדינא דצריך שיהי' צה"פ ניכר בחלל המבוי:

237

רל״חוהנה דבריו ז"ל צריכי' ביאור דהרי אכתי תירצו תוס' בגוני דסיפא דברייתא לא הוה דומי' דרישא דרישא לא מיירי במבוי מפולש ולא ברחב עשר. ויש לפרש כך דודאי ר"ת שהקשה קו' זו ולא תי' כלום משום דלא ניחא לי' לאוקמי סיפא דברייתא דלא כרישא והתוס' חידשו דברייתא אתי' כר' יוסי ואך בעל האבעי' דוחק לומר דבעי לר' יוסי דלא כהלכתא ע"ז כ' דמשכחת ברחב מעשר או במפולש וה"ה בגוני אחריני ואטו כי רוכלא וכו' נמצא אר"ת שהקשה לק"מ איך נעלמה ממנו דמשכחת לי' בכמה גוני דחלוק לחי מצה"פ די"ל באיבעי' אה"נ דמצי למימר הכי אך ברייתא קשיתי' דלא הוי' דומי' דרישא וע"ז חידשו תוס' דברייתא אתי' כר' יוסי ובעל איבעי' איכא לאוקמא בכמה אופנים וחדא ותרי מכמה גוני נקטו תוס' זה נ"ל ליישב קצת כוונת תוס' שבת:

238

רל״טוזה לי יותר מעשר שנים הקשני תלמידי הרב הגאון מוהר"מ אבדק"ק יארמוט נ"י למ"ש תה"ד סי' ע"ד ומביאו ט"ז סי' שס"ג סק"ד דאף ע"ג דלחי בעי שיעורא כחוט הסרבל מ"מ בצה"פ סגי בסיד מחוי עיי"ש א"כ תיקשי להנ"ל מאי מקשה ר"ת הא משכחת צה"פ דלא חזי ללחיים ולכאורה ק' גדולה היא דלא שייך דברי תוס' שבת הנ"ל דכיון דתירצו תוס' דאתי' ברייתא כר' יוסי דבעי שיעורא רבא בלחיים משא"כ בצה"פ טפי הו"ל למימר ככ"ע ולחי בעי כחוט הסרבל משא"כ צה"פ סגי בסיד מחוי וק' גדולה היא לכאורה:

239

ר״מוהי' נלע"ד עפ"י מ"ש תוס' בכמה דוכתי שהקשו אהא דאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא אמר שמא יוציאנו מרה"י להרה"ר משום דאית לי' היכר בגפופי עיי"ש מבואר מזה דסתם פתח ניכרית היא ליוצאי' ונכנסים והשתא נימא נהי דצה"פ לאו משום הכירא אלא מחיצה גמורה דאורייתא היא מ"מ כל שאינה ניכרית כלל ליוצאים ונכנסים לא עבדי אינשי כה"ג וכעין דאמרינן פתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי אע"ג דפתחא גמורה היא מ"מ כיון דלא עבדי אינשי הכי לא הוה פתחא ה"נ כל פתח שאינה ניכרת לא מקרי פתח והשתא לפ"ז נהי מטעם צה"פ סגי אפי' בסיד מחוי משני צדדים מ"מ כיון שאין היכר ליוצא ונכנס בבליטה פחות מחוט הסרבל אין ראוי להתיר אהא דהעיד תה"ד דנהגו הקדמוני' להתיר בסיד מחוי ונדחק ליישב גם הר"מ שבמרדכי סי' תפ"ב כדי שלא להוציא לעז על הראשונים י"ל היינו כשאין הקנה העליון גבוה מעשרים שאז יש היכר ע"י המשקוף שהעין שולט בו אבל אם העליון למעלה מעשרים ואין העין שולט בו צריך קנים התחתונים כחוט הסרבל שיהי' עכ"פ שום היכר ליוצא ונכנס דאל"ה לא הוה פתח וממילא מיושב ק' הנ"ל דלא הו"מ לשנויי ברייתא בפחות מחוט הסרבל כיון דמיירי למעלה מעשרים וא"ש:

240

רמ״אוכיון שזכינו לדין הה"נ צוה"פ שעומדת לפנים מכותל בתוך חצר ועולה למעלה נהי בלחי כה"ג שאינו ניכר בתוך חלל המבוי אינו לחי מ"מ בצה"פ דמחיצה גמורה היא אי הקנה העליון בתוך עשרים שיש היכר ליוצאים ונכנסים תו לא איכפת לן בהכירא דקנים התחתונים אך אי העליון למעלה מעשרים אז צריך שיהי' הקנים עומדים בחלל המבוי דוקא כנ"ל אבל אי הקנה העליון בתוך העשרים תו לא איכפת לן אי עומדי' הקנים ברה"י דהרי כ' מג"א סי' שס"ג סוף סקכ"ח דאי איכא עמוד בולט מכותל עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אע"ג דכותל רה"י הוא עד לרקיע מ"מ כיון שבולט מהני אלא שמג"א מיירי שבולט וניכר בחוץ ונידון שלפנינו אינו ניכר בחוץ וכבר כתבנו דאם יש היכר בקנה העליון בתוך עשרים תו לא צריך הכירא בקנים התחתונים:

241

רמ״בוהנה מ"ש ד"מ וקרא תגר על הקושרים חוט מכותל מבוי לכותל שכנגדו כמ"ש מג"א שם סקכ"ח דאם כן למה הצריכו קורה טפח תיפוק לי' דהוה צה"פ והנה ראי' גדולה היא אלא שצל"ע ממ"ש מג"א שם דבסוכה כה"ג הוה צה"פ ותי' התם לא בעי צה"פ רק מחומרא בעלמא עיי"ש וק' מה יענה ממזוזה דלדעת הרבה פוסקים והרא"ש מכללם חייב במזוזה מן התורה וכן החמיר בש"ך בי"ד סימן רפ"ז וע"ש בש"ס מנחות שם וא"כ לכה"פ הי' לנו להקל בעירוב כה"ג ואי משום ק' ד"מ למה לי קורה רוחב טפח י"ל באמצע המבוי שבא לחלק באמצע המבוי אבל בתחילת המבוי י"ל אה"נ ב' כותלי המבוי הוה כב' מזוזות מיהו באם הוא למעלה מעשרי' י"ל משום דליכא הכירא אבל אי הקורה העליון בתוך עשרים ואיכא היכרא בקורה העליון י"ל אה"נ דמהני בי' כותלי המבוי שבראשה במקום מזוזה וצ"ע. מ"מ כי איכא ב' קנים בולטים למעלה מהכותל אע"פ שעומדים אחורי הכותל בתוך החצר או הבית י"ל דמהני וא"ל כיון דהתחלת בליטת הקנים הוא למעל' מהכותל שהוא למעלה מג"ט הו"ל מחיצה שהגדיים בוקעי' בה ז"א דלזה מהני הכותל שתחת הקנים שאין הגדיים בוקעי' בו וגדולה מזה כ' תה"ד סי' ע"ד בסיד מחוי אע"ג שאין ראוי לקבל דלת של קש מ"מ עם צירוף הכותל הוה חזק וה"נ עם צירוף הכותל אין גדיים בוקעי' תחתיו:

242

רמ״גואמת א' הוא בקהלותינו שהקנה עומד אחורי הכותל חצר בתוך החצר והורה הגאון מו"ה משולם ז"ל לכרוך עליו קנה א' למעלה מהכותל הבולט בתוך המבוי והנה כבר הורה הזקן והנחתיו כמות שהוא אע"פ שיש לפקפק מפני הרואי' כמ"ש בתשו' ר"א מזרחי ומייתי מג"א סי' שס"ב סק"כ ע"ש ויותר הי' נראה להעמיד דף רחב ולחרוץ בו באופן שהקצר ממנו עומד בתוך החצר והרחב בולט למעלה מהכותל לתוך חלל המבוי אלא שלא רציתי לשנות הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא זצ"ל. - וכל זה אנו צריכי' במבוי רחב מעשר אבל אם אינו רחב עשר אמות סגי בשני פסין משהויין והוא שעומדי' בתוך המבוי דוקא ואינם גבוהים ג' מהקרקע ואינם רחוקי' ג"ט מהכותל אבל יען רוב מבואותינו רחובות מעשר צריך צה"פ ומעלתו פלפל ובלבל בזה שלא כדת והנלע"ד כתבתי ויעיי' ברא"ש פרק בכל מערבין סוף סימן ט' ואין להאריך יותר ואחתום בברכה. פ"ב יום ג' ב' דחנוכה תקי"ף לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

243

רמ״דהעתק השאלה:

244

רמ״האקרא לשלום ראשי בני הגולה מנהיגי עדת ישורן בדרך הישרה בצירוף בד"צ הנלווים עליהם כל חו"ח לפי מעלהו הרמה נ"י יהי' כבוד ה' חופף עליהם כל הימים:

245

רמ״ומאפיסת הפנאי וטרדת הזמן א"א לאמן את ידי לעטרם לפמכ"ה אמנם ההכרח לא יגונה ובמקום גדולתם שם ענותנותם נ"י הנה באתי בדברים העומדים ברומו של עולם ה"ה מענין חשבון עבור השנים אשר אין לנו מצוה בכל התורה כלה גדולה ממנה ע"כ אנו צריכי' לחפש אחרי' בכל מאמצי כחנו כי בה תלוי קביעות המועדי' המקודשים וחמץ בפסח ואכילה ביו"כ בהכרת בצירוף שאר מצות המסתעפי' ממנה וע"ז נאמר כי היא חכמתכם וגו' ובעו"ה מחמת צוק העתים נתמעטו הבקיאים בחכמה זו ורובא דרובא סומכין על הלוח הנדפס לכל שנה בפ"ע כאלו נתנה מסיני והסכנה דרבה וזעירא הוא ואם ימצא לפעמי מולד או תקופה מוטעה אין מי שישגיח עליו להכריעו ולהגיהו כ"א ליודעי חן היודעים לשערה א' מעבר וכו' ובאמת ע"י המולד והתקופ' תתחלף מדת השנה לב' פנים הא' מעבור השנה והב' מצד שלימות השנה וחסרונה והויתה כסדר ולפעמים גם סדר הקביעות מוטעה כאשר קרה בבערלין בשנת התקס"ג והמכשלה רבה מאוד בידי ההולכי' למרחקים ועוברי ימים הסומכי' על הלוח שבידיהם כעל הלכה פסוקה ואין בודקי' מן המזבח ולמעלה וזה שנים רבות עסקתי בחכמה זו ואפי' בחשבון או"ה הגעתי עד קצה האחרון והודעתים כי שוא עמלו בוניו בו ות"ל סברתי ס' מאיר עיני עברים ד' חלקים כ"י הכוללי' קביעו' ב"י עד כלות ששת אלפים שני דהוי עלמא בצירוף קביעות האו"ה באופן נאה וסדר נכון אשר לא קדמני בו אדם וכבר תמכוני רבים מגאוני זמנינו אכבד שמם לעולם ונודע בשער בת רבים שרבים פעמים מסרתי נפשי במלחמות ה' להכות על קדקדי המלעיגים על חשבון קביעותינו ומגמתם לפרוץ גדר בישראל כמנהגם ות"ל עלתה בידי להשיב חורפינו דבר עד שלא נשאר מענה בפיהם ה"ה ספר קטן דבר בעתו נגד בן דוד הפילוסוף מבני עמנו בבערלין ובמאסף שם תקס"ט נגד הקראיים ונגד סנהדרי חדשה שהי' בפאריז על שאלתם בענין הקביעות הנשלחה ליד הגארב"ד נ"י שבבערלין גם נגד חכמי העמים המופלאים שבהם במכתבים ובצייטונגען ועוד ידי נטוי' להשיבם במחברת גדולה ולברר טעותם הנשאר להם אחרי תקונם ולא סגי בלי תקון בכל דור ודור וחשבונינו ת"ל מדוייק הדק היטב ואין אנו צריכי' לתוס' וגרעון אפי' כמלא נקודה וזהו ראי' שאין עליה תשובה שלא חלו בה ידי אדם וחרט אנוש כלל כי אם מאת ה' היתה זאת לנו:

246

רמ״זועד הנה אני המחבר לוחות השנים הנדפסי' בק"ק בערלין וברעסלויא ע"פ הסכמת הגאונים המבדיל בין ח"ל ולא הורשו להוציאו מכח אל הפועל בלי הסכמה כי לא כל הרוצה ליטול כו' כי חיבור הלוח הוא בעיני כל דבר פשיטות לרוב פרסומם ופשיטותם ולכן היודע לחשוב מולד ותקופות יתפאר את עצמו שיוכל לחבר הלוחות ואולם כפי רוב פרסומם כך ההעלם מהם ובפרטות שברבות העתים נשתבשו ספרי העיבור ואין מי שיוכל לסמוך עליהם רק ע"י חשבון שע"פ עצמו ובכל זאת צריך ליזהר מאוד לבל יטעה בצירוף ובמנין שאפי' בחלק א' מהמולד תשתנה קביעות ר"ה ממולד בחור לזקן גם צריך להיות בקי במשמרת הדחיות ובחשבון תקופות דרב אדא ב"א ואשר מפיו אנו חיים [הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ' תשא] והם כהררים התלויה בשערה גם בחשבון שעות הזמניות לפי נוף המדינה ההיא לענין זמן מנחה וק"ש וחמץ בע"פ וגם במנהגם ש"י תורה היא ואין לשנות שום דבר מהם וגם בשאר דברים הנוספי' על הלוח כגון קדוש לבנה וכיוצא מהם. ובשנה הזאת אחרי מות מופת דורינו אמ"ו הגאב"ד דק"ק ברעסלוי נ"ע זכות תורתו וצדקתו יגין עלינו שלחתי הלוח שחברתי על תקפ"ב הבע"ל ליד שליש בברעסלוי להודיע להמדפיס אודות מחיר כסף הקצוב כנהוג ותשובת שניהם נשאר מעל. אמנם סמכתי על החזקה שאין דוחין נפש מפני נפש ונוצר תאנה יאכל פרי' ולא ידעתי שחוצפא כלפי שמיא איכא הכא בהיות שהמדפיס הוא כעכברא דשכיב אבי דינרא לכן ציוה לבנו שיעשה הלוח בעצמו והוא העתיק הקביעות מלוח תקמ"ט שדומה לשנת תקפ"ב ובתחילה הדפיס וואנדלוחות ומכר הרבה מהם לבתי כנסיות ולקאמטארי הסוחרי' ואחרי נמכר נמצאו בו חסר פ' תזריע ויתר ערובי תבשילין בערב ר"ה תקפ"ג (והוא ביום א' בשבוע) ואולם בשאר הלוחו' הנקראי' לוחותביכעל תיקן ב' טעותים הנזכרים ונפל בהם שאר קלקולים אשר אביאם על הסדר בדרך קצרה בסדר שנות עולם שגה במספר השנים הרבה. קדוש לבנה בחדש אדר עד מחרת ט"ו בו ביז האלב %6& (ואותו היום יגיע עמוד השחר קרוב להאלב %5& והרי בהאלב %6& הוא יום גמור ואין מקדשין הלבנה אלא בלילה עד שיאותו לאורה) חמץ בע"פ עד %4/3& אויף %9& כמו שהי' אשתקד באורך היום והלילה ימצא בצירופם שהמעת לעת הוא כ"ד שעות וגם %45& מינוטין ולפעמים יותר או פחות מכ"ד שעות. שבת פ' זכור א"א צ"צ (אף שאינו חל בי"ג אדר) בפורים א"א למנצח ואכף (צ"ל ואומרי' אסף לפי שיש בו מפלת וכו') גם נמצא בסוף הלוח הגהת עצמו וז"ל בזכור ימות עולם זייטע %2& ציילע %20& שטאטט וביום ז' א' חשון לעזע מחן וביום ו' א' תשרי (הרי שטעה אפי' במה שידעו תשב"ר כי לא אד"ו ראש) וזאת אומרת שהמחבר לא ידע בין ימינו לשמאלו כי לא נסה באלה ומעולם לא נהיית כזאת בישראל שבדברים יקרים כאלה אשר כל יסודי הדת תלוים בהם וכמה מכשולי' ואיסורי דאוריי' העלולי' לבוא ח"ו על ידי טעות קל שבקלים היתכן שנסמך בזה על חיבור נער א' אשר אין לו שום ידיעה בדבר הזה כסומא בארובה וכגר שנתגייר ומעולם לא עסק רק בספרי העמים ועודנו רך בשנים וזה החלם לעשו' ונרא' מה יהי' בסופו ח"ו. הנה בחבור בן דוד הפילוסוף ימצא לפעמים קביעות אחר חולי יבוא להחליף הקודש לחול בשגגה אף שלא נחשד לכך וכיון שניתן רשות לא יבחין בין רע לטוב והכסף יענה את הכל כי ימצאו מציקים לאומת ישראל שהזילו מכיסם להוסיף על הלוח הנזכר מולדות אמיתיים ותקופות אמיתיים והם הנמצאים בלוחות העמים כל מדינה לפי נופה ועל אשר כנה שמם בשם אמיתיים הוא נותן יד לפושעי' לומר אלו הם האמתיים והשאר שוא ושקר ודברי תוהו וכבר הוסיף תקופות אמתיים בסוף לוח תקפא"ל וצער גדול הי' להמנוח הצדיק הגאב"ד דק"ק ברעסלוי זצוקלה"ה והבטיחני לבטל דבר זה אמנם בעו"ה אם אין רב אין הסכמה ולית דין ולית דיין והעולם כהפקר ושמעתי בעו"ה דבת רבים למה לא נעשה המועדים ע"פ מולדות הללו שהם אמתים ומי יוכל לגלות לכל א' וא' טעותם שא"כ זה יעשה היום הזה מקרא קדש וזה למחר כמנהג הקראיים ובאמת כל חשבונינו הם מיוסדי' על נוף ירושלים עיר הקודש תוב"ב ולסבה זו כל ישראל יעשו המועדים ביום א' מיוחד לכל וכ"כ תורה אחת יהי' לכם וגו' ואמרתי עת לעשות לה' כי לא אלמן ישראל האמנם כי לא אוכל לבדי לגמור הדבר בכי טוב לעשות סיג לתורה אך את האלקים אני ירא ועלי מוטל לברר את כל ונוכחת לגאוני הדור נ"י החרדים על דבר ה' מנהיגי עם קדוש ועומדי' בפרץ המה יתאמצו בכל כחם להשתדל ולהודיע לאלופי הקהל ולבד"ץ דק"ק ברעסלוי יע"א לעיי' בדבר זה היטב לבלתי תת רשות להדפיס הלוח רק הנעשה ע"י מחבר יהי' מי שיהי' הבקי ומומחי בענינים הללו ועל מה אדניהם הוטבעו ומוסכם מגאוני הזמן נ"י בכל שנה ושנה בפ"ע ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ואיש כל הישר בעיניו יעשה ולהכריז בבתי כנסיות ולפרסם לכל בני המדינה יצ"ו לבל יבוא בגבולם לוח שאינו מוסכם למען לא יכשלו ח"ו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד ומגלגלין זכות ע"י זכאים וה' יצילנו משגיאות ואם גם בזאת לא יאותו האנשים אנשי מופת גאוני זמנינו נ"י להסיר המכשלה הזאת מקרב עמינו כי רבה היא בהיות שבעו"ה אין ידם תקיפא אז יעשו כל ההשתדלות האפשרי לפעול דבר זה בעז"ה אצל הקולטוס והמיניסטער יר"ה שם בבערלין כי בחסד עליון גם הם עונים ואומרי' שלא לבטל שום דבר מן דת ישראל ברוך ה' אשר לא עזב חסדו ועד הנה עזרונו רחמיו וכו' ואקוד ואשתחוה מול הדרת כבודכם הרמה כ"ד הדורש טוב לעמו ומוכן לשרתם בכל אשר יצוה חסדם הטוב עלי. - הק' מאיר קארניק חוקר העתים מק"ק גלוגא רבתי יע"א:

247

רמ״חעד כאן העתיק מכתבי לאמ"ו הגאב"ד דק"ק פוזנא יע"א והוא השיבני בדרך קצרה ואלו הם הדברים כהוייתן:

248

רמ״טעל מבוקשו לכתוב להפו"מ ברעסלא אודת הדפסת הלוחות ימחול לכתוב ג"כ להגאונים אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה נ"י ולחתני הגאון אב"ד דק"ק פ"ב נ"י וגם להגאון מוהר"ר מאיר ווייל נ"י וגם אני אנופף ידי בזה בל"נ ידידו הכותב בנחיצה רבה מאוד פה ק"ק הנ"ל. - טוב לשלוח לידם הלוחות ההמה שיש בהם הקלקולים ולסמן המקומות ע"כ דבריו הנעימי' נ"י. תשובה:

249

ר״נתחל שנה וברכותיה להרבני המופלג כבוד מוהר"ר מאיר קארניק נ"י חוקר העתים:

250

רנ״אהגיעני נעימתו עם עצת מו"ח הגאון הגדול נ"י ועצתו כאשר ישאל בדבר אלקי' אך הפעם גודל ענותנותו הניעו להשיב שלא כדעת נוטה להבי' עצות ממרחק מרבנים חוץ למדינה אשר הלוחות המוטעות ההמה לא יכשילונו ולא יגיעו אלינו ומה לנו ולהם ומתחזי כלוחם מלחמה ורב ריב הלא עונה זו יפה לצאת יציאה דכוותי' לגאוני המדינה ההיא ואם ח"ו פרנסי בק"ק ברעסלוי יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע להם ואז עת צאת אם יהי' נראה לתועלת בשגם כל זה אני אומר אם שאלתו דמעלתו הוגנת כי לפע"ד מה ששאל ממו"ח הגאון לצאת בקולמסו הוא ללא צורך כלל כי עצה טובה שמעלתו ידפס לוח המתוקנת שלו עם הסכמת גאון או גאונים ובהסכמתם יאמרו שהרבה מכשולים כבר יצאו מידי מדפיסי לוח והכשילו רבים בכמה ענינים כמו שהזכיר מעלתו ע"כ לא יקנה שום לוח כ"א מהמוסכמת וזה יועיל יותר מכמה מלחמות כי אין ריבי' בלא נגעים:

251

רנ״בוהנה מ"ש מעלתו שנכשלו בקביעות השנים תמהתי כי הקביעות של כל השנים העתידי' כבר נדפסו בטא"ח ובהגה' פרי חדש וכיון שמדפי' הלוח יעיי' בקביעות השנה שם שוב יחפש בי"ד שערים ר"נ שבספר עברונות וימצא מבוקשו ומה שהזכיר מתקופות רב אדא ב"א שהם העיקרי' אמת נכון הדבר אבל הצורך להדפיס בלוח מפני שתיית מים והנחת ברזל שנהגו הוא עפ"י תקופות שמואל כמ"ש בשאלות ותשו' צמח צדק:

252

רנ״גאך מ"ש שאם אינם מחשיבי' עידן וזמן עפ"י ירושלים עה"ק יעשה כל א' מועדו לפי נוף מדינתו יפה כ' בזה כי אותם שאינם מבקשים דוד מלכם לא ימצאו ידיהם ורגליהם בקביעות מועדים כי הדחיות שתי' שהן ארבעה הנה כי אד"ו ומולד זקן המה אבות לג"ט ר"ד ובטו תקפ"ט כידוע ומולד זקן מטעה כ"ד שעי מכסי זיהר' וכו' והוא כאלו סנהדרי' יושבי' בלשכת הגזית ומקבלים עדים שם ואם יעשה כל א' לפי מדינתו ישתנה הענין לגמרי ואפי' אם יעשה פסח בכל מקום לפי נקודו' יציאת מצרים בארץ מצרים ופורים לפי נקודות שושן וכמעשה שהי' ולא כפי מדינתינו מ"מ ישתנה הרבה כי שושן ומצרים המה מזרחיי' למדינתינו [וא"י מערבי' לשושן ומזרחית למצרים ויעיי' בכוזרי ועוד בסוף ס' כוזרי שני] וכבר הארכתי במקום אחר שלפע"ד פ' החדש הזה שהראה הקב"ה למרע"ה הלבנה בחידושה היינו שהראה לו במצרי' הלבנה שבא"י וקידש' במצרים עפ"י א"י דאלת"ה כיון שלא נדבר עמו אלא ביום והלבנה בחידושה לא תראה אלא סמוך אחר שקיעות החמה איך הראה לו הלבנה ומה הועילו חז"ל באמרם בין השמשות נדבר עמו ומשחז"ל מיכאל וגבריאל נדמו כעדים והעידו עדות החדש לפני הקב"ה ואמר מקודש החדש לאיזה דבר צריך עדים כשנראים בעליל במצרים אע"כ זה הי' ברגע אחרון של היום במצרים וכבר שקעה חמה בא"י שהיא מזרחי' למצרים והעידו המלאכים שראו הלבנה בא"י וקדשו החדש עפ"י נוף א"י ואותם שאינם מצפים יום גאולה וישועה סופם לשנות זמן ועידן ועת לחשות ומ"מ עצתי לדעתי נכונה השומע ישמע והי' זה שלום וכו'. פ"ב כאור בקר ליום א' י"ט אלול תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

253

רנ״דתיתי שלמא רבא מן שמי' במעלי יומא דכיפורא לה"ה תרב המופלג כבוד מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:

254

רנ״הבזו שעה קבלתי שאלתו במי שנשבר עליונו של לולב בפחות מכשיעור אם יש לו תקנה לחברו עם הלולב הנשאר אם לא נעקר לגמרי ונשאר דבוק כשיעור המפורש משנה ח' פ"ג דעוקצין גבי תאנה שנפשח י"ל ה"נ שפיר דמי כי עדיין מחובר הוא אך אי לאו הכי נ"ל דאין לו תקנה לא ביום א' ולא בשאר הימים חדא דכיון דנשבר ונעקר העליון א"כ חלק התחתון הנשאר אין לו דין לולב אלא מקל בעלמא ולא הוזכר קשירה אלא ציצית בציצית או רצועה ברצועה דתרווייהו חזי למלתי' אלא שמחברי' להשלים השיעור אבל מי שמע כזאת לקשור לולב קטן על מקל גדול להשלימו כשיעור וחוכא הוא זה:

255

רנ״וותו ידע כי ד' מיני חבורי' יש אחד תפירה והוא הטוב שבכולן והוא עושה שני הנתפרי' אחד ממש והוא העושה ספרי תורות שלנו ספר א' והפחות ממנו הוא ע"י דבק שסופרי פולוניא מדבקי' עורות התפילין לעשותם א' [עיין ח"ס חלק או"ח סי' ה']. והשלישי קשירה שקושרי' שני הגופי' זה בזה כמו רצועה ברצועה וציצית בציצית דבציצי' מכשיר מג"א רס"י ט"ו לכתחילה וברצועות איכא פלוגתא סוס"י ל"ג והאחרון הוא אגד שלוקח רצועה מבחוץ וכורך על ב' החלוקי' ובזה ליתא דין ולית דיין שיחובר ויהי' אחד אלא עושה ג' קלחי אזוב לאגודה א' וכן ד' מינים שבלולב למ"ד צריך אגוד אבל לא שיהי' הנפרדי' אחד עי"ז ולא עלה על דעת מעולם והכא בלולב לא שייך לא תפירה ולא דבק ולא קשירה כ"א אגד ואינו עושהו אחד ע"כ פסול כל ז' וכל זה פשוט ונלאיתי להאריך רק להעמידו על האמת:

256

רנ״זוע"ד ארמאי שאמר שפירותיו שנתן לישראל הם פירות שנה שני' שהם חשובי' מאוד והיהודי כבש הפירות ההמה בתוך חביות מלא כרוב והתפאר היהודי שפירותיו חשובים הם משנה שני' ולא הרגיש כי יש בזה משום ערלה:

257

רנ״חהנה זו ברייתא מפורשת שלהי יבמות נכרי שאמר פירו' הללו של ערלה הם אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן וא"כ אפי' הי' בארץ ישראל שספק ערלה אסור מ"מ אין דברי הנכרי מעלי' ולא מורידי' וה"ל כסתם פירות שרובם אינם ערלה ומותרי' אפי' הי' מקרקע של ישראל מכ"ש עכשיו שהוא בח"ל שספק ערלה מותר וגם מקרקע של נכרי שאפשר שאין ערלה נוהג בו שפירות בעצמם מותרים מכל שכן התערובות היינו הכרוב וכל זה פשוט לכאורה:

258

רנ״טאמנם מה שיש לעיין בזה הואיל ולבו של ישראל הבעל בית האמין לנכרי ומתפאר בו א"כ כבר שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא להפוסקים דערלה נוהג בפירות של נכרי ויש לאסור אפי' התערובות אי לית בי' ס' נגד הפירות ההמה אלא שצל"ע דרמב"ן בנימוקי חומש פ' קדושים כ' בטעם איסור ערלה שראוי ונכון שהפירות הראשונים של האילן נקריב לה' כמו ביכורי' של כל שנה ושנה ה"נ כל פירות שנה ראשונה נקריב לה' והיות כי ידוע ואמת הדבר כי בג' שנים הראשונים פירות האילן מועטים ורעים והמה לחיות ועפרוריות ואינם ראוי' להקריב לה' וע"כ לא יאכלו עד שנה הרביעית ויקריבם לה' ובחמישי יאכלו ע"ש והאמנם כי אין לדרוש טעמא דקרא מ"מ הרמב"ן לא יעיד שקר ח"ו כי כן טבעי האילנות וכן משמע בראב"ד פ"י ממ"א הלכה ל"ד וכן הוא בש"ע י"ד סי' רצ"ד סוף סעי' י"ז ע"ש וא"כ תיקשי ש"ס יבמות הנ"ל שהנכרי אומר להשביח מקחו של ערלה הם ונהפוך הוא שהמה מעט ורעים ולכאו' צע"ג - עד שמצאתי בחי' רמב"ן על יבמות וכן הוא בחי' רשב"א על שמו דהאי של עזקה הם של ערלה הם משך שייכי אהדדי והכי קאמר הנכרי הני פירו' של ערלה הם שאינם רגילי' להוציא פירות אלא של עזקה שעזקת והרבית עבודה רבה עד שהוציא פירות יותר טובים ע"ש שזה הוא כוונתו. אמנם בלשון רש"י שם לא משמע כן וצ"ע שיחלוק רש"י ורמב"ן במציאות וי"ל נהי דאילן הנטוע בתחלה אינו מוציא פירות טובים בשני ערלה מ"מ המבריך או המרכיב שפיר מוציא פירות יותר טובים ויפים בשני ערלה ואע"ג דלפי טעמו של רמב"ן לא הי' נוהג ערלה בהרכבה והברכה ואנן קיי"ל דנוהג אין לנו לדרוש טעמי' דקרא ועכ"פ אין להכחיש הטבעי' והמציאות שהעיד עליו רמב"ן וע"כ א"א לפרש ברייתא אלא בחד מתרי גוני או בהברכה והרכבה או בעזקא וטרחא יתירה:

259

ר״סיהי' איך שיהי' אין להעמיס בלשון הארמאי הזה שום כוונה מהנ"ל ואם לא נכחיש דבריו שאמר שהם פירות שנה שני' שהם יותר טובים וזה אינו ע"כ נפרש שכוונתו שהם משנה שני' שהאילן נושא פירות לא שנה שני' לנטיעה וא"כ כבר עברו עליו שני ערלה כי קרוב לודאי שעכ"פ בשנה ראשונה אינו נושא פירות כלל ואם ההחיל בשנה שני' לנטיעה ופירות אלו הם משנה שלישית לנטיעה שהם שני' לנשיאת פירות מ"מ אין מוחלט שיה' ערלה דלדידן שלשת וכו' לפני ר"ה משא"כ בלשון הנכרי נמצא שלישי' דילי' הוה רביעית לדידן נמצא מה שהאמין הישראל לדברי הנכרי שהם משובחים משנה שני' אינו מוכרח שיהי' אסורי' ולא שוי' נפשי' חתיכא דאסורא והנכרי אינו נאמן אם נשאלהו עתה כוונתו ע"כ הפירות מותרים לע"ד יאכלו ענוים וישבעו הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' ח' תשרי תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

260

רס״אהעתק השאלה:

261

רס״באל משה איש האלקים ה' את דברו יקים ויעשה עמו לטובה אות להפליא פלאות ה"ה מופת דורינו גאון עוזינו נר ישראל באור החיים יצהיר כשמש בצהרים וכיהלום וספירים ה"ה גאון האמתי כבוד הרב מו"ה משה סופר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב יע"א יצילהו ה' מכל משלחת פגע לא תאונה אליו כל רעה ונגע:

262

רס״גכבר נודע ביהודה את אשר פרץ ה' ברחובותינו וכל העם בוכים למשפחותי' על הלקח ממנו ארון האלקים גאון עוזינו עטרת תפארתינו קדוש ישראל הרב הגאון האמתי רשכבה"ג מו"ה מרדכי בנעט זצ"ל אב"ד דקהלתינו והמדינה ואותנו הכה ה' בכפלים כי לא זכינו להיות מנוחתו כבוד בתוכינו והנה ביום ההוא ביום חושך ואפלה כאשר באה אלינו השמועה הרעה ובשורה המעציבה ונתוועדנו יחדי' לספדו במר נפש מספד תמרורים קבלנו אגרת מאת הקצין המפורסם התורני מו"ה משה פישל נ"י מק"ק פראג ובתוכו הודיע לנו צוואת הרב הגאון האמתי זצ"ל שנוחה לנפשו ביותר להיות נקבר פה קהלתינו מקום מנוחת אבותיו זצ"ל או להוליכו לפחות לק"ק פראג ולשמע הזאת התאספו אלינו ח"מ היורשי' מאת הגאון הנ"ל זצ"ל לבקש מאתנו לדרוש ולחקור האם מותר לפנותו ממקום קבורתו אשר הוא כפי השמועה בק"ק ליכטענשטאדט ולהוליכו הנה אם לא. והשבנו כפי שורת הדין המבואר בש"ע יו"ד סי' שס"ג דבתוך שלו אפי' ממכובד וכו' שזהו כבודו ולאשר מחויבים אנחנו לעשות בכל יכולתינו לעשות כפי כבודו ועוד כיון שצוה לפני מותו כך ומבואר בהרשב"א סי' שס"ט דע"ז יש לסמוך לפנותו ע"כ הסכמנו יחד להתיר אבל באשר שלא קרה מקרה כזאת בימינו ויפלא הדבר בעיני הבריות ע"כ הסכמנו בהסכמה אחת לתקוע יתד במקום נאמן ונדרשה את דבר ה' מפי אדמ"ו הרב הגאון נ"י ואשר רוח קדשו יופיע עלינו ע"ז נשים עינינו להשיב לשואלי דבר ובהסכמתינו זאת נדברנו יחד עם קצין א' מיחידי סגולה בתוך עמינו אשר תעודתו היתה לפני' לנסוע לעיר ווין שידבר על ככה עם ראשי עמינו אשר הי' לעת הזאת בעיר וויען והמה ישיבו אותנו בראשונה אם כשר הדבר וטובה היא בעיניהם לעשות השתדלות בעד הרשיון בהיכל המלך יר"ה ואח"כ נקרבה לדעת את דברי פי קדשו והסכמתו ואם יעלה בדעת אמ"ו נ"י כפי הסכמתינו וברב כחו ועוזו יוסיף אומץ בדינינו אזי יתמכו ראשי עמינו את ידם בתוקף פס"ד מאת כבוד כת"ר נ"י וגם אנחנו נבואה אחרי המלך בחתימת ידינו ואך בזאת תחזקנה ידיהם לעשות תושי' ואם ככה הי' עושי' הי' לטוב לנו אבל רוח אחרת הי' עמם בעיר וויען כי חם לבם בקרבם והדרך ירט לנגדם ולא שתו לבם לזאת ובידים ריקניו' שמו אותם יחידי סגולה מאנשי בריתו של אמ"ו זצ"ל לדרך פעמיהם לק"ק פראג והשתדלו בהיכל המלך והדבר יצא מפי הגובערניום לעסוק באותו צדיק ולפנותו להוליכו למקום שלבם חפץ ובכח זה נסעו לק"ק ל"ש וכאשר באו לשם לא האמין הרב אב"ד לשמועתם אחרי אשר לא הי' בידם פס"ד משום ב"ד ואמר שלא רצה לסמוך על עצמו להתיר ובפרט מיראתו את בני עירו וגם הרך את לבב אנשי עירנו באומרו מי יודע היוכשר הדבר בעיני ה' ופן ח"ו יצא הקצף מלפני' והמה שמעו לקולו והלכו לעקב בשתם וידברו על לב הרב דשם ועל לב אנשי קהלתו באשר כי הוציאו הוצאות רבות לערך אלף דנרי כסף וכי יעשו עמהם לטובה אות ברצון טוב והסכימו עליהם בדרך פשרה ובדעת שלמה וזה הדבר אשר יצא מלפניהם כאשר רצוף פה. וכאשר באו יחידי סגולה לביתם נדרשנו מאתם להכריע על דבר אמת למען דעת הדין עם מי ובקשו מאתנו לצאת בעקבי הגאוני' הנקובי' בכתב הרצוף ולרעות על משכנות המורי' הגדולי' למען הוציא הדין לאמתו לזאת לא התמהמנו לירד לעומק הדין וזה פריה:

263

רס״דראשון לציון הנה מבואר בטור וש"ע י"ד סי' שס"ג ומקורו בירושלמי ספ"ב דמ"ק דבתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי מותר דערב לו לאדם שינוח אצל אבותי' והגאון מר"א ווילנא בס' על י"ד עמ"ש הרמ"א שם בשם א"ז או שמוליכי' וכו' כ' וז"ל כמ"ש במס' מכות די"א תנא מת קודם שמת כ"ג מוליכי' עצמותי' אל קברות אבותי' וכו' וממ"ש רש"י ד"ה תנא וכו' ומת כ"ג אחר זמן משמע דרש"י בא לאשמועינן אפי' לפנותו מקברו מטעמא דירושלמי דערב לו וכו' ע"כ וכן משמע קצת מלשון הגמ' וכו' מוליכין עצמותי' וכן הוא בהרמב"ם להדי' בהל' רוצח פ"ז ה"ג והארכנו בזה לפי שראינו בים של שלמה פרק א' דביצה כ' בשם א"ז והובא במגן אברהם סימן תקכ"ו סעיף קטן ח"י והמה מתנגדים להתיר הנ"ל ועיי' שם מ"מ דבריו תמוהים שהוא נגד הירושלמי ורש"י דמכות ורמב"ם הנ"ל והדבר ידוע שקברות אבותיו של רבינו מנוח זצ"ל הוא פה עירנו שאמו הצדקת ז"ל וכל משפחתה הרב ר' אברל בנעט והרב הגדול ר"מ בנעט נוחי נפש כולם קבורים פה במבחר קברינו גם הרבנית אשת הרבינו זצ"ל ומקצת מבניו ונכדיו כולם מנוחתם כבוד פה עירנו גם הדבר ידוע ומפורסם כאשר מתה אשתו הצדקת ז"ל שאלו את פיו הקדוש אם דעתו לקברה אצל הרב הגאון המנוח מו"ה שמעלקי זצ"ל והשיב בפה מלא להניח המקום הנ"ל לעצמו והיא תקבר למרגלותיו וכן נעשה ובודאי ערב לו לשכוב כבודו בארצינו:

264

רס״השנית הרי כ' הרמ"א בסעי' ב' שם דלהוליכו מעיר שיש בה קברות ישראל לעיר אחרת מותר כשצוה על כך וברשב"א בתשו' סימן שס"ט מבואר דאפי' לפנותו מותר כשצוה לקוברו במקום הידוע ובנ"ד העידו לפנינו הרבני המופלג מו"ה גבריאל אייבשיטץ נ"י שוחט דפה גם הנער משרתו הנאמן אחד מילידי עירנו אשר הי' אצל רבינו הקדוש זצ"ל מיום שנפל למשכב עד פטירתו שבימי חליו כמעט בכל יום מי יתן וקרה לו המקרה בעיר פראג או בביתו ובלילה אשר למחרתו מת אמר בפירוש שרצונו לקוברו בעירנו פה או בעיר פראג אך בעונינו נתעכב הדבר ע"י מושלי עיר ק"ב באמרם שהוא נגד פקידת המלך להוליך המת למרחק בלי חניטה וע"כ הי' מוכרחים להוליכו לעיר ל"ש ולקברו שמה ועכשיו שקבלנו הרשיון מהגובערניום של עיר פראג לפנותו מקבר שלו ולהעלות עשן בסממנים שונים ע"פ רופאים מומחים כדי שלא יוזקו האנשים המתעסקים עמו בעת פנותו ולהוליכו לעירנו פה מוסגר בג' ארונות זב"ז דהיינו מלבד הארון השלם ומוסגר מכל צד (חוץ איזה נקבי' למען תהי' קבורת קרקע) אשר הוא שוכב בתוכו יהי' עוד ב' ארונות ולהשים בין ארון לארון סממני' ידועי' ע"פ רופאי' מומחי' שלא יהי' ריחו נודף א"כ מוטל על בניו ומצוה לקיים דברי' ז"ל הגם שיש לפקפק ע"ז קצת ולדמותו להא דאיתא בח"מ סי' ל"ז סעי' י"ט בני עיר שנגנב ס"ת וכו' שאין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותו העיר מיהא א"ד דהתם ההנאה שלהם מה שא"כ הכא ההנאה להמנוח זצ"ל לקיים דבריו ולהקבר בעיר אבותיו:

265

רס״וועוד אפשר להתיר מכח דאמרי' בי"ד שם דאם נתנוהו ע"מ לפנותו מותר לכ"ע ובנ"ד כאשר ראה בנו המופלג כבוד מו"ה נפתלי נ"י (אשר הי' ג"כ אצלו כל ימי מחלתו) שתוחלתו נכזבה למלאות רצון אביו להוליכו למרחק והוכרח לקנות מקום מנוחתו מאנשי' דק"ק ל"ש ולהוליכו שמה אמר בקול רם נגד כל הנצבים עליו בעוד המנוח זצ"ל מוטל לפני' דע לכם כי לא להניחו תמיד אצלכם אני קובר את אבי הגם לע"ע איני יודע איך יפול הדבר מכ"מ אני מתנה שבאם אפשר הדבר לפנותו בדעתי להוציאו ולקוברו במקום אחר וגם אחר ההספד כראוי כשרצו להורידו בקבר החזיר בנו המופלג הנ"ל דברי' הראשונים. -גם הבית הקברות שמה רחוק מאוד מעיר בדרך לא סלולה הרים וגבעות וכמעט לא יוכל איש ללכת שמה להשתפך נפשו על קברו ולבקר המתים:

266

רס״זועתה מרחוק נשתחוה לעומת כבוד הדרת גאוננו נ"י אפים ארצה בשאלתינו ובקשתינו ונחלה פני רום כת"ר נ"י להשיב אותנו דבר כאשר עם לבבו לאסור או להתיר ואל יאחר הדבר כי עיני כל ישראל אליך אדונינו כי נפשם מרה עד מאוד באמרם זה ארבעים שנה הי' נשיא אלקים בתוכינו ולמה זה תשתפך אבן קודש בראש כל חוצות ולא יהי' צוחה ויגונינו יהפוך ה' לששון ולשמחה וכסאו יהי' נכון לעדי עד דברי אלה הרבנים המופלגים בי דינא רבה ובד"ץ נ"י פה עירנו הד"ש וש"ת ומצפי' לשמוע דברי קדשו בנפש חפצה הבעה"ח נאום החותם ביד רפה ובלב נשבר ונדכה. הק' משה ליב ב"ה יוסף צילטץ זללה"ה. הק' משה ב"ה זעליג ק"ש זללה"ה. הק' משה ב"ה בונם פשקיס זצ"ל. תשובה:

267

רס״חשלום וכ"ט לאלופי יהודה לתורה ולתעודה עיני העדה הרבנים המופלגים ומופלאים בפז מסולאים אבירי הרועים מיניהו מלכים ומיניהו אפרכי' ריכי ובר ריכי מותב בי' דינא רבא דק"ק נ"ש והמדינה יע"א ועל גבם ה"ה הרב המופלג המאה"ג כבוד מו"ה משה ליב צילטץ נ"י רב"ד יע"א ה' עליהם יחי':

268

רס״טמכתב קדשם מעולפת ספירים הגיעני ושם נאמר אודות מחלוקות שנפל בין יקירי ב' הקהלות ק"ק נ"ש וק"ק ל"ש נידון גוף קדוש מרנא נר ישראל מהר"מ בנעט זצ"ל אשר כעת מנוחתו כבוד בק"ק ל"ש ויקירי ק"ק נ"ש ויורשי' רצו להעלות עצמות קודש לקוברם בקברות אבותי' בק"ק נ"ש והי' מדייני' אלו עם אלו ונתפשרו לקיים פסק דין מתרי מגו תלתא דייני ישראל היינו מו"ח גאון פוזנא וגאוני ק"ק פראג ועשאוני סניף לאריות ופר"מ כבודכם הציעו דעתם לפנינו חרות על הלוח בבקיאותם ועוצם ידם בתורת ה' בכח דהתירא ובקשו ממני לחוות דעתי העני' על כל האמור:

269

ר״עאני איני כדאי ששלחתם אלי אך להשיב פני אפי רברבי ריקם א"א ע"כ אחוה דעתי העני' כמות שהי' וה' יגמור בעדי וזכות הצדיק זצ"ל יעמוד לנו שלא נכשל ח"ו:

270

רע״אהנה היתר דבר זה בנוי על ג' יסודות. א' שציוה קודם מותו בחליו וכן גילה דעתו בחייו שרצונו להקבר בק"ק נ"ש והראה מקום קבורתו ליום מועד אצל הגאון החסיד מו"ה שמעלקי זצ"ל ומצוה לקיים דברי' ואין בזה משום נוול או בלבול עצמות. ב' שנקבר מבנו הרב המופלג מו"ה נפתלי על מנת לפנותו משם וכן התנה בשעת קבורתו שם. ג' גדולי משפחתו ואבות אבותיו קבורתם בק"ק נ"ש ונוח לאדם להקבר אצל אבותי' ונבארם אחד לאחד בעזה"י:

271

רע״בא' שציוה לפני מותו לישא אותו לק"ק נ"ש דבר זה מבואר ברמ"א סי' שס"ג ושרשו פתוח בתשו' רשב"א סי' שי"ט דמייתי ד"מ שם והשאל' התם הכי הוה ראובן ציוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אל מקום קבורת אבותיו וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד והכניסוהו לשעה בקבר וכו' אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העיכול אי איכא בזיון או צער בכך וא"נ אי מותר לטלטלו ממקומו אפי' לישא אצל אבותי' כמו שצוה או לא והשיב וז"ל כל כי הא שעושי' כדי לעכל בשרו מהרה לישא אותו במקום שציוה מותר שאין כאן בזיון ואין כאן שום צער שאין בשר המת מרגיש באיזמל וכ"ש בסיד וכו' ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז תמה עליו במ"ש שאין המת מרגיש באיזמל והוא נגד ש"ס ערוך שבת י"ג ע"ב דפריך אהא דאין המת מרגיש באיזמל מקשה ומה למת ומשני אין בשר מת שבחי מרגיש באיזמל אבל מת ממש מרגיש באיזמל כמו רמה ונדחק מאוד ובמכ"ת לק"מ דודאי אין מת מרגיש לא ברמה ולא באיזמל כמו שהסביר תוי"ט פ"ב דאבות במשנה מרבה בשר מרבה רמה רק נפשו עלי' תאבל בבזיונו בין ברמה ובין באיזמל ע"ד בזיון והש"ס דשבת דבעי למימר דמשו"ה אין אנו כותבי' מגלת ניסים משום שאין אנו מרגישים כמו שאין המת מרגיש באיזמל וע"ז קשה נהי שאין המת מרגיש בצער האיזמל מ"מ מרגיש בבזיון ונפשו עלי' תאבל כמו שמרגיש בניוול הרמה ואם אנו נמשלי' כמת אכתי יש לנו הרגש נפשות ואכתי יש לכתוב מגילות מגילו' ומשני כאיזמל בבשר מת שבאדם חי דהתם ליכא לאותו הבשר שום הרגש לא בצער ולא בניוול ובזיון כך אנו בעוה"ר בגלות אבל לעולם אין המת מרגיש בצער האיזמל רק בבזיון וזה מדוקדק בלשון רשב"א שכ' כדי לישא אותו למקום שציוה מותר שאין כאן משום בזיון ומשום צער ליכא שאין בשר המת מרגיש וכו' רצה בזה האורך יען כי הוא לא צוה רק לישא אותו מיד אחר מיתתו לא עלה על דעתו שיקברוהו ויצטרכו לבלבל עצמותי' ולנוולו לפנותו וגם לשפוך עלי' סיד והי' פשוט לרשב"א שכיון שגילה דעתו ורצונו היא כבודו להקבר במקום אבותי' אע"ג דלא אסיק אדעתי' שיארע אונס ויקברוהו במקומו מ"מ מותר לפנותו דאין כאן בזיון כיון שגילה דעתו שזהו כבודו להקבר במקום אחר ממילא אין כאן בזיון וניוול כלל בפינוי אך מ"מ בשפיכת סיד יש ספק נהי משום בזיון ליכא כנ"ל שזהו כבודו אך משום צערא איכא ואצערא דגופא לא מחיל ואלמלא נגדוהו לחנוט מו"ע וכו' ואדעתא דהכי לא ציוה לסבול צער ע"כ כ' רשב"א דזהו ליתא דאין המת מרגיש בצער איזמל רק בבזיון והכא ליכא בזיון וזה ברור בעזה"י:

272

רע״גהרי קמן דאע"פ שלא צוה לפנותו מקברו רק לישא למקומו מ"מ ממילא מותר אפי' לפנותו וזה כ' רשב"א טרם שהביא טעם שני להתיר מטעם הירושלמי ספ"ב דמ"ק שנוח לו לאדם שישכב אצל אבותיו ומשמע מזה דמטעם צוואה לחוד אפי' שלא אצל אבותי' נמי מותר ואין כאן בזיון וכן מוכח ג"כ בסוף דברי' אחר שהביא טעם ב' שנוח לשכב אצל אבותי' כ' עוד טעם ג' שיקבל ע"מ לפנותו וסוף סיים וכ"ש בנידון שלפנינו שציוה לפני מותו ושנקבר ע"מ לפנותו שהוא מצוה על הבנים לקיים דברי' עכ"ל משמע להדי' שמשום ציווי שלו לבד נמי מותר ומחויב לפנותו:

273

רע״דובזה יובנו דברי יש"ש פ"ק דביצה סי' י"ג שכ' אי לאו צוואתו אסור להוציאו מקבר לקבר והביאו מג"א סי' תקכ"ו סקי"ח וסיים עלי' עיי' יו"ד סי' שס"ג ס"ב ופי' מחצית השקל כוונתו להקשות אהיש"ש דשם מבואר דבלי צוואתו נמי מותר לפנותו מקברו לקברי אבותי' והאמת יורה דרכו המעיי' ביש"ש בפנים יבין כי ט"ס יש כאן וכוונת היש"ש הוא כך אלו לא צוה לא היינו מוליכי' בי"ט מעיר לעיר משום קברות אע"ג דראוי לחלל י"ט לכבודו ליקבר בקבר מכובד דלא גרע מאסא וגלימא מ"מ כיון דקיי"ל מותר לפנות מקבר לקבר אבותי' ובפרט שקוברי' על מנת לפנותו וא"כ אין צריך לחלל י"ט עבור זה דאפשר לפנותו מקברו אחר י"ט ולא הי' מותר להוליכו מעיר לעיר אך יען שציוה זה להוליכו לקברות אבותי' והוא צוה כן בי"ט שידע שהוא י"ט וצוה לקוברו חוץ לתחום דמשמע מיד יוליכוהו ולא שיקברוהו ויפנהו כן משמע ביש"ש למעיין בפנים והי' ראוי לשמוע לקולו ולחלל י"ט גם בזה שצוואתו הוא כבודו כמו קברות אבותי' אלא שחייש מהרש"ל שאין זה כבוד לחלל י"ט עבורו ויצא שכרו בהפסדו ע"כ אין להוליכו וצריך להגיה במ"ש אלו לא צוה אסור להוציאו מקבר אל קבר צריך להגיה אסור להוציאו מעיר לעיר כיון שמותר לפנותו מחר מקבר אל קבר כנלע"ד בכוונת יש"ש מ"מ מבואר מדברי' שצוואתו של מת בענין זה הוי כבודו אפי' שלא במקום קברות אבותי' וא"כ ה"נ אי בריר לנו שהגאון זצ"ל ציוה להוליכו לנ"ש אפי' לא גילה דעתו שיפנו מקברו מ"מ מותר לפנותו:

274

רע״האך מי יעיד על זה הלא אנשי ק"ק נ"ש כולם נוגעי' בעדותן הם דבודאי נוח להם להשתטח על קבר איש אלקים אביהם ורבם ובפרט שראיתי בהעתק א' אמר בפה מלא קודם סלוקו שאם יצטרכו דבר ונשתטחו על קברו ובתשו' מהרי"ל הובא בש"ע א"ח סי' תקס"ח סעי' יו"ד מי שנדר לילך על קברי צדיקים וכו' ובמג"א שם סקכ"א ואם נדר להוציא יו"ד זהו' בהליכה זו וכו' ע"ש והנה ליסע מנ"ש לק"ק ל"ש להשתטח על קברו הוא מהלך רב טורח והוצאה מרובה ואמרי' במס' ב"ב קכ"ב ע"א א"י לא נתחלקה אלא לכספים ומסיק לקרובה ולרחוקה פירשב"ם מי שעולה לו גורלו בקרוב לירושלים מעלה מעות למי שעולה לו גורלו ברחוק מירושלים שהרחוק גרוע מפני שני דברי' א' מפני שרחוק בבהמ"ק ע"ש אע"ג דהתם י"ל שכר פסיעות יש ועוד דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות ומ"מ העלו מעות משום קורבא ורוחקא מכ"ש הכא דאיכא הנאת ממון ונגיעת עדות בזה ועוד מי זוטר הא דכתי' מלכים א' י"ג פסוק ל"א אצל עצמותי' הניחו את עצמותי פירש"י וימלטין עצמותי' את עצמותי ורמב"ן כ' בפ' ויחי בפסוק השבעה לי וז"ל או שיחפוץ פרעה שיקברו הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות. ובזה י"ל דברי מ"ל פי"א משמיטי' ויובל דרצה להוכיח דמותר לחפור שיחי' ומערות בזמן שיובל נוהג דאלת"ה הא דאמרינן בפ' י"נ דזבין מיזבן לא מצית אמרת נמצא שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו ואי ס"ד אסור לשנו' תיפוק לי' שאסור לשנו' ואין לך שינוי גדול מזה קבורת מת שאסור לפנותו משם ושוב דחי מ"ל דילמא ברשות בעל הקרקע קברו לשם ודברי' צע"ג אי ס"ד אסור לשנותו וצריך להחזיר הקרקע לבעלי' כמות שהיא א"כ אם יתנו לו הבעלי' רשות ה"ל כמוכר לצמיתות וכתי' והארץ לא תמכר לצמיתות אבל להנ"ל ניחא כי המוכר קרקע לפנחס לקבור בו אלעזר אינינו מוכרו כ"א קונה הוא לעצמו זכות וכבוד שיהי' אלעזר קבור בנחלתו ואין זה מכירה לצמיתות אלא קנין עדי עד וצדקו דברי מ"ל ומ"מ מוכח דנגיעה בעדות הוא זה:

275

רע״ומיהו לנגיעה זו האחרונה י"ל כיון שהעידו שאמר להוליכו או לנ"ש או לפראג ובמה שאמ' לפראג אין בזה להם תועלת זו שאינו בארצם ובגבולם כלל וא"כ מחמת נגיעה זו יהי' נאמנים על ככה וא"כ כבר צוה שאין רצונו להיות נקבר בק"ק ל"ש עכ"פ ומשום מצוה לקיים דברי המת מצוה להוציאו מקבר ל"ש עכ"פ ושוב ממילא גם בלי צוואתו נוליכהו לק"ק נ"ש כיון שכבר פינו עצמותי' אך מ"מ אכתי נגיעה הוי ועוד מחמת ריחוק הדרך נמי איכא דפראג קרוב לנ"ש טפי טובא מק"ק ל"ש וגם שיירות מצויות יותר כמבואר:

276

רע״זוהנה בטענת ק"ק נ"ש מבואר שהגאון זצ"ל אמר בחייו בעת קבורת אשתו הרבנית זצ"ל שיניחו שם מקום קברו אצל הגאון החסיד מהר"ש זצ"ל ואפשר על זה ימצאו עדי' תלמידי' בחורים שאינם מבני נ"ש ויבואו ויעידו אלא שעדיין צ"ע כיון שאותן מבני נ"ש שעמדו עליו בחליו ובשעת מיתתו מעידי' שאמר להובילו לפראג א"כ כבר מחל מקום קברו וקפידתו להקבר באותו מקום קרוב להגאון מהר"ש זצ"ל ולחובת עצמם מהימני והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועיי' סמ"ע וש"ך ריש סי' ל"ז ועכ"פ מטעם צוואתו וגילוי דעתו לא נ"ל להתיר:

277

רע״חב' אך מטעם שהתנו בשעת קבורה לפנותו הנה מוצא דין זה ברמב"ן בתה"א דף ל"ט ע"א מפרש בזה ש"ס דסנהדרין מ"ח ע"א הוסיף בו דימוס א' לשם מת אסור בהנאה דמוקמינן דרמא בי' מת והדר פני' ע"ש ומוקי לי' רמב"ן ברמא בי' ע"מ לפנותו דאל"ה בלא הוספת דימוס נמי כבר נאסר אע"כ ע"מ לפנותו ולא קנה מקומו כלל אך כיון שהוסיף לו דימוס נאסר הדימוס עכ"פ וכן פסק רשב"א בתשו' הנ"ל ובטוש"ע סי' שס"ג הנ"ל והכ"מ פי"ד מאבל הל' ט"ו בשם רמב"ן אבל ברמב"ם אין דין זה מבואר ונ"ל הך תנאי תלי' או במי שהקרקע שלו ומתנה ע"מ לפנותו או בהקובר שמוטל עליו לקוברו כגון בני' ומשפחתו והכא תרתי איכא שהרי מבואר בהשאלה שהרב מו"ה נפתלי בנו של הגאון זצ"ל קנה מקום קבר והוא התנה בשעת קבורתו לפנותו אע"ג דבני עיר ל"ש הניצבים עלי' לא הסכימו בתנאי זה מ"מ לאו בעלי דברי' דקבורה נינהו לאו בעלי קרקע ולאו בעלי קבורה כי על הבן מוטל הקבורה והקרקע כבר קנה מאנשי העיר וקרקע דילי' היא ובדידי' תלי' מילתא לאתנויי ותנאי זה מפורסם וגלוי וידוע ואין צריך עדי' ואין מכחיש בזה:

278

רע״טג' והשלישי הכי נכבד לפי מכתב הרבנים השואלי' נקברו בק"ק נ"ש יקירי משפחתו של הגאון הרבני' מו"ה אברל ומו"ה ר"מ בנעט ואמו של הגאון זצ"ל ואשתו הרבנית ומבני' ונכדי' וכל הפוסקים הסכימו דעל אופן זה מותר לפנותו אפי' בלי צוואתו ובלי שנקבר ע"מ לפנותו מ"מ מצוה על המוצא לפנותו ולהביאו לקברות אבותיו ומשפחתו ומייתי לי' מהירושלמי ספ"ב דמ"ק כמבואר בטור ריש סי' שס"ג ובכל הראשונים ונ"ל הא דלא מייתי מש"ס דילן מכות י"א ע"ב מת קודם שמת כ"ג מוליכי' עצמותי' על קברי אבותי' דכתי' ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו וכן מבואר ברמב"ם פרק ז' מרוצח הלכה ג' מכל מקום התם איכא למימר הואיל ונקבר מתחילה על מנת לפנותו לכשימות כ"ג דודאי מוכח משם דערב לאדם להניחו אצל אבותיו דאל"ה לא היו קוברים מעיקרא על מנת לפנותו אלא ע"כ משום שנוח לו לנוח אצל אבותי' אבל אינו מוכח שמטעם זה לחוד בלי תנאי שיהי' מותר לפנותו אבל מהירושלמי מוכח כן דהרי ברייתא דירושלמי מיירי ברישא בדיני מועד שאסור לפנותו מדירה לדירה במועד כ"א מדירה של אחרים לדירה שלו שנוח לו לאדם לדור בשלו ושוב מייתי כיוצא בזה פי' שהתירו דבר האסור משום ניחא דשלו פינוי קבר שאסור אפי' מבזוי למכובד אבל לתוך שלו מותר אפי' ממכובד לבזוי שנוח לו לאדם לשכב אצל אבותי' ע"ש וא"כ ע"כ מיירי בלא תנאי אלא שמצאוהו יורשי' קבור בקבר שאינו שלו שהי' אסור לפנות לולי שנוח לו בשלו דומי' דחה"מ דאי ס"ד שהתנו מתחילה א"כ לקבר שאינו שלו ואינו של משפחתו נמי מותר ואין זה דמיון לחה"מ דאסור לפנות מפני מועד לולי דנוח לו בשלו:

279

ר״פומ"מ למדנו מש"ס דמכות דבר חדש יותר מהירושלמי הנ"ל והא דאמרי' ברישא נקטינן נגמר דינו ומת מוליכי' עצמותי' לשם וכו' שמע מינה דלגלות וכפרה נחשב הבזיון הזה שנקבר בקבר חוץ לעירו ומשפחתו וא"כ די בזיון להצדיק הגאון שנקבר חוץ למקומו ומשפחתו ומקום משכב רבני המדינה כולם דומה קצת למה שהי' מקפידים לקבור מלכים בקברי מלכים דוקא ומצינו בש"ס מ"ק י"ז ע"א מערתא דחסידי ומערתא דדייני וה"נ דכוותה וא"כ אפי' אי לא הי' קברי אבותי' בק"ק נ"ש מ"מ הי' גנאי ובזיון לצדיק שלא בא אל קברי גאוני רבני מדינת מעהרין והפסוק מיחשב לעונש למנשה ואמון שלא באו לקברי מלכים וא"כ לא לבד מותר לפנות אלא אפי' מצוה וחיוב נמי על יורשי' ובני קהלתו לפנותו ולהובילו בכבוד למקום מנוחתו וכבר הזמינו הרופאים מומחים את הסממנים הראוים שלא יהי' ריחו נודף כמבואר בשאלה ומהיות טוב עוד כי יחמרו בחמר וזפת הארונים בפנים הואיל ונפק מפומי' דהריב"ש סס"י תפ"ז ע"ש ועפ"ז נ"ל להסכים עם המתירים או המזרזים ומחייבים לפנותו ככל הנ"ל:

280

רפ״אאיברא שבתי וראיתי במכתב הפשר ההוקם בין הקהלוה דשם נאמר בטענת ק"ק ל"ש וז"ל אונד מעהרערע מכשולים ח"ו לבני עמינו ענטשטעהען קענטען עכ"ל והתבוננתי כמדומה לי דאיכא למיחש לחטוטי שיכבי דרבתי בני עמינו כידוע שברוב קהלות שבכמה מלכיות הוכרחו לחדש להם מקום קברו' חוץ לעיר הרחק מאוד מאדם וכל ישראל משתדלים בכל עוז להחזיק עכ"פ אדמת קודש הישנה לבל ישלטו בם ידי זרים ויעשה מהם מרעה או שדות בטענה שהוא נגד דת שלנו להוציא עצמות המתים מקבריהם ויען כי מלכי חסד מגיני' עלינו וחסים עלינו לבל יתבטל דת תה"ק ואמנם עתה יאמרו התירו פרושים את הדבר ואם עצמות הגאון פינו מקבר לקבר מכ"ש עצמות משאר קברים ואם אמת כן הוא בודאי אין זה כבודו של צדיק שיכשלו בו רבים ואפש' גאונים וצדיקים קבורים ובאים ויוציאם מקברם ח"ו ואם כן הוא אזי כבודו להיות במקומו מונח ואמר רבינא פ"ק דביצה ו' ע"א האידנא דאיכא חברי חיישי' פי' אומה מרשעת שאם יראו ישראל קוברי' מתיהם בי"ט יכפו אותם לעשות מלאכתם ג"כ ולא יקבלו תירוץ לחלק בין מת למלאכה אחרת ע"כ יותר טוב שלא לקבור בי"ט ויהא מוטל בבזיון מאשר יכשלו אחרים על ידם ור"ת שבתוס' ד"ה והאידנא רצה לאסור גם עכשיו משום דאיכא איזה ישראלים הנשכרי' לגוים והריב"ש סס"י קי"ו כ' דלא חיישי' לדר"ת משו' מעט יהודים אשר לרצונם נכנסו לעבודת השרים לא נניח מלקבור מתים אבל זולת זה הוי חיישי' למכשול דרבים וכבר כתבתי לעיל דיש"ש כ' אע"ג דצוה להוליכו מעיר לעיר ומן הדין מותר זה בי"ט לכבודו אך כיון שעפ"י צוואתו יהי' זה חלול י"ט אין זה כבודו וקצת ראי' לזה מברייתא דיבמות ה' ע"ב יכול יהא כיבוד אב דוחה שבת ת"ל איש אמו וגו' כלכם חייבי' בכבודי ובעי למימר דאמר בשל לו וכו' ע"ש וא"כ צ"ל דלא הוי האב רשע בזה דאם אינו עושה מעשה עמך אינו חייב בכבודו וע"כ צ"ל כיון דדינא הוא שעשה דוחה ל"ת אם כן אינינו רשע במה שמצווהו לקיים מ"ע הדומה כמי שמצוה חברו למול בנו בשבת [וצריך לחלק בין הא דהכא להא דכתובות מ' ע"א אי אמרה לא בעינא וכו'] ואם כן כיון שלפי סברא זו אין כאן עבירה א"כ מאי קאמר כלכם חייבי' בכבודי מה בכך הלא עשה דוחה ל"ת אע"כ כסברת מהרש"ל כיון דעכ"פ ע"י רצונו של האב יתחלל שבת שוב אין כאן כבוד לו אע"פ שלפי מחשבתו רוצה עתה בשחיטה ובישול מ"מ בטלה דעתו ואין זה כבוד באמת וכיון שאינינו כבוד לאדם שיתחלל שבת ע"י ממילא שוב אינו דוחה את השבת והיא ממש כסברת היש"ש הנ"ל וה"ה בנידון שלפנינו אם ח"ו יהי' זה למכשולות את הרבים א"כ היא כבוד הצדיקים למסור נפשם וגופם בחייהם גם כי גדולים במיתתן שלא יוכשלו ח"ו רבים על ידם ואם כן הוא לא בעינא דלמטינא שיבא מכשורי ולא דרינא בהדי':

281

רפ״באך אם אנשי חיל יראי ה' המביני' בדבר וישכילו על דבר טוב ואחר התבוננת האמתי יאמרו שלא יארע מכשול ותקלה עי"ז או אולי אפשר לעשות שום פעולה לזה בחצר המלך שיהי' הפרצה גדורה אזי הדרן לקמייתא לפע"ד מצוה רבה עבדי כן דעתי הפעוטה נוטה ומ"מ אין לסמוך עלי בלי צירוף דעת אחרת ואז דרינא בהדייהו וחיים ושלום לכל ישראל ולרבנן עם הרמת קרני צדיקים וחתימה טובה לחיים ארוכים כנפשם היקרות ונפש א"נ. פ"ב מש"ק ט"ו אלול תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

282

רפ״גשלום לתלמידי הותיק הרבני המופלא כבוד מו"ה ליפמאן נ"י:

283

רפ״דמ"ש אהטור ומחבר מהני כללי דכייל מהר"ם שבמרדכי דלעולם הלכה כהתוס' אפי' במקום שהרי"ף חולק והביאו סמ"ע סי' כ"ה סקי"ט ובמג"א סי' תמ"ז סק"ד וסי' קע"ד סקי"א תמהתי עליך הלא ידעת כי לית לי' להרב"י הני כללא ופסק לעולם הלכה כהני תלת עמודי הוראה רי"ף ורמב"ם ורא"ש וגם הטור לית לי' הך כללא ופסק כהרא"ש אביו והיכי דלא פסק כוותי' מקשים עליו ומתרצים אותו בשגם בלאה"נ כ' מהרי"ק ריש שורש נ"ב דכוונת מהר"ם דפסק הרי"ף עיקור אלא היכי שהתוס' חולקי' עושים מהם חששא לחומר' אבל לא לפסוק כמותם ממש ואתה הנחת כלל ולעולם פוסקי' כהתוס' וחלילה לך לומר כן אם כן הקצרת התורה וכל א' יעיין בתוס' ויפסוק מה שנ"ל גם בלאה"נ אפשר שהלכה כמותם במה שאמרו מעצמם ולא במה שאמרו משמי' דרש"י ופירשו דבריו והם בעצמם חולקי' עליו בעיקור הדין א"כ אפשר שלא ירדו לכוונת רש"י כיון שחולקי' עליו בלא"ה ועוד כל הוכחתך ממ"ש הא לפירש"י ניחא וקשה לך הא לרש"י נמי לא ניחא י"ל אדרבא מזה יש להוכיח איפכא דהרי כל קושי' בשלמא שבש"ס הסגנון הוא כך בשלמא להך מ"ד אע"ג דלדידי' נמי לא ניחא כולי האי מ"מ יש לדחוק כך אלא לר' פלוני קשי' וה"נ י"ל בתו' הא לפירש"י ניחא דיש לדחוק ולומר שהכי ס"ל דבחוץ לרוטב אוסר כולו הכי הוה אפשר לדחוק אבל לר"י קשי' ולמסקנא במה שניחא לר"י ניחא נמי לרש"י וס"ל גם לרש"י כן:

284

רפ״הכל זה כתבתי על הבנין שבנית להקשות מזה על הטור והמחבר אמנם בעיקור דבריך צדקת וכוונת בזה לדעתי ע"כ אעתיק לך פה שני דבורים ממ"ש בחידושי למס' חולין צ"ו ע"ב אהא דכ' תוס' שם לשיטת רש"י מיירי חציה חוץ לרוטב וצלע"ג דמבואר בש"ע י"ד סי' ק"ה ס"ד דחתיכה כה"ג לרש"י כדאי' לי' ולר"י כדאי' לי' אין לה דין בשול ואינו אוסר אלא כדי נטילה ומ"ט בעי במתני' בנ"ט ועמ"ש ש"ך סי' צ"ב סק"ג לחלק בין גוש לצלול ה"נ גוש הוא ומ"ש עוד דחלב יש לה דין שומן ליתא הכא דגיד ושמנו יש להם דין כחוש כמ"ש תוס' בשמעתין וכן הוא בש"ע סי' ק"ה ס"ט ואם נימא תי' ג' של הש"ך שההיתר שומן ומפטם להאיסור וה"נ מיירי שהירך שומן ומפטם להגיד א"כ קשה משעת מליחה כבר נתפטם ונאסר וגם איך אמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל הא כבר נאסר מפטומו של ירך וצלע"ג והנלע"ד כדעת מהרש"ל הובא בש"ך סק"ה סקכ"ח דפליג על הך דהיתר מפטם וא"ש דלא נאסר משעת מליחה ואש"נ הא דנצלה קולף ומ"מ משנתינו א"ש דע"כ לא אמרי דחתיכה שחוץ לרוטב יש לה דין צלי אלא בשניהם כחושי' אבל בהיתר שומן נהי דבצלי ממש לא נימא דמפטם לי' מ"מ בשיצורף לזה הבל הקדרה מפטם לי' שפיר וכה"ג מחלק הש"ך סי' צ"ב ס"ג הנ"ל בשם הר"י בין קדרה לצלי וגם גבי ריחא מלתא מחלקי' בין פטום דקדירה לצלי עיי' פסחים ע"ה ע"ב ועמג"א סי' תמ"ז. עוד לי שם בדבור אחר אהא דהקשו תוס' מאי קמ"ל שמואל דאס"ד ה"ה נצלה א"כ גם בנתבשל הא כבר נאסר משעת מליחה לפמ"ש לעיל דמשנתינו בירך שומן המפטם לגיד מיירי י"ל לפמ"ש מהרש"ל הנ"ל וז"ל במליחה לא נ"ל דין פטום ואפי' בצלי נמי עכ"ל משמע דמליחה פשיטא לי' טפי דלא שייך פטום מבצלי א"כ קמ"ל שמואל דאפי' בצלי נמי לא שייך פטום וק"ל. אלא דמ"מ ק' קו' תוס' לפי הה"א דלא ידענו דמשום פעפוע אתאינן עלה וה"א דצלי ה"ל כבשול ממש שפיר הקשו. וא"נ י"ל ק' תוס' למ"ד במליחה לא אמרי' נעשה נבילה משום דליכא לתא דבב"ח א"כ י"ל דודאי לא הי' שום ה"א דמליחה וצלי יהי' כבשול ממש דליתא אלא מ"מ בצלי ה"א דהנטילה נעשה נבילה וחוזר ואוסר הסמוך לו קמ"ל שמואל דלא אמרי' הכי וכמ"ש תוס' אבל במליחה אין חדוש דאפי' חתיכה שלימה נמי לא נ"נ במליחה והיותר נראה עוד בישוב ק' תוס' לפי מה דאמר שמואל לקמן ק"ח ע"א דאפשר לסוחטו מותר א"כ ה"א ה"ה נצלה וה"ה נמלח ואה"נ דמשעה מליחה נאסר וקמ"ל מתני' אפי' אם נתבשל אח"כ ה"א דחוזר והותר ע"י צירוף הרוטב קמ"ל אפ"ה אם יש בו בעצמו בנ"ט דאין הרוטב מצרף מטעם שכ' תוס' לעיל לרש"י ולר"י ולעולם ה"א במליחה דמליחה וצלי נמי אוסר קמ"ל שמואל נצלה קולף ואוכל וכו' ע"כ בחידושי למס' חולין:

285

רפ״ווקו' שני' שהקשית בברכות ל"ו ע"א מאי פריך מפת אורז דלמא נחתינן דרגא אפת מברך במ"מ ואמעשה קדירה דידהו שהכל כבר נשמר מזה הרב"י סי' ר"ח וכ' דמשמע לי' לתלמודא דכל שאינו מחמשת המינים ברכת התבשיל שוה לברכת הפת וכן נראה מדקתני בברייתא אעפ"י שהפרוסות משמע מיהא כשאין הפרוסו' קיימות נמי מברך במ"מ וכשאינן קיימות לא עדיף מתבשיל העשוי מאורז עכ"ד והוא פשוט ונכון. ומ"ש בתירוצך מתוס' ערובין אפשר לאומרו ג"כ אך מה שבנית על צריכא דעביד הש"ס אינו נכון דכמה פעמים מצינו כן בש"ס דעביד צריכותא משום טעות בני אדם בסברא אע"ג דלקושטא דמלתא א"א לומר אותה הסברא ואביא לך אחת לדוגמא בתוס' שבת כ"ט ע"א ד"ה והא דרב וכו' ע"ש:

286

רפ״זובעיקור ק' רשב"א על הראשונים דפסקו כשמואל מדהלכתא כוותי' בכל שיש בו ה"ה בכל שהוא מחמשת המינים והקשה רשב"א מה ענין זה לזה מהא אתותב ומהא לא אתותב י"ל הנה לכאו' הך ברייתא דפת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה משמע בודאי דהיינו שהכל ובנ"ר כתי' הש"ס דאלת"ה לתני רבותא טפי אפי' רק כל שיש בו מאורז ודוחן מברך במ"מ דאין לומר אה"נ דכל שיש בו אין מברכי' עליו דוקא אאורז ודוחן עצמו ז"א השתא לשמואל דס"ל דשום דבר בעולם לא זיין חוץ מחמש מינים כדמסקי' בעירובי' למ"ד ע"א ותוס' שם ד"ה לימא וכו' ואפי"ה כשנתערבו במינים אחרים אפי' המיני' אחרים דלא זייני הם הרוב מ"מ הם נגררים ע"י החמשה מינים לברך במ"מ א"כ מכ"ש למ"ד מברכי' על אורז ודוחן דאינהי ס"ל כל מידי זיין רק שלא קבעו הרבה רק על הנך דקבעי עליי' וא"כ אי נתערב נמי במינים אחרים מ"מ שייך במ"מ דהא גם אותן המינים זייני ואמאי לא יברכו במ"מ וקשה כנ"ל מ"ט נקט פת אורז בשלמא הא לא ק' מ"ט לא נקט מיני מזונות דאורז ודוחן י"ל כמ"ש הרב"י הנ"ל דכל שאינו מחמשת המינין אין שום עלוי' להפת ממיני מזינו' והיינו הכי וגם אאידך ברייתא דטחנו אפאו וכו' נמי לא קשה מ"ט נקט פת דהתם לרבותא נקט אף עפ"י שהוא בעין מ"מ אינו מברך המוציא ולאפוקי מדר"י בן נורי דפליג ומשו"ה נקט אע"פ שהפרוסות קיימות משא"כ אידך ברייתא דעיקרה אתא לאשמועי' מעליותא דפת אורז ודוחן שמברכי' עליו כמעשה קדירה דהרי לא קאמר אפי' פת אורז ועוד דהא נקט נמי דוחן ובהא לא ס"ד כלל לברך עליו המוציא וע"כ עיקרא אתא לאשמועי' דמברכי' עליו כמעשה קדירה וא"כ ה"ל למנקיט רבותא טפי דכל שיש בו אורז ודוחן וכו' אע"כ מוכח דהך ברייתא באמת לא מיירי כלל מבמ"מ וס"ל דאידך מיני' לא זייני כלל וכשמואל ומיירי משהכל ובנ"ר ומזה אין שום חלוק בין הוא או בו וכמו שהקשו הראשונים באמת פשיטא דמברך תחילה וסוף עכ"פ ע"ש וא"כ מוכרח דברייתא כשמואל אתי' וא"כ קשה אדמותי' לי' מאידך ברייתא לסייעי' לי' מהך ברייתא דלימא אנא דאמרי כבריית' דפת דוחן ועכצ"ל דאה"נ לפי מה דס"ל לשמואל דאפי' אם רק מעורב בו מאותו המין נמי מברכי' עליו במ"מ אה"נ דאתי' הך ברייתא כוותי' אלא משום דהך סברא גופי' אינו פשוטה כ"כ ומנ"ל לשמואל הך סברא אשר עי"ז יחלוק על אידך ברייתא משום דמסייע הך דפת דוחן מנ"ל הא זהו סוגי' בש"ס דפרכי' על אמוראי' מברייתא וכשרוצה לתרץ אנא דאמרי' כי האי תנא אזי הדרי' ופרכי' מנ"ל דלמא ע"כ לא קאמר התם וכו' וכדומה כדי דלא לסייעי' וא"כ ה"נ דכוותי' וא"ש אמנם השתא דמצינא דסתמא דתלמודא גבי רהיטא דמחוזא ור"כ ור' יוסף כולי ס"ל מסברא כהך דשמואל דכל שיש בו ממילא תו לא הוה אידך דשמואל תיובתא וא"ש יק"ל. פה ק"ק מ"ד יום ה' כ"א מנחם תקסא"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

287

רפ״חשלום וכ"ט לה"ה הרב המאה"ג בנן של קדושים מופלא באנשים כש"ת מו"ה אברהם כ"י אב"ד דמקהלות ישראל במדינת שווייטץ:

288

רפ״טיקרות מכתבו הגיעני ועיניו לנוכח יביטו אלו הנאמרים בכל לשון מראה פנים לכל צד ואופן וה' ישפות שלומו וירום כסאו וקרנו. ועל דבר הוראתו באונן למול הנה באב האונן היא פלוגתת מהרש"ל בתשוב' סי' ע' ורמ"א פליג והמה המדברי' באב עצמו המל בנו ואעתיק לקמן מ"ש אצלי בחי' פ"ק דכתובוה לסייע לרמ"א ומ"מ בגליון ש"ע שלי הכרעתי למעשה כהמהרש"ל שימול בנו באנינות:

289

ר״צוהרי מילה קודם לקבורת מתו כמ"ש רמב"ן בתה"א ובשאלתות ס"פ בראשית ויע"ש בשאילות שלום אות ח' ללמוד ק"ו מילה דוחה שבת ושבת אינה נדחה מפני קבורת מת מכ"ש שמילה אינה נדחת מפני קבורת מת לתקדים עכ"פ המילה וכיון שאינו מוטל עליו לקבור עד אחר המילה ממילא ימול כדי למהר הקבורה והיא גופא צורך קבורה אמנם ע"כ לא פליגי אלא באב המל בנו די"ל כיון שהוא פטור מכל המצות א"כ אין במילתו באותה שעה מצוה ולא קיים מצותו כמ"ש מ"א דאם קרא מגילה באנינתו יחזור ויקרא אח"כ שהי' קראה באותה שעה שהי' פטור מכל המצות אבל אחר שרוצה למול בנו של אחר ונעשה המוהל אונן לפע"ד אין כאן מחלוקות דאי ליכא אחר רק הוא ימול דהרי המצוה אינינו עליו רק על האב והוא נעשה שלוחו והנה רמב"ם פסק כמ"ד דאפי' מילת גוי כשרה אע"ג דלפע"ד אינה אלא שהמילה כשירה ואינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית אבל האב לא קיים מצות העשה של ביום השמיני ימול דאין שליחו' לגוי דאלת"ה לא תדחה מילה שבת אי איכא גוי וכעין שהקשו תוס' ריש מס' שבועות ג' ע"א עיי"ש אע"כ לא קיים מ"ע משום שאין שליחות לגוי מ"מ באונן נ"ל דנעשה שליח דעכ"פ בר חיובא הוא מן התורה ומכ"ש להסוברים דאם ירצה לעשות מצוה רשאי וא"כ בליכא אחר לע"ד בודאי ימול אם אין האב אונן ובדאיכא אחר פשוט לי שלא ימול ומה"ת יעשה אונן לשליח היכי דאיכא למיעבד שליח בר חיובא ואפי' כבר כיבדו יכול לחזור בו דכיון דליכא אלא מחוסר אמונה והכא הוה כתרי תרעא דמצי למהדר זה נראה לי פשוט מאוד:

290

רצ״אומעלתו למד ק"ו ממילה דדוחה שבת במלאכה לדחית אנינות בעונג שבת ואין למידין כזה שהם עניני' שאין דומין מה ענין שבת לעונג יעי' מס' מ"ק ט' ע"א קושי' כעין זה ממלאכת שבת לאכילת יה"כ אבל אינו ענין לכאן כמובן ועוד בשבת ע"כ א' ימול או זה או זה משא"כ הכא ימול אחר ואי ליכא אחר ימול אחר הקבורה ולא יהי' מן הזריזים מה בכך. ומ"ש עוד מעלתו מדוע לא תיקנו ב' מוהלים בשבת זה ימול וזה יפרע אי לא הוה מפרש להדי' זה ימול וזה יפרע והוה ס"ל דזה הוה שנים שעשאה מלאכה רצונו דהתיקון גברא נעשה ע"י שניהם אגב ריהטא רהיט לי' גמרי' דברי פלוגתות ב"י עם רמ"א סוף הלכות מילה ואריכות הגאון בעל שאגת אריה:

291

רצ״בותמיה גם על סברת מעלתו נהי אם הראשון בעל החיתוך מקלקל בחבורה ואינו מתקן מ"מ בעל הפריעה מתקן גמור הוא ולא הוה שנים שעשו מלאכה ועוד הראשון נמי מתקן הוא כיון דמתחיל התיקון על מנת לגומרו על ידי פלוני כשנים שתפרו בגד ועשו כלי שלם האמנם נמצא כדבריו בר"ן פ"ק דחולין במתניתן השוחט בשבת דלא נעשה מומר ע"י חתיכות העור משום דכל כמה דלא גמר שחיטה ה"ל מקלקל בחבורה אע"ג דכך דרך תיקונו להתחיל ולגמור מ"מ התם כך הוא כוונת הר"ן דעכ"פ מומר לא נעשה דבכל פורתא ופורתא אי הוה פוסק ולא הוה גומר שחיטתו הי' קלקול ונהי עכשיו שגמר שחיטתו הוה מתקן למפרע מתחילת שחיטה מ"מ מומר לא נעשה דאמרינן השתא הא דאיתרע אבל בתחילה הי' כוונתו לפסוק ולא לגמור לקלקל ולא לתקן אבל זה המוהל שבאמת דעתו למול ולגמור מבין שניהם זה יחתוך וזה יפרע הוה שניהם מתקנים והדברים ברורים לפע"ד ואין להאריך וה' שנותיו יאריך בטוב ובנעימות ימינו יושע כנפשו ונפש א"נ. פ"ב יום ב' מ"ח למב"י תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

292

רצ״גהעתק השאלה:

293

רצ״דלמי חמדת ישראל עטרת תפארת ישראל וכו' ה"ה אמ"ו גאון ישראל וכו' מו"ה משה סופר נ"י:

294

רצ״הע"ד בעל אשה אחת שהי' שכור למלאכתו מלאכת יין שרוף אצל אחד מאנשי פה ופתאום הלכו לשאוב מים מהבאר וראו רגלי אדם צפים על פני המים ומיד כשהוציאוהו הכירו שזהו הפועל וכל היום הי' מטפלים עמו בחשבם אולי תשוב רוחו אליו ולעת ערב שראו בירור שמת הוציאוהו במטה וקברוהו והאיש הזה בפרצוף פנים לא הי' בו חבלה אך אחורי הראש במקום שער הי' חבול ושלטה המכה עד המוח גם במקום אחר בגוף הי' חבול וכל בר דעת ישפוט שמכות אלו נעשו בו כל עוד נפשו בו בצדדי הבאר או בקרקעית באופן דשייך בהו לומר מי' מרזי מכה וכשהתחלתי לחקור הכי יודעים בבירור שזהו הפועל כמעט הייתי כמצחק בעיני המתעסקים עמו אך אמרתי מה לי לשיחה בטילה שלהם ושאלה זו אינו פשוט כ"כ להתיר כי נפלנו ברבוותא מחלוקת האחרוני' בהא דאית' בגמ' מיא מרזי מכה אם המכה הוא בשאר מקומות שלא בפרצוף פנים אי מרזי מכה והט"ז שהוא מהמקלים מחמיר בנ"ד כיון שהי' במקום המוח והנה הי' לי לשום מחסום לפי שלא לטרוח עיני אמ"ו הגאון נ"י אמנם שלא אהי' כשואל מה זאת אמרתי לכתוב בקצרה הנלע"ד לצדד להקל:

295

רצ״והא דאית' בגמרא מיא מרזא מכה לכאורה שנאמר מיד שנופל למים מרזו המכה ואין שום שיעור כמה שישהה במים ואף שהדבר רחוק מהשכל שברגע מועט יפעלו המים שישתנה וקצת הוכחה י"ל לזה דהא היכי דליכא מכה דמצמת צמתי ואית' בגמ' דבעי דחזי' בשעתי' דאל"ה מתפח תפח ואפ"ה כתבו הפוסקים דהא דבשעתי' הוא ל"ד אלא שעה אחת אחר עליתו מהמים מעידין עליו וה"נ י"ל דכוותי' ועפי"ז הי' מקום להתיר בנידון שלפנינו דבלי ספק לא שהה זמן רב בבאר דכל שעה הולכי' שמה לשאוב מים אך מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן דהי' להם לפרש כמה ישהה במים ועכצ"ל כיון דזה תלי' בטבע הברואי' וי"ל דלאו כל אנפי שווין לאחר שהועלה מהמים קרירות המים צמתי לי' עד שעה היכי דליכא מכה והיכי דאיכא מכה מרזי מיד. ועוד י"ל לפ"מ שפסקו הפוסקי' בעובדא דיצחק ר"ג כרבא דל"ח לתרי יצחק וה"נ ל"ח לאחר כיון שידענו שבמקום הזה הי' מצוי במלאכתו ואף לפי מ"ש הרמב"ן והנ"י התם דהא דל"ח לתרי יצחק היינו משום כאן נמצא וכאן הי' וכמ"ש הנ"י שם דעובדא הוי שהלכו עם יצחק ר"ג מקורטבה לאספמיא ובנ"ד בשעה שנתעלם לא ראינו שהי' עומד במקום הזה מ"מ כבר כ' הנ"י במס' ב"ב בסוגי' דניפול דאף כה"ג אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ואף דבמים שאל"ס היכי שראו הטביעה לא שרינן לאחר שהועלה מהמים אלא בט"ע או בסימנים ולא כאן נמצא כאן הי' י"ל שאני מים שאל"ס דאחמרו בי' טובא דהא רובם מתים ואפי"ה אסורה להנשא ואחמרו נמי דל"מ כאן נמצא כאן הי' אבל בנ"ד דהוי מים שיש להם סוף י"ל דמהני כאן וכו' זאת ועוד אחרת שהבאר הזה עשוי' ככל בארות הכפרים במעקה סביבו לבל יפול הנופל בו בעת שאיבתו ורחוק הוא שיפול בו העומד על הארץ ושואב ויותר יש לתלות במצוי בהעוסק במלאכתו ודרכם תמיד לעמוד על המעקה יען שצריכי' לריבוי מים כנודע ולחוש למשתגע או מי שנפשו מרה ואיבד עצמו לדעתו הוא דבר שאינו מצוי והוי מיעוטא דמיעוטא ובמים שאל"ס שהחמירו ביותר כתבו תוס' במס' ע"ז פרק כ"ה דהוי מיעוט המצוי ואף לפמ"ש תו' בקידושין בסוגי' דסבלונו' דהוי מיעוט מ"מ למיעוטא דמיעוטא כי האי ל"ח ובפרט שהבאר הזה עומד תוך חצר מוקף מחיצות וכמעט אין מצוים שם כ"א הצריכי' לדבר מה מבעל החצר:

296

רצ״זסימני כלים לא הי' מלובש כ"א הכתונות והמכנסיים של פשתן ואשתו הכירה הכתונת בט"ע ולכאורה הוי ככל בגדים דל"ח כמה אחרונים לשאלה כזו ואמנם יען שראיתי בתשו' הב"ח שמחמיר גם בזה לזאת אנו אין לנו בדברי' כאלו שכבר דשו בהם בתראי אלא על השופט אשר הוא בימינו אשר ממנו תורה יוצא לישראל:

297

רצ״חהנה נא הואלתי לשאול אל ירע בעיני אמ"ו הגאון נ"י שאני מטריח אותו כי מלאכת סמים היא ע"ד שיש אשה אחת וכבר ילדה ב' בנות ובן והאשה חלושה מאוד ובימי העיבור וההנקה היא חולה בכל פעם מאוד וחשבתי למצוא לה תקנה לשתות כוס של עיקרין שלא תלד:

298

רצ״טתשובה

299

ש׳שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג הוותיק המופלא מו"ה פאלק נ"י אב"ד דק"ק סודיעטץ:

300

ש״איקרתו הגיעני ביום צום יתהפך במהרה לנחמה ששון ושמחה ואח"ז מיד נועדתי ליסע לכאן לשאוב אויר טוב כנהוג ויען ראיתי דבריו טובים ונכונים מכוונים להלכה דאתתא דא שרי' בלי פקפוק ולא נצרכה אלא להעדפת פלפול יגדיל תורה ויאדיר וכעת אין זמן ולא המקום גורם לכך ע"כ אמרתי טוב להשיב בקצרה ולהסכים עם מעלתו להלכה ולמעשה:

301

ש״בואען ואומר היות כי בכל הגלילות הסמוכי' לא נאבד ישראל אלא בחצר זה וכאן נמצא זה האיש אשר כל רואיו יכירו בט"ע דכל גופו שזה הוא אותו שהי' בחצר זה והנה הרי לר"ת וחכמי הצרפת בט"ע בגופו מעידי' לעולם אפי' בלי פרצוף פנים ומכ"ש הכא דאיכא נמי היכרא בט"ע בפניו א"כ נימא זה הוא שאבד זה הוא שנמצא ומכח צירוף שיטת ר"ת וצירוף זה הוא שאבד זה הוא שנמצא נסמוך לקולא ומצורף ט"ע בכתונת שלו דעדיף משארי מלבושיו עיי' בפסקי מהרי"א בשם ר' אלי' ולומר שהחליף כתונתו עם אחר והוא ערק לעלמא והאי אחר נפל לבור ונשתנה צורתו של זה עם שהוא חשש רחוק מאוד מאוד ועוד הכא שהחצר מוקף מחיצות ולא עבידי בני עלמא לשאוב מים מן הבאר ההוא כ"א אנשי החצר ה"ל קורבא דמוכח טפי דעדיף מרובא וכדתי' ש"ס פ' לא יחפור ביושבת בין ההרי' והא עדיף מסברת כאן נמצא וכאן הי' ויעיי' מ"ש ר"ן בשם רמב"ן פ"ב דב"ב כ"ד ע"א גבי אבל עינבי מצנעי דאפי' לר"ח דרובא עדיף מקורבא דמוכח הכא שהוא תוכו ממש עדיף מרובא (ולשון כאן נמצא שכ' אשגירת לישן הוא דודאי חזקת כאן נמצא לא עדיף מרובא אבל הכא שהוא בתוכו ממש עדיף מרובא ופשוט ומבואר) ומ"ש ומייתי שם מירק נמכר חוצה צריך ביאור קצת והכי פירושו כיון דאי הי' הירק נמצא בתוך הגן ממש לא הוה לן לספוקי כלל דמרובא דעלמא אתי דודאי מתוכו הוא וכלאים הוא רק הואיל ופריש ונמכר חוצה לו נימא מרובא פריש לזה אמרינן הואיל ומצוי' הוה שהגוים המוכרים בפתחי גנותיהם מהמקובץ שבתוך הגן מוציאי' ומוכרי' אך לזה מתנגד סברת מרובא פריש ויש לנו ספק בירק זה הנמכר בפתח הגן אי נימא מרובא דעלמא פריש ובא לכאן דעדיף אפי' מקורבא דמוכח או נימא מצוי עדיף מרובא ומצוי הוא שכל הגוים המוכרים בפתחי הגנות ממקובץ שבתוכו מוציאי' ומוכרי' על יד וכיון שהי' מקובץ בתוכו מסתמא נלקט מתוכו דזה עדיף מרובא וכיון שספק שקיל הוא אי מרובא אי ממצוי א"כ בא"י אסור ובח"ל מותר הא אם ידענו שהי' בתוכו אפי' בח"ל אסור דתו לא הוה ס' ערלה אלא ודאי ערלה ויעיי' תוס' ב"ב כ"ד ע"א ד"ה לימא וכו' וא"כ הכא בודאי נימא שזה הוא הפועל שנשכר לבעה"ב הזה שבתוך החצר בשגם איך נימא שזה ערק לעלמא והי' שכיר יום והי' נשכר לבעה"ב במלאכ' דבר האבוד כידוע ושארית ישראל לא יעשו עולה לחזור בו באמצע היום ולהניח מלאכת דבר אבוד לילך לאיבוד וכבר סמכו האחרונים בשו"ת בהתיר' עגונה על ספק כאלו דאין השואל רשאי להשאיל עיי' צמח צדק ועיי' קידושין מ"ה ע"ב ועוד יפה כ' מעלתו דלפני בנין הבאר שמוקף מחיצה גבוה קרוב לקומת אדם וממש מהנמנע ליפול לתוכו אלא הפועלים האלו שדרכם להעמיד עצמם על חומת הבאר ולשאוב מים הרבה מאוד כידוע וכפי הנראה שכן עשה זה ועי"ז נפל א"כ כיון שלא ידעי' בסביבות החצר הלז שחסר ישראל א' פועל יין שרף איך אתי' א' מעלמא רחוק מאוד והעמיד עצמו על הבאר לשאוב מים רבים לא יכלו שאת על כתפו למקום רחוק וכי חסר בארות מים מהתם להכא והוא דבר שאין הדעת סובל וא"כ סברת זה הוא שאבד זה הוא שנמצא וכאן בתוכו הי' ובתוכו נמצא יותר אלים טובא מכל האמור למעלה ויותר הרבה משינויי' דיושבת בין ההרים עם צירוף ט"ע דכל גופו ופניו וט"ע כתונת שלו:

302

ש״גועוד הי' ט"ע בפניו הי' בטוב ורק משום שהי' פצוע אחורי ראשו ומי' מרזו מכה והנה יפה כ' מעלתו שהרי לא נחו שואבי המי' כמו שעה א' וא"כ לא אשתהי במים יותר משעה ופשיטא דעכ"פ לומר דמיא מרזו בעי' לכל הפחות שעה א' דכל הפוסקים לא הזכירו אלא רבותא דלא בעי ג' ימים ולא אמרו רבותא טפי דאפי' שעה א' לאשתהי אחר שהוציאו מהמים א"כ גבי מרזו ה"ל למימר אפי' לא שהה שעתא חדא אע"כ זמן שעה א' בעי ודי לנו להחמיר בי' כמו אשתהי דבאמת פשטיו' הסוגי' מורה כרמב"ם ורבנו ירוחם דס"ל מיא מרזו מכה לא נאמר לענין שינוי צורה כלל וכמ"ש בתשו' הרב"י סי' י"ב דמשו"ה לא מייתי לי' רמב"ם כלל להך דינא וכן נראה דהרי בש"ס לא הוזכר כלל לענין שינוי צורה דינא דמרזו מכה אלא ביבמות קכ"א ע"א פריך כלפי שאמר מיא צמתי והאמרת מיא מרזו והנה היכן אמרת הוא לעיל ק"כ ע"ב דמיא מכבידי' הכאב וס"ל לש"ס אי ס"ד צמתי לא הי' מכבידי' ומרזו ומשני היכי דאיכא מכה לא צמתו אבל הצורה לא נשתנה עי"ז אלא מכבידי' כאב המכה ובשארי מקומות יפעלו המים פעולתם להצמית זהו הוא דעת הרמב"ם ואם נחמיר עוד ונאמר כיון דמכבידי' מקום המכה שוב לא צמתי כלל א"כ יהי' כמו ביבשה ואם הי' ג' ימים במים מיתפח תפח ואם נחמיר עוד יותר ונימא שיהי' כאשתהי ביבשה שעה א' הואיל ודין זה הוזכר באותה סוגי' נימא אכולי' שמעתי' קאי אמרזו נמי אבל לומר אפי' בתוך שעתי' נמי לא בואו ונסמוך על הרמב"ם וסיעתו בזה לכל הפחות ובשגם אפשר דלא נאמרו דברי' אלו אלא בע"א דאומר בדדמי אבל ב' עדים ומכ"ש כולי עלמא מכירים דעדיפי טפי מב' עדים ויעיי' תו' כתובו' כ"ב ע"א ד"ה תרי וכו' ותוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא וכבר הארכתי במקום אחר ביישוב זה וכבר עמד עליו מהרי"ק מביאו ש"ך ח"מ ואין כאן מקומו ולפע"ד אתתא דא שרי' לעלמא בלי פקפוק:

303

ש״דע"ד כוס עיקרי' דמצינו דביתהי דר"ח שתתה אבל כבר כתבתי [עי' ח"ס א"הע ח"ר סי' כ'] דלע"ד בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ושלא לישא אשה על אשתו א"כ אינה רשאי לשתו' כוס עקרי' או לשמש במוך להשחית ההריון אם לא ברצון בעלה ורשותו דבשלמא דביתהי דר"ח מה לו לבעל עמה אם הוא תאב לבני' ישא אחרת עלי' ואי לא מצי למיקום בסיפוקי' דתרי יגרשנה לזו אבל בזה"ז לא שייך זה ומ"מ אין הדעת נוחה בשתית כוס הנ"ל כי שמעתי דאית בי' סכנות נפשות בזה"ז אבל לשמש במוך אחר תשמיש ברשות הבעל התרתי באותה תשובה אבל לא בשעת תשמיש ושם הארכתי. פ"ב יום ב' י"ג מנחם תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

304

ש״הלדוד המשכיל שיכל את ידיו רב לו למשקל ומטרי בהלכה רווחת בישראל יעזרהו האל ויראהו בישועתו בבנין אריאל ה"ה ידידי הרב הגדול המופלא ומופלג נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ד יע"א:

305

ש״וראיתי מעשי ידיו אשר כוננו אצבעותיו למלחמה של תורה לבנות דיק לשפוך סוללה על ערי מבצר אשר יצא להם שם משמואל הגאון בעל ב"ש ובאמת כבר קדמו בתשו' מהר"ם א"ש והרגיש בשם עיר בודין דמתקרי' אובין ושם נאמר וז"ל ודע כי המחבר ב"ש העתיק כפי אשר מצא בספרי' ישנים ובאמת צריכי' אנו ליישב שלא לסתור דברי ש"ע דהא פסק בלי שום חולק דלעולם שם ישראל עיקור עכ"ל לענינינו ובאמת דבריו שם בתשובה מספיקים להלכה בענין קריאת שם עיר אובין ועוד נביא דבריו לקמן אי"ה. אך מה נעשה בשארי קושי' שהקשה מעכ"ת על שארי עיירות ויש לנו להוסיף עליו עוד קושי' כאלו ממה שכתב שם באמבערק פיורדא וממש כבר נעקרו שמות הללו ובלאה"נ ממש ברוב קהלות ישראל ידוע ומפורסם שנשתנו שמות העיר והנהר שכותבי' בגטין מאשר נאמרי' בפה ומבטא שפתים מענץ כותבי' מעגנצא פ"פ דמיין כותבי' וורנקבורט הנה גם פה העיר נקרא בפי כל מאטרשדארף ואין א' הן ישראל או גוים שיקרא בשם אחר כ"א מאטרשדארף בדל"ת אל"ף בין שי"ן לרי"ש וכשסדרתי גט פה חקרתי אחר טופסי גטין הראשונים וראיתי בגט א' שסדר הגאון מו"ה גרשון זצ"ל שהי' אח"כ אב"ד במדינת מעהרין וכ' בו מאטרשטורף בטי"ת וי"ו בין שי"ן לרי"ש ואח"כ הובא לפני ג"כ טופס גט א' מהגאון מו"ה ירמי' נ"י כ' ג"כ כנ"ל וכן העידו לפני שכן נכתב שם העיר בגט מעולם אבל אין א' יודע מאין בא זה השם ואנכי עמדתי מרעיד ואשתומם כשעה חדא וכי נשווי לכל הגאונים והרבנים טועים ח"ו הלא דבר הוא והנה אם באנו לדון אחר כל עיר ועיר ולהמציא תי' בסברו' הכרס ולדרוש לשון הדיוט לומר טעם קריאת שם זה כך ושם זה כך נאריך בדברי' שאין להם שורש ונבדה דברים מלבנו ע"כ אמרתי אני עם לבי להסביר בזה סברא כוללת בכל עניני שמות העיירות אשר בו יתורצו כל הקושיות ונביא קצת ראי' לדברינו מדברי הש"ס והראשונים ויהי' כל דברי חכמים קיימים:

306

ש״זבתחילה צריכי' אנו להבין מה הועילו לנו הראשונים ז"ל שכ' לנו שם כמה עיירות והב"ש הוא גם הוא קבץ והעתיק איזה מהם ללא הועיל הלא כל מסדר גט יראה לעיניו במקומו ושעתו מה שם יקראו לעירו בשלמא שמות אנשים איכא אנשי דלא חתמו עצמם מעולם או שהמגרש אינו בפנינו שעשה שליח או האשה אינה בפנינו או שם אביהם שאינם פה וליכא סהדי איך הרגילו לחתום עצמם א"כ ע"כ צריכי' לכלל מה איך יכתוב השם ההוא משא"כ שם עיר ועיר ונהרותי' מה תועלת יש בזה ובפרט כי ידוע ששמות העיירות ונהרות משתנה במבטא באורך הזמן מדור לדור כידוע ובפרט לפי מנהגינו שאין כותבי' רק שם עמידת הבעל והעדים והרב המסדר שם הוא ויחקור על הדבר וא"כ מה צורך בידיעת שמות הללו וצ"ע לכאורה:

307

ש״חוקרוב לזה יש לעיין בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב נסתפק השואל בעיר רוטובורק שהובא לפניו טופס מהגאון מהר"ם מרוטונבורק שכ' שם רוטוננבורק בשני נוני"ן איך יכתוב וז"ל תשו' ואשר נסתפקת אם יש לכתוב רוטנבורק בחד נו"ן בין ט' לבי"ת זו אינה צריכה אפי' לפרוזדר דהא כ"ע קרו לי' הכי ואי משום דבטופס כתוב רוטננבורק ודוק מרישא איפכא וממ"נ חדא ט"ס הוא ולא ידעי' הי מנייהו ומעתה זיל בתר לישנא דכ"ע וע"כ סיפא טעות הוא עכ"ל לענינינו משמע הא אי לא הוה הטופס מוחזק בטעות הוה אזלי' בתרי' לכתוב ב' נוני"ן אע"ג דכ"ע לא קרי לי' הכי וקשה אמאי הא נשתנה שם עיר עתה לכתוב בנון א' גם על השואל יפלא מה הי' לו לשאול וכי לא ידע שכותבי' שם העיר כמו שהיא נקראת עתה וכן יל"ד בתה"ד סי' רל"א בסוגי' שכ' שם דהיכי דיש לכתוב תי"ו או טי"ת טוב יותר לכתוב טי"ת משום שהתי"ו נקראת לפעמים רפוי' וכ' וז"ל אין להקשות עלה ממה שהי' כותבי' קרימ"ש ולא הי' כותבי' קרימס מפני הטעות כי השי"ן לפעמי' בימין י"ל שמא אותה העיר מקדם הי' נקראת בשי"ן ימין או קרוב להברת שי"ן בימין וע"כ צריכי' לומר שנשתנה שמה קצת שהרי עכשיו נקראת היא בפי כל אדם קרימז וא"ת היינו טעמא שהזכרתם בסמ"ך והזיי"ן קרובה להתחלף המדקדק בלשון בני אוסטרייך בני כפרים ימצא לו שגם הזיי"ן והשי"ן בימין קרובי' להתחלף להם לפי עבות לשון אשכנז שיש להם עכ"ל הארכתי קצת בהעתקת לשונו כי עוד נצטרך לו אי"ה. והנה היא העיר שנשתנה גם עתה שמה ונקראת קרעמז בעי"ן במדינת שטייארן ומשמע בשעת כתיבת הגטין ההמה היתה נקראת קרימס ומ"מ כתבו בשי"ן משום שמימים קדמונים היתה נקראת כך וקשה מה לנו עם ימים הקדמונים ויש לדחות ולפרש קצת דברי תה"ד באופן שלא תקשה וק"ל מ"מ ק' ראשונה קשה בודאי:

308

ש״טומה שצ"ע ביותר הוא הש"ס ס"פ במה מדליקין דקאמר אביי דנשתנה שמי' בבל בורסיף בורסיף בבל נפקא מיני' לגטי נשים ופירש"י שם לענין שינה שמו ושמה שם עירו ועירה צריך לכתוב שם של עכשיו ע"ש וק' מה צורך בהודעה זו בשלמא שופר חצוצרת א"ש דאף על גב דאשתנה בלשון ב"א מ"מ בלשון תורה לא אשתני ועם הארץ הבא לשאול לת"ח המורגל בלשון תורה ואמר שופר ויטעה ע"ה ע"כ הודיעו חז"ל להיות זהיר בתשובתו וכן צפצפה וערבה דשניהם לשון קרא כי ערבה כתי' בתורה וצפצפה ביחזקאל ואינשי בעלמא שינו שמיי' ע"כ צריך הודעה לת"ח כנ"ל שלא יכשל בלשונו וכן פתורא ופתורתא למקח וממכר נמי א"ש דאעפ"י שיש לחקור בזה אחר לשון בני אדם מ"מ יטעון הא איכא נמי מיעוטא דלא קרו לי' אלא פתורתא ואין הולכי' בממון אחר הרוב ע"כ קמ"ל דאשתני שמי' לגמרי ואפי' מיעוטא ליכא וגם גבי כסי והובלילא שהוזכר בלשון משנה וברייתא המסס ובית הכוסת ות"ח מורגלי' בו וצריכי' לידע להשיב שואליהם דבר ברור וכנ"ל:

309

ש״יאבל בבל ובורסיף לגטי נשים למאי הלכתא הלא דבר ידוע לכל בני המדינות הקרובי' שכך קוראי' לה רובא וכולי עלמא ומאי קמ"ל אביי ועוד מ"ש בבל ובורסיף שהזכיר הלא איכא עיירות טובא דנשתנו שמי' עי' מגילה ו' ע"א קסרי נקרא אחידת מגדל שיר ולשם פמייס יע"ש ואדרבא אותו הי' לו להזכיר כי בבל ובורסיף אין בו חדוש הלא הי' דירתם שם ומסתמא נודע לכל שם העיר:

310

שי״אמכל הלין נ"ל בעניותי להניח ג' כללים בענין זה וא"ש הכל בעזה"י והוא הראשון כשבאים לכתוב גט מחדש בעיר שעדיין לא נודע איך כתבו הקדמונים שם העיר בגט ולא מצא שום טופס אזי אין לנו אלא שמה של עכשיו הנהוג בפי ההמון ועל כיוצא בזה הניחו הקדמוני' כללא דהולכי' אחר שם ישראל ולא אחר שם הגוים כלל לעשותו עיקור כמ"ש מהרי"ק שרש ק"ו הביאו ב"י סי' קכ"ח וז"ל דאין לומר שיכתוב שם המפורסם בל' לטין אלא יש לכתוב השם המפורסם יותר בין העברי' דפרסום גוים לא מעלה ולא מוריד עכ"ל והנה באמת כ' בב"י שכיוצא בזה כ' מהרי"א בכתביו סי' קמ"ב שאעפ"י שבכתב גלחות שבחותם העיר בגימל בסוף מכל מקום אין כותבי' אלא בקוף לפי שמוצא הלשון שנון וצח יותר מבגימל ובמדינה שמזכירין לשון אשכנז צח ושנון מדברים כך ואחר שנון לשון אשכנז אנו כותבי' בגטין ומסיים על זה הרב"י הרי דאינו חושש על כתב גלחות אלא על לשון אשכנז שהוא המפורסם בין העברי' עכ"ל הרב"י ועל פי דבריו אלו כ' רמ"א בהגה' ש"ע סי' הנ"ל ואם יש לעיר ב' שמות א' נקרא בפי ישראל וא' נקרא בלשון גוי שם שקורי' לו ישראל עיקור וכותבי' כפי משמעות לשונם ונרשם שם מהרי"ק שרש ק"ו ופסקי מהרא"י סי' קמ"ב ולפע"ד לא כיוון בפסקי מהרא"י לדברי מהרי"ק כלל דמה ענין לשונן לשון אשכנז להכי ה"ל למימר כיון שהיהודים קוראי' בקוף אזלי' בתרייהו בשגם הדבר תמוה בשלמא אם יש לעיר שם אחר בלשון עברי מבלשון גוים בודאי י"ל סברת מהרי"ק דבעי' פרסום בין בני ישראל אך אי גם היהודים קורי' שמה כמו הגוים אלא שהספק אם בגימל או בקוף פשיטא דאינהי בקיאי טפי מנן שהעיירות שלהם והם יקראו שמותם עלי אדמות וכיון שהיהודים לא שינו שם העיר א"כ מסתמא ראוי לכתוב ולקרות כמו שכ' בחותם העיר ובפנקס האמבט. ולאחר בקשת המחילה מהרב"י נראה שטעה בהבנת פסקי מהרא"י וטעות זה בא לו על שהי' הרב"י ספרדי ולא ידע מהו כ' גלחת סבור הי' שהוא לשון אחר כמו לטין שכ' מהרי"ק ואינינו אלא ל' אשכנז ומ"ש בפסקי מהרא"י בכתב גלחות היינו משום שאמר שנכתוב בגימ"ל ואיך שייך גימ"ל בלשון אשכנז ע"כ כ' בכתב גלחות פי' גימ"ל שבכתב גלחוה שקורי' גֶע אבל הלשון הכל חד וכוונת מהרי"א נ"ל כך לפי מה שהניח שם בתשו' ההיא וכן בתה"ד סרל"א כי בני אוסטרייך קורעין פיהם ומשנים לשון צח של בני אשכנז ועי"ז בא כמה שינויים ואנו אין לנו אלא צחות לשון אשכנז וטעמו נ"ל כי מסתמא מי שקרא שם העיר קרא לה בצחות לשון אשכנז והם שינו טעמו כדרכם ולא אזלי' בתריי' וי"ל מסתמא לשון אשכנז המורגל בין היהודים צח יותר כי ידוע שבאנו למדינת אלו אוסטרייך הגר פיהם מעהרין פולין ממגורשי אשכנז שלופי חרב תתנ"ו ולשונם צח יותר מעמים הללו ע"כ אזלינן בתריי' כל זה אי שני השמות עולים בקנה אחד רק שיש שינוי מה ביניהם אזי כותבי' לשון צח וברור שבאותו הלשון יהי' המדבר צחות ישראל או גוי אמנם אם א"א לתלות השינוי בצחות ומ"מ שינוי קצת מיהת הוה בזה מסתפק בפסקי מהרא"י סי' רמ"ב גבי כינוי שם וורייד"א מסיים שם וז"ל ויש לכתוב הכינוי שקורי' היהודים דלעולם עיקור טפי אמנם בעיירות ונהרות שמשתנים שמותיהם בין יהודים לגוים הפהמיי' בזה צריך לדקדק אם לכתוב שניהם ושמעתי שבפראג כותבי' העיר בל' פיהמיש לא ידעתי האמת עכ"ל הרי לפנינו שאעפ"י שבשמות האנשים החליט ששם שקורי' לו יהודים עיקר מ"מ בעיירות ונהרות מסתפק ומשמע שדעתו נוטה דשם הפהמיים עיקור וא"כ סתר עצמו למ"ש לעיל לפי הבנת ב"י אע"כ כמ"ש בשלמ' בהבנת לשון אשכנז בזה לשון היהודי' צח יותר משא"כ בשינוי שבין פהמיים ליהודים ועמ"ש תשו' מהר"ם א"ש חלק א' סי' י"ט וסי' כ' ובס' מכתב אלי' סי' יו"ד:

311

שי״בוהיוצא מדברינו אלו להלכה כי כשהגוי' קורי' לה שם בלשונם והיהודי' קורי' לה בלשונם שם אחר לגמרי אזי פשיטא דשם יהודים עיקור וע"ז כ' מהרי"ק שרש ק"ו דבעי' פרסום בין היהודים ולא בלשון לטין של גוים. ב' כששני השמות מענין א' אלא שמשתנה קצת במבטא אזי בח"ל בעיירות הרחוקות האלו מסתמא אזלי' בתר גוים דאינהי קרו להו שמות ואחר עיקור השם נלך ומ"מ נעשה כמסתפק בפסקי' סס"י רמ"ב הנ"ל. ג' אם השם הוא בלשון אשכנז ובני מדינה ההיא לא יבינו לדבר צחות לשון ההוא לא מיבעי' אם היהודים מדברי' בצחות אזלינן בתריי' אלא אם גם היהודים אינם מדברי' כן מ"מ חוקרי' אחר צחות הלשון ההוא ומוצאו כן מבואר מ"ש בתה"ד סי' קמ"ב גבי ווירצבורג ע"ש אמנם כל זה הוא במקום שלא נמצא שום טופס מקדמונים אזי צריכי' אנו לחקור אחר מוצא הלשון הנהוג עתה בכל אתר ואתר כאשר בארנו בעזה"י:

312

שי״גהכלל השני אם אחר שנכתבו בה כמה גטין גם הוזכר שמה בספרי' ואפי' בתורה והסכימו ברבים או עפ"י מלכות לשנות שמה לשם אחר בזה פשיטא שנעקר שם הראשון לגמרי ואם עדיין מקרי פורתא בשם הראשון אזי נעשה עכ"פ טפילה להשני שהוא עיקור דלא עדיף מנשתנה שם ע"י חולי וכדומה והן הנה דברי מהר"ם א"ש בתשו' סי' מ"ה שהבאתי לעיל שכ' דבתחילה כשהי' העיר ביד התוגרי' הי' נקראת בודי"ן כלשון אומה ההיא וגם ישראלי' הי' קורי' לה כן ועתה שהוא ביד אשכנזי' שם אובין עיקור ושם בודי"ן נעקר וטפי מטפילה בודאי לא הוה ונ"ל דאפשר נמי דאיכא קצת קפידא למלכות בזה ואיכא משום שלום מלכות וזה הוה כהסכמה גמורה לעקור שם הראשון וכן נמי מ"ש בתשו' מהרי"ל הובא ביתה יוסף סי' קכ"ח לענין עיר שנתוסף בה נהר ע"ש זה הוה ג"כ ממש כנ"ל כיון שנתוסף בה נהר אם כן הרי נעשה בה מעשה חדש ליחסה אחר הנהר ההיא:

313

שי״דהכלל השלישי עיר שיש לה שם קבוע ונכתבו כבר כמה גטין ומכ"ש כשהובא שמה בספרי' ולא נמנו עליה לשנות שמה מעולם אך מכח מבטא הלשון משתנת לאותיו' שונות בכל דור ודור בכל כי האי גונא אין לנו לחקור כלל ושם המפורסם בגטין הקודמי' כה יהי' וכה יקום דמה שנשתנה שמה לא הי' בהסכמה באופן שיעקר שם הראשון רק ממילא נעשה א"כ בודאי אבותי' הראשונים שכ' גטים ההמה חקרו וידעו מוצא הלשון ואז נקרא העיר כך וכה יהי' וכה יקום ולאו כל כמיני' דהנהו אנשי לשנות שמה אפי' כ"ע אם לא בהסכמה דהרי אזלי' בתר צחות לשון משום דתלינן מסתמא כך הי' עיקור השם מתחילה אף ע"ג דאפשר דמניח השם ג"כ הי' מלעגי שפה מ"מ מסתמא הבונה עיר הוא מחשובי מדינה המדבר צחות וסמכי' על זה א"כ מכ"ש כשיש לפנינו גטין ותופסי' מקדמונינו ז"ל שאין להרהר אחריהם ותלינן השינוי בבני עיר ולא אזלי' בתריי' ומכ"ש כשכבר נתפרסם בין העולם שכך כותבי' שם העיר בגט א"כ המשנה מזה קרוב לומר דה"ל שינה שמו דאזלינן בתר לשון המורגל בגט ועמ"ש בתשו' חו"י סי' נ"א וללעז ליכא למיחש כה"ג דכ"ע ידעי שכך כותבי' בגט ומכ"ש אותם שמות שכבר נכתבו על ספר וזה הי' תועלת המחברים להעלות שמות הערים על ספר שנדע עיר פלוני' כבר הוקבעה שמה כך ע"פ גטין הנמצאי' שם מקדמת דנא:

314

שי״הוהא"ש הך דפ' במה מדליקין דסד"א דחלוף בבל בבורסיף מקרה הוא ולא נעשה הסכמה על ככה לעקור שם בבל ולקבוע שם בורסיף ואם כן אין לשנות מטופסי גטין הקודמים קמ"ל דהוקבע כך בהסכמה וטעמא נ"ל דקשה לכאורה כיון דבורסיף הוא שם גנאי בור ששפו מימיו כפירש"י מש"ס דסנהד' ובבבל הי' שם גדולי חז"ל איך קרו לבבל בורסיף אדרבא שם בבל מורה שהוא בלול במקרא משנה תלמוד עיי' סנהדרי' כ"ד ע"א אע"ג דהתם בסנהדרין ק"ט ע"א קאמר ר' יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה משמע דגם בבל הוא סימן רע לתורה מ"מ הא החוש מכחיש שהרי גדולי חכמינו שם הי' ותלמודנו נקרא ע"ש בבל גם הלא רש"י כ' דבבבל הם בני תורה ולא בורסיף וכן מבואר בגטין ו' ע"א ע"ש ברש"י ותו' וע"כ צ"ל דבבל סי' רע לתורה שמשכחת וגם פלפולם של ת"ח דבבל קרי' לי' חובלים מ"מ מלאה חכמים ותורה הי' משא"כ בורסיף הי' בור ששאפו מימיו לגמרי וא"כ איך קרה מקרה שיקראו לבבל שהיא מלאה חכמים וסופרים יקראוהו בורסוף אע"כ צ"ל דבזמן שהי' עיקור הישיבה במדינת בבל ואז נקרא אידך מדינה בורסיף ואח"כ אירע בזמן מן הזמנים שהי' הישיבות בבורסיף ואז נקרא היא בבל ואידך בורסיף ושם זה נקרא ע"פ הסכמת חכמי ישראל (וללשון הראשון של רש"י לא משמע קצת כן מ"מ כן נראה מכח ההכרחי' שכתבתי) נמצא טובא קמ"ל אביי וא"ש הכל בעזה"י:

315

שי״ונמצינו למדין לפ"ז להחזיק במעוזנו כל מורה כאשר ימצא טופס גט מקדמוני' בעירו הוא גם הוא ינהג אחריו ובלבד שלא נעשה בטעות בתחילה דאז לא ניזיל בתריהון ולא נאמר כי הם הפקיעו שם העיר כך ע"י טעותם כי דעת שוטים אינו דיעה אך כל מה דאפשר ליישב ולתרץ דלא נשויי' לקדמונים לטועי' חובה עלינו ובפרט בעניני גיטין כי אם נאמר שהמסדרים נכשלו בעניני שם העיר ולא ידעו זה הדין נהי דמצד שנוי השם לא הי' אכפת כ"כ לדעת כמה פוסקים כמו שהביא מעלתו בדבריו מ"מ יש לחוש לומר שלא הי' בקיאי' בטיב גיטין ח"ו כי נכשלו בדבר פשוט וקרוב לפסול כל הגיטין שסדרו ח"ו ע"כ חובה עלינו ליישב כל מה דאפשר ומזה הטעם לא שניתי כלל בטופס הגט כאשר מצאתיו פה:

316

שי״זומעתה נבוא לענין שאלתו בקהלתו שהיהודים קורין קובלסדארף והגוי' קאברשדארף והנהיגו רבנים הקודמים לכתוב שם הגוי' לבד הנה שינוי סמ"ך ושי"ן הוא שינוי הרגיל במדינה זו שהגוים מדברים שפת אוסטרייך כמ"ש מהרי"א הנ"ל גבי קרימ"ש וקרימ"ס וא"כ כתבו הרבנים בשי"ן דמשתמע בימין ובשמאל כמ"ש מהרי"א הנ"ל גם מ"ש באל"ף והיהודים קורי' בחולם הנה חקרתי ונודע לי שגם הגוים קורין במלאפום ולא בקמץ גדול ויראה מסתמא הרבנים ההמה שסדרו הגטין ידעו שעיקור קריאת שם העיר הי' אז באל"ף וידוע כי האומות האלו קורעי' פיהם ומשתמע קמץ כמלאפום לפי עובי לשונם ועי"ז בא גם החלוף בין בני ישראל לקרוא בחולם במקום מלאפום שזה החלוף שכיח כידוע ולעולם י"ל מתחילה הי' שמה באל"ף ונכתבו אז כמה גטין בזה הענין וא"כ אעפ"י שבאורך הימים נשתנה לחולם ולמלאפום מ"מ לא ישתנה שם גטין בעבור זה כיון שלא נעשה השינוי בהסכמה כמ"ש לעיל:

317

שי״חאך כל זה בב' שינויים הללו אל"ף ושי"ן אבל מה נענה בשינוי למ"ד ורי"ש שהגוים קורי' ברי"ש ויהודים בלמ"ד ואיך אפשר שיבוא שינוי כזה דוקא ליהודי' ולא לגוים ואם נאמר שמסתמא מיד בתחילה קראו יהודי' שם העיר בשם אחר א"כ הרי כל הגטין נכתבו שלא כדין ועדיין לא אפלפל בזה. אם יהי' פסול דאורי' או מה מ"מ ע"כ נימא שהמסדר גט הראשון בזה השם נכשל בשינוי שם העמידה והוא ממש דבר פשוט וה"ל אינו יודע בטיב גטין וקרוב לומר שהגטין שסדר פסולי' המה ואולי נוכל להתנצל שהי' המסדר ההוא קודם שנתפשטו ספרי הרב"י ולא ידע סברת מהרי"ק דשם ישראל עיקור גם גבי עיירות והוה ס"ל אדרבא כל שיצא לו שם בגוים עיקור הוא דלהם נתנה ארץ ושארי מסדרים לא נכשלו כי נגררו אחריו ולא נתנו אל לב לחקור ולעולם הי' יודעי' בטיב גטין ואין חשש בגטי' מטעם ההוא רק משום שינוי שם ומזה נדבר לקמן אי"ה. אבל התנצלות זה נראה לדוחק ואם אולי יש לומר שבתחילה הי' כולם שוה בקריאה ובזמן מן הזמני' נעשה הסכמה בין היהודים לשנות שמה וטעמא מעלי' איכא משום דידוע דתיבת דארף הוא רק תרגום אשכנז של כפר וא"כ הי' משמעות הקריאה כפר קבר ר"ל ומאנו היהודי' להוציא שם זה מפיהם ור"מ דייק בשמא ע"כ החליפו הרי"ש בלמ"ד וגדולה מזו כ' בתה"ד סס"י רל"א דבנייאשטאט הי' כותבי' שם הנהר קרפ"ך בכ"ף אעפ"י שהי יותר ראוי' לכתוב בחי"ת מ"מ כתבו בכף דלא לשתמע קפ"ח מלשון מקפ"ח שוקו א"כ ק"ו הכא דהרי התם בלא הבלעת הרי"ש לא לשתמע קפ"ח מכ"ש הכא דפשיטות לשון משמע הכי ואעפ"י שיש קצת דחי' הראי' למעי' שם מ"מ דבר מיהא הוי וסברא נכונה היא וא"כ י"ל דכל זמן שהי' קוראי' קאברש באל"ף וקמץ גדול אז גם יהודי' הי' קוראי' כן ואח"כ באורך הימי' כשהתחילו להבליע האל"ף ולהחליפה בחולם ומלאפום ואז הי' משמע לשון קבורה אזי הסכימו היהודים לקרוא לה שם אחר בלמ"ד וא"כ כל הגטין שנכתבו עד זמן ההסכמה ההיא נכתבו בכשרות ומי יודע אם נכתבו שם גטין אחר הזמן ההוא אמנם אם יודע למכ"ת שמקרוב נכתבו שם גטין אזדא לי' הך תירוצא ואולי י"ל שמא באמת נתנו שני גטין ואולי יש לדחוק ולומר כי שינוי שם הנ"ל לא נעשה בהסכמה כלל אלא כלם בשוה הי' קוראי' לה באל"ף קמוצה וברי"ש וכך כ' בגטין אמנם אח"כ באו איזה אנשים ובחרו לשון ערומים והחליפו הרי"ש בלמ"ד מטעם הנ"ל ואחת לאחת נתפשט כן בין היהודים ומ"מ דיני גטין לא ישתנה בעבור זה כמ"ש לעיל כיון שלא נעשה כן בהם בהסכמה אחר שכבר נכתבו כמה גטין הרי הפקיעו שם העיר לגטין כך וכך כל זה כתבתי והטרחתי עצמי ליישב דלא לשויי' לראשוני' טועי' ח"ו ודלא בקיאי' בטיב גטין חלילה כי מסתמא טובה צפרנן של ראשונים מכריסם של אחרונים:

318

שי״טאבל לעשות מעשה מכאן ואילך קשה הדבר אם להניח שם קאברש דארף ולסמוך על דרישת לשון הדיוט הנ"ל שדרשתי ועפ"י סברת הכרס לאמור שנשתנה בלא הסכמה חלילה לסמוך על זה לכתחילה ולומר נמי לכתוב ב' השמות א"כ אם באמת דברי הנ"ל נכונים א"כ כבר הוקבע שם העיר לכתוב בגטין בשם א' וה"ל זה כמשנה שמה כמ"ש לעיל ולכתוב ב' גטין ג"כ קשה כתורמס כמ"ש רמ"א בתשובה סי' פ"ד ומובא באחרונים משום דקיי"ל בדאורי' אין ברירה ע"כ זאת עצה היעוצה לצאת אליבא דכ"ע בלי שום נדנוד ופקפוק כלל שיאספו כל בני הקהלה אצל רמכ"ת ויעשו עתה הסכמה שהשם שרגילי' היהודים קובלסדארף כה יהי' וכה יקום ויוכתב מכאן ואילך כן בגטין וכתובות ויוכרז ג"כ בבה"כ לפרסומי מלתא ומה טוב אם יהי' ג' ימי כניסה דבהכי הוה פרסום אפי' לענין חזקת ממון ומעשה זה יוכתב בפנקס הקהל שביום פלוני נעשה הסכמה כזה ומכאן ואילך יוכתב בגט קובלסדארף דמתקרי קאברשדארף שם ישראל עיקור ושם הנכרי טפל כדין והלכה ואין בזה שום ערעור ופקפוק כלל:

319

ש״כוהנה מצאתי בתשו' נודע ביהודה חלק א"ע סי' פ"ו וכ' פילץ ופילטץ שהיהודים קורי' בטי"ת והגוים בלא טי"ת ולא נכתב שם גט מעולם והרב הגאון דשם סדר ב' גטין וכ' בלא טי"ת ונחלקו עליו חכמי העיר והרב הגאון בנודע ביהודה כ' שם שיש להמציא היתר לכתוב שם גטין מכאן ואילך דהיינו שיאספו כל הקהלה ויסכימו להכריז שלשים יום רצופים בבה"כ שמכאן ואילך לא יוכתב ולא יקרא שם העיר עם טי"ת רק פילץ בלא טי"ת כמו שקורין הגוים וה"ל כמו נתחזק שמו בעיר שלשים יום דמהני בפ' גט פשוט וטוב שיתן להם השררה רשות לזה כי שינוי שם העיר שייך לדידהו ומ"מ כ' משו"ה לא נשמע עדיין מעשה כזה מכמה קהלות שנמנעו לכתוב גט מפני ספק ואמאי לא עשו כנ"ל די"ל אכתי תינח באותה העיר מ"מ אם יצטרכו לשלוח גט למקום אחר ושם לא נשתנה שם העיר מה יהי' עליו ע"כ נמנעו מלעשות כן רק התם בפילץ כיון שכבר נכתבו גטין כזה יש להמציא היתר כזה ולא יסמכו כ"א בשעת הדחק וגם לא ישלחו גט למקום אחר כלל עי"ש. והנה מ"ש שנמנעו לעשות כן משום עיירות אחרות זה אינו נוגע לנדון דידן כלל שהרי אדרבא בכל מקום קורי' כל היהודים שם העיר קובלסדארף ואם יושלח גט למקום אחר בשם קאברשדארף יהי' בעיניהם ממש כמתעתע ויותר נכון ומפורסם להם שם קובלסדארף גם אין לדמות להני עיירות דהתם לא נכתב שם עדיין גט מעולם ע"כ אין לעשות תקנה זה בלי דוחק משא"כ בנ"ד כבר הוחזקו לכתוב וכל עצמנו לא הצרכנו לכל זה רק עצהי"ט ושלא להוציא לעז על הראשונים א"כ אין כאן פקפוק כלל. גם מ"ש עוד שטוב אם ישתדלו ע"ז רשיון מהשררה כי זה נוגע בשלהם לא הבנתי אדרבא הרי התם בעובדא דידי' הי' שם העיר נקרא בלשון גוים בלא טי"ת ויהודים שינו שמה ועתה רוצים הם לתקן לכתוב שם גוים לבד א"כ מ"ט צריך לזה רשיון ע"ז ויותר ראוי בנ"ד להשתדל מהם רשיון על ככה משום שאנו רוצים לעשות משם ישראל עיקר מ"מ נ"ל דאין קפידא בכך כלל כיון שכותבי' גם שמם וגם הגאון לא אמרו אלא לרווחא דמלתא ולא לעיכוב כלל. גם מ"ש לכרוז שלשים יום זה אחר זה ומסתייעא לי' מש"ס דפ' ג"פ קס"ז ע"ב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששי' לו ע"כ הצריך הכרזה שלשים יום ואני תמה מאוד על הגאון ז"ל ומה ענין הכא להתם התם מיירי בחשש רמאות כמבואר בסוגי' שם וז"ל רשב"ם שם אין חוששי' לו דכל כך לא הי' מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר וכ"כ הרמב"ם פכ"ד מה' מלוה כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששי' שמא שם אחר יש לו והוא שנהו כדי לרמות ולעשות קניני' וכו' וכן הוא בטוש"ע לכן בעי' שלשים יום משא"כ באדם שבא לפנינו ורוצה להחליף שמו הלא מעשים בכל יום שמשנים שמות של חולי' וע"כ לא נתחבטו אלא במת באותו היום וקודם מותו אחר שינוי השם נכתב גט בזה נתחבטו אי חיישי' לאותו השם כיון שלא נקרא בו עדיין אבל זולת זה שלשים יום מאן דכר שמי' וה"ה גבי עיר אם יסכימו כל אנשי העיר לשנות שמה הרי נשתנה שמה ומי יאמר להם מה יעשו וזה פשוט מאוד בעיני מיהו בנדון דידן בלא"ה לא צריכין לכל זה שהרי כבר הופקע שמה בכל העולם כך רק שאנו חוששי' שמא נעשה כן שלא בהסכמה ע"כ די בחומרא הנ"ל שכתבתי לעיל ויכול לסמוך ע"ז לפע"ד אפי' שלא בשעת הדחק אם דעתו ג"כ מסכמת לכל הנ"ל:

320

שכ״אאח"ז מצאתי בס' מכתב אלי' סס"י ט' נתקשה במה שרגילי' לכתוב קנשטאנדינה והעיר נקראת עתה בפי כל אשטנבלה והאריך וסיים בזה"ל ואשר לבי רחש ביישוב דבר הזה הוא וכו' אבל גבי שם העיר כאשר יקרה שמתחילה הי' לה שם אחד ושוב נקראת בשם אחר הנה קודם שנקראת בשם השני הי' כל הגטין נכתבי' על אותו השם ואף לאחר שנקראת בשם האחרון הנה אין השם משתרבב בפי ההמון תיכף ומיד אלא לאט לאט לפי רוב השנים וכיון שכן בהמשך אותו הזמן צריך לכתוב הגטין על שם הראשון ואף גם זאת כי לאחר שנתפשט השם בפי הרוב אינו באפשר להתפשט ולעמוד עליו אלא בפתע פתאום ניכר שכבר דשו בו רבים באותו השם זה ימים ויתכן שהיום יסכימו לכתוב עיקר השם השני ואתמול כ' השם הראשון לעיקר ונמצא בזה מוציא לעז על גטין ראשונים וכו' עכ"ל הצריך לענינינו שוב כ' שם וז"ל שוב חנני ה' ומצאתי תשובה למרן בס' תשו' בדיני גטין בסי' א' שנשאל אם כותבי' טברי' דעל כתף ים כנרת וכו' ואם נאמ' שיש לנו לכתוב השם עיקר שנתפשט והלא חלב וטריפול שכך נתפשטו שמם בעולם ובגטין אין כותבי' אלא סינים וצובא והשיב מרן וכו' דהתם בסינים וצובא שאני שכך הי' כותבי' ובאים מיום שנתיישבו ואף על פי שנשתנה שמם בפי העולם לא שינו ממה שהי' רגילין לכתוב אבל טברי' שעכשיו נתיישבה יותר נכון לכתוב שם הרגיל בפי העולם עכ"ל וסיים ע"ז הרב מכתב אלי' ז"ל וז"ל ומדבריו ז"ל תורה יוצאה לנ"ד דכיון דמימי עולם נהגו קושטנדינא ואפי' שנשתנה שמה לא שינו את שמה א"כ אין לשנות המנהג וברור עכ"ל והנה שמחתי כי תלי"ת קרובי' דבריהם לדברינו ומכוונים להלכה אך הם לא הזכירו בעיר שנשתנה שמה ע"י הסכמת ב"ד או מושל ולכאורה ע"כ יודו לדברי דאז נעקר שם הראשון דאלת"ה תקשי עלי' מבבל ובורסיף ואמנם קשה קצת דקונשטאנדינה נמי כך הי' שמה כל זמן היותה ביד יונים ע"ש קיסר יון קונשטנדי' ועכשיו שהי' ביד התוגר קורי' לה שטאנבלא וה"ל כמו אובין ובודין שכתבתי לעיל וצ"ל דס"ל דזה לא הוה הסכמה כיון דלא מנו עלי' לשנו' שמה ודלא כמהר"ם א"ש הנ"ל מ"מ מ"ש בענין זה נ"ל נכון בעזה"י:

321

שכ״בוהנה מה שנוגע לדיני שינה שם עירו ועירה אין מן הצורך לפלפל בכאן יותר מה יהי' דינו לענין דיעבד אך מ"מ יען ראיתי בתשו' הנ"ל דברים הנוגעי' בענין זה ויש לי לפלפל על דבריו ע"כ ארשום פה ובתחילה אכתוב דברי פנ"י אשר על דבריו הוטבעו אדני הגאון נוב"י הנ"ל והוא כי רש"י פי' במתני' דמס' גטין ע"ט ע"ב דבהני שינוי דמתני' הולד ממזר משני מדאוריי' והתוס' תמהו שהרי מן התורה כשר הגט וכ' הגאון פנ"י הנ"ל ליישב ק' זו דמן הדין יכול הוא לפסול כולהי גטי דעלמא משום דהן עדות שא"א יכול להזימו שיאמרו העדים אחרנוהו וכתבנו' ועכצ"ל מן התורה צריך לכתוב בגט בזמנו כתבנו אלא מדרבנן שבטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות ה"ה לגטין א"כ לא בעי' עדות שיכול להזימו וכשר הגט מדרבנן נמצא כל עצמו של הגט לא מתכשר אלא מדרבנן והם אמרו שינה שמו וכו' פסול נמי וה"ל ולד ממזר משני מן התורה ע"ש הנה באמת לע"ד ליישב דברי רש"י כפשוטו שהרי רש"י לא כ' שהולד משני הוא ממזר מדאורי' רק שכ' מראשון הוא רק ממזר דרבנן וטעמא נ"ל דהרי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ומתנה בתנאי גמור שיהי' כדת משה וישראל ואם אין דת משה וישראל מסכמת לקדושיו אין בהם ממש וא"כ נהי דהמקדש חייבי לאוין אעפ"י דלא עביד כדת מו"י מ"מ קידושי' קידושי' היינו טעמא משו' דדת מו"י הוא שיהי' קידושי' תופסי' בחייבי לאוי' משא"כ הכא דחכמי' פסלו גט הראשון ולפי דעתם ודתם יהי' הפוגע בה כפוגע באשת איש שאין קידושי' תופסי' בה וא"כ המקדש והתנה שמקדשה כדת מו"י אין בהם ממש שלא נתקיים תנאו א"כ הולד מהראשון ממזר רק מדרבנן וגם מהשני מפני שמן התורה גט של ראשון גט וקידושי' של שני אינן קידושי' כנ"ל והמעיי' ומדקדק בלשון רש"י דמתני' יראה שכך כוונתו ובסברא זו נ"ל ליישב הרי"ף פ"ק דקידושי' ה' ע"ב דפסק גבי נתן הוא ואמרה היא דחוששי' לה רק מדרבנן והקשה הר"ן הא לקמן ח' ע"ב גבי כלב רץ אחרי' פסק ספיקא לחומרא מדאוריי' ומ"ש והא"ש בשלמא נתן הוא ואמרה היא יש ספק בדין תורה אי מקרי כי יקח או תלקח אשה לאיש א"כ אין לקדש בזה האופן וכל המקדש כן לא עשה קידושי' כדת משה וישראל ואין כאן קידושי' כלל ואל תתמה שהרי אנו נוהגין שהמגרש מצווה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו כמה גטין עד שיהי' כשר בעיני חכמי העיר וטעמא משום דאם לא כן אם יפסול א' יהי' כמי שעשו כבר שליחותן ומ"מ באומרו שיהי' עפ"י דעת חכמי העיר מהני דאם לא יכשר בעיני חכמי העיר לא עשו עדיין שליחותן אעפ"י שמדינא הי' כשר אפשר כדת משה וישראל מ"מ כיון שמחמרי' כמה חומרות מהני אמירת תנאי הנ"ל שיכשר בעיני חכמי העיר שעי"ז לא מקרי עשו שליחותן א"כ ה"נ כיון שנסתפקו חז"ל בלשון הקרא נמצא שאין אלו קידושי' כדמו"י שהתנה עליהם שהרי בדעתם תלה הדבר משא"כ בההיא דכלב רץ אחרי' שאנו מסופקי' בדעתה א"כ היא גופה מספקא לן אם הוא כדמו"י ונתקיים תנאו בדמו"י או לא לכן ה"ל ספיקא דאורייתא וא"ש:

322

שכ״גנחזור לדברי פנ"י הנ"ל כי דבריו צל"ע מה ענין עדות שאתה יכול להזימו כאן וכי צריך לכתוב שבע חקירות ודרישות בגט אטו מן התורה הי' כותבי' שעות בגט שהוא ג"כ מדרישות וחקירות אנו צריכי' עדות שאיל"מ והרי יכול אתה להזימן אם נא יאמרו שאחרוהו וכתבוהו עכ"פ אם יעמדו לפנינו ע"כ צריכי' לומר באיזה יום ושעה ועיר כתבוהו יהי' באיזה יום שירצו א"כ אז יוזמו וכן הקשה בנוב"י אשר יתבאר לקמן אי"ה אמנם יש מקום לדבריו ברמב"ם שם סקי"ז ממלוה ולוה ע"ש וא"ת א"כ יבחרו איזה יום שירצו וידעו בנפשם שלא יכול שום אדם בעולם להזימם על אותו היום וזמן שבגט יאמרו שהוא מאוחר אה"נ כן יעשו הגע עצמך כל מעידי' על נפשות אם ירצו להעיד שקר גם הם מסתמא יבחרו להם יום שנפשם יודעת שהי' באותו המקום שהם מעידי' עליו כדי שלא יוזמו ומ"מ אם אירע שיוזמו יעשה להם כאשר זמם וכשלא הוזמו מתקיי' עדות דה"ל יכול להזימו וה"נ דכוותי' והוא פשוט:

323

שכ״דוהנה בנוב"י בנה על זה בנין חדש דיום עמידה פוסל גט מההוא טעמא כדי שיהי' יכול להזימן עי"ז ומזה יצא לדון בדבר חדש במומר דלא הוה אחיך במצות לא בעי יכול להזימו וחזר וצידד דבגט לא בעי' כלל יכול להזימו משום שא"א לקיים כאשר זמם דלו ולא לאשתו כמבואר בתוס' ריש מס' מכות ואני לא זכיתי להבין דמה ענין כתיבת יום עמידה בגט ליכול להזימה שהרי נמי אם לא נכתב כלל יכול הוא להזימן ע"י שאלת פיהם כנ"ל ולענין יישוב ק' ב"ש סי' קכ"ח מ"ש שינה מקום עמידה משינה מקום הלידה התי' פשוט לפמ"ש ב"ש בעצמו שם דהרי ס"ל לתוס' ורמב"ן דלא יכלו לומר ע"ז לא חתמנו וע"כ צ"ל שאני זמן משינה מקום לידה דלא אכפת להו כ"כ בלידה משא"כ בזמן שהוא דבר הנוגע בשטר גופה זמן הטריפה מאימת יהי' כך צ"ל ובאמת יש לעיי' קצת כי סברא זו כ' תוס' כתובות כ"ד ע"ב ד"ה אמנה שבשטר קמסהדי וכו' והעלו היכי שהוחזקו ב' יב"ש בעיר א' דאז שפיר אמרינן דמסהדי שהוא כהן שהרי צריך הוא לאומרו יע"ש וא"כ לכאורה קשה קצת אמ"ש ר"ת בגטין פ' ע"א דלאו אמקום לידה קמסהדי ואמאי הא כל עיקור כתיב' במקום הלידה הוא משום ב' יב"ש כמ"ש תוס' שם ויש ליישב דנהי דחיישי' לביב"ש ומשו"ה כ' לכתחילה מקום הלידה מ"מ כיון דלא הוחזקו אין העדים מדקדקי' בכך משא"כ התם בכתובו' מיירי תוס' בהוחזקו ביב"ש לפנינו ודוחק. מ"מ בהא נחתינן וסלקי' דהיכי דאיכא קפידא בדבר צריכי' לדקדק שלא ישנו א"כ במקום עמידתם א"נ נניח דמשום הזמה לא בעי למכתב בשטר וא"נ נימא דלא בעי' עדות שאיל"מ בגט או במומר כמ"ש נוב"י מ"מ אי מתכחש בהא פסול לכ"ע כמ"ש ב"ש סי' י"ז סקס"ד וא"כ הרי לשון השטר הוא שהבעל מדבר עם העדים כמ"ש ב"ש ריש סי' זה ואומר אני ואתם העומדים היום במקום פלוני ועל זה הם חותמים ואם באמת לא עמדו באותו המקום הרי הוכחשו בחקירות ואיך שייך על זה לא חתמנו בדבר שיש נפקא מיני' גדול כזה בשלמא על מקום הלידה או עמידת הבעל בשעת הגירושי' י"ל שלא דקדקו והאמינו לדברי הבעל כי לא אכפת להו להעיד שכדבריו כן הוא אלא אותו פלוני שאמר לנו שמו פלוני כהן ואומר שנולד במקום פלוני אותו האיש אמר לנו שמגרש אשתו והוא הא שהחזיק לידתו מאותו מקום והם אינם מעידי' שכדבריו כן הוא משא"כ מקום עמידת עצמם הרי מעידים שקר מוחלט ופסול לגמרי אם לא שיתנצלו אחרנוהו וכתבנוהו וזה לא שייך אלא להתנצל לפני העולם אבל כיון שבאמת אנחנו יודעי' שנשתנה שם העיר ולא נתאחר הרי כ' שקר ומה צורך טעם לפסול זה הגט אפי' מן התורה ויש לדבר הרבה מזה ולעיי' בלשון התוס' גטין פ' סוף ע"א בסוף דבריהם ובדברי שארי פוסקי' אלא שאין כאן מקומו ולא באתי לידי מדה זו אלא משום שדברתי בדברי נוב"י הנ"ל. ועוד ראיתי בדבריו שכ' על דברי פנ"י שדחק למצוא טעם שתקנו לכתוב עמידת העדים כלל וכ' הוא ז"ל הטעם כדי שיהי' יכול להזימן עי"ז דלכתחילה צריכי' לתקן שיהי' מבואר כן בגט א"כ קשה על דבריו מיני' ובי' שכתב גבי זמן דלא מהני להזמה משום שיכלו לומר אחרנוהו ומ"מ אם יצטרך להזמה יעמדו לפנינו ויאמרו באיזה יום עי"ש וקשה א"כ נתקן לכתחלה בגט בזמנו כתבנו כדי שיהי' הגט ראוי' להזמה בלא העדאת העדים כמו שתקנו במקום עמידה הנ"ל:

324

שכ״הולענין קושייתו מ"ט תקנו כלל לכתוב מקום עמידת הסופר לפענ"ד דצריכא רבא דבגטין ל"ד ע"ב אמר הי' ביהודה וגרש אשתו בגליל וכו' מלשון זה הוכיחו כל הפוסקים דשם מקום הנתינה עיקור כי הזכיר מקום עמידת האשה והנה בסיפא אמרי' יצא למקום אחר והיינו האיש ולא יצאה למקום אחר האשה וע"כ צ"ל נהי דכשכותב שני השמו' אזי שם הנתינה עיקור מ"מ הך דאתחזק ולא אתחזק דתני' התם תלי' במקום הכתיבה דאם שם לא אתחזק בתרי שמא לא אכפת לן אם לא הי' מזכיר שם הנתינה והשתא לפ"ז כל הערעורי' שיבואו ממקום הנתינה הכל תלי' אי יכול לברר שאותו השם הי' מוחזק במקום הכתיבה אזי פסול ואם נברר בהיפך אזי כשר הוא א"כ ע"כ צריך הוא להזכיר מקום הכתיבה מטעם הנ"ל:

325

שכ״וונבוא אל שאלתו השני' בענין כתיבת שם ליב משה והעלה מעלתו לכתוב יהודה משה המכונה ליב משה כל דבריו בזה טובי' ונכונים ומיושבים על הלב ומ"מ א"נ הי' לו לפקפק על הוראה זו מ"מ כדבריו כה יהי' וכה יקום מפני שכבר כ' כן בספר נחלת שבעה סי' מ"ה סי"ב גבי שם וואלף יעקב לכתוב כנ"ל ומזה אנו דנים לכל כיוצא בזה וזה פשוט אצלי כביעי בכותחא דכל שם המפורסם בספרים כאלו לכתוב כן אפי' אם יבוא א' ויערער בראיות ברורות אין שומעין לו מטעם שאבאר כי אלו הי' א' בפנינו שהי' קוראי' אותו בשעת הלידה ולס"ת ולכל דבר בנימי"ן יעק"ב המכונ"ה וואל"ף יעק"ב בכל אלו החמשה תיבות הי' קוראי' אותו לכל דבר וכי הי' אצלינו שוב שום ספק איך נכתוב בגט וכי יאמר אדם תיבת מכונה קאי גם איעקב וכיוצא בזה אנו נאמר יהי כדבריך כל מה שתפרש בגט הכל הוא במשמעות קריאת שמו שהרי כך קוראי' אותו תמיד וע"כ לא באנו לספיקות הללו אלא משום שקוראי' אותו לס"ת בנימין יעקב ובל"א וואלף יעקב ובגט צ"ל שניהם ע"כ באנו לספק הזה והנה עתה כבר הונח לכלל כל הנקרא וואלף יעקב יוכתב בגט כמ"ש בספר נחלת שבעה הנ"ל או בספר אחר מפורסם א"כ כל הקורא שם בנו בשם הנ"ל כוונתו שיהי' ככוונת בעל הספר הנ"ל וכאלו אמר שיקרא בנימין יעקב המכונה וואלף יעקב וכל הטעיות שנוכל לפרש בס' הנ"ל יהי' ג"כ בכוונת שם הנ"ל וא"כ מה צורך לכתוב באופן אחר ועוד הא בודאי הכל אמת שזה האיש העומד לפנינו נקרא כן ומגרש אשתו וליכא אלא ערעור דבעל או נאמר שאינו מוכח מתוכו שזה המגרש והשתא ליכא למיחש שהרי כבר מבואר לפנינו עפ"י ספר הנ"ל שכן דרך לכתוב שם זה בגט יהי' בטעות מה בכך מ"מ לא יכול לערער מידי גם מוכח שפיר מתוכו שזהו המגרש. ולא יפלא בעיניו לומר שישתנה הדין עי"ז בזמן הזה מימים קדמונים חדא סברא נכונה היא ועוד גדולה מזה כ' בתה"ד דבזה"ז לא שייך לעז וערעור בגט כ"כ כיון שהמורה המסדר גונזו לעצמו יע"ש ואין להאריך יותר מזה ועיי' מ"ש תוס' גטין ל"ד ע"ב סוף ד"ה והוא:

326

שכ״זובסברא כזו ממש י"ל ק' פנ"י בגטין ל"ד ע"ב דלפי המשמע לא הית' תקנת ר"ג רק משום לעז וא"כ מ"ט מודו רבנן לר"מ גבי שינה שמו ושמה לפסול הולד ולפע"ד נהי דמתחילה הי' נוהגי' לכתוב שם א' משני שמותיו ושמות עירו והי' כשר בזה מן התורה דלא מקרי שינה כיון שבאמת יש לו זה השם ואינו מחוייב להזכיר כל שמותיו לכן לא הוה רק לעז בעלמא מ"מ עתה אחר שכבר תיקן שיזכיר כל שמותיו א"כ מי שאינו מזכיר רק שם א' מורה שאין לו אלא אותו השם לבד וא"כ איננו אותו האיש והוה שינה ממש דפסול מדאורי' וזהו פשוט לפע"ד ותי' פנ"י לא זכיתי להבין:

327

שכ״חגם מ"ש מטעיות בעל ההג"ה בסדר גט של הרב מו"ה מיכל גם זה נראה שהדין עמו האמת הראי' שהביא מסדור חליצה יש לדחות ולחלק שהרי התם נמי הב"ח מחמיר רק לחומרא בעלמא כמבואר בדברי הב"ח שם להדי' ושלא נמצא כן בש"ס ופוסקים כלל וא"כ לענין עדות אפי' דערוה הא אתי' מדבר דבר מממון א"כ לא מחמרי' בי' טפי מעדו' ממון ויעיי' טוש"ע ח"מ רס"י ל"ה ותמי' נשגבה ג"כ בס' נודע ביהודא תשובה ע"ב בא"ע סי' קטן ד' משמע דוקא לענין מצא בה דבר ערוה הא דילפי' מממון וליתא דכל עדות נשים ילפי' מממון וכן מבואר בש"ס דקידושי' ס"ה ע"ב להדי' לכן מ"ש שם דמש"ס שלהי מס' גטין סוגי' לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ע"ש בנוב"י לדחות דברי תשו' מוהר"ר אהרן ששון ליתא וכבר כתבתי בזה במקום אחר ענין נאה ומתקבל רק לא אאריך פה יותר. מ"מ הי' אפשר לחלק אבל האמת כדברי מעלתו וכן מוכרע ממקומו בסדר גט שלישי שם שכ' סס"ו אבל אם הוא בדרך שהב"ד צריכי' בדיקה צריך לדקדק בהם כדלעיל שם עכ"ל והיינו כדלעיל בסג"ר א"כ משמע דהיכי שאין הב"ד צריך בדיקה א"צ לדקדק בהעדים כדלעיל ואפי"ה כ' בסג"ג הנ"ל דכשהשערות אינם ארוכות יותר מאצבע אמה צריך ב' עדים וכו' א"כ מוכח דלעיל בסג"ר אפי' באיכא ב' עדים לא מהני וא"כ הרי לפנינו דבסג"ר ס"ח לשוא הגיה המגיה והנוסח הנכונה אפי' אם יש ב' עדים ואקצר הכ"ד מ"ד יום ה' ט"ו אב תקסא"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

328

שכ״טשלום וכ"ט לידידי הקצין התורני המופלא כה' צבי הרש נ"י:

329

ש״ליקרתו הגיעני האותיות שאלני פרש"י בנימוקי חומש פ' תרומה בפי' קשותיו ומנקיותיו שכ' דנחלקו חכמי ישראל בזה וכבר העידו תוס' בזה במנחות צ"ו ע"ב שלא נמצא מחלוקת בזה בש"ס אך רב קטינא שם צ"ז ע"א אומר בהיפוך מפירש"י הנה אמת נכון הדבר לא מצאתי מחלוקו' חז"ל להדי' בזה לא בתוספתא דמנחות ולא בברייתא דמלאכת המשכן פ"ח ולא בת"כ פ' אמור אבל מ"מ נלפע"ד נחלקו בו חכמי ישראל על כרחנו כאשר אבאר אי"ה. הנה במנחות צ"ד פליגי ר"ח ס"ל לחה"פ כמין תיבה פרוצה ור"י ס"ל כספינה רוקדת ורמב"ם מה' תמידי' ומוספי' הל' ט' פסק כתיבה פרוצה ותמה כסף משנה מ"ט שביק ר' יוחנן דתני' כוותי' ופסק כר"ח וז"ל תוספתא פי"א דמנחות ארבע סניפי' של זהב דומי' לדקרץ שבהן הי' סומכי' את החלה מפני שדומה לספינה שלא תהא רוקדת וכו' ושוב אחר זה תני' עשרים ושמנה קנים של זהב חלולי' ומפוצלי' כו' יע"ש ויש לדקדק טובא חדא כיון שהסניפים היו לסבול הקנה הי' להזכיר תחלה עשרים ושמנה קנה ואחר כך ד' סניפי' ותו דבתוספתא לא הזכיר סמיכות הקנים כלל אלא שסמכי' את החלה ויהיב טעמא מפני שהיא כספינה שלא תהא רוקדת וק' וכי למ"ד תיבה פרוצה לית לי' סניפים הא ליכא מאן דפליג אלא ר' יוסי משום דס"ל מסגרת למעלה הי' אבל בהא לא תלי' פלוגתא אי הוא כספינה או כתיבה:

330

של״אאמנם האמת יורה דרכו כי למ"ד ספינה רוקדת הי' הלחם עשוי' כעין קשת (כמו קיפע"ל סלת שלנו) והקשת כלפי שלחן ושני קרנותיו זקופי' למעלה והקנים עליהם כיתר על הקשת והסניפים לא סמכו הקנים אלא החלה עצמה כיון שהי' רק באמצע גב הקשת נשען על השלחן ושני קרנותיו משופעי' ועולי' הי' הסניפי' עשוי' כעין כף (לעפ"ל שלנו) והקרן הזקוף בשיפוע גבנינותו מובלע בתוך הכף של הסניף וכן מצוייר ברש"י מנחות צ"ד ע"ב נמצא אין ענין להסניפי' עם הקני' כלל רק סומכי' החלה עצמה וא"ש סידור התוספתא דקאמר הסניפי' סמכו' מפני שעשוי כספינה דאלו הי' כתיבה לא הי' החלה צריכה סמיכה אלא הקני' היוצאי', ואחר שגמר סדר הסניפי' שסומכי' החלה כ' סדר הקנים העשוי' לאויר בין חלה לחלה:

331

של״בומעתה להך מ"ד ע"כ קשות הנסך היינו בקנים המסככי' דאין לומר סניפי' המחזיקי' הקנים המסככי' כמ"ש תוס' צ"ו ע"ב דהא אין הסניפי' מחזיקי' הקנים אע"כ קשות היינו קנים עצמים ומדקשות קנים אם כן מנקיות סניפים:

332

של״גזהו מוכרח לר' יוחנן דס"ל כספינה ומדראה הרמב"ם סתמא דתלמודא צ"ז ע"א מייתי הא דרב קטינא דקשות היינו סניפי' ש"מ כר"ח ס"ל כתיבה פרוצה ומשו"ה פסק רמב"ם כוותי' ומיושב פסק הרמב"ם בע"ה:

333

של״דוהנה נהי שההכרח דמ"ד ספינה ע"כ קשות הם קנים ומ"ד קשות סניפי' ע"כ כתיבה ס"ל אבל זה אפשר דמ"ד תיבה נמי יסבור קשות הם קנים ויש קצת סיוע לזה מדהקדי' בקרא קשיותיו ואח"כ מנקיותיו ואיך יזכיר הסניפי' לקנים קודם שהזכיר הקנים ונהי דרב קטינא לא חשש לדקדוק הזה מ"מ כיון שכבר נחלקו חכמי ישראל בפי' קשות ומנקיותיו א"כ אפשר שיסבור א' כהך מ"ד קשות קנים ומנקיות סניפי' אפי' יסבור כתיבה הי' עשוי', ויען כי אונקלוס פי' מכילתי' ל' סחבלותיו פי' רש"י כן בכוונת אונקלוס אע"ג דרש"י סבר משנתו כמ"ד תיבה פרוצה ודברי רש"י נכונים וברורים בעזה"י:

334

של״הומ"ש י"נ הרב הגאון מו"ה מאיר אבדק"ק יארמוט נ"י ביישוב קו' תו' צ"ו ע"ב די"ל ר' יוסי ס"ל כפי' רמב"ן בכוונת אונקלוס מכילתי' מדות ללחם יפה כיוון ודפח"ח:

335

של״ווע"ד הקו' על חי' הר"ן אינה קושי' כ"כ דהרי פלוגתא דתנאי היא ושמואל מוקי למתני' כמ"ד וסתות לאו דאורייתא בשגם שאינה סתם משנה ממש אלא המסדר סדר המשנה שהוא סידר כמ"ד וסתות לאו דאורייתא ובנדה דף ט"ז כדהוה ס"ד דרשב"ג ורבי פליגי בוסתות דאורייתא הומ"ל ולטעמך מ"ט סידר רבי מתני' כמ"ד וסתות ל"ד אלא בלא"ה דחי שפיר וכמה פעמים מצי למימר ולטעמיך:

336

של״זאמנם קושיתך בנדה ברש"י ל"ט ע"א ד"ה בתוך ימי צריכה ישוב מלקמן ס"ח ע"ב דדי' שעתה בי"א יום ולפום ריהטא י"ל הא רבא ס"ד דכל אחד עשר יום דיה שעתה והוה כמעוברת ומניקה ונהי הש"ס דחי לי' ואותבי' בתיובתא מ"מ י"ל היינו באין לה וסת וא"נ ביש לה וסת וסתות לאו דאורייתא אבל לשמואל דס"ל וסתות דאוריית' ובין וסת לוסת מסולקת בדמים ונהי בימי' הראוי' לנדה וראתה בין וסת לוסת אין דיה שעתה ומכל מקום בי"א יום יש לומר כיון שנצטרפו שניהם שהיא מסולקת בדמים מטעם ימי זיבה וגם הוא בין וסת לוסת למ"ד וסתות דאוריית' י"ל דיה שעתה קמ"ל אם אותו יום הוא במי זיבתה והיא רואה בימים שבינתיים מטמאה מעל"ע משום שאין זה וסת ממש ומזה מיירי בדף ל"ט אך בדף ס"ח ע"ב מיירי מראי' בשעת וסתה שאז ממנ"פ די' שעתה אי מחשבת לי' וסת הרי דיה שעתה ואי לא מחשבת לי' וסת מפני שמסולקת בדמים א"כ די' שעתה וא"א להחמיר תרי חומרי דסתרי כנלע"ד ליישב והי' זה שלום לך ולתורתך כנפשך ונפש א"נ הכותב בחפזי. פ"ב יום ב' י"ג כסליו תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

337

של״חשלום וכ"ט ושמחת י"ט לה"ה האלוף הנגיד המפורסם פ"ו ירא ה' מרבי' כ"ה שמואל שפיטצר נ"י רה"ק דק"ק א"ש יע"א:

338

של״טיקרתו הגיעני נידון בנין בה"כ הקדושה ובפרט עשיית ארון הקדש ביום ש"ק וי"ט הבע"ל ע"י פועלי' נכרים הנה לולי יקר תפארת נגידים השואלים ורוב אהבתי מקדם לאנשי קהלתם לא הי' ראוי להשיב באתר דמר הגאון אב"ד שלכם שראוי לסמוך עליו אפי' להקל מכ"ש להחמיר בשגם פרמ"כ שברצון ורשות הגאון נ"י יצא לשאול ענות הגאון הרבני והרהיבני אבל לא צריך לדידי ומ"מ אשיב שואלי דבר כיד ה' עלי:

339

ש״מהנה א נעלם מעין כל חי מ"ש מג"א דאפי' נימא ברבים ליכא חשדא מ"מ משום ח"ה שהגוי אינם מניחי' לבנות בפרהסיא ביום אידם ואנחנו נבנה בה"כ הקדושה ביום ש"ק ויהי' ח"ה בדבר ונראה דמג"א הוצרך לזה במלאכה אשר החל וכלה בשבת ולא יגיע הפועל ליום איד שלו ומ"מ סובר מג"א שיש בזה ח"ה כיון שהם אינם מניחי' לבנו' בפרהסי' ביום אידם אבל בנידון שלפנינו שיגיעו ימי חגם ביום ג' דח"ה והפועל יניח ביום אידו ולא יעבוד עוד ובימים קדושים שלנו פעל ועשה היש ח"ה גדול מזה אוי לאותה בושה ולאותה כלימה הגוי ישבות ביומו ויעבוד ביום ש"ק שלנו הלא נבוש ונכלם לא תהי' תורה שלימה שלנו וכו' והנה כל ענין בנין בה"כ אינינו אלא כדי לקבץ ולקדש הי"ת בעשרה היוצא מפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והנה רש"י דקרא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל ואיך בבית שנתחלל שם קדשו בבנינו איך יתקדש שמו שמה בתוך בני ישראל ע"כ אין ספק אצלי שלא נכנסו מעלתם לשאול אלא אחר שכבר נתברר אצל מעלתם שהגוי לא ישבותו ביום אידם ויעשו מלאכתם הנ"ל וליכא משום ח"ה שאז הי' אפשר לסמוך על מ"ש מג"א ברבים ליכא חשדא:

340

שמ״אהאמנם בעיקור הדין יש לשדות כרגא דהרי הרי"ף והרמב"ם סב"ל גם ברבים איכא משום חשדא וכמדומ' דבהא שגה תודס איש רומי שהנהיג בני רומי דהוה ס"ל ברבי' ליכא חשדא דקדשים בחוץ ולא הודו לזו חכמים ורצו לנדותו ומכ"ש בזה"ז דרבו עבדים המתפרצים בשמירת שבת בודאי גם ברבים איכא חשדא והנה ההפסד של מאה זהו' כסף מעות אינינו רב נגד ציבור כמותם ירבו בישראל יתנדבו עשרי' חשובי עיר לתת כל אחד ה' זהו' מינץ ואני נמנה עמהם ומחו' הנגיד מו"ה שמואל גינזנ"י יעכ"ה ליתן מיד סך הנ"ל עבורי ועלי לשלם במיטבא אי"ה ופה כשבנו ההקדש זה עשרים שנה אחרי השרפה נדבו הקצינים סוחרי כסף ונתנו בביתי להאומן ס' אדומי' זהב שלא יבנה בשבת וי"ט. ואי משום ארון הקודש שא"א בשום אופן לתקנו כ"א בצירוף שוי"ט הנה לא טובי' אנחנו מאבותינו ואבותינו שלא בנו בשבת והי' להם ארון קודש להעמיד שם ס"ת שכתוב בו שמירת שבת ואם הארונות הקדושים ההמה לא הי' מהודרי' כאשר יהי' זה אם אינו מהודר למטה היו מהודרי' למעלה אצל נותן התורה ית"ש אשר הזהיר על השבתות:

341

שמ״בויעיין בשילת יעב"ץ ח"ב סי' ס' בא' שהי' לו פאבריק בשותפות עם נכרי באופן שהתירו לו הרבנים ששותף גוי יעשה בשבת כי אז הי' צינעא בביתו של נכרי ושוב שנתפרסם ונקרא הפאבריק על שם הישראל חזרו ואסרו ולא שמע לקול הורים וכ' סס"י ס' וז"ל והנה פתאום בע"ש נשרף הבית ההוא שבו נעשית המלאכה עד היסוד כאשר דאגתי עליו מתחילה כי נאמני' עלי דברי חז"ל שאין הדליקה מצוי אלא במקום שחלול שבת מצוי עוד שם סוף סי' ס"א וז"ל והנה זה הולך בשרירות לבו ועושה ביד רמה ברוך שפטרני מעונשו אלא צריך לדאוג שלא ישרף עליו ביתו שנית וכו' אוי לרשע אוי לשכנו וכו' ע"ש כי גם אז כבר רבו המתפרצים גם כי עתה בדור פרוץ הלזה אשר הגודר גדר ועומד בפרץ וכל זה הוצרכתי כדי להזהיר ולהחמיר אפי' אם יתרצו האומני' לעבוד גם ביום אידם אבל אם ישבותו ביום אידם אין חכמה ואין עצה ואין תבונה במקום שיש ח"ה ח"ו:

342

שמ״גואנשים חשובים כמותם ראוי שיתקדש ש"ש על ידכם בתת ה' אותכם לשם ולתהלה ולתפארת בראותכם נוה שאנן בעיר ה' יופי מכלל ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בב"א הכ"ד א"נ מאז ומעולם החותם באהבה רבה. פ"ב נגהי ליום ב' י"ג ניסן תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

343

שמ״דשלום וכ"ט לידידי ורב חביבי מחו' הרב הגאון ההמאה"ג החריף כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק משציסק יע"א ולבנו הרב האברך המופלג החרוץ ושנון כמו"ה צבי הרש נ"י:

344

שמ״הנעימות ימינו הגיעני ואני עצור בחדר המטות ל"ע והריני כותב במיטתי להפק רצון צדיק ולכבוד התורה ולומדי' נפשו היפה בשאלתו ע"ד קהלה א' שקצבו פרנסת הרב כך וכך לכל שבוע והראות לו מקום גבייתו ממכירת שחיטת עופות ובהמות וכו' בחרם ושבועה ואלה על השוחטים ועל עצמם שלא לגרוע מסך ההוא ואם יגרע יופסלו השוחטים מלשחוט עוד והם אסרו עליהם הבשר השחוט ההוא וכתבו כן בשטר ובאו עה"ח כל הקהלה מקטנם ועד גדולם איש לא נעדר ועתה פרצו גדרם ועברו שבועתם ופחתו וגרעו שכירתו והתרה בהם הרב ואין שומע ופרצו בשבועה וחרם וחללו כבוד התורה ועתה מה דינם לשעבר ולהבא אלו תוכן דברי פר"מ הגאון נ"י:

345

שמ״ועם ה' אלו עדה כולם קדושים ובתוכם ה' מדוע תמרו את פי ה' כל העם מקצה ז"ל הר"י הברצלוני הביאו טוש"ע ח"מ סי' ט' סעי"ב כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וז"ל רמב"ם פ"ד משקלים הל' ז' ואם לא הספיקו להן אפי' לא רצו מוסיפי' להם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם עכ"ל ומ"ש ונשיהם ובני ביתם לא הראו מקום מאין יצא לו זה אבל נראה שהוא מש"ס ר"פ ב' דייני גזירות דאיתא התם לא רצו מוסיפי' להם ופריך לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו אעפ"י שלא רצו מוסיפין להן ולכאורה צ"ע הלא מתחילה כשקצבו להם ציבור כדי חייותם נ' מנה לשנה קבלו מהצבור מתרומת מפני שכן הדין שהציבור מחוייבים לפרנס חכמיהם הממוני' על הציבור וא"כ אחר זמן כשלא ספקו שנתייקר השער מ"ט לא רצו בהוספה הלא הציבור מחוייב לפרנסם אע"כ לאו לא ספקו מחמת יוקרא וזולא קאמר אלא מחמת שנתוספו בני ביתם ומשרתים ועי"ז לא ספקו נ' מנה למאכולת ביתם והוה ס"ד דרבנן שלא להטיל על הציבור טורח פרנסת ביתם קמ"ל שע"כ הוסיפו להם כנלע"ד:

346

שמ״זתא חזי מה בין דורות הראשונים מכבדי לדורות האחרונים מזלזלי' בכבוד ה' ותורתו ועושקי שכר שכיר אשר אליו הוא נושא נפשו ממש ופונה מכל עסקי' ועוסק בצרכי ציבור ולא רצו ליתן לו שכר בטלה שלו ולא לפרנס חכם התורה מה שמחוייבים אפי' לא נשבעו לו ומכ"ש שנשבעו לו וקבלו ח"ח בכל אופן המועיל ואסרו עליהם לאכול בשר השוחטי' שלא יתנו להרב קצבתו חדלו לכם מהרע ושובו ועבדו את ה' כי אותו אתם מבקשים עיי' ספ"ב דסוכה עונשי עושקי שכר שכיר ה' יצילנו:

347

שמ״חולענין דיני דשבועה וחרם שבכתב ושטר וחתמו עליהם הנה לוטה פה העתק תשובתי באורך שערכתי זה עשרים שנה [עיי' ח"ס חיו"ד סי' ר"כ רכ"ז רמ"ב] ושם מבואר דחו"י ושבות יעקב ז"ל ס"ל דהוה שבועה וחרם ממש וכן דעתי הקלושה נוטה להלכה ולמעשה והגאון תומים צ"ו ס"ל דהוה ספיקא לר"ת דס"ל עדות בכתב מהני אע"ג דכתי' מפיהם ולא מפי כתבם מ"מ היינו באלם שאינו ראוי לבילה אבל בראוי לבילה הוה כתיבה כדיבור ה"נ לבטא בשפתים כן הוא וא"כ לדינא בעדות בכתב לא מוציאים ממון מפני דעת החולקים על ר"ת. ולענין איסור חומר שבועה דאוריי' מחמירי' כר"ת דשבועה בכתב הוה שבועה ממש וכל זה לאפוקי שב יעקב דמיקל בשבועה בכתב וכל אלו הגאונים לא ראו תשובת הריאן מיגאש שבתשו' רשד"ם דאע"ג דפטור מדיני אדם חייב בדיני שמים ובתשובתי הלוטה בארתי טעמו והשתא אם השוחטי' לא ידעו כל הנ"ל וסמכו עצמם על השב יעקב לא נעשו מומרים על השבועה וחרם לשעבר מ"מ מיום ראות תשובתי זו ויראו כי רוב חולקי' ומחמירים ה"ה חות יאיר ושבות יעקב ותומים וגם בנב"י מחמיר ולאפושי גברא אפי' ברי' קלה כמוני מצטרף ואם יעברו מכאן ואילך נידונין כמומרי' לעבור על שבועה וחרם:

348

שמ״טויהי' איך שיהי' אם על העבר אין להעניש השוחטים מ"מ הבשר שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לא מטעם פיסול השוחטי' לשעבר אלא מטעם שבועתם וחרמם שלא לאכול הבשר וגם הכלים אסורי' שבשלו בהם הבשר ואין להתיר לחרם ושבועה זו אלא מרצון ודעת הרב נ"י וזאת תקנתם. טרם כל יחדשו חרם ושבועה אחרת באופן שאין פקפוק כלל ואח"כ יתירו החרם הראשון ברצון הרב ויעקרו למפרע בפתח וחרטה ע"י ג' באופן שיותרו הכלים למפרע וינצלו מאיסור שכבר עברו ואז ע"י היתר הראשון יחול חרם השני וה' ישפות שלום לכם בכל גבולכם וה' עליהם יחיו וירום קרן כבוד תורתו ועוסקי' לשמה הכ"ד א"נ דש"ת: פ"ב כאור בקר ליום ד' ב' שבט תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

349

ש״נשלום וכ"ט לידידי הרב הדיין המופלג כבוד מוהר"ר מאיר נ"י דיין דק"ק פיזינג יע"א:

350

שנ״אגי"ה הגיעני נידון נדרו להרגיל משניות בע"פ על שפתיו וכן כבר הרגיל סדר א' ורואה הוא שעי"ז נתבטלו כל שיעורי' תמידי' כסדרן שהי' לו מאז ולימודו בלשון וק' עליו להתיר נדרו שלא להפסיד מה שכבר יגע ולמד ואם די לו בלומדו בכל יום פרק א' או איזה הלכות ושארי היום יחזור ללימודו כדרכו עד כאן שאלתו:

351

שנ״בואנכי לא ידעתי איך יפסיד לימודו ע"י היתר נדרו בפתח וחרטה אם יש לו ואינו דומה לנודר להתענות ועוקר הנדר מעיקרא נמצא התענה למפרע בלא קבלת תעניות וכאלו לא התענה נמצא הפסיד תענית ויש לו עוד עינוי' שציער נפשו על מגן אבל נודר ללמוד נהי מצוה וידור כדי לזרוזי נפשו מ"מ אם יכול לעצמו לעמוד בלי נדר עדיף טפי ועכשיו שכבר נדר וקיים ממנו מה שקיים וההיתר הוא לצורך מצוה בודאי טפי עליו שלא יהי' עליו נדר ומה שזכה ולמד זכה ולא הפסיד כ"א נשכר בלימודו ונשכר בהתרת הנדר ומ"מ יכול ללמוד אח"כ משניו' בע"פ פ' א' בכל יום ושארית הזמן יוצא בעיוניות והרמב"ם כ' הא דישליש אדם שנותיו וכו' היינו כשלא הגיע עדיין לפלגות ראובן גדולי חקרי לב אבל כשכבר הגיע מצוה יותר לעסוק רוב זמנו בתלמוד ועיון יעיי' פ"א מת"ת הל' י"ב ובש"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ד וע"ש וא"כ יתיר לו נדרו ושוב בלי נדר יכול ללמוד בכל יום פרק ולהרגילו על פיו:

352

שנ״גוכל זה אני צריך אם פירש בשעת נדרו שמיד יתחיל ויגמור כל ש"ס משניות בע"פ וא"א לו לפנות ללימוד אחר עד שיקיים נדרו תחלה אז צריך להנ"ל אבל אם נדר סתם שירגיל מש"ס משניו' על פיו מסתמא אומדן דעתו באופן ההגון והראוי ושלא יבטל משאר עיקור לימודו יותר מהראוי אלא ילמוד א' א' יום ויום עד שלבסוף יגמור כל ש"ס משניות אם יחיהו ה' וזה כמבואר בש"ס ב"ק פ' ע"א ובש"ע יו"ד סי' רי"ט ויעיין בלשון תשו' רשב"א דמייתי ב"י שם ועיי' מג"א סי' תקס"ח סקי"ג ומ"מ טוב להתיר הנדר ולקיים הדברי' בלי נדר וה' עמו הכ"ד החותם בברכה א"נ. פ"ב נגהי ליום ג' ה' טבת תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

353

שנ״דשלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מוהר"ר שמואל נ"י אבדק"ק יערגן יע"א:

354

שנ״הנפשו היפה בשאלתו נידון מעות המקובץ מנדבת יחידים לצורך ג' יתומו' קטנות עניות שיסגלם פר"מ לטובתם של יתומי' וכשיגיעו לפרק נישואי' ומתה א' מהנה ויש כאן יתומה עני' אחרת הצריכה לכך אי נימא דיורשי' היינו אחותי' יורשי' הנ"ל או ינתן ליתומה אשר אין לה מאומה:

355

שנ״ובמתניתין ספ"ב דשקלים מותר המת ליורש ועיי' בסנהדרין מ"ח ע"א והטעם שקנה העני בבזיונו שנתבזה בגבי' זו ובירושלמי ספ"ב דשקלים שם איבעי' להו גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו מהו ומסיק לא כוונו אלא לי' פי' ולא זכו יע"ש אלא חוזרי' לבעלים המתנדבי' והנה בתשו' רשב"א דמייתי ב"י ביו"ד סי' רנ"ג בשבוי שגבו לצרכו ומת פוסק שזכו היורשי' מטעם משנתינו ע"ש פי' שקנאו השבוי בבזיונו ומורשו ליורשי' דילי' וצ"ל במ"ש הירושלמי שאם נמצא שיש לו חוזר מעות למתנדבים ההם לא קנאו בבזיונו שלא נתבזה בזה כי אדרבה לכבוד הי' לו שנמצא שיש לו ואינו צריך לאותו דבר. אך הרא"ש בתשובה דאייתי שם ועיי' בטח"מ סס"י רפ"ג פשיטא לי' בהיפוך אם מת טרם שנפדה או היתומה קודם שנשאת וכדומה לא זכו היורשי' וכ"כ מרדכי פ' אעפ"י סי' קע"ז בשם ר"ח כהן וע"ש בגליון מרדכי מה שחסר בפנים דאומדנא היא שלא נדבו המתנדבים שיאכלנו היורשי' אלא לעשות מצוה בהני זוזי וכן הוא בפסקי ראקנאטי סי' שס"ג יעי"ש והמדקדק היטב יראה דס"ל לחלק בין מותר המת שנעשה רצון המתנדבים ועשו צורכי השבוי או המת אעפ"י שהותירו מעות מ"מ כבר נעשה רצון המתנדבים וגם מעיקרא ידעו שא"א לצמצם נמצא כבר יצאו מרשות המתנדבי' אלא שהי' אפשר לומר שינתנו לעניי עולם אבל הבעלים הראשונים עכ"פ נסתלקו כיון שנעשה רצונם וא"כ נגד עניי עולם אמרי' הוא קנה בבזיונו ומורשו למורישיו. משא"כ בירושלמי שגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו שלא תתקיים דעת המתנדבים כלל ואדעתי' דהכי לא התנדבו מעולם ולא הוציאוהו מרשותם כלל לאו כל כמיני' בזיונו דידי' להוציאו מכח בעלי' הראשונים ע"כ חוזר לבעלים הראשונים וא"כ ה"ה בשמת השבוי ולא נפדה כלל או מתה הבת ולא נשאת כלל יחזור המעות למקומן:

356

שנ״זולפע"ד כדעת הר"ח כהן והרא"ש וכן פסק רמ"א ביו"ד סי' רנ"ג סעי' ז' ובח"מ סימן רנ"ג סי"ו ובש"ע א"ח סימן נ"ג להלכה והכי נקטינן ובנידון שלפנינו אי כבר נשאת בת א' לכל הפחות והדר מתה א' מהם הי' מקום ספק עצום כי י"ל אולי כיון שכבר נתקיים דעת המתנדבים בקצת הנדבה כבר יצא מרשותם ושוב קנתה הבת שמתה בבזיונה להוריש ליורשים ואם כי יש לפקפק ולומר שזה לא מיקרי מתחיל במצוה כיון דבהאי יתומה לא נתקיימה מחשבת המתנדבי' מ"מ יש כאן עוד סברא לומר דלמא ע"כ לא קאמר המרדכי אלא אנן סהדי שלא התנדבו אלא לדבר מצוה אבל לא להאכילו ליורשי' אבל הכא שיורשי' הוא ג"כ יתומה עני' אחותה ותנשא בהמעו' ההוא בצירוף חלק מעות שיש לה מהנדבה אפשר בכה"ג גם הרא"ש והמרדכי מודים וצ"ע לדינא ולא נשאלתי עתה על זה:

357

שנ״חאך בנידון שלפנינו מתה א' טרם שנישאת שום א' מהם ואם יעשירו האחיות מעתה ולא יצטרכו כלל להמעות הרי יחזור להמתנדבים נמצא שאנו מחליטין שעדיין לא קנו הבנות וכיון שמתה א' מהם לאו כל כמינהו בבזיון שלה שתקנה להוציא מכח בעלים הראשונים ובעלים הראשונים יקיימו נדרם להשיא יתומה עני' אחרת ממעות ההוא עפ"י דעת מעלתו שנתמנה גזבר על הני זוזי ובלא"ה נמי הוא חבר עיר ועל דעתו התנדבו כנלע"ד וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' ער"ח טבת תקצ"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

358

שנ״טפסק נידון ה"ה הבח' המופלא כ"ה פלוני שנתקשר בקשר שידוכי' עם בת הרב הגאון מו"ה פלוני ושוב מיאן הבח' והי' ביניהם קטטו' ומריבות ונמשך הדבר עד לעת כזאת וכעת מכתב שלוחה אלי ממותב בי דינא רבא דק"ק אובן ישן יע"א מקום מולדת הבתולה הנ"ל המעידי' באמת דהבתולה הי' לעת עתה יותר מבת ארבעים ואינה ראוי' להוליד עוד ומחותם בחותם ב"ד יפה אך אחר החקירה שחקרתי ע"י החקוק במצבת אבן העומדת על קבר זקינה אם אמה בק"ק באטרקעס שנפטרה ביום יו"ד אדר תקנ"ד והבת הנ"ל נולדה אחרי מותה ונקראת על שמה וא"כ אין להבת לעת עתה מ"א שנים ונמצא בתחילת קשר השידוכי' שהוא קרוב לשלש שנים עדיין היתה ראוי' לפ"ו ומחמת שעיגן כלתו מחמת טענות הידועים ביניהם נזדקנה כל כך. הנה מבואר בב"ב קי"ט ע"ב אי לא נישאי' קודם ארבעים שוב אינה יולדת ע"כ נלע"ד לפסד"ג אעפ"י שאם טענותיו של הבח' אינם ראוי' לעגן הכלה אז חרם כרוך בעקבו מקדמונינו ז"ל שלא לבייש בעסק שידוכי' על מגן מ"מ גם כי אכל שום ועבר חרם לא יחזור ויאכל שום והוא הבחו' מחוייב לישא אשה בת בנים הראוי' לפ"ו ואפי' כבר נשאה ונתברר שאינה ראוי' להוליד מחוייב לגרשה גם כי לישא לכתחילה ע"כ בשום אופן בעולם לא ישא הנ"ל והשידוכי' בטלי' והוא מחויב לישא אשה בת בנים אך אם שלא כדין עיגן אותה יחוש לעצמו מחומר חרם הכרוך על עקיבו ויפייס בת הגאון הנ"ל שתמחול לו או יקוב הדין ההר ביניהם ואני לא אדון בדבר זה כי לא ידעתי טענותיהם על בוריין גם לא נקראתי על זה אך להורות בדין זה שאינו נוגע בין אדם לחברו כ"א בין אדם למקום לקיים מ"ע של פ"ו. הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי פק"ק פ"ב יום ג' ט' אדר תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

359

ש״סשלום וכ"ט לה"ה הרב החרוץ המופלג ומהולל מאד כש"ת מו"ה ליפמאן נ"י אבדק"ק דינדש יע"א:

360

שס״אע"ד שאלתו בעובדא דאתי קמי' בת איש א' אמיד זנתה והרה לזנונים וטענה על בחור א' אשר שם בבית ללמוד עם הנערים אמנם בחו' זה כיחש בה בתחילתו ואמר לא פעלתי און אבל בתוך ימים מועטים בא הבח' והודה ולא בוש לאמור צדקה ממני ונתן על דבריו ראשונים אמתלא יען כי אבי הנערה הוא איש כעס ובעל חימה והי' ירא לנפשו שלא יעיר כל חמתו להנקם בו לכן כחש באמיתו של דבר עד אשר יעבור הזעם:

361

שס״בפה בקרית חוצות במרחץ הגיעני נעימתו וע"ד שאלתו מעשים בכל יום לסמוך על אמתלא בזה ועיי' היטב במעשה שהי' בצמח צדק אליו תשמעון אבל ספרי האחרונים מגידי חדשות א"א לבלות זמן בהם ע"כ אותן מצעות שהציעה לו באיסור תציע לו בהיתר והכלל על כל דבר מהני אמתלא אפי' במעשה ואפי' אחר למ"ד יום אפי' עושה עצמו רשע אלא שכל אמתלא צריך להיות על כל אופן שיתורץ המעשה וזמן איחור ל' יום ועשיית עצמו רשע:

362

שס״גמ"ש פר"מ לדמות ספק ערבי שכ' בנב"י לספק אונס ישראל שבש"ס יש לחלק ס' ערבי ספיקא דרבנן ולולי שהיא לפנינו לא טוענת לערבי נבעלתי הי' ס' דרבנן לקולא ובמקום שרוב ערבים אין מצווים להחיותו אך כיון שהיא לפנינו ואינו טוענת כן אין לנו לתלות בערבי ומ"מ הוא בדבורו אינו משוי חד"א דהרי היא יכולה לטעון באמת כן מה שא"כ ס' אונס ס' דאורייתא ולחומרא אלא שאם טוענת אח"כ משארסתני נאנסתי נאמנת וא"כ הוא שוי' נפשי' חד"א בס' דאורייתא עד שתאמר נאנסתי משארסתני והחילוק קל להבין:

363

שס״דמ"ש מרמב"ם ע"א אמר כלאי' פירות אלו אעפ"י שכ"מ כ' לשון ע"א נאמן באיסורא אינו ענין לכאן כלל אלא דבר שלא אתחזק כלל וא' אמר שלא ע"ד עדות כלאים פירות וקיבל זה דבריו שוב לוקה ע"פ עדים הוא ולא אחר כי אחר יוכל להכחישו ודבר זה אף על גב שהוא ירושלמי במס' נזיר מ"מ עיקור נתבאר בהרי"ף פ' החולץ גבי אשתמודעינהו ע"ש ומשו"ה צריך לקבל עדות הקרובים הללו שלא בשעת חליצה יום שלפניו שלא יעידו על שום דבר איסור והיתר. ושוב בשעת חליצה יעידו העדים בפני ב"ד מה ששמעו אתמול מקרובים שלא בשעת מעשה ויש להוכיח דין זה דאל"כ אין אדם לוקה על חילול י"ט ששמענו מפי ע"א שליח שאמר קדשו ב"ד החודש אלא שהשליח אומר שלא בשעת מעשה ושוב בי"ט לוקים ועי' ר"פ אין מכירים גילוי מילתא בעלמא ע"ש וכן יש להוכיח איך לוקין הבעל נדה דאוריית' מי ראה דמים יוצא מבין רגלי' דנימא חזקת דמים מן המקור בהרגשה מי ראה זה דרכי' דרכי נועם ע"כ עפ"י דברי' שאמרה נטמאתי והאמין לה ושוב לוקה עלי' והדברי' עתיקין ואין כאן מקום לקבל ארוך וד' שנותיו יאריך א"נ. יערגן יום א' כ"ג מנחם תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"ע:

364

שס״הלבקשת האדון הגדול פישגאל - ע"ד ברוך בן שמואל שזה שנתים ימים נשא אשת אחי אביו בשמה מרים בת צבי וסידר לו קדושין הירשל מארקוס חוץ לעירו סאטשין והוליד ממנה ב' בנים ועתה היא מעוברת מהשלישי והרב אב"ד אז מו"ה מאיר פאנעצ"ל התר' בהם ולא שמעו ולא הטו אזן והרב מורה הוראה של עכשיו בעזרת אקרו"ט גרשו הזוג מבה"כ והבדילום מכל זכיות של בני הקהלה והזוג טוענים שהם שמעו לקול הירשל מארקוס המסדר קדושי' שהתיר להם ועתה בקש ממני האדון הנ"ל להודיע עפ"י דת תה"ק מה יהי' משפט הזוג והמסדר קדושי' המסית והמדיח לפי דבריהם:

365

שס״ותשובה. כתוב הדור הוא בתורת משה פ' אחרי מות קפי' י"ח פסוק ג' ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא ובפ' קדושים קפי' כ' פ' י"ט ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גילה חטאם ישאו ערירים ימותו ובתלמוד במשנה ריש כריתות שלשים חשש כריתות וכו' הבא על אשת אחי אביו מבואר מזה שחייב כרת וערירי על כל ביאה וביאה והולדות הם ממזירים כמבואר בש"ע אה"ע סי' ד' סעי' י"ג איזהו ממזר זה הבא מא' מכל עריות בין בחייבי מיתות בין מחייבי כריתות וכו' ובראש הסי' שם וז"ל וממזרים אסורי' ואסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים בין נקבות ומפורש כן בתורת משה פ' כי תצא קפי' כ"ג פ"ג לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה' ופירש"י לא ישא ישראלית ומבואר בש"ע אה"ע סי' ט"ו בתחילתו וז"ל אלו שאסורי' מחמת ערוה מן התורה אין קידושי' תופסים בהם וכו' ואותן שהן אסורי' מדרבנן קידושי' תופסים בהם וצריכות גט מבואר מזה שהאיסורי' מן התורה אין כאן קידושי' ולא צריך גט כלל וכ' שם אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מה"ת:

366

שס״זיראה כל עין הרואה שהקידושי' שסדר המסית הירשל מארקוס להזוג ברוך בן שמואל לישא דודתו מרים בת צבי אין בהם ממש וחייבי' כרת על כל ביאה וביאה והיא יוצאת ממנו בלא גט ומותרת לכל העולם חוץ מכהן שהיא זונה ואסורה לכהן והבנים מצוה לפרסם שהם ממזרים ובניהם עד סוף העולם:

367

שס״חוהנה כתיב בתורת משה ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ופי' בספרי ומייתי רמב"ן זה ב"ד של מטה שהם בארור אם יש כח בידם להקים התורה בידי רשעים המחללי' ועוברי' על הדת אך בהיות שאסור לנו לעבור על ציווי המלך יר"ה ע"כ אין אנו מחוייבי' ולא רשאי לענוש יותר מאשר הורשה לנו מפי הגדול המלך יר"ה:

368

שס״טת"ל ש"ע ח"מ סי' ב' כל ב"ד אפי' אינם סמוכי' בא"י אם רואי' שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה דנין וכו' בין כל דיני עונשים וכו' וכ' רמ"א ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו וכו' וכבר כתבתי שחלילה לנו להרים יד בזה נגד רשות הקיסר ושרי המדינה ובש"ע י"ד רס"י של"ד העובר על דבר איסור מנדי' אותו לאלתר והנה נידוי וחרם אסור לנו מפי הקיסר יר"ה וחלילה לעבור מצותו אבל לגרשו מבה"כ ושלא להתחבר עמו ולמול בניו זה אינו נאסר מהמלכות וכ' רמ"א שם סעי' ו' ויש רשות לב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות ולגרש בניו מבית הספר ואשתו מבה"כ עד שיקבל עליו הדין והנה זה לא אסרו הקיסר וגם שרי מדינתינו חסידים הם ורוצים בקיום דת של כל בעל דת ולענות הפורצים גדרי דתם ע"כ אם ב"ד וקהל שותקים לעוברי עבירה אלו הם בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"כ מובן לכל בר דעת כי יפה וכדין עשו במה שעשו לברוך ומרים הנ"ל:

369

ש״עמה שמתנצלים כי הסיתום מארקוס הירשל הנ"ל אין זה כדי שהרי הרב בעירם מו"ה מאיר זצ"ל עמד נגדם בכל כח עוז ותעצומו' וגם אני כתבתי בזה והי' להם לשמוע להרב בעירם ולא למארקוס הירשל ע"כ יפה עשו הרב וקרו"ט על העבר ואם מכאן ולהבא יפרשו זה מזו וישובו אל ה' אין לך דבר שעומד בפני התשובה ויראה הרב איך לקרבם אל ה' אחר שיתרחקו ויפרשו זה מזו ויקבלו תשובה על העבר:

370

שע״אאמנם רע ומר ענשו של המסית ומדיח מארקוס הירשל כי הזוג הלכו אחר תאות לבם הרע ויצרם הזונה אבל זה המסית בשאט לבו גרם לעבור על כמה כריתות ולהרבות ממזרי' עונשו קשה משלהם וראוי יותר לפוסלו מכל דבר הנוגע לדת ישראל ולהנהיג ציבור כלל וחוטא בל יתגאה ואם יקבל תשובה קשה תשובתו ומ"מ אין דוחי' אותו אך פרנס וממונה על ציבור לא יהי' כדאי' ב"ב ט"ו ע"ב ששפטו את שופטיהם א"ל טול קיסם בין שיניך א"ל טול קורה מבין עיניך א"ל כספך הי' לסיגים א"ל סבאך מהול במים כל הדברים הללו פשוטים וברורים עפ"י דת תה"ק דת משה וישראל וחתמתי שמי. משה"ק סופר מפפד"מ:

371

שע״בלנכבדי עם ה' בקרי' עליזה ק"ק נייזאטץ ה"ה נגידים קצינים מפורסמי' גודרי גדר ועומדי' בפרץ ובראשם הקצין המפואר כ"ה שמעון סג"ל נ"י פו"ו:

372

שע״גיקרתם מיום ב' פ' תרומה הגיעני בזמנו ולהיותי אז במזג שאינו שוה באתי בקיצורי דברים והן עתה כי לא הספיק המעט ההוא ע"כ אמרתי לחזור על הראשונים ולברר דברי בעזה"י נידון האשה ייטל הנחשדת שמנאפת תמיד עם חתנה בשמו ישראל ואחר כמה התראות מהרב הגדול הצדיק מו"ה פנחס ליב זצ"ל לא שמעו ולא האזינו ולא הטו אוזן עד שכשנולד בן זכר לישראל הנ"ל פקד הרב שלא למולו בבית הכנסת ושלא יתעסקו עמו בשמחת בריתו כלל וכדין המבואר בש"ע י"ד סי' של"ד ויעיי' בש"ך שם סקי"ט ואחר כל הפרסומי' והכפי' האלו לא שבו מדרכם הרעה וכ' הרב הצדיק זצ"ל בצירוף אקרו"ט בפנקס הקהל לזכר עולם שהרב פסק על הנ"ל שפסולים לשבועה והיינו כדין המבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ד שאם יש ברור שבא על הערוה פסול לעדות כמבואר בלשון הטור שם ומעתה אין ספק אצלינו שמ"ש הרב שפסק שהם פסולי' לשבועה אינו אלא סיפור דברים שמספר והולך שכבר פסק כך ומסתמ' כדין עשה כשפסק כך שהושיב ב"ד של שלשה וקיבל עדים כי חלילה לחשוב על הרב שהעביר עליהם הדין על שהם רשעי' כי מוחזקני בהרב ז"ל שהי' ת"ח גדול וידע מה דפסק רמב"ם פ"כ מסנהדרין הלכה ה' שאין להטות משפט רשע בדינו. ומעתה אי לאו דהי' להרב עדים ברורים הראוים לפוסלן משבועה לא הי' פוסק ולא הי' מעיד שקר בפנקס הקהל שפסק עליהם פיסול שבועה. וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא כי לפע"ד עפ"י דין פסולים אפי' לשבע ולפטור מכ"ש ליטול אתי' בקלא דלא פסיק אליבא דכ"ע כאשר אבאר אי"ה במכתבי להרב המאה"ג דק"ק באיי ואפי' אי לא הי' בתורת פסק אלא בתורת קנס על שנתנו כתף סוררת מבלתי שמוע אל השופט ג"כ פסולים כמבואר דיש כח ביד ב"ד לעשות כן ומטעם שכ' ש"ך סי' של"ד סקי"ט הנ"ל אלא שהרב כתב שבתורת פסק דין פסק כן וכבר הראיתי פנים דבנידון שלפנינו חמיר משארי עריות דפרט בי' ארור שוכב עם חותנתו וארור בו שבועה בו נידוי כדאי' במס' שבועות ל"ו ע"א והנחשד על זה לעבור על שבועה וחרם פסול לשבע ולפטור מכ"ש שלא ליטול בשבועתו וכל המסייע לעשות נגד זה מסייע לעוברי עבירה ועושק דלים וברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה הכ"ד לפס"ד גמור על פי דת"ה שישראל וייטל הורוויץ מק"ק נייזאטץ פסולים לשבועה לא ליטול ולא לפטור עד אשר ישובו אל ה' בלי ערמה ומרמה אז ישב ב"ד ויכשירם מאז ולהלן:

373

שע״דשלום להדיין הרבני המופלג מו"ה מרדכי נ"י דיין דק"ק נייזאץ:

374

שע״הראשון תחילה אני אומר דאני תמה מאוד על הרב המאה"ג אבדק"ק באיי מי ומה הכניסו לכנס בעובי הקורה להרהר אחרי הרב דלמא שלא כדין עשה גרסי' ספ"ב דר"ה במעש' דר"ג ור' יהושע אם באנו לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכי' אנו לדון אחרי כל ב"ד וכו' מפני מה לא נתפרשו שמותם של זקנים וכו' משמע מזה שאין להרהר אחר הוראת דיין ולכאורה סותר למ"ש רבא במס' ב"ב ק"ל ע"ב אי אתא פסקא דדינא דידי לקמייכו לא מיקרע תיקרעוני' וכו' דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והנה נראה כסותרים זא"ז אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לי עליו פרכא בזה מיירי בב"ב אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו ושגיאות מי יבין ומ"מ לא תקרעוני' אולי עוד תמצא פירוקא לקושי' כמ"ש רשב"ם אבל מ"מ לא תעבוד עובדא עפ"י אותו הפסק. אך בר"ה לא ידעו טעמו של ר"ג ולא מקום טעותו שהרי א"א לאשה שילדה וכריסה בין שיניה ואלו הי' שואל אותו ואומר להם טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אך לא עמדו לפניו והוא קיבל העדים וקידש החודש בזה אין להם להרהר דודאי כדין עשה וכאשר הי' באמת שהי' לו קבלה פעמים באה בארוכה פעמים בא בקצרה:

375

שע״והיוצא מזה בנידון שלפנינו אלו הי' הפסק והגביות עדות שעליהם פסק הרב דינו והי' נראה לנו פירכא על דבריו אז אין משוא פנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אך הרב ואקרו"ט אינם אלא כמעידים כך הי' מעשה שיצא על המנאפים האלו פס"ד לפוסלם משבועה ואין לנו להרהר איך ולמה פסק ואולי הי' המעשה כך וכך וטעה הרב חלילה להרהר כך להפך בזכות החשודה ולהמציא גנאי לת"ח ומשנה שלימה ספ"ק דמכות כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו נגמר דינו של זה בב"ד פלוני שוב אין סותרי' דינו וה"ז נהרג וכן פסק רמב"ם פרק י"ג מסנהדרי' הל' ז' ואין חוששי' אולי קבלו עדות שלא בפניו או אולי הי' כך או כך כמו שטוען הרב אב"ד דק"ק באיי בנידון שלפנינו:

376

שע״זוהנה אמנם בגוף הדין נלע"ד הלכ' למעש' למיפסל לשבוע' לכל הפחות לישבע וליטול אפי' בקלא דלא פסיק וליכא עדים גמורים וע"כ לא פליגי רשב"א ורא"ש אלא בקבלת עדות אבל לפסול לשבועה לא פליגי וכ"כ בתשו' מ"ב סי' נ"א דרשב"א נמי לא פליג אהרא"ש אלא בעדות ממון דצריך ברור גמור להוציא ממון ע"כ נפסלי' בענין חשד בעלמא אבל בשארי עדיות שאיננו להוציא ממון מודה רשב"א דלא מיפסל אלא בברור שבא על הערוה. ושוב כ' דלענין שבועה אלא לפטור בוודאי אפי' בחשד בעלמא מהפכי' אשכנגדה ומייתי ראי' מבת ר"ח פ' הכותב וא"כ נ"ל דבשבועה דלא מצינן פלוגתא אפושי פלוגתא לא מפשי' ומפכי' אשכנגדה ומכ"ש חלילה וחלילה שתשבע להוציא ממון בשבועתה עפ"י פליליהם יש לתמוה הפלא ופלא איך יעלה זה על דעת ת"ח וצדיק אלו לא ראיתי לא האמנתי וצריך אני לדון לזכות את הרב המאה"ג מבייא אולי יש דברים בגו ואייחד לו מכתב אולי יתנצל וימצא תירוץ לזכות עצמו אבל ביני וביני הדין שכתבתי לאקרו"ט ולמעלתו דין אמת בלי פקפוק כלל ואחתום בברכה הכ"ד א"נ. - ומצינו כיוצא בזה חילוק בין פסול עדות לשבועה לקמן בטור ש"ע ח"מ סי' צ"ב ס"ה:

377

שע״חשלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מו"ה געץ נ"י אבדק"ק באיי יע"א:

378

שע״טההכרח לא יגונה לצאת הלבלר בקולמסו שלא לרצוני כי אהבה מכלכלת השורה באהבה ותוכחות מגולה כי נשלח לידי מק"ק נייזאטץ העתק פסקו ללועזי' בלעז נידון המנאפים וגם מכתבו לאקרו"ט שם יו"ד למב"י שם העתק קצת מאגרותי ומאגרת דטש"וו וגם גוף מכתב גאון יארמוט וכאשר כבר סיפר לי הגאון בעצמו שבוע העברה בעברו דרך פה לוויען וגם הגאון דא"י כ' לי שנכתב לו ענין ותמה מאוד על מעלתו וכבר השבתי להגאון הנ"ל ותשובתי לאקרו"ט כ"ז לוטה פה למראה עיניו. ועתה נא ידידי הרב נ"י מוחזקני בו שהוא ת"ח ותם וישר הולך מה הי' לו עתה בזה לחלל ה' גם בפני העמים לדבר על הרב זצ"ל והפעולה היוצא מזה להחזיק דין ערכאות שתשבע על פנקס' ותטול וכ' והעתיק לקהל דברי שר א' שאמר וכי זו לבדה עוברת עבירה הלא כמה עוברי עבירה וכו' חיכא הוא חכם שכמותו יעסוק בדברים בטלים הללו מעלתו התרה בקהל שאם לא ישמעו לו יפסידו והוא אין אחריותם עליו תמיה ומי שם אחריות יטל עליו לכנוס בעובי קורי עכביש ולדרוש דרשות של הבל בל' מכתבי שכתבתי לו והעתיק קצת וכ' שהי' בינינו דברים אחרים שאינו מענין זה וזה שקר לא הי' בינינו כ"א ענין זה ואשר כתבתי לטובת כבוד הרב זצ"ל ולהוכיח מעלתו אותו הכחיד תחת לשונו וגם אותו קצת שהעתיק כשהגיע להמכילתא הזניחה וכו' והיינו טעמי' מפני שמעלתו אמר לגוי שהרב לא עשה כן אלא רעליגיאן אייפער וכפי המכילתא ופסק הרמב"ם אסור לעשות כן להרשיע בדין את הרשע ע"כ לא העתיקו מעלתו חשדני במכתבו הראשון שאני נוטה לזכות הרב זצ"ל הואיל והי' תלמידי ואלו הי' כן ראוי להפוך בזכות כל ת"ח כדאמר רב אשי תיתי לי כי אתא צורבא מרבנן קמאי לדינא לא מזגינא רישא אבי סדי' עד דמהפכינא בזכותא. והנה מעלתו נאחז בסבך הלז כי מצדיק רשע עקב שהוא חד עם תלמידו ר' דניאל אחי יטל הוא חושד הרב שסמך על עדותו הבנים על אמם ועתה הנה הוא סומך על דברי אח על אחותם מוכס במשפחה כל משפחתה מוכסי' וכ' רמב"ן פ' אחרי מפני שלולי משפחה עוזרי' לרשעתו לא יעצור כח להיות מוכסי' קורא אני על פר"מ בענין זה משיב חכמים אחור. והנה מה שהי' כבר הוא ומעתה ירף ידו מזה ויהי' לו לכבוד ולתפארת וזכות שמים והקב"ה יגבי' קרנו וכסא כבודו בהיתר ולא באיסור ואשרי הדור שהגדולים נשמעים ישמעהו אלקים ויברכהו ממקור הברכות ויעלהו ארץ נכוחות וישכון במשכנות מבטחי' כנפשו ונפש א"נ מאז ועד עולם:

379

ש״פיעיין בספרי דמייתי רמב"ן בפסוק ארור אשר לא יקים זהו ב"ד של מטה ועל זה הרע ליאשי' ודבר זה נעלם מפי' הפייטן בקינות לט"ב המתחלת איכה אלי קונני מאליו וכו' ביצע אמרתו בארור אשר לא יקים יעיי"ש ברוך ומבורך אשר יקים דברי תורה ביד המבטלים וה' יעזור לנו ולכל עבדי ה':

380

שפ״אמ"ש מעלתו שיחוסו על כבודם שיפרסם שכתב הנכתב בפנקס הקהל לא תואר ולא הדר אותו המלעיג על זה יפרסם עצמו שאינו יודע מ"ש רמב"ם בפי' משנה דגיטין אפי' ב"ד הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו יעיי"ש. פ"ב יום ה' כ"ח למב"י תקצ"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

381

שפ״בשלום וחיים לי"נ הרב המאה"ג המופלג המפורסם כש"ת מו"ה ליב נ"י אב"ד דק"ק קיצע ולבד"צ הרבנים המופלגים כבוד מוהר"ר זלמן באניהארד נ"י וכבוד מו"ה שמעון אפ"ה נ"י:

382

שפ״גהגיעני יקרתכם אודת שמעון לוקס שכ' לביתו שדעתו להטביע עצמו בנהר סמוך לפישמענד ושוב מצא סמוך לנהר פעלץ שלו עם תפיליו ולא גופו אך נמצא גוף א' במדינת הגר סמוך לק"ק גלאנטי והמלבושים נמצאו באיסטרייך ועיי' ב"ש סוף סק"ו ס"ט הנה פשוט אפי' בדברי' דלא חיישי' לשאלה היינו אם נמצא עליו או לכה"פ סמוכי' ככלי ובתוכם פירות אבל אם נמצא בגדים של איש הנעלם ממנו ושוב נמצא במקום אחר איש מת בלי סי' לא נתלה זב"ז וזה פשוט ואע"ג דהכא כ' האגרת שדעתו להטביע עצמו מ"מ עביד אינש דגזים ולא עביד וגדולה מזה בשבועות מ"ו ע"א אמר איזל ואקטיל דקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרי' הוא קטלי' וכו' ולא דמי לסי' שפ"ח ס"ו בהגה"ה וק"ל:

383

שפ״דוגדולה מזה אפי' ראינו שהפיל עצמו במזיד במים שאל"ס מ"מ אשתו אסורה דאמרי' גלי אשפלוהו ויצא בריחוק מקום וערוק ואזיל לעלמא אע"ג דחזינן דעתי' לאבד עצמו לדעת מ"מ אמרי' כשנטבע והגיע לשערי מות נתחרט וכשהשפילוהו גלי נפיק ועריק לעלמא וזה נ"ל פשוט ואע"ג שלא כ"כ בתשו' מהר"ם מינץ החדשים [ועיי' ח"ס אה"ע ח"א סי ס"ט]:

384

שפ״הוז"ל בחידושי למס' חולין ל"ט ע"ב שאני התם דאמר כתבו וכן הלכה דהוכיח תחילתו שאמר כתבו על סופו וסופו נפילת הגג הוכיח על תחילתו שאמר כתבו ושניהם יצרפוהו זע"ז ודוקא שראינו שזה האיש נפל אז אפי' מסופקי' אי ע"י הרוח או ע"י עצמו אפשר מצרפי' תחלתו שאמר כתבו להוכיח על סופו כנ"ל אבל אי אמר כתבו ושוב נפל אחד מן הגג לא נאמר שזה האיש הוא אותו שאמר כתבו דדוקא כשידעי' ששני המעשי' הוא מזה האיש עצמו אזי ילמדו זע"ז תחילתו של עצמו וסופו של עצמו והדברים פשוטי' ולא הוצרכתי להאריך אלא מפני שראיתי רב א' טעה בשאלתו אלי ונמשך אחר שו"ת נב"י קמא ח"א סי' מ"ד וליתא כמובן והתם באותו תשובה הי' מקום להתיר בלא"ה ע"י סימנים ע"ש אבל חלילה ללמוד מזה במקום אחר עכ"ל בחידושי:

385

שפ״וומעתה נבוא אל גביות העדות והנה ב' העדים סותרים זא"ז בזמן כי העד ר"נ ל"ש העיד שראו שניהם ביום ג' י"ג אייר ור' יצחק ליזר העיד שראו שניהם ביום ד' י"ד וכיון שהסתירו בימי השבת וזה אומר ג' בשבת וזה אומר ד' בשבת עדותן בטלה ולא שייך לומר טעו בעיבורא דירחא כמ"ש סמ"ע סי' ל' סס"ק כ"ג וא"כ הוכחשו בחקירות ובטל עדותן כמ"ש ב"ש סי' מ"ז ס"ק ס"ד יע"ש ואי העד ר' נתן ל"ש פסול משום קירבה כמ"ש מכ"ת הי' אפשר להקל ע"י ע"א ר' יצחק ליזר אלא לפ"ז הו"ל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה כיון ששניהם באו להעיד דאע"ג דקרוב נאמן בעדות אשה היינו להועיל להתיר ולא לפסול העד אלא שא"א לתפוס החבל בשני ראשין לומר שאינו פסול לבטל עדות של ר' יצחק ליזר ויהי' פסול לענין סתירה בחקירות דהוה תרתי דסתרי אהדדי ועוד הכא בעי' ב' עדים כשרים כיון שהיא תובעת כתובתה ושוב אין ע"א נאמן מיהו לא ידענא פסול ר' יצחק ליזר שרמז עליו מכ"ת שיהי' כסתרי עצמם בחקירות ויש לתקן זה כפי משמעות העדות גם היהודי מגלאנדי הי' עמהם באותו מעמד אם נשאל אותו ויכוון הזמן כ"א מהם אזי יתקיים העדות עפ"י שנים וא' נפסל כמבואר:

386

שפ״זונבוא אל פרטי גוף הענין הנה בדברי העדי' הנכרים אין ממש אפי' מה שאמרו שקברו יהודי לא הסיחו לפי תומם כ"א על ידי העקסאמינירונג כמ"ש העד ואפי' אם אולי נאמר להיהודי מגלאנדי אמרו מתחילה לפי תומם שקברו יהודי מ"מ נראה כמשקר שהרי שאלו מנין ידעתם שהי' יהודי ואמר שהי' ערום וערי' רק הד' כנפות נשאר עליו וזה תימה איך אפשר שנפשוט מעליו כל בגדיו האדוקי' בו אם כולם נפשטו ע"י איש אשר מצאו או ע"י המים וגם הכתונת שתחת הד' כנפות הנ"ל נפשט ובגד ד' כנפות שאינו אדוק בגוף והוא למעלה על הכתונת הוא לבדו נשאר עליו. ועוד יש לפקפק איך לא אמר שראוהו שהוא מהול אמת בדברי ר' יצחק ליזר נאמר שהנכרי אמר וויא זאל איך ניכטס וויסען וואס איין יוד איזט אונד אויך ער האט אונז געוויזען אויף אונזרע ד' כנפות וכו' משמע מ"ש תחילה מדוע לא אדע מה הוא יהודי היינו שראוהו מל ובו הכיר שהוא יהודי אבל בעדותו של ר"נ ל"ש לא נזכר זה וא"כ אין לנו שום סיוע מעדות הנכרי אפי' לומר שמצאו יהודי כל וכל:

387

שפ״חוהנה מ"ש העדים מיד שפתחו הקבר אמרו זל"ז זהו שמעון לוקס לא אמרו שהכירוהו בט"ע אלא כן אמרו זל"ז מאומד דעתם ואין אפשר שיהי' ט"ע באדם שמצאו שוכב ערום ופניו טוחו' בקרקע ואחוריו כלפי מעלה ומעולם לא ראוהו כן ומה שראו ארוך ועבה וראש קרח ממצח ולמעלה אינו אפי' סי' אמצעי ופרצוף פנים עם החוטם הרי הושחת והופשט העור מעל פניו גם הלסתות והלחיים שהזכיר ר"ת בס' הישר לא הי' כאן שהרי נפלו הלסתו' והלחי התחתון עי' יבמות ק"נ ע"א אייתי קירא דבק בבליתא וכו' מכ"ש שהופשט העור והחוטם והמצח ולולי כל זאת נמי הרי הוא קבור בקרקע זה ג' שבועות לפי דברי הנזכרים אלא מ"מ אי הי' בו ט"ע גמור המספיק לו לא הי' מאמינים לנכרי ונפלין ברברתא אי נימא השתא מת ונקבר אבל באמת אין כאן ט"ע כלל וכלל:

388

שפ״טוהסי' מובהק מ"ש האשה שיש לו שומא בראש חוטמו אי הי' מוצאי' השומא ההיא במקומה מצומצם אפשר הוה צמצום מקום והוה סי' מובהק כמו נקב שבצד אות פלוני אבל השומא לא מצאו וחסרון ב' שיניים שכיח בהרבה ב"א ומכ"ש בזה שנפלו אפי' לחייו מכ"ש שאין ראי' מחסרון שיניים וצמצום מקום נמי לא הוה שהרי אמרו בצד ימין לא לצד פנים ולצד אחורי פנים ע"כ איני רואה שום סניף להתיר אשה זו ע"י עדות הלז ומשמים ירחם. פ"ב נגהי ליום ג' ד' דחנוכה תקבצ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

389

ש״צשלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג מו"ה יוסף ליב נ"י בק"ק איסאק:

390

שצ״אלנחיצת בעל הדרך לא אוכל להאריך ע"כ תשובתי בצדו אם עוברת ע"ד מתרינן בה שאם לא תשמע לקול מורים יוציאה הבעל מביתו ויהי' פטור משאר כסות ועונה וכל חיובי אישות עד זמן כך וכך לפי ראות עיני ב"ד ואם אז תקבל גיטה וכתו' ברצון הרי טוב ואם לאו נתיר לו לישא אשה עלי' בהשלשת גט ואיבוד כתובה:

391

שצ״במה שהקשה לנו"ז איך החרים ר"ג על מה שמפורש בתורה אדר"ג לק"מ דאע"ג אין חכמי' יכולי' לאסור בתקנה מה שמותר בפירוש בתורה מ"מ אדם האוסר על עצמו בשבועה או בחרם בודאי אסור אפי' מה שהותר בפירוש בתורה ואדם המחרים עצמו אם ישא ב' נשים הרי חרמו חל עליו בלי ספק והנה יש לכל נשיא ישראל וגדול הדור להחרים ולאסור כמו שאדם נשבע לעצמו וזה ביאר רמב"ן בקונטרס משפטי החרם שלו ובתורה בפסוק וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה שמזה נתחייב יהונתן מיתה לולי שפדאוה ופי' שהתירו חרמו של שאול ע"ש בביאור ולא אמר ט"ז אלא דאי לא אסרו בחרם רק בתקנה ליכא לאו דלא תסור ואי קשי' קו' ט"ז אהש"ס ס"פ הבע"י למ"ד הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה נהי אין קיי"ל כרבא דאי מצי למיקם בספוקא נושא לולי חרם דר"ג אבל הך מ"ד ס"ל אפי' מצי למיקם בספוקי כופי' אותו להוציא והלא קרא כתי' כי יהי' לאיש ב' נשים. אבל כבר כתבתי במקום אחר מה שקשה אהט"ז דחז"ל בפ' איזהו נשך אסרו רבית גוי שלא נלמוד ממעשיו וק' הלא קרא כתי' לנכרי תשיך אי הי' חז"ל אוסרי' רבית נכרי גזירה משום רבית ישראל זה הוא נגד התור' דכתי' לנכרי תשיך אבל הם לא באו לגדור גדר אריבית אלא על לאו אחר דכתי' לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם וראו חז"ל כי הלוואות ריבית מביא ללמוד ממעשיו אסרו לגדור הלאו ההוא לא לעשו' גדר לריבית וזה מותר וא"ש ולק"מ וה"נ דכוותי' אלו אסרו לישא ב' נשים שלא ירבה במשגל ותאוה זה התורה התירה אבל הם ראו לעשות גדר ללאו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אפי' מצי השתא למיקם בספוקי' דלמא לעתיד לא מצי למיקם ע"כ אסור להך מ"ד ומ"מ פליג רבא משום דאינו דומה ממש למ"ש לעיל בלאו דלא תלמד לעשות הנ"ל דהכא הוה ממש אותו ענין עצמו שהתירה תורה:

392

שצ״גועיי' מג"א סי' תקנ"א סק"ז היכי דאיכא שום דיעה להחמיר אפי' לית הלכתא כוותי' מ"מ אם קבלו עלייהו כאותה של ר"ג טפי אפי' בלא חרם הוה כקיבל עליו חומרת אותו מ"ד בנחיצה רבה. הכ"ד פ"ב יום א' יו"ד אלול תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

393

שצ״דשלום וכ"ט לידידי ה"ה הדיין המופלג המצוין בשערי' המצויינים בהלכה כש"ת מו"ה שמואל נ"י דיין דק"ק אונגוואהר יע"א:

394

שצ״ההיום פניתי אל מכתבו שני' נידון ראובן שבק חיי' לכל חי ועפ"י יקרא דברי צוואתו ונכתב ונחתם ועפ"י בקשת חתנו להוסיף לו מנה א' אפים יתר על שח"ז שלו ע"כ להפיס דעתו ג"כ כ' בזה"ל שכל כלי כסף שלו יהי' לבן לבד וכן כל הספרים שלו לבנו אפס מהספרים שיש לבנו כמוהם כבר יתן אותם לחתנו עכ"ל הצריך לענין זה כפי הלשון שהועתק בשאלה והנה יש לבן הרבה ספרי' מקנת כספו שימצאו כמותם בעזבון האב ועוד יש להבן איזה ספרי' שכבר נתן לו האב בחייו ונמצאו כמותם בעזבון ג"כ וטען הבן כי כוונת המצווה הי' על אותן ספרים שנתן הוא לבנו כבר במתנה בחייו ונמצאו עתה בעזבון גם כן כמותם אותם יותנו לחתנו והם ספרי' מועטי' והחתן טוען כי כוונתו על מה שיש להבן אפי' מקנת כספו נמצא רוב ספרי' לחתנו ומיעוטא דמיעוטא נשאר להבן ונתעצמו זע"ז בדין ולא אבו להשוות יחד וביקש פר"מ ממני לחוות דעתי העני' בזה:

395

שצ״והנה בדברי' אזלי' אחר לשון השטר או אומדן דעת המצווה ואם א"א לעמוד על תוכן שני הענינים והדבר בספק אזי יד בעל השטר על התחתונה ויד יורש דאורי' המוחזק על העליונה זהו פשוט ועתה נחזי אנן לפי אומדן דעת הנותן הנה בח"מ סי' רפ"ב פסקי' הא דלא להוי בעבורי אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא מכ"ש מברא לברתא ובירושלמי דב"ב פ' מי שמת קורא עליו ותהי עוונותם על עצמותם ובכתובות נ"ג ע"א מבואר אפי' במקצת נכסיו נמי לאו שפיר עביד וא"כ יש אומדנא דמוכח דלא הי' דעת האב לאעבורי אחסנתא כל כך הרבה ודי באותו המיעוט אבל לא להרבות אשמה ושאין רוח חכמים נוחה הימנו וזה אני צריך אי היתה המתנה בחפץ אחר אך בספרי' בלא"ה אומדן גדול הוא לטובת הבן שהרי משו"ה תקנו קדמוני' בשטח"ז לכתוב מקרקעות וספרי' משום דקרקעות שם הבעלים הראשונים נקרא עליו ואינו נוח להסב נחלת קרקע או ספרים לשבט אחר היינו לבת דבתה בעלה יורשה ובאמת שזה הי' בימי בעלי התקנה שאז לא הי' הדפוס בעולם והי' מתנדבי' שוכרי' סופר וכותב ש"ס ותוספת א' בעיר ושנים במשפחה והי' משאיל לכל בני העיר והי' נקרא שם המתנדב הכותב הלז על ספריו וה"ל כקרקעות משא"כ בזמנינו שהדפוס בעולם וכל הספרים נטבעי' במטבע א' לא ידעתי מה שם נקרא על ספר יותר מעל חפץ אחר אמנם בכל זאת כבר נהגו בכל ישראל לכתוב בכל שח"ז לבר מספרי' וקרקעו' מטעם הנ"ל שמחשבי' גם ספרי' שבזמנינו כנקרא שמו עליו ולא יסוב משבט אל שבט אחר [ועיין ח"ס א"ע ח"ב סי' קס"ח] ועתה אי אמרת בשלומא שדעת הנותן שכל ספר שכבר נתן לבנו אם ימצא אחר כמותו יותן לחתנו א"ש דהרי נתקיים שמו על ספר הלז ודי באחד אבל אי נפרש שמקנת כסף בנו שנמצא כיוצא בו יותן לחתני הרי על קנין כסף בנו לא נקרא שמו ועל אותן שנקרא שמו נותן לחתנו והוא נגד השכל אע"כ אומדן דעת הנותן כמו שטוען הבן:

396

שצ״זואם נבוא לעיין בלשון השטר נראה נמי זכות היורש דהרי כ' וז"ל אפס מהספרי' שיש לבנו כמותם מכבר וכו' האי לשון מכבר אם נפרש שיש לבנו כמוהם שניתנו לו ממני מכבר טרם שאני נותן לו אותו של עכשיו יתפרש היטב אך אי נאמר אותם שקנו אותן מכבר לאפוקי אותן שעתיד לקנות עוד וכי ס"ד אם עתיד לקנות עוד ספרי' אחר כמה שני' יחזור ספרי ירושתו לגיסו אתמה' וכי צריכי למימר אע"כ א"א לפרש אלא כלשון הראשון לטובת היורש ותו מדאמר כל הספרי' וכו' אפס אותן וכו' אין דרך לומר כל ואפס אלא על הרב והכולל ואינך הוה המיעוט וכיון דאם ניזול בתר ספרים שקנה מקנת כספו יהי' הרוב לחתנו והמיעוט לבנו ה"ל למימר כל ספרי' לחתני אפס אותן שלא נמצאו לבני כיוצא יקח ברי מהם ומדלא אמר הכי ש"מ רוב הספרי' להבן והמיעוט להחתן ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בחולין ס"ג ע"ב תני' ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שבהמו' טמאו' מרובי' מן הטהורי' וכו' לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה עיי"ש והנה בשלומא בעופות דפרט בטמאי' והי' לשון לפרוט בטהורי' והניח לשון נקי תורים ובני יונה ונקיט נשר ופרס והעזני' ש"מ הם מועטי' וישנה בדרך קצרה וכן י"ל בסימני בהמה דנקיט כללא כל בהמה מפרסת וגו' וזה אשר לא תאכלו ממפריסי הפרסה וגו' גמל ושפן וגו' שביק בעלי סי' הטהורה וכייל אותם ופרט בעלי סי' טמאי' אע"ג דלא הוה לשון נקי' כבפ"ק דפסחי' גדי מסוקן א"כ ש"מ ישנה בלשון קצרה ובבעלי סימני' הטהורה מרובי' לכן כייל להו בכל בהמה מפרסת בהמה ופרט אינך ואתי שפיר אבל מ"ש ש"ס גלוי וידוע שבהמה טמאים מרובי' לפיכך פרט בטהורה היינו קרא דפרש' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבי' שה עזי' איל צבי ויחמור וגו' מנ"ל דמרובי' דלמא כי הדדי נינהו ומשום לשון נקי' פרט בטהורי' ועוד אפי' בטהורי' מרובים מ"מ מבואר במסקנת הראשונים פ"ק דפסחי' דלשון קצרה במגונה ולשון ארוכה בנקי' כי הדדי נינהו וא"כ אפשר אפי' בהמה טהורה רבה אלא שדיבר בלשון נקי' אע"כ מכח חומר הקושי' צ"ל דהרי האי פרט שור שה כשבי' אכללא דלעיל קאי לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו דאע"ג כל אשר תיעבתי ולצורם אוזן בכור וכדומה מ"מ פשטא דקרא כייל תחילה לא תאכל כל תועבה והא דפרט וזאת הבהמה אשר איננו תועבה ותאכלו מהם ואי ס"ד כי הדדי נינהו לא שייך למיכלל החצי ולפרוט החצי השני ולומר כל תועבה על המחצה מכ"ש אי מיעוטא נינהו ש"מ לא שייך כל אלה ארובא והשתא כיון דבנידון האב בשעת צוואתו ידע שיש לבנו ממקנת כספו רוב אותן ספרים שימצאו בעזבונו כמבואר בלשון השאלה ואמר כל ספרי לבני אפס מהספרי' שיש לבנו מכבר וכו' א"א שיהי' כל ספרי' המיעוט מהספרי' ובפרט האפס יהי' הרוב זה א"א ע"כ נלפע"ד לא לבד מטעם יד בעהש"ט על התחתונה אלא גם מעיקור דין מאומדן דעת הנותן ומהבנת לשון השטר הדין עם הבן ואין להחתן אלא אותן הספרי' הנמצאי' בעזבון שכבר ניתן להבן כיוצא בהן בחיי אביו הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ו' שבט תקצה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

397

שצ״חשלום וכ"ט לאלופי יהודה נגידים תורניים אקרו"ט דק"ק באניהארט יע"א ומי בראש ה"ה הרבני המופלא מו"ה יוסף ברודא נ"י ושלום תניין לה"ה הרבני המופלא מו"ה מיכל סג"ל נ"י:

398

שצ״טיקרתם הגיעני נידון מקום בה"כ שהי' מוחזק זה הרבה שנים בחזקת יורשי ר"א נ"ש ועתה הוא בחזקת יתמי יורשיו וכעת נמצא בפנקס הקהל שנתיסד שנת תקנ"ו (דהיינו בפנקס הישן הי' כתוב נומרי ס"ב שייך לר"א נ"ש) ונתחדש הפנקס בשנתקנ"ו ושם כתוב לאמור בזה"ל ס"ב שייך לר"א נ"ש ועכשיו קנה ה' ישראל סג"ל בג' הכרזות כנהוג ושייך לו ולי"א לצמיתת עלמין ועי"ז עורר המופלא מו"ה מיכל סג"ל הנ"ל על חזקת היורשי' הנ"ל כי תחילת חזקת אביהם הי' אחר מיתת ר' ישראל סג"ל כשהי' ר"מ סג"ל קטן בן ג' שנים ואין מחזיקי' בנכסי קטן אפי' הגדול וא"כ נשאר המקום בבה"כ ר' מיכל בן ר' ישראל שקנאו מאבי אביהם של יתומי' הנ"ל ונשאלה שאלה זו לפני הגאון הגדול מו"ה הרש העלליר זצ"ל וראיתי תשובתו החליט דהחזקה לא הוה חזקה אבל גם השטר שבפנקס הקהל אינו ראי' ליורשי ר' ישראל דטענינן ליתמי מזויף נמצא נשאר המקום בחזקת אבי אבוהן דיתמי כי מ"ש בפנקס שמכר לר' ישראל חיישי' דלמא מזוייף הוא ואחר תשובה נטרפה לו השעה ונתבקש בישיבה של מעלה וחזרו ושאלו ממני לחוות דעי גם אני:

399

ת׳הגם שאין משיבין הארי אחרי מותו מ"מ הכא מעלתם במ"כ שאלו שלא כהוגן ולפי ששאלתם השיב כהוגן אתם לא הודעתם להגאון זצ"ל כי כן מנהג מדינתינו וכל מקום שעברתי שמקומו' בבה"כ נכתבו בפנקס הקהל וזו היא שטר מכירה שלהם אלא שהיחידי' רגילי' להעתיק להם ע"י נאמן הקהלה אותו לשון שבפנקס הקהל שיהי' לו לראי' וגם לידע באיזה דף שבפנקס נרשם והרי הוא שטר מעלי' ואינו נכתב אלא ע"י נאמן הקהלה במעמד הקהלה וחלילה לחוש לזה לזיוף וכי גרע ח"ו מספר פראטאקאל של ערכאות כמ"ש בח"מ סי' ס"ו וסמ"ע ס"ק ועיין בפנים בתשו' רשב"א סי' תתקפ"ב שאפי' כ' הנער של השופט מחזיקנן אימת רבו עליו כ"ש מ"ש נאמן הקהלה בספר הקהל והרא"ש כלל ה' כ' אפי' אם רק שמות הבעלים נרשם על כל מקום בבה"כ אם המנהג באותו מקום לסמוך עליו כשטר גמור כ"ש הכא ולא דמי לפנקסו של חנוני דאע"ג דיכול לטעון טענת ברי על פנקסו להשביע אבל לא להוציא ממון התם מפורש טעמא בירושלמי אע"ג חזקה לא מרע אומנתו לרשום בשקר ומשו"ה אם שכח הוא ומצא בפנקסו יכול לטעון ברי להשביע לאידך אבל אינו חזקה אלימתא דחנוני כותב בידו א' ומוחק בידו א' עיי' תשו' רא"ש כלל פ"ו אבל הכא לא יהא נאמן הקהל במעמד כל הקהל כנערו של ערכי ואין ספק שאין כאן זיוף כלל וכן תשו' רשב"א שבסמ"ע סס"י קמ"ו מיירי בכה"ג שנהגו להאמין פנקס מזכרת הסופר:

400

ת״אאך מה שיש לפקפק קצת כיון שמשמעות מכתב מעלתם כשהועתק הפנקס החדש שנת תקנ"ו מן הישן אז כבר מת ר"א נ"ש ובפנקס הראשון כשהי' חי שם לא נזכר שמכר ר' ישראל סג"ל רק בהעתק אחר שכבר מת ומנין להם לקהל שמכר לר' ישראל הלא לא הי' המוכר לפניהם ובלשון השאלה שהעתקתי לעיל כתי' בג' העדות אולי הכוונה בגביות עדיות א"כ הוא הרי העידו שנגבו עדות ע"ז כדינו אך אם לא נתפרש שגבו עדות על זה לא יהא שהעידו בע"פ לפנינו שקנה ר"י סג"ל. אנו מנא אתם יודעי' אולי מאומד ומדומה ואולי אנשי קהל שמעו כך או מקרובי' ופסולי' וצריך חימוץ וברור וכל זמן שלא נתברר א"א שיקנה אדם המקום ההוא כיון שלא נודעו בעליו מי יחתום שטר מכירה ע"כ יבצע הריב ויתנו למו"ה מיכל מנה א' אפים שיקנה בק"ג המקום ליתומי' ושוב יכולי' הם למכור לאחר על שמם והביצוע טוב לעולם ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' טו"ב שבט תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

401

ת״בשלום וברכה למקהלות עם ה' אלה יושבי ק"ק וועטש מגדולם ועד קטנם יהי' ה' עמהם ויברך כל מעשי ידיהם ומי בראש מנהלי עם ה' ראשים וטובים הם העומדים על האמת והשלום כן יעזרם ה':

402

ת״גיקרתם הגיעני ע"י ב' צירים משני צדדי' ע"ד ריבות בשער המחנה נידון תלמידי הותיק הרב החרוץ מו"ה זעליגמאן נ"י אשר צד א' אומרי' כי הגון לפניהם להרים קרנו וכבר נתנו עליו הוד ועטרת הרבנות והם רוב בנין ורוב מנין והחולקים טוענים כי אינו מרוצה בעיניהם כ"א יקבלו זקן ונשוא פנים והרב הנ"ל יהי' דיין אצל הרב הזקן אשר יקבלו על עצמם ואמרו שהיכולת בידיהם להספיק שניהם וע"י ריבות ונגעים האלו נעשה מכתב ביניהם והרב מו"ה זעליגמאן בעצמו למען השקיט הריב בא בחתימת ידו ושם נאמר שקיבל על עצמו בחרם שלא יורה ולא ידון בוועטש כ"א עד ר"ח חשון תקצ"ה ומן אז יסיר ידו ולא יורה ולא ידין עד שיקבלו עליהם רב ובינו לבינו התאספו רוב בנין ומנין הנ"ל וקבלו אותו עצמו לרב וטועני' מעתה בטל החרם כי הוא הרב ועוד שהחרם נעשה מתחלה שלא ברצונם ורק להשקיט הריב וכדומה טענות וסברות אשר אין צורך להאריך מטעם שיבואר לקמן בתשובותינו אי"ה:

403

ת״דעיינתי בדברי המערערי' וראיתי מתוך דבריהם שיש כאן ב' מיני ערעורי' א' שאולי אין הרב מו"ה זעליגמאן ראוי' לאותו איצטלא כ"א דוקא זקן ורגיל. שנית מחמת קבלת חרם הנ"ל כי לא יסכימו ולא יחפצו בו מטעמי' אחרי' או שיש שם איזה ב"ב קרובי אשתו הרבנית:

404

ת״העל הראשונה אני אומר כי נסיתיו ובחנתיו כשהי' פה עמנו ומצאתיו תלמיד ותיק חדת מלא עתיק קנקן חדש מלא ישן ויש בו טעם זקנים הא לן בהלכה ובקיאות וחריפות יחדיו ידובקו והא לן במילי דאגדה המושכי' לב אדם שפתים ישק וכאשר ידעתיו מנעוריו עובד ה' ויראתו קודמת לחכמתו גלל כן עטרתיו בעטרה שהיא הולמתו להרשותו להורות ולדון כא' הרבנים:

405

ת״ואך בכל זאת לא יאות להשתרר בק"ק וועטש בכח וחוזק יד ח"ו כ"א עפ"י דת ודין תה"ק ואיניני חושד את המערערי' הנ"ל שיהי' תוכם מזוייף ושלא לש"ש הלא ידעו כי אלקי' יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואם דמו של הרב יחי' יבקש ומי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ושותק שוכן סנה עושה לו דין ע"כ איניני חושד על שום בר ישראל אשר יראת ה' בלבו שיעשה ח"ו במרד ובמעל ויען כי מתוך מכתבם א"א לבוא אל תוך כוונתם איך ובמה הוא לשם שמים ע"כ א"א לי לפסיק דין עפ"י כתבם כ"א הריני פוקד על ב' הצדדים שמיום הגיע מכתב זה לידם תוך שלשים יום יבררו ג' דיינים היינו רבנים בקיאי' בהוראה ויבואו לק"ק וועטש ושם ישמעו מפי לאזנם טענת ב' הצדדי' ויבחנו גם את הרב הנ"ל והם יפסקו אודות החרם ואודות הקבלה מרוב בנין ומנין ואודת הקרובי' ועל פיהם יצאו ויבואו ואחרי דבריהם לא ישנו ותלמידי הרב הנ"ל חלילה לו להורות ולדין בק"ק וועטש טרם שיצא פסק ב"ד להתיר וחלילה להעמיס עוד על שרי מדינה ועיר בענין זה להטריחם בדבר שאפשר שיוציא למשפט צדק לפני עדת ה' ואקוה ששני הצדדי' ישמעו ויאזינו ויתברכו מהמברך לעמו ישראל בשלום הכ"ד אוהבכם הנאמן אוהב שלום ואמת. - אגרת הלז יקראו בפומבי ויתפרשו הדברי' מפורש ושום שכל לכל השומעי'. פ"ב יום ב' כ' כסלו תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

406

ת״זשלום וכ"ט ורפאות תעלה לי"נ הרב החרוץ המופלג מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:

407

ת״חיקרתו הגיעני והנה לוטה פה מכתב לקהלתו ולאשר לא ידעתי סדר האדרעס הנה שלחתי ליד מעלתו ישתדל להביאו לבעליו ע"ד מה שנתקשה בדברי רש"י בחומש והוא גמר' ערוכה פי"נ דבנות צלפחד לפי שעה דברו אם אין אנו חשובין כבן תתיבם אמנו והקשה מעלתו למאן דס"ל במרדכי דמומר אינו זוקק אשתו ליבום משום דאינו בהקמת שם בישראל וקיי"ל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא מומר לכל התורה א"כ לא הוה אשת מקושש זקוקה ליבם כלל אלו דברי מעלתו והי' לו לפרש מנ"ל שחילל שבת בפני עשרה מישראל ויראה דנתכוון מעלתו למ"ש רש"י עוד בפ' מקושש על פסוק ויביאו אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה שהי' בא וחבילתו על כתיפו לפני משה ואהרן וכל העדה וא"כ הרי הי' כאן כל העדה ואמנם זה למ"ד מקושש מעביר ד' אמות הוה דלמ"ד תולש או מעמר לא שייך דברי המדרש הנ"ל וא"כ י"ל שלא הי' כאן עשרה מישראל ומדרשי' חלוקים:

408

ת״טומעלתו תי' ב' תירוצים או דפעם ראשון לא נעשה מומר ולא הועיל מעלתו כלום דהרי בא עם חבילתו לפני משה ואהרן והעדה והרי חילל כמה פעמים וק"ו ממ"ש רמב"ם בפי' המשנה פ"ק דחולין דהשוחט בשבת משהתחיל לשחוט ולעשות חבורה נעשה מומר ובגמר שחיטה כבר פסולה שחיטתו וכ"ש הכא שבא בחבילתו שכבר נעשה מומר על העברת ד' אמות הראשונים ועיי' ספ"ב דחולין קבל התראה אין לך מומר גדול מזה:

409

ת״יעוד תי' כמ"ד מקושש לש"ש נתכוון וכמ"ש תוס' פי"נ קי"ט ע"ב ד"ה אפי' ויעיי' מהרש"א ח"א שם והנה גם תי' זה לא נ"ל דכוונתו לא יצילהו מלדונו כדין מומר כמו שלא הצילהו ממיתת ב"ד כי אין לנו אלא מה שעינינו רואות אבל מה דאחז"ל לש"ש נתכוון הוא ממ"ש בקרא בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מנשה ופירש"י כל שמעשיו ומעשי אבותיו סתומי' ופירשו לשבח הרי כולם צדיקים וא"כ ע"כ צלפחד צדיק הי' ואי הי' מן המעפילי' א"ש דאע"ג דכתי' ותמרו פי ה' ותזידו ותעלו ההרה מ"מ בעלי תשובה הי' והתודו עונם ומסרו נפשם על א"י למות במלחמה לשם ה' כמו שעשו אנשי העגל למחרתו שמסרו עצמם ביד הלוים להריגה מחמת חרטה ותשובה כן עשו אלו אלא שמ"מ נענשו על חטא זה שלא שמעו אל משה וקבלו עונשם בעה"ז ויש שמתו במלחמת חרמה והנשארי' מהם מתו אח"כ ונמקו בעונם והי' צלפחד מהם ויראה מזה שלא הי' צלפחד בן עשרי' במנין חומש הפקודי' ולא נגזר עליו גזירת מרגלים והי' ראוי' שלא ימות במדבר ואח"כ במלחמו' המעפילי' כבר הי' בן עשרי' ויצא בצבא מלחמתם ונתחיי' עמהם ולא נפל במלחמה ביומו ומת אח"כ במדבר בעון הזה אבל עכ"פ צדיק הי' וצדקות אהב וא"ש דמיחס בנותיו אחריו עד יוסף הצדיק וכולם צדיקים:

410

תי״אואמנם הך מדרש ס"ל דמקושש הי' ומדחשיב לי' בהדי צדיקים ש"מ לש"ש נתכוון אבל לא בשביל זה פטרוהו ממיתה ולא יסור ממנו דין מומר לחלל שבתות כי זה לא נרמז להם אלא בפסוק זה אבל בשעת חטאו לא הי' להם לדון אלא כפושע ומזיד ונ"ל דגם למ"ד שלא לש"ש נתכוון כדמשמע ר"פ הזורק דקאמר אתה מוצא לעז על אותו צדיק ואמר' התורה כסיה ואתה מגלהו משמע דס"ל דחטא גמור הי' מ"מ מדמנה לי' בקרא בהדי צדיקים ע"כ התודה ועשה תשובה ומת מתוך וידוי ותשובה ולא דמי למגדף שמת מתוך רשעו ע"כ פרסם הכתוב גנאי לאמו גנאי לשבטו והמקושש לא כן כי אם התודה וכל עונותיו לא תזכרנה עוד וכמ"ש ש"ך י"ד סי' שמ"ה סק"ה וממילא מיושב קושיתו דלא הוה מומר והוי שפיר בר הקמת השם:

411

תי״בועוד נ"ל דהמרדכי לא אמר במומר לע"ז או לחלל שבת ומקיים כל התורה כמו אחאב כמ"ש רש"י ריש חולין דנהי דגרע משאר מומר לדבר א' דזה דינו כמומר לכל התורה מ"מ אשתו זקוקה ליבם ולא אמרו מרדכי אלא במי שהמיר ונדבק לאומה משארי האומות ויצא מכלל יהדות לגמרי על זה אמרו שאינו בהקמת שם ואין מקושש ואפי' אחאב בכלל זה:

412

תי״גואגב אעתיק לשוני בגליון מג"א סי' קכ"ח סקס"ב יע"ש כתבתי וזה לשוני ומ"ש שהמירה לע"ז רצונו לומר שהלכה ונתדבקה באומה אחרת ואנחנו תולין בזה שמחמת תאות עריות המירה ומסתמא זינתה עמהם ואלו שמרה אבי' בילדותה דלא למילף גופא נוכראה לא באתה לידי מידה זו וע"כ אבי' מחללת. וכל זה במומר זמנינו דמיני' איירי מרדכי אבל בזמן שהי' ישראל שרויים על אדמתם והי' בת כהן עע"ז בתוך עמה אין לנו חזקה שתזנה או שזינתה כי אם היא חשודה כל ישראל מי נחשדו ומי ישמע לה ע"כ אינה מחללת אביה והיא נידונית על ע"ז בסקילה ולא בשריפה ובזה יכונו דברי מג"א ז"ל עד כאן לשוני על הגליון ואשים קנצי למלין ה' יחייהו ויאשרהו אורך ימים ישביעהו כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום ג' כ"ב תמוז קפ"ל. משהק"ס מפפד"מ:

413

תי״דאלצוני ונצחוני בעתירת דברי' הרבנים מדפיסי ווילנא והוראדנא להכניס ראשי בין הורים הגדולים בדברי' שבינם לבין הרב המדפיס בסלאוויטא והאמנם כבר נקראתי גם מהרב דסלאוויטא ודחיתיו כי לא אביתי להשיב ולעמוד במקום גדולים בדבר שכבר הלכו בו נמושות מאן נמושות סבי דאזלי אהאי תיגרא זקני ישראל ומשענם ומה מני יהלוך כלקוטי בתר לקוטי מ"מ אחר עתירו' דברי הנ"ל אמרתי לגלות דעתי העני' בלב ים התלמוד:

414

תי״הואען ואומר אמת נכון הדבר כי בשנת תקפ"ג לפ"ק כ' לי הגאון מו"ה מרדכי בנעט זצ"ל כי לדעתו אין מקום לכל האיסורי' וגזרות שבהסכמות וטעמו כי מדינא לא מצינו כיוצא בזה שיזכה הראשון בדין לעכב על אחר הבא אחריו ובפרט כי לא חדש הוא ואין זה חלקו רק עמלו שמטריח מעט ויטול שכרו מאת מכרו ובמה שאינו מן הדין אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו במה שנוגע למדינה אחרת כמ"ש הריב"ש בתשובה ועוד מאחר דהאידנא ישנם גם גוי' מדפיסי' שא"צ לשמוע לגזירתו א"כ זה חסר וזה לא נהנה א"כ אנו מפסידי' למדפיסי ישראל במקום שאין הראשון מרויח כלום שהרי הגוי יכול להדפיסו וכיוצא בזה בתשו' מהרש"ל גבי אוראנדא בטעמי' ונימוקי' עכ"ל הגאון זצ"ל אלי כתיב:

415

תי״וולא הודיתי לו כי השבתי לו אין אנו באי' מטעם מערופי' ויורד לאומנת חברו כי מיום התחלת הדפוס פסקו מעתיקי הספרים ואלו ח"ו תתבטל בדפוס תפוג תורה ה' יצילנו וא"א להדפיס כ"א בהוצאה מרובה וא"א להכניס עצמו בזה כ"א דנקיטא לי' שוקא של כל פזורי ישראל כי בעו"ה מפוזרי' אנחנו בכל העולם מעט מזעיר פה ומעט מזעיר פה ע"כ צריך זמן רב ומקומות מרווחי' לבצוע מעשהו ואי לא נסגור הדלת בעד מדפיסי' אחרי' א"כ מי פתי יכנוס עצמו בספק הפסד כמה אלפים ותתבטל מלאכת הדפוס ח"ו ותפוג תורה ע"כ לתקנת כל ישראל ולהרים קרן התורה הנהיגו קדמונינו להטיל גודא על הנכנס לגבול שגובלי' רבני הזמן להמדפיס הקודם וקיי"ל מושיבי' סופר בצד סופר ומלמדי תינוקות אע"ג דפסק לחיותא דהאי והכל משום יגדיל תורה ויאדיר לא לטובת הסופר אלא להגדיל תורה מכל שכן שנגדר שלא לפסוק חיותא דהאי כדי להגדיל תורה ואנשי כה"ג התענו כמה תענית שלא יתבטלו ממציאי ספרי' בישראל ופטרום מכמה מצות כדאי' ר"פ מקום שנהגו ואיך לא נגדר אנחנו בעדם משום יגדיל תורה ויאדיר ע"כ כהלכה הנהיגו קדמונינו בזה והרי זה כחרם השידוכי' שגזרו קדמונינו ואנן שליחותי' עבדי' ע"כ כל שום רב מאן דהוא הרואה בעיניו בשעת ההדפסה לפי הזמן והמקום והספר שראו לקבוע כך וכך זמן לאסור לכנוס לגבולו חרמו חל על כל ישראל בכל מקום שהם ושליחותי' דקמאי עביד ואין זה ענין לתשו' הריב"ש דהיינו הרב שגזר על תלמידי גברא אחריני שחוץ למדינתו ואינו ענין לכאן כלל ואך מ"ש הגאון כיון שיש מדפיסי בני נכר שאינם שומעי' לקולנו שהוא זה כעין תשו' מהרש"ל יפה כ' בזה ע"כ בואו ונטיל חרם ושמתא על הקוני' והלומדי' מתוך הספרי' שנדפסו בתוך הזמן וכל דברי חכמים קדמונים קיימים ודבר אלקינו יקום לעולם אלו תוכן דברי באורך [עי' חת"ס חלק חו"מ סימן מ"א] ונראי' דברי מדבריו ז"ל:

416

תי״זומאי דקמן לפי הנ"ל אם המסכימי' הגבילו זמן לפי שיעור הנראה בעיניהם ובתוך הזמן כבר מכר כל ספריו אין מקום לאיסור הגאונים לחול חוץ למקום ממשלתם כדברי הגאון מהר"מ בנעט זצ"ל כיון דכל עצמנו אין בידו לאסור ההדפסה אלא לטובת כל ישראל ולהגדיל תורה לא לטובתו כעוסק במערופי' והכא דכבר מכר ספריו א"כ כל אפי' שווין כל הקודם זכה וחרם הקדמוני' שגזרו על המדפיסי' לא חל ולא יחול אלא עד הזמן או עד תום ממכרו ואפי' התנו המסכימי' בפירוש כן שיהי' חל גם אם ספו תמו ספריו מ"מ אין כח בידם לגזור כן:

417

תי״חגלל כן אם אמת הדבר שכבר נמכרו כל ספרי ש"ס הסלאוויטא ולא נשאר להם לפי דבריהם אלא ל"ז שסי"ן וכבר החליטו הגאונים שמדפיסי ווילנא והוראדנא יקחו מהם אותן השסי"ן במחיר הראוי עפ"י שומת ב"ד א"כ תו לא חל חרם הראשונים שעל ש"ס סלאוויטא ומדפיסי האחרונים קדמו וזכו ואדרבא יש בזה משום מושיבי' סופר בצד סופר משום קנאת סופרים תרבה חכמה ויהי' זריזי' אלו ואלו במלאכתם אלו בשסין ואלו בספרים אחרים ומה שמדפיסים טוענים שאינם מאמינים להסצאוויטר שנשארו להם כך שסין אלא לקחו אותם מב"ב כדי להעמיס עליהם משא עומס אלו הוינא התם הוה אמינא כיון שכבר החליטו הגאוני' שמדפיסי ווילנא והוראדנא יקחו השסין הנשארי' א"כ כל דהאי ידע והאי לא ידע ישבע האי דידע ויטול. משה"ק סופר מפפד"מ:

418

תי״טשלום וכ"ט לאלופי יהודה לתורה ולתעודה ניהו הנגידים תורניים מופלאים במעשיהם ה' עליהם אקרו"ט דק"ק קראלי יע"א וגובה להם ה"ה הנגיד המפורסם מו"ה יחזקאל כ"ץ רה"ק נ"י:

419

ת״כיקרתם הגיעני נפשם היפות בשאלתם נידון צוואת הרב המאוה"ג מו"ה איצק זצ"ל שהי' אב"ד בקהלתכם וצוה למכור כל ספריו ולהדפיס במחירם ז' ספריו שהניח אחריו ויען כי בנו יחידו הרבני נ"י היושב בק"ק אוהעל משופע בעושר נכסים וכבוד אשר ברכו ה' כן ירבה ויוסיף עכ"פ א"א להזדרז בדבר זה וביני לביני ישתקע הדבר האם מותר למכור הספרי' עכ"פ וליתן הקרן ביד בטוחי' בהיתר עיסקא עד יוקח המועד להדפיס כנ"ל ומה לעשות בריוח ההוא אלו תוכן דברי מעלת כבודם:

420

תכ״אהנה לא הי' ראוי' להשיב עד שאשמע מה בפיו של היורש דאוריי' בן יחידו הנ"ל אמנם אמינא להשיב מפני כבוד הציבור לא כפוסק כלל רק כיועץ ובתנאי שיציעו עצה הלז לפני בנו הנ"ל ואם יש לו שום פקפוק או טענה ומענה יודיע דעתו ורצונו ושוינא נפשאי הדרנא:

421

תכ״בואומר לקיים הספרים הישנים כמו שהם יבלו ויאבדו ולא ישאר מהם מאומה ורצון הצדיק לא יתקיים ולמכור הספרים ולהדפיס ספריו לפי שעה הוא קשה מאוד כי על שעה חדא לא ימצא מתעסק בדבר זה כי ידעתי כי צריך ברור ועיון ע"י ת"ח להשיב דבר על מכונו וטורח הדפוס רבה היא ולעשות דבר טוב עם מעות מחירם אין טוב עפ"י עיקור הדין אלא להספקת לומדי תורה כי אין היתר ברור לשום מכירת ספרי' אלא כדי להספקת לומדי תורה כמ"ש ב"י בי"ד סס"י ר"ע אע"פ שמקילי' עתה בכל זה יעיי' מג"א סי' קנ"ג סקכ"ב וכ"ג והכא א"א מפני רצון הצדיק שיהי' שפתותיו דובבת ויקויים בו אגורה באהליך עולמים:

422

תכ״גע"כ מילתא דשוי' לתרוויי' למכור הספרים ולעמוד הקרן בטוח על אחריות הציבור באופן שלא יהי' בו ספק כילוי ואיבוד לעולם ויוכתב בפנקס הקהל בחרמות ושבועו' שלעולם לא ישנו הקרן הלז לשום מצוה אחרת אפי' לפדיון שבוי' כ"א יהי' מוכן ומזומן לכל עת שיתעורר א' הראוי' למסור לו הספרים או אפי' מהם להדפיסם אז מיד ולאלתר יהי' סך קרן הנ"ל מוכן לכך ויותן העתק ממה שכ' בפנקס הקהל ליד היורש דאוריי' כדי שיכול לתבעו והפירות אשר יסוגל מקרן הנ"ל יהי' להספקת שני תלמידי חכמים דוקא לא לומדי' בעלמא אלא תלמידי חכמים בעלי פלפול ושנים דוקא לכל הפחות ולא אחד ואותן השנים ילמדו בכל יום שעה או שתים סוגי' מספרי הרב עם חדושיו וישננו על פיהם חדושי' ההמה כדי שיהי' שפתותיו שושני' דובבת וילמדו כסדר הספרי' זא"ז לא כמדלג ומקפץ מענין לענין אלא מסודר זא"ז כדי שעי"ז ג"כ יתבררו הדברים ויסודרו הדברי' הנכתבי' על מקומם ומקום שיש לפקפק או לפלפל יתברר ויתלבן:

423

תכ״דומסתמא הדעת נוטה שיהי' טובת הנאה הלז לאקרו"ט דק"ק קראלי כיון ששם נתגדל הצליח ועשה פרי וכתי' מקום אשר יפול העץ שם יהו ודרשו חז"ל שם יהו פירותיו יהי' איך שיהי' אותו הקהל שיזכו לטובת הנאה הלז בעירם הם יוסיפו עוד מקופת הקהל דבר מה בכל שנה להרב אב"ד שלהם ויהי' מחייב עצמו שבכל דרשה אשר ידרוש ברבים לומר דבר אגדה מספר בן אורי או מספר באר מים חיים כדי שיוזכר שמו לטובה בכל עת וזמן עד ירויח ה' ויפוצו מעינותיו חוצה ויומנו על זה אפוטרופסי' הגוני' ובראשם בן יחידו הרבני הנגיד נ"י המשגיחי' על כל הנ"ל ומה טוב אם ימצאו מי שיעתיק ספרי הרב ז"ל באופן שגוף הספרי' כתיבת ידו יהי' שמורי' וההעתקי' יותנו אחת לאחת ביד הלומדי' הנ"ל שנהי' בטוחי' מכליון ואבידה ואם דעת מעלתם ודעת היורש דאוריי' מסכים נראה לפע"ד דלית טב מיני' וגם הצדיק על מקומו ינוח על משכבותיו וחיים לנו ולכל ישראל ורבנן הכ"ד. פ"ב יום ב' ד' אדר תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

424

תכ״השלום לך ושלום לעוזרך התלמיד הותיק שי':

425

תכ״והעתרתני בדבריך ובגלגולי סבותיך אשר לא הי' לי לנחת ודע בני ותלמידי שי' כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל וב' חובות אלו נקיות מה' יתב' והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי' צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי' ונותני' מוזרו' בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו והוא מש"ס ס"פ יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל ושיעור ח"ה כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי' אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו:

426

תכ״זואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שהע"ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהי' עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומ"מ לא יי"ח המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי' וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי' ברבה פ' מטות:

427

תכ״חובכל זאת אחז"ל עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל וידעת את אשר מרגלא בפומי תמיד אין יעקב שלא יפגענו לבן ומעטי לבן שיפגעו בהם יעקב שמור זה כי הוא אמת ובחון הדברי' ותראם אמתיים ורצוני כי ברית כרותה כל ת"ח וצדיק המכונה יעקב יש לו מצירי' נגדו המכוני' לבן אמנם מעטים הם הרשעים האלו אשר ימצאו נגדם מי שהוא אחיהם ברמאו' כיעקב נגד לבן והוה יודע כי הרבה פעמים הפכתי בהם ומהם ומהמונם ואמרתי להשמר מהם ולעשות העקוב למישור ואמרתי לברוח מן הקטנה שבתרמיתם ונכשלתי בגדול ממנו ולא זה בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפי' רבנים כל שאין דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו והענין הזה אשר אתה בו קבלו באהבה ועל כל גל וגל תנענע ראשך וסוף הכבוד לבוא כי יושיע ה' עם קרובו:

428

תכ״טומ"ש שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל לא שמעתי מפיו ואולי התיר הרב לעצמו ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל בענין זה הלא ישתוממו רואיו וד"ל ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת ומה שאמרו חז"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום לא הי' דעת הרמב"ן ז"ל נוח מזה עפ"י המובן הפשוט ע"כ הפליג בפירושו על פסוק ואני זקנתי עיי"ש והמג"א במוסריו סי' קנ"ז החליט דדוקא לשעבר ולא להבא עי"ש והכלל קושטא קאי:

429

ת״לעוד כתבת בתואנתך והפלגת על לשון הרב שכותב מצודתו פרוסה הפלגת בזה ופגעת בכבוד צדיקי עולם שרגילי' בכך ונחמי' נענש על זה שלא נקרא ספרו על שמו הואיל שאמר שרים הראשונים הכבידו על העם ע"פ חלק והאמת כי הך לישנא תמוה הוא שבחרו בו הגאוני' כי למדו כן מריב"ב שהי' בנציבין ומצודתו פרוסה על ירושלים הכוונה לצוד רשעי ארץ כההוא ארמאה דסליק לירושלים וכן מצודה פרוסה על כל החיים היינו לצוד אותם בבוא יומם כדכתי' כי לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזי' במצודה ויותר הי' ראוי' להם לכתוב ודגלו פרוסה או אברתו סכוכה:

430

תל״אומ"מ לא ראיתי לא' מרבותי שכתבו לא כן ולא כן וגם לא כ' חונה פה ק"ק הנ"ל אעפ"י שזה הלשון יצא להם לרבנים ממשה רע"ה שכ' עליו בשעת מ"ת אשר הוא חונה שם הר האלקים ונהגו חכמים סלסול בעצמם לכתוב כן על עצמם חונה מ"מ רבותי הי' נמנעים מזה ואולי לא רצו לתלות עצמם במקומם כי אחז"ל אין המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד מקומו וגם לא חתמו על מקום לידתם ואולי לא רצו לתאר עצמם בעיירי ח"ל מיהו אנא בהא מלתא בתרא כחלא בר חמרא לגבי רבותי ז"ל ומצינו נתן הבבלי רב חנה בגדתאה:

431

תל״בומ"ש עוד בזה כבר קדמוך רבנן בסמ"ע ותומי' בסי' ח' סס"א שכתב הטעם שאסור לנהוג כבוד בדיין המתמנה ע"י ממון משום שהוא אלהי כסף וכל לצנותא אסור לבר מליצנותא דע"ז והרי הדיין הזה דינו כע"ז ע"ש ואני מצאתי להם סמך מש"ס ס"פ הקורא עומד דבת ביקתי' דההוא דכל ליצנותא אסור לבר מליצנותא דע"ז דשרי' מייתי סמיך לי' האי צורבא מרבנן דסני שומעני' שרי לבזוי בגימ"ל ושי"ן ועיי"ש פירש"י ש"מ דבחדא מחתא עם ע"ז מחתינהי' מיהו הר"ן שם כ' דלאו בצורבא מרבנן מיירי כ"א באינש דעלמא:

432

תל״גוהנה שם מסיים הש"ס האי מאן דשפיר שומעני' שרי לי' לשבוחי' ומאן דשבחי' ינוחו לו ברכות על ראשו ולכאורה הוא מימרא שאינה צריכא והמהרש"א ח"א הקשה הא אמרינן בפ' ג"פ אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך כך בא לידי גנותו ותי' דוקא יותר מדאי אסור ודבריו צ"ע דהא בפ' ג"פ לא אמר אלא יהודה חייטא כתבי' והאי לאו יותר מדאי הוא ע"כ נראה לע"ד דצריך לשום לב בלא"ה הא לספר בשבח הצדיקי' הוא מצוה גדולה וא"כ אמאי ניחוש שנבוא ליד גנותו הא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי ואמאי לא יהי' המספר בשבחו בטוח מלבוא לידי גנותו ודוחק לומר דעל השומעי' קאמר שיבואו לגנותו ועוד הרי גם הם במצות שמיעה קא עסקי ובאו ע"כ נ"ל דוקא התם דאוקמי' במילי דעלמא בשבח יופי הכתיבה דאמר יהודה חייטא כתבי' בהא חשש רבי ללה"ר שיבוא לידי גנותו אבל אה"נ אם ישבח את הצדיק בצדקתו וחכמתו כמו שהי' רגילי' חז"ל משבח לי' ר' פלוני לר' פלוני דאדם גדול הוא כיון דמצוה הוא מגינות היא עליו שלא יבוא לספר בגנותו והן הנה דברי הש"ס הנ"ל האי מאן דשפיר שמעני' שרי לשבוחי' ולא חיישי' שיבוא לידי גנותו והנועם דהרי לא יאונה לו כל און משום דינוחו לו ברכות על ראשו:

433

תל״דוע"ד שאלתך בהא דבש"ע יו"ד סי' שנ"ד דאין משהין מטה של נשים מפני הניוול אי שייך זה גם בקטנה שלא הגיעה זמנה לראות וזקנה שעברה זמנה וחדל להיות לה אורח כנשים:

434

תל״ההנה בש"ס יליף לי' סוף מ"ק כ"ח ע"א ממרים והיא היתה בת קכ"ג שנים וכבר פסק לה אורח נשים דהרי הש"ס מחשב לנס על מה שהולידה יוכבד בת ק"ל ובנות צלפחד עיי' פי"נ וידוע דכל זמן היות לנשים האורח תלדנה וכמ"ש רמב"ן פ' ויגש וא"כ ע"כ אין דרך להיות להן האורח בת קכ"ג ואפ"ה הי' תיכוף למיתה קבורה וה"ה לילדה דאפשר יתעורר להן הזיבה דהרי אחז"ל בנדה ל"ב ע"א מעש' והטבילוהו קודם לאמה יע"ש ע"א ע"א שוב מצאתי בבאר היטב סי' שנ"ד שכתב דבזקנה כיון דעכ"פ לא שכיחי כולי האי ע"כ חכם קודם אבל ילדה (ר"ל שראתה כבר ומוחזקת בדמי') דוקא ת"ח מופלג קודם משום כבוד תורה ע"ש ומקטנה שלא הגיע זמנה לראו' לא דבר כלום ומסתמא דינה כזקנה ודבריו נכונים והנלפענ"ד כתבתי ואסיים בברכה בראשיתך חיים ושלום באחריתך עוד יגדל כבוד תורתך. הכ"ד החותם פה ק"ק מט"ד נגהי ליום עש"ק פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. משה"ק סופר מפפד"מ:

435

תל״ושלום וי"ר להרבני המופלג החרוץ ושנון המופלא עשה פלא כש"ת מו"ה ישראל נ"י:

436

תל״זע"ד ס"ת שנקרע בתוך ארבע שיטות אשר איותה נפשו היפה לחוות לו דעתי הקלושה בענין הזה גרסינן פ' הקומץ (מנחות דף ל"א ע"ב) אמר ר"ז אמר ר"ח אמר רב קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור ומסיק שם הא דאמרינן בשלש אל יתפור לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא ל"ל בה וכו' הא דאפיצן הא דלא אפיצן וכו' ובטעם הדבר נחלקו רש"י מפרש משום דמגני' קריע טפי בעתיקא ותוס' מפרש משום דקרע אינו מתקיים גם בהא דאפיצן הא דלא אפיצן רבו הפירושי' ולכל הפירושי' ולכל הדיעו' הני קלפי' שלנו הם מתוקני' וטובי' ובין בעתיקתא ובין בחדתא קרע הבא בתוך שלש יתפור:

437

תל״חאמנם קרע הבא בתוך ארבע צריך תלמוד דהנה התוס' בשבת ע"ט ע"ב ד"ה קלף ודוכסוסטוס כתבו ז"ל וכן משמע בהקומץ דקאמ' קרע הבא בב' יתפור בג' אל יתפור ותני' אידך בשלש יתפור בד' אל יתפור ולא פליגי הא דאפיצן הא דלא אפיצן עכ"ל הרי מבואר מדבריהם דאפילו היכא דמותר לתפור בתוך ג' מ"מ בתוך ד' לא יתפור וכן כתב הריב"ש סי' ל"א מסברה דנפשי' הביאו הרב ב"י וד"מ בסי' ר"פ ונסתייע גם מלשון הרמב"ם וכ' שכן משמע מלשון רש"י במנחו' ורצונו בזה נראה דבעי' התם בין דף לדף בין שיטה לשיטה מהו פרש"י בין דף לדף אם נקרע עד כנגד הכתב שאלו הי' בכתב הי' יותר מג' שיטין עכ"ל ולכאו' דבריו קשי' להולמו' במ"נ אי קאי אעתיקתא אפילו פחות מג' פסול כל שהוא יותר מב' ואי קאי אחדתא אפילו יותר מג' כשר אלא ע"כ צ"ל דבחדתא נמי בג' הוא דכשר וביותר מג' פסול וקאי רש"י אחדתא כנ"ל כוונת הריב"ש שהביא הרב ב"י אלא שעדיין צ"ע קצת אכתי מי הכריח רש"י לפרש האבעי' אחדתא וביותר מג' ולא פירש אעתיקתא וביותר מב' ויבואר לקמן בדברינו אי"ה וכן פסק הר"ש דוראן בתשב"ץ חלק ב' סי' רס"ט וז"ל והא דאמרינן בתוך שלשה יתפור אוקימנא בחדתא ודוקא בתוך שלשה אבל יתר מכאן אפילו בחדתא לא יתפור ואין לו תקנה אלא בגניזה ולהחליף אותה ודבר זה פשוט הוא עכ"ל וכן פסק הרמ"א בש"ע סימן ר"פ וכן פסק הב"ח שם:

438

תל״טאמנם הש"ך בנ"ה שדא בי' נרגא בשם תשובת ר"מ אלשקר שהר"ש דוראן מתיר אפי' ביותר מג' ושגם הריב"ש חזר בו ושכן הוא בהגה' מרדכי בגיטין הר"ש שאנץ ע"ש דף ר"ג ע"ב סי' תס"ג והנה תשו' הר"ש דוראן דמסתייע ממנו הר"מ אלשקר היא בתשב"ץ חלק ג' ר"ז ושם נאמר מילתא בטעמא דמאי טעמא אמרינן בעתיקא בתוך ג' לא יתפור דבעינן שתהא התפירה חזקה שלא יהי' נוח ליקרע שם יותר משאר מקומות מאותו היריעה משום הכי כשהיריעה חדשה היא בל"ה חזקה ואינה נקרע וא"כ לאו דוקא שלש ה"ה יותר נמי אם התפירה חזקה כ"כ שלא ליחוש שכשיקרא בו זה ימשוך לכאן וזה ימשוך לכאן ויוסיף מהקרע כל שאין לחוש לזה מה לי ג' או ד' אפי' טובא וכן נמי להמפרשי' משום מגניא וצ"ל משום מיעוטא דשני שיטין לא חששו וגנאי מרובה של ג' שיטין חששו וא"כ בחדתא דהתירו אפילו ג' שיטין ע"כ משום דלא ניכר בו התפירה כ"כ וא"כ אפילו טובא נמי ובסוף התשובה כ' שעשה כן מעשה בס"ת שלו ושהריב"ש שלח אליו תשובתיו לאסור והוא השיב לפניו עד שהסכים גם הריב"ש עמו להתיר עכ"ד:

439

ת״מובאמת דבריו דברי טעם הם אלא שהוא סתר עצמו במה שכתבתי לעיל בשמו שהי' פשוט לו לאיסור וקשה מעיקרא מה פשיטא לי' ולבסוף מה קא קשי' לי' וביותר קשה לפי גרסות התוס' מס' שבת הנ"ל שהוא מפורש בברייתא לאסור בחדתא בד' וקשה מה בין ג' לד' הלא סברת התשב"ץ נכונה היא:

440

תמ״אע"כ נראה לפע"ד דלמאן דמפרש טעם משום דמגני' אע"ג דלדידי' לא מפורש כלל הך טעמא דסופו ליקרע יותר כשזה מושך לכאן וזה מושך לכאן מ"מ הדין דין אמת מסברת חוץ דכל קרע שאין התפירה מחזקתה כ"כ שלא יהי' עתיד לקרוע ע"י משיכתה אילך ואילך אותו קרע אין לו תקנה בתפירה והרי הוא כאילו קרוע ועומד בפנינו כיון שסופו לחזור לקלקלו ושיערו חכז"ל כל קרע שעולה בתוך ד' שיטות הוא גדול כ"כ שאין התפירה מועלת לו ואין חילוק בזה בין חדתא לעתיקא ובין אפיצן ללא אפיצן ובין שלהם לשלנו אבל בקרע הבא בתוך ג' שזה מתחזק יפה בתפירה בין בחדתא ובין בעתיקא כיון שהקרע קטן בזה חילקו חז"ל בעתיקא דמגני' פסול בתוך ג' בחדתא דלא מגני' כשר בתוך ג' ואתי' גירסות הברייתא שהביאו התו' על נכון ולא קשה מידי קושי' התשב"ץ:

441

תמ״בואתי' שפיר נמי מה שפירש"י אבעי' הש"ס בין דף לדף בין שיטה לשיטה אחדתא וביותר מג' ולא מפרש בעתיקא וביותר מב' משום דהוי ס"ל לרש"י דבין דף לדף דליכא שם שום כתיבה לא שייך מגני כ"כ ולא שייך בי' ואנוהו כ"כ ע"כ מפרש האבעי' ביותר מג' אי שייך שם קריע משום דזה מושך אילך ואילך או לא:

442

תמ״גוכן יש לומר נמי לאידך פוסקי' דמפרשי' מטעם הש"ס משום דסופו לקרוע ובחדתא לא שייך קריע כיון שהוא חזק מ"מ פשיט מסברת חוץ דבין בחדתא ובין בעתיקא ביותר מג' מגני' התפירה וליכא ואנוהו ורק בפחות מג' דליכא גנאי אז יש לחלק בחדתא לעתיקא משום שהוא סופו ליקרע ואתי' ברייתא על נכון לכ"ע:

443

תמ״דוהשתא לדינא אע"ג שהר"ש משאנץ מתיר ביותר מג' מ"מ כיון שהתו' בשבת אסרו בהדי' ופלוגתם תלי' בגירסות הנ"ל וידוע מדרך הפוסקי' דכל פלוגתא דתלי' בספיקות הגירסאות אזלינן להחמיר ובשגם שכן משמע מפירש"י להדי' והריב"ש העיד שכן משמע מלשון הרמב"ם לאסור והריב"ש והתשב"ץ בעצמם אסרו בתחילה אלא שחזרו בסוף מחמת קושי' הנ"ל וכבר יישבנו קושיתם ת"ל ובלי ספק אילו ראו הריב"ש ותשב"ץ גירסות התוס' בברייתא מס' שבת הנ"ל לא הוי חזרו מתוך קושי' והם בעצמם הוי נחתו לתירוצינו הנ"ל וע"כ נלפענ"ד להלכה למעשה שאין לזוז מפסק הרמ"א לאסור קרע הבא ביותר מג' הנראה לפענ"ד כתבתי. פה ק"ק מ"ד יום ה' י"ט כסליו תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד:

444

תמ״השלום לידידי התורני האברך כבוד מה"ו מיכל נ"י:

445

תמ״וכעת הגיע נועם מכתבו לכאן לא הייתי בביתי ובבואי מצאתי שאהבה נפשי והנני להשיבו בקיצור מאפס הפנאי אודת עופות בנוצותן שהורה א' שצריך להסיר הנוצות קודם שרייתן יפה הורה והדמיון לטלפי רגלי הבהמה אינו עולה יפה דא"כ יאמר גם במליחה שתועיל ע"ג הנוצות כמו שמועיל ע"ג טלפי הבהמה ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם כי נוצות העוף הוא גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בין המלח והמים שלא יפעלו בגוף העוף משא"כ הטלפי' שהם מחובר לגוף הרגל כמו העצם שסביב המוח שבתוכו ואם עבר ושראם בנוצותם ואח"כ שהו ולא נמלחו עד שהי' ג' ימי' מעל"ע משעת שחיטה אם הי' מונחי' בכלי מים או אפי' בנחל שוטף וראשי העופות הי' למעלה באופן ששבולת הנהר עבר על גבי ראשן נ"ל פשוט שהנוצות עכבו מלהכניס המים לגופם ונאסרו מפני חומרת הגאוני' שהרי אפי' להקל כ' רשב"א דאם נמלגו עופות ברותחים וראשם למעלה אז הנוצות מצילים שלא יגעו הרותחים בגוף העוף והם הם במקום קליפת העוף כמבואר גם בש"ע סי' ס"ח א"כ מכ"ש דאמרי' כן לחומרא אמנם אי הי' בשבולת הנהר ועברו המים במקום רגלי העוף הי' מקום להסתפק ולומר שמועיל שא"א שלא ישפכו המים בין הנוצות ונגעו אל גוף העופות ונתרכך הבשר על ידי המים ולדינא עדיין צריך תלמוד גם בזה:

446

תמ״זאשר עלה ברעיונו להדפיס ס' רמב"ן על התורה לבדו בלי מקרא בפנים באופן שיהי' כמות קטן ובקש ממני להעתיק לו חי' על הרמב"ן הנ"ל ולעשותו כמו תוספת עליו כי להיותי עוסק בספר הנ"ל בכל שבוע עם תלמידי' א"א לבה"מ בלא חדוש אלו דבריו האמת כי כבר נודע לכל כי איש חיל ורב פעלי' הוא וכל מגמתיו לש"ש ואמרי' מקצת שבחו בפניו וכו':

447

תמ״חמ"מ עצתו בזה לא נהירא לי כלומר לא ס"ל א' במה שרוצה להדפיס ס' הנ"ל בלי פנים מגרע גרעי' דיותר הוא נוח וטוב וגם כבוד גדול לקדוש ה' המחבר זצ"ל בהיותו זר זהב סביב לתורת ה' והוא מבואר וגם יותר בקל יש לעיין בו אם המקרא לפניו ונסקר בסקירה א' וגם פירש"י צריך להיות עמו באגודה כי רוב דבריו בנויי' לפלפל עם רש"י כמ"ש בעצמו בהקדמתו וגם דברי התרגום המה קלורין לעיני' המעייני' ברמב"ן שכמה פעמים דבריו בנויי' עליו כידוע לכל באי שעריו:

448

תמ״טב' כי ספרי הרמב"ן מצויי' אלא שעוסקיו אינם מצויי' ואפי' הת"ח אינם רוצים לעיין בו ולא ימצא א' בעיר וכו' הבקי בו ובאמת הספר הזה הוא יסוד אמונה ושרש הדת לפע"ד וכש"כ ההמוני' שקצרה ידם מעסוק בו:

449

ת״נג' מ"ש ברוב אהבתו עזה אלי להעתיק לו חידושי על הרמב"ן האמת אגיד כי תלי"ת ימצא בכלל חי' תורה שלי שאני רגיל לעשות קונטרס מיוחד לכל שנה ושנה ולהעלות מה שחנני ה' מידי שבת בשבתו בעיוני בשעת העברת שמו"ת ובשעת קריאת התורה כמ"ש של"ה וציוה על זה ובכללם תלקטו א' הנה וא' הנה מה שנוגע לרמב"ן ז"ל וצריך ברור ויגיעה לחפשם ולסדרם אך אח"ז מי יכניסני למקום הזה לעשותיני סניף לרמב"ן ח"ו ה' יודע כי לא כן אנכי עמדי. ופה ארחיב דבורי בעניני חבורי ספרים כולם ואומר כי אמנם צריכים אנו להודות לה' על המצאת הדפוס בעולם ותיקונו רב מ"מ גם ההפסד רב מאוד ומי יכילנו כי לפנים בישראל הי' גאוני עולם כותבי' דבריהם על ספר ואם נתקבלו אצל חכמי הדור רובם או כולם אז חכמי הדור צוו להעתיקם ונעתקו בכל עיר ומשפחה אמנם אם לא נתקבל ממילא לא קרב איש להעתיק דלא שדי אינש זוזי בכדי וממילא נמי לא ערב איש לחבר חבר אי לא ידע בנפשו שהוא גדול העולם ויקפצו רבים להעתיקו ואז הי' רוב הספרי' המצויי' בעולם טובים וישרים ואמנם מאז החל הדפוס נתבטל ההעתקה ואפי' אם יחבר גדול כיהושע בן נון מחברת אם לא ידפסנו לא יתפשט ע"י בעולם שום העתקה ועי"ז כמה צדיקי' וגאונים נמנעי' מלהעלות דבריהם ולהדפיסם כי אומרים מי יכניסנו לתגר הזה ולכל הטורח ואיה נצטוינו על ככה די אם אעלה על הכתב והרוצה להעתיק יעתיק ובאמת אין איש מאסף אותם ויותר מזה חבל על דאבדין כל ספרי הקדמונים אשר היה לעינים לרבותינו בעלי התוס' כולם נאבדו ממנו כי בטלו המעתיקים ואל הדפוס לא הובאו ונשתכחה תורתם מישראל עי"ז אמנם בהפך מזה כל מי שרוצה שיתפשטו דבריו בעולם בין יהי' ראוי והגון ובין שלא יהי' ראוי לכך מ"מ קובעם בדפוס ועשה אותם כיון ויש שיעשנו רק לעטרה וקרדום ויש אשר ידפיס בילדותו ומתחרט בזקנותו ומה יעשה אחר שכבר נתפשט ע"י הדפוס וע"כ צריך לאחזוקי דבריו הראשונים מפני הבושה והלא הרי"ף ציוה למחוק כמה דברים מספרו אחר שחזר בהם אמנם ספר הנדפס א"א לחזור ולתקנו כידוע:

450

תנ״אועוד רעה חולי ראיתי בעו"ה לבי לחוקקי ישראל רבותי הקדושי' שבדור הזה התחילו לתת ידים במה שהנהיגו לדפוס ספרם בלי נטילת הסכמה וטעמם ונימוקם המבואר בהקדמת ספרם הוא אמת וצדק וכמ"ש הגאון מה"ו משלם זצ"ל בהסכמתו על ספר דגול מרבבה אבל לא נתנו על לבם מה יהי' באחרונה כי מי גרם לעם רב מעם ה' אשר בעו"ה נטה לבם מאחרי תורת מרע"ה ולנטות להיות אחרי רבים לרעות להלכד ברשת האפיקורסות מי גרם כל אלה הלא עמך כולם צדיקים מאז מעולם אך בתחלה התפשטו ספרי מירוס פירושי' שונים על התורה וספרי נביאים ושארי מחברת דמשכי בליצנותי' ולהיותם נדפסי' בלה"ק בלשון צח דמשכי עסקו בה ההמוני' ונלכדו בחרמם וירדו ממדרגה למדרגה עד שבעו"ה פשתה הנגע גברו ועתקו ועשו חיל ואי הי' כלל מונח וגדר גדור ותקנה קבוע וחרם לבלי קנות שום ספר שאין עליו הסכמה מגאוני הזמן וכן ראוי ולא תהא תורה שלימה שלנו וכו' שהרי גם או"ה אינם נותנים רשות לדפוס שום ספר בלי בדיקה שלא יהי' נגד הדת או נגד נימוס המלכות א"כ למה נגרע ואז לא הי' שום מקום שתתפשט הנגע ולא נספתו עם ה' אחרי דבריהם אבל מכיון שיד השרים והסגנים הי' תחלה להדפיס ספרם הקדושים בלי הסכמה ע"כ אין כח למחות ונתקלקלה השורה בעו"ה והי' מה שהי' ועינינו רואות ולבנו דוה ה' יעזור ויושיע במהרה לגול מעל עמו מסך הסכלות ואז יראו עינינו וישמח לבנו הארכתי בזה ה' יודע כי מרוב שיחי וכעסי נתתי שמחה בלבי למצוא מקום להוציא מלבי:

451

תנ״בואסיים בדבר טוב בעקבות משיחא אעורר על דברי רמב"ן בפ' בראשית על פסוק אשר ברא אלקי' לעשות שם האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חשקו ותאותו לביאת משיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו ז"ל וטעה טעות גדול במח"כ הרמה ואעתיק לשוני בחי' תורה שלי פ' בראשית ונוראות נפלאתי על הרמב"ן ז"ל שכ' ביום הששי בבקר וכו' ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה יבוא הגואל וכו' ויהי' זה קי"ח שנים אחרי ה' אלפי' וכו' עכ"ל ותימה רבה כי שכח היום הולך אחר הלילה ויהי ערב ויהי בקר נמצא כי ת"ק שנים הראשוני' של אלף הששי הם בבחי' הלילה שהוא הערב של יום הששי של בריאה ואח"כ הי' בריאת החיות ואם נמתין עוד עד אחר הנץ החמה לקיים כסאו כשמש נגדי והנץ הוא עשירית היום א"כ יהי' עכ"פ אחר תק"נ שנים לאלף הששי אמנם נראה שאין שייך כשמש נגדי על התחלת התנוצצה אלא אח"כ ויהי' גם זה סעד לרמז המקובל לנו אחרי נמכר גאולה תהי' לו עכ"ל שם ובזה אסיים ברב ברכות הכ"ד החותם באהבה רבה. פה מ"ד נגהי ליום ד' בטו"ב אייר תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

452

תנ״גאהו' תלמידי במגלת ספרך כתוב אלי דהות רמי אהדדי הא דאמר רבא בחולין פ"א ע"א דאמר רבא שחט חולין ואח"כ קדשים אינו לוקה משום או"ב דה"ל התראת ספק א"כ ש"מ דס"ל לרבא ל"ש התראה והא רבא הוא דאמר אונס שגרש מחזיר ואינו לוקה ולשיטת רש"י במכות ט"ו ס"ל ע"כ התראת ספק שמי' התראה ומפני דוחק הק' ירדת לחלק דהתם בחולין מיירי בשוחט ישראל דשחיטה בזר כשרה דכיון דתלי בדעת אחרי' הכהן הזורק ה"ל התראת ספק טפי ועפי"ז ניחא לך נמי פסק הרמב"ם פ"ה משבועו' דפסק הנשבע שיעשה פלוני דבר זה ולא עשאו פלוני אינו לוקה משום שבועת שקר דה"ל התראת ספק ואלו בפי"ו מסנהדרין פסק שמי' התראה והא"ש דהכא תלה בדעת אחרי' שיעשה פלוני דבר זה אלו דבריך:

453

תנ״דתמה אני מי הכניסני ליישב דברי הרמב"ם אשר הוא מיישב דברי עצמו וכ' שם פ"ה משבועות הלכה ב' ונמצא כשמתרי' בו כשנשבע התראת ספק שאין לוקין עלי' אא"כ הלאו מפורש בתורה כמ"ש בהלכות סנהדרין וכוונתו מבואר שרוצה ליישב ולחלק בין ההיא להא דהלכות סנהדרין אלא שהרב בכ"מ ובלח"מ לא הבינו מה הוא זה שכ' לחלק בין לאו המפורש בתורה או אינו מפורש ואיזה גדר יתן לזה ואי' מצא לחלק בזה וא"כ כל הרוצה ליישב פסקי הרמב"ם הללו צריך לראות שיתכוונו דבריו ויתאחדו עם לשון הרמב"ם הלז אבל חלוק שלך א"א להעמיס בכוונת הרמב"ם בשום אופן:

454

תנ״האבל אין להקשות על דבריך הא התם במכות מסקי' דאונס שגירש לא מלקי אלא בבטלו ולא משכחת בטלו אא"כ הדירה הנאה ע"ד רבים דלית לי' הפרה כמבואר שם י"ז ע"א:

455

תנ״ווקשה נהי דמדעתו אין לו הפרה מ"מ אם יתרצו הרבי' שנדר על דעתם יש לו הפרה לדעת כמה פוסקים וכדפסק המחבר בש"ע י"ד סי' רכ"ח סכ"א ונמצא הי' התראת ספק התלוי בדעת אחרי' ואפ"ה שמי' התראה ורואה אני הדברי' ק"ו השתא ומה הכא הי' ההתראה בתרי ספיקא דמי יימר שידירנה ע"ד רבי' שהרי בשעת הגירושין עדיין לא הדירה ואם ידירנה אולי יתרצה הרבים להפר ומסתמא יתרצו להצילו ממלקות ואפ"ה שמי' התראה מכ"ש התם בחולין ושלמים דאינו אלא חד מי יימר דיזרקנה כהן וקרוב לודאי הוא שיזרקנו דהרי הכהן המניח עבודה חייב מיתה ועי' רמב"ן פ' אמור על פסוק ומן המקדש לא יצא ולא יחטא הכהן בשביל הצלתו של זה השוחט ממלקות ועתוס' ריש שבת גבי הדביק פת בתנור וכו' א"כ מכ"ש דה"ל ללקות די"ל ז"א דע"כ לפי הה"א דהוה ס"ד דכשהדירה ע"ד רבים לוקה ע"כ הוה ס"ל דאפי' על דעתם אין לו הפרה דאל"כ איך ילקה הא אכתי לא בטל העשה שבה דאין לומר דמיירי ברבים שאינם בפניו דלדעת כמה פוסקי' ורש"י מכללם אינו מועיל עד"ר אלא בפניהם ולדעתם וא"כ קשה איך ילקה ודוחק לומר היינו ביטולה הואיל ומסר הדבר ביד אחרי' כי זה נ"ל דוחק וע"כ לפי אותו הס"ד אה"נ לא הוה מצי להפר אפי' ברשותם ולמסקנא דלדבר מצוה מפיר והיינו מטעמא שכ' הראשונים דלדבר מצוה דעת כלם מסכמת בסתם אז נתחדש נמי דה"ה נמי לדבר הרשות וברשותם אבל לפי הס"ד לא הוה ידעי' זה ובזה ניצלת מהשגה זאת אך מ"מ לא נ"ל דבריך כלל כי גם הם בעצמם דחוקים הם דאדרבא איפכא מסתברא הואיל והזריקה תלוי בידי אחר והוא יזרוק בודאי ה"ל כמו התראת ודאי משא"כ בדבר התלוי בעצמו ה"ל ספק כי אולי יחוש לנפשו ולא ידירנו עד"ר וזה פשוט מאוד:

456

תנ״זוהנראה לע"ד בזה בכוונת הרמב"ם ז"ל וממילא מיתרצא רומי' הנ"ל דהחלוק בין המגרש והמדיר דעובר עכ"פ על לאו המפורש בתורה לא יוכל לשלחה ולא תותירו אלא שעכ"פ אינו לוקה משום דכל זמן שלא ביטל התיקון שלו אינו לוקה ומשו"ה מקרי התראת ספק שהרי עיקור המלקות בא על ביטול העשה וכמו שהוכיח הריטב"א בחידושי מכות וזה הוא ספק אם יבטלנו או לא אבל מ"מ עבירת הלאו אין בו ספק שהרי עשה מה שהזהירה תורה ממנו בפירוש מה שא"כ בנשבע שלא יעשו אחרי' כך וכך הרי בשעה שנשבע לא עבר עמ"ש בתורה בפירוש שבתורה כתי' שבועת שוא ושקר וזה כשנשבע הי' הדבר שקול אם יהי' שקר או אמת והדבר מתהפך ע"י מעשיו של פלוני ואז אם לא יעשה פלוני כך נמצא היתה שבועתו לשקר כזה הוה התראת ספק דלא שמי' התראה ומזה המיו הוא הך דרבא למ"ד שחיטה שאינו ראוי לא שמי' שחיטה וה"ל כנוחר ומעקר נמצא כששחט קדשי' לא שמי' שחיטה ואינו עובר על או"ב לא תשחטו שהרי לא שחט דלא מקרי שחיטה אלא דבר המכשרת לאכילה דילפי' מטבוח טבח והכן אלא שאפשר שיתהפך ויקרא שחיטה ע"י שיזרוק הדם ויהי' שחיטה למפרע זה הוא התראת ספק כי אין כאן עבירה בודאי וסברא זו נכונה ומכוונת בלשון הרמב"ם בשני המקומות ויצא לו כן מרבא דחולין פ"א הנ"ל:

457

תנ״חודע דבכל זאת אינני ניצול מן הדוחק קצת בזה דא"כ להרמב"ם כיון שלא הוציא שבועת שקר מפיו לא שמי' התראה א"כ לר' יוחנן מ"ט לא מקרי שבועה שאוכל ככר זה היום התראת ספק שהרי לא הוציא שקר ועבירה מפיו כלל וע"כ לומר דלר' יוחנן אה"נ גם אספק כזה לוקין והש"ס דמייתי לי' אהך דאונס שגרש במכ"ש מייתי לי' השתא בספק כזה לוקין מכ"ש באונס שגרש שהעבירה מפורשת כנ"ל אלא דרבא בחולין ע"כ ס"ל לחלק בהכי ולהכריע כנ"ל ופסק רמב"ם כרבא שהוא בתרא:

458

תנ״טואתה דע לך לפמ"ש תוס' בנדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל וכו' דמסקו דאזלי' בתר רוב וה"ל התראת ודאי א"כ ה"נ רוב דמי קדשים נזרקי' וה"ל כודאי וצ"ל דה"ל רובא דתליא בעעשה והוה כרביעה בהמה בבכורות כ"א ע"א ע"ש ועמ"ש תוס' ביבמות פ' ע"א ד"ה נעשה וכו' כ' תוס' היכי דסופו לגלות למפרע לא מקרי התראת ספק וצ"ל נמי היכי דאגלאי למפרע בידי שמים ולא ע"י מעשי אדם:

459

ת״סוהנה במשנה למלך פי"ו מסנהדרי' הלכה ד' רמי להו מרמי דמתוס' דיבמות הנ"ל משמע דהיכי דאגלאי למפרע לא מקרי ספק וא"כ לא מקשו תוס' בנדה מידי דסופו להגלות אם יבי' ב' שערות ונעשה מופלא סמוך לאיש למפרע. עוד הקשני א' דבר"פ בן סורר ומורה בעי למילף דאזלי' בתר רובא בדיני נפשות מהא דהבא על הקטנה חייב מיתה ואמאי דלמא ימצא איילונית אע"כ הולכי' אחר הרוב ועכצ"ל דלמא חובשין את הנואף עד שתגדיל ולא תהי' איילונית וי"ל דעכ"פ ה"ל התראת ספק אי לאו דאזלי' בנפשות אחר הרוב וא"כ מוכח דלא כהתוס' דיבמות דאי ס"ד היכי דאיגלאי מלתא למפרע לא מקרי ספק א"כ הא דאיילוני' נמי לא מקרי ספק:

460

תס״אוהי' נלע"ד בזה דשמעתתא אהדדי אתמר דודאי באגלאי מלתא למפרע לחוד לא מועיל אלא משום דאיתא נמי עכ"פ רוב דהיינו רוב המתאחרי' להבי' ב' שערות מאוחר מבשנת י"ג הם סופם להוליד סימני סריס דרוב מי שאינו סריס מייתי שערות בזמנו אלא בהך רוב לחוד לא הוה סגי להתו' לעשותו התראת ודאי ואולי אין זה רוב מעלי' משו"ה צירפו לזה דעתיד להתגלות למפרע ג"כ וא"כ לק"מ מסנהדרי' אף ע"ג דהתם נמי איכא רוב נשים דלא הוה איילונית מ"מ הא התם קיימי' אי לא ניזול בתר רובא בד"נ ומשום גילוי למפרע לחוד לא מפקי' לי' מהתראת ספק:

461

תס״בומה שהכריחו לתוס' לזה אפשר משום דבלאה"נ קשי' לי' להש"ס ביבמות ל"ז ע"א נימא רוב נשים לט' ילדן וע"ש ובתוס' ומידי רוב גרוע לא נפקא ואי ס"ד דברוב גרוע כי האי דסימני סריס הנ"ל מהני דלא להוי התראת ספק ה"נ לכל הפחות בהכה תחלה להאחרון וחזר והכה את הראשון ה"ל כעין התראת ודאי דלענין חיוב מיתה הא הכה שניהם ולענין התראה הא עכ"פ קרוב לודאי שהוא בו ט' אע"כ דלא מועיל רוב כה"ג זולת גם דאיגלאי מלתא למפרע שהי' כמו הרוב כנ"ל בפי' דברי תוס' הללו ותן לחכם. מ"ד ח"י אייר קס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

462

תס״גשלום רב לי"נ המופלא תלמידי הר"ר הרש שי':

463

תס״דאשיבהו בקיצור נמרץ ובנחיצה רבה מה שנסתפק אי לקוח פטור נמי מתרומה ותרומת מעשר או דוקא ממעשר דבי' מיירי קרא דעשר תעשר דמיני' ילפי' בב"מ פ"ח ע"ב:

464

תס״הדבר זה נתעורר עליו הרב"י בי"ד סס"י של"א והכריחו ממקומו דפטור מן הכל דאלת"ה מאי פריך ולוקח מדאורייתא מי מחיי' דלמא אתרומה קאי דחיי' לוקח ופועל פטור ומ"מ מה שנתקשה לו א"כ בכולי' תלמודא דמשני בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב מ"ט לא משני שלקחו דה"ל מדרבנן ק' זו אינה צריכה לפנים דכה"ג הו"מ לשנויי' עוד בכמה גוני בטבל מדרבנן שלא ראה פני הבית ואכל ממנו קבע מה תאמר כיון דאתי לכלל חיוב לא משני לי' שפיר דמוקי מתני' בכל זמן ובכל מקום והיינו בעציץ שאינו נקוב וה"נ דכוותי' דאי הוה מוקי לי' בלוקח א"כ אינו יי"ח מצה ואינו מזמן אלא זה הלוקח אבל אי החזירו למוכר לא יברך עליו ומוקי לי' בכל גברא וכן בעירובי' וכדומה וכעין שכ' תוס' בב"מ פ"ח ד"ה תבואת זרעך וכו' ופשוט:

465

תס״ואמנם מה שקשה לו לפ"ז דלוקח פטור ממעשר א"כ הכל דרבנן א"כ בב"מ נ"ו מקשה רבינא מלוקח מן הנחתום ואביי מסייעא מפלטור הא התם הכל בלוקח שודאי שלו נמי דרבנן משא"כ דמאי מעם הארץ שהוא בעה"ב שודאי שלו דאורי' אלו דבריו:

466

תס״זהנה עוד יותר מזה יש לתמוה בלא"ה על שיטת ר"ת ז"ל וכי אדם הממרח כריו ואתי לידי חיוב יפקע חיובו ע"י מכירה ויהי' כל טבל אינו אסור אלא להבעה"ב שלו וכן תמה הריב"ם ז"ל שם בתוס' הנ"ל ועוד ביומא פ"ג ע"א מאכילי' אותו תרומה ולא טבל דשרי' לכהן וקשה אדרבא הא טבל שרי' לכ"ע מן התורה והנה פרשת דרכים דרך חיים סי' ט' כ' דלא מצי להפריש תרומה דאין הבעלי' פה ובחידושי תמהתי מה בכך הא חז"ל הקנוהו להמסוכן הזה שיאכלנו וישלם מעותיו לבעליו וא"כ יכול הוא לתקנו ועתה מצאתי ק' זו בס' משנת חכמים בפתיחה ואמת נ"ל טפי כיון שהקנוהו להמסוכן ה"ל לוקח וליכא איסור טבל כלל מן התורה ולכשיפריש בשבת יעשה איסור דרבנן בהפרשה וגם באכילת תרומה דרבנן עכ"פ:

467

תס״חאבל אמת יורה דרכו שהרמב"ם בצחותו נשמר מכל זה בריש פ"ב ממעשר וכ' אינו חייב וכו' אלא הגומר פירות לאכלן אבל הגומר למכרן פטור וכו' ומתוקן הכל דהכל תלי' בכוונת הבעה"ב בשעת מרוח אם מרחן למכרן פטור ולא מתחיל חיוב' עד שימלך לקיימן לעצמן או חוזר ולוקחן ממי שלקחן אבל אם מרחן על דעת לאכלן א"כ אפי' מכרן חייב ובזה מיושב הכל כי כל טבל דאוריית' שבש"ס ר"ל שמרחן ע"מ לאכלן ותו לא מהני לי' מכירה:

468

תס״טומיהו עם הארץ כשם שנחשד שיאמר שכבר עשר ולא עשר ה"נ נחשד שיאמר שמרחן ע"ד למכרן ושקר ענה כי לא מרחן אלא ע"מ לאכלן ומיושב גם קו' שלו ופשוט וזה ברור:

469

ת״עמה שהקשה בפסחים ר"פ תמיד נשחט י"ט ע"א דמשמע דלר"ח לית לי' שנויי' דמעלה ומלינה בראשו של מזבח אם כן תקשי לי' ק' תוס' ביצה ה' ע"א ד"ה ונתקלקלו וכו' דמ"ש היכי דלא אפשר שאני פי' המהרש"א דהכוונה מעלה ומלינה וזה הא לית לי' לרב חסדא וע"כ כתי' ב' של תוס' דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וקשה במנחות מ"ט ע"א ס"ל לרב חסדא דעשה דהשלמה היא לעכב ולא רק למצוה כמו שס"ל לאביי התם ומבואר שם בתוס' באריכות דאי הוא לעכב א"כ הקרבן הקרב אחריו הוא פסול לא שייך דחיי' כיון שהוא פסול ע"ש א"כ לא שייך לר"ח דעשה דרבים דחי וא"כ מה יענה על ק' תוס' הנ"ל:

470

תע״איש לומר דלעולם ר"ח ס"ל נמי מעלה ומלינה ואית לי' כתי' א' של תוס' בביצה שם והא דלא משני הכי בפסחי' היינו משום דלטעמי' דס"ל עשה דהשלמה לעכב ולא שיש דחיי' א"כ הי' קשה לי' גם לת"ק דר"י בן ברוקה במחוסר כפורים בע"פ מ"ט דוחה עשה דהשלמה וא"ל משום אתי עשה שיש בו כרת ודחי עשה דאין בו כרת הא לדידי' לא שייך דחיי' וס"ל דבהא לא שייך מעלה ומלינה כיון שהוא ע"פ ולילה שלו י"ט הוא ה"ל איברי חול בי"ט לא ס"ל דמהני בזה מעלה ומלינה ומשו"ה הוצרך לשנויי שינויי' אחריני אבל לעולם בעלמא ס"ל מעלה ומלינה ומיושב ק' תוס' דביצה הנ"ל ודברי אלו צריכי' עיון ביומא מ"ו ע"א ע"ש היטב ודעת לנבון וק"ל:

471

תע״בעוד במי שמת וציוה שאשתו תהי' גברת כתבת שמצאת בס' חדש נקרא שמלת בנימין שהוא לשון אפטרופסת דעל גביר לאחיך מתרגמי' שליט וכבר פסק הריב"ש דשליט הוא אפטרופוס מקרא שליט על ארץ מצרים ושאלת אם יש לסמוך על זה:

472

תע״גהדין אמת אבל המחבר הנ"ל בלל לשונות ודרשות מעברי לארמי ודרש גז"ש שליט שליט דא"כ בדניאל נמי כתי' די שליטן שמי' הכי נימא דהקב"ה אינו אלא אפטרופוס ח"ו וע"כ בלשון ארמי הוה שליט מה שהוא שלו ממש א"כ אין ראי' מגביר דמתרגם שליט דהתרגם הוא ארמית וכוונתו שאחיו יהי' שלו ועבדיו ממש וכן הוא האמת שהרי לא נתמנה יעקב לאפטרופוס לעשיו כ"א לעבד נמכר עשו ליעקב כאמור בתשובתו של יצחק לעשו ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ופי' מה שקנה עבד קנה רבו והכל שלו ש"מ גביר הוא שלו ממש:

473

תע״דויותר נ"ל דגם בלה"ק יש שליט שפירושו שלו ממש וכן בארמית יש שליט שהוא רק אפטרופוס שגם בדניאל גופי' מצינו שליט לשון אפטרופוס ומינוי בעלמא ושני הלשונות עברי וארמית שוין בזה אלא שהריב"ש פסק דשליט הוא מלשון אפטרופוס כיון דיש לפרשו הכי והכי דבעל השטר על התחתונה:

474

תע״הומזה הטעם בעצמו הוה לשון גברת אפטרופסות ומינוי דמצינו כן במלכות יהודה גבר באחיו ויקרא מלכי ישראל גביר וגם ויסירה מגבירה והכל לשון שררה בעלמא שאין ישראל נמכרי' לעבדי' להמלך כלל ולא הותר אלא האמור בפ' מלך לחד מ"ד דמקיל טפי ולאידך מ"ד אפי' בהא לא הותר וא"כ אינו אלא שררה ומינוי בעלמא והך דכוותי' והנלע"ד הודעתיך קושט אמרי אמת. כעת מאפס הפנאי הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ה' ב' אב תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

475

תע״ושלום לי"נ הרב הגאון המופלא ומפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה יע"א:

476

תע״זכבר הקדמתי להשיב על דבריו זה שבועו' הרבה ומסתמא כבר הגיע לידו מכתב ההוא והן עתה באתי דאתא לידי מעשה עובדא הכי הוה ה"ה תלמידי הותיק מו"ה דוד אייבניץ נ"י נולד לו בן זכר ביום תענית אסתר ולהיות נראה חלוש קצת באיברים לא חשו למולו בזמנו ונתאחר הדבר כמו שבוע אחר זמנו וכשנתחזק אז באיבריו שהרגשו שהוא ראוי למול הלכו המוהלים לבודקו כנהוג והציצו בו וראו בהתינוק כמה שינויים שונים שהיתה העטרה ממש מגולה וכל הערלה מונחת על הגיד אחורי העטרה כעין כובע ושהי' הגיד מעוקם וכפוף למטה לצד הכיס ושלא הי' שום נקב השתן בראש הגווי' כ"א למטה סמוך לכיס הי' הגיד נקוב למוצא השתן וגם ראו בשעה שהשתין משם הי' עושה כיפה ממש ונאספו אליו מוהלים המומחי' המצויי' וגם רופא אומן ישראלי שבכאן וגם הוא מוהל וכולם שפטו למוהלו כי לא יזיק לו המילה כלל ושלפי דעתם אחר הסיר עור הערלה ימצאו שם עור הפריעה כתיקנה בשגם שהגיד מתקשה כאחד הגידי' אלא שהוא מעוקם וכפוף והרופא הישראלי אמר לענין רפואת הילד להתפשט הגיד ולסתום נקב התחתון ולעשותו במקומו צריך לעשות כעין קנה של כסף חלול ודק ולנקוב עליון העטרה עד מקום נקב התחתון ועוד עמוק ממנו עד מקו' הביצים יגיע הקנה באופן שהמי רגלי' יאחזו דרכם דרך הקנה ההוא ויצאו למעלה במקום הראוי ויהי' כך תחוב איזה שבועו' ובין כך יתרפא ויסתם הנקב שלמטה ע"י איזה משיחות ממיני מרקחת השרופי' וחמוצי' אלו דבריו. וגם אני הייתי באותו מעמד ומ"מ אמרתי כיון שכבר עבר זמן המילה לא נמהר עד נשאל פי מומחה אחר היותר מפורסם ונשמע מה בפיו גם הוא שלא יבוא היזק ח"ו ע"י המילה וכן עשו והביאו מעיר סמוכה רופא אינו נימול לכאן וגם שם הייתי ודברתי עמו והצעתי לפניו כל חלקי הסותר האפשרי להסתפק לפי ידיעתי קצת ברפואות וניתוח ומ"מ לא זז הרופא המומחה מכל דבריהם הנ"ל ואמר למולו תחילה ואחר שיתרפא יעשה הוא בעצמו להילד שביל של מי רגלי' ע"י קנה של כסף כנ"ל ושזה פשוט לו שאין כאן חשש של סכנה כלל ושיתרפא וכן נעשה מעשה ע"פ הרופאי' והמוהלי' וע"פ הסכמתי ונימול בעי"ט הראשון של פסח העבר ומיד אחר הסרת הערלה הנ"ל מצאו עור הפריעה ופרעוהו ונתגלה העטרה כדרך כל אדם אלא שאינו נקוב למעלה ותלי"ת כבר נתרפא ממחץ המילה והילד בריא אולם ה' ישמרהו ויחייהו:

477

תע״חואז נדברנו מענין דין כרות שפכה והי' פשוט לי יותר מביעא בכותחא שמצד הנקב שלמטה אין כאן שום ספק לאיסור שהרי בודאי נולד כך ממעי אמו שהרי אין לו שום נקב אחר להוצאת השתן כ"א זה א"כ מסתמא כך נברא אלא שלא הרגשו בו כשם שלא הרגישו בחסרון הנקב העליון וא"כ ה"ל בידי שמים דיש לו רפואה וכשר כמבואר בסוגי' דיבמות ע"ה ע"ב ובכל הפוסקים דבעי' דומי' דממזר וליכא:

478

תע״טאך מה שאני חוכך כיון שנסתמו שבילי הגיד ההוא וידוע דשבילי הזרע אינם שביל של מי רגלים כי שני שבילי הזרע יוצאי' מצדדי' משני ביצים של ימין ושמאל ומתאחדי' למעלה ושביל של מי רגלי' הוא בפ"ע וכן אחז"ל בבכורת מ"ד ע"ב ת"ר ב' נקבי' יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא שכבת זרע וכו' וא"כ כיון ששבילי הגיד ההוא סתומים והרופאי' ימציאו לו שביל למ"ר מ"מ מי ימציא לו שביל א' לש"ז ואם יאמרו שיהי' שביל משמש לשתיהם א"כ אינו יורה תו כחץ ויהי' עקר ולא אוכל להאמין שיהי' אפשר להם לעשות שביל רחב ומחיצה מפסקת ויהי' א' משמש לשתן וא' לש"ז כאשר חברו היוצר מתחילה וגם קשה לי להאמין להם אם יאמרו ששבילי הזרע לא נסתמו מעיקרא רק שביל של מ"ר שהרי לא הי' עיניהם וידיהם שם בפנים ונשאתי ונתתי עם הרופאים בענין והי' דבריהם ותשובתם כחלום בלא פתרון ומרבי' הבל וגוזמו' כדרכם ואמרתי אני עם לבי עוד חזון למועד אחר שיעשו מעשיהם בקנה של כסף הנ"ל אולי אוכל להכיר בו או יברכו דבריהם אז לפני ביותר ברור ואז נדון עליו כל זה שפטתי ברעיוני ולא עלה בלבי שום ספק בזה:

479

ת״פוהן עתה בעי"ט האחרון של פסח העבר בא אלי איש א' ובידו מגלה עפה העתק מכתב פנקס מוהל א' בק"ק צעהלים סמוכה לכאן ושם נאמר וז"ל אות באות:

480

תפ״אמעשה אירע לי אצל הילד של כ' שמעון ב"ה מרדכי הרש שנולד מהול והראה לי אותו הילד ובאותו הפעם הי' מקלח ממנו מי השתן וראיתי שהשתן לא יצא מנקב הטבעי רק למעל' מן הכיס יצא השתן ובחנתי במחט עד היכן מגיע נקב הטבעי והי' סתום עד שלא הי' ניכר ממש למעלה מהעטרה איה מקום הנקב ושלחתי אחר הרב אב"ד דקהלתינו מו"ה יואב נ"י לא יכבה לא"י והי' משתומם על המקרה הזה בא"ד באה המילדת ואמרה שהיא עשתה זאת בשעת לידה במספריים והרב נ"י השיב לי להאמין לטענות המילדות לולא זאת מאה רבנים לא יוכלו להתיר אותו הולד לבוא בקהל כי כרות שפכה הוא ממעי אמו ועוד אמר לי המתיני לי עד אחר ל' יום. ואחר זאת ימים לא כבירים הייתי בק"ק פ"ק אצל הרב הגאון אב"ד מו"ה דוד דייטש נ"י וספרתי לו את המעשה אשר נעשה והודה ואמר יפה קיימת את דברי יואב שר הצבא וא"ל שמעשה כזאת הי' בפראג בהיותו שם בישיבה והרב הגאון דק"ק פראג הורה הלכה למעשה שלא למול אותו הולד כי לא יכול לחיות יותר מג' חדשים וכמו כן עשאו ואח"כ ספרתי את המעש' מפראג להרב מו"ה יואב בשם הגאון מו"ה דוד וציוה כ"כ להמתין לו עד כלות ג' חדשים וכשהי' בן ט' שבועות מת אותו הולד עכ"ל העתק כתב המוהל מצעהלים:

481

תפ״בהנה מיתת הילד מצעהלם לא נפלאת ולא רחוקה כי הי' ראוי למות אם מפאת דברת ת"ח ה"ה ידידי פר"מ והרב הגאון מו"ה יואב אשר שפטוהו לבן מות והוה כשגגה היוצא מהשליט ולא נפיש זכותי' דההוא ינוקא ואבותיו מזכותי' דמר שמואל וינוקי' דשכיבא על דברת רב פנחס אחוהי במ"ק י"ח ע"א ואם מפאת דברת הרבה בני אדם שדברו בו ונשאו ונתנו בו מוזרת בלבנה להמית ולא להחיות וכמבואר גם שם דברית כרותה לשפתים וחז"ל הזהירונו פ"ק דכתובות ח' ע"ב וכבר רבים שתו לימא וכו' ולהיות כי נ"ל דכל הדברי' והחזיון הזה אינו נוגע כלל להילד הזה שבכאן כי לפי עדות הכתב הנ"ל אמרה המילדת שהיא עשתה כן במספרי' ועל זה העיד פר"מ מפי רבו הגאון זצ"ל עדותו הנ"ל והיינו דוקא בכיוצא בזה בשנעשה ע"י אדם דכאיב לי' טובא מה שא"כ האי שנולד מעיקרא כך חי' יחי' דחלוק זה מצינו בטריפות הרבה כמבואר. וגם צויתי להאיש מביא הכתב שלא ידבר מזה כלל ולאחוזת מרעי שהראיתי כ' העתק הנ"ל צויתי שלא להוציא מפיהם ולא להרהר שום דבר רע על הילד שבכאן ואנו מקווי' ומיחלי' לחסדי ה' ישמרהו ויחיי' ואבותיו יגדלהו לתורה ולחופה ומע"ט - ואחרי כל זאת אראה לשפוט בענין הכתב הנ"ל הבא מק"ק צעהלים כי כבר אנו מוזהרי' מפי ספרים וסופרי' שלא להאמין לעדותן של אנשים המעידי' מפיהם של חכמים כי אינם מדקדקי' בדבריהם ומהפכי' דברי אלקים חיים:

482

תפ״גכי לפע"ד עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים הרבה בתחילה מ"ש בשם הרב הגאון מו"ה יואב בעה"מ שערי בינה להאמין למילדת כי לולי כן יהי' אסור בקהל משום שיהי' כרות שפכה ממעי אמו זה הוא דבר שא"א לסבול והוא היפך מש"ס ופוסקים דממעי אמו כשר וכן הוא בש"ע א"ע סי' ה' סעי' י' ומבואר שם דבכעין עובדא דידן כשר בין לרש"י ובין לרמב"ם והמהפך בזה אינו אלא מן המתמיהי' וא"א לי להגיה בכתב ההעתק שלא יאמין למילדות שעשתה במספרי' אלא נאמר שנולד כך כדי להתירו בקהל משום סיום דבריו שסיים כי כרות שפכה הוא ממעי אמו יעיין בלשון הכתב ויראה כי א"א להגיה. תו צל"ע דאם הוא ספק כרות שפכה הפסול בקהל איך האמין לעדות המילדות דעדות זו החוש מכחישו שהרי נולד בלי נקב הטבעי ומסתמא המציא הטבע נקב במקום אחר ואם יאמר שלא הי' נקב כלל וקרה מקרה למילדות שע"י מספריי' נעשה נקב הזה ונתרמי במקום הראוי ונכון לשתן זה הוא א' מנסים נסתרי' שאינו נופל במקרה והזדמן כ"א ברצות ה' והכא מ"ט עביד רחמנא ניסא לשקרא שהרי סופו למות אחר ט' שבועות ואם תאמרנה המילדת שעשתה כן בכוונה שהרגשה בשעת לידה שאין לו נקב במקום הראוי ועשתה את זה אתמהה מ"ט לא עשתה במקום הראוי ומדוע לא הזכירה זה החדוש לאמור להנשים העומדות ראו דבר תימה בתינוק הזה וראו נמי חכמתי שאני עושה לו נקב במקום אחר ועוד אם עשת' כן במספרי' במקום מסוכן סמוך לכיס שידוע שיש לחוש לשחפת וקאלט"ן בראנ"ד כידוע הי' לה לעשות לו תחבושת ומשיחות להעלות גלד סביב הנקב ושפה לו באופן שיהי' נקב פתוח לעולם למי רגלים ע"כ אין ממש בעדותה כלל והרי זה כעדות הקצבי' שכ' רשב"א בתשו' סי' שפ"ג שאומרי' ניקב הדקי' הוא כן בטבע הבריאה יעיי' שם והביאו ב"י בקוצר סי' מ"ו ויותר הי' ראוי לומר שנולד סתום ואטום בלי שום נקב כלל ובאמת הי' התינוק עצור איזה ימי' מלהשתין והמי רגלים נקווי' אחת לאחת בשביל הסמוך לכיס ומחמת חמיצותם שרפו שם ונעשה שם זה הנקב וא"כ ה"ל כניקב מחמת חולי ונפלין ברברבתא בפלוגתת הרמב"ם ורש"י הנ"ל אבל להאמין לחי' אין לנו:

483

תפ״דואע"ג דחי' נאמנת לענין יוחסי' כמבואר פ' עשרה יוחסי' ע"ג ע"ב ובש"ע א"ע סי' ד' סל"ה מ"מ לא גריעי כל הספיקות הנ"ל מקריאת ערעור דחד דנפקא לי' מחזקת רוב כשר בקהל ואתרע חזקתי' ומה"ת להאמין במה שאין הדעת סובל וכל זה במילדת ישראלי' דאל"ה לא צריכי' לכל זה דבלא"ה נמי אינה נאמנת כלל כמבואר בההוא דשל ערלה ושל עזקה ביבמות קכ"ב ע"א ועבש"ך י"ד סי' קכ"ז סק"כ בסופו:

484

תפ״הועתה אשוב אתפלא על עדותו של פר"מ ידידי הגאון נ"י וחזי מאן גברא רבא קאמסהיד בשם רבן של ישראל זצ"ל אשר קבלתו נקבל בהכנעה ואהבה רבה ואם כוונת הגאון זצ"ל הי' שלא ימולוהו כ"א ימולוהו אזי מקובל הוא מפי רופאי' מומחי' שלא יחי' עם צירוף מכת הנקב שסמוך לכיס ובודאי שיש לחוש לזה ואעפ"י שהרופאי' אינם חשים לזה יש לחוש לאותם הרופאי' להקל בנפשות שלא למולו דאע"ג דנימא שאין מן ההכרח שימות דאפשר דבדרי' לי' סמא וחיי מ"מ מי יכניסנו לתגר הזה ועוד האיכא גופא דלא מקבל סמא כבנדה ל' ע"ב אלא דלפ"ז הבל יפצה פה הכותב בעדותו שמת הילד בן ט' שבועות ומה ענינו לכאן הלא התם לא מלוהו כלל ומת מיתה טבעיי':

485

תפ״וואם אמנם הי' כוונת הגאון זצ"ל שעכ"פ לא יחי' מי שנולד כן ולפ"ז צריכי' לדחוק במשחז"ל פראד"מ קל"ד ע"א ההוא ינוקא דלא ידיע מפקתי' פירש"י שלא ניכר בו נקב בית הרעי וכו' יעויי' שם צ"ל היינו דוקא נקב פי הטבעת אבל נקב הגיד כאיב לי' טפי או אפשר שאני הכא שמצורף לזה גם הנקב שסמוך לכיס דאין לומר משום ההוא נקב שסמוך לחוד לא יחי' דאם כן קטלתי' לכל כרות שפכה אע"כ משום צירוף שניהם כצ"ל:

486

תפ״זוהנה אי הי' אומר כן אפי' בבהמה היינו תמהים וכי להוסיף על הטריפות יש ובאבר שאין בו שום טריפות ובשגם קיימא לן זמן טריפה יב"ח חוץ מן הנפולה שזמנה מעל"ע ואיך ניתן זמן ג' חדשים יעויי' בחולין נ"ז ע"ב פלוגתת רבי ורבנן גם כי באדם דאית לי' מזלא וצ"ל דה"ל כמסוכן וגוסס ונתנו לו רופאי' של הגאון זצ"ל זמן ג' חדשים מ"מ יהי' איך שיהי' לא ידעתי טעם שלא למולו אם יאמרו הבקיאי' שהמילה לא תוסיף חולשא בהטריפות או בהחולשא ההיא ולדעתי גם בטריפה שייך במ"ע של ביום השמיני ימול כמו כשר גמור והנה גבי פדיון אמרי' בב"ק י"א ע"ב אך למעוטי נטרף בתוך שלשים והתם הוא דמיעטי' רחמנא אבל היכי דליכא מיעוטא הרי הוא ככל אדם אף ע"ג דיש קצת לדחות ולומר אדרבא התם הא דכתיב רחמנא פדה תפדה לרבות גוסס ומסוכן וה"א לרבות נמי טריפה משו"ה אצטריך אך למעוטי טריפה ואייתר פדה תפדה לרבות גוסס ומסוכן וכן מפורש שם בנימוקי יוסף וא"כ י"ל במילה אפי' גוסס ומסוכן נמי לאו בר מילה הוא מ"מ לא נ"ל לחלק בהכי מדשתיק בש"ס מיני' וההוא גברא דס"פ הקומץ דאתילד לי' ינוקא בתרי רישי ושאיל בבי מדרשא כמה יתן לכהן מדוע לא נסתפק לו במלתו הרי הוא טריפה מחמת יתרת ודוחק לומר דפשוט לו דטריפה אינו בר מילה ועמ"ש הש"ך י"ד סי' ש"ה סקי"ב בשם תשו' מהרא"ן חיים ז"ל וק"ל אע"כ בבכור הא דצריך פדה תפדה לרבות גוסס משום דהוה סד"א דלא שוה מידי כמו בעירוכי' ביוצא ליהרג ועמ"ש ביש"ש פ"ק דב"ק סי' ל' ואיהו פליג על נימוקי יוסף הנ"ל וע"ש אבל במילה אין שום סברא לחלק ובתנאי שיעידו רופאי' מומחה שלא מקרב מיתתו ע"י המילה דזה פשוט דלא גרע מכאיב לי' עינא ריש פ' הערל אבל זולת זה לא ידעתי מדוע להחמיץ המצוה ומכ"ש בנולד כך דבלא"ה איכא כמה גדולי ראשונים דאפי' בבכור לא אמעט אלא בנטרף ולא בנולד כך כמ"ש הרב המאירי הובא בשיטה מקובצת לב"ק י"א ע"ב שם ולמה נפסיד הילד הזה מלהיות מוכתר בברית קודש בחיי' חיותו עד לא ימות ויוסר ערלתו על קברו ואינו דומה קולטתו הקדושה מחיים לקולטתו אחר מותו ומכ"ש שאין כאן דם ברית אחר מיתה:

487

תפ״חועוד הנני יוסיף להפליא על דברת הגאון זצ"ל מ"ט לא טיהר האם מטומאת לידה לא מיבעי' לשיטת רש"י ותוס' דנדה כ"ג ע"ב ד"ה אמר רבא דכל טריפה שאינו חי אין אמו טמאה לידה ואפי' ושטו נקוב ולדעת הרב"י סי' קצ"ד גם הרמב"ם סובר כן א"כ פשיטא דה"נ שאינו יכול לחיות ג' חדשים אין אמו טמאה אלא אפי' לשיטת הרמב"ן ורשב"א שם דס"ל דוקא גוף או ושטו אטום הא דלא חזיי' לבריית נשמה מעיקרא הא דאין אמו טמאה לידה אבל שארי טריפות לא דשפיר מקרי ראוי' לבריית נשמה הואיל וראוי' לחיות מעט פחות מיב"ח כן הוא לשון רשב"א בתה"א בית ז' שער ו' דף קפ"ה עמוד ד' ודבריהם נראין עיקר בש"ס דבחידושיו שם הקשה מ"ש טריפה מהמפלת נפל דאמו טמאה לידה ואת"ל נפל הי' מעיקרא ראוי' לבריית נשמה ואח"כ נעשה נפל אם כן דלמא בטריפה נמי דלמא אח"כ נעשה טריפה ועוד קשה לי אהא דאמרי' התם כל שניטל מן החי וימות אין אמו טמאה לידה אי ס"ד הפי' כרש"י ותוס' וסיעתם דכל שהוא טריפה אין אמו טמאה לידה מאי ארי' כל שינטל מן החי הא בנברא כך איירי וכל שניטל פסול אין פסול בנברא כך להרמב"ם פ"ח משחיטה הל' כ"ד והורה בש"ע סי' נ' ס"ב וכה"ג הקשה פר"ח בי"ד סי' כ"ט סק"ה מהך דכמה חסרון בשדרה כדי שינטל מן החי וימות אלא דהתם לפע"ד לק"מ דלא נתכוון הרמב"ם לומר דחסר הוא שנברא כך דוקא אלא כל ענין וענין שאנו דנין עליו אם נכנס כך לאותו הענין נקרא חסר ואם אחר שכבר נכנס לזה הענין ניטל ממנו נקרא ניטל וע"כ כשאנו באים לדון לענין טריפות אנו מניחי' כלל כל שנברא כך נקרא חסר והניטל אח"כ נקרא ניטל אמנם כשאנו דנים על עניני טומאת אהל המתחילי' אחר מיתה ע"כ כשנחסר רגע קודם מותו אע"ג דלענין טריפות הוא בסוג ניטל מ"מ לענין טומאה נקרא חסר שהרי מת כך בחסרון ההוא וע"כ בדקדוק גדול בא לשון המשנה כמה חסרון בשדרה לענין טומאה כדי שינטל מן החי לענין טריפות דשם בעי' ניטל דהרמב"ם מנה שדרה בסוג ניטל וכמ"ש שנתקשה גם בזה פר"ח והא"ש דכל שניטל ממנו ב' חולי' אחר שנברא הוה טריפה ולכשימות נקרא חסר וק"ל מ"מ הכא קשה טובא דקאמר כל שינטל מן החי אע"כ כרמב"ן ורשב"א דאפי' טריפה אמו טמאה לידה והך כל שינטל סימנא בעלמא יהיב כל שגופו אטום כל כך מתחילת בריאתו שאלו הי' נוטלי' כל כך מהחי הי' מת אין אמו טמאה לידה ולעולם שארי טריפיות לא ודאמרי' בש"ס טריפה חי' איכא בניי' ר"ל מדמפרשי דברי בריתא דרבי דינטל מן החי וימות בארכובה ש"מ בעלמא טריפה אינה חי' זהו שיטת רשב"א ורמב"ן:

488

תפ״טוהנה מריש הוה קא קשי' לי גם על דבריהם דא"כ דפלוגתת ר' ינאי ור' זכאי לפרושי דברי רבי קאי שאמר כדי שינטל מן החי וימות במאי פליגי פשיטא דרבי ס"ל טריפה אינה חי' כמבואר בפא"ט נ"ז ע"ב דס"ל לרבי סי' לטריפה שלשים יום וי"ל ולחלק בין טריפות דבהמה דסי' שלשים יום משא"כ באדם דאפי' למאן דלית לי' אדם דאית לי' מזלא שאני מ"מ בטריפת הירך שאני דבהמה נשענת על יריכה טפי וכמ"ש רש"י ורשב"א ור"ן בחולין נ"ז ע"א בעוף וכ"ש באדם היושב על מטתו וכן צ"ל בדעת הרמב"ם דפסק עד טבורו כר' יוחנן אעפ"י שהוא פסק ניטל ירך וחלל שלו ניכר נבילה בהלכות שחיטה וברפ"ב דאבות הטומאה ועוד לא יהי' אלא טריפה הא ס"ל טריפה אינו חי אלא ע"כ באדם לא הוה נטילת הירך אפי' טריפה וראי' ברורה לדברי בספ"א מטומאת המת לא מנה ירך שניטל לטמא באהל אע"כ כנ"ל ואח"כ הא דאמר הש"ס דפליגי בטריפה חי' היינו בטריפות כי האי דירך ובאדם דוקא. אח"ז מצאתי בשאלתות פ' אמור כדברי ונהנתי ועמ"ש תוס' עירובין כ' ע"א ד"ה לאתויי' וכו' וא"ש שיטת רמב"ן ורשב"א לומר דטומאת לידה לא תלי' בטריפות מ"מ הכא שגידו נולד אטום ובודאי כך נוצר ואי ס"ד שאינו יכול לחיות ה"ל אינו ראוי לברי' נשמה ואין אמו טמאה לידה והוא תימה אם שתקו חכמי תלמוד מזה בשלמא לענין מילה יש לדחוק דפשיט להו שלא ימולנו עד שיתרפא ויהי' ככל אדם ובין כך ימות ולא הוצרכו להודיע זה אבל לענין טומאת לידה הי' לנו להודיענו חדוש זה אע"כ דליתא להאי כללא פשוטו וצריכי' אנו למודעא רבא מה יאמר מר ידידי הגפר"מ בכל זה ישיבני דבר ולא חצי דבר כי לפע"ד אם יארע לי עוד כזה ויהי' ראוי למולו בזמנו אזי אצוה למולו אפי' בשבת אם לא יעמידני על הברור בזה מה שמועה שמע מרבו הגאון זצ"ל ה' ברב חסדיו יורנו מדרכיו ויחיינו ויקיימנו לתורתו ועבודתו כל הימים וכה יהי' גם משפט הנער היולד הכ"ד החותם באהבה רבה. פה ק"ק מ"ד יום ב' י"א למב"י תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

489

ת״צהתינוק הלז הי' בריא אולם וביום מ"ט ללידתו הוא יום א' טו"ב למב"י בחצי היום פתע פתאום בא שברו כי נפל לחולי ר"ל ושכב כן עד חצות הלילה ליל ב' ח"י למב"י יום חמישים ללידתו שבק חיים לכל חי וצדק קבלת הגאון זצ"ל אמנם עדיין אני אומר הואיל וא"א להוסיף על הטריפות בשום אופן דאי הוה בדרא לי' סמא הוה חי' דהיינו אי הי' מזדרזי' לשמוע לקול הרופאי' לעשות לו קנה חלול של כסף כנ"ל כי החוש מעיד שהנקב שסמוך לכיס מסוכן כי לחלוחי' מי רגלים וחמיצוהם גורם בראנ"ד לביעים אלא שמיום שבא השמועה מצעהלים רפו ידי ולא זרזתי לאביו של הילד לעשות לו מאומה והי' בשב ואל תעשה ויהי' איך שיהי' איני יודע שום טעם למנוע מלהמולו אם אינה מוספת חולי וחולשה לקרב מיתתו ומכ"ש דאפשר שחי' יחי'.- השגני תשובת הרב וז"ל מה שהגיד המגיד בשמי הוא כזב ושקר ומעולם לא אמרתי דבר זה ובקשתי מכבוד רמעכ"ת נ"י שימחול לכתוב לאותו המגיד שימחוק דבר זה מספר זכרונות כי חלילה לתלות בוקי סריקי באילן הגדול מ"ו מהר"י זלה"ה ופן ישתו דורות אחרונים מים המרים ומרב טרדות אקצר דברי העומד על משמרתו הקטן דוד דייטש עכ"ל:

490

תצ״אשלום רב לתלמיד ותיק וצורב החריף חד חד נחית ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרבני המופלא חתנא דבי נשיאה כבוד מו"ה איצק נ"י פרענקל:

491

תצ״באם היות הזמן יקר מ"מ לרוב אהבה עזה אשיבך בקוצר אע"ג שדבריך אינם לדינא כ"א לפלפולא ולאסבורא דברי הרמב"ם פ"א מה' חמץ הלכה ז' שפסק אסור לאכול מגופו של חמץ כ"ש משום שנאמר לא יֵאכל והרבית להקשות ע"ז:

492

תצ״גדא"כ שור הנסקל וערלה ושרצים מאי דריש בלא יֵאכל דידהו ועוד אי ס"ל לרמב"ם דילפותא דחֵלב לא הוה גילוי אכל התורה כולי' אם כן מנ"ל לרמב"ם בשארי איסורים דלית בהו כרת דחצי שיעור אסור. שוב הארכתי בדברי מכילתא וירושלמי דבעי למילף בחמץ דהזהיר על המאכיל כאוכל משרצים והקשית מה לשרצים שלא הי' להם שעת הכושר משא"כ חמץ כבש"ס חולין ק"כ ע"א והי' נ"ל לקושי' אחרונה לפמ"ש תוס' שם בחולין ק"כ דחלבו של שליל לא מקרי שעת הכושר משו' שלא הי' באותו ענין ונ"ל דזה שייך בחלב דבהקרבה תלי רחמנא ושל בן ח' לא חזי להקרבה דהרי מהכא ילפי' מה חלב ושתי כליות מוציא מכלל שליל וכו' בחולין ע"ה ע"א נמצא לא הוה האי חלב באותו ענין משא"כ דם דלא תלי' בהקרבה כלל ומשו"ה חייב על דם הלב של שליל באמת ואפי"ה מותר דם שחיטה שלו וכל דמו כמו שפסק רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות נמצא הי' לו לדם שעת הכושר ולא שייך בזה לומר תי' תוס' וא"כ נילף שפיר חמץ מאכיל כאוכל מביניי' דשרצים ודם כביבמות פ' חרש ולפ"ז הא דאמרי' התם מה לשרצים שכן במשהו הו"מ למימר נמי מה לשרצים שכן לא הי' להן שעת הכושר משא"כ דם אלא דעדיפא מיני' קאמר דאפי' דם הלב דלא הי' לו שעת שהרי גם בשליל אסור אפי"ה לא אתי' מדם ובזה א"ש מה דקשה לר"ש דאית לי' כ"ש למלקות א"כ אין כאן פירכא מה לשרצים שכן במשהו וקרא דגבי דם ל"ל ומכ"ש לרש"י ורמב"ם דדם שבשלו ומלחו עובר עליו ליכא למימר מה לשרצים שכן אין היתר לאיסורו משא"כ דם וקשה קרא ל"ל והא"ש דלר"ש עכ"פ אצטריך לדם שחיטה שהי' לו שעת הכושר כשהי' שליל:

493

תצ״דולענין הך קושי' הנך לא יֵאכל דשור הנסקל ושרצים מה עביד לי' הרמב"ם נ"ל דודאי הנקודות לא מייתרי ועמ"ש פ"י ר"פ כל שעה אלא מדמשני קרא לא יֵאכל דקאי אהמאכל ולא אגברא האוכל מיני' ודריש הרמב"ם חצי שיעור שזה המאכל לא יתאכל אפי' ע"י כמה אנשים זה מעט וזה מעט ואמנם בשרצים דריש מיני' מכילתא לא יאכל שלא יתאכל על ידך לקטנים וכה"ג:

494

תצ״הונ"ל דברייתא דס"פ חרש דמייתי אזהרת גדולים על הקטנים מלא תאכלום לא תאכילום ולא מלא יאכל ס"ל דמלא יאכל לחוד הוה משמע טפי מיני' למדרש מיני' חצי שיעור אע"ג דבלאו ה"נ ידעי' איסור ח"ש כאשר יתבאר ה"א דתהוי שני כתובים לכן כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים וממילא תו ליכא למדרש מידי מנקודו' דלא יֵאכל כיון דאין כאן שינוי לשון מאוכל למאכל דהרי האמת כן הוא שלא יתאכל ע"י לאחרים ולא מייתרי מידי וכן נמי גבי שור הנסקל כיון דעכ"פ עיקור קרא אתא לשחטו אחר שנגמר דינו א"כ שייך שפיר לא יֵאכל שלא יעשה המצאה להביאו לאכילה היינו שישחטנו אחר שכבר נגמר דינו לסקילה אבל בערלה שפיר קשה דאין נראה לומר כיון דילפי' כל התורה מבניי' דשרצים ודם וטומאה להזהיר על המאכיל כאוכל ממילא שייך שפיר לא יאכל ז"א דהא בכל התורה לא כתי' כן אלא ע"כ דהתורה לא רמזה בנקודות אלו אלא אמאי דכתי' בהדי' כגון בשרצי' דכתי' גבי לא תאכילום משא"כ בשארי איסורי' דלא אתי אלא מבניי' לא א"כ מ"ט שני קרא בלשני' גבי ערלה ונ"ל אה"נ אלא משום דערלה מחמץ וחלב לא אתי' לאסור ח"ש דמה להנך שכן בכרת וחמץ מחלב וערלה לא אפי' שלא הי' להם שעת הכושר וחלב מערלה וחמץ נמי לא אתי' דמה להנך שכן בכרת והשתא דכתיב ג' קראי אתי' מיני' כל איסורי' שבתורה וא"ש:

495

תצ״וומאז אמרתי דדוקא חמץ צריך קראי דלא שייך חזי לאצטרופי בסוף יום אחרון של פסח וה"א אז יהי' מותר לאכול חצי שיעור קמ"ל דאפ"ה אסור. יום ב' פה ק"ק מ"ד ח"י למב"י תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

496

תצ״זשוכ"ט לתלמידי הרבני החרוץ האברך כבוד מו"ה מאיר נ"י ישגה מאוד בראשית צמיחתו ירום ונשא וגבה מאוד באחריתו אמן:

497

תצ״חראיתי מה שהעלה במצודתו ע"מ שנתקשתי בלשון פסקי תוס' דתעני' סי' ח' שכ' ת"ח דרכו להודות לחברו בין על האמת בין על השקר ורצה מעלת תלמידי נ"י לומר המכוון דאפי' בתלת מילי דרגילין לשנות מ"מ ת"ח לחברו מגלה כל לבו ואומר האמת כמ"ש תוס' בב"מ להדי' והיינו על האמת ועל השקר ר"ל מה שמשקרין לאחריני מ"מ לת"ח חברו מודה האמת אלו תוכן דבריו. ואם כי מצוה רבה עביד להתחכם בכוונתם שהי' קשה להולמו מ"מ לא נוח בהם וגם נפשו יודעת זאת ואמנם אחר שנתקשתי בזה זה ימים עלה ברעיוני לומר:

498

תצ״טדבתענית ז' ע"א רבא רמי כתי' יערוף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי אם ת"ח הגון הוא כטל ואם לאו עורפיהו כמטר ופירש"י עורפיהו הרגהו ופירושו קשה להבין אבל נ"ל כך דהנה מצינו בב"מ שהי' אומר על טמא טהור ועל טהור טמא והי' מסביר פנים לתלמידיו כדאי' בעירובין ומפני כן לא קבעו הלכה כמותו מפני עוצם חריפתו לא עמדו תלמידיו על סוף דעתו וכן מצינו שיכולי' לטהר השרץ בב' טעמים. ואם התלמידי' שעומדים לפניו הגונים הם יכול להסביר להם פנים על כל מה שיאמרו וליכא למיחש לתקלה דאם יעמדו על ברור דעתו הרי יבררו האמת מתוך השקר ואם לא יעמדו על סוף דעתו לא יקבעו הלכה כמותו ובלא"ה כבר הזהרונו חז"ל בפ' י"נ שלא לקבוע הלכה ע"פ תלמוד אם לא אמר הרב הלכה למעשה משו' שלפעמי' מפני הפלפול והחדוד אמר דבר שאינו כהלכה אך כל זה בתלמידים הגונים דליכא למיחש לתקלה משא"כ בת"ח שאינו הגון צריך ליזהר בדבריו שלא יתלה בהם ויכשיל עצמו ורבים עי"ז קרוב למ"ש חכמינו ז"ל חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות וכו':

499

500והנה מרע"ה המשיל בכאן למוד התורה ובשור צדק לעריפת המטר ולזילת הטל והוא לשתי בחינות אלו כי הטל לא מיעצר לעולם אלא לפעמים הוא לברכה ולפעמים איננו לברכה כמבואר שם תענית ג' ע"ב משא"כ הגשמים נעצרי' וה"נ לת"ח הגון יזל אמרו לעולם כמו הטל ר"ל יסביר לו פנים על כל דבריו אלא לפעמים הוא לברכה ר"ל שהדבר אמת ומכוון להלכה ולפעמים איננו ככה מ"מ לא מיעצר מה שא"כ לתלמיד שאינו הגון אם יאמר כהלכה ייטיף מלתו אליו ואם לאו יעצרנו כמטר ותהי' כעריפת המטר ונ"ל דזה או קרוב לזה הי' כ' שם בתוס' ועל זה כ' פסקי תוס' ת"ח מודה לעולם לחברו אפי' על שקר ונפקא מיני' שאין לקבוע הלכה ע"י פלפול כזה וכש"ס דב"ב הנ"ל כנלע"ד יותר נכון מכל מה שתירצו לי כבר הרבה לומדים בזה ואסיים ואומר ברכת השנים. פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ה' ו' תשרי תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

500

501גרסינן פ"ב דע"ז כ"ו ע"א תני ר' אבוהו קמי דר' יוחנן הגוים והרועי' בהמה דקה לא מעלי' ולא מורידין אבל המינים והמסורת והמומרים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המומרים ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר והקשו תוס' דלמא ממונם מצילים וגופם מורידין כממון מסור סוף ב"ק ותי' דשאני הכא דכתיב נמי והשבותו לרבות אבדת גופו עכ"ל וס"ל להתוס' דמומרי' מעלי' נמי דבכלל והשבותו הוא מעלי' ועפ"ז כ' לעיל גבי רועי בהמה דקה דלא מעלי' משום שהוא דרבנן חמיר טפי ולפי דבריהם אלו המומר לתיאבון מחוייבים להחיותו ולתת לו צדקה נמי כאחד מישראל וצ"ל דאחים במצות קרינן בי' וה"ל בכלל וחי אחיך עמך וכן בדין דהא מהאי קרא נמי אסור להלותו ברבית:

501

502ואמנם מדברי הרמב"ם נראה דס"ל לחלק בענין אחר דהא דמצווי' להחיותו כדכתיב והשבותו היינו באינו שגור ומתמיד על תאותו משא"כ ברועי בהמה דקה דרגיל ומושרש בחטא אע"ג דעושה לתיאבון ומשו"ה אין מורידין אותו לבור מ"מ אינו מעלהו וקיי"ל ברועי דרבנן ומכ"ש ברגיל בחטא דאוריי' ור' יוחנן דסמי מכאן מומר לאו משום דאני שונה לכל אבידת אחיך לרבות מומר דמשום הא אכתי הו"מ למימר ההוא באינו רגיל ואנן ברגיל בכך דאפי' מורידין דכיון דע"כ לא אתרבו בכלל והשבותו א"כ אפשר דאפי' מורידין אלא דלא הו"מ לשנויי' הכי משום דקתני רישא להדי' הרועי בהמה דמושרש בחטא לא מורידין משו"ה ע"כ סמי מכאן מומר דממ"נ אי מומר לתיאבון פ"א מחויי' להעלותו נמי דאני שונה וא"נ מושרש עכ"פ אין מורידין כדקתני רישא ואי בלהכעיס היינו מין משו"ה סמי מכאן מומר:

502

503והיינו דכ' ספ"ד דרוצח כשכ' רועי בהמה דקה לא מעלי' דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך כ' אח"כ בד"א ישראל בעל עבירה והעומד ברשע ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקור בגזל והם הולכי' באולתן אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמן כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו עכ"ל וע"ש בכ"מ ומ"מ צל"ע דלמה לי' לאתויי' מלכל אבידת אחיך תיפוק לי' דברייתא רועי בהמה דקה דמושרש בחטא לא מורידין ואיך תני בסיפא מומר מורידין ועכצ"ל דהומ"ל רישא מושרש בגזל דרבנן לא מורידין וסיפא במושרש באי' דאוריי' מורידין אם כן אכתי לא מקשה מידי דלאו לכל אבידת אחיך מרבה מומר שאינו מושרש שמעלהו והמושרש בדאוריי' מורידי' והמושרש בדרבנן לא מעלי' ולא מורידי' וי"ל וק"ל:

503

504ודע דמלשון הרמב"ם הנ"ל משמע לי שאין הכונה שבפ"א נעשה מומר ובשני ושלשה פעמים נקרא מושרש בחטא דז"א אלא דלעולם לא נעשה מומר עד ב' וג' פעמים ועש"ך י"ד סי' ב' סק"כ ואפי' מעלין אותו ומושרש בחטא מלתא אחריתי היא דעיקור חיותו ומחיותו ממנו ואביק בי' טפי כי רועי דקה וכה"ג וההיא הוא דלא מעלין ולפ"ז אפשר דמומר להכעיס דמורידי' נמי דוקא בשנים ושלשה פעמים ולא בפ"א ועש"ך י"ד סי' ב' סקי"ו והדבר צריך הכרע בלשון הרמב"ם:

504

505ואך בס' יראים סי' מ"ז כ' רא"מ דמומר לתיאבון בא' מהעבירות אין שום מצוה להחיותו דלא קרינן בי' אחיך במצות כלל ומייתי לי' ראי' מרועי בהמה דקה דלא מעלין וע"כ משום דלית בי' מ"ע של וחי אחיך והה"נ דאין מצוה לתת לו צדקה וכ' שם דאינו דומה להשבת אבדתו דמרבי' מלכל אבדת אחיך דהתם צריכי' להחזיר לו את שלו אבל לא לתת לו ולהחיותו משלנו ולפ"ז צריכי' לומר דאין מורידין בידים משום דה"ל בכלל שלו ולא מעלין דה"ל כאלו נותני' לו משלנו ולא ס"ל שום חלוק בין רועי' לשארי עבירות לתיאבון לא כהתוס' ולא כהרמב"ם אלא כולם לא מעלי' ולא מורידין חוץ מלהכעיס שמורידין אלא שצל"ע א"כ כשאמר אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר לישני כק' תוס' ממונו פלט משום יכין וצדיק ילבש משא"כ גופו מורידי' ואין לומר דס"ל ריבוי דלכל אבידת קאי נמי אהשבותו לו כתי' תוס' דז"א א"כ מרבי' נמי להעלותו כדכתי' והשבותו ואיהו הא ס"ל לא מעלין וע"כ ס"ל דריבוי לא קאי אלא אאבידת ממונו דרישא דהוה שלו ולא אוהשבותו דסיפא דהוה שלנו להעלותו כנ"ל וא"כ כיון דהשבת גוף לא רמיז כלל בקרא א"כ מנ"ל דלא מורידי' וכק' תוס' וצ"ל דס"ל בישוב ק' תוס' דנהי דמצינו כן במסור מ"מ קרא דכל לא מיירי בהכי אלא אפי' בגר שהוא סריס דלית לי' שום יורש דנימא עליו יכין וצדיק ילבש ואפ"ה הזהירה תורה על אבדתו דאלת"ה למה לי קרא סברא הוא יכין וצדיק ילבש אלא ע"כ מגז"ה מחייבי' להשיב ממונו שלו ומכ"ש שלא להוריד גופו אבל לא להעלותו:

505

506הארכתי בזה מפני שלפע"ד לא נחתו האחרונים לכל מ"ש וגם נ"ל טוש"ע סותרים זא"ז במ"ש בי"ד סי' קנ"ח שפסק כרמב"ם עם מ"ש רס"י רנ"א שפסק כהרא"מ וצריך עיון בכל הנ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

506

507שלום להנהי תרי צנתרות המריקים מעליהם זהב. בסופה את והב, ה"ה צמידים אהו' ידידים הרב המופלא החרוץ כבוד מוהר"ר ישראל נ"י והשני תלמידי הותיק חדת מלא עתיק הרבני המופלא מו"ה וואלף נ"י:

507

508הגיעני נועם מכתבכם מיום ז' טבת העבור ביום ט"ז טבת ותמהתי על האיחור כתב זה על הדרך כ"כ ובעיקור דהא מילתא תמהתי עליכם דהנה דעת מהר"מ מר"ב דרב דוקא יתפור קאמר אבל דבק אפי' בתוך ג' לא יתפור והרא"ש ס"ל דדבק עדיף טפי מתפירה ורב דוקא תפירה קאמר למעלה מג' אסור אבל דבק אפי' למעלה מג' מותר וזה מבואר מאוד אלא שהש"ך סי' ר"פ ס"ק ו' כ' עפ"י המנהג להכריע דבתוך ג' מותר לדבק כהרא"ש וביתר מג' אסור לדבק כמהר"מ מר"ב ולא הבנתי כל האריכו' שלמעלתו בזה ומה הי' לו לבדות סברות מלבנו להכריע הלכה כהרא"ש נגד מהר"ם מר"ב בלי שום ראי' מגמרא ומפוסקים רק מסברות בעלמא וכי מהר"ם לא הי' עינו ולבו שם אדרבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב היכא ששמע הרב דברי התלמיד ולא נתקבלו דבריו עיי' ט"ז ח"מ סי' קע"ו ס"ח ד"ה הראשון חייב וכו':

508

509ועוד נ"ל דהרא"ש אזיל בזה לטעמי' שכ' בתשובה שהביא הרב ב"י סי' ר"פ הקרע יכול לתפרו שלא בגידין שהוא תיקון הקלף ולא הוזכרו גידין אלא בחיבר היריעות עכ"ל נראה שדעתו שמעיקר הדין כשר הס"ת בלא תיקן כלל אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו ולא דמי ליריעות דמן התורה צריך לחברם דתורה חתומה ניתנה אפי' למ"ד מגילה מגילה ניתנה הא מ"מ כיון דאידבק אידבק כמבואר בגיטין ס' ע"א דמכיון שמעיקר הדין צריך לחברם ע"כ בעי גידין בהלכה למשה מסיני משא"כ קרע קטן שבתוך עמוד ס"ל להרא"ש דמעיקר הדין כשר לגמרי אפי' בלא חיבור סגי בחיבור כ"ש אפי' במשי וכן נראה קצת מגמ' דאמר' ל"ש אלא בגידין אבל בגרדין לא וק' חדא פשיטא מהיכי תיתי לתופרו שלא בגידין ותו מאי אלא בגרדין דנקט לא הל"ל אלא לא אמרין אלא בגידין ותו לא וא"ת אורחא דמילתא דנקט ה"ל למנקט אבל פשתן לא כדאיתא במגילה י"ט ע"א דאמר רב מגילה נקראת ספר שאם תופרו בחוטי פשתן פסולה אע"כ דיריעה שנקרע כשר לתפור בכל מילי חוץ מגידי' וגרדין גרדין כלל לא דמגני' טפי וגידיו אית בי' פלוגת' בין ב' וג' זה נ"ל לדעת הרא"ש שהיתיר' לתפור במשי זהו הטעמא בעצמו שהיתר' לדבוק בדבק דאע"ג דבעלמא אין הדבק מחברת האוהל להיות א' כגון בחיבר היריעות זו לזו דבעינן דוקא תפירה ולא דבק ובזה גם הרא"ש מודה מ"מ הכא ס"ל לרא"ש להקל מטעם הנ"ל:

509

510והנה לפ"ז למאי דקיי"ל לרוב וכל הפוסקי' דגם בתפירת הקרע בעינן דוקא גידין א"כ ס"ל להלכה דקרע שלא נתפר פסול מעיקר הדין ומן התורה בעי תיקן ומש"ה בעי גידין א"כ ה"ה דפסול נמי בדבק גם הרא"ש הי' מודה בזה אי הוי ס"ל דמן התורה בעי תיקון והנה בתפילין בעי' מן התורה ד' בתים מעור א' ומ"מ אם עשאם מד' עורות ותפרם יחד נחשב כעור א' כמ"ש הרב ב"י בא"ח סי' ל"ב בשם בעה"ת ומ"ק שם ס"ק נ"ב בשם תוס' מנחות ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים וכן הביאו ראי' ממס' כלים פי"ח משנה ח' עיי' פ' י"א דנגעים משנה ח' הביאו מג"א רס"י ט"ו מכל הלין מבואר דקשירה ותפירה מחברם הנפרדי' להיותם א' ואילו לדבקם בדבק ידוע הוא מחלוקת שנפלו בין גאוני זמנינו אי להכשיר התפילין שאינם עשוי' מעור א' אע"פ שדבקם בדבק:

510

511וכבר אמרתי מאז לפי מה שנוהגי' סופרי זמנינו כולם בתיקון עשית הבתים לשום דבק בין בית לבית ולדבק ד' בתים יחד וממש אי אפשר להם זולת זה משום דא"א להם לתקן הריבוי אם לא ידבקם בדבק והשתא אי ס"ד דקיי"ל דהדבק עושה אותם להיות אחד א"כ ה"ל כד' בתים של ראש שכשטולה עליהם עור א' נעשה תפילין של יד ולא יצא ידי חובות ד' בתים אע"כ קיי"ל דדבק אינו עושה אותה א' ומתוך הדברי' אנו למדי' שהמניחי' תפילין שאינם עשוי' מעור א' ומדובקים בדבק וגם הבתים מחוברי' זה לזה בדבק סתרי אהדדי ואפשר שהקדמוני' שהנהיגו כן היו יודעי' לחבר העורות ע"י תפירה וא"נ שמא דהוי ס"ל דהדבק מחבר להיות ע"א אולי היו יודעי' לתקן הריבוע בלא דבק שבין בית לבית אבל תרוויי' במקום א' א"א:

511

512ומ"ש מעלתו דבמידי דרבנן קיי"ל דדבק עושה אותה א' ומייתי ראי' מתפילין של יד דמדרבנן צריכי' להיות א' וסגי בדבק ה"ה קרע בתוך ג' דמדרבנן בעלמא הוא שותא דמעלתו לא ידענא חדא דמ"ש מתפילין של יד הכא אי' במנחות ל"ד ע"ב פלוגתא דר"י ור' יוסי דר"י הוי ס"ל דד' בתים של יד צריך לדבקם בדבק דכשם שאות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים ור' יוסי ס"ל דאינו צריך לעושה אותה א' מבפנים ושל ב' חזר בה ר"י לגבי ר' יוסי וס"ל להתיר אפי' ד' פרשיות דד' בתי' בטולה עליהם עור א' ועושה אותן של יד והכי קיימ"ל בלי שום חולק אלא שהרמ"א בסי' ל"ב סמ"ז כ' שהמנהג לדבקם:

512

513והשתא ניחזי אנן אהי קאי מעלתו אי למסקנא אפי' מצוה דרבנן ליכא בד' פרשיות של יד ואי לר"י קודם שחזר בו א"כ משמע אפי' מן התורה סגי בדבק דהא ר"י מה"ת הוי בעי אות א' מבפנים א"כ דברי מעלתו אין להם שחר אבל האמת יורה דרכו כמ"ש הרא"ש בהלכות קטנות בשם רבו מהר"ם מר"ב דשאני ד' בתים של יד הואיל והם טמונים בתוך הבית בכל דהו סגי לעשותו א' הואיל ואין יד הכל ממשמשי' בו והא דאמר ר"י כשם אות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים לא שיהי' שווי' לגמרי בענין תיקונים אלא בזה הם שווים החוץ והפנים דבין הכא ובין הכא אות א' בעינן ומיהו הא כדאי' והא כדאי' בחוץ דיד הכל ממשמשי' בו אינו נעשה אות א' אלא או שיהי' מעור א' או שיהי' העורות מחוברי' ע"י התפירה אבל בפני' שאין יד כל א' ממשמשי' בו גם ע"י דבק נעשה אות א' זה ברור לפענ"ד:

513

514וזאת שנית יש לתמוה על מ"ש מעלתו דתפר הקרע הוא דרבנן לא ידעתי אנה מצא זה ניהו דהחילוק בין ב' לג' הוא משום הידור מצוה בעלמא אבל להניחו קרוע בלי תפירה כלל משמע מפוסקים דהוא פסול דאוריית' א"כ אם ידבקם בדבק שאינו חיבור מה"ת ה"ל מה"ת כאלו הם נפרדי' עדיין ופסולה מן התורה:

514

515אבל גם בזה האמת מ"ש למעלה דבזה פליגי מהר"ם מר"ב והרא"ש דהרא"ש ס"ל דתפירת הקרועי' מדרבנן הוא ומש"ה התיר לתפרם במשי וגם לדבקם בדבק ומהר"ם מר"ב ס"ל שהוא דאוריי' לפיכך פוסל בשניהם וכן הלכה אלא שהש"ך סי' ר"פ סק"ו עשה פשר עפ"י המנהג לחלק בין תוך ג' ליותר מג' והמנהג עוקר הלכה אבל לא ידעתי בזה שורש:

515

516גם מ"ש מעלתו בענין היריעה שנקרע בין דף לדף שאם יש בה כדי לחלק לעשות ממנה שתי יריעות יתפרנה כמו יריעה חדשה מלבד שיתן הדבק למעלה ולמטה כמו ביריעה חדשה דדי לבא מן הדין להיות כנדון אלו דבריו ודבריו תמוהי' כי מאין הוציא שתהי' יריעה חדשה צריכה דבק למעלה ולמטה ולא נמצא בשום פוסק כזה אלא מנהג סופרי' בעלמא אבל ההיפוך נמצא שאם לא נתפר היריעות בגידין אלא נדבק בדבק פסולה עיי' ש"ך סי' רע"ח סעי"ק ב':

516

517ומ"ש מעלתו והקשה אי ס"ד שהקלפי' שלנו מועיל כמו אפיצן הא דלא מתירין אלא בשני שיטין מאי ניהו ועל זה הרבה דברים וגם תלמידי הרבני מו"ה וואלף נ"י האריך ליישב זאת הקושי' ותמהתי הני זוגא מרבנן ליטעו בפשיטות וארכבי' אתרי רכשי דהרי ר"ת בעל שיטה זו דעיבוד שלנו מועיל כמו איפוץ איהו מפרש כמו שפירש"י דהא דאפיצין פסול ודלא אפיצין כשר כמבואר במרדכי בהלכות קטנות פ"ד ע"א ד"ה הג"ה מסיק ועי"ש פ"ג ע"ב בגליון המרדכי אות ב' וצריך אני להעתיק לו דברי הב"ח בזה וז"ל ולענין הלכה נראה דס"ת דידן אפי' בג' יתפור דלפירש"י והתופסי' שיטתו דבלא אפיצי' יתפור הני דידן לאו אפיצין נינהו וכ"כ בתשו' השר משנ"ץ אבל בלא אפיצין כהני ס"ת דידן אפי' בג' יתפור ולהרמב"ם והתופסי' שיטתו דאפי' היכי דאפיצין אלא שאין אפיצי' ניכר לא יתפור ואם אינם אפיצי' כלל פסול לגמרי הלא כ' ר"ת דתיקון שלנו חשוב כאפיצי' דתיקון טוב הוא אם כן שרי לתפור אפי' בג' ולא מבעי' לפי' הנ"י דהטעם באפיצי' יתפור לפי שהוא חזק א"כ דידן כיון שתיקון טוב הוא ומתוקן כראוי חזק הוא אלא אף לפי' רבינו טור דהטעם דבאפיצי' יתפור לפי שאין התפירות ניכרות דהשתא ודאי אף למ"ש ר"ת דעיבוד שלנו חשוב כעיבוד אפיצי' מ"מ אף בשלנו בדלא אפיצי' לא יתפור כיון שהתפירו' ניכרות מגני' ומש"ה באמת כ' רבינו טור כאן בס"ת דבלא אפיצי' לא יתפור ולא חילק בין שלנו ושלהם אפ"ה נראה דלא אמר רבינו אלא לפי זמנו שהיו התפירות שחורות אבל לזמנינו הוי אפכא דהתפירות לבנות והקלפות לבנות וכו' כל אלה דברי הב"ח ובזה יסתלקו כל דבריכם בענין זה איברא מ"ש מו"ה וואלף נ"י לאסור בעתיקתא לעולם זהו אמת נכון וברור:

517

518ומה שהקשה עוד קרע הבא בין שיטה לשיטה מאי קמבעי' לי' להש"ס מהיכי תיתי דלא יתפור ומ"ש מגרגרת שנסדקה ולא נשאר כי אם משהו למעלה ומשהו למטה דכשר דהדר חלים הנה יש גורסין בגמ' בין תיבה לתיבה והיא גירסת הרמב"ם ולגירסה זו לק"מ קושיתו ויש גורסין בין שיטה לשיטה ומפרשי' שנקרע בין דף לדף ונמשך מעוקם בין השיטות גם בזה ל"ק קושייתו אלא שמדברי הרב ב"י משמע שהפשוט לא כן הוא ולא מצאתי בזה פי' מספיק והייתי רוצה לפרש דבין שיטה לשיטה ר"ל אם א' מג' שיטות פנוי בלא כתב כמו פתוחה או סתומה או כגון ד' שיטות שבין ספר לספר ולעולם מיירי שנקרע לארכו וגם בזה לק"מ קושייתו אלא שמעלתו הי' פשוט לו לפרש בין שיטה לשיטה דהסדק הוא ברוחב ועל זה הביא ראי' שפיר מגרגרת מ"מ נראה לי לתרץ דלק"מ לא מבעי' להר"ן דפרק לולב הגזול דס"ל אתרוג שנסדק בעינן שיור רובו ולא סגי משהו למעלה ומשהו למטה ועיי' מה שהקשה הט"ז סי' תרמ"ח סק"ט דמ"ש מגרגרת ע"ש ע"כ צריכי' אנו לומר דלא דמי לגרגרת דאית בי' חיותא והדר חלים ומתחבר והדר נעשה ברי מה שא"כ באתרוג שאין בו חיותא ניהו דאין הקרע מוסיף מ"מ חלומא נמי לא חלים אלא אפי' לפי מאי דקיי"ל דלא כהר"ן דבאתרוג נמי סגי בשיעור משהו למעלה ומשהו למטה מ"מ הא בשופר יש אומרי' דאפי' נסדק במעוטו פסול שמחמת חוזק התקיעה הסדק נתרחב והולך עיין ט"ז סתקפ"ו סקי"א וא"כ ה"ה הכא וניהו דהקוראי' דהמושכי' אילך ואילך אינו מוסיפי' בקרע מ"מ הגוללי' שרגילי' למשוך הדפים לישרם למעלה ולמטה ע"י זה הסדק מתחבר והולך וגרע משופר לפענ"ד:

518

519כל זה כתבתי לפי דעתו ופירושו בבין שיטה לשיטה אבל לא נראה לי כלל דהא אפי' בקרע הבא בין ב' וג' שיטין שהוא חמור טובא קיי"ל דאם אין הגליון נקרע לי' לן בה כמו שכ' הב"ח והביאו הש"ך סי' ר"פ סק"א א"כ כ"ש בין שיטה לשיטה שיהי' כשר שהרי הקרע סתום מכל צדדיו ואינינו נחשב אלא כנקב בעלמא אע"כ פי' אינו מחוור:

519

520ומ"ש עוד ורצה להוכיח דבין דף לדף נמי שייך לומר דהתפירה מגני אפי' אין שם כתב ורצה להוכיח זה מדברי הב"ח הנ"ל דלא מפסל אלא בנקרע גם הגליון ש"מ דגם בגליון שאין שם כתב נמי שייך גנאי בתפירה אין הנדון דומה לראי' דהתם בגליון שלמעלה ושלמטה ולאו משום גנאי דגליון אלא משום גנאי דכתב ומיהו כל שאין הקרע מפולש והוא סתום ע"י גליון מציל על הכתב שלא יתגנה מה שא"כ בשהקרע מפולש אז התפירה מגנה את הכתב ולעולם הכל משו' הכתב ולא משום גליון כלל מה שא"כ בין דף לדף שאין שם כתב כלל אפשר שאין שייך גנאי כלל כמ"ש בתשובה הראשונה:

520

521היוצא מדברינו אלה משני התשובות הללו שכתבנו דקרע הבאי' בקלפי' שלנו בתוך ג' יתפור בגידי' והוא מצוה מן המובחר והסופרים שנהגו לדבקם בדבק אין למחות בידם מפני המנהג ולא מן הדין וקרע הבא ביותר מג' אין לו תקנה כלל וצריך גניזה אותה היריעה והנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק מ"ד יום ה' ח"י טבת תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

521

522הני תרי עובדא נשלחו קדמנא וכפי הנראה הכל ענין א' אלא דלא סיימוה קמי האי בי דינא מאי דסיימוה קמי אידך ע"כ אעתיק פה ב' הלשונות הראשון נשלח מק"ק טארניפאל והשני מק"ק בראד וז"ל. השאלה מטארניפאל הנה עובדא בא וכו' וזה תורף הענין אשה א' אומרת שנתגרשה זה כארבעה שנים ולא לקחה אז כתב התרה מהב"ד ועתה באה האשה לפני הב"ד ואמרה להם סימנים שנתגרשה לפניהם מבעלה ולפי הסימנים שאומרת זוכרי' קצת שהאמת אתה אך להעיד בבירור א"א וכמה אנשים זוכרי' שהלכה עם בעלה להב"ד להתגרש ואיזה אנשים אומרים ששמעו אז מבעלה בעת שבא בחזרה לביהו מהב"ד שאמר שגירשה ועתה בעלה הוא במדינת איטלי' שנשלח לחיל הקיר"ה והאשה צועקת בקול מר ובוכה ע"כ לשון השאלה מטארניפאל:

522

523וז"ל השאלה מק"ק בראד מעשה באחד שנלקח לבעל מלחמה וגירש את אשתו בק"ק זאלטשוב זה ד' שנים וכעת באה אשתו להנשא ולא הניחוה כי אין לה עדים שנתגרשה בפניהם אך יש כמה אנשים שאומרים ששמעו שנתגרשה אבל לא ראו הגירושים ועוד יש ע"א שראה אגרת מן הבעל שכ' לאמו שמבקש מאשתו שאף שגרשה והתנה עמה אח"כ להמתין לו ב' שנים וכבר עברו מבקש ממנה להמתין לו עוד חצי שנה וא"כ יש ע"א שראה מכתב מן הבעל בעצמו שגרשה והנה הבעל כעת הלך למרחקי' וא"א להשיג ממנו גט שני ויש בזה עיגון גדול וגם יש כמה אנשים ששמעו ממנה בעת שבאה מק"ק זאלטשוב ואמרה לפניהם שנתגרשה ואמרו לה מז"ט וזה מעידין כמה שכנים שלה שזוכרין זה ע"כ השאלה:

523

524הנה לכאורה אשה זו הוחזקה גרושה בעירה זה ד' שנים והרי היא בחזקתה ותנשא אפי' לכתחלה כמ"ש רדב"ז ח"א סי' רמ"ה רמז עליו בכה"ג סי' קנ"ב אבל המעיין בפנים יראה דליתא דהתם עובדא הוה אשה עשירה יצאה משאלוניק עם כמה אלפים פרחי' ועמה חבורת אנשים באו לרודיס והחזיקוה בגרושה כי הי' האנשים אצל הגירשי' ואע"פ שלא נתקבלו העדים בב"ד מ"מ ע"י הוחזקה ברודיס בגרושה והשתדלו כמה אנשים להמציא לה שידוך במשך ששה שנים זא"ז גם בעלה בשאלוניק הסמוך לרודיס לא רדף אחר אשתו שיצאה ממנו עם כמה אלפים פרחים זה מחזיק הדבר שנתגרשה ממנו ע"כ לסוף שש שנים כשנישאי' אע"פ שלא נמצא בידה גיטה וגם הראשונים אין נשאר מהם אלא ע"א ושארי אנשים כולם עדים מפי עדים הראשונים על זה כ' רדב"ז ולהוכיח במישור דזה הוה הוחזקה גרושה בינינו ולא רק קול בעלמא כיון שהוחזקה ע"י אנשים שהיה עדים גמורים נהי שלא נתקבלו בב"ד מ"מ גדולה חזקה זו ומעמידי' דעתינו על יום ביאת האשה לגבולנו ועדים עמה ואלו היינו מקבלים עדים הללו היינו מתירי' אותה ה"ה החזקה שעפ"י אותו עדים נמי מהני וע"ש עוד סניפי':

524

525משא"כ בנידון שלפנינו שמעולם לא היה בכאן ב' עדים שראו הגירושי' רק תחילת החזקה הי' עפ"י האיש שאמר גרשתי את אשתי ועפ"י האשה שאמרה לשכנותי' גרשני בעלי והשכנים אמרה לה מז"ט ואם אנו מעמידים דעתינו על זמן ההוא לא היינו מתירים ואיך נתיר ע"י החזקה שהוחזקה עי"ז מנשים ועמי הארץ ע"כ אין כאן חזקה של כלום אלא צריכים אנו לחפש היתר מטעם אמירת האיש ואשתו הנ"ל:

525

526והנה זה בנוי על יסודו' שתים שהן ארבעה א' בעל שאמר גרשתי את אשתי וזה הוא על ב' אופנים. א' ע"א ראה במכתבו של בעל ביד אמו שתבקש מגרושתו שתמתין עליו עוד חצי שנה אולי יחזור מצבא המלחמה ויחזור גרושתו. ב' שיש כמה עדים ששמעו ממנו בחזירתו מזאלטשוב שגירש שם אשתו. ב' הוא יסוד שאמרה גרשני בעלי והוא ג"כ בנוי על ב' יסודות. א' ששמעו ממנו שנתגרשה וא"ל מז"ט. ב' שעכשיו היא עצמה נסעה לזאלטשוב להזכיר הב"ד איך נתגרשה לפניהם ועלו זכרונה לפניהם לטובה במקצת אבל לא בעדות גמורה להתיר א"א לעלמא ונוסף לכל זה יש ע"א ממש שהיה אצל הגירושי'. ומעתה יעברו לפנינו כבני מרון א' לא' וה' עמנו:

526

527א' ע"א שראה מכתב אגרת ביד אמו שכ' שגרשה הרי"ף שלהי יבמות מייתי פלוגתת ירושלמי מצא כ' בשטר מת פלוני אי הוה מפי כתבם ולא הכריע שם אך כ' נימוקי' וכן כ' הר"ן פ' מי שאחזו דשם פ' מי שאחזו הכריע הרי"ף להקל להתיר עפ"י כתבם כיון דהקילו להאמין עד מפי עד ה"ה מפי כתבם והרמב"ן הקיל אפי' קיום אינו צריך דהשתא מפי כתבם דפסול דאורי' הקילו בעיגון מכ"ש קיום דמן התורה לא חציף לזיופא מכ"ש להקל ואע"ג בגט בעי' קיום או בפ"נ ובפ"נ מ"מ עדי מיתה קיל טפי דדיקא טפי ומינסבא ע"ש ובנידון שלפנינו אע"ג דלא מהני עד מפי עד לא היה לנו להתיר מפי כתבם מ"מ י"ל מפי כתבם לא פסלה תורה אלא בעדים אבל כתב יד הבע"ד מהני כמו אמירת פיו אך כל זה אי הי' מקוים הרי קמן דרמב"ן כ' דבגט בעי' קיום ולא הקיל אלא בעד מיתה ולפע"ד בנידון שלפנינו אפי' בעד מיתה אין להקל דהא דלא חציף איניש לזיופא היינו איניש דעלמא אבל ה' נשים דפסולו' להעיד על מיתת הבעל דירדו חכמים לסוף שנאתם דחשיד' לקלקלה אפי' אי מקלקלת עצמה מ"מ אמרה תמות נפשה עם פלשתים מכ"ש שחשודות לזיופא אלא במצא שטר שכ' פלוני מת לא ניחוש שמא א' מה' נשים זייפה ובזה י"ל המשך תוס' דיבמו' דמייתי בית שמואל סי' י"ז סקכ"ט אבל הכא שנמצא האגרת בידי אמו שהיא חמותה פשיטא דבעי קיום מה"ת והשתא נראה אפי' אם אותו שקרא המכתב הוא בעצמו הכיר שהוא ח"י הבעל מ"מ לא הוה אלא קיום בע"א דהוה כעד מפי עד דלא מהני אלא בעד מיתה ולא בגירשי' ועיי' היטב בית שמואל סי' י"ז סקכ"ו הנ"ל. ונ"ל דאם נמצא היתר מטעם גרשתני וחזקה אין אשה מעיזה פני' לא יפסיד לנו ע"א הלז אע"ג דבעלמא קיי"ל היכי דאיכא ע"א מסייעי' מעיזה ומעיזה ועי' סי' י"ז וב"ש סק"ו פקפק על זה ממ"ש הרא"ש גטין ס"ד דגם בע"א אמרי' אינה מעיזה אבל מה אעשה ולא ראה תשובה מיוחסת סי' ק"מ שכ' להדי' מההוא דפ' התקבל דע"י ע"א מעיזה ונ"ל דהרא"ש שם לא כ"כ אלא לרב הונא דמיירי התם ורב הונא אלים לי' חזקה אין מעיזה דס"ל בגטין פ"ט אפי' שלא בפניו אין מעיזה וחוששים לה עכ"פ א"כ לדידי' י"ל אפי' ע"י סיועת ע"א אין מעיזה אבל למאי דקיל לן הך חזקה ודוקא בפניו אין מעיזה אבל שלא בפניו אין חוששי' א"כ י"ל מודה הרא"ש להרמב"ן הנ"ל דע"י ע"א מעיזה ומעיזה מ"מ ע"א הלז ע"י הכתב הנ"ל גרע טפי ולא העיז לומר גרשתני מפני סיועת העד הלז אשר הוא כחירגא דיומא דלא שמי':

527

528ב' ונבוא אל השני' בעזה"י איכא אינשי טובא ששמעו ביום המעשה מהבעל בחזירתו מזאלטשוב שעשה אשר זמם וביצע אמרתו וגירש שם אשתו הנה פ' י"נ קל"ה ע"א גבי חזי' לכהנא רבה מסקי' חוש לה והנה פי' רבינו חננאל וביאר דבריו מהריא"ן מיגאש דכהנא רבה ממש קאמר שאמר בשעת מיתה שנתקדשה על תנאי ולא נתקיים ולא בעלה מעולם דא"כ לא חזי' תו לכה"ג דבעולה לכה"ג אסורה אלא לא בעלה מעולם ולא מהימן אע"ג דמהימן יש לי בנים משום דהתם לא מרעא חזקת א"א ע"כ אלים מגוי הואיל ובידו לגרשה להאמינו שיש לו בנים אבל הכא אשה היושבת מעולם תחת בעלה ובא לעקור החזקה שלא נתקיים תנאי הקידושי' או שגירשה לא אלים מגו לאורעי חזקה לגמרי. זהו דעת ר"ח והריאן מיגאש אך הרשב"ם ותוס' ס"ל דאלים מגו לאורועי חזקה לגמרי ע"כ פי' חוש לה מטעם אם איתא דגרשה קלא ה"ל למילתא וה"ל מגו גרועה ולפ"ז בין יש לו בנים ובין לא נתקיים התנאי נאמן במגו וא"כ האי חזי' לכהנא רבה הוא לאו דוקא:

528

529נמצא לא מיבעי' לרשב"ם ותוס' ורוב המפרשי' דס"ל דמגו מעלי' הוא לבטל החזקה לולי דאם איתי' דגירשה קלא ה"ל למילתא דאע"ג דאיכא דמגרשא בצינעא מ"מ מגרעא כח המגו דלא אלימא תו לבטל החזקה וממילא אי באמת איכא קלא אלימא מגו לבטל החזקה ולא צריך קלא דגירש דהך קלא דשלהי גטין אלא קלא בעלמא שנתפייסו לגירושי' והלכו לב"ד להתגרש כמו בנידון שלפנינו שידוע שהלכו הזוג לזאלטשוב לגירושי' ובחזירתו אמו בצע אמרתו א"כ אין כאן ריעותא כלל ומהימן בלי ספק:

529

530אלא אפי' לר"ח והריאן מיגאש דאפי' איכא קלא מ"מ כיון דבקלא לא סגי להתירא רק במגו ולא אלימא מגו לבטל חזקה לגמרי מ"מ תינח לומר שלא היתה אשתו מעולם שהיה קידושי' על תנאי ולא בעלה מעולם והרי אנן מוחזקים בהם שדרו זע"ז כאיש ואשתו בכי האי גוני לא אלים מגו לבטל חזקה כ"א לומר יש לי בנים וחזקת אישות קיימות אך לומר גרשתי את אשתי הלא אינו מבטל חזקת אישות שהיה עד עתה רק שאומר כמעט רגע אירע דבר וגרשה ואמאי החליטו הראשונים הנ"ל דהוה מגרע החזקה וצ"ל היינו נמי מפני שלא הרגשנו עד עתה שום ענין פרישות וגירושי' והיינו מוחזקי' שהם אדוקי' זה בזה ולזה אזי ידענו שהלכו לב"ד להגרש ושבו ואמר גרשתי ובידו לגרשה גם עתה הרי אינו מגרע החזקה שהיינו מוחזקי' שהיא אשתו עד עכשיו ושהוא רוצה לגרשה ומהימן במגו שגרשה וא"כ צ"ל הא דלא אמר בש"ס דלא פליגי לישנא אליבא דר' יוחנן אלא הא דאיכא קלא מהימן הא דליכא קלא לא מהימן וי"ל דבאיכא קלא פשיטא אפי' בלא טעמא דמגו מהימן ולא מטעם עד דנימא אין דבר שבערוה פחות משנים אלא מטעם בע"ד דלעולם בע"ד נאמן כמו בש"ע י"ד סי' קכ"ז באומר נתנסך יינך להפוסקים דמהימן אפי' אינו עתה בידו לנסכו אלא שהי' פ"א בידו אע"ג עכשיו א"א לנסכו מ"מ נאמן לא מטעם מגו דיכול לנסכו אלא מטעם בע"ד כיון שהוא שליט עליו ה"ל בע"ד ולעולם בע"ד נאמן וג"כ הבעל הי' ראוי להאמינו לולי ריעותא דליכא קלא לכן בעי' מגו ולחד לישנא אפי' מגו לא מהני וקיי"ל חוש לה אבל אי הי' קלא פשיטא ופשיטא ומאי קמ"ל ר' יוחנן משו"ה נדחק להס"ד כאן להבא כאן למפרע ולמסקנא חוש לה אבל היכי דאיכא קלא כגון בנדון שלפנינו לכאורה שריא בלי ספק:

530

531אך לא מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה לסמוך על זה לחוד ועוד לבי נוקפי בזה"ז דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ לא הוה בידו אפי' היכי דהגירשי' לטובתה שלא תתעגן ועיי' ב"ק ק"י ע"ב ובתו' ד"ה דאדעתא וכו' וק"ל:

531

532ונבוא אל השלישית שבבואה מזאלטשוב אמרה לפני כמה שכנים שנתגרשה וא"ל מז"ט וכפי הנראה אותו ע"א שהוא מעיד עמה בב"ד שהיה אצל הגירשי' לא העיד אז ולא רמי' עליו אז לומר דבר באופן שלא נאמר כיון דע"א המסייע מעיזה כי אז לא הי' מסייע' וגם הבעל שאומר אז לשואליו שבצע אמרתו וגרש לא הי' באותו מעמד עם האשה שלא הי' בעלה מסייע לה ועכ"פ אמרה בפרהסיא שלא בפני בעלה נתגרשתי בפומבי באופן שבודאי יגיעו הדברי' לאזניו:

532

533טרם כל יעיי' בלשון הרמב"ם פי"ב מגירשי' והוא לשון הטור רס"י קנ"ב ע"ש וכ' הב"ח דאתי לאשמועי' דאע"ג דגם האשה אינה מכחישתו מ"מ לא מהימן גרשתי אשתי משום דהיכי דבעלה מסייע' מעיזה ערשב"ם שפי' בהא דבעל שאמר גרשתי מהימן להתירה ליבם ולקמן פי' להתירה לעלמא י"ל רבותא קמ"ל למ"ד מהימן לא מבעי' כשבא להתירה לעלמא והיא גם היא עומדת ואומרת גרשתני ומעיזה פני' להפקיע' עצמה מבעלה דמהימנינן לתרוויי' אלא אפי' אמר כן בשעת מותו ואפשר האשה אינה בפנינו רק אחר מיתה רוצית לפטור עצמה מיבם עפ"י דברת הבעל ואז ליכא העזה כי כבר מת הבעל ועוד אפי' עומדת כאן בשעת מיתתו מ"מ אין כאן העזה במאי שמפקעת עצמה ממנו שהרי הולך למות נמצא כל הסמיכה על אומרו גרשתי אשתי אפ"ה מהימן להך מ"ד אך למסקנא חוש לה אפי' אינו הולך למות ובא להתירה לעלמא והיא גם היא אומרת גרשתני מ"מ חיישי' כמ"ש רמב"ם וכו' הנ"ל כנלע"ד:

533

534שוב כ' בנוסח רמב"ם שלפנינו דחיישי' שמא היא אינה יודעת כובד האיסור ולא העתיקו הטור יראה כוונתו בזה עפ"י מ"ש הרא"ש שלהי נדרי' דהסברא נוטה כרב המנונא להאמין גרשתני טפי ממשנה אחרונה משום שהיא באיסור כל ימי' פי' אפי' נימא כסברת רבא דמבזה נפשה הוה כמו העזה ואפ"ה לא מהימנא במשנה אחרונה מ"מ י"ל כובד האיסור שהיא א"א כל ימי' יכריע ומשו"ה כ' רמב"ם דכשגם הבעל אומר גרשתי' ומסייעא לה וליכא העזה כולי האי חיישי' דלמא לא ידעה כובד האיסור ודוחק:

534

535ודאתאן עלה צריך להבין איך התחכם הרא"ש יותר מסתמא דתלמודא דקאמר רבא יליף ממשנה אחרונה ולא נאמר כהרא"ש ואמנם אך ק' לי עוד כיון דקיי"ל חוש לה אע"ג דאיכא מגו טובה מ"מ אמרי' אם איתא דגרשה קלא אית לי' א"כ למה נדחה בסברא זו גם החזקה דאין אשה מעיזה דע"כ העיזה פניה דא"כ ה"ל קלא וכבר הרגיש בזה בעל הג"ה בט"ז סי' י"ז ע"ש. וביותר קשה איך מייתי ראיה ממשנה ראשונה התם אין לומר קלא אית לי' משא"כ הכא ולכאורה נ"ל דקו' מתורצת בחברתה דבין רבא ובין רב המנונא שקלו במשקל מה שמגרע הא דלית קלא לגירשי' לעומת זה היא באיסור כל ימי' ובמתני' דשלש נשים אין גרעון כח במה דליכא קלא לעומת זה אינו באיסור כל ימי' נמצא מצד זה שקולים הם ומעתה פליגי רבא ס"ל בזוי נפשה עדיפא כחציפא והעזה ואפ"ה לא מהימנת במשנה אחרונה ורב המנונא ס"ל סברת העזה עדיפא:

535

536ומריש הוה אמינא הא דכ' הרמ"ה בזה"ז נפישא חוצפא לא מהימנת גרשתני וכ' הר"מ וב"ש דהרא"ש ידע להא דהרמ"ה ולא חשש היה נלע"ד דהרמ"ה לא מלבו בדה אלא ס"ל חזקה אין אשה מעיזה וחזקה אינו מעיז פניו בפני בע"ח שוים הם כדמשמע קצת בתוס' כתובו' י"ח ע"א ד"ה חזקה וכו':

536

537ד' ונבוא אל הרביעי' שהלכה האשה אל מקום הב"ד מסדרי הגט והזכירום ע"י סימני' ידועים ונזכרו אבל לא כדי להעיד עדות ברורה להתיר עי"ז הנה ב"ש סי' י"ז מייתי בשם ס' בית הלל דבזה"ז דב"ד גונזי' קרעי הגט לא שייך לומר גרשתני ונאבד ממני דהא ב"ד קיים ויכול להתברר וראיתי בפנים בס' הנ"ל והנה חומרו שלו הסביר בטוב ואמת נכון הדבר אך משמע מזה קולא אם המצא ימצא בצד קרעי הגט אעפ"י שאין מכירים האשה בט"ע או סימני' ידועים היא נאמנת בלי חזקה אין אשה מעיזה פנים וזה תימה בעיני להתיר ע"י שמו ושמה ובזה"ז שאין מזכירים מקום לידה ורוב פעמים השמות המוזכרים בגט אינן מורגלי' בפום אדם כי אין כותבים יחוס משפחה כגון קאץ או בויך כמ"ש בפוסקים אלא יוסף בן שמעון ורחל בת לאה. וכי על קרע כזה בנמצא בב"ד נתיר אשה זו לעלמא הבאה מארץ רחוקה לומר אני היא חלילה:

537

538אבל מ"מ נ"ל אשה שאמרה נתגרשתי בפני בעלה אפי' בזה"ז להרמ"א דנפישי חוצפא או שאומרת אפי' שלא בפניו ממש אך במפורסם ופומבי שיגיע לאזניו ואומרת בב"ד פלוני נתגרשתי בודקי' אצל הב"ד ההוא ואם נמצאו שם הקרעי' ולא ידעי ב"ד טעם ואמתלא לכשיאבדו הקרעי' ההמה אזי שקורי קמשקרת בלי ספק אך אם המצא ימצא שם או שיש לב"ד שום אמתלא איך נאבדו מהם גטין הגנוזי' אצלם והאשה לא ידעה ממקרה ההוא ותלתה עצמה בב"ד אזי אמרי' מצורף לחזקה דלא מעיזה בפני בעלה נצרף חזקה דלא חציפא במילתא דעביד' לאיגלוי' ע"י ב"ד ונהי על זה אין לסמוך כלל חלילה וחלילה אך זו שעפ"י עיקר הדין הותרה שהעיזה בפני בעלה או באופן שמגיע לאזן בעלה רק מפני שמצינו לר"נ שתיקנו היסת בזה"ז דנפישי עזותא דמעיז בפני המלוה וה"ה אשה בבעלה מ"מ זה לא מצינו שנשתנה כל כך שתשקר גם במילתא דעבידא לאיגלוי שהרי בעדות מיתה סמכי' גם בזה"ז אהך דמילתא דעבידא לאיגלוי' אע"ג דאין העניני' דומי' אין לדמו' גט למיתה ולא הך מילתא לאגלוי להתם דיבוא הבעל ברגליו ולא יכולה מכחשתו מ"מ סניף מיהא הוי ומכ"ש בנידון שלפנינו שהעיזה לבוא לפני ב"ד ולמסור להם סימנים להזכירם בודאי העזה גדולה הוה אי לאו דהאמת עמה:

538

539ובירושלמי פ"ב דכתו' אהך משנה דא"א הייתי וגרושה אני מייתי א"א הייתי ונתגרשתי במקו' פלוני ובאו תרי ותרי המכחישי' זא"ז מסיק ירושלמי אוקי תרי להדי תרי ומפיה אנו חיין ושרי'. התם לא מיירי מנתגרשה בב"ד ואז לא הי' גונזי' גט בב"ד וגם לא רמי' עלי' דב"ד אך היינו בש"ס דילן שם כ"ג ע"א דדיירי בחצר א' ואיתתא דא מהימנת במגו דשתקי ולא א"א הייתי אך עתה היא מוסיף וגורע שזוכרה החצר שנתגרשה בו במקום פלוני ביום פלוני ואתו עדי' דדיירי באותו חצר ומכחישי זא"ז אוקי סהדי בהדי סהדי ונשארה האשה במגו שלה ולית לי' להירושלמי הא דש"ס דילן דאיכא דמגרשה בצינעא:

539

540ודאתאן עלה נלע"ד עיקר היתר של אשה זו בצירוף כל הטעמים דאיכא כמה סהדי דבעל אמר גרשתי ואיכא קלא שהלך לגרש וחזר ואמר גרשתי ומצורף היא גם היא אמרה אז בפומבי ובפרסום גדול שנתגרשה וגם העיזה פני' בב"ד לומר נתגרשתי בפניכם ואם אולי לא נמצא בב"ד גט שקרע בשמו ושמה צריכה להוציא אמתלא מ"ט נאבד הגט הקרוע ההוא ובהצטרף כל הנ"ל ויציעו הדבר לפני חכמים ויסכימו עמי לימטינא שיבי מכשורי להתיר אשה הנ"ל וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. פה ק"ק פ"ב נגהי ליום עש"ק מעלי יומא דכפורי תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

540

541שלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות המפואר המיוחס כש"ת מו"ה מנחם ארי' נ"י אב"ד דק"ק זאלישטשיק ואגפי' יע"א:

541

542יקרתו הגיעני נידון שאלה איש אחד שידכו לו אשה א' שהיו לה ג' בעלים ואמרו לו שנתגרשה מהראשון ושנים האחרונים מתו והאיש המשודך חשב בדמיונו בתרי זימני לא הוה קטלנית ע"כ חקר ודרש היטב ושאל גם לקרובי האשה אם לא גם בעלה הראשון מת בהיותה יושבת תחתיו ואמרו לא כי נתגרשה ואח"כ מת והקרובים בני תורה וחשב שיש לסמוך עליהם ונתקשר בקשר שידוכים ובאותו יום עצמו היו הנישואין ג"כ. וצריך לומר נכנסה לחופה ולא נבעלה שהרי לא ספרה ז' נקיים. ולמחר נסעה האשה לביתה הראשון להביא עמה נכסין ולשוב לבעלה ובין כך נודע להבעל שהטעו אותו שהרי גם בעל הראשון מת ולא נתגרשה ממנו וה"ל קטלנית מג' בעלים ומיד צווח הבעל וכתב לה שלא תבוא עוד אליו והיא ממאנת לקבל ממנו גט אם לא ברצי כסף ק"ן אדומים ונפשו היפה בשאלתו אם יש לה כתובה או לא ואם מותר לגרשה בע"כ ואו אולי אינה צריכה גט כיון שהטעתו הוה מקח טעות לגמרי ופר"מ האריך מאד בחריפות ובקיאות בכל שלש אלה ולעשות רצונו חפצתי לחות דעתי אבל בקיצור במקום שאין להאריך וגם לא אטפל כלל בביטול קידושין דממ"נ אי אין ראוי לכוף לקבל גט מכ"ש שאין כאן ביטול קידושין ואי מותר לגרשה בע"כ ובלא כתובה למה נכנס עצמינו בביטול קידושין באיסור חמור ובפרט שלע"ד אם נכנס להתיר חרגמ"ה לגרש בע"כ יותר קיל להתיר לישא אשה אחרת עליו אפילו בלא היתר מאה רבנים וא"כ למה נבטל קידושין ונתיר חומר א"א ע"כ לא נטפל בזה כלל:

542

543בס"פ הבע"י איפלגו רבי ורשב"ג בקטלנית לרבי לשלישי לא תינשא ולרשב"ג לרביעי לא תינשא ואיפסקא התם הלכתא בנישואין דשהה עשר ולא ילדה כרבי דבתרי זימני הוה חזקה וכתב הרי"ף ומילה דהוה ספק נפשות הוה כנישואין דעקרה דבתרי זימני הוה חזקה והרא"ש הוסיף דנישואין דקטלנית הוה כמילה דהוה נמי ספק נפשות וכן כתב רי"ף להדי' פרק נערה ופסקו כל הפוסקים דאם נשאת תצא והרא"ש פרק נערה והנימ' יוסף בשם הריטב"א בפ' הבע"י כתבו דכופין אותו להוציא דעובר על דמכם לנפשותיכם אדרוש ופשיטא דאין לה כתובה משלישי. אמנם הרמב"ם פכ"א מאי' ביאה כתב בקטלנית אם נשאת לא תצא אע"ג דפסק במילה בתרי זימני הוה חזקה וכן בשהה עשר שנים ולא ילדה דנשאת לשלישי תצא בלא כתובה רק במשפחה נכפין בעי ג"פ משום דלאו בדידי' תלי' מילתא אלא במשפחה משו"ה אמר רבא בש"ס דבעי תלתא זימני. ונ"ל דסמוך אקרא יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו ואמרינן פג"ה צ"ה ע"ב משום דאיתחזק תלתא זימני. וביהודה כתיב פן ימות גם הוא כאחיו והוה רק תרי זימני אע"כ התם ביהודה בגופי' תליא מילתא איתחזק בתרי זימני ורשב"ג דס"ל תלתא זימני צ"ל דמפרש קרא דיהודה כמ"ש רמב"ן פן ימות הוא כאחיו בחטאו עד כי יגדל ויהי' יראת ד' על פניו. משא"כ בבני יעקב דהוה מילתא דתלי' במשפחה בעינן תלתא זימני אבל בעלמא פסק רמב"ם תרי זימני הוה חזקה גמורה א"כ הכא בקטלנית לא משום דהוה רק תרי זימני כתב רמב"ם דלא תצא אלא אפילו אי הוה כמה פעמים נמי לא תצא וכמ"ש רשב"א בטעם הרמב"ם מדתני בברייתא בין בדרבי בין בדרשב"ג לא תינשא ולא קתני אם נשאת תצא כברייתא דעיקרא אע"כ הכא לא תצא בין בתרי זימני בין בתלתא והרב ב"י בכסף משנה מייתי תשובות הרמב"ם שכתב שאין זה איסור אלא חששה למאן דקפיד קפדינן למאן דלא קפיד לא קפדינן ושם נאמר שמערימין ומקדשה בפני עדים ושוב ב"ד כותבין לה כתובה ואמרינן לה אע"פ שיש חכמים שסוברין לא תינשא אם תמצא מי שיקדשך וכו' ודברים הללו תמוהים ובתשובות הרמב"ם שלפנינו בס' פאר הדור סימן קמ"ז כתב וז"ל תמה אני בשאלה כזאת אשר רצו לדמות ספק נפשות הבא בידים שדוחה מילה לספק נפשות אשר הוא תולה במזלו במקרה וכו'. אמנם התשובה על זה וכו' ואין חילק בין איש הנושא מוחזקת או יאכל מכושא דאסור גינאה וכו' ע"ש בפנים נראה מדבריו אלו דלמ"ד מעין גורם דהוה ספק נפשות הבא בידים כמו מילה מודה שאם נשאת תצא וכופין להוציא אך יען כי מזלא גרים אינו דומה למילה דבא בידים רק הכא בדקפיד תלי' מילתא וכיון שהוא לא קפיד מ"ט נכיפו להוציא. ולפע"ד נ"ל דמלבד נפקותא דאמרו בש"ס בין למ"ד מעין ובין למ"ד מזלא עוד יש נפקותא למ"ד מעין גורם מדוקדק לשון לא תנשא משמע דאיסורא גם על האשה רכיב שלא תינשא לבעל משום לא תעמוד על דם רעך אפילו ירצה להכניס עצמו בסכנה ומכש"כ שאסורה להטעותו מדוקדק שפיר לשון לא תינשא אך יקשה מ"ט לא אמר ואם נשאת תצא ואולי סמכו רבי ורשב"ג דידעינן זה מק"ו מנישואין דשהה עשר שנים שכבר אמרו אם נשאת תצא בברייתא ס"ה ע"א שם. ואמנם לרב אשי דמזלא גרים ומשום פחד ולמאן דקפידי מותר לה להטעותו דממ"נ אם יודע לו ויהיו מהמקפידין מגרשה דמן התורה אשה יוצאת שלא מדעתה ואם אינו רוצה לגרשה הרי אינו מקפיד ולמה תצא ומדוקדק שפיר דלא נקיט ואם נשאת תצא אלא שאין מדוקדק לשון לא תינשא דהל"ל לא ישא אדם אשה שמתו ב' בעלים למר וג' למר. ולפ"ז דברי רמב"ם מבוארים ומזוקקים דודאי הבעל הבא לשאול אוסרים לו דכיון דשאל הרי קפיד וקפדינן בהדי' ומכניס עצמו לס"נ אך רמב"ם מיירי באשה הבאה לשאול אם מותרת להנשא לבעל אומרים לה אעפ"י שיש חכמים שאוסרים היינו ר"ה דס"ל למעין גורם ואסור לה להעמיד עצמה על דמו של זה מ"מ אנן לא קי"ל אלא תלוי' בקפידא ומערימין שלא להודיע לבעל ומקדשה ומשקדשה כותבין לו כתובה דאין מוציאין ממנו אם הוא לא יקפיד ויש לזה סמך ממעשה יהודה ותמר דיהודה הקפיד כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו וכפרש"י קטלנית היא זו. ואמנם לא גילה זה לתמר והיה דוחה אותה בקש עד כי יגדל שלה בני ומדלא ידעה תמר דיהודה מקפיד הותר לה להטעותו ואמנם יהודה שהקפיד לא יסף עוד לדעתה ואע"ג דלא גירשה וישבה בביתו כאלמנה חיה. ובתשובות הרא"ש דמייתי ברב"י וגם בב"ש מבואר דמזלא היינו שלא יהיו לה מי שיפרנסה והרי פרנסה יהודה כל ימי חיו. אבל לע"ד אעפ"י שמשמע קצת לשון הרא"ש דאמזונות דאכילה ושתיה קאי מ"מ פשוט בעיני אפילו יש לה מזונות ממקום אחר כגון תמר שאפילו לא פרנסה יהודה היו לה מזונות בבית אביו כדכתיב שבי אלמנה בית אביך. ומ"מ מזלא גרים שלא יהיו להפרנסת עונה האמורה בתורה ובפרט למאן דאמר מזונות הבעל לאו דאורייתא וכולי קראי אעונה קאי שארה כסותה ועונתה עיין בתוס' ע"ה ע"א ועיין רמב"ן פ' משפטים. וע"כ מזלא אעונה קאי וכן משמע לפירש ריב"ן בכתובות מ"ג ע"ב תוס' ד"ה וכו' דס"ל דבחדא איתתא מיירי ובאירוסין הרי חוזרת למזונות בית אביו. ואיך גרם מזלה שימות הארוס הלא תיזון בבית אביו הלא לפי המזל ראוי שתנשא וימות ולא יהי' לה מזונות אלא ע"כ לא מזונות ממש קאמר אלא קירוב בעל וזה דלא כנוב"י קמא יע"ש. וא"כ הוה סגי ליהודה בולא יסף עוד לדעתה כנלע"ד לישב דברי רמב"ם ולהושיבו על מכונו והריב"ש סי' רע"א רמ"ב רע"ג החזיק בעדו והעלה אפילו אם התרו בו ב"ד שלא ישא ונשא אין כופין להוציא ופשוט הוא לפי הנ"ל כיון שאינו מקפיד מה להם ולו להתרות בו. והאמנם י"ל מי ששאל וקפיד ואסרוהו ושוב עבר ונשאה היו ראוי לכוף להוציא אבל נ"ל הרי קמן שעבר קפדנותו ונתחזק מחולשת דעתו ומה לנו ולו אך ע"ש הריב"ש שם שאם מת במגפה ומכת מדינה לא שייך קטלנית צל"ע מעובדא דביתהו דרבא דאמרה לחומא אלמנת אביי קטלת תלת ובעית למקטל ד' הלא אביי מדבית עלי קאתי וחי שיתין שנין כבר א"כ לא הי' לה לתלו' בה ה"ל לתלו' במכת מדינה דבית עלי בשלמא רבא יפה ערער על אביי דעביד עובדא בנפשי' אדרבא הואיל ואתי מדבית עלי וה"ל לחוש ביותר אבל דביתהו דרבא לא ה"ל למימר קטלת תלת אע"כ מוכח אפילו מתו במכת מדינה מאן דקפיד לא לישא אותה:

543

544והנה לענין לגרשה בע"כ כתב חלקת מחוקק דלדעת רמב"ם דאינו אלא קפידא בעלמא ע"כ אפילו הוא קפדן אינו יכול לגרשה בע"כ לעבור על חרגמ"ה כיון שאין המום מבורר וקבוע רק הוא מקפיד ובכי האי גוני לא הותרו חרגמ"ה ובית שמואל לא פליג ע"ז אך הרב ב"ש לפי מה שהגיה בש"ע דרב"י מייתי ב' דעות ומסופק אי כרמב"ם אי כרא"ש ובממון פסק כרא"ש. א"כ ה"ל לדידן ספק סכנות נפשות והוה מום ברור וקבוע לא גזר רגמ"ה וגם החלקת מחוקק יודה - השתא בנידון שלפנינו שהבעל זה מקפיד וחקר ודרש שלא תהי' קטלנית ועדיין בקפדנותו עומד פשוט יותר מביעא בכותחא דגם לרמב"ם תצא בלא כתובה ומגרשה בע"כ וכל זמן שלא נתגרשה אין לה טענות מזונות ולא שום תנאי כתובה השתא לפ"ז כיון שפטור מכל חיובי איש לאשתו ממילא גבי' ליאחריני ויכול לישא אחרת על ידי שישליש גט ביד שליח שמיד שתרצה זו לקבל גיטה יהי' מוכן לה הגט ההוא שביד שליח ולא יצטרך למאה רבנים לפע"ד בכי האי גוונא ולא יגרש בע"כ כי חרם דבע"כ חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן משא"כ לישא אשה על אשתו דקיל יותר הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב נגהי ליום ערב ש"ק ה' דחנוכה קצ"ו. לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

544

545שלום וכ"ט ויחתם לאלתר לחיים טובים הרב החרוץ ושנון המופלג מה"ו יוסף יואל בשבת תחכמוני דק"ק טארניפאל יע"א:

545

546יקרתו נשלח לידי מקהלתי ק"ק פ"ב לכאן קרית חוצות אבל מכתבו האמצעי לא בא לידי לכאן לכשיבוא לידי אקיימנו בעזה"י ברצותו ועל עתה באתי מ"ש נידון כתמים הנמצאי' על נייר וכ' מעלתו דצב"י נעלם ממנו רמב"ם יפה כיוון כבר כתבתי כן בגליון ש"ע יו"ד שלי אבל מ"ש דבספר חכמת אדם מחמיר המגיד לו כן כיחש ואעתיק לשוני על גליון ש"ע י"ד סי' ק"ץ סעי' יו"ד עיין ספר סדרי טהרה בסי' זה סקי"ט דנייר אינו מקבל טומאה ולא כתמים וכ"כ בס' חכמת אדם כלל קי"ג אות ח' וטעמא נ"ל דהוה כמו גללים אעפ"י שבאו מאוכלי' שהי' מטמאי' מ"מ עתה שנמאסו ונמסו שוב פרחה טומאה מינייהו הה"נ הני ניירו' נכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרו' פרחה דין צמר ופשתים מינייהו ועוד נ"ל דלא מיקרי צמר ופשתן אלא העומדי' לבגד ואריג וחבלים ולבדי' וכדומה אבל הני ניירו' שמיוחדי' לצרכים אחרי' א"כ אפי' צמר ופשתן בעינא נימא מעש' עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א ובנב"י תנינא סי' ק"ה נעלם ממנו לשון רמב"ם רפ"ב מכלים אך מרע"ב פרה פ"י משנה וי"ו משמע קצת דאי הוה מני שני ושלישי בחטאת לא הוה חייץ ואי אינו מקבל טומאה אמאי לא יחוץ מ"מ הרע"ב לא דק כולי האי בזה ועדיפא מיני' קאמר ועוד פרשן הוא ולא פסקן ע"כ בכתמי' בנמצאי' הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אע"פי שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ובלאה"נ דרכי שלא לסמוך להקל בשיעור מאכולת גדולה שהיה בזמניהם שהם ט' עדשים כשיעור גראשין של כסף בזמנינו וכמו שציין בס' מעיל צדקה, היינו בכתם ממש אבל בעד שאינו בדוק אני משער בדם מאכולת שבזמנינו שהוא מעט וקטן הרבה מהנ"ל והואיל ואני בשוקי בראי אקצר ואומר שלום וכ"ט. ראקנדארף יום ג' ז' אלול תקצה"ל. משה"ק סופר מפפ"ד:

546

547שנית להחכם הנ"ל:

547

548ני"ה הגיעני ונפשו לשאול הגיע אודת מבוי א' הפרוצה משני צדדים פחות מעשר ומתוקן בלחיי' וקם א' ונתעורר דבעי צה"פ ככתוב בס' מקור חיים האמת אגיד שבתשובתי הראשונה נמשכתי אחר ספיקותו של מג"א ונדחקתי הרבה ליישב מנהגינו שוב אח"ז ראיתי ועיינתי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ד שם הוא ומהריאן לב בתשובותיו פשיטא להו דאפי' נפרץ משתי צדדים מישתרי' בשני לחיי' ובראיות ברורות שדין כחצר אפי' להקל ונא מטעמא דמהרי"ל ומהרי"ו אלא מחלק התם בין מתקן כל העיר או מבוי לבדה יע"ש באר היטב ואי הוה מג"א יודע דברי הגאונים לא הי' מסופק בדבר ולו יהא שהי' מסופק לא שבקי' פשיטותי' דהנך גאונים ומנהגי זקני ישראל שבקהלות מפורסמת דמייתי שם מפני ספיקותו של מג"א וא"נ החליט מג"א לאיסור ולא היה בידינו להכריע מ"מ הלכה כדברי המיקל בעירוב וכאשר הוכיח שם בסוף התשובה ודברי' הללו הוספתי בתשובתי שהשבתי למעלתו וגם כתבתי' על גליון מג"א שלי ועתה עוררני פר"מ לעיין בס' מקור חיים ונבהלתי על המראה מה ראה הגאון הזה על ככה בלי שום סברא טעם וראי' ובודאי לא אמר כן אלא מהיות טוב ובמתקן תיקון חדש אבל לשנותו ממה שכבר היה ולהוציא לעז על הראשונים שחיללו שבת חלילה כמו שהעתקתי בתשובתי מבעל תרומת הדשן ואותו שכנגדו אוהב לטעון ולגבב חומרא דמתניתא מציץ מן החרכים הלא אחז"ל למה נמשלה חכמה לאחותו אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו הרי דברו רבותינו מאיפרושי מאיסורא ואפ"ה אם אין האיסור ברור כאיסור אחותו לא יאמרנו אך אם ברור אפי' רק כאחותו מאביו שאין האיסור ברור בעדים אלא בחזקה דלא נימא לאו אביו או לאו אביה הוא והאיסור מכח ב' חזקות מ"מ אפי' כה"ג חייב לאמרו ולאיפרושי מאיסו' אבל אם אינו ברור כל כך לא יאמרנו ע"כ השתיקה יפה למערערי' ומחרחרים ריבים ונגעים:

548

549מ"ש מעלתו דרי"ף מייתי הא דר"א ורב אסי, לא הרגיש שהוא טעות הדפוס בהרי"ף וצריך להכניסו בין שני חצאי לבנה כמבואר ברבינו יהונתן שם ובשלטי גבורים שם ובכל הפוסקים שכ' שהרי"ף השמיטו' ובש"ע הדפיסו רי"ף ורא"ש וטור ומחקתי תיבת רי"ף וכ' שם על הגליון כנ"ל:

549

550מ"ש אין דרך בקיעת רבים בחצר אין כוונתו דלא שייך כלל הרי בש"ס ופוסקים איתי' אך הוא מציאת רחוק אם לא בעיר אשר דינה כחצר אבל בחצר ממש של יחיד לא יניח רבי' לבקוע בו שמא יחזיק בו רבי' אלא מנקיט פיזרא וליזלו מהכא ומשו"ה לא גזרו בו אבל אי בקעי בו רבים באמת מזה לא איירי' ויעיי' בתשו' מהרי"ט הנ"ל ויבין כן. מ"ש מתשו' ב"ח החדשי' לא ידעתי מה הוא:

550

551ואודת האשה שרוצים לדבק שערותי' בשעוה לצורך רפואה פשיטא שחוצץ וע"כ לא שקלי וטרי בתשו' פ"מ וסדרי טהרה קצ"ח אלא ע"י סמים ותחבושת שהם עצמם אינם חוצצים אלא שדבוק השערו' חוצץ ואהא שקלי וטרי אי שייך לומר דהכי רביתא ומ"מ הסכימו לאיסור אבל ע"י שעוה שהשעוה בעצמו חוצץ ולא שייך לומר היינו רביתא פשיטא שחוצץ וחלילה להקל כלל ואין כאן מקום לקבל אריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ. פרעשבורג יום ג' ד' אלול תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד:

551

552תחל שנה טובה ומבורכת לתלמידי הותיק החרוץ המופלג מו"ה שמעון ני'.

552

553ני"ה הגיעני וראיתי תקפה עליך משנתיך כאשר תראה בהעתק חי' ספ"ב דגיטין ומשם תראה ג"כ כי אין המומר לע"ז ושבת חשוד לכל התורה רק הוא מומר לכל התורה שאינו בן ברית אבל איננו חשוד לעבור על כל התורה כל שאינו מאותו מין, ואחאב היה מומר לע"ז ונהי ששחיטתו פסולה שאיננו בר זביחה, אבל איננו חשוד לאכול נבילו' אבל אינו נאמן להעיד כי אינו בר עדו' והפוסקי' מיירי ממומרי' שבזמנינו שמתטמעי' בין הגוים והם ודאי עוברים על כל התורה, אבל מי שהוא בין ישראל ונוהג כמנהגיהם רק מומר לע"ז או לחלל שבת נהי שהוא מומר לכל התורה מ"מ אינו חשוד לכל התורה, וכן החשוד איננו מומר וק"ל. ולענין בנותיהם נמי יש לחלק מומר שנטמע בין הנכרים הרי הוא כנכרי ממש אבל אם הוא ישראל ועע"ז אפשר בניו לא ילכו אחריו עי' נדה ל"ג ע"ב בנות צדוקים וכבר הארכתי בזה בפתיחה לה' יי"נ שנדפס בשמי בסוף ס' רמב"ן על קדושין אלא שהמדפיסי' השמיטו קצת מה שנוגע לאפקורסי זמנינו ע"ש. והי' זה שלום לך ולתורתך הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"ג אלול תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד. העתק מחידושי ספ"ב דגטין:

553

554ולענין מומר ביאר רמב"ם ספ"ג מגירושי' מחלל שבת ויה"כ בפרהסי' היינו לפי נוסח הטור דמייתי כ"מ וב"י שם, והנה מחלל שבת בפרהסי' הוא אוקמתא דרב אשי בעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא ליה שבת כע"ז והנה בספרי מפיק לי' מדסמיך פ' מקושש לפ' ע"ז סוף פ' שלח וצ"ל אין לך בו אלא חדושו מקושש פרהסי' הוה וענין פרהסי' דבר שנודע לרבי' אפי' אינו עושה בפניהם כ"כ הפוסקים בי"ד סי' ב' וע"ש בפרי מגדים, והנה למ"ד מקושש הי' בשבת שני' מיד בהיותו במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכי' מוכח ומופנה וכ"ע דריש לי' אך למ"ד אחר מרגלי' הי' כמ"ש תוס' ב"ב קי"ט ע"ב א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו א"כ לר' יהודה דלא דריש סמוכי' אין מחלל שבת מומר אך לא קי"ל כר"י:

554

555והנה בחולין ה' סוף ע"א פירש"י הטעם משום דכופר במעשי בראשית והוה כעע"ז וצ"ל דלא הוה ממש כעע"ז דמשו"ה בעי' צירוף עזות שמחלל שבת בגלוי פני' כדאי' סברא זו בעירובין מ"ט ע"א ע"ש. יהי' איך שיהי' איני יודע מנ"ל דמחלל יה"כ הוה כמומר הלא אינו כופר במעשי בראשית ולומר יה"כ חמור משבת וממילא חשוד על הקל שהוא שבת ז"א כמוכח מתוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' דא"כ ק' שגג בשבת והזיד ביה"כ אמאי חייב אע"כ הוה שב מידיעתו דאיכא דחמיר לי' האי וא"כ קשי'. ועלה בדעתי לומר דיה"כ חמיר מכל התורה ונחשד על כל התורה חוץ משבת וס"ל לרמב"ם כרבינו ירוחם מובא בב"י וש"ע י"ד סי' ב' ס"ה ע"ש. אלא שהרב"י כ' שם באותו סימן החשוד לדבר חמור חשוד לקל היינו באותו מין עצמו כגון שחשוד לעשות מלאכה בשבת חשוב למלאכת י"ט אבל לאכול אפילו איסורים קלים אינו חשוד וכן החשוד לאכול איסור חמור אינו חשוד לעשות מלאכה אפי' קלה, וא"כ החשוד ליה"כ אינו חשוד לכל התורה כולה מה שאינו נוגע למלאכה ואם כן הדבר צ"ע:

555

556שלום וברכת השנים יאמר לידידי הרב המאה"ג המופלג מו"ה יאקב ני' אב"ד דשם יע"א:

556

557הריני מן המודיעי' שקבלתי מכתבו וגם עשיתי האפשרי לפרסם הדבר נידון הציצי', והם עוברים ג"כ בהוצאה לכרמלי' ולרה"ר. ומ"ש דבתפילין סופרי זמנינו בקיאים לא היה ולא נברא כי בעו"ה מקלקלי' ומכשילי' רבי' הוא והרבני' אינם משגיחי' עליהם או אינם יכולי' להשגיח עליהם כמו על השוחטי' והמכשלה ת"י, ויש כמה מאות ישראלי' כשרי' אשר מימיהם עדיין לא הניחו תפילין כשרי' אקרקפתא דלהון. ה' ירום ראש עמו ויתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אמן. הכ"ד משה"ק סופר מפפ"ד:

557

558העתק השאלה

558

559לשר התורה והחכמה דולה מים מבארות עמוקים, ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם שופט ודורש משפט והמושלם במעלות ומדות כש"ת מו"ה משה ני' אבדק"ק פרעסבורג שלום לפי כבודו כנהוג:

559

560אמנם שבני קהלתינו הם יראים ושלמים שומעים לקול מורי הוראות סובלי' עול יראת ה' בדיצה ובחדוה עכ"ז זה שנים רבות שהחל הנגף המינות במקצת קציני העם עוברי מצות ה' ביד רמה מחללי שבתות בפרהסיא ואין בידינו למחות אבל בעו"ה חדשים מקרוב קמו עדה הרעה הזאת ותקנו להם בית התפלה לשבתות ולמועדים לבד כפי הנעשה בברלין מחדש אך קשה כשאול קנאה כי הוסיפו לעשות רע כי כאן יצא מן הדפוס לאור סידור התפלה לליל שבת ויום שבת לבד אשר בו שנה הרבה נוסחאות מן התפלה המסורה לנו מן קדמונינו נ"נ ז"ל, וכך סידורו מברכת השחר לא הדפיסו רק ברכת אלדי נשמה בלשון עמים באותיו' שלהן ואח"כ מתחיל החזן ברוך שאמר בלשון העמי' ומדלג כל פסוקי דזמרה רק הללו את ד' מן השמים אשר יושר בניגון העמים על כלי זמר שקורין מָרגיל ואח"כ אומר ישתבח ואומר הכל יודוך עד אין כערכך ותו לא ומדלג כל השיר אל אדון על כל המעשים גם כל השיר לאל אשר שבת וכו' ומתחיל תתברך צורינו ומדלג אור חדש על ציון וכו' גם בברכת אהבה רבה מדלג וקבצינו יחד מארבע כנפות וכו' ואומר ק"ש ומדלג אמת ויציב רק מתחיל אלקי עולם וכו' גם מדלג צור ישראל וכו' ומיד מתחיל החזן בקול רם תפלה שחרית ואומר קדושת נעריצך גם מדלג ולא נתתו וכו' וקורין בתורה אבל אין מפטירין בנביא רק במקו' המפטיר הקימו להם מורה א' הדורש דברי מוסר מתוק להם אבל מעורב במי לענה נגד דברי חז"ל מעתיקי הדת ואח"כ מתפלל החזן מוסף אשר חידשו ובדו מלבם נוסחא חדשה לא כמנהג אשכנזית ולא כמנהג הספרדים וכה אומר למשה עבדיך ציוית לקיים מצות שבת יה"ר מלפניך שתקבל ברחמים ארשת שפתינו במקום תמידים ומוספי' ואת מוסף יום השבת הזה כמצות רצונך ותו לא והשמיטו שתעלינו בשמחה לארצינו וכו' נראה בעליל זדון לבם שאין חפצים בביאת הגואל לעלות לציון על סידור כזאת ראוי לקרוע קרע שאינו מאחה כי על הכלל כולו יצא לצודד נפשות תמימי דרך להוליכם בנימוס העמים בכל דרכיהם להסיר לב עם הארץ משמוע אל חכמינו הקדושים ז"ל ושלחנו לפו"מ אשר מעת מלחמת צרפת נתמנו עפ"י השררה יר"ה להעביר כרוז בכל חמשה בתי כנסיות שלנו שמי שאשר בשם ישראל יכונה אסור להתפלל מתוך אותו הסידור גם אסרנו דרך כלל לאנשי' להתפלל רק בלשון הקדש גם אסרנו לנגן בכלי זמר שקורין ארגיל בש"ק אף ע"י נכרי וכו' ומבלי לשנות מנהג קדמונינו נ"נ ז"ל אסרנו הכל והוכרחנו להציע דברינו לפני השררה יר"ה אבל עזי פנים שבדור הלשינו עלינו שלא כדין פסקנו ובפרט באו אל הגוים ויחללו שם קדשו, כי מקרוב נדפס ספר נקרא נוגה צדק בעיר דעסוי בלי הסכמות חבר עיר בו הביא מהרב דק"ק ליוומָרנא אשר התיר ארגיל ותו לא, ובו נדפס תשובה אל הרב אהרן חרינר אבדק"ק אראד במדינת אונגארן אשר השיב לברלין בו התיר הכל התיר לשנות מנהג קדמונינו נ"נ ז"ל בעניני התפלות ולא חש ללא תתגודדו ושכח מ"ש המג"א סי' ס"ח בשם הירושלמי אע"פ ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם גם שאר ראיות מראשוני' ואחרוני' גם התיר להתפלל בלשון עמים גם התיר הארגל בשבת ע"י נכרי גם התיר לקרוא בס"ת בלי נגינה בציבור גם שאר דברים ואנחנו לא ידענו את הרב ר' אהרן ואת שיחו עכ"פ מקיים מאמרם ז"ל ומקלו יגיד לו וכו' ובאשר שהשררה בכאן המה אנשי שכל ומדע אמרו לנו שנביא ראי' לדברינו מחכמי הדור המפורס' שיסכימו לדברינו ע"כ נבקש מאת פני רופ"מ הגאון ני' למחול על כבודו הרמה לכתוב לנו תשובה במוקדם האפשרי להסכים עמנו בשלשה דברים הן שאין כח בשום איש לשנות מנוסחת התפלה המסורה לנו מקדמונינו הן דרך כלל לאסור לאנשים להתפלל רק בלשון הקדש הן לאסור לנגן על הארגל בש"ק אפי' ע"י נכרי ולמיגדר מילתא אף שידענו שהתפלה נאמרה בכל לשון מ"מ לכתחלה אין לשנות ממנהג קדמונינו מכמה טעמי' ובפרט שכל כוונתיהם להדמות להעמים לילך בנימוסיהם וד"ל וחכם שכי"ב יוסיף מדעתו מה שיש לעשות בדבר הזה כי הוא הדבר הנוגע לכלל יהודית אולי יוציא דבר מה בדפוס בצירוף שאר גאוני' בפרט בצירוף חמיו הגאון המפו' אבדק"ק פוזנא כי הוא בפני' על ס' נוגה צדק בהיתרי' שנמצאו בו בעו"ה בזה הזמן ותשועה ברב יועץ כתיב עכ"פ ישלח לנו במוקדם הסכמתו על ג' דברי' הנאמרי' כדי להציע לפני השררה יר"ה בכאן דבריו כי לפני השררה יר"ה לא הוצרכנו לווכח בטעמי' רק הדין פשוט שדברי' הללו אסורי' שאין לנטות מדרך קדמונינו ז"ל אולי עי"ז יבוטל שמה בתי הכנסת שלהם אשר הוא לפח ולמוקש ולדורו' הבאים ביותר ולעת עתה אשר בעו"ה מחללי שבת בפרהסיא ולנוצרי' אומרי' שמחזיקי' בדת יהודית כי הולכים לבית הכנסת ומתפללי' כמו אנחנו, הקרא צווח אם תשיב וכו' עשות חפציך ביום קדשי אז תתענג על ד' וכו' ובפרט כל ימי השבוע סגור ומסוגר בית הכנסת שלהן וקרקפתא דלא מנח תפילין וכו' מה הוא הרנה והתפלה, והגמול על נפשי וכו' לילה כיום יאיר בפקודתו הרמה ממנו בד"צ העומדים על התורה ועל העבודה. האמבורג עש"ק ז' כסליו תקע"ט לפ"ק. הק' ברוך במו"ה מאיר ז"ל ראש בדק"ק האמבורג:

560

561תשובה

561

562ברוך הוא וברוך טעמו, ואלקי' מגבהי מרומו, יענה את שלומו, ויהי עליו נואמו, ה"ה הרב הג"ה המפורסם כש"ת מו"ה ברוך נר"ו אבדק"ק האמבורג המפוארה ומעוטרה:

562

563יקרתו הגיעני הלאני והלמני ומרורים השביעני כי הוא מגיד חדשות כי יצאו אנשי' בני בלי עול מלכות שמים להפר בריתות בנכלי דתות חדשים מקרוב באו ואחת דתם להיות בית תפלתם כל ימי השבוע סגורה ומסוגרת וביום השבת יפתח ומי יתן גם אז ויסגר דלתיים כי שינו נוסח תפלה המקובלת מאנשי כה"ג ומחכמי תלמודינו ומאבותינו הקדושים והוסיפו וגרעו בנוסחאות אשר בדו מלבם והזניחו כמה ברכו' השחר המבוארות בפ' הרואה והס שלא להזכיר צמיחת קרן דוד משיחינו ובנין ושכלול ציון וירושלי' עיר הקדש ויעמדו נערי' נוצרי' וישחקו לפניהם בכינור ועוגב במזמור הללו את ה' מן השמים ביום שבת קודש אשר אסור לנו ורוב תפלתם בלשון אשכנזי דווקא וברוך הוא אלהינו אשר ברוב חסדו וטובו גם כי עבדים אנחנו בעבודתינו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי המדינות ושרי עיר ועיר ירום הודם אשר בתוכם גם שרי עיר האמבורג יר"ה אשר אמרו ובקשו מפר"מ לשאל פי חכמי דור ודורשיו היכין לדבר כן ולהתפלל באופן הנ"ל או לא אלו דברי פר"מ כבודו באגרתו אשר הגיעני היום לעתותי ערב וביקש ממני להיות סניף לאריו' גאוני הזמן גודרי פרצת הדור לחוות דעתי גם אני:

563

564מה אשיב הלא ידוע ומפורסם כי דניאל איש חמודו' תלת זימני ביומא הוי בריך על ברכוהי ומצלי מודי קדם אלהא כל קבל דהוא עבד מקדמת דנא מבואר מזה שגם מקדמת דנא טרם שנגזרה גזירת הכשדים הוי מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ולא בשבת לבד וחז"ל בברכות דל"א ע"א אמרו מן קדמת דנא אפי' בזמן שבהמ"ק קיים כדאי' התם יכול בגולה הוחלה עייש"ה אבל לכל הפחות נילוף מיני' שגם קודם היותו בעת צרה וגזרה הי' מתפלל בכל יום. ומש"ה לא הבאתי ראי' מדהע"ה ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה כי יש מקום לבע"ד לחלוק שהי' זה בעת צרתו אבל דניאל אשר תילתא במלכותא הוי שליט והתפלל ג"פ בכל יום ויום ומסר נפשו לגוב אריות ומשמים הסכימו על ידו ונעשה לו נס וניצול ולא עביד רחמנא ניסא לשקרי ואח"כ כשנבנה בהמ"ק בית שני והקריבו בו קרבנות הרי מבואר במס' תמיד ויומא ופ"ק דברכות שגם כהנים בעבודתם התפללו י"ח וברכו ברכות יוצר אור ואהבה רבה כמונו ולא עוד אלא שהתפללו על צמיחת קרן דהמע"ה ואעפ"י שהיה להם מלכות בית חשמונאי והורדוס כדמשמע ביומא נ"ג ע"ב ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודא ומשנתו של רבינו הקדוש ושני תלמודי' שחוברו אחר החרבן מלאי' מדין התפלה בכל יום והדעת נותן כן כיון שציונו ה' לעמוד לשרת לפניו במקדשו יום יום בתמידין ומוספין א"כ אחר החורבן כל מי שמודה שהתפלה הי' עבודה רצוי' בין אדם למקום ית"ש א"כ מחויב הוא להתפלל בכל יום ויום במקום העבודה המעשיות כיון שרצונו ית' שנעבדהו בכל יום ותמהתי על אלו האנשי' שמתפללי' בש"ק ב' תפלות הראשונה קודם קריאת התורה והשני' אחרי' בנוסח' שבדו להם אשאלם ויודיעני מה טיבם של ב' תפלות ביום א' ואם יאמרו הלא בשבת הקריבו ב' מיני קרבנות א' לתמיד וא' למוסף וכן מבואר בנוסח תפלה שלהם? א"כ ע"כ בכל יום יתפללו במקום תמיד שבכל יום ואין מקום למוסף בשבת אלא אם מקריבין תמיד בכל יום ומוסף עליהם בשבת עבוד' אחרת אבל אם אין עיקור אין תוספו' על כן אין מקו' לדבריהם:

564

565וידוע כי מימי בית שני היו ישראל יושבים על אדמתם והי' להם שבט מושלים בגדולה וכבוד כמה מהמאות שנים והי' בהם חכמים גדולים אשר כל עסקיהם הי' בתורה המה ותלמידיהם לאלפי' ולרבבות והי' להם בתי מדרשיות גדולים וטובים מכל אוניפערזיטעט שבזמנינו והי' להן סנהדרין וגודרי גדרים וגוזרי גזירות ואחריהן לאלפים ורבבות תלמידי' ותלמידי תלמידי' עד רבינו הקדוש שחיבר המשנ' ומכל אלו החכמי' לא הוזכרו שמותם במשנה וברייתא אלא מתי מספר כמבואר בהקדמת הרמב"ם לזרעים ומדברי אלו החכמים שהיו במשך כמה מאות שנים לא הוזכר אלא מאמרים מעטים מכל א' מהם אשר בלי ספק אם יכתוב אדם דברי כ"א מאלו החכמים והתלמידי' יתחבר מדברי כ"א ספר גדול ואם נעריך ס' המשניות יהיה קטן מעט הכמות וכן דברי האמוראים בשני התלמודיים ואין זה אלא משום שביררו דבריהם כבורר אוכל מתוך אוכל כבורר וזורה ומרקד ומוציא סלת נקייה ע"ד שאמר ר"ש בגיטין ס"פ האומר שנו מדותי שמדותי תרומו' ממדותיו של ר"ע ואח"כ הוקבעו במשנה ותלמוד ועתה איך דברי' אשר יצאו מפי חכמים ונבונים אשר לבם רוחב כפתחו של אולם והובררו ברירה אחר ברירה במאות שנים מאלפים חכמים והוקבעו באומה קרוב לב' אלפים שנים ואין פוצה פה ונודד כנף יעמדו שעלים קטנים חשכי הגלות לפרוץ חומותם ולהרוס גדרם ולשנות נוסחאות תפלתיהם וברכותיהם ולשנות עידן וזמן די קבעו לנו ואם לדין הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין אפי' בטל הטעם לא בטל התקנה ובפרט בתפלה שפשטה בכל ישראל אפי' בנוסחאות שמקומות מקומות יש, מ"מ זה מיקרי פשטה בכל ישראל כיון שמתחילה לא נתקנה נוסחא זו אלא לאשכנזי' ונתפשטה ביניהם בלי חולק ונוסחא אחרת לספרדי' נתפשטה ביניהן בלי חולק וכמ"ש המג"א בסי' ס"ח בשם הירושלמי וסברא זו מבואר מהתו' פ' השולח (גיטין ל"ו ע"ב) ד"ה אלא וכו' בסה"ד ומיהו בדבר וכו' ועיי"ש ויעי' מג"א רסי' תס"ח ובפר"ח שם וסי' תצ"ו א"כ אין אדם יכול לשנות אא"כ גדול מהראשוני' בחכמה ובמנין ואי' חכמתם של אלו שיהי' גדולי' בחכמה ומנין ויעוין פי' זה ברמב"ם פ"ב מממרים הל' ב' וז"ל ב"ד שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם ב"ד אחר וביקש לבטל דברים ראשונים ולעקור אותה תקנה ואותה הגזירה ואותו מנהג א"י עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ומנין הי' גדול בחכמה ולא במנין או גדול במנין אבל לא בחכמה א"י לבטל את דבריו אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשוני' או התקינו אין האחרוני' יכולין לבטל אא"כ גדולים מהם והיאך יהיה גדולים מהן במנין והלא כל ב"ד של ע"א הוא זה מנין חכמי הדור שהתקינו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בהן עכ"ל והראב"ד שם כמוסיף על דבריו היכא דלא בטל הטעם אפי' אליהו הנביא א"י לבטל אלא היכא דבטל הטעם פליג הראב"ד דדי במנין אחר אפילו קטן מהראשונים להתירו והנה הכא איכא תרתי חד דלא בטל הטעם וא"כ אפי' אליהו אינו יכול להתירו וכה"ג אחז"ל ביבמות ק"ב ע"ב אם יבא אליהו לומר חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ועוד א"ת הי' בטל הטעם והי' הלכ' נמי כהראב"ד שב"ד קטן יכול לבטלו היינו כשעמדו למנין דהרי צריך מנין אחר להתירו א"כ יעמידו עצמיהם למנין עם חכמי דורינו ה' יאריך ימיהם ולא לאנשי' הללו משפט הבחירה לפרוש עצמם מהציבור ואם אולי יאמרו ערבך ערבא צריך הי' גופא דצריך מנין אחר להתירו מאן אמרהו חכמי התלמוד לא מהם ולא מהמונם ולא נה בם, אם כה יאמרו הכניסו צווארם בעול דברי הרמב"ם רפ"ג מהל' ממרי' ותל"מ:

565

566ואם יאמר האומר שעכ"פ להתפלל על צמיחת קרן דוד והחזרת עבודה בטל הטעם שכבר יושבי' הם שלוים ושקטי' במלכי האומות יר"ה כבר כתבתי לעיל שאפי' בימי מלכות בית שני התפללו על שלטון דבית יהודא כי אז נזכה כלנו יחד לחזות בנועם ה' ולא לאכול מפרי' ולשבוע מטובה אנו צריכים שיחשוב המערער שאם נמצא כזה בארצות העמים לא צריכים לארץ ישראל ובהמ"ק חלילה לא על חיים המדומי' האלו אנו שופכים שיחנו ומצפים בצפייתנו כל ימינו גם בזה אין שום גנאי למלך ושרים שאנו חוסים בצלם וסוכים באברותיהם עלינו הלא גם הם מייחלים לנחול עיר קברות משיחם, ונחמיה היה משנה למלך בכבוד ועושר רב והיה פניו רעי' על אשר קברות אבותיו חרבות ושערי' אכלו באש ולא הרע למלך לומר יש לך אצלי עושר ונכסי' וכבוד ואתה מבקש ע"ז כי כל עם ועם ילכו אחרי עבודת אלדיו, והנה אנחנו כשבויים ממלחמות החרבן ומרב חסדי ה' וצדקת פרזנו שמנו לחן ולחסד בעיני מלכי האומו' והשרים אשר אנו מחוייבי' לדרוש שלומם ולהתפלל עליהם ומבלי לשלם להם ח"ו רעה תחת טובה הרבה אשר גמלנו באלפים שנה ואין ספק כי שכרם רב מאת ה' אשר אינו מקפח שכר כל בריה אבל בכ"ז אין רע אם נוחיל ונצפה לשוב לאחוזת נחלתינו והי' מן הטוב ההוא אשר ייטב ה' עמנו יהיה טוב גם לאו"ה כדכתיב והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך וזה פי' הפסוק אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים פי' ע"ד הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים מ"ט כי גבר עלינו חסדו יהללוהו גם האומות כי בטובתינו ייטב גם להם על כל הטוב אשר גמלנו והיינו דאמרו הגוי' הגדיל לעשות גם עם אלה והגדיל לעשות עמנו ועי"ז והיינו אנחנו כלנו יחד שמחי' כאלו כתיב ונהיה שמחים כמו והייתי אני ובני שלמה וכו' עבר במקום עתיד באופן שכל האומות והמלכיות כלם יודעים שאנו מתפללים ומיחלים על ביאת משיחנו ונזכה מהרה לקרא דכתיב בזכריה והיה הנכשל כבית דוד ודוד כאלדים לפניהם ולא הקפידו המלכות ע"ז מעולם או אולי האנשים האלו אינם מצפים ומייחלים או אינם מאמיני' כלל בדברי הנביאים בענין בנין מקדש ג' וביאת המשיח ובכל שנאמר ע"ז מדברי חז"ל א"כ הדרן לדברי הרמב"ם רפ"ג מממרים הנ"ל:

566

567ואני אומר כי הם המחניפים לעמי הארצות לאמור כמונו כמוכם הם הם המטילי' קוצים בעיניהם במה שלוקחים נוצרי לשורר בבית תפלתם לנגן בכלי שיר ארגל היתכן שאיש נוצרי מושל ארץ יהיה עבד מנגן בבית תפלתם של ישראל שאינם מאמונתו והלא כה הי' עבודת שמשון השבוי אצל הפלשתים שמוהו לנגן בבית אלהיהם על אפו ועל חמתו של שמשון ויש לחוש שאומת העולם יאמרו שחקו עלינו יהודאי וגם מצידנו לא יתכן כיון שהנער הנוצרי אינו מאמונתינו איך יקובל זה השיר לפני הקב"ה ואיך יושר שיר הזה במזמור הללו ד' מן השמי' המסיים לבני ישראל עם קרובו וכו' והנוצרי מאמין שישראלי' הם המרוחקים הי' קרובים ונתרחקו כשר בשירים על לב רע:

567

568ואם יאמרו הנוצרי הוי מעשה קוף בעלמא ורחמנא ליבנו בעי א"כ הרי מטילין שנאה בינינו לבין אומ"ה גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפלו' לא תקנוהו בכלי שיר אע"ג שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת בהמ"ק אפ"ה הזניחוהו אבותינו ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם מיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפניו וכבר כתבתי במקום אחר כי לפענ"ד מ"ש איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר ולא אמר לפני בני נכר ש"מ בא לשלול אפי' לפני ה' כיון שהוא באדמת נכר ואם הותר קצת לשמוח בני אדם חתן וכלה כי המה עגומי הגלות והותר לשמחם אבל בבית ה' אין שמחה לפניו ומה גם ביום ש"ק דהוי שבות שלא במקום מצוה כי אין כח בידינו לבדות מצוה מלבינו אשר לא שערו ראשונים ומצוה שאפשר להיות מבלעדי' ונתיר עי"ז איסור דרבנן חלילה לנו לא יעשה כן בישראל ובפסחי' נ"א ע"א יוצאין בקורדקיסין בשבת ואין יוצאין בקורדקיסין בשבת בביתו ומעשה ביהודה והלל בני של ר"ג שיצאו בקורדקיסין בשבת ולעזה עלי' המדינ' ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרי' אתם ואיך יתירו בפרהסי' בבית תפלתם מה שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור:

568

569ומה שאין מפטירין בנביא והיא משנה מפורשת ר"פ הקורא עומד ומפטירין בנביאים ואין ב"ד יכול לבטל וכו' כנ"ל, סוף דבר גם ע"ז יפלו ברשת אין שומעין לדברי חז"ל וכנ"ל וכיוצא בו להתפלל בציבור בלשון שאינו לשון הקודש זה א"א בשום אופן ואם אמת הדבר אלו נאמרין בכל לשון ובכללם תפלה שאדם יוצא י"ח בכל לשון ואפי' יחיד מ"מ היינו באקראי אבל להתמיד ולהעמיד ש"ץ ברבים להתפלל בלשון העמים תמיד א"כ לא היו אנשי כה"ג מתקנים התפלה בלשון הקודש צח וברור ובימיהם כבר היו חצים מדבר אשדודית ע' רמב"ם פ"א מהל' תפלה הל' ד' ויותר טוב היה להם לתקנם בלשון כשדים שהי' הלשון המורגל אז ובעזרא כתיב ויקראו בספר תורת אלדים מפורש ושום שכל ואחז"ל בפ"ק דמגילה זה תרגום ש"מ שלא היה העם מבינים בלשון הקודש וצריכי' להעמיד מתורגמן לתרגם להם התורה וא"כ מ"ט לא תקנו התפלה בתרגום אע"כ הן תקנו וידעו מה שתיקנו כי א"א לומר שהתפלה בכל לשון ובכל אופן שתזדמן תמלא חסרון העבוד' של בהמ"ק א"כ מעיקרא מאי קסבר ול"ל מקדש ועבודה כלל אע"כ שאינו משלים החסרון לגמרי וע"כ תקנו הכנה"ג מה שהי' יכולים בתיבות ידועות וכוונת רצויות למלאות החסרון במה דאפשר והמה נמנו על כל תיבה ואות ואות וא"א להעתיק כוונה זו בלשון אחר בשום אופן אבל אם אנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אפי' שאין אנו יודעין לכווין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן משא"כ כשמתפללין בלע"ז ואי משום שלא יבינו ההדיוטות מה הם אומרי' בלשון הקדש יעוי' שער אפרים סי' י"ג ותשובת דבר שמואל סי' שכ"א עי"ש א"כ נוח יותר לתקן שכל א' ילמד פי' התפלה ולהתפלל בלה"ק ממה שיתקנו להתפלל בלע"ז ולפני מלך בשר ודם אינו עושי' כך כי המדבר עמו צריך לדבר בלשון המלך כדכתי' באחשורוש ומדבר כלשון עמו ואין מדרך ארץ שידבר בלשון עצמו ואעפ"י שהמלך מבין, והרמב"ן ר"פ כי תשא כ' שלשון הקדש הוא הלשון שהקדוש ברוך הוא מדבר בו עם נביאיו יעי"ש וחז"ל אמרו בלשון הקדש נברא העולם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה וכו' ונקרא אדם ע"ש אדמה וחוה כי היתה אם כל חי א"כ זהו לשונו של הקב"ה אשר בו נתן לנו תורתו ולא יתכן לדבר לפניו בלשונינו המורגל בפינו כ"א בלשונו המיוחד לדברי קדשו, וזה נראה דעת אנשי כנה"ג שתיקנו נוסח התפלו' והברכות בלה"ק וכל המשנה ידו על התחתונה וכל המחזיק דברי חז"ל ומנהג אבותינו ידו על העליונה ויתברך מאלדי קדם מעונה:

569

570ע"כ במה שהכרזתם בבהכ"נ הקדושה שלכם שאסור להתפלל בסידורי לע"ז שלהן כ"א בלה"ק ובנוסחאות ישנות הנדפסים מקדמת דנא ושלא לנגן בכלי שיר ארגל בב"הכנ ובפרט ביום ש"ק כתורה עשיתם ותחזקנה ידיכם יהי כן ה' עמכם ואין ספק כי כל הגאונים חכמי הזמן יסכימו עם האיסור ההוא והם מסכימים ואני מסכים לאסור איסור על נפש בן ישראל המשנה דבר א' מכל האמור למעלה בענין זה ואז ינצלו מכל רע וארורים שבתורה ויזכה לבנין בית הבחירה. הכ"ד החותם ככל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ג' ב' דר"ח חנוכה קע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד:

570

571שלום אלף לשר האלף במעט קלף לי"נ גאון ישראל רכבו ופרשיו עומד לנס עמינו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר משה נר"ו מינץ אב"ד ור"מ דק"ק אובן ישן יע"א:

571

572יקרתו ע"י מכתב תלמידי הרבני מוהר"ץ לביאס קבלתי לנכון החייני ונחמני והבטיחני כי לא יעשו תושיה כל פועלי עון ואהרן מה הוא הנה הקימו כושל מיליו יאשרו כוחותיו וחיליו אמנם זה כמשלש שבועים הגיעני אגרת בת מחלת מק"ק ה"ב חתום בח"י הראב"ד מו"ה ברוך דשם איך בעו"ה שם בצעו אשר זממו ופריצי בני עמינו העמידו חזיון להכשיל רבים בספר נוגה צדק של ר' ליברמאן ועיקר צוויחתם וסמיכתם על תשובת סטרא חורינא המובא בספר ההוא עד ששרי העיר הפקידו לנו מנהלי עם ה' שם לברר דבריהם נגד הס' הנ"ל ולקבץ דעו' שארי רבני ישראל והאריכו באגרת הנ"ל ויען כי לדעתי כבר דברו על ארזי לבנון טרם בא הדבר על אזוב מקיר כמוני א"כ מסתמא גם לפר"מ הגאון הגיע מכתב כזה ע"כ אקצר. והנה שלשה דברים עשה משה מדעתו בענין זה א' שהסתרתי הדבר ולא גליתיו לשום אדם אפי' לרבני דיינא קרתא דילי ומלבי לפומי לא גליתי כ"א להמעתיק שלי אשר מצווה ועומד שמפיו לא יצא דבר חוצה, וטעמי בזה כי כל זמן אשר אנחנו יושבים פה בשלוה נוכל ללחום מלחמת ה' במעוז להורות חציו למרחוק לעזרת ה' בגבורים בה"ב משא"כ אם יפורסם הדבר הנה בעו"ה בעתי' הללו אין כרם בלא קוצים ונעורר עלינו מדני' בגלילותינו וגבולינו ויהי' המלחמה פנים ואחור ואע"פי שבכ"ז לא נירא ולא נחת כי מלחמת ד' אנו נלחמים ואלף כיוצא באלו יאבדו ועוקץ א' ממנהגי ישראל לא יזוזו ממקומו מ"מ מה דאפשר למעט בניסא עביד ונחמיה בן חכלי' יוכיח ואקום לילה ואנשים מעט עמי ולאדם לא הגדתי וגם היום בדרשי דרוש הספד על שכיבת הגאון מו"ה דוד זצ"ל אבדק"ק דרעזין לא עשיתי שום מזכרת שבא אלי שום אגרת וכן דעתי נוטה אולי ה' יתן ותשקע האש במקומו ולא יצא החוצה זאת שנית חשתי ולא התמהמתי להשיב מיד ביומו כאשר זרזוני באגרותם הנ"ל לבל יאוחר תשוב' שלא לשרות הצדיקי' בצרה זמן מה אפי' מעוכב בן יומא כי אפילו אם דברי לא יועילו כי מה מני יהלוך עכ"פ יהי' להצדיקים הנ"ל למשיב נפש שעכ"פ יראו שנשמעו דבריהם והרבני' עומדי' למשען להם ויבואו גדולי' אחרי וימלאו דברי ואורחא דמלתא גוליירין מתגרין והגבורים מנצחין ומ"מ אפשר שגם דברי יהי' לתועלת מעט ויכנסו באזני שרי העיר ההיא ויאמרו קטן שבהם נצחום וסמכתי ראשי ורובי על פי' המשנה להרמב"ם פ"ה מאבות בשבעה דברים בחכם וכו' אינו נבהל להשיב שרצונו שממהר להשיב ואינו נבהל ורועד מפני שאלת וקושי' המטעה כי מיד ירגיש מקום טעותו וישיבהו לאלתר בלי התבוננת וכו' והענין בזה כי פלפולים אין להן קץ וכל אדם יכול להשיב על טענת חבירו ויבוא גם זה וישיב על תשובותיו של זה לאהבת הניצוח ואמרו הקדמונים אנו כאצבע בקירא לסברא ר"ל קירא שעוה ר"פ במה מדליקין וכמו האצבע בשעוה לכל אשר יחפוץ יטנו ה"נ סברת אחרונים אינם חזקות וקיימות כי כל איש יטה סברתו לאשר לבו חפץ אך אם מיד ולאלתר בלי שום התבוננות אדם מוצא תשובה לסברת המטעה זה מראה לנו שכן עלה במחשבה לפנינו מאז ומעולם טרם נחלק עלינו שום בריה ואינני אומר אלא האמת כאשר הוא ולא בדיתי מלבי דברי שקר לאהבת הניצוח והענין קרוב למסיח לפ"ת אשר נאמן יותר כי לא בתחבולה עשה מלחמתו כ"א לפי תומו ועכ"פ לא עשיתי שום הפסד והיזק שאם יבואו הגבורים אחרי יחזקו דברי יותר ויהי' כמסמרות נטועים ובשגם יותר יאמנו בעיני שרי העמים כי יבואו דברי כמה רבנים בסגנון א' בלתי נועדו יחד כ"א איש איש ממקומו כעצת תלמי המלך עם הזקנים מעתיקי התורה:

572

573ועוד בה שלישי' בתשובתי גם כי הארכתי קצת בדברים פשוטים רק לדחות האפיקורוס ואמנם נזהרתי מאוד שלא ללחום עם שום אדם ולא נזכר שום אדם באגרות שלי כלל ולא יראה החוצה שום התגרות אדם באדם כ"א האמת לוחם עם השקר והעיקר בזה כי נזכרתי דפח"ח פר"מ כבוד ידידי הגאון נר"ו במכתבו אלי שמתחרט על שהטעהו החורינא"ר שהסכים על ספרו, והנה לא נמצא בגבולי ומסתמא אז בעת ההטעה מסתמא כ' עליו כדרכו דפר"מ ע"פ דרך מוסר החכמי' והלבישו מחלצות ואדר יקר ולא זאת אלא גם עתה יצא לאור ספרו של הגאון בית אפרים מהגאון מו"ה אפרים זלמן מרגליות מבראד אשר בפתחי ספרי' מצאתי תשובה ראשונה בענין תפילין הדבוקים הידועים השיב אל החורי נא"ר כמשיב אל רב מופלא וירא וחרד הרוצה לעמוד על האמת א"כ איפוא איך אבוא אני במכתבו להרוס את אשר בנו גאוני הדור וצריכי' אנו לחוש שיבוא דברינו לפני מלך ושרים ואהי' נשאל ע"ז מה אשיב ואומר גאונים הללו טעו או אומר קלקל מעשיו אח"כ וכיוצא בו, הכלל החכם עיניו בראשו ושב ואל תעשה עדיף אלה הדברים אשר דבר משה מאשר עשיתי עצו' בנפשי אמנם תמול הגיעני מכתב פיתוחי קדש מגאון ישראל מוהר"מ אבדק"ק נ"ש והמדינה וראיתי שכוונתי האמת כי גם לו הגיע מכתב כזה אות באות ממש אלא שבסוף אגרותם אליו הוסיפו ובקשו ממני שאראה להצטרף עם מו"ח הגאון בק"ק פוזנא ני' ולחבר איזה ספר המתנגד לדברי ס' נוגה צדק ולא חשתי להשיב ע"ז כי ידענא דאנא לא חזי לאיצטרופי לחלק ברבים ולהפיץ מעיינו' החוצה ובפרט עם מו"ח הגאון נ"י וצל ההורים המה רואים כאנשים ובשגם בלאה"נ אין דעתי נוטה כלל להדפיס בזה שום ס' כי גם המה ידפיסו כהנה וכהנה ופשתה המספחת יותר וילעיגו על ד' ועל משיחו ויהי' המכריעים בין ב' הספרים יושבי שערי בתי משתאות הקאפ"ע ונגינות שותי שכר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ועוד אולי נזכה שיתבטל הדבר וימחה מן הארץ ולמה נקבענו בדפוס ונעשה ממנו קיום לדורות האחרונים וגם כי עי"ז יתערבו חנפים הרבה אשר אין לבם שלם לא עם המיימיני' ולא עם המשמאילי' רק להחניף ידפיסו ספרים כאלו עומדים למשען לצד א' מהצדדים וירדוף שכנגדו כאשר ירדוף הקורא הנכנס בעובי הקורה ובאמת אין כוונתו אלא להחניף או לעשות לו שם וכל מחלוקת שאינה לש"ש יבא גם השטן בתוכם וזה הי' כל פרי צמיחת ספר נוגה צדק של ר' ליברמאן הנ"ל שמעיקרא לא אתי' אלא על שהי' נרדף ממו"ח הגאון ני' התחבר לכת ההוא וחבר להם ס' כרצונם להחניף לא מלבו ענה. ואנחנו לא כן עמנו אל יתערב זר בתוכינו כי קדושי עליונים בענוה ויראת חטא ילחמו ולבם שלם על התורה ועל העבודה ואז ה' עמנו:

573

574נחזור לדברי הגאון הנ"ל כי כתב אלי ב' דברים הוא פקד עלי לעיין בספר ראש אמונה שחיבר חורי נא"ר מדף ל"ב עד ל"ד ודף ל"ט ד"ה וראה נפלאות ובדף מ"ב ע"ב ד"ה ואל הטוענין וכו' עד ולמחשבי קיצין וכו' עכ"ל הגאון הנ"ל ואני לא אוכל לקיים מצותו של הגאון כזה כי הספר לא נמצא בביתי ולא בגבולי ואם אולי ימצא א' בעיר יסתירוהו ממני וגם אני לא אחקר עליו כי יהיה לפלא בעיני העולם כי יודעים המה שספרי האיש ומעשיו מתועבים ושנואי' בעיני מיום שראיתי ספר אחד מהנ"ל בהיותי רב בק"ק מ"ד וסוחרי עירי יודעים משנים קדמונים אם לוקחים דבר של פסח מסביבות גלילותיו אינני מקבל כתב הכשר אשר חתום עליו ע"כ א"א לי לעיין בס' הנ"ל:

574

575והוא ציווה עלי עוד וז"ל ותחלה נאמר כי יש לכוף כאגמון ראש הרר"א חארינר אם בתוכחת דברים אם לכתוב לקהל אראד שלא יקחו תורה מפיו ושהוראתו אסורה עד יתקן את אשר עיוות ישוב וניחם על מעשיו לאמר דברי' אשר נאמר בכתב הנדפס על שמו טעות הן או כי שקר ענה בו עכ"ל בענין זה:

575

576והאמנם דעת הגאון ני' נוטה קצת מדברי הנ"ל הנה בכ"ז דברי ועצתי בטילי' ומבוטלי' נגד גדולי ישראל אשר דבריהם כאשר ישאל איש בדבר אלקים והי' דברי כלא היה ומכ"ש כי עכ"פ לכתוב לו דברי תוכחות ופיוסי' בלי צווחה צעקה וריב עצה זו אינה מתנגדת לדברי כלל ושיכול לומר שקר ענה על שמו הרי פר"מ ידידי הגאון ני' כ' לי באגרתו הראשונה שהחור"י נא"ר מכחיש הכל ושהוא לא השיב לר' ליברמאן כלל לסייעו ידיו בענינים אלו וא"כ הרי כבר הכחיש ע"כ בא' מאגרותיו והא' אמת והא' שקר וד"ל. ואמרתי אלכה לי אל פר"מ ידידי הגאון נ"י אראה מה בדעתו בענין ואם נראי' הדברים בעיניו הבדולחי' יתחיל במצוה ויוגמר על ידו ואם אולי יראה שאצטרף עמו להעדפה בעלמא הריני כמצותו ופקודתו תשמור רוחי לכבוד ה' ותורתו ועדתו הוא ירחם עמו ונחלתו ויערה עליהם רוח מבינתו לשובב ישראל לתשובתו הוא יבנה עירו ויקבץ גלותו ותחז בציון עיני פר"מ כנפשו היפה ונפש א"נ הכ"ד. פ"ב יום ג' ה' טבת קעט"ל, משה"ק סופר מפפ"ד:

576

577שלום וכ"ט ומזלא טבא למו"ח גאון עולם משוש דור נזר ישראל והוד תפארתם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א על הבן היולד בקראו שמו שמואל יהי ד' אלקיו עמו ויעל בית אל ותחז בציון עינינו מלכינו למואל אמן:

577

578זה שבועיים שלחתי לידי קדשו העתק מכתב תשובתי לק"ק ה"ב יע"א תאותיות שאלוני על מנהגי כנסת החדשה ואז לא שזפתם עיני חבורי "נוגה צדק "ואור נוגה שחוברו יחדיו מר"א ליברמאן משנער דעל נהר פרת והוא בעה"מ "או"ן (אור נוגה) אמנם תמול הגיעני ספר זה על הדילישאנס עם מכתב קדשו של מ"וח הגאון נר"ו שנכתב מש"ק ר"ח כסליו ונתאחר עד עתה והלילה ראיתי בו:

578

579הנה בעיקר הדין שירים בעוגב בבית מקדש מעט אם שכבר כתבתי דעתי באגרתי לק"ק ה"ב עת למדתי איסור חדש מדברי הספרדי המשיב ראשון בס' נ"ץ ואם כי במ"ש עמוד ד' כיון דהותר שירה דפומא שהוא עיקר השירה מכ"ש להתיר בכלי שיר טעה בזה בפשטות אדרבא עיקר החיוב בפומא והוא מעכב ולבסומי קלא בעלמא מוסיפי' לשורר בכלי שיר שהוא יותר ערב וחשוב כמובן וא"כ אחר החרבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירא דפומא שהי' מעכב ואין בו יתרת שמחה כ"כ אבל זמרא דמנא שאיננו מעכב במקדש ואית ביה שמחה יתירה אפשר דלא הותר ושגה בדבר פשוט מ"מ מ"ש עמוד ו' שלא היה עוגב במקדש שלא מצינו ברמב"ם פ"ג דכלי מקדש הל' ג' גם לא בש"ס סוכה ועירוכין האמת אתו בזה אלא שציין בטעו' ובאמת דהמע"ה אמר הללוהו במיני' ועוגב וצ"ל מ"מ במקדש לא היו מכניסין עוגב אלא טעמא בעי ואולי מפני שהשם מגונה עוגב ע"ש עגביי' ושירי עגבי' של זנות וט"ז בא"ח סי' קל"ב מייתי דוהלא מי רגלים יפין וכו' היינו מעיין א' הנקרא מי רגלים ומ"מ אין מכניסין בעזרה מפני ששמו מגונה וא"כ אפשר דה"נ והגנאי זה דוקא בבהמ"ק וה"ה בבה"כ כדאי' בשו"ע סס"י תקפ"ו אבל בביתו של כל אדם לית לן בה ושפיר אמר דוד המלך ע"ה הללו ה' במינים ועוגב ודוחק:

579

580והיותר נלע"ד שהיה חק של עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים להכניס כלי זה דווקא בבית עבודתם כאשר גם עתה מנהג אבותיהם בידיהם ואין משמשין בכלי זה לשום שמחה כ"א בבית תפלתם ומש"ה נאסר במקדש משום חק ע"ז שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בהמ"ק וא"כ נאסר לנו מדין תורה ועי' פירש"י בתובל קין תופס כינור ועוגב לע"ז וא"כ הוי כינור ועוגב כמו מזבח ומצבה עפמ"ש רמב"ן פ' שופטים בפסוק ולא תקים מצבה מיהו כ"ז בב"הכ דומי' דחק עכו"ם הראשונים אבל דהמע"ה בביתו הי' מהלל בעוגב דאדרבא יען זה נאסר לעכו"ם בביתם ע"כ היה משורר בביתו בעוגב לשם ד'. ובעמוד י' כ' שלא מצא בס' ב' ידות דבר מעוגב נ"ל כי הוא ממ"ש שם קל"ח ע"א אחר שקורא תגר על החזנים כ' על כלל המנגנים בתפלה וכ' וז"ל כן יעשו המאינים ועובדי אלילים אילמים בארץ שעירי הלא משחת מימם ולנו מקור מים חיים ולא משחת מקור וכו' עכ"ל משמע דקאי ביחוד על אלו כלים המיוחדים לשורר בבית עבודתם והוא חק להם לא לנו ה' לא לנו:

580

581ונבהלתי מראות בהסכמות הנדפסות בנ"ץ עמוד ז' שם נאמר פשר דבר להניח העוגב בבה"כ נשי' והנה ידוע אין חכמה לאשה לנגן בעוגב וגם כי כבד מאוד דריכת הכלי ההוא ואיש נוצרי עומד ומנגן ואיך הסכימו והפליאו עצה להעמיד המנגנים בבה"כ נשים להצית אש בנעורת לקיים שם עוגב כמשמעו אתמהא חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו. וכל הראיות דמייתי לי' להתיר ע"י נכרי בשבת ואיכא דמייתי לה ממג"א סי' של"ח ואיכא דמייתי מרמ"א דמתיר לצורך סעודת מצוה אמנם גם כי אין למידי' התיר שבותים זה מזה הנה מיני' ובי' אבא ליזל בי' נרגא דרמ"א סי' רע"ו מסיים דיש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים ובמג"א סי' תר"י סק"ד כ' דממה שנהגו בליל יו"הכ ליקח גוי לשמור הנרות מפני סכנת נפשות דדליקה מזה נכשלים לומר לכבות ולהדליק ואין לו היתר כלל עכ"ל וכן ראיתי כל רבותי זצ"ל הגאון הפלא"ה ומורי חסיד שבכהונה הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל אסרו בכח שלא להדליק שום נר בנעילת יוה"כ וכן אנו נוהגי' אחריהם בקהלתינו פה ובאמת כתבתי בגליון ש"ע סי' רע"ו וז"ל אפשר דל"פ אלא בשבת דאיכא עשה ולא תעשה דרבנן ולא אתי מצוה ודחי לה אבל בי"הכ ליכא אלא ל"ת כמבואר ס"פ אלו קשרים רש"י ד"ה אלא לאו בקניבת וכו' דביה"כ ליכא עשה דשבות וא"כ אפשר אתי מצוה ודחי ל"ת דרבנן ק"ו מעגמת נפש דקניבת ירק דהוי שבות דמעשה דחמיר משבות דאמירה בעירובין ס"ח ע"א ומזה יש ללמוד זכות על הנוהגים להדליק נר ביה"כ בשעת נעילה ע"י גוי אבל כשחל בשבת ליכא למישרי עכ"ל על הגליון. ומ"מ איני סומך להתיר אפי' כשחל בחול ובאמת אין לדמות היתר שבות במקום מצוה גופניות ועונג שבת או שמחת חתן וכלה להתיר שבות לצורך גבוה דחמיר טפי דהרי אוכל נפש הותרה בי"ט משום שמחת הגוף ולא הותרה נדרים ונדבות לצורך גבוה למאי דקיי"ל ואפי' למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט היינו משום דמחשב ליה צורך הדיוט שלא יהיה שלחנך מלא וכו' ואע"ג דקרבנות שהם חובה ליום דוחים אפי' שבת מ"מ מה שאינו חובה וצורך כ"כ לא הותר אפי' בי"ט ולצורך הדיוט שרי טפי. ועי' תו' פסחים פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה מכ"ש שאין לנו לבדות להתיר מה שאבוהינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור:

581

582בנ"ץ עמוד כ"ה מפריז על דברי חז"ל שאין חיוב על כל יחיד להתפלל בעשרה בכל יום ור"א דשחרר עבדו להוציא רבים י"ח בקדיש וקדושה אין זה מצוה ויכול לכוין בביתו ביחוד ע"ש בהערה אשתומא קאמר לשמטהו לאמורא מיני' איך אתי עשה דתפלת ציבור קדיש וקדושה ודחי עשה דאורייתא לעולם בהם תעבודו הרי היכי דאפשר לקיים שניהם לא אתי אפי' עשה דאורייתא ודחי ל"ת מכ"ש דלא לידחי עשה דרבנן עשה דאורייתא אע"ג דעשה דרבים הי' אי היה אפשר לקיים מצות תפלה וקדיש ביחיד יעויי' תוס' ורא"ש ברכות שם ואפי' למ"ש ר"ן בשם הרמב"ן דלאו משום דחי' אתאינן עלי' אלא משום דכיון דעשה מצוה הוי כמכרו לו, מ"מ הא דברים הללו תמוהי' מש"ס ברכות הנ"ל כמ"ש המג"א סי' צ' עי"ש. ועוד צע"ג מש"ס ע"ז ס"ד ע"א מדר' יודא נשמע לר"ע וכו' ואיך נשמע זה דלמא מתנת חנם ליכא משום דהוי כמוכרו לו מ"מ איסורא דמקיים כלאים איכא דלא מדחי' משום למעוטי תפלה וצ"ע. ורגיל אני לומר דעת הרמב"ן דהרי אפילו במוכרו ומחליף דבר בדבר ע"כ צריך שיהיה חביב על המוכר אותו דבר שניתן לו עבור חפץ שלו יותר מחפצו שהוא מוכר דאל"ה למה הוא מוכר וזבון זבון תגרי איקרי והכא ניקום ונימא ליה לזה המשחרר עבדו עבור מצוה או ממעט תפלה בחנם עם העכו"ם נימא לו מה תרויח במכירה זו להחליף מצוה במצוה מאי אולמא דהאי מהאי אם לא תמעיט התפלה תקיים לא תחנם אם לא תתפלל בי' תקיים לעולם בהם תעבודו ומשו"ה פריך הש"ס מצוה הבאה בעבירה ומשני דשפיר מרויח דמ"ע דרבים במקום מצוה יחידית והתם נמי שפיר פריך מדר"י נשמע לר"ע כו' דע"כ למעוטי תפלה חביב מצוה טפי לדחות מצוה אחרת וא"כ נשמע לר"ע זהו משנלע"ד לקיים דינו של הרמב"ן מ"מ מבואר דגם להרמב"ן מטעם דחיי' אתאינן עלה והיכי דאפשר לקיים שניהן מה"ת לדחות דאל"ה הדרא קו' לדוכתי' אהש"ס דע"ז הנ"ל וק"ל:

582

583ומ"ש שם ראיי' ממורה נבוכים שבכלל מורא מקדש שלא להרגיל עצמו בכל יום הוקר רגליך וכו' ובמקום שחשב לא עמד ולא ישב דמורא מקדש הלזה אינו דוחה אלא שלא להראות שם בלי חיוב אבל המחוייב לבא אפי' בכל יום אין המורא דוחה חיובו שהרי ארבעי' שנים במדבר לא היה שם רק אהרן ובניו כהנים ושמשו במשכן בכל יום ויום ואיה מוראם אע"כ שהחיוב לא יפטר מפני מצות מורא ולא עוד אלא למ"ד פ"ק דחולין שנאסרו בבשר תאוה במדבר היה כ"א נכנס בכל יום למשכן וא"כ התפלה שהי' חיוב בכל יום כאשר יתבאר אין להפטר ממנה מפני מורא:

583

584והנה ז"ל הרמב"ם רפ"ח מתפלה ולא יתפלל יחיד בזמן שיכול להתפלל עם ציבור ולעולם ישכי' אדם ויעריב לבה"כ שאין תפלתו נשמעת אלא בבה"כ וכל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו מתפלל בציבור נקרא שכן רע והוא מהש"ס וכ"א בש"ע סי' צ' סעי' י"א ושם סעי' ט"ז ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין במקו' שמתפללין שם בעשרה צריך לילך לשם ולאחריו מיל והוא מש"ס פסחי' מ"ו ועוד שם סעי' י"ז מדברי אגודה שלא ישכים אדם לילך מעיר שיש בה י' וכו' ע"ש ואיך הקל ראשו נגד דברי רז"ל ולא עוד אלא שלפי דברי בעל המחבר או"ן עמוד י"ט וע' כ"ד מבואר כשאינם הולכי' לבה"כ אינם מתפללין כלל ואינם יודעי' להתפלל וא"כ אם יתיר להם שלא לילך לבה"כ כל ימות החול לא יתפללו כלל ולא יניחו תפילין ומהתימא שכל כוונתם של אלו להמציאנו חן בעיני העמים והשרים והנה כתיב בס' אורייתא דמשה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותנא ר"א הגדול אלו תפלין שבראש ואיך זה המקנא לא שת לבו לזאת אם קנאת ה' צבאות תעשה זאת אבל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלת ונקלותי עוד מזאת בעמוד כ"ו שם העתיק תשו' הרדב"ז סי' ה' ונמשך אחריו באו"ן ח"א עמוד י"ג והוא הוסיף עוד שהרדב"ז דעתו לבטל תפלה בלחש ולהתפלל רק בקול רם אם אפשר לבטלה בלי מחלוקת עי"ש והנה עד שקר העידו שניהם ודברים אלו לא נמצאו ברדב"ז סי' ה' אך בסי' צ"ד מייתא להו בשם הרמב"ן ומחו להו אמוחא מאה עוכלי בעוכלא כאשר אעתיק לשונו בקיצור ודילוג וגם מ"ש סי' ה' אכתוב:

584

585וז"ל סי' צ"ד דרמז עלי' המג"א סי' קכ"ד ס"ק ג' שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שנעשה בשנת הרצ"ט ליצירה נתעוררו כל הספרדים על קהל המסתעורב אודת חזרת תפלה בקול רם שנהגו המצרים שהש"ץ מתפלל תפילה א' בקול רם וזה נגד דין הש"ס והפוסקים וספרי קבלה וכ"ה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיון שכל קהלות הנזכרות היה מנהגם כך וחזרו לדין הש"ס שגם קהל מצרים יחזרו גם הם ויתפללו ב' תפלות א' בלחש וא' בקול רם דהיינו קהל המסתעורב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל שכ' בתשו' בלשון ערב וזה העתק שלה וכו' (והוא ככל מ"ש המחבר הזה וגם לשונו של רבי אברהם בנו של הרמב"ם וא"צ להעתיק כי מועתק באו"ן) וע"ז השיב הרדב"ז וז"ל כל בעלי הדין והרב המתקן תקנה זו מודים כי מדין הגמ' בבלית וירושלמית והגאונים וכל הפוסקים ראוי לציבור שיתפללו שתי תפלו' אחת בלחש ואחת בקול רם וכן נהגו בכל הגלילות זולת המלכות הזה שפשטו בו תקנה הזו ועתה אולם חזרו לדין הגמרא זולת קהל המסתערבי' שבמצרים ושאלתי את פי הבאים מארץ עדן ואמרו שגם הם מתפללי' ב' תפלות וזו ראיי' שלא פשטה תקנה זו יותר ממצרים וגלילותיהן וכיון שכן לא היתה תקנה קבוע וא"ת במקום שפשטה ה"ה קבוע כדאשכחן בתקנת רגמ"ה שלא פשטה בכל העולם אפ"ה במקום שפשטה הרי הן עליהן כדינו דש"ס י"ל בשלמא הנך פשטה ברוב גלילת אשכנזי וצרפית וקטלוני' וכיון שכך הוי תקנו' קבועו' אבל תקנה זו לא פשטה אלא במלכות הזה ואפי' במקומה אין לה חוזק כאשר תקנו עוד כי הרב בעצמו לא תיקן אלא לפי זמנו שכ"כ בהדי' הראוי בזמנינו זה משמע שאם תתבטל הסיבה תתבטל התקנה וכו' עוד ראי' גמורה שלא הי' תקנה זו קבועה אלא לפי הזמן וכפי המקום וכפי המתפללי' שמצינו לרב ז"ל תשו' אחרת בלשון ערב וזה העתק שלה ואמנם מנהגינו לפ"מ שראינו שהוא חיוב מבורר בעבור מה שאירע להמון מהמנהגים הרעים באלו הזמנים וכו' אמנם אם נתפלל בכל ימי החול במעט עם מקובצי' נחזור לשמור הסדר הראשון להתפלל בלחש ובקול רם ע"כ. הרי אתה רואה בעיניך שלא היתה תקנתו קבועה אלא לפי המקו' ולפי הזמן ולפי המתפללי' והוא ז"ל היה נזהר לשמור הסדר הראשון אלא בעת שהיה חושש לסיבות שהזכיר ועוד כ' ז"ל בתשו' אחרת (שאפילו כלנו חכמים ויוצא יי"ח אין חזרת תפלה ברכה לבטלה שמתחלה כך נתקן וכו' ותשו' זו מייתי נמי ב"י) ומה שטענו כי הסבה שבשבילה נתקן תקנה זו עדיין במקומה עומדת וכו' אדרבא אני מעיד מה שראיתי בעיני שהש"ץ לא הגיע לחצי התפלה וכבר השלימו רוב הקהל וחזרו לדבר זה עם זה והדרא קושי' לדוכתא ונמצינו עוברים על דברי הגמרא ופוסקי' ובעלי קבלה ולא הועלנו כלום בתקנתינו וכו' וכיון שלא הועלנו כלום נחזור לדין הגמ' עוד כי בזמנו ז"ל הכל היו נוהגי' כמנהגו וליכא משום אגודו' אגודת אבל עתה בזמנינו שיש כמה קהלות ספרדי' ומוערבי' ואסקיליאה וכלם מתפללים כדין הגמ' איקרי כאן לא תגודדו לפיכך הראוי שכלם יתפללו כדין הגמ' ועוד האריך הרדב"ז עד שלבסוף סיים וז"ל לפיכך בנ"ד אם אפשר להחזירם לדין הגמ' שיתפללו ב' תפלות בלא מחלוקות כן ראוי לעשות אבל אם א"א לבטל בלא מחלוקת שב ואל תעשה עדיף עכ"ל בסי' צ"ד אמנם לעיל מיני' בסי' ה' השיב לשואל בלשון אחר שאלה על מה סמכו בכל זה המלכות שלא להתפלל תפילה בלחש, תשובה, כבר נשאל הרמב"ם ע"ז והשיב בלשון ערב שאע"פ שנ' כן מדין הגמ' מ"מ בארצו' הישמעאלי' שמקפידים הרבה שלא להפסיק ולא לרוק ולא לדבר בתוך תפילתם וכו' עי"ש. מלשון תשו' זו משמע קצת שהרמב"ם לא תיקנה אלא העם נהגו ממילא כך ולא מיחה בהם הרמב"ם כמו בתענית כ"ו ע"ב ואורויי לא מורינן ועי' תוס' ר"ה ט"ו ע"ב ד"ה ואי נהגו וכו' מ"מ יראה שאין דעת הרדב"ז כמו שהעתיק זה המחבר וכן מצא מציאה זו בעל הקנאה ע' כ"ו ושקר ענו. ובב"י סי' רל"ד מייתי שחכמי צרפת גזרו נידוי על מנהג זה והרוצה להכוות בגחלי נידוי שלהם יעשה מה שלבו חפץ וזה המחבר ג"כ בעמוד י"א העיד שקר על הרמב"ם במלתא דעבידא לגלויי הוא העיד דרמב"ם פסק בשאר ימות השנה כר' גמליאל שלהי ר"ה והרי לפנינו ספרו פ"ח מהל' תפלה הל' ט' ש"ץ מוציא רבי' י"ח וכו' במד"א כשא"י להתפלל אבל היודע להתפלל אינו יוצא יי"ח אלא בתפלת עצמו וכן מה שהעיד שם על בעל שמות בארץ עי"ש דלא נמצא בו שום משמעות דפסק כר"ג. עוד לו שם ע' י' הוליד חדשות מכח קושי' דאין מחויב לסדר תפילתו אלא בתפילת ר"ה ויוה"כ ולא ידע כי זה קושי' מג"א סי' קכ"ד ס"ק ג' ותי' לחלק בין ש"ץ שצריך לסדר בכל יום ויחיד די לו בסדור תפילות פרקים:

585

586ומכל הנ"ל ראינו דעכ"פ אין אלו אנשים רשאי' לבנות במה לעצמם ואיכא לא תתגודדו כמ"ש הרדב"ז הנ"ל והוא לא היה רוצה להכניס במחלוקת לבטלם ממנהגם שהי' המסתעורבי' מוחזקים בו ובאו חכמי צרפת וגזרו נידוי ע"ז וא"כ קמייתא בטל אחרניתא מוסיפין, ובעמוד כ"א הרבה הבלים בענין לא תתגודדו ומהרדב"ז הזה שהבי' הוא ממנו הראי' בעמוד י"ג מבואר דאיכא הכא לא תתגודדו ובכל חילוקו וכרכוריו אשר כרכר זה המחבר לא יצא י"ח דברי הפוסקים בש"ע א"ח סי' תצ"ג דהסכמת מג"א דהרי"ף ותו' והרא"ש ס"ל דלמסקנא גם במנהג שייך לא תתגודדו ולהתו' אפי' מתקבצים ב' עיירות במקום אחד צריכי' לנהוג מנהג אחד וע"ז פליגי ברמזי', ובגליון ש"ע שלי כתבתי דס"ל להירושלמי שבתו' פ"ק דפסחים דדוקא בירושלים שכל ישראל מתקבצים בשער א' ברגל איכא קפידא טפי מקרא דכתיב ויאסף וכו' בחגיגה כ"ו ע"א ע"ש. ולסוף מסיק מגן אברהם דבעיר א' כופין את המיעוט לנהוג כרוב והיינו נדון שלפנינו:

586

587ולשון הרמב"ם סוף הל' עכו"ם הל' ט"ז ובכלל אזהרה זו שלא יהיה רב ב"ד בעיר א' זה נוהג מנהג זה וזה נוהג מנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדול שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל ועי' תשו' מעיל צדקה סי' נו"ן דס"ה ע"א ד"ה וזה לי לישועה מ"ש הרמב"ם אפי' בדבר שאינו אלא מנהג לא יהיה ב"ד א' נוהגין כן והשני הפוכו וכו' ע"ש ובתשו' אחרת הארכתי בזה בתכלית אך פה לא אבא בפלפולי' רק להודיע לעמי כי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו בעו"ה:

587

588ועוד לו בנ"ץ עמוד כ"ד בענין נגינת טעמים פער פיו וכ' מעולם לא קריתי בניגוני' ההמה המבלבלי' הכוונה ואין בהן לא טעם ולא ריח תורה עיי"ש הנה אם יכחיש שלא נתנה נגינה כלל במסורת ממרע"ה ויעשה כמה ספרי קבלה פלסתר ומאמר חז"ל אלו פסקי טעמים וכו' א"כ הוי כמרי' יד בגלוי פנים והנה בש"ע סי' קמ"ב אבל אם טעה בנגינת הטעם אין מחזירין אותו אבל גוערין בו עכ"ל, וכן העיד מהר"י איסרליש בכתבים סי' קפ"א וז"ל וכן ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושארי גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וכו' אעפ"י שגערו בו מ"מ לא החזירוהו עיי"ש וא"כ כמה תחת גערה בההיא גברא שמכחישי' לגמרי וע' עוד בש"ע סי' קמ"ג ובמג"א ס"ק ג' וסי' רפ"ה ס"ק א' וסי' תר"ץ מג"א ס"ק ט' ש"ץ שאינו בקי בנגינה עי"ש א"כ המלעיג על כל אלו הנאמרי' עליו נאמר ולהג הרבה יגיעת בשר עירובין כ"א ע"ב. ובאחת יבערו ויכסלו באו"ן ח"א ע' כ' שמה נאמר מי שמע קול מרע"ה באיזה ניגון ניגן זרקא וכו' ע"ש, הנה היום אומר כך ומחר יאמר מי ראה מרע"ה מניח תפילין על תמונה זו ומי ראוהו יושב בסוכה כזו ומי שמע שתקע והריע בשופר בקולות אלו עד שיאמר הא ליתא והא ליתא אבל אנחנו על קבלת אבותינו נסמוך שלא הנחילו לנו שקר ח"ו והם שמעו הנשמע וראו הנראה איש מפי איש עד מרע"ה ובעמוד כ"א כ' באו"ן אם היה חקה כפרה אדומה איך אנו משנים אותה כמה פעמים בשנה בר"ה וי"הכ ובט"ב ואני לא ידעתי שום שינוי כי לעולם מנגנים זרקא כמשפטה וסגול כמשפטו רק בט"ב מנמיך קולו כאבל המדבר ובר"ה וי"כ כעומד נידון לפני המלך ובמגילת אסתר בניגון של לב שמח ובס' יוסיף אומץ אי' שהיה מקובל על כל מגילה מה' מגילות ניגון אחר אבל לעולם הנגינה נשארת במשפטה בלי שום שינוי רק השינוי בהרמת קול כמקובל לנו מאבות אבותינו:

588

589אבל נ' עיקר כוונת בעל המקנא שכיון שלעת כזאת בלשונות העמים יש טעמים ונגינות אחרות בכל עם ועם כלשונם א"כ טוב לו לקרות התורה עם נגינת לשון העמים המובן לנו עתה יותר מאותן הנגינות המקובלו' גם כי לשונו אשר הרחיב שאין בהם טעם וריח תורה לא משמע כן מ"מ אפשר לדחוק ולפרש כוונתו כך ובזה י"ל כל הגאוני' הנ"ל נתכוונו לפסקי טעמים הנהוגים שנבין בהן מה שאנו קוראי'. וביטול דעה זאת יבואר ממ"ש ד"מ ומביאו מג"א סי' ס"א ס"ק י"ד דתלמידי רבינו יונה דמ"ש שאנשי יריחו היו כורכין שמע ולא היו מפסיקין שלא הי' קוראי' בטעמי' ויש מי שחולק ומפרש שלא הי' מפסיקי' במקום שראוי להפסיק אבל נגינת טעמי' אינו מעכב בק"ש וכ' ד"מ שאפי' המחמירים לא יחמירו אא"כ אינו מבטל כוונתם כי הנגינ' למי שלא רגיל בה מפסיד הכוונה ע"ש למדנו מזה ב' דברים שאין ההפסק במקום שראוי להפסיק הוא נגינת הטעמים דאל"כ במאי פליגי אתר"י ועוד שמענו שהטעמים האמתיי' הן הן אלו הטעמים שאינם רגילי' על לשוננו ומש"ה בק"ש דבעי על לבבך כוונת הלב לא יטעום בטעמי' מ"מ בקריאת התורה אית בהו קפידא בטעמים אלו דוקא כמ"ש לעיל. - ומיהו טעמא בעי כיון דבאמת מבלבל הכוונה בק"ש מ"ט מקפידין בקריאת התורה על אותן הטעמים נ"ל דיש לשאול קו' זו על עזרא הסופר שקרא התורה והעמיד מתורגמן כדאי' בפ"ק דמגילה ובקרא מפני שהעם לא הבינו לשון הקודש ע"כ הוצרך להעמיד תורגמן וא"כ כיון שהתרגום הבינו כלם מ"ט לא קרא התרגום לבד אע"כ שא"א ליי"ח קריאה אלא בלשון הקדש אע"ג דאלו נאמרין בכל לשון מסקי' פ"ב דמגילה ובסוטה התורה בכל לשון ופי' התורה עפ"י דרכו של רש"י היינו פ' זכור שהוא דאו' או מקרא בכורים והוא יוצא ידי חובת דאורייתא בכל לשון אבל לצאת ידי חובת תיקונו של מרע"ה או עזרא לקרות בתורה הוא דווקא בלשונה כי א"א לתרגם בשום אופן כל המכוון בפסוק או לשום טעם כי הלשון מסוגל ומ"מ כדי להבין העם ג"כ הוסיף עזרא ותיקן להעמיד תורגמן לתרגם עכ"פ פנים א' מכמה פנים בתורה שהיה אותו הפי' מקובל בידם הל' למשה מסיני ומימות משה עד עזרא הי' קורין רק בלה"ק כי היו מביני' ולאחר שנתבלבלו לשונם בבבל העמיד תורגמן וקריאת לה"ק לא זזה ממקומה ועי' בש"ס ב"ק דפ"ב ה"מ לשנויי משה תיקן לקרות התורה בלה"ק שמבינים ואתי עזרא ותיקן בלשון תרגום המובן וגם לה"ק אלא עדיפא מיני' משני שיהי' דומה לשארי י' תקנות שתיקן שחידש דבר מעצמו ובזה י"ל קו' מג"א רס"י קל"ה דנהי דתירוצו עולה להרי"ף אבל ל' רש"י ר"פ הקורא עומד לא נתיישב ולהנ"ל ניחא דמרע"ה לא תיקן אלא שלא ילכו ג' ימים בלי תורה וא"כ בתרגום לחוד סגי מה שמבינים ואתי עזרא ותיקן קריאת התורה אע"פי שאינו מובן:

589

590והנה האידנא אין אנו נוהגין לתרגם כי אין אנו מבינין התרגום כמ"ש בש"ע סס"י קמ"ה ובתו' מגלה כ"ג ע"ב ד"ה ל"ש ע"ש כוונתם דלא תיקשי הא דבר הנאסר או נתקן במנין אפי' בטל הטעם לא בטל התקנה לזה כ' שגם בימיהם לא הי' מתרגמי' בכל מקום והיינו כפמ"ש המג"א רס"י תס"ח לענין גילוי וק"ל והנה כ"כ בש"ע סי' רפ"ד שיקרא אפרשה שני' מקרא עם פירש"י חשוב כמו תרגום והיינו מפני שאין אנו מביני' התרגום והכל מטעם הנ"ל שגם בימיהם הי' מקומות שלא היו מבינין מזה אנו למדין שעכ"פ אין להלביש הפסוק בניגון עם אחר שאינו שייך ללשון זה כי הקריאה הזו מעיקרא ניתקן מעזרא באין מבין אלא שהוא היה מתרגם ג"כ ועביד תרתי אבל להלביש התורה במלבוש נכר בציבור לא תיקן עזרא וה"ל דבר שניתקן במנין בכל מקום וא"א לבטלו דהרי גם הם לא הבינו:

590

591והא דאין אנו מתרגמין בבה"כ תרגום אחר המובן לנו תחת תרגום הארמית ונקיי' תקנת עזרא שתיקן להבין להעם וכבר בימי חכמי התלמוד היו מקומו' שלא הי' בקיאין בתרגו' הארמית ולא העמידו תורגמן ומ"ט לא תרגמוהו בלשונם משום שא"א בשום אופן לכוין האמת בפשטות כוונת הקרא אם איננו מקובל מפי מרע"ה מפי הקב"ה ואע"ג שאין הפסד אם אדם מתרגם התורה בכל לשון שירצה ולפרש בכל פי' יפה ה"נ לו ולקבל שכר שיחה נאה אבל לקרות בציבור אם לא יכוין האמת יהי' דובר שקרי' לא יכון וראה נפלאות ברמב"ן פ' ויגש בפסוק ויזבח זבחים בחכמה רבה שבקבלת אונקלוס ותרגומו שמות הקדושים ומדותיו ית"ש ומי כמוהו מורה ע"כ אין בריה יכולה לכוין זה מעצמו וכבר באגרת שכתבתי לה"ב שכתבתי שאם התירו להתפלל בכל לשון באקראי ליחידי' שבציבור או אפי' ליחיד ממש אבל לקבוע בקביע' תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי א"א בשום אופן דא"כ הי' אנשי כנה"ג מתקנים התפלה בלשון המובן להעם אז דהיינו תרגום ארמית:

591

592והנה בעל התשובה הלזאת מזהירם להתפלל י"ח בלה"ק ולומר זמירות בלשון אשכנזי צח ואומר אני גם כי אין רעש כ"כ באמירת שירו ותהלות אבל ממ"נ אם לא יבינו דברי ק"ש וי"ח כלל מ"ט לא יצוו על ככה ללמד ולהבינם ל"הק הרי למדום לשונות הגוים ולמה לא ילמדו להבין מה שהם מקבלי' עול מלכות שמים ומתפללי' ואם באמת ילמדום א"כ מ"ט יתרגמו התפלו' וכבר כתבתי שא"א לכוין האמת בכוונת קרא ובפרט בשמות הקדושים ומדותיו ראה מ"ש התו' במגלה כ"ד ע"א ד"ה ואם וכו' אנו מתרגמי' הפטורת פסח ועצרת משום פרסומי ניסא ע"ש וכן ראיתי נדפס בסידור רומוני"א והנה בימיהם כבר לא ידעו תרגום שמש"כ לא תרגמו כל השנה מ"מ משום פרסומי ניסא תרגמו בימי' ההם כמו בקריאת מגילה דאמרינן אפילו לא ידעו מאי קאמרו איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא במגילה י"ח ע"א וקשה עכ"פ טוב היה להם לפרש התרגום של הפטורו' אלו בלשון ותרגום שמביני' אע"כ א"א לקרא בציבור שום תרגום שאינו מקובל מפני התוארים והשמות וכדומה:

592

593וכבר כתבתי באגרות הראשון שאפי' אם נאמר שב"ד קטן יכול לבטל מ"מ מנין אחר בעי' להתירו ונצטרך להעמיד למנין חכמי ישראל אשר הגיעו להוראה ונסמכו מרבותיהם להורות בצדק וסמיכה הנוהגת בזמנינו מיהא ולא יהיה ביניהם ב"ד שרי' שהתירו כבר ג' דברים שהיו מוחזקים באיסור ע' פ"ב ממרים הל' ח' והוא ממס' ע"ז ל"ז ע"א ואשר בלא מחיר יורו דלא זילא אאוגרייהו ואז מנין כזה כשיעמדו למנין נראה מה יסכימו רובם אשר מפיהם אנו חיים והם יגדרו גדרי בקעה אשר נמצאת בארץ שנער:

593

594והנה על הכלל אני אומר כי דברי המחבר או"ן הזה בספרו אור נוגה סותרי' את כל כוונתו בנוגה צדק שהרי בח"ב בהערות שבגליון עמוד ל"ח קורא תגר על השואלי' לרבנים אחרים שאינם מעירם כי לכל דיין בעירו להורות ולהנהיג בני עירו ואליו ישמעו ועשה שחוק והיתול מכל חיבורי ש"ות שחברו להם יחדיו מגאוני עיר ועיר מדינה ומדינה וסיים שם וכל עוד שיורה להם עפ"י התורה אין אחריות של ב"ד אחר עליהם עכ"ל ועפ"ז כ' בסיום ספרו ע' נ"א וז"ל ואם לפעמים הרשות נתונה לבטל שום דבר מדבריהם לצורך שעה הנה הרשות נתונה רק לחכם העיר לשפט לפי שכלו עכ"ל דקדק לומר חכם העיר ולא חכמי דור למעט שאר חכמי ישראל אשר חוץ לעיר, הנה כי כן מה יועיל לנו ס' נ"ץ הדורש מליווארנא ואונגאריע אשר כפי הנראה השאלה נשאלה למרחקי' לאלו דוקא ולא מחכם העיר ההיא היושבת על נהר אשר רמז עליה באו"ן והעלי' את שמה מ"מ עתה בק"ק ה"ב אשר חכמי העיר צועקים על הכנסי' החדשה וא"כ מי התיר לבעלי הכנסיו' לשמוע לאלו רחוקים ולהזניח עצת הקרובים ולכל הפחות הי' חיוב על אלו הרחוקים שלא להשיב לשואליהם בענין זה עד שיכתבו לב"ד שבעירם לשמוע טעמם מ"ט לא התירו הם דברי' אלו אולי יהי' להם טעם נכון ששייך לאסור בעירם טפי ועי' ב"י י"ד סי' קצ"ד בענין ימי טהר לחלק בין המקומות הקרובי' לצדוקים והקראים לבין הרחוקים שהרי ב"ד שבעיר מחוייבים לעי' במילי דמתא ומר כי אתרי' ואיך החליטו להשיב שואליהם ממרחק ובאמת רוב חכמי ישראל הישרים בלבותם נזהרים שלא להשיב ליחיד השואל כשיש מומחה בעירו אם לא כאשר הגיע אליו השאלה מהמומחה בעצמו או לפעמים דברי ריבות בין חכמי העיר וצד א' שאלו לגדולים ואז המשיב מגלה הדבר להרב שבעיר לאמר מדוע ככה פסקת הלא לפי דברי שכנגדך אין הדין כן אבל אלו הרחוקים שבנ"ץ השיבו טרם חקרו מחכם העיר ואפי' יהיה הדין אמת מ"מ עוברי' דרך המוסר ושם ע' כ"ה העיד הוא עצמו שיש גדולי ישראל לאלפי' במדינותינו ת"ל ומ"ט הי' כאניות סוחר להביא ממרחק חוץ למדינה ארץ איטאליה והגר:

594

595והנה המחבר הזה כתב בהערה הנ"ל מה דהווי מיחלפי רבנן כי היכי דלמטייהו שיבא מכשורא מדת חסידו' היו עושין וידעו בלי ספק שאלו לא יחלקו על דבריהם ומשם ראיי' מ"ט לא שאלו למקומו' אחרים לשמוע מה ישפטו הם בזה אלו דבריו, והנה אמת כי רש"י בחולין נ"ב ע"א כ' ג"כ אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל הוא יזהר יפה וכו' אלא דהתם מיירי במילי דטריפה כשאין ס' בדין עצמו רק בדמיון מילתא למלתא או אם עיניו שלטו בבדיקת הטריפות וכן בענין ראיית דם נדה ספ"ב דנדה וכל הדומה לזה שלבו של אדם נוקפו אם דמיון כוזב אם לא ע"כ כ' רש"י בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומ"מ כ' שיהא נזהר לקבץ כל טבחי מתא הבקיאים בכיוצא באלו ואפי' הכי לא קיי"ל כוותי' דרש"י גם בזה בדורות האחרוני' אין לדיין לילך אחר ראיית עיניו כמבואר בש"ע שאין אנו בקיאי' בבדיקות הטרפות ולא במראה דמים אבל מילתא דתלי' בסברא ואדם מסופק הלכה כדברי מי ואינו רוצה להיו' גס לבו בהוראה כשוטה רשע פשוט הוא שצריך למלוך עם חבירו הצדיקים ותשועה ברב יועץ אפי' במילי דעלמא ולא תהי' תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה והנה מצינו רב דנטל רשות מר' יורה יורה ידין ידין טרם שירד לבבל בפ"ק דסנהדרין ואפ"ה שדר לי' לר' ביני חיטי בכתובו' ס"ט ע"א ופי' תו' בשם ר"ח שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זו לזו ובין אותם תפירו' כ' שאלה זו, בקידושין מ"ד ע"ב אפכוהו ושדרוהו לקמי' דרב ובשבועות מ"ח ע"א שלחוהו בימי ר' אמי וכו' ועוד שם מ"ח ע"ב אייתי איגרתא ממערבא וכו' וב"ב מ"א ע"ב ובשבת ס"פ אלו קשרי' אתא איגרתא ממערבא וכו' פירש"י כי היכי דלקבלו מיני' ובפ' כל הבשר כי סילקת להתם בעי כבדא וכו' וכהנה טובא בש"ס ובירושלמי ספ"ב דנדה ר"ח העיד על עצמו שכל מה שהורה לא הורה עד ששמע להלכה כשערות ראשו ולמעשה ג"פ והך עובדא לא אתא קמיה דר' אלא ב' זימני לכן צירף עמו ר"י ור"ל ומביאו ב"י י"ד סי' רמ"ב ומי בזה"ז שיכול לומר על עצמו ואיך יוציא דבר גדול מתחת ידו ולא יטול רשות מרבותיו וחביריו גאוני הזמן כי לא אלמן ישראל תלי"ת:

595

596ובאותו עמוד ל"ח שגה בזה המחבר במה שהתשב"ר יודעין שכ' עזרא ביטל טבילת קרי ומייתי קרא דאורייתא כי יהי' בך איש אשר לא טהור וכו' אפי' בי רב לא קרי דההי' קרא לטבילת מטומאה לאכילת תרומה קאי ומי בטלו ח"ו ועזרא הוסיף להחמיר להצריך טבילה לעוסקי תורה כמבואר במרובה פ"ב, שוב כ' דשמואל אמר כ"פ אי איישר חילי אבטלנו לא ידעתי מכמה פעמים אלא פ"א פ' השולח ומשם ראי' לנגדו דשם ל"ו ע"ב אמר שמואל עלבונא וחוצפא דדיינא לשמוע תקנת הלל נגד ד"ת להוציא ממון ע"י פרוזבול ואמר אי איישר חילי טפי מהלל אבטלנו אבל כ"ז שלא יהיה גדול טפי מהלל א"י לבטל אעפ"י שלדעתו דשמואל הוא עולבנא דדיינא מ"מ א"א לבטל תקנת הלל מבלי שיהיה גדול בחכמה ובמנין ובאותו עמוד כ' זה המחבר עוד וכן בכל דור ודור התורה נתונה בידי חכמי הזמן להקל ולהחמיר לאסור ולהתיר לפעמים לפי ענין הדור ואף לפעמים נגד ד"ת אם השעה צריכה לכך עכ"ל והנה אם כוונתו שביד ב"ד לעקור דבר מה"ת ויהי' כן לעולם מפני הדור שנשתנה הענין מאשר הי' בדורות קדמונים ה' יצילנו מזה וכיוצא בו אפי' נביא נהרג ע"ז אך לפי שעה דוקא למיגדר מילתא ובמוחזק לן לצדיק כגון אליהו בהר הכרמל שומעין ולאחר שעה יחזיר דבר ליושנו וכ"ז במוחזק לן לצדיק כמבואר ס"פ אלו הן הנחנקים וז"ל רי"ו בשם רמ"ה הובא בב"י בד"ה בי"ד סי' רמ"ב סומכי' על המתיר בשיש ראיות מד"ת או מד"ס ואין מכוין להורו' פנים בתורה שלא כהלכה אבל המראה פנים שלא כהלכה ה"ז כמין באמת וא"צ לומר שאין סומכין עליו עכ"ל ואחז"נ ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ופי' הט"ז בג' דוכתי בא"ח סי' תקפ"ח ס"ק ה' ובי"ד סי' קי"ז ס"ק א' ובח"מ סי' ב' עי"ש. שוב כ' עמוד ל"ט שלמה שתיקן עירובי חצירות היה לו לתקן שכל א' יעשה לחי בפתחו ע"ש לא הבין ענין תיקון עירובי חצירו' וענין לחי וקורה שבין מבוי לחצרו' ורמי ב' תקנות אהדדי וכל המתחיל יודע כי הלחי והקורה הוא שלא יטעו להוציא ממבוי לר"ה ע"כ עושים לו הכירא בלחי כדי שיראה ויזכור למ"ד לחי משום היכירא ואלו היה התיקון בחצר נמי מה"ט דחיי' שיטעה ויוציא מביתו לחצר הי' ק' קושייתו דדי בלחי בפתח ביתו אבל התם לא משום שמא ישכח ויצא אלא מפני שכמה בתים משותפים בחצר א' ונעשה תוכו של חצר כר"ה והעולם יטעו ויאמרו כשם שמותר לטלטל בתוך החצר ומבית לחצר אע"פ שהוא של רבים ה"נ נטלטל ברה"ר ממש ע"כ עשה שהמע"ה שיהי' כל בני החצר משותפים במין מאכל א' בבית א' שבחצר ויהי' כלם כבני בית א' הדרים זה ע"ז והוי החצר כרה"י ומה יועיל לזה לחי או קורה בין עיניו של זה:

596

597בהערה שבגליון עמוד ל"ג כתב משל מסריקות הראש והחפיפה וכו' והנמשל ללמוד לשונו' הגוים ואין המשל דומה לנמשל דוודאי אם נזהרי' בסריקה וחפיפה ניצולין משחין וגרב אם לא יהי' ע"ד העונש והפלא את מכותך משא"כ מי שאינו סורק ראשו אזי בלי עונש יבואו לו ערביבותא דרישא בטבע אבל מי שלא למד שום לשון מלשונו' העמי' אפשר שלא יבואו אליו גוי מרחוק ולא ידרוך אשור בארמנותיו ואפשר אפי' גם אם ילמוד לשון צרפית יבא עליו גוי מרחוק ספרדי וישמעאלי אשר לא ישמע לשונו אמנם בכ"ז איני אומר שלא ללמוד לשונות עמים אבל עכ"פ הוא העתיק דברי' בלי עיון ובלי דעת מלין יכביר אלא ששמע עצת ר"ע אם תרצה להחנק התלה באילן גדול:

597

598עוד הרחיב והעמיק בעמוד כ"ג להחניף להיות מצלאין לחיי מלכא ובנוהי ואת מי אין כמו אלה תלי"ת בכל בתי כנסיות ישראל מתפללין על שלום מלכות והשרים וכ' בש"ע סי' רפ"ד במג"א ס"ק ז' וביאור דברי מג"א שכ' שבכל מקום יש ישראל היינו משום שמפורסם באמונתינו שכל אדם חייב לאהוב מלכו ולשנא שנאיו וא"כ ע"ד משל היהודים שבארץ הודו שונאי' את מלך כוש הואיל ושונא את מלכם וא"כ איך יתפללו היהודים לכבוש לשונא מלכם שיפלו והיינו אחיהם שבהודו וזהו הקושי' שהוקשה למג"א שם דאי לאו דידוע ומצווה עלינו לאהוב מלכינו ולשנא שונאיו לא היה ק' מידי וע"ז תי' שאין הכוונה על מלך אחר אלא על מרדף שבמדינתו וזה בוודאי אינו בר ישראל שה"ה מושבע על סיני שלא לשנא מלכו ואמנם על שנאיו שבין המלכיו' יש לנו תפלה אחרת והי' ס"פ הי' קורא יה"ר שתשי' שלום בפמלי' של מעלה ובפמלי' של מטה עי' פרש"י שם ועי' מתיקת ל' מהריעב"ץ ז"ל בסדור שלו בזה, והא דאין אנו מתפללין גם על שלום שונאי' שבמלכות היינו שהמורדים במלכי' רשעי' הן ואין שלום אמר ד' לרשעים ובכל הדרשות אנו מזהירין בכלל כל מצוות התורה לנהוג כבוד ויראה במלך ושריו מנהיגי עיר ועיר אך אעתיק פה קצת מדרושי פה ק"ק בשבת שובה קע"ו לפ"ק אשר זה לשוני שם:

598

599עוד אפרש קרא במשלי ירא ד' ומלך ועם שונים אל תתערב ק' מה ענין יראת ה' לענין מלך בשר ודם ומי הם אלו השונים שלא יתערבו עמהם ובקהלת כ' אני פי מלך שמור ואל דברת שבועת האלדי' וע"ש פיר"שי היטב, והנלפע"ד בכל הנ"ל עפ"מ שאקדים כי יראת האדם את המלך הוא על א' מב' אופני' הא' כי יש בידו להמית ולהחיו' וחמת עלך מלאכי מות, וזאת שנית כי אנו מאמינים שהקב"ה מושיב מלכים לכסא, והוא האיש אשר בחר בו ה' להושיבו מושב אלדי' בארץ, והוא למטה במקו' השר שלמעלה ולהדי' כ' וישב שלמה על כסא ה' וכן אפי' מלך או"ה ממלא מקו' השר שלמעל' ויושב על כסאו ממש וראה איך אנו מברכי' על המלך שנתן מכבודו לבשר ודם ולא אמרי' שנתן כבוד לבשר ודם אלא נתן מכבודו ית"ש ואם לא נאמין באמת שמכבוד שמי' ניתן לו איך נבוא לפניו ית"ש כדוברי שקרי' לומר מכבודו ואיננו ואין זה מברך אלא מנאץ אע"כ זה מקובל אצלינו באמת ותמים כי המלך הוא בחיר ה' ומחוייבי' לירא ממנו ולכבדו מפני מורא כבוד שמי' והנה ההפרש בין ב' היראה הוא מבואר שכל אותן בעלי הפקר שאינן מאמינים בדת אינם יראים את המלך אלא מחמת זרוע עוזו של מלך שיראי' פן יהרגם אינם מוראם וכבודם אלא בפניו אבל בחדרים הם מבזים המלך ושריו ויועציו וכל פקודיו ומצוותיו לשחוק בעיניהם כי חכמי' המה בעיניהם יותר משבעה משיבי טעם המלך ואפי' נשבעו למלך שיהיו נאמני' לו השבועה זו היא בעיניהם כשבועת אונס מפני תוקפו של מלך ואם ימצאו מקום למרוד בו ימרדו בו וזאת שנית שאפי' אותו מקצת יראה וכבוד שהן נוהגי' בו בפרהסי' איננו אלא בזיון למלך כיון שיראי' ממנו מפני יכלתו כמתיירא מפני גזלן עתיק ח"ו וכדי בזיון וקצף וההיפוך בבעלי דת אמת מאמיני' בני מאמיני' כאשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם מפורסם בעיניהם איסור גמור להרהר אחר המלך ושר כי מאת ה' היתה זאת לו וחוטא חומס נפשו לה' אפי' בחדרי חדרים ואימת המלך עליהם מפני אימת הש"י שציווה למרע"ה לנהוג כבוד בפרעה ואלי' לרוץ לפני אחאב המרשיע ואסתר נענשה על שקראה לאחשורש כלב וכדומה וזו הי' היראה והכבוד אמיתיים שאין אחריהם פקפוק והיינו דקאמר שהמע"ה אני את פי מלך שמור ועל דברת שבועת וכו' לא מפני שנשבעתי למלך אלא מפני שנשבעתי לאלקי' בשעת קבלת הדת ובכלל זה יראת המלך וכבודו כנ"ל והיינו נמי ירא את ה' בני ומלך שתהא יראת ד' ויראת המלך משולבת אשה אל אחותה ועי"ז עם שוני' אל תתערב עם אותם שוני' שמשני' בפרסהי' יראים ובחדרי חדרים מלעיגים עמהם אל תתערב עכ"ל:

599

600עמוד י"ט העתיק דברי המליץ המוכיח דומה לנוטע וכו' הנה המליץ יפה אמר בזה ואמת הוא אך מה העתיק זה המחבר לעז של פסוק א' בתורה זיל קרי בי רב יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירי' עלי דשא וכרביבים עלי עשב ואם תו לא יצליחו אמר ישעיהו ויעזקהו ויסקלהו וכו' ויקו לעשו' ענבי' ויעש באשים וכו' והן הנה דברי המליץ הלזה ומה מציאה מצא, אוי לנו. - שם הרחיב דבורו מהטוב הנעשה ע"י הכנסה החדשה אחר שחלפו שנים רבות ושנשכחו כל יסודי הדת ופנת תורתינו הקדושה ומי השכיחם הלא מימי בנין בית שני לא נשמע כזאת ומיום ששלטו ידי חכמי ישראל על עם ה' אלו כל עם ד' צדיקים היו, וזה כמו ל' שנה מיום אשר פשתה המספחת משפחות פורצי גדר ומטו ידי הרבנים ע"י שועלי' קטני' מחבלי' נשכחה התורה לפי עדותו של זה אבל תל"ית לא ראיתי כמו אלו שהזכיר זה כי במדינתינו וגלילתינו כלם יודעים את ה' מקטנם עד גדולם ה' יברכם:

600

601עמוד כ"ד נכנס להחזיק ידי שונאי נפש דוד שלא להתפלל עד הגאול' כ"א להתפלל בשלומינו בין המלכות והעתק דברי ירמי' ושכח קרא דישעי' ס"ב המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים ירושלים תהלה בארץ, ובדברי ירמי' אומרי' בשבעים של בבל שהיו נביאי השקר אומרי' שיצאו קודם הזמן ע"ז אמר ירמי' שקר הם אומרי' בנו בתים וכו' אבל סוף ע' שנה כבר הרבה דניאל להתפלל וכמשחז"ל דניאל מנה וטעה ולפי טעותו התפלל למהר הקץ וישעי' מיירי בגלות הזה דכל יומא זמנו ומצוה עלינו לבקש את ה' אלקינו ואת דוד מלכינו ומ"ש רש"י שלהי כתובו' בפי' שלא לדחוק את הקץ שלא להרבו' בתפלה שלא להרבו"ת דייקא כגון יוסף דיליריינ"א וכדומה אבל להתפלל בכל יום חובה עלינו ואחז"ל בפ' ע"פ ברכה דאפטרתא מגן דוד ומפיק לי' מקרא ועשיתי לך שם כשם הגדולים ואתם אין מפטירין בנביא ואין מברכי' מגן דוד ועי' בשוחר טוב מזמור י"ח והובא ברוקח סי' שכ"ב וז"ל בימי דוד שלא תבעו בנין בהמ"ק וכו' אנו שחרב בימינו ואין אנו מתאבלין עליו ולא מבקשי' עליו רחמי' עאכ"ו לפיכך תקנו חסידי' הראשוני' שיהי' מתפללי' ג' פעמים בכל יום אנא ה' השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלי' ותקנו בונה ירושלי' תפלה בפ"ע בתפלה ובהמ"ז ע"ש:

601

602עמוד ל' וז"ל הנשכח לנצח דמי עמינו אשר כנחל נגרו בדורו' מקדם כמה שמדי' וגלו' בוז וחרפו' אשר עברו ראשם מיד מי היתה זאת להם היד ה' עשתה זאת לא - חלילה לשדי מעול אך מי הי' בעוכרינו אך סכלתינו אשר ענו בנו וכו' לו שמרו אז חכמינו ומנהיגנו דרכי עמם וכו' ללמדם עבודת בוראם אהבת מלכם שלום תושבי ארצם וכו' אבל א' דברתי כי מאז הכשלון על מנהיגי עמינו עוד האריך את מי רדף את ר"ע וחביריו י' הרוגי מלכות והרוגי לוד וחביריהם ודורו של שמד, ע' רמב"ן פ' וישלח אשר ז"ל בפסוק וירא כי לא יכול לו דור א' היה בימי חכמי המשנה כדור של ריב"ז וחביריו כמ"ש ארחב"א אם יאמר לי אדם תן לי נפשך על קדושת שמו הייתי נותן אבל בדורו של שמד א"י לסבול וכו' ויש דורות אחרי' שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם וכו' עכ"ל. וכן גזירת תתנ"ו שבימי רש"י ורבינו שרירא גאון שנתלה לתשעים שנה על אלה המנהיגי' צווח ככרוכיא ומנהגי התנאי' והגאונים המה כשלון לנו לפ"ד של זה, אבל בוודאי אמת הוא שחלילה משדי מעול ועונותינו גרמה לנו כ"ז כמו שאמרו חז"ל ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי דייקא ואם אי אתם בדלי' ממנהגי העמים אי אתם לי אלא של נ"נ וחביריו כ"כ רש"י בסוף קדושי' הבט וראה בסוף ספר אגרת מוסר מי גרם גלות ספרד וצרות רבות שם הכל קרבנו אל האומו' ורחקנו מחכמי ישראל ומנהיגיהם וע' בשתי ידות ק"כ ע"א:

602

603ואם יש לו להתרעם יתרעם על מי שעשאו ישראל וזה לשונו איכה רבתי בפסוק גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה אומות העולם שאוכלים ושותים מפתם ויינם אין גלותיהם גלות ישראל שאינם אוכלי' מפתם ואין שותים מיינם גלותיהם גלות עוד שם בפסוק שמעו כי נאנחה אני וכו' כי אתה עשית אמרו לפניו רבש"ע לא כתבת בתורה לא תתחתן וכו' בתך לא תתן וכו' אלולי הורד ומשאלין לנו ומנסבין לנו והוית ברתי גבי לא הוי מקבל לן הוי אתה עשית ובילקוט זכריה בפסוק מה המכות האלה אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי לאהוב אבי שבשמי' מה לך יוצא לסקל על ששמרתי את השבת מה לך יוצא לשרוף על שאכלתי את המצה מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך לוקה בסרגל על שעשיתי רצון אבי שבשמי' עכ"ל ותחלת העונש בא בעון הדור ברחקם מה' ומתקרבי' לאו"ה ואינם נבדלי' מהם והוא המטיל שנאה בינם לבינינו ושוב אשריך ר"ע שנתפסת על ד"ת המכו' שהוכה בית מאהביו ורשעי הדור נתפסי' על דברי' בטלי' ובילקוט הושע פסוק כי הוא טרף וירפאנו וכו' ע"ש, וכונתו שם הקב"ה העניש ישראל והם שבי' לא"ה להתרפות ע"י ואין רפואתם מועלת עד שילכו להרופא שהיה מוחץ אותם בעצמו הוא ירפאם הוא טרף וירפאנו לא אחר ואם בדורו של ר"ע הי' שמדי' וגליות מה נעשה לק"ו שלמד ר"ע בעצמו ואומר אם במקום חייותנו ועסקנו בתורה כך במקו' - עאכ"ו:

603

604עמוד כ"ח רצה להנהיג ב' מנהיגי' לדור רב ואב"ד ומגיד ושבח אנשי פולין בזה, בוודאי עלינו לשבח שהם מעמידים מגיד מישרים בקי בש"ס ובפוסקי' להורו' לעם ה' דרכי ה' הל' שבת וי"ט ושלא לקוץ פאת הראש והזקן שלא להשחית בתער ודיני או"ה ושעטנז וכן הי' בימי חז"ל רב כי דריש בפירקא דריש כר"י משום עמי הארץ בחולין ט"ו ע"א וברש"י שהי' דורש בפני עם הארץ דינים והלכות והי' מחמיר עליהן יותר ופסק כר"י ולא להקל מפני חשש יציאת הדת כמ"ש זה המחבר ויעיי' פ"ב דשבת ל' ע"ב רש"י מוטב שתכבה נרו וכו' וככה הם מגידי מליצי ישרים בפולין ד' עליהם יחיו אבל המגיד שנתכוין לו זה המחבר לצרפו עם האב"ד אינו ענין להנ"ל יהי' לו עזר כנגדו עומד על ימינו לשטנו כמובן. גם מ"ש ח"א ע' י"ג טעם שאין אומרים בקדושת שחרית דשבת הפיוט אז בקול רעש וכבודו מלא עולם מפני שאין אנו יודעין מי מחברו ומבטן מי יצאו הנה הפיוט ממקומו יפן אי' בתוס' ע"ז ומייתי לי' המג"א סי' תקפ"ב סק"ח ואפי' נאמר דתחלות הפיוט אז בקול וכבודו מלא וכו' אין יודעין מי מחברו ומבטן מי יצאו אה"נ אבל מה הפסד באמירתו ה"ה תוס' שבח להקב"ה ביום שאין בו ביטול מלאכה לעם ונהגו בכל בתי כנסיות שבמדינתו לאמרו מכמה מאות שנים וכבר שוי' עלי' חובה וכמ"ש מג"א סי' תקצ"א סק"ג וכל שחביריו שבכל בתי כנסיות נמנין לדבר מצוה והוא אינו נמנה וכו' יהי לו אשר לו וכי טעמי דפרושי' ניקום ונפרוש. מה שהתפאר כ"פ בהעתק ספר קטן הנקרא ישר וייחסו לר"ת לא נזהר להביא גאולה לעולם אמנם דברי הספר הזה ממתקים וכולו מחמדים יהי' מחברו מי שיהי' אבל איננו לר"ת כ"א לר' זרחי' היוני עיי' ס' שתי ידות דקכ"ב ע"א:

604

605עוד מצאתי לו בח"ב ע' ה' חובה על כל איש להחזיק אמונת אבותיו הנה כל משכיל יבין מצפוני לשון זה ואיך מרורות טמון בחבו ובקרבו ישים ארבו וז"ל והמשכיל ידום:

605

606ובע' נ"א כ' ומייתי מאמר חז"ל שלהי חגיגה ובדברי מג"א רס"י קצ"ט שחשו שלא יהי' כ"א בונה במה לעצמו והבל הביא גם הוא כי איך נתיר לאנשים יחידי' פורשים מרוב ישראל בלי עצת חכמים לבנות במה לעצמם מחשש שמא יבנו במה לעצמם ה"ז בעצמו בנין הבמה שאנו חוששים לה ואם אמר יאמר דאיכא למיחש להמרת דת לזה לא חשו חז"ל אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם ואתי לאמשוכי ישראל בתרייהו כצדוק ובייתוס בימי חכמי המשנה וענן ושאול בימי הגאונים ואין אחריותן עלינו עיי' ברכות ס"ג ע"ב אמרו לאחינו שבגול' אם שומעי' מוטב וכו' ועמ"ש רמ"א בי"ד סי' של"ד סעי' ג' ובחו"י סי' קמ"א דחה דברי ט"ז שם ועיי' נה"כ שם ובפרט שחלילה אינני חושד לשארית ישראל צדיקים באמונתם יחי' הם מאמינים בני מאמיני' ואינם ברורה גדולה כמו שהלשינו זה המחבר לשמצה בקמיהם:

606

607והנה על כל השגיות האלו יש לדון זה המחבר כי הוא נע ונד משוט בארץ מארץ שנער בבל דמתקרי בורסוף עיי' רש"י ס"פ במה מדליקין ואפשר שהוא ממהדורי פתחא והעניות ניולתו והגדילה האיפה היוצאת לבנות לה בית בארץ שנער ואשתרבובי אשתרביב להכא בקדושין מ"ט ע"ב אבל לבי לבעל השיר אשר שר בשירי' על לב ר"א ליבערמאן או"ן הלזה בשיר רבי' מעמי הארץ ועוד שני לו המתחיל הקיצו קומו ושם נאמר כי שלח לו ספרו כ"י טרם נדפס ושם עיניו עליו וכי זה הוא שימת עין אינו אלא סמיות עין ואם עיני האנשים ההם תנקר תלי"ת אתנו עיני העדה עין סוקר בין טוב לרע לבקר ונא יבא בעל הכרם וקוצים מכרמו יעקר ויהפוך לבבם לטובה ולא ימצא עוד בבית ה' כנעני ופוקר ויאמינו באלוף ביהודה וישראל ולא ישעו עוד בדברי שקר כי כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם ומלאה הארץ דעה את ה' ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם ועינינו תראנה ציון נוה שאנן וארמון על משפט יכונן כנפש מו"ח ונפש חתנו כבנו: משה"ק סופר מפפד"מ:

607

608רב משרשי' גלי מסכתא דריש טעמא ספיר דמי מרגלא בפומי' ראש חדשים רב נהוראי דנהירין לי' שבילי דנהר דעה אב"א סברא לד' ראשים רב גוברי' ורב חילי' דין הוא הדר הרב המופלא וכבוד ד' מלא כקש"ת מו"ה משה סופר מפפד"מ נ"י ר"מ ור"מ בק"ק פ"ב יע"א:

608

609רישא דרישא מצלינן האידנא לחיי מלכא מלכא לעלמין חיי במוטב תלתא וכו' עיקר כ"ד מגיד אומר איך ביום ש"ק שעבר האיר וזרח אל עבר פנינו זה כתב ידו הבהיר מפרט ט' לחדשנו ושם נאמר שנהירנא בהיותי במ"ק יע"א מתכסה בצלו ע"ע הגט ולעת כזאת ארי שואל שאגלה טפח על המאורע הרע שהי' בליוורנא שהחזיקו ידי עוברי עבירה ביד רמה להתיר להם לנגן באורגל בש"ק בבית תפלותם ורו"מ שיל"א בחפצו לידע מה טיבן של אותם האנשי' שחתמו מהותם ואיכותם כפי הרשום בזכרוני שכבר ספרתי כל המעשה דברים כהווייתן בהיותי במ"ק יע"א ולעתות כאל מצוה בחזרת להפיק רצון צדיק וגם לרבות שיש כמוס אתי ע"ע דנא מוספין שלא כהלכתן ממה שראו עיני בברלין בבהכ"נ החדשי' והן קדם אגלה דעתי על המאורע שבליוורנא, זה שנתי' ימים נמצאתי בליוורנא ולילה אחת נזדמנתי אצל אהוב א' והי' צורבא מרבנן חריף ובקי הורתו ולידהו בקדושה ונזרקה בפיו אם יחפוץ לשמוע חידוש איך שבוע שעברה בא פה ליוורנא קצין א' מארץ מרחקים מעיר המלוכה ברלין ושמו ר' בער הערצבערגר והי' דופק על פתחי הרבני' המובהקים המאה"ג כמהו' עמרם עמר נ"י וכמהר"י בוקערא נ"י וכמדומיהם שנמצאים בליוורנא והם כולם מארץ ישמעאל ושאל מהם ב' שאלות א' אם מותר להתפלל בלשון אשכנז ב' אם מותר לנגן באורגל בש"ק בבהכ"נ ומעלת הרבני' הנ"ל השיבו לו למה בא מברלין עד ליוורנא לדרוש את פי ד' ודחו אותו בפחי נפש כך הי' מספר אהובי הנ"ל ולא עברו ימים מועטים עד שנזדמנתי יום א' בבהכ"נ הגדול שבליוורנא בתפלת המנחה ובא אלי איש א' צבוע ומעלי לבושי לבושא דרבנן לישב אצלי והי' מספר לי איך תמול שלשום הי' הקצין ר' בער הנ"ל אצל למדן א' שאינו ממנין הנ"ל והשוה אתו שלשים אדומים זהב שיכתוב לו היתר לנגן באורגל בש"ק וגם לרבות שיקבץ הסכמות והוא יפרע פרעות על כל חתימה וחתימה ג' אדומים זהב לאפושי גברא וזה האיש המסית הי' חפץ להטיב לי באומרו שהוא ג"כ חתם ויחתום רו"מ ג"כ ליקח את משכורתו שלימה וגערתי בזה הלשון אין מהפכין בזכותו של מסית ובפירושה אמרתי לו שאם הי' למדן הייתי גוער בו בנזיפה אבל כיון שאני מכיר מהותו ואיכתו שהוא עם הארץ גמור ילך לחרפות ולדראון עולם ולאח"ז חקרתי ודרשתי לדעת מאי הוי עלה ושמעתי באומרי' לי איך היו ב' אנשים ריקים שהיו בליוורנא הא' חוזר על הפתחים והב' הי' מתעסק במו"מ וחתמו בשכרם בעד ג' אדומים ומיום שיצאתי ממ"ק יע"א לא עברו ימים עד שנעשה דרכי ללכת לברלין ובקשתי לראות בית התפלות הנ"ל שבנו בני אדם לראות מה כוונתם ואוי לעינים שכך רואות וכו' והקדמתי ידיעה למ"ע הרב המאה"ג כמו"ה אברהם אליעזר הלוי נ"י רב"ד דק"ק טריעסט כיצד מתנהגים זה הכת חדשה מקרוב באו לא שערו אבותינו הקדושים ולא ידענא מה אידון בי' שאחז בפלח השתיקה והן אמת שבהיותי בברלין כה הראה לי הרב הגאון כמוהר"ם בכמו"ה שמחה ווייל נ"י רב"ד שם אחת בכתב ששלח כמו"ה אברהם אליעזר נ"י עליון למעלה למעל' המאה"ג כמוהר"א פלעקלס ני' רב"ד דק"ק פראג באומרו שיכתבו חכמי אשכנזי יצ"ו לליוורנא על ידו והוא גם כן יניף ידו לכתוב על פתגם דנא ומגיד אומר שלעתות כאל נתרוקנה איטליא מלומדים ומעל' הרר"א פלעקלס ני' שלח תופס האגרת לברלין להרב"ד הנ"ל והי' לו צער שרואה צאן מרעיתו עובדין ע"ז בטומאה ואין לאל ידו להושיע ובאותן הימים כ' למעלת הרב הגאון חסידא קדישא כמו"ה עקיבא איגר רב"ד דק"ק פוזנא ולמעל' המאה"ג דק"ק ליסא והם ג"כ היו נבוכי' על פתר וכמו חדש ימים נזדמנתי בק"ק נ"ש אצל מעל' הרב הגאון מוהר"מ בנעט נ"י וגילה לי מקבלת אחת אהוב' מטהרת ידו הקדש והי' מבקש ספר המזוייף אור נוגה שחברו מחבלי כרמים יש"ו וכן עשיתי לקיים מצות שילוח ואתמול שלח לי חזרה ואני בעצמי בהיותי בדרך במלון מסתכל הייתי בספר הנזכר וראיתי בכמה מקומות היפך הש"ס אפיקורסות מינות איני יודע מי הוא זה ואיזהו נקרא בשם אהרן חורינר שפוסק בסכינא חריפא להפוך דברי חכמים כדרבונות למינות ולדרוש אל המתים אוי לו ואוי לנפשו שהופך ללענה משפט ואי"ה בשלהי שבט בדעתי לנסוע לטריעסט דרך מ"ק יע"א ואם יהי' בחפצו ורצונו נכתוב למעל' הרבנים המפורסמים דירושלים תוב"ב ודק"ק אזמיר ולהרב הגאון דטריעסט כדי לגדע קרני רשעים בחייהם קרויי' מתים והן בפרט מאלו החכמי' בעיניהם להראות להם שחכמתם סרוחה וריחם באש ותעל צחנתם ויען אני מוכרח לכתוב ע"י זולתי הנחץ השיאני ואת היותרת פא"פ אדבר בו אי"ה ובכן ואני תפלה קלה כמות שהי' לאל שוכן מעונה שיאריך ימים על ממלכתו ורב חייא ורב הונא לא ימושו מתוך אהלו כנהר וכחפץ נפשו. איש צעיר רפאל שמואל ווינטורה:

609

610מה גבר בגוברין דפריש מרובה הויית דאביי ורבא גבורות ישמיע מה טובו ומה יפיו זה סיני ועוקר הרים עתיד ליתן את הדין כהרף עין מדבר בצדקה רב להושיע מה יקר מזהב הלל שקורין מן המשבח ולמעלה מקצת שבחו בפניו אין הפה יכול לדבר למחצה לשליש ולרביע דין ה"ה הרב המופלג הגאון המפורסם ר"מ ור"מ כמו"ה משה סופר נרו יאיר כזוהר הרקיע כיר"א:

610

611מה לפנים מראשית כזאת כנחלים נטיו ברבבות נחלי שלימים וכן רבים ונחלו לעולם גם עד זקנה ושיבה ברבות הטובה מזהב שבא ועל כל כבוד מרומים ישכון וכירח יכון ותפארת בנים סמוכים לעד כי יבא שילה מציון מכלל יופי אלקים הופיע כיר"א. זה היום יום מהומה ומבוסה בהגלות נגלות אגרת בת מחלת מב"ד הצדק של המבורג מיום ב' לח' טבת אשר שם סיפורים יקננו קינים והגה מאת אשר נעשה במ"ק כי יצאו אנשי בני בליעל בקרבם וידיחו מקצת העם והמה עלו על הר גריזים ובנו במה לעצמם להשתחות ולזבוח כפי מנהג ותורה חדשה אשר בדו מלבם וכל מגמהם אינו אלא לפרוק עול תורה מעליהם אמר נבל בלבו אין אלקים וכו' וזה ימים לא כביר שמעתי ותרגז בטני ותקראנה אותי כאלה מברלין ומוויען ופראג ושמועות יבהילני אוי לדור שכך עלה בימיו דבר אשר לא הי' לעולמים מיום גלות הארץ ועין במר בוכה מראות ברע אשר מצא את עמינו כי עדיין לא הטהרנו מאשר אבותינו חטאו ויחפאו דברים אשר לא כן באומרם אין לנו חלק בדוד וכו' והנה אלה רשעים קמו תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים לספות חרון אף ה' ח"ו לא יאבה ה' סלוח להם. ורבני המבורג רצונם שאסכים עמהן ולכתוב כנגד ג' פשעי ישראל כנזכר בד"ק ומסתמא כזו וכזו כתבו לפר"מ ולשאר רבני הדור והנה אמת דחיובא רמי' אקרקפת' דגברי' לכל אשר בשם ישראל יכונה ומה גם לרבני וחכמי הדור היושבים על כסא ההוראה ולשרים והסגני' אשר כח בהם לעמוד בחצר המלכות לעמוד בפרץ ולהחזיק כל בדק ולרדוף אותם עד חרמה עד אשר ישובו ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם להן מלכי ישפר עלייכו מלכי ואפרכי שרבני ברלין והמבורג הקרובים אל החלל יעלו בכתב הוצעת המעש' דין עסק ביש ותנתן דת כאשר עם לבבם הטהור לשבר מלתעות עוול ולהעמיד הדת על תלה ויסכימו עמהם רבני פראג ורופ"מ ורבני נ"ש וישלחו אותה לידי ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם ופני ילכו בקרב כיד ה' הטובה:

611

612ואנא הכא קאימנא לכתוב לערי איטליא הקרובות והרחוקות להשיג מהם הסכמתם ולהעלותם בדפוס לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון. והיום הזה באתי בתחנה להקצין המפורסם מו"ה לעמל מפראג הי"ו ה"ה מודעתינו אשר יש לו יד ושם אצל הקיר"ה לעמוד לימינם ולהשתדל בכל עוז ותעצומות להשיג מאת הקיר"ה ושרי המלכות להשפיל גאים עדי ארץ ועולתה תקפץ פיה ואמת מארץ תצמח ויהי' דברי עם הקצין הרבני המופלג איש אלקים קדוש והוא כהן לאל עליון כמו"ה נחמי' פייבל כ"ץ נ"י למען זה יכתוב לה' וכבר שרטט וכתב להקצין ה' לעמל הנ"ל לזרזו לצאת לקראת נשק לכבוד הקב"ה ותורתו הקדושה ובה' מחסינו שיעשו פירות דברינו וחפץ ה' בידינו יצלח כיר"א ואל אלקים אשים דברתי הוא ברחמיו יחוס על עמו וצאן מרעיתו שה פזורה ישראל ויטע בלבנו אהבתו ויראתו ויקבץ נדחינו לארצנו ונחלת אבותינו בבנין בית קדשנו ותפארתנו בב"א. כה דברי נאמן בברית אהבתו ד"ש וטובתו העומד עה"ת ועל העבודה תוך אמוני עם סגולה. פה טריאסטי יע"א כ"ה תברכו לח' טבת שנת נהל"ת בעז"ך אל נוה קדשך המקוה חסדי חי גואלי יומי ולילי הן תוי הצעיר חברהם אליעזר הלוי ס"ט:

612

613מרא דאברהם דתלי מרגניתא בגלגל חמה אילן ששרשיו מרובים וענפוהי שפירין רמי הקומה ריכא ובר ריכא אריך בדורו והי' לחומה מגדל עוז בו ירוץ להעמיד ולהקים תורה תמימה להדוך רשעים תחתם לשבור מלתעות עוול ולרדפם עד חרמה אשר אור לו בציון נפקין זקוקא דנורא מפומי' אומרים אמירה נעימה יראה בנחמה בעיר ה' שמה דין הוא הדר מר רב האי גאון גאון עוז נ"י ע"ה פ"ה חכם הכולל כקש"ת מו"ה אברהם אליעזר ס"ט סג"ל ר"מ ור"מ דק"ק טריאסטי יע"א:

613

614דברי קדשו מלהבת אש קנאת ה' צבאות בוער בלבו עד לב השמים הם הגיעוני הרעוני והרהבוני לצאת לקראת נשק כי אמנם זה ירח ימי' נקר' נקראתי לעזרת ה' מאנשי ק"ק ה"ב וגם הי' לנגד עיני ספרי מירוס נ"ץ ואו"ן מלין לצוד נפשות ידבר נפלאות בישראל לפרוע פרעות עין רואה תדמע דמעות עין הקורא יקרע קריעות עין מי נפת ויריע אף יצריח על שמועות הרעות מתיאש יאוש כדי מצמיחת קרן ישועות להלעיג על דחז"ל יציע הוצאות ידון בצואה רותחת ויהי' למחוראות. והן כל אלה ראתה עיני ונשבר לבי בקרבי ונמס ויהי למים מים הזדוני' כי גברו מי מתנים עברו מעברה לעבור את פי ה' לעשות גדולה וקטנה העיז בפניו עוז פניו ישונא וישונה ובכ"ז אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים וחרמי גבוה כי כן יסד המלך יר"ה על כל רב ביתו ומדינתו לסגור פום ארייותא דלא למלחוש בלחישותא למילט בלטותא ודלא לימחא באילותא דלא מבע דמא סילותא למתבר דרעא רמתא ונצטוינו מעילת עילתא דלא להעדא דינא דמלכותא והוא יר"ה יעץ ומי יפירנו גלל כן לדין יש תשובה הנוגע לדינא השבתי לק"ק ה"ב להסכים עם האוסרים מנהגי כת החדשה ועל ג' פושעי ישראל ועל ארבעה לו השבתי הן דורשין תחלות לנגן בעוגב בבהכ"נ בש"ק ע"י מנגן נוצרי ומילתא בטעמא קאימנא יען לא מצינו בש"ס סוכה ועירוכין וברמב"ם בכלי מקדש כלי עוגב במנין כלי שיר שבמקדש הלא דבר הוא ש"מ דעוגב הי' חק לאמוריי' מקדם בבתי ע"ז שלהם ויען בבתי הדיוט הי' אסור לאמוריי' לשורר בעוגב כאשר עין ראתה ותעידה ומנהג אבותיהם בידיהם ע"כ נאסר במקדש והותר לדהע"ה להלל בביתו בעוגב ולא להביא באסקופת העזרה ולפנים. ורש"י פ' בראשית כ' תופש כנור ועוגב שניהם לע"ז מ"מ הכנור הותר במקדש והעוגב נאסר והי' זה ע"ד מזבח ומצבה שכ' הרמב"ן ר"פ שופטים ואולי גם שמא גרים עוגב מלשון עגבים כמו שאין מכניסין בעזרה מי רגלים ולדעת הכלבו הובא בט"ז בא"ח סס"י קל"ב הוא מי מעיין ושמו מגונה כי מי רגלים יכונה וה"ה דאסור להכניסו במקדש מעט כמבואר בש"ע א"ח ס"ס תקפ"ו ע"ש:

614

615ובשבת ע"י גוי אסור מק"ו שכ' המג"א סי' תר"ז סק"ד ומסיים דאין לו היתר כלל והתם לצורך תפילת צבור טפי ויה"כ דלא חמיר שבות כמ"ש רש"י ס"פ ואלו קשרים ד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' וצ"ל מ"ש המג"א סי' של"ח סק"ד אין ללמוד היתר שבות לצורך גבוה מהיתר לצורך שמחת ועונג הדיוט דהרי בי"ט שרי להדיוט ואסור לגבוה נדרים ונדבות ועי' תוס' פסחים פ"ד ע"א אפי' לצורך עונג שבת ומש"ה כ' רמ"א סי' רע"ו ס"ב דיש להחמיר בשאין צורך גדול. ובלאה"נ נראה דמשחרב בהמ"ק נאסרו זמרא דמנא לגבוה ומקרא איך נשיר שיר ד' על אדמת נכר וכו' ולא קאמר לפני בני נכר אע"כ על אדמת נכר נאסר בכל גווני והיינו במנא דזמרא דמיירי בי' קרא על ערבים בתוכה תלינו וכו' אבל בפומא דליכא בי' בסומי קלא וליכא בי' שמחה יתירה כולי האי וגם עיקר מצוה בבהמ"ק הי' בפומא ע"כ נשאר גם הוא לאלקינו במקדש מעט אע"ג דלהדיוט שרי בדבר מצות לשמחת חתן וכלה עגומי הגלות אבל לגבוה נאסר שאין שמחה לפניו מיום שחרב בהמ"ק בעו"ה:

615

616ולענין תפלות לחש יעויי' תשו' רדב"ז סי' צ"ד שכבר בטלו מנהגו של הרמב"ם בזה ובב"י סי' קכ"ד שחכמי צרפת גזרו נידוי על זה וכ"ז שהיחידים מתפללים מיד עם הש"ץ ועכ"פ כ"א מתפלל אבל הני אינשי דלא צלו כלל לית דין ולית דיינא ודעת המרדכי שלהי ר"ה בכוונת ה"ג דעת יחידאי הי' ולא קי"ל כוותי' ועכ"פ צריכים שישמע מתחילתו עד סופו ופשוט שאין כולם שומעים כמ"ש בעצמו באו"ן ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עלי'. ולהתפלל בלשונות העמים גם שהותר באקראי למי שאינו מבין אבל להעמיד ש"ץ להשכיח לה"ק בבני ישראל לא עלה ע"ד וגם א"א לנו לתרגם בשארי לשונות כוונת המקרא וכמ"ש אונקלס ויונתן עי' רמב"ן ס"פ ויגש בפסוק ויזבח זבחים. והנה חז"ל אמרו דעלמא קאי אקדושה דסדרא שמתרגמי' אותה ומי יכול לפרש כוונת המתרגם קדיש בשמי מרומא וגם בריך יקרא מאתר בית שכינתי' מה זה והיאך רמיזי בקרא אלו הענינים וכבר בימי אנשי כנה"ג לא הבינו לה"ק חצים מדבר אשדודית ומש"ה העמיד עזרא תורגמן בקראו בתורה כדכתי' ויקראו בס' תורת אלדי' ע' פ"ק דמגלה וא"כ מ"ט לא תקנו אנשי כה"ג התפלה בלשון ארמית שהבינו אז אע"כ לא יכין לדבר כן והארכתי בזה הרבה:

616

617ומה שמדלגי' כל עניני הגאולה וגואל הנה קרא כ' אל תתני דמי עד יכונן ועד ישי' ירושלי' תהלה בארץ ובמדרש שוחר טוב הובא ברוקח סי' שכ"ב יעיי"ש ובכל אלו כיון שלא נהגו אבותינו ואבות אבותינו היתר ה"ל מנהג לאסור כמ"ש ש"כ ח"מ ססי' ל"א וב"ש רס"י מ"ז ואיכא משום נח תתגודדו כמ"ש מג"א סס"י תצ"ג במסקנתו וע' תשו' מעיל צדקה וכמ"ש נמי הרדב"ז סי' צ"ד הנ"ל וצריך נמי מנין אחר להתירו לכל הפחות מנין ב"ד קטן מהראשוני' ע' הל' ממרים וא"כ צריך מנין חכמי הדור ולא בדעת הני אנשי תלי' והרי דעתינו מצטרפי' לרוב חכמי גאוני הדור האוסרי' ומרחיקי' כל מעשי ס' נו"ץ ואו"ן וכל הדברי' האלו וככל חזיון הלזה הארכתי עוד לסבר אוזן אל אשר שישמעו ויאזינו וידעו ויבינו ואשר לא יאבו לשמוע דבר ד' ענשו במכתבי לא פרש אם לדונו בדינא דבי נחש חולין קכ"ז ע"א איהו תרבי' משכי ואיליתי' וקושטא קאמינא לאו עכברא גנב אלא חור"י נ"ר הרע לעשות מכל אשר לפניו וכבר הקדיח תבשילו בס' עמק השוה למען ספות הרוה והנני מעתיק פה אשר אלי כתיב מרב א' בגליל שלו איך התיר מיניקת חבירו אחר ג' חדשים ופער פיו לבלי חק שדחז"ל לא בדעת ח"ו ואע"ג דהשבתי ומילט קא ליטנא למאן דמסדר הני קידושין לא קם ולא זע וסדר וברך ברכת אירוסין ושלח לי תשובתו ע"ז בדברו על כל חכמי הזמן הוא ניחר אראדימ"ו ושקע עד ארכבתו בדמם (מנחות ק"ג ע"ב) וירד אחריו דם עשק אליעזר ליברמאן מארץ שנער עני בדעת וגווע מנוער וז"ל השאלה:

617

618בע"ה שמאנדע ג' א"ש תקע"ג לפ"ק.

618

619רחש לבי חלחלה ורתת כי שעורי מכתת והנני כתלמיד זעירא וכו' ה"ה מרנא מו"ה משה סופר נ"י:

619

620לא ידעתי דבר דבר כי אחזני השבץ מרב צערי וכעסי נתקו מורשי לבאי ותסמר שערת בשרי ויחמוס כגפן בשרי ונוראות נפלאתי פלאות על ד"ת הקדושה המונחת בקרן וכו' ואין איש שם על לב על מה אבדה הארץ ניתנה ביד וכו' המרים ידו נגד ד"ת ת"ה תורת מרע"ה וכאשר זה מקרוב בעתה שנתבזה דחז"ל משום מעשה שהי' כך הי' פה תחת דגלי בכפר א' בשם קורטאוש שם זה שנה וחצי נתאלמנה אשה אחת והניחה בעלה מעוברת לאיזה חדשים אחרי מות בעלה כאשר הי' לה הולד יותר משיעור הכרה שהי' ג"ח ואח"כ גמלתו ועדיין לא עברו ב' חדשים מיום הגמול והי' רוצה להנשא א' ושאלו את פי ואסרתי להם כדין עד כ"ד חדש לחדשי התינוק כמבואר באה"ע סי' י"ג והלכו ושאלו להרב דק' אראד והיתר להם היתר גמור ויותר מזו הבטיחם שהוא בעצמו יבוא שמה לסדר קידושין באשר שאין הכפר רחוק מאראד גם מפה איתן מושבי אינו רחוק יותר מג' שעות ושלחתי להרב א' מיוחד מיקירי יי"ש בפירוש והוא צורבא מרבנן ומהימן לדבר בו פא"פ בתוכחה מגולה וכו' ופן יתרעשו עליו בקול רעש גדול חכמי זמנינו והרב החובל השיב כזה מה לי ולרעש הגדול שלהן ואני עושה ואומר ועושה כפי שכלי והקדמונים ודחז"ל שוטים הי' בזה כי החמירו יותר מדאי ושלא כהוגן עשו במאי שתיקנו וכהנה רבות דברי מינות ר"ל שפער פיו לבלי חק יכרת ד' כל שפתי חלקות מדברת גדולת לסוף סיים המיקל הנ"ל ואם הראשוני' עשו שטות אף אני אעשה נשטותם בתמי' מי שרוצה לציית דינם הרשות בידו ומי שאינו רוצה ג"כ הרשות בידו כ"ז תשובת הרב החבר לאיש משחית לפני המון עם ד' ברבים ואלה הצאן קדשי' עומדי' צפופי' ומשתחוי' רווחים ואומרי' כי הרחיב לנו ופרינו בארץ והאלמ' הנ"ל עדיין היתה מוכנת להנשא בקרב ימי' ואין מי שימחה כי הכל אומרי' ברוך מתיר אסורים ולקול השמועה תצילנה שתי אזני אזן ששמע ועין שראה לפי מסקנת הש"ס והפוסקי' בש"ע אה"ע סי' י"ג שם וכו' ולבי פורש ובוכה וקורא מי לד' בני אל חי ירום ויניף ידו ליקח כלי מלחמת ד' בידו ולשדות גירא בעיני דשטנא לשפוך חרון זעמו על נוה עקוש שוגה בהוראה להרים את ראשו קרחה מן המצות נגד דברי חז"ל וחטא והחטיא את הרבי' כל בני ד' החוסים תחת דגלי בקשו ממני לקיים מצות שלוח הקן קולמוסי' קסת אריכה לאדמ"ו ואל מי מקדושי' אפנה אם לא אל גדולי המורים חקרי לב אריות ונמרים כאשר דבריהם לכל עם ד' נאמני' למען לא יחרוך רמי' צידו וע"ז הי' נפשי בשאלתו בעתר לשונות של תפלה קצרה אבי אבי רכב ישראל וקדושן עיקרן ושרשן אם לא למעני יעש ישפוך עלי דרך צוף דבש וחלב תחת לשונו עט סופר מהיר לכבוד דחז"ל ולכבוד נותן התורה ית"ש להשיבני תורתו והוראתו בקדושה אמרי נופת בין עיני לטוטפות למען יראה המוני עם מקלי הדעת מי יצדק ומי ירשיע מי ירום ומי ינוע נעה ונדה מדרכי התורה וימהר ויחיש ברב טובו וחסדו במענה לשון חנמים כי למיחש מיהא פן יכניסנה בקרב הימים ובזה יבוקע כשחר אור ישראל וארוכתו עד מהרה יצמיח כי אחרי כ"ת לא ישנו ותהי השורה הזאת לעד בישראל כי לא אלמן וכו' יש עוד שופטים בארץ למען לא יוסיפו בני עולה ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ובזה את נפשי הצלתי ואת נפשות יראי השם המצפים על תשובתו הרמה ומה' הטוב יהי' שכרו הרבה מאוד וכו' ומוכן ועומד ומצפה כעטלף לאורה וכו' דברי תלמידו הכותב לרב הטרדות עה"ת ועל העבודה ועומד נבוך על העולם ההפוך למשא דבר ד' עט הרשום בספר דניאל החפק"ק הנ"ל. - וזאת תשובתי:

620

621השם חכמה בטוחות ישיגהו שובע שמחות ויזכהו לאור וצחצחות לה"ה הרב המאה"ג המופלג כבוד מו"ה דניאל נ"י אב"ד שימאנטא יע"א:

621

622יקרת מכתבו הגיעני אתמול ביום שמחה וששון ליהודים וסביב לשלחני יקרי' ונגידי' כלם ראו כן תמהו לאמור מי האיש צר ואויב אשר מלאו לבו להתיר מיניקת חברו בפומבי ואפי' אם יש צדדי' להתיר אין הדבר מסור כ"א לגדולי הדור ולא ליתן תורת כל מורה בידו וכ"ש בעובדא דילי' שכפי הנאמר במכתב פר"מ לא מצא המיקל ידו ורגליו והתיר עצמו להיות מכת האפיקורסי' המלעיגי' על דחז"ל ומי לא ילבש לבשי קנאת ד' צבאות וקנאת תורתו אך אמנם לא אצא לריב מהר וכבוד מלכי רבנן חקור דבר ע"כ אמרתי שיהוי מצוה מיהת לא משהינן והריני מודיע להאשה האלמנה אשר הניקתה בנה זה ג' חדשים וגמלתו אע"פי שנולד אחר מיתת בעלה מ"מ לא תינשא ותדע כי התו' בסוטה כ' בשם הירוש' ע"ז אל תשיג גבול עולם ובשדי יתומי' אל תבוא וקבע את קובעיהם נפש והגאון פ"י בק"א סי' ק"ן קלל ע"ז מיתה ועוני ובסוף ס' תפארת למשה מייתי קבלה מקבלת הגאונים שאינו מוציא שנתו גלל כן מהודענא שאנו מחזיקי' ידי הראשוני' והאיש והאשה והמסדר הקידושין וכל הנטפל לעוברי עבירה הלז ישיגו קללות הכתובי' בספר ולא יאריך ימי' כצל אשר איננו ירא את אלדים עד אשר תציע דברי' וטענותי' לפני גדול הדור היושב באחת מערי הראשי' כגון הגאון ראובן ישן ולו ולכיוצא בו משפט ההוראה ואם תשיג היתר אז תצליח ואז תשכיל בכל דרכי' וממילא נשמע שאם יבורר הדבר שהעיז איש רשע בפניו ללעוג עדחז"ל כמ"ש פר"מ תקלל בארץ חלקו תשיגהו אופל וצלמות ואקוה שיהי' דברי אלה מועטים מחזיקי' כמרובי' יערוף לקחי כמטר טל ורביב' ולשומעי' יונעם ויזכו לחיים טובים הכ"ד הבעה"ח ע"כ:

622

623ואלו הי' דינם מסור בידינו הי' דעתי להפרישם מעל גבולינו לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו ויהי' עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול אינהו בדידהו ואנן בדידן כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מבלי רשות והורמנא דמלכא יר"ה וזולת זה יהי' דברי בטילים וכלא חשיבי ומ"מ לעשות רצונו דפר"מ כבודו חפצתי וכתבתי לק"ק ה"ב ופראג גם לבראד לקבץ דעת גאוני הדור ולשלחם ביד רופ"מ הדרת גאונו וימלך בקונו ויצא לישע המונו ותחז עינינו שכלל היכלו וארמונו כנפשו החדושה והטהורה ונפש א"נ דש"ת. משה"ק סופר מפפד"מ

623

624שלמה שמו ושלמה משנתו לעד תעמוד צדקתו אשרי הורתו ולידתו פאר הדור גאונו והדרתו ברוך יאמר לעמתו ה"ה מר רב חביבי הגאון אמיתי מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה זלמן לבית אפרים נ"י מצלאין אנא לחיים חיותו דמר הי ניהו רבא דעמי' מדברנא דאימתי' בוצינא דנהורא עמי' שרי' ינהור נהורא כשרגא ולא תשכון עליו עננה, יתברך מאלדי קדם מעונה גם עד זקנה ושיבה ינוב בטובה יושע בנחת ושובה ומלך ביופיו יחזו עיניו בשובו לציון הר האלדי' חורבה ובנו ממנו חרבות עולם מוסדי דור ודור יקומם זו הי' ביאה וזו הי' שיבה אמן: -

624

625מראשית כזאת הודעתי לשון חבה ורשות נתונה מאת פאר הדרת גאונו אודת ס' הישר לר"ת להשיב אמרים לעשות בטובה עם הרב החרוץ מו"ה דניאל דיין דפק"ק יע"א והנה מכתב ידו לוטה פה ועיניו הבדולחים יחזו ישפטו מישרים מה לעשות בדבר הזה להושיע לענווי ארץ איש צדיק ונשגב מופלא בתורה מוכתר ביראה הרב הנ"ל ושכרו כפול מהשמים:

625

626וזאת שנית כסות דמעה את מזבח ד' ניער את מקדשי מעט ע"י אנשים בני בלי עול תורה קמו והסיתו אחיהם לבנות במה לעצמם אוי לעיני' שראו מראית ס' מירו"ס נוגה צדק ואור נוגה ועיקר סמיכה על ר' אהרן חורינ"ר אוי לו לארא"ד שפגע בו - ואם אולי לא הגיע לידו הטהורה ס' הנ"ל וגם לא אגרת מק"ק ברלין וה"ב הנה לוטה פה העתק מק"ק ה"ב אלי כתוב והשבתי להם באורך והשגתי על כל דברי ס' מירו"ס הנ"ל והסכמתי לפסק שלהן כדי שיהי' להם עזר מעט וכסות עינים בעיני השרי' והסגנים אמנם לא יצאתי כפעם בפעם בחרון אף וזעם להרעיש בקול רעם כי מאת הקיר"ה שים טעם שלא להלאות אנשים לצוד במכמר חרם ונחשים ומבלי ליסר עושי סטים בעקרבי' ושוטים ועוד כי הנ"ל (הוא חורינ"ר) מתחלתו עד סופו כבר בשני' קדמוניו' בלבשו אדרת שעי"ר ספרו שריון קשקשים ויעש באושים חלץ חושים נגד מופלא באנשים הגאב"ד דמדינות מעהרי"ן ועוד לו עמק עכור ס' עמק שוה מלא ניאוצית והגאון דק"ק א"י לא נזהר וכ' לו הסכמה על הנ"ל והמה נפוצים בישראל ועי"ז הי' לו פתחון פה גם לפני פר"מ הדרת גאונו ד' יאריך ימיו וכ' מר תשובתו של זה בפתח ספרו בית אפרים בענין תפילין המדובקים. ומאחר אשר ניתן לו יד ושם מבעלי שם סמכו עליו הני דבהפקרא ניחא להו יגיד להם מקלם ומשענת קנה רצוץ מסמיך סמיכי בתרייהו גרירי מיסבך סביכי וסרוכי מטיילי ואזלי גבי קינא דשרכי (ב"ק צ"ב ע"ב) ואנן מה נענה אוי לדור נגש ונענה שכך עלתה בימיו ואוי למדינה והנה תמול הגיעני מכתב מהגאון מו"ה אברהם אליעזר ס"ט חכם ספרדי דק"ק טריעסטי אשר קצת מדבריו העתקתי בקונטרס הלוטה פה ומיד נזדרזתי וכתבתי דבריו לה"ב ולק"ק פראג ועוד אקבץ לנקבציו אסיפת זקנים ממלכת כהני' וגוי קדושי' שומרי אמוני' ואמרתי אגלה אוזן קדוש ישראל פר"מ הדרת גאונו ג"כ אולי ישר בעיניו להחלץ חושי' לעזרת ד' בגבורי' אילי תרשישי' ישמחו לו ברושים ובחבורתו נרפא מזבח ד' ההרוס כי לו יש יד ושם ודבריו יעשו רושם גם בבתי עוצר והגושם ולמה יעמוד בחוץ ודבר המלך נחוץ ואם טוב בעיניו יכרו עליו רעים במשכנות הרועים דקהלא קדישא בראד מקום משכן כבודו ואם רצונו לשלוח לידי ואני אשלחם ליד הגאון הרב דטריעסטי הנ"ל יהי' לראש צדיקי' עטרה לצפירת תפארה משיבי מלחמה שערה עוטה כשלמה אורה יאיר פניו אלינו יגיה חשכינו וירים קרננו ותחז בציון עינינו כך דברי א"נ מצפה ומיחל לתשובתו עי"מ. פ"ב יום ב' י"ג שבט תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

626

627חיים ארוכים ושני' מבורכים שמורי' בכל וערוכים ממי שעיני כל אליו מחכים לכבוד אהובי ידידי רחוק מעיני ודבק ברעיוני הרב הגאון הגדול המפורסם בדורו מאור הגולה כקש"ת מו"ה משה פפ"ד נ"י:

627

628אחד"ש דמר ניהו רבא דעמי' הנה מצאתי עצמי כמחוייב בדבר להודיע לכבודו הגאון נ"י שהעוכר ישראל המדפיס ס' נוגה צדק אשר בלי ספק נודע למעכ"ת את מהותו מחמת הרעש שבק"ק ה"ב וק"ק ברלין הוא הולך ונוסע במדינות הללו והנני שולח רצוף פה המכתב אשר כ' הרב המאה"ג המפורסם מו"ה בצלאל רנשבורג נ"י מפראג לבני הגאון אב"ד קעלין והנה העוכר ישראל הנ"ל נסע ביום וי"ו עש"ק דרך איגלויא לווינא וכבר כתבתי היום גם למחו' הגאון המפורסם האב"ד ק"ק נ"ש והמדינה שיכתוב לווינא לאנשים יראי ד' הנמצאים שמה והנה בלי ספק יסע העוכר הנ"ל דרך קהלתו הרמה ע"כ אמרתי אקדמה פניו בתודע למען ידע להדפו ולרדפו בכל מיני רדיפה שבעולם וגם מה טוב אם כבודו הגאון נר"ו יכתוב למודעיו שבעיר ווינא וכן לשאר קהילות הסמוכי במדינות הגר כדי לכתת רגליו של אותו רשע ולהיותי מוטרד מאוד קצרתי הכ"ד ידידו לנצח הדש"ת באהבה רבה ואהבת עולם. אור ליום א' י"ב שבט תקע"ט לפ"ק. נאם הצעיר אלעזר החבק"ק טריטש ואגפי':

628

629העתק מכתב מהרב המאה"ג מו"ה בצלאל רנשבורג מפראג להמאה"ג אב"ד דק"ק קעללין בעהמ"ח ס' שערי תורה אשר זה לשונו:

629

630אחדש"ת אתיתי לחננו אחרי שזה כשנה תמימה הגעתי האגרת מכבוד ש"ב הרב הגאון מוהר"מ רב"ד ק"ק ברלין שירד שם להשתקע איש פלוני' ורב באחת הקהלות במדינת הגר ודרש בתחלה בבה"כ ועבר על פתחי יראים ושלימים ואחרי הקבצו רצי כסף כוסף מהם נטה קו הישר והתחבר עצמו לכת המבקשי' חדשות להתפלל בשפת אשכנזית ולשיר ע"י נכרי בכלי ארגיל בבית תפלה החדשה אשר בנו במות למו והתועב הנ"ל בשם ליבר דרש דרש אגדות של דופי לשמצה בקמיהם ונשתהה שם קרוב לעשרה חדשים ואני כתבתי אז להרב הגאון דטריעסט שיוכיח רבני איטאליע שעמדו לימין המתפרצים והסכימו לס' נו"ץ שהדפים התועב הנ"ל בדעסויא ובנתיים קבלתי תשובה מהרב דטריעסט שהרבני' דשם שהסכימו לא יאות להם התואר רב שאינן בני תורה והנה אתמול בא לעירנו התועב הנ"ל וביקש להסית ולהדיח גם פה וד' הפיר עצתו כי אף שזה ירחיים ד' מצא עוני שהייתי סגור בחדרי על מחלה שנחליתי ואתמול הלכתי פעם ראשונה לא' הגבירים פה ומצאתי הספר על השלחן ושאלתי מאין הגיע אתכם ס' הפסול הזה והשיבו שהמחבר עצמו הוא פה וכבדו להם ואמרתי להם צא טמא קראו לו וספרו מצוה לדונו בשריפה כספר שכתבו מין ואפיקורס ומיד הודעתי הדבר לב"ד ולגבירי הקהל ות"ל עלתה בידינו שביום א' הבע"ל השכם אם לא ירחיק נדוד יוליכהו ע"י פאליצייא ועל השופף ולאשר ידענו שהפאס שלו הוא ללכת לווינא בכן בלי ספק יעבור דרך קהלתו ויתר קהלת לזאת ראיתי טוב לתת תודע לרו"מ הגאון נ"י למען ידע עכ"ל:

630

631מאיר נתיב צפונות פיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות לאהובי ידידי הרב הגאון והמאה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי סיני ועוקר הרים מאור הגולה מו"ה משה נ"י חכם וסופר לנצח נצחים:

631

632כבר נודע לידידי הרב הגנר"ו אשר כאן נמצא וכאן הוא איש א' ממדינת פולני' אשר חיבר נ"ץ לא נוגה לו השם חשך לאור ומעוקם למישור במקום הצדק שמה הרשע והנה קבלתי כתבים מק"ק פראג ומנ"ש ומק"ק טריטש וכלם צועקים עליו ככרוכי' את אשר החל לעשות לפרוץ גדר אשר גדרו הראשוני' ולדעתי הוא שעיר המשתלח מאת ראשי האפיקורסים וד' ברחמיו יפיר עצתם ויקלקל מחשבתם הרעה ותהי עוונתם על עצמותם א"ס. והנה שמעתי שגם ידידי ומח"ו הרב הגנר"ו קבל תכריכי כתבי' מכתבי' שוני' את אשר ידובר על האיש בליעל הנ"ל ואני צריך לאותם כתובי' נגדו במאוד מאוד ע"כ יהי' כבודו מחול לשלוח לי עי"מ האפשרי וכל המוקדם וכו' ואני אשלחם לידידי ומחו' הרב הגנ"ר לחזרה כך דברי מחו' וידידו לנצח. ווינא יום ה' כ"ג שבט תקע"ט לפ"ק. הק' געטץ בלאאמו"ה גבריאל ה"ע זצלה"ה:

632

633ינחהו ד' במעגלי צדק למען שמו ויהי' כצדיק מתהלך בתומו ואז יהי' אשרי בניו עמו ויפרוס עליו סכת שלומו כבוד אהו' הרב המופלג המושלם במעלות ע"ג מעלות חכם וסופר אשכול הכופ"ר דומה לעופר מו"ה אהרן חורינר כעת אב"ד במקהלות עם ד' אשר בק"ק אראד יהל נרו לחזות באור האמת ומעשות פרי לא ימיש:

633

634לא יום בשורה היום למשוח מכתבי בששר המליצה כי נעויתי ונדכיתי עד מאוד אין מתום בבשרי מפני זעמי ובעצמי אין שלום עיני עששו כי נבהלתי מראות חבל המכתבים אשר שטפוני כשבולת מי הנהר עד כי הייתי כאיש מחוקה על קיר וכל רוח אין בו אל גיל לא אשמח ועזבה כל שמחה בקראי המכתבי' האלו המה יתנו קול יללת הרועי' גאוני הזמן אשר מכאב לב ירונו ומשבר רוח יילילו על פרצת הדור ופגעי הזמן לא נאמן אודותיו וקשיותיו ברע הוא כי רבו זחוחי לב ובחזקתם גבהו להשחית עד רום לשום דופי תחת יופי בכל מנהגי ישראל אשר יסדו לנו רבותינו ואבי אבותינו עתה עלתה בהם הכורת בפרץ נופל נבעה אשיותי הדת להרוס ויבוא גם השטן בתוכם להוסיף אף ולחרות במכתב עמל אשר כתב בחקקי און אשר על לוח חרות בס' נ"ץ אשר לבש אדרת שער למען כחש וארשו ארס נחש הוא חבר לאיש משחית ואב לבן פריץ לעשות לו שם בארץ בצחנתו אשר השריץ לעיני כל ערך מעשיו כזמרי את המדינית בנימוסי מכל עם שונות למען יהי' זרוע לאיש זרוע ופרוח תפרח הזדון ואיש ריב יגרה מדון וכאשר איפה זאת הרשעה הגדילה המדורה בקהלה המהודרת אשר בטוב המעשים וביושר המופעלים מקוטרת צדק ילין בה ולא ימיש מרחובה עתה הפך עלי' בלהות הות בקרבה הרתיחו את הסיר אשר חלאתה בתוכה נזורו אחור מלהתפלל לבא אל המנוחה ואל הנחלה ובסדר תפלתם אשר נדפס דברו בלט נגד ד' ונגד משיחו כי לא יאמינו לקול האות האחרון כי יתן עליו רוחו את כ"ז ראיתי במכתב מה"ב אשר שפכו לארץ מרירתם עורכי' שוע בצר וקוראים ממצר כי גם שם הציתו אש המריבה ורוח עועים בין אחי' יפריא עד כי קול הקרי' הומה וירב בבת יהודה תאני' ואני' נחלקה התיומת אלה לחיי עולם ואלה לדראון וכו' מהרסי' ומחריבי' ממנה יצאו נצבים, בנגעי' וריבי' לשחת הוד יפיו של עיר במנהגי' שוני' אשר לא שערום אבותינו הראשוני' יחרדו אבות ובנים פארור קבצו כל פנים הידד כדורכי' עונים עד שאנשי אמת האפודי' בעזור האמונה כתריס לפני חמת המציק עמדו ויקריבו משפטם לפני מושלי העיר ואולם האנשי' אשר מהם יצא חושב רע הנ"ל ערכו הס' הנ"ל ואת אשר הוריד ריר חלומות שוא ידבר ולבש גיאות עוז כחובר חבר ובריחוק מקום לא נודע להם כי ארץ הנגב הוא בלא דבר כי כל דבריו רוח תזרם וסערה תפיצם גם לא ידעו לבקר בן שה ברי' לשה רזה חשבוהו למזה בן מזה ולנבי' וחוזה וכאשר ראו חתימתו ככתבם וכלשונם דמוהו לאביר באבירים כמו מגדולי המורים ומה גם שחתם א"ע שהוא חובר חבורים ומה יעשו שופטי העיר אשר לא מבני ישראל המה כי לא ידעו את אהרן מה הוא ומה שמו ושם עירו ? אי לזאת כבר יצאו לעזרת ד' בגבורים הרבני' הגדולי' אשר המה מאורי אור לישרים המה הגידו דרכיו ועלילותיו כי עבטו אורחותיו ללכת בדרך עקלתון הן הן גבורותיו למען ידעו שופטי העיר כי המחבר ס' נ"ץ הלך חשכי' ואין נוגה וכי קרא לזבו"ב ולדבור"ה לכסות אור השמש בכנפיהם ולא תהל אורה עתה יהל כנוגה משפט האמת ושמש צדקה חשך ולא ימיש ורשע בעונו ימות עכ"ז סערות ד' חמה מתחולל על ראשו ותעל באשו עוד לא יגה שביב אשו כי הרבני' הגדולי' בארץ לבשו קנאת ד' לאסור איסר על נפשו למען ישכן לעפר כבודו לא ידין ולא יורה ולא יקרא בשם מורה כ"א יחזור לאומנתו אשר אומן בה מלאכת נארמא"ל ללמד נערי ב"י כתבי העמים ולשונם כאשר כן עמדו שימש העבודה זו בעת בא העירה וע"י תחבולותיו ומרמותיו הצליח מעשה שטן והי' פאר חבוש על ראשו לשמש בכתר הרבנות לפתות לב בני אדם בפטפוטי דברי' ובשיחה יתירה וגם אני נקראתי לבוא עמהם ולהיות ידי עמם במלאכה זו ולכתוב לבני קהלתו לעשות כזאת וכזאת ואמנם כשאני לעצמי חשבתי למשפט ואמרתי כתיר לן זעיר עד אשמע דבריו אולי ישיב ונחם על רעתו ואראה להוכיחו על פניו ואליו אשים דברתי: אמור נא מי שמוהו שופט בארץ לחקוק חקים כאלה נגד כל מנהגי ישראל ? התאמר לפני, אלקי' ושופט אתה ? ספר נא לי את כל הגדולות אשר עשה? אם בחבוריו אשר על פני תבל וחוצות? מלבד שכבר רגנו כל גדולי ישראל ששמץ מינות נזרקה מפיו כאשר גם עתה הציבו ציונים לעיי' בם בכ"מ וימצאו הדבר מפורש וכאשר נודע בעת שהי' אסיפה בפעסט אצל הנגיד מו"ה אלי' מאאר בעת שיצא מהדפוס והי' שם כמה רבני' וחכמי' גדולי' וכלם כא' בקשו שיהי' טעון שריפה ככל שארי ס' מינות ואולם אנכי כאשר ראיתי שם דבריו ולא בחר לשון ערומים וכאין דבריהם עכ"ז כאשר ראיתי שכל דבריו שם המה דברי איזה מחברי' ראשונים אשר הריק מכלי אל כלי וקליפתם אכל כזבוב הנופל במקום הצרעת ומה שחידש יטול מה שחדש כי אין בו לא חכמה ולא מלאכה כ"א להג הרבה אשר צעירי' ישחקו עליו לא ירעו ולא ישחיתו בכל גבול ישראל דברי הבלי' כאלה לא אביתי שמוע אליהם החרשתי, אח"ז נתגלה חרפתו בתוך קהל עדתו ונתעבר הריב עד שאלצוהו בני קהלתו לעמוד לפני למשפט וכאשר באו הנה אספתי מלא הרועים ב"ד הרבנים וגם רבני' ממקומות אחרות ומובחרי העדה מקפו"מ דפה ובעת הזאת עלה בהסכמה לעבור לפניו תער השכירה ולהפשיט מעליו אדר היקר שם הרבנות אשר כן בקשו ג"כ אנשי קהלתו את כבודו לעקר גם את הראש והזקן תספה להכרית מאתם זנ"ב ומור"ה שק"ר לא יבוא העיר ולא יורה שם חץ לשונו בדרשות של דופי ומינות כאשר העידו פה בפני אסיפה זאת מובחרי עדת קהלתו והמה דברי' שנתנו בחשאי ולא ניתן לכתוב ואולם אני נשארתי לבדי ואין איש עמדי להפוך בזכותו עד שהפרתי ונדחתי אותם בזה שלא יעשו לו שום דבר כ"א נחרץ משפטו שלא יורה שם בלתי מורה א' היודע טיב ההוראה ויי"ש כאשר גזר דינו מונח בארכיף קפו"מ דפה אח"ז נתעורר עליו הריב עד שרבו המובהק הגאון מו"ה ירמי' שהי' אבדק"ק מ"ד כ' אלי להחרימו ולהדפו בכל מיני הדיפות ולהסירו מהרבנות כאשר עיניו ראו אצלי המכתב מרבו הנ"ל ואת אשר אמר עם הס' הנ"ל, גם מזאת לא רציתי לשמוע אליהם מטעם המלך מלכו של עולם אשר הי' כמוס עמדי וע"פ חז"ל לעולם תהא שמאל וכו' לא כאלישע וכו' ולא כריב"ן פרחי וכו' וכ"פ שמעתי מעשיו המקולקלים בעניני' אשר ישיחו בו יושבי שער ולא טובה השמועה וכו' וביחוד מה שהוא עושה בחופת חתני' לעמוד אותם לפני ארון ברית ד' כנימוסי העמים אשר כך קבלו עליהם ושארי דברי הבל רעי' וחטאי' אשר ברחובות ישתקשון המוני עם ויהי' להם לפלא ולזרות ע"כ החרשתי והייתי בוש ממעשיו כי פיתתני ואפת ע"י סיעות מרעיו בהסכמה על ספרו אשר לא שלטו בו עיני ולא משמשה ידי כזאת וכזאת עשה אשר כבדה אזן משמוע ואין היריעה מכילו לכתוב דברי הבליו ושגיוניו אשר ספרו לי ואמנם מה אעשה כבר נד ולד ואמרתי אודה עלי פשעי כי אנכי חזקתי זרועותיו ואלי יחשבו הרעה הזאת ואולם כעת הזאת אני רואה שהוא לאבן נגף ולצור מכשול לכלל אמונתינו הישראלית והוא טהור בעיניו אף שעדיין מצואתו לא רחץ ומולך על כל בני שחץ לא יכולתי להתאפק ולומר נואש לדברי הרבנים הגדולי' גאוני הזמן אשר עוררו אותי מה לך נרדם החלץ חושים והאדמה לא תשם ומעתה מי בז ולא יחוש לבו יצוק כמו אבן ובשרו נחוש לבלתי ירגיש כבשר המת ברעה אשר ימצא בני עמינו אם אתאפק ואחריש וחוששני מחטאת פן תפשה המספחת לכן איעצך ויהי' אלקי' עמך חזור חזור נא מדבריך הראשוני' אשר אמרת בס' הנ"ל וכתוב נא בחרט אנוש הדברים האלו במכתב לאמור כי שגית בזה מכמה טעמים הא' מה שנתנו מגרעת בנוסח תפלתם מבלי להתפלל על התמורה ועל הגאולה ואף גם שארי הדברי' אשר יש בהם כח לתרץ דבריו בפרט שרבו עליו רבותיו ובטלה דעתו נגדם ואף גם בל"ז לא יחוש לכבוד המדומה הלזה אשר זהו מדת חכמי' וכמאמר ז"ל בכ"מ דברי' שאמרתי טעות הן בידי וכו' ואדון הנביאי' הודה פ"א שטעה ומצודת השגיאה פרוסה לכל אשר יש בו רוח חיים ודי התנצלות לאדם במה שהוא אדם ולא אל כי סיג לו וכי שיח לו צא ולמד ממני יראה וכן יעשה מדוע לא כסיתי ונשאתי את כלימתי? אשר הרבה מאוד שגיתי בתת לו הסכמה על ספרו ? ובתוך עם ועדה גליתי חרפתי והתנצלות בזה כי עיני בשר לי והאדם יראה לעיניי' והוא לכסות עינים ואם יאבה וישמע לעצתי אז בטוב יבלה ימיו ולא יהי' לשמצה בקמיו ולא יזכרו ולא יפקדו עונותיו ומכלל הן אתה שומע לאו קנא"ה מבעי' לי כי אני סבותי את כל הרעה הזאת אריק חרבי עד כלותי לאסור כל הוראתיו והרבני' הגדולי' ימשכו אחרי להזהיר קהל עדתו שלא יאכלו בשר תמותת ואז יהי' כמסוס נוסס גם זאת ידע כי לא תחזקנה ידיו לימים אשר אני עושה ואל ישיא לבבו לאמור: מי אדון לי הנה שפתי אתי לעמוד בחצר השרי' היושבי' ראשונה בשלטת, רבי' המה אשר אתנו לעמוד כתריס בפני הפורעניות ואשר להם כח לעמוד בהיכל המלך והשרי' לגלות קלונו ולכתוב עליו אונו ואז ידע כי שקר נסכו אני לשלום וכי אדבר אם ישמע לדברינו הנ"ל ואז אחדש כלילת אהבתי ושלום יהי' לו ואתה שלום וביתך וכל אשר לך שלום כנפשו ונפש אוהבו מאז הטרוד משה מינץ מבראד:

634

635ד' עמך גבור החיל באוכלסא דאורייתא נפיק ועייל בכיילא רבא תנא וכייל ה"ה כבוד אהו' ידיד ה' ובני אדם הרב הגאון המפו' ריחו הטוב כערוגת הבשם משמן טוב שמו נ"י ע"ה פ"ה כבוד מו"ה משה סופר אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב כאור שבעתיי' אורו יהל ועל במתי ההצלחה יהי' ד' עמו ויעל עד כעת יאמר ליעקב ולישראל אל מה פעל:

635

636כתרוני המון תלאות וטרדות רבות באין מרגוע לנפשי עד כי עיני השע ואזני כבדו ולכן לא יכלתי לעשות ניב שפתי דוברת באורך כ"א להשיב מפני כבוד הדובר בי ע"י ציר נאמן בדברו הרב המופלג מו"ה דניאל פרוסטיץ ובתוך מכתבו לוטה ג"כ מכתבי העתק מהרבני' כי האורב בא בגבולינו משחית אנשי ליברמאן הידוע והנני רואה ממכתב הלזה שלא בא לידו העתק מכתבי שכתבתי להרב מאראד ועתה יקבל נא שנית גם בשבת העבר בא לידי מכתב ארוך מהרב הנ"ל שהוא כופף את ראשו נגדי והתנצל את עצמו במרחב אף גם שמע לעצתי אשר יעצתי אותו הלא לוטה פה והמה סיום דבריו וכאשר שמתי בפיו לעשות כה עשה. לדעתי ראוי זה לפרסם ברבים ולשלוח לה"ב מכתבי אשר כתבתי לו מחותם ואת אשר חזר מדבריו הראשונים ואולם מביאתו של השרץ השורץ על הארץ להסית ולהדיח רבים לא מצאתי דבר לעשות כ"א להכריז פה בכל בתי כנסיות שס' נ"ץ איסור גמור להביא את התועבה הזאת אל תוך ביתו ויהי' נדון במאמר ספרי מיני' ואם באפשרי להשיג ס' א' מספריו הנ"ל אז אראה לדונו בשריפה בעש"ק בשעת מנחה בכדי לפרסם הדבר וקלון וחרפה ימצא גם אראה לשלוח הכרוז הלזה לסביבות ערי' האלה גם בפעסט אראה להתאמץ לעשות כדת הלזה ויתר מזה אין בידינו כעת לעשות יותר ולדעתי אם גם בקהלתו אפשר לעשות וכזאת טוב טוב הדבר לעשות חושי ומהר והיותי לבי בל עמי לכן לשוני לעג אין דובר צחות ובזה תנוח דעתו וישבע שובע שמחות בלי עצבון ואנחות ורפאות תהי לשריו ויחודש כנשר נעוריו כנפשו ונפש הדש"ת ושלום תורתו לנצח כותב בחפזי עד מאוד והידים מוכיחות הצעיר משה מינץ מבראד:

636

637העתקה מן אגרות התנצלות של הרב דאראד ע"ד מכתב קנאת האמת שנדפס בחבור נ"ץ (דעסוי %1818&) שהודה על פשעיו במעשה דהסתה אשר הסתו אותו כת החדשה הכל כתוב באריכות ומסוף דבריו הכל נשמע וז"ל:

637

638אמנם עתה שמעתי גם בברכות והתפילות יתנו מגרעת ולא יתפללו כלל על ביאת המשיח וקבוץ גליותינו אשר אמונה זו היא עיקר ויסוד תורתינו הקדושה ומה"ט לחודא קורא אני עלי והמכשלה הזאת תחת ידיך" ע"כ אומר אני בפרסום שכל דברי באגרת קנאת האמת בטלים ומבוטלים ובר מן דין לא אדון אני בדבר ולהורות חוץ לעירי וחכמי ישראל גאוני הזמן להם המשפט ודעתי נגד דעתם כאין וכאפס נחשבו כך דברי הבע"ח פה אראד יום ב' י"ג שבט לסדר מזבח אדמה תעשה ל"י וזבח"ת עלי"ו את עולתיך ואת שלמיך. הק' אהרן חורינר:

638

639אמת נכון הדבר שזהו העתק ממכתבו של הרב מאראד הנ"ל במכתבו הארוך שהשיב לי להתנצל א"ע לפני על מכתבו שערך בס' נ"ץ ולראי' בעה"ח יום א' כ' שבט תקע"ט לפ"ק פק"ק אובן ישן יע"א. הצעיר משה מינץ מבראד:

639

640אמת ויציב שכל הדברי' האלו המה מועתקי' מגוף האגרת הגאון דק"ק א"י ולראי' באתי על החתום: פק"ק פ"ב יום א' כ"ה שבט תקע"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

640

641השם חכמה בטוחות ישבעהו שובע שמחות ויעלהו חרץ נכוחות ויסיר ממנו יגונות ואנחות ויזכה לאור בצחצחות ה"ה א"נ גאון עולם ספיר ויהלום מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה נ"י מינץ אב"ד ור"מ דק"ק א"י יע"א:

641

642עיניו הבדולחי' לנוכח יביטו מכתב מחו' הנגיד מו"ה געץ נ"י שהגיעני עש"ק העבור ומיד שלחתי לידו אגרת ראשונות שבידי בענין זה ובזו השעה השתא הכא הגיעני נועם נעימות בימין קדשו דפר"מ הגאון נ"י ומיד שלחתי לוויען ליד הנגיד הנ"ל והנה חזקני ואמצני בדבריו וברכתי ברוך שככה לו בעולמו וידע פר"מ נ"י כי הודאתו וחזרתו של החרינ"ר טומאתו בשולי' באומרו ומה"ט לחוד"א קורא אני והמכשלה וכו' אבר רותח לתוך פיו של אותו רשע וכי זה לחוד עשה לנו הצורר הזה והוא מתלוצץ על הטעמי' והנגינ' וכ' שאין בהם לא טעם ולא ריח תורה ומעיד על עצמו שהוא קורא בתורה בכל שבת וי"ט בלי נגינה וטעם ועוד כל הניאצות הגדולי' שבס' אור נוגה ראו עיניו ושר עליו ב' שירים וישרו בעיניו הדברים הנאמרי' שם "מי גרם לדם ישראל הנשפך כמים בימי הקדמוני' לא ה' פעל כ"ז חלילה לו מעול רק מנהיגנו גרמו שלא הרגילו העם להתפלל בשלום ארצם ושלום מלכם" ודברי' כאלו רבו כמו רבו והוא שקר גלוי כי מלבד שמקרא מלא הוא דרשו את שלום העיר וכו' וגם רבותינו שבתלמוד הזהירו להתפלל בשלומה של מלכות ובשלום ארצם אף גם מעת אשר עם ה' אלה מארצם יצאו לא פסקה אזהרה זו מפי המורים כהלכה מנהלי עם ה' רועים נאמני' לצאן קדשי' שה פזורה ישראל על ככה: אעתיק אגרותיו ואשלחם לנ"ש ולה"ב ופוזנא אי"ה. והנה כתבתי למחו' הנגיד הנ"ל שיראה בכל עוז להתאמץ לשלוח משם ס' א' על הפאסט ליד הדרת גאונו וימלך בקונו ויצא לישע המונו ומרב טרדותי אחתום ככל חותמי ברכות א"נ. פ"ב יום א' כ"ו שבט תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

642

643שלום וכ"ט למו"ח גאון ישראל וקדושו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

643

644עיני עוללה לנפשי כי עלה הפורץ בגלילותינו והנה הוא בקדש עיר קיצע גבולינו והנני שולח העתקה חזרה של בעל קינ"ת אמת חותמו בגופן שלהן בקונטרס הנ"ל %Aron Choriner Rabbiner& ראשי תיבותיו א"ח"ר זה שמו לעולם האלקי' יביאהו במשפט על כל נעלם כי אחר שכתבתי להגאון דאובן ישן אשר שלחתי מאז ההעתקה לפר"מ מו"ח הגאון נ"י כ' הגאון הנ"ל מכתב ארוך ערוך כאיש מלחמה לאח"ר הנ"ל וע"ז פשט טלפיו כחוזר ומודה כאשר מועתק פה ואני אומר אחר שהודה תירם ותשרוף זאת ההודאה עם שארי ספרי קוסמיו ותכסהו בושת עלומיו ומ"מ טוב לפרסם זאת בברלין ובה"ב אולי יהי' להם לעזר מעט וה' יעזור [ועיין בח"ס חלק חו"מ סי' קפ"ט ק"צ קצ"א השייך לזה]. פ"ב נגהי ליום ג' ה' אדר תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

644

645ביאור איסור להפליג על העגלו' ההולכי' ע"י הקיטור המה דאמפפוועגען.

645

646תנו רבנן אין מפליגין בספינה וכו' יש כאן ה' שיטות ואבארם א' לא' בעזה"י ואם לא נרויח אלא להעתיק דברי הראשונים ולעמוד על דעת קדושים בעזה"י דיינו כמ"ש רמב"ן בפתיחה לדינא דגרמי שלו:

646

647א שיטת תוס' בעירובין מ"ג ע"א דס"ל לרשב"ם מדנמצא ברייתא בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ח' אין מפליגין לים הגדול לא בע"ש ולא בה' בשבת וב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין וא"כ אפילו נימא ונדחוק בית הלל היינו ת"ק וכמ"ש הרא"ש בשמעתין מ"מ עכ"פ ברייתא דילן דאסר להפליג ג' ימים היינו ביום ד' ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה א"כ כיון דע"כ הך ברייתא שמותי היא לא נדחוק ונימא ב"ה דירושלמי לאו היינו ת"ק אלא מתיר לגמרי להפליג ות"ק וב"ש תרויי' ס"ל כדבשמאי בעלמא דס"ל דאין מוכרין לגוי' וכו' וה"נ דהספינה הולכת ומיטלטלת בכרמלית בשבת וגרע טפי דהישראל עצמו עומד על גביו והוא יושב בעצמו בספינה מחמרי ת"ק וב"ש לאסור אפילו קודם ע"ש וב"ה לטעמי' דמתירין כולם עם השמש ה"נ שרי' ולית הלכתא כהך דאין מפליגין ולא עוד אלא בשבת עצמו מותר להפליג אך אם מפליג קודם שבת ושבת במחיצת בין השמשות מותר להלוך את כולה וגם לצאת ממנה דהלכה כר"ג בדיר וסהר אך כשנכנס לה בשבת עצמו הוה לי' יוצא מדעת בזה מודה ר"ג כיון דלא שבת באויר מחיצות בע"ש לא יצא מד' אמות שלו וזו היא סברת רמב"ן במלחמות ה' פ' מי שהוציאוהו כשהקשה הרז"ה אהרי"ף מ"ט מייתי פלוגת' רבה ור"ז הא קיי"ל כרב דהלכה כר"ג בדיר וסהר ותי' רמב"ן נפקא מיני' ביוצא לדעת ע"ש והיינו כרשב"ם הנ"ל:

647

648אך הר"י שם פליג בתרתי להקל ולהחמיר להקל שאם אירע שישב שם בשבת מותר להלוך כולה דס"ל כשיטת הרז"ה כיון דהלכה כר"ג בדיר וסהר ממילא אפי' יוצא בשבת מדעת ולא שבת באויר מחיצות מותר להלך את כולה אך פליג להחמיר דאסור להפליג אפי' ג' ימים קודם שבת כפשטות דברייתא בשמעתין וכדמוכח מההיא צורבא מרבנן דפ' תולין וטעם האיסור משום יעשה חביות של שייטין או משום טלטל הספינה בכרמלית אפי' לב"ה דמתירים עם השמש מ"מ הכא שהישראל עצמו יושב בספינה מיגרע גרע ונ"ל הא דלא החליט ר"י משום טלטל הספינה ואמר משום שט היינו משום דבשבת ק' ע"ב אמרינן גמירי אין ספינה מהלכת בפחות מיו"ד טפחים והוה כרמלי' למעלה מיו"ד והקשו תוס' הא אמרי' בעירובין בהולכת ברקק ובס' יראים תי' ר' אליעזר ממיץ דמ"מ הספינה משוקעת במים בפחות מיו"ד טפחים ע"ש ולפ"ז א"ש דמטלטל הספינה בכרמלית למטה מיו"ד אך התוס' שם לא ניחא להו בהא מטעם שכתב מג"א סי' רמ"ח סק"ז ע"כ תירצו בעירובין מיירי בספינה קטנה ולפי"ז בגדולה שאינה הולכת עם השיקוע בפחות מיו"ד ליכא משום טלטל בכרמלית ע"כ כ' משום שט:

648

649שוב כתבו דרשב"ם רצה להתיר לילך בקרון ור"י אוסר כיון דאפשר לו לירד אפי' אין בהמות אבל כשבהמות מוליכי' הו"ל משתמש בבעלי חיים ובמרדכי פי' דהרי לענין כלאים היושב בעגלה חייב וה"ה לענין משתמש בבעלי חיים הו"ל צדדי' ואסור ובמהרי"ק כ' בספינה שהבהמות רחוקים מן הספינה והיושבים בספינה ליכא למיחש שיחתכו זמורה הו"ל צידי צדדים ומותר ע"ש:

649

650ויען הגזירה גופי' שמא יחתוך זמורה רחוקה היא מכ"ש בקרון שהגוי מנהיג הבהמה ויש לתמוה איך גזרו ובטלו סמיכת קדשים בי"ט משום הך גזירה רחוקה וגם מה ענין צדדים וצדי צדדים לענין זה בשלמא במשמש במחובר משום שמא יעלה ויתלוש יש לחלק בין צדדים וצידי צדדים אבל הכא קשה להסביר הדבר. והנה הרי"ף והרא"ש פ' משילין סיימו בתר דמייתו גזירה שמא יחתוך זמורה מייתו ירושלמי פ"ק דשבת ישב על גבי בהמה אומרים לו רד משם משום שמצווה על שביתת בהמה ופירש מהרש"ל ביש"ש שם דלא שביתת בהמה ממלאכה קאמר דהא רכיבה לאו מלאכה היא דחי נושא את עצמו אלא מצוה שתנוח הבהמה ולא תצטער כדכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך ע"ש והנה כן כתב גם הרמב"ן בפרשת אמור בפ' ראש השנה ע"ש דגם באדם אסור מכל מיני טרחה ויגיעה אעפ"י שאינו מלאכה דבעי' יום מנוחה ולא טורח ויגיעה ודברי מהרש"ל נכונים ומייתי לי' מג"א סי' רמ"ו סקי"ב ע"ש:

650

651אלא בקרבן נתנאל פ' משילין הקשה למאי הלכתא מייתי רי"ף ורא"ש הירושלמי דלא ס"ל ש"ס דילן דיהיב טעמא משום שמא יחתוך זמורה ולפע"ד מעולם לא גזרו שימוש בבעלי חיים משום שמא יחתוך זמורה כלל רק משום מנוח ושביתה וזה אסור אפי' בבהמת חברו ובהמת הפקר שלא יצטער הבהמה בשום טורח כגון משיכת הקרון ומשא אפי' ברה"י שאינו משום מלאכה דאורייתא ובירושלמי מיירי שעלה על הבהמה ויושב עליה ואינו רוצה לרכוב אלא לישב עליה כל היום דבכה"ג באילן אסור לו לירד עיין סוף ערובי' ובבהמה אומרי' לו רד שלא לצטער הבע"ח עוד יותר ומזה אסרו לסמוך כל כחו על הבהמה והתירו צדי צדדים ועיין חגיגה ט' סוף ע"ב. אך רכיבה הי' לנו להתיר דסוס העומד לרכיבה מתענג ברוכב עליו מדהר בדהרותיו ומתגאה על בעליו כמבואר בדברי חכז"ל וכיון דמשום מלאכת משא ליכא דאדם חי נושא את עצמו הי' לנו להתיר כי איננו מטריח את הסוס כלל אלא עכ"פ לא יהיה בידו מקל ושוט להנהיגו ולהכותו שלא ברצון הסוס דהדר הו"ל טירחא ויגיעה ומ"מ אפי' רוצה לרכוב כך אסרו שמא יחתוך זמורה דהרוכב ואין בידו מאומה להנהיגו והסוס ירוץ וידלג שלא ברצונו קרוב הוא שישכח ויחתוך זמורה להטותו הדרך והיינו טעמא שאמרו שמא יוציאנו חוץ לתחום כיון שאין בידו להדריכו דרך ילך משו"ה לא איתמרא הך חששות אלא אאין רוכבי' אבל אשארי שימוש בעלי חיים לא איתמר הך טעמא ומשו"ה מייתי רי"ף ורא"ש הך ירושלמי להלכה כנלע"ד וא"כ היושב בקרון כיון דקיי"ל לענין כלאים הו"ל כמסייע להנהיג הבהמה א"כ בשבת הוא עושה מלאכה בבהמה וגורם לה טורח ועמל וקאמר מהרי"ק דהיושב בספינה והבהמה ביבשה מושך הספינה איננו בכלל איסור זה. והנה שום א' מהפוסקים לא נכנס לתרץ הך דפ' תולין וי"ל ס"ל לא גזרו שט אלא בעבר במעברות מעבר זה לעבר הנהר דכן דרך לשוט אבל בספינה הנוסע ממקום למקום אין דרך לשוט כל כך ע"כ לא גזרו בהא כנלע"ד דלא כשב יעקב סי' ט"ז:

651

652ב שיטת הראב"ן סי' ס' דס"ל טעם אין מפליגי' משום איסור תחומין ותחילה אומר דבמס' שבת קע"ב דאמרינן אין ספינה מהלכת פחות מיו"ד טפחים לא שנא ספינה גדולה לא שנא ספינה קטנה דלא כהתוס' שם ולית ליה נמי הא דס' יראים לחלק בין עליונה של ספינה ובין שיקועה אלא אפילו ספינה קטנה אין שיקועה פחות מיו"ד טפחים והא דמשני בערובין בהולכת ברקק אין הכונה במים שאינם עמוקים כי א"א לה שתלך בפחות מיו"ד אך היינו בסתם מים צלולים דאז מארעא דתהומא משחינן ומיא מקום פטור הוא ותחום למעלה מיו"ד הוא אך מים עכורים מעורבים בחומר וטיט ועפרורית אעפ"י שספינה מהלכת בתוכה מ"מ כיון שעכורים ורקק הם שמהם נברא העופות מן הרקק במים הללו כארעא סמיכתא הם מגובה פני המים משחינן ואין כאן מקום לומר למעלה מיו"ד כי כארעא סמיכתא דמי ע"ש ולפע"ד זו היא ג"כ שיטת ריטב"א בערובין דכ' דשינוי' דחיקא הוא לחלק בין רקק לשאינו רקק ואי לאס"ל כהראב"ן הכי הל"ל דשינוי' לאוקמי מתני' בהולכת ברקק אע"כ זה אינו שינוי' דחוקא דומי' דסיפא דנמל דאורחי' ברקק כידוע ה"נ רישא ברקק אלא שינוי' דחיקא לחלק בין צלולים לעכורים:

652

653ומזה נלמוד דלית להו כהרא"מ בס' יראים דמייתי מג"א סי' רמ"ח הנ"ל דס"ל בספינה משוקעת והיושבים יושבים בספינה למעלה ברוחב ד' בגובה למעלה מיו"ד אפ"ה לא הוה כארעא סמיכתא אא"כ יושבים למטה בשיקועה וצ"ל דס"ל להרא"ם אע"ג דאמרינן עמוד גבוה רחב ד' ארעא סמיכתא היינו עמוד קבוע אבל עמוד המתנדנד כמו ספינה לא הוה ארעא סמיכתא ולפי"ז ה"ה קרון הנד ומתגלגל לא הוה ארעא סמיכתא ודלא כמג"א סי' רס"ו וכבר כתבתי בזה בקונטרי' אבל הראב"ן והריטב"א לא ס"ל הכי אלא מים עכורים אע"פי שהמה מתנדנדים ואינם נחים מ"מ ארעא סמיכתא הוא וה"ה עגלה וקרון:

653

654נחזור לדשמעתין דמפרש ראב"ן אין מפליגין משום דמספקא להאי תנא אי יש או אין תחומין למעלה מיו"ד וכל מיא למעלה מיו"ד הוא ומשו"ה בלדבר מצוה הולכים בספיקא דרבנן לקולא ובדבר רשות ראו לחלק אם ההפלגה הוא פחות מג' ימים ומסתמא המפליג מיבשה לים לא ימצא יבשה אחרת בפחות מרחוק מג' ימים וא"כ בודאי שיצא שבת חוץ לתחום ע"כ החמירו בספק זה אבל אם הוא רחוק מג' ימים קודם דאפשר שיגיע לשום יבשה וישבות בו בשבת וכיון דיש מציאות בזה לא החמירו ולרבי צריך להתנות שישבות ולרשב"ג אין צריך ומצור לצידן שהוא סמוך ליבשה מותר אפי' בע"ש ומפלנדריסי' באו והפליגה ספינים בים פי' שבא מפלנדריסי' מקום ידוע קרוב ליבשה ונכנסו בהיתר ושוב הפליגה ספינתו ע"י רוח לא טוב ונאנסו כמו הוציאוהו גוים וכו' ולפי"ז היינו בים הגדול אבל בנהרות המושכים שכל שעה ושעה יכול לחתור אל היבשה שבצידו מותר אפי' בע"ש זו היא שיטת ראב"ן ולק"מ ממה שהקשה הרי"ף אדר"ח כמו שיתבאר אי"ה:

654

655ג שיטת רבינו חננאל ס"ל נמי טעם אין מפליגין משום תחומין אך להיפוך מהנ"ל דס"ל ברייתא לא מספקא ליה אלא אנן מספקא לן אי תחומין למעלה מיו"ד א"כ הא דאין מפליגין אפי' בים הגדול שהוא למעלה מיו"ד נמי אסור או דלמא אין תחומין וברייתא דאין מפליגין בספינות קטנות שבנהרות או ברקק בים וכדומה אבל בהפלגת ים לא מיירי ברייתא ע"כ בים הגדול מפליגין דאזלי' לקולא ובנהרות שהוא למטה מיו"ד לא מפליגי' וע"ז הקשה הרי"ף א"כ דברייתא לא מספקא לה מה בין מצוה לרשות ומה בין תוך ג' ימים לחוץ ג' ימים דהרי ע"כ הברייתא או מיירי בנהרות למטה מיו"ד או בים וס"ל יש תחומין למעלה מיו"ד דהרי ר"ח מתיר להפליג בים להדי' מדספיקא לקולא ש"מ ברייתא לא מספקא להו ושפיר הקשה הרי"ף אמנם לא קשי' לי' מה שהקשה הרשב"א דלר"ח ה"ל לש"ס לפשוט מהך ברייתא דיש תחומים ולשנויי' ברקק די"ל דהרי"ף מפרש רקק כראב"ן הנ"ל ומשו"ה לא קשי' לי' מברייתא דידע דאיכא לשנוי' במהלכת בפחות מיו"ד אך מתניתין דתנן ים וים למעלה מיו"ד הוא ומשני ברקק מים עכורים ברפש וטיט משו"ה לא הקשה רק קושיתו:

655

656נמצא בין להראב"ן בין לר"ח טעמא דאין מפליגי' משום תחומין ולראב"ן בנהרות מותר טפי מבים מפני שיכול להגיע ליבשה בכל עת ולר"ח בים מותר טפי דהוה למעלה מיו"ד משא"כ בנהרות:

656

657ד שיטת הרי"ף דלאו משום תחומין נגעו בה דבים אין תחומין למעלה מיו"ד אלא מטעם עונג שבת דג' ימים הראשונים אם יחוגו וינועו כשיכור יתבטלו מעונג אבל אח"כ כבר פרח פחדיהו ע"ש. ונ"ל זהו שיט"ת הרא"ש דפסק ביום ד' מותר לכנס בספינה דכיון דהטעם משום פרח פחדיהו ושיערו חכמים בשיעור כך וידוע כל אלו ענינים טבעיים תלוים בגלגל חמה ולבנה ואין חילק אם מתחיל הפחד בתחילת יום ד' או בסופו מכיון ששקעה החמה עליו ברח קצת פחד ומקבל והולך עד סוף היום ג' וכעין וסת דנשים וכעין שאמרו בפרישת מתן תורה משום פליטת שכבת זרע ואמרינן שם רפר"ע דגוים דלא דייקו במצות א"נ דאכלו שקצים ורמשים חביל גופי' ע"ש ש"מ האי תלי' בחבילות גוף והנה תלי' בעונה ולא בימים לכמה מ"ד וא"כ סגי הכי במקצת יום ד' ויום ה' וע"ש ושוב פרח פחדיהו ואם כדעתו כן הוא נתישבו דברי רבינו ירוחם דכ' בחמישי מותר ותמה ב"י ולהנ"ל י"ל ס"ל כהנ"ל כרא"ש רביה וס"ל כיון דהתם בפולטת ס"ל לחכמים ופסק רמב"ם כוותי' בג' עונות סגי וא"כ מקצת יום ה' ולילה ויום ע"ש ה"ל ג' עונות ותנא דברייתא דאוסר ביום ה' ס"ל ד' עונות שלימים בעי' ואנן קיי"ל כרבנן דהתם וק"ל:

657

658וכתב מהרי"ק דלהרי"ף בנהרות שרי' לגמרי כיון דליכא פחדא ולאי' תחומין לא חייש הרי"ף דאי ס"ד חייש כיון דלרי"ף אין לחלק בין רשות למצוה ובין קודם ג' ימים לאחר ג' כמו שהקשה לר"ח א"כ ע"כ ברייתא בלמעלה מיו"ד איירי הו"ל להש"ס למפשט בעי' דתחומין אע"כ להרי"ף ליכא למיחש לתחומין כלל לא בנהרות ולא בימים והרב"י הקשה דבתשובת הרמב"ם מבואר לאסור בנהרות למטה מיו"ד משום תחומין ע"ש ולא תי' קושי' והוכחות מהרי"ק וצ"ל דמברייתא לא מצי למפשט י"ל תנא גופי' מספקא לי' ולקולא אע"ג די"ב מיל דאורייתא לדידהו מ"מ במים דרבנן לרמב"ם ותנא מספקא לי' ולקולא ואע"ג דפשיט מברייתא דהרני נזיר היינו דלחומרא ולא אסיק אדעתי' שיקלט התנא לחומרא אבל לקולא בים פשוט לי' לש"ס דספיקא לקולא ולק"מ לרמב"ם מ"מ מהרי"ק כ' שפיר להרי"ף דלא נזכר בדבריו בשום מקום הך דרמב"ם דמים קיל לענין תחומין ומהרי"ק גופי' אפשר לא ידע תשובות רמב"ם ע"כ שפיר הוכיח:

658

659ה שיטת הרז"ה דלאי' תחומין ולעונג שבת לא חייש אבל משום דכמה פעמים מסתכנין בספינה וצריכין לחלל שבת משום פקוח נפש ואין להכניס עצמו לכתחילה ג' ימים קודם שבת לחילול שבת והיינו טעמא דאין צרין על העיירות וכו' וג' ימים לפני שבת קמי שבת מיקרי ולשיטה זו ג' ימים ממש בעי' וביום ד' אסור. והנה זה לשון הירושלמי פ"ק דשבת הנ"ל אין מפרישי' לים הגדול לא בע"ש ולא בה' בשבת וב"ש אומרים אפי' ברביעי וב"ה מתירים אם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידן מותר ובקרבן עדה במחילת כבודו פי' בו דבר שאינו מתקבל ופשוט בעיני יותר מביעא בכותחא דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל אם אין דבר של סכנה וכאשר אבאר אי"ה. דלפע"ד ברייתא דמייתי ש"ס דילן משום תחומין חייש ומיירי בספינה למטה מיו"ד או מספקא לי' כדעת הראב"ן וע"כ אסור ג' ימים שלימים לפני שבת וברייתא דירושלמי קתני בהדי' לים הגדול דהוה למעלה מיו"ד ופשיטא לי' דאין תחומין או מספקא לי' ולקולא ורק משום ביטול עונג שבת אסור בה' ובוי"ו אבל ביום ד' מותר דסגי לי' בד' עונות שלימות וקצת יום ה' וב"ש חייש לסכנת נפשות כהרז"ה ע"כ יום ד' אסור משום דהוה קמי שבתא וב"ה מתירין אפשר כת"ק וכהרא"ש או מתיר לגמרי דלא חייש לביטל עונג ולא לסכנה וכרשב"ם דב"ה מתיר לגמרי ומסיים אם לא היה דבר של סכנה כגון מצור לצידן דלא שכיחא לא סכנה של פיקוח נפש ולא סכנה דביטל עונג שבת אלו מותרים לכ"ע וזה פשוט בעיני. והנה הריב"ש והתשב"ץ ח"א סי' כ"א ורמז עליו ש"ך סוף הלכות מילה הם מייתי לי' בשם רמב"ן דבספינה של גוים ורובם גוים והמלאכה נעשית בשביל גוי' ליכא למיחש ועל זה בנה התשב"ץ דמה שאנו נוהגים לפרוש בספינה משום דס"ל דטעם משום סכנה וכיון שכן היכא דרוב גוים מותר א"כ מקולא זו נילף חומרא היכא דאיכא למיחש שיבא בשבת לחילול אסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' שלא יבוא לידי חילול ביום השלישי שחל בשבת. ומה שהקשה הש"ך הא לדבר מצוה מותר לפרוש הנה לפמ"ש לעיל לא הוזכר היתר דבר מצוה בירושלמי דמיירי בים ומשום סכנה ומיהו בלאו ה"נ י"ל דמתירים משום דלא תתבטל ומי יודע מה ילד יום אבל התשב"ץ הוא מהסוברים דוקא בשלישי מחללים שבת ולא בשני נמצא יכול למול ערב שבת ואינו מדחה אלא מחמישי לשלישי ולזמן קצר לא חיישי' שמא ימות התינוק או סבה אחרת ולק"מ קושי' הש"ך:

659

660אך תמי' מילתא מה יועיל רוב גוים הלא אם יארע סכנה והאניה חשבה להשבר הלא כל אדם בספינה מחלל שבת להציל נפשו כידוע ודומי' דאין צרים על העירות בודאי איכא סכנת נפשו' וחילול שבת בגופו להציל נפשו וה"ה בספינה וא"כ מה יועילו רוב גוים אבל האמת יורה כי דעת רז"ה ורמב"ן רחוקים כרחוק מזרח ממערב כפי שהביא רבינו ירוחם לשון רמב"ן והעתיקו ב"י שהגוי קושר ומתיר וילון הספינה והחבלים ע"ש והרמב"ן לא חש לסכנות נפשות דאנייה חשבה להשבר דאז פיקוח נפש דוחה שבת אך תמיד בלי שום שינוי כך דרכו של ספן ומלחים להיות עיניהם והשגחתם אל מקום שיהי' שם הרוח ללכת ותמיד כל היום קושר ומתיר החבלים להעמיד האילן נגד הרוח ונמצא מחלל שבת שהגוי עושה מלאכה בשבילו ולזה כתב רמב"ן אם יש רוב גוים בספינה מותר:

660

661ואין רחוק לומר לטעמי' אזלי דבר"פ ראד"מ פליגי' הרז"ה והרמב"ן בינוקא דאשתפך לי' חמימא בשבת קודם המילה ס"ל להרז"ה דאין למולו כיון דאח"כ יסתכן ונצטרך לחלל לו שבת להחם חמין ורמב"ן פליג אין למצוה אלא מקומה ושעתה ועכשיו מילה דוחה שבת ואין לנו לחוש שמא יסתכן אח"כ ואם יסתכן יהיה פיקוח נפש דוחה שבת. וע"כ הרז"ה ס"ל התם דשבת עצמו דוחה המצוה משום דהוה כמתנה לחלל שבת אח"כ בפיקוח נפש וס"ל קודם שבת נחתינן דרגא לדבר מצוה לא נחוש לסכנה בשבת אבל לדבר הרשות לא יכנס לספינה אבל רמב"ן דס"ל בשבת עצמו אין חוששי' לשמא יסתכן א"כ קודם שבת אפי' לדבר הרשות אין חוששין לשמא יסתכן אך שהגוי קושר ומתיר החבלים:

661

662והנה הרשב"א החליט לדינא דתחומין למעלה מיו"ד ספיקו לקולא וה"מ כשהפליג קודם בין השמשות ולא קנה שביתה בביתו אבל אם קנה שביתה בביתו מוקמי' לי' בחזקת תחום ביתו כך כתב ה"ה בשמו ותל"מ. אך הריטב"א בחידושי' עירובין הוסיף להראות כיוצא בו גבי נתגלגל עירובו עירובין ל"ו ע"א ע"ש והנה המשנה למלך רפ"א מטומאת צרעת כ' כמסתפק ואמנם בש"ג אצל הרי"ף פא"ט גבי בא זאב ונטל בני מעיי' פשיטא לי' דלא יועיל שום חזקה להכריע בספיקא דדינא דוקא בספיקא דמציאות כגון אנו מסופקים איך הי' המעשה אם נאכל עירובו קודם בין השמשות או אח"כ אמרי' מוקמי אחזקת תחום ביתו ומסתמא כך הי' מעשה שנאכל כבר קודם בין השמשות אבל בספיקא דדינא אי יש תחומין או אין תחומין וכי החזקה יכריע הדין זה הוא דבר שאין הדעת סובל לכאורה אמנם לפמ"ש ה"ה בשמו בלי ראי' יש להסביר בטוב דאין הכונה דהחזקה מברר הספיקות אלא כי דזה הוא ענין התלוי בדעתו של אדם שאחז"ל המערב בין בפת בין ברגליו עובר דעתו מביתו וקונה לו קנין בית במקום השני כך אנו אומדין דעתו של זה וכיון שלמעלה מיו"ד אין ברור לנו שיהי' זה מקום הראוי' לדירה ושביתה אפי' לו יהי' קמא שמיא גלי' שהדין נותן שראוי' לשביתה וקנין מ"מ כיון שאיננו ברור לנו אין אדם עוקר סיכי ומשכי' מדירה ודאי לשבות במקום ספק ואפי' האדם רוצה בכך מ"מ כך שיערו חכמים לפי מדת רוב בני אדם וזה לא שייך גבי נאכל עירובו שהספק אם קנה שביתה אז או לא ובעי' חזקה לברר המציאות והכא מלתא אחריתי היא ועיין ר"ן פ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא וגם שם צריך לפרש כיוצא בו וכן נראה מהראי' דמייתי מתקפו כהן וחזקת ממון שבממון אין הטעם שהחזקה יברר המציאות אלא שמספיקא אין אנו יכולים להוציא מה שביד זה ושם בארתי מ"מ דברי רשב"א בכאן נכונים אבל לא כפי מה שהבינו הריטב"א שלא זכיתי להבין:

662

663היוצא מדברינו אלו לדינא בענין דאמפף וועגען הם העגלות ההולכים ע"י קיטור הנה לית בהו לא משום משמש בבע"ח ולא משום נכרי העושה מלאכה בתבערות הגחלים דהרי איכא רוב גוים וליכא אלא משום תחומין ואעפ"י שהוא למעלה מיו"ד מ"מ הרי הוא רוחב ארבע ולהרי"ף ולהרז"ה ולהרמב"ן דליכא בספינה משום איסור תחומין במים רק מפני טעמים שכתבו הם כנ"ל וא"כ ממה שהעולם נוהגין להפליג בספינה אין ראי' להתיר ליסע על העגלות חוץ לתחום ונ"ל דהוה ספק ספיקא להחמיר ואין להתיר כמו שאבאר לא מבעי' סמוך לשבת דאסור כמ"ש רשב"א הנ"ל דמוקמי' אחזקת תחום ביתו אלא אפי' רחוק משבת וביום השבת אי אפשר לירד משם כידוע מ"מ הרי להראב"ן דמפרש שברקק מים עכורים ושנוי' דחיקא היא ולא סמכינן עלה ויש תחומין למעלה מיו"ד אפי' במים מכ"ש ביבשה ועוד הרי רחב ארבעה ולראב"ן הוכחנו אפי' קרקע המתנדנד אית בי' משום תחומין ואסור משני צדדים דיש תחומין למעלה מיו"ד ואפי' אין תחומין מ"מ ברחב ד' יש תחומין ואת"ל כרא"ם דמפרש רקק שאינו גבוה עשרה ולדידי' י"ל עמוד המתנדנד לא הוה ארעא סמיכתא וגם לא הוה שינוי' דחיקא והאיבעי' לא איפשטא אין תחומין למעלה מעשרה אפי' יושב למעלה ברוחב ד' מ"מ הוה כתחומין למעלה מעשרה וספיקא הוה מ"מ דילמא כהרי"ף ורמב"ם די"ב מיל דאורייתא וספיקא לחומרא ונמצא ה"ל ס"ס להחמיר ולא מצאתי להתיר לישראל לישב על העגלה הנ"ל בחול אם יודע שיסע גם בשבת:

663

664ברם דא צריך על עיקור הפלגת הספינה דנוהגי' להיתרא אפי' לשוקי בראי באמרם כי עסק מצוה הוא לפקח על עסקי מזונותיו ולכאורה צריך עיונא הא אין מחשיכין על התחום כ"א לפקח על עסקי מת וכלה אעפ"י שהולך בהיתר גמור בתוך התחום ורק הואיל ועושה מעשה בגופו והולך להיות מוכן לערב להביא פירות וכדומה אסור והוא בכלל ממצוא חפציך ודבר דבר שאסור מדברי קבלה:

664

665ושרשו פתוח עלי איסור דאורייתא שבת שבות כמ"ש רמב"ן בביאר בפ' אמור בפסוק שבתון זכרון תרועה וא"כ מאין הרגילים וצריך לומר דשאני ישיבת ספינה דיושב ושובת כמו בחדר מטתו בביתו ואינו עושה שום דבר בגופו ומיא הוא דממטי ליה והוא נח מה שא"כ בהליכתו בתוך התחום להתקרב אל סוף התחום עובר על אם תשיב משבת רגליך ואינו שובת והוה עובדא דחול טפי ועובר על שבות דאורייתא כמו שהסביר הרמב"ן ז"ל במתק לשונו ולפ"ז היינו דוקא בספינה שיושב בקתדרא ואינו מתקרב במעשה גופו ויושב ועוסק בעונג שבתו כמו בביתו ממש אבל הנוסעים בדאמפף וואגען אינו שובת וגופו נע ונד ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול פשוט דגרע הרבה טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאורייתא להרמב"ן הנ"ל ומפורש בדברי קבלה אם תשיב משבת רגליך וגומר ממצוא חפציך כנלע"ד פשוט וברור בעזה"י. פה ק"ק פ"ב א"ח דשבועות תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

665

666ביאור הסוגי' אי תחומין למעלה מיו"ד (עירובין דף מ"ג).

666

667בעי ר' חנני' יש תחומין למעלה מיו"ד צריך אני לעשות לי רב במאי מספקא לי' לתלות תחומין בלמעלה מיו"ד ומה ענין תחומין לרה"ר וכרמלית שאינם תופסין למעלה מיו"ד ואי משום שאין הילוך באויר א"כ למעלה מג' טפחים דליכא לבוד נמי מבעי' ולא נעלם ממני תשובת רמב"ם ויבוארו דבריו לקמן בעזה"י ואינו ענין לכאן כלל:

667

668ועיין סמ"ג ומייתי לי' בהגהות מיימוני פ' כ"ז משבת דהקראים שאלו לרבינו משולם הא כתיב אל יצא איש ממקומו ואיך אתם זזים ממקומכם כלל והשיב להם הא כתיב והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני הרי יוצאים ממקומם ע"ש וצריך עיון א"כ תפשוט דאין תחומין למעלה מיו"ד לכל הפחות דודאי דוחק לומר כל ישראל יעלו בכל ע"ש לירושלים להשתחות וישבתו שבת בירושלים כמו ברגלים אלא בשבת עצמו יעלו וכן איתא להדי' בפסיקתא רבתי בתחילת הספר בפסיקתא דר"ח דבכל שבת ישאום עננים לירושלים ושעל זה כתיב מי אלה כעב תעופנה בשחרית וחוזרת לבתיהם לסעודת שבת וכיונים אל ארובותיהם במנחה ע"ש וא"כ מוכח אין תחומין למעלה מיו"ד ובאמת במשנה ספ"ב דעדיות פליגי תנאי' וס"ל לריב"נ דשבת בשבתו לא בכל שבת אלא בעצרת שנתלה במחרת שבת דפסח ע"ש היטב בפירש הראב"ד וא"כ י"ל בעצרת דבלא"ה עולים לרגל יבוא כל בשר להשתחות ויצאו מירושלים וראו בפגרי האנשים הפושעי' בגי בן הינום שהוא סמוך לירושלים בתוך התחום ומ"מ יפה השיב רבנו משולם להקראים דעכ"פ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים ש"מ אל יצא איש ממקומו לא מקומו ממש הוא אבל אבעי' דתחומין לא מצי למפשט מיני' די"ל סוגי' אזלי' לריב"נ דספ"ב דעדיות אלא לפי"ז משמע דלהלכה אין תחומין למעלה מיו"ד דמשמע הלכה כת"ק דעדיות וגם סוגי' דעלמא כוותי' דמשפט רשעים י"ב חדשים ושבת בשבתו כפשוטו וא"כ צ"ע אך כל זה אי תחומין דאורייתא לכל הפחות י"ב מיל מוכח מקרא הנ"ל אין תחומין למעלה מיו"ד אך להפוסקים תחומין כולה דרבנן והאבעי' אי גזרו חכמים למעלה מיו"ד א"א למפשט מפסוק וק"ל:

668

669דארע' סמיכתא היא עיי' ב"י סי' רס"ו פשיטא לי' דיושב על הקרון גבוה עשרה ורחב ד' דיש תחומין אך ברוכב סוס דלא רחב ד' ליכא תחומין ומג"א דחה מסברא ומגמ' מסברא דרוכב כמהלך ומגמ' דא"כ בשמעתין הו"ל למימר קמבעי' לי' ברוכב אע"כ כסברתו הנ"ל ע"ש והא דלא דחי בקיצור משמעתין דבן דוד ואי ס"ד רוכב ליכא תחומין הא בן דוד עני ורוכב על החמור הוא וי"ל מ"מ אסור בשבת משום שמא יחתוך זמורה ואי אתי בשבת ע"כ לאו על החמור אלא בקפיצה ופשיט שפיר אבל ב"י התם מיירי משהחשיך לו בדרך וע"כ להנהיג בהמתו וס"ל ב"י טוב לרכוב מלילך ברגליו ועל זה הקשה מג"א הו"ל למימר דקמבעי' לי' בהי גונא אע"כ רוכב כמהלך:

669

670ואני עני לא זכיתי להבין לא סברתו ולא גמרתו סברתו מה ענין רוכב ומהלך לכאן התם לאפוקי שאינו כעומד או כיושב אלא כמהלך אבל לא כמהלך על גבי קרקע עולם וכן המהלך בספינה הוה כמהלך כמ"ש תוס' שבת ה' ע"ב ד"ה אגוז ומ"מ לא הוה כמהלך ע"ג קרקע ובשלהי ביצה דהוה בעי למימר איסור רכיבה הוא משום תחומין וקאמר הניחא למ"ד תחומין דאורייתא אלא למ"ד דרבנן מאי איכא למימר ומסיק משום שמא יחתוך זמורה אה"נ הומ"ל ולמ"ד תחומין דאורייתא נמי הניחא אי יש תחומין למעלה מיו"ד אבל אי אין תחומין למעלה מיו"ד תינח אי רגלי הרוכב למטה מיו"ד אבל אי רגלי הרוכב למעלה מיו"ד אי איכא למימר דתינח אם הבהמה של הרוכב עובר עכ"פ משום שביתת בהמתו שהרי אע"ג שהוא יושב למעלה מיו"ד מ"מ הבהמה שלו הולכת לתחום ואדם מצווה על זה מכמה פוסקים עיין מג"א ססי' ש"ה ועיין מס' שבת ל"ג ע"ב דכשהוא מביאו בידו לכ"ע מצווה על תחומין שלה ע"ש פירושו ושם בשלהי מס' ביצה לא רצה להאריך כל כך ע"כ קאמר בקיצור למ"ד תחומין דרבנן מא"ל ומסיק משום שמא יחתוך זמורה וא"כ ממילא גם מדשמעתין ליכא ראיי' דלא הוה בעי למימר קמבעי' לי' ברוכב אבהמה של גוי' דליכא משום שביתה כדליכא נמי משום יחתוך זמורה ורגליו למעלה מיו"ד לא רצה להאריך באופנים הללו:

670

671ולא עוד מאי דפשיטא לי' להרב"י ובמרדכי דבקרון רחב ד' וגבוה יו"ד כארע' סמיכתא דמי לא פשיטא לי כל כך כאשר אבאר. נהי כשעומד העמוד ה"ל כארעא סמיכתא מ"מ שהוא הקרון מהלך והאדם מינח נייח והאי ארעא סמיכתא לא קביעא אלא מתגלגל והולך אין זה כקרקע עולם דקרקע קביע ואדם הולך והכא האי ארעא סמיכתא הולך והאדם נייח יש לי בו ספק כאשר אבאר הנה בשבת ק' ע"ב מבואר בפשיטות אין ספינה הולכת בפחות מיו"ד למעלה מקרקע התהום והקשו תוס' משמעתין דמשני ברקק ותי' בס' יראים דהם מיירי דהיושבים בספינה יושבים בפחות מיו"ד כי המים שבדופני הספינה אינם עמוקים יו"ד לזה קאמר אין הספינה מהלכת בפחות מי"ט אבל בשמעתין שתחתית הספינה משוקעת עד פחות מיו"ד אבל דופני הספינה הם למעלה מיו"ד וכזה הספינה הולכת ברקק וכתב שם בס' יראים ומייתי לי' מג"א עצמו סי' רמ"ו דלפי"ז מיירי במסקנא בהולכת ברקק ואנשים יושבים למטה בקרקע הספינה אבל אם הי' ר"ג ור"י ור"ע וראב"ע יושבים למעלה מיו"ד אפי' סתמא רחב ד' והספינה עצמה משוקעת בפחות מיו"ד מ"מ לא הי' להם להחמיר על עצמן ע"ש נמצינו למידן אעפ"י שהרא"ם אינו סובר כרמב"ם דבמי' אפי' פחות מיו"ד לא שייך תחומין דאורייתא כלל מ"מ ס"ל הכא אעפ"י שהספינה משוקעת בפחות מיו"ד ואי הוה הספינה של ישראל והוה מצווה על שביתת כלים הי' תחומין דאורייתא מטעם הספינה עצמה מ"מ מטעם האדם היושב למעלה אפי' רחב ד' והספינה שלמטה מיו"ד ממטי לי' מ"מ כיון שהוא יושב למעלה מיו"ד מותר וע"כ טעמא משום דאין זה כקרקע שעומד ואדם הולך אבל הכא הקרקע הולך והאדם נייח אין בכלל לא יצא איש ממקומו שאין האיש יוצא ומ"מ למטה מיו"ד אע"ג דהמים נעים ונדים מ"מ הו"ל כעומד על הקרקע ממש והקרקע קביע אבל למעלה מיו"ד ואיננו קביעא וקיימא לא שייך ארעא סמיכתא ומכ"ש עגלה המתגלגל והאדם היושב עליו אפי' ברוחב ד' אין ניחא תשמישתא ואינו יכול לעמוד ולא לילך כ"א יושב כאסור שם פשיטא שיש להתיר ומ"מ אוסר ב"י ובמרדכי משמע כן ונראה בודאי כשהולך ע"י הבהמות שא"א שתלך י"ב מיל ואפשר אפי' אלפיים בלי שתעמוד ותנוח להטיל מים וגללים אעפ"י שחוזרת ועוקרת אח"כ ומושכת העגלה מ"מ מחמירים בנכנס לדעת עיין סי' ת"ד ות"ה אבל בקרון שהמוצאו עכשיו בדמיונו שהקיטור מוליכו ואין כאן לא חיתוך זמורה ולא תשמיש בבעלי חיים ולא נעשית מלאכה בשביל ישראל כי כמה מאות ערלים שם כמ"ש רמב"ן גבי ספינה וליכא אלא משום תחומין ונ"ל דתלי' בספיקא דיש תחומין או אין תחומין ובודאי להרא"ש והטור דס"ל איבעי' לחומרא משום כל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן כמ"ש הב"ח סי' ת"ה א"כ ה"נ אסור מספיקא ולרמב"ם נמי חוץ י"ב מיל דאורייתא וספיקא לחומרא מ"מ לא הוה אלא ספיקא ונפקא מיני' כמ"ש ב"י גבי רכיבה סי' ר"ס וצ"ע דהרי להרשב"ם שבתוס' אפי' יש תחומין מ"מ בקרון י"ל לאו מידי עביד ע"ש יש לעיין לעת הצורך:

671

672לישנא אחרינא בספינה והא דלישנא קמא לא קאמר בספינה כ' מג"א סי' רס"ו משום דבמים לכ"ע תחומין לאו דאורייתא והם דברי רמב"ם שהמציא כן מדעת עצמו בתשובה שנדפסת סוף ס' קטן אגרת רמב"ם וכ' שם ק"ו השתא טלטול ד' אמות שהוא בסקילה איננה במים שהם ככרמלית מפני שאינו דומה לדגלי מדבר מכ"ש תחומין שהוא בלאו שלא יהי' נוהג בהילוך מים שאינו דומה לדגלי מדבר ע"ש וצריך ביאר מה ענין ק"ו לכאן ומה ענין זה לזה אבל נ"ל פירושו דהרי הוצאה וה"ה העברה ד' אמות בר"ה דהלכתא גמירי האי שיעורי' מ"מ עיקרו נפקא מקרא אל יצא איש וכו' קרי בי' אל יוציא כמבואר ספ"ק דעירובין ותחומין נמי מהתם נפקא קרינן אל יצא איש ממקומו אלא אאזהרה דאל יוציא איכא סקילה ואאל יצא ליכא אלא לאו והשתא אם לענין סקילה מפרשי' מקומו מקום דגלי מדבר למעוטי מים שאינו דומה להם מכ"ש לענין תחומין דליכא אלא לאו דסמכינן אהך משמעות דמקומו ממש דדגלי אמרינן וזה נ"ל כוונת רמב"ם דהאי מקומו אי אפשר לפרש בשני ענינים וכיון דלענין סקילה מפרשים להקל מכ"ש לענין לאו ולפי"ז היינו למאי דקיי"ל דתחומין אלפיים לאו דאורייתא אלא י"ב מיל הוא דאורייתא עפ"י הירושלמי דאל יצא ממקומו היינו שיעור מקום מחנה ישראל א"כ א"ש קו' הנ"ל וסברא נמי איכא היכי דילפי' שיעור כמות המקום מהתם שיהי' י"ב מיל ה"נ ילפינן איכות המקו' שיהי' יבשה ולא ים ונהר אבל לר"ע דס"ל אלפיים דאורייתא מקרא דאלפיים דלוים מיתורא בעלמא עיין סוטה ריש פ' כשם אין מקום לקו' ודגלי מדבר לא נרמזו ולא הוזכרו שם ואין לחלק בין ים ליבשה ולפי"ז י"ל לישנא אחרינא בספינה היינו לר"ע דגם ספינה דאורייתא. ובזה ניחא הא דמכריע שמואל בין התנאים ואמר הלכה כר"ג בספינה ולא בדיר וסהר היינו משום דנראה לו מסברא דהי' ראוי' להקל בספינה משום דשבת באויר מחיצות או משום דמהלכת היא כר' זירא ונהי ר"ע מחמיר אפ"ה ס"ל לטעמא דגם בים תחומין דאורייתא בשיעורא אלפים אמה משום הכי החמיר אבל אי הוה ס"ל אלפים לאו דאורייתא רק י"ב מיל הי' מודה להקל בספינה מטעמים הנ"ל:

672

673וכ' ה"ה דאם יש ספק אי הספינה למטה מיו"ד או למעלה הוה ס' דרבנן ולקולא והקשו עליו דהוה ס"ס להחמיר ס' אם הוא למטה מיו"ד ואת"ל למעלה אם יש תחומין למעלה מיו"ד עיין משנה למלך פי"ט מהל' שאר אבות הטומאה ושער המלך שם ולפע"ד הכא אין כאן אלא ספק א' אם הספינה במקום שראוי' לקנות שביתה או לא מה לי אם הוא למטה מיו"ד או למעלה אין שום נפקותא בזה אלא אם זה המקום שהספינה עומד עליו הוה בכלל מקום שאל יצא איש ממקומו הזה או לא ואין כאן ספק ספיקא. כדאמר רבא במהלכת ברקק וכו' והיינו אסיפא תי' רבא פ"א לא נכנסו לנמל וכו' ומוקי' לי' רבא ברקק אבל ארישא לא תי' רבא כלום וש"ס אמר כדאמר רבא בסיפא כן יש לדחוק ברישא אבל מרישא לא קשה כל כך למאי דקיי"ל כר"ז דפליגי בין במהלכת בין בעומדת וא"כ י"ל רצו להחמיר למעלה מיו"ד אטו למטה מיו"ד ויוצדק יותר לפמ"ש לעיל דלר"ע במים למטה מיו"ד דאורייתא א"כ שפיר י"ל אין תחומין למעלה מיו"ד והם רצו להחמיר אלא קשי' ש"ס לרבה דס"ל במהלכת לא פליגי ורצו להחמיר גזירה אטו עומדת ואי ס"ד אין תחומין למעלה א"כ עומדת גופא חומרא יתירה ואנן נחמיר גם במהלכת וע"כ הוצרך לדחוק ברקק ושינוי' דחיקא הוא שיהי' מפליגי' באמצע הים ברקק אבל לר"ז דלק"מ מרישא רק מסיפא דנמל ושם יפה תירץ ברקק כי כן דרך כשמגיע סמוך לנמל וכפי מה שפי' ס' יראים הנ"ל דמ"מ הספינה הי' למעלה מיו"ד אלא שיקועה למטה בארץ הגיעה עד פחות מיו"ד וזה שכיח סמוך לנמל ואין כאן שינוי' דחיקא ואין מכאן ק' על הפוסקים להחמיר בתחומין למעלה מיו"ד והקשו הא אשינוי' דחיקא לא סמכינן ועיין ריטב"א ולהנ"ל ניחא:

673

674ת"ש דהני שב שמעתתא וכו' פשיטא לחכמז"ל דאין אלי' יכול לבוא אלא מחוץ לתחום והמובן הפשוט משמים וארץ ת"ק שנה וכ"כ להדי' פר"מ א"ח סי' רצ"ה במג"א ע"ש ואע"ג דאמרי' בסוכה ה' ע"א מעולם לא ירדה שכינה למטה מיו"ד טפחים סמוך לארץ כ"א בין כנפי הכרובים שהוא למעלה מיו"ד טפחים ומעולם לא עלה משה ואלי' למעלה מיו"ד ר"ל שעלו לרקיע העליונה שמי שמים ושם נשארו באויר למטה מיו"ד טפחים של אותן השמים באופן שהחלל שבין יו"ד טפחים הסמוכין לארץ ובין יו"ד טפחים שסמוכים לרקיע אותו חלל ראוי' לירידת השכינה ולעליית משה ואלי' ולעולם אליהו הוא למעלה רחוק ת"ק שנה מהארץ וחשב הגאון פרמ"ג שזהו התחום דאיירי' הכי וזה צ"ע דהרי כתב תוס' לקמן מ"ה ע"ב ד"ה לימא וכו' דלא שייך שביתה ותחומין מלמעלה למטה ותו דהרי נהגו עלמא במילה לאמור זה כסא של אלי' זכור לטוב וגם מתפללים המוהלים שיעמוד אלי' על ימינם לסמכם וזה אומרי' אותו אפי' בשבת ולשמעתי' הרי א"א לבוא בשבת משום ספק תחומין למעלה מיו"ד ובטש"ע או"ח דמשו"ה מזכיר פיוטי' שיש בהם אלי' במוצאי שבת משום שלא הי' אפשר לו לבוא לא בע"ש ולא בשבת מפני תחומין וגם בפרמ"ג הנ"ל תמה גם במיו"ט לימא מהאי טעמא ע"ש ותיקשי לכ"ע ממנהגינו בברית מילה בשבת וי"ט:

674

675אבל האמת יורה דרכו כי מעולם לא עלה אלי' בגופו למעלה מיו"ד טפחים אך נפרדה נשמתו מגופו שם והנשמה עולה ומשמש למעלה בין מלאכי שרת וגופו נתדקדק ושורה בג"ע התחתון בעוה"ז וביום הבשורה במהרה בימינו תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל והוא מוסמך מרבו אחיה השילוני או ממרע"ה אם הוא פנחס והוא יסמוך את חכמי ישראל ואז יש לו דין ככל בני ישראל וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעוה"ז מלובש בגופו הזך אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה אז איננו מחויב במצות במתים חפשי כתיב ועוד שיורד ממטה למעלה לא שייך שם תחומין וכשמתגלה על אופן זה הרי הוא מלאך אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים אין לקבוע הלכה עפ"י דבריו דה"ל רק כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחי' בבת קול אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קו' ואיבעי' ואיליו תשמעון כי מי כמוהו מורה וכשראוהו רבב"ח בבה"ק של גוים וא"ל לאו כהן מר אז נתגלה בלבוש גופו דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול לא כהן מר והני שב שמעתתא אם אמרו אלי' ע"כ בלבוש גופו אומרן כדרכו לברר הלכה וא"כ בא מג"ע התחתון ע"פ שטח הקרקע לא מלמעלה למטה ושפיר היא מוכרח דאין תחומין ובא בקפיצה ושמור זה:

675

676ועד"ז י"ל מ"ט לא מתפללים במיו"ט על אלי' דהרי גם ביו"ט איכא אי' תחומין דאורייתא לפמ"ש והעלה הפר"ח כמו שכתב בפר"מ הנ"ל, י"ל דהא בנהרו' וימים ליכא משום תחומין דאורייתא להרמב"ם כנ"ל וכיון שהנחנו ששביתת גופו של אלי' בג"ע התחתון ונהר יוצא מעדן והיא לד' ראשים וכל הנחלים הולכים אל הים ומהים אל הנהרות נחלי מים א"כ יכול אלי' לבוא בשבת ויו"ט ביאורים של מים אלא הש"ס עסיק ובא בביאת אליהו למקום לשכת הגזית בירושלים כמ"ש הריטב"א דלאו לב"ד הגדול ממש קאמר אלא למקום לשכת הגזית ובירושלים מיום שסתם חזקי' מי גיחון אין שם נהר אלא מי שילוח ועין עיטם שאינם נמשכים מהים כנהרות הגדולות אלא מי קיבוץ מההרים וכן אפשר בסורי' ונהרדעא ע"כ קשה להו איך אתא בשבת ואין לומר בביאתו יפתח סתימת חזקיהו את מי גיחון כאשר יהי' באמת לעתיד לבוא דבשבת א"א דהוה משום בנין כחופר גומא ואך למ"ש תוס' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה דלמאן דאית לי' מתוך ואית לי' מותר לגבן ביו"ט לא נאסר בנין בי"ט אלא מדרבנן משום עובדא דחול שפיר יכול לבוא ביו"ט ע"ד הנ"ל ומשו"ה לא נהיגי' להזכיר במיו"ט אלא במש"ק:

676

677ובחידושי תורה אמרתי אהא דכתיב בפ' כי תשא הנה מקום אתי ונצבת לי על הצור וכו' ופירש"י הנה מקום אתי שהקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו והנה אמת נכון הדבר אבל מה צורך להזכירו פה אלא דהרי מצינו דשאיל האי מינא האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת ומוציא מרשות לרשות והשיב לו כולה עלמא רשות יחידו של עולם הוא ואין בא מרשות לרשות, ואמנם הכא קשי' דיום כריתות ברית י"ג מידות זה היה ביה"כ ואמר ונתתיך בנקרת הצור וגו' עד עברי ונתדמה הדבר כאילו המרכבה הקדושה עובר בשטח הארץ וראית את אחורי ופני וכו' וקיי"ל יש עירוב והוצאה וה"ה תחומין ביה"כ ותחומין לא תלי' ברשות וק' כנ"ל אעפ"י שכל העולם רשותו של הקב"ה היא מ"מ אל יצא איש ממקומו של עצמו ואיך עבר ע"כ הקדים הנה מקום אתי דלא שייך תחומין אלא למי שמתקומם במקום והוזהר שלא יצא איש ממקומו אבל הקב"ה הוא מקומו של עולם ואינו מתקומם במקום ולא שייך שאל יצא איש ממקומו ביום השביעי ע"כ הוצרך להקדים הנה מקום אתי:

677

678הרני נזיר ביום שבן דוד בא בו משמע דבן דוד בא מחוץ לתחום ואי יש תחומין למעלה א"א לבא בשבת וי"ט והקשה בטורי אבן למס' ר"ה דף י"א לר"י בניסן עתידין לגאול דכתיב ליל שמורים ולר"א בתשרי מגז"ש שופר שופר ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"ש משמע בי"ט עצמו בליל שמורים למר ובר"ה למר וקשה אי יש תחומין למעלה מיו"ד איך אפשר ובאמת לר' יהושע אין הכרח שיבא הגואל בליל שמורים כמו דלא אתי מרע"ה בליל שמורים אלא היתה גמר נקמת מכות בכורות וכן איתא במדרש לע"ל תהי' מלחמת ומפלת עמלק בליל שמורים אבל ביאת משיח כבר קדמה אבל לר"א גז"ש דשופר וכתיב ובאו האובדים משמע בודאי ביום תקיעת שופר שהוא ר"ה יהי' זה קשה בודאי ואפי' לפמ"ש לעיל דאפשר לבא בי"ט על מי גיחון שבירושלים דמן התורה אין איסור בנין ביו"ט למאן דאית לי' מתוך מ"מ הכא לר"א קיימינן דשמותי מתלמידי שמאי דלית לי' מתוך וגם הא דמגבן ע"ש בתוס' שבת צ"ה ע"א הנ"ל קשה כנ"ל: והנה בהא דביאת בן דוד צריך אני להוציע הוצעה א' והוא כמו שהי' משרע"ה שהי' הגואל הראשון נזדקין שמנים שנה ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהי' גואל ישראל ואפי' כשאמר לו הקב"ה לך כי אשלחך אל פרעה מ"מ סירב ולא רצה לקבל על עצמו כן יהי' אי"ה הגואל האחרון ומיום שחרב בהמ"ק מיד נולד א' הראוי' בצדקתו להיות גואל ולכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו ואז יערה עליו רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה עד בוא וכאשר מצינו בשאול אחר שנמשח באה עליו רוח ממשלה ורוח הקודש אשר מלפנים לא הרגיש בעצמו כן הי' בגואל הראשון וכן יהי' בגואל האחרון והצדיק הזה בעצמו אינו יודע ובעונותינו כי רבו כבר כמה וכמה מתו ולא זכינו שיערה עליהם רוחו של משיח גם כי הם ראוי' לכך אבל הדור לא הי' ראוי' אולם כשיגיע אי"ה יגלה אליו ה' כמו למשה בסנה וישלחהו או לישראל לבד או למלך א' כמו לפרעה לומר שלח עמי:

678

679ולפי הוצעה זו קשה מאי פסקא דש"ס דבן דוד יבא מחוץ לתחום דלמא יתגלה באותה העיר שהב"ד או המלך דר שם ולא ילך חוץ לתחום כלל אבל באמת אין הדעת הנודר בנזיר אביאת בן דוד לבדו אלא איום פרסומו כמ"ש מהרש"א אמשיח בן יוסף וזה יהי' לכאורה שיקבץ כל נדחי ישראל או לכל הפחות כל קני ישראל ברגע א' ממקומם למקום נועד כמו שעשה מרע"ה במצרי' וזה א"א בלי שיקבצו ממקומם מרחוק ובשבת אי אפשר אלא ע"י קפיצה ולא קאי השקלי' וטרי' על ביאת ב"ד עצמו אלא על קיבוץ פזורי ישראל שעי"ז יתפרסם ביאתו לכל עולם ולזה כיוון הנודר כנלע"ד ואחר ההוצעה זו צ"ל דהך שמעתא ס"ל כהסוברי' דביום ההוא יתקע בשופר גדול משול בעלמא הוא שיהי' פרסום בעולם כאלו תקעו בשופר לקבץ הנפזרים וכדכתיב כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו אבל להמדרשים דסוברים דשופר גדול ממש דבמתן תורה הי' שופר שמאל מאילו של יצחק ולע"ל יהי' קרן ימין ושופר ממש קאמר וכן משמע ברוב הפיוטי' א"כ יום פרסום ביאת בן דוד יהי ע"י השמעות קול שופר וזה אפשר אפי' בשבת ויתקבצו למחר אבל הפרסום הוא בשבת אלא דשמעתין לא ס"ל הכי ואפשר היינו טעמא דר' יהושע דלא יליף גז"ש דשופר שופר וס"ל בניסן עתידי' לגאול משום דכתיב ליל שמורים אע"ג דליל שמורים אפשר לפרש משומר מן המזיקין דמודה בי' ר' יהושיע כמ"ש תוס' שם בר"ה וא"כ מ"ט לא יליף גז"ש אלא ס"ל הך שופר גדול משול בעלמא ואינו ענין לשופר של ר"ה שופר ממש ולא ילפי' מהדדי, וא"כ ר"א דיליף גז"ש ע"כ ס"ל שופר ממש וא"כ שפיר משכחת פרסום ביאת בן דוד ע"י שופר בלי שום קפיצה למעלה מיו"ד ואפי' בשבת ויו"ט:

679

680ומה שהקשה עוד בטורי אבן הנ"ל איך יבוא בן דוד בר"ה הא לא אתי' אלי' מאתמול דאינו בא בערבי שבתות וימים טובים ע"ש י"ל הא מ"ט לא אתי' אלי' דלא ליטרדו בקבלת פניו ולא יכלו להכין ביו"ט הא לר"א קיימי' דס"ל בפסחי' פ' אלו דברים די"ט לא בעי לכם כ"א או כלו לה' וא"כ בערבי שבתות לא אתי' אלי' דבשבת כ"ע מודי' דבעי' נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג מ"מ בעי"ט יבא לר"א ואפשר מה"ט גופא פליגי ר' יהושע ולא יליף גז"ש שופר שופר משום דס"ל בעינן לכם וא"א שיבא אלי' בעי"ט ולפי"ז מוכח דגם בר"ה בעינן לכם ואסור להתענות בו:

680

681אסור כל ימות החול הקשו תוס' מ"ש מכהנים דשרו למשתי חמרא וכן ק' מפ"ק דביצה מהרה יבנה בית המקדש ותירצו לחלק הכא ובביצה חייש שיארע דבר איסור ע"ש ולא הי' צריכי' לזה אלא גבי כהנים לא חייש לדבר שאינו מצוי דהרי קלקלתם תקנתם בעו"ה, אבל הכא הרי מתחילה נכנס לאותו ספק ונדר ליום שבן דוד בא בו וכיון שנכנס להך ספיקא צריך לחוש לו ולא הי' צריכי' תוס' לתירוצם אלא משום הך דפ"ק דביצה מהרה יבנה בית המקדש ע"כ הוצרכו לחלק בין דבר איסור לחששא דכהנים:

681

682והנה תוס' כ' לר"ת א"ש מה שמקשי' הא לא אתי משיח בן יוסף עדיין ועיין מהרש"א וכ' בפליתי סוף ק"י דתרי זמנים יש ובעתה או אחישנה והא דיש סדר לביאתו ותחילה בן יוסף ואח"כ בן דוד היינו בעתה אבל אחישנה אין סדר ואפשר שיבא היום אם בקולי וכו' בלא משיח בן יוסף ותינח לר"ת דנדרו הי' ליום שראוי' לבא וכל יום ראוי' לאחישנה ויבא בלי משיח בן יוסף אבל למאן דמפרש ביום שבן דוד בא ממש וע"כ לא נכנס לספק אחישנה שהוא מציאת רחוק רק בעתו וק' הא לא אתי' בן יוסף אלו דברי פלתי ודפח"ח:

682

683אמנם בס' טורי אבן הנ"ל הקשה ע"כ בשאר ימות השנה חוץ מניסן ותשרי לשתרי דבין לר"א ובין לר"י לא אתי' אלא באחד משני ירחי' אלו ותי' דפלוגת' בביאת בעתו אבל ביאת אחישנה אפשר גם בשארי חדשי שנה ע"ש והשתא לפי"ז האי דנדר ביום שבן דוד בא אעפ"י שבודאי לא יבא בשארי חדשי שנה צ"ל דנתכוון אגאולת אחישנה והשתא כיון שע"כ מעיקרא נכנס לספק זה דאחישנה א"כ ממילא לק"מ מבן יוסף שהרי בגאולת אחישנה בא בלא בן יוסף ואע"ג דאינו מצוי' מ"מ הרי הוא עצמו נכנס לזה הספק דיכול לבוא בשארי חדשי שנה וק"ל:

683

684ודע ענין בן יוסף הוא יען נחלקו מלכות בית דוד ומלך על עשרת השבטים מבני יוסף ונקראו בנביאי' בית יוסף ע"כ יעמוד מלך מיוסף וילחם מלחמת ה' וסופו נהרג במלחמה ומקבל בן דוד מלכות שלימה על כל ישראל כדכתי' והי' לעץ אחד בידי והריגתו של זה לכפר על חלוקות מלכות בית דוד:

684

685שאני התם דאמר קרא הנה אנכי שולח וגו' ז"ל הרמב"ם פי"ב ממלכים הלכה כ' יראה מפשוטו של נביאים שבתחילת ימות המשיח תהי' מלחמות גוג ומגוג וקודם מלחמות גוג ומגוג יעמיד נביאי ישראל להכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח וגו' ויש מן החכמים שקודם ביאת משיח יבא אלי' וכו' עכ"ל ולפום רהיטא נראה דבריו סותרים בתחילה החליט שאלי' יבא לפני בא יום הגדול ואח"כ נראה כמסתפק וכאלו נחלקו בו חכמי ישראל וקשה מי יחלוק אמקרא מלא הנני שולח לכם את אלי' לפני בא יום הגדול ע"כ נלע"ד דיום הגדול והנורא איננו יום ביאת בן דוד אלא הוא יום לה' יום בא גוג על אדמת ישראל כדכתיב בהפטרה דסכות ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים ע"ש בפנים בקרא ותראה כי הוא יום הגדול והנורא ובוא יבא אלי' לפני יום ההוא ואימתי יהי' מלחמות גוג ומגוג יהיה בתחילת ימות המשיח ולא ידענו אם יהיו באותו יום עצמו א"כ יבא אלי' יום לפני ביאת המשיח שהרי הוא בעצמו יום הגדול והנורא וכן ס"ל לסוגי' דשמעתן בהס"ד או אפשר שימלוך משיח זמן מה ואח"כ יהי' מלחמות גוג ומגוג ואז יבא אלי' אחר ביאת משיח לפני יום גוג וכן ס"ל לרמב"ם דלמסקנא חזר בו ש"ס ממאי דהוה ס"ד דאלי' בא לפני משיח כמ"ש כסף משנה ולח"מ פכ"ז מהלכות שבת ויבואר לקמן אי"ה והרי דברי רמב"ם מבוארים בעזה"י:

685

686ובחידושי אגדה שלי אמרתי ע"ד הלצה בקרא דהושע בהפטרת במדבר ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל יל"ד מה נתינת טעם כי גדול יום יזרעאל ואיפכא הו"ל גדול יום יזרעאל ומה גדולתו כי ישימו להם ראש א' ועלו מן הארץ ועוד מה לשון ועלו מן הארץ מן הארצות הו"ל שיעלו מארצות פזורי' לארץ ישראל וי"ל עפ"י הנ"ל דהרי אם יבא בן דוד בי"ט או בר"ה לר"א או בפסח לר' יהושיע ע"כ לא יעלו מן הארץ משום תחומין אלא מן האויר בקפיצה ונאמר אין תחומין למעלה מיו"ד אבל אם יהי' ביום חול אזי יעלו מן הארץ והנה אם יום הגדול שהוא יום בוא גוג עם יום יזרעאל שהוא ביאת המשיח תחילת זריעת ישראל אם יהי' שניהם ביום א' ע"כ א"א שיהי' בי"ט שהרי אלי' בא לפני יום בוא גוג ואין אלי' בא בע"ש ועי"ט וא"כ ע"כ יהי' חול וגם ביאת בן דוד וקיבוץ פזורים ביום חול ויעלו מן הארץ ולא מן האויר בקפיצה והיינו ושמו להם ראש א' ועלו מן הארץ ולא באויר כי גדול יום יזרעאל שיום יזרעאל יהי' בעצמו יום הגדול והנורא וא"א להיות לא בשבת ולא בי"ט מפני ביאת אליהו:

686

687כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בע"ש ולא בעי"ט עיין תוס' דבשבת אחרי הסעודה יבוא אפי' הוא עי"ט הקשה פלתי א"כ י"ט שחל להיות ביום א' ליתסר דילמא אתי' אלי' אתמול בשבת אחר הסעודה ולפע"ד ליישב ובתחילה אומר מה שפירש"י בפסחים דשבת עי"ט אין אלי' בא אע"ג דאין שבת מכין לי"ט מ"מ נלע"ד טרודים בקרבן פסח ואעפ"י שאלי' גופו צריך לעשות פסח מ"מ יתבלבלו ויחפזו וימהרו בעשיית פסח ויבואו לידי פסול כמ"ש תוס' כענין ס' זו פע"פ ק"ז ע"ב ע"ש וה"ה בזמן הזה ביום בשורה מיד יעשו פסח ביומו דהרי פסח בא בטומאה ויטרדו והתוס' בשמעתין דגרסי' בשבת נמי לא אתי' ולא ניחא להו בפירש"י הנ"ל היינו משום דבעי' לאוקמי' הך דר"א איש ברתותא אפי' בתרומה בזה"ז דליכא פסח ואלי' יבא ויטהר התרומה ולא יבא לבשר אלא כמו דהי' רגיל לחכמי ישראל ואז ליכא טרדת י"ט ע"כ כ' תוס' בשבת לפני סעודה עכ"פ לא יבא כנלע"ד ואחר הנחה זו אומר כי מה שאין אלי' בא בעי"ט לאו דוקא מפני בלבול הכנת י"ט אלא גם מפני סעודת הלילה כי אפי' יבא עי"ט סמוך ללילה שכבר הוכן הכל מ"מ לא יהא אלא שבת לפני הסעודה שתתבלבל הסעודה ואפי' בא בעי"ט שחרית מ"מ יהיו טרודי' אותו יום ולילה בקבלת פניו עד שישכבו וישנו אך זהו בשארי י"ט שאפשר לבטל סעודת י"ט מפני כבוד ת"ח ע"כ נמנע אליהו ולא יבא אך בליל פסח אפי' בזה"ז כל ישראל וגם אלי' מחויבים לאכול מצה מרור ולספר בי"מ מזה לא יתבטלו וא"כ ממ"נ מותר לשתות יין בי"ט שחל אחר שבת בי"ט דעלמא לא אתי שבת אחר סעודת שחרית משום ביטל סעודת ליל י"ט ובפסח דליכא חשש ביטול סעודה שהרי מחויבים לאכול מצה ומרור מ"מ לא יבא אלי' בשבת משום ביטול קרבן דביום בשורה מחוייבים להקריב ויחפזו ויבאו לידי פסול אבל הא דר"א איש ברתותא דמיירי בזה"ז ואין חשש שמא אלי' בא לבשר אלא לטהר התרומה הוצרך לומר עכ"פ קודם סעודה לא יבא וכי משני הכל עבדי' לישראל הומ"ל אכתי תתבלבל סעודת הלילה דשבת וי"ט ובמעלי שבת תשתרי אלא דלא נזכר זה עדיין בהדי' רק משום טורח ע"כ עדיפא מיני' פריך בחד בשבת תשתרי כנלע"ד:

687

688האי תנא ספוקי מספקא לי' וכו' פסק הרא"ש לחומרא אע"ג דהוה דרבנן מ"מ כללא הוא כל תיקו דאיסורי לחומרא ומ"מ הי' קשה להרב"י הא הלכה כדברי המיקל בעירוב ומשמע טפי משארי איסורי דרבנן ויפה כ' ב"ח סי' ת"ה דהיינו בפלוגתא אמרי' כדברי המיקל בעירוב אבל בספיקא דלית מאן דמיקל בהדי' אמרינן גם בעירובין כל תיקו דאיסורא לחומרא אכן כל זה להרא"ש דליכא עירוב דאורייתא והאבעי' היא בדרבנן וכללא כל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן מדקבעוהו בש"ס לספיקא ולא החליטו להקל אך להרמב"ם דאיכא עירוב דאורייתא בי"ב מיל ואיכא דרבנן באלפיים אמה א"כ הדרא לכללין למעלה מיו"ד ספיקא הוא ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא והש"ס לא החליט ספיקא אלא בדאורייתא:

688

689דקאי אימת וכו' דברי הש"ס הללו צ"ע אפי' לפר"ת דביום הראוי' קאמר מ"מ לא שייך לא פקע מיני' ועוד מה ענינו לכאן ה"ל לישאל במקומו אהברייתא ע"כ נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ם דס"ל דהשתא חזר בו הש"ס לגמרי דלא תלי' משיח באלי' כלל וכנ"ל והאי תנא ספוקי מספקא להו אי תחומין למעלה מיו"ד או לא והשתא לענין נדר נזירות הוה ספיקא דאורייתא ואי קאי ביום בשבת ומוחזק בהיתר שתיית יין מספיקא לא מחתינן לי' איסור יין אך אי קאי בחול ונאסר ביין בכל יום מספק ונהי דחזקת איסור לא הוה דהרי לא נאסר אלא שמא יבא ב"ד היום וכיון שעבר היום נתבאר שלא בא אבל עכ"פ אתחזק היתרא נמי לא הוה שהרי אסור הי' ביין עד עכשיו וכיון דלא הוחזק בהיתר א"כ נאסר בשבת מספיקא דאורייתא שמא אין תחומין למעלה מיו"ד ומ"ש רמב"ם ספק נזיר מותר רוצה לומר אין מוציאים מחזקתו כבמשניות סוף נזיר ופלתי כתב ספק נזירות להקל משום הקפת הראש ודבריו תמוהים אימתי מקיף זה ראשו הלא לא חל עליו נזירות ממש עד שבא בן דוד ויספור שלשים יום ויגלח ואז אין ספק ולפני זה אינו מקיף וצ"ע אבל הנלע"ד כתבתי. פה ק"ק פ"ב מוצאי י"ט שבועות תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

689

690ביאור אם שני מוהלין רשאים למול בשבת וביאור הסוגי' דמנחות ר"פ ר' ישמעאל:

690

691ר' ישמעאל בשבת הי' בא וכו' כאן מבואר דלר' ישמעאל אפשר שיהי' בד"ו פסח דאם יהי' קצירת עומר בשבת ע"כ יחול פסח בע"ש וקשה לי"מ דמייתי רש"י ותוס' ר"פ תמיד נשחט וכו' נ"ט ע"ב ד"ה כאלו נשחט בשני בשבת וכו' ע"ש וק"ל:

691

692אחד שבת ואחד חול משלש הי' בא דברי התוס' בכאן צע"ג אדרבא דוק מסיפא איפכא דנקט שבת שאינו פשוט ברישא ולענ"ד היינו דפשיטא לש"ס בשמעתין דרבנן דר' ישמעאל פליגי וס"ל דמותר להרבות במלאכות ורש"י נדחוק בזה דהיכא רמיזא דלמא ס"ל בהכא סגי בין בחול ובין בשבת אלא ע"כ מסתמא כי היכא בסיפא נקיט שאינו פשוט תחילה ה"נ ברישא דאי נמי נימא דמצינו כמה פעמים הכי והכי מ"מ בחד משנה אין נכון לשנות הסדר וכיון דבסיפא נקיט שאינו פשוט תחילה ה"ה ברישא וע"כ צ"ל דס"ל לרבנן דבג' סאין יכול להוציא סולת נקיה בלי טורח וממילא בטורח יכול להוציא כן מב' סאין ואפ"ה מתירים לקצור בשבת ג' כמו בחול משום דלא חשו לאפושי במלאכות דס"ל אפי' היכי דאפשר טרחינן ונקטו שבת שאינו פשוט תחילה ע"כ דברי תוס' דכאן צע"ג ועיין תוס' כתובות כ' ע"ב סוגי' דתלוליות:

692

693ר"ח סגן הכהנים וכו' צלע"ג מ"ט לא פריך הש"ס מכהנים בעבודה שכמה כהנים זכו בהקטרת האברים ולא עשו ע"י כהן א' וראי' זו הביאו רמ"א בד"מ והגהות ש"ע סוף הלכות מילה ובתשובות פ"י ע"ו וביש"ש פ"ח דיבמות בשם ס' התרומות להתיר לשני מוהלים למול בשבת ששום אדם לא יחלוק על כהנים בעבודה ע"ש וגם הרב"י בבד"ה שם מייתי לי' ועש"כ שם וא"כ צע"ג אשמעתין דאין לומר דבעבודה שייך ברב עם הדרת מלך טפי מבקצירת עומר מ"מ ה"ל למשקל ולמטרי דאין סברא זו פשוטה כל כך דהרי כמה כרכורים כרכרו הפוסקים בזה ולא עלתה בידם ולכאורה י"ל דמעבודה אין ראי' כלל שהותרה בציבור כמבואר ביומא מ"ו ע"ב דאפי' למ"ד טומאה דחוי' מ"מ עבודה הותרה ע"ש וא"כ לא משנינן כלל למיעבד בלא חילול שבת ואיסור נמי איכא לשנויי' בשבת מבחול וכ"כ בחידושי רשב"א ר"פ ראד"מ ע"ש וכ"כ בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"א בסוף דבריו ומדמי לי' להא דאמרינן בעלמא לה יטמא מצוה ע"ש ובקצירה קיפה יש לעיין מ"ט לא הרבו בקוצרים עד שיגיע לכל א' פחות מגרוגרת אע"כ מצוה לחלל שבת וצ"ע, וא"כ ה"נ בעבודה והכא בקצירת עומר והפשטת פסח לצורך הבשר הנאכל לבעלים וכן קבלת עדות החדש ובהא פליגי הואיל והוה אביזריהו דעבודה אי נימא ג"כ הותרה או אינו אלא דחוי' ואין ראי' מעבודה עצמה דלכולי עלמא הותרה ולפ"ז צ"ל דהבעל התרומות דמייתי ראי' מעבודה למילה ס"ל דמילה נמי הותרה ויש לזה ראי' לכאורה מפ' ראד"מ דבעי' למילף מילה ק"ו מעבודה וא"כ ממילא נשמע דלפי אותה הילפותא יהי' גם מילה הותרה כעבודה אע"ג דלמסקנא יליף לי' מביום אפי' בשבת מ"מ בהא לא פליגי אהס"ד דהות בעי' למילף מעבודה דהותרה וה"נ במילה ומשו"ה התיר לשני מוהלי' בשבת:

693

694אמנם לדין יש תשובה חדא דכד הוה בעי למילף מעבודה הוה אתי' מתרתי מצרעת ומעבודה וא"כ נימא דיו כצרעת מה מילה בצרעת דחוי' ולא הותרה כמבואר דפריך הש"ס גבי צרעת ואי איכא אחר למול אחר ואי הותרה לא הוה פריך הכי בפשיט' אע"כ דצרעת דחוי' וה"ה מילה בשבת ותו אפי' נימא דבהס"ד דאתי' מעבודה נימא דון מינה ומינה ומה עבודה הותרה ה"ה מילה מ"מ כדמסיק דאתי' מביום הוה מילה דחוי' ולא הותרה דלא דמי לעבודה דאיתא בספרי מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור א' נאמרו וע"כ היינו להורות שהותרה עבודה בשבת ולא ניתן שבת לזה מעיקרא ובמקום אחר ביארתי טעם וסברא לדבר משום שא"א לשבת בלי עבודה רוצה לומר שאין שבת שלא יהי' העבודה מצוה בו משא"כ מילה שהוא במקרה ובהזדמן ואפשר שיהי' שבת בלי מילה א"כ אינו אלא דחוי' ולא הותרה ואין להתרומות לסמוך עליו בזה, וגם הגאון בשאגת ארי' סי' נ"ט שדא בי' נרגא דדיו כעבודה דכל אבר הנקטרת הוא חלול בפ"ע וא"כ מה לי אם א' מחלל שבת עשרה פעמים בהשלכת איברים למערכה או עשרה כן לעולם איכא כאן עשרה חילולי שבת רק סברת אפושי גברא לזה נימא ברוב עם הדרת מלך או כמו שכתבתי לעיל משום דהותרה בשבת אבל במילה אי המל הוא פורע ולא פירש ליכא אלא חילול א' דכל זמן שלא פירש חוזר אפי' על ציצין שאינן מעכבי' המילה ש"מ חילול א' מיחשב ואם יפרוש ויניח לאחר לפרוע הו"ל שני חילולי שבת ומי התיר זה ודבר גדול דבר הנביא:

694

695אמנם יש להמליץ עפ"י מ"ש רמ"א עוד בתשובת דע"י ב' מוהלי' ה"ל שנים שעשו מלאכה זה עוקר וזה מניח ע"ש הגם כי דבריו מאוד תמוהים וכמ"ש הגאון בשאגת ארי' הרי כל א' עושה חבורה שלימה מ"מ כבר ביארתי במקום אחר בסוגי' דמפקיד פקיד דלע"ד חבורה אינו אב מלאכה כלל רק כמה מלאכו' נעשי' ע"י חבורה כגון השוחט נוטל נשמה ע"י חבורה ולחד מ"ד צובע ולפעמים תולש וגוזז ע"י חבורה ולפעמים מפרק ע"י חבורה ולפעמים מתקן גברא משום בונה כמבואר בסוגי' הנ"ל מדכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע ובשבת ק"ו הוה בעי למילף מדאיצטריך למישרי מילה ש"מ מקלקל בחבורה חייב פי' כל אב מלאכה שנעשי' ע"י חבורה חייב ודחי מה לי תקוני גברא כו' והוכחתי זה בראיות עצומות מסלקות ק' גדולות:

695

696וא"כ לפי"ז י"ל כיון דחבורה בעצמה ליכא מלאכה כלל רק התיקון גברא דהוה כמו בונה ולא גמר הבנין אלא ע"י מילה ופריעה ה"ל ממש כמו זה עוקר וזה מניח ואפי' אם נאמר דהוה מפרק שצריך לדם ברית מ"מ פשוט שאינו יי"ח דם ברית אלא ע"י דם היוצא ממילה ופריעה דמל ולא פרע כאלו לא מל וכן אי משום גוזז ותולש אע"ג שאינו צריך לדבר הנגזז מ"מ כיון שצריך לייפות הגוף להסיר ממנו ערלה המאוסה יחשב כגוזז עיין ב"ש א"כ ה"נ במל לחוד אפילו שהסיר קצת מ"מ הוא לא צריך להנגזז והגוף לא נתיפה דה"ל כאלו לא מל ולא נגמר המלאכה אלא ע"י שניהם ופטור כיון שהחבורה בעצמה אינה אב מלאכה וצדקו דברי רמ"א אעפ"י שהוא לא נתכוון לכך וצריך לומר לפי"ז מה דאמרי' פראד"מ אומן שלא הלקיט חייב כרת ואמאי הא לא גמר תיקונו ולא מידי עביד י"ל כמ"ש מהרש"ל יש"ש פ"ח דיבמות לחלק בין מל ולא פרע דה"ל כאלו לא מל כלל ולא נגמר תיקון גברא משא"כ בלא הלקיט והשאיר ציצין זה אינו כאלו לא מל אלא מעכבי' את המילה ע"ש וה"ל שגברא כבר מתוקן ונגמר תיקונו אעפ"י שהשאיר ציצין אלו המעכבין וא"כ לפי"ז מותרי' שני מוהלים:

696

697אך לפי"ז אי הותרה מילה בציבור וכתבתי לעיל שאסור לשנות בשבת ממה שעושה בחול כמו לה יטמא מצוה א"כ במקום שלא נהגו בחול בשני מוהלים לא ימולו שבת ב' מוהלים ממ"נ אי סברתי אמת שע"י ב' מוהלים ה"ל ב' שעשאו מלאכה א"כ ה"ל שוני' בשבת ואסור לעשות כן ואי אין סברתי אמת אלא כל א' מחלל שבת א"כ הדרי' סברת שאגת אריה למקומה דמנ"ל להרבות חילולי שבת דבעבודה לא אשכחן כה"ג אמנם במקום שנוהגי' דגם בחול מוהלי' בשנים יש לסמוך אהתרומות למול גם בשבת בשני מוהלים ומ"מ שומר נפשו ירחק:

697

698ומ"מ נראה לכ"ע ליכא אלא איסורא לאפושי גברא אבל חיובא ליכא בודאי מי שמל במקום שאין אומן יודע לפרוע והוא אינו רוצה לפרוע וא"כ אי אמרי' חבורה היא אב מלאכה בפ"ע חייב כרת ולא דמי לאומן שלא הלקיט דפריך הש"ס לימא אתון עבדיתו פלגא דמצוה ולא משני שאין כאן מי שיודע להלקיט והוא אינו רוצה להלקיט ז"א כיון דלקיטת ציצין אינו נעשה בכוונת מכוון דמתחילה כשחותך ופורע דעתו לגמור מלאכתו בבת א' ואח"כ כשנשארו ציצין והוא רשע ואינו רוצה להלקיט מ"מ לא יתחייב כרת למפרע דתחילת מילתו הי' בהיתר וזה מבואר מאוד בלשון רש"י שם למעיין במתק לשונו משא"כ במל ע"מ שלא לפרוע ואין כאן מי שיפרע הרי הוא חייב כרת בלי ספק אי ליתא לסברתי הנ"ל וכל זה במל ואינו רוצה לפרוע היום כלל אבל שנים שנגשו למול ולפרוע בין שניהם אפי' אי לא נלמוד מילה מעבודה ואיכא איסורא באפושי גברא מ"מ איסורא איכא אבל חיוב ליכא ולא לשתמיט תנא בשמעתין למימר אי מפיש במלאכות או בגברא או בהפשט או בעדות החדש דלחייב חטאת לכל מר כדאית לי' אלא ע"כ לכ"ע ליכא אלא איסורא ולאפוקי מיש"ש פ"ח דיבמות דבמח"כ הפריז על המידה בזה ושארי דברי תשובות רמ"א ושאגת ארי' בזה יבוארו לפנינו בעזה"י:

698

699אמר רבא קסבר ר' ישמעאל וכו' לקמן בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרת וכו' ע"ש הנה מה שאמר רבא כאן הוא למסקנא לבתר דשמע סברת הש"ס פשיטי' דשלש מייתי וכו' אבל להס"ד הוה ס"ל לרבא דר' ישמעאל משום אפושי שיעורי' לחוד מחמיר וס"ל טוב לרבות בהרקדה בשיעור מצומצם לצורך עבודה ולא יותר מלהרבות בשיעורא והיותר ישאר להדיוט אע"ג דממעט במלאכה ודחי ש"ס ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דאיכא מלאכות הרבה וכו' ועפ"י זאת המסקנה אזלו דברי רבא דהכא אבל להס"ד לא אסיק רבא אדעתי' הכי:

699

700ואי תימא א"כ מה קמבעי' לי' רבא תפשוט מר' ישמעאל דבהא לא פליגי רבנן עליה ואי נמי פליגי א"כ פליגי תנאי בהכא ומה קמבעי' לי' י"ל דהנה פליגי הפוסקים אי שבת אצל פיקוח נפש הותרה או דחוי' עיין הרא"ש פ' יה"כ וב"י בא"ח סי' שכ"ח וא"כ אי פ"נ הותרה נ"ל עדיף לרבות בקצירה מלרבות בשיעורי' דלרבות בשיעורי' הרי כח איסור מעורב בו דהגרוגרת השלישי שהוא נשאר לבריא שאין בו שום היתר ואפי' נימא רק איסורי' דרבנן מ"מ איסורי' מיה' הוה משא"כ ב' הקצירת בשני עוקצין שהם לצורך החולה הם היתר גמור דשבת הותרה גבי פיקוח נפש ואין בו שום נדנוד איסור כלל משא"כ אי שבת דחוי' ונימא עשה דקיום נפש דוחה שבת א"כ פשוט דטוב למעט בקצירה שהוא מלאכה אע"ג דמפיש בשיעורי דליכא אלא איסורא ולא חיוב חטאת עכ"פ ואפשר אי' דרבנן בעלמא וזה הי' ספיקתו של רבא ולא הו"מ למפשיט מר' ישמעאל דשאני עבודה דהותרה בשבת ומשום הכי טוב לצמצם בשיעורי' ואפי' להרבות בהרקדה ודחי הש"ס דאפי' ר"י לא קאמר וכו' ויבואר לקמן בעזה"י דלמסקנא לר' ישמעאל קצירת עומר דחוי' ולא הותרה:

700

701ובזה מיושב היטב קושי' הר"ן פ"ב דביצה על שיטת תוס' דשמעתין דאפושי בשיעור' איסור דרבנן בעלמ' היא א"כ מאי מבעי' לי' פשיטא דבקצירה חמיר שהוא מלאכה דאורייתא ולהנ"ל ניחא וכן מיושב נמי מה דקשי' לדידי אפי' אי בעלמא אפושי בשיעורי' דאורייתא מ"מ בחולה שיש בו סכנה בודאי דרבנן בעלמא הוא דהתוס' הקשו בפסחים פ' אלו עוברי' למאן דאית לי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת דהואיל דחזי' לחולה שיש בו סכנה ותי' דלא שכיחא ע"ש וא"כ הכא דאמדוהו לב' גרוגרת אין ספק דשכיח שיצטרך להשלישית ג"כ ונימא הואיל ואין כאן איסורא דאורייתא משא"כ במפיש בקצירה לא שייך הואיל דהקצירה לא חזי' לי' והרי עכשיו הוא צריך לשלם ואותם היינו יכולים בקצירה א' ומה שאנו מוסיפים בקצירה אין בו תועלת השתא ולא לעתיד וא"כ מאי מבעי' לרבא אע"כ כמ"ש דהספק אי שבת דחוי' או הותרה. ומתוך הדברים למדנו תשובה למ"ש רמ"א בתשובה הנ"ל דהש"ס מדמה אפושי גברא דר"ח סגן הכהני' לאפושי מלאכה דר' ישמעאל ודר' ישמעאל מדמה הש"ס לאפושי שיעורי דרבא וא"כ כי היכי דכ' תוס' דמשום מילה מותר לאפושי בשיעורי' דניחום אגב אימי' ה"נ מותר לאפושי גברא דכולי' בחדא מחתא מחתינה ע"ש ומה מאוד תמוהים דבריו ולא זכיתי להבינם דודאי ש"ס דמדמה דר' ישמעאל לדר"ח סגן הכהנים היינו למסקנא דטעמא דר' ישמעאל משום אפושי במלאכות הרבה קוצר זורה ובורר וטוחן וכי היכי דעדיפא לחלל שבת בהרקדה עשרה פעמים ולא לחלל ה' פעמים בהרקדה וה' פעמים בשארי מלאכות ה"נ לר"ח סגן הכהנים בגברי ניחא לי' דלחלל חד גברא עשרה פעמים ולא תלתא גברי כל ג' פעמים וזה הדמיון עולה יפה ולזה המסקנא אינו דומה למפיש בשיעורי' דקיל טובא והותר מכללו לצורך מילה ובהס"ד דהוה ס"ל דטעמי' דר' ישמעאל משום מפיש בשיעורי' ולא ס"ד דמשום מלאכות הרבה נוגע בי' א"כ לפי אותה הה"א באמת אינו דומה לדר"ח סגן הכהנים דאפושי גברא חמירי טובא עוד צלע"ג על דמיונו למ"ש תוס' דמשום דמילה דחי' שבת לא החמירו להרבות בשבילו:

701

702איך ילמוד מזה היתר פשוט לאפושי גברי ע"כ לא אמרו אלא כיון דמותר להחם לצורך האם מותר להרבות כדי שעי"ז ימולו התינוק כיון שמילת גופא דוחה שבת מותר להרבות ונימא נמי אי הוי אפושי גברי לצורך המילה דאי לא אפושי גברא לא נוכל למול הי' מותר אבל מנ"ל לאפושי שיעורא או גברא כל שיכול למול בלא"ה:

702

703אמנם מה שמשיג שאגת ארי' על הרמ"א בזה דלמאי שקיי"ל כשיטת רש"י ור"ח דניחום אגב אמו מיירי ע"י גוי א"כ מוכח להיפוך דאסור לאפושי בשיעורי' ע"י ישראל וה"ה לאפושי גברא אלו דבריו ז"ל אומר אני מוצל אותו צדיק מאותה שגיאה דס"ל דרש"י ור"ח נמי מודי' אי הוה חולה שיש בו סכנה דשרי למיחם לי' מיא ע"י ישראל הי' מותר להוסיף בשביל התינוק ע"י ישראל נמי ובהא לא פליגי על ה"ג ואינהי לא אמרו ע"י גוי אלא משום דס"ל דאמי' בתר ז' ימים אסור להחם ע"י ישראל ובהא פליגי דה"ג ס"ל ז' מעל"ע בעי' עיין זה בתוס' גטין ח' ע"ב וב"ק פ' ע"ב ע"ש וק"ל, ומ"מ מ"ש על הרמ"א צל"ע:

703

704כי היכי דאפשר לא טרחי' וכו' כבר כתבתי דבהא פליגי דלרבנן עבודה וכל אביזריי' דעבודה הותרה בציבור משו"ה מקלינן ואינך תנאי ס"ל עבודה הוא דהותרה אבל הנך לאו עבודה הוא ודחוי' בציבור ולפי"ז מילה דלפע"ד דחוי' היא לכ"ע גם לרבנן איסורא:

704

705דאיתעביד לי' צורך גבוה ולא צריך אחולי שבת וכו' יש לפרש כיון דצורך גבוה שעליו ניתן שבת לדחות דהיינו הקטרת האימורי' אותו הצורך כבר איתעבד לי' והבשר הנשאר אין בו דחיות שבת א"כ אין להפשיט משום בזיון דילי' משא"כ בעומר אע"ג דליכא אלא שביחא מלתא בעלמא מ"מ ס"ל דהותרה עבודה בשבת ואפי' משום עילוי כל דהו מותר ור' ישמעאל ס"ל דחוי' היא קצירת עומר וכל אביזריי' דעבודה מה שאינו עבודה גמורה ומשום שביחא מלתא בעלמא לא דחינן שבת אבל משום בזיון גדול דחינן:

705

706דאיכא פרסומי מילתא הכא וכן לקמן גבי מכשילן לע"ל צריך טעם מנ"ל לחלל שבת עבור זה ובתשובת יעב"ץ סי' קל"א וקל"ב נדחק ומיהא רמב"ם בפירוש המשנה מפרש פרסומי מילתא כמו זרוזי מילתא או שגרס כן ולפע"ד נפקא מקרא דמייתי פ' יה"כ פ"ה ע"ב ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת אמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כל מכשול העתיד עי"ז יתחללו שבתות הרבה בקלקול המועדי' וכן ע"י ביתוסים ע"כ התירו לחלל שבת א' כדי שישמרו שבתות הרבה:

706

707צורך גבוה מתעביד כהלכתו נראה לפרש דבקצירת עומר לרבנן דר' ישמעאל כיון שאין החילול אלא באפושי מלאכות שונות דהרי מה שמרויח בקצירה וטחינה מפסיד בהרקדה וליכא אלא שביח בעלמא בשמירת שבת א"כ יבוא שביח דקצירת עומר וידחה שביח דמלאכות שבת משא"כ בדר"ח סג"ה דשביח במלאכות שבת איכא שביח בעבודה ליכא וק"ל:

707

708אם נראה בעליל אין מחללי' עליו את השבת במתני' שם מסיים מעשה ועברו יותר מארבעים זוג ועכבן ר' עקיבא בלוד שלח לו ר"ג אם אתה מעכב את הרבים וכו' ובברייתא בגמ' שם אמר ר' יהודה ח"ו שר"ע עכבן וכו' ובשאילת יעב"ץ הנ"ל נתקשה השואל מה ח"ו אמר ר' יהודא אי עביד ר"ע כשמעתי' דהכי ס"ל ולכאורה י"ל לפי דמדמה הש"ס כל הני אהדדי א"כ מאן דס"ל נראה בעליל אין מחללי' הה"נ דס"ל כר"ח סג"ה ואוסר באפושי גברא א"כ מה יענה בכהנים בבהמ"ק דכמה כהני' זכו בעבודה מיהו לר"י ולכל הני מ"ד דשמעתין י"ל דס"ל כמ"ש ר"ן פ"ב דביצה לענין אפושי בשיעורי' לחלק בין איסור לאו לאיסור סקילה וא"כ ה"נ הא ר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יוצאת ובעבודה ליכא חילול בהקטרה זולת א' ששוחט ואותו מפשיט באמת אבל אינך אינם מחללים אלא באיסור לאו וכמבואר ביבמות גבי זר ששמש בשבת וא"כ שאני עבודה דליכא אלא לאו משא"כ לעדים שמחללי' בהעברת ד' אמות ברה"ר שלוקחים עמהם מזונות ולוקחי' עמהם מקלות כמבואר במתניתי' דר"ה וכ"כ בשאילת יעב"ץ הנ"ל ולק"מ וכן ר' ישמעאל נמי ס"ל כר' יוסי בפרק קמא דיבמות והפ"י פ"ק דשבת מוכיח כן דאל"כ כשקרא והטה מ"ט לא כתב לאתויי' ב' חטאות משום מכבה ומשום מבעיר אע"כ משום הבערה ליכא אלא לאו וכן לר"י בנו של ריב"ב ור"ח סג"ה אבל לר"ע קשה חדא דבעובדא דארבעי' זוג לא הוזכר שהעבירו ד' אמות ברה"ר אלא עברו ברגלם ומשום תחומין דאורייתא נגע בי' ר"ע וא"כ הא ליכא אלא לאו ועוד הא ר' עקיבא ס"ל פסחים ה' ע"ב הבערה לחלק יוצאת וא"כ האיך מצא ידיו ורגליו בכהנים בעבודה אי אפי' בלאו דתחומין מחמיר מכ"ש בהבערה דעבודת בהמ"ק ומיהו לפמ"ש דס"ל לר"ע שאני עבודה דהותרה בציבור משא"כ כל הני דחוי' ננהו אך נ"ל מאן דס"ל אפי' טומאה הותרה בציבור מכ"ש כל הני והדר קשי' מעבודה בבהמ"ק והיינו דקאמר ר' יהודה לשיטתו דס"ל בפ"ק דיומא טומאה הותרה בציבור ואיהו קאמר ח"ו שר"ע עכבן דא"כ מה יענה בכהנים שבבית המקדש:

708

709ובזה ניחא מה דהירושלמי שם מקדים לאתוי' רישא דברייתא דאלו הי' זוג א' לא עכבן ר"ע דמשום זוג א' מחללי' אבל כיון שהיו רבים כל כך עכבן ועיין קרבן עדה ובתר הכי אמר ר' יהודה ח"ו שר"ע עכבן ע"ש ועיין תוי"ט שם וי"ל משום דאכתי אין כאן ח"ו דשאני כהנים בעבודה דכבר ניתן שבת לדחות משא"כ בשנראה בעליל, אמנם עתה דקאמר דלזוג א' ניתן לדחות א"כ אפי' טובא נמי ע"כ קאמר ח"ו שר"ע עכבן ונראה היינו דפליג תנא דמתנית' וס"ל ר' עקיבא עכבן משום דס"ל את כולם עיכב ואפי' זוג א' לא הניח לעבור ולא ניתן שבת לדחות כלל ולק"מ מכהנים בעבודה:

709

710ובזה י"ל דהשואל בשיל"ת יעב"ץ הנ"ל הקשה מ"ט לא קאמר בשמעתין ר' ישמעאל ור' עקיבא אמרו דבר א' ותי' מהריעב"ץ ז"ל משום דלא פסיקא לי' דר"י פליג ואמר ח"ו שר"ע עכבן ע"ש ועדיין צ"ע דעכ"פ להירושלמי דזוג א' לא הי' מעכבן א"כ אכתי לא משני הש"ס מידי דלא ניתן שבת לדחות דהא לר"ע ניתן לדחות ואפ"ה לא דחי שבת וא"כ ר"י ור"ע אליבא תנא דמתניתן אמרו דבר א' ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ אי ס"ל לר"ע זוג א' מותר לחלל א"כ ע"כ כולם נמי יעברו וח"ו שר"ע עכבן דמה יענה בכהני' בעבודה ותנא דמתניתן דס"ל ר"ע עכבן ע"כ לא ס"ל דניתן שבת לדחות וק"ל מיהו למ"ש לעיל י"ל אפי' אי הכא ניתנה שבת לדחות מ"מ שאני עבודה דהותרה בציבור משא"כ אינך דחוי' נינהו עיין וק"ל. פה ק"ק פ"ב ר"ח שבט תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

710

711במי שלא מל מעולם אם יכול למול בשבת וביאור הסוגי' דצריך לחסמן (ביצה דף ל"ד ע"א):

711

712בשמעתין דצריך לבדקן הק' פני יהושיע מאי קמבעי' לי' בעוף הנדרס תפשוט ממתני' דמסוכנת שוחטי' בי"ט הא איכא למיחש שלא תפרכס בסוף שחיטה ויהי' אסור לאכול ממנו אותו כזית ע"ש ולפע"ד ליישב דפסחים ע"ג מבואר למ"ד מקלקל בחבורה פטור לא תיקן בשוחט ונמצא טריפה אלא שהוציאו מטומאת נבלה או מידי אבר מן החי לב"נ ע"ש וידוע נמי דכל חבורה קלקול הוא בעצמותו ומכ"ש בשוחט שמקלקל העור אלא מ"מ תיקונו יותר מקלקולו ומכ"ש במסכנת שתיקונו רב אך כל זה אם תפרכס ויהי' מותרת לאכול אך אם לא תפרכס הא לוקין עלי' משום נבילה נמצא שלא הוציאה מידי נבילה וגם משום אבר מן החי מב"נ ליכא שהרי בלאו ה"נ הי' מתה כמעט קט שהרי לא הי' לו פנאי להחיותה עד שחשיכה נמצא שאם לא תפרכס לא תיקן מידי וממילא שתהי' החבורה קלקול ואפשר דמתניתי' דמסוכנת אתי' כמ"ד מקלקל בחבורה פטור אפי' דמדרבנן אסור מ"מ משום הפסד ממונא שרי לי' הך ספיקא דרבנן כדאמרינן להדי' כן במסוכנת בפסחי' מ"ו ע"ב ע"ש ולא הו"ל למפשט מיני' עוף הנדרס דה"ל מתקן בחבורה להוציאו מידי נבילה ואמה"ח וה"ל ספיקא דאורייתא ועוד דליכא הפסד ממונו ואפי' ספיקא דרבנן ליכא למפשט ולק"מ:

712

713ובזה נ"ל ליישב קושי' שער המלך אר' ירמי' דאמר אנן משום שצריך לחסמן מתני לי' והקשה א"כ תפשוט דעוף הנדרס שרי לשוחטו מדאיצטריך לטעם דחסום ש"מ דלא חיישי' לבודקן ולפי הנ"ל י"ל אה"נ מוכח מזה דבדרבנן כמו ליבון רעפי' שאם יבקעו יהי' קלקול דהבערה לא חיישי' לבודקן אפי' בלא הפסד ממונו ומתניתן משום חסום נגע בי' ועדיין יש להסתפק באיסור דאורייתא כמו עוף הנדרס. ודע דמ"ש בצל"ח דהכא שייך מתוך שהותרה שחיטה לצורך י"ט וכ' דהוה צורך קצת אם ימצא כשר הוא תימא דודאי אם לא יהי' בו ריעותא אפי' צורך גמור נמי הוה ומ"מ אם יהי' בו ריעותא אפי' צורך קצת לא הוה והיינו ספיקא דאורייתא בתחילת השחיטה אם יהי' לצורך או לאו והוא פשוט:

713

714ובמ"ש נ"ל שיטת הרמב"ם ורשב"א וסייעתא דס"ל דאיבעי' דעוף הנדרס איפשט לקולא מדאר"ל משום לבון רעפים נגע בי' משמע דליכא טעמא ברעפי' אלא משום חסום לא משום בדיקה והקשה ביש"ש הא ר' ירמי' נמי שנה משנתו משום חסום ולא משום בדיקה ואפ"ה מבעי' לי' בעוף הנדרס ונ"ל דהנה הרמב"ם אוסר ליבון רעפי' אפי' ישינים דס"ל בישנו' נמי שייך חסום וכן בהלכות שבת מחייב חטאת במעמיד קדירה על האור אפי' ישנה ומ"ש בזה בלח"מ בה' י"ט הוא תמו' עמד עלי' בחו"י ומ"ש שם הגאון מו"ה גרשון הוא המצאה של חלוק וחידוד ואין בו ממש אעפ"י שגם בפליתי דרך בעקבותיו מ"מ האמת יורה דרכו. והנ"ל לפע"ד בזה דס"ל לרמב"ם בודאי בכל קדרות ואבנים שייך חסום בין ישנים וחדשים והוה לי' פסיק רישי' דניחא לי' וחייב מה"ת אלא מ"מ יש לחלק דבחדשי' דעדיין לא נתחסמו כלל ה"ל מלאכה שצריכי' לגופי' וחייב לכ"ע משא"כ ישני' נהי דהחסום טוב להם וניחא להו לבעלי' מ"מ המלאכה של עכשיו אינה צריכי' לגופי' ותלי' בפלוגת' משום כן ר' יוחנן דס"ל בפ' במה מדליקין גבי מפני שעושה פחם דמלאכה שאצ"ל פטור מוקי הכא בחדשים ומפני שצריך לחסמן ודייק שצריך ר"ל שצריך לגופי' משא"כ ישני' ליכא אלא איסור דרבנן ואפשר דשרו משום שמחת י"ט בא"א לעשותו:

714

715וכן ר"ל מוקי לברייתא בקדרה חדשה מה"ט גופי' משא"כ רמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב אוסר בי"ט אפי' בישנים וכן מחייב חטאת בשבת אפי' בישנים וא"ש והנה מבואר ברש"י בשבת ק"ז ע"א דמאן דס"ל מלאכה שאינה צריכ' לגופי' פטור מחייב בקלקול בהבערה נמצא ר"ל דמוקי בקדרה חדשה דוקא משום דמלאכה שאינו צריכי' לגופי' פטור ואפ"ה שנה משנתו משום חסום אע"ג דהבדיקה נמי ספיקא דאורייתא הוא שאם יבקע יהי' מקלקל בהבערה דחייב לדידיה ואפ"ה פשיטא לי' דאי לאו משום חסום מותר א"כ תפשוט מיני' נמי לעוף הנדרס דמה לי מתקן בחבורה או מקלקל הא תרויי' חייב לר"ל משא"כ ר' ירמי' הנ"ל לא הו"מ למפשט ממתני' משו"ה מספקא לי' ואנן נמי נהי דלענין מקלקל ומלאכה שאצ"ל לא קיי"ל כר"ל מ"מ הסברא פשטינן מיני' דליכא למיחש לספיקא דבדקן ולא שבקינן פשיטתו של ר"ל משום ספיקא של ר' ירמיה:

715

716ולולי דמסתפיני' הייתי אומר דר' ירמי' לר"ז לשיטתו הוא דלא אפשיטא בעיין משא"כ לדידן דהנה למאן דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא י"ל פשיטא דמה"ת מותר לשחוט וליכא למיחש לשמא ימצא טריפה ואע"ג דהכא הוה כעושה ספיקא בידי' מ"מ האיכא דס"ל דמותר לעשות ס"ס בידי' ה"נ בספק א' מה"ת ועמ"ש מג"א בפלוגתא זו סי' תס"ז ססק"ב גם כי בלא"ה אין הדמיון עולה יפה להתם נמצא כי מה"ת אין כאן ויש להקל הכא דבלאה"נ בהתירא טרח כמ"ש פ"י ואיכא כמי משום שמחת י"ט לכן יש להקל. אמנם הא הקשו אהרמב"ם מאשם תלוי ותירצו שאני היכא דאקבע איסורא והארכתי בכ"ז בחידושי ספ"ק דכתובות וא"כ ר' זירא דס"ל בכריתות ר"פ ספק אכל דלא תלי' באיקבע אלא באפשר לברר איסור וה"נ הא אפשר לברר איסור היינו אם ימצא טריפה ה"ל איסור דאורייתא משו"ה מחמיר ר' זירא באיבעיתא משא"כ לדידן כנ"ל:

716

717היוצא מדברינו לדינא כל היכא דאפשר למיעבד בהיתרא כ"ע מודה דחייש לצריך לבודקן והיינו משנתינו לא יטול אא"כ מנענע מבע"י ואפי' טלטול בעלמא אסור והיכי דא"א למיעבד בהיתרא ואיקבע איסורא בודאי חייש לצריך לבדקן דמדר"ז באפשר לברר נשמע לדידן באקבע איסור אך בלא איקבע וא"א אז אפי' אי' דאורייתא מותר והיינו דריש לקיש:

717

718ובזה מיושב פסק הש"ע סי' של"ד דמוהל לא ימול פעם ראשון בשבת שמא יקלקל והוא דברי ר' שמחה במרדכי ס"פ כיסוי דם דס"ל דצריך לבדקן והק' הגאון מו"ה גרשון ז"ל בתשובות חו"י האנן קיי"ל מותר לשחוט עוף הנדרס דלא קיי"ל חששא דצריך לבדקן ולפע"ד אקדים דהמוהל הזה אם מקלקל ומתעלף בין חיתוך לפריעה נראה לי דנהי דגברא לא מיתקן דהא מל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ מתקן הוה דהא א"א בלא חיתוך הערלה ועביד מיה' פלגא אך אי מתעלף באמצע החיתוך וכה"ג באופן שצריך לחתוך שנית הרי זה קלקול גמור שהי' יכול נעשות הכל בחיתוך א' כנ"ל נכון ודלא כמ"ש מו"ה גרשון זצ"ל שלא עמד בזה והשתא ממ"נ לא ימול בשבת אי ליכא מוהל אחר בעיר א"כ איכא למיחש שמא יתעלף בין חיתוך לפריעה ועשה מלאכה דאורייתא מתקן בחבורה ואיקבע איסור' שהרי לא למד מעולם וזה מקרי אתחזק כמ"ש ברמ"א ואחרונים בשוחט שלא לקח קבלה מעולם וה"נ אתחזק התינוק ערל והוא לא למד מעולם ואמנם אי איכא מוהל בעיר ליכא למיחש להא לרמ"א דס"ל סוף הלכות מילה דשני מוהלים מותרי' למול בשבת דכל חד עביד פלגא דמצוה א"כ ה"נ אחר שחתך הוא יבא אידך ויפרע אלא דלפי"ז דאיכא מוהל ואפשר למיעבד הכל בהיתר אז חיישי' אפי' לאיסור דרבנן ואיכא למיחש שמא יתעלף באמצע החיתוך ונמצא קלקול בחבורה ולא עביד אפי' פלגא דמצוה ועביד אי' דרבנן היכי דהו"מ למיעבד בהיתרא ולפי"ז היכא דאיכא מומחה בפריעה לחוד אבל למול אינו יכול מותר למי שלא מל מעולם שימול דממ"נ אם יתעלף בין חיתוך לפריעה הא איכא מי שישלים מצותו ואי יתעלף בחיתוכו הוא רק איסור דרבנן ולא הוה אפשר בענין אחר. משה"ק סופר מפפד"מ:

718

719באשה הנשאית לכהן שילדה ואמרה מיני' שבא עליה בזנות טרם שנשאה והוא מכחישה אי שרי לקיימה, וביאור סוגי' דארוס וארוסתו יבמות ר"פ אלמנה לכה"ג ס"ט ע"ב.

719

720נקיטנא חומרי דמתניתא לסדר פסקי הרמב"ם ומה שנאמר מרבותינו האחרונים ומה שנלע"ד. הרמב"ם (פסק) כלישנא קמא ודמהימנות ע"י בדיקה כשמואל להכשיר ולא לעשותו ממזר ודאי לפסול וגם אוכלת תרומה ע"י הולד כבמתני' ילדה תאכל אך לא לפטור מחליצה אבל האב נאמן עליו להורישו בנכסיו וכ' ה"ה בטעם שנאמנת להכשיר ולא לפסול משום דלהכשיר בלאה"נ ספק ממזר כשר מה"ת ורק משום חומרת יוחסין דרבנן משו"ה האמינו לאם משא"כ לפסול להתירו בממזרת וכ' הגאון בית מאיר סי' ד' דלא הוי סגי לי' לה"ה בטעם המבואר בנמוק"י משום דאוקמי אחזקת כשרות משום דעיקור הך חזקה הוא חזקת צדקת וחזקת בודקת ומזנה והנה הרמב"ם פסק ג"כ באשת אש שזינתה אינה נאמנת לומר שהוא ודאי ממזר שזינתה עם ישראל אלא תלינן שמא זינתה עם גוי והולד כשר ומשו"ה לא הוי רק ספק ממזר עיין זה בבית שמואל סי' ד' ס"ק נ"ב ע"ש והתם מה כשרות וצדקת שייך אי זנתה עם גוי או עם ישראל ודוחק לומר משום דר"ת ס"ל אינה חייב מיתה על ביאת גוי או אינה נאסרת זה דוחק ע"כ כ' ה"ה טעם הנ"ל והקשה ב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט עכ"פ מה יענה ברוב פסולי' דלא הוי ספק בלא דבורה והגאו' ב"מ סי' הנ"ל וכן הגאון קה"ח בספ' שב שמעתת' שמעת' ד' כתב די"ל עפ"י מש"כ הפ"י פ"י יוחסין דהתורה התיר' ס' ממזר אפי' איכא רובא וביארו הם עפ"י מש"כ שיטה מקובצת פ' קמא דבב"מ גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק דרובא דאיתא קמן איכא נמי איקבע מיעוטא קמן ומידי ספיקא לא נפקא אלא שהתורה התירה אותו הספק דסמכינן ארובא אבל לעולם נקרא ספק על כן היכי דמיעטה רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם זה הספק דאיקבע מיעוט איסורא נמי בכלל ולא ספק שהרי ספק נקרא וזהו כונת השמ"ק שם וא"כ י"ל ה"נ כיון דכתיב ממזר ודאי ולא ספק א"כ כל ספק התירה התורה אפי' במקום רוב פסולי' אלו כונת דבריהם עם תוספ' נופך משלי ויוצדק זה לפמש"כ איש עני במקום אחר דהא דס"ל לרמב"ם בעלמא ספיקא דאורייתא לקולא לא מספק ממזר מפיק לי' אלא מאל תחלל בתך להזנותה א"ש אבל למאי דס"ל דרמב"ם מס' ממזר יליף לי' עיין ר"ן ספ"ק דקידושי' ע"כ ליתא להנ"ל שוב הקשה ב"ש שם ולפסול נמי תאומן לישא ממזרת דהא בלא דברי' הו"ל ספק ובספק קהל יבוא גם בזה תי' ב"מ עפ"י מ"ש חי' רשב"א פ' י' יוחסין דס' ממזר יבוא כ"ע אית להו אבל ספק קהל יבוא לית לי' לרא"ל א"כ י"ל ק' הנ"ל:

720

721וכשאני לעצמי נלע"ד לישב ב' קושי' ב"ש הנ"ל וגם מה שנתקשה מהרש"א בקידושי' דמהפך דרב ושמואל ולא קאמר האמת כהצריכותא דרוב פסולי' אצלה ופ"י האריך העמיק בקו' זו ותו יש לעיין מ"ט באמת דר"ג מתיר אפי' ברוב פסולי' ור"י פוסל אפי' ברוב כשרי' ולא ניזל בתר רובא ככל התורה דהנה במשנת מכשירי' תינוק נמצא מושלך בעיר שרובה ישראלי' וכו' קאמר ר"י דאזלינן בתר רוב משליכי' אפי' יש שם רק שפחה א' תלינן בה שדרכה להשליך ומבואר שם בהרע"ב בשם תוספתא דת"ק נמי מודה אלא ס"ל גם בנות ישראל משליכין מחמת רעבון עי"ש וכן עוד שם נמצא בה בשר אזלינן בתר רוב טבחי' או בתר רוב אוכלי בשר וכן פת בתר נחתומי' עי"ש מבואר דאין לנו לילך אחר רובא קרקפתא דגברי הדרי' ומצויים שם אלא הנכנסי' בזה הספק אבל אינך אינם מתחשבי' והנה בירושלמי סוף פ"ק דכתובות ועיין פ"י שם איתא ר' יהושע ס"ל הזנות רצה אחר הפסולי' וא"כ אפי' כל העיר כשרי' ויש שם איזה נתיני' וממזרי' כולם אינם מתחשבי' כלל כמו דאזלינן בתר רוב משליכי' אמנם ר"ג ס"ל חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה ואינה שומעת לפיתוי הפסול נמצא נהפוך הוא ויצאה מן הספק כל הפסולי' אפי' רובן פסולי' כי רוב נשים לא תשמענה לפיתוי פסולי' והשתא לפי"ז נימא אנן דודאי ב' הסברות אמיתיו' הן דרוב המזני' המה הפסולי' ולא שכיחא זנות אצל הכשרי' אלא המיעט אמנם רוב בנות ישראל בודקת ומזנות ולא תשמע אלא למיעוט הכשרי' נמצא כל שתוקי שבא לפנינו יש לנו ב' חזקות דאתי מכח רובא המתנגדי' זה לזה והו"ל ספק שקול בין יהי' רוב כשרי' בין יהי' רוב פסולי' וספק ממזר רחמנא שריא ע"כ מותר מה"ת ומיושב קושי' מהרש"א ופ"י הנ"ל אך מדרבנן אסור ספיקא ולר' יהושע אפי' ברי שלה לא מהני לכך אוסר אפי' ברוב כשרי' דעכ"פ ספיקא הוי ואיסור מדרבנן ולר"ג דאלים לי' ברי דידה הימנוה רבנן לברר ספיקא אפי' ברוב פסולי' כיון דבלא דבריה נמי אינו אלא ספק שקול כנ"ל ומותר מה"ת ומיושב קושי' ראשונה דב"ש דאפי' ברוב פסולי' נמי מותר מה"ת בלא דבריה וא"ש אך כל זה כשאומרת להכשיר הולד ולא מפיק נפשה מהחזקה שהחזקנו אותה לרוב נשים בודקת ומזנה ולאו כל כמינה לאפוקי נפשה מחזקתה וכה"ג אמרינן פ' עשר' יוחסין לאו כל כמיני' לאפוקי נפשי' מחזקת בריאי' עיי"ש ומיושב קו' שנייה דב"ש ומה דפסק רמב"ם באשת איש דאינה נאמנת לומר שהוא מישראל ויהא ממזר ודאי הוא פשוט דהרי רובא דעלמא כותיי' נינהו וגם הזנות רצה אחריהם ומכש"כ זנות א"א ומ"מ ספק מיהא הוה ולא ודאי כשר דבממזר עשו רוב כספק ועוד כבר הארכתי והוכחתי במקום אחר דאפי' לר' יהושע דס"ל הזנות רצה אחר הפסולי' מ"מ רחוק הוא שתשמע לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו ובפ"ק דכתובות בארתי זה ומיושבי' פסקי הרמב"ם בזה:

721

722ואמנם מה שאינו מאמין להאב לפטור אשתו מהחליצה לא מצא ה"ה ישוב דהרי מאמינה לתרומה וכ' הב"ח סי' ד' דסביר' לי' דארוס וארוסתו דלכ"ע אסורה הא דהאמין רב ושמואל באיסור דאורייתא אבל בפנוי' דלהאי דלכ"ע איסורא לא מצינו בדברי רב ושמואל אלא אביי ורבא הביאו דמיון ממשנתינו ילדה תאכל בתרומה ואינהו הוה סברי' תרומה דאוריי' אבל למאי דפסק הרמב"ם תרומה דרבנן אין ראי' ממתני' לאיסו' דאוריית' ודבריו דחוקי' ועיין בב"ש סי' ד' ס"ק מ' ובנב"י כ' דלתרומה נאמנת על עצמה ולא על אחרי' וצ"ע א"כ מאי מייתי רבא מתרומה אארוס וארוסתו דהוה להתיר עצמה לארוס ובני' לקהל אע"כ תרומה נמי הרי מאכלת עבדים ובני' תרומה והבנים משמשים ע"ג מזבח ובתשו' הרא"ש כלל פ"ב צווח ממ"נ אי נאמין ליורשו להוציא ממון מחזקת יורשי' למה לא נאמין לחליצה עיי"ש שהאריך והגאון קצה"ח בשמעת' ד' הנ"ל כ' דהאמנת האב בתורת יכיר אינו משום שנאמין לדבריו שהאמת כן הוא כאשר אמר אלא שהתורה נתנה לו רשות שהוא יאמין למי שירצה אעפ"י שאותו לא מהימן לדידן כגון אם היא אומרת ממך הולד הזה ולא הפקרתי עצמי לאחרים אע"ג דאנן לא נאמין לה מ"מ יש לו רשות להאמין בלבו לה ואז כל מה שנוגע בענין הולד מחזקינן אותו כבנו משא"כ לענין חליצה שהוא דבר שאינו נוגע לולד אין להאב נאמנת והוא סברה חדשה, ולפענ"ד מירושה י"ל עיי' תשו' רשב"א סי' תר"י משמע כל שאומר זה בני הוי כמצוה מחמת מיתה שזה יירש אותו וא"כ אפי' לא יהי' בנו הו"ל כמצוה מחמת מיתה וכיון שלא חזר בו קודם מותו הו"ל כאומר כל שעה ושעה זה ירשני ונוטל אפי' בנכסי' שנפלו לו אחר אמירה כי הוה ממש כאומר כן בשעת מיתה ובש"ס פי"נ דלא קאמר הכי משום דמדאורייתא קאי ועדיין לא נתקן הא דמצוה מחמת מיתה משו"ה קאמר דאיצטריך יכיר לנכסים שנפלו לו אח"כ עיי"ש. ושמעתי מקשי' בש"ס קידושין דקאמר משתקי' אותו מנכסי אביו ולא צריכא דתפיס דקשה לרמב"ם דס"ל תוקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אפי' אחר שנולד הספק א"כ ה"נ אמאי לא יועיל תפיסה ולק"מ אפי' אי בא עלי' ארוס בודאי מ"מ לא יועיל תפיסה נגד היורשי' דהו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי ספק ויבם ביבמות פ"ד אחין ועיין תוס' ריש מס' בב"מ וה"נ דכוותי' ופשוט:

722

723נחזור להרמב"ם דפסק דאין פוטר אשתו מחליצה נלע"ד טעמו עפ"י מ"ש תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שדבריהם צריכי' ביאור קצת מ"ט לא מקשי' מרישא ראוה מדברת די"ל התם עבדי איסורא שמסתתרת י"ל אינה נאמנת משא"כ בתולה שעיברה לא איבדה נאמנות שלה שאפשר שנאנסה או עיברה באמבטי אבל ממעוברת הקשה שפיר ושם בכתובות המ"ל הך צריכות' אלא עדיפא מיני' קאמר והנה תירוצם צריך לומר כך בשלמא בתולה שעיברה שתחלת דינה אעצמה להתירה לכהן גדול נאמנת וממילא שוב בני' ראוי' לכה"ג משום דאם תינשא לכה"ג תיעבד איסורא ומהימנינן לה אבל בבבא דמעוברת תחלת שאלתינו מה טיבו של עובר זה ולא על עצמה כלל שאפי' תאמר שקר לא תעביד היא איסורא אלא הולד וס"ל לר' יהושע אינה נאמנת בכך זה הוא כונת התוס' שם וכן נ"ל דעת רמב"ם בחבורו שאחר שכ' דין מדברת נבעלה כ' ואפי' היתה מעוברת וכו' ע"ש ומאי רבותא דמעוברת מראינו שנבעלה אע"כ משום שתחלת דינה אעובר והיא לא עבדי איסורא ואפ"ה הימנה ר"ג משום דהיא וולדה הכל חד הנה כי כן בודאי מודה מי שיש לו בן מפנוי' ושוב נשא אותה הפנוי' ואין לו בן אחר אזי היא פטורה מחליצה דכיון דהיא עבדה איסורא במה שנשאת לשוק נאמנת על עצמה ועל אחרים כשם שנאמנת לתרומה אך הרמב"ם מיירי שזינה עם פנוי' ושוב נשא אשה אחרת ומת בלא בנים ונתיר אשה זו בלא חליצה עפ"י עדותה של פנוי' זו זה לא אמרינן כיון דהפנוי' לא עבדי איסורא לא נאמן עדותה להתיר אשה זו לשוק זה נ"ל דעת רמב"ם נכון לדינא ואפשר לא יחלוק עליו אדם בזה. ונ"ל להביא ראי' לפסק רמב"ם דהנה המרדכי פ"ב דיבמות מקשה אמתני' התם מי שיש לו אח מ"מ זוקק ליבום ובן מ"מ פוטר ומסיק לרבות ממזר והקשה לרמב"ם איך פוטר ממזר נימא מדאפקרי נפשי' וכו' ותי' בהיותה חבושה עמו בבית האסורים ובס' בני אהובה הל' יבום כ' דיש למצא ממזר בהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו מת בעלה ונשאי' ושוב בא בעלה שבנה מן הראשון ממזר ולא שייך למימר כי היכי דאפקרה נפשה וכו' אלא דס"ל למרדכי דומי' דבנה משפחה ונכרית דתנן בהך מתני' ועיין ב"ש רס"י קנ"ו. ולכאורה צ"ע להמרדכי אליבא דרמב"ם דמתני' רפ"ב דיבמות מיירי ע"כ בהי' חבושי' א"כ מ"ט דחיקא לי' לרבא לאקומי מתני' דילדה תאכל בתרומה נמי בכי האי גוני וכאביי מיהו להב"ח הנ"ל לק"מ דלרבא דס"ל תרומה דאוריי' ממילא מהימן נמי לחליצה ולק"מ ק' מרדכי ולא איצטריך לאוקמי מתני' בחבושים אבל למש"כ לעיל דלא כהב"ח ק' אהמרדכי תו ק' לי אהמרדכי לוקמי בנשא ממזרת שקידושי' תופסי' ובנו ממזר דהולך אחר הפגום ולא שייך אפקרא ולזה י"ל עיקור ק' המרדכי אבבא דשפחה וגוי' דתיפוק לי' בלאה"נ אפי' ישראלי' כה"ג אינו פוטר משום כי היכי דאפקרה ואמנם לזה י"ל דמיירי בנתיחדה לו כבתשובת הרא"ש מייתי ברמ"א סי' ד' בשלמא בממזר מערוה לא שייך נתיחדה לו ערוה דאוריי' אבל שפחה שייך שפיר נתיחדה ולק"מ ק' המרדכי ואולי לית לי' סברת הרא"ש דמחלק בין נתיחדה לו או לא מ"מ ק' ראשונה קשה מ"ט לא מוקי רבא כאביי בחבושי' עכנ"ל מכאן הוציא הרמב"ם דינו דתוס' הקשו שם מה צריך ללמוד אחוה מבני יעקב לימא פשוט הוה סד"א כיון שאין לאמו אישות ע"ש ולהרמב"ם א"ש דהוכיח הש"ס מדהבן ממזר פוטר ע"כ לא מיירי מבא על אחותו דא"כ אינה נאמנת דמדאפקרה נפשה וכו' וע"כ בנשא ממזרת מיירי שיש לו בה קידושי' בחייבי לאוי' וא"כ יש לו אישות בהאם וע"כ הוצרך לומר אחוה מבני יעקב ומוכח דינו של הרמב"ם וגם מוכח דיחדה לו לבעלה תמיד מועיל כתשו' הרא"ש דאלת"ה תקשי בבא דשפחה ונכרית וא"ש הכל בעה"י, והנה רש"י פי' דשמעתין דלהאי איסורא פי' שאסרו וגזרו על יחוד פנוי' נראה שדקדק כן משום דס"ל כשי' הראב"ד דלא יהי' קדשה לא שייך אלא במופקרת אבל יחיד שבא על הפנוי' אינו עובר בלאו נמצא לגבי האי לאו איסורא משא"כ אי נימא דאפקרה נפשה לגבי אחריני ה"ל איסורא לא תהי' קדשה ויש לדחות זה מ"מ להשמר מזה פירש"י דודאי מכיון דכבר אסתתר שוב אין אפטרופוס לעריות ולא שייך לחלק בין איסורא להתירא רק אנו דנין על תחילת הסתירה והיחוד עם איש ולענין הסתירה והיחוד הוה תרוויי' איסורא בשוה ושוב מכיון דעברה ואסתרה אין אפטרופוס לעריות וק"ל:

723

724ואמנם בסוגי' ראוה מדברת ס"ל לר' יהושע הכי ומשמע לר"ג דהילכתא כוותי' יש אפטרופוס אע"ג דאסתתר אך הפ"י הקשה שם הא פ"ק דחולין ס"ל לסתמא דתלמודא בפשיטות אין אפטרופוס ומה שתי' מורי הגאון בהפלאה ז"ל דהתם אי לא הוה אזלינן בתר רובא אבל השתא דאזלינן בתר רובא יש אפטרופו' לא נראה לי דעכ"פ נימא דאפי' אביו ואמו חבושים זע"ז אפי"ה איכא מיעוט נואפי' דאין אפוטרופוס א"כ עכ"פ אם היא והנואף חבושים זע"ז פי' מיוחדים ונסתרים מרצונם פשיטא דנימא דרוב אין אפטרופוס ואש בנעורת ע"כ הנלע"ד אדרבא בודאי לא יחלוק ר"ג אהא דאין אפטרופוס אך כיון דס"ל לחזקה אשה בודקת ומזנה והאשה יודעת מאוד אם תתיחד ותסתתר שוב אין אפטרופוס וא"א לה להנצל ע"כ חזקה שלא נסתרה עד שבודקת עם מי היא מתיחדת שמא או ודאי תבוא לידי בעילה ור' יהושע ס"ל כיון שכבר אסתתר אז אנחנו דנים אין אפטרופוס ונבעלה אבל קודם סתירה אין האשה מחלטת שתבעל לו ע"י סתירה זו ואינה בודקת ומסתתרת עם פסולים שהזנות רצו אחריה ושוב כיון דאסתתר אין בידה להציל עצמה ומיושב קו' פ"י דכ"ע ס"ל אין אפטרופוס וא"ש דברינו הנ"ל בדקדוק לשון רש"י:

724

725אמנם לשיטת רמב"ם דס"ל דכל ביאת פנוי' אית בי' לאו דלא תהי' קדשה א"ש טפי דלהאי ולעלמא איכא איסורא דאורייתא ומה שמקשין להרמב"ם א"כ איך משכחת קנס באונס ומפתה הא לוקה לק"מ דרמב"ם מפרש מפתה בקרא במפתה לשם קידושין אלא שאביה ימאן לתתה לו כמבואר במס' קידושי' וברמב"ם הל' נערה וכן באונס כיון שהמאנס יודע ולו תהי' לאשה לא יוכל לשלחה א"כ לא הוי בועל שלא לשם קידושי' ואינו עובר על לאו ובזה מיושב הטיב שיט' הרמב"ם דבממזר ליכא לאו אא"כ קידש ובעל אבל בעל בלא קידושי' לא א"כ מאי פריך ש"ס פ' אילו נערות לר' יצחק קשי' ממזרת הא ליכא לאו בבעילה בלא קידושי' והשתא א"ש בממ"נ כיון דא"א ליבעל לשם קידושי' משום איסור ממזרת א"כ ממילא עובר על לאו דלא תהי' קדישה וקשי' ממזרת וא"ש אך הרמב"ם בעצמו לא תי' כן לחכמי לוניל ובחי' למס' כתובות ביארתי יותר בעה"י:

725

726והנה מבואר בנימוק"י סוף פ' אלמנה לכה"ג וכן בטור אה"ע סי' ד' כשהארוס מכחיש מ"מ היא נאמנת ושרי' לעלמא אך לא להארוס דשוי אנפשי' חתיכה דאיסור' וגם לא להכשיר הולד דהאב נאמן מטעם יכיר ועוד דה"ל ברי וברי ולא אמר ר"ג ומ"ו הגאון בהפלאה ז"ל במשנה ראוה מדברת הניח דברי הטור בצ"ע דאיך מותרת היא לעלמא כשהבעל מכחישה הא הו"ל ברי וברי ובמ"כ לא ראה שגם הנמוק"י בשם ריטב"א כ"כ ולק"מ דלא שייך ברי וברי אלא במה דהוא שייך בגוי' ושניהם בעלי דבר ומכחישי' זה את זה כגון משארסתני נאנסתי דבעי להוציא ממנו הכתובה אילו הי' הוא טוען ברי נגדה לא היתה נאמנת והה"ד ה"נ להתיר הולד או להנשא לו בלאו האי טעמא דשוי אנפשי' חתיכה דאיסור או נאמנת מטעם יכיר נמי שייך ברי וברי אפשר אבל להתיר האשה לעלמא דהוא לא שייך בגוה אזי אין הארוס אלא כעד א' דעלמא שאומר ברי על אשה פלוני' שהיא פסולה דאינה נאמן להוציאה מחזקת כשרותה ולא שייך ברי וברי אלא בבע"ד אבל לא בעד א' שיפסל אדם כשר וזה הארוס איננו אלא כעד א' דעלמא לענין כשרות האשה לעלמא וזה ברור לענ"ד ע"כ נ"ל באשה שנשאת לכהן ושוב ילדה ואמרה מיני' שבא עליה בזנות טרם חתונתם והוא מכחישה אם רוצה לקיימה אין כופין לגרש' בדיעבד כיון שהיא אומר' לכשר נבעלתי והוא אינו נאמן נגד עלמא ולדידי' נמי לא שוי' חתיכ' דאיסו' שהרי אינו אומר לפסול נבעלה ולא דמי לארוס דכ"ע פסולים אצלה דאסורה לבעל משא"כ בפנוי' אע"ג דלגבי דידי' הוית כלא נבדקת שהרי הוא אומר שאינו מיני' מ"מ לא שוי' נפשי' כחד"א דאפשר לכשר אחר נבעלה ולדידן היא נאמנת א"כ תו לא שייך חומרת יוחסין כנלע"ד להורות. [ועיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' ט' וסי' י']. פק"ק פ"ב יום ג' ד' סיון תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

726

727ביאור ענין חמותו ובת אשתו אחר מיתת אשתו יבמות צ"ח ע"ב.

727

728בס' דגול מרבבה בא"ע סי' ט"ו תמה על הפוסקים שהחליטו דחמותו אחר מיתת אשתו ערוה ומשמע דלא תפסי קדושין והא רש"י בסנהדרין ע"ו ע"ב וכן דעת רמב"ן ורשב"א פרק נושאי' על האנוסה צ"ח ע"ב דליכא לא כרת ולא לאו אלא ארור שוכב עם חותנתו וא"כ קידושין תופסין שוב מצא הגאון שנתעורר כבר בזה בכה"ג א"ע סי' קע"ג ועיי"ש בהגהות הטור סי' א' עוד הוסיף הגאון הנ"ל דגם בבת אשתו האריך במקום אחר אלא שקצר הגליון מהכיל ע"ש:

728

729והנה מה שכתב דבחמותו ליכא אלא אי' בעלמא ומבואר דעכ"פ ארור הוה איסור עשה או יותר ממנו דאלת"ה תיקשה בקדושין ס"ח ע"א דקאמר מי כתיב תהיינה לכהן ונדחק שבקינן לקרא וכו' אמאי לא מתוקם לי' בחמותו אחר מיתת אשתו אלא ע"כ דעכ"פ איסר עשה ואין קדושין תופסין לר"ע ועוד יל"ד מ"ט נקט קליש איסורא ולא קאמר בקיצר כיון דלא הוה ערוה לא גזרו בי' רבנן אע"כ משום דלר"ע קיימי' ולדידי' לר' ישבב אפי' באיסורי עשה אין קידושין תופסין משו"ה קאמר דעכ"פ קליש איסורא כצ"ל וא"כ עכ"פ מוכח דבציר מעשה לא הוה וא"כ אכתי תיקשי לרמב"ן ורשב"א דמייתי ראי' מדאמרינן בסנהדרין איסורא בעלמא א"כ גם לדבריהם תיקשי הוה לי' למימר עשה בעלמא כיון דעכ"פ עובר בעשה וע"כ צ"ל דאורחא דש"ס הכא אפי' בחייבי עונשי' כמ"ש בתוספי הרא"ש דיבמות ומייתי ראי' מקדושי' ס"ב ע"א לא הנקי ולא הנקי אלא איסורא בעלמא אע"ג דזינתה בזיקת הבעל ועכ"פ חייב כרת בליכא עדים ואין ראי' זו דרמב"ן ורשב"א מוכרעת כל כך ואינך ראיות יבוארו לפנינו אי"ה, מה שכ' עוד הגאון דגם בבת אשתו יש לעיין רצונו בזה דאע"ג דלכאורה בת אשתו ממ"נ אין קדושין תופסין בה דלרמב"ם אפי' חמותו הוה בכרת ולרמב"ן ורשב"א נהי דבחמותו אחר מיתת אשתו ליכא אלא אי' בעלמא מ"מ ס"ל להם דון מינה ואוקי באתרא דבת אשתו אפי' שריפה איכא וא"כ ממ"נ אין קדושין תופסי' בה וכשנפלה לפני יבם פטורה בלא חליצה מ"מ דילמא איכא מאן דס"ל כרמב"ם בהא דון מינה ומינה ובהא ס"ל כרמב"ן ורשב"א דחמותו אחר מיתת אשתו ליכא לא לאו ולא כרת וה"ה בבת אשתו דון מינה ומינה וכרמב"ם וא"כ איך נפטירנה בלא חליצה ולא זכיתי לאריכתו של הגאון זצ"ל:

729

730ולפע"ד דלא תיקשי לרמב"ם דפסק בעצמו בעלמא בכמה דוכתי דון מינה ואוקי באתרה עיי' היטב בתשו' חו"י סוף סי' ר"ג מ"ש בפרט זה מ"מ הכא לא שייך כלל אוקי באתרה להרמב"ם דבשלמא לרמב"ן ורשב"א דס"ל חמותו אינה ערוה אלא בחיי אשתו ואז היא בשריפה ולאחר מיתה ליכא שום עונש כלל שוב דון מינה בת אשתו שתהי' ג"כ בשריפה ואוקי באתרה שהרי היא עכ"פ בלאו אחר מיתה וא"כ אוקי באתרה שגם שריפה יתחייב אחר מיתה אך לרמב"ם דכך היא המידה בחמותו שהיא ערוה גם אחר מיתת האשה והיא בכרת ככל עריות ומ"מ שריפה שנאמר בה אינו אלא מחיים מה תאמר שוב דון מינה בת אשתו שתהי' בשריפה ואוקי באתרה מה לאו שבו נוהג אפי' אחר מיתה ה"נ שריפה ז"א הא בחמותו גופי' נמי אחר מיתה איכא כרת ולאו ומ"מ שריפה אינו נוהג אלא בחיים וה"נ בבת אשתו וזה ברור בעזה"י נמצא זה תלוי בזה אי חמותו אחר מיתה בכרת גם בבת אשתו ליכא שריפה אלא כרת ואי נימא דחמותו ליכא אפי' לאו א"כ אוקי באתר' גבי בבת אשתו והוה אפי' בשריפה נמצא בת אשתו ממ"נ אין קדושי' תופסי' ופטורה ויחליצה והמחמיר בה ה"ל כשדרה וגולגולת דסתרי אהדדי:

730

731אמנם רמב"ן ורשב"א הוכיחו סברתם מיבמות צ"ח ע"ב דשבקי ברייתא אשה ובתה דאיירי בי' ונקוט מותר בחמותו וה"ל למימר סתם כונס א' ומוציא אחרת ואם מתה זו מחזירה אע"כ דבאשה ובתה לא קליש איסורא דאוקי באתרא וממילא מוכח נמי דחמותו לאחר מיתה ליכא כרת דהא בהא תלי' וכנ"ל אלא די"ל דלא קשיא מידי אהרמב"ם וה"ג די"ל ס"ל עיקר כמו שכתב תוס' דלהכא באשת אחיו לא גזרו ובחמותו גזרו משום דכ"ע בי חמותו קרי לי' עיי"ש ביבמות צ"ח ע"ב ד"ה מותר וכו' ע"ש א"כ ה"נ נימא קמ"ל אפי' חמותו מותר מכ"ש בת אשתו דלאו בת אשתו קרי לה אלא בת אביה כדלעיל צ"ז ע"ב ולק"מ קושי' רמב"ן ורשב"א אלא אינהו סברי עיקור כתי' קמא דהתוס' ד"ה מותר הנ"ל אבל לרמב"ם י"ל כהנ"ל:

731

732והנה לכאורה יש להוכיח דגם התוס' ס"ל לעיקור שינוי' קמא דהתוס' ד"ה נשא אחותו הקשו אפירש"י ועיי' לעיל תוס' כ"ב ע"א ד"ה ערוה ולכאורה לק"מ דרש"י ס"ל לעיקור דאין לחלק בין חתנות דיהודית לקורבא דנפשא דוקא חיתון דגיות ס"ל לרש"י לחלק בינו לבין קורבת עצמו וכמ"ש תוס' בשם רש"י ד"ה אשה ובתה על אשת אחיו בגירות אין שום סברא לחלק בינו לבין קורבת עצמו ולענין קו' תוס' ד"ה מותר ס"ל שאני חמותו דקרי לה חמותו דפלני', אבל בודאי למאן דלא גזר באשת אחיו בגרות אפי' בקורבת עצמו לא גזר וא"כ היה קשה לרש"י לזה הה"א דמותיב תיובתי' לרב ששת והוה ס"ל אשת אחיו בגרות מותר א"כ ה"ה קורבת עצמו מ"ט למגזר באחותו מאמו בשלמא מאן דאוסר בחמותו משום דמיתקרי חמותו דפלני' אבל אחותו מאמו מ"ט לאסור ע"כ לפי הס"ד דהשתא צ"ל משום דאתי' למינסיב אחותו שתלד אמו אח"כ ומשוה"נ פירש"י בשמעתין דכונס א' קאי אגר דעלמא משום דגר דשמעתין לידתו בקדושה והיינו ישראל ועוד הו"ל למימר מקיים א' וכמ"ש תוס' אע"כ אעלמא קאי ואגר שלא נולד בקדושה וכל זה בשמעתין אמנם למסקנה דמסיק כרב ששת דבגיות אשת אחיו קאי אבל בגירות אה"נ דאסר שפיר י"ל טעמא דאחותו מאמו משום אתי' לאחלופי וככל מה שכתב תוס' ופירש"י בעצמו בסנהדרין והא דלא גזרו באשת אחיו משום דעל ידי חיתון דגיות לא גזרו ואשת אחיו דחיתון גירות אה"נ דאסור משום אתי' לאחלופי וס"ל לרש"י ממש כהתוס' ואין כאן שום סתירה מרש"י דיבמות ארש"י דסנהדרין נ"ו ע"א:

732

733ולפי אותו הפי' דאחותו מאמו משום אתי לחלופי שפיר י"ל דנקיט לידתו בקדושה לרבותא דאפי"ה גזרינן אתי' לאחלופי מכ"ש לידתו שלא בקדושה ולאותה שיטה י"ל שפיר דכונס א' אהאי גר דשמעתין קאי וה"ה ישראל גמור והא דלא נקיט מקיים משום דמיירי נמי בלידתו שלא בקדושה ולא נקיט לידתו בקדושה אלא משום רבותא דאיסורא דאחות אמו אבל בהתירא דאשה ובתה נקיט לשון יכנוס דמשתמע רבותא בלידתו שלא בקדושה להתירא ולעולם אגר דהאי ברייתא קאי ולק"מ שום קושי' אפירש"י וזה נ"ל לדעת הרמב"ם דמייתי האי דינא דכונס א' בישראל גמור ושביק גר דתני' בברייתא אלא ע"כ כנ"ל דברייתא מיירי נמי בלידתו שלא בקדושה ואתרווייהו קאי ברייתא בין על לידתו שלא בקדושה ובין על לידתו בקדושה מ"מ אמת נכון הדבר דלק"מ אפירש"י מכל מה שהקשו התוס' וצ"ל דתוס' לא ס"ל לעיקור הך תרוצא דחמותו בי חמותו קרי לי' אלא שינוי' קמא דאשת אחיו בגירות נמי קיל משום דבא ע"י חיתון של אחר ולא של עצמו וא"כ מזה הטעם בעצמו יש חילוק בין אשת אחיו בגירות לאחותו מאמו והו"מ רש"י שפיר לפרש גם בשמעתין אחותו מאמו משום אתי' לאחלופי משו"ה הקשו התוס':

733

734נמצא מוכרח לכאורה דלא ס"ל תוס' לעיקור הך סברה דחמותו דפלני' קרי לי' ואפי"ה ס"ל התוס' דחמותו אחר מיתת אשתו בכרת וממילא דאין גזרה שוה למחצה ואשה ובתה נמי אינו בשריפה אחר מיתה וקשה קושי' רשב"א דהו"ל לברייתא למינקט סתם מתה זו מותר באידך ומ"ט נקיט חמותו דהא להתוס' אין רבותא בחמותו טפי מאשה ובתה וק' שפיר, איברא נ"ל דבלא"ה לק"מ דמ"ל לפרש דקליש לי' איסורא כיון דכל עצמו אין הטעם אלא משום דאתי לאחלופי א"כ כיון שאותו העונש מה שמפורש להדי' בקרא וישרפו אותו ואתהן בטיל לי' לאחר מיתה אע"ג דמ"מ נשאר לאו וכרת אותן העונשי' אינם מפורשי' בהאי קרא וכיון דעיקר העונש אזדא לי' קליש לי' ולא אתי לאחלופי משא"כ בת אשתו אע"ג דלענין הדין חד דינא אית להו עם חמותו מ"מ לא קליש להו אסורא לאינשי כיון דלא מפורש בקרא אלא לאו ואותו העונש עדיין הוא כמו שהי' ולא נשתנה אתי לאחלופי ולפי"ז דוקא חמותו מותר בגר ולא בת אשתו ומשו"ה נקטה הברייתא חמותו ואע"ג דרמב"ם מתיר בהדי' בגר גם בת אשתו מ"מ לרמב"ם בלא"ה לא ק"מ קושי' הרמב"ן ורשב"א דס"ל כנ"ל דחמותו רבותא הוא דחמותו דפלני' קרי לי' אבל להתוס' דלא ס"ל הך סברא י"ל כך:

734

735והרמב"ן ורשב"א שהקשו כן צ"ל דס"ל בחמותו דפלני' כפי' התוס' דלא כרש"י ובפי' דקליש לי איסורא דלא כהנ"ל משו"ה הקשו נמצא עכ"פ הוכחנו דרש"י אע"ג דסבר כרמב"ן דחמותו ליכא משום ארור שוכב מ"מ מצי סבר בבת אשתו דון מינה ומינה ואין הכרח מכח ק' דהו"ל לברייתא למינקט מתה זו ייבם האחרת אלא דא"צ הכרח דהא קיי"ל אוקי באתרי' בעלמא כמש"כ לעיל רק לרמב"ם לא שייך אוקי באתרי' כיון דגם בחמותו איכא לאו וכרת אחר מיתה אבל לרש"י דליכא לאו תו בודאי איכא בבת אשתו משום דון מינה ואוקי באתרה. ולבר מן דין הא הרא"ש פ' נושאי' וטוי"ד סי' רס"ט מייתי שיט' ר"ח דפסק הלכה כר' ישמעאל דגם חמותו אחר מיתה בשריפה ועיין לעיל ביבמות כ' ע"א איכא דאמרי כל שאיסורו איסור ערוה וכו' למעוטי צרת אילוני' וכו' וכ' רשב"א גי' ר"ח ושכן הגירס' בספר מוגה בישיבת רבינו ניסים גאון ז"ל כל שאיסורו איסור ערוה הא ניהו דאסירא צרתה הא לאו הכי דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה עיי"ש ולפי אותה הגירסא צל"ע לימא למעוטי צרת חמותה אחר מיתת אשתו דלאו איסורה איסור ערוה דלרמב"ן ורשב"א לא הוי אלא בארור שוכב עם חותנתו וצרתה מתיבמת וקמ"ל לאפוקי מדר' ישמעאל ומדלא אמר הכי ש"מ לפי אותה הגירס' או דהלכה כרמב"ם ותוס' דחמותו הוי ערוה ובכרת או דהלכה כר' ישמעאל וש"ס לא בעי למימר לבר מהילכתא כמ"ש רשב"א לפני זה דלא בעי למימר דלא כתב עיי"ש וא"כ ממ"נ אין קידושין תופסין אפי' בחמותו ומכש"כ בת אשתו ולכאורה יש להביא ראיי' לשיט' ר"ח דהלכה כר' ישמעאל מדלא אמר תרווייהו בריתות ס"ל חמותו אחר מיתה כר"ע והא דתני' מותר כר"ע נמי בהא דלא מחייב ב"נ אלא שב"ד ממיתין עליו והא דאסור ס"ל כר"א אפי' אין ב"ד ממיתין ב"נ מוזהר ומשוה"נ אסור בחמותו אע"כ הלכה כר' ישמעאל ולא בעי לאוקמי תרי ברייתות לבר מהלכתא אך זה יש לדחות דלר"א נמי לא מוזהר ב"נ בחיתון רק במחמת אחוה עיי"ש בסנהדרין אבל י"ל קושי' התוס' על אביי די"ל מוקי בריתות דאסרה חמותו בגר כר"ע דכל שממיתין ב"נ מוזהר וברייתא דשרי' כר"א באחוה תלי ואע"ג דממיתין אין ב"נ מוזהר ולעולם כאביי וק"ל עיין ב"ח יו"ד סי' רס"ט שמחלק בין אשת אביו לחמותו. וראיתי בס' בית מאיר שנתעורר במש"כ תוס' ר"פ נושא משמע דלא מחייב בת אשתו אלא בנכנס לחופה מיהת דמיקרי שאר וברמב"ם איתא קידש אשה נאסרו עליו שש נשים משמע אפי' ע"י קידושין ובתוס' יבמות ג' ע"א באמצע הדיבור ארכבי אתרי רכשי והניח בצ"ע לדינא ולכאורה צ"ע אדברי תוס' ר"פ נושא נהי באשה ובתה לא כתיב קיחה מ"מ באשה ואמה כתיב כי יקח וילפינן זמה זמה ואין גזרה שוה למחצה וצ"ל ודאי למאי דקיי"ל כרבא דר"ע דריש שתיהן קיימת לאפוקי אחר מיתה א"כ עכ"ס מיירי קרא מאשתו ממש דנסבא בהתירא מכש"כ לר' ישמעאל דקאמר אחת מהן ואידך דנסבא בהיתר לא אבל עכ"פ מיירי קרא נמי מהאי דנשי' בהתירא ומשו"ה כתיב יקח דאפי' רק קיחה בעלמא נאסרה אידך עליו ושפיר ילפינן ג"ש ג"כ לאשה ובתה וכהרמב"ם אך לר"ע אליבא דאביי דאת שתיהן היינו חמותו ואם חמותו ואותה האשה דנסיב בהתירא לא מיירי קרא כלל א"כ ע"כ האי קיחה נמי בעילה דודאי לא יתחייב שריפה אקידושי חמותו בלי בעילה וא"כ ממילא הדר חקירת תוס' למקומו ואיכא למימר בין אשה ובתה ובין חמותו לא נאסרו אלא בנכנסו לחופה משו"ה כתב תוס' נכנסו לחופה דאתי' שפיר לכ"ע גם לאביי אליבא דר"ע אלא דלפי"ז לא הו"ל צ"ל משמעות דורשי' איכא בינייהו אלא דטובא איכא בינייהו לר' ישמעאל ע"י קידושי' מחייב על ביאת חמותו בבת אשתו משא"כ לר"ע וצריך עיון ודאתאן עלה נ"ל עכ"פ פשוט בבת אשתו אחר מיתת אשתו תיפוק בלא חליצה ואין קידושין תופסין בה וקרוב לודאי גם חמותו הדין כן אך בחמותו לא נעביד עובדא אבל בבת אשתו בודאי שריא הנלע"ד כתבתי. פק"ק פ"ב יום ה' ו' אדר תקפ"ה לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

735

736אירע בשבת אחר שכבר מכרו כל המצות בא לבה"כ חיוב יא"צ שהי' אסור בבית הכלא ועתה התירוהו ואמרתי פשוט שמי שקנה סגן יתן לו מקום לקרותו לתורה בין הקרואים שלו שהרי קנה שיעבודו וטורף ממנו והגבאים ינכו לו לפי ערך מה שמגיע על עלי' א' דאחריות ט"ס הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל לא מצי למטען אדעתי' דהכי לא קניתי מצות כלל והוי מקח טעות והדרנא בי דכמו מי שקנה שדה מחבירו ובא בע"ח וטרף קצת ממנו אין לו על המוכר אלא אחריות ותל"מ ה"נ דכוותי' ואין לפקפק ולומר דלא שייך הכא שיטרוף ממנו כיון דלית לי' קלא שיש לו יא"צ שהרי הדרך להכריז החיובים והשתא לא הכריזו מפני שהי' במאסר ולא הי' לי' קלא ודומה למלוה ע"פ דאפי' המוכר שדהו בעדים לא הי' גובה ממשעבדי אלא משום דמוכר בפרהסי' זבין וזה לא שייך הכא א"כ לא יטרוף כלום ז"א דאדרבה דוק מיני' לאידך גיסא דלא מיבעי למ"ד שיעבודא דאורייתא הי' מן הראוי' לטרוף אפי' היכי דלית לי' קלא אלא משום תקנת הלוקחי' דלא שבקת חי אלא אפי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ומעיקרא לא תיקנו רבנן אלא על מלוה בשטר דאי' לי' קלא מ"מ היינו טעמא שלא תיקנו נמי במלוה ע"פ משום הך מילתא גופא דאיהו אפסיד אנפשי' שהלוה ע"פ והפסיד לעצמו שלא נוכל להפסיד הלוקחים בזה והכא לא שייך כל זה דתקנת הלוקחי' לא שייך דזה לא שכיח כלל ולא שייך לא שבקת חי וגם זה האסור לא הפסיד לנפשי' דמה הו"ל למיעבד והוא בעצמו לא ידע מזה כלום ובר מן דין איכא נמי משום ועשית הישר והטוב שהרי היא"צ לא יכול לעלות ביום אחר דיומא גרם והבעל סגן יכול לקנות ביום אחר ע"כ הי' נראה פשוט ליתן לו חיוב שלו אך כל זה לאפוקי שלא יצא ריקם מבלי שיעלוהו לתורה כלל אך באשר הסגן טוען מה חזית שאני אקראהו דילמא מי שקנה ז' או מפטיר והנה הבעל הסגן הנ"ל לא רצה למידן בדינא ודיינא כל כך וקרא להחיוב הנ"ל אמנם לדינא נראה שהדין עמו שיעלה למפטיר אעפ"י שזהו מנהג קבוע שהחיובים נקראים בתוך ששת קרואי' והשביעי והמפטיר מוכרים מפני שהם ביוקר יותר נמצא שלא הי' שיעבודו כלל על ז' ומפטיר מ"מ נ"ל פשוט דאי הי' בא לבה"כ בין מכירת הסגן למכירת ז' ומפטיר לא היינו מפסידי' לבעל הסגן כלום דהרי עינינו רואות אי יש הרבה חיובים שלא הספיקו להם כל הו' קרואי' אזי אין מוכרים גם שביעי ומפטיר וקוראים לחיובים נמצא אתה אומר שהוא כמו בינונית ועדיות שבע"ח בבינונית ואם לא יספיק יקח עידיות ה"נ הששה קרואים הוא בכלל בינונית ואם לא יספיק יקח שביעי או מפטיר ואחר הנחה זו פשוט אי הי' בא בין מכירת סגן לז' ומפטיר הי' עולה לז' ומפטיר דאין טורפין ממשעבדי במקום שיש ב"ח אפי' הם אינם ראוי' לשעבודו יהי' עידיות או זבוריות וזה פשוט, ולכן השתא נמי שבא אחר שכבר נמכר הכל יכול הבעל סגן לומר הנחתי לך מקום לגבות מז' והשביעי ידחהו אצל המפטיר זה ברור ופשוט ולא יכול הסגן לומר קח לך החיוב שלך מקרואי' שלי ואני אטריף חובי מהז' והשביעי מהמפטיר ז"א כיון שהג"צ רוצה לפרעו בזוזי לא מצי למטרף מהז' ואפי' טרף כבר שומא הדרא וזה פשוט ופשיטא נמי דלא מצי למימר שפרנס הממונה על הציבור יפסיד חיובו בשביל זה דהוא חיוב מדין הש"ס ועוד שיעבודו קודם, והנה זה המעשה הי' בא' שלא הותר ממאסרו אלא לשעה לומר קדיש ולעלות לתורה ואח"כ יחזור למאסרו ובמנחה לא הורשה לבוא לבהכ"נ אך אי הי' רשאי לבוא לבהכ"נ במנחה צ"ע אי יאמרו לו ז' ומפטיר הנחנו לך מקום לגבות בקריאת המנחה ואין גובין מנכסי' משועבדי' במקום שיש ב"ח אפי' הם זבוריות או דילמא אין מנחה בכלל שהרי עינינו רואות שקורי' לכל החיובים בשחרית ואפי' יש הרבה חיובים קורין לז' ומפטיר ולא דוחי' אותם למנחה כלל וצ"ע קצת בזה מ"מ נ"ל דמעיקרא לא תקנו כך אלא היכי דליכא פסידא לשום אדם ע"כ הג"צ מוחל לו שיהי' זריזי' ומקדימי' למצוה ויעלה בשחרית לז' ומפטיר ולא ימתין עד למנחה אבל היכי שכבר נמכר לטרף ממשעבדי לא אמרינן במקום שיש ב"ח אפי' הם זבוריות, הנלע"ד כתבתי בקיצור נמרץ ולא פירשתי הראי' והדמיונו' כי הם מבוארים ופשוטים לפענ"ד. כתבתי פה דרעזניטץ נגהי ליום ב' כ"ג שבט תקנ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

736

737שלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג הישיש זקן שקנה בינה ודעת כש"ת מו"ה שלמה סג"ל נ"י:

737

738נפשו היפה בשאלתו לבאר לו כוונת רמב"ן בנימוקי חומש בפסוק כי ביום אכלך ממנו וגו' לא ידעתי מקום הקו' והדברי' מבוארים לכל מבין ויודע כי קטני אמנה אומרי' אע"פ שהבורא סבת העולם אבל אין העולם מחודש ולא נברא בחפצו אלא קדמת העולם כקדמותו ונצחיות העולם כנצחיות שלו וכשם שהנר סיבה להצל ואין א' קדם לחברו ולא נעשה הצל בחפץ הנר ורצונו אלא כל מקום שהנר הולך הצל עמו בזמן ומקום שוה ה"נ הסבה עם המסובב וכך הוא בטבע הענין ומה שאנו רואים הפסד ההויות שבעה"ז הם אומרי' אין זה הפסד אלא פרוד ההרכבה שהיסודות בעצמם לא נתחדשו ולא יפסדו אך הרכבתם מתחדש מאלי' בטבע ומתפרד בהגיע זמנו באפס כחו ושוב יתחבר ויעשה ממנו צורה אחרת ושוב יתפרד ויופסד וילבש צורה אחרת וכן לעולם ועלה של זית היום אפשר כי אחר מאות מהשנים יעשה אדם גדול בענקים והאדם יתהפך לתפוח ולעשב השדה ואפשר אוכל אדם פת לחם ואותו לחם הי' אבי אביו לפני כמה דורות וכן הי' מעולם וכן יהי' עד עולם ולדבריהם יהי' אדם בן מות מעולם ואכילתו צריך להשלים הניתוך ממנו וקשה מאוד לצייר ענין חיוב מיתה של אדם וכל ענין אדה"ר אין לו מובן כי לא תמצא ראשון ולא אחרון:

738

739אך המאמינים בחידוש העולם ברצון וחפץ המהוה כל ההויות כולם אין ההרכבה גורם פירוד והפסד ומי שהמציא מאין היסוד הפשוט ומקיימו בחפצו כאשר גזר עליו כל ימות עולם הוא אשר הרכיבם בחפצו וגזר על ההרכבה שתעמוד לעד לעולם בלי שום פירוד והפסד ולא הי' צריך לאכול להשלים מה שניתך ממנו כי לא יתך ממנו נתך אך האכילה הי' להתענג ולא הי' לחם מן הארץ כ"א רוחניות כמו המן במדבר והי' נבלע באיבריהם אך אכילת פרי העץ הדעת גרמה לו חולשת ההתכה וממילא צריך להשלים חקו וחסרונו ע"י זיעת אפך תאכל לחם מן הארץ וכיון שהשלמת ניתוכו ע"י ארציית א"כ ממילא עפר אתה ואל עפר תשוב עד דבלה בעפרא ויחזור ויחי' כמו שהי' קודם החטא ואז יאכל וחי לעולם שכלו טוב וכלו ארוך ה' שנותיו יאריך כנפשו ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק וירא תקי"ף לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

739

שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"תResponsa Chatam Sofer, Collected Responsa

Welcome to Sefastia