שו"ת חתם סופר, אבן העזרResponsa Chatam Sofer, Even HaEzer

א׳החיים והשלום יחדיו יהיו על ראש ה"ה הרב הגדול המופלג החרוץ בעל פיפיות עומד לתל תלפיות הגאון המופלא פלא חכמה כש"ת מוהרר שמחה נתן ני' אבדק"ק מאשינצק י"ע:

ב׳אמרותיו היקרים האירו עבר פני ע"ד בחור בן כ' שנים שנפלה לפניו יבמה ורכושה רב מנכסי אחיו והיבם רוצה שתרד עמו לדייני ישראל לבצע הריב אודת נכסי אחיו שהי' בעלה וכפי שיראו הדיינים. והיא מסרבת ואינה רוצית בחליצה אא"כ יחלוץ בחנם כי חשבה שאסור לו לישא אשה עד שיחלוץ תחלה. והבחור נשתדך עם ההגונה לו ושואל כענין אם מותר לו לישא משודכת שלו ועי"ז תהי' מוכרחת לירד עמו לדין ישראל כדי שיחלוץ לה ומשמע שאין ביד ב"ד ישראל להעמיד על דת תקנת הקהלות המבואר סי' קס"ה ברמ"א ס"ד וגם אין לדונה כמורדת המבואר שם ס"ג כיון שרוצית לחלוץ אך בחנם ומסרבת לעמוד לדין תקנת הקהלות ופר"מ האריך כדרך חכם שכמותו ועיקור יסודו בנוי על תשו' ח"ץ סי' קט"ז וביקש ממני לחוות דעתי המעוטה וקלושה בענין זה:

ג׳הנה הרמ"א סי' קנ"ט ס"ה כ' בזה"ז דאיכא חר"ג שלא לישא ב' נשים אם נפלה לו שומרת יבם אסור לישא עד שיחלוץ ליבמתו והוא ממהר"י מינטץ סי' יו"ד אבל אם נשתדך קודם ואח"כ נפלה לו יבמה מותר לישא קודם חליצה והוא מהגה"ה מרדכי כתו' סי' רצ"א וע"ז הקשה ח"צ לפמ"ש בש"ע סי' א' סעי' יו"ד ביבמה לא החרים וכן בארוסה והוסיף רמ"א אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור עכ"ל וס"ל לח"צ פי' כוונת רמ"א אם אינו רוצה לכנוס לארוסתו אלא לגרשה מותר לכנוס אשה אחרת תחלה ויגרשנה אח"כ דבנשואה תיקן ולא בארוסה כ"ש במהרי"ק שרש ק"א. והשתא קשה הא מבואר דארוסה מקרי אשתו טפי מזקוקה ליבם והשתא אם לא תיקן בארוסה שמותר לכנס ואח"כ לגרש הארוסה מכ"ש שמותר ליכנס ואח"כ לחלוץ לזקוקתו ומהר"ם מינץ ומרדכי הנ"ל מצי סברי בארוסה נמי גזר. אבל למאי דפ' רמ"א כמהרי"ק הנ"ל להקל בארוסה כ"ש בזקוקה ומפני כן דחה חומרא זו מהלכה וכ' להקל בזקוקה:

ד׳ואני תמה מאוד על הגאון ז"ל ה"ל למימר סמי קילתא מקמי חמירתא ולהחמיר גם בשניהם בארוסה וזקוקה. ועוד הרב בש"ע יש סדר למשנה ואי הדר בו רמ"א הלכה כמשנה אחרונה שבסי' קנ"ט ואי תימא אפי' בלא סתירה נמי קשי' לי' הא עכ"פ זקוקה לא מקרי אשתו בכל מקום ואינה בכלל גזירת רגמ"ה א"כ תקשי אמהר"י מינץ ואהגאונים שבגה"ה מרדכי ולא על הרמ"א תלונתו:

ה׳ובלא"ה דברי ח"ץ באותה תשובה נפלאו ממנו מ"ש לקהל בנידון שלו שהי' בן י"ג ולא הביא ב' שערות ואינו רשאי לחלוץ עד שיביא ב' שערות והו"ל אונס ובאונס כיון נשתטית אשתו מתירים לישא אחרת ה"נ דכוותי' דברים אלו צ"ע בשלמא אי רגמ"ה גזר עליו שיחלוץ והוא אונס וא"י לחלוץ אונס רחמנא פטרי'. אבל רגמ"ה גזר שלא ישא אחרת והוא אינו אנוס לישא אחרת עד שיגדל ויתחייב לישא אשה ומי אנסו לישא טרם הביאו ב' שערות ובאמת ח"ץ ז"ל הרגיש שוב קצת בזה באופן אחר אלא שכ' כיון שעכ"פ גדול שהוא אונס פטור א"כ גם קטן א"צ לחנכו בזה כדאי' בחגיגה וי"ו ע"א כל היכי דגדול מחייב מדאוריי' קטן נמי מחנכו לי' וכו' דבריו תמוהי' התם בחנוך מצוה אבל באפרושי איסורא חרגמ"ה וספינן לי בידים דהרי א"א לכנוס בלי ב' עדים גדולים ולברך ברכת חתנים בלי עשרה גדולים ולמה יזדקקו לו נגד החרם וצ"ע:

ו׳נחזור לסתירת דברי הרמ"א הנ"ל תי' בעצי ארזים דרמ"א הכריע להחמיר בזקוקה משום דליהוי חליצה מעלי' כיון שאם יכנוס משודכת שלו שוב אינו ראוי ליבם יבמתו ותהי' חליצה שאינו עולה ליבום אעפ"י שמעיקר הדין אין קפידא בזה מ"מ מחזי כעין חליצה פסולה ע"כ מהיות טוב שלא יכנס תחלה ותהי' חליצה מעלי'. וע"ז הקשה פר"מ ג' קשיות א' א"כ מה בין נשתדך קודם או נפלה יבמתו לפניו קודם דבהגהה מרדכי מבאר החילוק דחרם השידוכי' קודם דוחה לחרם רגמ"ה וההיפוך בנפלה יבמה קדם חרגמ"ה לחרם השידוכי' ואלו לעצי ארזים אין סברא לחילוק זה:

ז׳והנה להבין דברי הגה"ה מרדכי הנ"ל מה ענין חרם שידוכי' שלא לבטל השידוכי' לחדרגמ"ה אבל הכוונה כי זה נשתדך בחרם שלא לבטל השידוכי' וע"כ אם אח"כ נפלה יבמה לפניו אם ירצה לייבם על כרחו לבטל שידוכין כי אסור לישא על יבמתו מחדרגמ"ה וכבר קיבל חרם שלא לבטל וע"כ תחלתו של זיקה זו לחליצה ולא ליבום וזיקה כזו אינה בכלל חדרגמ"ה כיון שא"א לייבם וע"כ מותר לכנס ולחלוץ אח"כ אבל אם נפלה קודם ועומדת בין לייבום בין לחליצה הרי הזיקה הזאת הוה כעין אישות ואוסרת עליו לישא אשה אחרת קודם חליצה אם שוב נשתדך ומקבל חרם שלא לבטל השידוכי' לא נימא שעי"ז החרם מוכרח לחלוץ ופקע זיקה ויהי' מותר לכנס קודם חליצה זה לא נימא:

ח׳מעתה יפה כ' הגאון עצי ארזים נהי דפסק רמ"א ארוס מותר לכנס טרם שגירש ארוסתו אבל לכנס טרם שחלץ ליבמתו הזקוקה ליבם נהי דאשתו לא מקרי מק"ו דארוסה מ"מ חליצה לא הוה כיון שאינו עולה ליבום משא"כ אי קדמה שידוכי' לזיקה וכבר אינו עולה ליבום מכח חרם השידוכי' וא"א לתקן זה למה יעכבנו מלישא קודם חליצה מה לי הכא מה לי התם לעולם לא הוה חליצה מעלי' כמו שיש לו אשה ונפלה יבמה לפניו:

ט׳תו הקשה פר"מ תינח לדדהו דס"ל דגזר ר"ג ביבמה אבל לרמ"א דלא גזר בארוסה כ"ש ביבמה מה שייך אין כאן חליצה מעלי' הא לא גזר ביבמה תמוהי' דברי מעלתו ובחפזו כ"כ אנו עסקי' באם אי גזר בזקוקה ונימא ק"ו אם בארוסה לא גזר מכ"ש בזקוקה אבל לייבם יבמתו ולישא אחרת או הנשוי אשה לייבם יבמתו זה קיי"ל דאסור ומה שנוהגי' לומר בשעת סדר חליצה שמתירי' חרגמ"ה הוא שלא כדין צווחו קמאי ורק אזקוקה אנו דנין א"כ יפה כ' עצי ארזים נהי דנושא על זקוקתו לא הוה כנושא ב' נשים מ"מ אחר נישואי' כשיגיע לחלוץ לא יהי' חליצה מעליתא כיון שאינו רשאי לייבם ודבריו נכונים:

י׳עוד כ' פר"מ לדעת רמב"ן פראד"מ דפליג אהרז"ה וס"ל ינוקא דאשתפיך חמימי בשבת קודם מילה מ"מ מוהלים אותו בשבת דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ואם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש פ"נ הוא דדוחה אותו ולא מילה וא"כ ה"נ זה שהגיע לפרק מצות פ"ו ושמא יקדמנו אחר נשתדך להגונה לו בתוך ג"ח ימי הבחנה שלא היתה ראוי לחליצה ולא לייבום ואין למצוה אלא מקומה ושעתה מצות שדוכי' שלו ואם אח"כ כשיעברו ימי הבחנה ויגיע זמן לא יהי' חליצה מעליותא אין לנו בכך אלו דברי מעלתו. מטיבותי' קאמינא התם ספק אם יצטרך כלל חמימי אחר המילה ע"כ מלין ואם אולי אח"כ נצטרך יהי' פ"נ דוחה שבת אבל אי הוה ידעי' דבודאי נצטרך לחלל שבת אחר המילה פשיטא שלא התיר רמב"ן למול דנקיט בכובסי' דלשקלי לגלימא הוא וה"נ כיון דודאי זקוקה לפניו ולא תהי' חליצה אין לומר אין למצוה אלא שעתה אם לא יאמר מעלתו דכיון דהמתנת ג"ח הוא שמא מעוברת היא א"כ איכא ספיקא שמא לא תפיל לפניו לחליצה כלל א"כ בקיצור הול"ל דלמא בספק זיקה לא גזר רגמ"ה דה"ל כקדים שידוכי' קודם נפילה דכל זמן שלא כלו ג"ח הבחנה לא ידעי' דנפלה יבמה לפניו:

י״אולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרת וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשו' הר"ן ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ ונ"ל דהשני' תלי' בראשונה אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמי' ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה א' עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירו' על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקי' נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשי' אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור ומעתה י"ל הא דהתירו לישא על ארוסה ולא על זקוקה לא משום דדרשו לשון התקנה אי נקראת אשה או לא אלא אזלי' בתר טעם התקנה עגון מותר לגרש ארוסתו בע"כ כמבואר במהרי"ק שרש ק"א וע"ז בודאי לא גזר שיהי' מוכרח לכנוס לחופה בע"כ וכיון שמותר לגרש בע"כ ממילא אינה בכלל גזירה שני' לישא על ארוסתו טרם גירושי' משא"כ זקוקתו דבלא"ה א"א לחליצה בע"כ דהיינו כמו גט להטיל לה גט בשוק בתוך ד' אמות דמה שכופי' ע"י ב"ד ע"י נידוי וחרמות היכן שהדין נותן לכוף מזה לא איירינן אלא ממה שהי' רגילין להטיל גט לנשותיהם ועל זה החרים ולזה תיקן שלא לישא אחרת וכל שא"א לפוטרה בע"כ אינו בכלל תקנה שלא ישא אחרת עלי' ויצאה ארוסה מכלל הזה ונכנסה זקוקתו ולק"מ אהרמ"א והא דאם קדמה שידוכי' לזיקה מותר מטעם הנ"ל שזו לא נכנסה מעולם בכלל אשות כיון דמעיקרא לא זיקה דייבום הי':

י״בוכל זה הוצרכנו לפ"מ שהבין הח"צ פי' הרמ"א בסי' א' וכן הבינו המגי"ה בט"ז דפירושו של בית שמואל מאוד דחוק ועפ"י ההבנה הלז ק' לי' לח"צ כנ"ל והוצרכנו לכל מה שכתבנו אבל א"א לפרש כלל ברמ"א סי' א' דרישי' דסעיף קאי אתקנת לישא ב' נשים שמותר לישא על ארוסתו טרם שיגרשה א"כ מה זה שכ' בסוף הסעיף ההוא אחר שכ' שאם מן הדין לגרשה והיא אינה רוצה ליקח גט ממנו (ובע"כ אסור מפני חרגמ"ה) יכול לישא אחרת והיא מהרשב"א וסיים רמ"א וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה להינשא לו או לפטור ממנו עכ"ל וצ"ע מה צורך ללמוד מכח כ"ש הלא כבר כ' ראשית דבריו אפי' היא רוצית להנשא לו וגם לפטור ממנו רק הוא אינו רוצה לכנוס רשאי לישא אחרת קודם גירושי' מכ"ש כשהיא אינה רוצה וצע"ג עד שמצאתי שהגאון בית מאיר עד שמפני קו' זו החליט שהאמת בכוונת רמ"א כמ"ש בית הלל דמ"ש המחבר רגמ"ה לא גזר על יבמה ולא ארוסה לא מיירי כלל מלישא אשה אחרת על ארוסתו אלא ר"ל לא גזר על ארוסה גזירה דשייך בה לגרשה בע"כ והוסיף רמ"א פי' אם אינו רוצה לכנוס אלא לגרשה יכול לגרשה בע"כ אבל מלישא קודם גרושי' לא מיירי והוא אסור מק"ו דאסור לישא קודם חליצת זקוקתו דכ' סי' קנ"ט ובסוף הסעי' כ' אע"ג דאסור לשא קודם גירושי' אם היא אינה רוצה להינשא ולא להתגרש אז מותר אע"ג שבד"מ דמייתי ממהרי"ק לא משמע קצת כן מ"מ מ"ש בהגהה ש"ע זה כוונתו באמת וגם המעיין במהרי"ק יראה שאין הדברים רחוקי' וא"כ תו לק"מ ודברי רמ"א אמתיים ומשה אמת ותורתו אמת:

י״גמ"מ בנידון שלפנינו נ"ל פשוט להתיר לו לישא משודכת שלו דהרי קיי"ל בש"ע י"ד סי' של"ד דיש רשות לב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא להתפלל ולזמן ולגרש אשתו מבה"כ כן הוא שם ברמ"א סעי' וי"ו ובמחבר ס"י וכ' ש"כ סקי"ט דלמיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והוא מתשו' רמב"ן והמסרב לעמוד בב"ד עם הטוען עליו הוא מכלל זה כמבואר שם סעי' מ"ג וא"כ אחר שהתרו ב"ד בהאשה שתעמוד עצמה לדין עם היבם והיא תסרב אעפ"י שאין בידינו לנדות אותה עכ"פ למה לא נעשה כל מה דאפשר והרי רבינו גרשון לא גזר אלא לטובת האשה והיא אינה ראוי להטיב כיון שאינה רוצית לכנס בתקנת הקהלות שתיקנו לפשר עם היבם אע"ג דבאשה דעלמא המסרבת לא נאמר כן שמפני כן נתיר לבעלה לישא אחרת אבל הכא שזהו באותו ענין עצמו שרוצה לעגן אותו עד שיניח את שלו בידה וגם אין זה דומה להיתר לאיש לישא על אשתו שמכניס קטטה בתוך ביתו ולא מצי מיקום בסיפוקי' אבל הכא אעפ"י שאמרנו שבכלל גזירתו הוא שלא להקדים נישואי' קודם חליצה מ"מ אם אנו מתירי' לו להקדים נישואי' כדי לקונסה אין כאן קטטה ולא שום חשש א"כ פשוט לפע"ד שיש רשות ביד ב"ד אחר התראה כראוי להתיר לו נישואי' אחר שיעמיד ערבות ובטחות ובשבועה וחרם שמיד שתתרצה היא אח"כ לעמוד לפני ב"ד שבעירם או המרוצה לשני הצדדי' מחויב הוא לעמוד וככל היוצא מבד"צ יעשה אפי' יראו לפטור האשה בלא כלום והוא יצא נקי מנכסי אחיו לגמרי מ"מ יקבל עליו הדין דין אמת ויחלוץ מיד אח"ז בלי שום עיכוב וזה נראה לי טוב וישר בעיני אלוקי' ואדם ואחתום בברכה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' י"א כסליו תקב"ץ לפ"ק.

י״דמשה"ק סופר מפפד"מ:

ט״ושלום וכ"ט לה"ה הרב החרוץ המופלג בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מה' יוסף יואל נ"י בשבת תחכמוני בק"ק טארנאפאל יע"א:

ט״זהגיעני מכתב עוז ימינו וזרוע עוזו זה פעמים ויען לא ידעתי אכנהו אם הוא יושב על כסא הוראה ועליו לדון ולהורות כי זולת זה דברי' אלו מסורי' למרי דאתרי ולמה זה אשוב להורות במקום רבותיו בעלי הוראה דהאי מרא דאתרי דלא צריכא לי ולגמרא דידי ובשגם אחריות דאחרינא לא בעינא לקבולי עלי אם לא נצרך הדבר אך באשר עוררני בלוחות שניות ומתרעם על שלא השבתיו ע"כ זאת אשיב הפעם על שאלתו שני' עכ"פ:

י״זנפשו היפה בשאלתו באיש א' נשתטה אשה זה כמה שנים והוליכה לעיר אחרת למקום רופאי' ועתה אומר הוא שנודע לו שמתה אשתו ושוב הביא ע"א ששמע שמתה אשתו של זה באותה העיר אם מותר לישא אחרת והרב ב"ש סי' ט"ו ס"ק כ' ורס"י קנ"ח כ' להדי' שלא לדאמין ע"א כאן דאתחזק איסורא דחרגמ"ה אך מעלתו מפקפק כיון דאיס' דרבנן הוא כמ"ש ב"ש עצמו סי' ס"ו סק"ד וע"א באתחזק איסורא הוה פלוגתא דלישנא ביבמות ר"פ האשה ובתוס' ריש גטין א"כ בדרבנן אזלי' לקולא ונסתייעא מתשו' נב"י שכ"כ להלכה ולא למעשה ועוד כ' מעלתו דע"א היכי דאתחזק איסורא דרבנן יש להתיר אפי' אי פשיטא לן בדאורייתא אין ע"א נאמן והוא ממ"ש הרמב"ם פ"כ מאי' ביאה ע"א אינו נאמן לומר כהן זה להאכילו תרומה דאורייתא והקשה הר"ן פ"ב דכתובות הא ע"א נאמן באיסור' ותי' פ"י דאין ע"א נאמן נגד החזקה כ"ש נגד הרוב ורובא דעלמא לאו כהנים נינהו משמע מזה דאפ"ה בתרומה דרבנן נאמן להאכילו נגד הרוב מכ"ש נגד חזקה אלו תוכן דברי מעלתו אלא שחזר ותמה שפ"י סתר עצמו למ"ש בקידושין ס"ג דע"א נאמן נגד הרוב לברר המיעוט מתוך הרוב וא"כ ה"נ מברר שזהו ממיעוט כהנים ודברי פ"י צ"ע אלו דבריו:

י״חהנה תמיהתו על פ"י הרגשתי בחי' וישבתי ע"פ פשוט בשלומא התם באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא ע"א להעיד מי הוא והרי בלאה"נ אנו יודעי' שא' קדשה ולא יותר מא' ובא זה לברר ולומר שזה הוא ודומה לבשר שאנו לוקחי' ממקולי' שיש בה רוב טרפה והקצב מהימן לומר שזה מכשרה אבל לאפוקי הכא נהי יודעי' אנו שעכ"פ איכא מיעוט כהנים וא"א זולתם מ"מ אפשר דליכא אלא אותן שנתבררו לנו ושידועי' במקומם הם המיעוט כהנים ולא יותר ואלו לא הי' ידוע שום כהן בעולם ואנחנו יודעי' שעכ"פ מיעוט עולם כהנים נינהו ובא ע"א המכיר ויודע מי הם הכהנים נאמן לברר מיעוט מתוך הרוב אך אחר שיש לנו כהנים מבוררי' בעולם ואפשר דליכא תו אלא הני וזה המסופק לנו הוא מרוב העולם אין העד הזה כמברר מיעוט מתוך הרוב כי מאן לימא לן שיש עוד מיעוט ברוב דלמא כל הרוב ישראלים נינהו וה"ז כמעיד על דבר חדש נגד הרוב ולא מהימן והוא ברור לפע"ד ואין כאן סתירה:

י״טמ"מ איני רואה מקום להקל בנדון שלפנינו מכמה טעמי' חדא מה שאין אנו מוצאי' להדי' להקל בדרבנן יותר מבשל תורה אין לנו לבדות מלבנו קולא והרי הרמב"ם ס"ל בס' המצות ובהל' ממרים פ"א דכל מצות דרבנן דאורייתא ממש הם אלא שהם התנו כך שיהי' ספיקא להקל וע"ש לח"מ הל' ב' נמצא מה שאינו מפורש בש"ס שהקילו בשלהם הרי הוא כדברי תורה והנה להיות ע"א נאמן נגד חזקת איס' דרבנן אין לו ראי' בש"ס אלא לפי דברי פני יהושע הנ"ל אבל ה"המ תי' הרמב"ם כפשוטו דס"ל לרמב"ם מעלי' מתרומה דאורייתא ליוחסין ומשו"ה אין ע"א נאמן אבל מתרומה דרבנן אין מעלי' נמצא לדברי ה"ה י"ל הכא לא שייך אין ע"א נאמן נגד הרוב שהרי אין הרוב מנגדו שאפשר שזה כהן שהרי אתחזק מיעוטא ודלא כהחילוק שכתבתי לעיל אבל אי הוה נגד הרוב לא הוה נאמן אפי' באי' דרבנן וכיון שלא מצינו בש"ס להדי' שהתנו חז"ל בתקנתם שיהי' ע"א נאמן אין לנו להמציא חילוק זה:

כ׳ועוד אפי' לו יהא ע"א נאמן באי' דרבנן נגד הרוב ומכ"ש נגד חזקה א' אבל נגד תרי חזקות לא אמרי' שכ"כ ריב"ש סי' שע"ח דבאשת איש איכא תרי חזקות חזקת חי דבעל וחזקת איסור א"א דרכיב על האשה וה"נ בנידון שלפנינו איכא חזקת חי דאשה וחזקת אי' חרגמ"ה על הבעל ורובא לא עדיף מתרי חזקות וראיתי בס' נב"י קמא שכ' להוכיח דרובא עדיף אפי' מתרי חזקות דהרי מפרה אדומה יליף תוס' הא ובפרה אדומה איכא תרי חזקות חדא חזקת אדם טמא ושנית דלמא במקום נקב קא שחיט וה"ל חזקת שאינו זבוח ואפ"ה רוב בהמות כשרות דוחה ב' חזקות ודלא כהריב"ש:

כ״אוכבר כתבתי במקום אחר לדחות דבריו ז"ל חדא דאע"ג דניקב הושט הוה נבלה למאן דס"ל הכי מ"מ ספק בשחיטה וחזקת שא"ז לא הוה דבהמה בחזקת שלא נעשה בה מעשה זביחה אבל בחזקה שהיא ראוי לזבוח ושלא ניקב ושטה וכיון שנתברר ששחטה מומחה בסכין בדוק ושחט ב' סימנים כראוי שוב אין לספק שמא לא היתה ראוי לזבוח דאפי' לא ניזל בתר רובא אין כאן חזקה שניקב ושטה נמצא אין כאן בפרה אדומה אלא חזקה א' חזקת אדם טמא וסברא זו כ' ש"ך י"ד רס"י כ"ה לענין עיקור סי' אע"ג דבש"ך מיירי למסקנא דאזלי' בתר רובא מ"מ נ"ל סברת הנ"ל האמנם במשמרת הבית בתחלתו משמע קצת נגד סברתי וכן בתוס' ספ"ק דבב"מ ובמ"א ישבתי הכל בעז"ה:

כ״במ"מ אמרתי לו יהי' כן מ"מ אין מוכח דרוב עדיף מב' חזקות דקשי' לי להתוס' מנ"ל להוכיח למסקנא מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה מנ"ל הא הרי לא אמרה תורה לטהר טמאי' בפרה כשרה אלא חטאת קרי' רחמנא וצריך שתהי' הפרה הלז ראוי לחטאת וכיון דאליבא דאמת חיישי' שמא במקום נקב קשחיט וא"א לבדוק שום חטאת רק לסמוך אהרוב א"כ הפרה ראוי' לחטאת אפי' קמי' רחמנא גלי שהיא טרפה מ"מ היא ראוי לחטאת וממילא מטהרת טמאים בשלומא להס"ד דלא ידעי' מסברת במקום נקב קשחיט והוה ס"ד דבדקינן כל הקרבנות רק ילפינן מפרה שא"א לבודקה דבעינן כשהיא שלימה ונמצא אי לאו דאזלי' בתר רובא לא היתה ראוי' לחטאת דחטאת בודקי' ופרה א"א למבדק ומוכח רובא עדיף מחזקת טומאה ושפיר כ' תוס' להס"ד אבל למסקנא דא"א למבדק חטאת משום דלמא במקום נקב קשחיט וסמכי' ארובא א"כ לא מוכח מפרה דרובא עדיף מחזקת טומאה כיון שהיא ראוי' לחטאת בלי בדיקה ממילא נטהר הטמא נמצא למסקנא לא מוכח מדי מקרא דרובא עדיף מחזקה וצ"ל דתוס' דחולין דבעי למילף מקרא רובא מחזקה ס"ל כפשטיות תוס' ספ"ק דב"מ דזה מקרי חזקת שא"ז נמצא מוכח מכל הבהמות דרובא עדיף מחזקה וא"ש דברי תוס' אבל אין כאן תרי חזקי דממ"נ בהס"ד איכא חזקת טומאה לא ידעי' מחזקת שא"ז ולמסקנא איכא חזקת שא"ז ליכא חזקת טומאה ואין כאן הכרח דרובא עדיף מב' חזקות וכהריב"ש ואין לנו לדחות דברי הראשונים מפני קושית אחרונים ואם חסון הוא כאלונים ועי' פ"י בק"א דכתובת סי' מ"ו מייתי דברי ריב"ש הנ"ל נמצא הכא דאיכא תרי חזקות מנ"ל דע"א נאמן:

כ״גועדיין יטעון הטוען כיון דע"א במקום חזקה פליגי לישני ניזל לקולא בדרבנן וזהו על ההנחה דחרם דרבנן הנה המעיין ברמב"ן משפטי החרם שלו ס"ל דנידוי הוא מדברי קבלה בנחמי' ואקללם ואמרטם אבל חרם דאורייתא הוא מקרא מפורש בתורה וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וגם האריך בזה בנימוקי חומש סוף פרש' בחוקותי ע"ש וא"כ אפי' אי ספק נידוי להקל מ"מ ס' חרם להחמיר וספק נידוי גופי' לא מצינו אלא דקי"ל באיבעי' דפ' ואלו מגלחי' להקל והיינו בנוהגי נידוי שאינם מפורשים בקרא אלא נמסר לחכמים בע"פ אבל נידוי וחרם גופי' האיסור הוה דברי קבלה וכדאורייתא דמי וספיקו להחמיר ובהלכה למשה מסיני מייתי ר"מ ור"ש תוספתא פ"ו דמקוואות משנה ז' דמשמע מינה דבס' הל"מ לא תיקנו חכמים ספיקו להחמיר אבל הוא נגד פשטיות הש"ס ספ"ק דקידושין אימא כך נאמרה הלכה וכו' וכן הקשה ב"י בי"ד שם סי' רצ"ד אהטור ע"ש ועיי' תשו' חו"י סס"י קצ"ב ומה שהשיגו עליו בבאר יעקב סי' רצ"ד ובמ"א הארכתי והעליתי בעז"ה דלמ"ד ס' חתיכה א' מייתי אשם תלוי וס' דאורייתא לחומרא י"ל דוקא במפורש בתורה אבל לא בדברי קבלה והל"מ וכיון דמן התורה לא נאסר ס' הל"מ שוב לא מצינו דנמנו חז"ל לאסור ס' הל"מ אך למאי דקיי"ל חתיכה א' משתי חתיכות בעי' והיכי דלא איקבע איסורא ס' דאורייתא לקולא רק חז"ל נמנו ואסרו ספיקא דאורייתא הם לא חלקו בין מפורש בתורה לדברי קבלה והל"מ כל ספיקו להחמיר חוץ בערלה שכך נאמרה הלכה ספיקא מותר וכבר כ' הראשונים דאיצטריך הלכה זו להתיר לספיק בידים ולהאכיל לאחרים כדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול ומדנאמרה כך הלכה שוב אין כח ביד חכמים להחמיר בספק ערלה כמו שהשריש ט"ז כל שנאמר התירו מפורש אין כח ביד חכמי' להחמיר אבל מ"מ בהא מסקי' דספק חרגמ"ה להחמיר:

כ״דואע"ג דכ' מהרי"ק שרש ק"א דלאחר אלף החמשי פסקה לי' חומרת חרגמ"ה ונמשך אחריו רמ"א בד"מ סי' א' וכ' שאין להחמיר בזה"ז האחרונים לא ראו דברי יש"ש פ"ו דיבמות סי' מ"א אע"ג דעבר הזמן לא בטל החרם וכ' דלא תיקשי מתוס' פ"ק דביצה ע"ש ואלו ראו דבריו הדרי בהו וא"כ דברי ב"ש בשני המקומות בסי' ט"ו סק"כ ורס"י קנ"ו להחמיר בחדר"ג נכונים ומכוונים להלכה ומ"ש בסי' ס"ו דמ"מ צריכי' למכתב כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מפני שאינו דאורייתא ר"ל שהוא קיל בעיני אינשי אע"פ שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה מ"מ קיל בעיני אינשי אבל לעולם לדינא אין להקל:

כ״הואפי' אם נכניס עצמינו בפרצה דחוקה להקל משום עיגון דבעל היינו אי אשה בריאה נאבדה וכדרך שמקילין בעיגונא דאתתא אבל הכא נשתטית הרי אינו מעוגן ויכול להמציא לו היתר החרם ע"י ק' רבנים והשלשת גט וכתובה ואין כאן עיגון אלא טורח וכל זמן שאינו עושה כנ"ל חרגמ"ה כרוך בעקבי' שהגאון התנה כן בתקנתו להתיר באופן הנ"ל והרי סמי' בידו לרפאות עצמו ואין כאן עיגון ועוד האשה במקום ידוע והבעל עצמו הוליכה לשם אצל רופא מומחה א"כ איננו מעבר לים ולא במדברות והדבר יכול להתברר באותה העיר אם מתה או חיה ואין כאן עיגון ומה"ת להקל ע"כ אני איני רוצה להיות מהמתירין ומי שדעתו רחבה מדעתינו יורה יורה כאשר יורהו מן השמים ואחתום בברכה. פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"ה טבת תקצ"ב לפ"ק.

כ״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

כ״זשלום וכ"ט לידידי תלמידי הרב המובהק הותיק דיין מצוין בהלכה כבוד מה"ו מרדכי ליב ני' דיין דק"ק גוו"ד יע"א:

כ״חגי"ה הגיע ענין נדון גרושה שנישאת לכהן בחזקת אלמנה וכשנודע הדבר ברחה לה ולא נודע מקומה איה והבעל מצטער בעיגון וביטול פ"ו אם יש להתיר לישא אחרת עלי' בלא היתר ק' רבנים:

כ״טיען ראיתי דין זה לא נתברר על בריו בשום מקום ושנאתי הדיוקי' וגיבובי דברים ואורך שלא לצורך ע"כ אומר בקיצור אחר עיוני בשורש הדברים ובדברי הב"ח בתשו' סי' כ"ה שבא להשות דברי תשו' מהרש"ל סי' ס"ה עם דינו של רמ"א סי' א' וגם דברי מהרמ"פ סי' נ"ג אשר רמז עליו חלקת מחוקק סי' קי"ט סק"ז:

ל׳וממוצא הדברים למדתי כי הנה רגמ"ה תיקן ב' תקנות א' שלא לגרש בע"כ והיא סיג לתורה כיון שרבו פרוצי' שזלזלו בבנות ישראל ההגונו' בערב היא באה ובבוקר היא שבה ע"כ החמיר בחרם זה לא קבע לו זמן ולא מקום ונתפשט בכל ישראל ולא התנה להתירו ע"י ק' רבנים אמנם הסכימו רוב ככל הגאונים שבמקו' מצוה דאורי' כגון ביטול פ"ו ויבום וכדומה לא גזר כלל תקנה שני' אינה סיג לתורה רק מפני הרגל קטטה החרי' שלא ישא אשה על אשתו והיא קלה ולא נתפשטה בכל מקום וקבע זמן עד סוף אלף החמשי ומ"מ כ' מהרש"ל ביש"ש דיבמו' פ"ו סי' מ"ב דמ"מ כיון שלא נמנע להתיר החרם בכלות הזמן ממילא החרם כמקדם ע"ש אבל מ"מ הגאון הקיל בו וגם התנה שאם יראו חכמי הדור צורך ענין להתיר יתירוהו ע"י ק' רבנים וכ' ב"ש סי' א' סקכ"א דמשו"ה ספיקו להקל. ולכאורה צ"ע דיהי' הטעם מה שיהי' מ"מ כיון שהחרים וחרם דאורי' כמ"ש רמב"ן במשפטי החרם שלו ובסוף פ' בחקתי וא"כ ה"ל ס' דאוריית' ועי' בס' עה"ג סוף סי' ס"ח בספק חרם וי"ל דברי בית שמואל ע"ד שכ' רמב"ם בהלכות ממרים דכל תיקונו דרבנן הם דאוריתא ממש מלא תסור והקשה רמב"ן א"כ אמאי ס' דרבנן לקולא ותי' תשב"ץ ומביאו לח"מ דחכמי' התנו כך שיהי' ספיקם להקל וכן י"ל בחרם דר"ג אותו שאיננו סיג לתורה התנה שיהי' ספיקו להקל. ועיין ב"ש רס"י קנ"ח דמשמע דלישא ב' נשים דאורייתא משוי' לי שכ' בסי' ט"ז סק"כ ואמנם סי' ס"ו סקי"א משמע אפי' לגרש בע"כ משמע לאינשי כאלו אינו דאורייתא ויהי' קלה בעיניו להוציאנה עיי' וק"ל:

ל״אנחזור לענינינו כי ב' תקנות הללו כל א' קולא היא חומרתו דלישא ב' נשים דקילא והתנה להתיר ע"י ק' רבנים לעומת זה חמירא דאפי' לדבר מצוה דאורי' לא הקיל דהרי יכול להציע דבריו לפני חכמי הדור ויצרפו ק' רבנים ויתירו החרם ולמה לנו להקל טפי בדבר מצוה ואמנם לגרש בע"כ דחמיר ולא ניתן רשות להתירו בשום אופן ע"כ במקום מצוה לא גזר כלל ולא צריך שיהוי וטורח והוצאה ובזה יובן דברי תשו' הב"ח ודברי מהרמ"פ:

ל״בוכשבא לידינו דבר מצוה אזי יפה כ' בשב יעקב חא"ע סי' א' לחלק אם היא אינה פושעת בכך כגון שהה עשר שני' ולא ילדה או רואה מחמת תשמיש וכדומה אעפ"י דבמקום מצוה לא גזר והי' יכול לגרשה בע"כ מ"מ נימא לא טרח והמציא לך ק' רבנים ונסיב תרתי אבל כשהיא פושעת כגון עוברת על דת מתירי' לו לגרשה ע"כ ולא יטריח להמציא היתר במאה רבנים ותיוסרנה כל הנשים:

ל״גוהנה במומרת שא"א להשיגה לגרשה בע"כ ולהתיר לישא אחרת בלי ק' רבנים לא נהיגי אפי' בפושעת ע"כ נהגו לזכות לה גט דזכות גדול הוא לה כיון שהמירה ומופקרת לזנות ומחייבת מיתה על כל בעילה א"כ הגירושין זכות לה ועל זה כ' מהרי"ק שרש קמ"א דלדעתו במקום מצוה כי האי לא גזר ולא בעי ק' רבנים א"כ מהיכי תיתי לזכות לה גט דלהרי"ף ספ"ק דגיטין אין זכי' מועיל אלא שלא יחזור בו האדון והבעל אבל לא שתהי' מותרת לעלמא ונהי התוס' ורא"ש ורמב"ם פליגי וקיי"ל כוותי' מ"מ למה לנו להכניס עצמינו נגד הרי"ף באי' דאורי' בלי שום טעם מפני המרשעת הזאת והלא יכול לישא אחרת בלי שום טורח ועיגון דבמקום מצוה כזו לא גזר אך במקום שנתפשט המנהג דגם במקום מצוה גזר ובעי ק' רבנים ויתעגן הבעל עד שיטרח ויוציא הוצאו' ק' רבנים יפה עשו שסומכים על רוב פוסקים לזכות לה גט זו היא כוונת מהרי"ק למעיין שם ובחנם האריך ט"ז סי' ק"מ סק"ו ועל דברי מהרי"ק הללו הנאמרי' רק במומרת לא יחלוק אדם:

ל״דאך הרמ"א סי' ק"מ סעי' ה' הוסיף מן דילי' וה"ה האשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ויש חולקי' עכ"ל ור"ל נאסרת ע"י עדי זנות ממש ולא רק פ"א אלא שהוא באופן שתזנה והולכת ומפקרת עצמה מכאן ולהלן שאז זכות הוא לה להצילה מחיוב חנק כל שעה אז מזכי' לה גט וכ' ויש חולקי' ורוצה לומר דהרי המהרי"ק לא התיר אלא היכי דנתפשט המנהג והרי המנהג לא נתפשט אלא במומרת אבל אשת ישראל שאפי' זינתה פעם ופעמיים לא שכיחא שיהי' באופן הנ"ל שתזכה והולכת ושיהי' זכות ברור לה בגירושין וכיון דלא שייך מנהג במידי דלא שכיחא לא התיר מהרי"ק זוהי כוונת רמ"א אבל מ"מ צ"ע מה בכך דלא שכיחא וליכא מנהגא מ"מ כיון שנתפשט המנהג שלא להתיר בלי ק' רבנים א"כ ע"כ יתעגן הבעל עד שיטריח וימצא ק' רבנים א"כ שוב טוב לזכות לה גט ולא לחוש לדעת יחידא' דהרי"ף:

ל״ההיוצא מזה לענינינו דהכא לא שייך לזכות לה גט דאיזה זכות יש לה דאע"ג דנחשדה באי' גרושה לכהן מ"מ בזנות לא נחשדה ואין לה שום זכי' בגירושי' ואם תרצה להנשא תבוא ותקבל גיטה וא"כ א"א לזכות לה גט ע"י אחר ולגרשה בע"כ הרי אינה פה עמנו א"א אלא לישא אחרת ולזה צריך ק' רבנים והשלשת גט כמבואר מדברינו הנ"ל ותל"מ הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ב' דחנוכה תקצ"ט לפ"ק.

ל״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

ל״זשלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפואר המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל אגוזים כש"ת מה' משה פערלס ני' אב"ד ור"מ דק"ק אייזענשטאדט יע"א:

ל״חיקרתו הגיעני נידון נשתטית שבגליל בנו הרב החרוץ ני' שנראה להרב ובית דינו להתיר להבעל לישא אשה על אשתו עפ"י היתר מאה רבנים וככל הכתוב ומפורש בנב"י קמא סי' ג' ונפשו היפה בשאלתו אם צריך דוקא מאה מג' מדינות שוה בשוה או סגי צ"ח במדינה א' וב' א' מכל מדינה ואם סגי גם בבחורי' מופלגי תורה ויראי ה' ומה הוא בכלל מדינה ומדינה ואגב זה כ' קצת איזה פקפוקי' על הקונטרס שנדפס בשמי בסידור הגט לכשנשתפה [הוא לקמן סי' י"א]:

ל״טהנה זה לשון תשו' מהר"מ מר"ב בסופו חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא ב' נשי' אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהלות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהי' כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכוני' וחרם שמקבל החתן עליו צריך ג"כ מאה להתיר ואין צריך שיהי' מג' ארצות עכ"ל ובס' כל בו סי' קי"ו כ' וז"ל וחרם ששם ר"ג שלא לישא ב' נשים אין להתיר רק במאה אנשים משלשה קהלות ושלשה ארצות כגון ארגון לומברדיא צרפת גם הם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וגם באותו ענין שתהא מבורר אבל חרם של תקנות הקהלות שידוכין אין צריך מג' ארצות עכ"ל. אמנם הב"ח כ' בטא"ע סי' א' שיציעו הדברי' לפני גדולי' ויסכימו מאה רבנים ונראה דע"כ לא רבנים ממש יושבי' על כסא רבנות בקהלות דהרי כ' בהנ"ל שיהי' מג' קהלות וא"א מאה רבנים בג' קהלות אמנם גם א"א דאנשי' בעלמא קאמר כדמשמע לשון מהר"מ וכל בו הנ"ל דכיון דבעי' שיהי' להם טעם מבורר ויסכימו עם הדין א"כ לאו קטלי קני' באגמא נינהו ומזה הוציא הב"ח שיהי' רבני' הראוי' להוראה ומביני מדע להסכים עם המורה הראשון בענין ההוא וכבר נהגו כמ"ש בנב"י קמא סי' ג' לצרף המוסמך במורנו שראוי' לסדר קידושין כמו שתיקן מהרי"ל שלא יסדר גיטין וקידושי' מי שאינו מוסמך ה"נ הכא ודי בקולא זו אבל לא בחורי' אפי' גדולי' וטובי' ובפרט בזה"ז וד"ל:

מ׳והנה מה שפרט כגון ארגון לומברדיא וצרפת שהם ג' מלכיות ממש לומברדי' באיטאלי' תחת ממשלת הקיר"ה ארגון בשפאני' וצרפת ידוע מ"מ נ"ל אם ע"י מלחמות נכנסו שלשתן תחת ממשלת מלך א' ועתידה אדום שתפשוט מלכותה ט' חדשי' על כל העולם כולו לא מפני זה יגרע כח הרבנים ההמה להסכים בהיתר הנ"ל כי אין המלך גורם אלא שיווי דעות אנשי מדינה ורוב אנשי מדינה נמשכי' אחר רבני מדינה ההיא ודיעותיהם וא"כ במדינתינו כגון מלכות פולין גאליציא ומלכות הגר ומלכות איסטרייך אעפ"י ששלתן תחת ממשלת הקיר"ה מ"מ לשלשה יחשבו וכן נוהגי' ומ"ש מג' קהלות לכאורה פשיטא כיון דבעי' ג' ארצו' בוודאי ג' קהלות הם נ"ל לאפוקי שלא ימצא בקהלה א' אנשי' מג' ארצות דזה לא מהני אלא במושבותיהם למקומותם דאל"כ בוויען ימצא כל חפצו בפ"א קמ"ל דלא:

מ״אוהנה לכאורה כוונת התקנה היא שהרב אשר המאורע בגבולו הלא ידיו יהי' בראשונה ע"כ כי לפניו יעמדו ויחקור וידרוש הענין היטב ויסכים כי זה ראוי להתיר ואח"כ יציע דברי' ההמה לפני עוד צ"ט רבנים שיסכימו עמו והם יאמינו כי כדבריו כן הוא הענין ויסכימו עפ"י דבריו נמצא צריכי' שיסכימו צ"ט רבנים מג' ארצות וכיון שלא נתן גבול ומספר משמע שישתלשו מכל ארץ לג' כיון שראוי להשתלש הגע עצמך אילו הי' כתב בשטר ליתן צ"ט זהו לג' עיירות או מדינות או אנשים הלא הי' משלשי' ביניהם שוה בשוה ויעיי' תוס' גיטין נו"ן ע"ב ד"ה תנו וכו' אך לא נהגו לדקדק בכך וכן מוכח מתשו' נב"י קמא הנ"ל סי' ג' שדקדק מאוד להתנו' בכל התנאים השייכי' למאה רבנים בדברים פשוטי' ומ"מ הזהיר מאוד ולא הזכיר כלל שיהי' מג' ארצות אין זה כי כיון שראשי המדברים בענין ההוא היו הגאון דקארלסרוא פפד"מ ופיורדא שלשתן במלכות רייך והגאון דמיץ שהוא לוטרנגא שבצרפת והגאון נב"י במדינת קיר"ה הרי נפתח הדבר בגדולי' מג' מדינו' שוב לא הקפיד אם יהי' המסכימי' אפי' ממדינה א' ונ"ל הטעם משום ד' רמ"א עפ"י משמעו' תשו' רשב"א כיון שעבר זמן חרגמ"ה שוב אינו אלא מנהג האמנם מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ו סי' מ"א חילק בחזקת יד וס"ל שלא הותר החרם וכ"כ למעשה לארץ ישראל יע"ש מ"מ הרמ"א ס"ל שהוא מנהג אע"ג דקי"ל שאין נפקותא דעכ"פ שותא בפי כ"ע שהנושא ב' נשי' עובר חרם א"כ קבלנו עלינו חרם וא"כ נימא שגם זה ליתא מ"מ הא מנהג שנהגו בו איסור עובר על לא יחל דברו כדאי' בנדרי' פ"א ע"ב לרשב"ג וגם קים לי' בלטותא דרבנן כדפ"ק דמגלה לטיי' רב ולא צמח כתני' וב"ש עי"ד סי' רי"ד ופורץ גדר ישכנו נחש ואין נפקותא אלא חרם הוא ספיקו להחמיר כמ"ש בעה"ג סי' ס"ח משא"כ כשהוא רק מנהג ולא חרם ספיקו להקל אבל בין שהמנהג קבלת חרם או מנהג איסור בעלמא מ"מ כיון שפסק חרמו של רגמ"ה א"כ אין לנו אלא מה שנהגו וכיון דחזי' אפי' להב"ח שהעיד שהמנהג להצריך מאה רבנים מ"מ כל הקולו' שנהגו בזה דהיינו שלא לצמצם לשלש במשולשי' שליש במדינה זו ושליש בזו וכו' אין צריכי' לדקדק בו זה נ"ל דעת הנ"בי קמא:

מ״בוא"כ בנידון שלפנינו הרב וב"ד של הגליל ההוא יראו ויעיינו ואם כשר הדבר לפניהם יכתבו פסק שלפי הענין ראוי' להתיר לזה לישא אשה על אשתו בהיתר מאה רבנים היינו עוד כך וכך למלאות המספר וגם יציעו הדבר לפכי גדול א' במדינה הואיל ונפיק מפומי' דב"ח ז"ל ואם יסכים יצרפו סמוכי' במורינו מג' מדינות כנ"ל ואעפ"י שאיני מצריך משולשי' ממש מ"מ יראו לקבץ מספר מסויי' מכל מדינה ורגיל אני להחמיר בהנ"ל מפני שנ"ל דברי מהרש"ל פ"ו דיבמות הנ"ל אבל אם נראה שראוי' להתיר אני מקיל בהפרטים כי אעפ"י שתיקון גדול תיקן הגאון רגמ"ה לגדור בפני הפריצים מ"מ כבר רבי' חללי' הפילו המחמירי' בזה ושלשה אני יודע שיצאו מן הדת עי"ז ר"ל והרב וב"ד יהי' נזהרי' מאוד שיעשו הדבר ברצון קרובי' ואפוטרופסי השטי' שלא יבואו בערכאות:

מ״גוהנה זה לי איזה שנים הותר א' ממדינתינו עפ"י ק' רבנים ואני עני כקופץ בראש והזוג הי' דרים בוויען והיא היתה אז במגדול השוטי' והבעל נשא אשה אחרת ושוב נשתפה האשה ולא נתרצה בפשר כמה אלפי' שהשליש עבורה והביאה אותו בפלילי' שם בוויען וממש הי' סכנה בדבר והשר אמר כיון שהדבר בארץ הגר לא ימהר לבטל ההתירי' עד יבוא במקום גבוה אבל עכ"פ ישאלוני ואשיב אם כל המאה חתומי' מקויימי' בקיום וברור שלא זייף הבעל או שלוחו והי' לי צער גדול ומשמים עזרוני שבאו הזוג לכאן והתפשרו שנית וכ' גט חדש ונתן לה מידו לידה מרצונה:

מ״דואשתקד כשהי' הפקודה מה"ל שטאטהאלטירייא לפרוט להם כל דיני איסורי עריות ועל ידי היתה שומא סדרתי להם כל האיסורי' מדאורייתא והאסורי' מדרבנן וסיימתי כל אלו האסורי' אפילו מדרבנן א"א לשום רב או אפי' מאה רבנים לזוז זיז כ"ש לבד מדבר א' לישא ב' נשים שהותר לנו בין מן התורה בין מדרבנן רק גדר גדרו בה מעצמם והתנו בהתקנה להתיר ע"י ק' רבנים ע"י השלשת כתובה ומזונות ועשיתי זאת מפני ב' טעמי' חדא לסכור פי התועב האומר שיש ביד רבני הזמן להתיר מה שירצו ב' להרגילם בזה ההיתר לישא ב' נשים ע"י ק' רבנים שאם יבוא הדבר בפליליהם לא יהי' זר בעיניהם וא"כ כל חכם עיניו בראשו בענין זה בזה"ז:

מ״הואבוא קצת במה שפקפק פר"מ נ"י על מה שכתוב בקונטריסי כיון שגילה דעתו הבעל שזכות הוא לו יכול השליח לזכותו ובשגם שהוא זכות להצילו מאי' חרגמ"ה וכן לענין הפרשת חלה וע"ז השיב ב' תשובות חדא הא איכא מ"ד דליכא חרגמ"ה בזה"ז רק מנהג לפע"ד די במה שכבר כתבתי לא יהא אלא מנהג והעוברו פורץ גדר וקם לי' בלטיותא ומעשי' בכל יום שרודפי' אותם בכל מיני רדיפו' ומרחיקי' אותם א"כ פשיטא שזכות הוא לו תמהתי על פר"מ שתפש הלשון שכתבתי שנפטר מחרגמ"ה וסבור דוקא קאמינא ולא יהא אלא ספק מהרש"ל ספק רמ"א וכי לא זכות הוא לו להצילו מהך ספיקא:

מ״ושנית פקפק ממ"ש ר"ן ר"פ האומר דאפי' מינתה שליח קבלה והבעל אומר א"א שתהי' שליח קבלה שלה אלא אני ממנה אותך שליח קבלה סבר הר"ן כיון שביטל שליחותה שוב אינו מועיל מינוי שליחותו דילמא במחשבתה חזרה ופי' פר"מ דלעולם חיישי' לחזרה במחשבה רק כל זמן ששלוחה קיים בעי' ביטול בפה ועכשיו שהבעל ביטל שלוחה שוב חיישי' שמא במחשבתה חזרה בו וא"כ ה"נ אע"פ שהבעל כבר גילה דעתו שרוצה לגרשה וכן בענין הפרשת חלה מ"מ כיון שמינוי שליחותו הראשון מפוקפק א"כ חיישי' שמא חזר בו במחשבתו ועיי' בפנים בירושלמי שהוציא ממנו הר"ן סברתו שהקשה א"כ האשה עצמה שהביאה גיטה ניחוש ותי' היא עצמה יכולה לחוב בעצמה יראה שאין הטעם כמ"ש פר"מ וכל רואיו יכירון דלא נאמרו דברי' הללו אלא באיתתא דטב למיתב טן דו כדאמרי' ביבמות ספט"ו לענין קטטה וב"ק קי"א לענין מוכת שחין אבל בעלמא אפי' בחלה מ"מ בשטיות דזכות גמור הוא לו פשיטא דלא סלקא אדעתה דהר"ן לפקפק כה"ג ובשגם הר"ן הוא דעת יחיד בזה ויעיי' בתי"ט ובחי' גיטין מיוחסי' לריטב"א כ' בשם מורו היינו הרא"ה פי' משנה ר"פ האומר היא אמרה זכה לי והבעל אומר א"א ושוב ליום מחר בא הבעל מאיליו ונותן לו הגט ואומר התקבל והולך למר או הולך למר חזר שליחות קבלה שלה במקומו כי מה שאמר תחלה א"א לא נעקר מינוי שליחות שלה ממקומו אלא שהבעל לא רצה ועכשיו שחוזר ורוצה הרי היא מתגרשת בקבלתו כי שליחותה לא נעקר יע"ש והוא סיעתא גדולה לדידן:

מ״זובהדי שותא אעתיק פה מ"ש על גליון תוס' נזיר י"ב ע"א תוס' ד"ה מ"ט וכו' וא"ת והא מעשים בכל יום וכו' כיון דמחוסר מעשה לבוא עלי' וכו' וכתבתי שם על הגליון וז"ל פי' כיון דהיבמה אינה בת גירושי' אע"ג דיכול לבוא עלי' ולהבי' לידי כך מ"מ זה לא מיקרי בידו לעשות עכשיו כיון שמתחדש ענין חדש וכן נמי מה שיכול להבי' הקמח שאינו טבול לחלה ויכול ללוש ולהביאו לידי חיוב חלה זהו פנים חדשות לגמרי זהו לא מיקרי עכשיו בידו לולי שיכול להבי' עיסה מגולגלת שכבר חייב בחלה ולהפריש על הקמח לכשיעשה עיסה דלענין דבר שלא בא לעולם הוה כבא לעולם אבל לענין לעשות שליח למה שעכשיו בידו לא נקרא הקמח בידו כיון שחיוב טבל פנים חדשות הוא ואין דמיון וענין לשליח הולכה לגט אשה שממנין אותו קודם כתיבת הגט כיון שבידו לכתוב גט ולא יתחדש שום ענין דבר מיקרי שפיר עכשיו ומצי עביד ומשוי שליח וכבר שגו בזה בספר דורש לציון דרוש י"ג ובהג"ה שם:

מ״חודע עוד דלא נתלבטו תוס' אעשיית שליח להקדיש החלה שיפריש מהקמח לכשיעשה עיסה דהא פשיטא להתוס' שהרי עיסות טובא איכא בעלמא שיכול להפריש הלה והוה עכשיו יכול לעשותו כמ"ש תוס' שיכול להבי' עיסה מגולגלת וזה פשוט ולא צריכא למימר אך התלבטות תוס' איך יכול לעשות שליח לפטור השיריים מהאי עיסה שיעשה מהקמח הלז הלא אין עכשיו בידו לפטור השיריי' האלו וע"ז תי' תוס' שפיר יכול לפוטרם עכשיו ע"י עיסה מגולגלת שיפרוש ממנה על זו לכשתתגלגל אבל מעולם לא הוה קשי' להו איך יכול לעשות שליח להקדיש החלה שיפריש מקמח הלז דודאי על זה לא תירצו מידי דאפי' יביא עיסה מגולגלת ויפריש על הקמח ויהי' פטור מהחלה אבל החלה מהעיסה לא יכול להקדיש אע"כ משליח להקדיש חלה לא הוה קשי' להו מעיקרא אלא מפיטור השיריים גם בזה שגה שם במ"כ ע"ש עכ"ל על גליון ש"ס שלי:

מ״טוהנה יפה כח הבן בנו הרב ני' שהקשה על קונטריסי איך מהיות טוב שהבעל עצמו יתן גט שזמנו מוקדם ליום הנתינה הנה לפי דעתו יפה הקשה אך לדעתי אין לך קלא יותר מזה הרבה והרבה יותר מגט הנשלח ממ"ה ויען אין עיקור כוונתי שם שמהיות טוב למנות שליח מחדש ולא לסמוך על מינוי שליחו' הראשון אם אפשר וקשה קצת להתיר ע"י שליח אם הבעל עמה בעיר ע"כ יותר טוב שיתן הבעל בעצמו ומשום מוקדם ליום הנתינה לא איכפת לי בפרסום וקול כזה כנלע"ד פשוט ומ"מ הב"ד בזמן ההוא יעיינו ואין זה לשאלתינו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום א' ה' אדר"ש תקצ"ז לפ"ק.

נ׳משה"ק סופר מפפ"דמ:

נ״אשלום וכ"ט והרמת קרן צדיק לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כקש"ת מה"ו צבי הרש נ"י אב"ד דק"ק אונגוואהר וכסא כבודו מוכן לו בק"ק אובן ישן יע"א:

נ״ביקרת קדשו הגיעני והטעמני מנועם צוף אמרותיו נידון הנ"ל וענותנות הרבני לחוות דעתי גם אני:

נ״גהנה ביבמות פ' ע"ב עבד רבה תוספאה עובדא וכו' והרי"ף לא מייתי עובדא דרבה בר תוספאה אבל מדמייתי דר' אבוהו ומסיים דאשתהי אשתהי משמע דס"ל דיש במציאות דשוהה הולד וכדעת רוב או כל הראשונים דס"ל דר' אבוהו ודרבה תוספאה מישך שייכי אהדדי וס"ל לרי"ף אין לחלק בין שיהוי מועטת למרובה כי היכי דאמרינן האי בן ז' הוא ואשתהי קרוב לירח ימים ויצא בן ח' יב"ח וע"כ אין צורך להביא רבה תוספאה ולפ"ז אפי' יותר מיב"ח נמי ודרבה תוספאה מעשה שהי' כך הי' דאל"כ הו"ל לאתויי הך דרבה תוספאה לידע זמן השיהוי:

נ״דאמנם הרמב"ם בפ"א מיבום פסק כרבי ורשב"ג דשהה וכמ"ש ה"ה שם ובפט"ו מאי' ביאה כ' בדרך שלילות שאין תולין הולד יותר מיב"ח וכ' ה"ה דאין לנו אלא מה שמצינו בהדי' יב"ח ותו לא ולפע"ד נ"ל להביא ראי' לזה דביבמות מ"ב ע"א קאמר תמתין חודש א' ותנשא וכו' וכ' הריטב"א דהומ"ל אי לתמניא ילדה דילמא אשתהי אלא כיון דאיכא פלוגתא עדיפא מיני' משני ע"ש וצע"ג א"כ אכתי מה יועיל הבחנה ג' חדשים דילמא בן ט' לראשון הוא ואישתהי וק"ו הוא דבן ז' אשתהי הו"ל נגד ב' רובא רובא יולדת לט' ורוב לא משתהי ועוד דהוה תרתי דסתרו לומר שהולד מיהר בגמר צורתו לז' ואיחר יציאתו מרחם כמ"ש מהרי"ק שורש ק"ג ואפ"ה אי לאו דהוה פלוגתא דרבתא הוה משני הכי וכ"ש יולדת לט' ואשתהי דליכא כל הנ"ל פשיטא דהו"ל למיחש ודברי ריטב"א צ"ע גדול ובאמת זולת הריטב"א נמי קשה אבל להריטב"א טפי [מיהו י"ל דעובר ניכר לכל המאוחר בחצי חדש לידה והמשהה עד חדש העשירי ניכר לה' חדשי' ואם לא ניכר ליכא לספוקי בס' בן ז' או בן ט' ואישתהי חדש א' אבל ניחוש שתלד לט' לשני וניכר לג"ח ושמא הוא ששה לראשון שהוא חצי יב"ח] אע"כ צ"ל כיון דימי הבחנה הם צ' יום חוץ מיום שמת בו שהוא יום שנאמר שבא עלי' נמצא אם נתארסה אחר צ"א יום ותלד לט' חדשים הו"ל יום א' יותר מיב"ח וזהו א"א בשום אופן ומוכח כהרמב"ם:

נ״הולפ"ז ה"ל להרי"ף לאתויי להאי דרבה תוספאה דנילף מיני' דלא שהה יותר מיב"ח ומ"ש יש"ש ביבמות דמדלא הביאו הרי"ף ש"מ לא ס"ל כרבה תוספאה לא נ"ל דהרי כ' הך דשהה ואי ס"ל כמ"ש תוס' ה"ל לפרש דפי' תוס' הוא קצת רחוק מפשיטת כוונת הש"ס ועוד דסתמא משמע הך דלא עבדינן בי' עובדא עד עשרים שנה משמע דקאי אסי' גדלות לא אחולתא וכמ"ש רמב"ם ורוב ראשונים לא כפירש"י ותוס' וא"כ ר' אבהו ודאי כרבה בר תוספאה ואי לא ס"ל להרי"ף הכי הוה לי' לפרושי ע"כ נלפענ"ד דהרי"ף בוודאי ס"ל כרבה בר תוספאה ועדיף מיני' דאין קצבה לשהוי והא דמינסבא אחר ג' חדשים ולא חיישינן לס' בן ז' לראשון ואשתהי היינו משום נהי אם אירע כן שנולד בן ח' ונגמרו שערו וציפרניו וחי למ"ד יום תלינן אפי' בתרתי דסתרי אהדדי היינו שמיהר בגמר צורה לז' ואיחר יציאתו כי נעצר רחמה מ"מ לכתחלה לא חיישינן שיארע כך דלחד מיעוטא חיישינן שמא יהי' ס' בן ז' ס' בן ט' אע"ג דבן ט' רובא אבל לתרתי דסתרי כנ"ל לא ניחוש לכתחלה שיארע כך ואם תלד ט' חדשים אחר נישואי' בודאי ניתלי בשני ולא בשיהוי:

נ״וואמנם תוס' ממש דעת יחידאי בענין זה דס"ל ר' אבהו פליג אדרבה תוספאה ומיהו מ"ש תוס' בנדה כ"ז ע"א ד"ה אלא וכו' דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה צע"ג היכן מצאו שרוב אמוראים פליגי אלא ר' אבוהו וסוגי' דהתם בנדה כ"ז אינה מכרעת דהתם מיירי בתאומים אם נגמרו צורת שניהם כא' ונפתח גם הרחם ביציאת האחד בוודאי אין שום סברא ששוב ישהה השני שגם הוא נגמרה צורתה והפתח פתוחה לפניו לא אמרינן שיהוי אי לא נימא א' נגמרה צורתו וא' לא נגמרה צורתו וסברה זו רמוזה ברמב"ן וריטב"א בנדה שם אבל בולד א' שלא נפתח רחמה מאן פליג דלא נימא עצר ה' בעד הרחם ומקרא מלא הוא באבימלך אע"ג דאין למידין ממעשה נסים והתוס' גופא מודי' דאיתי' במציאות אלא שצריך שיהא כ' שנים שהוא מציאות רחוק:

נ״זוכ' מהרי"ק שרש ק"ג דלא לגמרי נדחה רבה תוספאה מהלכה לתוס' אלא בבן ז' דהוה תרתי דסתרי וגם ליכא חזקת כשרות דמסייעא אבל בבן ט' ובאשה שהלך בעלה למדה"י דאיכא חזקת צדקת דאשה וחזקת היתר לבעלה וגם לא הוה תרתי דסתרי תלינן במיעוטא דשהוי ולדבריו מ"ש תוס' בנדה כ"ז ע"ב ד"ה אלא הנ"ל ובדף ל"ח ע"א ד"ה שיפורי' וכו' דלא קיי"ל כרבה היינו בגווני דאיירי שם דליכא חזקה דמסייעא אבל בלא"ה קיי"ל כרבה תוספאה גם להתוס':

נ״חוכ' מהרי"ק שורש שם דמשו"ה לא פריך בעלמא אדרבה כיחידאה עבד משום דמצינן למימר דילמא ע"כ לא אמרו רבנן אלא היכי דליכא חזקת כשרות ולא סתרו אהדדי אבל בעובדא דרבה מודו אבל השתא דאמר ר' אבוהו דלרבנן לא עבד עובדא עד כ' שנים ש"מ הוא מציאות רחוק אפי' במקום חזקת כשרות לא נסמך ע"כ פריך כיחידאה עביד:

נ״טוהנה לרוב ראשונים דמפרשי עד עשרי' לגדלות שלא יהי' סימני שומא אבל בר קיימא הוא וודאי הרי יוצא בצבא לכל דבר ע"ש ליתא להנ"ל וצ"ל דס"ל דאה"נ הומ"ל דילמא ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' אלא משום דלא מצינו סברת שיהוי אלא בדברי רבי דאמר סי' מוכיחי' עליו ע"כ חתר למצוא שאמר כן גם רשב"ג וממילא ניחא ע"כ לפ' רבנן וכ"כ יש"ש והא דלא פריך ר' אבוהו כיחידאה אמר לשמעתי' משום דלא עביד עובדא אלא אסבור דברי רבו אבל רבה עבד עובדא להקל שפיר פריך כ"כ הריטב"א ע"ש ע"כ נראה בבן ט' ואיכא נמי חזקת כשרות לכ"ע איכא למיתלי בשיהוי וכפסק רמ"א סי' ד' ודלא כיש"ש:

ס׳ונבוא אל השניות שיהוי הכרת העובר הנה תוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב וכו' ואין לומר כיון שהמתין ג' חדשים וכו' יל"ד בדבריהם מה לנו לכל האורך להביא מק' ש"ס מ"ב ע"א ותמתין חודש א' וכו' ולא בקיצור א"כ כל ג' הבחנה שלא לצורך דלעולם ניזל בתר רובא לט' יולדו' ובתוס' הרא"ש איתא כן בקיצור עוד צל"ע בנדה ל"ה ע"א חסידי' לא הוו משמשים מטותיהם אלא מיום ד' ואילך ע"ש פירש"י מחשש חילול שבת ביום הלידה וחששו ג' ימים עד מד' ואילך שמא נקלט לג' ימים אבל הר"ן פי' דחששו עד מד' ואילך מפני שיולדת מחללי' עלי' שבת ג' ימים הראשונים ושוב הקשה א"כ אפי' מד' ואילך ניחוש לג' ימי הקליטה ותי' רוב זרע נקלט בשעתו ונ"ל רש"י נמי לא פליג אמציאות אלא ס"ל חסידי' חששו למיעוט דלמא אירע כך שלא נקלט אבל לא חששו אלא ללידת יום שבת עצמו דא"א בלא חילול בחתיכות טבור וכדומה וכדס"פ מפנין אבל ג' ימים אפשר שלא נצרך כלל לשוש חילול ולא חשו חסידי' אבל במציאות לא יחלקו דרוב זרע נקלט ביומו ולפי הנחה זו לא הוכיחו תוס' מידי דוודאי אה"נ אי אירע שתלד לששה חדשים וב' ימים חיישי' לכל החששו' דלמא הוא בן ט' לראשון וחיישי' למיעוט הנקלט ביום ג' אך לחוש לכתחלה שלא תינשא נאמר בוודאי לא יארע שלא קלטה עד ג' ימים ולא יארע שתלד לז' בשלמא אם אירע שילדה לז' לשני א"כ הוו תרי רובא דסתרי רוב נקלט ביומו והוה בן ז' ורוב לט' יולדת והוה בן ט' שנקלט ביום ג' ומדסתרי תרי רובא חיישי' אבל לכתחלה קאמר בוודאי לא יארע כך כי לא קלטה אחר יומו והיא לא תלד לז' משא"כ סתם הבחנה לג' חדשי' שפיר חיישי' שתלד לט' ונחוש לחד מיעוט שמא בן ז' הוא ויהי' הולד ס' ע"כ תיקנו ג"ח הבחנה ומאי הוכיחו תוס' עכנ"ל דק' מתורצת בחברתה דמשו"ה מייתי מק' ש"ס ותנשא בחדש א' ולמה ניחוש למיעוט שישהה מלבעול חדש א' וחזקה לא משהה נפשי' ורוב לט' מתעברים ויולדת וצריך לומר שהשהה עצמו או לא נתעברה וצ"ל נמי שיולדת לז' ואפ"ה חיישי' א"כ ניחוש נמי להא:

ס״אותי' תוס' דכ"כ לא היו משתהי וכו' ר"ל דרובא דרובא אינה משתהה כ"כ ופי' בתוס' הרא"ש דאע"ג שחיישי' אפי' לתרי מיעוטא כנ"ל ומשו"ה לא התירו קודם ג"ח איזה ימים מ"מ די בזמן מסויים ג"ח אבל להוסיף עוד איזה ימים שהוא זמן שאינו מסויים לא תקנו חכמי' והן הנה דברי מהרש"ל בחכמת שלמה אבל במהרש"א במהדורא בתרא מגי' בתוס' ולשונו מגומגם וצריך הגה' ג"כ וכוונתו דהבחנה להכרת עובר די בג' פעמים כ"ח יום ותיקנו ג"פ שלשים יום מפני ימי הקליטה שהם כבר נכללים בימי הבחנה ויפה כ' הדר"ג דלא משמע כן בתוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה ותמתין וכו' היינו לפי הבנת מר נ"י אבל לפי מה שאני מפרש בכוונת המהרש"א א"ש:

ס״בואש"נ קו' הגאון דמייתי נב"י קמא סי' ס"ט בשמו דמה יענה תוס' אייבום איך מתירי' אחר ג"ח דלמא יוכר עובר בזמנו ונמצא בעל ערוה למפרע והולד ממזר ונב"י נדחק ונלחץ במה שא"א לשמוע. ופר"מ הדר"ג כ' דלק"מ דוקא בענין הבחנה חששו למיעוט ולא לאיסור דיבמה ורוב נשים קולטת זרע בני יומן ולא נח דעתי בזה דאפי' נימא אזלינן בתר רוב אפי' איכא לברורי וכמ"ש נב"י בתרא סי' קל"ט בזה מ"מ כל היכי דאפשר שיתגלה בהתתי' שנדע למפרע שלא כדין עשינו לא סמכי' ארובא ומשו"ה לא סמכי' ארוב דריאה משום שהוא דבר שסופו להתפרסם כמ"ש רבינו יונה והאריך בזה בשלטי גבורים פ' לא יחפור סוגי' דניפול והכא אם יוכר עובר בזמנו נדע למפרע שהוא מן המיעוט ונתחייב כרת ובזה אין לסמוך על הרוב לאיסור לאו דריאה חששו' לאיסור כרת דעריות לא כ"ש וכן אמרי' לקמן מ"ב ע"ב לענין הבחנה לאיסור לאו חששו לענין כרת לא כ"ש:

ס״גואיידי דאיירי אימא האי לישנא צלע"ג מאי לאו דקאמר איכא למיחש לבעילת הבעל קודם מותו ונתעברה ממנו א"כ אין כאן חליצה והיתר גמור הוא אי לביאת יבם קודם חליצה ה"ל חליצה אחר ביאה ואינו כלום והרי היא א"א גמורה אבל באמת אינו לא זה ולא זה אלא מטעם שלא יאמר ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת כמ"ש תוס' שם ד"ה מאי שנא וכו' וא"כ איננו אלא איס' דרבנן ולא לאו. שבתי וראיתי כיון דהבחנה בנוי על חששא אח נושא אחותו ובאמת אם יארע כן מותר לישא אשה ואינו צריך לחוש שמא יפגע באחותו אלא מצווי' שלא נבוא לידי כך והוא מפסוק אל תחלל בתך להזנותה כראב"י ביבמות ל"ז ע"ב ומזה יצא לרמב"ם ס' דאורייתא לקולא כמבואר בלשונו פט"ו מאי' ביאה הל' כ"ז והל' י"ט ור"ן ספ"ק דקידושין כ' בשם רמב"ן דמס' ממזר יליף אבל רמב"ם מהכא יליף ומזה יצא לחז"ל לאסור למכור טרפה לנכרי במקום שאין מכריזין ולמכור בגד שאבד בו כלאים כיון שמותר ישראל ליקח דמרובא פריש צריכי' אנו לחוש לכתחלה שלא להביא לידי כך והיינו לאו דהבחנה לא תחלל בתך:

ס״דולפ"ז מאן דס"ל ס' דאורייתא לחומרא דמחייב אשם תלוי על חתיכה א' ואיהו ע"כ דריש לא תחלל כרבנן דראב"י בסנהדרין במשיא בתו לזקן איהו ס"ל טעמא דהבחנה מזרעך אחריך כשמואל ושמואל ס"ל לחד לישנא כר"א באשם תלוי כמבואר ביבמות קי"ג ע"א ע"ש:

ס״הנחזור להנ"ל דקשה לאיסור לאו חששו בריאה ולאיסור כרת ביבום לא חששו ולמהרש"א הנ"ל ניחא מיהו בתוס' הרא"ש איתא להדי' כתוס' שלפנינו וכפי' מהרש"ל וא"כ ק' ובפסקי תוס' כ' דצריכה להמתין ג' חדשים ושלשה ימי קליטה אפשר איבם קאי אם לא נגיה ולא ימי קליטה:

ס״וויש לדחוק ולישב ק' הנ"ל לומר דלא מיקרי עתיד להתודע ולהגלות כי אחר ג' ימים לנשואי' הא אין בודקי' הנשואי' והאשה לא תבדוק עצמה וכמבואר לקמן מ"ב ע"א מאי תאמר שעתיד להיות ניכר בכריסה בין שיני' אותו זמן ההיכר אינו מתבאר אם הוא מבן ט' לראשון או מבן ז' לאחרון אע"ג אם יארע כזה יהי' הולד ס' אי ניזל בתר רוב לט' יולדות וקלטה אחר ביאה יום או ניזל בתר רוב דקולטת ביומו ולז' יולדה מ"מ אין עתיד להתברר ואזלינן בתר רוב ודוק:

ס״זוהנה במרדכי פ' מצות חליצה סי' ק"כ תשו' מהר"מ בקצרה אך בתשו' מיי' השייכא לסדר נשים סי' כ"ה איתא מבואר באורך שבתחלה אמר דיש לתלות בדרבה תוספאה ואי משום שראו גפוף ושגענו' בליל שבועות ליכא אלא ע"א וגם אין זה כיעור אלא רוק למעלה מכילה וחוגרת בסינר שוב כ' אם יש כאן עדי כיעור נראה דכל אפין שווין דהיא אסורה לבעלה כיון שיש עדים שראו דבר מכוער וגם ילדה סוף יב"ח בהא ודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עידי כיעור לא אמרינן אשתהוי' אשתהי ע"ש ובסוף כ' שיש לשאול אותה מ"ט כחשה תחלה ואם אינה נותנת אמתלא הגונה תפסיד גם כתובתה:

ס״חוהנה אי איירי ההג"מ בעדי כיעור ברוק למעלה מכילה א"כ מה צורך לצרף ששהתה בלידה ת"ל משום ב' עידי כיעור אע"כ עידי שגעונו' בעלמא ולא נ"ל משום דאבדה חזקת כשרות דלא משמע דס"ל למהר"מ דבעי' צירוף חזקת כשרות לרבה תוספאה אלא משום דמצרפי' שיהוי הלידה לכיעור השגעונו' וה"ל כמו רוק למעלה מן הכילה וכל מיני כיעור ופריצות סגי להאי דבפורתא נעשה כיעור גמור ובפרט שיש ב' עדים בדבר:

ס״טונבוא לנידון שלפנינו בעז"ה הנה לענין ירושה לא קאמיבעי לי' להדר"ג דלית דין ולית דיין דאין להנחילו בנכסי מיתנא דהירושה מוחזקת באותו השבט ואע"ג דיש לתלות בשיהוי אבל אין להוציא ממון בשום אופן כבב"ב קנ"ח ע"ב ועסמ"ע סי' ר"פ סקכ"ב עיי' ב"מ ל"ז ע"ב וה"נ שמא ושמא הולד עם היורשים וברי של האם אינו מועיל לענין עדות ממון להולד והוא פשוט מאוד:

ע׳אמנם לענין איסורא לכהונה הנה אי הוה עובדא במקום שרוב גוים ואין כאן שכונת ישראל אי הי' ברור לנו שהרתה לזנו' הי' הולד פגום לכהונה לכתחלה כדין גוי ועבד הבא על בת ישראל שהולד פגום לכתחלה לכהונה עב"ש סי' ד' סק"ב ויש לדון דברי של האם אינו מועיל אפי' לר"ג לכ"ע דהתוסי' בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה שעיברה וכו' דבריהם צ"ע לכאורה שהקשו ממעוברת ולא ממדברת וממדברת לא תי' כלום דהרי מעידה על עצמה ולא על בתה שאין כאן עובר וצ"ל כי ממדברת לק"מ כיון דפריצה ונסתרה אבדה חזקת צדקת שלה ולק"מ אבל ממעוברת אפשר שנאנסה ולא אבדה חזקת צדקת מהא קשי' לתוס' ותי' כיון שאינה מעידה על עצמה אינה חוששת כ"כ כצ"ל פי' תוס' מעתה י"ל ר"ג נמי לא פליג אלא בחדא לריעותא אבל בתרתי לריעותא כגון נידון שלפנינו דהיא בלא"ה פסולה לכהונה משום חליצה ואין עדותה אלא על הבת והוה כמעוברת ופריצה נמי הוה לפי הקלא דלא פסק כמדברת נסתרה וא"כ לא תאומן בברי שלה על הבת וא"כ לא תאומן לכתחלה כל זה אי ראינו בברור שנבעלה מאחר אבל הכא הו"ל לאוקים בחזקת כשירות ולסמוך אדרבה תוספאה אלא משום פריצות ודברי כיעור שראו המגידי' ואותו כשר לכהונה א"כ ממנ"פ אם נאמין להקול הרי מאיש פלוני וכהן הוא ואם לא נאמין נתלה בבעלה ונוקמה בחזקת צדקת ונאמר מבעלה נתעברה והולד כשר לכאורה:

ע״אאלא יען יש כאן עוד רובא לריעותא דלא הוכר העיבור והיא בקשה כמה תחבולות להסתיר הריונה וכ' מהר"מ הנ"ל אם אינה נותנת אמתלא מוספקת מ"ט הסתירה הריונה אפי' כתובה הפסידה ורופאי זמנינו אומרי' שא"א בשום אופן בעולם שלא תרגיש נענוע הילד לששה חדשים לכל הפחות והחדשים המה כ"ח יום לחדש וכן אומרי' א"א בשום אופן בעולם להשהות הולד יותר מארבעים שבועותלכל המאוחר ואע"ג דאנו אחז"ל סומכי' כרבה תוספאה מ"מ חזינן דלא נשתנו הטבעי' וזו לא הרגישה אחר ששה חדשים וחלצה אז ליבמה וגם ילדה אחר מ"ב שבועות והוה רובא מתנגדת לה ולא יועיל ברי שלה:

ע״בומ"ש בנב"י סי' ס"ט לרמב"ם וסיעתו דאין ברי מועיל נגד רוב ק' איך אכלינן בשרא מטבחים היכי דאיכא רוב טרפות במקולין במ"כ נתחלף לו רובא דאיתא קמן בדליתא קמן דאע"ג דבהס"ד איתא קמן עדיף אבל בתר דידעי' דאזלינן בתר רובא רובא דליתי' קמן הוא עדיף דלא איתחזק המיעוט המתנגד לרוב כגון רוב בהמות כשרות הנה כל הטריפות הניכרי' לפנינו אינם בגדר הספק ושארי בהמות אמרינן רוב בהמות מימות עולם ועד סוף העולם כשרות ומיעוט טרפות ואפשר שהיום אין שום בהמה א' טרפה בעולם אלא אותן הנודעים לנו ולא אתחזק המיעוט וכן כולם דאלת"ה תקשי אתשו' רשב"א דמייתי ב"י ביו"ד סי' שע"ד על חלל שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל וכו' ע"ש שדבריו תמוהים מש"ס סנהדרין ר"פ בן סורר ומורה דמסקינן הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומאי מספקא לרשב"א אלא התם ברובא אזלינן וכדומה דליתי' קמן ואין מיעוט מוחזק בפנינו משא"כ ט' ישראל וגוי א' ביניהם אתחזק מיעוטא בפנינו וצ"ע קצת ברש"י קידושין פ' ע"א ד"ה אם רוב שרצים וכו' ובמקומו הארכתי בעז"ה. וכן צ"ל בר"ן פ"ק דביצה דפשיטא לי' דמותר ליקח ביצים בליל י"ט דרובם אינם מולדים בלילה ובס"פ אין צדין מספקא לי' וחוכך להחמיר יעי"ש ולק"מ בפ"ק הוא רובא דליתי' קמן וליכא מיעוט בפנינו שנולדה הלילה ואפשר דליכא בכל העולם משא"כ ספ"ג איכא ודאי מיעוט שנצודו ונולדו היום אין יום בלא לידת ביצים ע"כ חוכך להחמיר היות כן התם בטבח איכא מיעוט כשרות עכ"פ נאמן לברר ההיתר מתוך רוב האיסור משא"כ בלא איתחזק מיעוט התירא כגון נידון שלפנינו לא יועיל ברי שלה להבת נגד תרי רובא רוב מרגישי' בולד ורוב אינו שוהין כל כך [ועיין לעיל סי' ב' ד"ה הנה] ע"כ יש לחוש להולד להשיאו לכהונה לכתחלה הנלענ"ד כתבתי וה' יורנו נפלאות מתורתו הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום א' ה' כסליו תקצ"ד לפ"ק.

ע״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

ע״דהחיים והשלום לידידי הרב המא"הג הותיק חדתי מלא עתיק כש"ת מה"ו הרש ני' אב"ד דק"ק לאשברין יע"א.

ע״הנועם מכתבו הגיעני יום עש"ק סמוך להכנסת כלה והיות כפי הנראה הדבר נחוץ לשום שלום בין איש לאשתו נחצתי להשיב כיד ה' הטובה עלי:

ע״ונפשי היפה איותה לעשות אותי סניף להתירא באשה שנישא' בבתולי' בט"ו סיון ונבעלה שנית סוף החדש ההוא וילדה בת תחלת כסליו והעם מרנן שנבעלה קודם נישואי' ובהיות שניהם מודי' שלא נגעו זה בזה מקודם א"כ ע"כ נבעלה לאחר וטוען הבעל מקח טעות והיא טוענת שלא נגע בה אדם מעולם. יפה כ' מעלתו מי יבוא אחרי הגאון הר"י מינץ שכ' בנדון זה ממש דשיפורא גרם וה"ל יולדת לשבעה למקוטעי' וקבעה רמ"א בש"ע סי' ד' סעי' י"ד ופסקה בפשיטות בתשו' נודע ביהודה סי' כ"ב לחלק א"ע א"כ מאן ספון מאן חשוב לעורר מדנים והגאונים האלו המה לכסות עינים:

ע״זאך היות נמצאו אחרונים מזדנדין בדבר אמרתי לברר קצת מקור הדין נובע מש"ס נדה ל"ח ע"א דקאמר הש"ס ש"מ דס"ל לר' יהודה שיפורא גרים אך שמואל פליג התם אלא דמסקי' התם דלא פליגא אלא ביולדת לתשעה אבל ביולדת לז' לכ"ע יולדת למקוטעי'. ומשמע דהיינו שיפורא גרים וכאשר יבואר אי"ה ורוב הפוסקי' פסקו יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' לבר מהרמב"ן כמ"ש ריב"ש סי' תמ"ו בסופו ומבואר שם סי' תמ"ז דעכ"פ גם לאינך פוסקי' מודי' עכ"פ ביולדת לז' שיפורא נמי גרים שזה לשונו וכיון שיולדת למקוטעי' לא בעי' רק שתכנס בחדש הו' דשיפורא גרים ביולדת לז' עכ"ל הארכתי בזה לפי שראיתי בספר עצי ארזים שכ' שרוב הפוסקי' ס"ל דאפי' ביולדת לז' נהי דיולדת למקוטעים מ"מ שיפורא לא גרים וזה ליתא וכ' עוד שם דאפי' רמב"ן דס"ל לט' יולדת למקוטעים מ"מ שיפורא לא גרים שכן מוכח ממ"ש בד"ה בשמו בדיני וסתות אלו דברי הגאון ז"ל:

ע״חודבריו תמוהים מאוד דז"ל רא"ה בבד"ה על מה שכ' תורת הבי' שם בשם ראב"ד דיני וסת החדש ושזה תלוי' בר"ח הן מלא הן חסר ע"ז כ' הרא"ה וז"ל אבל אמ"ו רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושי' גדולה המבטלת כל זה שא"א שיהי' הוסתת נתלין בקדוש החדש שאין השופר שתוקעין בו ולא קדוש שלנו שמקדשי' אותו גורם וא"א לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה עכ"ל. והנה אם נניח דברי רמב"ן כפשוטן שהוא מכחיש ח"ו שיהי' הטבע משועבד לתורה ודלא כדרשה דלאל גומר עלי. מ"מ יודה עכ"פ שע"י גלגלי רקיע ישתנו הטבעי' וע"י מולד הלבנה ישתנו והשתא נהי דשיפורא לא יגרום מ"מ אם תכנס יום א' בחדש השביעי אחר המוליד ה"ל ז' חדשי' שלמי' וא"כ מה הרעיש העולם בעצי ארזי' בזה. אבל אמת יורה דרכו כי צע"ג איך יחלוק רמב"ן על שני התלמודי' דבירושלמי מפורש לאל גומר עלי שהכל תלוי בחדוש ב"ד. ומסתמא דתלמודא דילן מבואר כן בפשיטות מדאמרי' ש"מ לר' יהודה שיפורא גרים וק' מנ"ל הא לא מוכח אלא דחדושה של לבנה גרים ומדעבר עלי' ט' גלגלי לבנה ה"ל כמו תשעה ירחי לידה מלאי'. ומנ"ל דשופר של ב"ד גורם אע"כ דזה פשיטא להש"ס מסברת חוץ וממקרא מלא לאל גומר עלי שכל דבר הנתלה במולד הלבנה הכל נגמר ע"י שיפורא וכיון דלר' יהודה תלוי' בחדש הלבנה ולא בחדשי ההריון ממילא ס"ל שיפורא גרים דלא יחלוק אדם על זה כך צריכי' לומר בפי' הש"ס ואיך א"כ יחלוק רמב"ן על זה:

ע״טאבל נראה דמודה רמב"ן בכל אלו הדברים שהמה כלל מונח כגון בת ג' שנים ויום א' בתולי' חוזרי' ובן י"ג מבי' ב' שערות וכל כיוצא באלו הטבע משועבדת לתורה ומשתנת בנס ע"י עיבור ב"ד משא"כ וסתות בודאי אי הי' וסת כל הנשים שוות בתחלת החדש או בסופם או ביום ידוע הי' לנו לומר שתנהג ע"פי שיפורא אך הא אין שתי נשים שוות בווסת ואשה בעצמה אין כל ימי' שווי' וא"כ מה"ת להתלות בתקיעו' שופר של ב"ד ומה צורך לנס הזה וזה פשוט ומובן וגם בפליתי לנדה ראיתי בזה דברים שאינם נראים:

פ׳ועוד אני אומר אפי' אם יחלוק אדם על הנס הזה האמור בירושלמי היינו כמ"ש שם שבתולה נבעלה והי' בת ג' שנים ויום א' כבר ואח"כ נמלך ב"ד לעבר השנה יחזרו בתולי' אח"כ שהוא נס נפלא וקשה לומר שהתורה תסמוך דיני' על ניסי'. אבל בז"הז שכל שנותינו וחדשינו מקודשי' ועומדי' מימי הלל האחרון אע"ג שכמה פעמים מאוחר או מוקדם יום ר"ח למולד הלבנה ודחינן ר"ה מיומו ע"י ד' דחיות מ"מ מתחלה נוסדה הטבע על כך ואין צורך לנס והוא מובן לכל מאמין:

פ״אואמנם כל זה שיפורא בתחלת חדש האחרון אך סוף החדש הראשון לא מצינו ראי' מפורשת בש"ס רק התוס' דנדה שם בסוף דבור ס' כן בפשיטות ולשונם מגומגם ודברי מהר"מ לובלין אינו מבורר בזה וכבר נתקשה בהם מהרי"ט ח"ב בחלק א"ע סי' ט"ו ואולי י"ל בזה ק"ו אם תחלת יום עולה בסופה אינו דין שסוף היום יעלה בתחלתה כדרבא ר"ה יו"ד ע"א ועמ"ש תוס' שם ואולי יש לחלק וק"ל:

פ״בוהנראה בכוונת תוס' דנדה בהקדים דס"ל דשיפורא לאו היינו תקיעת השופר בעצמו. אלא כל הימים המתקדשים ע"י תקיעת השופר הכל נקרא שיפורא דהיינו כל השלשים יום מר"ח עד ר"ח. והשתא יפה כ' תוס' דע"ד משל אשה שנבעלה ב' ניסן אי נימא דשפורא לא גרם בתחלתו א"כ צריכי' שמנה חדשי' שלימי' מיום ב' ניסן עד ב' כסלו ואז תכנס לחדש התשיעי וכיון שלא נתחדש היום שיפורא חדתא צריכא ע"כ שתמתין עד ר"ח טבת ונהי דעכ"פ מרווחת דאי לאו דשפורא גרים הי' צריכה להמתין עד ב' טבת מיום ליום והשתא כלה לה ט' ירחי ביום א' בשפורא דטבת מ"מ ה"ל עשרי שפורא וק"ל:

פ״גולכאורה הי' נ"ל ראי' לשיטה זו מש"ס ר"ה י"א ע"א דקאמר אי דקאי בעצרת וקאמר בחג אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה וקשה הא ד' הויי' אע"כ ס"ל תרי שיפורא גרים ואע"ג דבתר הכי מקשה אכתי בששה ירחי וכו' וה"ל למימר ז' הויי' ז"א דהתם המקשה הקשה כן ולא אסיק אדעתי' הך דמקוטעי' ודשיפורא. אך הא דאמרי' בחמשה מי קאי ילדה היינו סתמא דתלמודא אשר בא לברר דבניסן נולד יצחק עיי' וק"ל:

פ״דאך הב"ש מוכיח משם ההיפוך מדכ' תוס' דלמסקנא נמי צריכי' לדתני בבריתא שנה מעוברת הי' משום דילדה בט"ו ניסן ומש"ה מוכח דס"ל דלא אמרי' תרי שיפורא גרים וכבר קדמו בזה במוהרי"ט הנ"ל ונ"ל דההכרח שהבי' לתוס' לזה משום דהיה קשי' להו לפי הבריתא דאותה שנה הי' מעוברת א"כ אי ס"ד תרי שיפורא גרים הרי נולד יצחק לשמנה חדשים ולא חי. אע"כ ס"ל הך סוגי' דלא אמרינן תרי שיפורא גרים ודלא כק"ו דרבא הנ"ל וס"ל אעפ"י שתחלת החדש עולה בסופו מ"מ אין סוף החדש עולה בתחלתו או שיש לחלק דלא שייך ק"ו לענין גמר יצירת הולד נמצא לפ"ז פליגי תוס' דר"ה עם תוס' דנידה:

פ״הולולי דבריהם הייתי אומר שאין זה הכרח דודאי הלכה מקובלת בידינו יולדת לז' יולדת למקוטעי' דשיפורא גרים וה"ה בתחלתה וכן הי' הלכה למשה מסיני ומעתה פליגי ר' יהודה ס"ל דילפי מיני' דה"ה לכל מילי ומכ"ש ביולדת לט' דנילף לידה מלידה דתרי שיפורא גרים ואמנם מאן דפליג ס"ל היום דגלי גלי דוקא בז' גרים תרי שיפורא אבל בט' אפי' חד לא נמצא לענין שיהי' בן ח' ולא יהי' בן קיימא לענין זה לא אמרי' תרי שפורא גרים אבל להיות בן ז' אמרי' שפיר תרי שיפורא גרים:

פ״וולפ"ז יצא לנו דבר מחודש אשה הנבעלת כ"ט סיון תוכל לילד בן קיימא מר"ח כסליו עד סוף טבת ובן ז' נקרא ולא בן ח' ונימול בשבת והוא דבר חדש ובזה מיושבי' דברי החלקת מחוקק שהקשה מש"ס כתובו' ל"ט ע"א דקאמר בשיתא ירחא מי קילדה ומאי קושיי' דלמא ילדה לחמשה חדשי' שלמים ושני ימים ותי' ז"ל דגם לענין סי' נערות ובגרות אמרי' תרי שיפורא גרים. ולכאורה מבואר דליתא ממה שהקשו תוס' נדה ס"ה ע"א ד"ה אלא וכו' שהקשו דה"ל לאוקמא עונה א' לפני נערות והשני' בתחלת נערות ושלישי ג"ח אח"כ וד' בסוף נערות ולפי הנ"ל לא משכחת לי' אמנם נ"ל דודאי למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' ולא גרים שיפורא ולא ילפי' אפי' לידה מלידה מכ"ש דגם לענין נערות ובוגרת לא גרים שיפורא וא"כ קשה הוי לי' לאוקמי רבי כהנך מ"ד ובתלתא תלתא ירחי כק' תוס'. אמנם סתמא דתלמודא דכתובו' ס"ל כמ"ד גם לט' יולדת למקטועין ולרמב"ן הלכתא הכי ע"כ בעי הש"ס לאוקמי לרבא הכי ומקשה שפיר מי קא מיעברא. ומיושב נמי מה שהקשה אבן פינה ע"ש:

פ״זאבל יותר נראה דבלא"ה לק"מ ואעתיק לשון ריב"ש סי' תמ"ז על נדון זה ממש וז"ל לדבריך הי' לנו לחוש לזנות קודם שנושאי' וכו' אלא שאנן אנו תולי' לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפי' על צד הרחוק שאין חושדין בכשרות ועוד דאשה מזנה מתהפכת וכו' וכ"ש באשה שהי' בחזקת כשרה שנשאי' והיא ברשות בעלה וכו' וכן י"ל כאן נמצא וכאן הי' ולא נאמר שזינתה קודם לכן וכו' עכ"ל. וא"כ תינח ביושבת תחת בעלה משא"כ בכתובו' דמיירי מזונה שזינתה אמרי' כבר נבעלת בתוך י"ב שנה בעילה אחרת קודם שבא עלי' זה ויהי' הוא פטור לגמרי' שהרי לא הי' בתולה ואם תאמר שזה מיעוטא שתתעבר בת י"ב עיי' יבמות י"ב ע"ב. מ"מ הא נמי מיעוטא שתלד לה' חדשים וב' ימים וקרוב לזה כ' מורי בהפלאה ולא נחית למ"ש:

פ״חהעולה מכל הנ"ל דלא מיבעי' אם נבעלה ביאה שני' סוף סיון וילדה תחלת כסליו דתלי' בכשרו' אלא אפי' לא נבעלה אלא ביאה ראשונה בסיון מ"מ יפה כ' בס' נודע ביהודה דבזה"ז ליכא לסמוך אהך סברא ועוד דמיעוטא עכ"פ איכא ואין לומר א"כ ה"ל תרי רובא להחמיר רוב נשים אין מתעברות בביאה ראשונה ורוב נשים היולדת לז' אינן יולדת לה' חדשים מ"מ איכא כאן חזקת כשרו' וצדקו' דאתי' מכח רובא רוב ישראל כשרי' הם וחזקה כאן נמצא כאן הי' וחזקת הגוף דהשתא הוא דנבעלה וכדאי הם הגאונים הנ"ל לסמוך עלי' ואיתתא ובתה שתיהן כשרות ומ"מ אי הי' מזדמן ענין כזה באי' דאורי' שהוא מיד מזומן לפנינו הייתי מצריך עוד שיהוי ומיתון קודם גמר דין:

פ״טומ"ש מעלתו לפי תי' מהרש"א ביבמות ל"ד ע"א דלאה לא נתעברה מביאה ראשונה שיעקב כבש מעינו בזה נתישב קו' מג"א שלא הי' ראובן מבני תמורה שאפשר שביאה ב' הי' בלילה אחרת ובפרט שיעקב שמר התורה ופירש מחמת דם בתולי' ולא בא עלי' עד אחרי טהרתה אלו דבריו הנה מהרש"א בעצמו לא כ' כן לקושטא דמלתא שהרי תוס' כ' ביבמות ע"ו שמיעכה באצבע ולא כתבו כן רק שהש"ס לא הו"מ להקשו' מלאה ומ"ש מעלתו שפירש מחמת דם בתולי' ליתא לפמ"ש הראשונים שקטנות הי' האחיות ולבן קבל קידושי' וא"כ זמנה עד שתחי' המכה ולא צריך לפרוש גם מ"ש להרוויח ק' מג"א ליתא דא"כ תקשי דה"ל בני שנואה אע"כ בלילה א' נתעברה קודם שהכיר בה:

צ׳ובחי' תורה כתבתי ליישב מ"ט נקרא ראובן כי ראה ה' ושמעון נקרא כי שמע ה' מה נשתנה מראי' לשמיעה אבל הענין מתחלה שנאה יעקב ופירש ממנה שלא לשמש עם השנואה עד שהוכר עוברה חזר לאהבתה וכמ"ש רמב"ן אך בני אדם הי' מלעיזי' לומר שהיא שנואה ולא האמינו שיעקב משמש עמה עד שנתעברה משמעון אז הוברר שיעקב אינו שונאה שאילולי כן לא הי' משמש עמה והא"ש בתחלה אמרה ראה ה' בעניי זו פרישו' ד"א ע"כ נתן לה הריון בלילה הראשונה ומן אז לא שנאה בעלה עוד ולא ראה ה' דבר אך שמע בני אדם מדברי' מוזרת בלבנה לאמור שנואה היא זו ויען שמע ה' כי שנואה אנכי ע"כ נתן לי בן שני לברר לכל כי אהובה היא ואסיים באהבה רבה ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' יו"ד טבת תקע"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

צ״אשלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הישיש המופלא כבוד מה"ו דוד כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק רעטא יע"א:

צ״בגי"ה הגיעני ע"ד כהן שידך נערה שהיתה רחוקה ממנו ט"ו פרסאות ולבסוף באתה אל מקומו ואחר זמן נשאה כדמו"י ולאחר ב' חדשי' ילדה בן קיימא וכבר חי' שלשי' יום והיא והוא מודים שהולד ממנו כי אמר בא עלי' בהיותה משודכת לו בכ"ח בניסן והיא ילדה בשלשים של כסלו שהוא א' דר"ח טבת ויש מערערי' ואומרי' שלא באו זה לזה אלא בד' אייר אלו דבריו:

צ״גהנה לדברי המערערי' הוא בן ח' מכל צד אפי' נימא שיפורא גרים ויולדת למקוטעין וא"א שיחי' שלשים אם לא ע"י דנאמר אשתהי' וכהרמב"ם דפסק כרבה תוספאה יבמות פ' מ"מ לא נאמרו דברי' אלו אלא להחזיק אשה בכשרות דלא נימא זינתה עי' ריב"ש סי' תמ"ו ומהרי"ק שרש ק"ג אבל הכא נימא דאפקרה נפשה מקמי' הכי כי היכי דאפקרה לגבי המשודך וכיון דאמרה מיני' הוא ולהנ"ל זה הוא שקר ה"ל כלא נבדקה וקשה להתיר לכהן דאע"ג דאם נישאי' לא תצא אפי' ברוב פסולי' מ"מ בעי' שתאמר לכשר נבעלתי והכא לא אמרה מידי דבדיבור' מיני' אתחזק שיקרא כל זה לפי דברי המערערי' אבל לפי מכתבו המה רק מערערי' ולא הכחשה גמורה שהרי הוא נאמן על עצמו לאמור שבא עלי' שלהי ניסן דה"ל ט' חדשים למ"ד שיפורא גרים אע"ג דקשה עלי מאוד להכניס עצמו בהיתר זה לכהן דמהרי"ט ח"ב סי' ט"ו והגאון עצי ארזים בסי' ד' והגאון בי' מאיר בתשובותיו סי' י"א כולם מפקפקי' על דינו של מהר"י מינץ מ"מ רבו גם החולקי' ומקילי' ושם בבית מאיר נחלקו עליו הגאון מה' טעבל אב"ד דק"ק ליסא אז והגאון מהר"מ ברבי ז"ל וכ' שעשה מעשה להל' ומי יכוף להוציא נגד הגאונים והכרעת רמ"א:

צ״דואין לי לחדש דבר אך מ"ש חלקת מחוקק סימן ד' סעיף י"ד הנ"ל מכתובת ל"ט ע"א ותי' דגם לענין סי' בגרות אמרי' שיפורא גרים וב"ש כ' דאין משמע כן מרמב"ם בודאי כן הוא שהרי הרמב"ם הוא מהסוברי' כחסידי' הראשונים כמבואר בסי' ק"ג בב"ש ובהריב"ש סי' תמ"ו ואפי' למ"ש הב"ח שם לחלק בין יולדת לט' ליולדת לז' מ"מ כיון דאפי' לידה מלידה לא ילפי' למימר שפורא גרים מכ"ש דלא נילף סימני נערת ובגרות מיניהו אבל לרמב"ן דס"ל אפי' ביולדת לט' יולדת למקוטעין כמבואר בריב"ש שם וכהבנות האחרונים המקילי' הנ"ל דגם שיפורא גרים נ"ל ה"ה בסימני בגרות וכדאי' להדי' בירושלמי אסימני' לאל גומר עלי. וגם עצי ארזים מייתי זה אלא שכ' רא"ה בבד"ה בהלכ' וסתות מייתי בשם רמב"ן דלא אמרי' בוסתות שיפורא גרים ואין ראי' מוסתות דתלי' כל אשה בטבעה ומזגה וזמנה אשתנה לפי האדם והמקום והזמן אבל דברי' שהטבע קבוע בהם כגון סי' נערות ובגרות ובתולי' חוזרי' וירחי לידה כנ"ל וא"כ כיון דהש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ג החליט כהרשב"א דאפילו לענין וסתות שיפורא גרים כ"ש לענין ירחי לידה וסי' גדלו' ומה שהקשה ב"ש מש"ס ר"ה י"א ותי' דלמסקנא לא אמרי' אותה שנה מעוברת היתה הקשה בית מאיר הא בריתא תנא אותה שנה מעוברת הי' לק"מ דבריתא אתי' כחסידי' הראשונים ואנן מסתמא דתלמודא בעי' לאקשוי' ועל זה יפה כ' ב"ש דלמסקנא לא צריכי' לזה ודלא כהך בריתא:

צ״הובס' אבן פינה הקשה אתירוצו של הח"מ מתוס' ר"פ התנוקו' ד"ה אלא דיהיב וכו' מבורר דששה חדשים שלימי' המה בין נערות לבגרות ולא סגי' בה' חדשים ויום א' ולפע"ד ולטעמך בלא"ה דברי ח"מ צ"ע אפי' נימא שפורא גרים היינו אי מייתי סי' בגרות בתחלת החדש הששי נימא שיפורא גרים ולא הוה תוך זמן אבל בלא סימנים בודאי לא נעשי' בוגרת עד אחרי ככלות ששה חדשים שלימים וגם אז יש פוסקי' שצריכי' סימנים אבל בכניסת החדש הששי בודאי אין ה"א דבלא היכר סי' תהי' בוגרת ע"י שיפורא וכן נמי לע"ד למ"ד שיפורא גרים לענין לידה אם נבעלה סוף סיון אם תלד בכסליו נאמר שיפורא גרים וגם אם לא תלד אז ותלד בטבת נמי ניחא ולא נימא שלפי שיפורא הוא חדש השמיני דדיו דאי ילדה ניתלי בשפורא ואי לא ילדה נמי א"ש והוא נכון ובתשוב' אחרת הבאתי ראיות לזה והכי נמי בסימני נערות ובגרות ואם כן דברי ח"מ תמוהי' בכתוב' ל"ט מתה ולא הביאה סי' בגרות ואיך נימא שיפורא גרים ועכצ"ל דס"ל דהלידה הוה כסי' בגרות ואי לא שיפורא גרים הוה כתוך זמן ואי שיפורא גרים ה"ל בוגרת משעת לידה קודם מותה ושפיר פריך ש"ס התם ויש לזה פנים בדברי חי' הרא"ה בכתוב' שם וא"כ ממילא לק"מ מתוס' דנדה פ' התנוקו' הנ"ל דהתם לא הביאה סי' לא שייך שיפורא גרים:

צ״ווהריב"ש נדחק מאוד להרמב"ן דס"ל יולדת למקוטעין ושיפורא גרים א"כ מאי אמרי' בבריתא דיבמות פ' ע"ב איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ונדחק שלא כלו לו חדשי גידול היינו ח' דחדש הט' היינו חדש הלידה ולא חדש הגידול ודוחק ולפע"ד לפי' קמא שבתוס' נדה ל"א ע"א דמלשון חדשה מוכיח דשיפורא גרים וכן מביא הוכחה זו בירושלמי א"כ י"ל גם בהך בריתא תני' כל שלא כלו לו חדשיו משמע המבוררי' לו ושיפורא גרים וא"ש בפשיטו' וא"כ גם ח"ק ורבי ורשב"ג ס"ל שיפורא גרים כר' יהוד' והכלל אסיים כמו שסיים הריב"ש הנ"ל המיקל יש לו עמוד לסמוך והמחמיר תע"ב ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ה' שבט תקפ"ו לפ"ק.

צ״זמשה"ק סופר מפפד"מ:

צ״חשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלא ומופלג כבוד מה' ישעי' נ"י אב"ד דק"ק טאפילשאהן יע"א:

צ״טע"ד ישראל שדר בין האומות יחידי ובתו נתקשרה בקשר שידוכי' עם כהן א' ויצא עלי' קול שהרתה לזנות ושילדה והיא ואבותי' מכחישי' ואומרי' שמחמת חולי נתעכב וסתה איזה חדשים ועי"ז הוציאה גוי' א' שם רע הנ"ל ומעולם לא זנתה ולא נגע בה אדם ועתה הגיע תור נישואי' לכהן בקש מעלתו להודיע דעתי הקלושה:

ק׳במס' גטין פ"ט ע"א אמרי' יצא עלי' שם מזנה אין חוששי' לה פי' לפוסלה לכהן דפריצותא בעלמא חזו בה כפירש"י שם ואמנם בסוטה כ"ז ע"א אמרי' ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה משמע דחיישי' לקלא וקו' זו הרגיש ב"ח סי' ד' סעי' י"א ומיהו לפירש"י סוטה דאל ישא דומה עצה טובה בעלמא הוא ולק"מ אך מהתוס' שם משמע דמפרשי' לי' כמו שפי' רמב"ם בזונה ולכהן לכן כ' שאם הי' קלא דלא פסיק אפילו בדיעבד אם כנס יוציא אלא דמיירי בקלא דפסיק ע"כ לכתחלה לא יכנוס ועיי' מהרי"ט ח"ב תשו' השייכי' לא"ע סי' ט"ו ועיין שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ג וא"כ קשי' הא מזנה אין חוששין לה אפי' בקול המוחזק בב"ד וכמ"ש ב"ש סי' וי"ו סק"ל ואמאי נימא דבדומה אפי' כנס יוציא ולפע"ד לק"מ דוקא יצא שם מזנה היינו פלונית זינתה אע"ג דהקול הוחזק כך בב"ד ולא פסיק נמי מ"מ אמרי' הקול אמת דחזו בה פריצות ושגעונות ובלשון המוזרת בלבנה קרי להו מזנה וה"ל קול ושוברו עמו ועיי' ט"ז סי' ד' סק"ז אבל התוס' מפרשי דומה ובת דומה שיצא עלי' קול שראו דבר כיעור דספ"ב דיבמות רוכל יוצא וחוגרת בסינר דכיון שיצא קול מבורר שכך וכך נעשה מעשה אין לתלות בפריצות בעלמא דוקא לשון מזנה יש לפרשו פריצות חזו בה אבל לא במפורש דברי' ברורי' והא דאמרי' בברייתא דגטין פ"ט ע"א הנ"ל בעולה אין חוששי' לה התם לא משום דתלי' בפריצות בעלמא דלישנא דבעולה משמע שראו שנבעלה אלא התם מיירי שאין הקול הוחזק בדיני ומיהו ברש"י בגטין ד"ה בעולה לא משמע לחלק בכנ"ל ורש"י לטעמי' דפי' דומה עצה טובה בעלמא אבל להתוס' יש לפרש כנ"ל. א"נ י"ל גם בעולה איכא למיתלי' בפריצות בעלמא אומרי' שנבעלה אבל רוכל יוצא וחוגרת בסינר גרע טפי שאין שום אמתלא לפרש אלא בדבר כיעור שראוי' לאוסרה לכהן וא"ש:

100

ק״אואמנם בלשון הרמב"ם והטוש"ע סי' ד' סעי' ט"ו שכ' שיצא עלי' קול שהיא מזנה תחת בעלה וכו' משמע דלית לי' תירוצי הנ"ל דמפרש דומה בקול מזנה בעלמא ואפ"ה חוששי' לה וא"כ ק' כנ"ל ותי' הב"ח דיש חילוק בין אשת איש דלא תלינן הקול בפריצות בעלמא דאין דרך להוציא קול על א"א משא"כ בפנוי' לכהן תלינן הקול בפריצות בעלמא ע"ש:

101

ק״בוהנה מ"ש דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש ודאי משמע כן לשון הש"ס דרוב בעילות אחר הבעל והא דאמר שמואל בת דומה אתי' מטפה פסולה דמשמע דהבועל פסול עבד או גוי וכפירש"י שם ולא אמר בקיצור שהיא ממזרת ומשמע מזה לכאורה דבפנוי מיירי אלא דלפ"ז תיקשי לרש"י בתרתי חדא דבגטין פ"ט משמע לרש"י לא חיישינן לכושי ועבד ע"ש תוספת ד"ה בעולה וכו' ותו קשי' דה"ל לש"ס בסוטה למימר דשמואל ור' יוחנן מר א"ח ומר א"ח ולא פליגי דהא לפירש"י בנישואי' דלכתחלה מיירי מי שרוצה לישא אשה ואינו מוצא אלא דומה ובת דומה הי מיניהו עדיף א"כ נימא הכי דעדיפי דומה פנוי' מבת דומה אפילו דאשת איש דאע"ג דרוב בעילת אחר הבעל מ"מ דומה פנוי' עדיפי מינה דתלי' הקול בפריצו' בעלמא ולא חיישי' שגם תחת בעלה תהי' פרוצה זה לא חיישי' דחשוד לדבר קל להיות פרוצה פנוי' לא חשידא לדבר חמור לפרוץ תחת בעלה ועוד בעלה משמרתה כמ"ש מהרי"ט ח"ב חא"ע סי' ט"ו מש"ס גיטין ל"ח ע"ב דמיחד לי' עבדא ומנטר לה ע"ש וה"נ משו"ה עדיפא דומה פנוי' מבת דומה אפי' אשת איש והדר עדיפא בת דומה אפי' בפנוי דליכא רוב בעילות אפ"ה עדיפא מדומה גופה אשת איש דקול דאשת איש לא תלינן בפריצות ועוד כיון שעכ"פ פרוצה היא תחת אישה איך ישאנה ותהי' פרוצה תחתיו ועיי' סוף גטין ובתוס' ד"ה עם בני אדם וכו' ע"ש וא"כ י"ל שמואל ור' יוחנן לא פליגי ומנ"ל לחדש פלוגתא ביניהם אע"כ פשיטא להש"ס דאי בפנוי' דומה ישא דפריצות בעלמא חזו בה וגם לא נחשדה שתפרוץ תחתיו כלל א"כ בת דומה פנוי נמי ישא דלא חיישי' לכושי ועבד לרש"י בגיטין פ"ט הנ"ל ושמואל בדומה אשת איש מיירי והא דאמר מטפה פסולה ולא אמר בקיצור שהיא ממזרת משום דאיכא ס"ס ספק מרוב בעילות אחר הבעל ואת"ל מזנות מ"מ דלמא מכושי ועבד דכושי ועבד הבא על אשת איש הולד כשר ביבמות מ"ה ע"ב ובקידושין ס"פ האומר ובטוש"ע א"ע סי' ד' סעי' ט' משו"ה אמר דמ"מ לא ישא דעכ"פ ניחוש לטפה פסולה דכושי ועבד לכל הפחות ואפשר דממזרת נמי הוה אבל לכל הפחות ניחוש לטפה פסולה כנלע"ד באופן דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש ועיי' ס' עצי ארזים אלא דצל"ע קצת א"כ כי פריך מברייתא נושא אדם דומה ומשבש לברייתא מפני קו' זו נימא ברייתא בדומה פנוי' וכר"י בן נורי דגטין פ"ט דהא פליגי תנאי וקמ"ל לאפוקי מאינך תנאי דפליגי התם ולפירש"י י"ל דבפנוי' אפי' בת דומה ישא דלא חיישי' לכושי ועבד ומאי ארי' דומה פנוי' אפי' בתה נמי ואמנם להתוס' גיטין ד"ה בעולה דחיישינן לבת פנוי' אם כן קשה כנ"ל וצ"ע מכל מקום אמת נכון הדבר דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש וסוגי' דגטין מיירי בפנוי' כפי' רש"י ותוספ' שם ד"ה אכלה בשוק וכו' ודברי בית שמואל סימן ד' ס"ק כ"א תמוהים כבר עמד עליהם בספר באר היטב וגם מ"ש חלקת מחוקק סי' וי"ו סקי"ד דמ"ש בש"ע שם מיירי נמי באשת איש והיינו מדכ' ואפי' הוציאה בעולה וכו' ע"ש כבר כ' באר הגולה שם דסיפא מילתא באפי נפשי' היא ולא קאי ארישא יצא שם מזנה בפנוי' מיירי ודברי ב"ח נכונים לע"ד והחלוק שמחלקי' הח"מ וב"ש דרנון הוה טפי מקול לפע"ד נתנו דבריהם לשיעורין ומי ישער זה:

102

ק״גוהשתא בנידון שלפנינו אע"ג דפנוי' היא ואי יצא שם מזנה היינו תולי' בפריצות בעלמא ולא היינו חוששי' אי הי' רינון או קול דלא כח"מ וב"ש הנ"ל מ"מ היינו אי יצא הקול שזינתה היינו תולי' בפריצות בעלמא אך הכא שהקול הוא שנתעברה וילדה א"א לפרש בפריצותא ומשו"ה אי הי' קול שנתחזק בב"ד וכבש"ס גטין פ"ט שם הי' ברור שאסורה לכהן ובפרט לכתחלה ואע"ג דאיכא למימר ספק הקול אמת ספק שקר ואת"ל אמת דלמא מהכשירי' לכהונה הכא דדרה בכפר של אומות העולם ואפי' ישנם בבית אבי' ג"כ ישראלים שאינם באיסור ערוה לה וה"ל קבוע כמע"מ מ"מ הא כ' הטור דמסתמא הולך הבועל אצלה ומרובא פריש ומכ"ש הכא שאינה נבדקת לאמור לכשר נבעלתי יעויי' כל זה בב"ש סי' ד' סקל"ט ובסס"י וי"ו יובנו דברי על בוריין ואמתתן ע"כ אי הי' הקול מוחזק ממש לא הי' ספק אצלי שאסורה להנשא לכהן:

103

ק״דאך הכא ראוי לב"ד יראי אלקים לחקור אם אמת הוא שקול הלידה יוצא ע"י ארמי' א' ואז מותרת להנשא אפי' לכתחלה דאפי' לפירש"י דדומה לא יקח אא"כ א"א לו בענין אחר ולרש"י אפשר דדומה הוא דימא בעלמא בלי שום החזקת קול מ"מ הכא שכבר נתקשרה בקישור שידוכי' וקנסות וחרמו' וגדולה בושה הוה כמו א"א בענין אחר:

104

ק״המ"מ נ"ל דצריך להזהיר את הכהן באזהרה רבה ובאיום גדול שאם ימצא פ"פ יוציא דלע"ד פתח פתוח ע"י לידה אפי' פנוי בקי ולהודיע גם לה שתחוש לעצמה אם נפשה יודעת דלא מטוהרה ומה טוב להטיל חרם בפני אבותי' של הנטענת שכל מי שיודע שילדה ואפ"ה מוסר בתו לנישואי' יצוד בחרם ואעפ"י שאם הי' האב אומר כן לא הי' מהימן דפסול עדות לבתו מ"מ הכא שהוא משיאה לחופה ומאכיל איסור להכהן בידים ואם האב לא ימסרנה לחופה לא יכשל בה הכהן טוב להטיל חרם סתם עכ"פ כל מי שמכשיל הכהן הזה ואין לומר מה יועיל חרם לאיסורי' נימא מגו דחשיד אאיסורא חשוד נמי אחרם בשלמא ממונא איתי' בחזרה אבל איסורא דליתא בחזרה לא שייך וא"כ נימא מגו דחשיד י"ל לא דמי האי איסורא קיל לי' דהוא עצמו אינו עובר רק גורם מכשול לאחריני אבל חרם הוא עצמו עובר עליו וחמירא לי' וסברא זו כ' תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' ושמא הכא שאף היא בכלל האיסור וכו' יע"ש הנלע"ד כתבתי וה' יצילינו משגיאות וטעות ויראינו מתורתו נפלאות ונשאוב מים ממעיני הישועות:

105

ק״ווע"ד האשה שיש לה כאב בגבה אהו' י"נ מצד המעי שיצא לה לחוץ כיון שעכשיו כבר הוחזר למקומו אין כאן שום היתר דאפי' יהי' הדם מאותו צוואר הרחם שהוא המעי הנ"ל מ"מ היינו בעצמה דם נדה וכיון שהוא המקור במקומו הרי הכל טמא בלי ספק וטוב לעשות לה טבעת של שעוה ע"י מילדות בקיאות ואז יחזור למקומו הראשון ממש ולא יזוב עוד זוב דמו בעז"ה. ומהכאב בגבה קשה לתלות בו אם אינו כמו חול וחצץ שדרכו להולד בכליות משא"כ דם צלול ועכ"פ הי' לה לסנן מי רגלים שלה לבחון אם אינו יוצא ע"י השתן ועוד תשאול לרופאי' אע"ג שאין לסמוך על הרופאי' כ"א לעשות ספק פ"נ לחלל שבת וי"הכ אבל להתיר אי' כרת בודאי לא מ"מ נוכל לעשות סניף לקולות ולבדיקות מהרי"ו ואם בדקה ע"י בדיקות מהרי"ו סגי בפ"א אך תחלה תעשה לה טבעת של שעוה להחזיר המקור למקומו ותסנן מי רגלים וגם תשאל לרופאי' ואח"כ נתחכם מה לעשות. הכ"ד פ"ב נגהי ליום ה' טוב כסלו תקפ"ח לפ"ק.

106

ק״זמשה"ק סופר מפפ"דמ:

107

ק״חשלום לי"נ הרב המאה"ג הישיש המופלג בחכמה ודעת תורה כש"ת מהו' שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א בצירוף רבני' בית דינו הצדק אלופים מסובלים בתורה ויראה כבוד מהו' ליזר ותלמידי המופלא כבוד מהו' מנחם אהרן ה' עליהם יחי':

108

ק״טע"ד ראוהו מעוברת זאת אומרת מאיש פלוני וכהן הוא והוא גם הוא מודה לדברי' ורוצה לישא אותה אי מותרת לכהן הזה או לא. זה ימים לא כבירים אתא לקדמנא נידון הלז ממש מתלמידי הרב החרוץ מק"ק טשוס והחלטתי לאיסור לכתחילה עכ"פ מפני שדרים בעיר שכולה ערביים רק יהודי זה ביניהם אך הכא השתא בקהלתם כפי המפורסם יש לישראל שכונה בפ"ע ורק מעט מזעיר א"י דרים שם א' הנה בקצה המחנה וא' הנה רק שרגילי' עוברי' ושבי' א"י עוברי' דרך שם וגם אין דלתותי' נעולי' בלילה ונ"ל מפני זה החליטו כבוד מעלתם וכתבו סתם דאין להם שכונה מיוחדת נגד המפורסם משום דפשוט למעלתם דזה לא מיקרי שכונת ישראל בפ"ע ויש לדון בדין זה שכדברי מעלתם כן הוא שהרי ז"ל בדק הבית סוף שער ד' על מ"ש בתורת הבית לענין יי"נ דאם יש לישראל שכונה בפ"ע מותר היין השיג הרא"ה וז"ל ואיני מבין דבריו וכי מחלקי' העיר בדינה למבואו' ותינוקו' שנבעלת בשכונה א' ורוב העיר פסולי' ורוב שכונה כשרי' אזלי' בתר רוב שכונה ושבקי' רוב העיר הא ודאי ליתא וכו' עכ"ל ועל זה השיב במשמרת הבית שלא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת שהיא ודאי כעיר בפ"ע וכן אנו נוהגי' בבשר הנמצא בשכונותינו וכו' מפני ששכונותינו מיוחדת ואין דרך הנכרי' מפסק' וה"ה והוא הטעם לתינוקות שנבעלת שם עכ"ל הרי דלתרווי' דין התינוקות ויי"נ שוי' לענין זה ולהלכה העלו הט"ז והש"ך בי"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ו דלא פליגי כלל לדינא דלכ"ע בחד מיניהו סגי או אין דרך הנכרי' מפסקת או דלתותי' נעולות בלילה והיכא דאיכא תרתי לריעותא לכ"ע היין אסור וא"כ ה"ה לתינוקות לכאורה זה הוא סברת מעלתם:

109

ק״יוא"נ עוד לפמ"ש ט"ז שם ס"ק כ"ז דהוקשה לו מה מועיל נמצא בתוך הכרם הא רוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ותי' דהכרם מופרש משאר הכרמי' שאינם סמוכי' לו כל כך לכן ה"ל נמצא בתוכו ומבואר עוד שם בס"ק י"ז דגם בהמו' דשכונת ישראל רוצה לומר שהוא מובדל סביב מדירת הא"י ואינם נוגעי' זה בזה וה"ל כעיר בפ"ע אבל כשנחשבת אחת ממבואי העיר אמרי' רוב העיר א"י ורוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ע"ש וגם מפני זה הי' נראה למעלתם ששכונת ישראל שבעירם אין לה דין שכונה לענין זה כנלע"ד:

110

קי״אוהנה דברי הט"ז לע"ד צ"ע שאין כן כוונת הפוסקי' בההיא חצבא דערלה דאשתכח וכו' עיין לשון חי' רמב"ן ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ד) ד"ה אבל עינבן וכו' ונימוקי יוסף שם ועי' מ"ש ר"ן ספ"ק דקידושין גבי כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ואין כאן מקומו עכ"פ כוונתם מבואר דהחלוק הוא כל שהשכונה מיוחדת לעצמה אפי' בלא הבדל כלל ונמצא בתוכה ממש לא חיישי' לחוצה לה כלל דה"ל כעין כאן נמצא וכאן הי' ולא משכחת לי' אלא בנמצא חוצה אפי' סמוך ממש בזה אמרי' רוב עדיף מקרוב אבל כל שנמצא בתוכו אמרי' מתוכו הוא ואפי' סיעה של אנשי' עומדי' אם נמצא דבר ביניהם תלינן בשלהם ואם נמצא חוץ להקיפם אפי' סמוך מאוד תלי' ברובא דעלמא וכן יראה מלשון סמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ו' ובלשון ש"ך י"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ו למעיי' שם ודלא כט"ז וא"כ ליתא להא מילתא:

111

קי״באמנם ממה שרגיל הגוי עוברת שם גם בלילה שהרי אין דלתותי' נעולי' מזה יש לדבר הנה שהרי הרשב"א כולל בבא א' יי"נ ותינוקות ובשר שנתעלם מן העין מ"מ ע"כ לאו בחדא מחתא מחינהי דודאי לענין גנבי' שנכנסו למרתף אף על פי שהבתים סגורי' בלילה ואין שם רגל בן אדם מ"מ הא בגנבי' איירו וכתי' וחתר בחשך בתים וכל שרגליהם מצוי' שם בלילה והרי קמן שנכנסו למרתף חיישי' לרובא גוים משא"כ לענין בשר שנתעלם ונמצא בביתו אפי' דר במקום שרגלי עכו"ם מצויין ברחוב העיר לא חיישינן להנמצא בתוך הבית אפי' ביום מכ"ש בלילה כי אין רגל מצויי' בבית ולענין בשר ה"ל בית שכונה בפ"ע כמ"ש פר"ח בי"ד סי' ס"ג סק"ג ד"ה ואכתי פש גבן לברורי על בשר הנמצא בבית וכו' ע"ש היטב שהעלה גם הרשב"א בתשו' ס"ל כן אלא לרוחא דמילתא יהיב טעמא דרוב המולחי' בשר ישראל נינהו ולע"ד אפשר הי' התם רגלי גוים מצויין בבית הישראל משו"ה הוצרך לזה אבל לעולם לענין בשר ה"ל בית ישראל כשכונה ולא בחדא מחתא כייל רשב"א יי"נ עם בשר א"כ ה"נ נימא דתינוקות דנקיט נמי לא דמי ליי"נ והא כדאיתא והא כדאיתא דאע"ג דלענין תינוקות לא מועיל מה שהבתי' סגורי' בלילה דעין נואף שמרה נשף וכשמכירי' זא"ז בקריצות ורמיזות שוב אין נעילת דלת בפני עריות וקרא כתיב דודי שלח ידו מן החור וגו' קמתי אני לפתוח לדודי מ"מ נ"ל היינו דוקא לענין בני השכוכה והעיר דמצויי' זע"ז בקביעות ועם כל שכנו אדם מתערב וכיון שמכירי' זע"ז ביום באי' לידי ניאוף בלילה ועיי' כתוב' כ' ע"א ועיי' חלקת מחוקק סי' קי"ט סס"ק י"ט וכל זה בדרי' זע"ז בשכונה א' אבל כל שיש לישראל שכונה בפ"ע ורק מפני רגל הגוים המצויי' שם לעבור דרך שם מה ענין לבתולת ישראל עם נכרי' העוברי' ושבי' באקראי בשוקים ורחובו' להתערב עמהם עד שתפתח להם דלתי חדרה או ביתה הנעולות בלילה ע"כ נ"ל הא כדאיתא והא כדאיתא לענין גנבי' דיי"נ בעי' שלא יהי' רגל גוים מצויי' שם וגם נעולות בלילה ולענין בשר שנתעלם מן העין כל בית הנעול נקרא שכונה בפ"ע ולענין תינוקו' נהי בית לא מיקרי שכונה אבל שכונה ממש אעפ"י שרגל גוי מצוי שם וגם אינה נעולת בלילה מ"מ הוה שכונת ישראל לענין זה ואע"ג דדרים שם בקצה המחנה קצת גוים מ"מ ה"ל חד רובא ישראל וכמגרש בפ"ע ויש להתיר עכ"פ בהוא והיא מודים לא מיבעי' לפמ"ש הטור סס"י וי"ו דמסתמא אמרי' הוא הנואף אזיל לגבה וא"כ כל דפריש מרובא פריש דמותר היכי דהיא והוא מודי' אלא אפי' להרמב"ם דמייתי שם דחייש דלמא אזלי איהי לגבי' לולי דמסתפינא הייתי אומר הרמב"ם לא אמרה אלא בידעי' שעכ"פ פרשה מביתה ושוב נבעלה כעובדא דתינוקות ספ"ק דכתוב' וכמתני' דראוהו מדברת דגריס הרי"ף בשוק ע"ש ומכיון דעכ"פ חזינן דפרישה מביתה בשעת מעשה חיישי' דלמא אזלא לביתו וה"ל קבועה דאי הוה הוא אזיל לדידה בשוק תו לא הוה קבוע כמ"ש תוס' כתוב' ט"ו ע"א ד"ה דלמא וכו' אלא דחיישינן דלמא היא אזלא לביתו ממש ונבעלת לו שם בקביעות אבל היכי דלא ידעי' כלל דבשעת מעשה היתה חוץ לביתה גם הרמב"ם יודה להטור דלא חיישי' להכי דאין דרך אשה לחזור אחר איש וכסברת הטור ואפושי בפלוגתא לא מפשי'. ועוד מצאתי להגאון בית מאיר סי' וי"ו סי"ז אחר אריכות הרבה סיים וז"ל ובעיקור דין זה דפנוי' שנתעברה והוא והיא מודים והעיר מחצה על מחצה הי' נלע"ד שכשירה ואפי' להרמב"ם דע"כ לא אמר שמואל לר"י את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אלא במה שהוצרך ליפסוק כר"ג נגד ר' יהושע אבל במה שהושוו מ"הת שלא להתיר לכתחלה והכא הא איכא ס"ס ספק לא נבעלה לאחר ואת"ל שנבעלה לאחר שמא לכשר לה נבעלה והסביר שם שיהי' ס"ס מעלי' אעפ"י שאינו מתהפך לפע"ד ס' א' מתיר יותר מן השני לענין הולד וק"ל וסיים נמצא בין לר"ג דאלי' לי' ברי' ובין לר"י דאלי' לי' ס"ס שרי' הכא ע"ש ושוב צידד להתיר אפי' ברוב פסולי' דאפי' לרמב"ם דמחמיר אפי' הוא מודה מ"מ כיון דהמיעוט קביעי ודלמא אזלא היא לגבייהו ה"ל ספק שקול והדר ה"ל ס"ס ע"ש הנה כבר כתבתי דלפע"ד דאזלא איהי לגביהו חשש רחוק הוא כמ"ש הטור וא"כ ברוב גוים לא נ"ל אך ברוב ישראל בעובדא דילן נ"ל בהוא והיא מודים להתיר אפי' לכתחלה ומצורף לזה עוד מה שבארתי כבר בתשובה אחרת דהרי עיקור חומרתינו הוא מפני דעת הרמב"ם שכ' לענין יבום לא מהימן וא"כ מכ"ש לענין יוחסי' להנשא לכהן והנה דברי הרמב"ם אלו תמוהים כמ"ש ב"ח ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק מ' דודאי פשטו' הסוגי' משמע אפי' למיכל בתרומה דאוריי' מהימנת ולא על עצמה בלבד אלא גם על עבדי' ובניה עד סוף כל הדורות וליתא נמי למ"ש בנב"י דעל עצמה מהימנת ולא על אחריני זה ליתא דתרומה נמי לאחריני לעבדי' ובני' הוא אע"כ כיון דהימנת על עצמה מהימנת נמי לאחריני כדקי"ל המכשיר בה מכשיר נמי בבתה אע"ג דלא הוה לה חזקה דכשרות דאין נאמנות לחצאי':

112

קי״גאך נ"ל דודאי היכי דהיא עצמה עבדא איסורא מהימנת כגון שתאכל תרומה או שהיא בעצמה תינשא לכהן לא נחשדה למיעבד איסורא אבל היכי דהיא לא עבדא איסורא אינה נאמנת להעיד לאחריני וע"כ אם נישאי' לו ומת ולא הניח כ"א זה הבן מודה הרמב"ם דהיא וכל צרותי' מותרת לעלמא דהיא לא נחשדה למיעבד איסורא ומתוך דנאמנת על עצמה נאמנת על אחריני אך הרמב"ם מיירי בהדי' שיש לו בן מפנוי' שלא נישאי' לו כלל ומת אין להתיר אשתו לשוק ע"י עדות פנו ' זו דלא עבדא איסורא כלל וסברא זו למדתי מדברי תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה פסולי' וכו' שדבריהם צריכי' נגר אבל כוונתם נ"ל דע"כ לא פליג ר' יהושע אלא במעוברת ששואלי' מה טיבה של עובר ואין שואלי' אותה על עצמה כלל ואפשר שלא תינשא לעולם משו"ה לא מהימנת לר' יהושע וה"ה לר"ג לכתחלה לא תעביד עובדא וצ"ל להתוס' בראוה מדברת דפליגי ר"י אע"ג דהתם ליכא ולד ושואלי' מה טיבו של איש זה מפני האשה עצמה ואפ"ה לא מהימנת לר' יהושע היינו משום דחזינן שנסתרה או נבעלה והרי קמן דלא מזדהר באיסורי' משו"ה לא מהימנת לר' יהושע משא"כ במעוברת שאפשר שנאנסה ולא עבדי איסורא ואפ"ה לא האמין לה ר' יהושע ע"כ כ' תוס' משום שאינה אומרת כ"א על הבת וכל זה לר' יהושע ומיני' לר"ג מאמין לה אפי' בנבעלה ומעוברת אפי' היכי דלא עבדי איסורא אבל את לא תעביד עובדא אבל היכי דגם היא עבדא איסורא מותרת אפי' לכתחלה באיסור דאוריי' ושם ביארתי יותר באריכות וא"כ יש לצרף להנ"ל להתירא ועיין קידושין ס"ג ע"ב דאין אדם חוטא ולא לו עדיף מעביד איסורא דאפי' למאי דקיי"ל התם כרב אסי מ"מ כשאינו עביד איסורא נמי מהימן י"ל הכא אי לא עבדי איסורא י"ל דאמרה כן דלא רצתה לפגום נפשה שנבעלה לפסול או למאן דהוא ולא שייך כולי האי חוטא ולא לו ע"כ עבדי איסורא עדיף [ע"ל סי' י' ד"ה והנלע"ד]:

113

קי״דאמנם כן אחרי רואי להגאון בית מאיר ז"ל דכ' דאיכא למיחש לבתולו' שבזמנינו שהולכי' ביום לבין הגוים שבעיר ליקח כל צורכי הבית אולי נבעלה לו כיון שרגלה מצוי' ביניהם הנה כבר כתבתי לעיל שדעת הגאון עצמו להתיר היכי שהוא והיא מודים אפי' רוב גוים ולע"ד גם מטעמא דידי הרמב"ם יודה היכי דעבדי איסורא ומ"מ לרוחא דמילתא אומר, דהנה הב"ש סי' ד' סקל"ט הקשה ברוב פסולי' מ"ט תאומן הא בלא דברי' הוה רוב ממזרי' והנה עי' במתני' דמס' מכשירי' פ"ב משנה ז' מצא בה תינוק מושלך וכו' ע"ש ת"ק אזיל בתר רוב בני העיר ור' יהודה אזיל בתר רוב משליכי' פי' אפי' רוב העיר ישראלי' מ"מ אזלי' בתר רובא שדרכן להשליך ואין אותן שאינם משליכי' נכנסי' לספק כלל ות"ק נמי לא פליג אלא משום דישראל נמי דרכו להשליך בשעת עבון כמ"ש ברע"ב ותוי"ט וסברא זו מוכח נמי בש"ס ופוסקים לענין רוב טבחי ישראל דלא אזלי' בתר רוב ישראל או גוים ועי' עוד מתני' דמכשירי' פ"ב משנה ח' ט' וכן אזלי' בתר רוב גנבי' אפי' רוב העיר כך או כך מ"מ לענין גניבה אזלי' בתר מי שרגילי' לגנוב ועש"ך י"ד סי' א' ס"ק י"ט וע"ש עוד ס"ק י"ז וי"ח ויפה דקדק בתה"א סוף שער ד' וז"ל ומסתברא אפי' בעיר שרובה נכרי' ואינו ידוע אם גנבי' נכרים או ישראלים אם ישראלי' שבאותה העיר דרים בשכונה וכו' מבואר דאם הי' יודעי' שרוב הגנבי' המה נכרי' אפי' הי' להישראל שכונה בפ"ע מ"מ הי' הולכי' אחרי הגנבי' ולא תלינן שמא ישראל מהדרי' גנב כי הולכי' אחר המצוי לגנוב ברוב הזמני' ומניחי' רובא ישראל דאיתא קמן:

114

קי״הואחר הוצעה זו נ"ל דהרי ע"כ מה דמקילי' אפי' ברוב פסולי' היינו משום בודקת ומזנה ויצאו כל הפסולי' מן הספק אפי' המה אלפי' כמו רוב משליכי' דלעיל דה"נ רוב בנות ישראל אינם מזדקקת לפסולי' אמנם ידוע דבירושלמי אמרי' חזקה נגד זה הזנות רצה אחר הפסולי' ר"ל שחזקת כשרי ישראל אינם מזני' אלא הפסולי' נתיני' וממזרי' וכדומה נמצא לפ"ז נהפך הוא שאפי' איכא אלפים כשרי' אינם נכנסי' בגדר הספק כי הכשרי' אינם מזנים אלא דלפ"ז הוה תרי רובי דסתרי אהדדי אי בתר דידה אזלת אפי' ברוב פסולי' יש להכשיר דרוב בנות ישראל לא תשמעו לפסולי' ואי בתר דידי' אזלת יש לפסול' אפי' ברוב כשרי' נמצא ה"ל ספיקא וספק ממזר כשר וצדקו דברי הר"ן ולק"מ ק' ב"ש ולפ"ז דוקא פסולי' ממש אבל קרובי' שלה אינם בכלל זה דהרי ישראל כשרי' הם ואשה בודקת נמי ואינם נכנסי' בגדר הספק כלל:

115

קי״ווהנה הרב ב"ש סי' ד' ס"ק מ"ג מסיים דפסקי מהר"אי ס"ל לא תלי' בכותי' ואמנם טעמא בעי ונ"ל דלענין זה חזקת בודקת עדיף מזנות רצה אחרי הפסולי' ופרוצי' בעריות דבשלמא ישראל אפשר דלא בדקה וסברה שהוא כשר ובאמת הוא פסול וא"כ יצרה תקפה עד שנתפתי' עכ"פ משא"כ בערל דלא שייך שטעתה בבדיקה וגם רחוק מאוד שתשמע לו כי חרפה היא לנו וע"כ ס"ל למהרי"א דלא חיישינן לי' ולפ"ז י"ל אין כאן מחלוקות בין מהרי"ו למהרי"א דבשלמא מהרי"ו מיירי מס"ס דילי' דלמא אחר גירושין ואת"ל תחת בעלה חיישי' שמא באונס ע"י גוי' דאע"ג דאונס לא שכיחי מ"מ יצורף לס"ס כמ"ש תוס' כתוב' ט' ע"א ומכ"ש באשה היושבת תחת בעלה דרצון לא שכיחי' דאשה בעלה משמרתה כמ"ש בשיטה מקובצת ריש כתוב' דלא חשו לרצון אלא בארוסה אבל יושבת תחת בעלה בעלה משמרתה וא"כ יפה כ' מהרי"ו דחיישינן להקל שמא תחתיו באונס ע"י גוי מה שא"כ מהרי"א מיירי בפרוצה ביותר דניחוש לבניה מחמת רצונה שנתרצת ולא הי' לבעלה אפשר לשומרה מחמת פריצותה שם לא חיישינן לגוי כלל כי אפי' פרוצה ביותר ונחשדה אאשת איש מ"מ לא תיבעל מרצונה לגוי שוב מצאתי לי רב גדול בסברא זו דגוי מאוס לה והוא בעצי ארזים סי' כ"ה סק"ב ממשמעות טי"ד סי' קנ"ג ע"ש:

116

קי״זובזה מיושב נמי קו' מ"ו בהפלאה לר"ת בכתוב' ג' ע"ב דביאת ערבי כבהמה ואינה נאסרת על בעלה א"כ בפתח פתוח הוה ס"ס שמא לערבי ולהנ"ל לק"מ מיהו בלאה"נ לק"מ דלא אמרה ר"ת אלא שאינו חייבת מיתה אבל לבעלה מיתסרה דעכ"פ מעלה מעל באישה ומיושב ק' ריב"ם שם על ר"ת ע"ש ברא"ש. ונראה כן דעת רש"י כתוב' י"ד ע"א דפי' איש פלוני וכהן הוא פירש"י משום נתין וממזר מיתניי' וקשה בשלמא ר' יהושע אומר רבותא דהרי היא בחזקת בעולה אפילו לנתין וממזר אע"ג דלענין זה רוב כשרי' ומכ"ש לגוי' דרובא דעלמא נינהו אלא רש"י ה"ל להניח הדבר בסתם דלענין פסולי' מיתניי' ולמה לו לפרט נתין וממזר וכן עוד יותר מזה למעיי' בלשון רש"י דקידושין ע"ד ע"א ד"ה אי מהתם וכו' אע"כ כמהרי"א לגוי' לא חיישי' כולי האי דלענין בודקת ומזנה עדיף:

117

קי״חועיי' תוספ' כתוב' י"ד ע"ב ד"ה מכשיר וכו' שהקשו מאבא שאול יש ליישב דע"כ לא שמעי' לר"ג רוב פסולי' אלא בחורבא דדברא דרובא הפסולי' המה רובא דעלמא נכרים ונגד זה אלימא חזקת בודקת ומזנה אבל במקום דאיכא רוב נתין וממזר ה"א דלא מהימני קמ"ל אבא שאול ומטעם הנ"ל דעכ"פ בלא דברי' נמי הוה ספק אי ניזול בתר רוב זנות רצה אחר הפסולי' או בתר רוב בודקת ומזנה אפי' לנתין וממזר:

118

קי״טואין אני אומר לסמוך על סברתי לחוד אך לא באתי אלא להוציא מלבו של הגאון בית מאיר ז"ל דחייש שרגלה מצוי בעיר הגוים לקנות שם צרכי הבית ולפע"ד אונס ביממא במתא לא שכיחא ולומר שע"י שיכירו זא"ז ברמיזות יבוא בלילה לשכונת ישראל כיון שאין דלתו' נעולות והיא תפתח לו פתח ביתה כמ"ש לעיל זה לא חיישי' בנכרי כ"א בפסולי ישראל כגון לנתין וממזר דוקא ולא אחר:

119

ק״כתבנא לדיננא כיון שזה מיקרי שכונת ישראל אפילו מיעוט גוי' דרים כיון שהוא והיא מודים מותר אפי' לכתחלה להנשא לכהן אך אכתי פש גבן אי מותרת לאותו כהן עצמו המעיד עליה כיון דבלא הודאתו בעי' תרי רובא והכא הודאתו כמאן דליתי' שמא עיניו נתן בה וחששא זו כ' מעלתם בשם הגאון נב"י מ"ב סי' כ"ז כ"ח כ"ט כבר בארתי במקום אחר דליכא לדמויי' לההיא דקידושין ס"ב ע"ב דאינו נאמן לכנוס שמא עיניו נתן בה ויהי' כל ימיו באיסו' א"א התם היא אינה יודעת האמת ולא תאמין לו אבל הכא ששניהם אומרי' ברי לי אין אנו אחראי' למחות בידי' ומעידו' על השבוי' אע"ג דשניהם אומרי' ברי יש לחלק דלפמ"ש ר"ן סוף נדרים וז"ל דהאי מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא תקינו לה במשנה ראשונה דליהימנא דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלה נפשה למימר הכי וכן הוא שם בש"ס צ"א ע"א עכ"ל וא"כ ה"ה ומכ"ש הכא דלא ניחוש מן התורה שיזלזל עצמו במה שאינו משום עיניו נתן בה ולא דמי' לכהן המעיד על השבוי' שאינו מזלזל עצמו נמצא אי' דאוריית' ליכא ואע"ג דעכ"פ משנה אחרונה חששו אפי' בכי האי גוני שמא עיניה נתנה באחר אין לך בו אלא מ"ש חז"ל והרי כ' הרא"ש שלהי נדרים דבאשה נמי לא אמרו אלא הכא שאינה באיסור כל ימי' אלא שמפקעת עצמה מבעלה אבל אומרת גרשתני שתהי' באיסו' כל ימי' לא נחשדה אפי' אם אינה מזלזלה נפשה מכ"ש בנידון שלפנינו דמזלזל נפשי' ויהי' באיסור דאוריי' כל ימיו והוא ובניו נפסלי' מן הכהונה לעולם ועבדי איסורא טובא פשיטא דליכא למיחש משא"כ בכהן המעיד על השבוי' אע"ג שיהי' עמה באיסור שבוי' כל ימיו התם קיל לי' איסורא ולא משמע לי' איסור כלל דמורי' היתירא דלא נבעלה לגוי וגם לא מזלזל נפשי' משא"כ הכא דאיכא כל הני לא נ"ל לבדות דברי' חדשים מלבנו אשר לא שערום ראשונים ז"ל ומכ"ש בנידון שלפנינו שלפי רמיזות פר"מ נ"י נראה דאיכא חששות אחרי' אפשר ה"ל קצת כדיעבד דסגי בחד רובא אפי' בברי שלה לחודא ע"כ אם אחרי העיון יסכימו פר"מ למטינא שיבא מכשורי הכ"ד הבע"ח א"נ לנצח. פ"ב יום ה' כ"א לירחא תליתאי תקפ"א לפ"ק.

120

קכ״אמשה"ק סופר מפפד"מ:

121

קכ״בהעתק גביעת עדות מהרב הגאון אב"ד דק"ק קעמפנא במדינת פרייסן יע"א:

122

קכ״גאשה א' שמה רחל מדופין כפר שלעזיען יש לה בן כ"ג שנים שמו דוד ובן י"ב שנים שמו דניאל ובת י"ד שנים שמה אסתר וכולן נולדו בזנות ואשה רחל אומרת שמישראל המה ואשה רחל זו היתה אשת איש וזה שלשים שנה נסע בעלה ממנה להקדש לבערלין שהי' חולה שלאקרירעג ואבד זכרו ועתה מגדת אשה זו שזה כ"ט שנה אחר נסיעת בעלה בא איש יהודי לכפר דופין והגיד לה ולאבי' שהוא נסע עם בעלה והי' חלוש מאוד על הדרך ומת ונקבר בשווערין ולא הגיע לבערלין שהי' חולה שלאקרירעג גבר ונחלש מאוד ומת והגיד שם בעלה כהוגן ושהוא מדופין והבעל הגיד כן קודם מותו שהניח אשתו רחל מדופין ובן קטן שמו יצחק וכ"ז הגיד להם העד והלכה אשה רחל הנ"ל עם העד לעיר קטנה סמוכה לדופין ללאנדסבערג לא' מזקני העיר שמה ושמו מה' עקיבא ראפפורט והעיד העד לפנינו כן וצוה מה' עקיבא הנ"ל לאשה שתשב שבעה שעה א' וכן עשתה וכשנתגדל בנה יצחק הגיד קדיש ועוד קודם שנולדו שלשה בני זנונים הנ"ל וא"כ לפי דברי' זנתה כשהי' פנוי' אכן כל זקני לאנדסבערג וגם אבי' כולן שבקו לן חיים ואין איש זוכר להעיד שהי' עדות על מיתת בעלה ואך האשה לבדה מגדת זאת כן עתה בב"ד דק"ק קעמפנא וכן מגדת זה זמן לפני אנשי עיר לאנדסבערג אבל אין איש זוכר להעיד לה זאת ואין שום הכחשה חלילה על דברי' כי לא נשמע מבעלה פוצה פה כי אבד זכרו וכמעט אין זוכר אותו:

123

קכ״דהעתק גב"ע מב"ד לאנדסבערג:

124

קכ״השפעם קודם שאמרה בב"ד בקעמפנא שבנים אלו מישראל המה אמרה כבר לפני הרב פראשקי ששני בנים דניאל ואסתר מנכרי המה וגם עתה חקרו ב"ד לאנדסבערג ואמרה שדניאל ואסתר מנכרי ואמרה שמחמת ביעתותא בב"ד קעמפנא הגידה מישראל המה ועל הנער דוד אמרה מישראל וגם כתבו הב"ד שקול ודיימא שמנכרי הבנים שזנתה עם הנכרי ע"כ:

125

קכ״ולפי מכתב לאנדסבערג י"ט סיון רוב עוברים שמה ערלים ודרך זה לא נח ולא שקט יום יום מרוב ערלים וישראל לא שכיח ב' שלא הי' שום משרת ולא שום ישראל בביתה רק אבי' ואחי' ובנה הבכור איצק ודר שמה בשטיבל בביתה ערלים ובתוכם ערל זיגמאן ובכפר לא דרו רק נכרים [זאת מכתב לאנדסבערג י"ט סיון תקי"ף לפ"ק]:

126

קכ״זולפי מכתב ד' סיון תקי"ף לפ"ק הקול בבית אבי' הי' שזנתה עם ערל זיגמאן כאשר זינתה הרבה פעמים אשר ממנו הילדים קטנים ואחיה ה' מרדכי אמר כן זה הלשון מאגרת הנ"ל ובניה הקטנים כולם פה אחד שמערל זיגמאן המה וכן באגרת הנ"ל:

127

קכ״חתשובה

128

קכ״טשלום ורב ברכות לראש צדיק ונשגב ה"ה מחו' הגאון הגדול המאה"ג המפורסם כערוגת הבושם גל אגוזים גן הדסים ע"ה כקש"ת מהו' שמואל יוסף נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קעמפנא יע"א:

129

ק״ליקרתו עם תכריך תשובות הגיעני ותמהני מה מצא בי לתהות על קנקן ריקם ובעמקות אשר שדד מר ניהו רבה אחריו מילא כבוד מו"ח גאון עולם ני' וגאון ישראל מו"ה זלמן דק"ק ווארשויא אנן מה נענה בתריהו ומה לתבן את הבר והן בהיות בבריאות גופי נחלש מוחי ושכלי להעמיק עיון במקום גדולים כי גם לעת כזאת בעו"ה נחליתי ונחלש מזגי ל"ע הי' לי להטמין ידי בצלחת אך להיות מצותם עוברת עלי ע"כ במעט עיון אכתוב דעתי הקלושה מה שנלע"ד בענין הזה וה' יורני בדרך יבחר למען לא אכשל ח"ו:

130

קל״אהנה לפי הענין השאלה ההובאת לפני אי קמי דידי הוה אתי עובדא הייתי חוקר איזה חקירות תחילה:

131

קל״בא' אחר שאמרה שהעד אמר שמת בשווערין יש לכתוב לשם כי דרך בעלי ח"ק קוברי מתים להיות ספרי מתים פתוחים לפניהם ושם חקוקים כל המתים האורחים למקומותם בשמותם וכבר נתברר לי ע"י חקירה כזו כמה ענינים בעגונא דאתתא נהי שאפשר שאין כדי להתיר על רושם הפנקס ההוא ע"י סי' שמו ועירו מ"מ אם יש להם שמה מנהג זה ולא נמצא שם בזמן ההוא שם כזה א"כ שקר בפי האשה ואם ימצא שם קרוב לזמן ההוא רשום בשמות הללו יהי' סניף לדברי' ויצורף צמצום המקום והזמן לסי' לסייע לדברי האשה ע"כ לדעתי אין לעשות שום מעשה עד שיוחקר בק"ק שווערין:

132

קל״גב' צריך חקירה מה הי' באותן הימים שאשה שהוחזקה בא"א נתעברה וילדה בן ומלו אותו וקראו שמו דוד ומסתמא נשאלה אז איך נזדקקת לאיש בהיותך אשת איש ועוד קודם לזה שבנה יצחק אמר קדיש בבהכ"נ במקום אבלים ומסתמא אז השיבה מה' עקיבא בלאנדסבערג התירנו ואז הי' ר"ע עדיין בחיים וכפי הנראה לאנדסבערג קרוב לדופין וא"כ אפי' לא שאלו למה' עקיבא אם אמת הוא שהועד בפנינו מ"מ יש להאמין לה דמרתתא דלמא משתכח שיקרא באומרת פלוני חכם התירני ויש לסמוך על זה:

133

קל״דויש ראי' לזה מטי"ד סי' פ"ג דבאומר מדג פלוני וטהור נאמן אפי' בנימוחו אעפ"י שאין שום סי' אלא הימנותי' דמוכר שאומר של דג פלוני וכ' רשב"א ור"ן שם בפא"ט הטעם דמרתת שמא יש לו להלוקח שום ט"ע בהדגים ונהי בביצי עופות אין נלקחים טרופות היינו משום דאין לוקחי' ביצים טרופות מן הנכרי אבל דגים שנלקחים נימוחים מן הנכרים או מחשוד סומכי' אהך דמרתת שמא יהי' לישראל ט"ע או יראה אותם לצייד שיכירם ותו אין צריך לבחון אותם כלל כי סומכי' באיסור דאוריית' על סמך מרתת ואמנם רמב"ם ס"ל דאין סומכי' על גוי רק בישראל שאינו מוחזק בחזקת כשרות אבל על גוי אין סומכי אלא במסל"ת בעדות אשה כ"כ ה"ה בשמו בפ"ב ממ"א ה' י"ח ע"ש א"כ מוכח דבעדות אשה דגוי מסל"ת נאמן מכ"ש באומרת פלוני חכם התירני והוא מקום קרוב שיהי' ראוי לסמוך עלי' ובתשו' הגאונים יחי' לא הוזכר כלל מה הי' באותן הימים:

134

קל״הג' לא נזכר כלל שאמרה האשה שמה' עקיבא התירה לעלמא ואפילו שיאמר בנה קדיש רק שתתאבל שעה א' אפשר שלא מצא העדות כדאי להתיר האשה ושגה במ"ש בש"ע שאין מניחי' לנהוג אבלות כשם שלא ידע שצריכי' להושיב ב"ד של ג' להתיר או אפשר שידע הא והא רק שחשב להתאבל שעה א' בצינעא ולא יתפרסם ברבים אין בכך כלום והרי לא ציוה שיאמר הבן קדיש כשיגדיל אבל גוף העדות לא הי' נ"ל להתיר עגונה על זה דהרי דברים סותרים זא"ז בתחילה אמרה שבא איש אחד ואמר שנסע עם בעלה והוא חלוש מאוד על הדרך ומת ונקבר בשווערין משמע שנסע עמו מדופין וידע שהוא בעל האשה זו ומת וקברתיו ואין לך עדות טוב מזה אך הוסיפה וגרעה והבעל הגיד כן קודם מותו שהוא מדופין שהניח אשתו רחל ובן קטן ושמו יצחק מזה משמע שהעד לא ידע שהבעל הוא מדופין הלז ושזו אשתו וכל סימניו אינו אלא שם עירו ואשתו ובנו אע"ג דיש מקום גם בזה להתיר אך מי יודע איזה שינויים הי' עוד והאשה לא דקדקה עתה בזכרון דברים שעברו זה שלשים שנים ואולי לא ראה מהו' עקיבא להתיר ע"י הגדת עד ולא התיר רק להתאבל שעה א' ועי"ז טעתה האשה והחזיקה עצמה בפנוי' וטעה הבועל איש ישראלי ואין כאן מקום לחזקת כשרות וצדקת שהאריך הדרתו כי הכל ע"י טעות הי':

135

קל״ווה"ה במה שאומרת גם עכשיו בפנינו מת בעלי ומו"ח הגאון ני' בנה בנינים על זה לפי הנ"ל אין לסמוך על זה כי הכל נמשך על התיר אבילות שהתיר מו"ה עקיבא והנה מו"ח הגאון ני' העיד בשם הגאון ליסא יחי' דהורה ובא דאע"ג דכבר זינתה ואין חומר מבעלה הראשון דבלא"ה אין לה כתובה ממנו כיון שזינתה מ"מ דיקא משום חומר דבעל השני ולא כ' טעם וראי' לזה ואני אומר משנתינו הוא זה דהרי ר"פ האשה רבה אמר ר' יוסי כתובתה על נכסי בעלה הראשון א"כ לר' יוסי אין לה חומר אלא הפסד כתובה מבעלה השני ואפ"ה דייקא וה"ה לת"ק דבהא לא פליגי ומסיים שם הלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ובגמ' פליגי לר"א קלקלה היינו זינתה ור' יוחנן ס"ל זנתה פטורה דה"ל עפ"י הוראת ב"ד די"ל אתון שויתון פנוי' הנה לדינא אין נפקותא דקיי"ל יחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד חייב ור"א ור"י אליבא דתנא דמתני' פליגי כמבואר בכ"מ פ"ה משגגות הל' ה' מ"מ צריך לעיין מ"ט דר"א הלא הב"ד התירוה ושויוה פנוי' ולתנא דמתני' יחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד פטור ונ"ל דהב"ד נמי אין מתירי' אלא על סמך חומר עי"ז דייקא ועיקר החומר בנישואי בעלה השני ולא מהפסד כתובת בעלה הראשון וא"כ כל זמן שלא נישאת לבעל לא נגמר ההיתר כי סמיכת הב"ד שתידוק והנה לא דייקא וזינתה נמצא לא הותרה בב"ד כלל ואפשר ר"י לא פליג בזה שלא נגמר ההיתר עד שתינשא לבעל השני ומ"מ פוטרה מחטאת דעכ"פ אנוסה היא שסברה דשוי' פנוי' לגמרי אבל עכ"פ הסבר' אמיתית וכיון דעיקור חומר הוא מבעלה השני א"כ כל זמן שלא נישאת לא נגמר ההיתר וממילא אפי' אם תעיד עכשיו ונתירה ע"י דבורי' של עכשיו להנשא וגם תינשא לבעל מ"מ ניחוש מדלא ניסת עד עכשיו ש"מ כשהיתה מדייקת לא מצאה כדברי העד ועכשיו הוא דמת ומשו"ה נישאת ולא שייך הכא הפלפול של מו"ח הגאון ני' בפלגי' דיבורא גבי גרשתי את אשתי אי מהימן למפרע או לא:

136

קל״זובמקום אחר כתבתי קצת סתירה לזה במ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין אל יקשה בעיניך וכו' שנראה עיקור טעמא משום מילתא דעבידא לגלוי והראב"ד השיג וכ' א"נ משום דייקא ומנסבא עכ"ל. ועי' ה"ה וי"ל מה שהאמינו ע"א עבד ושפחה משום עבידא לגלוי נסמך על דיקא ומנסבא דאין פשוט כ"כ שיהי' עבידא לגלוי דלא דמי לאשתמודעינהו בחליצה וגטין אבל הוא שהחמירו על אשה בסופה ועי"ז דייקא וחוקרת ואם יהי' הבעל בסוף העולם יוודע ע"י דייקא ועי"ז מירתתו המעידי' שיתגלה הדבר ולא משקרו ומשו"ה אפי' ידעי' דלא דייקי האשה הלזו אין אנו מוחי' בידה מלהנשא משום דתחלתו של עדותם מרתת שמא יתגלה ע"י דייקא דאיתתא ולפ"ז האשה בעצמה שאמרה מת בעלי העיקור ההוא דדייקו באמת כיון שעפ"י עצמה נישאת ולכשנישאית עפ"י ע"א קרוב ושפחה העיקור הוא עבידא לאיגלוי דמירתתו ע"י דיוקת האשה ואז אפי' לא דייקת מותרת ויש לעיין בזה בסוגי' דר"פ האשה שלום ובמלחמות ה' שם ואין כאן מקומו:

137

קל״חונחזיר מה דקמן בנידון שלפנינו ונברר פסקי הרמב"ם וש"ע בעזה"י בקצור נמרץ ס"פ אלמנה לכה"ג איכא תרי לישני לל"ק בדיימי מיני' ומעלמא הולד שתוקי בדוקי שבודקי' אמו ואם לאו הרי היא ספק ממזר וללישנא בתרא בדיימי מיני' הוא כשר ודאי אך בדיימי מעלמא ולא מיני' הוא שתוקי בדוקי כנ"ל ופסק רמב"ם ובה"ג כל"ק לחומרא וצריך טעם למה פ' לחומרא בס' ממזר דרבנן ודלא כרשב"א והרא"ש נ"ל שהי' לו הכרח מקידושין ע"ג ע"א גבי אסופי דאמר רבא מאי איכא משום מיעוט הלך בעלה למה"י הקשו תוספ' והרא"ש אבה"ג דפ' בעובדא דירושלמי דתלינן אתא בשם ושימש כעובדא דאבוה דשמואל ונדחקו דכיון שהשליכתו ש"מ לא אתא בשם ודחה הרא"ש דלמא מחמת כיסופא השליכתו דלא יאמינו לה דאתי בשם ע"ש וס"ל לבה"ג ורמב"ם דודאי מציאת רחוק בעיני העולם דמבעל הוא דאתי בשם ושמש וה"ל דיימי מעלמא ולא מיני' והוה ודאי ממזר כל"ק דרבא והרא"ש לשיטתו ס"ל כל"ב דהוה רק ס' ממזר ואי משום דהשליכתו דלמא מחמת כיסופא אבל בה"ג ורמב"ם סמכו אעובדא דירושלמי ומוכח מסתמא דתלמודא דלא דיימי מיני' הוה ממזר ודאי ודיימי מיני' ומעלמא וה"ה לא דיימי כלל הוה שתוקי ובדוקי ובדיימי מיני' ולא מעלמא אוכלת בתרומה כמתני' אע"ג דההיא דקידושין לא הוה דיימא מעלמא טרם שהיתה מעוברת דלא ידעי' משום אשה חשודה כלל מ"מ כיון דרחוק מאוד דאתי בעל בשם הוה משנתעברה כדיימו מעלמא כנלע"ד:

138

קל״טומ"מ לענין לפטור מחליצה חשש רמב"ם והרשב"א סי' תר"י נמי לא פליג אלא בידעי' שבא עלי' והרא"ש כלל פ"ב אפי' בהא חייש אא"כ במיוחדת לו כן הבין ממנו המהרי"ו בתשו' סי' ע"ג ולא כדגול מרבבה ונתקשו האחרונים מ"ש מתרומה דמתני' שהיא תרומה דאוריית' ושמעתי שכ' בס' נב"י דלעצמה נאמנת ולא לאחרים להנשא ליבם וצ"ע תרומה אוכלת בני' ועבדים עולמי' ומקריבי' ע"ג מזבח בשבת מוציאי' אחרי' בהקריב' קרבנם וכמ"ש מהרי"ו סי' פ"ח:

139

ק״מוהנלע"ד בהבנת דברי תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שדבריהם צע"ג וכי בעילת נתין וממזר לא הוזהרה להנשא לכהן כמו בעולה לכה"ג ודברי רבינו אלעזר שבתוס' סוף נדרים ומ"ש חי' רשב"א שם מבואר כוונתם דכל עצמו של אשה אינה מוזהרת אלא שהוא בא לידי חטא על ידי' וכעין שכ' תוס' בב"מ ע' ע"א ד"ה מעות וכו' בתי' השני ע"ש ה"נ דכוותי' והשתא כיון דהבעל גופי' אינו מוזהר כי לא מהימנת לי' ממילא היא אינה מוזהרת זה כוונת ר"א שבתוס' נדרים שם לע"ד וזהו לא שייך בתוס' חגיגה ועוד י"לד שלא הקשו מראיה מדברת דרישא ונקטו ראוה מעוברת וצ"ל מדברת לק"מ אולי התם לא הימנה ר' יהושע מפני שפריצה ומסתתרת ע"כ אבדה נאמנות שלה משא"כ בתולה שעיברה אפי' בלא אמבטי אפשר שנאנסה וממעוברת קשה להו שפיר דדומה לבתולה שעיברה וע"ז תי' תוס' לחלק בין שהיא בכלל האיסור וכו' פי' עפ"י מ"ש חי' רמב"ן ריש גטין אחר שכ' וי"מ מוספרה לה נפיק דע"א נאמן באי' כ' וז"ל ק"ל התם אתחזק אי' ונגמר מיני' דע"א נאמן אפי' אתחזק איסורא אלא שאני התם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה אבל בשארי עריות מנ"ל עכ"ל וזהו כוונת תוס' חגיגה דבעולה לכה"ג גם היא בכלל האיסור מודה ר"י דמתוך דנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה כה"ג משא"כ במעוברת דמייתי דאין נידונת על עצמה אלא מה טיבו של עובר זה אין עיקור ההיתר עלי' לא אמרי' מתוך ובמדברת שעיקור עלי' שהרי אין כאן ולד מ"מ מזה לא הקשו תוס' כיון שהיא פרוצה אבדה נאמנות שלה רק ממעוברת והתם י"ל דמיירי שאין דנין עלי' רק על עובר כנ"ל כונת תוס' וצ"ע זה בסוגי' דאלמנת עיסה:

140

קמ״אמ"מ נ"ל שזהו דינו של רמב"ם דלאכילת תרומה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת כמו על אחרים וה"ה בארוס וארוסתו וה"ה מי שנושא מפותת עצמו ויש לו ממנה זרע מקודם נישואי' ושוב מת בלי זרע אחר הרי פטורה מהחליצה ונישאית לשוק ופוטרות גם צרותי' שמתוך שנאמנת על עצמה שהולד ממנו נאמנת על אחרים אבל הרמב"ם והרשב"א והרא"ש מיירי שיש לו בן מפנוי' דעלמא שאינה אשתו לא תועיל עדות הפנוי' לפטור נשיו מיבום וזה ברור לפע"ד:

141

קמ״בהנה פסק רמב"ם וש"ע דפנוי' שנתעברה נאמנת להכשיר ולא לעשותו ממזר בין ברוב פסולי' ובין ברוב כשרים וכ' הר"ן וה"ה הטעם משום דבלא דברי' נמי ס' ממזר כשר בקהל דממזר ודאי לא יבוא אבל ממזר ס' יבוא והקשה ב"ש א"כ לעשותו ממזר ודאי נמי תאומן דבקהל ודאי לא יבוא בקהל ס' יבוא ונעלם ממנו דברי ריטב"א קידושין ע"ג ע"א אק' תוס' שם ד"ה אלא מעתה תירץ ונ"ל דההיא פלוגתא היא לאסור שתוקי בממזרת ורבא ס' דאסור כיון דהוא ס' כישראל חשבי' לי' אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרו דכישראל חשבי' לי' והך דרשא דספק ממזר יבוא אית לי' לרבא אבל שיבוא ממזר בקהל ס' לית לי' וכישראל גמור חשבי' לי' לכל מילי עכ"ל מעתה לק"מ ק' הב"ש:

142

קמ״גוהנה הרמב"ם ס"ל ס' דאורייתא לקולא ומראה מקומו כמו שביארתי בהל' איסורי ביאה ולפע"ד כוונתו במ"ש שם פט"ו ה' כ"ט ע"ש והכוונה בזה הואיל וס' לקולא מן התורה וכל אדם יכול לישא אשה בכל מקום ע"כ הזהירה תורה שלא יחלל בתו להזנותו שלא לגרום זנות ערוה בישראל ע"ד שאחז"ל שלא למכור נבלות וטרפות לנכרי הואיל ומותר לקנות ממנו מקום שרוב טבחי ישראל משו"ה אסרו למכור לו ה"נ אסרה תורה להפקיר בתו פנוי' שלא להביא בני אדם לאיסור ערוה מפני שהספיקות מותרות כנלע"ד ולפ"ז תלי' בפלוגתת ראב"י ורבנן בפי' הפסוק דלא תחלל בתך כי היכי דתלי' בפלוגתא דאיקבע איסורא דחתיכה משתי חתיכות כמ"ש ר"ן ספ"ק דקידושין מ"מ נחזור להנ"ל דרמב"ם נפקא לי' דס' לקולא מהנ"ל והקשה מהרי"ט בחי"ד סי' א' וסי' ב' א"כ למה לי קרא להתיר ס ממזר ותי' לומר דמותר בודאי ולא מספק ונ"מ דמותר לישא ב' אנשים א' ישראלית וא' ממזרת ע"ש:

143

קמ״דומקשי' א"כ תרי קראי למה לי לס' ממזר ולס' קהל הלא מחד מוכח כן ולריטב"א הנ"ל לק"מ דאי מחד קרא ה"א רחמנא עבד ס' ממזר כישראל גמור ואסור בממזרת ולוקי' עליו כדס"ל לרבא באמת קמ"ל דס' קהל יבוא דס' ממזר הוה כברי' בפ"ע וכגר שמותר בישראלי' ובממזרת והיינו למאן דאית לי' ב' דרשות ס' ממזר וס' קהל אמנם רבא לית לי' באמת אלא חד דרשא וכישראל גמור משוי' לי' ומשו"ה האם נאמנת לשוי' כשר ולא ממזר וכנ"ל:

144

קמ״השוב הקשה ב"ש תינח כשמחצה כשרים ומחצה פסולים אך ברוב פסולי' הא ליכא ספיקא ולפע"ד אין זה ענין לדברי תוס' רא"ש שבשטה מקובצת בב"מ גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק שכ' דרובא דאית' קמן ואיקבע מיעוטא קמן לא נפיק מכלל ס' שהרי איקבע מיעוט קמן ומאן לימא לן דהאי דפריש לאו ממיעוט הוא שהרי איקבע מיעוט קמן אלא רחמנא רצה להתיר הך מיעוטא ולסמוך ארובא ואם יארע שיזדמן המיעוט מ"מ התירא הוא שכך גזר רחמנא ומכ"ש מיעוט היתר ברוב איסור כגון רוב פסולין ומיעוט כשרים ודוקא התם שלא לחייבם לכנס לדיר אבל לענין איסור והיתר הרי הוא ככלו איסור ואין כאן ס' וקו' ב"ש עצומה לכאורה:

145

קמ״ואבל לפע"ד לק"מ דידוע הירושלמי דפליגי ר"ג ור"י ר"ג ס"ל חזקה בודקת ומזנה ור"י ס"ל זנות רצה אחר הפסולי' ואין זו חזקה כחזקה דעלמא דנימא רובא וחזקה רובא עדיף כמ"ש רום מעלת הגאוני' בתשובותיהם פה בנידון שלפנינו ימחלו כבודם דזה שייך בחזקה כעין בית מנוגע ופרה אדומה חזקת אפר טמא אבל חזקת המנהג הוא מנהג בנות ישראל בודקת ומנהג פריצת מזנים ולא כשרים והנה במשנה דמכשירי' עיר שישראל וגוי' דרים בה ונמצא בה תינוק מושלך דהולכי' אחר הרוב פליג ר' יהודה דהולכי' אחר רוב משליכי' אפי' שפחה אחת בעיר תולין בה ומסלקי' כל העיר דאין מנהג להשליך אלא שפחה ות"ק לא פליג אהסבר' אלא ס"ל מחמת רעבון גם הכשירים משליכי' וכן מבואר התם במוצא בשר הלך אחר רוב אוכלי בשר מבושל וכן בפ"ה ע"ש לא אחר רוב הדרים כי המנהג באותו דבר מסלק האחר מאותו הענין לגמרי והכא בודאי כן הוא שאין מנהג הכשרים לזנות כ"א הפרוצות אך אין מנהג בנות ישראל להתפתות אלא לכשרים ור"ג הלך אחרי האשה שעלי' אנחנו דנין וכיון שאינה מתרצית אלא לכשרים א"כ מכשיר אפי' ברוב פסולי' ומסלקי' כל הפסולי' מן העיר כמו התם במשליכי' או במבשלי בשר ור' יהושע ס"ל אזלי' אחר הזכרי' המזני' ומסלקי' כל הכשירי' ואפי' ברוב כשרים הזנות רצה אחר הפסולי' ולק"מ ק' הב"ש ואנן קיי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים וא"ש:

146

קמ״זוכ' מהרי"ו סי' ע"ג להתיר ולד אשה שנתעברה ס' קודם גירושין ס' אחר גירושין מתיר מטעם ס"ס שמא מגוי שמא מישראל ולכאורה לא הוה שם אונס חד שמא ממזר או שמא אינו ממזר דכל א' מתיר יותר מחברו דאולי בימי מהרי"ו עדיין הי' המנהג שהפנויות טבלו לנידתן וא"כ אי מגוי הוה הולד פגום משא"כ מישראל ולפ"ז בזה"ז שכולן נדות ומישראל נמי בן הנדה מיהו הוה ופגום נמי וליכא ס"ס:

147

קמ״חויותר נראה אפי' בז"הז הוה ס"ס אפי' אין א' מתיר יותר מחברו משו' דהוה שני ענינים ממש לא בעי שיהי' א' מתיר יותר כמ"ש מהרא"י דמייתי ש"כ בכללי ס"ס אות י"א וכן מוכח במס' כריתות י"ג ע"א ס' יונק כשיעור וכו' ע"ש. וכ' ב"ש דמהרא"י פליג אס"ס הנ"ל דהרי בפרוצה ביותר מס' בבניה בס' ממזרי' ולא נימא ס' מגוי נתעברה ולע"ד ליישב דאין כאן מחלוקת עי' מהרי"ו סי' פ"ח דהר"ר ישראל דמייתי שם היינו מהרא"י הנ"ל ודפי' דלא חייש מהרא"י לגוי פשוט הוא משום דכשם דחזקה בודקת ומזנה מכשר ה"ה בודקת ומזנה מישראל ולא מגוי ערל דחרפה היא לנו אפי' לפסול בני' ע"י ישראל ולהכשיר ע"י גוי פסול ישראל עדיפא לה מכשרות דגוי וזה פשוט לכל בר דעת וכן ראיתי לגאון ווארשוי דפשוט בעיניו כך ועי' פירש"י כתובות י"ג ע"א ראוהו מדברת בפנוי' ומשום חששא דפסולי' לנתין ולממזר פי' כן להוציא ס' גוי היכי דלא שכיחא נתין וממזר לגוי לא חיישי' דבודקת ומזנה אע"ג דרוב גוים פרוצי' וזנות רצה טפי אחריהם מ"מ מודה ר"י דאשה בודקת ומזנה שלא להבעל לגוי ואולי כ' רש"י זה ליישב קו' תוס' שם ע"ב ד"ה מכשיר וכו' שהקשו אע"ג דאמרי' הכא ר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולי' וכו' די"ל ה"א ר"ג מיירי בחורבא דדברא ברוב פסולים גוים ואין אשה נשמעת להם אבל בחורבא דמתא דרוב פסולי' נתין וממזר ה"א כולי האי לא בקיאי בבדיקת יוחסין קמ"ל אבל למסקנא מכשיר ר"ג אפי' ברוב פסולים נתין וממזר ומ"ו ה"ג בהפלא"ה הקשה למאן דס"ל לר"ת בעילת גוי אינו אוסר אפי' לבעל א"כ בפ"פ מצאתי הוה ס"ס דלמא לגוי ולהנ"ל ניחא דלגוי ליכא למיחש וזהו סברת מהרא"י:

148

קמ״טוהשתא אומר אני גם מהרי"ו לא פליג אהא דהרי בלאה"נ ק' לי אס"ד תלינן בס' גוי א"כ בארוס וארוסה מ"ט לא נתלי בס גוי וה"ל ס"ס אע"כ לגוי לא חיישי' כנ"ל אך צריך להבין תינח ברצון לא תלינן בגוי אבל דלמא נאנסה וי"ל אונס לא שכיח ולעולם תלינן ברצון טפי מבאונס אך כל זה בארוסה ומכ"ש בפנוי' אך ביושבת תחת בעלה דבעלה משמרתו כמ"ש שיטה מקובצת ריש כתובות דבכה"ג רצון לא שכיח ושפיר הוה ס' רצון וס' אונס שקול והוה ס"ס וא"כ תינח בנידון מהרי"ו אך במהרא"י דמיירי בפרוצה ביותר דליכא שימור בעלה א"כ רצון שכיח טפי מאונס לא תלינן בגוי ומיהו בתוס' סוגי' דפ"פ משמע אע"ג דאונס לא שכיח מ"מ מצורף לס"ס ואינו מוכרח:

149

ק״נועוד י"ל בלא אונס ממש נמי נהי דבודקת ואינה מזנה עם גוי ברצון מ"מ בדור פריצי שנכנסת ומתיחדים עם גוים מתחלה שלא ע"ד זנות ושוב אש בנעורת אינה מאנסה באופן שתצעק בעיר אך יצרה אלבשה ולא שייך תו בודקת והנה פני יהושע הקשה דקיי"ל כר"ג משמע ס"ל יש אפטרופוס לעריות ופ"ק דחולין סתמא דתלמודא אמר אין אפטרופו' לעריות ומורי בהפלא"ה תי' דבחולין להס"ד דלא אזלי' בתר רובא ומיעוטא אין אפטרופוס לעריות אך למסקנא דאזלי' בתר רוב קיי"ל כר"ג יש אפטרופוס ע"ש ולא נלע"ד דהשתא כששניהם חבושים זע"ז בבית האסורי' ואין אחר בניהם אמרי' אין אפטרופוס א"כ כשאינם חבושים אדרבה נסתרה עם הנואף פשיטא דרובא אין אפטרופוס:

150

קנ״אאבל הנלע"ד אדרבא לר"ג ס"ל מדאין אפטרופוס לעריות ע"כ היא בודקת קודם שתדבר ותסתיר עם שום אדם כי יראה שסופה לא תוכל להנצל כי אין אפטרופוס לעריות ור"י לא ס"ל הכי דמדברת ומסתתרת עם כל אדם ולא תסיק אדעתה שתבוא לידי בעילה ושוב כיון דכבר אסתתר שוב אין אפטרופוס לעריות ולא תעצור כח לבדוק והיינו דקדוק לשונו כיון דאסתתר אין אפטרופוס לעריות וא"ש והשתא אפשר באתרי דמהרא"י לא שכיחי בנות הנכנסי' לבית נכרים לכן לא תלה בספק נכרי:

151

קנ״בוראיתי למו"ח הגאון ני' דהוקשה לו מ"ט לא העמיד רבא דבריו במשנה מוקדמת מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשתו מן היבום ואיך יודע שיש לו בן דלמא לכ"ע אפקרה וניתא לי' דמשכחת לי' באנוסה דלא אפקרה נפשה ומשו"ה הוקשה לו על הפוסקי' וה"ה שכ' אנוסה ומפותה חיישי' אפקרה נפשה ואיך שייך באנוסה אפקרה ולזה נ"ל י"ל דסתם אנוסה פרוצה דפרצה קוראה לגנב ואי לאו שהיתה מתיחד עמו לא באתה לידי כך וכפירש"י בחומש עפ"י ספרי כי בשדה מצאה מי גרם לה שמצאה בשדה ולפע"ד משו"ה האריך ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות דודאי חטא יש לה אך לא חטא מות ואע"ג דראוה מדברת נסתרה ואינה אומרת שנבעלה לא חיישי' משום יחוד בעלמא מ"מ אחר דכבר איפגמה ונאנסה וטעמה טעם איסורא חיישי' דאפקרה נפשה לגבי אחריני ג"כ:

152

קנ״גואי משום דלא העמיד רבא דבריו אמתני' מי שיש לו בן מ"מ פוטר וכו' התם תנן מי שיש לו בן שיודע שיש לו בן ואין המשנה עסיק ובא האיך יודע ואפשר שהי' חבושים או שהוא אנסה ויודע שהיא לא גרמה אע"ג שאין חוששי' לסתם אנוסה פרצה קוראה לגנב הוא יודע שאינו כן ולק"מ ק' ודיוקא דרב"י אך במשנה ס"פ אלמנה לכה"ג דתנן הי' כהן שבא על בת ישראל משמע שביאה זו גורמת וק' דלמא אפקרא לאחריני אע"כ בדיימא מיני' ולא מעלמא ומ"מ נ"ל היינו בלישנא בתרא דאמר רבא אי דיימא מיני' ולא מעלמא צריכא למימר וק' מאי פשיטא לי' אע"כ ממתני' דיש לו בן מ"מ י"ל לאוקמא לכה"פ בדיימא מיני' ולא מעלמא וא"כ משנתינו לא צריכא אלא בדיימא נמי מעלמא ולפ"ז י"ל לרבא בל"ק דס"ל דמשנתינו צריכא בדלא דיימא מעלמא ס"ל דמשנה דפוטר מן הייבום אפי' בדלא דיימא מעלמא לא מיתוקמא משו' דלענין פיטור יבום לא מהני זה וכפסק הרמב"ם וע"כ דחיק נמוקו מתני' בחבושי' או באנוסה וקמ"ל משנתינו דלהאכילה בתרומה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים אפי' במפותה בדלא דיימא וא"ש מכאן סיוע לפסק הרמב"ם:

153

קנ״דונבוא לנידון שלפנינו בעז"ה דהאי דוד בן רחל עכ"פ ספק מישראל ס' מנכרי דהאי אתתא חזינן דרגלה שכיחי בניהם שהרי סופה הוכיח שהערל זיגמאן שכב בביתה כמה שנים והולידה ממנו ב' בנים עכ"פ וכ"ע דיימי מיני' וא"כ עכ"פ שייך גבה ס' ישראל ס' נכרי' ובפרט שרוב עיר ורוב סיעה שהיא דרה שם הכל נכרים כמבואר בתשו' הגאון מקעמפנא ובמקום אחר כתבתי בפלוגתת הרמב"ם והטור סס"י וי"ו דלהטור תלינן שהבועל הלך אצלה ולהרמב"ם לא תלינן נ"ל עכ"פ לא פליג הרמב"ם אלא בנבעלה חוץ לביתה דעכ"פ נדה היא מביתה אך לא ידעי' אי אזלה לגבי בועל או נבעלה בשוק אבל היכי שלא ידעי' שנדה מביתה גם הרמב"ם מודה דמסתמא הבועל הולך אחרי' ולקרובי' לא חיישי' כבר ביארתי ג"כ במקום אחר לחלק דלקורבה עצמה לא נחשדו ישראל אבל לקרובי' מחמת חיתון בעל חיישי' והכא ליכא בעיר ישראלי' אלא קרובי עצמה ושארי כולם ערלים א"כ הוה לכה"פ ס' ממזר דמן התורה מותר לגמרי לא מחמת ס' אלא מותר לגמרי רק מפני חומרת יוחסין:

154

קנ״הויש קצת לפקפק אם זה דוד האמין לאמו והחזיק עצמו כבן ישראל ואפשר שיקרא בתורה בשם אבי' שהאם אומרת שממנו הוא וא"כ הרי כבר האמין לאמו שהוא בן ישראל וה"ל כע"א אומר לו כלאים פירו' אלו זונה אשה זו והאמין לו ושוב לוקין עליו כמ"ש רמב"ם בהל' נזירות ובה' שגגות ובה' עדות מירושלמי דנזיר י"ל נהי שהאמין שהוא בן ישראל אבל לא שהוא ממזר כי האם אומרת שמת בעלה אעפ"י שאפשר בטעות אמרה כן על שר' עקיבא אמר שתשב שעה א' וחשבה שהתירה לעלמא מ"מ הבן לא קיבל דברי' שיהי' ממזר וע"כ הוא כס' ממזר שמותר מן התורה רק מחומרת יוחסין ויצורף לזה ס' חי ס' מת הבעל ואע"ג דיש כאן חזקת א"א וחזקת חי ומ"ש מו"ח הגאון ני' ממ"נ אי לא ניזל בתר רובא להקל גם בתר חזקה לא ניזל להחמיר אין מקום בראשי להבין זה אבל נ"ל הכא תרוויי' איתרעי דחזקת א"א איתרע בהא דמוחזקת זה כ"ד שנים בפנוי אע"ג דאפשר בטעות החזיקה עצמה בכך מ"מ חזקת א"א איתרע ועושה אותה קצת ס' והיינו טעמא דר' מנחם בן יוסי בכתובת כ"ב ע"ב אע"ג דמחמיר אם ניסת תצא מ"מ אם ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא וביאר פני יהושע התם עיקר הטעם שכבר הוחזקה בחזקת היתר לבעלה השני ע"ש בביאור ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא ע"י העדים האחרונים דבטעות הוחזקה לבעלה מ"מ מגרע כח חזקת איסור דכבר אזל לי' מקצת וכן דעת ר"י בר ברוך בתוס' כתובות כ"ו ע"ב סוף ד"ה אין וכו' שכ' ונ"ל דהכא לא אמרי' אוקמא אחזקה לפי ששנים שמוציאי' אותו מחזקתו של היתר העידו תחילה ומיד שהעידו יצאו מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרי' אוקמה אחזקה וכו' ואע"ג דעכשיו הוכחשו מ"מ ס"ל להר"י בר ברוך דתו לא מקרי חזקה ואע"ג דר"י פליג אהר"י בר ברוך ומ"מ יודה הר"י לענין נידון שלפנינו דעכ"פ חלשה לי' חזקת א"א כדי לצרף לס"ס כאשר יבואר לקמן אי"ה:

155

קנ״ווחזקת חי דבעל נמי הא פירש"י שם באומרת ברי לי אלו הי' קיים הי' בא וכבר צוחו עליו כל הראשונים דודאי אין זה ס' להצילה מאשם תלוי כי איכא ב' עדים מכחישים ובליכא עדים אפי' חטאת נמי איכא על סבר' זו אלו הי' קיים הי' בא מ"מ הא אמרי' ס"פ כל הגט אפי' הניחו חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים דרוב חולים לחיים והקשו תוס' מסבתא דמס' בב"מ ותירצו שבאי שאני שמייסרי' אותה ומתה מתוך יסורים וא"כ חולה חלוש שלאגרירעג הנע ונד בארץ מאונא לאונא וכה"ג וגם אשתהי ב' שנים מביתו ולא נודע ממנו כלום בודאי יצורף לזה ברי של אשה אלו הי' קיים הי' בא ואין לבה נוקפה ואולי בזה מוקים לי' רש"י ומאן לימא שבאופן זה נותנה לה בחזקת שהוא קיים זה גרע מזקן שהגיע לגבורות ונהי דאין להתיר עגונה ע"ז דלמא נתרפא ונחסר אברו ומחמת כיסופה ערק לעלמא כעובדא דגברא חרוכא ר"פ האשה שלום מ"מ חזקת חי איתרע והוה קצת ספק:

156

קנ״זוכיון שכן וכבר יש לנו ס' מעליא ס' גוי ס' ישראל ובפרט שגוים רובי' ואיתתא דא שכיחא ביניהם וגם ס' ממזר מותר מ"הת רק משום חומרת יוחסין החמירו א"כ יצורף לזה עוד ספק פנוי' ספק א"א דאפילו להפוסקים דהיכי דאתחזק אי' לא אמרי' ס"ס היינו בעלמא היכי דלא איתרע חזקה כלל אבל הכא איתרע כנ"ל וגם דוקא באיסורא דעלמא אבל בס' ממזר דהתורה עשאו כודאי היתר יש לסמוך בשעת הדחק שאין אנו מוצאי' בזמנינו גיורת להשיאה לו ומסבר' עוד משום מעלת יוחסין אין להחמיר כ"כ היכי דאיכא למיחש לתקלה אחרת ולוקח נפשות חכם וכל קולא דתקנת עגונות אע"ג דאשה לא מיפקדא אפ"ו הוא משום דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ח"ו ע"כ יש להקל לכאורה:

157

קנ״חואע"ג דלא נבדקה האם וליכא אלא ס"ס בלי ברי ולר"ג קיל לי' שמא דאפי' בס"ס מחמיר היינו בפסולי יחוס כהונה אבל להכשיר ממזר בקהל סגי בס"ס בלי ברי אע"ג דאפשר דלבסוף יסתעף מזה שבנותיו ינשאו לכהנים מ"מ אין לנו אלא מה שלפנינו ואח"כ משפחה שנטמעה נטמעה ומקוה טהרה הם עי' תשו' מהרי"ט סי' ב' הנ"ל אע"ג דב"ש כ' חשש כיוצא בזה לענין שפחה אין דבריו מוכרחים כמ"ש לעיל בישוב קו' האחרונים על הרמב"ם:

158

קנ״טומהיות טוב אין הפסד אם נוציא ברי מפי האשה לא שתאמר ברי לי שמת בעלי ולא שתאמר לגוי נבעלתי שהרי כבר אמרה שדוד בן ישראל הוא אלא שאין אנו מאמינים לה אך תאמר ברי לי שלא נבעלתי לישראל בחיי בעלי והוה כאומרת בן זה כשר הוא והו"ל ס"ס וברי שלה ותאומן:

159

ק״סוהיות שיודע אני בעצמי שלא הגעתי להוראה בעו"ה ואין לסמוך עלי כלל רק כתבתי עפ"י פקידת הגאונים ה' ישמרם ע"כ יציע הדברים לפני הגאונים ומי בראש מו"ח גאון דפוזנא נ"י ואם לפניהם הגון למטינא שיבא מכשורי ומ"מ טרם כל יוחקר הדבר בשווערין אולי יבורר הדבר להתירא יותר וה' יאיר עינינו בתורתו הכ"ד. פ"ב יום ג' כ"א כסליו תקצ"א לפ"ק:

160

קס״אמשה"ק סופר מפפ"דמ:

161

קס״באלהים ראיתי עולים בענין מי שנשתטית אשתו שנוהגין להשיג לו היתר ממאה רבנים מג' ארצות ולהשתלש לה סך כתובתה וליתן גיטה ליד שליח הולכה שימסרנו בידה מיד אחר שתשתפה וככה נהגו קמאי דקמאי עד שקמו בדור שלפנינו חכמי ליסא יצ"ו וערערו ע"ז עפ"י מה שכתב בהגהת משנה למלך פ"ו מגירושין שהסכימו בקונשטינא לאסור בכה"ג מטעם כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי כמבואר בנזיר י"ב והאריך לחלק עליהם גאון אחד מקראטשין כמבואר כל דבריהם בס' מרכבת המשנה פ"ו מגירושין ושם מסיק דלא כחכמי ליסא אלא שהמחמיר תע"ב ואחר אחרון בא הגאון בס' נ"ב חא"ע סי' ג' וחש לדברי חכמי ליסא הנ"ל ע"ש באריכות והואיל וראיתי כי הסוגיא דנזיר י"ב הנ"ל אשר בה נתלו הראשונים הגאונים הנ"ל צריכה ביאור ופי' והמפרשים לא ביארו כ"צ ע"כ אמרתי תחילה לפרש הסוגי' עם כל השייך לזה עם הפוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עלינו ואחר כ"ז נשית לבינו לנדון הנ"ל במאי דקמן וה' יאיר עינינו בתורתו אמן. ודברי פ"י ר"פ מי שאחזו צ"ע בענין זה:

162

קס״גגרסינן בנזיר י"ב ע"א אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים בעולם והתוס' הקשו יאסור כל העולם לקדש שום אשה ותי' מדינא לא חיישי' רק משום קנסא דקנסי' לי' ע"ש והרמב"ן הובא בר"ן בגיטין פרק התקבל העלה דמוקמי' כל הנשים בחזק' פנוי' שלא נחקדשה אמנם מ"מ אסור הוא בכל הנשים ולא נימא מוקי קרובותיהן בחזקת פנויות דחזקת קרובות שאינו לפנינו לא יועיל להני נשים עיי"ש משמע אם הקרובות בפנינו ואומרות לא נתקדשו מותר הוא לקדש אשה ולא נאסר אלא באשה שאין הקרובות לפנינו ונ"ל טעמו וכוונתו של רמב"ן דהרי בעל מימרא זו הוא ר' יוחנן דאית לי' סוף פ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומפרש טעמא התם דחזקת האם מועיל גם לולד ודלא כר' אלעזר דפליג התם וא"כ איך נאמר כאן דחזקת פנויות של הקרובות לא יועיל ע"כ הוצרך הרמב"ן להוסיף ולחלק דהתם סוף פ"ק דכתובות האם לפנינו שטוענת ברי מועיל חזקתה עם הברי גם לולד משא"כ כשאינה לפנינו דנהי דחזקה יש כאן מ"מ ברי אין כאן וסברא זו נלמד מעובדא דינאי בקידושין ס"ו ע"א ומסולקת קושי' תוס' ד"ה מאי חזית וכו' וכמ"ש פ"י שם שכוון כן מדעתו עיי"ש ועיי"ש בסמוך אי"ה:

163

קס״דאמר רבא ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה לא אם וכו' אע"פ שהי' לה אחות ונתגרשה שזו מותרת מ"ט כי משוי אינש שליח במאי דקיימי קמאי וכו' והקשה הש"ס משני נזירים ומסיק כי משוי שליח במאי דמצי עביד וכו' ובס' שאילת שלום אות כ"ב הקשה מ"ט לא אמר נמי דמודה ר' יוחנן כשהי' לו אחות פנוי' ונתקדשה עתה דמותרת זו להתקדש לו דאחותה שנתקדשה לאחר הרי היא נאמנת על עצמה שלא נתקדשה לשלוחו של זה וממילא מותרת אחותה להתקדש לזה עיי"ש והנה להרמב"ן הנ"ל לק"מ דמיירי שמעתת' באינ' לפנינו ואז אין חזקתה מועיל לגבי חברתה ואפי' לשיטת התוס' והר"ן הנ"ל י"ל הא לא אצטריך לאשמועינן דכבר אמרה ר"י חדא זימנא המכשיר בה מכשיר בבתה וע"ד פלפול אמרתי דממילא מוכח מתוך דברי רבא די"לד מ"ש דפרט רבא אף עפ"י שהי' לה אחות ונתגרשה ולא אמר סתם אעפ"י שהי' קרובות ונתגרשו ולכאורה י"ל דאתא לאשמועינן דוקא אם היתה נשואה ונתגרשה דבשעת שליחות רבע עלה איסורא הוא דמקרי לא מצי עביד משא"כ אי היתה אחותה קטנה יתומה ונתגדלה עתה אסורה זו להתקדש לו דשפיר חיישינן דשמא קדשה השליח בגדלותה דאין לומר בזה דבשעת שליחות לא הוי איהו מצי עביד שהרי היתה קטנה וקטנה לאו בת קידושין היא קמ"ל דלא אמרינן כן משום דלא הי' מחוסר אלא זמן וזמן ממילא עבר וכ"כ בזה במ"ל הנ"ל עיי"ש וזה רמז לן רבא במה שאמר ונתגרשה וכ"ז הואיל ופרט אחותה אבל אי הוי אומר סתם אפי' היו לה קרובות ונתגרשו ה"ה אפי' קטנות ונתגדלו משום דה"א מחוסר זמן נמי כמחוסר מעשה דמי ולא מצי עביד והא דלא נקיט קטנה ונתגדלה משום דבהני קרובות כליל בהדייהו אם ואם אם ואי הוי הני קטנות בשעת מינוי השליחות והרי מן אז ועד עתה הי' לה הבת הזאת שנתקדשה עתה לזה וחזקה שהיא נאמנת על עצמה שאלו היתה מקודשת לא היתה נבעלת לאחר להוליד הבת הזאת וחזקת האם מועיל להבת והרי היא מותרת בלא טעמא דכל מה דאיהו לא מצי עביד ולא משכחת אלא לומר שהית' קטנה בשעת מינוי השליחות ונתגדלה ונתקדשה לאחר והי' לה הבת הזאת ונתאלמנה או נתגרשה ואח"כ קדשה השליח לזה א"כ ע"כ באנו לומר שנתקדשה ונתגרשה אם כן בקיצור אומר נתגרשה בלא קטנה ונתגדלה דל"ש בהו שום טעם להתיר אלא משום איהו לא מצי עביד ולעולם הו"א ה"ה קטנה ונתגדלה וכדי להשמר מזה הטעות נקט רבא אחות דהומ"ל קטנה ונתגדלה ולא נקט הכי אלא נתגרשה ש"מ דמחוסר זמן הו"ל כאילו מצי עביד והה"נ דהוה מצי למנקט בתה אלא חדא מינייהו נקט ונמצא לפי האמור מוכח ממילא דינו של בעל שאילת שלום הנ"ל דחזקת האם מועיל להבת:

164

קס״הואין להוסיף אהנ"ל ולומר עוד דלא הו"מ למנקט בת משום דאי הוי נקט בת ה"א דה"ה קטנה ונתגדלה והא דלא נקט קטנה ונתגדלה משום דגבי בתה חיישינן שמא קדשה השליח עתה בגדלותה דלא מיקרי איהו לא מצי למיעבד שהרי בשעת מינוי השליחות הוי מצי למיעבד ע"י אמה שהקטנה מתקדשת ע"י אמה קדושי מיאון וכיון דהו"מ למיעבד אז משוי שליח נמי ואיכא למיחש שקדשה השליח עתה בגדלותה ומש"ה נקט אחותה דהו"מ למנקט יתומה קטנה שאין לה אם ולא אח וזה לא שייך בבתה שהרי היא אמה קיימת לפנינו אבל כ"ז לא נ"ל דיהי' זה מקרי מצי למיעבד הואיל ומצי לקדשה קידושי דרבנן למיאון יהי' מצי לשווי' שליח לקדשה קדושי דאורייתא בגדולתה ועיין יבמות נ"ב ע"ב גבי כתב גט ליבמתו לכשאכנסנה אגרשנה וע"ש בתוס' ובחי' רשב"א לענין מאמר דרבנן וק"ל:

165

קס״ומתוך מה שכתבתי עתה מבואר עכ"פ דהפי' מה דאיהו לא מצי עביד לא שווי' שליח היינו אפי' פירש להדי' תהא שלוחי לקדש אחר שתתגרש פלונית אינו מועיל ודלא כמהרי"ט וכמו שהביא המ"ל פ"ט מאישות בשם רבינו ירוחם וכן ראיתי בפנים שם ברי"ו דאין דעתו לשלחו במה דלא מצי איהו לעשות אבל אי עושהו שליח בפירוש מועיל וזה ליתא דא"כ אפי' מחוסר זמן נמי אין דעתו עליו כיון שאינו עומד עתה לפניו אע"כ גז"הכ דדיני שליחות ילפי' ר"פ האיש מקדש מתרומה וקדשים וגירושין ובעי' דומי' דהתם ממש שיהי' איהו מצי למיעבד ואפי' פירש להדי' לא מהני וגם במ"ל שם הקשה ממאי דמקשה הש"ס מאפטרופוס דהרי התם אמר וממנה אותו בפירוש על מה שתדרי אחר מכאן ומה שתי' בזה במרכבת המשנה דהוכחת הש"ס הוא למאן דבעי שמיעה בנדרים ע"ב ושמיעה לא הזכיר בפי' ע"ש ודבריו אינן אלא תימה חדא מאי פריך הא למסקנא קיי"ל דלא בעי שמיעה עיי"ש ע"ג ע"א דמסיק לי' באת"ל וא"כ הוי סוגי' דשמעתין דלא כהלכתא ותו דאטו בפי' ולא פי' תליא מילתא כיון דלפי סברתו בעי שמיעה וא"כ מה שאמר כל הנדרי' שתדרי אשתי הו"ל כאלו אמר שתדרי אשתי ותשמע אתה הפר לה ולא אתאינן אלא לאפוקי היכא דאפשר לפרש כוונתו על מה דמצי עביד כגון על נשים פנויות אז אין מפרשין כוונתו על הנשואות עתה כיון דלא מצי עביד השתא אם לא שיפרש בהדי' וא"כ הכא בנדרים שא"א לפרש כוונתו על מה דמצי עביד השתא שהרי פי' להדי' כל הנדרים שתדורי וכו' א"כ מה יגרע אם נפרש דבריו לומר שעתידה לידור והוא ישמעם ע"כ דבריו דחוקים והקושי' כראי מוצק ויבואר לפנינו אי"ה שיטת רבינו ירוחם:

166

קס״זוהנה בשאלתות דר"א גאון פ' חיי שרה בסופה כתב וז"ל מ"ט כי משוי שליח מידעם דהוא מצי לקדש לה בעידנא דמשוי שליח הכא כיון דהוא לא מצי מקדש לה בההיא שעתא דהא עדיין לא מיגרשה שליח נמי לא מצי משוי ואי אזול שליח וקידש כי ה"ג לא הוו קדושין שאין קדושין תופסין בערוה עכ"ל הנה מפשטות לשונו משמע דס"ל כנ"ל דלא מצי משוי שליח מדינא ואפילו פירש להדי' נמי לא יועיל אך סוף דבריו מגומגמים מ"שכ שאין קדושין תופסין בערוה אי קאי אאחר שנתגרשה לא מהני קדושין של שליח הואיל ולא נתמנה על כך שהרי לא הוי מצי משוי לי' שליח על זאת האשה מאי הוא דמסיים שאין קדושין תופסין בערוה הא ערוה אין כאן שכבר נתגרשה ודוחק לומר דקאי אשעת מינוי שליחות שאז היתה נשואה דא"כ פשיטא ומילתא יתירה הוא מ"מ מוכח מדברי הגאון שכל דבריו דברי קבלה דלא מצי משוי שליח ודלא כמהרי"ט הנ"ל:

167

קס״חוהנה בב"מ ר"פ השואל צ"ו ע"א כתב הרי"ף דמדאמר רבא יד עבד כיד רבו ש"מ שלוחו דעלמא אינו כמותו והרא"ש תמה עליו וביותר תמיהת לח"מ דילמא שלוחו כמותו ועבד גרע דלאו בר מצוה כמבואר שם וראיתי לרמב"ן בשיטה מקובצת שם דכתב ליישב קושי' זו על הרי"ף די"ל הא דאמרינן עבד לאו ב"מ היינו דהש"ס קאי להס"ד דגיטין כ"ג ע"ב וא"כ למסקנא דהתם דעבד הוי ב"מ לענין שליחות ליתא לדברי הש"ס דבב"מ ואם כי זה הוא דוחק כמ"ש הרמב"ן בעצמו בלאה"נ מי הכניסנו לפרש כן הא רש"י והראב"ד פי' פירוש מרווח שהעבד ליתא בהך מצוה דשואל ומשאיל ונראה דהרמב"ן דס"ל להלכה יש קנין עבד בלא רבו וא"כ שפיר משכחת שיהי' העבד בתורת שואל ומשאיל והראב"ד לטעמי' דס"ל להלכה אין קנין לעבד בלא רבו וא"כ ליתא בתורת שואל ומשאיל ועי' פלוגת' זו בר"ן נדרים פ"ח ע"ב גבי אין קנין לאשה בלא בעלה וה"ה לעבד בלא רבו כמבואר שם ובתוס' קדושין כ"ג ע"ב ד"ה ור"א אומר ואמנם שיטת הרי"ף והרמב"ם בזה יעוין היטב בר"ן קידושין דף רט"ו ע"ב מ"מ לפי שיטת הראב"ד ודעמי' א"ש דברי הש"ס כפשוטן כפירש"י דעבד ליתא במצות שואל ומשאיל:

168

קס״טואמנם הרשב"א שם הקשה מה בכך שאין לו לשלם מ"מ איתא בתורת שואל להתחייב באחריות ולכשישתחרר ישלם וכמ"ש בב"ק גבי עבד פגיעתו רעה ולענ"ד מ"ש ליתא בתורת שואל ומשאיל הוא לאו דוקא חדא דבתורת שואל אית' כקושי' הרשב"א ומשאיל נמי למ"ד יש קנין לעבד בלא רבו אפשר שיהי' לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וישאלנו לאחרים אמנם לא ע"ז אנחנו דנין כ"א על דין של בעליו עמו שהעבד יהי' עתה במקום רבו לענין בעליו עמו וזה לא שייך בעבד כלל לא מיבעי' אי אין קנין לעבד א"כ אינו בתורת משאיל כלל אלא אפי' יש קנין ויהי' לו מטלטלי' וישאלנו לאחרים מ"מ אי אפשר לו להשאיל א"ע שהרי הוא ברשות אדונו אם לא נאמר איכול להשאיל את שלו לאדונו ויהי' הוא בעליו עמו מ"מ גבי האי גברא עכ"פ שאנו דנים עליו לגבי' לא שייך שיהי' העבד הזה בתורת בעליו עמו ולזה נתכוונו רש"י והראב"ד וזה פי' יותר מרווח מדחקו של הרי"ף עפ"י הרמב"ן ומנ"ל למדחי מהלכתא:

169

ק״עוהנלע"ד בישובו של הרי"ף ז"ל דצריכי' להבין נמי מה צורך לראי' שיהי' הלכה כמ"ד אין שלוחו כמותו בהפרה בלא ראי' נמי דרך הפסקנים להורות בכי ה"ג כמ"ד דמדייק קרא כוותי' אישה יקימנו ולא אחר וה"ה בעליו עמו ולא אחר משא"כ לר' יהונתן צריכה למידחק דאישה ובעליו לאו דוקא ועוד מסתמא הלכה כדברי המחמיר דלענין הפרה עכ"פ אין שלוחו כמותו ומדלענין הפרה דאתשיל פלוגתי' הלכה כר' יאשי' ממילא ה"ה בעליו עמו אע"ג דלענין ממון לא שייך לומר חומרא וקולא אדרבא המע"ה מ"מ כיון דעיקר איתשל לענין איסור והלכה כהמחמיר ה"ה לענין ממון כיוצא בזה כתב הרא"ש בב"ק פ"ד סי' ד' גבי הלכת' כרב באיסורא וידעתי כי יש לחלק מ"מ האמת יורה דרכו דמעולם לא נסתפק הרי"ף ז"ל דהלכה כר' יאשי' דדייקינן אישה יקימנו אך הא בשמעתין דנזיר מוקמי' ליה בשנוי דחיקא למימר דפלוגת' אליבא דר"א וזה הוא שנוי דחיקא לבר מהלכת' דהא קי"ל כרבנן ואפי' למ"ש לח"מ דמ"מ נ"מ נמי לרבנן בנדרים שכבר נדרה ונקטי' פלוגת' אליבא דר"א משום אורחא דמלתא הכי הוא מ"מ היא גופי' דוחק ע"כ יש להסתפק אולי לא קיי"ל כי הך שנוי אלא דפליגי אליבא דהלכתא וכס"ד דהש"ס דע"כ לא ממעט ר' יאשי' מאישה אלא למיעבד שליח במה דאיהו לא מצי עביד אבל מה דאיהו מצי עביד שפיר מצי משוי שליח להפרה ומיני' דבעלמא אפי' מה דאיהו לא מצי עביד נמי מצי משוי שליח וכקושי' הש"ס דלא כרבא דכללא הוא אשנוי דחיקא לא סמכינן ולברר ספק זה בא הרי"ף להוכיח מסוגי' דב"מ הנ"ל דהרי הני ב' דיוקי דקרא בחדא מחתה מחתינהו אישה יקימנו ולא השליח וכן בעליו עמו ולא השליח וכי היכי דבעליו עמו ממעט שליח לגמרי דליכא למימר לעולם שלוחו כמותו ובעליו אתי למעוטי עבד שאינו נעשה שליח גמור כיון דליתא בתורת בעליו עמו כנ"ל ואבל שליח אחר נעשה כמותו וה"ה אישה יקימנו נמי אינו ממעט אלא בעושה שליח להפר על העתיד כיון דלא מצי עביד השתא אבל שליח גמור יכול לעשות להפר על העבר ז"א הא אמר רבא יד עבד כיד רבו ולא ממעטי' עבד מבעליו עמו אלא שליח אחריני ממעטי' שלא יעשה כמותו וא"כ ה"ה לענין הפרה לר' יאשי' ממעטי' שליח גמור אפי' על העבר שלא יהי' כמותו בהפרה ואבל על העתיד לא צריך קרא והלכתא כרבא דנזור וכתי' הש"ס שם זה נ"ל נכון בכוונת הרי"ף ומזה ראי' ברורה דגם הרי"ף מפרש כפי' השאלתות והתוס' דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משויא שליח מדינא אפי' אי מפרש בהדי' ודלא כמהרי"ט ומסתמא גם הרמב"ם ס"ל כן כהרי"ף:

170

קע״אוהנה בטור ח"מ סימן שמ"ו מייתי בשם הרמ"ה דפליג אהרי"ף וס"ל דלענין שאילה בבעלים שלוחו כמותו ותמוה נהי דפליג אהראי' של הרי"ף מ"מ מנ"ל להחליט דלמא קיי"ל שלוחו אינו כמותו ומידי ספיקא לא. נפקא וכ"כ ב"י שם שלכן לא כתב הטור דעת הרא"ש עיי"ש ועיין בנימוקים שם אמנם לפי הנ"ל הי' אפשר לומר וליישב עפ"י מה שראיתי בשיטה מקובצת דאיכא למשכח שיהי' העבד בתורת שליחות ולא בתורת יד עבד כמו יד רבו הא כיצד שהשאיל הרב את עבדו לאחר על זמן יום או יומים וכדומה ובאותו הזמן השאיל זה את שלו לאחר ושלח את העבד להיות במקום בעליו דלא שייך יד עבד כיד רבו שהרי אינו עבדו ומ"מ שלוחו הוה ולפ"ז י"ל דהרמ"ה ס"ל הך דנזיר שנויא דחיקא ולא סמכינן עלה ומפרשי' דר' יאשי' מיירי בשליח דלא מצי עביד דהיינו שפיר' מה שעתידה לידור ואליבא דרבנן אבל במה שנדרה כבר הוה שלוחו כמותו וה"ה לענין שאלה נמי הוה שלוחו כמותו ובעליו עמו אתי למעוטי עבד שאינו שלוחו כמותו דכיון שאינו בדין שליחות גמור דלית' בדין שואל ומשאיל כנ"ל ואין לומר הא דעבד כיד רבו י"ל משכחת ליה כהנ"ל שהשאילו הרב לאחר ואותו אחר עשה שליח להשואל עם כליו ופסק לחלוטין דשלוחו כמותו:

171

קע״בובזה י"ל דקדוק לשון הש"ס בב"מ א"ל ר"א ברי' דרב אויא לרב אשי בעל פלוגתא דר"י ור"ל שליח פלוגתא דר' יאשי' ור' יהונתן וכו' וי"לד מי תלה ב' האיבעיות זו בזו שאמר בעל פלוגתא דר"י ור"ל ושליח פלוגתא דר"י ור' יונתן והם רחוקים זה מזה ולא אדם א' שאל עליהן ולפי הנ"ל א"ש דהא מ"ש לעיל בסמוך דמשכחת לי' כשהשאיל עבדו לאחר דלגבי אחר לא הוה ידו כידו זה נ"ל תלי' בקנין הפירות דאי כקנין הגוף דמי א"כ מה שהשאילו ליומא ה"ל ליומא קנין הפירות כקנין הגוף וידו כיד המשאיל ממש ויעוין זה בב"ב נ' ע"א (ויעוין שם תוס' ד"ה המוכר משמע דמשאיל ומשכיר עבדו לאחר לא הוי בכלל קנין פירות כקנין הגוף) עיי"ש וא"כ י"ל דמש"ה תלי' הך דר' יאשי' דשלוחו כמותו בהך דקנין הפירות דר"י ור"ל הנ"ל ולפ"ז י"ל בהא פליגי הרי"ף ס"ל דהשואל או המשכיר עבדו הו"ל כקנין הפירות דתלי' בפלוגתא דקנין הפירות ואנן קיי"ל כר"ל בהא והרמ"ה ס"ל כתוס' דשואל לכ"ע לא הוה כקנין הגוף וק"ל כי הקצרתי:

172

קע״גועדיין יש לפקפק דא"כ לית לי' להרמ"ה הך דנזיר דכל דאיהו לא מצי עביד ל"מ משוי שליח ולא לשתמיט תנא או פוסק דפליג אהא כלל ועיין מ"ש הרא"ש סוף קדושין הל' י"ז ע"כ נלע"ד דהנה מקשה באורח מישור מאי פריך הש"ס מההיא דהפרה טעמא דכתיב אישה יקימנו וכו' דלמא איצטריך עיקר קרא אממנה אפטרופוס על הנדרים שנדרה כבר אבל על העתידים לידור לא צריך קרא והא דנקטו פלוגת' בעתידים לידור משום אורחא דמלתא דהא למסקנא נמי צריכין למימר הכי דלדינא י"ל כרבנן ואינהו נקטו פלוגתא אליבא דר"א משום אורחא דמלתא וכמ"ש לח"מ שכן מוכרח בשיטת הרמב"ם וא"כ להס"ד נמי לא מקשה מידי ולפענ"ד לק"מ דהכי סוגיין דהש"ס דהרי ר' יונתן אמר להדי' שלוחו כמותו ופליג להדי' אהא דרבא מה תאמר אנא דאמרי כר' יאשי' ע"כ לא קאמר ר' יאשי' התם אלא משום דכתיב אישה יקימנו הא בעלמא מודה לר' יונתן וקשי' לרבא והשתא לא מצי רבא למימר ר' יאשי' מוקי קרא אלשעבר וכנ"ל ז"א דמנ"ל הא כיון דר"י פליג עלה בהדי' א"כ לא יכול לומר אנא דאמרי כר' יאשי' אלא אם יהי' מוכרח דר' יאשי' פליג על ר' יונתן בהא וזה ברור לכל מבין ויודע הליכות הש"ס ומש"ה משני דרבא מפרש פלוגתא אליבא דר"א וא"כ גם ר' יונתן אתי כוותי' וליכא מאן דפליג עלי' כלל וזה ברור:

173

קע״דאך הא קשי' דמנ"ל להמקשה דר' יאשי' ור' יונתן פליגי כלל בדיוקא דאישה יקימנו וזהו דוחק דלמא ר' יאשי' נמי לא מדייק אישה ולא שליח אלא הכי קאמר דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו וכל שאינו בהקמה אינו בהפרה דמזה ילפי רבנן בנזיר דלא מצי הבעל להפר נדרים העתידים וממילא דלא משוי שליח ובאו דברי ר' יונתן בדקדוק מצינו בכ"מ ששלוחו כמותו אפי' היכא דלא מצי עביד נמצא פליגי תנאי בהא ואתי' דרבא כר' יאשי' וכהלכתא ולא צריך לשנויא דחיקא דהש"ס (ומצאתי קו' זו בס' שמלת בנימן) ע"כ נ"ל אה"נ התי' הזה הוא המרווח יותר אך הש"ס לא הוה מצי לשנויי הכי משום דהני אמוראי דמשתעי בב"מ בסוגי' דבעליו עמו משמע דמפרשי לדר' יאשי' ור' יהונתן דפליגי בדיוקא דאישה וגם רבא איירי התם ע"כ הוצרך לשינוי' דחיקא לרבא לשיטתו והשתא א"ש דברי רמ"ה הנ"ל דאנן לא נסמוך אשנוי' דחיקא ומ"מ דרבא הלכתא היא כדמצינו שם בב"מ צ"ו ע"א הנ"ל וע"כ היינו משום דלא קיי"ל כסוגי' דב"מ וס"ל דבעליו עמו לאו דיוקא הוא ושלוחו כמותו ואישה יקימנו נמי לאו דיוקא הוא ולענין הפרה דלשעבר נמי שלוחו כמותו ומה דאמר ר' יאשי' אישה יקימנו פירושו כנ"ל כקושייתינו וא"ש וק"ל:

174

קע״ההיוצא מכל הנ"ל דלפע"ד כל אפין שווין דקיי"ל להלכה דכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח מדינא ודלא כמוהרי"ט ודעמי' וא"כ נצבה כמו נד דברי חכמי ליסא ז"ל בפקפוקם על מנהג קדמונינו מאז מעולם להשליש גט לנשתטית להתגרש לכשתשתפה ובמרכבת המשנה טרח למדחי הא דרבא מהלכת' מכח האי דבב"מ ואני אומר רבותא למיעקר הלכות קבועות בדמיונות וכבר הראיתיך שאין שום סתירה מסוגי' דב"מ לנזיר:

175

קע״וונחזי אנן ונשית לבינו במה שהקשה באורח מישור אהך דרבא דנזיר מהא דקידושין כ"ג ע"ב דעבד כנעני עושה שליח לקבל גיטו אע"ג דאיהו לא מצי עביד הואיל ואיתא עכ"פ בתורת שחרור בעלמא לקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חברו וא"כ ה"נ נהי דהבעל לא מצי למיעבד לקדש אשה זו שהיתה נשואה מ"מ מצי הוא לקדש פנויות אחרות ומה"ט יכול לעשות שליח והניח בקו' ולכאורה יש לחלק דהתם העבד הוא בן שחרור וצריך שחרור כדי שיצא מרבו אלא דידי' היא דכאיב לי' שאין לו יד לקבל אבל בר שחרור הוא מש"ה כל מה שמצינו גבי' שיש לו ג"כ קצת יד לקבל גיטו של חברו מרבו של חברו יכול נמי לעשות שליח משא"כ הך איתתא הנשואה אינה בת קדושין כלל שהרי היא נשואה לאיש מש"ה אינו מועיל מה שיכול לקדש נשים אחרות ומיושב קו' הנ"ל ולפ"ז מצינו מזור ותרופה וחזוק למנהגינו דהרי הך שטי' נמי כיון שהיא נשאת לאיש הרי היא בת גירושין וצריכה להתגרש אלא דידה דכאיב לה דכיון שהיא שטי' אין לה יד להתגרש וא"כ כיון שעכ"פ הבעל הזה יכול לגרש נשים אחרות יכול הוא לעשות שליח וכקו' אורח מישור הנ"ל:

176

קע״זאלא אחרי שובי נחמתי כי יש יישוב לקושיא הנ"ל ולחלק בענין אחר בשלומא התם אותו המונע עצמו היינו העבד שאין לו יד לקבל מיד רבו בו בעצמו מצינו לו שיכול לקבל מיד רבו של חברו מש"ה יכול נמי לעשות שליח משא"כ הכא מי הוא המונע שלא יכול הבעל לקדש הלא אין המניעה בו רק המניעה היא באשה שכבר נתקדשה לאחר ולא מצינו בשום אופן שבעולם שתהי' היא ראוי לקבל קדושין בשום אופן ומה במה שהבעל יכול לקדש נשים אחרות הלא מעיקרא לא היה המניעה בו כ"א בה ולא מצינו לה שום תחבולה להתקדש ע"כ לק"מ קו' אורח מישור וא"כ לפי התי' הזה גם בנשתטית כיון שהמניעה מצידה ואין לה יכולת עתה להתגרש בשום אופן בעולם א"כ שליח נמי לא מצי משוי - ונפל פיתא בבירא: -

177

קע״חואמרתי לעיין במקור הדין בדברי תוס' במ"ש להקשות מאשה שאמרה לחברתה לושי לי עיסה ותפרישי לי חלה וגם תלמידי' של בית רבן אומרים כן והנה במ"ש תלמידי' הוא שפת יתר והפשוט שנתכוונו למ"ש ס' התרומה והובא בב"י בי"ד סי' שכ"ז דהתלמידים הבחורים שהם אורחים אומרים לפונדקאיות שלהם לעשות להם כל עיסותיהם לעתיד ולהפריש מהם חלה לעולם ועיין מרדכי דחולין סימן תרפ"ט ומרדכי בקידושין ס"סי תקי"ט עיי"ש ונ' לענ"ד מזה דקו' ראשונה מאשה שאומרת לחברתה לא קשה כ"כ די"ל דאה"נ מינוי השליחות בשעת מעשה לא מהני מידי מתורת שליחות אך מ"מ כיון שגלתה דעתה האשה שניחא לה בהפרשת חלה מזה העיסה א"כ ממילא כשנלוש אח"כ העיסה תוכל היא להפריש מטעם זכי' כמבואר בת"הד ועמ"ש ט"ז סי' שכ"ח ס"ק ב' ועיין ש"כ שם ומיהו הש"ס קאמר שפיר כיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דמינוי שליחות לא מהני ממילא לא יועיל נמי מטעם זכי' שהרי לא גלה דעתו לשום אשה פרטית ומאן לימא לן שיהי' לו שום זכי' בקדושי דהאי איתתא אדרבא שהרי קמן שרוצה עתה לקדש אחותה וש"מ דקדושי שליח ה"ז חוב לו לאסרו בזו שהוא רוצה לקדש ועוד הרי לא הי' לו שום גילוי דעת אהך איהתא דבשעה שעשאו שליח עדיין היתה זו נשואה ומש"ה לא יועילו קדושי שליח בהך איתתא ולפ"ז אה"נ אי היה מפרש להדי' לקדש לו אשה זו לכשתתגרש הוי מועיל לא מטעם מינוי שליחות שהרי איהו לא הו"מ עביד רק מטעם גילוי דעתו שזכות הוא לו א"כ כשמקדשה לו אח"כ מועיל מטעם זכי' ולדעתי לזה נתכוון גם ר' ירוחם ולא יחלוק שום אדם על זה והקשה הש"ס מאפטרופוס דאין לומר שיפר לה מטעם זכי' כיון שלא פי' להדי' איזה נדרים יפר ואיזה לא יפר וכ"כ הר"ן בנדרים מש"ה אמר מכאן ועד שאבוא ולא אמר מהיום עד שאבוא משום שכל זמן שהוא כאן אינו רוצה ליתן רשות להפר כי אולי ישמע הוא הנדר ויהי' ניחא לו בקיום הנדר ע"כ אינו נותן לו רשות להפר אלא מכאן משעה שיצא מכאן שא"א לו בענין אחר אלא ליתן לו רשות סתם מזה מבואר שלפעמים יהי' נדרים שאין זכי' להבעל בהפרה ואין האפטרופוס מפיר אותם מטעם זכי' אלא מטעם שנתמנה לשליח להדיא ואותו המינוי הי' בשעה שלא הי' הבעל יכול להפר ופריך הש"ס שפיר ומ"מ קו' התוס' מחלה לא הי' ק"מ מפני שגלתה דעתה דניחא לה בהפרשת חלה מהך עיסת וכ"נ להדיא מטי"ד ס"סי שכ"ח שכ' התם שתוכלי אשה לומר לחברתה וכו' ולא פי' שום טעם לזה ובאמת הי' נראה מלשונו דס"ל אפי' מה דלא מצי עביד משוי שליח אבל לפי הנ"ל א"ש דמטעם זכי' אתאין עלה לכן כשרצו התוס' לחזק קושייתם הוסיפו שהרי גם התלמידים עושים כן לצוות להפודנקאות על כל העיסות שעתידים לעשות ולא פי' להדי' רק על זה העיסה ומסתמא יש ויש כמה פעמים שאין להם שום זכי' כגון שלא יתקלקל העיסה אם תמתין עד שיבואו התלמידים מבית הספר ואז אין כאן זכי' כמבואר בש"ך וב"ח הנ"ל ומ"מ מועיל וע"כ משום מינוי השליחות וע"ז הקשו הא אינהו לא מצי עבדי:

178

קע״טוע"ז תירצו בתוס' דשאני הכא הואיל ויכול להפריש עתה מעיסה על קמח יכול נמי לעשות שליח וצ"ל דס"ל דקנין הקמח להעיסות שעתידה הפונדקת לעשות לא מקרי דבר שלב"ל ולא מחוסר ולא דמי לשדה זו לכשאקחנה משום מי יימר שימכרנו לו בעליו אבל קמח ועיסה מצוי הוא בשוק ליקח עיין בב"מ ע"ג ע"ב לחלק בין יין סתם ליין זה ע"ש וה"נ דכוותי':

179

ק״פואיירי דאיירי אבאר מ"ש תוס' שיכול להביא עיסה להפריש על הקמח משמע מקמח על קמח לא מצי לפרוש היינו משום דבקדושין בהא דראב"י נמי הכא אית' פירות ערוגה זו תלושים על פירות ערוגה זו מחוברים או פירות ערוגה זו מחוברים על פירות ערוגה זו תלושי' לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימי' ע"ש משמע אבל שניהם מחוברים לא וה"נ קמח על קמח לא ובזה הי' עולה על הדעת ליישב הא דכתב ב"י סי' שכ"ח הטעם שתוכל האשה לומר בעודו קמח הפריש לי חלה משום דתוכל להביא עיסה ולהפריש על קמח וכמ"ש תוס' ובסי' שכ"ז כתב בשם ס' התרומה וסמ"ג דיכול להפריש חלת קמח ומש"ה תוכל האשה לומר לחברתה וכו' א"כ משמע אפי' קמח תוכל להפריש. וכן ק' בש"ע סי' שכ"ז פסק דיכול להפריש חלה קמח ובס"סי שכ"ח כ' הש"ך כהתוס' דשמעתין והי' נ"ל דגם בסי' שכ"ז לא נתכוון לומר שיכול להפריש קמח על קמח דהרי ראב"י בעצמו לא ס"ל אלא תלוש על מחובר או מחובר על תלוש אבל שניהם מחוברים לא אלא בס' התרומה והרב"י וש"ע קמח על העיסה קאמר וה"ה עיסה על קמח ומפני זה תוכל האשה לומר לחברתה וכו' כך היה נ"ל:

180

קפ״אעד שמצאתי לשון הרא"ם בס' יריאי' שממנו מקור דין זה דמשמע להדי' שאפי' קמח על קמח יכול להפריש כשהתנה שלא יחול עד שיהי' עיסה ודמייתי ראי' מהקדימו בשבלין מהני אע"ג דלא נתמרח עדיין אע"כ התם מיירי שהתנה בפירוש שלא יחול עד שיתמרח וה"נ במפריש חלתו מקמח דהרי קיי"ל כראב"י דפירות ערוגה על פירות ערוגה מחוברים לכשיתלשו דבריו קיימין עיי"ש הרי דלא גרס להם כלל בדראב"י תלושים אלא מיירי מחוברים על מחוברים ועוד מן הראי' שהביא משבלין ופשוט דמיירי התם במפריש שבלין על שבלין וה"ה הכא קמח על קמח. ומיהו התוס' לא ס"ל כן והקו' משבלים תי' הר"ש ספ"ק דתרומות בענין אחר וכן התוס' בקידושין ס"ב ע"א ד"ה אין תורמין עיי"ש והלחם חמודות בהלכות חלה אות ל"ד לא עמד בזה וכן אורח מישור.

181

קפ״בנחזור להנ"ל עכ"פ מוכח היכי דפי' בהדי' כגון בנדון דידן שגלה דעתו שרוצה לגרש אשתו השוטית לכשתשתפה ונהי דהשליחות של עתה לא מהני משום דאיהו לא מצי עביד מ"מ מועיל מטעם זכי' שהרי גילה דעתו דזכות הוא לו ועוד ודאי זכות הוא לו להצילו מחרם דרגמ"ה להיות עם ב' נשים ע"כ נראה לכאורה בלי שום פקפוק כהנ"ל. וראיתי שכבר עמד בס"י זו הגאון מקראטשין הובא בספר מרכבת המשנה אלא שלא הביא עליו שום ראי' והמחבר מרכבת המשנה כתב עליו דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו כי הזכות בעבור הבעל לגרש אשתו הוי זכי' מאדם ולפענ"ד דבריו ברורים הם הרי זכי' ילפי' רפ"ב דקדושין מנשיא א' למטה והתם לחוב ע"מ לזכות היא כמבואר שם וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי' לאדם אעפ"י דהוה זכי' ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך:

182

קפ״גאך כ"ז אי הי' מצו' לכתוב אחר שתשתפה היינו אומרי' שזה הגילוי מועיל מטעם זכי' כנ"ל אך היות שמנהגינו לכתוב הגט מיד וזה צ"ע דהוה כנכתב שלא לשם גירושין כיון דעתה לאו בת גירושין היא וזה מבואר בש"ס דיבמות נ"ב ע"ב האומר ללבלר לכתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט ומפורש הטעם ברמב"ם משום דהוי נכתב שלא לשם גירושין וא"ל דכ"ע יודו בטעם כי מאיזה טעם יפסול אם לא מטעם הנ"ל וראיתי בהג"ה משנה למלך ובאורח מישור במ"כ שניהם לא עמדו בכוונת תוס' דיבמות ודנזיר וחשבו דפליגי אהרמב"ם וגם דבריהם סותרים זא"ז וליתא וה"פ תוס' ביבמות דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל שפיר הוה שלא לשמה משום דלאו בת גרושין היא משא"כ למ"ד אדם מקנה ויכול אדם לעשות קנין על דבר שעודנו אינו בעולם א"כ שפיר הוה לשם גירושין אלא שעדין היתה הסברא מרופפת בידם די"ל דאפשר דמ"מ כיון שפנוי' לא מקרי בת גירושין אפי' להך מ"ד משו"ה כתבו דקרא כתוב לא תסגיר עבד אל אדוניו ודרש רבי בכותב לעבד לכשאקחך ממך תהי' קנוי לך הרי גלי קרא דבשחרור מקרי זה לשמה וה"ה באשה דהרי ילפי' לה להדדי' ומ"ש תוס' בתחלת דבריהם שם וז"ל אפי' כתוב בו זמן דלאחר נשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח עכ"ל היינו אפי' אם יכתוב גם הגט אח"כ מ"מ אינו מועיל משום שלא הי' ביד הבעל בעצמו לכתוב הגט בשעה שצוה לסופר לכתבו אך ע"כ צריכין אנו לדון מאיזה טעם לא יהי' ביד הבעל לכתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה לגרשה ומה הפסד יש בזה ע"כ משום שלא לשם גירושין ובשמעתן דנזיר נמי הוכיחו תוס' דמה שבידו לעשות ומחוסר מעשה לא מקרי מצי למיעבד דא"כ גבי יבמה שבידו לבא עלי' הי' נקרא מצי למיעבד והוה הגט לשם גירושין כמו למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל גבי לכשאקחך הנ"ל אע"כ כל שמחוסר מעשה לא מקרי מצי למיעבד לענין לשמה וה"ה וכ"ש לענין מינוי שליחות וזה ברור ואין כאן שום מחלוקת:

183

קפ״דובס' זו מיושב קו' פני יהושע בקדושין שהקשה מנ"ל לר"נ דס"ל לרבי אדם מקנה דלמא לעולם אימא לך אין אדם מקנה והתם גבי עבד ה"ט משום שהוא ברגע שהוא לוקחו מיד זוכה העבד בנפשו כמו שמוט ואכול דמהני לכ"ע עיי"ש שהאריך בטוב טעם ולפי הנ"ל לק"מ דהא מבואר בדבריו ז"ל דמשמע מתוס' שזה"ל שכותב לו לכשאקחך תהי' עצמך קנוי לך זהו לשון השטר והיא בעצמו שחרורו ואס"ד לרבי אין אדם מקנה נמצא נכתב זה השחרור בשעה שלא הי' בר שחרור והוה נכתב שלא לשם שחרור ופסול ואיך יתפוס העבד בעצמו כיון שאין לו שטר שחרור אע"כ רבי ס"ל אדם מקנה והו"ל כמו לשמה וכנ"ל וק"ל:

184

קפ״הוכעין לו ראי' מש"ס גיטין מ"ה ע"א דפריך מ"ש דשדר להו כדר' אחא בר יאשי' ומשמע מפירש"י דהקו' היתה דלשדור להו כרבי וזה תימא הא קיי"ל אין אדם מקנ' ואיך יפרש להם קרא כדרבי ולפי הנ"ל י"ל דהוה ס"ל להש"ס דהכותי' לא משמע להו דרשא לה לשמה וא"כ לשדר להו כר' וכקו' פ"י מטעם שזוכה בנפשו דשמיט ואכיל ועיין גיטין י' ע"א משמע דאית להו לכותי' דרשה דלשמה ולקמן אי"ה יבואר באופן אחר:

185

קפ״ומ"מ בהא סלקינן דלכ"ע כל שאין האשה עתה בת גירושין לא מקרי הכתיבה לשמה וא"כ עדיין לא מצאנו ידינו ורגלינו שהרי מה גם שכותב הגט מיד כשהיא שוטית עדיין אך כדמעיינת שפיר י"ל דלק"מ אב"א סברא אב"א גמרא אב"א סברא דבשלומא אשה דעלמא לא הוה בת גירושין כלל והוה כנכתב שלא לשם גירושין כלל אבל האי איתתא אדוקה בבעלה וצריכה גט ממנו אלא שאין לה יד לקבל עד שתשתפה מ"מ לא מפני זה נאמר שלא יהי' לשם גירושין ואין זה דמיון למי שכותב גט לפנוי' או אשת איש אחר והחלוק מובן ואעפ"י שלעיל דחיתי סברא זו היינו לענין מינוי השליחות במה דאיהו לא מצי עביד אבל לענין שיהי' הכתיבה לשמה נראה מסבר' פשוטה דמקרי לשמה וסבר' זו כתבו תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא וכו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ונשתפה השוטה הוה בני כריתות וכו' עיי"ש ועיין כ"ג ע"ב ד"ה אין וכו':

186

קפ״זוכדמות ראי' מדברי רבי הנ"ל דדחק ומוקי קרא בכותב לכשאקחך תהי' קנוי לעצמך ובאמת זה הוא מציאות רחוק דמה ענינו אצלו קודם שנמכר לעבד שיהי' צריך שחרורו ואטו בשופטני עסקי' שיקחנו אחר שכבר נשתחרר ממנו ומ"ט לא מוקי קרא בכותב כן לעבדו של אביו לכשאירשך מאבא תהי' עצמך קנוי' לך דהרי מה שאירש מאבא הוי נמי דבר שלב"ל כמבואר בב"מ ט"ז ע"א וקמ"ל קרא דמהני א"כ לוקמי קרא בכותב לעבדו של עצמו שהוא שוטה לכשישתפה יהי' עצמו קנוי' לך דלמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מהני אע"כ כ"ז לא צריך וכ"ע מודים דנהי דלענין קנין הוי דבר שלב"ל מ"מ לענין לשמה מקרי שפיר בר שחרור העבד כיון שהוא עבדו רק שנשתטה או עבדו של אביו ועתיד לירשו וא"א להפטר ממנו אם לא ע"י שחרור אע"ג דעדיין אין בידו לשחררו מ"מ השחרור שנכתב עתה מקרי נכתב לשם שחרור וה"ה הוא הטעם בגט אשה דמ"ש זהו מצד הסברא:

187

קפ״חואב"א גמ' דכ' הטא"הע רס"י קל"ב האומר כתוב גט וכו' האומר כתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה כ' הרמב"ם שאין גט וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כ' אפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל עכ"ל ודבריו תמוהים מאד כמ"ש הרב"י שם הא הלכה רווחת אין אדם מקנה דשלב"ל ולפע"ד דברי הטור נכונים דהא מדקדק לכתוב למ"ד אדם מקנה לדבר ולא כתב אדם מקנה דבר שלב"ל והיינו טעמא דס"ל דמה שמקנה העבד לעצמו זה מקרי מקני לדבר שלב"ל דמעיקרא אינו בר קנין והשתא ב"ק כדאי' בקדושין ס"ג ע"ב וס' זו שזה מקרי מקנה לדבר כ' תוס' גיטין י"ג ע"ב ד"ה לדבר עיי"ש והנה במזכה לעובר ס"ל לר"נ ב"ב ר"פ מי שמת דבאומר לכשתלד קנה ופסק כן הרא"ש והביאו בש"ע ח"מ סי' ר"ט בשם י"א וה"ה ומכ"ש הכא דמהני לכשאקחך דהכא הוי טפי בעולם מעובר כמ"ש תוס' בגיטין שם ועוד אפי' נאמר נמי דה"נ מקרי דבר שלב"ל הואיל ואמר לכשאקחך והקנין עדיין אינו בעולם מ"מ הא כתב סמ"ע שם דלמאן דס"ל בלדבר מהני לכשתלד ה"ה במקנה דבר מהני לכשיבוא לעולם ולפ"ז י"ל הא דאמר ר"נ דרבי ס"ל אדם מקנה בקדושין ס"ד ע"א לא משום דרשא דהך קרא לא תסגיר עבד אל אדוניו ז"א דהא נוכל לפרשו אליבא דכ"ע בשאומר לכשאקחך רק משום שאמר רבי תהי' קנוי' לך מעכשיו משמע שרצונו שחל למפרע וזה א"א אלא למ"ד אדם מקנה אבל לעולם דרשא דהך קרא אתי לכ"ע ובזה מיושב היטב ש"ס דגיטין מ"ה ע"א הנ"ל דפריך הש"ס מ"ש דשדר להו כר"א בר יאשי' משמע דה"ל למשדר להו כרבי והיינו בלא מעכשיו וכנ"ל וא"כ דברי הטור נכונים דלהרא"ש יכול לכתוב לאשה לכשאכניסנה אגרשנה כמו שיכול לכתוב לעבד לכשאקחך תהא קנוי לך ורמי בר חמא דיבמות נ"ב דהאומר לאשה דעלמא אינו גט אתי כר' יוחנן דב"ב שם דס"ל המזכה לעובר אפי' לכשתלד לא קנה אלא משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל למאי דפס' הרא"ש שם כר"נ ה"נ מועיל לכתוב שחרור או גט לכשאקחך או לכשאכניסנה:

188

קפ״טוכיון שזכינו לדון נאמר דגם הרמב"ם וכל החולקים גבי עובר על הרא"ש מודים הכא ואפשר ר' יוחנן נמי דפליג על ר"נ אפי' לכשתלד לא מהני היינו בעובר שאינו בעולם כלל משא"כ באשה ועבד שהגוף בעולם כמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל כ"ע מודי' דהי' מועיל. והא דארב"ח לאשה בעלמא אינו גט ופסקו כוותי' היינו מטעמא אחרינא כיון דהני תרתי לריעותא שאומר לכשאקחך והקנין עדיין אינו בעולם נמצא דמקנה דבר שלב"ל לדבר שלב"ל שהעבד הקונה עצמו נמי מקרי דבר שלב"ל דמעיקר' לאו ב"ק והשתא ב"ק כנ"ל ותרתי לא אמרינן וכבר ביארתי זה בראיות בחי' למס' גיטין י"ד ע"ב דקאמר אפי' למ"ד אדם מקנה ה"מ לדבר שישנו בעולם וכתבו תוס' דלמ"ד המזכה לעובר קנה לק"מ קו' הש"ס והקשו המפרשים דא"כ לר"נ הוי מעמד שלשתן הלכתא בטעמא עיין בפ"י שם ואמרתי שהפוסקי' לא פי' כן אלא הש"ס מחשב המלוה דהוה להוצאה כדבר שלב"ל ואמר דאפי' למ"ד אדם מקנה היינו לדבר שישנו בעולם אבל להקנות מלוה לנולדים תרתי לריעותא זה לית דין ולית דיין עיי"ש בביאור נמצא מש"ה לכשאכניסנה או לכשאקחך אינו גט:

189

ק״צוא"כ בנדון שהיא כבר אשתו ואינו אלא דבר שאינו בעולם שתשתפה כ"ע מודים דמהני עכ"פ להיות נקרא לשם גירושין ואפושי בפלוגת' לא מפשינן דלהרא"ש אפי' באשה דעלמא מהני מכ"ש הכא דאיכא נמי סברא הנ"ל וכאשר הוכחתי אותה סברא מדלא מוקי קרא בהכי וא"כ עכ"פ בכה"ג יודה הרמב"ם וסייעתו להרא"ש:

190

קצ״אואפי' הייתי רוצה לחדש היתר חדש מה שלא שערו הראשונים ז"ל הי' ראוי לשמוע לסברות וראיות הנ"ל גם כי לא באתי אלא לקיים מנהג אבותינו בידינו ולהצילם מלעז הטעיות ואלו הי' פלוגתא בין הפוסקים בהך דאיהו לא מצי עביד דאמר רבא בנזיר וכמו שחשב במרכבת המשנה ובמהרי"ט הייתי אומר אולי הראשונים ז"ל שהנהיגו כן הוה ס"ל כהנך פוסקים ואנו אין לנו אלא כדברי התוס' אשר מפיהם אנו חיים ולא נשא פנים לתורה ובפרט בחששא דא"א אך הרי בררנו שא"א שיסבור כן שום פוסק לחלוק על רבא דנזיר ולא טעו הראשונים בזה וע"כ מטעמא הנ"ל:

191

קצ״בשוב מצאתי בבית מאיר סי' קי"ט אחר שהאריך מאוד סיים דבריו וז"ל משא"כ נשתטה היא אפשר די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש וזה אין חסרון בחקו אלא דלה אין יד לקבלו ולכשיהי' לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלתו אלא שהיא השיגה ידה לקבלו אבל כל כח הבעל הי' לו מאז ומשעה שמנהו וככוחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח להמשלח ודוק כי מ"מ צ"ע עדיין למעשה:

192

קצ״גומ"מ לקיים כל דברי חכמים נלע"ד וכן עשינו מעשה לכתוב הגט ולמוסרו ליד שליח כנהוג ומ"מ הבעל יקבל על עצמו בחומרי נדרים ושבועות האמורים עם ספר נ"ב חאה"ע סי' ג' הנ"ל שבאם תשתפה אשתו יקיים כל דברי חכמי ב"ד אשר יהיו בימים ההם והוא באם המצא ימצא אז שום טשטוש וכה"ג בגט מחמת אורך הזמן שהי' מעוכב ביד שליש פשיטא ופשיטא שצריך לכתוב אז גט אחר אלא אפי' בלי שום פקפוק כלל נמי מהיות טוב אין הפסד לכתוב גט אחר אבל אם הזמן בהול יתן לה הבעל בעצמו הגט הזה עצמו שנכתב בעת שטיותה כי העיקר שזה נקרא לשם גירושין כנ"ל אמנם בהיות הבעל בפנינו לא יתננו השליח כי מינוי השליחות שהי' בעת שטיותה לא הועיל כיון דאיהו לא הוה מצי עביד ואי משום זכי' גם ז"א כיון שהבעל כאן אין כאן שום זכי' שהרי יכול הוא למוסרה בעצמו והוה כמו עיסה שאינו מתקלקל שאין רשות להמשרתת להפריש חלה כמ"ש בש"ך וט"ז י"ד סי' שכ"ז הנ"ל ע"כ יתננו בעצמו הבעל או יחזור עתה וימנה שליח עתה אך אם א"א בכך כגון שבעל הרחיק נדוד יתננו השליח ליד האשה מטעם זכי' שלא יכשל הבעל בחדרגמ"ה:

193

קצ״דובאם בעת שתשתפה האשה כבר מתה או נתגרשה אשתו השני' באופן שאין עליו מצודת החרם שהרי אין לו כעת ב' נשים ואין כאן זכי' לא יתן לה השליח הגט אם אין הבעל בפניו כי העיקר כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב י"ג אלול תקס"ז לפ"ק.

194

קצ״המשה"ק סופר מפפ"דמ:

195

קצ״ונשאלה שאלה זו בפנינו מרב א' איש א' מופלג בעשירות אשר זה כמה שנים נשא אשה ולא זכה להבנות ממנה והאשה לא התנהגה כבנות ישראל הכשרות והוא דיימא מינה מבן פריץ א' ישראל אינו כשר וישר שוב פעם א' סיפר רופא ישראל אל הרב איך שפלוני הנ"ל יש לו נקב בגיד שלו באופן שא"א לו להוליד לעולם שוב אח"ז סוף ימיו של האיש הנ"ל הולידה האשה בן זכר ואחר איזה שנים נתעברה האשה עוד הפעם ובתוך ימי עיבורה חלה בעלה הנ"ל צוה לפני מותו איך לעשות עם עזבונו והוריש הכל לבנו ושאם תוליד אשתו בן זכר יהי' כך וכך ואם נקבה תלד יהיה כך וכך ושאם ימותו בניו הנ"ל בלי זרע קיימא יתחלקו נכסים על אופן כך וכך. ושכיב וחיים לנו ולכל ישראל שבק והצוואה נכתבה ע"י הרב הנ"ל בעצמו אחר מותו כשהתעסקו עמו הקברנים מצאו שניקב הגיד בין עטרה לכיס ונקב השתן הי' סתום באופן שעל כרחו הטיל מי רגלים מהנקב ההוא ולא מראש הגיד כן נשמע בין החיים אך עדיין לא נתקבלה עדותן בב"ד ועתה נסתפק הרב השואל אם הבנים הללו כשרים בקהל ישראל מפני חשש ממזרות וגם אם ירדו לנחלת אביהם כיון שהאב לא הי' ראוי להוליד א"כ ע"כ צא ובדוק אחר בניו של מי הם ובשגם שהאם הוה דיימא מחד גברא והנה בעת בוא השאלה הייתי מוטרד והשבתי שורתיים בקיצור וחזר הרב להחזיק בדבריו הראשונים ע"כ נפניתי עתה ועיינתי ואמרתי לברר הדברים בעזה"י:

196

קצ״זואומר מי שרוצה לעשות בנים אלו ממזרים ולהפסידם גם מירושתם בא עליהם משלשה טעמים א' עפ"י סיפורו של הרופא בחיי האיש וגם עתה עדיין הרופא עומד בדבורו ומעותד להעיד כן. ב' עפ"י עדות הקברנים לכשיתקבל עדותן בב"ד שראוהו אחר מותו נקוב הגיד כנ"ל ג' דהאשה היתה פרוצה ביותר ודיימא מינה הוא גברי דלא מעלי:

197

קצ״חא' עדות הרופא ידוע דע"א אינו נאמן להוציא דבר מחזקתו לאסור דבר המותר אם לא בהודאת הבע"ד או לכל הפחות בשתיקתו ומשכחת לי נמי דע"א נאמן אפי' בהכחשת בע"ד כגון לכהן בעל מום אתה מהימן ע"א אפי' הכהן מכחישו משום דא"ל שלח ואחוי ואברר לך שאתה בעל מום וכיון שהעד רוצה לברר עדותו פסול הכהן לעבודה עד שיפשוט בגדיו להראות שהוא שלם וזה מבואר בקידושין ס"ו ע"ב ומייתי לי' רב"י בח"מ סי' כ"ח והש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ד כ' שהוא ש"ס ערוך היכי שהבע"ד מכחישו אלא שהתוס' הוסיפו אפי' ע"א מכחישו ובאמת מש"ס ערוך י"ל דאביי ס"ל הכי ולא רבא יע"ש אלא שהתוס' ס"ל דלא יחלקו בהא וכבר נתעורר בזה מורי זצ"ל בספר המקנה. ואעתיק לשוני בחידושי לש"ע י"ד סי' קכ"ז אשר ז"ל:

198

קצ״טסעיף ג' ס"ק (י') מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי וכו' הש"ך הקשה דהא כ"ע מודים דש"ס ערוך הוא והנה הרוצה להבין צריך לעיין בפנים בש"ס ואני שמעתי ולא אבין אדרבא לכאורה מוכח מש"ס בהיפוך דהרי רבא רוצה להוכיח דלהעיד על גרושה וחלוצה לא מהימן ע"א בשתיקה דאין לומר דוקא בהכחשה לא מהימן א"כ גם בבעל מום לא יאומן ועל זה השיב אביי לעולם בהכחשה ובבעל מום מהימן משום דא"ל שלח ואחוי היינו איכא לברורי וא"כ רבא דקיי"ל כוותי' ירוצה להוכיח מכאן דע"א אינו נאמן בעריות ע"כ ס"ל בפשיטות דאפי' בשלח ואחוי לא מהימן בהכחשה וא"כ דברי תוס' צ"ע איך פסקו דלא כרבא ועכצ"ל כך דס"ל לתוס' ע"כ דברי אביי ראוי' מהסברא ומה"ת יחלוק רבא על סברא זו שהיא פשוטה ונכונה אך הא קאמר התם ש"ס דהא דקאמר בברייתא דבר אחר בעל מום פסולו בגופו וכו' היינו דאיכא לברורי ע"ש וא"כ הכי קאמר מדקאמר ר' עקיבא תרי טעמי חדא בעל מום פסולו ביחיד ואידך פסולו בגופו משמע הך דפסולו לא צריך לאידך טעמא דפסולו ביחיד דאפי' בלא הך דפסולו בגופו נמי פסולו ביחיד וע"כ היינו בשתיקה דבהכחשה לא מהימן בלא הך סברא דפסולו בגופו אמנם אביי נדחק בזה וס"ל ב' לשונות סמוכי אהדדי ומ"מ רבא לא פליג אסברת אביי ושפיר פסקו תוספ' מ"מ סברא זו לא נמצא בשום פוסק ופשטא דש"ס נמי לא משמע כן א"כ יפה כ' רמ"א בשם יש אומרים:

199

ר׳ס"ק (יא) דאיכא לברורי כ' ש"ך דבש"ס משמע אפי' בע"ד מכחישו ותוספ' מוסיפים אפי' ע"א מכחישו הילך לשון התוס' שם ס"ו ע"ב ד"ה שלח ואחוי תרגום של והפשיט ושלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול לברר ע"א נאמן עליו אפי' ע"א מכחישו עכ"ל הנראה לפע"ד בהמשך דברי תוס' דלפי הנראה מלשון שלח ואחוי דמשמע שליחות א"כ איירי ע"א אומר לבעלים שרוצים לאכול את קדשיהם אומר להם אל תאכלם כי אותו הכהן שהקריב אותם בעל מום והם אינם מאמינים לו והוא אומר שלחו מכם אחד אל הכהן ההוא ואחוי לכם ואי הי' כן לא הי' מוכח אלא באומר אינו יודע אבל לא בהכחשה גמורה כי בעל הקדשים לא יכול להכחיש מה שהוא בגופו של כהן גם לא הי' מוכח אלא בהכחשת בע"ד אבל לא בהכחשת ע"א כי בעל הקדשים הוא בעל דבר לכן כ' תוספ' שאינו כן אלא פי' שלח והפשט בגדיך ומיירי כי ע"א רוצה לפסול להכחיש הכהן שהוא ג"כ ע"א המעיד שהוא הקריב בכשרות קדשיו של פלוני וזה ע"א אומר לא כי אלא בעל מום אתה ופשט בגדיך ואראך א"כ הרי לפנינו ב' עדים המכחישים זא"ז בהכחשה גמורה כי הכהן עד ופועל הוא ולא בעל דבר ומכחשו לזה בהכחשה גמורה לאמור אינני בעל מום ואפ"ה מהימן אידך לומר שלח ואחוי וק"ל אלו דברי שם:

200

ר״אמ"מ פשוט ומבואר הוא דהיינו אי אומר להבע"ד או אפי' לע"א בעלמא ואידך מכחישו והוא רוצה לברר דבריו מחויבים אנחנו לחוש לדברי העד כיון שא"ל בא ואראך והוא לא שמע ולא האזין ה"ל כמודה לדבריו אבל כשע"א מספר דברים פלוני כהן הוא בעל מום והשומע לא הטה אוזן ובין כך אזיל הכהן לעלמא ולא נמצא פשוט שאין חוששין להקדשים וקרבנות שהקריב לפוסלם עפ"י ע"א הואיל והי' יכול להתברר כשאמרו ואין מעלה לזה אלא שאיננו מוכחש מן הבע"ד או מהע"א וצריכין לחוש לדבריו היינו לברר אבל אם א"א תו לברר אז אם הי' דבריו עם הבע"ד עצמו כיון שלא עמד על הברור ה"ל כהודאה לדברי העד אבל אם לא הי' דבריו עם הבע"ד עצמו נהי כל זמן דאיכא לברורי צריכין אנו לחוש לחזור אחר הענין ולברר מ"מ אם מת או אזיל לי' לעלמא לא נאסר הדבר מפני דברי ע"א וא"כ הכא כשאמר הרופא להרב בחיי האיש הי' מוטל על הרב לברר הדבר ולומר שלח ואחוי אולי כרות שפכה אתה ואסור לבוא בקהל ה' אבל עכשיו ששתק הרב עד שמת האיש וליכא לברורי תו לא מהימן ע"א ואפי' אי יעלה על הדעת לומר המעיד בדבר שאפשר לבררו ולא הספיקו לבררו עד שנתבטל הברור יאסור אותו הדבר עפ"י עדותו של העד היינו אי נתקבל עדותו בתורת עדות וחשו לדבריו א"כ לא יחזור להתירו אלא בברור הדבר כיון שהי' יכול להתברר בשעת הגדת עדותו אבל המספר דבר לחברו ואפי' להרב כי אין בזה מעלה אם הוא רב או לא שהעד לא אמר בתורת עדות רק פטומי מילי בעלמא והרב לא חשש לברר אם נאמר גם בזה יאסר לנו הדבר עפ" המספר והמקבל ספורי דברי' א"כ יכול כל אדם לאסור יינו של חברו שיאמר פלוני אמר לי אתמול בא ואראך גוי מנסך יינו של פלוני ואז לא רציתי לילך ולראות הניסוך ומ"מ נאסר היין כיון שהי' אז יכול לברר ואין זה אלא חוכא וכיון דלא מהימן בכי האי גוני כשאין אדם מכחישו ק"ו אם הבע"ד מכחישו כגון שאמר היום לבעלים אחמול אמרתי לך בא ואראך גוי מנסך יינך והוא מכחישו לא אמרת לי דבר אתמול ואני הייתי שם ולא נתנסך פשיטא דלא מהימן והנה הכא כאלו האב מכחישו להרופא דהרי גדלם כבניו והחזיקו כבניו וגם בשעת מיתתו בצוואתו הוריש להם כל נכסיו ואין אדם עשוי להוריש נכסיו לממזר ועל כרחך החזיק עצמו שהי' ראוי להוליד והם בניו והרי הבע"ד מכחשו לזה העד ואם אולי שאין אב בע"ד עכשיו כיון שמת והבנים המה בע"ד שלו מ"מ התורה האמינתו להאב לאמור זה בני ולאו כל כמיני' דע"א להכחיש האב ומכ"ש שזה הרב בעצמו כ' הצוואה בחזקת שהם בניו ולא אמר דבר:

201

ר״בב' ונבוא אל השני' עדים ראו אחר מיתתן ניקב הגיד ולא אטפל עתה אם הי' במקום הפוסל ובאופן הפוסל מ"מ כיון שהאב החזיקם כבנים כשרים אנו תולים שסמוך למיתתו אחר שנתעברה אשתו ממנו אירע לו זה והיינו כשנניח שהי' במקום הפוסל ודאי מ"מ עלינו להחזיק כשרותן של בנים ולקיים עדותו של אב על בניו והיום בפתחי ספרים ראיתי תשו' שב יעקב חלק א"ע סי' ד' באיש א' שבילדותו נקב הגיד במקום הפוסל ונשא אשה והוליד ב' בנים ואח"כ למד בש"ע דין כרות שפכה בא ושאל על עצמו ועל בניו ואחר שהאריך הגאון הנ"ל ופסלו בקהל וחייבו להוציא אשתו בגט כ' בסוף התשובה וז"ל ולענין בניו לפע"ד אין לפוסלם חדא דאינו נאמן על בניו הואיל ויש להם חזקת כשרות עפ"י אביהם עד עתה דהא דקיי"ל דנאמן האב לפוסלו דוקא שלא הי' לו חזקה עפ"י אביהם עד עתה ואין לומר בזה לא מהני חזקת כשרות כיון דמכתו מוכיח עליו אין ראי' מהאי דאפ"ה אין מהימן די"ל דלמא נעשה בידי שמים או שמא נולד לו המכה אחר שנולדו לו שני בניו ואין לומר אין ראי' ממאי שהי' להם חזקת כשרות ע"י אביהם משום דאביהם עצמו לא הי' יודע שיש לו דין כרות שפכה דלא עלה על לבו לפסול בשביל זה כמ"ש בשאלתו מ"מ לא מפיו אנו חיין ואינו נאמן על זה נגד בניו עכ"ל הגאון שב יעקב ז"ל ואמרתי שישו בני מעי שכל דברי הגאון נכללו בדברי שבאגרת הקצר שכתבתי תחלה ואע"ג דבנדון דידן הי' ריעותא אחרת שנקב השתן שבראש הגיד נסתם לגמרי אין בכך כלום דע"כ לא נאמר שהי' סתום מתחלת ברייתו והנקב הזה השני הי' בידי שמים מתחלת ברייתו אלא כך הוא הענין משניקב הגיד והתחילו מ"ר לצאת דרך אותו נקב ממילא נסתם הנקב שבראש הגיד ע"י רירין כדרך נקבים שבריאה שנסתמו ע"י רירין וכן אמרו רופאים:

202

ר״גואומר אני אפי' אם יעיד הע"א עכשיו דבריו לפני ב"ד ויאמר שלח ואחוי ונפתח קברו ואולי לא נימא בכי האי גוני אי אתה רשאי לנוולו משום איפרושי מאיסורא דלא יבוא ממזר ואפי' נפתח הקבר ונמצא נקב מגיע עד שביל חלל הזרע ונימא נמי מסתמא כיון שסמך על עצמו לומר שלח ואחוי ומנא ידע אי לאו שידע כן ממה שראה כבר בחייו האומנם דברים אלו בטלים הם לסמוך על זה ולעשות ממזר דאפשר שמע עתה מהקברנים או ראהו סמוך למיתתו בחליו אחר שנתעברה אע"ג שכבר אמר כן להרב זה זמן רב מ"מ ידוע שאין הבנים נפסלים עפ"י עדותו של רב טפי מע"י איש אחר שאינו רב אך לו יהי' כן שנאמין שכבר הי' אז כן מ"מ נימא דלמא נסתם הנקב פ"א ונתרפא והוליד ואז יצא הקלוח דרך נקב השתן שבראש הגיד וע"י הקילוח נפתח סתימתו שע"י הרירין שהרי אפי' ע"י הטפה קרי נקרע סתימת נקב המכה כ"ש סתימת רירין בעלמא שיהי' נפתח ע"י קלוח מי רגלים ושוב אח"כ נפתח נקב המכה ויצאו מי רגלים דרך הנקב וממילא חזר ונסתם נקב השתן ע"י רירין כל זה כתבתי בקיצור באגרת הראשון:

203

ר״דוהנה הב"ש כ' בס"ק ג' מסברא דנפשי' בלי שום טעם וראי' דאפילו ילדה בנים לא נימא שזה הוכיח שנתרפא אלא הבנים ממזרים ואמנם סברתו נכונה דכיון שראינו נקב הפוסל קיי"ל אוקמא אחזקה דעדיין לא נתרפא דהרי כל עיקור חזקה ילפי' מנגעים דלא תלינן שנתרפא הנגע ה"ה הכא מה תאמר לעומת זה איכא חזקת היתר דהאם דמועיל להבן דקיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה מ"מ ס"ל להרב ב"ש דהך חזקה עדיפא דהרי פליגי בהא אי מועיל חזקת האם להבן והאי חזקה דלא נתרפאית חזקה דאורי' היא ובכל זאת היכידהאם צנועה ולא פרוצה ואית לה חזקת צדקת יש לעיין דאיכא תרתי במקום חדא ואפי' בפרוצה נמי היכי שלא ראינו אותה נבעלה ממש שייך חזקה שלא נחדשה אבעילה ומזה נדבר לקמן אי"ה. ומ"מ אעפ"י שיש לפקפק אבל נ"ל היינו היכי דלא ראינו הנקב עתה לפנינו אחר שנולדה הבנים אבל אם ראינו גם עתה אותן הנקבים ונימא הי' ונתרפאו וחזרו ונפתחו כדי לקיים חזקת כשרות דהאם זה בוודאי לא אמרי' דאיכא תרתי חזקות לריעותא חזקה דמעיקרא וחזקה הרי נקוב לפנינו אע"ג דבנקוב לפנינו הוה מוקמי' אחזקת הגוף ונימא שלם נולד והשתא הא דאתרע אבל אם גם מעיקרא הי' נקוב וגם השתא פשיטא לא יועיל חזקת כשרותה דהאם להתיר הבנים ויעיי' יבמות פ' ע"א וק"ל:

204

ר״הודברים אלו ימצאם במקומם פ"ק דחולין וריש נדה וקידושין בסוגי' דחבי' ומקוה והוא פשוט ע"כ אי הי' לנו חזקת נקב מחיים עפ"י ב' עדים וגם שהעידו שהי' ברור להם שא"א להוליד ע"י נקב כזה וגם עתה ראינו נקב כזה ממש אזי חלילה לצדד להקל כלל אך ב' עדים ליכא וע"א שאמר אחר מותו שלח ואחוי ונחטט שכבי ונמצא מ"מ נימא השתא סמוך למותו איתרע אלא לרווחא דמילתא אמרתי אפי' נצרף דברי ע"א דמחיים לדבריו של עכשיו מ"מ העד עצמו א"א לו לומר בברור עפ"י דין שהנקב שמחיים הי' באופן שאינו מוליד אפי' ראה שנסתם פי האמה וע"כ מטיל מים מנקב המכה ומסתמא ניקב עד שביל של מ"ר ואפי' עד שבילי הזרע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כמ"ש בתשו' הרא"ש שאכתוב לקמן אי"ה ובלאה"נ איכא מיעוטא דמולידין אפי' ניקב לגמרי כמ"ש לקמן וא"כ לכל אלו הסברות יצורף גם שמא נתרפא בנתיים דקצת איכא עכ"פ:

205

ר״ווהשתא הכא מצאתי בקרבן נתנאל ר"פ הערל שפך סוללה על הגאון שב יעקב הנ"ל שהפריד בין דביקות הזוג הנ"ל על שניקב הגיד בילדותו ועדיין הי' נקוב לפנינו והנה השואל שם רצה להמציא היתר על שהוליד ב' בנים ש"מ שאינו כרות שפכה ומותר באשתו ועל זה כ' שב יעקב דליתא דכן פריך בש"ס והא האי גברא סליק בדקלא וברזי' סילוא ואוליד וא"ל חזור על בניו מאין הם ועוד אפי' חשיב יומי וירחי ואיתרמי מ"מ אין להכחיש דברי חז"ל כ' עליו קרבן נתנאל אימא דוקא בניקב ביצתו אמרי' כך ולא בניקב גיד ואיני רואה במה שהוא מכחיש דברי חז"ל הלא לא אמרו אלא ניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת ולא אמרו פסול סתם בלי טעם כמו גבי ביצים אלא משום דרוב פעמים שותת ומשו"ה פסלינן לבוא בקהל אבל אם ניסת והוליד וזכה לבנות ממנה מנין לנו להוציאה אימא מן המיעוט הוא שאינו שותת אלא יורה כחץ וכו' ע"ש ובאמת התם היתה אשה צנועה והכא הוא בהיפוך אבל מ"מ ראה כמה היפך בזכות לתלות במיעוט להתירו מכ"ש שלא לעשות בנים ממזרים ובפרט שאין אנו צריכין לכל זה כמו שבארתי לעיל:

206

ר״זובזה מבואר מ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ג מובא ביתה יוסף בא' שניקב הגיד ונסתם נקב השתן וכ' דלענין אם מוליד איכא ספיקא דאם אין הגיד חלול ממקום הנקב ולהלן אפשר שיורה כחץ ויוליד ואם הוא חלול אזי אינו יורה כחץ וסיים דיהי' איך שיהי' מותר הוא בקהל והתירו לישא אשה ע"ש:

207

ר״חולכאורה יפלא איך ישא אשה כיון שהוא במציאות שתלך ואז יהי' הולד ספק ממזר לפי דעת הזה ואיך נתיר לישא אשה היכי דשייך ספק ממזר וכה"ג מקשה בירושלמי פ' האשה רבה בנישאי' לא' מעידי'. אע"כ אם תלד נאמר שהם בוודאי כשרים ונאמר דעובדא שלא הי' חלל להלן מן הנקב ואילך ונימא שיורה כחץ והולד כשר וראיתי מי שכ' דהאי עובדא דרא"ש הולד מס"ס להחמיר ספק שמא הי' חלל ואת"ל לא הי' חלל שמא אינו יורה כחץ ואי משום שם אונס חד הוא רוצה לומר שאין כאן אלא חד ספק אם הגיד הזה המנוקב ראוי להוליד או לא על זה כ' כיון שספק א' מתיר יותר מהשני הוה שפיר ס"ס וכ' וז"ל ה"נ בספק הראשון הרי אפשר להוליד ובחלוקה השנית דהי' חלול למעלה מנקב אינו יכול להוליד כלל עכ"ל ומאן האי דלא חש לקמחי' ולא הבין דודאי אי' הי' ס"ל כדעת הלבוש דאיכא כרות דמוליד ואפ"ה אסור בקהל הי' מציאות לומר שמא איכא חלול ואז הולד ממזר ואת"ל איכא חלל ואינו ממזר מ"מ דלמא כרות לענין ביאת קהל וזה הוי שני ענינים וא' מתיר או אוסר יותר מן השני אבל הכא מאי שייכות לדבריו נחזור להנ"ל בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ג ע"א) מבואר ספק ממזר מותר בקהל מן התורה ובפני יהושע וכל הבאים האריכו למעניתם איך יצוייר ספק ממזר דבספיקא אוקמא כשרות דהאם דחזקת האם מועיל להבן ומדוע לא מוקי בכעין תשו' הרא"ש או דכוותי' אע"כ דגם בזה אוקמי' בחזקת האם ובספר עצי ארזים סי' ה' סק"ח ד"ה וליישב וכו' כ' וז"ל דאם יש לספק ולומר שהולד כשר שהוא ראוי להוליד אין לפוסלו אף אי בדקי' שניקרי ונקרע די"ל דהשתא הוא דנתקלקל ונתרחב הנקב ועד הנה הוה סתימה מעליותא דהעמד האם בחזקת צדקת עכ"ל ופשוט דהאי חזקת צדקת הוא לאו דוקא אלא כיון שהיא כשרה בקהל א"כ חזקת האם מועיל להבן ועיי' מ"ש פני יהושע בקידושין ס"ו ע"א בעובדא דינאי מלכא:

208

ר״טג' והשלישית שאומר שהאם היא פרוצה יוצאת וראשה פרוע בשוק והיתה הולכת למרחץ על ששה עם הנחשד (זה לשון הרב השואל ולא הבנתי מה זה על ששה) אולי צריך להיות על ששה פרסאות ר"ל מהלך ששה פרסאות ממקום בעלה ונתיחדה עמו בדרך כי רחוק בעיני שיהי' הכוונה שיש עדים שנתיחדה עמו במרחץ ממש ורחצו שניהם בבת א' במרחץ א' בלי שום אחרים כי ידוע המרחצאות במדינתנו רוחצים במלבושיהם אנשים ונשים רבים ביחד ואין חושש בדבר אבל שירחצו איש ואשה ביחוד במרחץ א' זה רחוק בעיני ויעיי' סוף גטין ורש"י ותוס' שם:

209

ר״יהנה מבואר וידוע לכל מעיין במקצת בטוש"ע סי' ד' דאפילו אשה מזנה בני' כשרים משום דרוב בעילות אחר הבעל ואפי' פרוצה ביותר לרוב הפוסקים בני' כשרים ולמאי דמחמרי' בפרוצה ביותר מ"מ האם נאמנת לומר שהולד כשר וע"ש בח"מ ס"ק ט"ז ובב"ש ס"ק כ"ו ומ"מ בעובדא דשב יעקב וקרבן נתנאל הנ"ל שראו ניקב הגיד בתחילה וסוף ונתלה להקל בשמא הי' מן המיעוט שאינו שותת כ"א יורה כחץ ומוליד אי היתה נחשדת לזונה לא הי' מקילין בכך דמנ"ל לומר רוב בעילות אחר בעל אדרבא נימא רוב בעילות של זה אינם ראוים להולדה ומשו"ה כ' שם קרבן נתנאל שהיתה האשה צנועה. ובנידון דידן בלא"ה כתבנו דליכא עדים שניקב מעיקרא אלא דאתרע השתא ואמנם אי היינו מצרפין עדות הע"א כמ"ש לעיל ולא באתי להתיר אלא מכח צרופי התרי' שכתבתי לעיל בוודאי אי היתה האשה בגוני שבסי' ד' הנ"ל הי' ראוי להחמיר כאן לתלות במיעוט בעילות הנואף הראוי להוליד ולא בעילות הבעל שאינו ראוי להוליד ויעיי' בתשו' מיי' השייכים להלכות אישות סי' כ"ה בעובדא דסרה כפרה שהניחה בעלה ריקנית ובחודש י"ב לפרישתו ממנו ילדה והעידו עדים שבליל שבועות מצאו אותה מתיחדת עם גוים ריקים ופוחזים וגפפו אותה וחבקו ונשקו אותה והשיב מהר"מ מר"ב דאין בעדותן ממש דאין כאן אלא ע"א דקרובים ננהו ואפי' חד מינייהו מהימן כבי תרי כיון שלא ראו שזינתה רק מעשה שטות של חיבוק ונישוק ולא מיתסרי בלא קינוי וסתירה ותלינן דהולד אשתוהי אשתהי יב"ח אמנם אי הי' כאן עידי כיעור רוק למעלה מן המטה ורוכל יוצא וכו' פי' ב' עדים דוקא כיעור כנ"ל אז הכא כ"ע מודים דאסורה לבעלה דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן סוף יב"ח בהא וודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עדי כיעור בהא וודאי לא אכשר רבה תוספאה למימר אשתוהי אשתהי יע"ש שהאריך:

210

רי״אומדבריו למדנו לנידון דידן דאי הי' ברור לנו שזינתה עם הנואף לא הי' לן למיתלי בהבעל אי הי' ידעי' שניקב אז הגיד שלו ולתלות במיעוטא וסברות כמו שלא תלה מהר"מ מר"ב בשיהוי דרבה תוספאה אבל הכא אפי' עידי כיעור ליכא כי מה שיוצאה וראשה פרוע בשוק דת משה היא כדכתי' ופרע ראש האשה כדאי' פ' המדיר ואלו הי' בעלה רוצה להוציאה הי' יוצאת בלא כתובה אחר התראה ומ"מ אי רוצה לקיימה אין כופין להוציא כמבואר בסוטה ובפוסקים אבל משום כן לא נחשדה שזינתה ומכ"ש לפמ"ש הרב השואל משמע שבגלילותיו הוא בעו"ה דבר שרבים נכשלים בו ולא יחידה היתה בדבר הרע הזה ומה שנסעה למרחץ עם הנחשד מהלך ששה פרסאות אין כאן אלא יחוד ואין אוסרי' על היחוד הכלל אפי' עידי כיעור אין כאן ואפי' הי' כאן עידי כיעור יעיי' סי' י"א והי' כופין להוציא להפוסקים כן מ"מ אין ברור שזינתה דנימא דהולד ממזר דנשדי' אחר הבועל ולא אחר מיעוט דבעל דהא אפי' עידי בעילה אין כאן ועוד שאין כאן עדים מקובלים כלל רק קלא בעלמא וכי בקול שוויי' ממזר יעיי' כתובות כ"ב ע"ב כי לדעתי קשה הוא למצוא עדים כשרים שיעידו על שום דבר מכוער ואפי' על היחוד ואפי' על הנסיעה למרחץ כי מי יכול להעיד שלא הי' עמהם שומר בשדה בדרך נסיעתם ומכ"ש דליכא כל אלה כמ"ש לעיל שגם על היותו כרות ממש אין עדים ע"כ לית דינא ולית דיינא דאין לפסול הבנים:

211

רי״בוממילא מי מירמא ירושתם מידם ובשגם שהורישם אביהם בצוואה שלו ולענין ממון נאמן האב עוד במגו דאי בעי יהיב להו במתנה כמבואר פ' י"נ וגם הרב שרוצה להיות מתנגד להבנים ששמע כבר מהרופא בחייו שאינו ראוי להוליד הוא עצמו כ' הצוואה מפי האב ולא הגיד לו אין אלו בניך איך יבוא עתה להפסידם חלק ירושתם וכל זה אנו צריכים אם לא ימצא בשטר צוואה שום לשון מתנה כי אם לשון ירושה אבל אם ימצא בו ג"כ שום לשון מלשונות המורים על מתנה א"כ אפי' אינם בניו הרי זוכים בו בתורת מתנה כמבואר בש"ס פ' י"נ ובטוש"ע ח"מ סי' רפ"א סעי' ד' ולא אמרי' בכל כיוצא בזה דבעל השטר לא גמר דינא כי משמים זכו להו ומאן מירמא מידייהו ומכ"ש שהכותב הי' הרב דידע דינא:

212

רי״גוהנה כל דברי אלו כבר נאמרו ממני בקיצור נמרץ במכתבי הקטן ועל זה השיב הרב השואל שתי תשובות בדבר כמדומה לי שמרוב צדקתו של הרב ההוא והתקצפו על האשה שאינה מתנהגת כבנות ישראל הכשרות רצה לפגוע בה ולעשות בני' ממזרים ולהפקיע אותם מירושתם למען תיוסרנה כל הנשים ולא תעשינה כדמותה ועל כן עינו הטעתו במ"ש וז"ל וביחוד לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ק"י סק"י ובמשנה למלך פי"א ממלוה ה' ויו בשם מהרשד"ם דמוחזק בממון לא מיקרי מוחזק אלא אם בוודאי ישאר לו אבל היכי דהדבר עומד בספק בגוונא שיהי' אפשר להוציא מת"י לא מיקרי מוחזק בחזקת ממון והכא גרע טובא ואדרבא הנכסים בחזקת היורשים דאוריי' או מקבלי מתנה לפי צוואתו ובלתי ספק שיזכו שישארו ת"י לכשיגדל הילד ויקבלו עדות וזה מיקרי מוחזק להרשד"ם ולא בחזקת בנו ע"כ השגה:

213

רי״דכל חיך אוכל יטעם דברי מהרשד"ם דמיירי במי שטוען קים לי כמ"ד שאין מקבלין עדים על השטר שהוא תוך זמנו לפרוע מיתומים קטנים ורצה רשד"ם לחדש שאין אומרים קים לי בכי האי גוני כיון שעכ"פ סופן של יתומים לשלם בגדלותם ואין נפקותא אלא להרוויח הזמן בעלמא בזה לא נימא קים לי וחלקו עליו כל גדולי הדור וגם הש"ך ומשנה למלך דחו דבריו מהלכה בזה וגם הוא לא אמרו אלא למיטען קים לי נגד הלכה אבל לא לענין מוחזקת דקיי"ל אפי' פליגי בקביעת הזמן נקרא מוחזק ונשבע ונפטר ככל טענות ממון ואין שום חילוק בין מוחזק לזמן או מוחזק לעולם דעל זמן זה מיקרי מוחזק ונשבע ונפטר ודין זה הוא ש"ע בסי' ע"ג סעי' ב' וסעי' ג'. ולא אמרו מהרשד"ם רק לענין קים לי שהיא מההלכות העמומות ועיי' ב"ש סי' נ"ב ס"ק י"ד. ואי יהיבנא כל טעותי' איך שייך דין זה לכאן התם אין הפלוגתא אלא על הזמן ואנו יודעי' שסופן לפרוע מה לי עכשיו או לכשיגדלו אבל בנידון דידן לפי סברתו הבנים ישאר הממון בידם לעולם והחולקים רוצים להוציא מידם א"כ כל המוחזק יאמר אייתי לי' ראי' ומ"ש שבוודאי לכשיקובלו העדים כשיגדלו נוציא מידם הממון מי הוא הנביא או הדיין שרשאי לומר קודם שקיבל עדים שבוודאי יהי' כך וכך תמה אני על מעלת זה הרב איך עלה על לבו דברים כאלה:

214

רי״התו כ' וז"ל ואף אם נקבל הספק לספק גמור ולא הוי ודאי ממזר אך עכ"פ ספק הוי ואין ספק מוציא מידי ודאי יורשין ומקבלי מתנות לפי צוואתו והוי ממש כמו ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דקיי"ל באהע"ז סי' קס"ג דאין ספק מוציא מידי ודאי דהיבם ודאי והספק ספק וה"נ היורשים דאורי' ודאי עכ"ל דין זה אבאר ואח"כ נראה למי דומה ביבמות ל"ח ע"א וב"ב ס"פ מי שמת ברשב"ם ותוס' מי שיבם בתוך ג' חדשי הבחנה וילדה והנה הבן הזה ספק אם הוא בן האח המת והרי הוא יורשו לבד ואין להיבם חלק בהירושה או אם הוא בנו של יבם ונמצא כל נכסי המת להיבם לבד בזה אומרי' חולקין מספיקא אמנם כשמת סבא דהיינו אבי היבם ובא היבם לירש אביו ובא גם הספק לאמור אני נכדו של סבא ובאתי לירש החצי מכח אבא שהוא האח המת בזה אומרי' הכל ליבם שהוא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ובהא פליגי רש"י ורשב"ם עם התוס' דרש"י ורשב"ם מפרשים כיון שיש ליבם ודאי בנכסים א"כ גם אידך שהוא ספק נותני' לו והתוס' הקשו משנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי שהחצי שלו בוודאי ואפ"ה אין נותני' לו אידך החצי שמחולקין בו ע"כ כ' תוס' שהיבם ודאי יורש שהרי הספק מודה לו שהוא בן זקנו והיבם אינו מודה להספק שהוא בן אחיו המת א"כ זה הוא ודאי יורש ונותני' לו הכל:

215

רי״ווהנה בנידון שלפנינו אלו הי' ספק לנו בבני האשה אם הם בני המת או הם בני ממזירים הי' דומה לבבא ראשונה שהבנים אינם מודים כלל לאחיו ולמקבלי מתנה והם אינם מודים להבנים והוא ממש כמו יבם וספק שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שחולקי' וה"נ אי הוה ספק הוה חולקי' ומה עלה על דעת הרב ההוא לומר דהוה דמיון דספק וודאי: ואם נרצה להתעקש נאמר בהיפוך שהרי עכ"פ היתומים דרים בבית המת ובמטלטלי' וסחורה ועושרו שנמצא שם נקראו מוחזקים כמבואר רסי' קל"ח וכיון שהממון ספק במה שהם מוחזקים א"א להוציא מידם ולא נשארה מחלקותם אלא במה שהוא חוץ להבית ההוא והשתא כיון שהמה בודאי בקצת הממון ממילא לרש"י ורשב"ם גם אידך ממון שלהם אמנם לשיטת התוס' זה ליתא וגם לומר דמקרי מוחזק בדבר שתופסי' מספק נחלקו רוב הפוסקים וכמבואר למי שבקי קצת בסוגיא דתקפו כהן ועכ"פ טפי מספק לא הוי לפי דברי הרב ההוא אבל באמת כבר בארתי לעיל שאין כאן ספק כלל והנכסים להבנים. תו כתבתי במכתבי הקצר שעכ"פ א"א לקבל העדים בקטנותם להוציאם מחזקת כשרותן וממון ירושתם שלא בפניהם עד שיגדלו אשר על זה נתעורר גם הרב השואל. ודעתי מסכמת שאין לקבל העדים בקטנותן. וגם על זה השיב הרב המשיב ג' תשובות א' להוציא מחזקת כשרות קדומה צריך עדות בפניו אבל הכא לא להבנים חזקת כשרות מעולם שמיד שנתעברה ועד הנה לא פסק קלא עכ"ל אולי נעלם ממנו סוגי' דראוה מדברת ספ"ק דכתו' וסוגי' דאמו של ינאי יפתח עינו ויעיי' שם וימצא בטול דבריו:

216

רי״זב' כ' לדחות דהאי ע"א הוה כב' עדים כיון דהי' יכול לברר והוה כמו שלח ואחוי והעדות הוה כמו דבר ברור שהרי א"א להכחיש העדות בשום אופן ובכי האי מקבלין אפי' לפני קטן וכוונתו למ"ש סי' ק"י סעי' יוד הנה אין צורך להשיב על זה כי מה שברור לו מספקא לי טובא כמ"ש ובארתי לעיל באריכות כמה פעמים והאי ע"א הוא כחירגא דיומא דלא שמי':

217

רי״חג' כ' לפי מה שהשריש פני יהושע בדוכתי טובי דהיכי דע"א אינו בא אלא לברר הספק מהימן מן התורה וא"כ עדות דהכא שאינו אלא לברר הספק קיל מכל עניני עדות בעלמא. וכל דבריו אינם אלא תמה א"כ איך משכחת עדים בלא ספק הא כל עדים אתו לברר ספיקא אבל הי' לו להבין דברי פ"י דמיירי בספק שיש בוודאי וכגון קדשתי את בתי ואיני יודע למי שידעי' בודאי שנתקדשה לא' מן העולם ולא לכל בני העולם ואתי סהדי לברר מי הוא וכן בחלב ושומן שידעי' בוודאי שיש כאן חלב וגם שומן אלא שלא ידעי' איזה חלב ואיזה שומן ובא ע"א לברר החלב מן השומן בזה ע"א מהימן מן התורה אבל ספק שאין בוודאי אפי' שיהי' כאן קלא דלא פסיק ואפי' מאה עדים קרובים צדיקים מעידים לפנינו נתקדשה פלוני' המוחזקת בפנוי' ואפי' מאה עדים כשרים אלא שלא נתכוונו בעדותן הרי היא פנוי' כשהיתה ולא מיקרי זה לברר ספיקא וא"כ ה"נ שהוא ספק שאין בו שום ודאי ואפי' הי' עדים שראו עתה נקב הגיד מפולש וגם עדים שראו נקב הגיד קודם לידת הבנים אך לא ראו מפולש באופן שנוכל לספק שמא הפילוש נעשה עתה אחר הלידה וע"א מעיד שראה הפילוש קודם הלידה אינו נאמן דזה אינו לברר הספק ודבר זה פשוט ואין ראוי לטעות בו:

218

רי״טבהא סלקינן שלדעתי הבנים בחזקת כשרותן ובחזקת ירושתן אלא שהארכתי יותר מן הראוי להוציא מן הלב ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ה' י"ב כסליו תקע"ו לפ"ק.

219

ר״כמשה"ק סופר מפפד"מ.

220

רכ״אשלום וכ"ט למו"ח הגאון נזר ישראל ותפארתו מופת הדור ועיני העדה לתורה ולתעודה ולכל מדה חמודה נ"י עהפ"ה כקש"ת מ"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פאזן יע"א, ולאנשי מופת היושבים לפני ה"ה ראב"ד דק"ק עקצין וק"ק פילא ה' עליהם יחיו:

221

רכ״במראשית כזאת תמהני ומלפנים אותה גליתי לאמור אחרי מי רדף מלך ישראל מו"ח הגה"ג נ"י לתהות על קנקן ריקם כמוני ומה אעשה ומצותו עלי ופקודתו שמרה רוחי אעבור פרשתא דא ואתני' בעז"ה וה' יתן שלא אבוש בדברי לפני מלך ואזכה לכוון ההלכה אל האמת. ז"ל השאלה:

222

רכ״גא' יצא קול ביש על אשתו והושיבו לו ב"ד על ככה והוא אמר שנטמאה שמצא אותה בשעת מעשה והיא מכחישתו ונמצא שם עדים על כיעורים ועל העובר שבמעי' שהי' איזה שבועות חוץ לביתו דהיינו בעת ביאה אחרונה לביתו שהי' סמוך לפורי' הי' מקדם איזה שבועות חוץ לביתו ומיום בואו לביתו לא קרב אלי' כלל ומעתה יראה בזמן שתלד אם העובר ממנו אם לא ופסקו שיגרש אותה וגרשה וילדה בן בתחלת חדש ט' לביאתו לביתו והמגרש נשא אשה וילדה בת תחלה שוב תבעתו הגרושה בעש"ג לשלם מזונו' עבור הבן על העבר וגם על העתיד כל צרכי הבן יהי' עליו והוא טען שאינו בני ומ"מ יצא מב"ד של ערכאות חייב והיות כי בעיר ההיא דרים זוגו' זוגו' בחדר א' כיושבי צריפים ודרים עם נשותיהן בפני רבי' בעו"ה העידו שכיני' שבא עלי' בליל טבילה שהיתה זוג בליל תענית אסתר וגם אח"כ והשיב המגרש שלדעתו לא תתעבר מביאה א' או ב' ע"כ חושב שאינו בנו ועתה גדל הבן והוא כבן עשרי' שנה הולך בתום וירא ד' ורוצה לישא אשה בישראל וצוח כי כרוכי' להכשירו בקהל ד'. ויצא ממו"ח הגנ"י וצירופיו להתיר ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה והעני' גם אני ומי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו יפה הורה יפה דן דינו של זה למזור ולא לממזר ושלא יאמרו רבותא למסייע שאין בו ממש ע"כ אאריך קצת:

223

רכ״דהנה פשוט אעפ"י שהאמינתו תורה להאב מ"מ לא עדיף מעדות גמור דאורי' דנהי דאפשר דלא בעי דרישה וחקירה ואינו צריך לברר כלל לומר מנא ידעת שאינו בנך אלא נאמן סתם מ"מ כל שאומר מאומד מדומה שאפי' ב' עדים כשרים אין עדותם עדות מכ"ש ע"ד זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ההוא אמר שיראה מה יהי' בזמן לידתה והנה ילדה לט' חדשי' לביאתו לביתו ויש עדים שבא אז עלי' אלא שהוא דומה בדעתו שאינה מתעברת מביאה א' או ב' דעת שוטי' היא זו וגם נראה קצת כהוחזק כפרן שהרי לפני הב"ד אמר שלא בא עלי' כלל ולא נגע בה והנה יש עדי' שבעל ושנה ואולי אפשר שאינם עדים כשרים שראוי' להעיד במקום אחר כגון נשים וכדומה שיודעי' דברים כאלו מ"מ בענין כזה להכחישו אפשר שכשרי' כמ"ש בש"ע ח"מ ס"ס ל"ה מצד התקנה והרי הוא מתרץ דבריו הראשונ' שאמר בב"ד שלא בא עלי' רוצה לומר ביאה שראוי להתעבר כי סבר בביאה א' או ב' לא תתעבר וכעין זה מקבלין אמתלא לתרץ דבריו הראשונים כמ"ש רסי' כ"ט ויש לדחות הדמיון ובאמת יש לי לתרץ כוונתו דהנה נהי דלדידן לא מיקרי זו פרוצה ביותר אלא נחשדת שיצא עלי' קול מזנה ועדי כיעור מ"מ התורה האמינתו והוא אמר שראתה ומצא אותה בשעת מעשה ממש והיא בעיניו כפרוצה ביותר והנה אע"ג דכ' ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו דלבה"ג וכמה פוסקי' אפי' פרוצה ביותר מ"מ רוב בעילות אחר הבעל נ"ל דיצא להם כן ממ"ש מהרש"ל בס' חכמת שלמה בפסחי' ר"פ האשה שאמר הקב"ה להושע בניך ספק שלך ספק של אחרים אע"ג דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ משו"ה דקדק ש"ס שאמר הקב"ה מה אעשה לזקן הזה דוקא הואיל והי' זקן ע"ש מזה יצא לבה"ג ורמב"ם דהרי התם גומר בת דבלי' שהכל דשין בה כדבילה ואפ"ה אי לאו דזקן הוה לא הוה אמר הקב"ה שהבני' ספיקות ש"מ אפי' בגומר בת דבלים רוב בעילות אחר הבעל כנלע"ד ומינה דעכ"פ בזקן ופרוצה לא אמרי' רוב בעילות ולאו דוקא זקן בשנים אלא זקן ת"ח שאינו מצוי כתרנגל וחשיב האי גברא בנידן שלפנינו כיון שמצאה בשעת מעשה הרי היא בעיניו כפרוצה ביותר ובאותן הימים הרי לא בעלה אלא ב' בעילות ה"ל הפרוצי' שכיחי' יותר ונידון הוא כזקן והיא כפרוצה ולא תלי' רוב בעילות אחריו כן יש ליישב דמיונו אבל מ"מ לא נ"ל לאמת כי גומר בת דבלי' שהכל גומרי' בה כדבילה אבל הכא נהי דאשכח בה פרוץ א' כולי עלמא מי חשידי ואי רובא דעלמא גוים פרוצים א"כ פשיטא שהולד כשר ועוד אפי' לפי דבריו הלא לא הכחיש שאינו בנו אלא אמר לפי מה שיראו זמן לידה והנה נולד בתחלת חדש ט' לביאתו לביתו אחר שפירש ממנה איזה שבועות אבל קודם איזה שבועות הי' אצלה כבחור לא כזקן ואם נצרף אותן איזה שבועות הנה ימלאו ימי' לט' שלימת וילדה בזמנה ואע"ג דכ' מו"ח הגנ"י איזה שבועות כולל גם איזה חדשים כוונתו דמ"ח הגנ"י לתרץ דברי האב שהוא כעד שמתרץ דבריו שלא יהי' כסותר עצמו אבל הכא אם נפרש לשון איזה שבועות כפשוטו וכלשון בני אדם אינו סותר דברי' הראשוני' שאמר בב"ד שיראה מה שיהי' בזמן לידתו אזי יבחן אם הוא בנו או לא ומי יביאנו לפרש חוץ מפשוטו רק מה שאמר אח"כ כשנתבע בערכאות ודברי' אלו לא מעלין ולא מורידי' אפילו בעדות גמור כמ"ש מהרי"ק מביאו רמ"א בח"מ סי' ל"ד סוף סעי' י"ח. וכעין העובר בבית המכס אע"ג דהתם יכול לחזור בו אבל אם אינו חוזר בו משמע דסומכי' על אמירתו בבית המכס מ"מ מסתייען דלא הוה עדות גמור ואין אנו אחראין לתרץ לשון איזה שבועות באיזה חדשים כדי ליישב דברי' שאמר בבית המכס ע"כ הי' נ"ל פשוט שאין לפסול הבן עפ"י דברי האב הזה מצד הסברא:

224

רכ״הואב"א גמרא כמ"ש מו"ח הגאון נ"י שבתשו' ראנ"ח ח"א סי' מ"ה נקיט קולי מתניתא וצירף ג' דעות דעת בה"ג דבעי' היכר בכורה דוקא ודעת תוס' רי"ד ונכדו ריא"ז פ"י יוחסין דבמכחשתו לא מהימן ודעת הרי"ד בספרו המכריע סי' ס"ד דוקא שאומר שהוא בנו ונולד לו מערוה אבל לומר שאינו בנו לא מהימן וכן פי' המורה שהוא פירש"י שלפנינו במס' קדושין ע"ח ע"ב ועיינתי בפנים בכל המקומות הללו ויש לי מקום עיון בכל האמור ע"כ אאריך קצת בעזה"י:

225

רכ״והנה מ"ש הריא"ז בשם זקנו בקונטרס הראיו' שהוא ס' המכריע שבידינו ממנו קצת שם מבואר בהיפוך לכאורה דכל דבריו שבמכריע לא נאמרו אלא לדחות דברי שכנגדו וכ' שאם יפרש פלוגתת ר"י ורבנן אפי' על ממזר שאינו בנו ויהי' נאמן אינו בנו תקשי האי דארוס וארוסתו מ"ט לא מהימן האב לשוי' ממזר וע"כ משום שמכחישתו לא מהימן וא"כ בעובדא דהתם לא מהימן ממ"נ אבל למאי דמסיק דלא מהימן לומר אינו בנו וכן לבה"ג דלא מהימן אלא במקום היכר בכורה א"כ אין הכרח מארוס וארוסתו דלא מהימן משום שמכחשתו האמת בתוס' רי"ד בקידושי' מייתי בהחלט דבמכחשתו אינו נאמן כמ"ש לעיל בפרקין והיינו בארוס וארוסתו ולא מייתי תי' אחר אבל הסברא תמוה מנ"ל להמציא כך התורה האמינתו לאב אפי' נגד חזקה דאורי' ולא מצינו בשום מקום נאמנו' לאם מן התורה איך ניקום ונימא מסברא דהכחשת האם יועיל לולי ראי' מש"ס וכיון דמארוס וארוסתו אין ראי' כנ"ל א"כ אידא לי' הך דינא ואולי חזר בו בס' המכריע ודברי ריא"ז תמוהים והב"ש רמז עליהם בסי' ד' סקמ"א ולפע"ד אין לסמוך על זה כלל:

226

רכ״זוהנה בירושלמי פ"י יוחסין אמתני' בני זה ממזר מייתי ר' יוחנן אמר לתת לו ולא ליקח ממנו ומקשה מתניתא היא בני זה ממזר אינו נאמן ומשני דלר' יהוד' קאמר ר' יוחנן ונ"ל פירושו דר' יוחנן קאמר לתת לו לומר שהוא בנו אבל לא ליקח לומר שאינו בנו זה אינו נאמן וכהמכריע הנ"ל ופריך היינו רבנן דאינו נאמן בני זה ממזר ומשני לר' יהוד' צריכא דר"י אמר נאמן היינו שהוא בנו ממזר שבא על ערוה אבל לא ממזר שאינו בנו וכפירש"י במתני' שם מיהו איכא שם חד מ"ד דלר' יהוד' נאמן אפי' ליקח ממנו וא"כ לאותו מ"ד ר' יוחנן לרבנן קאי אבל לר' יהוד' מהימן אפי' שאינו בנו וזה דעת רמב"ם פ"ד מנחלת ונ"ל דס"ל דבש"ס דילן ב"ב קכ"ט ע"ב אמר ר' יוחנן אינו נאמן כרבנן והיינו משום דסתם רבי ושנאו בלשון חכמי' בני ממזר אינו נאמן ואי ס"ד ר"י מפרש מתני' בממזר מאשתו אבל אינו בנו אפי' לר' יהוד' לא מהימן ה"ל למימר התם באומר שאינו בנו ור' יוחנן אפי' כר' יהוד' אע"כ לא ס"ל לש"ס כירושלמי מיהו יש לדחות אדרבא לא בעי לאוקמא דשלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא בר מהילכתא דהלכה כמותו בכל הני ע"כ אוקמוהו בבני בכור אבל לא באינו בנו אע"ג דעי"ז יחלוק ר"י אדר"י דירושלמי דמשמע התם פסק כר' יהודה:

227

רכ״חוהנה לכאורה י"ל דפלוגתא דירושלמי תלי' בפלוגתא דהר"א מפרי"ש ותוס' דהר"א מפרי"ש מפרש קרא בן השנואה יכיר שמכיר מי הוא בן השנואה (דברי עצי ארזי' אעפ"י שהוא שכלי אינו נכון אטו סכינא חריפא מפסקא לקרא) כוונת הקרא שאנו מוחזקי' השנואה ילדה ראשונה וכן האמת ואנו מוחזקי' בבן א' שהוא הנולד ראשון והוא ממזר מבן השנואה והאב אומר אותם שאתם מחזיקי' באהובה הוא בן השנואה ובן השנואה הוא בן האהובה ועושה הכשר ממזר והממזר כשר ע"י היכר בכורה והאמינתו תורה אך הזהירו שיהי' שמור בנפשו שלא ישקר באמונתו ולא יכול לבכר את בן האהובה אבל אנו מאמינים לו ולפי זה י"ל לתת אבל לא ליקח דלא האמינתו אלא על בנו ולא לומר אינו בנו ואידך מ"ד לא ס"ל הא קרא כנ"ל אלא מלשון יכיר מפיק התורה נתנה לו רשות להכיר קטן לבכור וממילא נעשה גדול ממזר ואינו בנו ומוכח דנאמן אפי' אינו בנו:

228

רכ״טואמנם בקרא לא כתיב אלא ע"י הכרת בכורה ומוסיף ר' יהוד' כשם שנאמן לומר זה בני בכור ומשוי לאינך ממזר עי"ז הה"נ בן גרושה וחלוצה אעפ"י שאינינו ע"י הכרת בכורה וס"ל לבה"ג דר' אבא דשלח לר' יוסף הכריע מדנפשי' מדסתם רבי כרבנן לענין ממזר בלא הכרת בכורה ש"מ בהכרת בכורה ס"ל כר' יהוד' ובלא הכרת בכורה כרבנן:

229

ר״לוהקשו עליו מיבמות מ"ז ובתחילה תי' הרא"ש התם נמי ע"י הכרת בכורה הוה דאם נולדו בגיות אין להבנים דין בכור לנחלה ושוב העלה דהרי הבה"ג לא אמרו לר' יהוד' אלא להכרעת ר' אבא דשלח לר' יוסף הנה מ"ש דהתם נמי ע"י הכרת בכורה הוה כבר דחה רמב"ן בחי' ב"ב סברא זו דכי היכי דאמרי' יכיר דוקא ע"י הכרת בכורה ה"נ נמי דוקא דאיכא בכור ומבכר זע"ז אבל לסלק כל דין בכורה מבניו לא שמענו ולע"ד גם מרא"ש לא נעלם זה אך נ"ל בכוונתו דמתרץ דלהכי מתרץ ר"נ לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ולא תי' בפשיטות דהא לא הוה הכרת בכורה דאפשר ס"ל לר"נ כריש לקיש במס' בכורות מ"ז ע"א וא"נ אפי' לר' יוחנן מ"מ בעי לשנויי אפי' אי ס"ל לר' יהוד' כריה"ג התם דהי' לו בנים בגיותו ונתגייר ונולד לו בן בגירותו יש לו דין בכור לנחלה נמצא אי אותו הגר טובל עתה לפנינו וילדה לו אשתו בן ועומד בדבורו בני זה בכור הוא וממילא הוה אינך גוים הוה מהימן ע"כ אמר ר"נ עדיפא מיני' לדבריך גוי אתה ואפי' לכשיתגייר עתה ויאמר עליהם שנולדו לו קודם גירות לא מהימן למפרע דלא הוה תחלתו וסופו בכשרות דאפי' לרי"ב ברוקא ספ"ב דכתובות לא מהימן בגירותו עמ"ש בגיותו אלא במילי דרבנן ולא בעדות דאורי' ונגד החזקה ויפה תי' הרא"ש ב' תרוצים א' ר"נ רצה לתרץ אפי' לריה"ג או לר"ל כנ"ל ותי' ב' דבדר' יהוד' מודה בה"ג ולא אמרו אלא בהכרעת ר' אבא לר' יוסף:

230

רל״אאך עיקור תמיה על ה"ג ור"ת ממסקנת ש"ס ביבמות והילכתא כר"נ ובב"ב קכ"ט ע"ב הילכתא כר' אבא וקשי' הילכתא אהילכתא דכיון דהלכתא כר' אבא ולא מהימן אלא במקום הכרת בכורה והכא גבי גר למאי דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דנולדה לו בנים בגיותו לא הוה תו בניו שביהדותא בכורי' א"כ מאי צורך להילכתא כר"נ וצע"ג. ע"כ נלע"ד דנהי ר' אבא ס"ל דלענין הכרת בכורה מהימן אפי' שעי"ז ממילא הוה הגדול ממזר ואינו בנו כלל דהתורה האמינתו לענין בכורה מ"מ כל זה באמרו בני זה הקטן בכור אבל אם אמר זה הגדול אינו בני אע"ג ממילא הוה הקטן בכור לא מהימן דזה ילפי' מדר"נ ונאמר לדבריך אין אתה אביו ולא האמינתך תורה נגד החזקה בשלמא אי עיקור עדותו שהקטן בכור והאמינו תורה על זה הקטן אע"ג שממילא מסתעף שהגדול אינו בנו מהימן אבל כשתחלת עדותו זה אינינו בני ולא האמינה תורה למי שאינו אב אע"ג דמסתעף מיני' ענין בכורה מ"מ בתר עיקר עדות אזלי' וזה מוכח מתרוצו של ר"נ ולזה איפסקא הילכתא כר"נ ביבמות ומיושב היטב שיטת בה"ג ור"ת:

231

רל״בהיוצא מהנ"ל דבאומר להדי' בלי הכרת בכורה אינו בני כל אפין שוין בה"ג ור"ת ורש"י ותוס' רי"ד בס' המכריע ור"א מפריש דלא מהימן וכדמשמע מקרא לתת לו ולא ליטול ממנו ולא פליג בהדי' אלא הרמב"ם ויפה כ' מו"ח הגאון נ"י דעל הפחות שקול ישקלו כל הני הגאונים עם דעת הרמב"ם בספק שקול וה"ל ס"ס ספק הלכה כהגאונים הנ"ל אם ת"ל כרמב"ם דלמא וספיקא מעלי' הוא דהרי האי גברא כל סמיכתא על שמצא אשתו שוכבת עם אחד וזה מצא בביתו הרי אזלי אינהו לגביהו ומרובא דעלמא גוים פרשי ולכל הפחות מידי ספיקא לא נפקו וה"ל ס"ס וכל זה אי נניח שהבעל אמר אין זה בני וכבר כתבתי לעיל שלע"ד אין ממש בדבר זה בלאו כל הנ"ל ע"כ יען מו"ח הגאון נ"י וצירופיו נכנס בעובי הקורה כבעל הקורה אשר כל בית ישראל נשען עליו היות כן דרינא בהדי' להסכים בהתירא דהאי גברא שהוא מותר לבוא בקהל ד' הנל"ד כתבתי וחתמתי שמי חתנו כבנו הנ"ל. פ"ב כאור בקר ליום ה' ח"י שבט תקצ"ג לפ"ק:

232

רל״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

233

רל״דיהא שלמא רבא וחיים וכ"ט לה"ה מהו' הרב הגאון המאוה"ג המפורסם כערוגת הבושם כקש"ת מו"ה שמחה נתן עלינבערג אב"ד ור"מ דק"ק מאנשציזק יע"א:

234

רל״היקרתו הגיעני אודת שאלה אשר נשאלה לפני פר"מ כ"ת והציע לפנינו פלפול רב ועצום בין הדרתו ובין הרב השואל והדברים עתיקים וחריפים ומתוקים ובקש ממני לחות דעתי הקלושה מה היא בענין זה וז"ל השאלה א' מבחורי חמד כבר תמניסר אירע בו מעשה ביום שנכנס בבריתו של אאע"ה א' מהאומנים נכשל ידו ונעשה אומנתו שלא כדרך הארץ ומחמת זה לא מצאה המילה תעלות ימים רבים עד שהוצרכו להשתדל ע"י רופאים וכאשר נעשה לו מיני מרחצאות וניתן לו משקים סממנים ותאכל בתחתיות האבר למעלה מהעטרה ממש כמין סדק קטן עד שברבות הימים כי גדל הנער כבן תשע שנים נסתם נקב השתן לגמרי ומימי רגליו שותתין רק דרך הנקב הנעשה בלבד עד הלום ואין שום היכר כלל לנקב השתן כאלו לא הי' מעולם וגם כי לא טהור מקרה לילה הכל יוצא דרך אותו הנקב לבד ושאל השואל מה דינו לבוא לקהל ישראל עכ"ל השאלה אות באות:

235

רל״והנה הדין הזה צ"ע ואחרי העיון יפרד והי' לארבעה ראשים.

236

רל״זא' במה שנסתם הנקב השתן ומוציא מותרותיו בנקב שנתחדש לו.

237

רל״חב' במה שיש לו ריבוי שערות באותו מקום והוא לא הגיע לכלל עשרים שנה.

238

רל״טג' דין ספק פצוע דכא אשר קצת גאוני זמנינו רצו להמציא קולא עי"ז ולא נ"ל.

239

ר״מד' תוכן ענין המכה הנזכרת אם יש בה חשש פצוע דכא וכרות או לא. ואבאר א' לאחת כיד ה' הטובה עלי והוא יצילני משגיאה ומכשול ויוריני דרך אמת בתורתו הקדושה:

240

רמ״א(א) על סתימת נקב השתן ז"ל תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' ה' על מי שלא הי' לו נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מים וגם אין לו כ"א ביצה א' איכא לספוקי אם הוא מוליד או אם אינו מוליד אם הגיע חלול ועובר הזרע עפ"י האמה וחוזר לנקב ויוציא אז אינו יורה כחץ אלא שותתו ואינו מזריע אבל אם מנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו הנקב ואעפ"י שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע משום דהוה אברזא דחביתא דאיתא בגמ' ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבוא בקהל דגרסי' פ' הערל אר"י אמר שמואל פ"ד ביד"ש כשר וכו' וב"ש סי' ה' בסק"ט כ' ואם נסתם שביל של ש"ז כשר לדעתו וצ"ע אם נשא אם כופין להוציא עכ"ל נתכוון לתשו' הרא"ש הנ"ל:

241

רמ״בהנה הטיל לנו ג' ספיקות א' אם הקנה חלול. ב' אפשר שיורה כחץ או לא. ג' אי מתחמם בעומק הרחם ולדמותו לברזא דחביתא או לא ולפע"ד בנידון שלפנינו אין שום א' מהספיקות הנ"ל דספק חלול היינו בעובדא דילי' שהי' מולידה ומבטן והריון ואימא כך הולידה הטבע פי האמה סתומה והקנה חלול וכנ"ל אבל הכא שהטיל מים מפי האמה כדרכו עד אחר כמה שנים ונסתם מאליו ואינו ניכר כלל והיינו משום שמי רגליה לקחו דרכן דרך הנקב ושבתו החלקים מעשות מלאכתם היינו הקנה שמנקב והלאה ונקב השתן שבתו מעבודת פעולתן ונהר יחרב ויבש עי"ז נסתם פי האמה לגמרי בשב ואל תעשה ואינו ניכר כלל והשתא ומה הנקב שבפנינו נסתם ואינו ניכר ק"ו הקנה החלול שבפנים ואת"ל שהקנה לא נסתם ומי רגלים עוברי' דרך הליכתן עד סמוך לפי האמה איך נסתם פי האמה מעיקרא כל זמן שהי' פתוח ומצאו מי רגלים דרכם בשביל הראוי להם מ"ט חזרו לאחוריהם דרך נקב המכה עד שנסתם נקב פי האמה אע"כ זמן רב שתתו דרך נקב המכה ועי"ז נחרב ויבש הקנה ופי האמה ונסתם לגמרי נמצא במה שאנו רואין שנקב פי האמה נסתם לגמרי אין ספק שגם שביל מי רגלים נסתם לגמרי אעפ"י שעדיין יש לפקפק דלמא שביל הזרע שבקנה לא נסתם מ"מ הוא חשש רחוק ואין זה ספיקא של הרא"ש הנ"ל ובהכי מתישב תשו' הרשב"ש דמייתי ב"י סי' ה' דלא הוה נגד תשו' הרא"ש דהתם מיירי בלא נסתם פי האמה ושביל מי רגלים פתוחי' משו"ה החמיר משא"כ בנידון הרא"ש:

242

רמ״גהספק השני שכ' הרא"ש אפשר שיורה כחץ היינו מפני שיריי' כחץ הוא מחמת שהטפין עוברי' דרך שביל קצר וצר ונדחקי' בכח גברא כאיש גבורתו דרך פתח צר עי"ז יורה כחץ כדרך כל מוציאי' מים ע"י קנה חלול וצר שזורק למרחוק אבל תחילת יציאת הזרע ממקורו איננו יורה כחץ עד שנכנס למקום צר ובעובדא דרא"ש לא לחנם דקדק שהי' הנקב סמוך לכיס ולא הי' די באורך הקנה שמכיס עד הנקב לדחוק הטיפה להוציאו בכח לזרקו למרחוק ע"כ אמר הרא"ש בדרך אפשר שיש בו די להורות כחץ ונ"מ אם יולדו לו בנים לא נאמר צא ובדוק אלא נתברר שיורה כחץ אבל נידון שלפנינו שלפי הנראה הנקב הוא סמוך לעטרה מקום שיד המוהלים ממשמשין ובאין קרוב לודאי בלי ספק שיורה כחץ שם אם נסתם הקנה משם ואילך ולפמ"ש לעיל שלע"ד נסתם הקנה א"כ יורה נמי כחץ:

243

רמ״דהספק השלישי נסתפק הרא"ש אם מתהמם בעומק הרחם דאפשר דדמי לברזא דחביתא הוא ענין אחר והוא דביבמות ע"ה ע"ב אמרי' כקולמוס פי' שנחתך מעובי הגיד ונתדקדק ונתקצר מעוביו בראש הגיד כעין קולמס שהוא חד ודק בראשו ואין עובי הגיד נוגע בכותלי הרחם מחמת דקותו ואינו מתחמם בראשו והוה סד"א דאינו מורה כחץ ומסיק דכשר מדי דהוה אברזא דחביתא פירש"י שקצר מלפניו ואינו נוגע בכותלי הנקב שבתביות מלפניו וכשהוא תוחבו ובא עד עוביו נוגע כך אע"ג שאין ראש הגיד נוגע מפניו מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו עכ"ל רש"י והכא חייש הרא"ש נהי שהגיד שלם מ"מ י"ל שהפגישה בכותלי הרחם והחימום אינו מועיל אלא במקום הוצאת זרע אבל אבר שממקום הנקב ולמעלה אינו אלא כדלדול בעלמא והכא שהנקב הוא הרחק מאוד מראשיתו סמוך להכיס ולעולם לא יגיע לעומק הרחם הא לא דמי לכקולמוס דש"ס דדמי לברזא דחביתא דהתם נהי תחלתו וראשו אינו מתחמם מ"מ מה שאחריו מתחמם בעומק הרחם אבל זה שהוצאת טפה הוא הרחק מאוד באדם ולא יגיע לעומק ה"א שא"א להתחמם קמ"ל הרא"ש שהוא באפשרות ואם יוליד בנים לא נסתפק בהם ויש"ש סס"י י"ג כ' דדמיון רחוק הוא זה לדמותו לברזא וסיים ומ"מ כשר הוא ור"ל בעובדא דרא"ש דהוה ביד"ש אבל בידי אדם פסול להיש"ש הואיל והוא סמוך לכיס ממש ואמנם בנידון שלפנינו שמזריע סמוך לראש הגיד ואלו הי' נחתך שם כקולמוס הי' דומה לברזא דחביתא ה"נ להא דמי:

244

רמ״הבאופן שי"ל שאין כאן ג' ספיקות להחמיר כמו שחשבו בתשו' האחרונים גאוני זמנינו ז"ל וכיון שזכינו לדין דאפשר דיורה כחץ י"ל שמותר בקהל אע"ג דפשוט דכרות ופצוע אפי' יורה כחץ פסולי' בקהל מ"מ פסול דניקב שאני דלא החליטו בש"ס לפוסלו סתמא אלא ניקב פסול מפני שהוא שותת מבואר דאין כל הנקבי' בכלל פצוע וכרות וכן משמע מתשו' הרא"ש עצמו מדאיכפל למימר בין כך ובין כך כשר בקהל כיון שהוא ביד"ש וק' מאי שייכי' הכא אטו מפסולי והכשר קהל איירינן הלא לא איירי אלא אי יורה כחץ אי לא לענין הכשר ולד ופסול קהל לא תלי' ביירי' חץ ומה רצה הרא"ש בזה אע"כ גבי נקב שאני דהכל תלוי ביריי' חץ ואי אינו שותת ממילא לא הוה פצוע דכא:

245

רמ״וואגב אמינא אנא מה שיל"ד בש"ס נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דקשה הל"ל סתם קרום שעלה מחמת מכה בטרפות דהרי מבואר ר"פ בהמה המקשה דכל טרפה שבעולם אין לו תקנה והנלע"ד דהנה ר"א ממיץ מייתי ראי' מירושלמי דפצוע דכא אינו חוזר להכשירו וא"כ ק' בש"ס ניקב פסול נסתם כשר איך אפשר שיתכשר אח"כ פסולו ומשום כך ס"ל פסול אולד קאי נגד רוב הפוסקים ונ"ל ליישב קושיתו עפ"י מ"ש הר"ן פא"ט שהקשה אחר שאין שום טרפות חוזר להכשירו א"כ ניקב הריאה ונסרך כסדרן איך יכשר ותי' דאותו הנקב שהי' ראוי לסרך כסדרן אותו נקב אינו פוסל מעיקרא וכשר הוא אלא שאין אנו בקיאי' איזה נקב ראוי לסירכא כסדרן ע"כ מספיקא אנו פוסלין כל הנקבי' טרם שעלתה בהם סירכא כסדרן יע"ש והנה כשעלה קרום חזק וסותם הנקב הי' לנו לומר שזה הקרום מברר לנו ספיקותינו שזה הנקב איננו מנקבי' הפוסלים שאלולי כן לא עלה בו קרו' הזה ואין אנו אומרי' כן אלא אפ"ה פסול עד שיעלה בו סרכות כסדרן ממש. היות כן אומר אני דבניקב הגיד נמי אין כל הנקבי' בכלל פ"ד ואותו שהוא בכלל פ"ד אינו חוזר לעולם כעדותו של ירושלמי שאין פ"ד חוזר ואותו שחוזר ע"י קרום שאינו נקרע ע"י יתברר שלא הי' נקב זה פ"ד לעולם אפי' כשהי' פתוח ומפני שאין אנו בקיאי' אנו פוסלין כל נקב שהוא שותת ונסתם כשר מפני שהוא מבורר למפרע שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו אין הכוונה שכבר שהי' פסול באמת חוזר להכשירו כי אין פ"ד חוזר אלא פסול אצלינו מחמת ספק וחוזר להתברר ע"י עליית קרום משא"כ בריאה דוקא שאין הספק מתברר ע"י קרום ומזה ראי' דס"ל להני גאונים דספק פ"ד פסול בקהל וכאשר יבואר לקמן אי"ה:

246

רמ״זונ"ל דקדוק לשון הש"ס דקאמר בכולי שמעתתין פסולה לשון נקבה ובניקב קאמר ניקב פסול ולא פסולה ולרא"מ א"ש דבכולי' שמעתי' לא מיירי מדבר ידוע אלא קאי אהלכה ודין בעלמא שזו פסולה בהלכות כרות וזו כשרה משא"כ הכא הוא דן על הולד אם הוא פסול או כשר ונקט לשון פסול אבל להחולקי' על רא"מ ק' ולהנ"ל ניחא דאין הנקב מוחלט שהוא פצוע דכא או כרות אך אנו צריכי' לדון על הנקב הלז אם הנקב הזה הוא נקב פסול או נקב כשר וא"ש. ואם כדברינו כן הוא א"כ אע"ג דפ"ד מותר בנתינה מ"מ ניקב הגיד אסור בה דלמא יחזור להכשרו ואגלאי מילתא דלא הי' פ"ד מעולם ועיי' יבמות ע"ה ע"ב מסיק מהא ליכא למשמע ולהנ"ל י"ל הדיוקים וק"ל:

247

רמ״חולפי האמור הא דאמר נסתם כשר וזהו שחוזר להכשרו לאו דוקא נסתם ע"י קרום ה"ה נסתם הקנה חלול שמהנקב ואילך נמי חוזר להכשרו והא דאמר ש"ס נסתם הנקב ולא נסתם הקנה משום דש"ס מיירי בנקב קטן כפי' רש"י בד"ה ניקב נקב קטן שנסתם בכ"ש וכו' ע"ש ואותן נקבי' כמה פעמים מי רגלים עוברי' על גבו' ויוצאי' דרך פי האמה ואין דרך שיסתם הקנה החלול אבל אה"נ נקב גדול שעל ידו שותתן מ"ר בפגעם בו ולא יכלו להגיע להקנה משם ואילך נסתם הקנה מאליו ושוב חוזר להכשרו. אלא דלפי הנ"ל דאיתא פ"ד אינו חוזר צריך ג"כ כנ"ל שאם יסחום הקנה איגלאי למפרע שמעולם לא הי' הנקב בגדר פ"ד אלא שאין כל הנקבי' ראוי' שיוסתם הקנה על ידיהם וכמ"ש לעיל בקרום שסותם הנקבי' ודוחק וצ"ע ועכ"פ אין ראי' לסמוך להתיר על דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דאע"ג דאנו מדמין לא נעשה מעשה על זה לחוד. ונבוא אל השני:

248

רמ״ט(ב) שיש לו שערות הרבה באותו מקום דין זה נבעו האחרונים מלשון רמב"ם פ"ב מאשות הל' י"ד וז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהעכום עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהי' בן י"ג שנים ויום א' נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם וכ' הגאון בית מאיר שיצא לו לרמב"ם כן מברייתא דיבמות פ' ע"א אין הסריס נידון כבן סורר ומורה לפי שאין סו"מ נידון אלא בחתימת זקן התחתון ונכון הוא. והנה כ' לח"מ שם דסריס אדם דהכא היינו אפי' ביד"ש רק שהי' לו שעת הכושר שעה א' ע"ש משמע דפשיטא לי' דסריס חמה יש לו סי' שערות בזמנו וליתי' וכן משמע מברייתא דבן סו"מ הנ"ל דסתם כל סריס אינו נעשה בן סו"מ אך הרמב"ם שם מהלכה י"א ועד י"ד לא מיירי מסריס ודאי שנחתכו גידיו וביצו לפנינו אלא ע"י סימנים אנו רוצים לברר שהוא סריס והיינו שנולד סריס כי אלו היינו רואי' בו שום חסרון באברי' היינו יודעי' שהוא סריס ולא צריכי' לסי' סריס אך מיירי במי שע"י סי' סריס אנו רוצים לברר שהוא סריס ע"כ קאמר שפיר שאפשר שיהי' בו סי' סריס ומ"מ יביא שערות קודם כ' שנה ואז נתברר שאינו סריס והסימנים המה שנוים בעלמא אך לאחר ך' יש חילוק כמ"ש שם רמב"ם ואם יתברר שהוא סריס נקרא סריס חמה כנ"ל וע"ז קאמר אבל סריס אדם שנעשה בו מעשה בפנינו שאין אנו מסופקי' בו והוא ודאי סריס אין צריכי' להמתין כי בודאי לא יבוא סי' לעולם וה"ה סריס חמה כה"ג אלא דלא שכיח שנולד כך בחסרון גיד ושארי חסרונות בביצים אפשר דוקא כשנטל אינו מולידי' אבל נברא כך מוליד ואיננו סריס כלל:

249

ר״נונ"ל עוד דדקדק הרמב"ם לא יבוא סי' לעולם ולא אמר לא יביא שערות לעולם להורות נתן כי שערות יביא אפי' הרבה אך לא סימנים פי' כי אין השערות סי' אלא עד כ' שנים וזה לא יביא בזה הזמן ומה שמביא אח"כ אינו סימן אלא שערות וכן יש להבין ממ"ש תוס' יבמות פ' ע"ב ובקדושין ל"ה ריש ע"ב ע"ש:

250

רנ״אמ"מ מבואר מזה דסריס לא יהי' לו שערות קודם עשרים שנה ונהי דבסריס ודאי ליכא למיסמך עלה כגון עד"מ נכרת הגיד ומגדל שערות לא נימא שאינו סריס ולא עוד אלא אפי' בפלוגתת פוסקי' ומייתי שערות לא נאמר מדהביא שערות איגלאי מילתא הלכה כאידך מ"ד די"ל כמ"ש רשב"א דבודאי טרפה אפי' ירבו כחול ימים לא מתכשר ואפי' בפלוגתא ולימא איך לדעתי הוא ודאי טרפה ולא יועיל חיותו ועי' בהגה' שנדפסה בפנים בטי"ד סי' מ"ח וה"נ דכוותי' אפי' לברר ס' פלוגתא לא יכריעו הבאת שערות אך להכריע ס' בגוף הענין אם הנקב הזה ראוי להעלות ארוכה או שיסתם או שכבר נסתם הקנה ואיננו פ"ד זה יכולי' להכריע ע"י ריבוי שערות כי אלו הי' סריס לא הרבה שערות קודם כ' שנה וכבר כ' בית מאיר וגם בית אפרים שאין לחוש לשומא ע"ש:

251

רנ״באלא שהדבר צע"ג איך אפשר שלא נזכר בש"ס ובשום פוסק ראשונים ואחרונים דין זה דשערות אצל דיני פסול קהל ולא הוזכר אלא לענין סימני גדלות ולא לשתמיט בש"ס בהכי מרזב וקולמס ונקב וברזי' סילוא שנזכר שגדלו שערותיו או יעיין בשערות ואיך נעלם מכל רבותינו אשר מעולם לא נעלה להם רז עד שגילה לנו הגאון מראדוויל בס' נב"י קמא חא"ע סי' ד' ע"כ חוכך אני אולי אלו הסי' היו כמו סי' ביצים כד וחד דמסיק ר"ז בחולין ס"ד ע"א סי' לאו דאוריית' פירש"י הנך סימני ביצים לאו הל"מ הם ואין לסמוך עליהם עכ"ל ובחולין ע"ט ריש ע"ב מסיק וסי' דאורייתא פי' ר"ן אותן הסי' הם דאורייתא הל"מ רברבן אודני וזוטרי גנובתין מוכח דיש סימני' בש"ס שאין לסמוך עליהם להקל וכן כל סימני אתרוג שבידינו מסורות אין לסמוך כי אינם סי' דאורייתא והני נמי דכוותייהו ומנ"ל להקל בשל תורה:

252

רנ״גוצריך אני לבאר לשון הירושלמי ביבמות ס"פ יוד פשיטא הדא מילתא פחות מבן כ' שהביא ב' שערות למפרע הוא נעשה איש ויותר מבן עשרים שהביא ב' שערות מכאן ואילך הוא נעשה איש מה פליגן בבן כ' שמואל אמר למפרע הוא נעשה איש ורב אמר מכאן ואילך הוא איש. מתניתא פליגי על דין ועל דין הסריס אינו נעשה בן סו"מ שאין בו הקפת זקן ויתרה בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשיו כמאן דאמר אין מקבלי' התראות על הספק עכ"ל והנה הירושלמי הזה כפשוטו אין לו שחר דאיך אפשר דסתם אדם המאחר לבוא שערות נאמר שנעשה גדול למפרע מבן י"ג א"כ שערות למה לנו כלל לימא כל אדם שהגיע לכלל שנותיו הרי הוא גדול וז"א דלא קיי"ל כחזקה דרבא רק למיאון. וגם חזקה היא שנאמר הי' לו ונשרו אבל לומר נעשה איש למפרע הוא תמוה ובפני משה לא הרגיש בזה וע"כ נלע"ד הירושלמי מיירי במי שנולדו בו סי' סריס דמיירי בי' לעיל מיני' אבל אינו סריס בודאי אלא סי' סריס נולדו בו ושוב הביא שערות קודם כ' ומזה נתברר שאינו סריס וסי' סריס שלו שינוי בעלמא בגופו הוא וביבמות פ' ע"א איתא ונולדו בו סי' סריס והביא ב' שערות פליגי רב ושמואל ופירש"י ב' שערות לאו דוקא ולירושלמי הוא דוקא אלא שבירושלמי גרסי' בהיפוך ברב ושמואל מש"ס דילן דלרב קטן הי' באותה שעה וכ"פ רמב"ם ולחנם נתלבט בנב"י בזה וס"ל לירושלמי דמ"מ אהני לן הני שינוי' שבגופו שתלינן איחור הבאת סי' גדלות בשינוי גופו הללו ונאמר איש הוא למפרע ואלו לא הי' בו שינוי' אלו הוה אמרי' השתא הוא דנתגדל מדלא אקדמו שערות ואתאי בזמנן אבל השתא תלינן השינוי בגופו עיכבו צאת השערות ולעולם גדול הוא למפרע ואם אחר כ' הביא לא נעש' גדול שאין כח השינוי' לעכב יותר מכ' שנים ובשנת ך' פליגי רב ושמואל כנלע"ד פי' הירושלמי אלא דצ"ע מאי פריך הירושלמי על דין ועל דין מברייתא דבן סו"מ התם מיירי בסריס בודאי דאינו מביא סי' לעולם וצע"ג. ע"כ קשה לי לסמוך גם על זה. ונבוא אל השלישי בעזה"י:

253

רנ״ד(ג) ספק פ"ד אי לקולא או לחומרא במס' קדושין ע"ב ע"ב ה' קהלי כתיבי וכו' כ' רש"י ותוס' דלא חשוב פ"ד שהוא פסול גוף ולא חשיב אלא ה' קהלי דפסול משפחה וצ"ל מ"מ למסקנא דג' מהני קהלי אתו לאורוי' דבין כהנים בין לוים וישראלי' איקרי קהל ה' א"כ ממילא קהל ה' דפצוע דכא נמי הכי מתפרש כיון דסתם ישראל נקרא קהל ה' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי א"כ בכל מקום דכתיב קהל ה' אפי' בפצוע דכא נמי לא יבוא בין בכהנים בין בלוים ובין בישראלי' ולא אתי קהל ה' דפ"ד למעוטי אלא ממזר ועמוני ומואבי שאינם קהל ה' ומותרי' בפ"ד אפי' אי פ"ד אסור בהם ונימא בקדושי' קיימא מ"מ הם מותרי' בפ"ד ונ"מ לפ"ד ממזר מותר בממזרת ועמוני ומואבי אבל כהנים לוים וישראלי' שוים אך ב' קהלי אחריני דדרשי' מיני' קהל ודאי ולא קהל ספק וממזר ודאי ולא ספק זה לא נדרש ממשמעות אלא מייתורי והני ה' פסולי קהל דאייתר בהו ב' קהלי דרשי' להתיר ספיקא דהני חמשה וכיון דהי מיניהו מפקת ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דכולם ספיקותן מותרי' אבל פ"ד דליכא ייתורי ספיקו בודאי אסור בלי ספק ככל ספיקא דאורייתא:

254

רנ״האך הראב"ד הביאו רטב"א בחי' קדושין שם דאדרבא קהל ה' דפ"ד הוא ממנינא דה' קהלי ומפסיק קהל ה' דכתיב גבי מצרי ואדומי דבעשה ולא בלאו אותו לא הוה בכלל ה' קהלי ע"ש נמצא לפ"ז ספק פ"ד מותר וס' מצרי ואדומי אסור ובזה מיושב ק' תוס' יבמות ע"ח ע"א ד"ה מצרי שנית וכו' שהקשו ישא שתוקי ולהנ"ל א"ש מצרי אסור בשתוקי לכאורה אך תוס' לשיטתיהו הקשו שפיר:

255

רנ״וולכאורה יל"ד בש"ס קידושין דקאמר חד למשרי ממזר בשתוקי וכו' מ"ש ממזר דנקוט טפי מאינך עמוני ומואבי מצרי ואדומי הנ"ל סתם למשרי ספיקן בודאן או בהיפוך כלשון משנתינו ולכאורה י"ל לרבותא נקיט דהוה סד"א תלתא קהל ה' קמייתא לכהנים ולוים וישראלים אתאינן ובתרייתא דאייתרי דהיינו עמוני ומצרי אתי להתיר ספיקן אבל ממזר דמוקדם בקרא ספיקו אסור קמ"ל דאפי' ס' ממזר מותר דכולהו בחדא מחתא מחתנהו כנלע"ד והשתא אס"ד כהראב"ד הנ"ל דפ"ד הוא בכלל ה' קהלי והוא מוקדם בקרא טפי מממזר הו"ל למנקט ס' פ"ד ואי פ"ד פשיטא לי' להתיר ספיקא א"כ כ"ש ממזר דבתרי' אע"כ דלא כראב"ד ויש לדחוק דה"א פ"ד דקיל שאינו פסול משפחה הוא דמוקמי' שריותא דספיקא אמסתבר ולא אממזר דחמיר קמ"ל אפי' ס' ממזר שרי ודוחק:

256

רנ״זוקצת י"ל דקדוק בקידושין ע"ד ע"ב אדתנן התם כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זה בזה מסיק רבא גר עמוני ומואבי א"ב ע"ש והקשה ב"ש רס"י ה' לימא פ"ד אסור לבוא ומותר זע"ז למאן דס"ל מותר בממזרת וק' זו י"ל משום דא"כ מ"ט דר' יהודה דאוסר כדדחיק ש"ס אעפ"י שר' יהודה אוסר גר בממזרת ע"ש ולק"מ ק' ב"ש לכאורה אך הא קשי' מ"ט פרט עמוני ומואבי ושביק מצרי ואדומי אע"כ משום דלא שייך סיפי' ספיקן בודאן ופשיטא לי' דמצרי ואדומי ספק אסור כריטב"א הנ"ל וממילא פ"ד ספיקו מותר דהא בהא תלי' מ"מ אין זה הכרח נגד שיטת רש"י וחוס' די"ל נקיט עמוני ומואבי ה"ה מצרי ואדומי ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל ואין כאן ראי':

257

רנ״חנשאר בידינו פלוגתא בדאורייתא וראוי למיזל להחמיר ומכ"ש דלעולם הלכה כהתוספ' אפי' נגד הרי"ף כידוע כמ"ש סמ"ע סי' כ"ה ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז ועוד הא כל הפוסקי' שוים דס' מצרי ואדומי שוה לשתוקי ס' ממזר דמותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן ממילא משמע ס' פ"ד אסור ואין גם א' מפוסקי' ראשונים דהשמיענו חידוש זה דס' פ"ד מותר מן התורה:

258

רנ״טומה שנתלו איזה גאונים גדולי אחרונים בהרמב"ם פי"ו מהי' ביאה שכ' לא גזרו בספיקות באיסורי קהל לא ירדתי לסוף דעתם ז"ל ואבאר פסקי רמב"ם בענין זה בעזה"י:

259

ר״סהנה דברי רמב"ם בזה רפי"ו מא"ב דפ"ד כהן מותר בגיורת שאינו אלא דברי קבלה וגם לאו שאינו שוה בכל ופ"ד אפי' ישראל אסור בממזרת ומותרים בנחינה שאינם אלא מגזירת יב"נ ודהע"ה כמ"ש פי"ג ה' כ"ב ע"ש והספיקות מותרי' בפ"ד שלא גזרו אי' ספיקות באיסורי' קהל אלו דברי הרמב"ם עפ"י דברי ה"ה שם ועיין חלקת מחוקק וב"ש ר"ס ה' והקשו מ"ט פסק איבעי' של ר' ששת לקולא ביבמות ע"ו ע"א הא רמב"ם ס"ל נתינים בגירותן דרבנן ואזדא לי' פשיטותו של ר"ש וכ' מ"ו בס' המקנה וכן בשעה"מ וכ"כ בתשו' בית אפרים דרמב"ם תמך עצמו אסוגי' דיבמות נ"ז ע"א כפי' המורה דמייתי רש"י שם ד"ה או דלמא קדושה וכו' ע"ש ונכון הוא אך שהקשו מ"ט לא קאמר ש"ס ביבמות ע"ח מאי דבעי' לי' לר"ש פשיטא להו לר' יוחנן ולר' אושעי' וצ"ע. ולפע"ד דביבמות ס"א ע"ב וחכמי' אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת פירש"י גיורת דנבעלת בגיורה לנכרים ע"ש מבואר מזה דהיינו דוקא נכרי' המגיירת עתה אבל גר הנושא גיורת אפי' עד מאה דורות עד עולם דקיי"ל כראב"ד דלעולם אסורה לכהן א"א לומר דהוה זונה מטעם הנ"ל אלא מקרא דדברי קבלה דיחזקאל נפקא לן מזרע בת ישראל עד שתהי' אמה מישראל ואע"ג דכ' הרמב"ם דכל זה בכלל זונה היינו פגום מ"מ מדברי קבלה נפקא לן פגימתה ובזה יתפרשו דברי ה"ה פי"ח מאי' ביאה וכן הבינם ב"ש רס"י ה':

260

רס״אועתה אומר אני נהי לרבנן יבמות ס"א ע"ב הנ"ל ס"ל גיורת חזקת זונה דאורייתא היא שנבעלה בגיותה. מ"מ לראב"י דמחמיר ואוסר אפי' זרע גר שנשא גיורת עד עולם והכי קיי"ל ומפיק מקרא דיחזקאל דדברי קבלה י"ל אפי' גיורת דמתגיירת השתא לפנינו נמי אינינה בחזקת זונה דאורייתא אלא הכל מקרא דדברי קבלה והשתא י"ל ביבמות נ"ז ע"א דפשיטא להו לר' יוחנן ור"א דפ"ד כהן נושא גיורת היינו לראב"י דאלבייהו קיימו התם והוה רק לאו דדברי קבלה אבל ר' ששת קבעי לי' בגיורת ממש ולמד משום חזקת זונה דאורייתא וה"ה דהו"מ למבעי פ"ד ישראל בממזרת אלא באת"ל קבעי אפי' תאמר ישראל בממזרת דהוה לאו השוה בכל אסור מ"מ כהן בגיורת דאינו שוה בכל ומיהו זונה דאוריית' הוה מהו ופשיט ר"ש מנתינה וס"ל כהדר אמר רבא דנתינה דאורייתא ומותר לפ"ד ישראל וה"ה ממזרת ומכ"ש כהן בגיורת אמנם לדינא קיי"ל נתינה לאו דאוריית' ולא איפשטא בעי' דר' ששת ונהי דלענין כהן בגיורת לא נפקא לן מידי דקיי"ל כראב"י ולא הוה אלא דברי קבלה וסמכי' אפשיטותייהו דר"י ודר"א מ"מ ישראל בממזרת אסור ועוד אפי' בלאווין שאינם שוים בכל המפורשים בתורה נמי אסור ולא הותר אלא בגיורת דדברי קבלה ובנתינה דרבנן:

261

רס״בוהוסיף רמב"ם ה"ה דלא גזרו על הספיקות ותמהו האחרונים הא ממזר נמי אסור בקהל וגזרו עליו שלא ישא שתוקי ועוד תקשו נהי לא גזרו עליו עכ"פ הספיקות לא ינשאו לפ"ד דלמא ישראלית כשרה היא ונשאית לודאי פ"ד ועוד בירושלמי אית' לחד מ"ד דמתני' כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זב"ז פ"ד בכלל ע"ש וקתני ספיקן בודאן אסור הרי להך מ"ד גזרו על הספיקות בפ"ד ובהא לא פליג אידך מ"ד כ"ז בתשו' נב"י ובית אפרים ולפע"ד לק"מ דהנה כבר כ' מהרי"ט דהא דהתירה תורה ספיקות אלו לא מטעם ספיקו להקל אלא כודאי שוי' רחמנא וכבר הלכו בו נמושות אבל לא פרשוהו יפה במ"כ דהענין בזה ס' פסולי קהל אפי' אי קמי שמיא גליא דממזר הוא כל שאין בני אדם יודעי' הרי הוא מותר ממש ועדיף מס' ערלה בת"ל וכן מצינו קולא במשפחה שנטמעה אפי' קמי שמי' גליא אפ"ה אלי' תנביא אסור לו לגלותה ועיי' היטב תי"ט סוף עדיות והה"נ ספיקות אך נהי דאינם ס' פסולי' מ"מ קהל ה' נמי לא מקרי והרי הם כבריה בפ"ע כאנדירוגנס וכו' למ"ד והרי הם כגרים מותרים עם זה ועם זה אינם לא קהל ה' וגם לא פסולי' נמצא מן התורה כשם שגר מותר בפ"ד גם הספק מותר בפ"ד אפי' תהי' השתוקית שראלי' גמורה מ"מ כיון שיצאה מכלל פסול ולכלל כשר לא באה ואין כאן שום ספק בעולם:

262

רס״גוהנה כשגזרו רבין על הספיקות לא עליהם החמירו אלא על ישראל כשר לא ישא ספיקין והי' ראוי שלא לגזור על ממזר כיון שאינו בר קהל אינו ראוי לגזור עליו וגם על השתוקי' אין לגזור שלא תנשא לממזר שהיא כמו גיורת ואין לגזור עליו אך כיון דבחדא מחתא מחתינהו קרא ספיקן בודאן ובלשון תנאי ובלשון ב"א ע"כ גזרו על הספיקות בודאן סתם ואי לא הא לא קיימא הא וממילא נאסרה שתוקי' בממזר כשם שנאסרה בישראל ודאי:

263

רס״דוהשתא פ"ד בודאי אין ראוי לגזור עליו בפ"ע דהרי איננו מכשירי קהלי רק תלי' אי פ"ד מותר בממזרת ובכלל כל הפסולי' לבוא בקהל מותרי' זע"ז אם פ"ד בכלל זה משום דמותר בממזרת ואפשר דס"ל להך מ"ד כהראב"ד דבכלל ה' קהלי הוא א"כ כשנמנו ואסרו לישראל ודאי לישא ספיקו ובחדא גזירה גזרו גם על פסולי ודאי שלא ישא ספק בכלל אותו מנין הי' פ"ד שהרי הוא בכלל פסולי המותרי' זע"ז וכולי' חדא גזירה היא משא"כ למאי דקיי"ל כאידך מ"ד דפ"ד אסור בממזרת דקדושי' קאי ואינו אלא פסול גוף וא"כ אינו בכלל חדא גזירה כשאסרו ספיקן בודאי ישראל ונאסר ממזר עמהם אבל פ"ד אע"ג דעדיף קדושתי' מממזר מ"מ מן התורה הספיקות מותרות לו כנ"ל שהם בריה בפ"ע כגיורת ורבנן לא נמנו לאסור ספיקות אאיסורי קהל וכנ"ל והכל נכון בעזה"י:

264

רס״הולפ"ז אי הי' פ"ד בכלל ה' קהלי הי' ראוי לאסור לו ספיקות בכלל גזירות ספיקן בודאן ומדפשיט לרמב"ם להתיר ש"מ דס"ל נמי כרש"י ותוס' דלא כהריטב"א וס' פ"ד אסור מספיקא דאורייתא לפ"ז לפע"ד ונבוא אל הרביעית בעזה"י:

265

רס״וד' בתכונת המכה אם אית בי' משום פ"ד או לא יש בזה ג' ענינים א' משום דרא"מ דס"ל נקב איננו פ"ד ב' ע"י חולה הוה כבי"ש ומותר והכא סופו ע"י תחבושת וסממנים נשרף הבשר וניקב מאליו ג' לא ניקב מעל"ע:

266

רס״זהנה לסמוך על רא"מ יפה כ' פר"מ נהי דכ' ב"ש אי נישאית לא תצא אבל איך אפשר להתיר לכתחילה במקום שרוב פוסקי' חולקי' אך מ"ש פר"מ להוכיח מש"ס דלא כרא"מ האמנם כי אין זה ראוי לדידי ולכיוצא בי לדחות דברי ראשון מפני קו' שק' לנו על דבריו לא זו הדרך ואמנם הקשה אדם קשה דא"כ ביבמות דף ע"ט ע"ב דדחיק כגון שנשא אחיו גיורת ואס"ד כרא"מ נימא דמיירי שנסתם ע"י נקב דאינו מוליד ומותר בקהל אלו דברי פר"מ וה"ה דהו"מ להקשות אדר"ע גופי' דאמר אני אפרש סריס אדם וכו' סריס חמה וכו' לימא אני אפרש תרוויי' סריס אדם ניקב חולץ כרות ופ"ד אינו חולץ ומזה רצה להוכיח דלא כרא"מ. ומהתימה על רוב חכמתו מ"ט לא הקשה כן אהרמב"ם וסייעתו לימא סריס חולי חולץ סריס ע"י מעשה אדם אינו חולץ ועוד יותר קשה למאי דפשיטא לתוס' סוטה כ"ו ע"א דשותה כוס עקרון אינו מוליד ומותר בקהל א"כ לימא סריס דכוס עקרין חולץ:

267

רס״חוע"כ צ"ל סתם סריס כל מיני סריס משמע א"כ ה"נ לרא"מ לק"מ אבל שינוי דחיקי לא משנינן הרואה יראה דלק"מ לא זה ולא זה דהא ר"ע דאמר חולצין ולא מיבמין משום דאמר ר' יהושע חולץ ולאו דוקא ר' יהושע דהא ר' יהושע דלא ידע שום טעם וסברא הי' סבור דרבותי' דאמרו חולצן משום איידי דאין חולצן כמ"ש תוספ' אך ר"ע דידע טעם רבותיו כדמפרש וידע דאי הוה תני לא מייבם לא הוה טעינן למימר אבל חולצן דאין לחלק וע"כ רישא דחולצן דרבותיו עיקור ומשום דאינהו ס"ל קהל גרים איקרו קהל וחייבי לאוין חולצן ולא מתייבמין ואיידי דאמרו רבותיו כך אמר איהו נמי סריס אדם חולץ אבל אס"ד מיירי בהני סריסי' דלית בי' אי' קהל כגון נקב לרא"מ וע"י חולי לרמב"ם וכוס עזקרין לכ"ע א"כ אמאי נקטו רבותיו חולצין יבומי נמי מייבם והיא פשוט מאוד:

268

רס״טמ"מ אמת נכון הדבר שאין לבנות בנין על ס' רא"מ אך דעת הרמב"ם והרבה פוסקי' שמחמת חולי הוה כבי"ש ומותר בקהל ומה שנסתפקו בדעת רש"י ז"ל נלע"ד דרש"י כרמב"ם ס"ל ממ"ש רש"י בסוטה כ"א ע"א במתני' פירש"י ד"ה אשת סריס כגון שנסתרס אחר שנבעלה דקדק מה שכיבת בעל לשכיבת בועל עכ"ל ושם כ"ו ע"א ברש"י ד"ה מבלעדי אישך משמע דאשה בר הכי הוא קמ"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל הא דאתי וסריס בר הכי הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא ובסריס חמה קאמ' דמותר לקיימה וכו' והנה רת"י נראה כסותר עצמו כמו שהרגיש בגליון מוהר"י ברלין ז"ל וגם קו' תוספ' דהא בעל כוס עקרין מותר בקהל ונלע"ד דמבלעדי אישך משמע שעדיין ראוי להיות איש בר שכיבה אעפ"י שאינו ראוי להזריע מ"מ בר שכיבה מקרי אישך זגם צריך שקדמה שכיבת בעל לבועל ואותה בעילה קדמה צריכה שתהי' שכיבת זרע דכתיב בבועל שכבת זרע ונמצא בעי' שפ"א הי' ראוי להזריע ועתה עכ"פ צריך להיות ראוי לשכיבה עכ"פ ושותה כוס עקרין אונו מתקשה כלל ורמב"ן פ' וישב תמה על סריס פרעה איך הזדקק לפוטיפרע ע"ש וס"ל לרש"י דסוטה ע"כ לא איירי בכוס עיקרין דא"כ אינו איש שהרי אינו בר שכיבה אע"כ בנסתרס באברי זרע שראוי לשכיבה ומיירי שנסתרס אחר שבא עליו כבר פ"א קודם הבועל והי' אז ראוי להזריע וקדמה שכיבת זרע של בעל לבועל וגם עתה עדיין ראוי לשכיבה ולקישוי אך לפ"ז אסור בקהל לכן כ' רש"י דלא נסתרס ע"י פועל אדם אלא ע"י חמה ואינו רוצה לומר חמה שלא הי' לו שעת הכושר אלא סריס חולי קרי לי' בכאן סריס חמה שמותר בקהל והי' פ"א ראוי להזריע וגם עתה ראוי לשכיבה וש"מ רש"י כרמב"ם ס"ל:

269

ר״עוהנה בש"ס אמרי' מדקרי' פצוע ש"מ בי"ש כשר פירש"י אי הוה כתיב הפצוע ה"א ממעי אמו ע"ש ובערוך פי' מדלא כתיב פצע משמע ע"י אדם כמו פרעוה אהרן ונדפס כן בגליון ש"ס ולכאורה נ"מ לרש"י לא ממעט אלא ממעי אמו ממש ולערוך כל שלא נעשה ע"י אדם ופעולתו ושוב מפיק מהקישא דממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ובירושלמי איכא מ"ד בהיפוך מאי ממזר ע"י שמים בתחלת יצירתו אף פ"ד ומדברי בית מאיר למדתי דתרוויי' צריכי אי מפצוע ה"א אפי' ע"י רעמים מכ"ש ע"י חולי פסול דעכ"פ לאו פצוע מעיקרו ממעי אמו הוא לכן ילפי' מממזר וא"א לומר מה ממזר בי"ש אם הוה צריכי' ממעי אמו כמו בי"ש דממזר דהוא מלידה ומבטן ומהריון וזה א"א דהא עכ"פ כתיב עצוע דממעט ממעי אמו וע"כ ילפי' מממזר בידי אדם וא"כ בעי' בידי אדם ממש דומי' דממזר פגישת אדם באדם לכאורה:

270

רע״אואיתא בירושלמי הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה מי מסייתי בה והרי הוא בידי אדם כמו בי"ש וז"ל פני משה שם מאן דפסל בי"ש ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לי' בי"ש אעפ"י שהיא ניטלת בי"א מחכך או מסייתי כמו מחכך ומסתת והרי הוא בי"א ולפיכך פסיל כמו שהוא בי"ש כלומר להני קרי לי' בי"ש מפני שבאת לו ע"י חולי אבל פסול הוא דאין כשר בי"ש אלא כשהוא לקוי ממעי אמו או ע"י רעמי' וברד עכ"ל פני משה והנה להרמב"ם וסייעתו דע"י חולי כשר לא יתכן זה עכלע"ד דהך מ"ד ס"ל ממזר בי"ש וגם בידי אדם מי יכול להכחיש זה ע"כ ס"ל כל שתחלתו בי"ש וסופו בידי אדם אינו דומה לממזר שתחלתו ע"י אדם וגמרו בי"ש ע"כ אם אדם פצע בו והוליד לו חולי ועי"ז ממילא נפצע בי"ש פסול דהיינו ממזר ממש אך אי משמים נולדו בו חטטים וחתכו הרופאים וממסמסו בו אינו דומה לממזר וכשר והוה בידי אדם כבי"ש וכשר ודלא כפני משה וא"ש לשיטת הרמב"ם דע"י חולי כשר אפי' גמרו בידי אדם וע"י אדם פסול אפי' גמרו ע"י חולי אלא דיש לדון ולומר לפי' הערוך בשם ר"ח אי לא הוה כתיב אלא פצוע ולא ילפותא דממזר ה"א דוקא בידי אדם ממש בעי' כמו כי פרעוה אהרן ונמצאת אתי' הקישא דממזר להחמיר דתחלתו בידי אדם אעפ"י שגמרו בי"ש נמי פסול וכיון דלא אתי אלא מממזר א"כ נימא דן מינה ומינה מה ממזר ספיקו כשר ה"נ הך פ"ד אע"ג דפ"ד בעלמא ספיקו להחמיר אבל האי דגמרו בי"ש ספיקו להקל ותלי' אי אמרי' דון מינה ומינה בהקישא והוא פלוגתת בה"ז בזבחי' עם מהרש"ל ומהרש"א פ' כיצד הרגל כ"ה ע"ב ובררו יפה בסוף ס' באר יעקב אלא שאינינו פה עמי שאני חוץ לעירי בקרית יערים. מיהו צל"ע בנידון שלפנינו אי הוה גמרו בי"ש כיון שהתחבושת והסממנים שהניחו הרופאי לשרפוהו כמניח גחלת על לבו של חברו ועי' דמיונו הרבה בסנהדרין ע"ז ע"א וכולי האי ואולי:

271

רע״בוהשלישי' מה שאינו ניקב מעל"ע הנה עיניו הבדולחי' פקוחות לראות דברי יש"ש סי' י"א ודברי ב"ש סק"ט וחלילה לנו לומר אדברי תוס' שלפנינו לא ר"י חתום עלי' מפני שמרדכי כ' בשמו בלישנא אחרינא וגם אין לנו לעשות פלוגתא כלל בין ר"י שבתוס' למרדכי וגם כל מ"ש היש"ש שם המצאות וסברות מעצמו שלא הוזכרו בש"ס ואינם מקובלי' בידו מי יכול לסמוך והאמת יורה דרכו כאשר אבאר בעזה"י:

272

רע״גהנה שורש הדין נבנה על תוס' יבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב למטה מהעטרה והמרדכי שם ויפה כ' היש"ש סתם ניקב שבש"ס הוא מפולש אך לא מעל"ע רק ניקב לבית חללו ואמנם הכא בעליונו של גיד כיון דכמרזב כשרה א"כ נהי דהנקב הוא נקב גמור לבית חללו מ"מ כשר מטעם המפורש בש"ס בכמרזב אך בתחתיו של גיד פשוט שפסול לבית חללו גובתא דזרעא וזה הי' פשוט לתוס' וכל זה פשוט לאיסור באמצעיתו של גיד למעלה מעטרה דבעליונו כשר ובתחתיתו פסול אך אם ניקב בתחתונו עד חללו במקום שעליון כנגדו למטה מעטרה בזה י"ל להכשיר משום שכנגדו למטה מעטרה ומסקי' בש"ס דליתא דאמר ר' אסי אריב"ל עטרה כ"ש מעכב זה הוא הדין הברור אך בש"ס לא מיירי מזה אלא מיירי שהנקב התחיל בעליונו במקום שהעטרה רחבה היינו למטה מהעטרה ונקוב ויורד מעל"ע עד לתחתיתו שם הוא למעלה מעטרה זהו לשון הש"ס נקבה למעלה מעטרה שכנגדו למטה מעטרה מבואר שהנקב התחיל בעליונו ברוחב העטרה וע"ז כ' תוס' אי לא הוה ניקב מעל"ע ת"ל דה"ל כמרזב דקיי"ל כשר ולא יחלוק ריב"ל אהלכתא דכל מקום הלכה כריב"ל אע"כ הי' ניקוב מעל"ע נמצא לפ"ז למאי דפוסל ריב"ל הי' פוסל אפי' בלא ניקב העליון תיפוק לי' דניקב בחחתיתו עד גובתא דזרעא אלא תוס' כ' לפי לשון ש"ס דהכי איתשל בבי מדרשא ועוד בש"ס אשמועי' רבותא שפיר דאפי' ניקוב מעל"ע הכשיר ר"ח בר אבא אבל למאי דפסל ריב"ל אין נקב שבצד העליון לא מעלה ולא מוריד דאי לא ניקב מעל"ע כשר כברזא ואי ניקב מעל"ע בלא"ה פסול משום נקב תחתיתו עד גובתא דזרעא נמצא לדינא אין פלוגתא בין ר"י שבתוס' לר"י שבמרדכי אלא במרדכי מיירי מעיקור הדין ובתוס' מפרש לפי לשון הגמ' וכל מעיין בצדק יראה כי כן הוא:

273

רע״דונ"ל גם לרש"י פשיטא לי' שכן הוא כל נקב בעליונו כשר כמרזב ובתחתיותו פסול כשיגיע עד גובתא אך היינו שלא כנגד העטרה אבל כנגד העטרה ס"ל לא יחלוק ריב"ל להכשיר כיון שבעליונו של אותו מקום הוא עטרה ע"כ פירש"י שהנקב באלכסון מתחיל בתחתיתו נגד העטרה ומסיים בעליונו למעלה מעטרה וא"כ הני נקבי' כל א' יש לו צד היתר העליון התירו כמרזב והתחתון הוא כנגד עטרה ומשו"ה בעי רחב"א לאכשורי ומ"מ פסל ריב"ל כיון שעכ"פ מפולש ועובר בפנימותו למעלה מעטרה אבל לדינא דנקב בתחתי' לא בעי' אלא מפולש לגובתא דקנה לא נחלקו הראשונים וכן הלכה:

274

רע״הומעתה אין בידינו להתיר נידון שלפנינו מצד תכונת נקיבת הגיד וגם לא מטעם ס' פ"ד אלו הי' בו ספק רק מטעם דברי תשוב' הרא"ש שכתבתי בתחלת דברינו ומצורף קצת לזה ריבוי השערות שכתבתי לעיל ואני לעצמי לא הייתי מתיר כי מה כחי באי' דאורייתא רק אם נראה להרבנים המופלגים להתיר אחר שיעיינו בדברי אלו ורואי' מה ביני לביניהם ונראה להם להתיר ומצוה רבה להפך בזכותו בענין זה להציל מחטא ומכ"ש בזכותא דצורבא מרבנן יהי ה' עמכם בדבר הלכה וינחינו בדרך אמת בתורתו ואחתום בברכה הכ"ד מחותנו א"נ. יערגן הסמוכה לק"ק פ"ב נגהי ליום ה' אדר"ח אלול תק"ץ לפ"ק.

275

רע״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

276

רע״זשלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק החרוץ ושנון מהו' יוסף נ"י:

277

רע״חעל דבר בחור אחד שהרגיש שיש לו ג' ביעי' דדכורא ב' בימין וא' בשמאל וכ' מעלתו דאפי' למ"ד כל יתר כנטלו שניהם דמי מ"מ לא הוי הכא פצוע דכא דבטריפות אמרי' כל העתיד לטרוף כטרוף דמי וכיון שאין הטבע יכולה לכלכל איברי' כפולים יתרים ולבסוף יתחסרו לגמרי והו"ל כאלו כבר חסרים משא"כ הכא כל שאינו חסר לפנינו לא חיישי' לי' ואע"פ שדבר שכלי הוא מ"מ אינו אמת דעכ"פ גם עתה טרם שנתחסרו האברים מ"מ חלישותא בהו שלא תוכל הטבע לתת לכל אבר כפי הצריך ואלו הי' לאדם ג' עינים לא יראה בהם ולא יביט למרחוק ולענין טריפות אין קפידא אי לאו משום דסופו להתחסר לגמרי אבל הכא אם אין כח להוליד מכח חולשת השפעת הטבע לג' ביעים א"כ אין לו אפי' אחד אך נ"ל טרם כל צריכי' אנו לדון אם הוא ביעא יתירא שיש בו כח הולדה כי אפשר שהי' דלדול בעלמ' כאשר שכיח בכמה אברים באדם שיקרה בהם מקרה כעין עיגול תחת העור ומתנועע לכאן ולכאן וכן ה"נ אין כאן ביעא כלל וזה א"א לברר אלא ע"י שיפתחו הרופאים הכיס ויתבוננו בו אם הוא ביעא או דלדול וכל שצריכי' לחתוך במכת חרב אית בי' סכנה ומחללי' עליו שבת אם כן אינו מחויב לחתוך ולהכניס עצמו לסכנה וא"כ הוי זה ספק שא"א לברר ולא מחמת חסרון ידיעה אלא ספק גמור וא"כ טרם שנדון לומר אולי נפצע מן הביעא עצמו צריכי' אנו לדון אם הוא ביעא או לא וא"כ איכא ס"ס אולי איננו ביעא ואת"ל הוא ביעא דלמא מתחלת ברייתו ולא נפצע מן הביעא אלא מתחלת ברייתו וכיון שאין אנו דנין משום שמא סופו ליפול וכמ"ש מעלתו אלא משום שעתה הוא חלוש בכח תולדה אז הו"ל סריס חמה ומותר בקהל וכל זה אנו צריכי' למ"ד שסוף שניהם ליפול כי הטבע מכלכל שניהם כאחת וסופם ליפול וע"ז כתבתי והכא אין שום אבר מהם שלם בכח הולדתו אבל להפוסקים דס"ל דסוף היותרת ליפול וישאר המקום נקוב אבל האבר העצמי ישאר א"כ ס"ל דכל כחו באבר העקרי א"כ גם הכא כשר ואין לומר שם אונס חד הוא כמ"ש בכללי ס"ס דש"ך סי' י"א וי"ב ע"כ אי קמאי דידי הוה אתי הייתי מעיין בכל האמור אבל מ"מ איני אומר למעשה רק לכבודו כתבתי שעיינתי בדבריו ותל"מ והי' זה כנפשו ונפש הד"ש כל עבדי ה' ושומרי תורתו. פ"ב יום ד' ה' דחנוכה תקצ"ח לפ"ק.

278

רע״טמשה"ק סופר מפפד"מ:

279

ר״פיראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המופלג המאה"ג החרוץ ושנון למעלה חן ולמטה חנן דיין מצוין מו"ה יוסף יואל ני' מורה בק"ק טרניפאל יע"א:

280

רפ״אגי"ה הגיעני נידן מי שניקב גידו על העטרה מאליו ע"י חולי והרופאים עשו לו תחבושת ורפאוהו וגם מבטיחי' שיכול להוליד אלא שנשאר קמטין וסימני' שהי' כאן מכה אבל נתרפא ונסתם ונפשו היפה בשאלתו אי מותר בקהל ישראל ומעלתו האריך בחריפו' ופלפול כדרכו דרך תורה דרכי דרבנן וכ' שהגאון דלבוב התיר אלא שהתנה שיסכים עוד א' עם התירו:

281

רפ״בהנה גוף הדין אין צריך לפנים להתירו בבת ישראל דרוב הפוסקים ס"ל ע"י החולי הוה בידי שמים והרא"ש דעת יחידאה הוא והרי הותר בקהל ואעפ"י שאח"כ עסק ומשמש בו הרופא מעשי ידי אדם מה בכך אי הי מרחיב הנקב יותר מאשר הי' היינו באים למחלוקת בפי' דברי הרמב"ם במ"ש כרתן דהוה תחלתו בידי שמים וסופו בידי אדם אבל בשהרופא ריפא וסתם הנקב בתחבשותיו לית דין ולית דיין דאי מחמת חולי הוה בידי שמים דכשר לבוא בקהל ואי נימא ניחוש לדעת הרא"ש ונימא דחולי לא הוה בידי שמים מ"מ הא נסתם לפנינו וזה פסול שחוזר להכשרו ודעת ר"א ממיץ דאמר דאינו מועיל אלא להכשיר זרעו ולא אותו הרי חלקו עליו כל הפוסקים ולכל הפחות הוה ס"ס להקל דלמא כרוב הפוסקים דמחמת חולי הוה בידי שמים ואת"ל כהרא"ש דהוה בידי אדם דלמא הלכה כרוב הפוסקים דחוזר להכשרו ואי תימא כהרא"מ דאינו חוזר להכשרו היינו ניקב בידי אדם אבל הלכה כרוב הפוסקים דאולי הוה בידי שמים והוה ס"ס המתהפך:

282

רפ״גוהאמת יורה דרכו כי האמינו קבלת הרופאים ע"פ טבע שיש בטבע שיהי' לאשה שומא באותו מקום שממנה מטלת כמין שערו' אך להאמין עפ"י אומדנא שמשער בחכמתו שיש לזו שומא אין אנו סומכי' על אומד שלו דלמא טועה בדמיונו ודי שעושה לנו ספק לענין פ"נ בחלול שבת ויה"כ אבל לא להקל ע"כ בודקי' אם אינו אז נאמין שיש לזו מאותן שהעידו הרופאי' בקבלתם שאפשר שיהי' שומא וכו' וא"כ בזמניהם כש"כ בזמנינו כבר כתב רמ"א סי' קמ"ה ס"ט דאין הרופאי' זמנינו בקיאם באומדנא ומכ"ש אם אינו כשר לעדות וכמ"ש ב"י בי"ד סי' קפ"ז אך כל זה במילתא דתלי' באומדנא אבל מילתא הגלוי לעיני הרופא ועינינו רואו' שנסתם הנקב בזה אמרי' חזקה לא מרע אומנתו וכעין זה בפ' אין מעמידין דרופא אומן ימולו ולא חיישי' שיעשנו כרות שפכה דדבר הניכר לעין לא מרע אומנתו וה"נ י"ל הכא מהימן דלא מרע אומנתו וגם אינינו תלי' באומד ומחשבה ובמה שמבטיח שיכול להוליד אין אנו צריכי' לעדות זה אלא שנסתם הנקבי' ועוד לא יהי' ספקו והרי כתבנו דבלאה"נ איכא ספיקא אי צריך סתימה כלל שהוא בידי שמים:

283

רפ״דוהנה דברי וטעמו של הגאון דלבוב לא ראיתי ולא ידעתי יהי' מאיזה טעם הריני מסכים להכשיר מטעמי' הנ"ל ולמטינא שיבא מכשורי הכ"ד א"נ. פ"ב יום עש"ק ג' אב תקצ"ז לפ"ק.

284

רפ״המשה"ק סופר מפפ"דמ:

285

רפ״ושלום וכ"ט לההר הטוב ה"ה י"נ הרב המאה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות המופלג ומפורסים גן הדסים ערוגות הבשם כבוד מו"ה קאפיל ני' אב"ד ור"מ דק"ק ווערבויא יע"א:

286

רפ״זדשאילנא קדמייכון ע"ד פלוני שנולד לו חולי בביעא ימנית עד שנתעבה ונתגדל ונעשה כגודל ככר לחם וחתכוהו הרופאים ונטלוהו מן הכיס והבטיחוהו שיכול להוליד והעמידוהו על בריו ונרגש עתה בימין שנשאר דבר קטן כעין פול ופר"מ ירד לעומק ים וצלל במי הפלפול ובקש ממני לחות דעתי הקלושה היות כי לירד לעומק דעת הפוסקים ראשונים הכל תלוי בלשון הירושלמי פ' הערל ואיננו מצוי ביד כל אדם ע"כ העתקתיו פה הצריך לענינינו ואפרשהו כיד ה' עלי עם פלפלת כ"ש וממילא רווחא שמעתתא בעזה"י אשר ממנו אשאל סעד לתומכני להעמדני על האמת:

287

רפ״חירושלמי ד"ה לא סוף דבר נפצעה אלא אפילו נימוקה אפילו יבשה אפי' חסרה תני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד והוא סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר"י בשר"י בן ברוקה ולית אנא ידע מן מה שמעית א"ר אימי לא הוה ר"י שמע לה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ר' חונה אמר דו סבר כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן אמר ר' יודין בר חנין ובלבד של ימין אתא עובדא קומי רבי אימי אמר לה אין ברתי דאת שרייה ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו משים מילתא על בריא פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם מאן דאמר בין בידי אדם ובין בידי שמים פסול מין לי' אמר רבי מנא מהכא לא יבוא פצוע דכא לעולם אמר רבי יוסי בי רבי בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוין בעי מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בר ברוקה מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן אמר ר' אחאי בר פפי קומי ר' זעירה כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים. עכ"ל הירושלמי הנ"ל:

288

רפ״טוזה ביאורו של הירושלמי הך ברייתא תני ר"י בנו של ריב"ב היא בריתא בפ"ע המתחלת כך ולא הוזכר בה ת"ק והי' אפשר לומר דלא מיירי כלל לענין פסול קהל אלא לענין חולץ וחולצין לאשתו קאמר שאם נולד כך בביצה א' איננו מוליד והוא בכלל סריס חמה דר"ע דמתני' יבמות ע"ט ע"ב והו"מ למימר על זה קאמר הלכה כריב"ב משו"ה מייתי עלה דשמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ואמר ר' חונה דו סבר כר"י בנו של ריב"ב וש"מ דשמואל הוה מפרש דברי ר"י בנו שריב"ב לענין הכשר ביאתו בקהל ומיירי באופן שבשני ביצים הי' פסול וקמ"ל אעפ"י דבעל ביצה א' שאינו מוליד מ"מ כשר הוא בקהל והלכה כותי' ובזה ניחא לן מה דלא אמר שמואל סתם הלכה כר"י בשריב"ב כדאמר ר' יוסי באמת אע"כ משום דהוה אפשר לפרש כנ"ל משו"ה הוצרך לומר בפירוש שמכשיר ביצה א' עיי' שלהי מגלה מדקדק הש"ס כי האי גוני וכן במנחות ל' ע"ב לימא מר הלכה כמר ע"ש ור' יוסי דאמר סתם הלכה כר"י ברישב"ב אפשר אבריתא דמייתי ש"ס דילן היא שינויי בתוספתא פ' יוד דיבמות ושם מפורש בדברי ת"ק דקאי אפסול קהל ושמואל קאי אבריתא דירושלמי דהוה ס"ד לפרש כנ"ל לכן הוצרך לפרש דבריו מ"מ מבואר דפ"ד אינו מוליד ובירושלמי מפרש הטעם מדלא מנה דורו' ובש"ס דילן דחי דלמא למיסר ברי' ונ"ל דסמוך עצמו אילפותא דממזר דלית לי' תקנתא לבוא בקהל ה"נ פ"ד וע"כ הא דלא מנה דורו משום דלא אפשר שהרי אינו מוליד דאי להתר ברי' לא הוה דומה לממזר:

289

ר״צוהנה ר"ת העיד שראה כמה ב"א שניטל ביצה א' והולידו וקשה לומר על כל כך ב"א צא וחזור על בניהם כי ממזרים הם כי בש"ס קאי על אדם פרטי אבל לומר כן על רבת בני עמנו הי' קשה בעיני ר"ת לומר כן ועיי' לשונו בס' הישר סי' י"ב והנה הדבר תמוה כיון שבירושלמי קאמר שאינו מוליד איה עדותו פל ר"ת ובאמת ראינו כן גם בזמנינו ועיי' תשו' הגאון מהרש"ח בעל תוס' חדשים שבס' אגרות בקורת. ויראה ודאי להרמב"ם וסיעתו דס"ל דניטל ביצה א' בידי אדם פסול א"כ ע"כ מקובל בידינו מסיני שאינו מוליד דכלל גדול כל שמוליד אינו פסול אע"כ שאינו מוליד א"כ כל העדיות לא יזיזו זיז כל שהוא מתורתינו וקבלתינו האמתיו' ואלו הי' שום מציאות רפואה למכתו לא הוה שתיק מרע"ה מיני' וכדאמרי' גבי טריפות אפי' ירבה כחול ימים לא יניח קבלה אמתיות שבידינו אבל ר"ת נראה לו לפרש הסוגי' שיהי' ניטל א' בידי אדם כשר א"כ לא אמר בי' מרע"ה מידי אם מוליד או אינו מוליד והוא מהלכות הרופאים ויכול להיות בימי חכמי התלמוד לא ידעו רופאים להזהר ליטול ביצה א' באופן שיוליד ועכשיו אכשר דרא בהא וגדולה מזה בתוס' פא"ט מ"ז ע"א ד"ה כל הני ע"ש וברא"ש פ"ח דיבמות משמע קצת כן בדעת ר"ת:

290

רצ״אנחזור לפי' הירושלמי אר"י בר חנין ובלבד של ימין והר"י שבתוס' כ' שנראה פירושו שהם ב' תיבו' ובלבד של ימין אם נטלה הימין ונשארה שמאלית פסול ומהו' יעבץ באגרת בקורות כ' דאי ס"ד שלימין בעי' הו"ל למימר שלימות לשון נקבה אע"כ של ימין קאמר אך כ' תוס' שחומרא גדולה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דמשום דקדק לשון לא נכחש המוחש שאפי' ע"י שיור השמאלית מוליד ע"כ פי' שלימין שיהי' שלימות ולא פצועי' הנה לפי גירסת תוס' שלפנינו שגרסי בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אימי אין כרתת דאת שרי' לי' פי' אם תכרות הביצה הפצוע תשתרי לבוא בקהל מבואר אחר שכבר נפצע או נימוק ונפסול חוזר להכשרו ע"י כריתת הביצה ויש להסביר הדבר דודאי כל איברים כפולים אם תחסור א' יהי' כח נוסף בהשני וה"נ אם תחסור ביצה א' יהי' אונו וכחו בהשני אך כל זמן שהמוכה ופצוע אתו עמו בבית התשמיש קשה לו מפני חליו ואין תאותו שלימה וכמ"ש הראב"ד רפט"ו מאיסורי ביאה בטעם איסור פצוע דכה שלא תזנה אשתו תחתיו כיון שאין יכול לעשות כל רצונה ויבואר לקמן אי"ה וה"נ באמת פצוע משא"כ אם תוטל הפצוע הרי כחו ואונו בהנשארת וכן לטעם ס' החנוך כדי שלא ימשכו בני ישראל אחר שולחן מלכים המסרסי' עבדיהם הסריסי' בהיכל המלך שלא יתאוו לנשותיהם של מלכים וא"כ די למלך בפצוע ביציו וממילא לא יתאוה לתשמיש מפני פצועיו ומשו"ה נאסר הפצוע לבוא בקהל שלא ימשוך אחר עבודות המלך וימסור עצמו להסתרס אך בהסיר הפצוע חוזר לכחו ואונו להתאות למשגל שוב אינו ראוי' לעבודת המלך ומותר בקהל:

291

רצ״באך הרא"ש פשיטא לי' כיון שנפסל ע"י פיצוע שוב אינו חוזר להכשרו ע"י הסרת הביצה ההוא ומה שהקשה מהריעב"ץ באגרת בקורת א"כ לימא זהו פסול שחוזר להכשרו היינו פצוע ביצה א' לק"מ דע"י סתימת נקב בגיד חוזר להכשרו התם משא"כ בטריפת הריאה אבל הכא לא מיירי מסתימת הפציע אפשר אה"נ דחוזר אך מיירי מחזרה דע"י הסרת האבר כלו וגם בניקב הגיד פשיטא דלא מועיל הסרת הגיד וזה פשוט. והנה לשיטות הרא"ש צ"ל דהגירסא בירושלמי אין ברת"א ר"ל הן בתי כי באה פנוי' א' לשואלו אי מותרת להנשא לו ואמר לה הן בתי את שרי' לי' אך דע שלא תלד ממנו ובזה ניחא מה דהוה מקלס לי' ר' זעירא דו משים מילתא על ברירא זה שם הדבר על בריו והיינו משום דעכ"פ צריכי' לראות שלא תזנה אשתו תחתיו כמ"ש ראב"ד רפט"ו מאי' ביאה וא"כ נהי שבחסר ביצה א' יכול למלאו' רצונה ואעפ"י שאינו מוליד איתתא לא מיפקדא מ"מ למיחש מיהת בעי אם עדיין אין לה בנים אולי תרצה חוטרא לידה ומרא לקבורה ושוב תזנה תחתיו ע"כ טוב להודיע לה כן בתחילה שתקבל עליה ואז מותר הדבר בלי גמגום והיינו ששם מילתא על ברירא:

292

רצ״גהנה עד כאן א"א לפרש הירושלמי בשום אופן כ"א ע"ד ר"ת דהתירו של בנו שריב"ב ור' יוסי דפסק הלכתא כוותי' ודשמואל נמי הכל משום היתירא דביצה א' אפי' בי"א דליכא למימר משום דבידי שמים א"כ מה בין ימין לשמאל ובין שלימות לפצועו' אע"כ כדברי ר"ת וגם הרמב"ם והרא"ש יודו בזה:

293

רצ״דשוב מייתי תנאי דפליגי מ"ס פ"ד בי"ש כשר דלא דמי לממזר ואית תני פסול דפ"ד סתמא כתיב א"כ משום דממזר נמי בי"ש הוא דיצירתו בי"ש וקאמר תלמודא דהוון בעי מימר דמאן דמכשר בידי שמים כר"י בנו שריב"ב בידי שמים הא דמכשר וה"ה בניטלו ב' הביצים נמי מכשר והא דנקט א' משום דלא שכיחא ב' בי"ש כמ"ש נ"י בשם ריטב"א ואמנם במראה פנים כ' פני משה דלגי' ירושלמי בדר' ישמעאל אינו מוליד וא"ש כפשוטו דאמר אפי' ביצה נמי אינו מוליד ומ"מ לא הוה אלא כסריס חמה וכשר וה"ה ב' בצים ונראה דהנהו דהוון בעי מימר הנ"ל ס"ל כמ"ד דפסול בי"ש נפקא לן מדסתם פצוע דכא מ"מ וא"כ כל בי"ש פסול אפי' נולד כך ממעי אמו ע"כ ס"ל דבהכי פליגי רבנן ור"י בנו שריב"ב ואתי ר"א בר פפי קומי ר' זעירא למימר כולה רבנן היא הרי שעלתה חטטין מי מיחכך בה מסיית בה הרי היא בידי שמים כמי שהוא בידי אדם. פי' דבי"ש ממש לית דין ולית דיינא דכשר דאדרבא מדלא כתי' הפצוע מוכח דנולד כך כשר וכבש"ס דילן אך מיירי בנולדו בהו חטטין וע"י כך הוא מחכך בהו ומסתת אותן דהוה צירוף שמים ואדם וחד מהני ס"ל למיכשר לכל בי"ש דלא הוה דומי' דממזר דהוה בי"א ואפי' רבנן מכשרי בהו ולא פסלי רבנן אלא בי"א ממש ור"י פליג ומכשר אפי' בי"א ממש בביצה א' וכשיטות ר"ת ואידך תני ס"ל דלרבנן כי האי גוני פסול דממזר נמי מצורף מעשי אדם עם מעשי שמים שהיצירה בי"ש היא ואהא פליג ר"י וס"ל דכשר אפי' ב' ביצים אבל בי"א ממש גם ר"י פוסל והשתא ס"ל לר"ת וסיעתו דכיון דר"א בר פפי קמי דזעירא בעי למידחי הני דהוון בעי מימר וכו' ע"כ מסקנתו הוא כהך תני דמוקי פלוגתא בי"א ומכשרי ר' ישמעאל ביצה א' בי"א כי היכי דתיקום הך דר"א בר פפי קמי זעירא כסברת זעירא לעיל דהוה מקלס לי' דין משים מילתא על ברירא משו"ה מייתי ר"ת ראי' ממסקנת הירושלמי אך הרא"ש לא הבין כן מסקנת הירושלמי אלא לר"א בר פפי הני תרי תנאי לא פליגי כלל ולכ"ע רבנן מיירי ע"י חולי חטטין שמצורף ידי שמים וידי אדם ובהא פליגי רבנן ור' ישמעאל אבל בי"ש ממש לכ"ע כשר ובי"א ממש לכ"ע פסול אפי' ביצה א' ולא פליגי רבנן ור"י אלא בהנ"ל ותרי כריתות אליבא דרבנן מר נקיט לי' בי"ש ממש כשר ומר נקיט לי' בי"ש היינו בצירוף אדם פסול וא"כ מסקנת הירושלמי דלכ"ע בי"א פסול אפי' ביצה א' ולדדהו אין להבי' ראי' ממה שעפ"י חכמת הרופאים אנו רואים שמולדים כי אין להכחיש קבלתינו בשום אופן ועל כרחנו נאמר על כל בניהם ממזרים הם כך נ"ל פי' הירושלמי בעזה"י על ברירא ולחנם נתחבט היש"ש והקרבן נתנאל בזה:

294

רצ״הועתה נבוא לנידון שלפנינו בעזה"י שע"י חולי נטל הרופא ביצה הימנית והשאיר בו עוללת כשיעור פול א"כ אין לנו שום סמיכה לסמוך על דעת ר"ת וסיעתו דממ"נ אי גרסי' בירושלמי של ימין והכא ניטול הימני' ואי גרסי' שלימות לאפוקי פצועו' והכא הרי נפצע והרי הוא פצוע לפנינו ע"כ אי נניח שזה מקרי בי"א אין תרופה למכתו אך נתור ונדרוש אי חולי מקרי בי"ש או לא:

295

רצ״והנה במתני' יבמות ע"ט ע"ב אר"ע סריס חמה חולצין וסריס אדם אין חולצין הנה שם כייל ר"ע כל מה שיארע אחר שבא לעולם בסריס אדם ומשם אין ראי' לכאן דהתם מיירי מהי' לו שעת הכושר ונקט סריס אדם משום דזה בודאי הי' לו שעת הכושר וה"ה לרעמי' וברקי' הוה התם בכלל סריס אדם ואינו ענין לכאן אך מדרבא התם הוה ראי' ברורה להיפוך דמקשה הש"ס סריס אדם לאו בר הקמה הוא ומשני רבא אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה א' קודם מותו זה הלשון בודאי קשה להולמו הא ק' הש"ס הוא אסריס אדם דר' עולא הי' לו לשנויי אלא אין לך אדם שאינו נעשה סריס אדם סמוך למיתה אע"כ הגות הוא בלשון חז"ל דחולי נקרא בי"ש וסריס חמה הוא בעלמא אלא דלענין יבום ה"ל כסריס אדם לענין שעת הכושר אבל לדינא הרי הוא כסריס חמה ומשו"ה קרי לי' רבא סריס חמה:

296

רצ״זוחזינא לרש"י בסוטה כ"ו ע"א ד"ה קמ"ל וכו' ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה וכו' ע"ש והנה סריס חמה אין הכונה כסריס חמה דמתני' הנ"ל שלא ראה חמה בכשרות דא"כ קדמה שכיבת הבועל ובפי' רש"י במתני' דסוטה כ"ד ע"א ד"ה אשת סריס אע"כ סריס חמה דרבא דהיינו חולי דדוחק לומר דרעמי' וברקי' קרי לי' רש"י סריס חמה אלא סתמי' משמע ע"י חולי מקרי סריס חמה ומותר לקיימה וכפשטות משמעו' לשון רש"י ביבמות כ' ע"א ולא ע"י חולי נסתרס מאליו דעליו סמיך הב"ח ומייתי לי' בש"ע סי' ה' וביבמות ע"ה ע"א פירש"י בדת"ק נמקו מחמת מכה משמע ודאי מכה של חולי (והב"ח לא הבין כן) ובדר"י בנו שריב"ב פירש"י הא סריס חמה בידי שמים מחמת חולי הוא והוא הדבר אשר דברנו לעיל דרש"י ס"ל למסקנת הירושלמי פליגי ת"ק ור"י בהא לת"ק חולי מקרי בי"א ולר"י מקרי בי"ש (ומשמע מזה דלת"ק כל חולי מקרי בי"א אפי' לא נגע בו יד אדם כיון דכל חולי ע"י פשיעות אדם בשמירת גופו בא לו וכ"כ גאון בית מאיר סי' ה' ועיי' כתו' ל' ע"ב דצנים ופחי' בי"א נינהו) ואמנם בדשמואל דאמר פ"ד בי"ש כשר פירש"י ע"י רעמי' או לקוי ממעי אמו דלא בעי למיחת נפשי' בפלוגתא דת"ק ור"י ומכ"ש דלשמואל בירושלמי הנ"ל לא פליגי ת"ק ור"י בהא אלא בביצה א' וכנ"ל ועוד מדלא אמר שמואל הלכה כחד מיניהו ש"מ לא נחית שמואל לכך ע"כ פירש"י מה שהוא מוסכם לכ"ע ועכ"פ משמע טפי דס"ל לרש"י להלכה דחולי מקרי בי"ש כהב"ח דלא כהבנת הרא"ש:

297

רצ״חואיירי דאיירי מה דאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע צ"ע לכאורה דלמא אי כתיב הפצוע ה"א דוקא נולד כך דלא ה"ל שעת הכושר לאפוקי סריס אדם וכדר"ע לענין חליצה ואי סמיך רבא אילפותא דממזר דיוקא דהפצוע ל"ל. וי"ל דממזר י"ל קרי בי"א וי"ל נמי דמקרי בי"ש כבירושלמי ונהי דהסברא נטה יותר דממזר מקרי בי"א מ"מ לענין ילפותא פ"ד דומי' דממזר יותר י"ל דמיונו לבי"ש דאז יהי' ממש דומה לממזר שלא הי' לו שעת הכושר ונילף פ"ד נמי ממעי אמו דוקא שלא הי' לו שעת הכושר והוה ממש דומה לממזר משא"כ אם נימא מה ממזר בי"א אף פ"ד בי"א א"א להשוות הדמיונות ממש דבי"א דממזר לא הו"ל שעת הכושר משא"כ בי"א בפ"ד וע"כ הי' יותר נראה לומר מה ממזר בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר אף פ"ד בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר והיינו ממעי אמו דוקא ולהשמר מזה אמר רבא היינו דלא קרינן הפצוע א"כ א"א לומר בשום אופן שתהי' הקפידה דוקא שלא הי' לו שעת הכושר כממזר זה א"א וממילא תו ניחא לן יותר לומר מה ממזר בי"א דיותר מקרי ממזר בי"א ממה שיש לקרותו בי"ש וק"ל:

298

רצ״טוהנה תוס' סוטה כ"ו הנ"ל ס"ל דסריס אדם ע"י כוס עקרי' אינו פ"ד ומותר לקיימה וזה הוא ג"כ שיטות תוס' יבמות כ' ע"ב ע"ש וצ"ע לכאורה הא ביבמות ע"ט ע"ב דאמר פירוקא דרבא הוה פירכא לר"א ומסיק לר"א כחישותא הוא ע"ש וקשה לכאורה א"כ פירוקא דר"א הוה פירכא לר"ע דסריס אדם אינו בהקמת שם ותי' רבא דא"כ אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה סמוך למיתה הא אידחא לי' וע"כ צ"ל בהא פליגי ור"ע דהלכתא כוותי' ס"ל אעפ"י שאיברי ההולדה עומדי' קיימי' ורק מכח חולשא וחולי שבגוף מתבטלי' מאליהם מ"מ ה"ל בכלל סריס וא"כ אי נעשה כן ע"י אדם בכוס עקרי' ה"ל פ"ד וכן פסק הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דאסור לעשות כן כבש"ס דשבת ונהי דאינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה מ"מ פ"ד הוה ומ"ט החליטו תוס' דמותר לקיימו אע"כ מוכח מזה דס"ל לתוס' ג"כ דכל חולי מקרי בי"ש ועדיפא מיני' דאפי' המתחיל בי"א ע"י שתית כוס עקרי' מ"מ כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מקרי בי"ש ותמהתי על גדולי אחרונים שכ' מדשתקו תוס' ש"מ ס"ל דוקא ע"י רעמי' מקרי בי"ש באמת לא שתקו וצווחו מתחילה ועד סוף ביבמות כ' ע"ב ובסוטה כ"ו הנ"ל:

299

ש׳והרמב"ם פט"ז מאי' ביאה שפתיו ברור מללו דוקא ע"י קוץ וכלב ואדם פסול אבל ע"י חולה מקרי בי"ש ויבואר לשונו בזה לקמן אי"ה וראיתי דקדוק נכון ברמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה ולא כ' נימוקה כלל ובבריתא דבש"ס מקדים ניקבה ונימוקה ושוב נקט חסרה והלא דבר הוא ונלע"ד דרמב"ם ס"ל כנ"ל דת"ק ור' ישמעאל פליגי אי חולי מקרי בי"ש או בי"א לכן לת"ק נקיט תחלה ניקבה ע"י קוץ דהוה בי"א ולא מיבעי' הא אלא אפי' נמוקי ע"י חולי ולא עוד אפי' חסרה מקצת ע"י חולי והוה שפיר לא זו אף זו והרמב"ם פסק כר"י דחולי מקרי בי"ש ולא חשיב נמוקו א"כ אי הוה חשיב תחלה נקבה ע"י קוץ הו"ל חסרה ע"י קוץ זו ואצ"ל זו ע"כ הוצרך להפוך הסדר ולהקדים חסרה לניקבה ומשמע קצת מזה דלא בעי לרמב"ם נקב מפולש:

300

ש״אוהרי"ף מדסתי' לי' וכ' דברי שמואל בי"ש כשר משמע דכל בי"ש כשר ואפי' חולי והראב"ד נמי מדשתיק לי' לרמב"ם ש"מ אודוי אודי לי' איברא קחזינא רפט"ו מאי' ביאה כ' ראב"ד בהשגות וז"ל והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרו' בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרו' רבה עכ"ל ותמה עליו מעיין חכמה דא"כ בי"ש נמי ועוד אדרבא מהאי טעמא לא שייך אלא אחר קידושין ומ"ש עוד שם דאפי' אם מוליד מ"מ הוה פ"ד ולא תלי' בלידה כמבואר בטוש"ע א"ע סי' ה' דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר ובמ"כ שכח דברי עצמו בעצי ארזים סי' ה' סקי"ג ד"ה ובלבוש מצאתי וכו' ע"ש:

301

ש״בולפ"ד מעולם לא עלה על דעת הראב"ד לגלות טעמי תורה ולדון על פיהם אלא כלפי שס"ל לרמב"ם לא יבוא בקהל פירושו לקדש אשה בתוך קהל ה' והראב"ד מפרש ביאה בקהל בעילת איש באשה וקאמר הראב"ד שכן ראוי' שתאסר התורה בעילת זנות של ממזר אפי' בלא קידושין כדי שלא ירבו ממזרים בישראל דודאי אין לומר דראב"ד ס"ל דטעם איסור ביאת ממזר בקהל ד' הוא משום שלא ירבו ממזרות בישראל דזה יהי' מערכה על הדרוש דהיא גופי' קשי' מ"ט לאסור ממזר בישראל אע"כ טעם איסור ממזר הוא בפני עצמו ועכשיו שהממזר מתועב בעיני ה' ראוי' הוא מצד הסברא שתאסר כל ביאתו אפי' בלא קידושין שלא להרבות מתועבים בישראל ושוב יצא לטעון טענה אחרת אי ס"ד לא יבוא היינו הקידושין בקהל ה' א"כ מי שקידש ונשא אשה בהיתר ושוב נעשה פ"ד וכ"ש אינו מוזהר על בעילת אשתו כי הביאה בקהל שהיא הנישואין הי' בהיתר וא"כ תזנה אשתו עליו ואתה גורם להרבות ממזרים אע"כ לא יבוא פי' הבעילה ואסור אפי' בפנוי' לשום טעם וממילא אם נעשה פ"ד אחר הנישואי' צריך לגרש ודלא כרמב"ם זה הוא כוונת הראב"ד בלי ספק אבל לעולם בי"ש מותר וכל חולי בכלל:

302

ש״גוהרא"ה בס' החנוך כ' טעם המצוה כי מעשי הסרוס מתועב והמלכי' מסרסים עבדיהם שומרי הנשים ובני אדם מתאווי' לשולחן מלכי' וימסרו עצמם להסתרס ע"כ רחקם הקב"ה מעל גבול ישראל שלא ירגילו לעשות כן ע"ש וסיים דהיינו טעמא דפ"ד בי"ש מותר דלא שייך הנ"ל:

303

ש״דוהאמנם כי אין לסמוך על טעמי דקרא כי נעו מעגלותי' לא תדע דאפי' מאן דדריש טעמי' דקרא היינו טעם המקובל לחז"ל אבל טעם שהמציאו חכמים אחר התלמוד אין לבנו' עליו מ"מ מוכח מדבריו ז"ל דס"ל להרא"ה דכל מיני חולי שאינו נעשה בכוונת מכוון הוה בי"ש ולאפוקי שתיית כוס עיקרי'. והנה לכאורה דברי החנוך תמוהים כיון שהמלך מסרס להסיר מהם תאות נשים והמתאוים לשולחנם של מלך מוסרי' עצמם להסיר מהם תאות נשים חלף שכרם בעבודת המלך וא"כ איך ימנעם מזה הואיל ואסרו תורה לישא אשה בישראל ולשבת בית הלא לא חפץ בה ובשבת ביתה וצ"ל דאחר סירוס המלכים עדיין לא הוסרה תאותו מכל וכל וכן משמע ממ"ש רמב"ן פ' וישב בפסוק ויהי כשמוע אדוני וכו' שהרי פוטיפר סריס פרעה הי' ע"ש וכן משמע ממ"ש תוס' מגלה י"ב ע"ב ד"ה ממוכן וכו' ואחז"ל בסנהדרין דניאל הי' מסריסי' אשר ישמרו שבתותי' אע"כ כנ"ל ונשא גיורת וכן דברזי' סילוא:

304

ש״הוזה לשון סמ"ג לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בי"א ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל. מאריכות לשון זה מבואר דוקא שכרתו אדם בפשיעה ולאפוקי אם כרתו לרפואה שהי' לו חולי וכרתו להושיעו מחליו מותר בקהל והיש"ש למד כן מלשון הרמב"ם שכ' או כרתן וס"ל שאדם כורתו מחמת חולי שנולד ובאמת אין לשון זה מוכרח שיותר נראה לפרש שהחולי המסה או כרת הבצים ולא ע"י אדם אבל מלשון הסמ"ג בודאי משמע כן וכן נראה מהירושלמי דפליגי במחכך ומסתת בחטטי' והלכה כר"י בנו של ריב"ב דשרי ומ"מ אין היתר זה מבואר בלשון הרמב"ם ובלשון ר"ת שבמרדכי פ' הערל משמע מה שחותכי' הרופאים מחמת חולי אבן הוה בי"א ומ"מ נ"ל פשוט אם כבר נסמסמס הביצה ונתבטל ע"י חולי והי' כלא הי' ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו והרופאים מיהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דע"י חולי מקרי בי"ש ומשו"ה כ' רמב"ם כרות ע"י אדם וקוץ טרם שכ' דין חולי והמסן או כרתן לומר שאם אחר שכבר המסן החולי וכרתן ובטל האברים ומלאכתם בא אדם והסיר האבר לא נאסר מלבוא בקהל בשביל זה וכן מוכח דעת הרא"ה הנ"ל וכן דעת יש"ש בפשיטות והגאון בית מאיר חוכך קצת בזה ולדעתי הדבר פשוט וכן משמע בפשיטות מדברי כל הנביאי' שהתנבאו בס' תומות ישרים סי' נ"ב נ"ג ורי"א דלהרמב"ם הוה זה בי"ש אע"ג דשלטו בו ידי אדם אחר שכבר נתבטלו האיברים ושבתו מלאכתם ואין זה ענין למסרס אחר מסרס דאפי' לשיטת רש"י שבת קי"א ע"א דאע"ג שכבר נתקו ומונחים בכיס מ"מ חייב זה השני היינו בלאו דבארצכם לא תעשו ואין זה ענין ללאו דפ"ד ועוד התם נמי אפשר דוקא כששניהם נעשו בי"א חייבי' שניהם אבל אם ההתחלה הי' בי"ש לא מחייב המנתק אח"כ וכן משמע לשון ש"ס שם להביא נותק אחר כורת ולא אמר מנתק את המוכרת אע"כ דוקא אם א' כרת בידי' ובא אחר ונתק ולפ"ז כדמוקי לי' בזקן המ"ל בסריס בי"ש אלא היינו הך וכדדחי החזרוני לנערותי י"ל ה"ה בי"ש יש לו רפואה כמו סריס חמה אלא לפ"ז אסור להשקותו כוס עקרין והרי ה"ל סריס אדם ובחידושי למס' שבת שם יבואר זה ע"ש. ובזה י"ל הפרישה סי' ה' שכ' מדכתיב לא תעשו לשון רבי' להביא המסרס אחר מסרס ובט"ז שם הקשה הא בש"ס מייתי לי' מאם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש. ולהנ"ל תרווייהו צריכי' דאי מנתק וכרות ה"א הנותק אחר כריתה בי"ש נמי חייב קמ"ל תעשו ע"י תרי עשיית בי"א ואי מתעשו ה"א דוקא זה כורת חצי אבר וזה חציו השני אבל נותק אחר כורת דשני לא עביד מידי לרש"י ה"א לפטור קמ"ל דאפ"ה מחייב כיון דתרויהו בי"א נינהו אבל לעולם אי בי"ש המסן וכרתן שוב אין איסור במעשי אדם כלל וכן יש להבין מלשון הרמב"ם פט"ז מאי' ביא' הלכה י"א וכל זה לענין לאו דנתוק וכרות אבל לענין אם מותר בקהל נראה לי לכאורה לכל הפוסקים הנ"ל מותר בקהל ובשו"ע סי' ה' פסק בדיעה ראשונה כוותי' ש"מ שנ"ל שיטתם עיקור וכן נראה לכל מעיין:

305

ש״ואבל להרא"ש וריא"ז פסול בקהל ובח"מ חייש להו ובית שמואל משמע דמקיל ובתומת ישרים עכ"פ הסכימו שלא נכוף לגרש אפי' נשא באי' מכ"ש בנשא בהיתר אלא הם העלו להודיע לו ולומר הרא"ש וריא"ז מחמירי' ואולי ישמע ויגרש מרצונו והנה מבואר בדבריהם שם דהוה שכיחי לי' לישא גיורת אבל היכי דלא שכיח כבזמנינו א"כ יותר ממה שחשש הראב"ד על האשה שתזנה תחת בעלה יותר איכא למיחש לגברא רך בשנים העומד בכחו ותאותו שיעשה מה שלבו חפץ ומלאה הארץ זמה ואין לפרש ע"כ ניהו אי הי' פנוי ובא לישא אשה הייתי אומר מה לה להאשה להכניס עצמה בספק אי' לדעת הרא"ש וריא"ז כדי להציל נפשו מיני שחת ולא הייתי יועץ להאשה שתשאנה לו אבל זה שכבר נשא אשה בהיתר למה ניעצה להתגרש במקום שרוב וכמעט כל הפוסקי' מתירי' ומצורף לזה משמע מלשון השואל שאין ברור שנשאר כפול מהביצה עצמה דאפשר דניטלה כולה והמעט שמרגישי' שנשאר הוא דלדולי חוטין שהביצה תלוי בהם וא"כ יש לנו ג"כ דעת ר"ת וגדולי ראשונים שעמו ומעתה אם לא יוליד האשה נאמר שהי' פ"ד בי"ש מחמת חולי דמותר לרוב הפוסקי' וא"נ תוליד האשה לא נחזור על בניו לומר ממזרים הם כי נתלה לומר כל הביצה ניטול וכעדותו של ר"ת דבעל ביצה א' מוליד וכמ"ש יש"ש שהרופאים יודעי' לאמן ידיהם יע"ש:

306

ש״זומ"ש פר"מ שמא חתוך הרופאים יותר מהרקבון והגיע לבשר ברי מימי לא שמעתי ולא ראיתי לחוש לזה להחמיר ולהוציא אשה מבעלה ומ"ש כל מקום דמוקמי' בחזקת היתר אסור מיהת מדרבנן בחפזו כ' כן דזהו דוקא בספיקא דתרי ותרי ויעיי' לשון רש"י בעירובין ל"ה ע"ב ד"ה א' אומרת וא"נ היכי דאיכא תרי חזקה דסתרי אהדדי ועמג"א סי' ח' סקי"א וסי' תל"ז ס"ק ד' ובמחצית השקל שם מיישב היטב ע"ש אבל זולת זה פשיטא דאוקי גברא אחזקת גופי' ואתתא בחזקת היתר לבעלה אפי' איכא קצת ריעו' לפנינו כמוכח ממ"ש תוס' נדה ב' ע"ב ד"ה תרתי לריעו' ויעיי' בחכם צבי על זה ולע"ד האריכות בזה אך למותר והנלע"ד כתבתי אם גם פר"מ יסכי' אחר העיון וחתמתי בכל חותמי ברכות א"נ דש"ת. פ"ב יום א' טוב למב"י קפ"ל.

307

ש״חמשה"ק סופר מפפד"מ:

308

ש״טשלום לדייני ישראל ה"ה הרבני' המופלאים כבוד מוה' שלמה וכבוד מוה' יודא נ"י דייני' מצויני' מורי הוראה בק"ק סרדיהעל יע"א:

309

ש״יע"ד פנוי' שנשתדכה לכהן וידוע שזה כעשר שנים הרתה לזנוני' ובדקוה עתה ואמרה מפלוני כשר נבעלה כשהיתה משרתת בבית אבותי' בעיר פלוני שרובה א"י. ובאותו בית לא הי' כ"א ישראלי' כשרים וגם באיזה בתי' הסמוכים לאותו בית ושהבועל רצה לישא אותה אז אלא שמשפחתו מנעו לישא אותה ונפשם בשאלתם אי מותרת לכתחלה לכהן זה:

310

שי״אוהנה מעלתם כ' שבנב"י תנינא חא"ע סי' כ"ח כ' וז"ל אמנם לפמ"ש מעלתו שרוב ב"ב כשרים וגם רוב הבריות הבאים לביתה א"כ אפשר הוי כתרי רובא עכ"ל. ותמהתם על נב"י איך לא שת לבו לדעת הרמב"ם דבתוך העיר לא מהני תרי רובא. ותמהתי על מעלתם דהרי זה הוא שכ' שם הגאון דעי"ז נפלין ברברבתא בפלוגתת רמב"ם וטור הנ"ל. אך באמת לדינא אי הי' כאן תרי רובא משום הך דנבעלה בעיר הי' ראוי להכריע כהטור להקל וכ"כ בית מאיר במסקנא בסוף הסי'. ומ"ש מעלתו דהכא אזיל איהו לגבה דהיא אומרת שאנסה הבועל ובא בחדר משכבה פעמים ובטענה זו דנאנסה מהימנת בודאי משום חזקת כשרות שלה ובודאי לא אזלה היא לגבי' עכ"ל. לא הבנתי דברי' מ"ש חזקת כשרות אי חזקת כשרות לכהונה קאמרי מעלתם א"כ דבריהם תמוהים דודאי מעיקור הדין מוקמינן בחזקת כשרות ומשו"ה מהני ברי שלה מדינא ככל אי' שבתורה שמוחזקים בהיתר וע"א ובע"ד עצמו נאמן עליו. ואז אי מהימנת שוב לא איכפת לן אי אזלא היא או הוא כיון שיודעת ומכירה למי נבעלה אך משום חומרת יוחסין לא סמכיכן אברי וחזקת כשרות שלה ובעינן רובא ושלא יהי' ספק קבוע א"כ מה יועיל לזה חזקת כשרות להאמין לה ממנ"פ אי נאמין לה הרי היא יודעת למי נבעלה:

311

שי״באך נ"ל כוונתו חזקת צדקת שלא נתפתתה ברצון אלא באונס ומסתמא לא אזלא איהי לגבי' שיאנס אותה אבל הוא אזיל לגבה כצ"ל דברי מעלתם והמה תמוהים אילו אמרינן דאזלא לגבי' ע"מ שיבעלנה שנאמר אוקי בחזקת צדקת אנן חיישי' דאזלא לגבי' לשום צורך ענין ושוב אנס אותה במקום קביעות שלו ותו אי נניח שנאנסה ותפשה ושכב עמה א"כ מדינא לא מהימנת ע"י ברי וחזקת כשרות לכהונה משום דלא שייך בודקת ומזנה באונס וס' זו רמז ב"ש סוף סקל"א והטעם בזה בארתי כבר בכמה מקומות דמבואר בירושלמי דטעמא דר' יהושע דמחמיר אפי' ברוב כשרי' משום דזנות רצה אחר הפסולי' והוי כאלו אין הכשרים נכנסי' בספק כלל וכמו בעיר שרוב גוים ורוב טבחי ישראל או רוב מבשלי בשר או בנמצא פת ואיכא רוב אוכלי פת בעל בית. או רוב משליכי תינוקות כמבואר במשניות דמכשירים דאין הולכי' אחר רוב נפשות אלא אחר רוב המצויין בעסק זה או רוב גנבי וכדומה והכא כיון שרוב המצויין אצל זנות פסולין שוב לא מהני רוב כשרים והיות דברי ר"י נכוני' בטעמם הוצרך ר"ג לומר אדרבה יש רוב מתנגד לזה שאשה בודקת ומזנה ולא תשמע להתפתות לפסול. ולזאת הס' נסתלקו כל הפסולים מהספק והי' ראוי להתירה אפי' בלא נבדקה ואפי' ברוב פסולים. אלא כיון דאיכא תרי רובא המתנגדים דהזנות רצה אחר רוב הפסולי' ואשה בודקת ומזנה ה"ל כמו תרי ותרי ואוקמה אחזקת כשרותה עם צירוף ברי שלה. וכל זה בנתפתתה אבל באונס דלא שייך בודקת אמרי' בודאי הזנות רצה אחר הפסולים ולא מהימנת ועיין רז"ה במשנה דתינוקו' ספ"ק דכתובת וא"כ אי חפשה ושכב עמה אסורה בודאי:

312

שי״גאיברא פשוט דאין כוונתה שאנסה בנפשה ושכב עמה דאין בעיר חזקת אונס כיון שלא צעקה בעיר חזקה נתרצית ע"י פיחוי דברים כמ"ש רמב"ם וביאר בכ"מ ריש הל' נערה בתולה ומה שאמרה שאנס אותה רצונה שהרבה והעתר בדברי' או אפי' קצת באונס עד שנתרצית ולא צעקה שיבואו לה מושיעים ועיין סמ"ע רסי' ר"ה שגם זה נקרא אונס וכן ברמב"ם ספ"א מהל' גזילה אבל לא לענין דינא דידן דעכ"פ חזקת צדקת אין כאן מדלא צעקה ולעומת זה הדרין אשה בודקת ומזנה ואילו הי' פסול לא נתרצית לו:

313

שי״דוהנה בסוגי' דראוה מדברת מסקינן לר' יהושע אין אפוטרפוס לעריות ואנן קיי"ל כר"ג והקשה פני יהושע הא קיי"ל בכל הש"ס אין אפוטרפוס לעריות ואמרתי בדקדוק לשון הש"ס שם כיון דאסתתר אין אפוטרפוס לעריות שנראה שפת יתר אלא דר' יהושע נמי יודע דחזקה בודקת ומזנה היינו אי נכנסה תחלה ע"מ לזנות. אך היא נסתתרה שלא ע"מ להבעל לו ולא בדקה ועכשיו כיון שכבר נסתתרה ואלבשה יצרא שוב אין פנאי לבדוק כי אין אפוטרופס לעריות ואמנם ר"ג ס"ל היא הנותנת כיון שאין אפוטרפוס לעריות אין נכנסת לבית הסתר קודם בדיקה וכבר בדקה קודם סתירה שגם היא יודעה דחורא קורא לגנב אבל לעולם כ"ע ס"ל אין אפוטרפוס לעריות:

314

שי״הונחזי מאי דקמן הנה מ"ש בנב"י דבית מיוחד ליהודים הוי כעיר בפ"ע אע"ג שנראה דבר חידוש מ"מ כן הוא בפר"ח י"ד סי' ס"ג והרי הרשב"א בתה"א בסוף סי' ד' כ' דין זה גבי יי"נ אם יש ליהודים שכונה בפ"ע לא חיישינן לרוב העיר וכ' עליו הבד"ה ואיני מבין דברי' וכי מחלקין העיר בדינה למבואות ותינוקות שנבעלה בשכונה זו ורוב העיר פסולים ורוב השכונה כשרים אזלינן בתר רוב שכונה ושבקינן רוב העיר הא ודאי ליתא עכ"ל הרא"ה בבד"ה והשיב עלי' במשמרת הבית לא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת שהוא ודאי כעיר בפ"ע וכן אנו נוהגים בבשר שנמצא בשכונותינו וכו' מפני ששכונותינו מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת וה"ה והוא הטעם לתינוקות שנבעלה שם עכ"ל ועיין בט"ז וש"כ יו"ד סי' קכ"ט סעי' כ"ו ובסי' ס"ג כ' פר"ח ד"ה אכתי פש גבן וכו' וז"ל ולא שייך לומר דניזיל בתר רוב העיר והרי בית המיוחדת בפ"ע ואין רגל הרבים מצויין שם ואף שאין דלתות הבית נעולות הוי דומיא דעיר בפ"ע ותו וכי מיגרע גרע בית זה משכונת ישראל שכ' הרב שכעיר בפ"ע דמיא כי היכי דנמצא בשכונה שרי הה"נ לנמצא בבית עכ"ל פר"ח ומינה לתינוקו' שנבעלה שאין לחלק בין בית לשכונה. וראיתי בבית מאיר דטען על הרשב"א שהשוה דין תינוקו' לגונבי יין התם יין לא נייד אבל איתתא דנייד ורגלי' מצויים בכל העיר מה יועיל שכונה ואע"ג דכ' ב"ש דמשמע מהפוסקים דאזלינן בתר השתא ולא אמרינן שנבעלה במקום אחר כ' שלא ידע שום משמעות אלא מעיר לעיר שרגלי הנשים אין מצויות בעיר אחרת. אבל באותה העיר שרגלי הנשים מצויות להלך אנא ואנה ליקח ולישא וליתן פשיטא דאין לחלק העיר לשכונות דאלת"ה אפי' בבית מיוחד סגי ולמה לי שכונה ע"ש נמצא גם הגאון הלזה מסכים דאין בין בית לשכונה ולא כלום ואם נסמוך על הרשב"א בשכונה ה"ה בבית כנב"י אלא שחלק אעיקור הדין ודבריו לכאורה נכוני' במ"ש שרגלי הנשים מצויות בכל העיר ורשב"א לא מיירי אלא כשאינו נבעלה בשכנה זו אבל רק דרה בשכינה חיישינן שמא הלכה תוך העיר:

315

שי״וובתשו' אחרת (עיין לעיל סי' יו"ד) הארכתי והעליתי להכריע דעכ"פ אין בנות ישראל נשמעות לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו ופלוגתת ר"ג ור"י בפסולי ישראל נתין ממזר שאפשר שאינה יכולה לבדוק כראוי ולבוא אל המחקר האמיתי משא"כ בגוי אפשר דר"י מודה ושמואל אמר לר"י את לא תעביד עובדא לא אמר אלא באותו ענין דפליגי ר"ג ור"י וכ"כ בבית מאיר דבעניני' אחרי' לא מיירי שמואל ומוקמינן אעיקור הדין ולפע"ד גם הך דבעילת נכרי דכוותי' ושם הבאתי כמה ראיות מוכיחות ואכתוב א' מהם תוס' כתו' י"ד ע"ב ד"ה מסייעא לי' וכו' שהקשו מאבא שאול ולהנ"ל דלר"ג לא שמעי' רוב פסולים אלא חורבא דדברא שרוב נכרים פסולי' ובזה עדיפא בודקת ומזנה אבל ברוב פסולי ישראל לא שמענו קמ"ל אבא שאול:

316

שי״זוא"כ עכ"פ יש לקיים דינו של הב"ש בשכונת מגרש ישראל ונתעברה אע"ג שרגלה מצוי ביום בין הנכרים מ"מ כיון שאינם באותה שכונה שרגילים שכיני' לבא זא"ז ורק שרגלה מצוי בביתם לקנות דברי' הצריכי' לא חיישי' שאנסה שם דאונס בעיר לא שכיחא ושפיתה אותה שם ביום או שנתפתחה באופן שיבח בלילה אצלה ותפתח לו הדלת וכמ"ש בית מאיר חששא זו. זה לא ניחוש כ"א בפסול ישראל נתין וממזר אבל לאינו ישראל לא חיישי' להכי לפע"ד ותולין במצוי בישראל:

317

שי״חוהשתא כיון שכ' פר"ח דבית הוי כשכונה וגם בית מאיר סבור כן אלא שהוקשה לו על זה והכרענו דבא"י עכ"פ יש לקיים דברי ב"ש בהבנת הרשב"א וגם הגאון נב"י ס"ל כן בפשיטות וה"ל כנבעלה בעיר שכולם כשרים לה ומותרת לה ע"י ברי שלה:

318

שי״טאך כל זה אי הי' נבדקת כבר מאז שנשתדכה לזה הכהן שאז ברי שלה מהני אבל אי לא נבדקה מעולם רק עתה בשעת מעשה בודאי חיישי' שמא עיני' נתנה בו וכמ"ש והאריך בנב"י שם ואם יש לחקור בק"ק טאטיס ויתברר שהבועל הודה ורצה לישא אותה אלא שמשפחתו מינעוהו אז לית דין ולית דיין שמותרת ליכשא לכתחלה עפ"י עדותו והודאתו של הבועל. ואם לא ימצא כן וגם היא לא נבדקה עד עתה בשעת מעשה א"כ אפי' ברי אין כאן אפי' נשאת תצא. אך אי כבר נבדקה קודם מעשה ואמרה מפלוני נתעברה אזי אם יסכים עמי עוד ת"ח א' לימטינא שיבא לכשורי. ואי לא לא בעינא לקבל עלי אחריותא דאחרינא. והי' זה שלום כחפצם וחפץ א"נ דש"ת פ"ב יום ה' טו"ב טבת תקפז"ל:

319

ש״כמשה"ק סופר מפפד"מ:

320

שכ״אשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מו"ה יחזקאל בנעט נ"י אב"ד דק"ק פאקש יע"א:

321

שכ״בנעימות ימינו שלוחה אלי מקהלתי ק"ק פ"ב לכאן שאני עוסק במרחצאות פה ואעפ"י שאיניני פה במחיצתי וספרים אינם אתי עמי ככל הצורך אמרתי לאו אורח ארעא למוקמי גברא רבא אבראי ולא באתי אלא לטייל ולהשתעשע ע"כ הנני משיב מפני הכבוד:

322

שכ״גוז"ל שאלת חכם איש א' עני ואביון הלך בדרך בעגלה וישב על חביות א' ומיד הרגיש כאב בביציו פעם הרגיש ופעם לא הרגיש עד כי נפל למשכב ונפח כל הכיס שלו עד כי הוצרך לילך לעיר פעסט ושם נטלו הרופאי' ביצה א' של ימין וכשבא לביתו אמרתי כי יש כאן ספק אם הוא מותר להשהות את אשתו משום לא יבוא פצוע דכא עכ"ל:

323

שכ״דושוב כ' פר"מ שרבי' ניתלו במה שמצאו בשפתי חכמים פרש' תצא אדפירש"י בחומש על לא יבוא ממזר בקהל ה' לא ישא ישראלי' ולא פי' כן בפצוע דכא המוקדם היינו משום דבממזר אפי' נישאית כופי' אותו להוציא משמע בפצוע דכא בנשאה בהיתר עכ"פ אין כופי' להוציא ופר"מ שפך סוללה על השפתי חכמים מכמה סוגי' דגם בפצוע דכא שנעשה אחר שנשאה בהיתר מ"מ כופי' להוציא יפה כיון ובעל שפתי חכמים לא מלבו הוציא מילין כי הגאון באר שבע בספרו צדה לדרך כ"כ בשם מצא כתוב בס' קדמון כדברי שפתי חכמים ודחה דבריו כמו שדחה מעלתו אלא שאין הספר הזה כעת לפני ומ"מ י"ל שאין כוונת הכותב ההוא שיהי' האמת כן שאין כופי' פ"ד להוציא אלא דאי לא הוה כתי' בממזר ועמוני לא יבוא והוה אתי' בק"ו מפ"ד ה"א לא יבוא לכתחלה אבל אם כבר בא אין כופי' קמ"ל גבי ממזר לא יבוא ומריבוי ילפי' פירש לא יבוא אפי' בדיעבד כופי' וה"ה גבי פ"ד דכל ג' לא יבוא דפרשה יפורשו באופן א' ולעולם אפי' בפ"ד כופין וכסוגי' הש"ס אלא בלא"ה דברי' הללו אין בהם ממש וק"ו שלו ק"ו של שטות הוא איך ניליף ממזר בק"ו מפ"ד אי לא הוה ידעי' כלל שיש קפידא בביאת ממזר בקהל ה' איך תיתי בק"ו ממום דפצוע דכא ולא קרב זא"ז:

324

שכ״הוליישב דברי רש"י שפי' כן בממזר ולא בפצוע נקדים פלוגתת רמב"ם וראב"ד רפט"ו מאי' ביאה דס"ל לרמב"ם דאין לוקין אלא בקידש ובעל ופי' הר"ר אברהם בנו ז"ל מדכתי' במצרי ואדומי דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ע"כ א"א לפרש ביאה ממש בזנות וכי יצוה ה' שיבואו בזנות אע"כ ביאה בקהל פי' קידש ובעל דרך נישואי' וה"ה לאו דלא יבוא בקהל ג"כ יתפרש בנישואין וכ"כ כ"מ בשמו והראב"ד השיג מפ' אלו נערות דאמר אי ר' יצחק קשי' ממזרות מבואר דלקי בפיתוי בלא קידושין ותשו' רמב"ם לחכמי לוניל על זה אין להם שחר כמבואר בה"ה שם ושוב כ' הראב"ד בהשגה שני' והדין נותן שהביאה תיאסר שלא ירבו ממזרות בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל:

325

שכ״ווהנה מ"ש הר"ר אברהם מדכתי' יבוא להם וה' לא ציוה לבוא בזנות בשיטת אביו הרמב"ם ז"ל אמרו דס"ל פ"א מאישות ה"ד דכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדישה והראב"ד משיג דפסוק מיירי במופקרת לכל אבל לא לאיש א' ע"ש וא"כ לרמב"ם יפה כ' איך שייך דור שלישי יבוא להם ביאה בלא קידושין הא אסורה מן התורה לכל אדם וקיי"ל לא כתי' קרא דאי להתירא אך לראב"ד וסיעתו דאין כאן איסור קדישה א"כ שפיר יש לפרש יבוא להם בלי קידושין ובהיתר. אמנם אהך גופי' כ' ה"ה שם איך אפשר שעל פיתוי של זנות ילקה על לא תהי' קדישה א"כ מפותה האיך משלם עלי' ממון והלא לוקה ע"ש בה"ה פ"א מאישות ולפע"ד לק"מ דרמב"ם דקדק בלשונו כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושי' אבל המפתה לשם קידושי' אלא שאביה מאן ימאן לתתה לו זה עבר על לא תהי' קדישה והוא המשלם קנס מן התורה והכי מפרש רמב"ם קרא דמפתה וכמבואר להדי' בש"ס קידושין מ"ו ע"א אבל מפתה שלא לשם קידושין אה"נ כיון דלוקה אינו משלם וממילא לא קשי' נמי הא דאמרי' לר' יצחק קשי' ממזרות דכיון דבממזרות לא שייך פיתוי לשם קידושי' דאם מקדש ובעל לוקה משום מחזרת וע"כ בעל שלא לשם קדושין וא"כ לוקה משום קדישה וממ"נ לא ישלם וקשי' ממזרות ודברי רמב"ם נכונים בעז"ה ובחידושי ר"פ אלו נערות ישבתי גם תשו' רמב"ם לחכמי לוניל ע"ד זה ואין כאן מקומו ולפ"ז הר"ר אברהם לאתויי מגופי' דקרא אי ס"ד לא יבוא ביאת פנוי' הוא למה לי קרא תיפוק לי' מלא תהי' קדישה אלא עדיפא מיני' קאמר מיבוא להם בקהל ה' דלא יחלוק בעל דין דלמא לעולם בפנוי' ולעבור עליו בשני לאוין להכי מייתי מיבוא בקהל ה' וכי ה' ציוה או התיר לבוא על המצרית:

326

שכ״זוהנה דברי הראב"ד צריכי' ביאור לכאורה דיהיב טעמא שלא להרבות ממזרים ופ"ד משום שהיא תזנה תחת אישה וקשה א"כ אפי' פ"ד בידי שמום נמי ומפורש בש"ס יבמות ע"ה ע"ב דפ"ד בידי שמים כשר בקהל וכמדומה לי שהקשה קו' זו בס' מעין חכמה ואינינו אתי כעת ותו וכי בטעמי' דקרא יחלוק על הרמב"ם ונעו מעגלותי' לא תדע ועוד איזה נתינת טעם איכא הכא לומר שהתורה אסרה ממזר בקהל כדי שלא ירבה ממזירים בישראל זה הוא מערכה על הדרוש שאם לא תאסר תורה ממזר בקתל מה לנו שוב אם ירבו בישראל אבל האמת לא בא הראב"ד לדדוש טעמי' דקרא אלא הכי קאמר כיון שממזר מתועב הוא שהרי אסרו בקהל ע"י קידושין עכ"פ להרמב"ם לא יתכן לומר שע"י בעילת זנות יהי' מותר וירב' ממזרים מתועבי' בישראל ודרכי' דרכי נועם כתי' אע"כ לא יבוא ביאת זנות במשמע אפי' בלא קידושין והנה קו' זו לק"מ לשיטת רמב"ם דביאת פנוי' בלא"ה אסורה משום לא תהי' קדישה ואין כאן ריבוי ממזרים בישראל. שוב טען הראב"ד מפצוע דכא לפי שהבין מהרמב"ם דמי שקידש בהיתר ונעשה פ"ד ששוב מותרת לו שהרי הביאות המה בלא קידושי איסור וגם זה אינינו בכלל דרכי נועם דנהי דפ"ד גזירת הכתוב ולא הקפידה תורה על פ"ד בי"ש מ"מ אפצוע דכא בידי אדם דהקפידה תורה אין ראוי להתיר' אחר שנשא בהיתר שהרי תזנה תחתי' ויותר יש להקשות לפמ"ש בס' החנוך בטעם פ"ד שתיעב' ה' והחמיר לאוסרו בקהל משום שמדרכי המלכים לסרס עבדיהם ויהיו סרוסי' בהיכל העלך ורצה הקב"ה שלא יתאוו לשולחנם של מלכי' ולסרס עצמם ע"כ החמירה תורה שלא יבוא בקהל ולהרמב"ם אכתי לא הועיל כלום שבתחלה ישא אשה ואח"כ יסרס עצמו ולפני מלכי' יתיצב אע"כ אפי' ביאה בלא קידושי' אסור דלא כרמב"ם ואמנם נ"ל דמעולם לא עלה זה ע"ד רמב"ם דודאי מודה רמב"ם כל ביאה שאחר קידושי' לוקה עלי' אפי' יהי' הקידושי' בהיתר ולא הוציא הרמב"ם אלא ביאת זנות ולק"מ:

327

שכ״חומעתה נבוא ליישב דברי רש"י בחומש בעזה"י ונאמר דס"ל כשיטת הראב"ד ורוב הפוסקים דביאת זנות אסור והא דפירש"י לא ישא ישראלית היינו אפי' נישואי' דלא תימא דלא אסרה התורה אלא ביאת זנות דבאשה דעלמא הכשירה לא אסור אלא במופקרת והכא אסו' אפי' ביאה בעלמא אבל ע"י נישואי' וקידושין מותר קמ"ל רש"י אפילו נישואי' אסורי' ומכ"שכ זנות ולא הוצרך רש"י זה לפרש בפ"ד דפשיטא דטפי יש לאסור אחר הנשואי' שלא תזנה אשתו תחתיו ופשיטא שאפי' אחר הנישואי' אסור אבל בממזר הוה סד"א לחלק ע"כ פירש רש"י כן גבי ממזר וא"ש נמי דפירש"י לא ישא ישראלית וכ' רא"ם ר"ל לאפוקי גיורות דמותר בה והיינו משום דבפ"ד הוה סברה לומר אדניחוש שמא תזנה תחתיו אדרבה ניחוש לכל הפסולי' משום צערו דגופי' דדהו ושיבואו לידי הרהור אסורי' ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות לזה פירש"י ישראלית לא ישא אבל מ"מ לא יבטל ויש לו פת בסלו וישא גיורת וכיוצא בו שמותר בה:

328

שכ״טואמנם בהרא"ם משמע דרש"י ס"ל כהרמב"ם דוקא ע"י נישואי' וקידושין לוקה ולא בביאת זנות והנה בפי' לא תהי' קדישה פירש"י כפי' הפוסקים דוקא מזומנת ומופקרת אסורה אבל באקראי בעלמא לא ואי ס"ל בלא יבא כרמב"ם קשה קו' הראב"ד אתה מרבה ממזרים ע"י ביאת זנות וי"ל דלא חשש התורה להרבות ממזרי' ע"י ביאת זנות דאקראי ולא שכיחא שידבקו כשרי' בפסולי' ואשה בודקת ומזנה וא"כ י"ל בפ"ד פשיטא לי' דביאת קהל היינו ע"י קידושין אבל בזנות מותר ולא שייך שלא רבה פ"ד בישראל ופשוט אבל בממזר ה"א לאסור אפי' ע"י זנות שלא ירבו ממזרי' כקו' הראב"ד קמ"ל רש"י לא ישא ישראלי' יהי' איך שיהי' אין דן דינו למזור שמי שנשא בהיתר ונעשה פ"ד אח"כ כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין ואין בזה פקפוק וספק אך בנידון שלפנינו יש לעיי' קצת וכבר הלכו בו נימושת ראשונים ואחרוני' יהי' ה' עמנו ויאיר עינינו להוציא לאור משפט צדק:

329

ש״לביבמות ע"ה ע"ב דעת ר"ת שבתוס' דהלכה כר' ישמעאל דמכשר ביעא א' בידי אדם מדקיימא בכרם ביבנה כוותי' וממעשים בכל יום דבעלי ביעא א' מולידי' וגם בירושלמי מבואר כן אלא דאינו מוליד ע"ש וצ"ל דאין זה סותר למעשים בכל יום דמולידי' דאפשר נתחכמו רופאי' זמנינו או נשתנו הטבעי' כמ"ש תוס' פא"ט ובבכורות י"ט ע"ב ד"ה פרה וכו' אלא דבתחלה הוכיחו תוס' דע"כ ניטל ביעא א' כשר דאי ס"ד דהוה פ"ד דאמר מרע"ה בסיני זה א"א שיהי' לו רפואה לעולם ולא יוכחש הקב"ה הל"מ שבידינו והתורה נצחייות אע"כ אינינו בכלל פ"ד דקרא ולא נאמר בו בסיני מידי ושוב אפשר דבזמן הירושלמי לא הוליד ועכשיו מוליד וזה ברור בכוונת התוס' בעזה"י:

330

של״אשוב כ' תוס' בשם הירושלמי דוקא בשלימין ומסופקי' אם לומר שהם ב' תיבות של ימין ולפ"ז לא מתכשר אלא בנטלה של שמאל ויש להזהיר הרופאי' ליטול של שמאל פי' תוס' מיירי מי שאין לו שום מכה וחולי בביעיו אלא מחמת חולי שבירה רגילי' הרופאי' לחתוך ביעא א' לפנות מקום בכיס לבני מעיים או מחמת חולי אבן שבקנה השתן וכמ"ש ר"ת שבמרדכי ויזהירו הרופאי' לחתוך של שמאל ולא של ימין דאלו נולד חולי בביצה איך אפשר להזהיר הרופאי' הלא אותו שנולד בו חולי צריך להסירו אע"כ לא מיירי מחולי דההוא לא איכפת לן כלל דהוה בידי שמים וכאשר יבואר לקמן אי"ה אך מיירי שאין חולי בביעים וניטלו מפני חולי השביר' או האבן וקצת מזה ראיתי פ"א בתשוב' מהו' שמשון חסיד בעל תוספ' חדשים שבקונטרס אגרת בקורת וכ' תוס' שזהו חומרא גדולה לחלק בין ימין לשמאל ר"ל דגם זה מעשי' בכל יום שמולידי' אעפ"י שניטל הימין וכן ראיתי אני כבר פעמים:

331

של״בויותר נראה להתוס' והפוסקי' גי' של ימין תיבה א' פי' שיהי' שלימה ולא פצוע ויש בזה ב' פירושים לפום משמעות תוס' משמע שאותה הנשארת תשאר שלימה מבלי פגע כ"ש אפי' פגע שאינו פוסל בעלמא כגון נקב שאינו מפולש וכיוצא בו מ"מ הכא כיון שכל סמיכתו על אותה הביעא האחת צריכה שתהי' שלימה בריאה ויפה אבל אותה שניטלה אפי' היתה פצוע מתחלתה ונפסל על ידה שוב כשחותכי' אותה חלק להכשירו וכן משמעות הירושלמי לפי הגי' שכ' תוס' אין כרתין לי' וזאת שרי לי' פי' שאמר להרועא אי תכרות אותה הביצה שנקבה וכבר נפסל על ידה מלבוא בקהל אם תכרתנה אתה מתירו לבוא בקהל וקורין אין כורתין בחיריק תחת האל"ף כמו אי אם ואין זה נגד הסברה דכן אורחת כל האיברי הכפולים כגון העיניים והאזנים אם ניטל א' נשאר כל כחו בהשניי' הנשאר ביתר עוז וע"כ כל זמן שאין כורתין הביצה המוכה ומעונה והכח מושך לשני הביצים בשוה ואותו הכח הנמשך אל הביצה המוכה הוא כח בטל וריק ולא יפעול מחמת חולי שבו ע"כ פסול אבל כשיוסר הביצה ההיא וישאר כח שניהם בהבריאה חוזר להכשירו:

332

של״גאמנם הרא"ש ס"ל שאין פסול זה חוזר להכשירו לעולם ומ"ש בירושלמי ובלבד של ימין רוצה לומר שהנחתך הי' שלם אבל אי הי' פצוע ונפסל שוב אינו חוזר להכשירו ועי' רא"ש פ' בהמה המקשה בסוגי' דארכובה הנמכרת עם הראש וק"ל ולרא"ש צ"ל דגרס בירושלמי אין ברתי את שריי לי בבי"ת במקום כרתי בכ"ף ולא דבר עם הרופא ולא נפסל זה האיש מעולם ע"י פיצועו או ניקב אלא שמיד ניטל ממנו ביצה א' ובא אשה ושאלה אי מותרת לו והשיב לה הן בתי את שריית לי' אך לא תוליד ממנו ומה שנתלה האחרונים א"כ פסול זה אינו חוזר להכשירו ה"ל למימר ביבמות ע"ו ע"א זהו פסול שחוזר להכשירו זהו למעוט' ניקבה או נפצעה הביצה שאינו חוזר להכשיר לק"מ התם מיירי מניקב ונסתם ומיירי מריאה שג"כ איירי מניקב ונסתם אבל הכא לא ע"י סתימה חוזר להכשירו אלא ע"י הסרת האבר ולא דמי להתם אלא שצל"ע במס' שבת קי"א ע"א אם על כורת חייב נותק לא כ"ש ולפירש תוס' היינו שע"י כריתה מעורי' עדיין וע"י נתיקה מנותקי' לגמרי ודלא כפירש"י וצע"ג מאי כ"ש הוא זה דהרי קמן בביצה א' גרע נפצע מניתק לגמרי וכן בחוטין כמבואר ברא"ש וא"כ איך יהי' ניתוק בשני ביצים כל שכן ומאי אולמא דניתוק מכרות אדרבא איפוך אנא ואולי משום כן פירש"י התם שכרותי' לגמרי רק שמונחי' בכיס בעלמא וזה הוה שפיר ק"ו אבל ניתוק לגמרי ממעורה אינינו ק"ו אדרבא הא מגרע גרע וצע"ג ויש לדחוק קצת ולומר הא דניטל עדיף מניקב ונפצע היינו ניטל לגמרי חוץ לכיס אבל כל זמן שמונח אעפ"י שניתק לגמרי גריע טפי ושפיר פריך אם על כרות חייב על ניתק לא כ"ש. והנה שיטת הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דניטל בידי אדם אפי' ביצה א' פסול ובידי שמים או חולי אפי' ב' ביעי' כשר והנה דוחק בעיני לומר דפליג אדכרם ביבנה אלא ס"ל ר' ישמעאל אבידי שמים קאי וביצה א' לאו דוקא כמ"ש נימוקי יוסף דב' בידי שמים לא שכיח ע"ש אלא אכתי צ"ע דהירושלמי א"א לפרש אבידי שמים דא"כ מה בין שלימה לפצוע ומה בין ימין לשמאל ואע"כ הירושלמי פירש דברי ר' ישמעאל בידי אדם מנ"ל לרמב"ם לפרש בידי שמיה וביצה א' לאו דוקא נגד הירושלמי ע"כ נלע"ד בודאי לשון ירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש א"א לפרשו אלא כמ"ש לעיל אך תו איתא התם בירושלמי ומייתי לי' הפוסקים וזה לשונו אית תני' תני בידי אדם פסול בי"ש כשר ואית תני' תני בין בי"א בין בי"ש פסול מ"ד בי"א פסול בי"ש כשר יליף לה ממזר וכו' מאן דאמר בין בי"א ובין בי"ש פסול וכו' אר"י בי רבי בנן עוד יליף הוא מממזר וכו' יצירתו בידי שמים. הוון בעי למימר מ"ד בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מ"ד בין בי"א בין בי"ש פסול כרבנן א"ר אחאי בר פפא קומי ר' זעירא כולי' דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחסך בה או מסתת והרי הוא בי"א כמי שהוא בי"ש עכ"ל:

333

של״דונ"ל דאע"ג בתחלה החליט הירושלמי דר' ישמעאל אבי"א קאי מ"מ אחר כך אשכח ב' ברייתו דפליגי בבי"ש ואמר בתחלה דפליגי בפלוגתת ת"ק ור"י בנו של ריב"ב דבי"א אליבא דכ"ע פסול ורק בי"ש מכשר ר"י בנו של ריב"ב וביצה א' לאו דוקא כנימוקי יוסף הנ"ל ושוב אמר ר' אחאי בר פפא דהני ב' בריתות לא פליגי אהדדי אלא חדא מיירי בי"ש לגמרי והוא מותר בקהל לכ"ע ואידך מיירי שאחר שתחלה בי"ש כרתו הרופא והסת בה והיינו דזה פסול בקהל להך בריתא ותרווייהו כת"ק ולהך מסקנא יש להסתפק בדברי ר"י בנו של ריב"ב אי פליג רק אהא והילכתא דכיון שנחלה בי"ש שוב הוה בשר שהרופא גורדו ואין הפסד במה שהרופא כורתו לגמרי אח"כ אבל בי"א ממש פסול גם לר' ישמעאל וזהו דעת הרא"ש שכן הוא מסקנת הירושלמי או י"ל דהשתא להך מסקנא חוזר הירושלמי לסברתו הראשונה דלר' ישמעאל אפי' בי"א מכשיר בביצה א' וזה סברת התוס' דלמסקנת הירושלמי מיירי ר' ישמעאל בי"א והרמב"ם ס"ל דלמסקנא פסול לר"י בי"א ואינו מכשיר אלא בי"ש אך אינו מבואר אי ס"ל כהך לישנא דבריתות פליגא בפלוגתא דת"ק ור"י ולאותו לשון ליכא מאן דשרי בכורת הרופא אח"כ או אי ס"ל כר' אחאי בר פפא דלדידי' לר"י דהלכתא כוותי' שרי עכ"פ בנחלה וכרתו הרופא ואי הוה כותב הרמב"ם פ' ט"ז הלכה ט' פסול דכריתות אדם אחר שכ' נולד בו שחין והמסה או כרתן כשר הוה ידעי' דהאי כרתו אדם או כלב וקוץ אלעיל קאי אנולד בו חולי או שחין וכבר נמסו ונכרתו ע"י חולי אפ"ה אי שוב כרתו אדם פסול אבל השתא שהקדים פסול דבי"א קודם שכ' הכשר שע"י חולי ושחין א"כ אין הכרע בדבר אבל כמדומה לי שמפורש הדבר בכוונת הסמ"ג עכ"פ שכ' לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בידי אדם בפשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי שאירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל מאריכות לשון זה מבואר להדי' דס"ל כל שלא כרתו אדם בפשיעתו אלא לרפאו מחליו כשר וכן כ' יש"ש בכוונת הרמב"ם ע"ש ולא דמי למסרס אחר מסרס דבשבת קי"א ע"א התם בד"ה הוא יע"ש הטעם בחי' רשב"א ע"ש אבל לענין פסול קהל בודאי כיון שכבר בטלו האיברי' ושבתו ממלאכתם בי"ש וחולי שוב לא איכפת לן במה שנכרתו ע"י אדם אח"כ:

334

של״הובמ"ש לעיל דבהא פליגי ת"ק ור"י בנו של ריב"ב לת"ק בי"ש פסול ולרי"ב של ריב"ב כשר אפי' נכרתו אח"כ ע"י אדם וכן פסק רמב"ם נתיישב לי דקדוק נכון דת"ק דבריתא נקיט סידרא בתחלה ניקבה והדר נימוקה והדר חסרה ורמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה והשמיט נמקה והלא דבר הוא אע"כ ת"ק ס"ל ע"י חולי פסול ע"כ כ' בתחלה ניקבה בי"א ולא זו אף זו נימוקה כולה ע"י חולי ממנה ולא זו אף זו חסרה ממנו כל שהוא ע"י חולי נמי פסול משא"כ לרמב"ם ע"י חולי כשר ומיירי הכל ע"י אדם ואי הוה חשיב נקבה ע"י קוץ תחלה תו הוה חסרה אפי' מקצת זו ואצ"ל זו מניקבה בלא חסרון בשלמא בבריתא מיירי חסרה ע"י חולי וניקבה ע"י אדם דהרי חסרה דבריתא אנימוקה קאי אבל לרמב"ם דנימוקה כשר קאי חסרה אקוץ והוה ק"ו מניקבה ע"כ הקדים חסרה ולא זו אף זו אפי' ניקב מפולש בלי חסרון נמי פסול ע"י קוץ:

335

של״ווה"נ משמע לי מפירש"י ע"ה ע"א שפירש בדת"ק נמקו מחמת מכה והיינו מכה של שחין וחולי פוסל ת"ק ובדר' ישמעאל פירש"י סריס חמה מחמת חולי הוא והאי לאו חולי הוא עכ"ל מבואר דלר' ישמעאל מחמת חולי כשר והיינו כהירושלמי הנ"ל דפליגי ת"ק ור"י בי"ש והיינו מחמת חולי כנ"ל אלא שדברי רש"י צ"ע בלא"ה דמסיים והאי לאו מחמת חולי הוא וא"כ ע"כ מפרש דאין לו אלא ביצה א' שנטלה ע"י אדם וכר"ת ואיך כ' אח"כ דלא אסרה תורה אלא פצוע דוך וכרות הא האי נמי הכי הוא אלא שלא אסרה תורה אלא בשניהם והאי אחד הוא שנכרת וניטל מ"מ מבואר דגם דעת רש"י דע"י חולי נקרא בי"ש וכמ"ש בית שמואל בשם רש"י לעיל כ' ע"א ולפע"ד מ"ש רש"י ע"ה ע"ב ע"י רעמים היינו טרם דמייתי הש"ס ברייתא דיליף מממזר א"כ י"ל מסתיין דנילף מדקרינן פציעי דע"י רעמי' כשר אבל לבתר דמייתי ברייתא דילפינן מממזר בעי' דומי' דממזר ממש שבא ע"י פשיעת אדם ממש ולא ע"י חולי אע"ג דרוב חולאי' ע"י פשיעת אדם בשמירת גופו אתי' ממילא עיי' כתוב' למ"ד ע"א וע"ב לענין צנים ופחי' ממילא הוה דומי' דממזר ע"כ מודה רש"י לדינא דע"י חולי מיקרי בי"ש וכ"כ ב"ש בשם ב"ח ועיין מ"ש פר"ח בי"ד סי' ל"ו סקל"ו ויעיין תוס' סוטה כ"ו ע"א ד"ה אשת סריס וכו' וע"ש מבואר בזה דלרש"י בשותה כוס עיקרין אע"ג שאינו עושה מעשה בידי' באיברי ההולדה אלא שמתבטלי' מאליהם ע"י גרמא בשתיית כוס מ"מ מיקרי דומה לממזר דהתם נמי מעשה אב ואם אינינו אלא הכנה בעלמא וחומר היולי כדכתי' כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני וה"נ דכוותי' ולתוס' לא ברירא להו כיון דעכ"פ אינו עושה מעשה ממש ע"י גוש וגוף אלא מסתרס מאליו ע"י גרמא ואין לדמות פסול בקהל לאיסור מסרס בידי' בשבת קי"א אבל מ"מ בין לרש"י ותוס' ורמב"ם ליכא מאן דפליג דע"י חולי ושחין הוה בי"ש ואפילו נכרתו ב' מותר בקהל אפילו לכתחלה דדעת רא"ש יחידאה הוא ממש ואי נכרת אח"כ בידי אדם ע"י רופא אחר שכבר נעשה בשר שהרופא גורדו קרוב לודאי לפע"ד שכשר אפי' לכתחלה ואם נפצעה א' בי"א ושוב ניטלה ע"י אדם לגמרי בין של ימין בין של שמאל רק שהנשארת היא בריאה ויפה ויכולה לפעול פעולת ב' הבצים כדרכן של איברים הכפולים כשר להתוס' ונהי לכתחלה אין לסמוך אבל עכ"פ אין כופין לגרש וטוב להפרישם ולהודיעה עכ"פ דאית בהו פלוגתא ונהי דאין כופין לגרש מ"מ המה יחושו לנפשם ולא יזדקקו זה לזה וכמה דיות נשתפכו עד"ז בתשובת תומת ישרים סי' נ"א נ"ב וסי' רי"ב ואחר אחרון בסי' קכ"ה שגזר עליו שלא יזדקקו זע"ז בכה"ג יע"ש ומ"מ אין להחמיר כ"כ יע"ש:

336

של״זאמנם בנידון שלפנינו יש לעיי' טובא שתחלת כאבו בא לו ע"י שישב בכח על החביות ואי ברי לנו שנפצעו אז בי"א היינו ממש כנ"ל אך בלי ספק אלו הי' בא לפנינו אז לא היינו מפרישי' אותו מאשתו כלל אפי' להחולקי' על ר"ת אטו כל מאן דכאיב לי' כאיבא בביעא נסתפק בפ"ד והיינו מוקמי' גברא אחזקי' שלא נעתה בו מעשה כלל ואע"ג שעי"ז אח"כ נופח ושלט בו הבראנד עד שהוכרחו הרופאי' לכרתו היינו מפני עצלנותו שלא עשה לעצמו רפואה מיד עד שאח"כ ע"י צינים ופחים ואוירא דעלמפ נחלה ועדיף טפי טובא משתיית כוס עיקרי' והכא אפשר אפי' רש"י מודה דמקרי בי"ש ולא דמי לממזר וכשר לכ"ע ולר"ת ותוס' פשיטא דכשר למה שנ"ל עיקר גירסא שלימה ודלא כהרא"ש וא"כ עכ"פ אין לכוף להוציא אבל עכ"פ טוב לומר שהוא פלוגתא דרבוותא ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ טוב לו ולה אם יהי' פרושין וכמ"ש פר"מ הבקיאות מתוס' זבחים ב' ע"כ אבל לכוף על הגירושין יש לחוש לגט מעושה ולחדר"ג לכוף אותה ות"ח כמותו עיניו בראשו ואין להאריך יותר הנלע"ד כתבתי וה' עמנו הכ"ד א"נ החותם. יערגן יום א' ז' אלול קפ"ה לפ"ק.

337

של״חמשה"ק סופר מפפד"מ:

338

של״טשלום וכ"ט לתלמידי המובהק המופלג הרבני החרוץ כבוד מהו' הרש קוניץ נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק מיהאליבע:

339

ש״מנעימות ימינו הגיעני אודת אשה המצטערת בהריון ולידה אי שרי' לה למישתי כוס עיקרין דאע"ג דמפורש בכל הפוסקים להיתר ברמב"ם וטוש"ע א"ע סי' ה' מ"מ בספר עצי ארזים שם שדי' בי' נרגא. וע"ד אגב נחית בי' מעלתו באיזה ענינים הצריכי' ביאור ע"כ ריש מילין אומר לבאר כל חמירא בעזה"י הנלע"ד כי הניחו לי מקום משמים בהבנת הש"ס שבת ק"י ע"ב:

340

שמ״אהנה ברמב"ם פט"ז מא"ב מבואר מלשונו דס"ל דסריס בידים בנקבה פטור אבל אסור ובסריס ע"י כוס עיקרין בזכר פטור אבל אסור ובנקבה מותר לגמרי וכן משמע משטחיו' לשונו ז"ל והוא מלשון תוספתא פ"ח דיבמות דגבי כוס עיקרין נקיט אין הזכר רשאי לשתות והנקבה רשאי משמע זכר אינו רשאי אבל מלקות ליכא ונקבה מותרת לגמרי ולענין סרוס ע"י מעשה נקט אין נקבה בסרוס ור"ל בלאו דסרוס אבל איסורא איכא דא"כ ה"ל למימר נקבה רשאי לסרס עצמה והוא דעת ר' יהודה בת"כ פ' אמור דדריש משחתם בהם ולא בנקבות אך הב"ח הקשה הא מבואר בתוספת בשמעתין שבת ק"י ע"ב וקי"א ע"א דלא שייך סרוס במעשה גבי נקבה וכ' ב"ש סי' ה' באמת בהא פליגי הרמב"ם ותוס' והקשה עצי ארזים סק"כ ממתני' קידושין כ"ט דאמר חוץ מבל תשחית ובל תקיף ולא חשיב נמי חוץ מהסרוס דהרי לרב אדא בר אהבה אסורה להקיף ולהשחית פאת הזכר וחייבת רק על עצמה פטורה ואפ"ה חשיב חוץ מבל תקיף וא"כ ה"נ ה"ל למיחשב חוץ מסרוס אע"כ לא שייך סרוס בנקבת אדם ורמב"ם דחשיב סרוש דנקבה בבבא דסרוס מעשה משום נקבת בהמה נקיט לי' דשייך גבה סרוס ע"י מעשה דהרי אין פרה וחזירה יוצאת ממצרים אא"כ ניטל האם שלה אבל בנקבת אדם ע"כ לא שייך סרוס ע"י מעשה אלו דבריו אלא שלא ביאר מה בין בהמה לאדם בנטילת האם ואולי סמך עצמו עמ"ש רמב"ם בפי' המשנה פ"ח דבכורות ומביאו רע"ב ותי"ט שם במשנה ב' ע"ש אבל נעלם ממנו דברים מוכרחים אלו נאמרים בפלתי המכונה תפארת ישראל על הלכות נדה בסי' קצ"ד סעי' ד' יע"ש והדברים ברורים דשייך ניטל האם באשה כמו בבהמה וא"כ תיהדר קו' לדוכתא אמתני' דקידושין כ"ט הנ"ל:

341

שמ״באבל האמת יורה דרכו דצריכי' להבין איך יליף ר' יהודה ממשחתם בהם למעוטי נקבה וכי קרא בזכרים איירי דנמעט נקבה מבהם אבל האמת יורה דרכו דקרא בגיד ובצים איירי כמבואר בבכורו' ל"ט ע"ב ונראה דסמכו הני תנאי דכרות דהכא ככרות דפציע דכא דמבואר ביבמות ע"ה ע"ב דפצוע כרות ודך שלשתן לא מיירי אלא בגיד וביצים וחוטים מדכתיב שפכה במקום ששופך וע"י כריתה מקלח וה"ל כאלו מבואר בקרא בהדי' בשלש איברים הללו לא נעשה בארצינו ושוב כ' משחתם בהם ולא באחריני באלו איברים ולא באיברי נקבה אף על גב דמסתרסה ע"י כך מ"מ התורה פרטה בפירוש אלו איברים דוקא ולא אחריני והני נמי לא נאסרו מטעם מניעת הלידה שהרי אפי' מסרס אחר מסרס חייב אלא גז"ה הוא ודוקא בהם ולא באחריני והיינו איברי נקבו' ולע"ד אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות אם מסרס בזכרות שלו לוקה אע"ג דספק נקבה הוא מ"מ אי יבוא אלי' ויאמר שהוא נקבה נמצא שלא סרס אלא נקבה מ"מ חייב שלא נתמעטה נקבה אלא איברי נקבה אימעטו אבל איברי זכר הנמצאים בנקבה לוקה עלי' והיינו אי שייך בי' סירוס אחר סירוס ולדעת בעל שער השמים הוא מוליד וה"ה בהיפוך מותר להאנדרוגינוס לסרס איברי נקבה שלו אפי' יבוא אלי' ויאמר שזכר גמור הוא מ"מ איברי' אלו אימעטו והרי בשלהי מס' בכורים בפרק אנדרוגינוס מיחשב בל תקיף ובל תשחית ולא מיחשב כלל סרוס ש"מ כמ"ש וממילא לק"מ ממתני' דקידושין כ"ט:

342

שמ״גוממילא בטלה מחלוקות בין התוס' להרמב"ם דמ"ש תוס' דלא שייך סרוס בנשים רצונם לומר דין סרוס לא שייך בהו כיון דלית להו הני איברים דקפיד בהו רחמנא למסרס אחר מסרס ולא אתאן עלה אלא מטעם פ"ו לריב"ב וא"כ בעקרה מותר לגמרי אבל לא שיעלה על דעת תוס' דלא שייך פעולת הסרוס דודאי שייך ניטל האם שלה וזה ברור לפע"ד:

343

שמ״דוהנה להרמב"ם ולהרוב הפוסקים דבשותה כוס עיקרין ואינו עושה מעשה בידים ליכא איסורא דאורייתא בזכר כמבואר מלשון התוספתא שכתבתי לעיל א"כ בנקבה מותר לכתחלה אפי' בלא ירקונה ובלא צער לידה וטעמא דרמב"ם עפ"י תוספתא הוא כמ"ש בעצי ארזים דבכל התורה היכי דכתיב לא תעשה עשיי' אסור הגרמא שרי כמו במחיקת השם בשבת פרק כל כתבי וכדמוכח במנחות נ"ו ע"ב ובר"פ שבועות העדות מייתי ש"ס כמה ענינים שהמה בכלל עשיי' עול במשפט ובכלל לא תענה ברעך עד שקר ומ"מ לא נאסרה אלא מדכתיב מדבר שקר תרחק ואלו הוה כתיב לא תדבר שקר נמי הוה מותר הגרמת דיבור שקר אך מלשון תרחק קדריש וכל כי האי גוני כגון לא תבשל גדי בחלב אמו לפע"ד מי שמעמד קדרת בשר עם חלב אצל עצים ולא ישים אש ומניח אצלם כלי זכוכיות בשעה שאין החמה זורחות והניח כן עד שתזרח השמש ותכה בניצוציה ומדליק העצים ע"י הזכוכי' ותבשל בשר בחלב פטור הוא דלא תבשל כתיב וה"ה לא תבערו אש אי נימא בכל מלאכת שבת הגרמה לאו דאוריית' ה"נ בהבערה ולמאן דס"ל דאסור מדאוריית' היינו מדכתיב במלאכת שבת לא יֵעָשה בקמץ כמו במחמץ מנחות לא תאָפה חמץ וא"כ אי הבערה לחלק יוצאת והוה בכלל מלאכת שבת הגרמה אסור בי' ככל מלאכות שבת ואי ללאו יוצאת אפשר לומר הגרמה מותר ומ"מ אין זה ענין לאמירה לנכרי דאי אסורה מן התורה כדעת רש"י בחומש ה"ל האמירה לו כעושה מעשה בידים ואי לאו דאורייתא אפי' הגרמה לא הוה דגוי עושה אדעתי' דנפשי' בשביל ישראל ולא מקרי הגרמה אלא כשנעשה המעשה מאלי' שלא ע"י בן דעת רק על דעת ישראל שהמציא מעשה ההוא והחילוק מובן ולחנם האריך מעלתו בזה:

344

שמ״הומיהו להסוברים פסיק רישי' מותר באיסורי דרבנן ועיין מג"א סי' שי"ד סק"ה צ"ע מ"ט לאסור לזכר לשתות כוס עיקרין לירקונא ונ"ל דהיינו טעמא דפירש"י בשבת ק"י ע"ב קרי' בי' לא תיעָשו ר"ל דגרמא אסור מן התורה דקים להו לרבנן דקרינן הכי (ובהגה' הטור חדשים בא"ע סי' ה' אות קטן י"א פי' בו דבר דחוק ורחוק) ועיי' פ"ק דקידושין כ"ט ע"א גבי תפדה תיפדה וברי"ף ומ"ש הר"ן שם ודבריו צ"ע מפ"ק דסנהדרין גבי בחלב אמו הארכתי בזה במקום אחר וכשיטת רש"י נראה דס"ל נמי להתוס' בבכור' ל"ט ע"ב ע"ש. וכן משמע ברא"ש שהי' לפניו בגי' השאלתות קרי בי' לא תיעשה וא"כ לפ"ז לרש"י גרמא אסור מן התורה וא"כ י"ל באשה נמי אסור מדרבנן מיהת אך לרוב הפוסקי' שרי':

345

שמ״וומה שהקשה עצי ארזים ס"ק י"ט הא באשה נמי איכא עשה דלשבת יצרה לפע"ד היכי דאיכא ירקונא או צער לידה לא קאמיבעי' לי כלל דשרי' אפי' אין לה שום ולד דלא דמי לשארי מ"ע שצריך אדם לצער עצמו לקיים מצות בוראו ית"ש אבל הכא טעמא משום לשבת העולם ושבת דגופי' עדיף וכי מאי ישוב עולם שייך בבעלי ירקון וחולי' ומסתכנים בלידה אין זה שבת ולא מחייב להחריב עצמו כדי ליישב העולם ועוד נ"ל דעשה דלשבת דברי קבלה לא חמירא כ"כ כפ"ו דאוריי' והא דמחמרינן למכור ס"ת משום לשבת היינו דמשו"ה חמירא עשה דפ"ו טפי משארי מ"ע משום דאיכא נמי עשה דלשבת נוסף על עשה דפ"ו אבל באשה דליכא אלא עשה דלשבת קיל טובא ושרי' משום צער לכל הפחות ואגב אעתיק קיצור לשוני על הגליון מג"א סי' קנ"ג סק"ט אשר זה לשוני, צ"ע בתוס' גטין שם וב"ב י"ג ע"א סוף ד"ה שנאמר וכו' וק"ל דמוכח דס"ל משום אשה דליכא אלא שבת דדברי קבלה לא מוכרי' ס"ת משא"כ איש דאיכא נמי פ"ו דאוריי' ה"ל שבת מצוה רבה ועיי' ב"ש סי' א' משמע דלא עדיף שבת דאשה ממ"ע דלערב אל תנח ידך ע"ש ומ"ש אלי' רבה מש"ס דכתובות להשיא יתומה קודם משום בושת דידה י"ל דוקא להקדים אבל לא לדחות ועוד י"ל לענין מצות צדקה יקדים להסיר בושת שלה מלסייעו ליתום לקיים מ"ע שלו. משא"כ למכור ס"ת בעי' דוקא שיקויים מצוה רבה שיהי' מעלי' בקודש ופשוט. ודע דכל זה כשאינו מוצא ללמוד תורה או לישא אשה באופן אחר אבל זולת זה אע"ג דעדיין מצוה היא מ"מ קיל משאר מ"ע כן נ"ל דעת השאלתות פ' אמור דמייתי תוס' פ"ק דע"ז י"ז ע"א אבל כשא"א בענין אחר מודה שאלתות כמוכח ממ"ש תוס' בשמו ספ"ק דב"ק ע"ש ובטורי אבן במגילה פ' בני העיר שם עכ"ל שם על הגליון:

346

שמ״זנחזור להנ"ל לע"ד אשה שלא ילדה עדיין ולא קיימה שבת לא תשתה כוס עיקרין אם לא להציל מירקון וצער לידה וכדומה אבל אם כבר קיימת שבת כל דהי שריא אפי' בלא צערא כלל אך לכאורה היינו בפנויי' וא"נ אפי' בנישואו' כדביתהו דר"ח ובימיהם שהי' יכול הבעל לישא אשה על אשתו או לגרשה בע"כ וא"כ אם הוא מתואבי בנים ורוצה לקיים לערב אל תנח ידך יכול לישא אחרת או לגרש את זו ודביתהו דר"ח נכנסה על זה הספק שיגרשנה או ישא אחרת עלי' אם ירצה אבל השתא הכא דאיכא חרגמ"ה א"כ אין לה רשות לשתות בלי רצון בעלה דודאי משום לערב אל תנח ידך לא הותר לו חרגמ"ה דא"כ כל הזקנות יתגרשו בע"כ וכיון דאינו יכול לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עליה ומתבטל ממ"ע של לערב אל תנח ידך צריכא רשות מבעלה או תתרצה לקבל גט ממנו ואם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא ליתן לה רשות נ"ל דאינה מחוייבת לצער עצמה מפני שיעבודה שמשועבדת לבעל והיינו צער גדול לפי ראות עין המורה וא"א לפרש כל האופנים בזה. והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב מש"ק ז' אדר תקפ"א לפ"ק.

347

שמ״חמשה"ק סופר מפפד"מ:

348

שמ״טשלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג המאוה"ג כבוד מוהר"ר אלעזר נ"י אב"ד דק"ק קאטה:

349

ש״נע"ד אשה אשר מחמת קטט ומריבה לקחת מאשר לבעלה והלכה אל הכומר ונדרה להמיר וגם ראו כמה ישראלים שהולכת לבית התורפה ושהתה עמהם י"ט שבועות. ויען לא עברו על ראשה מי הידועים הי' ברשותה לחזור וחזרה ובוכת ומייללת על העבר ואומרת לא נטמאתי ובעלה ישראל שואל אם מותרת לו או לא והנה בש"ע סי' ז' סעי' י"ב פסק רמ"א בנודרת להמיר ולא המירה שרי' וב"ש סי' קל"ב כ' בשם מהרי"ק שרש ק"ס דוקא כשלא שהתה אלא זמן מועט אבל לא זמן רב והגאון דגול מרבבה הגיה דהיינו באשת כהן דנאסרה משום שבוי' אבל אשת ישראל אין אוסרי' על היחוד לא נאסרת אם לא המירה ממש והוקשה למעלתו מאי גבול תתן וכי המים גורמי' וידענו שחיללה שבתות ואכלה מאכלות אסורות ונכנסה לתורפה אלו דברי מעלתו ויפה דקדק ברם יש לעיין בדבר הזה כי האמנם אין אשת ישראל נאסרת בלי עדים כ"א ע"י קינוי וסתירה ואפי' בדברים מכוערים ושמיעת מנשימין כדרך המנאפי' מ"מ לא נאסרה ואין הטעם משום חזקת צדקת דהרי יצאה מבעלה הראשון ע"י עדי ניאוף ונישאת לאחר מ"מ אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה אעפ"י שאינה בחזקת כשרות אך חזקת היתר לבעלה השני יש לה וכיון שכן צריך להבין מ"ט בהמירה ונחשדה על כל התורה נאסרה לבעלה טפי מזו שנחשדה על הניאוף כבר בבעלה הראשון. ועיי' חלקת מחוקק סי' ז' ס"ק שצוח על רמ"א שכ' ויש מקילין בהעירה וכ' שאין שום דעה סובר כן כיון שנחשדה על כל תתורה וכ"כ בתשו' ר"ש בן אברהם שבתשו' מיי' פי"ח מאי' ביאה וצריך טעם למה וי"ל דכל זמן שהיא ישראלית נהי חזקת כשרות לית לה מ"מ חזקת פרוצה בעריות נמי לית לה אעפ"י שנחשדה על הניאוף מ"מ חזקת היתר לבעלה השני מסייעי' לה משא"כ משפרקה עול כל התורה נכנסה בכלל רוב גוים פרוצות בעריות והאי רוב הוה כמו כל כמ"ש הרא"ה בריש ס' בד"ה וכל שנתגיירה יותר מבת ג' בחזקת בעולה והאי נמי כיון שנעשה מכללם הרי היא כמוהם וגרועה מהם ע"כ הו"ל כודאי זינתה צ"ל:

350

שנ״אוהנה דברי מהרי"ק בזה לא זכיתי להבין במ"ש דע"י דיבור בעלמא לא נעשית מומרת לכל התורה כולה אפי' לרבינא דסנהדרין ס' ע"ב דאמר לא זו אף זו קתני פי' לא מבעי' העע"ז חייב מיתה אלא אפי' האומר אלך ואעבוד מ"מ נהי דגברא בר קטלא הוא באמירה מ"מ לא נעשה מומר לכל התורה אלא במעשה דהרי אפי' ע"י מעשה כ' תוס' דלא נעשה מומר בפ"א ודבריו תמוהים מה ענין זה לדיבור או למעשה אי נעשה מומר בפ"א נעשה אפי' ע"י דיבור א' ואם לא צריך ב' דבורים או ב' מעשיות או דיבור עם מעשה ולמאן דפ' כרבינא דאלך ואעבוד הוה כעובד א"כ בנדר להמיר וגם הלכה פ"א לתרפות ומסתמא השתחוה בכניסותה הרי ב' פעמים והוה מומרת לכל התורה עוד מייתי שם ממס' ע"ז כ"ג ע"ב ההולכי' לתרפות משמע בהליכה בלי מעשה אמרי' מיהדר הדר בי' גם זה לא הבנתי דלעולם אימא לך משעה שהלך הוה עע"ז למ"ד אילך ואיעבוד הוה כעובד אך לא הוה מין דאביק בי' יתר מגוי ואע"ג דכבר חייב מיתה אפי' הדר בי' שהרי כבר אמר אילך ואיעבוד מ"מ לא אביק בי' ולא גרע מגוי דמותר לשאת ולתת בחזירתו וישראל גרע מיני' דאביק ובהליכתו עדיין לא והוה הוא בהליכתו כגוי בחזירתו ומ"מ מומר הוא לכל התורה ואמנם לא כתב זה אלא לרוחא דמלתא למאן דפ' כרבינא אבל לר' אשי בסנהדרין התם דלא חייב אלא בעושה מעשה לא צריך לכל הנ"ל דפשיטא לי' בנדרה להמיר לא נאסרה ואני לא זכיתי להבין דברי קדשו תינח במומר לע"ז לחוד ולא בשאר איסורים אלא שמ"מ דינו כמומר לכל התורה בזה י"ל באמירה בעלמא עדיין לא עע"ז ולא נעשה מומר לכל התורה אבל מומרים שבזמנינו שעקרם שמטמעי' בין או"ה ומקבלי' עליהם להיות מופרש ומובדל מעדת ישראל וכופר בתורת משה ובכל צויו וכ"כ מהרי"ק בעצמו דמומרי' שבזמנינו הוה כופר בכל התורה אלא שכ' אין חילוק כיון בע"ז אינו חייב בנדר לעבוד ה"ה הכא מדאמרי' בהוריות וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות בע"ז הכתוב מדבר וכו' ע"ש משמע דשוים הם ממש ע"ש וגם זה תמוה אה"נ דלדיניהם שוים אבל אין עניניהם שוים דבאילך ואעבוד גזים ולא עביד אבל באומר הריני פורק כל עול מלכות שמים הרי הפר ברית והרי היא בכלל גוים פרוצים בעריות ואיפוך אנא אפשר במומר לע"ז לחוד כמו אחאב וכדומה שקיים כל התורה רק לע"ז הי' מומר נהי שאינו בר זביחה אפי' ואינינו כישראל כלל ומומר לכל התורה מ"מ לא הוה חזקה שפרוץ בעריות כמו גוי ונהי שהוא חשוד ומומר לעריות ופסיל עדות לגטין וקדושין מ"מ אפשר דמועיל חזקת היתר לבעלה כמו ישראלי' נחשדת על העריות שכתבתי לעיל משא"כ פורק עול מרע"ה ומטמע בין האומות הוה בכלל רוב וכל הגוים פרוצים בעריות ואין לה חזקת היתר לבעלה שוב אם שהו זמן רב ונתיחדה עמהם וא"כ יפה כ' הב"ש:

351

שנ״באך הרמ"א כ' ויש מקילין בהמירה וחלקת מקוקק וב"ש כ' שלא מצא דעה זו ובאמת בד"מ כ' להמליץ עבור הגאונים שהתירו לשעתם משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש יע"ש ואפשר לומר דמסתם סתים בש"ע ודעתו להתיר לעולם אפי' בכל זמנים מטעמא דהרי הך דאפקיעו רבנן וכו' בסוטה לבעלה לא מצינו אלא שלהי נדרים באומרת טמאה אני לך דמותרת לבעלה וכ' הר"ן משום אפקיעי' רבנן לקידושין יע"ש והתם טעמא משום שמא עיניו נתנה באחר ומצינו חששא בגטין פ"ח שתתלה עצמה בנכרי ותפקיע עצמה מבעלה והיינו שתדור לכומר ולא עינה מלבה רק שעשה כן להפקיע עצמה ולבסוף תחזור בה כמו שצללה במים הזדונים ותהי' מופקעת מבעלה וכש"כ שתפסה משל בעל ולא תחוש להפסד כתובה כמ"ש תוס' בכתובות בסוגי' דמורדת ע"כ ס"ל להרמ"א דלהני מקילן שהקילו אז והפקיעו קדושין מכ"ש בנידון זה כן נ"ל וא"כ יש לסמוך בשב וא"ת שלא לכופו להוציא אשה כפשטות דרמ"א ויש מקילן וכדעת דגול מרבבה אעפ"י שאיניני מסכים מטעמו מ"מ אני איני רוצה להורות בזה דבר להימין או להשמאיל ואורך ימים בימין ה' רוממה כנפשו ונפש הטרוד ויומא קא גרים. פ"ב יום ה' ב' אדר תק"ץ לפ"ק.

352

שנ״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

353

שנ״דתחל שנה וברכותי' לראש צדיק ה"ה ידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כש"ת מהו' יודא נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ יע"א:

354

שנ״הגי"ה הגיעני ע"ד נערה שנתפתתה לערל א' שאמר שתינשא לו ונסעה עמו ביום ש"ק להכומר הגדול במקום אחר ונדרה להמירה ולאחר איזה ימים חזרה בו ושבה אל בית אבי' ולא הניחה הכומר לשוב עד שנשבע הערל המפתה שלא בא עלי' ולא נגע בה כלל ושוב רננו עלי' בני עירה שהרתה לזנונים והולידה והיא ובני ביתה מכחישים וכעת כמו אחר ה' שנים נשתדכה עם אלמן כהן א' אי מותרת להנשא או לא ופר"מ כ' ג' חששות - א' שחיללה שבת בפרהסי' אפי' באי' דרבנן הרי היא מומרת וחשודה לכל התורה - ב' שהרי נפיק עלי' קול רינון שהרתה לזנונים וילדה - ג' שהרי נתיחדה כמה ימים עם הנכרים ותיאסר לכהן:

355

שנ״והנה אמת מומר לחלל שבתו' הוא מומר לכל התורה כולה אבל אינה חשודה לכל התורה כולה ואין המומר הזה בכלל בן ברית ולא בר שחיטה אבל מ"מ אינו חשוד לשאר עבירות אפי' קיל ממנו עפ"י דעת הרב"י בי"ד סי' ב' דוקא בענין א' כגון אם נחשד לאכל דבר חמור נחשד לאכול דבר קל ממנו אבל נחשד לעשות מלאכה בשבת אינו נחשד לאכול אי' קל ואחאב שהי' מומר לע"ז אי' לאו דאינו בר זביחה ושחיטתו פסולה אבל חשוד לא הי' לאכול נבלות:

356

שנ״זומ"ש תה"ד דבהמירה חשודה לכל התורה ומייתי לי' ח"מ סי' ז' ס"ק כ' היינו מומרי' שבזמנינו שמתטמע בין הגוים ופורק עול כל התורה כולה והרי הוא כגוי ממש אבל ישראל כאחאב דעובד ע"ז ונשאר בין ישראלי' ומכ"ש מחלל שבת נהי דהוה מומר לכל התורה אבל חשוד לא הוה ועיי' מג"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ב ע"ש ע"כ צריכי' לחלק בכך דש"ס מיירי בעע"ז ולא נטמעה בין הגוים אז אינה מחללת אבי' משא"כ מומרת שמתטמעה בין הגוים ומסתמא זינתה הרי מחללת אבי' אלא שמ"מ דבריו צ"ע מ"ש דלא ה"ל למילף גופא נכרי' דאין לו שחר אם לא נפרש ע"ד שאחז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסי' וע"כ אי לא הוה שבקי' למילף גופא נוכראה לא המירה ולפ"ז צ"ל בשלמא עע"ז שבש"ס אעפ"י שלא עע"ז אלא להתיר עריות מ"מ אם היא חשודה כ"ע לא חשידא ולא מצאה מי שזינה עמה משא"כ מומרת שמתטמעה בין הנכרי' להתיר לה עריות הרי תמצא הרבה פרוצים ומחללת אבי' כנ"ל מ"מ מחמת חלול שבת לא נאסרה:

357

שנ״חומחמת הרינון הנה הב"ח וח"מ וב"ש נתקשו בסתירת ש"ע סי' ד' סעי' ט"ו והוא מש"ס סוטה דומה ובת דומה עם מ"ש בסי' וי"ו סעי' ט"ז והוא ש"ס גיטין פ"ט ע"א למעיי' שם גטין פ"ט יצא עלי' שם מזנה אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעצלמא חזו בה פי' אפי' הי' קול מוחזק בב"ד ממש כמבואר סי' מ"ו סעי' א' מ"מ הכא תלינן דע"י קרבות ופריצו' בעלמא דרך הנשים לומר זינתה פלוני ושוב איתא שם בעולה אין חוששין לה אעפ"י שממשמע לשון מבואר שנבעלה ממש מ"מ אין חוששין ופי' הטעם שלא הי' רגלים לדבר ולא הוחזק עי"ז בב"ד והנה לק"מ הסתירה בסי' וי"ו מיירי שלא יצא עלי' אלא קול מזנה שם זה הוא לפריצות בעלמא ואין חוששין לא לאשת איש ולא לפנוי' ובסי' ד' מיירי רינון שהיתה מזנה לא שיצא עלי' שם זונה אלא שהיתה מזנה כגון דבר מכוער רוכל ויוצא וכו' כי האי גוני בין פנוי' בין אשת איש חוששין והיינו כשיש רגלי' לדבר ואתחזק בב"ד פלוני שמע מפלוני וכו':

358

שנ״טובנידון שלפנינו שאומרי' הרתה וילדה א"א לתלות בפריצות בעלמא אבל מ"מ אין לחוש לרינון וקול בעלמא אם לא יהי' קול כעין אופנים שבסי' מ"ו ובתשובה אחרת החמרתי להטיל חרם על האב והאם אם יודעים שבתם הרתה לזנונים ומכשילי' כהן ובניו עד סוף כל הדורו' והוא הרי הוא אלמן שבקי בפתח פתוח ע"י לידה שאפשר כולי עלמא בקיאי' ומזהירי' אותו בחומר' שאם ימצא פ"פ והיא שעכ"פ פרוצה היא אין להאמינה אבל האבות יש להאמין ע"י חרם שיקבלו להתיר לו בעילה ראשונה ושוב יחוש לנפשו וראייתי ממ"ש תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שהעלו הואיל והיא עבדא איסורא נאמנו' טפי ממעוברת שאינה מעידה על עצמה כ"א על עוברה ולכאורה ק' מה יענו תוס' על מדברת שמעידה על עצמה וצ"ל מדברת שאני שהיא פרוצה שנסתרה ע"כ אינה נאמנת משא"כ בתולה שעיברה או מעוברת דמתני' אפשר דנאנסו ואינם פרוצו' ע"כ אי עבדה איסורא:

359

ש״סוהא דידן בלאה"נ אינו מוכרח שהרתה לפסול לה אפשר לישראל שהרי היתה בשכונת ישראל ויצורף עוד קצת שבועת הערל אע"פ שפיהם ד"ש מ"מ הכא שתלוי באומנתם ודתם שלא יוציא זרעו שבמעי ישראלי' לדת ישראל וכה"ג בתשו' רשב"א שהאמין שבימי ענוייהם שאינם אוכלי' בשר לא יחליקו פני הגבינות בשומן חזיר ולא יערבו בשמן זית וה"נ דכוותי':

360

שס״אאך האחרון הכביד שנתייחדה כמה ימים עמהם שבתשו' מהרי"ק אוסרה עכ"פ לכתחלה לכהן עב"ש סי' ז' ס"ק ל"ב ואם לא נתיחדה אלא בשמירת הכומרים יש להקל קצת כמ"ש מהרי"ק שרש ק"ס בתחלת דבריו אבל זולת זה קשה עלי להתיר להדי' הגם שאחרונים מזדנזי' קצת בדבר ויעי' בס' בית מאיר מ"מ לא בעינא לקבל עלי אחריות הלז ואחתום בברכה א"נ חותם בברכת השנים. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ג אלול תקצ"ר לפ"ק.

361

שס״במשה"ק סופר מפפד"מ:

362

שס״גשלום וכ"ט לתלמידי הרב המאוה"ג הותיק המפורסם כש"ת מו"ה פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק נייזאטץ יע"א:

363

שס״דהנגיד הר"ר שמעון פ"ו רה"ק בקהלתו שאל ממני אודת פרמעכ"ת נ"י שרצון הנגיד שמעלתו ישא אלמנת הרב הגאון פלוני זצ"ל שכבר נישאית מקודם לגאון אחר אי איכא חשש קטלנית הנה אם הר"ן בתשו' סי' כ"ח כ' על כיוצא בזה מיראי הוראה אני אני עני אנה אני בא ומ"מ אציע כל הנ"ל בענין זה הרמב"ם ס"ל אם נשאת לא תצא לאפוקי מהרא"ש שכ' כופי' להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא ורמב"ם דייק מלשנא לא תנשא משמע לכתחילה ובתשובה ביאר הרמב"ם שאינו אלא למאן דקפיד קפדינן בהדי' ונ"ל שהוציא כן מהנ"ל מדאמרי' לא תנשא משמע לכתחילה ואם נישאת אפי' רק נתארסה לא תצא וק' אמאי הא חמירא סכנתא מאיסורא אע"כ זה תלי' במאן דקפיד וע"כ הבא לשאול וא"כ הרי קמן דקפיד אמרי' לא תנשא ואותו באמת אם נשאת תצא כיון דקפיד חמירא סכנתא אבל אם נשא בלא שאלת חכמים הרי לא קפיד וליכא סכנתא א"ש לשון לא תנשא אע"ג אפי' בדיעבד מוציאי' היינו אחר שהורו לא תנשא והרי קפיד ויש להביא ראי' מדביתהו דרבא פ' אעפ"י דאמרה לחומא אלמנת אביי קטלית תלתא בעית למקטלית ד' ואי כופי' אותו להוציא איך תקטול הד' הלא גם אחר האירוסי' לא יניחוהו לישא אע"כ מאן דלא קפיד לא כופי' להוציא ואפשר שיהי' מי שקפיד באמת ומחמת יופי של חומא יחפצו לישא אותה בלי שאלה ולא נכוף להוציא כיון שלא שאל והוא ימות בלא עתו כי באמת קפיד:

364

שס״הובתה"ד סי' רי"א כ' דעכשיו לא נהגו להשגיח משום דדשו בי' רבים שומר פתאים ה' וסיים א"כ בת"ח לא שייך זה אך כ' עוד משום ילדות עגונות שלא תצאנה לתרבות רעה וזה לא שייך באלמנה זו ובמעלתו שהוא ת"ח. עוד כ' שם ובריב"ש אם מת בדבר ובמכת מדינה יש להקל וצל"ע הא אביי מבית עלי קאתי ואפ"ה אמרה לה דביתהו דרבא קטלת תלת משמע שתלתה מיתת אביי בה והרי בית עלי הוה כמו מכת מדינה בשלומא מאי דקפיד עליו רבא ס"פ הבע"י דעביד עובדא בנפשי' י"ל מכח כ"ש אמר שהרי כבר נישאת לתרי והוא גם הוא אתי מדבית עלי לא הו"ל למיעבד עובדא בנפשי' אבל מדביתהו דרבא פ' אעפ"י יש להוכיח דלא כתה"ד ומיהו כ' שם וכן הסכים ב"ש סי' ט' דאם הי' א' מהם זקן יש לתלות בזקנה וזקן נ"ל בר שבעים דאלו בר ששים הלא אביי נמי חיי שתין שנין בר"ה י"ח ע"א ואפ"ה אמרה קטלית תלת אע"כ לא מקרי זקנה לענין זה אלא כבר שבעים ע"כ יחקור אם בעלה הראשון זצ"ל הגיע לשיבה ובעי מעלתו למיעבד עובדא בנפשי' יהי ה' עמו אורך ימים ישביעהו כנפשו ונפש א"נ: פ"ב כאור בקר ליום עש"ק כ"ד שבט תקצ"ב לפ"ק.

365

שס״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

366

שס״זשלום וכ"ט לתלמידי הרב הותיק מלא עתיק המועלג מה' איצק נ"י אב"ד דק"ק קאסטעל יע"א:

367

שס״חגי"ה קבלתי ונפשו בשאלתו נידון אשה שנישאת לבעלה הראשון שהתה עמו עשרים שנה ומת בזקנתו כדרך כל הארץ ונישאי' לשני איש ידוע חולי ומכאובי' מאז ומת ונישאי' לשלישי מופלג בזקנה ומת ועכשיו מתה אחותה ורוצה בעל אחותה לישאנה ואומר שאינו מפחד ודואג כלל וכדעת הרמב"ם מי שאינינו מפחד לא יחוש אך מהרי"ו כ' בשלשה אנשים גם הרמב"ם מודה דאיתחזקה בקטלני' ולהרא"ש כופי' להוציא דחמירא סכנתא מכ"ש שלא יכנס אלא שמעלתו כ' שהאשה נחשדת ומצוה להשיאה לבעל ועוד שהיא מתפרנסא ממעשי ידי עצמה ואינה צריכה לפרנסת הבעל והנב"י כ' סניף להתיר עפ"י סברת הרא"ש דלמ"ד מזלא גרם היינו מזל שלא תתפרנס בנחת והכא הרי מתפרנסת בלא בעל וע"כ אין מזלה גרם אלו דברי מעלתו עפ"י נב"י:

368

שס״טתשובה:

369

ש״עדברי הגאון נב"י קמא הנ"ל לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל אב"א גמרא אב"א סברא גמר' במס' כתובות מ"ג ע"ב המארס את בתו וכו' ולפי' ריב"ן אירסה ונתארמלה והשיאה ונתארמלה אסורה למ"ד מזלא גרס ע"ש וקשה אמאי הא אעפ"י שמת הארוס לא הפסידה מזונותי' שהרי חוזרת לבית אבי' ודי למזל להמיתו אחר הנישואי' אע"כ לא ממזל דידה מת ומ"ט תאסר לשלישי אע"כ דלא כנב"י ואב"א סברא אטו מזל מזונות אכילה ושתי' דוקא גורם אלא מזלא גרם שלא תחי' בנחת תחת בעלה וקרא כתי' והחזיקו עשרה נשים בכנף איש א' לאמור לחמנו נאכל וגו' רק יקרא שמך עלינו ומזל ביש דילה גורם שלא תזכה לקרוא עלי' שם בעל ומכ"ש במת מן הנישואי' י"ל מזלה גרם להצטער צערא דגופא מבלי עונה האמורה בתורה ע"כ אין לעשות סניף ופירוקא לסכנתא מדברי הגאון נב"י הנ"ל:

370

שע״אאבל מה שנ"ל קצת להקל דהנה בב"י מייתי דברי התה"ד שכ' שמעלימי' עין מפני שלפעמי' הנה ילדות ואיכא למיחש לקלקול וק' מה ענין להכניס עצמו בסכנה כדי שלא תתקלקל הילדה וכי מותר לו לזה למסור נפשו להצילה מחטוא:

371

שע״בהנה דעת הראנ"ח דביבום לא חיישי' לקטלני' משום שומר מצוה לא ידע דבר רע והחכם צבי סי' א' צווח מנ"ל דלמא שכיחא הזיקא ולא אמרי' גבי שלוחי מצוה אין ניזוקי' כדפ"ק דפסחי' וכהא דסולם ע"ש ולפע"ד לק"מ מתרי טעמא חדא איך נימא דברי' ושכיחא הזיקא כל כך הרי לרמב"ם ס"ל דאינו אלא כעין סימן וניחוש בעלמא ומאן דלא קפיד לא קפדי' ונהי דאזלי' השתא דלא כרמב"ם ונאמני' עלינו פשטיות דברי חז"ל מ"מ א"א שיהא שכיח ובריא הזיקא כולי האי כי איך יכחיש הרמב"ם הידוע ומפורסם ותו אפי' באתחזק תלת זימני דכ' מהרי"ו דגם הרמב"ם מודה לחוש מ"מ אינו דומה לדעלמא התם בריא הזיקא דמקרה עולם הוא והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכי' אניסא דכתי' איך אלך ושמע שאול והרגני אבל הכא קיי"ל כמ"ד מזלא גרם והטבע והמזל משועבד לתורה ולכל הפחו' ע"י זכות גדול משתנה המזל וס"ל להראנ"ח מכח הראיו' שהבי' דפשיטא לחז"ל דמצות יבום רבה היא ושומר מצוה לא ידע דבר רע:

372

שע״גוא"כ מכ"ש בנחשדת או בילדה היכי דאיכא למיחש לקילקולא ויכשלו בה רבי' הא חזינן דהתירו וכפו הרב לשחרר שפחתו דעבדי בה אינשי איסורא ועובר האדון על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה נדחה העשה כדי להציל רבי' מקלקולא ש"מ דמצוה רבה וגדולה היא זו שלא ליתן מכשול ומשו"ה כ' תה"ד שהעלימו עין דס"ל שהנושא אותה ה"ל כשומר מצוה רבה שראוי' לדחות המזל ולא ידע דבר רע ולא יאונה לו כל עון ואם כך אמרו בחששא בעלמא הואיל והיא ילדה ואיכא למיחש שמא תבוא לידי מכשול וכולי האי ואולי והרי באמת אין דעת תה"ד נוחה המנו מכ"ש בנידון שלפנינו שהיא חשודה באמת טוב ויפה להציל מעון:

373

שע״דועוד יש לצרף הא חזי' דהיתה עם בעלה הראשון עשרים שנה וניזוני' ונתפרנסה ממנו ככל הזיוגים אח"כ מת כדרכו זקן ושבע וצריך לומר אח"כ נשתנה מזלה לרע והנה אח"כ לא אתחזקה אלא תרי זימני ואיכא רמב"ם וריב"ש דמתירי' ולחולקי' י"ל הלא גם שניהם לא הי' א' מהם שלא הי' ראוי' למות מחמת עצמו בלי ריע מזל שהרי הראשון הי' ידוע חולי ומכאובי' קודם הנישואי' והשני הי' מופלג בזקנה ואין לתלות במזל:

374

שע״ההרי יש כאן צדדי' להתיר ופירוקא לסכנתא באופן שאם ירצה הרביעי לסמוך על זה אין אנו מוחין בידו אבל לא אחליט להתיר להורות לרבי' כ"א לזה שרוצה למיעבד עובדא בנפשי' לא נחסום אותו וה' יצילהו מכל פגע ונגע וה' ירפא שבר עמו במהרה אמן. פ"ב נגהי ליום עש"ק ך' למב"י תקצ"ו לפ"ק.

375

שע״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

376

שע״זשלום וכ"ט לתלמידי הותיק מלא עתיק הרב המופלג החריץ ושנון כש"ת מהו' ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק סאבאטקא יע"א:

377

שע״חנעימות ימינו הגיעני נידן זוג שהיתה מריבה ביניהם ההוא אמר שחושדה שנתנה עיניה באחרים והיא גם היא שנאה אותו ורב א' סידר להם גט פטורי' ושוב אח"כ בא אביו של המגרש והוכיח על פניו ונתחרט הבעל על הגירושין ורוצה להחזירה ונפשו היפה בשאלתו אי מותרת לו או לעלמא כמבואר ג' דעות בש"ע א"ע סי' יוד ומעלתו האריך בחריפות דתנאי בגובר כדרכו ואני בעו"ה מיוסר ביסורי' בחולה רגל ע"כ אני עצור פה במרחץ ואין לי פנאי ולא הרוחה לעיי' במה שאינו נוגע לנידון שלפנינו ע"כ אשיב בקיצור:

378

שע״טהנה רום מעלתו ראו עיניו מ"ש נב"י קמא חא"ע ססי"א עובדא הוה אשה אמרה צבעלה ניטמאת והבעל האמין באמת ושאל להמורה והורה שאם בלבו מאמין מתחייב להוציאה וגרשה אח"כ נתברר הדבר ששקר הדבר ויש להאשה אמתלאות הראוי' והורה הגאון נב"י זצ"ל דמטעם חתיכה דאיסורא שרי' אך מטעם מוציא אשתו משום שם רע אע"ג דלא אמר בשעת גירושין משום ש"ר אני מוציאך מ"מ כיון שהודה המורה שמחייב להוציאה אין לך אמירה גדולה מזו ואסורה לו ומ"מ מותרת לעלמא דכיון דנהגינן עכשיו עפ"י סדר גטין שלפנינו לומר שמגרש בלי שום תנאי הא מגרש בפירוש בלי שום תנאי כלל אלו דבריו ז"ל שם:

379

ש״פוהנה דבריו לקוחי' מדברי הב"ח א"ע סס"י קמ"ח בגט שכ"מ שנותני' עפ"י תיקון מהר"י מפרי"ש בלי שום תנאי אע"ג דכלנו יודעי' שאינו מגרש אלא משום חשש מיתה וזיקת יבמין מ"מ כשקם ממטתו לא חיישי' לומר אלו הי' יודע שיברי' לא הי' מגרש משום שנוהגי' לומר לו שיגרש בלי שום תנאי א"כ תו ליכא למיחש אלא דחזינא דהב"ח הוסיף שאם יש לפקפק על זה הרי קורעי' הגט ובשכ"מ שמגרש על תנאי אפי' אומר מעכשיו מ"מ לדעת ר"ת נעשה כמי שאמר מעת שהוא בעולם ואין הגט חל עד שעה קודם מותו וא"כ קרעו את הגט ש"מ דלא הי' שום תנאי ע"ש וא"כ תינח בגט שכ"מ אבל במוציא משום ש"ר אעפ"י שאמר בלי שום תנאי י"ל בלי שום תנאי אחר אבל לעולם דעתו כאשר אמר בפירוש משום ש"ר אני מוציאך ועד"ז מגרשה בלי שום תנאי אחר זולת זה ואי משום שיקרע הגט הרי הכא הוא תנאי דלעבר אם אין הדברים בדאי' תהי' מגורשת ויכול לקרוע הגט:

380

שפ״אוקצת יש לעיי' לפמ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' קפ"ב מדקדוק לשון רש"י גטין ס"ו ע"א וכשגרשתיך הי' בדעתי להחזירך אם ימצא דברי' בדאי' עכ"ל וכן שם מ"ו ע"ב ולדעת כן גרשתיך שאם יבואו לך שאחזירך עכ"ל משמע מזה שאפי' ימצא דברי' בדאי' או יבואו לה סימני' מ"מ תהא מגורשת וצריך להחזירה בקידושי' וז' ברכות רק שאם תרצה להנשא לו אחר שנמצא דברי' בדאי' אז אינו גט ע"ש במהרמ"ל:

381

שפ״בודקדוק נכון הוא בלשון רש"י ומיהו טעמא בעי מה ראה רש"י על ככה ובחידושי אמרתי דבתשו' מהרי"ן לב א' אמר שמגרש אשתו משום שאינה רוצה לתת לו קרקע ידוע ואחר גירושי' נתרצית לתתה לו וכ' דמאי דפליג רש"י ותוס' דלרש"י הוא תנאי גמור ולתוס' לעז בעלמא היינו דלא אם ולא משום וס"ל לתוס' דאין זה לשון תנאי ומעתה י"ל ע"כ לא פליגי תוס' אלא בלשעבר משום ש"ר אני מוציאך ולא אם שטית אבל בלהבא כגון משום שלא תתן לי קרקע פלוני' מודי' תוס' דהוה תנאי דלהבא ע"ש ומעתה אומר אני רש"י נמי לא ס"ל דלשון משום ש"ר יהי' לשון תנאי לשעבר ולעז לא ס"ל לרש"י ע"כ פירש"י דהתנאי היא בלהבא אם ימצאו הדברים בדאי' ולא תרצה להנשא לו לא יהי' גט כנלע"ד ולפ"ז בזה"ז שקורעי' הגט מוכח דלא הוה תנאי וא"ש. אמנם נלע"ד עדיין יש לפקפק דהרי אומרי' בשעת מסירת הגט לידה הרי את מגורשת מעכשיו ואי נימא דחיישי' לגילוי דעת דתנאי א"כ ה"ל תנאי דמעכשיו שאם ימצאו דברי' בדאי' והיא תרצה להנשא לו יהי' גט מעכשיו ויחזור ויקדש אותה ויברך ז' ברכות וכיון דהוה מעכשיו אין ראי' ממה שקורעי' הגט דבמעכשיו אעפ"י שיקרע מגורשת ויש לפקפק על הוראת נב"י הנ"ל:

382

שפ״גמיהו אעפ"י שיש לפקפק כנ"ל מ"מ הוראתו בקדושה בעובדא דילי' ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי ר"ן פ"ב דשבועות שם אשה שאין לה וסת דלר"מ יוציא ולא יחזיר עולמות וה"ה לדידן ברואה מחמת תשמיש כ' הר"ן דהתם אפי' לא אמר מחמת וסת אני מגרשך מ"מ כיון שאסורה לו סתמא כפירושו דאין אדם מקיים אשה האסורה לו שוב הקשה הר"ן א"כ למאי ניחוש אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשך הרי הי' מוכרח לגרשה ותי' דאין ב"ד כופי' להוציא ע"ש למדנו מהר"ן ג' דיני' יש היכי דכופי' להוציא אפי' אמר בפי' משום כך אני מוציאך אינו אסורה לחזור לו דלא מצי למימר אלו היתי יודע לא הייתי מגרשך שהרי כופי' להוציא והיכי דאסורה ואין כופי' אין צריך אפי' אמירה ואפ"ה אסורה לחזור לו והיכי דליכא איסורא אלא הוא חושש לש"ר או נדר אז כשאומר משום ש"ר וכו' אסורה להחזירה וא"כ בעובדא דנב"י דהמורה פסק לו שמחוייב להוציאה לא שייך לומר אלו הייתי יודע וכ"כ בס' בית מאיר סי' יוד ע"ש:

383

שפ״דובדברי' הללו יש להסביר מ"ש הרב"י ס"י דרבנן אדרבנן לא קשי' דמתני' קמייתא מיירי באמר' ומתני' דאיילוני' מיירי בלא אמר ע"ש והוא קצת דוחק ולהנ"ל ניחא דהא ר' יהודה ס"ל ביבמות איילונית זו היא זונה האמורה בתורה ואפי' ישראל דאינו מוזהר על הזונה וה"ל בעילת זנות ע"ש וצ"ל מ"ש רש"י בגיטין מ"ו ע"ב אאיילוני' דבעיל לשם קידושי' דאין אדם עושה בעילת זנות אע"ג דלר"י קיימי' דכל איילוני' בעילת זנות הוא י"ל אין אדם עושה בעילת הפקר בלי קידושי' אבל כשהוא ע"י קידושי' אע"ג דדינו כדין זנות לא איכפת לי' כנ"ל לפירש"י מ"מ הרוחנו לומר דמתני' קמייתא משום ש"ר ונדר סתמא כפירושו באמר אך מתני' דאיילוני' דלר"י הוה אסורה לו מיירי בלא אמר דבאמרה לו לא בעי אמירה כמ"ש ר"ן הנ"ל ואהא קאי רבנן ולדדהו לא הוה איסורא ומדלא אמר לא חשו לקלקולא וא"ש:

384

שפ״הנחזור להנ"ל בנידון שלפנינו יש לפקפק אם לסמוך במה שאמר בלי שום תנאי ומ"מ נראה דלרוב גדולי האחרוני' אפי' לא נקרע הגט אין לפקפק כלל ועט"ז סי' קמ"ד סק"ו ובנידן שלפנינו נ"ל בלא"ה אין חשש דלא אמר אלא המוציא משום ש"ר והוסיף הטור וש"ע משום ש"ר שיצא עלי' ולאפוקי אם לא יצא ש"ר אלא הבעל רוח רעה מבעתו וחושד בכשרי' כפפוס בן יהודא סוף גיטין דודאי משום פריצות לא שייך לומר שתוסרנה כל הנשי' כי מה עשתה והוא חושדה ועמ"ש תוס' שם ד"ה שלא יהי' וכו' והתם אין שייך פרוצות דמה לו לעשות ע"ש ונהי דלאידך לישנא שייך פרוצות דמ"מ ע"כ עשתה מעשי' שהביאה עצמה להיות שותא בפי הבריות אבל אם לא יצא עלי' ש"ר רק הוא חושדה בשגם שיש בלא"ה מריבה ביניהם שנראה מחמת שנאה חושדה וה"ל שקר ולא שייך פריצות וכיון דללישנא דפריצות דוקא ש"ר ולא חשדא בעלמא הה"נ לקלקולא לא מצי מקלקל אלו הייתי יודע שהדברי' בדאי' היינו אם מתחילה האמין למוזרת בלבנה ועכשיו נודע שפטומי מילי בעלמא נינהי אבל חשד בעיניו מה נולד עתה מה שלא הי' יודע קודם ועי' רמב"ן יבמו' כ"ה ע"א כ' אם לא נודע דברים בדאין ורוצה להחזירה הי' מותר דהרי אי נמי הית' ניסת לא הו"מ לקלקלה דהרי לא נמצאו דברי' בדאין אלא מ"מ אסורה לו משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורה ע"ש וזה בש"ס שאומרי' דברים מכוערי' שלפי אומד ש"ר הי' אסורה עלי' לפי מה שחשש לו ועיי' גיטין פ"ט ע"א אבל במה שהוא לא ראה דברי' מכוערי' וגם לא מצא דברי' בדאין ע"כ נ"ל דמותרת להחזיר לו ומותרת לכולי עלמא בלי פקפוק בעזה"י כ"ד א"נ. יערגן סמוך לק"ק פ"ב כאור בוקר ליום א' ח' חמוז תקצ"ח לפ"ק.

385

שפ״ומשה"ק סופר מפפד"מ:

386

שפ״ז(כאן חסר תוכן השאלה וראשית התשובה וחבל על דאבדין):

387

שפ״חוהנה פאר רום מכ"ת צלל במים אדירי' בהא דכ' בית שמואל סי' י"א סק"ג דמשמע מתוס' פ' במה בהמה דהיכי דלא גרם איסור לבעל אינה נאסרת לבועל והכא לא גרם איסור לבעל ומזה ק' לי' שיטת ר"ת דתצא מרוכל ולא מבעל דהוה קלא דבתר נישואי' א"כ גם מבועל לא תצא והאריך בזה והנה נכתוב לקמן אי"ה דאינו ענין לכאן כלל אך אדאתאינן להכא נדבר מדברי בית שמואל האלו דבאמת מתוס' פ' במה בהמה לא מוכח מידי דהתם קאמר ש"ס רבי מהפך בזכותי' דדוד דדריש לקחת לך ליקוחי' יש לו בה ומוכח מקרא זה דגט כריתות כתב ועל זה הוקשה לתוס' דילמא לעולם לא כ' גט כריתות ולפום אותה הס"ד דלא כ' גט כריתות ק' קו' ש"ס מ"ט לא אסרוה עליו וזה ק' עצומה כמ"ש תוספ' כתובות ט' דאע"ג דהסנהדרין לא מצו אסרי כיון שלא נתקבלו עדות בפניהם ועפ"י ודברי ברה"ק שידע המעשה על פי נביא אין פוסקי' דין וא"כ לא ק' על הסנהדרין מ"ט לא אסרוהו אבל על דהע"ה עצמו קשה שהרי ידע בעצמו שבא עלי' ונאסרה עליו ואיך לא אסרה על עצמו ולשון מ"ט לא אסרוהו פי' שהסנהדרי' הי' להם להודיע לו שאם יודע בעצמו שבא עלי' נאסרה עליו [ומ"ש ע"י נביא לא נאסרה ביארתי במק"א הוא בח"ס חאו"ח סי' ר"ח ד"ה ויש] הארכתי בזה כי הי' משמע לי מדברי מעלתו שלא פי' כן נחזור להנ"ל וא"כ על ק' זו ע"כ צריכי' אנו לומר או אונס הוה וכיון שלא אסרה על הבעל לא נאסר' על הבועל אבל לעולם חטא דוד או נאמר גט כריתות כ' ועתה בא רבי להוכיח ע"כ גט כריתו' דאל"ה אין לו בה ליקוחין ואיך כתי' ולקחת ועל זה הוקשה דאפי' אי חטא שלא נכתב גט כריתות והא דלא אסרוה משום דאונס משרי שרי עכ"פ יש לו בה ליקוחין ולא הו"מ תוס' לשנויי דרבי ס"ל מסברת חוץ דאפי' אונס נמי נאסרה על הבועל ומשו"ה אמר גט כריתות ז"א דעכ"פ מקרא דליקוחין לא מוכח מידי אלא ה"ל למימר מ"ט לא אסרוהו שהרי פשיטא לי' אפי' באונס אסורה לבועל וע"כ לא חטא וגט כריתות כתב ומדלא אמר הכי אלא אמר ליקוחין יש לך בה משמע אפי' יש לך תי' על ק' מ"ט לא אסרוה היינו אונס הוה מ"מ מקרא מוכח דגט כריתות כ' מדיש לו בה ליקוחין ועל זה ק' הא לתי' דאונס נמי יש היתר לקוחין ונדחקו תוס' ליקוחי' של היתר גמור לא הוה מ"מ לפ"ז לא מוכח מידי דס"ל תוס' למסקנא דדוד לא חטא דגט כריתות כתב י"ל אזלי' לחומרא ואונס אסור' לבועל ודברי המביאי' ראי' מדברי תוס' אלו צ"ע:

388

שפ״טאמנם מאז כבר אמרתי דב' תירוצי' ש"ס הללו תלי' בפלוגתא ר"פ כשם דלר"ע ודעמי' שם דס"ל איסורי' דבועל נפקא מיתורא דוי"ו ונטמאה א"כ לא נתרבה איסור לבועל אם אין טומאה לבעל והוא כתי' הראשון דאונס הוה דאע"ג דודאי לא תצא וגט כריתות כתב כדמוכח מולקחת מ"מ הדין דין אמת אם לא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל משא"כ רבי ס"ל ב' קרא כתי' ונטמאה אחד לבעל וא' לבועל נמצא לא תלי זה בזה ואפי' אי לא נטמאה לבעל מ"מ נטמאה לבועל ולפ"ז רבי הו"מ להמציא לזכותי' דדוד מהאי גופי' כיון דכתיב ב' פעמים ונטמאה א"כ אונס אסורה לבועל א"כ מ"ט לא אסרוה אע"כ גט כריתות כתב אלא ניחא לי' להוכיח מקרא מדברי הנביא שאמר ולקחת לך:

389

ש״צומ"מ פשוט ופשוט דלדינא הלכה כר' עקיבא וכר' יהושע ור' זכרי' בן הקצב נגד רבי וא"כ כל שאין אסורה לבעל אין אסור' לבועל וכמו שסתם רמ"א סי' י"א לפי הבנת ב"ש במ"ש וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה וכו' אך צל"ע דלקמן סי' קנ"ט סתם רמ"א כהריטב"א דאע"ג דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבום מ"מ קנסי' לבועל ואסורה לו מקנסא וכ' שם ב"ש לפ"ז דה"ה וכש"כ בא"א שזינתה אפי' לא נאסרה לבעל אסורה לבועל מקנסא עכ"פ וצע"ג על הרמ"א שבסי' י"א לא הזכיר מזה כלום ונתן מכשול ח"ו. והנה הך קנסא דהריטב"א משמע קצת דמאי דמייתי ר"פ כשם בשם הירושלמי והמעיין היטב בלשון ירושלמי יבין היטב דבר לאישורו דכוונת הירושלמי כיון דמ"הת היכי דהוא שוגג והיא מזידה ולא גרים לה תקלה וקלון שהוא היה שוגג והיא הרגילתו מ"מ כיון שנאסרה לבעל כיון שהיתה מזידה הרי אסורה לו מן התורה וא"כ יהי' כחוכא וטלולא אם הוא מזיד והיא שוגגת והוא גרם לה תקלה וקלון ותהי' מותרת לו אם שגג נאסרה עליו ואם הזיד תהי' מותרת לו ע"כ אסרוהו חכמי' גם אם הוא מזיד והיא שוגגת אבל בשניהם שוגגים פשיטא דמותרת לו ואפשר אפי' שניהם מזיד כל שהוא לא גרם התקלה שהרי גם היא הרגילתו לא נאסרה עליו אם לא נאסרה עליו על בעלה ע"י ביאתו ומשכח לי' בביאות גוי לר"ת דאינו אוסר לבעל ואא"כ נתגייר דמותרת לו אעפ"י ששניהם מזידי' כיון שלא נאסרה להבעל ולפ"ז י"ל הריטב"א לא קנס הבועל יבמה לשוק אלא בהיא שוגגת והוא מזיד ובהא מיירי סי' קנ"ט ובסי' י"א לא מיירי בהכי ע"כ סתם רמ"א להקל ודוחק ונשאלתי למעשה ביבמה כנ"ל ששניהם ומ"מ איני אומר למעשה להקל והרוצה לסמוך יסמוך ואני איני כדאי:

390

שצ״אומ"מ הדבר מתמיה מאחר בדורותינו מעשי' בכל יום שנתפתו פנוי' נדות שאיסורם איסור ולא קנסי' לאוסרה על הבועל אדרבא משתדלי' לישא אותה כמ"ש תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום וכו' ואיך נחמיר על זה שעבר גם על לאו לא תהי' אשת תמת החוצה וגם הוא אינינו לאו דשאר אלא לאו בעלמא כמ"ש רש"י יבמות צ"ב סוף ע"א דלא הוי אלא לאו גרידא ע"כ מי שרואה לפי הזמן והמקום להתירה לבועל שומרת יבם שזינתה היינו אחר שתחלוץ לה יבמה מאן מרמי לי' מיני' אבל מאתי לא תצא הוראה:

391

שצ״בנחזי מאי דקמן דעכ"פ מעיקור הדין נראה דאם לא גרם איסור לבעל אינה אסורה לבועל אי לא משום קנסא ולכתחלה ואם נישאי' לא תצא אך כל זה באונס וכדומה שמדין תורה לא מעלה מעל באשה אבל ביצא קול ועידי כיעור דאסרי' לבועל מדין דאורי' דחיישי' שבעלה ואוסרה על הבעל אע"ג דמ"מ אנו אין אוסרי' אותה משום דמספיקא אוקמא אחזקת היתר לבעלה ואמרי' מסתמא לא נבעלה אבל הוא הבועל בעצמו שיודע שבעלה הרי אוסרה על בעלה ואפי' אי מספקא לי לבועל כי היכי דאפקרא לגבי דידי' אפקרא נמי לאחריני וכבר נאסרה מקודם והוא לא גרם איסור ויש מהאחרונים סוברים דגם בזה לא נאסרה על הבועל כל זה בידעי' בודאי שכבר נאסרה אבל מספיקא וגם כבר יצא הקול כשהי' יושבת תחת בעלה הראשון ואז היתה בלא"ה אסורה לבועל מטעם אשת איש ואז נולד ספק אם אסורה לבועל או לא נמצא כשנתגרשה מבעלה נתחזקה מאיסור לאיסור כמו יצאה מחזקתה מחיים ביבמות ל"א ובש"ע י"ד סי' נו"ן ורק לבעלה לא נאסרה לא נאמר שהוא לא גרם איסור בודאי אם בא עלי' הרי גרם איסור והבעל לא ידע ואשם והוא הבועל בעינו של בעל יומא"ס רק אין בנו כח להוציא מחזקה התירה לבעלה הראשון אבל להשני נתחזקה מאיסור' לאיסור עכלפע"ד כל מה שיש בידו לעשות להפרידם זמ"ז יעשה וה' עמו אך מ"ש שלא הי' קידושי' כ"א בעדות קרובי' ויוציאה בלא גט יהי' מתון מעיין בדבר איך יהי' ואם תצטרך גט יהי' מתון בענין הכפי' טוב לכופו ע"י כפיות מן הצד שעי"ז יתרצה לגרש כגון להפרישו מהקהל ולאסור ביתו עד שירצה לגרש ומדנישאית לו וחז"ל אמרו דעי"ז נתחזק החשד ע"י עצמם א"כ פשיטא דיכול הבעל לפטור עצמו מתשלומי המאה זהובים ולא דמי לחליצה מוטעת שכ' כמה פוסקים דאע"ג דחליצה כשרה מ"מ כופי' לשלם לו שכר פעולתו שהתנה עמו ככל פועל שהתנה עמו לשלם כך וכך אם ראוי ליתן הרבה ה"נ אבל בעובדא דידן לית דינא לפע"ד שהבעל פטור. הנוגע לדינא כתבתי הנלע"ד ואחתום בברכה א"נ.

392

שצ״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

393

שצ״דשלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג הדיין המצוין כבוד מה' זרח נ"י דיין דק"ק פוחאף יע"א:

394

שצ״הגי"ה הגיעני נידן מאן דהוא שסידר גט ונמצאו ד' ערעורים שעי"ז הצריכום לגט אחר ונפשו היפה בשאלתו אי צריכה להמתין צ' יום מגט השני או לא כי כבר נשתדכה ויש לחוש לביטול שידוכה:

395

שצ״והנה דבר זה במחלוקו' שנוי בתוס' שלהי גטין ר"ת ס"ל גט שנפסל מחמת ערעור ולעז והצריכה גט שני אינה צריכה להמתין צ' יום מגט שני ור"י פליג דלא פלוג רבנן בתקנתי' וקיי"ל בש"ע סי' י"ג כהר"י להחמיר אלא שמהרמ"ל בתשובה סי' קי"ז הקיל בגט שנכתב בו לוי ונודע שלא הי' לוי והצריכה גט אחר והגט השני נשתהה בין כתיבה לנתינה שנה תמימה וכ' משום ביטול שידוכי' יש לצרף ב' קולות קולת הרי"ף דס"ל מונין משעת כתיבה וקולתו של ר"ת דמונין מגט הראשון ויש להקל משום ביטול שידוכי' והקשה הרב חלקת מחוקק דדברי מהרמ"ל תמוהים ע"כ לא התיר ר"ת אלא אם הגט הראשון הי' כדינו רק מחמת לעז בעלמא נפסל אז ס"ל מונין מגט הראשון אבל הכא שכ' לוי ולא הי' המגרש לוי שהוא בטל מדינא וכמאן דליתא גם ר"ת מודה דמונין משני וכן הקשה ב"ש והניחו בקושי':

396

שצ״זודלא לשוי' להגאון מהרי"ל טועה נ"ל דיש להבין מ"ש בקידושי טעות דלא צריכא קטנה להמתין ולא אמרינן לא פלוג רבנן משום דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן וכמבואר בש"ע שם מש"ס יבמו' ל"ד ע"ב דהחליפו לא שכיח ע"ש ומ"ש בגט בטעות דלא נימא כן צ"ל טעות בגט שכיח ובא משא"כ בקידושי דהחליפו ודאי לא שכיחא וס"ל להרמ"ל דטעות כי האי לכתוב לוי במקום שאינינו לוי הוה לא שכיחא כמו החליפו בקידושין ונהי להר"י דהחמיר בנפסל גט הראשון בלעז בעלמא שהי' ראוי להקל ומ"מ החמיר שלא לבדות מלבנו מה שלא נזכר בהדי' בש"ס הה"נ דאין להקל בהחליף בגט לוי במקום שאינו לוי שאין לנו לבדות קולא מלבנו מ"מ לר"ת דמקיל בגט שנפסל משום לעז מכ"ש שנקל בנפסל בטעות גדול דלא שכיחא כנ"ל ע"כ צירף שיטה זו עם שיטת הרי"ף דמוני' משעת כתיבה:

397

שצ״חומ"מ סיים שם אי קמא דידי' הוה אתי האי עובדא לא הי' מקיל אלא שכבר התיר חכם אחד וגם יש חששא דביטול שידוכי' ע"כ הקיל כר':

398

שצ״טוהנה בנידון שלפנינו מלבד שאותן הפסולים יש בהם שקרובי' לפסולי' דאורי' עוד כבר כ' הריב"ש בשם הר"ן רבו דכל שניכר אפי' בתרשאה שלא הי' המסדר בקי יש לחוש לכמה חששות ופסולי' שא"א להכירם בגט ומכ"ש המסדר הזה שאפי' הסדר הגט ר"מ ר' יוזפס לא הביט ולא השגיח עליו א"כ קרוב שפסול מדאורי' ואין לומר לא שכיח כי בעו"ה שכיחי עתה המתפרצים שלא ידעו בטיב גטין ומסדרי' גטין ושכיחא ושכיחי באין משים. ובשגם לית כאן לאיצטרופי שום קולא אחריתי לשיטת ר"ת ע"כ ממני לא תצא הוראה להתיר למנות מגט הראשון אלא תמתין צ' יום מגט השני ולא נחוש לשידוכי' כמ"ש הריב"ש לענין מינקת לא נחוש לקלקול הבחורה. והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הנ"ל. פ"ב נגהי ליום ה' צום הרביעי יהפך לששון ולשמחה תקצ"ג לפ"ק:

399

ת׳משה"ק סופר מפפד"מ:

400

ת״אשלום וכ"ט לידידי הרב המופלג ומפורסם לשבח החרון ושנין כמו"ה שמואל נ"י אבדק"ק יאקא יע"א:

401

ת״בגי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד פסולה שנתעברה ואמרת מפלוני והוא מכחש אבל מ"מ רוצה לישא אותה בנדן ידוע שנותני' לו אבי' ושוב כשהודה לו שאסור לשאנה כיון שאינו מודה שממנו נתעברה חזר והודה לדברי' שממנו נתעברה ושמפני הבושה כיחש בתחילה וגיזם אז שרוצה לשבע שאינו ממנו ועכשיו אומר האמת ושאל מכ"ת אם נתיר לו לישא אותה כשהיא מעוברת ולשהות עמה כל ימי הנקה שוב שאל פר"מ אי ב"ד כופים למי דשוי' נפשי' חד"א או נימא לדידי' אסור ליחוש לנפשו אבל ב"ד אין כופים:

402

ת״גהנה עיניו שפיר חזו תשו' צ"צ סי' ק"ד וגם שם מבאר בכפל פעמים שב"ד כופים על מי דשוי' נפשי' חד"א והוא פשוט מאוד ומ"מ נ"ל היינו דוקא בשאר אסורים אבל באשתו זינתה בפניו ושוב חוזר בו אין כופים להוציא דהא מכיון שחוזר בו הרי ספק לנו אם דבריו הראשונים אמת או האחרונים ונהי לדידי' אינו חוזר ומגיד וכבר אסרה עליו כמו נדר או כמו עד שאינו חוזר ומגיד מ"מ הדבר אצלינו ספק וגט מעושה שלא כדין פסול מן התורה ואם אמת שלא זינהה אין בדין לכופו וא"כ הכפי' הוה גט מעושה שלא כדין ופסול ובני' מן השני ממזרים ע"כ אין לכופו לגרש ואומרים לו שנאסרה עליו אבל אין לנו לכוף להוציא ע"י גט מעושה ובספ"ט מאישות כ' רמב"ם באשה שאמרה א"א אני ושוב נתקדשה ולא נתנה אמתלא מספקת אסורה לשני ומ"מ צריכה גט מספק הרי אעפ"י שאסורה לו בודאי מפרישים אותם בע"כ דודאי אלינו שאסורה לשני מכח שוי' נפשי' חד"א מ"מ הקידושין מסופקים אצלנו וה"נ אין להתירה בגט מעושה:

403

ת״דאמנם כל זה אם חוזר מדבריו הראשונים במה שזינתה אבל כל זמן שעומד בדיבורו ואומר שראה שזינתה ואדם נאמן על עצמו לכאורה שכופין אותו להוציא ואין כאן גט מעושה שלא כדין ויפה כ' הריטב"א קידושין דף פ"א גבי אין אוסרים על היחוד אך הרמב"ם פליג גם בהא וס"ל אפי' עומד בדיבורו שזינתה מ"מ אין כופי' להוציא שלא ע"י עדים ברורים כמ"ש כן להדי' פכ"ד מאישות הל' י"ז והל' י"ח בסופו וכמו שעמד עליו בס' בית מאיר סי' קט"ז סעי' י"ז וצ"ל ג"כ מטעם דנהי על עצמו נאמן שראה אותה שזינתה מ"מ אין לנו להתיר אשת איש ע"י גט מעושה ע"פ ע"א דהבעל אינו אלא ע"א שאומר שזינתה ואולי משקר ומכש"כ לפי מה שהסביר הרמב"ם ספ"ב מגירושי' בטעם גט מעושה כדין שכשר משום דאנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין תורה ע"ש מתק לשונו וא"כ הכא אנן חיישי' דילמא ידע בנפשו שמשקר במה שאומר זינתה ויודע בעצמו שהעשוי הוא שלא כדין ואינו מתרצה אלא ע"י הכאות וכפייות נמצא גט בטל ובני' ממזרים וזה נ"ל נכון בדעת הרמב"ם ומ"מ הריטב"א חולק והיינו בעומד בדיבורו שזינתה אבל אם חוזר בו לא ידעתי אם יחלוק אדם בזה והגאון בית מאיר לא עמד בכל זה ואנכי פה בשוקי בראי אין ספרי' אתי לעיין ולחפש בספרים יותר וכל זה בענין ליכוף ולגרש אבל בכל שאר ענינים פשוט יותר מביעא בכותחא דב"ד כופי' לקיים את אשר אסר על עצמו:

404

ת״הומאי דקמן באומר שלא ממנו וחוזר ומודה הנה לולי שגדולי ישראל כבר אחזו שער וחשבו גם זה למשוי' נפשי חד"א בצמח צדק סי' ק"ד הנ"ל ובתשו' שב יעקב וגדולי אחרונים ואינני כדאי להרהר ומכש"כ לחלוק עליהם מ"מ תורה היא הנה הר"ן כ' פ' שבועת העדות דעדים שאמרו אין אנו יודעים לך עדות כל זמן שלא נשבעו על ככה יכולים לחזור ולומר יודעים אנחנו ופשוט בלי שום אמתלא והטעם שמדרך העדים לסלק עצמן שלא להעיד ואומרי' אין אנו יודעים וכיון שדרך כך א"כ האמירה אין אנו יודעים לא הוה הגדה וחוזרים ומגידים ע"ש שכן מוכרח בש"ס. וא"כ כ"ש ק"ו בן בתו של ק"ו בנטען על פנוי' ומכחיש כולי עלמא יודעי' שדרך להכחיש מפני הבושה וכן יפה לו וחציף מאן דמפרש ומקרא מלא דבר הכתוב אכלה ומחתה ואמרה לא פעלתי און והנה בכל הטענות אמרי' אין אדם מעיד לתבוע אא"כ יש לו ולעומת זה גם להנתבע חזקה אין אדם מעיז לכפור במה דידע בשיקרי' או שעשה לו טובה ושני החזקות שוים הם אך בענין זה יש חזקה על האשה שלא תעיז פני' לומר לו ממנו הוא ולו אין חזקה כי כך דרכו לכפור מפני גודל הבושה ונהי דלענין דינא לא בעינא לסמוך על זה בענין טוען ונטען בדיני ממונו' אבל עכ"פ לא ברירא לי שיהי' בזה כחוזר ומגיד כי גם הגדה הראשונה הי' כקול ושוברו עמו ואמנם חלילה לחלוק על הגאונים שלא עמדו בזה ולא עוד אלא הגאון צ"צ חידש לנו חומרא מסברא דגם אמתלא לא מהני אלא כשנותן אמתלא על דבריו הראשונים מ"ט אמר כן ועל דברי החזרה ליכא אמתלא אבל אם גם על החזרה איכא אמתלא דאיכא למימר משום דמשחדי' לי' בממון הדר בי' א"כ מאי אולמא דהאי אמתלא מהאי אמתלא ע"ש וה"נ בנידון לפנינו י"ל כיון ששמע שאסורה לו כשאין הולד ממנו חזר בו והגאונים בתשו' שב יעקב חלק עליו (ודברי שו"ת זכרון יוסף אינם ראוי' לכבודו) ונ"ל מ"מ בנידון שלפנינו יש עוד טעם וסברא שאפשר שיודה בו גם הגאון צ"צ כיון שכבר רצה לישא אותה טרם שהודה ודבר ידוע שרובא דרובא בני אדם לא יזלזלו עצמם לישא מופקרת וכשהיא עדיין כריסה אשר ימאסו בה עוגבי' לולי שיודע שהולד ממנו וכאלו אמר להדי' ממני נתעברה וקול ושוברו עמו כעין זה לדעתי יש להתיר ע"י אמתלא שמחמת בושה לא רצה להודו' בתחלה וקרוב לזה בר"ן סוף נדרים במשנה ג' נשים ע"ש:

405

ת״וומ"מ טוב לעשות בזה ב' דברים א' שאחר האיום שאומרים לו שחוטא חטא אם מכזב וסופו להוריש בנכסי' בן שאינו ממנו ומערב במשפחתו בן הנידה ויקבל בחרם שהאמת שהוא ממנו וטוב כשיהי' זה בימי אלול הבע"ל או בער"ח בשעה שההדיוטים יראים לנפשם יותר. ועוד זאת עכ"פ יעמוד ערב על סך מה שאם תתעבר שנית בתוך ימי הנקה של זה יהי' לו להשכיר מיניקת או למסמס בביע וחלב דאע"ג חלילה לעשות זה לסניף להתיר מיניקת חברו בעלמא אבל הכא שדעתינו להתיר בלא"ה מה שאפשר לתקן כ"ש טוב לתקן ואז עניות דעתי נוטה להתיר הכ"ד א"נ. פה יערגן יום ד' זך מנחם תקצ"ט לפ"ק.

406

ת״זמשה"ק סופר מפפד"מ:

407

ת״חע"ד אשת כהן שנמצאת מעוברת וילדה מיד אחר חתונתה והיא אומרת מיני' והוא מכחישה דעכ"פ לאו מיני' אך רוצה בקיומה הנה ראיתי מורי הגאון בהפלאה במשנת איש פלוני וכהן הוא דכשהוא מכחישה הו"ל ברי וברי דלא אמר ר"ג כמ"ש הרא"ש גבי ארוס וארוסתו וכ' צ"ע על הטור היינו מ"ש הטור גבי ארוסה דאע"ג דכשהוא מכחישה נהי דאיהו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מ"מ לעלמא שרי והן הנה דברי ה"ה ומייתי לי' ב"י שם ובמח"כ אין כאן צ"ע כלל דלא שייך ברי וברי אלא כגון רפ"ב דכתובות דטוענית אממון דכתובה משארסתני נאנסתי אלו הי' הוא טוען על ממון שלו ברי לי עד שלא ארסתיך לא אמר ר"ג להוציא ממון ע"י חזקה ומיגו שלה וגם הרא"ש גבי ארוס מיירי על העובר שהיא מעידה עליו והוא מעיד להיפוך בברי ובכי האי לא אמר ר"ג אבל כשהוא טוענת על עצמה כשרה אני ולכשר נבעלתי ואלו ע"א דעלמא מעיד על כשרם שהיא פסולה אינו נאמן לפסול אשה כשרה בהכחשת בע"ד ה"ה הבעל אינו נאמן יותר מע"א דעלמא וזה לא שייך ברי וברי וכ"כ להדי' נימוק"י בשם ריטב"א ס"פ אלמנה דלגבי כשרותה לא שייך ברי וברי משא"כ לגבי עובר ע"ש וגם בעובר גופי' יש לדון כיון שחזקת האם מועיל לבת אין ברי שלו מועיל נגדה ע"כ לא אתי ה"ה אלא מטעם שהאב נאמן מן התורה לומר אינו בני אבל מטעם ברי וברי לא שייך הכא מידי וע"כ לעלמא שרי בלי ספק אך להוציאה מהארוס דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' בודאי אסורה דכ"ע פסולים אצלה והוא פשוט. אך הכא דאינו מכחישה שלא נבעלה לכשר אלא שאינו ממנו נלע"ד אין לכופו להוציא דלא שייך הכא שוי' אנפשי' חד"א חדא כיון דאין כאן אלא משום חומרת יוחסי' ומדינא כשירה אפי' לא נבדקה והכא דשרי לעלמא ובנה חזי' לכהן גדול שוב לא שייך לגבי דידי' חומרת יוחסי' ותו הא בלא נבדקה כלל נמי איכא שיטת הרז"ה וסייעת' דמכשירי' בדיעבד וא"כ עכ"פ אין כופי' להוציא ומכ"ש הכא שאומרת עכ"פ לכשר נבעלתי והוא אינו מכחישו אלא במאי דאמרה מיני' והו"ל כעין ההוא נהי דאכחיש באבהתא בשני חזקה לא איכחוש ועוד הפוסקי' האוסרי' לא נמצאו להדי' בדיעבד כזה להוציא אשה ולכוף לגרש אלא בעובר דהוה כעין לכתחילה עי' ר"ן ספ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו ע"כ נלע"ד שאם הוא רוצה בקיומה אין כופי' להוציא בשגם י"ל מחמת כיסופי' מכחיש והוא יודע בנפשו האמת אתה.

408

ת״טמשה"ק סופר מפפד"מ:

409

ת״יע"ד אשה שהי' לה כמה בנים בחיי בעלה והילד הראשון הניקה איזה חדשי' ונסתכנה בחולה על החזה שלה והאשה הורגלה בחולה הוצאת לחה שזבים מראשה כנודע גם להרבה נשים והרופאי' אמרו שאם תינק תהי' היא והולד בסכנת נפשות ועל כרחה משכה דד מפיו ומן אז ילדה עוד ח' בנים אחריו ולא יכלה להניק שום א' מהם ובסוף ימי בעלה ירד מנכסיו ונתדלדל מאוד ואז ילדה תאומי' ולא הי' ביכולתו להמציא ב' מינקת לב' בנים ואפ"ה מחמת הסכנה לא הי' אפשר לה להניק אחד מהם ולבסוף מת בעלה והניחה מעוברת וילדה אח"כ ולא נתנה דד בפי התינוק כי לא יכלה והיא עני' ואביונה עם ה' בנים ואין לה משען ומשענה אפי' בית דירה אין לה ואין לה שום מנוס כ"א ליסע ממקום חיותא למקום שאין ידינו משגת להציל האשה וילדיה מקלקלא בעו"ה ואין להאריך כמובן והן עתה הקרה ה' שש אחד הרבני המופלא משועי העיר עתיר נכסין רוצה לישא אותה לעת זקנתו לקיים מ"ע פ"ו כי לא נבנה בבני' עדיין ורוצה לפרוש כנפיו על גוזליה ולהוריש לה ולבני' אחרי מאה שנים מאשר חננו ה' ועתה נפשו היפה בשאלתו אם יש להתיר לישא אותה בימי הנקת הולד הואיל והיא לא הניקה ולד מעולם מפני סכנת שניהם וגם להציל האשה וילדיה מקלקולא הדור:

410

תי״אופר"מ נחית לעומקא דדינא כדרכו דרכים דרבנן והוציא לאור לעלומה בכוחא דהתירא וכן דעתי נוטה להתירא ואומר הנה הרב ב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ד מייתי לשון ריב"ש דליכא למיחש לא לחורבן בית ולא לקילקל הבחורה ע"ש ולכאורה הוא נגד מ"ש הרמ"א בשם מהר"י מינץ דיש להקל במפקרת כדי שיהי' בעלה משמרתה פי' ולא תתקלקל והוא לכאורה היפך מדברי הריב"ש הנ"ל ואמנם המעיין בפנים במהר"י מינץ סי' יו"ד דמשים תקלת שניהם התיר שהולד הי' בספק יציאה לתרבות רעה ועד כאן לא אמרה הריב"ש אלא לקילקל הבחורה לא חיישינן דמשום סכנת נפשות דולד וולדות דעלמא לא חיישינן לקלקול שלה ובזה נדחה הראי' דמייתי מהר"י מינץ מהאי אמתא דעבדה בה אנשי אסורא דפ' השולח דהתם איסורא והכא נפשות איכא כמ"ש התוס' סוטה ך"ד ע"א ד"ה והשאר וכו' ואמנם אי איכא למיחש לתרבות הרעה דהילד לימא להו לרבנן א"א בתקנת חכמים שחששו לחיי העה"ז לטרדני מהעה"ב וגדול המחטיא יותר מן ההורגו ומכ"ש בעובדא דילי' דמהר"י מינץ שכבר ינק הילד זמן מה דשוב ליכא סכנה ברורה אצל כל הילדי':

411

תי״בולהוציא מלב מחוקי השם האומרי' דבזה"ז דרוב בנים אינם יונקים רק איזה חדשים וגומלי' אותם בטלה לה תקנת חכמים במניקת חבירו כדרכו של מורה רעה אחד הידוע אראהו דגם בימי חכמי התלמוד כן הי' דהרי ממ"ש תוס' ורש"י שמא תגמלנו קודם זמנו ומה שמא איכא הרי הוא ודאי קודם זמנו תוך כ"ד חודש למר וי"ח למר ועוד ממ"ש התוס' יבמות ל"ו ע"ב דהא דתני לא תתארס ולא תנשא לא תתארס רבותא למ"ד כ"ד חדש ולא תנשא רבותא למ"ד י"ח חדש והשת' אי ס"ד פליגי במציאת הטבע מאי רבותי' לכל מר ומר אע"כ לא פליגי במציאות כלל ולכ"ע רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ואיכא דבעי כ"ד חדש ור"מ חייש למעוטא דלמא האי ינוקא ממיעטא הוא דבעי כ"ד חדש ור"י אזיל בתר רובא דסגי בי"ח חודש ומשו"ה בעי י"ח משום דאיכא קצת דמיעכר חלבא בג' חדשים ור"ג לא חייש נמי להא והאש"נ דרב יוסף בשם רב ושמואל פסקו הלכה כר"מ אע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י לגבי ר"מ מ"מ רב ושמואל סבירי להו שילהי יומא אין הולכי' בפ"נ אחר הרוב וממילא חיישינן למעוטא הכא ואולי הילד הזה הוא ממיעוטא דבעי כ"ד חדש וא"ש מ"ש התוס' שמא תגמלנו קודם זמנו דאע"ג דהילד הזה שגמלתו חזינא בי' שזמנו הגיע להגמל מ"מ חיישינן לילד אחר ולמיעט דבעי טפי והיא תגמלנו תוך זמנו הראוי לו אבל טפי מכ"ד חדש ליכא שום ילד בעולם דצריך טפי ואפשר לישב בזה דעת הרמב"ם דמייתי נמי טעמא דדחסא די"ל למאי דמסיק ר"י דלמיעוטא נמי חיישינן ה"ה וכ"ש דחיישינן למיעוטא דדחסא ואין להאריך בזה. ומ"מ מבואר דתחלת גזירה כך הי' שרוב הבנים אינם צריכים להניק כ"ד חדש ומ"מ חששו בפ"נ למיעוטא וא"כ מאן ספן מאן חשוב למיעקר תקנתא דרבנן כתבתי לסכור פה דוברי שקר ומ"מ ביארנו דבתינק שכבר ינק איזה חדשים דליכא סכנתא ברוב תינוקת שבזמנינו רק דחיישינן למיעוטא בפ"נ א"נ משום ילדים דעלמא א"כ היכא דאיכא למיחש לקילקל התינוק שיצא לתרבות רעה פשיטא דלא ניחא לי' בתקנתא דרבנן וגם אין אומרי' לו חטא בתרבות רעה בשביל שיזכה חבירך בני גילך זהו סברת מהר"י מינץ ופסקה הרמ"א ואע"ג דאפשר שלא נתכוון לכן מ"מ לדינא לקיים דברי הריב"ש ודברי מהר"י מינץ נ"ל כנ"ל:

412

תי״גוא"כ בדמהר"י מינץ לא הי' מי שישכור מינקת להילד כמבואר שם באריכות דבריו התיר משום יצאה לתרבות רעה מכ"ש הכא דאיכא בעל עשיר וירא שמים ורוצה להשליש מעות להספיק מינקתו עד סוף כ"ד חדש רק משום חששא דלמא הדרא בי' והתינק כבר יצא מידי סכנה לפי רוב הולדות פשיטא דחששא דקילקל התינק הוי חששא גדולה וקילקול עצום שיבוא למקום שרוב בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחת חיים פשיטא דעדיף שתנשא לבעל הזה והבעל עכ"פ יחייב עצמו להשליש סך מה להספיק מלמד לילד הזה עד שיהי' בן י"ג שנים ויעמוד על דעת עצמו כדי שיתגדל על ברכי חכמים והנקה זו עדיפא לי' מחלב ודבש:

413

תי״דוכ"ש בנידון שלפנינו שהרופאי' אמרו שההנקה היא סכנה לה ולולד אע"ג דבעלמא אין האמנה להרופא אלא לספק עלינו ויהי' ספק פ"נ דדוחה שבת ויה"כ ובכמה תשובת השייכות להלכות נדה ביארתי לפענ"ד סמכו חז"ל על הרופאים על דרך כלל כגון שאמרו דאיכא במציאות שיהי' לאשה שומא במעיה שממנו מפלת כמין שערות והאמינם על טבע זו כדרך שאמרו חז"ל בשבת פר"ע לענין יניקת כלאי' אל תסיג גבול אשר גבלו הראשונים כי הי' חכמים בטבע עולם ואנו מאמינים להם על הכלל אבל לשפוט על הפרט על הגוף הזה של אשה זו שיש לה שומא לזה אין אנו מאמיני' אולי טועה בדמיונו ואין דבריו פועלין אלא לספק לנו הדבר וספק פ"נ דוחה אבל להתיר אשה לבעלה מספק לא ע"כ הצריכו חז"ל להטיל למים לראות אם נימוחו ואע"ג דדם יבש נמי טמא מ"מ כיון דרוב הדם נימוח והאי אינו נימוח וכבר ידענו מהרופאים דאיכא איתתא דאית לה שומא א"כ נימא גם האשה הזאת היא מאותן המועט כדי שלא להוציא דם זה מהרוב שנימוח ושם ביארתי ליישב קושי' הרא"ש בתשו' [עיין ח"ס יו"ד סי' קנ"ח]:

414

תי״הוה"נ עכ"פ מאמינים להרופא שעכ"פ ספק פ"נ איכא להאשה ושוב אינו משועבדת להניק ולסכן עצמה ומכ"ש דאיכא סכנה לילד. ובודאי בתחלת הנקה דרוב בנים מסוכנים לחלב ומסמוס ביעי בלי חלב כלל אינו מועיל וא"כ אם לא יניק כלל הוי לי' ודאי סכנה ודברי הרופא ספק אפשר שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אחר שכבר ינק איזה חדשים ועוד ייניק רק חששא דמיעוטא או משום שאר בנים כגילו בזה ודאי ספק פ"נ דילי' עדיף ואין מניחי' אותה להניקה וממילא מהיכא תיתי לעגנה בחנם ולחשוד להרופאי' שמשקרים במזיד ע"י חמרא דבטיש לשרגא הואיל והי' זה בחי' בעלה ולא נולד עכשיו וגם מוכיחה קיים שכל הנשים יודעת שיש לה מיחש זובת לחה מהראש וחולשת החזה וכבר הורה זקן בתשובה שבסוף ספר בני אהובה ככל החזיון הזה ואין לפקפק על היתר זה ומכ"ש לצרף לזה דאיכא למיחש לקילקול התינוק שיצא לתרבות רעה ח"ו וכנ"ל:

415

תי״ווהנה בגוף זה הדין דחלב ארסי שנולד לנו מדברי הרא"ש מצימקי דדיה אומר מה שנתחדש לי בזה בעז"ה הנה כ' התוס' שהטעם שמא תוגמלנו והק' מהרש"א א"כ מאי ראי' מייתי מברייתא דרדופה התם משום לא פלוג והכא משום שמא תגמלנו דלא פלוג לא שייך הכא כיון דאית לה הכרא שאינה מינקת את בנה וע"כ משום שמא תמהר לגמלו ובנותנה בנה למינקה שמא תהדר בי' וא"כ איך שייך למילף מרדופה לכאן כיון שאין הגזירות שוות והיינו קושי' מהרש"א וכבר העיד בבני אהובה שהיא קושי' עצומה:

416

תי״זוהנה בשנדקדק בסידור לשון הרא"ש שכ' צמוקה או גומלתו או פסק חלבה ונותנו למניקת נ"ל דלא זו אף זו קאמר לא מיבעי' צימוקה דאיכא הכירא בגופה ולא מבעי' גומלתו דעכ"פ איכא הפרש בינה לבין אחרת ולה אין לה בן היונק כלל שהרי גומלתו אלא אפי' פסק חלבה שלא מחמת צימק ואין תיכר בגופה בשדים צומקים וגם נותנת למינקת ולא גומלתו והרי יש לה בן יונק אלא שאינו יונק ממנה מ"מ כיון שהי' כל זה בחי' בעלה מותרת להנשא ומכ"ש פסק חלבה ונגמל ולא נותנת למינקת דמותרת ובחנם נתחבטו האחרונים בזה עיי' ב"ש ס"ק ך"ו וא"כ צ"ע בסידור הברייתא שמהפכת וכתבה תחלה נותנה בנה למינקת ואח"כ גומלתו ומת ולהנ"ל הוי זו ואצ"ל זו ע"כ נ"ל פשוט דפשוט מאוד דא"א לחז"ל לאסור נישואין משום חששא רחוקה דמיעוט וולדות ולהפסיד עי"ז רוב ילדי ישראל דהרי כל אשה תגמול בנה ולהך ברייתא גומלתו מותר א"כ בלי ספק כל אשה תעשה כך ותגמול בנה קודם זמנו כדי להנשא ואלו לא אסרוהו להנשא היתה מינקת אותו והולך ואולי לא תתעבר ואם תתעבר אולי ימסמס בבעי וחלב ואולי יהי' אחר איזה חדשים שכבר אינו צריך משא"כ עתה כל אשה תגמול והוי גזירות חכמים לקלקולא ח"ו ע"ד גזירתך קשה משל פרעה וע"כ הקדימה ברייתא תחלה התירא דנותנה בנה למינקת והכוונה למינקת כל הימים כגון שנשבעה עד"ר וכיוצא בזה דאל"ה לא נותנה בנה למינקת שעומדת במקום האם אע"כ מינקת רוצה לומר מינקת בטוחה שנשבעה או שנתנה ערבון או כעין ר"מ וכדומה וכיון שמהני מינקת שוב מהני נמי גומלתה כשהבינה האם שהגיע זמן לגמול התינוק הזה ולא חיישינן שלא הגיע זמנו ועשתה כן למען תנשא ולא שבקה התירא ועבדה איסורא שהרי לכשתנשא תשתדל שישכיר הבעל מינקת דלא הדרא בה ומשו"ה מותר גומלתו נמצא אתי סידר הברייתא מל נכון שבתחלה הוצרך לגלות ההיתר דנותנה בנה למינקת ואח"כ ההיתר עגומלתו וכל זה בברייתא דהתירא גומלתו אחר מיתת הבעלה ואיכא למיחש שתעשה כן שלא בזמנו כדי להנשא ע"כ הוצרך לשנות תחלה ההיתר דנותנה בנה למינקת משא"כ הרא"ש מיירי גומלתו בחי' בעלה דלא שייך למיחש שעשתה כן כדי להנשא א"כ הוי נותנה בנה למינקת רבותא טפי מגומלת כנלע"ד:

417

תי״חוממילא מיושב ק' מהרש"א דודאי מבואר מסידור הברייתא דחיישינן שתגמול שלא בזמנו כדי להנשא ורק משום דיש היתר ע"י מינקת שנשבעת והנה אין שום היכר בין מינקת שנשבעת ללא נשבעת וכיון דאתאינן לברייתא דרדופה כל היכא דליכא הכירא אמרינן לא פלוג א"כ ממילא ליכא לפלוגא בין מינקת שנשבעת למינקת שלא נשבעת וכיון שאסור להנשא ע"י נתינת מינקת שוב ממילא לאסור גומלתו דודאי תגמלנו כדי להנשא כיון שאין לה היתר ע"י מינקת ודבר נכון הוא בעזה"י:

418

תי״טואמרתי רי"ף ורמב"ם דלא מייתי הא דבי ר"ג וכ' גדולי האחרונים דלא סבירי להו לחלק בין מינקת למינקת דלא פלוג אלא דקשה על ר"נ הא איהו גופא אמר הלכה כר"מ בגזירותיו א"כ איך התיר לדבי ר"ג נלענ"ד דר"נ סבירי לי' עד כאן לא גזר ר"מ אלא ברדופה דהוי חששא דאורייתא משא"כ הכא חששא דרבנן לא אמרינן לא פלוג ואמנם אנן קיי"ל כמסקנת דיבמות ל"ו ע"ב דלר"מ עשו רבנן חיזוק יותר משל תורה א"כ השתא ברדופה דאורי' אמרי' לא פלוג כ"ש בדרבנן ואסור כל שום מינקת בעולם וממילא נאסור גומלתו אחר מיתת בעלה אבל צומקי בחי' בעלה שרי כהרא"ש:

419

ת״כפסקי דהאי דינא אם הישיש הרבני הנ"ל משליש מעות שכר הנקה עד תשלום כ"ד חדש ומחייב עצמו בחיוב גמור להחזיק עכ"פ על התורה כל ימי חייו גם אח"כ יניח לו סך מסויים שעכ"פ יתגדל על ברכי חכמים עד היותו בן י"ג שנים ויען ג"כ כי לא תוכל להניק בנים מחמת סכנת האם והולד שריא איתתא דא להנשא להישיש הרבני נ"י יראה זרע יאריך ימים כ"ז כתבתי לענ"ד בראות שגם דעת פר"מ מסכים להתירא למטינא שיבא מכשורי ואחתום בברכה.

420

תכ״אמשה"ק סופר מפפד"מ:

421

תכ״בשלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג חרוץ ושנון כמהו' אהרן צבי נ"י מב"ד דק"ק מארגריטן:

422

תכ״גגי"ה הגיעני פה בהיותי עוסק במרחצאות ורפואות בקרית חוצות ונפשו היפה בשאלאו ע"ד גומר בת דבלים אשר כבר מאז נטמאה כמו ששה שבועות עד שהוציאוהו קרובים ונתעברה והפילה וקרוב לוודאי ששתתה סם להפיל ושוב עתה נשתדכה עם א' וחזרה והרתה לזנונים והמשודך רוצה לישא אותה אעפ"י שאין העובר ממנו והיא מגזמת לצאת מן הדת או להטביע עצמה במים אם יש להתיר לישא אותה:

423

תכ״דהנה מימי לא נפניתי להתיר לא מיניקת מופקרת אשר התיר רמ"א כי כל הרואה בספר הישר לר"ת יראה כי הוא בעצמו הרגיש וסילק כל קושיות הראשונים וכבר קילל ואירר פני יהושע בקונטרס אחרון למס' כתובות להמקילי' במניקת חבירו במיתה ועוני רחמנא לצלן וכ"נ בסוף ספר תפארת למשה יע"ש וכיון דלר"ת גם מזנה בכלל מיניקת חברו ע"כ לא יהי' לי עסק עם המקילי' ואי משום גיזום דילה אנן פסקי' כרמ"א י"ד סי' של"ד ודלא כט"ז שם ס"ק א' כמ"ש תשו' חו"י ועיי' נה"כ ועפירש"י ב"ק צ"ב ע"ב ד"ה קרית חברך ולא עני שדי גודא וכו' ומ"ש ט"ז מעבד עברי הנמכר לנכרי משם ראי' דהרי כל זמן שלא נמכר לא חיישי' לגזמיותו כמ"ש רמב"ם פ"א מה' עבדים הל' ד' ע"ש וצריך לעיין בתשובה שמש צדקה חי"ד סי' מ"ח אמנם כל זה בעלמא אבל הכא שאני וזה הי' כל פרי מהר"מ מינץ בתשו' שהתיר לר' מרדכי אשכנז לישא המופקרת ההיא שהיתה מעותדת לישב בבית הזונות ולהתחבר עם עע"ז וליתן הילד בבית המוכן לכך והנה כל טעם שאסרו חז"ל לישא מיניקת אפי' שאינה משועבדת כגון זונה וגרושה לדעת ר"ת הוא מטעם יורד לאומנתו של חברו ופסקי' לחיותי' דתינוק כן כ' בית מאיר כי אעפ"י שהיא אינה משועבדת להניק מ"מ סתם אם מרחמא בנה ומיניק והוא חיותו ובא זה ופסק לחיותי' ע"כ הוא עביד איסורא וא"כ לפ"ז אם יאמר התינוק א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעי' כי יאמר אם לא תנשא המרשעת הלז תכפור בה' ויורידוהו לבאר שחת בשני עולמי' הלא טוב לו להיות בספק סכנה דעה"ז מלירד לבאר שחת וגדול המחטיא יותר מההורגו וצדקו מאוד דברי מהר"מ מינץ בעובדא דילי' ולא יחלוק ר"ת על זה אלא רמ"א כ' סתם מופקרת ומזנה והיינו לצרף דעת החולקי' על ר"ת ואין דעתי נוטה להצטרף בזה אך בנידון שלפנינו נ"ל היתר גמור מטעם הנ"ל ואנוכי פה אין ספרי עמי ע"כ אקצר ומ"ש מעלתו בהא דשימש מוך דבריו תמוהי' א"כ איך נושא קטנה לכתחילה לשמש עמה במוך ובחפזו כ' מ"ש מעלתו ואסיים בברכה א"נ. יערגן יום ו' עש"ק י"ג אלול קצ"ט לפ"ק.

424

תכ״המשה"ק סופר מפפד"מ:

425

תכ״ושלום וכ"ט לי"נ הרב הישיש המאוה"ג המופלג בתורה המפורסם כמ"ה שלמה פלעש נ"י אב"ד דק"ק נייטרויא:

426

תכ״זבעה"ד אץ עלי להשיב ביום עש"ק שאין דרכי לצאת בקולמוסי אך ההוא אמר שהוא נחוץ לדרכו על שוק טירנוי והנה השאלה במשודכת שנתעברה ואמרה שמהמשודך הוא והוא הכחיש ושוב אחר שהבטיחוהו הקרובים שלא יפחתו לו מנדן חוזר והודה וגם קודם שהכחיש כבר אמר לע"א שממנו היא מעוברת הנה מ"ש מעלתו כיון שאמר קודם לזה לע"א שממנו נתעברה הרי זה דומה לדברי ט"ז בי"ד סי' קפ"ו ס"ק ב' יע"ש במ"כ אינו ענין לכאן התם אמרה לבעלה שדעתה לומר כן כדי להסתיר והו"ל כמוסר מודעה שלא תשוי' נפשה חד"א והה"נ הכא אי הי' אומר להעד ממני נתעברה אך אכחיש בב"ד כדי שלא אתבייש ושלא יגרעו מנדן שלי אז הוה דומה לדט"ז הנ"ל אך הכא לא אמר להע"א שדעתו להערים כלל אלא אמר ממני נתעברה ואצל ב"ד חזר ושוי' נפשי' חד"א ואין זה כמוסר מודעה שמבטל עכשיו מעשיו שעתיד לעשות ושלא יהי' בהם ממש וזה לא עשה כן אלא בדאי הוא ומתהפך בשקריו פעם אומר כן ופעם כן וא"כ מה שהוא לחובתו נאמן:

427

תכ״חגם מ"ש מעלתו בזה ע"א נאמן באיסורי' וכל מה שכתבו רבותינו האחרונים בזה בענין ספק אי' דרבנן לקולא וכל כיוצא בזה הנה גוף הענין אינינו איסורא אלא יורד למערופי' של קטן הזה ופוסק לחיות' ודיני ממונות קרוב לדיני נפשות אביונים נקיים הוא ובירושלמי אמרי' על זה ובשדי יתומי' אל תבוא וקבע קובעיהם נפש אך יש ויש שישכרה מניקת או שהבעל רוצה להשליש סך מה להספקת הילד ומ"מ אנו אוסרי' משום לא פלוג רבנן כל כה"ג ליכא להאי ינוקא חביעת מערופי' רק משום אי' דרבנן בהא יש מקום לספיקא דרבנן ולחזקת היתר ולע"א נאמן באיסורי' אבל בלא"ה לא אסמוך על סברת רבותינו האחרונים הנ"ל בזה:

428

תכ״טומ"ש מעלתו לסמוך על המצאת הגאון נ"ב תנינא סי' ל"ח מדקתני מינקת חברו משמע של חברו ולא נתעברה מארמאי סבר' רחוקה מן הדעת היא כיון שהולד ישראל ומצווין להחיותו ואין לו מרחם כ"א אמו הלז שמסתמא מרחמי' על בנה משא"כ אם תנשא לבעל יסגור הדלת בעדו א"כ יש לרחם עליו יותר מבן גרושה או זונה ישראלית שיש לו אב והיינו דקתני מינקת חברו לרבות' דה"א של חברו שיש לו אב או יורשי האב שתתבע בב"ד ליתנו לו מזונות לא גזרו חז"ל קמ"ל אשה בושה לבוא לב"ד לבקש מסמס ביעי וחלב אבל מינקת שאינו של חברו היינו שנתעברה מארמאי שאין לה ממי לתבוע מסמוס ביעי ואין לו מרחם כ"א האם הזאת פשיטא שאסורה ואין לסמוך על המצאת כאלו להתיר איסורי':

429

ת״לאך האמת שהרי הוא נותן אמתלא יפה מפני הבושה לא הודה כמ"ש בצ"צ סי' ק"ד והסביר בתשו' שב"י שאין לך אמתלא גדולה מזו שהרי יהודה שהודה זכה למלכות בזכות זה ולאו כל אדם זוכה כיהודה ואך אמתלא רבה הוא וגם לא שייך דשחדי' לי' בממון הנדן דשלו הוא נוטל כמ"ש בזכרון יוסף סי' ב' ודברים ברורי' הם:

430

תל״אולהערפה אני אומר דהרי כ' מהרי"ק הובא בש"כ י"ד סי' ב' סקי"א וז"ל ממילא הופסל ליפסל עולמית בשביל כך וכו' ע"ש פי' דבריו כיון בשעה שאמר להשוחט פסול אין מוכח שהשחיטה שישחוט מכאן ואילך יהי' פסול שהרי הי' אפשר שיעשה תשובה נמצא בדיבורו הראשון לא אסר עצמו בנדר שלא לאכול משחיטתו לעולם ונהי שלא עשה תשובה מ"מ כיון שעתה חזר העד מדבריו הראשונים לא שוי' נפשי' חד"א ומותר לאכול מכאן ואילך:

431

תל״בוהנה בלא"ה הקשה הגאון ר' בצלאל להגאון שב יעקב מנ"ל דזה מיקר שוי' נפשי' חד"א הלא לא אמר אסורה עלי אלא אמר לא נתעברה ממני והשב יעקב דחה דבריו הא ממילא כיון שלא נתעברה ממנו ממילא אסורה עליו ואני אומר עכ"פ יש לדון הא כ' צ"צ הנ"ל אע"ג דמתירי' בתוך כ"ד משום פריצי או שתצא לתרבות רעה מ"מ בזמנינו לא שכיח זה ולא מתירי' ע"ש מ"מ נהי כל זמן שלא חזר לא מתירי' מ"מ אם חזר בו לא נימא במה שאמר לא ממני נתעברה אין החלט שתיאסר עליו לעולם כי אפשר אם נראה אותה מתנהגת עם פריצים או כמו ששכיח בעו"ה ליתן הבן הילוד בפינדלונגהויז אזי נתירה להנשא וא"כ אע"ג דליכא חששא הללו מ"מ אפשרות הוא ולא שוי' נפשי' חד"א ויועיל חזרתו ואע"ג שלא אסמוך על זה מ"מ חזי לאצטרופי להנ"ל ושרי להנשא להמשודך ומ"ש להשביעו או ליתן ת"כ מה עסק ושבועה כאן להשביע תציף לפרש חטאו שעבר על אי' כרת כמה פעמים אתמהה אך טוב לאיים עליו באיומי' וגיזומי' אם יכזב וישא אשה בעבירה יחוס על נפשו ונפשות בני' אשר יולד יותר אין אנו מוחראין הנלע"ד כהבתי בחפזי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות. פ"ב עש"ק בטוב למב"י פק"ח לפ"ק.

432

תל״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

433

תל״דשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג שלשלת תיוחסין בנן של קדושי' כבוד מהו' משה נ"י אב"ד דק"ק סערדי וב"ד הצדק רבני' מופלאים ה' עליהם יחי'.

434

תל״היקרתם הגיעני ע"י הנוכחי מוכ"ד שנשא אשה בחזקת בתולה ולאחר ה' חדשים לנשואיה ילדה בן והודית שהרתה לזנונים מפלוני בן פלוני ומעלתם כתורה עשו עם הנטען אך שאלתם אם הבעל העני הזה שנכנס לדבר בשוגג אם צריכי' להפרישו מאשתו ימי מניקותה או לא וכ' מעלתם שמעשה זה הוא ממש בכל אופניו בדומה לעובדא שבנו"ב קמא סי' י"ח ויצא להיתר אך מעלתם לא רצו להורות בזה בלי הסכמתי:

435

תל״ואהוביי קשה עלי שהכניסוני לדבר שאני מרחיק מאוד מאוד מלהצטריף להתיר בענין מיניקת חברו כי יראתי מקרא מלא דמייתי תוס' סוטה כ"ז ע"א בשדי יתומים אל תבא כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש רחמנא לצלן ורוצה בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשי"ן ימין ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרין כתובות סי' ק"ן ע"כ שומר נפשו ירחק אך לכאורה מאסמכתא דירושלמי משמע קצת דוקא שדי יתומים והיינו אלמנה אבל בן גרושה וזונה שהאב חי ואינינו יתום ליכא איסורא אבל המעיי' שפיר יראה דאדרבא מדברי הירושלמי ואסמכתא דילי' זכינו לעמוד על עיקור טעמא של חז"ל במניקי' חברו לא כמו שנתלו גדולי' ז"ל לחלק בין היכי שהאשה משעבדא להנק אלא עיקור טעמא דקרא משום שמסיג גבול עניים היינו שמקפח פרנסת הילד הזה וה"ל יורד לתוך אומנות חברו וסברא זו כתבתי זה יותר מי"ד שנים ותלי"ת זכני הי"ת וכוונתי לדעת גדול המורי' הוא הגאון בית מאיר בתשו' צלעות הבית סי' ד' אע"ג די"ל מ"מ כיון שאין לנו לכוף אותה להניק ממילא אין להיונק שום מערופיא כי מי יאמר להאם מה תעשה ולא תניקהו כלל נמצא הנושא אותה אינינו יורד לאומנות חברו זה אינו כיון דעכ"פ סתם אימא מרחמא על ברא וסתמא תיניקהו ה"ל האב כיורד לתוך אומנתו והרמב"ן ר"פ משפטי' כ' שמשום כן התחייבה התורה את האדון לפרנס אשתו ובניו של העבד עברי משום שדרכו של בעל ואב לזון אשתו ובניו אע"פ שאינו מחוייב מן התורה מ"מ כיון שכן מנהגו של עולם ועכשיו שנמכר האב לע"ע ימותו ברעב ע"כ חסה התורם עליהם והטילו מזונותיהם על האדון יע"ש א"כ מכ"ש הכא במיניקות דה"ל כמסיג גבול עולם ובא בשדי יתומי' ויתומי' לאו דוקא ה"ה גרושה וזונה ומעתה מ"ש האחרונים דזנות לא שכיחא דתתעבר משום דהפכא ומזנה והוא לקוח מנימוק"י יבמות ספ"ד אחין עפ"י פירושו של מהר"ן שפירא שבגליון הרי"ף ז"ל ע"ש:

436

תל״זולכאורה לא דמי התם לענין הבחנה שפיר י"ל לא שכיחא שנתעבר ולא חיישינן למיעוטא שלא נתהפכה יפה יפה אבל הכא לענין מעוברת ומיניקת שהרי היא מעוברת ומיניקת לפנינו צריכי' לחוש לתקנת הולד אלא שהגאונים חשבו כיון דבזונה לא שייך איסור מיניקת דהרי לא נשתעבדה להניק וליכא רק משום לא פלוג רבנן בשם מיניקי' בעולם ועל זה יפה דנו לומר דמזונה לא שכיחא ולא נכנס בגדר וסוג מיניקת חברו ולא שייך לא פלוג אך לפי מה שהנחנו דמ"מ הוה יורד לתוך אומנות חברו א"כ הך תינוק בעי חיותא ועליו תסוב איסורא דרבנן כמו בכל הולדות:

437

תל״חוממילא מה שכבר עבר ונשא בשוגג אין להקל כלל דבכל בעילה ובעילה יורד לתוך אומנתו של היונק ועביד איסורא לכתחילה אך באשר כ' מעלתם שעובדא זה הוא ממש כמו עובדא דנב"י סי' י"ח ועיינתי שם וראיתי שכ' בתחלת דבריו שהאשה עני' ואם תתגרש או אף אם יפרשו בינו לבינה ולא יתן להמזונות ותצטרך להשכיר עצמה בשירות ולא תוכל להספיק הולד ויש לחוש לקלקול עכ"ל שם וא"כ הא גם בנידון זה י"ל שזה אינו יורד לתוך אומנתו כי לא יהי' לולד כלום אם תשכיר עצמה אפי' להיות מיניקית בבית א' מעשירי עם ע"כ תגמול הבן ומכ"ש כשתשכיר עצמה לשירות אחר וא"כ אדרבא דטבא לי' להילד עבדי' לי' שתשאר תחת בעלה ואולי ירחם עליו וימסמס לי' בביעי' וגם אולי לא תתעבר אך כיון שהבועל ידוע ועמד בדין לפני ב"ד ועכ"פ יכופו אותו ליתן לה שכר הנקה ומזונותי' על משך ימי הנקה וא"כ אזדא לי' חששא הנ"ל ושפיר יכולי' להפריש זה מזה:

438

תל״טאך אם אין ביכולתם לכוף על כך עכ"פ יוציאו ממנו מה דאפשרי ויהי' סיוע מה למסמוס חלב וביעי' ויהי' ההיתר הנ"ל יותר מרווח הנה הוצעתי לפניהם דעתי שלא לרצוני ומ"מ מי שרוצה לסמוך על פשטיות קולתו של הגאונים האחרונים אינו יכול לכוף לומר קבלו דעתי וכראות עיניהם יעשו הכ"ד הכותב בחפזי. פ"ב יום ד' ט' שבט תקפ"ב.

439

ת״ממשה"ק סופר מפפד"מ:

440

תמ״אשלום רב לרב ומהולל מאוד ה"ה הרב המופלג ומפורסם כש"ת מרה ארי' ליב נ"י אב"ד דק"ק ורב נ"י:

441

תמ״באני עצור בחדר המטות בעו"ה ל"ע ומ"מ לא אמנע פרי עטי בקצירת אומר ע"ד איש שגירש אשתו מחמת אונס כי בורח הוא לנפשו והנה היא מעוברת ורוצי' להנשא לאחר ולעשות כל התיקונים להנקת הולד בהשלשת ממון ושבועה וצירף דעת ר"ש הזקן דגרושה אינה משועבדת להניק וחדשות הוליד כי אחר גירושי' יצא קלא דלא פסיק דברים מכוערים תחת בעלה הראשון באופן שאינה ראוי לחזור לו ואיכ' למיחש אי לא שרית לה להנשא לאחר תחזור לבעלה הראשון במקום ודעתו דפר"מ לדמות דין זה לדין מהר"י מינץ במופקרת.

442

תמ״גאהו' י"נ אני מימי לא הסכמתי להתיר מינקת בשום קולא בעולם כ"א כאשר אבאר פה שרש טעם הגזירה ועיקור הדבר לסתום פה הרשעים המפקפקי' על גזירת חז"ל והענין הוא כי אמת נכון הדבר כי גם חז"ל ידעו כי רובא דרובא די להם בהנקת פחות מכ"ד חודש ואפשר פחות משנה אך איכא מיעוטא בעולם שצריכי' כ"ד חודש וחששו בפקוח נפש למיעוטא וגזרו על כל הנשים שלא תנשאו עד כ"ד חודש משום מיעוטא בפ"נ ומעתה הדבר מובן כי כל המרים יד ומקיל לנשים שלא תתחילו להניק כלל א"כ כולהן לא יתחילו להניק כלל וקלקלנו הרוב משום מיעוט והתינוק יזעוק צעקת דם לפני ה' מפני תינוק א' בסוף העולם אפסיד אני פרנסתי ומחייתי וסתם תינוק מסוכן לחלב ע"כ שומר נפשו ירחק מהתירים הללו והבעל הנושא אותה כבר כ' הגאון בית מאיר לא גרע מיורד למערופי' של חברו ומפסיד חנותו ופוסק חיותו לכן לא חששו כלל לקלקול הבחורה כ"א בנפש הילד אנו עוסקי' ומה לנוולה אך במופקרת דמהר"י מינץ הי' חשש שהתינוק ח"ו ירד לבאר שחת ע"י שתטמע בין הישמעלים ע"כ יאמר נא התינוק מה לי לחוש לחיי עה"ז חיי עה"ב עדיפא וא"א בתקנת חז"ל כגון זו שומעי' לו ע"כ התיר ובנידון שלפנינו איניני רואה שום איסור אפי' לעצמה אם יחזירנה בעלה הראשון ומכ"ש שאין קלקול להתינוק ואין אנו חוששי' לקלקול הבחורה רק לקלקול התינוק שיוציאנו האם לתרבות רעה ומ"ש הרמ"א להתיר במופקרת הוציא כן ממהר"י מינץ סי' ה' ושם מיירי בהנ"ל שהיא מופקרת לישב בבתי זונות של גוים ע"ש בפנים וכל הנוטה מדרך זה נוטה מדרך האמת ולא יהי' לי חלק עמו אך מ"מ ימצא בתשו' גדולי אחרונים שבזמנינו שמקילים והי' להם אשר להם ואיניני כדאי לחלוק ופר"מ יכול לסמוך עליהם אם ירצה ולא לדידי צריך וה' שנותיו יאריך א"נ הכותב ברפיון ידים ל"ע. פ"ב כאור בוקר ליום ב' י"א כסליו תקי"ף לפ"ק.

443

תמ״דמשה"ק סופר מפפד"מ:

444

תמ״השלום להרבנים הותיקים ה"ה כבוד מהו' גדלי' אב"ד דק"ק ש"ד יע"א ולתלמידי הרב מהו' חיים נ"י אב"ד דק"ק ציפער יע"א:

445

תמ״וע"ד גומר בת דבלים שאחר שהניקה בנה השתוקי לערך כמו ג' שבועות וגמלתו והניחה בנה במדינת פיהם ובאתה לה למדינתינו וכבר עברו עליו ח"י חדשים מיום המעשה הנ"ל ועתה קשור בה נער א' ורוצה לישא אותה דוקא ומטריח הרבה את מעלתם לסדר להם קידושי' ואם לאו ירחיקו נדוד ואיכא למיחש שאביו הזקן ימות ברעב כי הבן הזה מפרנס אותו ואיכא עוד חששא שבמקום שאין מכירין ישאו זה את זה ועוד איכא למיחש ח"ו להמרת דת בכפר שלהם בשגם בלא"ה כבר פסק חלבה זה זמן רב וגם אם תנשא עכשיו ותתעבר ממנו יומשך עד לידה והנקה לכל הפחות ששה חדשים ואז יהי' כבר השתוקי בן כ"ד חדש אלו דברים אשר העריכו מעלתם לפני לחפש היתר בענין זה:

446

תמ״זהנני מיראי הוראה מאוד בפרט בענין מיניקת באשר בעו"ה נהגו בו המורים זלזול כאשר כבר צוח הגאון פני יהושע בק"א לכתו' סי' ק"ן ובסוף ס' תפארת למשה הפליג בענין זה מאוד וכבר הארכתי בזה בכמה תשו'. והנה נידון שלפנינו כל ההתרים שכ' מעלתם את כולם ישא רוח יקח הבל א' להתיר אי' דרבנן לתקנת הזלד מפני פרנסת הזקן ומה יעשה הזקן אם ימות הבן בחייו וכל ישראל מחויבים לפרנסו בכלל עניי ישראל וקוצי של יו"ד מדברי חז"ל לא יתבטל מפני פרנסתו של זה ב' פן ילכו למקום וישאו זא"ז אתמהא וכי נסייע לעוברי עבירה פן יעשו אותה עבירה בלעדינו ונהי' אנחנו זריזי' ומזידי' לסייע ידי ע"ע ועיי' ר"ן ר"פ מי שהחשיך דלא התירו לחלל שבת באי' דרבנן אלא פן יעבו' איסור חמור ממנו אבל פן יעבר אי' דרבנן לא התירו מה לי הא או הא והתם נמי שהתירו משום אי' דאוריי' משום שעמדו חז"ל על דעת בני אדם אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויכבה הדליקה או יעבור ד' אמות בר"ה ע"כ וויתרו חז"ל על איסור דבריהם שלא להפגיע רבי' באיסור דאוריי' אבל הכא אפי' חששא דהמרת דת שכ' מעלתם לא יכרחנו להתיר להם אי' דרבנן דהתם חשו חז"ל לרוב בנ"א שאין מעמידי' עצמם על ממונם אבל הכא נהפוך הוא חלילה לומר רוב ישראל ימירו ח"ו משום פרוצה א'. ע"כ יותר חששו לרוב יונקי שדים דכל א' תתלה עצמה בפריץ א' ויגזם שיעשה כך וכך ועי"ז יבואו אלפי' יונקי שדי' לסכנת נפשות ובאמת א' מני אלף שימיר דת בשביל זה ע"כ יש להעמיד דברי חז"ל ותקנותם ואם אולי יעשו מה שיעשו אין אחריותם עלינו אלף כיוצא באלו יאבדו ותקנה א' מחז"ל לא תתבטל ואפי' להט"ז י"ד סי' של"ד סק"א היינו אחר שכבר עבר עבירה אין לנדותו לידח אבן אחר הנופל אבל לכתחלה שנסייעהו אנחנו לעבור אי' קל פן יעשה איסור חמור מה לנו ולו ולהם ועוד גם התם פליג בתשו' חו"י אהט"ז וכבר הארכתי בתשובה (עיין ח"ס חלק יו"ד סי' שכ"ב) אחרת והכרעתי היכי דליכא בנים קטנים הלכה כחות יאיר שלא לחוש לו אם ימיר אך היכי דאיכא בנים קטנים אביונים נקיים שלא חטאו ולא פשעו והאב העבריין יוציאם עמו מן הדת אז הלכה כהט"ז הארכתי שם בראיות ברורות מש"ס ופוסקים גם עוד בתשובה אחרת כתבתי גבי מיניקת דאיכא למיחש להמרה עם בנה היונק יש לעיי' כי חו"ל חשו לטובת הולד שלא יסתום וימות והכא איכא הורדה לבאר שחת דגרע ממיתה וזה דומה קצת לדברי תשו' מהר"י מינץ אך הכא הילד הוא במדינת פיהם וליכא למיחש לי' כלל רק משום תקלה דדהו לא נתיר איסור:

447

תמ״חוהטענה שטען שעד שתלד יהי' הולד בן כ"ד חדש בחפזו כ"כ הלא משעת העיבור מיעכר חלבא ולא עיין בגמרא במקומו גם מ"ש שאין תועלת להילד הזה שהרי כבר פסק חלב האם אתמהה וכי משום ולד זה לבד תקנו הלא משום תקנות ולדות דעלמא תקנו כל אשה תעשה כן ותגמול בנה ותמתין עד שפסק חלבה ותנשא נמצא אנו גורמי' לסכנת רוב ולדו' ישראל ע"כ לא תועיל לה רמיותה והאמנם פ"י בק"א הנ"ל התיר בשעת הדחק אחר ט"ו חדש לאשה שעשתה עפ"י הוראת חכם בטעו' ולא הניקה בנה כלל וכלנ ונשתדכה עפ"י הוראת אותו חכם וכדי שלא לבטל השידוכי' התיר פ"י אחר ט"ו חדש כי היא היתה אנוסה בטעות החכם המורה אבל לעשות כן לכתחלה חלילה לנו וגם התם לא הניקה כלל והכא שכבר התחילה להניק חמיר טפי: ובכל זאת אני אומר אפשר שיאמר האומר נהי דאינו דומה לנידון דפ"י מ"מ לעומת זה חשש המרת דת ולהציל ב' נפשות מיני שחת שקול כמו סברות של פני יהושע ע"כ למי שנתברר לו באמת שיש לחוש להמרה ח"ו ורוצה לעשות מעשה בזה וסמיך על עצמו אינני מוחה ולא מסכים אבל זולת זה אין שום טענה ומענה יועיל להתיר כנ"ל בחפזי כתבתי ושלום: פ"ב נגהי ליום ה' ח"י מרחשון תקפ"א לפ"ק.

448

תמ״טמשה"ק סופר מפפד"מ:

449

ת״נע"ד גומר בת דבלים וטומאתה בשולים ואשר כריסה בין שיני' והיא מפורסמת למופקרת ונמצא נער א' בדומה לדומה שרוצה לישא אותה כשהיא מעוברת עדיין דוקא ואיכא למיחש אם לא נתיר הנשואין נראה מרצונה שתלד ביני עממי' ותתן הילד לבית האסופים שבווין וגם איכא למיחש אם לא נתיר להם הנשואין יצאו שניהם לת"ר ויעשה מה שלבם חפץ אומר בקיצור הנה להציל נפשה לא תתיר למיעבד אפי' איסור' זוטא ומכ"ש שלא נתיר לו מפני אימתה ופחד שגם שניהם יצאו לת"ר ואפי' לט"ז בי"ד רס"י של"ד היינו שאם כבר עברו לא יענשו העוברים בלי לידח אבן אחר הנופל אבל אם בליעל א' יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא ואם לאו יצאו מן הדת חלילה לנו להתיר לו אפי' איסור קל דרבנן וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (עיי' ח"ס יו"ד סי' שכ"ב) ויעיי' חו"י סי' קמ"א ומכ"ש הכא שעכ"פ חכם א' יסדר קידושין וגם ניחד להם עדים ונברך להם ברכות חתנים ואיך נסייע עוברי עבירה ונ"ל דמש"ה חתר מהר"י מינץ למצוא היתר מטעם אחר דזונה קיל מגרושה ואפי' ר"ת מודה להר"ש ובצ"צ שפך סוללה על זה אמנם בנידון שלפנינו לא צריך לצרוף דעת הנ"ל דבלא"ה מותרת חדא כיון דאיכא חששא שהילד היולד יומסר ליד עכו"ם ויעע"ז וע"י שתנשא לאיש הזה ינצל וישאר בדתו א"כ למה נעשה תיקון לולד משום דחסא או משום הניקה הלא טוב לו לכנס בסכנת נפשות מלירד באר שחת כי גדול המחטיא מן ההורגו ובעובד' דמהר"י מינץ לא הי' חששא כלל אלא שהאם תשב בבית הזונה של פרוצים בני ישראל וגם הולד יתגדל שם על ברכי הפרוצים ויהי' פחז ורק כמוהם אבל בכל זאת ישאר באמונת אבותי' וכל כי האי גוונא לא ניתן להציל בנפשו וכיון דחשו חכמים ז"ל לדחסא או לסכנה מחמת גומלי משדי אמו ע"כ נדחק מהר"י מינץ בהיתר אבל בנידון שלפנינו א"א בתקנת חכמים כלום תקנו חכמים אלא לטובתו להחייהו הלא גדול המחטיא מן ההורגו וזאת תקנתו נמצא זה הנושא אשה להציל הולד אינינו בגדר החטא בשביל שיזכה חברך כי אינינו חוטא כלל כי כשם שאסרו להנשא מפני תקנת הוולד יש בכלל זה לחזור אחר נישואי' כאלו לתקנת הולד וכולי חדא היא וכל זה מבואר אצלנו באריכות בתשובה אחרת ועוד זאת יש לחלק בין נדון דמהר"י מינץ לנדון שלפנינו דהתם היא לא היתה מחטיא את הרבים אעפ"י שנתפתה במקרה והרתה לזנונים מ"מ שוב היתה גדורה לולי שהפרוצים מחזירים אחרי' לפתותה א"כ י"ל אין אומרם לאדם חטא לישא מניקת חברו כדי שתזכה היא והיא פשעה בתחלה עכ"פ דאפקרי' פעם אחת משא"כ הכא כפי המפורסים פה היא פרוצה ביותר והעיזה פני' ותאמר ומכשלת את הרבים ורבים הושחתו בשחותה וה"ל כהאי אמתא דעבדי בהו אינשי איסור' דכפו את רבה ועושה אותה בת חורין וכ' התוס' פ' השולח דהוי להצלות רבים מעבירה שהי' עושים על ידי גרמה דילה ובכה"ג אמרינן שפיר חטא בשביל שיזכה חבירך ומ"א ססי' ש"ו תפס על הב"ח יע"ש ולענ"ד דברי הב"ח נכונים:

450

תנ״אוכללא דמילתא אין אומרים לאדם חטא באיסור' זוטא כדי דלא לעבוד ע"ז איסורא רבה היינו דפשע וגם אין אומרים חטא כדי להציל חברו מחטא ע"י אונס גמור דרחמנא שרי כדמוכח מולדרוש להו דאונס שרי דאפי' לתקנתא דרבנן לא בעי למיעקר כמו שאמר הב"ח אך להציל חבירו מרצון הבא ע"י אונס כההיא אמתא דעבדי בהו אינשי איסור' דאותן אינשי יהי' נענשים שהרי יעברו ברצון ומ"מ ע"י אונס פיתוי דאמתא בא להם בזה אומרים חטא בשביל שלא יכשלו לרבים ודכוותי' מי שהוציא בתו להמיר דתה דתחילתה אונס וסוף שתהי' ברצון מותר להאב לחלל שבת להצלה ודברי הב"ח נכונים להלכה מכוונים ויעיי' הגהות מרדכי ספי"ד דשבת ואין להאריך יותר:

451

תנ״בבהא סלקינן דדעתי מוסכמת להתיר נשואי' רק בפעם הזאת ולא ליליף מזה לנדון אחר ומ"מ מהיות טוב יעמוד הנער הנושא הבא לקחת בטחון מוספק כדי הניקת הולד שבאם תתעבר תחתיו ותעכר חלבה או שתגמול בנה בשאט נפש שלא בזמן הראוי ירדו הב"ד לנכסיו שהעמיד אפותקי מפורש לזה למסמס לי' בביעי' ויעמוד אפוטרפוס המשגיח על זה או אבי הנער יעמוד בטחון מוספק על זה או מקופת הצדקה יהי' סך זה מוכן שלא יצטרך לשוב בדינא ודיינא עד שיסתכן הולד בין כך ויהי' נזהרים שלא יתגדל הולד בחזקת בנו של זה הנושא דלא תיפק חורבא בכמה אנפי' שונים וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. פ"ב יום ב' י"ב שבט תקע"ח לפ"ק.

452

תנ״גמשה"ק סופר מפפד"מ:

453

תנ״דנשאול נשאלו רבני' מורי התורה ממקום גבוה ה"ל שטאטהאלטערייא לברר ולפרש איזה העריות האסורי' לעם ישראל עפ"י דת תורתינו הקדושה ומה מהם יש כח ביד חכמי הזמן להתיר לפי שעה או לא:

454

תנ״הולהשיב דברי אמת אומר תחלה האמנם יש מהעריות המפורשי' בתורה ויש אשר אסרו חז"ל מפני סיג וגדר ואין שום חלוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר במיימוני ריש הל' ממרי' הל' ב' אשר זה לשונו אחד דברי' שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבע"פ וא' דברי' שלמדום מפי דעתם בא' מהמדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא א' דברי' שעשאום סיג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות כל א' וא' מאלו השלשה דברי' מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל א' מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי הדברי' אשר יורוך אלו התקנות והגזירות המנהגות שיורו בהם לרבי' כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברי' שילמדו אותן מן הדין בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדברי' אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ"ל המיימוני ואין שום הפרש בין איסורי דאורי' לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בה' ובתורתו ואינם נחלקי' אלא בעונש העובר ובזה אין לנו עסק עתה לבאר העונשי'. ובעריות דאורי' אין קידושי' תופסי' ולא צריכה גט משא"כ בדרבנן: הנה העריו' בין דאורי' בין דרבנן מפורשי' בש"ע א"ע סי' ט"ו. אמו אסורה מן התורה. אחות אב ואחות אם דאוריי'. אם אמו. אם אבי אמו. אם אביו. אם אבי אביו אסורי' מדרבנן. אשת אביו אסורה מן התורה. אשת אבי אביו ואמו מדרבנן. אשת אחי אביו מן האב מן התורה. אשת אחי אביו מן האם מדרבנן. אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם מדרבנן. ואחות בין מן האב בין מן האם אסור מן התורה. אבל החורגי' מותרי' זע"ז. בתו ובת בתו ובת בנו אסורות מן התורה ולמטה מזה מדרבנן. בת אשתו בת בתה בת בנה מן התורה. ולמטה מזה מדרבנן. אם אשתו ואם אמה ואם אבי אשתו אסורה מן התורה. ולמעלה מהן מדרבנן. אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה. אשת אחי אביו מן האם. ואשת אחי אמו בין מן האב ובין מן האם מדרבנן. אשת בנו אסורה מן התורה. ואשת בן בנו ולמטה ממנו מדרבנן. אשת בן בתו מדרבנן. אשת אחיו בין מן האב ובין מן האם אסורו' מן התורה אשת חמיו יש אוסרי' ויש מתירי'. אחות אשתו אסורה מן התורה. אפי' גירש אשתו. אבל אם מתה אשתו מותר באחותה. ממזר בקהל דאורי'. יבמה לשוק אסורה מן התורה. כהן אסור בגרושה מן התורה. ובחלוצה מדרבנן. מי שגירש אשתו ונישאי' לאחר ומת או גירשה אסורה לראשון מן התורה. וכן אשה שזינתה תחת בעלה אסורה לבעלה. ולבועלה מן התורה. מי שנחשד על אשה וגרשה בעלה אסורה להנחשד מדרבנן. אשה שנבעלה בעילת אי' מהנ"ל הרי זו זונה ואסורה לכהן מן התורה. אם הי' איסור ערוה של תורה:

455

תנ״ומכל אלו העריות בין דאוריי' ובין דרבנן אין כח לשום ב"ד בשום מקום ובשום זמן להתיר ולהקל כלל וכלל: אבל זאת לדעת כי מן התורה מותר לישא כמה נשים ואך הגאונים אסרוהו עלינו בחרם אמנם בתנאי שאם יראו לעיני מאה רבנים שא"א להזוג לדור יחד מטעמים הראוים וגם א"א שתקבל האשה ממנו גט פטורים אז אחר שישליש הבעל כתובתה ויעמיד ערוב מספיק על מזונותי' של הראשונה כל ימי חי' של הראשונה אם ראוי היא לכתובה ומזונו' אז מתירין לישא אחרת ובשבועה שישבע שמיד שתהי' ראוי' להתגרש יגרשנה בלי עיכוב אלו הם קיצור דינים הללו אבל שארי העריות כולם הן דאוריי' הן דרבנן א"א לשום רב בעולם ולא שום קיבוץ כמה רבנים להתיר אפי' כל שהו' בשום זמן:

456

תנ״זמשה"ק סופר מפפד"מ:

457

תנ״חשלום וכ"ע לראש ידידי ורב חביבי המאוה"ג הגאון המופלג המפורסם גן הדסים ערוגת הבושם כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אב"ד דק"ק מאשציסק יע"א:

458

תנ״טיקרתו הגיעני ועוררני בלוחות שניות ע"ד מי שרוצה לישא אשת חמיו שכבר הלכו בו נמושות ושדר לן חורפא בכח דהתירא ורצה לחוות דעתי גם אני הנה בגמר דבריו נתפס להתיר מטעם ס"ס אי הלכה כהרי"ף ורמב"ם וחכמי ספרד להתיר או כתוס' בשם ר"ת לאסור ואת"ל הלכה כר"ת לאסור דשמא איכא להתיר אחר מיתת אשתו בת חמיו. אהו' ידידי לפע"ד אפי' ספק א' אין כאן דאין אנו מסופקי' כלל אלא כל חכמי אשכנז וצרפת קבילו עליהו שיטת ר"ת לאסור ואפי' יהי' הלכה כהרי"ף ורמב"ם מ"מ כבר קבלו עליהו במדינות אלו וגרירא בתר תוס' ובלא"ה כ' סמ"ע סי' כ"ה לעולם הלכה כהרי"ף אם לא במקום שתוס' חולקי' ומביאו מג"א לפסק רס"י תמ"ז ומכ"ש הכא דנהיגי כך ומזקנים אתבונן ז"ל תשו' מהרי"ל רס"י פ"ה מ"ש אי נהגינן כר"ת לאסור אשת חמיו לחותן בעלה שהוא חמיו הי' הא בודאי פשיטא דנהגינן כר"ת דהתוס' וכל רבוותא הכי אית להו דליכא מאן דפליג עליהו בבתראי עכ"ל. ומשו"ה הגאון נב"י ועצי אלמוגי' כשחתרו למצוא קולא רצו להמציא דר"ת וסייעתי' מודו אחר מיתת אשתו אמנם בנב"י גופי' לא החליט וסיים שלא לעשות מעשה עד יחזור ויעיין ולא זכינו בזה לאורו והגאון עצי אלמוגים המציא זה מדעת ווכ' ששוב מצא בנב"י ושמח והרי אחר כמה שנים חיבר ס' עצי ארזים על אה"ע ובסי' ט"ו ממש על כל סעי' וסעי' מייתי ספרו עצי אלמוגי' אך בהא דאשת חמיו תפס פלך השתיקה ולא כ' שום דבר ולא ציין אפי' לעיין בספרו עצי אלמוגים אין זה אלא שלפי שראה הגאון נב"י לא מלא לבו להתיר אפי' אחר מיתה ע"כ גם הוא חזר בו וא"כ כיון דליכא שום מחבר שהחליט לומר דמודי' תוס' לאחר מיתת אשתו רק שהם מסופקי' ועוד יעיינו בזה כמ"ש נב"י א"כ ה"ל לדידן ס' בחסרון ידיעה ואינו מצטרף לס"ס. ומ"מ תורה היא וללמוד אנו צריכי' כיון שכ' הגאון עוד יעיין בו ניתן רשות ונחזי אנן ודבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטן כמוני ונבאר הלכה א' לא' בעזה"י ובתוך הדברים ימצא פרמכ"ת תשובה על דבריו ג"כ וממילא רווחא שמעתא בעזה"י:

459

ת״סהנה ביבמות כ"א ע"א תני' בברייתא דשניות מותר אדם באשת חמיו וכ' שם רמב"ן דעיקור חידושי' היא אע"ג דאסור בבתה משום אחות אשה ונהי דלא פסיקא לי' מ"מ אסור הוא בבתה כל זמן חיי אשתו וקמ"ל אשת חמיו מותר דבה לא גזרו רבנן אמנם פ"ק דמס' ד"א מותר אדם באשת חמיו ובאשה חתנו אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה לו משום מראית העין ובתה מותרת לו ע"ש הנה נ"ל מ"ש בתה מותרת לו רוצה לומר בתה מבעל אחר דה"ל ב' חורגת דמותרת לבעל א' וליכא משום מראית העין דקלא אית להו כדאי' ס"פ משוח מלחמה כנלע"ד מ"מ מבואר שם דאשת חמיו אעפ"י שמותרת משום שני' מ"מ אסורה מפני מראית העין אבל אשת חתנו משמע דמותר וליכא משום מראית העין אמנם בה"ג דפוס ווין דף מ' ע"ב כ' וז"ל אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה מפני מראית העין עכ"ל ואם נאמר דהאי אסורה לו לא קאי אלא אחדא מהני תרתי א"כ קאי רק אאשת חתנו דהוזכר באחרונה ויהי' מחולק על ברייתא דמס' ד"א ומהיפוך להיפוך ע"כ נראה דבה"ג אוסר תרוויי' אשת חמיו ואשת חתנו מפני מראית העין ומס' ד"א אינו אוסר אלא אשת חמיו וש"ס דילן לא הזכיר אי' דמראית העין כלל רק התירא דשניות דבאשת חמיו ליכא משום שניות אבל אית בה משום מראית העין לא הוזכר כדהזכיר במס' ד"א אבל אמרו חכמים וכו' זה לא הזכיר בש"ס דילן:

460

תס״אוכ' תוס' ר"ת הפסיד סעודתו של א' שרצה לישא אשת חמיו משום דאי' בירושלמי דאסור מפני מראית העין ואפשר בדורות אחרונים גזרו והפי' הפשוט דברייתא דשניות עדין לא גזרה על מראית העין ואח"כ ר"ח בירושלמי גזר ובש"ס דילן כיון דלא פליג להדי' על הירושלמי נקטי' כוותי' והגאון נב"י הקשה א"כ לקמן דאמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו עליו משום שניות הקשה רבא וכללא הוא והרי אשת חמיו בנקבה ערוה ובזכר לא גזרו וק' הא תוס' כ' דהך כללא כל שבזכר ערוה וכו' ניתקן בדורות אחרונים בתר ברייתא דשניות וא"כ אס"ד דש"ס דילן מודה דאשת חמיו אסורה לא פריך רבא מאשת חמיו מידי דהא הך כללא דכל שבזכר ערוה תקנו בתר ברייתא דשניות ואז אפשר כבר גזרו ג"כ על אשת חמיו כר' חנינא בירושלמי אע"כ רבא לית לי' הא דירושלמי וא"כ הלכה כש"ס דילן אלו דבריו ז"ל.

461

תס״בותמהני ואכתי מי ניחא נהי דרבא וכל אמוראי דש"ס דילן לא ס"ל ההוא דירושלמי מ"מ אמת הוא דאמוראי דא"י גזרו על אשת חמיו והא ר"י בר שילא ממערבא אתא ואמר אמרי במערבא כל שבזכר ערוה וכו' א"כ מאי פריך רבא על חכמי מערבא וכללא הוא הרי לדדהו הוה כללא דאשת חמיו אסור משום מראית העין ועכ"פ מאשת חמיו לא הקשה מדי אע"כ צ"ל משו"ה פריך רבא בפשיטות והרי אשת חמיו וכו' ומנ"ל להקשות דהרי ר"י בר שילא אייתי לן חידושא ממערבא כל שבזכר ערוה וכו' מה שלא נזכר בברייתא דשניות א"כ דלמא אשת חמיו בכלל האיסור ומאי פריך רבא ומ"ש תוס' קים לי' הוא דוחק אע"כ היא גופי' קשי' לי' כיון דידע דבמערבא אסר ר' חנינא אשת חמיו רק משום מראית העין ולא משום שניות ונפקותא רבא איכא וכדאי' בלשון מס' ד"א הנ"ל אשת חמיו מותרת אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין משמע דטובא איכא בנייהו ומעתה כיון שר' חנינא לא אסרה משום שניות וה"ה לכל אינך דהקשה רבא מיניהו אשת בן חמותו וכו' א"כ ק' לי' לרבא הא הוה בזכר ערוה כך צ"ל ע"כ אפי' אי לא ס"ל לרבא הך דירושלמי מ"מ הקשה לדברי בני מערבא עצמן מ"ט לא תאסר משום שניות הא כל שבזכר ערוה ומעתה אין זר דרבא בעצמו לא יסבור כהירושלמי לענין מראית העין:

462

תס״גולהסביר הדבר יותר אבאר דברי תשו' מהרי"ל סי' פ"ה הנ"ל דעלה ע"ד השואל הא דחשו למראית העין באשת חמיו הוא משום כבודו פי' משוה דקיי"ל חייב אדם בכבוד חמיו כדאי' בש"ע י"ד סי' ר"מ סכ"ד וט"ז ס"ק י"ט ואם כן כל שחייב לכבדו כאב אית בהו משום מראית העין ודחה מהרי"ל דוקא אשת חמיו משום דבנקבה ערוה נהי כיון דע"י ב' קדושי' מקרבי לא גזרו משום שניות משום מראית העין עכ"פ גזרו לאפוקי אינך אע"ג דחייב בכבודו כאב מ"מ כיון דליכא משום דבנקבה ערוה וכו' לא גזרו משום מראית העין ומסיים מהרי"ל וז"ל וחשו ג"כ אפי' לאחר מיתה כדמוכח מדמייתי מריצפה בת איה עכ"ל לענינינו ורצה לומר דמוכרח דלאו מטעם כבוד גזרו דתינח בחיי חמיו שגירש אשתו דחייב לכבדה כאם אבל לאחר מיתת חמיו הי' לנו להתיר לישא אשתו דתו ליכא מראית העין אפ"ה אסרוהו כדמוכח מדמייתי מרצפה בת איה והתם כבר מת שאול וע"כ מוכח מטעם כל שבנקבה ערוה גזרו עליו ואין לחלק בין תיי חמיו ובין מת חמיו ולא משום כבוד נגעו בי':

463

תס״דודברי מהרי"ל צריכי' ביאור מאי ראי' מייתי מדמייתי מרצפה בת איה הא מייתי ירושלמי דאוריית' היא אשת חמיו ואי הוה דאורייתא בודאי אין לחלק בין חיי חמיו או מיתת חמיו ואיך נשא דוד רצפה אע"כ מדרבנן ואז יש לחלק בין בחיים שחייב לכבדו ובין לאחר מיתה ולעולם אימא משום כבוד נגעו בי' ונ"ל דמהרי"ל לא פי' הירושלמי כמו שפירשוהו האחרונים ואם תאמר תורה היא היינו שהוא דאורייתא ממש מפרשת עריות דזה לא יעלה על הדעת מהיכי תיתי לחייב עליו כרת אך וא"ת תורה היא ר"ל דינא היא ככל שניות ולא רק משום מראית העין בעלמא וע"ז מייתי מרצפה ומדאמר לי' נביא נשי אדוניך בחיקך נמצא שהותרה אשת חמיו להדי' עפ"י נביא וכללא הוא כל שהותר בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרו כאשר השריש בט"ז בהל' ר"ה ובי"ד סי' קי"ז ובח"מ סי' ב' וכ"כ תוס' פ' אזיהו נשך וא"כ א"א לשלמה לגזור עליו משום שניות כיון שהתירו הנביא לדוד להדי' אבל משום מראית העין יכולי' לאסרו לפי שינוי המקום והזמן כמ"ש בקעה מצא משום שאינן בני תורה ואמר ר"ת לאנשי ליאון בני בשכר שאינן בני תורה ובני ליאון בני תורה בתוס' פ"ק דביצה וזהו נ"ל שפי' מהרי"ל בהירושלמי והשתא שפיר מוכיח מהרי"ל אס"ד דאיסור חמיו משום שמכבדו כאב וא"כ לפי אותה הה"א שמשום שניות גזרו נמי מהאי טעמא גופא שמכבדו כאב וגזרו עליו בחיי חמיו ולא אחר מותו א"כ מה מוכיח הירושלמי מרצפה שהי' אחר מיתת שאול אע"כ מראית עין דאשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ועלה קאמר וא"ת תורה פי' שמדין שניות גזרו כל שבנקבה ערוה אפי' בתרי קדושי' ז"א שהרי דוד נשא רצפה ולטעמא דכל שבנקבה ערוה אפי' אחר מיתת שאול יש לאסור אע"כ שני' לא הוה כיון דבתרי קדושי' הוא אבל מראית עין איכא כנ"ל פי' מהרי"ל:

464

תס״הוכיון שזכינו להבין דעת קדושים מהרי"ל יש להסביר דברינו הנ"ל דודאי כל זמן שלא חידשו בדורות אחרונים הך כל שבנקבה ערוה בחד קדושי' דתהוי שני' אז עדיין לא גזרו על אשת חמיו משום מראית העין ועכשיו דאתא ר"י בר שילא ממערבא וחידש לנו כל שבנקבה ערוה גזרו משום שניות ורבא טרח והעמיד דבריו וקבלום ממילא נצמח מזה לקבל גם גזירת מראית העין באשת חמיו שהיא בנקבה ערוה ע"י ב' קדושי' ועכ"פ אין כאן הכרח דש"ס דילן פליג אהירושלמי בהא. ועוד נ"ל קצת להוכיח גם מש"ס דילן דיש לגזור משום מראית העין כהירושלמי אלא דבריית' דשניות לא מיירי אלא מגזירות שניות וממראית העין לא מיירי והוא דיש לדקדק בש"ס ביבמות כ"א דאמר אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך וק' מאי א"ה הא בלאה"נ מיד אהברייתא ק' קו' זו טרם שאמר בתי אסורה לך מדאוריית' יהי' הפי' איך שיהי' לעולם תימא לי' אשת חמיו בתי אסורה לך ואני מותרת לך עכנלע"ד דהרי חזינן במס' ד"א דאחר שסיים איסור שניות ואמר אשת חמיו מותרת משום שניות אבל אמרו חכמים היא אסורה משום מראית העין ובתה מותרת וכתבנו לעיל היינו בתה מבעל אחר מותרת לזקן כשם שמותרים ב' חורגי' זע"ז. והנה אמנם בפ' משוח מלחמה איכא תנא ראב"י דאוסר ב' חורגי' זע"ז וכן הוא בירושלמי וי"ל דה"ה אסורה לזקן והשתא י"ל פי' ברייתא דילן נמי כך היא אחר שסיימו דיני שניות ואמרה בת חורגת מותרת משום שני' מתחיל ואומר דיני מראית העין ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין דס"ל כראב"י דחורגי' אסורי' זע"ז משום מראית העין וה"ה לבת עם הזקן משום בת בנו משום מראית העין הכי יש לפרש וא"כ לא תקשי אשת חמיו נמי תימא לי' אני מותרת לך ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין זה אינו דאשת חמיו גופי' אסורה משום מראית העין אע"ג באשת חורגתו לא גזרו באשת חמיו גזרו אין לדמות מראית עין להדדי ולא הוה ק' מדי אבל השתא דפריך בת חורגו דאורייתא דלא מצי לישנוי' בת חורגו מאשה אחרת ומשום מראית העין דהא בריתא בשניות ולא במראית העין וע"כ בתו של חורגתו שנולדה לו מבתו של זקן א"כ דאורייתא הוא וע"כ צריך לשינוי' משום דקא בעי למתנא סיפא וכו' בתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן וכו' א"כ לאו משום מראית העין מיירי גם בסיפא אי הכי אשת חמיו נמי תימא לי' בתי אסורה לך מדאורייתא ובדידי לא גזרו רבנן ואם כדברינו מוכח דגם על לב הש"ס עלה הך דאשת חמיו משום מראית העין ולא מצינו למסקנא דפליגי:

465

תס״וועוד אני אומר אפי' אי בש"ס דילן לא גזרו מ"מ אח"כ בימי אמוראי' ורבנן סבוראי גזרו דהרי במס' ד"א שנתחבר אחר הש"ס נדכר לאיסור וכמה דברים שאינו מהגמ' כמס' חוצינות שאחר הש"ס אפי' נגד הש"ס כמ"ש תוס' מגלה ל"א ע"ב ע"ש והנה הייש"ש כ' דדורות האחרונים שכ' תוס' ורא"ש היינו בימי הגאונים וכו' וכוונתו בימי בה"ג גזרו והנה כוונת תוס' ורא"ש לא להכי נתכוונו דא"כ לא הוה מייתי מידי משני חורגי' דר"פ משוח מלחמה דמה ראי' מש"ס לתקנת הגאונים אבל מ"מ אנו נמי נימא דבמס' ד"א גזרו על אשת חמיו והתירו אשת חתנו ושוב בימי הגאונים ובה"ג חזרו וגזרו גם על אשת חותנו וע"כ נקיט בה"ג תרווויי' לאיסורא ומ"ש הגאון נב"י דאשת חמיו ואשת חותנו דא ודא א' היא לא ראה תשו' מהרי"ל הנ"ל אחר שהניח דאשת חמיו אסור משום כל שבנחבה ערוה וכו' כ' א"כ מ"ט לבה"ג שאסור אשת חתנו הא לא שייך שבנקבה ערוה דאפי' הי' החתן נקבה עדיין לא נאסר אלא אם תהי' בתו זכר ויהי' זה כלתו וכולי האי לא אמרי' וא"כ מ"ט לאסור משום מראית העין ותי' דמשום דדרך לקרות החתן על שם חתנו ואומרי' חתן פלוני ושוב אינם מבחינים אי יקרא חתנו משום אשה זו או משום זו ואינו מפורסם איזו מהנשים היא בתו של זה או לא וצ"ל אבל חמיו אינו נקרא סתם חותן של פלוני אלא יתרו חותן משה איש מופלא שהחותן מתיחס בחתנו אבל בעלמא החתן מתיחס בחותנו ולא בהיפוך ע"כ באשת חמיו גזרו משום כל שבנקבה ערוה ובאשת חתנו משום דכולי קרי לי' חתן של פלוני ותרי גזירות הוה ובימי מס' ד"א גזרו על אשת חמיו ובימי בה"ג גזרו גם על אשת חתנו כך נ"ל:

466

תס״זהיוצא מדברינו נהי הרי"ף והרמב"ם וחכמי ספרד התירו אשת חמיו מ"מ אנן דגררינן בתר תוס' וחכמי אשכנז ונהיגין כוותי' אין סתירה מהש"ס אדרבא קבענו בו מסמורת בל ימוטו אך הגאון נב"י והגאון עצי אלמוגים חדשו לנו דלפי ש"ס יבמות דלא גזרו בגר אחמותו אחר מיתת אשתו אליבא דר"ע דקליש לי' איסורא יע"ש יבמות צ"ח ע"ב א"כ י"ל ה"ה הכא לא גזרו משום מראית העין אלא בחיי אשתו ור"ת מיירי שגירש אשתו ומתחזי כשתי אחיות בחייהן אבל אחר מיתה לא נאסר בהדי':

467

תס״חוהנה דעת תוס' ביבמות צ"ה ע"ב ד"ה מאיסורא וכו' וכן דעת הרמב"ם דאפי' לר"ע יש בחמותו אחר מיתת אשתו כרת ואפ"ה לא גזרו בגר אע"ג דגם בחייבי כריתות גזרו בגר מ"מ חמותו דתחלתה בשרפה ואחר מיתת בתה איקלש משרפה לכרת שוב לא גזרו על הגר לשיטה זו ק' עלי ללמוד מזה למקום אחר שהדין עצמו אין לו מובן השתא בחייבי כריתות גזרו מכ"ש זו שתחלתה בשרפה אטו קילא טפי הואיל ותחלה הי' בשרפה ואין אנו יורדי' לסוף דעת חז"ל ואלו היינו יודעי' טעמא דמילתא היינו מבינים שאין ללמוד מהתם לאשת חמיו ועוד נ"ל להסביר קצת ולהעמיד דברי חז"ל דהנה בכל העריות שב"נ מוזהרי' עליו אסרו ביהדותו שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקלה אך אותו שאין ב"נ מוזהר עליהם הוצרכנו למנות ולגזור משום אתי לאחלופי בישראל והנה פשטות הלכה מורה בסנהדרי' דלר"מ אליבא דר"ע כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליו וכל חייבי כריתות שאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר עליו עי' כ"מ פ"ט ממלכי' הל' ד' נמצא כל חייבי כריתות נמנו עליהם ואסרום לגר משום אתי לאיחלופי אך אחמותו לא נמנו באותה גזירה משום אתי לאיחלופי דהרי בלא"ה אסור משום שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ובלא"ה אסורה שהרי היא במיתת ב"ד וב"נ מוזהר עליו מה תאמר עכ"פ אם מתה אשתו דשוב אין מיתת ב"ד אלא כרת וב"נ אינו מוזהר וליכא משום יצאנו מקדושה חמורה ה"ל לגזור משום אתי לאיחלופי בישראל. י"ל דמיתת בת בחיי אם לא שכיחה דבר"פ יש נוחלין מתחשיב לי' בפורעניות ומילתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן ובזה א"ש מה דנקיט ברייתא ביבמות צ"ח ע"ב מתה אשתו מותר בחמותו שהוא דרך פורעניות שמתה הבת בפני האם ולא נקט בהיפוך דרך ברכה מתה אשתו מותר בבתה אע"כ התם באמת גזרו איסור משום אתי לאיחלופי כמו בכל חייבי כריתות וא"כ באשת חמיו אין לחלק כלל בין מתה אשתו או לא ולהרמב"ם נמי דלא אסר לב"נ רק ששה עריות ולא חמותו אע"ג דבשרפה וליתא למ"ש מ"מ כיון דטעמא לחלק לא ידענו לית לן למילף מיני' למקום אחר מה שלא נזכר בשום מקום:

468

תס״טמיהו לשיטת רש"י סנהדרין ע"ו ע"ב וכן רוב הראשונים דלא כרמב"ם ותוס' הנ"ל אלא דלא איכא אחר מיתה אלא איסורא בעלמא והיינו ארור שוכב עם חותנתו בזה י"ל מסברא לא גזרו על שניות ולא מראית עין אלא בחייבי כרת ולא אפי' בחייבי לאוין כגון ממזר וכה"ג וה"ה לא גזרו על אשת חמיו אחר מיתה כיון דליכא אלא משום ארור ולא אפי' לאו וכרת ואע"ג דגזרו שניות בחלוצה כעין דאורייתא אבל בחייבי לאוין לא גזרו וזהו נ"ל פי' הירושלמי וא"ת תורה הרי דוד נשא רצפה וכ' החחרונים דר"ל דהוה סד"א ליתסר משום שוכב עם חותנתו פי' דהנה מצינו בארורי' שוכב עם אשת אביו ושוכב עם אחותו ולא שינה מלשון הקרא דפ' עריות והכא שינה ואמר ארור שוכב עם חותנתו ולא אמר אשה ובתה י"ל לזה ב' תירוצים או משום דאשה ובתה משמע כששניהם בחיים וכר"ע וקמ"ל דארור איכא אפי' אין בתה קיימת ועוד י"ל דהא דוקא אם אשתו אבל אשת חמיו ליכא כרת ה"א ארור נמי ליכא קמ"ל חותנתו ואשת חותן נקרא חותנתו כמו שמצינו דודתו האמיתית היא אחות אביו כמו יוכבד בת לוי אחות קהת אשת עמרם בנו היא דודתו אמיתית ומ"מ אשת אחי אביו קרי לי' בקרא דודתו לא שהיא דודתו באמת אלא הואיל ובעלה יקרא דודו והיא אשתו יקרא דודתו וה"נ הבעל נקרא חותן ע"כ נקראת אשתו חותנתו אעפ"י שאינו חמותו ולזה נתכווין ביש"ש לא דנילף מדין דודתו אלא מלשון הקרא דקרי לאשת דודו דודתו ה"ה אשת חותנו חותנתו והכי הוה סד"א ואמר ירושלמי וא"ת תורה היא ומייתי מדאמר נביא ואת נשי אדוניך בחקיך ש"מ קים לי' לנביא דלאו הכי אלא משו"ה שני בלישכי' לרמוז אחר מיתת בתה אבל אשת חמיו לא נאסר זה נ"ל פי' הירושלמי:

469

ת״עולפ"ז לר' ישמעאל דחמותו אחר מיתה בשרפה ע"כ האי שינוי לישנא חותנתו אאשת חמיו קאי ואסור דאוריי' וכן לרבנן דר' יהודה סנהדרי' י"ט ע"ב דנשי אדוניך לא קאי אנשי שאול ולא נסיב דהע"ה אלמנתו של שאול א"כ אפי' לר"ע י"ל חותנתו כולל גם אשת חמיו ואסור מן התורה אלא הירושלמי ס"ל כר"ע וכר' יהודה דנשי אדוניך ממש קאמר וה"פ רמב"ם וא"כ יש להתיר אחר מיתת בתה ולהפוסקי' כרבנן דר' יהודה ולהרא"ש והטור דפ' כר' ישמעאל ומ"מ ס"ל אשת חמיו לאו דאוריי' י"ל ס"ל עריות הלכה ל"מ ומעולם לא נסתפק ירושלמי וא"ת תורה ממש מחותנתו דהל"מ הוא דלאו דאורייתא אלא מפרש וא"ת תורה מדינא דשניות כמש"ל אליבא דמהרי"ל מ"מ פירושינו הנ"ל מחוור בעזה"י:

470

תע״אונ"ל לעשות סמוכי' לזה מבה"ג ומס' ד"א וירושלמי וש"ס דילן לחלק בין אשת חמיו בחיי אשתו או אח"כ דבה"ג בחדא מחתא מחתינהו לאשת חמיו ואשת חתנו וכבר כתבתי לעיל אע"ג במס' ד"א לא גזר' אאשת חותנו מ"מ אח"כ גזרו הגאונים וא"כ לפ"ז ע"כ דא ודא לאו א' היא אלא כמ"ש מהרי"ל אשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ואשת חתנו משום דקרו לי' סתם חתן פלוני ולא ידעו להבחין אם מכח אשה זו או זו הוא חתנו כנ"ל ולפ"ז אין לאסור אשת חתנו אלא כל זמן שבתו קיים ואז קורי' לו חתנו סתם וסוברי' משום זו קורי' לו חתנו אבל אם כבר מתה בתו ומכ"ש כשינשא השני' אחר מיתת ראשונה וכבר פסקו לקרות לו חתן פלוני מותר באשתו ומדכתיב בה"ג תרוויי' בחדא בבא אשת חמיו ואשת חתנו ש"מ תרוויי' חד דינא אית להו דמותר בהני אחר מיתת אשתו אלא שהוא מתרי טעמי אשת חתנו מטעם הנ"ל שכבר פסיקו שם חתן ממנו ואשת חמיו לא גזרו משום דלאחר מיתה ליכא אלא משום ארור בעלמא לא גזרו ואפי' בחייבי לאווין כנ"ל ומכ"ש דהכא אפי' לאו ליכא:

471

תע״במס' ד"א דתני התם דאמרו חכמים אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת לו ופירשנוהו בתה מאיש אחר דה"ל חורגת אשתו של זה לא גזרו משום ב' אחיות וע"כ היינו כשאשתו קיימת דאי אחר מיתה אפי' ב' אחיות נמי שרו ועי' ביבמות ל"ב ע"א ברמב"ן ורשב"א ורא"ש בשם ר"ח עפ"י תוספתא דאחות אשה חייב עליה אפי' אחר מיתת אחותו כבר תמהו עליו ומ"ש בה"ג במאנס ומפתה אחות אשתו אחר מיתתה ליכא כרת אלא איסורא ר"ל איסור פנוי' אבל לא אי' אחות אשה והוא פשוט. וא"כ ע"כ הא דמס' ד"א בחיי אשתו מיירי ובהא קאמר אשת חמיו אסורה ובתה מותרת אבל אחר מיתת הבת לא שמענו:

472

תע״גוהנה הירושלמי מייתי מריצפה בת איה והנה לא מצאתי בשום מקום מפורש שנשא דוד את רצפה בת איה אולי קבלה היתה בידם ומ"מ הקשה בכה"ג לא"ח בלשונות הרמב"ם שם בהל' מלכי' הא רצפה פלגש היתה ופלגש בלא קדושי' כמפותה בעלמא ואין ראי' מרצפה ועי' פלוגתת רש"י ורמב"ן ס"פ חיישרה והרא"מ שם. יהי' איך שיהי' צ"ע מה הביאו לכל הדוחק הלז הלא מקרא מפורש נשי אדוניך בחיקיך הרי התיר לו הנביא לקחת נשי אדוניו ולא פלגשיו לבד אלא אפי' נשיו והירושלמי מייתי האי קרא א"כ למה לי' לאתויי מרצפה בת אי' והנה גבי מעשה דגבעונים שמואל ב' י"ב כתב דלקח בני מיכל ובני רצפה והוקענום לה' וכ' שם המפרש במקרא גדול דקמ"ל אעפ"י דהי' מיכל אהובה אצלו מ"מ לקח בניה אשר גדלה ולא חס עליהם וא"כ מסתמא גם רצפה היתה אשתו וקמ"ל נמי כנ"ל שלקח בני ב' נשיו שהי' בחיים ונצטערו על בניהם מ"מ לא חס מזה הי' פשיטא להירושלמי דהיתה רצפה אשתו של דהע"ה וס"ל מסתמא בכלל דברי הנביא ואת נשי אדוניך בחקיך היא ריצפה עם כל נשי שאול פלגשיו ונשיו ובזמן א' לקחום כששלט על בית שאול והשתא לא סגי לי' לאתויי מרצפה לבד דפלגש היתה בלי קדושי' ומנשי אדוניך לחוד לא מוכח דלמא אחר מיתת מיכל לקחום אך מרצפה מוכח שלקחה בחיי מיכל כנ"ל ואז נשא גם כל נשי שאול א"כ מוכח שפיר דלאו תורה היא אלא משום מראית עין כר"ל פי' הירושלמי וא"כ מוכח מזה דלהירושלמי מותר אשת חמיו אחר מיתת אשתו:

473

תע״דוכן יש להוכיח מש"ס דילן אחר שהוכחתי לעיל דגם בש"ס דילן ס"ל הך גזירה דמראית עין א"כ מ"ט לא תני' לי' בברייתא דשניות אשת חמיו מותרת אבל אסורה משום מראית עין כדתני בברייתא דמס' ד"א אע"כ משום דהך ברייתא לא תני מאי דלא פסיקא לי' דמשו"ה לא קתני בתה אסורה משום דלא פסיקא לי' דלפעמים מותרת כשמתה אחותה ה"נ לא תני' אסורה משום מראית העין דלא פסיקא לי' דהרי כשמתה אשתו ליכא משום מראית העין וא"ש. מכל הלין נ"ל דיש סמך גדול להתיר אחר מיתת אשתו דאע"ג דלהפוסקי' דחמותו אחר מיתת אשתו אית בי' כרת ליכא לכל מ"ש מ"מ הא כל חכמי ספרד מתירי' להדי' ורק נהיגני כהתוס' ולא מצינו להדי' בתוס' דאסרי' אפי' אחר מיתה א"כ מסתיין לאסור בחיי' ולא אחר מיתה אלא שיש קצת לפקפק מדסתם סתומי ולא נמצא היתר זה מפורש בשום מקום אפשר לא פלוג רבנן וסתם אסרו אע"ג די"ל היינו בימיהם שהי' אפשר שישא אדם ב' נשים ויהי' אשתו ראשונה בחיים כשנושא אחרת וזה אסור לישא אשת חמיו משום מראית העין גזרו משום לא פלוג אפי' כשישא אחר מתת אשתו אבל אחר שנתפשטה גזירת רגמ"ה שאין לישא ב' נשים א"כ אין זה במציאות שישא אשת חמיו בחיי אשתו ראשונה ולא שייך לא פלוג מ"מ י"ל דהוה דבר שנאסר במנין דאע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ע"כ לבי נוקף להתיר ולהיות סניף כלל רק הוצעתי הדברים להלכה ולא למעשה ומי שדעתו רתבה מדעתינו יתקע עצמו לדבר הלכה וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד מח"ו א"נ: פ"ב נגהי ליום ד' זאת חנוכה תקבץ לפ"ק.

474

תע״המשה"ק סופר מפפד"מ:

475

תע״ושלום וכ"ט לידיד נפש כל חי גאון עולם ספיר ויהלום נר ישראל ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה יעקב נ"י אב"ד דק"ק לבוב והמדינה:

476

תע״זתמול הגיעני מכתב ממח"ו הרב המאה"ג מו"ה שמחה נתן נ"י עם העתק תשו' הדר"ג בהיתר נישואי אשת חמיו ותמהתי על ההעתק ההוא אם יצאו הדברים מפי קדשו ע"כ אציע לפניו דברים התמוהים שראיתי בהעתק הנ"ל. שם נאמר דמראית עין דאשת חמיו אינו משום אשת אביו או חותנו אלא משום אי' בתה כמ"ש רמב"ן ורשב"א וריטב"א דמשו"ה נקטו ברייתא להתירא לאפוקי דלא נימא דאסורה משום בתה אלו דבריו והנה ענין מראית עין הוא שמדינא מותר רק שיסברו הרואים ויטעו שחמיו הוא אביו נמצא נשא אשת אביו או יטעו שאשת חמיו היא אם אשתו ונושא חותנתו אשה ואמה ובאתרא דלא יחכמון יסבון. אמנם אי ליכא למיחש להאי טעותא שוב ליכא למיחש למראית העין הואיל ובתה אסורה משום אחות האשה מה מראית עין איכא וכי יטעו שהאם ג"כ אחות אשתו זה לא שמענו מעולם אך יש לאסור מטעם שניות לא משום טעות ולא משום מראית עין אלא גדר לערוה שלא יגע לערוה גופי' ואין זה ענין למראית עין וע"כ יפה כ' הראשונים דברייתא נקטה היתר אשת חמיו דסד"א שתיאסר משום שניות לבתה קמ"ל אבל משום מראית עין שיטעו בגופי' הללו א"א אלא כמ"ש האחרונים שיסברו שחמיו הוא אביו או שהיא אם אשתו:

477

תע״חובמס' ד"א איתא שאשת חמיו אסרו חכמים מפני מראית עין ובתה מותרת ואם הכוונה בתה מותרת אחר מות אשתו אחותה א"כ הרי אפ"ה אשת חמיו אסורה דלא כנב"י ועצי אלמוגים אמנם נ"ל לפרש האי בתה ר"ל מאיש אחר וה"ל עם אשתו של זה ב' חורגת דמותרת זע"ז ולעולם שהיא בחיים ועכ"פ מדשביק מס' ד"א איסור בתה מבעלה של עכשיו ונקיט התירא דבתה של בעל אחר משמע דאין מראית עין של אשת חמיו משום אי' הבת אלא שיטעו הרואים וכמו כל מראי' עין דש"ס:

478

תע״טעוד כ' בהעתק הנ"ל דירושלמי דאתמר וא"ת תורה איך נשא דוד רצפה בת אי' שהקשה כה"ג לא"ח הא רצפה פלגש הוה בלא קדושי' ותי' הדר"ג דעכ"פ איכא משום בתה דאסורה לדוד משום אחות אשתו ונוראות נפלאתי ממנ"פ אם כוונת הירושלמי וא"ת תורה ר"ל שאסור מדין שניות ולא רק ממראית העין איך מוכח מרצפה והלא שניות גזר שלמה בנו וע"כ כונת הירושלמי א"ת תורה היינו תורה ממש בכלל חותנתו וכמו שהסביר יש"ש דכשם שאשת דודו נקרא דודתו אעפ"י שאינה אחות אביו ה"נ אפשר אשת חותנו נקרא חותנתו אעפ"י שאינה אם אשתו הכי הוה ס"ד ויליף ירושלמי דליתא מרצפה ואי מן התורה יהי' מטעם יש"ש או מטעם אחר עכ"פ פשוט שאין חילוק אם יש לה בת או אין לה או בתה אסורה או מותרת ובאמת כזה ק' על תשו' מהרי"ל ובתשובתי שנסתי קצת בדוחק ליישב דבריו (עיין בסי' הקודם) אבל תימה אם הדר"ג לא הרגיש ולא נזהר מזה ע"כ תאבתי לשמוע מהדר"ג מה הי' כוונתו בהנ"ל דברי א"נ משתוקק תשובתו מאהבה: ופ"ב יום ג' ט' טבת תקצ"ב לפ"ק.

479

ת״פמשה"ק סופר מפפד"מ:

480

תפ״אשלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסים המופלג בתורה זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מה' פייבל נ"י אבדק"ק פאקש יע"א:

481

תפ״ביקרתו הגיעני ע"ד איש נשתדך עם אחות הנטענת עלי' דהיינו אחות המשודכת היא אשת איש ונוסעת עם הנטען לשוקי בראי ואוכלת ושותת עמו בקערה א' כדרך הזוגי' ובמלון בפעסט שוכבי' בחדר אפל שקורי' מאגאצין שהוא בית האוצר ששוכבי' שם עוד אנשי' הרבה אבל זה האיש והאשה שוכבי' במטה א' תחת מכסה א' הוא בבגדו והיא בבגדה ורע ומר המעשה מכוער הלז ועתה נשתדך עם אחותה אם מותר בה או לא כי מעלתו ני' אוסר ויש מפקפקי' באיסורי' להתיר:

482

תפ״גהנה כל יקר ראתה עינו וכל דילדי' אימי' כוותי' תלד גודר גדר ועומד בפרץ וכל דברי המפקפקי' ישא רוח יקח הבל כי בוודאי עצת חטאי' היא מואס ימאסו הנואף והנואפת ומ"מ שלא תהא ביאתי ריקנית אעבור פרשתא דא ואתני' בעזה"י וא"א לבהמ"ד בלא חידוש:

483

תפ״דגרסי' ספ"ב דיבמות ור"פ נושאי' את האנוסה הנטען מן האשה אסור באמה בתה ואחותה וכ' כל הראשונים עפ"י תוספתא אם כנס לא יוציא כיון דלאו פסולא דגופא הוא אלא נחשד בקרובתה אין מוציאי' ברננה כי האי וכ' בש"ג פ' האשה רבה וז"ל וכן אם זינתה חמותו עמו אין אשתו נאסרת עליו בשביל זנות אמה ובתה היתה חמותו מרגלת לבוא אצלו ע"י אשתו מוציאי' את אשתו ממנו כמבואר בקו' הראיות וכן הוא בתלמוד א"י עכ"ל ובירושלמי דהאי פירקן הלכה וי"ו וז"ל אתא עובדא קמי' ר' מנא ואפיק לה לא דהוא סבר כר' יהוד' אלא שהיתה מרגלת לבוא אצלו ע"כ ובש"ס דילן צ"ה ע"א ההוא דעביד איסורא בחמתי' אתי' ר' יהודה נגדי' אמר אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר"י אסרית' עלך איסור דלעלם ע"כ והגאון בס' עצי ארזים סי' ט"ו רוצה לומר אבל השתא לא אסרי עלך לעלם אבל כל ימי חיי חמותך אסורה מיהת וכירושלמי ולפע"ד אינו כן כאשר יבואר להלן אי"ה והנה האחרונים לא מצאו זה הש"ג כי מצויין בטעות בד"מ וגם לא הירושלמי ע"כ בנו עליו מצודות והט"ז סי' ט"ו סקי"ט כ' תימא לי הך פיסקא וכו' הרי דלא אמר התנא אלא אי' בעלמא וכו' יע"ש וכיון דהאי דינא איתא בירושלמי להדי' ע"כ לחלק דכשנטען על הפנוי' ליכא חשדא כל כך שיזנה עמה כשתהי' ערוה עליו דהנחשד על דבר קל אינו נחשד על דבר חמור ומ"מ עשו חז"ל הרחקה דלא יכנס לכתחלה מיהת משא"כ כשזינה עם חמותו ונחשד על ערוה זו י"ל יוציא את אשתו ואין לנו כח לחלוק על הירושלמי:

484

תפ״התו הקשה ט"ז הרי בהנטענת עצמה קיי"ל אם כינס לא יוציא ומכ"ש בת שלה לזה י"ל הנטענת עצמה אם כנסה תלינן שלא נבעלה ונמצא אינה אסורה לו כי אינינו בועל משא"כ הכא בחמותו לא מיבעי' בעובדא דירושלמי ודש"ג שכבר זינה עמה אלא אפי' הי' רק נטען וניתלה שלא בא עליו רק הי' קריבה דגלוי עריות בשגעונות ונישוקי' וכדומה מ"מ איכא למיחש שיבוא עתה עליו באיסור שריפה וכרת מיהו בנטען בשגעונו' בעלמא י"ל כמ"ש לעיל בישוב ק' ראשונה נהי דנחשד אלאו דלא תקרבו לגלות ערוה על כרת לא נחשד אבל הירושלמי הא מיירי בבא על חמותו ונחשד עלי' בערוה ממש וכל ביאה שיבעל עוד קאי בשריפה מנ"ל לחלוק על הירושלמי:

485

תפ״ואמנם בש"ס דילן בהאשה רבה צ"ה ע"א בעובדא דרב יהוד' הנ"ל בהאי דעביד איסורא עם חמותו יש להבין לאיזה צורך איתמר האי מילתא כלל ומה חידוש יש בו ומה אמר אי הוה ס"ל כר' יהוד' הי' אוסרן איסור עולם פשיטא אבל דלא ס"ל כר' יהוד' אינה נאסרת ואין דנין דיני נפשות ע"כ נגדי' ומה חידוש יש בו:

486

תפ״זעבנלע"ד בהקדם דברי ריטב"א בחידושיו ספ"ב דיבמות דאמר נשי דלא אסרי לא קפדי ק' מדאמרי' פ' אין מעמידין גבי יחוד גוי' דאשתו משמרתו מלזנות עם אחרת א"כ הרי קפדי וקפדי והוסיף הרי אשה מתקנאת בירך חברתה ותי' הואיל ובתחלת נישואי' נושא קרובת הנטענת חיישי' דילמא עצת חטאי' ביניהם וע"מ כן נושא לזו שיזנה עם קרובתה ולא תקפיד ע"ש ולפ"ז יש מקום להקל טפי בזינה עם חמותו שלא יוציא אשתו משום דקפדי ומתקנאת בירך אמה דהרי הוא אחר נישואי' ולא הי' עצת זמה ביניהן מעיקרא:

487

תפ״חולפ"ז י"ל האי עובדא דעביד איסורא עם חמתי' לא שבא עלי' אלא כעין עובדא דקידושין י"ב ע"ב דמנגיד רב ששת וכי האי גוני והוה מנגיד נמי רב יהודא אבל לא הפריש אשתו ממנו ולכאורה ה"ל להפרישו עכ"פ עד אחר מות חמותו והוא לא הפרישה ולכאורה ה"ל להפריש דאפי' נאמר הואיל שכבר כינס נתלה להקל דלא בעל מ"מ כיון דרגילין זע"ז ניחוש שמא יבעול דבנטענת עלי' אין מוציאין שמא בעל לא אמרי' אבל הכא שמא יבעול אמרי' ומדלא הפרישם הוה סד"א ס"ל כר' יהוד' דבתה נאסרה עליו וכיון שנאסרה עליו קפדה ומשמרתו ולענין מה שעבר תלינן שלא בעל עדיין ואין כאן חשש להבא דבתו משמרתו קמ"ל דאי הוי ס"ל כר"י הוי אסר' עלך אסורא דלעלם שלא הייתי תולה להקל שלא זינה כבר דהייתי חושש שזינה עמה כבר וס"ל ברונה נאסרה בתה עלי' אלא ע"כ לא ס"ל כר' יהודא ומ"מ לא הוציאה משום דאע"ג דאינה אוסרת בתה מ"מ משמרתה משום אשה קנאת בירך חברתה והואיל ולא הוה תחלת נישואי' לכך לא חיישי' וכמו שתי' הריטב"א כנ"ל ולפ"ז פליגי ש"ס דילן אהירושלמי הנ"ל ותלי' בשתי לשונות ספ"ק דיבמות דירושלמי ס"ל אפי' קפידי ומשמרתו לא סמכי' על זה אלא נשי לגבי נשי שכיחן וק"ל:

488

תפ״טוהנה מלשון רש"י במתני' הנטען על השפחה שטועני' עלי' דברי לעז ובר"פ נושאי' הנטען על האשה אסור באמת לא קאמר אלא שנחשד ולא האריך לפרש מהו החשד שהוא קול לעז נראה דבנטען דבמתני' ספ"ב בעי' דברי' מכוערי' יותר ויותר קרוב לחשש ביאה כמבואר בסוגי' ובפוסקי' דחשש שכבר בא עליו אבל הכא חיישי' שמא יבוא עליו מתוך דגייסי אהדדי ומכירי' זא"ז ברמיזתם ונתקרבו בשגעונות ואש בנעורות ע"כ בקול וחשד בעלמא לא ישא קרובתה למה לנו לחתות אש בחיק אש והדעת והסברא נותן כן ואלו לא נכתב ראוי' לכתוב:

489

ת״צולפ"ז בנידון שלפנינו איכא הכל לריעותא היש דבר מכוער מזה ששכבו יחד תחת מצע א' וחז"ל אסרו לא ישנו שני רווקי' בטלית א' אפי' בלי יחוד מפני שמגרים יצה"ר בנפשם ואעפ"י שהוא והיא בבגדם ידוע בקירוב כזה ובחדר אפל אין אפוטרופס לעריות ואינינו פלטי בן ליש לכל הפחות גייסי אהדדי וגם יהי' תחלת נישואי אחותה ע"ד כן ואין מי ישמור ואין לומר אשת איש בעלה משמרתה הרי קמן שלא שימרה עד עתה ומי שמע כזאת בעדת ה' ואפי' נישאי' הי' ראוי' להוציא לפי האמור לעיל אלא שלא אחליט למעשה כיון שלא נשאלתי על זה אבל חלילה להיות יד עם פועלי און להתיר נישואין ויתחזקו ידי רום מכ"ת וה' עמו שהלכה כמותו ואחתום בברכה א"נ: פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק חי טבת תקצ"ו לפ"ק.

490

תצ״אמשה"ק סופר מפפד"מ:

491

תצ״ביהי כזית הודו וריח לו כלבנון ה"ה ידיד ה' חרוץ ושנין הרב המאה"ג המופלג ומפורסים חרוץ פיפיות תל תלפיות גל אגוזים גן הדסים כ"ש מפואר ומהולל לשם ולתפארת כמו"ה שלמה קלוגר נ"י רב"ד בק"ק המעטרה בראד יע"א:

492

תצ״גמכ"ק הגיעני נידון שאלתו זה לפני חמשים שנה בא א' ממרחקים והחזיק עצמו שהיא מבריסק דליטא ונשא אשה והוליד בן ובת ושבק חיים לכל חי ובצוואתו הניח ביתו לבנו ודירה יו"ד שנים לבתו וגם הבן נשא אשה ושבק חל"ח ולא הניח ז"ק ואחרי חצי שנה ממיתת הבן באתה אמו חמותה של אלמנתו ואומרת שהי' לבעלה בן מאשתו הראשונה כשנשאה והי' ילד קטן ופ"א הכהו ברח ממנו וזה כמו כ"ב שנה הי' לו אגרת ממנו שהבן הוא אצל משפחתו בבריסק נמצא אלמנה זו זקוקה לאותו הבן ומר נ"י כ' לבריסק והגאון דשם אחר החקירה והדרישה לא מצא שום משפחה מאיש הנ"ל אשר נראה שלא הי' מבריסק שוב חקר מר נ"י וב"ד בעירו בכל שכיני' וסביבותי' ריעי' ומיודעי' אם שמעו או ידעו שום רמז ורמיזה שהי' לו לזה בן מעולם ומבואר בג"ע שלא נשמע ולא נראה מעולם שהי' לו בן או ילד שהכה וברח לבד ב' נשים זקינות אחת אומרת שזוכרת שבקטנותה בהיותה בת ח' שנים הכה הנ"ל ילד שלו וברח ומן אז והלאה לא שמעה דבר וזאת אומרת שזוכרת ג"כ בקטנותה בהיותה בת ח' שמעה אומרי' שהנ"ל הכה נער א' במרתף וברח ואינה יודעת אם הי' בנו או לא זהו תוכן השאלה:

493

תצ״דתשובה.

494

תצ״האיתתא דא שרי' לעלמא לפע"ד אחר שכבר התירה פר"מ וכעת הגיעני גם תשו' הגאון חות דעת שכ' להתיר נעשיתי סניף להתיר ולמטינא שיבא מכשורי:

495

תצ״ווהנה פשוט ומבואר בש"ס פ' יו"ד יוחסין וטוש"ע א"ע סי' י"ט דשורפין וסוקלי' על חזקת התנהגות איש ואשה תינוק ותינוקות וכו' ולא הייתי צריך להאריך בזה אך ראיתי הגאון חו"ד הנ"ל כ' בזה דברים שאינם ראוי' לכבודו ע"כ אמרתי אפרש הסוגי' בעזה"י בפ"ק דחולין ילפינן חזקה מנגעים והיינו דבר שנתברר לנו שעה א' כך הי' אמרי' לעולם אוקמינן אחזקתי' ועדיין כך היא כמו שהי'. ואמנם פ' יו"ד יוחסי' מיירי מדבר שלא נודע לנו מעולם שכך הי' אך מחזקת מנהגם נתפרסם כך בעיר זמן רב וזה לא נלמד מחזקה הנ"ל ויליף לי' בירושלמי ממכה אבי' ואמו ובית שמואל במ"כ שגה בזה ובפ"ק דחולין ילפי' רוב ממכה אביו ואמו והכל חד דמנא ידעינן שהבעל הזה בעל רוב בעילות שמא לא בעל אלא בעילת מצוה ופירש והמנאפי' בעלו והולידו אע"כ צ"ל דאזלינן בתר חזקת מנהג שזה נשא אשה בפנינו ונוהג עמה כדרך איש ואשתו מנהג עולם שבועל בעונתו אפי' כמה בעילות בהיתר ובמצוה אעפ"י שלא ראינו כן. וזה בכלל הן הן עיד יחוד הן הן עידי ביאה דמסתמא עשה כמנהג עולם ומדאזלינן בתר חזקה זו שוב ידעי' בבירור שהבעל בעל רוב בעילות והנואף מיעוט ואזלינן בתר רובא דהבן מבעילת הבעל הוא והיינו רובא נמצא תרוויי' מחד קרא רובא וחזקת המנהג ודברי' הללו כבר אמורי' עם ס' סדרי טהרה ריש ס' קפ"ה וחזקת מנהג הלז לפעמים עדיף מחזקה שנתבררה ולפעמים גרוע כי אין כל המנהגים והענינים שוים ועל זה קאי בש"כ ח"מ סי' פ"ב יע"ש:

496

תצ״זומ"מ אע"ג דידעי' דהורגי' על הרוב והחזקות מ"מ דילמא היכי דליכא לברורי אבל היכא דאיכא לברורי נמתין ולא נהרוג משום והצילו העדה על זה דן בש"ס ר"פ בן סורר כ"כ בחי' ר"ן ומייתי ש"ס מבת ג' דמומתי' עלי' אע"ג דאיכא לברורי שמא אילונית היא ודחי ש"ס בבא עלי' אבי' ולענין דלמא לאו אבי' הוא ליכא לברורי ופשוט דאזלינן בתר רובא והדברי' פשוטי' וברורי':

497

תצ״חומ"ש עוד הגאון חו"ד הנ"ל מקו' העולם משריפת בת כהן אין הולכי' ממיתה למיתה בתר רובא ואין הולכי' בממון אחר הרוב איך פודין בכור אנו אין לנו בזה אלא דברי מורי הגאון בהפלאה ספ"ק דכתובות ד"ה והנה אמת נכון הדבר יע"ש ובדבריו מיושב גם קו' הנ"ל דכבר החלטנו שהיא אבי' קודם שהכהו וקודם שעסקנו בדיני נפשות:

498

תצ״טויש לעורר בדברי תשו' רשב"א דמייתי הרב"י בי"ד סי' שע"ד בנמצא בין טברי' לצפורי מסופק הרשב"א אי נאמר בד"נ והצילו העדה יע"ש וכאלו נעלמה ממנה סוגי' הנ"ל אבל הנלע"ד אחר הוצעה א' נהי דמשמע מש"ס רובא דאיתא קמן עדיף מדליתא קמן מ"מ בתר דקיי"ל דאזלינן בתר רובא יש עדיפות לרובא דליתי' קמן דלא אתחזק מיעוטא שהוא ההיפוך מרובא וכגון בהני פ"ק דחולין ודפ' בן סו"מ ליכא מיעוטא שהוא היפוך מרוב בפנינו וברוב סנהדרי' דאיכא מיעוטא בפנינו התם אין אנו לוקחי' מהמיעוט רק מחשבין כמאן דליתא כמ"ש ר"ש סברא זו ועיי' ט"ז א"ח סי' תרל"ב סק"ג משא"כ בנמצא בין טברי' לציפורי דאיכא עכ"פ מיעוט גוים ומאן לימא לן דלא הי' הגוי הנהרג ואיך נמית את זה ועל רוב כזה כ' בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דקפץ א' מן המנוים דהוי רק כעין ספק שהתירה תורה דהרי אתחזק מיעוטא וכן צ"ל במ"ש ר"ן פ"ק דביצה ד"ה ודוקא בדאיכא זכר בהדה וכו' ועוד שם בספ"ק דביצה ע"ש אע"ג דדבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל ברובא דאית' קמן משום דעכ"פ אתחזק מיעוט איסורא משא"כ רובא דלית' קמן לא אתחזק מיעוט אסורא קיל ובזה נסתפק רשב"א בד"נ דאתחזק מיעוט גוים לפנינו אי נימא והצילו העדה. ומ"מ מאי דפשוט מספ"ק דכתו' וארב לו וכו' משמע הא פירש א' מהם נהרג עלי' אין ראי' זו מכרעת דלכאורה מיירי אחר שנהרג ראינו בודאי שישראל הרג רק בשעת התראה הי' ספק ע"כ אי עמדו בקביעותן אינו נהרג ואי פריש והרגו אחר התראה ושוב נמצא שהי' ישראל נהרג וכן משמע מתוס' שם דבהכי איירי' אבל אי לא נודע שישראל הרג מנ"ל לרשב"א שהורגי' היכא דאתחזק גוי לפנינו שוב ראיתי בש"מ ספ"ק דכתובות איכא פלוגתא בזה יע"ש:

499

500הארכנו בזה במה שנלע"ד אין בו צורך לדינא דאפי' אלף קושי' ופלפולי לא ידחו דין ברור והלכה ברורה דסוקלי' על החזקות ואין צורך לאריכות אך מה שצריכא דלמא דוקא כגון בנה מורכב על כתיפה ולבשה בגדי נדה וכדומה אבל שלילות שלא נשמע שיש לו אחי' וכדומה זהו מש"ס דילן לא שמענו דאפשר הא דאמרי' דלא מוחזק באחי ר"ל מוחזק בלא אחי גם כי קשה הדבר איך אפשר זה מ"מ לא שמענו בפירוש אלא מתוך לשון תשו' הרא"ש כלל נ"ב סי' ה' אשר ז"ל על אשה שנשאת לבעל זה כמה שנים בארץ צרפת ומעולם לא נראה ולא נשמע ולא נודע שהי' לבעלה אח אמנם אחי האשה אמר שהי' באשכנז וראה א' שאמר שהו' אחיו וכו' והיא רוצית להנשא ואומרת שאינה מאמינת לאחי' על זה כי רחוק הי' שלא הי' הבעל מודיע לה או שלא הי' ידוע בארץ מגורותיהם דבר וכו' והשיב הרא"ש ז"ל הא מילתא וכו' הא מילתא דפשיטא היא כיון שהאשה עומדת בחזקת שאין אחין לבעלה אינה נאסרת לשוק על מאמר אחי' וכו' אפי' עד כשר לא היינו חוששי' לעדותו דכל היכא דנתחזק התרא ואמר ע"א שהוא אסר אינו נאמן וכו' ואלו הי' עומד בפנינו ואמר אני אחי' לא הי' משגיחי' על דבריו וכו' הלכך אין לחוש כלל ומותר' לשוק עכ"ל הרי קמן דפשיטא לי' להרא"ש כל שהי' דר עמנו זמן רב ולא נשמע ממנו או מאחרים שיש לו אחים הרי הוא בחזקת שאין לו אחי' וכעין ש"כ יו"ד סי' א' וח"מ ססי' ל"ז דבדבר ההוה ורגיל הוי לא ראינו ראי' ועיי' בב"ש רס"י מ"ז יש קצת פקפוק על זה:

500

501מ"מ בנידון דידן יראה דכ"ע מודו דהוה חזקה אלימתא טפי בשלמא האח שלא הזכיר מעולם שיש לו אח י"ל דלמא איהו גופי' לא ידע שהי' לאבי' בן ועוד מה הי' לו להזכירו ואולי לא הי' לו שום התעסקות עמו ואולי הכחיד תחת לישנו שלא להדאיג אשתו מחשש זקוקה אבל הכא שהאב חי עמנו חמשים שנה ולא הזכיר שיש לו בן ואיהו ידע בנפשי' ואב לא משכח בן ועוד כשצוה לפני מותו יש הקפדה בדבר להודיע להבן לזכות אבי' באמירת קדיש וכדומה ואי משום שאהב זה הבן ולא רצה שירש זה עמו מי לא הוי מצי יהיב כל נכסי' במתנה לזה ולהפקיעו מזה ועוד מסתמא לא ירצה אדם להפקיע יורשדאו' מכל וכל. ואלו הי' בכור לנחלה עבר נמי במצות עשה דיכיר כמ"ש רמב"ן ר"פ כי תצא וא"כ כ"ע מודי' דהוה חזקה גמורה דלית לי' בן לזה ואין אח לבנו להזקיק אשתו ליבם ועיי' תשו' מהרי"ט סי' פ"א התיר מהר"מ גלאנטי אשה לשוק מטעם תשו' הרא"ש הנ"ל אלא שם בסי' פ"ב וכן בתשו' מהר"י צהלין סי' ב' ועשרים גדולי ישראל שם נחלקו ואסרו האשה ההיא:

501

502והיינו דס"ל להני גאונים דעכ"פ צריך שיתחזק זמן רב בגבולתו בלי אחי' אבל א' שבא לכאן בן יומו ומחזק עצמו שאין לו אחים במה נתחזק שלא נאמין ע"א המתנגדו ואפשר מהר"מ גלאנטי נמי לא פליג אלא בעובדא דהתם שהי' נשבע בשעת קידושין שאין לו אח ומחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' ומיד נתחזק לנו באין לו אחי' ושוב אין ע"א נאמן אבל זולת זה מודה למהרי"ט וסייעתו דחזקה שע"י שלילות צריך עכ"פ זמן רב שהי' ראוי שנשמע דבר מאחי' ובית אבותי' ומה שפקפקו הגאוני' בנ"ב מה"ת ושב שמעתא ובית אפרים בהל' חליצה אומר אני אטו מהרי"ט גברא הוא דמידחי' בגילי דחיטתא. ואני אפרש לפע"ד דודאי הי' ראוי לחוש לכל איש שיש לו אח דלא שכיחי בן יחיד לאבי' ולכל הפחות מיעוט המצוי הוי וע"כ לכאורה כל האשה הנשאת לבעל יש בכלל חזקת א"א גם שלא תצא ממנו במיתתו בלי שתפטר מאחי' והא דלא אמרי' הכי היינו טעמא משום דמ"מ אינו מוחלט שתזקק ליבם שמא אין לו אחים או ימותו טרם שימות הוא ואפשר יש לו בנים או יהי' לו מאשה זו או מאשה אחרת אעפ"י שאין נושאי' ב' נשים בגלילתנו וכיון דאיכא כל הני ספיקות א"כ איתתא דא בחזקת היתר לשוק עומדת לאו מטעם ס"ס כמובן בלשון רשב"ם פי"נ אלא הלא אשה זו פנוי' היא ובחזקת היתר לשוק עומדת וע"י קידושי' אין החלט שתאסר אחר מיתת בעלה מטעם כל הני ספיקות נמצא נשארה בחזקת התירא קמא:

502

503אמנם כיון שזכינו לדין דכל חזקת היתר שלה מטעם שאין ברור לנו שיש אחי' לבעלה נמצא הבעל הזה כחתיכה ס' חלב ס' שומן ה"נ ס' יש לו אחי' ס' אין לו וע"א נאמן לברר ספק ואי אתי חד סהדי ואמר שיש לו אחים מהימן בזה שלא דר עמנו זמן רב ואין לו חזקה שאין לו אחי' וממילא אזדה להחזקת היתר דאשה דכיון דיש אחי' לבעלה שוב הוא נכנסת בשעת קידושין לספק זיקוק ואין לסמוך על מקרה שימותו או שיוליד בנים נהי אי לא אתי סהדא הוי הך איתתא בחזקת היתר לשוק דרוב נשי' אינן זקוקים כמ"ש הריטב"א והוא מטעם הנ"ל דאיכא כמה ספיקא מ"מ ע"א נאמן בהא:

503

504נמצינו למידן כל האשה הנישאי' ואין מוחזקי' באחי' היא בחזקת היתר אלא בתחלה היא רק בחזקת היתר אבל לא בחזקת שאין לו אחין וע"א נאמן לאוסרה ואם ימשכו ימים בהיתר ולא נשמע ולא נראה שום רמז שיש לו אח ומכ"ש בנידון שלפנינו שאבי' הי' לפנינו ולא נשמע שהי' לו בן אחר חוץ מזה הרי הוא בחזקה שאין לו אח ואפי' ע"א לא מהימן:

504

505והנה אמר יש לי בנים נאמן פירש"י אי אתי אח"כ חד אחוה דמיתנא הוא ומהרש"א בקידושין וב"ב צוח כי כרוכי' הא בלאה"נ אין ע"א נאמן נגד החזקה ונלע"ד דס"ל לרש"י ורשב"ם נהי אין ע"א נאמן לומר יש לו אחי' או אפי' לומר אני אחי' ורוצה ליבמה או שצריכה לפייסו לחלוץ לא מהימן לזה מ"מ אם לפי תומו אומר אני אחי' ורוצה לחלוץ מרצונו הטוב בלי שום עיכוב כי הוא יודע בנפשו שהוא אחי' של מת באמת ורוצה להציל האשה מאיסור יבמה לשוק וכעין שאמרו בס' טומאה ברה"ר הא איכא מיא בשקעתא דנהרא זילו טבולו במס' ע"ז ל"ז ע"א וס' זו כ' ר"ן פ"ב דכתוב' גבי אשה שאמר' טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ע"ש ובגליון הרי"ף וכן במתני' ג' פ"ד דדמאי בתי"ט בשם ירושלמי לענין קריאת שם למעשר עני ע"ש ומכ"ש אשה שבלא"ה פסולה לכהונה כגון גרושה וחלוצה מאז ועוד הכא דאיכא למימר מדאמר יש לי בנים יש קצת ראי' דאיהו גופי' חשש לאח שיבוא וקמ"ל דמהימן יש לי בנים ואין לחוש כלל אפי' לחלוץ מזה ומ"מ הרא"ש מיאן גם בזה ומפרש דאי אתי עדים דאית לי' אחים מהני דיבורא קמייתא נראה טעמא כיון דבשעה שאמר יש לי בנים לא היינו צריכי' לעדותו מהימן כבי תרי כיון דלא אמרו בשעת מעשה כמ"ש והסביר הרי"ף פ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) גבי ואשתמודענהי וכו' ע"ש וס"ל לרא"ש בלא עדי' אי אמר אחוה דמיתנא אין חוששים אפי' לחומרא בעלמא לחלוץ ולפוסלה מכהונה על מגן. ודוחק לי' לאוקמא בפסולה לכהונה:

505

506ואמנם מ"ש מהרי"ט להכריח מסוגי' שלהי האשה שלם דעכ"פ חוששי' להחמיר נגד החזקה דהרי התם חולצת ולא מתיבמת אע"ג דנותנת אמתלא כמ"ש תוס' וליכא משום דשווי' חד"א דהרי נותנת אמתלא ואפ"ה חוששים להחמיר נגד החזקה נ ל אין ראי' דהתם נותנת רק אמתלא על מה שאומרת מת בעלה והדר בנה או בהיפוך אבל עכ"פ מתו שניהם ועל זה לא יהבי' אמתלא לחזור בו וכיון שעכ"פ מתו שניהם ואין אתנו יודע מי מת קודם יש לחוש לדברי ע"א לברר הספק וחוששי' להחמיר אבל להוציא מחזקה דלא איתרע כלל אין לנו וכן כל מ"ש עוד מש"ס ורמב"ם מע"א ביבמה ניתן לה בן התם משום דס"ל לרמב"ם דשייך דייקא ומינסבא כמ"ש ה"ה שם והארכתי בישוב פסק הרמב"ם בזה וכאן אין צורך להאריך בזה:

506

507אך מה שיש לפקפק בנידון שלפנינו דאיכא תרי נשי דנהירא להו בקטנותן שהאב הזקן הכה הילד וברח ונהי בעדותן אין ממש להעיד מה שראו בקטנותן ועוד מאה נשי כחד גברא מ"מ הא כל עצמנו לא באנו אלא מכח חזקה כי איך אפשר שבזמן רב כזה לא נשמע בין החיים השכנים וריעי' שיש לו בן ומשו"ה לא נאמן ע"א. והכא הרי באמת נשמע פעם ופעמים שהכה ילד וברח שוב אין כאן חזקה וממילא מהימנת האשה חמותה כע"א דיש כאן אח ואמנם אותה האשה ששמעה רק שהכה נער א' ולא ילד שלו א"כ פשוט שאינו מגרע החזקה אדרבה משלנו הוא אלו הי' זה המוכה בנו מילתא דתמיהא כי האי מידכר דכירי דסתם אבא מרחם ברא ואינו מכהו מכה בלתי סרה ואם הכהו כך הי' מתפרסמת ולא שכחה האשה לאמור שהכה נער סתם אך אידך דאמרה ילד שלו יש לעיין ומ"מ נ"ל כיון שלא אמרה בנו שלו אלא ילד שלו י"ל שגידל בתוך ביתו או חורגו מאשתו ראשונה והנה בהג"ה מיימוני' ומייתי לי' רמ"א בח"מ ססי' מ"ב המגדל יתום בתוך ביתו וכ' עליו בנו או הוא כ' עלי' אבי' אינו מזויף דהמגדל יתום כאלו ילדו ורמב"ן בנימוקי חומש כ' ושם בת אשר סרח שהיתה חורגתו ונתגדלה בין בני' והיתה בת יורשת נחלה בא"י משו"ה מנאה הכתו' בין בני אשר ע"ש ואולי משאחז"ל יודע הי' מרע"ה שבנות צלפחד יורשת הן היינו מסרח בת אשר הוי פשיטא לי' מ"מ מוכח מזה דאין אדם נמנע מלקרא לחורגתו בתו ומ"מ בתשו' אחרת כתבתי שאין מכאן ראי' לתשו' מיימוני' הנ"ל דודאי אשר הי' לו בנים יורשי' בנחלתו אין קפידא אם תקרא חורגתו בתו דברתא במקום ברא לא תרית אבל היכי דאפשר דנפיק מיני' חורבא בירושת נחלתו אדם מקפיד שלא לקרא בנו מי שאינו בנו ושם הארכתי מ"מ בנידון שלפנינו שלא אמרה בנו אלא ילד שלו וגם מפי עצמו לא שמענו שקראו בנו או ילד שלי א"כ אין זה מגרע החזקה ואין ע"א אפי' כשר נאמן לאסור מכ"ש חמותה. ובשגם הא חקר בצד אסתן היינו בבריסק ולא מצא ועד כמה תתעגן ותיזל ע"כ מזכה אני במקומו למטינא שיבא מכשורי בשריותא דהאי איתתא ושלום לדייני ישראל ולמר ולתורתו הכ"ד החותם באהבה: פ"ב יום א' טו"ב כסליו תקי"ף לפ"ק.

507

508משה"ק סופר מפפד"מ:

508

509שנית להחכם הנ"ל.

509

510על הלוחו' השניות כבר השבתי בארך מאוד אחר העיון בכל דברי תורתו ונעמו לחיך עם פלפלת כל שהוא על כל פרט ופרט והנה אברך ה' אשר הניח לו ממשיגיו והשיגה ידו הגדולה ולא יאונה לצדיק כל און. ועכ"פ אזכיר גרגיר או שנים בראש אומר מאשר נאמרה ונישני' בלוחו' הראשונים עיקור סיומא דמילתא איתתא דא שרי' אם האמת כפי גביי' עדות של פר"מ ולפי שהרב הגאב"ד שלכם עומד על דעתו שאפי' לו יהי' ג"ע אמתי כמו שכ' פר"מ היא אסורה לעלמא ודבריו תמוהי' כאשר כבר כתבתי במכתבי הראשון רק שם כתבתי לרווחא דמילתא שאם הי' נודע לנו קודם חתונתו של זה הנעדר מפי אותן המעידי' מה ששמעו בקטנותן הי' ראוי' לחוש להם לא לעדות קטנותן דלאו עדו' הוא מה שמעידי' בגדלן שראו בקטנותן ומ"ש הגאב"ד בשם חלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק כ"ה דבעדו' אשה חיישי' לחומרא היינו בעדו' עיגונא שהאמינם חז"ל האמינם גם לחומרא אבל להעיד שניתן לה יבם לא. אך הייתי חושש מפני עכ"פ אין כאן אב מוחזק בלא בן אשר כתבתי בתשו' הראשונה מדלא שמענו ממנו מעולם שיש לו בן והכא הא אומרי' שמענו שאמר שיש לו בן והיינו חוששי' על בתו כשנשא אשה שלא יהי' כמוחזק בלא אחים וכל זה כשיהי' אומרי' כן קודם שנשא אשה אבל עכשיו שנשא וגם מת ואתחזק בהתירא איך יבואו אלו להחזיק לן איסורא ויפה כ' פר"מ מסכין של שחיטה כיון שיצא בהיתר ושם בתשובת הראשונה הארכתי ולא אבוא עתה אלא להעתיק מה שראיתי פר"מ הודה לו במ"ש דחמות' נאמנות להעיד על אשת בנה שיש לו אח מאם אחרת ולע"ד בטעות הודה לו וזה מה שאומר בזה לפע"ד אם חמותה נאמנת לעגן כלתה אחר מיתת בנה שאינה כלתה עוד ואומרת החמות שיודעת שיש לה יבם שאינו בנה של החמות כדי שתתעגן הכלה. ועיי' ב"ש סי' י"ז סקי"ג ובמ"ל פי"ב מגירושי' סוף ד"ה תו גרסי' ע"ש היטב:

510

511בתחלה נבאר פי' הירושלמי פט"ו מיבמות הלכה ח' מתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי וכו' פריך ותהא נאמנת מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנו' עלי' כך אינה נאמנו' עליהן אר"ח תפתר שהי' חמי' כאן וסיימה עכ"ל. ופי' פני משה רחוק ולפע"ד ק' הירושלמי היא ק' תוס' יבמות קי"ז ע"ב ותהא נאמנות לומר מת חמי אחר שנשאת כבר לאחר שכבר פסקה שנאת חמותה שלא תאכל שוב את הונה ואנן תנן כשם שאין נאמנו' עלי' וכו' פי' משום כמים הפנים אל פנים נמצא כיון שכבר נשאת ובטלה שנאת חמותה ממנה גם שנאתה בטל מחמותה ותהי' עדותה נאמנת על חמותה ולא ס"ל להירושלמי כתי' תוס' שם דגזרי' אחר נישואי' אטו קודם ומשני ר"ח תפתר כשהי' חמי' כאן וסיימיה וכפי' פני משה בזה שכבר הי' חמי' דר בכאן עם חמותה במדינה ואז הי' שונאת זא"ז ותו לא פקע שנאה ישנה אבל אה"נ אי לעולם לא הי' מכירה ואומרת שמת בעלה וחמי' ונישאי' שוב הותרה חמותה זהו נלפע"ד פי' הירושלמי. והנה בש"ס דילן קי"ז בעי למיפשט מהך מתני' דחיישי' למאי דיהי' אחר זמן דהרי אינה מעידה לחמותה והוה ס"ד דמיירי אפילו לא הי' זע"ז מעולם ועדיין לא היתה שנאה ביניהם ואפ"ה חוששת שמא יבואו ממד"ה ועל זאת הה"א הקשו תוס' איך ס"ד למימר הכי א"כ כשנישאת הכלה תינשא חמותה ותי' תוס' דהוה סד"א משום גזירה לפני נישואי' אטו אחר נישואי' וא"כ תפשוט מהכא ודחי ש"ס דלמא לעולם אי לא הי' מכירי' זא"ז מעולם לא הוה חיישי' למה שיהי' אח"ז אך מיירי דרגש לה צערא כבר ושנאה ישנה היא זו ולא תפשוט מהכא והרמב"ם ורי"ף לא מייתי הך דחמותה הבא אחר משמע דפשיטא לי' לקולא דלאו דיחוי הוא אלא האמת כן הוא וכבירושלמי דלאו בלשון דלמא אתמר. וממילא לא נדחק כלל לומר דבעי' צירוף שניהם דרגוש צערא מכבר וגם חוששת לצער העתיד דא"כ צ"ל אם כבר נישאי' הכלה גזרי' אחר נישואי' אטו קודם נישואי' זהו דוחק וחזינן דירושלמי לא ס"ל הכי ולא שבקי' פשיטות הירושלמי משום ס"ד דש"ס. והנה בכ"מ פי"ב מדייק דקדוק קל בלשון רמב"ם דאי מת בעלה של זו שהי' קרובי' לאלו והלכה ונישאי' לאחר מעידו' לה שמת בעלה האחרון ולא חיישי' שמתוך שנאתה יעיד' שקר כדי לקלקלה שאינן חשודי' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד עכ"ל נראה דלא הומ"ל בקיצור דכיון שמת הבעל גם שנאתם גם קנאתם אבדה ודלא כהנ"ל דז"א דאפי' בלא הנ"ל א"א לומר כן דהא הרמב"ם מיירי בכל ה' נשים ובתוכן צרה שהיא צערא דגופא שכ' רמב"ם בפ"ז מגירושי' אפי' צרתה נשואה לאיש אחר לא יעיד לזו ש"מ עכ"פ בצערא דגופא חיישי' לשנאה ישנה וא"כ איך נאמר כאן שתעיד על בעלה האחרון אע"כ גם שנאה ישנה מעיקרא לא הי' אלא להפריד מבעל זה ואותה שנאה ישנה עדיין קיים לכן צרה נשואה לא תעיד להראשונה שרוצה להפרידה מבעלה אבל הראשונה תעיד לשניי' שמת בעלה האחרון דלענין זה לעולם לא הי' שנאה מעיקרא:

511

512והשתא לפ"ז לא מצינו שום חילק בין חמותה צערא דממונא ובין צרה צערא דגופא דלעולם שנאה ישנה כדקאי קאי אך לא הי' מעיקרא אלא להפרידה מבעל זה אך צ"ע איך יאמר הכ"מ כן הלא כל עצמו לא כ"כ אלא משום צרה והלא מבואר ביבמות קי"ח ע"א דצרה לא תעיד לא מת משום דבעי' לעגנה ותמות נפשה עם פלשתים עבדה וצ"ע על הכ"מ ונ"ל הכ"מ דקדק בלשונו שמתוך שנאתה תעיד שקר כדי לקלקלה וכו' פי' לקלקלה לא חשידא רק להפרידה מבעל זה אבל לעגנה חשידא וכבר כתבנו דשנאה ישנה לא פקעה והשתא נהי דחמותה שאינה אם יבמה נאמנת שמת יבמה דלא חשידא לקלקלה משום שנאה ישנה אם אינה מפרידה מבעל זה אבל לומר יש לה יבם לעגנה לא מהימנת וזה ברור לפע"ד. אמנם אי היתה אומרת כן ערם נעשית כלתה שיש לבנה אח י"ל דחיישי' לה כיון דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מלתא בעלמא אמרה ומהימנת לנו שוב חוששי' והן הנה דברי הרי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו יע"ש שכוונתו דהאי אתתא והאי קרוב לא אתי לב"ד בשעת מעשה לאסהודי אשום דבר רק מילי בעלמא אמרי' והעדי' השומעי' מפיהם מעידי' מחר בשעת חליצה לפני ב"ד ולא הקרובי' והנשי' אך השומעי' מפיהם שלא בשעת מעשה יע"ש שזהו כוונת הרי"ף ואחר שנתחזק על פיהם שלא בתורת עדות שוב תתחזק כך ומעידי' עליו וזהו כעין הירושלמי דפ' אלו נאמרי' שפסקו רמב"ם בה' נזירות ובשגגו' ובה' סנהדרין פי"ו הלכה וי"ו ויעיי' גם ספ"א מאי' ביאה וזה צריך ביאור רחב אין כאן מקומו ומשו"ה אמת אי הי' אומרת כן בחיי בנה טרם שנשא אשה פשיטא שהי' חוששי' לה אבל עתה אין כאן בית מיחוש. עוד אעתיק דבור א' מהנ"ל. והנה מהרי"ט מייתי מסוגי' דנזיר ס"ג ע"א במתני' דאזלינן בתר חזקה שרגלים לדבר המעיין היטב סוגי' זו ומאי דאתמר עלה שם ס"ד ע"ב יראה דאין ללמוד חומרא לענינינו אדרבא קולא יש למצוא משם לדיני חזקו' והנה ריהטא דשמעתא כל ס' טומאה ברה"י ספיקו טמא אך הילכתא גמירי בטומאת התהום דאע"ג דספיקו טמא טומאת ז' ככל ס' טומאה ברה"י מ"מ בנזיר אינו סותר למפרע והיינו בשנודע לו אחר שכבר נפטר מנזירתו לגמרי שוב נודע לו בעדי' הנאמני' שבתוך ימי נזירתו נטמא בטומאת התהום נהי דטמא מכח ס' טומאה ברה"י מ"מ נזירתו אינו סותר ועיי' לשון תוס' פסחים פ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' ורצונו דטומאת התהום וכו' יע"ש. וכל זה אם כשבאה לו ס' טומאת התהום הי' כבר בחזקת טהרה אבל אם אז הי' טמא טומאת מת אחר בלא"ה אפי' כבר נטהר אז ולא הי' חסרון רק תגלחת מטומאה לטהרה ועכשיו נודע לו שהטומאת התהום אחר מלאת כל ימי נזירת טהרה שלו מ"מ סותר למפרע מפני שהי' אז כמוחזק מטומאה ראשונה לטומאת התהום ורגלים לדבר זהו המבואר שם:

512

513ואין ללמוד מכאן בעלמא דאפי אחר שכבר יצא בהיתר גמור כנידון שלפנינו ונולד ס' למפרע חוששי' להחזיק מאיסור לאיסור דשאני הכא דהרי עכ"פ טמא הוא בטומאת התהום טומאת ודאי מס' טומאה ברה"י וסתירה דנזיר הילכתא גמירי לה דאינו סותר ומסברא מוקמי' להלכתא בנטהר כבר לגמרי דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וז"ל שיטה מקובצת במתנה דנזיר האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הילכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת הי' לא ניתנו הלכה לטהרו עכ"ל. ועתי"ט שנתקשה לאיזה צורך מסיים שרגלים לדבר שהרי במשנה זאת כבר הזכיר הטעם שחזקת וכו' ולהנ"ל ניחא דהרי מטעם חזקת טהרה לא מטהרי' ס' טומאה ברה"י בשום מקום ובשגם שאין כאן חזקת טהרה שהוא טמא מת עכ"פ ורק משום הלכתא גמירי א"כ אפי' בחזקת טומאה נטהר אלא שיש רגלים קצת לדבר לחלק ביניהם וטעם להילכתא דגמרי הכי ואין ללמוד מכאן למקום אחר והנה הרמב"ם פ"ו מק"פ הל' י"ג כ' מי שנטמא וכו' שכיון שטבל בז' פסקה טומאה הראשונה אבל אם נטמא בששי וכי' והשיג הראב"ד הא גם בז' עד שלא טבל והזה סותר והכ"מ כ' הרי הרמב"ם כתב שכיון שטבל בז' פסקה וכו' ומיירי שכבר נטהר לגמרי ונטמא בשישי הוא לאו דוקא ה"ה בז' קודם טבילה והזאה ע"ש ולפע"ד להראב"ד נראה זה דוחק ברמב"ם דשישי לאו דוקא והא דקאמר שטבל בז' פסקה רוצה לומר עתה כשנודע לו הרי כבר פסקה טומאה ראשונה משטבל אז בז' משו"ה כיון שעתה כבר נטהר לגמרי כשנודע לו וכבר יצא הדבר בטהרה וגם אז טומאת התהום בשעת מעשה לא הי' ביום הז' ע"כ פטור מפ"ש ועל זה השיג הראב"ד הא אפי' אי הי' ביום הז' קודם טבילה והזי' יש להצריך פ"ש והנה דקדק הראב"ד טבילה והזי' משום דמסקינן התם ס"ד ע"ב דוקא חסרון תגלחת בנזיר הוה חסרון אבל הערב שמש לא דשמשא ממילא ערבא ותוס' שם ד"ה אמר אביי דחסרון טבילה פשיטא דלא הוה חסרון כיון דבידו לטבול כל שעה אך תוס' כ"כ גבי יולדת אבל בטמא מת דבעי נמי הזי' ואין בידו להזות עצמו כל שאין ביד עצמו הוה חסרון כמו תגלחת דבעי' כהן דוקא או קרבן וע"כ דקדק הראב"ד דמחוסר טבילה והזי'. וצ"ל דוקא הכא דהספק הוא ממקום אחר כגון אם הי' בשולי המקוה מת טמון לזה אמרי' מכיון שמקוה לפניו לטבול ושמשא ממילא ערבא תו לא מיקרי חזקת טומאה להחזיק מטומאת מת זה לטומאה אחרת אבל ס' באותה טומאה כגון אם נמצא עליו דבר חוצץ או שהמקוה נמצא חסר בזה לא אמרי' כיון שעומד לטבול ולהעריב שמשו כטהור דמי דאלת"ה צ"ע בשוחט עומד וסכין בדוק בידו לסלק חזקת שאינו זבוח ומ"מ כל ס' שיולד מעמידי' הבהמה בחזקת שאינו זבוח וכן הטובל עומד ומקוה לפניו וכל ס' בחציצה ובמדידת מקוה להחמיר ועכצ"ל בודאי באותו ענין עצמו לא יצא מחזקתו עד שיודע במה נסתלקה החזקה וכל ס' שיולד להחמיר אך ס' הבא ממקום אחר כגון טומאה אחרת בשולי המערה ונבוא להחמיר בספיקא הואיל שכבר הוא טמא בטומאת מת לזה אמרי' כיון שבטבילת מטומאת מת הראשונה אין חסרון והמקוה לפניו ושמשא ממילא ערבא ה"ל כאלו כבר נטהר ואין להחמיר עליו בטומאה אחרת. והנה במאי דאמרי' בחזקת אי' עד שיודע במה נשחטה ופירש"י אמה"ח ודעת רשב"א דמחזקינן מאיסור לאיסור אך ראיתי בס' שב שמעתתא להגאון מה' אלעזר ממיקלאש נ"י שכ' בסוף ספרו דבלא"ה א"ש משום דמפרכסת אחר שחיטה ואי לא נשחטה כהוגן אסורה לב"נ שעה א' משום אמה"ח ומוחזקת מאמה"ח זה לנבלה ולא נלע"ד דלהנ"ל בהמה נשחטה אעפ"י שמפרכסת נניח שיש בו אי' אמה"ח לב"נ הרי בידו לסלק הפרכוס וגם פוסק מאליו טפי מהערב שמש בשלמא אי נימא כהרשב"א דמוחזק מאי' לאי' ה"ל באותו איסור עצמו הוה בחזקתו הראשונה דנבלה ואמה"ח הכל חד כיון שמוחזק מאי' לאי' ולאותו אי' עצמו שמוחזק בו לא יועיל מה דשמשא ממילא ערבא אך אי לא נימא כרשב"א אלא אי' אמה"ח ואי' נבלה שני אי' הם ולהנ"ל כיון שבידו לסלק אמה"ח א"כ אינו זבוח חלף והלך לו ובמאי תאסר מספק ע"כ אין לנו אלא דברי רשב"א. ואתן קנצי למילין כעת עד פ"א אי"ה ומחיי חיים יתן לו חיים ארוכים ושלום ושלוה השקט כנפש אוהב לעבדי ה': פ"ב יום ד' כ"ד שבט תק"צ לפ"ק.

513

514משה"ק סופר מפפד"מ:

514

515שאלה איש א' יהודי מאנשי הצבא וזה זמן רב שלא בא ממנו שום ידיעה לביתו זו אשתו וכתב חמיו לשר א' משרי החיילים שהי' ממכיריו לחקור אחריו ובא תשובתו כי כבר מת וביום כ"ט אקטובר 1810 למספרם כבר נכתב כתב מיתה שקורי' טמָטענשיין שמת בלעמבערג ועוד האריך במכתבו שלא יהי' להם שום ספק בדבר כי בודאי מת חתנו של ר' דניאל הנקרא ליבל אשר הי' אצל בולי רעגימענט. שוב אח"ז חקרו עוד והשיג חמיו ר' דניאל מכתב טמָטענשיין ממקום גבוה גענעראל-קאממאנדא ושם נאמר שמת לייבל שמואל ממקום פלוני וגליל פלוני במדינת הגר והי' נשוי אשה והי' יהודי ומת בן כ"ב שנה ביום י"ג אקטובר 1809 למספרם בפעלטשפיטאל הנקרא פעסטר פעלטשפיטאל וחלה חולי מעים ובו מת ושיין הזה הוא כדרך השיינין הללו שהטופס הוא עשוי בדפוס והתורף נכתב ונחתם משרי החיל בלעמבערג והוא העתיק מפנקס ספרי חיים והמתים כנהוג אצל אנשי החיל. שוב העיד ר' שמעי' מבאנוויץ דחפשו אצל גענעראל-קאממאנדא אחר בנו והראהו בפנקס שכבר נמחק כי מת אז ראה אגב אורחו שגם ליב חתנו של ר' דניאל נמחק. ועתה יש לעיין אם למצוא היתר לאשת ליבל הנ"ל בת ר' דניאל:

515

516ראשון תחלה נאמר כי אין לספק כאן לשני יוסף בן שמעון כשיש כאן שמו ושם אביו ושם עירו והגליל והרעקומענד וגם ידוע שאין באותו הרעקומענד שום אחר כיוצא בזה ומספר שנותיו כ"ב שנה וכל כי האי גוני עדיף טפי מסימני' מובהקי' ביותר גם אין ספק שאמרו בדדמי כיון שמת על מטתו והוזכר באיזה חולי מת ושארי סימנים עדיפי טפי מוקברתיו כההיא דהוציאה להם מקלו תרמילו דסוף יבמות:

516

517אך יש לדון על גוף העדיות אם יש לה אמון להם או לא. והנה אי נניח במוחלט דמה שנמחק שמו מפנקס החיילים שהוא כאלו נכתב בפירוש שמת הי' קרוב להתיר עפ"י עדותו של ר' שמעי' שראה בפנקס לכוונה אחרת ואגב אורחי' הציץ וראה שנמחק שמו של ליבל הנ"ל והנה זה נמחק שלא ע"י שאלה והנכרים מעצמם מחקוהו ואין לך מסיח לפי תומו גדול מזה ועיי' בתשו' רשב"א הובאה ביתה יוסף בח"מ סי' ס"ח שהי' דן על מחיקת הנכרי' בפנקס שלהם ע"ש וה"נ דכוותי' אך ענין המחיקה וסבתה לא נודע לנו אולי הוא לסבת בריחה שברח מאנשי הצבא ולא מת ע"כ אין לדון על עדותו של ר' שמעי' כלל:

517

518גם עדותו של הנכרי במכתבו שכ' לחמיו שמת חתנו אין בו ממש כי הי' תשובה על שאלת ר' דניאל ואינינו לפי תומו. ואלכה לי אל השלישו טמָטענשיין הנשלח מגענעראל קאמאנדא וחתום משני שרי חיל והוא העתק מספר הערכי שלהם והנה יש על זה ג' פקפוקי' א' מאן לימא לן שהוא העתיק מהספר ההוא בודאי כתיבת הספר הוא לפי תומם אך השיין בעצמו נכתב עפ"י בקשת המבקש ואינו לפי תומם. שנית ה"ל עדות נכרי בכתב ודעת הרמב"ם סוף הלכות גירושי' דלא מכשרי' עדות בכתב אלא בכתב ישראל ולא כ' נכרי. ושלישית שאינינו מקויים ואולי עיקור הכתב הוא מזויף דאפי' להרמב"ן וסייעתו בנימוק"י סוף יבמות ור"ן פ' מי שאחזו דס"ל עדות נשי' לא בעי קיום דאוקמא אדאורייתא היינו בכ' ישראל דלא חצף ישראל לזיופא משא"כ גופן שלהן אפשר כ"ע מודו דבעי קיום:

518

519גרסי' בפ"ק דגטין כל השטרות העולות בעש"ג כשרים חוץ מגטי נשים ומסקי' חוץ מכגיטי נשים ר"ל כל השטרות שאינם אלא לראי' כשרים בעש"ג משום דלא חשידי לשקר כיון שדנים עפ"י מלך לא מרעי נפשיהו לאסהודי שקרא והוקשה לראשונים ז"ל א"כ משה ואהרן יהי' כשרים לעדות הלואה ומכר דהרי לא משקרי וכמה תירוצים נאמרו התוס' תירצו דלא מהימני ערכאות אלא מתקנתא דרבנן ומשמע משום נעילת דלת ובהגה' אשרי כ' משום שלם מלכות שהי' מקפיד אם לא נאמין לערכי שלו וחד תי' דמדינא כשר גוי לעדות ממון דאחיך הוא בענין זה שנצטוה על הדינין וכן משמע מלשון רש"י שם ט' ע"ב ד"ה חוץ מגיטי נשים ע"ש ולא מיפסיל אלא משום גזלנותא וערכי דלא חשוד לשקר מהימן מדינא ואיתא שם עוד י"א ע"א רבינא סבר לאפשורי בכגופי' דאורמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ודוקא ערכאו' דלא מקבלי שוחד זהו גי' הרי"ף והרמב"ם מצריך שיעידו עידי ישראל דלא מקבלי שוחד והרמ"ה סובר דבעי' עכ"פ שאינם ידועי' בקבלת שוחד והרא"ש פליג וס"ל אפי' ידועי' בקבלת שוחד מ"מ נהי דמקבלי שוחד להטות משפט גבר מ"מ לאסהודי שקרא לא מרעי נפשייהו ע"ש והובא דעות אלו בש"ע ח"מ סי' ס"ח. ומבואר שם ברמב"ן ורשב"א הובאו ביתה יוסף דספר הארכי חשוב כשטרות הנעשי' על ידם ומהימן טובא דקפדי טפי שלא לשקר וכן הוא בש"ע שם:

519

520ויראה אפי' להך טעמא דס"ל משום תקנתא דרבנן הוא דמהימני ומשום שלם מלכות מ"מ עכ"פ היינו הואיל ומהימני אבל אי הוה חשודי לשקורי לא הוו מתקני רבנן לעוות אדם בריבו ע"י עידי שקרים דאלת"ה א"כ מאי ארי' אינם מקבלי' שוחד אפי' מקבלי שוחד נמי דהרי רובא הכי איתנהי כמ"ש הרא"ש שם מההוא דפ' כל כתבי וא"כ איכא משום שלם מלכות אע"כ לא עבדי תקנתא לשקרי אלא הואיל ואתברר דערכי לא מרע נפשי' וא"כ נהי מגזירת הכתוב פסול לעדות ולא עדיפי ממשה ואהרן דלא משקרי ואפ"ה פסולם מגזירת הכתוב מ"מ הרי עקרו חז"ל דבר מן התורה משום תקנת אבל לעולם משום דלא משקרי ומכ"ש להך שיטה דגוי כשר לעדות ממון מן התורה דאחיך הוא בדינים ורק משום גזלנותא פסול וערכי שלא חשיד לשקר אוקמוה אדאורי' וכל זה גבי שטרי ראי' אבל בשטרי קנין לא דגוי אינו קונה בשטר ולא מקרי אחיך לענין זה וכבר הארכתי בזה בחידושי:

520

521וזה לשון רמב"ם סוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה ועבד ושפחה ועכום מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי כתב ובלא דרישה וחקירה שלא הקפידה תורה על העדות שני עדים ושארי משפט העדות ואלא בדבר שאי אתה יכול לעמוד על בריו אלא עפ"י העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שיכול לעמוד על בריו שלא מפי העד ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר לפיכך הקלו בו חכמים והאמינו בו ע"א מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל:

521

522מהמקובץ מבואר דערכי מהימן לעדות אשה בלא מסל"ת דאע"ג דסתם גוי בעי' מסל"ת משום דבמתכוון להעיד חשיד לשקר אפי' במילתא דעבידי לאגלוי' מ"מ בערכי דלא חשודי לשקר דלא מרעי נפשי' עדיף טפי במתכוונם להעיד ממסיחי' לפי תומם ועדיף נמי כתבם מפיהם דלא חתימי בשיקרא מרעי נפשיהו טפי מה תאמר נהי דמהימני מ"מ לאו בני עדות ננהי מן התורה הא ביאר רמב"ם דלא שייכי הכא דין עדות כלל ואפי' להפוסקי' דחיישי למקבלי שוחד מ"מ הכא לא חיישי' מכמה טעמים דע"כ לא חיי' אלא בשטרי ממונות דלרמב"ם אפי' לאסהודי שקרא מקבלו שוחד משום דא"נ יגלה נבלתם יכולים להשמט משא"כ הכא אם יבא הרוג ברגליו איה כבודם. ותו התם בין איש לחברו ישקרו משא"כ הכא למאי ניחוש אי נימא שאיש מלחמה שאנו דנים עליו חי הוא וייקר פדיון נפשו בעיניו ויהיב שוחדא להוציא לחירות וזייפו לכתוב שמו בספרי המתים לזה לא ניחוש שהרי פשוט בכל יום שנתפסו בורחים כאלו ויומסרו לידי אנשי הצבא וא"כ הרי יגלה נבלותם לעיני המלך והשרים ויחייבו ראשם למלך וליכא למיחש אלא שמא באמת חי ועודנו עומד ומשמש ולא נכתב כלל בספרי המתים והשיין הוא שנכתב בשקר ע"י שוחד ממי שרוצה להכשיל האשה והנה לא מצינו חשש זה אלא בחמשה נשים ששונאים אותה ואמרי' שלהי יבמות דשעת הסכנה כותבי' ומעידי' ואין חוששי' לחמשה נשים משום שא"א בענין אחר וה"נ ועוד לא מצינו שחששו שתשכר הצרה עידי שקר אלא היא בעצמה תשקר אבל לא שתשכור אחרים:

522

523ואכתי פש גבן שהשיין הזה איננו מקויים ומאן לימא לן שהשרי' חתומים עלה דלמא הצרה גופה זייף כדי להכשילה. הנה כבר כתבתי במקום אחר במ"ש רמב"ן ורוב פוסקי' דבעידי נשים מכשירים שטר בלא קיום דאוקמוה אדאורי' שצ"ע לכאורה דהא דמדאורי' לא בעי קיום טעמא משום דלא חציף איניש לזיופא והיינו מתובע לנתבע אבל בשטר שכ' בו פלוני מת וחתום בו פלוני מאי חציפות שייך בזה אם כתבו ראובן על שם שמעון ומי יודע מי כתבו וזייפו והעליתי לפרש דהכי אמרי' דהא הך דמן התורה לא חיישי' לזיופא איננו ברור דליכא שום אדם בעולם דחציף לזיופא דודאי איכא רמאי דמהדרי אזיופא אלא ארובא סמכי' דרובא דעלמא לא חציפי לזיופא וצ"ל שהוא רוב מעלי' ואפשר אפי' רובא דרובא ומוציאי' ממון על רוב כזה כן צ"ל וא"כ הה"נ בעדות נשים נהי דחציפות ליכא מ"מ לא איתא אינש בעלמא כלל דחשיד למיטרח לזיופא כדי להכשיל לבד מחמשה נשים ואינהי הוה מיעוטא דמיעוטא ולא ניחוש להו זה נ"ל בכוונת רמב"ן וסייעתו כי זולת זה לא זכיתי להבין כלל [עיין לקמן ס' מ"ט] וא"כ אין נ"ל לחלק בענין זה בין גופן שלנו לגופן שלהן:

523

524ועוד נ"ל דהכא כמקויים ועומד הוא שהרי כבר נזכר לעיל שר' דניאל כ' לשר א' משרי החיל להודיעו מחתנו ליב והנה כ' הזה שלח לו על הדואר והשר השיב לו על הדואר וע"ג הכתב נכתב לר' דניאל וגם הגיע עדיו ושם נאמר שעתיד להגיע טאטען שיין ככל מה דכתב ומפורש בטאטען שיין שהגיע לידו אח"כ באמת. והנה האגרת הלז אין צריך שום קיום כי כל כתב הנשלח על הדואר לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על הדואר הרי הדבר ברור שהוא מבעליו ואין בו זיוף כמובן לכל מבין ואין צריך שום קיום. ונהי דעל עדותו של אותו השר אין לסמוך כיון שלא הסיח לפי תומו וגם אינינו ערכי ממונה על זה מ"מ מסתיין שהוא בישר לנו שכן יגיעונו טאטען שיין אם נבקש אותו ממקום פלוני וכן הוה נמצא תו ליכא למיחש למידי והרי זה כעין ר"פ דאכשר שטרי פרסאה ע"י תרי ארמאי זה שלא בפני זה ששניהם מעידי זע"ז וה"נ דכוותי':

524

525וממילא אזדא נמי פקפוק השלישי דרמב"ם מקפיד דוקא כ' ישראל אבל לא כ' גוי הנה ה"ה כ' בטעמו משום מסיח לפי תומו אמרו ולא כותב ע"ש והדבר תמוה מה לי מסיח או כותב אבל האמת הוא משום דבעי' מסל"ת ובכתב א"א להבחין אם כתבו לפי תומו או במתכוון להעיד וכיון שבארנו שהערכי מהימן יותר במתכוון להעיד מלפי תומו ובכתב יותר מבע"פ א"כ תו ליכא למיחש למידי:

525

526וכעין ראי' לסברא הנ"ל דערכי נאמן בעדות אשה במתכוון להעיד ובכתב הוא מתשו' הר"ן סי' ג' הביאו ב"י סי' י"ז במעשה אשה א' שלחה שליח גוי להבי' אגרת לבעלה המומר וכשבא השליח אמרה גויה אשת המומר כי כבר מת בעלה והלך השליח אצל גזבר ושר העיר ליתן לו כ' עדות שעשה שליחותו ושמת אותו שהביא האגרת אליו ואמר הגזבר תחלה אחקור אחר הדברים אם כנים הם וקבל עדות שמת וקברוהו ואח"כ נתן לו הגזבר כתב ראי' להשליח שעשה שליחותו וחזר השליח אל האשה ופסק הרן דאין היתר לאשה זו כי אין כאן מסל"ת שהעדים שהעידו לפני הגזבר ע"י שאלה הגידו וגם גויה אשת המומר שאמרה לשליח מת בעלי מסתמא אין דרך שתתחיל היא לדבר עם השליח ולומר מת בעלי טרם שישאל השליח על בעלה ואעפ"י שאין מפורש כן בדברי שליח שהוא התחיל מ"מ מסתמא כך הי' מעשה אלו דברי הר"ן ז"ל וקשה תיפוק לי' שאפי' יהי' העדים כולם כשרים ונאמנים מ"מ הא אנחנו לא שמענו מפיהם מאומה אלא השליח סיפר כן והא השליח הוא גוי והוא לא הסיח לפי תומו כי הי' צריך להשיב שולחו דבר ולא נאמין לו כלל שהעידו העדים כן וצריך לומר שהי' כתוב כן במכתב הגזבר ולא הי' צריכי' לשיחתו של השליח כלל. אלא אכתי קשה מה הי' צריך לומר שהעדים לא הסיחו לפי תומם תיפוק לי' שהגזבר גופי' כתבו ע"י בקשת השליח ואינינו לפי תומו ובשגם הוא עדות בשטר של גוי ואינו מקויים אע"כ מכתב הגזבר הממונה להגיד לאדם ישרו ה"ל עדות מועלת בעדות נשים אפי' במכתב ובמתכוון להעיד ומטעם הנ"ל:

526

527וחזי לאצטרופי נמי מה שראה ר' שמעי' בספרי הערכי הנ"ל שליב חתן ר' דניאל נמחק ואעפ"י שכתבתי שיש להסתפק אולי נמחק מחמת בריחתו מ"מ הענין משמע כמו שהראו לו בספר ההוא שבנו של ר' שמעי' מת גם באותו אופן ראה את ליב הנ"ל ולשון נמחק אפשר שאין ענינו ע"י העברת קולמוס אלא שכן יאמר שכבר נמחק ונמחה שמו מבין צבא המלחמה ולהדי' אחז"ל רשעים נכתבים למיתה ומבואר שיש לרשעים ספר מיוחד הנקרא ספרן של רשעים ומייתי ש"ס עלה קרא ימחו מספר אלו ספרן של רשעים ונמצא שהכתיבה למיתה נקרא מחיי' מספר וה"נ דכוותי' ואם אפשר לפרש כן תו לא צריכי' מטעם ערכאות אלא מטעם ע"א ישראל המעיד מפי גוי המסל"ת שהרי לא נתכוונו להראות לו אלא אגב אורחי הביט מחיקתו של ליב. מכל הלין טעמי' הי' נ"ל להתיר אשת ליב בת ר' דניאל הנ"ל מכבלי עיגון ואך הואיל ולא שמעתי עדיין מי שהתיר כיוצא בזה ע"כ לא אחיר עד שיסכים עמי א' מגאוני הדור כי היכי דלימטי שיבא מכשורי:

527

528שוב הגיעני מכתב מהגאון מהר"מ באנעט אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה יע"א והסכים להתיר עפ"י עדותו של ר' שמעי' לחוד אם יבורר שנמחק מטעם מיתה כי ה"ל ממש ע"א המעיד עפ"י גוי מסל"ת דהכתיבה בפנקס שלהם או המחיקה ה"ל גוי מסל"ת וישראל שראה כן ה"ל ע"א המעיד עפ"י גמסל"ת וככל מה שכתבתי לעיל. אמנם להתיר עפ"י עדות ערכאות שלהם לחוד מבלי מסל"ת אע"ג דלא משקרי ע"מ לא נראה להתיר משום אל תשת רשע עד והרי הרא"ש לא התיר עדות בעלי תשובה משום תחלתו וסופו בכשרות והיש"ש שלהי יבמות סי' כ"ה תמה על הרא"ש בזה ומ"מ לא מלאו לבו לחלוק בזה וה"נ דכוותי' אלו דבריו והנה בההיא דהרא"ש גופי' כבר הסכימו כל האחרונים להתיר ועיי' ס' עזרת נשים סס"ק ס"ב ועוד נחזה נשית לבנו בטעם שהחמיר הרא"ש כמו שתמה מהרש"ל זצ"ל והטעם כיון שמן התורה פסול א"כ אין לנו אלא מה שהתירו חכמים להדי' כי אולי ראו שסגי בתקנת עגונו' להתיר עפ"י ע"א ואשה ושפחה או גמסצ"ת ורשע מסל"ת אבל להשית רשע עד או שאינו תחלתו וסופו בצדקת זה לא צריך וסגי בהכי וצריכי' נמי לומר מה שהתירו כן בשליח הגט כמבואר ברא"ש ספ"ב דגטין ובש"ע סי' קמ"א סל"ד אפשר התם הי' צריכים אותה תקנה משום עגונא ולא בעדי מיתה ונימא א"כ ה"ה ומכ"ש שלא להכשיר עדות ערכי כשאינו מסל"ת משום אל תשת אפי' לא ישקר כי לא הצריכו לקולא זו וצריכי' לומר לפ"ז מה שהתירו שטרות בערכאות נכרים ולא חששו לאל תשת משום דהתם היה צריכי' לאותה תקנה או משום נעילת דלת כמ"ש תוס' או משום שלום מלכות ואולי בעדות מיתה לא שייך זה ומנ"ל להקל כך צריך אני לומר להקים דברי הגאון הנ"ל ואומר אני לו יהיבנא לי' כל דבריו נאמר כל זה בימים הראשונים שהי' טובים מאלו אך עתה ידוע שכמה מאות מישראל כבר מתו בין צבא המלחמה ואם לא נכשיר עדות ערכאות שלהם איכא חשש עגונה יותר ויותר מכל הנ"ל ע"כ במקומי אני עומד לזכות ומ"מ בהנ"ל חלילה לי לעשות מעשה אם לא כפי הסכמת הגאון דמדינה אך להתלמד במקום אחר כתבתי:

528

529ימים או עשר אחרי כתבי זאת הגיעני מכתב מבית דינא דהאי אתרא עם גביות עדות ושם מבואר מעולם לא שאל לשום גוי על חתנו אלא שהשתדל אצל שרי קומידאט להחליף איש אחר במקום חתנו ולהוציא לחירות וגם אל שר הצבא כתב להשתדל כנ"ל ועל זה השיב שר הצבא במכתבו הנ"ל הרי חתנך כבר מת ותקבל טאטען שיין באובן ישן ושוב חזר ר' דניאל אצל שרי קומידאט לזרזם בענין חליפי' הנ"ל ואז הוציאו לו טאטען שיין שנשלח לידם מלעמבערג אשר משם נשלח לאובן ומאובן לקומידאט כנהוג. ואם כן הוא אין לך מסל"ת גדול מזה ואחר שהנתנו דערכאות לא משקר ותורת עדות אין כאן ובזה לא יחלוק הגאון וכבר כתבתי לעיל משום חשש זיוף ליכא דע"י אגרת מהשר צבא ה"ל כמקויים וא"כ איתתא דא שרא להתנבא לכל גבר דתצביין בלי ספק: פ"ב יום ה' ט"ז מנחם תקע"ג לפ"ק.

529

530משה"ק סופר מפפד"מ:

530

531רב שלום לנופך ספיר ויהלם רב חביבי המאוה"ג המופלג ומפורסם החרוץ ושנין כש"ת מוהר"ר בער נ"י אב"ד דק"ק אייבשיטץ יע"א:

531

532יקרתו הגיעני ע"ד עגונה א' שנלקח בעלה לצבא המלחמה ולא נודע ממנו מאומה כמה שנים אך כעת ע"י החקירה והדרישה של האשה אצל רעגימענט א"ל כי מת האיש הלז אשר שמו הי' כך מעיר אייבשיטץ וגם חקרה אצל רעגימענטס קאנצלייא כי רשומי' שם כל המתים שם והי' כותב יאזעפה בערגר מעיר אייבשיטץ מת ביום פלוני והנה כדת מה לעשות להתירה להנשא בכתב זה עכ"ל ואחר שנכנס בפלפול בענין מצא כ' בשטר כ' גוי ואם יש להאמין מטעם ערכאות אחר כ"ז סיים בסוף דלשני יב"ש ליכא למיחש הכא מטעמי' שכ' פר"מ שם ולא נשאלתי על זה גם לא הזכיר אם מת במלחמה ואם כ' שם וקברתיו או כיוצא בזה כי רגיל הוא שנכתב באותו ס' זכרונות באיזה חולי מת ובאיזה מקום נקבר ומ"מ על שלא נשאלתי לא נזקקתי להשיב והנה מה שנוגע לנאמנת הערכאות כבר כתבתי במק"א [עיין לעיל בתשובה הקודמת:]

532

533אך יען פר"מ העמיק עיונו בענין מצא כ' בשטר ובפוסקי' השייך לזה אמרתי לבאר הסוגי' בעזה"י וממילא רווחא שמעתא וה' יאיר עינינו:

533

534הרי"ף שלהי יבמות מייתי ירושלמי בפלוגתא דמצא כ' בשטר פלוני מת ר' ירמי' מקיל ור' בון מחמיר ומייתי ירושלמי ברייתא להדין וברייתא מסייעא להדין ולא הכריע ונימוק"י בשם הריטב"א כ' שסמך הרי"ף להקל ממ"ש בפ' מי שאחזו בעדות אשה הקילו וגם הר"ן פ' מי שאחז כ' כן דרך שסמך עצמו הרי"ף על פ' מי שאחזו וטא"ע סי' י"ז כ' א"א הרא"ש ז"ל מביא דברי שניהם ולא הכריע וכ' הרב"י אפשר גם הרא"ש סמך אפ' מי שאחזו והביאו לזה לשון הטור שכ' הרא"ש מביא שניהם ובאמת הרא"ש לא הביא כלום כי ידוע דהרא"ש כ' ספרו ע"ד פי' סביב הרי"ף כמו שעשה הר"ן וכמו שנדפס בהל' קטנות שעם הרי"ף שנדפס הרא"ש סביב הרי"ף ולא מייתי רא"ש דברי הרי"ף כלל רק מפרש דבריו ואף בהלכות קטנות שנדפס בש"ס אצל מס' סנהדרין הכניסו המדפיסים דברי הרי"ף בתוך דברי הרא"ש והיו לאחדי' ומי שאינו יודע סובר כי הכל דברי הרא"ש ולית' וכן הוא בכל הש"ס המדפיסים הכניסו דברי הרי"ף בתוך דברי הרא"ש והנה הכא בין הירושלמי דשלהי יבמות ובין הך פסק דמי שאחזו אינינו דברי הרא"ש אלא דברי הרי"ף ואך הרא"ש לא חידש עליו כלום והניחו סתם וס"ל להטור אי לאו דפשיטא להרא"ש דאין הכרע מסוגי' דמי שאחזו הי' מתעורר וכותב כמ"ש הנימוק"י או הר"ן אע"כ פשיטא להרא"ש שאין הכרע ולהחמיר וזה ברור:

534

535וראיתי בב"ח וב"ש סקכ"ז שחשבו דהר"ן מפרש פלוגתת' בכותב לזכרון דברי' בעלמא וכעין ברייתא דכתובות ך' ע"א כותב אדם עידותו בשטר וכו' ע"ש ובתוס' וס"ל דבהא פליגי אמוראי דירושלמי ולא נלע"ד האמת כי הר"ן פ"ב דכתובות שם מייתי תוספתא יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה משא"כ עדים ויפה כח עדים שאם אמרו מת פלוני תנשא מצאו כתוב בשטר לא תנשא ואם אמרו מ"ש בשטר שמענו ושכחנו תנשא ע"ש והך ברייתא אדאורייתא קאי וקאמר שכותב הוא עצמו בשטר הרי את מותרת לכל אדם הוה ספר כריתות הכורת בינו לבינה ואם אומר הוא עצמו כן בפני עדיה לא מהני ויפה כח העדים שאם אומרים בפיהם מת או שום עדות דבר איסור מהימן וכשאינו זוכר רק מצא כתיב בכתב עצמו שכתב לזכרון והוא אינו זוכר אינו עדות מן התורה וכדאיתא בש"ס התם אבל אפשר מדרבנן משום עגונא הקילו אך ברייתא לא מיירי מזה אך ברייתא דהירושלמי דמסייעא לי' לר' בון מיירי מדרבנן דיפה כח שטר שטורף ממשעבדי משא"כ עדים והחילוק הזה הוא מדרבנן ויפה כח עדים משטר שאם אמרו מת פלוני תנשא אשתו ואם מצאנו אנחנו כ' בשטר אפי' ע"י עדים מת פלוני לא מהני אפי' מדרבנן לא תקנו תקנות עגונות בזה לר' בון:

535

536איברא בהג"ה מרדכי פ"ב דיבמות סי' צ"ט המעיין שם יבין דס"ל ברייתא דמסייעא לי' לר' בון נמי בעדים עצמם שכ' לזכרון בעלמא ואינם זוכרי' עדותם וס"ל דהאי מצאו כ' בשטר אעדים עצמם דברישא קאי עדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו ואם הם עצמם מצאו שכתבו לעצמם מת פלוני אך אינם זוכרי' לא תנשא אבל עדות גמור אפי' לר' בון מהני ור' ירמי' דמקיל אפי' בכותב לזכרון היינו עדים עצמם אבל עד מפי עד תרי קולא בהדדי מנ"ל להקל אלו דבריו וצ"ל דס"ל בעלמא כר"ת דשולח כתבו לב"ד כשר מן התורה וכל השטרות דאוריית' הם ורק במעיד עפ"י כתבו לזכרון ואינו זוכר דלא הוי ראוי לבילה וס"ל לר' בון אפי' בעגונה לא הקילו ולר' ירמי' הקילו אך תרי קולא לא הקילו אבל למאי דקיי"ל אפי' שטר הוה דרבנן וא"כ אס"ד דר' בון מודה דעדות שטר מועיל בעיגונא משום קולא אך כותב לזכרון דלא הקילו מלגבי עדות ממון ור' ירמי' ס"ל הקילו טפי מאי מייתי מברייתא דמסייעא לר' ירמי' הא ר' בון נמי מודה דאקילו בעגונא ואכשרו מפי כתבם הפסול מן התורה ומה סייעתא לר' ירמי' אע"כ ס"ל למרדכי הנ"ל כר"ת אבל למאי דקיי"ל אפי' שטר הוא דרבנן א"כ לר' בון פסול כל שטרי ולר' ירמי' כשר הכל אפי' כותב לזכרון בעלמא דחז"ל בטלו דין דמפי כתבם בעגונא לגמרי ואפי' עד מפי עד נמי כשר דלא פלוג:

536

537ועיין תוס' יבמות קכ"ב ע"א ד"ה דחזו לי' וכו' שבתשו' אלשך סי' קי"ח וב"ש סוף ס"ק כ"ט נדחקו בהמשך דבריהם ופשוט דהא פשיטא דהאי פליגי מצאו כ' בשטר דלא חיישי' לצרה אי א"א לקיימו דהיכי דא"א נותני' אעפ"י שאין מכירי' כמ"ש בש"ס דילן שם וכהסכמת חלקת מחוקק בתשו' דלא כהגאון מהר"מ כ"ץ אביו של ש"כ ז"ל שם וזה פשוט אך ניחוש שמא שד כתב דמשמע בש"ס דחיישי' אפי' היכא דלא אפשר אי לא חזי לי' בבואה דבבואה וזה לא שייך בכתב ע"כ הקדימו תוס' דבירושלמי מחלק דוקא בשדה ובבורות חיישי' אבל לא בעיר והקדימו נמי ש"ס פ"ק דמגילה נמי אינו מתנגד להירושלמי דגם שם מיירי בשדה אבל לא בעיר ושוב מייתי פלוגתא במצאו כ' בשטר ומיירי במצא בעיר דליכא למיחש לשד כנלע"ד כוונתם עפ"י פשוט וא"כ מוכח דס"ל דמיירי במצאו בשוק ולא בעד עצמו שכ' לו לזכרון ואינו זוכר ודלא כמרדכי הנ"ל:

537

538ואמנם מה שהרעיש העולם הגאון מוהר"מ כ"ץ הנ"ל בתשובתו דלאיזה צורך הביא הרי"ף כלל הך פלוגתא דירושלמי כיון שסוף סוף סמך עצמו אפסק דפ' מי שאחזו גם לדידי יל"ד בדברי הרי"ף פ' מי שאחזו מה שהאריך וכ' אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם לאיזה צורך כ' זה דרחמנא אמר מפיהם וכו' והנה בברייתא דמייתי סייעתא לר' ירמי' צ"ע וכי ר' בון או אפי' אידך ברייתא פליגי אהא דנישאי' אשה עפ"י ע"א ותורגמן ואפי' שפחה ומסל"ת כמ"ש תוס' שלהי יבמות ואי נמי ס"ל כר"ע קודם שהחזיקו ע"ש א"כ מ"ש דפליג במצא כ' בשטר ולא בע"א ועד מפי עד אע"כ ס"ל לרבנן שום סברא לחלק בין מפי כתב לע"א ועד מפי עד א"כ מה סייעתא מייתי לר' ירמי' מברייתא דמפי ע"א ותורגמן וצע"ג לכאורה אבל האמת יורה דרכו דהנה ריהטא דשמעתא פ' מי שאחזו דהוה ס"ד כיון דרב החמיר בהרכנת חרש עד שיכתוב ש"מ הגדת כתב הגדה מעלי' הוא שמודיע לנו דעתו צלילתו של חרש וא"כ אין לך הגדה גדולה מזו דכתיב בעל כנפים יגיד דבר כמ"ש חי' רשב"א פסוק זה ועי' רמב"ן פ' שופטים דע"י רפרופי כנפי עוף ועשיית צל בכנפיהם הי' יודעי' עתידות בחכמת הטייאר ונקרא ההודעה ההוא הגדה מכ"ש כתיבת החרש שמודיע לנו צלילות דעתו וא"כ ק' מברייתא דפוטרו מקרבן שבועת עדות מאם לא יגיד ומשני מאם לא יגיד לא אימעט אלא מפיהם משמע דוקא דיבור פה והדר קשי' להו מהא דבודקין לעדות ומשני עדות אשה אקילו והשתא י"ל היינו בהס"ד אבל למסקנא דפליגי תנאי אי כתבת חרש מהני א"כ הדרן לקמייתא דברייתא דפוטרו מקרבן שבועה ס"ל כת"ק דכתבת חרש אפי' הגדה לא הוה ומימעט מאם לא יגיד בלא קרא מפיהם ואידך ברייתא דמכשיר הרכנה לעדיות אתי כרשב"ג ובין הרכנה ובין כתיבה מקרי הגדה ולכל עדות כשר דלא דרשי מפיהם ולא מפי כתבם אלא אם לא יגיד והאי ודאי הוה הגדה מעליא וא"כ אי כן הואיל למאי דקיי"ל כת"ק דכתיבה לא הוה הגדה גם לעדות אשה לא מיתכשר דלא מצינו דאקילו רבנן אלא במאי דנפקא לן מקרא דעפ"י שנים עדים ולא ע"א ולא מתורגמן בהא אקילו בעיגונא וסמכו אקרא דמייתי בספרי דלא יקום ע"א באיש אבל קם באשה ועלה קאי עפ"י ב' עדים אבל פסול כתבם דנפקא מאם לא יגיד אין לנו להמציא קולא בעדות אשה ונראה דזה הי' באמת סברת ר' בון וברייתא דמסייעא לי' לה אך להשמר מזה כיון דסתמא דש"ס פ"ד דאחין ובכתובות ך' מייתי מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ קיי"ל הך דרשא וא"כ אפי' הוה כתבה הגדה מעלי' עכ"פ מפיהם אימעט וע"כ הך עדיות דברייתא ע"כ אעדות אשה קאי ומשום דנפקא פסולי' מפיהם כשבטלו חז"ל חומרת אותו פסוק גבי עגונה גם פי כתבם בכלל קולא והיינו דמאריך הרי"ף ומייתי בפ' מי שאחזו אבל שאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם וכו':

538

539והנה הרד"ך בתשובה בית כ"ג כ' מסברא בהא דס"ל לר"ת דהרכנה בגופו עדיף מכתיבה היינו כתיבה שלא בפנינו אבל כתיבה אין לך הרכנה גדולה מזו אלא שכ' דרהיטא דשמעתא דפ' מי שאחזו משמע דכתיבה עדיף מהרכנה ולפע"ד ליתא דסוגי' משמע כהאי שיטה שכ' רא"ש משם ר"ת דאע"ג דרב דאמר חרש מהני לי' כתיבה אע"ג דהרכנה לא מהני ש"מ דהכתיבה עיקור הודאתו לא מטעם שכותב לפנינו דהוה כהרכנה שהרי הרכנה אינו מועיל אלא הכתיבה בעצמה מורה לן צלילות דעתו וה"ה ומכ"ש פקח הכותב למקום אחר דצייתינן לי' והוה לשמה וזו היא רהיטא דשמעתא לרב אך לפ"ז לרב ליכא תנאי אלא רשב"ג מפרש דברי ת"ק בד"א בפקח ונתחרש ורב נמי בהכי מיירי ודתנן לא יוציא עולמות היינו אפי' חריף טפי ומרכין אבל לכתוב אינו יכול אך ר' יוחנן אתי וחדית לן דפליגי והיינו משום דפשיטא לי' לר' יוחנן דהרכנה דגופי' עדיף מכתב שלא בפנינו וכותב בפנינו נמי לא הוה אלא הרכנה כיון דהוראת הכתיבה אינה הוראה א"כ לא הוה אלא כהרכנה וכיון דתנן עולמות ע"כ אין חילוק בין מרכין לכותב ופליגי ת"ק ורשב"ג והלכה כת"ק והש"ס דמשני לר' כהנא תנאי היא האמת משני דהכי קיי"ל דהוה פלוגתא אבל לרב לא פליגי וכיון דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן קמה הלכתא כדברי ר"ת:

539

540אבל מ"ש דכתיבה בפנינו הוה הרכנה אמת נכון הדבר דהרי הרכנה בגופו כל דהו בשום אבר מהני ולאו דוקא הרכין בראשו ואלו הי' מורה באצבעותיו אותיות שיצורף ממנו כתבו גט לאשתי כקבוטל קפוטל דיומא י"ט ע"ב הי' מועיל בלי ספק והשתא הואיל ובאצבעותיו כותב על הספר בדיו מגרע גרע אין הרכנה גדולה מזו ולא ממעט מקולו אלא כותב שלא בפנינו אפי' פקח דלא ראינו הרכנה שלו נהי לר"ת לענין עדות מהני כיון שראוי להגדה מ"מ לענין כתיבת הגט לא הוי לשמה בכהאי גוני עד ששמעו קולו או יראו מעשה בגופו. והשתא אי לאו דמייתי הרי"ף הירושלמי שלהי יבמות מסוגי' דמי שאחזו ה"א לא התירו עדות אשה בכותב לפנינו דהוה מעשה בגופו דבשאר עדות פסול כדכתיב מפיהם ולא וכו' ופי ממעט כל האברים ולכה"פ כשאינו ראוי לדיבור פה אפי' לר"ת פסול מ"מ בעיגונא התירו אבל מצא כתוב שלא בפנינו ה"א דלא מהני אפי' בעיגונא משו"ה מייתי ירושלמי דברייתא מסייעא לר' ירמי' דס"ל לירושלמי דאפי' מצא כתוב הכל בכלל קולא דעיגונה ומהך פלוגתא לחוד ה"א הלכה כר' בון דלאו מפיהם ולא כתבם אימעט אלא מלא יגיד ובאותו פסוק לא הקילו רבנן קמ"ל סוגי' דמי שאחזו דמפיהם אימעט ותרוויי' צריכי' אהדדי וזה דעת הריטב"א והנימוק"י וקרוב לזה דעתו אעפ"י שכ' שמא והטור משמע לי' דרא"ש מחמיר בהחלט דאין למידין כתב שלא בפנינו מכ' לפנינו: מ"מ רוב הפוסקי' כולם מסכימין להתיר ורמב"ם בראשם פי"ג מגירושין ה' כ"ח אלא שהתנה שיהיה כ' ישראל וכ' ה"ה הטעם שלא התירו אלא גוי מסל"ת ולא כתב לפי תומו והדברי' תמוהים כמ"ש הרב"י בבד"ה עוד כ' ה"ה שכן מוכיח הסוגי' דפ' מישאחזו והקשה הלח"מ הא כן מפורש התם ותי' במצא כתוב אפשר ע"ד השטאה כ' ע"ש: והנה כבר כתבנו דיש לחלק בין ההיא דכותב לפנינו דהוה כהרכנה בגופו ובין כותב שלא בפנינו לכן כ' וכן מוכח ואין להקשות לפ"ז אסדור הרמב"ם שכ' תחלה הך דמצא כ' שנכתב שלא בפנינו ואח"כ כ' וכן מי שנשתתק וכו' הלא האי עדיף שכותב בפנינו וא"כ מאי וכן י"ל דבנשתתק אנו מסופקי' אם דעתו מיושבת וצריכי' הוראה שדעתו צלולה משא"כ במצא כתב אין לתלות אלא ברוב ב"א שדעתם מיושב ע"כ כ' וכן ומיהו ס"ל לרמב"ם דאיכא למיחש שמא הכותב כ' דרך השטאה והיתול ע"כ ס"ל בעינן כתב ישראל שאין ישראל משטה בכך לכתוב מת פלוני אפי' היכא דליכא למיחש למכשול ומכ"ש היכא דאיכא מכשול היתר א"א לעלמא משא"כ היכא דאיכא למיחש לרוב גוים א"כ ממנ"פ אי כ' דרך עדות פסול ואי כ' לפ"ת חיישי' להשטאה ע"כ בעי כתב ישראל והנה בנוסח שלפנינו איתא ונודע שזה כתב ישראל ובה"ה כתוב שזה כתבו ישראל בוי"ו הכינוי ונ"ל בודאי אי הוא כתב עברי או משיט"א שדרך ישראל ולא דרך גוים לכתוב סגי ולא חיישי' למיעוטא דמיעוטא דגוים שיכולי' לכתוב כן ובודאי א"א לו לסדר הענין והאותיות כמו ישראל והיכי דלא שכיחי מומרי' כדאי' בי"ד סי' קי"ט וא"כ סגי שיודע שזהו כ' מסודר כסדורו של ישראל אך נוסחו דה"ה שזהו כתבו ישראל מיירי בכתוב בגופן שלהן שאין סידור הכתב מורה לנו שישראל כתב זה צריכי' לידע שהכתב זה בעצמו כתבו איש ישראלי וע"ז כ' הרשב"א שצריך קיום להרמב"ם דמנא ידעו שישראל כ' זה אם לא ע"י הכרת צורות אותיותיו של פלוני ואפ"ה פליג רשב"ג כיון שחתום שמו לא ניחוש לזיופא:

540

541והשתא בנדון שלפנינו בספר הערכי שנכתב בין המתים אין כאן חשש השטאה ולא זיוף כלל מה לי כ' גוי או ישראל והכתיבה ההיא ביום שנכתבה איננו אלא כמסל"ת ולא כמעיד ע"כ אם ראה ישראל בעצמו באותו הספר שנכתב כך שם וליכא למיחש לשני יב"ש ולא לשני שוירי ולא לבדדמי אתתא שרי' בלי ספק אך אם לא ראה באותו הספר רק שנאמר לו עפ"י שאלה קשה להתיר כ"א ע"י ב' זה שלא בפני זה וע"י טאטען שיין חותם בחותמו של אמת דה"ל כחתימת ערכאות ומדהוי תרי זה שלא בפני זה יש לדמותו כהני תרי פרסאי בגיטין י"ט ע"ב אלא דהתם הוו מסל"ת והכא ע"י שאלה אך הכא הוה ערכי עדיף טפי וע"כ אם ישראל א' שאל בקאנצלייא אפי' אינם מראי' לו בפנים רק הם רואי' ומשיבי' כך ושוב ממקום אחר השיג טאטען שיין כתוב באותו ענין ממש וחתום בחותם של ערכי אעפ"י ששניהם הוה כמו עד מפי עד כי הכותב בעצמו לא קברו מ"מ יש להקל אפי' כתב גוי כה"ג וכאשר בררתי לעיל עם צירוף דברי שבתשובה הקודמת המדבר מענין ערכי ואם הוא כנ"ל למטינא שיבא מכשורי ואחתום בכל חותמי ברכות א"נ: פ"ב מש"ק נגהי ליום א' כ"ב שבט תקצדיק לפ"ק:

541

542משה"ק סופר מפפד"מ:

542

543במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הרבני מה' יעקב נ"י בהמנוח מה' אברהם ז"ל מק"ק סנאטין אשר רוב ישיבתו פה"ק והעיד בתו"ע כדתה"ק באליו"ע: איך בין גיוועזען אין איין אכסני' פה ק"ק טשארנאוויטץ מיט דעם דייטשען לעהרער וואס איס פהק"ק גיוועזען, וויא איך האב מיט איהם גוט בעקאננט, האט ער מיר ערצילט דאז ער איז איין בורח מחמת ממון מביתו, און ער איז מק"ק אייזענשטאדט באונגארן וואס ער גיהער להשר פירשט עשטערהאזי, ער האט דארט איינע אשה ובנים ער הייסט יעקב בער פאפער, אך האט ער מיר גיוויזען איין רינג של זהב וחתמתו נחקק בכתב דייטש אִי בֶע פֶע.P.B.J. ער איזט גיוועזען גדול בקומה איין שענער מענש אונד האט געזאגט ער איס גיוועזען איין סוחר בביתו, אונד האט דארט איין משפחה נכבדת, ער האט בייא זיך געהאבט ב' לויזין עסטערהאצישע א' מן ארבעים רייניש כסף, גם א' מן חמשה ועשרים רייניש כסף איין רויטע, דיא פון סך ארבעים רייניש כסף איז בייא מיר גיוועזען איין צייט ואחר מותו האב איך זיא איבערגעבען להנגיד ר' הירש וואלף, און איך האב גינוממען אצל הנגיד הנ"ל מיין מעות וואס מיר איז געקומין דער אויף, ער איז גיוועזין איין איש כשר הולך בתום, אויך האב איך בייא איהם גיזעהין איין בריעף מאשתו וואס זיא האט איהם מנחם גיוועזין אז דער דאקטאר גיבט איהר זעהר גוטע האפנונג אין זיין עסק, גם האט זיא מתפאר גיוועזין דאס קינד זיין יונגעל ער ווייזט זיך שען בלימוד וכל אלה העיד העד הנ"ל בתו"ע כדתה"ק:

543

544שוב בא לפנינו הגביר הנגיד מ' צבי זאב בן מו"ה אלימלך סג"ל יאסטור והעיד לפנינו בתו"ע כדתה"ק באליו"ע: דער ר' יעקב בער פאפיר איז לפהק"ק גיקומין, האט ער זיך מיט מיר בעקאנט, אונד ער האט אצלי כמה פעמים סועד גיוועזין ער וואר איין שענער מענש און גדול אין גישטאלט, ער האט אויסגיזעהין בערך ל"ו שנים און האט מיר געזאגט ער איז מק"ק אייזענשטאדט באונגארן וואס עס גיהער להשר פירשט עשטערהאצי, און ער הייסט פאפר, אויף זיין חותם איז גיוועזין אִי בֶע פֶע, און ער האט גיזאגט מיר אז ער איז איין בורח מחמת ממון, זיין מעהרסטעס אונגליק איז גיקומין ממשא ומתן קנאפערין, ער האט מיר אויך גיזאגט אז ער איז גיוועזין כמה שנים בוכהאלטער בע"מ ווין, און האט מיר געזאגט ער האט איין אשה ובנים באייזענשטאדט ער האט צו איהר בכל פעם מפה"ק בריעף געשריעבען, און האשה האט איהם צוריק געשריבען בריעף לכאן זיא האט איהם תמיד אן געוויעזין דען בריעף לפהק"ק ליד האדון זאבאנסקע בוך הענדלער, ומיד האדון ההוא האט ער דען בריעף ערהאלטין לסוף איז דער פק"ק קראנק גיווארדען בחולי אשר מת בו, ערך י"ב ימים הי' מוטל בחליו וביום וי"ו עש"ק ר"ח שבט דהאי שתא תקצבזיין נפטר וחיים לכל ישראל שבק און איך האב מיך מתעסק גיוועזין און האב גיגעבין כל צרכי קבורתו והלכתי ללותו ונקבר באותו יום. כל הנ"ל העיד העד הנ"ל בחו"ע כדתה"ק ולראי' באתי עה"ח היום יום ה' ך' אייר תק"ץ לפ"ק פק"ק טשערנאוויטץ:

544

545נאום הק' יצחק שמשון הורוויטץ החונה פק"ק טשערנאוויטץ והגליל. ונאום הק' יוסף יהודה הנ"ל. ונאום הק' יוסף בהמנו"ח מ' משולם זלה"ה:

545

546תשובה:

546

547שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מה' משה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אייזענשטאדט:

547

548יקרתו הגיעני עם ג"ע מק"ק טשארנאוויטץ ודעת מר נ"י להתיר איתתא דא לעלמא ולא צריך להסכמתי מ"מ לעשות רצונו חפצתי ע"כ אבאר טעמא דהתירא כמ"ש פר"מ כבודו נ"י. הנה בג"ע נאמר שידעו שמו עפ"י עצמו שאמר כן בחייו שמו ר' יעקב בער פאפיר ושכן רשם בחותמו אִי בֶע פֶע בלע"ז. הנה הרא"מ סי' ע"ו כ' וז"ל וא"ת תינח אם הי' מכיר את שמו ושם עירו ע"י אחרים אבל הכא שלא הכיר שמו ושם עירו אלא מפי עצמו מאן לימא לן שלא הי' משקר כמנהג הולכי דרכים שמשני' שמותיהם ושם עירם מפני כמה טעמים נ"ל דכולי האי לא חיישי' דא"כ האיך התירו חכמים את האשה בעדות אותו שהעיד על מיתת של יוחנן בן ארי' שלא הכירו אותו אלא על מה שהגיד לו הוא עצמו כדאי' שלהי יבמות ולא חששו לשמא הוא משקר עכ"ל ואני בעניי ראי' זו איני מכיר דאי איכא למיחש להני אורחי ופרחי דמשני שמיהו ברמאות וברמיותי' זהיר וכדאי' שלהי ב"ב אין ראי' משם דשלהי יבמות הרי הוא לא התחיל להחזיק שמו אלא זה קרי לי' ארי' ומה הי' לומר כן שמי בעירי אם הוא שקר ודיו אם שאלוהו יענה בשקר אבל מה לו להחזיק דבריו של זה והענין מורה שלא ברמאות אמר כן משא"כ בעלמא ניחוש ומיהו הכא בנידון שלפנינו נלע"ד דליכא למיחש לאחר דאתי מעלמא וברמאות שינה שמו יעקב בער פאפר מאייזענשטאדט דלא ימלט או שידע את זה הבורח או לא ידעו ואם ידע שזה ברח מאייזענשטאדט מחמת ממון מי פתי יסור הנה לשנות שמו לשם הבורח וישיגוהו רודפיו ואם כסומא בארובה שינה שמו לשם זה ואירע שבורח מחמת ממון הלז שינה שמו כסומא בארובה לשם בורח מחמת ממון אחר ונבואה נפלה לפיו לכנו' שמו בשם זה הבורח ממש ושם עירו שניהם בורחים מחמת ממון זהו כעין נפילה דיחיד דלא חיישי' כמ"ש בתשו' ח"ץ בענין היתר עגונה דלא חיישי' לכיוצא באלה והוא ברור שזה המת בטשארנאוויטץ הי' שמו יעקב בער מאייזענשטאדט:

548

549ואם לחוש לשני אייזענשטאדט ושני אונגרי' הנה בש"ע סי' קל"ב כ' רמ"א וכל הפוסקים כשכ' שם העיר בגט אין חוששי' לשני יב"ש ואם בגט כן כ"ש בעגונה דמקילי' כמ"ש הרא"ש במס' גיטין סי' כ"ז אלא דהוא נגד ש"ס דר"ה חייש לשני שוירי ולפע"ד הוא חשש טפי מב' יב"ש בעיר א' דכ' מהרי"ט בתשובה ח"ב סי' ל'. דלא בעי' הוחזק שאין כאן ב' יב"ש אלא לא הוחזק שיש כאן ב' יב"ש סגי: ונ"ל טעמו משום כל ב' יב"ש בעיר א' א"א שלא יהי' להם עסקי' ואגרות רשות שטרות ופנקסאות ומזכרת חובות וא"א שכל היום יהי' מדיינים בדיני ודייני וע"כ יהי' מסומני' בשום ענין ותו ליכא ב' יב"ש ואי אינם מסומני' הרי הוא מפורסם בעיר מפני הדיני' שביניהם כינאי ברחבו וא"כ כל עיר שלא הוחזק ומפורסם שיש שם עוד יב"ש הוה כמוחזק שאינינו ואמנם כל זה בעיר הלז אבל למיחש שיש בשוירי אחרת עוד יב"ש זה הוא חשש קרוב מאוד וממש כמוחזק דמי וא"כ צ"ע אמאי לא ניחוש:

549

550אך כל זה אי איכא לפנינו ב' שוירי א"כ ליב"ש השני שבשוירי האחר הוא חשש קרוב אבל ליחוש לשני שוירי צ"ע ומצאתי שעמד במה שאכתוב בס' בית מאיר ועוד מצאתי בס' ת"ח בב"ב ק"ס והם לא ביארו ואני אבארם הנה אנחנו לא ידענו במדינתינו שום שוירי אחר ואם הי' א' בסוף העולם והי' שיירו' מצוי' אפי' לעתי' רחוקי' פ"א בשנה משם לכאן הי' נודע עכ"פ דאיכא עוד שוירי ומדלא נודע לנו ש"מ אם יש עכ"פ הוא בריחוק מקום מאוד א"כ עכ"פ הוה האי שוירי שלפנינו קורבא דמוכח טפי מיושבת בין ההרים דעדיף מרובא דעלמא ומה"ת ניחוש לשני שוירי והוא ק' עצומה וגם ביבמות בסוגי' דתרי יצחק צ"ע מאי אמר רבא יבדוק כל העולם שאני כל העולם מבדיקת נהרדעא כי נגד כל העולם הוה נהרדעא שלפנינו קורבא דמוכח משא"כ יבדוק נהרדעא לא הוה קורבא דמוכח ושם י"ל עפ"י שיטת רמב"ן ורשב"א ונ"י דהוה נכתב הגט במקומו ויש לומר כאן נמצא וכאן הי' שפיר אמר רבא לאביי אי לא אזלת בתר חזקת כאן נמצא וכאן הי' כש"כ דלא ה"ל למיזל בתר קורבא דמוכח ויבדוק כל העולם אע"כ משום קורבא דמוכח א"כ נהרדעא עצמו אינו צריך בדיקה משום כאן נמצא וא"ש אבל על ר"ה קשי' ונ"ל במס' ביצה תי' אביי בדף דהוא מקום כינוס היונים הוה הכל קורבא ע"ש וה"נ בי דינא דר"ה ומעשה ב"ד דמתני' בזמניהם דכולי עלמא אזלי לבי דינא דא"י או בבבל לב"ד דר"ה והוא מקום ב"ד כמו דף של שובך אבל בזה"ז בעו"ה ליכא כי האי גווני ויפה פסקו בסי' קל"ב אי איכא שם העיר תו ליכא למיחש לשני עיירות א"כ מכ"ש הכא בעדות מיתה:

550

551ובנידון שלפנינו שהזכיר המושל בהעיר פירשט עשטערהאזי ופירשט גדול כמוהו פקיעי שמי' וכמ"ש מהרי"ט בתשו' בר אחתי' דרב ביבי כיון דהוה מרבנן דבבל פקיעי' שמי' ולא חיישי' לתרי רב ביבי וה"נ ידוע דפקיעי שמי' טפי טובא ובשגם שנמצא באמתחותיו לאסין שטרות על אותו פירשט של אייזענשטאדט הלזה הקרוב לנו שאין בהם ספק דמגבי' בי' זוזא מהפירשט כמפורסי' הלאסין הלז בכל המדינות הקרובו' והרחוקות ומסתמא משררה שלו הי' לו אותן לאסין ניחוש שזה הי' מאייזענשטאדט אחר וקנה לאסין מאייזענשטאדט הלזה זהו יותר רחוק ורחוק מחשש שמא כשמא ועדים כעדים:

551

552וכיון שכתבנו שאין לנו לחוש לאייזענשטאדט אחר הרי כאן הזכרת שמו ושם עירו ומהר"מ לולבין התיר על זה עפ"י דעת ש"ג דבשמו ושם עירו סגי אם מפשפשי' בכל העיר וכ"כ תשו' מהר"א מזרחי שהוא המחמיר ובעי שם אביו ומ"מ כ' ע"י חיפוש סגי בשם עירו לחוד ומהר"מ ז"ל הוסיף כיון דעכ"פ נמי קצת כעין סי' וז"ל ויש לצרף עוד לזה ההוכחה שהזכירו העדים ער איזט איין שענער שניצר גיוועזין וכו' ער האט איינען געלבען בארט גיהאבט אונד איין גישטופילט פנים יע"ש וידוע כי סימנים אלו גרועי' שבגרועי' מ"מ חזי לי' לאיצטרופי והנה בנידון שלפנינו הי' חותמו אִי בֶע פֶע והוא מכלים דלא מושלי אינשי ורק הח"מ וב"ש כ' בשם הריטב"א דאי סי' לאו דאורי' לא סמכי' גם אכלי' דלא מושלי אינשי וא"כ מ"מ סי' דרבנן מיהת הוה וחזי לאיצטרופי טפי מסי' של מהרמ"ל וכיון שחפשנו באייזענשטאדט ומעולם לא דר שם אדם ששמו וכינוייו כזה אין לך חיפוש גדול כזה ועוד הרא"מ סיים בעובדא דילי' אפי' חיפוש אינו צריך כיון שהזכיר שם כינוייו עזריאל אשכנז שהוא בקנשטאנדינא שם כינוי למי שהוא מקהל אשכנזי' דשם כאלו הזכיר שם אביו וכן משמע בהריב"ש ק"ח א"כ הכא כינוי פאפר שלו ה"ל כשם אביו ואפי' חיפוש לא צריך מכ"ש דאיכא כל הני ע"כ אין כאן פקפוק כלל שזה האיש אשר בקשנו מצאנו מת בטשארנאוויטץ.

552

553ומ"ש פר"מ כיון שאין כאן קיום אחתימת ב"ד דהתם כבר ביארתי בתשובה (עיין לעיל סי' מ"ג) ופה אקצר כי בשטרו' שבין אדם לחבירו אחז"ל חזקה לא חציף אינש לזיופא כי חוצפא רבא ומעשה רע היא לזיופא ומ"מ משום לא שבקת חי הצריכו קיום כמ"ש תוס' ריש גיטין אמנם לענין מצא בשטר כ' פלוני מת מה חציפות שייך ואפשר לטיוטא בעלמא כ' א' כך או לשחוק והיתול ומה חציפות שייך אך לעומת זה אם הוא כתב ישראל י"ל לא חשידי ישראל בכך להוציא שם מיתה על חי ומכ"ש דאתי לאיכשולי בי' והדר ה"ל כמו שטרי ממון אם הוא כתב ישראל שידעי' עכ"פ ישראל כתבו ובהא פליגי הפוסקי' אי צריך קיום או לא דמה שהוא עדיף חזקה שישראל חייש לקלקול לעומת זה ליכא חוצפא כמו בשטרי ממון וזו היא הפלוגתא דרי"ף סוף יבמות ובגטין פ' מי שאחזו ובר"ן שם אך כל זה בשטר היינו הנמצא אבל במכתב הנשלח מאיש ידוע ומכ"ש מב"ד להודיע לאשתו בעלה מת בודאי איכא כאן חזקה לא חציף לזיופא ולא חשיד לקלקל ומה נפיק לי' מני' לקלקל אשה אם לא ניחוש לצרה דמכוון לקלקלה והא מסקי' בגיטין וביבמות בשעת סכנה אין חוששין לצרה ועוד ביבמות קכ"ב כ' ניחוש לצרה שמא נשא אשה במקום אחר פי' כיון שמוחזק לפנינו שאין לו אלא אשה זו מ"מ ניחוש שמא נשא אשה במקום אחר וא"כ במדינתינו ובזמנינו דאיכא חדר"ג ליכא למיחש לצרה:

553

554וכל זה אנו צריכין במכתב הראשון הבא ממקום אחר יש לחוש שמא זייף א' במקום ב"ד אבל כיון שכתבנו לשם על הדואר כתוב אדרעס לב"ד וקבלנו תשובתם יש להקל בלי שום קיום אחר וכבר נעשה מעשה עפ"י ס' זו איזה פעמים וגם הגאון בס' בית אפרים כ' סברא זו מדנפשי' וברוך שכוונתי לדעתו זצ"ל וה' יצילני משגיאות וכיון דעתו דפר"מ להתיר למטינא שיבא מכשורי ויושיב ב"ד של ג' ויתיר כמ"ש ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד והי' זה שלום כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב יום ב' א' דר"ח תמוז תקצ"ז לפ"ק.

554

555משה"ק סופר מפפד"מ:

555

556טרם אחלה לדבר באתי בנא לבל יחר אף אמ"ו נ"י עלי ולא יהי' דברי למשא על אמ"ו הגאון נ"י כי אמת אגיד ולא אכחד לפי קוצר השגתי שאלה גדולה היא אצלי וקטנה בעיני אמ"ו ומובטחני בחסידותיו ובמדת ענותנותיו כי חז"ל חשו מאוד לתק"ע והאשה בוכה על ימי נעורי' גלמודה ושכולה זה י"א שנים ומעשה שהי' כך הוא טרם בואי הנה הי' דר איש אחד בגבולי בעיר אחת ודרכו הי' לילך ולסחור ימים אחדים בסחורתו בכפרים הקרובים ולחזור לביתו תמיד ביום ה' או וי"ו עש"ק ויהי היום יצא מביתו ביום ג' כדרכו וביום ה' לעת ערב הי' בכפר אחד אשר לא הי' דר שם יהודי ושארי יהודים סוחרים ראו אותו שם בעת ההיא רק הם יצאו משם למקום אחר והוא נשאר שם וגם כמה ערלים ראו אותו בתחלת הלילה הולך לבית מלונו אצל ערל א' ומאז לא שב לביתו וחמש' שנים אחר שנאבד האיש הזה בא הערל הלז שידוע שהאיש הנאבד הי' אצלו בלילה הזאת אל העיר אשר הי' דר בו יהודי הנאבד ואמר במ"לת שאשתו הערלית עם עוד ערל א' הרגו האיש הזה והי' מזכיר שמו ומשפחתו והעיר כי הי' מכיר אותו בטוב רק הוא לא הי' בביתו בשעת הריגתו אבל בתחלת הלילה הי' בביתו בשעה שבא יהודי לביתו אבל בלילה ממש הי' ביער עסוק במלאכתו וקודם אור היום בא לביתו וראה האיש הזה מונח בחדר מיוחד נהרג שם והי' מכיר אותו בטוב בט"ע כי לא הי' שום פצע וחבורה בפנים ובגופו כי הרגו בזפת חם אשר שפכו לתוך פיו אבל בקבורתו גם הוא הי' נתעסק עמו ביער אחד ואמר ליהודים שילכו עמו ויראה להם מקום קבורתו והלכו עמו רק בתוך ימי משך הזמן נחטב היער ולא מצא מקום קבורתו וחבשו הערלים לבית האסורים והערל הנ"ל אמר בערכאות שלהם בפני אשתו כמו שסיפר ליהודים ומחמת שהאשה עגונה עני' וכל משפחתה עניים כי בעלה לקח עמו את כל לא הי' ביכולתם לגמור הדבר ומשפחת הערלית עשירים וגם כמה ערלים עשירים מאותו כפר אמרו בהון רב יפדנה שלא להוציא שם רע על הכפר שנהרג שם יהודי כי חרפה היא להם מחמת באותו זמן היו מצפים שניתן להם חירות מאת המלך יר"ה בכמה דברים וכך הי' והערלי' חופשה ניתן לה מבית האסורים והאיש הנאבד הי' דר עם אשתו כדרך כל הארץ ד' שנים ולא הי' שנאה ביניהם ולא שום קטטת שיש לחשוב שרצה להרחיק נדוד ממנה ולעזבה עגונה וגם הי' לו בן יחיד וכמעט כל בני העיר לערך שלשים אנשים אמרו שברור להם כשמש בצהרים שנהרג האיש הזה שאם הי' בחיים לא עזב אשתו ובנו יחידו וכל ימיו לא הלך רק בכפרי' הסמוכים לכן יורנו אמ"ו הגנ"י:

556

557תשובה.

557

558שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המא"הג צדיק ונשגב כמה"ו משה אלי' נ"י אבדק"ק פעטצעל יע"א:

558

559גי"ה הגיעני נידון שאלת עגונה לפי דבריו שבאו בשאלה יש לעיין בענין מסל"ת של הערל אי סגי בלי קישור דברים שנית אי מהני הט"ע של גוי מס"לת אך מ"ש מעלתו שיש כאן רגלים לדבר שלא הי' לו קטטה עם אשתו ובן יחידו אהוב כנפשו ואלו הי' חי הי' בא וראה כן בנב"י תנינא ס"סי מ"ג הנה נמשך שם אחר מ"ש בנב"י קמא ס"סי ל"א שכ' רעיוני על משכבי סליקו לחדש היתר בעיגונא ביש רגלים לדבר להאמין לגוי אפילו אינו מס"לת אלא שגזר שם בגזירת עירין שלא לסמוך על זה כי עדיין לא הביאו בכור הבחינה ואני אומר בצדיקים נאמר ותגזר אומר ויקם לך כי אין לסמוך על זה כלל ואין ממש בדברים ההמה במ"כ בלי עיון כ' והעלה על ספר:

559

560הנה בנה יסודו עמ"ש סמ"ג וסמ"ק הובאו בש"ע י"ד סימן ס"ט סעיף יו"ד עכו"ם המשמשת בבית ישראל ונתן בשר בקדירה ואין ידוע אם הדיחו אם הגוי יודע מנהג ישראל סומכי' על דבריו וכו' ולשונם מועתק בט"ז ונאמנים במס"לת וכ"ש אם יודעים בטיב יהודי' וכו' ותמהו כל האחרונים מאי כל שכן אדרבה אם יודעים טיב יהודים מגרע גרע ואינינו מס"לת והרבה תי' נאמרו בזה וכ' הגאון נב"י ז"ל לפי המבואר בש"ע י"ד סימן קפ"ז סעיף ח' שרופא נכרי נאמן אם אמר שרפואה זו כבר ריפאה במקום אחר אם יש רגלים לדבר שאשה זו אחר שנתעסקה ברפואה זו פסק וסת שלה אז יש לסמוך על הרופא ומותרת לבעלה נמצא רגלים לדבר מהני בוסתות דרבנן בלא מס"לת ואם כן ה"ה בדם שמלחו מהני רגלים שיודעים בטיב מנהגי ישראל שרגילי' לדבר שעשה כמנהג בני בית ומהני בלי מס"לת והשתא מדכ' בלשון כש"כ כשיודעי' בטיב ישראל ש"מ דעדיפא לי' רגלים לדבר בלי מס"לת ממס"לת בלי רגלים לדבר וא"כ בעדות אשה שהתירו חז"ל מס"לת בלי רגלים לדבר מכ"ש רגלים לדבר בלי מס"לת. אלו דבריו ז"ל:

560

561ואני אומר שגגה יצאה מלפני השליט להעלות על הדעת להשוות הענינים התם ברופא הוה רגלים לדבר כמו ידים מוכיחות סופו על תחלת דברו שאמת יהגה חכו שאמר שעסק רפואה שלו כבר ריפא במקום אחר שהרי סופו שגם כאן פסק וסתה ואפשר יש ללמוד מזה בגוי שנתן בשר לקדרה ולא ידעי' אם הודח ואומר שהדיח ושוב טעמנו ולא הרגשנו בו טעם מלח סופו הוכיח ורגלים לדבריו שדבריו אמתיים שהדיח אפילו אי לא הוה סמכי' אטעימה שלנו עכשיו נצרף זה לדבריו וכולי האי ואולי אינו דומה לדרופא אבל הך רגלים שיודעי' בטיב ישראל אין זה הוכחה לדבריו אדרבא מדיודע בטיב מרתית ומשקר לומר שהדיח וכן הכא הואיל ונאבד ואבד זכרו משקר ואומר שמת ואינו מתירא שמא יבוא הרוג ברגליו ומעתה כיון דאזדא לי' פירושו בסמ"ג וסמ"ק הנ"ל ממילא אין כאן ראי' שיהי' רגלי' לדבר כ"ש ועדיף ממס"לת אפי' רגלים כעין סופו מוכיח על תחלתו נמי אפשר דגרע ממס"לת אלא באי' דרבנן וסתות מהני אבל בעדות אשה אין לך בו אלא מה שהקילו חז"ל מס"לת אבל סופו הוכיח על תחלת דבריו לא:

561

562ובשלהי יבמות לא תהא כהנית כפונדקי' ע"ש תוס' על פי הירושלמי והכוונה מבואר דרבנן הוה ס"ל דאין זה מס"לת ממש מאי דהו' בוכה אך בצירוף מה שהוציאה מקלו ותרמילו והראה קברו נעשה כמעיד ממש ומ"מ האמינו כ"ש להאמין כהנת בעדות ממש ור"ע השיב דזה הוה מס"לת גמור ע"י בכיה ומקלו וכו' אלא דצ"ל דרבנן דר"ע הוה ס"ל כרבנן דר"י בן בבא דגוי נאמן גם להעיד יהי' איך שיהי' אין לך רגלים לדבר גדול מזה שמוכיח סופו על בכייתה ואפ"ה מטעם מס"לת הא דנאמן ולא הוה נאמנו' אי הוה ע"י שאלה איה חברנו ומוכח דלא כנב"י הנ"ל וישתקע הדבר ולא יאמר ועוד אפילו נאמר רגלים לדבר דרופא עדיף ממס"לת היינו דהוה כמו עדות ממש ולענין הבטחתו שתתרפא מהימן אבל לענין להתיר איסור כתיב אל תשת רשע עד ופסול עכ"פ:

562

563והשתא נחזי מאי דקמן שהגוי הסיח לפ"ת שאשתו עם ערל אחר הרגו לפב"פ מעיר פלוני וסיפר שהוא הי' בלילה ההוא ביער לחטוב עצים ובבואו לביתו קודם אור היום מצא ההרוג והכירו היטב בט"ע כי לא הי' בו פצע ושום חבורה כי הרגוהו בשפיכת זפת חם לתוך גרונו ושוב סייע בקבורתו בתוך היער ואמר כי טרם יצאתי מביתי לילך ליער בא היהודי לביתו ללון שם ובחזירתו מצאו נהרג ונ"ל שיש בכל זה דברים הרבה שהם יתירים ומיחשב קישור דברים:

563

564אך תחלה נברר גוף הדין ואין בהמ"ד בלא חידוש בהא מילתא פליגי הריב"ש וסיעתו ס"ל לא בעי קישור דברים דביבמות קכ"א ע"ב דאמרי' היכי משכחת לי' במס"לת כי ההיא דהוה קאמר ואזיל מאן הוה בי חיוא שכיב חיוא וכו' וזה לא הוה קישור דברי' וצריך לומר לדבריו הא דאמר היכי משכחת לי' פי' איזה שיעור הוה מס"לת ולא מתכוון להעיד ופשיט לקולא אפילו כי האי גווני דליכא קישור דברים נמי מהני והר"ן מייתי ראי' בהיפוך הכי קאמר היכי משכחת לי' דוקא באומר מאן איכא בי חיוא דההכרזה היא קישור דברים ובתשו' שער אפרים כ' אזיל וקאמר פי' אזיל ואמר דברים אחרים ובתוך הדברים אמר מאן איכא בי' חיוא ולדידי צ"לע להרי"בש מאי מייתי ש"ס ראי' לקולא דסגי בהכי דהרי אנסבי' ר' יוסף לאיתתא הא ר' יוסף ס"ל כר"י אמר שמואל דמתכוון להעיד נמי נאמן רק שלא יתכוון להתיר וא"כ מאי ראי' מר' יוסף דאנסבי' לאיתתא וצע"ג אבל להר"ן א"ש לא ראי' מייתי מר' יוסף דלר' יוסף אפילו פחות מזה הי' מתיר אלא הכי קאמר כגון הא לישנא שמכריז מאן איכא בי חיוא זהו מקרי מס"לת בקישור דבריו לדידן נמי אבל לריב"ש דמייתי ראי' להקל ק' מהנ"ל:

564

565והריב"ש מייתי ראי' מיבמות קכ"ג ע"א דפריך דלמא צרה היא ולא פריך דלמא נכרי הוא ולא הוה קישור דבריו עיי' מ"ל פי"ג מגירושי' הל' י"א והל' ט"ו ואני אבאר מה שנעל"ד ופי' דלמא נתכוון שישמעו ישראלים ולטובה ולהעיד נתכווין ופסול אע"פ שהמעשה אמת אסור משום אל תשת רשע עד וגם מהרי"ט מוכיח מזה כשאין הגוי מצוי בפנינו לא בעי וקברתיו מדלא הקשה דלמא גוי הוה ועיקור הוכחתם נבנה אדפריך ואימא צרה ופרש"י שנשא אשה במקום אחר ובאתה לקלקלה עכ"ל רצה בזה מדלא פריך דילמא א' מחמש נשים הוה אע"כ דהו"מ לשנוי דמיירי דלית לה חמותה ויבמתה וכו' אבל מצרה פריך שפיר אפי' לא ידענו לה צרה מ"מ דילמא אית לה במדינת הים וצריך לומר הכא איכא חששא טפי מלעיל עיי' ל"ו ע"א פירש"י היא צרתה ע"ש וכו' ועל זה הוקשה להם מה לנו ולצרה ליקשי מגוי ולאו דוקא גוי דודאי איכא למימר דמיירי באמר בלשון הקודש ובמקום דאין גוי מכירי' בלשון הקודש וכ"כ ב"ח בתשובה אבל דילמא מומר ורשע פסול עדות דאורי' דכל שנתכוון להעיד פסול משום אל תשת רשע עד ובמס"לת נאמן עם קישור דברים והרגתיו אע"כ לא בעי' שניהם זה נ"ל הוכחתם ולפע"ד דברי מהרי"ט הוכחה טובה היא אבל הוכחת הריב"ש יש לישב לדעת הר"ן דש"ס לא בעי למיפרך מגוי דילמא משנתינו כת"ק דר"י בן בבא ואפילו לר"י בן בבא הא ר"י אמר שמואל ס"ל אפי' נתכוון להעיד כל שאינו מתכוון להתיר משו"ה פריך מצרה אליבא דכ"ע אבל הוכחת מהרי"ט אין עליה תשובה דעכ"פ קברתיו אינו צריך דטעם וקברתיו אינו משום עדות אלא משום דחיישי' לבדדמי ושפיר מוכח דהיכי דא"א סמכי' דמת בלא וקברתיו וכן נ"ל מה שהקשה הריטב"א אהרמב"ם דבעי וקברתיו מקנטרמיסי' דלא מהימני משמע אחר מהימן כשאמר נהרג פלוני אע"פ שלא אמר וקברתיו ומשמע מהריטב"א דלא בעי קישור דברים דאל"כ אכתי תיקשי הא לא הוה קישור דברים וליתא דמקישור דברי' לק"מ דאתי כת"ק דר"י בן בבא דנאמן במתכוון אבל מוקברתיו הקשה שפיר:

565

566אבל מ"מ רוב הפוסקי' החליטו להקל בקישור דלא כהר"ן אך מהרש"ל ביש"ש כ' שאם יתירו אינו מוחה והוא לא יצטרף עמהם [דברי יש"ש נדפסו בטעות ובהיפוך כי הנ"ל צ"ל בסיום ומסקנת דבריו ומ"ש בסוף להקל הם דברי מהר"י טייטציק שבב"י צ"ל ברישא אבל הוא ז"ל חשש להחמיר ע"ש] והכא נ"ל פשוט דהוה קישור דברי' הרבה ועוד יפה כ' נב"י קמא סי' מ"ז מידי ספיקא לא נפקא דלמא הי' אז קישור דברים וכן הדעת נוטה כי אחר שכבר עברו ה' שנים ואין דובר דבר מהיהודי הנאבד איך יבוא ממקום אחר לכאן ויתחיל לספר מעשה שהי' בביתו זה חמש שנים וע"כ בתוך סיפורי שארי דברים נתגלגל הענין עד שבא לזה ולא יהא אלא ספק הנ"ל ס"ס אולי הלכה כהריב"ש ואת"ל הלכה כהר"ן להחמיר דלמא הוה קישור דברים ועיי' ב"ש סי' קמ"ז דעתו להקל בכל ספק פלוגתא ועיי' קונטרס עגונות סימן רכ"ו ונידון דידן נ"ל תלי' אי ע"א בעדות אשה מדרבנן להקל ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה היכי דיש טעם הגון אבל מדאמורי' אתתא בחזקת א"א לולי רבנן הקילו ואם כן היכי דפסול משום שנתכוון להעיד הרי בזה לא האמינו חכמים וחזר הדבר לתורה והוה חזקת א"א ובחנק קאי א"כ כל ספק בזה להחמיר כמ"ש ריב"ש סימן שע"ז אך לפי מה דהשריש רמב"ם סוף הל' גירושין דדאורי' הוא שהדבר ידוע שהאמת כן שכבר מת הבעל הלז וא"כ מה שלא האמינו בנתכוון להעיד אינו משום דחיישי' שמא לא מת אלא שאסור לקבל עדות נכרי נמצא מחזקת א"א יצאה האשה והבא עליה פטור רק אסור לקבל העדות מלעשות מעשה על פיו א"כ בזה י"ל ספיקא להקל עכ"פ נ"ל פשוט בהאי עובדא דקמן להקל למיחשבי' כמס"לת:

566

567ועתה נדבר אם נסמוך אט"ע דגוי הנה כבר כ' ב"ש ס"ק ע"ו דכבר פשטה הוראה בישראל לסמוך אט"ע דגוי דלא כספיקתו של תה"ד ומאי תאמר דלמא כבר הי' אחר ג' ימים ונאמר שיהודי אשר בא ללון בביתו טרם שיצא הערל ליער לחטוב עצים חזר ויצא משם אח"כ וזה ההרוג שמצא הגוי בחדרו קודם אור היום אחר הוא שהי' כבר מת ג' ימים ונשתנית צורתו לזה שיצא משם ולא נימא כאן נמצא כאן הי' ולא נסמוך ג"כ על ר"ת וסיעתו דכשכל גופו שלם ניכר אפילו אחר ג"י ונאמר ג"כ ספק תוך ג' ימים ס' אחר ג"י להחמיר ולא נימא השתא הוא דמת אחר כל החומרו' האלו נ"ל הכא ליכא כל הני דהרי הגוי הזה בעל הבית יצא מביתו ולא הניח שם בחדרו ובביתו שום הרוג ובבואו קודם אור היום מצאו שם וצ"ל בני ביתו אספוהו מן השדה וממקום אחר ושם כבר מת זה כמה ימים זה דבר שא"א להעלות על הדעת מי פתי יסור הנה יאסוף אל ביתו נרצח א' לסכן עצמו בסכנת נפשות הרי קמן איך מהרו לקוברו בעיר קודם אור היום לבל יודע דבר ועתה שסיפר המעשה אחר ה' שנים נתפסו כולם והי' בסכנת מיתה איך נחוש שאספוהו מן השוק אין אלו דברים שראוי לחשוב ולעגן בת ישראל על זה ובשגם בלא"ה יש בכל הנ"ל עמודים לסמוך להקל כמו שרמזתי:

567

568כל זה אנו צריכי' אם אנו צריכי' לסמוך אט"ע של גוי באנו לכל הנ"ל דלמא הי' אחר ג' ימים ועוד הא התה"ד מסופק בדבר אבל הכא אין אנו צריכי' לכל זה הרי מס"לת מפי מס"לת נאמן והגוי סיפר מה שסיפרה לו אשתו והרוצח השני אתה עמה איך הרגו הישראל בשמו ועירו ומשפחתו אשר הי' מכירו ורגיל עמהם ובא לביתם ללון אותו הרגו בזפת חם ואלו לא ראה הגוי אותו כלל ולא הכירוהו בט"ע אלא שסיפר מה שסיפרה לו אשתו ג"כ די בלי פקפוק ע"כ נלע"ד איתתא דא שרי' לאיתנסבא לכל גבר דיתיצביין ובתנאי שיעיין עוד ת"ח בדברינו אלו ואם ישרו אזי ישבו ב"ד של ג' ויתירוה לעלמא וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד פ"ב נגהי ליום ה' ט' כסליו תקצ"ה לפ"ק. מש"הק סופר מפפ"דמ:

568

569העתק גב"ע.

569

570במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתת לקדמנא האשה ריזל אשת כ"ה ליב ב"ר צבי מסעמניץ תושב קהילתינו ושאלנו אותה אם יש לה בבעלה סימנים בגופו וכליו שהי' לבוש בנסעו מפה עם האלטץ שיף ואמרה בז"ל: אויף דען קאפף האט ער פאן פארנען צו דען שטירנען דרייא לאנגע האר גיהאבט אונד נאך דיא לאנגע האר האט ער אויף דען פאדערן טהייל קאפף אויף ביידע זייטען צווייא ווייסע גלאטע פלעק געהאבט וויא איין קאהלקאפף אונד צווישען דיא צווייא פלעק זיין קליינע שטיערא האר געוועזען אויף דען הינטערן טהייל פאן קאפף האט ער האר געהאבט וויא אללע מענשען דיא נאזע איזט שטומפף געוועזען ניכט שפיטציג נור ברייט אונד בייא דיא שטירנע צווישען דיא אויגען איזט דיא נאזע מיט איין קניטש איינגעבאגען געוועזען. גם אמרה שבנה הקטן הנשאר ממנו ושמו בערל האט נעמליך איינע זאלכע נאזע ושלחנו אחריו ומצאנו אמיתת דברים שיש לבנה הנ"ל חוטם בכל סימנים הנ"ל ואנחנו שנים ראשונים מחתומי דלמטה ידענו והכרנו לכה' ליב ב"ה צבי מסעמניץ הנ"ל שהי' לו חוטם בסימנים הנ"ל:

570

571ע"ד בגדיו שהי' לבוש בנסעו מפה אמרו ג"כ בפנינו נעמליך לייבל שלו הי' קארטון צבע געלב דיא קנעפף מיט דען אייגנען קארטאן איברצאגען אונד צוויא טאשען קליינע אויף דיא צווייא זייטען אונד איין שיב טאש טושעסטרע הוזען זיין שאן אבגעשטאסען געוועזען אונד מחמת עלטער האבען זיא שאן געלבליכט אויסגעזעהען זיינע שוה שנאללען ווארען קופפערגראס אונד פיערעקיג, כל הנ"ל הוגבה בפנינו ומצאנו כדברים האלה בת"ע יום ה' ה' תמוז תק"ל לפ"ק:

571

572שוב בא לפנינו הנער וואלף המשרת של האשה מ' בריינדעל אשר שכרה לכ"ה ליב ב"ה צבי הנ"ל ליסע עם האלטץ שיף שלה לפעסט ונסע כעת הנער וואלף גם גבירתו הנ"ל ביבשה לפעסט ושאלוהו בתורת עדות מה שנתודע לו מטביעת הר"ר ליב ב"ה צבי הנ"ל אחר האיום אמר לפנינו ב"ד ח"מ בזה הלשון: איך בין פאן דעם האלטץ שיף פאן דער אויפנער זייטען אין איין לאזיג אריבער געפאהרען אויף פעסטער זייטען אונד וויא דיא שיף לייט פאן דעם האלטץ שיף האבען דען שטריק פאן דעם שיף העראיבער געפיהרט אויף דיא פעסטער זייטען האבע איך געזעהען אונד וויא דאז שיף איזט אין מיטטען דער דאנוי געצאגען געוועזען האבע איך געזעהען וויא כה' ליב הנ"ל איזט געשטאנדען אין דיא העמד ערמל אין דער היך אויף דען שיף נעבען דען זעגעלבוים אויף דיא אבנער זייט דא האבע איך געהערט איין געשרייא דאס איין מענש פאן דעם האלץ שיף איזט אים וואססער דער דאנוי געפאללען אונד גלייך האבע געזעהען וויא פיהל קליינע שיפפע פאן פעסטער אונד אפנער זייטען געפאהרען זיין דען מענשען אויף צו זוכען בין וויעדער צו דיא האלץ שיף געקאממען האבע איך געזעהען דער קארמאניש צארט איישטוואן האט געוויינט האבע איך איהן געזאגט ווארום וויינסט האט ער געזאגט וויא זאלל איך ניכט וויינען אונזער יהודי דער לעפאלד (כך הי' נקרא בין אינם יהודים) דער אויף אונזער שיף איזט געוועזען איזט ערטרונקען אונד איזט גאר ניכט מעהר צו זעהען אין דער העך געקאממען גם אמר הנער וואלף הנ"ל עס איזט אין דער געגענד קיין האלץ שיף ווייטער געשטאנדען אלס אונזערע אונד איזט אויך קיין יהודי מעהר דארויף געוועזען אלס כ"ה ליב ב"ה צבי הנ"ל הנקרא בלשונם לעפאלד והי' חייט והטביעה הנ"ל היתה יום ג' כ"ו סיון העבר כ"ז העיד הנער וואלף לפנינו ב"ד ח"מ פה פאקש יום ה' ה' תמוז תקע"א לפ"ק:

572

573במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ובידינו איזה בגדים ושוך שנאלל אחת והויזען שנאלל אחת שנמצא על הנטבע במשל"ס בעיר פעסט כשהוצאהו מן המים יום ה' כ"ח סיון העבר כנזכר בג"ע של הרב מפעסט ואתת לקדמנא אשה ריזל בת שמואל מפ"ק שהיתה אשת יהודה המכונה ליב בן צבי מסעמניטץ תושב קהלתי ושאלנוהו טרם שראתה דברים הנ"ל אם מכירה בט"ע או בסימנים בגדים שהי' מלובש בעלה הנ"ל בעת נסעו מפה והשיבה שוך שנאללין שלו היתה נחושת ומראן אדם והנחנו על השלחן שנאלל אחת מהנמצא עליו ועוד שנאלל אחרת מאיש אחר ותיכף אמרה האשה ריזל הנ"ל שאותה שנאלל נחשת מכירה בט"ע שהיתה לבעלה הנ"ל וכן האמת כדבריה ובמאנשעסטר הוזען לא הי' לה שום סימן רק בצבע כנזכר בג"ע ראשונה ורק וכשהראינה לה הויזען אמרה תיכף אני מכירה בט"ע שאלו ההויזען הן ההויזען מבעלה הנ"ל שהי' מלובש בהן בנסעו מפה וגם אני ח"מ מכיר בט"ע הדק היטב שאלו הי' הויזען של ליב בן כ"ה צבי הנ"ל והאשה ריזל הנ"ל העידה בפנינו ב"ד שלא הי' לבעלה הנ"ל הויזען אחרת אתו כשנסעו מפה ולייבל שלו אמרה כנזכר בג"ע ראשונה ודפה וכשראתה הלייבל אמרה כי הוא זה שהי' לבעלה מלובש כשהלך מכאן והכירה בט"ע והויזען שנאלל לא הכירה באמרה לא נודע לה סי' בגבו נעשה פה פאקש יום א' ער"ח אב תק"ע לפ"ק:

573

574שוב באת' לפנינו האשה גיטל אשת ר' יוסף ואחר האיום והיגודים אמרה לפנינו ח"מ בזה"ל: וויא דער ציארטי אישטוואן וועלכער קארמאניש בייא דעם האלץ שיף ווא כ"ה ליב בר צבי מסעמניטץ איזט דארויף פאן פעסט אהיים קומען וויא ער איזט פאר מיין הויז פרבייא געגאנגען האט ער צו מיר פאן זיך זעלבסט געזאגט איך בין דיעסמאהל אונגליקליך געוועזען אין מיין לעבען איזט מיר נאך קיינער פאן מיין שיף ערטרונקען אונד דאסמאהל איזט דער ארמער יהודי דער שניידער כ"ה ליב הנ"ל הי' חייט ערטרונקען ער איזט געלעגען אין דער היך אויף דען שיף מיט דער האנד הינטער דען קאפף געשטיצט איזט דער שפיץ פאן זעגלבוים ווא דער שטריק דרויף ליגט אבגעבראכען האב איך געשריען ער זאלל אוועק געהען האט ער געזאגט איך פירכט מיך ניכט אינדעם האט ער זיך עבס אומגעדרעהט איזט איהם דער הוט העראונטער-געפאללען האט ער דען הוט וואללען אויפהעבען איזט ער אויף דען ברעט וועלכעס אן דער זייט איזט אויף געשטעללט אויף דיא ברוסט געפאללען אונד איזט רונטער אין דיא דאנויא געפאללען אונד איזט גאר ניכט מעהר אין דיא היך געקאממען ער מוס זיך אן דען ברעט איין שטארקען שטרייך אויפס טוט געגעבען האבען ווייל ער וויא איין בלייא איזט העראונטער געפאללען אונד ניכט אין דיא היך געקאממען כל הנ"ל העידה האשה גיטל הנ"ל בפנינו ח"מ היום יום ב' ט"ז אב תק"עא:

574

575נידן מכתב ע"ד העגונה אשת ר' ליב סעמניטץ אשר נטבע בנהר דאנויא הושבתי אלי בד"צ וקראתי לפני מבני חברא הקדישה מהאנשים אשר התעסקו בו אחר הוצאתו ממים עד קבורתו והמה שלשה אנשים ה"ה ר' משה ליב ווערשוואר ור' מאנדל דייטש ור' איצק הרש גלאזער מסעמניץ ושאלנום באיום ובתו"ע ואליו"ע וזאת היא העדות שהעידו לפנינו זאח"ז:

575

576ה"ה ר' משה ליב וועיששואר: איך האבע איהן בעטראכט אונד האבע געזעהען דאס ער איינע קליינע שטומפף נאזע האט געהאבט אויך האבע איך איהן דיא האר פאן פארנע אויפגעהאבען האב איך געזעהן דאס פארן דיא האר לאנג ווארען אבער איבער דיא האר האט ער וויא איין קאהל קאפף געהאבט שאלתיו אם השגיחו על שני פלעקען מימינו ומשמאלו כאשר כתבת לעיל בשם אשת הנטבע והשיב דאס האב איך ניכט בעטראכט אלליין איך האבע אויף דיעזען געזעהען דאס ער ויא איין קאהלען קאפף האט געהאבט דיא האר ווארען קליין אונד שיטר ע"כ עדות רמ"ל הנ"ל:

576

577ה"ה ר' מאנדעל דייטש האט ווייטער ניכטס מעהר געזאגט אלס דאס דיא נאזע קליין שטומפפיג וואר:

577

578ה"ה ר' איצק הירש גלאזער הנ"ל העיד כי ביום ב' (יום א' לפני הטביעה) הי' ר' ליב סעמניץ מפאקש בביתי וספר לי שהוא בכאן עם העץ שהביאו מפאקש להשגיח עליו לכל עבודתיו והי' אצלי לערך שעה ואח"כ הלך לו לדרכו והבטיחו שיבוא עוד אליו ומאז שהלך לא ראהו עוד ולא שמע ממנו דבר לא מהטביעה שהיתה מיד ביום ג' שאחריו ולא מהמציאה שהיתה ביום ה' לעתות ערב רק ביום ויו לערך 9 אוהר אין דער פריה כשהלך על השוק ברחובות קרי' שמע כי נטבע איש א' ונמצא ונבהל מיד לאמור בלבו אין זה כי האיש ההוא מיודעי ר' ליב מסעמניץ ובחזירתו ספר לו איש א' מפה כי איש א' מפקש נטבע שבוע זו בדאנויא ונתחזקה דאגתי על הנ"ל וכשבא לביתו אמרה לו אשתו כבר שמעתי מזה כנ"ל ואח"כ כשנתודע הדבר לפני חברה קדישה כי אינם ממכיריו ויודעיו שלחו אלי לילך עמהם לבית עלמון (כי שם הניחוהו מיד בלילה ביום ה' בחדר מיוחד להם על ב"ע) אולי אכיר אותו וכן עשיתי והלכנו מזה לערך איין אוהר אחר חצי היום דא האבע איך גלייך אויף דען וועג געזאגט מן קאן איהן לייכט אן זיינער נאזע ערקענען וויא איך הינאויס קאם אונד מאן האט דיא מכסה וועג גענאממען אונד האב נור אויף איהן געזעהען האב איך איהן גלייך ערקאנט שאלנוהו עוד אולי ראית לבד אחר סימן החוטם ולא יותר האט ער משיב געוועזען איך האב איהן אן דער נאזען אויגען אונד מויל ערקאננט אונד וואן טויזענד מענשען געוועזען ווערען דיא איהן פאן פארהער געקאננט האבען זא העטטען זיא איהם אויך גלייך ערקאננט, שאלנוהו עוד איך הכרת אחרי שהי' לפי דברי עדים מלא דם אשר שתת מפיו ותמיד נשמע רתיחת דמו ולפי שגוף הי' נפוח הי' ראשו לאחוריו וגם הדם שתת לאחוריו ובפניו והשיב כי אעפ"כ הכרתיו היטב כי חוטמיו וסביביו לא הי' מלוכלכים. קצת הדבר שנה ושלש כי הכירו היטב ומשמעות לשוח מבורר שהכירו בט"ע ממש ווייל איך איהן גאנץ גוט געקאננט האבע דען איך בין מיט איהם געבאהרען אונד אויפגעצאגען ווארדען אך אחרי שידענו כי הכרה זו גרוע היא לפי שלא חזוהו בשעתו והרוצה לחפש בהתירא דהאי אתתא יצרף ג"כ סי' הכלים לכן שלחנו גם אחרי הבגדים אשר כבר נמסר ביד הקצין ר' יאקב מקהלתנו (כי יראנו פן יאבדו על הדרך) ולא הובא לנו יותר כי אם הוועסט של קארטון ממראה געלב עם שלשה בתי כיסיס כאשר תארם מע"ל במכתבו אך הערלים המוצאי' חתכו מהם גם ההויזען דושעסטר אך להן הי' מראה גרין ולא געלב ואפשר שט"ס נפל במכתבו גם שוך עם שנאלל נשאר ביד הק' ר' יאקב והשטרומפף נאבדו גם ארבע כנפות לא הי' עליו עוד בשעת תחלת עסק היהודים עמו או שנאבדו במים או ע"י הערלים שהוציאוהו: שכחתי כי גם זאת העידו שני עדים הראשונים כי זקנו הי' משערות שחורות וגם הי' בתוכן שערות הרבה געלבליך וגם מעט שערות לבנות כ"ז העידו לפני ח"מ בצירוף בד"צ שלי ביום ד' ח"י תמוז וכתבתי וחתמתי פה עיר פעסט יום הנ"ל הק' ישראל סג"ל החופק"ק הנ"ל:

578

579כל הגב"ע דהכא ודפעסט הנ"ל העתקנו אות באות מגופי' גב"ע בחתימות ידינו ובח"י הרב מפעסט לראי' בעה"ח

579

580הק' יצחק איצק גריסהאבער מקראקא חפ"ק פאקש ואגפי' יע"א:

580

581ע"ד שאלה בהיתר עגונה אשת ר' ליב בר צבי מסעמניץ מק"ק פאקש כמבואר יפה הכל בגביעת עדות על טביעתו במים שאל"ס ועדות המתעסקים עמו בקבורתו והאומרים סי' גופו ובגדיו אומר האמנם הענין חמור מאוד אשת איש ואמנם המצוה רבה מאוד וחשו חז"ל הרבה לתקנת בנות ישראל ע"כ נראה ע"ד משא ומתן של הלכה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ומה' ית' אשאל עזר יסעדני ויתמוך לבי שלא יזדקר לפני מכשול וטעות ויצילני משגיאות ויתנו עידיהן ברור הראיות אשר על אדני האמת בנויות:

581

582ראשון תחלה נאמר במה דפשיטא לי' לפאר ר"מ דע"י מסל"ת של הערל בעל הספינה כבר יצאה האשה מאיסור דאורי' שראוי להאמין על הטביעת ומשאל"ס דרבנן הוא הדבר צריך קצת לפנים ולדינא גם אני אומר כן אבל בתחלה צריכי' לברר דהנה לכאורה הדבר ידוע ופשוט דאם לא המתינו עליו כשיעור יציאת נפש עדיין היא בחזקת איסור א"א והשתא אפי' נאמר שמתוך אריכות לשונו של המסל"ת יש להבין ולדייק שחפשו אחריו חפש מחופש ושהו כדי יציאת נפש מ"מ הא איבעי' לן ר"פ י"ד דיבמות אי ע"א במלחמה חיישי' לדדמי ולרוב הפוסקי' לא איפשטא איבעיא ואזלי' לחומרא והנה אומד שיעור יציאת הנפש נראה מסברא ששייך בי' אמירה בדדמי והבאתי גם ראי' לזה מהש"ס דהתם דבעי למיפשט ע"א במלחמה מדהשיא רבי נשותיהם של ת"ח שטבעו ע"ש וקשה הא הך פשטן לא אסיק אדעתי' דין דמשאל"ס ואפשר הוה ס"ל כס"ד דשלהי יבמות דבת"ח לא שייך דין משאל"ס משום דקלא אית להו מ"מ הוה ס"ל להאי פשטן דליכא למיחש שעלה במקום אחר וא"כ ק' מה בדדמי שייך הכא בטביעה דנפשוט מיני' מלחמה דהתם שייך שפיר בדדמי דשדי גירא וכדומה וכמבואר שם. אע"כ שייך בדדמי בשיעורא דיציאת הנפש ותו יש להוכיח כן מהתוס' שם שכ' דלמאי דמסיק שהכירו בסימני' מיירי בסי' מובהק ביותר למ"ד סי' לאו דאורייתא וק' מאי פסקא דלמא בסי' אמצעי דמועיל מדרבנן מיהת ומשאל"ס אי' דרבנן בעלמא הוא אע"כ צ"ל כיון דהשתא קיימי' דע"א אומר בדדמי חיישי' שטעה בדמיונו בשיעור יציאת הנפש וה"ל אי' דאוריי' ומשו"ה בעי' סי' מובהק:

582

583איברא מצאתי ראיתי ליש"ש פי"ד דיבמות סי' ז' בסופו שכ' וז"ל ומים שיש להם סוף דמתירי' לקמן בפ' אחרון בעובדא דחסא אפי' בלא קברתיו משום דלא שייך התם בדדמי כיון שעומד ורואה כל סביבו ושהה שם כדי שתצא נפשו דבודאי מת עכ"ל ומבואר להדי' דפשיטא דלא שייך בדדמי בשיעורא דיציאת נפש. וצריך לומר דס"ל ז"ל דבש"ס דבעי למיפשט ע"א דמלחמה מעידי טביעה היינו משום דבטביעת ספינה שייך בדדמי דלמא לא טבעה ממש רק נטרפה או אבדה בים ועדיין לא טבעה ממש ואמרה בדדמי אבל אדם שנפל לתוך המים בלי היזק שאירע לספינה שם לא שייך בדדמי בשיהוי שיעור יציאת הנפש:

583

584ובאמת בלאה"נ ליכא חזקת אשת איש דעכ"פ ראיית הנפילה למים לא גרע מספינה שאבדה בים דס"פ כל הגט דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים מבואר שם דנהי דספינה דאוריתא הוה אבל חזקה לאיסור ליכא תו מכ"ש בנפל לתוך המים דעדיף עכ"פ מספינה שאבדה בים. גם כבר הארכתי בתשו' אחרת לפמ"ש רש"י בפ"ב דכתו' בסוגי' דשני' אומרי' מת דמוקי לי' באומרת ברי לי ופירש"י אלו הי' קיים הי' בא ע"ש והר"ן שם פליג על ס' זו בחזקת היד ע"ש והי' נ"ל דעכ"פ בזמנינו שנשתנו העתים ממה שהי' בימיהם דקביעא בי דואר בכל אתר ואתר ואלו הי' קיים והמים הובילוהו מרחוק לגור נהי דלא הי' בא משום טעם מ"מ הי' מודיע לבני ביתו ע"י מכתב דקביע בי דואר והא קמן דרב אשי הוה ס"ל בת"ח לא שייך דין משאל"ס משום דאית לי' קלא ונהי דלא קיי"ל הכי היינו שחז"ל החמירו ולא פלוג רבנן מ"מ להסיר חשש אי' דאוריי' לא נדחו דברי רב אשי ועיין במרדכי סוף יבמות שכמה גאונים רצו לצרף דברי רב אשי ע"ש בסי' צ"א וא"כ הא דידן נמי סברא גדולה היא ועדיף מקלא דצורבא מדרבנן ונהי דאין להתיר אשה על זה דעכ"פ עדיין איכא למיחש לכמה סבות המונעי' הכתיבה על הדואר מ"מ אותן סבות מיעוטא הוה אבל רובא דרובא אי הוה קיים הוה מודיע לביתו ובכי האי גוני גם הר"ן מודה לסברת רש"י דנימא אלו הוה קיים הי' נותן תודע לביתו ועיי' מ"ש תוס' יבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא הי' וכו'. וא"כ בצירוף ג' אלו דהיינו דחזקת אשת איש ליכא בלא"ה אפי' בלא שיהוי עד יציאת הנפש. ופשיטותו של מהרש"ל דלא שייך בזה בדדמי וצירוף רובא אלו הי' קיים הי' כותב על הדואר שלש אלה מספיקי' לצרף גם סברת הרי"ף דס"ל איפשטא האיבעי' דע"א ליכא למיחש בדדמי כלל ויצאה האשה עכ"פ מחשש איסור דאוריי':

584

585ברם דא צריך דאפשר עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דעדיין לא נפקי איתתא מחזקת אי' דאורי' כיון דלא הועד לפנינו שנפל למי' אלא ע"י גוי מסל"ת דמן התורה אין ממש בעדותו ונהי דהי' כח ביד חכמים להאמינו להתיר אשה על פיו מ"מ הכא במים שאל"ס שהם לא האמינו אפי' לשני עדים א"כ מעולם לא הואמן מסל"ת על זה העדות ומנ"ל להוציא האשה מאיסור דאורי' ע"י גוי מסל"ת בנפילת משאל"ס וממ"נ אי בתר דרבנן אזלת אין ממש בעדות זו ואי בתר דאורי' אזלת אין גוי מסל"ת נאמן:

585

586אמנם נראה לברר הדבר בעזה"י דזה ליתא ואקדים לשון הרמב"ם סוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה וכו' שלא הקפידה תורה על העדת ב' עדים וכו' אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא עפ"י העדים וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא עפ"י העד הזה ואין העד יכול להשמט וכו' לא הקפידה תורה עליו וכו' לפיכך הקלו חכמים בדבר וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש ויל"ד דפתח לא הקפידה תורה ומסיים לפיכך הקלו חכמים משמע שהוא רק דרבנן גם המגיד משנה הקשה דבראש הפ' משמע דרמב"ם חושש לאידך טעמא משום דייקא ומנסבא והכא ס"ל משום דלא משקר הוא במילתא דעבידא לאגלויי גם ביש"ש תמה על רמב"ם דפסק האיבעי' דע"א בקטטה ובמלחמ' שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמאי הא ספק א"א דאורי' להחמיר ולפע"ד ס"ל לרמב"ם בודאי אין שום סברא שחז"ל יעקרו אי' א"א דאורי' בקום ועשה בעדות נשים וגוים משום סברא אשה דייקא ומינסבא ומשום תקנות עגונו' אלא ודאי בלי ספק כלל דמן התורה לא בעי עדות במילתא דעבידא לאיגלוי' וכמו אשתמודעינהי דפ' מצות חליצה והש"ס דאיבעי' לי' ע"א במלחמה ובקניטה מהו הכי מיבעי' לי' דפשיטא להש"ס דמסברא הי' ראוי לחו' להחמיר משום חומרא דא"א ושלא לקבל עדות נשים וכדומה וכמו שהחמירו בתחלת עדות באמת כמבואר פ' יש בכור וע"כ הא דלא החמירו היינו משום תקנת עגונות לא רצו להחמיר בסוף עדות והשתא ספוקי מספקא להש"ס הא דלא החמירו חכמים היינו שצירפו לזה סברת דייקא ומנסבא והיכא דאמרי בדדמי החמירו באמת או היכי דסני' לי' או דלמא בלי שום סברא הניחו חז"ל על דין תורה משום מלתא דעבידא לאגלוי' ולא איפשטא איבעי' וה"ל ספיקא במילתא דרבנן ופסק הרמב"ם לא תינשא ואם נישאת לא תצא וגם כל דבריו הנ"ל מבוארים וזכינו לדין דנכרי מסל"ת נאמן מן התורה ואתתא דא נפקית מאיסור דאורי' עכ"פ:

586

587ועתה נחזה אנן נשית לבנו לעדיוה שהכירוהו בט"ע וסי' גופו ומלבושיו הנה לפי דברת פר"מ שחוטמו היתה שקועה מאוד סמוך למצח בין העינים וגם היתה קצרה ורחבה כעין שקורין שטומפף נאזע הגם כי שטומפף נאזע לחוד לא הוה אפי' סי' אמצעי כי הוא זה שכיחא טובא מ"מ חוטם שקועה היינו חרום האמור בתורה שכוחל ב' עיניו כאחת וכ' בתרומת הדשן כי חרום הוא סי' מובהק ביותר מכ"ש בנידון שלפנינו שמצורף לזה גם שטומפף נאזע שבודאי א' מאלף לא יזדמנו כאחד החרום וקצרות החוטם ורחבה בראשה והואיל ומעלתו וסיעת מרחמוהי הכירוהו בחייו שכן הי' אעפ"י שלא ראהו במותו הנה העד ר' איצק הרש גלאזער שאמר טרם ראותו כי הוא נתגדל עמו מעודו וגם ביום שלפני הטביעה הי' אתו עמו במחיצתו ושיהי' ניכר היטב ע"י חוטמו ואח"כ כשראוהו אמר היינו ר' ליב סעמניץ מפאקש ושניכר לו ג"כ בחוטמו אעפ"י שלא הזכיר שום דבר שבחוטמו שעל ידו ניכר לו מ"מ כיון שמעלתו העיד השינוי הפלא שהי' לו בחוטמו והעד שהכירו ונתגדל עמו בודאי הי' ידוע לו היטב הפלא הזה שחוטמו חרום וקצרה וזהו סי' הנולד עמו שאינו משתנה ע"י מים או ע"י שיהוי כלל א"כ מסתמא כשאמר שהכירו בחוטמו ה"ל כהכירו בסי' מובהק ביותר והכא דליכא תו אי' דאוריי' אפי' בעל העיטור יודה דסמכי' על סי' מובהק כזה להתיר האשה מכבלי העיגון:

587

588אך מה שעומד לנגדי דברי ב' העדים ר' משה ליב ווערשוואר ור' מאנדל דייטש שלא הכירוהו בחיים ובראותם אותו אחרי מותו העידו שיש לו קליינע שטומפף נאזע ולא הזכירו כלל מהפלא הזה שהי' חרום וכמעט שהי' בעיני כאלו העד ר"א הרש גלאזר מוכחש משני עדים אם לא נאמר שלא הי' החירום בחוטמו כל כך ע"ד הפלא שישגיחו העדים על זה ויהי' כל זה נכלל בלשונם קליינע שטומפף נאזע וא"כ איננו סי' מובהק ביותר ואי נמי הוה סי' אמצעי אפשר מ"מ לכמה פוסקים דסי' אמצעי לאיועיל אפי' באי' דרבנן וכדמוכח שזה הוא דעת הרמב"ם ג"כ שפסק דהמנהיג בכלאים אינו לוקה אלא טמאה עם הטהורה אבל ב' מינים טמאי' ליכא אלא איסור דרבנן והקשה הרא"ש בתשובה מש"ס ר"פ או"ב כד מעיילת כודנייתא בריספק וכו' דקאמר ש"מ סי' דאורי' ולהרמב"ם מנ"ל דסי' דאורי' הא פרידו' הוה ב' מינים טמאים וסגי בסי' דרבנן ולהרמב"ם י"ל דלא חייש לקו' הנ"ל דס"ל שום סי' דרבנן לא יועיל להתיר שום איסור אפי' דרבנן ולא יועיל אלא להחזיר אבידה משום הפקר ב"ד הפקר ומטעמא דאמר רבא פ' אלו מציאות בעל אבידה גופי' ניחא לי' וכו' אבל באיסור כלל לא וכן מורה לשון הש"ס ורש"י דב"מ כ"ז ריש ע"ב ובלשון רש"י דחולין ע"ט ריש ע"ב ואפשר דהרא"ש נמי לא הקשה אהרמב"ם הנ"ל אלא דעכ"פ מנ"ל להש"ס להוכיח כל כך בפשיטות אלמא ס"ל לר' אבא סי' דאורי' דלמא ס"ל סי' דרבנן אלא ס"ל סמכי' אסי' דרבנן באי' דרבנן והכי הל"ל אלמא ס"ל לר"א סמכי' אסי' באיסורא אבל לעולם לדינא מודה הרא"ש דלא סמכי' בסי' אמצעי בשום איסור:

588

589ויש להביא ראי' לזה מש"ס דהרי למ"ד סי' לאו דאורי' מיירי מתניתן דאין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו היינו סי' אמצעי' ולא מוקמי' בארוך וגוץ אלא למ"ד סי' דאורי' וזה מבואר והנה פ' יש בכור מבואר ללישנא קמא דסי' פדחת לחוד מועיל מן התורה רק משום חומרא דא"א בעי' פרצוף פנים עם החוטם והגע עצמך הרי שיש היכר בחוטם בלי פרצף פנים אמרה מתני' דאין מעידי' עליו אפי' שיש סי' בגופו סי' אמצעי ואמאי הרי כבר יצאה אשה מאי' דאורי' ע"י היכר חוטם דהוה טפי מהיכר פדחת שעיקרו של אדם הוא החוטם עיי' רמב"ן על התורה בפסוק חרום ודוחק לומר דהש"ס קאי ללישנא בתרא דבכורות דמן התורה בעי' שלשתן אע"כ בשום אי' לא יועיל סי' דרבנן ובזה א"ש מה שהקשיתי לעיל על התוס' דר"פ האשה שלום שכ' דהא דשני ת"ח מיירי בסי' מובהקי' והקשינו הא כבר יצאה מאי' תורה ע"י משאל"ס והא"ש דלאי' לא יועיל סי' אמצעי וא"כ אין לי לסמוך על היכר סי' חוטם הנ"ל:

589

590איברא האמת דמשמעו' לשון ר' איצק הרש גלאזר מבואר שהי' לו ט"ע היטב בצורתו אפי' בלי היכר וסי' החוטם וכמ"ש בגב"ע דהרב דק"ק פעסט אבל מה נעשה והרי אשתהי יותר מי"ח שעות ואיתפח תפח ובש"ס אמרי' והא דחזינהו בשעתי' והיות כי זה תלוי באשלי רברבי דר"ת וסיעתו והרשב"א וסיעתו ובתוס' שלפנינו קצרו קצת שטת ר"ת והאחרונים לא הי' לפניהם דברי ר"ת בס' הישר אשר זכינו לו עתה ע"כ אבאר קצת ואומר כי דברי ר"ת מבוארי' מאוד בתשו' שבס' הישר דף פ"ה ע"א ההוא אמר דהא דאין מעידי' עד אחר ג' ימים ע"כ לא קאי אשלפניו אין מעידי' עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגויד וצלוב דזהו החוש מכחיש שאם ראו עדי' אדם בחיותו קודם שיצאה נפשו והכירוהו בטוב רק שאין מעידי' עד שיצאה נפשו ואח"כ חזרו עליו אחר ג"י למיתתו ויציאת נפשו ומכירי' אותו עדיין בצורתו ממש היתכן שלא יעידו עליו זה מה שהחוש מכחיש וגם מייתי מעשה מרבנו שמשון הי"ד שהגיד עליו בעל החלו' אחר חצי שנה להריגתו ומצאו צורתו ממש כבן יומו ואע"כ רישא דמתני' נמי דאין מעידי' אלא על פרצף פנים עם החוטם נמי לא מיירי באדם שלם לפנינו דהגע עצמך אם נהרג אדם וחתכו מיד את חוטמו וכי נימא שלא יהי' לנו בו שום ט"ע אע"כ מיירי כשגופו נשתנה ואינו ניכר לנו ומקום שיער שבראשו חתוך וגם סנטרו ועיניו חתוכי' ולא נשאר ממנו כ"א פרצוף פנים שהם הלחיים וחוטמו ופדחתו ואמר שאם חסר א' מאלו אין מעידי' עליו והטעם משום דאין בו ט"ע גמור אלא שהט"ע כאלו אינו אלא כמו סי' מובהק ביותר להעיד על ידי אלו אבל כשחסר א' משלשתן לא מיחשבי כפי' מובהק להכיר הגוף על ידיהם ומ"מ העלה שם דאם אירע מקרה שיש לו ט"ע בא' מאלו ט"ע ממש אזי מעידי' אפי' על א' משלשתן והש"ס דבכור' הו"מ לשנויי הכי דהיכר פדחת מועיל לחוד כשיש לו בו ט"ע גמור ומשו"ה בעינן בי' יכיר ומשנה דיבמות מיירי בתורת סי' שרוצה להעיד על הפדחת להיות כמו סי' על הגוף וזה נכלל בתי' הש"ס יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דיכיר היינו ט"ע והכרת פנים היינו כמו סי' שע"י מכיר הפנים ושינויי קמא דמשני באשת איש החמירו קושטא קאמר דהחמירו ולעולם הדין אמת ואחר הנחה זו דרישא מיירי באין שם אלא פרצוף פנים וחוטם ופדחת לחוד א"כ נימא דגם סיפא אין מעידי' אלא עד ג' ימי' מיירי בהאי גוני דרישא שהרי אפי' בתוך ג"י אין ט"ע גמור כיון שאין כאן ראש שלם ואין לו שום היכר בשאר הגוף א"כ אחר ג"י שכבר נשתנה קצת ג"כ אין מעידין עליו אבל אי הי' גופו שלם בפנינו וניכר בו בט"ע או ראשו שלם הי' מעידי' אפי' אחר ג"י והקשה לעצמו ר"ת ז"ל מעובדא דדגלת דהתיר רבא את אשתו אחר ה' ימים ע"י שושביני' והש"ס בעי למיפשט מני' דריב"ב לקולא פליג הא אם כלו שלם לפנינו ת"ק מודה דמעידי' אחר כמה ימים תי' ז"ל דסתמו כפירושו דאכלי כוורי לסימני דהני אינשי' ולא נשאר מהם דבר הראוי להעיד עליו אלא פרצף פנים עם החוטם והש"ס מסתם סתומי לי' דאמתני' קאי ובגוני דמתני' מיירי ותו הוה קשי' לי' לר"ת מ"ש שושבינא דנקט רבא דבשלמא אי בתורת ט"ע גמור התיר נקט אורחא דמלתא ע"י שושבין שהי' לו בו ט"ע גמור אבל כיון דרק בתורת סי' התיר א"כ לא ה"ל הש"ס לאתויי' הך דאפומי שושבינא שזה מחליש כח הפשיטות שרצה לפשוט ריב"ב לקולא פליג ועל זה תי' ר"ת דלרבותא נקט שושביני' דאע"ג דממש א"א להיות לו היכר בג' אלו אחר שאכלו כוורי את שאירת ראשו וגופו ה"א נחשוד לשושבינא שהוא אהובה של האשה ומעיד בשיקרא קמ"ל אפי' שושבינא האמין אלו דבריו ז"ל וכ' שכן דן לפני רבנו שמואל אאיו ושכן הסכימו ועשו מעשה והתירו אשה ואלו ראו רשב"א וריב"ש דברי' אלו לא הי' מקההו עליו קהוייתא טבא ויען כי נדפס קצת בשיבוש הארכתי לבאר דבריו:

590

591והנה לפ"ז דהך עובדא דדגלת מיירי ג"כ בשאין גופו וראשו שלם א"כ גם בתר דמסיק הש"ס והא דחזינהו בשעתי' דלבתר הכי מיתפח תפח מיירי באופן הנ"ל דוקא אבל אם ראשו שלם לפנינו לא נזכר בש"ס חששא זו וניכר היטב אפי' שלא לאלתר וה"נ עובדא דתרי ת"ח דחזינהו לאלתר ידוע הי' דמיירי כי האי גוני וכן פסק להדי' הרא"ש ר"פ האשה שלם גבי ב' ת"ח דבגופו שלם לא בעי' לאלתר אלא ממה שכ' שם בשם ר"י בעל תוס' מבואר דבשלם נמי בעי' לאלתר ורק סי' לא צריכי' דלא ניחוש לדדמי אבל לאלתר בעי' ונ"ל לטעמי' אזלי דהתוס' חששו לר"ח דלא אפשטי' איבעיי' ולחומרא וכ' תוס' איך מצאנו ידינו ממעשים בכל יום שהתירו נשי הטבועי' ותי' כשגופו שלם לא חיישי' לדדמי וכמ"ש ר"ת והרא"ש כ' שאין צורך לזה דאין חשש בדדמי אלא אם העיד אחר שראה הטביעה והמתירי' עפ"י ע"א אשת הנטבעי' כשלא ראה העד הטביעה דאז לא שייך בדדמי ע"ש ובקרבן נתנאל והנה קשה אדר"ח ק' הרי"ף ורמב"ן הא אפשטא איבעי' שפיר מעובדא דדגלת מיהו לכאורה י"ל בעובדא דדגלת הי' כל גופו שלם ולא שייך בדדמי משא"כ עובדא דב' ת"ח אך להרא"ש דס"ל בשכל גופו שלם אפי' לאלתר נמי לא בעי א"כ ע"כ עובדא דדגלת דבעי' חזנהו בשעתי' מיירי בשאין גופו שלם ואפ"ה סגי לאלתר ולא בעי סימני' והדר' ק' הא אפשיטא איבעי' ע"כ צ"לשאני התם דלא ראו הטביעה מש"ה לא שייך בדדמי:

591

592ונ"ל להביא ראי' ברורה לשיטת ר"ת מש"ס ר"פ יש בכור במתני' דקחשיב כי רוכלא יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ומיניהו יצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ולא לכהן וקשה אמאי שבוק מסורס ה"ל למימר יצא מחותך או מסורס וכבמתני' דפ' המפלת וה"נ ה"ל למחשב אם יצא מסורס ויצאו רוב איבריו דרך מרגלותיו וחזר למעי אמו ואח"כ יצא אחיו הרי הוא השני בכור לנחלה ואינו בכור לכהן שכבר נפטר הרחם ברוב איברי הראשון דלא גרע ממחותך וע"כ צריך לומר דהשני בכור לנחלה נמי לא הוה אלא זה שיצא רובו בראשונה הוא בכור לנחלה והשתא אי ס"ד דגופו בלא פרצף פני' וחוטמו ופדחתו אין בו היכר קשה הא בכור לנחלה ביכיר תלי' רחמנא כמבואר שם וע"כ לומר דאה"נ דניכר היטב עי"ז וא"כ הא דתנן אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו בלי גוף שלם וכר"ת ולהחולקי' צריכי' לדחוק ולומר אה"נ להס"ד דהש"ס צריכי' לפרש כן ומ"מ כדמסיק משום חומרא דאשת איש לא סגי ביכיר לחוד ה"נ מדרבנן לא סגי בהיכר הגוף ולפ"ז כשהגוף שלם וגם היכר בפדחת לחוד או חוטם לחוד כבר ה"ל תרי דרבנן וקליש לי' איסורא ומ"מ נראי' דברי ר"ת בש"ס וכן דעת רוב המורים ממש אעפ"י שהרב"י לא כ"כ ועיי' בתשו' שבחלקת מחוקק בעובדא דארלא:

592

593בכל זאת הא קמן מי יקל ראש בעובדא דידן דכל גופו כבר מיתפח תפח לפנינו אע"ג דהי' ראשו שלם לפנינו מ"מ כיון דאשתהי וגם ידע הטביעה אע"ג דלא ראה ממש קשה לסמוך על דברי צמח צדק לחלק בין ראה הטביעה לידע הטביעה ע"ש סי' מ"ה דהוא בעצמו נראה לו דוחק והכא גרע טפי שראינו גם קודם שנודע להעד ר"א הרש מי הוא הנטבע מיד חשב בנפשו אין זה כ"א ר' ליב סעמניץ הרי שלבו אנסו לחשוב מחשבות ואומדנו' לומר חברו מת מכ"ש כשיראה עוד קצת סי' מוכיחי' ואמוד בנפשו שזה הוא ע"כ אין להתיר גם על זה:

593

594ונעתיק עתה אל סי' כליו וט"ע הנה פר"מ הכיר בט"ע את מלבושיו וגם הי' בהם סימנים בתי הנפש הי' ירוק ומכנסים ירוק ככרתי נשחת הצבע ומנעיל של נעלו הי' נחשת מרובע והנה סי' כליו סומק וחיוור הוה סי' גרוע כמבואר בש"ס והב"ח בתשו' סי' פ"ה צווח כי כרוכי' על תשו' מהר"ם פאדווא שסמך על סי' צבעי בגדי' ואפי' לצרוף עם סי' גרועי' שבגופו כ' בפסקי מהרא"י סי' חס"א דלא מצרפי' והוכיח כן מהש"ס ויבואר לפנינו אי"ה ואמנם ט"ע שבבגדו תלי' אי חיישי' בע"א דמלחמה לבדדמי א"כ לא מהני ט"ע דמר רק לרי"ף ורמב"ן דנפשטה איבעי' לקולא אבל לר"ח ותוס' ורמב"ם ורוב הפוסקים לא יועיל ט"ע איברא נראה ממ"ש רש"י בעובדא דב' ת"ח שלא הכירו בט"ע משום שנשתנו במים והרי לא נעלם מרש"י דמיא צמתי וכקו' תוס' מזה נראה דס"ל לרש"י אי הי' ניכר היטב בט"ע לא שייך למיחש שיאמר בדדמי אך בודאי בלי ספק כל הנטבעי' משתנים קצת ע"י טביעה כאשר יעיד החוש ומ"מ שפיר אמרי' מיא צמתי דעכ"פ אין הצורה נשחתת לגמרי שלא יוכר ע"י עיון הדק היטב חיישי' לבדדמי כיון שהצורה נשתני' במים כל שהוא ובעי' עיון היטב חיישי' שלא יעיי' כל צרכו ויאמר בדדמי וא"כ תינח בט"ע שבגוף שנשתנה קצת ע"י המים ואמר בדדמי משא"כ ט"ע דבכליו שאינם עשויים להשתנות לא ניחוש לבדדמי והא דפשיט הש"ס מהאי גברא דטבע בדיגלת ידוע הי' להם שלא התיר ע"י ט"ע דמלבושיו נמצא לרש"י הי' מועיל ט"ע במלבושיו ולא ניחוש לבדדמי מ"מ התוס' לא סברו הכי ובר מן כל דין חששא דשאלה להיכן אזלא וסברת מהר"ל מפראג ותשו' הרב בית שמואל עליו ידועי' ואין להאריך בהם:

594

595והנה מה שנ"ל להפוך בשריותא דהעלובה הנ"ל דידוע דהתוס' פ' האשה שלום כ' דלמסקנא לשנויי דחיורי וסומקי הדר בי' משנוי' ולא חיישי' לשאלה וכ"כ הר"ן אלא שהרב"י כ' שרוב הפוסקים חולקים על זה ובאמת טעמא בעי דהרי באמת משמע בש"ס דהדר בי' והנה סברת רבנו אלי' לצרף סי' כלים עם שארי סי' ופסקי מהרא"י דחה מהש"ס דפריך אי חיישי' לשאלה מהי' הגט קשור בארנקי וטבעת ואי איתא מאי פריך הא התם איכא נמי שמו ושמה אע"כ אי חיישי' לשאלה לא ניחוש לצירוף מילתא אחריתי אלו דבריו ז"ל והאמנם מצד הסברא דברי רבנו אלי' נכונים דמה"ת ליחוש לאתרמי כל כך שהשאיל כליו למי שהי' בו סי' אמצעי כמותו וסברא זו כ' ג"כ בית שמואל וגם החכם צבי החזיק בעדה אמנם הוכחת מהרא"י מהש"ס נראית נכונה דלא מצרפי' ונ"ל לקיים דברי רבנו אלי' והוראתו נכונה דודאי בתחלה כדבעי למיפשט סימנים אידאורי' או דרבנן ונפקא מני' להדר גט אשה בסי' ואתי למיפשט מאין מעידי' אלא על פרצף וכו' אעפ"י שיש סי' בגופו וכו' הו"מ למדחי כנ"ל שאני התם בגט דאיכא נמי שמו ושמה והא דלא דחי הכי היינו טעמא דלחד לשנא בר"פ יש בכור מן התורה סגי בפדחת לחוד ומכ"ש בחוטם לחוד ומדרבנן הא דבעי' תרווי' ואפ"ה אמרי' שאם אין שלשתן פרצוף פנים עם החוטם לא יועיל צירוף סי' גופו ולפי הס"ד דמיירי בסי' אמצעי א"כ מבואר במתני' דאם יש לו היכר בפדחת או חוטם וגם סי' אמצעי לא יועיל אע"ג דאיכא תרתי למעליות' מ"מ חיישי' לאתרמי כולי האי הה"נ דלא מהדרי' גט אשה בסי' אעפ"י שיש שם שמו ושמה ודחי הש"ס גופו ארוך וגוץ וכליו דחיישי' לשאלה וע"כ לפי זו הדחיי' צריכי' לומר דחיישי' לשאלה אפי' עם צירוף פדחת או חוטם וא"כ הקשה אי הכי הי' קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה אעפ"י דאיכא שמו ושמה ובזה מיושב פסק הריטב"א דאפי' בכלי' דלא מושלי נמי חיישי' וגם הש"ע סתר עצמו דגבי גט פסק דכלי' דלא מושלי לא חיישי' והכא סתים דחיישי' והא"ש הכל בעזה"י דהש"ס משני לא מושלי אינשי משו"ה לא חיישי' היכי דאיכא נמי שמו ושמה והה"נ כלים דלא מושלי ואיכא נמי פרצוף פנים בלא חוטם אבל היכי דליכא תרתי למעליותא חיישי' נמי לכלי דלא מושלי והשתא הוה ס"ל לרבנו אלי' דהש"ס חזר מזה ומשני כליו בחורי וסומקי אבל אי הוה סי' אמצעי למ"ד סי' דאורי' או ט"ע לדידן לא ניחוש לשאלה כיון דאיכא נמי צירוף פרצוף פנים בלא חוטם וס"ל לר' אלי' דמסקנא הכי והכי הלכתא כמ"ש תוס' דמסקנא כהך שינויי' וכמ"ש הר"ן והשתא אין ראי' מכל הפוסקים דמייתי הרב"י דחיישי' לשאלה דאינהו חיישי בלי צירוף סי' אחר שבגופו אבל בצירוף סי' אחר שבגופו לא ניחוש דאתרמי כולי האי שהשאיל כליו למי שהי' לו גם סי' בגופו כיוצא בו ממש והשתא לפ"ז בנידון דידן שהי' למכ"ת ט"ע בכליו וגם סי' אמצעי בגופו לכל הפחות סי' החוטם שאמר ר"א הרש גלאזר מצטרפי' להתיר האשה אך כל זה לרי"ף ורמב"ן דס"ל דאפשיטא איבעי' לקולא ולא חיישי' לבדדמי וא"נ לשיטת רש"י דליכא למיחש בדדמי אלא בגופו שמשתנה קצת ע"י המי' אבל בט"ע שבכליו לא שייך הא א"כ אתתא דא שרי' משא"כ לאינך פוסקי' דחיישי' בדדמי לעולם אפי' בלא שינוי כלל לא אשכחנא התירא עדיין:

595

596ואומר אני דגם לדדהו אתתא שרי' ע"י סי' כלים חיורי וסומקי וכמו שסמך עצמו מהר"ם פאדוא וקו' הב"ח בתשו' סי' פ"ה הנ"ל ישבתי בחי' על נכון בעזה"י והוא בשנדקדק איזה דקדוקים בש"ס דקאמר בחיורי וסומקי ולא משני בקיצור כליו בצבעא ומה לשון חיורי וסומקי דנקט תו יל"ד מיד לעיל כדמשני גופו ארוך וגוץ מ"ט אמר כליו חיישי' לשאלה ולא אמר נמי מיד כליו בחיורי וסומקי תו קשי' לי טובא איך מתוקם כליו בחיורי וסומקי א"כ הא תו למה לי השתא סי' גרועי' ארוך וגוץ דגוף לא הוי סי' גרועי' דכליו מיבעי' בשלמא אי סי' לאו דאורי' וסי' גופו היינו שומא וכדומה א"כ הכי קאמר לא מיבעי' סי' גופו דאיכא למיחש שמשתנים אחר מיתה אלא אפי' סי' כליו נמי לא ולהך לישנא נמי דכליו משום שאלה א"ש דגופו בסי' גרוע וכליו אפי' בסי' יפים וט"ע משום שאלה אלא להך לישני בחיורי וסומקי קשה השתא ארוך וגוץ דגופו לא הוי סי' גרועי' דכליו מיבעי' והנלע"ד בזה כך בשנקדים מ"ש והעלה להלכה מהרי"ט דלא חיישי' לשאלה בכל כליו דכל כליו לא מושלי אינשי ויניח עצמו ערטלאי וסברא נכונה וגדולה היא דמתני' מיירי סי' בקצת כליו אבל בכל כליו מהני ואמנם קצת מהאחרונים תפסו עליו דעכ"פ ניחוש לחליפין ומכירה שהחליף בגדיו עם אחר וחששא זו כ' בחלקת מחוקק אמנם הש"ס כ' בדקדוק חשש שאלה ועיי' שיטה מקובצת דב"מ בשם רמב"ן טעם דלא ניחוש גבי אבידה למכירה וחליפין ע"ש ב' טעמים ומדהכא דוקא ה"נ גבי עגונה חשש שאלה דוקא הוא וטעמא קאמינא דמ"ש אחרונים חזקה מה שביד אדם הוא שלו ויהי' המלבושי' של זה המלובש בהם המונח מת לפנינו זה לא נ"ל כלל דאין נמת חזקה זו שיצא נקי מנכסיו והכלים הללו הם כההוא ארבא דאי מנצו עלי' בי תרי יהבי' לי' למי דמייתי ראי' בעדי' שהי' של אבותיו מעולם וזה ברור לפע"ד לענין דיני ממונות שהי' נותנים המלבושים לבני ר' ליב סעמניץ אעפ"י שאנו מסופקים בזה המת מי הוא מ"מ בניו של ר' ליב סעמניץ יביאו עדים המכירים שהי' המלבושים של אביהם אוקמי' אחזקת' שעדיין הם של אביהם ואם הלך לו למדינת הים יהי' כנכסי רטושי' ונטושים ומשום כן לא ניחוש לחליפין ומכירה כי לעולם הם בחזקת בעלי' הראשונים וליכא אלא חשש שאלה והדרן להנ"ל דכל כליו לא מושלי אינשי ושבוק נפשי' שלוח ערטלאי:

596

597ועתה אומר אני בטח נהי דצבעא הוא סי' גרוע שבגרועים שמחתיכת בגד א' נעשה כמה מלבושים מ"מ היינו אם כל מלבושיו מצבע א' אבל שיהי' מלובש מלבוש א' חיורי ומלבוש א' סומקי זה הוא סי' אמצעי שיהי' שני הצבעי' שוים בשני אנשים ואתרמי כולי האי ומכ"ש כשאינם ממין א' כמו בנידון שלפנינו שהלייבל הוא קארטץ והמכנסי' דושעסטר וצבע הלייבעל ירוק כחלמון ביצה וצבע המכנסים ככרתי משחת מראהו וההזדמנות הלזה הוא קצת יקר ולכל הפחות הוא סי' אמצעי ועתה מיושב הכל בעזה"י דהש"ס לא הומ"ל גופו ארוך וגוץ וכליו בצבעא דא"כ קשה כליו למה לי השתא סי' גרוע שבגוף לא סי' גרוע שבכליו מיבעי' ולא הו"מ לשנויי נמי בחיורי וסומקי משום דהוה באמת סי' אמצעי ומהני ע"כ הוצרך לומר חיישי' לשאלה ולפי שלפ"ז הי' צריכי' לומר שאין לו סי' אלא במקצת כליו דבכולם לא חיישי' לשאלה וזה קצת דוחק ע"כ הדר ומסיק כליו בסומק וחיור פי' לא שיהי' סי' כליו נקב בצד פלוני של בגד עליון וכדומה לא כן הוא אלא הסי' הוא בצירוף כליו חיורי וסומקי שקצת מלבושיו חיורי וקצתם סומקי ואין בהם סי' אחר ונהי דסי' אמצעי מיהת הוה מ"מ ניחוש לשאלה אע"ג דבכל מלבושיו לא חיישי' לשאלה מ"מ הא במקצת ניחוש לאתרמי שהי' לאידך ג"כ כלים סומקי' כמוהו ואותם לא השאיל אלא אתרמי לנהרג הזה צבע כמוהו ואינך חיורי השאיל לזה והניח עליו על עצמו כלי סומקי נמצא שלא נשאר ערטלאי ולזה חיישי' כן נ"ל פי' הש"ס ולפ"ז הרוחנו דעכ"פ אם יש כמה מיני צבעים חיורי וסומקי ואוכמי כמו בנידון דמהר"ם פאדוא לא חיישי' לשאלה והוה סי' טוב ואפשר סי' מובהק נמי הוה ואפשר בנדון שלפנינו אם נצרף לזה עוד סי' שנאל של נחושת מרובע ואדומה הוה כמו צבעים הרבה ועוד כיון דבנידון דידן לא ניחוש לשאלה כמ"ש לעיל כדעת רבנו אלי' כיון דאיכא נמי סי' אמצעי בגופו א"כ כד אזדא לה חשש שאלה ה"ל צבע דהרבה בגדים סי' אמצעי ואם סי' אמצעי שבגופו ה"ל כסי' מובהק ממש לומר שאתרמי כולי האי ועוד כיון שנתברר לנו שזה נפל למים והי' מלובש במלבושי' אלו ממש אם ניחוש שעלה בצד אחר והשאיל מלבושיו למי שהי' לי' ג"כ חוטם כמוהו וגם אותו נפל למים ונטבע ויהי' אלו הבגדים מוחזקי' להפיל בעליהם במים זה רחוק קצת ולא יזדמן לא' מאלף ע"כ ה"ל כסי' מובהק גמור לפע"ד:

597

598היוצא מדברינו אלו אחרי שנתברר לנו שהאשה ריזל אשת ר' ליב בר צבי מסעמניץ מתושבי ק"ק פאקש יצאה מאיסור א"א דאוריי' עפ"י עדות גוי מסל"ת שאין בו פקפוק כלל ע"כ יהי' שריותא דהאי אתתא להוציא מחשש אי' דרבנן משאל"ס בנוי' על היסודו' האלו א' שקרוב לודאי שהיכר החוטם הי' סי' מובהק ממש ב' שהעד הי' לו בו ט"ע והי' כל גופו וראשו שלם דלדעת כמה פוסקים מועיל אפי' אשתהי כיון שלא ראה הטביעה ממש וגם לא ידע בירור הדבר ואי נמי לא נסמוך על ט"ע הלז וגם על החוטם שיהי' סי' מובהק מ"מ הא לאי' דרבנן מועיל סי' אמצעי לכמה פוסקים ואפי' לא נסמוך גם על זה משום דעת החולקים נצרף לזה ט"ע שבכלים ועוד סי' מכמה צבעים שבכלים ולא ניחוש לשאלה כיון דאיכא סי' אמצעי בגוף וסי' אמצעי א' ט"ע בכלים ותשתרי אתתא לעלמא ובתנאי אם יסכים עמי רב מופלג א' או מטעמים הנ"ל או מטעמים אחרים ואם אפשר לפר"מ לעיין הדק היטב ולא ימנענו מזג גופו וחולשתו ואז אם יישרו הדברים בעיניו די בכך יושיב ב"ד של שלשה להתיר האשה ריזל הנ"ל ואמת טעם ישיבת ב"ד של שלשה שכ' רמ"א סי' י"ז סעי' ל"ט לא ידענא וצדקו דברי החלקת מחוקק ואע"ג שהב"ש החזיק בעד רמ"א היינו לקבל עדות בשלשה אבל להתירה בשלשה לא ידענא מ"מ הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא לא ישתנה תפקידו ואז תהי' אתתא דא ריזל מותרת לכל גבר דיתצביין ולמטינא שיבא מכשורא הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: פ"ב יום ג' י"ד אלול תקע"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

598

599שם האחד המיוחד בעדתו אליעזר אלקי אבי' יהי' בעזרתו ה"ה הרב המופלא באנשים חכם חרשים המאה"ג כש"ת מו"ה לאזי נ"י ראב"ד דק"ק אה"ו יע"א יצו ה' אתו את הברכה חיים עד העולם:

599

600האירו אל עבר פני אותיותי' הנעימים מיום ד' דנא הרבני ענותנותו הודיעני זריזותו לדבר מצוה להתיר האשה הנעצבת מכבלי העיגון כי בנועם מכתבו זה השני יש בו די להתיר האשה בלי שום גמגום ופקפוק כאשר יבואר אי"ה ולא נצרכה עתה אלא להוציא מלבו גודל תמיהתו על מכתבי באשר לא סמכתי להתיר על גביית העדות אשר הגיעני משם מפני שלא הי' מקויים והי' נראה לי דתלי' באשלי רברבי ונפלין ברברבתא והייתי בעיני פר"מ כמתמי' עד שכתב בחפשו באמתחת ספריו ולא מצא מי שחשש לזה וכדי שלא תהי' תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה ח"ו אמרתי כגון דא צריך לאודועי כי תורה היא וכדאי היא לברר הלכותי' כשמלה כיד ה' הטובה וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב ואם אלי יגיעו הדברים נתנו להשיבן בעז"ה:

600

601ראשון תחלה אומר דעת הסוברים שאין סומכין על שטר שכ' בו פלוני ב"פ מת בלי מקוים הוא יש מפרשים דמייתי רמב"ן ביבמות ומביאו ר"ן פ' מי שאחזו דף קע"ח ע"א והוא דעת מרדכי הארוך שהביא יש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג דמדייק שצריכי' שיכירו שהוא כתבו של יוסף והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי מקוים כמ"ש ה"ה בשמו סוף פי"ג מאישות והנה הטור סי' י"ז כ' הואיל והרי"ף והרא"ש לא הכריעו שלהי יבמות בהירושלמי אי סומכי' על שטר שמת פלוני ש"מ דעתו להחמיר והנה הק' מפורסמת הא הכריעו ר"פ מי שאחזו וכ' לעדות אשה מועיל מפי כתבם ועל זה תי' הגאון מהר"ם אביו של הש"ך ז"ל בתשו' שבס' חלקת מחוקק שדעת הטור דבשלהי יבמות מיירי בלא קיום ומשו"ה ס"ל שדעת הרי"ף והרא"ש להחמיר יע"ש וכן הדעת נוטה קצת דידוע דהרא"ש והמרדכי שניהם הי' מתלמידי מהר"ם מר"ב וממש על הרוב נמשכים לדעת אחד וכיון שמצינו להדי' דמרדכי ארוך בעי קיום מסתמא גם דעת הרא"ש כן:

601

602אמנם בעל ס' חלקת מחוקק בתשובתו שם פליג על מהר"ם כ"ץ הנ"ל במה שהפריז על המדה לומר דמי שמתיר בלא קיום הוא בכלל רבים חללים הפילה והעלה הוא ז"ל דעכ"פ במקום חשש עיגון יש לסמוך אשטר בלא קיום ושפתיו ברור מללו דהא כל עצמינו לא חששנו לזיוף אלא משום אחד מחמשה נשים שהם חמותה צרתה ויבמתה וכו' והא ק"ל בשעת הסכנה סמכינן אבת קול ולא חיישי' לצרה א"כ ה"נ במקום עיגון לא חיישי' להנ"ל והלכה זו העלה בית שמואל ס"ק כ"ט יע"ש:

602

603והנה מכתלי כתבו דפר"מ יש להבין דס"ל דכל הפוסקי' מיירי במצא כתוב בשטר בלי שום חתימת שם אדם תחתיו אבל אם חתם תחתיו שם אדם בעולם לא חיישי' כלל למזויף ומכ"ש בחתום מב"ד רבנין מובהקים דפקיעי שמייהו. הנה האמת בלי ספק דאיהו פר"מ יחי' וסיעת מרחמוהי בי דינא רבא דעמו רבנין מובהקים הם ומופלגי תורה ומהם הוראה יוצאת לקהל עדת ישורן ובדוכתי' פקיעי שמייהו מ"מ הא לן באתרן לא פקיעי כי המרחק רב יותר מק"ן פרסאות ולא זכיתי למכתבם עד עתה ואם לדין יש תשובה דמבואר מאד דאין שום חילוק אפי' אם חתום תחתיו שם מ"מ צריך קיום להפוסקי' הנ"ל אי בעית אימא סברא אב"א גמרא מגמרא דהא לדעת הגאון מהר"מ ודעימי' הנ"ל דעת הטור דלרי"ף ולרא"ש צריך קיום מדלא הכריעו על הירושלמי דשלהי יבמות והנה שם בירושלמי גרסינן להדי' מצאו כתוב וחתום בשטר וכ"כ הרב"י בשם רבינו ירוחם דהירושלמי מיירי בחתום תחתיו ועוד אי ס"ד דמיירי בלא חתום תחתיו א"כ מה דמסיים הירושלמי ויפה כח שטר מכח עדים דאלו המלוה בעדים אינו גובה ממשעבדי והמלוה בשטר גובה ממשעבדי ואי ס"ד דמיירי בשטר שאין אדם חתום תחתיו היאומן שיסבור הירושלמי דגובה ממשעבדי נגד סתם משנה סוף מס' ב"ב הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אע"כ הירושלמי מיירי משטר כדינו אלא שאינו מקוים ואפ"ה יפה כחו מעדים דהמלוה בעדים אעפ"י שהלוה ולקוחות אינם מערערים מ"מ אינו גובה ממשעבדי משום דלית לי' קלא ואלו במלוה בשטר אם הלוה והלקוחות בפנינו ואינם טוענים מזויף גובה ממשעבדי ובכה"ג מיירי ברישא יפה כח עדים משטר במצאו כ' פלוני מת אין משיאי' אשתו מיירי נמי בחתום תחתיו ורק אינו מקוים ומשו"ה אין משיאי' אשתו. והתשובה דמהר"ם וחלקת מחוקק סובבת הולכת על השאלה שבא אגרת מעיר אחד במדינת וואלין שמת פב"פ והיאומן שבא אליהם אגרת מבלי חתימה ובודאי הי' חתום ואפ"ה כ' הגאון המקיל בלי קיום קורא עליו רבים חללים הפילה:

603

604ואי בעית אימא מסברא כיון דמצינו הני גאוני' מחמירי' להצריך קיום משום חשש זיוף למה לא נחיש שזייף גם החתומים דהרי עיקור החשש הוא משום חמשה נשים השונאות אותה וחשידי לשקר כדי לקלקלה ומצינו שהוא חשש גדול מאד שהרי בכל איסורי' דאורי' לא חיישי' אי לא נהנה בחליפי' כידוע והכא חששו חז"ל אפי' אם הצרה מפסדת בעדותה מ"מ חיישי' שמא אמרה תמות נפשי עם פלשתים דאע"ג דביבמות קי"ח אמרי' סד"א תמות נפשי עם פלשתים קמ"ל אין הפי' דלא חיישינן להכי ז"א דהרי אפי' אם נשאת הצרה לבעל לא שריי' זו עפ"י עדותה של זו דחיישי' שתקלקלה אפי' א"ע כדי לקלקל חברתה והש"ס אמר קמ"ל דלא מהני אמתלא זו להקל משום דשויתי' נפשי' חתיכא דאיסורא יע"ש וא"כ אמאי לא ניחוש שתזייף שמות החתומים מכ"ש ממה דחיישי' שתשקר מת בעלי והוא מלתא דעבידא לגלוי' טפי טובא כמ"ש רמב"ם ספי"ג מגירוש' דמשו"ה מהימן עד א' ועבד ושפחה בעדות אשה משום דעבידא לגלוי' ואין העד יכול להשמט אם יבוא הבעל ברגליו והוא מהש"ס בפ' האשה רבה (יבמות צ"ג ע"ב) ואפ"ה לא מהימני הני ה' נשים דחשידי לשקר מכ"ש בזיוף החתומים דלא עבידא לגלוי' כלל ואינה צריכה להשמט כלל כי אם לא יתבאר שאין זה כתבו של פלוני מ"מ מי יודע שהיא זייפתה הכתב הזה הנמצא או המובא אלינו מבי דואר ולא נתפסה כלל כגנב על זה:

604

605עד שאני תמה מאד על הרמב"ן והרשב"א וה"ה וסיעתם דס"ל בפשיטות דלענין עיגונא לא בעי קיום כיון דמן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא מחמרי' טפי על דין תורה תימא בעיני הלא מן התורה לא חיישי' לזיוף הטעם משום דלא חציף אינש לזיופי' כמבואר ברש"י ותוס' ריש גיטין וכן מבואר בכל הפוסקי' וא"כ תינח במי שבא ותפס שטרו לתבוע את שכנגדו או אשה התפוס גיטה בידה לא ניחיש שהמלוה החציף לזייף או האשה זייפה את גיטה דלא חציפא בהכי אבל במצא כתוב בשטר ואין אדם תפוס בידו להביא לפנינו רק נמצא כן או בא על בי דואר אלינו למה לא ניחוש מן התורה שאותן הנשים החשודות לקלקלה עשתה כזאת ואין כאן חוצפא כלל כיון שלא נודע מי הוא המזייף ואין לי שום נס והמלטה לתרץ ק' זו כי אם אומר כוונתם דודאי איכא מיעוטא דחציפי לזיופא ואפ"ה מ"הת סמכי' ארובא והוה כנחקרה עדותן וה"נ נימא רובא דעלמא לאו מחמש נשים נינהי ומי שאינו מחמש נשים לא חשיד הכא כלל לזיוף אפי' בלא חוצפא כן נ"ל דעתם ז"ל ולא בא אלא ללמוד דכי היכי דסומכי' ארובא לא חציפי לזייף ה"נ סומכי' דרובא לאו מחמש נשים נינהו:

605

606וכעין זה ישבתי ס' ר' אביגדור כהן בהגהה מרדכי סוף קידושין הביאו ש"ך בח"מ רסי' מ"ו דס"ל היכי שהבע"ד עומד ומערער בפנינו בעינן קיום מן התורה היינו משום דס"ל כיון דאיכא עכ"פ מיעוטא דחציפי אין הולכין בממון אחר הרוב היכי שכנגדו טוען ברי לא מפקינן ממונא וממילא באיסורא דאשת איש נמי לא אזלי' בתר רובא כמ"ש חוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא וכו' יע"ש זה נ"ל בדעת ר' אביגדור והחולקים עליו ס"ל דמיעוטא דמיעוטא הוה ואפי' בממון הולכי' אחריו (ויעוין בענין מיעוטא דמיעוטא בהגה"ה מרדכי פ' הזרוע) ויעיי' מ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' וא"כ הפוסקי' ס"ל כהתוס' וכן דעת הב"ח בח"מ סי' רל"ב סעי' כ"א מיהו בתוס' ספ"ק דכתובות ד"ה להחזיר וכו' לא משמע כן:

606

607בהא סלקינן דדעת הרמב"ן וסייעתו דסמכי' ארובא דעלמא דלא הוה מחמשה נשים ומשו"ה לא בעי קיום וכיון שכן גם הרמב"ן וכל סיעתו משלנו הוא שהרי לא יכחיש ק' הש"ס קכ"ב ע"א גבי מי שהושלך לבור וניחוש שמא צרה הואי ולא משני דאזלי' בתר רובא דעלמא אלא בשעת הסכנה כותבי' ונותני' אעפ"י שאין מכירי' ופירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ע"כ וכן הוא במס' גיטין ס"ו ע"א וא"כ גם הרמב"ן וסיעתו לא מיירי אלא היכי דא"א לברורי ותשאר עגונה אבל היכי דאיכא לברורי מודה וא"כ אין כאן מחלוקת כלל:

607

608והנה הרמב"ם ספי"ג מגירושי' כ' דבעי' שיודע שהוא כ' ישראל וכוונת הרמב"ם בזה נעלמה כמ"ש הב"י בבד"ה שפי' של ת"ה דחוק והרשב"א הוציא מזה דס"ל להרמב"ם דבעי' קיום ולא נתברר לנו איך הוציא הרשב"א מלשון זה דבעי' קיום והנה נחזה אנן נשית לבנו למ"ש רמב"ם שם דמשו"ה הקילו להאמין ע"א ומפי כתבם ושפחה וכה"ג משום דמה"ת לא בעי עדות כלל כיון דעבידא לגלוי ואין המגיד יכול להשמט אם יבוא הבעל ברגליו וקשה על דבריו תינח ע"א ואפי' שפחה בעל פה אינו יכול להשמט אבל אמאי נאמן בכתב הנמצא פלוני מת וחתום בו עדים הלא יכול להשמט לא כתבתי' והחשוד לקלקל חחום על שמי וצ"ל א' משני דברים או דמיירי בכתב מקוים שאינו יכול להשמט או אפי' באינו מקוים ומשום דחזקה לא חציף איניש לזיופי' ה"ל כאלו ברור לנו שהחתום בו הוא בעצמו כתבו וגם הוא לא חציף להשמט ולטעון איש אחר זייפו על שמי דיודע הוא דטענה זו גריע טובא דאין אדם חציף לזייף כן נ"ל בהרמב"ם:

608

609והשתא ס"ל להרמב"ם דכל זה אי כתב בכתב ישראל אבל אי כתב בגופן שלהם כגון כ' גלחות וכדומה אפי' כתוב בו שם יהודי חתום מ"מ יכול היהודי להשמט ולומר גוי א' זייפו על שמי דודאי בגוי ליכא חזקה דלא חציף ואפי' במקוים שמכירי' שזה כתב יד של יהודי שאם כותב בגופן שלהם כותב בתואר הלז מ"מ בגוי חיישי' שצייר וכתב כמו שמצינו כבר בימי חז"ל ברמאי טובא דמנח ידא אמצרא וקם אזרנקא בב"ב קס"ז ע"א ויעיין עוד שם ז' ע"ב אמרי' שמע מינה זיופא זייף ולדעת כמה פוסקי' אפי' במקוים איירי ויעיי' ש"ך סי' ק"ח ס"ק ל"א וה"נ ניחוש בכתב גוי' כן נ"ל בפי' רמב"ם והשתא כיון שבררתי לעיל דחזקה לא חציף לזיופא ליכא הכא א"כ בלא קיום יכול להשמט שפיר אפי' בכתב ישראל ולא הועיל הרמב"ם כלום וע"כ מוכח דהרמב"ם מיירי במקוים דוקא ומזה הוציא הרשב"א דהרמב"ם בעי קיום ונהי דהרשב"א פליג עליו היינו משום דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דלעולם בעי קיום אפי' במקום עיגון ע"כ פליג אבל שלא במקום עיגון כבר בררתי לעיל דנלע"ד דלכ"ע בעי' קיום משום חשש חמש נשים ולא שייך חציפות לזיופא הכא כלל כנ"ל:

609

610אולי יאמר האומר דחששא דחמש נשים לא שייכי כולי האי בזה"ז דעינינו רואות דאינן שונאות אותן בזה"ז וכן נראה דעת פר"מ שכ' מי יעשה כזה אם לא מומר להכעיס כאלו פשוט לי' דליכא חששא דתמשה נשים ואכשור דרא הנה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נראה כן וכמבואר בש"ע סי' י"ז סעי' ד' ויע"ש בב"ש שם ואדרבא לענין חציפות ועזות אשתני לגריעותא כמבואר שם סעי' ב' ברמ"א דבזמן הזה דנפישא חוצפא אמרי' אשה מעיזה פני' בפני בעלה. עוד אני אומר דק"ו איכא השתא בזמניהם שלא הי' בין הצרות אלא שנאה בעלמא חיישי' לקלקלה ק"ו בזה"ז דאיכא חרגמ"ה לישא ב' נשים והעובר ונושא ב' נשים כופין אותו להוציא אחת מהנה והיינו אשתו השני' שנשאי' באיסור כמבואר אם לא תרצה הראשונה לקבל גט והשתא איכא למיחש שמא זה נשא אשה אחרת על אשתו וזה הוא מיעוטא דשכיחא בהני ארחי ופרחי ובפרט בנדון שלפנינו שהי' בורח ממדינתינו ולא הי' מצפה לשוב אל אשתו עוד לעולם ואח"כ כששמעה זאת הצרה שיש לו עוד אשה במדינה זו חששה שמא יודע הדבר לב"ד ויכופו אותו להוציאה ע"כ הערימה לכתוב מת בעלה לקלקל את הראשונה ותשאר היא תחת בעלה וחששא גדולה היא זו:

610

611ולומר נמי תינח דחיישי' לזיוף חתימת עדים אבל לזיוף גם חתימת קיום הנפק של הדיינים לא חיישי' זה הוא דבר בטל לפע"ד ואין צורך להשיב עליו דפשיטא דמאן דעביד הא עביד נמי הא ומ"ש וכן בעובדא דמהרמ"ל רס"י נ"ו ורס"י ס"ז קיימו ההנפק בכמה בתי דינים כנזכר שם בלשון השאלה ומזקנים אתבונן ומ"ש בזה פר"מ שהשליח בא בשכרו קיצר מאד במובן לא הבנתי דבריו בזה:

611

612והשתא ניחזי מה דקמן דהשתא הכא ע"י מה שחזרתי וכתבתי בייחוד לפר"מ והשגני תשובתו הרמה אלי כתב' מזה נתברר הדבר כשמלה דעכ"פ יצא הדבר מתחת יד מעלתו וה"ל עכ"פ ע"א המעיד על המכתב הראשון ששם נאמר שקבלו עדות שמת יוזל שטענוויץ ואע"ג דאכתי הוה עדות מפי כתבם דאע"ג דסתמא דתלמודא בפ' מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) דבעדות אשה מהני עפ"י כתבם ופסקו' כל הפוסקי' מ"מ הי' אפשר לומר דהיינו שני עדים אבל ע"א עפ"י כתבם דה"ל תרי קולי בחדא דוכתא לא מקלינן ויש לזה ראי' ממ"ש הריב"ש דגם בקיום שטרות דרבנין מועיל עדות בכתב ופסקו בש"ע ח"מ סי' מ"ו סעי' ז' ואפ"ה באלם שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל שיכתוב כן לקיים חתימת העדים בזה וכדמוכח בש"ס גיטין ה' ע"א ובתוס' ד"ה אלימי וכמ"ש מהרש"א שם וע"כ משום דהוה רק ע"א ותרי קולא בחדא דוכתא לא מקילינן וה"נ נימא כן בעדות אשה אבל מה אעשה וכבר החליט הרמב"ן דאפי' ע"א בכתב מהני כמ"ש הר"ן פ' מי שאחזו בשמו וטעמא נ"ל דעדות אשה קילא טפי מקיום שטרות ולא לכל מילי יליף הריב"ש מהדדי תדע שכן הוא דאל"כ תקשי בש ס דגיטין פ' מי שאחזו הנ"ל אמאי דחיק לשנוי דבודקי' לעדות מיירי בעדות נשים דוקא ולא אמר בקיום שטרות דשכיחי טובא טפי אע"כ משום דרהיטי דסוגי' התם אזלא דהרכנה גרע מכתיבה כמבואר למעיי' שם וכתיבה מקרי שפיר הגדה ואינו מתמעט מלא יגיד דהרי הגדה מעלי' היא רק מפיהם ולא מפי כתבם אבל אם אינו יכול לכתוב רק מרכין בראשו זה פסול מתרי טעמא חדא דלא הוה מפיהם רק בהרכנה ועוד דלא הוה נמי הגדה והנה בריתא דבודקי' לעדיות מיירי בהרכנה בעלמא דנהי דלהריב"ש מעידין עפ"י כתבם מ"מ בהרכנה לא ומשו"ה דחיק לאוקמי בעדות אשה דקיל טפי וא"כ ה"נ מועיל אפי' ע"א עפ"י כתבם ובזה מיושב הבל"ז בש"ס וק"ל [עיין לעיל סי' מ"ד]:

612

613ועוד שאיני ניצריך לעדות פר"מ להעיד על מיתתו ממש רק לקיים כ' הראשון ועדות קיום קיל בעלמא מכ"ש הכא בהיתר עגונה וא"כ אפי' אי בעגונה בעלמא לא מקילינן תרי קולא מ"מ בקיום שטר מיתה נוכל להקל וא"ל כתב הראשון גופי' הוה מפי כתבם ז"א כיון שהוא גביית עדות מב"ד אחר שנתברר לנו עפ"י כתבו של פר"מ שהוא מקוים לית בי' משום מפי כתבם דלא שייך בב"ד מפי' כתבם וכ"כ יש"ש פ"ג דיבמו' סי' י"ג דכיון דהב"ד הראשון שמעו מפיהם של עדים ממש אנן שליחותי' בעלמא עבדי' יע"ש ודבר גדול דבר הנביא ועוד נ"ל מי ליכא ר"ת דס"ל דלא שייך מפי כתבם אלא באלם שאינו ראוי לבילה אבל הראוי לאמירה בפה לית בי' משום מפי כתבם ולאידך שינוי' דהתוס' נמי דלא ס"ל כר"ת מ"מ לחד סברא לא אימעיט מפי כתבם אלא כשכותבי' בלשון זכרון דברים אבל כל שכותבי' דבריהם בלשון שטר ועדות מהני וה"נ נוסח גביית עדות של הב"ד ה"ל לשון שטר מעלי' יעויי' בכתובות כ' ע"ב:

613

614איברא כבר תמהתי על שיטה זו מזמן רב מש"ס דגיטין הנ"ל דא"כ אמאי פטר אלם משבועות עדות הא יכול לכתוב עדותן בנוסח שטר ורש"י שם נזהר מזה וכ' שאין שטר אלא הנכתב ביומו ר"ל קודם שבאי' לדיין על זה ולשאר שיטת תוס' בכתובות כ' ע"ב הנ"ל נמי ניחא אבל להנ"ל קשי' ונדחקתי מאוד בזה מ"מ בנידון דידן חזי לאיצטרופי לשארי קולות הנ"ל עוד מצורף לזה דשלח לי פר"מ העתק מכתבו של הנעדר מה שמסר לשמש דקברונים קודם מותו לשלחו לק"ק נ"ש וגם מק"ק נ"ש הגיעני אותו האגרת והם שוים ודומים בלי שום שינוי ותוספת וגירעון כלל ושמה נזכרו כל בני ביתו בניו ובנותיו וחתניו ושם עירם ומולדתם ואין לך ברור גדול מזה ואתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר דיתצביי' בלי שום גמגום ופקפוק בעולם:

614

615ואיידי דאיירי אעורר אמ"ש תוס' שם בגיטין ד"ה והא יכול וכו' דכתיבה לא מקרי אמירה וכן ביאר יותר בחי' רשב"א וכן נ"ל מוכח מש"ס שם דהרי ממעט מפיהם ולא מפי כתבם שמע מינה דכתב לא מקרי מפיהם וא"כ הא דמייתי התם אלם לא יפתח פיו נמי משמע פיו לא יפתח אבל יכול הוא לכתב ואפ"ה מקרי אלם ואמרי' התם אלם כדאמרי אינשי אשתקול מילולי' וידוע כי מילולי' הוא התרגום של אמירה ודבור וש"מ אע"ג שיכול לכתוב מ"מ אשתקול מילולי' שאינו בר אמירה וצע"ג ממ"ש רמב"ן על התורה פ' יתרו על פסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך שאמר כן באגרת כתוב ומייתי על זה ראי' ברורות ובפרט מ"ש מחירם יע"ש וצ"ע:

615

616ופה תהא שביתת קולמסי כעת עד עת בא דבריו הנעימים אי"ה אשתעשע בהם ונתעלס באילת אהובים והי' זה שלום וכל טוב לו ולכל הנלוים הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' כ"ג שבט תקס"ח לפ"ק.

616

617משה"ק סופר מפפ"דמ:

617

618העתק גביית עדות:

618

619בפנינו הח"מ העיד בתורת עדות ר' חיים בן אליעזר געלב מגלאגיב איך ששמע מפי ר' משה ליב לעפצין משענדשיב בתורת עדות אז ער איז גיוועזען מיט ר' שמעון קיזל בעל של האשה מרים חי' מקאלבסוב איין צייטלאנג בייא זאמין אונד דרנאך האבען זיא זיך גישייט סמוך לאוהגראבין אין קראוואציהן ולא נודע וויא ער איז אהין גיקומין ביז דער ר' משה ליב הנ"ל עם גיסו ר' מאיר וואלף ור' ליפא זענין גיקומין לקארילשטאדט האבען זיא ערקאנט סחורה גלאנטריע של ר' שמעון הנ"ל אצל צין גיסור מאוהגראבין אונ' זייא האבען אין אוהגראבין דאס גימעלדעט אצל הקומידאט האט דר צין גיסור גיזאגט אצל הקאמידאט אז ער האט גיקויפט הסחורה בייא איין מילנר ער הייסט אנטאן פוסטשאנשקיל פון ביסטרע אונ' דרנאך איז מאן פון הקאמידאט דען מילנר איבערגעפאלין האט ער מודה געוועזין אז ער האט איין יהודי גיהרגת ואמר הסימנים אז דיא שערות של היהודי הנהרג והזקן זענין גיוועזין שחורים אונ' ער האט גיהאט גרויסי ברעמין אונ' גרויסי אויגען אונ' איין לאנגע חוטם אונ' איין גרויסון שטירן איין אויסגיביילטען גרעסר כפי המורגל אצל שאר אנשים אונ' דרנאך האט מאן איהם גיהייסין אז ער זאלל אפגעבין הקליידר של הנרצח האט ער גיגעבין דען מאנטעל לעביר פארב צו טרענט אבער בלי חסרון חתיכה א' גם איין ברישליק מראה גרין אפגישאסין המראה ונראם כעת פאפי לאטי אונ' איין געלב יאנקרל של געלבין אנגין מיט איין שניטל מאחוריו וואס ר' משה ליב הנ"ל האט דאס יאנקריל גיקויפט לר' שמעון אצל ר' יודא וועריסטין גם הויזין לאנגי של געלבין אנגין האט דער רוצח גיזאגט אז ער האט איהם אין דיא הויזין מקבר גיוועזין וגם הקאפיליש ושטוויל וואס ר' שמעון קיזל האט זיך גיקויפט בוועריסטין האט ג"כ הרוצח אפגיגעבן וגם הטרילע מהסחורה האט ער אפגיגעבן האט ר' משה ליב גיזאגט אז ער מיט גיסו ר' מאיר ליב ור' ליפא האבן אללי ערקאנט דיא פארב פאן דען מאנטיל ומהיאנקריל והויזין ושטיוויל וקאפילוש וטרילע בטביעת עין ובסימנים גם האט ר' משה ליב גיזאגט אז דער סדר איזט בייא גלאנטריע הענדליר אז זייא פרקויפען ניט אונ' טענין ניט משאיל לאחרים הטרילע אפילו בסך מרובה אונ' דר נאך האט דיא דר גזלן גיפיהרט למקום וויא ער האט דעם נרצח מקבר גיוועזין האבין זיא איהם אויף גיגראבין האבין זיא איהם גיפונין בשלם גופו וידו ורגליו ופרצוף פניו וחוטמו בלי חסרון נור דיא זאלין מהרגל איז גיווען פרפאהלט און דאס פנים איז גיווען פייכט פון דער ערדי רק וויא זיא האבין גיוואלט אוועק נעמין דיא האנד פון דעם פנים וויא ער האט גיהאלטען בעת מוצאם אותו איז דיא האנד נעתק מעט מהגוף גיווארין מחמת רקבון שהי' אומרים זה לזה ראו שזה הוא שמעון ומה נעשה לו והי' אומר ר' משה ליב בקיצור דבריו שלא נשאר לו שום ספק שהוא ר' שמעון בעל של האשה מרים חי' הנ"ל גם האט מאן איהם גיפונין מיט איין נקב אין דיא שלעפין כאשר אמר הגזלן בתחלה שנהרג ע"י חבלה זו וגם הי' מונח בהמכנסים הנ"ל כפי שהודה הגזלן שנקבר עם המכנסים והם הי' מכירים המכנסים שהם שלו גם אמר הגזלן שהרגו ביום ג' יום א' אחר חגאם של פינגסטען שנת 913 ור' שמעון נפרד מאת ר' משה ליב בווערעסטין א"ח שבועות תקע"ג לפ"ק כל זה הגיד ר' חיים הנ"ל בתורת עדות ששמע כך מר' משה ליב. ובאנו עהחתו"מ יום א' י"א אייר תקע"ה לפ"ק פה ווין.

619

620נאום הק' אלעזר סגלנדא.

620

621נאום וכו'. נאום וכו'.

621

622העתק השאלה:

622

623בדבר האשה הנעצבת הזאת מרת מרים חי' אשת ר' שמעון קיזעל מקאלבסוב במדינת גאליציען אשר באתה לפני פה ובוכות ומיללת במר נפשה על בעל נעורי' ר' שמעון קיזעל אשר מאז הפרדה ממנה במסחר גלאנטערי נאבד זה שנתים וגבתה פה עדות מר' חיים געלב מגלאגעב ששמע מפי ר' משה ליב לעפצין משענשוב איך שנהרג איש יהודי סמוך לאוהגראבין הנקרא אגראם במדינת קראוואציען והרוצח הודה שהרגו לסוחר גלאנטערי יום אחד אחר חגם פינגסטען שנת 1813 למספרם ויום ההריגה זה הי' יותר משלשה חדשים לפני ימי ההודאה שהודה הרוצח לפני מקום המשפט והראה קברו וגם בגדיו של הנהרג אשר גזל ממנו כאשר הרגו הכל הראה לר' משה ליב לעפצין הנ"ל וגיסיו ר' מאיר וואלף ור' ליפא משענדשוב וכפי הגדת ר' משה ליב אשר העיד מפיו ר' חיים געלב הנ"ל הכירו שלשתן היינו ר' משה ליב ושני גיסיו הנ"ל בסימנים מובהקים ובטביעות עין ממש בלי ספק שכל הבגדים האלה של הנהרג המה היו שייכים לר' שמעון קיזעל בעל האשה מרים חי' הנ"ל גם הטרילע היינו התיבה של הנחת הסחורה גלאנטערי הכירו ג"כ אצל הרוצח בט"ע ממש שהתיבה הי' של ר' שמעון קיזעל אשר הניח בו סחורתו גם הכירו אצל הרוצח סחורתו גלאנטערי שגזל ממנו וידעו בבירור שהסחורה זו הי' לר' שמעון קיזעל הנ"ל אחר כל אלה הלך הרוצח עם ר' משה ליב וגיסיו גם אנשים ממקום המשפט הלכו עמם והראה להם קבר הנהרג אשר הניחו בו בעת רצחו אותו ובפתחו להקבר מצאו להנהרג עדיין מונח כל גופו וידיו ורגליו ופרצוף פניו הכל הי' עדיין שלם רק עלה ריקבון בעקב רגלו גם עור פניו הי' מעט לחה מעיפוש לחות האדמה גם הי' לו חבלה בהשלעף אשר לפי דברי הרוצח הרגו בחבלה זו וכשראו אותו הכירוהו בטביעות עין כי זה הנהרג הוא ר' שמעון קיזעל בעל של האשה מרים חי' מקאלבסוב גם הי' להם בו סימנים במצחו הגבוה כל כך שאינו מורגל ברוב בני אדם גם גבות עיניו אשר נשארו במקום נקב העינים הי' גדולים ובהטביעות עין וסימנים האלה ידעו והכירו היטב והי' אומרים זה לזה ראו זה ר' שמעון קיזעל אשר ידענו זה הרבה שנים והיו שותף עמנו ראו מה נעשה לו גם העיד ר' חיים געלב מפי ר' משה ליב לעפצין והעיד זאת גם מפי עצמו שהדבר הזה ידוע להם בבירור באשר שגם המה זה הרבה שנים עוסקים במסחר גלאנטערי שזה דרכם של כל הגלאנטעריניקעס שאינם רגילים כלל ולא יומצא אף אחד מני אלף שישאיל או יתן וימכור התיבה של הנחות סחורה שלו לשום אדם ואף בהרבה יותר מכדי שוי' גם העיד מפי ר' משה ליב לעפצין שהוא פרד מר' שמעון קיזעל בעיר גראטץ יום א' איסרו חג שבועות תקע"ג וההריגה הי' יום ג' אחר חגם פינגסטען שנה הנ"ל שהוא שני ימים אחר איסרו חג אחר הפרד ממנו. הכל כמבואר בג"ע שתחת האשה הנ"ל:

623

624שם האחד המיוחד אליעזר על אדמותינו מתנוסס כאבני נזר החכמה עטף כצניף והצדק במתניו אזר, ה"ה הרב הגאון הגדול השנון המפורסים שלשלת היחוס מבני אילי תרשישים מופלא באנשים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' אלעזר סג"ל לאנדא נ"י.

624

625מי נתן לי מהלכים בין העומדים האלה מר הי' ניהו רבה ומעלת קדושת הגאון רבן של ישראל מהר"ם בנעט נ"י מה מצאתם בי לעשותיני סניף להסכים בשריותא דעלובתא דא אבל מה אעשה וענוותנותם הרבני וכבודם ציוני ואומר הנני הנני:

625

626והיות הראש והראשון שבהיתירא דהאי אתתא הוא שיטת ר"ת דמעידין על גוף שלם אפי' אחר ג' ימים ודבריו המובאים בתוס' ורא"ש ומרדכי משתנים בנוסחאות ורבים מהראשונים נחלקו עליו מכח קושי' ולפע"ד אלו ראו אלו הגאונים הספרדים דבריו בספרו הישר הוה מודו לי' וגם לבוא על ברור דעתו ואמרתי אחר שזכינו לאורו של ספר הנ"ל והתוס' ביבמות ק"כ סיימו דתשובת ר"ת כתובה על ספר הישר והנה היא כתובה במודפס דף פ"ה אלא שנדפס קצת בטעות ע"כ אעתיק דבריו ואפרש כוונתו ולא אשמור המלות. [עיין לקמן סי' נ"ג נ"ד ביתר ביאור דברי ר"ת.] ההוא אמר דעיקור ט"ע גמור הוא בבנין כל הגוף אבל ט"ע דאיברים מאיברים אינו אלא כסימן לגבי הגוף ע"ד משל אם מכיר בט"ע גמור ידיו ורגליו הרי זה הט"ע הוי סי' לגבי הגוף לומר סי' זה יש בגוף הזה שיש לו ידים ורגלים שט"ע כך וכך אלא שהט"ע בשארי איברים הוא רק כסימן אמצעי ואפשר כסי' גרוע כי יש הרבה דומי' אך אם הט"ע בשלש אלו פדחת ופרצוף וחוטם ה"ל כסי' מובהק גמור לגבי הגוף וטעמא רבא נ"ל דאחז"ל כשם שאין פרצופותיהן שוות כך אין דעותיהן ובס"פ המפלת ובסנהדרין שאין ב' פרצופין דומין משו"ה ה"ל הך ט"ע כסי' מובהק שבמובהקים ולזה בעי' ט"ע בשלשתן קיום פדחת ופרצוף וחוטם ומועיל משו"ה כמו סימן מובהק אך אם כל גופו קיים שאז שייך ט"ע בגופו ממש כשיש לו היכירא וסימן בכל גופו ואז אין הפסד אם נשחת אבר א' אפי' מאלו הראשונים כגון החוטם וכדומה. ומייתי מסברא עדים שמכירים פולני' דקטל נפשא ומעידים עליו בט"ע אם קדם וחתך חוטמו וצווח אינני הוא אותו שאתם סוברים הלא נאמין להעדים. ולדידי צ"ע קצת מאבא בר מניומי דדבק קירא בבליתא אפותא ולא בשקרוהו והתם כל גופו הי' לפניהם ויש ליישב וק"ל:

626

627ואעתיק לשונו שהמובן ממנו שזאת היא סברתו וז"ל אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצווארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא ט"ע בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סי' בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף ופדחת וחוטם של פלוני כמו סי' מובהק שהוא לדברי הכל דאוריי' אבל ט"ע ליכא אבל אי איכא ט"ע וכו'. ותן דעתך לומר כשאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם וכל השאר ליתא דאין זה ט"ע אלא סי' בעלמא ומובהק שאמר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם של פלוני הוא אבל בענין אחר אינו יכול להעיד אבל ט"ע היינו דקאמר ידענא בי' דהאי דקאי פלוני הוא ואע"ג דלא ידע בסימני' וע"ד אני סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פירשתי כן אלא משום שהוא אמיתה של תורה וכו'.

627

628ואמר ז"ל דמשנתינו לא אמרה אין מעידין על האדם אא"כ ראו פרצוף וכו' דהוה משמע שמעידי' על האדם שלם דזה ליתא שאז אינו צריך לפרצוף וכו'. אלא על הפרצוף תנן כמו מעידין על השומא דמיירי בהיכר השומא לחוד ה"נ מיירי שאין לו שום היכר כ"א בפרצוף ויהי' זה לו לסימן על הגוף אמרה מתני' שאין מעידין על הפרצוף אא"כ יהי' ג' חלקי הפרצוף ביחד ואז יהי' כסי' מובהק אבל בשנים מהם אינו נחשב כסי' מובהק ואין מעידין ואפי' יש סי' בשארי גופו וכליו נמי לא מהני אלא סי' של שלש אלו ומשו"ה לא הזכיר אעפ"י שיש ט"ע בגופו משום דאז יהי' כל גופו שלם ומזה לא מיירי אלו דבריו ז"ל ובזה כבר נדחה ק' רשב"א דמתני' סתמא קתני אפי' כל גופו שלם ועוד דאעפ"י שיש סי' בגופו משמע שגופו שלם לפנינו והרי הוא בעצמו הרגיש ותי' יפה:

628

629ומזה הוליד עוד דהא דתנן בסיפא אין מעידין אלא עד ג' ימים עלה קאי כשאינו שלם לפנינו וז"ל בזה אחר שלשה ניכר ע"י סימן בפרצוף ופדחת וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעביו ורגליו אינו ניכר וכו' אבל בט"ע מעשים בכל יום אפי' אחר יב"ח ניכר והרבני הקדוש הר"ש כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה הי' ניכר כאלו הוא חי אבל בפרצוף פו"ח כיון שאין בו ט"ע כמו באיש שלם אם אין בו ט"ע רק בפדחת וחוטם או פרצוף וחוטם או בפדחת ופרצוף אין זה ט"ע שמאבד ט"ע כיון שלא נשאר אלא מעט אפי' בט"ע דראש כלו או ט"ע דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בט"ע דראש ורובו:

629

630ומדבריו למדנו מדכ' לענין קולא דאחר ג' ימים דסגי בראשו שלם בלא גופו ולענין קולא דנשחת חוטמו וכדומה לא הזכיר אלא הצריך שיהי' גופו שלם מזה נראה דאם נשחת א' מאיברי ההכרה דאז בטיל לי' הסי' המובהק אזי בעי' שיהי' כל גופו לפנינו להיכר ט"ע גמור. אבל לא סגי בראש. ואי ליכא אלא ג' אלו לבד אזי מהני בתוך ג' ימים מיהת להיות סי' מובהק. אבל אם הראש שלם בלי גוף אזי אם ג' איברי ההכרה שלמים מהני אפי' לאחר ג"י דאין צורתם נשחת כיון דהראש שלם ונהי דט"ע גמור לא הוי כיון שאין כל הגוף לפנינו מ"מ ט"ע בהראש השלם הוי סי' מובהק לכל הגוף אבל כשנשחת א' מהאיברי' הנ"ל אפי' כל הראש שלם ואפי' בתוך ג' נמי לא מהני: ובזה מיושב סתירת תוס' דשמעתין ורא"ש בשם ר"ת עם מ"ש לעיל קט"ו ע"ב סוף ד"ה וקאמרי וכו' והמרדכי בשם ר"ת דאינהו מיירי עיקור דבריהם ארישא דמתני' דבעי' פרצוף וחוטם וע"ז כ' דלגוף שלם דוקא לא בעי' שלשתן אבל בראש שלם בעי' שלשתן. ותוס' לעיל והמרדכי מיירי להדי' בשלשתן שלמין רק שהוא אחר ג"י ולזה סגי בראש שלם. ומיהו דברי תשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח צ"ע בא' שמצאו ראשו אחר ט"ו והכירוהו בסי' מובהקים ולא התיר כיון שהי' אחר ג' ימים וצ"ל שלא הי' להם ט"ע בג' איברים הנ"ל אלא שארי סי' מובהקים שעשוים להשתנות אחר ג"י. וכן מורה הלשון למעיין שם.

630

631וכן מה שיש לי לעיין בדברי ר"ת איך מייתי ראי' מהקדוש ר' שמשון זצ"ל אכתי לא שנה צדיקי לא הוי עפרא ונחר בי' ר' אחי בר יאשי' יוכיח וראבר"ש דגני בעיליתא תליסר שנין. ותו יש לפקפק ערבך ערבא צריך דלמא אותו שנמצא אז לא הי' ר"ש הקדוש ואחר נדמה לו ואי משום דברי בעל החלומות לא מעלין ולא מורידין לענין דינא. גם קשה לי קצת כיון דבבא דאין מעידין עד אחר ג' ימים נישנית אחר בבא דמגויד וצלוב והצלוב הרי גופו שלם בכל אופן ועלה קתני אין מעידין אלא עד ג"י משמע דעלה קאי דדוחק לומר דקאי אלפני פניו דפרצוף פני' וכו' ולא אלפניו דצלוב. האמנם ראיתי ברי"ף ורא"ש דיבמות וגם בתשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח הנ"ל דגרסי בבא הג"י מיד אחר פרצוף וכו' אבל בס' הישר הגי' כלפנינו וכן משמע בגמ' דציין תחלה פיסקא דמגויד ואח"כ פיסקא דר' יהודה דאין כל המקומות שווים ומסתמא גרסי ר' יהודה סמוך לבבא דג' ימים:

631

632נחזור לדברי ר"ת הנ"ל שמה שהרעשו העולם עליו חכמי ספרד ז"ל מעובדי דדגלת כ' הוא בעצמו וז"ל וההוא דאנסבו בתר חמשה יומי אפומא דשושבינהי לא הי' בו ט"ע אלא בסי' חוטמא ופדחתו ופרצופו הי' ניכר אע"ג דלא הי' ניכר בתר דנח נפשי' דאכלי כוורי לסימני' א"נ תפח הי' מעיד עליו אבל לא הי' לו ט"ע אלא כמו מדמה מילתא למלתא ואעפ"י ששושבנים הי' וט"ע לא הי' לא חשדו בכך עכ"ל. הרי קמן דמפרש דודאי אסקוהו כל הגוף כמ"ש בחי' רשב"א דהכי משמע לישנא אלא דאכלי כוורי לסימני' מקצת איבריו ועי"ז בטיל לי' ט"ע דגופו ולפי הנ"ל צ"ל דגם מראשו נשחת קצת ע"י כוורי דאל"ה אכתי ניכר אחר ג"י ע"י שהי' הראש שלם אע"כ שגם מראשו נשחת קצת ומשו"ה פריך הש"ס שפיר ועיין ריב"ש סוף סי' שע"ח אשתפך חמימי' על דברת ר"ש הצרפתי וגרם לו שלא ראה דברי ס' הישר בפנים:

632

633והר"י שבמרדכי הקשה א"כ דאכלי כוורי לסימני גופו איכא מכה ומיא מרזו מכה רוצה דלמא עוד נשמתו בו כשאכלו כוורי ומכה שבחיים מרזו ע"י מיא ותי' שם דוקא במקום שנחתכו רגליו אבל פרצוף אינו מתקלקלת במים אע"ג דאיכא מכה עכ"ל. וא"א לפרש כמובן הפשוט דא"כ הם דברי נביאות אבל כוונתו כפשוטו דמי' מרדו מכה במקומה אבל לא שלא במקומה והכא דאכלי כוורי לרגליו או שארי מקום שבגופו ושם באותו מקום נתנפח באמת דמי' מרזו לי' אבל בפניו שהי' שלם לא ישתנה ע"י מכה שברגל ואה"נ אי הוה מכה בפניו הי' מרזו שם כנ"ל כוונתו. ולפ"ז מוכח אפי' יש מכה בראש סמוך לפנים ממש כל שאינו במקום ההיכר ממש אינו מפסיד דהרי הוכחתי לעיל דע"כ אכלי כוורי גם סביבות ראשו דא"ל הי' ניכר ע"י ראשו שלם ואפ"ה לא מיקרי מכה לענין פניו ומיני' לענין חבול בפניו שכ' תוס' היינו דוקא במקום הכרה ממש אבל לא סמיך לו ומזה יש לי ללמוד דבנידון דידן מה שהי' חבול בצדעיו אינו מזיק דהרי מקום ההיכר הוא פדחתו ואמרי' דבק קירא בבליתא אפותא פירש"י מצחו ובמס' שבת פ' ע"ב כלכול ואנדיפי צידעא ובת צידעא ושוב חזר בו הש"ס ומסיק אפותא ופירש"י פדחת והיינו מצח דפירש"י בשמעתין ש"מ צידעא ובת צידעא שהם צדעים אינם בכלל פדחת שהוא מקום ההכרה וממילא החבלה שם אינו מפסיד:

633

634והנה במרדכי מייתי ראי' מש"ס בכורות והנראה מכוונתו כיון דבס"ד ה"א דמתני' מיירי מפרצוף בלא חוטם נהי דלמסקנא תלתא בעי' מ"מ מסתיין שיהי' שלשה אלו אבל עכ"פ בלי סנטר ושפתים וכו' וכר"ת כנ"ל כוונת המרדכי. אמנם בס' הישר בלשון אחרת אני שונה אותה וז"ל אבל אי איכא ט"ע לית דין ולית דיינא דמעידין אפי' אחר כמה שנים בפדחת בלא פרצוף כדמסיק פ' יש בכור ואע"ג דאיכא שינויי' אחרינא מיהו תלמודא משני הכי קושטא קאמר עכ"ל וי"ל פירושו שינוי בתרא דמסיק התם יכיר לחוד והכרת פנים לחוד וס"ל לר"ת דה"פ דהכרת פנים שאינינו הכרת כל הגוף רק שהפנים ניכר בו וכשיטת ר"ת בלשון המשנה מעידין על פרצוף פנים שההכרה היא על הפרצוף בעצם בלי כל הגוף וזה מיקרי בקרא הכרת פנים ולזה צריך שלש איברי ההכרה ויכיר לחוד דהיינו אפי' רק א' מג' איברים הנ"ל כגון פדחת לחוד נהי הכרת פנים לא מיקרי דאי ליכא כל הגוף לא מהני הפדחת לחוד להכרת פנים מ"מ יכיר מיקרי דאי ארכסו כל הגוף ניכר הוא ע"י צירוף הפדחת לחוד כנ"ל ואע"ג דבבכור שהוציא פדחתו עסקי' ועדיין כל גופו בפנים מ"מ מיקרי הפדחת יכיר דלעתיד ניכר הוא בגופו על ידו כנ"ל בכוונתו ז"ל. הנה הארכתי בהבנת דברי ר"ת ז"ל כי מלאכת שמיה היא כמ"ש רמב"ן בדיני דגרמי שלו ומסתיין דהרגיש בכל מה שהרגישו עליו הרשב"א ורא"ה וריטב"א דמייתי בנימוק"י ואלו ראו דבריו לא הוה פליגי ותוס' ורא"ש ומרדכי וטור ומהרי"ק סוף שרש קכ"א פסק להדיא כוותי' וברם צריך מ"ש בהני עובדא דדגלת דקמ"ל אע"ג דהוה שושביני והוה רק מדמה מילתא למילתא מ"מ לא נחשדו משמע שהי' ראוי' לחושדם דאמרי בדדמי וקמ"ל דלא חיישינן להכי וצריך לומר הא דלא מוקי באמת שהי' סי' מצורפים לזה וע"י הסי' נדע דלא אמרי בדדמי דס"ל לר"ת דזה לא יועיל אדרבא יותר טפי יאמר בדדמי ע"י שרואה הסי' וכיון דעל הסי' בעצמותן גופי' אין להתיר לא יועילו נמי בהדי ט"ע ולעיל קי"ד ע"ב דקאמרי סי' היינו סי' מובהקים ביותר ומעובדא דדגלת דלא מיירי בסי' מובהקים ביותר איפשטי' איבעי' דע"א במלחמה כמ"ש רי"ף. אמנם תוס' כ' לעיל ד"ה וקאמרי דסי' שאינם מובהקים מועילים עם ט"ע להוציא מחששא דבדדמי א"כ ה"נ נימא כל דאיכא שינוי בפניו דליכא ג' איברי ההכרה נהי דגופו שלם ומכירו בט"ע איכא למיחש לבדדמי וצריך לזה עוד סי' כל דהו לצירוף וזה הוא שהזכירו תוספת בדבריהם ט"ע עם סי' להוציא מחששא דבדדמי:

634

635וראיתי להדרת גאונו דמהר"מ בנעט נ"י דמתרץ ק' רשב"א אר"ת מעובדא דדגלת דהתם מיירי בליכא סי' בהדי ט"ע דפרצוף וגופו ויצדקו דברי פח"ח לשיטת תוס' אבל לר"ת לא צריך שום סי' דלא הזכיר זה בספרו הישר גם הקו' מדגלת מתרץ הוא בעצמו דלא כהגאון ועוד הוא בעצמו כ' בסוף דבריו אצל ט"ע דקאמר האי דקאי פלוני הוא אע"ג דלא ידע בסימני' עכ"ל וא"כ לפ"ז מ"ש הרא"ש ט"ע וסימני' ופליגי האחרונים אי תרוויי' בעי' או דבחדא סגי וכן דעת הטור והב"ח זה תלי' בפלוגתת ר"ת ותוס' הנ"ל. ויעיי' ב"מ כ"ה ע"א אמר את"ל סי' דאוריית' וכו' איכא בש"ס הוספה מר' יהודאי גאון את"ל הא פשיט לי' דסי' דאוריי' משום דא"ל כדשנין עיי' שיטה מקובצת ולכאורה אין צריך לאותה הוספה דאיכא למימר גם מעיקרא כדבעי הש"ס אי סי' דאורייתא נכלל בזה אי סי' לחוד דאוריי' או אי סי' בצירוף ט"ע להוציא מחששא טעות בדמיון או ל"ד וסמכינן אט"ע לחוד ולפ"ז למסקנא דפשט רבא מקרא דדרשהו ומתכריך של שטרות אין מוכרח אלא דאיכא סי' דאוריי' ואפשר עם ט"ע אבל שיהי' דאוריי' בלא ט"ע על זה נשאר הספק ואמר את"ל דאורייתא ולא צריך להוספת ר' יהודאי גאון אלא לשיטתי' אזיל דר"ת בס' הישר מייתי דר' יהודאי גאון קאים בשיטתי' ומשמע לגמרי דס"ל נמי דסגי בט"ע בלא סי' ולא חיישי' לטעות בדמיון וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל הוצרך להוסיף כנ"ל וק"ל:

635

636ובגיטין בסוגיי' דשיירות מצויות דמוקי רב אשי בנקב יש לו בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' וכו' למאי דפשיט רבא בב"מ דסי' דאורייתא והיינו עם ט"ע הו"מ לאוקמי בנקב סתם עם ט"ע אלא שלא רצה להאריך וכן הא דארבב"ח אי סימנ' אית לי בגוי' נמי יתפרש שלא ידע אי הדרא ניהלי' משום סי' דאוריי' לחוד או משום סי' עם ט"ע או בט"ע לחוד לצורבא מרבנן ובימי רבב"ח שהי' קודם רבא עדיין לא איפשטא סי' אי דאוריי' עם ט"ע וא"ש נמי דקדוק לשון ברייתא דגטין שם ואפי' שהה ויש בו סי' מעידין עליו דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידין על סי' גוף דאמרי ארוך וגוץ דקשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דוקא בסי' מובהק אבל בסי' אמצעי לא והדר אמר ארוך וגוץ לא משמע אבל סי' אמצעי מהני וי"ל ולומר דגבי גט וכלים הוה ארוך וגוץ סי' אמצעי ולא באדם ועיין סמ"ע סי' רס"ז דמחשב לי' אפי' סימן מובהק ויבואר לקמן אי"ה אבל להנ"ל ניחא דסי' אמצעי עם ט"ע איכא בינייהו דבצד אות פלונית מהדרי' אפי' בלא ט"ע כלל ובארוך וגוץ לא מהדרי' אפי' עם ט"ע משא"כ בסי' אמצעי. ולכאורה הי' נראה להעמיס וליחס סברא זו להרמב"ם דבהלכ' גזילה ואבידה כ' הסי' מובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם דבר תורה אינו רוצה לומר שמאמינים בהם באיסורי תורה אלא שסומכי' עליהם שעל ידיהם מאמיני' לו שיש לו ט"ע ואמנם הכא בהלכו' גזילה אין צורך לפרש יותר דלענין ממון מאמינים עכ"פ מדרבנן בסי' לחוד וידוע דמובהקים היינו אמצעי. ובהלכות גירושין הצריך דוקא נקב בצד אות פלונית שהוא מובהק ביותר היינו כי ליכא ט"ע עם הסי' שאז בעי' מובהק ביותר דהאי לכ"ע דאוריי' וא"ש במ"ש לפני זה או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש בו ט"ע בארכו ורחבו דתרתי בעי' סי' בכלי וט"ע בגט והרב המגיד שם תמה בזה ולהנ"ל דס"ל לרמב"ם אע"ג שמצאו בעצמו מ"מ גם הוא עצמו יחוש לטעות הדמיון ובפי"ג מגירושי' אם אין פרצוף פנים קיים לא מהני סי' אמצעי היינו משום דלית בי' ט"ע עם הסי' וכל זה בט"ע בשארי דברים ובאדם נמי באיברי גופו ולא בפניו אבל בט"ע שבפני אדם בשלשה איברי ההכרה לזה אין שום סברא שיצטרך סי' דא"כ מיקטל היכי קטלינן ע"י הכרת עדים והאיך ב"א מותרים בנשותיהם וצריך לומר ט"ע דקלא עדיף כי הך ואין הכרח עיין יש"ש חולין פג"ה שם:

636

637אלא מ"מ אני מסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל דסי' לחוד ל"ד וכרבא דבאבידה עבדי תקנתא אבל לא בתכריך של שטרות הנ"ל דהתם בשטרות בעי' סי' עם ט"ע וכן בהלכות נחלות דפסק דיורדין לנחלה בסי' בלא ט"ע דבממון הקילו והתם ליכא טעמא להקל ועיי' רא"ש דב"מ אהא דרבא:

637

638והנה דברי תוס' דיבמות ק"כ הנ"ל תמוהים מאוד וכבר עמד עליהם הגאון מהר"מ בנעט ורשות נתונה לפרש עפ"י דבפ' יש בכור איכא תרי לישני לל"ק סגי מן התורה בפדחת או בחד מהני תלתא והוה ט"ע והכרה מעלי' וכמו שהוכיח ר"ת דאל"כ אם יחתוך חוטמו שוב לא יעידו עליו אע"כ מן התורה סגי בהכי לט"ע גמור בלי שום סי' ורק משום חומרא דא"א בעי' שלשתן וא"כ להך לישנא איכא למימר למאי דס"ל לר"ת דמתני' מיירי בליכא אלא הני הוא דבעי' שלשתן אבל באיכא כל גופו סגי בתרי מינייהו אין צריך שיהי' ט"ע בגופו אלא אפי' רק סי' אמצעי בגופו לצרף עם ט"ע דפניו דכבר יצאה מאיסור תורה בהא. ואמנם לל"ב דבכורות דמן התורה בעי שלשתן וזולת זה לא מיקרי הכרת פנים א"כ בתרי מינייהו ומכ"ש בחד מיניהו נהי דניכר בו דהרי רחמנא קראו יכיר מ"מ הכרת פנים ליכא ואין ההיכר הזה אלא כמו סי' אמצעי על הגוף לכן לא מהני אא"כ איכא גופו שלם דאז יהי' לו ט"ע בפניו ע"י גופו ואז יצורף סי' דהגוף עם הט"ע להחוד והן הנה ב' לישני דהתוס' דשמעתין דיבמות ואין להאריך:

638

639והשתא בנידון שלפנינו שמצאו הגוף בשלימות כמו שהי' בחיים וראשו ופרצופו עם כל השייך והכירו בט"ע שזה הוא ר"ש קיזל וכבר בארנו שהחבלה שבצדעי' לא נקרא חבלה בפניו א"כ לר"ת איתתא שרי' בלי פקפוק אפי' יהי' אחר ג"י דלר"ת לא בעי' סי' בהדי ט"ע ולתוס' נמי דבעי סי' עם ט"ע אפי' נימא דמצח גבוה לא הוה סי' אמצעי לצרוף מ"מ נ"ל דלא הוזכרו סי' עם ט"ע בתוס' אלא בשאין פרצופו שלם בג' איברי ההכרה שאז אין הט"ע רק מכח צירוף הגוף ואיכא למימר דאמר בדדמי משו"ה צריכי' סי' גוף ג"כ אבל היכי ששלשתן בשלימות וגם הגוף רק משום שהוא אחר ג"י לא שמענו שצריכי' גם סי' וטעמא דחששא דג"י חששא דרבנן היא כמ"ש ריטב"א דמשו"ה מקילי תוס' בספיקו משום דחששא דנפוח דרבנן הוא א"כ כיון דמן התורה סגי בהכרת פנים אפי' בלא גוף לאחר ג"י כמו תוך ג"י אי איכא נמי גוף דהוה ט"ע מעלי' סגי לאחר ג"י בלא סי' אמצעי:

639

640ואמנם גאון עוזו של מהר"מ בנעט ני' שדי בי' נרגא דלפי משמעות גביי' עדות תמקנה עיניו בחוריהן ואפשר דעי"ז ה"ל כחבול בפניו ממש ובוודאי אם כן הוא צ"ע לסמוך על הכרת הפנים אבל בעניי לא ידעתי שום משמעות לזה בגביות עדות אדרבא מדלא הזכירו חדוש זה בדברי העדים שהרי דקדקו עלכפות רגליו שנרקבו ועל הזרוע שניתק מן הגוף ולא הזכירו כלל כי כלו עיניו שזה חדוש יותר גדול ש"מ דליתא ומה שאמרו בסוף לשונם שהכירוהו ע"י גודל נקב מקום העין היינו משום שבתחלה הזכירו סימניו ובהם עיניו גדולים וכשמצאוהו בקבר נפל שתום העין לא יכלו להביט בעיניו כי נסתמו רק שיערו בגודל נקב מקום מושב העין ועוד נראה שלא הי' לו עינים גדולות בולטות כשל עגל אך לרוחב הנקב עינים גדולים קרו להו כמורגל בבני אדם ואם כן הוא ה"ל ג"ז סי' אמצעי דלא שכיח נקבי העינים גדולים מהמורגל:

640

641ועוד נ"ל מאי דפשיטא להגאונים דהוה בתר תלתא יומי משום דשליט בי' רקבון אינו פשוט בעיני דהרי אחז"ל בשבת ס"פ השואל קנ"א ע"ב אחר ג"י כריסו נבקעת ואם כי ראינו כמה ראינו שלא נבקע כריסם היינו במוטל ע"פ השדה ושליט בי' אוירא והם דברו בהנקברים דשליט בהו רקבון והעידו דאחר ג"י כריסו נבקעת ומי הם מחטוטי שכבי שיעיד נגד דברי חז"ל הנאמנים ומדלא נבקע כריסו דהאי והי' קבור בלי לבושי' ובלי ארון יש לנו ספק עצום שאפשר שיהי' בתוך ג"י דמידי ספיקא לא נפקא ואם נאמר בקיעת לאו כל אדם ואין כל המקומות שווין א"כ אתאינן לדר"י בן בבא ופשיטא דמותרת וראיתי לגאון בעצי ארזים שכ' בלא"ה להרי"ף ס"ל דלא איפשטי' איבעי אי ריב"ב לחומרא פליג או לקולא ואי לקולא פליג אתי' עובדא דכרמית ודדגלי' כוותי' והלכה כוותי' ומדלא איפשטא איבעי עבדינן הכא והכא לחומרא ומשו"ה לא מייתי רי"ף הא דמי' צמתי מכה ודפח"ח והארכתי בזה במקום אחר מ"מ אי נחזיק מה שלא נבקע כריסו משום שהמקום והאדם גורם א"כ בואו ונסמוך על ריב"ב ותשתרי ממ"נ:

641

642וגם נראה אפי' לרשב"א דמחמיר בספק ג"י וגם דר"ת לית לי' לרשב"א וכן משמע מרמב"ם דלית לי' הא דר"ת מ"מ לעומת זה נ"ל משטחיות לשונות של הרמב"ם שהזכרנו לעיל דס"ל סי' אמצעי דאוריי' ממש ורק באיסורא החמירו רבנן שלא לסמוך עליהם אלא במובהק ביותר ובממון הניחו על דין תורה הן באבידה הן בתכריך שטרות והן בהורדה לנחלה אבל באיסורא החמירו חז"ל וזה שכ' בהלכו' גזילה הסימנים סומכים עליהם מן התורה ר"ל אבל לא מדרבנן דהם החמירו נמצא זה שיש לו סי' אמצעי לע"ד שנקב העין גדול מן הרגיל ומכ"ש כשיצורף לזה גם מצח גבוה יצאה אשה מחשש איסור דאוריי' דסי' אלו דגודל המצח וחורי העינים בוודאי אינם משתנים אחר מיתה דה"ל כמו יתר וחסר דכ' הרא"ש בתשו' שבטור סי' קי"ח וכיון שיצאה מאיסור דאורייתא וליכא אלא איסור דרבנן תו גם לרשב"א יש להקל בספק ג' ימים ופשוט. וקצת נוטה דעת רשב"א שסי' דאוריי' מדכ' בחי' חולין ע"ט ע"א כדמעיילת לי כודניתא בריספק וכו' דהאי אין חוששין לזרע האב מספיקא קאמר כי היכי דלא ליפוק לבר מהלכתא דקיי"ל דספיקא הוה וכיון דלא בעי' לאפקועי לבר מהלכתא א"כ הך דשמע מני' סי' דאורייתא נמי הלכתא ולא דמי לסי' לאו דאוריי' דפא"ט בסי' בצים התם רוצה הני סימנים דביצה לאו דסמכא נינהו משום איכא עורבי דדמי ליונה אבל הכא מה בכך דהני דסי' דפרידות דאוריי' נינהו מ"מ ניחוש לאיתרמי או לטעות בדמיון דעובי קלא וצניף קלא הוא דשייך בי' דמיון וטעות אע"כ ניתנה רשות מן התורה לסמוך אסי' איברא דברי רשב"א צ"ע מנ"ל סי' דאוריי' דלמא לאו דאוריי' ועושה לנו ספק וכיון דחוששין לזרע אב נמי ספיקא ה"ל ס"ס וכעין ק' רא"ש בתשו' על רמב"ם דס"ל הנהגת ב' מיני טמאים דרבנן א"כ לא קאמר ש"מ סי' דאוריי' דהא באי' דרבנן קיימי' ובחידושי אמרתי דאינהו ס"ל פי' הש"ס דלא כפירש"י אלא הכי קאמר אי סי' דאוריי' וה"ל כוודאי גמור א"כ מחויב לעיין לדדמי אהדדי דאי לא דמו ה"ל וודאי איסור דרבנן להרמב"ם וספק אי' דאוריי' להרשב"א שמא חוששין לזרע האב אבל אי ס"ד ל"ד א"כ סי' גופי' ליכא וודאי א"כ אינו צריך לעיין ודי אם יראה דאינו דומי' אבל מה צורך לעיין בהו הא ה"ל ס"ס או ספיקא דרבנן:

642

643אך אי יבורר שזה הרוצח הי' עצור בכלא ג"י טרם שהראה להם קברו א"כ ע"כ הוא אחר ג"י ויבורר נמי שהי' חבול במקום עינים אם נוכל לצרף גם סי' בגדים יש לעיין קצת הנה מה שהכירו סחורתו ביד הציען גיסער אין בו ממשות דסחורה עשוי' למכור מעיקרא ואדעת' דהכי הי' המחזיר בעיירות ויען כי טעמתי בקצה מטה דובשו של פר"מ הגאון מר ניהו רבה ני' ופשיטא לי' דלא חיישי' למכירה רק לשאלה שהוזכר בש"ס גם דבריו ראוי' לו ומתקו לחיך הטועם אומר לי לי מ"מ לא אחשוך מלברר הדבר בעזה"י דבשיטה מקובצת לב"מ נתקשו בה רמב"ן וריטב"א מ"ש דלשאלה חיישי' ולא ניחוש למכירה ומתנה שמכר החמור עם האוכף וכן יש לחוש בכל אבידות ותי' על זה ג' תירוצים א' לא נוציא הממון מחזקת מארי' ע"ש פי' דעכ"פ נודה שזה הנותן סי' הי' הכלי הזה פ"א שלו שוב לא ניחוש שמא עכשיו מכרו לאחר דא"כ נוציא הכלי מחזקת מארי' אבל לשאלה איכא למיחש שהשאיל האוכף והחמור לא הי' שלו מעולם ומבואר דפשיטא להו דבעדות אשה דחיישי' לשאלה ולא מוקמי' אחזקה דמה שביד אדם הוא שלו מכ"ש דאיכא למיחש למכירה ולא נסמוך על חזקת מרא קמא דגריע. ופר"מ הגאון ני' תקשה גם על זה נימא מה שביד אדם הוא שלו וכו' הנה באמת כבר הלכו בו נמושות בתשו' האחרוני' ותירצו דחזקת א"א וחזקת חיים דבעל מנגדתו. ואפשר דזה יש לדחות דחזקת ממון עדיף מהני חזקות דעדיפא חזקת ממון אפי' מרובא אמנם לא אשכחן חזקת ממון אלא נגד טוען א' אבל הכא בנמצא הרוג מסופקים ברובא דעלמא נהי דחזקת ממון עדיף מרוב היינו שלא להוציא מידו אבל מאן לימא לן דלא הוה ספיקא עכ"פ ולענין איסורא חיישינן ומכ"ש למ"ש ב"ח בח"מ סי' רל"ה דברוב מעלי' גם בממון הולכין אחר הרוב והוא מתוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות ולא דמי לאבידה דלא ניחוש לרובא דעלמא כיון דאין כאן תובע לפנינו אלא זה אבל באיסורא ניחוש לרובא ובשגם שיש כאן ג"כ חזקת חי וחזקת א"א ורובא דעלמא נגד הך חזקה שהיא שלו ותו נ"ל דבאדם מת לא שייך חזקה מה שביד אדם הוא שלו זה שיש לו אינו שלו לא של יורשיו ואנו מסופקים מי הם יורשיו ועל זה אנחנו דנין נמצא חזקת ממונא גרוע וחזקת חי וחזקת א"א אלימא ורובא דעלמא מנגדתו לכן חיישינן לשאלה א"כ מכ"ש דחיישינן למכירה דליכא רק חזקת מרא קמא:

643

644עוד תי' שם רמב"ן דלמכירה לא ניחוש דמנא ידע זה שאבד זה החפץ שמכר לו אבל לשאלה אפשר שבקש לו ממנו שיחזור לו החפץ ששאל לו וטען שאבד ממנו ומזה ידע שאבד החמור עם האוכף שלו ע"ש ומבואר מזה בפשיטות דבהרוג חיישי' למכירה כי היכי דחיישי' לשאלה ואפשר נמי לגזילה ואבידה וא"כ שייך נמי בכלים דלא מושלי ובזה מיושב סתירת ש"ע בסי' י"ז פסק סתם חשש שאלה ואינו מחלק בין כלי דמושלי לכלי דלא מושלי וגבי גט מחלק דכיס וארנקי וטבעת לא מושלי וכמו שהקשה ב"ש והא"ש דבהרוג אין לחלק דנהי דלא מושלי איכא משום מכירה וגזילה ואבידה משא"כ בהחזרת גט אי איתא דמכר או נגזל ממנו הכיס והארנקי מנא ידע שזה אבד גט וליכא רק שמא השאיל לו כיס וארנקי וכשתבעו אמר קשרתי בו גט ונאבד ממני ועי"ז בא הוא עתה לתבוע הגט ע"י סי' כיס לזה אמרי' הני לא מושלי אינשי ויעויי' לשון רש"י דיבמות ד"ה מצאו קשור צריך ביאור:

644

645עוד בה שלישי' תי' הריטב"א וז"ל דכיון דהוי מידי דלא קאי למכירה דאין אדם עשוי למכור כליו עכ"ל ר"ל אבל שאלה לכל שכיניו אדם משאיל כליו ופר"מ ידידי הגאון ני' האריך בזה אפירש"י ורשב"ם בחזקה מה שביד אדם הוא שלו דמי הביאם אצלו וכל דילדי' אימי' כוותי' תלד ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה דפשוט דאינהו מיירי בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר וא"כ מי הביאם אצלו אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר הרי אפיק רבא מיתמי זוגא דסרבלא ואמנם באדם ידוע לפנינו יש לנו גדר מה הם הכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דזה משתנה לפי המקום והזמן ולפי האדם כמ"ש רמב"ם בזה אבל בהרוג לא ידענו מי הוא ועם מי הי' ומאין בא א"כ כל הכלים הם בספק עשוים להשאיל ולהשכיר לגבי דידי' זולת אותן דלא מושלי אינשי כלל וכן מורה לשון תוס' יבמות ק"כ ע"ב בשם ריב"ן:

645

646נחזור להנ"ל לתי' זה גם בהרוג לא ניחוש למכירה וטעמא מאי משום דאין אדם עשוי למכור כליו א"כ בנידון שלפנינו שהסחורה עשוי למכור פשיטא דנתלה במכירה ועוד נ"ל נהי דלהאי תי' דריטב"א לא ניחוש נמי לאבידה דגרוע ממכירה ולא שכיחי כמ"ש תוס' בב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ודאי וכו' מ"מ בנמצא הרוג איכא למיחש לגזילה דהרי קמן דשכיחי רוצחין בהאי אתרא נימא הפשיטו לזה ערום וניצל מהם וערק לעלמא כהאי גברא חרוכא ואידך הוא דנהרג:

646

647אמנם בשארי מלבושיו שהוכרו בט"ע כאשר העדים הגידו וגאון עוזינו מהר"מ בנעט כ' שלא מצא בשום מקום ט"ע בכליו של חברו שאין אדם משביע עינו בשל חברו מטיבותא דמר קאמינא דכל הסוגי' דב"מ דאי סי' לאו דאוריי' מחזירים בעדים שמכירים בט"ע שמלה של חברו ויע"ש פירש"י ד"ה אימא לעידי אוכף אם יש עדים המכירים בט"ע וכו' ואולי יאמר נא הגאון שיאמרו העדים שהשמלה והאוכף הי' שלהם מתחלה ושבעתן ומכרוהו לזה עם שזה דוחק מ"מ ה"נ בנידון שלפנינו הא מעיד ר' משה ליב שהוא קנה היאנקרל אצל ר' יודא ווערעסטין לר"ש קיזל א"כ הרי הי' תחת ידו ויש לו בו ט"ע ועוד סימני צבע כל בגדיו זה חיוור וזה סומק וזה כך וזה כך כולי האי לא הוו מזדמני אהדדי וכמ"ש ג"כ הגאון הנ"ל והארכתי כבר בזה במקום אחר:

647

648ונ"ל דעד"ז שייך נמי בכלי סי' ארוך וגוץ שיאמר סי' של כמה כלים זה ארוך וזה גוץ וזה חיוור וזה סומק וכדומה דעדיף מסי' שומשמי הכי והכי הוה ובחביות רמתינהו ובזה יש מקום ליישב הסמ"ע סי' רס"ז לולי שהוא עצמו לא כ"כ בפרישה יע"ש וכן משמע בתשו' מהר"מ פאדובה ובפסקי מהרי"א סי' קס"א ע"ש רבנו אלי' ויעיי' תשו' ב"ח סי' פ"ה:

648

649והנה בחששא דשאלה כבר כ' ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק ב' דהוי ספיקא דדינא לכל הפחות ומיהו מ"ש מתוס' יבמות שכ' דלמסקנא לא חיישי' לשאלה וכן רבים וגדולים חשבו כן בכוונת התוס' וגם פר"מ הגאון נ"י פשיטא לי' הכי ולע"ד נראה פי' התוס' כך דהנה פשיטא להו למ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה וכדעת הב"ש ומ"מ לא קשי' מידי מפירות בכלי דהרי ש"ס ערוך הוא דרבנן הוא תקנו למיהדר אבידה בסי' משום דניחא לי' ללוה ולמלוה וכי היכי דעבדי רבנן תקנתא לענין סי' ה"ה דעבדו האי תקנתא לענין שאלה ולא ק' להו מידי אך למ"ד סי' דאוריי' משמע מלשון ש"ס דב"מ דלא אתאינן לתקנתא כלל קשי' להו שפיר מפירות בכלים ניחוש לשאלה ותי' דמדרבנן לא חיישי' לשאלה ומשום תקנתא ודלא תיקשי מש"ס דב"מ דמשמע למ"ד סי' דאוריי' לא אתאינן לתקנתא לזה כ' תוס' דלמסקנא א"ש דלמ"ד סי' דאוריי' מוקי בחיוורי וסומקי ותו י"ל דלהך מ"ד לא חיישינן לשאלה ולא צריכין לתקנתא משו"ה שקיל וטרי התם רק אי סי' ל"ד אבל אי סי' דאוריי' לא צריכין לתקנתא משום דלא ניחוש לשאלה וכל זה ללישנא סי' דאוריי' אבל אי סי' ל"ד ס"ל לתוס' דחיישינן לשאלה:

649

650ופר"מ הגאון נ"י שפך סוללה על דברי תוס' יבמות ד"ה אמר רבא איך אפשר שבתחלה הוה סבר דמיירי דמצאו אחר ואח"כ מסיק דסי' ל"ד ומיירי דמצאו בעצמו ועיקור חסר מהספר וגם בב"מ הקשו תוס' מ"ט לא פשיט מברייתא דמצאו קשור ותי' דאיכא לאוקמי שמצאו בעצמו ומטעם מגו וצ"ע א"כ מ"ט הקשה כן ביבמות אבל האמת יורה דרכו דהך מגו הוה מגו בדדמי דהיכר ט"ע הוה בדדמי כמו שהארכנו לעיל וכ"כ הגאון מנ"ש נ"י ומגו בדדמי הא איבעי דלא איפשטא ביבמות משו"ה לא הו"מ למיפשט ממצאו קשור דלמא התם במצאו בעצמו ומשום מגו ודלמא אמרי' מגו בדדמי וביבמות רמי משנה וברייתא אהדדי ולא הו"מ לשנויי במצאו בעצמו ומטעם מגו דא"כ תפשוט מגו בדדמי ומוקי אביי כתנאי ורבא אמר ב' תירוצים בבת א' אי בעי' אימא דכ"ע סי' דאוריי' ואי בעי' אימא דכ"ע סי' ל"ד כדרך הש"ס בדוכתי טובא אלא דש"ס הפסיק ביניהם דתיקום לישנא באוקימתא אבל לעולם רבא אמר תרווייהו לישנא בחדא מחתא והשתא יפה כ' תוס' כדאמר סי' ל"ד לא הו"מ להקשות ממצאו קשור דפשוט דמיירי שמצאו בעצמו ומשום מיגו ואי בעית למיפשט מגו בדדמי נימא אידך לישנא דכ"ע סי' דאוריי' וזיל הכי קמדחי וא"ש ואדרבא יש להוכיח מכאן כסברת ב"ש דמהרש"א בב"מ הקשה אש"ס דפריך אמצאו קשור ניחוש לשאלה ומאי קושיי' דלמא במצאו בעצמו ומהימן במיגו והא"ש כיון דחששא דשאלה איתי' בין אי סי' דאוריי' בין אי סי' ל"ד והשתא אי ס"ד דמשום חשש שאלה מיירי במצאו בעצמו ומהימן במגו תפשוט מגו בדדמי דכיון דהוא עצמו מצאו קשור ולא הוחזר לו ע"י סי' רק על הכירתו סמיך אפשר טעה בדמיונו ותפשוט מגו בדדמי:

650

651והנה בכתבי מהרי"א הנ"ל סי' קס"א רבנו אלי' ס"ל דאי איכא צדדים אחרים מצרפי' כלים ולא חיישי' לשאלה ומהרי"א ז"ל הוכיח מש"ס דע"כ אפי' לאצטרופי לא חזי דאלת"ה מאי פריך ממצאו קשור ניחוש לשאלה שאני התם דידעי' שזה אבד גט כמ"ש תוס' ס' זו בב"מ י"ח ע"ב ד"ה נפק וכו' ומוכיח כן מאביי דחייש לתרי יצחק ורבא נמי לא דחי לה אלא מעובדא דחבו בר נני ולא ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומזה הוכיחו תוס' לחלק הואיל וזה שואל גט וידעי' שאבד גט א"כ קשה ה"נ מאי פריך ממצאו קשור אע"כ פשוט להש"ס דחשש שאלה חמירא טובא ולא חזו סי' לאצטרופי כלל והנה צריכין להבין מנ"ל להמקשין בפשיטות כל כך להקשות דלמא באמת הכא שאני שזה אבד גט וי"ל דמעיקרא קמבעי' לי' אי סי' דאוריי' ונפקא מיני' לאהדורי גט אשה בסי' ופשט מפרצוף פנים וקשה מאי פשיט הכא בגט אשה בסי' ידעי' שזה אבד גט:

651

652וצ"ל דאזלא לל"ק דבכורות דמן התורה סגי בפדחת לחוד ואפ"ה מדרבנן אי איכא פדחת לחוד ומצורף לזה גם סי' בגופו ובכליו לא מהני (זה דלא כפיר"ת) ש"מ אפי' צירף סי' לפדחת לא מהני והה"ד לא מהני מה שזה אבד גט ועל זה דחי הש"ס כלים דחיישי' לשאלה משו"ה חיישי' אע"ג דאיכא נמי היכר פדחת ומוכח מזה דשאלה גרע כל כך דלא מהני צירוף ופריך שפיר ממצאו קשור ניחוש לשאלה אלא לפ"ז י"ל גם למסקנא דמסיק כלים בחיוורא וסומקי לא הדר בי' מחשש שאלה דסברא גדולה היא אפי' למ"ד סי' דאוריי' ובריתא נמי משמע מדנקט חמור בסי' אוכף משמע דוקא בסי' אוכף דלא מושלי אבל גמל בסי' כליו לא מהדרי' כיון דמושלי וקרוב לחשש דאוריי' הוא ולא הדר אלי' כלל אלא מהא הדר בי' דלתי' קמא חיישינן לשאלה אפי' בפרצוף פנים ולא מהני צירוף מזה הדר בי' דלשאלה בכי האי גוני לא חיישי' וכרבנו אלי' אבל בעלמא חיישי' לשאלה:

652

653ובלאה"נ כ' חכם צבי דהיכי דאיכא שארי היכרים ה"ל חשש שאלה כמו שאלה דיחיד דלא חיישי' כמו דלא חיישי' לנפילה דיחיד אע"ג דהא דחי מ"מ מסיק שם בתשובה היכי דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשאלה דיחיד וה"נ לא שכיחי אנשי פולין סוחרי הגלאנטריע הסובבים סביבות גלילותינו באשר רובם פה עמנו ובעיר וויען וממעטים הנשארים מעט המה שיהי' להם סי' כאלו ונאמר שהשאיל דוקא לזה האחר שהי' בו אלו הסי' ונשתנה גם לפרצופו וצורתו כל זה דוחק. האמנם מ"ש והאריך הגאון מהר"ם בנעט נ"יבהך פרטא דתרי יצחק לא עיינתי בוכלל משום דידוע דשכיחי שיירתא דישראל טובא בסביבת גלילת אוגראבען לומר שהנהרג הוא זה משום שלא יצא ממנו אחר שהלך לאותן הגלילות זולת האיש הלזה על זה לא נוכל לסמוך כלל. אבל עכ"פ לענין שאלה דיחיד ודאי מקרי ולא שכיחי שיירות דאנשי פולוני' השואלים מלבושיי' פולוני' וסוחרי גלאנטריע שהשאיל לו הקעסטיל ובשגם דלא מושלי לי' אינשי כמבואר בג"ע ע"כ נראה דזה חזי לאצטרופי:

653

654אמנם ז"ל ב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט וכל זה מיירי כשנמצאו בבגדים אשר לבש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות נמצאו פירות סמוך לכליכמ"ש בח"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל הנה מה דפשיט בעיניו צלע"ג דהתם פירות סמוכים לכלי אמרי' מרובא דעלמא פרשי ולא מכלי הקרוב דרובא עדיף מקורבא והא דלא מסייע לר"ח מהכא דרוב עדיף די"ל שאני הכא דרובא בעלמא נמי קרובים דכי היכיזה עבר בצד זה ואבד הכלי ה"נ עבר אחד ואבד הפירות ומשו"ה הם של מוצאו משא"כ הכא בכלי' דלא מושלי ידעי' בוודאי שהם של ראובן וממנו נפל רק אנו מסופקים אי ראובן אזל לעלמא והניח כליו פה או זה ההרוג הוא בעצמו ראובן ובהא אמאי לא ניזיל בתר קורבא ונימא שזה הקרוב הוא ראובן שהכלים שלו דהרי אין הרוב מנגד להקורבא דלא נפלו הכלים אלא מראובן וצע"ג לכאורה וי"ל דס"ל דלא אזלינן בתר קורבא להקל באשת איש דהא אפי' בתר רובא לא אזלי' במים שאין להם סוף וא"ש וא"כ בנידון שלפנינו שאפי' בקרוב לא נמצאו מלבושיו כ"א ביד רוצח א' ומ"ט נאמר שהם מזה ההרוג וכי נאמין להגוי בלי מסל"ת לזה י"ל כמ"ש מהרי"ק סוף שרש קכ"א דהאמין לרוצח שאמר לפני השופט שהרג לזה דעדיף טפי ממסל"ת מפני שלא הי' הגוי שוטה להודות על שקר ולחייב ראשו ועוד שהרי נמצאו כל מלבושיו של ההרוג בידו ה"ל אומדנא כמו הוציא להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו ע"ש והנה בנידון שלפנינו עדיף טפי שהרי מעיקרא לא הבאוהו אל השופט אלא ע"י שהכירו ומצאו בידו של הרוצח את המלבושים והטרילע ואלו הי' אומר אל השופט שאמת הוא שגזל את היהודי והצגהו ערום וערק לעלמא הי' נפטר בטענתו ומדהודה שהרגו לאותו האיש שהי' מלובש במלבושים האלה ש"מ קושטא קאמר וכיון שיש סי' וט"ע בהמלבושים וגם הטרילע דלא מושלי אינשי ופתח להם קברו ומצאוהו שלם והכירוהו בט"ע ובמקצת סי' נ"ל דראוי לסמוך ראשי ורובא על דברי הגאונים שהסכימו להתיר הם מסכימים לדברי תורה ואני מסכים להעשות סניף לאריות בשריותא דאתתא דא מ' מרים חי' אשת ר' שמעון קיזיל. בעה"ח שפלתי מארץ תדברי. פ"ב נגהי ליום ב' ר"ח אב תקע"ה לפ"ק.

654

655משה"ק סופר מפפד"מ:

655

656העתק גביית עדות:

656

657במותב תלתא כחדא הוינא ואתי לקדמנא והעידו בתורת עדות באם לא יגיד וכו' על האיש מאכל בן ה' זנוויל כ"ץ שנהרג זה שלשה שנים שעברו שני פרסאות מכאן ונמצא בין שדה קוקריץ לערך ח' ימים אחר הריגתו וזה המעשה הי' בימי אב.

657

658הראשון כ' ישעי' בן הר"ר שלמה ליב ז"ל סג"ל מפה פאלאנקא העיד בזה הלשון, וויא מיר זיין מפאלאנקא לההרוגים געשיקט ווארדען האב איך ערקעננט העגלה שלהם דער איזט געשטאנדען אין קוקריץ אקער דאס פפערד וואס פון מיר גיקויפט איזט ווארדען האב איך ערקענט הערנאך האבען מיר דיא הרוגים איינער פון אנדערן ענטפערנט געפונדען קיין קאפף האט נימאנד געהאבט דיא הענד זייען הערונטער געבונדען גיוועזן מיט שטריק דער בחור ישעי' וועלכער אין פרשון גרעסער וואר אונד מאגרער האבע איך גלייך ערקענט הבח' ישעי' האב איך אויך אן זיין פיין העמד אונד גאטיע ערקענט ההרוג מאכל הנ"ל האבע איך אבערמאלס פעסטיגליך ערקענט אן זיין ארבע כנפות וועלכעס איהם מיין ברודער ע"ה געשענקט האט פון דיזער נעהמליכע סחורה האב איך אויך איינס אנגעהאבט דאס וואר מיט רוטער גרונד אונד ווייסע טיפן וזה סימן אמרה האשה וכל העדים ע"ש דיא קעפף ווארן געפונדן גיווארדן איזה אמות ווייט מן ההרוגים הי"ד:

658

659שוב בא כ"ה אברהם בן כ"ה יהודה הלוי ואמר בזה הלשון מיר האבען זיא געפונדן אין קוקריץ כנ"ל האב איך מאכל הנ"ל אן זיין דיקען קערפר אונד פערסוהן ערקענט וגם הבח' ישעי' אן זיין גרעסערהייט אונד מאגערהייט דאס ער עס פר בריא איזט אונד דאס ארבע כנפות וועלכעס איך אן איהם בחייו געזעהען האב ווייס איך וויא ר' שלום ז"ל אח של ישעי' הנ"ל איהם געשענקט האט רוטער גרונד אונד ווייסע טיפן דארין האב איך גלייך געזעהן דאז דאס מאכל איזט, ע"כ דברי הנ"ל.

659

660אחריו בא הבח' יעקב בן כה' איצק מפה פאלאנקע והעיד בזה"ל איך האב זיא ערקענט אן איהרען קערפר דהיינו אן קליידונג דאס דאז מאכל מיט ישעי' איזט דען מיר האבן ניכט געוואוסט ווייל דער שטוהלריכטער אונס אין דער מדינה האט לאססען אויפזוכען וויר האבן געפונדן צווייא יודן פאן נייאזאץ האט ער געזאגט זיין מיר אויף אונזרע הוצאה הין געפאהרן וויא וויר זיא געזעהן האבן האב איך געזאגט דאס זייען קיינע נייאזאטצער זאנדערן עס זייען פאלאנקער מאכל מיט ישעי' דערנאך זייען העראב געקאממען פאלאנקער לייט צו דיא הרוגים האב איך געזעהן דאס איך רעכט האב געטראפען דאס דאז מאכל איזט אונד דאס איזט ישעי' דברי הנ"ל:

660

661עדות אח של הבח' יעקב הנ"ל וויר האבן אונז דריבען אין דער מדינה אויפגעהאלטען האט מאן אונס געזאגט מאן האט צווייא יהודים געפונדן אבער וויא איך דען ערשטען געזעהן האב אין זיין פארשטעללונג פון ווייטן האב איך געזאגט איך וואלט שוועהרין דאס דאס מאכל כהן איזט וויא איך אבער דאס ארבע כנפות געזעהן האב איך נאך איין מאהל געזאגט דאס איזט בוודאי מאכל וגם דיא וועסטע וועלכע מאן איהם אויס געטהאן האט קודם קבורתו האב איך אויך ערקענט דען בחור ישעי' האב איך אן זיינע גרעסע אונד מאגערהייט ערקענט:

661

662מאמר ועדות כ' זנוויל בן כ' מנחם ז"ל דוד של האשה מההרוג מאכל הנ"ל וכך הי' אומר דער מאכל איז בייא מיר גאנצע אנדערהאלבען יאהר האב איך איהם געוויס לייכט ערקענט דאס ער דאס איזט אן זיין קערפר אונד אן זיין ארבע כנפות אונד וועסטע אונד העמד דברי הנ"ל:

662

663כל זה שמענו מהעדים הנ"ל מפיהם בתורת אם לא יגיד ומה ששמענו כתבנו וחתמנו פה פאלאנקא יום א' ער"ח אב תקע"ח לפ"ק. ואשרנו וקיימנו כדחזי הנ"ל: הק' אנשיל ח"פ פעלאנקע. הק' נפתלי הובורג. הק' מאיר ברודא דיין דק"ק סעמניץ:

663

664מכתבו הגיעני אודת העלובה העגונה אשת כ' מאכל כ"ץ מעירו פאלאנקע הגיעני עם הג"ע ובסוף מכתבו כ' מעלתו וז"ל ע"ש יתר הדברים שמתי בפי הבחר החשוב כ"ה משה עכ"ל ושמעתי מה בפיו גם הוא הנה ראשית דברי הב"ד שגבו העדים ז"ל במותב תלתא וכו' על האיש מאכל בן כ' זנוויל כ"ץ שנהרג זה שלשה שנים העברו עכ"ל. חכמי' הזהרו בדבריכם מי הגיד לכם שנהרג הלא על זה אנחנו דנים ומסופקים אם עודנו חי ואזיל לעלמא ואיך החלטתם שנהרג והי' לכם לכתוב שנאבד זה שלשה שנים ולא ביש לי הדא מילתא עד שכתבתם וז"ל ונמצא בין שדה קוקרי"ץ לערך ח' ימים אחר הריגתו תמה תמה אקרא וכי הייתם שם ביום הרג רב למנות ימים שעברו ח' ימים והלא לא נודע שום דבר עד יום המציאה ע"י השטול ריכטער וא"כ נימא השתא הוא דנהרגו וכמה דיות נשתפכו בי"ד בט"ז ונה"כ סי' שצ"ז למימר דתלינן עכשיו נהרג ובש"ע א"ע סי' י"ז סעי' כ"ז והוא מתוס' ורא"ש דיבמות ק"כ ע"א ואיך החלטתם שנמצא ח' ימים אחר הריגתו: ובאמת מה שנמצא גם שם בסמוך להם העגלה עם הסוס ולא נגע בו אדם מורה לנו שלא הי' זמן רב שהובאו הנה גם לא נזכר כלל בג"ע מה הי' להם עם הראשי' החתוכים אם הכירו פרצוף פניהם או לא אולי הי' חבולים בפניהם בחבורי' ופצעי' והבחר משה השיב ששמע שכבר נתקלקל עור פניהם לגמרי וירום תולעים ויבאש גם אמר לי הבחר הנ"ל שעל העגלה מצאו יתר מלבושיהם העליונים וגם ב' כתבי הפאס שלהם ותמי' גדולה על הב"ד איך לא הזכירו מזה כלום ומי יוכל לתקן את אשר עותו:

664

665עדותו של ישעי' ב"ה ליב ז"ל בזה"ל ההרוג מאכל האב איך אבערמאלס פעסטיגליך ערקאנט אן זיין ד' כנפות דעס וואר מיט רויהטער גרונד אונד ווייסע טיפן הכירו בכליו חיור וסומקי אין בעדותו תועלת וכן בעדותו של כ"ה אברהם בן כ"ה יהודה הלוי ז"ל איך האב מאכל אן זיין דיקען קערפר אונד פערסאהן ערקאנט משמע שהי' לו סימן דארוך וגוץ גם בזה אין תועלת ועוד שני אלו ידעו מאבידתם ואיכא למיחש בדדמי אך הבחר יעקב בן כ"ה איצק ואחיו שלא ידעו דבר אך נאמר להם שמצאו ב' יהודים מנייאזאטץ ובכל זאת כשראו אותם מרחוק מיד אמרו אין אלו נייאזאטצער אלא פעלאנקער באין ספק ואני אשבע שזה מאכיל כ"ץ והבחר ישעי' ולא הזכירו שהכירו בעביורק בט"ע ויותר מבואר כן בעדותו של כ' זאנוויל בן מנחם ז"ל מבואר להדי' בדבריהם שהי' להם ט"ע גמור בבנין גופותיהם של ההרוגים שהם מאכל כ"ץ והבחר ישעי'. ובעדותו של ישעי' ב"ה שלמה ליב מבואר שהכיר הסוס והעגלה בט"ע וכפי ששמעתי מפי הבחר כ"ה משה מפורסם הוא כי הבחר ישעי' נסע עם הסוס והעגלה הזה מהעיר ע"מ לחזור בתוך איזה ימים ולקח עמו את מאכיל כ"ץ הנ"ל ולא חזרו:

665

666הנה אם נניח במוחלט שההרוגים האלו לא נראו להעדים עד אחר ג"י מהריגתם א"כ אין תועלת בעדותם דתנן במתני' יבמות ק"כ אין מעידין אלא עד ג' ימים ואפי' לר"ת שבתוס' ורא"ש שם כשגופו שלם ניכר בט"ע אפי' לזמן ארוך מ"מ כ' הרב ב"י בתשובה סי' וי"ו דמשמע מלשון ר"ת דוקא גוף שלם ולא חתוך הראש והובא בקונטרס עגונת סי' קע"ב ומהרח"ש השאיר הדבר בספק והיות כי דברי תוס' ורא"ש ומרדכי מגומגמי' מאוד בהבאת דברי ר"ת וכל תשו' האחרונים מן אז והלאה עמעמו בו הרבה והאריכו למעניתם וכולם לא ראו ס' הישר לר"ת שזכינו לו עתה ושם דף פ"ה ע"א דבריו מבוארים אלא שנשתבשו בדפוס בטעות הרבה ועיי' תשו' מיי' להלכה אישות סי' ט' ע"כ אכתוב בכאן כוונת דבריו בביאור ובאופן שיותרו כל הקושי' שהקשו הרשב"א והרא"ה עליו דמייתי נימוק"י בפ' האשה בתרא שם. [עיי' לעיל סי' נ"א מ"ש בדברי ר"ת]:

666

667ואומר כי הוקשה לר"ת במתני' אין מעידין אלא על פרצוף וכו' ה"ל למימר אין מעידין עליו אלא ע"י היכור בפרצוף פנים ותו כיון שההיכר בפ"פ עם החוטם הוא ט"ע ולא סי' מה שייך לומר אעפ"י שיש סי' בגופו סימני' מאן דכר שמי' הא בט"ע קא מיירי וה"ל למימר אעפ"י שיש ט"ע בגופו ואי נימא בט"ע בגופו מעידין באמת בלא פ"פ עם החוטם א"כ האי אין מעידין אלא על פ"פ אעפ"י שיש סימני' בגופו איננו דבר והפוכו דבסי' אפי' בפניו אין מעידין ובט"ע אפי' בגופו מעידין תו קשי' לי' לר"ת אין מעידין אלא עד ג"י ומעשים בכל יום וחוש מעיד שבט"ע ניכר אפי' אחר כמה ימים ומייתי שם מעשה מרבנו שמעון שהעיד עליו הבעל חלום והי' ניכר אחר כמה שנים וגם קשיתי' לשון רב יהודאי גאון בהל' גדולות אמרי רבנן גבי אשה עד דיהבה עדים סי' פדחתו וחוטמו ושארי סי' שלו וקשי' לי' לר"ת מה לשון סי' פדחתו והלא ט"ע הוא זה ולא סי' בעלמא:

667

668ומפני זה ס"ל לר"ת דלא מיירי מתני' ביש לו ט"ע בגוף ובנינו אלא שאינו מכירו כלל וז"ל של ר"ת ניכר ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצווארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעוביו וברגלו אינו ניכר עכ"ל לענין זה מבואר מדבריו דאלו הי' ניכר בקומת ובעובי גופו וברגליו לא ע"ד סימן דא"כ ה"ל ארוך וגוץ אלא ע"ד ט"ע הי' סגי בהיכרו בלא ראשו אלא שאין לו היכר באלו ואלו הי' ראשו קיים והי' מכירו בפרצוף פני' עם החוטם הא ט"ע ולא סימן ואנחנו בסימני' איירינן אע"כ שכל ראשו מושחת מקום שיעור ושפתו וצווארו ופיו וסנטרו ולא נשאר אלא שלש אלו פרצופו וחוטמו ופדחתו וכיון שאינו ניכר לו אלא ע"י שלש אלו איננו ט"ע אלא ההיכר של אלו הוא לו לסימן שהם מגופו של פלוני שהי' לו פ"פ עם חוטם ופדחת דומה לאלו ומחזק ר"ת ראייתו מדאמרי' מעידי' על פ"פ עם החוטם כמו מעידי' על השומא שאין לו שום היכר באדם אלא בהשומא יש לו ט"ע ויודע שהשומח כזו הי' באדם פלוני ונעשה ט"ע של שומא לסימן על גוף האדם ה"נ הט"ע של פ"פ נעשה לסי' על גופו של פלוני ומשו"ה לא תנן אין מעידין עליו אלא ע"י הכרת פניו כי לא עליו מעידי' אלא עליהם מעידי' כמו שמעידי' על השומא ואלו לא הי' משחת מאיש מראהו הי' נכנס בגדר ט"ע ומזה לא מיירי אלא מיירי שהכל נשחת רק שלש אלו ומשו"ה תנינן שעל זה הסי' מעידי' שהוא סי' מובהק ביותר אבל על שארי סי' גופו וכליו אין מעידין כיון שאינו מובהקים כשלש אלו כיון שאין הגוף ניכר לו בט"ע בקומתו ועוביו ורגליו. והא דלא כ' ר"ת דמיירי שנחתך הגוף ונאבד משום דבא לפרש משנתינו אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו וא"כ הגוף לפנינו אלא שאינו ניכר בו ואלו הי' לו בו היכר הוי סגי אפי' בלא ראשו ואלו הי' הראש שלם הוי סגי בלא גופו אך מיירי בשלש אלו בלי ראש וגוף והם נעשו כעין סי' מובהק לגוף וא"ש בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון בהלכות גדולת הנ"ל:

668

669ועל זה תנן בסיפא שאין מעידין אחר ג"י שכבר נשחת מראיתו אבל מט"ע בבנין הגוף לא מיירי דפשוט אפי' אחר כמה שנים הוא ניכר כל זמן ששלדו קיימת וש"ס דבכורת מוכיח כן ר"פ יש בכור דמדמה יכיר דבכור להכרת פנים דשמעתין והתם ליכא אלא יציאת פדחת לחוד בלי גוף ולא שארית הראש רק הפדחת לחוד ומדמה לי' הש"ס להדדי ולא הוי קשי' לי' לש"ס שם אלא משום דהכא בעי' שלשתן והתם בפדחת לחוד סגי ש"מ ה"נ בהכי איירי. שוב הוקשה לו ז"ל בעצמו עובדא דדגלת לקמן קכ"א ע"א וזה הוא ק' הרשב"א והרא"ה שבנימוק"י ופשיט דכיון דאמתני' קאי ופשטי' דמתני' מיירי כשאין כאן אלא פ"פ עם החוטם א"כ סתמא דתלמודא דפריך מעובד' דכרמי ודגלת קבלה הי' בידם דנמי איירי בכי האי גוני אלא דלישנא משמע ההוא גברא דטבע וכו' ואסקוהו משמע דאסקוהו כולו ולא דאסיק מיני' רק פ"פ עם החוטם ואין לומר נמי אה"נ שהעלוהו כולו אלא שלא הי' בו ט"ע אלא בשלש אלו זה ליתא חדא כיון דהי' ראשו שלם ה"ל ההיכר בשלש אלו ט"ע ולא סימנא ועוד כיון דהותר ע"י שושביני משמע דהי' לו ט"ע בכולי' גופי' ע"כ להשמר מזה כ' ר"ת שם דאכלי כורי לסימני' פי' שהדגי' אכלו והשחיתו ראשו ובנין גופו באופן שלא הי' ניכר בו אלא ע"י ג' פ"פ עם החוטם ופדחת ובאמת גם במרדכי כ' כן אלא שהקשה על זה א"כ הרי הי' בו חבורות ופצעי' ומאי קאמר שם הני מילי היכא דאיכא מכה והרי ה"נ הוי מכה ולהזהר מזה כ' ר"ת דבתר דנח נפשי' אכלוה כורי פי' דמיא מרזו מכה היינו מכה שהי' בחיים חיותו אבל אחר שמת ודגים אוכלים בו אותה המכה שבבשר המת אינה נפעלת ע"י המים ונלע"ד דעכ"פ הרואים שראוהו נטבע הי' להם בו סי' מובהק ידוע וכשהעלוהו אח"כ בתר ה' יומי הי' אותו סי' קיים דלא השחיתוהו כורי והי' ניכר שזה הוא אותו שנפל לפני ה' ימי' אך הם לא ידעו שהוא בעל של האשה פלונית והשושבינא שהעיד עליו שהוא בעלה של פלונית לא הי' לו היכר באותו הסימן ושארי סימני' אכלוהי כורי ולפע"ד אלו ראו רבותינו הספרדים הרשב"א והרא"ה דברי ר"ת בספר הישר לא הי' נחלקים עליו ור"ת מסיים בסוף שזה אינו אומר משום להקל על עגונא דאתתא אלא שהוא אמיתה של תורה וכל המחמיר אינו אלא חוטא יע"ש:

669

670מתוך הדברים למדנו דר"ת היקל אפי' בראש חתוך בין בט"ע דגוף בלא ראש ובין בראש בלא גוף יכול להעיד אפי' אחר ג"י וכן נ"ל שהבין הר"י בעל התוס' שבמרדכי ר"פ האשה בתרא שהקשה על שיטת ר"ת מירושלמי שם דדרש מההוא דכתי' גבי אבי' בן רחבעם ויכה בהם מכה רבה משמע מלבד שהפילם חללי' ת"ק אלף עוד הי' שם מכה יתירה ודרש שהעמיד עליהם שומרים ג' ימים להשחית צורתם לעגן נשותיהם והיינו דכתי' עצמו לי אלמנותיו והקשה ר"י לר"ת מה הועיל אכתי יעידו עליהם ע"י ט"ע ותי' שהי' מדוכי' בחבורו' ופצעים כדרך הרוגי מלחמה ע"י חצים ואבני בליסטראות ע"ש וקשה לימא בקיצור שהי' חתוכי ראש כדרך הרוגי מלחמה אע"כ ס"ל בגוף בלי ראש וראש בלי גוף נמי הקיל ר"ת ותו קשי' לי דהרי מסברא נראה אף אי נימא שיש לאדם בחברו הכירא בגופו אפי' מאחורי' ואינו רואה פניו כלל מ"מ היינו כשהוא מלובש במלבושיו ואפשר אפי' במלבושי' שלא הורגל בהם אבל עכ"פ ערום במרחץ וכדומה ואינו רואהו בפניו ממש פשוט הוא לי מסברא שאין לאדם ט"ע בגופו של חברו א"כ למה לא תי' ר"י בפשיטא שהפשיטו החללים ותו לא הי' ניכרי' בלי פרצוף פנים אע"כ בלי היכר הגוף נמי ניכר הראש משו"ה הוצרך לומר שהי' בראש פצעים וחבורו' ונשחת סנטרו ושער ראשו כמ"ש ר"ת לעיל ומוכח כנ"ל:

670

671והנה בירושלמי שם פליגי אמוראי בהאי מכה רבה דאבי' בן רחבעם לחד מ"ד השחית בידי' צורת פרצפותיהם ולאידך מ"ד הושיב שומרי' ג"י שנשחתו ממילא ופשוט בעיני דהי' קשה לו לומר אחר שהמיתם במלחמה הי' מנוולם כי מי התיר לו לנוולם דודאי מה שעיגן הנשי' אין לו עון אשר חטא דרשות ביד המלך למעט שונאיו במלחמה שלא ירבו עליו ומכ"ש על המורדי' במלכות ב"ד אבל לנוול המתי' על מגן כיון שסגי לי' בשומרים אין לו רשות לנוולם ומשמעות דקרא דאבי' בן רחבעם עשה כדין והישר בעיני ה' משו"ה אמר שהושיב שומרי' ולא נוולם בידים וא"כ צריך טעם לאידך מ"ד וי"ל דציוה לאנשיו בשעה שהורגם במלחמה יחתכו ראשם באופן שיושחת צורתם והגבורים יכולי' על זה כדפ רש"י בפסוק וטרף זרוע אף קדקד ולר"ת הנ"ל י"ל דפליגי אי סי' דאורייתא או לאו דאוריי' דלמ"ד סי' לאו דאורייתא ובעי סי' מובהק ביותר ולר"ת אי נשחת הראש בפצעי' והגופות הי' ערומים לכל הפחות לא הי' כאן דין ט"ע בפרצוף פנים אלא דין סי' וכיון דסי' לאו דאורייתא בעי סי' מובהק ביותר להתיר עגונה וא"כ בעי' מן שלשתן פ"פ ופדחת וחוטם ואם נשחת א' מהם שוב אין מעידי' להשיא אשתו א"כ הי' די לו בזה שבשעת חתיכת הראש יכוונו להשחית צורה א' משלשתן וממילא לא ישיאו נשותיהם ואין אנו צריכי' להוסיף בקרא שהושיב שומרי' והיכי רמיזא אבל אידך מ"ד ס"ל סי' דאורי' וסגי בסי' אמצעי מן התורה וסגי אפי' בהיכר א' משלשתן וכחד לישנא ריש פ' יש בכור ורק מחומרא דרבנן בעי' שלשתן ובימי אביה עדיין לא גזרו וא"כ א"א מבלי שישחית שלשתן וקשה לומר שבמכת חרב שחתך הראש השחיתו שלשתן ולאחר שמתו בוודאי לא ניולם וע"כ צ"ל דמכה רבה דקרא מרמז שהושיב שומרי' שוב מצאתי מ"ש בעצי ארזים והמעיי' יבחר:

671

672ומה שצל"ע קצת לשיטת ר"ת דהא בש"ס מספקא לי' אי סי' דאוריית' וגופו וכליו היינו ארוך וגוץ וחיורי וסומקי או סי' לאו דאורי' וגופו וכליו סי' אמצעי והנה למ"ד סי' לאו דאורייתא ע"כ מתחשב פ"פ עם החוטם לסי' מובהק ביותר ולישנא דמתני' מתפרש הכא ג' סימני' אלו ע"י צירופי' מיחשב מובהק ביותר אבל סי' אמצעי בגופו וכליו אין מעידי' א"כ לאידך לישנא דסי' דאורי' ומעידי' באמת בגופו וכליו בסי' אמצעי רק בארוך וגוץ וג' אלו הוה סי' מובהק ביותר אין המשנה דבר והיפוכו וצע"ק:

672

673והיות כי הרב המחבר בש"ע מייתי דברי ר"ת וסיים רבו החולקים עליו וכ' חלקת מחוקק וכל הבאים אחריו דכוונת הב"י לעשות ר"ת צירוף לקולו' אחרות אבל לא לסמוך על זה לבד ע"כ נחזי אנן לגבב קולות אחרות הנה כפי הנראה בגביות העדות הי' להם ט"ע במלבושיהם מלבד סי' דחיור וסומקי ולפי דברת הבח' כה' משה ששארית מלבושיהם עם הפאס שלהם נשאר על העגלה וגם הם ניכרי' בט"ע נמצא למאן דלא חייש לשאלה כבר הותרה האשה ע"י ט"ע במלבושיהם רק למ"ד דחיישי' לשאלה וכבר הסכימו דבכל מלבושים לא חיישי' לשאלה רק לחליפים וגזילה עיי' חלקת מחוקק סקמ"ב. והנה בית שמואל ססקס"ט כ' דוקא כשלבוש במלבושיו אבל אם מונחים סמוך לו לא מהני ואין לדמות דיני' אלו לנמצא פירות סמוך לכלי בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ה ע"א) ע"ש וכבר הארכתי מאוד בזה בתשובה אחרת ועיי' תשובת קול שחל סי' ה' והכא דקצת כלים הי' לבוש וקצתן נשארו בעגלה ה"ל כמו מקצתן בכלי ומקצתן ע"ג קרקע דחייב להכריז פירש"י הדבר מוכיח דהנך ע"ג קרקע דהנך הוא יע"ש וה"נ מורה לנו שאלו המלבושים שהוא לבוש ואותן שעל העגלה מישך שייכי אהדדי כיון שהט"ע שוה באלו שלבוש כמו באלו שעל העגלה שהם של אלו ההרוגים א"כ נימא מישך שייכי אהדדי וא"כ אי הוה שאול או החליף הוה צריכי' למימר החליף כל כליו לאדם א' ואותו נהרג פה ואין אדם מחליף פאס שלו ונותנו לאחר ומסכן עצמו דבאותה מדינה הוא סמוך לספר דארץ טורקיא ויש סכנה גדולה ליסע בלא פאס ולא שכיחא שישכח הפאס וגרע טפי הרבה מכיס וארנקי וטבעת ובתשו' שב יעקב סס"י י"א כ' מי שידענו שהלך בזה הדרך ונאבד ואח"כ נמצא הרוג בדרך נ"ל זה הוא שנאבד זה הוא שנמצא דקיי"ל כרבי בפסחי' יו"ד ע"א והנה במ"כ אין לסמוך על הוראה זו דהתם בודאי קבר נאבד בשדה זו אבל הכא מאן יימר שנהרג זה פה והוא עצמו הרגיש ודחק מאוד ועוד יבואר לקמן אי"ה. מ"מ הכא נ"ל לא על הדרך אני דן אלא על העגלה שאנו מכירי' בט"ע שזה הוא העגלה של ישעי' ומאכיל שנסעו עליו ואנו מוצאי' העגלה בלי אנשים והרוגים סמוכים לו עכ"פ נאמר שאלו האנשים מהעגלה הזה ירדו ואלו המלבושי' שנשארו על העגלה המה של אותם האנשים הנמצאים פה באופן שלא נשאר לנו לחוש אלא שאה"נ מישך שייכי אהדדי ומ"מ ישעי' ומאכיל לא נאבדו בדרך הזה כלל רק החליפו כל מלבושיהם והעגלה עם הסוס לאחרי' והם נהרגו ואינהו אזלי לעלמא א"כ עכ"פ תלינן הפאס שבעגלה בהנהרגים וזה רחוק שיחליף אשר לו וישכח הפאס שלו:

673

674ואכתי ניחוש לשוללים שאינם רוצחים ששללו את ישעי' ומאכיל והציגום ערום כיום הולדם וערקו ואזלו לעלמא ומכרו העגלה עם המלבושים ליהודי' אחרים ונהרגו פה מרוצחים והנה זה חשש רחוק שנפלו מלבושים הללו ב"פ בידי שוללים עיי' חלקת מחוקק ססק"י והארכתי בזה בתשובה אחרת והנה בתשובת מבי"ט ח"א סי' קל"ה התיר שיצאו ג' אנשים א' בזקן שחור וא' בזקן אדום ונער א' ונמצאו אחרי ג"י כאלו נהרגים וכ' אע"ג דאין זה סי' מ"מ קשה שיזדמנו ממש ג' כאלו במקום א' ע"ש אע"ג שאין דעתי נוטה להתיר על כיוצא בזה מ"מ ה"נ כיון דהוי תרי וא' נדמה לישעי' וא' למאכיל קשה לומר שאירע החליפות הבגדים והעגלה לשנים שהי' שניהם ממש בבנין הגוף כזה ואפי' נאמר אחר ג"י נשתנה הגוף פשיטא דקשה ששני' נשתנו ממש לשניהם כאלו שהי' על זה העגלה ובזה בודאי כ"ע מודי' להחכם צבי דהוה נפילה דיחיד ובפרט שחשש שוללים שאינם רוצחים גופי' חשש רחוק ולומר שהמה ישעי' ומאכיל ערקו לעלמא ולא נודע זה שלשה שנים ובמבי"ט שם כ' כל שנאבד זכרו איתתא שרי מדאורי' והאריך להסביר הענין וכ' דאפי' במים שאין להם סוף דאיכא למימר גלי אשפלוהו למרחוק מ"מ הוה בעי רב אשי למימר שלהי יבמות דת"ח דאית לי' קלא איתתא שרי' א"כ עכ"פ ביבשה דלכולי עלמא אית לי' קלא פשיטא דשרי' מן התורה לכל הפחות וחלילה לסמוך על זה כלל ואמנם מ"מ שב יעקב הנ"ל הוסיף עוד סניף ממהרי"ק וממהרי"ו ואני אומר דבזה"ז דאיכא בי' דואר קביעי בכל אתר ואתר אפי' אי ערקו לעלמא יכול להודיע לביתו ע"י אגרת וא"כ אם נאבד זכרו זה כמה שנים בודאי יש מקום לעשותו לסניף בעלמא לכמה קולות ויצורפו לשיטת ר"ת להתיר אשת מאכיל כ"ץ:

674

675והנה יש לפקפק על דברי שב יעקב הנ"ל דהתם בפסחים נאבד קבר ונמצא קבר וכן נמי בחמץ נאבד ככר ונמצא ככר אבל אי נאבד ככר ונמצאו פירורי' לא תלינן בככר וה"נ נאבד חי ונמצא מת מה"ת לומר זה שאבד זה שנמצא מ"מ נ"ל לא מיבעי' בנידון שלפנינו שהגליל שכיח רוצחים ונרצחים כידוע ומפורסם א"כ בתינוק שלקח ככר ומצא פירורין דתלינן בככר שנאבד דדרכו של תינוק לפרר ובקבר נמי הגע עצמך שקברנו מת שלם ועכשיו מצאנו קבר רקב עצמות תלינן בה שזה נאבד משום שדרכו של קבר להרקיב וה"נ דשכיח רוצחים דתלינן במצוי בעו"ה אלא אפי' בעלמא כי האי גוני כיון דכבר נאבד זכרו זמן רב ויש עוד כמה אומדנת דמוכח שפיר יש לסמוך אהנ"ל שוב הראוני שגם בשב שמעתא לקצה"ח הרגיש בהנ"ל ולא תי' כלום והנלע"ד כתבתי:

675

676ואביא קצת דמיון לסברתי דהנה פרשתי לעיל כל דברי תשו' ר"ת שבספרו הישר אך ראשית דבריו שם והובאו ג"כ בתשו' מיי' להלכות אישות סי' ט' שכ' ר"ת דמתני' אין מעידי' וכו' לא מיירי באדם העומד וניכר לנו ע"ש וכונתו בזה דהי' קשה לו למה שהוא ממשיך המשנה דסיפא אין מעידי' אלא עד ג"י ארישא שייכא דליכא אלא פרצוף פנים עם החוטם והנה הפסיק באמצע אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו וס"ל לר"ת דכל זה נמשך מי שצלבוהו או גידוהו ליסטים או חי' אוכלת ונתבלבל כל היכיר גופו דהוי כמו אכלו כורי לסימני' ולא נשאר בו אלא פרצוף פנים עם פדחות וחוטם על זה אין מעידי' אלא עד ג"י והוקשה לו כיון שראינו חי' אוכלת בו הרי ראינוהו עדיין בחיותו וגופו שלם והרי נוכל להעיד עליו אח"כ על ט"ע גמור לזה כתב דלא מיירי באדם הידוע וניכר לנו ובאה חי' וטורפתו בפנינו אלא אדם שלא הכרנו מעולם ועכשיו אנו רואי' חי' אוכלת בו ולאחר ג"י באנו להכירו ע"י פ"פ עם החוטם וכו' זה מה שנלע"ד בכונתו ולכאורה קשה מה בכך שראינו החי' אוכלת בו והי' ניכור בפנינו עכ"פ אחר ג"י כשבאנו להכירו מאן לימא לן שזה הוא דלמא אזל לעלמא כיון שלא היינו ביציאת נפשו והאי אחרינא הוא אע"כ צ"ל דהוה כאבד ככר ומצא פירורי' במקום שדרכו לפרר דתלינן זה שאבד זה שנמצא וצ"ל אע"ג בגברא חרוכא ביבמות קט"ו ע"א חיישי' ולא אמרי' זה שנאבד זה שנמצא מ"מ אינו אלא מחומרא בעלמא כדמוכח מקבר הנ"ל וא"כ כיון דאיכא נמי פ"פ עם החוטם מקלינן כנ"ל לר"ת והה"נ בנידון שלפנינו וכיוצא בזה:

676

677ומתוך הדברים למדנו שלר"ת אחר שראה החי' אוכלת בו ולא המתין עד יציאת הנפש אין מעידי' אלא עד ג"י ואע"ג דלכמה פוסקים ולהתוס' מכללם סתמא תלינן השתא הוא דמת א"כ ה"נ אפי' אחר ג"י שאכלו בו החי' כיון שלא יצאה נפשו אז נימא אחר כמה ימים יצאה נפשו והשתא הא דמת ולמה אין מעידי' רק עד ג"י י"ל כיון שכבר אכלה בו החי' לא תלינן תו להקל כמו במפקח הגל פסחים צ"א ע"א תוס' ד"ה שהי' וכו' ועי' נה"כ סי' שצ"ז הנ"ל וה"נ צ"ל בהאי עובדא דכרמי ביבמות קכ"א דהעלוהו אחר ג"י ומאי פריך הא ס"ל להריב"ש דשיעור יציאת הנפש הוא ג' שעות מלשון רש"י ב"ק נו"ן ע"ש א"כ מה בכך שהעלוהו אחר ג"י דלמא הי' ב' שעות אחר ג"י אלא ע"כ נהי דלהחמיר בעי הריב"ש שיעור שיהוי ליציאת הנפש ג"ש מ"מ להקל כיון שנפל למים זמן מועט אמרי' שמא כבר מת ולא מנין ג"י אלא משעת נפילה למים וכנ"ל בהא סלקינן דלכאורה אתתא דא שרי' להתנסבי:

677

678איברא תינח אלו הי' הראש מחובר לגוף הייתי סומך להתיר אחר ג"י והייתי מצורף קולות המגובבי' הנ"ל לשיטת ר"ת אך היות כי הי' חתוכי הראש וכל הפוסקים לא פסיקא להו שהתיר ר"ת בכי האי גונא רק אני יגעתי ומצאתי דאתי לידי ס' הישר לר"ת מי אנכי לסמוך על הבנתי ומיראה הוראה אני ע"כ אם יסכים עמי ת"ח בקי בהוראה להתיר אשת מאכיל דרינא בהדי' אבל לא יסמוך עלי לבד כי אני אינני כדאי הכ"ד פ"ב יום ג' ו' תשרי תקע"ט לפ"ק

678

679משה"ק סופר מפפד"מ:

679

680מרגליות טובה שבגלגל חמה תורת ה' בידו תמימה יושב בנויות ברמה האשל הגדול ומהולל ברוב התשבחות נ"י ע"ה פ"ה גאון ישראל האמיתי כקש"ת מה"ו אפרים זלמן נ"י בעה"מ ספר בית אפרים:

680

681יקרתו הגיעני זה פעמים וגם נתכבדתי בספרו בית אפרים תשואות חן חן לו ועשיתי ככה עיכובא יען כי בצפיתי צפיתי לקבל עוד מכתב שלישי כאשר הבטחני לעיין במה שכתבתי פרפרת אחד באגרות שלי והיות כי ארכו הימים והיום נפניתי קצת מרוב המון עוצם טרדותי אמרתי לא אעבור עוד מלהשיב ולמלאות לו מלא חפנאי טיבותי' על רב טובו ויפיו בתשובתו מעולפת ספירים בהסכמת היתרא דאיתתא עגונה ושכרו כפול מן השמים:

681

682וראיתי גוליירין מנצחין ה"ה הגאון קצה"ח בספרו שב שמעתתא זצ"ל וה' יאריך ימי מעלתו הדרת גאונו אשר עמד לנגדו בתשובה הנ"ל בסוגי' דר"פ יש בכור עיינתי גם אנכי קצת בהאי שמעתתא לפי מסת הפנאי ואענה חלקי ואהי פעם כסותר ופעם כבונה בעזרת אלקי קדם מעונה:

682

683הנאון קצה"ח בשמעתתא ז' מפי"ג ואילך עומד למשען שיטת ר"ת בס' הישר דמעידי' על ט"ע שבגוף שלם או אפילו רובא כדאיתא בתשו' גאונים בתראי בשם הגאון ר' העשיל זצ"ל ורצה להוכיח בפי"ד שם דאל"כ מ"ט לא אשמועי' ר"ל ור"י ר"פ יש בכור דבכל מקום רוב הגוף פוטר חוץ מנחלה משום דבעינן יכיר וליכא ועוד מסתימת הפוסקי' משמע דפוטר וע"כ משום דניכר היטב ברוב הגוף ואמנם הדרת גאונו מותיב תיובתא לר"ת דא"כ בבריתא דיכיר זה פדחת ה"ל למימר זה רוב הגוף אע"כ דלא כר"ת:

683

684הנה טרם אענה אומר שבמ"כ של כבוד הרבה גאוני' בתראי שחשבו כי יכיר דנחלה היינו שיצא כל כך מהולד שיכול להכירו בו למחר ויומא אחרא שלא יתחלף לו ולפ"ז צריך לעיין לפעמי' יצא מיעוט פדחתו ונולד בו סי' מובהק שאינו מצוי בא' מאלף אם יהי' אח"כ הבא אחריו בכור לנחלה או נימא יכיר על הרוב ידבר לא ראיתי מי שנתעורר בדין זה גם דוחק גדול הוא לפרש כן יכיר שיכירנו בו למחר ותו הקושי' הגדולה שנתחבטו בו בתי' הש"ס יכיר לחוד וכו' ומה בכך עכ"פ מוכח שניכר מחר לאביו בהיכרא דפדחתו לחוד וא"כ אמאי בעי' הכרת פניהם לענין ענתה בם דהיינו עדות אשר מפני זה נכנס הגאון תי"ט בפרצה דחוקה בתשו' הגאוני' בתראי לחלק בין ביום לידתו לאח"כ והוא דוחק גדול ולפע"ד הדבר פשוט הוא ורש"י רמזה לנו במ"ש פשטי' דקרא מיירי שהקב"ה צר צורת הולד כצורת הנואף ולא לחנם פי' כן אבל הענין כי קרא דיכיר מיירי שנולד כל כך מהתינוק ויצא ממנו לאויר העולם שיכול האב להכירו בו שצורתו דומה לצורה שלו ואיננו ממזר ומזה מיירי יכיר בני זה ממזר כידוע ואפי' לרבנן דר"י דלית להו שיכול לעשות בנו ממזר מ"מ נהי שאינו נאמן להכירו בזה לאחרים כ"א בצריך הכירא מ"מ להאב ניכר עי"ז ולא מיירי ליומא אחרא כלל אלא עתה בשעת לידתו מכירו בזה וס"ל לר' יוחנן אפי' בפדחת לחוד סגי לפעמים ופריך הש"ס מהכרת פניהם ענתה דנהי מיתורא דענתה בם דרשינן לעדות דאין לענות עדות אלא בהכרת פניו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומיירי נמי מציורי פניו כפני אביו הנואף ומשמע לשניהם בעי פניהם דוקא ולא סגי ביכיר אבל אי לאו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מעדות אשה לחוד לא הוי קשי' אהכירא דנחלה דמה ענין זה לזה דהאב מכיר בנו בפרצופו הדומה לו אפי' בכל שהוא אבל להעיד היום שזה האיש שראיתי אתמול ולא נתחלף בדומה לזה צריך הכירא טפי אך עיקור הקשי' דקרא נמי מיירי מהכירא דאב שהוא הנואף ובעי פרצוף פנים עם החוטם דוקא. והנה לולי דברי אביי מקרא עצמו הכרת פניהם לא הו"מ לאקושי' אר' יוחנן דיש לפרש הכרת פניהם דבוק ההכרה של פניהם שהוא הפדחת היא ענתה בם ע"כ מייתי מדאביי דמייתי לי' אבריתא פרצוף פנים בלא חוטם וכו' ש"מ אביי מפרש לקרא דבעי' הכרה וגם פניהם דהיינו פדחת וגם פרצוף וחוטם שהוא בכלל פניהם ומדאיירי קרא נמי מנואפי' ש"מ דבעי נמי לנחלה פ"פ עם פדחת וקשי' לר' יוחנן ואה"נ לעיל כדפריך ממתני' דיבמות ודחיק לשנויי תני עד החוטם הו"מ לשנויי ולחלק בין הכירא דנחלה להיכרא דעדות כיון דלא מייתי אביי דבלא"ה הוצרך לשנויי' אקימתא יכיר זה פ"פ עם החוטם והוצרך להגי' עד החוטם שני נמי במתני' דיבמות הכי אבל אבריתא דלא מצי לשנויי הכי מקשה והנה ש"ס תי' ב' תירוצים א' דודאי אמת הכרת פניהם פי' ההכרה של פניהם שהוא פדחת וזה ענתה בם אפי' לעדות אשה מכ"ש לפשטי' דקרא לענין הכירא דאביי ורק מדרבנן החמירו בעדות אשה ואביי מייתי לי' לקרא לאסמכתא כאלו יתפרש הכרה וגם פניהם ובאידך שינויי' אמרי' אמת כן הוא דבעי הכרה וגם פניהם לענתה בם היינו עדות אבל להכירא ביום הלידה סגי ביכיר לחוד ולא חייש לפשטי' דקרא ויעיי' שבת ס"ג ע"א ויותר נראה לקיים דברי תי"ט זצ"ל בתשובה הנ"ל דודאי ביום הלידה ניכר לאב אפי' בפדחת לחוד אבל אח"כ ע"י מאכלי' ומשקי' ושינוי נשתנה הצורה ובעי הכירא בשלשתן להאב:

684

685עוד נ"ל קרוב להנ"ל דכונת קרא הכרת פניהם יתפרש בא' משני אופני' או דאתי למעוטי דוקא פניהם ולא גוף דלא כר"ת ומ"מ מתוך הדברים למדנו בפניהם מיהת בעי' ובפדחת לא סגי או נימא הכרת בעי ופניו נמי בעי' לאפוקי זה בלא זה אבל ט"ע בגוף בודאי מהני לענין עדות אלא דקרא לא מיירי אלא מעדות בפנים דשם בעי' הכרת ופניהם והנה לתס"ד דמגיה ר' יוחנן במתני' אין מעידין אלא על פ"פ עד החוטם וע"כ אתי מתני' למעוטי שארי' הגוף שאין מעידי' עליו ודלא כר"ת וכמו שפירש"י ביבמות להדי' דאי לאו דאתי למעוטי גוף ממאי ממעט אין מעידי' אלא על הפדחת עד החוטם וכי ס"ד להעיד בפחות מזה אפילו להסוברים ברוב פדחת סגי אפי' לנחלה היינו כיון שיצא רוב דבר שניכר בכלו ה"ל כאלו כבר יצא כלו אבל לענין עדות אשה איך יעיד על רוב פדחת וא"כ מאי קמ"ל מתני' אין מעידי' אלא עד החוטם וע"כ למעוטי גופו ושארי' פרצופו ולפי אותה הה"א גם קרא יתפרש כן ואהא מייתי אביי ראי' הכרת פניהם ולא גופם ומ"מ מבואר פניהם בעי' וקשה אדר' יוחנן ואמנם לפי מסקנת הש"ס דר' יוחנן מודה במתני' דעם החוטם קאמר א"כ י"ל כר"ת דעל הגוף בודאי מעידי' ולא מיירי אלא בעדות פנים שלא יעיד אלא על פ"פ עם החוטם א"כ גם קרא יתפרש כן הכרת ופניהם הוא ענתה בם ולא זה בלא זה וא"כ ממילא מובן דאיכא הכרה בלא פניהם ויכיר לחוד והכרת פניהם ומטעם שכתבתי לעיל והרוחנו ק' תוס' ד"ה מאי קראי וכו' וק"ל:

685

686מ"מ יש ללמוד מכל האמור בענין דלמסקנא איכא פלוגתא בין הכירא דנחלה להכירא דעדות להקל ולהחמיר דלענין היכר בפנים קילא נחלה מעדות דבפדחת בעלמא יכיר האב שזה בנו ופרצופו דומה לו משא"כ בעדות ולהחמיר אפי' נניח במוחלט כר"ת דאיכא הכירא בגופא היינו לומר שזה הוא האיש שראיתיו אתמול בבנין גוף כזה אבל לענין זיו איקנוין דומה לשל אביו שייך דוקא בפניו ולא בגופו ועכ"ש ביום לידתו שבנין גופו קטן שלא ידמה לאביו אלא במשאר פרצופו וממילא סייעתי' דקצ"ח לאו סיעתא ותיובתא דמר לאו תיובתא דלענין הכירא דנחלה אין מקום לט"ע דגוף ולעולם לענין עדות אשה אין הכרע:

686

687והנה דעת הר"מ הגאון נ"י דמבריתא מוכח דלא כר"ת ומאי דלא אמרי' לכל פדחת פוטר חוץ מרוב הגוף משום דאהא לא הוי פליג ר' יוחנן יפה כ' וגם לדידי צ"ל כן ועוד נוסף לזה נ"ל דר"ל אמר פוטר בכל מקום שזה עיקור חידושו לרבות גיורת וכ' תוס' דהוה סד"א דכיון שיצא רוב הגוף ביהדות יהי' לידה חדשה קמ"ל והנה זה החדוש שייך אם יצא הראש תחלה אבל אם יצא רוב הגוף תחלה אע"ג דראש חשוב טפי מ"מ פשוט דמיעוט הנשאר אע"ג שהראש בכלל המיעוט מ"מ נגרר אחר הרוב וה"ל כילוד כלו בגיורת וכן מוכח בנדה כ"ט ע"א דפריך בפשיטות מכלל דבמסורס אפי' רובא נמי לא הא קיי"ל רובו ככלו ש"מ אע"ג דראש בפנים פשיטא לי דרובא ככלו ויש לדחות ראי' זו דהתם בראש נפלי' ליכא חשיבות להך מ"ד מ"מ הסברא נכונה:

687

688ויש מקום לומר דלמ"ד ב' מעינות הם אה"נ דמיחשב פתיחת מעין הטהור מלידת הרוב שאחר יציאת הראש דהא דהוי ראש כילוד גז"ה הוא אשר נשמת רוח חיים באפו דלכ"ע אית להו הך דרשא כמ"ש התוס' נדה כ"ו ע"א ד"ה סנדל וכו' וכל זה מדין תורה אבל בטבע האנושי אין לידה אלא ברובא וא"כ בשלמא למ"ד מעין א' הוא והכל מגז"ה הה"נ הכא ביציאת הראש מיחשב לידה גם לענין זה אבל למ"ד ב' מעינות מנ"ל ודוחק לומר על זה לאל גומר עלי:

688

689ומאז אמרתי ביישוב הירושלמי דמייתי משנה למלך פ"ד מאי' ביאה שלפי הגהתו הוא מתנגד לסוגי' דר"פ יש בכור הי' נ"ל לחלק בין ימי טוהר לדם טוהר דימי טוהר דשמעתין היינו הימים נקראי' ימי טוהר שאפי' אינה רואה הרי היא טבולת יום ארוך ומזה מיירי שמעתין דכיון דאין להם דם טמא מה"ת תהי' טבולת יום ארוך וירושלמי מיירי מדם טוהר פי' שראתה דם באותן הימים ובודאי ללוי דב' מעינות הם הדבר פשוט דדמי' טהורי' והירושלמי קמ"ל אפי' לרב דמעין א' הוא וה"א הואיל ואין לה דם טמא אין כאן גז"ה דדם טהור קמ"ל והוא צריכא רבא באמת ויעיי' תוס' נדה ל"ו ע"א ד"ה הלכתא וכו' וצ"ע:

689

690והנה בדברי קדשו כתוב לאמור וז"ל הא דנקט יכיר זה הכרת פנים לא באו לומר דאף במקום דהוה כילוד ולית בי' תורת הכרה לא הוי בכור מחמת לידה זו דהא ליתא דודאי אהני לי' לידה זו להיות בכור כיון דליכא בהאי לידה תורת הכרה כלל ולכן במסורס שיצא רובו דה"ל ככלו והוא ילוד ממש לא איכפת לן בהכרה כלל אך הבריתא קאמרה דקרא דיכיר אשמועי' הכרת פנים דבמקום שהלידה הוא בענין שיש בה תורת הכרה כגון ע"י יציאת ראשו אז בעי' בי' הכרת פנים ובהא פליגי ר"י ור"ל אי פדחת לחוד הוי הכרה או לא ואהא פריך ממתני' דאין מעידי' דמוכח דהכרת פרצוף בעי' א"כ גם לנחלה כשאנו באי' לדון שיהי' כילוד משום יציאת ראשו בהא אמרה תורה יכיר ובעי' פרצוף דוקא עכ"ל פר"מ נ"י הנה סברתו נוטה לסברתינו דרובו הוי כילוד מטבע ולא מגז"ה ולענין זה הוי בכור בלא יכיר מקרא וילדה לו שהרי נולד בטבע משא"כ בהוצאת הראש שהלידה מגז"ה דחשוב ובבכור החשיבות הוא ההכרה ע"כ בעי' פ"פ שניכר בו והיינו סברתי הנ"ל:

690

691אמנם לדינא שהוליד חדשות בפשיטות דכשנולד ממש לא בעי יכיר משום דס"ל או וילדה לו או יכיר לא נלע"ד דיכיר להוסיף בא דאפי' אי נולד כדינא עדיין בעי' יכיר וא"כ אי ליכא הכירא ברוב הגוף איננו פוטר בנחלה אע"ג דהוי כילוד בטבע ולפע"ד על מדוכה זו ישבו גאוני עולם דהסמ"ע סי' רע"ז סקי"ג כ' כיון דנפל דבן ח' אינו פוטר בהוצאת ראשו משום שאין לבו של אביו דוה עליו א"כ ה"ה ביצא כלו ודלא כשארית יוסף דס"ל ביצא כלו הוי כילוד ולכאורה בהא פליגי דהא דבעי' לבו דוה עליו דנפקא לן מראשית אונו ס"ל לשארית יוסף הא רק בדין המחודש עפ"י התורה שהוא בהוצאת ראש אבל אי מקיים וילדה לו שהוא ביציאת הגוף לא בעי' אונו והסמ"ע ס"ל דאונו בעי' לעדופי על וילדה לו והתי"ט כ' דרש"י ר"פ בהמה המקשה כ' להדי' כהסמ"ע ובסדרי טהרה סי' קצ"ד רצה לומר דהתוס' ס"ל כשארית יוסף ודבריו לכאורה תמוהים דהרי הקשו ר"פ בהמה המקשה דאמאי פריך התם מדייקא דסיפא הא בן ט' חי בכור לנחלה נמי הוי ולא מרישא דאפי' בן ח' לא הוי בכור לכהן הבא אחריו ודבריהם תמוהים דמרישא ה"א אדילפת מבכור לכהן דהוי כילוד נילף מנחלה דלא הוי כילוד אע"כ ס"ל להתוס' בכור לנחלה שאני שאפי' יצא כלו לא הוי כילוד ודלא כרש"י אע"כ הגאון סדרי טהרה נמי ס"ל בטעמו של ש"י כנ"ל דבכלו לא בעיני' אונו משא"כ בראשו ולא מוכח מתוס' מידי וא"כ היינו כדברי פר"מ ודעת הסמ"ע עפ"י פירש"י כוותי דידי דייק והנה ראי' ש"י אינן מוכרחת כלל דעיקור ראיותו מש"ס דהו"ל למתניתן למינקט בכור לנחלה ביצא כלו דעיקור רבותא דמתני' משום נחלה ולא משום כהונה ואי משום דיוקא דבן ט' חי זה ממתני' דנדה אשמועי' דהא איתותב שמואל אלו דבריו ולק"מ לע"ד די"ל משום החזירו נקט ראשו דאי הוי נקט כלו והוי שביק בכור לכהן ה"א דמיירי בשתי נשיו שילדו זה יצא כלו לחיים בן ח' וזה בן ט' ולא שייך החזירו ביצא כלו אבל הוציא ראשו והחזירו לא הוי כילוד באדם ויעי' תוס' ר"פ בהמה המקשה לכן נקטא מתני' דינא בראשו דשייך נמי בבכור לכהן דהתם ע"כ באשה א' קיימי' ובהחזירה ואפ"ה הוי כילוד ותמי' נשגבה על ש"י דלדבריו ע"כ צ"ל דוקא יצא כלו אבל רובא לא הוי כילוד ובעי' אונו דוקא דאלת"ה תקשי לשמואל דהוי בעי למימר ראש אינו פוטר בנפלי' אלא רובו ובכור לנחלה אפי' ברובו לא הוי אע"כ לחלק בין רובו לכולו ובנדה כ"ט ע"א פריך בפשיטות הא רובו ככלו ע"כ נראה עיקור כסמ"ע וכמדומה לי כי כן סוגי' דעלמא:

691

692והנה הטח"מ רסי' רע"ז כ' לפי הגי' שלפנינו בטור דרוב פדחתו הוי כילוד אפי' לענין נחלה וכן הסכמת סמ"ע שם וש"ך בי"ד רס"י י"ד ודלא כהב"ח שס"ל דעכ"פ לנחלה ליכא הכירא ברוב פדחתו ודלא כהכ"מ דמייתי שב שמעתא הנ"ל דס"ל בכל מקום בעי' כל פדחתו דליתא אלא ברוב סגי אפי' לנחלה והגאון הנ"ל כ' דמדפשיטא להתוס' ר"פ יש בכור דלר' יוחנן נמי דרשי' יכיר ש"מ כהב"ח דבעלמא ברוב פדחתו סגי חוץ מנחלה דהכירא ליכא ברובא ולזה צריך יכיר ולפמ"ש לעיל אין ראי' מהתוס' דאפי' נימא דסתם תוס' כר"ת ס"ל כמשמע מתוס' יבמות מ"מ לענין נחלה לא מהני הכירא דגוף להכיר שזיו איקוני' דומה לו ולזה צריך יכיר ולקמן אי"ה עוד נכריח דלא כוותי' מ"מ דעת סמ"ע וש"ך דפדחת הוא הראש ורוב פדחת היינו רוב הראש ופר"מ הראה לי מקום לעיי' בהני מילי מעליותא דזקנו בתבואות שור סי' י"ד שכתב דלא כש"ך וראיתי שם דבר תימה שהוכיח שהראש הוא עד הצוואר דכתיב החכם עיניו בראשו ש"מ שאין הפדחת שעד החוטם נקרא ראש אלא רוב הראש וא"כ רוב הפדחת אינו פוטר ותמי' רבה על הגאון הזה וכי על עיני בשר כתי' עיניו בראשו הלא עיניו בראשו מקום שכלו ועיונו שהוא המוח משכן השכל ובלאה"נ כל בין עיניך שבתורה בתפילין ובקרחה פי' במקום שיער ופי' רמב"ן בתורה דהיינו במוח במקום שורש העינים ששם העורקים שמהם יונקים עיני בשר וזה נקרא עיני' בתורה ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו והוי ממש ראי' לסתור וה"ל למימר מרגניתא לע"ד דמבואר ס"פ יה"כ וס"פ עגלה ערופה בבריתא דנשמת חיים באפיו היינו חוטמו ולפ"ז למאי דיליף שמואל מקרא נשמת חיים הוא דאפיו חשיב הא מאן דלית לי' נשמת חיים לא הוי אפיו חשוב ודרשא זו לכ"ע אית להו כמ"ש לעיל בשם התוס' נדה כ"ו ע"א א"כ מבואר דהחשיבו' תלוי' בחוטמו לכל הפחו' וא"כ תיקשי מתני' דנדה דסגי בפדחתו אע"כ כל החשיבות הוא עד אפיו ורוב החשיבו' הוא פדחתו אבל רוב פדחתו לא מהני בשום מקום ובמתני' דנדה גרסי' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו יצא כתקנו עד שיצא רוב ראשו ולשון זה צע"ג דמאי משיצא רובו ועד שיצא רוב ראשו דקתני איפכא ה"ל למימר כתיקונו משיצא רוב ראשו סגי ומסורס לא סגי אלא עד שיצא רובו וע"כ צ"ל דברישא קמ"ל משיצא רובו של גופו סגי אע"ג דראשו בפנים שהוא ככלו מ"מ כיון שיצא הרוב הרי ראשו נמשך אחריו והוי כילוד וביצא ראשו תחלה עד שיצא רוב ראשו דוקא ולא רוב פדחתו אלא כל פדחתו שהוא רוב חשיבו' הראש וכדעת הגאון תתב"ש דלא כסמ"ע וש"ך ועיי' יבמו' ק"ב ע"א היינו רוב הרגל היינו רוב העקב וכו' וק"ל:

692

693ויעיי' ברמב"ם פ"ב מנחלות שכ' בבן ט' חי דסגי ברוב ראשו דהיינו פדחתו וכ' ה"ה דהרי איתותב שמואל ודבריו תמוהי' מה ענין שמואל לבן ט' חי לנחלה שמואל מבן ח' ולכהונה ועיי' כ"מ ולח"מ והכי הל"ל דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ומיהו טעמא בעי מ"ט לפסוק כר"י דכללא הוא אשינויי דחיקא לא סמכי' להגיה עד חוטמו ואי משום דהלכה כר"ל רק בתלתא י"ל הכא קאי אביי משמי' דרב כהנא כוותי' דמייתי' מהכרת פניהם ואשינוי לא סמכי' אשר ע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש קצה"ח שם להוכיח דאפי' ראש חתוך מהגוף נמי אית בי' הכירא דהרי הולד כל גופו בפנים ואפ"ה ניכר בפרצופו ושוב דחי דעכ"פ איננו חתוך וסופו לצאת ע"ש. והשתא י"ל הא דאיתותב שמואל ממתני' היינו למאי דפשיטא לסתמא דתלמודא דהלכה כר' יוחנן דמתני' דנדה כיילי אפי' לנחלה נמי פדחת פוטר אבל לריש לקיש דלדידי' בלאה"נ מתני' דנדה לא כיילי לנחלה דהרי פדחת אינו פוטר נהי דממילא ידעי' דעכ"פ הראש כלו פוטר מ"מ הוה סד"א כי היכי דבראש חתוך מהגוף לית בי' הכירא הה"נ כשהגוף בפנים ואיצטרך לאשמועי' במתני' דבכור' דראש לחוד פוטר לנחלה ולק"מ ששמואל ודין כי היכי דלא תיקשי לשמואל ממתני' וכמ"ש תוס' בשבת ריש דף מ"ד בסוף הדבור אע"כ ס"ל לשמואל כר"ל ולק"מ וזה מוכרח בכוונת רש"י ד"ה איידי וכו' שכ' ואי הוי תני רובו מת וכו' לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה וכו' ע"ש ותימה מ"ט לא פי' הטעו' אבכור לכהונה נמי אע"כ בכור לכהונה ליכא למיטעי גם לשמואל דלא נעלמה ממנו מתני' דנדה רק הטעו' הוי בבכור לנחלה למאי דס"ל לשמואל כריש לקיש אמנם סתמא דתלמודא פשיטא לי' כר' יוחנן ואסיק לשמואל בתיובתא ומזה מוכח דהלכה כר' יוחנן וצדקו דברי ה"ה ז"ל ולפ"ז מוכח דלא כהב"ח הנ"ל דס"ל גם לר' יוחנן יש חלוק בין נחלה לשאר מילי דבכל מקום רוב פדחת ככלו משא"כ לנחלה דהכירא בעי' ולהנ"ל ליתא דא"כ דמתני' דנדה רוב פדחת קאמר ולנחלה בעי' כל פדחת א"כ גם לר' יוחנן לא הוי תיובתא דשמואל אע"כ נחלה וכל מילי שוין דבעי' כל פדחת:

693

694והנה ראיתי בדברת קדשו מתלהב על שיטת ר"ת דט"ע בשלוש אלה פדחת ופ"פ וחוטם מיירי מדמיון מלתא למלתא וא"כ איך מייתי ש"ס מיני' ליכיר דר' יוחנן דמיירי בהיכר גמור ותמה עלי שלא הרגשתי בזה ומהתימה איך ארגיש דלפי מה שפרשתי אני כונת ר"ת ז"ל לק"מ דהרי שפתי ברור מללו דר"ת מיירי שיש לו ט"ע גמור בג' אלו אך הלסתות ושארית פניו ליתנהו והט"ע בשלש אלו אע"ג שהוא מכירו בטוב אינו נחשב אלא כעין סי' לכל הגוף כאדם שיש לו ט"ע גמור בשומא ידוע ומוצא השומא הזאת בגופו של זה ומזה ישפוט שזה הוא פלוני בעל השומא דלא נקרא ט"ע אלא סי' וה"נ כשאין לו ט"ע בכל גופו או בכל פרצופו רק בשלש אלו אעפ"י שיש לו בהם ט"ע גמור מ"מ לא הוי אלא סי' לגבי הגוף והיינו כמדמה מלתא למלתא שזה שייך לגוף של פלוני וא"כ תו לק"מ דמייתי שפיר אהא דיכיר וגם מ"ש מעלת הדרת גאונו על קצה"ח דאי נמי נימא דכל הגוף מועיל להיכר נחלה מ"מ דלמא לעדות אשה אינו מועיל דאחמרי' בי' רבנן ולהנ"ל לק"מ דבט"ע גמור אין מקום להחמיר אלא בט"ע זה שהוא רק כסי' להגוף ולא בט"ע גמור. ויש כאן מקום חדוש לר"ת אי אתו סהדי וקמסהדי אגברא פלני' דקטיל גברא ואינם מכירי' אותו בשום ט"ע בגופו אלא בט"ע שיש להם בשלש אלה וזה לא מיחשב אלא כסי' לא קטלינן לי' כדאית' בחולין צ"ח וי"ל כיון שגם הלסתות לפנינו אפי' לא יהי' לו ט"ע אלא בפדחת וחוטם ופרצוף מ"מ מיחשב ט"ע גמור ור"ת לא מיירי אלא בשנחתכו הלסתות וכן גבי יכיר כל הפנים עדיין בפנים ולא יצא לחוץ אלא הפדחת:

694

695ובחי' תורה אמרתי בפסוק ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו שכ' רמב"ן מדכתי' ויתנכר משמע שעשה פעולה להתנכר ששם המצנפה על מצחו כדי שלא יכירוהו אבל חז"ל דרשו שיצא בלא חתימת זקן ומצאוהו בחתימת זקן יע"ש ברמב"ן והנה דקדוקו של רמב"ן מלשון ויתנכר הוא דקדוק נכון אבל א"א לקיים פירושו דאיך אפשר שהתנכר כן זמן רב בהיותם יושבי' על שולחנו שותים ומשתכרי' עמו ואם הי' מתנכר כל כך זמן רב א"א שלא ירגישו בו המצרים שריו ועבדיו ע"כ נלע"ד דידוע מנהג אנשי מצרים מהלכי' מעוטפי' בראשיהם בעטיפת הישמעאלים עד גובי דיקנא ועיי' ב"י בא"ח סס"י יו"ד בשם כפתור ופרח וכשהי' יוסף מעוטף עד שפתיו כדרכם ולא הי' יוצא ממנו רק פדחתו ופרצופו וחוטמו אבל לסתיו לתנהו הי' ניכר לאחיו לכן כדי להתנכר הסיר העיטוף ממנו בדברם אליו בשוק מקום מכירת התבואה וכשהסיר העיטוף אז הי' הלסתות מושחתים ע"י חתימת הזקן ועי"ז לא הכירוהו אפי' ע"י ג' פדחת ופרצוף פני' וחוטמו וא"ש ויתנכר שעשה כמתנכר במה שסר העיטוף ולא קשה מה שהקשתי לעיל איך הי' זמן רב מתנכר בהיותם יושבי' עמו על שולחנו והא"ש דבביתו בלא"ה לא הי' מעוטף רק בשוק במקום מכר התבואה וכל דברי חכמי' קיימים:

695

696והנה בתשובתי [סי' נ"ג] כתבתי מדהקשה ר"י על ר"ת מאבי' בן ירבעם ולא תי' שהי' חתוכי הראש כדרך הרוגי מלחמה ש"מ ס"ל אפי' חתוכי הראש נמי ניכרם בט"ע לר"ת ופר"מ תפשני בלשוני שכתבתי כדרך הרוגי וכ' שברכת יהודה ידך בעורף ואין הרוגי' אלא בקשת תמהתי וכי מי סני ליהודה להרוג בחרב ג"כ וכתבתי כדרך הרוגי מלחמה משום דכתיב וטרף זרוע אף קדקד ונהי דזה בגד כתי' ויהודה נתוסף בברכת הקשת ג"כ מ"מ גם חרב לא נשלל מהם ומי בראש דוד בן ישי בראש הוא עורר חניתו על שמונה מאות וכל גבורי דוד שבאותו פרשה בחניתות יצאו וגליות יוכיח וכתי' באבנר ויואב יקומו הנערים וישחקו לפנינו והי' חרב איש בצווארו של רעהו כמבואר בקרא וא"כ פשיטא דס"ל דהכא שיתכוון אבי' לעגן נשותיהם של אלו ציוה לאסור המלחמה בחרבות ולא בקשתות ובלאה"נ מי סני שאחר שנהרגו בקשת ציוה לחתוך ראשיהם אע"כ פשיטא לר"י דלר"ת אפי' חתוכי הראש ניכרי' בט"ע:

696

697ובמה שכתבתי דמדכתי' מכה רבה משמע ששינה צורתם כדי לעגן נשותיהם ופר"מ הגאון נ"י כ' דנפקא לי' מדכתי' אבי' ועמו משמע אבי' לחוד ועמו לחוד ודפח"ח אכן אני כתבתי עפ"י דברי יפ"ת ויפה מראה ונ"ל דלא הוה ליפת תואר לפרש מדכתי' אבי' ועמו דהתינח למ"ד שהושיב שומרי' ג"י א"כ י"ל ההריגה שהי' מעשה בפועל תולה בעמו כי אעפ"י שהמלך אבי' הוא ציוה ללחום מ"מ הם עשו פעולת ההריגה ותולה בעמו אך העיגון שהיא שב ואל תעשה רק שמרו שמירה בעלמא תולה באבי' שעקימת שפתיו הוי מעשה להפקיד שומרי' ג"י אבל למ"ד שהשחית צורתם לגמרי א"כ בין גוף המלחמה ובין השחתת הצורה הכל הי' ע"י מעשה עמו עפ"י ציווי מלכם מ"ט לתלות זה באבי' וזה בעמו ע"כ פי' דנפקא לי ממכה רבה ומ"מ מיני' דמר ומיני תסתיים שמעתתא די"ל בגוף בלי ראש ליכא הכירא אך בחיבורי' עם הראש ניכר הוא אפי' אחר ג"י ופרצוף ניכר תוך ג"י אפי' אינו מחובר עם הראש והיות מלחמת בני יהודה בקשת ע"כ אח"כ חזרו וחתכו ראשיהם שלא יהי' ניכרים בגופם ועוד העמיד שומרי' ג"י שלא יהי' ניכרים בפניהם וא"כ כתי' מכה רבה לרמז על חתיכת הראש וכתי' אבי' ועמו על ציווי השמירה ג"י:

697

698שוב תפשני במה שכתבתי לדעת הירושלמי אבי' לא חטא בזה שעיגן נשי אויביו וכ' פר"מ הגאון נ"י שברבה איתא להדי' שלכן נוגף אבי' על שעיגן נשי ישראל אמת נכון הדבר כי כן איתא ג"פ בפ' תולדו' בפסוק הקול קול יעקב ובויצא בפסוק אסף אלהים את חרפתי ובהר בפסוק לא תונו איש את עמיתו אלא דמייתי התם דר' יוחנן ור"ל ורבנן פליגי אהך וס"ל דנוגף על שבייש את ירבעם ברבים ומדסיים המדרש לבסוף אם כך נענש מלך המבייש את המלך ק"ו להדיוט ועוד בירושלמי דיבמו' לא מייתי כלל הך טעמא רק הטעם משום שחיסד את ירבעם או שקרא אחי' השלוני בליעל ש"מ דהך עיקור ובמה שעיגן לא חטא ואין להאריך בזה:

698

699במאי דשדר לן חורפא מה מתקו מדבש אמרי נועם מ"מ אומר אני כל מה שכתכו האחרונים בדברי הח"מ סי' י"ז סקמ"ב גרם להם שלא ראו בשיטה מקובצת לב"מ [עיין לעיל סי' נ"א] דברי רמב"ן וריטב"א שם דבחמור סימן אוכף לא שייך אלא שאלה ולא אבידה וחשש אחר יע"ש ומ"ש בקו' פ"י בכתו' י"ב [עיין לקמן סי' נ"ז] אעתיק פה לשוני בחי' כתו':

699

700איתמר מנה לי בידך וכו' הקשה פ"י למה לי דכ' רחמנא סי' באבידה ת"ל דהתובע טוען ברי ותי' דניזל בתר רובא דעלמא ואני אומר אי קושיתו קושי' תי' אינו מעלה ארוכה דמאי רובא שייך הכא הרי לא נפל אלא מאחד והתובע כמוהו כמוהם וזה הי' שייך אי מספקינן אי מגוי אי מישראל נימא מרובא דעלמא גוים נפל אבל אנן איירי במקום דרובא ישראל ולא נפל אלא מאחד מאי שייך כאן ניזל בתר רובא אבל הק' מעיקרא ליתא דבאבידה לא דברה תורה אלא כנגד הרמאים דמורי' התירא הרי איננו שלזה המוצאה אמינא דילי הוא ומאי מפסדינא לי' משו"ה בעי סימנא אבל ברי בעלמא אע"ג שאין חברו יודע בשקרו כגון בשמא טוב דלית לי' לחברו למידע מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי' שיטעון ברי לגזול חברו את שלו מתוך ידו משו"ה ברי טדיף משמא דאידך:

700

701ועל דברת פ"י בגטין כ"ח שכ' פירות בכלי בממון מהדרי' ובגטין דאיכא חזקת א"א בעי' שיהי' קשור בכיס והקשה פר"מ הגאון נ"י א"כ מאי פריך מחמור בסי' אוכף דלמא שאני א"א מממון י"ל בוודאי אי יהיב סי' בכלי נהי בפירות ליכא סי' מ"מ רגלים לדבר ששייכי' לכלי זה ומהדרי' ממון ובהא מפלגי' דהיכא דאיכא חזקת א"א לא סמכי' ארגלים לדבר אבל אי חיישינן לשאלה א"כ ה"ל כלא יהיב סימן כלל א"כ אפילו בממון לא נהדר ועיי' תוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו וכו' והארכתי בזה במקום אחר. ויתר מזה אין דבר חוצץ לדינא בינינו ע"כ לא אאריך יותר מדי עוד ינוב בשיבה טובה וה' אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיף ובישועתו יראהו אותו ואת נוהו כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ:

701

702היום בפתחי ספרים ראיתי בתשובתו דמר חלק אה"ע סי' ק"ו הלכות גדולות שנו כאן הנה מ"ש דב"ש סמך אהתוס' דעירובי' י"ג כ"כ בגט פשוט ובית מאיר לפע"ד בציווי הבעל לא יחלוקו תוס' דעירובין אהתוספת דגטין ס"ו ע"ב ד"ה האומר א"נ נהי וכו' דבין לר"מ בין לר"א בין בכתיבה בין בחתימה פסול מה"ת אך תוס' עירובין קאי אמתני' דפ' מי שאחזו" ע"א ע"ב התם הבעל לא ציוה מידי אלא הם א"ל נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב נגדם אבל ליכא למימר שציוה וקפיד אמידי משו"ה הקשו התוס' דהתם אין טעם לפסול אלא משום לשמה ותי' בחד שינויי שהוא דרבנן ולאידך שינוי משום קפידתו דבעל כוונתם בזה דבריש זבחים מחלק הש"ס להחמיר בלשמה דגט דסתם אשה לאו לגירושי' קיימא משא"כ זבחי' והכא הקשו תוס' מגט אסוטה דהא סתם אשה נמי לאו להשקותה קיימא ועל זה תי' נהי בין הנשים אין לחלק בין סוטה לגט מ"מ בין האנשים יש לחלק דסתם כהן אינו מקפיד וסתם בעל מקפיד מש"ה חמיר לשמה דגט מלשמה דסוטה אפילו אין הבעל מקפיד מ"מ כיון דסתמא מקפיד ובזה נסתלק גם מ"ש פר"מ שם בד"ה לפי דרכינו וכו' ומ"ש באותו דבור בין ב' חצאי לבנה דלכאורה צ"ל כן לפי הך שינויי' הוא תימה יעיי' בה"ה רפ"י מגירושי' ובד"ה אך לע"ד וכו' בין שני עיגולי לבנה נראה שצ"ל ר"א וכו' פשוט שהוא ראשי תיבות רבנו הגדול שהוא הרי"ף:

702

703ומ"ש היא קצת מוכרח דהרי לרש"י ס"ל מי שאחזו נישני' קודם התקבל [והמדפיסי' הגיהו על הגליון זה פעמים בגטין ע"א ע"ב ברש"י לעיל במקום לקמן וטעו כי רש"י שנה מי שאחזו קודם] וא"כ לעיל כ"ט ע"א מ"ט לא פריך ממשנה מי שאחזו דקדים למשנת אמר לשנים אע"כ התם הם התחילו נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב אין ראי' שרצונו שיעשו עוד שליח שליח משא"כ אם הוא רודף אחר שליח גירושי' גמר ומגרש דעתו שעכ"פ יגיע גט לידה אפי' ע"י כמה שלוחי' ולק"מ משו"ה הקשה מאמר לשנים ויען קצר מצע ואהבה עזה אבתר בתוך ושלום תניין. פ"ב יום ג' ב' דר"ח חנוכה תקע"ט לפ"ק

703

704משה"ק סופר מפפד"מ:

704

705שלום וכ"ט לה"ה הגאון אמתי המפורסים פאר הזמן חמדת הימים החסיד ועניו מו"ה משה סופר נ"י:

705

706אחרי דרישת שלום הדר גאונו וביתו נאוה קודש ושלום כל החוסים בצלו וזוכים לשמוע תורתו וחכמתו הנה דבר ה' יקר מאוד לי אל כבוד גאונו זה איזה שבועות ערכתי שו"ת הלוטה בזה בעסק עגונה לכבוד ידידי תפארת ישראל הגאון החסיד אמיתי אב"ד דק"ק פוזנא והשבני בצדקתו כי כעת רבו הטרדות אשר סביב שתו עליו לא יתנהו להשיב כראוי ולדעתו תמצא האשה פתח היתר ע"י הסי' ושאל ואם יסכים כבודו הגדול בשריותא דהך איתתא אם גם הוא ינופף ידו הגדולה להתירה לזאת מובטחני בגודל צדקתו כי ישים עינו קדשו על גב"ע הלוטה ויאחז צדיק דרכו לשקוד על חקנת עגונו' ויודיעני עי"מ בצדקתו דעתו הגדולה והרחבה בזה ואענדם עטרה לראשי ואני תפלה החיים והשלום על ראש גאונו יחדיו יהיו תמים ויגדל כסאו למעלה ועד אחרית ימים יציץ נזרו עתנו כעתרת אהבי' מצפה לתשובתו הרמה יצחק בן הגאון מה' אברהם טיקטין ז"ל:

706

707(העתק גביית עדות.)

707

708במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא אתא לקדמנא האלוף כ"ה שלמה שאכער מפה ואחרי האיום והגיזום כדת קם על רגליו והעיד בתורת עדות באליו"נע וב"שח בזה הלשון:

708

709שבת נאכמיטטאג אום פיער אוהר כ"ז שבט העבר בין איך שפאצירען געגאנגען מיט מיינען שוואגער ר' אנשל כהן איזט געקאממען דער לאנגער האהן אונד האט געזאגט עס ליגט דא הינטען איינע יודישע לייכע זא האט מיין שוואגער געזאגט דא ער איין כהן איזט זא זאלל איך אליין געהען בין איך געגאנגען אויף דען קריסטליכען קירכהאף פאר דען ניקעלסטאהר אויף דען גלאססיא האבע איך געזעהען נאך זיינער שטאטור דאס עס איזט דער אוהרמאכער היימאן אין געזיכט האבע איך צואר ציגע ערקאננט אבר ניא גענויא ערקענט וייל ער איממר איינען שטארקען באקקענבארטה געטראגען האט אונד יעטצט פעהלט דער באקקענבארטה דענזעלבען אויגענבליק איזט דיא פרויא דעס אוהרמאכער היימאן העראויסגעקאממען עהע זיא אבער נאך צו דער לייכע געקאממען איזט זא האט זיא דער אנוועזענדער יוסטיטץ ראטה גייער געפראגט אב זיא קיין קערפערליכען צייכען אן איהרען פעהלענדען מאן ווייס, זא האט זיא געאנטווארט ער האט צאהן ליקקען אויף וועלכער זייטע זיא געזאגט האט ווייס איך מיך ניכט צו ענטזיננען, איך זעלבסט האבע דען פינגער אין דען מונד דער לייכע העראיינגעשטעגט אונד ריכטיג געפונדען אויף דער זייטע וועלכע דיא פרויא אנגעגעבען האט דיא צאהן ליקקע אויך האט דיא פרויא געזאגט דאס מאן פינדען ווערט אויף דען מיטטעלסטען פינגער אן איינער האנד (וועלכע האנד קאן איך מיך ניכט מעהר עראיננערן) פיינע שטיכע ווייל מאן איהם איין פאאר טאגע פאר זיין ועגגעהען אן דען פינגער איגעל געזעצט האט דיזעס האבע איך ניכט גענויא ערקעננען קעננען, פערנער האט דיא פרוי איין סימן אבגעגעבען דאס איבער איין אויגע איינע שראממע אדער איינע נארבע וואס איהם פאן זיינער יוגענד אין איינער וואונדע צוריק געבליבען איזט, איך האבע אויך זעלבסט דיעזע נארבע געזעהן אויף דער זייטע ווא דיא פרויא זאלכע אנגעגעבען האט, וועהרענד מיינעס דאזיינס איזט דער ברודער דעס אוהרמאכער היימאן העראויס געקאממען אונד זא האבע איך מיט אייגענען אהרען פאן דען טאדטענגרעבער קירכהאף דער דיא לייכע פרייטאג אין עמפפאנג גענאממען האט געהערט כזה הלשון ווען געסטערן לייטע דוא געוועזען ווערן אונד דיא לייכע העטטען פרישער טאהט געזעהן זא האט מאן געזעהן דאס דיא לייכע דען יעצט ערשיינענדען ברודער וענן ער געסטערן אויך דא געוועזען ווערע גאנץ עהנליך איזט דער טאדטענגרעבער האט אבער דיעזע ביידען ברידער נימאלס געקאננט:

709

710במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא אתא לקדמנא ר' שמשון שעפטעל ואחרי האיום והגיזום כדת קם על רגליו והעיד בת"ע ובש"ח ובעונש אלי"ו"ע בזה הלשון:

710

711ר' נתן שמש מפה איזט געקאממען צו מיר מאנטאג ער"ח אדר אונד האט מיך געפראגט אב איך דען אוהרמאכער היימאן געקעננט האבע, איך האבע צוואר אייניגע מאהל געזעהען, האבע אבער מיט איהם קיינע גענויע קאננעסענץ געהאבט וויא איך בין אויף דען גלאסיא קירכהאף געקאממען האבע איך צו ר' שמחה קופער געזאגט ער זאלל מיר איינמאהל דיא לייכע צייגען איזט מיין ערשטעס זעהן געוועזען אב דיא לייכע נימול אונד אלזא איין יהודי איזט ווייטער האט מאן מיך ניכטס געפראגט אונד איך האבע אלס מוהל ערקלערט דאס עס איין בר ישראל איזט, דארויף האט מיך דאס בלוטגעריכט אויפגעפאדערט צור סעקציאן צו קאממען אונד מיך איבער מעגליכען פארפעללען זא גאר איבער נולד מהול עקסאמינירט האבע, איך האבע דורך מיינע בעווייזע בעהויפטעט דאס ער אלס יהודי נימול איזט וועגען זיינער פערזאן קאן איך נור פאלגענדעס זאגען דיא שטאטור איזט זא וויא איך איהם געקעננט האבע אין געזיכט אבער האבע איך איהם ניכט ערקעננט אונד צוואר אויס דען גרונד ווייל דער אוהרמאכער היימאן איין שטארקן באקקענבארט געטראגען וועלכער יעטצט גאנץ געפעלט האט אונד דאס געזיכט וואר אויפגעדונסט דער טאדטענגרעבער האט מיר אבער געזאגט דאס איינעם לייכנאהם דיא פישע אים וואססער צו אללער ערשט דיא האארע בערופפען דאהערא אויך דיא האארע ביס אים האלבען שעדל פאן הינטען געפעלט האבען אונד גאנץ קאהל וואר דיא שראם אויף דער רעכטען זייטע איבער דען אויגע האבע איך איינע שראממע אבער נור זא דין כחוט השערה בעמערקט אויך האבע איך מיין פינגער אין דער צאהן ליקקע אויף דער רעכטען זייטע דעס מונדעס געהאבט:

711

712שוב בא לפנינו ר' שמחה בן ר' אביגדור קופער והעיד בת"ע ובש"ח ובעונש אליו"נע הכל כנ"ל אחר האיומים כנ"ל בזה הלשון:

712

713איך בין מאנטאג ער"ח אדר נאכמיטאג אום פיר אוהר מיט ר' שמשון שעפטעל העראויס געקאממען אויף דען קירכהאף אויף דען גלאסיא פון מקום האבע איך געהערט דאס דער לייכענאהם זאללען האבען דרייא סימנים ערשטענס אין צאהן ליקקע אבער אויף איינע זייטע דאן איינע צאהן ליקקע אונטען אויף דער אנדערן זייט אונד דאן איין שראם איבער איין אויגע אויף וועלכער זייטע ווייס איך מיך ניכט צו בעזיננען וויא איך אלזא צום מת בין געקוממען האבע איך מיך געוואלט גאנץ גענויא איבערצייגען זא האבע איך מיט מיינען פינגער דאס מונד דעם מת אויפגעמאכט אונד געפונדען אויף ביידע זייטען געהערוג דיא צאהן ליקקען אויך דען שראם האבע איך גאנץ גענויא געזעהען. קאן מיך אבער ניכט מעהר בעזינען אויף וועלכער זייטע נאכדעם מאן האט איהם אויף דער שאראטעע גענאממען אונד אויף דעם ברעד צור סעקציאן געלעגט האבע איך נאכמאלס דיא זיא אבען אנגעגעבענע סימנים גענויא נאך געזעהען אונד מיך פאן אללע דרייא סימנים נאך איינמאהל גאנץ גענויא איבערצייגט:

713

714שוב בא לפנינו ר' משה ב"ר משה הנקרא ר' משה גר מפה והעיד בפנינו בש"ח ובעונש אלי"וע בזה הלשון:

714

715שבת כ"ז שבט העבר האט מיך ר' איצק בער, דער פאטער פאן דער פרויא דעס אוהרמאכערס היימאן גערופען עס וואר פארמיטטאג מיטטאגסצייט זינד וויר נעהמליך איך ר' איצק בער ר' קאפעל ברוגער אונד נאך מעהרערע קראנקענווארטער אויף דען גלאסיא קירכהאף הערויסגעגאנגען אלז מיר העראויס געקאממען זינד אונד אונס דיא לייכע געוויזען וואורדע האט ר' איצק בער געזאגט קעננט עטץ איהם דען ניט דאס איזט דאך היימאן איך האבע איהם אבער ביים לעבען ניכט געקעננט בלאס געזעהן אונד קאננטע איהם אלזא ניכט ערקעננען בעזאנדערס דא אים דער באקקענבארט פעהלט אונד וואר אויפגעדונסט זאננטאג נאכמיטטאג וואר איך ווידער דערויסען אונד האבע דען ברודער דעס אוהרמאכר היימאן דא געטראפען זא האט דער טאטענגרעבער דער איהם פאן בארד געהאלט האט בזה הלשון ווער דיא לייכע פרישע געזעהן האט העטע דיא עהנליכקייט מיט דען ברודער דער דוא צו געגען איזט בעמערקט אויך זינד אייניגע גוים אין דער טאדטענקאממער העראיינגעקאממען און געזאגט בזה הלשון דאס איזט יא דער אוהרמאכר היימאן זא גאר דינסטאג וויא מאן דיא לייכע צור סעקטציאן געבראכט האט וואר דארטן איין גוי דר איהם וויא ער זאגטע זעהר גענויא געקאננט האט וייל ער איהם פילע בעמיהונג געמאכט האט אויסדריקליך בזה הלשון געזאגט דס איזט יא דר היימאן איך האבע איהם יא זעהר גוט אויך מוס איך בעמערקן דאס אלס איך זאננטאג בייא דער לייכע וואר איזט דיא שלייסערען דיא בייא איהם געדיהנט אונד איהם אן דען פינגער דיא איגעל זעלבסט געזעצט האט העראויס געקוממען אונד גלייך געזאגט דס איזט מיין הערר אונד האט זעהר שטארק געוויינט אויך האט זיא דען פינגר געצייגט דען ארמא ווא זיא אם מיטעלסטען פינגר אן דר רעכטן האנד דיא איגל געזעצט האט אונד דר דאקטער זאכס האט מיט דען פערגרעססערונגסגלאס נעמליך מיקראשקאף דיא קליינע פינקטכן וויא איגל שטיכע בעמערקט:

715

716ושוב בא לפנינו ר' רפאל ניסן והעיד בת"ע באלי"וע בזה הלשון:

716

717שבת נאכמיטאג אלס כ"ז שבט האט מיך קאפל גערופן בין איך מיט רויסגעגאנגן אויף דען קריסטליכן קירכהאף פאר דען ניקאלסטהאר אונד האט מיר געוויזן איין מת ווא בייא ער מיך געפראגט האט קעננסט דוא דען? דא אבער דס געזיכט אויפגעדונסט וואר זא האב איך בלוס געפונדען דס ווען מאן איינע שאטטן זייטע פעראורזאכטע זא קאננטע מאן עטוואס איינע עהנליכקייט פאן דען אוהרמאכר הייאמאן בעמערקען אויך האבע איך איינע צאהנליקע אויף דער רעכטן זייטע אונד אייניגע שווארצע פונקטע אויף דען רעכטן מיטטעל פינגר בעמערקט ווייטר האבע איך ניכט בעאכטעט:

717

718ושוב בא לפנינו ר' קאפל ברוגער והעיד בת"ע ובלי"וע בזה הלשון:

718

719שבת כ"ז שבט געגען 12 אוהר בין איך אויף דען קריסטליכן קירכהאף פאר דען ניקאלויס טהאר העראויס געקוממען האבע איך איין מת געזעהן וועלכעס זעהר אויפגעדונסט וואר זא האבע איך אן דער לייכע ניכט מעהר קענען ערקעננען אלס דיא אונגפעהרע גרעסע פאן דען אוהרמאכר היימאן נאכהער איזט דיא שליסערען פאן היימאן העראויסגעקאממן אונד האט גזאגט יא דאס איזט מיין הערר אונד ווען ער עס געוויס זיין זאלל זא מוס ער דרייא צייכן האבן נעהמליך איינע נארבע אויף דער רעכטן זייטע דער שטירנט איינע צאהנליקע אויף דער אבערזייטע אונד אן דער רעכטן האנד אן איינן פינגר שטיכע פאן בלוטהאיגל דאס האבע איך אונטרזוכט אונד האבע דיא לעטצטן צווייא סי' גפונדן אבר דיא נארבע קאנטע איך ניכט גנויא ערקעננן:

719

720בפנינו ב"ד ח"מ העיד יהודא בר' משה וואלף היימאן בזה הלשון:

720

721איך וואר אם שבת כ"ז שבט דיזעס יאהר אויף דען גלאססיא קירכהאף אונד האבע דאזעלבסט איינע לייכע געזעהן דער פינגור אונד דער צייכן נאך דער מיינעם ברודר עהנליך וואר אונד צוואר בעשטאנדן דיא צייכן אן איינע שראממע אם אברן ליבל דעס רעכטן אויגס וועלכס ביז אן דער ווימפר דעסזעלבן זיך צאג פערנר בעמערקטע איך דיא אויסזאגן דעססן פרויא דאס דערזעלבע זיך קורץ פאר זיינר ענטפערנונג אן דען מיטטלפינגר דער רעכטן האנד העטטע לאססן איגל זעטצן עס ווארן בייא גנויער אונטרזוכונג דיזעס פינגרס דיא וואונדנארבן נאך צו ערקעננן אויפגדונסט וואר דיא לייכע זעהר דאהער קאננטע איך נור דער פינגור נאך אונד ע"י הסימנים הנ"ל איהם ערקעננן:

721

722שוב בא לפנינו האלוף ר' יוסף בלומענטהאל בעל אחות העגונה הנ"ל ואמר בזה הלשון:

722

723שבת כ"ז שבט פריה אום 8 אוהר בין איך אויף דען גלאססיא קירכהאף געקאממן אונד האבע מיר דארט איינע לייכע אנגזעהן וועלכע זעהר אויפגדונסט וואר דעננאך אבער האבע איך ציגע פאן מיינעם שוואגר דען אוהרמאכר היימאן ערקעננט איך האבע מיך געוואוסט צו עראיננערן דאס דער היימאן ביים לעבען איינע שראממע אם אויגע דורך איינן פאלל ערהאלטן האט אונד האבע אויך דיזע שראממע דא יעטצט גפונדן אללעס דיזעס מוסטע מאן גאנץ גנויא דארויף זעהן עהע מאן עס בעמרקט איך האבע דאהער אויך אום מיך מעהר צו איברצייגן דען דאקטאר זאכס גהאלט זעלבר האט פרמיטעלסט איינס פרגרעסע-רונגסגלאס גנויא גזעהן איך בין צור פרויא געגאנגן אונד זיא בפראגט אב זיא נאך עטוואס סימנים ווייס זא האט זיא גזאגט פאן איינר צאהן ליקע אונד פאן דיא איגלצייכן וועלכע ער זיך איין טאג פאר זיינר ענטפערנונג האט זעטצן לאססן וועלכע דער דאקטאר זאכס עבן דורך דען פערגרעססערונגסגלאס בעמרקט האט. ברעסלויא כ"ג סיון תקצ"ג לפ"ק. יצחק בהגאון מו"ה אברהם חפק"ק ברעסלויא:

723

724שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב הגאון המופלג החרוץ בנן של קדושים מופלא באנשים חכם חרשים נבון לחשים כש"ת מה' יצחק טיקטין נ"י אב"ד דק"ק ברעסלויא יע"א:

724

725היום נפניתי להשיב על שריותא דאשת היימאן אוהרמאכער משם כפי הנראה מגבי' עדות וכפי שראיתי ולקטתי קצת מנועם אמרותיו והנה יש בכאן ששה עמודים יש מהם רופפי' ויש מהם חזקים לשריותא דהאי איתתא ויעבורו לפנינו כבני מרון וה' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה ח"ו ויורנו האמת ונפלאות מתורתו:

725

726א שרבים מהעדים אחיו וגם השפחה הנוצרי' הכירו בנין גופו עם ראשו גם כי צורת פניו לא הכירו מפני שנפוח מאוד וגם הוסרו שערות זקנו מ"מ בנין גופו הכירו מיד ולשיטת ר"ת וכל בעלי התוס' ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור מעידים אפילו אחר כמה ימים וכ' מהרי"ק סוף שרש קכ"א אם אין חבורה בצורתו לא נסתפקו בעלי תוס' אפי' בלא דברי ר"ת ויבואר לפנינו אי"ה כאשר אמרו שהכירו הפיגוהר היינו תואר גופו:

726

727ב סי' צלקת בעפעפי עין ימינו דק כחוט השערה ונעשה ע"י חבורה באופן דלא שייך מצוי בבן גילו וגם לא שייך בזה שינוי אחר מותו ואחיו משה וואלף אמר בזה הלשון דיא צייכען בעשטאנדען אן איינער שראממע אם אוברען ליבל דעס רעכטען אויגס וועלכעס זיך ביז אן דער ווימפער דעסזעלבען צאג עכ"ל:

727

728ג רושמי נשיכת עלוקה שהעמידו לו וכו' לפני צאתו על אצבע האמצעי הימיני ושלשה עדים מצאו רושמי' אלו וה"ה ר' ברוך פרעגר ור' רפאל ניסן ואחי הנאבד יהודא בר' משה וואלף וגם השפחה הנוצרי' הנ"ל כשראתה אותו מרחוק אמרה זה אדוני ונתנה סי' שהיא בעצמה השיבו ג' עלוקת באצבעו והראתה מקומם:

728

729ד ליקוי וניכוי שיניים בצד ימין למעלה ובצד שמאל למטה:

729

730ה שהנוצרי שהביאו מן היבשה לבית הקברות ביום שאחרי' כשראה אחיו אמר אלו ראיתם את המת אתמול טרם שנפח כ"כ הי' קל להבין שהי' אחיו של זה כי המה דומים ממש:

730

731ו כ' פר"מ כבודו כיון שיצא מביתו ולא לקח אתו מאומה ונאבד א"כ הוכיח סופו על תחילתו שדעתו היתה לאבד עצמו לדעת ושכ"נ ס' זו בנב"י וגם לא נפקד ממנו שום יהודי הנימול בסביבותינו כ"א זה א"כ הדברי' מוכיחים שזה הוא:

731

732ונביא מן המאוחר אל המוקדם מ"ש פר"מ הוכיח סופו על תחילתו כוונתו הוכיח תחילתו על סופו שיציאתו מביתו יצאה ריקנית מוכיח שסופו לאבד עצמו לדעת וכן הוא בנב"י מש"ס ספ"ב דחולין ואומר אני אע"פי שאמרה הגאון ז"ל חלילה לעשותו אפילו סניף בעלמא דמה ענין זה לזה התם אמר כתבו ושוב הפיל עצמו הוכיח סופו על תחילתו וה"ה שחט ולבסוף חישב הוכיח סופו על תחילתו וה"ה תחילתו על סופו אי נעשה מעשה בפנינו ואנו מסופקים במעשה השחיטה אם לע"ז אם לאו וכן שציוה לפנינו כתבו אנו מסופקים אם הי' בהול למיתה וכונתו תנו ושוב עע"ז ושוב המית עצמו אגלאי מילתא למפרע שתחלת המעשה ג"כ על שם כך הי' אבל אמר כתבו ואח"כ מצאנוהו מת ולא עוד אלא שראנוהו נפל מן הגג רק שלא ראינו אם הפיל עצמו במזיד ורצון לא נימא הוכיח תחילתו על סופו או סופו על תחילתו שמש"ה אמר כתבו שרצונו הי' להמית עצמו וזה שאנו מוצאי' אותו מת או אפי' נפל מן הגג אבידת דעת הי' חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ מי שיצא מביתו רק או אפי' הפשיט מלבושיו ויצא ושוב מי שנמצא מת נאמר הוכיח תחילתו על סופו אנו אומרי' הוכיח תחילתו על סופו של עצמו על מעשה שאנו רואי' ממנו שעושה בעצמו אז המעשי' מוכיחים זע"ז אבל לא זולת וטעות הוא ביד הגאון זצ"ל במ"כ:

732

733והנה א' מתשו' האחרונים כתב במאבד עצמו במשאל"ס לא חיישינן שמא גוי אשפלוהו ויצא במקום אחר דהרי רצונו לאבד עצמו לדעת והבל הביא גם הוא דאע"ג דתחלתו ברצון לאבד עצמו כשקרב ליציאת נפש מתחרט ואם אז גלי אשפלוהו אין בטח שיחזיר ויפיל עצמו אלא עריק לעלמא ועוד מסתמא כשאיבד עצמו הי' מחמת דוחק וצער ובושה וכדומה ולא הי' יכול לברוח ולהנצל ואחר שהפיל עצמו ואשפלוהו גלים והובילוהו מרחוק לגור בטלו דאגותיו לא יפיל עצמו שנית ע"כ חלילה לסמוך על זה:

733

734ולא הבאתי אלא למשל אם הי' הדין זה אמת דבמאבד עצמו לדעת בטל גזירת משאל"ס אם הי' מקום לסבר' הנ"ל במי שיצא ריקם מביתו וראינו אותו נופל למים ולא ידענו אם לדעת או שלא לדעת י"ל הואיל ויצא ריקן מסתמא הפיל עצמו וממילא אין כאן גזירת משאל"ס אבל כשלא ראינוהו נופל למים כלל אין לסמוך על שני הדיני' הנ"ל אפי' לסניף פורטא:

734

735ונביא אל מ"ש הגוי שדומה צורתו לצורת אח החי לפנינו הן אמת בתשו' שב יעקב ח"א סי' מ' כ' השואל וז"ל ובאשר בא ר"מ אצלינו ואשתומם כל קהל ועדה על המראה באשר שקלסתר פניו דומה ממש לקלסתר פניו של ר' יעקב ושוב בסניפי היתר כ' השואל סניף ג' קלסתר פניו הדומה ממש לסניף לדברים אחרים עכ"ל:

735

736הנה אמת כ"כ השואל אבל הגאון בעל שב יעקב בהזכירו בתשו' כל הסניפי' להחמיר לא הזכיר זה כלל אפי' להחמיר מכ"ש להקל באשת איש והתם הי' פרצופן דומה ממש עד שנשתוממו קהל ועדה ואפ"ה לא סמוך הגאון להחמיר ואפשר שהי' כמעשה דשתי אחיות לענין מים מאוררי' שהי' דומים שאפי' בעליהן לא הכירום ונתחלפו להם אבל הכא שאמר הגוי שדומה לו עהנלי"ך רצה לומר דומה בדומה מכ"ש שאין לעשותו סניף להקל אפי' יהי' גוי מס"לת והנה ברא"ש פ' התינוקו' סוף סי' ג' אע"פי שאין אנו בקיאים במראות דמים בשני דמים שלפניו יכול להבחין ע"ש:

736

737ואני אומר ה"ה בהיפוך אי יכול להבחין במה שלפניו אבל לדון בדמיון פרצוף שאין שניהם לפניו לומר זה כזה אין בקיאין ובפ' כל היד נאמנת לומר כזה התיר לי חכם משמע דנאמנו' בכי ה"ג וביומא נ"ה ע"ב דלפעמים כששניהם לפניו חיישינן לטעותא משום חולשא דכה"ג עכ"פ אין לנו לדון בדמיונות הללו:

737

738גם הסי' ניכוי שינים אפי' כסי' ארוך וגוץ לא הוה דזה שכיח ברוב אנשים דחסרו להו הטוחנות שבצדי הפה ואין לצרף בזה לסי' אחר אלו עמודים הרופפים:

738

739אמנם מה שנלענ"ד בסי' מובהק ביותר ג' רושמי' קטנים באצבע אמצעי ימיני מנשיכת ומציצת עלוקה זה הוה סי' מובהק שבמובהקים עם מנין שהוא סי' וצמצום מקום ויש כאן ג' עדים על זה דאפי' במלחמה ובמים מהימני דלא שייך בדממי ולא למשקרו וזה לבד הי' ראוי להתיר:

739

740ומצורף לזה סי' צלקת כחוט השערה בעפעפי עין ימיני וע"א אומר ומצמצם מקומו ביותר שנמשך הצלקת עד הווימפער והוא ממש כהא דמהרי"א עין עורות וצלקת נמשך ממנו עד סמוך לשפה דהוה סי' מובהק ובצמצם מקום ליכא מאן דפליג אש"ס נקב יש בצד אות פלוני אלא מהרד"ך ס"ל גם בשומא מועיל צמצם מקום ובהא פליגו עליו כיון דמצוי בבן גילו א"כ הא נמי מצוי בבן גילו שיהי' באותו צמצם והאמת לפמ"ש טור דאין מעידי' על השומא משום דעשוי להשתנות ופי' בי' דס"ל להטור דאפי' למאי דקי"ל סי' דרבנן ופליגי בסומא סי' מובהק מ"מ טעמ' דרבנן משו"ה לא הוה סי' מובהק משום דעשוי להשתנו' ע"ש משמע דהטור ס"ל דאין הלכה כלישנא דמצוי בבן גילו ומועיל צמצם מקום דהלכה כלישנא בתרא אלא דצ"ע בב"מ אמרי' להדי' ואי בעי' אימא סי' דרבנן ואינו עשוי להשתנות ובשומא סי' מובהק קמיפלגי וא"כ מבואר דטעמא דרבנן דלא הוה מובהק לא משום עשוי להשתנות אלא משום מצוי בבן גילו ואפי' צמצם לא מהני וקשי' על הטור והרד"ך מ"מ כל זה בשומא או סי' הנולדים עמו דשייך מצוי בבן גילו אבל סי' המתהווים ע"י חבורות ופצעים לא פליגי דצמצם מקום הוה סי' כנקב יש בצד אות פלוני:

740

741ומלבד שיש די בכל א' מהם עוד בצירוף שניהם בוודאי הוה סימן מובהק ביותר כהסכמת כל האחרונים כמבואר בבית שמואל ובמגי' שבט"ז ונלאיתי לכפול בהלכה רווחת בישראל אך יען ראיתי דברי' תמוהים בשו"ת פ"י סי' וי"ו וסי' ז' דרוצה להוכיח דרמב"ם וטור ס"ל ב' סי' אמצעי הוה סי' מובהק דאורייתא דהרי אינהו ס"ל סי' דרבנן ואפ"ה פסקו בהלכות כלאים דסמכי' אסי' פרדות ובחולין ע"ט אמרי' דזהו דוקא למ"ד סי' דאורייתא ואין לומר אינהו ס"ל כפי' ר"ן בשם רמב"ן דהתם לאו בסי' אבידה נאמר אלא הנהו סי' דאורייתא כמו בהמה טהורה ז"א דא"כ למה בעי רמב"ם וטור שיכירם בזנב ובאזנים וקול תלתא למה לי אע"כ מפרשי כפרש"י וס"ל ר' אבא דאמר לשמעי' כד מעיילת לי כדניתא וכו' לשון עיין משמע למראה ענים ולא למשמע קול נמצא לא בדק אלא בסי' מראה היינו אוזן וזנב ומזה הוכיח ש"ס דסי' דאורייתא מדסגי להו בסי' אחד היינו סי' מראה ואי ס"ל סי' דרבנן בעי ב' סימנים סי' מראה וסי' קול דלהוי ע"י ב' סימנים סי' מובהק ביותר ומוכח כנ"ל אלו דבריו ז"ל וצ"ל דס"ל דהני תרי סי' מראה זנב ואוזן חדא נינהו והא בלא הא לא סגי דאלת"ה אכתי תלתא למה לי אע"כ ס"ל חדא נינהו ונעלם ממנו ירושלמי במקומו דריש גלותא כד זבני פרידות מגוים בדק להו באזניהם וירושלמי לא מייתי כלל סי' זנב ונ"ל דלא בדקו בזנב דלמא המוכר גזזינהי לזנביהו ע"כ בדקו באזן מ"מ מוכח דבחד מסי' ראי' נמי סגי א"כ אכתי לרמב"ם וטור תלתא למה לי אע"כ נהפוך הוא דאינהו ס"ל כפי' הרמב"ן הנ"ל דאינו ענין לסי' אבידה כלל וסי' דאורייתא ר"ל סי' אלו דאורייתא כסי' בהמה טהורה ורמב"ם וטור באחד משלש סי' אלו קאמרי ולא דצריך שלשתן וזה ברור:

741

742ואדרבא מהך סוגי' קשה מנ"ל לש"ס דס"ל לר' אבא סי' דאורייתא לשיטת רש"י דאסי' אבידה קאי דילמא שאני הכא דאיכא ב' סימנים אוזן וזנב וכן הקשה הגאון מה' וואלף ל"ש ז"ל להגאון נב"י [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קפ"ג ולקמן סימן נ"ט] וגם ממנו נעלם הירושלמי הנ"ל יע"ש:

742

743ובחי' אמרתי לישב דכשנבין הא דלא בדיק בקול להקפיד דוקא עיין דמשמע מראה עינים היינו משום דנ"ל דאין לסמוך על צניף דאתי מחמת הכאה ואונס דישתנה קולו אך צריך להמתין עד שיצניף מעצמו בלי הכאה ואונס ור' אבא שרצה לרכוב על המרכבה שלו בהמשכת הפרידות לא הי' לו פנאי להמתין עד שיצנפו מאליהן ע"כ ציוה לעיין במראה עיניו ולאפוקי נדמת בזנב ואוזן וצ"ל נהי איכא סי' שהוא ממין פלוני שוב אין לנו לחוש שמא סי' האחר יורה שהוא ממין אחר כגון שיש לו זנב כסוס לא ניחוש שמא יצניף כחמור ז"א דמה"ת נחוש לכך ומ"מ אני אומר ר' אבא וכל ת"ח כיוצא בו חושש לכתחלה אם יבדוק בסי' א' ושוב באמצעי יצניף באופן אחר ויהי' ב' סימנים דסתרי אהדדי וקיי"ל סי' וסי' יניח וה"נ גנאי הוא לו שמשכוהו ספק כלאים ע"כ בדק בשני סי' בזנב ובאוזן א"נ יצניף באופן אחר ואוקי סי' להדי סי' מ"מ נשאר סי' א' למעליותא ומוכח סי' דאורייתא דסגי בסי' א' דאי סי' דרבנן אכתי אם לא ישאר לו אלא סי' אחד אין לסמוך עליו ואין להאריך יותר בזה:

743

744ונבוא אל היכר ט"ע בכל גופו אשר ראשו מחובר ואין חבולה בפניו נהי בתמונת פניו לא הי' אפשר להכירו מפני נפוח מ"מ תמונת כל גופו עם ראשו מהני לשיטת ר"ת וכ' מהרי"ק סוף שורש קכ"א דבאין חבולה בפניו לא נחלק אדם עליו וכאשר לקמן אבאר אי"ה ולא ניחוש הכא בדדמי כע"א במלחמה לא מבעי' להרי"ף וסייעתו דס"ל נפשטה האיבעיא לקולא אלא אפילו לדברי התוס' מ"מ הכא הא אמרה הנוצרת זה הוא תמונת אדון שלה ויבדקו בו וימצא נקודת נישוכי העלוקה וכן נמצאו וזה עדיף ממה דאמרו בש"ס דאסקונהו לאלתר ואמרי סי' ופי' תוס' צירוף תרווייהו ורמב"ן במלחמות דס"ל ע"א חיישי' למשקר פי' משו"ה פי' שאומר העד סי' ממוצע כדרך שמחזירי' אבדה שלא יהא רמאי ע"ש פי' לפירושו שהעד יאמר מכיר אני זה בט"ע שזהו פלוני וראי' תמצאו במקום מוצנע שלו סי' כך וכך נמצא ע"י שאנו מוצאי' הסי' אנו רואים שהעד אינו רמאי ולא משקר ואמת הוא שמכירו בט"ע ואע"ג דעל הסי' לא היינו סומכי' דסי' לאו דאורייתא רק על ט"ע אלא שחוששי' למשקר יועיל הסי' להאמינו שאינו משקר וא"כ ה"נ השכחה אמרה שמכירו בט"ע ויהיב סי' מוצנע שלא הי' נראה לה ולא כל האדם אלא בעיון היטב הדק הרי יש להאמין בט"ע ומכ"ש שיש כמה ישראל שהכירו בט"ע אע"ג דלא חזנהו לאלתר הא כ' תוס' כשהגוף שלם עם הראש לא בעי' לאלתר ומעידי' אפי' לאחר כמה ימים:

744

745ייען נלענ"ד דברי ר"ת עיקר ולשון התוס' ביבמות ק"כ ע"א נדפסו בטעות ועיי' פסקי תוס' והר"ם מר"ב בתשו' מיי' להלכות אישות והרא"ש ומרדכי וטור כולם נטו אחרי ר"ת שבס' הישר דף פ"ה ואמנם חכמי ספרד רשב"א וריטב"א ונימוקי' תפשו עליו ועריב"ש ס"סי שע"ח וגרם להם כל זה שאלו החכמי' לא ראו דברי ר"ת שבס' הישר ויען אנו זכינו לשיחתו ולאורו אלא שנדפס ג"כ בטעות וגמגם ע"כ אקוה כי יעזרני ה"ית לבאר ולברר דבריו להוציא כלי למעשהו:

745

746הנה דעת ר"ת מדקתני במתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים וכו' והול"ל אין מעידי' על האדם אלא כשראוהו בפרצופו וע"כ לא מיירי בט"ע כלל ולא הוזכר ט"ע במשנתנו אלא בסימנים ומיירי במי שלא הכיר זה המת מעולם אלא מצא איש מת ולקח לו סי' בפדחתו צורתו וחוטמו כך וכך אורכם ורחבם ותוארם ובא לפנינו ואמר שמצאו אדם כך וכך ואנו מדמינן מילתא שזו היא צורתו של פלוני שאנו מכירים אותו דאע"ג דארוך וגוץ וחיור וסומק בגוף וכלים לא הוה סי' הכא הוה אפי' סי' מובהק ביותר משום דארכם ורחבם של ג' אלו פדחת וצורה וחוטם בזה נשתננו צורת בני אדם זה מזה ושייך שפיר מעידי' על פרצוף פנים כמו מעידי' על השומא שהם סי' להמכירי':

746

747ועוד מיירי התם בגוונא אחריני אפי' מאדם שהכרנו אותו אלא שלא נמצא ממנו רק ג' אלו בלי לסתיים וזקנו ושפתותיו ולא נשארו רק פדחת פרצוף וחוטם ובאלו א"א להכיר בט"ע אבל בתורת סי' ניכר שמשער רחבם וארכם וכדומה:

747

748וממילא הא דתנן בסיפא אין מעידי' אלא עד ג' ימים נמי מיירי בהני תרי גווני אבל אי הי' ניכר לנו מקודם בט"ע ועתה הראש שלם אפילו בלי גוף רק שלא נשתנו הלסתיים והזקן והשפה הי' ניכר בט"ע א"נ רוב גופו עם ראשו אפי' נשחת הפנים נמי ניכר הוא ע"י ט"ע דבנין גופו:

748

749והנה הא דהוצרך ר"ת לומר דמשנתינו בתרי גווני א' שהעדים לא הכירוהו מעולם וגופו שלם ושנית שלא נשאר ממנו אלא ג' אלו היינו משום דודאי מתני' דקתני סתמא משמע דמיירי בכל גופו לפנינו וכדמשמע לשון אע"פ שיש סי' בגופו וע"כ הה"נ בשאין לפנינו אלא ג' אלו מדפשיט איבעי' דריב"ב לקולא פליג מעובדא דדגלת והתם ע"כ ליכא למימר שהי' כל גופו לפנינו אלא שהעדים לא הכירוהו מאז ומעולם וע"י שאמרו סי' רוחב ואורך ג' אלו הכרנו' אנחנו דז"א דמשמע דהעדי' הי' שושבינא שהכירום היטב אע"כ ידוע הי' לבעל הפשטן דאכלי כורא לכולי גופא ולא נשאר אלא ג' אלו והכיר השושבינ' ע"י סי' ג' אלו ודלא תיקשי כיון שלא בט"ע ניכר מ"ט פרט שושבין וע"כ כ' ר"ת לרבותא נקיט דהוה סד"א כיון שהוא שושבין יאמר שמכירו בסי' אע"פי שאינו מכירו אלא בט"ע וט"ע דהנך ג' בלי זקן ולחיים ושפה לאו כלום הוא קמ"ל דלא חשיד לי':

749

750שוב הקשה ר"ת על עצמו א"כ מאי משני היכא דאיכא מכה מרזו הא ה"נ איכא דאכלו כורי ותי' דלאחר מיתה אכלוהו כורי ולא שייך מרזו מכה אלא במכה שמחיים והנה הר"י הזקן אחיו של ר"ת הקשה על ר"ת ולא תי' זה התי' וב"י בתשובה תמה על זה לפע"ד נראה דלהבין ולהכיר שזה נעשה לאחר מיתה ולא מחיים לזה צריך הבנה והכירא כדאיתא בהלכות טרפות להכיר בין נקב הנעשה מחיים או לאחר מיתה וס"ל לר"י הזקן דע"א במים דאומר בדדמי לא סמכי' אהך הכרה ע"כ תי' שם תי' אחר דוקא בהא דשלשליה ולא העלו אלא רגלו מן הארכובה התם שייך מרזו במקום המכה ממש וה"הנ הכא אי הי' המכה בג' אלו עצמם שמצאנו הי' מרזו אך אלו הי' שלמים והמכה הי' סביבותם שנאכל מהם הסביבות שלא במקום מכה לא מרזו:

750

751ונלענ"ד הך עובדא דדגלת ודכרמי מיירי שהי' להם סי' מובהק ביותר שאותו שנפל למים הוא אותו בעצמו שהעלוהו אלא שלא ידעו מי הוא עד שהכירוהו אח"כ העדי' והשושביני' שהוא בעל אשה זו וק"ל:

751

752שוב כתב ר"ת דכל זה בליכא הכירא אלא בג' אלו אבל אם הראש שלם אפי' בלי גוף או הגוף והראש מחובר וג' אלו חסרים ניכר היטב בט"ע אפי' אחר כמה ימים ובט"ע ניכר אפי' בפדחת לחוד והיינו דשנינן בבכורו' לקושטא דמילתא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד פי' יכיר בט"ע סגי בפדחת והכרת פנים להעיד ע"י סי' על האדם בעי הכרה של פנים ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכ' הוא אי ליכא רק ג' אלו ליכא אלא סי' ולא ט"ע ואיך נאמר בפדחת לחוד איכא ט"ע ועוד קשה לכ"ע ממ"נ אי יכיר סגי בחד מינייהו מ"ט בעינן בעדות אשה ג' דוקא הכרה של פנים ולא תסגי בעדות של יכיר אבל אמת יורה דרכו עמ"ש תו"יט בתשובתו בס' תשו' גאונים בתראי סי' ג' לחלק בין יום הלידה להכרה דעדות אשה ואין מובן לדבריו כמ"ש בס' שב שמעתא לגאון קצה"ח אבל נלע"ד אדם חי עומד. וניכר לנו בכל פרצופיו שוב כשנחסרו אפי' רק זקנו וכדומה שוב אין כאן ט"ע אלא סי' בשלש אלה כי לא הורגלנו בו אלא בפרצוף שלם אבל ביום לידתו שלא הוציא רק פדחתו וכל גופו בפנים שפיר יכול האב להשביע עינו בפדחתו לחוד להכירו אחר שעה בט"ע של פדחתו וא"ש:

752

753ואני כמוסיף על דבריו דודאי בהס"ד ה"א גם יכיר דפדחת הוא רק ע"י סי' לכן רמו אהדדי היכר דבכור עם היכר דעדות אשה ובתי' קמא שהוא שינויי דחיקא הניח המקשן בסברתו ותי' בא"א אחמרו בי' רבנן ותי' ב' היא המרוח כהילכתא יכיר בט"ע ביום הלידה לחוד והכירא דעדות ע"י פ"פ לחד ולעולם לא אחמרו רבנן והילכתא כהך תי' ומשו"ה חכמי אשכנז וצרפת מקילי' בעדות אשה כ"כ תוי"ט בתשו' הנ"ל לאפוקי מהריב"ש ס"סי שע"ח:

753

754ועדיין צריך לברורי הא חזינן דאחמרו רבנן במשאל"ס וקשי' להס"ד דש"ס בע"א הקילו ה"ל למימר ולטעמיך משאל"ס ולתוי"ט הנ"ל מסקנא דהילכתא הכי איתא א"כ תקשי משאל"ס וי"ל דאין להחמיר בערוה יותר מבממון דדבר דבר בממון כתיב וכשם שע"י ב' עדי' מתירי' ערוה ולא החמירו יותר אדרבא הקילו מטעם שכ' והסביר רמב"ם ספי"ג מגירושין והה"נ בסי' שמחזירי' אבדה מן התורה לכל הפחות במובהקים ביותר ובט"ע אין להחמיר בערוה יותר מבממון אע"ג דבעל מציאה אינו מוחזק בממון שהרי יודע שאינו שלו ומכריזה מ"מ הא בתורה כתיב וכל אבידת אחיך ואפי' שטרות מחזירי' למלוה ומוציא מלוה ע"י שטר זה הרי שע"י סי' מוציאין ממון מיד מוחזק אלא מספקא אי סי' אמצעי' או מובהקים ביותר וט"ע דהיינו עדים יהי' איך שיהי' אותן סי' שמוציאי' בהם אבידה ומוציאין ממון מיד המוחזק אותו הוא בכלל דבר דבר מממון ואין להחמיר בעיגונא יותר מבממון משא"כ משאל"ס שהוא רובא ובממון גופי' אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' למ"ש תוס' בסנהדרי' דברוב מעלי' אזלינן גם בממון אחר הרוב מ"מ כבר כ' תוס' משאל"ס הוה מיעוט המצוי עיי' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא וכו' והוה נמי רוב גרוע ומיהו בת"ח דאית לי' קלא א"נ באינש דעלמא ונאבד זכרו דפסק רמב"ם דאחי' יורדי' לנחלה היינו משום דאז הוה מיעוט שאינו מצוי ובא"א החמירו בלא פלוג בממון אוקמי' אדינא וא"ש הכל בעזה"י ולעולם בסי' כעין פרצוף פנים מקילין לר"ת:

754

755והנה המרי"ק סוף שורש קכ"א כ' בגופו וראשו שלם וגם אינו חבול בפניו לא נסתפקו אדם מעולם אפי' ר"י הזקן שהקשה אר"ת בכי האי גוונא מודה ודוקא בנחבל בפניו הקשה עליו ע"ש ולכאורה צ"ע הא הר"י שבמרדכי הקשה ממדרש דאבי' בן רחבעם העמיד שומרים ג' ימים ש"מ דלא כר"ת ואם איתא תיקשי איהו לנפשי' ודוחק לומר שהי' כולם חתוכי ראש דסתם מלחמה בקשת הוא כדכתיב ללמד בני יהודה קשת וכדמתרץ ר"י שהי' פצועי' בגופם והיינו בקשתות שזרקו' עליהם ועשאום ככברה ואמרתי בשנעיין מ"ט הבי' ר"י ממדרש ולא מירושלמי דפקי' דאיתא נמי להא ונ"ל הנה בירושלמי מייתי אקרא ויכה בהם אבי' מכה ר"א בר כהנא שהעביר הכרת פניהם ואידך אמר שהעמיד שומרים ג' ימים וכ' מהר"ש יפה ביפה מראה שאלו האמוראי' לא אמרו דבריהם אהאי קרא מכה רבה אלא במ"ר פ' תולדות בפסוק הקול קול יעקב איתא להא מילתא ושם ויגפהו ה' וימות דמת אבי' ושאל באיזה חטא מת על זה פליגו מר אמר על שהעביר הכרת פניהם דכתיב הכרת פניהם ענתה בם ומר אמר על שהעמיד שומרים ג"י דכתיב עצמו אלמנותיך ותלמוד העמיד לפרש קרא דמכה רבה לפי דבריהם ע"ש ולפ"ז ע"פי המדרש י"ל דאמוראי לא פליגי בגופא דעובדא דתרווייהו עבד שחתך חוטמם וגם העמיד שומרי' ג"י וה"ל נחבל בפניו שוב לא מהני ט"ע אחר ג"י לולי דברי ר"ת ולא פליגי הני אמוראי אלא באיזה חטא מת ר"א ס"ל בעון הבזיון המתים שחתך חוטמם ומייתי לי' מלשון הכרת פניהם י"ל כריתת פניהם ודרש הכרת מלשון כריתה ע"ד דרש חטא זה ענתה בם ואידך ס"ל בחטא שמירת ג"י דעצמו אלמנותיו מת ולעולם תרווייהו עביד ולק"מ אלא לר"ת דס"ל אפי' נחבל בפניו מעיד על גוף עם הראש משו"ה נדחק לומר שהי' גופם פצועים:

755

756וצ"ל הא דקאמר בש"ס דדבק קירא באפותא ולא בשקרוהו אע"ג לר"ת כשהגוף והראש זע"ז אפי' חבול בפניו ניכר הוא היינו ע"י עיון ועדות אבל ע"י העברה בעלמא שעובר לפניהם ואידך אינו מתכוון להכירו כיון שהשחיתו החוטם או פדחת אינו ניכר בט"ע:

756

757זכינו להעמיד דברי ר"ת על בורין וחכמי ספרד אלו ראו שר"ת בעצמו הרגיש בכל קושייתם וישבם לא נחלקו עליו ור"ת סיים בס' הישר לא מפני קולא של עגונה אלא מפני שהוא אמיתה של תורה דן הוא ורשב"ם כן והתיר עגונה למעשה וכ' מי שאינו מורה כן הוא חוטא:

757

758וא"כ בנידון שלפנינו פשיטא שיש לסמוך על ר"ת ורשב"ם ור"י הזקן ובעלי התוספות ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור ומכ"ש ששני סי' המובהקי' צלקת בעפעפי עין עד סמוך לריפפל וג' נשוכי עלוקה באצבע ימין ע"כ אין ספק שאשת הייאמאן אוהרמאכר מברעסלויא שרי לעלמא אך יען התחיל בגדול מו"ח הגאון נ"י הגם שענותנותו הרבני וציוה לשלוח לפני מ"מ לא אגמור בלתי הסכמתו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' ד' אלול תקצ"ב לפ"ק. מש"הק סופר מפפד"מ:

758

759שלום לאהובי תלמידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כמה"ו שמעון נ"י אב"ד דק"ק סאנגרוטה יע"א:

759

760גי"ה הגיעני לנכון בזמנו ולא הגיע זמנו לומר שורה עד עתה והנני מעתיק דברי מעלתו בשאלת חכם חצי תשובה ואשוב בקיצר כיד ה' עלי לרצון אמרי פי והגיוני לפני צורי וקוני ית"ש ולא אכשל ח"ו:

760

761וז"ל הנה ביום העבור לעת ערב בא יהודי א' לקהלתינו ובפיו דבר שביער הרחוק מפה ג' שעות מצאו הרוג א' והוא יהודי ומיד באותה לילה הי' אנשי קהלתינו שי' מהזריזין המקדימין ולקחו את דרכם למקום ההרוג והוליכו אותו לכאן בעש"ק העבור באשמורת הבקר ובאו לביתי בקול רעש גדול ונורא ודמעתם על לחָים שההרוג הנמצא הוא איש א' מפה הנ"ל והנה מחיתי בהאשה ובבניו שי' שלא יתאבלו ואל יאמרו קדיש עד שיבורר הדבר בעדות ברורה מי הוא זה הנמצ' וכמבואר בש"ע י"ד וא"ע והנה הלכתי עוד עמם איזה יחידי סגולה מפה לחפש אחר ט"ע או סי' מובהק והנה בט"ע לא הי' אפשר להכירו אחרי שלא הי' לא פרצוף פנים ולא חוטם כלל וצויתי לבדקו בגופו אולי המצא תמצא בידו או בגופו איזה סי' מובהק והעיד על הנמצא אביו שי' ועוד שארי אנשים מפה שידעו שיש לו שבור כעין גבשושית מעט למעלה מברית קודש בצד ימין בייא דיא רייכין וכאשר העידו כן נמצא וכן הי' אצל ההרוג זו חדא ועוד הכירו אנשי קהילתנו שי' את רוב בגדיו בט"ע רק אותן בגדים הי' נמצאים רק עליו ולא הי' לבוש בהם כשמצאו אותו ובבתי שוקים שלו אשר הי' לבוש בהם כשמצאו אותו העיד א' מפה שיודע בירור שישנו שם ג' טלאים קטנים תפורי' זו למעלה מזו בסמוך ובצד ימין וכאשר העיד כן נמצא בו גם נמצא בהכיס של בתי שוקים שלו אגרת אחד אשר נודע שאחי' הבח' שי' מסר בידו אגרת ההוא טרם צאתו מביתו ביום א' שלפניו וקריתי האגרת ההוא ומצאתי כתוב בו איזה סוד אשר כ' אחי' שי' למחתנו שי' גם נמצא אצלו הכיס של תפילין אשר הכירו ב"ב בט"ע:

761

762וע"ז כתב מעלתו ואני נבוכותי הרבה בנידון זה חדא אם הסי' הנמצא בגופו הוה סי' מובהק כמו נקב בצד אות פלוני הואיל והעדים צמצמו מקום וכו' וגם אם הוא רק סי' אמצעי עכ"ז אם הסי' הנמצא בבתי שוקים שלו הוה סי' באנו למחלוקת מהר"ל מפראג והב"ש סי' י"ז גם הגאון ח"צ סי' קל"ד מקיל בנידון כזה מטעם דהוה שאלה דיחיד גם יש לצרף אחרי שבני אדם רגילים למשמש בבגדים טרם שישאילם וכו' וליקח מתוכם מכתבי' ובאגרת הנ"ל הי' בו איזה סוד רחוק הדבר שיתננו ביד אחר גם יש לצרף סברת האומרם מ"ט ישאל כל מלבושיו איברא בנ"ד שרוב מלבושיו הי' רק נמצאי' אצלו ולא הי' לבוש בהם כשמצאו והב"ש ססי"ק כ"ט החמיר בזה אף בארנקי שוב כ' מעלתו אולי נמצאי' מונחי' עליו עדיף מנמצאו אצלו בסמוך אלו דברי מעלתו:

762

763ויען דברי ב"ש אלו מרפסן איגר' וכבר נתדנזו בזה גאונים אחרונים ע"כ אעיין קצת בדבר ואמנם כדבריו הוכיח פני יהושע בגיטין סוגי' דשני שוירי במה דתני' מצאו קשור בחפיסה או בדלוסקמא ובין כליו פירש"י ותוס' בכליו שבביתו ומיירי שביתו הי' פתוח לרוחה לרבי' ואלו מצאו בקרקע הבית הי' חושש לשני יב"ש אך הואיל ומצאו בביתו בין כליו מהדרי' וכ' פני יהושע שרש"י ותוס' הוכרחו לזה הפירוש דהרי חזינן ברישא דברייתא דקדקו לומר קשור בחפיסה משום דאי לא הוי קשור הוי כמו נמצא בסמוך וכבר כ' ב"ש הנ"ל דלא אזלינן בתר קורבא ומשו"ה בעינן מקושר דוקא וא"כ במצאו בין כליו דליכא קישור מ"ט מהדרינן ע"כ פירש"י ותוס' בביתו בין כליו ע"ש בפני יהושע והנה הב"ש החליט בפשיטות דלא דמי למצא כלי' ופירות סמוכי' לו דתלינן כשפני הכלי אל הפירות בקורבא וצ"ל חד מתרי עעמא או משום דאיסורא מממונא לא ילפי' להקל כדאיתא ספ"ק דב"מ או אפשר דחשש לשיטת רבינו חננאל בתוס' ב"מ כ"ה ע"א דאזיל גם התם בתר רובא דעלמא ולא בתר קורבא ונהי התם לא חשו הפוסקים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש טוש"ע לשיטת ר"ח והחמירו להחזיר האבידה מ"מ הכא בא"א החמיר ב"ש להחמיר לשיטת ר"ח אך דברי פני יהושע בגטין בוודאי צ"ע דהעמיד כן בכוונת רש"י ותוס' והם פליגי אשיטת ר"ח בב"מ כ"ה הנ"ל וגם א"ל איסורא מממונא לא ילפינן דהרי כתבו תוס' ביבמות קי"ד ע"ב בסופו דש"ס משוה לעולם איסר דלא הוחזקו ב' יב"ש לממון דהוחזק ע"ש גבי נאנו בר חבו וא"כ התם במצאו בחפיסה מיירי בגט דלא הוחזקו ב' יב"ש ובב"מ במצא כלי ולפניו פירות בוודאי הוחזקו פירות טובא בעלמא שאפשר שנפלו מרובא דעלמא ואפי"ה מהדרי' לבעל הכלי ה"נ בגט שלא הוחזק ב' יב"ש ניהדר לבעל הכלי אפי' לא מצאו בביתו ולבעל החפיסה אפי' לא מצאו קשור בו וצ"ע לכאורה ואמנם לפי מה שהבין הח"צ סי' קל"ד בהרא"ש שדעתו להחמיר בגט טפי משום שאפשר להשתדל גט אחר יש ליישב זה אבל כבר חלקו עליו וכן העלה בס' בית מאיר שלא כ"כ הרא"ש בשיטת הש"ס אלא להכרעת הפוסקי' בשיטת הרי"ף שם משום דגט נוכל להשתדל גט אחר אבל לא שימצא ס' זו בש"ס ואם כן קשה כנ"ל:

763

764אמנם בש"ס דב"מ ושיטת הפוסקי' דלא כר"ח שם צ"ע באמת הא קי"ל רוב וקרוב הולכי' אחר רוב אפי' בקורבא דמוכחא והשתא התם יש בהקרוב ג"כ ממין הרוב ע"ד משל בזימן שחורים יש יוני שובך בהקרוב כמו בהרוב וכן בסוגי' דניפל ופרוזדר ומ"מ רובא עדיף כ"ש הכא דמיירי דלא אשתייר פירי בכלי וליכא בהקרוב פירי כלל אפ"ה היכא שאין לנו הכרח שהוא מהרוב כגון אגני בכלי תלינן בהקרוב והרי הם לבעל הכלי אמאי וצ"ע לכאורה שוב הראוני שנתקשה בזה הגאון קצות החושן סי' רס"ב וכ' דלשיטת רמב"ן פ' לא יחפור גבי עינבי מציעי דהיכי דנמצא בתוכו ממש אמרי' כאן נמצא וכאן הי' ולא אזלי' בתר רובא ועי' ספ"ק דקידושין גבי כרם וירק נמכר חוצה לו ועיי' ש"ך י"ד סי' ק"כ ס"ק כ"ז וסק"ח לאותה שיטה י"צ הכא הוי כמו נמצא בתוכו ממש אבל להרא"ש דפליג ארמב"ן דגם בנמצא בתוכו אמרי' רובא עדיף כמבואר בדבריו פ' לא יחפור ע"ש והנה מה דניחא לי' בשיטת רמב"ן לא ניחא לי דאיך שייך לומר הכא כאן נמצא וכאן הי' ומה דמיון יש לזה עם נמצא בתוך הגן והכרם ממש וצ"ע:

764

765גם מה שהקשה גאון הנ"ל מסוגי' דע"ז ס"פ ר' ישמעאל באבני מרקוליס מ"ט לא ניזל בתר רוב אבנים דעלמא דעדיף מקורבא ואמאי ניחוש שאבני מרקוליס הם לפענ"ד לק"מ דאזלינן בתר רוב משליכי אבנים בהאי אתרא וכדאיתא במתני' רפ"ב דמס' מכשירי' מצא בה תינוק מושלך אפי' רובא ישראל אזיל ר' יהודא בתר רוב משליכי בנים והם שפחות ות"ק לא פליג אלא משום דבשני רעבון מיירי דגם ישראל משליכי' ע"ש וה"נ דכוותי' והאי רובא עדיף מרובא דעלמא ולק"מ ממרקוליס אבל מסוגי' דב"מ קשה כנ"ל וצ"ע לכאורה:

765

766והנלענ"ד עפ"י מה שיש לעיין עוד בסוגי' זו דמשמע כל שאין הכרח הולכי' אחר הקרוב ונותני' הפירות לבעל הכלי א"כ בסיפא דברייתא בתרייתא בא זה ונתן בו סי' זכה הלה במה שבידו ופירש"י שאומר שאבד כלי בלי פירות קשה א"כ אמאי נחזיר לו הכלי נימא כלי שלו אבד במקום אחר וזה כלי של אחר הוא שהרי הי' בו פירות הקרובי' ומונחי' לפני הכלי וכשם שתולין הפירות בכלי אמאי לא נתלה נמי הכלי בפירות ונ"ל ע"פ מ"ש פני יהושע בכתוב' י"ב ע"ב דיש להקשות למ"ד ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממון מיד המוחזק הטוען שמא ולרמב"ם אפי' בברי גרוע ושמא טוב א"כ מ"ט הצריך סימנים להחזיר אבידה וקרא כתיב עד דרוש אחיך דורשהו שלא יהי' רמאי תיפוק לי' שהוא טוען ברי והמוצא מציאה טוען שמא ותי' דרובא דעלמא מנגד לברי שלו ע"ש ונראה דלרוחא דמילתא כ' דלק"מ אלא לשיטת רמב"ם אבל באמת ק' לכ"ע אפי' למ"ד לא אמרי' ברי עדיף דה"מ היכי דאיכא חזקת ממון אבל הכא שהמוצא יודע בעצמו שאינו שלו אלא של אחר ואין כאן חזקת ממון מתנגד לברי שלו עיי' ריש סוגי' דניפול מ"ש תוס' שם ועמ"ש תוס' ב"מ ל"ז ריש ע"א בגזל א' מחמשה אליבא דר"ע ע"ש ועיי' לשון תוס' ב"מ ק' ע"א ד"ה הא מני וכו' וי"ל התם שהמוחזק נמי טוען שמא וכו' ע"ש וא"כ לכ"ע צריכי' לתי' פני יהושע משום רובא דעלמא בעי' סימן דאל"ה היינו מחזירין לו בלא סי' ע"י ברי שלו:

766

767ועוד נ"ל דלכאורה יש לעיי' במשנה דב"מ דנקט פירות בכלי או כלי כמות שהוא דהו"ל זו ואצ"ל זו כיון דפירות מחזירי' ע"י סי' כלי מכ"ש כלי כמות שהוא וע"כ מיירי שאין סי' בפירות על דרך שכ' תוס' שם כ"ג ע"ב ד"ה חביי' וכו' בסוף הדיבור ע"ש וא"כ הוי מתני' זו ואצ"ל זו וע"כ נלענ"ד נהי דלא יהיב סימנא בפירות מ"מ המכריז לא הכריז אלא סתם כלי מלא פירות מצאתי ואינו מודיע איזה פירות אם תפוחים או רמונים וזה יהיב סי' בכלי וגם מכוין הפירות איזה הי' וכבר כתבו תוס' כ"ב ע"ב ד"ה אי דליכא וכו' דכל כי האי שוב לא חשדינן לשקר שלא אבד פירו' כלל כי וודאי כן הוא שהרי כוון הפירות אלא שחשדינן שאין אלו שלו אלא של אחר שאבד ג"כ וצ"ל אפי' מכירי' בט"ע שהם פירותיו מ"מ אין עם הארץ נאמן בט"ע וחשדינן שמשקר במה שאומר שמכירם נהי דמהימן שבודאי אבד תפוחי' אבל שהם אלו שלו לא מהימן אלא ע"י סי' כנלענ"ד כוונת תוס' והשתא במשנתינו הוה לא זו אף זו בתחלה מצא פי' בכלי ויהיב סי' מעליא בכלי וגם כוון הפירות נהי דלא יהיב סי' בפירות מ"מ יכול לצרף לסי' דיהיב בכלי ושוב אשמעי' אפילו כלי בלי פירות נמי מכריז כן נ"ל בפי' המתני' והשתא דיוקא דכלי ולפניו פירות נמי מיירי בכה"ג שמכוון הפירות וא"כ בכה"ג הו"ל ברי טוב וראוי היא להאמין לו על הפירות בלי שום סי' רק משום דרובא דעלמא מנגדתו והשתא י"ל רוב וקרוב רובא עדיף ורוב וברי רובא עדיף אבל צירוף שניה' ברי וקורבא עדיפא מרובא משו"ה אזלי' הכא בתר קורבא אם לא דאיכא הוכחה שהוא מהרוב כגון דאיכא אוגנא ולא אשתייר או אהדר אפיה מיושב קו' הנ"ל:

767

768ואין לפקפק על זה דא"כ כדפריך ורמי ברייתות אהדדי הומ"ל לשנוי' בריתא קמייתא בלא טען ברי על הפירות וכגון שיורשיו נתנו סי' על הכלי שאבד אביהם ולא ידעו איזה פירו' הי' בתוכו דכיון דליכא ברי טוב לא מהדרי' וי"ל אה"נ אי הוי תני בברייתא מחזירי' ואין מחזירין הוה א"ש ואך תני מכריזי' וזה שמצא מציאה עכ"פ צריך להכריז הפירות כי אולי יבוא מי שיטעון ברי טוב על הפירות ושפיר פריך והאש"נ בסיפא דבריתא בתריתא בא בעל הסי' ונוטל את שלו זכה הלה במה שבידו משום דכיון דליכא מי שטוען ברי על הפירות א"כ אזלי' בתר רובא דעלמא והפירו' אינם שייכם לכלי אעפ"י שמונחים קרוב מאוד לפני הכלי ומוכח' מזה דזה לא מיקרי כמונח בתוך הכרם עצמו דנימא כאן נמצא דאלת"ה תיקשי מכאן לשיטת רמב"ן פ' לא יחפור הנ"ל דס"ל בכה"ג לעולם אזלי' בתר קורבא ואמרי' כאן נמצא כאן הי' ולא מעלמא למה נחזור הכלי לזה ע"י סי' נימא הפירו' שייכים לכלי והוא לא אבד פירו' אע"כ זה לא מיקרי רק קרוב ולא תוכו ממש ודלא כקצות החושן הנ"ל:

768

769וכיון שזכינו לדין אנו אין לנו אלא דברי ב"ש ודברי פני יהושע הנ"ל הן בגט הן בעיגונא דנמצאו מלבושים סמוך לו חיישי' לרובא דעלמא דמהם נפל הגט או ההרוג הוא מרובא דעלמא אמ"ג שהמלבושי' המה מראובן הידוע ודלא כשו"ת שאגת ארי' וקול שחל והסכי' עמו בעל ט"ז שם בסוף התשובה להקל בבגדים סמוך לו וליתא כנ"ל:

769

770ונבוא לנידון שלפנינו בעזה"י ותחלה נבוא על סימני מלבושיו שהמה עיקרי' בשריותא דהאי איתתא לפע"ד הנה במכנסים שהי' מלובש בשעת מציאה הי' בהו סי' מובהק ביותר יותר טוב מנקב יש בצד אות פלוני היינו ג' טלאי' קטנים זה ע"ג זה בצד ימין באופן שנדע בוודאי שהם מלבושיו של זה הנאבד אך איכא חשש שאלה אע"ג שיפה כ' מעלתו שנמצא בתוך אגרת שנמסר לו מאחיו ויש בו סוד ומסתמא לא מסרו לאחר וגדולה מזה כ' הרב"י בתשו' סי' קי"ג בכיוצא בזה בפקדון בעלמא דקדוק זהו שמסתמא לא מסר הפקדון ביד אחר שאין רצונו של המפקיד שיהי' פקדונו ביד אחר וכ' בצמח צדק מטעם אין השואל רשאי להשאיל ע"ש וכ"ש הכא שיש בהאגרת דבר סתר שאינו רשאי למוסרו לאחר וליכא למיחש לשאלה בכונה מ"מ כיון שלא נמצא אלא תחוב בכיס המחובר לבתי שוקים אפשר ששכחו בתוכו בשהשאיל הבתי שוקים לאחר ומכ"ש לפמ"ש ב"י בתשו' דלמ"ד סי' לאו דאורייתא בעי' דוקא סי' מובהק דלא בא' מני אלף א"כ בכלי' דלא מושלי אינשי חיישי' לשאלה אפי' איכא בהני כלים סי' מובהק ביותר שלא נמצא בא' מאלף באופן שנדע בוודאי מן התורה ששייך לפלוני אבל מ"מ אין לבישת אותו הכלי סי' מובהק על האדם הלובשו שהוא אותו האדם דעכ"פ ימצא אחד מאלף דמשאיל גם ארנקי ואינו מנחש נמצא אין לבישת הארנקי סי' מובהק שזה הוא אותו האדם וסברא גדולה ונכונה היא וראוי לחוש לזה וא"כ ה"נ בוודאי אפשרי במציאת ששכח האגרת ההוא בתוך כיסו וניחוש לשאלה והנה בשארי רוב מלבושי' שהכירו בט"ע גמור ואם ניחוש לשאלה הרי השאיל או החליף כל מלבושיו כבר כ' הב"ח בתשו' ומהרי"ט בפשיטות דאין אדם משתגע לעשות מעשה שטות להשאיל או להחליף כל מלבושיו ובתשובת קול שחל הנ"ל סמך על זה להדי' בהסכמת הגאון ט"ז:

770

771והנה בפסקי מהרי"א סי' קס"א כ' דמצא בסדר ר' אלי' ז"ל ושאלו אם יש סי' בבגדיו או בכתנתו שמצא וכמה כתונת נשא עמו א' או שנים וכ' עליו מהרי"א שבוודאי לא הי' כוונתו לסמוך על סי' כלים נגד הש"ס אלא לצרף לאומדנות אחרות וכן שמע ממורי מה"ו נתן שמצא כ' בס' מתתי' שמצרפי' סי' כליו לשארי אומדנות (דברי מורי ר' נתן מצאתי בתשו' מהרי"ו סי' ק"נ יע"ש) אלא שמהרי"א הקשה על זה דא"כ מאי פריך ש"ס ממצא בכיס וארנקי דלמא גט שאני דאיכא אומדנא שם האיש והאשה וידעי' שזה אבד גט לכן לא חיישי' לשאלה אע"כ פשיטא לש"ס אי איכא למיחש לשאלה לא מצרפא שום אומדנא ע"כ דברי מהרי"א הנ"ל:

771

772ולפענ"ד ליישב דרבינו מתתי' ורבנו אלי' מיירי מכל בגדיו דלא מושלי אינשי דזה מועיל עם צירוף אומדנו' והנה במתני' תנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע בא' מהן אין מעידין ותנן אעפ"י שיש סי' בגופו דארוך וגוץ ובכליו משום שאלה:

772

773א"כ מבואר מזה דחיישי' לשאלה אפי' היכי דאיכא קצת אומדנא דהרי איכא כאן פרצוף פנים לחוד או חוטם לחוד ואומדנא מיהא הוי ואפ"ה לא מצטרף לסי' כליו משום שאלה ומכח הוכחה זו פריך ש"ס בפשיטות מגט אע"ג דאיכא אומדנא דאיכא שמו ושמה ה"ל למיחש לשאלה ומסיק כיס וארנקי לא משלי אינשי פי' ומהני עם אומדנא הנ"ל וא"ש לדעת הרב"י שכתבתי לעיל דאי סי' לאו דאוריתא אפי' כלי' דלא מושלי לא מהני אמנם עם אומדנא אפשר דיועיל וס"ל לר' מתתי' ורבנו אלי' דכל בגדיו דלא מושלי אינשי יועיל עכ"פ עם אומדנא דסברת כל בגדיו הוא יותר מניחוש דכיס וארנקי וצ"ל לרבינו אלי' כי היכי דלא מושלי כל בגדיו וישאר בכתונת לבד ה"ה לא מושיל כתונת וישאר במלבושיו העליוני' בלי כתונת אלא דיש לפקפק ניחוש בכתונת לחוד לחלופי' דזה אינו מעשה שטות שיחליף כתונת לבד ואפשר ס"ל כרמב"ן שבשיטה מקובצת ב"מ סוגי' דסימני' דליכא למיחש רק לשאלה ולא למכירה וה"ה חליפי' ע"ש הטעם:

773

774היוצא מזה לנידון שלפנינו דאפי' אי נאמר דגם בהשאלת כל כליו בעי' צירוף אומדנ' הא איכא כאן אומדנא חדא דנמצא בתוכו אגרת הנ"ל ונהי דסי' לא הוי מטעם שכתבתי לעיל שמא שכח מ"מ אומדנא הוה וגם שבור בימין סמוך לרייכון אע"ג דלע"ד אפי' סי' אמצעי לא הוי דשכיח הרבה מ"מ צמצום המקום אומדנא מיהו הוי דלא גרע מפרצוף פנים בלא חוטם או חוטם בלי פרצוף חוטם דחזי לאיצטרופי דלכלי דלא מושלי אינשי כמו שהוכחתי לעיל מכ"ש דחזו הני לאיצטרופי להשאלת כל כליו דעדיף טפי מכיס וארנקי ואע"ג דהכא ליכא סימן בהכתונת שלו ואפשר שהשאיל כל בגדיו לבר מכתונת ולא נשאר ערום הא כבר כתבתי לעיל דלרבנו אלי' אין הכתונת מעכב בהא והי' נראה להתיר איתתא דא לעלמא:

774

775אך כל זה אי הי' מלובש בבגדיו אבל השתא שיתר בגדיו נמצאו עליו וא"כ נהי לרמב"ן דס"ל כל שנמצא בתוך הכרם לא חיישי' לרובא דעלמא ואמרי' כאן נמצא כאן הי' א"כ ה"נ י"ל נהי שהוכחנו לעיל דנמצא לפניו אזלי' בתר רובא דעלמא מ"מ נמצא עליו י"ל עדיף טפי והו"ל כנמצא בתוכו ממש אבל הא הרא"ש פליג פ' לא יחפור שם גבי אשתכח בפרדיסה דערלה וכ' להדי' אפי' נמצא בתוכו ממש לר' חנינא הולכי' אחר הרוב ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' ביי"נ וערלה מ"מ הכא באיסורא דאשת איש בעינא לצאת ידי כל הדעות ועוד לא ברירא לי כולי האי דמונח עלי' הוה כמו בתוכו ממש ואין להתיר בלי ראי':

775

776והנה לכאורה לפי הסוגי' דב"מ כ"ה הנ"ל אם מקצת פירות בתוך הכלי וקצתם ע"ג קרקע תלינן שאותם שבקרקע שייכם לאותם שבתוך הכלי וא"כ ה"נ הא מקצת כליו מלובש בהם היינו המכנסים שיש בהם סי' מובהק שהם של זה הנאבד והבגדים שיש בהם ט"ע סמוכי' להם תלינן הכל באדם זה הנהרג לפנינו והדר ה"ל כל כליו ולא מושלי אותם אך הא ר"ח פליג התם בתוס' ולפי פירושו אפילו נמצאו פלגא בכלי ופלגי בקרקע אתאינן לשנוי דש"ס התם לחלק בין אוגני ואהדר אפיה לגבי פירי ע"ש וכבר כתבתי לעיל דכל זה התם דאיכא טענת ברי וכוון הפירות שנאבדו והכא דליכא כל הני לשיטת ר"ח אזלי' בתר רובא דעלמ' וחיישי' להני מלבושי' שלא לבושים שאינם מן הנהרג הזה ואמרי' הנהרג הוא מרובא דעלמא שהשאיל זה לו מכנסים שלו והני בגדים מן האיש הזה בעלה אשה נפיל פה סמוך לכאן ואינינו רחוק כלל דאמרי' ר"פ האשה שלם האי גברא חרוכא וכו' וע"ש וחיישינן התם דלמא גברא אחריני איחרוך בי הילולא והחתנא אבד פיסת ידו אתי ליד בי' מומא וערק לעלמא וה"נ אולי בעלה של זה עם חבירו שהשאיל לו מכנסים אלו עברו דרך פה וזה נהרג מהרצחנים והפשיטו מלבושיו של זה וערק ואזיל לעלמא ואלו מלבושיו מונחים סמוך לו:

776

777והנה פני יהושע הקשה על שיטת רבנו חננאל ז"ל ממ"נ אי נימא דבעליו נתיאשו מהפירות א"כ גם אותן שבתוך הכלי לא נהדר ואי לא נתיאשו גם אותן שבחוץ הם שלו ע"ש:

777

778והנה פני יהושע נמשך אחר לשון הרי"ף דמטעם יאוש בעלים נגעו בי' וק' שפיר אבל לולי דברי רי"ף הייתי אומר דלעולם בעלים לא מתייאש שחושבם שלא יתפזרו הפירות כלל ויש להם סי' גם עתה במנין הפירות אך שיתפזרו שוב אין המנין סי' כי נאמר כל פרי ופירי אתי' מרובא דעלמא לכאן ואין מנינם סי' אא"כ מקובצי' בכלי או ציבורי' אבל מכיון שנתפזרו אמרי' מכמה אנשים נפלו ופירי זה שייך לפלוני וזו לפלוני ואין כאן מנין מסומן כלל והרי"ף דלא כ"כ לטעמי' ולטעם כל המפרשים דהסוגי' דהתם אזלי בתר קורבא ולא חייש לרובא דעלמא מטעם שכתבתי לעיל וא"כ שפיר הוי מנין הפירות סי' אי לאו שהבעלים מתיאשים שחשבי' שנפלו מן הכלי ונאבדו אבל להר"ח דאזיל בתר רובא דעלמא שפיר יש לפרש כנ"ל ולק"מ ק' פני יהושע ודברי ר"ח נכונים וגם שרוב הפוסקי' ומפרשים מחולקי' עליו מ"מ נ"ל היינו התם דאיכא תביעת ברי אבל הכא דליכא ברי יש לחוש לכ"ע למ"ש לעיל דנהרג הוא מרובא דעלמא ששאל מזה מכנסים ונפל שדוד וזה הבעל אבד בגדיו סמוך לו:

778

779ומ"מ נלענ"ד דאתתא דא שרי' שהרי כ' ח"ץ בתשו' סי' קי"ד דשאלה דיחיד לא חיישי' כמו דלא חיישי' לנפילה דיחיד ביבמות קט"ו ע"א והאמת דמשמע קצת דזה בעצמו הטעם דמהדרי' הפירות שהם בקרקע לבעל הכלי שמקצת פירות בתוכה משום דהוה כנפילה דיחיד שגם אחר אבד פירות כאלו ממש סמוך לכלי אשר מקצת פירות כאילו בתוכו ומשו"ה מהדרי' אפיה לא מהדר אפיה לגבי פירי. אמנם מה שדימה ח"ץ שאלה דיחיד לנפילה דיחיד צווח עליו הגאון בית מאיר ממ"ש תוס' ביבמות ריש קט"ו ע"א דאביי צירף לזה נפילה מזהיר זהיר בי' עם סברת נפילה דיחיד אבל שאלה במידי דמשלי אינשי וודאי שכיחי ולא זהיר בי' ומנ"ל דלא ניחוש לשאלה דיחיד וצ"ע לכאורה אמנם בנידון שלפנינו נ"ל דהשאלה הוה ג"כ לא שכיחי ומיזהר זהיר בי' לשכוח האגרת שיש בו סוד ונהי דחיישי' לשכחה מ"מ מיזהר זהיר בי' ולא שכיח שכחה ויצורף לסברת נפילה דיחיד דהיינו שזה איבד בגדיו סמוך לזה שהשאיל לו מכנסים שלו אעפ"י שהסברתי הענין מעובדא דגברא חרוכא מ"מ יצורפו שני הסברו' עם ההתירים שכתבתי לעיל א' לא' ואם יסכים עוד רב אחד מופלג בתורה לימטינהו שיביא מכשורו:

779

780אך לפע"ד מעלתו קיצר בדבריו מחמת בהלה כניכר מתוך מכתביו כי לע"ד אעפ"י שלא הי' אפשר להכיר בט"ע בפרצוף פנים עם החוטם כי נחתכו ונחבל בפניו מ"מ לדעתי הי' בני העיר מכירי' בט"ע בנין כל גופו ולדעת ר"ת יש להתיר ע"י בלי שום פקפוק ויען כי זכינו לדבריו בספר הישר שנדפס עתה ובתשו' א' הארכתי אחר שהגהתי הטעות ובררתי דבריו [עיין לעיל סי' הקודם] א"כ יש כאן עמוד חזק לשען עלי':

780

781ועוד זאת בסוף מכתבו הזכיר שנמצא הרוצח והודה ומסתמא הזכיר שמו באופן שנודע שזהו הנהרג בעל של אשה זו ויעיין מהרי"ק שרש קכ"א ד"ה אמנם וכו' דעדיף ממסל"ת וא"כ יש להתיר להדי' בצירוף כל הנ"ל יושיב ב"ד של ג' ויתיר האשה להתנסבא לכל גבר דיתתצביין הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ לנצח. פ"ב יום ב' י"ג למב"י תקפד"ל.

781

782משה"ק סופר מפפד"מ:

782

783תיתי שלמא רבא משמי' לי"נ הרב המאה"ג הותיק המפורסם כקש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קמאהרן יע"א:

783

784מכתבו הנעים הגיעני ביום שמחת תורה וכה אמר מעלתו גופא דעובדא באיש ואשתו מבני קהלתו עברו מעברה לעבור נהר ואגע דאנע ועל המעברות עוד בני אדם ובהמה רבה ויהי בעברם נפל האיש למים ולא ראוהו עוד ואמרה האשה שיש לה בו סי' ב' כתמי עדשים א' בעגבותיו וא' בצלעותיו וגם המפתח הארגז של סחורה הי' אתו עמו בנפלו למים ויהי ט' ימים אח"ז נמצא איש אחד בנהר סמוך לעירו כמו מיל חבול ופצע בפניו באופן שלא הי' להם בו שום ט"ע אך הקברנים מצאו בו אותן כתמי עדשים במקומות ההמה שאמרה האשה וגם המפתח של הארגז נמצא אתו עמו וגם הי' להם היכר בטלית קטן עם ציצית שהי' מלובש ומעלתו נ"י חתר למצוא היתר וכל ספרי צדיקי' הי' פתוחים לפניו והאריך קצת למעניתו וביקש ממני לעיין גם אנכי למצוא היתר להעלובה הנ"ל:

784

785ואני טרם אחלה לדבר צריכי' לעיין אי קיימי הך אתתא בספק איסור דאורייתא או דרבנן אח"כ נעיי' מה יהי' עלי' מסימני גופו מב' כתמי עדשים ואח"כ מסימני כליו מפתח וטלית קטן וה' אלקי' יעזור לי ויתמכני ומכל מכשול וטעות יצילני ועל האמת יעמידני:

785

786הנה לכאורה מבואר מאוד דמים שאל"ס איסורא דרבנן בעלמא הוא דמשום כן אי נשאת לא תצא וא"כ כל ספק שיולד אח"כ יש לנטות ולהקל ובלא"ה בעיגונא דאתתא כח דהתירא עדיף אך כל זה אי שהה שיעור יציאת נפש דבמים שיש להם סוף כה"ג שרי אפי' לכתחילה ובאין להם סוף רבנן חשו שמא עלה ממים במקום אחר נגד הרוב כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא וביבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא היא וע"ש ע"ב ד"ה אין מזכירין וכו' אך אם לא שהו בכדי יציאת הנפש כ' בתשו' המיוחסת סי' קכ"ח להדי' דהוה ספיקא דאורייתא כספינה שנשברה בים שנותני' חומרי חיים וחומרי מתים והביאו הב"י סימן י"ז ססל"ה ורמ"א בהג"ה שם סעי' ל"ד ויעיי' שם בב"ש ס"ק ק"ה והנה בדברי מעלתו לא נזכר מזה כלל ששהו עליו בכדי יציאת הנפש:

786

787ועוד נ"ל כיון שלא נזכר כלל בדבר השאלה מי המעיד בנפילת המים משמע בודאי שלא הועד עליו אלא מהאשה בעצמה שהיתה עמו על המעבורת ואנשי' אחרים אפשר שהי' א"נ ולא הסיחו לפי תומם וא"כ אפי' אמרה להדי' ששהתה בשיעור יציאת הנפש נ"ל דלא מהימנת משום דאמרה בדדמי דמים כמלחמה דמי וטעתה בשיעור יציאות הנפש ואע"ג דע"א במלחמה אי מהימן או לא הוא איבעי' דלא איפשטי' ביבמות קט"ו ופסקו הרי"ף לקולא והתם מדמי' מים למלחמה היינו ע"א דעלמא משום דאפשטין דלא אמר בדדמי' וגם אינו משקר (ועיי' מ"ש פני יהושע בקידושין ס"ג ע"ב) אבל אשה עצמה דאמרה בדדמי ולא מהימנית במלחמה ה"ה דלא מהימנית במים היכי דשייך בדדמי והכא איכא למטעי בשיעורא דיציאת הנפש:

787

788גם שהדבר פשוט בעיני דשייך בדדמי בכה"ג עוד אביא ראי' על זה דהא בס"ד דש"ס התם אמר והא מים כמלחמה דמי וקתני השיא רבי את נשותיהם ולכאורה נראה דהפשטן הזה טעה בדרב אשי לקמן קכ"א ע"א דצורבא מרבנן קלא אית לי' ולא שייך דין מים שאל"ס ודחה הש"ס ותסברא משאל"ס נינהו כמסקנא דלקמן ל"ש צורבא מרבנן ל"ש אינש אחריני ודיעבד אין לכתחילה לא מ"מ צריך להבין כיון דלדעת הפשטן ליכא כאן משום משאל"ס א"כ מה בדדמי שייך כיון שראוהו נפל למים הרי אשתו מותרת אע"כ צ"ל דשייך דמיון בשיעור יציאת הנפש בוודאי לשיטת רי"ף ע"פי פי' של מלחמות ה' שם דע"א אינו אומר בדדמי אלא דחשדי' שמשקר ורק האשה דדוקא היא תאמר בדדמי נ"ל דהפשטן הכי קאמר דלמא אמת הוא שנפל למים ומיד יצאו הת"ח והני נשי שקרי נינהו ואיתתא דדהו לא דיקי כיון שתשמע שנפלו למים תאמר בדדמי וכה"ג כ' רמב"ן שם א"כ לא מוכח מידי טועי' בדמיון השיעור מ"מ לשטת הרז"ה והראב"ד שם דקאי אהעד ולא אהאשה וכן ס"ל לתוס' שם כמשמע מפירושם ד"ה דקאמרי' סימן וכו' ע"ש וק"ל אם כן מוכח כמ"ש ואפשר דבפי' הש"ס גם הרמב"ן מודה כי פי' הנ"ל הוא דוחק:

788

789עוד נ"ל ראי' ברורה לזה דהא כ' האחרונים דלמ"ד נמי סי' דרבנן ולא יועילו באיסורא מ"מ באיסורא דרבנן מועיל דהם אמרו והם אמרו:

789

790והנודע ביהודה הביא ראי' מחשובת הרא"ש כלל ב' סימן ב' שהקשה אהרמב"ם דפסק דליכא בכלאים דהנהגה אלא בטהורה עם טמאה דומי' דלא תחרוש בשור וחמור דקרא אבל ב' מיני טהורים או טמאים ליכא אלא אי' דרבנן והקשה הרא"ש מש"ס דחולין ע"ט דקאמר ש"מ ס"ל לר' אבא אין חוששין לזרע האב וסי' דאוריי' והשתא להרמב"ם א"נ סי' דרבנן מ"מ שפיר סמך ר' אבא אסי' פרידות דב' מיני' טמאים נינהו ואע"כ דלא כהרמב"ם א"כ מוכח מהרא"ש כיון דלא תי' קושייתו דס"ל דסי' דרבנן לא יועילו אלא בממון משום הפקר ב"ד אבל באיסור כלל לא ש"מ דפשיטא להרא"ש שאין זה שום סברא אלו דברי נודע ביהודה:

790

791ואני הוספתי לומר דודאי לא יחלוק הרמב"ם על זאת הסברא אלא דהוה ס"ל בפי' הש"ס דחולין דלא כפירש"י שם אלא ה"פ אא"ב סי' דאורייתא והמרביע ב' פרידות דלא שוו בסימן לוקי' דברי לנו דשני מיני' הם א"כ בהנהגה דרבנן נמי צריכי' לבדוק כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא ע"י סי' אבל אי נימא סי' לאו דאורייתא ואין לוקין על היכר סי' בהרבעה ש"מ אפילו רוב לא הוה דאל"ה הוה לוקין א"כ בהנהגה דרבנן מה צורך לעיין בהנך דדמי אפי' לא ידמו בסי' מה בכך ספיקא דרבנן דליכא למיקם עלי' הוא:

791

792ויש קצת הוכחה לזה הפי' ממ"ש רשב"א שם דש"מ אין חוששין לזרע האב דקאמר הש"ס התם רוצה שמע מיני' מספקא לי' אי חוששין או לא ע"ש וקשה א"כ איך מוכח סי' דאוריי' דלמא סי' לאו דאורייתא למסמך עלי' אלא ספיקא בעלמא משוו וכיון דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב ה"ל ס"ס ומשו"ה סמיך אסי' אע"כ ההוכח' בש"ס היא בהיפוך דא"כ למה צריך היכר סי' כלל כיון שהוא ספק ספיק' לרשב"א ולרמב"ם ספק דרבנן ומשו"ה לא חשש הרמב"ם לקו' הרא"ש ולעולם בגופי' דמלתא כ"ע מודים דלמ"ד סימן דרבנן מ"מ באיסורא דרבנן סגי בסימן אמצעי אע"פי שאינו מובהק וזה הוא דלא כמ"ש התומי' סי' ס"ה ס"ס קי"ב וע"ש:

792

793ואחרי ההנחה הזאת צ"ע במ"ש תוס' ביבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי' סי' ואי סי' לאו דאורייתא מיירי הכא בסי' מובהקי' וכו' וקשה הא במים שאל"ס קיימי' דליכא רק איסור' דרבנן ומועיל אפי' סי' שאינו מובהק דרבנן אע"כ כנ"ל כיון דהשתא קיימי' דע"א אומר בדדמי וחיישי' שטעה בשיעור' דיציאת הנפש ה"ל ספק דאוריי' ובעי' סי' דאוריי' וא"ש:

793

794נמצא לפ"ז בנ"ד ה"ל ספיקא דאורייתא כך הי' נ"ל לכאורה והאמת כי ביש"ש פי"ד דיבמות סימן ז' משמע קצת דלא שייך בדדמי בשיעור יציאת הנפש אבל מה אעשה וראי' ברורות יתנו עידיהן ויצדקו:

794

795ואמנם בכל זאת נ"ל דליכא אלא חששא דרבנן בעלמא דהרי מעיקרא מטעם רוב אתאינן עלה רצוני לומר דבשהה עד שיעור יציאת הנפש אכתי לא שרי מדאורייתא אלא מטעם רוב שאינם עולים משם ומשו"ה כי לא שהו עליו באותו השיעור ה"ל ספק שקול וה"ל איסורא דאוריי' וא"כ כי איכא רובא אחריתי אע"פי שלא שהה שיעור הנ"ל מ"מ ה"ל דרבנן דמה לי הך רובא או הך רובא והנה נלע"ד דכל זה הי' בימיהם דהי' שייך לומר ב' חששות או שהמים הובילוהו מרחוק לנוד וא"א שיודע הדבר לבני ביתו ומכ"ש בים דגלי אשפילוהו כביבמות קכ"א ע"א או שע"י החבלה נחסר ממנו אבר ובוש לחזור אל ביתו כעובדא דגברא חרוכא דשדי פיסת ידא ביבמות ק"א ע"א וכהפוסקי' כרבא שם:

795

796והנה בנ"ד בים לא טבע דנימא גלי אשפילוהו והובילוהו מעבר לנהר גוזן וכה"ג ורק חשש ששט ע"י שיבולת הנהר אל מקום פלוני אלמוני וידוע שלע"ע נשתנו הזמני' בענין זה ממה שהי' בימיהם שעתה קביע בי דואר במתא בכל המדינות הידועות ואפי' מארצות תוגרמה מגיע הכתב אלינו בזמן קצר מאוד ואלו הי' עולה מהמים בכל מקום שהוא הי' מודיע לביתו ע"י איגרת ואו הי' מפקיע הקול אפי' ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג והנה ביבמות קכ"א בעי רב אשי למימר דצורבא דאית לי' קלא שרי' אפי' לכתחילה במשאל"ס ואע"ג דלית הלכתא כוותי' בהא היינו להתיר לכתחילה ועוד אפשר דלא נתפשט הקול בכל מקום אבל השתא בזמנינו א"א שלא יתפשט הקול ע"י ב"ד דקביע א"כ לכ"ע בדיעבד עכ"פ אם נישאת לא תצא ולכתחילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן:

796

797וכן חשש השני שמא מחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא גם זה נשתנו הזמנים דברי לנו אפי' אי נשברו כל איבריו הי' בא או מודיע לבני ביתו ולא הי' בזה שום כיסופא וגדולה מזה כ' רש"י בכתובות כ"ב ע"ב גבי ב' אומרים מת וב' אומרי' לא מת ונישאת לא' מעידי' ואומרת ברי לי לא תצא פי' ברי לי שאם הי' קיים הי' בא וע"כ צ"ל שברי לה שאם נמי יהי' מחוסר אברים במקום שהוא מ"מ ברי לה לפי טבעו ומהותו שהי' בא והר"ן נמי דפליג התם וכ' אפירש"י שאינו מחוור שאין זה ברי דכיון שאינה יודעת בבירור אכתי באשם תלוי קאי היינו התם דאיכא עכ"פ ב' שאומרים לא מת ואיך נכחישם ע"פי ברי כזה ועוד דאית לן לאוקמי גברא בחזקת חי דאפי' רוב חולים לחיים אבל הכא שנפל למים לפנינו ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוה ספק שקול מיהת וכיון שברי לכולנו שבז"הז אלו הי' קיים הי' בא ולא הי' נמנע מחמת כיסופא לכל הפחות הי' מודיע הדבר בכתב לבני ביתו ונהי דמ"מ יש לתת סבות המונעות מכל הנ"ל וא"א להתיר האשה בכך מ"מ אותן הסיבות אינן אלא מיעוט וא"נ נניח דהוה מיעוט המצוי מ"מ רובא לאו הכי הוא ומצורף לזה דהא עכ"פ נודע לנו בברור לפי טבע הענין דבשעת מעשה לא זזו משם זמן רב וחפשו הספנים חפש מחופש להוציא ולא עלה בידם כי דרכם עתה בזמנינו וה"ל כאלו נודע לנו בברור ששהו כדי יציאת הנפש וצירוף כל הסברות הנ"ל מועילות לפע"ד להוציא האשה עכ"פ מחשש איסורא דאורייתא וליכא אלא איסורא דרבנן וגדולה מזו במרדכי דסוף יבמות סי' צ"א תשוב' מהר"א מורדן שרצו הגאונים להתיר אשה במשאל"ס באומדנות ונסתיעו מסברא ר"א בצורבא מרבנן ונהי דפליגי התם היינו להתיר לכתחילה דרבנן החמירו ע"ש אבל מן התורה שרי בוודאי כנלפע"ד ברור בעזה"י:

797

798ועתה נבוא אל השני' לדון בסי' גופו ב' כתמי עדשים בעקבותיו ובצלעותיו יש בכאן לדון על ג' דברי' א' אסי' עדשים גופי' ב' מקום עמידתם ג' אמנין וכיוון המקום ביחד:

798

799והנה בדבריו לא הזכיר כלל שראתה האשה העדשים והכירום בט"ע שהם הם אותם שהי' בבעלה דודאי שייך ט"ע בסימן גופי' דאי ס"ד כל שאמר' סתם יש לו סי' פלוני ופלוני מהני א"כ מה קאמר שומא עשוי' להשתנות אחר מיתה מה שינויי שייך כאן כיון שמצאו השומא שהזכירה האשה סגי' אע"כ כיון דודאי לכ"ע שומא מצוי בבן גילו להך לישנא לכ"ע ולאידך לישנ' לרבנן א"כ צריכ' לעיין בהשומא בעינה ותכירנה בט"ע אם זו היא השומא בעצמה שהי' בבעלה או שהעדים עכ"פ יספרו לה צורת השומא וטבעה והיא תכיר מהנך הדברים שהיא היא וכיון שעשוי' להשתנות אחר מיתה א"א לשפוט עלי' וזה נ"ל פי' הא"ז שהביא תה"ד סי' רל"ט דפתח בסי' וסיים בט"ע ודחק בתה"ד ולפי הנ"ל י"ל דר"ל ט"ע של הסימן:

799

800וזה נ"ל נמי כוונות רש"י דחולי' ע"ט גבי פרידות דקאמרי' וסי' דאוריי' ופרש"י סי' דמהדרין אבידה בסי' ובחי' ר"ן הקשה בשם רמב"ן מה ענין אבידה לכאן התם חוששין לרמאי דמחזי חזי ואמר וזה לא שייך הכא בפרידות ולכן פי' הוא ז"ל בפשיטו' דהני סי' דפרידות דאודנא וגנובתי' וקלא סי' דאוריית' נינהי כדלעיל פא"ט גבי סי' ביצים ולפענ"ד א"א לפרש כן דא"כ לעיל מני' דאכתי לא פשיטא להש"ס דסי' דאוריית' אהא דקאמר התם דלא ידעי' מיכא דאימא מה ניהו פריך בפשיטות ולבדוק בסי' דאמר אביי וכו' ואמר ר"פ וכו' ולא מייתי הא דר' אבא כלל וקשה מאי פסקא דלמא הני סי' לאו דאוריית' נינהו ומה לו לדחוק בשינויי דחיקא באלמות וגדמות אע"כ פשיטא להש"ס דהני סי' הילכתא גמירי להו מן התורה אלא דבכלל איבעי סי' אי דאורייתא או לא יש ג' ספיקות א' אי ניחוש לרמאי דמחזי חזי ואמר. ב' לאתרמי סי' כסימן כיון שהוא סי' אמצעי. ג' דעכ"פ בעי היכר וט"ע שזהו דומה ממש לאותו סי' שהיא נותן באבידה כי אולי יטעה בדמיונו בזהו והכא בפרידות אה"נ דרמאי ואתרמאי לא שייך וליכא למפשט מזה לאבידה כלל:

800

801ובודאי בהנך דסי' אודנא וגנובתא ניכר היטב לעין כל לא שייך נמי טעות בט"ע אבל אם אי אפשר לבדוק באוזן וזנב כגון בגדמת וצריך לבדוק בט"ע דקלא אי צניף או לא ולפעמים נמי היא אלמת קצת וצריך עיונא רבא ואפי"ה אמר ר' אבא לשמעי' עיין בהנך דדמי' להדדי משמע אפילו אי בעי עיונא נמי יסמוך על ט"ע שיש לו בהנהי סי' ולא חשש לטעות בדמיון א"כ מוכח מזה עכ"פ דסי' דאורייתא לענין זה היכי דלא שייך חשש אחר דרמאי ואתרמאי וא"ש הא דפריך לעיל לבדוק בסי' ולא הו"מ לשנויי סימן לאו דאורייתא דסי' פרידות קים להו דדאורייתא נינהו ואי משום היכר הסימן בט"ע מה ט"ע שייך אי לא הוה מוקמי' באלמת וגדמת משו"ה משני באלמת וגדמת:

801

802ובנ"ד שלא ראתה הכתמים ולא סיפרה תוארם שניכרים בט"ע רק כתמי עדשים סתם נ"ל דאפילו להרמב"ם דמשמע לי' דס"ל סי' דאורייתא כמבואר בדבריו בפ"ז מהל' נחלות ופי"ג מגזילה ואבידה ורק משום חומר' דא"א מחמרי' ובמקום אחר הארכתי ליישב כל פסקיו בעזה"י בענין זה וא"כ זה"ל רק דרבנן בעלמא לא נחמיר בסי' אמצעי מ"מ הני כתמי עדשים דשכיחי טובא בהרבה בני אדם אפילו סי' אמצעי לא הוה אלא כארוך וגוץ וכמ"ש בתשו' הרא"ש בסי' דפניו אדומי' ולא דמי למ"ש מהר"ם פאדוי סי' ך' להתיר אשה ע"י סי' עדשי' בתוך העין דזהו ודאי סימן מובהק הוא דבתוך העין לא ימצא אפי' לאחד מאלף אבל בשארי מקומות בגוף לא ובהדי' אמרי' שומא מצוי' בבן גילו וה"ה לכל הסימנים הנולדים עמו מצויי' הם בבן גילו ועוד א"נ ראתה והכיר' הסי' בט"ע מ"מ כיון שלא נזכר בדבריו שלא שהה אחר יציאתו מהמים ומסתמ' שהה שעה א' כמ"ש הפוסקים וא"כ חיישינן לאשתנות הסי' כמבואר לפי גי' שלפנינו ביבמו' קט"ו ע"ב חזינהו לאלתר ואמרי סי' ואפי' לגירס' מרדכי א"נ דאמרי סי' י"ל דמוקי לי' בסי' מובהקי' ביותר יתיר וחסר דלא שייך בי' שינוי אבל בנ"ד לא ועיי' ב"ש ס"ק פ"ה דבריו תמוהי' דהתוס' בודאי לא גרסי כהמרדכי אמנם לתי' של ר"י ס"ל דמשום צירוף ט"ע האמינו לסי' י"ל דאפילו אינו מובהק נמי לא בעיני' לאלתר והכא משום ט"ע בעינין לאלתר וק"ל ואם נבוא לסמוך עמ"ש הרד"ך הביאו הרב"י דאפשר דכשצמצמה מקום השומא דקאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני סימן מובהק לי' וה"נ צמצמה המקום וכ"כ מעלתו ממקומו תברא שהרי כ' במקום פלוני באבר פלוני וסיים שם לזה דקדק רש"י באלו מציאת וכ' שומא באבר פלוני ולא במקום פלוני משום דא"כ ה"ל סימן מובהק שמע מיני' דתרווייהו בעינן וכ"כ כל האחרונים פה א' וכולי האי ואולי שהרי בכל זה כתב הרד"ך ואפשר והדין עמו שהרי עיקור ראיתם הוא מש"ס דגיטין נקב בצד אות פלוני ומזה הוציאו לחלק בצד תיבה פלוני לא הוה סי' מובהק אבל בצד אות פלוני שבצד תיבה פלוני הוה סימן מובהק וה"הנ במקום שבאבר פלוני ולפע"ד גוף זה הדין מפוקפק מאוד בלא"ה מן האחרונים כ' שאין לסמוך כלל על שום סימן אפילו מובהק שבמובהקי' כמ"ש בתשו' מהר"א מזרחי והובא בקונטרס עגונות של הרב ב"ש סי' קטן ך' אלא שם בס"ק צ"א מחליט דלא כוותי' והנה כל מעיי' בלשון העיטור יראה שכן כונתו לחלק בין גט שמועיל סי' מובהק ובין מיתה והוא מובא בב"י אלא שכולם החליטו שא"א לפרש פשוטו מפני הקושיא הנופלת עליו ואני אפרש לפע"ד דלכאורה מוכח דשום סימן מובהק לא יועיל דאלת"ה אמאי דחיק לשינויי ביבמו' ק"א דחזינהו לאלתר כיון דעכ"פ מסיק וקאמרי סימן ובודאי לכ"ע איכא סי' מובהקי' ביותר דלא שייך בי' שינויי' וא"כ לימא דקאמרי סי' מובהקים ביותר ואפי' שלא לאלתר אע"כ לפי זאת הגי' מוכח דשום סי' לא יועיל ודוקא ע"י ט"ע דפרצוף פנים עם החוטם אלא דהכא הוה חיישי' לבדדמי הי' מצרפי' לזה היכר הסי' להאמין עי"ז בט"ע ומשו"ה בעי' לאלתר משום ט"ע ומוכח כהעיטור ולפ"ז צריך לומר בגט דמועיל נקב בצד אות פלוני היינו משום דאיכא נמי שמו ושמה ונהי דחיישינן לשני יוסף ב"ש מ"מ בצירוף הסי' מובהק מועיל להתיר אבל לא זולת ומבואר שם נמי דאי סי' דרבנן לא מועיל סי' שאינו מובהק כגון נקב סתם אע"ג דאיכא שמו ושמה ולא אמרי' דע"י זה הצירוף נעשה כמובהק ויועיל דהרי אמרי' ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמ' לא מספקא לי' סי' אי דאוריית' אי דרבנן והא"ש דפריך הש"ס ביבמות ק"כ בפשיטות למ"ד סימן דרבנן ממצאו קשור בכיס ולא הו"מ לשנויי שאני התם דאיכא נמי שמו ושמה משום דסימן דרבנן לא יועיל אפילו עם צירוף שמו ושמה ולא נשאר עליו שום ק' אלא ממאי דמשני הש"ס בשומא סי' מובהק קמיפלגי דמשמע דאי הוה סי' מובהק מועיל ולזה נ"ל כיון דעכ"פ מוכח מעובדא דשני ת"ח דשום סי' לא יועיל רק היכי דאיכא נמי שמו ושמה א"כ יש לדחוק ולומר נמי דהך דשומא מיירי בכה"ג כשהעידו על א' שיצא מאתם ממקום פלוני והי' בו שומא במקום פלוני דאי לא שומא הי' חיישינן לשני ששמותיהם שוות כעובדא דיצחק ריש גלותא יבמות קט"ו ע"ב ואמנם אי יהבי' בי' סי' אי סימן שאינו מובהק הוא אכתי אינו מועיל למ"ד סי' לאו דאוריית' כמו נקב בעלמא בגט דלמ"ד סי' ל"ד אינו מועיל ואי שומא סי' מובהק הוא מועיל בצירוף שמו ושם עירו דאזל מקורטבא לאספמי' ולק"מ וזהו נ"ל שיטת בעל העיטור:

802

803ונהי דלדינא לא נ"ל כן דעת הרי"ף והרמב"ם דהרי לדידהו לא חיישינן לע"א שאמר בדדמי וכמ"ש והאריך הרמב"ן במלחמות ה' וה"ה פי"ג מגירושי' רק שמשקר והאשה תידוק בדדמי ולדדהו צריך לדחוק בשינויי' דהש"ס דחזינהו לאלתר וקאמרי' סי' מה מועיל אמירה דהני הא חיישי' למשקר ונדחק בזה בה"ה:

803

804ולפע"ד י"ל עוד דהשתא למסקנא מיירי דהני מאה נשי לא ראו הנפילה למים מעולם ורק מדאסקינהו קמן והכירום בט"ע ובסימניהם מזה נתברר להם שהם הם אותם ת"ח שבאו בספינה ע"ש ר"י בן סימא והא דקתני בבריית' שטבעו לא שידענו כן אלא ע"פי עדות הנשים ההמה שנתקבלו בב"ד של רבי נתברר לנו שטבעו והשתא לא שייך למיחש לשקר דהא אשה דיקא ומנסבא ואין לומר שלא תידוק אלא עד שנתברר לה נפילתם למים ואח"כ תאמרי בדדמי שמתו וכמ"ש רמב"ן שם ז"א דממ"נ אי ניחוש שהעדים משקרים א"כ מה"ת לומר כלל שנפלו למים מעולם ומסתמא כשתידוק האשה לא יודע כלל שנפלו למים מעולם ולא תאמר בדדמי כן נ"ל לפי שיטתם ולא לדחקו של ה"ה בזה ע"ש:

804

805יהי' איך שיהי' לפי זאת השטה אין להוכיח דסימן לא יועיל ואדרבא מוכח בהיפוך דהא השתא א"א לומר שהי' שם ט"ע דא"כ מה צורך לסי' דהא לא אמרו בדדמי אע"כ סי' לחוד וא"כ מה צורך לסי' מ"ט לא מוקי לי' דחזנהי לאלתר ובט"ע בלא סי' דהא ע"א לא אמר בדדמי אע"כ צ"ל דגרסי כגי' המרדכי א"נ דאמרי' סי' וה"ל או ט"ע ולאלתר או סימן מובהק ושלא לאלתר וא"כ מוכח דסי' מהני וא"כ לאידך פוסקי' נמי דלא ס"ל כהרי"ף ה"ה הרז"ה והראב"ד מ"מ מי סני דמפרשי נמי או בסימן וכמ"ש ב"ש ס"ק פ"ג הנ"ל וא"כ לדינא לא נדחוק לפרש שומא סי' מובהק בהזכיר שמו אלא בכל ענין מהני ומכ"ש דנ"ל פשוט דהרמב"ם ס"ל סי' דאוריית' לגמרי ומן התורה יועיל אפי' סי' אמצעי:

805

806מ"מ מה שבקשו להוסיף ולומר דאפי' סימן אמצעי יחזור למובהק ע"י צמצום המקום ולמילף מגט קשה מנ"ל דלמא שאני התם דאיכא צמצום טפי טובא דהיינו גט בשמו ושמה והנקב בצד אות שבתיבה פלונית ומנ"ל להתיר בל"ז בסימן אמצעי ובודאי אי איכא עוד צדדים להתיר בלא"ה ומכ"ש במשאל"ס דרבנן המחמיר בסי' אמצעי וצמצם מקום הוא מן המתמיהי' אבל מ"מ הבו דלא לוסיף בנ"ד דלא כיוונה מקום ואפי' האבר לא כיוונה לומר בצלע פלוני אלא בצלעותיו ועקבותיו ואפי' ימין ושמאל לא אמרה והכי הול"ל בצלע חומש שבצד ימין בראשה סמוכה לחולי' וכדומה יש ב' כתם עדשה ואז אי הי' מכירה העדשה בט"ע הי' סי' אמצעי ע"י צמצם מקום והי' מועיל אבל השתא איכא תרתי לריעות' לא מצאתי מקום להתיר:

806

807אמנם מה שראוי לסמוך עליו במה שאמרה מספר ב' כתמי עדשים במקומות ההמה דה"ל מנין ומקום אפילו בלא צמצום דזה נ"ל דומה למ"ש הרמב"ם שם הלכה כ"ז וכן אם יצאו עשרה ב"א כאחד ממקום למקום והן אסורי' בקולר וכו' והוא מש"ס שלהי יבמות ס' ב"א שהלכו לכרכום ביתר והסכימו רוב האחרונים שטעם ההיתר כיון המנין והמקום וה"נ כיונה מנין ב' במקום פלוני ולזה לא צריך שום צמצום דהרי מקום כרכום לא מצומצם הי' ואע"ג דהרבה אחרונים פליגי על זה וס"ל דלאו מטעם כיוון המנין והמקום משווינין לי' סי' ועיי' מ"ש בצמח צדק סימן מ"ב ומזה הטעם נ"ל הצריך במהר"א מזרחי המובא בקונטרס עגונות סי' צ"א ג' נקבי' כמין סגולתא דוקא וכה"ג ע"ש ולא סגי' לי' סתם במנין ומקום מ"מ להנך פוסקי' נמי נהי דמובהק לא משוי לי' סי' אמצעי מיהו הוה ובנ"ד שהוכחנו שהוא רק חשש דרבנן מועיל ס" אמצעי אפי' למ"ד סי' דרבנן ומכ"ש דלהרמב"ם דאורייתא נמי הוה ומדרבנן בעלמא בעי' מובהקים והכא משום חומרא דא"א והכא דחששא בעלמא הוא באו ונסמוך עליהן להתיר:

807

808ומ"מ עדיין לבי נוקפני ומיראי הוראה וטוב יותר אם יצא הדבר להתיר בלי שום פקפוק ע"כ נחזי נשית לבנו אל סי' כליו מפתח ובגד טלית קטן והנה לא הזכיר מה הי' בשארי מלבושיו אולי הי' בלוי' וסחובי' ונרקבו ע"י המים באופן שלא הכירו אפי' צבע מלבוש העליון גם לא הזכיר במה הי' ההיכר כי המפתח אם לא הי' ניכר אלא ע"י שפתח מנעול הארגז אין זה סי' כלל כמובן ואי הי' סימן מובהק במפתח או בטלית קטן הוה סי' טוב אלא שהי' צריך להודיע לדון עליו איזהו סימן מובהק ואם בט"ע הכירה האשה הכלים האלו או א' מהם יש לדון הא במשאל"ס אמרה בדדמי כמו במלחמה ולא מהימני אט"ע כמבואר בלשון התוס' בעובדא דב' ת"ח דבט"ע דנין להאמינה דאמרינן בדדמי ובדבר מומט יאמרו שאלו בעליהן של אלו עכ"ל:

808

809ונ"ל דרש"י נמי דמפרש דאי לאו סימן חיישינן דלמא אחרי' נינהו לפי שהמים משני' צורת הפנים ואין ניכר כל כך עכ"ל משמע דאלו הי' ניכר לא חיישינן לאמרה בדדמי מ"מ א"א לפרש כפשוטו דמה יענה על ק' התוספות דש"ס ערוך הוא דמיא צמתי אע"כ ס"ל לרש"י נמי כפי' התוס' דמשו"ה לא סמכינן אט"ע משום דאמרי בדדמי אלא ס"ל דט"ע גמור שלא נשתנה כלל לא שייך טעות בדמיון כלל ודבר הנראה וניכר במעט עיון הוא ולא הוה צריך לסי' אך כיון שהמים עכ"פ משנים קצת ואינו ניכר כל כך לכן דקדק רש"י בצחותו ונהי שאינו מהפך צורת הפנים לגמרי כלל כמו שיהוי דיבשה שאפי' ב' עדים אינם יכולים להכירו אפי' ע"י דיוק ועיון מ"מ קצת מיהת משתנה דהרי להרי"ף לאחר חמשה ימים משתנה לגמרי ולהרמב"ם לזמן מרובה מיהת ואם כן בתוך הזמן משתנה קצת עכ"פ ונהי דע"י דיוק ניכר מ"מ היכי דאיכא למיחש בדדמי לא מהימן ובעי סימן כן נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל וא"כ בנ"ד ט"ע במפתח שהוא ברזל דבר קשה העומד בפני המים בודאי מועיל לרש"י דט"ע גמור לא שייך בי' בדדמי אמנם אי הי' הט"ע בטלית קטן הרי קמן דשארי מלבושים נרקבו במים מבלי הכיר אותם כלל אם כן א"א שלא יהי' בו עכ"פ ג"כ שינוי קצת ושייך בי' אמירה בדדמי לכאורה:

809

810אבל מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה דעת רוב האחרוני' שחוששין לשאלה אע"ג דהש"ך בח"מ סי' ס"ה סס"ק כ"ו נוטה להקל מ"מ הוא בעצמו הניח בצ"ע ולא שבקינן ספיקותו מפני דעת הרא"ש והטור והכרעת הש"ע והאחרונים ז"ל והנה מ"ש מעלתו מפתח לא משלי אינשי לא ידעתי למה דשכיח טובא דמישלי מפתח לחברו לפתוח מנעל שלו הסגור ונאבד המפתח ומכ"ש בזה שנפל למים וחיישי' דעלה במקום אחר רחוק ומה לו שם ולמפתח שלו ולמה לא ישאלנו לאחר במדינה אחרת מיהו טלית קטן דעת מהר"י מטראני דלא מישלי אינשי:

810

811וכן אי הי' אולי סי' בכל בגדיו נמי דעת מהר"י מטראני דלא שייך שאלה מ"מ מה יושיענו זה הא דעת הריטב"א הביאו הרב"י בתשו' דאפי' כלים דלא מושלי חיישי' לשאלה וכן בש"ע סי' י"ז לא מייתי כלל התירא בכלים דלא מושלי אינשי אלא שהב"ש הקשה בס"ק ס"ט דהא בש"ס מדמה סי' כיס וארנקי דלא מושלי דגט לסי' מיתה ובש"ע סי' קל"ב גבי גט פסק להך דכיס וארנקי וא"כ מ"ש בסי' י"ז בעידי מיתה דחשש לדעת הריטב"א:

811

812ולפע"נד דלק"מ דבשיטה מקובצת דב"מ מדקדק מ"ט דאמרינן חיישינן לשאלה ולא למכירה או כה"ג ותי' משום דמנא לי' לזה שהלוקח שלו אבד את החמור המלובש באוכף אבל בשאלה י"ל שזה המשאיל תבע אוכפו מהשואל ושמע ממנו שאבד חמורו עם אוכפו ע"ש ומעתה אני אומר דביבמות גבי מיתה דאמרינן חיישי' לשאלה אשגירת לישני' דאבדה ודכיס וארנקי נקט דהתם עיקור החשש הוא משום שאלה דווקא אבל הכא במצא מת והכירו בסי' כליו אין העיקור משום שאלה כמו שהקשה בנודע ביהודה דהא חזקה מה שביד אדם הוא שלו אבל העיקור משום מכירה ואבידה וכמ"ש באמת בחלקת מחוקק ס"ק מ"ב וזה שייך בכל הכלים ואפילו בטלית קטן ואפי' בכל כליו מי לא אפשר שהחליף מלבושיו באחרים ולא שייך לא מושלי אינשי כלל ועיי' ב"ב מ"ו ע"א ובטוש"ע ח"מ סי' קל"ו ולא חלקו שם בין כלים לכלים דבכולם שייך מכירה והא"ש פסק הש"ע דבסימן י"ז חיישינן למכירה וחליפי' וכה"ג לכן אפי' כלים דלא מושלי אינשי נמי משא"כ בסימן קל"ב דמיירי מאבידה דעיקור החשש משום שאלה שפיר י"ל בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה וא"כ מי יבוא לסמוך להחל אחרי הכרעת הש"ע:

812

813והנה מהר"ל מפראג המציא היכי דאיכא סי' אמצעי בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מועיל ממ"נ אי סי' דאורייתא האיכא סי' בגופו ואי סי' לאו דאורייתא לא אתאינן בש"ס כלל לחשש שאלה וסמכי' אט"ע או סימן מובהק שבכליו והב"ש דחה דאי סי' לאו דאורייתא דחיישינן לאתרמאי סימן כסי' מכ"ש דחיישי' לשאלה ע"ש ס"ק ס"ט ובתשו' נודע ביהודה הקשה אסברתי' ב"ש דאם כן כי פריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' ניחוש לשאלה משמע שרצה להוכיח להחזיק דבריו הראשוני' דסי' לאו דאוריית' וא"כ הא מכ"ש דקשה היכי מהדרין בסי' אוכף ניחוש לשאלה:

813

814וכן יש להקשות בב"מ דבעי למפשט סי' דאוריי' מחמור בסי' אוכף ודחי הש"ס לא בעדי אוכף ולעולם סימן לאו דאורייתא ולפי הב"ש הנ"ל קשה אי סי' ל"ד ניחוש לשאלה ומה מועילי' עדי אוכף לחמור:

814

815ולפע"ד ליישב עפמ"ש בצ"צ במי שנמצא הרוג ואצלו סדור תפלה שהי' שאול לו מאחר והבעלי' הכירו הסידור שלהם שאשתו מותרת דלא ניחוש לשאלה דהא אין השואל רשאי להשאיל והא אפי' תשב"ר יודעי' ולא ניחוש חשוד אינשי בגזלותא להשאיל המושאל אצלם וא"כ י"ל הקו' השני' הנ"ל והכי קאמר בעדי אוכף המעידי' שהי' מושאל אצלו מאיש אחר וקמ"ל קרא דלא חיישי' שהשאילו לאחר ואין לומר א"כ פשיטא ומאי למימרא דהא עדיף מסימן מובהק וכמשמע מבעל צ"צ הנ"ל די"ל דהוה סד"א כיון דהשתא קיימי' אי סי' ל"ד דחיישי' לרמאי דמחזי חזי ואמר ה"א ה"נ ניחוש שהי' שואל וחזר והשאיל שלא ברשות קמ"ל דלא מכמה טעמים חדא באבידה גופי' אפשר דלא חיישינן לרמאי דאחזוקו אינשי בגנבי לא מחזקיני' אלא משום דלמא אתרמי סי' כסי' אמצעי חיישי' ועוד א"נ חיישי' לרמאי ממש היינו באבידה דמורה התירה דהוה ייאוש בבעלים משא"כ להשאיל המושאל וא"נ חיישי' לגנב ממש היינו לגנב וליהנות בדבר אבל להשאיל לאחרים אין אדם חוטא ולא לו וכל זה קמ"ל קרא ושפיר משני בעדי אוכף וממילא מתרצת נמי ק' ראשונה דלהך דאמר סי' דאוריי' רק דחיישי' לשאלה שפיר הקשה אי ס"ד סי' דאוריית' ואפ"ה חיישינן לשאלה שפיר קשה א"כ חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה דא"ל ע"י עדים שהוא מושאל אצלו דא"כ קרא למה לי השתא בסי' אמצעי סמכי' ולא ניחוש לרמאי באבידה דמורה התירא וגם כל הנאה שלו לא חיישי רחמנא לרמאי מכ"ש דלא ניחוש לשואל המשאיל וע"כ לאו בהכי איירי ושפיר הקשה למ"ד סי' דאורייתא אבל אי ס"ד לאו דאורייתא א"ש בפשיטות דניחוש לשאלה וכדעת הב"ש הנ"ל:

815

816ולפע"ד להביא ראי' ברורה דלמ"ד סי' דרבנן ע"כ אתאינן לחשש שאלה דהא לחד לישני בבכורות מ"ו ע"ב מבואר דמן התורה סגי בפרצוף פנים לחוד היינו פדחת בלא חוטם ובמתני' דבעי פרצוף עם החוטם היינו משום חומרא דאשת איש (ומאי דדחי התם עד החוטם לא קאי) ואם כן קשה הא במשנתינו משמע דאפי' איכא פרצוף פנים בלא חוטם אע"ג דאז מן התורה אזדא לי' איסור א"א אפי"ה לא מהני סימן בגופו וכליו וק' אמאי נהוי נמי סי' דרבנן מ"מ הא באיסור דרבנן מועילים סי' דרבנן וה"נ איסור דרבנן הוא ועכצ"ל אה"נ דהש"ס הומ"ל ולטעמיך אי נמי סי' דרבנן מ"ט לא יעידו על סי' גופו וכליו אלא משום דאיכא לישנא בבכורת דמן התורה בעי' פרצוף פנים עם החוטם משו"ה לא אמר ולטעמיך מ"מ מבואר דלהך לישנא אתאינן נמי לכל הנך שינוי' ללישנ' דסי' ל"ד ואתאינן נמי לחשש שאלה ואזדא לי' ממ"נ של מהר"ל פראג ואין לסמוך עליו בזה כלל במכ"ה:

816

817אכתי פש לן חדא סמא טבא סברת הגאון חכם צבי ז"ל ונקיטו בי' כל האחרונים בשיפולי גלימי' דסי' אמצעי שבגוף עם סי' מובהק או ט"ע בכלי מועיל משום דה"ל שאלה דיחיד שהשאיל כליו דוקא למי שאתרמי לו סי' אמצעי בגופו כמותו ובתומי' סי' ס"ה סקי"ב כ' דכיס וארנקי אע"ג דאיכא גט ששמו ושמה כ' בתוכו לא מקרי שאלה דיחיד דכיון דמיירי בהוחזקו ב' יב"ש ממילא חיישי' נמי ליב"ש אחרינא וה"ל שאלה דרבי' משא"כ בסי' הגוף לא מוחזק לן עוד א' בסי' כזה ע"ש ונ"ל להביא ראי' דמהר"ל מפראג הובא בב"ש הנ"ל הקשה אי ס"ד דלמ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה א"כ מ"ט נקט במתני' בגופו ובכליו דהוה לאו דאורייתא נימא ט"ע דאורייתא בכליו נמי לא מהני משום שאלה:

817

818ולפענ"ד לק"מ לפי הנ"ל דהכי קאמר אפי' סי' בגופו וגם בכליו מ"מ לא מהני דסי' דרבנן לא מהני אפי' צירוף כמה סי' אמצעי הא סימן בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מהני דתו לא חיישי' לשאלה דכליו משום דאיכא נמי סי' אמצעי בגופו ה"ל שאלה דיחיד וכדברי הח"צ היותכן בנדון שלפנינו דהסי' שבגופו עם המנין וכיוון המקום דאפשר דהוה סי' מובהק ולכל הפחות מידי סי' אמצעי לא נפקו ובמים שאל"ס דרבנן אפשר לסמוך אהני לחוד אפי' לא שהה עליו עד כדי שיעור יציאת הנפש ומכ"ש דאיכא נמי סי' מובהק או ט"ע בא' מכליו או אפשר בכולם דה"ל כמו שאלה דיחיד ומכ"ש דהכא שראו אותו נופל למים ואי ניחוש לשאלה צריכים לומר שזה עלה מהמי' והשאיל כליו לאחר שנפל ג"כ למים הוה ג"כ כעין נפילה דיחיד וכולי האי לא חיישי' לכ"ע לפע"ד ע"כ אם יסכים עמדי עוד א' מבעלי הוראה המפורסמים אפי' מטעמים אחרים הריני נוטה לסבול שיבי מכשורי ודרינא בהדי' להתיר האשה הזאת ואחר שתמתין ימי הבחנה תשתרי לכל גבר דיתיצבין וה' יצילני משגיאות הכ"ד הטרוד מאוד כותב בחפזי החותם פה ק"ק מ"ד א' דר"ח מרחשון תקס"ח לפק. מש"הק סופר מפפד"מ:

818

819שנה טובה ומבורכת לי"נ הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו דוד דייטש נ"י אב"ד דק"ק ע"ח יע"א:

819

820מכ"ק הגיעני על דברת הגאון נב"י בתרא חא"ע סי' ס"ו ד"ה ומה שכתבתי וכו' שכ' על מה שרצה השואל להוכיח מש"ס דחולין ע"ט ע"א דאפי' צירוף כמה סי' אינם כסי' מובהק ביותר ודלא כמ"ב דמייתי בית שמואל סי' י"ז סקע"ג וע"ז העלה הגאון ז"ל דסי' אודנא וגנובתי' תרווי' סי' א' הם והוכיח כן מלשון רש"י שם והדרת גאונו נ"י מצא במדרש רבה וישלח סוף פ' פ"ב דאודנא לחוד הוה סי' א"כ י"ל כהשואל ודלא כמ"ב ושבס' חנוך ב"י סי' ק"ל מפרש דהש"ס מיירי באמת בסימן מובהק ביותר ובקש ממני לעיין בזה לדינא:

820

821דברי מדרש רבה אלו המה בירושלמי פ"ח דכלאים וז"ל שם א"ר יונה כל שאזניו קטנו' אמו סוסה ואבי' חמור וכו' ר' מונה פקיד לאילן דבי נשיאה אתון בעי' מזבין מולאן אתון זבין לבון דאזניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור והלובן מן האיש שממנו מוח ועצמות וגידין והאודם מן האשה שממנה העור והבשר והדם והרוח והנפש והנשמה משל הקב"ה ופי' המפרש מייתי זה הכא להוכיח שהעור מן האם ה"נ האזנים מן האם יע"ש:

821

822ונ"ל להירושלמי דזה תלוי' בחלק אם ואב ושלשה שותפי' א"כ לדידי' אין סי' בעבי' קלא וצניף קלא שהוא מהקב"ה כמבואר בנדה ל"א ע"א אהא דג' שותפי' ופליג אאביי דתלמודא דחולין ע"ט ע"א דיהיב סי' בצניף קלא ועובי קלא והא דלא הזכיר הירושלמי סי' דזנב היינו משום דבי נשיאה הי' לוקחי' מן השוק פרידה לזווג עם סוס מרכבה שלו ואיכא למיחש שהמוכר גזז שערות הזנב שהי' רגילי' בכך כמבואר באלו מציאת לגיזת זנבו ויהי' דומה לחמור וע"כ הזהירם להשגיח על האזנים (ובש"ס דילן בחולין מיירי בכודניתא דילי' דידע דלא גזזם ע"כ יש היכר גם בזנב) מ"מ לכאורה מוכח מהירושלמי עכ"פ דסי' א' מהני. ומ"מ לא ידעתי מה קא קשי' לי' להגאונים מש"ס דחולין התם בעי' ב' סימנים שווי' אודנא וגנובתא פירש"י כדי שאפי' יתנגדו לו סי' קלא וניזל בתר שנים ונימא אידך מקרה הוא אבל כשיהי' אודנא וגניבתא מתנגדי' זה לזה יהי' ספיקא ועוד לכשיצטרף גם סי' קלא לאחר מהם לכשישמע קולו יהי' הטעות מבואר ע"כ ציוה לעיי' בתרווי' משא"כ בירושלמי דלית לי' סי' קלא ורק חששא שמא גזזו זנבו' ע"כ כשיעיי' באודנא תו ליכא למיחש שמא לאחר זמן לא יגדל הזנב ויהי' ניכר שהוא ספק זה לא חיישינן דמסתמא הסי' שוים הם וכיון דזוטרי אודני מסתמא רב גנובתי' ובחדא סגי והכל נכון ואין ניגוד אמיתי למ"ב ולא סייעתא לדידי' זהו מה שנלע"ד בזה [עיין ח"ס או"ח סי' קפ"ג] ושלום למר ולתורתו עוד ינוב בשיבה טובה כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ הדש"ת. פ"ב יום א' דסליחות תקפ"א לפ"ק.

822

823משה"ק סופר מפפד"מ:

823

824זה תוכן גביית העדות:

824

825עדות ראשון התו' כ"ה העניך שי' הכרתי המת הנמצא בט"ע גמור ע"י עצמי לא בדדמי ולא ע"י סימנין כי הוא הנטבע קאפל הרש בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה גרינפעלד ומלבד הט"ע ראיתי בו [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו ומצאתי אותו לבוש במכנסים של צמר ובין הרגלים תפור עליו חתיכה של עור וגם חוטמו הי' עקומה:

825

826עדות של התו' מהו' קלמן טעללער תיכף כראותיו הכרתיו בט"ע גמור לא בדדמי ולא ע"י סימנין כי הוא הנטבע קאפל בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה גרינפעלד ומלבד הט"ע ראיתי בו [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו וגם חוטמו הי' עקומה:

826

827עדות של מהו' זלמן ראאב הי' אות באות כעדות של מהו' קלמן נ"י:

827

828עדות של ר' מרדכי דוד חזן דפה הגיד עדות אות באות כמו ר' העניך הנ"ל:

828

829עדות של ר' איצק בס דפה כאשר עמדתי בליל ג' בבית הצור תמים כאשר הגוי רחץ את הנמצא מיד כאשר הי' פניו נקי מטיט הכרתיו שזה המת הוא קאפל הרש בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה ג"פ וזה נודע לי בבירור גמור לא בדדמי ולא ע"י סימנין וגם ראיתי שחוטמו הי' עקומה הרבה וגם ראיתי [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו:

829

830וכל זה קבלנו במותב תלתא בתור' עדות גמור יום ד' י"ב מרחשון:

830

831תשובה

831

832אין ספק בעולם שראוי לסמוך על עדיות הנ"ל וסימני' הנ"ל בצירופן המה מובהקי' ולצרף גם ט"ע בגוף שלם וגם בפניו ואיתתא דא שרי' לעלמא אך יושיב ב"ד של ג' ויאמרו שהיא מותרת להנשא כמ"ש ב"ש ס"ק כ"ד ע"ש:

832

833הנה רושם למעלה מן העין ימין אפשר הוה סי' מובהק ואך כיון דלא צמצם מקום ממש כמו נקב בצד אות פלוני וא"כ לא יחשב אלא סי' אמצעי וחוטמו עקומה דהוה סי' מובהק אלא דרמ"א כ' עקומה הרבה וצריך שיעור ואולי אינינו כשיעור הראוי ולא הוה רק סי' אמצעי מ"מ אין ספק כי כל א' מהם הוה סי' אמצעי עכ"פ ובהצטרפם הוה סי' מובהק עיי' כל זה בב"ש סי' י"ז סקע"ג וס"ק ע"ד אלא שהגאון ח"מ מפקפק לצרף שני אמצעים ע"כ נצרף לזה עוד מה שכל חמשה עדים הכירוהו בט"ע ממש בצורתו וגופו ואיבריו וליכא אלא חששא דאישתהי ולהחולקי' על ר"ת דס"ל אע"ג שיש ט"ע בכל גופו וגם פניו שלם מ"מ אין מעידין באשתהי דלמא איתפח ואישתני ומ"ש השואל דהוה ס"ס דלמא לא אשתהי ואת"ל אישתהי דלמא לא איתפח דברים תמוהי' הם אטו אשיהוי קפדינן אשינוי קפדינן ואין כאן אלא ספק אשתני ספק לא אשתני מה לנו בשהייתו ותפיחתו אין אנו דנין אלא אי אשתני או לא והוא ספק א':

833

834האמנם בנימק"י כ' ס' תוך ג' ימים ס' אח"כ תלי' לקולא דספק איתפח חששא דרבנן היא ולקולא ודבריו צריכם ביאר מי הגיד לו שהוא חששא דרבנן והאשה בחזקת א"א והבעל בחזקת חי אבל הענין ספק אשתני לכאורה הי' לנו לומר על הצורה הזאת שנמצא בפנינו כאן נמצא וכן היתה מעולם כי כל הטומאת כשעת מציאתן וחזקה גדולה כאשר נמצא כן הי' מעולם ומהיכי תיתי לומר אישתני אלא קבלה בידי חז"ל כל מת רובם אחר ג"י צורתו משתני' וכריסו נבקעת א"כ כשהוא ודאי אחר ג"י דרוב צורות משתני' עדיף מחזקה דכן נמצא וכן הי' מעולם וכל זה בודאי אחר ג"י אבל בספק תוך ג' או אחר ג' יש לנו לומר שהוא תוך ג' והצורה היא כשעת מציאתה אלא שקשה לשקול זה נגד חזקת א"א ולו יהי' דאוקמה חזקה נגד חזקה והבא עלי' אינו בחנק מ"מ ספיקא דאוריתא איכא ואולי צירף לזה עוד דאוקמא גברא הנמצא בחזקת חי דמעיקרא והשתא מת וכאריכו' ט"ז ונה"כ בי"ד ואין כאן מקומו כי לא נצטרך לכל זה כי עכ"פ אחר שיש לזה הנמצא ב' סי' א' אמצעי שהי' בקאפל הרש ונבוא לומר שצורתו של זה שהי' לו ג"כ ב' סי' אלו נשתנית ג"כ לצורתו של זה שהי' ג"כ סימני' אלו זה ודאי מקרה אשר לא ימצא בא' מאלף ועדיף מכל סי' מובהק בעולם:

834

835והנה סימני מלבושים שהזכירו העדים אין בהם ממש דהוה סי' חיור וסומק אך בדברי הרב השואל נזכר שהאשה הכירה איזה מלבושי' בט"ע ובפרט הד' כנפות של ציצית וא"כ אם באנו לחשש שאלה ואפילו נאמר גם במלבושי של ציצית שייך שאלה או חליפין עם חברו צריכי' לומר שזה שיש לו רושם למעלה מעין ימין וחוטם עקומה החליף מלבושיו עם א' שהי' לו ג"כ ב' סי' אלו ואפי' למ"ש החכם צבי דזה הוה נפילה דחד דלא חיישי' הלא יש מפקפקי' נפילה דחד במקרה לא חיישי' אבל שאלה וחליפי' שאינינו במקרה והזדמן אלא בכוונת מכוון חיישינן וא"כ הכא ניחוש שבכוונת מכוון השאיל או החליף מלבושיו למי שהי' בגופו שני סי' כנ"ל מ"מ איך הזדמן במקרה שאותו שהשאיל לו מלבושיו ויש בו סי' אלו נשתנית צורתו לצורתו של זה אין לך נפילה דחד גדול מזה ולפ"ז אשה זו מותרת בלי ספק:

835

836אמנם אם נדון זה כמאבד עצמו לדעת מפני שהסיר טבעתו מעל ידו וגם שומר הגשר אמר ששמע קול הפלתו עצמו למים הנה ידוע להוי שאפי' הי' הערל הזה אומר שראהו נופל למים לא הי' בעדותו ממש לענין היתר עיגונא כיון דלא שהה כדי יציאת נפש לא יצאה מחזקת א"א דאורי' ומ"ש א' מהאחרוני' כיון שהפיל עצמו ומאס בחייו בודאי לא יצא דברים שאין בהם ממש הם כי אולי כי באו מים עד נפשו נתחרט ושב אל ה' וגלי אשפלוהו ויצא וברח לו וא"כ אין בעדותו שום תועלת אבל לשוי' מאבד עצמו לדעת יש לעיי'. הנה נמצא בספר נב"י סי' שגיאה במ"כ בא' כיוצא בזה ושוב נמצא א' מת ורוצה להתיר דהוכיח תחלתו על סופו והנה התם הי' לו שארי סברות להתיר אבל חלילה לעשות מזה שום סניף דהוכיח סופו של עצמו על תחלתו של עצמו אמרי' וה"ה בהיפוך אבל הוכיח תחלתו של זה על סופו של זה מהיכי תיתי ואבאר הנה זה שאמר הרי הוא עולה לגג ומפיל עצמו ועלה ונפל ולא ידענו אם הרוח דחפו או הפיל עצמו אמרי' הוכיח סופו של זה עצמו ותחלתו של זה עצמו על סופו של זה עצמו כיון שידענו שזה הוא בעצמו שאמר אעלה ואפיל עצמי וזהו בעצמו שנפל אמר שהפיל עצמו ולא דחפו הרוח אבל אם אמר אפיל עצמי ושוב נמצא איש א' מת נאמר הוכיח תחלתו על סופו שזהו אותו האיש שרצה להפיל עצמו ישתקע הדבר ולא יאמר גדולה מזה בשבועות מ"ו סוף ע"א האי מאן דנקיט נרגא בידיה וכו' ע"ש מ"מ בנידון זה שיש כאן סימני' מובהקי' שנמצא זה האיש שהסיר טבעתו ונמצא ראק שלו ונמצא קול הפלתו במים ואותו איש עצמו נמצא מת סמוך לשפת הנהר זה להוכיח שאיבד עצמו לדעת אעפ"י שלא נשאלתי על זה מ"מ משום יגדיל תורה כתבתי הנלע"ד ואחתום בברכה.

836

837משה"ק סופר מפפד"מ:

837

838העתק השאלה:

838

839על אודות האשה עגונה מרת רבקה בת כה' אברהם ז"ל מיישוב בעטלאן בגליל סאמאש אשר בעל נעורי' כה' חיים ליב ב"ה שמואל נטבע בערב שבועות העבור בנהר סאמאש שנכנס בספינה קטנה ללכת מעבר לנהר ועמו נער קטון ששמו מנחם מענדיל וגם ערל א' ספן ובאמצע הנהר נשבר המשוט וכאשר התחילו המים הזידונים לשאת את הספינה למרחוק אז פשט כה' חיים ליב הנ"ל קצת מלבושיו וקפץ לתוך המים כדי לשוט אל היבשה ואחריו קפץ ג"כ הערל הנ"ל והנער מענדיל הנ"ל נפל ג"כ לתוך המים אבל נעשה לו נס כי כהמות ים לגליו שטף המים השליכוהו להיבשה ושכב כמו שעה חדא כמתעלף אחר שבה נפשו אליו ובא לביתו וסיפר כל המאורע ואצל הטביעה הי' קצת נשים והם הלכו תיכף והרעישו כל בני הכפרים הסמוכים ויצאו לבקשם ולא נמצאו והנה ביום ב' י"ג סיון שהיא יום ט' לטביעתו נמצא איש א' על שפת הנהר והודיעו הדבר לאנשי הישוב בעטלאן ויצאו להתעסק עמו ולא הכירוהו כלל כי הי' נתפח מאוד רק מצאו בו סימנים כמבואר בהגב"ע שלפנינו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה כה' שלמה ב"ה ליפמאן והעיד בת"ע באליו"ע שכאשר נתעסק עם הנטבע הנ"ל ראה בו שלשה סימנים דהיינו ג' ווארצלין א' מגבו סמוך למפרקת וא' בפניו סמוך לאזנו וא' על מצחו והי' לבוש איין בלויא לייבל וכתונת קרוע אבל לא הכיר אותם מקודם אח"כ העיד כה' יעקב חייט שכאשר התעסק עם הנטבע הנ"ל ראה בו שני ווארצלין דהיינו א' מגבו וא' סמוכה לאזנו והוא יודע שהי' כ"כ ב' ווארצלין הנ"ל בהנטבע כה' חיים ליב הנ"ל אבל ווארציל השלישי אינו יודע וגם הכיר בטוב משיחה אדומה דהיינו איין רוט בענדל שהי' הכתונת שעליו קשור בו בבית הצוואר כי קודם שיצא משם כה' חיים ליב הי' אצלו והיתה המשיחה ארוכה וחתך ממנה קצת אבל את הלייבל אינו מכיר אם הי' של כה' חיים ליב הנ"ל עוד העיד כה' קלמן בר"ם כנ"ל שהוא ראה ג"כ הווארצלין הנ"ל בהנטבע הנ"ל אבל אינו יודע אם הוו בו מחיים רק את הלייבל שנמצא עליו הוא מכיר בטב"ע שהי' של כה' חיים ליב הנ"ל עוד העיד כה' יודא ארי' בר"ג שראה בו ג"כ ב' ווארצלין א' מגבו וא' סמוכה לאזנו אבל אינו יודע אם הי' בהחיים בכ"ה ליב הנ"ל עוד העיד כה' רפאל בר"ם שהכיר ג"כ את הלייבל שהי' של כה' חיים ליב הנ"ל ואת הווארצלין ראה ג"כ א' מגבו וא' על השלעף קטון ממנו אבל אינו יודע אם הי' בו מחיים ואינו מכיר רק הלייבל עוד העיד כה' יששכר ב"ה יודא שראה ג"כ בהנטבע הנ"ל ג' ווארצלין א' מגבו וא' על השלעף וא' על מצחו וגם הי' לבוש לייבל בלויא כנ"ל אבל אינו מכיר לא את הלייבל ולא את הווארצלין אם הי' בו מחיים:

839

840עוד העידו ה"ה כה' יודא ב"ה זאב והבח' יצחק ב"ה יעקב הנדון כי ביום ב' דשבועות הנ"ל שהי' יום ג' לטביעתו נכנסו שניהם לבית האשה העגונה רבקה הנ"ל ואמרה האשה וגם אמה לפניהם שבאם ימצאוהו ויעלוהו מן המים ידעו שבבעלה וחתנה הנ"ל היו בו שלשה יוארצלין הנ"ל כ"ז הוגבה כדת וכהלכה פה בעטלאן הק' יצחק שמיד. הק' נחמן ג"ץ. הק' דוד בר"י:

840

841תשובה

841

842החיים והשלום יחדיו יהי' תמים והי' לאחדים על ראש ידידי וחביבי הרב המאה"ג החרוץ ושנון לו מלתעות כפירים כאריות ונמרים המופלג ומפורסם כערוגת הבשם גן הדסים גל אגוזים כקש"ת מה"ו יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק ק"ב ומדינת זיבען בערגן יע"א:

842

843בימי מועד העבר הגיעני נעימת ימינו נידון עגונה א' ופר"מ צלל במים אדירים בסוגי' דע"א במלחמה ר"פ האשה שלום ושמתי עיוני עליו ואמרתי לבאר הסוגי' בעזה"י ע"ד הפשוט עפ"י דרכן של הראשונים ז"ל ואניח הפלפולים אשר אינם הולכי' על דרך אשור ודי לי אם אחזור על דברי הראשונים ז"ל כמ"ש רמב"ן ריש דיני דגרמי שלו ושוב אח"כ נראה מה יהי' בשריותא דעלובתא דא ומה' אשאל יעזרני ויצילני מכל מכשול וטעות וירחני מתורתו נפלאות כדכתי' אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא:

843

844ואומר בשיטה זו דע"א במלחמה יש כאן שיטות שתים שהן ד' שיטת התוס' והרז"ה ושיטת רמב"ן אליבא דרי"ף ושיטת רא"ש לרי"ף ז"ל ובתוך הדברים נכללים גם דברי ה"ה שברמב"ם:

844

845שיטת תוס' דהאי בעי' היא אי ע"א משקר או לא והוא דודאי שום ע"א לא יאמר בדדמי ולא יאמר מת כ"א מת ודאי כי מה לו לומר דבר שאינו ברור אם אינו רוצה לשקר אך האיבעי' הוא הואיל ובכל התורה בממון וערוה אין ע"א נאמן וס"ל לתוס' משום דחשוד למשקר והכא בעדות אשה נאמן ומספקא להש"ס אי נאמנתו משום דהכא חזקה שאינו משקר משום דמילתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי אינשי וא"כ שוב אין חשש בדדמי ולא בעי למימר וקברתיו או דלמא עיקור הימנותי' בצירוף אשה דייקא וע"כ אי אמר וקברתיו היא דייקא על קברתיו אבל אי יאמר מת נהי שהעד אינו אומר בדדמי מ"מ האשה לא תידוק אלא על לשון זה וכיון שתשמע שהי' במלחמה תאמר שנספה במלחמה ולא תידוק אבל כשעד אומר וקברתיו גם היא תידוק על ככה:

845

846ואין רחוק בעיני דגם דעת רש"י כן והא דכ' רש"י ששניהם העד והאשה יאמרו בדדמי יש ליישב עפ"י שיטת פני יהושע ריש גטין ובקידושין ס"ג ע"ב דע"א לא משום דמשקר דלא נחשד על כך אלא משום דאומר בדדמי ואינו רוצה לומר כבשמעתין דיש במה לתלות זימנין דמחו לי' בגירא וכו' אלא אפי' בכל מילי כל דבר שאין גמר המעשה על ידו אלא דיבורא בעלמא אמר אומר בדדמי בלי דקדוק בדבריו אפי' ליכא למתלי בדבר אמנם היכי דמדקדק העד כגון אי אמרי' משום מילתא דעביד לאיגלוי לא משקר ומהימן אז אפי' היכי דאיכא למיטעי כגון במלחמה נמי מהימן ואשה בעדות מיתת בעלה ממוצע בין שניהם דהיכי דליכא מידי למיתלי מהימנת ולא אמרי' בדדמי והיכי דאיכא למיתלי כגון במלחמה צריכא למימר וקברתיו עיי' היטב בפ"י שצ"ל כן כוונתו והנה כי כן הכא איבעי' לי' אי מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלוי ואינו אומר בדדמי אפילו במלחמה או לא מהימן ואמר בדדמי אפי' בלא מלחמה רק משום דהיא דייקא וא"כ בעי למימר וקברתיו דאל"ה היא תיתלי בו ושניהם אמרו בדדמי ולא פליגי רש"י ותוס' בשמעתין אלא בטעם ע"א בעלמא דתוס' ס"ל דחשדינן למשקר ממש ושמא שכור הוא מבעל דבר ויוצדק זה טפי לגי' זימנין דסני' לי' ולרש"י לא מהימן בעלמא משום דאומר בדדמי אבל בשמעתין ליכא פלוגתא ביניהם:

846

847והמעיין בדברי ר"י שבמרדכי יראה לשיטה זו לא חש בעל האיבעי' לבדדמי אלא בין מת לחי דאיכא מידי למיטעי והיינו על ידי גירא או גלי הים שעברו עליו בודאי מת אבל בהיכר צורה לא שייך בדדמי אפי' במלחמה ובמים ויע"ש ויבואר לפנינו בעזה"י

847

848והנה בעי למיפשט משני ת"ח וכ' תוס' ס"ד שראו הנשים שטבעו ולא שהעלום ולכך אמרו בדדמי ולפי שיטה הנ"ל מה שסיימו ולכך אמרו בדדמי לאו אהני נשי דמסהדי קאי שהם יאמרו בדדמי דהא טעמא משום דמשקרי הוא אלא אנשותיהן של ת"ח קאי דלא דייקי ויאמרו בדדמי שמת ובאמ' לא מת דמה לי גלי ים או מלחמת גירא ורוממא והנה י"ל בכאן ב' אופנים בפי' הפשטן או דהוה ס"ד דמיירי דהני נשי דמסהדי לא הזכירו שיעור יציאת הנפש דהא דבעי' שיזכיר שיעור יציאת הנפש היינו למסקנא דבעי וקברתיו אבל להס"ד דלא בעי וקברתיו ה"נ באומרו מת במים סגי דמסתמא שהה שיעור יציאת הנפש וסברא זו רמוזה בפ"י בה"ה במשאל"ס וא"כ להס"ד ה"א דהני נשי לא הזכירו יציאת הנפש רק מת במים והתיר נשותיהם ש"מ לא בעי וקברתיו והו"מ למדחי דאמרו ששהו כדי י"נ וכיון שהזכירו שיעור י"נ גם נשותיהם יחקרו אח"ז אלא דבלא"ה צריך לאוקמי באסקינהו משום ותסברא משאל"ס ופי' כיון דאסקינהו הוה כמו וקברתיו ונשותיהם דייקא ויחקרו אח"ז וא"כ תו לא צריך להזכי' שיעור שהי' כיון דאסקי' ולא נדד כנף כמבואר בראשונים:

848

849א"נ י"ל דמיירי שאמרו שהינו שיעור י"נ ואנן דחיישי' בע"א למשקר והאשה דתידוק טועה בדמיון שיעור אריכות זמן יציאת הנפש בשלמא כשיאמר קברתיו או אסוקינהו והאשה תידוק ותחקור גם על הקבורה או על העלאה מהמים שוב אין לה במה לטעות אבל שיעור י"נ יש לה במה לטעות:

849

850ועכ"פ בעי' ש"ס למיפשט לקולא ודחי דהא בלא"ה מיירי באסוקינהו והוה כמו וקברתיו ולא איפשטי' איבעי' לא משמעתן ולא מעובדא דדגלת (אע"ג דהתם נמי ע"י ע"א הי' דבכל הספרי' כתיב עפ"י שושבינה או כתיב ציון על היו"ד דשושביני' ומעלתו לא עמד ע"ז וכ' מ"ש) מ"מ לא איפשטיא איבעי' דהתם בדגלית נמי אסוקינהו והוה כמו וקברתיו ולא איפשטיא איבעי' ובעי וקברתיו אלא כיון דאמר ש"ס דמיירי במשאל"ס ואסקוהו הוצרך לברר איך הכירוהו בשלמא בראוהו חי במלחמה ומת וקברו מוכיח עליו או ראוהו חי ונפל למים הרי ידעו ומכירו אך בנפל למשאל"ס אפי' ראוהו חי ונפל מ"מ דלמא האי אזיל לעלמא והאי אחרינא הוא כדלקמן בסוגי' דשומשמי משו"ה הוצרך הש"ס להוסיף וחזיוהו לאלתר והכירו בט"ע ובזה לא חיישי' דהאשה דייקי בדדמי דכבר כתבתי שכ' המרדכי שאין לומר כן אלא ממת לחי שיש לה במה לטעות אבל מדמיון צורה לא מיירי אלא האשה תידוק באמת וא"כ סגי בהא דחזיוהו לאלתר. ושוב אמר ש"ס ואמרי סימני' וכ' המרדכי ורוב הראשונים דהוה וי"ו המחלוקת או סימני' פי' א"נ לא חזיוהו לאלתר ולא סמכי אט"ע אלא אסימני' דלא עלי' דט"ע סמכי' אלא אסימני' והשתא לא נחית ש"ס באי אלו סימני' מיירי אי מובהקי' או סימני' אמצעי' דאין כאן מקומו של דין זה אלא סימנים המועילי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ואין כאן מקום לומר דמיירי בצירף ט"ע עם סימני' כמ"ש תוס' דז"א דהא מיירי בא"נ ע"י סימני' בלא ט"ע דלא הוה לאלתר או דהוה מכה וליכא אלא סימני' בלא ט"ע וע"כ דמיירי בסימני' המעולים. ומפי' רש"י נראה דהוה מפרש א"נ דמיא לא צמתי וליכא למיסמך אט"ע אפי' לאלתר ומיירי בהיכר ע"י סימני' ולפ"ז לקמן למסקנא לקמן דמיא צמתי לא בעי הכא סימני' ומיהו למאי דמסקו תוס' סוף ד"ה וקאמרו וכו' דהכא מיירי שאין פרצופו שלם אלא אכלו כוורי א"כ איכא מכה ומרזו א"ש פירש"י בלא"ה וה"ק או דגופם שלם הי' וחזו לאלתר בט"ע א"נ אכלו כורי והכירום בסי' והשתא בין לפי' המרדכי בין לפירש"י הלכה דבעי' אסקינהו אבל סי' לא בעי' אי חזוהו לאלתר דאט"ע מהימן העד והאשה דייקי בו שפיר:

850

851ולא שייך הכא שיטת הר"י דמייתי הרא"ש והוא שיטת רז"ה לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה דהא לא מספקינן כלל שהע"א יאמר בדדמי אלא שמשקר ומה לי ראה או לא ראה אלא שהתוס' ס"ל דהני לישני פליגי לדינא דללישנא קמא סמכי' אע"א בט"ע אפי' ראה הטביעה וללישנא ב' חששו שמא יאמר בדדמי הואיל וראה הטביעה דאע"ג דלענין דמיון שבין מיתה לחיים לא מספקי' בע"א רק שמשקר אבל לא שיאמר בדדמי מ"מ לענין טביעת עין חייש לישנא בתרא אע"א גופי' שטעה בדמיונו אי נמי י"ל לב' הלשונות טועה בדמיונו רק לל"ק מיירי בראה הטביעה וסגי בט"ע כדחזיוהו לאלתר וא"נ לא מהני לאלתר משום שראה הטביעה ויהיב סימנא וכו'. ולפ"ז כ' תוס' בסוף דבריהם דאפילו מיירי בסי' אמצעי וסי' לאו דאורי' מ"מ הכא שהעד הכירו לאלתר בט"ע וזה אנו מאמינים לו ע"י דייקת האשה שתידוק שמצא איש שדומה בדמיונו לצורת בעלה אלא דחיישי' דטעה בדמיון הדומה לזה הדמיון לזה מצרפי' סי' האמצעי דאיך אירע במקרה שאותו שהי' לו דמיון קרוב לפרצוף של זה הי' לו ג"כ סי' אמצעי כזה ומבין שניהם נעשו סי' מובהק:

851

852ופר"מ כ' בכוונת תוס' דבר שכליי לפי הבנתו בבית שמואל סק"ע דלמ"ד סי' ל"ד אם נישאי' ל"ת וחלילה לומר כן אלא הכי קאמר כיון דלרי"ף לאו דאורי' א"כ לא תנשא לכתחלה ואם נישאי' לא תצא דהא איכא מ"ד סי' דאורי' אבל לאותו מ"ד דסי' ל"ד פשיטא דתצא והשתא כתבו תוס' דר"ח חייש לחומרא דלישנא בתרא דבעי' סי' ואנן לא נהיגי כן אפי' בראו הטביע' ע"כ כ' תוס' לחלק בין פרצופו שלם או לא:

852

853ב שיטת ופי' הרז"ה קרוב מאוד להתוס' הנ"ל אלא דס"ל דעיקור איבעי' הוא אעד בעצמו שיאמר בדדמי וכל הטעיות שוין בספק זה שיטעה בין מיתה לחיים ובין שיעור יציאת הנפש לפחו' מכשיעור בין דמיון פרצופו של זה לשל זה וכל זה בראה וידע המלחמה או הטביעה דאל"ה לא ס"ד שיאמר ע"א בדדמי ובעי למיפשט משני ת"ח והתם בודאי ראו הטביעה דאל"כ למה הוזכר טביעה כלל לא ה"ל למימר אלא מעשה ונמצאו ב' ת"ח והתיר רבי נשותיהם ע"פי נשים בשלמא לקמן גבי דגלית הוצרך להזכיר הטביעה לומר שידענו שהי' כבר ה' ימים מעת הטביעה ולעולם אפשר האי שושבי' לא ראה ולא ידע הטביעה ברם הכא בעובדא דת"ח לאיזה צורך הוזכר הטביעה או לא שזה גופי' הי' עדותו של נשים שראו ספינה שטבעה ולמסקנ' אסקוהו קמיהו ג"כ ולפ"ז פי' הש"ס הכי ותסברא משאל"ס נינהו אע"כ אסקוהו קמיהו והשתא יש לספק אי חזיוהו לאלתר ובט"ע הותרו ואיפשיט לקולא או דלמא ע"י סי' ולחומרא ולא איפשט איבעי' ולחומרא דע"א חיישי' שיאמר בדדמי בכל מילי הן בין מיתה לחיים והן בשיעור י"נ והן בדמיון היכר פניו:

853

854שיטת הרי"ף כמו שהבין הרמב"ן במלחמו' ה' ובחי' ליבמות דפשיט דע"א בעי וקברתיו דאפילו ב' עדים בעי' וקברתיו כדמסקינן באשה עצמה אך האיבעיא היא אחר שכבר אמר וקברתיו אי חיישינן למשקר וצריכי' צירוף דייקת האשה והיא לא תידוק אלא אי מת ולא אקבורה וה"ה דאיכא למיבעי אכל מיני בדדמי שאפי' הע"א יפרש דבריו אולי משקר והיא לא תידוק כולי האי ותסמוך במה שיכולה לתלות ובעי למיפשט משני ת"ח דהוה ס"ד דלא אסקוהו ואשיהוי שיעור י"נ המנוהו ש"מ ע"א לא משקר ודחה שאסקוהו היינו וקברתיו וחזיוהו לאלתר בט"ע ואמנם במה הימנוהו במה שאמר ג"כ סימן ממוצע שא"א שידע האדם הא סימנא כ"א מי שהתעסק עמו במיתתו ומטלטלו ממקום למקום והשתא לא אדיוקא דאשה סמכי' כמו בשאר ע"א אלא אסימני' סמכי' כמו שמחזירי' אבדה בסי' דכתי' דורשהו שלא יהא רמאי ובמאי דרשינן שאינו רמאי ע"י שאומר סימני שמלה למר מובהק ביותר ולמר אמצעי ה"נ אומר סי' או מובהק אי סי' ל"ד או אמצעי אי סי' דאוריית' ובלבד שיהי' במקום מוצנע שאין דרך שידע אותו הסי' אלא המכירו תכריכיו ומזה נדע כי אמת נכון הוא דאסקי' וקברו להאי גברא ולא צריכי' לדייקא דאיתתא אלא דבמלחמות ה' לא הבנתי כיון דע"כ בעי' סימנא א"כ תו לא צריך ט"ע וחזיוהו לאלתר למה לי וצריך לפרש כמו שפרשתי בהרז"ה הנ"ל דהוא מלשון דחיית הש"ס והכי קאמר אסקוהו ולא ידענא אי מהימן וסגי בחזיוהו לאלתר או לא מהימן ובעי נמי סי' במקום מוצנע אמנם בחי' רמב"ן שנדפס בטעות וצריך הגה' משמע קצת דמיירי באיש מארץ נכרי' שלא הכיר זה מעולם ומצייר לפנינו צורת פרצופו של זה כדמותו וכצלמו א"נ סי' במקום מוצנע וכנ"ל ושניהם הוה לסיועת העד שלא יצטרכו דיקותה של אשה ולא איפשטא איבעי':

854

855וס"ל לרי"ף דאיפשטא איבעי' בעובדא דדגלת דהי' ע"י שושבינו שיודע צורת פרצופו וגם סימני מוצנע שלו וכדאמרי' לקמן בסוגי' דמאן דעייל ונפיק לא מהימן בסימנא וה"נ שושבין לא מהימן בסימן מוצנע ואפ"ה הימני' רבא ברי' דר' יוסף בר חמא ש"מ לרבא גופי' פשיטא לי' דע"א לא משקר מבריתא דכרכום ובשמעתי' רבה בר נחמני בה"י גרסי' הא הוה בעי למיפשט מבריתא דמדינה משובשת בגייסות ולא עלתו בידו ואיהו פליג עם ר"ח בשומשמי' אבל לרבא תלמידו פשיטא לי' מבריתא דכרכום דע"א מהימן ובפרט שיאמר וקברתיו או אסקי' שנדע שלא אמר בדדמי ושוב נאמן בכל דבריו אע"ג בע"א בקטטה לא איפשטא איבעי' ולא מהימן משום דאיכא קטטה שמא שוכרתו אבל בעלמא לא ניחיש להכי ואין לומר כדחיי' הרז"ה דלמא עובדא דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה דז"א כיון דלא מטעם חשש בדדמי אתאינן רק משום שמשקר א"כ מה הפסד יש בראיית הטביעה ולשיטה זו צריך שיאמר וקברתיו ושיהוי י"נ ואסקוהו וכדומה אבל מהימן הוא בכל דבריו אפי' בלי סי' במקום מוצנע לענין סימן איפשטא האיבעי':

855

856ד שיטת הרי"ף על פי פירושו של הרא"ש דהאיבעי' היא אע"א אי אפי' וקברתיו לא בעי דמילתא דעביד לאיגלוי לא משקר או אפי' וקברתיו לא מהני משום דהאשה לא תידוק ודלא כרמב"ן דפשיטא לבעל איבעי' דבעי וקברתיו וכמ"ש נימוק"י לא כן אלא בהצד דמילתא דעביד' לאיגלוי' לא משקרי אינשי לא בעי וקברתיו אבל לאידך צד לא מהני וקברתיו וס"ל נמי דלאו דוקא וקברתיו אלא כל ספיקא דשייך בהו בדדמי שוין בענין זה לכן בעי למיפשט משני ת"ח מדמיון שיעורים דהכל חד ולמסקנא לא איפשיטא בשמעתין אלא מעובדא דדגלת ומהתם לא איפשטא אלא דסימני' לא בעי אבל אסוקינהו בעי והיינו וקברתיו והוא דרך אמצעי דוקברתיו בעי ומיהו מהני ועיי' תשו' הר"ן וס"ל לרי"ף למסקנא הזאת ה"ה בשני עדים בעי' וקברתיו ועל זה הקשה הרא"ש הא להס"ד כל הדמיונות שוים הם וספק דוקברתיו וספק שיעור י"נ שוים הם ומשו"ה פשיט משני ת"ח ולהרי"ף גם בשני עדים הי' הספק א"כ מאי צריך לומר מאה נשי כחד גברא אפי' אי הוה כתרי גברי הי' מקום למיפשט דלא חייישי' לבדדמי כלל והראב"ד ס"ל אפי' בחד לא בעי וקברתיו מעובדא דחסא ועל זה הקשה הרא"ש הא למסקנא שאני ספק וקברתיו דמחמרי' משא"כ בספק שיעור י"נ וכיון בעובדא דחסא דבאמת לא אסקי' דהא אכלי' כורי וע"כ שהה שיעור י"נ רק דטעה בדין משאל"ס ואי הי' יש להן סוף הי' מותר לכתחלה משום דשהה שיעור י"נ ולמסקנא אין הדמיונו' רק וקברתיו בעי:

856

857שוב כ' הרא"ש ומייתי שיטת הר"י שבתוס' ודברי ר"ח לשיטתיהו אע"ג דלשיטת הרי"ף דס"ל להרא"ש כוותי' לא נפקא מיני' מידי מ"מ נילף מהר"י כי היכי דלדידי' היכי דלא ראה הטביעה לא חיישי לבדדמי ולא בעי סי' נהי להרי"ף בלאה"נ לא בעי סי' מעובדא דדיגלת מ"מ נחתינן דרגא לדידן אפי' לאלתר לא בעי כשלא ראה הטביעה דהא למסקנא העד נאמן ורק חיישי' לבדדמי בעד ובעי וקברתיו או אסקינהו וחזי' לאלתר וי"ל כשלא ראה הטביעה לא בעי לאלתר אלא שהקשו על הרא"ש א"כ ס"ל להרא"ש סברת הר"י א"כ מוכח מדיגלת דבעי לאלתר אפי' בלא ראה הטביעה כמ"ש הרז"ה וצ"ל דהרא"ש ס"ל דכשנמצא ולא ידעי' זמן טביעתו תלינן מסתמא שהוא אחר ג"י וא"כ גם בעובדא דדיגלת לא הוה צריך להזכיר הטביעה אלא א' נמצא אגישרא והותרה אשתו ע"י שושביני' ואי משום להודיע שהי' אחר חמשה ימים הא בלאה"נ תלינן שהוא אחר כמה ימים אע"כ התם נמי איירי בראה הטביעה ומשו"ה בעי התם לאלתר ואפי"ה לא בעי סימני' וא"ש:

857

858אמנם הטור וכן ברמזי' נקיט חומרי מתניתא דאם לא ראה לאלתר ואין בו סי' בעי תרתי לטיבות' א' שלא ראה הטביעה ב' שיהי' גופו שלם דלהר"י לא מהני שלא ראה הטביעה אלא לשלא בעי סימנים אבל לאלתר בעי דהרי לשיטת הרז"ה וסיעתי' האי דדגלית מיירי בלא ראה הטביעה ואפי"ה הוה בעי לאלתר וע"כ התם נשחת קצת הפרצוף ולהרא"ש אפשר לא ס"ל האי חילוק בין שלם לחבול אלא בין ראה ללא ראה והאי דדיגלת מיירי נמי בראה וכמ"ש לעיל בשיטת הרא"ש ע"כ החמיר ובעי תרווי' לא ראה ושלם בפניו אז לא בעי סי' אפילו לא ראה לאלתר:

858

859וראיתי מ"ש פר"מ אדברי ח"מ בתשובתו שכ' דפלוגתת הפוסקי' הוה כב' כיתי עדים ומוקמי אשה בחזקת א"א ופקפק פר"מ דעדי' מכחישי' אהדדי לגמרי זה אומר מת וזה אומר חי הוא אבל הפוסקים לא מכחשי לגמרי דאפשר גם להמחמירי' שאין לסמוך על עדות כזה מ"מ אפשר שהוא מת יפה כתב וראוי למי שאומר' ויעיי' בית שמואל סקמ"ז וקונטרס עגונה סי' רכ"ו אך מ"ש פר"מ עוד דתרי ותרי עדים גרועי משום דאיכא חזקת א"א טפי מבפוסקי' נהפוך הוא ספיקא דתרי ותרי קילא דכת ראשונה מפקא מחזקה לגמרי יעיי' עירובי' ל"ה ע"ב בש"ס ורש"י ותוס' ויעיי' שיטת רבנו יצחק ב"ר ברוך שבתוס' כתוב' כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' ואפי' לא קיי"ל הכי מ"מ הסברא דעדי' עדיפי מדייני':

859

860עד כה הארכתי לפרש הסוגי' העמוק' הלזו ולבאר כל שיטות הראשונים אחר שעיינתי בתשו' הר"ן והריב"ש ומהריב"ן לב ובתשו' מה' בצלאל אשכנזי ומ"ב וכדומה גדולי האחרונים ודברי יש"ש דיבמו' ולא הלכתי אחרי החדושי' לילך בדרך מרחוק וגדולות ונפלאות שרוב הדרכי' האלו בחזקת סכנה ואין בהם מצוה לפסק הלכה:

860

861ואמנם בנידון שלפנינו הצורך מעט מכל פלפולא הנ"ל ואומר האם אמנם דאין מעידי' על השומא שעשוי' להשתנו' ומצוי בבן גילו וגם על צמצום מקום יפה כ' פר"מ שאין זה צמצום המועיל כמו נקב בצד אות פלוני וגם בלא"ה כבר כתבתי במקום אחר דאי לא חזיוהו לאלתר ונשתנה ונתפח א"א לצמצם מקום משום דעור פניו נמשך למעלה למטה ונשתנו מקום הסימני' המצומצם ואין לסמוך על זה כלל כ"ש הכא שנתפח בפנינו:

861

862ומה דנ"ל בשריותא דהאי עלובתא די"ל מנין ויחוד מקום הוה סי' כגון בשומשי' דאמר הכא והכי הוה ובחביתא רמיין אי לאו דהך חושבנא רגיל הוא בשומשי' שבחביתא הוה מנין שבאותו מקום סימן כמ"ש תוס' ד"ה איתרמוי איתרמי לי' וכו' יע"ש ובמ"ש תוס' ב"מ כ"ג ע"ב ועיין ב"ש סקנ"ה וע"ב ובט"ז ססקי"ח מבואר דמנין במקום ידוע ממש הוה סימן מובהק לכ"ע וגם שם לא פליג אלא משום שהסי' במנין אנשים ששים אנשי' ושמא נתחלפו אבל בנידון שלפנינו שהי' מנין שלשה שומים במקום ידוע ומכ"ש בשלש' מקומות מפוזרים ידועי' בהא כ"ע מודים דמנין ומקום כזה הוה סי' מובהק לכ"ע בלי ספק ולא יחלוק הרמב"ם ושום פוסק למעיין היטב בטענותיו של ט"ז ומכ"ש דאיכא פוסקי' טובא דמקילי' לגמרי דמנין הוה סי' מובהק והכא איכא תרי סהדי כ"ה שלמה בכה' ליפמאן וכה' יששכר בן כה' יודא שראו ג' ווארצלין בג' מקומו' ידועי' הנ"ל ובשגם כי א' מהם בגבו שהוא במקום מוצנע שאפי' ע"א מהימן כה"ג להרי"ף ורמב"ן ולכאורה הי' עדות זו כדי להתירה לגמרי בלי שום פקפוק:

862

863אלא דיש לעיין דהא ביבמות ק"כ לחד לישנא ס"ל לרבנן אין מעידי' על השומא משום שמצוי בבן גילו ולחד לישנא משום שעשו' להשתנו' ונ"ל דנפקא מיני' בין הני לישנא כנ"ל באם אין הסי' בהשומא עצמה אלא במספרם ומקומם דמשום עשוי' להשתנו' ליכא ומשום שמצוי' בבן גילו איכא דפירש"י שנולד עמו במזל א' וא"כ אותו מצוי בו השלשה ובאותן המקומות ממש ולכאורה משמע מהרמב"ם פי"ג מגירושי' הלכה כ' דהלכה כלישנא בתרא דלא אמרי' מצוי' בבן גילו מדכתב אין מעידי' על הסי' אפי' שומא מדכ' אפי' אי אמרת בשלמא דריעותא דשומא משום עשוי' להשתנו' הוה רבותא אע"ג דשומא בעצמו הוה סי' מובהק ביותר מ"מ הואיל ועשוי' להשתנות חזר להיות אינו מובהק מכ"ש סי' אחרים שאינם מובהקים בעצמותן אלא אי אמרת ריעותא דשומא משום שמצוי בבן גילו וא"כ אין לך אינו מובהק יותר משומא דשארי סי' שנולדו ע"י סבות מתהפכים כל חלי וכל מכה וצלקת פשיטא שאינם מצויים בבן גילו וא"כ מאי אפי' שומא אע"כ ס"ל לרמב"ם לישנא בתרא עיקור ולא תלינן במזל ואפשר דזה תלי' בפלוגתא דמס' שבת קנ"ו ע"א אי מזל שעה גורם אי מזל יום ולעולם הלכה כריב"ל בכל מקום דאמר מזל יום גורם ולא מזל שעה וא"כ י"ל הך לישנא דאמר מצוי בבן גילו היינו למ"ד מזל שעה גורם י"ל כל הנולדים באותה הרגע המזל פועל בהם ככה אבל למאי דקיי"ל כריב"ל דשעה אינו פועלת אלא היום וכי ס"ד כל הנולדים ביום א' יהי' סי' שומי' שלהם שוים בתמיה אע"כ ליתי' להנ"ל ומשו"ה לא פסק הרמב"ם להך לישנא וא"כ מנין הווארצלי"ן ומקומם הוה סי' מובהק לכאורה אלא שאין לעשות מעשה על סברתי מדעתי עד שנמצא צירוף התירים אחרים:

863

864והנה ביבמות וב"מ אמרי' אב"א גופו ארוך וגוץ וכליו חיישי' לשאלה אב"א בחיורי וסומקי וסידור הש"ס צ"ע קצת דה"ל לסדר בתחלה ארוך וגוץ וחיורי וסומקי דדמיא להדדי והדר ה"ל למימר וא"א כליו אפי' סי' מובהק חיישי' לשאלה ועוד מה"ת לפרש גופו בסי' גרועי' ארוך וגוץ וכליו בסי' מובהק ומשום שאלה אדרבא הי' לנו לומר כליו דומיא דגופו בסי' גרוע אבל סי' מובהק לא חיישי' לשאלה ועוד דכבר עמדו קדמוני' והקשו אלישנא דחיורי וסומקי דה"ל מתני' זו ואצ"ל זו השתא סי' בגופו לא כ"ש בכליו ובלאה"נ חיורי וסומקי משנה שאינו צריכא היא ואיך יעלה על הדעת שיהי' סי' שזה לבוש מלבוש לבן פשיטא שאין כולי עלמא מלובשי' במלבושי' בצבעי' שוני' זה לבן וזה אדום ואיך יכנס זה בגדר סי' בשלמא ארוך וגוץ י"ל ארוך יותר מן הראוי ומורגל וכן גוץ וקמ"ל אפ"ה לא הוה דהרבה ב"א כן הוא אבל חיורי וסומקי מה שייך הרבה בני אדם מלובשי' כן הלא כולי עלמא מלובשי' כן ואין כאן שינוי שיהי' להיכר וסימן גם יל"ד דלא ה"ל להאריך בחיורי וסומקי ורש"י מאריך עוד שחור לבן אדום ובקיצור ה"ל למימר כליו בציבעא:

864

865עכנלע"ד אה"נ לא יעלה על הדעת שצבע המלבוש יהי' סי' בשום אופן שבעולם אך מיירי שאומר מלבושו העליון הי' לבן ושתחתיו אדום ומכנסיים שחורי' וכדומה וה"א צירוף אלו הצבעי' הוה סי' והיינו חיורי וסומקי דקאמר ש"ס ולבן ושחור ואדום דפירש"י וקמ"ל דהרבה בני אדם יש להם צירוף כזה ג"כ והשתא לא הו"מ לסדר תחלה חיורי וסומקי והדר ואב"א חיישי' לשאלה דאז הוה מפרשי' ואב"א חיורי וסומקי בהדדי אה"נ דהוה סי' אלא חיישי' לשאלה דז"א דאי חיורי וסומקי הוה סי' תו לא חיישי' לשאלה דכל מלבושיו לא מושיל אינשי כידוע סברא זו וע"כ לא השאיל אלא א' או ב' ממלבושיו הלבנים או האדומים והנה זה הנמצא חיורי וסומק צ"ל הסומק השאיל לו והחיורי הי' לבש מעצמו וצריכי' לנזדמין להשאיל סומק שלו לבעל לבן כדי שיהי' שוה עם שלו סומק וחיורי וזה לא אמרי' ולא חיישי' לשאלה בכי האי גוני דהוה שאלה דיחיד ויעיי' ס' זו תשובת חכם צבי ומשו"ה אמר תחלתה ואב"א חיישי' לשאלה ומיירי בסי' מובהק באחד ממלבושיו כגון נקב בצד פלוני א"נ טב"ע במלבוש אלא חיישי' לשאלה ולהאי לישנא חיורי וסומקי בצירוף הוה סי' מובהק ועוד אפי' לשאלה לא חיישי' גבי' כנ"ל שוב אמר לישני אחריני לשאלה לא חיישי' בסי' מובהק אפי' במלבוש א' והכא בצירוף חיורי וסומקי לא הוה סי' מובהק כנלע"ד פי' הסוגי':

865

866ובנידון שלפנינו יש כאן שני עדים שהכירו בט"ע את הלייבל שהי' לבוש ה"ה כה' קלמן וכה' רפאל שהכירו בט"ע לייבל שלו שהי' בלויא והכירוהו בט"ע וע"א כ' יעקב חייט מכיר בט"ע את משיחה אדומה שהי' נקשר בכתונת בבית הצוואר ושהיתה ארוכה וחתכה וקיצרה בביתו טרם נסיעתו ואפי' י"ל ע"א בט"ע אומר בדדמי ולרי"ף אפשר אפי' בשני עדי' הכא דאיכא נמי סימני' עכ"פ אע"ג דהשתא עסקי' אי סי' דשומא מצוי בבן גילו מ"מ הא כ' תוס' אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ מועילי' לצרף לסמוך על דמיון ט"ע וע"ד שפרשתי לעיל כונת התוס' ומכ"ש הכא שסי' א' במקום מוצנע בגבו דמועיל טפי לידע שאינו משקר וא"כ אחרי שיש לנו ט"ע בב' מלבושיו א' בלויא וא' סומק ואותן שראו הטביעה ראו שפשט מלבושיו ולא השאיר עליו אלא זה הלייבל והכתונת וכל כליו לא מושלי אינשי ורק שהשאיל את הלייבל למי שהי' לו ג"כ משיחה אדומה בט"ע כזו זה לא חיישי' ומכ"ש שצ"ל שהשאילו לבן גילו שיש לו ג' שומים במקומ' הללו ממש והי' לו ג"כ משיחה אדומה בכתונת שלו או השאיל משיחה אדומה למי שהי' לו לייבל שיש לו ט"ע כזה בודאי הוא חשש רחוק מאוד ועכ"פ מועיל לצירוף מנין ג' שומים בג' מקומות ידועים שקרוב לודאי שמעיקור הדין אלו לבדם מועילי' להתיר:

866

867והנה פלוגתת רמב"ם ורמב"ן ידוע דרמב"ם בפי' המשנה ספ"ג דגיטין מפרש ספינה שאבדה בים שנותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים היינו שאבדו משיטי' וכלים הא נשברה ממש כבר אין לה חזקת חי כלל ולרמב"ן אבדה היינו נשברה ונותני' חומרי חיים וחומרי מתים משום שאפשר שינצלו אנשי' ע"ג דף הא משמע מזה כשנטבעו ממש בתוך המים וכיסה עליהם כמים לים מכסים שוב אין לה חזקת חיים ולע"ד משיטת שניהם יש ללמוד כדעת הסוברי' דבמים שאל"ס לא בעי' שיהוי כדי י"נ מן התורה וכן משמע להדי' למעיי' בלשון חי' רמב"ן בעובדא דב' ת"ח ועיי דברי ה"ה גבי משאל"ס פי"ג הלכה י"ט ובכ"מ ד"ה עד א' אומר וכו' ע"ש דלפע"ד הנוסחא מים שיש להם סוף בעי שיהוי ולא מים שאל"ס ועיי' מ"ש לח"מ סוף הלכה וכו' והנלע"ד כתבתי וטעמא רבא איכא דאי במים שאל"ס בעי מן התורה שיעור שיהוי א"כ לא תועיל שיהוי כלל דכיון שעלו עליו המים וכיסוהו לא ינוח במקום ההוא כי יובילוהו למרחוק ואפי' יצא משם לא יצא במקום ההוא שנטבע אלא ברחוק כמה מילין ומה יועיל שיהוי כדי י"נ אלא לא בעי' מן התורה דמיד שנטבע וכיסוהו המים על הרוב לא יכול לצאת כי שטף מים רבים לא יניחוהו ומ"מ מדרבנן חיישי' למיעוט שיוצא במקום רחוק ואשפלוהו גלי וא"כ אין כאן איסור דאורייתא לפי הנוסח שבג"ע דמשמע שראוהו שנטבע ממש ומיהו לרוחא דמילתא כתבתי זה דאפי' לא יצאתה מחזקת א"א בשעת הטביעה מ"מ על המציאה לבד יש להתיר ע"פי סימני גופו וט"ע דבגדיו לפי האמור לעיל:

867

868כל זה נלע"ד ואם יסכים עמי עוד רב א' מופלג ופר"מ ג"כ הריני ממסכימי קום להתיר איתתא זו לעלמא אחר שישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין ואחתום בברכה הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ב' ט"ז למב"י שהוא ב' דר"ח אייר תקפ"ו לפ"ק.

868

869משה"ק סופר מפפד"מ:

869

870העתק מחידושי אמ"ו הגאון מוהר"ם סופר זצלה"ה:

870

871והנה במתני' הוזכר שיהוי כדי י"נ בהתירא דלכתחלה דמים שיש להם סוף ובריב"ש יהיב שיערא ג' שעות כדאמרי' לקמן שעה ראשונה אמר שלום שני' אמר שלום שלישי' אמר עלתה ור"ל תחלת שעה ג' ואמנם מהרי"ט חא"ע סס"י כ"ו הוכיח שהם שעות קטנות זמן מה וישער כל אדם לפי המשוער שיכול לחיו' במי' אמנם בדיעבד אם ניסת בלא שיהוי שיעור הנ"ל לא נתפרש בין ביש להם סוף מאין להם סוף מה דינו ומסברא בלא שהה שיעור יציאות הנפש חמירא יש להם סוף מאין להם סוף דבמערה קצרה קרוב לודאי שיצא בעוד נפשו בו משא"כ משאל"ס שהם או רדופים יובילוהו מרחוק ומבלבלי' דעתו ומחשבתו וגם רוחב הנהר רחוקה מהצלה מבור קצר ואפי' קוו וקיימא איכא גלי דמבלבלי ואי ליכא לא הא ולא הא כיון דסתם אין להם סוף אית בהו מחילו' דרכו ליפול בא' הפחותו' ואינו יכול לצאת ועכ"פ היכי דרדיפי' מיא סברא גדולה היא שמיד שנפל קרוב הוא למיתה מן החיים וי"ל אפי' בלא שיהוי נמי יצאה מספק אי' דאוריתא:

871

872אמנם בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' קכ"ח פשיטא לי' לאידך גיסא דלא יצאה מאשת איש דאוריתא אם לא שהה עד כדי י"נ ומייתי לי' ראי' ממתני' ספ"ג דגטין דספינה שאבדה בים נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ועיי' בפי' המשנה להרמב"ם מפרש ספינה שאבדה כלי משיטה אבל היא לא נשברה משמע אבל נשברה אין נותני' עליו חומרי חיים ויבואר לקמן אי"ה עוד:

872

873ובתשו' מהר"א ששון סי' א' כ' להוכיח דפליגי בהא הרי"ף והרמב"ם והיינו עפ"י מה שפי' בדבריהם הריב"ש סי' שע"ט וכ' מדס"ל להרי"ף דבמים אם לא אמר וקברתיו אפי' אם נישאי' תצא ע"כ מיירי בלא שהה דאל"ה תיקשי תיפוק לי' דבכל משאל"ס לא תצא אע"כ התם בשהה והכא בלא שהה ומדכ' עוד הריב"ש דרמב"ם פליג וס"ל בלא אמר וקברתיו לא תצא והיינו בלא שהה כנ"ל מוכח להרמב"ם שהה לאו דאורי' ולא תצא ושוב נכנס לפרש ג' בבות חלוקו' שכ' הרמב"ם פי"ג מה' גירושין הלכה י"ט כ' ע"ש ולפע"ד ע"כ לא פליגי אלא אם עכ"פ הועלה אח"כ מהמים אלא שלא אמר וקברתיו ואז אע"ג דמתחלה לא שהה כיון שעכ"פ נפל למים וגם ראה אח"כ א' מת ע"פ המים משו"ה אם ניסת בלא וקברתיו לא תצא דחשש בדדמי להרמב"ם לא אלים להוציא אשה מבעלה אבל אם ראה טביעה ולא הועלה מן המים כלל אזי י"ל אם לא שהה תצא דאפי' נאמר חששא דאורי' לא הוה להרמב"ם כמוכח מפי' המשנה הנ"ל מ"מ תצא מדרבנן והשתא יוצדקו ג' הבבות שברמב"ם מתחלה ובהלכה י"ט מיירי בלא שהה אבל הועלה מהמים בעי לכתחלה וקברתיו ובדיעבד לא תצא בבא שני' מיירי שלא הועלה מהמים ע"כ בעי שהה כדמסיק כ"מ מלשון ולא עלה ואז אם ניסת לא תצא אבל אי לא שהה תצא ושוב כ' דין זה ממש בגוי מסל"ת ולא הזכיר ולא עלה כי סמך אשלפניו כמ"ש כ"מ וא"ש:

873

874ואם אולי נאמר דבשהה כדי י"נ וגם מצאוהו אח"כ מת לא בעי וקברתיו דכל היכי דאיכא תרתי לטיבותא לא בעי' קברתיו ותינשא לכתחלה יש ליישב לשון ה"ה שם במ"ש ומתבאר מדבריו וכו' שנתקשה בכ"מ בלשון זה ולהנ"ל ניחא:

874

875ועיי' מבי"ט ח"ג סי' ק"ט שכ' בעדות עמרם יצאה אסתר מחזקת א"א למי שנשאה בדיעבד כדין משאל"ס שהעיד שנטרפה הספינה ונטבעו כולם וכו' ובעדות הגוי מסל"ת הותרה אסתר להנשא לכתחלה כי הוא העיד וכו' ומצאו האנשי' הטבועי' אחר ג"י לטביעה וקברו היהודי שבתוכה וכו' ע"ש הנה מה שהצריך להקדי' דע"י עדות היהודי הותרה האשה בדיעבד ויצאה מאי' דאוריתא אע"ג שע"י גוי מסל"ת וקברתיו מותרת לכתחלה נ"ל לטעמי' אזיל שכ' בח"ב סי' מ"ט וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד וכו' מה שלא ידע הישראל השלים הגוי כיון שאינו צריך עדותו אלא להתירה לכתחלה מהמנינון ליה וכו' ע"ש וא"כ ה"נ אי לאו שכבר הותרה ע"י עדותו של עמרם מן התורה לא הי' מועיל עדותו של גוי מסל"ת משום דהוה חצי דבר דצריכי' לעדותו של ישראל ע"ש ומ"מ צ"ע איך היתר ע"י עדות ספינה שטבעה והיינו ספינה שאבדה בים דמתני' דעכ"פ לרשב"א בתשו' אסורה אע"כ כיון שמצא הגוי מסל"ת אח"כ מתים בשפת הים לא בעי' שהה כדי י"נ וכנ"ל:

875

876מיהו שם ח"ב סי' מ"ט כ' ומה שצריך היינו במלחמה ומפולת ומשאל"ס שרובן למיתה וחיישי' דאמר בדדמי שראהו שנטבע בים ושהה כדי שתצא נפשו ולהכי קאמר מת וכו' ע"ש מבואר דאפי' בשהה כדי י"נ ומצאו מת בעי' נמי וקברתיו ודלא כמ"ש לעיל בדעת ה"ה:

876

877ועיי' תשו' מהר"י בירב סי' י"ז שהתיר אשה ע"י גוי מסל"ת שראה היהודי שהציל עצמו על קרש מקרשי הספינה והרגו הישמעאלי' וסיים וכ"ש בנידון דידן שאין אנו צריכי' לעדות הגוי אלא להתירה לכתחלה אבל להתירה בדיעבד בעדות היהודי סגי עכ"ל והנה עדות היהודי שם הי' ז"ל עוד העיד ר' שבתי הנזכר איך ראה מת משה קולפאטי כשנפל בים כשנשברה הספינה ולא ראהו שעלה עכ"ל והנה לא העיד על שיהוי כדי י"נ והא קמן שבאמת עלה שראהו הגוי אח"כ רוכב על הקרש ונהרג ומ"מ כ' שהותרה מן התורה ע"י עדות היהודי ומ"מ נ"ל נמי הואיל ואח"כ העיד הגוי שמת עכ"פ אעפ"י שהעיד שנהרג מ"מ מצרפי' לזה שראה טבע אבל זולת זה אפי' נאמר דלרמב"ם בפי' המשנה ספ"ג דגטין הנ"ל אי' דאוריתא אין כאן מ"מ לא הותרה לכתחלה ולפ"ז בשריותא דלכתחלה בראוהו מת אח"כ אפשר כ"ע מודים גם רשב"א במיוחסת סי' קכ"ח הנ"ל כי אין לו ראי' ממשנה דגטין נגד זה:

877

878אחר כותבי זאת מצאתי בתשו' מהר"ב אשכנזי סי' כ"א אחר שהבי' דלפי' ר"ח ורמב"ם בפי' מתני' ספ"ג דגטין הנ"ל משמע דפליגי אתשו' לרשב"א סי' קכ"ח הנ"ל כ' וז"ל ומסתברא לי בנידון דידן כיון דסח דהספינה ההיא נטבעה והאנשים אשר בתוכה נמצאו על שפת הים וקברום אע"ג דלא קאמר תו בהאי שיחה לבד סגי לדונה כדין משאל"ס ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל דכיון דסח דהאנשי' אשר בתוכה מתו רחוק הוא שהוא ניצול וכו' ע"ש הרי דאע"ג דאין מעיד שזה מת כלל רק שראוהו שנטבע אע"ג שלא שהו עליו כדי י"נ מ"מ מצרפי' לזה מה שמצאו אח"כ אנשים שבהספינה שמתו ונקברו ומסתמא גם הוא כאחד מהם ס"ל למהר"ב אשכנזי ז"ל דגם רשב"א מודה בזה ולפע"ד גם הרמב"ם לא יקל בזולת זה וא"כ אין כאן מחלוקו':

878

879שוב עתה מצאתי בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה ואולם וד"ה וק"ו וכו' העלה ע"י פלפולא דלהריב"ש בלא שהו עליו כשיעור י"נ ואח"כ מצאו א' מת בנהר יצאה מאי' דאוריתא ומסיים שלא מצא לו חבר לריב"ש ולע"ד הדבר מבואר להנ"ל בלי ספק שכן הוא הדין: [עיין לקמן סי' ס"ה]

879

880העתק השאלה:

880

881למי כל חמדת ישראל ולמי בטוחות חכמה ומחזיר עטרה ליושנה ה"ה מאיר עינינו גאון עוזינו וכו' רבינו משה איש אלקים מי שהשלום שלו יענה את שלומו ויאריך ימיו עיניו תחזנה ירושלים נוה שאנן:

881

882עוד לא שבה רוחי בקרבי וידי מרתתים על המעשה אשר אירע שבוע העברה בקהלתנו יום ב' יו"ד מנחם בשעה הרביעי אחר חצות היום הלך אחד מחשובי קהלתנו ושמו ר' יוסף כץ עם בתו הילדה לנתר דונאי לשאוב מים לכביסת בגדים ותרד העלמה על שפת הנהר לשאוב ובאותו המקום עמוק מאד ובאות' רגע כאשר העמידה רגליה במים נטבעה ותזעק בקול יללה אבי אבי הצילני נא כי באו מים עד הנפש ואביה קפץ אחריה להצילה וגם הוא טבע במים והי' שם בשעת הטביעה כמה ב"ב מקהלתנו ולא יכלו להצילם באשר לא הי' שם משוט ולא ספן ובנתיים עד שהביאו ספנים וספינות האב ובתו ירדו עד התהום ולא נראו עוד ויעמדו ושהו שם כמה. ב"ב מעת שנפלו במים עד הלילה לערך עד שעה טית והדייגים והמשרתים ברחיים עברו הנה והנה על המים ויחפשו ולא מצאום ומאשר שהבטיחו אלופי קהל מה לספנים שכר טרחתם מאה זהו' כמו השחר עלה ביום ג' חזרו ועברו ספנים על המים והוציאו מן המים הילדה ונקברה בשעה שמינית אחר חצות הלילה ויחפשו עוד כל היום אחר אביה יוסף כץ הנ"ל ולא מצאוהו ויתייאשו מלמצואו עוד וקראתי לב"ב דפה ואמרתי להם אחיי שמעוני ותחי נפשיכם תעמדו שומרי ישראל בכל כפרים עד עיר נייזאטץ והזהרו אולי ימצא הנטבע לראותו בעודו במים ולכל הפחות באם אפשר לראותו תיכף אחר הוציאתו מן המים ואל תתרשלו בדבר הזה למען לא תלכד אשת יוסף כץ בכבלי עיגון ומצוה גדולה היא ומד' משכורתיכם וכן עשו ויום ד' י"ג מנחם בא ספן א' נכרי עם ספינה גדולה עמוסה בתבואה וראה את הנטבע שם על המים שיעור מיל מפה והודיע זאת בין העם ותיכף חטף משרת רחיים א' המשוט יעבור שמה וזה הי' ביום ד' בשעה ה' אחר חצות היום ועוד לא זרחה ולא שקעה השמש ג' פעמים מעת נפילה עד עת המציאה ויביאו את הנטבע לכאן ונקבר על הבית עלמין ביום ה' י"ד מנחם בהשכמה וגם הזהרתי לגבאי דח"ק ושמו ר' קשמן בן ר' משה אליעזר להשגיח בעת התעסקו עם המת בשעת הטהרה אולי ימצא סימן בגופו והנה בעש"ק ט"ו באב אספתי אלי שני אנשים יקרים בעלי תורה לגביית עדות וציויתי לשמש דקהלתנו להכריז שכל מי שיודע ומכוין להעיד יבוא אלינו והנה באו שלשה אנשים והעידו כמו שמבואר בגביית העדות הלוטה באגרת הזאת כאשר אדמ"ו יראה ועתה אחלה פני אדמ"ו נ"י וכו':

882

883במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא אנחנו ח"מ ובא לפנינו ה"ר מתתי' בן ר' משולם ז"ל ואמר בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל עס איזט פערשפראכען ווארדען 10 גולדען מינץ ווער דען ערטרונקענען ווירד פינדען. איזט געקאממען איין שיפפער מיט איין גראסעס שיף אונד האט געזאגט ער האט געזעהען איין מענשען אין וואסער. דארויף זינד דיא מילנער גלייך הערונטער מיט צילען אום דען מענשען נו ברענגען זעקס מינוטען דארויף אונד דיא מענשען נעהמליך דיא מילנער דען מענשען האבען שאן אין דיא צילען העריין געהאבט געלעגט בין איך אויף איין אנדערע צילען נאך געקאממען האב איך דען מילנער געפראגט וואו האסט דוא דען מענשען געפונדען אויף דער יבשה אדער אין וואסער האבען דיא מילנער געאנטווארטעט זיא האבען אויס דען וואסער איהם הערויס גענאממען צווישען דען געביש גלייך צעהן מינוטען דארויף האב איך מיך צו דען טאטען הינגעזעטצט אונד האב מיר איהם גענוי אנגעזעהן אונד האב איהם גלייך ערקענט דס דערזעלבע איין היזיגער מיט נאמען ר' יוסף כץ דער מאן פאן ראכלע איזט דען דאס פנים פאן יוסף כץ וואר גאר ניכט פערענדערט:

883

884גם כ' אהרן בן אהרן מקהלתנו הגיד בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל איך בין אויך אויף דער נילען געוועזען מיט הר' מתתי' בן ר' משולם אונד ר' מתתי' הט צו מיר געזאגט זעהע דיר דען מענשען אויך אן האב איך מיר איהם אנגעזהען אונד האב אויך גלייך ערקענט אן דען פנים דאס דערזעלבע ר' יוסף כץ מקהלתנו דער מאן פאן ראכלע איזט:

884

885גם הר"ר קאשמאן בן משה אליעזר הגיד בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל בייא דען מתעסק זיין בקבורה אין דיא פרוה דען אבענד איזט ער געפונדען ווארדען, האב איך איין סימן נאך געזוכט אונד האב געפונדען אן דען שפיטץ פאן דען גומפעך איין גריבל וועלכעס דער יוסף כ"ץ אויך בייא זיינעם לעבען געהאבט האט, אבער דאס פנים האב איך שאן ניממער ערקענט:

885

886וכל זה העידו העדים הנ"ל היום יום עש"ק חמשה עשר במנחם אב שנת תק"צ לפ"ק פה פאלאנקא: - הק' מרדכי ליכטענטהאל חפ"ק הנ"ל: - הק' שמואל קאנראט: - הק' איצק ווארטמאן: בעזה"י יום א' י"ז מנחם תקצ"ט לפ"ק פה פאלאנקא יע"א

886

887שלום וכ"ט לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג כבוד מה"ו מרדכי ני' אבדק"ק פאלאנקא יע"א:

887

888שאלתו שאלת חכם חצי תשובה הגיעני פה ואני בקרית חוצות עוסק במרחצאות ורפואות ואין אתי ספרים אפי' לציין המקומות אך יען שלפע"ד אין הדבר צריך לפנים כ"כ ואיתתא דא שרי' לעלמא בלי ספק כאשר גם עיני מעלתו שפיר חזו ע"כ אשיב אמרים קצרים ולב חכם כמותו ישכיל דברים לאמתתן:

888

889הנה כיון שעדים הרבה עמדו על שפת הנהר כמה שעות שהוא הרבה יותר מכדי יציאת נפש דאפי' לפי פשטיות הש"ס בעי' ג' שעות כדאמרי' בבתו של חופר שיחין בשעה שלישי' אמרו ענתה מ"מ הכא עמדו שש שעות ובתשו' מהרי"ט כ' בש"ס הכונה שעות קטנות היינו ג' מיל כמ"ש תוס' בסוטה גבי מרים המתינה שעה א' היינו מיל א"כ פשיטא ופשיטא דשהו עליו הרבה והרבה יותר מכדי יציאת נפש נמצא כבר יצא הנטבע מחזקת חיים והאשה יצאה מחזקת אשת איש ומן התורה תינשא לכתחלה ורק מדרבנן החמירו שלא תינשא לכתחלה משו' חומרא דא"א לא אזלי' הכא בתר רובא ומ"מ אם נישאת לא תצא ועיי' תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא וכו'. נמצא אין כאן אלא איסורא דרבנן:

889

890ונחזי אנן הספן הגדול שאמר שראה א' צף ע"פ המים הוא הסיח לפי תומו ולא ידע מאומה אך הספן השני שעבר בספינתו עפ"י דבריו של ראשון הוא לא הסיח לפי תומו שהוציאו מן המים אלא ע"י שאלה וחקירה אמר שמן המים הוציאו ואפשר שני חששות א' שמא זה שראה הספן הראשון הובילוהו המים מרחוק וזה שהבי' הספן השני אחר הוא וביבשה מצאו וא"נ הוא אותו הגוף בעצמו מ"מ שמא בינו ובינו פלטו המים ליבשה ושהה שם ומן היבשה הוציאו הספן ולא לבד שאינו מסיח לפי תומו אלא אפי' לפי תומו לא יאומן דמחמת גאוה והתפארת אומר שהוציאו מהמים שהוא לו לתפארת ולהרבו' שכרו וגרע מקונטרמיסין:

890

891ומ"מ נלע"ד פשוט להקל דבדרבנן אמרי' זה שאבד זהו שנמצא ואפי' בקרדום שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דאיכא ריעותא בפנינו אמרי' זה שאבד זה שנמצא בדרבנן עיין פסחים מ"ד ע"ב ואמרי' בעלמא חזקה כאן נמצא וכאן הי' כבר ולא מחזקי' ריעותא ממקום למקום אפי' בדאורייתא וה"ה דנאמר בהיפוך כאן במים הי' כשראוהו הספן הראשון וכאן במים נמצא ע"י הספן ולא נאמר כאן במים נמצא מתחלה ופלטו ליבשה ושהה שם אלא כאן הי' וכאן נמצא:

891

892ועוד אפי' פלטו המים ליבשה הלא לא שהה שם אלא לערך ששה מינוטין ואם גם נצרף עוד מה שהי' מונח בספינה טרם באו היהודים והכירוהו שהי' עשרה מינוטין סך הכל ט"ז מינוטין ונאמר ג"כ ספינה כיבשה דמי דמשתנה צורתו אשר נסתפקתי בזה במקום אחר מ"מ לו יהי' כן הלא בש"ס נאמר וחזיוהו לשעתיה ודעת הר"ן והפוסקי' דשעה א' בעי' לשינוי צורה ואפי' נחמיר ונאמר דגם הך שעה היינו שעה קטנה שיעור מיל הא שיעור מיל הוא כ"ב מינוטין להסכמת חק יעקב בהלכ' פסח בשיעור חימוץ והכא הוה רק י"ו מינוטין ובין י"ו לכ"ב לא טעו אינשי בדבר חמור כזה שדקדקו העדים מאוד וכיונו לצמצם כל דבריהם ביושר:

892

893ועוד אפי' שהה הא לחד דיעה בתוס' כשיש ט"ע בפרצופו שלם מהני והכא כל גופו ופרצופו שלם לפנינו והכירוהו בטוב וזה מסייע ג"כ לחשש הראשון שמא אחר הוא לא יהא אלא נמצא א' ביבשה ואנו מסופקי' אם הוא בתוך ג' או אחר ג' הרי לכמה פוסקים אמרי' השתא הוא דמת ומוקמי' שהוא בתוך ג' ועוד דעת ר"ת כשפרצופו שלם מעידי' אפי' אחר כמה ימים ומכ"ש הכא היינו צריכי' לחוש ולומר זה שנטבע גלי אשפלוהו למקום רחוק ואחר בא לכאן ונהרג כאן ונשתנה צורתו לצורת זה שנטבע כאן זה לא אמרי' באי' דרבנן וגדולה מזה במהרמ"פ דמייתי ד"מ דבכה"ג מהני סי' מלבושי' ולא חיישי' לשאלה דנימא זה דאשפלוהו גלי השאיל מלבושיו לזה וזה נהרג כאן מכ"ש שאין לומר שנשתנה צורתו לצורתו של זה:

893

894ואע"ג לדעת הרא"ש כל שראו או ידעו טביעתו לא סמכי' אהיכר צורה משום כיון שידע טביעתו אומר בדדמי מ"מ היינו בע"א המעיד האומר בדדמי אבל בשנים מעידין אין שום פוסק דחייש לדעת הרי"ף דשנים אומרי' בדדמי וגם הרמב"ן בעל מלחמותיו של הרי"ף כ' עליו בזה שהחמיר יותר מדאי [עיין לעיל סי' ס"א]:

894

895והכא הא איכא עוד ע"א המעיד שלאחר ששהה ביבשה וכבר נשתנה צורתו ולא ניכר בפניו הכיר אותו בסימן שהי' לו גומא תחת סנטירו מקום חיבורי הלחיים ומדלא הזכירו כן העדים שהכירוהו בט"ע שמע מינה שלא הי' הגומא כל כך בגילוי שהי' ידוע לכל אדם שהכירוהו בחייו וכדרך אנשים שיש להם מעברתא בדיקנא אלא גומא קטנה בסוף הסנטר שלא הי' ניכר בו לכל אדם אלא זה שהציץ בו בפרט והאשה אומרת שהי' כן לבעלה לפע"ד זה הסימן עם צמצום מקומו לחוד הוה סי' מובהק שראוי להתיר עליו עכ"פ באיסור דרבנן ולכל הפחות יש לצרף עם היכר ט"ע של שני העדים דלומר שנדמה להם בדמיונם כצורת הנטבע והי' לו ג"כ סי' האמצעי הזה בסנטרו צירוף שניהם עושה סימן מובהק וגם הרי"ף מודה בזה לפע"ד אשה זו מותרת לעלמא אפי' אם חד מהני סברות אינם כראי מוצק מ"מ סגי באיזה מהם ויושיב ב"ד של שלשה להתיר האשה ראכלה אשת יוסף כ"ץ מפאלאנקא וכמ"ש ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד הנלע"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. יערגן כאור בקר ליום א' ב' דר"ח אלול תקצ"ט לפ"ק.

895

896משה"ק סופר מפפד"מ:

896

897העתק גביית עדות:

897

898במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתת לקדמנא האשה מ' הנלי אשת ר' משה גינז והעידה לפנינו בתורת עדות גמורה בעונש אליו"ע ואמרה בזה"ל איך בין געשטאנדען אויף דעם שיף אונד האב קאפפע געמאכט איין גוי איזט נעבען מיר געשטאנדען אונד האט אנגעפאנגען צו שרייען האב איך גזעהען ווארום אונד האב געזעהען וויא דאס מאיר ר' בערלס איידאם פאן קיצע וועלכער קירצליך נאך ניכט איין יאר חתונה געהאט אונד היר וואהנט פאן דעם קליין שיפל האט וואללען אין דעם גראסען שיף היניין שטייגען וויא ער זיך האט מיט דיא הענד אן געהאלטען איזט דאז שיפל צוריק געגאנגען אונד ער איזט אין וואססער געשטירצט, ווייטער האב איך איהם ניכט מעהר צו זעהען בעקוממען:

898

899עדות של ר' קאפל קאך קיצע.

899

900איך בין אין גראסען שיף גשטאנדען אונד האב תפילין אן געהאט האב איך געהערט שרייען וועה האב איך הינויז געזעהן אונד האב אן דעם קול ערקעננט דאס עס ליב הרש קיצע איזט אונד האב געזעהען וויא ער דיא צווייא הענד האט אין דער העך געהאבען אונד איזט גלייך אונטער דעם שיף אנונטער געשוואוממען:

900

901עדות של הבח' אברהם קאריטשון.

901

902איך וואר אויף דעם שיף, איך בין אויס דען קליינען שיף הערויס-געגאנגען אונד ליב הרש קיצע איזט היניין געגאנגען זיין צורך צו טוהן אונד איזט קיינער אין שיפל געוועזען גלייך האב איך געהערט איין געשרייא אונד בין אויף דען שפיטץ פאן שיף געשטאנדען לערך איין פירטל שעה אונד האב אויך געזעהען וויא דיא שיף לייט געפאהרען זיין אונד האבען מיט דעם האקען גזוכט אין וואססער נאך דעם מענשען דער אין וואססער גפאללען איזט, האבען אבר ניכטס גפונדען:

902

903עדות של ר' שמואל איריץ:

903

904איך האב געזעהן ליב הרש קיצע אין דען קליינען שיפל היניין געהן אונד דארויף איזט דס געשרייא געקוממען דס ער איזט אין וואססער גפאללען איך בין גלייך הינויס געגאנגען אונד בין איין צייט לאנג דרויסען געשטאנדען, האב אבר ניכטס געזעהן:

904

905העתק אגרת מהרב דק"ק גראן:

905

906אל אמ"ו הרב נ"י אקרא לשלום בקול ענות חלושה ע"ד המאורע אשר אירע ללא טוב מהמנוח ליב הרש חד מתושבי קהלתו אשר נפל למים שאין סוף לעיני כל אנשי פ"ב אשר הי' בתוך הספינה באותו פעם בנסעם על שוק פעסט כנודע לפר"מ שלום ולמען אשר אנכי העביר קולי לכל סביבתי הן לבר ישראלי' ולהבדיל לערלים אם ימצאו מאן דהוא הנופל למים להודיעני מקום מציאתו אי לזאת בא אלי איש ערל ציד דגים ביום עש"ק העבור ומסיח לפי תומו היותו על הנהר לצוד דגים סמוך ונראה לעירי בכפר טאט אז ראה תמונת אדם צפה על פני המים ואין בהיות לבדו לאל ידו לגשת אל המראה היה משתומם כשעה חדא הי' רואה מרחוק ספינה גדולה באה עם אנשי קמאהרן כולם ערלים והי' בהרימות קולו בא הספינה מהר לשם וערילי הספינה זריזין ומקדימין עם כלי אומנתם להוציא את האיש הנטבע ובהוציאם קרעו ממנו בגד קטן אשר עליו ולקחו את כל אשר בתוך הבגד ונפש המת ההוא קברו שם על גודא דנהר רחוק מעט סמוך להר וכשמעי את דברי הערל המגיד לי לא התמהמהתי וארוץ נא שם עם איזה אנשים מב"ב שלי ומה גם הערל הנ"ל הלך עמי להראותי איה מקום מנוחת קברו הנ"ל ובבואינו לשם מצאנו מה שאהבה נפשינו כי שם היו עוד אנשי הספינה אשר עשו המעשה זאת וסיפרו לנו את כל ונוכחת דבריהם מכווני' עם דברי הערל הנ"ל ולאחר הדברים האלה שאלנו וביקשנו מהם את כל מה שלקחו והמה נתנו לנו את הבגד אשר נמצא בתוכו בריעף טאש עם כתבים שונות ומה גם הח"כ מסך מאה וחמשים זהו' מר' נטע הרש מ"ס מפ"ב ומנעל אחד אשר נשאר על רגל המת ומה גם חצי ארבע כנפות והחצי האחר הי' אומרי' נשאר עוד עליו וגם כתונת זאמט בתי שוקים מפשתן ושקים מפשתן על רגליו שקורין קאפציס ומחמת שאין הזמן גורם לעשות כמשפט כי סמוך שבת הי' עשינו סימנים מובהקים על קברו ועמדנו שם ערלים למשמר מאותן אשר היו בתוך הספינה ולאחר ש"ק שלחתי על שוק פעסט איש נאמן לאמר לאנשי פ"ב מכל המאורע למען לעשות בזה ככל האפשרם אך המה צוו לנו לעשות כפי אשר תשיג ידינו כטוב בעיני אלקים ואדם ועליהם לשלם את כל הוצאת צרכי המת ואנכי סר למשמעתם לעשות עם כל בני החברא יקרא דשכבי והטרחות רבות אשר טרחתי בזה לשם מצוה והלכנו לשם על קבר אשר הוא שם ומצאנו כל הסימנים וחפרנו את הקבר לכבודו ומצאנו חצי טלית קטן כדברי הערלים ומה גם כתונת אשר יש בו סימן אותיות לה"מ כאשר תחת ידי ולאחר זאת קברנוהו בכבוד גדול כדתינו דת ישראל תחת ההר ממש במקום המשומר את כל זאת עשינו את שלנו ולקחנו תחת ידינו את כל כליו אשר הי' לסימן מובהק ומחמת סימני גוף אי אפשר לראות בו כי נשתנו מראית פניו מאוד אך איזה מבני החברא אשר אומרים עליו כמדומה להם כעין שומא על חוטמו לצד עיניו שמאל אך אין בזה שום סמיכת רבנן כי מראית פניו נפוח מאוד לכן מי כהחכם הגדול ויודע מה אני לעשות בכליו של זה ואשלח ביד מאן דהוא וכאשר יצוה מר עלי אעשה עד מהרה לשמור משמרתו וה' יורני בדרך לעשות ככל תורתו תורת משה עם האשה קשת רוח בדיני עיגונא והי' בזה שלום למר נ"י מנאי: ומה גם יש בתוך כתביו פאסירונג פאס מהקומידאט:

906

907בשריותא דהאי עלובה העגונה אשת כה' ליב הרש ז"ל מקיצע מתושבי קהלתינו יע"א יש לעיין ב' דברים א' אי ע"י הני סהדי דמסהדי על נפילתו למים אי יצאה בזה מן התורה מחזקת אשת איש לגמרי באופן שמן התורה מותרת להנשא או לכל הפחות הוי ספיקא דאורי' או נאמר היא בחזקת אשת איש לגמרי והבעל ר' ליב הרש הוא בחזקת חי עדיין:

907

908שוב שנית יש לעיין במכתבו של הרב מגראן ובהסימנים הנאמרים שם וגם כי הבגדים הובאו לפנינו ונראו בהם סימנים כאשר יבואר וצריך תלמוד אי יש לסמוך על הני סי' ואי נמי סמכי' אסימני' כאלו אי חיישי' לשאלה או חליפין וכדומה לומר שהחליף בגדיו עם אחר ואותו נטבע ולא ר' ליב הרש:

908

909הנה לכאורה יש לעיי' בעדות האשה הנלי כי היא לבדה ראתה נפילתו למים והיא לא הזכירה לא שמו ולא שם אביו עיי' ש"ע סי' י"ז סעי' י"ח וי"ט מ"מ נ"ל דסגי בהני סימנים חתנו של ר' מאיר ר' בערליס שהי' מקיצע ונשא אשתו פה בעירנו בתוך שנה זו ובדקנו בכל יושבי עירנו ולא נמצא איש כזה אלא ר' ליב הרש מקיצע הוה כמו שמו ושם אביו ובתשובה אחרת הבאתי ראיות לזה וכאן אין אנו צריכים להאריך כי בלא בדיקה בקהלתינו הלא עכ"פ כל אנשי הספינה וגם האשה המעידה יודעת שלא בא עמהם בספינה שום יהודי אחר בכינוים הנ"ל כ"א זה ר' ליב הרש וכמ"ש בקונטרס עגונו' אות רי"ט בשם מבי"ט ע"ש והוא ממש נידון שכ' ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ב ע"ש ועוד יצורף לזה עדותו של אברהם קאריטשון שהזכיר שמו ואמר כשהוא יצא מספינה הקטנה נכנס לתוכה ר' ליב הרש מקיצע הרי הזכיר שמו ושם עירו וכיון שהעיד עדותו בפ"א לפני האשה הנ"ל וכעין שכ' מהרשד"ם סימן נ"ג הובא בב"ש ס"ק נ"ח והיא הזכירה חתנו של ר' מאיר ר' בערליס א"כ גם הוא על זה נתכוון והרי אמר שר' ליב הרש שהוא מקיצע והוא חתנו של ר' מאיר ר' בערליס נכנס אחריו לספינה הקטנה לעשות צרכיו והוא יחידי שם ומיד שמע קול צעקה שזה שבספינה הקטנה נפל למים הרי מבין שניהם ידענו שזה ר' ליב הרש חתן ר"מ ר' בערליס נפל למים ואי משום חצי דבר עמ"ש לקמן אי"ה בשם תשו' מבי"ט דכיון דמעיקור הדין בעדות הראשון די ביאר ולחומרא בעלמא צריכים להשני סגי בצירוף זה:

909

910ועוד נ"ל דכל היהודים הרבי' ההמה שהי' בספינה כולם עדים בדבר כיון שידעו שבא עמהם בספינה ולפני שעה קטנה ראוהו עמהם ולשעה קלה אח"כ איננו ולא נמצא בחפש מחופש ואין מקום לצאת מהספינה לשום מקום אחר כשהיא הולכת באמצע הנהר ואין שום ספינה אחרת הלכה אז סמוכה לה כ"א הספינה הקטנה הקשורה לה ומשמשת להגדולה א"כ הוה ידיעה ברורה שנפל לתוך הנהר ובשגם שהברה יצאה שנפל א' מהם לנהר הרי כולם יודעי' בברור שזה הוא מי שנחסר מהם וקיי"ל דעדות ידיעה בלא ראי' הוה עדות גמור מן התורה היכי דהוה ידיעה גמורה ברורה כנידון שלפנינו וכדמייתי רשב"א בתשו' ראי' ממאי דאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אלא דאיהו ס"ל דוקא ידיעה ברורה כי עדי יחוד דמסברא בא עליה אש בנעורת ואינו דולק והמרדכי ס"ל אפי' ידיעה דגמל האוחר בין הגמלים נמי מהני בקידושין ומבואר זה בקיצור בבית שמואל סי' מ"ב ס"ק י"ב ועיי' סי' מ"ב סעי' ד' למהר"מ פאדוה מהני בקידושין ראי' בלא ידיעה כמו בדיני ממונו' ובחלקת מחוקק סק"ח תמה עליו ועל ראיתו מדיני ממונות ע"ש ולדידי צל"ע הא בודאי ידיעה בלא ראי' כעין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מהני נמצא למהר"פ משכחת לי' באיסורי' עדות ידיעת בלי ראי' ועדות ראי' לחוד נמי ובש"ס דשבועו' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ד ע"א) משמע דלא משכחת לי' אלא בממון ויש לדחוק דה"נ אי קבלה קידושין מאחר ובאנו לבטל קידושי' השני' צריך העד לידע עכ"פ אי המקדש הראשון ישראל הי' או גוי נמצא הוה עכ"פ ידיעה משא"כ בממון כיון שמעיד גוף זה מנה זוזי לפלוני זה ושניהם התובע והנתבע לפניו מה איכפת לי' יהי' גוים או ישראלים ושייך ראי' בלא ידיעה משא"כ באיסור והיתר וכי האי גוני משני ש"ס התם ג"כ ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ שום אדם לא יחלוק על ידיעה ברורה דמועיל והכא אומדנא דנידון שלפנינו דמי' להן הן עדי יחוד דלכ"ע סגי בידיעה בלא ראי' באופן שיש לנו עדים דאוריתא שעכ"פ נפל לנהר ועיי' במבי"ט ח"ג סי' ק"ט עדות עמרם לא הי' אלא ידיעה גרועה הרבה מנידון שלנו וסמך עליו ע"ש ובק"ע סימן רל"ה:

910

911אך סוגיין דעלמא דבעי' שיעור שיהוי כדי יציאת הנפש דאל"ה איכא למיחש שבמקומו שם יצא אל היבשה שבשפת הנהר כנגדו במקום נפילתו ובתשובת ב"ח סי' ע"ט כ' דשעה הוא יותר משיעור יציאת נפש בלי שום ראי' ע"ש והריב"ש סי' שע"ט כ' שיעור יציאת הנפש הוא אחר ב' שעות בתחלת שעה ג' וכן פירשו האחרוני' דבריו ויצא לו כן מיבמו' קכ"א ע"ב גבי בתו של ר' נחוני' חופר שיחי' שנפלה למים שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישי' אמר להם עלתה מוכח דב' שעות הראשונות עדיין היתה יכולה לחיות במים ואמנם מהרי"ט בחלק א"ע סס"י כ"ו כ' שאינם שעות גדולות שיש מהם כ"ד ביום שלם אלא שעות קטנות המורגלו' לפעמים בש"ס ויליף ממאי דאמרי' ספ"ק דסוטה י"א ע"א מרים המתינה למשה שעה א' זכתה והמתינו לה ישראל שבעה ימים שנאמ' והעם לא נסע עד האסף מרים וכ' שם בתוס' דאותה שעה שהמתינ' מרים ע"כ לא היתה שעה גדולה מכ"ד ביום דהרי מדה טובה מרובה על א' חמש מאות וא"כ לא סגי בהמתנת שבעה ימים אע"כ שעה קטנה וה"נ ב' שעות קטנות ע"ש ונ"ל לפ"ז יהי' השיעור בקירוב מ' מינוטי"ן דשעה דמרים הוא כ' מינוטין בקירוב שהוא שליש שעה כמ"ש תוס' הכא שיש מהם ביום שלם ע"ב שלישיות ובשבעה ימים יש שבעה פעמים ע"ב שלישיות עולה תק"ד באופן שיהי' מדה טובה מרובה ת"ק פעמים ולא דק כולי האי וקראו חז"ל שיעור זה שעה סתם בכל מקום למהרי"ט כי שיעור זה הוא קרוב לשיעור מיל דלמאן דחשיב מעמוד השחר עד צאת הככבים ה"ל מיל שלישית שעה פחות חלק שלשים מן השעה כמ"ש ש"ך י"ד סי' ס"ט ולמאן דחשיב מנץ החמה עד תחלת השקיעה ה"ל עוד חלק שלישי' יותר משליש שעה עיי' חק יעקב סי' תנ"ט ובמקום אחר בארתי דחז"ל שמשו בשני שיעורים הנ"ל דמשו"ה פ"ג דפסחים לענין שיעור חמוץ אמרי' כממגדל נוני' לטברי' מיל ובפ"ק דמגלה אמרי' כמחמתן לטברי' מיל אע"כ ב' שיעורים הם וכל א' מהם נקרא מיל וא"כ שליש שעה הוא ממוצע בין שני המילין בקירוב [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קצ"ט ד"ה והנה] וחכז"ל קבלו שמרים המתינה שעה א' הנ"ל מרומז בקרא ותתצב אחותו מרחוק לדעה מ"ה יעש"ה ל"ו ר"ת מי"נ ועל ידי זה הזכות המתינו לה ישראל ז' ימים וע"פי חשבון ת"ק למדה טובה יהי' שעה הנ"ל שיעור הממוצע בין שני המילין והוא כ' מינוטין ע"פי מ"ש מהרי"ט וא"כ ע"פי דרכו של הריב"ש ששיעור י"נ הוא ב' שעו' בעי' לכל הפחות זמן ארבעי' מינוטין והנה הכא לא הוזכר בעדות שהמתינו עד שיעור י"נ רק אברהם קאריטשון אמר שהמתין רביעי' שעה אך ר' שמואל איריץ אמר שעמד על הספינה זמן ארוך ומשמע לנו השומעים דבריו של העד ההוא שהי' רוב היום עומד על הספינה ועל כל פנים יש לפרש לשון זמן ארוך כשעורו של ב"ח בתשו' סי' ע"ט הנ"ל שעה משעות השוו' ועוד תוספות פ"ק דסוטה הנ"ל כ' דאפשר עד שעה הוה רק רביע שעה ולפע"ד היינו אי נימא דהמתנת ז' ימים מקצת סוף יום הראשון הי' ככלו ומקצת תחלת יום השביעי וה"ל ה' ימים ואיזה שעות ת"ק רביעי' שעה וא"כ סגי לשיעור י"נ חצי שעה שהוא שלשת מינוטי"ן וכיון ששמע שזה אברהם קארטשון אמר שהמתין רביע שעה והוא אמר שהוא עמד זמן ארוך משמע לכל הפחות כפלים מזמנו של אברהם שהוא ב' רביעי' שעה ורמז ראיה לזה ממ"ש הקדמונים דמרע"ה אמר בתפלתו על עצמו אורך ימים אשביעהו על שחי ק"כ שנים שהוא כפל ששים שהוא זמן הפשוט כמשחז"ל על תבוא בכלח א"כ מבואר דאורך הוא כפל מהפשוט א"כ זמן ארוך היינו לכל הפחות ב' רביעי שעה וכבר כתבתי לעיל שלפע"ד כל בני הספינה הוו כאלו ראו הטביעה בעיניהם וא"כ ר' שמואל זה מעיד דבר שלם ולא חצי דבר שנפל למים ושהה שם זמן ארוך ואע"ג שהספינה הולכת היא כל שעה וא"כ אע"ג שזה עמד בראש הספינה זמן ארוך מ"מ הולך הוא למרחוק מ"מ י"ל שע"ג הספינה שעומד בגובה וגם רוויח לי' עלמא צופה ומביט למרחוק אפי' עד פרסה ויותר וכדמשמע קצת מרש"י דיבמות ק"כ ע"ב ד"ה והא קתני סיפא יע"ש ומסתמא כיון שעמד בספינה ביום ההוא הי' עיניו ולבו על הנטבע מאחיו ואלו הי' יוצא מהמים במקום שליטת עיניו הי' רואהו מרחוק:

911

912ומ"מ קשה צסמוך על זה ע"כ אעתיק לשונו של מהרי"ט שם בחא"ע סס"י כ"ו הנ"ל אשר זה לשונו אחר שכ' ששיעורו של ריב"ש הוא שיעור גדול וע"כ שעות קטנות קאמר כנ"ל כתב א"נ התם [גבי בת ר' נחוני'] נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין או בנקיקי הסלעים תוכל להתלות שעה וב' וג' אבל טפי לא הי' בה כח ולכך אמר עלתה אבל ראוהו שטבע בים וכסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לחיות במים סגי דהיינו שעה קלה וכו' וכאן משערינן כמה יהי' שליט ברוח לכלוא את הרוח וכו' ואע"פ שיש אומני' שיודעי' לשוט במים ויורדי' לקרקע של ים ושוהי' שם הרבה אותם צריכים אימון והרגל מרובה לכלכל את רוחם כשיעור מה ששערו ששהו בכניסה ויציאה שהם שטין אבל מי שאינו יודע לשוט ולא להעמי' ויורדי' למעמקי ים מיד הם נטרדי' והולכי' וראוי לשער שיעור זה כשעור שבני אדם משערים שהרי למדו ממ"ש גוי מסל"ת טבע חסא דמסתמא ראה כשיעור י"נ עכ"ל ורצונו דהראשונים למדו דסתם טביעה הוה כשיעור י"נ מדהאמין ר"נ לגוי מסל"ת באומרו סתם טבע חסא ולא הוציאו אשה מבעלה ש"מ שסמכי' על מה ששיער הגוי בדמיונו שזה הוא שיער י"נ של זה וא"כ ר"ח בן דוסא דיהיב זמן ארוך היינו במים שבבור שאינם מטרידי' אבל במי נהר העצומי' המטרידי' ומבלבלים ואין לו במה לסבך מיד נטרד והולך לו וא"כ לפי דברי' אלו אין ספק אצלי דברביעי' סגי ועוד נ"ל לפמ"ש כל הראשונים ופשוט דהחשש הוא שמא במקומו יצא ע"כ בעי' שיעור י"נ אע"ג דאכתי איכא למיחש שמא הובילוהו המים למקום אחר ושם יצא מ"מ זהו חשש דרבנן ומיעוט שאינו מצוי אבל עיקור חששא הוא אם לא שהה שניחוש שמא במקומו יצא ולזו אם נשאת תצא אם לא שהו עליו כדי י"נ ונראה היינו דוקא אם לא חפשו חפש מחופש במקום טביעתו ובסביביו אבל הכא השתא שהספני' חפשו כמו רביעי' שעה במקומו וסביביו לאורך ולרוחב כמו שהעיד אברהם קאריטשון א"כ ע"כ צ"ל מיד הטרידוהו המים מתחת והובילוהו בשטף הנהר העצומים ותו ליכא חשש אי' דאורייתא וכולי עלמא מודים בזה דסגי ברביעי' שעה:

912

913שוב מצאתי שכבר עמד בסברא זו השואל בתשו' חכם צבי סי' כ"א דחיפוש עדיף משהיי' עד י"נ והח"צ שם ד"ה גם מ"ש דזה מקרו וכו' ובד"ה ומ"ש ומי לא עדיף וכו' פליג עליו בנידון דילי' שלא שהו בשעת נפילתו ואחר זמן חפשו אחריו וכ' דאיכא למיחש דקודם שבאו המחפשים כבר יצא ובא לו אבל הכא שעמד עליו אברהם משעת נפילה עד אחר החיפוש פשוט הוא דכ"ע מודים:

913

914הנה מ"ש דאחר ששהה במקומו כדי י"נ שוב הוה מיעוט שאינו מצוי שימלט במקום אחר ס' זו כתב תוס' בבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב וכו' אחר שכ' לשיטת ר"ת סמכינן מיעוט המצוי לחזקה ורוב מצוין אצל שחיטה מומחי' הוה המיעוט אינו מצוי כ' וז"ל וכן י"ל בההיא דיבמות משאל"ס אשתו מותרת ולא אמרי' סמוך מיעוטא דנמלטי' לחזקת א"א ומה שהחמירו שם משום חומרא דא"א עכ"ל ולע"ד דכן צריך לפרש דברי תוס' דיבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוה דלכאורה הני תרי דיבורי' פליגי במציאות אי הוה מצוי או אינו מצוי שוב מצאתי בס' בית מאיר סי' י"ז סל"ב הקשה בזה סתירת הרא"ש פ' החולץ סי' ה' עם פ"ק דחולין סי' י"ו ולא תי' כלום אבל כתב שהעיקור שהוא לא שכיח ע"ש אבל לפע"ד יראה דס"ל דבודאי מן התורה לא סמכי' מיעוטא לחזקה אלא במצוי ומשו"ה משאל"ס ושהה עד י"נ מותרת מן התורה אך רבנן החמירו במיעוטא על א' משני אופני' או שיהי' המיעוט מצוי אפי' לא יהי' שום חזקה כגון בספק נפל אע"ג שאין כאן שום חזקה מתנגדת עספ"ק דעירוכי' מ"מ כיון דמיעוט המצוי הוא חוששין להחמיר ואו שיהי' חזקה חמורה דא"א אפי' לא יהי' המיעוט מצוי ושניהם שקולי' הם כי היכי דאחמרו רבנן לסמוך מיעוט שאינו מצוי לחזקה חמורה דא"א ה"נ החמירו במיעוט מצוי אפי' בלא חזקה כלל והיינו דהשוו תוס' מיעוט נפלים המצוי למיעוט מים שאל"ס הנסמך לחזקת א"א ואין כאן סתירה ובע"ז מ' ע"ב צ"ע וי"ל דבלא שהה כדי י"נ קאמרי התם:

914

915ולכאורה יש ראי' מכאן דלית להו להתוס' סברת הריב"ש סי' שע"ט שכתב דמן הדין לא אזלי' בתר רובא במשאל"ס משום דרובא לא עדיף מתרי חזקות חזקת א"א דאשה וחזקת חיים דהבעל והאריך בזה פני יהושע בק"א ספ"ק דכתובו' ע"ש והשתא אי ס"ד דס"ל להתוס' כהריב"ש א"כ בפשיטות הו"ל למימר ולחלק בין משאל"ס לנפלים וכן בבכורו' לא ה"ל למימר דמשום חומרא דא"א תיפוק לי' מדינא הוא אע"כ ס"ל דהכל חדא חזקה היא דתלי' בהדדי וכן יש להוכיח מתוס' ספ"ק דב"מ גבי היכי פשיט מראי' מממונא הקשו תוספות אדרבא ממונא חמיר דאין הולכי' אחר הרוב ותי' א"א נמי אין הולכי' אחר הרוב כמים שאל"ס ע"ש ולהריב"ש אין כאן חומרא במשאל"ס דמשום תרי חזקות הוא משא"כ במצא גט דליכא אלא חדא חזקה מנ"ל להחמיר שלא לילך אחר הרוב וקו' זו בעצמה קשה אהש"ס יבמות ק"כ ע"א דפריך למימרא דסי' לאו דאורייתא ורמינהי מצאו קשור וכו' ע"ש ומאי קושיי' דלמאי סי' דאוריי' הוה מטעם רוב דמיעוט הוא שימצא סימן כסימן ומ"מ מיעוטא איכא וע"כ בנמצא אדם מת מתנגד הרוב לב' חזקות לא אזלי' בתרי' משא"כ במצאו קשור ליכא אלא חדא חזקה אע"כ מוכח מש"ס ומתוס' בתלתא דוכתי דלא כהריב"ש ועיי' עירובי' ל"ו ע"א:

915

916אמנם כד מעיינות שפיר יראה דאין כאן מחלוקו' דעכ"פ מודה הריב"ש דמשום חומרא דאשת איש החמירו אפי' היכי דליכא אלא חד חזקה מתנגדת שהרי ביבמו' קכ"א ע"א כ' תוס' ד"ה ולא היא וכו' דרוב ת"ח קלא אית לי' ומ"מ לא חיישי' לאותו רוב והיינו משום חומרא דא"א דהא השתא איכא תרי רובא נגד תרי חזקו' דרוב אינם נמלטי' ומהמיעוט הנמלטי' רוב ת"ח שבהם אית להו קלא וא"כ נוקמא תרי רובא נגד תרי חזקו' אע"כ חומרא דא"א שאני ומיושבי' כל ג' דבורי תוס' בזה וגם הש"ס דיבמות ק"כ ע"א הנ"ל אהך סמוך דע"כ הא דמחזרי' גט בסי' משום דסי' הוה כעדי' דאי ס"ד כרוב א"כ ה"ל להחמיר בחומרא דאשת איש כמו דמחמרי' במשאל"ס בצורבא מרבנן וכנ"ל ואדרבא נראה דרב אשי לא הוה ס"ל כלל חומרא דא"א אלא טעמא דמשאל"ס משום תרי חזקות וכהריב"ש ומשו"ה ס"ל להקל בצורבא מרבנן דהשתא הוה תרי רובא והש"ס מסיק ולא היא דטעמא משום חומרא ואין חלוק בין חד רובא לתרי רובא:

916

917ובתשו' אחרת כבר כתבתי שלפע"ד נשתנה הענין בדורותינו עכשיו מבדורות הקדמונים ובפרט במדינתינו דקביעי דואר ושיירות מצויות מאוד ואפי' יהי' אדם בסוף גבעות עולם יכול להודיע לביתו ע"י דואר ובפרט האי גברא דלא ה"ל קטטא עם אביו ואחיו ואשת נעוריו וראה עצמו נופל למים ויודע שיהי' בני ביתו ועירו מצטערי' ודואגים הרבה א"כ אלו יצא ברחוק מקום ואפי' אירע לו דבר שמחמת כיסופא ערק לעלמא הי' מודיע לביתו ע"י דואר דקביע בכל דוכתא וע"כ אם ממתינים עד שיעור שנשתכח שמו ואבד זכרו שכ' רמב"ם ולא בא ממנו שום ידיעה קרוב לודאי לא יצא ונמלט ונהי דבכל זה איכא למימר ולמיחש לכמה סיבות וחששות וחלילה להתיר על סברא זו אפי' ע"י צירוף אבל עכ"פ אמת נכון הדבר דכולי עלמא הוה כצורבא מרבנן ואיכא תרי רובא ואין כאן אלא אי' דרבנן משום חומרא דאשת איש דהיינו אחר המתנת זמן רב ונאבד שמו ואבד זכרו ולא כ' שום אגרת על הדואר וראיתי ס' כזו בס' עזרת נשים וארכא יהיב יב"ח ואמר שם זכר לדבר נשכחתי כמת מלב והמת משתכח אחרי יב"ח וגם בדינא דמלכותא כל שקראוהו ע"י צייטונג ולא בא אחר יב"ח נחשב אבד זכרו ש"מ דאינהו בקיאי' דבזמן זה יכול להודיע ע"י דואר אפי' ברחוק מקום:

917

918והנה נחזור להנ"ל בשיעור י"נ כל זה אנו צריכי' לפי הפשט דבלא שהה לא יצאה מחזקת א"א ואמנם יש לעיין בזה דבאמת בש"ס יבמות קכ"א במקומו לא הוזכר שיעור שיהוי במתני' אלא במים שיש להם סוף ולהתירה לכתחלה אבל במשאל"ס לא הוזכר כלל וי"ל שאם נישאי' אפי' לא שהה לא תצא דמיד שנפל לנהר יוצק כבר יצאה מחזקת א"א ורובם למיתה ולא דמי למים שיש להם סוף דהתם ליכא בלבול מים לא ע"י שטיפה ולא ע"י גלי דאשפלי וכמ"ש לעיל בשם מהרי"ט משא"כ משאל"ס י"ל מכיון שראה נפילה רובו למיתה דהמים מטרידי' אותו וקשה להנצל עוד והא דאמרינן גבי עובדא דרבי במי שנכנס בירדן לתוך מחילה של דגים נאמר שם שיהוי כדי י"נ התם לאו לדינא אתמר דהרי אפי' בלא מחילה של דגים אשתו אסורה הרי ירדן משאל"ס נחל שוטף הוא אלא מעשה שהי' כך הי' דהאי מאן דהוא שהה כדי י"נ וגרם הספד בתוך ביתו של זה שלא מן הדין שהרי משאל"ס הי' ומ"מ למד רבי מזה דאיכא עוד חששא במשאל"ס מחילה של דגים ונפקא מיני' היכי דקוו וקיימא ואינם שוטפים כאגרא דסמקא וליכא נמי גלי דאשפלוהו מ"מ כיון שאין להם סוף חיישי' למחילה של דגים אבל לא הוזכר שיעור י"נ לדינא גבי משאל"ס בשום מקום אלא שבתשובה המיוחסת לרמב"ן סי' קכ"ח כתב ממתני' ספ"ג דגטין ספינה שאבדה בים נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים כ' מזה מוכח כל שלא המתין שיעור י"נ אפי' ראה ספינה שנשבר' ונפלו אנשים שבתוכה לים נותני' להם חומרי חיים וחומרי מתים מן התורה כיון שלא שהה:

918

919ויש לעיי' עכ"פ תינח בת כהן לישראל אבל בת ישראל לכהן אמאי לא תאכל בתרומה נוקמא אחזקת א"א ובעלה בחזק' חי והיא בחזקת היתר לתרומה וגם חומרא דא"א ליכא דהוא רק תרומה ואפשר תרומה בזמן הזה דרבנן ואדרב' איכא למיחש לחורבא דנימא מדלא אכלו בתרומ' תינסיב לעלמא והרי כ' תוס' בחולין י"ב ובדוכתי טובא דאע"ג דרוב נשים בני קיימא יולדת מ"מ הקילו שלא להתאבל דלא תיפוק מיני' חורבא לענין חומרא דחליצה ע"ש כל שכן דה"ל למיחש הכא טפי ושלא להחמיר באכילת תרומה היכי דתיפוק מיני' חורבא דא"א לעלמא ממש דחמיר מיבמה לשוק והשתא א"א בשלמא דרובם למיתה בספינה שאבדה א"כ י"ל דרובא נגד תלתא חזקה ה"ל כפלגא ופלגא ואסורה בתרומה מדינא והא דאסורה לעלמא היינו מספיקא דאוריית' אבל חזקת א"א ליכא תו דנימא מספיקא אוקמוה אחזקת א"א דזה ליתא דודאי רובם למיתה והחזקה כבר אזדא להו נגד הרוב וממילא הוה ספק שקול ואדרבא בעגונא איכא חזקת דייקא ומינסבא למעליותא עיי' מ"ש תוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה הכא וכו' ואור"ת דחזקת דייקא ומינסבא מרעא להאי חזקה וכו' והנה התם הספק שקול דאיכא תרי ותרי וחזקת א"א וחזקת חיים דבעל מכריעים להחמיר אשר ע"כ הקשו תוס' דהבא עלי' בחטאת קאי ותי' ר"ת דדייקא ומינסבא מרעא להך חזקה ועושה אותו ספק שקול וא"כ מכ"ש הכא שהוכחנו דספינה שאבדה היינו שטבעה בים שרובם למיתה ורק הואיל וחזקת א"א וחזקת חיים מנגדי' להרוב ונעשה ס' שקול דאתי' עכ"פ חזקת דייקא ומינסבא ומרעא עכ"פ להספק הלז ועכ"פ חזקת א"א ליכא ואי יצטרף עוד ספק נעשה ממנו ס"ס ויש לעיי' במ"ש נגד זה בס' נב"י קמא סי' מ"ג והנה כל זה בלא שהה עליו כדי י"נ רק משראה נפילה במים איתרע חזקת א"א משום דרובם אינם נמלטי' אפי' במקומם ואי שהה שם נמי כדי י"נ שוב לא הוה אלא מעוט שאינו מצוי שיהי' נמלטי' ויוצאים ברחוק מקום ורק משום חומרי דא"א לכתחלה לא תנשא ואם נישאי' לא תצא וכל זה שיטת הרשב"א במיוחסת הנ"ל:

919

920אמנם הגאון מהו' בצלאל אשכנזי בתשו' סי' כ"א והובאו דבריו בקונטרס עגונות סימן רמ"ז כתב דרבינו חננאל ורמב"ם בפי' המשנה שלהי פ"ג דגטין דמפרשי ספינה שאבדה בים שאבדו כליה ומשוטיה והיא הולכת באשר יהי' שמה הרוח ללכת ובהא דוקא הוא דנותנים חומרי חיים וכו' הא ספינה שטבעה אפי' לא שהה כלל יצאה מחזקת א"א ואם נישאי' לא תצא ע"ש והאמת ברמב"ם פי"ג מגירושי' בהלכה י"ו דמיירי ממים שיש להם סוף שם הוזכר שיעור יציאת הנפש אבל בהלכה י"ט והלכה כ' דמיירי ממים שאין להם סוף לא הזכיר שיעור זה כלל אלא שהכ"מ כ' שם בהלכה דמדכ' לשון ולא עלה משמע שהעיד שעמד עליו כדי י"נ ושם בהלכה י"ט כתב ה"ה בסוף דבריו וז"ל ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד ששהה כדי שתצא נפשו ולא חיישי' דאמר בדדמי וזהו שכ' רבנו או שטבע בים הגדול וכן עיקור עכ"ל ודברים אלו מחוסרי' ההבנה נדחק בהם הכ"מ ועכ"פ נדחק לומר דה"ה דייק מלשון שטבע בים הגדול ומת היינו ששהה עד כדי י"נ וגם הכ"מ הבין שזה דוחק בכוונת הרמב"ם ובכוונת ה"ה ומה שנלע"ד יבואר לפנינו אי"ה עכ"פ אמת נכון הדבר שבש"ס ביבמות אינו מבואר להדי' שיהוי כשיעור י"נ במים שאל"ס רק שהרשב"א הוציא כן ממתני' דגטין ולרמב"ם בפי' המשנה לא מוכח עכ"פ מזאת המשנה שיהי' ספיקא דאורייתא לתת עליו חומרי חיים וחומרי מתים רק הכ"מ הוציא כן מלשון ולא עלה שכ' הרמב"ם ודברי ה"ה נמי פשוטן נוטי' כך ונחזי מה דקמן בעז"ה:

920

921הריב"ש סי' שע"ט בירר דהרי"ף והרמב"ם פליגי דלהרי"ף אי נפלו במים ונמצא ולא אמר וקברתיו תצא ולרמב"ם לא תצא והקש' מהר"א ששון סי' א' איך יסבור הרי"ף דתצא הא במשאל"ס קיי"ל לא תצא אע"כ מוכח דמיירי בלא שהה עליו כדי י"נ דתצא ולפ"ז מוכח לרמב"ם אפילו בלא שהה כדי י"נ נמי לא תצא דהרי במה דאמר הרי"ף תצא ס"ל לרמב"ם לא תצא והיינו בלא שהה כשיעור י"נ והעלה לפ"ז פליגי הריב"ש וה"ה דה"ה כ' מתבאר מדבריו וכו' כנ"ל:

921

922ולע"ד אין כאן מחלוקו' דע"כ לא מוכח דס"ל לרמב"ם לא בעי' שיהוי אלא בנמצא אח"כ אדם מת על שפת הים דכיון שראינו את זה שנפל לתוכו נהי שלא שהו עליו כדי י"נ כיון שעכ"פ נמצא אחר כך מת על שפת הים נהי שלא אמר וקברתיו ואיכא חשש בדדמי אבל עכ"פ מצרפי' הני תרי מילי אהדדי ואם נישאי' לא תצא אבל היכי דלא נמצא מת על שפת הים וגם בשעת נפילה לא שהו עליו עד שיעור י"נ אפשר מודה רמב"ם לרשב"א דמדרבנן תצא נהי חומרי חיים וחומרי מתים אין נותני' עליו כמו ספינ' שאבדה כלי משיטה לפי פי' הרמב"ם אבל עכ"פ מחומרא דרבנן אפשר ס"ל לרמב"ם תצא וסברא זו כתובה בתשו' מהר"ב אשכנזי ס"סי כ"א הנ"ל אחר שהחליט הוא ז"ל דלרבנו חננאל ורמב"ם לא בעי' שיהוי כלל כ' דהיכא דנמצא אח"כ מת על שפת הנהר גם הרשב"א מודה ע"ש וא"כ אין הפסד אם ניחס סברא זו לרמב"ם עכ"פ ולמעט במחלוקו' עדיף ולפ"ז מדוייקי' היטב הני תרי בבי דהלכה י"ט והלכה כ' דנדחק בהם מהר"א ששון הנ"ל ולפי דברי ניחא ונימא דדקדוק לשון שטב"ע ומ"ת אינו דקדוק אבל דקדוק לשון ול"א על"ה הוה דקדוק נכון שכוונתו שיהוי בכדי י"נ ואשר ע"כ בהלכה י"ט דמיירי רמב"ם שנמצא אח"כ מת על שפת הים ע"כ לא הצריך שם שיהוי רק הכל תלוי בוקברתיו אם אמר וקברתיו תינשא לכתחלה ואם לא אמר כן עכ"פ אם נישאית לא תצא אע"ג דבשעת נפילה לא שהו עליו מ"מ כיון דנמצא אח"כ אפי' לא אמר וקברתיו ואיכא חשש בדדמי מ"מ לא תצא ושוב בהלכ' כ' כתב נפל לים ולא נמצא מת אח"כ אז בעי' ולא עלה דהיינו שיהוי עד שיעור י"נ ואל"ה תצא:

922

923והנה לכאורה יש להסתפק אי ראוהו נפל וגם שהו ואח"כ נמצא מת אי בעי' וקברתיו דאפשר כיון דשהו עליו כבר וגם מצאו עתה מת תו לא חיישי' בדדמי וכן משמע מדלא הזכיר בבבא קמיתא שיהוי עד כדי י"נ משמע דאי הוה שיהוי לא בעי' וקברתיו וזהו כוונת ה"ה הנ"ל שכ' ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בריו של דבר ואינו מעיד העד עד ששהה בכדי שתצא נפשו לא חיישי' בדדמי (ר"ל לא בעי' וקברתיו) וזה שכ' רבינו או שטבע בים הגדול פי' מדסתים לי' להך בבא ולא התנה ששהה ש"מ דאי שהה לא הוה בעי וקברתיו מיהו בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ט כ' וז"ל ומה שצריך וקברתיו היינו במלחמה ומפולת ומים שאל"ס שרובן למיתה וחיישי' דאמר בדדמי שראהו שטבע בים ושהה בכדי י"נ ולהכי קאמר מת וכו' ע"ש משמע דפשיטא לי' לאידך גיסא דגם בשהה בעי' וקברתי' ודלא כמ"ש בכוונת ה"ה והמעיין יבחר מ"מ בהא סלקינן דאפי' אי בעי' שיעור שיהוי לרמב"ם היינו בלא נמצא אח"כ מת על שפת הנהר אבל מצא מת אפי' לא שהה בשעת נפילה וגם עתה לא אמר וקברתיו אם נישאי' לא תצא ולהר"ר בצלאל אשכנזי גם הרשב"א יסבור כן:

923

924והנה בתשו' מהרי בירב סי' י"ז התיר אשה ע"י גוי מסל"ת שראה בעלה מטובעי מים הציל עצמו על הקרש מקרשי הספינה וישמעאל א' הרגו ע"ש וסיים וז"ל וכ"ש בנידן דידן שאין אנו צריכים לעדות הגוי אלא להתירה לכתחלה אבל להתירה בדיעבד בעדות הישראל סגי עכ"ל והנה עדותו של היהודי שם הי' ז"ל עוד העיד ר' שבתי הנזכר שראה את משה קולפאטי שנפל כשנשברה הספינה ולא ראהו כשעלה עכ"ל וצ"ע איך יצאה מאיסור דאורי' ע"י היהודי הא לא הזכיר שום שיהוי ודוחק לומר דמה שאמר העד ולא ראהו כשעלה משמע ששהה עליו זה נ"ל דוחק לפרש כן בלשון העד כי בלשון הרמב"ם שכ' בהלכה כ' ולא עלה פי' הכ"מ שכוונת הרמב"ם ללמדנו שצריך שיעור שיהוי וכבר הזכיר הרמב"ם עיקור הדין לעיל גבי מים שיש להם סוף ופה רמזו בלשון ולא עלה אבל בלשון העד קשה לפרש כן ולומר שצירף לזה עדותו של הגוי יען כי מצאו אח"כ מת וא"כ אפי' לא נאמין הגוי להתיר אשה על ידו מ"מ מצרפי' לי' לדברי ישראל שאפי' בלא שיהוי בשעת נפילה יצאה מאי' דאורייתא כמ"ש לעיל גבי ע"א שאינו אומר וקברתיו דאע"ג דחיישי' דאחר הוא או לא מת כי אומר בדדמי מ"מ מצרפי' לעדות הנפילה למים בלא שיהוי שיצאה מאי' דאוריתא ונימא ה"נ הכי זה דוחק בעיני כי הכא אדרבא עדות הגוי מורה בהיפוך מעדותו של ר' שבתי שהרי אנו צריכי' לומר אעפ"י שר' שבתי לא שהה עליו מ"מ מת במים דרובם אינם עולי' והראי' שהרי מצינו אח"כ אדם מת במים והכא אדרבא הרי הגוי רואהו אח"כ רוכב על הקרש והרי עלה מן המים אחר ראייתו של ר' שבתי רק שנהרג ע"י הישמעאלי וצ"ל דס"ל לגמרי כדעת הגאון ר' בצלאל אשכנזי הנ"ל דלא כה"ה והריב"ש בכוונת הרמב"ם וס"ל דלא בעי במים שאל"ס שיהוי כלל ומ"מ ק' דגם ר"ב אשכנזי לא סמך על רמב"ם לחוד אלא שכ' בעובדא דידי' שנמצא אח"כ מת רשב"א מודה אבל הכא דליכא צירוף א"כ הרשב"א יחלוק והריב"ש וה"ה חולקי' אפי' בכוונת הרמב"ם ואיך סמך על זה וצ"ע:

924

925והמבי"ט ח"ג סי' ק"ט והובא בקונטרס עגונו' סי' רל"ה שכ' בעדות עמרם כבר יצאה אשה מחזקת א"א למי שנשאה בדיעבד כדין משאל"ס שהעיד שנטרפה הספינה ונטבעו כולם וכו' בעדות הגוי מסל"ת הותרה אסתר להנשא לכתחלה כי הוא העיד וכו' ומצאו האנשים הטבועי' אחר ג"י לטביעה וקברו היהודים שבתוכה וכו' ע"ש הנה מה שהצריך עדות היהודי כלל הא הגוי אמר וקברתיו היינו משום דהגוי לא ידע איזה יהודי קבר רק ע"י שאמר הטבועי' בספינה ועמרם העיד שלא הי' באותה ספינה כ"א זה היהודי נמצא ה"ל דברי הגוי חצי דבר והמבי"ט לטעמי' אזל שכ' בח"ב סי' מ"ט וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד וכו' מה שלא ידע הישראל השלים הגוי כיון שאין צריך עדותו אלא להתירו לכתחלה מהמנינן לי' וכו' ע"ש וא"כ ה"נ הוצרך להוכיח תחלה שע"י עדותו של ישראל אם נישאי' לא תצא ולחומרא דרבנן צריכי' עדותו של גוי ע"כ לא משגחי' אם הוא חצי דבר אלא שעכ"פ צ"ע איך הותרה ע"י עדות ישראל הא לא ראה רק ספינה שנטרפה ונטבעו כולם בלי שום שיהוי וצ"ל כמ"ש לעיל כיון דהגוי מצא עכ"פ יהודי מת על שפת הים אפי' לא סגי בעדותו של גוי מ"מ ע"י צירוף עדותו מהני עדות הישראל שראה הטביעה שאם נישאי' לא תצא ולמה' בצלאל אשכנזי אפי' הרשב"א יודה לזה ולכל הפחות הריב"ש וה"ה בדעת הרמב"ם ס"ל הכי וצ"ל דס"ל נמי אפי' בלא שיהוי במה שנותני' לה חומרי חיים אפי' אם נאמר שאם נישאי' תצא מ"מ הועיל בעדותו שאין לה חזקת א"א והבא עלי' אינו בחטאת ובחנק ולא צריכי' צירופו של גוי אלא שאם נישאי' לא תצא וה"ל עדותו של ישראל דבר שלם ושוב ע"י עדותו של גוי תינשא לכתחלה אח"ז ראיתי בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה ואולם וד"ה וק"ו וכו' שכ' להוכיח ע"ד פלפול דלהריב"ש היכי שנפל למשאל"ס ואחר כך מוצאים אדם מת במים הדין אם נישאת לא תצא אלא שלא מצא חבר להריב"ש יע"ש ולע"ד אין צריך לפלפולא וכל עלמא קרוביו של הריב"ש ולא יחלוק אדם בזה גם מ"ש אם נמצא אדם מת שוב פסקא לי' חיותא של בעל האשה דליכא למימר מוקמי' לי' בחזקת חיים דהרי גם לזה הי' חזקת חיי' דברי' תמוהי' הם בעיני ולא זכיתי להבינם א"כ אם מת אדם בעולם פסקא לחיותא דכולי עלמא שאינם לפנינו ונאמר עכ"פ אדם א' אבד חזקת חיים שלו ודלמא זה הוא וא"כ נפל פונא בבירא דהרי בכל יום מתו אנשים בכמה מקריי' וסבות וציני' ופחי' ואיה חזקת חי שאחז"ל אע"כ כל אדם מוקמי' בחזקת חיותו וגדולה מזה בשני כתי עדים המכחישי' זא"ז שבודאי כת א' לפנינו יצאה מחזקת כשרותו ומ"מ כל כת בפ"ע מוקמי' אחזקת כשרותה ותלינן הפסול באידך מכ"ש הכא וא"כ הוכחנו בדעת הריב"ש אינה מכרעת ומ"מ דברינו הנ"ל נ"ל וכו' בעז"ה:

925

926היוצא מדברינו אלה לנידון שלפנינו לע"ד איתתא דא אשת ר' ליב הרש מקיצע הנ"ל כבר הוסר ממנה דין אשת איש מן התורה ואם נישאי' לא תצא כיון שהטביעה בתוך הנהר ברורה בלי ספק אם מעדות האשה הנלי ועדות הבח' אברהם ועוד ידיעת כל אנשי הספינה הוה ידיעה ברורה והשתא א"כ נאמר שלא שהו כדי י"נ מ"מ כיון שאח"כ מצאו אדם יהודי מת בנהר ההוא ויש סימני' הרבה בכליו שזה הוא אפי' לא יהי' מספיקי' להתיר אם לא היינו יודעי' שנטבע מ"מ השתא מצרפי' לראיית הטבעה ולא בעי' שיהוי וכפמ"ש לעיל כ"ע מודים בזה ועכ"פ איכא עמודי' גדולי' לסמוך עליהם ועוד הכא איכא אברהם שראה רביעי' שעה ובמים שאל"ס לפי המהרי"ט שכ' לעיל לא בעי ב' שעות היינו מ' מינוטען אלא סגי בהכי שהמים הטרידוהו והיינו שיעור י"נ ועוד הרי חפשו חפש מחופש במקומו ולא מצאו וכיון שבמקומו אינו לחשש יציאה ממקום לא חיישי' מן התורה דהוה מיעוט שאינו מצוי ועוד שר' שמואל איריץ אומר שראוהו זמן ארוך והוא לכל הפחות פעמיי' כראיתו של אברהם והיינו ב' רביעי' שעה ולחד דיעה בתוס' פ"ג דסוטה היינו ב' שעות והוה שיעור י"נ א"כ בצירוף כל הנ"ל גם הרשב"א מודה בלי ספק שיצאה עכ"פ מחשש אי' דאוריתא ואין לנו אלא אי' דרבנן משום חומרא דא"א ונחזה אנן נשית לבנו בעזה"י מה יהי' בסימנים שבגופו וכליו:

926

927ונבוא אל הענין השני עפ"י אגרת הרב מגראן שמצאו הספנים אדם צפה על פני הנהר ופשטו ממנו בגד קצר העליון שקורי' וועסטא ולקחו מתוכו דלוסקמא עם כתביו וקברוהו בכתנתו ומכנסים שלו וקרעו ממנו חצי הארבע כנפות עם ציציות וחצי האחר נשאר על גופו בקברו וכן מצאוהו אח"כ הרב ואנשיו מגראן והי' ב' חתיכו' של ארבע כנפות מתאימות והי' לאחדי' אותו שביד הגוי הספן ואותו שעל גוף האיש הנקבר והנה הובאו לפנינו המלבושים הנ"ל ולא הי' שום טביעת עין בהמלבושי' רק סימני' אשר יבוארו לקמן אי"ה:

927

928והנה במה שנמצא בדלוסקמא הנ"ל כ' פאס שלו ושם נאמר שמו ושם עירו וקומידאט וידענו שלא נמצא במדינת הונגאריא עוד עיר אם הגליל ששמה כשם עירנו וגם חתימת ידי השרי' בשמם וחותם השררה הכל מעיד שמזה האיש הוא ולא מאחר ולא עבדי אינשי דמושלי פאס שלו גם נרשמו בו כל סימני גופו ופרצופו כידוע וכל אדם נזהר במכתב זה גם איננו שוכח אותו ואם ישאיל בגדו לאחר לא ישאיר בתוכו מכתב זה כידוע וגם הכא נמצא חשבונותיו עם אביו ומשותפיו בכתיבת ידו ממש שנתקיים ע"י כמה אגרות ממנו וגם ח"כ על ר' נטע הרש וכל הני לא מושלי אינשי וכעין זה כ' גם הגאון בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה העשיריות ע"ש ואפי' אם השאיל וועסטא שלו אין אדם שוכח בתוכו הדלוסקמא עם כל אלו הכתבי' בתוכו:

928

929ואע"ג דכ' ח"מ ס"ק מ"ב וב"ש ס"ק ס"ט דלמאן דס"ל סי' ל"ד א"כ חיישי' לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי וביאור כוונתם דהש"ס לא חשש למכירה דלא עביד איניש דמזבין כלי תשמישו ואבידה פשוט דלא שכיח כמ"ש תוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"ב) בסוגי' דניפול ד"ה וודאי וש"ס ביבמות קי"ו ע"א נפיל' מיזהר זהיר בי' וכן גניבה לא שכיח לא חששו ורק לשאלה דעביד איניש דמשאיל כליו שאלה דהדר' בעינא ומשו"ה בכלים דלא מושלי אינשי לא חיישי' למידי אך כל זה אי סימני' דאורי' אך אי אפי' אסימני' בינונים דלא שכיחי דמישתכחי באחריני אפ"ה חיישי' ואמרי' סי' לאו דאורייתא דדלמא אתרמי סי' כסי' א"כ ה"ה חיישי' אפי' בהני כלי' דלמא איתרמי שהשאילם או מכרם או אבד זו היא כוונתם והארכתי במקום אחר ביישוב הסוגי' לפי דעתם מ"מ לנידון שלפנינו נ"ל דליכא למיחש כלל לשאלה ומכירה בשום אופן בכתבי' הנ"ל ומשום אבידה לחודא דלא שכיח כלל כמ"ש לעיל מתו' דפ' לא יחפור הוה כסי' מובהק ביותר דלא ימצא אפי' בא' מני אלף דלכ"ע הוה דאורי' והח"מ וב"ש צירפו כל החששות איכא דמושלי ואיכא דמוכחי' ויש נמי חשש אבידה ומכל הני חבלו' נעשה כעין סי' אמצעי אבל משום חשש אבידה לחוד ליכא למיחש כלל:

929

930ועוד הא חשש שאלה בעצמו פליגי בי' רבותא ועי' יש"ש ביבמו' שם ועי' ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו והסכימו האחרונים דבאי' דרבנן לא ניחוש לשאלה ועיי' בנב"י סי' מ"ג הנ"ל וגם הגאון בית מאיר סי' י"ז סעי' כ"ד כ' וז"ל וגם בל"ז לפע"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד עכ"ל והנה הגאונים מיירי בכלי' דמושלי ואנן הא איירינן בדלא מושלי דליכא למיחש אלא להך לישנא סימנים לאו דאורית' דהוה סי' הנך כלים כסי' שאינם דאוריתא והנה כיון שבררנו בתחלת דברנו דאתתא דא דאיירינן בה לית בה שום אי' דאורי' רק חששא דמשאל"ס מדרבנן א"כ פשוט דלא ניחוש לשאלה בהני כלים היינו כתביו הנ"ל דלא מושלי דהא בדרבנן סמכי' אסי' דרבנן:

930

931אך מה יושיענו זה הא אנחנו לא מצאנו הכתבי' במלבושי הנטבע הנמצא הלזה רק הגוי הספן אמר שהי' אלו הכתבי' בתוך הוועסטא שלו ולפי משמעו' אגרת הרב מגראן לא הי' מסל"ת ולא מהימן והוה כאלו מצאנו ביד עכו"ם כתבי' של פלוני וכי נתיר אשתו לעלמא וכבר תמה בזה הט"ז על הלבוש בסי' י"ז ס"ק מ"ו ע"ש ועיי' ב"ש ס"ס קפ"ט וכל זה איירי וכו' ע"ש וא"כ לכאורה נפל היתר זה בבירא:

931

932ע"כ נבוא לסימני כתונת ומכנסים שמצאוהו מלובש בקברו והי' מסומני' באותיו' לה"מ שהוא שמו ושם אשתו ליב הרש מאשא וכ' נב"י קמא סי' מ"ג הנ"ל דזה הוה סי' בינוני ולפע"ד הכא הוה אפי' סי' מובהק שהאשה הכירה מעשי ידיה בסימני' הנ"ל והראה לנו כמה מכתונותיו המצויינים באותיות הללו כולם שוים לאותיו' הללו וכ' תוס' בגטין כ"ז ע"ב סוף ד"ה מעולם וכו' ולפ"ז צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרי' שהוא כ"י ולזה חתם פשיטא שיחזיר ולא הי' צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי' דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויי נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה עכ"ל וכן פסק בש"ע א"ע סי' קל"ב סעי' ד' אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו חיישי' עד שיעידו שזה הוא חתימת ידם עכ"ל ומכ"ש הכא שלא הוחזק אחר ששמו ושם אשתו ליב הרש מאשא שציונם לה"מ והכרנו שזה הוא מעשי ידי האשה הזאת אשת ר' ליב הרש הנ"ל א"כ כסי' מובהק ביותר ונוסף על זה שהרושם שעל המכנסיים היו ב' אותיות ל"ה אותיו' גדולות מלופפות ועקומות ואות מ' הי' ממש כשארי אותיות של האשה מאשא הנ"ל והי' עומד קצת בעיקום ורחוק מהאותיות והאשה ידעה זה ואמרה שהמכנסיים האלו היו לו טרם שנשאה בהיותו פנוי ונעשה הסי' הזה ל"ה של שמו ע"י אחרי' שאינם בקיאי' כמותה ואחר נישואי' הוסיפה היא אות א' על שמה היינו אות מ' שמורה על שמה מאשא והנה זה הוה סי' בצמצום מקום יותר מנקב יש בצד אות פלוני ולא ימצא אפי' באחד מאלפי אלפי' באופן שעל סי' אלו יש לסמוך בכל איסורי דאוריתא בלי ספק ופקפוק כלל לומר שהי' הכתונת ומכנסי' אלו של ר' ליב הרש מקיצע:

932

933ורק אך חשש שאלה אולי ר' ליב הרש יצא מן המים והשאיל כתנות ומכנסים אלו לאחר ואותו נפל למים ונקבר ע"י הספן הנה ידוע מ"ש מהרי"ט והובא בק"ע סי' שפ"ב מי שיצא מביתו מלבושי' שעליו לא הי' משאיל לאחרים וישאר ערטלי ולא חיישי' שנתן מלבושיו לאחר ולקח את בגדיו ולבשם דלהא ודאי לא חיישי' שיעשו דברי' של בטלה עכ"ל והכא כ"ע חזו לי' בספינה שלא הי' אז מלובש אלא בכתונת ומכנסים כי הי' בבקר כשיצא לעשות צרכיו והבגד קצר וועסטא שידוע אם יפשיט כתונת ומכנסים אע"ג שישאיר על עצמו וועסטא נשאר ערטלי ערום כיום הולדו ולפי הנ"ל לא חיישי' לזה לשאלה וחליפי' כי האי גוני וידוע מ"ש מהרא"י בשם ר' אלי' אם ידוע שלא הי' עמו אלא כתונת א' יש לסמוך על כתונת לחוד וה"נ כל אשר לו השאיר בספינה ולא הי' עמו אלא כתונת זה כשנפל במים א"כ אפי' יצא במקום אחר לא הי' משאיל כתנתו עכ"פ והי' ראוי להתיר עי"ז אך לא אכנס בפרצה דחוקה כי יש לנו פתח מרווח בעזה"י:

933

934והוא ידוע תשו' חכם צבי סי' קל"ד דאמר דלשאלה דיחיד לכ"ע לא חיישי' אשר ע"כ אם יש סי' אמצעי בגופו וגם ט"ע או סי' מובהק בכליו לא ניחוש שמא השאיל כליו לזה שהי' לו סי' אמצעי כמותו דזה הוה שאלה דיחיד וכדאמר פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"ב) לנפילה דיחיד לא חיישי' ואמנם האחרונים פקפקו על ס' זו דנפילה שהוא במקרה והזדמן לא חיישי' לנפילה דיחיד אבל שאלה שהוא בבחירתו ורצונו אפשר השאיל לזה וחיישי' לשאלה דיחיד כמו שהרגיש ז"ל בעצמו והגאון בית מאיר החזיק זה הפקפוק עפ"י תוס' דיבמות קט"ז ע"א ד"ה למאי ניחוש וכו' ע"ש ולדידי נ"ל ראי' לפקפוק מתוס' גטין כ"ח ע"א ד"ה מצאו וכו' וא"ת וניחוש לשאלה וכו' וי"ל דקים לי' בנפשי' שלא השאילו וכו' ע"ש ובב"ש ס"ק צ"ח ולכאורה קשה אכתי ניחוש למציאה פי' הרי קמן שאבד דלוסקמא שלו ודלמא אחר מצאו והניח גט שלו של יב"ש בתוכו ואבדו גם הוא ומצאו זה וע"כ צ"ל דהוה נפילה דיחיד וס"ל לתו' דגם בגט לא חיישינן לנפילה דיחיד וא"כ אכתי מאי מקשו תוס' ניחוש לשאלה הא הוה שאלה דיחיד אע"כ לחלק בגט בין שאלה לנפילה וה"ה במתה נימא הכי ודלא כחכם צבי הנ"ל:

934

935איברא בנידון שלפנינו שהספן הזה קבר האיש הזה שהי' מלובש בכליו של ר' ליב הרש שיש לנו בהם סי' מובהקי' ואירע שזה הספן קוברו כאשר הראה לנו קברו ועוד שיש בידו חצי ארבע כנפות שהוא ממש מתאים בתאומות ממש עם החצי שנשאר על גופו בקברו כאשר ראינו אנחנו בצדק בעינינו ועל סי' חתיכ' המתאימו' סמכי' באיסור דאורי' במס' ע"ז מ' ע"א ועיי' ש"ך י"ד סי' פ"ג סק"ד וא"כ ה"נ נסמוך על תיומו' ב' חתיכ' בגד ד' כנפות דשייכים להדדי ונדע שזהו הספן הוא שמצא איש הזה הנקבר לפנינו ומלובש בכתונת של ר' ליב הרש ולא אחר באשר שבידו הבגד ד' כנפות שהחתיכו' מתאימו' עם שלו ובלאה"נ הרי הראה לנו קברו ומנא ידע אם לא שהוא קוברו:

935

936וכבר כתבנו לעיל שהדלוסקמא עם כתבי' שלו לא מושלי ולא מכרם אך הואיל ולא ראינו אותם בידו ממש רק ביד הגוי ניחוש שמא נאבדו ממנו ומצאו הגוי הזה ונאמר ר' ליב הרש שנפל למים יצא במקום אחר והשאיל כתנתו ומכנסים שלו לאחר ואותו אחר נטבע ומצאו זה הספן וזה עצמו הי' שמצא ג"כ הדלוסקמא של כתבי' של ר' ליב הרש ואין לך נפילה דיחיד גדול מזה וכ"ע מודה דלא חיישי' וכי האי גוני כ' ר"ן פ' ג"ה ומייתי ב"י בי"ד סי' ס"ה קודם ד"ה והנוקר וכו' וז"ל אבל הכא שזה בודאי שלח ירך מנוקרת צריך אתה להוסיף חששו' דישראל אחר הי' לו ירך ונקרה ואח"כ נודעו לו שטרפה היתה ומכרה לזה ואח"כ הפקיד זה בידו ירך מנוקרת כל כי הני חשש לא חיישי' עכ"ל ע"ש והה"נ הכא ע"כ כיון דבררנו לעיל דבלאו כל הני מילי כבר יצאה האשה מאיסור דאוריתא מכמה טעמי' חדא כיון שעדות הטביעה במים הי' עדות ברורה אפי' לא שהו שיעור י"נ כיון שנמצא עכ"פ איש אחד נטבע ויש בו קצת סי' אפי' שאינם ראוי' לסמוך עליהם מ"מ מצרפי' להטביעה ולא בעי שיעור י"נ דאפי' רשב"א מודה לזה ושכן דעת הריב"ש וה"ה בהרמב"ם ומהריביר"ב ומבי"ט ומה' בצלאל אשכנזי ז"ל ועוד כיון שחפשו חפש מחופש רביעי שעה במקומו הוה כשיעור י"נ ועוד עדותו של ר' שמואל שעמד זמן ארוך על הספינה ואם תמתין עוד זמן יב"ח ולא יזכר ולא יפקד עוד א"כ בזה"ז הוה לענין זה בכ"ע כת"ח וה"ל תרי רובא רוב הנטבעי' אינם יוצאי' אפי' בלא שהה כשיעור י"נ ורוב היוצאי' מודיעי' לביתם א"כ מצירוף כל הנ"ל עכ"פ יצאה מאי' א"א דאורי' ושוב לענין איס' דרבנן משאל"ס נסמוך על סימני' הנ"ל לדעת בלי שום פקפוק ע"כ אם יסכימו עמי חכמי העיר הזאת ואציליה למטינא שיבא מכשורי להתיר אשה מאשא אשת ר' ליב הרש ז"ל מקיצע אחר שתמתין יב"ח מיום טביעתו ואז תהי' שרי' להתנסבא לכל גבר דתיתיצביין בהסכמת חכמי העיר הנלע"ד כתבתי פה ק"ק פ"ב מש"ק כ"ו טבת תקפ"א לפ"ק.

936

937משה"ק סופר מפפד"מ:

937

938העתק השאלה:

938

939במותב בי תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר"ר יוסף ב"ה נתן גיסו של הר"ר שלום הנאבד ואמר לנו בת"ע איך בעת שנפל הדליקה בשכונת הבית אשר דר בו גיסו הנ"ל אץ בבהלה לבית גיסו למען הציל הקנבוס שהי' מונח בבית גיסו שהי' שלו בשותפות עם גיסו הנ"ל והצילו הקנבוס הוא וגיסו בסיועת מרחמוהי וגם כל כלי בית גיסו הוציאו לא נגרע דבר מאשר לו ומחמת המהומה לא שם לבו באשר הלך גיסו מאתו והוא הי' ירא לעזוב הקנבוס לבדו במקום שהצלוהו שם מחמת ניצוצי אש אשר נשא הרוח למרחוק וחשש שלא תאחוז בקנבוס וישב שם אצל הקנבוס עם שני כלים מלא מים שהעמיד שם ויהי אחר חצי שעה כאשר ראה שגיסו לא חזר אליו הי' לבו נקפו עליו מ"מ הי' עצר מלכת כה וכה לדעת את שלום גיסו שוב כמו חצי שעה מחכה אולי יבא וכאשר ראה כי לא יסף שוב אליו עוד כל משך שבתו שם לא הי' מעצור ברוחו עוד לשבת שם ונחפז ללכת אנה ואנה וכל איש אשר פגע בכ"מ עברו שאל הראיתם את גיסי הר"ר שלום ואין עונה דבר כי אם לא ידענו ויהי בערב אמר לאחד מאוהביו לבי מהסס בקרבי כי גיסי נשרף ח"ו כי אין רואה אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר רואהו מעת פרידתו ממני ויענהו האיש למה תדבר כדברים האלה בודאי הוא עצור באחת המקומות מפני המהומה ויהי בלילה כמו שעה עשירית מחצות היום ואילך כאשר לא ראהו עדיין ולא שמע ממנו חזר שוב אל האיש הנזכר ויאמר אליו נשלחה נא אנשים נכרים אולי יוכלו ללכת אל תוך הבית אשר דר בו גיסו הנ"ל כי כבר נשרף הגג שעל הבית ויבקשהו בתוך הבית אולי ימצאוהו ונתרצה האיש לקולו ושלחו נכרי' ללכת שמה אבל לא יוכלו לגשת אל הבית עדיין מחמת מדורת העצים והקני' אשר בערה לפני הבית ממה שנפל מן הגג והמתין עוד במר לבו נאנח ועצב כמו עד שעה אחת אחר חצות הלילה אשר שקט אש התבערה הלכו אל תוך הבית ומצאו בו עצמות שרופי' בחדר לפני' מחדר אשר הי' דר בו יהודי אחר נגד החדר שהי' דר בו גיסו הנאבד והפרוזדר בין החדרים הנקרא פארהויז אשר הולכי' בו אל הבתי' הפנימית ובצד א' מהפארהויז הי' דר בו שלום הנאבד ומצד השני הי' דר בו יהודי אחר ובבית אותו יהודי הי' חדר לפני' מהבית שקורין זייטין שטיבל ובאותו זייטין שטיבל מצאו העצמות השרופין ויהי בבוקר כאשר הלכו הח"ק דפה ללקט עצמות השרופי' לקברם מצאו חתיכה אחת מרעקיל שלא נשרף וכאשר הראו לי הכרתי שהוא מרעקיל אשר הי' לבוש גיסי בעת אשר הצלנו הקנבוס ושאלנוהו אנחנו ב"ד במה ובאיזה סימן הכרת את החתיכה רעקיל כיון שלא הי' שלם כ"א חתיכה אשר קצותיו אכלה אש סביב ויען ויאמר הנה הכרתי את צבע הטוב שהי' מראה ירוק הנקרא בלויא ועוד הכרתי מחמת הפוטר שתחת הטוך כי בשוק עירינו שהי' קודם השריפה איזה ימים שאלתי לעצמי ממנו זה הרעקיל ללכת בשוק מפני הגשם שהי' יורד אז ויהי כאשר רציתי ללובשו ראיתי כי הרעקיל געפיטירט מיט איין האנטיכל וואס אן עק האט רוטע שטראפען כי כן דרך במקומתינו לארוג בקצה המפות שפורסין על השלחן ובקצה מטפחת הידי' פשתן או צמר גפן צבוע אדום ע"פ רחבו שורה אחת או שתי שורות וראיתי שהרעקיל איזט געפיטירט מיט עזו איין האנטיכל אונד וואר רויטע שטראפן דורך געווארפן ומחמת חשש שעטנז לא רציתי ללובשו אז ועתה כאשר הראה לי חתיכת הרעקל אשר מצאו השגחתי מיד על הפיטירונג שתחתיו וראיתי שכן הוא מיט רויטע שטראפען וגם הכרתי דס דעקל מהפייף אשר מצאו שהיא מהפייף שלו ודעקל מהפייף הי' נחושת קלל שקורין מעש וואס דיא דעקלמאכר בשלאגן דער מיט דיא פייפן וגם השטאגיל שלו וואס מאן פייער שלאגט הכרתי שהוא שלו וגם חתיכה הויזען טראגר של עור מצאו והכרתי שהוא שלו ושאלנו את פיו במה הכרת אלו הדברי' והשיב לנו איך האב עס דערקענט ע"כ תורף עדותו של ר' יוסף בר"ן גיסו של הנאבד:

939

940שוב העיד לפנינו הר"ר דוד אפרי' המכונה פישל במהור"ר ארי' ואמר אני הייתי בין מלקטי עצמות השרופי' כדי לקוברם ומצאנו בתוך העפר אשר נפל מקירוי הבית חתיכת רגל דהיינו חלק התחתון מהארכובה דהיינו כנף הרגל בתוך חתיכה משטיוול שלא שלטה בו האש מחמת העפר שעליו הגין עליו שלא נשרף ויהי כאשר מצאנו זאת אמרו אלי שאר בני החבורה שאלך אל אשת הנאבד אולי תוכל להגיד איזה סימן בקאבצי הוא בגד אשר לוטין וכורכין בו הרגל אלו ההולכי' בשטיוויל בלי בתי שוקי"ם הנקרא שטרומפף וכן עשיתי והלכתי אל האשה לשאול פי האשה להגיד לי סימן והשיבה האשה שאינה יודעת כלום מה תארם ענה אחיו נער בן י"ב שנים אנכי ראיתי הקאבציס שלו היו מין פשתן הנקרא קנבוס בל"א וכאשר חזרתי לחברי שלפנו חתיכת השטיוול מעל חתיכת הרגל וימצאונו כדבריו וכן הוא שהקאבצי הי' של קנבוס:

940

941עוד העיד ר' דוד אפרי' המכונה פישל במו' ארי' הנ"ל שאיזה ימים אחר השריפה היינו עומדים ברחוב ומדברי' מענין השריפה ענה מילנר אחד נכרי העומד ביניהם ואמר אלו שמע לקולי הנשרף לא עלתה לו כך כי אני הלכתי עמו בביתו מסייע לו לפנות כלי ביתו ויהי כאשר אין עוד כלי בתוך ביתו אמר אלי נלך נא גם לבית חבירי אשר הי' מצד השני של פרוזדור כנ"ל בעדות של ר' יוסף בר"ן ונציל גם כלי חבירי כמה שנוכל ואני כאשר ראיתי כי כבר אחז האש בגג שעל הבית שהיינו בו וכבר התחילו קיני הגג כאשר בערה בם האש לפול ארצה בפני פתח הפרוזדור אשר יוצאין בו דרך חוצה אמרתי לו אני לא אציל יותר ובוא גם אתה החוצה וכאשר רציתי לצאת החוצה דרך פאר הויז הלהב כבר עלה בפני הפתח מהקנים שנפלו מהגג ולקחתי הכובע הוא ההוט מעל ראשי והפרדתי בו הלהב ודלגתי חוצה והוא נשאר שם:

941

942שוב העיד הרר סיני ב"ה בצלאל בזה"ל אני לא הייתי בביתי שנפלה הדליקה כי הייתי בכפר וכאשר באתי לביתי בא אלי בן שר אחד מכפר אשר הי' כאן סופר אצל פישקאל ושאל אותי על קרוביו שיש לו בכפר אשר הייתי בו ובתוך הדברים אמר אלי אתה לא היית בביתך בעת השריפה ולא הגיע לך הפחד והבהלה כאשר הגיעני בלילה הזה מחמת אש הגדולה ואחר דברים הנזכרי' מסופק ר' סיני הנ"ל אם מעצמו אמר לו השר גם את יתר הדברי' שיבואו לקמן מנידון הנשרף אבל יותר דעתו נוטה שכן הי' המעשה שאחר שאמר לו השר דברי' הנ"ל השיב הוא להשר הנה אם הי' רק הפסד ממון לא הי' כ"כ להתאונן כי הפסד ממון והבנינים יוכל לתקן ולהעמיד אחרי' תחתיהם אבל על איש הנשרף ודאי יש לקונן כי אין להביא תמורתו ואמר אליו השר הנה מהנשרף אספר לך המאורע כי אני הלכתי עמו לתוך הבית פעם ראשונה והצלנו איזה כלים ויצאנו משם בשלום וחזרנו שוב שנית לתוך הבית להציל עוד התחיל האש לפול מהגג לפני הבית בחוץ קראתיו לו בבהלה בואו חוצה ונמלטתי אנכי לבדי והוא נשאר שם כ"ז העידו לפנינו ב"ד ח"מ יום ב' ח' מרחשון תקפ"ד לפ"ק פה ווארדיין קטן. נאום הק' יואל בהרב מ"ו משה ממיהאליוויץ:

942

943ושאר שני החתומי' אינם בביתם עתה ולא רציתי להמתין עד בואם לביתם כדי שיגיעו הדברי' לפני כבוד אמ"ו לפני שוק פעסט וחתמתי אני לבדי כאשר העתקתי מגוף הג"ע אשר נשאר תח"י אות באות כ"ד הנ"ל:

943

944שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג כבוד מו"ה יואל נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק וו"ד קטן יע"א:

944

945ע"ד העגונה אשת כ"ה שלום הנאבד בתבערה ביום הזעם ומצאו בביתו עצמות שרופים וקצת בגד מבגדיו ואיזה כלים שהשתמש בו בחייו כמבואר הכל בג"ע באר היטב:

945

946גרסינן ר"פ האשה שלום האי גברא דאיתלי נורא בי גננא וכו' סבר ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכ' אמר רבא וכו' ור"ח בר אבין וכו' ערק לעלמא ע"ש הסוגי' ורש"י לא פי' כל צרכו גם מעט דבריו אשר דיבר צריך פירוש לפירושו ע"כ נפרש תחלה הסוגיא ע"פי פשוט לולי דברי רש"י ז"ל לכאורה נראה מהענין דאשכח גברא חרוכא ופס ידא סמוך לו אינו חרוכא והיתה ניכרת לאשה שהיא מבעלה והוא בכלל חזו גבראי אע"ג דהאי חזו גבראי היינו בתחלת הדליקה שעדיין הי' ניכר לה ושוב כשבאו האנשים כבר הי' חרוך כל צרכו ולא ניכר מ"מ הפס יד שלא נחרכה הי' עדיין ניכרת ואתא ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכו' והנה הך דעשינו עלינו הבית אית בי' תרי חששי' א' כדה"ס דהש"ס דהיא אמרי בדדמי וזאת שני' אפי' לא אמרי בדדמי מ"מ שמא נס נעשה לו כדמבואר לעיל וכל אלו החששי' המה בכלל דברי ר"ח ב"א דה"נ איכא למיחש לתרווייהו ואתא רבא ואמר דלתרווייהו ליכא למיחש הכא אמרי חזו גברא א"כ הי' ברור לה שזה שנתלה בו הוא בעלה וליכא למיחש בדדמי וכ"כ רשב"א בחידושיו וכ"כ הגאון מהר"ל מפראג דהאי דאמרה חזו גברא מפיק מחששא דדמי והגאון תי"ט בתשו' גאוני' בתראי סי' יו"ד לא ראה דברי חירשב"א וחשש השני דאיתעביד לי' ניסא ונפיק לזה אמר רבא גברא חרוכא ופס ידא דשדי פי' הרי לפנינו גוף א' שרוף ופס יד הניכר לנו שהי' מזה הנאבד הרי דחלטה בו הדליקה אמרי' שהי' מהאי גופא והוא הוא ונ"ל דוקא שאמרה חזו גבראי ומהמנית שהי' שם גבראי בתחלת הדליקה משו"ה מצרפי' עתה ה"ד עם הגוף דאל"ה אין ראי' ממה שמונח יד סמוך לגוף וגם רבא הי' חושש דלמא בעל היד ערק וגוף חרוך הוא מאיש אחר ועיי' ב"ש סי' י"ז סוף ס"ק ס"ט ומ"ש פני יהושע גיטין כ"ח ע"א גבי מצא בין כליו משו"ה איצטריך הכא שהיא אמרה חזו גבראי בתחלת הדליקה וכבר שלטה בו האור ולדדמי לא חיישינן ושוב מצינו ממנו פס היד הניכרת שהיא ממנו וגם גוף חרוך בהא תלינן זה בזה וקאמר הש"ס ר"ח ב"א הוה ס"ל מ"מ היינו עשינו עלינו הבית דחיישי' לניסא דא' בא להציל ונשרף והוא נמלט מחמת כיסופא דמומא דפס ידיו דשדי' וגם לבדדמי חיישי' דמ"ש חזו גבראי משום דהאשה לא אסקא אדעתא שיהי' שם עוד אחר הבא להציל בעלה ע"כ החליטה בדדמי חזו גבראי אבל באמת איכא למיחש להא ומעולם לא ראתה שליטת האש בגוף בעלה רק פס ידיו שדי' והוא ערק לעלמא והן הנה דברי תי"ט בתשו' גאוני' בתראי הנ"ל ובהא סברא פליגי רבא ור"ח בר אבין:

946

947ושם קכ"א ע"א במתני' ישוב מעשה בעיסא וכו' כ' רשב"א בחידושיו דמיירי ששלשלוהו וקשרוהו ברגלו דאל"ה איכא למיחש האי רגל אחר הוא ואינהו ששלשלוהו הובילוהו המים למרחוק ושם יצא ומייתי ראי' מגברא חרוכא דאפי' רבא לא התיר אלא משום דאמרה חזו גבראי וכו' והשיג על הרמב"ם דמתיר אם השליכו מצודה אחריו והעלו רגלו וה"ה תי' דרמב"ם מיירי בשיש להם סי' מובהק ברגל זה שהוא ממנו ע"ש:

947

948ולכאורה לשון ריב"א צ"ע דהרי הוא בעצמו פי' לעיל דחזו גבראי אתי' להוציאו מחשש בדדמי וזה לא שייך הכא גבי מעשה דעיסא והרי מה שהם בעצמם השליכו האי גברא לים הרי זה כמו שראתה האשה תחלת שליטת אש בבעלה ושוב מה שהוציא רגל מן ארכובה ולמעלה שאינו יכול לחיות בו היינו ממש גברא חרוכא כמו שהי' האשה אומרת שראתה אש שולט בבעלה ושוב מצינו גברא חרוכא ולא חסר במעשה עיסא אלא פס ידא דהיינו שהי' להם להיות סי' ברגל או לכל הפחות עוד אבר א' אפילו אין החיות תלוי בו ויהי' באותו אבר סימן שהוא מזה המושלך באופן שניכר לנו שזה המושלך כבר שלטו בו חית הים ואכלו בשרו וגם העלינו רגל מהארכובה ולמעלה שהוא כעין גברא חרוכא והי' אשה מותרת לרבא אבל השתא דליכא סימן ברגל זה ולא באבר אחר אפי' רבא מודה דלא תלינן שזה הוא כנ"ל והכי ה"ל לרשב"א למימר התם איכא פס ידא משא"כ הכא אבל מ"ש התם אמרה חזו גבראי אינו ענין לכאן דמה שאנחנו השלכנו לים ממלא אותו חסרון דחזו גבראי וצ"ע לכאורה:

948

949ונ"ל כיון דלא הוזכר בעובדא דחרוכא שהי' סי' בפס ידיו רק שמוכח מתוכו שכך הי' ורמז לנו בהאי לישנא דחזו גבראי דקאי נמי אאחר כך שהכירה עדיין הפס יד משא"כ הכא אינו מכיר הרגל כנ"ל כונת הרשב"א דא"כ אינו מובן לדבריו:

949

950ונראה הא דהוצרך לומר מחמת כיסופא ערק לעלמא משום דלולי כן היינו אמרינן חזקה כאן נמצא וכאן הי' כמ"ש רמב"ן ונימוקי יוסף ביבמו' קט"ז גבי יצחק ריש גלותא הגם נראה לי קשה לסמוך אהך סברא באדם דהרי אפי' גודרת אין להם חזקה משום דדרכם לנוע מכ"ש אדם גדול ההולך ונוסע לדעת עצמו ומה שנמצא כזה בפ' המדיר לענין מומין היינו לענין רשות דכאן נמצא ברשות זה וכאן ברשות זה ברשות האב או הבעל ולא תלי' במקום כלל וצ"ע קצת בהרז"ה שם אבל מידי דתלי' במקום לא שייך לומר מוקמי' אדם אחזקי' שכאן נמצא עכ"פ וכאן הי' מאז ועובדא דיצחק ריש גלותא מילתא אחרינא איכא בי' וע"ש במלחמות ה' מ"מ ה"נ הי' לנו לומר כאן נמצא וכאן הי' כי מהיכי תיתי יסע ממקומו וילך לו ע"כ אמר שם דאיכא שום סברא דמחמת כיסופא ערק לעלמא ואין כאן חזקה וכן י"ל הא דהאריך לומר גברא אחריני אתי להצילו ולא אמר בקיצור גברא אחריני הוא היינו משום דאל"ה ה"ל למימר זה שאבד זה הוא שנמצא אע"ג דגם זה נ"ל דלא שייך כ"כ גבי אינשי דניידי מאונא לאונא ושיירותיתם מצויי' בכל אתר והכי בבכורות כ"ה ע"ב פליג רשב"ג דלא אמרי' זה שאבד משום דלמא אינשי אחריני קבר התם ונהי דרבי לא חשש משום דלא שכיחי למיקברי בצינעא עיי' כתובות כ' ע"ב אבל אינשי דניידי ושכיחי דאזלי מהכא להתם גם רבי מודה דליכא למימר זה הוא שנאבד נמצא אבל מ"מ הכא אשר חומת אש סביביו לבית מה"ת לומר דבא אחר לכאן אפילו ביושבת בין ההרי' אמרינ' אין רגל רבים מצויי' שם כ"ש הכא וה"ל זה שנאבד זה נמצא ע"כ הוצרך לומר גברא אתי לאצולי:

950

951מ"מ נראה לי היינו דוקא כעין עובדא דגברי חרוכא דפס ידא שדי אבל אי הי' רגליו חסר אפי' א' מהם אע"ג דמ"מ אפשר שהציל עצמו והשליך א' מרגליו השרופים כמו שהשליך פס ידא אבל לא יוכל לו ליסע ולנוע אל א' המקומו' ולמיערק לעלמא מבלי שידעו אנשי העיר והובילוהו ע"י סוסים ופרדים ובהא ודאי אמרי' כאן נמצא וכאן הי' או זהו שאבד זהו שנמצא ובמעשה דעיס' שהעלו רגלו אם מן הארכובה ולמטה אשתו אסורה התם נפל למים וגלי אשפלוהו והובילוהו מרחוק מאתי' פרסאות ולא נודע מקומו אי' אבל בעובדא דחרוכא אלו הוה עובדא ברגלו לא הוה חיישי' לשמא ערק לעלמא והוה סמכי' אחזקה כאן נמצא וכאן הי' או זהו שנאבד זהו שנמצא כנלע"ד:

951

952זהו העולה מן הסוגי' ע"ד הפשט וכמו שהבין הרשב"א בחידושיו שם שראוי' הי' לפסוק כרבא דהרי סבר ר"ח ב"א קאמרי' משמע דלקושטא דמילתי' ליתי' לדר"ח ב"א אמנם מהרי"ף משמע שפסק כר"ח ב"א להחמיר כי הרי"ף לא גרס סבר ר"ח ב"א אלא רבא אמר נאמנת ור"ח בר אבין אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א כ"כ יש"ש פט"ו דיבמו' סי' וי"ו ומ"מ הא פסק להקל כגירסא שלפנינו והב"ח בתשו' ס"סי נ"ה נמי דעתו לפסוק להקל כרבא אפי' לגי' הרי"ף ע"ש:

952

953ומה שצ"ע בלשון המפורשי' והפוסקי' הוא זה א' לשון רש"י ד"ה פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו עכ"ל ופי' כן אדברי רבא והוא תמוה דאפי' ר"ח ב"א שהזכיר גברא אתי לאצולי עכ"פ הפס יד אינו ממנו אלא מן הבעל וכן הוא כרש"י מהדורא קמא שנדפס אצל הרי"ף ולכאורה אין לו שחר תו קשי' בלשון נימק"י שכ' דפסתא דידא היתה ג"כ שרופה ומחורכת וקשה א"כ מאי אהנית לן אם לא נימא שהי' סי' ניכר בהיד ההיא כי לא שלט בה האש ואי גם היא היתה שרופה הא תו למה לי' די לן בגברא חרוכא תו קשי' על לשון היש"ש הנ"ל שכתב ופסתא דידא שדא פי' במקום אחר רחוק מן הגוף הנשרף רבא אמר נאמנת ע"ש וצ"ע מה רצה בתוספת פירושיו שהי' רחוק מן הגוף הנשרף ואלו הי' קרוב לו מה הי' אמר בדינא דהאי איתתא ודוחק לומר דאז הי' כ"ע מודה דמההוא גופא הוא הא כבר כתבתי לעיל דברי ב"ש סעי' קטן ס"ט בסופו דלא תלינן אפי' קרוב מאוד ובנימק"י כ' בהיפוך שהיתה סמוכה להגוף וצ"ע לכאורה:

953

954ע"כ נלע"ד דאין לנו בזה אלא דברי הרמ"ה שברבנו ירוחם חלק חוה נתי' כ"ג ח"ג וז"ל וכ' הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרי' דשמא מבעלה הוא הפס וברח מברח אבל אם לא הי' שם ידא אלא האיש החרוך או שיש שם פס ידא והיא מהאיש החרוך כגון שלא מצא לו כ"א יד אחת אמרי' דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא וכיון שהיא אמרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרת מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקור עכ"ל ודברי ב"ש סוף ס"ק ק"ס בזה יבואר לפנינו אי"ה:

954

955הנה ס"ל להרמ"ה דודאי אי ליכא הכרח שהי' פה אדם אחר אין שום סברא לתלות בא' שבא להצילו דמי יכנס עצמו לסכנה וכיון שכבר אמרה האשה ראו בעלי ועכ"פ שלטה בו האש והכירה גם פס ידא עכשיו וגברא חרוכא לפנינו בודאי לא יחלק רבא דאשה מותרת אך עובדא הוה שגברא חרוכא ניכר שיש לו ב' זרועותיו וידיו שלמים מוכרחי' מחוברים עמו ועוד פס ידא אחרת מושלכת שם הרי קמן דע"כ אתא גברא אחריני להצילו וקאמר רבא דמסתמא לא נכנס המציל לתוך האש אלא בחוץ עמד והושיט ידו לתוך הפתח או חלון או מקום פתוח להציל חברו ונשרפה ידו והשליכה לשם והלך ובא לו וזה נשרף ולאלומי' מילתא אמר רבא האי גברא אחריני ופס ידו שדי' בי' פי' דפשיטא לי' לרבא שלא נכנס המציל לתוך הבית אלא הושיט ידו לפנים וגם היא לא פלטה ושדי' לפנינו גם כי האיש בעצמו בודאי לא נמלט משו"ה מייתי רבא לאלומי' ראי' שלו מפס ידו והיינו דפירש"י בדברי רבא פס ידו מאיש אחר הבא להצילו כי כן סדר רבא ואמנם ר"ח בר אבין ס"ל בהיפוך דחיישי' שנכנס לתוך הבית ונהפוך הוא שזה ניצל וזה נשרף והיינו דכ' נימוקי יוסף שגם היד שרופה באש דלא צריכי' לה לסימנא כמו בשיטת הרשב"א אדרבא רבא תולה היד בהמציל ומייתי ראי' אפי' היא נשרפה כ"ש מי שהי' בתוך הבית:

955

956ונראה גם המהרש"ל ביש"ש ס"ל השיטה זו שהרי הוא בס' חכמת שלמה הגיה ברש"י לשון הק' דפס יד היא מהבא להציל אלא דלא נחית לדברי רמ"ה שיש לגוף הזה ב' ידי' בהא לא מיירי כי לא בדקנוהו אך היד מושלכת מרחוק מאוד הרבה יותר מאשר דרך לפקוע ע"י האש להלן וא"כ ע"כ מאיש אחר היא הבא להציל ועמד מרחוק דגברא חרוכא הדין מאי בעית ידו רחוק ממנו מי השליכה לשם ומשמעו' דורשי' איכא בין המרש"ל להרמ"ה אבל לדינא שוים ואפי' בזה פסק מהרש"ל כרבא להקל ולהב"ח בתשו' סי' נ"ה ולעולם הלכה כרבא נגד ר"ח בר אבין:

956

957וכיון שזכינו לדין נראה לי דאין כאן מחלוקת דרשב"א גרס סבר ר"ח ב"א למימר ולדידי מיירי שתלינן פס ידא מההוא גברא חרוכא ואין שום הכרח שיש שם אחר להציל ובהא הוה סבר ר"ח ב"א להחמיר ולא עלתה השמועה כך והלכתא כרבא דלא חיישי' לגברי אחריני והרי"ף גרס רבא אמר נאמנת ור"ח ב"א אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א להחמיר ואלא מיירי בשיש שם הכרח שהי' שם גברא אחריני כגון שהיד מונחת רחוק מאוד מגברא חרוכא כמהרש"ל או שיש לגברא בו ידים ועוד בפס ידו מושלכת נמצא לדינא הרשב"א מודה להרי"ף והרי"ף להרשב"א ואין כאן מחלוקת:

957

958ואמנם בודאי נראה דוקא כי איכא תלתא לטיבותא שרין לה' דהיינו שבתחלת הדליקה אמרה היא או מאן דהוא ראו פלוני שנתון בתוך האש לוהט ושוב מצאנו גברא חרוך וגם פס ידא ויש לה סי' שהוא ממנו ובצירוף שלשתן הותרה לעלמא אך הב"ש הוסיף מדילי' שאם אמרה מתחלה ראו פלוני בעלי נשרף לא צריכי' שום סי' ופס ידא כלל וצריך לומר כיון דאמרה להדי שנשרף מהימנן לה אפי' בלא פס ידא אבל אי לא אמרה נשרף אלא שמסובב באש לוהט ואינו יכול לצאת וכדומה לזה בעי' בודאי סימנא בפס ידא כבמעשה דעיסא מדינו של ב"ש מוכרח לפי שיטת הרמ"ה דאי לא הוה פס ידא דאחריני שרי' אתת' אע"ג דליכא סי' וקשה מעשה דשני ת"ח דמייתי רשב"א במעשה דעיסא ועכצ"ל דחזי גבריא דבש"ס היינו חזו שנשרף אח"כ ב"ש:

958

959היוצא מזה לדינא א' אי אמרה ראו בעלי שנשרף ואח"כ מצאו גברא חרוך אפי' ליכא שום סי' דעת הב"ש סוף סק"ט להתיר וכדי הוא לסמוך עליו שהרי המרש"ל מתיר אפי' כשיש התנגדות שנמצא יד רחוק ממנו וגם אין כאן סי' כלל והב"ח ג"כ פסק לעולם כרבא א"כ לכל הפחות באמרה ראו שנשרף ואין כאן הוכחה שבא אחר לשם:

959

960ב' אי איכא תלתא למעליותא שראתה האשה או אחרים שהוא בבית השריפה ואש לוהט סביבותיו ושוב נמצא גברא חרוך וא' מאבריו שיש בו סי' אם אותו האבר הוא הרגל אפי' מן הארכובה ולמטה באופן שלא יכול לרוץ לברוח כרצונו מסתמא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא יחלוק שום אדם בזה ואם הוא אבר אחר ויש בו סימן להרמ"ה לכ"ע שרי' ולהרשב"א פליגי בזה והלכה כרבא להקל:

960

961ג' אם יש לנו ראי' או שום הכרח שפס יד הוא מאיש אחר ולרש"ל אפי' רק מונחת להלאה רחוק מן הגוף בכל זה פליגי רבא ור"ח ב"א ולרוב הפוסקי' איתתא אסורא ולרש"ל וכן להב"ח סוף סי' נ"ה הלכה כרבא להקל והגאון מה"ו קאפל כ"ץ בתשו' ב"ח סי' ע"ב הקיל עוד יותר ולא הסכים עם הב"ח עיי"ש אמנם דוקא בפסת היד די"ל שהמציל שלח ידו מן החור אבל בא' בשארי אבריו גם רבא מודה לרב חסדא בר אבין ע"כ המציל בעצמו גופו נכנס:

961

962ועתה נבוא לנדון שלפנינו וה' יעזרני הנה לפי עדותינו של ר' דוד אפרי' מפי גוי מסיח לפי תומו דבריו הוא המילנר ועדותו מבואר שיצא מהבית בשעה שכבר קמה נצבה להב אש לפני פתח הבית וגם נסתכן ביציאתו לולי שהפריד בינו ובין הלהב בכובע וציוה על הר"ר שלום שגם הוא יצא ולא שמע אז לקולו ומשמע מדבריו שאז לא נשאר אחר בבית כי אם כ"ה שלום דאלת"ה הו"ל למימר לכולם צאו מתוך ההפיכה ומה שנזכר של ר' סיני בן הר"ר בצלאל שבן השר סופר הפישגאל אמר כי פעם א' הציל עמו ושוב לא רצה לכנוס עמו כי התחילו קני' שרופי' ליפול מהגג והלהב מתלהבת לפני הפתח ור' שלום נכנס לתוך הבית זה איננו סותר עדותו של ר"ד אפרי' מפי המילנר כי באותו הפעם שנכנס ר' שלום והשר לא רצה לכנוס אז מצא שם מילנר לבד בתוך הבית אשר קצותיו אכלה אש והקני' המלהטי' מפלת תמיד לפני פתח הבית באופן שקשה מאוד לצאת ממנו כ"ש שיכנוס איש אחר לתוכו ומצורף לזה עדותו של גיסו הר"ר יוסף בה"ר נתן שהי' מלובש בבגד בשעת השריפה והצלה שנמצא מאותו בגד קצה א' שנשרף ונשאר כאוד מוצל מאש ואמר בסי' מובהק שהי' תפר תחתי' מטפחת הידו שיש בקצותו שטראפען אדומי' שהוא כמו נקב בצד אות פלוני עם שארי כליו שנמצא לשם והשתא כיון שלפי עדותו הי' מלובש בבגד ההוא בשעת השריפה אין כאן מקו' להשאיל כליו לאחר באותו הזמן הבהלה והטרדה ולומר שפשט המלבוש כדי להקל עליו הלוכו בהמשאות על כתיפיו אלו הי' כן לא הי' מניחו בתוך אותו הבית שמצילי' כלי' המוצאי' החוצה ואיך יוסף הוא ויניח כליו ומלבושו לתוכו הי' לו להפשיט ולהניח בבית אחר שהציל כל כליו לתוכו ולא נשאר לנו אלא אולי הציל עצמו ויצא דרך חור והחלון ובין להבת אש ואז הפשיט בגדיו והניח שם כדי שיקל לו לצאת דרך חור קצר ונשרף הבגד והכלי' הי' בתוך כיס הבגד ונמצאו שם והוא נמלט הנה עכ"פ יודעי' אנחנו שהי' ר' שלום בתוך הבית שהי' אש סביבותי' מפנים ואחור ולא יכול להמלט אלא בדוחק נמצא בצירוף העדות האלו הנ"ל כחזו גבראי חזו גבראי וכעובדא דעיסא שהשליך אש לתוך הים והנה מה שמצאו עצמות אדם שרופי' וקברום היינו גברא חרוכא בלי ספק:

962

963והנה קול האות האחרון פסידא דידי מצאו רגל א' בתוך השטיוול אלו הי' בו שום סי' הי' מקום להתיר אליב' דכ"ע דהרי רגל ביבשה עדיף משאר אברי' כמ"ש לעיל אך מה שאמר הנער שהקאבציס בתוך השטיוול שמעוטף וכרוך רגליו בהנה המה של קנבוס בל"א וכן הי' לא ידעתי מנהגי גלילות אולי שכיח טובא קאבציס של קאנבוס ואפילו כי סי' חיור וסימוק לא הוי ואולי אפי' א' מאלף לא יתלבש בכמות אלה ויהי' איך שי' לא יצאנו מחשש שאלה שהרי אין הנער מעיד שראה הקבציס בשעת הדליקה בבהלה וא"כ קשה לו לסמוך ע"ז:

963

964והנה בתשו' ב"ח סי' ע"ב הגאון מו"ה קאפל כ"ץ ז"ל רצה לחדש בשעת השריפה מסברא דלמא יברח ויערוק לעלמא ולא יבא לביתו לנחם אשתו ובני ביתו ולא הסכים הב"ח ז"ל כי מי יודע איזה דבר הי' טמון בלבו ובקש לברוח ולא מצא מקום עד עתה בשעת הרעש ע"ש. והנה האמת רש"י בכתו' כ"ב ע"ב ד"ה באומרת ברי לי שאין לבי נקפה שאלו היה קיים היה בא עכ"ל והר"ן נחלק ע"ז בחוזק היד ע"ש ורש"י נמי לא קאמר אלא שהי' סומכת על ברי זה ופטורה מאשם תלוי אבל אנחנו לא נתיר על טעם זה ויפה השיג הב"ח על הגאון ז"ל אך צריך לדחוק באריכות לשון הש"ס והואיל ונפיל בי' מומא מחמת כיסופא עריק ואזיל לעלמא משמע אי לאו סברת כיסופא לא היינו חוששים דעריק לעלמא ואולי דקדק הש"ס נפיל נורא בי' גננא בשלהי הילולא כתי' כי יקח איש אשה חדשה וגו' נקי יהי' לביתו שנה א' ושימח את אשתו אשר לקח וא"כ לא נחשדו בני ישראל לערוק בתוך ימי הילולא היכי דלא הרגשנו שום קטטה ביניהם והוא בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא דמי למים שאין להם סוף שבמי' הובילוהו מרחוק ממילא משו"ה אפי' בימי הילולא חיישינ' אבל שיברח הוא בשעת הרעש כזה יכולי' לצרף סברת הגאון מו"ה קאפל ז"ל לולי מחמת כיסופא משו"ה הוצרך הש"ס לומר מחמת כיסופא דוקא:

964

965והיותר נראה לפי מ"ש לעיל דהיכי דאכלה אש סביבותיו שפיר איכא חזקה כאן נמצא וכאן הי' וחזקה זה שאבד זה נמצא רק משו' סברא מחמת כיסופא וכתבתי דוקא בפיסת יד אמרינן כן דנקל לו למערק לעלמא אבל נפל מומא וחסרון בפיסת הרגל לא אלא אמרינן חזקה כאן נמצא וזה שאבד זה שנמצא כאשר בארתי לעיל. והשתא הכא כבר נודע לנו שעכ"פ הי' בתוך המבוכה הגדולה וגם מצינו גברא חרוכא והשתא ממ"נ אי אין רגל זה ממנו ונשאר גופו שלם מהיכי יעריק לעלמ' דנימא כאן נמצא ומצורף לזה לפי מכתבו דמעלתו הי' זה ד' שבועות אחר חתונתו בעוד אהבה עזה בין הזיווג והוה ממש כעובדא דש"ס בימי הילולא בתוך יב"ח אשר נקי יהי' לביתו שנה א' א"כ אי לי' בי' מומא מה"ת יערוק לעלמא ולומר דלמא אתיליד בי' מומא ואנחנו לא נדע זה לא נזכר בש"ס כ"א כשיש לפנינו פסידא אבל מספק לא חיישי' למומא דנוקמה גופא אחזקתו או חי או שרוף בלי מום:

965

966ואם הרגל ממנו ואתילד בי' מומא הא כבר כתבנו בחסרון דרגל לא נימא דערק לעלמא אפי' מחמת כיסופא נמצא רגל זה בסימנו הגרוע יצורף להיתירא נפסיד עם סי' טוב ולכשיבדוק עירו וסביבותי' ולא נפקד מהם שום אדם באותה דליקה כ"א זה אזי יציע הדברי' עוד לפני א' מרבותינו גאוני הדור ואם יסכים להתיר למטונא שיבא מכשורי ואז ישבו ב"ד של ג' ויתירו האשה כמבואר בב"ש ס"ק קכ"ד וה' יורנו מתורתו נפלאות הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ד' ט' כסליו תקפ"ד לפ"ק.

966

967משה"ק סופר מפפד"מ:

967

968העתק השאלה:

968

969החיים והשלום מאדון העולם לכבוד אדמ"ו י"נ וחביבי הרב הגאון הגדול המפורסם מאור הגולה ומופת הדור רבן של ישראל וכו' ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה סופר נ"י אב"ד דק"ק פ"ב יע"א:

969

970אדש"ה וש"ת כמשפט תלמיד לרב באתי לשאול מכבוד אדמ"ו נ"י להורני מדרכיו אודת המעשה אשר אירע פה עירנו בחדש אדר העבר נאבד איש אחד מק"ק צעהלים ושמו ליב הארוואט ולו שם אשה אחת וחפשו אחריו אנשי עירו ולא מצאוהו אך בבית מלונו פה מצאו אגרת ממנו שכתב לא' ממיודעיו שמבקש ממנו להוליך עמו לביתו הארגז שלו המוסגר וימסרו לאשתו שם והמפתח הניח אצל האגרת ופתחו הארגז וחפשו ומצאו מלבד בגדיו ג"כ תפילין שלו וגם הפאס ויתר כלי תשמישו הנצרכים לו בכל שעה וזמן וכן מעות י"ט זהובי' כ"מ ומה גם מצאו איזו אגרות שכתב לאשתו לקרוביו ומיודעיו איך מחמת רוע מעמדו ומצבו שהוא בע"ח לנושיו הוכרח לאבד א"ע וליטול חייו מן העולם ומני אז והלאה אין קול ואין קשב ממנו אמנם ביום ד' העבר באה הבשורה שמצאוהו מת נטבע בנהר דאנוי רחוק מכאן ערך שעה ומצא בבגדיו פתקא בכתיבת ידו וכתוב שם שמו ושם עירו ושהוא מבקש מכל אשר ימצא אותו להוליכו לוויען למען אשר יקבר בקבר בני עמו אחרי שהוא יהודי ושלחתי תיכף איזו יהודים המכירים אותו לראות אולי יכירו בו בטביעת עין או בסימנים מובהקים שבגופו והאנשים ראוהו והנה גופו הי' שלם בלי שום חסרון ופדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירו בו העדים בעביעת עיניהם שהוא היהודי ליב הארוואט הנ"ל וגם הכירו בגדיו שנמצא בהם בטביעת עין דהיינו המכנסיים ובתי שוקים ובגד העליון וכל בגדיו שהי' לבוש בהן תדיר ובחלוק שלו הכירו שנסמן בשמו בר"ת ל' ה' באותיות דייטש ובבתי הרגלים הכירו ג"כ שנסמן באותיות שתי ההי"ן שהוא שם בנו הירש הארוואט ועתה נפשי בשאלתו אם אשה זו מותרת או לא:

970

971גביית עדות:

971

972במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה האלוף הנכבד כ"ה צבי הרש ב"ה שלם שטראסער מק"ק ראקענדארף ואמר לנו בתורת עדות גמור באם לא יגיד ונש"ע איך ובאיזו אופן הכיר המת הנטבע בנהר דאנוי בשמו ליב בן הר"ר אליעזר הארוואט מק"ק צעהלים וכך העיד בפנינו "איך בין דיא פאריגע וואך מיטוואך כ"ו ניסן תקצ"ט אים היזיגען אללגעמיינען קראנקענהויז געוועזן אונד מיך פרווענדעט אום דען ליב הארוואט וועלכער אים וואססער טאד געפונדן ווארדען איזט אן צו זעהן אונד איך האב איהם ווירקליך ערקענט בטביעת עין אן זיין פנים זא וויא אויך אן זיין שטירן דאס עס איזט ליב הארוואט פאן צעהלים זא אויך האבע איהם ערקאנט אן זיינען קאהל קאפף וועלכען ער ביס צור האלפטע געהאבט האט דאז הייסט דער האלבע פאדרע קאפף אהנע הארע זיינע הארע שווארץ אונד זיין באקען בארט קליין אונד עטוואס גרויע, זא אויך האבע איך ערקאנט אללע זיינע קליידער זיין העמד מיט צייכן ל' ה' געוויס זיין נאמען ליב הארוואט, זיינע זאקען מיט צייכען ה' ה' וואהרשיינליך דער צייכען פאן זיין זאהן הרש דאן זיינע האזען האבע איך רעכט גוט ערקאנט, זא וויא זיינע שווארץ טוכנע וועסטע אונד ענדליך זיין ברוינען פעלטץ וועלכער צואר שאן שטארק צערריססען וואר, זיינע שטיפל ווארען אויך ריכטיג זא וויא מאנכע לייטע פארהער געזאגט האבען נעמליך זיא ווארען בעזעטצט, איבריגענס זאלל מאן בייא איהם איין צעטל געפונדען האבען, דעם איך צוואר ניכט זעלבסט געזעהן האב, ווארויף פאלגענדע ווארטען שטעהן "איך הייס לעבל הארוואט, בין איזראעליט, לאשיר אין דער שפערל גאסע אים קאפעהויז, ווער מיך פינדען ווירד זאלל מיך בעערדיגען לאססען אלס איזראעליט, "דאס זאלל זיינע אייגנע שריפט זיין" ושוב העיד בפנינו ח"מ האלוף היקר כה' יוסף ליב ב"ה ישי פלאך מק"ק צעהלים בתורת עדות גמור באליו"ע בזה"ל "איך האב דען פערפלאססענען מיטוואך כ"ו ניסן תקצ"ט מיך אין היזיגען אללגעמיינען קראנקענהויז בעגעבען אום דען ליב הארוואט צו זעהן אונד איך האב איהם ווירקליך גוט ערקאנט בצורת פניו דאס עס איזט ר' ליב הארוואט, אויך זיין שטירן אונד קאהל קאפף אויף דען פאדערן קאפף טהייל, האט זיך ווירקליך זא געפונדען וויא ער עס געהאבט האט, זיין האר וואר אויך שווארץ אונד זיין באקען בארט קליין אונד עטוואס גרויער, איבריגענס האבע איך זיינע קליידר אללע ערקאנט נעמליך זיין העמד מיט צייכען ל' ה' זיינע זאקען מיט צייכען ה' ה' דאן זיינע האזען דיא איך בעזאנדערס גוט קעננע ווייל מיין זאהן דיא זעלבע געמאכט האט אונד שאן פארויס אללע צייכען דאפאן געזאגט האט, איך האט זיא אויך בטביעת עין געקאנט, זא אויך זיינע וועסטע איינע שווארץ טוכנע, ענדליך זיינען ברוינען פעלטץ דער צוואר זעהר צערריססען וואר, זיינע שטיפל ווארען אויך זא ריכטיג וויא מאן געזאגט האט, זיא ווארען בעזעטצט מאן זאלל אויך בייא איהם איין צעטל געפונדן האבן וואז איך צוואר ניכט זעלבסט געזעהן האבע ווארויף שטעהט "איך הייס לעבל הארוואט, בין איזראעליט, לאשיר אין דער שפערלגאססע אים קאפעהויז, ווער מיך פינדען ווירד זאלל מיך בעערדיגען לאססען אלס איזראעליט" וועלכס ער זאלל אייגענהענדיג געשריבען האבען" כל הנ"ל העידו העדים הנ"ל בפנינו ב"ד ח"מ בתורת עדות גמור באם ליונ"ע ומה ששמענו כתבנו וחתמנו פה וויען הבירה יום א' אדר"ח אייר תקצט"ל.

972

973הק' אלעזר הלוי איש הורוויטץ. הק' ברוך בינדל.

973

974הק' חיים יצחק בדר"ח.

974

975העתק מהמכתב ההוא שנמצא אצל הנטבע כשהוציאוהו מהמים והמכתב מכיר ר' אייזק קעניגסבערג שהוא כת"י גיסו הנטבע בעצמו וז"ל בלשון דייטש ובגופן שלהם "איך הייסע לעבל הארוואט פאן קרייץ בייא עדענבורג, מיין ווייב צילע געבארנע קעניגסבערג וואהנט אין קרייץ, דעם פינדער ביטטע איך ערגעבענסט מיך בעערדיגען צו לאססען איך בין איין יודע, ביטטע עס מיין ווייב מיטצוטהיילען, ווא איך בע-ערדיגט בין, זאללטען יודען אין דיזעם ארטע זיין, ביטטע נור אן דענען דען צעטל צו איבערגעבען. וויען דען 17טען פעבר 839" ואח"כ נכתב בכתב יהדות בזה"ל "איך הייס ליב הארוואט פאן צעהלים בייא עדענבורג, ביטטע דען פינדער עס מיין ווייב עט קינדער מיט צו טהיילען ווא איך בעערדיגט בין, זיא הייסט צוויעלה איינע טאכטער מר' עוזר קעניגסבערג" והמכתב הזה הי' מונח בתוך סידור תפלה קטן א' והסידורל הי' כרוך בתכריך בבגד פשתן כמה פעמים עד שהי' תכריך עב וכרוך במשיחה וקשור ומסתמא לא שייך חשש שאלה בבגדיו ושישכח דבר כזה בבגדיו:

975

976עוד אשאל מכבוד אדמ"ו הגאון נ"י להורני בחסדו מה דינו של בנו היתום בר שנים עשרה שנה אם מחויב לומר קדיש או לא כי בש"ע י"ד סי' שמ"ה לא נזכר רק שאין חולצין ואין קורעין ומספידין עליו לדעת הרמב"ם אפי' קרוביו ולדעת הרמב"ן והטור קרוביו מותרין אך מאמירת קדיש לא זכרו מאומה ואולי פשוט שאמירת קדיש בודאי משום יקרא דמתנא ומשום לזכות נשמתו ולא עבדינן לי' או שייך בזה יקרא דחיי שלא יוכר הדבר בכל יום ויום הי' מאבד עצמו לדעת ועל כל הנ"ל אצפה לתשובת אדמ"ו הג' נ"י וימחול נא על הטרחתו לעבדו ותלמידו המוכן לשרתו ולטובתו ודש"ת הק' הנ"ל:

976

977שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המא"הג החרוץ המפורסם שלשלת היחוס כמו"ה אלעזר סג"ל נ"י רבאב"ד בוויען הבירה:

977

978יקרת שני מכתביו הבאים זא"ז הגיעוני נידון היתר אשת ליב הארוואט עם גביות עדות וזאת שנית את"ל להתיר האשה מכבלי עיגון עדיין יש ספק אם הבן יאמר קדיש אחריו הואיל ואיבד עצמו לדעת והנה בהיתר העגונה יפה כ' מעלתו ורוב דבריו מכוונים להלכ' להתירה לעלמא ואבאר קצת בקיצור כי אין צורך להאריך כי כבר הלכו נמושו' בהתירי' הללו ופלפלת כ"ש למאי חזי ומ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש וממילא רווחא שמעתתא בעז"הי יהי ה' עמנו לכוון הלכה אל האמת:

978

979גרסי' במס' שבועות מ"ו ע"א אר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטיל דיקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד ע"ש ונ"ל מזה יצא לו למהרש"ל ז"ל מ"ש הב"ח בשמו בי"ד סי' שמ"ה ומייתי לי' ש"ך שם סק"ב דאפי' אמר ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ולא ראוהו עולה פי' ואח"כ מצאוהו מת מ"מ כל שלא ראוהו עולה איננו בחזקת מאבד עצמו לדעת ע"ש והיינו מטעם הנ"ל דעביד איניש דגזים ולא עביד וע"כ נוראו' נפלאתי על הגאון נב"י קמא ח"א סי' מ"ד דבעובדא דידי' רצה להתיר עגונה ע"י הוכיח תחלתו על סופו ע"ש ותמוהים דבריו ע"כ לא אמרינן פ"ב דחולין ל"ט ע"ב אלא באומר כתבו גט ואח"כ נפל לפנינו מן הגג אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו של עצמו פי' שהוא עצמו אמר כתבו גט והוא עצמו נפל ומת א"כ ב' המעשי' שעשה הוא בעצמו מוכיחי' זע"ז אבל אם אמר כתבו גט ואח"כ נמצא א' מת ולא ידענו שזה הוא לא נאמר הוכיח תחלתו שאמר כתבו מוכיח על סופו של זה שנמצא מת ונאמר זה הוא וכן אם אמר להדי' ראו שאני נופל ומת ואח"כ מצינו א' מת וכי נתיר אשתו של זה אם אין כאן סי' מובהקי' ונאמר הוכיח תחלתו של זה על סוף זה שנמצא שהוא ישתקע הדבר ולא יאמר וגדולה מזה סברת מהרש"ל הנ"ל כשאומר ראו שאני עולה לגג וכו' ושוב מצאוהו עצמו מת כל שלא ראינוהו עלה נאמר גזים ולא עביד ומעצמו מת ודברי נב"י תמוהים וחלילה לסמוך על הוראה זו:

979

980וראיתי בס' הגאון מהר"מ מינץ פנים חדשות שכ' מי שהפיל עצמו למים שאל"ס יש להקל דלמאי ניחוש דלמא גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק ז"א דהרי בשט נפשו להפיל עצמו למים ומואס בחייו גם בזה אני חוכך אע"ג דעשה כאשר זמם וי"ל תו לא חיישי' דנמלך ויש סיוע לזה מתוס' חולין ל"ט ע"א ד"ה ריש לקיש ע"ש מ"מ י"ל כיון שכבר נטבע והגיע לשערי מות נתחרט וכשהפלוה גלי ים שמח לקראתם וערק ואזל לעלמא:

980

981ועכ"פ בנידון שלפנינו אע"ג דכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון ויש קיום המכירי' כתיבת ידו בכתב ישראל אשר אם בכי האי גוני הי' כתוב בשטר פלוני מת בכתב ישראל מקוי' הי' מקום להתיר אשתו כמבואר בטוש"ע סי' י"ז וברי"ף שלהי יבמות ובפ' מי שאחזו מ"מ כיון שהוא עצמו בחייו כתיב כל זאת נאמר גזים ולא עביד וערק לעלמא מפני נוגשיו ושריו:

981

982אמנם יש כאן ב' עדים דלרוב הפוסקים לא אמרי בדדמי עיי' רי"ף ורז"ה ומלחמות ה' ר"פ האשה שלום והם הכירוהו בט"ע כל מלבושיו ויש מהם בסימנים גם כן ועוד כבר כתבתי במקום א' דאע"ג דחיורי וסומקי לא הוה אפי' סי' אמצעי היינו כולם סומקי וכולם חיורי אבל כשהוא מלובש כמה מלבושיו ומצאו מלבוש פלוני סומקי ופלוני חיורי ופלוני אוכמי צירוף המלבושים בצבעיהן הוה סימן וכל זה נמצא בעדות העדים הללו ולמהרי"ט בכל מלבושיו לא חיישי' לא לשאלה ולא חליפי' להחליף כל מלבושיו הוא דבר בטל וע"ש ח"ב בא"ע ס"סי ל"ה יע"ש ונלע"ד הכא יש לנו סניף גדול ביותר כיון שעכ"פ הניח מכתב בארגז שהולך למות להודיע כן לאשתו ובניו ועוד לקח עמו באמתחתו אשר לבש תכריך מכתב שכל המוצאו ידע שהוא פלוני ופלוני ושזו אשתו והשתא אי ס"ד גזם ולא עבד וחזר בו והני מלבושי' שאל לאחרי' או מכר או שללוהו לא הוה ערק לעלמא כיון שידע שבהמצא אותו כתב תטחון לאחר אשתו ויותר אשת איש לעלמא בוודאי הי' עושה כל טצדקי או לחזור לביתו או ליתן ידיעה ע"י דואר או שום תחבול' שלא תצא מכשול על ידו ע"כ ליכא למיחש לשאלה ומכירה וגניבה לכאורה:

982

983ויצורף לזה הואיל ושני עדים שאינם אומרים מאומד וגם לא ראו הטביע' אע"פי שיצא קול שנמצא כתוב באגרת שהניח בארגז שמפני נושיו נוטל חייו מן העולם מ"מ אזני שמעו אז מהרבה מרבית אנשים אומרו שגוזמא בעלמא ובורח הוא על הרי בתר וא"כ לא הוה כראו הטביעה וידוע דעת הרא"ש כשלא ראו הטביעה אזי מעידי' אפי' שהה אחר שהוציאו מן המים בשגם שהכירו בט"ע כל גופו ופרצוף פניו שלם ולר"ת בס' הישר מעידי' על זה ואע"פי שרבו החולקי' מפני הקושיו' ומשו"ה לא עשאו הרב"י בש"ע כ"א לסניף להתירי' אחרי' הם לא ראו ס' הישר גם בעלי תוס' לא ראוהו ואלו ראו לא הי' חולקי' עליו [כמ"ש לעיל] ומכ"ש כשלא ראו הטביעה דמשמע מהרא"ש דכ"ע מודו לר"ת וכבר כ' זה במהרי"ט ח"ב ח"מ סי' ל"א ד"ה איברא וד"ה ואפשר וכו' ע"ש היטב ובלא"ה כ' הנימוק"י בשם הריטב"א דאיתפח גזרה דרבנן היא פי' כיון דחזינן לפנינו צורתו שלימה יש לנו לומר כך הי' מעולם גוף הלז ולא הי' לו צורה אחרת ונשתנה לזו דמן התורה כל הדברים בחזקתן כמו שהם לפנינו ואם אולי בשהה ג' ימים חזקתו שנשתנה דאחר ג"י משתנה כמאחז"ל אבל ביצא מהמים ושהה שעה א' או שתים אין כאן חזקה וכיון שרואי' שלא נתפח ומכירי' צורתו בט"ע וכל גופו אין לנו לחוש שהי' לזה הגוף צורה אחרת ונשתנה לזו והשתא אי נימא שחולקי' על ר"ת ס"ל אפי' בהיכר גופו ובשני עדים ובלא ראו הטביעה אכתי איכא איסור דרבנן:

983

984נצרף לזה שהי' להם היכר וט"ע במלבושיו כנ"ל וחשש שאלה וגניבה רחוק מאוד בנידון שלפנינו כמ"ש לעיל ואם נאמר בכל זאת שמא השאיל כליו לאחר או שללוהו והלבישו המלבושים לאחר וכי נימא שאותו האחר שהי' מלובש במלבושי' נשתנה דוקא לצורתו של זה שיהי' שוה לזה בפרצוף פניו ומלבושיו כבר קדמוני החכם צבי שזה הוה כמו נפילה דיחיד דלא חיישי' לי' ובזה ט"ע עדיף מסימני' דבסימני' י"ל אולי מקרה נקרה לו גברא דכוותי' בצורותיו והשאיל לו כליו ולא דמי לנפילה דיחיד כיון שנעשה בכוונת מכוון שהשאיל כליו למי שישוה לו בצורותיו אבל הכא בט"ע צריך לומר שבמקרה נשתנה צורתו ויהי' כמותו זה לא אמרינן לכ"ע ועיי' ב"ב קע"ב ע"ב פירש רשב"ם ד"ה ואביי לנפילה דחד וכו' עיי"ש:

984

985ואחר דאית לן כל הני סברות לומר שזה הוא א"כ פשוט די"ל הוכיח סופו של זה על תחלתו שכ' בחיותו שסופו לאבד עצמו לדעת ובכי האי מודינא לנב"י סימן מ"ד הנ"ל ועיי' בש"ע ח"מ סי' שפ"ה ס"ה בהג"ה דאיכא מ"ד דיש מקום אומרי' הוכיח תחלתו ולא אמרי' גזים ע"ש:

985

986וע"כ נלפע"ד דאיתתא דא אשת ליב הנ"ל שרי' לעלמא והיינו שישבו ב"ד של ג' ויעיינו בג"ע ויאמרו לה מותרת היא לעלמא עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד ועתה מאחר שהותרה לעלמא אי לאו דהוה מאבד עצמו לדעת הי' מותר מעתה להתאבל ולהספידו אבל עכשיו שמחזיקי' אותו למאבד ע"ל כ' בש"ע י"ד סי' שמ"ה שאין מתעסקי' עמו לכל דבר אע"פי שלפמ"ש לעיל אפשר לדון כיון שלא ראוהו מפיל עצמו א"כ י"ל מה שכתב גזים ולא עביד ולבסוף נפל במקרה למים דאע"ג שצרפנו ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו היינו דעכ"פ לא ערק לעלמא דהי' לו לחוש שתטחן לאחר אשתו ע"י מכתביו אבל מ"מ אפשר שנפל מעצמו מ"מ לא אכניס עצמי בזה שיהי' הוראה של חידוש אצל העולם והחדש אסור מן התורה בכל מקום ע"כ נניח הדבר כמות שהוא:

986

987אך לענין אמירת בנו קדיש עליו ועל כל שאיבדו ע"ל מעולם יש לדון קצת טרם אענה אומר דבלי ספק שהוא עון פלילי א' מג' החמורות ע"ז ג"ע וש"ד וכל העוברים אפי' מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פי שהי' מצר מאוד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי הע"הב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנו מי שנותנה ואל ישלוט הוא בעצמו ובזה נזדייף ספר בשמים ראש סי' שמ"ה ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו והנה לרמב"ם אין קורעי' עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמיו א"כ אמאי מברכי' ברכת אבלים ועומדים בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכי' וקבורה אין מתעסקי' עמו אבל הקרובים קורעי'. ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו מ"ט אין מתעסקי' עמו לקבורה ותכריכי' וזה ימים כבירי' ראיתי בס' א' דבר הגון שכחתי איה הוא:

987

988והוא כי נהי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההיא הוא רש ועני ומצוה וחיוב לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לא כל כמיני' להטיל עצמו על החתום שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות ואולי אם יומו יבוא יהי' במקום אחר ובזמן אחר והרי הוא עתה בחיים חיותו כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחייבי' להתעסק עמו כך ראיתי ונכון הוא להרמב"ן הנ"ל וצ"ל הא דאין אדם מחויב להכין לו צרכיו בחייו כי לא מקדים איניש פורענתא לנפשי' וגם אינו יודע להיכן רגלוהי מובלין יתי' והרי קמן אאע"ה ידע מאז ומעולם קדושת מערת המכפלה ולא פנה לזה עד שמתו מוטל לפניו ומטעם זה אחז"ל כי מתי מדבר הכינו להם קברים עט"ב ונכנסו לתוכם בחיים ומתו שם כי יודעי' היו שימותו:

988

989ואחר הוצעה זו אומר מה שמרגלא בפומי' דאין אומרי' קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמיו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו והוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל נשתרבב המנהג לטעם השני דלא יניחוהו שארי האבילי' לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיני' להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתינו עלינו ואולי הי' חי כמה שנים והי' מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ האבילי' דהשתא מעכבי' בדין:

989

990אלא דלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלי' יכול לומר קדיש אפי' בשארי מאבד ע"ל מכ"ש הכא דאיכא למימר שלא האביד עצמו כמש"ל ועוד נ"ל דיכול לומר קדיש כל יב"ח דטעמא מאי אומר רק י"א חדש דלא לשוי' לאביו רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי' לי' כפרה וה' הטוב יכפר בעדו ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד המצפה לישועת. פ"ב נגהי ליום ה' בטוב למב"י תקצ"ט לפ"ק.

990

991משה"ק סופר מפפד"מ:

991

992שלום וכ"ט לידידי הרב החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מה' יוסף יואל נ"י עדני העצני בשבת תחכמוני בק"ק טארניפאל יע"א:

992

993נפשו היפה בשאלתו וז"ל עובדא בא לידי באשה א' עגונה צרורה בכבלי העיגון זה שמונה עשר שנים אשר היא יושבת בדודה ושוממה ובידה גביית עדות שהוגבה עתה שבעלה מת וזה לשון הגביות עדות במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' יהודה צבי במה' נפתלי והגיד לפנינו בת"ע באליו"ע בזה"ל איך בין גיוועזין אין אדעס בייא מיינען זאהן האב איך גשמוסט מיט איינן קירשנר פון באהוסליב האב איך גשמוסט פון ר' הרש סאנדיגערער ער איז אויך איין קירשנר ער הייסט דארטין ר' הירש פויגל האט דער קירשנר ר' שלמה פון באהוסליב מיר גיזאגט איך האב גיהערט שמיסן אין דער שול פון באהוסליב אז דער ר' הירש פויגל איז גשטארבן אין ביהאסליב דהיינו דער ר' הירש פויגל וואס מיעהאט בייא איהם אוועק גענוממן בכאן גרעשליך ערך שני אלפים רוביל סיג אין ר' הירש פויגל האט איין זאהן איין הארבאטע אזוי האט דער ר' שלמה מיר גיזאגט וכל זה הגיד לפנינו ר' יהודא צבי בת"ע ומה ששמענו וחתמנו ע"כ לשון הג"ע:

993

994ומעלת כ"ת שוקד אשריותא דהאי איתתא והאריך למעניתו ובקש לחות דעתי והנה יש לעיין בזה בג' דברים א' אם הוא האיש בעלה של האשה הזאת ב' מפני חשש קטטה וע"א בקטטה איבעי' דלא איפשטי' ג' כיון דלא העיד אלא ששמע שמת אי סגי בהכי:

994

995על הראשונה י"ל פשוט דעדות מעליא הוא דאע"ג דשלהי יבמות אמרי' יוחנן בן יהונתן ארי' מכפר שיחי' דהוה ג' סימני' שם אביו וכינויו ארי' ושם עירו מ"מ כבר הסכימו כל בעלי תשובה דלאו דוקא הני סימנים ה"ה כיוצא בהני והכא איכא כינוי פויגל הידוע לנו שכך הי' כינויו באותו מקום וכיון דר' יהודא צבי הוא מעירו של ר' הירש פויגל ודיבר עם הקירשנר על אודות ר' הרש פויגל מסתמא על אותו ר' הירש שמעירו עסק ובא והוה כאלו הזכיר שם עירו וגם זה מבואר בכמה תשו' אחרונים ורק שם אביו לא הזכיר וגם זה פשוט באשר ידוע שזה ר' הרש הי' נדון כמה שנים באותה העיר ביאהסליב אודות ב' אלפים גרעשליך שנלקחו מאתו וגם שם יש לו בן הארבאטע סימני' אלו מובהקי' טפי משם אביו:

995

996וגדולה מזו שיטת ר"ת בספר הישר בפי' מתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם פי' עדים מצאו אדם שלא הכירו בחייו מעולם ובאו ואמרו לנו סימני תואר מצחו וחוטמו ולסתיו כך וכך ואנו יודעים שבעל אשה זו הי' תואר אלו האיברים כך מתירי' את אשתו על עדות כזו כשכ' דסימני' דנידן דידן מובהקי' טפי לברר שעוסקי' בבעל אשה זו ע"כ אם יודעי' בעירה של האשה שלא דר שם אחר בסימני' הנ"ל נדע בברור שעל בעלה של אשה זו העיד העד:

996

997וזאת שנית חשש ע"א בקטטה לא הוצרכתי לזה שהרי בש"ס יבמות קי"ו לא קמיבעי' לי' אלא באשה הוחזקה כפרנית שאמר' גרשתני אלא שהרב מוה' אהרן מינץ זצ"ל בתשו' שב יעקוב סי' יו"ד במ"כ שגה והי' סובר דאי אמרינן ארגיל הא קטטה לא שייך שהיא אמרה גרשתני והגאון שב יעקב בסימן י"א בתחלה פלפל עמו ע"פי דרכו מפני כבודו ושוב העמידו על האמת כי שגגה היא זה ומייתי לי' דברי מהרש"ל שפי' להדי' דגם אי ארגיל היא קטטה מיירי שכל כך הי' מרגיל קטטה עמה עד שמחמת צרותי' למדה לשונה דבר שקר לאמור גרשתני אבל זולת זה לא יעלה על הדעת לחוש מאי דלא חיישו חז"ל אמנם בש"ג מייתי בשם מוז"ה דמומר שעיגן אשתו הוה קטטה והריא"ז פליג עלה דהא לא הוחזק' כפרנית ורמ"א חשש לו וחלקת מחוקק הקשה עליו מתשובת הר"ן יע"ש ויען כי זה מוז"ה היא בעל תוס' רי"ד על קידושין וקונטרוס הראיו' שחיבר אין לנו ממנו אלא קונטרס קטן נקרא ספר המכריע ורב גוברי' ע"כ לא מידחי בגילא דחיטתא אעתיק כאן מ"ש כבר בענין זה ובישוב הרמב"ם אשר האריכו בתשובתיהם הרא"ם ומהריב"ל דמייתי כ"מ עם ביאור דברי הטור בעז"הי וזה לשוני שם:

997

998בפיסקא דקטטה כתב בש"ג בשם מוז"ה שהוא תוס' רי"ד ופסק כן רמ"א דמומר שעיגן אשתו הוה כקטטה והקשה עליו ש"ג הא לא איתחזקה בשיקרא וכן צווח חלקת מחוקק וב"ש ולפענ"ד ס"ל למ"ד טעמא דקטטה משום בדדמי דס"ל דלא איתחזק לשיקרא מטעם שכ' תוס' דהיכא דאיכא חומר לא תישקר א"כ נימא הא דקאמר בש"ס דאמרה גרשתני ואשתכח שקרא לא דילפי' מהך שקר לדהכא כלל אלא ש"ס בעי כמה שיעור קטטה שניחוש לבדדמי ומסיק כך הוא שיעור הקטטה שתעיז לומר בשקר גרשתני וכל כיוצא בזה וס"ל למוז"ה דמעגן מחמת המרת דת הוה יותר מכיוצא בזה הנ"ל והשתא לא מיבעי' למאן דפוסק כמ"ד טעמא דקטטה משום דמשקרי וא"כ כל זמן דלא משקרי אין לחשוד בשקרא מ"מ מודה בשיעור קטטה כזה איכא למיחש בדדמי עכ"פ ונפקא מיני' דמהימנת בוקברתיו כיון דלא נחשדה לשקר אבל עכ"פ מודה דאיכא למיחש בדדמי ויפה פסק רמ"א ומה שהקשה ח"מ מתשו' הר"ן נמי לק"מ דתרתי בעי שהמיר וגם נתכווין לעגנה והר"ן מיירי בהמיר ולא נתכוון לעגנה עיין וק"ל ועב"ש סי' קנ"ח סק"ב וק"ל:

998

999והא דפסק רמב"ם כמ"ד משום דמשקרא נ"ל גרס כגירסת י"א דמייתי תוס' נפקא מיני' דארגיל איהי קטטה דבשלמא אי ארגיל איהו קטטה עד שמרוב קטטה שלו הביא לידי כך שאמרה שקר בפניו וא"כ אפי' כבר נשכחו כל המעשים ועבדא שלמא מ"מ היא תחוש מי יודע מה יהי' בסוף הימים ומה יעשה לה בעל הריב הלז ע"כ אומרת בדדמי להשמיט מתחתיו אבל אי ארגיל איהו קטטה פ"א וכי לעולם תריב ולנצח תקצוף ועכשיו היא בטוב עמו חושבת בנפשה שלעולם יהי' כך ולא תרצה לפטור נפשה ממנו בדדמי מיהו למ"ד משום שמשקרת ס"ל הוחזקה כפרנית לעולם אבל מ"ד בדדמי כבר כתבתי לעיל דס"ל דלא ילפי' מהך שקר לדהכא אלא לשער שיעור קטטה משו"ה בארגיל איהו קטטה מהימנא נמצא מ"ד משום דמשקרא הוה חומרא בכל צד הן בקברתיו הן בארגיל איהו קטטה ע"כ פסק רמב"ם כן:

999

1000ובמ"ש נ"ל נמי במ"ש הרא"מ בכוונת הטור דמיירי דע"א מסייעא לה אחר שכבר אמרה מת בעלי י"ל ס"ל לא ס"ד משום שהי' לה פ"א קטטה נקרא לעולם ע"א בקטטה אלא אשה שיושבת שלוה עם בעלה אע"פי שהי' לה פ"א קטטה אין זה קטטה כי לא לנצח יריב אך בבואה ואמרה מת בעלה שהי' מעורר הראשונים שכבר אמרה כן פ"א גרשתני מחמת קטטה ע"כ כל שהיא שותקת והעד בא לא מיקרי ע"א בקטטה והאי בעי' היא ע"א בקטטה פי' שכבר נתעוררה קטטה הראשונ' ע"י שאומרה מת בעלה וחששתי לקטטה ושוב בא העד ע"ז קאמיבעי לי':

1000

1001מיהו מרמב"ם משמע דבכל ענין חיישי' ששוכרתו והיינו לפמ"ש לעיל דבכל ע"א דעלמא אפי' בעבידא לאגלוי' איכא למיחש שנשכר להעיד ומשקר אפי' בעבידא לאגלוי' אך באשה דאפי' דייקא ואפילו במקום דאמר בדדמי מ"מ לא תשכור עד שקר אבל למ"ד שמשקרת א"כ בוודאי איכא למיחש שמשקר בשכר אפי' בעבידא לאגלוי' ולהך מ"ד ליכא למיפשט מדגלת באופן שעכ"פ כאן בנידון שלפנינו אין כאן מקום לחשש קטטה אע"ג דהבעי' הרחיק נדוד מאשתו זמן מה:

1001

1002אך השלישית צ"ע דלא אמר העד הראשון סתם שמת אלא שמע בב"הכ שמת ר' הירש פויגל הנה נבאר בעז"הי במתני' שלהי יבמות איתא להדי' דמתירי' ע"פי בת קול א' ששמע פלוני מת ולא חיישי' שמא מה' נשים משום דעיגון כשעת הסכנה דמי ובשעת הסכנה כותבי' אע"פי שאין מכירין משמע שהי' ראוי לחוש למיעוטא לחמש' נשים משום שנשתנה הענין ממה שרגיל ששמע קול מבשר ואומר פלוני מת ע"כ הי' לנו לחוש למיעוט אך הואיל וכל עיגון הוא שעת הדחק ע"כ מקילינן ומכ"ש אם אמר ששמע פלוני מת אע"פ שלא חקרנו מי ששמע אין לנו לחוש למיעוט שמא מחמשה נשים שמע או מחשו"ק דלמיעוטא לא חיישינן:

1002

1003אך כל זה אי שמע עכ"פ מאדם ידוע אבל שמע שמועה כשיחת נשים שרוב העולם מוציאי' קול זה גרע טפי משני טעמים א' לפעמים אדם חולה נוטה למות ומעבירי' קול במחנה העברים פלוני מת ולאחר שעה הרי הוא חי משא"כ כשאדם פרטי אומר מת פלוני לא חיישי' לכך כ"כ מבי"ט ח"ב ס"סי ח' וכ' על זה נאמר חברך מת תאשר נמצא עדיף שומע מאדם יחידו משומע קול המון אומרים כי יש לתלות שהוציאו קול לפי שעה ונתבטל אח"כ עוד חששא אחרת שלפעמים נאבד אדם ונעלם וחושבי' עליו זה ודאי מת או נהרג ואומרי' באומד בעלמא וגם זה הוא משמועת רבים שכולם אומדים כן כ"כ בתה"ד אבל שמע מאדם פרטי פלוני מת לא חיישינן לזה דאלו מאומד הי' רבים אומרים כן ומהריב"ל ח"ג סי' פ"ט מוכיח זה מנמוקי יוסף בשם הרא"ה דכ' אם יצא קול פלוני מת ושוב מצאוהו אחר ג"י אשתו מותרת ממ"נפ אי הקול אמת הרי אשתו מותרת ואם אינו אמת תלינן שהוא בתוך ג"י ולא נשתנה משמע דאקול לא סמכינן וכן משמע לי מריטב"א כתובות פ' שני דייני גזירות דקאמר ששמעו בו שמת וכו' י"ל ששמעו מב' עדים ששמעו מפלוני ופלוני שהלכו למדה"י פי' בעדות כזה זנין האשה ובנים אבל בע"א האשה זנין מפני שניתרי' על פיו אבל הבנים שאינם יורדי' לנחלה ע"פי ע"א אינם נזונים משמע שמעו בו שמת סתם ולא ע"י קול שהוחזק בב"ד כנ"ל אין האשה ניתרי' ולא נזוני' וגרוע מע"א:

1003

1004ודע דב' חששות אלו לא נמצאו במקום א' דבעיר שמת שם ואומרים פלוני מת איכא חששא קמייתא שמא נטה למות ואומרי' שמת וכבר כמה פעמים אירע שהשכני' שפכו המים והוציאו הכהני' מהשכונה וטעו וחי וקם על רגליו אך חששא בתריתא ליכא ובאומרים מת או נהרג במקום אחר ומכ"ש כשאינם מראים מקום איכא חששא בתריתא כיון שנעלם זמן מה חושבים שמת אבל חששא קמייתא ליכא:

1004

1005ואמנם ע"א המעיד בפנינו שמעתי או שמעיד בשם א' שאמר לו שמעתי בזה יש לדון אם נאמר מסתמא כוונתו ששמע בדינא מיחיד שאמר מת פלוני ולא מקול הברה ושיחת בני עיר או ניחוש לכך ובהא פליגי החכם יעקב בכ"ה שמואל בתשו' ב"י סס"ז כ' בדיני נכרי מס"לת נראה לו לחוש לכך והרב"י בתשובתו אליו נחלק עליו בסוף תשובתו בד"ה ומ"ש כ"ת על עדות ר' חיים וכו' וראיתו מרמב"ם פי"ג מגירושין הט"ו שכ' כבר הודענו שעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמע מעבד עכ"ל ומדסתם ש"מ אמר סתם שמעתי מקבלי עדותו ולפענ"ד עדיפא מיני' הו"ל מדקאמר אפי' שמע מאשה וכו' ע"כ ה"פ לא מיבעי' אם אמר שמעתי סתם שאז אפי' לא יהי' אשה ועבד נאמן ה"ל מקבלי' עדותו שלא היינו חוששי' שמא מאשה ועבד שמע אלא היינו תולי' ששמע ממי שראוי להעיד אלא אפי' אמר להדי' ששמע מאשה ועבד נמי נאמני' וכן יש להוכיח עוד מלשונו פי"ג מגירושי' הל' ח' שכ' אבל אם שמע מפי שוטה ומפי קטן אינו מעיד ואין סומכי' על דבריהם עכ"ל ויל"ד דה"ל אינו נאמן ואין סומכי' על עדותו מה לשון אינו מעיד אע"כ את העד הוא מזהיר שיהי' זהיר ולא יעיד מפני שאם יאמר סתם שמעתי יקבלוהו ויבוא לידי מכשול:

1005

1006אמנם המבי"ט סי' פ"ט הנ"ל סובר בלשון הרמב"ם דשמעתי ע"פ עד קאמר ולא שמעתי סתם וכדעת הר"ר שמואל בכ"ר יעקב הנ"ל ובק"ע סי' רל"ג העתיק דברי מבי"ט בשבוש ולדינא צ"ע:

1006

1007מ"מ בנידון שלפנינו נלענ"ד דאתתא לכ"ע שריא ואפי' הר"ר שמואל בכ"ר יעקב והמבי"ט יודו דהא אמר ששמע משיחין בב"הכ שמת ר' הירש קירשנר פה בוהאסליב ולמאי ניחוש שמא לפי שעה בא קול שמת משום שנתעלף ונטה למות ולא מת דא"כ למאי אמרו שמת בבוהאסליב פי' פה בקהלתינו פשיטא שמת בקהלתם והרי עתה אתי קלא דשכיב הכא אע"כ הי' משיחים שכבר מת מימים ימימה וסיפר א' לחברו שבא עתה ממרחק והודיעו זה שר' הירש קירשנר מעיר פלוני מת פה בעירנו וגם אין לחוש שמא מאומדנא בעלמא אמרו שמת הואיל ונעלם מן העין זמן מה א"כ הי' לו לומר שמת באחד המקומות ואנחנו לא נדע ואיך אמר שמת בבוהאסליב אע"כ שמועה ברורה היא שאין בה פקפוק ומכ"ש שהרב"י מתיר להדי' וכן נראה מלשון הרמב"ם ע"כ המקיל להתיר כבלא עיגון מאתתא דא לא הפסיד ולמטינא שיבא מכשורי וישבו ב"ד של ג' ויתירו אשת ר' הירש קירשנר פויגל להתנסבא לכל גבר דיתציביין וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הכ"ד פ"ב יום ה' כ"א טבת תקצ"ד לפ"ק.

1007

1008משה"ק סופר מפפד"מ:

1008

1009להחכם הנ"ל:

1009

1010יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי העני' בנידן עגונא דאיתתא ועובדא הוי ככתבו וכלשונו אות באות מעשה שאירע בא' שהלך על המדינה לקבץ והי' לנו ידיעה שנפטר בוויסטרצקע אמר לפני מותו שמו משה זוסיא פונקל ושם עירו זבארוז הסמוך לטארניפאל ושם אשתו העני ושאלו אותו העדים אם יש לו בנים ואמר שאין לו בן רק מאשתו הראשונה יש לו בת א' ומאשתו השניי' העני בת א' וגם אמר שיש לו בית סמוך לבהכ"נ ומביתו נסע בהתחלת ימי הקיץ לבקש לו מקום להיות מלמד ולא חקרו העדים היטב אם שניהם קיימים או לא והנה כל הסימנים שאמר הוא אמת אך מ"ש שיש לו מאשתו הראשונה בת א' ומאשתו השני' בת א' הוא שקר ואין לו רק בת א' ובתו השניי' נפטרה קודם נסיעתו מביתו קודם התחלת ימי הקיץ והי' אז בביתו ונהג זיי"ן ימי אבילות עכ"ל השאלה:

1010

1011הנה מה שלא הזכיר שם אביו יפה כ' פאר רו"מ בראיות ברורות מהפוסקים דבכי האי גוונא שהזכיר שם אשתו וכינוי' ושם עירו ליכא למיחש למידי ואין צריך להאריך ובפרט שהזכיר שם עירו סמוכה לטארניפאל וצמצם מקום דירתו סמוך לבה"כ באופן שבעיר זאברוז הסמוכה לטארניפאל הידוע לנו אין צריך לבדוק כל העיר כ"א בביתו הסמוך לבהכ"נ שהרי צמצם גם הזמן ואמר בהתחלת זמן קיץ הלז יצא ממקום ההוא וצמצם זמן ומקום ליכא למיחש בהאי אתרא למשה זוסיא אחר ששם אשתו העני ושהיא אשתו השני' וליכא למיחש אלא לשני טארניפאל שמא יש בסוף העולם עוד א' טארניפאל וזבארוז סמוכה לו הנה דלא אתחזק ולא שכיחי שירתא לא חיישינן אפי' בגט וכ"ש במיתה כמ"ש הרז"ה ביבמות קט"ו בסוגי' דתרי יצחק והרא"ש בב"מ וגיטין בסוגי' דשיירות מצויות דיש להחמיר טפי בגט ממיתה וכיון דהיכי בלא הוחזקו ב' יב"ש וגם לא שכיחי שירתא לא חיישינן ומהדרינן גט מכ"ש דשרי' עגונה בעדות מיתה כה"ג והכא לא הוחזקו בהאי אתרי שמא כשמא ונהי דשכיחי שיירות מ"מ כל היכי דשכיחי שיירתא ידעי' דליכ' טארניפאל אחריני וממקומות רחוקים מאוד מעבר לים ומדינות רחוקים מהתם לא שכיחי שיירות ולא דמי לשני שיורי דבב"ד דר"ה הי' שכיחי מסוף העולם והאמנם כבר קדמוני הבית מאיר סס"י קל"ב אך אני אמרתי בלשון אחר בתשו' אחרת כי הי' צל"ע גדול לחוש לשני שיירי הלא אילו הי' לפנינו ב' שיורי א' קרוב וא' רחוק ולא ידעי' דנפישי הרי קורבא דאורייתא ואמרינן מקורבא פרש ועיי' ת"ח ב"ב קס"ז והשתא דלא ידעינן כלל אי איכא עוד שיורי בעולם ואם הוא הרי הוא רחוק מאוד וממש כיושבת בין ההרים ולא ידעינן אי נפישא מה"ת לחוש כולי האי אפי' ללעז בעלמ' לא הו"ל למיחש כולי האי ואע"ג דכ' תוס' ספ"ק דמציעא ד"ה איסורא ממונא דכל הני חששא משום לעז מ"מ בחששא רחוקה כולי האי אפי' ללעז ליכא וכעת הראוני כי כך והקשה בס' תורת גיטין סי' קל"ב ולא העלה דבר ברור ולפענ"ד נראה כמו בפ"ק דביצה בדף פי' ששם מתאספים כל היונים משובכים רחוקים והוה הכל קרוב וא"כ ה"נ ב"ד דר"ה לפי מה שהי' אז כל עיקור ב"ד וישיבות ישראל בארץ שנער ושם מתאספים מד' כנפות הארץ הוה כמו בדף והכל קרוב ושפיר בעי למיחש לב' שיורי ופשיט רבה ממתני' כל מעב"ד דאשתכח בב"ד ואפי' כעין ב"ד דר"ה ואפ"ה יחזיר. והשתא למאי דפסק הרי"ף וסייעתו דלא כרבה אלא בשיירות מצויות ואפי' לא הוחזקו חיישינן היינו לשני יב"ש חיישינן אבל לשני שיורי לא חיישינן אלא אם השיירות מצויות כעין ב"ד דר"ה וזה לא שייך בזה"ז כלל והיינו דפסק רמ"א בסי' קל"ב עפ"י הבנתו בתשו' הרא"ש דהיכי דכ' שם עיר בגט לא חיישינן לשמא כשמא והב"ש בסי' קל"ב וכל האחרונים צווחו כי כרוכי' שהוא נגד הש"ס ולהנ"ל ניחא ועי' ביבמות קי"ד ע"ב גבי אנדרלונאי פירש"י דחיישינן שמא אנדרלונאי אחר יצא מנהרדעי ולא כ' שמא איכא נהרדעי בעלמא אלא כנ"ל כיון דלא אשכח במקום ב"ד לא הוה כדאמר אביי בדף וכנ"ל ונראה לי אפי' החולקים על אהרמ"א היינו בגט אבל בעיגונא קיל כמ"ש לעיל בשם הרז"ה והרא"ש [ועיין לעיל סי' מ"ה:]

1011

1012ושבתי וראיתי לשיטת רש"י דמפרש קלוני' מתא שם עיר דלא כמלחמות ה' דמפרש קלוני' מקום חירות בתוך העיר עצמה א"כ י"ל ס"ל לרש"י נהי דחיישינן לב' שיורי וה"נ לב' נהרדעי או ב' קלוני' אבל שיהי' נהרדעי וגם בצד קלוני' מתא זה ה"ל כשמא כשמא ועדים כעדים דכולי האי לכ"ע לא חיישינן ע"כ פירש"י דהחששא דילמא אנדרלונאי אחר אזיל מנהרדעי וכ' גט בקלוני' מתא וצ"ל דיצחק ר"ג בר אחתי' דרב ביבי לא הוה חששא רחוקה כ"כ כמו שני עיירות וגם קלוני' בצידה ועיין שב יעקב חא"ע סי' י"ח ולפי תי' זה לא מוכח מידי כרמ"א הנ"ל מ"מ לנידון שלפנינו הועלנו דה"נ איכא טפי זבארוז סמיך לטארניפאל ובבית סמוך לבהכ"נ ושמו וחניכתו וצמצום זמן יציאתו וב' נשיו וכולי האי ודאי ליכא למיחש למידי ולא יחלוף אדם על זה לולי התנגדות שהעדי' אומרי' שהוא אמר שיש לו ב' בנות א' מאשתו הראשונה וא' מהשני' ומשמע שתיהם קיימים בחיים ובת נענו זו שבזבארוז כבר מתה טרם יציאת משה זוסיא מביתו והוא התאבל עלי' ז' ימי אבילות א"כ ע"כ לומר דזה אחר הוא אשר בתו קיימת ואיתרמי שמא כשמא ועיר כעיר וצמצום מקום וזמן הכל שוה וכבר הי' למראה עיני מעלתו תשו' הר"ן סי' ל"ג ותשו' מ"ב סי' ק"ט הנה עובדא הר"ן הי' שהי' העדות מכוון מכל צד רק ששינה שמו חיים במקום בונבים וכ' הר"ן כיון שהדברי' מוכיחים בכל אופן שזה הוא רק משום שינוי שמו יען כי הוא עצמו גיזם שרוצה לשנות שמו כדי לעגן אשתו והיא דבר העשוי להשתנות אין מבטלים דברי' ברורים משו' חששא דדבר העשוי להשתנות ומייתי ראי' ברורה מפ' מי שמת גבי שערות עשוי' להשתנות אחר מיתה והשתא בממון סמכינן אהך סברא כ"ש באיסו' דכל שהוא מעיקור הדין חמיר חזקת ממון מחזקת איסור א"א וכמ"ש גם נמוק"י בסוגי' דתרי יצחק דלענין ממון לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו משא"כ באיסור משנה שלימה שנינו כל הטמאות כשעת מציאתן וכמ"ש גם כן בחי' רשב"א ורק חז"ל הוסיפו להחמיר בגט אשה טפי מבממון היכי דשייך הוצאת לעז לא מעיקור הדין כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ גבי מיפשיט מר איסורא מממונא ויפה כ' ר"ן אם מוציאים ממון בסברא זו דעשוי להשתנות כ"ש שלא לבטל עדות דברי ברורים כשנוכל לתלות בעשוי להשתנות ושלא להחמיר בעיגונא דאיתתא

1012

1013אך מה יושיענו זה התם עשוי להשתנות שמו אבל הכא שהוחזק משה זוסיא שמתה בתו ומשמעות דברי העדים שהי' חי ואיך עשוי' להשתנות ממות לחיים אתמהא המערב זה חייב משום כלאים. איברא דברי תשו' מ"ב סי' ק"ט דומה ממש לנידון שלפנינו שם הי' א' נושא ונותן תמיד עם הדוכס ושוב נשבה והלך בנו לפדותו ונהרגו שניהם בחזירתן מהשבים והעידו עדים עפ"י גוי מסל"ת עדות מיושר בשמם ומקומם אך שינוי במעשה שאמרו האב והבן שניהם הי' להם עסק עם הדוכס ושניהם נשבו וזה לא היו כי הבן לא הי' לו עסק מעולם עם הדוכס וגם לא נשבה מעולם אלא האב לבד והעלה להקל כיון שהעדות מכוון מכל צד שוב אומרי' לא דקדקו העדים במה שנאמר להם מן הגוים דהוה מילתא דלא רמיא ודברים שאין אדם מדקדק בהם ועשוי לטעות בו ומייתי ראי' מע"א אומר ב' בחודש וא' אומר גימ"ל בחודש תלינן בטעות וכן א' אומר בדיוטא ואחד אומר בתחתונה ועוד דפלגי דיבורא לקיום עדות גבי פלוני רבעני אלו דבריו ז"ל והי' לו להביא ראי' ברורה יותר ממשנה ספ"ק דר"ה ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב וכו' ופי' הרע"ב ותוי"ט דר"ג ור"י בן נורי לא פליגי דאילו ראוי לפ חשבון לראות ערבית במעריב מקבלין עדות ותלינן במה שראו שחרית במזרח דמיון כדמות לבנה נדמה להם אך ר"י בן נורי לפי חשבונו לא הי' אפשר שתראה ערבי' במעריב ע"כ אמר עדי שקר הם ור"ג דקדק יותר בחשבון כי פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה וכיון שעפ"י החשבון אפשר שתראה ערבית במערב אעפ"י שא"כ א"א שנראה שחרית במזרח מ"מ מקיימם עדותן ותולין בטעות העדים והוי ראי' ברורה שאין עלי' תשובה לכאורה אלא שלכאורה לפמ"ש רמב"ם ומביאו תוי"ט שם משמע קצת להיפוך שכ' יען עיקור העדות הוא ראיית יום למ"ד אבל ראי' וכו' כ"כ אין אנו נזקקים לו ואיננו הכרתם ההוא בתורת עדות כלל ע"כ אין אנו חוששים לו משמע הא לא היינו חוששין אעפ"י שבעדות מכוון מכל צד והכא בנידון שלפנינו מ"ב הכל צריך והכל מעניני העדות ועוד צל"ע ראיות המ"ב התם לקיים העדות דלא לכחשו אהדדי תלינן בטעות וכן בפסק דר"ה מתרצינן דיבורא דלא לשוו להו עידי שקרים וכן בהא פלוני רבעני שהוא עדות גמור לא נפסלנו מטעם רשע אך פלגי' דיבורא כדי לשוי' עד כשר לענין זה עצמו משא"כ הכא בנידון שלפנינו וכי באנו להכחיש העדים הלא נאמר כל דבריהם אמת ויציב רק על איש אחר ומעשה אחר נתכונו ולא זה ואנחנו הטועים בדמיותינו להתיר אשה זו אבל העדות אמת נכון ומנ"ל דבכה"ג נתלה בטעות וצ"ל דס"ל למ"ב מסברא דכיון שכוונו שמותם ומקומם וכל הענין וקי"ל שאין לחוש לאיתרמי כולי האי שוב אם נאמר ע"י זה השינוי נצטרך לומר דאיתרמי כולי האי זה הוה כמו ביטול עדות אלא מ"ב צריך להביא ראי' לדמיון הלז וכמעט נראה ראי' להיפוך שלהי יבמות מעובדא דיוחנן בן יהונתן ארי' מכפר שיחיא ומבואר שם אי מהפך דבריו והי' אומר מכפר שיחיא ארי' הי' מבטל עדותו אע"ג דאמר שמו ושם אביו ושם עירו אפ"ה לא הוה תולה במילתא דלא רמיא אי ארי' קודם או כפר שיחי' קודם ש"מ דכיון וצמצום שמות ומקומות לא הוה כביטול עדות ודלא כמ"ב הנ"ל:

1013

1014שבתי וראיתי דאין מכאן ק' על המ"ב דרש"י פי' כפר שיחיא ארי' שהכפר נקרא ארי' ולא הוא והנה הכא כל עיקרו סיפורו של העד הי' שהי' גבור כארי והחזיר גייס לאחוריו ועל זה נקרא הוא ארי' ואמר לו גם בעירו קורים אותו כך נמצא זה הי' עיקור סיפורו ואיך שייך על זה מילתא דלא רמיא הרי רמי' ורמי' ומש"ה אי הי' מהפך לא היו מהימן אבל בנידון שלפנינו יצדקו דברי מ"ב:

1014

1015וקצת יש להביא ראי' מהך עובדא ולדברי מ"ב כי יל"ד איזה דקדוקים א' הירושלמי פריך דנימא משום דברים של מה בכך פי' פני משה מנ"ל להוכיח מזה דבעי דרישה וחקירה דילמא ליתר שאת שאלו אבל לא שצריך מדינה לק' זו נ"ל ליישב דלא חש לה ש"ס דילן דהרי קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אחר כדי דיבור וכל עדות שאין צריך דרישה וחקירה מכוון שגמר דיבורו כבר נגמר עדותו ואין לצרף הדיין ושיחותיו שיחת חולין עם דברי העד וממילא אינו חוזר ומגיד והשתא שפיר מוכיח ש"ס אי ס"ד דלא בעי דרישה וחקירה א"כ כיון שאמר יהונתן בן יוחנן ארי' וכפר שיחי' חלה ומת כבר הותרה אשתו ואם נאמר יחזור בו ויאמר בהיפוך וכפר שיחי' ארי' אינו חוזר ומגיד וכבר הותרה האשה ומה הי לו לר"ט לשואלו ההיפוך אע"כ בעי דרישה וחקירה ועדיין לא נגמרה עדותו וחוזר ומגיד וא"ש אך בלאה"נ קשה בהיפוך מנ"ל דבריתא קמייתא ס"ל דלא בעי דרישה וחקירה ומדלא הזכירה הך שאלה דר"ט הלא כל גופי' חקירות שהם מן הדין לא הוזכרה גם הבריתא השני' ועיקור בדיקו' נמי אם בבגד לבן או שחור נמי לא הוזכרו וסמכה הברייתא אסברת חוץ מסתמא חקר ודרש כדין א"כ גם בריתא ראשונה שלא הבדיקה קלה הלז מנ"ל דס"ל א"צ דוחק"י ועוד ול"ד לאיזה ענין מייתי כלל הך דהחזיר הגייס לאחוריו הלא זה לא ענין להתיר אשה כי לא ידע אדם מזה אלא העד ולא היו לו לומר אלא ע"א אמר לפני פלוני א"ל ששמו יוחנן בן יהונתן מכפר שיחי' וחלה ומת והשיא ר"ט את אשתו ומה צורך לספר פטומי מילי שהזכיר גייס והזכיר כן בשתי הבריתות הלא דבר הוא:

1015

1016אע"כ מוכח כסברת מ"ב הנ"ל דאי לאו מייתי דהחזיר גייס לא הי' שואלו ר"ט להפך הענין כפר שיחי' ארי' אע"ג דצריך דוחק"י עדיין לא נגמר עדות וחוזר ומגיד מ"מ הכא הוה תלינן במילתא דלא רמיא אבל כיון שאמר שע"י שהחזיר גייס לאחוריו בראו ארי' הו"ל מילתא דרמיא וברייתא ראשונה דמייתי ג"כ האי עובדא שלא לצורך אלא להורות נתן אע"ג שהי' עובדא והי' ראוי לשואלו להפך הענין כיון דלא שייך מילתא דלא רמיא ומ"מ לא שאלו משום דלא בעי' דוחק"י וכבר נגמר העדות ואינו חוזר ומגיד ומוכח כמ"ב:

1016

1017ומ"מ פקפוקי קיים דלמא התם שלא לסתור דבריו ראשונים היינו תולי' במלתא דלא רמי' אבל מנ"ל דלמא אי מיד בתחלת דבריו הי' אומר מכפר שיחי' ארי' לא הי' מקבל עדותו אפי' בלא מעשה שהחזיר גייס לאחוריו ואין כאן ראי' לנידון דמ"ב ולא לנידון שלפנינו ומסתיין דלא תיקשי עלי מהאי עובדא אבל ראי' ליכא. אמנם מ"מ מסברא נ"ל דיש לסמוך בנידון שלפנינו שהכחו' מרובו' ועצומות וגם הרי לא אמר להדי' ששתי בנותיו חיות הנה רק משמעות לשון העדים אפשר לא הבינוהו היטב ובשגם שביום ההוא אבדו עשתנותיו אפשר בשעת חליו מחמת ביעתותא דמלאך המות שכח שכבר התאבל על הבת ההוא וזה שכיח יותר מסברת עשוי להשתנות שכ' תשו' הר"ן:

1017

1018ועדיין פש גבן לברורי בתשו' ב"י סי' י"ב והובא בקיצור בק"ע אות ר"א דיהודי יצא מסאפי ואמר שיש לו חברותא טובה יעניצרי מקטרגי וכן הי' קלא דלא פסיק שיצא מהעיר עם הנ"ל ונהרגו שלשתן בחנק והודו הרוצחים שהרגו ליהודי שיצא מסאפי עם הנ"ל אך העדים העידו שראהו יוצא עם ב' יעניצירי וקטרוגי א' וכ' הרב"י לכאורה י"ל שלא נתחבר אלא עם א' כאשר אמר והשני נתחבר עמהם לפי שעה ויצא עמהם חוץ לעיר ונשאר בסביבותי' וכ' שאין להתיר על זה דהרי אפשר לפרש לשונו שיש לו חברותא יעניצירא כמה וכמה ושמא מעלמא קאמר ולעולם חברותא שלו הי' ב' כמאמר עדים וכיון שהרוצחים הרגו אותו שנתחבר עם א' איננו זה שראו העדים ואין להתיר האשה כ"א בדבר ברור כדמוכח מעובדא דגברא חרוכא דאפי' על צד הדוחק מפרשינן להחמיר ע"כ אין היתר לאשה זו אא"כ יבדקו בדיקה מעליא בכל סאפע מזמן רב ומשנים קדמונים לא יצא יהודי עם יעניצרי וקטרוגי ואז ע"כ צריכין לפרש להקל שזה נהרג ולא נתחבר אלא עם א' והשני נתלוה עמהם לשעה ונשאר בסביבות העיר אבל זולת זה אשתו אסורה ולכאורה הוא התנגדות להר"ן ומ"ב ולנידון שלפנינו:

1018

1019אבל כדמעיינת שפיר י"ל ולחלק בעובדא דהרב"י אין ספק בהגדת העדים שבוודאי דקדקו היטב בעדותם אם ראוהו יוצא עם שנים או עם א' ובפרט שכל העיקור העדות תלוי ביציאה זו כמ"ש הרב"י שם שלא הוזכר שמו ועירו ומשפחתו ולא שום סימן אלא אותו שיצא מסאפי' עם היעניצרי נמצא דקדקו העדים היטב רק שבאנו לחדש דבר עובדא היכי הוה ונאמר שנתלוה א' עמו ונפרד מהם סמוך לעיר ועל זה כ' שאין לנו לחדש מעשה שהי' כמו בגברא חרוכא שאין רוצים לחדש דבר במעשה שהי' אז אמרינן דלמא לאו הכי הוה משא"כ בעובדא דמ"ב ובעובדא דילן אין שום ס' בגוף המעשה ואין אנו רוצים לחדש בו דבר רק שנאמר דמילתא דלא רמי' על העדים לא השגיחו ובדבר שאינו צריך לגוף שכבר הי' עדות גמור בלי שאלת בנותיו כמה הי' א"כ א"ל ולאו אדעתי' לא יחלוק הרב על הראיות מ"ב ועל ראי' מספ"ק דר"ה מיהו מתשובות הר"ן ק' דהוה נמי שינוי במעשה שנאמר ששינו שמו חיים אלא שהר"ן כ' שהי' עשוי' להשתנות ולק"מ. ולו יהבינא חומרות הרב ב"י שגזר אומר שלא תינשא עד שיחפשו בסאפי' אם משנים קדמונים לא נסע יהודי עם יעניצרי וקטרוגי אבל אחר החיפוש מפרשי' המעשה להקל כנ"ל:

1019

1020והנה בנידון שלפנינו כבר חפשנו ובדקנו בבית הסמוך לבה"כ בזבארוז הסמוכה לטארניפאל מזמן יציאתו של זה היינו התחלת הקיץ ולא נמצא שום א' שיצא משם ששמו כך וכך והרי אשתו מותרת אע"ג שיש לבע"ד לחלוק ולומר בשלמא התם ידעו הרוצחים שאותו שיצא מעיר סאפי' הלז יצא הנרצח וליכא למיחש לתרי סאפי' אבל הכא ניחוש לתרי זבארוז כבר כתבתי לעיל כי ממש חששא שא"א הוא והרב"י בעצמו כ' באותה תשובה הא דהחמיר כ"כ והלא בעובדא דתרי יצחק קיי"ל להקל כרבא ותירץ התם איכא שמו וכינויו וכבר אחתי' דרב ביבי משא"כ בעובדא דילי' דליכא כל הני יש להחמיר ע"ש וא"כ בנידון שלפנינו דעדיף טפי טובא מעובדא דתרי יצחק גם הרב"י יודה דאתתא דא שרי' לעלמא כנלע"ד ויציע הדבר לפני ת"ח מופלג א' ואם יסכים לימטינא שיבא מכשורי ויושיב ב"ד של ג' ויתיר האשה נעני אשת משה זוסיא פונקל מזאברוז הסמוך לטארניפאל אשר הי' דר בבית הסמוך לבה"כ וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה. פ"ב יום ב' כ"ו מרחשון תקצ"ג לפ"ק.

1020

1021משה"ק סופר מפפד"מ:

1021

1022הגדת עדות של ר' דוד ב"ר ישראל סג"ל מסלקוס:

1022

1023בייא אונס אין סלקוס איזט גוועזין דען זמן החורף איין משועבד שוחט ומלמד בשמו ר' ליב ב"ר גאדל דער איזט יום ב' ד' דחנוכה פארט געגאנגן אויף וויטשאפו צו מנין אונד האט זיך אויסגעליהן תפילין פאן דען בחור ווייל זיין ווייב האט איהם נישט וואללען לאזן פארטגעהן זא איזט ער ניכט צורוק גקומען האט זיין ווייב גשיקט איין שליח אויף וויטשאפו אב ער איזט דארט גוועזען בייא מנין האבן זיא בפאהלן ער איזט ניכט דארטן גוועזען יום א' פ' ויגש האבן אנשי סלקוס אויזגשיקט אנשי יישוב דען ר' ליב צו זוכן לערך אום פיער אוהר נאך מיטטאג ביום א' האבן זיא איהם גפונדן אויף דיא וויזען ליגן מת אונד איהם גבראכט אויף סלקוס על בית עלמין האב איך גזעהן ער האט אויף זיך גיהאט איין פאהר הויזן איין פאהר שטיפל הויזן טראגר זונסטן האט ער פאן זיינע מלבושים ניכטס אויף זיך גיהאט נור זיין לייבל וועסטע דס האבן זיא גפונדן בייא איהם ליגן איין שטיקל וועוס פאן איהם אוועק דען טלית ותפילין אויך איין שטיקל בשר צווייא טיכליך וואס ער זיך האט פאן דער היים מיטגנוממן האט מאן עטליכע טאגע דרנאך גפונדן דען ראק פאן איהם האט מאן גפונדן אויף דער וויזען איין גפראהרן אונד נאך ניכט צוריקגעבראכט וויא מאן איהם גבראכט האט על בית עלמין האב איך מיך מיט איהם מתעסק גווזען אונד מטהר גוועזן האב איך איהם גלייך דרקאננט בטביעת עין דאס איזט דער ליב ב"ר גאדל וואס בייא אונז משועבד גועזן איזט עס האט ניכט גופעהלט אן זיין גאנצען גוף דאס מינדעסטע וויא אויך זיין פרצוף פנים גאנץ גוועזן איזט דאס גינאק וחוטם ושאר פרצוף פנים אלז אזוא גוועזן וויא ער בייא זיין לעבן האט אויזגזהן נור דער האלז איזט עטוואס רעטיר גוועזן אלז וויא דאס פנים דאס זאג איך אללעס בתורת עדות גמור באתי על החתום פה נייטרא יום ד' י"ד שבט תקפ"א לפ"ק. הק' דוד בן כה' ישראל סג"ל זיס:

1023

1024הגדת עדות של ר' ישעי' בלאק מן סלקוס אן יום ב' ד' דחנוכה איזט ר' ליב ב"ר גאדל וואס משועבד בייא אונס יוואר דען זמן החורף אין סלקוס פארטגעגאנגן אויף וויטשאפו עס האט גיטוירט גאנצי וואך איזט ער ר' ליב ניכט לביתו גקוממן האב איך גידענקט דער ר' ליב איזט דערטרונקן ווארדן ווייל איך האב גזעהן וויא ער איזט פארט ער איזט זעהר שיכור גוועזן בין איך געגאנגן אן שבת זוכן ביז וויטשאפו האבן דיא וויטשאפר גזאגט ער איזט ניכט דארט גוועזן יום א' פ' ויגש בין איך מיט אנדרע לייטע געגאנגן זוכן דען ר' ליב ב"ר גאדל האבן מיר איהם גפונדן אויף איין טרוקענן פלאטץ ליגן מת ווייט אוועק פאן נייטרע איין ביקסן שוס ווייט פאן דיא נייטרא אונד נאך מעהרס אלס איין ביקסן שוס ווייט פאן דיא נייטרא איזט ער גלעגן מת האבן מיר גפונדן זיינע מלבושים אויס גשפרייט ניכט מעהרס אויף זיין לייב אן גיהאט אלס וויא שטיוול הויזן הויזן טראגר דיא אנדרע זאכן האט מאן שפעטר גפונדן עטליכע טאגע דרנאך זא האבן מיר איהם אויף סלקוס על בית עלמין גיטראגן אונד איך האב אויך מיך מיט איהם מתעסק גוועזן האב איך דען דרקאננט גלייך בטביעת עין דאס איזט דער ר' ליב ב"ר גאדל וואס בייא אונס משועבד גוועזן איזט זיין פרצוף פנים עם החוטם איזט גאר ניכט דאס מינדעסטע פרענדערט גוועזן אונד ניכט פערלעצט אלס וויא בייא זיין לעבן זיין ווייב האט גיזאגט צו אונס מיר זאללן זוכן אויף זיין לייב ער האט איין ווארצל מיר אבר האבן דאס ניכט גפונדן איבריגענס ווייס איך בטוח דאס דיזער איזט גוועזן ר' ליב ב"ר גאדל וואס בייא אונס משועבד גוועזן איסט. פה נייטרא יום עש"ק ט"ז שבט תקפ"א לפ"ק. ולראי' בעה"ח הק' ישעי' בלאק:

1024

1025שלמה שמו ושלימה משנתו אשרי הורתו ויולדתו ברוך יאמר לעומתו ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המופלג המא"הג מעוז ומגדול כבוד שמו מפארים מהו' שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א:

1025

1026הגיעני נועם מכתבו אודת העגונה אשת ר' ליב ב"ר גאדל משועבד דיישוב סלקוס עם גביות עדות מעשה בד"ץ דפר"מ ואת כל הנגזר עליו מאת פר"מ וביקש ממנו לחות עניות דעתי בענין זה וטרם אענה ובגמר דברי נתפס פר"מ במה שסיים בסוף וז"ל כי מלבד הספיקות הנ"ל יש הכחשה בין אשת ר' ליב ובין עדות של ר' ישעי' בלאק [רצונו כי האשה אמרה שיבדקו וימצאו שומא בגופו והעד אמר שחפשו ולא מצאו שומא בגופו] וזה צ"ע מאוד אם זה הוי הכחשה כיון דשומא עשוי' להשתנות אחר מיתה וכו' או דנימא דוקא עשוי' להשתנו' משחור ללבן אבל שיסולק לגמרי ממה שהי' בגופו בחייו זה לא מצינו ויכול להיות באשר שאשת ר' ליב לא אמרה באיזה אבר בגופו יש לו השומא כי אמרה סתם יש לו שומא בגופו לא הי' מתעסקי' עמו מחפשי' היטב בכל גופו שימצאו את השומא והי' להם לטורח וגם שהי' אז כשקברוהו באישון לילה המה הי' נחפזי' לקוברו ולא חקרו וחפשו היטב אחר השומא עכ"ל בענין זה ונחזי אנן מה יורנו הי"ת בדין ההכחשה הנ"ל ואח"כ נדבר כיד ה' הטובה בגופא דשריותא ומהי"ת נבקש רחמי' על רזא דנא שלא נכשול בדבר הלכה ח"ו ויראנו נפלאות מתורתו:

1026

1027גרסי' בבכורות כ"ה ע"ב בעלי מומין אוסרי' בכל שהוא ר' יוסי אומר יבקר ופליגי בפירושא דהאי בריתא אמוראי ר"נ אמר רבה בר אבוה מוקי לי' בגיזת צמר בכור בעל מום שנתערבה ור' אסי אמר ר"י מוקי לי' בבעל מום שנתערב ובדקו ולא מצאוהו ופליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן במשנה נדה ס"א ע"א ור' חי' בר אבא אמר ר"י לית לי' האי דר' אסי אר"י דבשלמא התם איכא למימר אימר עורב נטלה אבל הכא מומא להיך אזל ואידך אימר מום עובר הוה ואתסי והנה הרמב"ם לא מייתי כלל הך ועיי' מ"ש כ"מ פ"ג מה' בכורות הלכה י"ג וצריך טעם למה:

1027

1028והנה לכאור' מלשון הש"ס אימר מום עובר הוה משמע דמיירי שנתערב בעל מום בתמים הרבה והבעלים לא ידעו אי הי' מום עובר או מום קבוע והשתא דלא אשכחנא לי' אנו תולי' שהי' מום עובר ולא בעי לאוקמי' בודאי מום עובר שנתערב דא"כ גם לר"מ תולי' שנתרפא המום כיון שהוא מום עובר וכמ"ש תוספות כי האי גוני בנדה ס"א ריש ע"ב ע"ש:

1028

1029אבל הא קשי' לי' תינח מום עובר כפצע וחבורה ומרוח אשך וכדומה המתרפאים מאליהם אבל אכתי לוקמי ביבלת דהוה מום עובר כדתנן עירובין ק"ג ע"א חותכין יבלת במקדש וגבי פסח חתיכת יבלתו אינו דוחה שבת ולא עביד דמתרפא ממילא מאליו ומ"מ לכשיבש מיפרך איפרוכי כמבואר בעירובין שם ועביד דאתחכך בכותל ונתר מאליו והוה דומה לפלוגתא דר"מ ורבנן ממש ודוחק לומר דבהא אפי' רבנן מודו לר"מ דוקא היכי דאיכא לומר עורבי' שקלוהו אבל לנתר ע"י חיכוך בכותל לא אמרי' זה דוחק דמי גרע מבגד שאבד בו כלאי' וצבעי דאמרי' מינתר נתר לרבנן דר"מ כאדר"ח בנדה ס"א ע"ב ומזה הי' קצת ראי' למ"ש בש"ע י"ד ר"סי ש"ב דהך דבגד שאבד בו כלאי' היינו דוקא בכלאי' דרבנן תלינן אימר מינתר נתר דאע"ג דרבנן דר"מ תלו בעורב אפי' בטומאה דאוריי' ודאי כגון שהטהור עובר ומאהיל על ג' גלין שבודאי האהיל על גל הטמא מ"מ טהור דבודאי עורב נטלו וכדמוכח מרש"י ותוס' פסחים יו"ד ע"א גברי על ובדק ולא אשכח יע"ש נמצא גבי גל תלינן בודאי עורב נטלו ולאו דוקא גל שנתערב אלא אפי' גל א' שהי' בו קברות ובדקו ולא מצאו מטהרי רבנן ומ"מ בכלאי' דאוריית' לא אמרי' ודאי נתר מאליו וה"נ במום דאורייתא אע"ג דכבר נתערב חד בתרי ומן התורה בטיל ורק מדרבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ מיקרי איסור דאורייתא ולא אמרי ודאי נתר היבלת והה"נ לא אמרינן ודאי נתר חוט הכלאים אלא אימר נתר ובדרבנן אזלי' להקל ולא בדאוריי':

1029

1030אלא הט"ז שם בי"ד סי' ש"ב הוכיח במישור דאמרי' ודאי נתר ואפילו בכלאי' דאוריית' אמרי' הכי וכן מבואר להדי' בלשון רש"י בנדה ס"א ע"ב הנ"ל דודאי נתיק ע"ש וה"ה גבי יבלת אמרי' ודאי מיפרך ונפיל ולדדהו צ"ל הא דדחיק ר' אסי ואמי אימר מום עובר הוה דאיהו לא הוה ס"ל דאמרי' ודאי נתר וה"ה ביבלת לא אמרי' ודאי נפרך ונפיל וע"כ לאוקמי במום עובר שמתרפא והולך מאליו כפצע וחבורה ובהא לא פליג ר"מ וע"כ לאוקמי בדוחקא שנתערב בעל מום ולא ידעי' אי מום עובר או קבוע וכנ"ל ואה"נ למאי דקיי"ל כר"ח דודאי נתר משום דשקלי וטרי אמוראי בתראי רבא ורפרם בר פפא אליבי' א"כ יש לנו אקימתא מרווח בבריתא דמיירי בעלת יבלת שנתערבה ואמרי' מיפריך איפרוכי ויש ליישב קצת הרמב"ם דלא מייתי אוקימתות הנ"ל דס"ל למסקנא לית לן כהנך אוקימתא דבכורות אלא מיירי ביבלת וכנ"ל וכיון דהך אוקימתא אינו מפורש בש"ס להדי' לא מייתי לי' וסמיך עצמו אמ"ש פ"י מהלכ' כלאים הך דבגד שאבד בו כלאי' צובעו:

1030

1031איברא הרמב"ם פ"י מכלאים סוף הלכה כ"ז כ' דהוא רק ספיקא דאוריית' ומן התורה אזלינן לקולא והשיג הראב"ד עכ"פ מדרבנן ניזיל לחומרא ויישובו של כ"מ נראה דוחק כמ"ש ט"ז סי' ש"ב ולכאורה נ"ל ע"ד דרמב"ם ס"ל דאין לומר ודאי נתר רק אימר נתר ובאמת אסור לישראל ללובשו אך הכא אלעיל קאי בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור משום חשש מכשול וקאמר דצובעו ומותר למכור לגוי דכיון דצובעו ולא אשכח ה"ל ספיקא אימור נתר ומן התורה מותר ורק מדרבנן לכן הקילו למוכרו לגוי ואם יש קצת לפקפק בזה ממ"ש מג"א ר"סי תס"ז סוף סק"ב בשם רי"ט מ"מ לזה יש סברת הכ"מ כיון דמקרה זו לא שכיחא לא החמירו בכולם כ"כ כנלע"ד כוונת הרמב"ם לכל מעיין בהמשך לשונו אלא לפ"ז לא שייך זה בבעל מום שנתערב בתמימי' והדר ה"ל לרמב"ם לאיתויי הנך אוקימתא דבכורות:

1031

1032ובגוף דברי הרמב"ם והראב"ד דמיחשבי הך דכלאי' וספיקא דאוריית' דמן התורה לקולא אע"ג דהא איקבע איסורא דהא אית בי' וודאי חוט של כלאים אע"ג דאימר נתר איקבע איסורא מיקרי כמו בין השמשות דמוצאי שבת אע"ג דהספק הוא אולי שבת כבר אזיל לי' מ"מ כיון שעכ"פ ודאי הי' שבת וספק אי אזיל לי' מקרי איקבע איסור' וכמ"ש לח"מ רפ"ח משגגות וה"נ דכוותי' מקרי איקבע איסורא ואפ"ה פשיט לתרוויי' להרמב"ם והראב"ד דספיקא מן התורה לקולא ש"מ באיסורי לאוין אפי' איקבע איסורא הוה לקולא ולא פליג רמב"ם וראב"ד אלא באיסורי כרת דלראב"ד ספיקא לחומרא אפי' לא איקבע דוקא חייבי לאוין ילפינן מממזר ולא אי' כרת ולרמב"ם אפי' אי' כרת דלא איקבע נמי ספיקא לקולא דתרוויי' בעי' כרת ואיקבע ובחדא מיניהו לא אמרי' ספק להחמיר והיינו פלוגתתיהו דרמב"ם וראב"ד ספ"ט מטומאת מת והכ"מ שם לא עמד בזה אבל כבר ביארו יפה בקונטרס הספק שבסוף ס' כפות תמרים והמעיי' יראה דרמב"ם לא מספק ממזר יליף לי' דהוה רק איסור לאו אלא מקרא אל תחלל בתך להזנותה דמייתי הוא ז"ל פט"ו מאיסורי ביאה הלכה כ"ט והתם ספיקא כריתות נינהו אלא דלא איקבע בודאי שיש לו איסור ערוה בעולם והקילו תורה בספיקא ותמיה על הקדמונים שלא עמדו בזה עיי' ר"ן ספ"ק דקידושין ותשו' מהרי"ט ח"ב ריש חי"ד ע"ש:

1032

1033נחזור להנ"ל דהלום ראיתי לרמב"ם פיו"ד מעדות הלכה ג' דהעובר עבירה של דבריהם פסול לעדות מדבריהם וקא חשיב שלבוש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן באיסורי דרבנן דהנראה מזה דס"ל לרמב"ם מן התורה בטיל נמי היתר בהיתר ודלא כהתוס' והרא"ש דנדה ס"א ע"ב הנ"ל ודמס' ע"ז דמייתי ש"ך י"ד ר"סי רצ"ט אלא ס"ל לרמב"ם מן התורה הכל בטל וכן כ' הר"י קורקס שבכ"מ ספ"ג דבכורות ונראה דיליף לי' רמב"ם מבב"ח דהוה היתר בהיתר ובטיל וכן הקשה תי"ט ריש מס' שקלים וכבר כתבתי במקום אחר ליישב דעת העט"ז דמייתי ש"ך הנ"ל ר"סי רצ"ט ולחנם קראו עליו הש"ך מלא הרועים [עיין ח"ס חיו"ד סי' פ"ה וסי' צ"ו ד"ה ומענין] אך רמב"ם נ"ל דלא ס"ל לחלק בין יבש ביבש לדבר המתפשט דלעולם ילפי' מבב"ח דהיתר בהיתר נמי בטיל בין לח בין יבש ומדרבנן החמירו דחוט כלאי' לא בטיל משום חשיבות אריג וכמ"ש הר"י קורקס הנ"ל או אפשר מטעם שכ' משנה למלך פ"ב ממשכב ומושב הלכה י"ד ע"ש יהי' איך שיהי' ס"ל לרמב"ם דבגד שאבד בו כלאים לאו דאורייתא וא"ש דתלי' אימר נתר אלא שלפ"ז צ"ע לשונו דפ"י מכלאי' ומ"ש לח"מ בזה פ' יו"ד מעדות הל' ג' נראה דחוק מאוד וצ"ע:

1033

1034והנה מתוס' ורא"ש נדה וע"ז הנ"ל משמע דפשיטא להו דהא דאר"ח בגד שאבד בו כלאי' שצבעו וכו' היינו בכלאי' דרבנן וכמ"ש רמ"א דאלו בכלאי' דאורייתא לא סמכינן למימר נתר דאלת"ה מאי קשי' להו אבריתא דבגד שאבד בו כלאי' לא ימכרנו לנכרי ליבטל ברובא ומאי קושי' דלמא משום דאפשר לברר ע"י צביעה לא בטיל והשואל בתשו' רשב"א סי' רנ"ט פשיט לי' דהיינו טעמא דלא בטיל משום דאפשר בצביעה וא"כ מ"ט לא תי' תוס' כן אע"כ ס"ל לתוס' דאין לסמוך אצביעה אלא בכלאי' דרבנן ובריתא דלא ימכרנו לנכרי בכלאי' דאוריית' מיירי מדאוסר למכור לנכרי וכן צ"ע במ"ש משנה למלך פ"ב ממשכב ומושב הל' י"ד הנ"ל ומיהו נ"ל דלאו משום דלא אמרי' ודאי נתר מוקי להא דר"ח בכלאי' דרבנן דלעולם י"ל תוס' נמי ס"ל ודאי נתר וכפרש"י ודאי נתיק והא דס"ל בכלאי' דאוריית' לא מהני צביעה היינו טעמא משום דס"ל צביעה לאו סי' מובהק הוא וכן מוכרח דהרי רש"י דפי' ודאי נתיק הקשה ג"כ קו' תוס' בסוף תמורה וק' ג"כ כנ"ל הא אפשר לבדוק ע"י צביעה אע"כ דס"ל דצביעה לאו בדיקה מעליא הוא ועדיין צ"ע א"נ י"ל אה"נ הו"מ רש"י ותוס' לשנוי' משו"ה לא בטיל משום דאפשר בצביעה ומ"מ קשי' להו לפי ס"ד דרבא לרפרם בר פפא דאמר מנ"ל לסבא הא ולא ידע דסמכי' אצביעה למימר נתר תיקשי לי' בריתא דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו וכו' והוכרחו לתרץ דבריתא לא תיקשי דהיתר בהיתר לא בטיל וכן משמע קצת בתשו' הרשב"א סי' רנ"ט דלא פליג אסברת השואל דלא בטיל הואיל ואפשר בצביעה ומ"מ העלה דהיתר בהיתר לא בטיל אע"כ משום דלעולם צריכי' האי תירוצא לרבא ורפרם בר פפא ומכ"ש לפמ"ש לעיל דעכ"פ ר' אסי ור"ח ב"א אר"י בבכורות כ"ה ע"ב לא ס"ל גבי יבלת דודאי איפרוכי מיפרך א"כ מכ"ש גבי חוט דלא אמרי' ודאי נתיר ולדדהו קשי' מ"ט לא בטיל חוט של כלאים וע"כ משום דהיתר בהיתר לא בטיל אבל לעולם כ"ע ס"ל דהלכה כר"ח ודאי נתיר ואפי' אי איכא דלא ס"ל הכי י"ל משום דצביעה לא הוה בדיקה דאורייתא ואפי' אי איכא מאן דפליג נמי בהא י"ל היינו בחוט הנארג בבגד אבל יבלת דעביד דמיפרך כל הפוסקי' מודי' דאיכא למימר ודאי מיפרך:

1034

1035והנה יבלת פירש"י ורוא"ה בלעז בעירובין ורוא"ה בלעז וכן שומא פירש"י ביבמות ורוא"ה בלעז ותי"ט בעירובין פ"י משנה י"ג כ' היינו מה שקורין וואר"ץ בלשון אשכנז והנה העידו חז"ל דממילא עבידי דמיפרכי ועכ"פ יכול לחותכה ולהסיר' ע"י חיתוך או שום סבה ומכ"ש אחר מיתה או בשעת מיתה מקרית מי יודע כמה נענועים וטלטולים נתטלטל האי גברא וכמה פרכוסי' פרכס עד שהוסרה השומא ממנו וכבר כתבנו שלדעתי לפי רוב הדעות כיון שבדקו ולא מצאו אמרי' ודאי הוסרה ע"י סבה א"כ כ"ש בנידון שלפנינו דאפי' להחולקי' גבי מום היינו משום דאמרי' אימר לא בדק יפה והכא אי נימא לא בדק יפה פשיטא דאין כאן הכחשה דבשני הצדדי' בין דנאמר לא בדק יפה ובין אי נימא בדק יפה ולא אשכח שכבר הוסרה ע"י סבה בכל אלו הצדדי' שוב אין כאן הכחשה רק דאיכא למיחש חשש אחר דלמא בדק יפה ולא הי' בו שומא מעולם וגוף זה הנמצא איש אחר הוא ואיננו בעל האשה הזאת נלפע"ד דאין לומר כן וכיון שניכר להם היטב בט"ע שזה הוא ר' ליב ב"ר גאדל לית לן למימר דהעדים טעו בדמיונם מדלא נמצא השומא אדרבא אית לן למיתלי טפי בלא בדקו היטב או מינתר נתיר:

1035

1036ודבר זה יש ללמוד ממתני' יבמו' קכ"ב ע"א מעשה בצלמון בא' שאמר אני פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי הוא מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו ורמב"ם פי"ג מגירושין הלכה כ"ג הוסיף על לשון המשנה והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו ע"ש דמלשון המשנה הו"מ למימר שלא הכירוהו מעולם אבל אם הכירוהו ונשתנה ממראיתו לא וקמ"ל רמב"ם אפי' נשתנה מ"מ תלינן השינוי בנשיכת נחש כמ"ש מהרי"ק שבכ"מ שם בהלכה כ"ד ע"ש ונראה לי דיצא לרמב"ם זה מק"ו דמעשה דצלמון ברישא דמתני' דלא מצאו שום אדם והשיאו אשתו ולא חששו לא לשד ולא לצרה משום דבשעת הסכנה משיאי' ולא חוששי' לכל אלו כמבואר בש"ס שם ואין לך שינוי יותר ממה שלא מצאו אדם שם וה"ה וכ"ש דמשיאי' היכי דנשתנה ויש לתלות השינוי בנשיכת נחש היא גרמה השינוי וי"ל משנתינו דהביאו מעשה דצלמון לא הוצרך לפרש באידך עובדא שנשתנה אלא לא הכירוהו סתם דממעשה דצלמון נדע דאפי' נשתנה נמי ורמב"ם דלא מייתי מעשה דצלמון וסמך עצמו אמ"ש בענין זה פ"ב מה' גירושין כמ"ש ה"ה כאן אלא שסיים שיש לתמוה מ"ט לא הזכיר רבינו בכאן מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ"ל ולהנ"ל ניחא שסמך עצמו במ"ש ונשתנה ולא הכירוהו ובצירוף שכבר הזכיר גוף הדין בפ"ב לענין גט ובזה אין אנו צריכי' למ"ש לח"מ בזה ע"ש:

1036

1037ומה שמסייע לדברי הוא דקדוק נכון דברישא במעשה דצלמון גרסי' במתני' איש פלוני בן פלוני וממקום פלוני ובסיפא לא גרסי' ממקום פלוני ואמנם הרמב"ם כ' בן פלוני וממקום פלוני לפי גירסת מהרי"ק דמייתי בכ"מ הלכה כ"ד וכ' שם וז"ל אפי' נאמר דדוקא נקיט ממקום פלוני אפי' שהזכיר שם אביו די"ל דדוקא התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר אם לא שהזכיר שם מקומו הי' לנו לתלות בתרי יב"ש כיון שאין אנו מכירי' אותו בצורתו ולא היינו תולי' בהשתנות דנשיכת נחש וכו' עכ"ל ועיי' ב"ש ס"ק ס"ו והשתא לפ"ז ברישא דמתני' שלא מצאוהו כלל בעי' הכירא יתירא שצ"ל ממקום פלוני וסיפא דמצאו אלא שלא הכירו' מעולם סגי בשמו ושם אביו ולא בעי' ממקום פלוני אך הרמב"ם דמיירי שנשתנה צריך מקום פלוני היוצא מדברינו אלו אע"ג שטביעת עינו נשתנה מ"מ כיון שהזכיר שמו ושם אביו ומקומו תלי' השינוי בנשיכת נחש ק"ו היכי שמכירי' היטב בט"ע רק דאיכא שינוי כל שהוא בשומא דאיכא למיתלי טפי שלא בדקו יפה או שהוסרה ע"י סבה ממה שנאמר דגופא אחרינא הוא ונשתנה צורתו לשל זה עי' נב"י תניין סי' נ"ה:

1037

1038ואמנם נבוא לדון על עיקור הכירא דט"ע דהרי לא ידעי' אי הוא תוך ג"י או אח"כ ובש"ע הביא ב' דעות אי אמרי' השתא הוא דמת או חיישי' להחמיר שכבר מת מכמה ימי' ואיתפח וכבר הלכו בזה נמושו' קמאי דקמאי ויעיי' ט"ז ונה"כ בי"ד סי' שצ"ז וכבר הארכנו בזה במקומו' אחרים וראיתי בס' עצי ארזים שהקשה אהסוברים דאוקמי' אחזקת חי והשתא מת מש"ס ב"ב קנ"ט ע"ב במי שנשבה ומת בנו במדינה דקיי"ל חולקי' ואמאי חולקי' נימא זה מת בפנינו ואידך שאינו בפנינו מוקמי' לי' בחזקת חי עדין בשעת מיתתו של זה והשתא הוא דמת אע"כ מי שמת לא אמרי' בי' השתא מת כיון דעשוי' להשתנות כמ"ש ט"ז הנ"ל עכ"ד ז"ל ולפע"ד משם ראי' להיפוך דלאיזה צורך נקיט מי שנשבה ומת בן בתו במדינה הלא כל עיקור הבריתא לא אתי' אלא לומר שבן בתו מת לפנינו והוא מת במדינת הים ולא ידענו מי מת קודם דיחלקו היורשי' וא"כ מ"ט נקיט נשבה אע"כ אי לאו דנשבה הו"ל לומר זה שבמדינת הים השתא הא דמת אע"ג שהוא זקן ובן בתו בחור מ"מ הוה מוקמי' להזקן בחזקות חי והשתא הא דמת אבל בשבוי כ' תוס' בב"מ ל"ט ע"ב ד"ה דלמא שכיבא סבתא וכו' א"נ הכא שנשבה חיישינן טפי דלמא מתו דעבדי לה יסורי' עכ"ל ושם בפסקי תוס' אות קמ"ב פסקו כן והשתא התם לא שמעו עדיין שמתו הסבתא או בתה שנשבי' ומ"מ כיון שנישבי' לא מוקמי' בחזקת חי' אפי' הבחורה מכ"ש הכא שעכ"פ ידעי' שמת הזקן בשבי' שלא נאמר השתא מת וא"כ לא מיבעי' דלא קשי' מידי אהך שיטה אדרבא יש להוכיח דמוקמי' בחזקת חי ואמרי' השתא הא דמת:

1038

1039ועיי' בחולין צ"ו ע"א תוס ד"ה פלני' וכו' ולא אמרי' שמא בעלה הי' חי בשעת קידושין ואין קדושי' קידושין עכ"ל וצ"ע מאי קשי' להו בשלמא היכי דמת לפנינו שפיר יועילו סימני' לאמור מדהשתא מת מעיקרא נמי הוה מת אבל פלני' דהאי סימנא קטיל נפשא דליכא שום ריעותא בהאי גברא לא נקליני' בסימנא בעלמא וצ"ע לכאורה אע"כ פשיטא להתוס' דחזקת חי עד השתא והשתא הא דמת חזקה אלימתא היא ואי לאו דקטלינן אסימני' לא ה"ל לן למיקטלי' והי' לן לומר דאין קידושי' ואין לומר שאני התם דמוקמי' אשה אחזקת אשת איש לבעלה הראשון משא"כ בנמצא א' מת לא מוקמי' להאי גופא בחזקת חי ז"א כיון שכבר נישאי' לשני יש לנו לאוקמא בחזקת היתר לבעלה השני ולומר מעיקרא כבר מת וסברא זו מבוחרת בפני יהושע דכתו' כ"ב ע"ב בטעמא דר' מנחם בר יוסי ומסתייעא לי' מלשון רש"י דיבמות פ"ח ע"ב ד"ה ועשו שתי נשים וכו' ע"ש וא"כ ע"כ טעמא דתוס' דחולין צ"ו הנ"ל משום דפשיטא לה דאמרי' השתא מת ועד עתה חי הי':

1039

1040אך רבו החולקי' וס"ל דספיקאדג"י לחומרא וכמבואר בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ז ובספיקא בפלוגתא אי אזלי' לקולא או לא עיי' בש"ע ס"ק מ"ז וק"ע סי' רכ"ו ומי יכניס ראשו בזה ואמנם הכא שכל גופו ופרצוף פניו עם החוטם שלם בלי שום חבלה בודאי ממש רוב הפוסקי' כר"ת דמעידי' אפי' אחר ג"י וכ' מהרי"ק שרש קכ"א דיש לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק ואע"ג דכ' מהרח"ש דלא ראה בנימוקי יוסף דרשב"א וריטב"א חולקי' הנה הרב"י אע"ג דבש"ע סי' י"ז סעי' כ"ח כ' ואינו מחוור בעיני האחרונים מ"מ בתשו' אחר שהבי' דעת רשב"א וריטב"א הסכים על ר"ת אפי' שלא בשעת הדחק והובא לשונו בקצרה בק"ע סי' קע"ה ובתשובה אחרת [עיין לעיל סימן נ"ז] הארכתי מאוד בביאור דברי ר"ת שנראה שהוא בעצמו הרגיש בכל מה שהקשו עליו הרשב"א ורא"ה וריטב"א ונשמר מכל קושיותם ואלו ראו הגאונים הנ"ל דבריו לא נחלקו עליו וכל זה צריכי' אי נמצא בודאי אחר ג"י אך הכא שהוא ספק תוך ג"י וגם גופו ופרצופו שלם כבר הורה זקן בית שמואל סוף סקפ"ד דיש להתיר בלי פקפוק וגם יש כעין ס"ס כמ"ש ב"ש שם להלן:

1040

1041ולפי מ"ש מעלתו בדבריו שהי' מקורר והעת קור וצינת שלג וכפור הגם שלא הוזכר מזה בג"ע כ"א בעדותו של ר' דוד בר ישראל סג"ל נאמר שמצאו ראק שלו על האגם איין געפראהרען ומגופו לא הזכיר מ"מ מסתמא נתברר כן למעלתו והנה אם הי' מונח במקום שאינו מעבר לרבי' ואפשר שכבר מת מקודם כמה ימים טרם הי' ימי שלג על הארץ דהא השתא אזלי' אי לא אמרי' השתא מת וא"כ אין לסמוך על זה כלל אך אי הוא מעבר לרבים ושיירו' מצויי' ואי הוה מונח מכמה ימים הי' מוצאי' אותו וע"כ מימי שלג וכפור הוא בא שמה א"כ יש לצרוף לזה סברת הראב"ן שלהי יבמות דמייתי תשו' משאת בנימין סס"י ק"ד וז"ל אין מעידין אחר ג"י אם הוא בימות החמה או שמוטל במקו' חמימות אבל בימות הגשמי' ומוטל במקום צינה מעידין עליו אפי' אחר כמה ימי' וכו' עכ"ל ובאמת חפשתי בראב"ן שלפני ולא מצאתי זה ובבית שמואל ס"ק ע"ח מייתי לי' בשם רמב"ן סוף יבמות וגם זה לא מצאתי מ"מ נאמני' עלי הגאונים האלו והאריך שם במ"ב סי' ק"ד הנ"ל ע"ש:

1041

1042גלל כן אי לאו דאמרה האשה שיש לו שומא בגופו ולא נמצא בו שומא לולי כן הי' לו פשוט להתיר על ידי התירי' הנ"ל אך עתה קאמינא מנ"ל למיסמך אט"ע להוכיח מזה דהשומא אישתני אדרבא נימא ט"ע אישתני דאיתפח ועי"ז נשתנה וזה אחר הוא והלא בלאה"נ כ' המהרי"ק שבכ"מ פי"ג מגירושין הלכה כ"ד דהיכי דאישתני ולא הכירוהו צריכי' להזכיר גם שם מקומו דלולי זה היינו חוששי' לשני יב"ש אע"ג דלא הוחזק כיון דאישתני א"כ מכ"ש הכא אי לאו הוכחה יתירא דאישתני השומא ניחוש דלמא גופא של זה אשתני ונעשה כצורת ליב בן גאדל בעלה של זו:

1042

1043ונחזי אנן הנה בג"ע כ' לאמור שהי' מלובש בכתונת ומכנסיים ומנעלי' שטיוועל ושאר כליו ומלבושיו טלית ותפילין נמצאו סביבותיו ברחוק קצת ממנו ולא נזכר שם אם הכירו העדי' או אשתו את כליו אלו בט"ע ממש שהמה כליו אך מדברי פר"מ מה שרצה לדון על הכלי' הללו מוכח שהמה ניכרי' לכל רואיהם שהם שלו ומעלתו בפנים ואני מבחוץ וא"כ לכאורה עכ"פ המכנסיי' וכתונת שהיו מלובש בהם ושטיוועל אם יש להם בהם ט"ע גמור באנו לחשש שאלה והרי הרבה גדולי פוסקי' לא חשו לשאלה ועמ"ש ש"ך ח"מ סוף סי' ס"ה ס"ק כ"ו והגאון בית מאיר מסיים בסוף דבריו המקיל בחשש שאלה בשעת הדחק לא הפסיד ע"ש. והכא עוד הא נמצאו שם בסמוך כל מלבושיו וכליו שהי' מלובש בהם כשיצא מביתו ונהי מה שנמצא בסמוך ולא הי' מלובש בהם לא סמכי' עליו כמ"ש ב"ש ססקס"ט דלא דמי לנמצאו פירות סמוך לכלים ועיי' מ"ש פני יהושע בגטין כ"ח ע"א בין כליו בביתו ע"ש מ"מ נ"ל הכא נימא ממה נפשך אי זה המת הי' מלובש בכל המלבושי' האלו שנמצאו וצריכי' לומר ליב בן גאדל השאיל כל מלבושי' לזה כבר כ' מהרי"ט דלשאלת כל מלבושיו לא חיישי' שהניח עצמו ערטלאי והובא בק"ע סי' שפ"ב ואם נימא מלבושי' המונחי' פה הונחו שם ע"י איזה סבה וליב בן גאדל יצא מכאן רק עם כתונת ומכנסיי' ושטיוועל והלך לו לעלמא ושם השאילום לזה והוא זה הלך לכאן ומת גם ז"א דהדר ה"ל באותה שעה כתונת ומכנסיי' כל מלבושיו שלו ולא משאיל לי' ואפי' נימא אחר שפשט מלבושיו העליונים בכאן והשאיר על עצמו כתונת ומכנסיי' המציא לעצמו מלבושי' אחרי' ואזל לעלמא ושם השאיל לזה את כתונת ומכנסיי' שלו ואפ"ה לא נשאר ערום שהרי הי' לו מלבושי' אחרים מ"מ רחוק מאוד לומר שזה שהשאיל לו את כתונת ומכנסיים שלו הלך ובא לו לכאן מלובש במלבושיו של זה ונפל שדוד סמוך למקום שהפשיט זה ליב בן גאדל את מלבושיו העליונים ונזדמנו זה לזה ושוב אירע דאיתפח הא ונשתנה צורתו לצורתו של זה שהשאיל מלבושיו. וכבר כ' בתשו' חכם צבי דאם יש לו סי' בגופו וט"ע במלבושיו ליכא למיחש לשאלה דה"ל שאלה דיחיד שהשאיל מלבושיו דוקא למי שהי' לו סי' כמוהו והא קיי"ל דנפילה דחד לא חיישי' ב"ב קע"ב ע"ב אלו דבריו ז"ל ונחלקו עליו מטעם שכ' הוא עצמו דיש לחלק בין נפילה ומציאה שהוא במקרה והזדמן ובין שאלה שהוא בכוונת מכוון שאפשר שהשאיל כליו למי שהי' לו סי' ממש כמותו הנה בנידון שלפנינו נהי דהשאלה הי' במכוון לאיש זה אבל השתנו' פרצופו לפרצופו של זה ממש ונפילתו במקום מלבושיו העליונים של זה הוא הרבה יותר מנפילה דיחיד ועדיף נמי ממצאו בין כליו בביתו שכ' פני יהושע בגיטין כ"ח ע"א הנ"ל:

1043

1044אשר ע"כ אפי' אי הי' בודאי אחר ג"י הי' ראוי' לסמוך על הנ"ל ומכ"ש שהוא ספק תוך ג"י יש לומר מכל הנ"ל נוכיח שעדיין הוא תוך ג"י ולא אישתני גופי' ושומא הוא דאיפרך איפרוכי ומכ"ש דאיכא ר"ת דמתיר להדי' כיון שכל גופו ופרצופו שלם בלי חבולה מכל הלין טעמי נ"ל אם לפניו הגון יושב ב"ד של שלשה ויעיינו בשריותא ויתירו לעלמא אשת ר' ליב בן ר' גאדל שהי' משועבד של סלקוס יעיי' ב"ש ס"ק קכ"ד כנלע"ד. פ"ב כאור בקר ליום א' ב' אדר ראשון תקפ"א לפ"ק

1044

1045משה"ק סופר מפפד"מ:

1045

1046להחכם הנ"ל:

1046

1047גי"ה הגיעני אודת עגונה א' שנישאת לאיש וכמו קט זמן אחר חתנותה נתפס עם עוד ג' בדינדעש ונגמר דינם לצליבה טרם שהוציאוהו לצליבה ביקש לדבר עם אשתו ובאתה לפניו ודבר עמה ושוב הוציאם ונתלו ארבעתם ביום א' והאשה לא עמדה בשעת התליי' אך למחרתו ראתה את בעלה בין התלוים והכירה אותו בט"ע גמור בפנים וכל גופו וכן אחר זה שמנה ימים עברה לפני הצליבה והכירה אותו כנ"ל וימי הסתיו והקור הי' וכמו שנה שאח"ז שוב עברה שם והכירה אותו ממש כנ"ל ושוב הגידה שאמר לה ע"א הידוע וניכר לנו אלא שאיננו עתה עמנו במדינה אמר כי הוא ושלשה מרעים הורידו התלוים מהצליבה וקברום והוא קבר את בעלה ועדיין הי' גופו שלם וצורתו עליו בלי שום חבלה והכירו בט"ע גמור שהוא הוא בעלה של אותה האשה ומעתה נפשו היפה בשאלה אם דעתי העני' מסכמת בשריותא דהאי איתתא. אני אינני כדאי ובשגם אנכי בשוקי בראי וכל כלי אומנתי וספרי אינם בידי מ"מ נעתרתי להפצרתו ואיעזר בה' שיצילני מכל מכשונ ח"ו ואבין ואדון כיד ה' הטובה עלי ובו אבטח שיעמידני על האמת:

1047

1048הנה במה שנתפרסם שהוציאוהו לצליבה והי' במעמד כל אנשי העיר ובפומבי ובפרסום רב ושוב חזרו כולם והסיחו מוזרת בלבנה שראו צליבת היהודים אעפ"י שהאשה ושום יהודי לא הי' באותו המעמד מ"מ אין לך מסל"ת יותר מזה שבודאי נצלבו ועדיף טפי מיוצא ליהרג שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ס"פ כל הגט פי' דביוצא לדון הרי הוא בחזקת חי אבל ביוצא ליהרג יצא מחזקת חי והוה ספק והכא עדיף טפי דהתם יוצא ליהרג ולא ידעו אם ניהרג אבל הכא שמענו מן העכו"ם שחזרו ממעשה וספרו ממנו והדבר מפורסם וידוע אין ספק דהוה כמו ברור גמור וסברא זו כ' להדי' בתשו' שב יעקב וכ"כ הת"ד בפסקיו ורמ"א סי' י"ז סעי' י"ד אבל שאר כותים מסל"ת ואמרו שנדון בעש"נ נאמנים עכ"ל:

1048

1049ועמ"ש על זה בחלקת מחוקק ס"ק כ"ח וע"ש בט"ז ס"ק י"א וב"ש ס"ק מ' הא להו אבל בנידון שלפנינו לא יחלוק אדם דהוה כאלו ראינו מעשה הצליבה בעינינו כיון שידענו ד' יהודי' הי' נתפסים בעלילה זו וא' מהם הי' בעלה של זו שדברה עמו קודם ההוצאה ושוב נתפרסם שאותן ד' יהודים שנתפרסם על אותו העלילה הוציאוהו ותלום על עץ אין לנו לחוש שמא בעל אשה זו מצאו לו זכות או נמלט ונפטר והביא אחר במקומו ודנוהו והוציאוהו דדבר ידוע שזה הי' פרסום גדול ורב בפליליהם וכל כיוצא בזה כ' לאמור בפשיטות בתשו' שב יעקב שאין לחוש לכיוצא בזה ומעתה אלו הי' נהרג בסייף וכיוצא בו לא הי' ספק שאשה זו מותרת ע"י הנ"ל אך אנו אין לנו אלא עדות הפרסום שנצלב אבל לא שמת בצליבה ע"כ יש לברר בזה ב' ספיקות א' אי נאמר כיון שנצלב חזקה מת ב' אי נסמוך אעדות האשה שע"א א"ל שהכיר בט"ע וקברו אחר שנתיים לתלייתו:

1049

1050גרסי' ביבמות ק"כ ע"א אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחי' אוכלת בו וברמב"ם פי"ג מגירושין הל' י"ח ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אעפ"י שדקרוהו וירו בו חיצים אינו מעיד עליו שמת וה"ה נתקשה מ"ט לא מייתי רמב"ם דין זה מגוייד דמתני' והב"ח תי' דרמב"ם מפרש למשנתינו דאהדדי אתמר שהוא צלוב ומגויד והחי' אוכלת בו אין מעידי' והיינו דכ' הרמב"ם ראוהו צלוב אעפ"י שדקרוהו אותו שצלוב או ירו בו חיצים והיינו מגויד והעוף אוכל בו היינו חי' אוכלת בו אין מעידי' עליו ונמצא הביא הרמב"ם משנתינו ועיין לשון צלוב במשנה ג' פ"ה דאהלות משמע כן ודבריו מאוד נכונים בלשון הרמב"ם אלא שעדיין צ"ע א"כ למה שינה לשון משנתינו וכ' במקום מגויד שהוא חתוך בסכין וחרב כמו גודא אילנא ששינה וכ' דקירה ליריית חיצים ובמקום חי' כ' עוף הלא דבר הוא והנלע"ד עפ"י מה שהרגיש הב"ח בחבורו ובתשובתו א"כ מאי הקשה ש"ס מברייתא דמעידי' על המגויד דלמא שהוא למטה לפנינו ובין ידינו ומכירי' בו היטב אבל בצלוב בגובה אין יכול להעיד על המגויד ואכילת חי' כי אין העין שולט יפה ולק"מ ק' הש"ס אלא נ"ל אה"נ ואביי ורבא נדחקו לתרץ עפ"י סברת המקשה שלא עלה על דעתו חילוק זה אבל באמת לא צריכא לאוקמא מתני' בפלוגתא דרבנן וראב"ש או בסכין מלובנת דיש לחלק כנ"ל ומשו"ה לא מייתי הרמב"ם הך שקלא וטרי' דסכין מלובן אלו דברי ב"ח ז"ל והמה דחוקי' ולפע"ד דלא בריר לן דצלוב הוא בגובה שאין העין שולט עליו דאפשר הוא רק בקורה קומת איש וכל הנסקלין שנתלין בב"ד אינן בגובה כצליבתו של המן אלא דקו' הב"ח עכ"פ מי דוחקי' ולאוקמי מתני' כתנאי או בסכין מלובנת לימא הב"ע בצלוב בגובה שאין העין שולט בו וק' זו אני אומר דפשיטא לש"ס דהאי צליבא לאו בגובה מדתנן והחי' אוכלת בו והיינו ארי וזאב או אפי' כלב וחי' בגובה מי העלה אותה וה"ל למימר והעוף אוכל בו שהוא אוכל בגובה ועוד מגויד משמע חתיכת חרב שבני אדם עולי' וחותכי' בשרו ודוחק שעולים בסולם על הצליבה ועוד דבמתני' משמע מגויד קודם הצליבה ועוד מדקתני לקמן גבי מים שאל"ס המתנה כדי יציאת הנפש ולא קתני לי' הכא ש"מ הכא מיירי שהצלוב בידיו ובין עיניו ולא שייך למתני שיעורא אלא בנפל למים ואינו רואיהו צריך לשער אם כבר יצא נפשו במצולת המים אבל היכא שהוא למראה עיניו מה שיעורא שייך הא למראה עינו ישפוט אם יצא נפשו ואם לאו לא מעיד מכל הנך טעמי פשיטא למקשן דמיירי בצלוב למטה ופריך מברייתא ונדחקו בשינוי דחוקא וס"ל לרמב"ם דמתני' ל"מ קאמר ל"מ צלוב בגובה והעוף אוכל בו וירו בו חצים או דקרוהו בדקר ארוך ובני אדם עומדי' למטה והוא צלוב בעליונו של צליבה דאין מעידי' שהרי אין יכולין להסתכל בו יפה אלא אפי' בתחתיתו ומגויד בסכין לפנינו וחיה אוכלת בו למטה מ"מ אין מעידי' משום דראב"ש יכול לכוות ולחיות או חיישי' לסכין מלובן וכו' אמנם הרמב"ם כהרמ"ה כרבנן דראב"ש וגם לא חיישי' לסכין מלובנת ע"כ לא פסיק כמשנתינו אבל עכ"פ בצלוב בגובה ודקרוהו בדקר ארוך וירו בו חיצים או עוף אוכל בו אין מעידי' ודברי רמב"ם מכוונים ע"פ פי' של הב"ח דמתני' אהדדי אתמר שצלוב ושוב המיתוהו:

1050

1051ומ"מ מה שהחליט הב"ח עפי"ז דמתני' בצלוב בידיו כדכתי' שרים בידם נתלו אבל בחנק מת מיד ומעידין עליו הנה מה שרצה ב"ח לומר שבימיהם לא נהגו מלכיות להמית בחניקה ובתשובה נדחק מאוד ליישב דברי תוס' פ"ק דסוטה ח' ע"ב וגם הט"ז הקשה עליו מתרגום רות ע"ש מ"מ לא הי' צריך לזה אפי' נימא דגם אז הי' נוהגי' המלכות לחנוק בצליבה מ"מ גם נוהגי' לתלות ביד ולהמיתו אח"כ וכדכתיב שרים בידם נתלו ותלוה וזבין וא"כ לפי סברת הב"ח דמשנתלה בצוואר לא יחי' ע"כ מיירי משנתינו בצלוב בידו אבל בצוואר מעידין עליו אך כ"ז ע"פי סברתו מבלי שום ראי' והשכל יעיד להיפוך דהנחנק יחי' זמן מה אח"כ אם יתירו החבל יחזור הרוח למקומו ויחי' והרי אפי' נטבע במים ונכנסו מים לגופו וגם חנקוהו מעשים בכל זמן ועידן שמהפכי' אותו ומוציאי' המים ממנו ומחזירי' רוחו בקרבו ויקם ויחי והדבר ידוע ומפורסם שהנידונים במלכות בזמנינו הקוסטור משבר מפרקתו על גבי יתד תקועה בגובה הצליבה כדי שימות מהר וצריך לזה אומנות יתירה ואל"ה הי' חי זמן רב ואי מתירין החבל יחי' ממש וכיון שצריך לזה אומנות ממילא כיון שלא ראינו שנעשה בו האומנות ההוא כראוי לא גרע מבהמה שהיא בחזקת שאינה זבוחה אעפ"י שהיא זבוחה לפנינו כל שיש בו שום ספק ואי לאו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' היינו חוששי' שהשוחט אינינו מומחה וגם אם השוחט לפנינו צריך בדיקה אם הוא מומחה מכ"ש דניחוש הכא שלא הי' הקוסטינר בקי או שלא עשה אומנתו כראוי ותרי עובדא ידענא וא' מהם הי' דינו לתלות עד ערב ואז נמסר לחכמי הרופאי' לנתחו וללמוד בו חכמת הניתוח ולא נשבר מפרקתו והרגישו בו חיים והכניסוהו למים והחזירוהו לחיותו ולא ידעתי אי חי זמן רב או לא אבל עכ"פ איננו בחזקת מת דנהי דחזקת חי נמי אזלא לי' וחזקת אשת איש דאשה כיון שנגמר דינו ויצא ליהרג ונעשה בו מעשה ההריגה מ"מ חזקת מת נמי לית לי' ולא עדיף ממשאל"ס:

1051

1052ואמנם אי לא הי' חשש אלא שמא זה אחר הוא ואותו האיש הורד והלך לו ולחששא זה הי' מועיל הכרה בט"ע בתוך ג' ימים אך לזו לא חיישי' בלא"ה דאם איתא שנידון עוד אחר למיתה ונצלב הי' רעש גדול ופרסום רב כי השופטי' בזמנינו עושי' כזה בהרגשת עולם ופומבי' כל בני העיר ומדלא שמענו שנתפס אחר ונתלה במשפט ערכאותיהם תו לא חיישי' לכך וכן פשוט בתשו' שב יעקב ואמת נכון הדבר אך איכא למיחש שמא אירע כעין עובדא שכ' תוס' מס' קידושין פ' ע"ב ד"ה כי האי מעשה וכו' וה"נ איכא למיחש דלמא מיד אחר העלמת עין שחדו להשומר והוריד את זה והלך לו לעלמא והשומר הוציא א' מקברו שמת כבר יותר מג' ימים ונשתנה צורתו לזה וזה הוא התלוי שקברוהו עתה ואין לך משען אלא שיטת ר"ת ז"ל כשכל גופו שלם ואינו חבול בפנים מעידין אפי' אחר ג' ימים ובאמת כבר עשיתי סמוכים גדולים לשיטתו בתשובות הרבה עפ"י דברי' המבוארים היטב בס' הישר [עיין לעיל סי' נ"ז] אך לעשותו סניף לקולות אחרות אבל לא לסמוך ע"ז לחוד וכמ"ש ב"ש ס"ק פ"ו:

1052

1053והנה פלוגתת תוס' ורשב"א ידוע במי שנמצא מת והוא ספק אם הוא תוך ג' ימים או אח"כ והובא בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ז ועט"ז י"ד סי' שצ"ז ועי' ב"ש ס"ק פ"ד דבכה"ג אם פרצוף פנים שלם וכל גופו בכה"ג דאיכ' ס' סמכי' אר"ת ע"ש והנה נידון אנן אגוף זה שהוריד העד מן הצליבה וקברו והכירו בט"ע שהוא בעל אשה זו ושספק אולי אין זה אותו שנצלב אז בשעת מעשה אלא אחר הוא שהוציאו מקבר ותלוהו כאן במקום אותו האיש וגוף זה ספק לנו אם גוף זה מת כבר מזמן רב או השתא הוא דמת ותלוהו כאן והנה טעם המחמירי' דאמרי' מדהשתא מת מעיקרא נמי מת ולא מוקמי' בחזקת שהי' חי עד השתא והשתא הוא דמת אלא נימא כשעת מציאותן ומדהשתא מת מעיקרא נמי מת והוא כבר אחר ג"י למיתתו דמחזקי' ריעותא מזמן לזמן כך היא סברת המחמירי' ולעומת זה נאמר הא אין מחזיקי' ריעותא ממקום למקום וקי"ל כל הטומאות כשעת מציאותן וכמקום מציאותן ומדמצאנו זה תלוי על עץ זה לא נאמר שמתחלה הי' מונח מת במקום אחר ושוב נתלה לכאן זה לא נאמר אלא תחלת מיתתו ותליתו הי' על עץ זה וכבר כתבנו דלא ניחוש שזה אחר הוא שדנוהו בפליליהם להצלב כי הי' זה פרסום אך החשש שהשומר הוציא אחר מקברו ותלוהו לכאן זה נגד החזקה כאן נמצא ואם לא ניזל בתר מקום מציאותו א"כ גם בתר שעת מציאותו לא ניזול ונאמר השתא מת ושרי ממנ"פ או שזה ההרוג הנקבר מת עתה וניכר בט"ע שהוא בעלה של זה ושרי או שהוא אותו שנתלה מאז זה שנתים ימים ובודאי ואז ידוע שבעלה של זה נתלה אך לאו ידענו אם מת מאותה הצליבה וכיון שנמצא תלוי שנתים ימים ידוע שכ"כ ימים לא חי אחרי נפלו ושרי ממנ"פ ופשוט שיותר טוב לצרף זה לשיטת ר"ת מצרופיו של יציאת קול שכ' הרב"י בש"ע ופי' בו ב"ח וט"ז כמ"ש ב"ש ס"ק פ"ד הנ"ל:

1053

1054ולפי"ז אי הי' ע"א לפנינו ואמר קברתיו הי' מותרת עפ"י מ"ש בש"ע סעי' נו"ן בפשיטות כהרי"ף דנאמר וקברתיו עכ"פ איפשטא בעי' מעובדא דדגלת ע"ש ומכ"ש בנידון שלפנינו שהרי כ' תוס' ביבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים וכו' ותימא האיך משיאין נשי בני אדם שטבעו וכו' ושמא איירי כשנשתנה קצת צורה וכו' ע"ש פי' קושייתם ממעשים בכל יום וס"ל דלא איפשטא איבעי' מדיגלת ומקשו ממעשים בכל יום ותירצו דהיכי דכל גופו שלם וצורתו אינו חבול לא שייך בדדמי וכמו שס"ל אחר ג' ימים נהי דלא עבדי עובדא כר"ת באחר ג' ימים מ"מ בתוך ג"י במלחמה סמכי' אהאי כנ"ל פי' התוס' והשתא אי ס"ל דאיבעי' לא איפשטא מדגלת משום דדגלת מיירי כמו וקברתיו והאיבעי' הוא בלא קברתיו א"כ הא בנידון שלפנינו אמר וקברתיו ואי ס"ל התוס' אע"ג דמבעי' בקברתיו מ"מ לא איפשטא מדגלת מטעם שכ' הרא"ש דהתם לא ידעו הטביעה אבל הכא ידע העד המלחמה שבעולם וצ"ל דמקשה תוס' ממעשה בכל יום שהעדים יודעי' הטביעה ואפ"ה מתירים נשותיהם וע"ז תי' כיון שגופו שלם וה"נ בנידון שלפנינו אפי' לא ס"ל כר"ת בלאחר ג' ימים מ"מ הכא כבר כתבנו ממנ"פ אי נאמר שמת כבר קודם ג"י אמרי' זהו שנתלה ואם נאמר שמת עתה א"כ נסמוך על ע"א במלחמה ע"י גופו וצורתו שלימים רק לסברת הרא"ש משמע ס"ל אפי' בקברתיו לא נפשטא אבעי' מדגלת וס"ל נמי בידעי' הטביעה לא סמכי' אפילו אגוף ופרצוף שלם מ"מ נוכל לצרף לשיטת ר"ת הנ"ל להקל:

1054

1055וכ"ז אי הי' מעיד לפנינו אך באשר אין העד לפנינו רק האשה אומרת כן משמו והרמב"ם חייש במלחמה למשקרת אפי' אומרת על עצמה וקברתיו חייש אע"ג דאפשר שיבוא הבעל ברגליו מ"מ חיישי' שמשקרת במלחמה מכ"ש בשאומרת בשם ע"א שאם יבוא הבעל ברגליו תתלה עצמה בהעד ואם יבוא העד תכחיש גם בהעד כדחיישי' באומרת גרשתני שלא בפניו שאם יבוא תכחישהו ועמ"ש תוס' יבמות קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה וכו' אבל בעלמא לא היתה נאמנת עכ"ל וק"ל וא"כ לכאורה קשה להאמינה. והנה האחרונים כ' ב' טעמים שחייש הרמב"ם שמשקרת או משום שלפי דמיונה מת בודאי ואנו אינם רוצים להאמין לה ע"כ ממציא לעצמה דברי שקר וקברתיו כדי שתאמין וי"א הטעם משום שאין דרך להמתין במלחמה עד שתקבור בעלה הלא מתירא לנפשה אם כן הרי הוכחה שמשקרת ובפי"ג מגירושין הל' ב' כ' ה"ה דלרמב"ם מ"ש בש"ס ר"פ האשה שלום רעבון גריע ממלחמה פי' לענין מת על מטתו אבל לא לענין קברתיו דמלחמה גריע והקשה לח"מ א"כ רעבון ומלחמה יש לכל א' מעלה וגריעותא ואיך אמר רבא רעבון גרע הא גם מלחמה גרע מרעבון ע"כ נדחק היא לחלק בין אמרה מת סתם אעפ"י שיש מלחמה בעולם מהימנת וקברתיו ובין אמרה מת להדי' במלחמה ע"ש ואין טעם לדבריו לכאורה ולפע"ד לקיים כל דברי חכמי' בעזה"י דלכאורה קו' לח"מ לק"מ אלא להך טעמא דמחמת חוזק דמיונה משקרת להחזיק דברי' נמצא מה שאינה נאמנת וקברתיו נמי מטעם אמרה בדדמי ונמצא בענין בדדמי יש צד א' דחמירא רעבון לענין מת על מטתו ויש צד א' דחמירא מלחמה לענין וקברתיו ק' קו' לח"מ איך אמר רבא רעבון גריעא הא גם מלחמה גריעא מרעבון אך נ"ל העיקור כטעם השני לא משום בדדמי וחוזק דמיונה אלא אנן סהדי שמשקרת שהרי אומרת דבר שדינו דכל אדם שאין אדם עומד במקום הורגי' להמתין לקבור הנהרגים והה"נ אם הי' ברעבון כיוצא בזה שיאמר אדם דבר שאנן סהדי שהוא משקר בודאי שלא יאומן ואין זה ענין לבדדמי ורבא לא מיירי אלא מדינא בדדמי ובזה רעבון גריעא ממלחמה ולק"מ ק' לח"מ ומוכח כטעם הזה שהדברים מוכיחים שהיא משקרת:

1055

1056אלא לפ"ז לא שייך זה אלא במלחמה אבל במפולת ונחש ועקרב הוה כרעבון דנאמנת וקברתיו וכמ"ש ב"ש ס"ק קמ"ו ומסידור לשון הרמב"ם לא משמע כן שאחר שכ' בהלכה ב' דבמלחמה לא מהימני וקברתיו כ' בהלכה ד' כן הדין במפולת ונחש שוב בהל' ה' כ' דין רעבון נאמן וקברתיו ע"ש משמע במפולת ונחש לא נאמנת בקברתיו וצ"ע לכאורה ע"כ נראה לקיים דברי לח"מ ולעולם לא חיישי' דמשקרת אלא היכי דיש לנו הוכחה וביש מלחמה בעולם ואומרת מת סתם וקברתיו אעפ"י שאנן יודעי' ומבינים שבמלחמה מת מ"מ אפשר שהיא קוברת אח"כ שכבר נסעו הגייסות מזה ומה לנו לתלות בשקר אך כשאמרה מת במלחמה וקברתיו משמע מלשונה בשעת מלחמה בנפילת ההרוגי' קברתו וזה שקר מבואר. וא"כ ה"נ במפולת אם אמרה מת במפולת וקברתיו משמע באותה שעה שהי' הרעש ונפלו הבתים קברתו וזה שקר אך אם אמרה סתם מת וקברתיו אעפ"י שהי' רעש מפולת שקר מוכרח שאע"פי שמת הוא ברעבון פשוט שאפשר שעדיין הי' לה כח לקוברו ואח"כ מלטה על נפשו ונמצא כל דברי רבותינו קיימי' וטעמו של הרמב"ם מפני שאנן סהדי שמשקרת וא"כ בנידון שלפנינו אין לחשוד אותה שמשקרת שלא אמר לה העד כן והעד עצמו שאמר שגנבו וקברו איננו רחוק ומידי דשכיח הוא ולא נחשד לשקר בהא ובלאה"נ רוב הפוסקי' פליגי אהרמב"ם וס"ל דלא חשידי למשקרת ומהימנת וכיון שכתבתי לעיל שעכ"פ יצא הוא מחזקת חי והיא מחזקת א"א א"כ אחר שיעיינו הרב ובד"צ היטב בכל הדברי' הנ"ל ויסכימו יושיבו ב"ד של ג' וישמעו הדברי' מפי האשה ויתירו אותה כמבואר בב"ש ס"ק כ"ד ולמטינא שיבא מכשורי וה' יצילני משגיאו' ויראיני מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. פה ק"ק יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' בטו"ב מנחם תקפ"ח לפ"ק.

1056

1057משה"ק סופר מפפד"מ:

1057

1058שלום ורב ברכות ושובע שמחות במשכנות מבטחות לה"ה הרב הגאון המא"הג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות לו מלתעות כפירים ושיני אריות כש"ת מו"ה מאיר צבי נ"י אב"ד ור"מ ד"קק סמבור והגליל יע"א:

1058

1059נעימות ימין צדקו הגיעני שלהי אדר ובקש ממני לעיין בשאלה זו אשר כבר נפתח בגדולים ואחר אחרון תהה על קנקן ריקם לחוות דעתי העני' ופר"מ לא הניח מקום ולא אשיב פני רכ"ת ריקם אבא בקיצור נמרץ כי יומא קא גרים לקצר בקצירת אומר ולחכם כמיתו יספיק הקיצור:

1059

1060וז"ל השאלה. האשה העגונה מ' אסתר בר"מ מעיר חערוב הסמוך לכאן ישבה גלמודה מבעלה ערך שלשים שנה ושמו הי' באלי ונלקח לצבא המלחמה והעידה אשה א' מפה ששמעה מעני א' שבאלי מסאמבור מת ותורף הענין מבואר בג"ע ובתשובתי שכתבתי להתירה אשר הי' למראה עיני מח' הגאון המובהק מהר"ז מרגליות זלה"ה והסכים עמי להתיר בתשובתו שכ' אלי וכשבאת האשה לקחת חליצה נשמע שהאשה המעידה חוזרת מעדותה ושלחו אחרי' הב"ד ואימו עלי' בת"ע ואמרה כי לאשר נכמרו רחמי' על האשה הוסיפה לדבר מה שלא הגיד לה העני ממות בעלה כלל וכי נזדמן שהעני הנ"ל עוד הי' אצלה והכחישה שלא אמר לה מבאלי ומצדקת דבריה ואומרת שראוי לקבל תשובה על עוונה והאשה לא תסמוך עלי' ובעת שהעידה היתה חושבת שלא יועיל כלל עדותה ואח"כ היתה דואגת שלא יבנה שום היתר על דברי' כי סופר לה פ"א שנזדמן שאחרי שהותרה אשה עגונה בא בעלה עכ"ל:

1060

1061אלו הוינא התם לא הייתי שולח אחרי האשה המעידה לשמוע דברי' כלל כיון שהגידה כבר ודין הוא אפי' בעדות נשים שאינו כשר מה"ת רק מדרבנן מ"מ הגדה הראשונה היא עיקור כמבואר בתשו' הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז האמת טעמא בעי מנ"ל לפשיטות כ"כ דבעדות נשים אי יהיב טעם ואמתלא לא יהי' חוזר ומגיד והנה בש"ס סנהדרין מ"ד ע"ב ת"ר מעשה באדם א' שהי' יוצא ליהרג וכו' והעדים לא תהא להם מחילה לעולם ואמרו חכמים להחזירו א"א שכבר נגזרה גזרה אלא יהא קולר תלוי בצוואר העדים ופריך פשיטא כל כמיני' ונראה מפירש"י דלא גריס פשיטא אלא וכי כל כמיניה ופירש"י וכי נאמן הוא דחשדינן לי' לסהדי למימר יהא קולר תלוי בצוואר העדי' ומשני לא צריכא דהדרי בהו סהדי ופריך וכי הדרי בהו מאי הוי כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ופירש"י או דבר המכחיש את הראשון דכתי' אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפי' מיחשדינהו נמי לא מיבעי' דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו של זה עכ"ל כונתו אע"ג דהדרי בהו יש לנו לומר דבריהם הראשונים אמתיים ועכשיו אומרי' מה לנו לחוב בדמו של זה ולא הי' לחכמים להוציא עליהם לעז לומר הקולר יהא תלוי כי אין כאן קולר וההריגה ראוי לו ומסיק ש"ס ל"צ אע"ג דיהבי טעמא למילתי' כעין עובדא דבעי מיכסא וכפירש"י שהטעם הי' ממש מבואר ונגלה שהחזרה אמת והעדות שקר ומ"מ נהרג בנו של שמעון בן שטח מגז"ה כיון שהגיד וכו' ובכה"ג מוציאי' לעז של קולר על העדי' הארכתי קצת בפי' כונת רש"י יען ראיתי מזדנדין בדבר:

1061

1062ומ"מ מאריכות הש"ס כגון עובדא דבעי מיכסא משמע ודאי כגון האי עובדא שאפי' לפי דבריהם האחרונים וטעמם לא הי' ראוי להם לעשות כך שמרוב קצפם ושנאתם על שמעון בן שטח אין ראוי להעיד עדות שקר עלי' ועל ביתו ע"כ הגדה ראשונה הוה הגדה עיקרית ואין לזוז ממנה והקולר תלוי בצוואר העדים אבל אי הוי יהבי טעמא שראוי להעיד עדות שקר בעבורו ואלו אתאי לקמן היינו אומרי' להם צאו והעידו בשקר א"כ אפשר הגדה ראשונה מעיקרא לא הוי הגדה כלל וכשנשמע טעם כזה בחזרתם נקבל הטעם מהם ולא יהרג או אפשר לומר דמ"מ יהרגו רק לא נוציא לעז לומר הקולר יהי' תלוי:

1062

1063והנה בכתובות י"ח ע"ב העדים שאמרו כ"י הוא זה ופירש"י שהי' מעידי' על חתימתם לקיים השטר ונדחק מאוד בשיטה מקובצת מה בעי רש"י בזה ונראה דפני יהושע נתקשה במחמת נפשות הרי כדין עשו שלא יסתכנו בנפשם בשביל הפסד ממונו של זה ואין כאן הגדה ראשונה כלל ומ"ט יאמנו בלי מגו ומאי הוה להו למיעבד ומה שתירץ שם דהעדות האחרון ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו אינו נראה דהאחרון אינו בגדר עדות אלא ביטול דבריהם הראשונים שלא יהי' הגדה שאם נצטרך עדים לבטל הגדה ראשונה לא יועיל עדותם דה"ל חוזר ומגיד ומעיקרא לא קשיא אע"כ צריך להניח סברא כיון דדינא הכא שאם אומרי' לעדי' חתמו שקר ואם לאו נהרג אותם יחתמו שקר ולא יהרגו א"כ החתימה כלא הי' ואינה בגדר הגדה כלל וכשנותני' טעם ואמתלא כזה לדבריהם לא הוי חוזר ומגיד ולא הכחשה לדבריהם הראשוני' כי כך יפה להם ולא נצטרך עדות על זה אלא השטר איננו ועכ"פ לא מגבינן בי' וקושי' פ"י עצומה:

1063

1064ונ"ל להשמר מזה פירש"י שהי' מעידי' לקיים השטר דודאי אה"נ אי מיד כשיצאו מהסכנה באו לב"ד וגילו הדבר כך אירע לנו וכך הי' מעשה אע"ג דבעלמא הוי בכלל חוזר ומגיד כיון שכבר יצאו מהב"ד או חתמו שטר דהוי כחקירה בב"ד מ"מ הכא שנתנו טעם שבשבילו ראוי להגיד שקר בראשונה חוששין לדבריהם האחרונים אך הכא המתינו עד שבא השטר לכלל גביי' וקיום ב"ד ועוד בסיפא דמתני' כבר נתקיים ע"י אחרים ומדשתקו עד עכשיו נהי דלא משוו נפשיי' רשעי' במה שנתעצלו ושתקו בשב ואל תעשה מ"מ בכלל חוזרים ומגידים הם ולא מהימני כנלע"ד:

1064

1065נחזור להנ"ל דמנא פשיטא לן דבדרבנן אפי' יהבי טעמא וסברא לדבריהם האחרוני' שלא יאמנו לחזור מדבריהם והנלע"ד דבר זה מפורש בדברי השואל שבתשו' הר"ן סי' ל"ד שכ"כ וז"ל א"כ הוא שיכולים לסתור דבריהם כל זמן שלא נחקרה עדותן בלא אמתלא גם אחר שיצאו מב"ד אפי' בעדות דלא בעי חקירה א"כ אם נפסק הדין ונפרע החוב ונאכל הדבר או נישאית האשה ויחזרו העדים ויאמרו מבודין אנו ההשיב ישיב הממון ותצא האשה מאישה וזה מן התימה עכ"ל השואל וע"ז השיב הר"ן כל שנגמרה עדותן קרוי הגיד וכל שלא בעי חקירה הרי נגמרה עדותן אלא שבסי' מ"ז כ' שצריך שיאמרו עכ"פ במקום הגדה לאפוקי בשוקי בראי דלא ע"ש ובזה זכינו לעמוד על דעת הראשונים ז"ל דרכיה דרכי נועם וכיון שהי' כח ביד חכמים להאמין לעדות זה אפי' פסולים אם תקנתם קלקלה שאחר לא יתקנו ג"כ שהגדה ראשונה שבב"ד היא עיקרי' ומינה אין לזוז א"כ שהותרה וניסת יאמרו העדי' מבודי' היינו ונוציא אשה מבעלה ע"כ הי' כח בידם לתקן גם זה כיון שהגיד שאח"ו:

1065

1066וכמדומה לי שלא עמד על זה בעל חלקת מחוקק סי' י"ז סקי"ז והיות כל הס"ק ההוא צריך עיונא ע"כ אברר הדברי' בעזה"י עיין לקמן סי' קט"ו ובב"ש סק"ג מבואר דלרמב"ם ורמב"ן וסמ"ג נאמן הראשון אפי' להפסיד ממון של שני ודלא כהירושלמי שברא"ש פ' המדיר סי' ט' דאמר ע"י עדים אלא כפשטות ש"ס דמסתים סתם פלוני חכם טיהר הכתם ואשתכח שיקרא והרא"ש לענין ממון ס"ל כהירושלמי דבעי' עדי' להכחיש העד האומר משמו של ראשון אבל לענין איסור והיתר מסתברא להרא"ש קבלת רמב"ן שהראשון נאמן להכחיש את זה האומר משמו ובר"פ שבועת העדות כ' רא"ש דלא תיקשי מהתם אקבלת רמב"ן משום דעכ"פ לא היתה צריכה לעדותו של זה אלא הי' די לה שתאמר משמו בב"ד ואע"ג דמכאן ולהבא מהימנינן לי' להמכחיש מ"מ איהי אפסדה נפשה שהשביעה אותו כלל ולזה הסכים הרב"י בי"ד סי' קפ"ח ובא"ע סי' קט"ו:

1066

1067אך הריא"ז בגליון הרי"ף ר"פ האשה שלום אות קטן ד' כ' בפשיטות דהראשון המכחיש לא מהימן כלל ומייתי ראיתו מר"פ שבועות העדות דאמר לה ולא אמר לב"ד וכו' ולכאורה לא נעלם דחיית הרא"ש דאה"נ מכאן ולהבא לא מהימני' תו א"כ לא הי' לה להשביעו כלל וצ"ל דס"ל לריא"ז דצריך הב"ד לשלוח אחרי' ולשמוע מה בפי' ודלא כרמ"א בשם מהרי"ו בש"ע א"ע סי' י"ז ס"ח והיתה צריכה להשביעו לבא לב"ד ולברר מה ראה ואיך ידע ואי ס"ד דמהימן לומר לא אמרתי שום דבר א"כ הרי הוא הפסיד אותה והיא לא אפסדה נפשה אע"כ לא מהימן להכחיש להר"מ אלא לברר דבריו הראשונים ע"י חקירת ב"ד איך ראה ומה ראה וא"כ רמ"א סי' י"ז ס"ח שהחליט כמהרי"ו דאין לב"ד לחקור אחר דברי העד א"כ ממילא אין לדחות קבלת רמב"ן דמש"ס דשבועות אין ראי' אלא שמה"ה משמע בהרמב"ם דלא כמהרי"ו וכמ"ש בחלקת מחקק ססקי"ח והרי הרמב"ם ס"ל כקבלת רמב"ן כמ"ש לעיל בשם ב"ש סי' קט"ו וא"כ קשה מש"ס דשבועות העדות וי"ל:

1067

1068ומהתימה דהרב"י בחיבורו בי"ד סי' קפ"ח ובא"ע סי' י"ז ס"ח וסי' קט"ו פסק כקבלת רמב"ן כהכרעת הרא"ש הנ"ל ובתשו' סי' ד' מייתי מסברא דנפשי' דאין הראשון נאמן להכחיש השני לומר לא אמרתי מת פלוני ומייתי ראי' מש"ס בשבועות ולא משמי' דריא"ז וכאלו לא ידע רמב"ן וקבלותיו ואסברי' לי' מסברא דנפשי' דה"ל כמעיד על עצמו וגופו לא אמרתי כן וגרוע משני עדים המכחישי' זא"ז ובסברא זו נדחה מ"ש ח"מ ריש סקי"ז וז"ל אפי' אם בא אחר שהתירוהו דאם בא קודם אפי' עד אחר נמי עכ"ל ולהנ"ל אין ראי' דלעולם כשבא קודם שהתירוהו וה"א דגריע מעד אחר בעלמא מטעם ס' ב"י הנ"ל דה"ל כמעיד על עצמו ויעיי' בס' כזו ברמב"ם פי"ב מטוען הל' ב' וכעין שכ' טח"מ סי' ל"ח גבי עדי' זוממי' והוא בנימוקי חומש דרמב"ן פ' שופטים ומ"מ בחיבורו חזר בו הרב המחבר ונ"ל ופסק כקבלת הרמב"ן:

1068

1069והנה בחלקת מחוקק מסתפק אי אמרה בשם שפחה והשפחה מכחשת אי שפחה מהימני' ובתשו' שארי' יוסף סי' ל"ב מיפשט פשיטא לי' דלא מהימנת שפחה להכחיש כשר המעיד בשמה וטעמא בעי והנה בחלקת מחוקק מסופק עוד אם עד הראשון שאמר שלא בב"ד ואחר שכבר העיד השני משמו בב"ד חוזר הראשון ואומר מבודה הייתי אי יכול לומר כן כיון שלא הגיד בב"ד ובתר דאיבעי' פשיטא לי' דיכול לומר מבודה הייתי דמאי שנא ע"ש ולבבי לא כן יחשוב דהא כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא דיש כח ביד חכמים לומר בעדיות דאינם אלא מדרבנן שיועיל ההגדה הראשונה שלא יכול לחזור ולהגיד היינו מטעמא דאל"כ לא יהי' דרכי נועם דאחר שכבר הותרה ונישאית יאמר העד מבודה הייתי ויתן שום אמתלא וכמ"ש לעיל בשם השואל שבתשו' הר"ן וזה הטעם בעצמו שייך בעד האומר בשם עד אחר ונתקבלו דברי השני והותרה האשה ונישאית יארע מכשול כזה שיאמר הראשון מבודה הייתי וע"כ גם זה בכלל תקנה ויש כח ביד חכמים בזה שכיון שהגיד השני בב"ד אפי' הגדת הראשון הי' שלא בב"ד אינו חוזר הראשון ומגיד מבודה הייתי ואפי' לא הותרה ונישאי' ככל כיון שהגיד שוב אינו חו"מ שבתורה וכמו שהעיד חלקת מחוקק שכן משמע בר"ן אלא שהוא לא ידע שום סברא לזה הוה ס"ל כיון שהראשון הגיד חוץ לב"ד מ"ט לא יחזור ויגיד מבודה הייתי ולהנ"ל א"ש:

1069

1070אלא שצ"ל א"כ אכתי לא שבקת חי שהראשון יכחיש ויאמר לא הגדתי שום דבר שקר ענית בי' ויהי' נאמן מקבלת הרמב"ן ויוציא אשה מבעלה וצ"ע וע"כ צ"ל הך כיון שאנו מאמיני' לזה העד השני שכך אמר לו העד הראשון וכל זמן שלא שמענו הכחשתו מפי עד הראשון אין אנו חוששי' שיכחשנו כי שניהם אינם חשודי' לשקר דע"א אפי' קרוב שפסלתו תורה לא משום חשש שקר הוא אלא אפקעתא דמלכא ית"ש ופי' כתב בקידושי' ס"ב שום דאמר בדדמי וכדמשמע בראשוני' ר"פ האשה שלום אבל לשקר לא חיישי' נהי דלמבודה ובדדמי חיישי' אבל לשקר לא חיישי' נמצא לא שייך לא שבקת חי ואי יארע אח"כ שיכחיש הראשון את השני ונאמין הראשון ע"פי קבלת הרמב"ן ונוציא אשה מבעלה לא שייך לומר בזה אין דרכי' נועם דכן אפשר גם בשני עדי' אבל אין לחוש לזה משא"כ לטענת מבודה ואמתלא כצ"ל וא"ש וא"כ תינח במעיד בשם עד מהימן אבל המעיד בשם שפחה ועכו"ם מסל"ת אשר פיהם ד"ש נהי דלעדות אשה נאמנות בצירוף דייקא ומינסבא ומילתא דעבידא לאגלויי וגם זה האומר בשמם מהימן שכך שמע מפיהם מ"מ מיד אין אנו בטוחים שלא יבואו ויכחישו דבריהם הראשונים ואז נאמין להם ע"פי קבלת רמב"ן א"כ עי"ז נוציא אשה מבעלה שהתרנו בתחלה ואיך נתירנה בתחלה דרכי' דרכי נועם כתי' אע"כ מעיקרא כך תיקנו שאין אלו נאמנים להכחיש האומר משמם:

1070

1071וראה זה חידוש נמצא בשיטה מקובצת דב"ב מ"ח ע"ב אהא דאמרי' התם דעדות שבשטר אתי שטרא ומרעא לשטרא כ' וז"ל וה"ה דלא אתי עדות שכבר העידו ע"פ ומרעא לשטרא כיון שכבר העידו ונחקרה עדותן בשטר ההוא אבל הכא אתי שטרא ומרעא לשטרא וצריך לפרש מאי אולמי' דעדות בשטר מעדות בע"פ וכו' ועוד ע"כ לא אמרה תורה אלא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותן לסתירת מה שהעידו ואין חוקרים עדותן שמעידי' אח"כ לבטל עדותן שכבר נחקרה בב"ד אבל הם שהעידו מאליהם שלא בב"ד וחתמו ואסרו ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כשיבא השטר לפני ב"ד אתי עדות שנעשה כמי שנחקרה ומרע עדות כיוצא בה כשנים אחרי' שהעידו אחר עדותן של אלו עכ"ל ועיי' משנה למלך פ"ג מעדות הל' ה' ע"ש וצ"ל דוקא בחתמו בשטר שכדין עשו שנעשה כמי שנחקרה בב"ד ממילא אבל ב"ד עצמן אפי' עברו וקבלו וחקרו העדי' בחזירתם אין בקבלות העדות השני כלום כיון שלא בדין קבלו עדותם להם דין ב"ד ולא קבלת עדות כלל דאלת"ה אלא נימא אי עברו ב"ד וחקרו וקבלו עדות החזרה לא גריעא משטר א"כ מי יפרנס לנו דברי ש"ס כתובות י"ח ע"ב גבי כ"י הוא זה אבל אנוסים היינו דהרי משכחת לי' שעברו וקבלו עדותן אע"כ בע"פ לעולם אינם חוזרי' ומגידי':

1071

1072והנה בנידון שלפנינו שכבר נחקרה עדותן בב"ד דאפי' אי נימא מה שהותר' האשה ע"י שו"ת לא מיקרי היתר ב"ד אלא בעי' שיתקבצו ג' יחד ויאמרו לה מותרת את להתנסבא כהסכמת ב"ש סס"ק קכ"ד והכא אי כשבאת לחלוץ התאספו ב"ד לחלוץ לה בודאי הוי כהותרה ע"פי ב"ד אבל אי לא הי' שם ב"ד עדיין רק שתבעה מהרב שיחלוץ לה ע"פי הוראת שו"ת של גאונים אפשר עדיין לא הותרה ואי אתי ע"א המכחיש לעד הראשון תצא מהיתירא מ"מ הכא דלא בא עד מעלמא להכחיש עדות הראשון ומלשון השאלה משמע שהעדות הוגבה בב"ד של ג' כדין ורק אח"כ שאלו להגאונים ע"פי ג"ע אבל העדות נחקר בב"ד א"כ שוב לא מ"ל מבודה הייתי לא העד השני ולא הראשון כמבואר לעיל ונהי אם הראשון בפנינו ומכחיש אותה לומר שקר העדת בשמי מהימן העד ע"פי קבלת הרמב"ן מ"מ העד השני לא מהימן לומר שהעד הראשון מכחיש דבריו הראשונים ולא הי' ראוי לב"ד לשלוח כלל ולשמוע דברי חזירתה כמ"ש לעיל בשם ש"מ:

1072

1073ברם הכא יש לעיין בדברי האשה הזאת כי אמרה מבודה היתה וכי נכמרו רחמי' על העלובה ע"כ אמרה שקר בשם האורח ושוב אמרה שהאורח בעצמו חזר ובא ונתאכסן אצלה ואמר שלא אמר ממיתת באלי בעל האשה ודברי' תמוהי' על איזה אורח נתכוונה כיון שאמרה שמעולם לא שמעה מאותו שמת באלי רק מחמת רחמנות בדאה מלבה שאמר לה אותו שמת בעלה וא"כ אותו אורח לא הי' ולא נברא ומה זה ששוב חזר האורח ונתאכסן ואמר שלא א"ל ממיתת בעלה דברי' נפלאי' ממני כמה אורחי ופרחי איכא בשוקא ומי הוא זה שאמר שלא ידע ממיתת בעלה כיון שהאורח הראשון לא הי' ולא נברא א"כ דברי' השניי' אין להם שורש ומובן כלל אבל האמת יורה דרכו לפע"ד דודאי אורח ידוע לה דבר עמה מבאלי בעל האשה והיא להיות נכמרו רחמיה על העלובה העגונה הסבירה דברי האורח כאלו המובן מדברי' שכבר מת אע"פי שלא אמר כן בהדי' מ"מ מאומד דעת הסבירה הדבר והוסיפה תבלין בדברי' וספרה להאשה ליתובי דעתה כאלו ברי לה שמת בעלה והעידה כן בב"ד ושוב אח"ז חזרה בה שמעולם לא שמעה דבר ברור ממיתת בעלה של זו אלא משמעות ודמיון בעלמא ושוב כשבא אותו האורח חקרה אותו היטב אם הי' כונתו בדברי' וסיפורי מעשי' הראשוני' שיודע ממיתת באלי ואמר האורח שמעולם לא נתכוין לזה זה נ"ל בכונת דברי האשה:

1073

1074ומ"מ נ"ל כיון שכבר נודע זה להאשה המעידה בעת בוא האורח שנית ונתברר לה שדמיונה כוזב אי אז באתה מיד לב"ד וצווחית טעיתי בדמיונו אפשר הי' קצת סברא לחוש לדברי' וכולי האי ואולי אבל עכשיו ששתקה עד שכבר האורח חמק עבר והרוצה שישקר ירחיק עדותו ועוד המתינה עד שבאת האשה לחלוץ ועוד לא באת מאלי' עד ששלחו ב"ד אחריה ושלא מן הדין שלחו אחרי' לשמוע דברי' כלל וכמעט היתה נישאי' לבעל במקום אחר ולא תדע א"כ בכה"ג לא מהימני' כמו שהוכחתי לעיל מרש"י פ"ב דכתובות באנוסי' מחמת נפשות דאע"ג דאי אתי מיד ואמרו כך אירע לנו מהימני' מ"מ כשהמתינו עד זמן קיום השטר לא מהימני' להו וה"נ דכוותה וגריעי מיני' דהתם שתיקותם הפסד ממון בעלמא היא ואיתי' בהחזרה ומ"מ כיון ששתקו תו לא מהימני' והכא איסור א"א דליתי' בהחזרה אי לאו דעדות הראשון אמת לא הוית שתקת כולי האי:

1074

1075אמנם יען שראוי ומחויב בכל עדות לחקור מתחלה אולי מאומד ומדומה אמרת ואך הכא מקלינן דאין דנין אפשר משא"א כמ"ש ה"ה פי"ג מגירושי' הל' ט"ו ומכ"ש הכא בנידון שלפנינו שעכ"פ העד עצמו טוען לפנינו שאמר דברי' מאומד ע"כ היכי דאפשר לעמוד על החקירה האמיתיות עלינו לעשות כל טצדקי דאפשר והנה אם זה באלי מת תחת צבא המלחמ' ולא ברח א"כ נמצא שמו כתוב בספר ארכו אשר כל אסירי המלך עצורים שם זה נמצא בנקל בחקירה מועטת אצל שר צבא שהי' נמנה תחתי' ודרכם ליתן כתב הנקרא טאטן שיין שטר מיתה ויען כי אותו הכתב ניתן ע"י שאלה מהם א"כ אין נידון כמס"לת ויש לעיין בזה אך אם תסור האשה למקום גבוה כגון בלעמבערג וכיוצא בזה בקאנסילייא אשר שם הספר עצמו שנרשמים שם כל המתים שם ומקומם ויום מיתתם והעד או האשה עצמה תראה ותקרא אותה השורה שנכתב כך בין צבאים רבים לאלפים אותה השורה נכתבה כבר לפי תומו וגם הוא מארכי של מלך בזה אין פקפוק להתיר וכבר נעשה מעשה כזה על זה פעמיים ושלש ויצא בהיתר תל"ית א"כ אם אפשר בכך לא נסמוך אהנ"ל אך אם א"א ע"כ אין דנין אפשר משא"א אם יסכים ת"ח מורה הוראה למטינא שיבא מכשורי להתיר אשת באלי הנ"ל מבלי לחוש לחזרת עדות האשה המעידה בראשונה וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאו'. פ"ב יום ד' י"ב ניסן תקפ"ט לפ"ק.

1075

1076משה"ק סופר מפפד"מ:

1076

1077החיים והשלום לי"נ הרב המאה"ג המופלא עושה פלא כש"ת מה' מאיר נ"י אב"ד דק"ק סאבאטיש ואגפי' יע"א:

1077

1078נועם מכתבו הגיעני בזמנו זה שבועות שתים ובקראי שנים שלשה דלתות ראיתי כי העמיק שאלה בענין הצריך לשמוע מפי עדים הדרים פה והנה האחד איננו כ"ה משה מלמד כי הלך לעולמו שבק חיים לכל חי ורק אנו שומעי' מפי אשתו ובנו אשר יעיד בגדלו מה שראה בקטנו ע"כ עיקר סמיכת העדות על העד השני כ' אנשיל שניר מאכיר ואותו לא הי' בביתו כ"א בעיר באדען עד עש"ק העבר בא לכאן וכהיום נזדקקתי לשמוע מפיהם מה שאמרו וידעו בענין זה ויבואר לקמן אי"ה:

1078

1079עובדא הכי הוה באיש א' דר בכפר הסמוך לק"ק סאבאטיש עם אשתו ובניו כולם מוחזקי' בחזקת בניו ממש וחתמו עצמם על שם אביהם בן אלי' וכך נקרא לס"ת ועתה קם בנו הגדול הנקרא אברהם בן אלי' ונשא אחות אביו אלי' הנ"ל בחופה וקידושין ואח"כ נתעוררו לזה אנשי היישוב הדרים בכפר הנ"ל באמרם כי הוא נכשל בערוה דאוריית' לישא דודתו ונשמע הדבר להרב המא"הג הנ"ל בק"ק סאבאטיש וקרא להאב כ' אלי' וא"ל איך נהי' הדבר הרע הזה והשיב שזה אברהם אינו בנו כ"א חורגו בן אשתו ואמר אליו הרב הישמע שהחורג יחתום עצמו בשם בעל אמו ויעלה כן לס"ת וגם בכתיבה יכתב כן אברהם בן אלי' והשיב אלי' הנ"ל שישאל לאשתו והיא תשיב אמרי' והנה היא אמרה שבהיותה פנוי' הרתה לזנונים וילדה זה הבן והיא משרתת בק"ק פ"ב והבן נתגדל בבית ר' משה מלמד הנ"ל ואח"כ נישאי' לכ' אלי' הנ"ל וכדי להסתיר בושתה החזיקו הבן כאלו הוא מבעלה כ' אלי' הנ"ל אבל באמת אינו בנו כלל ועל זה פלפל מעלתו וצלל במים אדירים והראה פנים לכל צד כמראה האופנים ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה בענין זה:

1079

1080והנה ראשון תחלה נזדקקתי לשמוע מפי העדים הנ"ל והנה כולם כאחד יעידון ויגידון שהאשה פלונית בשמה ושם עירה היתה משרתת פה והילד בשמו אברהם הי' בבית ר' משה מלמד והי' כבן ד' שנים ולמד אצל המלמד הנ"ל ז"ל סידור תפלו' ואח"כ נישאית לבעל כ' אלי' נ"ש ותחלת דירתם הי' ביערגן סמוך לכאן וגם הראו לי כתוב בפנקס המוהל של ר' משה מלמד ז"ל איך שביום א' ז"ך ניסן תקמ"ז לפ"ק הי' ר' משה ז"ל מוהל אצל הילד יהודה המכונה ליב בן ר' אלי' נ"ש ביערגן אשר מזה נראה שבנו הראשון של ר' אלי' מאשתו זאת הי' שמו יהודה ליב וזה אברהם קדם לו אמנם אין א' מהם אשר יאמר שיכול לסמוך על טביעת עינו שיכיר שזה אברהם שנשא אחות אלי' הוא בעצמו אותו אברהם שנתגדל בכאן או אם אולי הוא אחר הנולד מן אלי' בעצמו את זה לא ידעו ולא יבינו:

1080

1081הנה ראשון תחלה נאמר מה שהרעיש מעלתו על שחתם עצמו ועלה לס"ת בשם אברהם בן אלי' שזה הוא מעשה אשר לא יעשה כן ולא נשמע כמוהו וגם רצה לומר דה"ל כעושה מעשה דלא יועיל לו אמתלא כמ"ש רמב"ן בלבשתה בגדי נדה הנה לכאורה לא ידעתי כל הרעש הזה הלא כ' בתשובת מיימוני שבסוף ספר משפטים סי' מ"ה וששאלתם ראובן ואשתו שכתבו שטר לבן אשתו וכתב בו ותנו לבנינו נראה דלישנא מעלי' הוא שהרי המגדל יתום ויתומה כאלו ילדו וכו' ולשון חביבות הוא כמו בני לדברי הקשיבה בתי הלא אבקש מנוח וכו' ועוד כיון דהמגדל יתום נקרא בנו אז גם היתום ראוי לקרות לאלוף נעוריו אבי ולאשתו אמי ואין כאן בית מיחוש ועוד הבעל כאשתו וקרינא בי' לא יומתו אבות על בנים ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל ופסקו רמ"א בש"ע ח"מ ס"סי מ"ב ע"ש הרי קמן דשפיר דמי דקרי לבן אשתו בנו ואיהו נמי קרי לי' אבא ואין כאן בית מיחוש ואין להשיב ולחלק התם משום חבה ואהבה דין הוא שיקראו או יכתבו זה לזה אבא ואמא וברא וברתא אבל לעלמא לא ולמה לו לחתום כן באגרת שבינו לאחרים בן אלי' וכן בעליי' לתורה ומכ"ש בכתובת אשתו מה ענין חבה ואהבה לכאן לזה אני אומר יש לנו ראי' מוכרחת שאפי' כה"ג אורחא דמלתא הכי הוא מדכתי' בפ' פנחס ושם בת אשר שרח וכ' רמב"ן בשם נוסחת תרגום אונקלס שתרגם ושום בת איתת אשר שרח ופי' ז"ל דאל"כ מה ענין הבת בנוחלי הארץ אע"כ היתה בת אשתו מבעל אחר משבט אחר והיתה בת יורשת נחלה לכן נחשבי' בפ' זו ונקראת בת אשר על שגדלה כבתו והרמב"ן מסתייעא לי' מדכתיב בפ' ויגש ושרח אחותם משמע שהית' אחותם ולא בתו ע"ש ברמב"ן ולפע"ד היינו דאמרי' פ' י"נ יודע הי' מרע"ה שבנות צלפחד יורשת הן ולא הי' יודע אם נוטלת חלק בכורה אם לאו ויל"ד מנ"ל דידע ולא דמי למקושש דשפיר ידע דכתי' מחללי' מות יומת אבל הכא מנ"ל אע"כ קמ"ל שכבר הי' יודע הדין מבת אשר שרח מ"מ מוכח דאפי' שלא במקום חבה ואהבה קורא הפסוק לחורגתו בתו ועוד ממקומו הוא מוכרע ממ"ש הר"מ בר ברוך הנ"ל דבעל כאשתו וכתיב לא יומתו אבות על בנים רצונו לומר דדרשי' לא יומתו אבות על עדות בנים וקיי"ל בעל כאשתו ולא יומתו אבות על עדות בני אשתו וקרי להו קרא בנים זהו כוונת הר"ם הנ"ל וא"כ הא זה הוא שלא במקום חבה כלל:

1081

1082איברא דצ"לע על הנ"ל ממ"ש תוס' פסחים נ"ד ע"א אהא דדורשי חמורות אלה בני שעיר החורי ואלה בני צבעון מלמד שבא צבעון על אמו הקשו תוס' הא בכל התורה לא מצינו שיהי' בן אשתו נקרא בנו ע"ש וא"כ קשה מכל מ"ש לעיל ועוד במסקנת תו' שם מבואר למעיין דסתמא דתלמודא פ' י"נ ס"ל לכלל מונח שא"א שיקרא בן אשתו בנו ונ"ל ליישב בעזה"י שיהי' כל דברי חכמים קיימים דבכנסת הגדולה לח"מ ס"סי מ"ב כ' מסברא דהר"ם לא אמר שיקרא בן אשתו כרבנן אלא באין לו בנים אבל ביש לו בנים של עצמו לא יתכן שיקרא לחורגו בנו ע"ש ובאורי' ותומים פליג עליו דמנ"ל לחלק בכך והנה לפי הנ"ל מוכח דלא ככהנ"ג שהרי לאשר הי' לו בנים ואפ"ה קרי לשרח בת אשתו בתו אמנם י"ל מכאן מוכח כדברי כנה"ג דהנה סברא שלו י"ל כך בשלמא כשאין לו בנים עביד איניש דמחמת חבה קורא לו בנו ולא חייש דנפיק מני' חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו שיבא זה לירש בנחלתו דלא אכפת לי' כולי האי ואפשר שנוח לו יותר שירש בן אשתו האהוב את נכסיו מאשר ירשו אחיו וקרוביו ומעשי' בכל יום יוכיחו משא"כ כשיש לו בנים של עצמו אזי חושש טובא שלא יבוא מזה טעות והפסד להפקיע בניו מנחלת אבותם וחזקה לא שביק איניש ברי' ויהיב לאחריני וע"כ אינו קורא לחורגו בנו ושטר שנכתב כן פסול הוא זה נראה דעת הכנה"ג וא"כ בזה מיושב סתירה הנ"ל דש"ס פ' י"נ מוכיח שפיר דבני בנים הם כבנים מבני שעיר החורי דאין לומר שמשום שהי' בן אשתו קורא לו בנו דז"א דאי ס"ד דבני בנים אינם כבנים לא הי' מחזיקו בנו במקום שיש לו בנים יורשים דגוי יורש אביו אע"כ דבני בנים הם כבנים באמת ואמנם בת אשר שרח שהיתה בת בין הבנים שאפי' יטעו העולם שהיא בתו ממש לא נפיק מני' חורבא שהרי בת במקום בן לא תירש ע"כ שפיר קורא לה בת אשר וזהו שדקדקו תוס' בפסחים נ"ד ע"א הנ"ל בצחות לשונם שלא מצינו בכל התורה שיקרא בן אשתו בנו כלומר אבל בת אשתו מצינו שפיר היינו בת אשר שרח אבל בן אשתו היכי שיש לו בנים דומיי' דבני שעיר החורי זה לא מצינו וא"כ לפ"ז בנ"ד שיש לו בנים ואפ"ה נכתב זה על שם בן אלי' בכמה כתבים ושטרות א"כ ראי' גדולה הוא שהחזיקו כבנו ממש:

1082

1083אך בכל זאת לא ידעתי מה יושיענו זה ומאן לימא לן דאבוה דהאי לא אלי' שמי' דדלמא הבועל המפתה הי' אלי' שמו ועל שמו חתם אברהם בן אלי' ואין מכאן שום הוכחה יתירה שהוא בנו של זה אע"ג שעכשיו אינם טועני' כן ואומרי' שחתם על שם אלי' הלזה בעלה של פלונית מ"מ כיון שלא הי' לנו שום מעשה המורה על זה רק דבורה של עכשיו ותברי' בצידי' שמיד אומרת האמתלא א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונמצא מה שעשה מעשה בחתימתו על שם בן אלי' זה לא מעלה ולא מוריד:

1083

1084מעתה נחזה אנן נשית לבנו על מה אדני הדין הזה הוטבעו והנה הושתת על ד' יסודות האחד אם מועיל החזקה שהחזיקו כבנו ומה ענין החזקה ההיא. שנית אם נמי יועיל החזקה לאוסרו בקרוביו אולי יועיל אח"כ נתינת אמתלא להתירו ובאיזה אופן תהי' האמתלא. שלישית אם אולי לא תועיל האמתלא להתירו בקרובי' מ"מ צריך לבאר אם יועיל עדות האב במה שאומר זה אינו בני שהרי התורה נתנה לו רשות להכיר. רביעית אם נמי לא יאומן לומר אינו בני היינו ע"פ עצמו לבד אבל הכא דאיכא נמי סהדי שמעידי' כדברי הזוג אולי מצירוף כל הנ"ל נלמד להתירו באשתו שנשא:

1084

1085א' ענין החזקה מבואר גרסי' פ' עשרה יוחסין (קידושין דף פ') אר"ח בר אבא אר"י מלקין על החזקות וסוקלין ושורפי' על החזקות ומפ' הש"ס מלקין על החזקות כי הא דאר"י אמר רב הוחזקה נדה בשכינותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה סוקלין ושורפין כי הא דאמר רבא בר"ה איש ואשה תינוק ותינוקות שהגדילו בתוך הבית נסקלין זע"ז ונשרפי' זע"ז וכו' והנה חזקה שאנו לומדין פ"ק דחולין מבית מנוגע היינו להעמיד כל דבר על חזקתו כמו שנתברר לנו כבר פ"א וזה אינו ענין לכאן והכא מיירי דבר שלא ראינו מעולם שהוא כן אך העולם מחזיקין אותו מצד הנהוג שהוא כך ואשה באה ובנה מורכב על כתפה וגידלו כדרך אשה המגדלת בנה ומעולם לא אמרה לשכנותי' שהוא בן אשה אחרת והחזיקו כולי עלמא שהוא בנה וע"ז סוקלין על סברת והאמנת הבריות זמן רב ומייתי ירושלמי ממכה אביו ואמו והיינו אחר שנניח דאזלי' בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ולא ממיעוט הנואף שהיא במקרה עם כל זה תינח אם ראו עדים רוב בעילותיו של בעלה זה ובעילת הנואף הם מיעוט נגדו אך מאן יעיד לנו שבעל הבעל הזה רוב בעילות דלמא לא בעיל כלל או א' בשנה אע"כ צ"ל חזקה כך הוא בעל הדר עם אשתו בהיתר ובמצוה וכלה למה נכנסה לחופה וע"כ הוחזק שבעל בזמנו כמה בעילות והנואף בעל במקרה ועל זה הורגין וממש רוב מצות התורה צריכים לחזקה כזו ועכ"פ ממכה אביו ואמו מוכח רוב וגם חזקה דאי לא אזלי' בתר חזקת המנהג הלז אין כאן רוב ואי ניחוש למיעוט לא יועיל החזקה מידי נמצא ש"ס דחולין דיליף ממכה אביו ואמו וירושלמי דקידושין דיליף חזקת המנהג מיני' הכל הולך אל מקום א' והב"ש בסי' י"ט במ"כ שגה בפי' דבר זה ולחנם הקשה על הירושלמי ואהרמב"ם:

1085

1086ואין להתעקש דהך חזקה גופה רובא הוא דרוב אנשים לא מוקמי נפשי' מלבעול לזה י"ל דמצד רובא לא הוה אזלי' בתרי' משום דהוה רוב שע"י מעשה אבל מצד חזקת המנהג אזלי' בתרי' ושיטת הרמב"ם נכונה בעז"הי ואחרי בנותי בספרים מצאתי קצת מזה בסדרי טהרה וברוך שכוונתי [עיין לעיל סי' מ"א]:

1086

1087ואחר כותבי זאת מצאתי בס' עצי ארזי' שעמד בהנ"ל ולא נחית למה שכתבתי אמנם זה מצאתי שהקשה אהש"ס דחולין הנ"ל איך בעי למילף רובא ממכה אביו משום דרוב בעילות אחר הבעל אכתי בתו מאנוסתו היכי משכחת לי' דלמא נאנסה האם גם מאחרים או נתרצית להם והכא לא שייך רוב בעילת ע"ש ולפע"ד להס"ד דיליף מרוב בעילות אה"נ דהומ"ל ולטעמיך בתו מאנוסתו היכי משכחת לי' אמנם למסקנא לק"מ דמסיק שהי' חבושי' בבית האסורי' ודחי הש"ס אפ"ה אין אפטרופוס לעריות והנה הפי' הוא אי לאו דאזלי' בתר רובא לא הי' מועיל חבושי' בבית האסורים דדלמא חתר א' במחתרת ובא עלי' או נבעלה לשומר האסורי' וכדברי חכמים בקלפטרא מלכה נדה למ"ד ע"ב אבל מ"מ השתא דאזלי' בתר רובא נ"ל אי הי' איש ואשה חבושי' יחד בחדר א' בבית האסורים אפי' לא הי' הוא בעלה מ"מ נימא רוב הבעילות ממנו הוא דחזקה לא מוקים נפשי' ובפרט כשראינו בעדים פ"א שהיתה אנוסתו או מפותה שלו ולבו גס בה מכבר ועתה המה חבושי' יחד דא"נ נימא אין אפטרופס מ"מ שדינן רוב בעילות אח"ז ושפיר משכחת בתו מאנוסתו כשהי' חבושים בבית האסורים וכדומה לזה:

1087

1088וזה לשון ריא"ז בשלטי גבורי' פ' עשרה יוחסי' דף רמ"ב ע"ב והחזקה היא ע"פי המנהג וההרגל שרואי' אותו העולם נוהגת בו כדרך בן והנדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה וע"פי עצמה מוחזקות בכך אבל אם לא הוחזקה ע"פי המנהג אין עונשין אותה עפ"י עצמה עכ"ל מבואר דבריו מכוונים למ"ש שעיקור החזקה היא ע"פי מנהגם זע"ז לא ע"פי דבורם אבל הא דאזלי' בתר הך חזקה הוא דאורי' כתבתי זאת לפי שראיתי לאחד שהבין כונה אחרת בהריא"ז הנ"ל וליתא:

1088

1089וא"כ לפ"ז פשוט הוא שבנדון דידן שהוא קרוב לשלשים שנה שגדלוהו בחזקת בנו ממש ולא הרגיש אדם מעולם שהוא חורגו רק נהג עמו מנהג הבנים ובשגם שיש לו בנים אחרי' וכבר כתבתי לעיל שכל שיש לו בנים אין דרך להחזיק החורג כבנו א"כ בלי ספק שהי' הסנהדרין הורגין על חזקה כזו ומכ"ש שראוי להפרישו מאחותו של זה לאביו שהיא בחזקת דודתו:

1089

1090אמנם נבוא אל השני' אחר שנותני' האבות אמתלא לדבריהם יש לדון אי מועיל האמתלא לחזור בהם ולומר שאינו בנו הנה הלכו בזה נימושות והעיקור בתשו' חוט השני דמחמיר טפי טובא וברמב"ן שבטור י"ד סי' קפ"ה שכ' לבשה בגדי נדה אינו מועיל אמתלא וראייתו מדלוקי' עלי' ש"מ דלא יועיל אמתלא וסברת האחרונים לומר דהרמב"ן פשיטא לי' מדלוקין ש"מ אין אמתלא מועיל א"כ ה"ה וכ"ש הא דסוקלין ושורפים שאין מועיל אמתלא ונהי דהרמב"ן יהיב טעמא משום דעשתה מעשה ללבוש בגדי נדה ומעשה לא עבדי לכן לא יועיל שום אמתלא מ"מ גבי סוקלין ושורפי' מאי מעשה איכא לכן החליטו לומר דעל זמן רב לא יועיל אמתלא ועוד החמירו בגדר זמן רב שהוא שלשי' יום כמ"ש בט"ז סי' י"ט ובית שמואל ונסתייעה מש"ג הנ"ל בשם ריא"ז ומלשון הירושלמי הנ"ל ורק גבי נדה שלא שהתה שלשי' יום משו"ה הוצרכנו לומר משום דעבדי מעשה אבל היכא דשהה הענין והוחזק כך זמן רב לא יועיל שום אמתלא אלו דבריהם:

1090

1091הנה מ"ש רמב"ן והחזיקו האחרונים בדבריו שכל שעשה מעשה רב שוב לא מהני אמתלא כ' מעלתו שזהו נגד דברי מהר"מ מריזבורק שהביא רמ"א בד"מ סי' ד' ופסקו בהג"ה שם סעיף כ"ט שאחד נתקוטט עם אשתו והוציא עלי' שם זנות ואמר שהבת ממנה ממזרת וגירשה ואח"כ נתן אמתלא והתירוהו לחזור לו וכ' מעלתו שהרמ"א בהג"ה השמיט הך דגירשה דא"כ עביד מעשה ולא מהימן בשום אמתלא וע"כ שפך סוללה על דברי הח"מ סי' קט"ו סקכ"ח שגם שם נעשה מעשה גירושין ולפע"ד אין זה ענין לכאן כלל דודאי על כל הדברי' מועיל אמתלא הן על קום ועשה הן שב ואל תעשה כלומר הן אשה שרוצית להפריש עצמה מבעלה בשב ואל תעשה שתאמר נדה אני או בקום ועשה טמאה אני לך ורוצית להתגרש וזה א"א לה בלתי שתקבל גט והוא מעשה רבא בלי ספק על הכל תתן אמתלא אח"כ ותועיל אמנם בסבת הדבר הוא שיש לחלק בין מעשה לדבור ע"ד משל האשה רוצית להתגרש מבעלה מפני שנתנה עיני' באחר וא"כ ע"כ תתגרש ותקבל גט אך בודית היא מלבה סבה של שקר לומר טמאה אני לך אמנם לא עשתה שום מעשה להחזיק הסבה של שקר דמה שקבלה הגט לא הי' להחזיק שקרה אלא זה הי' רצונה וחפצה באמת וכיון שלא עשתה מעשה להחזיק שקרה מועיל אמתלא להכחיש סבה של שקר שאמרה תחלה אך המחזקת עצמה לנדה כדי שיפריש בעלה מתשמישה אע"פי שגוף המעשה הוא רק מניעת התשמיש מ"מ אם החזיקה את הסבה ע"י מעשה ופעולה כגון שלבשה בגדי נדה אזי אמרי' הסבה [*) כאן חסר מהתשובה ונדפס בסוף חלק א'.] עצמו שבעל פנוי' נדה שבכרת וחזר ונשאה בהיתר ממה שיאמרו עליו שנשא מפותת חברו העל אמתלא כזו יותר ערוה דאוריתא ח"ו בשגם שבחוט השני הוכיח בראיות ברורות שכל שהאמתלא הי' על ידי שום איסור שאומר על עצמו דעביד איסורא אין שומעי' לו וה"נ יאמר שבא על פנוי ומשוי נפשי' רשיעא ע"כ אין שומעי' לו:

1091

1092ועוד מסברא נ"ל דלא שייך אמתלא אלא בשעברה הסבה אבל הכא הא עדיין הסבה קיימת דאי ס"ד משום בושת החזיקו כבנו שלשים שנים איך קם עתה והשיאו לדודתו וגילה בהתתי' מה שהי' צפון וטמון מכל חי אע"כ גם בוש לא יבוש והכלם לא ידע וכמדומה לי שסברא זו במחלוקות היא שנוי' ותלי' באשלי רברבי דהנה שיטת ר"ת וכמה גאוני' בפי"נ קכ"ז ע"ב דאין האב נאמן לומר בני זה ממזר אלא ע"י הכרת בכורה אבל שלא ע"י הכרת בכורה לא וקשה לר"ת וסיעתי' במאי פליגי רבנן אדר' יהודה הא רבנן נמי מודי' שאם יש לו אמתלא על החזקה הראשונה לומר מדוע החזיק כן שיהא נאמן לחזור וכמו בבית המכס דאמר ר' יוחנן דנאמן לחזור מבני לעבדי ור' יוחנן כרבנן ס"ל כמבואר לקמן כ"ח ע"ב וא"כ בכי האי גוני שאומר על בנו קטן בכור הוא יש לו אמתלא גדולה על מה שהחזיק הגדול לבכור כדי לחפות על בן אשתו ממזר ועל אשתו שזנתה וכה"ג ואפי' רבנן מודה ובמאי פליגי בזה וק' עצומה היא לפע"ד אע"כ דזה לא מקרי אמתלא כיון שזו הסבה עדיין לא עברה ומ"ט התחיל עתה להודות מבלי לחפות עוד על האשה ובני' וא"כ ה"נ לא יועיל לו אמתלא ובזה אזדא לי' ההיתר הבנוי על יסוד השני:

1092

1093השלישי שהתורה האמינתה להאב להכיר ועתה הוא אמר שאין זה בנו ויהי' נאמן על זה הנה רבו החולקים בזה ושרשו פתוח עלי ים התלמוד ספ"י יוחסין ע"ח ע"ב האומר בני זה ממזר אינו נאמן וכו' והלכה כר' יהודה דמהימן האב אך דעת הריא"ז בשלטי גבורים דלא האמינו התורה לומר על בנו זה אינו בני אלא על נכרי זה בני וכן הוא דעת זקנו של הריא"ז בספר המכריע סי' ס"ד וכ' שם שכן דעת רש"י ורמב"ם וריא"ן מיגאש ור' שלמה הספרדי וברש"י שלפנינו לא משמע כן ובביאר רש"י ורשב"ם בזה כבר הארכתי במקום אחר וביאר שם דעתו ז"ל דבני זה ממזר רוצה לומר שנולד לו מאחותו ולעולם בנו הוא וכן הסכים להלכה מהרש"ל ביש"ש דקדושין ודקדק כן מלשון המשנה זה בני ולא אמר האומר על בנו ממזר הוא נאמן ואז היינו מפרשים שעל מי שמוחזק לנו בבנו אמר שהוא ממזר ואינו בנו ומה לשון בני זה אע"כ הכי פירושו האומר בני זה באמת אלא שהוא ממזר נולד לי מאחותי והסוברים הנ"ל ס"ל דגם המציעתא במעידי' על העובר נמי מיירי באחותו ודלא כפירש"י שלפנינו וכ' במכריע שזה מדוקדק בש"ס שם דקאמר דבבא דעובר קמ"ל דמרישא ה"א איהו דלא קים לי' וכו' וקשה הא גם הבעל קים לי' דלפעמי' יודע בעצמו שהי' פרוש ממנה כמה שנים ונתעברה מאחר ועוד אי הבעל לא קים לי' משום שלא הי' פרוש ממנה א"כ איהי מהיכי קים לה טפי ממנו אע"כ מיירי בבא על הערוה ונתעברה שהבועל לא קים לי' אולי גם לגבי אחריני אפקרה נפשה ואין הולד מהם ממזר אבל היא קים לה שלא בא עלי' אלא זה והולד ממזר וזה כפתור ופרח באמת:

1093

1094ואי ס"ל כשיטת ר' אלי' מפרי"ש שהביאו תוס' דנפקא לן מדכתי' בן השנואה יכיר א"ש דמיירי קרא בבנו ממש אלא שהוא בן שנואה אבל לא באינו בנו ואע"ג דבן שנואה היינו חייבי לאוין שיש לו בה קידושין כמבואר בקידושי' ס"ח ע"א מ"מ ה"ה לממזר בכי האי גוני ובחי' למס' ב"ב כתבתי ליישב לשון הרמב"ם פ"ב מנחלות כ' בכור ממזר נמי נוטל פי שנים מדכתי' בן השנואה והקשה הלח"מ הא מיירי מחייבי לאוין שיש לו בה הווי' ואכתי ממזר מנ"ל ונ"ל דס"ל דקרא מיירי בכי האי גוני שאם הבן בכור הוא ממזר ואם אינ' בכור אינו אלא בן שנואה מחייבי לאוין ע"ד משל כהן שמע באשה שמת בעלה ונישאה ויש לו גם אשה אחרת ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול ואח"ז נתברר ע"י עדים שבעלה של זו הי' חי ועכשיו הא דמת וכעין זה איתא להדי' בר"פ האשה רבה גבי וקדשתו דפנו ע"ש ויש לו בנים משתי הנשים והנה אי נולד הבן בחי' בעלה הרי הוא ממזר מאשת איש ואי נתאחר לידת הבן עד אחר שמת בעלה מ"מ הוא בן השנואה שנולד מאלמנה לכהן הגדול ועתה רוצה האב לחפות על בנו שלא יהי' ממזר ע"כ רוצה לאחר זמן לידתו שנולד אחר שכבר מת בעלה ולא הוה ממזר אלא חלל מאלמנה לכה"ג והזהירה התורה לא יוכל לבכר את בני האהובה בנישואי' עפ"ב השנואה בנישואי' כי את הבכור בן השנואה יכיר שהוא הבכור ונולד קודם לבן האהובה וממילא הוא ממזר ומוכח שפיר דממזר יורש אביו דנהי דקורא אותו בן השנואה בנישואי' משמע שיש לו עמה קידושין היינו עתה שכבר מת בעלה אבל בשעת לידה היתה אשת איש כנ"ל ביישוב דברי הרמב"ם וממילא א"ש נמי לשיטה הנ"ל דמשכחת לי' ממזר ע"י הכרת בכורה והוא בנו ויש לפקפק דמלשון הקרא משמע אחר שכבר הי' לו הוויה בהשנואה בנישואי' אח"כ ילדה לו בנים ולא מקודם:

1094

1095נחזור להנ"ל וא"כ לית להו להנך פוסקי' כהר"י מפרי"ש דקאי יכיר אבן השנואה אלא סתם אהכרת בכורה מ"מ משכחת לי' שפיר דמיירי קרא שעושה בנו ממש ממזר ע"ד משל שהי' לו ב' נשים רבקה ולאה וביום מיתתה של לאה ילדה רבקה בן וזה ידעי' בודאי שנולד אחר מיתת לאה ואח"כ נשא רחל אחותה של לאה ועתה יש לו גם בן מרחל ולא נודע לנו בברור זמן לידתו והיינו מוחזקי' שבן רבקה הוא הבכור שנולד קודם נישואי רחל ונתנה לו תורה רשות להכיר שבן רחל הוא הבכור ונולד לו ממנו קודם בן רבקה ונמצא שבא עלי' בחיי אחותה לאה והרי הוא ממזר ומ"מ הוא בנו אבל לא האמינה אותו התורה לומר אינו בנו נגד החזקה שזה לא מצינו ומימי תמהתי על החולקי' וסוברי' שנאמן לומר אינו בני וממזר הוא נגד החזקה אמאי לא נאמר לו לדבריך אינו בנו ואתה לא אביו ואינך נאמן עליו כי האב האמינו תורה ולא מי שאינו אביו וכמו שאמר ר' יהודה ביבמות מ"ז ע"א להאי גיורא לדבריך גוי אתה וגוי פסול עדות עד שמצאתי מי שהרגיש בזה בתשו' חו"י סי' צ"ג ולא הועיל כלום בזה ובחידושי הארכתי:

1095

1096והנה דעת החולקי' וס"ל דנאמן לומר אינו בני ולשווי' ממזר מ"מ ס"ל להה"ג ולר"ח ור"ת וכן נראה דעת הרמב"ם כמ"ש ג"כ יש"ש פ"י יוחסין הנ"ל דלא מהימן אלא על ידי הכרת בכורה דחדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ומה שהקשו ע"ז מעובדא דגר שאמר טבלתי ביני לבין עצמי יישבו שגם זה מיירי ע"י הכרת בכורה ומה שהקשה רמב"ן פי"נ עוד ממתני' דקידושי' אפי' שניהם מעידי' על העובר וכו' מה הכרת בכורה שייך בכאן דבריו צריכי' ביאור דאמאי לא משכחת לי' בשתי נשיו מעוברת אחת בתחלת עיבורה ואחת בסוף ימי עיבורה ואומר האב שזה העובר המאוחר יהי' בכור לנחלתו מפני שזה הראשון איננו בנו כי ממזר הוא וצ"ל עפ"י מה דאמרי' בב"ב קמ"ב ע"ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתי' דיכיר וס"ל לרמב"ן הה"נ ההכרה שאמר האב קודם שנולד אינה הכרה אפי' נולד בחיי האב מ"מ הדבור שאמר עליו בהיותו עובר אינו בתורת יכיר ואפ"ה מהימן על העובר לעשותו ממזר ש"מ דלאו מטעם הכרת בכורה מהימן כן צריכי' לפרש דברי רמב"ן ודוחק ומ"מ אין כאן קו' על שיטת הה"ג ור"ת הנ"ל דמאן לימא לן דדרשי' הכי לענין היכר בכורה גם קשי' לי לפ"ז אהרמב"ן דמפרש הי' מוחזקי' בו שהוא בכור היינו בעדי' אבל לא עפ"י האב עצמו ודלא כמ"ש רשב"ם דא"כ ה"ל חוזר ומגיד ע"ש וקשה אכתי מנ"ל דמיירי עפ"י עדי' דלמא לעולם עפ"י האב עצמו ומיירי שאמר שהוא בכור כשהיתה אשתו מעוברת ולא ה"ל נאמנות אז בתורת יכיר רק שעי"ז אתחזק לנו בחזקה בעלמא ויכול עתה לחזור ולהגיד הגדה מעליותא וצ"ע קצת:

1096

1097גם מה שהקשה הרמב"ן אשיטה הנ"ל איך משכחת בן גרושה וחלוצה ע"י היכר בכורה והנה ידוע דחלוצה אינו אלא מדרבנן ואשגירת לישנא נקט כמ"ש תוס' במכות ר"פ ואלו הן הלוקין והעיקור משום גרושה והנה משכחת לי' בכהן שהיה נשוי ב' נשי' וגרש א' מהן ואח"כ ילדה לו השני בן ואח"כ החזיר גרושתו ועתה יש לו לפנינו ב' בנים ואנו מוחזקי' בבנו שהוא בכור שנולד קודם גירושי' והוא אומר על האחר שהוא בכור וא"כ ע"כ נולד זה אחריו והיינו אחר שהחזיר גרושתו ולק"מ:

1097

1098ואיברא שיטת רמב"ן כהתוס' והרא"ש דמהימן אפי' בלא הכרת בכורה אך רק נגד החזקה שלא עפ"י האב אבל כשאנו מוחזקי' ע"י האב עצמו שוב אינו חוזר ומגיד וזה דעת הרמ"ה שפסקו הרמ"א בש"ע א"ע סי' ד' סעי' כ"ט וזה דעת מהר"י פאס שהביאו תוס' רי"ד בקידושי' ע"ח ואיננו ברי"ף שלפנינו ואולי הוא בעל השערים ובתשובה אחרת בררתי בעזה"י כל הדעות והשיטות האלו:

1098

1099ועתה בנידון שלפנינו אל מי מקדושים נפנה להתיר ערוה החמורה עפ"י דבורו של האב שאומר אינו בני ואינו נאמן לדעת המכריע וריא"ז ור"ש הספרדי ורש"י ורשב"ם וריא"ן מיגאש והסכמת מהרש"ל ועוד שאינו אומר ע"י הכרת בכורה אעפ"י שמעלתו כ' שזה מקרי הכרת בכורה שעי"ז משתלשל נפקותא בענין ירושת בניו ומסתייעא הדין סברא ממ"ש ר"ת בעל שיטה זו דעובדא דהאי גיורא הי' ע"י היכר בכורה שע"י שנתגייר בינו לבין עצמו ממילא אין לבניו דין בכור זה לא נ"ל חדא הם ס"ל דעובדא דיבמות הכי הוה שהגר בא לטעון על בנו הבכור וכל עיקור ביאתו לב"ד הי' על דעת כן להפקיע בנו הבכור מירושתו משא"כ בנידון הלזה ועוד לא דמי להתם כלל דהתם עכ"פ מודה שהוא בנו ויורשו שהגוי יורש אביו דבר תורה ולא בא אלא להפקיע מחלק בכורתו מקרי שפיר היכר בכורה וגם על זה הקשה הרמב"ן דלא מקרי היכר בכורה דהא אדרבא מכירו שאינו בכור אבל בנידון שלפנינו אומר שאינו בנו כלל ומפקיע ממנו אפי' חלק פשיטתו זה לא מקרי היכר בכורה ודוחק לומר שעי"ז משתלשל ממילא שיהי' בנו השני בכור לנחלה כי מזה לא מיירי ולא הזכירו ואולי לבסוף יאמר גם עליו שאינו בנו. ועוד שתחלת החזקה היא עפ"י של האב כמה שנים ואינו יכול לחזור ולהגיד לדעת הרמב"ן ורמ"ה ורי"ו ור"י פאס ופסקי הרמ"א והיאומן להתיר ערוה היכי שמתנגדי' המכריע וריא"ז ור"ש הספרדי ורש"י ורשב"ם וריא"ן מיגאש וה"ג ור"ת ורמב"ן ור' מאיר הלוי ורי"ו ור"י פאס והיש"ש והרמ"א בהגה':

1099

1100ובר מן דין נ"ל דלאחר שכבר נעשה מעשה הערוה ונשא אחות אביו תו לא מהימן האב לכ"ע מכמה טעמים חדא דה"ל נוגע בדבר מפני שנשא אחותו ונהי דהאמינו תורה נגד בניו שהם קרוביו היינו דוקא לענין זה ואין לך בו אלא חדושו אבל לענין שארי נגיעות לא עדיף מסהדי דעלמא ועוד נהי דמהימן להכיר וממילא מותר עי"ז בעריות של אביו מ"מ כשבא עתה להעיד רק על הערוה לא נתנה תורה לו נאמנות ועיי' קידושי' ס"ג ע"ב בני זה בן י"ג שנים נאמן לנדרי' וכו' ולא למכות ולעונשי' ועיי' רמב"ם פט"ז מסנהדרי' הלכה ו' מדין ע"א לאיסורי' וה"ה הכא וק"ל אבל להעיד בהדי' להתיר ערוה לא שמענו וגדולה מזו כ' בפלתי סי' קפ"ה סוף סק"ב וז"ל אבל אם הוחזקה ושמש עמה ודאי לאו כל כמיני' לומר אמתלא וה"ז בחזקת עבריין ולאחר מעשה אין שומעין לה אמתלא דילי' דאל"כ איך בעלה לוקה עלי' וכו' ועי"ש האמנם כי אין ראיתו מכרעת וכמו שמבואר כבר מדברינו לעיל גם לא משמע כן ספ"ב דכתוב' גבי אשה גדולה שאמרה האמתלא אחר שכבר קבלה קידושין מאחר והוה נמי אחר מעשה אע"ג דלא עבדי איסורא ולא נבעלה מ"מ אחר מעשה הוא והי' לה לבוא לב"ד מקודם ולהודיע האמתלא ועוד מוכח מתשו' רמ"א הנ"ל דהוה ס"ל דעובדא דיצחק עם רבקה מטעם אמתלא אתאינן עלה והתם לאחר מעשה הי' שהשקיף אבימלך בעד החלון אע"כ דלא כנ"ל אלא אמתלא מספקת מהני לעולם אפי' אחר כל המעשים כולם אמנם כל זה כד יהיב אמתלא מספקת אבל שיהי' האב נאמן לומר אינו בני אחר שבא על הערוה להצילו מעונש ויהי' אדם יכול לחפות על העריות ע"י הכחשה שאין זה בנו ובתו ותפרד האחוה שהצד האב אחר מעשה וזה דבר שאינו מתקבל ולא שמענוהו:

1100

1101האמנם קצת יש להוכיח שהרב המחבר בש"ע סי' י"ט לא חשש לכל הנ"ל וס"ל להקל דז"ל שם מי שהוחזק בשאר בשר וכו' ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו עכ"ל והנה שינה לשון הש"ס סוקלין ושורפין והוא כ' חונקין וסוקלין והלא דבר הוא והנה ברמב"ם פ"א מאיסורי ביאה ה' כ' הוסיף תיבת חונקין וכן בטור סי' י"ט כ' שלשתן סקילה שריפה וחנק ולפמ"ש לעיל יש טעם לומר דודאי אה"נ משכחת חונקין באיש ואשתו שהוחזקו ובא אחר עלי' אלא דלא פסיקא להש"ס למינקט הכי דלפעמי' כשאין האשה הנבעלת לפנינו או שלא קבלה התראה גם הוא אינו נחנק שמא תתן היא אמתלא לדברי' ומש"ה השמיט הש"ס חונקין להשמיענו דין זה והפוסקי' הביאו דהא עכ"פ חונקי' בששניהם בפנינו ולא נתנה אמתלא ואי להשמיענו דין הנ"ל הא כבר נשמע מדכ' גבי נדה בעלה לוקה עלי' ולא שניהם לוקי' אע"כ לשמועינן אפי' אינה בפנינו לוקה הוא משום שלבשתה בגדי נדה ועשתה מעשה ממילא מוכח בעלמא מועיל אמתלא בכי האי גוני אבל בש"ס בעל מימרא דסוקלין הוא ר' יוחנן ומימרא דבעלה לוקה הוא ר' יהודה ע"כ כל א' מהם הי' צריך להשמיענו החדוש הזה אבל הפוסקי' יפה עשו שהוסיפו תיבת חונקי' על החזקה:

1101

1102אבל הרב המחבר בש"ע שבא לגרוע תיבת שורפי' צריך ישוב וטעם למה ע"כ הי' נראה דפליג על כל מ"ש לעיל וס"ל דאחר שבא האב על הבת ואנחנו באים לשרוף אותם דבהא איירינן כפירש"י שם קידושין פ' ד"ה ונשרפי' זע"ז ע"ש וא"כ יאמר האב זו אינה בתי ויאומן אפי' נגד החזקה אעפ"י שהוחזקה עפ"י עצמו ואפי' אחר שעשה המעשה ובא עלי' ואפי' שלא בתורת הכרת בכורה דהא גבי בת לא שייך הכרת בכורה ונאמן ג"כ לומר אינו בני או אינה בתי וא"כ בצירוף כל הקולות לא שייך שורפי' על החזקות מיהו אהש"ס לק"מ לא מיבעי' ר' יוחנן דאמר סוקלין ושורפין שפיר אמר דהא איהו ס"ל בפ' י"נ קכ"ח ע"ב כרבנן דר' יהודה דלית להו יכיר אלא בצריך הכירא ע"ש אלא אפי' לרבה בר רב הונא בקידושין שם דאמר איש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זע"ז אפי' אי נימא דס"ל כהלכתא כר' יהודה דיכיר מ"מ לק"מ דהא משמעות הענין שהאיש והאשה תינוק ותינוקות ארבעתן בחיים לפנינו וא"כ א"ש נשרפי' דהרי להבת הזו יש לה ב' חזקות שהרי הוחזקה בת האיש הזה ובת האשה הלזו והאשה מוחזקת לאשתו של זה האיש והשתא נהי דמהימן נגד החזקה לומר שאינה בתו אבל נגד החזקה השני' אינו נאמן לומר שאינה בת האשה שלזה לא ניתן לו רשות להכיר ונמצא ה"ל לכל הפחות בת אשתו בחיי אשתו שהיא ג"כ בשריפה כמו בתו וא"ש שורפי' אך בש"ע דקאי להלכתא דקיי"ל כר' יהודה וס"ל ככל הקולות הנ"ל ולא מייתי נמי כלישנא דרבה בר רב הונה איש ואשה תינוק ותינוקות רק קיצר הלשון עפ"י הרמב"ם והטור מי שהוחזקו שאר בשר חונקי' וסוקלין לא הומ"ל שורפין דלא פסיקא דכל היכי שאין האם בחיים בפנינו יכול לומר זו אינה בתי ומעולם לא הוחזקה להיות בת אשתו ואפי' הוחזקה מ"מ אם מתה האשה אינה בשריפה אלא בכרת כמבואר פ"ב מאי' ביאה הלכה ח' ומשו"ה השמיט הך דשורפי' ולפ"ז להרב המחבר הי' מהימן הכא בנ"ד למימר אינו בנו:

1102

1103אבל מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל ואשינויי ניקום ונסמוך ובפרט היכי שכל הגדולי' הנ"ל מחמירי' והרמ"א בהגה' סי' ד' במקומו פסק דלא כוותי' דלא מהימן נגד מה שהחזיק הוא עצמו ומי יבוא אחרי הכרעת רמ"א להקל בשגם שי"ל שגם הרב"י לא ס"ל שיהי' נאמן אח"כ לומר אינה בתי מטעם שהאב מהימן דודאי מודה דלאחר מעשה לא מהימן לחפות על עצמו ועל בתו אך מטעם אחר יכול לומר אינה בתו דמצי יהיב אמתלא מוספקת שהיתה חורגתו בת אשתו וקרא לה בתי כמו ובת אָשר שרח וכבר בארנו לעיל דאפי' יש לו בנים יקרא לחורגתו בתו משו' שאינה יורשת נחלה וכבר בארנו ג"כ דע"י אמתלא מהימן אפי' לאחר מעשה אבל הכא בלא אמתלא לא יאומן כ' אלי' לומר על אברהם שאינו בנו אחר שכבר נשא אחותו:

1103

1104היסוד הרביעי שבענין הזה הוא העדאת העדים והנה כבר הזכרתי שאין גם אחד מהם אשר יאמר עליו שמכיר בטביעת עין את האיש אברהם כדי שיכול להעיד בעדות ברורה שהוא הנולד מהאשה טרם נישאיתלכ' אלי' וא"כ במה יסתר החזקה שמוחזקי' אנו שזה אברהם הוא בן אלי' אבל נוכל לדין ולומר כך הלא ידוע לנו מנהג מדינותינו שאין אדם קורא לשני בנים בשם אחד לא האב ולא האם רצוני בין שהי' להאב בן בשם הזה בין יהי' להאם בן בזה השם בין שיהי' שניהם בחיים או שמת א' מהם והאמנם בש"ס מצינו בהדי' שהי' לרב חסדא שני בנים ושניהם בחיים ושמות שניהם מר כמ"ש תוס' ב"ב ז' ריש ע"ב מ"מ בזמנינו מקפדין בני מדינתינו על זה וכיון שכל עצמינו לא באנו להחזיק זה לבן אלי' אלא מפני חזקת המנהג וא"כ חזקה מחמת מנהג שלא תקרא האם שני בנים בשם אחד וכיון שהעדים מעידים שטרם נישאית לאלי' הי' לה בן ששמו אברהם ממילא זה הוא אותו אברהם כי הבן שנולד לה מאלי' לא היתה קוראת לו בשם הראשון וזה הי' טענה ראוי' להתירו באחות אלי':

1104

1105אבל את כל זה ישא רוח יקח הבל כי מאן לימא לן שאין ב' החזקות אמת שאמת הוא שנולד מאלי' הלזה והוא הוא בעצמו הבועל שפיתה אותה כי אעפ"י שהעד אנשיל שנירמאכיר אמר שהוא הי' שדכן בין הזוג ולא הכירו זה את זו מעולם מ"מ מאן לימא לן שלא הי' הכל תחבולה וערמה וקנוני' ביניהם להתנכר מפני הבושה שלא יודע לאיש שפיתה בתולה וק"ו הוא השתא לפי דבריו החזיק מי שאינו בנו לבנו זמן רב כזה לכסות בושתו שלא לומר עליו שנשא מפותת חברו או שלא לגלות שהיא מפותה מכ"ש שיעשה תחבולה זו הקטנה להעמיד שדכני' ולהתנכר ולישא מפותת עצמו ומצוה נמי עביד בנישואי' כמ"ש תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום וכו':

1105

1106ובשגם דהני סהדי מוכחשי' הם מפיהם של הזוג כי העדים אומרים שהבן הי' בן ד' וה' שנים ולמד סידור תפלות אצל ר' משה מלמד ז"ל והזוג אומרי' שהי' רק כבן שנה ומחצה ולא שייך הכא לומר מלתא דלא רמי' עלה דאיניש אמר ולאו אדעתי' דהרי הרב ני' כעס עליהם על שנישאו זה לזה בימי ההנקה ותירצו על זה תירץ אויב כמבואר בהשאלה וגם העדים דקדקו יפה כי העד האחד הוא בנו של ר' משה מלמד וזוכר איך למד עמו בבית הספר אצל אביו וה"ל כמו קיצותא דתרעא דמידכר דכירי בשבועות מ"ב ע"א ועוד דהכא לאפוקי מחזקה בעי' סהדי מעלי' והנה האחד בנו של ר' משה מלמד מעיד מה שראה בקטנו בהיותו בן ז' או ח' שנים ולא מהימין ולא דמי להני דסוף פ"ב דכתובות ע"כ אין להתיר ערוה דאורי' על עדות כזו דלא הוה תחלתו וסופו בכשרות דקטן הי' באותו שעה:

1106

1107היוצא מן המקובץ אחותו של אלי' נ"ש אסורה על אברהם המוחזק בבנו איסור כרת ערוה דאוריתא ע"י החזקה ואסורה נמי אכולי עלמא משום איסור אשת איש דשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא במה שנישאו זה לזו ואם א' בא עלי' הרי היא באיסור אשת איש ודאי וע"כ צריכה ג"כ גט כריתות מאברהם הנ"ל ואח"כ תיאסר לכהן איסור ודאי או משו' גירושי בעלה אברהם או משום זונה שנבעלה באיסור ערוה לבן אחי' אלי' ומעתה על מעלתו מרא דאתרי' להחזיק בדק איסור דאורי' ולאפרושי מאיסורא וכתורה עשה והי' זה שלום לו ולתורתו כאות נפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום א' כ"ב תמוז דהאי שתא תקס"ח לפ"ק.

1107

1108משה"ק סופר מפפד"מ:

1108

1109שלום ורב טוב לי"נ הרב המאה"ג המופלג חרוץ ושנון זית רענן יפה פרי תואר שופכני וביישני כש"ת מו"ה אלעזר נ"י אב"ד דק"ק מג"ד יע"א:

1109

1110יקרתו הגיעני וכפל דברי' אשר הי' בינו וביני פא"פ אודות אשה אשר התקוטטות עם בעלה ואמרה טמאה אני ואחר ל' יום נתפייסו זע"ז ואמרה טהורה הייתי ומחמת קטט אמרה כן היום בפתחי ספרים מצאתי שכבר כתוב על גליון ש"ע י"ד שלי סי' קפ"ה כתבתי ז"ל אמ"ש הש"ך סוף סק"ה אבל בכה"ג דעיקר אמתלא תלוי וכו' כתבתי ולפ"ז מ"ש ט"ז וב"ש בא"ע סי' י"ט סק"ב דלאחר שלשים יום לא מהני אמתלא ע"ש אם לא הי' אפשר בענין אחר מהני אמתלא עד עולם וכ"כ עצי ארזים שם ונלע"ד ראי' ברורה דהרי רמ"א בתשו' מייתי ראי' מיצחק דכתי' ויהי כי ארכו לו שם הימים ע"ש והתם ארכו ימים ואפ"ה מהני אמתלא כיון דא"א בענין אחר עכ"ל שם על הגליון וצ"ל דלוקי' כשם שלוקי' בשלבשה בגדי נדה ולא חיישי' דלמא אית לה אמתלא המועיל על מעשה רב וכעובדא דתשו' רמ"א ותי' האחרונים דעיקר ראית רמב"ן מדלוקי' ולא הוי התראת ספק עיי' תפארת ישראל דלמא תתן האשה אמתלא והיא לא ידע כשקבל התראתו ויפטר הבועל וזה שייך באמתלא פשוטה דשכיח טובא אבל ליתן אמתלא המספקת ללובשת בגדי נדה לא שכיחא ועל הרוב לא תמצא אמתלא כזו והוי התראת ודאי דלוקי' על הרוב וכמ"ש תוס' בנדה מ"ו ע"ב ד"ה ר' יוחנן וה"נ דכוותי' אמתלא המספקת לאיחור זמן שלשים יום לא שכיחא ולעולם מהני אמתלא:

1110

1111ואמרתי מה יענה הגאון קצה"ח בספרו אבני מלואים לא"ע סי' י"ט בענין זה ומצאתי שכ' לעיין בספרו שב שמעתתא שמעתא ו' מפרק יו"ד ואילך ועיינתי שם ג' פרקים זא"ז מצאתי ככל הדברי' וכל החזיון אשר דבר ושנה וכ' מעלתו ממש אות באות וממש אותו הלשון ואותן הראיות לא פיחת ולא הותיר כ"א אשר אבאר:

1111

1112א' מעלתו הביא ראי' ג"כ ממ"ש רמב"ם מי שקנא לה ונסתרה ושוב העיד ע"א שנטמאת וכו' אותה ראי' ליתי' שם וגם מעלתו חזר בו ולא כתבה במשנה תורה שלו כי הבין חולשתו דהתם אפי' הבעל מכחיש הע"א לוקה הואיל וקינא לה ונסתרה כמ"ש אלי פא"פ ועתה ראיתי כי ג' דינים ע"א אומר חלב כליות וע"א אמר נדרת בנזיר וע"א אמר נטמאת אחר קינוי וסתירה הנ"ל ושלשתן אעפ"י שמפוזרים ברמב"ם נשנו זה אצל זה בירושלמי דנזיר ודסוטה ואבאר לקמן אי"ה:

1112

1113ב' מכ"ת אמר וכתב שעד עכשיו נעלם מכל גאונינו דברי תוס' רי"ד בשם הירושלמי דבעי' שלשים יום להתחזק זה לא כ' שם מטעם שהרי דברי תוס' רי"ד אלו אינם מציאה חדשה הרי כל האחרונים הביאו זה בשם ש"ג ס"פ עשרה יוחסין והוא מהריא"ז שכ' עפ"י זקינו תוספ' רי"ד מספר קונטרס הראיות שנקרא ספר המכריע אשר אפס קצהו בדפוס בידינו ולא שייך לומר שנעלם מהם זה ומדידעו ולא נדחק א' מהם בדחוקי' אלו ברמב"ם שאין הדעת סובלתן די ראי' ברורה שאין לשמוע ולקבל זה משום אחרון אלא מעלתו סבר שהוא מציאה בתוס' רי"ד ואלו ידעוהו הגאונים גם הם הי' נדחקי' בזה ברמב"ם ואלו ידע שהם דברי ש"ג שהפכו בו הגאוני' והפכו בו גם מעלתו לא הי' עולה על דעתו לומר שכלם שגו ברואה ודבר גדול דבר מעלתו:

1113

1114והאמת בירושלמי אומר לחזקת מנהג שנהגו איש ואשה או אשה ובנה מנהג אישות או מנהג אם ובן שזו צריך זמן מה להגביל אימת יתחזק וזו אינה דומה לחזקה דילפינן פ"ק דחולין מנגע התם היינו שידעינן שהי' כך ואמרינן עדיין הוא כמו שהי' אבל הכא לא ידענו מעולם שהי' דבר זה כך שהיא אשתו של פלוני או בנו של פלוני רק חזקת מנהג שנהגו כך וב"ש סי' י"ט שגה בדמיון זה במ"כ וכ"כ עצי ארזים וזה יליף בירושלמי ממכה אבי' דאע"ג דמכח רוב בעילות אזלינן בתר הבעל מ"מ מי העיד שבעל רוב בעילות דלמא לא בעל כלל אך מכח חזקת מנהג איש עם אשתו מסתמא בועל רוב בעילות ומוכח מזה רוב וגם חזקת המנהג וכ"כ סדרי טהרה רס"י קפ"ה מ"מ ס"ל לירושלמי דצריך ע"כ גבול לאימתי יתחזק חזקת מנהג הלז ושיער הירושלמי בזמן שלשים יום ובש"ס דילן לא מצינו גבול זה אלא בש"ג מייתי קצת דמיון ממס' ב"ב כל שהחזיק שמו שלשים יום ויש לעיין אם גם באיש עם אשתו בעי' שלשים יום לומר רוב בעילות אחר הבעל ולא קודם ומצינו ביבמה שאמרה לא נבעלתי חילק בין שלשים יום לאחר שלשים דעד ל' יום מוקי' נפשי' ואולי אינו דומה לכאן וצ"ע:

1114

1115ופוסקים האחרונים המציאו כשם שהוכיח הרמב"ן דלא מהני אמתלא במעשה דלבשה בגדי נדה מדלוקי' ש"מ לא מהני אמתלא א"כ מכ"ש דיש להוכיח דאחר שלשים יום שהוא שיעור חזקת מנהג שאפי' סוקלי' עלי' כ"ש דלא מהני אמתלא דאלת"ה איך סוקלי' דלמא אותו שהחזיק המנהג יתן אמתלא ונמצא ה"ל התראת ספק וכנ"ל אבל בירושלמי אין זכר למו מאמתלא והגאון עצי ארזים התריז אגוף הדין ולכל הפחות העלה היכא דא"א בע"א לא גרע מלבשה בגדי נדה וכמ"ש לעיל:

1115

1116ג' בשב שמעתא בנה יסודו על מה שלא הזכיר מעלתו והוא דע"א הנאמן באיסורי' מהני לי' אמתלא לחזור בו וכדקיי"ל בטבח שעשה סי' בראש הכבש א"כ איך לוקי' עלי' באמרו חלב כליות הוא כלאים פירות אלו הלא שמא יתן אמתלא ויחזור מעדותו ובאמת י"ל כנ"ל דלא בקל נקבל אמתלא מוספקת להעיד שקר במה שהתורה האמינתו כשנים וצריך ליתן אמתלא דלא שכיחא יהי' איך שיהי' משום קושי' לא נכנס עצמינו לחדשות אשר לא שערום קדמוני':

1116

1117והנה בירושלמי פ' ב' נזירים ובפ' מי שקינא ז"ל ממה דר' יוסי אומר וכו' א"ל א' חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא ממה דאמר ר' יהודה וכו' א"ל א' נזיר אתה והי' נוהג נזירות על פיו שתה יין ומטמא למתים התרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א ממה דאמר רב מנא וכו' נסתרה בפני שנים אמר ע"א אני ראיתיה שנטמאת ובא בעלה עלי' כהן התרו בו שנים לוקה עיקור עדותו לא בע"א הוא עכ"ל הירושלמי והנה לא יעלה על דעת אדם בעולם לומר דהני תלתא אמוראי דירושלמי סתמו דבריהם וסמכו אמ"ש שלהי קידושי' דחזקה בעי שלשים יום ובדבריהם לא הוזכר לשון הוחזק או הוקבע ואמה סמכו שלא לפרש היש מקום בראש לסבול דוחק זה ונראה דתחלה מייתי בע"א מעיד על חלב וה"ה על כל איסורי תורה כיון שהלה שותק ה"ל כנתקבל עדותו בב"ד ושוב לוקה עלי' אמנם אם אח"כ יבוא אחר ויכחשנו להריטב"א שבנימוק"י ר"פ האשה רבה ה"ל הראשון כשנים ושוב אין יכולים להכחישו כיון שכבר נתקבל ואמנם ש"ך סי' קכ"ז ס"ל דע"א באיסורין לא האמינו כשנים ועדיין יכול ע"א להכחישו אח"כ שוב כתב ירושלמי דין אחר ע"א אמר אתה נדרת בנזיר בזה לא סגי בשתיקתו לחוד כיון שאינו מעיד על דבר אחר חלב הוא זה אלא על עצמו של זה אומר אתה נדרת אפשר לא חש להשיב כי ידע בנפשו שלא נדר מעולם ואו אמר לחשוב מחשבות בנפשו כדאמרי' כה"ג בסוגי' דאמר לשנים גזלתי שתיקה דהאי לאו הודאה הוא וכן ר"פ א"ל לשנים אכלת חלב ע"כ לא הוה קבלה עד שניהג נזירות והמנהג נזירות הוא שראינו מונע עצמו פ"א מיין או מטמאות למתים מחמתו ומכ"ש גידל פרע היינו נמנע מלגלח בשעה הראוי' אז מכאן ואילך לוקה ע"כ בבבא זו אמר וניהג נזירתו על פיו וכ"כ רמב"ם שוב בקינא לה ונסתרה דאיכא רגלים לדבר לוקה אפי' מכחיש העד כנלע"ד: הוא התשובה שאחר זה] צוותי להעתיקה לו ויתענג ברב שלום

1117

1118ויען עסיקנא פה בקיץ העבור להשיב שואל בדין אמתלא [כפי הנראה כנפשו ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ז' כסליו שנתק"פ לפ"ק.

1118

1119משה"ק סופר מפפד"מ:

1119

1120העתק השאלה מק"ק מאקווא:

1120

1121מעשה אירע פה קהלתינו בע"הב אחד שמו ר' יודל כהן והוא איש תם וי"א ויש לו אשת נעורים ובנים ובנות דבק באשתו באהבה רבה בלי שום קיטוט ומחלוקה ופעם אחת לפני שני שבועות הי' לילה אחת חוץ לביתו ושכבה אשתו ובנה הקטן בחדרה והחדר והבית הי' סגור ומסוגר בלילה ההוא באו אלי' שודדים גזלנים גנבי עכו"ם אשר לא מבני ישראל המה בחצות הלילה פתחו הדלת ביד חזקה וכאשר שמעה קול המולה הולם פעם שבר על שבר נעורה ממשנתה והלכה אצל הדלת להשען במשענת אך לשוא הי' והיא קנה משענת רצוץ גזלו וחמסו אשר מצאו ומיד כשהלכו הגזלנים לדרכם הלכה לחוצה צעקה בקול יללה על שכנים היהודים וספרה להם כל המעשה הרע כי באו שודדים וגזלו את כל הונם אשר מצאו אך צעקה בתוך קישור הדברים לפני אנשים הרבה לא זו בלבד עשו אף גם נבלה גדולה עשו לי כי שנים מהם טימאו אותי באונס ובע"כ, ובז"ל ספרה לאנשים צווייא פאן דיא גזלנים האבן מיך מאנס גיוועזן איינר נאך דעם אנדרן דאס קרענקט מיך דאס מעהרסטע איך האבע גזאגט צו דיא לייט בלשון אונגאריש דאס איך האב מיין צייט הדמים שפכו ממני כמים אך בכל זאת האבן זיא זעהר מעשה מיט מיר גטאהן ליידר והנה האנשים אשר שמעו מעשה הרע ונבלה גדולה כזאת בערה בם אש קנאה לנקום נקמתם מהם רדפו אחריהם בכל עבר ופנה אבל לא מצאו ולא השיגו הגזלנים מיד אחרי שעות ש"ב הלכה אל השררות דיינים ערכאות לספר להם כי גנבים באו אליה במחתרת וגם להם ספרה דברים הנזכרים כצורתו וכהווייתו:

1121

1122כל זאת נעשה כעלות השחר שומרים לבוקר אח"כ אמרו לה אנשים שתצטרך ליטול גט פטורין מבעלך כי הוא כהן ובכתה בקול יללה מר לי מר ובתוך איזה שעות בחצות היום הושבתי ב"ד על זאת כאשר שמעתי המאורע והעידו שני עדים כשרים כי ספרה להם כדברים הנזכרים קראתי לאשה הזאת לבוא לפני ב"ד והשאלתי אותה האיך ומה עשו לה אנשי בליעל ומיד כחשה בפני וגם בפני ב"ד ואמרה שאמת כן ששכבו עליה בקירוב בשר הם בבגדם והיא בבגדה אך לא טימאו אותה רק שכבו עליה דאס זיא ניכטס שרייען זאלל (כי יראו לנפשם פן תצעק וביתה עומד באמצע רחוב) אונד זיא האט גלייך גזאגט דאס זיא סדר נשים האט וזה אמת גלוי בעליל לנשים הרבה כי הפילה לפני ב' שבועות ועדיין דמי' שופכי' וגם ידוע שהי' לה באותו זמן סמנם ומרקחים מן רופא מומחה וגם ראו אנשים הרבה כתונת ובגדים שעלי' והנה מלוכלכת בדמים ומיד איזט ער פארט געגאנגן פאן איהר ודברה אח"כ בזה לשון דער צווייטר האט בעשטיממט מיך ניכטס אנגעריהרט אונד דער ערשטע ווייס איך אויך דאס ער ניכטס מכניס אבר האט גיוועזן זאנדערן פיללייכט נשיקה באותו מקום שאלתי אותה למה ספרה בשחרית לעדים וגם לשארי אנשי' דאס אללע צווייא האבן זיא מאנס גיוועזן זאח"ז והשיבה לי שעשתה כן להגיד כזאת בראשון להבעיר בם אש קנאה ונקם לרדוף אחריהם פן ישיגם כי הי' שעה מועטת אחר הליכה של הגזלנים מביתה שנית ספרה להשררות למען שיהי' עונש הגזלנים גדול מאוד וגם היא תרויח ממון רב לשלם על בושת ופגם אח"כ בא בעלה ר' יודל כהן לביתו שלחתי לו טרם שקיעת החמה ובא אלי במר נפש ובכובד ראש לא הי' בו דעה צלולה וכמעט חולשת גברה עליו בכל זאת שאלתי אותו הידוע מן המעשה הזה והשיב לי שכבר שמע כזאת וכי היא אמרה לו דאס צווייא האבן זיא בשלאפן באונס ושאלתי אותו המאמין לדברי' והשיב כל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין בלב ונפש:

1122

1123אולם מיד ביום שאחריו בא אלי וחזר וטען שלא אמר שמאמין לדברי' שטימאו אותה כי לא כן דברה לו אשתו רק אמרה ששכבו עלי' בקירוב בשר אבל לא נגעו באותו מקום כדברי' הנ"ל אשר אמרה לב"ד ומה שאמר אתמול ג"כ הי' כוונה לזה אך לא הי' בו דעה צלולה מכח שברי לב על גניבה שנית על קול שהוציאה ועכ"פ היא לחרפה לו (ואמת הי' נראה באותו זמן הי' בו חולשת כח ויסורים של כובד ראש):

1123

1124בנתים חקרו ודרשו הקומידאט חיפשו חיפוש אחר חיפוש עד שמצאו הגניבה וכבר בא לבית האסורים גנב אחד מהם והנשארים ברחו וזה הודה מיד בבית הקומידאט וספר כל המעשה ואמר שהכל אמת אבל מה שאמרו שטימאו אותה לא מיני' ולא מקצתה לא הוא ולא אחרים חבריו שלו רק שכבו עלי' שלא תצעק כדרך כל הגזלני' ששוכבים על אנשי הבית כדי שלא יצעקו בנתים בא אלי ג"כ עד כשר בחור אחד אשר לומד עם הילדים של ר"י כהן בביתו והעיד בת"כ כי מיד בשחרית באותו היום שאל אותה למה הגידה כזאת בפומבי שיהי' אסורה לבעלה והשיבה מיד בצנעה ששקר הוא שלא טימאו אותה רק כדבריה הנזכרים:

1124

1125תשובה על הנ"ל:

1125

1126שלום אלף לשר האלף י"נ מח"ו הרב הגאון המופלג בחריצות ובקיאות כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק בלי ליאות אב בחכמה ורב בדיעות כש"ת מוהר"ר זלמן אולמן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מאקאווא יע"א:

1126

1127כבר מלתי אמורה במכתבי הקודם שדעתי מסכמת להתיר אך יען לא הי' פנאי לבאר טעמי ונימוקי ולא רציתי לבטל ב"י מפ"ו ע"כ חשתי ולא התמהמהתי להודיע הסכמתי בשריותא ועתה אבוא בעזה"י בביאור הדברי' אך בקיצור נמרץ ולחכם שכמותו הקיצור יספיק:

1127

1128יש לעיין בזה בג' דברים א' בענין יחוד שנתיחדו הגזלנים והענינים שנתהוו אז. ב' זאת אומרת נטמאתי ושוב חזרה בה. ג' שהאמין לה הבעל וגם הוא שוב חוזר בו ונותנים אמתלאות לדבריהם:

1128

1129א' בענין היחוד גרסי' במס' ע"ז ע' ע"ב בולשת שנכנסים לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בעת מלחמה אלו ואלו מותרות מפני שאין פנאי לנסך ופריך ממתני' דכרכום כל הכהנות אסורות ומשני לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ובפ"ב דכתובות מסיק עוד דלבעול נמי לחלק בין אותו מלכות שאין השוללים נבהלים ובין של מלכות אחרת שנבהלים אז אין פנאי אפי' לבעול וכ' תוס' בע"ז שם פתוחות אסורות ולא אמרי' אדעתא דממונא פתחו כדלעיל גבי פולמסא משום דפולמסא באים לגבות מס המלך וכו' אבל בולשת אינם באי' כ"א לאכול ולשתות וצריך ביאור לדבריהם מאי קשי' להו הלא פולמסא פתחו חביתא טובא ומדטרחו לפתוח טובא יותר מכדי צורך שתייתם ש"מ לשם ממונא פתחו משא"כ מתני' אפי' נימא סתם פתוחות היינו אפי' טובא וכמ"ש הג"א מ"מ אפי' הם לא פתחו אלא שהניחום בעלים פתוחות ומצאו פתוחות וכ"כ להדי' הר"ן בסיפא דבולשת של עיר אחרת פתוחות מותרות היינו כשהניחום פתוחות ומצאום כך אבל הניחום סתומות ומצאו פתוחות אסורים דהרי קמן שהי' להם פנאי לפתוח ונסכום וא"כ פתוחות דרישא נמי כשמצאום כשהניחום והם לא טרחו כלל א"כ מאי קשי' תוס' מפולמסא דאינהו טרחו לפתוח חביתא טובא וצ"ע לכאורה:

1129

1130ומריש ה"א דהתוס' קאי אדיוקא דסיפא לפי שאין פנאי לנסך הא אי חזינן דהי' להם פנאי כגון שפתחו הפקוקים אסור ואפי' טובא נמי ע"ז הקשו מ"ש מפולמסא והנה זה דוחק בכוונת התוס' ועוד איך תירצו ק' זו סתם בולשת לא באו אלא לאכול ולשתות תינח ברישא בשעת שלום ובבולשת של אותו מלך כמ"ש רש"י בשבת מ"א ע"א משום דחיל המלך העובר ממקום למקום במדינתו יש להם רשות להטיל פרנסתם על בני העיר ועיר כמ"ש ושחטנו להם עגל ופטרנום לשלום אבל של מלך אחר אפי' יש לו רשות להעבירם דרך מדינה זו מ"מ אין להם רשות ליקח מבני מדינה זו מאכל ומשתה ע"ד דאם מימיך נשתה ונתתי מכרם משו"ה פירש"י שם בשבת דמיירי רישא בבולשת של אותו מלכות ואינהו לא באו אלא על עסקי אכילה ושתי' וכמ"ש תוס' בשמעתין וכל זה ברישא בשעת שלום אבל אי קאי אסיפא בשעת מלחמה איך יתכן לומר שלא באו אלא על עסקי אכילה ושתי' ומכ"ש לאוקימתא דמוקי לי' נמי במלכות אחרת בודאי באו לשלול ולבוז ועוד חביות פתוחות אמאי מותר כיון דע"מ כן באו על עסקי אכילה ושתי' ואיך יניחו החביות הפתוחו' לפניהם ולא ישתו מהם וממילא נתנסך ואין לומר לנסך אין פנאי ע"כ א"א אלא לומר דפליגי תוס' אמ"ש הר"ן וס"ל דבולשת בשעת מלחמה אפי' הניחום סתומים ופתחום שרי' משום דהם אינם באים אלא לממון ולא לאכילה ושתי' כלל שאין פנאי בשעת מלחמה לאכול ולשתות וכשפתחום ולא מצאו בהם ממון הניחום ולכן בסיפא אפי' לא פתחו אלא מעט שרי' וסתמא קתני בין פתוחות בין סתומות מותרות בין הי' פתוחות מעיקרא בין הי' סתומים ונפתחו בין מעט בין הרבה הכל שרי וברישא בשעת שלום דלא באו כלל על עסקי ממון רק לאכילה ושתי' אפי' טרחו ופתחו חביתא טובא מ"מ היין אסור ובפולמסא הוא דאיכא לאיפלוגי בין טובא לפורתא ועיי' ע' ע"א תוס' ד"ה ורמינהי וכו' ועי' ד"מ סי' קכ"ט אות ח' ובש"ע שם סעיף י"ב סתם כהר"ן ולא הרגיש אדם שהתוס' חולקי' לפי' הנ"ל והנה בנידון שלפנינו אם נניח כדברי האשה למונח קיים כי כן אורחת כל בוצע בצע הגזלני' שמשכיבי' עצמם על בני הבית שלא יצעקו והנה אם היינו רואים בעינינו איש שוכב על אשה כדרך הזה היינו אוסרים אותה על בעלה בלי ספק ודנין דיני נפשות כל שרואים שוכבים זע"ז כדרך המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת כמ"ש רא"ש פ"ב דיבמות ובש"ס ספ"ק דמכות והשתא אם כל שנכנסו שודדים שכבו על האשה כדרך הנ"ל א"כ לא מבעי' להר"ן הנ"ל דס"ל אם פתחו הרוביות אסור אפי' בשעת מלחמה שאין פנאי לנסך שהרי ראינו שהי' להם פנאי לפתוח החביות ולא אמרי' כיון שלא הי' בו ממון הניחום א"כ מכ"ש הכא אפי' נדמה בעילה לניסוך מ"מ שעכ"פ שכבו עלי' אפי' התוס' מודו הכא דאש בנעורת ולא ישרוף ומכ"ש לדברי האשה עמד השמש בצד משקוף ולא יכנס בתמי' ואי אין לו פנאי דבגזלנותו טרוד זה לא שייך דהרי כך דרכן שחבריו יקיימוהו בידו לגזול והוא ישכב על אנשי הבית שלא יצעקו ואין שום עיכוב בבעילתו וכפתע בינו לבין הכנסת עטרה ומה הי' חסר וכ"ע מודים בזה ומכ"ש דהש"ע פוסק כהר"ן הנ"ל אך נ"ל דלא מפיה אנו חיין שאמרה כי כן אורחת הגזלנים ואיננו כן כי רובם מביאים עמהם חבלים ומתרי' לקשור האנשים בידיהם ורגליהם ולסתום פיהם ואינהו בעבידתיהו דגזילה טרידי כי על עסקי ממון באו ואין פנאי לשכוב את האנשים והנשים שבבית ועוד על הרוב אנשי הבית נחבאים מפניהם בסתר המדרגה ולא ימצאו אותם פן יהרגום ובפרט איתתא חלושת כח אינה עומדת נגדם כלל נמצא לולי דברי האשה אין לאסור על יחוד זה דהני גנבי כלל דודאי אין פנאי לבעול וגריעי ממלכות אחרת ובודאי יש בביתו מחבאות שהיתה יכולה להחביא עצמה המצלת על כל הכהנים ומצורף לזה י"ל עוד כיון דאמת הוא ע"פי עדות שכנותי' שהדמי' שותתים ויורדי' ממנה וידוע גם מנאפים ועוגבים מואסים בזה מפני הסכנה וכהאי עובדא דבתו של רחב"ת דאמרה דיסתנא אנא וכההיא דפרקי דחסידי דשדא דורדי' בשפולי וחזקה דמנוולא נפשה לגבי שוביינא ומסתמא הראתה להם לכלוכי דמי' ושותתים ממנה באופן שמאסו בה עוגבי' אפי' עמדו על פתח ביתה חזרו לאחוריהם א"כ אין לאסור על יחוד כזה כלל ואפי' רגלים לדבר ליכא:

1130

1131ב' ונבוא אל השני' והשלישית שהיא אמרה טמאוני והבעל האמין לדברי' בפני ב"ד ושוב חוזר בו כמבואר באר היטב בלשון השאל' מן המאוחר אל המוקדם נדון תחלה על הודאתו וחזרתו כאשר יורוני מן השמים:

1131

1132בפ"ב דכתובות בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מאי א"ל אף אם בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת תנא מיני' מ' זימנין אפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשי' ומייתי תוס' בשם ירושלמי דבאשתו הוה מעשה ולא עביד עובדא וכ' ב"י דקמ"ל דמדת חסידות הוא שלא להאמין פי' אפי' בזמן עונה הראוי לה אין בו איסור הפקעאת עונה כצ"ל ולולי דבריו הייתי אומר דלכאור' מאי הוסיפו תוס' בהבאת הירושלמי דבאשתו הוה עובדא הנה כבר הרגיש הר"ן במאי מספק' לי' לשמואל באומרת טמאה אני מ"ש מאמרה א"א אני וחזרה ונתנה אמתלא דנאמנת לחזור בו וי"ל ע"פי מ"ש הרשב"ץ והובא בש"ע יו"ד ס"סי א' סי' בראש כבש שהוא טרפה ושוב אמר שלא עשה כן אלא שלא יקנו אחרים והאמינו באמתלא זו ומהרש"ל ביש"ש דחולין סי' ח' דלא הוה אמתלא דעביד עולה לצער הבעלים ולהפקיע הלוקחי' ע"ש וצ"ל הרשב"ץ ס"ל לא משמע לאינשי איסורא בכך ולאו כל אדם שוקל דרכיו ושם אורחותיו ורגילי אינשי בהכי ע"כ האמינו וה"נ במפורסם לצדיק וחסיד ואינו רגיל בהתולים כאלו אין לו אמתלא בזה אבל סתמא אינשי מהני אמתלא וראי' ברורה מאמרה טמאה אני וכי רשאי אשה להטעות בעלה כשתובע אותה והוא צריך לאותו דבר אי בעונה האמורה בתורה וביטול פ"ו של לילה א' יש עונש בדבר וכי משום שבושה מאחותה שבבית או שהיתה קצת חלושה מפני זה פקע שיעבודה של בעלה והאיך נאמין לה אמתלא זו אע"כ כיון דלא משמע לנשים איסורא בכך מהימנא וה"נ דכוותי' והיינו דמספקו לי' לש"ס אמרה טמאה אני מי מהני אמתלא דלמא דוקא בא"א אני דליכא איסורא משא"כ באמרה טמאה אני דפעלה עולה נגד בעלה אמר רב דמהימני' משום דרגילי נשי בהכי וגם שמואל ס"ל הכי וקיבלה מיני' אך מ"מ כשאירע לו כן ע"י אשתו והוא הי' מכיר בצדקתה ומנהגה מעולם שאין דרכה להתל בכיוצא בזה ע"כ לא עביד בדנפשי' ולא ממדת חסידות אלא מעיקור הדין ומשו"ה מייתי תוס' ירושלמי דלא נימא שהורה כן לאחר להחמיר אלא אשתו היתה שהי' מכיר בה וכנ"ל:

1132

1133אמנם הר"ן תי' קו' זו באופן אחר וז"ל ואע"ג דבידה לתקן סמכי' אאמתלא ולא אמרי' איכא מיא בנהרא זילי טבולו וחסר בר"ן שלפנינו ונדפס על גליון הגה"ה מהר"מ וי"ל וגם הדין נותן הי' לאסור בנדה שאינה בבת אני דאלו בא"א אני לשעה מועטת תוכל לומר נתגרשתי וכו' ומובן דתרוויי' צריכי דאי אמרה טמאה אני השתא חזיתי דם לא שייך לומר איכא מיא זילי וטבולו דהא מפסדא ז' ימים צ"ל כתי' הגליון ואם אמרה טמאה אני היום ז' ימים לא שייך תי' הגליון וצ"ל כהר"ן הא איכ' מיא זילי וטבילא ובשניהם נסתפק שמואל ופשט לקולא ובשניהם איכ' מידת חסידו' לפרוש:

1133

1134ולהבין כוונת הגליון הוא כמ"ש מהרי"ק המובא בש"ע י"ד ס"סי א' והעתיק ש"ך לשונו סי' ב' סקי"א בעד א' שהעיד שהשוחט שחט שלא כהוגן שהעד אסור לאכול מאותה הבהמה משום דשוי' אנפשי' חד"א ומ"מ משחיטת השוחט מותר לאכול מכאן ואילך שהרי אפי' אם יהי' כדברי העד אינו מוחלט ליפסל עולמית וכו' ע"ש שלכאורה אין מובן לסברא זו שהרי לא לבש שחורי' ולא עשה תשובה אבל הענין כבר אמרו קדמונים דהך שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר כמ"ש והאריך בשעה"מ פ"ט מאישות הל' ט"ו ואותן ספרי ספרד לא זכינו אבל נ"ל הענין שאיננו כקונם דהרי המתפיס בדבר אסור אינו חל אלא מטעם קבלה שקבל על עצמו שיהי' זה עליו כשבועת הר סיני וקבלה דאורייתא היא ונפקא מבפיך זו צדקה כמ"ש הר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו' וכיון שקיבל עליו כשבועת הר סיני אין לו היתר ע"י חרטה כמו שבועת הר סיני וכעין שאמרו במס' מכות דהמקבל נזירות שמשון איננו בשאלה הואיל ונזירות שמשון לא הי' לו היתר בשאלה ה"נ דכותי' ומשו"ה לא מצי הדר בי' אם לא שיתן אמתלא המוכיח שמעיקרא לא הי' פיו ולבו שווין ולא חל נדרו אבל בלא אמתלא אפי' חוזר בו ויודע בעצמו ששקר ענה מ"מ כבר קיבל עליו בנדר ונאסר וכ"ז מה שהי' בכלל קבלה הנה זה שאמר שוחט זה שחט שלא כהוגן ואוסר הבהמה עליו בשבועת הר סיני שלא לאכול נבלה הנה בדיבור זה אינו נכלל שקבל עליו שחיטתו של היום שהרי הי' אפשר שיעשה תשובה ולא נכלל איסור היום הזה בנדרו אלא אותה הבהמה נאסרה ונהי כל זמן שאין העד חוזר בו והנה הוא בעיניו רשע אסור לאכול משחיטתו שהרי לא עשה תשובה אבל אחר שהעד חוזר בו מדבריו אלא מדלא יהיב אמתלא נאסרה הבהמה מטעם נדר אבל שחיטת השוחט לא נאסר בנדר מעולם וא"כ מהני חזרתו מדבריו זהו כוונת מהרי"ק לפע"ד:

1134

1135אלא דקשי' עליו מאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דבעי אמתלא ואמאי הלא באמירתה א"א אני לא אסרה עצמה אלא היום דלמחר אפשר שימות או תתגרש וא"כ כשחזרה זה מחר למה לא תהי' מותרת בלי אמתלא והן הנה דברי גליון מהר"מ הנ"ל דמסתפקא לי' לשמואל דלמא בא"א מהני אמתלא כיון שלא הי' בכח נדרה לאסור עולמית משא"כ בטמאה אני יש בכח נדרה לאסור ז' ימים אם אומרת נטמאתי השתא ומ"מ י"ל דבתר דפשטא לי' רב דגם בנטמאתי מהני אמתלא א"כ י"ל ברייתא מיירי בא"א לאדם פלוני ומקדשת עכשיו לקרוביו דשפיר צריך אמתלא אבל א"א אני סתם לא בעי אמתלא וכמהרי"ק מצוה לקיים דברי חכמים:

1135

1136נחזור לדברי הר"ן הנ"ל וז"ל ומיהו אם הוחזקה נדה בשכנותי' דאמרי' בקידושין פ' בעלה לוקה עלי' משום נדה אפי' נתנה אמתלא לומר לא לבשתי אלא מפני כך אינה נאמנת דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לי' הרשב"א ז"ל עכ"ל הר"ן ודברי הרשב"א הם בתה"א סוף שער ב' וז"ל אבל הוחזקה נדה בשכונותי' ואמרה לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי היא כודאי ראתה ואינה נאמנת להכחיש את החזקה ולא עוד אלא אפי' נתנה אמתלא לדברי' אינה נאמנת דכודאי נדה משוינן לה דאר"י א"ר הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה אלמא כודאי נדה משוינן לה וכו' ע"ש שהאריך עוד מבואר מלשונו דלאו מטעם שוי' נפשה חד"א לבד אסורה אלא משום שהוחזקה בכך ולוקי' בעלה ובפ' י' יוחסים מייתי לי' התם דסוקלי' על חזקות כאלו וראי' מדכ' הרשב"א ולא עוד אלא אפי' נותנת אמתלא לדברי' אינה נאמנת וק' מאי ולא עוד אס"ד מתחלה מיירי רשב"א מטעם חד"א ומיירי בלא אמתלא והוסיף עתה אפי' אמתלא לא מהני קשה מאי ס"ד דבלא אמתלא תהי' נאמנת לחזור בה מה דשוי' נפשה חד"א אע"כ בתחלה לא מיירי מחד"א דהרי לא אמרה בפיה כלום רק לבשה בגדי' וכדומה שהוחזקה בשכנותי' וה"א דמצית לומר בלי אמתלא אינני נדה קמ"ל דע"י חזקה לבד נאסרת והוסיף דהאי חמיר מחד"א ואפי' אמתלא לא מהני ולפ"ז אפי' אמתלא גדולה הראוי להלבשת בגדי נדה לא מהני וכהסכמת שמ"ח סי' א' סעי' ע"ח והוסיף שם וז"ל והכי מסתבר' דהרי מדמה חזקה זו לסוקלין ושורפי' על החזקות והתם אפי' יאמר כמה אמתלאות לא מהני שכך גזרה התורה שהחזקה הוא כודאי דאל"כ בטלו כל דיני התורה שאל"כ לא יענש הבן בהכות האב אא"כ יבואו ב' עדים ויעידו שראו הבן בשעת לדתו מאשת פלוני ומאז ועד עתה מכירי' אותו שזה הוא וזה דבר שאין לו שחר וראי' זו שם בירושלמי עכ"ל ובמ"כ אין כוונת הירושלמי שם כן וגם בבית שמואל סי' י"ט במ"כ שגה בפי' דבר זה [כמבואר לעיל סי' ע"ו ד"ה א' באורך]:

1136

1137ועכ"פ אמת נכון הדבר דלא יועיל שום אמתלא שמה שהוחזק בעיני העולם כן אם לא שיאמר אמתלא שכיחא טובא שגם אצל מכיריו ויודעיו הי' מסופקי' מעיקרא בדבר ולא אתחזק איסורא מעולם אצלם וליכא אלא משום נדר ולזה מהני אמתלא שלא הי' פיו ולבו שוין והאי עובדא דמהר"יק הנ"ל דע"א ששחט שלא כהוגן דהעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ואילך מסיים בשמ"ח סי' ב' אות ך' וא"ל שאין זה איסור מבורר עכ"ל פי' אין לאסור לא מטעם חד"א ולא מטעם חזקה בעיני הבריות דלענין חד"א אין יום זה מבורר שיהי' רשע שהי' אפשר שישוב וכמש"ל נמצא לא נכלל זה בכלל הנדר ויכול לחזור אפי' בלא אמתלא וגם לא מטעם דאתחזק באיסורא אצל השומעי' גם זה אין איסור מבורר דמיד הבינו השומעי' שאפשר שרצה לצער חברו או מוטעה ומבודה הי' כמ"ש שמ"ח שם אבל אי הי' איסור מבורר א"כ אפי' ע"י אמתלא הי' אסור מטעם שנתחזק אי' אצל העולם ובלא אמתלא הי' נמי אסור מטעם נדרו וכנ"ל:

1137

1138ואמנם משו"ה אמרו בעלה לוקה עלי' ולא היא דמיירי דיהבת אמתלא ומשום חד"א אנפשה ליכא אך משום שהוחזקה נדה אצלינו ובעלה לוקה אך היא נאמנת לומר ברי לי שלא ראיתי דם וכל שדנין מטעם חזקה מי שיכול לומר ברי לי אינו נהרג כ"כ פני יהושע כתובות בסוגי' דתרי ותרי בקונטרס אחרון וכ"כ הרשב"א ביבמות ר"פ האשה רבה ועי' במהרש"א שם ומ"ש רמב"ם פ"ב מאי' ביאה הלכה י"ג מי שאמר בז"הז כהן אני אינו נאמן וכשבא על פסולי כהונה לוקה וכ"כ הה"מ היא אינה לוקה התם מיירי בלא חזר בו באמתלא ואין אומר ברי לי א"כ הרי היא עליו חד"א ולוקה הוא אבל היא אינה לוקה שלא אתחזק בכהן מעולם שהרי לא הי' נאמן אצלינו מעיקרא: ו

1138

1139נחזי מאי דקמן בנידון שלפנינו לכאורה הי' נ' להתיר דגם אם נאמר דמ"ש האשה שטימאו אותה האמתלא היא טובה דאמרה כן להעלות חמה ולנקום נקם מהגזלני' וגם ע"י סברא זו לא הוחזקה לזונה בעיני השומעי' כי כולם הבינו כך ועוד אפשר דלא צריכה אמתלא כלל דלשון שכ' בשאלה שאמרה שנים טימאו אותי ושוב אמרה ששכבו עמי בקירוב בשר אבל לא הכניסו אבר אפשר שזה איננו חזרה אלא פירוש לדברי' הראשונים דבלשון ב"א נקרא גם זה טימה אותה שעשה עמה שגעונות ובפרט שעכ"פ הי' נשיקת אבר באותו מקום והרי בש"ס איכא מ"ד דהוה העראה וא"כ למה לא יטעו בו ב"א ומעתה כיון שאינה חוזרת מדברי' רק מתרצת ומפרשת דבריה לא צריכא אמתלא כלל כדקיי"ל גבי חוזר וטוען והריב"ש סי' תצ"ח מייתי מהך דחוזר וטוען לדיני אמתלא דחד"א ע"ש נמצא ממה שאמרה האשה אפשר שאין להחמיר כל כך:

1139

1140אך מ"ש האשה אח"כ לבעלה והוא הגיד בב"ד ושאלו אותו אם מאמין ואומר שמאמין כל מה שאומרת אשתו ושם אמר היא אמרה לו דאס צווייא האבן זיא בעשלאפען באונס כמדומה לי שלשון זה נ' לפרש על נשיקת אבר בלשון דייטש וגם לומר שאמרה כן להעלות חמה כי למה תאמר כן לבעלה בינו לבין עצמו והוא מ"ט יאמר כן לב"ד נמצא שוי' אנפשי' חד"א וגם הוחזק אצל העולם שהוא מאמין לה שאפי' אמתלא לא מהני בזה:

1140

1141ויען חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה וקשי' גירושי' נכנסתי בפרצה דחוקה להסכי' בשריותא מטעם אשר אבאר כי הנה אמרו חז"ל האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' שמא נתנה עיני' באחר ולא פליג רבנן בין צדקת וחסודה מ"מ חשו חז"ל ואין הבעל צריך לחוש אם אינו רוצה להאמינה אין אנו אומרים לו אתה ידעת צדקת אשתך ואהבת' לך ואיך תאמר לא אאמין מ"מ אין צריך להאמין כי עמדו חז"ל על קלות דעת הנשים ופריצת הדור ומי יודע מה נולד יום מיומים ורוצית להפקיע ואין הבעל צריך לחוש אם לא שמאמין באמת ובכ"ז יש סוברי' בז"הז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש ע"כ מנדין אותו על שמאמין פי' שהי' לו להאמין יותר לדברי חז"ל שאפי' כשרה בנשים אין להאמין בענין זה והרי אפי' בתרומה מותרת לר' ששת והיינו משום שעמדו חז"ל על סוף דעתן עדיין תאמר אשת כהן טמאה אני לך ותאסור בתרומה ויבא להוצאת לעז על בניו ועי"ז יגרשנה ברצון ע"כ התירו אפי' בתרומה ורבא דפליג משום דאין כאן הוצאת לעז אפשר דתרומה לי' ע"ש בפנים בש"ס הרי קמן כמה חשו חז"ל לנתינת עיני' באחר ולמה לא יחוש כל בעל על אשתו מה שחשו לה חכמים:

1141

1142הנה כי כן האי גברא שאלו אותו אם מאמין לאשתו ואלו הי' אומרים לו דע שאתה כהן ועי"ז תיאסר אשתך עליך האתה מאמין שאינה נותנת עיני' באחר והי' אומר אני מאמין הרי שוי' אנפשי' חד"א אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין י"ל ב' דברי' או מכח בלבול דעתו וצרתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו וא"כ אין לחשוד אשתו על מגן שהוא יודע שרוב דבריו אמת ע"כ גם עתה האמין לה אך עתה שוב כשנודע לו שעי"ז תיאסר עליו ואיכא למיחשדה שנתנה עיני' בגירושין שוב באמת איננו מאמין לה או אפי' נימא שכ"כ גרם לו בלבול דעתו וידע והבין שאלת ב"ד הוא לענין איסור אשתו עליו ואמר שמאמין עכ"פ לא שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיני' באחר אך אח"כ שמע וידע חז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לה נמצא מעולם לא שוי' אנפשי' חד"א להאמין נגד חשש חז"ל וגם אצל העולם לא הוחזק אלא בנאמנות אצלו אבל לא יצמח מזה שתיאסר עליו כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו שוב לא יאמין לה וגם הריב"ש בסי' תצ"ח כ' אמתלא במי שהכניס ידו לבהמה ואמר שמצא הריאה נסרכת ונסבכת בדופן בכל צד באופן שאינו יכול להכניס ידו כלל ואסר הבהמה ושוב חזר בו ואמר שטעה בדמיונו כי לא נפתחה הבהמה כראוי והוכיח הריב"ש דטעות הוה אמתלא שפיר מכ"ש טעות הנ"ל ושלא הי' שפוי בדעתו אז שיש לומר שלא נאסרה עליו מעולם בשגם שהיא גם היא חוזרת מדברי' הראשונים וקרוב להאמין לחזירתה מטעם שכתבתי לעיל דמאסו בה עוגבי' כשהדמי' זולפי' ממנה ע"כ למטינא שיבא מכשורי בשריותא דאשת ר' יודל כהן ולא אאריך יותר במה שאינו נוגע לדינא רק לפלפולא כי הזמן יקר ואחתום בברכה א"נ מח"ו דש"ת. פ"ב יום ב' ה' תמוז תקפ"ט לפ"ק.

1142

1143משה"ק סופר מפפד"מ:

1143

1144העתקה גביית העדות בפני שלשה דיינים שהעידו בת"ע ובאלו"ע ואחר כל האיומים:

1144

1145העד הראשון דוד בן המנוח הר"ר איצק, איך האב געזעהן וויא דער פלוני האט געטאהן דאס פינגרל אויף דער פלונית איהר פינגר אונד האט געזאגט הרי את מקודשת האב איך געזאגט לי זאגע ניכט, האבע דער פלוני געזאגט, דיר להכעיס זאגע איך לי, מעהרעס האבע איך ניכט בייאגעוואנט:

1145

1146שוב העיד דוד הנ"ל בת"ע וככל הנ"ל אלס איין מייד בילא האט צו מיר געזאגט אלס דער פלוני איהר דאז פינגרל אוועק גענוממען האט מיט געוואלט אונד דער פלוני האט אויך צו מיר געזאגט דערפאהר דאנרשטאג אדער פרייאטאג אלס ער האט דער מייד בילא דאז פינגרל אוועק גענוממען ע"כ עדות של העד הראשון:

1146

1147העד השני צבי הרש בן הר"ר צדוק העיד בת"ע כנ"ל דיא פלונית האט דעם פלוני דאס פינגרל אן גרעט האט דער פלוני געזאגט אזוא גיב איך עס דיר ניכט איך וועהרע עס דיר אהן טאהן, האט זיא דען פינגר עהין געשטרעקט, האט ער איהר דאס פינגרל אהן געטאהן אונד האט געזאגט זאגט אללע מיט, אונד געזאגט הרי את מקודשת, האט דוד געזאגט לי זאג ניכט, האט ער געזאגט איך זאג יוא לי מעהרעס ווייס איך ניכט, ושאלתי האיך טבעת לפלוני שוב והשיב אב דער פלוני האט צוריק גענומען דאס פינגרל אדער דיא פלונית האט צוריק געבען ווייס איך ניכט אונד אב דאס פינגרל זיין געהערט אדר ניכט ווייס איך ניכט, איך האב געזעהן וויא ער דאס פינגרל אויס זיין טאש גענומען האט:

1147

1148העד השלישי איסרל בן המנוח ליב העיד ג"כ בת"ע כעד הראשון והוסיף בזה הלשון נאך דען האט דער פלוני געזאגט גיב מיר דאס פינגרל האט זיא ניכט געוועלט, האבען זיא זיך געראנגלט מעהר ווייס איך ניכט ע"כ דבריהם:

1148

1149הנער פלוני הכהן זאגט דאס פינגרל האב איך דאנרסטאג עי"ט נאך מיטטאג מיט געוואלט פון איין מייד בילא איהר פינגר אראב גענוממען, האט זיא געזאגט עס געהערט ניכט מיין, פרייטאג האט זיא עס ווידרום פון מיר בעגעהרט דאס פינגרל האב איך געזאגט ווייל דוא מיך מאנסט געבי איך עס דיר ניכט, נאך י"ט ווערי איך עס דיר געבין, שבת האט דיא פלונית דעם פינגר אזוא געהאלטען האב איך איהר דאס פינגרל אהן געטאהן אונד געזאגט הרי את מקודשת האט דוד הנ"ל געזאגט לי זאג ניכט האב איך געזאגט אויף להכעיס זאג איך לי דער נאך זאגט דוד הנ"ל יעטצט געהער זיא דיין האב איך איהר דאס פינגרל אראב גענוממען האט דוד געזאגט ווען דאס ווערעט געוועזין איין גולדע פינגרל העט זיא דיין געוועזין עס איזט אבר קיין געדאנקן געוועזין מקדש צו זיין נור געשפאס:

1149

1150פלונית זאגט ער האט איהר דאס פינגרל אהן געטאהן אונד געזאגט וויא זיא זאגין אונד ווייל דוד האט געזאגט צו איהם יעטצט געהערט זיא דיין, האט זיך פלוני דאס פינגרל צוריק גענוממען, איך האב ניכטס געהערט אב דאס פינגרל זיין געהערט אדר ניכט, איך האב איהם דאס פינגרל ניכט אן געמוהט, עס איזט בייא מיר קיין געדאנקן געוועזין נור גשפאס אויף ראי וויא זיא האבן געזאגט עס גילט האב איך געזאגט דאס פינגרל האב איך ניכט אנגעהאט נור אן עק פון פינגר עד כאן לשונה של פלונית ושאלתי לנערה בילא על ענין הטבעת והשיבה בזה"ל דאס פינגרל געהערט זיין אונד דער פלוני האט מיר עס אוועק גענוממען מיט געוואלט, איך האב עס צוריק בעגעהרט האט ער געזאגט איך ווער דיר שאן געבין, דאס איזט געוועזין ערב י"ט, י"ט האב איך עס ווידר בעגעהרט האט ער געזאגט ער ווירד מיר עס שאן געבין אונד איך האב מיר איין געבילט ער ווירד מיר עס געוויס געבין צוריק ע"כ דבריהם הועתק אות באות:

1150

1151שלום וכ"ט לרב טב ה"ה ידידי הרב המופלג המאור הגדול מה' ישעי' נ"י אבדק"ק טאפילשאהן יע"א ובצירוף ב"ד הצדק הרבנים יחיו:

1151

1152האותיות שאלוני ע"ד עסק ביש שנעשה בקהלתם בי"ט אחרון ש"פ העבר כנזכר באר היטב בגביית עדות שנגבה בבד"צ וכבר העמיקו מעלתם עיונם באריכות באגרותם ובקשו לחות דעתי הקלושה וה' יצילני משגיאה ח"ו ויורני נפלאות מתורתו שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו:

1152

1153הנה לפי עדות הראשון והשלישי שאמר כמו הראשון הי' הפסק בין הרי את מקודשת לבין אמרו לי שיעור שבעה תיבות שהרי אחר שגמר אמר הרי את מקודשת טרם אומר תיבת לי אמר לו כ' דוד ג' תיבות לי זאג ניכט אל תאמר לי ועל זה השיב ארבעה תיבות אלו להכעיס אותך אני אומר לי אמנם לפי עדותו של כה' צבי לא השיב רק ג' תיבות איך זאג יוא לי והוה בצירוף ששה תיבות בין מקודשת לתיבת לי. והנה מבואר ופשיט בכל הפוסקי' דבכל העניני' שנפסק ענין מחברו יותר מתוך כדי דבור אינו מצטרף זע"ז ודוקא גבי עדים אמרי' תוך דבורו של זה מצטרף לדבורו של זה אפי' הן מאה משא"כ בשארי ענינים אין דברות שני ב"א מצטרפי' כמוכח ר"פ מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני וע"ש אלא דשם י"ל הואיל ואין שייכות זה לזה משא"כ כשזה שואל וזה משיב על דבריו אין לנו ראי' מש"ס הנ"ל אך הוא מבואר בתשו' רשב"א סי' אלף ס' ובתשובה שבש"ג סביב הרי"ף פ' שבועת העדות באריכות ומייתי לי' בד"מ וסמ"ע וש"ך וכל האחרונים בח"מ סי' פ' סק"ז לפסק הלכה בלי שום פקפוק כלל וכן הוא בחי' ריטב"א ספ"ק דמכות:

1153

1154ובחידושי הוכחתי דאפי' בעדים גופי' ע"כ לאו בחדא מתתא מחתינהי דאל"ה תיקשי פ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"א) פריך שבועה שאין אנו יודעי' לך עדות טובא הוה וקשה עכ"פ משכחת לי' בתובעו להעיד ואומרי' אין אנו יודעי' לך עדות ואח"כ השביעם וענו כל א' אמן דעל הכפירה הראשונה שקודם שבועה אין כאן חיוב ורק על ענין אמן ועניית שני אמנים לאו טובא הוה ואע"ג דיש לדחוק ולומר אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא מיהו מתני' דהתם לא מיירי בהכי אלא באומר שבועה שאין אנו יודעי' לך עדות וע"ז פריך שפיר טובא הוה:

1154

1155ומ"מ קשי' למ"ד גבי גלגול שבועה אמרי' משאל"מ הגלגולים עיי' ש"ע ח"מ סי' ע"ה סי' ט"ו וא"כ משכחת לי' ראובן טוען על שמעון נ' מיום פלוני ונו"ן מיום אחר ושמעון השיב נו"ן שביום א' לית לך ואינך איני יודע אם נתחייבתי לך נמצא לפי תשובתו פטור משניהם ויש להתובע ב' עדים על חמשים שביום א' ואם יעידוהו יתחייב שמעון לשלם אותן נ' שמיום א' וחייב לשבע על נ' שמיום ב' מדר"ח קמיתא ומתאיל"מ כל המאה וא"כ אין לו אלא ע"א על החמשי' שטוען להד"ם יתחייב שבועה נגד העד ויגלגל עליו נ' שמיום ב' שטוען א"י ומשאיל"מ חמשים עכ"פ נמצא משכחת לי' שיתחייבו שני העדים זה אחר זה הראשון חייב אע"ג דעדיין עד השני קיים מ"מ אלו הי' שניהם מעידי' הי' מתחייב מאה ועכשיו שכפר זה הראשון אף אם יודה השני מ"מ לא יתחייב ע"י השני אלא נו"ן וגם השני חייב אעפ"י שכבר כפר הראשון עכ"פ בעדותו יתחייב חמשים ונמצא שפיר משכחת שיתחייב שניהם ונהי דהסיפא דמתני' ע"כ לא מיירי בכי האי גוני משום דתני בהדי' בזא"ז השני פטור מ"מ הדר' קוש' לדוכתה דלמא סיפא מיירי בעניית אמן דלא הוה טובא אבל באומר שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אה"נ דלא משכחת חיוב בשניהם והא דתני רישא הרי אלו חייבים לא אתי' עיקרא לבזה אחר זה או בת א' רק להשמיענו חיוב' דשבועת העדות ומשכחת לי' בגוני הנ"ל חיוב שניהם בזא"ז וצ"ע לכאורה:

1155

1156וקצת י"ל דר"א מדפתי דאמר לרבינא טובא הוה לטעמי' דר' יוחנן פריך דלית לי' דר"ח קמיתא כמבואר בתוס' שבועות מ"ו ריש ע"ב ע"ש מ"מ לא נ"ל דא"כ לדינא לא ה"ל למיפסק דכפירה והודאה בתוך דבור של חברו כד"ד כיון דלא אתאמרא אלא אליבא דר' יוחנן שלא כהלכתא ועיי' עוד שם ל"ב ע"ב תוס' ד"ה אבל כפירה וכו' ועיין מהרש"א ואין להאריך במובן אע"כ מוכח כנ"ל דלא אמרי' תוך כ"ד של חברו כ"ד אלא בעדות דמישך שייכי אהדדי כגון אין אנו יודעי' לך עדות אבל הני שכבר אמרו אין אנו יודעי' לך עדות נהי שיכולי' לחזור ולהודו' ומשו"ה חייבי' על עניית אמן שאח"כ מ"מ כל זמן שלא חזרו והודו הרי נתפרדו זה מזה ואין כאן עדים ורק קבלת השבועה של כל א' שיתחייב קרבן שבועה וזה אין ענין לגוף העדות לא אמרי' תוך כ"ד כד"ד אלא בשל עצמו ולא בשל חברו ואחר הנחה זו א"ש דתו לא המ"ל דסיפא מיירי בעניית אמן דעכ"פ אכתי תיקשי ק' תוס' לימא לי' אלו היית אתה מודה בתוך כ"ד שלך גם אני הייתי מודה ולא שייך תי' תוס' דאכתי שניהם יכולי' להודות כל א' בתוך דבורו של חברו דבעניית אמן לא אמרי' הכי ומוכח דין הנ"ל ובחי' הארכתי עוד:

1156

1157והנה שיעור כ"ד הוא לכל החמור שיעור ד' תיבות כדי תשובת תלמיד לרבו כשרבו שואל בשלומו תחלה שאז צריך להשיב שלום עליך רבי ומורי עתי"ט רפ"ב דברכות ונימא נמי כחד שיטה דרפ"ד דנזיר דיש עוד זמן הפסק תיבה א' להתחיל דבורו וע"ש בשיטה מקובצת ויהי' א"כ שיעור ההפסק כדי חמשה תיבות והכא הא הוה הפסק ששה או שבעה תיבות בין הרי את מקודשת לתיבת לי ולא יצורפו לכאורה:

1157

1158והנה ז"ל הרב"י בח"מ סס"י כ"ט סוף ד"ה וכ' הרי"ף וכו' וז"ל ונ"ל שאם גמר עדותו וקודם שיזכור התנאי ערערו עליו בעלי דיני' והפסיקו וחזר ואמר שהוא הי' רוצה להשלים דבריו אלא שהפסקוהו ועכשיו משלימין נאמן אבל לומר דבר שסותר עדותו לגמרי לא מהימן כיון שהוא אחר כ"ד עכ"ל מובא בקיצור בסמ"ע סק"ב מבואר מכאן דאף על גב דהבע"ד הפסיקוהו בתוך דבריו מ"מ נידון כלאחר כדי דבור אלא מ"מ יכול אח"כ להוסיף תנאי שאינו סותר דבריו לגמרי משום דלא יהא אלא שעכשיו הוא תחלת דבורו והי' מעיד בב"ד על תנאי שהי' בין האנשים האלו הי' נאמן אלא היכי שכבר העיד סתם ושתק שתיקתו זו משמע שאין כאן תנאי וה"ל חוזר ומגיד משו"ה בעי' אמתלא לאמור שלא שתק אלא מטעם שהפסיקוהו והוא נאמן על זה שהרי עדים הם שנאמני' לעולם. והכא בנידון שלפנינו לא נראה כלל ששתק מלומר לי מפני שהפסיקו זה דודאי משמע שגמר כל דבריו באומרו הרי את מקודשת ושוב הזהירו זה אל תאמר לי אז נתעורר ואמר לי ולדברי שני עדים השיב להכעיסך אני אומר לי משמע להדי' שלא הי' בדעתו לומר לי בתחלה ועוד תינח אם הוא והיא הי' אומרי' שדעתם הי' לקידושי' מתחלה א"כ יש מקום לומר שניתן אמתלא על מה שהפסיק בין מקודשת לתיבת לי משום שחברו הפסיקו אך הכא נהפוך שהוא והיא אומרים שהכל הי' ע"ד שחוק והיתול רק משום שדברים בלב אינם דברים צריכים אנו לכל התגר הזה וכיון שלמשמע אזן העדים הי' תיבת לי אחר כ"ד אם לא ניתן אמתלא א"כ נ"ל פשוט דאין לנו לחפש אמתלאו' בזה והו"ל לאחר כ"ד ואין תיבת לי מצטרף לתיבת הרי את מקודשת כלל:

1158

1159והנה האומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע סי' כ"ז דמעיקור הדין אין כאן בית מיחוש אלא שרמ"א הגיה שיש מחמירי' והנה שורש זה הדין בקידושין ה' ע"ב והעלו שם תוס' ד"ה הכא במאי עסקי' וכו' דבלא לי אפי' יד לא הוה דאדם עשוי לקדש אשה לחברו כמו לעצמו וכ"כ תוס' בריש נדרים וכ"כ הרא"ש הכא והתם ומ"ש פני יהושע ק' בשם הגאון מהר"י פאלאק ז"ל אמ"ש תוס' לפני זה בד"ה הא לאו הכי וכו' אמאי לא משני וכו' אהא בתעני' קאמר וכו' ע"ש ולהנ"ל קשה הא בלא לי נמי לא הוה אפי' יד ואפ"ה הוה בעי למימר דמקודשת וא"כ שפיר מקשה מאהא בתעני' וכו' נ"ל בפשיטות דהתוספ' בהס"ד הוה קשי' להו דהש"ס ה"ל לתרץ דאת מקודשת בלא לי משמע טפי יד לקידושי עצמו מלומר שנעשה שליח לאחרים דלא שביק אינש נפשי' ומקדש אשה לחברו וס' זו כתבה ריב"ש סי' רס"ז ורמזה מרדכי סוף גיטין מבואר לקמן אי"ה משא"כ אהא משמע תעני' כמו נזיר משו"ה לא הוה אפי' יד זה הי' קושי' תוס' ותי' תוס' דס"ל לש"ס אי ס"ד דבלא לי מיקרי יד מטעם הנ"ל א"כ הה"נ אהא משמע טפי נזיר דשייך מיד היום מדנימא אהא בתעני' למחר דסברות אלו שקולים הם אע"כ מטעם זה לא נעשה יד והה"נ בלא לי לא הוה אפי' יד ופריך הש"ס שפיר ובהא קיימי' למסקנא דאהא ואין נזיר עובר לפניו והרי את מקודשת בלא לי שניהם אפי' יד לא הוה ולק"מ ק' מהר"י פאלאק ז"ל הנ"ל:

1159

1160וארווח לן התם ריש נדרים דמוקי שמואל מתני' כר' יהודה משום דמתני' קשיתי' דקתני לא אוכל לך ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים לך למה לי' ע"ש וקשי' להתוס' והר"ן מבריתא דהתם דמוקי שמואל כרבנן וקתני נמי לך ולהנ"ל א"ש דבודאי בלא לך אפי' יד לא הוה דמה לי את מקודשת בלא לי או לא אוכל בלא לך אלא התוס' כ' התם דהוה משמע לי' לשמואל דמתני' במסרהב בו לאכול ע"ש ואם כן ה"ל כעסוקי' בענין גטין וקידושין דבלא לי נמי ידים מוכיחו' הוה כמ"ש רא"ש בשמעתין והה"נ במסרהב בו לאכול בלא לך נמי יד מיהת הוה ונהי דמוכיח לא הוה ולא דמי לעסקי גיטין וקידושין כיון שהכא בא לסתור דבר שהי' עוסקי' שהרי העסק הי' שיאכל עמו והוא בא לנדור הנאה מאכילתו משום כן יד מוכיח לא הוה מ"מ יד מיהת הוה ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים למה לי לך וכל זה הוכיח במתני' דהוה משמע לי' לשמואל מיירי במסרהב מיהו בריתא מוקי לי' בלא מסרהב וא"כ לעולם אתי' כמ"ד ידים שא"מ הוה ידי' והא דבעי' לך משום דבלא מסרהב אי לא אמר לך אפי' ידים לא הוה כמו ה"א מקודשת בלא לי [מיהו צריך ישוב מנ"ל לשמואל דמתני' מיירי טפי במסרהב מברייתא וי"ל בנדרים ט"ז ע"א ורפ"ג דשבועות ע"ש] ויותר נראה דלא במסרהב ממש מיירי משנתינו אלא בעסוקי' באותו עניו בעלמא:

1160

1161אמנם ר"ת בתוס' נדרים וכן בהר"ן הכא והתם לא ס"ל לחלק אלא דבלא לי הוה נמי ידים אלא שאינם מוכיחות אלא מ"מ מסקו דפליגו בי' אביי ורבא והלכה כרבא דלא הוה ור"ת גופי' משבש הגירסא שלהי נזיר כי היכי דתיקום רבא לא הוה ידים והכי הלכתא וי"ל אפי' להריב"א שבתוס' שלהי נזיר דמקיים גירסא ההפוכה ורבא ס"ל הויין ידים ואפשר דהכי הלכתא מ"מ איכא למימר לריב"א בלא לי אפי' יד לא הוה כהך שיטה ואפושי פלוגתא לא מפשינן אלא נימא לר"ת דס"ל דידי' שאינם מוכיחו' הוה הוא מהפך גי' דנזיר וס"ל לרבא לא הוה ידים ולריב"א דס"ל גי' הפוכו' הן י"ל ס"ל כסתם תוס' דקידושין ונדרי' דבלא לי אפי' יד לא הוה ולכ"ע אין חוששי' לקידושי' אי לא אמר לי:

1161

1162אלא שבמרדכי סוף גטין ראיתי בדעת השואל כונה אחרת בדעת הריב"א דשלהי נזיר הנ"ל אלא שקיצר ונראה לבאר כונתו דס"ל לאחד כל הסוגיו' לאחדים והא דאביי ס"ל בעלמא ענין שאינו מוכיח לא הוה ענין [וי"ד לאו דוקא דבעלמא ליכא דין י"ד עיי' תוס' ורא"ש ורשב"א ריש נדרי' גבי בעי' דר"פ יש יד לקידושין] וא"כ כי יפליא בנדרי' ונזיר לרבות דידים שא"מ הוה ידים וקאמר לאביי ניחא אך לרבא דס"ל בעלמא אינו מוכיח הוה עיקור א"כ כי יפליא למה לי ומסיק כר"ט והדר מקיש ידות לנדרי' דבנדר ידים שא"מ לא הוה ידים נמצא לפ"ז אביי ורבא פליגי בתרתי לאביי בכל מילי דעלמא לא בעי' מוכיח משא"כ בנדר ולרבא נהפוך הוא ופלוגתת אביי ורבא בריש נדרי' לענין נדרי' פליגי ואין שום סוגי' הפוכה לפ"ז ואני אוסף דלפ"ז בקידושי' כדפריך אדשמואל דלא בעי לי מאהא הו"מ לשנויי אדרבא הואיל וס"ל בקידושי' לא בעי לי משו"ה בעי בנזיר עובר לפניו אלא משום דמרא דשמעתא אמר לי' ר"פ לאביי ואביי הא ס"ל בעלמא בעי' מוכיח ע"כ ניחא לי' לשנויי האמת לדעתו דאביי דמיירי באומר לי וההוא דנזיר אי לאו נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוה דאי הוה יד לא הוה בעי נזיר עובר לפניו לאביי דכי יפליא מרבה ידים שא"מ בנדרי' ואמנם הסוגי' בריש נזיר ס"ל כהלכתא כרבא דבעלמא לא בעי' מוכיח ולא מגיה' בשמואל דקידושין דאמר לי אלא אפי' בלא לי נמי ומשו"ה מקשה בפשיטות ש"מ ס"ל לשמואל ידי' שא"מ לא הוה ידים וכפירש"י ריש נזיר ע"ש והו"מ לשנויי אדרבא היא הנותנת משום דס"ל בעלמא לא בעי' י"מ משו"ה בעי הכא נזיר עובר לפניו אלא משום דזה תלי' בפלוגתא דר"ט ורבנן דלרבנן אתי' כי יפליא לדר"א להיתר נדרי' ואע"ג דשמואל גופי' בחגיגה יו"ד ע"א מפיק היתר נדרי' מלא יחל מ"מ לא ניחא לי' לאוקמא מתני' דלא כרבנן ומשני האמת דאפי' יהי' גם בנדרי' ידים שא"מ ידים מ"מ הכא אהא בתענית נאמר ואפי' יד לא הוה ולשיטה זו אתי' כל הסוגיו' כפשטן ומבואר דס"ל לריב"א דבלא לי הוה יד עכ"פ אלא שאינו מוכיח וס"ל נמי לרבא יד שא"מ הוה יד רק בנדרי' אבל בשאר מילי הוה יד וא"כ בקידושין חיישי' לקידושי' וכפשטות סוגי' ריש נזיר ע"פי פירש"י שם שאינו מגיה בדברי שמואל דאמר לי:

1162

1163אלא דשם במרדכי בתשוב' רבנו חיים בר יוסף דחה דברי השואל וז"ל ומה שהבאנו ראי' מריב"א א"כ מאי פריך לאביי בנזיר יתרץ טעמא דידי לא הוו ידים מלא יפליא ילפי' עכ"ל והנה אמת נכון דט"ס הוא וצ"ל מאי פריך לאביי בנדרי' ורוצה לומר למה צריך לומר אנא דאמרי אפי' כר' יהודה ושאני גט דבעי' כריתות וליכא לימא שאני נדרי' דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ ונלע"ד דלא נדחו דברי ריב"א וגירסתו אלא סברת השואל אבל דברי ריב"א יתורצו ע"פי מ"ש תוס' ורא"ש ריש נדרי' גבי אבעי' דר"פ אי יש יד לקידושי' דמטעם דקידושי' דומה לנדרי' דאסר לה אכ"ע כהקדש נמצא לא הו"מ למימר לאביי שאני נדרי' דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ בנדרי' דעכ"פ בקידושי' נמי נימא הכי דהוה כהקדש וממילא בגטין נמי דאתקש יציאה להוי' וסברא זו ג"כ הזכירו תוס' שם משו"ה הוצרך דבגט בעי' כריתות וליכא וע"כ בעי' מוכיח ולק"מ אריב"א וממילא נדחו דברי השואל דלרבא נהי דבכל התורה בעי' עיקור מוכיח חוץ מנדרי' דכתיב כי יפליא לר' טרפון מ"מ ה"ה קידושי' ומכ"ש גטין דכתיב נמי כריתות דודאי לכ"ע בעי' כריתות בגטין אלא דגבי ודין ומינאי י"ל אין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בדבורא בלא ספר אבל כריתות בעי' וא"כ בין דיקיש קידושי' לנדרי' ובין דיקיש הוי' ליציאה לעולם ידי' שא"מ לא הוה ידי' גם לריב"א נמצא תבנא לדינא דבלא לי לאו כלום הוא ויש לפקפק דהרי במסקנא ס"ל לאביי דפליג רבנן ור' יהודה בדרשא דכריתות בגירושי' וו"ל זה ק"ל: והנה בספרי' גרסי בדשמואל הוה לי לאנתו ורש"י מחקו ונ"ל דהוה ס"ל דלס"ד טעמא דשמואל משום דידי' שא"מ הויין ידי' בקידושין כמו בנדרי' ומיהו דוקא בלשון קידושי' ואירוסי' דדמי להקדש כמ"ש תו' לקמן ז' ע"א ד"ה ונפשטו ע"ש וקצת ראשוני' כ' ה"ה מאורסת אך לא בשארי לשונו' וא"כ בהוי את לאנתו בעי' לי' אלא שעל זה פריך הגמ' הא בלא לי לא הוה ידים כלל ואפי' בגדר כה"ג לא מהני כמו אהא דנזיר ומשני דאמר לי אינו צריך להגיה אלא מסיק דהאי לי דגבי הוי לאנתו אכולהו קאי כנלע"ד לקיים הך גירסא:

1163

1164ובזה י"ל בקידושי' מ"ו ע"א דקאמר ש"ס בקידושי' אמר רחמנא כי יקח וכו' והוא שפת יתר אינו ענין לתי' הש"ס ולהנ"ל י"ל דהי' ק' לש"ס מאי וכן בגירושי' דאמר שמואל דמשמע גירושי' טפל לקידושי' ובשלמא אי מיירי דלא אמר לי וקמ"ל דידי' שא"מ הוויין ידים והיינו דיליף קידושי' מנדרי' דדמי להקדש א"כ קמ"ל תו וכן בגירושי' לא בעי' מוכיח דהדר ילפי' יציאה מהוי' אבל השתא דמוקמי' דקאמר לי א"כ מאי וכן אדרבא בגטין יותר נוטה הסברא דבעי' מוכיח מדכתי' כריתות ונילף קידושי' מגטין וא"כ מאי וכן ומסיק אסיפא דבודאי בקידושין שהבעל קונה שייך כי יקח ולא כי תקח דגילה לן קרא שהבעל קונה האשה ולא האשה את הבעל אבל אכתי ס"ד לענין גירושי' סגי בשמסלק כחו ממנה כמו שקנה שדה וחוזר ומפקירו שאיננו אלא סילק עצמו וסגי וה"נ תסגי באיני בעליך קמ"ל וכן בגירושי' דנפקא מקרא אחריני ושלחה ולא ששילח עצמו:

1164

1165ועיי' עוד באורך בתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ד' פי' ארוך בשינוי וחילוף הסוגי' בשם מהר"מ מר"ב ומסיק נמי דאליבא דכל השיטות אי לא אמר לי לאו כלום הוא אלא שנדחק מאוד בסוגי' ריש נזיר ע"ש ולפע"ד ליישב בהרוחה סוגי' דנזיר ודקידושי' וליישב נמי בתחלה מקשה בנזיר בפשיטות ודלמא אהא בתעני' קאמר ושוב כדמשני שמואל כשנזיר עובר לפניו חוזר ומקשה לימא ס"ל ידים שא"מ לא הוו ידי' א"כ בתחלה מאי קסבר דפריך ואפשר לומר משו"ה פירש"י דעיקור הקושי' אדשמואל לטעמי' דס"ל בקידושין לא בעי' לי' דכיון דשמואל מתרץ הקושי' קשה לי' להש"ס אשמואל:

1165

1166והנלע"ד בזה דהמקשן הוה ס"ל דאדם יכול לקבל תעני' בחצי היום להתענות שארית היום ומשו"ה קשי' לי' בפשיטות דלמא אהא בתענית קאמר ואפי' יד לא הוה ואתא שמואל ותי' בשנזיר עובר לפניו והנה שמואל ס"ל בתענית י"ב ע"א כל תענית שלא קבל עליו מבע"י אינו תענית ועיי' רא"ש שם ועיי' בש"ע א"ח סי' תקס"ב דלכמה פוסקי' אפי' תענית שעו' צריך לקבל לילה שלפניו וא"כ לשמואל עכ"פ הוה יד דא"א להיות בתענית היום והוה ס"ל לש"ס דזה דומה כמו הרי את מקודשת בלא לי וכי היכי דלשמואל לא בעי לי ה"נ הכא אמאי צריך שיהי' נזיר עובר לפניו ומשני דאפ"ה הכא גרע טפי דמשמע אהא בתעני' למחר אע"פי שא"א להיות מיד משא"כ בקידושי' אין אדם מקדש אשה לחברו כמ"ש השואל במרדכי הנ"ל והנה זה דלא כמסקנא דקידושי' דהתם למסקנא משוה ומדמה קידושי' לאהא כמ"ש לעיל בפי' דברי תוס' דקידושין בישוב ק' הגאון מהר"י פאלאק ז"ל וי"ל דבהכי פליגי הסוגיות דהנה סברת השואל שבמרדכי סוף גטין הנ"ל ע"כ מטעם שכ' הריב"ש לא שביק איניש מצוה דרמי עלי' דידי' ומקדש אשה לאחריני והנה לכאור' י"ל סברא בהיפוך דתשו' מהריא"ן לב דבאם הי' שידוכי' ביניהם לא בעי לי דהוה ידים מוכיחות שלעצמו קדשה ובחי' מהרי"ט פליג על זה דא"כ אמאי דחקה ש"ס להגיה בדשמואל בדאמר לי לוקמא בשהי' שידוכי' ביניהם ועיי' גם תשו' מהרי"ט סי' קל"ח ועיי' מהרשד"ם דמייתי משנה למלך רפ"ג דאישות ואמנם דברי מהרי"ט יש לדחות קצת אי ס"ד דמיירי בשהי' שידוכי' ביניהם ומשו"ה לא בעי ידים מוכיחות שלעצמו קידש א"כ ה"נ לא הוה בעי למימר את מקודשת אלא הרי זה לקידושין ועיי' מ"ש בספר אבני מילואי' סי' כ"ז ס"ק יו"ד ד"ה ונראה וכו' דרצונו דלעולם לא בעי' יד מוכיח למתקדשת כלל דודאי על עצמה נתכוונה ומייתי ראי' דלמנה קבור לא חיישי' וראי' זו יש לדחות דהתם מפני שאינו יודעי' כלל שיש לו שום מנה קבור בעולם אבל אי הי' ידוע לנו שיש לו מנה קבור אלא שאין אנו יודעי' היכן הוא והי' אפשר שיתכוון לו הנותן בוודאי הי' דוחין אותו אלא אותו המנה וה"נ האיכא נשי טובא בעלמא ואין כאן מוכיח למי נתכוון ומשו"ה בעי' יד מוכיח גם למתקדשת אמנם מ"מ י"ל כשהי' כבר שידוכי' ביניהם י"ל לכ"ע לא בעי' יד מוכיח לא למקדש ולא למקודשת וא"כ לא הו"מ לאוקמי במשודכת דא"כ את נמי לא בעי' ואה"נ הש"ס הו"מ להקשות מני' ובי' ממ"נ אי בעי' ידי' מוכיחות לי נמי בעי ואי לא בעי' ידים מוכיחות את נמי לא לבעי' אלא דהו"מ למימר את בעי אבל לי לא בעי משום שאין אדם מקדש אשה לחברו ושביק מצוה דנפשי' וזה לא שייך גבי את משום דאשה לא מיפקדא אפ"ו משו"ה הקשה מנזיר עובר לפניו דאהא בתענית למחר ולא היום הוה דומה כמו מקדש אשה לחברו ושביק מצוה דנפשי' כמ"ש לעיל משו"ה פריך מהך ואחרי ההנחה הנ"ל דמיירי בשלא הי' שידוכי' ביניהם א"כ י"ל סברא בהיפוך דבקידושין י"ב ע"ב פליגי אליבא דרב אי מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי' או בשוקא ורמב"ם פסק דמנגדינן פ"ג מאישות הלכה כ"ב והרא"ש פסק דלא מנגדינן ועיי' ש"ע ורמ"א בא"ע ס"סי כ"ו ונ"ל דהיינו המקדש אשה לעצמו אבל שליח שקדש לחברו אין כאן קריבות וחוצפא ועוד נהי דלא הי' שידוכי' בינו להאשה מ"מ בין המשלח והאשה הי' שידוכי' דהרי המקדש אמר סתם הרי את מקודשת ולא אמר לי ואי נימא שלא קידשה לעצמו ע"כ קידשה לאדם שכבר נודע לה על מי הוא מדבר וא"כ י"ל סוגי' דקידושי' רוצה לתרץ דברי שמואל אי ס"ל מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכי' וא"כ אי לא אמר לי אפי' ידים לא הוה דליכא למימר לא שביק מצוה דרמי עלי' וכו' אדרבא נימא מסתמא לא קדיש בלא שידוכי' וא"כ הוה כמו אין נזיר עובר לפניו דלשמואל אפי' ידים לא הוה כיון דלא קיבל תענית והסברות שקולים כנ"ל משו"ה מגיה דאמר לי וסוגי' דנזיר מיירי אי ס"ל לא מנגדינן א"כ אפי' בלא לי הוה ידים עכ"פ טפי מנזיר ומ"מ לשני הסוגי' ידים מוכיחו' לא הוה ואתאינן לפלוגתת אביי ורבא ולמאי דקיי"ל כרבא דבקידושי' בעי' ידים מוכיחות וליכא:

1166

1167ועוד נ"ל בזמנינו אלו אפי' קיי"ל כהרא"ש וכמ"ש רמ"א ס"סי כ"ו דלא מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכי' מ"מ לפי מנהג מדינותינו וזמנינו אלו הא ממש דבר הנמנע לקדש בשוקא ושלא הי' בין הזוג שום שידוכי' ובלי הכנה רבה כידוע ונהי לקדש ע"י שליח נמי לא שכיחא כלל וכלל אה"נ הענין נראה דלגבי העדים הי' הענין נראה לשחוק והיתול וכן נראה ממ"ש להם זאגט אללע מיט הרי את מקודשת שיאמרו עמו כולם והי' בעיניו כאומר תחינה ובקשה והאחד אמר לו אלו הי' טבעת זהב כבר היתה שלך כך הי' בעיניהם שאינה ראוי להתקדש באופן זה כלל א"כ הי' זה בעיני העדים ספק היתול והו"ל אינו מוכיחו' כלל ואע"ג דליכא ב' עדים על זה שאמר זאגט אללע מיט ועל זה שאמר דוד אם הי' זהב הי' שלך מ"מ כיון שהיו כולם באותו מעמד ולא הכחישו משמע שכולם הודו שכך הי' מעש':

1167

1168ונהי דלא הייתי סומך כלל על זה מה שלא מצינו בראשונים לעשות ידים שאינם מוכיחו' מכח סברת שהי' מחמת היתול ושחוק דא"כ אפי' באומר לי נמי וחלילה לנו לבנות היתירי' על כיוצא באלו אלא שנ"ל בלא"ה העיקור דידים שאינו מוכיחו' לא הוה ידים ולסניף בעלמא אני מוסיף דבכי האי גוני אפי' ידים לא הוה והאמת מורה כן אלא שאין לסמוך על זה רק לצרופי:

1168

1169והאמנם הב"י מייתי בשם תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישו להחמיר בידים שאינם מוכיחו' אלא שכ' שהוא ט"ס ולא בר סמכא מדהעיד ה"ה והריב"ש על הרמב"ן והרשב"א דס"ל בפשיטות דלא הוו ידים ואמנם רמ"א חייש להו והנה הרואה סובר דרמב"ן ורשב"א תרי נינהו וליתא אלא תשו' המיוחסת לרמב"ן שם נדפסה התשובה ממש אות באות בלי שינוי ומגרעת כמו שנדפסה בתשו' רשב"א אשר ממנו יראה כי תרווי' דרשב"א נינהי כידוע דתשובה המיוחסת לרמב"ן רוב דברי' המה דברי רשב"א והנה אחר קצת עיון יובן היטב דאין כאן סתירה וט"ס ואלו ואלו דא"ח אך בחי' רמב"ן ורשב"א פ"ק דקידו' מבואר להדי' דיש להחמיר בקידושין וגירושי':

1169

1170הנה ברשב"א סי' תשע"ד נשאל במי שאמר הריני נותן לך לקידושין וז"ל תשובתו אע"פ שקבלה אותה לשם קידושי' לשמואל דאמר בעי' ידים מוכיחו' אין זו מקודשת ואפי' אמרו עדים לקידושי' נתכונו אינה מקודשת מ"מ בשעת נתינה לא הי' שם ידי' מוכיחו' וכו' וכל שאין כאן ידי' מוכיחו' ה"ז כאלו אין כאן עדים שנתקדשה לו ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושי' בכענין זה לא בעי' ידים מוכיחות וכו' עכ"ל והנה יל"ד מאי האריכות שמא בקידושי"ן בכעני"ן ז"ה והנה המעיין בריב"ש סי' רס"ו יראה כונתו לחלק בין אומר הרי את מקודשת הוה ידים שאינו מוכיחו' ובין אומר הריני נותנו לך בתורת קידושי' דבאומר הרינ"י הרי בתחלת דבורו מיד מרמז ואומר שמשלו נותן לה וכיון שמשלו נותן לה אין לנו לומר שמקדשה לחברו בממון שלומדין ערב דבכי האי גוני בודאי לא שביק איניש נפשי' ומקדש אשה לאחרינא משא"כ בשאומר הרי את וכו' ולא אמר הריני אינו מבואר שהממון שלו דלמא אחרינא יהיב לי' ממון לקדש לו אשה בזה לה הוה ידים אלו דבריו ז"ל למעיין (ולפנינו אי"ה יבואר מזה דלית לי' להריב"ש לסמוך בכאן אחזקה מה שביד אדם הוא שלו) וכל מה שהוצרכתי להאריך לעיל היינו להוציא מדעת השואל שבמרדכי דמשמע דאפי' הרי את בלא הרינ"י נמי אין אדם מקדש אשה לחברו ע"כ הארכתי במ"ש לעיל אבל להריב"ש לא צריכא לכל זה עיי':

1170

1171הנה כי כן י"ל בהרשב"א א' משני פנים או דקאי אהך לישנא הריני נותן לך דמתחלה לא נחית לחלק בין הרי את ובין הרינ"י ושוב כ' וחייש לסברת הריב"ש וכ' שמא בקידושי' בכענין זה וכו' פי' משום דלא שביק מצוה דידי' וכנ"ל או אפי' נימא דפשיטא לי' נמי כהריב"ש אע"ג דבלשון השואל התם מספקא לי' מדלא אמר לי מ"מ הרשב"א אפשר פשיטא לי' הרינ"י הוה כמו לי וכהריב"ש ומ"מ הי' מתיר בתחלה מטעם דלא אמר את והוה ס"ל במתקדשת נמי בעי' ידים מוכיחות ובשלמא בעובדא דהריב"ש דאמר בתורת קידושי' משמע להדי' שהנתינ' הלז תהי' הקידושין ומשמע נמי לה לעצמה אבל בתשו' רשב"א דאמר הריני נותנו לך לקידושין אפשר לצורך קידושין קאמר שתהי' היא שליח לחברתה ושוב נסתפק הרשב"א דלמא בכענין זה לא בעי' ידים מוכיחו' להמתקדשת וכמ"ש כבר לעיל יהי' איך שיהי' לע"ד אין כאן שום מחלוקו' וכל הפוסקי' הראשונים שוים דאין אשה מתקדשת בהרי את מקודשת בלא לי וכ"כ להלכה ולמעשה בחידושי מהרי"ט דקידושי' ועיי' תשובתם סי' קל"ח והב"ח וכל האחרוני' שאחריו דחיישי' להחמיר כולם נמשכו אחרי דברי השואל שבמרדכי הנ"ל ואחרי תשו' רשב"א הנ"ל וכבר בארנו תל"ית דלע"ד אין כאן בית מיחוש בשגם בד"מ כ' שאין להחמיר ומשמע מלשון חלקת מחוקק סקי"ב שט"ס נפל בהג"ה ש"ע ע"ש ע"כ נראה כנ"ל:

1171

1172ואחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' הרב"י סי' ד' שאחר שכ' דתשו' רמב"ן ורשב"א הנ"ל לאו דסמכא היא מטעם שכ' בספרו ב"י חזר וכתב ואפשר דשאני אותה תשובה שאמר הרינ"י וכיון שאמר הריני הוה ידים מוכיחו' וכדברי הריב"ש שאכתוב בסמוך וכו' גם הרב רבנו נסי' דחה דברי בעל אותה סברא (יש אומרים דבקידושי' חיישי') והעלה דאי לא אמר לי לא הוה ידי' כלל וכו' עכ"ל תשו' הרב"י לענינינו וברכתי שכונתי לדעת הגדול ז"ל ואמרתי שישו בני מעי ואמנם מצאתי בחי' רמב"ן ורשב"א ריש קידושין דמחמרי' בקידושי' וגטין וכרמ"א:

1172

1173ומ"מ כיון שהרב בית שמואל סקי"ד אע"פי שדעתו נוטה להקל מ"מ בעי לצרף עכ"פ עוד קולא אחרת כל שהוא ושלא לסמוך להדי' אקולא דידי' שאין מוכיחו' ע"ש ונחזי אנן הנה המקדש אומר שהטבעת לא הי' שלו אלא חטפו מנערה א' והיא גם היא אמרה כן שחטפו מידה ע"מ להחזיר וכבר החזיר כמבואר בגבי' עדות ומריש הוה אמינא להאריך בפרט זה אך יען כ' לי מעלתו שהגאון בס' בגדי כהונה נ"י מבי' בזה איזה תשובות מרבותי' נוחי נפש ואותו ספר אינו נמצא בגבולי ע"כ ברחתי מזה וסמכתי ההיתר על ידי' שאינם מוכיחו' ומ"מ לסנופי מילתא נחזי מה דקמן הנה מה שאומר שאינו שלו עומד נגדנו חזקה מה שביד אדם הוא שלו ועוד אין אדם משים עצמו גזלן וחטפן ועוד אולי משום חומרא דא"א נימא סתם גזל יאוש בעלי' ועיי' ב"ש רס"י כ"ח:

1173

1174הנה מתחלה אומר לפע"ד כיון שהי' החטיפה לפי דבריהם בח"המ בזמן שמחה אין כאן עון אשר חטא כמ"ש תוס' בסוכה מ"ה ע"א ד"ה מיד וכו' ואמנם פשיט דלגזול ע"מ שלא להחזיר החפץ כיון שאיננו דבר מאכל אלא חפץ אסור אפי' בימי שמחה דודאי הוה כעשה שלא כהוגן ע"פי טובי העיר כמ"ש בתשו' רבנו טובי' שבתשו' מהר"י מינץ ס"סי י"ז ומייתי לי' רמ"א בא"ח ס"סי תרצ"ו וכיון דבחטיפה ע"מ להחזיר ליכא איסורא ובע"מ לגזול איכא איסורא א"כ הי' נאמן שחטף שלא ע"מ לגזול וליכא חשש יאוש כלל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין:

1174

1175ורק לומר חזקה מה שביד אדם הוא שלו הנה בארתי בקונטרס חזקות שלי בתכלית האריכות כי לא מצאתי מן התורה אלא ב' מיני חזקות א' חזקת מנהג כאשה שבנה מורכב על כתפה ונהגה בו מנהג אם לבן ונסקלין זע"ז כמבואר פ' עשרה יוחסין [וכמבואר לעיל סי' ע"ו ד"ה א' באריכות]:

1175

1176חזקה שני' גרועה מן הראשונה דראינו וידענו בדבר א' שהי' כך וכך אמרינן לעולם נשאר כך בחזקתו עד שיודע לנו שנשתנה וילפי' פ"ק דחולין מויצא הכהן ונ"ל מזה הענין הוא חזקת מרא קמא בממון כיון שידעי' בודאי שמטלטל זה הי' של פלוני שעה א' שוב אינו יוצא מחזקתו אך חזקת מה שביד אדם הוא שלו לא ידעתי לה מקום ושום סברא אדרבא בב"ק קאמר הש"ס דהמוציא מחברו עליו הראי' סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי' אסיא מבואר שאיננו חזקה שהוא שלו אלא אין שום אדם יכול להוציאו מידו אלא בראי' ברורה ואפי' רוב מנגדי' איננו ראי' מספקת להוציא מידו דאולי שלו הוא ועוד אפי' המחזיק טוען שמא ומסופק אם הוא שלו מ"מ צריך אידך להביא ראי' מספקת דמאי חזית להוציא מידי וליתן לזה והכלל לע"ד חזקת ממון איננו חזקה כלל רק ספיקו עצום כל כך עד שאין אדם יכול להוציא ממנו בלי ראי' ברורה ושוב מצאתי שדרך בזה בספר קונטרס הספיקות שבסוף ס' קצות החשן ח"א ע"ש אות ה':

1176

1177ויעיי' בכתובות ע"ה ע"ב תוס' ד"ה מי ששנה וכו' ומ"ש מהרש"ל שם ולפע"ד מ"ש תוס' בסוגי' דפ"פ דמוציאי' ממון בס"ס אין כונתם כשיש לנו ס"ס נוציא ממון מזה ז"א דאפי' ע"י רוב אין מוציאי' וס"ס לא ברי לנו דעדיף כרוב אך הסברא הוא נהי כשהמוחזק טוען שמא מ"מ עדיין א"א להוציאו מידו אבל בשחזקתו גרוע' כל כך שהוא עצמו מסופק בשני שמא אם הוא שלו א"כ אין לו להניח ברי של חברו ולתפוס ממון בספק עצום של עצמו אך בסוגי' דמומין נהי דלדידן איכא ס"ס מ"מ הוא טוען ברי שלא ראה ונתפייס ורק מסופק אי נסתפחה שדהו או לא ובספק א' אינו צריך להוציא שלו מתחת ידו:

1177

1178בהא סלקינן דחזקת ממון איננו חזקה כלל רק שא"א להוציאו מידו ואע"ג דמי שאמר על מה שת"י שאינו שלו אינו נאמן להפסיד בעלי חובו' היינו משום דכל מה שלו הוא משועבד לבע"ח וכל היכי דאיתנהו להני נכסי' ברשות שיעבוד בעלי חובו' קיימא וא"כ הבא להוציא משעבודם עליו הראי' והוא אינו נאמן בעדותו להפסיד שמא שלהם אבל זולת זה אי הי' טוען זה איננו שלי אינו אומר נגד החזקה כלל ומשו"ה אמרו חז"ל שאין להתיר עגונה על סי' כליו דחיישי' לשאל' ועמדו האחרונים דנימא חזקה מה שביד אדם הוא שלו ולק"מ כי אין כאן חזקה כלל ומהאי טעמא כ' הריב"ש הנ"ל בתשובה סי' רס"ו באומר הרינ"י ה"ל ידים מוכיחו' דהרי משלו נותן לה אבל באומר הרי את מקודשת אין כאן ידים וקשה לימא מה שביד אדם הוא שלו אע"כ זה אינו חזקה כלל:

1178

1179והשתא כיון שכך הוא והטבעת הזה שאינו בידו אין ידוע לנו למי הוא ומכ"ש אם ידוע שהי' פ"א של הבתולה בילא א"כ איכא נמי חזקת מרא קמא המסייעא למה לא יהי' הבע"ד נאמן לומר של פלוני הוא ושאול הוא בידי או בחטיפה הרגילה שהוא כמו שאול וכיון שאין עומד לנגדנו שום סברא המתנגדת יהי' נאמן לברר דבר שהוא לנו ספק ואין אדם חוטא ולא לו וידעתי כי אלו הייתי רוצה לסמוך על זה הייתי צריך להאריך ולברר עוד ובפרט בסוגי' דקידושי' ס"ג ע"ב וב"ב קל"ד ע"ב תוס' ד"ה הואיל ובחי' רמב"ן אלא שאין דעתי להאריך בזה מטעם שכתבתי לעיל ולדעתי בזה די ביאור לאפוקי ידי בית שמואל הנ"ל לצרף עוד קולא להנ"ל ומכל זה הי' נ"ל בתחלת הרעיון דאתתא דא שרי' לעלמא בלא גט:

1179

1180אך היות כי ככל הדברים האלה וכל החזיון הזה כבר עלה על רעיוני משעה ראשונה ומשמים עכבוני בכתיבת תשובה זו יותר מערך עשר שבועו' וכתבתי מעט שוב הקיפוני טרדין ונתעכב יום וימים ועשרה ימים וכן כמה פעמים עד שאמרתי הלא דבר הוא דלא מסתייעא מילתא ע"כ קבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך בענין זה עלי דידי וכאלו לא נאמרו הדברי' הנ"ל מפי כלל ואינני מונע דברי תורה ואני שולח למעלתכם יראו ויעיין ודרוש וקבל שכר אבל למעשה יעשו הם לפי הכרעתם או מטעמא דידי או משארי טעמא אך לא יסמכו עלי כלל ואפי' שיבא מכשורי לא בעינא ובזה אחתום בברכה. פ"ב יום ד' י"ד תמוז תקע"ט לפ"ק.

1180

1181משה"ק סופר מפפד"מ:

1181

1182העתק ממכתב השאלה שנכתב להמאורות הגדולים בי דינא רבא דק"ק פיורדא יע"א:

1182

1183שלום להרב המובהק מופלא ומופלג כבוד מה"ו וואלף נ"י עם בי דינא רבא דשם:

1183

1184הנני זכורני ימים כבירים בשומעי מהרבה תלמידי' אשר ישבו בבית מדרשו הנ"ל בצל התורה ובצל החכמה ובטובו הטיף מלתו אליהם והסביר להם בפנים יפות סברות ישרות בהלכה ותוספת והנה עתה נתהווה בסביבותי מעשה זר בענין קידושין והיא שאלה גדולה ועמוקה כי יש סברות לאיסור ולהיתר כמו שיראה מעכ"ת נ"י מתוך העתק ג"ע שאכתוב לו בזה ואמרתי אל מי מקדושי' אפנה אם לא אל פר"מ מרוב חריפתו ובקיאתו אולי ימצא היתר לנערה העלובה הזאת כי כבר אמרו כח דהיתרא עדיף והאיש המקדש איש בליעל ודובר שקרי' הוא אמר שהוא עשיר ונמצא עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא שאפי' צורה דשמעתתא לא ידע ועתה הלך לפרח ממדינה זו ולא ידענא מקום תחנותו אפשר שהלך למקום מולדתו למדינת פולין והנה הנערה שרה הנ"ל דמעתה על לחי' ובוכה מאין הפוגות ומבקשה ומחננה אולי ימצא תרופה למכתה שלא תשב עגונה כל ימי' כי העלמה נערה מאוד היא כמו בת עשרי' שנה ואם תשב עד שילבין ראשה יש לחוש לכמה חששות ותקלות ע"כ באתי גם אני בבקשה מפר"מ נ"י שאל יחר אפו על שאטריחו בכתבי ובשאלה גדולה כזאת אבל גם לפני' היתה זאת בישראל שדבר הקשה נשאל לגדולים והם טרחו ויגעו למצוא היתר לתקנות עגונות ודבר זה דומה לדיני נפשות כמבואר בתשו' מ"ב סי' נ"א ובתשוב' רש"ל סי' ל"ג ובאה"ע סי' מ"ב וכבר כתבה התורה ושפטו העדה והצילו העדה וע"כ אמרתי שמעלתו הרב עם ב"ד הגדול והרם שמה אתו אולי ימצא היתר לנערה הנ"ל שתהי' מותרת לעלמא:

1184

1185העתק גביית עדות:

1185

1186במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הבחור איצק בן מנחם ואיימנו עליו באם לא יגיד ונשא עונו ואחר האיום והגיזום אמר בזה הלשון דען צווייטען טאג שבועות זאס איך אין מיינעס אונקלס הויס (איצק הנ"ל הוא בן אחי אם הכלה) דא זאגטע ר' נחום בן מהו' ארי' צו סענדר בן חיים: איזט דיזער רינג וועלכען שרה אן האט ניכט איין היפשער רינג ? אונד זאגטע צו שרה זיא זאלל דען רינג אן סענדר צייגען, אלס סענדר דען רינג געזעהען האטטע דא נאהם ר' נחום דען רינג אונד גאב איהן דער שרה אין איהרען פינגער, זאגטע אבער ניכטס דאבייא:

1186

1187וגם אתא לקדמנא כ' סענדר בן ר' חיים מפה ואיימנו עליו בעונש הנ"ל ואמר בזה"ל ערב שבועות קאם ר' נחום בן מו"ה ארי' הנ"ל צו מיר אונד זאגטע איך בין הייטע פטור געווארדען דרייא לויידאר, איך דענקע איך ווערדע זיא ווידער בעקאממען, איך האבע נעמליך איין רינג גע קויפט פיר שרה, י"ט קאמעט בייא יוזל אים הויזע דען זאללט איהר דאבייא זיין אלס עד וויא איך דען רינג דער שרה געבען ווערדע. דען צווייטען טאג שבועות נאך מנחה בין איך געקאממען אים הויזע דעם היזיגען ב"ב כה' יוזל בן כה' מאיר הלוי דא זאגטע ר' נחום הנ"ל זיא זאלל דען גאלדענען רינג וועלכען זיא אן האט אויסציהען, זיא גאב דען רינג לר' נחום הנ"ל צו דא האט ר' נחום דער שרה דען רינג אנגעטאהן, אונד זאגטע צו מיר דא זייט איהר עדות, עס וואר נאך געגענווארטיג הבחור איצק בן מנחם עם אחות הכלה ווייטער האבע איך ניכטס געהערט. דינסטאג יו"ד סיון צו אבענד וואר איך אין ר' יוזל הנ"ל זיין הויס דא וואר נאך דאבייא כה' הירש בן כה' יחיאל מפה איך זאס ווייט דאפאן, דא זאגטע ר' נחום דא טהוע איך איהר דען רינג אן אונד בין זיא מקדש פאר עדות, דאס ער איהר דען רינג אנ געטהאן האט קאנטע איך ניכט זעהען ווייל איך צו ווייט דאפאן זאס:

1187

1188גם אתא לקדמנא כה' הירש בן כה' יחיאל מפה ואיימנו עליו בעונש הנ"ל ואמר בזה"ל דינסטאג ריעף איך ר' נחום הנ"ל אין דען הויס דעס ר' יוזל, דא זעצטע זיך ר' נחום בייא זיינר כלה שרה בת כה' יוזל (דיזע שרה איזט פארהער מיט ר' נחום איינע כלה געווארדען) דא זאגטע ר' נחום צו מיר ר' הירש זיא זינד עדות דאס איך מיינע כלה מיט דיזעם רינג מקדש בין, זא האבע איך געזעהען וויא ר' נחום זיינע כלה שרה דען רינג אנגעטאהן האט:

1188

1189וגם אתא לקדמנא הכלה שרה ואמרה שהעדות אמת יעדאך ווערע דיזער רינג איהר אייגענטהום, אינדעם איהר ר' נחום דיזען רינג שאהן ערב שבועות געגעבען האט אונד געזאגט היער שענקע איך דיר דען רינג צור ערסטען מתנה ווייל איך דיר נאך קיינע מתנה געגעבען האבע, איך האבע אויך ניכט געוואוסט דאס איך דורך דיזע ווארטע דיא ר' נחום געזאגט האט, איינע עהע פרויא ווערדע:

1189

1190ובאמת אמר ר' נחום שהטבעת שוה 3 לויידאר ער איזט באבנים טובות בעזעצט נמצא שאינו שוה כי אם 2 או 3 טהאלער ע"כ אין מהצורך לבאר לפניהם פרטי הדברים הנוגעים בגוף העדות והיוצאי' מתוך ג"ע הנ"ל וגם לענין הטבעת עצמו כי גלוי לפניו ולפני הב"ד מקום שרשי הדינים ושערי תורה הנוגעי' בדברי' הללו לא ננעלו מהם. נעשה יום ה' כ"ג סיון תקפ"א לפ"ק. אוהבו המצפה לתשובתו הרמתה. - ובד"ץ הרבנים דק"ק פיורדא האריכו בפלפולא מה שהעלו הם בזה וחתמו שמם הק' אברהם ליפמאן גערויאן. - הק' אברהם וואלף ב"ה ליפמן ה"ב זצל"ה. - הק' יודא ליב האלברשטאט:

1190

1191שלומים אלומים מגבהי מרומים לחכם מחוכמים תם ומתמם עם תמימים חכו ממתקים ואמרותיו נעימים ה"ה הרב המופלג המאה"ג החרוץ בעל פיפיות לו מלתעות כפירים ושיני אריות ידיד נפש כל חי כבוד מה"ו וואלף האמבורג נ"י לו שם בשלשה גבורים אביר אדירים מנהלי עם ה' במעונות אריות והררי נמרים מותב בי' דינא רבא דק"ק פיורדא יע"א:

1191

1192בהתגוררי פה שוקי בראי לשאוף אויר טוב הגיעוני נועם מכ"ק ואני איני כדאי ששלחו אלי אך תורה היא ואענה חלקי כאשר יורני משמים ואם כי אין אתי רוב ספרי הראשונים מ"מ לא אמנע מלהשיב כיד ה' הטובה והלא כל ספרן של צדיקים פתוחים לפני הוד מעלתם המה יביטו יראו ובשגם כי כבר כל יקר ראתה עיניהם ולא באו אלא לתהות על קנקן ריקם ימלא ה' משאלותינו ויראינו נפלאות מתורתו:

1192

1193תחלה נעיי' בדברי הרב השואל וההוא אמר וז"ל הוא אמר שהוא עשיר ונמצא עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא אפילו צורתא דשמעתתא אינו יודע עכ"ל הנה לכאורה נראה לפמ"ש תוס' וקיי"ל הכי בח"מ סימן ר"ז דכמה ענינים איכא דאזלינן בתר דברים שבלב וגילוי דעתא בעלמא סגי ולכאורה נ"ל דקידושי אשה א' מהם כדמשמע מלישנא דמתני' קידושין ס"ב ע"א המקדש את אשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' עשירה והרי היא עני' ה"ז מקודשת שלא הטעתו משמע דוקא שלא אמרה וגלתה דעת בשום פעם לומר שהיא כהנית או עשירה רק הוא סבור מעצמו כן והיא לא הטעתו הרי היא מקודשת הא הטעתו אפי' לא אמרה כן בשעת קידושין ע"מ שהיא כך מ"מ אינה מקודשת דגילוי דעת בזה מהני אלא לכאורה ממתני' קידושין מ"ח ע"ב ומ"ט ע"ב ע"מ שאני עשיר וכו' ע"מ שאני כהן וכו' יש לדייק איפכא דוקא שאמר ע"מ בשעת קידושין אבל גילוי דעת לא מהני דהוה דברים שבלב וכן משמע קצת סוגי' דאתמר עלה שם נו"ן ע"א וא"כ סתרי דיוקא דמתנית' ומריש הוה אמינא לחלק בין האיש המקדש לאשה המתקדשת דאתתא בכל דהוא ניחא לה ודשומשי גברא וכו' כדביבמות סוף האשה שלום וב"ק ק"י ע"ב גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין והה"נ הכא באיש המקדש אשה בחזקת שהוא עשיר ולא אמר ע"מ בשעת קידושין אין כאן גילוי דעת שלא תתרצה להתקדש לעני כי אתתא בכל דהוא ניחא לה ומשו"ה תנן בהך מתניתא דתנן תנאי דגברא ע"מ שאני עשיר הא לא אמר ע"מ לא איכפת לן אם הוא עני משא"כ באידך מתניתא דמיירי בדאתתא שהיא עשירה והרי היא עני' התם אין איש מקדש אלא אשה הראוי' לו והתם אי הטעתו סגי בגילוי דעת בעלמא ואינה מקודשת משו"ה תנן סבור הייתי וכו' ומיושבי' סתירת המשניות.

1193

1194אך הרמב"ם ספ"ח מאשות שכ' המקדש ואמר סבור הייתי שהיא כהנית וכו' וכן היא שאמר סבור הייתי שהוא כהן וכו' מפני שלא הטעה אותה ועה"ה שכ' שזה פשוט שהוא והיא שוים בזה ע"ש ולפ"ד כל עצמו לא בא הרמב"ם אלא להורות לאפוקי מהנ"ל אלא בין איש ובין אשה שוים דוקא שלא הטעו זא"ז הא הטעו אע"ג דלא אמרו דבר בשעת קידושין מ"מ אזלי' בתר אומדנא וצ"ל לפ"ז מתני' דקתני ע"מ שאני כהן הוא הדין באינו אומר ע"מ כל שגילו דעתם מקודם לכן ונמצא בהיפוך אינה מקודשת והא דנקיט ע"מ שאני כהן משום סיפי' דמתני' אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת וזה דוקא באומר ע"מ בשעת קידושין אבל אי ליכא רק גילוי דעת אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב וכדמשני ש"ס שם נו"ן ע"א וברש"י שם ד"ה כיון דאתני' וכו'. דוקא כי אתני בהדי' לא אתי' דברים שבלב ומבטל מה שהתנה בפירוש אבל אי הוה דברים שבלב דברים היתה נאמנת לומר בלבי הי' להתקדש לו וה"ה נימא למסקנא אפי' אי דברים שבלב אינם דברים עד דאיכא גילוי דעת לגלות על מחשבות לבה מ"מ נאמנת לומר בלבי הי' להתקדש לו ומשו"ה הוצרך למינקט במתני' ע"מ דלא תועיל אמירתה בלבי הי' להתקדש לו ותדע לך שכן הוא דאלת"ה אלא ע"מ דוקא אבל גילוי דעת לא מהני דאין סברא לומר משום סיפא נקיט לי' א"כ התם בדף נו"ן דדחיק לאשכוחי סייעתא דדברים שבלב אינם דברים ואמאי לא מייתי מדיוקא דרישא דמתני' טעמא דאמר ע"מ הא לא אמר אע"ג שבלבה הי' הואיל והוא עשיר או כהן הוה קידושי' ש"מ דברים שבלב אינם דברים אע"כ לא הו"מ לסיוע' סיעתא מהא דהו"מ למימר ה"ה לא אמר ע"מ אלא סבור הייתי שהוא כהן נמי מהני לבטל הקידושי' אלא איידי דנקיט סיפא אפי' אמרה בלבי וכו' וכנ"ל וכיון שכן נראה לכאורה דדיוקא דאידך מתניתן דוקא שלא הטעתו הא הטעתו בגילוי דעת בעלמא אינה מקודשת וה"ה אם הוא הטעה אותה וכאשר הוכחתי מרמב"ם ספ"ח דהלכות אישות:

1194

1195האמנם צ"ע קצת בלשון תוס' כתוב' ק"ט ע"א ד"ה תשב וכו' ה"מ דקדשו מיד תוך התנאי אבל התנו עתה וקדשו לאח"ז וכו' הנה מ"ש תוס' התנו בודאי לאו בדוקא נקטו תנאי ממש לכל הלכותיו דא"כ כיון שפשט לו הרגל בטלו קידושיו לגמרי ואמאי תשב עד שתתלבן ראשה ומכ"ש דמסיק דמיירי שהיא פסקה על עצמה אע"כ לאו בדוקא נקטו לשון תנאי אבל אי ס"ד דאפי' גילוי דעת מהני א"כ אכתי יתבטלו הקידושין לגמרי דאדעתא דהכי לא קידשה אלא דבלאה"נ תיקשי אפי' נימא דלא מהני גילוי דעת שהוא עשיר וכהן וכדומה מ"מ בודאי בענין הפסיקא מה יתננו זה לזו בשעת קידושי' אם מעט ואם הרבה לזה מהני גילוי דעת ולא בעי תנאי כמבואר בתוספתא דמייתי רי"ף פ"ק דקידושין ומביא בש"ע א"ע סי' כ"ט סעי' ח' ועיי' חלקת מחוקק סקי"ז וא"כ ק' אהתוספתא הנ"ל אע"כ צ"ל דפסיקתא דר"ג איננו אשעת קידושין אלא אשעת נישואי' להכניס לבתו בשעת נישואי' ואם לאו יכול לעגנה אבל לא אשעת קידושין משא"כ אי פסקו לתת בשעת קידושין אזלי' בתר אומדנא ונתבטלה הקידושין כך צ"ל וה"נ בעשיר וכהן שיתבטלו הקידושין ע"י אומדנא דמוכח וגילוי דעת לכאורה:

1195

1196וא"כ לכאורה בנידון שלפנינו לפי ראות עיני המורי' יובנו הדברים מסתמא לא תתרצה האשה להתארס עם איש מארץ רחוקה אי לאו שהטעה אותה שהוא עשיר ולמדן וכמו שגילו דעתו וכיון שהטעתה בטלו הקידושין האמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולכשיבוא לידינו נתחכם בענין זה (כי בתשב"ץ ח"א רס"י ק"ל מצאתי בהדיא נגד זה ע"כ צ"ע) גם כי בנידון שלפנינו אין אנו צריכי' לכל זה דאפי' לו יהי' שהתנה בפירוש ע"מ שאני עשיר ולמדן מי הגיד לו לזה השואל שאיננו עשיר ולמדן באמת וגדולה מזו בקידושין ס' ע"ב דקידושי ספק לעולם הוה ובש"ע סי' ל"ח סי"ד יע"ש וא"כ ה"נ לעולם קידושי ספק הויין דיש מתרושש והון רב ומאן לימא שאינינו מוחזק לעשיר בעירו עד שמכבדי' אותו מפני עשרו וכן לענין למדנתו ע"כ אין להקיל מטעם זה כלל לע"ד:

1196

1197שוב כ' השואל שאמר שהי' הטבעת שוה ג' לוידאהר ונמצא שאיננו שוה כי אם ג' ר"ט הנה בודאי אלו הי' פיסוק ביניהם שיקדש אותה בשיווי ג' לוידאהר ונמצא שאיננו שוה כ"כ אינה מקודשת ואפשר אפי' גילוי דעת בעלמא נמי מהני וכמ"ש לעיל אך הכא לא הוזכר כלל שאמר מעולם שהי' שום גילוי דעת של שום פיסוק ביניהם או שאמר בשום פעם שהטבעת שוה כך וכך אלא שאמר איך בין הייטע פטור געווארדען ג' לוידאהר פי' שהוציא היום סך זה וקנה טבעת ואפשר שבאמת איננו שוה כל כך רק הוא נתן בעדו סך מסויים אעפ"י שאיננו שוה כדי לתת דורן לכלה שלו ולדידי' הוה שוה או שהמוכר הטעה גם אותו ומעולם לא אמר שהוא שוה כך וכך וה"ל כאלו קדשה סתם בטבעת שיש בו אבן לרוב הפוסקי' מקודשת דהרי למסקנת תוס' קידושין ט' ע"א ד"ה והלכתא וכו' ס"ל דלאו דוקא שיראי ה"ה כל מילי לא צריכא שומא ולרמב"ם נמי דס"ל דוקא שיראי דאשה מחמדתן נ"ל לאו דוקא בגדים אלא ה"ה נזמי' וטבעות וכל מיני תכשיטי אשה אפי' יש בהן אבן היא מחמדתן ובהכי מתישבה ק' תוס' שם מהוסיף לה נופך משלו ולשיטת ר"ת נמי דס"ל שיראי לאפוקי אבן טוב האיכא הרא"ש דס"ל ר"ת נמי לא אמרה אלא בחמשין ושוה חמשין אבל בכל דהוא דהיינו בסתמא מקודשת ונהי להר"ן וסיעתו אליבא דר"ת אינה מקודשת מי יקל ראש נגד כל הני פוסקים להתיר איסור חמור כזה:

1197

1198גם מטעם לשון המקדש לא מצאתי שום קולא דמה שאמר ביום יו"ד סיון בזה הלשון ר' הרש זיא זינד עדות וויא איך מיין כלה מיט דען רינג מקדש בין הרי ידים מוכיחו' שלעצמו קידשה דאין לומר שאחר עשאו שליח לקדשה לו והוא נתרצה שהמשודכת שלו תינשא לאחר לא הוה אומר מיין כלה אחר שכבר ניתקו חבלי השידוכי' ומדאמר מיין כלה ש"מ שלעצמו אמר שיקדש זאת שהיא משודכת שלו וכיון שאמר כן להעד בפני' ומיד אח"כ נתן לה הטבעת זו מ"מ דברים אלו שדיבר עמה ועם העדים ה"ל עסוקי' באותו ענין ולאלתר נתן לה הטבעת בשתיקה והרי זו מקודשת ויעיי' סי' כ"ז ובב"ש סק"ו שם ותל"מ:

1198

1199ונבוא לעיין בלשון העדים הנה בדברי איצק בן מנחם לא אטפל כלל כיון שהוא קרוב לשרה שני בשני וכבר הוסכם מכל הפוסקים דאפילו קרובי האם פסולי' מן התורה ע"כ דבריו אינם מעלי' ואינם מורידי' ואם נאמר עכ"פ כיון שנצטרף עם הכשירו' פסול כל העדות עיי' סי' מ"ב ב"ש סק"ח מ"מ הכא ביום יו"ד סיון שאז הי' עיקור חשש קידושי' לא הי' איצק שם וא"נ הי' שם הרי כ' הרא"ש ספ"ק דמכות דאם מייחד עדיו אזי אין הכשרי' נפסלי' ע"י הפסולי' והכא הרי קאמר בזה הלשון ר' הרש זיא זינד עדות הרי יחד לו את ר' הרש וקראו בשמו ר' הרש אע"ג דאמר זיא זינד עדות בלשון רבי' דבר ידוע הוא כי הגות הוא בלשון אשכנז לומר ליחיד נוכחי כמדבר לרבים נסתרים זיא ובאמת בסדר הגט כ' לאמור בלשון יחיד נוכח זייא איין עד דבאותו זמן עדיין לא הי' רגילי' לדבר כל כך בלשון כבוד כמו אנשי שחץ שבזמנינו שאומרי' ליחיד זיא כמו לרבים נסתרים ומכ"ש שזה המקדש הוא מאנשי פולוניא שרגילי' לומר לרבים עטץ והוא לא אמר כן וגם הזכיר שמו ה"ל מייחד עדיו ואין קורבתו של איצק פוסל עדות השאר:

1199

1200ועל דברת העד סענדער משני פעמים א' מיום ב' דשבועות וא' מה שראה ושמע ביום יו"ד סיון והיום ביום ב' דשבועות אמר ר' נחום להמשודכת בפני העד הנ"ל שתסיר הטבעת מאצבעה ונתנה אותו לר' נחום ונתן ר' נחום הטבעת באצבעה ואמר לר' סענדר דא זייט איהר עדות ותל"מ וכבר בערב שבועות אמר ר' נחום לר' סענדר י"ט תבוא לבית ר' יוזל ותהי' שם לעד כשאתן הטבעת לשרה והנה קימו דבריהם ביט"ב דשבועות ואין כאן שום רמז ורמיזה לקידושי':

1200

1201והנה בנותן סתם ואינו מזכיר שום דבר ואינם עסוקי' באותו ענין כ' ה"ה פ"ג מאישות הל' ה' ד"ה הי' וכו' לשון תשו' רשב"א שאפי' חזר ואמר הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ולחזור וליתנו לה ושפט מזה מהרי"ט בתשו' חא"ע סי' מ"ג ד"ה מיהו צריך לתת לב וכו' דמזה מוכח דסתם נתינה הוה מתנה ולא פקדון דאל"ה לא הי' צריך ליטול ממנה אלא הי' מקדשה בפקדון ע"ש והמשנה למלך שם ד"ה והיכא דלא הי' וכו' השיג ע"ז מדברי רשב"א עצמו שבר"ן כתוב' פ' אחרון כל המפרנס סתם לאו בתורת מתנה הוא נותן אלא בתורת הלואה והביא ראי' מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין לו ולא אמרינן דלשם מתנה עביד וה"נ דכוותי' והנה כן הוא בר"ן כתוב' דפוס זו"ב קכ"ט ע"א ורמ"א בח"מ ס"סי רמ"ז ור"סי רס"ד ס"ד בהג"ה בסופה ויש לחלק בין שדה עשוי' ליטע ואפי' אינה עשוי' ליטע עשוי' לעבודת קרקע ועי' סי' שע"ה וה"נ בזן חברו כל אדם צריך למזונות ואפי' אינו צריך לאותן המזונו' מ"מ צריך הוא לזון ועיי' סי' שמ"א סעי' ד' וסמ"ע סק"י שם משא"כ בשנותן לו מלתא אחריתי כגן שיראי' ובילתה אותם ואינם ואין כל אדם ראוי' וצריך לאותן תכשיטין א"כ י"ל כרשב"א והנה במהרי"ט שם סי' מ"ג ד"ה וראיתי וכו' מייתי מהר"ש יפה דברי רבנו ירוחם בשם רשב"א על שנתן תכשיטין סתם ושוב טוען כי בתורת קידושין נתנו והשיג כל שלא פירש בפירוש לשם קידושין מאין היא יודעת שמא לשם מתנה ולפיכך מי שנותן בחיק האשה כסף או תכשיטין ולא פירש לשם קידושין אין אלו קידושין אלא מתנה ואחר האריכות כ' וז"ל א"נ דוקא במשודכת שדרך המשודך ליתן לה עכ"ל ומהרי"ט פליג וס"ל לעולם הוה סתמא לשם מתנה ע"ש היטב והנה דברי רשב"א דמייתי ה"ה הנ"ל יבוארו לקמן בדברינו בעזה"י אך עכ"פ נקטי' מהכא בנותן סתם לית דין ולית דיין שיהיו לקידושין אלא אי לפקדון או למתנה ולמשודכת לכ"ע אליבא דרשב"א דהוה מתנת סבלונות וכל זה בסתם מכ"ש הכא בנידון שלפנינו שבעי"ט כשהזמין העד אמר דא זאללט איהר דאבייא זיין אלס עד וויא איך דען רינג דער שרה געבן ווערדע ולשון געבן איננו לשון פקדון אלא לשון מתנה והוא דהזמין העד משום דמוהר הדרי כשיבטלו השידוכי' או אחר מיתה וגירושין באתרא דנהגי דהדרי ומשו"ה הוה סגי לי' בע"א דלא נחשדה לשבע שקר נגד העד משא"כ אלו הי' רוצה לקדשה הי' מזמין ב' עדים אע"כ למתנת סבלונו' יהבי' לי' ניהלה אז ולא לקידושי' כלל:

1201

1202מה תאמר אכתי ניחוש לסבלונות גופי' הנה בחששא דסבלונות פליגי הרי"ף וסיעתי' ורש"י וסיעתי' להרי"ף החששא שמא כבר קידשה מקודם לכן וכ' שם ב"ש סי' מ"ה סק"א דאם הוא טוען דקידש אותה בסבלונות הרי קמן דלא קידשה קודם לכן וה"נ הרי אח"כ ביום יו"ד סיון אמר שרוצה לקדשה בפניהם כאשר יבואר לקמן א"כ הרי העיד על עצמו שלא קידשה כבר קודם לכן וחששא של רש"י שקידשה בסבלונו' עצמן וכ' שם ב"ש בעד א' לא חיישי' לתרי חומרות לדרש"י ולדסמ"ג ע"ש ועוד שהי' בי"ט ואין מקדשין בי"ט אבל מתנה נותני' בי"ט כמבואר במתניתין ספ"ק דביצה וגדולה מזה במהרי"ק שרש קע"א הובא ברמ"א וב"ש סי' מ"ה סקט"ז בשולח סבלונות בשבת אין חוששי' לקידושי' משום דאסור לקדש בשבת ואע"ג דגם הסבלונות בשבת איכא איסורא כמ"ש מג"א סי' ש"ו סקט"ו בסופו מ"מ לא משמע לאינשי איסורא בכך משא"כ לקדש בשבת מפורסם איסורו כך צ"ל לדעת מהרי"ק א"כ כ"ש י"ט דמתנה מותר וקידושי' אסור דלא ניחוש לסבלונות ותו ע"פי מ"ש רמ"א שם סעי' ב' באתרא דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם יש עוד היתר לזה אין חוששין לקידושין וכ' ב"ש סקכ"א דאין חוששי' לחומרת רש"י ועוד הא נוהגי' לקדשי' תחת החופה ועוד יש כאן צד היתר של ר"ן אליבא דר"ת הנ"ל דביש אבן בטבעת אינה מקודשת א"כ מכל הנ"ל אין לחוש לסבלונות אלו ועכ"פ יצא לנו מעדות של סענדר ממה שראה בערב שבועות ובי"ט ב' דשבועות דהטבעת ניתן לשרה אז לסבלונות:

1202

1203ולפ"ז גם מה שהעיד ממה שנעשה ביום יו"ד סיון ג"כ אין בו בית מיחוש דההוא אמר שאז לא ראה שום דבר שמסר לה טבעת רק שמע באומרו דא טוע איך איהר דען רינג אן אונד בין זיא מקדש אבל לא ראה נתינת דבר כי ישב בריחוק מקום הנה כי כן אפי' ראה מיד אח"כ הטבעת באצבעה אפי' לדעת רבינו אליעזר ממיץ שבמרדכי דקידושי' סוף סי' תקל"א דבכי האי גוני מהני עדות ידיעה בלי ראי' ורמז עליו בית שמואל סי' מ"ב סקי"ב וע"ש מ"מ הכא הלא לא ראה אלא אותו הטבעת שניתן לה מכבר ביום ב' דשבועות לסבלונות ומלשונו ששמע דא טהוע איך איהר דען טבעת אן משמע שלטבעת אחר נתכוון והוא לא ראה מאומה ואת"ל שיש במשמעות זה שעל אותו טבעת מתכוון ושמתחלה לא הי' שלה ממש רק לסבלונות בעלמא ומוהר הדרי בביטול שידוכי' וגם במיתה וגירושין באתרי דנהגי כמו שהזכירו פאר רום מעלתם מנהג אותו מקום משא"כ טבעת קידושין קיי"ל לטיבועין ניתן בס"פ יש נוחלי' ונימא דקידשה בשיווי אותו ההפרש מה שאשה רוצה ליתן בין שיהי' שלה לצמיתות או שתיהדר במיתה וגירושין נלע"ד אינה מקודשת דרוב מפרשי' שיראי לא צריכי שומא דוקא שיראי אבל מילי אחריני צריכי וא"כ לר"ת וסיעתו דאתי למעוטי אבן בודאי אינה מקודשת כמ"ש לעיל ולרמב"ם וסיעתו דאתי למעוטי מה שאין אשה מחמדתו וכתבנו לעיל דטבעת הוה כמו שיראי מ"מ הא כל עצמה אינה מחמדתן אלא להתקשט בהם והלא הכא הוא שלה להתקשט כל ימי' ואין אשה נותנות עיני' במיתה וגירושין וביטול שידוכי' שתהי' מחמדתה בעבור זה ולא עוד אלא לפענ"ד למסקנת סתם תוס' ט' ע"א דשיראי לאו דוקא אלא כל מילי לא צריכי' שומא והיינו שתהנה מהם עכשיו אבל הכא שאין נותן לה אלא טובת הנאה השיווי שלאחר מיתה וגירושי' ובודאי האי מילא צריכא שומא אפי' לגדולי' חקרי לב מכ"ש דאתתא לא סמכא דעתא לכולי עלמא דהרי לר"ת לעולם לא סמכא דעתא א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן:

1203

1204ולכאורה יש לפקפק על הנ"ל לדעת הר"ן בהרמב"ם דהיכי דצריכי שומא ולא נישום לא נתבטלו הקידושי' אלא למפרע אבל עכ"פ מקודשת מן השומא ואילך מ"מ נראה היינו אם לא חזרה בה עד אחר השומא אז מקודשת מן השומא ואילך אבל הכא עדיין לא נישום כמה שוה השיווי הזה שיהי' שלה לחלוטי' וכבר צווחת וחוזרת בה ולא עוד שאומרת שמעולם לא נתכוונה לקידושין כי לא הבינה הענין שתהי' מקודשת עי"ז וכדברי' נראה שאין דרכה להתקדש באבן וגם בטבעת של עצמה וגם בלי לשון הרי את מקודשת לי ואתתא לאו דינא גמירא כדאמרי' כן בקידושין י"ג ע"א וא"כ מהימנת דלא הבינה וכבש"ע סי' כ"ז וב"ש סק"ה שם והכא עכ"פ לא גרעי מחזרה שהרי תוכל לחזור בו קודם שומא:

1204

1205ועוד המהרי"ט בחי' להרי"ף הכריע דגם לרמב"ם אינה מקודשת כלל וכ"כ הב"ח וכן נראה הסכמ' ב"ש ר"סי ל"א ונהירנא בס' בני אהובה מייתי ראי' דלדעתם מיושב ק' הלח"מ דהרמב"ם בפ"ב מעבדים הלכ' ח' פסק דע"ע הנמכר לנכרי אינו נגאל בשוה כסף ובש"ס קידושין מוקי לי' בפחות משוה פרוטה דוקא וי"ל דלמסקנא דשיראי דוקא לא צריכי' שומא אבל מה שאין האשה מתאוה צריכי' שומא ואי לא נישום אינה מקודשת כלל א"כ תו לא צריכי' למימר דתבוא' וכלי' בפחות מש"פ מיירי אלא אפי' בפרוטה נמי לא משום דלא נישום ואינה נקנה לגמרי וא"כ מוכח דרמב"ם ס"ל אינה מקודשת לגמרי אלו דברי הגאון מהו' יונתן בס' בני אהובה:

1205

1206ואני אומר אם ק' הלח"מ קשי' אין תירוצו מספיק דהרי הרמב"ם שם מודה דע"ע הנמכר לישראל נקנה ונגאל אפי' בשוה כסף בלי שומא וע"ע הנמכר לנכרי נמי נקנה בו מיהת רק אינו נגאל לענין גרעון כסף אינו יכול לכוף את רבו הנכרי להוציאו בע"כ בשוה כסף שהרב אינו צריך להם אבל נקנה הוא אפי' במה שצריך שומא וע"כ הרמב"ם ס"ל דברית' דת"כ דמייתי כ"מ פליג אברית' דמייתי ש"ס דלת"כ והירושלמי דשינה עליו הכתוב תרי זמני כסף מקנתו וכסף ממכרו לומר כסף ולא שוה כסף ודוקא בגרעון דנכרי והא לא צריכא לומר דמיירי בפחות מש"פ דאפי' בדמי שוי' נמי לא אמר רחמנא לכוף לנכרי להוציא עבדו מתחת ידו אלא בכסף מלא וסברא זו רמזה הר"ן ריש קידושין ע"ש בתחלת המסכתא אבל בריתא דמייתי ש"ס ס"ל דשום ע"ע אינו נקנה אלא בכסף והוא בודאי הי' תימה לש"ס בקנין שהוא מרצונו מהיכי תיתי לא יהי' הכא שוה כסף ככסף ואפי' לא יהי' הלכה כבריתא זו מ"מ פריך ש"ס מיני' לרבה דעכ"פ מוכח סברא זו מהבריתא דדבר שלא נישום אין קוני' בו ואהא לא פליג בריתא דת"כ אלא דס"ל אפי' נישום נמי אינו מגרעי' וקשי' לרבה והוצרך לדחוק דאותה בריתא מיירי מפחות מש"פ וא"כ הרמב"ם דפסק כבריתא דת"כ דאגרעון כסף קאי לא הוה צריך לאוקמי בפחות מש"פ ולק"מ אהרמב"ם אלא מ"ט שביק בריתא דמייתי ש"ס ופסק כת"כ דאע"ג דכתבנו דאין הכרח דפסק ש"ס כהך בריתא ומ"מ איפכא נמי לא מוכח ומאי חזי להרמב"ם למיפסק כבריתא דת"כ וק' זו לא נתישבה בדברי בני אהובה ובאמת נקל ליישב כי לע"ד פלוגתא דהני בריתות תלי' בפלוגתא אי ילפי' שכיר שכיר ע"פי מ"ש תוס' קידושין י"ד ע"ב ד"ה מוכר עצמו וכו' וק"ל ואין להאריך במה שאינו נוגע לדינא ותן לחכם ויחכם עוד:

1206

1207ועוד יש לבטל הני קידושין כיון שכבר הי' בידה בתורת סבלונות ולא בא עתה להשקיע בידה לעולם וה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע ואינה מקודשת וראיתי בב"ש ר"סי למ"ד ומשנה למלך פ"ג מאישות סוף הלכה א' מייתי דהש"ך ורשד"ם מסופקי' בזה וספרן של צדיקים אלו אינם ת"י כעת וספיקי דהני גברא רבא לא גריסנא ואנא מתניתא ידענא מהרי"ל בתשובה סי' ע"ח באשה שחטפה מעות מאיש ואמר התקדשי לי בו הי' פשוט בעיניו דאינה מקודשת משום דה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע וכ' דמקרא ומגמ' ומסברא דאינה מקודשת ולא דמי למקדשה בפקדון שיש לו בידה וממילא לא שבקינן פשיטות מהרי"ל מפני ספיקא דגאונים אחרונים אלו שלא ראו דברי מהרי"ל ואלו ראוהו הדרי בהו וראייתו מקרא הא פשיט דאיתקיש הוי' ליציאה וע"ש ולפע"ד דבלי ספק דמקדש בשטר מקשי' לשטר גירושי' דפסול טלי דהרי עכ"פ בגט שחרור בודאי פסול טלי חדא דאתי' לה לה ועוד מ"ש בגירושין דכתיב ונתן ולא שתטול מעצמה עיי' גטין ע"ח ע"א ברש"י וה"נ בשחרור כתיב או חופשה לא נתן לה ומ"ש ט"ז בי"ד סי' רס"ז סקמ"ד צ"ע לכאורה ויבואר לקמן אי"ה וא"כ כיון דבגט ובשחרור פסול טלי אי ס"ד בקידושין כשר א"כ ה"ל למיחשבי' בדרכים דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כיון דליתא בקידושין עיי' גטין יו"ד ע"א אע"כ גם בקידושי שטר עכ"פ פסול טלי מע"ג קרקע וכיון דפסול בשטר ממילא פסול נמי בכסף דאיתקש הוי' להדדי כמבואר בפשיטות בכתובו' ע"ד ע"א זה נ"ל כונת מהרי"ל הנ"ל:

1207

1208ואמנם בהר"ן ריש קידושין ממ"ש במקדש במחובר משמע דמחלק בין קידושי שטר לכסף במחיבר דיציאה להוי' אקשי' והוי' אהדדי לא מקשי' וראיתו מקידושין ט' ע"ב וסוגי' דכתובו' ע"ד ע"א סתרי אהדדי ותרווי הילכתא נינהו אבל האמת יורה דרכו דגם ש"ס דקידושין ס"ל היכא דאפשר לקיימא תרי הקישא דהוי' ליציאה והוי' הדדי בודאי מקיימי' שניהם אך הכא אין שום סברא בעולם לומר דטביעת כסף קידושין יהי' לשמה דמה ענין הצורה לקידושין כמ"ש ר"ן שם וא"כ פשוט דכסף לא בעי לשמה וגירושין בעי לשמה ומספקא לי' איזה היקש עדיף אי למילף קידושין שטר מכסף או למילף מגירושין ומסיק כיון דא"א לקיים שניהם הוי' ליציאה עדיף וה"נ רהיטא ש"ס כתוב' הנ"ל דבביאה לא שייך שליח בשום אופן יהי' לן למילף הוי' מהדדי דלא נשוי שליח בכסף ושטר אך הקישא דהוי' ליציאה עדיף ובגט כתי' שליח ושלח ושלחה ע"כ עבדי' הך הקישא דמשוי' שליח ושוב מקשים כל הוי' להדדי לענין תנאי אפי' בביאה דכל היכי דאפשר לקיים שניהם מקיימי' והיכי דא"א הוי' ליציא עדיף ולפע"ד דינו של הר"ן במקדש במחובר אמת אלא שלשונו קצת מגומגם דהנה בגט לא כתיב מיעוטא בקרא דלא לגרש במחובר שהרי מדאורייתא מגרשי' בעציץ נקוב עיי' גטין כ"א ע"ב ובתוס' ד"ה יצא וכו' אלא דכתיב וכתב ונתן שלא יחסר דבר בין כתיבה לנתינה ומשו"ה פסול במחובר דמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה והנה בכסף קידושין לא שייך זה כלל שלא יהא מחוסר בין טביעת המטבע לנתינה דמה ענין טביעת הצורה לנתינת קידושין נמצא בכסף מתקדשת במחובר ובשטר לא דהקישא דהוי' ליציאה עדיף מהוי' להדדי וכל זה לענין מחובר ולענין לשמה דא"א למילף הוי' מהדדי אבל לענין טלי מע"ג קרקע מקיימי' ב' ההקישי' מקשי' הוי' ליציאה והוי' אהדדי ופסול טלי קידושין מע"ג קרקע ונתבארו דברי מהרי"ל ז"ל:

1208

1209אך מ"ש שם לחלק בין הא למקדשה בפקדון שיש לו בידה וכמ"ש גם ב"ש ר"סי למ"ד הנ"ל אין לו מובן ולפע"ד לבאר ע"פי מ"ש תוס' ב"מ וי"ו ע"א ד"ה הקדישה וכו' דכיון דאודי לי' ה"ל כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדישו עכ"ל כוונתם מבואר דמתחלה כשהי' גזלן הי' ידו יד עצמו ומיד כשמודה נעשה שומר וידו כיד המפקיד וה"ל כמוסרו לידו יכול להקדישו וא"כ ה"נ בהיפוך בתחלה כשהפקיד בידה הי' ידה יד המפקיד ומיד כשמקדשה סילק כחו ממנה ונעשית ידה יד עצמה וה"ל כמוסר מידו לידה דהיד משתני' מיד המקדש ליד המתקדשת וכן מוכח בגט גופי' ס"פ המביא תנין דפריך טלי גיטך וכו' ומשני דא"ל הוי שליח להולכה וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וכו' ומשמע דתו לא הוי טלי וע"כ היינו טעמא מתחלה היתה שלוחו וידה כידו וכי מטיא להתם נסתלק כח ידו ממנה ונעשית יד של עצמה ולא הוה טלי (וכן מבואר להדי' מלשון רש"י ד"ה וכי מטית התם וכו' וקבלי מידך עכ"ל) ואפי' נימא המפקיד גט ביד אשתו ושוב אמר התגרשי הוי טלי גיטך מע"ג קרקע עיי' סי' קל"ו ס"ה וסי' קל"ח י"ל היינו במפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדיני שומרים ולא נעשי' ידה כידו אבל שליח נעשה ידה כיד המשלח ובהכי מתישב נמי דברי ט"ז י"ד סי' רס"ז סקמ"ד הנ"ל דמיירי בשליח ומ"מ בקידושי כסף מהני פקדון שלו דיד שומר כיד בע"הב וכשמסלק ידו מקודשת כנ"ל:

1209

1210ומיהו בהאי עובדא דמהרי"ל שהיא חטפה ממנו ושוב אמר הוא התקדשי לי בו לדעת תוס' דב"מ הנ"ל מיד שנתרצית להתקדש מחשבתה משוי' לי' ידה כיד הבעל ונעשה פקדון ושוב מקדשה בפקדון שלו שבידה דשוב נעשי' ידה של עצמה ע"י דיבורו שמקדשה מסלק כחו ממנה ולא ה"ל כטלי אלא בא מידו לידה וכן דעת מהרמ"פ ושארי' יוסף דמייתי ב"ש סי' כ"ח סקט"ז אך מהרי"ל בעצמו לא ס"ל כן וז"ל שם והא ליכא למימר נימא הואיל ואי בעי לאיקדושי בדעתה להשיב לו אם יתבע ממנה והדר ה"ל פקדון וכו' ודאי מחשבה כי האי לא מהני כיון שבא ליד האינה יכולה לשנות באמירה כדמסיק סוף החובל הא דאתא לידי' בתורת שמירה דאין המעשה נשתנה באמירה עכ"ל ומיהו התוס' דב"מ הנ"ל ס"ל דמחשבה בעלמא משתנה שפיר מגזל לפקדון ואינם מפרשי' דברי ש"ס דסוף החובל כפי' מהרי"ל כמבואר בתוס' שם וע"ש בשיט' מקובצת ומ"מ אפי' למהרי"ל בפקדון מודה הכא ולא דמי להתם דנשאר שומר שלו ואמר לו שיקרע אבל הכא מסלקו מהיות שומר ונותן לה במתנה או לקידושי' פשוט דמהני דיבורא ועיי' ש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ב וכ"כ מהרי"ל עצמו לקמן וז"ל וקידשה בגזל דידה הוה קידושי' משום דמחלה לי' וממילא הוה דידי' וכו' יעויי' בפנים מ"מ דכ"ע מיהת טלי קידושין מע"ג קרקע אינה מקודשת:

1210

1211ולפע"ד שזה כוונת הרשב"א הנ"ל דמייתי ה"ה פ"ג מאישות הלכה ח' בנתן לה ולא א"ל שצריך שיטלנו ויחזיר ויתנו לה שנתחבטו בו מהר"ש יפה ומהרי"ט ומשנה למלך ולפע"ד גם לרשב"א נתינה סתם יכול לחזור ולתובעו ולומר לפקדון נתתיו כמו שמוכיח מל' הר"ן שלהי כתו' בשם רשב"א אך עכ"פ איהי לא נעשית שומר שלו כי לא קיבלה שמירה ולא אדעתא דהכא קיבלה דמצית למימר סבור הייתי דלמתנה נתת לי ונהי דצריכא להחזירה לו אבל אינה חייבת באחריות כי לא משתעבדא להיות שומר שלו בע"כ וממילא לא נעשית ידה כידו מעולם ושוב כשמקדשה ה"ל טלי קידושך מעג"ק ומשו"ה צריך לחזור וליטלו כמבואר כן בהדי' בגטין ע"ח ע"א ודברי רשב"א ברורי' בעזה"י ומקום הניחו ליתוש להתגדר:

1211

1212ולפ"ז בנידון שלפנינו שהי' שלה בתורת סבלונות לא נעשית שומר ואפי' באתרא דהדרא במיתה וגירושי' מ"מ באחריו' אינו מתחייבי' וא"כ כיון דלא נעשית ידה כידו מעולם כשמקדשה הו"ל טלי מעג"ק ועדיין אני נבוך קצת בזה מפני דברי הרא"ש בההיא דקדש בציפתא דאסא קידושין י"ב ע"ב מבואר שם ברא"ש דמתחלה כד הוה יהיב ציפתא דאסא לא הוה אסיק אדעתא דלית בי' ש"פ נמצא לפ"ז הני ד' זוזי דהוי בי' לא באו לידה אלא בתורת סבלונות וכה"ג ואפ"ה אמר לה אח"כ תתקדש בד' זוזי דאית בה ולא נטלה ממנה ואפ"ה אי לא דהוה שתיקה דאחר מתן מעות הי' מקודשת ולא הוה טלי מעג"ק ולפירש"י שם ד"ה שקלתה וכו' וי"ל ולחלק בין ממון לחפץ דבממון סגי במחילה וה"ל כמחילת מלוה כמ"ש מהרי"ל דהוה הנאה דאתי' מדידי' לדידה משא"כ חפץ דצריך לשון נתינה משום דהשתא הא דקני' לה ידה או חצירה וא"כ ה"ל טלי:

1212

1213והאמנם בודאי אע"ג שאנו מדמין לא נעבד עובדא להתיר על היתר זה לחוד אבל הכא חזי לאיצטרופי מיהת לבטל עדותן של סענדר מצירוף כמה טעמי' א' שלכאורה המקדש נתכוון לטבעת שהוא נותן לה והעד לא ראה שום טבעת כ"א זה שהי' לה מכבר מזמן רב ותו אפי' קידשה בזו בשיווי מה ששוה שיהי' לחלוטי' שלה איתתא לא בקיאי בשומא ותו לא בקיאי בדינא שתתקדש עי"ז וכיוצא בזה וגם הוי טלי מעג"ק מצירוף כל הני מילי ראוי' לבטל עדותו של כ' סענדר:

1213

1214אכתי פש גבן עדותו של כה' הירש בן הרר יחיאל שפתיו ברור מללו שהוא ראה אותו הטבעת בידו של ר' נחום ומידו היתה זאת לה וא"כ אע"ג שזאת היא הטבעת שכבר ניתן לה ממנו מאז מ"מ כיון שראינו עתה בידו ונתנו לה ולא בתורת חטיפה באתה לידו לא נידונו כמקדש בגזל דידה כי מסתמא היא נותנתו לו להתקדש בו ולא גרע מטבלא שהי' מוחזקי' שהיא שלה וגט כ' עליו ועיי' גטין כ' ע"ב תוס' ד"ה אשה באופן שבעדותו אין פקפוק שהי' עסוקי' באותו ענין ומיד נותנתו לה בשתיקה שאלו הי' כאן ב' עדים היתה מקודשת אך הואיל ואין כאן אלא ע"א נחזי אנן דודאי לרוב הפוסקי' אין כאן בית מיחוש אך הר"א ממיץ חייש לדר"פ דאמר חוששין לקידושין ונטה אחריו הסמ"ג ובש"ע רס"י מ"ב חייש לדבריו שלא במקום עיגון ושאין שום צד היתר אחר ובשניהם מודי' לו ושלשתן חוברו יחדיו בנידון שלפנינו שהבעל דבר ברח ולא נודע מקומו איה ואין לך עיגון גדול מזה ושיש צד היתר אחר היא שיטת ר"ת וסיעתו כמבואר לעיל ושלישי' שהיא מכחשת העד והיות כי על הפרט הזה האחרון ראיתי בח"מ שם מזדנז בדבר והרב המגיה בט"ז שם ירד להציל ועדיין לא הציל ע"כ אבאר בעזה"י בקיצור דודאי כ"ע לא פליגי דבעי' דבר דבר ממון אך הש"ס מסופק במי שקידש בפני ע"א ומודים לו שקידשו בפניו ושהי' כוונתם לקידושי' ממש וא"כ הרי הימנוהו עליו כבי תרי שהרי אין קידושין פחות משנים והם קידשו בפניו הרי הימנוהו כבי תרי דבממון נמי המאמין עליו ע"א הרי הוא חשיב כתרי בהא מספקא להש"ס שניהם מודים מאי ועיי' כן לשון רש"י ס"ה ע"א ד"ה שניהם מודים לדברי העד מהו וכו' יע"ש בביאור ועל זה מסיק ר"פ דחוששי' לקידושין דהרי הוא והיא מודים דהימנוהו עלי' כבי תרי בשעת קידושין וכל זה בהימני' והיינו שידעו שניהם שאין כאן אלא ע"א ועשאוהו כתרי וקידשו בפניו אבל הכא הרי הי' סבורי' שיש כאן עוד ע"א כ' סענדר וקידשו בפני שנים אלא שר' סענדר לא ראה מאומה ולא נשאר לפנינו אלא ע"א ר' הרש והמה לא הימנוהו עליהם כתרי כי אדרבא רצו לקדש בפני שניהם א"כ גם בממון כי האי גוני ע"א לא מהימן ולית דין ולית דיין שיהי' נאמן לחוש לקדושיו ותו הא עכ"פ היא אינה מודית שהימני' שאומרת שלא הי' יודעת שיש בזה ענין קידושין והדעת נותן כן כמ"ש למעלה וא"כ במאי הימני וגם העד עצמו אינו יכול להכחיש את זה ולא אתאינן כאן לע"א בהכחשת בע"ד דאיכא שום ס"ד במהרמ"פ דאין הבע"ד יכול להכחיש העד אבל הכא אין כאן הכחשה ואין העד מכחיש את הבע"ד וסברת החלקת מחוקק בזה קצת נעלם ממני ומצורף לזה נמי דעכ"פ אנן סהדי שהי' סבורים שהוא עשיר ונמצא עני כמו שצירף התשב"ץ ח"א ססק"ל ואם פאר מעלת הרבנים וחכמי עירם הקדוש' יעיינו בדברינו ויסכימו אזי למטינא שיבא מכשורי ואיתתא דא שרה בת ר' יוזל תשתרי לעלמא הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ה' ב' אלול תקפ"א לפ"ק.

1214

1215משה"ק סופר מפפד"מ:

1215

1216ג"ע דברי העד יוסף יחיאל שהעיד בת"ע כדת שלא בפני' רק בפני' איך האב גיזעהן וויא שלמה רייטער האט גינומין איין פינגרל און האט גיוויזין להבתולה מלכה און האט אהן גיטאהן דאס פינגרל אויף איהר פינגער און האט געזאגט הרי את מקודשת לי האט זיא גינומין דאס פינגערל פון פינגער אראף און האט עהם צוריק געווארפען אין דער האנד דען זיא האט זיך ערשראקען דאס געדענק איך ניכט זיכער אב זיא האט עס צוריק געווארפען אדער ער האט עס איהר אראף גינוממען גם בשעת אמירת הרי את וכו' האט ער געזאגט אתם עדי וואס זיא האט געזאגט דעסט מאהל גידענק איך ניכט נור זיא איזט ערשראקען און בלייך גיווארין גם מחמת ער האט פריהר גשמוסט פון דעם פינגרל אל אחיו יוסף ווייס איך ניט אויב דאס פינגרל וואס ער האט איהר אפגיטאהן איז גיוועזין של אחיו יוסף אדער זיין: (דברי הבתולה מלכה) ער האט עס מיר ניט אב גיטאהן אויף דעם פינגער נאהר ער האט עס מיר געוויעזין האב איך עס גיהאלטען מיט צווייא פינגער און ער האט עס אויך נאך גיהאלטין האב איך גיהערט וויא ליב האט עפוס גיזאגט ענינים פון קידושין האב איך עס זיין גילאסט און בין אוועק גיגאנגין האט דער נאך שלמה עפיס גיזאגט: (דברי ליב) איך האב גיזעהן וויא שלמה האט גיהאלטען דאס פינגרל אין דער האנד און הבתולה מלכה האט גיהאלטטן דאס פינגרל אויף דער אנדערן זייט האט שלמה גיזאגט הרי את מקודשת לי אתם עדי און האט דאס פינגרל גיין גילאזט דערנאך גידענק איך ניט אב ער האט עס צוריק גינוממין פון איהר אדער זיא האט עס איהם צוריק גיווארפין נאהר דרנאך וויא ער האט שאן גיהאט דאס פינגרל האט ער איהר גיגעבין איין קרייצר און האט גיזאגט דאס האסט דוא פיר דעם פינגרל און זיא האט דען קרייצר צו גנוממין און האט איהן גווארפען אין טיש לאד עריין שאלנו אותו אם לא שם הטבעת על האצבע והשיב לא שם על אצבעה גם אמר אז דעסט מאהל ווען שלמה האט גיזאגט נוא נוא: (דברי העד יוסף יחיאל) שהעיד במעמד שניהם איך בין גיוועזין עם ליב אסלס בכיפה של ר' זלמן גענגר האט שלמה אונס גיגעבין יי"ש דרנאך האט ער איהן געוויעזן איין פינגרל זהב איך ווייס ניכט אב עס איזט גיוועזין ריין זהב אדר איבר גולד האט הבתולה מלכה געזאגט צו איהם ווייז נאהר דאס פינגרל האט ער איהר גוויזין און האט איהר אן גיטאהן אויף דעם פינגר נאר איך גידענק ניכט געוויס אב ער האט איהר אן גיטאהן אויף דעם פינגר אונד האט גיזאגט הרי את מקודשת אויב ער האט נאך מעהר גיזאגט האב איך ניט גהערט דרנאך האט זיא זיך דרשראקן און האט עהם דאס פינגרל צוריק גיגעבין אב זיא האט איהם צוריק געווארפן אדר צוריק גיגעבין בניחותא געדענק איך ניט און איך ווייס דאס ניט אב ער האט געזאגט אס דאס פינגרל של אחיו יוסף אדער ניט. מכחישו הבתולה מלכה ואומרת שבעת שזרקה הפינגרל לא אמר שלמה מאומה רק אחר החזרה אמר לה דבר מה ועוד הוסיפה שאמר שהטבעת הוא של אחיו. (דברי ליב עד הב') במעמד שניהם ער האט גיהאלטין אויף איין זייט דאס פינגרל און זיא האט געהאלטין אויף אנדרע זייט און ער האט געזאגט הרי את מקודשת אתם עדי איך האב זיא מקדש געוויזען דערנאך האט ער דאס פינגרל גין גילאסט דרנאך האט ער איהר גיגעבין און זיא האט צו איהם גיזאגט נוא נוא. עס האט געדוירט איין וויילע ביס זיא האט איהם דאס פינגרל צוריק גיגעבין איך קאן ניט זאגען בעשטימט וויא לאנג עס האט געדוירט ב' וג' מנוטין ער האט גיזאגט אס ער האט דאס פינגרל געקויפט פיר עשרה זהו' שיין אצל ר' חייים צורף (דברי שלמה) איך האב גיהאט דאס פינגרל ביד האט זיא עס גיוואלט האבען האב איך עס איהר ניט גיוועלט געבין נור איך האב צו איהר גיזאגט מקדש וויל איך דיך יוא זיין דאמיט האט זיא גיזאגט נוא נוא האב איך איהר עס גיגעבין זיא האט עס גיהאלטין אויף איין זייט און איך אויף דער אנדערן זייט און האב זיא מקדש גיוועזין דער נאך האב איך עס גין גילאזט דערנאך האב איך עס געקויפט אצל ר' חיים צורף פיר עשרה זהו' שיין איך האב איהר ניט געזאגט אז דאז איזט של אחי יוסף מען האט גלאט גשמוסט פאן דעם פינגרל של אחי יוסף. ליב חזר והעיד בדברי שלמה ויוסף יחיאל אמר שדבר שלמה מעסק הקידושין אמנם אינו זוכר אם דבר אתה מה והשיבה נוא נוא (דברי העד ר' חיים צורף אחר האיום) דאס פינגרל וואס איך האב פרקויפט לשלמה רויטר איז גיוועזין זילבר בגולט ער האט עס בייא מיר געקויפט בעד ג' שיין וחצי גם העיד אז ער האט עס ניט געקויפט לחלוטין רק ער האט מיט מיר אזוא גיהאנדעלט להיות ער האט בעדארפט צו פאהרען על איזה מקום לקדש בו אשה האט ער מיר גיגעבין א' ריינש כסף און האט זיך אויסגירעט אב ער ווירד עס דארפען אויף דעם ארט ווירד ער דען רעסט ביצאהלין ובאם לאו איז דער מו"מ ניט דערנאך איז ער צוריק גיקומין און האט גיזאגט עס איז ניט דרויס און האט מיר גיוועלט צוריק גיבען דאס פינגרל נור איך האב דעסטמאהל ניט גיהאט עהם אום צו קערין דעם דראהן האט ער דאס פינגרל צוריק גיהאלטין דאס איז גיוועזין קודם אז ער האט מקדש גיוועזין הבתולה מלכה קיין אנדר פינגרל האט שלמה אצלי ניט גיקויפט ושלמה אמר לי ג"כ אחר הקידושין שבטבעת ההוא קדש הבתולה מלכה: (דברי העד הידוע לנו שהעיד בת"ע) איך בין גיגאנגין מיט דען יוסף יחיאל ועם ר' וואלף לר' איצק האבין מיר שמה גיטרונקין יי"ש איז ר' וואלף אוועק גיגאנגין בין איך נאר אלליין גבליעבען מיט יוסף יחיאל האב איך גיהאט בייא מיר שלשים ק' צ"ל כסף שטיק מיט איזה צ"ל נחושת דאס האב איך גיהאט אין בוזען קעשנע אין איין כיס האט יוסף יחיאל מיך צו גידרוקט צו דעם אויפען און האט מיר דאס ארויס גיחאפט האב איך תיכף געשריען מיין געלד היינו בשעת וויא ער האט מיך ארום גיהאלטין האב איך אפשר נאך ניכט געוויסט בוודאי אב ער האט מיר גינומין דאס מעות נור תיכף ומיד וויא ער האט מיך געהן געלאסט האב איך גיטאהן דיא האנד אין דיא קעשנע און האב געשריען מיין געלד איז יוסף יחיאל ארויס גלאפן און איז תיכף צוריק גיקומין האב איך געשריען מיט איהם וועגין מיין געלד און האב איהם גיסארפט מכח דעם געלד האט ער מיך גישלאגין מכות אכזריות איך ווייס לחלוטין אז קודם ער האט מיך ארום גיחאפט האב איך דאס מעות בייא מיר גיהאט און איך האב עס ניט פערלארן נור ער האט עס מיר ארויס גינומין דאז איז גיוועזין שוטה טמא (שוב העיד עד הב' הידוע לנו בת"ע) איך בין גיוועזין עם יוסף יחיאל אין געוועלב בק' צאנז אצל עכום האב איך שמה געקויפט עפיס און יוסף יחיאל האט גיגנבת אצל העכום ביכליך פאן לייעש גאלד:

1216

1217שלום וכ"ט לכבוד הרב המופלג החריף ושנון חכם וסופר אשכול הכופר כש"ת מו"ה דוד נ"י מחכמי ק"ק ווישניצע יע"א:

1217

1218גי"ה הגיעני ועיינתי בג"ע אשר נשנה פעמים איברא לא ידענא מה הי' לבד"ץ לקבל עדים זא"ז כיון שהגידו פ"א מה לנו ולצרה הזאת לשמוע שנית הלא דבריהם הראשונים הן הן הדברים שניתנו להורות ולדון עליהם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והי' קמן בפעם הראשונה העידו שניהם ששמעו ממנו הרי את מקודשת ליובפעם השני חזרו שניהם ואמרו שלא אמר לי ופשוט שאין בדבריהם האחרונים כלום כיון שהגידו בפ"א שאמר לי שוב אינו חוזר ומגיד אפי' להפוסקים דעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד אפי' בדיעבד אינו מועיל ויחזיר ויגיד הכא הרי העידו בפני האשה שהיא הנידוני' ועליה אנו דנין מותרת לעלמא או אסורה ואין לבעל עסק בכל הענין הזה והגאון מהר"מ אלשיך בתשובה סי' ק"ד רוצה אף הבעל עם עד אחר להכחיש ב' עדים המעידי' על הקידושין וכ' שאין הבעל נוגע בעדות משום שאסור בקרובותי' שאין אנו דנין על זה יע"ש שאין דבריו מוכרחים וקצת תמוהים דעכ"פ על אשתו הוא מעיד ואין ענין לכאן מ"מ זה פשוט שאפי' לכתחלה מקבלי' עדות בפני האשה שלא בפני המקדש ודעמי' אינם יודעי' את המקדש רק אומרים נתקדשה פלוני' ואינם יודעי' למי וא"כ פשוט הוא עדות הראשונה עדות קיימת בזה ששמעו שניהם מקודשת לי ותמהתי בזה על חכמת מעלתו ועל הגאון מהר"מ טויביס נ"י:

1218

1219גם מה שאמר העד הראשון שאינו יודע אם אמר המקדש שהטבעת של אחיו יוסף אין זה בגדר עד שאמר אינו יודע כמ"ש מעלתם הנ"ל כי מה צורך לו לידע של מי הוא חזקה מה שביד אדם הוא שלו כיון שקידש אשה בטבעת אם לא יבואו שני עדים המעידים שאינו שלו הרי היא שלו ואפי' עתה שבא חיים צורף ואמר שהוא שלו אינו יכול להוציא מידו בשום אופן ורק נשבע היסת מתקנתא דרבנן ואם אינו רוצה לשבע לא נחתינן לנכסי' ומן התורה היא מקודשת ולא הוצרך העד הזה לומר שאינו יודע אם הוא של אחיו יוסף אלא כלפי האשה מכחשת ואומרת שהמקדש אמר קודם הקידושין שהוא של אחיו יוסף אמר העד שאינו יודע מזה אולי לא שמע אבל מ"מ סתמא הוא של המקדש ועדותו עדות ברורה על הקידושי' אלא שאנו נוהגי' לרוחא דמילתא לשאול המקדש בפני העדים אם הוא שלו כמ"ש רמ"א אבל סתמא הוא שלו:

1219

1220והעד השני אומר ששמע מהבעל שאמר שלקח מחיים צורף בעד עשרה זהו' ובאמת הוא רק כסף איברגולט ואינו שוה רק ג' זהו' ולדבריו הוה טעות בשומא ובזה איננו מוכחש כי העד הראשון אינו מכחישו כי אינו יודע מזה ולא ראינו אינו ראי' מ"מ איהו חלים ואיהו מפשר שהרי אומר שאחר מעשה הוחזר הטבעת ליד המקדש שנתן לה א' צ"ל בעד הטבעת והיא לקחה הצ"ל ממנו ונתנו בתיבה שלה ואין אדם מכחישו בזה והדבר יפלא משני צדדים טבעת ששוה לכל הפחות ג' זהו' איך אחר שקידש בו אשתו חזר ולקחה בעד א' צ"ל והפלא השני מהאשה שאומרת שלא נתקדשה ולא לקחה לא בתורת קידושי' ולא בתורת מתנה שהרי החזירהו לו א"כ צ"ל זה למה אבל ליישב הדבר הוא אמת הוא כמו שטוענת האשה שאמר מתחלה שהטבעת הוא של אחיו יוסף שלקחה בעד עשרה זהו' מחיים צורף ושאלו ממנו לקדש בו וקידשה בהנאת קישוט יום או יומים ושוב קנה ממנה הנאת זמן הקישוט בעד צ"ל א' וממילא אין כאן אונאה בשומא כי מה איכפת להאם הוא זהב ממש ושוה עשרה זהו' או הוא כסף בגולד ושוה ג' זהו' דלקישוט יום או יומים הכל חד:

1220

1221ומעתה אפי' יש עדים שהטבעת לא הי' של אחיו יוסף אלא של חיים צורף לא הוה שואל שלא מדעת כיון שהי' אצלו משכון א"כ בדבר שאינו נפסד מצוה לשמש בעבוט ולנכות מהחוב כמבואר בש"ע ח"מ סי' ע"ב סעי' א' ובשגם שהצורף אינו מקפיד על גוף החפץ לומר אין רצוני שיהי' ביד אחר שמא יאבד והוא רוצה בכליו דוקא ז"א דרוצה הוא בתשלומיו וכיון שזה מקבל אחריות ושואל לאחרי' לא איכפת לי' ודין הניין לי' יהי' איך שיהי' גם בזה אין כאן הכחשה בין העדים אע"ג דעד הראשון לא ידע מכל זה מ"מ שניהם מעידי' שנתקדשה לפניהם בשוה פרוטה כדינו:

1221

1222ואמנם יש הכחשה ביניהם בדבר א' כי העד הראשון אומר שהמקדש תחב הטבעת באצבעה כדרך קישוט והשני וגם האשה אומרת שנתן בידה והוא והיא מוחזקי' בו עד שגמר דיבורו ושוב הניח הטבעת בידה והלך לו וזאת אומרת בהיפוך כיון ששמעה קול קידושי' עזבה הטבעת בידו והלכה לה ושניהם העדי' מכוונים בזה שאחר הקידושין הי' הטבעת בידו ולא ידעו אם היא זרקו או נתנו לו וכבר כתבנו לעיל שהעד השני אמר ששילם המקדש לה צ"ל א' מחיר הטבעת וטרם נבוא לבאר הענין נאריך קצת אעפ"י שאינו צורך כל כך ואין דרכי להעתיק ספרים חדשים גם ישנים כי מצויים הם ביד כל בזמנינו זה בעזה"י:

1222

1223והנה המעיי' היטב בתשו' מיי' להל' אישות סי' א' ודברי רגמ"ה בהג"ה מרדכי סוף גיטין סי' תע"א ודברי רמ"ה שבטא"ע סי' כ"ח יבין דבר לאישורו דס"ל הא דבקידושין ח' ע"ב זרקו לאיבוד היינו בדלא שדיך ותחלת דבורו עמה הי' זה שנתן לה ואמר הרי את מקודשת לי ומיד בתוך כ"ד זרקה הן בפניו הן לאיבוד אינה מקודשת כלל אך אם שהתה כ"ד דהי' לה פנאי לזרוק ולא זרקו חיישי' דלמא נתרצית והשתא הדרי' בה ולא דמי לאומר כתבו גט ועלה לגג ונפל דהוכיח סופו על תחלתו ולא נזכר שם כדי דיבור התם הוכיח תחלתו על סופו ושוב הוכיח סופו על תחלתו ובשוחט ואח"כ זורק לע"ז אה"נ אם יש זמן מה שהי' יכול לזרוק ולא זרק אמרי' השתא הא דאיתרע וכן בכותב נכסיו וכו' ואמר אי אפשי בה כל שלא הוכיח תחלתו על סופו ורק מסוף מעשה נדון על מחשבה תחלה צריך שלא יהי' זמן ביניהם שיהי' הזמן מוכיח דהשתא עלה מחשבתו לכך ויש בזה שגיאה בס' הגאון נב"י קמא במח"כ יע"ש בחא"ע סי' מ"ד דרוצה להקלשם משום הוכיח תחלתו על סופו וחלילה (עיין לעיל סי' נ"ז:)

1223

1224נחזור לענינו דההיא דקידושין ח' ע"ב מיירי בדלא שדיך ובדשדיתי' תוך כ"ד כמובן מתוך דברי שו"ת מיי' הנ"ל וכל זה בקבלתה בידה אבל זרק לתוך חיקה שאפי' בידה לא קיבלה אין צריך לזרוק ולנער חיקה כלל והיינו דברי רמ"ה שבטור סי' כ"ח הנ"ל וכל זה בדלא שדיך אבל בדשדיך אפי' זרק לתוך חיקה וניערה וזרקה מיד ה"ז ספק קידושין אע"ג דהוה תוך כ"ד דכיון שכבר עסקו בענין קידושין קודם הזריקה שוב הוה בכלל דאמרי' בכל התורה תוך כ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש ומכ"ש בנותנו לתוך ידה והן הנה דברי המיי' הנ"ל ובדברי רגמ"ה דסוף גטין איתא בפתח ידה באונס ותחב לה הטבעת ולא שדיתי' מיד ה"ל ס' קידושין והיינו מדשדיך קודם שכ' ב"ש סי' מ"ב סק"ג והמעיי' בפני' יראה כי האמת עם הב"ש דלא כהג"ה ט"ז סי' ל' סק"ב ולפע"ד עוד יש לחלק בתחב הטבעת באצבעה דרך קישוט אפי' נאמר דלא שדיתי' שהיתה סבורה דחייב' באחריות מ"מ הי' לה להסיר' מאצבעה ולשמור בתוך ידה וכיסה ולא להתקשט במה שהוא על אפה וחמתה:

1224

1225ויש בזה קצת עיון בקידושין דף י"ב ע"ב בציפתא דאסא דמייתי מנא תימרא מסלע לפקדון ופליגי אי ברייתא מיירי בדשדיך דלהתוס' מיירי דוקא בדלא שדיך ולרמב"ן ורשב"א ור"ן מיירי בדשדיך נראה דמיירי נמי בדשדיך אבל ודאי בדלא שדיך נמי דהרי הך בריתא דסלע לפקדון היא תוספתא פ"ב דקידושין וסיפא דבריתא חייב לה סלע דמייתי ש"ס שם אעובדא דארשכי ומסיק דמיירי בדלא שדיך וא"כ הך סיפא דסלע לפקדון נמי בהכי מיירי אלא להתוס' מיירי דוקא בדלא שדיך ולהפוסקים מיירי נמי בדשדיך והרי הך דציפתא דאסא אין לך שדיך גדול מזה ולפע"ד תלי' בגירסא דבש"ס שלפנינו הגי' אמרו לו והא לית בי' ש"פ משמע העדים אמרו כן א"כ הי' היתה סבורה דיש בו ש"פ ונתרצית להתקדש בציפתא וא"כ קידושי' ד' זוזי הוה כעסוקי' באותו ענין ואין לך שדיך גדול מזה אך יש גורסי' אמרה לי' וכן משמע בחי' רמב"ן וא"כ היא ידעה מעיקרא דלית בי' ש"פ ולשחוק בעלמא קיבלה וא"כ אין כאן שדיך וי"ל הך דסלע לפקדון נמי דוקא בדשדיך מ"מ בלא שדיך נמי מיירי בלי ספק ואפ"ה אי לאו משום דסברה בעי' לשלומי' הי' ס' קידושין כיון דלא שדיתי' אע"ג דפשיטת יד שלה לא הוה לשם קידושי' אלא באונס שהטעה אותה לקבל פקדון ממנו ופשטה ידה לקבל והוה כמו לקח ידה באונס וחזקה דרגמ"ה הנ"ל וצריך ישוב קצת:

1225

1226נבוא לדידן הנה במה שמסופקי' העדים אי זרקתו או הוא חזר ולקח ממנה אין שום קפידא דע"כ לא הי' תוך כ"ד וא' אמר שהי' כמו ב' מינוטין שהוא זמן רב לענין זה נמצא אין כאן שום צד היתר בזה אלא דיש לומר אי זרקתה לאחר כד"ד הרי קמן שלא חששא שמא יאבד ויתחייב באחריותם ומדלא זרקתו מיד מקודשת ודאי ואי הוא נטל ממנה י"ל שסברה אי מיתבד מתחייבת אז אינינו אלא חומרא דחיישי' לדרב הונא ברי' דר"י:

1226

1227ומה שיש לצדד להקל באשר העדים סותרים בעיקרן של דברי' כי זה אומר שראה שתוחבו בידה דרך קישוט ואידך אמר שראה ששניהם אדוקי' בו ושוב עזב הוא והניחה בידה ומעולם לא נתחב באצבעה וכבר כתבתי לעיל שלפעמים יש נפקותא בזה לדינא אע"ג דלענין עובדא דילן ליכא נפקותא לדינא מ"מ כיון שהענינים הללו הם מגוף המעשה דלפעמים אית בהו נפקותא לדינא ה"ל מכחישי' זא"ז בבדיקת ומסלקי' עדותם לגמרי ואני מקצר בזה כיון דמילתא דא כבר אמורה בברור על ספר מהרי"ט ח"ב חא"ע סי' מ"ג ד"ה ונבוא לחקור וכו' ובתשו' מהר"מ אלשוך סי' ק"ד ולא דמי לדסי' מ"ז בש"ע א"ע בשני עדים מכחישים דאם אינו אומרת ברי לי לא תינשא לרמב"ן ואי אומרת ברי לי לרמב"ם מיגרע גרע כיון דאיכא עד מסייעא לה. הכא היא אומרת ברי לא נתקדשתי מעולם והעדים אינם מסייעים לה רק שנפסלי' מטעם אחר ואיתתא מותרת לעלמא:

1227

1228ברם דא עקתא דיש ב' עדים הפוסלים עד הראשון וא"כ נשאר השני בכשרות והוה נתקדשה בע"א עכ"פ דנוהגי' להחמיר כסמ"ג דהעד הכשר לא הכיר שהוא פסול עש"כ ח"מ סי' ל"ו ס"ק כ' וק"ל והנה מה שע"א אמר שגזל ממצרי אי נימא גזילתו מדרבנן והרי לא הוכרז עליו לא מיפסל קודם הכרזה אך העיקור גזל גוי מן התורה פסול ואין להאריך בזה כי לפע"ד העד הראשון שאומר שלפי אומדנא דילי' גזל ממנו כיסו עם מעות אין זה עדות שראוי להוציא גברא מחזקתו דהוה ממש כעובדא דר"ש בן שטח שבועות ל"א ע"א ואין לנו רשות לדון בדמיונו' ע"כ העד כשר ומכחישי' זא"ז ואיתתא שרי' אך יען לא מצאתי שום היתר רק את זה לבד סמך ע"כ אין לעשות מעשה על הוראתי אך יבואו הדברים לפני גאון הדור הראוי להורות בענין חמור כזה ואחתום בברכה: פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ד' טבת קצ"ט לפ"ק:

1228

1229משה"ק סופר מפפד"מ:

1229

1230העתק השאלה:

1230

1231מעשה אירע בענין קדושין שבחור א' שחק עם נערה אחת גדולה בש"ק פ' מקץ ד' טבת תקפח"ל והי' אתו ב' בחורים ממדינת בעהם ולקח מחשוקי' של עץ מחביות קטנה קינרוס פעסל אשר הי' מונח בבית אבי הנערה ונתן להנערה ואמר הר"א מקודשת לי בטבעת זו כדמ"וי ואתם עדי ולאחר שנודע לי שאלתי את פיהם ואמרו לא כוונתי רק לשחוק והיתול בעלמא וגם היא אמרה שאינה מבינה כלל מה שאמר אלי' דיס רייפעל כפי אשר שערנו היא חלק עשירית מפרוטה כי כל חביות עם קינרוס נמכר פה בב' צ"ל שיין והרייפעל הוא אחד ממאה חלקים שבחביות ואינו רק קיסם עץ בעלמא ויורינו רבינו הגאון נ"י מהו דינו ואנכי לא כתבתי חלילה התירים אלו להיות כתלמיד מורה הלכה בפני רבו אך הואיל דלא נהקבל עדות כראוי אמרתי אעורר קצת התירים ולשאול פיו אם מחויבי' בזה לקבלת עדות כראוי ובעיקר השאלה מה דינו עכ"ל השואל מק"ק טריטש במדינת מעהרין:

1231

1232תשובה

1232

1233בקידושין י"ב ע"א שמא שוה פרוטה במדי שיטת ה"ג ותשו' ר"ש בן אברהם שבתשו' מיי' להל' אישות סי' ר"ט וריא"ז בגליון רי"ף שם דלית הלכתא כשמואל ומשמע מדברי מהר"מ מר"ב בתשו' מיי' שם סי' ב' דטעמייהו משום דסתמא דתלמודא גבי פרשי רבנן דסורא מההיא משפחה דלא משו' דס"ל כשמואל אלא משום דאביי ורבא משמע דליכא למיחש לשמואל והקשה מרדכי מהא דקידושין ס' ע"ב ע"מ שיש לי כור עפר דחיישי' שמא יש לו במדה"י ותי' דהתם הקידושין ברורי' משא"כ הכא פי' התם קדשה בפרוטה בודאי והספק בקיום התנאי משו"ה חיישי' משא"כ בשמואל הספק בקידושין עצמן ונ"ל פירושו דהכא מוקמי' לה אחזקת פנוי' ולא ניחוש לשוה פרוטה במדי אבל התם כיון דקידושי' ברורי' והספק בקיום התנאי כבר איתרע לי' חזקת פנוי' וכעין שכ' תוס' בכתובות כ"ג ע"א תרוויי' וכו' ולפ"ז י"ל שמואל דחייש לשו"פ במדי ולא אוקמה בחזקת פנוי' אינו מחלק בין ההיא דבית כור עפר לדהכא ולטעמי' אזיל דמחמיר בחזקת פנוי' בקידושין ע"ט ע"א וע"ש בתוס' ד"ה קדשה וכו' אע"ג שאינו דומה ממש מ"מ כדמות ראי' דשמואל מחמיר טפי מדרב ולפי מאי דקיי"ל התם כרב לא קיי"ל הכא כשמואל ולא חיישי' לשוה פרוטה במדי ולפ"ז י"ל משו"ה אמר ש"ס דרבנן דסורא לא ס"ל כשמואל משום דרבנן דסורא דבי רב הוה ונהרדעי' אתרי' דשמואל משו"ה אמר ש"ס דרבנן דסורא לא ס"ל כשמואל עיי' כתובות וי"ו ע"א ולשיטת רב ליתא לדשמואל דמוקמי' בחזקת פנוי' ולפ"ז י"ל היכי דודאי שו"פ במדי מודו ה"ג ור"ש בן אברהם וריא"ז דמקודשת אבל היותר נ"ל דאפי' יודע בודאי דש"פ בשום מקום אין לקידושין אלא מקומן כדעת רוב הפוסקי' וס"ל דשמואל נמי לא פליג אלא מטעם שכ' הר"ן דלמא לדידה שו"פ ובזה ניחא דלא חיישי הני תלתא קראי למעשה רב דר' יוסף דשוטיתא דאסא דהצריכה גט כדשמואל ונגדי' כרב וכ' הריטב"א לולי דחייש לדשמואל לא הוה מנגדי' דלא אהני מעשיו נמצא עובדא דר' יוסף מעשה רב הוא למנגד גברא ומ"ט לא חשו להו הני גאונים להחמיר אלא ס"ל דודאי לכ"ע אין לקידושין אלא מקומו ושעתו וא"כ איכ' למיחש דלמא לדידה שוי' פרוטה ולעיל גבי עגל לפדיון הבן כ' דאפשר סודר לפדיון הבן דעכ"פ שו"פ ויותר ואית בי' דין ממון אמרי' לדידי חשוב כחמש סלעי' משא"כ בפחות מש"פ דאין לו דין ממון כלל לא שייך לומר דלדידה שוי' כממון ולעשות מאינו ישנו ע"ש וצ"ל שמואל ס"ל הואיל ועכ"פ במדי שו"פ שם ממון עליו ולדידה חשוב כפרוטה הוה כחמש סלעי' של כהן כיון דעכ"פ שם ממון עלי' ור"ח וסייעתו פליגי אהך סברא וס"ל כיון שאינו שו"פ כאן לא מצי איתתא למחשבי' לעשותו אינו ישנו וא"כ י"ל תינח למאי דקיי"ל דפרוטה של משה בעי ואפי' מסגו פרוטות פחותים בההיא אתרא מ"מ בעי פרוטה של משה דוקא א"כ י"ל כנ"ל דלאו כל כמיני' למימר לדידי שוה אבל לר' יוסף דהוה ס"ל בשמעתין לעיל פרוטה כ"ד פי' כל עיר וכל דור לפי מאי דמסגי פרוטות אפי' קטנות הרבה משל משה וא"כ אפילו אי לא מסגו באתרין פרוטה קטנה כ"כ רק שיש לו שם פרוטה בשום מקום ולדידה נמי שוה כי פרוטה דההוא אתרא אין שייך לומר שעושה אינו ישנו דהרי עכ"פ שם פרוטה עלי' בשום מקום ואם ירצה המלכות לקבוע פה פרוטות כאלו יהי' לו דין מעות ממש משו"ה חייש ר' יוסף להני קדושין ומנגיד עליהון אבל למאי דלא קיי"ל כר' יוסף ואיהו גופי' חזר בו כמ"ש בתשו' מיי' סי' י"ט הנ"ל הדרן למאי דאמר סתמא דתלמודא דרבנן לא ס"ל להא דשמואל כנלע"ד ליישב דברי הגאונים הנ"ל דדחו לדשמואל מהלכתא:

1233

1234אך הרי"ף והרמב"ם וממש כל הפוסקי' פסקו כשמואל אך פליגי בטעם הדבר בשם ר"י בעל התוס' כתבו גזירה שמא יהי' א' ממדי כאן ויסבור שהוא ש"פ ויאמר שיוצאת בלא גט ולפ"ז אפילו בדבר שא"א להתקיים להוליכו למקום היוקר מ"מ חיישי' ואמנם רמב"ן ס"ל דחומרא דרבנן בעלמא הוא נהי דאין לנו בכל דבר אלא מקומו ושעתו כדמוכח בב"ק ק"ה ע"א בלישנא בתרא דר"פ לא חיישי' לשמא יתיקר ולמה לא ניחוש שמא ש"פ בשום מקום וה"ל הביא אשמו ולא הביא גזילו דאינו מתכפר אע"כ אין לך אלא מקומו ושעתו ומה שהקשה ב"ש סי' ל"א מסוגי' דמע"ש בקידושין נ"ג ע"ב וברש"י ד"ה משום אונסא דארחא כבר הרגישו בזה רמב"ן וריטב"א בחידושיהם שם בריטב"א משמע דמיירי שיש כ"כ הרבה מע"ש שיהא ש"פ כאן לטובת הנאה שיתן לה א' עבורו להעלותו לירושלים וכן הבין המגיהה בגליון הריטב"א שם אמנם בחי' הרמב"ן דקידושין שם מבואר להדי' בכוונת הירושלמי דאפי' אינינו אלא ש"פ בירושלים מ"מ כיון דגם פירות כיוצא בהן שוים כאן פרוטה אך משום שנתקדשו הפירות בקדושת מע"ש אינו שוה כאן משו"ה מתקדשת בההיא שיעורא ע"ש ובפני משה פי' בענין אחר בין כך ובין כך לא תיקשי ממע"ש כלום ומן התורה אין לקידושין אלא מקומו ושעתו ורק משום חומרא דא"א החמירו חז"ל ועשאוהו כספק ולא משום חשש מראית עין שכ' תוס' ולפ"ז מידי דלא מתקיים כגון עלה של ירק שא"א להוליכו למדי אין בו חששא אפי' מדרבנן וכ"כ רמב"ם להדי' אלא דפליגי בדעת הרמב"ם הרא"ש ס"ל להרמב"ם הוה דאוריית' ורמב"ן ס"ל דלרמב"ם הוה ג"כ דרבנן וכנ"ל וקצת יש להכריע כן דכל המפרשי' הקשו להרמב"ם כדפריך ממתני' בפרוטה ובש"פ מ"ט לא משני בדבר שאינו מתקיים ונדחקו מאוד ואמנם מהרי"ק בשורש קפ"ד כ' ליישב בטוב טעם דהכי פריך ש"ס מדקתני פרוטה וש"פ בהדדי ובבא דפרוטה מיותר לגמרי אם לא להורות נתן כי היכי דפרוטה ממש לא אזלי' אלא בתר פרוטה דמשה שהיא חצי שעורה של כסף כמ"ש בזה ג"כ ב"י בבד"ה סוף סי' ל"א ע"ש ולא בתר אתר ואתר ה"נ ש"פ לא אזלי' בתר מדי אלא לפי מקומו ושעתו ולא הו"מ לשנוי דמתני' בעלה של ירק אלו דברי מהרי"ק הנ"ל ע"ש וממילא מוכח דלרמב"ם א"א לומר דמן התורה תהי' מקודשת כי ש"פ בשום מקום דא"כ לא הוה דומי' דפרוטה ודמיון כזה תמצא בקידושין ס' ע"ב פירש"י ד"ה אבל ארעא וכו' ע"ש וא"כ נראה דלרמב"ם דרבנן בעלמא הוא:

1234

1235וכן נראה דעת הראב"ן דף קל"ד ע"א דמייתי תחלה מי שקידש אשה ושוב נתקדשה לאחר ושיערנו קדושי' הראשונים ולא הי' בהם ש"פ חיישינן שמא איכא עדים במקום אחר שהי' ש"פ באותו היום ומשמע דלמדי לא חיישי' ושוב אח"כ מייתי עובדא דר' יוסף דשוטיתא דאסא משמע דפ' כשמואל וכמ"ש המרדכי בשמו וק' דסתר עצמו כמ"ש הרב"י בבד"ה על הרמ"ה שבטור ועכ"ל כתירוצו דס"ל כרמב"ם הנ"ל ונ"מ בהא דר"ח בעלה של ירק שאינו מתקיים עד מדי ובאמת האי עובדא דציפתא דאסא מייתי כצורתא והך דעדים בצד אסתן לא מייתי לשון הש"ס אקדיש באבנא דכוחלא והיינו משום דאבנא דכוחלא דבר המתקיים הוא ואיכא משום דשמואל ובלא"ה מקודשת מספק ומוכח דס"ל נמי כרמב"ם וכנ"ל מיהו למ"ש הרמ"ה דבהא דשמואל הולדות מותרין בקהל משא"כ בהא דר"ח פרשי ממנו רבנן דסורא א"כ בלאה"נ איכא נפקותא בין הך חששא להך חששא ואמנם נ"ל לפמ"ש הב"ש דהרמ"ה מפרש כן בהש"ס דאמרי' ופרשי רבנן ממשפחה לא משום דס"ל כשמואל אלא משום דאביי ורבא דה"פ אלו משום שמואל הי' הולדות מותרי' ולא צריכי' לפרושי ממשפחה עפי"ז נ"ל דהרמ"ה לא פסיק' לי' דלשמואל הולדות מותרים דאפשר אפי' מדאורייתא חיישי' אלא משום דאמר סתמא דתלמודא לא משום דס"ל להא דשמואל א"כ ממנ"פ אי הפי' כפשוטו דסתמא דתלמודא לא ניחא לי' שיסבור ויחושו לדשמואל א"כ לית הלכתא כשמואל ואי כוונת הש"ס דנהי דהלכתא כשמואל מ"מ חששא בעלמא הוא והולד מותר א"כ הולד מותר ממנ"פ וק"ל:

1235

1236ולפמ"ש החלקת מחוקק לחלק בין אית לה אורחא למישן או לא והוא מש"ס בב"ק צ"ז ע"ב פלוגתא דרב ושמואל וקיי"ל כשמואל בדינא התם דבאית לי' אורחא להתם אזלי' בתר האי אתרא ורב פליג א"כ י"ל כפשוטו דרבנן דסורא תלמידי דרב נינהו בודאי לא פרשו משום דחיישו לדשמואל דהא רב פליג וע"כ משום דחיישי' לדאביי ורבא ומ"מ הלכה כשמואל אע"ג דהכא איסורא הוא והלכתא כרב באיסורא מ"מ כיון דעיקר פלוגתא בדינא איתשיל הלכתא כשמואל עמ"ש הרא"ש פרק שור שנגח דו"ה סי' ד' ע"ש:

1236

1237היוצא מדברינו אלא אשה שנתקדשה בדבר שהיא והעדים יודעי' שאין בו ש"פ היינו שויו חצי שעורה של כסף נקי ואין העדים יודעי' ששוה בשום מקום בעולם ושאין דרכה של אשה זו ליקח חפץ כזו ביוקר מותרת לרוב הפוסקי' ל"מ להפוסקי' דלא כשמואל אלא אפי' להפוסקי' כשמואל וס"ל שמואל מדאוריית' חייש אי אית לה אורחא להתם והכא לית לה אורחא ולהטעם משום כיון דשוה התם אפשר לדידה נמי שוה היינו כשאין העדים לפנינו וחיישי' דלמא ידעו העדים שש"פ בשום מקו' ולאשה זו אורחה להתיקר בכי ה"ג אבל היכ' שהעדי' לפנינו ולא עלה על דעתם מעולם הו"ל כמקדש בלא עדים שאין חוששי' לקידושי' והא דלא משני הש"ס מתני' דפרוטה ש"פ בשלא ידעו העדים י"ל כמש"ל בשם מהרי"ק וק"ל וממילא נמי לרמב"ן וכל סייעתו שמדרבנן חששו משום חומרא דא"א עכ"פ לא יהא אלא מדאוריית' נמי צריכי' שידעו העדים וע"כ לית כאן חששא אלא לשיטת הר"י דרבנן חששו שמא יהא כאן א' ממדי:

1237

1238ומעתה נבוא אל השני' דקדשה בגזל דהרי בבית אביה לקח העץ הקיסם הלז ונתנו לה לקידושין והו"ל קדשה בגזל דאחרים ובעלי' דלא ידעו דלמחול דאע"ג דכ' ראשונים וכן הוא בשטה מקובצת דבב"ק ק"ב ע"א גבי נתן לו את הקרן עד פחות מש"פ אע"ג דשוב אתיקר ועמד על פרוטה מ"מ נתכפר לו באשמו שהביא דהוא מטעם שכיון דפחות מש"פ ניתן למחול כבר קנאו הוא וברשותי' אתיקר ודידי' הוא היינו דידעי הבעלים שנשתייר אצלו פחות מש"פ ומסתמא מחלו לו וכבר קנאו גזלן אבל הכא מי יודע דמחל וע"כ ל"פ ביאוש שלא מדעת אלא כשנתיאש אח"כ דלאביי דקיי"ל כוותי' לא מהני מחילה ויאוש ההוא כיון דמתחלה באיסורא אתי לידי' שוב לא מהני היאוש דאחר זה דאע"ג דבגזלן דלעיל מהני מחילה לפחות מש"פ אע"ג דמתחלה באיסורא אתי לידי' מ"מ קנאו גזלן היינו שידעו הבעלים שגזל ומחלו לאותו הגזלן לא יהא אלא מתנה דיהיב לי' אבל ביאוש שלא מחלו ולא נתנו הבעלים לשום אדם ידוע אלא שנתייאשו הבעלים משלהם ומעתה כל הקודם זכה בו וסבר אביי לכ"ע שרי אבל לאותו שכבר זכה בו באיסורא טרם יאוש לאותו לא מהני יאוש והכי קיי"ל ורבא ס"ל דגם לדידי' מהני היאוש וזכה בו מהיאוש ואילך אבל קודם שידעו הבעלים ונתיאשו ומחלו לאו דידי' הוא ולא קנאו והו"ל קדשה בגזל דאחרים שלא נתיאשו הבעלי' ולא מחלוהו דאינה מקודשת:

1238

1239אך נ"ל כ"ז במדי דשוה מיד עכ"פ אפי' פחות מש"פ אבל הכא עץ וקיסם בעלמא שזרקו לאשפתות ומטאטאי' אותו במטאטא כשמכבדין הבית והגביה' זה וקדשה בו לכ"ע קנאו ל"מ להיש מפורשים דמייתי ה"ה פ"א מגזילה והרב"י רס"י שנ"ט ופסקו שם בש"ע בפשיטות דליטול קיסם לחצוץ שיניו מחבילתו של חברו שרי אפי' לכתחילה וה"נ דכוותי' לפי הציור שצייר הרב השואל נ"י אלא אפי' למנהג חסידות דמייתי שם בשם הירושלמי היינו ליטול פחות מש"פ מחבילתו וגדרו דשוה הרבה ובעלים מקפידים על חבילתם ועל גדרם ונהי דבקיסם א' אין קפידא והפסד מ"מ יתקבצו הרבה אנשים ויקח כ"א קיסם א' יופסד חבילתו וגדרו ע"כ מדת חסידות שנו כאן שלא ליטול קיסם משל חבילה המקובצת מקיסמם הרבה אבל בקיסם יחידי שכבר הופרש ממקומו ומושלך לכבדו בכיבוד הבית להשליכו לאשפה אע"ג דעדיין בחצירו ובביתו של זה כל זמן דלא שמענו ולא ידענו דמקפיד הרי זה מותר לכל אדם ומנא תימרא ומש"ס דפסחים ו' ע"ב דמייתי ברייתא סופי תאנים ומשומר שדהו מפני ענבים וכו' פירש"י סוף לקיטת תאנים ונמצאים בתאנה תאנים שאינם מתבשלי' כל צרכם עולמי' ובעה"ב משמר שדה זו שלא יכנסו ב"א בתוכה ואין דעתו מפני התאנים אלא מפני הענבים וכו' בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משו' גזל ופטורים ממעשר וכן פסק רמב"ם פ"א ממעשר הל' י"ג והכי קיי"ל לענין חמץ דפרורי' ממילא בטלו מהאי טעמא כמ"ש מג"א בג' מקומות סי' תל"ד סק"ה ותמ"ד סק"ו וסי' ת"ס סק"ב וה"נ נהי דמשומרים בביתו הם הני קיסמים מ"מ הא כ"ע לא קפדו אכיוצא באלו ואינו משמר ביתו אלא מפני חפיציו וגריעי מפרורי חמץ דאי לאו משום גלוסקא יפה לא הוה אמרי' בפירורי גופי' שמא יקפיד עליהם כדאמרי' בסופי תאנים בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם אסורים משום גזל אע"כ לא חייש בפרורים משום דאין שום אדם מקפיד והני גריעי טפי לכאורה ומותרי' לכתחילה לכ"ע ולית בהו משום גזל ואלו הוה ש"פ היתה מקודשת מן התורה והשתא נמי דלית בי' ש"פ איכ' למיחש לדשמואל שמא ש"פ במדי ומ"מ נ"ל להמציא קולא דמסבר' אני אומר דוקא בדבר דלא שוה מידי כגון קיסמי' ופרורי' הוא דמהני זריקתו לאשפה שבבית וכדומה אבל אי הוה בי' ש"פ ודברי' חשובי' לא מהני זה כמו שיעור חשוב פרורי' שיש בהם כזית אפי' נזרקי' ונדרסי' עובר עליהן ואינם מופקרי' ממילא דמה"ט בפירורי בצק אפילו פחות מכזית צריך להפקיר ולבטל בפירוש דלמא יתכנסו וידבק זה בזה ועוד כדמות ראי' מקולי מטלניות דמס' שבת כ"ט ע"ב דאי אית בי' ג' ע"ג לא מהני אפי' זריקה לאשפה וכמ"ש רמב"ם פ"ב מהל' כלים הלכה כ"ב כ"ג אע"ג דאין ראי' גמורה מטומאה לכאן מ"מ הדעת נוטה כך דאפי' נימא בסופו תאנים הנ"ל שאפי' יש בהם ש"פ אפשר מ"מ מופקרים הם במי שיש לו שדה מבורכת מלאה תאנים מבושלת ולקטום והניח אלו אפי' יש ש"פ בכל א' כל זמן שלא שמענוהו מקפיד אורחא דמילתא דבעת לקיטה ובצירה אפקורי' מפקירי' כיוצא באלו אבל בעלמא כל שהוא ש"פ לא בטיל ממילא ולא אתאינן להכי בנידון שלפנינו אלא משום שאין בו ש"פ וכבר כתבנו לעיל דלרוב הפוסקי' ליכא למיחש הכא לדשמואל לא מדאורייתא ולא מדרבנן רק לטעמא דיהבי תוס' וסייעתם דאיכ' למיחש דלמא נמצא א' מאנשי מדי כאן ויראה שמתקדשת בתמרה יוצאה בלא גט ויעשה כן גם בעירו ולא ידע דכאן איננו ש"פ וצריך לחלק א"כ המקדש בגזל ואין חוששי' לקידושין דלמא יש א' כאן ולא ידע שזה גזל ויוצאה בלא גט ויכשל בזה וצ"ל לזה לא חששו מסתמא ידע הענין כאשר הוא אך בתמרה אפי' יודע כל הענין יאמר שפטרו בלא גט משום שקידש בתמרה ויסבור שהתמרה גורם ולא השיווי וא"כ הכא שקדשה בקיסם גזול ממנ"פ אי האי גברא דאתי ממדי הלא הענין כאשר הוא שהגביה קיסם מבית אבי' וקדשה בו אם יסבור שהי' ש"פ א"כ הוא גזל ואם ידע שהוא דבר שאין בו ש"פ בעירינו ודבר שאין מקפיד וקנאו ביאוש בעלים ע"י שזרקו לאיבוד א"כ אינה מקודשת מטעם פחות מש"פ ומותרת ממנ"פ:

1239

1240והנה אעתיק לשון התשב"ץ דרמז עלי' מ"ל פ"ה מאישות ומייתי לי' ג"כ בס' אבני מלואי' בסי' כ"ח סעי' י"ז אהא דכ' שם בש"ע דינו של הרמב"ם דאם קדשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה ואגוז ה"ז ספק מקודשת ז"ל התשב"ץ ח"א סי' כ"ג ונראה דוקא כגון שא"ל אח"כ דברים שנראה שהיא מתרצה בכך כגון למה לא נתת לי יותר או כיוצא בזה אבל בשתיקה אינה מקודשת כלל ועוד שהרב ז"ל לא אמר זה אלא בתמרה או באגוז שאין בו שו"פ ואין בו דין גזלן כיוצא בזה אין החברי' מקפידי' זע"ז ואע"פ שאין בו שו"פ היא מקודשת מס' שמא הוא ש"פ במדי אבל אם יש בו ש"פ ויש בו דין גזל אינה מקודשת כלל עכ"ל תשב"ץ למדנו ממנו ג' דברים א' שאם הי' בו ש"פ אפי' אין דרך חברי' להקפיד בכיוצא בזה מ"מ כיון דאית בי' שעורא אינה מקודשת וזה הי' נידון דהתשב"ץ שם וע"ז מייתי לי' שם יע"ש ב' דאפי' באין בו ש"פ ואין בו דין גזל וצ"ל דהוה תמרה ואגוז כעין קיסם מחבילה גדולה דאל"ה יש בו דין גזל ומ"מ דוקא כי אמר אח"כ כלך אצל יפות אבל בלא"ה לא וצ"ל דלא דמי לסופי תאנים דסגי באינו מקפיד לחוד לפוטרם ממעשר דאורייתא ואפי' למפרע משעת לקיטה דאי לא נימא דאפקרינהו משעת לקיטה והשתא הא דזוכה בו אחר ששמע שאינו מקפיד נמצא הוה כמקבל מתנה וחייב לעשרם אע"כ הוה הפקר אפי' למפרע ואפשר אפי' ש"פ וצ"ל מטעם שכתבתי לעיל התם במוסק ובוצר שדה ומשייר פירות הרעים הוה טפי גילוי דעת להפקיר כעין פרט ועוללת ולא דמי נמי לפרורים וכדומה שרגילין להשליכם לאיבוד וכמש"ל אבל זולת זה אפי' פחות מש"פ ואין דרך חברי' להקפיד אי לא אמר כלך אצל יפות אין כאן ס' קידושין ג' למדנו ממנו דהכי דאיכא למימר שקנאו זה חיישי' לש"ע במדי ודלא כמ"ש אני לעיל דנימא ממ"נפ אם יש כאן א' ממדי ויסבור שהיא ש"פ יסבור נמי שהוא גזל והכא מבואר בתשב"ץ דלא כנ"ל אלא אני לא כתבתי זה אלא לדעת התוס' דס"ל טעמא משום שמא יהי' כאן א' ממדי אבל התשב"ץ כ"כ להרמב"ם דס"ל משום חומרא דא"א חיישי' לשום מקום שיהי' שם ש"פ ולא שייך ממ"נפ הנ"ל אלא שכבר כתבתי דליכא למיחש להא אלא או מטעם הר"ן ובשדרכה להתיקר והעדים יודעי' זה או דאית לה אורחא למישן והכא ליכא כל זה וכמו שכתבתי:

1240

1241והלח"מ הקשה הא הוה ס"ס שמא אינו ש"פ במדי ושמא יקפיד ולפמ"ש תשב"ץ דמיירי דבע"הב אומר כלך לק"מ וראיתי בס' בני אהובה שכ' וז"ל דשמא אינו שוה במדי הוה ס' מחמת חסרון ידיעה או ס' שהוא עשוי להתברר באם יבואו אנשי מדי ויעידו שבארצם הוא שוה ואינו נכנס בגדר הספק ספיק' עכ"ל ודבריו תמוהים מה שייך כאן חסרון ידיעה וכי מחמת סכלות ודעת שוטי' אנו מסופקים וכי מדי מקום ידוע הלא מסוף העולם ועד סופו יש להסתפק שמא ימצא מקום א' ששם שו"פ וגם מ"ש שאפשר להתברר הוא מגומגם אלא הואיל ואפשר לבוא לידי ברור שיתגלה בהתתיהו לא עבדי' עובדא לכתחילה בא"א ויעוי' במ"ש מ"ו הגאון בס' המקנה בק"א סי' כ"ח בענין יאוש שלא מדעת וסתם גזילה יאוש בעלים ויעוי' בס' אבני מילואי' מה שמשיג על הנב"י סי' כ"ט בענין שדברי' נכונים ולא אאריך כי לפע"ד נידון שלפנינו אינו ענין לכל זה ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ע"פי הנ"ל:

1241

1242והנה מה ששניהם לשחוק והתול נתכוונו כ' בש"ע סי' מ"ב ס"א בהגה"ה אם אמרה קדשני ושוב זרקה מידה ואמרה שלשחוק והיתול כיוונה דברים שבלב אינם דברים ואע"ג דהתם אמרה תחלה קדשוני משמע בלא"ה לא חיישי' היינו משום שמיד זרקה מידה וחיקה אבל היכא שקבלה הקידושין כבנידון שלפנינו ה"ל דברים שבלב ואינם דברים אמנם דברים אלו לקוחים מתשו' מיי' להלכות אישות סי' א' וז"ל ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלי' שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכו' וכיוצא בזה רבות בתלמוד דאזלי' בתר אומדן דעת משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן הדעת לומר לא הי' בלבה כך ודאי וליכא אומדן דמוכח כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכ"ד ניחא לה עכ"ל:

1242

1243מבואר מדבריו היכ' דאיכ' הוכחה וראי' ברורה לאותן דברים שבלב הוה דברים מן התורה רק משום חומרא דא"א אינו נכון לדון על דברים שבלב והתם בלא"ה לא הוה שום אומדנא דמוכח אלא כפי הנראה לא הי' אותו המקדש ראוי ונכון לאשה כמותה וע"ז כ' שזה אינו אומדנא כלל דאיתתא בכ"ד ניחא לה כנ"ל פי' כוונתו וא"כ אם יש לנו הוכחות ממקום אחר דלא שייך לומר בכ"ד ניחא לה ליכא שוב אי' דאורייתא אלא משום חומר א"א והנה בנידון שלפנינו במ"ש בטבעת זו ונתן לה קיסם שהי' חבוש על חביות קטן דאע"ג דכ' בתשו' רמ"א סי' אלף קפ"ז בנותן לה כלי ואומר בטבעת זו מקודשת וכבר כ' שב יעקוב התם שניהם רוצים בקידושין אבל היכי שאומרי' שכוונתם הי' להיתול ואמר טבעת זו על חפץ הוה מעשים מוכיחים על דברים שבלב דהכל היתול ושחוק מ"מ הא כ' הוא ז"ל שם בתשוב' בד"ה שנייות וכו' וז"ל דמסתמא פינגרהו"ט זה אינו כמו שיש לחייטים שפתוח למעלה וכו' מבואר מדבריו דאלו הוה פתוח למעלה ונותן סביב לאצבע כעין טבעת לא הוה שום הוכחה אע"ג דכ"ע קרי לי' פינגרהו"ט מ"מ דלמא איהו אסיק שמי' טבעת כיון שהוא מסבב האצבע כעין טבעת כעין שאמרו חז"ל פ' שבועת הדינים דלמא צפורא רבא חזא ואסיק שמי' גמלא כיון דעכ"פ דומה במקצת לגמלא בגודלו אסיק איהו שמי' גמלא וכן אסקונדרי שהשוחקים בקלפים ועצמות משחקים בהו במקום מעות קרי' לי' זוזי וה"נ בפינגרהו"ט פתוח למעלה כנ"ל כוונת הגאון ז"ל הנ"ל וא"כ ה"נ כיון שהקיסם הזה עשוי כעין טבעת ומסבב האצבע אע"ג דכ"ע קורין לי' רייפ"ל מ"מ איהו אסיק שמא טבעת ואין כאן שום הוכחה אבל יפה כ' מעלתו שזה הוא הוכחה גמורה שאין דרך להתקדש בדבר כזה שאין אדם מגביהה אותו מן הקרקע ומשליכי' אותו לאיבוד ואין בנות ישראל מתקדשת בזה וכיוצא בזה וע"כ להיתול ולשחוק עשו וליכא אלא משום חומר' דא"א וכיון שכבר כתבנו לעיל שאין בקידושין אלו שום חשש אי' דאוריית' א"כ כשיצורף לזה ג"כ אומדנא הלז יש לסמוך להקל כדי לחוס קצת לכבוד בית אבי הנערה וכמ"ש ג"כ בשב יעקוב הנ"ל אמנם כבוד השמים עדיף להכות בשבט משור את הנער המקדש והעומדי' על גביו המרבין שיחה עם אשה ואין זה מעשה בחור אלא מעשה שקץ המשוקץ ולא המובחר ומה זו שתיקה במקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד ומ"מ אין הדברי' מוטלי' עלי כ"א על הגאב"ד דמדינהשם ועל פיו יצאו ויבואו ולא כתבתי אלא להשיב מפני הכבוד ואחתום בברכה א"נ.

1243

1244משה"ק סופר מפפד"מ:

1244

1245שלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ בעל פיפיות המא"הג המופלג ומפורסים כש"ת מהו' יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק או"ד יע"א:

1245

1246ארי נעשה שואל מדעת תורה בעובדא דהוה אתי' לקמי' דפר"מ ברב א' שסידר קידושין ולא שאל תחת החופה אי הטבעת שלו ולאחר זמן נתברר שבשעת כניסתם לחופה כשלא הי' לו להחתן טבעת קידושין ושמעה הכלה כן מסרה מפתח ארגזה לנשים להוציא משם טבעת שלה לתנו לחתן לקדשה בו ונמצא שקידשה בטבעת שלה וכשבא עובדא לפני פר"מ אחר זמן הצריך לקדשה שנית ולייחד בפני עדים במקום חופה וכ' טעמו ונימוקו דאע"ג דפסק בש"ע א"ע סי' כ"ח סעיף י"ט דהשואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא נותן לו בכל אופן המועיל שיהי' ראוי' לקדש בו מ"מ הכא איתתא אפשר לא ידעה לאיקנויי כדבעי' להו לרמי בר חמי בגטין כ' סוף ע"ב ולפי הרשב"א מסקנא דרב אשי דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד ולא שידעה לאיקנויי' ושלזה נתכוון תשו' רש"ך דמייתי ב"ש סי' קכ"ד סס"ק י"ט וא"כ הכא בקידושין דלא שייך אקני' לי' רבנן דמהיכי תיתי למעבד תקנתא להקנו' לו ולהפקר ב"ד בחנם א"כ אינה מקודשת ויהי' כל בעילותיו זנות ע"כ חש לה פר"מ והצריך קידושין וחופה שנית ובעי ממני לחות דעתי הנמוכה אי טב הורה:

1246

1247אענה ואומר לא לדידי צריך פר"מ וכל דילידתא אימא כוותי' תלד אע"ג דאיכא למימר אי צריכת לה קידושין וחופה מחדש נמצאי' הכתובה וכל השטרות שנעשי' ביומי' מוקדמי' ופסולים מ"מ לאיסורא עביד מה תקנתא אבל לענין ממונא סמוך ארוב וכל המפרשי' דמפרשי' דאיפשטא איבעי' איתתא ידעא לאיקנוי':

1247

1248הנה הרב ב"ש סי' קכ"ד ססקי"ט הנ"ל מסיים על דברי הרש"ך ואין נ"ל עכ"ל ונ"ל טעמו משום דגם לפירושו של רשב"א איננו מחליט דאיתתא לא ידעה לאקנויי אלא הוה איבעי' דלא איפשטא דרמב"ח הוה פשיטא לי' דבטבלא דידה לא שייך הפקר ב"ד והשתא אי איתתא לא ידעה לאיקנויי אינה מגורשת ואתי' רב אשי לחדש דאינו כן אלא כי היכי דאשה כותבת גיטה ה"נ טבלא מה לי נייר מה לי טבלא ואי התם ע"י הפקר ב"ד הה"נ בטבלא ואי התם ידעי' לאיקנויי הנייר ה"נ הטבלא ואיפשטא איבעי' לחצאי' דמגורשת ע"י טבלא דידה אבל לא איפשטא אי מטעם דידעא לאיקנויי או מטעם הפקר ב"ד והשתא דברי רש"ך תמוהים האיך נאמר היכי דודאי לא הקנתה לו נמי מגורשת מטעם הפקר ב"ד הא מידי ספיקא לא נפקא אי הפקירו ב"ד כי האי גוני או לא ומ"מ דינו של פר"מ נכון לכאורה להחמיר מספיקא אלא דלפ"ז כיון דלהרשב"א נמי לא הוה אלא ספיקא כן אורחו' כל הסופקי' דלא שבקינן פשיטותא דכולי עלמא מפני ספיקו של רשב"א ולא הי' צריכא קידושין שניים:

1248

1249עוד יש לעיי' דנהי דלא ידעה לאיקנויי ולא יהבי' לי' במתנה מ"מ בתורת שאלה יהבה לי' כמ"ש רש"י בגטין ד"ה זקן ובתוס' ד"ה אשה וכ"כ חלקת מחוקק ובכל הפוסקים והשתא בשלמא בגט בעי' ונתן משלו ולא מהני שאלה אבל בקידושין כיון דשאלה לו כדי להתקדש בו הרי שאול לו שיעור קישוט שוה פרוטה וכשחוזר ונותן לה בתוך זמן שאלתו ויכולה היא להתקשט בו בתוך אותו הזמן בכדי שיווי פרוטה מקודשת ונראה כיון שנתנה לו להתקדש א"כ אפי' אי אין סתם שאלה שלשים יום מ"מ הכא קבע זמנו עד שנתקדש בו וכל זמן שאינה מתקדשת לא כלתה זמן שאלתו וממילא תתקשט בו שיעור פרוטה ומקודשת:

1249

1250וראיתי לרשב"א בחידושיו דעמדו נגדו דברי רש"י ז"ל שכ' להדיא דאשה כותבת גיטה דהאשה מקנה לבעל וכן בחי' רמב"ן מייתי ראי' מדברי רש"י אלו והרשב"א נדחק דרש"י לאו דוקא אמר אלא טעמא משום דרבנן אקנו לי' דהרי בשובר נמי כ' רש"י דמקנו לי' ובשובר אינו צריך שום קנין יע"ש ולפע"ד דברים אלו דחוקים וגם שתוס' כ' ג"כ בס"ד דרמי בר חמי ורבא דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד נגע בי' צל"ע איך אפשר לומר כן הא בפ' ג"פ במתני' קס"ז ע"א תנן כותבי' גט לאיש אע"פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פי שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר ואמרי' עלה בש"ס קס"ח ע"א מ"ט דהבעל נותן שכר דכתיב וכ' ונתן והאידנא דלא עבדי' הכא שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיי' ע"ש מבואר דבימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה תקנה זו ואיך אפשר לומר דמתני' דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד הוא ועדיין לא ניתקנה תקנה זו בימי המשנה ודבר גדול דיבר הנביא פני יהושע בגטין כ' ע"א דבימי המשנה הי' כותבי' כדת משה וישראל בתוך הגט כמבואר סוף משנת ידים ובסופו הי' כותבי' שריר וקים כמ"ש ר"ת להדי' ועכשיו נוהגי' למיכתבנהו בסופו היינו טעמא משום דכתיב בשלהי גט ודין די יהוי ליכי מינאי ובאמת אחר המשנה תקנה שהאשה תתן שכר הסופר וא"כ איננו מן הבעל אלא מהאשה ואיך כותב ליכי מינאי ע"כ כותבי' כדת מ"וי שחכמים הקנהו לו ודפח"ח יהי' איך שיהי' לא הי' זה בזמן המשנה ואיך נימא דמתני' דהאשה כותבת גיטה הוא מהפקר ב"ד וצ"ע לכאורה:

1250

1251וי"ל בדוחק ולומר מתחלה התקינו שאם יארע שהאשה כותבת גיטה יהי' הפקר ב"ד אבל מצוה בבעל ושוב תיקנו שלכתחלה תתן האשה שכר ושני סברות אלו בב"י סי' ק"כ ועיי' הגה' מיי' פ"ב אות ב' ומ"ש משנה למלך שם הלכה ד' אבל כל זה דוחק:

1251

1252גם מ"ש תוס' דזקן כותב שטרו' מתנו' ומכירות שדות דכיון שהלוה להם מסתמא נתנו ומכרו לו מלשון רש"י לא משמע כן אלא בשטרי הלואה גופי' בעי' ספר המקנה כי פי' התוס' מלבד שהוא דוחק בלשון המשנה עוד הקשה הב"י בטי"ד סי' ק"ס הא הוה ריבי' מוקדמת ומאוחרת ע"ש ע"כ נלפע"ד דהי' נראה לרש"י דבין שטר הלואה ובין שובר בעי' מדינא ספר המקנה דשטר הלואה מקנה לו שיעבוד קרקעותיו ונהי דמעיקור הדין על ידי מלוה ע"פ משתעבד היינו ע"י נתינת כסף הלואתו דקרקע נקנה בכסף אבל השתא שהפקיעו חכמים קנין אותו הכסף משום דלית לי' קלא ממילא אינו נקנה אלא בשטר ומכ"ש אי הוי שטרי אקניתא ופירש"י בין ילוה בין לא ילוה שיעבד לו נכסיו בשטר זה ובעי' ספר המקנה (ויש לעיין קצת בגטין יו"ד ע"ב בסוגי' דערכאו' דשם לא הוזכרה שטרי הלואה ע"ש וק"ל) נחזור לדידן דס"ל לרש"י דהזקן שטרי הלואות כ' ועל זה שקיל וטרי הש"ס והה"נ בשובר שצריך שטר לחזור ולהקנות לו קרקעו שהי' משועבד ונהי דאי אין נשאר כתובה או שטר ביד הבעל והמלוה סגי במחילה בעלמא בלא קנין ובלא תשלומי' כ"א במחילה בעלמ' סגי והטעם בזה כי נכסים לא נשתעבדו אלא להיות ערבים בעד גופו של הלוה וכיון שפוטר את גופו מחובתו ממילא נפטרו נכסים כמ"ש ר"ן פ' הכותב מ"מ היינו כשאין הכתובה ביד האשה אבל לפעמים הכתובה ביד האשה ולא מהני מחילה לדעת כמה פוסקי' כמ"ש סמ"ע סי' י"ב סקכ"א וכן משמע לי ממ"ש תוס' כתוב' מ"ד ע"א ד"ה והלכתא וכו' ע"ש ואם כן לפעמים אינו משלם לה כל כתובתה כי היא מוחלת לו ואינה מחזירה לו השטר ג"כ וא"כ במה יפטור נכסיו משיעבודם אלא ע"י השובר שמקני' לו נכסיו ובעי' גם בשובר ספר המקנה וע"כ משום דגברא ידע לאיקנויי ויפה דקדק רש"י:

1252

1253ולפ"ז להס"ד דגברא נמי לא ידע לאיקנוי י"ל אה"נ שובר דעלמא בעי ספר המקנה ממש אך בכתובה דרבנן מקולי כתובה והם תיקנו דפקע בכדי בשובר שהבעל כותב לעצמו ובזה י"ל כפתור ופרח לפמ"ש תוס' כתוב' יו"ד ע"א דר"נ אמר שמואל התם ס"ל כתובה דרבנן וה"ה רבא דמשני התם חזקה אין אדם טורח בסעודה ע"ש ורב אשי דאמר אם לא מושמש ס"ל כתובה דאורייתא ע"ש והשתא י"ל רב אשי דמייתי בפשיטות ממתני' האשה כותבת גיטה אסיפא דהבעל כותב שוברו דודאי משום דידע לאיקנויי הוא כיון דכתובה דאוריי' בעי' קנין גמור א"כ ה"ה כותבת גיטה נמי מטעם דידע' לאיקנויי ולא משום תיקון חכמים אך רבא דס"ל כתובה דרבנן א"כ שובר גופי' י"ל מדרבנן הוא ודוקא בכתובה וה"ה כותבת גיטה נמי מדרבנן א"נ י"ל לומר בפשיטות דרב אשי אפי' למ"ד כתובה דרבנן קאי והכי קאמר דמערב היוצא אחר חיתום שטרות לא מוכח דאיכא למימר שאני גברא אך השתא ממילא מוכח מאשה כותבת גיטה דאין לומר מדרבנן הא דומי' דבעל כותב שובר והתם אפי' אי כתובה דרבנן מ"מ לאיזה צורך עבדי רבנן תקנתא כיון דבעל ידע לאיקנויי וע"כ קנין גמור קאמר ה"נ גבי אשה קנין גמור ואיתתא ידעא לאיקנויי' וא"ש הכל ודברי רשב"א אינם עיקרי' ולית מאן דחש לי' לפע"ד ופר"מ נ"י מדות חסידות עביד כראוי' לגברא דכוותי':

1253

1254מ"ש פר"מ אמ"ש ב"י סי' ק"כ בפי' דברי הרא"ש דהסופר יקנה הקלף להבעלי' משום דכתיב וכתב ונתן ופי' הב"י דמסתמא אדם כותב בשלו ותמה פר"מ דמשמע לי' דרא"ש לא בעי שליחו' לכתיבה וס"ל וכתב דקרא אהסופר קאי ולא אהבעל דלא בעי' שליחות (ועיין בתוס' גטין ט' ע"ב) א"כ אדרבא הסופר כותב על שלו דהרי כ' ב"י מסתמא אדם כותב על קלף שלו וקרא מיירי מסופר הכותב וא"כ מ"ט יתן הסופר הקלף לבעל אלו דברי מעלתו ותמהתי על חכמתו וכי אמת נכון הדבר שספרא דדיינא כותב על שלו הלא כל א' יבי' ניירא וסופר כותב עליו ומעשי' בכל יום יוכיחו ובש"ס אפשיטי דספרא שייר משמע שהנייר שייך ללוה והסופר כתב עליו השטר והמלוה שילם שכר כתיבה ומשייר אצלו אותו הנייר למשכן על פשיטי דספרי דיהיב אבל הנייר יהיב הלוה ומ"ש הרב"י דהנייר של הכותב רוצה לומר למי שכותב בשבילו ובגט הבעל הוא המגרש ובי' מיירי קרא נהי וכתב דקרא הוא מקרא קצר רוצה לומר וכתב הכותב היינו הסופר מ"מ כותב אהקלף של הנותן שהוא אותו שכותב בשבילו והדברים פשוטי' מאוד:

1254

1255תשובה

1255

1256העתק גביות עדות בהלשון הרב המופלא דק"ק ברודא:

1256

1257מעשה בר"ה ביום ב' אחר חצות היום שלח מושל פקיד לר"ה דקהלתינו שהוגד לו שנמצא הרוג יהודי אחר שמושלך בדרך ומיד ראינו וב"ה לא נפקד ממנו איש ולא נודע מי הוא ואמר אחד שראה יהודי א' ביום ה' שאמר שדעתו לחזור לביתו על ר"ה באופן שנתפשט הקול שהוא א' מתושבי ק"ק העלישוי או מק"ק קרעמזיר כי לא שאלוהו מאין הוא ואנחנו שלחנו אנשים לשם ומאחר שידוע הוא כי אין ההרוג ניתן לקבורה מיד עד יבואו הקומעסיאהן לראותו גלל כן צוויתי שלא יטלטלוהו ממקומו שם עד שחשיכה ואמרתי שבבואו ישתהא פה וישלחו למקומו שהוא אשתו וקרוביו שם אולי יכירוהו באשר שחשבו שהוא ממקומות הסמוכים וכשהביאוהו הנה האנשים ראו שהי' ההרוג הנ"ל ראשו פצוע לכמה וכמה פצעים וגם כל פניו הי' ממש פצוע ונחתך ולא נשאר בו אלא שיניו ומחשבתו ניכר מתוך מעשיו שרוצח עשה כן בכוונה למען שלא יכירוהו אמנם כל גופו הי' שלם מלובש במלבושיו ויצא הקול שהוא היהודי מקאסטאלאן שני שעות מטארנוי שהכירוהו בגופו ומלבושיו ובא הקול לק"ק נאוואמעסטע ובא בנו הנה שהוא מושכר למשרת שם ובכה על מיתת אביו ורצה להגיד שם קדיש ולא הניחוהו ושלחוהו הנה כדאי' בש"ע אה"ע סימן י"ד ס"ה בהגה' ובא הנה ויען שהרוג הנ"ל נמצא בפצעים הנ"ל ופניו התליע באופן שלא הי' אפשר לבדוק גופו אחר סימני' כי הסריח ואמרו הקברני' שבלתי אפשר להם להפשיטו ולא הי' נודע לנו שוב קרוב קברו אותו בבגדים ואח"כ בביאת בנו הנה באו שלשה אנשים לפני והושבנו ב"ד והעידו מיר האבן געזעהן דעם קאסטאלאנר יהודי אין נאוואמעסטע ביום ב' שבוע קודם ר"ה ודברנו עמו אונד מיר קענען דיא קליידר וואס ער יעצט דער מיט איזט געבראכט געווארדען דאס פעלצעל אונד מאנשעסטער וועסטע אונד הויזען דיא מלבושים האט ער אהן געהאט מיר קענען זיא גוט בטביעות עין גם גופו עוד העידו שיש להם סימן בשיניו שהם גדולות משיני שאר בני אדם כן העיד לפנינו הר"ר אברהם בן מה"ו שמואל דקהלתינו גם העיד כל זה הנער מרדכי בן מה"ו איצק ליב מקהלתינו והנער הוסיף שהוא שמע ממנו שדעתו לילך לק"ק פרוסטיץ. גם העיד כ' יעקב שמואל חייט והוא לא ראה מימיו ולא העיד רק שראה שהי' לו שיניו גדולים עד כאן ובסוף האגרת כ' הרב שהזכירו העדים שמו ר' אברהם מקאסטאלאן ושהכירו אותו שהוא הגארקאכער שם ר"ל בעל אושפיזא דקאסטאלאן והם אכלו שם באכסניא ע"כ הגביות עדות. עכ"ל הרב הנ"ל:

1257

1258תשובה

1258

1259בשריותא דהאי אתתא אשת ר' אברהם בעל אושפיזא מקאסטאלאן סמוך לטירנוי הנזכר בגביות עדות הנ"ל יש לעיין בשלשה דברים א' סימני שינים גדולים ב' ט"ע בבנין כל גופו ג' ט"ע בכל מלבושיו ונראה דאע"ג דבכל א' לבדו אין די היתר מ"מ בצירוף שלשתן יצא כנוגה משפט האשה הנ"ל להתירא:

1259

1260א' סי' השינים זה לשון פסקי מהרא"י סי' קס"א זה שהעידו על השיני' ששנים מהם באמצע שורה של לחי העליון הי' גדולי' משארי שינים שבשני צידיהם נראה דהאי לאו סימנא הוא כלל ולא מיבעי דלאו סי' מובהק הוא אפילו למ"ד סי' דאורייתא לא הוה מהני משום דבדקי' בהרבה בני אדם ומצינו דרובם שני שינים האמצעי' בשורה העליונה גדולו' יותר מהנהו שבשני צידיהם ואף אם הי' אלו השינים מופלגי' קצת בגדלות מ"מ אחרי שרגילות הוא שהם גדולים לא מהני אם הי' מופלגי' קצת ודמיא להא דקאמר תלמודא בפ' בתרא דיבמות ובפ"ב דב"מ סי' דגופו אריך וגוץ לא חשי' סי' כלל אפי' למ"ד סי' דאוריי' ונראה דמסתמא לא איירי דאריך ברוחב אצבע משאר בני אדם בינונים דפשיטא דלא הוה סימן כלל ולא אצטריך לאשמעי' אלא ודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני והיינו טעמא כיון שרגילות הוא בהרבה ב"א שהם ארוכי' וגוצין מן הבינונים ולכך אפי' אם הוא קצת בהפלגה לא מהני עכ"ל הארכתי בהעתקתו כי נוראות נפלאתי על הד"מ סי' י"ז אות נ"ד ובהגה' ש"ע שם סעי' כ"ד ע"ש שלא העתיק כראוי ותרי תמיהי קא חזינא חדא שכ' סתם שינים גדולים לא הוה סי' מובהק ולא כ' לחלק בין שינים אמצעי' לשארי שינים ובהא הרגישו הח"מ וב"ש. ותו דכ' לא הוי סי' מובהק משמע סי' אמצעי מיהת הוי דסי' מובהק שלפני זה גבי גבשושי' בחוטמו שהוא נמי מפסקי מהרא"י סי' רל"ד ה"ל סי' מובהק ביותר כמבואר שם בפנים וא"כ ה"נ לא הוי סי' מובהק ביותר קאמר אבל סי' אמצעי הוי ונפקא מיני' טובא דאלו סי' אמצעי' מצטרפי' ב' וג' לעשותו סי' מובהק ביותר כדעת תשובת הרא"מ משא"כ סי' גרועי' אפי' מאה אינם מצטרפי' כמבואר כל זה בתשו' האחרונים ובב"ש ס"ק ע"ג וא"כ כיון שכ' מהרא"י דשינים גדולי' אפילו סי' אמצעי לא הוה דדומה לארוך וגוץ ה"ל לרמ"א לדקדק ולכתוב אפי' סי' אמצעי לא הוה:

1260

1261והנלע"ד להכריע לדינא מסברא בודאי ב' שינים גדולים בשורה עליונה באמצע הי' ראוי להיות סי' מובהק ביותר מצד השינוי שנמצא בעודפתם על חביריהם ומצד כיוון וצמצום המקום כמו נקב בצד אות פלוני ומצד המנין שאומר ב' שינים בצירוף כל אלו ה"ל סימן מובהק משו"ה הוצרך לומר דליתא והפליג דאפי' סי' אמצעי לא הוי משום דכך דרכו של אלו השינים באותו המקום ובאותו מנין וההפלגה קצת בגדלות אינו אלא כמו ארוך וגוץ ולא מהני ומינה דמספר שינים ידועי' גדולים ומכוונים בצמצום במקום אחד ה"ל סי' מובהק ביותר ומתירי' אשה על סי' כזה אך אם אומרי' העדים סתם שינים גדולי' בלי כיוון מקום ומספר י"ל נהי דסי' מובהק ביותר לא הוי סי' אמצעי מיהת הוי והסברא נוטה כן ובזה באו דברי רמ"א בדקדוק דמיירי בסתם שינים גדולים ואמר מובהק לא הוי אבל סי' אמצעי מיהת הוי ואם אולי לא נתכוון לכך כי עכ"פ לא הי' לו להניח דברי פסקי מהרי"א המפורשים ולתפוס דין אחר שלא נתפרש מ"מ הרווחנו להמתיק הדברי' בדברי רמ"א כי רוח אלקי' בקולמסו שלא הוציא תקצה מת"י ושאפשר לכוון בה מה שלא כיון בעצמו ובר זה למדתי מהתומי' סי' כ"ה ואמת נכון הדבר והנה בלשון ב"א מי ששפתו מוגבהת עד ששיניו נראים קורי' לו גם כן שיניים גדולים ואם כך הי' כוונת העדים הרי הוא לעצמו סי' מובהק ביותר כמבואר בתשו' הרא"ם סי' ע"ו ואפי' כוונתם כפשוטו הרווחנו דעכ"פ הוה סי' אמצעי ולמ"ד סי' דאורייתא שרי אלא מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה על כן נבוא אל השינים:

1261

1262ב' ט"ע היטב בבנין כל גופו שניכר להם שזה הוא בנין הגוף של ר' אברהם גארקאכלר מקאסטאלאן אך עומד לנגדנו שלא הי' כאן פרצוף פנים ולא חוטם וספק תוך ג' ימים או אח"כ וקרוב לודאי שהי' אח"כ מרוב הסרחון הנה ידוע דעת ר"ת להתיר בכל אלו אם כל גופו קיים לפנינו וזה מבואר היטב בתשו' ב"י בדיני מסל"ת רס"י וי"ו דלר"ת אפי' ליכא היכר בפרצוף רק כל גופו מהני אפי' בוודאי אחר ג"י יע"ש בביאור והכרח. וזה שנתים ימים בארתי היטב שיטת ר"ת כי כל הקושי' שהקשה עליו במרדכי הרגיש הוא בעצמו בס' הישר ותי' יפה והסכימו גאוני זמנינו עמדי להתיר אשה מארץ פולין עפ"י דברי' הנ"ל [עיין לעיל סי' נ"ז] מ"מ פה לא אאריך בזה כי אין אנו צריכי' לזה רק לצרף עם שיניים גדולים כי אעפ"י שכ' מהרא"י שאפי' מאה סי' גרועי' אינם מצטרפי' מ"מ הכא שאני דנימא שזה הגוף אחר הוא שהי' לו ג"כ שיניים גדולים כאלו וע"י שנתפח נשתנה צורתו עד שהי' ט"ע כמו זה ר' אברהם שהי' לו ג"כ שיניים גדולים כאלו זהו דבר זר ורחוק והנה ראי' מהרא"י הוא מהש"ס דפריך ממצאו קשור בכיס וארנקי ומאי פריך דלמא נצרף לזה סברא שכ' תוס' פ"ק דב"מ הואיל וזה אבד גט ומבקש גט ואחר לא שמענו שאבד גט נצרף זה לסי' אע"כ אין מצרפי' אע"ג דהתם נמי הצירוף הוא שנצרף סי' שבגוף הארנקי עם המקרה שאבד גט ואפ"ה לא מצטרפי' מ"מ ידוע דמקרה דהכא שאיננו בכוונת מכוון אלא בידי שמים שנשתנה צורתו ונאמר שנשתנה ממש לצורתו של זה שהי' לו ג"כ שינים כמו אלו זה דבר זר ועוד כבר כתבנו לעיל שאין דינו של המהרא"י אלא בגרועי' ביותר והני שינים גדולים עכ"פ גרועי' ביותר לא הוי דאפשר דהוי סי' אמצעי בפ"ע וגם ט"ע בכל גופו דלר"ת מהני אפי' לחודי' מכ"ש שנוכל לצרף עכ"פ להיות בין שניהם נחשב כסי' אמצעי דלמ"ד סי' דאוריי' מהני אך למ"ד סי' דרבנן לא יועיל סי' אמצעי. ונבוא אל השלישית:

1262

1263ג' סי' כל כליו הנה מהר"ל מפראג חידש דסי' אמצעי עם ט"ע בכליו מהני ממ"נ דלמ"ד סי' דרבנן לא אתאינן לחשש שאלה והרב ב"ש דחה דאי סי' דרבנן ממילא נחוש לשאלה ויען ראיתי במכתב הרב המופלא מק"ק ברודא דברים תמוהים בהבנת הב"ש ע"כ אבאר דברי הר"ש וא"א לבהמ"ד בלא חידוש הנה סי' מובהק ביותר דלא נמצא אפילו א' מאלף הוא לכ"ע דאוריי' אך סימן אמצעי שאינו נמצא הרבה אבל ענ"פ נמצא א' מאלף איכא מ"ד סמכי' עליו מדאוריי' דלא חיישי' לאתרמי למעוטא כי האי ואיכא מ"ד לא סמכי' מן התורה דאפי' כי האי חיישי' והנה אי לא חיישי' לשאלה פי' שאפי' א' ממאה לא ישאיל ונהי דא' מאלף ישאיל מ"מ הוא סי' דאורייתא ולא חיישי' למה שהוא א' מאלף אמנם אי נימא חיישי' לשאלה פי' שהוא מצוי בא' ממאה ע"ד משל ונהי דסימני' דאוריי' דלמה דמתרמי א' מאלף לא חיישי' מ"מ למאי דאתרמי א' ממאה חיישי' זה הוא הכל אי סי' דאוריי' וסמכי' על מה שהוא א' מאלף א"כ איכא לאפלוגי אי השאלה הוא חששא קרובה או רחוקה א' מאלף כנ"ל אך אי סי' לאו דאוריי' פי' דחיישי' לסי' השכיח אצל א' מאלף ואם יהי' באיש צלקת או שום סי' הניכר שהוא צלקת הנמצא ביוסף בן שמעון מ"מ כיון שאין להם היכר בהגוף אלא ע"י הצלקת ניחוש שמא נמצא כזה גם בראובן בן יעקב שהוא א' מאלף א"כ אפי' דלא חיישי' לשאלה פי' שהשאלה הוא ג"כ א' מאלף ויבוא אלי' הנביא ויכיר הכלים והמלבושי' שהם המה המלבושים של יוסף בן שמעון אבל בגוף ההרוג אין לו היכר א"כ הבגדים האלו הניכרי' בט"ע לאלי' הנביא הם להגוף כמו שומא או צלקת שגדל בגוף ומ"מ חיישי' לא' מאלף והכא נהי להבגדים כיוצא בהם לא חיישי' כיון שניכרי' בט"ע מ"מ לא' מאלף דשאלה חיישי' שמא גוף זה הוא ראובן בן יעקב ושאל אותם מיוסף בן שמעון ואין שום חילוק אי הכלים ניכרים בט"ע או בסי' מובהק או יבוא אלי' הנביא ויכירם כמובן:

1263

1264והגאון נב"י כ' דמדפריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' ולא קאמר בעידי אוכף משמע דקאי דוקא אי סי' דאוריי' אבל אי לאו דאורייתא לק"מ משום דאז לא חיישי' לשאלה גם בזה ראיתי להרב המופלג דק"ק ברודא הנ"ל שכ' ליישב לחדודי ועיקור בנינו שהמקשן לא אסיק אדעתי' דאיכא דלא מושלי והי' קשה לו מ"ט נקט במתני' סי' בכלי' ולא נקט רבותא אפי' ט"ע בכלים והיא ק' מהר"ל מפראג והב"ש תי' דמיירי מכלים דלא מושלי והמקשן לא ידע מזה ע"כ הוה ס"ל דאי סי' ל"ד לא חיישינן לשאלה אבל האמת אינו כן אלו דברי הרב הנ"ל ובמ"כ לא דק דוודאי ידע המקשן דאיכא כלים דלא מושלי ולא נעלם מהם דאיכא דברים שאינם עשוי' להשאיל ולהשכיר שהש"ס מלא מזה אך לא אסיק אדעתי' שיהי' אוכף וכיס וארנקי וטבעת כלים דלא מושלי אינשי דסברת מסקבי ומנחשי ומזייפי לא אסיק:

1264

1265ומה שנלע"ד ביישוב ק' נב"י הנ"ל לפי הנחה שהנחנו דודאי אמת נכון בלישנא דסי' ל"ד נימא חשש שאלה הוא א' מאלף ומ"מ לא הוה אלא כסי' אמצעי שאעפ"י שיש ט"ע על הבגדים מ"מ לא הוי על הגוף אלא כסי' אמצעי וסי' ל"ד עכ"פ הרווחנו דסי' אמצעי מיהת הוי וכבר כתבנו הכרעת אחרונים דסימן אמצעי עם עוד סימן אחר מצטרף שפיר וגם כבר כתבנו דמהרא"י מחשב זה לצירוף מה שזה אבד גט ומבקש גט והה"נ בחמור שזה אבד חמורו ומבקשו וא"כ א"ש למ"ד סי' ל"ד לק"מ חמור בעידי' אוכף היכי מהדרי' דלהך לא חיישי' לשאלה משום דלא שכיח אלא א' מאלף אלא מ"מ במצאו מת דליכא שום סברא לסייעא לא מיחשב להגוף אלא כסי' אמצעי ולאו דאוריי' אבל לענין אבידה דמצטרף לזה שזה אבד גט או חמור שפיר מהדרי' אך ללישנא דסימנים דאוריי' ואז חיישינן לשאלה פי' דאמרי' שהוא שכיח בא' ממאה והוה כלים אפי' בט"ע סימן גרוע להגוף כאריך וגוץ ולסימנים גרוע אין מצטרפין ושפיר הקשה היכי מהדרינן ודברי ב"ש נכונים:

1265

1266והנה בכלים דלא מושלי אינשי כ' ח"מ בשם ריטב"א דאי סי' דרבנן אפי' בלא מושלי חיישי' ואני חפשתי כמה פעמי' ולא מצאתי כן להריטב"א ולא לשום קדמון ועתה מצאתי עדותו של הגאון בית מאיר שלא נמצא כן בריטב"א והרב ב"ש מייתי סברא בשם תשו' ב"י וכן מצאתי שם בדיני מסל"ת סי' ד' ד"ה ונראה שהם תופסי' עיקור וכו' בלי שום ראי' רק מסברא ואלו הי' נמצא כן לקדמון הי' הרב"י מביאו ונלע"ד דתלי' בפלוגתת הקדמוני' וסוגי' הש"ס דב"מ ויבמות דהנה לעולם גבול דלא מושלי מעלינן חד דרגא מכלי' דמושלי והנה אי נימא דחיישי' לשאלה דהיינו דנמצא א' ממאה א"כ כלים דלא מושלי הוה כמו סימן אמצעי דמעלי' חד דרגא ולמ"ד סי' דאורייתא מהני והשתא למשמעות סוגי' דב"מ דבתר דמשני חיורי וסומקי ולא צריך לסברת שאלה אפילו הכי חזר והקשה מחמור וכיס וארנקי משמע דהש"ס קיבל לאמת סברת שאלה וא"כ אפי' אי סי' דרבנן נמי נימא שאלה הוא א' ממאה והוה סי' גרוע וכלים דלא מושלי סי' אמצעי ובמציאה וגט דזה מבקש ואבד חמור וגט מהני כלים דלא מושלי אבל במצא מת לא מהני לא מושלי וכסברת תשו' ב"י הנ"ל אך לסוגי' דיבמות דמסיק ואב"א בסומקי וחורי בתר דסליק משקלי' וטרי' דשאלה ומזה הבינו שם תוס' דאי אין צריכי' לחשש שאלה נימא מסתמא לא חיישי' לשאלה ופסקי הכי וסמיך עליהם ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו א"כ אי נימא סי' דרבנן נימא דשאלה חששא רחוקה היא א' מאלף ונהי דלא יועיל דעכ"פ לא הוי אלא סי' אמצעי וסי' לאו דאוריי' מ"מ כלים דלא מושלי' הוי נחיתת דרגא ואפי' א' מאלף לא ישאיל וה"ל סי' מובהק ביותר וסמכי' עליו:

1266

1267ומסברא נראה כיון דנראה מהתוס' דסמכו אסוגי' דיבמות משום דסוגי' בדוכתה עדיפה הכי נקטינן ונהי דלענין אי סי' דאוריית' או דרבנן לא נכניס ראשנו וכן אי חיישי' לשאלה או לא אבל עכ"פ אהא נסמוך דנימא אי איכא סי' אמצעי בגופו וט"ע בכלים דלא מושלי אינשי נימא ממ"נ של מהר"ל מפראג אי סי' דאוריית' הרי סימן דאוריי' ואי לאו דאורי' א"כ כלים דלא מושלי הוה מובהק ביותר וסמכי' עלה אפי' באסורא ולפע"ד זה ברור בלי ספק:

1267

1268ויצורף לזה גם סברת הגאון חכם צבי דלגבי סי' אמצעי הוה חשש שאלה כעין נפילה דיחיד יע"ש סי' קל"ד ושם בד"ה וא"ת כיון דלהתוס' וכו' בסוף הדבור ההוא העלה בשם רא"ש בתשו' לחלק בין גט דאפשר באחר למיתה דלא אפשר קיל טפי כ' וז"ל ובזה מיושב דלא תקשי הא דמקשה ממצאו קשור וכו' ניחוש לשאלה והא לפי דרכינו לשאלה כי האי גוני שיהי' שמותיהן שוין לא חיישי' אלא דשאני גט דאפשר לכתוב אחר חיישי' אפי' בכי האי גוני עכ"ל ותמהתי על הרב מברודא שדחה דברי ח"צ מפני קו' זו ולא ראה שהוא בעצמו הרגיש בה ותי':

1268

1269והנה לא הוצרך לזה אלא אי מפרשי' מצאו קשור בבעל עצמו שאבד גיטו ושמו יוסף ב"ש וניחוש שעוד א' שמו כן וממנו הוא אבל רש"י פי' בב"מ וביבמות בשליח המביא גט והקושי' ניחוש שזה השאיל ארנקי ליב"ש ונתן בו גט והחזירו לזה עם גט שבתוכו וזה מצאו בתוך ארנקי שלו ורוצה להחזיק עצמו כשליח הגט לאמטוי גט לאשתו של זה שלא כדין א"כ לא הוה נפילה דיחיד ושפיר מקשה הש"ס ולא צריכי' לדחוק כלל:

1269

1270אלא שבית מאיר הקשה דביבמות קט"ו קאמר אביי למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר בי' נמצא י"ל אביי בב"ב אדבריו שביבמות סמיך הואיל ונזהר בנפילתו והמציאה היא מציאה דיחיד כולי האי לא חיישי' אבל לשאלה דיחיד דלא שייך מזהר זהיר אפשר דחיישי' אלא שמ"מ בכלי' דלא מושלי הוה כמו מזהר זהיר ויש לסמוך אסברת שאלה דיחיד אלו דבריו ז"ל והם נכונים למבין:

1270

1271נמצא לפ"ז בסי' אמצעי וכלים דלא מושלי יש לנו שני עמודי' גדולים סברתי הנ"ל הבנוי' עפ"י דברי מהר"ל מפראג ז"ל וסברת בית מאיר עפ"י דברי ח"צ שלפע"ד לא יחלוק אדם על כל האמור:

1271

1272והנה ידוע סברת מהרי"ט דכל כליו לא מושלי אינשי ויראה מכ"ש בזה שהיינו מוחזקי' בו שהחזיק דרכו לילך לפרוסטיץ מק"ק נאווימעסטע ולא בא אל המנוחה ואיך בלכתו בדרך ישאיל כליו לאחר וישאר ערטלאי וזה נראה דעת רבנו אלי' שבפסקי מהרא"י סי' קס"א שסמך על סי' כליו אלא שציוה לחקור כמה כתונת הוליך עמו והיינו מטעם הנ"ל דאם הי' מוחזק בדרך נסיעתו ולא הי' עמו רק כתונת א' ה"ל כתונת כשאלת כל כליו דאין אדם משאיל כתונת יחידי שלו לאחר וכבר הארכתי בזה בתשו' אחרת בפי' כוונת תשו' מהרמ"פ בענין זה [עיין לעיל סי' מ"ח ד"ה ואומר] וליכא למיחש אלא שמא שוללי' שללוהו וערק לעלמא ונתנו מלבושיו לאחר והוא הנהרג פה אה"נ אלא שזה בעצמו חשש רחוק מאוד והיינו לא מושלי אינשי אשר אם יצורף לזה עוד סי' אמצעי נאמר שזה הוא בא וראה בתשו' ח"צ הנ"ל סמך על דברי מהרי"ט הגאון מהר"י אאליון אלא שח"צ נחלק עליו בעובדא דילי' שהי' שעת מקום חירום חיל הצרפתים וחשש שמא הלוחמים הפשיטוהו והלבשוהו בלויי הסחובות והוליכוהו בשבי' כדרך אנשי מלחמה ומלבושיו נתנו לזה הנהרג ביער אבל בנידון שלפנינו לא שייך חשש שבי' כלל כידוע במדינתינו בשעת שלום ליכא למיחש להא כלל ורק מחמת כיסופא ערק לעלמא כעובדא דגברא חרוכא והיינו לא שכיחי וכשיהי' לנו סי' אמצעי נצרף להתיר בלי ספק:

1272

1273והואיל וכן וכבר כתבנו ששינים גדולי' עם ט"ע בבנין גופו הוי כסי' אמצעי בלי ספק וכשיצורף לזה ט"ע בכל מלבושיו היינו פעלצל ומאנשעסטרא וועסטע ובתי שוקים שלו א"כ נאמין שבוודאי שזה הוא אותו האיש שראו ביום ב' בנאוואמעסטע בשיני' גדולי' כאלו ובנין גוף כזה ומלבושים האלו. וכיון שאמרו שהוא הי' ר' אברהם גארקאכלער מקאסטלאן הרחוקה מהלך ב' שעות מטירנוי ומסתמא סתם טירנוי הי' הכוונה על טירנוי שהיא מטרופלין באותם הגלילות ועוד אם ניחוש לשם טירנוי יהי' גם עיר סמוכה לה ברחוק ב' שעות ששמה קאסטלאן ויהי' גם שמה אברהם גארקאכלר זה בוודאי לא חיישי' וא"כ שכוונת העדים הי' על טירנוי וקאסטלאן הידוע לנו ובדקנו בקאסטלאן ולא נמצא שם ר' אברהם גארקאכלר אחר אלא זה והוא נאבד ולא נודע מקומו איו א"כ מסתמא זה הוא שהעידו עליו שראוהו בנאווימעסטא ועוד ובשגם שזה הבן שבנאווימעסטא יודע שאביו הוא שהי' שם באותו היום באותן סימנים ובאותן המלבושים א"כ עפ"י כל האמור נ"ל דאתתא דא אשת ר' אברהם גארקאכלער מקאסטאלאן שרי' לעלמא ובפרט שיסכימו עמי חכמי העיר יע"א ולמטוני שיבא מכשורי הכ"ד.

1273

1274משה"ק סופר מפפד"מ:

1274

1275העתק גביית עדות:

1275

1276לכבוד רב האי גאון הוא המפורסים בכל הגבול פריו נותן ועליהו לא יבול אמיץ כח ורב אונים וכו' ע"ה פ"ה ה"ה החכם הכולל המאה"ג כקש"ת מהו' משה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב יע"א:

1276

1277בתחלה באנו אנו ב"ד ח"מ לבקש לבלתי להיות דברינו הבאים הבנוים לשאול שאלה א' מאת ני' מר הגאון למשא על מעכת"ה כי הלא תורה היא וללמוד אנו צריכי' ובהיות שמו הגדול מפורסם בינינו לכן פנינו את עצמינו בשאלתינו אל כ' מעלת מר הגאון הוא אדונינו:

1277

1278בלתי ספק יהוי ידיעה למעכת"ה מאותן מים הזידוני' אשר הוא פה בקצה מנוחתינו ביום ד' ער"ח אלול תקע"ג לפ"ק ושבאו ושטפו אז את הארץ ובתוך אותה השטיפה נאבד איש א' מגלילינו ושמו גאדיל בן אברהם הראבאוי כי ביתו על שפת נהר הנקרא וואג הי' והוא וביתו נשטפו עד בלתי נשאר שום רושם במקום עמידת הבית ואשתו אשר לעת הצרה ההיא פה בתוך העיר היתה ועי"ז עמדה בחיותה בלתי ידעה מה הי' לבעלה ואיזה ימים אחר שיבשה הארץ באו אל האשה ההיא איזה בלתי אינם טהורים הנקראים בל"א פלעהסיר והמה אילו המוליכי' את הרפסודות ואמרה לה בעלך נמצא שם ושם והוא כמו מהלך יום א' מהכא להתם ואנו היינו אצל המציאה וגם מיד הכרנו אותו היטב היטב וגם נקבר שם במקום שמצאו אותו ע"י איזה מבני עמינו ואף יהודי הי' שמה והאשה ההיא בלתי ידעה מי האיש יהודי הי' עד זה תחלת החורף דהאי שתא הלך איש א' אשר מקום דירתו כמו ששה פרסאות מהכא ושמו ר' משה גרין פאסיל לעיר טעשין ובא דרך הילוכו לאותו כפר אשר האשה ההיא אשת גאדיל הנ"ל יושבת והאיש ר' משה הנ"ל הי' מקדם זה ימים כבירים כמו כ"ה שנים מלמד באותו כפר ולאיש נאמן רוח ולאיש ישר נחשב בין העם ורוח התורה בלבבו והלך שם באותו כפר לא' מתלמידיו וראה שם אשה ילדה אחת ואמר מי האשה ההיא בהיות שבלתי אכיר אותה והשיבו לו האשה ההיא היא עגונה מבעלה שנאבד ממנה בשטיפת המים הגדולים זה איזה שנים ושם בעלה גאדיל בן אברהם הראבאווי וע"ז השיב ר' משה הנ"ל ובזה"ל אוי וועה מיין ליבע אשה ווען איך דאס העט ענדיר געוויסט, איך קאן אייך העלפען ת"ל, אייער מאן גאדיל האב איך בעו"ה בעגראבן, איך מיט ערלים להבדיל, איך האב איהם פיין געקענט, ער איזט יוא מיין תלמיד גיוויזן, איך האב אבער ניכט געוויסט וועהמין ער האט פיר איין ווייב געהאט, ובהיות שאין שום איש הי' בבית זולתי איזה נשים באומרו כן בלתי הי' להם השכל לתבוע אותו להגיד עדותו בפני ב"ד ושתקו אל הדבר והאיש ר' משה הנ"ל הלך לדרכו עד איזה זמן נתודע הדבר אלינו מאותן נשים וכתבנו בעדו בעד האיש ר' משה הנ"ל וגם בא וכך אמר כד הוינא במותב ביום ג' ר"ח דהשת' דאס גראסע וואסער איזט דעמאהלס בייא אונס געוועזין מיום ה' עד יום השבת וביום א' דערנאך בין איך געשטאנען בייא מיין הויז וועלכעס אויך בייא דער וואג שטעהט, זיין צו מיר געקאממען פלעסיר אונד האבען צו מיר געזאגט דארט האט מן געפונען אברהם הראבוויס זון דערטרונקען, מיר קענען איהם גאנץ, אזוא האב איך מיר דיא מיהע גענאממען אונד בין אהין געגאנגען אזוא האב איהם באלד גאנץ גוט געקענט, אלס דאס גאדיל איזט ווייל איך האב איהם בחייו גאנץ גוט געקענט, ער איזט מיין תלמיד געוועזן וויא איך אין דער געגענד בין מלמד געוועזן אונד וויא איך בין נארמאלער געוועזן האט ער אויך כמה שנים בייא מיר געשריבען אונד אויך וואס ער בעל הבית איזט געוועזן איזט ער כמה פעמים בייא מיר געוועזן אונד געשוואהלען איזט ער גאר נישט געוועזן, איך האב איהם גאנץ גוט בעטראכט גילעגן איזט ער בייא דען וואססער, דיא רגלים זענען נאך אין וואססער געוועזן, איך האב באלד גזאגט צו מיין זון דער מיט מיר דארט געוועזן איזט, דאס איזט בעו"ה גאדיל בן אברהם הראבאווי מיין תלמיד, איך האב מיך אבער ניכט מיט דען וואס איך איהם באלד בט"ע דערקטנט האב בענוג געלאזט אונד האב איהם אויף דען גוף פיזעטירט אום איין סימן צו זוכען, דען איך האב דאך געוויסט אלס ער האט איין ווייב אונד וואס זאלל זיא חלילה איין עגונה בלייבן ווען זיא מעכט זיין ניצל געווארען, אזוא האב איך אויף דען גאנצען גוף ניכט געפונען נור אויף דער אקסל מצד ימין, באלד אויבען אויף האט ער איין לעביר פלעקל, אזוא גראס וויא דער פערצייטישע קופפערני ווינר, איך האב איהם וועלען לאסען אין דער קהלה העריין פיהרען לקבורת ישראל צו ברענגין, האבין מיך דיא ערלים דיא איהם געפונען האבן וויא אויך איין גלח דאביי' געוועזן איזט, האבין מיך דיא ערלים ניכט וואלען לאססען אונד האבן איהם דארט אויף דען פלאץ בעגראבן אונד וויא לביתי געקאממען בין, האב איך עס באלד פיר מיינע לייט געמעלד אונד האב געזאגט דאס איזט בעו"ה גאדיל בן אברהם הראבאווי אונד ווייטער האב איך פיר קיין מענש מזכיר געוועזן ווייל איך דאמאלס אויך אין צרה בין געוועזן, עס האט מיר אויך גרוס שאדען געטאהן, איך האב עטליכע וואכען ניכט געוויסט וואס איך טהוע, איזט מיר דיא זאך אבגעפאללען אונד איין היים זיצער בין איך, אונד בייא אונס האט מאן איהם ניכט געזוכט, ביז איך אין דען דארף וואו דיא אשה וואונט אין מיינר דורך רייז נאך טעשין אונד מאן האט געזאגט עפ"י מקרה דאס איזט גאדלס ווייב, האב איך מיך דערמאהנט אזוא האב איך עס איהר געזאגט, נון דאס איזט דאס גאנצע עדות אונד דאס אללעס איזט אמת וצדק וויא איך איין עהרליכער יהודי בין עכ"ל. ושאלנו את פיו האם ידע מאותו סימן אף כשחי' כ' גאדיל הנ"ל והשיב פון דאס האב איך ניכט געוויסט אבר איהם האב איך פיין געקענט וויא מיך זעלבסט וקרינו את הָאֵם דכ' גאדיל הנ"ל ושאלנו אותה האם בלתי יודעת מחיזה סימן בבנה ואמרה איך ווייס פאן ניכטס מעהר נור איין לעביר פלעקעל האט ער געהאט אויף דער ראכטער אקסעל ואשתו אשת גאדיל בלתי ידעה משום סימן:

1278

1279שלום וכ"ט לא יחסר קורטב לה"ה הרב המופלא ומופלג כבוד מה"ו יעקב נ"י אב"ד דק"ק ביטש והגליל ובצירוף ב"ד הצדק ה' עליהם יחיו:

1279

1280יקרתם הגיעני אודות העגונה אשת ר' גאדיל בן אברהם הארבאווי הנה עונה זו אינה יפה לצאת כי מיום בואי הנה ממרחץ באדען הקיפוני טרדות רבות ואלו לא דחקו מעלתם את השעה עלי הייתי מבקש הרווח זמן מה אך נעתרתי לבקשתם הפעם להשיב בקיצור נמרץ:

1280

1281הנה ג' מיני עדיות יש בהיתר זו א' עדות האשה עצמה שאמרה מפי נכרים מסל"ת שאמרו לה מיד בזמן ההוא וז"ל בעלך נמצא שם ושם והוא כמהלך יום א' מהכא להתם ואנו היינו אצל המציאה וגם הכרנו אותו היטב וגם נקבר שם במקום שמצאו אותו ע"י עמים ואף יהודי' הי' שמה:

1281

1282ב' עדות הגוים שאמרו למלמד דארט האט מאן געפונדען אברהם הראבאווי זיין זון דערטרונקען מיר קענען איהם גאנץ גוט והלך המלמד שם והכירו מיד בט"ע גמור בדקדק היטב שהוא גאדיל בן אברהם הראבאווי זה עדות השני':

1282

1283ג' עדות המלמד שהכירו מאוד בחייו ולא נשתנה במותו מכמות שהי' ומצאו סמוך על חוף המים ורגליו עודם נוגעת במים ומצא סימן בגופו לעביר פלעקיל בכתף גדול כמו פרוטה נחושת שלא ידע אדם מעולם מזה סי' כ"א אמו של גאדיל אמרה טרם ידעה מעדותו של המלמד שבנה יש לו לעבער פלעקיל בכתף ימין והמלמד הנ"ל שהוא סייע לקברו עם הערלים בעלי הרפסודות שמצאוהו תחלה:

1283

1284והנה מצד הזכרת שמו ושם אביו ועירו מצאו די בשני עדות האחרוני' וגם גוי מסל"ת הראשוני' שאמרו לנוכח האשה בעלך נמצא שם ושם מסתמא הכירו האשה בטוב והיא הכירה אותם כמובן מתוך העדות שהי' שכיניהם ומכירים ועל גאדיל בן אברהם נתכוונו יעיי' קונטרס סי' שכ"ח וסי' שע"ה וגם בעדות השני שלא הזכירו אלא שם אביו ועירו ולא שם הנמצא מ"מ על הראבאווי הסמוך לגלילותם נתכוונו עיי' תשוב' מהר"מ לובלין סי' ו' ואין אברהם שם אלא זה ואין לו בן הנאבד אלא גאדיל זה ה"ל כהזכיר שמו עיי' ק"ע סי' שמ"ז ועוד הרי המלמד היהודי הלך עמם וראה זה ואמר שהוא גאדיל נמצא מפאת הזכרת השם אין ספק בעדיות הללו:

1284

1285וכן מפאת דהצריך הרי"ף והרמב"ם לומר וקברתיו נמי אין פקפוק דהרי בעדות הראשון הזכירו קבורה וכן בעדות השלישי ובעדות השני נהי שהם לא קברוהו מ"מ עפ"י דבריהם הלך היהודי לשם וקברוהו:

1285

1286אך בענין גוי מסל"ת עדיף עדות השני מן הראשון דהראשונים באו ואמרו אל האשה עצמה ולדעת הר"ן כיון שלא אמרו קישור דברים מחזי כמתכוונים להעיד משא"כ בעדות הב' שאמרו כמגיד חדשות להמלמד שלא במקום האשה הוי שפיר מסל"ת טפי אע"ג דהר"ן לא מחלק בהכי אלא לעולם בעי קישור דברי' היינו דוקא כשבא ואמר מת פלוני ומה לו להגיד אם לא להעיד וכל שנתכוון להעיד לא הימנוהו אבל באותן הזמני' באותן הגלילות בשטף מים רבים שכל עולם הי' עוסקים ובאים בהצלת פלטתם הנשארת ומדברים ונושאים ונותני' באנשים נפרדים ונמצאים א"כ די לנו לחחמיר כשאומר הגוי להאשה שם נמצא פלוני לא באו אלא להגיד חדשות ממה שהי' כולי עלמא עסוקים בו והוה כקישור דברים ואולי י"ל בזה ק' ריב"ש דמייתי בית שמואל סי' י"ז ס"ק ל"ח וק"ל ועיין חילוק כזה בק"ע סי' מ"ה וסי' סמ"ך:

1286

1287אמנם בחששא דלמא אשתהי שעה א' חוץ למים טרם הכירוהו המוצאי' אותו ואיתפח ואישתני דין זה צריך עיונא רבא הנה ביבמות קט"ו איבעי' להו עד אחד במלחמה אי חיישינן לבדדמי ופשיט משני ת"ח ומים כמלחמה דמי ודחי התם דאמרו אסקנהו קמן וחזנהו לאלתר ואמרי סימני' ולא מיפשטא איבעיי' וכ' הרי"ף ומביאו הרא"ש דמ"מ איפשטא מעובדא דדיגלת ולכאורה מבואר דס"ל דאפי' אי לא חיישי' לבדדמי מ"מ בעי חזנהו לאלתר דהרי לקמן בעובדא דדגלת בעי' חזנהו לשעתי' וס"ל הכי בשמעתין מילתא אהדדי איתמר דחזנהו לאלתר וגם סימני' אי חיישי' בדדמי בעי' תרווייהו לאלתר וסי' ולמסקנא דלא חיישי מ"מ לאלתר בעי':

1287

1288וזה נראה נמי דעת רש"י שכ' דבעי' סימני' משום דבמים משתנה צורתו והקשו עליו בתוס' דהא מיא צמתו י"ל דס"ל דוודאי ביבשה אחר ג' ימים משתנה לגמרי כמוכח מעובדא דאבי' בן ירבעם משא"כ במים אינו משתנה אלא מקצת באופן דמי שמעיד ואינו אומר בדדמי יכול להכיר אבל מי שאומר בדדמי עשוי' לטעות ע"י השינוי מקצת וע"כ אם אינו אומר לאלתר אפי' לא יאמר בדדמי אינו יכול להעיד דנשתנה לגמרי לכן בעי' לאלתר עכ"פ ואז ליכא אלא חשש בדדמי מכח קצת שינוי שע"י המים לזה בעי' סימני' אבל סי' להוציא מחששא בדדמי זה נראה דעת רש"י ולכאורה כן דעת רי"ף ונמצא איפשטא איבעי' מעובדא דדגלת דסגי בחזנהו לחוד בלי סי':

1288

1289אלא שקשה איך אפשר למיפשט איבעי' מהתם דלמא באמת סי' נמי הוו התם והש"ס לא נחית לכך אלא למיפשט הא דריב"ב לקולא פליג דעל סי' לחוד לא סמכו דדלמא לאו דאוריי' וע"כ אט"ע וא"כ תפשוט דריב"ב לקולא ומשני מיא צמתי וחזנהו לשעתו ולעולם עם סי' והש"ס התם לא נחית לכך ומנ"ל דאיפשטא איבעי' ועיי' ב"ש סס"ק פ"ז ועיי' קרבן נתנאל פ' האשה שהלכה סי' ב' שרצה להשמר מק' זו ולא הועיל כלום:

1289

1290ולכאורה י"ל שיטת הרי"ף על אופן זה דהנה שיטת רוב הפוסקים דבעי' חזנהו לשעתו ממש עד שעה שניי' אבל עכ"פ שעה א' סגי ומייתי לי' ב"י בת"מ סי' מ"ט מדנקט לשעתו ולא נקט לאלתר משמע שעה עכ"פ יהיבנא לי' לשהות ביבשה ועדיין ניכר ע"ש והנה יש לתת לב דבעובדא דדגלת אמרי' וחזנהו לשעתי' ובעובדא דשני ת"ח איתא וחזנהו לאלתר הלא דבר הוא וע"כ כך הוא אי אשתהי שעה נשתנה לגמרי שא"א להכירו אפי' לא אמר בדדמי אבל עד שעה משתנה קצת פורתא פורתא ואפשר להעיד כשאינו אומר בדדמי אבל מי שאומר מאומד אין לסמוך עליו אלא לאלתר ממש משו"ה באיבעי' דשני ת"ח קאמר דחזנהו לאלתר ממש ודקדק אסקנהו קמן שלא שהה רגע בין העלאה ממים לראיי' א"כ בדגלת דלא חזנהו לאלתר אפי' אמרי סימני' שפיר איפשטא מההוא דדגלת דסגי בחזנהו לשעתי' ולא לאלתר דאין לומר דלמא סי' אמצעי עם חזנהו לשעתי' מהני וחזנהו לאלתר בלא סי' והתם בדגלת הוה נמי סי' אמצעי וכנ"ל ז"א דמי הכריח הש"ס ולא אמר חזנהו לאלתר בלא סימני' ואמר דחזנהו לשעתי' ובסימני' אע"כ לא בעי סי' ואיפשטא איבעי':

1290

1291א"נ י"ל באופן אחר בדקדוק יתור לשון הש"ס דאסקינהו קמן שכלו יתר אבל נ"ל עפ"י מ"ש מהרי"ט ח"ב חא"ע סי' ל"א אע"ג דבוודאי אשתהי אפי' לא חזינן בי' דאתפח מ"מ אמרי' חזקה אשתני וקיי"ל נמי ספק אשתהי ספק לא אשתהי אזלי' לחומרא וחיישי' מ"מ בספק אשתהי אי חזינן דלא אתפח כלל אמרי' חזקתו לא אשתהי דאל"ה הוה חזינן בי' סימני תפיחה ושום שינוי אלו דבריו ז"ל אומר אני דהיינו בשני עדים דליכא למיחש בדדמי א"נ אפי' בע"א לבתר דאיפשטא איבעיי דלא חיישי' בדדמי סמכי' על ההיכר שלא אתפח כלל ומדלא איתפח ש"מ לא אשתהי אבל בע"א להס"ד דחיישי' בדדמי א"כ חיישי' שמא לא עיי' יפה יפה ויש בו קצת שינוי ולעולם אשתהי והא"ש דמדקדק הש"ס גבי ב' ת"ח דאסקנהו קמן דאי לאו דאסקנהו קמן ממש לא הוה תלינן דחזיונהו לאלתר דלמא אשתני ולאו אדעתי' אבל לקמן איפשטא איבעי' בסוגי' דדגלת ואמרי' דחזנהו בשעתי' דאסקי' ולא דאסקו' קמן אלא אנן תלינן מספק דחזנהו בשעתי' דאסקינהי מדלא אשתני לאפוקי אם ידעי' דאשתהי כנ"ל ליישב דעת הרי"ף דמאלו הדקדוקים ס"ל דאפשטי' אבעי' דלא חיישי' בדדמי:

1291

1292אמנם ר"ח שבתוס' וכן משמע דעת התוס' ורא"ש (דלא כפנים מאירות) דלא איפשטא ולחומרא וכ' הרא"ש דהראב"ד ס"ל דאיפשטא לקולא מעובדא דחסא והרא"ש דחי דבמים שיש להם סוף שרואה כל סביביו ושוהה עד כדי יציאת נפש ליכא משום בדדמי אבל במים שאל"ס שייך בדדמי ולעולם לא איפשטא איבעי' ביאור הדברי' דס"ל לראב"ד כי היכא דבמים שיש להם סוף לא חיישי' בדדמי דלמא סבר ששיער שיעורא דיציאת נפש וטעה בדמיונו ה"נ לא חיישי' במלחמה דלמא סבר שמת ולא מת דעבדי לי' סמתרא וכן לא חיישי' באסקוה דלמא טעה בדמיון הצורה והרא"ש דחה דבמים שיש להם סוף אין ספק מת עצום כל כך לדמותו למלחמה רק מים שאין להם סוף דמי לי' דאיכא מחילה של דגים וכי האי גוני מ"מ נשמע מזה משאל"ס דומה לזה והתם אם נשאת לא תצא אפי' בע"א ש"מ דעכ"פ חששא דבדדמי לאו חששא דאוריי' היא:

1292

1293נהי דכל שריותא דאשה עפ"י ע"א אינו אלא מדרבנן מ"מ השתא דשרי עפ"י ע"א הך חששא דבדדמי איננו אלא חשש דרבנן ואם נשאת לא תצא והתוס' העידו שמתירין נשותיהן של הנטבעי' בט"ע לחוד ואולי סמכי' על ר"ת שכשגופו וצורתו שלם יכולים להכיר היטב בט"ע ונ"ל שיש לסמוך עפ"י הנ"ל דהרי למ"ד סי' דאוריי' ע"כ האי סי' דבש"ס הוה כמו א"נ סימני' וסגי בט"ע לחוד ולמ"ד סי' לאו דאוריי' דבעי חזנהו לאלתר וגם סי' היינו אי חיישי' בדדמי והוה רק ספק איבעי' כדרבנן וגם ספק פלוגתא דסי' דאורייתא ע"כ סמכו התוס' בזה על סברת ר"ת דבגופו וצורתו שלם סמכי' אט"ע לחוד בלי סי' ואמנם כ' טעם אחר דמתירין נשותיהן של הנטבעי' משום דמאן דלא ראה הטביעה ולרוב הפוסקים בעי' גם דלא ידע הטביעה לא שייך בדדמי והטור הרכיב ב' הסברות יחד דמי שלא ראה או ידע הטביעה וגם צורתו וגופו שלם מתירי' ע"י ע"א ועיי' ב"ש סק"ץ וכ' מהרי"ט בתשו' שי' ל"א הנ"ל דוקא כשראה או ידע מטביעתו של פלוני זה אבל כשידע שנטבע ספינה עם כמה אנשים יש ניצולו ויש מתו ומצא א' והכירו לא שייך בדדמי דלמה לו לדמותו לזה יותר מלזה הלא לא שמע על אדם פרטי שנטבע ע"ש ונראה ק"ו בנדון שלפנינו שביום הזעם ושטף מים רבים הי' כל הסביבות בספק ולאחר זמן יום או יומים הי' מחפשי' ומוצאי' כמה אנשים נטבעו ומתו וכמה שבו בחיים לביתם כידוע ומפורסם א"כ בהך נידון שלפנינו בעדות הגוי' הא' והב' לא ראו ולא ידעו מטביעתו של זה ר' גאדיל יותר מאיש אחר כי הרבה אלפי' הי' בספק אך על עדותו של יהודי יש פקפוק שכבר שמע מהערלי' שמצאו את בנו של אברהם הראבאווי א"כ יאמר בדדמי שהוא הוא:

1293

1294והשתא נחזי מאי דקמן בנידון שלפנינו אי חיישינן לספק אשתהי לכאורה נוכל לסמוך על מהרי"ט הנ"ל כיון שהכירו בט"ע גמור נימא חזקה לא אשתהי אלא דשדיתי בי' נרגא דאי חיישי' בדדמי לא סמכי' אהיכר ט"ע של הע"א או גוי מסל"ת הנה להרי"ף וראב"ד איפשטא בעיין לקולא ולר"ח נמי דלא איפשטא ע"כ הוכחתי דליכא אי' דאורייתא וכיון דאיכא היכר בצורה שלימה וגם לא ידעו הטביעה א"כ להתוס' והרא"ש וטור לא חיישי' לבדדמי וב' עדיות הגוים מסל"ת דאפי' להר"ן דבעי קישור דברים ועוד איכא עד ישראל דעפ"י התוס' מועיל אע"ג דידע שנמצא א' בן אברהם וחזי לאצטרופי דעת המריא"ן לב בכמה תשו' דס"ל כל עד המעיד עפ"י עד אחר אפי' עפ"י גוי מסל"ת תלינן לקולא שהעד הראשון אלו הוה קמן הוה אמר שראוהו לאלתר ונחלקו עליו הרשד"ם ומהרי"ט בהרבה תשובות וכן מוכיח ברא"ם אבל עכ"פ עשוי לחזק בו סברת מהרי"ט כיון שעכ"פ חזינן דלא אתפח כלל וצורתו דומה ממש בט"ע בלי שום שינוי נימא אלו הוה סהדי קמא קמן בודאי הי' אומר שראוהו לאלתר:

1294

1295ועדיין לבי מהסס לסמוך על גיבובי קולות הנ"ל וכשאני לעצמי מה אני ובשגם שמצאוהו רגליו בתוך המים שהנראה שלא מצאוהו אדם צף עפ"י המים והוציאוהו דא"כ לגמרי הי' מוציאו אלא מהענין נראה שהמים פרצו גדרם ביום זעם ואח"כ כשחסרו המים נעשה היבשה ממילא נמצא הנטבע מונח על היבשה והיות המים חוסרי' והולכי' לאט לאט ע"כ עודנו רגליו מונחי' בתוך המים וא"כ הרי אשתהי הרבה כי חסרון המים איננו לשעה קלה וא"כ קשה עלי לסמוך על הנ"ל לחוד עיי' ק"ע סי' רמ"ט סברא להקל בזה:

1295

1296והנה מה שנמצא בו לעבער פלעקיל על כתף ימין אע"ג שהעד לא ידע שיש להיות בו סי' ההוא מ"מ כיון שהאם אומרת כך הוה סי' המועיל ואע"ג דהאם היא חמותה דה"ל מחמש נשים שפסולות להעיד היינו לומר שמת בעלה וכיוצא בזה אבל אחר שהיא לא ידעה מהסימן שאמר העד וכיונה הסי' מהימנא וק"ו ממה ששנינו בגטין כ"ג ע"ב שהנשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה נאמנת להביא גטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח ונראי' קל וחומר הדברי' השתא התם שעל זה אנו דנין שמא הכתב מזויף מ"מ נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ מכ"ש הכא שהסי' מוכיח יותר שנאמנת:

1296

1297אך מי יערב לבו לומר שיהי' זה סי' מובהק ביותר שאיננו נמצא בא' מאלף שהרי לעבר פלעקל מיעוט המצוי הוא וצמצום מקום אין כאן על כתף ימין שאין זה דומה לנקב יש בצד אות פלוני' שמצומצם טפי בודאי מה שאמר העד וכיון מדת עגולו כעין פרוטה קטנה של נחושת ואי הי' גם האם אומרת כן אפשר דכיון מדת עגולו כזה הוה סי' מובהק אך לא הוזכר זה בדברי האם ועכשיו אחר שכבר שמעה שהעד אמר כן תו לא מהימנא משום דהיא מחמש נשים שפסולות להעיד וקשה לסמוך על הסי' הזה ג"כ:

1297

1298איברא מ"מ נ"ל נהי דסי' מובהק ביותר לא הוה סי' אמצעי מיהת הוה וכיון דאיכא נמי ט"ע גמור אע"ג דאיכא ספק אי חזנהו לאלתר איכא לצרופי כל הקולות הנ"ל דהתוס' והרא"ש ומהרי"ט ומהריב"ל ולהתיר אתתא אשת ר' גאדיל בן אברהם הראבאווי להתנסבא לכל גבר דיתצביין ויושיבו ב"ד של ג' ויעיינו בדברים הללו ויתירוהו כמבואר בש"ע סי' י"ז סעיף ל"ט וב"ש ס"ק קכ"ד וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד. פ"ב יום ב' י"ג אלול תקעז"ל.

1298

1299משה"ק סופר מפפד"מ:

1299

1300העתק הגביות עדות ללה"ק מחמת האריכות:

1300

1301במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא ר' שמואל בר' יעקב מבאלחוב וכו' והשיב לנו בזה הלשון אני הלכתי לביתי מגאווע לטאש ונחתי בטאקיי ובאה עגלה עם ערל א' ויהודי א' שאלתים מאין הם נוסעים ולאנה הם נוסעים, והשיב לי הערל אני בא מערלוי ונוסע לביתי לאטווע והיהודי קשר לעגלה שלי סוס א' בכפר לוק אצל נהר טייז, ובקשתי מהערל שיקח גם אותי על העגלה (ובגב"ע השני שהוגבה מהעד הנ"ל נאמר בביאור יותר שמתחלה סירב היהודי שיקח גם אותו באמרו שרוצה לנסוע מהר והפציר בו) ויקחני על העגלה ונסעתי עם היהודי הנ"ל ביחד ושאלתיו מאין הוא ומי הוא והשיב לי שהוא מכפר סמוך לדאלהי ואיני זוכר שם הכפר והוא חתן ר' שמואל קושניצר, שאלתיו אנה הי' והשיב לי שהי' אצל הרב החסיד מה"ו מענדל רומנאב כי לקחו ממנו האורענדא וציוה אותו שיסע לפעסט להאדונית ומשם הוא בא ופעל בעזה"י מבוקשו גם שאלתיו מה שמו והשיב לי יוסף אבל איני יודע בן מי הוא, ובאנו לעת ערב לטאש ובקשתיו שילך אצלי ולא רצה באמרו אני ממהר עצמי לבית לאבי הזקן, וגם ראיתי שהי' לו על פניו שני שומות אבל איני זוכר באיזה מקום בפניו, והי' לו חוטם גבוה וארוכה, ונסע ממני לעת ערב ביום שקודם ערב חג השבועות תקעג"ל, לאחר י"ט חזרתי לעבודתי לכפר גאווע ואחר איזה שבועות באו לשם שני אנשי' מכפר אונגארני ה"ה ר' יוסף בר"ש ור' יעקב ני' ולא מצאוני בביתי וסיפרו את המאורע לפני בעה"ב שלי ר' מתתי' ני' והבע"ה סיפר לי הדברים שאמרו לו שני אנשים הנ"ל איך ערל א' מאטווע הרג ליהודי אצל כפר דיורע אצל נהר טייז בלילה לערב חג השבועות ומצאו את היהודי על שפת הנהר ראשו למטה אל המים וגופו על היבשה ודנו את הערל למיתה, ושאלוהו השרים להודות את מי הרג והשיב להם אני הרגתי ליהודי אך איני יודע מי הוא היהודי נסע עמי מכפר לוק שם קשר סוסו על עגלה שלי לנסוע עמי עד אטייע אך איני יודע מי הוא כי לא הי' יכול לדבר בלשון הגר לכן לא יכלתי לדעת זאת ממנו רק יהודי א' השכיר עצמו לנסוע על עגלה שלי מטאקיי' עד טאש ונסע עמו ביחד על עגלה שלי הוא יודע מי הוא היהודי שהרגתי, כה אמר לי בעה"ב שלי וכשמעי את הדברים האלה אמרתי תיכף אוי לי זהו בוודאי ר' יוסף חתן ר' שמואל קושניצר כ"ז אמר בפנינו ב"ד בדרישה וחקירה גמורה באנו עה"ח היום יום ג' כ"ה למב"י תקעה"ל פה קליין ווערדיין:

1301

1302הק' יהודה ליב מ"ץ דק"ק הנ"ל ונאום שבתי ח"ה ונאום שרגא פייבל במ"ה אברהם יהודה ליב:

1302

1303במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא הקצין כ"ה דוד במו"ה שמחה מכפר אטווע ואמר לנו בזה"ל, ביום ג' בשבוע שאחר חג השבועות תקעג"ל הביא האדון גיידלר (הוא ממונה לתפוס את הרוצחים) לכאן את הרוצח סאס פערענץ מפה אסור בזיקים לבית השופט והלכתי אני עם האדונים דפה לשמוע מה יאמר, ולא רצה להודות רק טען שיהודי א' נסע עמו על העגלה גם ג' ערלים מכפר קאפוש הושיבו את עצמן בע"כ על העגלה והוא הלך עם סוסיו לרעות והרגו הערלים מקאפוש להיהודי ונתנו לו הסוס של היהודי, אמר האדון גיידלר שהוא מוכרח להוליכו לכפר דיורע כדי שיראה לו הרוצח באיזה מקום הי' זה ושם יתוודע יותר היטב מי עשה הדבר, וכן עשה והוליכו ביום ד' לבוקר לכפר דיורע ובאותו יום בערב בא עמו בחזרה, ובבואו עמד הנ"ל לפני פתח ביתו ובא לביתו ואמר הנה עתה בוודאי יאבד הרוצח חייו כי הוא בעצמו עשה הרציחה, הוא הראה לי מקום שנהרג ההרוג סמוך לנהר טייז והוגרר אל הטייז לאותו מקום שמצאוהו, וכמה ערלים העידו שראוהו במקום הנ"ל שלא הי' רק עם היהודי ולא הי' שום ערל עמו על העגלה ולכן בוודאי יאבד חייו, וביום ד' ה' קודם שבא אדון גיידלר בחזרה עם הרוצח כבר בא האדון שטול ריכטר לכאן בשביל המשפט ובערב כאשר בא גיידלער עם הרוצח הוליך את הרוצח לבית האדון שטול ריכטר וביקש השטול ריכטר מהרוצח שיודה ולא רצה ועמד עדיין בדבורו שערלים מקאפוש הרגוהו, אח"ז ציוה אדון שטול ריכטר לאסור ידיו לאחוריו יותר היטב ונתן לו ב' הכאות על גבו, ואמר שרוצה להודות והודה שלא הי' עמו שום ערל רק הוא הרגו ולא לקח ממנו רק י"ד פגים כי לא הי' לו יותר והסוס עם השטיוול לקח ממנו, ולא רצה השטול ריכטר להאמין ושאל אותו איך באפשרי שבשביל י"ד פגים יהרוג אדם לנפש, והשיב שהי' לו הרבה כתבים וסברתי שיש בתוכם ב"ץ אח"כ ראיתי שהם כתבים והשלכתי הכתבים לנהר טייז ולא השגתי רק י"ד פגים, ושאלוהו השרי' אם הוא יודע מי הי' היהודי והשיב לא, כי היהודי לא הבין לשון הגר רק זאת הי' יכול לדבר כששאלתו מאין הוא השיב מסמוך לדאלהי, אך היהודי שנסע עמנו מקאטי לטאש אותו היהודי הוא מטאש הוא הכיר אותו, כל הנ"ל הגיד ר"ד בתו"ע כדת וכתבנו וחתמנו היום יום וכו' הק' וכו' הק' וכו' הק' וכו':

1303

1304במותב תלתא וכו' ואתו לקדמנא הני תרי סהדי יצחק בן יונה וברוך בן מנחם וכו' בזה"ל, קרה אצלינו בכפר דיורע ביום ד' א' דחג השבועות העבר שנה זו תקעג"ל מצאו הרוג מונח בנהר טייז דהיינו ראשו הי' מונח למטה בנהר טייז וגופו על הנמל ופשפשנו ובדקנוהו היטב אולי נמצא איזה סימני' בגופו כדי שלא תשאר אשתו עגונה ומצאנו בו שני שומות בין העינים, והחוטם הי' גבוה היינו העצם מן החוטם, שערות זקנו הי' שחורי' רק סביבות פיו הי' לו כמה שערות אדומי' גם השני שומות שהי' לו בין העינים הי' אחד גדול ואחד קטן וקברנוהו ע"י עממין בזה"ל אסהידו לפנינו ב"ד הח"מ ובאנו עה"ח יום וכו' נאום וכו' ונאום וכו' ונאום וכו':

1304

1305החיים והשלום יחדיו יהיו תמים אל ראש י"נ הרב המאה"ג המופלג חרוץ בעל פיפיות כבוד מה"ו צבי אביגדור ני' אב"ד דק"ק מונקאטש יע"א:

1305

1306אודת היתר פיתח חרצובות בת הנגיד מה' שמואל מקושניצא אשת ר' יוסף, הי' עיני ולבי על כל דברי פר"מ, ואחר שהודיעני שכבר הסכים עמו להלכה ולמעשה הגאון מלבוב דרב גוברי' תו לא צריך לדידי ולמטלעתי, אך לעשות רצונו יצא הלבלר בקולמסו אבל לא בכותבת הגסה דמיתבי' דעתי' בפלפולים גדולים ועמוקים בסימני' וחששא דשאלה כי לדעתי שריותא דהאי איתתא פשוטה עפ"י צירוף דברי המרצח עם עדותו של ר' שמואל ב"ר יעקב מבאלחוב, ואני עמוס התלאות הא לן והא להו ופר"מ דוחק עלי השעה להשיב עכ"פ עב"ד קמא דאתי לידי ע"כ יהיו דברי מעטים:

1306

1307תחלה צריכין אנו לדון בהימנותי' דגוי שלא הסיח לפ"ת וגם לא אמר וקברתיו, ואחר שיבורר דמהימן בנידון שלפנינו צריכין לדון בהיכירא דהאי גברא כיון שלא הזכיר שמו, ונאמר בנאמנותו של מרצח שהודה לפני השופט על הריגת אדם ומחייב ראשו למלך עפ"י הודאתו פשוט ומבואר במהרי"ק סוף שרש קכ"א דעדיף ממסיח לפ"ת, וסייעו אחריו הגאונים מ"ב סי' ס"ח והגאון מהר"מ סי' ק"י בעובדא שהי' לפניהם, ומייתי לי' לדברי מהרי"ק כהווייתן והסכימו כן דש"ס ל"ד מסל"ת נקט אלא כל הדברי' שמראין לנו שהאמת כן ואיננו מתכוון להעיד ומהרי"ק הוסיף מספ"ק דגיטין מבואר כל היכא דלא מרעא גוי' נפשי' הוה מהימני מן התורה, לולי דלאו בני כריתות נינהו, כוונתו מבואר דהתם בגט, העדות לאו מטעם לברור הדבר אתאינן, אלא גז"ה הוא דהעדים כרתי, וכיון דלאו בני כריתות נינהו, לא כרתי גוים בעדותן, והכא בעד מיתה נהפוך הוא דלא צריכי' אלא ברור הדבר שאמת אתו שמת פלוני ואשתו מותרת, יהי' מסל"ת, או משום דחזקה לא מרעי נפשי' ובלבד שלא יתכוון להעיד משום גז"ה אל תשת ידך וגו' - כן נ"ל בכוונת מהר"יק וגאונים הללו:

1307

1308אמנם אם אומר דבריו מחמת עינוי, כבר העיד היש"ש שלהי יבמות סי' כ' שכמה צדיקים העידו שקר על חביריהם מחמת עיניו ולא עמדו על דעתם ר"ל דאלמלא נגדוהו וכו' וא"כ הכא בנידון שלפנינו אע"ג דלא נגדוהו מ"מ כיון שכבר התחיל השר להכותו באגרופו על גבו, אולי נפל מורא ופחד עליו, ממה דקשה ממיתה, האמת אגיד כמדומה לי שלא כתב כן אלא בימיהם שהי' נוהגים במשפטי אדומיים לענות קשים ומרים ותבחר מחנק נפשם כמ"ש מהרש"ל שם בלשונו שכ' ונראה דוקא שאומר בשעת שדנוהו למיתה, אבל לא בשעת העינוי המצוי בדת של אדום עכ"ל, וידוע שאותן המשפטי' בטלו בזמנינו במדינתינו - מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולא צריכנא לכל זה, שהרי אחרי הודאתו, תו הצדיק דינו כשהוציאוהו למות, וכ' מהר"מ בתשו' הנ"ל וז"ל ובאמת מה שהצדיק עליו את הדין בשעת גמר דינו וכו' לפע"ד על הדברים הללו יש לסמוך עליהם יותר מכל מסל"ת שבעולם ולהתיר אשת וכו' שהרי כל אותן הדברים דיבר הרוצח בלי שום הכרח ובלי שום שאלה ואמתלא רק מפני אמתת הדברים להצדיק עליו הדין ואין לך מסל"ת גדול מזה עכ"ל מהר"מ ולכאורה מה שתלה הדבר בלפ"עד, והרי מבואר כן למעשה בהגה' מרדכי סוף יבמות מעשה בגוי א' שאמר בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי רק פ"א הרגתי יהודי בין ניקולו לאורויך וכו' והתירוהו אשתו צ"ל התם מסל"ת ממש הוה כי לא נידון על זה ולא שאנוהו עליו מעולם כי משמע שנידון למיתה על עון אחר ומש"וה הוסיף מהר"מ אפי' בעובדא דילי' שכבר שאלוהו השופט והודה ע"י שאלה מ"מ עכשיו שמצדיק הדין בלי שאלה ה"ל מס"לת והיינו נידון שלפנינו ממש:

1308

1309ואי משום דלא אמר וקברתיו ופשיטא דיש לחוש לדעת הרמב"ם דבעי שיאמר וקברתיו היכי שלא הזכיר שם ממש רק שאומר שאותו שהי' עמי ושיצא עמי מכאן כמבואר כל זה במקומו למעיין הנה לכאורה יש מקום בראש לדון דבנידון שלפנינו יודה הרמ"בם דלא בעי שיאמר וקברתי דה"ה כ' מילתא בלי טעמא לחלק בין הזכיר שמו ללא הזכיר שמו וכבר צווח עליו הכ"מ ולפע"ד סברתו כך הנה מבואר ממתק לשון הרמב"ם סוף ה' גירושין הנ"ל דמה שמאמינים לעדים גרועי' בהיתר ערוה החמורה משום שהדבר קרוב להיות אמת ואין אדם מכזב במילתא דעבידא לאגלוי שיתברר שקרו שיבוא ההרוג ברגליו ויתגלה נבלותו לעין כל והנה צריכי' אנו להוסיף על דבריו דאפי' במסל"ת שהרי איננו מתכוון לשום עדות רק לסיפורי דברים בעלמא ובעלמא קיי"ל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש אמר לי' ולאו אדעתי' וה"ל למיחש דאמר בדדמי שראה דברי' הקרובי' למיתה ולא דקדק ואמר בדרך גוזמא מת פלוני ועכצ"ל אפילו בכי האי גווני שהדבר מגונה מאוד כשיבוא ההרוג ברגליו סמכי' שאפי' המספר לפ"ת מדקדק בדבריו היטב שלא יתפוס כמשקר ואינו אומר בדדמי אם לא במקום שחשו חכמי' כגון במלחמה ומשאל"ס וכדומה כן צ"ל וא"כ י"ל תינח כשמזכיר שמו להדיא פלוני בן פלוני שכשיבוא ברגליו לא יהא לו שום המלטה מלתפוס כמשקר משא"כ כשאומר אותו שיצא עמי מת נהי דאין חוששין שאותו שראינו אנחנו יוצא עמו מכאן אזיל לעלמא ואחר יצא נמי עמו ואותו מת זה לא חיישי' מ"מ איהו אינו חושש כ"כ בדבריו למימר בדדמי כיון שאם יבוא ברגליו יכול להתנצל לומר אחר יצא ולא לזה נתכוונתי משו"ה צריך שיאמר וקברתיו כנ"ל נכון שיטת רמב"ם וסיעתו וא"כ תינח במסל"ת ממש דטעם הימנותי' שאינו משקר בעבידא לאגלוי וא"כ כשיש לו מקום להתנצל לא מהימן וכנ"ל אבל ברוצח דטעם הימנותי' לאו משום עבידא לאגלוי דמה איכפת לי' מה שיהי' אחרי מותו אך כיון שחייב ראשו למלכות חזקה קושטא קאמר וא"כ ממילא תו לא חיישי' שאמר בדדמי דטפי הל"ל דברים כהווייתן שלא המיתו לגמרי ואפשר שהי' ניצול עי"ז ממיתה בדיניהם א"כ וודאי קושטא קאמר ולא בעי למימר וקברתיו ואעפ"י שאמרנו לעיל דהכא יש לחוש קצת שמחמת אימת עינוי והכאה אמר כן ועיקור סמיכתינו על מה שהצדיק דינו קודם מיתתו וא"כ אפשר שהצדיק דינו על מה שעשאו קרוב למיתה מ"מ כיון שלא כתבנו כן אלא לרווחא דמילתא ולרוב הפוסקי' לא בעי' וקברתיו א"כ בכי האי גוני בוודאי יש לסמוך על הנ"ל:

1309

1310ותו דהרי פשוט לכאורה במה שאמר שחפשו ולא מצא כ"א י"ד פגים באמתחתו וגם פשט שטיוועל שלו וגם טלטלו ממקום למקום להשליכו לנהר כל זה הוי כמו וקברתיו אלא בנידן שלפנינו יש לפקפק כיון שהזכיר בגביות עדות שהי' נראה מדרך מציאותו וידיו תחובי' בתוך הטיט היון שקרוב לשפת הנהר שנראה שרצה להציל עצמו מהנהר והחזיק בידיו בקרקעית בשפת הנהר ולא הספיק לצאת משם עכ"פ הרי קמן שהרוצח שהשליכו לשם לא המיתו לגמרי אלא לפ"ז ממ"נ אם זה הוא אותו שהעיד עליו הרוצח הרי אנחנו קברנוהו ואם איננו אותו ונאמר שאותו שהרגו הרוצח מת לגמרי כיון שטלטלו ממקום למקום ה"ל כמו וקברתיו:

1310

1311איברא ולברר את מי הרג אם לסמוך על סי' ב' שומות שבין ריסי עיניו יפה כ' פר"מ שאינו כמצמצם מקום לא מטעמי' דמעלתו שכ' דבין עיני' הוה מקום גדול ואיננו כנקב בצד אות פלונית לא נ"ל כי בלשון בני אדם בין עינים הוה ממש בין עין לעין וקצת למעלה מזה קורי' על המצח ולמטה קורין חוטם וגם הרוחב הוא כרוחב אצבע ואם עומדי' עליו ב' שומין הוה מצומצם מאוד בוודאי בלשון תורה הוה בין עיני' במקום שרש העינים מקום שער שמוחו של תינוק רופס ששם עורקי העיני' שופכים מהמוח אל העיני' והוא מקום גדול להניח בם ב' תפילין אבל בלשון ב"א הוה מצומצם והוא להתלמד במקום אחר כיוצא אבל בבין עינים ידוע דהעור במקום הזה מתפשט ומתקמץ בעצבות ושמחה ובצער ואנחה וכעס ונחת הכל לפי מחשבתו של אדם רגע נמשך למעלה ורגע למטה וא"א לקבוע מקום שם ואפשר הי' למעלה ובשעת מותו נתקמט העור והי' למטה ע"כ אין לסמוך על זה וזכר לדבר דברי רבב"ח במס' בכורות כ"ח ע"א ועיין טי"ד סי' ש"י וט"ז שם סק"א:

1311

1312ועל ט"ע שבסוסו פשיטא שאין לסמוך דהגודרות אין להם חזקה והיינו דאמרי' חמור בסימני אוכף ולא אמרי' אוכף בסימני חמור להאי לישנא דלא חיישי' כלל לשאלה אפי' בכלים דמושלי א"כ ה"ל למימר אוכף בסי' חמור ואי משום דבקרא חמור כתי' דלהדר ולא כתי' אוכף היא גופא קשי' אי ס"ד לא חיישי' לשאלה אפי' בכלי' דמושלי לאשמעינן קרא רבותא טפי דמהדרי' אוכף בסי' חמור אע"ג דמושלי לי' אע"כ לא מהדרי' האוכף בסי' חמור דאפשר החמור הוא שלו שהרי יודע סימניו וכבר ברח ממנו פ"א ובא ליד חברו והלבישו האוכף הזה וממנו נאבד ומשו"ה אין זה יודע סי' האוכף ע"כ החמור שיודע סי' ניהדר לי' אוכף שא"י סימניו לא נהדר לי' ובודאי יש לדחות ולומר דסוסים לרכיבה ולמשוך עגלה מידא לידא משלמא ויש להם חזקה אבל הרי קמן זה רוצח אמר מתחילה שבלילה הנהיגו סוסיו לרעות בליל מנוחתם וידוע שאין בעל העגלה עומד עליהם שם וא"כ איכא למיחש לבריחה דדהו ככל הגודרות:

1312

1313אבל זולת זה הי' מקום לסמוך על ט"ע של הסוס של חמיו שהשאילו לחתנו לרכוב עליו דכיון שראינו שהי' מושך עגלה שישב עליו א"כ מסתמא לא השאילו לאחר דאין השואל רשאי להשאיל כמ"ש הצמח צדק ומ"מ גם בזה יש לדון שהרי קמן שעכ"פ שינה מדעת בעלים מרכיבה למשיכה ולמוסרה ביד בעל עגלן גוי שאינו חס על ממונו של ישראל כמ"ש ש"ע סי' ש"ח ומכ"ש בט"ע דשטיוועל אפי' לא ניחוש לשאלה קשה להכירם בט"ע שמשתנים יום יום ע"י תשמיש והילוך אדם ומכ"ש עוברי אורח ורגילים לתנם לאומן לתקנם ולמושחם משיחת שמן ושומן ועי"ז משני' צורתם וטביעת עינם ע"כ אין דעתי לעשות מאלו סמיכה כ"א סניפי' למ"ש לפנינו אי"ה:

1313

1314ולהתלמד במקום אחר אני אומר דאלו הי' סי' מובהקים ביותר שאין בהם פקפוק והי' כלים דלא מושלי אינשי לא הייתי חושש למ"ש פר"מ על שם הרשב"א בחי' חולין פא"ט ב' מיעוטי לשוויי רובא וה"נ נצרף מיעוט דאיכא א' מאלף שימצא בו סי' מובהק כזה ומיעוט דמושלי וצירף תרי מיעוטא ה"ל רובא ועל זה בנה מעלתו בנין תלול וגם נתעורר בזה בלוחות שניות וא"כ תמיהני על הרשב"א מסברא ומגמרא מסברא איך יתחייב שיהי' מצירוף ב' מיעוטי רוב אפי' לא יתנגדו ב' רובא נגד ב' מיעוטא מ"מ לא יתחייב שיהי' רובא אפי' פלגא ומגמרא דאמרי' סמוך מיעוטא לפלגא ה"ל רובא ר"פ האשה בתרא משמע דסמוך מיעוטא למיעוטא לא אמרינן אבל דברי רשב"א מבוארי' ונכונים דהוא מיירי בלוקח ביצים מן הנכרים ואמר דסמוך מיעוטא דעופות טמאי' למיעוטא טריפות וה"ל תרי מיעוטא לאיסורא והנה הא דעופות טמאי' מיעוטי מן הטהורין מי הגיד לנו ומי בדק בהם אלא מדפרט הכתוב בטמאי' ש"מ רובא טהורי' וא"כ הכתוב פרט כ"ד טמאי' ומזה יש לנו הכרח דאיכא עכ"פ כ"ה מיני טהורי' א' יותר מן הטמאים והנה אם נניח שיהי' כאן כ"ד גופי' טמאין כ"ה גופי' טהורים ויהי' בטהורים לכל הפחות ב' טריפות יהי' כאן כ"ז אסורי' וכ"ג מותרי' הרי ע"י צירוף הני תרי מיעוטא ה"ל רובא לאיסורא זה הוא כוונת רשב"א וזה אינו נוגע לנידון שלפנינו משלשה טעמי' חדא דהכא אפי' נאמר שיהי הסי' הזה נמצא בא' מעשרה אנשים וכן א' מעשרה מושלי כלים כאלו נמצא בכל עשרה גברי דאיכא בעלמא יש לספק בשנים מהם א' שיהי' לו סי' כזה וא' דמושלי אבל שמנה מהם אין בהם ספק וכל דפריש מרובא שמנה פריש ומכ"ש דאמרי' שלא ימצא כזה אפי' א' מאלף:

1314

1315וזאת שנית בדרשב"א המיעוטי' מענין א' דאנו דנים על הביצי' אי מותרת לאכול או אסורה ומה לי אי אסורה מטעם עוף טמאי' או מטעם טריפה וכיון שהנחנו דאיכא כ"ז איסורי' נגד כ"ג מותרים רובא לאיסור משא"כ הכא ע"ד משל ראובן יש לו טבעת שבו סי' מובהק שלא נמצא בא' מאלף ונמצא מת א' וטבעת כזה באצבעו נאמר לעולם שמעון הוא זה א' מן האלף שיש להם ג"כ טבעת כזה ונצרף לזה שראובן הוא א' מן האלף שהשאיל טבעתו לזה הנמצא מה ענין לצירוף הזה משני ענינים וקל להבין ההפרש:

1315

1316ועוד בה שלישי' הרשב"א נמי לא אמר אלא במיעוט עופות טמאי' שהמיעוט עכ"פ בעולם דאין ספק שיש כאן כ"ד מיני טמאי' וטריפות נמי אע"ג דה"ל מיעוטא שאינו לפנינו עכ"פ איכא טובא בעלמא משא"כ המיעוטא דהכא אפשר שלא ימצא כלל בעולם שום א' מהם ולא אתחזק כלל בעולם ומכ"ש מיעוט דמושלי שהוא תליא במנהג ב"א דרובא דב"א אין דרכם להשאיל והמיעוט איננו נמצא אלא במיעוט הזמנים ימצא שיהי' א' מי שבטלה דעתו וישאיל ולא שייך לומר על מיעוט כזה לצרפו לדבר להתנגד לרוב ע"כ לא נ"ל דבריו בזה:

1316

1317והנה מה שנוגע בנידון שלפנינו אומר כי כבר מבואר אצלינו בעיקור הדין שהאריך בכ"מ פ"ג מגירושין הלכה כ"ד דנלע"ד להלכה דוודאי אם ע"א אומר מת יצחק בן מיכאל ויש בסביבותינו א' ששמו כך אפי' לא הזכיר שם עירו לא נחוש שמא לא' בסוף העולם נתכוון ששמו כך אלא מסתמא נלך אחר הקרוב בכוונת העד ונאמר שנתכוון אל זה המצוי בינינו וכל זה אם העד יודע למי נתכוון וחלף והלך ואנו אין אנו יודעי' למי נתכוון נאמר מסתמא נתכוון לזה אבל אם העד גופי' אינו יודע אלא יצחק בן מיכאל מת אז אם לא הזכיר שם עירו נחוש לכל העולם כולו ומש"וה כ' שם רמב"ם אם אמר אמרו לי ב"ד כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל וכ' מהר"יק דהואיל ואמרו כשתלך למקום פלוני ה"ל כשם עירו משמע בהזכרת שם אביו לחוד לא מהני היינו משום השליח הזה בעצמו אינו יודע מי מת אלא יצחק בן מיכאל וכי ס"ד שנתיר כל נשי יצחק בני מיכאל שבעולם ע"י שראה זה א' מת שהי' שמו יצחק בן מיכאל אתמהה ודבר זה מבואר מסברא ומראיות ברורות יתנו עידיהן:

1317

1318הנה כי כן מאי דקמן שהרוצח בעצמו לא ידע את מי הרג צריכין שיזכיר שם עירו ג"כ והכא אפי' שמו לא הזכיר ומ"מ נ"ל פשוט להתיר דמה שאמר שיהודי מטאש נסע עמו מטאקיי לטאש וכבר ידענו שאין יהודי מטאש שנסע מטאקיי לטאש באותו זמן ושהי' נסיעתו עם ערל שבא מערלוי ליסע לביתו לאטווע והי' סחורתו מסחר יין ושהי' עמו עוד יהודי א' שקשר סוס שלו עם סוסי הערל כל אלו יחדיו לא חוברו כ"א בר' שמואל בר יעקב מבאלחוב והרי גוי שאמר יהודי שנסע עמי מכאן וכו' אנו מאמיני' ודנים שאותו יהודי שראינו נוסע עמו מכאן על אותו העיד ולא על אחר ה"ה הכא אעפ"י שלא ראינוהו נוסע עמו מ"מ מצירוף כל הסימנים האלו נדע בודאי שזה הוא אשר נתכוון עליו הערל וכיון שהערל אמר שאותו שנסע עם זה ר' שמואל נהרג מהימן כמו שכ' ב"ש סס"ק נ"ה בשם מ"ב אם גוי מכיר א' מהחבורה ואומר שנהרגו כל החבורה משיאי' נשותיהן והנה המעיין בגוף התשובה יראה שלא הסכימו עמו חכמי הדור והיינו מטעם דלא ידעי' מי הם בני החבורה דלמא הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו וזה תלי' בפלוגתת הרא"ש ריש ס"ק נ"ג החולקים על הרא"ש ה"ה הכא וכל זה בשנהרגו כולם ניחוש שמא אחריני נינהו אבל הכא שר' שמואל חי לפנינו והגוי מהימן שזה שנסע עם ר' שמואל נהרג נשאל לר' שמואל מי הוא שנסע עמו ונאמין לו בלי ספק והמעיי' בצדק בט"ז סי' י"ז ס"ק י"ח יראה דהכא שר' שמואל חי לפנינו לא שייכי כל דברי ט"ז ולכ"ע מהימן:

1318

1319והשתא כיון דאמר ר' שמואל שאותו שנסע עמו הי' שמו יוסף חתן ר' שמואל קאשניצר אע"ג דלא ידע בן מי זה מ"מ כיון שאמר שהוא חתנו של ר' שמואל הוה כבנו דאין מקום לחלק בין חתנו לבנו אלא כשאין ר' שמואל קאשניצר לפנינו אז י"ל דוקא יוסף בן שמעון הא דלא חיישינן משום דמסתמא אין לשמעון שני בנים ששמותיהם שוים דהיינו יוסף דלא שכיחא כלל שיהי' לאב א' ב' בנים בשיווי שמות וע"ד הזרות מצינו מר קשישא ומר ינוקא בני ר' חסדא עיי' רש"י כתובות פ"ט ע"ב משא"כ בחתנו אפשר שיהי' לחותן א' שני חתנים ושמותיה' שוים וכל זה כשאין החותן לפנינו אבל הכא שר' שמואל קאשניצר לפנינו ואומר שאין לו אלא חתן א' ששמו יוסף וא"כ לא ניחוש לשני יוסף חתן מ' שמואל קאשניצר כשם דלא חיישי' לשני יב"ש ומכ"ש הכא נהי שלא הזכיר שם עירו ממש מ"מ הרי הזכיר סמיכות דאלהיי ושהי' לו סוס קשור והם הכירוהו בט"ע וט"ע בשטיוועל שלו וב' שומים בפניו צירוף כל אלו הדברי' לא גריעי מהזכיר שם עירו דלא ניחוש ליוסף חתן שמואל מעיר אחרת ושנסע לפעסט להשתדל אוראנדע שלו ושהי' תחלה אצל החסיד מהר"מ לדרוש אודותיו כל זה הרחק מאוד מחליפות איש באחר ע"כ נ"ל להסכים בשריותא דהאי איתתא אשת יוסף בתו של מ' שמואל קאשניצר הנ"ל והנני סניף להגאון שהסכים כבר בהתירא ולמטינא שיבא מכשורי וה' יצילני משגיאות כי בחפזי כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק ט"ז כסליו תקע"ז לפ"ק.

1319

1320משה"ק סופר מפפד"מ:

1320

1321העתקה

1321

1322יום ב' ב' תמוז הלכו ה' בער ב"ה אלי' בעל האשה ריזל בת ה' פייטל ובערל ב"ה פנחס בעל האשה הענדל בת איצק ונער בן י"ד שנים איצק ב"ה דוד וו"ב מפ"ק לכבס צמר אצל דונאי לערך שמינית שעה מהקהלה והיו אצלם מסייעים לכיבוס איזה נערים ונערות אינם יהודים וקצת יהודי' מב"ק עברו דרך שם וראו שלשה אנשים הנ"ל עומדים על הכביסה ור' בער ב"ה אלי' הלך לביתו לסעודת צהרים והלך מביתו בתחילת שעה ב' למקום הכביסה ובערך לסוף שעה באת נערה אחת אינה יהודי' מהנ"ל בצווחה רבה לבית ר' דוד אבי הנער איצק ששלשה יהודים הכובסים צמר נפלו לדונאי ושיבואו להציל ואמרה בראותה שנפלו רצתה אצל איזה ערלים שעמדו רחוק קצת משם שיצילו את היהודים שנפלו ולא רצו ומיד כשנשמע קול הרעש הזה רצו כמה וכמה יהודים למקום הטביעה והלכו על שפת הנהר עד שיכלו לראות על פני המים משני צדדים הרבה יותר משיעור שעה דידן ועמדו שם כמה יהודים עד הלילה ולא נראה משני צדדי המים שום אדם יוצא וגם הועמד שם ספן אחד אינו יהודי עם ספינה קטנה שלו ואיזה יהודי' ניערו שם כל הלילה אולי יראו אדם אחד צף על פני המים גם נקצב באותו יום שכר הרבה למי שימצא אחד מהנטבעים והתאספו איזה ספנים בחבלים ארוכים עם שני מאות אנגלין מחוברים בו וחפשו לאורך ורוחב הנהר ולא מצאו דבר והועמדו כמה ספנים לאורך הנהר רחוקים זה מזה בערך חמשה מאות אמה ובכל א' היו שני יהודים גם נשלחו שלוחי' משני עברי נהר להודיע לכל הספנים ובעלי הריחיים שאם ימצאו נטבע אחד להניחו במים עד שיודיע לפה ויבואו שם וביום ו' עש"ק ו' תמוז אחר חצי היום בא נכרי אחד והודיע שמצא נטבע א' במים והניחו במים וקשר רגליו ביבשה והלכו כמה ב"ב מב"ק והכירו בצורת פניו בט"ע גמור שהוא ר' בער בר אלי' בעל האשה ריזל בת ה' פייטל ולא הי' שום נפוח ולא פצע ולא חבורה לא בפניו ולא בגופו גם ישבנו ב"ד ובדקנו כל הבגדים וארבע כנפות של ר' בער ב"ה אלי' ונמצאו סימנים מובהקי' בבגדיו הכל כאשר הי' רשום לנו בגב"ע מן האשה ריזל ביום ג' ג' תמוז ולא נשאר לנו שום ספק הן בט"ע דפרצוף פנים עם החוטם ע"פ כמה עדים כשרים והן בצירוף סימני כל הבגדים והתרנו את האשה ריזל ב"ה פייטל להנשא לאיש בכלות ימי הנקתה ובש"ק ז' תמוז הביא נכרי אחד את הנער איצק ב"ה דוד ונקבר במוצאי שבת אך הנטבע בערל ב"ה פנחס בעל האשה הענדל הנ"ל אחר חקירות וחיפוש והוצאות מרובות לא נתודע לנו מאומה מה הי' לו והי' בידינו גב"ע הנגבעה מאשתו הענדל הנ"ל ומאחי הנטבע הבח' נטע ומן ה' חיים דן כמבואר להבא ז"ל האשה הענדל ער האט איין וואורצל צווישען דיא שולטערן, אויך איין גשפאלטנין נאגיל ולא ידעה באיזה יד ובאיזה אצבע אבל בן חמי' הבח' נטע הירש העיד שהוא בציפורן הקמיצה אבל לא ידע באיזה יד גם הי' בעל עין אחת ווייל איהם בילדותו ע"פ סיבה איין אויג גאנץ אויס גערונין איזט והעידו אחי הנטבע נטע הירש וה' חיים דן וגם שארי אנשים כשרים שהיו מעידים שבעין שמאלי הי' סומא כנ"ל עוד העידה אשתו בפנינו שה"ל ארבע כנפות רוטן צייג גשטרייפט, דס העמד איזט גשטערצט גיוויזן דער שליץ איזט אונטען צוזאממען גינעט גיוויזן אונד איזט אונטן גיצייכענט גיוויזן בכתיבה אשורית ב' ה' אונד אויף יעדן ארבעל וואר איין צווירן קנעפל אונד איין לעכיל, דיא הויזן ווארן געלבר אנגענעט, איין האלב ווייס פרקאל טיכל מיט איין רוט ענדיל דיא אנדרי העלפט איזט בביתו וואס ער אן גיהאט האט איזט גיצייכענט בכתיבה אשורית ב' ה' אונד טרעפט זיך צו זאממען מיט דער אנדרי העלפטע וואס כאן איזט איין ווייסע וועסטע מיט רוטע שטרייפן איין הויזן טראגר פאן טוך ענדין אונד דיא עקן זינד שפארגאט אנגעבונדן גיוויזט אויף ביידע זייטן אום דיא הויזן אונטען איזט געבונדן איין שפארגאט אויף יעדע זייט אונד איזט ניכט אנגענעהט גיוויזן ע"כ מה שנגבה יום ג' ג' תמוז. וביום ג' י"ז תמוז בא לכאן שליח מכפר באטיא להודיע כי מצאו שם יהודי א' והלכו לשם כמה אנשים מפ"ק לקברו ולראות סימני גופו וסימני כליו:

1322

1323במותב תלתא ב"ד כחדא הווינא ואתא לקדמנא היקר הר"ר שלום ב"ה חבוי' מפ"ק ואחר האיום והגיזום הגיד לפנינו בת"ע באליו"ע בזה"ל איך בין יום ג' י"ז תמוז לערך אום צווייא אוהר נאך מיטאג אויף באטיא קומן אונד האב גיהערט דאס מן שם איין מת אין וואסר גפונדן האט, ווייל ער איין ארבע כנפות אן גיהאט האט, האט מאן געוויסט דאס עס איין יהודי איזט וביום ד' י"ח תמוז כאור הבקר האב איך איהם גיהאלפן אויס דען וואסר ארויס נעהמין אן דען פרצוף פנים האט מאן גאר ניכט קענט דער קענין ווייל דס פנים איזט גאנץ שטארק אהן געלאפן גיוויזן אונד גאר קיין האר אויף דען קאפף אונד אויף דען גאנצען לייב גיהאט אונד דיא הויט איזט איבעראל ארונטר גאנגין, מיר האבן דיא הויט מיט דיא הענד מוסן צו זאמין נעהמן קובר צו זיין דאס רעכטע אויג איזט איהם גאנץ הירויס גיהאנגן אונד דאס לינקי אויג איזט צו גיוויזן האבן מיר דאס לעפיל פאן לינקן אויג אויף גימאכט איזט גאר ניכטס דרינין גיוועזן מיר האבן אויך געזוכט צווישן דיא שולטערן אויב מיר קיין וואורצל פינדן ווייל אבר דיא הויט גאנץ ארונטר גאנגן איזט האבן מיר ניכטס פינדן קענין אויך נעגיל פאן דיא הענד האבן מיר כמה פעמים בודק גיוועזן אוב קיינע שינוי פינדן ווייל אבר דיא נעגיל גאנץ ווייך גיוויזן זיין האבן מיר ניכטס פינדן קענין דיא מלבושים וואס ער האט און גיהאט האבן מיר איהם אללע אויסגעצאגן אונד לכאן לק"ק פאקש גשיקט דיא פיס זיין בלאס גיוויזן אונד איזט אום יעדן פוס איין שפארגאט גיבונדן גיוויזן אונטן וואו מאן דיא הויזן צו צובינדן פלעגט:

1323

1324שוב בא לפנינו העד השני כה' מאיר ב"ה אהרן נ"ש ואחר האיום והגיזום כנ"ל העיד לפנינו בת"ע באליו"ע ונמצאו דבריו מכוונים ממש מלה במלה לעדות העד הראשון בלי תוספת ומגרעת. גם העידו לפנינו ב"ד שני העדים הנ"ל כי גה ה' מיכאל הירש מכפר פאיס שהוא לערך ד' שעות מפה הי' שם בשעת הקבורה וראה ג"כ שעין הימני הי' מלא ועין השמאל איזט גאנץ אויס גרונן גיוויזן גם ראינו את הברית קודש והי' נימול. אח"ז הזדקקנו אנחנו ב"ד ח"מ לבדוק כל מלבושיו שהביאו לכאן ומצאנו הכל כאשר לכל כפי אשר אמרה האשה הענדל הנ"ל כאשר הי' בגב"ע מן יום ג' ג' תמוז:

1324

1325כל הנ"ל הוגבה מאתנו ב"ד ח"מ היום יום ה' י"ט תמוז דהאי שתא תקעח"ל והסכמנו לשלוח שאלה זו לשום גדולה הוראה הרב הגאון חחסיד אבדק"ק נ"ש והמדינה נ"י והרב הגאון דק"ק פ"ב נ"י והמה יעיינו בו בשריותא דהאי איתתא הענדל בת כ' איצק וכאשר יצא מפיהם כן יקום ולראי' בעה"ח פה הנ"ל יום הנ"ל: הק' יצחק איצק גריסהאבר מקראקע רת"מ ק"ק הנ"ל ואגפי' יע"א. הק' מענדל בה"י בנעט. הק' משה בהר"ר יששכר בער פערלש יצ"ו:

1325

1326שוב אחרי החקירה והדרישה אחרי אשר נודע להרבה אנשים מבני קהלתינו יצ"ו כי האיש בערל ב"ר פנחס בעל האשה הענדל בת איצק הנ"ל זה איזה חדשים קודם הטביעה הלך במנעל אחד ארוך שקורין שטיוועל ועל רגל השנית הי' לבוש מנעל קצר שקורין שוך ושאלנו את פי האשה הנ"ל אם לא נודע לה מאיזה טעם לא לבש על רגלו השני שטיוועל ומענה בפי' כי זה זמן רב אשר הי' לו מיחש ברגלו אחד וואו ער וואונדן אונד פייכט בלאטרן דאראן גיהאט האט אונד קיין שטיוועל האט קענין אנציהן זיא קען זיך ניכט עראינרן אויף וועלכין פוס ער דיא וואונדן גהאט האט אונד אויף וועלכין ער דען שטיוועל געטראגין האט:

1326

1327ושאלנו את פי הר"ר דוד ב"ה חיים רופא מפאקש והעיד לפנינו בת"ע דאס ער בבירור גמור ווייס דאס ער אויף דען רעכטן פוס דען שוך אונד אויף דען לינקן דען שטיוול גיטראגין האט:

1327

1328גם האשה המילדת סעריל העידה בפנינו בת"ע דאס זיא ווייס וואס ער אויף דען לינקן פוס דען שטיוול אונד אויף דען רעכטן פוס דען שוך גיטראגין האט:

1328

1329שוב שאלנו את המתעסקים הר"ר שלום בר חבוי' וכ' מאיר ב"ה אהרן נ"ש הנ"ל אם לא ראו איזה שינוי על רגליו והעידו לפנינו בת"ע באליו"ע בזה"ל מיר האבן אויף זיין רעכטין פוס גזעהן גרויסע פלעקן וועלכע שווארץ אונד ראטה ווארן אונד מוזן פאן וואונדן היהער קוממען זיין ודברי העדים נמצאו מכוונים ממש:

1329

1330שוב בא לפנינו האיש אפרים ב"ה שמחה מן פאטשיר והעיד לפנינו שהי' ג"כ אצל קבורת הנטבע בכפר באטיא וכל דבריו הי' מכוונים לעדות הר"ר שלום ב"ה חבוי' וכ' מאיר ב"ה אהרן נ"ש הנ"ל דס דז רעכטי אויג איזט פול גוועזן אונד דאס לינקע אויסגערונין גיוועזין וגם העיד בפנינו דאס ער אויף איין פוס שווארצי אונד ראטהי וואונד פלעקין געזעהן האט אך לא זכר עוד אם הי' ברגל הימין או ברגל השמאל:

1330

1331כל זה הוגבה מאתנו ב"ד ח"מ פה ק"ק פאקש היום יום הששי עש"ק ך' לירח תמוז שנת תקע"ח לפ"ק: הק' יצחק איצק גריסהבר מקראקע רת"מ ק"ק הנ"ל ואגפי' יע"א: הק' מענדל בה"י בנעט: הק' משה בה' יששכר בער פערלש יצ"ו:

1331

1332יראה בנחמה בבנין עיר ה' שמה ה"ה י"נ הרב המאה"ג המופלג ומפורסם גן הדסים ערוגת הבושם כש"ת מו"ה איצק נ"י אבד"ק פאקש יע"א:

1332

1333שבוע העברה הגיעני נועם מכתבו גב"ע אודת עגונה מ' הענדל אשת בערל ב"ה פנחס כמבואר הכל באר היטב בג"ע שהוגבה לפני מעלת הרב וב"ד הצדק נ"י. ופר"מ בקש ממני לחוות דעתי הקלושה בקצרה שלא לאחר ולהשהות המצוה ולהיות מוטרד באמת בכמה ענינים שונים ע"כ אבוא בקצירת אומר וה' יצילני משגיאה וישים בפי אשר אדבר:

1333

1334הנה פשוט בש"ס שלהי יבמות דנפל במים שאין להם סוף ושהו עליו כדי יציאת נפש אשתו מותרת מן התורה אשר ע"כ אם נישאת לא תצא ומ"מ לכתחילה לא תנשא ובתוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא וכו' משמע דחומרא זו היא רק מחומרת דא"א שאין כיוצא בו בשארי איסורים וכן מבואר להדי' בתוס' בכורות כ' ע"ב ד"ה חלב וכו' דעת ר"ת דמים שאל"ס מיעוט הנמלטים הוא מיעוט שאינו מצוי ומשו"ה לא סמיך המיעוט לחזקת א"א ואם נישאי' לא תצא ומ"מ לכתחילה לא תנשא משום חומרא דא"א. אמנם ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה וכו' כ' תוס' דחוששי' למיעוט המצוי כמו מים שאל"ס וכו' מבואר מדבריהם דס"ל דמיעוט הנמלטים מצוי והרא"ש שם סי' ה' כ' כן בהחלט במסקנתו דמיעוט הנמלטים מצוי משו"ה לכתחלה לא תנשא ובחולין פ"ק סי' י"ב כ' החליט במסקנתו כר"י בבכורת דמיעוט נמלטים אינם מצוי ומשו"ה אם נישאת לא תצא ומשמע הא דלכתחילה לא תנשא חומרא יתירה היא כתוס' ספ"ק הנ"ל וצריך נגר ליישב. ויש לדחוק ולומר דהך מיעוט דנמלטים הוא מצוי ואינו מצוי כמ"ש תוס' בסוגי' דפתח פתוח דרצון הוה רוב דאונס לא שכיח ומסקו דהוה רק רוב מדרבנן והוה אונס שכיח ולא שכיח וה"נ דכוותי' ואי הוה נמלטים אינו מצוי כלל לא הוה מחמרינין אפי' בא"א ואי הוי מצוי ממש הוי סמכינן מיעוטא לחזקה ואפי' נישאת תצא אך הואיל והוא מצוי ואינו מצוי אזי משום חומרא דא"א לא תנשא לכתחילה ואם נישאת לא תצא שוב מצאתי דבסתירת הרא"ש הרגיש הבית מאיר ולא תי' כלום:

1334

1335א"נ י"ל דברי תוס' דספ"ק דב"מ עפ"י מה דהוה בעי למימר רב אשי ביבמות קכ"א ע"א דצורבא מרבנן מתירי' אשתו לכתחלה משום אי איתא דסליק קלא אית לי' למילתא וכ' שם תוס' דודאי רובא אית להו קלא ומ"מ מסקינן דלא כרב אשי דחיישי' למיעוטא בא"א ע"ש וצ"ע לכאורה הא כיון דמיעוט הנמלטים אינו מצוי כל כך עכ"פ כמ"ש לעיל בשם התוס' ומאותן המיעוט הנמלטים אית לרוב ת"ח קלא וא"כ בת"ח הוי מיעוטא דמיעוטא ואמאי ניחוש וצריך לומר כל זה מחומרא דא"א ועדיין קשה איך כ' תוס' ביבמות ל"ו ע"ב הנ"ל דהיינו טעמא דמחמרי' משום שהוא מיעוט המצוי תינח אינש דעלמא ת"ח מאי איכא למימר וצ"ל כיון דבאיניש דעלמא הוי מיעוט המצוי שוב מחמרינן בת"ח אע"ג דהוי תרי מיעוטא. וא"כ לפ"ז א"ש דברי תוס' ספ"ק דב"מ דהוכיחו דמחמריני' בחומרא דא"א ולא אזליני' בתר רובא ולכאורה דבריהם תמוהים דמסתיין שיהא חומרא דא"א כמו חומרא דממון אבל היכי מצינן דחמיר טפי מממון דנימא היכי פשוט מר וכו' אדרבא בממון אין הולכי' אחר הרוב מן התורה ובא"א דרבנן בעלמא היא ולהנ"ל ניחא דראי' תוס' היא משני מיעוטי' כגון ת"ח דאית לי' קלא דבממון כי האי גונא לא חיישי' למיעוטא דמיעוטא אפי' מדרבנן עיי' תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות ע"ש וכן פסק ב"ח ח"מ סי' רל"ב ואילו באשת איש אפי' בתרי מיעוטא חיישי' מדרבנן דלכתחילה לא תנשא:

1335

1336וסתירת הרא"ש נ"ל ג"כ קצת ולומר דהרי במרדכי שלהי יבמות סי' צ"א רצה ר"א מוורדין לומר במשאל"ס אינה אסורה לעולם אלא לפי אומדן חכמי הדור שתמתין איזה שנים עד שנאבד זכרו וס"ל דאע"ג דלא קיי"ל כרב אשי בת"ח להתיר בזמן קצר משום דאית לי' קלא מ"מ בזמן רב מתירי' אפי' באיניש דעלמא והנה חלקו עליו כל חכמי דורודנתת דבריך לשיעורי' מ"מ חזינן דסברא גדולה היא היכי דראוי שיה' קול ונאבד זכרו ולא נשמע ממנו דבר קליש לי' איסורא וכן פסק הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ו הלכה ג' מי שטבע במים וכו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו יורדים לנחלה על פיו בעדות זו אעפ"י שאין משיאי' את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת אבל בממון וכו' ואבד זכרו ושמעו שמת הרי אלו יורדים לנחלה וכו' ע"ש הרי קמן דסברא גדולה היא זו ובתשו' מבי"ט ח"א ססי' קל"ה מקיל מאוד באבד זכרו ביבשה ע"ש ונ"ל דאין לסמוך על דבריו שם בלי ראי' ועיי' תשו' שב יעקב ססי' י"א מ"מ הרי קמן דכל שאבד זכרו אפי' בשארי בני אדם שאינם ת"ח קליש לי' איסורא ורובם למיתה ועוד נ"ל להקדים דכל שמחפשים וחוקרי' אחר הדבר הרבה ה"ל זמן מועט כמו זמן מרובה ודבר מועט הו"ל כאבד זכרו וסברא זו וחילוק זה מבואר בתוס' כתו' י"ח ע"א ד"ה דסתם וב"ב ל"ח ע"א וגיטין ד' ע"ב ד"ה כיון וכו' לחלק בין מחזרת אחר עדים או לא ע"ש וה"ה הכא ומכיון שזכינו לזה כיון דקיי"ל אשה בשעת נישואין דייקא ומינסבא ומחזרת לברר הדבר אעפ"י דמשאל"ס כמלחמ' דמי' ולא סמכי' כולי' האי אחזקת דייקא ומינסבא להתיר כמבואר ר"פ האשה שלום (יבמות קט"ו ע"א) דלא איפשטא איבעי' דלמא אמרי בדדמי לא דייקי כולי האי מ"מ נהי שאין להתיר בשביל זה מ"מ דייקא מיהת ומיקלש איסורא וחזקת א"א וגדולה מזו בתוס' ב"ב ל"ב ע"א סוף ד"ה ואין וכו' וי"ל דלענין הכי דייקא ומרעא וכו' ע"ש ואחרי כל ההוצעות האלו נראה לי דודאי לענין להנשא לכתחילה הוי מיעוט הנמלטים מהמי' מיעוט המצוי כמ"ש תוס' ורא"ש ביבמות ל"ו ע"ב הנ"ל ומצרפי' לחזקת א"א ואסור מדינא ומשום חומרת א"א הוסיפו עוד לאסור אפי' בת"ח ומכ"ש באדם אחר אפי' אבד זכרו דה"ל מיעוט שאינו מצוי מ"מ לא פלוג רבנן משום דאיכא עכ"פ לפעמים מיעוט המצוי במי שאינו ת"ח ועדיין לא אבד זכרו וכל זה לענין להתירה לכתחילה משא"כ עברה ונישאי' הרי בשעת נישואי' דייקא ומדדייקא הוי זמן קצר כמו אבד זכרו בזמן רב ושוב הוי מיעוט שאינו מצוי וכיון דדיעבד הוא אם נישאת לא תצא והיינו דכ' תוס' בבכורת ורא"ש בחולין פ"ק סי' י"ב דמשו"ה אם נישאת לא תצא משום דהוי מיעוט שאינו מצוי היינו כיון שכבר נישאי' ודייקא בשעת נישואי' שוב הו"ל מיעוט שאינו מצוי וכל דברי חכמים קיימי' בלי שום סתירה בעזה"י:

1336

1337אמנם כל זה בשהו עליו כדי יציאת הנפש בשעת הטביעה ולא יצא מהמים ושיעור זה לא אתפרש רק הריב"ש בסי' ש"פ כתב ע"ד אגב וז"ל אבל מי שלא עמד שלשה ימים במים אחרי מותו דהיינו משעה שלישי' שטבע אפשר דלא אמרי בי' מתפח תפח ע"ש מבואר דפשיטא לי' דשיעור יציאת הנפש הוא שלש שעות וכ' מהר"א ששון בתשובה סס"י א' דיצא לו כן מש"ס ב"ק נו"ן ע"א ופירש"י שם ד"ה שעה א' וכו' יע"ש וכוונת הש"ס שם דר"ח בן דוסא ידע דכל זמן שאפשר שתחי' בטבע לא יעשה הקב"ה נס ע"כ שעה א' וב' לא הי' בטוח שכבר עלתה עד אחר שעה ג' אז הי' בטוח שעלתה כבר והנה אין לפרש תחלת שעה ג' ראשונה אמר שלום דלא שייך תחלת שעה ראשונה אלא ה"ל למימר כשנפלה אמר שלום וגם לא שייך לומר כל שעה ראשונה אמר כל זמן שלום דא"כ ה"ל למיכלל ולומר ב' שעות ראשונות אמר שלום אע"כ סוף שעה ראשונה באו לפניו ואמרו לו ואמר שלום א"כ שעה שני' נמי סוף שעה שני' והוא תחילת שעה שלישית עדיין אמר שלום ובסוף שעה ג' אמר עלתה באופן שאם ההכרח של הר"א ששון מהש"ס אמתי אין שיעור יציאת הנפש פחות מג' שעות שוות שלנו אך תשו' מהרי"ט ח"ב חא"ע סי' כ"ו כ' מסברא שהוא שיעור שעה מועטת שא"א לאדם לחיות במים זמן רב דאין שליט ברוח לכלוא הרוח ונדחק מאוד בש"ס הנ"ל וכן נדחק בתשו' הב"א סי' ע"ט יע"ש ואני אומר אם סברא מסייע להרי"ט וב"ח וגמ' מסייע להריב"ש ומהר"א ששון נימא אנן בוודאי עפ"י טבע א"א להחיות במירי כ"א שעה קלה אך אם אירע שהעלוהו עדיין אפשר לעשות לו רפואה ותחבולו' ע"י רופאי' עד ג' שעות כידוע וכן מצאתי בס' עצי ארזים סי' י"ז ס"ק קל"א שאפשר בהכי וע"כ ר"ח ב"ד בפ' הפרה לא הי' בטוח שעלתה עד סוף ג' שעות דכיון דעד אותה שעה אפשר להשיב נפש ע"י שום תחבולה בטבע לא הי' בטוח בנס [עיין לעיל סי' ס"ה]:

1337

1338נמצא לפ"ז לע"ד כל ששהו עליו שעה קטנה ולא ראה אותו יוצא מהמים ועוד ב' שעות הי' בסמוך כל כך שאם הי' יוצא מהמי' והי' צריך לתחבולו' ורופאי' ורפואת הי' מתפרסם להם ולא שמעו ולא נודע להם דבר ה"ל כשהו עליו ג' שעות ובמים שיש להם סוף אשתו מותרת ובמים שאין להם סוף יצאנו עכ"פ מאיסור דאורי' דרובא אינם נמלטים רק מדרבנן סמכי' מיעוט נמלטים ע"י גלי דאשפלוהו לחזקת א"א ואסורה מדינא ככל אסורי' ואם יצורף לזה עוד שישכח זכרו זמן זמנים טובא או שיהי' זה ת"ח מפורסם אז הוי רק איסור קל מדרבנן משום חומרא דאשת איש:

1338

1339והנה בנידון שלפנינו לא נזכר כלל ששהו עליו אפי' שעה מועטת כי ריבה נוצריות רצתה משם לתוך הקהלה להביא מצילי' ומסתמא לא שהתה במקום הטביעה שהרי חשבה להצילם ע"י מסייעי' ונזדרזה א"כ י"ל בתוך זמן שרצתה לתוך העיר יצא הוא מהמים והלך לדרכו אלא שבתחילת גב"ע נזכר שנערים נוצרים ג"כ עמדו על הכביסה א"כ י"ל שהנערה הלכה להביא מצילי' והנערי' עמדו על עמדם ושהו כדי יציאת נפש היינו עד שבאו היהודים ואז שהו שם כמה שעות כמבואר בג"ע ואע"ג שלא נזכר זה מ"מ סתמא כפירושו כן הוא ואין צריך לשמוע מפי הנערי' הנוצרי' כך דמסתמא אלו יצא א' מהנטבעים קלא ה"ל למילתא וה"ל לענין זה אומדנא דמוכח טפי מנאבד זכרו באופן דעכ"פ יצאנו מאיסור דאורי' ומ"מ מדמיון אני אומר והרב ובד"צ שהם בפנים ישכילו על דבר אמת:

1339

1340ועתה נראה מה יהי' בסי' גופו וכליו סימני גופו המה כחירגא דיומא דלא שמי' כי עיור עין א' פשוט שאפי' סי' אמצעי לא הוי ואין זה ענין לפלוגתת מ"ב שבט"ז סקל"א באם צמצם מקום השומא בעין ימין או באבר פלוני דצמצם המקום הוה סי' כמו נקב יש בצד אות פלוני' אבל נקב בימין הגט או בשמאלו לא הוי סימן מובהק אפי' בתיבה פלוני' דוקא בצמצום מקום באות פלוני' וה"ה שומא מצמצם בצד ימין של אבר פלוני אבל נקטעה אצבע ימינו או שמאלו לא הוי סימן ומכ"ש עיור עין דשכיחא טובא בימין או בשמאל ובתשו' ב"י כ' דנקבי' הרבה בפנים ע"י חולי בלאט"רין הוי סימן מובהק שאינו נמצא בא' מאלף נראה במדינתו דבר דחולי בלאט"רין לא שכיח א' מיני אלף אבל במדינתינו דמכה מהלכת היא בכל זמן ועידן אז אפי' עיור עין מחמתן שכיחא טובא ומכ"ש במי שנטבע במים אפשר עינו נימוק בחירו ע"י סבה מסבת המיתה:

1340

1341וכן נמי בהרת אדומות ושחורו' ברגלו לא כלום הוא דאפי' הי' לו אותן פצעים ממש שראו בו הרופאים בחייו לא הי' אפשר להעיד דאפשר אלו נעשה ע"י הטביעה וע"י אכילת דגים דאכלו כורי לחסא וע"י נגף באבנים ועפר ומכ"ש שאין כאן אלא בהרת שעשוי הוא בשר המת שבמים להשתנות לבהרת כאלו ומאן ספון ומאן חשוב להתיר עגונה ע"י סימני' כאלו:

1341

1342סי' בגדיו רוי"ט געשטרייפט ד' כנפות ואנגנעטין מכנסי' היינו חיורי וסומקא דאין מעידי' עליהם ופשוט אך כתונת געשטערצט פי' מהופך עליונו לתחתונו וכפתור של קאנפוס ורשום עליו ב' אותיו' ב' ה' ר"ל בערל הענדל זהו סי' מובהק בלי ספק כיון דלא הוחזקו עוד שמו ושמה בכי האי גוני ועוד בנקל יש להכיר חתימת יד האשה הרושמי' האותיו' ההמה י"ל כהאי דמעולם לא חתמנו עיי' גטין כ"ז ע"ב ותוס' שם ד"ה מעולם וכו' שכתבו וצ"ל שלא ראו העדי' ח"י שאם ראו ואמרו שהוא כ"י פשיטא שיחזיר עכ"ל וא"כ בגט כ"ש הכא דבגט מחמרי' טפי משום שאפשר להשיג גט אחר משא"כ במיתה עיי' ח"ץ ססי' קל"א וכן חצי טיכל רשום באותיו' הנ"ל ואותו חצי טיכל מתאים לאותו חצי טיכל הנשאר בבית הנה סברא זו דשתי חתיכות המתאימו' סמכי' עלי' באיסור בש"ס ופוסקים ומבואר בש"ע י"ד סי' פ"ג סעי' ד' וכבר האריך בתשו' חכם צבי סי' ל"ט דגם בזמן הזה סמכינן אבקיאותא דידן דלא כט"ז ססי' ק"א אע"ג דססי' ק"א כבר נתבטל חד בתרי מן התורה מ"מ האי דסי' פ"ג לא משמע דאיירי ברובא טהורי' ואפ"ה סמכי' אמתאימו' ומ"מ הכא בחומרא דא"א לא בעינא למסמכא אהך לחודא אי לא בצירוף רשום שמו ושמה וארושם לחוד נמי לא דהא בגט איכא נמי תרווייהו שמו ושמו ואביו ועירו ומ"מ בעי נמי סי' בכיס וארנקי אע"ג דהתם בהוחזקו שיב"ש מיירי ועוד גט שאני כנ"ל מ"מ אין דעתי להקל בלא ראיות ברורות כשמש אבל בצירוף מתאימות עם היכר הרושם וכן צירוף געשטערצט כתונת עם הרושם בודאי הוי סי' מובהק בשני אלו אבל ט"ע בכליו שהזכיר פר"מ בתשו' לא נ"ל לסמוך עליו אחר ששהו ט"ו יום במים ונתקלקלו וגם כיון שידע' הטביעה אמרו בדדמי ובג"ע לא נזכר טב"ע בכליו כלל והנה בחידושי ביארתי הא דקאמר הש"ס כליו בחורי וסומקי ולא אמר כליו בצבעא ומ"ט פרט חורי וסומקי דהוי אורך שלא לצורך ע"כ הי' נלע"ד דקשה להש"ס כיון דכבר אשמועי' דגופו ארוך וגוץ לא סמכי' כ"ש כליו בציבעי אלא ע"כ הא פשיטא אם הי' כל כליו חיורי או סומקי וכהאי גוני לא סמכי' דהוי ק"ו מגופו ארוך וגוץ אך קמ"ל בחיורי וסומקי תרויהו שנתנו בו סי' שהי' מכנסי' סומקי ומעיל חיורי ובתי שוקיים ירקי וכי האי גוני וה"א הצירוף יחשוב לסי' דרחוק הוא שיזדמן עוד א' מלבוש בצירוף בגדיו כאלו דוקא קמ"ל אפ"ה לא סמכי' והנה אעפ"י שביארתי כן מ"מ הכא נ"ל הואיל וכבר אית לן סי' מובהקי' ביותר בכתונת וטיכל שפיר נצרף לזה עוד גם סומקי דארבע כנפות ואנגנעט ירוק דמכנסים שלו באופן שנאמר שהבגדים המצורפים האלו המה בלי ספק ופקפוק בגדיו של בעל האשה בערל בן פנחס בעל האשה הענדל:

1342

1343ומעתה נבוא לחששא דשאלה הנה ידועי' דברי ש"ך ח"מ ססי' ס"ה דלרי"ף ורמב"ם לא חיישי' וכבר הביאו זה כל האחרונים וגם דגול מרבבה בגליון ש"ע ציין עליו אבל אין דרכי להתיר ע"י סמיכה על דעות אם לא אמצא הסכמות כל או לכל הפחות רוב החולקים כי דבר זה נמסר לגדולי' להכריע אבל איש כמוני מה כחי והנה לדעת הפוסקים החוששי' לשאלה יש כאן סברת להקל סברת מהר"ל מפראג סברת תשו' מהו' עוזר סברת מהר"מפ ועוד מה שלדעתי יש להמציא כאן:

1343

1344הנה ס' מהר"ל מפראג היכי דאיכא סי' אמצעי בגוף א"כ להך לישנא דסי' דאורי' מותרת ולהך לישנא דסי' ל"ד לא אתאינן לחשש שאלה ויפה דחה הב"ש וכוונתו מבואר דחזי' אי סי' דאורי' פי' דלא חיישי' דילמא איתרמי סי' כסי' ואפ"ה חיישי' לשאלה דהאי איתרמי טפי דאדם משאיל כליו מכ"ש אי סי' ל"ד משום דחיישי' דאיתרמי סי' כ"ש דניחוש דאתרמי שאילת כלי ואפי' כלי' דלא מושלי אפשר דחיישי' רק מה שחידש ח"ץ דהוה שאלה דיחיד דנימא שהשאיל לזה שהי' לו ג"כ סי' אמצעי כזה ובזה הארכתי בתשובה אך פה אינו ענין דכבר כתבתי לע"ד עיור עינו ובהרת ברגלו אפי' סי' אמצעי לא הוי ומ"מ לקמן אי"ה נעשנו סניף:

1344

1345דברי הגאון מהו' עוזר בתשובה הובא בס' באר היטב באריכות דבמשאל"ס ושהו כדי יציאת נפש דליכא אלא איסורא דרבנן מועיל סי' אמצעי לכ"ע דבאיסורא דרבנן סגי בהכי וגם בתשו' נודע ביהודא ראיתי פי' אחד כן ודבריהם צ"ע ממ"ש תוס' ר"פ האשה שלום דעובדא דשני ת"ח הי' סי' מובהקים למ"ד סי' דאורי' עיי"ש ד"ה וקאמרו סי' הרי קמן אפי' במש"אלס ובת"ח דאית להו קלא וה"ל תרי מיעוטא כמו שביארתי לעיל ואפ"ה בעי תוס' סי' מובהקים ביותר ש"מ משום חומרא דא"א מחמרי' אפי' כי הא והנה אומר אני אי כדברי הגאונים הנ"ל הה"נ דלא חיישי' במש"אלס ולפ"ז י"ל דהרי התוס' פסקו לא חיישי' לשאלה מכח הך שינויי דחיורי וסומקי כמ"ש תוס' ביבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו וכו' מיהו למסקנא וכו' ע"ש ונראה דהפוסקים דחיישי' לשאלה ס"ל דודאי לכל השינוי שבש"ס חיישי' בדאורי' לשאלה ובדרבנן לא חיישינן אך בהא פליגי הני שינויי' דבבכורת מ"ו ע"ב פליגי תרי לישנא חי מן התורה בעי פרצוף פנים עם החוטם או סגי בחד ורק משום חומרא דא"א בעי תרווייהו ע"ש וא"כ י"ל הך לישני דחיורי וסומקי אזיל להך לישנא דמן התורה סגי בחד ואפ"ה אמר במתני' אי ליכא תרווייהו פרצוף פנים עם החוטם אע"ג דאיכא חד מינייהו וליכא אלא אי' דרבנן אפ"ה לא סמכי' אסי' כליו וא"כ ליכא למימר משום שאלה הא לדרבנן לא חיישי' לשאלה ע"כ חידש לנו בחיורי וסומקי נמצא להני גאוני' דחששו לשאלה בדאורייתא ע"כ יודו דבדרבנן לא חיישי' לשאלה והתוס' דס"ל דבהך שינוי' דחיורי וסומקי הדר בי' לגמרי משאלה ומשו"ה פסקו דלא חיישי' לשאלה כלל אינהו לא ס"ל לחלק בין דאורי' לדרבנן משו"ה כ' גבי ב' ת"ח דבעי סי' מובהקים נמצא לפ"ז במש"אלס ושהו כדי יציאת נפש לא ניחוש לשאלה ממ"נ דלהתוס' לא חיישי' לשאלה כלל דפסקינן כשינוי' בתרא חיורי וסומקי ולאינך פוסקים ע"כ ס"ל דלשינויי בתרא בדרבנן לא חיישי' לשאלה ובוודאי לא נעביד עובדא עפ"י דברינו אלו אבל עכ"פ בתרתי דרבנן כגון מש"אלס וגם נאבד זכרו שנה שנתיים לפי עיני המורה יש לעשותו סניף לשארי התירים ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

1345

1346סברת מהר"מפ בתשובה הובאה ברמ"א סי' י"ז סל"ב והמעיי' בפנים יראה כי בחנם נתלבטו האחרונים ז"ל כי שפתיו ברור מללו כל שראינו נופל למים באלו הבגדים למאי ניחוש לו אולי בתוך המים מצא אחד והפשיט בגדיו והשאילם בתוך המים זה דבר שא"א לשמוע ואם נימא דגלי אשפילוהו ויצא מן המים והשאיל בגדיו ביבשה לאחר ואח"כ נטבע גם הוא א"כ צריכי' למיחש דהנהו בגדים נטבעו פעמים במים זהו רחוק אטו כל טביעת תפסו להני בגדים זה כוונתו בתוספת ביאר ועיי' ט"ז סקמ"ו ויש להביא ראי' לזה מתוס' גיטין כ"ח ע"א ד"ה מצאו וכו' וא"ת וניחוש לשאלה וכו' א"נ ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדא עכ"ל וביבמות ק"כ ע"ב ד"ה אב"א תפסו זה התי' לעיקור והנה ע"כ כוונת קושייתם דניחוש שהשאיל החפיסה לאחר ואותו האחר נתן בו גט ואבדו והוא מוצאו עכשיו וא"כ מה תי' תוס' שידוע שאבד הגט בחפיסה מה בכך מ"מ ניחוש שהאחר מצאו ונתן בו גיטו ששמו כשמו ואבדו והוא מצאו עכשיו אע"כ כל שידעינין שאבדו בחפיסה תו לא חיישי' לתרי מקראות וכהר"מפ הנ"ל כל שראינו טובע באלו המלבושים תו לא חיישי' ואע"ג דיש לדחות שאני התם דאיכא נמי שמו ושמה ז"א דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי ביבמו' שם מכיס וארנקי וזהו באמת ק' הרא"ש בתשובה ותי' דלעולם נחתי' בי' דרגא בגט דאיכא שמו ושמה ואפשר באחר ובמיתה לא אפשר באחר נקל אפי' בלא שמו ושמה וכ"כ ח"ץ סי' קל"א וכבר רמזתי על זה לעיל:

1346

1347והשתא לפ"ז בנידון שלפנינו אלו הי' הנערה הנוצריות במס"לת שנטבעו באלו המלבושי' הי' לנו עמוד חזק להשען עליו אך זה לא נזכר בדבריו אך מביתו יצא במלבושיו ואפשר החליפ' בין יציאתו מביתו לביאתו אל מקום הכביסה ואין כאן סמיכה על מהר"מפ הנ"ל ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

1347

1348לע"ד יש להמציא כאן ולומר דידוע דלשאלת כל בגדיו ונשאר ערטלאי ובשגם בגד של מצות ציצית לא חיישי' רק למכירה חליפי' וגזילה וכדומה אבל לשאלה לא והנה הי' רושם שמו ושם אשתו על אלו המלבושי' היינו הכתונת וטיכל ואלו מכרם לאחר לא הי' מניח אותיו' שמו של זה על המלבושים שלא יאמרו גנוב הוא אתו ועיי' יבמו' קט"ו ע"ב אימר אישתלי או לפנחי' שבקינן לא שייך הכא אך התוס' מייתי בשם הירושלמי דשייך אישתלי גם בכי האי גוני ובאמת הרמב"ם לא מייתי הך דיני כלל משמע דס"ל ש"ס דילן פליג אך הרב"י בח"מ סי' קע"ו בתוך מחודש כ"א מייתי לי' בשם רבינו ירוחם ופסקו בש"ע שם סעי' כ"ט וביארתי בתשובה אחרת דס"ל דרובא לא מישתלי אך אין הולכי' בממון אחר הרוב ע"כ נהי במע"ש הלכה דלא חיישי' למשתלי אך בשותפי' דהכל בחזקת שניהם וזה בא להוציא מחברו ע"י סי' שמו יכול לטעון דלמא אתה מהמיעוט דמשתלי מ"מ נ"ל לחלק בין התם להכא דהקונה מלבוש מחברו אינו רוצה שיהי' שמו של זה עליו משא"כ שותפי' דלא קפדי ומה תאמר שמא החליפו עם א' ששמו כשמו זה הוי מכירה דיחיד ולא חיישי' כמ"ש ח"צ סי' קל"א הנ"ל ועוד כשנצרף סברת מהר"מפ הנ"ל ליכא למיחש לחליפי' אלא לאותה שעה שהלך מביתו למקום הכביסה וא"כ בקל נוכל לחקור אם בסביבו' ההמה ליכא אחר דחתום עצמו ב' ה' ואותם החותמים עצמם כן יעידו בפנינו שלא החליפו עמו המלבושי' ושוב כיון דלא הוחזקו שמו כשמו תו ליכא למיחש לאיניש דעלמא ואין לומר דלמא הכתונת והטיכל לבד השאיל ולא החליף וכיון שהשאילם לא הו"מ השואל להסיר הרושם וכיון דלא השאיל אלא ב' אלו לא הוי שאלת כל מלבושיו ושארי מלבושיו אין בהם אלא סי' חיורי וסומקי והדרא חששא למקומה ז"א לזה הנחתי לעיל במונח דכיון דסי' מובהק בשני אלו תו נצרף גם סי' אידך מלבושי' דחיורי וסומקי ונימא הואיל ואשכחנא גבי הדדי הנך ב' שיש בהם רושם עם הנך חיורי וסומקי מישך שייך להדדי וכיון דהנך תרי לא החליף דאל"כ הי' אידך מסיר הרושם ואת כל מלבושיו לא השאיל א"כ זה הוא בער בן פנחס בעל האשה הענדל ומצורף עוד לזה דנטבע במש"אלס ה"ל אי' דרבנן ולסניף בעלמא נימא נמי הואיל ונמצא עיור ורגלי לקוי בבהרת משונו' כמו שהי' רגיל למצוא אצל בער הנ"ל:

1348

1349ובכל זאת מיראי הוראה אני אם תשיג היתרא מגאון א' אשר יתנה בתנאי ללרף עוד בן תורה א' עמו הרי דעתי מצורפת ומטינא שיבא מכשורא אך אם לא יאמר בה לא איסור ולא היתר אזי לא יסמכו על דברי הנ"ל אלא אחר שתמתין ב' שנים שיאבד זכרו ג"כ ויהי' תרי דרבנן כי עדיין לבי נקפו בשיעור שיהוי יציאת נפש הנ"ל ואז ישבו ב"ד של ג' ויעיינו בדבריו אלו ויתירו האשה הענדל אשת בערל בן פנחס מק"ק פאקש והנה במרדכי יבמו' סי' צ"א הנ"ל איתא ד' שנים ונ"ל בזמנינו דקביעא דואר בכל אתר ויכול לכתוב לביתו סגי בפחות והואיל וחזינן דחז"ל החמירו במינקת ולא חשו לעיגון של ב' וג' שנים ע"כ מסתייעא שתמתין ב' שנים הנל"עד כתבתי וה' יצילני מטעות ושגיאה. פ"ב יום א' ז' אב תקע"ח לפ"ק.

1349

1350משה"ק סופר מפפד"מ:

1350

1351שלום וכ"ט לידיד עליון ה"ה הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כש"ת מה"ו נתן שפירא נ"י אב"ד דק"ק אלמאש יע"א:

1351

1352יקרתו הגיעני נידון אלמנת א' מהפורשי' מדרכי ישראל והרים יד בכל התורה כולה מחילול שבת בפרהסיא כמה פעמים בפני עשרה מישראל ולא חסר לו כלום אלא שלא נטמע בין הישמעאלי' ולא קיבל דברי חבירות בפני חבר לאיש משחית אבל זולת זה הרי הוא מומר גמור לכל הלכותיו ועתה נשתדכה אלמנתו לכהן ומספקא לי' לפר"מ אי שרי' לכהן אם הוה בעילת מומר כבעילת נכרי ופוסל לכהונה כאשר ישב על מדוכא זו הגאון בס' אבני מילואי' סי' ז' סקי"ג והניח בצ"ע אם להתירה לכהן אולי עכ"פ יש לאסור מדרבנן ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה למעשה בזה:

1352

1353הנה הגאון הנ"ל לא נסתפק אלא לשיטת הר"א מרעגנשבורג בהגה"ה מרדכי פ' החולץ סי' ק"ז ונדפס שם בערבוב שלא במקומו כי צריך להיות לעיל סי' ק"ו כי שם מקומו וכן מבואר למעיין בתה"ד סי' רכ"ג ובתשו' מהר"י מינץ יע"ש ויען דברי הגה"ה מרדכי אלו בנויי' על דברי המרדכי פ' החולץ סי' כ"ח ע"כ תחלה יתבארו דברי המרדכי והגה"ה מרדכי אי"ה וממילא רוחא שמעתא בעזה"י:

1353

1354המרדכי פרק החולץ סי' כ"ח מייתי דעת רבינו גרשין דמומר זוקק לחלוצה כי היכי דקדושיו קדושין וגטו גט ה"נ זקוקתו זקוקה מעלי' היא ור' יהודאי גאון כ' אם בשעה שנישאית כבר הי' מומר אינו זוקק אבל אשת מומר אינה זקוקה דלאו אחיו במצות הוא ושוב כ' דהגאונים התירו זקוקת מומר לעלמא בלי ראי' ורש"י השיב לאיסור דאעפ"י שחטא ישראל הוא והר"מ מר"ב רצה להסביר סברת הגאונים דפטרוהו משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ונתבטלו הקדושין למפרע:

1354

1355וע"ז סובב הולך דברי הגה"ה מרדכי שם דבתחלה הביא דברי א"ז קצר שכ' על דברי' ר' יהודאי גאון שכ' אם הי' מומר בשעת נישואי' משום דס"ל קדושי' הראשוני' מפילי' וכל שלא הי' ראוי בשעת נישואי' הראשוני' שוב נאסרה עליו וא"כ למאי דקיי"ל מיתה מפלת אפי' לא המיר אלא קודם מיתת האח נמי אינו זוקק אלו דברי א"ז וכ' בעל ההגה"ה מרדכי לפ"ז מוכח דלא כהר"מ מר"ב דכ' שטעמו משום דאדעתא דהכא לא קדשה נפשה דא"כ מה ענין נישואי' הראשונים מפילי' או מיתה מפלת להכא אע"כ דעת הגאונים שהמומר איננו כישראל וא"כ הדרה קושי' לדוכתי' הא קיי"ל אעפ"י שחטא ישראל והעולה על רוחכם להיות ככל הגוים לא תהי' וקדושיו קדושי' ומ"ט לא תהא זקוקה לו:

1355

1356ושוב כ' ליישב דעת הגאונים דודאי ישראל הוא לכל דבר וקדושיו קדושי' אך מצוה שנאמרה בו אחוה שאני שהרי אינו אחיו במצות ומותר להלוות למומר בריבית שאינו בכלל וחי אחיך עמך ועוד שמותר ללות ממנו וליתן לו ריבית אי לאו משום לפני עיור לא תתן מכשול אבל על הלוה לא הי' איסור שאינו נותן ריבית לאחיו במצות וה"נ ביבום אחים כתיב:

1356

1357וטרם אסיים דברי המרדכי אפרש זה דלכאורה יקשה על מהר"מ מר"ב איך נעלם ממנו זה והלא רב יהודאי גאון גופי' הזכיר זה דמשום אשת מומר אינה זקוקה ליבם ישראל משום שאינו אחיו במצות וי"ל דס"ל דהרי ודאי אחים הוא כמו אח עשו ליעקוב כמ"ש תה"ד סי' רכ"ג הנ"ל ובשלומא ריבית וצדקה אינו מצוה להחיותו דאינו עושה מעשה עמך והה"נ ישראל לא יתקן נפש אחיו המומר להקים לו שם בישראל דאינו מצוה להחיותו ולהקים לו שם ודכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו היינו אחיו במצות שראוי לבנות לו ביתו ולהקים לו שם ולא מומר ימחה שמו אבל כשהמת ישראל והאח מומר מנ"ל למיפטרי' וע"כ הקשה ר"שי עליו ות' מהר"ם משום אדעתי' דהכי לא קדשה נפשה ואתי השתא ר"ש וסייעתו וס"ל כי היכי דהי' מותר ללות ממנו דאעפ"י שלא שייך שלא להחיותו דהרי אדרבא מרבה הונו ואפ"ה הי' מותר אי לאו משום לפני עיור ש"מ כל אח דענין מצוה בעי אחיו במצות וה"נ כי ישבו אחים יחדיו ב' אחים דומי' במצות ואין המומר זוקק אע"ג דקידושיו קדושי' וישראל גמור הוא אעפ"י שחטא כנלע"ד ליישב פלוגתתם:

1357

1358וכאן שייך שיטת הר"א מר"ב שבסי' ק"ז שהוסיף לומר בלי טעם אחים במצות נמי אינו זוקק ולא עוד אלא נהי דגטו גט דאעפ"י שחטא ישראל הוא מ"מ קדושיו אינם קדושי' והטעם דכל מילתא דתלי' בחיתון אינו כישראל כיון שהוא מומר הוה בכלל כי יסיר בנך מאחרי וכ"כ רשב"א בתשו' סי' אלף קס"ב ע"ש וס"ל להר"א דממילא הוה נמי בכלל קנאין פוגעי' בו והוה בכלל חייבי מיתות ואין קדושי' תופסים והא דחוששי' לקידושי' היינו שמא הרהר תשובה בלבו אבל כל זמן שעומד בהמראתו אין בו שום מצוה התלוי בחיתון וא"כ אינו זוקק ליבום זהו שיטתו וצריכי' לדחוק לדעתו בספ"ק דיבמות דאי לאו דהאי דרא איצטרויי איצטרי הו' חוששי' לקידושי או"ה בזה"ז שמא מבני עשרת השבטי' והכא לא שייך שמא הרהר תשובה בלבו דהרי מחזק עצמו לגוי או"ה עיי' גטין ע"ג ע"ב ובתוס' ד"ה נתן וכו' ואי איתא דלרבינו אברהם מומר פוסל בביאתו ומ"מ קידושי' חוששי' שמא הרהר תשובה א"כ משכחת לי' חששא דזנות בשהמיר בנתים וחוששי' לפוסלה מכהונה וחששא דקידושי' משום שמא הרהר בתשובה אלא די"ל מ"ט דריבר"י דחוששי' לקידושין משום אין אדם עושה בעילתו זנות דהרי ש"ס מייתי עלה דרבב"ח אר"י והוא אמר כן לקמן פ"א ע"ב ואס"ד דמיירי בהמיר לא שייך חזקה אין עושה בעילת זנות אע"כ לא איירי בהמיר וא"כ לא שייך חשש זנות:

1358

1359והתה"ד הקשה על שיטה זו דהתוס' כ' ספ"ק דיבמות הנ"ל דאפי' למ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אינו אלא מדרבנן דהך דחייבי מיתה דקנאי' פוגעי' גרע אפי' מחייבי לאוי דעלמא משום דבצינעה מותר ע"ש בתוס' וא"כ מכ"ש הא אנן קיי"ל נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר וע"כ מטעם הנ"ל משום דבצינעה מותר ושוב הדרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא אפי' לענין חיתון נמי זו היא כוונת תה"ד:

1359

1360ובאבני מילואי' כ' דס"ל להר"א דנהי בישראל הבועל ארמית יש חילוק בין צינעא לפרהסי' מ"מ בנכרי הבועל ב"י אין חלוק. ועוד בצינעא נמי כרת מיהא איכא והיינו מש"ס סנהדרי' אקרי' לרב בחלמא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ומאחר שיש לקיים שיטת הרא"ש יש להסתפק שבעילתו פוסל לכהונה כערוה אלא שעמד נגדו ש"ס יבמות מ"ה דאין ממזר מגוי ועבד משום שאין ממזר אלא מאיסור ערוה וכרת והכי קיי"ל א"כ מבואר דאע"ג דפוגעי' בו קנאים וחייב כרת נמי מדברי קבלה מ"מ לא הוה ערוה אלו דבריו ואני אוסיף על דבריו דאמרי' בש"ס מגילה כ"ה ע"א האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך לא עברה בארמותא משתקין אותו בנזיפה וכ' רש"י ז"ל שעוקר הכתוב ממשמעותי' ומחייב ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה עכ"ל האריך בזה לומר אעפ"י שמחייב כרת בצינעא וקנאי' פוגעי' בו בפרהסי' מ"מ אינו דומה לעריות שיש בו מיתת ב"ד וגם חטאת בשוגג משא"כ הכא וא"כ איננו ערוה וכדברי ש"ס יבמות מ"ה ע"א הנ"ל וממילא אינו פוסל לכהונה בביאתו:

1360

1361אלא שמ"מ כ' באבני מלואים הנ"ל אולי מדרבנן פוסל ולפע"ד זה לא ס"ד דגזרו רבנן ע"ז ואפי' מן התורה הי' ק' קצת דא"כ כהן שחילל שבת וכדומה ושב בתשובה אשתו אסורה לו לקיימה ודרכי' דרכי נועם ומ"מ אי הוה אסור מן התורה או אפי' רק מדרבנן ותנינא לה בהדי' אסור לנו להרהר ח"ו אבל כיון דלא מצינו כן לחז"ל נאמר בודאי לא גזרו על ככה לנעול דלת בפני בעלי תשובה ועשו תקנת מריש נגד דין תורה שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה מכ"ש שלא יתקנו תקנה לקלקלה לכופו לגרש את אשתו ועי"ז ימנע ולא ישוב:

1361

1362ולפע"ד להביא ראי' דמדאורייתא שרי' עכ"פ דבקדושין ע"ח ע"ב והאלמנה אשר תהי' אלמנה מכהן יקחו נדחק ש"ס מקצת כהנים יקחו וחפשתי באברבניל וברד"ק ולא מצאו פי' פשוט במקרא הלז ובימי חורפי שמעתי בשם מפורש א' פי' פשוט כי הפרשה מתעות ב"י מאחרי ה' ובחר ה' בבני צדוק לשרתו ונחשדו כל נשים בזנות ולא הותר לכהנים אלא אובתולת ישראל או אלמנת כהנים בני צדוק לאפוקי אלמנת ישראל שהמה בס' זונות כך שמעתי והוא פי' הגון ותימה על ש"ס דלא מפרש הכי וצ"ל נשותיהם לא הוה מפקרי ומשו"ה לא מפרש ש"ס הכי אמנם אס"ד אשת מומר מיסתרי לכהן ע"י ביאת בעלה א"כ נאסרו כל נשי הדור ההוא ע"י ביאת בעליהן המומרי' לע"ז ומתפרש קרא כפשוטו וצ"ע על ש"ס קדושין הנ"ל: אע"כ מוכח דעכ"פ לא פסלה מכהונה אפי' לר' אברהם והטעם דפסול כהונה נפיק מקרא דכי תהי' לאיש זר או מקרא דאלמנה וגרושה לאפוקי נכרי דלית לה אלמנות וגירושי' והכא אפ' להר"א דלית לי' קדושין מ"מ מקרי בר הוי' דהרי אי הדר בתשובה יש לו קדושי' ולא גרע מקטן במס' גטין פ"ה ע"א ע"ש:

1362

1363וכן זר אפי' למ"ש אבני מלואים בשם רשב"א דבפסולי קהל אפי' הי' לו שעה הכושר מ"מ נקרא זר מ"מ הכא בסמי' בידו שבידו לשוב ולא הוה זר ה"נ לא זר מקרי כנ"ל דלא תיקשי מש"ס קדושי' ע"ח ע"ב הנ"ל ועי' כריתות ז' ע"א ועירוכין י"ז ע"ב:

1363

1364ולפ"ז בנידון דידן אין לבטל השידוכי' דהרי לשיטת רש"י ישראל גמור הוא וזוקק לחליצה ולר' יהודאי גאון אליבא דמהר"מ מר"ב נמי ישראל גמור הוא אלא אדעתא דהכא לא קדשה נפשה ולאינך נמי דוקא לענין מצוה דכתיב בי' אחוה אבל לשאר ענינים ישראל גמור הוא ולר"א מרעגנשבורג נמי דלענין חיתון לאו ישראל הוא מ"מ מן התורה לא נפסלה לכהונה ורבנן לא גזרו בכה"ג כמו שהוכחתי לעיל בשגם שהוא דעת יחיד נגד כל הני רבוותא ושרי' לכהונה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ: פ"ב כאור בקר ליום ג' ט"ז אדר תקצ"א לפ"ק:

1364

1365משה"ק סופר מפפד"מ:

1365

1366אלקי קדם מעונה יברכהו בצאת השנה ה"ה ידיד עליון ורב חביבי הרב הגאון הגדול חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות גן הדסים ערוגת הבושם גל אגוזים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו צבי הרש העללר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אונגוואר יע"א:

1366

1367יקרתו הגיעני זה ח' ימים והיום לקחתי מועד מועדים וחצי להשיב מפני כבודו כי רב גם כי קשה עלי להכניס עצמי בהיתרא דעלובתא דא כי כל ההתרים והסברות שהי' למעליותא בהעתק תשובה שהעתקתי להרב המאה"ג דק"ק מאדע ני' לא נמצאו השתא הכא ומי אנכי למישרי תרבא אך יען כי פר"מ הגאון נ"י פתח פתחא להאי פרשתא וכל ספרן של צדיקים פתוחים לפניו ורוחב לבבו כפתחו של אולם בסברות עמוקות וישרות לא אשיב פניו ריקם לפלפל בהלכה קצת ויהי דברי מעטי' ולא למעשה כלל:

1367

1368דבר זה נפתח בתשב"ץ ח"א מסי' ע"ד עד סי' פ"ה מתחזק והולך דהיתר ע"א מטעם עבידא לאיגלויי מן התורה הוא וכי כן מורה לשון הרמב"ם סוף הלכות גירושי' ומה שסיים שם דחכמים האמינו היינו שהוסיפו להאמין עד מפי עד אע"ג דמצי לאשתמוטי בבוא ההרוג ולאמור לא מפי אמרתי אלא מפי פלוני והחי יכול להכחיש החי בכיוצא בזה ואפ"ה האמינהו חז"ל ולשון רמב"ם פ"ה מהל' עדות שכ' בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה ועגלה ערופה ובמקום א' האמינו חז"ל בעגונה היינו נמי בעד מפי עד דלא עבידא לגלוי אבל היכי דעבידא לגלוי' לא מתורת עדות אתאינן אלא מטעם שגם אנחנו כלנו יודעים שכן הוא ומזה לא מיירי התם אלא מעדי' אלו דבריו ז"ל והנה בפ"ד מיבום הלכה ל"א התשב"ץ והריב"ש גרסי התם וכן לענין ממון וכו' א"כ פשוט דפשיטות לשונו מורה כתשב"ץ אלא אפי' לפי נוסחא שלפנינו משא"כ בממון וכו' מ"מ שטחיות לשונו משמע דטעמא משום דבממון לא הוי מילתא דעבידא לגלוי' כמובן ובפ"ג דקה"ח הלכה י"ד כ' ע"א כשר מהני לעדות החדש משום עבידא לגלוי ויעיי' בהרא"ש פ"ג דמ"ק סימן ע"ט בשם רמב"ן ויבואר לקמן אי"ה באופן דלשונות הרמב"ם מסייעים להתשב"ץ אך הריב"ש סי' קנ"ה וסי' קפ"ב פליג עליו בחוזק היד דמדרבנן האמינו וראיותיו מש"ס עצומי' גם כי כל אלו לא נעלמו מהתשב"ץ כמבואר שם בתשב"ץ הנ"ל מ"מ נדחק מאוד באופן דהש"ס מסייעי' להריב"ש וכן סוגי' דעלמא, ולשונות הרמב"ם כתשב"ץ דייקא לכאורה:

1368

1369וכשאני לעצמי אפשר לומר עפ"י מה שהשריש ט"ז בא"ח סי' תקפ"ח סק"ה ובי"ד סי' קי"ז ובח"מ סי' ב' דאין כח ביד חכמים לעקור דבר המפורש להדי' בתורה לאסור או להתיר וכן נראה מלשון תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע' ע"ב) ד"ה תשיך והנה התוס' ר"פ האשה רבה כ' דהא דהתירו חכמים מגונה עפ"י ע"א הוא משום דיש כח ביד חכמים וכו' וקשה הא לאו מפורש לא יקום ע"א עי' בס' מצות לרמב"ם סימן רפ"ח והרבה תמהו על החוששין למקדש בע"א דעוברי' על לאו זה וה"נ קשי' כנ"ל אשר ע"כ נראה דלא הצריכה תורה אלא במה שאין הב"ד יודע אלא עפ"י עדים אבל דבר המבורר להם בלא האמנתם לעדים הוה כאלו המה ראו בעצמם וכשם שאם ראו בעצמם אותו הדבר עושי' הדין שלא מתורת עדות כמבואר בסנהדרי' ע"ח ע"א גבי טריפה שהרג בפני ב"ד דמבאר דאע"ג דמטעם דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' הי' לנו לומר די' כשמיעה ובעי' אתה יכול להזימו ולא אמרי' הכי אלא ש"מ דלא מטעם עדות אתאינן עליו כלל א"כ ה"ה כל שלב ב"ד יודעי' בברור עפ"י הענין שלא בתורת נאמנות העד יכולי' לדון שלא עפ"י עדות ואינו נכנס בגדר עפ"י ב' עדי' ולא יקום ע"א וכו' ואפשר דדיני מיגו מהאי טעמא הוא וקצת נכנס זה בדיני חזקת המנהג שהורגין וסוקלין עליהם כאשה שבנה מורכב על כתיפה משום חזקת המנהג שאין נוהג מנהג זה אלא אֵם על הבנים והורגין על זה וה"ה ה"נ וכל זה בדבר שנתברר לב"ד עצמם כאלו הם ראוהו ועיי' שבועות ל"ד ע"א ור"פ המוכר פירות:

1369

1370אך יש אומדנא דלא מוכחא כל כך אלא מצד נאמנות העד שע"י אומדנא זו ראוי להאמין העד וכיון שנכנסנו מטעם נאמנות הרי נגענו במ"ש לא יקום ע"א ואפי' יהי' הדבר אמת ברור ונכון ובר"פ העדות אמרי' מנין ליודע בחברו שהוא גזלן וכו' ת"ל מדבר שקר תרחק קרי לי' שקר אעפ"י שהוא יודע שהוא אמת וכ"כ תוס' בגטין ד' ע"ב וא"כ בקבלת עדות כזה עוברים על לא יקום ע"א או אנשים ולא נשים וכדומה מ"מ לאו זה אינינו מבואר להדי' בקרא כי י"ל דלא מיירי באומדנא כזה דמי יכול לחלק בין האומדנו' כ"א חז"ל שהם נתנו רשות וע"כ היכי דעבידא לגלוי' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת כיון שאינו מפורש בהדי' לאסור וא"ש דברי תוס' ובזה י"ל כוונת הרמב"ם סוף הלכ' גירושי' הנ"ל אם כי בכל זאת לשונו דחוק קצת מ"מ נ"ל יותר אמתי מכל מה שראיתי מפורשי דבריו:

1370

1371לפ"ז יש לנו ג' ענינים דבר המבורר ממש לב"ד כאלו ראוהו אינינו בגדר עדות כלל ואשר אינו מבורר כלל רק עפ"י עדי' אין כח ביד חכמים לעשות מעשה עפ"י ע"א או נשים דעוברי' על מ"ש בתורה בהדי' אך אם אומדנת מוכיחו' להאמין ע"א או נשים נהי מן התורה לא מהימן מ"מ אם יש צורך בדבר יש כח ביד חכמי' להאמינו מ"מ נ"ל דקי' לי' בגוה דבת ר"ח ר"פ הכותב או גברא רבא כעולא ר"פ אם אין מכירין אינינו בגדר זה דנימא אומדנא דמוכח שזה לא ישקר באומנתו דהאדם יראה לעינים דוקא כגון מילתא דעבידא לגלוי ששום אדם לא ישקר והוה כמו חזקת מנהג הנ"ל שמנהגו של עולם כך הוא אבל להחליט על נאמנתו של אדם אפי' יהושע ב"נ לא דכל הימנותא דב' עדי' אינו אלא מגזירת הכתוב דאפשר ששניהם משקרים כי כן משמע לי מלשון רמב"ם ספ"ז מיסודי התורה ואפשר שיעשה אות או מופת ואינו נבי' וכו' כמו שנצטוינו לחתוך הדין וכו' וע"ש משמע מלשונו דסמיכה על ב' עדים הוא גזירת הכתוב וצ"ל הא דאמרי' בב"ב קנ"ט ע"א משה ואהרן פסילי לחותנם לאו משום דלא מהימני אלא משום גזירת המלך היינו אחר שהאמינה תורה ב' עדים א"כ פסול משה ואהרן לחותנם הוא גזירת המלך אבל גוף ההאמנה לב' עדים ג"כ אינינו אלא גזירת המלך א"כ בע"א דליכא גזירת מלך אפי' יהי' כיב"נ אין להאמינו ומשו"ה תמה ש"ס פ' הכותב קרענא ס"ד אלא מרענא וע"ש לשון רש"י ד"ה קרענא וכו':

1371

1372תדע שכן הוא שהרי כל השטרות העולם בעש"נ כשרים משום דקמו בהו רבנן דלא משקרי וא"כ בודאי יהיב זוזי קמיהו והשטר אינו אלא לראי' בעלמא וללישנא בתרא דגטי' יו"ד ע"ב הוא מעיקור הדין ולא משום דינא דמלכותא והכי קיי"ל וקשה להרמב"ם דפסק רפ"ח מה' עדו' עדי' שאינם זוכרים העדות נפסל השטר ועמ"ש כ"מ סוף הלכו' עדות וקשה מה בכך שאינו זוכר עתה מ"מ כיון דעכ"פ העד לא חתם בשקר והשטר אינו אלא לראי' בעלמא ולא יהי' אלא נעשה בעש"נ וצ"ע לכאורה אע"כ העדאת עדים ונאמנתם אינו אלא מגז"ה א"כ כל שהוא מפי כתבם ואינינו זוכר העדות לא גזר הכתוב להאמינו משא"כ עש"נ דחזקה לא מרעי אומנתיהו לשקר עדיפי בזה מעדים כשרים דגז"ה בעלמא הוא:

1372

1373ומילתא אגב אורחא קאמינא במ"ש רמב"ן בנימוקי חומש פ' שופטים בשם רבנו סעדי' גאון עפ"י ב' עדים או שלשה מקבלי עדות השנים יומת המת וכ' רמב"ן שהגאון טעה בדינו שעדי מיתה לא יקבלום אלא ב"ד של כ"ג ועוד קרא משתעי בעדים ולא במקבלי עדותן והי' נלע"ד לפי מ"ש אני בתשובה אחרת דפסק ב"ד חתום משלשה דיינים הבא לפני ב"ד אחר אין בו משום מפיהם ולא מפי כתבם דבעדי' כתיב על פי אבל בב"ד כתי' אשר ירשיעון אלקים ואפי' מפי כתבם וטעמא רבא לחלק דעדים מגז"ה מהימני והוא ית"ש גזר מפיהם ולא מפי כתבם אבל בי' דינא אשר ישבו כסאות למשפט לא גרע מעש"נ דבטבע מהימני א"כ אפי' מפי כתבם נמי ושם בארה ולפ"ז י"ל אי לאו דגז"ה מפיהם ולא מפי כתבם הרי הי' העדי' שולחי' אגרותיהם לב"ד של כ"ג והם חוזרים ושולחים אליהם לחקור ולדרוש בז' חקירות ודרישות כראוי הכל בכתב עליהם השכיל והי' דנים עפ"י כתבם אלא דרחמנא אמר מפיהם והנה כי כן אם יעמדו השנים לפני שלשה אשר ישבו כסאות למשפט ומעידי' מפיהם לפני ב"ד והם כותבים וחותמים ושולחים לב"ד של כ"ג והם חוזרי' ושולחים כל חקירה וכל דרישה מב"ד לב"ד והכל עפ"י ב' עדים העומדים לפני ג' דיינים והעדי' אומרים מפיהם דוקא ולא מפי כתבם והג' דייני' מעידי' לפני ב"ד של כ"ג מפי כתבם דוקא ולא מפיהם דאם ננערו ממקום מושבתם אשר ישבו כסאות למשפט והולכי' אל מקום ועד של כ"ג ה"ל עד מפי עד משא"כ כשכותבים קבלת העדות במקומותם למושבותם ה"ל כפסק ב"ד על הקבלת העדות ויאושר בב"ד של כ"ג וגם אינם חוזרי' ומגידי' מה שכבר הגידו בב"ד של ג' דלדעת זה ה"ל מקום הראוי להגדה ואינו חוזר ומגיד וזה הוא פי' הפסוק לדעת רבנו סעדי' גאון הנ"ל בדקדוק רב דגבי שני' כתיב על פי משום דמפיהם ולא מפי כתבם ובשלשה לא כתי' מפי משום דהם מקבלי עדות השנים לשלוח לב"ד של כ"ג ומפי כתבם ולא מפיהם ושפיר קרו להו עדים אעפ"י שהם מקבלי העדים מ"מ אינם אלא כעדים לגבי ב"ד של כ"ג וצדק הגאון בפשט הכתוב אעפ"י שאין כן דרשת חז"ל במכו' מ"מ בפשט הפסוק צדקו דבריו כמו שפי' גם רמב"ן שם פי' אחר ע"ד הפשוט:

1373

1374נחזור לענינינו דהריב"ש סי' קנ"ה החליט דמילתא דעבידא לגלוי' מיד לשעתו ה"ל כאלו ראוהו הב"ד ועיי' בש"ך י"ד סי' צ"ח סוף סק"ב ובפר"ח סי' ס"ט ובריב"ש מבואר דשליח המעיד על קדוש ב"ד את החדש הוא מענין זה אמנם ברמב"ן תולדת אדם מובא ברא"ש דפ' אלו מגלחין סי' ע"ט מבואר דלא הוה אלא כעד מיתה ומזה קשה לי על לשון רמב"ם פ"ג מקדוש החדש הלכה י"ד שהצריך עד אחד כשר וגם משום מילתא דעבידא לגלוי וכיון דמילתא דע"ל לא מהני מן התורה ע"כ הימנותי' דע"א הכא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו טעמא נמי דלא מני לי' רמב"ם בפ"ה מה' עדות ה' ב' משום דהכא מטעם ע"א נאמן באיסורין נגע בי' וא"כ קשה מ"ט הצריך לטעם מילתא דע"ל והנלע"ד הואיל וקובעי' מועדי' עפ"י דבריו של זה והעושה מלאכה ביו"ט שחל להיות בחשבונו והתרו בו לוקה וכן שארי הרבה ענינים והנה מה שאנו לוקי' את זה העובר אעפ"י שהוחזק יום זה ליו"ט עפ"י ע"א ע"כ היינו עפ"י מ"ש רמב"ם פט"ז מסנהדרין הלכה ו' אמר ע"א חלב כליות זה וכו' ואכל או בעל אחר שהתרו בו לוקה וכו' ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרון דקידושין סי' צ"א והנה שם כ' הרמב"ם בד"א שלא הכחיש העד בשעת קבלת האיסור וכו' והמעיי' יראה דלאו דוקא בע"א המעיד לאסור המותר דמשום שתיקה כהודאה מהימן דמהני הכחשתו אלא אפי' בע"א נאמן לברר איסור דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא דנפקא לן מושחט בן הבקר ומוספרה לה מ"מ בהכחשה או איני מאמינך אין לוקין את זה ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתו' סי' ע"ב וע"ג וא"כ הכא הרוצה לעשות מלאכה בי"ט לא יקבל התראה ויאמר אותו שהעיד על קידוש ב"ד לא ראיתי ולא שמעתיו כי אלו כן הייתי מכחישו בפניו דלדידי לא מהימן ע"כ צרפו לזה דמסברא מהימן דמלתא דעל"ג ושוב לא כל כמיני' למימר לא מהימן לי וזה בעצמו נ"ל פי' דברי הרי"ף דיבמות גבי אשתמודעינהי בפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) דכיון דתחילת העדות אינו לא על ממון ולא על ערוה א"כ מהימן ככל ע"א באיסורי' ושוב כיון שהוקבע הדבר עפ"י ע"א שוב עושי' מעשה גם לממון ולמלקות אך לשלא יאמר אדם לדידי לא מהימן האי עד לכן מצרפי' לזה גילוי מילתא בעלמא הוא ומבואר מזה אפי' אשתמודענהי דחשיב ריב"ש בהדי הנך דאפשר לברר בשעתו נמי לא הוי סמוכה דאורי' ועיי' נדה מ"ח ע"ב גבי תוך הפרק אין נשים נאמנות:

1374

1375אמנם בענין עדות גוי מסל"ת בענין זה יש לעיין במתני' יבמו' קכ"א ע"ב בישראל אע"פ שמתכוון ובנוסחו' המשניו' וכן הוא בנוסחו' הירושלמי בישראל עד שיכוון וכן משמע שם בירושלמי דמסיק אין הלכה כריב"ב דלא בעי עד שיתכון אלא אפי' אינו מתכון וכן נ"ל גי' רש"י ונ"י שפירשו בישראל שיתכון להעיד והקשה בתי"ט אפי' נתכון להתיר נמי ואי גרסינן עד שיתכון א"ש דסגי בשיתכון להעיד אפי' לא יתכון להתיר אבל עכ"פ בעי שיתכון להעיד עכ"פ והטעם דהרי עיקור נאמנתו משום דמילתא דעבידא לגלוי לא משקרי משום שאם יבוא ההורג ברגליו לא מצי לאשתמוטי וס"ל לריב"ב אם לא יתכון להעיד ה"ל כמו מילתא דלא רמי' א"ל ולאו אדעתי' ומצי לאשתמוטי אע"ג דריב"ב מודה בגוי מהימן אע"ג דלא מתכון להעיד מ"מ בישראל דאפשר לברורי טפי שיתכוון להעיד עדיף טפי ומיהו לא קיי"ל כריב"ב בהא ובישראל נאמן אפי' לא מתכוון ובנכרי בעי שלא יתכוון דוקא וקיי"ל אפי' מכוון להעיד פסול וטעמא כל שמתכוון להעיד אמרי' יודע הוא שאיסור והיתר תלוי בזה ואפי' נימא שאין גוי מכוון להכשיל אם לא נהנה מ"מ הכא פיהם דבר שוא ורק משום עבידא לגלוי ולא מצי לאשתמוטי והכא משתמיט לומר נתכונתי להכשיל ישראל וכי האי גוני משמע לי מתוס' פ' אין מעמידי' כ"ז ע"ב ד"ה כל וכו' מפני שהי' שונאו וכו' אם מומחה לרבים וכו' דנ"ל כוונתם דרופא אפי' אומן שאינו ממונה לרבים אינו מרע אומנתו בזה שיתנצל לומר רציתי להרוג ישראל ואין אומנת רפואתו מיגרע בכך ונוראות נפלאתי על הגאוני' שנתחבטו בדברי רש"י דחולין צ"ז ע"א ד"ה ליטעמי' קפילא והלא שפתיו ברור מללו מסל"ת שלא יודיעהו שאיסור והיתר תלוי בו רצונו דודאי מסל"ת ממש לא מהימן באיסורי' רק קפילא דלא מרע אומנתו וא"כ צריך שיודיעהו שרצונו לידע איזה טעם יש בתבשיל זה אך בהא יהא לפי תומו שלא יודיעוהו שאיסור והיתר תלוי בו דאם ידע זה חיישי' דישקר ואומנתו לא יגרע שיאמר שעשה כן להכשיל את ישראל וזה ברור לפע"ד:

1375

1376ומה שהמציא פלתי המצאה דמגמע ופולט תמוה דעכ"פ הנאה איכא ואסור בבשר וחלב ודברי תוס' ברכות י"ד ע"א ד"ה טועם וכו' מגומגמים קצת כמבואר שם ד"ה או דלמא ובמג"א סי' תקפ"ז סק"א ומ"ש נ"ל נכון בעה"י וה"נ דכוותי' הטעם שהגוי יתנצל לומר כוונתי הי' להכשיל ולפ"ז גוי השואל גוי אחר ואין הנשאל יודע כלל שהשואל הוא שלוח מישראל פשיטא דעדיפא עדותו מסתם מסל"ת ולא הבנתי טעם החולקים על תה"ד בזה האופן ואולי ס"ל דטעם מתכוון להעיד הוא משום דלא מצינו בתורה בגוי שום ענין עדות אפי' בדבר שע"א ואשה כשירי' כגון סוטה ועגלה ערופה וכולי האי לא אקילו רבנן אם יראה ממנו שום ענין עדות ודוחק וכן נראה ממתני' שלהי יבמו' דלר"ע עדיף מסל"ת מאשה מכוונת להעיד אע"ג דלענין מילתא דעל"ג עדיף בודאי מכוון ממסל"ת מ"מ ס"ל לר"ע אשה במכוונת להעיד גריע טובא דהרי עקרינן דברי תורה להדי' דכתי' אנשים ולא נשים משא"כ גוי מסל"ת ומ"מ למאי דקיי"ל כרבנן משמע דכהנת מכוונת עדיפא מפונדקי' מסל"ת עיי"ש ועיי' מ"ש מהרי"ק ריש שרש קכ"א:

1376

1377ובשגם גוף האי דינא דאין עדות לגוי במחלוקת נשנה כידוע דעת רבנו יקיר בהג"א פ"ק דגטין דכשר לעדות וכן דעת רש"י שבתוספות ב"ק פ"ח ע"א ומה שהרבו לתמוה עליו מסוגי' דב"ק שם:

1377

1378הנה ראיתי כל הראשונים אחזו הקושי' דנכרי לא מיקרי אחיו וגרוע מעבד משמע דמאינך מעלת דשם דאינו ראוי בקהל וכי האי גוני לא פשיטא להו להקשות דאפשר גוי עדיף מעבד דבידו להתגייר משא"כ עבד וחייס אית לי' וכיון שאין זו מפורש בקרא אלא מעלות ק"ו ופירכא א"כ בהכי סגי ורק עיקור קושייתם מדמעטינן קרא בהדי' אחיו והנה מיעוט זה אינו כתי' בקבלת עדות אלא בהזמה וממועט מדין הזמה אלא דממילא לא יעיד משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ מאחר שבטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות ולא בעי יכול להזימו גוי כשר בודאי קודם שבטלו דו"ח בד"מ הי' פסול לעדות דיני ממונות ומיושב נמי מה שהקשו מפ"ק דב"ק ט"ו ע"א בני ברית וכו' וק"ל ולפ"ז בעד מיתה דבטלו נמי דו"ח כמבואר שלהי יבמו' גוי כשר לעדות אלא דרש"י דגטין ט' ע"ב כ' דגוי מצווה על הדינים משמע אע"ג דלא אימעט לעדות מ"מ בעי נמי שיהי' בר אותו דבר דאי לאו דמצווה נמי על הדינים לא הי' ראוי להעיד אפי' לא אימעט מאחיו וא"כ לפ"ז בלהעיד לאשה שמת בעלה אי נמי ברי לן דלא משקר ואי הוה נמי בר עדות משום דלא בעי דו"ח מ"מ יש ספק אי נימא דמיקרי שפיר בר אותו דבר דהרי גם ב"נ מצוה על בעולת בעל כמבואר פ"ד מיתות או נימא דבעי דוקא שיהי' בר עריות דגטין וקידושין כישראל ממש ותלי' זה במ"ש רמ"א בתשובה סימן יו"ד אהא דסנהדרי' נ"ו ע"ב אמר ר"י ז' מצות וכו' ויצו אלו דינין וכו' כי אתא ר"י בר אבדימי תני איפכא אלקי' אלו דינים והעלה רמ"א שם דאיכא בנייהו לר' יוחנן סגי בדיני נימוסי' שחוקקים לעצמם כרצונם ולר' יצחק בר אבדימי בעי שידונו בדיני ישראל ממש כמו ונקרב בעל הבית אל אלקי' והוא ז"ל פסק כר' יצחק יע"ש א"כ י"ל דוקא לדיני ממונו' מיקרו בר עדות מפני ששוו דיניהם לדינים שלנו משא"כ לעדות אשה שאין עריות שלהם שוה בגטין וקידושין לא מיקרי בר עדות ויעיין פירש"י ב"מ צ"ו ע"א ד"ה עבד לאו בר מצוה וכו' יע"ש ובשיטה מקובצת א"כ עבד נמי לאו בר ונקרב בעל הבית אל אלקי' ולמה לי קרא דאחיו בב"ק פ"ח ויש לעיי' בזה ובמקום אחר פירשתי באופן אחר דנכרי מיקרי אחיו במצוה זו דדינים משא"כ עבד דמשום דליתי' בדיני' מטעם הנ"ל משו"ה לא מיקרי אחיו לר' יהודה והיינו טעמא דשטרי מתנה וקנין פסולי' בעש"נ דגוי לאו בר שטר הוא כמ"ש תוס' רפ"ב דבכורו' ד"ה מה אחוזה אלא לפ"ז קשי' מב"ק ט"ו ע"א הנ"ל ואין להאריך יותר בזה:

1378

1379ומ"מ רוב הפוסקים פליגי וס"ל דגוי לאו בר עדות הוא כלל וטעמא דכל השטרות העולות בעש"נ כשירים אי משום נעילת דלת או משום שלום מלכות ומ"מ נ"ל עכ"פ חזקה דלא משקרי איכא דאל"ה לא הוה מהימני לאפוקי ממונא מהני טעמא ולכאורה י"ל להפוסקים בגטין יו"ד ע"ב דפליגי לישני א"כ להך לישנא דמשום דינא דמלכותא דינא א"כ י"ל מדכייל כל השטרות העולים בעש"נ בחד טעמא משמע אפי' שטרי העומדים רק לראי' נמי משום דינא דמלכותא הא דמהימנא ולא משום דלא משקרי אבל מרבינא מוכח דבעי לאכשורי בכנופי' דארמאי וע"כ לא הוה דיני דמלכות דא"כ היינו ערכאו' ומאי קאמ"ל רפרם ערכאות תנן אע"כ שלא עפ"י מלכות הם דנים ואפ"ה בעי רבינא לאכשורנהי משום דגם הם לא משקרי ורפרם דחי דאין לסמוך אלא בערכאות הממונים לכך והחלוק נראה כמו שיש הפרש וחלוק בין רופא אומן לרופא מומחה לרבים שכתבתי לעיל בשם תוס' פ' אין מעמידין דאפי' רופא אומן עביד דמשקר אמונתו היכי דמצי לאשתמוטי שעשה מטעם שנאה משא"כ רופא מומחה לרבים זה לא ישקר אמונתו בשום פנים ה"נ ערכאות הוה מומחה לרבים וביותר שהרי זה הוא כל המחאתם שיעמדו האמת ולא ישקרו אמונתם ע"כ מהימני טפי:

1379

1380ויפה כ' מהרי"ק בשרש קכ"א דמסוגי' מוכח דאפי' לענין איסורא סמכי' דלא משקרי ורק משום דלאו בני כריתות נינהו פסולי והמובן הפשוט דהוכחת מהרי"ק מדפריך הש"ס אדר"ש והא לאו בני כריתות נינהו ולא אמר הא לא מהימני ופר"מ הקשה על זה הא כ' תוס' דה"ה המ"ל הא לאו בני עדות נינהו ורשב"א כ' דלשון בני כריתות כולל כל הפסולים בני עדות ובני שליחו' ובני לשמה וא"כ אין כאן הוכחה ואני אומר אי משום הא לא קשי' דהש"ס פריך לאו בני אותו דבר נינהו וכולל כל מילי דלא הוה בר אותו דבר כגון בר שליחות ועדו' ולשמה וכל אלו כוללי' בכלל לשון בנ"י שאינינו בר אותו ענין ויוצדק ג"כ תי' תוס' דחדא מהני נקט וה"ה בני עדות או אינך כמ"ש מהרש"א אך קו' מהרי"ק אפי' יהי' בנ"י אותו דבר כמו ישראל גזלן מ"מ לא מיתכשרי משום דמשקרי וזה א"א למכללם בלשון בני כריתות אע"כ אפי' לאיסורי' מהימני עש"נ כן נ"ל כוונתו ומ"מ דקדוק קלוש הוא די"ל דש"ס נקט בני כריתות דהני נפישין אבל לעולם לענין איסורא דא"א לא מהימני אך נ"ל הוכחת מהרי"ק מלישנא דתני כגיטי נשים:

1380

1381והשתא אי אמרת בשלמא דלענין נאמנו' איסורא וממונא שווין א"כ שטרי מתנה שווין לגיטי נשים בכל צד דלא משקרי ומ"מ מיפסלי משום לאו בני מיעבד קנין או כריתות נינהי שפיר כיילינהו אבל אי נימא לענין איסורא לא מהימני ולענין ממונא מהימנא א"כ איך סמך התנא על זה דהרי נטעה ונאמר שטרי מתנה כלולי' בהכשר דכל השטרות העולה בעש"נ דבממונא מהימנא וחוץ מכגיטי נשים היינו לכלול קידושין ומצא כ' בשטר פלוני מת דאע"ג דאינו אלא לראי' מ"מ הוה כגיטי נשים בהא דלא מהימני ובטעמא שווים הם ואין לומר דהתנא סמוך על עצמו דליכא למיטעי בהכי שיהי' הכשרו של שטר מתנה כלול עם כל השטרות וכו' דזה א"א דחספא בעלמא כק' הש"ס ז"א דכיון דלענין ממון לא משקרי א"כ עכ"פ בא השטר מיד הנותן למקבל ומסירתו קונה מטעם הודאות בע"ד כמ"ש תוס' ועיי' פני יהושע ונהי דמ"מ פשיטא להש"ס דחספא בעלמא דמדרבנן נפסל שטר מתנה במזויף מתוכו וכדמוכח נמי פ' ז"ב גבי מתנתא דחתימי עלי' תרי גיסי מ"מ התנא דמתני' לא הוה מצי למסמיך על זה שנכלול שטרי מתנה בכגיטי נשים כיון דלא שוו בטעמיהם אע"כ גם בגטי נשים אין שום טעם לפסול אלא משום לאו בני כריתות או עדות נינהו אבל לענין המנותא שווים ויפה הוכיח מהרי"ק וכן נ"ל דעת ר"ן בתשובה סי' ג' הובאה בית יוסף סי' י"ז [כמבואר לעיל סי' מ"ג ד"ה וכעין]:

1381

1382ואע"ג דכ' ה"ה סוף הלכ' גירושי' בגוי מסל"ת לא מהני כתב וטעמא נ"ל משום הבו דלא לוסיף עלה תרי קולא בחדא דוכתא להאמין גוי ומפי כתבם ועוד שא"א להבחין מתוך הכתב אם הוא לפי תומו או לבקשת שואל מ"מ הכא בערכי עדיף כתבם מפיהם דדבור מקרי ואמרי שקר אבל לחתום שקר לא מרעי נפשי' טפי כידוע וממילא עדיף כתבם מפיהם דלא ליתחזי כעדות נכרי כמ"ש לעיל דמהאי טעמא עדיפא לי' לר"ע פונדקי' מסל"ת מכהנית כשרה מעידה דלא לעקור דבר מן התורה להדי' וה"נ דכוותי':

1382

1383והנה היש"ש שלהי יבמו' סי' כ"ה תמה על הרא"ש שלא רצה להתיר בעדות שלא הי' תחלתו וסופו בכשרות ע"ש ומ"מ נ"ל טעמו של הרא"ש ז"ל דאין לנו להוסיף חדושא על מה שאחז"ל כי הכל רק משום תקנת עגונת וא"כ דלמא סגי בהך תקנתא להאמין לגוי מסל"ת דשכיחא [כמבואר לעיל סי' מ"ג בסופו] מ"מ בדור האחרון הזה שבעו"ה שכיחי טובא מעשים בכל יום מאנשי הצבא שא"א להשיג שום עדות אלא ע"י שאלה לעש"נ אין לך תקנה לעגונות גדולה מזו:

1383

1384וע"כ התרתי בנידון שבא לפנינו זה תלתא זמני שהיהודים שאלו משרי קומידאט והם כתבו למקום יענראל קאמאנדע ומשם נשלח תעודת מיתה העתק מפנקס הערכי וחתום בח"י גדוליהם וחתום בחותם האמבעט מושב השרים והואיל והדבר יוצא מערכי לערכי וחתום גם בחותם האמבעט דהמזייף בו מחייב ראשו למלך וחזקה גדולה דתרווייהו לא משקרי וגם מדכתבו על הדואר והשיגו תשובתם על הדואר אינו צריך קיום דמי ישיב לשרי קומידאט תשובה על שאלתם בבי דואר כ"א למי ששלחו לו ועדיף משטרי פרסאי דמקרי להו לתרי פרסאי והנה דעת רמב"ן בנימוק"י שלהי יבמו' ובר"ן פ' מי שאחזו דבעיגונא לא בעי קיום דאוקמו' אדאורי' והנה דבריו יוצדקו בהאשה המביאה כתב בידה שמת בעלה ולא ניחוש שזייפתו משום דמדינא לא חציף איניש לזיופא ובודאי קושטא היא אבל אנן לא באשה המביאה כ' עסקינן דהיא בעצמה נאמנת לומר מת בעלי רק מצא כ' בשטר פלוני מת ומי יודע מי כתבו וחתם עליו עדים שקרים ומאי חוצפא שייך אם אנו אין יודעי' מי הכותב מיהו באמת לחמשה נשים לא חיישי' ואדם אחר אין נחשד להכשיל אבל דברי רמב"ן צל"ע [עיין לעיל סי' מ"ט] מכל מקום בנידון הנ"ל לא צריכנא לכל זה מטעם הנ"ל וגם הי' התעודה בדפוס ונכתב בלשון וסדר המורגל לבקי בהם וגם לא הי' בו חשש שני יוסף ב"ש וכדומה והכל באופן הנאות ויצא הדבר בהיתר אבל נידון שלפנינו חזותי' מוכיח על בהתתי' לא בעינא דלמטינא אפי' שיבא מהאי כשורי' עד שתשתדל לה ככל דכ' ומפורש לעיל ואז נחזי מה דקמן ואחתום בברכה ה' ירום קרנו וכסאו כבודו הגבה למעלה כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום ד' ח' אלול תקע"ח לפ"ק.

1384

1385משה"ק סופר מפפד"מ:

1385

1386שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג הותיק מלא עתיק חרוץ ושנון כש"ת מה"ו יהודא ליב נ"י אב"ד דק"ק גורבע יע"א:

1386

1387ע"ד העגונה אשת מיכל שטעקלער עיינתי בגב"ע וראיתי בכל סימנים גופו וכליו הנה סי' גופו כולם ישאו רוח יקח הבל אין בם מועיל לבד מחד דטבא מכולהו וז"ל עוד סי' אחר אמר לי העד הראשון שהרגלים אצל האפסים קנעכיל האפסים משוכים לחוץ וקצת מהופכים ושוב נאמר שם שקצת מבני עירו אומרים עתה שבחיי' הכירו בו קצת שינוי ועקמומית בהליכת מצעדו שנראה שע"י זה הי':

1387

1388הנה נלע"ד שזהו סי' מובהק וצמצום מקום יותר מאצבע עקומה ורושם עליו שבתשובת רד"ך דמייתו אחרונים והתם ע"י מקרה הי' שחתך באצבע והרושם מאותו החתך מעצמו הי' כמבואר בתשו' רד"ך בפנים ועט"ז ס"ק כ"ט ומכ"ש הכא דבתולדה וב' רגליו ולא דמי למאי דמשמע ממהרי"ק דצולע על ירכו לא הוה סי' מובהק וממנו למד מהרמ"ל בתשו' סי' נ"ו דנכה ב' רגלים נמי לא היה סי' דשכיחי נכה רגלים טובא זה אינו דומה לכאן דנכה רגלים ופיסח שכיחי טובא ועיין קונטרס עגונות סי' קל"ו אבל שלא יהי' נכה רגלים ושני קנעכיל שבשני רגליו מהופכים ועקומות לבד זהו סי' מובהק לפענ"ד ועיין בקונטרס עגונות סי' קכ"ד מי שיש לו רושם בראשו כעין חתיכה הוה סי' מובהק דכל סימן בגוף הוה סימן מובהק וזה עדיף מגבשושית שעל החוטם עכ"ל ובתשו' מהרמ"ל עצמו סי' קכ"ח כ' על מי שהי' צוארו עקום שהוא סי' מובהק וכ' כיון שחוטמו עקומה וחוטמו שקועה הרבה הוה סי' מובהק א"כ ה"ה בנידן דידן דהא גבשושית על חוטמו אפשר הוא שימצא באנשים אחרים וכן חוטמו שקועה וכו' עכצ"ל אפי' הוא דבר שאפשר להמצא באחרים כיון שאינו שכיח ומצוי' בב"א מקרי סימן מובהק ומייתי עוד ראי' מתשובות הרא"ש שכ' שאם אמר סי' מובהק כגון חסר א' מאיבריו או יתיר ברגליו או בידו או שום שינוי מאבריו סומכי' עליו א"כ כ"ש בנידן דידן וכו' ע"ש במהרמ"ל הרי שהוא גופא ז"ל על צוואר עקום סמך אע"ג בסי' נ"ו לא סמך על נכה ב' רגליו אע"כ לחלק דהאי שכיחי טובא והאי לא שכיחי והא דילן לא שכיחי כלל אפי' בא' מאלף ובשני רגלים מאן לימא לן דלא הוה כשני סימנים וא"כ הי' נ"ל פשוט להתיר על סי' זה לחוד אך לא נזכר בעדות מי שראה בחיי' מיכל שהי' לו ככה בקנעכיל שלו כי מה שראו אותו קצת אנשים איטלע ברגלו אינו ראי' שיהי' לו קנעכיל מעוקם ומהופך ולא נזכר שאשתו אומרת שהכירה בבעלה מום זה מעולם או בני עיר שראוהו במרחץ אבל אם יבורר שראו כן בחיי' כנ"ל פשוט שראוי לסמוך על סי' זה:

1388

1389והנה סימני בגדיו אפי' הי' בם סי' מובהקים או ט"ע ידוע פלוגתת הפוסקים אי קיי"ל חיישינן לשאלה או לא חיישינן ועמל היא בעיני להעתיק כל הדינים או להכריע מכח פלפולא כא' מהם הלא כבר קדמוני כל חכמי ישראל וכל א' מייתי ראי' לשיטתו ובא חברו וחקרו ודחה ראיתו ומה יוסף תת פלפלת כל שהיא להוסיף משלנו וצריכים אנו לחוש לכל החומרות דאע"ג דכ' מהר"ל מפראג סי' בגופו וט"ע בבגדיו סמכינן ממ"נ דע"כ לא אמרי בש"ס חיישינן לשאלה אלא ללשנא סי' דאורייתא אבל אי סי' לאו דאו' לא אתינן להאי חששא כבר כתב הב"ח דאפי' אי אינו מוכח מ"מ שאלה סברה חיצונה היא ולכל הלשונות חוששין לה והב"ש כ' דעכ"פ אי סי' ל"ד איכא למיחש לשאלה אפילו בט"ע בכליו וסברה גדולה ונכונה היא דהרי חזינין למ"ד סי' דאורייתא ולא חששו תורה לאיתרמי סי' כסי' מ"מ לחד לישנא חיישינן לשאלה דלמא איתרמי ושאל לו כליו אלמא טפי איכא למיחש איתרמי דשאלה מאיתרמי דסי' וכיון דקיי"ל סי' ל"ד ואפי' בסי' חיישינן לאתרמי מכ"ש דחיישינן דאיתרמי ששאל לו הכלי והוא דבר שהדעת נותן והריטב"א שבתשו' ב"י וכ"כ חמ"ח דלמ"ד סי' לא"ד אפי'. בכלי' דלא מושלי איכא למיחש:

1389

1390ובמקום אחר כתבתי דאפשר להכריע דלהך לישנא דסי' דאורי' ולא חיישי' לשאלה כלל אלא כלי' בחורי וסומקי לאותו לשון די לנו לומר דאי סי' ל"ד וחיישינן לאתרמי ה"נ חיישינן לאיתרמי בשאלה אבל כלים דלא מושלי מה"ת לחוש להן דהו"ל לא שכיח כלל אך להך לשני דאפי' אי סי' דאורייתא ולא חיישינן לאיתרמי מ"מ לאיתרמי דשאלה חיישינן א"כ נהי דלכלי' דלא מושלי לא חיישינן מ"מ למ"ד סי' ל"ד נחתינן דרגא וחיישינן אפי' לדלא מושלי אינשי:

1390

1391והנה רבים תמהו על שיטות אלו הרב"ש הקשה הא חזינן בש"ס אפי' בסי' כלי הגט חפיסא ודלוסקמא וקשור בכיס לא חיישינן בכלים דלא מושלי ועוד הקשו אהנ"ל א"כ חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן מן התורה למ"ד סי' ל"ד ולפע"ד לק"מ דהא כ' ח"מח לאו דוקא שאלה ה"ה מכירה ואבידה והריטב"א גופי' בשיטה מקובצת לב"מ הקשה מ"ט נקט ש"ס שאלה ולא נקיט מכירה וכדומה ותי' בשלמא לשאלה ניחיש דאיכא למימר זה המשאיל תבע לי' שיחזור לו חפץ ששאלו ונשבע זה שנאבד ממנו נמצא ידע המשאיל שנאבד לזה ועי"ז יבוא ליתן סי' בכלי ויקח גם מה שבתוכו משא"כ מכירה ואבידה מנא ידע זה שנאבדו לזה חמורו עם אוכפו וכדומו עי' שמ"ק והנה תינח באבידה הן אבידת ממון הן אבידת איסור כגון גט ליכא למיחש אלא לשאלה דלמכירה ואבידה ליכא למיחש מטעם הנ"ל וכיון דליכא אלא חשש שאלה י"ל בכלי דלא מושלי לא חיישי' אבל נמצא הרוג וטבעת באצבעו וכדומה איכא למיחש לאבידה שזה אבדו וזה מוצאו ואיכא למיחש אפי' בכלי' דלא מושלי אינשי ולק"מ אהנ"ל:

1391

1392ובתשו' אחרת כתבתי דלפענ"ד הא דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישי' היינו אי מלובש בהן כגון טבעתו בידו וכיס וארנקי הוא מלובש בגופו דא"א לומר ששאל מלבוש אחר מחברו ובתוך אותו המלבוש שכח אידך הטבעת וכיס וארנקי דא"כ לא הי' משמש בכלים אלו שלא מדעת בעלים דהו"ל שואל שלא מדעת גזלן ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כמ"ש צמח צדק ומובא בסוף קונטרס עגונות אבל אי אינו מלובש בהן אלא שנמצא בכיסו שבבגדו כנידון שלפנינו שנמצא אצלו בא' מבגדיו מכתב קוויטונג מחליפה באנקאנאט קרוע שאפי' הי' נזכר בו שמו של מיכל שטעקלער מ"מ חיישינן שמיכל שטעקלער הי' נותן קוויטונג הלז בכיס שבבגדיו ושוב השאיל בגד הלז לזה ושכח הקוויטונג בתוכו וזהו הוא שנהרג ולא מיכל ושם כתבתי הכרח לס' זו:

1392

1393והנה ראיתי להרב הגאון מבאניהארט מה"ו הרש נ"י דהקשה לשיטת הב"ח הנ"ל דלכ"ע חיישינן לשאלה א"כ לפמ"ש סוף פ"ק דב"מ כ' ע"ב ד"ה מצא וכו' דבחפי' ודלוסקמא איכא חשש שאלה אלא מדרבנן מהדרי' ק' מ"ט תיקנו רבנן ככה ולא שייך בשטרות טעמא דרבא דב"מ כ"ז ע"ב ניחא לי' לבעל אבידה וכו' ה"נ הוי צריך למימר לענין חשש שאלה והכא בשטרות לא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה כמבואר שם אע"כ צ"ל דרבא אמר הכי לשיטה דלא חייש לשאלה ולמסקנא הדר בי' רבא ולא העלה טעם ותקנת חכמים כמ"ש הרא"ש שם אבל עכ"פ לס"ד דרבא מוכח דאיכא מ"ד דלא חייש לשאלה ודלא כהב"ח והקשה לשיטת ב"ש דלמ"ד סי' ל"ד בודאי חיישי' לשאלה וצ"ל בממון תקינו רבנן דלא ניחוש לשאלה א"כ רבא דבעי לאכוחי סי' דאו' מסיפא דתכריך שטרות ולא מוכח מרישא מצאו בחפיסה דאפי' אית לי' ט"ע בחפיסה מ"מ אי ס"ד סי' ל"ד ניחוש לשאלה כ"ש מ"ט תקנו רבנן דלא ניחוש לשאלה מי ניחא לי' ללוה שיפול שטרות ביד מלוה אע"כ אי נמי סי' ל"ד מ"מ אפשר דלא חיי' לשאלה אלו דברי הגאון נ"י וראוי' למי שאמרו ומ"מ אין נ"ל קו' כלל דודאי פשוט דמי שנותן לו כ"י בחפיסא ודלוסקמא מחזירן לו אפי' אינו הוא הלוה ולא המלוה ואין משגיחים בשם הכתוב בשטרות אלא במי שנותן סי' בחפיסה ופשוט נמי דאי מחזירין ליד אחר שאינו המלוה לק"מ ק' מי ניחא לי' ללוה וכו' דמ"ש משארי אבידת כיון שאין מחזירין ליד מלוה שלו מה איכפת ללוה אי מונח שטר ביד המוצאו או ביד זה הנותן סי' בחפיסא ולק"מ קו' ש"ס אלא משום דלפעמים המלוה נותן סי' ומחזירין לידו ועל זה שפיר ק' מי ניחא לי' ללוה להחזיר ליד מלוה ודברים אלו מבוארים בלשון רש"י ב"מ כ"ז ע"ב ד"ה אלא הא דתנן וכו' ומסיים שם דלמא מיתרמי דידע מלוה סי' עכ"ל ע"ש משמע אי מתרמי אחר דיהיב סי' לק"מ וזה ברור:

1393

1394והנה מה שהקשו בתוס' בפשיטות גבי חפיסה ודלוסקמא ניחוש לשאלה היינו אם יבוא א' מן השוק ויתן סי' בחפיסא ניחוש שמא זה השאיל חפיסתו לאחר ונותן בו שטרות אלו ובא זה ומוציא השטרות ע"י חפיסתו ועל זה תי' התוס' דתקנתא דרבנן היא אבל אי בא המלוה ויהיב סי' בחפיסא לק"מ קוש' התוס' דלמא מהלוה נפל והמלוה השאיל חפיסתו להלוה ויהיב בי' שטר פרוע שקיבל מהמלוה לחזרה דז"א קו' דלשאלה דיחיד כזה שהמלוה דוקא השאיל להלוה והלוה יתן שטרו שהחזיר לו אותו המלוה ושטר כתוב על שמו יתננו בחפיסתו שהשאיל לו זה המלוה ויודע סימניו לזה לא חיישינן ואי אירע כן איהו אפסיד נפשי' עיין כן לעיל ט"ז ע"ב ע"ש וא"כ מיושב קו' הגאון נ"י דלא הו"מ למיפרך מחפיסה דניחוש לשאלה דממ"נ אי המלוה יהיב סי' לא חיישי' לשאלה ואי אחר יהיב סימן אמרי' שפיר נימא לי' ללוה וכו' כמ"ש דדוקא נגד המלוה לא ניחא לי' אבל לגבי איניש דעלמא ניחא לי' שפיר ולק"מ:

1394

1395אמנם כן דאפי' בכלים דלא מושלי וניחוש לשאלה היינו בשארי כלים דלא מושלי דחיישי' לאבידה ושכחה כנ"ל ולפ"ז למ"ש מהרי"ט דכל כליו לא שייך שאלה ולא חליפי' ומכ"ש אבידה ושכחה כמובן אי הוה סי' בכל כליו מועיל ולא שייך חשש שאלה לכ"ע ובנידון שלפנינו נהי שלא הי' סימן אפי' במקצת כליו כ"א בציבעא בעלמא דמ"ש בנודע ביודא דטלאי ע"ג מכנסים בין רגלי' הוה סי' לא הי' בקי במדינות הגר שכמה בני אדם כך תיקונם של מכנסים כשעושים מחדש נותנים טלאי בין הרגלים במקום זיעה ומשום רכיבה ורוב אנשי כפרא יש להם כך ואינינו סי' כלל:

1395

1396אך מה שנלע"ד הנה בתשו' מהר"א מזרחי והובא בט"ז סי' קל"א כתב דאפי' אימר סי' חיורי וסומקי בצירוף כגון שאמר בגד עליון הי' חיור והשני סומק לא אמרינן מדאתרמי הכי הוה סי' ז"א דהא משמע אין מעידים על כליו אפי' כה"ג ע"ש ואומר אני להוסיף על דברי הגאון במה יש לדקדק בש"ס איזה דקדוקים א' מיד כשאמר גופו ארוך וגוץ הו"ל למימר כליו בחיורי וסומקי תו יל"ד מ"ט לא אמר כליו בציבעא מה לו להאריך חיורי וסומקי ג' גופו וכליו הוה זו ואצ"ל זו אם סי' גרועי' בגופו לא מהני כליו לא כ"ש ע"כ נ"ל ודאי צירוף ב' מיני צבעים הוה סי' גמור ומשו"ה לא הוה מ"ל גופו ארוך וגוץ וכליו בציבעא דהוה זו ואצ"ל זו ולא הוה מצי נמי לשנוי א' חיור וא' סומק דזה באמת הוה סי' ע"כ חידש לנו דחייש לשאלה בכלים דמושלי אנשי ומתניתן לא מיירי אלא בכלים דמושלי אבל שלא מושלי מעידים וחזר ואמר ואב"א אפי' מיירי מתניתן שיש לו כלי דלא מושלי מ"מ מיירי דומי' דסי' גוף שאין לו סי' בגוף הכלי אלא א' חיור וא' סומק ונהי א' מהם לא מושלי מ"מ חייש דהשני הי' שואל ומשו"ה אין מעידים על צירוף הסי' אבל לולי חשש שאלה הי' מעידים על צירוף סי' ולפ"ז כשיש לו ב' כלים דלא מושלי וא' חיור וא' סומק יש לצרף חיבור צבעים ובזה א"ש דלבתר דתי' חיור וסומק הדר ושקיל וטרי' בחשש שאלה משום דעדיין לא סליק מיני' דחיור וסומק נמי אחשש שאלה סמוך ולפענ"ד הוא ענין נכון לומר דבהא מודים המחמירים:

1396

1397ויען כי השריש לנו מהרי"ט דבכל כליו לא שייך חשש שאלה ומכירה ומכ"ש אבידה דאיזה שוטה יאבד כל כליו ויש לנו סי' חיבור צבעי כל בגדיו כמו שראינו מיכל שטעקלער זמן מה קודם לזה מלובש בהם ועכשיו נמצא זה מלובש ג"כ בצירוף סי' כל בגדיו מכל רגלו עד קדקדו א' מהם לא נעדר חששה רחוקה לומר שמקצת מלבושיו השאיל מיכל לזה ונזדמנו שעי"ז הצירוף שע"י השאלה נזדמנו עתה כל בגדיו כמו צירוף בגדיו של מיכל זהו דבר רחוק ובשגם שראינו מיכל קרוב לאותו מקום יום או יומים קודם וס' זו אי' בק"ע סי' קס"ח ומעתה גם יש לצרף גם מה שמצאנו קוויטטונג של חילוף באנקאנאטא דרחוק לומר שמיכל שכח הקוויטונג במלבושיו והשאילו לזה ההרוג ואירע שעי"ז המלבוש נצטרפו צבעי שארי מלבושי עם צירוף מלבושי מיכל אין לך שאלה ואבידה דיחיד גדול מזה:

1397

1398ומכ"ש שלענין זו יש לצרף סי' הגרועים שבפניו לומר שנזדמנו צבעי כל הבגדים ע"י שאלת המלבוש שנשכח בתוכן באנקאנאטא עם מי שהי' בפניו כל אלו הסי' הגרועים שהי' למיכל ובענין זה יש לעיין ברש"י חולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' דהאי סימנא וכו' אלא סי' כך וכך הי' בגופו וכליו של הרוג וצ"ע מאי בעי באריכות בגופו בכליו של הרוג והנראה דס"ל אסי' גופו אפי' אי סי' אבידה דאור' מ"מ סי' גוף של אדם שמשתנים בבר מזלי' והגירסא בש"ס סימני' מצויים בבן גילו ולאו דוקא שומא ואפי' סי' שבמקרה ע"י שבירת אבר וכדומה מ"מ סי' משתנים טפי מחיים מלאחר מיתה כידוע בבני אדם שע"י זקנה ודאגת לב או צהלת שמחה וטוב משתנים ע"כ אין לסמוך על סי' גוף כ"כ ואפשר שזהו סברת הר"ד בן יחי' שבתשו' מהר"א מזרחי והובא בק"ע סי' צ' ע"ש אך ע"י סי' כליו יש להתיר בטוב אך בכליו חיישי' לשאלה ע"כ כ' צירוף גוף וכליו יש לומר דהוה שאלה דיחיד ואפי' הכי לא קטלינן זהו כוונת רש"י ומבואר אע"ג דלא קטלינן מ"מ מתירין להנשא ע"ז וכמו שכתב תוס' שם ע"כ נלענ"ד שיש לנו סמך עם התירו של הגאון מה"ו צבי הרש אבדק"ק באניהארד נ"י אע"ג דלא מחד טעמא אתינין עלה מ"מ הכל הולך אל מקום א' לצרף סי' וכיון דבלא"ה איכא הרבה פוסקים דלא חיישי' לשאלה כלל ובפרט בכל בגדיו ע"כ נ"ל דאשת מיכל הנ"ל מותרת לעלמא אך תחילה יובא הדבר לפני אבדק"ק ב"ה הנ"ל ואם יראה בעיניו שסברתי הנ"ל ראוי לצרף עם התירי' דלי' אזי יושב ב"ד של ג' ויתיר העגונה כמבואר בש"ך י"ד סי' קכ"ג סוף סע"ק קי"ד ובית שמואל סי' י"ז ס"ק כ"ג ואז לאמטינהו שיבא מכשורי וד' יצילינו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות. יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ג' טו"ב מנחם אב תקצ"ב לפ"ק.

1398

1399משה"ק סופר מפפ"דמ:

1399

1400במיפק שתא תיתי שלמא רבא משמים וחיים טובים ארוכי' ומתוקים לה"ה הרב המאה"ג המופלג ומפורסם צדיק ונשגב כבוד מה' פייש נ"י אב"ד דק"ק טאלע יע"א:

1400

1401יקרתו הגיע הנה בהיותי במרחץ ושבוע העברה באתי לכאן לחיים ולשלום ואני מוטרד מאוד מוקף בחבלי טרדון בכמה ענינים שונים ומ"מ מפני כבודו אשיב בקצרה גם כי מעלתו האריך מאוד נידון אשת א' הזקוקה ליבם מומר אך יש כאן כמה עדים ששמעו מפי הבעל כמה פעמים במסיח לפי דרכו שאחיו המומר שהי' איש מלחמה מת בפעסט ועתה יש ספק אם להתיר האשה עפ"י דברי הבעל הנ"ל:

1401

1402הנה טרם נוריד לעומק ההלכה אומר כי עכ"פ לכל המקילין היינו היכי דליכא לעמוד על הדבר אבל היכי דאפשר לברר צריכי' לברר שהרי משו"ה מסיק אביי בב"ב חוש לה ופי' הר"ן אליבא דמקילין משום דאפשר לעמוד על הדבר והנה צבא המלחמה נכתבו בספרי המתים במקום הארכי שלהם ושם נמצא כתוב שמו ושם מקומו ויום מיתתו וחליו אשר מת בו וגם ינתן מהם מכתב שקורי' טאטין שיין חתום משר הצבא ובתשובה אחרת ביארתי דקרוב לודאי יכול לסמוך אפי' להקל להתיר אשה לעלמא עי"ז ועדיין צ"ע ומ"מ להחמיר שלא לעשות מעשה להקל עד שיבורר שאם לא ימצא כתוב שם קרוב לודאי כי חי הוא. אך אם א"א לברר כגון שלא נודע שמו בין אנשי חיל איך נכתב שם וכדומה צריכי' לעיין:

1402

1403הנה שיטת רש"י בקידושי' ס"ד ותוס' שם ורשב"ם בב"ב קל"ד דהבעל נאמן נגד החזקה לומר יש לי בנים או אין לי אחים והא דמסקי' ב"ב חוש לה היינו הוא ואיכא לברורי דאיכא במדינת הים צריך לברר ומזה מוכח ממילא שאינו נאמן אלא נגד החזקה אבל לא נגד עדים דאלימי עדים טפי מחזקה בעלמא דאס"ד דנאמן נגד העדים א"כ למה נחוש לעדים במדה"י הלא מיגו שלו עדיפי מעדים אע"כ דלא מהימן אלא במקום חזקה ולשיטתייהו מתני' דב"ב במוחזק ואפי' דמיירי בשעת מיתה שאין לו כח לגרש והא דצריכי' לנאמנותו פירש"י אי אתי אח אח"כ פי' והוא רוצה לחלוץ ולפוטרה באפס דבר ולפעמים כבר היא פסולה לכהונה באופן שאפי' מכהונה אינה פוסלה ה"א דמיהמן בשלומא הבעל לא מהימן יש לי אחים משום דלצעורה קמכוון להזקיקה לאחים הללו ומי יודע איה איפה הם ואפי' מראה באצבע זה אחי מי יודע אם ירצה לחלוץ או לייבם אבל כשבא ואמר אני אחיו ואני רוצה לחלוץ שכמעט דבריו ניכרים שאומר אמת ורוצה להצילה מחטא קמ"ל אפ"ה הבעל מהימן ובזה לא צריכא לדוחקו של מהרש"א ז"ל:

1403

1404ב' שיטת רוב או כל חכמי ספרד הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל דאין לחלק בין חזקה בעלמא או ע"י עדים לעולם מהימן במגו ומשו"ה הוצרכו לומר הא דחוש לה משום דאינו נאמן להכחיש החזקה לגמרי אלא לומר יש לי בנים במקום דמוחזק באחים או אין לי אחים במקום דמוחזק בלא בנים אבל לומר היפך לגמרי אינו נאמן אפי' נגד חזקה מכ"ש כנגד עדים והאי דחוש לה מיירי שאומר נגד הקול ממש שאומר שלא הי' לו אחים כלל ואית קול שיש לו וב"ש כ' דאין חולק שאינו נאמן נגד עדים ונעלמו ממנו דברי חי' רשב"א בקידושי' שכ' להדי' שמוחזק לנו או שידוע לנו וכ"כ בית מאיר שנעלם זה מבית שמואל ז"ל:

1404

1405והנה לרש"י וסייעתו שיטת הש"ס מעיקרא הוה ס"ד דמתני' וברייתא תרוויי' בלא מוחזק ואסיק אביי דברייתא באתחזיק אבל הרא"ש הנ"ל ס"ל מעיקרא תרוויי' מתני' וברייתא במוחזק באחי ולא בבני וא"ת נאמן דמתני' כפשוטו דנאמן יש לו בנים במקום חזקת אחים וברייתא נמי כה"ג במוחזק באחי ולא בבני ולצדדי' קתני יש לו בנים במקום דאתחזוק באחים וסיפא אין לי אחים במקום דלא אתחזק בבנים דאין לומר רישא וסיפא בחד גוני במוחזק ואמר אין לי אחי מהימן דא"כ לאשמועי' מתני' רבותא טפי אפי' אין לו אחים נאמן אע"כ אין נאמן להכחיש חזקה לגמרי ולצדדי' קתני ברייתא ולפ"ז מתני' דלא כר"נ ודחיק אביי' לעולם ר"נ מתני' לא אתחזיק לא באחי ולא בבני ונאמן דרישא לאו דוקא דאין צורך לנאמנותו דלא ס"ל כרש"י דנ"מ אי אתי אח אח"כ לא ס"ל הכי וא"כ נאמן דמתני' לאו דוקא ולפ"ז אין הכרח ממתני' דלא מהימן לסתור החזקה היכי דאית לי' מגו דמתני' לא מיירי מחזקה כלל וברייתא מיירי באחזוק באחי ולא נצטרך לומר לצדדי' קתני אלא סיפא מיירי ג"כ באתחזק באחי ואומר נגד החזקה לגמרי ואפ"ה נאמן לרבי הואיל ובידו לגרשה ולר"נ נמי נאמן אי לא הוה הדר בי' אך לא קיי"ל כשינוי' דאביי דחיקא אלא כהס"ד דמתני' נמי במוחזק באחי ולא בבני ולא מהימן אלא יש לי בנים במקום אחים ולא לסתור החזקה ומשמע מרשב"א דלפ"ז למסקנא ברייתא לצדדי' קתני ורמב"ן במלחמות דלאו לצדדי' קתני אלא סיפא מיירי נמי במוחזק באחי ודאמר אין לי אחים ר"ל שמתו דאינו סותר לגמרי החזקה והא דנאמן בהכי כ' רמב"ן דלא גרע מע"א דמיהמן מת יבמך מבואר מלשון זה דאילולי ע"א מהימן מת יבמיך לא הי' רמב"ן מאמין לבעל אין לי אחים:

1405

1406וב' ר"ן דרמב"ם ס"ל דלא מהימן מתו אחיו והיינו דהרי הרמב"ם פסק ע"א נאמן ניתן לך בן והקשה ראב"ד הא הבעל לא מהימן בהכי ומהיכי תיתי להאמין העד יותר במלתא דלא עבידא לאיגלוי דמי יכול להכחישה שלא ניתן לה בן וכ' ה"ה שהרשב"א תי' העד מהימן יותר מהבעל משום דדיקא האשה טפי נמצא לפי הנחה זו דעד מהימן טפי מהבעל אזדא לי' סברת רמב"ן שהבעל נאמן מת אחיו כי היכי דע"א נאמן וזה ליתא בע"א דיקא משא"כ בבעל ע"כ החליט הר"ן להרמב"ם לא מהימן באין לי אחים וברייתא לצדדי' קתני:

1406

1407והנה לכאורה דברי הראב"ד מוכרחים ודברי רשב"א תמוהים דהרי ביבמות צ"ד כל עיקור שקלא וטרי' דש"ס אי עיקור טעמא משו' דייקא ומינסבא וא"כ ע"א לא מהימן ביבמה דלא דייקא שפיר או דלמא מצטרפי' ג"כ טעמא דעבידא לאיגלוי וסגי בדייקא כ"ש וע"א נאמן ביבמה לומר מת יבמיך וע"ש צ"ג ע"ב בתוס' ד"ה עד א' ע"ש וע"ז מסיק רבא דע"א מהימן ואע"ג דההוא מרבנן דחי לי' לא חש לי' רבא ופסקו רי"ף ורמב"ם כרבא וע"כ משום דס"ל דבדייק' כ"ש סגי משום דעבידא לאיגלוי ותינח במאי דעבידא לאיגלוי אבל ניתן לך בן דלא עביד לאיגלוי דמי יודע מה הי' במדה"י וכי לא זזו ידי עדים מתוך ידו שלא בעל אשה א' והיא עתה בסוף העולם בשלומא זה בני עביד שפיר לאיגלוי שיתגלו אבותיו של אותו הבן אבל ניתן לו בן לא עביד לאיגלוי כמ"ש ראב"ד [ומ"ש בשעה"מ נגד זה לית דחש לי' ולשון ריטב"א דקדושין אטעיי' אבל הריטב"א לא קאי איש לי בנים ע"ש] וא"כ כיון דלא עביד לאיגלוי ודיקא לחוד לא מהני ביבמה א"כ ק' קו' ראב"ד ודברי רשב"א צ"ע נהי יפה כ' דאין להביא ראי' מבעל לעד דבעל גרע מעד בענין דייקא מ"מ בעד נמי ליכא אלא דיוק כ"ש ולא סגי בלא עביד לאיגלוי וצע"ג ועל הראב"ד גופי' ק' מה צורך להביא ראי' מבעל דראי' מפוקפקת היא כדדחי רשב"א ותיפוק לי' דהרי כל בנין הש"ס בנוי על עבידא לאיגלוי והכא לא עביד לאיגלוי:

1407

1408והנלע"ד דברי ש"ס דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש שהוא תמוה מה ענין קולא וחומרא לכאן האי דייקא והאי לא דייקא וכדהקשה ההוא מרבנן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדברי רבא אלו בנויים על כללא דכייל רבא בביצה י"ח ע"ב מי איכא מדי בשבת שרי וביהכ"פ אסור אלא מתוך דבשבת שרי ביהכ"פ נמי שרי והרז"ה ריש מס' ביצה הקשה ע"ז ממוקצה דשרי בשבת ואסור ביו"ט ורמב"ן שם תי' דבדברי' השוים לעולם השוו חכמים מדותיהן ולא עבדו פלגא תקנתא אבל דברים שאינם שוים כגון שבת ויו"ט א"צ להשוות המדות והחמירו ביו"ט משום דאתי לזלזולי אבל החילוק בין שבת ליהכ"פ דעביד למיקר אינו מבואר לכל ושבת ויהכ"פ קריבי ושוים בדיניהם צריכי' להשוות מדותיהם ובדין הי' לאסור הכל אך שלא לבטל כמה טבילות מצוה משום יום א' בשנה יהכ"פ ע"כ השוו מדותיהם והקילו אפי' ביהכ"פ משום שבת ורמב"ן גרס שם גבי טיבול מדלאחר טיבול אסור קודם טיבול נמי אסור דהתם השוו מדותיהם להחמיר וביהכ"פ להקל משום ביטול טבילת מצוה ע"ש כי רבים לא ירדו לעומק דברי רמב"ן אלו וגרסתו:

1408

1409נחזור לענינינו ה"נ קאמר רבא נהי דאפשר לא דייקא שפיר מ"מ כיון שלאיסור כרת התירו חז"ל ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת היכי שהסברא נותנת ויש טעם הגון ממילא ע"כ להשוות מדותיהם ולהתיר באיסור לאו אע"ג דלא שייך דייקא כולי האי דלא ליהוי כחוכא וטלולא וראוי' הי' להחמיר ולומר מדלא מהימן באיסור לאו לא יאומן גם בכרת אלא משום תקנת עגונות השוו מדותיהם להקל כמו שהשוו להקל ביהכ"פ משום טבילת מצוה של כל השנה וההוא מרבנן דחי דהרי חזינן באשה עצמה לא השוו מדותיהם ורבא לא חש לדחייתו משום דאין לדמות אשה לעד עצמו ובאשה עצמה החילוק מבואר לכל באי העולם וכעין שכ' תוס' שם והוה באשה כמו י"ט ושבת משא"כ עד הוה כמו שבת ויהכ"פ:

1409

1410והנה פסקו רי"ף ורמב"ם ורוב פוסקי' כרבא ומעתה ס"ל לרמב"ם ה"ה ע"א אומר ניתן לו בן אעפ"י דלא עבידא לאיגלוי כלל מ"מ משו' לא פלוג לא חילקו רבנן ודחי ראב"ד כיון דלא עבידא לאיגלוי כלל הוה חילוק מבואר ולא שייך לא פלוג שהרי מצינו בבעל עצמו דפליגי רבנן ולא האמינוהו במה דלא עביד לאיגלוי ונהי דנדחו דברי ההוא מרבנן דמייתי מאשה עצמה היינו משום דהחילוק שבין אשה לע"א מבואר אבל בין בעל לע"א דעלמא מה הפרש יש ביניהם וכי היכי דלא השוו מידותיהם בבעל ה"ה בע"א וע"ז יפה השיב רשב"א בבעל איכא סברא גדולה וטעם מבואר נגלה לעין כל כיון דלא דייקא אפי' כ"ד משא"כ בע"א דדייקא כ"ד עכ"פ נהי דלאיגלוי ליכא מ"מ לא פלוג רבנן כנלע"ד נכון לעמוד ע"ד חז"ל וחידותם:

1410

1411אמנם ה"ה כ' דאין צורך לכ"ז דגם בבעל מהימן והשוו מידותיהם במה שתלוי בבעל עצמו כגון בן משא"כ באחים ונ"מ לדינא בין תי' רשב"א לדה"ה דלהרשב"א בעל גרע מעד ודלא כהראב"ד נמצא מוכח כהר"ן הנ"ל דאין הבעל נאמן מתו אחיי בדמוחזק לו באחים דאין ראי' מע"א ולה"ה אין לחלק ביניהם ומהימן מת אחי כשם שנאמן יש לי בנים והכי עדיף טפי שלא להרבות מחלוקת בין רמב"ם ורמב"ן:

1411

1412תו פש גבן לברורי מה שצ"ע לכאורה לשיטת גאוני ספרדי' הנ"ל דהוה ס"ד דמשנה וברייתא תרוויי' במוחזק ודלא כר' נתן ואתי אביי ואוקי משנתינו בלא אתחזק וכר"נ מה הועיל בזה הא עכ"פ מתני' דב"ב מייתורא אשמעי' דאפי' במוחזק ודלא כר"נ וא"כ עכ"פ מתני' דלא כר"נ ורשב"א הרגיש בזה ונדחק וגם בריטב"א ע"ש ודוחק לומר דק' הש"ס לימא דלא כר"נ היינו א"כ מתני' דב"ב למה לי ותי' אביי הכא ה"א בדלא אתחזק וכר"נ קמ"ל מתני' דב"ב אפי' באתחזק ודלא כר"נ דזהו דוחק בש"ס ועוד לקו' זו לא תי' רבה מידי והנלע"ד ליישב בהרוחה לשיטת רבותינו ז"ל דהנה אמרי' במתני' ב"ב ס"ד ע"א דהמחלק נכסיו לאחרים ומניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ורשב"ג אמר אם אינם נוהגי' כשורה זכור לטוב ובש"ס מסקי' דפליגי רשב"ג ורבנן והלכה כרבנן מדאמר ר"י אמר שמואל לא תהוי מעיבורי אחסנתא וכן פסקי' בש"ע שאין לת"ח לחתום על צוואה שמשנה בן בין הבנים ובאמת כ' נימוקי יוסף שהי' ראוי לפסוק כרשב"ג במשנתינו אלא כיון דאמורא ר"י אמר שמואל הכריע דלא כוותי' קיי"ל כרבנן ועי' בירושלמי ובפי' פני משה שם דבירושלמי איכא אמוראי דפליגי ופסקו כרשב"ג במשנתינו ע"ש:

1412

1413והנה לפי מאי דקיי"ל כרבנן צ"ע מ"ש רשב"ם בקו' וליורשיו פשיטא דהרי מהימן במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה מאי מגו הוא זה דאי לא אמר זה בני ויהיב לי' הכל במתנה ומניח יורשי דאורייתא לא הי' רוח חכמי' נוחה הימנו ולא יחתום אדם על שטר צוואתו ולא יהי' לאדם ישר עסק עם ענין זה ע"כ התחכם לומר זה בני ולעולם אינינו בנו מיהו בהא דקאמר ש"ס יכיר למה לי י"ל משום מגו לק"מ די"ל דאקרא קאי וקרא מיירי והי' ביום הנחילו את בניו ודרשי' התורה נתנה רשות לאב להנחיל את מי שירצה פי' אעפ"י שאינו נכון לשנות בין הבנים אפי' בין טבא לבישא מ"מ התורה נתנה רשות ומה שעשה עשוי מזה מיירי הך קרא ועלה קאמר קרא יכיר ושפיר פריך בזה האיש שאינו חושש לרוח חכמים ומשנה בניו בין הבנים דבי' מיירי קרא לזה לא צריך יכיר דמיהמן במגו דיהיב לי' במתנה שהרי בלא"ה הוא משנה בין בניו וא"ש ש"ס אבל לדינא ק' במי שאין אנו רואי' שמשנה בין יורשיו מה"ת יאומן זה בני במגו הא ליכא מגו וי"ל בלא מגו מהימן מהאי טעמא גופא כיון שחזקה אין אדם עושה דבר שלא כדעת חכמים א"כ מסתמא לא יניח יורשי דאורייתא ויאמר על אחר זה בני ולפ"ז מהימן אפי' בנכסים שאח"כ וכמו שכ' הרא"ש בשם הר"מ ממעשי' בכל יום ודלא כרשב"ם ע"ש ומיהו טעמא בעי מ"ט נאמן מנכסי' שאח"כ הא ליכא מגו ולהנ"ל א"ש משום חזקה שלא יעשה שלא כדעת חכמים שאינם נוחים הימנו אך נהי לדינא א"ש מ"מ מאי פריך הש"ס ליורשו פשיטא דלמא הא קמ"ל ולאו פשיטות הוא זה והרי רשב"ג פליג וס"ל אם אינם בניו נוהגי' כשורה זכור לטוב וא"כ אין כאן חזקה שלא יניח יורשיו דלמא לא נהגו כשורה וקמ"ל משנתינו דין זה וצ"ע לכאורה וי"ל אה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא לא בעי למפשט ממשנתינו דפליג רשב"ג אדרבנן ודהלכה כרבנן דלמא רשב"ג מפרש לדרבנן וא"נ פליג הלכה כמותו כמשנתינו וכדס"ל לאמוראי בירושלמי באמת וש"ס דילן נמי לא פשיט לן אלא מדר"י א"ש מסברתו ע"כ עדיפא מיני' משני אפי' אתי' כרשב"ג וליורשו פשיטא מ"מ לפטור אשתו מייבום איצטרכא לי' ולאשמועי' אפי' היכי דמוחזק באחי וא"ש פי' רשב"ם משום מגו דלדינא לא פליג אמהר"ם שברא"ש אלא לפי סוגי' דשמעתי' פי' כן דשמעתין אזלא אי הלכה כרשב"ג אבל לדינא מודה למהר"ם שברא"ש דמהימן אפי' מכאן ולהבא ומיושב היטב קושיתינו הנ"ל דלחכמי ספרדי' דס"ל אביי דחי משנתינו דקדושי' בלא אתחזק וכר"נ מה יענה ממשנת ב"ב י"ל דס"ל ליורשו ולא הוה פשיטא וכדאמר ר"י אמר שמואל ליורשו ולפטור מיבום דלמסקנא תרוויי' איתניהו דלר"י אמר שמואל לשיטתו לא הוה ליורשו פשיטא ולפטור מיבום נמי בדאחזיק ודלא כר"נ דלא קיי"ל כשינוי' דאביי:

1413

1414היוצא מדברינו אלו יש כאן' ב' שיטות לדינא בכל א' יש חומר וקל לרש"י ורשב"ם ותוס' ורז"ה איכא קולא דמהימן אפי' לסתור החזקה ומכ"ש לומר מת אחיו שאינו סותר החזקה אך דוקא במקום חזקה אבל עדים לא מהימן כלל אפי' שלא לסתור החזקה והיינו חוש לה דב"ב ולהאי שיטה אין לנו שום היתר בנידון שלפנינו:

1414

1415אך שיטת רמב"ן ורשב"א וריטב"א ורי"ף ורמב"ם לכאורה כוותי' וכן להראב"ד בענין זה דלא מהימן לסתור החזקה אך לומר מת אחיו מהימן לבר מרמב"ם אליבא דרשב"א אך אליבא דה"ה גם בזה מהימן אבל לסתור החזקה לא מהימן כלל ולעומת זה מקילין שיאמין אפילו במקום עדים דהאי דחוש לה לאו משום עדים הוא אלא משום שסתר החזקה לגמרי והנה דבר שכולנו יודעי' בלי הצטרכות לקבלת עדות וכל איש ואשה וטף יודעי' הדבר עדיף מעדים כדמוכח מתוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא וכו' וכמ"ש ש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו מ"מ הכא משמע אפי' בכה"ג מהימן כמשמע מלשון רשב"א בחי' קדושין שכ' שידועי' לנו שיש לו אחים ולא כ' שיש עדים אלא שידוע ומפורסם לכולנו כנ"ל וא"כ לפ"ז איתתא דא שרי' עפ"י עדות בעלה שמת אחיו אחר שחפשנו בפעסט בספרי המתים של אנשי צבא כמ"ש לעיל ואם לא יהי' אפשר לברר תהי' מותרת עפ"י שיטה זו:

1415

1416ויען כי באח מומר כ' האחרונים שאם יש דעות להתיר בלא"ה נוכל לסמוך ולהתירה לעלמא ע"כ אם ימצא גאון א' מופלג בהוראה המתיר למטינא שיבא מכשורי אבל מאתי לבד לא תצא תורה והוראה וה' יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. פ"ב יום א' ד"י אלול תקצ"ב לפ"ק.

1416

1417משה"ק סופר מפפד"מ:

1417

1418תיתי שלמא רבא משמיא וחיים ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ה"ה הרב המאה"ג המפורסם כערוגת הבשם תלמידי האהוב כבני עדני העצני זית שופכני כש"ת מה"ו מאיר א"ש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:

1418

1419נועם מכתבו הגיעני על נכון וע"ד המגרש שהי' לו לומר הנני מבטל מודעא ואיתקל לי' לשני' ואמר הריני מבטל הגט וחזר בו תוך כ"ד לומר הריני מבטל המודעא ולבו דמעלתו נוקפו ואולי איכא למיחש ח"ו לגט בטל וכ' דנראה לו דהרי זה דומה למשנתינו המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה דלא אמר כלום וה"נ כיון דחזינין שגירש ברצון טוב מאוד נראה לעיני' שהי' בלבו לומר מודעא ולישנא איתקל לי' ואין כאן בית מיחוש אלא מ"מ חשש דלמא הואיל והוא חד מעמא דארעא שאינו יודע בין ימינו לשמאלו והי' סבור שכן הדין שיאמר הריני מבטל הגט ומעיקרא נתכוון לומר ביטול הגט והי' פיו ולבו שוין ואיכא למיחש לביטול הגט אלו דבריו:

1419

1420אומר אני אפי' יהי' כן אין כאן בית מיחוש דאע"ג דחלוק זה נזכר בהר"ן דקידושי' בסוגי' דדברים שבלב מ"מ אינו ענין לנדון דידן התם לבו וכוונתו רצויים עם מוצא שפתיו כגון שזבין ארעא סתם והרי גם כוונתו למכור אלא שהי' בלבו ע"מ למיסק לא"י אמרי' המכר קיים שהרי המכר נודע בכוונת לבו למכור ובפיו מילא לאמור כן ואידך דברי' שבלב מה שלא הוציא בשפתיו אינם דברים לגרוע מה שנעשה בהסכמת פה ולב יחדיו משא"כ הכא כיון שנניח בלי ספק שהי' רצון האיש לגרש אשתו לו יהי' שהי' סבור כך היא הנוסחא לומר הריני מבטל הגט ע"כ לא הי' כוונת לבו שיתבטל הגט עי"ז אלא הי' סבור שזה שום תחנה כמ"ש מג"א בבטול חמץ או שהי' סבור כוונתו שיתחזק הגט ויתכשר א"כ מוצא שפתיו בלא כוונת לבו לא מעלה ולא מוריד ודוגמתו בחליצה אם חולץ ע"מ לכונסה אין חליצתו פוטר אותה אע"ג דמיתעבד מעשה רבא ואמירות טובי מ"מ כל שלבו בהיפוך מהמעשה אין המעשה שלו כלום ומכ"ש בדבורו והשתא בטול חמץ דבגילוי דעתו דלא ניחא לי' סגי' אפ"ה כ' מג"א דאינו מועיל אם סובר שאמר שום תחנה מכ"ש לבטל גט ועיי' פסחים ס"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה המתכוון:

1420

1421ובזה הסברתי דברי ר"י בנדרי' פ"ז שכ' דמשו"ה אין מועיל תוך כ"ד בקידושי' וגירושי' משום דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ישוב הדעת והתבוננת ומשו"ה אינו יכול לחזור ולכאורה תמוהים דבריו וכי טעם תוך כ"ד משום שעשה בלא התבוננת אע"כ יראה לי דס"ל הא דדבור השני מבטל דבור הראשון היינו מה"ט דאנן סהדי אין מדרך ב"א להתנחם ברגע כמימרא ממה שעשה ומדחזינן דהדר בי' ש"מ דגם דבורו הראשון לא הי' לבו עמו וכל שמחשבת לבו ניכרית מתוך מעשיו לא מיקרי דברים שבלב אלא כלנו יודעי' שלא הי' דבורו הראשון דבור מוחלט עם הסכמת הלב והמחשבה וכל שאדם עושה בלי לב אין בו ממש זה טעם חזרת תוך כ"ד להר"ן ותינח בשארי דברי' משא"כ בקידושי' וגירושין נהפוך הוא אנן סהדי שאין אדם עושה אותם אלא אחר התבוננת וההסכמה לעשותם ונהי נמי לעומת זה איכא סברא להיפוך אנן סהדי אין אדם חוזר תוך כ"ד ומנ"ל לומר שזה אשתני וחזר בו נימא זה אשתני וגירש וקידש בלא הסכמת מוחלטת בלב אה"נ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מ"מ דברי' שבלב אינם דברים כיון שבפיו אמר הרי את מקודשת ומה שהי' בלבו אינו מבורר לכולנו לא אתי מחשבת לבו לבטל דבריו:

1421

1422בהא סלקי' דאם נניח דהאי גברא גרש ברצון ושום עולה ושחיתא לא השתכחת בי' כמו שהי' למראה עיניו ני' באופן דממ"נ או נתכון לומר מודעא ואיתקל לי' לישנא ואמר גט ה"ל כנתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או בלבו הי' לומר גט אלא שסבור הי' לחזק הגט בענין זה ולא לבטלו א"כ מכל הלין צדדי' אין כאן בית מיחוש כלל ותנוח דעתו הרמה בזה ומטינא שיבא מהאי כשורי:

1422

1423זאת ועוד אחרת שהרי חזר בו תוך כ"ד וע"כ לא אמרי' דבמגרש לא יועיל תוך כ"ד אלא מטעם הר"ן הנ"ל דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ההסכמה והיינו לגרש או לקדש אשה ובמהרי"ק הביאו הרב"י סס"י קל"ד משמע נמי בציווי הסופר והעדי' והשליח דכל זה דבר גדול מקרי ואע"ג דמהרי"ק קאי אהאי דאשקלי' אגיטא בעל כרחי' ולכאורה בודאי לא הי' לבו עמו בציווי לסופר ועדי' ושליח ואפ"ה לא יועיל תוך כ"ד ז"א התם נמי אמרי' משום מצוה לשמוע דברי חכמים הי' מסכים כן בדעתו בשעת ציווי ועתה יצרו אנסי' לחזור בו וכמבואר פרק חזקת בסוגי' דתלאוהו וזבין ובצחות לשון הרמב"ם וא"כ התם הא דהוי דבר גדול אבל לבטל את הגט שנכתוב בכשרות אפי' למאי דקי"ל אינו חוזר ומגרש בו מ"מ הואיל ואינו מפסיד בזה הבטול אלא פשיטי דספרי פשוט הוא לפע"ד דלא שייך בזה סברת הר"ן ומועיל חזרתו תוך כ"ד שלא יהי' הגט בטל מעיקרא וחוץ ממגרש אמרי' ולא חוץ ממי שמבטל גירושי' וזה ברור לפע"ד:

1423

1424אמנם להרשב"ם דס"ל דמדרבנן ומשום חומרא דא"א לא יועיל תוך כ"ד וכן פסק בש"ע א"ע סי' מ"ט וא"כ אדרבא לא משכחת חומרא זו במגרש אלא בכי האי גוני וא"כ ה"נ חוש לה אלא כיון דהעיקר נראה כוונת האי גברא מעיקרא לבטל מודעא וה"ל כאומר תרומה במקום מעשר ורק לבו דמעלתו נקפו דאולי הי' כוונתו לומר גט והי' פיו ולבו שוין לזה אני אומר כיון דעכ"פ ליכא לרשב"ם אלא איס' דרבנן בעלמא אין לחוש כל כך:

1424

1425ובחידושי אמרתי ליישב דברי רשב"ם פי"נ הנ"ל דחוץ ממגרש לא יתכן ע"ד הפשוט לפי דבריו גם מה שפי' חוץ מעע"ז שהקצה בהמה לע"ז לא משמע כן בנדרי' דאמר חוץ ממגדף וכמו שהקשו כל הראשונים ז"ל וניחא לי עפ"י מה שהארכתי דחומרת קידושי' וגירושי' היינו משום שנעשה מעשה ומסרה מידו לידה ורוצה לעקור המסירה ההיא לזה לא יועיל תוך כ"ד דמעשה רבא עביד וכדמות ראי' מחידושי רשב"א ר"פ האומר בקידושי' שהקשה אהא דאמרי' ספק תנאי ס' חזרה מה יועיל חזרה הא בקידושין תוך כ"ד לאו כד"ד ותי' שהתנה כן קודם מסירת הקידוש' לידה ושוב הראני ידידי הרב הגדול מה"ו זלמן ליב נ"י כעין משמעו' זה בב"ש סי' ל"ז סקנ"א ואחר שהארכתי בזה מצאתי שכבר קבע מסמורי' מורי הגאון זצ"ל בהפלא"ה דא"ע סי' ל"ח סעי' ל"ד וסי' מ"ט ע"ש והשתא אחר הנחה זו אומר אני דהי' קשה לרשב"ם שינוי הסוגי' דבנדרי' אומר חוץ ממגדף ומגרש ג"כ ובפ' חזקת שביק להו על כן הי' נראה לו דודאי אי כבר מסר הגט או הקידושי' ליד האשה ורוצה לחזור גם ממסירתו שתחזור לו הגט והפרוטה לא מהני תוך כ"ד ובהא מיירי בנדרי' מעיקור הדין ולא רק מחומרא בעלמא אך בב"ב מענינא דסוגי' התם במה שאמר משום ירושה וחוזר תוך כ"ד לומר משום מתנה דומי' דהכא מיירי חוץ מקידושי' שמסר לה פרוטה ואינו חוזר מזאת המסירה אלא מתחלה יהיב לה בתורת קידושי' וחזר ואמר תוך כ"ד שיהי' לשם מתנה דאינו חוזר מהמעשה שהוא המסירה רק מהדיבור וקמ"ל התם דגם בזה לא יועיל תוך כ"ד ומדשביק התם מגרש ש"מ שזה הוא רק מחומרא דרבנן ובמגרש הוא קולא ולא חומרא ואי תימא הא משכחת במגרש לחומרא כעין עובדא דידן ז"א כיון שלא הי' שום מעשה דמסירה מעיקרא אפי' רבנן לא אחמרו ומדוקדק מאוד בלשון רשב"ם במ"ש שם דמעות קידושי' יהי' מתנה וזה נראה שפת יתר ולפי הנ"ל בדקדוק כ' כן ומיושב היטב פסקי הש"ע דסתרו דבסי' ל"ח סעי' ל"ד דאפילו חזרו תוך כ"ד ה"ז מקודשת לגמרי וכהר"ן ובסי' מ"ט פסק שמקודשת לחומרא להצריכה גט ועמדו בזה חלקת מחוקק וב"ש ולפי הנ"ל א"ש דבסי' ל"ח מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושתחזיר לו כסף קידושי' שלו וכן פסק בהלכו' גירושין משא"כ בסי' מ"ט מיירי להדי' שהמעו' יהי' מתנה בזו יועיל תוך כ"ד מן התורה רק מחומרא דא"א צריכה גט:

1425

1426והנה י"ל בעע"ז ומגדף נמי טעמא כנ"ל דכל אמירה לגבו' כמסירה להדיוט הן לטוב הן למוטב והנה המקלל אביו ואמו וחברו וחוזר תוך כ"ד מועיל חזרתו לפוטרו מ"מ בלי ספק במכה אביו ואמו פשוט דלא יועיל חזרתו וה"ה לגבוה בדבורו עביד מעשה רע וחז"ל קרו לי' פושט יד בעיקור ומשו"ה אמרי' חוץ מעע"ז ומגדף והי' קשה לרשב"ם אי ס"ד דבפי"נ נמי מיירי מאומר אלי אתה ה"ל למחשב נמי מגדף אע"כ מיירי מהקצה בהמה לע"ז ומסרה לכומרי' לשם כך וחוזר מה הקצאה אבל אינו חוזר ממסירתו דהוה ממש כנ"ל כל זה בחידושי ונ"ל נכון:

1426

1427היוצא מכל הלין דבנידון דידן לכ"ע מועיל חזרה תוך כ"ד אמנם היינו אם אחר שאמר הריני מבטל הגט חזר תוך כ"ד ואמר לא יהי' בטל אבל אי רק אמר הריני מבטל כל המודעא לא נ"ל שיהי' זה חזרה מביטול הגט דנהי שכל המודעו' שמאז ביטל עכשיו מ"מ מביטול הגט דעכשיו לא חזר בו בפירוש ודברים שבלב אינם דברים ולא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים דאי הי' מועיל חזרה תוך כ"ד הי' תמורת שלמים אע"ג שלא אמר לא יהי' תמורת עולה התם היינו טעמא משום דאי לא נתכוון לכך מתחלה אלא אמר כנמלך נמצא מעיקרא כשאמר עולה הי' כוונתו שתהי' כולה עולה וא"א לחול עלי' שלמים אלא ע"י חזרה נמצא במ"ש תמורת שלמים ה"ל כאלו אמר שלמים ולא עולה אבל הכא הא אפשר שיתקיימו שניהם ביטול הגט ובטול המודעא:

1427

1428ולא עוד אלא אפי' אמר הריני מבטל הגט - מודעא כדרך מי דאיתקל לי' לישנא וכמו שכ' הפוסקים פתח בחמרא וסיים בדשיכרא נ"ל נמי דלא יועיל חזרתו דהתם נמי באומרו ברוך בורא פרי הגפן שהכל נהי' בדברו אטו חזר בו חלילה שלא יתברך מי שברא פרי הגפן אלא דהברכה נמשך אתרוויי' אבורא פרי הגפן ואשהכל נהי' בדברו והכל הולך אל מקום א' ואע"ג בעלמא אין חותמי' בשנים מ"מ בכי האי גוני מועיל וא"כ ה"נ ה"ל כאלו אמר שהוא מבטל הגט והמודעא וצ"ע בזה לדינא מ"מ הכא השתא לא צריכנא לכל זה כי במ"ש בתחלה יש לסמוך בלי פקפוק בעז"ה:

1428

1429ודע במ"ש דאי לא מבטל המסירה אין כאן אלא חומרא דרבנן א"כ יש לעיי' במ"ש תוס' במנחות פ"ב דחומרא דהקדש משום כמסירתו להדיוט דמי תינח אי רוצה לחזור ממסירתו לגבוה ורוצה לעשותו חולין אך אי רוצה לשנויי' משלמי' לעולה כגון בהמה זו שלמי' וולדה עולה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא יש לעיין בזה ובפלפולי הארכתי בזה ליישב שיטת רמב"ם ועיי' ש"ך ח"מ רסי' רכ"ה ומשנה למלך ושער המלך והדברים עתיקים ואין מקומם כאן וצ"ע במנחות ק"ב בתוס' גבי שלא התנדב כדרך המנדבי' יע"ש [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קל"ט וסי' קט"ז]:

1429

1430ובמאי דשדר לן חורפא בהקשותו על שיטת הסוברים דתיקון תוך כ"ד מדרבנן למשבק רווחא לתלמידא ועל זה הקשה כמה ק' א' ר"פ מי שאמר הריני נזיר דכולם נתפסי' תוך כ"ד וכיון דמן התורה לאו כדיבור דמי איך יקיף ראשו וייתי חולין לעזרה ויאכלו כהנים מליקת העוף כדמקשה התם ס"ט ע"א לר"ל גבי אב מדיר בנו בנזיר וכל התירוצם דהתם לא שייכי להלכתא אומר אני הא לא קשי' דכיון דרבנן אמרו שיהי' התפסה ויהי' הלשון לשון נזירות הרי הוא נזיר דאורייתא ולוקה על כל לאוי נזיר ובשגם שהרי גם פיו ולבו שוין להיות נזיר אלא שלא גמר לשונו ואמר רק ואני ומן התורה לא סגי וכיון שאמרו חכמים שיהי' נזיר בזה הרי נדור הוא מן התורה ולא גרע ממנהג שהוא נדר דאורית' ול"ד לדריש לקיש דקאי אקטן שאין עליו לא חיוב לא דאורייתא ולא דרבנן וזה פשוט לע"ד:

1430

1431גם מ"ש הר"ן על שיטה זו מתוך כ"ד דהפרה איך מתנים חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה י"ל כיון דלכל הנודרת על דעת בעלה או אבי' היא נודרת מדר' פנחס והרי דעתו שלא יתקיים נדרה אלא בעלמ' צריך לומר בפיו מופר לך משום דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא שאמר מופר לך בפיו וחכמי' אמרו כיון שהוא תוך כ"ד יועיל דאנן סהדי שדעתו שלא יתקיים נדרה של זו דאל"ה הי' לו לומר קים ליך תוך כ"ד ואין כאן עקירת דבר מה"ת:

1431

1432תו הקשה מספ"ק דמכות דאמר רבא והוא שהעידו כולן תוך כ"ד כיון דבאמת מה"ת אפי' תוך כ"ד הוה כלאחר כ"ד ואפ"ה בעי' שיוזמו כולם וה"ה לאחר זמן רב ואיך תיקנו חז"ל שלאחר כ"ד לא יצטרפו ויהרגו הראשונים שהוזמו הנה יותר מזה ה"ל להקשות איך שייך עדות כלל מן התורה למ"ד אין מצרפי' עדות אלא בעי' שישמע דברי שניהם בפ"א איך משכחת לי' כיון דתוך כ"ד לאו כדבור וא"א שיעידו שניהם בבת א' דא"א לצמצם וגם תרי קלא לא משתמעי וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלנו ע"כ אני אומר בטח שלא נחלק אדם מעולם דאפי' מן התורה כל שאדם אומר דבריו בחבור בלי הפסק אפי' יום ויומים בלי הפסק הכל דבור א' ורק אם הפסיק דבורו ואח"כ בא לחזור בו ובזה מן התורה אפי' תוך כ"ד אינו יכול לחזור בו ורבנן הוא דאמרו דיכול לחזור בו מטעם שיבואר אי"ה וזה הוא פי' מתני' דתמורה אם נתכוון לכך מתחלה הואיל וא"א להוציא ב' דברים כא' דבריו קיימי' ואם כנמלך וכו' שהתוס' בב"ק נדחקו בזה והוצרכו לדחוק לפי סוגי' דב"ק אבל לפי סוגי' דתמורה ולפסק רמב"ם דמשום חומרא דהקדש ותמורה נגעו בי' א"כ הפי' כפשוטו אם בחבור ודבוק אמר דבריו ה"ל נתכוון לכך תחלה ודבריו קיימין ואם כנמלך ר"ל שאחר שאמר תמורת עולה הפסיק קצת וחזר ואמר תמורת שלמי' אע"ג שהוא שמתחלה נתכוון לכך להיות תמורת שניהם מ"מ כיון שהוא כנמלך אין בדבריו האחרונים כלום משום דבהקדש ותמורה אוקמו' אדאורייתא אבל בעלמא כי האי גוני מועיל מדרבנן וסברא זו רמוזה בב"י א"ע רס"י ל"ח גבי מעשה קודם לתנאי וט"ז שם דפליג היינו מטעם שקדמה מסירה לידה ותו לא מהני אפי' קשור הדברים אבל מודה הוא דדברים מקושרים ומדובקים יחד מהני מן התורה ולא יחלוק אדם בזה ואומר אני בטח ה"ה בשנים המדברים כגון עדים שאין דרכן לדבר בפעם א' אלא זא"ז אה"נ דינא הכי מן התורה כל שזה שהשני מתחיל מיד אחר שסיים הראשון בלי הפסק ה"ל עדות ואינן נהרגי' עד שיוזמו כלם משא"כ כשהפסיקו ביניהם אפי' כל שהוא תו לא מיחשיב עדות א' ונהרגי' אעפ"י שלא הוזמו כולם ואתי חכמים ותיקנו דין תוך כ"ד אפי' בהפסק והשוו מדותיהם ויצא קולא לעדים זוממין שאפי' הפסיקו מ"מ הכל עדות א' ואין נהרגי' עד שיוזמו כולם:

1432

1433ודע שלפע"ד ברור הדבר לפי הנ"ל דמן התורה כל דאורחי' בהכי מיחשיב דבור א' ע"כ כל ששואל מפני הכבוד לרבו ההולך לפניו ואומר לו שלום עליך רבי או ששאל רבו בשלומו והשיב הוא שלום עליך רבי ומורי כי כן הדין כמבואר ברמב"ם וש"ע י"ד סי' רמ"ב סעי' ט"ז ויעי' ברע"ב ותי"ט פ"ב דברכות וכיון שאפי' בק"ש מפסיק מכ"ש שמחויב להפסיק בעסקי עה"ז וא"כ התלמיד המפסיק באמצע דבורו ונותן או משיב שלום לרבו או אפי' כל אדם כשהקדי' לו חברו שלום שמחויב להשיב שלא יהי' כגזלן ואפשר אפי' לשאול שלום מצוה וחיוב שהרי תקנו לשאול שלום חברו בשם בשתי תיבות ה' עמך או שלום עליך וכשחוזר לדבורו אח"כ כל זה לא מיחשב הפסק מן התורה ואם אולי מיד אח"ז בא רבו אחר ואפי' מאה זא"ז הכל לא מיחשיב הפסק מן התורה שלא תהא שיחה בטלה חשיבה מתורה שלימה דק"ש והן הנה דברי הראב"ד ז"ל אך חכמי' תיקנו להשוות המדה שאפי' אין כאן רב לא שואל ולא משיב כל שמפסיק בשיעור הזה לא יחשב הפסק שלא יהי' שנים עומדי' על המקח לזה יהי' שהות לחזור בו ולזה לא יהי' שעות ע"כ השוו מדותיהם:

1433

1434ובהא פליגי לישני לחד מ"ד לא תיקנו אלו על הרוב כדי שאילת אדם לחברו ולחד לישני חששו אפי' לתשובת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ומורי והלכה כהמכריע שלא חששו אלא לשאילת תלמיד לרב ולא לתשובתו דלא שכיחי שיקדים הרב שלום לתלמידו ונראה דבב"ק ע"ד הברור אמר הש"ס דתוך כ"ד גדול שהוא כדי תשובת תלמיד בודאי לית לי' לרבי יוסי וכ"ד הפחות והקטן שהוא שאילת כל אדם בודאי אית לי' ואמנם האמצעי דהיינו שאילת תלמיד לרב אינו מההכרח אי אית לי' או לית לי' ומיושב ק' תוס דב"ק דרב אחי מדיפתי מצי שפיר סבר כר' יוסי והנה בשבועו' דאמר איכא דאמרי כדי תלמיד לרב מחקו בש"ס חדושים דהגאון מה' ישעי' פיק זצ"ל משום דליתא כן במכות גם צל"ע על גי' זו כיון דאפי' כדי שאילת תלמיד לרב קשי' מכ"ש כדי שאילת שלום רב לתלמיד ומה צורך לאיכא דאמרי לאתויי' הכא ומשו"ה ראוי למוחקו ומ"מ יותר נראה לי להגי' או לפרש כדי תשובת תלמיד כששואל הרב והוא משיבו שהם ד' תיבות ואפ"ה קשה אכתי טובא הוה ואתי' דברי הש"ס על נכון ובזה מיושבי' רוב או כל תמיהותיו של מעלתו ולהיותי מאוד טרוד מחמת חליות זוגתי הרבני' ע"כ הוכרחתי לקצר במקום שהי' ראוי עוד להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד הבעה"ח א"נ. פ"ב עש"ק כ"ג תמוז תקע"ב לפ"ק.

1434

1435משה"ק סופר מפפד"מ:

1435

1436שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג מה"ו פייטל נ"י אב"ד דק"ק דינדוש:

1436

1437גי"ה הגיעני שאלני אם אמת נכון לשנות מנהג קדמונים לעשות החופה בב"הכנ הקדושה:

1437

1438תשובה. ברמ"א באה"ע סס"י ס"א כתב וז"ל י"א לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב שיהי' זרעם ככוכבי השמים עכ"ל שורש הדבר בתשו' מהר"ם מינץ סימן כ"ט שדבריו צריכין ביאור ואבארם ב"ה כי כתב שם וז"ל כשבאים החתן והכלה למקום שרגילין לעשות הברכות צריכי' להעמיד הכלה לימין החתן יש מעמידי' לצד מערב ופניהם למזרח והטעם שהי' פניהם נגד ארון הקדש וכו' ויש מעמידים חתן וכלה לצד צפון כי כשמעמידים לצד דרום אז הכלה קרובה טפי לארון הקדש מהחתן כי צריכ' לעמוד בימינו וזה נגד הסברא עכ"ל משמע מזה שהי' רגילין לעשות החופה בב"הכנ ממש שוב אחר זה בהיפוך הדף כ' וז"ל וכן אנן עבדינן בשעת נישואי' כמה ענינים המורה על הצלחה כגון אבוקות בשעת מאיי"ן המורה לאורה ולשמחה וכן תחת השמים והככבים כלומר כה יהי' זרעכם כככבי השמים וכן החטים שנזרקים על ראשם ואומרים פרו ורבו עכ"ל א"כ מבואר שעושין החופות תחת השמים ודבריו סותרי' זא"ז והנה הג' מהר"ם מינץ הי' תלמידו של מהרי"ל ז"ל ועיינתי במהרי"ל שם וכ' שם מנהג המאיי"ן שכתבתי לעיל והוא נהוג גם עתה באשכנז וכ' שם וז"ל בשחרית קורין לב"הכנ ולמאיי"ן ואז הוליך הרב החתן לפניו וכל העם אחריהם לאור אבוקות וכו' וכאשר בא עד פתח חצר בהכ"נ מוליכי' החתן לקראת הכלה ובחיבורן יחד זורקי' כל העם חטין ואומרי' פרו ורבו ויושבי' שם מעט וכו' וכ' ע"ש והמנהג הזה הוא כהווייתם וצורתם גם עתה בפ"פדמיין ובכל פרוודהי ובתשו' מהר"ם מינץ הנ"ל כ' וז"ל ואחר המאיי"ן המנהג שמושיבין החתן והכלה תחת הכיפה הנעשית לשם כנ"ל וזהו חופה שלנו כי במדינתינו אין לנו חופה בשעת ברכה וכן י"א דזהו חופה עכ"ל מהר"מ מינץ שוב כ' במנהגי מהרי"ל הנ"ל שבשעת ברכה הוליך הרב החתן למגדל והכלה לימינו בצפון ודרום וכו' ומסיים לאלמנה עושי' החופה בחצר הבהכ"נ מבואר דלבתולה עושי' במגדל בהכ"נ ששם קורין בס"ת ויש לעיין מה בין בתולה לאלמנה לענין זה וגם תימה על הרמ"א שלא הביא כלל ממנהג הברכות לקדש ולעשות החופה בבהכ"נ:

1438

1439אבל דעו כי כל המנהגים הללו שבאשכנז נוסדו עפ"י רבותינו בעלי תוס' רש"י ותלמידיו תושבי ארץ ההיא והמה ראו כי טוב מאוד לעשות סי' טוב לברכתם של זרע אברהם כה יהי' זרעכם ושם כתיב ויוצא אותם החוצה שעשה הקב"ה פועל דמיונו לנבואה זו והוציאו החוצה במקו' הככבים שתחול בנקל הברכה כה יהי' זרעכם מכש"כ שיש לנו לעשות פועל דמיון להמשיך הברכה בשעה הראוי' לכך ולעמוד בשעת חופה תחת כיפת הרקיע במקום הראוי' לראיית כוכבים עוד ראו רבותינו הקדמונים ז"ל שראוי' לברכם זיי"ן ברכות במקום קדוש במקום קבוע להתפלל ע"כ אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם ז"ל ותקנו תחלה החופה והוא שקורין מאיי"ן באשכנז שהי' תחת השמים לסימן ברכה והחופה עם ברכותיהם בב"הכנ על הבימה נמצא אין כאן סתירה בדברי מהרי"ל ומהר"ם מינץ אמנם כל זה בבתולה דאיכ' תרווייהו מאיי"ן וחופה אבל באלמנה דליכא מאיי"ן באשכנז ראו לעשות החופה עם ברכותי' תחת השמים לסימן ברכה ומברכין שם ז' ברכות כי חשבו טעם זה עיקור מזה למד רמ"א במדינות אלו וכל מדינות וגלילות פולין ורוסי' שלא נהגו מעולם בחופת מאיי"ן א"כ ע"כ להעמיד החופה של כלונסות בחצר בהכ"נ תחת השמים לסימן ברכה ואתי שפיר הכל בעזה"י:

1439

1440ויש לתמוה על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו אעפ"י שנהגו בחופת מאיי"ן מ"מ עושין גם החופה עם זיי"ן ברכות תחת הרקיע בחצר בהכ"נ ואין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בב"הכנ ואולי משום דבאשכנז לא נהגו בשום מקום להיות נבנה פרוזדור לפני בית הכנסת ומתפללים עתה רוב אורחים בחצר בהכ"נ וה"ל מקום קבוע להתפלל שם ואיכא תרוויי' סימנא טבא ככוכבים ומקום מיועד לתפלה וברכה בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ"א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים בו ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכה ונרחק ממנו מתכווין ללמוד מדרכי אומות עולם אשר לא נתברכו בכוכבים מזדווגים זיווגיהם בבית תפלתם יהי' כמותם והמתאוים לברכת אבותם יהי' צאצאי מעיהם כמותם וכמעי הים ירבו דגתם ימלא ה' לטובה כל משאלותם.

1440

1441משה"ק סופר מפפד"מ:

1441

1442שלומים רבים לה"ה הרב המופלא ומופלג כבוד מה' אברהם שמואל נ"י אב"ד דק"ק באטרקעס יע"א:

1442

1443והנה נפשו היפה בשאלתו ע"ד עדות כ' ליזר בן כ' ליזר שהעיד בזה"ל איך בין גוועזין בייא שלמה כ"ץ שם הי' הנער יעקב בה"ר לאזר הירש ולקח טבעת ונתנו לבתולה פייארל בת כ' משה מקארטיקעס ואמר הרי את מקודשת אבר דס ווארט לי לא שמעתי וגם הבתולה אומרת שנתן לה טבעת ושמוהו באצבעה ואמר דבר אבל לא ידעה והבינה מה אמר ואמנם הנער יעקב בה"ר לאזר הנ"ל מכחיש הכל שלא שם טבעת באצבעה ולא אמר לה דבר ואחר החקירה מהנ"ל אמרו כולם שלא הי' שום עסק שידוכין ביניהם קודם לזה וגם היא אומרת שלא נתכוונה לשו' קידושין כלל:

1443

1444הנה המקדש בע"א דעת כל הפוסקי' ממש דאין חוששי' לקידושין אפי' שניהם מודים זולת הר"א ממי"ץ דחושש לדר"פ דאמר חוששין לקידושין והסמ"ג והגה' מיי' ומרדכי חוששי' לדברי' וכ"כ רמ"א בהגה' סי' מ"ב אך כל זה בשניהם מודים אך אם א' מכחיש אזי המכחיש מותר בקרובי המודה והמודה אסור בקרובי המכחיש וכל זה פשוט ומבואר במקומו אלא שהב"ח כ' דאם טענת המכחש כוונתי הי' להשטאה אזי מהימנינן לי' וממילא בטלה קידושין לגמרי ואפי' המודה מותר בקרובת המכחיש ובחלקת מחוקק הקשה הא דברים שבלב אינם דברים ומה שרצה בית שמואל לומר דברשב"א מיירי שטוענת שפירשו כוונתם להשטאה הנה המעיין בתשב"ץ חלק א' סי' ע' ז"ל שאלתו מי שקדש אשה בפני נשים והיא מודה בדבר אלא שאומרת משטה הייתי בך כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינה כלום ועל זה השיב בסוף דבריו וז"ל וכיון שהאשה טוענת שלא בתורת קידושי' לקחה אותה ומשטה היתה בו ליכא למ"ד חוששי' לקדושיו אפי' בע"א המכחישה ומכ"ש בעדות נשים עכ"ל ומסתייעי' שם גם מתשוב' רשב"א וע"ש הרי להדי' דלא כבית שמואל דאי ס"ד דמיירי בטוענת שפירשה ההשטאה בשעת מעשה לא היתה צריכה להוכיח שהייתי יודע שעדות נשי' אינה כלום תיפוק לי' אפי' עדות אנשים אינו כלום כיון שפירשה ההשטאה אע"כ דלא כב"ש:

1444

1445מצורף לכל הנ"ל שהעד לא שמע אמירת לי וה"ל ידים שאינם מוכיחו' וממש כל הפוסקי' ס"ל דלא הוה ידים וכן פסק בש"ע סי' כ"ז ובב"ש שם אפי' להמחמירי' אם יש עוד שום צד להקל מקלינן והכא איכא ואיכא כמ"ש ומפורש לעיל ובאמת מ"ש הר"ב שם בשם תשובת רשב"א ורמב"ן הוא תמו' מאוד כי ראיתי דבריהם והבנתי דזה דוקא לאומר הריני נותנו לך לקדושי' שכיון שאמר הריני הרי הזכיר את עצמו כמו לי יחשב ובאומר נותנו לך ה"ל כאומר את מקודשת אבל באומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי מבואר שם ממשמעות דבריהם דאינה מקודשת עיין במיוחסת סי' ק"ל [ועיי' לעיל סי' פ' ד"ה והאמנם] וזולת שבמרדכי האריך בזה להחמיר סוף גטין ועמ"ש מהרי"ק שרש ק"א ענף ב' וז"ל דהא איכא תרי רובא להתיר רוב הפוסקי' שפסקו דאפי' בקדושי' גמורי' אין חוששי' היכי שאין שם אלא ע"א ורוב הפוסקי' שפסקו שיש לסמוך על מנהג המקום וכו' וא"כ הה"נ בנידון דידן אפי' בלא כל דברינו הנ"ל איכא תרי רובא להתירא דרובא לא חששו לע"א ורובא דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומכ"ש לפמ"ש לעיל בנידון דידן כ"ע מודים ע"כ לפע"ד איתתא דא פייארל בת כ' משה מקארטיקס שרי' לעלמא להתנסבא לכל גבר דיתצביין ואל דעות יצילנו משגיאות וטעות ויהיה עמנו בכל עידן ושעות הכ"ד. פ"ב יום ב' כ' כסלו שנתקע"א לפ"ק

1445

1446משה"ק סופר מפפד"מ:

1446

1447שלום וכ"ט לידידי הרב המחה"ג המופלג מהו' דוד נ"י אב"ד דק"ק פיזונג יע"א:

1447

1448גי"ה הגיעני נידן רב א' סידר קידושין וצירף עמו שמש א' להיות ב' עדים מיוחדי' והי' שם עוד רבנים ואנשים הרבה בחופם אבל לא השגיחו על הקידושי' כנהוג ואחר איזה שבועות נודע להרב המסדר שהשמש שצירף עמו ויחד אותו לעדות הוא קרוב עם הכלה שני בשני בחד בעל ונפשו בשאלתו אי צריכא לקדש שנית בעדים או יש לסמוך אאסיפת העם שהי' שם אף שלא ראו והשגיחו על נתינת הטבעת ואמירת הרי את מקודשת מ"מ אומדנא דמוכח היא שנתקדשה וברכו ברכת אירוסין ונישואין או דילמא אין לסמוך על זה ועוד נסתפק כיון שנמצא קרוב או פסול פוסל כל העדות ומעלתו האריך קצת בדברי ראשונים המובאי' ביתה יוסף בטא"ע סי' מ"ב ובש"ע שם סעי' ב' וג' וב"ש שם וכ' שקשה להצריך לקדש עתה בפני עדי' כשרי' משום זלותא דרבנים שהי' בשעת החופה ולא הרגישו וזילת המשפחה שכבר הוא איזה שבועו' אחר החתונה ע"כ נפשו איותה למצוא היתר בלי קידושי' שניים:

1448

1449מהיות טוב מה הפסד וזלזול יש אם בלט ובסתר בפני ב' עדי' כשרי' יקדש שני' ומה צורך להרעיש עולם ולמלאות ניירות וגווילים אך תורה היא ובתורה כתי' ענה ע"כ עיינתי להעמיד הדבר על בריו בעז"ה וה' יעזרני ויאיר עיני בתורתו לכבודו ית"ש:

1449

1450בהר"ן פ' המגרש ג' גטין כשרי' שם בסוף הסוגי' העלה הר"ן בשיטת הרי"ף ורמב"ם ורוב הראשונים דלר"א אף ע"ח כרתי דהכוונה לא שעידי חתימי בכתבם יועילו כמו עידי מסירה בפנינו דז"א אלא כל שהגט יוצא מתחת ידה מחותם בעידי חתימה שאין בו חשש זיוף כי מן התורה נחקרה עדותן בב"ד הרי אנחנו כולנו יודעי' שבא מיד בעלה לידה אעפ"י שלא ראו עדים המסירה הרי כולנו עידי מסירה ומגורשת למפרע משעת המסירה שהרי הוא כאלו נמסר בפני עדים ע"ש בפנים הרי מתירי' אשת איש לעלמא על אומדנא מבוררת הלז כעין אומדנא דחובל ונחבל עיי' סמ"ע וש"ך סס"י צ' ולא עדיפי עדי ערוה מעדי ממון דהא מדבר דבר ילפי' ומכ"ש היכי דליכא הכחשה מסברא לא בעי' עדים כלל רק מגז"ה דבר דבר ממון א"כ דן מיני' ומיני' ומנ"ל להחמיר טפי ודבר זה יבואר לקמן אי"ה עפ"י דברי חי' רשב"א קידושין ס"ה ע"ב:

1450

1451וכ' בתשו' ריב"ש סי' תע"ט על מעשה שהאב הכניס הבת קטנה לחופה והעידו ב' מהעדים שהחתן נתן הטבעת להבת במעמד האב ואמר הרי בתך מקודשת לי ושתק האב ושוב רצו לבטל הקידושין שהרי האב לא הושיט אצבע הבת כמ"ש תוס' על זה כ' ריב"ש וז"ל נראה לי שגם אלה שניהם מעידי' על הקידושין שהרי אעפ"י שלא הושיט האב אצבע הכלה מ"מ כיון שהי' שם סמוך להכלה כמו שנראה מעדותם והזמין שם בתו מסתמא לקבל היא הקידושין דאל"כ מאי בעי התם ואם כן הו"ל כנתקדשה מדעתו וכו' אטו הושטת אצבע כתיבא אלא שאמרו תוספת דהושטת אצבע גרידא הוה כאומר קבלי קידושיך כמו מסירת מפתח דמהני כמו חזק וקני וכש"כ שאם הושיב הכלה באפריון והזמין קהל לבוא לקידושי בתו ועמד בסמוך לה ואמר החתן הרי בתך רעקלי מקודשת לי והיא קבלה קידושי' בפניו כאשר הזמינה לזה דדי בכך וכו' כש"כ בנדון זה שהזמינה והכינה היא לכך ועומד שם בשעת קבלתה הקדושי' ושתק ויצא משם כלם לדעת שנתקדשה קידושי' גמורי' דהוה כמתקדשה לדעת אביה עכ"ל לענינינו:

1451

1452ונהי פשוט אי לא נתרצה האב הוה הנתינה ליד הכלה הקטנה כנותנו לאינש דעלמא וממילא אפי' נתרצה האב אך העדים שראו הנתינה לא ידעו שנתרצה ה"ל כמקדש בלא עדים שאין חוששי' לקידושין דמטעם זה לא מהני מקדש בעדי' נחבאים אחורי גדר והאשה לא ידעה אפילו שמעו העדים שנתרצית בקידושי' וגם עתה עדיין עומדת בדיבורה שנתרצי' מ"מ אינן קידושיו כי אשה יודעת שאין קידושי' בלא עדים א"כ מה ששמעו העדים שנתרצי' י"ל לשחוק אמרה כן כיון שאין כאן עדים לפי דעתה אעפ"י שהאשה צווחת שאינו כן שבאמת נתרצי' מ"מ העדים אינם יכולי' להעיד על זה שהרי לא ידעו מחשבתה וה"ל מקדש בלא עדי' עיי' זה בחי' רשב"א קידושי' מ"ה ע"א וחי' ריטב"א וחי' מהר"י טראני שם וצ"ל דלא דמי לגט דסגי אם העדים יודעין שנותן לה גט אעפ"י שאומר לה כנסי שט"ח זה מגורשת כיון שהעדי' יודעי' שהוא גט שאני גט שמתגרשת בעל כרחה ולא בעי' דעתה אבל קידושי' דבעי' דעתה אי לא ידעי העדים דעתה ה"ל מקדש בלא עדים ועיי' מ"ש בזה הריב"ש בעצמו סי' רס"ו דף ע"ג ע"ד וא"כ מה שחייש ריב"ש הכא בסי' תע"ט לקידושי' היינו משום שאנחנו כולנו יודעים באומדנא דמוכח בריצוי האב ע"י שהושיבה באפריון והזמין אנשים לחופה ויצאו מן החופה ע"ד שנתקדשה ה"ל ידיעת עדים ידיעה ברורה שנתרצה האב וכיון שמוכח כן מהריב"ש דזה הוה ידיעה גמורה וברורה וכתבנו לעיל בשם הר"ן לדעת הרי"ף ורמב"ם ורוב ראשוני' דעל אומדנא דמוכח כיוצא בזה מתירים אשת איש לעלמא ע"י ע"ח שבגט א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון שלפנינו שהכניסה לחופה והי' שם רבנים מסדר קידושי' ומברכי' ויצאו מהחופה בחזקת נשואה ועדיין הוא כן בלי פקפוק וערעור פשיטא אנן סהדי וכלנו עידי מסירת הקידושי' מיד החתן ליד הכלה ובאמירה הגונה עפ"י רב המסדר הבקי בדיני' וטיב קידושי' פשוט יותר מביעא בכותחא דאין צריך לקדש שני' ועל הפקפוק שנצטרף עד פסול נדבר לקמן אי"ה:

1452

1453הנה בתה"ד סי' ר"ז מייתי דברי א"ז ור"ח ורא"מ דלרש"י דבסבלונות חיישי' שקידשה בהסבלונות עצמה אם שלח השליח בפני ב' עדי' באופן שנודע לנו ששלח הסבלונו' אעפ"י שהשליח מסר בינו לבין עצמו מקודשת לרש"י וי"א אפי' שלח בלא עדים והב"ש סי' מ"ה סקי"ב קיצר בהעתקתו כי האריך וסיים שם בדעת הרא"מ כי לא עדיף מממון דהרי ילפי' דבר מממון וחזקה שליח עושה שליחתו וגמר ענינו הוה כמו הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה והיא מקודשת ע"י ב' חזקות חזקה אש בנעורת וחזקה לא עשה בעילתו בעילת זנות ובודאי קידשה והיינו חזקה מכח רובא דרובא עבדי הכא ה"נ רובא מקדשי' ע"ש:

1453

1454והנה דברי הרא"ם הללו הן הנה דבריו שבספר החכמה דהביא מרדכי בשמו פ' האומר בקידושי' סי' תקל"א שם מעשה בפריץ א' שגופו הפסיק בין הנערה ובין העדים ושמעו כשאמר הרי את מקודשת לי ואח"כ ראו אותו הטבעת שלו באצבע וע"א ראה הנתינה וא' לא ראה כי הפסיק הפריץ בינו לבין הנערה ועל זה פלפלו באורך שם רא"פ ור"ת ור"א מביהם ובסוף כ' בס' החכמה מתשובת רא"מ הנ"ל דאם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגטין ובקידושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואחר שהעתיק המרדכי דברי ס' החכמה בשם הרא"ם סיים המרדכי בעל הספר לעיין פ' המגרש תשו' מהר"ם היינו מהר"ם מר"ב ר"ל דפליג אהר"ם ורבי' טרחו ליישב דלא פליגי והנה בלי ספק דפליגי שהרי משמעת לשון מרדכי תלמידו נאמן ביתו דפליגי אבל במאי פליגי אבאר אי"ה דהנה בפ' המגרש סי' תנ"א והיא ג"כ באריכו' בתשו' מיי' ריש הל' אישות במעשה א' שהשליך לתוך חיקה וניערה והפילה הקידושי' האריך בזה ובתוך הדברי' כ' שאפי' הן הן עדי יחוד דאש בנעורת מ"מ אינו אלא להחמיר להצריכה גט אבל אם נתקדשה תפסי בה קדו' שני' מספק ומסייע וגדולה מזה אם חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בסו"ף בכסף לא ראו שקידשה לא בעי' גט כיון דלא חזו ממש שקידשה וכו' ע"ש האי תיבה בסו"ף השמיט המדפיס בתשו' מיי' והוא העיקור דקאי אלעיל אותה שניערה קידושי' מחיקה אם אח"כ עוד נוסף על הנ"ל נכנס עמה לקדשה הרי יש לנו לומר בצע אמרתו אפ"ה אינו דומה להן הן עדי יחוד אפי' להחמיר להצריכה גט כיון שלא ראו הקידושין אין דנין בדמיונו' והנה אין ספק דפליגי הרא"מ ור"מ בפי' הן הן עדי יחוד וכו' דלהרא"ם מקודשת גמורה ואין קידושי' תופסי' בה ולהר"מ הוה רק ספק אבל בגוף הדין לא פליגי לפע"ד דהר"מ לא יחלוק על סברת דבר דבר ממון וכל אומדנא שמוציאי' בה ממון כגון חובל ונחבל שכתבתי לעיל הרי היא מקודשת אלא דס"ל הן הן עדי יחוד לא דמי לחובל ונחבל משום דבעי' לזה תרי חזקה מכח רובא רוב אנשי' אינו מעמיד עצמו כשיש אש בנעורת ולבו גס בה ורוב מאותן הרוב אין עושי' בעילתו זנות וכשיחסר א' מאלו אין כאן קידושי' וא"כ לו יהי' שהי' בזה האיש שניהם יחד שבא עלי' וקידשה מ"מ העדים לא ידעו זה וה"ל מקדש בלא עדים זהו סברת הר"מ אבל בעובדא דר"מ שראו הטבעת ביד המקדש וכרגע אח"כ ראוהו בידה ושמעו הרי את מקודשת לי ואחר לא הי' ביניהם דניחוש שע"י ממוצע בא הטבעת לידה א"כ זה הוה כחובל ונחבל בלי ספק דמוציאי' ממון ומתקדשת בו וגם הרא"ם יודה לר"מ באמרו נכנס לקדש ולא ראו שום טבעת בידו ולא בידה אין כאן התחלה הרי גזים אינש ולא עביד ע"כ אם קידשה בחדרה מ"מ העדי' לא יכלו להעיד וה"ל מקדש בלא עדים:

1454

1455ותשו' הרשב"א סי' תש"ף אינו ענין לדרא"מ כלל דהתם לא ידעו העדי' אולי אשה אחרת הי' שם בחדר ולאותה האשה נתן האתרוג והיא נתנו לה ול"ד לאומדנא דחובל ונחבל כלל ומתשו' רשב"א סי' אלף קע"ט נדבר אחר זה אי"ה אך נדבר מדברי מהרמ"פ דמייתי רמ"א שהכמין עדים והיא מכחשת ה"ל הוחזק כפרן וחוששי' לקידושין כמו בממון כי האי גוני טרם אדבר מסברתו אומר כי זה לי שלשים שנה נתקשיתי על הרמ"א שהעתיק דין זה כפשוטו ולכאורה צע"ג ובכל שנה בלמדי שבועות עם התלמידים אמרתי ק' זהומה שתירצתי בתשו' א' שנת תקע"ד לפ"ק והוא זה דבפ' שבועות העדות אמרינן דלא מיחייבי' אלא בתביעת ממון לא באיסור והיתר כגון שפלוני כהן או בן גרושה וכי האי גוני ויליף לי' מדכתיב או ראה או ידע בעדות המתקיימ' בראי' בלא ידיעה וידיעה בלא ראי' ובדיני נפשות משכחת ידיעה בלא ראי' אבל ראי' בלא ידיעה לא משכחת לי' והנה לפי הנ"ל משכחת בדברי' שבערוה ידיעה בלא ראי' אך ראי' בלא ידיעה לא משכחת לי' ואמנם למהרמ"פ משכחת שניהם ידיעה בלא ראי' עדים יחוד או גוני דהרא"מ וראי' בלא ידיעה כגוני דמהרמ"פ ומן התורה ליכא באירוסין שום תביעת ממון אפי' אי מזונות נשואה דאורייתא מ"מ הא יכול לגרשה בע"כ קודם נישואין ואין כאן אלא איסר והיתר או אפי' ד"נ ומשכחת לי' שבועת העדות והתי' על זה מ"מ לא משכחת ראי' בלא ידיעה מי לא בעי מידע אי בת ישראל קידש או שפחה וגוי' ואפי' יתברר עתה שהם ישראלי' מ"מ בשעת מעשה לא ידעו העדי' וה"ל מקדש בלא עדים וכן משני שם גבי רוצח מי לא מידע אי ישראל הרג דאפי' יתברר עתה מ"מ בשעת התראה לא ידעו משא"כ בהלואה כיון שמעידי' גוף זה הלוה לגוף זה מנה אם יתברר עתה שהם ישראלי' בני חורין ולא עבדי' יצטרכו לשלם אע"פי שלא ידעו העדים מי הם ולק"מ [עיין בסי' שאח"ז ד"ה תו]:

1455

1456אמנם גוף דברי מהרמ"פ תמוהים לכאורה ממ"נ אי ס"ל דהכמנת עדים מועיל לקדש על ידיהם א"כ אי מכחשת ואומרת משחקת הייתי מאי מהני הלא שמעו שקיבלה לשם קידושין ודברים שבלב אינם דברים ואי לא מהני משום שאינם יודעי' מה בלבה וא"כ כי מכחשת והוחזקה כפרן מה יועיל ע"כ נלע"ד דהרי עובדא דמהרמ"פ הי' שהאשה ידעה וראתה ע"א והשני הי' נטמן וס"ל למהרמ"פ בע"א אין כאן ברור לומר אשה יודעת שאין קידושי' בע"א וכיונה לשחוק זה א"ל דלאו דינא גמירי ואדרבה אי גמירי יודעת דמחמרי' בע"א להצריכה גט ומה לה לשחוק הלז ע"כ קרוב לודאי שברצון לשם קידושי' קבלה וסברי ע"א מהני ע"כ כשאינה טוענת לשחוק הרי היא מקודשת ולא הוה מקדש בלא עדים דגם להעדי' הי' קרוב לוודאי שכוונתה לקידושי' אך כשיש לה מגו שכיונה לשחוק לא הוה כמגו במקום עדים דאפשר להיות שכיונה לשחוק ולא הוה נמי דברים שבלב כי מתחלה לא ברור כל כך שלשם קידושי' כיונה וראיתי למורי הגאון בקונטרס אחרון דס' המקנה סי' למ"ד הקשה ב' עדי' א' רואה מחלון זה וא' רואה מחלון זה ולא ידעו זה מזה מצרפי' לקידושי' אמאי הא כל א' לא ידע מחברו וסבור הי' שאין כאן אלא ע"א ולא הוה קידושי' ולהנ"ל י"ל קצת:

1456

1457וכעין זה ממש בתשו' רשב"א סי' אלף קע"ט דמקדש ועדיו עמדו ומחיצה מפסקת בינם לבין האשה והכניסה ידה בחור שבכותל והעדים שמעו קולה והכירה בה שהיא היא והיא יודעת שהעדים שם והמקדש נתן לתוך ידה ח"י פשיטי' ואמר הרי את מקודשת לי והעדים אומרים לפי אומדנא שלהם שמעה היא קול המקדש והיא טוענת שלא שמעה קולו ולא ידעה שלקידושי' נותן לה ופסק רשב"א שהיא נאמנות במגו דבעי אמרה לא הי' ידה אלא יד אשה אחרת שהיתה עמה. וסיים אין זה מגו במקום עדים כיון שלא הי' אלא לפי דמיונם ששמעה קול המקדש אמנם המקדש שטוען שקידשה אסור בקרובותי' ע"ש ובב"ש וקשי' בתרתי א' למה לי מגו תיפוק לי' כיון שאין ברור ששמעה קול המקדש א"כ אפי' שמעה מ"מ ה"ל מקדש בלא עדים שנית כיון שעדות זו אינו עדות א"כ למה יאסר המקדש בקרובותי' הרי לא אמר שקידשה בשני עדים כראוי אלא כך וכך הי' מעשה וכיון שיורו המורים שאין זה קידושין א"כ לא קידשה אבל יתכן כנ"ל כיון שלפי דמיון העדים והמקדש עצמו שמעה הקול אלו הודית הי' קידושי' כיון דסתמא שמעה ואם מכחישה ואין לה מגו לא מהימנת נגד דמיונם של העדים אך אם יש לה מגו מועיל לה להיתירה לעלמא כי מגו במקום עדים לא הוה ולגבי דידה מהימנת אך לא יועיל מגו שלה להתיר לו קרובותי' כיון שלפי דמיונו שקורי משקרת כי שמעה:

1457

1458עוד פש גבן לשון רשב"א סי' אלף קצ"ג שכ' שם שהמקדש שלא בשני עדים אינה מקודשת אפי' שניהם מודים דילפי' דבר דבר מממון כלומר מדבר של ממון שבמקו' הכחשה ע"ש עכ"ל יען ראיתי מי שנשתבש בפירושו ונתלה בקורי עכביש ולא ידע דברי רשב"א בחי' קידושין ס"ה ע"ב שנתקשה שם הרבה למה לא יועיל הודאת שניהם כמו בממון כיוצא בזה כי מה שחב לאחריני הוא תמוה במה מתחייב' לאחריני הלא הוא ברשותה להתקדש למי שתרצה והעלה בקרא כתי' עפ"י ב' עדים יקום דבר משמע אין שום דבר מתקיים בלי עדים אפי' הודאת עצמו אלא שבמקום אחר כתי' כי הוא זה לרבות הודאת עצמו נמצא יש לו בממון ב' קרא א' הודאתו וא' קיום דבר על ידי עדים ועכשיו כתיב בעריות דבר ליליף מממון ויען קידושי' וגיטין אינו מחייב לאחריני ומ"מ אין סברא דבא הכתוב להקיש גיטין וקידושין לממון שאין בו הכחשה דהיינו כי הוא זה ולומר דהודאת עצמו מהני פשיטא אע"כ בא הכתוב לומר דגיטין וקידושין אעפ"י שלא מחייבי לאחריני כיון דיש בהו קצת דמיון לחיוב אחרינא הקישן הכתוב לממון שיש בו הכחשה ולא לממון שאין בו הכחשה היינו דהקישא לקרא דעפ"י ב' יקום דבר ולא לקרא דכי הוא זה ע"ש ולזה נתכוון רשב"א כאן ותל"מ:

1458

1459נחזור למאי דקמן דאשה זו וכיוצא בה מתקדשת עפ"י עדות כל העומדי' שם בזמטוטי חתן וכלה אך מה שיש לפקפק הוא מ"ש הרב השואל משום שהוא יחד את הפסול להעיד נמצא עדות כולן בטלה והבי' מ"ש ב"ש סי' מ"ב סק"ח דלדעת הרא"ש כשרי' הקידושי' ואם אח"כ באו לב"ד להעיד לא יופסלו למפרע והבי' הרב הנ"ל בקיאות מזבחים כ"ט פלוגתת ר"א ור"ע מפיגול וסתירת זב ולא דמי להדדי כי עוכלא לדני הנה ב' מיני עדות יש א' מקיימי' דבר היינו גיטין וקידושין ולכמה פוסקי' גם קנין לא מתקיים אלא עדים הם כורתים הדבר לא שיעידו ולא שיאמינו בשום דבר אלא גז"ה הוא שלא יוגזר הדבר אא"כ נעשו בפני ב' ואמנם צריכי' שיהי' עדי כשרים ככל הלכות עדות אעפ"י שאין צורך לנאמנתם ולא יעידו במקום אחר אלא כך גז"ה שיעמדו אצל הדבר ההוא ב' שראוי' להעיד וזה נקרא קיום דבר והיינו כריתות עידי גיטין וקידושי' ושוב איכא עדות המעידי' לפני ב"ד על דבר מסופק והנה עדי קידושי' בראייתם נגמר הדבר וחייב חנק הבא על האשה ואין צורך עוד לעדותם כלל וכלל ואם יולד אח"כ שום ספק לב"ד כגון שבא עלי' א' ואינו מאמין שהיא א"א או שקידשה אחר או שהיא מכחשת ואנו צריכי' עדים להעיד על הקידושי' אין נפקותא אם יבואו אלו העדי' עצמם או אחרים שידעו הדבר ומשו"ה אם אפי' יעידו אלו העדים עצמם מילתא אחריתא היום נצרפו לעדות קיום דבר הקידושין ומחר יצטרפו לעדות ראי' נאמנות ומה צירוף יש לשני מיני עדות ומ"מ רצה הגאון בית הלל לומר שאם יש הכחשה וצריכי' עדים לבוא לב"ד אזי יש המשך משא"כ בשניהם ואין צריך לב"ד וב"ש השיג כי ב' מיני עדיות הם ואין להם המשך זע"ז מה שא"כ התם בקרבן לא נגמר הכפרה עד שיאכלנו כדינו והזב אינו נקי עד יעבור ז' ימים בנקיות ויש המשך לזע"ז וק"ל להבין:

1459

1460אמנם אמת נכון הדבר מ"ש באבני מילואים סי' מ"ב נהי דראוי ונכון ליחד עדים בגיטין וקידושין מ"מ העיקור דלא נאמרו דברי רי"ף ורמב"ם אלא כגון עדות ממון ונפשו' אבל דברים שתחלת עשייתן צריכי' עדים אעפ"י שאינו מיחדי' עדים מ"מ דעת הבעלים אינם אלא על הכשרים ולאו כל כמיניהו דפסולי' לבטל רצון הבעלים ומעשיהם ויצא לו מלשון רא"ש פ"ק דמכות והוא בש"ע ח"מ סימן ל"ו ובש"ך שם סקי"ז הרגיש בזה ע"ש מ"מ כך העלה באבני מילואים ונכון הוא וכ"כ בקצה"ח סי' ל"ו סק"ו וא"כ הכא אף על פי שהזמין הרב המסדר זה הפסול להצטרף לאו כל כמיני' להפסיד הקידושין שהחתן והכלה מיאנו בו ולא רצו שיהי' עליהם עדים זולתי הכשרים:

1460

1461ובלא"ה נראה לי דנהי ברא"ש וסמ"ק איתא הקו' מגיטין וקידושין בפומבי מ"מ בתוס' מכות ובסנהדרין ט' ע"א לא הקשו אלא מגטין ולא מקידושין וברמב"ן ב"ב דמייתי ש"ך סי' ל"ו שם לא מקשה מקידושי' דפומבי כמו בחופה אלא בקידושין וכתובה בזמניהם ובמדינו' אחרו' אבל במדינתינו בזמנינו שמקדשי' בחופה בפומבי כנידון שלפנינו לק"מ כאשר אבאר. ובתחלה עלה ברעיוני משו"ה לא הקשו אלא מגיטי' משום דהתם כולהי לחזותי' אתי עכ"פ לראות סידר הגט והוה קשי' להו לפוסלו הכשרים ע"י הקרובים והוצרכו לתירוצם אבל בקידושי' שהרוב אינם באי' לראות כלל נתינת הטבעת ואמירת הרי את מקודשת לי אלא לשמוע הברכות ולכבוד ומצות הכנסת כלה וכדומה אלא שמ"מ הם עדים ע"י עדות האומדנא כנ"ל א"כ שני מיני עדות הם ולא יצטרפו ב' מיני עדות כי אלו מעידי' על הקידושי' עצמם ואלו מעידין על האומדנא שוב הדרנא בי כי נתעוררתי ע"י דברת מ"ו הגאון במקנה סי' למ"ד שכל עידותינו בקידושי' אינו אלא עפ"י אומדנא בעלמא שהרי מכסי' פני הכלה ואין העד יכול להעיד שזאת היא הכלה אלא באומדנא שהשושביני' הושיבוה באפריון וכדומה וזהו ראי' ברורה לכל מה שעסקנו פה בתשובתינו מ"מ הדרא קו' לדוכתי' כיון שהכל על אומדנא א"כ יופסלו הכשרי' ע"י הפסולי':

1461

1462מיהו בלאה"נ נ"ל כל עדות שהוא ע"י אנן סהדי א"צ דין עדות ולא יופסל ע"י צירוף פסולי' וקרובי' דהרי כל אנן סהדי פסולין וכשרי' מצורפי' אלא כל אנן סהדי לא צריך כלל וכמ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין ועיין היטב ש"כ סי' מ"ו סוף סקס"ו ומה שהקשו עוד' התוס' על פירש"י וכו' ע"ש ויראו דברי נכונים בעזה"י וגדולה מזה בתוס' סוטה ל"א ע"ב סוף ד"ה הא חד וכו' דבסוטה דרגלים לדבר לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש:

1462

1463והנה לשון ש"ע ח"מ סי' ל"ו סעי' א' ואם היו כל העדים כשרי' א' שנתכוון להעיד וא' שלא נתכוון להעיד והוא לשון רמב"ם ומוכרח בש"ס פ"ק דמכות בין דאתי לחזותי' בין לאסהודי לעולם עדותן עדות ובתשו' פנים מאירות ח"ג סס"י כ"ה הניח בצ"ע שהוא נגד ש"ס ותוספ' ישנים כריתות י"ב ע"ב דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות וכ' שם שרבי דן הלכה למעשה שלא לקבל עדות מה ששמעו מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד אין בעדותן כלום אם באו אח"ז להעיד ע"ש והניח בצ"ע ובאמת במס' כתובת כ' ע"ב משמע קצת דלא שייך עדות אלא במלתא דרמי' דהיינו שנתכוון לראות להעיד ומאי דמסיק אפי' בתלוליות דלא רמי' נמי זוכר היינו כעין תלוליות אבל עדות שצריך ידיעה ודרישה מענינים שונים יש לומר מילתא דלא רמי' אינו זוכר כל הפרטי דברים והגאון בית מאיר סי' מ"ב כ' דכוונת ש"ס לא נתכוון להעיד ומילתא דלא רמי' לאו אדעתי' ויפטור מקרבן שבועה אבל בתוס' א"א לפרש כן ונדחק מאוד והנה במס' שבועות במתני' החשוד על השבועה א' שבועת עדות וכו' הקשה ר"ן בשם רשב"א איך נעשה חשוד ע"י שבועת העדות הר"י יכול לומר שכחתי בשלומא מייתי עפ"י עצמו שיודע שלא שכח ונשבע על שקר וחוזר בו ומייתי קרבן אבל חשוד לא נעשה עפ"י עצמו ותי' שהי' בזמן קרוב דלא מצי למימר אשתליין ע"ש והנה יש חילוק רב בין מי שנתכוון לראות כדי להעיד שזה איננו שוכח בזמן מועט ובין הרואה או השומע לפי תומו ומילתא דלא רמי' אעפ"י שראה וידע מ"מ הדבר אזיל מלבו והיינו דקאמר אם העדים רוצי' לחייבו קרבן ואמרי' לו הי' הדבר קרוב כל כך שלא הי' אפשר לשכוח ונשבעת על שקר ונתחייבת קרבן הרי הוא יכול לומר לא נתכוונתי מתחלה ע"כ שכחתי מהרה זהו כוונת ש"ס ומזה יש ללמוד מי ששמע או ראה עדות ולא נתכוון להעיד ובא זמן רב אח"כ להעיד בדבר ההוא שלא לקבלו כיון שהש"ס מעיד שיכול לפטור עצמו מקרבן עי"ז ש"מ עשוי' לשכוח מהרה ולאו אדעתי' אפי' אומר שזוכר אנו חוששי' שאמר בכדי משו"ה דקדקו תוס' וכתבו אם באו אחר זמן אבל מיד ולאלתר בוודאי מהימני אפי' לא כוונו להעיד כנלע"ד ע"כ אין כאן בית מיחוש מעיקור הדין רק מהיות טוב ובטוב אחתום בברכה. פ"ב נגהי ליום ה' ט"ז כסלו תקצ"ה לפ"ק.

1463

1464משה"ק סופר מפפד"מ:

1464

1465העתק גביות העדות:

1465

1466מעשה בנער א' שקידש בתולה אחת שהיתה משודכת לא' וז"ל העדי' שהעידו לפנינו במותב הוינא אחרי האיום ובתורת עדות וח"ח איך בין געוועזען בייא ר'.. אונד האבע געזעהן וויא הנער הנ"ל האט אן געהאט איין טבעת פאן מעסינג על ידו דרנאך האב איך געזעהן לטבעת הנ"ל על יד הבתולה הכלה בת.. אונד הנער הנ"ל האט זיא דרמיט מקדש געוועזען אבער דאס געבען מידו לידה האב איך ניכט געזעהען נאר איך האב עס געזעהען אויף איהר פינגער אונד האט צו איהר געזאגט בזה הלשון הרי את מקודשת לי כד"מ וישראל מז"ט אונד זיא האט עס ניכט פארטגעשמיסען וחבירי הבחר מיכל איזט אויך דרבייא געוועזען דאס וואהר ביום ד' י"ט יום אתמול תקעז"ל וקודם מנחה

1466

1467הק' יואל:

1467

1468וז"ל העד השני: איך וגם חבירי הבח' יואל ווארען געוועזען בייא דעם ר' הנ"ל ביום ד' הנ"ל י"ט סמוך למנחה אונד האב געזעהען וויא הבח' הנ"ל איזט געזעסען בייא הבתולה הכלה הנ"ל אונד האט איהר געגעבען דס טבעת לידה אונד דער נאך האט ער געזאגט דיא ווערטער הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל מז"ט אונד דרנאך האט ער זיא עס אויף דעם פינגער אהן געטהאן אונד האט עס לאנג אן געהאלטען.

1468

1469הק' מיכל

1469

1470רב שלומים לי"נ איש עמיתי הרב המופלא ומופלג המאה"ג מעוז ומגדול כש"ת מה' משה יהודה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ברודא יע"א ה' עליו יחי' ירום קרנו וכסאו:

1470

1471נעימות בימינו הגיעני ועיינתי קצת בגביות עדות ואת אשר נגזר עליו מאת כבודו הרמה יחי' והי' עיני ולבי שם ואת אשר הורוני משמים אותו אשמור לדבר וה' עמנו:

1471

1472ראשון תחלה על דברי העד כ' מיכל שדבריו באו ביתר ביאור מפורש ושם שכל. ההוא אמר אונד האט איהר גיגעבין דאס טבעת לידה אונד דרנאך האט ער געזאגט דיא ווערטר הרי את מקודשת לי נמצא הוה שתיקה דלאחר מתן מעות דאמרי' בקידושין י"ג ע"א דלאו כלום הוא לכאורה ואפי' למ"ש בחי' רשב"א וריטב"א שם בשם בעלי תוס' שהקשו מדף מ"ז התקדשי בפקדון מקודשת ותירצו התם בדשדיך וא"כ דלדדהו אי שדיך מקודשת והכא מאן לימא בהיותם יושבים על הספסל איזה דברי ריצוי הי' ביניהם שהרי הר"ן פ"ק דקדושין ס"ל דקידושין ציפתא דאסא לא גרע מדשדיך אע"ג שלא הי' שום עסק דברים ביניהם מקודם מ"מ דבר קל כזה ה"ל שדיך ונהי דהתוס' הנ"ל פליגי וחשבי' לי' כלא שדיך היינו משום שלא הי' שום דברי פיוס ורצוי ביניהם רק קידושי' פחות מש"פ שאינינו אלא התול אבל אי הי' ביניהם שום דברי ריצוי ופיוס אין ליתן הדברים לשעורי' וא"כ ה"כ מאן לימא לן שלא נדברו ביניהם באותו זמן ומשמע לי מדברי מהרי"ל בתשו' סי' ק"א דמסתמא חיישי' שמא שדיך דטריח התם להביא ראי' הואיל והגיע זמן חתונתו עם משודכת שלו וכתבו אגרת זה לזה באותו היום לא ניחוש לשדיך עם זו ע"ש משמע הא לא"ה חיישי' מ"מ ה"נ היא משודכת לאחר ואע"ג דיש לחלק בין הכא להתם שכבר הגיע זמן אפריונו והכין עצמו לחופה משא"כ הכא עפ"י המבואר בקידושין מ"ה ע"ב דלרבא דוקא טרח לא אמרי' ארצוי ארצי והיינו כגוני דמהרי"ל דמשמע שכבר הי' טבחו טבוח במקום החתונה משא"כ בנדון שלנו משום שארית ישראל לא יעשו עולה לחוד חיישי' דלמא ארצויי מ"מ מסברא נ"ל דמהרי"ל לרווחא דמלתא כ"כ דשידוכי' שבזמנינו שהמה בחרם וקנס גם רבא מודה דשארית ישראל לא יעשו עולה ועוד דעובדא דש"ס הקטנה עומדת בקידושי' ואינה חוזרת בה וכן בעובדא דמהרי"ל היתה היא עומדת לקיים הקידושי' משא"כ בנידון שלפנינו מראי' הדברי' שלא החזיקו בקידושין לא המקדש ולא המקודשת לקידושין וצווחו מעיקרא א"כ עכ"פ מראין שלא הי' ריצוי ופיוס להפקיע עצמה מהמשודך ולשעה קלה נהפכו אחור וע"כ עכ"פ לא נדון כאלו שדיך באופן דאי הוה שתיקה דלאחר מתן מעות כאן לא נחוש לא לשיטת תוס' דס"ל דשדיך מהני:

1472

1473ואין צריך לחקור אי הי' דברו הרי א"מ לי בתוך או אחר כדי דבור של נתינה דכ' ד"מ סי' כ"ח בשם ריב"ש דאין חלוק בזה ובאמת המעיי' בתשו' ריב"ש בפנים בעובדא דר' אהרן סופר יראה שאין כאן משמעות כל כך וגם מדאמרי' בב"ב דבמקדש ומגרש לא אמרי' תוך כד"ד אין ראי' לכאן דהכא חוזר מה דיהיב לפקדון ויכול לחזור מזה ונותן לשם קידושין והוה שעת מתן מעות ואין ראי' להקל אבל דברי רמ"א אמתיים מסברא דמיד שנתן לתוך ידה סתם חשבה היא שחייבת בשמירה ואי תשדיי' חייבת לשלם ומשו"ה לא השליכתה ואין הוראה ברורה שנתרצית להתקדש וכל שאין כאן ראי' ברורה אפי' קמי שמיא גליא שנתרצית ה"ל דברים שבלב ואינם דברים אע"ג דהאמת אינו כן שאי היתה משליכתה לא היתה חייבת לשלם שאפי' קבלה שמירה על עצמה בפירוש תוכל לחזור תוך כ"ד וא"כ אם נתן בידה אפי' קבלתה ע"מ לשמור כששמעה תוך כ"ד של נתינה שהוא אמר הרי את מקודשת תחזור היא מקבלת שמירה ותשליכנה ותפטר ומדלא השליכתה ש"מ נתרצית ז"א דבהא ודאי אתתא לאו דינא גמירא וחשבה שאפי' תוך כ"ד תתחייב לשלם ובזה ארווח לן לישנא דר"ה בריה דרב יהושע התם בתורת פקדון יהיב ניהלה סברה אי שדינהו ועיי' בריטב"א שדקדקו ראשונים לשון סבר"ה משמע היא סברה אבל באמת הדין אינו כן ע"ש ולהנ"ל ניחא דעכ"פ תוך כ"ד של נתינה אם אמר הרי את מקודשת לי ה"ל למשדיי' ולחזור משמירתה אלא שהיא סברה שגם בזה תתחייב לשלם ומודה ר"ה ברי' דר"י דדינא כי הך לא נשי גמירי בהא סלקינן דאפי' תוך כ"ד מקרי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא חיישי' (ומה שלא הזכיר כאן לשון פקדון בתחלת נתינה יבואר לקמן אי"ה:)

1473

1474איברא נהי דבררנו דדבורו הוה לאחר מתן מעות מ"מ שתיקה לא הוי כי מה שלקחה הטבעת ונתנו על אצבעה להתקשט בו הוי כאלו אמרה הן כי כן פסק רשד"ם סי' ע"ו בא' שזרק לה קידושין והיא לקחה דה"ל לקיחתה כאלו אמרה הן דהרמ"ה שבטור סי' כ"ח וברמ"א סעי' ד' פוסק דוקא בנתן לה בנתינה ואמר לה בשעת מתן מעות מתקדשת אפי' בשתיקה אבל בזריקה ולא שדיך אפי' שתיקה בשעת מתן מעות לא מהני ובעי' דאמרה הן בפירוש ועב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ב נמצא כך לי שתיקה בשעת מתן מעות בזריקה כמו שתיקה דלאחר מ"מ דנתינה וכי היכי דהתם פסק דאם לקחה המעות לתוך כיסה הוה כמו אמירת הן ה"נ בלאחר מ"מ ומצאתי און לי בלשון רש"י בקידושין י"ב ע"ב הנ"ל גבי ציפתא דאסא אמר תיקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתי' ואישתקא נדחק רש"י בפי' שקלתה שרצונו לומר שלא זרקתו ועומדת במה ששקלתה ע"ש לכאורה ה"ל לפרש בריוח אחר ששמעה ד' זוזים טמונים בתוך הציפתא שקלתה להני זוזי והניחם במקום משומר אע"כ דא"כ לא הוה שתיקה אלא ה"ל כאלו אמרה הן וכהרשד"ם הנ"ל:

1474

1475ועוד נ"ל דהכא ששמה טבעת על אצבעה להתקשט גרע טפי דהראשוני' נתחבטו נהי דסברה אי תשליכנה צריכה לשלם מ"מ ה"ל לא בעינא להתקדש לך וכ' ריטב"א במסקנתו דמאיסה עלה לגמרי לדבר בענין הזה כלל והוא נתעב וגם נאלח בעיני' וא"כ נראה אלו הי' כל כך הדבר מגונה ומיאוס אפי' מלדבר ולומר לא בעינא להתקדש נהי דלא השליכתה מפחד תשלומין מ"מ לא היתה מתקשטת בו לתתה באצבעה וא"כ עכ"פ ה"ל לומר לא בעינא ומדלא אמרה ש"מ שנתרצית וזו נוסף על סברת רשד"ם הנ"ל דסברא נכונה היא בעצמותה באופן שעפ"י עדות כ' מיכל היא מקודשת להמקדש הנ"ל:

1475

1476ועדיין איכא למשדא בי' נרגא עפ"י מ"ש ה"ה פ"ג מאישות הלכה ח' על שם רשב"א שאם לא הי' עסוקי' באותו ענין ונתן לה ולא אמר לה וחזר אח"כ וא"ל הרי את מקודשת לי והיא נתרצית מ"מ צריך שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה והקשה מהרי"ט חא"ע סי' מ"ג מי גרע מנותן להדיאלשם פקדון ואח"כ אמר האמ"ל ואמרה הן דמקודשת ותי' מהרי"ט דסתמא לשם מתנה יהיב וה"ל כשלה ותו לא מהני מה שאומר הרי א"מ לי והמשנה למלך הקשה ממ"ש רשב"א המפרנס סתם לא בתורת מתנה הוא נותן יש לחלק בפשיטות במפרנס או עושה שום טובה דהוה כשדה העשוי ליטע כיון שזה צריך פרנסה וכדומה אבל נותן דבר בעין לחברו מי הגיד לו שאני צריך לכך והמ"ל הרגיש בזה וכ' שהדין שוה בשניהם ולע"ד אינו כן ואין להביא ראי' נגד הרשב"א הנ"ל ממ"ש הרא"ש דהאי דלא חיישי' בציפתא דאסא לדשמואל שמא שוה פרוטה במדי משום שחזר בו וקדשה בארבעה זוזי ומבואר בב"ש סי' כ"ח סקי"ד דמתחלה לא נתכוון זה כלל לקדש בזוזי רק בציפתא וכן הוא להדיא בתוס' רי"ד וא"כ קשה לכאורה הרי כבר ניתנו הד' זוזי בסתם וה"ל מילתא כמתנה ואיך תתקדש בהם אח"כ הלא לרשב"א הנ"ל אפי' אמרה הן לא יועיל וי"ל התם מילתא אחריתא היא משום דמעיקרא סבור שתתקדש לו בציפתא ויהיב ד' זוזי במתנה לארוסתו כעין סבלונות ואנן סהדי דאם לא תהי' ארוסתו לא יתן לה מתנה וסבלונות הדרא וא"כ כשנאמר לו לית בי' שוה פרוטה הדרי' ד' זוזי למרי' ויכול לקדש בו משא"כ הרשב"א מיירי בנותן לסתם אשה ה"ל מתנה גמורה וצריך ליטול ממנה וכהרשב"א:

1476

1477והנה דברי מ"ל הנ"ל צל"ע א"נ יהיבנא לי' כל דינו דאפי' במידי דבעין שייך הא דיורד לתוך שדה חברו ונוטעה שלא ברשות תינח קדשה בחפץ דנימא דרך שאלה יהיב לה והדרא בעינא ואי מקדשה ואמרה אין ה"ל כמקדשה בדבר השאול בידה דמדמה לי' רמב"ם פ"ה מאישות לפקדון ע"ש הלכה ח' ובלח"מ שם אבל אם קדשה במעות דא"נ לא במתנה יהיב מ"מ להלואה יהיב ועתידה לשלם מיהו השתא ה"ל מקדשה במלוה דלרוב הפוסקים אפי' המלוה בעין אינה מקודשת ועיי' ב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ט ובחי' הרי"ט בקידושין מ"ז ע"ב מסיק במסקנתו להשוות דעת הרמב"ם לשאר פוסקים בזה ונראה דאינו דומה לחטף סלע מידה וקדשה דמקודשת בקידושי' נ"ב ע"א דאמרי' מדקבלתי' אחלתי' וה"ל מתנה לגבי דידי' והדרא ומתקדש באותו סלע דהתם הסלע הוא בידו ומיד שהסכימה דעתה למחול לו גזלתו נתנן לו במתנה ידו קנאתו לו והדר ומקדשי בי' ואבל הכא בסלע הלואה שבידה ממנו אפי' מתרצית להתקדש בו וגמרה בלבה להחזיר לו הלואתו מ"מ כל זמן שלא החזירה לו והסלע בידה במה קנה הוא הסלע לקדשה בו וה"ל מקדש במלוה ואינה מקודשת אפי' אמרה אין נמצא דינו של רשב"א אמת עכ"פ במעות אפי' אמרה אין לא מהני:

1477

1478ובחפץ נמי נהי אי אמרה אין להדיא י"ל דמשתנה משאול לקידושין מ"מ בנידון דידן שלא אמרה אין רק באנו לדון הואיל ושקלתה להתקשט בו ה"ל כמו אמירת הן להרשד"מ הנ"ל והכא דשאול הוא בידה הרי יש לה להתקשט בו כל ימי שאלתו דסתמא שלשים ולמה לה להחזירו לו ואין כאן שום ראי' דלתורת קידושי' נטלתו:

1478

1479כל זה כתבתי לפי הבנת מהרי"ט ברשב"א הנ"ל ולולי דבריו הייתי אומר בכוונת הרשב"א עפ"י מ"ש בתשו' מהרי"ל סי' ע"ח בפשיטות דטלי קידושי' מע"ג קרקע אינה מקודשת דאקשי' הוי' ליציאה ונ"ל כוונתו דאקשי' הויה דשטר ליציאה בגט והדר מקשי' הוי' להדדי דגם בכסף בעי' נתינה מידו לידה ועב"ש רס"י למ"ד מסתפק בזה בשם מהרש"ך ולמהרי"ל פשיטא לי' ואין להביא ראי' למהרי"ל מגטין ט' ע"א בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך בש"ס כמה ולחשוב נמי הא ומסיק מידי דאיתי' בקדושי' לא קחשיב ואי איתא לחשוב נמי דשוו גיטי נשים ושחרורי עבדים לענין טלי מע"ג קרקע דבשחרור נמי כתי' או חופשה לא ניתן לה ובעי נתינה אע"כ משום דאית' נמי בקידושי' די"ל דודאי דאיתא במקדש בשטר אבל במקדש בכסף אפשר דלית' וצע"ג בט"ז י"ד סי' רס"ז ס"ק מ"ד דמשמע בש"ח כשר טלי מע"ג קרקע וצ"ע. ונדחק שם מהרי"ל סי' ע"ה דבפקדון כיון דבתחלה בתורת נתינה בא לידה ה"ל כנתינה ממש. וזה נראה דוחק בודאי בקידש בציפתא והדר אמר תיקדש בד' זוזי דבה י"ל לשיטת הר"ן דתלינן דתחלת דעתו הי' לקדש בד' זוזי א"כ שפיר אי לאו דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות משום טלי קידושי' מע"ג קרקע ליכא משום שהי' תחלת נתינה בתורת קידושי' אבל בנתנו לשם פקדון ואח"כ מקדשה ואפי' אמרה הן קשה לחלק בכנ"ל ועיי' סי' קל"ו ונ"ל דהרשב"א ס"ל כמהרי"ל הנ"ל וס"ל פקדון שאני דידוע דהשומר ידו כיד המפקיד וחצירו כחצר המפקיד באופן כל היכי דמונח ברשות המפקיד מונח ומיד כשאמר לתנו לו במתנה או למכור או לקדש כלתה לה שמירתה (רק לשון מחילה לא מהני אבל יכול ליתן לו ולמכרו עח"מ סי' רמ"א ס"ב) נמצא באותה הרגע נשתנית ידה מה שהיתה בתחלה כידו נעשית עתה ידה וה"ל כנתינה מידו או יד שלוחו לידה וכאשה המביאה גטה ואומרת בפ"נ ובפ"נ נעשית שליח לעצמה ונשתנית ידה וידה וקידושי' באי' כא' וסברא זו בעינה רמוזה בתוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה הקדישה וכו' אלא דהתם הוי ההפך שנשתני' היד ונעשית מידו של גזלן כיד בעה"ב וה"ה הכא בהפוך וכל זה בפקדון מטעם האמור או אפי' בעובדא דציפתא שבתחלה לשם קידושין יהיב משא"כ בנתן לה סתם דלא נעשית שומר מעולם אם אח"כ אמר הרי את מ"ל ה"ל טלי קידושי' מע"ג קרקע ואינה מקודשת ודברי רשב"א נכונים לע"ד ודין זה צ"ע בהא דתשו' מהרמ"פ סימן כ"ד ובב"ש סי' כ"ח סקט"ז וא"כ לפ"ז בין יהי' טעמו של רשב"א כמו שהבין מהרי"ט ובין כמו שכתבתי א"כ בנדון שלפנינו הי' צריך חקירת חכם אי אחר כ"ד לנתינה אמר הרי א"מ לי א"כ כבר נתן סתם ושוב חזר ואמר הרי אמ"ל יש לנו עמוד לסמוך דעת רשב"א ומהרי"ל הנ"ל א"כ בתוך כ"ד ליתא להנ"ל דמעולם לא ניתן לה בתורת שאלה ולא בתורת פקדון דנהי שכתבתי דלענין דלא השליכתה מידה אין חילוק בין תכ"ד לאחר כ"ד משום דאתתא לאו דינא גמירא אבל לקושטא דדינא בוודאי יש לחלק כמובן וקשה לברר זה דשיעור תכ"ד הוא מועט ע"כ נ"ל שאין להקל על פי עדותו של כ' מיכל:

1479

1480ונבוא לעדותו של כ' יואל שאמר הנער האט אן געהאט איין טבעת של מעסינג על ידו דרנאך האב איך געזעהען לטבעת הנ"ל על יד הבתולה הכלה אונד הנער הנ"ל האט זיא דר מיט מקדש געוועזען אבער דאס געבען מידו לידה האב איך ניכט געזעהען נור איך האב עס געזעהען אויף איהר פינגר אונד צו איהר געזאגט בזה"ל הרי את מ"ל כדמו"י מז"ט וכ"ט ומעלתו החליט שהעדים מכחישים זא"ז והאמת אי הו' מכחישים זא"ז כבר העלה מהרי"ט סי' מ"ג הנ"ל דלא נימא נהי דאתכחש בזמן האמירה מ"מ בגוף הקדושין לא אתכחש וה"ל ע"כ תרי עדים דנתקדשה עכ"פ בשתיקה דלאחר מתן מעות וניחוש להפוסקים כר"ה ברי' בקדושי' י"ג ע"א דזה לא אמרי' דלא דמי לדב"ב ל"א דאמרי' נהי דאתכחש באכילה באבהתא מי' אתכחש דהתם אכילה ואבהתא תרי מילי נינהו משא"כ כל ענין קידושין א' וה"ל עדות מוכחשת ע"ש:

1480

1481אמנם לא ראיתי שום הכרח בעדותו של זה העד יואל שיהי' מכחיש את כ' מיכל שהוא סיפר מה שראה ומה ששמע ומתוך הענין נ"ל שזה העד שלא השגיח בתחלה על מעשה הנער והנערה ולא הציץ בהם שמע פתאום קול אומר אמ"ל כדמו"י מז"ט אז נתעורר לראות וכבר ראה הטבעת ביד הנערה ואותו העד מיכל שהביט כל מעשיהם הוא ראה והטיב לראות שבין הנתינה לתוך ידה ובין הנתינה על האצבע היתה האמירה ומ"ש דרנאך האב עס געועהן על אצבעה אינו נמשך למ"ש אונד האט זיא מקדש גוועזן לומר דרנאך האט ער זיא מקדש לאחר נתינה על האצבע אלא שתחלה סידר מה שראה ואח"כ מה ששמע ואפי' הי' קצת נראה כסותר הי' מחויב עלינו להשוות עדותן שלא יהי' נראו כמוכחשי' כמ"ש הר"ן והוכיח מדאמרי' א' אומר בשנים בחודש וא' אומר בג' עדותן קיימת ותלינן בטעות בעיבורא דירחא ש"מ יש לנו לתרץ דבריהם שלא יהי' נראה כסותרי' ופסק כן בש"ע ח"מ סי' כ"ט סו' ס"א ובסי' למ"ד סוף סעי' ב' איברא בעה"ת שער ס"ו בשם רמב"ן מייתי א' אומר ק' וא' אומר ר' סתמא דנין הדבר כמכחישין להקל שלא להוציא ממון מחזקתו ופסק כן בש"ע סי' למ"ד סוף סעי' ג' כבר עמד בזה הט"ז שם והעלה לחלק היכי דהכחשה בבדיקות רק בבדיקות דלא מיפסלא עדי' ע"י הכחשה אין מוציאין ממון משא"כ כעין נדון שלפנינו שעל ידי ההכחשה יהי' פסולים לעדות מוקמי' סהדא אחזקת' ומתרצים דבריהם ולפע"ד עפ"י דברי ט"ז איפשטא איבעי' של חכמי בריסק דמייתי ש"ך ח"מ רס"י ל"א אי ב' עדים המכחישי' זא"ז פסולים ולהנ"ל מוכח כן דהא א' אומר ב' בחודש ואחד אומר ג' בחדש ב' עדים המכחישים זא"ז ואפ"ה עדותן קיימת דמתרצי' דבורי' ולהט"ז הטעם משום דלא יופסלו ש"מ דנפסלו:

1481

1482וכשאני לעצמי אמרתי יישוב אחר דרמב"ן לא אמרו אלא בעובדא דילי' א' אומר ק' וא' ר' דאם נמי מתרצים דבורי' לומר שזה הי' הלואה אחרת ושניהם אמת א"כ עדיין צריכי' קולא אחרת לצרף עדותו של שני מעשים דבדיני נפשות כה"ג לא מצרפי' עדות ובדיני ממונות הא דקיי"ל כריב"ק דמצרפי' עדות והא דמתרצי' דבורי' נמי ליתי' אלא בדיני ממונו' אבל בדיני נפשות בעי' שיכונו ימי השבוע כמ"ש תוס' פסחים י"א ע"ב ד"ה זה וכו' נמצא ה"ל תרי קולא בחדא דוכתא לא מקלינן משו"ה דנין כמוכחשי' אבל כעין נדון דידן דהעדים ראו בבת א' מעשה א' ואין כאן צירוף רק לתרץ דבריהם שלא יהי' נראה כמוכחשי' מודה רמב"ן דראי' הר"ן נכונה:

1482

1483וא"נ פליגי אפושי פלוגתא לא מפשינן ע"כ לא קאמר רמב"ן אלא היכי דסתרי להדי' זה אומר בק' וזה אומר בר' דהסתירה לעינינו ואנחנו ניקום ונימא זה פי' ב' מעשי' לא נוציא ממון מחזקתו אבל שאין לפנינו סתירה בדבריהם אלא שזה פירש דבריו וזה סתם דבריו אנן ניקום לפרש דבריהם כסותרי' מהיכי תיתי לומר כן ע"כ לע"ד אין כאן הכחשה עכ"פ להעד מיכל ועתה נחזי אנן מה יהי' מעדותו של כ' יואל ומשמעות לשונו:

1483

1484והנה ידוע מ"ש רשב"א בתשו' סי' תק"ף בעדים ששמעו שאמר הנני נותן לך אתרוג זה ושמעה שאמר הרי אמ"ל דלא מהני ידיעה בלא ראי' בקידושין ובב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב מייתי המרדכי דפליג ויעוי' בפנים והעלה ב"ש דהסוברים בד"מ מהני ראי' בלא ידיעה ה"ה בקידושין למאי דס"ל דדומה לד"מ דלא בעי דרישה וחקירה ע"ש ושותא דמר לא ידענא במ"כ אלף מה דמשמע מתוך דבריו דאיכא פלוגתא אי מהני בד"מ ידיעה בלא ראי' אין בזה שום חולק וש"ס ערוך הוא פ' שבועת העדות (שבועות ל"ד ע"א) רק הא דגמל האוחר לא קיי"ל משום דליכא אפי' ידיעה אלא מכח רובא ואין הולכי' בד"מ אחר הרוב כמבואר ר"פ המוכר פירות בהך דגמל ומינה בקידושין דהולכי' אחר הרוב א"כ אפי' בגוני דגמל האוחר מחשב ידיעה גמורה ומכ"ש דעובדא דמרדכי דומה לנחבל שאפי' בממון הולכי' בו אחר האומדנא ועיי' ר"ן דפוס ז"ב גטין פ' המגרש קצ"ב ע"א גבי ג' גיטין פסולי' שהעלה בסוף דבריו דלר"א עדי מסירה כרתי סגי בעידי חתימה משום שעי"כ אנו יודעי' שהגט בא מהבעל לידה וה"ל אנחנו כלנו עידי מסירה ע"ש והיינו ידיעה בלא ראי' כנ"ל ממש ומ"ש הב"ש דמשום דדמי קידושין לד"מ בענין דו"ח יש לתמוה דה"ל לאתויי מרגניתא דברי תה"ד סי' ר"ז והוא ברמ"א לקמן סי' מ"ה וב"ש ס"ק י"ב השיאו לדבר אחר והמעיי' שם בפנים יראה שהא"ז ורבנו שמחה ור"א ממיץ כולם שוים גם סבלונות דידיעה בלא ראי' מהני מטעמא כיון דלא ידעי' עדות בקידושי' וגטין אלא מדבר דבר שבממון א"כ כל עדות דמועיל בממון מועיל בגטין וקדושי' וצ"ל אע"ג דשניהם מודים מועיל בדיני ממונות ולא בקידושי' כבר האריך רשב"א בחי' פ' האומר ליישב זה אבל מי יכול לדחות דברי גאונים הנ"ל עד שהי' לי צער גדול על רשב"א איך יחלוק על כל זה ועיינתי בתשו' רשב"א בפני' שתשובה זו כפולה בסי' תק"ף שהעתיק ב"י קיצר אמנם בסי' אלף קצ"ג שעלי' רמז ד"מ האריך ושם מבואר שהעדים לא ראו כלל האתרוג מתחת יד קרובתה ואמנם רשב"א השיב אפי' ראינו עכשיו האתרוג מת"י עצמה אינה מקודשת וכ"כ משמע דלא מיירי אלא בראינו עכשיו אחר המעשה אתרוג יוצא מת"י אבל כעין נדון המרדכי וכעין נדון שלפנינו שלא הי' בחדר כ"א המקדש והיא ואין שום אדם שיתן לה טבעת זו כ"א הוא ולא הי' הפסק ענין בנתיים כ"א מיד ראו אותו הטבעת שהי' על ידו נתן הוא על אצבעה פשיטא דדומה יותר לעדי יחוד וביאה מאשר דומה עידי סבלונות שבתה"ד דמייתי ב"ש סי' מ"ה ס"ק י"ב הנ"ל ויותר דומה לגט חתום בעדים היוצא מת"י דאמרי' גטה מוכיח שנמסר מידו לידה ולא בעי עדי מסירה מכ"ש הכא שוב מצאתי שהגאון עצי ארזים גם הוא משוה דעת רשב"א למרדכי פ' האומר הנ"ל ואתי' עלה מטעמי' אחרים ע"ש והמעיי' יבחר:

1484

1485ומ"מ יש לי הרהורי דברים בהא דמרדכי הנ"ל נהי דברור לנו בידיעה בלי ראי' שהחפץ הזה בא מידו לידה וגם שמעו הרי את מ"ל מ"מ שמא אחר מתן מעות הי' האמירה ומכ"ש לפי' מ"ש לעיל בשם רשב"א ומהר"יל דשתיקה דלאחר מתן מעות שלא אמר בתחלה לשם פקדון גריע טפי ואינה מקודשת כלל וא"כ אפי' ידיעה לא הוה וצ"ל חזקה כל שנתן לה וגם שמעו האמירה מסתמא כדינא עשו וכמו גבי יחוד דאמרי' הן הן עידי יחוד וכו' משו' אש בנעורת למה לא נימא שמא לא קדשה בביאה וצ"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא קדשה ומצירוף ב' ידיעות חיישי' לקידושי' א' אש בנעורת ומסתמא בעל ועוד כיון שבעל מסתמא קידש דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וה"נ דכוותי' מסתמא מידו לידה בא וכיון שגם שמענו אומר הרי את מקודשת לי מסתמא כדין עשה וא"כ לפ"ז בנידון שלפנינו דעכ"פ העד מיכל אמר שבשעת נתינה לידה לא אמר כלום ולא אתאינן עלה אלא מטעם שאח"כ נטלה היא הטבעת להתקשט בו דה"ל כמו אמירת הן ומזה אין שום ידיעה ולא שום חזקה להעד יואל שאם נאמר חזקה שעשה כדרך כל המקדשי' שאמר בשעת נתינה מיד הרי העד מיכל מכחיש זה ולמה שהעיד העד מיכל אין חזקה ושום ידיעה להעד יואל א"כ אין ממש בעדותו לכאורה:

1485

1486ועוד דברי המרדכי פ"ג דקידושי' הנ"ל צל"ע דלכאורה נ"ל אפי' דיינינן בקידושי' בידיעה בלי ראי' היינו בשני עדים דלא אמרו בדדמי דדיינינן על הוכחה ואומדנות שלהם אבל בע"א דאומר בדדמי לא דהנה בתוספתא דמייתי לי' רי"ף פ' מי שאחזו דפוס זולצבאך קע"ט ע"ב ובר"ן שם ראוהו שנים שנתיחדה עמו צריכה גט שני א' אינה צריכה גט א' שחרית ואחד בין הערבים אינה צריכה ע"ש ופי' הר"ן משום אין דבר שבערוה פחות משנים וקשה לי אמאי לא פשיט בקידושי' המקדש בע"א דאין חוששי' לקידושי' מהך תוספת' ותו קשי' לר"פ דס"ל חוששין לקידושי' וניחא לי דהתם היינו כיון דהוה רק עדי יחוד בעלמא לא חיישינן לע"א נהי ב' עדים אמרי' הן הן עדי יחוד וכו' בע"א לא אמרי' כן אבל לעולם בע"א המעיד בקידושי' ממש אפשר חוששי' לקידושי' כן צ"ל ואם נאמר כן בעד יחוד דאש בנעורת מכ"ש באומדנא כעין נידון שלפנינו וכעין מרדכי פ' האומר וא"כ איך חייש מרדכי לעדותו כלל וצ"ע לפע"ד והאמנם מסדורו של רי"ף משמע דמייתי להתוספתא אחששא דגט ישן שמא יאמר גיטה קודם לבנה אבל בתוספתא פ"ה דגיטין תני' לי' להדיא אקידושין והיינו שגרש אשתו ואח"כ לנה עמו בפונדקי וכן בב"י דמייתי לה אקידושי' רס"י מ"ב ולהרי"ף נמי נראה ק"ו אם לגט ישן לא חיישי' ביחוד דע"א ק"ו לקידושי' דלא ניחוש:

1486

1487תו קשי' לי בגוף הדין מש"ס דשבועות ל"ד דאמרי' קרא בשבועת העדו' לא מיירי אלא בעדות ממון ולא בעדות איסור והיתר [כמבואר בסי' הקודם בד"ה ותשובת] איכא התם תנאי טובא וריה"ג מפיקלי' מדכתי' או ראה או ידע בעדות דמתקיימת בראי' בלא ידיעה וידיעה בלא ראי' וזה לא שייך אלא בממון ולא באיסור ע"ש ואי איתא הא בקידושין וגטי' שייך ראי' בלא ידיעה וכן בהיפוך דראי' בלא ידיעה דממון מפורש שם בשבועות באמר להד"מ והוחזק כפרן וה"נ בקידושין כמבואר ברמ"א סי' מ"ב סעי' ג' בשם מהרמ"פ סי' ל"ב וב"ח סס"י ק"ח שם וידיעה בלא ראי' משכחת כנ"ל להמרדכי א"כ דלמא קרא איירי בשבועת העדות של איסורי קידושין ואין לומר קידושי' היינו ממונא למ"ד כתובה דאוריי' ז"א דאפי' כתובת אירוסי' נמי דאורייתא מ"מ ה"ל משביע עדי קרקע ושאר כסות ועונה ליכא בארוסה ובידו לגרשה קודם שתנשא לו באופן שאין כאן תביעת ממונא אלא איסורא וא"כ דלמא קרא בהכי מיירי וי"ל דהכא שייך נמי תי' הש"ס גבי רוצח אטו מי לא בעי מידע אי ישראל הרג או מצרי וה"נ מי לא בעי מידע אי ישראלי' קידש או נכרית בשלמא בממון כיון שהעיד שגוף זה חייב לגוף זה ממון אפי' לא ידע אי ישראל או מצרי מ"מ אם אח"כ נתברר להב"ד שזה הגוף הוא בעל דת חייב לשלם משא"כ בקידושי' אם יעידו זה קידש את זו ולא ידעו העדים אם הם ישראלי' אפי' שתברר לנו שהם ישראלי' מ"מ כיון שבשעת ראיית העדות לא ידעו לא נתקיימו הקידושין דראיית העדים כרתי ועושים הקידושי' וה"נ ברוצח אם אמרו פלוני הרג את זה ההרוג אפי' נמצא שזה הי' ישראל מ"מ בשעת התראה לא ידעו שהי' ישראל לא מתחייב עיי' סנהדרין ע"ב ע"ב ישראל הוא בן ברית הוא וכן נראה בט' ישראלי' ומצרי א' ביניהם והרג א' מהם דפטור משו' קבוע היינו בנמצא אח"כ שישראל הרג מ"מ פטור משום דבשעת הריגה הי' קבוע כמע"מ והוה התראת ספק ועתוס' ספ"ק דכתו' ד"ה וספק נפשות להקל דאי נאבד ההרוג ולא נודע את מי הרג נראה אפי' אי לא הוה קבוע כגון ט' ישראלים ומצרי א' ופירש א' וזה הרגו אינו נהרג עליו אם לא נודע שהי' ישראל אע"ג דההתראה הי' התראת ודאי דמרובא פריש מ"מ היינו אם יודע אח"כ שישראל הי' זה אבל כל זמן שלא נודע אין הורגין את זה אע"ג דקיי"ל הולכי' בנפשות אחר הרוב ר"פ בן סורר ומורה היינו ברובא היכא דלא איקבע מיעוטא אבל היכי דאיקבע לפנינו מיעוטא מצרים לא נקטול נפשא כנ"ל לכאורה והארכתי בזה כי נוראות נפלאתי על דברת תשו' רשב"א הובא בית יוסף בטי"ד סי' שע"ד על חלל שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל וכו' מבואר לעיל משו' דבאיסורי' הולכי' אחר הרוב ושמא אף בד"נ כן ועוד מדאמרי' ספ"ק דכתובות מדאוריי' מנ"ל מוארב לו וכו' אלמא משום קבוע פטרי' לי' הא ניידי חייב וכו' ועוד דבדיני נפשות כתי' והצילו העדה ומ"מ ההיא דפ"ק דכתובות מכרעא וכו' עכ"ל הנה מה שרצה לומר בד"נ כתי' והצילו העדה לא נימא מרובא פריש לא תיקשי מההוא דר"פ בן סורר דהכא שאני דאיקבע מיעוטא דאיתא קמן מיעוט מצרים אך מ"ש ההוא דפ"ק דכתו' מכרעא תמוה דהכא בנמצא אח"כ שישראל הרג ומ"מ פטור משום דקבוע משוי' לי' התראת ספק וצ"ע:

1487

1488נחזור להנ"ל דלע"ד דבעדותו של כ' יואל אין בו ממש אבל אינינו מכחיש עדותו של כ' מיכל וה"ל קידושי' בע"א עכ"פ והנה מעלתו הזכיר בתוך דבריו שהנער והנערה טוענים שכל כוונתם הי' לצחוק והתול ולא לקדושין וגם מכחישים העדים שאומרים ששמעו מהם הרי את מקודשת לי והם טוענים שאמרו ל"ך במקום ל"י נמצא לכאורה ה"ל ע"א בהכחשת בע"ד דלאו כלום הוא:

1488

1489אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דמבואר במהרמ"פ סי' ל"ב דע"א הי' מוכמן אחורי גדר וע"א בגלוי העידו על הקידושי' והיא טוענת להד"ם והדר אמרה לצחוק נתכוונתי העלה דה"ל מקדש בע"א דאותו המוכמן והיא לא ראתה אותו אינו מועיל ואלו היתה טוענת מיד לצחוק נתכוונתי הי' נאמנת דקידושי' בע"א הי' שחוק בעיני' אבל הואיל שאמרה להד"מ הוחזקה כפרני' עפ"י ב' עדים שעכ"פ ב' עדים העידו שהי' ביניהם דברי קידושין וממילא שוב אינה נאמנת לומר לצחוק כוונתי יע"ש בביאור וא"כ ה"נ ששני עדים מעידי' שאמרו ל"י אינה נאמנת להכחיש ב' עדים שאמר ל"ך ועיי' במהרי"ט סי' מ"ג משמע קצת כחולק על ס' זו מ"מ הכא הדבר מראה בעצמו ששקר בפיהם שאין דרכן לבדות להם לשון בדוי מקודשת לך והלשון מורגל מקודשת לי בשגם דברי מהרמ"פ נראים נכוני' ופסקו רמ"א סי' מ"ב ס"ג ועיי' שם ס"ב ובח"מ שם ס"ק ד' וממילא מה שאמרו לשחוק נתכוונו לא מהימנו מתרי טעמי חדא כבר הוחזקו כפרני' כנ"ל ועוד הא הקשה ח"מ ס"ק ד' אטענת שחוק והשטאה הא דברים שבלב אינם דברי' ע"ש ואמנם האמת יורה דרכו דודאי אם קידש בע"א הדברי' בעצמותן מראי' לנו שנתכוונו לשחוק דאל"ה היה מזמין ב' עדים וכן מורה לשון השואל בתשב"ץ חלק א' סי' ע' מה שא"כ בנדון שלפנינו שהקדושי' הי' בפני ב' עדים ונהי שהאחד לא השגיח מ"מ הם לא ידעו שלא ישגיח עליהם ועוד שהרי אמר בקול רם הרי את מקודשת לי וידעו ששמעו העדים א"כ אין לנו ראי' שהי' לשחוק ואם כן אפילו נתכוונו לצחק ה"ל דברים שבלב ואינם דברים והמעשה קיים ואע"ג שכתבתי לעיל בתחלת דברינו בזה"ז שעושי' חרמות בתנאי' והיא משודכת עם אחר כ"ע מודי' דשארית ישראל לת יעשו עולה זה לא כתבתי אלא דלא ניחוש לשדיך דכיון דלפי המעשה שראינו אין כאן קידושין משום דה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות ואנן ניקום ונחוש לשדיך על זה כתבתי דלא ניחוש להעברת חרם אך אחר שבררנו מה שלקחה הטבעת ושם אותו באצבעה הוה אמירת הן נמצא לפי המעשה שלפנינו נתקדשה קידושי' גמורי' לא נסמוך על דברים שבלב שהי' לצחוק הואיל ונתקשרה לאחר זה לא נאמר:

1489

1490היוצא מדברנו אשה זו דין נתקדשה בע"א יש לה אשר אם יש צדדי' להקל נצרף להקל אשר על כן אם יתברר מה שאמר הרי את מ"ל הי' זמן רב אחר נתינה בואו ונסמוך על רשב"א דבנתן ולא אמר בעי' יחזור ויטלנה ועל מהרי"ל דה"ל טלי קידושי' שע"ג קרקע וכיון דליכא אלא מקדש בע"א תשתרי בלא גט ואמנם אי לא הי' זמן יפה בין הנתינה לאמירה לא ניתן דברינו לשעורין של תכ"ד שהוא קצר מאוד ע"כ אם אין כאן חשש עיגון ואפשר להשיג גט נעשה כל הצטדקאות להמציא לה גט אך אי איכא חשש עיגון בלא"ה פסק רמ"א סימן מ"ב סעי' ב' דיש להקל בכל קידושי ע"א וה"נ דכוותי' הנלע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות. הכ"ד פ"ב עש"ק כ"ח מרחשון תקע"ח לפ"ק.

1490

1491משה"ק סופר מפפד"מ:

1491

1492טופס גביות עדות שנתקבל בפני בצירוף עוד שנים באפי בעלי דבר הבח' והבתולה ואביה ואמה (שהיא אשת האב) אחר כל האיומים ובח"ח ובאם לא יגיד ונשא עונו:

1492

1493העיד בראשונה יוסף ליב ב"ה יצחק מק"ק אבאניע בזה"ל אלס ער שאהן 9 וואכען מביתו איזט, איזט גיקומען פאן אראד בשבוע העבר דאנערסטאג לסדר בא ד' לחדש שבט לכפר קאראן אונד בבית ר' יצחק קאראן לינת לילה גיהאלטען אונד צו פרוהי וויא ער זיך בעאורלויבט האט צו געהען זיין וועג ווייטער, איזט זיין רייז חבר מיט דען הויז לעריר דרויסען געשטאנדין אונד דער לעריר האט גערופען אויף דער הויזטאכטער דאבריש וועלכע גלייך הערויס געקאמען איזט אונד האט איין טבעת מיט געבראכט אונד עס דען לעריר אין הענדען געגעבען אונד איהם דען פינגער הינרייכט אונד דער לעריר זיא אלזא גלייך מקדש געוועזען דאמיט, מיט דיא ווארטען הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל דאם טבעת אבר ווייס ער ניכט וואס עס וואר וועדר זילבער נאך גאלד נאר איין טבעת האט ער גזעהין ווא ער צו גלייך גזעהן האט דס ער איהר דס טבעת אויף דען פינגר גשטעקט האט דיזעס אללעס איזט פאר דען טיהרל (גאססען) גישעהען נעמליך פאר ר' יצחק קאראן זיין הויז אח"ז המעשה האט ער פאן דען לעריר א' זהו' זאגי איין גולדען ערהאלטען ע"כ:

1493

1494עד השני התו' הרבני מו"ה יצחק בלוהם מק"ק אובניע אחר האיומים כנ"ל פאן אראד גיקוממען ביום כנ"ל בשבוע כנ"ל ד' שבט אונד אלדארט בבית ר' יצחק קאראן לינת לילה גהאלטען בעלות השחר וויא ער פאן קאראן זיין וועג ווייטר נעהמין וואלט אונד וויא ער מיט זיין רייז חבר בייא זאמען ערויס גיגאנגין מבית של ר' יצחק הנ"ל זא איסט הבתולה דאבריש אן גשטיטצט געשטאנדין אין איינגאנג דער הויזטיהר אונד דען הויז לעריר דען פינגר רייכט ווא ער זיא מיט איין טבעת מקדש גוויזין האט מיט דיא ווארטען הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל דאס טבעת האט ער דער לעריר ביי זיך גהאט אונד דאמיט הבתולה דאבריש ווירקליך מקדש געוועזין וואס דאס טבעת וואר ווייס ער ניכט וועדר זילבער נאך גאלד אח"ז המעשה נתן לו הבח' הנ"ל ד' זהובים במתנה ע"כ. - אח"ז כשהיו שני העדים בבת אחת לפנינו חזרנו על מדותן ממה שנראו כמכחישין וסותרין זא"ז א' שלפי דברי עד הראשון כבר הי' ר' יצחק בלוהם עומד חוצה עם הבח' כשבא הוא לחוץ ע"ז השיב מה' יצחק בלוהם שאינו יודע מזה ב' שהעד שהעיד בראשונה אמר שבח' קרא להנערה דאבריש בשמה ואז באתה השיב ר' יצחק בלוהם שאינו יודע מזה ג' שלפי דברי עד הראשון היא נתנה הטבעת לו וע"ז השיב מה' יצחק בלוהם שלא השגיח ע"ז ואינו יודע מזה ע"כ:

1494

1495הנערה דאבריש אמרה להעדים בפניהם וויא דיא צווייא מענשען איהרע רייזע נעהמין וואלטען מביתם אלזא איזט זיא אן דער הויזטיהר גשטאנדין אונד דער לעהריר איהר האנד מיט גוואלט נעמען וואלט אונד וואלט איהר דאס פינגרל אויף זעצין אויף דען פינגר זיא אבר זיך פאן איהם לאס געריססען האט ווא דאס פינגרל צוגלייך אויף ערדין גפאללין איזט ע"כ:

1495

1496הבח' איצק בער דער לעריר דאס הבתולה מרת דאבריש זיך דס טבעת פאן דער הויז שפחה צו לייען גענוממען האט אונד איהם איבר רייכט דאס ער זיא דאמיט מקדש זיין זאלל ע"כ:

1496

1497אנחנו ח"מ קבלנו עדות האמור למעלה כאשר יצא מפיהם בלי שנוי ומגרעת והוספת דבר פה טעמסוואר ביום ג' פ' בשלח תקפג"ל צבי הירש אופנהיים. יהודא ברוך ש"ץ דק"ק ספרדים. אליעזר יהודא ליב. ולא זו אף זו שאחר אותו המעשה הנה כפי אמירת העדים בפנינו בא הבח' הנ"ל לכאן וביקש מהעדים שיעשו לו שטר עדות על מה שראו שהוא קידש הבתולה הנ"ל ואז השיבו העדים מה לך ולשטר הנה פה טעמסוואר נעיד האמת בפני ב"ד ולא נח דעתו שיעידו לו רק לעשות לו שטר והפציר בהם מאד ואף נתן להדרשן מו"ה יצחק בלוהם ז' זהוב' לעשות לו שטר עדות וכן עשה וגוף אותו השטר אני שולח לכבוד הדרת רבינו הגדול ואף כי בשטר כתוב זהוב אין מזה סתירה למה שאמרו אח"כ בפנינו שלא הבחינו מהו וכתבו שם ע"ד הנהוג וכה"ג כתב הש"ך בח"מ סי' מ"ט בכתוב בשטר כהן ויראה אדונינו הגאון ני' עוזו השטר נעשה ז' שבט ביום א' והגביות עדות בפנינו הי' ביום שלישי פרשת בשלח אחר כך ושטר זה נתגלה לנו אחרי גביות עדותן מתוך שאלות ותשובות:

1497

1498שטר עדות

1498

1499ח"י דלמטה תעיד בפני כל רואי חתימת ידינו איך שהבח' איצק דוב וויג אשר הוא כעת בבית הק' כ"ה איצק כ"ץ קאראן קדש את הבתולה דאברש בת של הק' הנ"ל בטבעת של זהב בזה"ל הרי את מקוד' לי בטבעת זו כדת משה וישראל ומעשה שהי' כך הי' אנחנו ח"מ היינו בבית מלונו של הק' הנ"ל ללין לינה אחת ולמחרתו בהשכמה כאשר פנינו לדרכינו והנה הבח' איצק דוב וויג הנ"ל עומד על עין הדרך עם הבתולה דאברש הנ"ל והיא מדעתה ומרצונה הושיטה אצבעה לו והוא קדש אותה כנ"ל וכאשר שמענו רעדה וחיל אחזתנו והלכנו לדרכינו דרך עיר ט"וו וכעת היום יום א' זיי"ן שבט תקפג"ל בא הבח' הנ"ל אחרינו לט"וו ובקש מאתנו ליתן לו יקר סהדותא אשר ראו עינינו ובאזנינו שמענו ומצאנו עצמינו מחוייב בדבר להסיר מכשול מקרב בני ישראל להעיד לו בחתימת ידינו כ"ד הכותב למען האמת יום א' זיי"ן שבט תקפ"ג לפ"ק פה ט"וו: הק' יצחק בלוהם מק"ק אבאניע. הק' יוסף ליב בכ"ה איצק ז"ל:

1499

1500ה' יענה שלום י"נ הרב הותיק המאה"ג בנן של קדושים מופלא באנשים כקש"ת מו"ה הרש אופ"ה נ"י אב"ד דק"ק טעמשוואר יע"א:

1500

1501נעימות בימינו וזרוע עוז תפארתו הגיעני נדון הבתולה בת הקצין ה' איצק כ"ץ קאראן שלפי עדות העדים נתקדשה לבחו' א' בשמו איצק דוב וויג והעדים שבפניהם נתקדשה והמעידי' על הענין המה מה"ו איצק בלוהם מק"ק אבאניע ויוסף ליב בן כ"ה איצק ז"ל והמה נתנו עידיהן זה פעמיים א' בכתב ליד המקדש ונכתב ביום א' זיין שבט חתום בחתימ' ידם ממש כאשר העידו בעצמם אח"כ על כתב ידם והרי הוא מקויים עפ"י העדים עצמם ושם נאמר שקידשה בטבעת זהב כדת משה וישראל כי אמר בזה הלשון הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מו"י ונאמר בפירוש כי היא מדעתה ורצונה הושיטה אצבעה לו כמבואר הכל באר היטב בשטר ראי' של קידושי' הנ"ל הנחתם מעדים הנ"ל בק"ק ט"ו ביום הנ"ל ונמסר ליד המקדש אך בשטר זה לא הוזכר זמן יום הקידושין אימת הי' המעשה רק שהי' ביום שיצאו מבית הקצין הנ"ל ליסע לדרכם והשטר נכתב בט"וו ביום א' זיי"ן שבט זה הוא עדות א':

1501

1502שוב העידו אלו העדים בעצמם פא"פ בפני בד"ץ בק"ק ט"וו ביום ג' פ' בשלח שהוא ט' שבט תקפג"ל זה המעשה קצת באופני' אחרי' וקצת סתירה בין העדים כמבואר היטב בגביות עדות ושם נאמר שמעשה הקידושין הי' ביום עש"ק פ' בא שהוא ה' שבט תקפ"ג בכפר קאראן וכשהעידו כן בע"פ לפני בד"ץ עדיין לא נודע לבד"ץ משטר שעשו בחתימת ידם וזה לשון מעלתו ושטר זה נתגלה לנו אחר גביות עדותן מתוך שאלות ותשובות עכ"ל והנה פאר רמכ"ת צלל במים אדירים והעלה בידו שעכ"פ אסורה לעלמא בלא גט ועינו ראו הרבה חכמה בענין זה ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה והפעוטה ולעשות רצונו חפצתי וה' יורני נפלאות ויעמידני על האמת:

1502

1503והנה צריכי' לחקור אם נאמין לעדות שבשטר או לא ואם נאמין לעדות השטר אם דינו ככל שטר שמיום שניתן ליד בעלי' הרי הוא כמי שנחקור עדותו בב"ד וממילא מ"ש אח"כ בע"פ אין בו ממש אם סותר למה שבשטר דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וממילא אסורה לעלמא ויעויי' היטב בלשון שיטה מקובצת ב"ב סוף דף מ"ח ד"ה ה"מ ע"א דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא ע"ש ודבריו נעלמו ממשנה למלך רפ"ג מעדות יע"ש מ"מ הכא אסורה לעלמא או נימא אין כאן דין שטר אלא עדות בכתב ולא נחוש לו אלא מיום שהביאוהו העדי' לב"ד וזה הי' אחר שכבר הגידו בע"פ וסתרו קצת למה שראו ב"ד בשטר אח"כ ואין השטר חוזר ומגיד ממה שהגידו בע"פ או אפשר אין לחוש לעדות שבכתב כלל וכמאן דליתי' דמי וצריכ' לדון על עדות שבע"פ שהעדי' נראי' קצת כסותרי' זא"ז באותו העדות וגם הואיל ולא נזכר זמן הקדושי' בהשטר אולי לית לן למיחש להאי שטרא כלל:

1503

1504הנה עדות בשטר הוא עדות דאוריי' דאין אדם יכול להכחיש קרא דכתי' בספר אוריתא דמשה וכתב לה ספר כריתות והן הנה דברי הרז"ה פ"ב דיבמות ודברי רמב"ן שם והראב"ד שבס' הזכות ומבואר ברמב"ן שגם הרי"ף דעתו כן וכבר בארתי במקום אחר שגם דעת רמב"ם כן והסירותי מעליו כל תלונות האחרונים ועיי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד ולא אאריך פה מה שאיננו צורך לעניננו - ומ"מ אעתיק פה מ"ש בחידושי הנלע"ד בזה:

1504

1505והנה דעת הרמב"ם פ"ג מה' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי עדים שנאמר עפ"י שני עדים ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותכי' דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והרבו להקשות עליו עמ"ש רמב"ן בס' המצות והש"ך סי' כ"ח באריכות וכ' התומי' שם ס"ק ט"ז בתי' קמא דס"ל לרמב"ם הא דמן התורה מועיל ספר כריתו' ע"י עדים בכתב וכן שטר קידושין וכן שטר קנין כדכתיב גבי ירמי' כל זה הוא רק בשטר שאנו עושי' כ"א לעשות הכריתות והקדושין דגז"ה בעלמא הוא דע"י מסירת הכתב חזר מיד מקנה ליד הקונה נגמר הדבר ורחמנא גזר שיהיו גם שני אנשים חתומים על אותו הכתב לא להעיד על שום דבר דלא יאמנו מפי כתבם ורק אך גז"ה כן הוא אכן אה"נ אם יפול שום הכחשה בין איש לאשתו או בין המוכר ללוקח צריכים עדים גמורים שיעידו בפיהם שקידשה או שגרשה וא"כ בשטר הנכתב מעיקרא לראי' פשיטא דלא יועילו החתומים אלא מדבריהם ומ"ש דבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ר"ל דבר תורה לא חיישינן לזיופא ומשכחת לי' כ"כ בכ"י בלא עדים ומינה לדידן דמועיל עדים בשטר מדרבנן לא הוי למיחש לזיופא כל אלו תוכן דבריו באריכות וא"א לקבלם דאטו עדים כתובי בגט הלא לא כתיב אלא וכתב לה ספר כריתות שיכתוב לה דבר שמשמעו שכורת בינו לבינו ומנ"ל שיהי' שני' אנשי' חתומים תחת אותו הכתב וע"כ תאמר דילפינן דבר דבר מממון מה להלן שני עדים אף כאן והתם כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ואם תאמר שם על פיהם ולא עפ"י כתבם א"כ ה"נ צריך אותן השנים אשר גורמים הכריתות יהי' ג"כ דווקא עפ"י ולא עפ"י כתבם ונמצא שלא הועיל התומים כלום בכל מה שכתוב בזה והיותר מחוור בזה תי' הלח"מ והוא ג"כ תי' השני שבתומים שם דס"ל לרמב"ם בוודאי מן התורה מועיל עדים שבשטר כל זמן שהם חיים וראוי להגיד אמנם מד"ס חותכים דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאינם קיימים ועדיין לא נהירא לי דאכתי מדאורייתא מי שיש לו שטר ומתו העדים בטל השטר והנה הקב"ה בעצמו יועץ לירמי' ולמען יעמדו ימים רבים ואע"ג דנימא דזה גופי' הי' תיקון חכמים ותקנות קדמונים הי' בימי הנביאים ומצאנו טובא כה"ג מ"מ קשה מאוד לומר דמן התורה לא הי' שום שטר מועיל וכל אשה שנתגרשה משמתו עידי' לא הי' לה שום ראי' על גירושי' והלא דרכי' דרכי נועם כתיב ועוד קשה על הרמב"ם שברר לו דרך לעצמו לא כהרי"ף רבי' דס"ל להדיא פ"ד אחין כשיטת תוס' דעד מת שבשטר מהני עכנ"ל דדברי הרמב"ם בנויים הם על דברי הרי"ף ומישך שייכי אהדדי והוא דהרי"ף כ' שם דלא אמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא בשטר שיצא מת"י העדים ליד בעלי השטר שאז נאמר דחתימת ידם הוי ממש כאלו הגידו כן בפני ב"ד חשוב ואע"ג לפעמים בעלי השטר חוזרים ומפקידים השטר אצל העדים מ"מ כיון שתחילת חתימתן עומד השטר להמסר ליד בעלי השטר והו"ל הגדה מעליא משא"כ התם באמת אי הוי כותבים זמן בקדושין והי' מתקנים חכמים להניחן אצל העדים על כרחן של בעלי השטר נמצא אי בעי עדים לכבוש עדותן ולשרף השטר הרי יכולים לחזור ולהגיד לא מחשיב חתימתן כהגדה אלו תוכן דבריו על פי פשוטו ועמ"ש מלחמות ד' שם ובס' הזכות והשתא ס"ל לרמב"ם דבזמן התורה שלא הי' חוששים לזיופא והוי חתימת העדים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא יכול לחזור בו מחתימתו וכיון שבשעת החתימה כבר נחקר העדות בב"ד מה לי אם מת אח"כ שכיון שכבר נחקר בחיותו אמנם משנתקלקלו הדורות ונחשדו אזיוף ואפשר שהי' זה כבר מימי ישעי' הנביא דכתיב הוי החוקקים חקקי און ומכתבי עמל יכתבו ע"ש קפיטל י' מן אז לא הוכשר שטר בלתי קיום והנפק וכן פירש"י בירמי' ספר המקנה ואת החתום ואת הגלוי דהיינו הנפק וכן משמע שכבר נהגו בו אז ואפשר בשעת החורבן דפרצי בכתבי עמל ובעי הנפק והדר אכשר דרא ואוקמי אדאורי' דלא בעי הנפק אח"כ חזרו לקלקולן ונתחדש התקנה קמייתא יהי' איך שיהי' מן אז והלאה אע"ג שחתמו העדים ומסרו לה ליד בעלי השטר מה מועיל כל זמן שלא כתבום יכולים העדים לחזור ולהגיד כל מה שירצו במגו שיאמרו אין זה כתב ידינו ולא הוי חקירה עד שנתקיים וכן אם נתקיים השטר או הגט והעדים עדיין קיימים נמצא הו"ל כנחקרה עדותן בחייהם הוי שפיר דאורייתא אפי' אחר שמתו אמנם לפעמים שמביאים השטר שאינו מקוים והעדים כבר מתו נמצא לפי מה דתיקנו עתה שכל שטר צריך קיום ונמצא מתו אלו ולא נחקרה ומה יועיל עתה קיום ומ"מ משום תיקון העולם תקנו שמועיל גם זה כנ"ל נכון בעזה"י ומשום כן טוב וישר לקיים כל שטר מיד אחר חתימתו באופן שתהי' עדות מן התורה:

1505

1506והנה במה שסיים שם הרמב"ם דמ"מ אין חותכים דיני קנסות ועונשין בעדות שבשטר ומשמע דבממונות חותכים אפי' אינם קיימים ובדיני קנסות ועונשים אין חותכים אפי' העדים קיימים צ"ל דס"ל נמי החלוק שכ' תוס' דוקא שטר הנכתב מרצון המתחייב הא דהו"ל דין נחקרו בב"ד אפי' מן התורה ובשאינם קיימים נמי מדרבנן מיהת משא"כ דיני קנסות ועונשין שזה נכתב שלא ברשות המתחייב אין לו דין שטר וה"ל מפי כתבם אלא שצל"ע הא שטר מגט ילפי' לה והתם בע"כ דאשה הוא וצ"ל דכל אשה המשעבדת נפשה תחת בעלה בשעת קידושין גם זה הוא בכלל השיעבוד שלה שאם ירצה לכתוב לה שטר גירושין יגרשנה אפי' אם לא תתרצה אז וה"ל ספר כריתות נמי כנעשה ברצון המתחייב ולפ"ז העובר עכשיו על חרגמ"ה ומגרש בע"כ של אשה אפי' נתנו נמי בפני עדי מסירה מ"מ לר"א אפשר דהוי לי' מזויף מתוכו דעדים חתמו שלא ברצון המתחייב שהרי בשעת חופה לא נשתעבדה לי' שיגרשנה שלא לרצונו והו"ל העדים מפי כתבם וזמנין אתי למיסמך עלי' ופסול וצריך תלמוד בזה ועיין בתשובת נודע ביהודא דאתי עלי' למפסל מטעם אחר:

1506

1507ובזה זכיתי להבין מה שצל"ע מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק והלא אין לדיין אלא מה שיכול לומר פלוני אתה חייב וזכאי וכה"ג וזולת זה אינם אלא עדים שהם מעידים בפיהם או בכתבם שככה יוצא פלוני זכאי או חייב בדינם או כך וכך חקרנו עדים פלוני ופלוני ודבר זה מבואר ובקידושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר ע"ש ועיין בסמ"ע סי' כ"ג ובמפרשים שם יתבאר היטב דאין הדיינים אלא עדים בעלמא שמעידים כך דנו או חקרנו העדים וא"כ קשה מה מועיל כתיבתן הא הוי מפי כתבם והפס"ד לא נכתב ברצון שניהם ולפי הנ"ל א"ש דכל בעל שטר מעקרא משעת כתיבת השטר שיעבד נפשי' אדעתי' דהכי שיוכתב עליו הנפק ואע"ג דאח"כ צוח כי כרוכיא לא תכתבו הנפק מ"מ מכיון שקבלו בב"ד עדי הקיום ונתברר שהשטר אינו מזויף ונתברר לנו שהלוה ציוה לכתבו ובכלל זה נמי שהרשה אז לכתוב עליו הנפק ממילא הו"ל כנעשה ברצון המתחייב ואע"ג דעכשיו צווח מידי דהוי אגט אשה כנ"ל וכן י"ל נמי כיון בכל פס"ד כיון שבאו לפנינו לדון או אפילו דיין הדן בכפי' ברשות התורה הו"ל כרצון שניהם ואע"ג דבכתיבת הפס"ד אינינו מתרצה מ"מ יש לו דין שטר ועוד נ"ל דהשתא עדיפי מעדים כיון דדין פסק הוא כנעשה מרצון שניהם וכיון דעדים החתומים מרצון המתחייב הו"ל כאלו עומדים עתה בפנינו ומעידי' כך וכך ה"נ דייני' החתומים באופן הנ"ל הו"ל כאלו עומדים עתה לפנינו למורים הלכה לשעתה וכן נ"ל ממ"ש תוס' לקמן כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דיינין וכו' ע"ש וק"ל ועמ"ש מורי בהפלא"ה דקידושין בח' ש"ע סי' מ"ב ס"ד בהגה' ע"ש ומה שנלפע"ד כתבתי והזהר בהן שהלכות גדולות הן ונצטרך עוד בזה לקמן אי"ה בשמעתין שלפנינו ע"כ ההעתק מחידושי:

1507

1508אך ענין זה השטר היינו כשנכתב ברצון וידיעת שני הצדדי' והם ציוו להעדים לחתום דהיינו רצון המתחייב וע"כ מועיל חתימת העדים ללוה אפי' בלי ידיעת המלוה כי הלוה הוא המתחייב אבל לא בהפוך לכתוב למלוה בלי ידיעת הלוה אפי' ראו ההלואה וידעו האמת מ"מ אם כתבו וחתמו לו אין לו דין שטר אלא עדות בכתב ועי' זה היטב בלשון תוספ' ב"ב ל"ט ע"ב ד"ה מחאה וכו' ובפ"ב דיבמות ופ"ב דכתוב' והנה אין הטעם בזה משום הפסדו של המתחייב דאפי' לא יהי' שום הפסד וחילוק להמתחייב בחתימת העדים כיון שהמעשה אמת עכ"פ כגון עדות ראי' על פלוני שקידש פלונית כיון שהמעשה אמת ומה איכפת לה אם יוכתב לראי' ביד המקדש או לא אדרבא אם תמחה היא בכתיבת עדות הקדושי' לראי' ביד המקדש נראה כמערמת להכחיש הקידושי' מ"מ לא יועיל כתיבתם כשטר כיון שהמתחייב לא נתרצה ומה שמועיל חתימת עדי' בגט שלא ברצון האשה מבואר כבר בדברי שבחידושי שהעתקתי שהזכרתי לעיל:

1508

1509אבל לעולם אין לו דין עדות בשטר אא"כ נכתב ברצון המתחייב אפי' אין לו שום הפסד בכתיבה זו ואין זה ענין למ"ש תוס' כתובות נ"ה ע"א ד"ה כתובו וכו' דהתם כבר נתן זה המתחייב רשות לכתוב שטר רק שחוזר בו עתה ע"כ יש חילוק אם יש הפסד בכתיבת שטר להמתחיי' יכול לחזור משא"כ בשטר מתנה אינו יכול לחזור בו כיון שאין לו שום הפסד במה שכותבי' השטר ויש לו דין שטר כיון שכבר נצטוו מפי המתחיי' ג"כ אלא שעתה חוזר בו ואיננו יכול לחזור בו אבל אי לא צווה מעולם אין לו דין שטר ובתשובת רשב"א סי' אלף רי"א כ' קצת חילוק אחר ומ"מ לדינא אין נפקותא והכל הולך אל מקום א' ושמור זה כי כבר נתקשה בזה גדול בדורו הגאון בית מאיר זצ"ל בש"ע אה"ע סוף סי' מ"ב ומ"ש הוא האמת:

1509

1510ומה שהקשה הגאון הנ"ל אי ס"ד בעי' דעת שניהם א"כ במס' קידושין ט' ע"ב דמייתי אין כותבי' שטר אירוסין אלא מדעת שניהם ובעי למפשט מיני' דשטר אירוסי' בעי מדעתה ונדחק בשטר' פסיקתא וצריך לומר דניתן ליכתב ואמאי לא מוקי לי' בשטרי ראי' על קידושין ונישואין דבעי דעת שניהם דאי לאו הכי ה"ל עדות מפי כתבם אלו דברי הגאון ז"ל והניחו בק' על שיטה הנ"ל ולק"מ דבמ"כ נעלמו ממנו דברי תוספת כתובות ק"ב ע"ב ד"ה ניתנו ליכתב וכ' דההיא מתני' מדעת שניהם לא מיירי מכתיבת השטר שיהי' מרצון שניהם אלא שהמעשה יהי' מדעת שניהם כגון הפסיקתא שיהי' מרצון שניהם או גוף ענין הקידושי' יהיה מדעת שניהם שוב לא איכפת לן בכתיבה השטר אי יהי' מרצון שניהם מההכרח שכ' תוס' שם וא"כ ע"כ לא מיירי מכתב ראי' על קידושין דבעי גם הכתיבה בציווי שניהם אע"ג דכבר נעשה המעשה ע"י שניהם ואמנם נהי דדין עדות שבשטר לית לי' מ"מ העלה ב"ש סי' מ"ב סקט"ו דעכ"פ נתברר לנו דאיכא עדים בעלמא שידעו מזה המעשה וצריכי' שיבואו ויעידו בפנינו ועדי' בצד אסתן דקיי"ל דחיישי' להם ואמנם מ"מ נפקא מיני' טובא דאי אתו עדים בפנינו והעידו היפך השטר לא הוה חוזרי' ומגידי' דעדות שבשטר הלזה לא הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ונ"ל בזה גם לרבינו תם וסייעתו דס"ל עדות בכתב מהני מ"מ מודה כל שלא נכתב כעין שטר אינו כמי שנחקרה עדותו בב"ד עד שיום שיתראה בב"ד דא"כ אם הגידו העדים הפוך השטר טרם שנראו בב"ד לא הוה ההגדה בע"פ חוזר ומגיד אעפ"י שזמנו של שטר קודם לעדותן בע"פ מ"מ לא מיקרי עדות עד שיראו בפני ב"ד ומכ"ש לדעת הגהמ"יי סוף קידושין דלענין ראי' על הקידושי' לא מהני אפי' נכתב ברצון שניהם עיי' בחלקת מחוקק סי' מ"ב סק"י נמצא לדעת כולם ההגדה שבשטר זה לא מיחשב הגדה מזמן הכתוב בשטר:

1510

1511ועוד איכא תיוהא בהאי כתבא דלא נכתב בו זמן הקידושין אימת היו דאע"ג דנכתב זמן כתיבת השטר לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו שהי' הקידושי' באותו היום שנכתב בשטר דז"א שהרי כתוב וזה לשונו אנחנו ח"מ היינו בבית מלונו של הקצין הנ"ל ללין לילה א' ולמחרתו בהשכמה כאשר פנינו לדרכנו והנה הבח' איצק דוב וויג וכו' מדאמר ולמחרת"ו לשון זה מורה שלא הי' זה באותו היום הכתוב בשטר אלא למחרת יום הלינה ואלו הי' זה באותו היום בעצמו לא הי' כותבי' כמסתיר פניהם והי' כותבים והיום בהשכמה אע"כ למחרת שום יום ואנחנו לא נדע מתוך השטר אימת הי' וה"ל עדות בלי זמן והנה מן התורה בעי' בעדי גטין וקידושין עדות שא"י להזימן רק שבטלוהו מדרבנן כמבואר בנימוק"י שלהי יבמות וק' שלו הקשה גם השואל לרשב"א ח"ג סי' קי"א דמייתי לי' ב"י בא"ע סי' י"א ובפאד"מ בסנהדרי' הקשה נימוק"י איך לא תיקנו זמן בקידושי' ובגטין שתיקנו משום שמא יחפה ופירות תיקנו וסגי נמי בשבוע וחודש וקשה הא עדות שאי א"י להזימו ותי' דרבנן ביטלו ועיי' באורך בריב"ש סי' קצ"ד וסי' רס"ו ובתשו' רשב"א הנ"ל מכל הלין מבואר דמן התורה בעי' דו"ח ועדות שא"י להזימו בגיטין וקידושין וא"כ אין בו זמן פסול מן התורה ורק מדרבנן הכשירוהו כמו שכת' רמב"ם בדיני ממונות ספכ"ג מה' עדות ונמצא הכא שיש הכחשה בין המתקדשת להעדים שהרי היא אומרת שבעל כרחה נטל ידה ותחב לה הטבעת ושמיד השליכה היא מידה וכיון שיש הכחשה ביניהם ה"ל דין מרומה ובעי דרישה וחקירה מעיקור הדין וא"כ אם אין בו זמן הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן ובטלו דברי השטר לכאורה ועיי' ב"ש סי' מ"ב סקי"ד וכבר ראיתי בנב"י קמא חא"ע סי' צ"ח שיצא מדרך הראשונים הנ"ל וברר לו דרך לעצמו דעידי קידושי' לא בעי' יכול להזימן מכח תי' תו' רפ"ק דמכות ולו יהי' כן לפי אותו תי' שבתו' מ"מ כיון שכל רבותינו הראשוני' לא ס"ל הכי א"כ ע"כ תי' קמא של תוס' נ"ל עיקר וגם תוס' לא אמרו אלא התם גבי גלות ובן גרושה אבל עדות נשים דגזירת הכתוב הוא דבר דבר מממון ובעי' שיהי' אותו עדות ראוי לעדות ממון ומש"ה אפי' שניהם מודים אם נתקדשה או נתגרשה בלי עדים אינו מועיל דאפילו היכי דלא מחייב לאחריני כלל כגון בגירושי' שמתירה לעלמ' וגם כבר פסולה לכהונה בלא"ה נמצא לא מחייב לאחריני וגם שניהם מודי' מ"מ אינו כלום בלא עדים ועיי' חידושי רשב"א בקידושין ס"ה ע"ב יתבאר כן אע"ג דלא משמע קצת כן מלשון תוס' גיטי' ד' ע"א סוף ד"ה דקיי"ל וכו' ויש ליישב גם לשון התוס' כהרשב"א דאמרי' כיון דאשכחן עכ"פ בגיטין וקידושין צד חובה לאחריני אמרי' לממון שיש בו חובה איתקש וגז"ה הוא שאפי' אין כאן חובה בעי' עדים כמו בממון שיש בו חובה וה"נ בעי' ככל עידי ממון שיהי' יכול להזימו ואל"ה בטלו עדותן אי הוה זה בממון וממילא לא הוה עדות המועיל לענין גטין וקידושין אלא רבנן בטלו דו"ח בדיני ממונו' וממילא הה"נ בגטין וקידושין אך בדין מרומה דלא בטלו בדיני גם בקידושי' בעי' עדות שאיל"ה ושטר שאין בו זמן פסול נמצא דלכ"ע שטר זה אין לדון עפ"י עדות מיום שנכתב ונמסר ליד הבע"ד כי היכי דתהוי עדותן שעל פיהם כחוזר ומגיד זה ליתא:

1511

1512איברא נ"ל נהי דמיום מסירת השטר ליד המקדש לא הוה כמי שנחקרה עדותו בב"ד מכל מקו' בשעה שהי' העדים והמקדש והמתקדשת עומדים לפני ב"ד והניחו השטר בב"ד באותה שעה הוה הגדה מעליותא לכולי עלמא אפי' לרוב הפוסקים החולקי' על ר"ת ומנא אמינא לי' מדברי ריטב"א בחי' ספ"ק דמכות ד"ה שלא תהא סנהדרי' שומעת מפי מתורגמן שכ' וז"ל שאפי' בעדי' שכ' רש"י מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותם לב"ד באגרת כמ"ש בפי' התורה הא כל שנותן עדותו כתבה לב"ד ואמר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' וכן נהגו עכ"ל ואין להקשות על שיטה זו א"כ גם לרש"י תיקשי סוגי' דגטין ע"א ע"א שאני עדות דכתי' מפיהם ולהנ"ל אכתי יכתוב ויניח כתבו בב"ד וי"ל דוקא כשאמר מ"ש כאן אני מעיד ה"ל מעיד בפיו והסברא נותנת כן דלא גרע מעד שאמר אף אני כמוהו דסגי מן התורה כמ"ש סמ"ע סי' כ"ח סקמ"א וכמבואר להדי' בש"ס סנהדרי' ס' סוף ע"א דאפי' בד"נ כשר וה"ה הכא והיינו כשאומר עכ"פ בפיו אף אני כמוהו וה"ה כשמניח כתבו בב"ד ואומר מ"ש אני מעיד או דבר שמשמעו' דבריו כן הוא אבל אי לא אמר מידי אפי' אינו אלם פסול לרש"י ומש"ה לא קשי' לרש"י מהך סוגי' רק לר"ת והוכרחו לומר לר"ת כל שראוי לבילה אפי' שלח ידו לב"ד סגי וכל שאינו ראוי לבילה אפי' עע"ג מכתבו לא מהני ולפע"ד שום אדם לא יחלוק על הריטב"א בזה וא"כ הכא שעמדו העדים ובעלי דברים לפני ב"ד ומתוך הדברים הוציאו השטר והראוהו והי' ביניהם הרבה דברים ועניני' שמשמעותם שמה שכ' כאן המה מעידי' וא"כ ה"ל עדות מעלי' אפי' לרש"י ומכ"ש לר"ת והוה נמי עדות בפני הבעלי דברים שהי' באותו מעמד וממילא אין כאן הפסד במה שלא כ' זמן בשטר כיון שעדיין עסקו באותו ענין לפני ב"ד ושם אמרו בעל פה שהי' מעשה הקידושין ביום עש"ק פ' בא ה' שבט וסיימו דבריהם בכתב ואלו אמרו חצי עדות בע"פ וחציו בכתב שכתבו ואמרו מ"ש כאן אנו מעידי' מי לא הי' מועיל וגם יכולי' להזימן עי"כ והוא דבר ברור בלי ספק נמצא שעדות השטר האחרון הוא עדות מועיל:

1512

1513אלא שזה נעשה אחר עדותן בע"פ ואם נמצא סתירה בכתב למה שאמרו בע"פ הו"ל חוזר ומגיד ואין משגיחי' בהגדה האחרונה לכאורה אמנם לפמ"ש מעלתו ושטר זה נתגלה לנו אחר גביות עדות על ידי שאלות ותשובות עכ"ל משמע עדיין הי' עוסקי' בחקירות ודרישות ושו"ת להעדים ולבעלי דברים והכל מיחשיב כדיבור א' וכתוך כדי דיבור כמ"ש סמ"ע סי' כ"ט סק"ב מכ"ש במ"ש שניהם שלא ידעת אם הטבעת זהב או כסף ובשטר מבואר שהוא זהב וי"ל ששכחו וע"י השטר נתנו על לבם לזכור עיי' סמ"ע סי' כ"ט ס"ק ה' ועיי' כתוב' כ' ע"א פירש"י ד"ה אעפ"י שאין זוכרה וכו' וע"ש עמוד ב' א"ל לא ידענא לסוף אידכר ועיי' כל זה בש"ע סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד ובלאה"נ מה שהעדי' בעצמם סתרו זא"ז ושוב כששאלו להשני חזר ואמר איני יודע מזה אפשר שהי' בתוך אותו ענין ולא הפסיק כ"ד בין ענין לענין ויכול לחזור ולומר רמינא נפשי ע"י חבירי העד ואיניני זוכר ממש דבר זה ואין בחקירות אלו נפקותא כל כך שיופסל באיני יודע אלא שאינני רוצה להכניס בזה ובסתירותיהם כי לע"ד על עדות בכתב לחוד די שלא להתיר א"א לעלמא:

1513

1514ומ"ש מעלתו ששילם להעדי', הנה בעדותם משמע שנתן להם אחר שראו הקידושי' ומשמע ששילם להם על שהוזמנו מאתו להיות עידי ראי' בדבר ולא על ההגדה וההגדה היא המצוה שאסור ליקח ממנו שכר אבל לראות העדות אפי' בלא דברי הראשונים ספ"ב דקידושי' הכא שרי דאפי' נימא לראות קידושי' או גירושין מצוה קעביד להיות עד ואסור ליטול שכר אבל הכא פעל עולה וכן לא יעשה בינינו ומה שעבר עבר אבל לומר שעשו מצוה להיות עדי ראי' בקידושין כאלו בודאי לאו מלתא היא מהיכי תיתי יהי' אסור לקבל שכר ומה שקיבל שכר שעשו לו שטר זה בודאי אינו מחוייב ליתן לו סהדותא בכתב דאפי' לר"ת דעדות בכתב מועיל מ"מ אינו מחוייב לכתוב שלא חייבו תורה אלא להגיד בעל פה ואם יכתוב מהני נמי אבל אינינו מחוייב אם מוכן הוא לומר בפיו בכל ב"ד שישאלוהו ובגטין ע"א ע"א הוה ס"ד אמינא דאלם כשר אף עפ"י שאינו ראוי לבילה א"כ הוא בודאי מחוייב לבוא לב"ד ולעשות כל מה שיכול לברר עדותו בהרכנה או בכתב ואם לא יגיד יתחייב קרבן ומשני שאני אלם דכתי' מפיהם והוא אינו ראוי להגיד כן צ"ל לשיטת ר"ת אבל מי שיכול להעיד בע"פ ורוצה להעיד בע"פ וזה מבקש ממנו כתב ראי' פשיטא שאינינו חייב קרבן שבועה אם אינו רוצה שלא חייבתו תורה בכך וא"כ פשיטא שהי' מותר ליקח ממנו שכר כתיבת השטר ואחר כך עיקור העדות כשהניח השטר בב"ד והודו העדים שזה כ"י והודו שהמה מעידי' מ"ש כאן הכל הי' בלי בצע כסף וא"כ אפי' קנסא דרבנן לית כאן ע"כ נלע"ד דהבתולה דאבריש בת ר' איצק כ"ץ מקאראן אסורה לעלמא עד שתתגרש בגט פטורי' מהארוס איצק דוב וויג. האמת יש לעורר שבגביי' עדות לא הזכירו העדים שם המקדש כלל רק דער הויז לעריר אך בשטר שלהם נזכר איצק דוב וויג וגם במכתב מעלתו כותב לאמור הוזכר הב' איצק בער דער לעריר וכו' אך הרי הי' העדים פנים בפנים עם הלעריר בפני הב"ד והעידו על גוף זה והוא ניכר לב"ד ע"כ יגרש הוא ויתירה לעלמא ולא אטפל במה שטועני' שהי' שאול בידה מה שאין בזה כל כך נפקתא וגם העדים שבשטר מעידי' שקידשה משלו כדמו"י והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ג' י"ב למב"י תקפג"ל.

1514

1515משה"ק סופר מפפד"מ:

1515

1516החיים והשלום יחדיו יהי' תמים לראש ה"ה הרב המאה"ג המופלג והמפורסם כבוד מו"ה יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק פאקש יע"א:

1516

1517נדרשתי לאשר שאלוני פאר ר"מ תורתו לחות דעתי הקלושה ע"ד עובדא דהוה בגלילותיו בקיבוץ נערים יחדיו ביום ש"ק וא' מהם הי' לו טבעת שלקח מבית שכינו בלי דעת בעה"ב לא ע"מ לגזול אלא כשואל שלא מדעת בעלים ולקח חברו מאתו הטבעת ההוא בתורת שאלה ואמר לריבה אחת שהיתה במעמד ההוא אני רוצה לקדש אותך הושיט לי אצבעך ותושיט לו אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת לי וע"א מן הנערים שהי' שם שמע וידע אמנם הנערה מכחשת ואומרת שלא אמר לה רק תושיט אצבעך וחשבה שלשם שחוק והיתול עושה כן ותושיט לו אצבעה ולא שמעה דבר כ"א שאמר לי והוליך והביא הטבעת על אצבעה ולא שהה כלל על אצבעה כ"א הוא תפס הטבעת בידו והוליך והביא על האצבע אמנם הע"א אמר שלא שמע שאומר לה קודם לכן אני רוצה לקדשך אבל שמע אח"כ שאמר הרי את מקודשת לי אך לא השהה כלל הטבעת על אצבעה כ"א הוליך והביא על אצבעה אמנם הנער המקדש אומר שהחזיקה היא בטבעת לערך ה' מנוטין:

1517

1518הנה האשה שמכחשת הקדושין לגמרי מותרת לעלמא בלי ספק דע"א בהכחשת הבע"ד לכ"ע לאו כלום הוא אך הוא המודה בקידושין שקידש לפני ע"א בהא נסתפק מעכ"ת אי מותר בקרבותי' ועוד כדי שיכול לישא אחרת משום חדר"ג ויתן לה גט עכ"פ להתיר עצמו מכבלי החרס או דלמא לא יתן לה גט כדי שלא נפסילנה מכהונה והנה לע"ד היא האשה לא תקבל גט ברצונה דבקבלת גיטה מגלי דעתה שהיא חוששת לדבריו ועי"ז תיפסל מכהונה ע"י הגט שתקבל כדאמרי' במס' בב"ק ר"פ הפרה מ"ו ע"ב ומייתי לה הראשונים בקידושין בסוגי' דחבילה גבי וצריכ' ב' גיטין לגבות כתובתה מן החבילה ע"ש וכ"ז כשתקבל גט מרצונה אבל כשהוא זורק לה גט בע"כ להתיר עצמו מכבלי חדר"ג שוב לא נוכל להתיר קרובותי' לו והיא לא מפסלה מכהונה לע"ד דהרי ספק א"א אנו מתירין ואע"ג דלפי דבריו נתקדשה ואפ"ה היא מותרת לעלמא דהיא נאמנת על עצמה ק"ו שנתירה לכהונה עפ"י דברי עצמה שהיא אומרת שנתגרשה מאיש שאינה אשה שאפי' ריח הגט אין בו. עוד נ"ל מסברא שהוא אינו צריך להמציא לה גט מפני חדר"ג דהרי לא גזר הגאון אלא משום דלא מצי מיקם בסיפוקייהו או שלא להכניס קטטה בתוך ביתו והכא בנידון כזה שהיא מותרת לעלמא ונישאת לאחר בפנינו מ"ט לאוסרו לישא אחרת ולא דמי למה שנהגו להשליש גט לשטיא התם שמא תשתפה ונמצא נשוי ב' נשים וכן נוהגין לזכות גט למומרת שאם תחזיר ותתיהד לא יהי נשוי ב' נשים ועוד שזכות הוא לה להצילה מעונש זנות תחת בעלה וכ"ז לא שייך הכא. אמנם עיקור הספק אם צריך לזרוק לה גט להתיר חדר"ג אם קרובת האשה מותר לו או לא כיון שהוא מודה שקדשה בע"א ולהרא"מ המקדש בע"א חוששי' לקדושי' ונמשכו אחריו סמ"ג ומרדכי והגה מיי' ותה"ד והב"ח כ' דבאומרת להשטות נתכוונתי מהימנת וגם אידך שאמר כוונתו הי' לקידושין מותר בקרובות' ואינו חושש לקידושין וכן הוא בתשו' הרשב"א ולפע"ד ממקומו מלשון הש"ס הוא מוכרח דהרי אר"י המקדש בע"א א"ח לקדושין ושוב בעי' מיני' שניהם מודים מהו ויל"ד אי ס"ד במכחיש מיירי היאך קאמר המקדש בע"א משמע שהוא דבר מונח וידוע שקידש בע"א הלא ע"ז אנחנו דנים אי קידש או לא שהרי הבע"ד מכחישים והול"ל ע"א המעיד בקידושין אין חוששין לו ותו יל"ד אי בהכחשה פשיטא מאי למימרא דע"א בהכחשה אינו נאמן בשום איסור ומכ"ש בערוה ועיי' פני יהושע אע"כ מוכח דמיירי בשניהם מודים שעשו מעשה הקידושין דהיינו שנתן לה ואמר לה בפני ע"א ומספקא להש"ס אי מיירי ר"י אפי' בשניהם מודים שכוונתם הי' לקדש או מיירי בא' מהם טוען מכחיש הכוונה וטוען השטאה אבל לא עלה על דעת מעולם דמיירי בהכחשת גוף המעשה דפשיטא דהמכחיש אינו חושש לדברי ע"א והשתא דשניהם מודים פי' מודים בכוונת הקידושין עלה קאי מאי הוי עלה ואר"פ חוששין אבל במודה במעשה הקידושי' ולא בכוונת הקידושין לא אר"פ חוששי' וכהב"ח. אך הח"מ וב"ש תמה ומה לי ע"א או ב' עדים לענין טענת השטאה לעולם דברים שבלב אינם דברים וע"כ היסב ב"ש כוונת רשב"א דמיירי שהיא טוענת שאמרה כן בפירוש בשעת מעשה שעשתה לצחוק והיתול והנה דבריו דחוקי' ורחוקי' בלשון רשב"א ובתשב"ץ מוכח להדי' דרשב"א מיירי בטוענת השטאה ודלא כב"ש וכ"כ בית מאיר ולענין הקו' הרבה דברים נאמרו באחרונים בזה והנלע"ד להכריע כשהמקדש טוען כוונתי להשטאה הו"ל דברים שבלב וכקו' ח"מ אך כשהאשה טוענת השטאה מהני והטעם דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו כשאין המעשה בעצמו מורה על כוונת הלב אבל היכי שהמעשה בעצמו מורה על דברים שבלב אז הוה דברים והנה האשה המתחדשת בע"א הסברא נוטה שכוונתה הי' להשטות דמי פתי יסור הנה תתקדש לאיש ותאסר עצמה לכ"ע היכי שהבעל יכול להכחיש העד ויפטור משאר כסות ועונה והיא תתעגן לעולם דהרי נפשה יודעת שנתקדשה וע"כ לא נתכוונה אלא להשטאה וכיון שהענין מורה על ככה תו לא הוה דברים שבלב וכ"ז באשה אבל בהמקדש אין כאן הוראת שום דבר דמאי איכפת לי' אם תכפור בו הלא יכול לישא אחרת וגם יכול לגרשה ע"כ ואין הפסד בקידושין בע"א ואין כאן הכרח שהי' להשטות ע"כ לא יועיל לו טענת השטאה כנלע"ד לדינא נכון וכן יש לפרש לשון הש"ס דבעי מיניה מר' יהודה שניהם מודים מהו למה דקדק שניהם מודים דכך לי א' מודה כמו שניהם מודים דלעולם המודה יחוש אם א' או שנים וה"ל למימר בהודאה מהו ולפי מ"ש ניחא דהאי שניהם מודים פי' שמודים בכוונת הקידושין דודאי ר"י מיירי בשניהם מודים במעשה הקידושין אך נסתפק אי מיירי בשניהם מודים בכוונת הקדושין או דלמא רק הבעל מודה בכוונת הקידושין והיא טוענת השטאה אין חוששי' אבל אי גם היא מודית חוששין וא"ש וק"ל:

1518

1519אמנם משמע מדברי גדולי האחרונים אלו דבלא הא הדברים שבלב אפי' אם הי' מועיל דברים שבלב מ"מ אין להאמין לה כך הי' לבה וכוונתה להשטות לולי מגו דהיתה מכחשת העד ועל מגו זו צוח הב"ש דמגו להכחיש העד ל"א דהיינו ממש נסכא דר"א ואם כדבריו כן הוא יש להסביר בש"ס דרב ושמואל תרוויי' נזהרו בדבריהם ואמרו אין חוששי' אפי' שניהם מודים ואלו שארי אמוראי בסוגי' ההיא אין גם א' שהוסיף בלשונו דבר זה עד שנסתפקו בקבלת ר"י אי שניהם מודים קאמר או לא ולדבריהם ניחא דלכאורה בודאי מיירי בשניהם מודים דבמכחישי' פשיטא דע"א בהכחשה לאו כלום ואפי' בהשטאה במגו דהכחשה ה"ל מגו במקום ע"א ובודאי הוה כמו שניהם מודים ע"כ לא מיירי אלא בשניהם מודים ומה צריך לפרש יותר אך רב ושמואל דלית להו משאיל"מ ולית להו נסכא דר"א שפיר הו"מ למטעי דבשניהם מודים בכוונת הקידושין חוששין לקידושין ולא קאמרו אלא בטוענת השטאה ומהימנת במגו דהכחשה קמ"ל אפי' שניהם מודי' אין חוששי' כן נ"ל לדעת הב"ש הנ"ל:

1519

1520אך כל האחרונים תמהו עליו בזה דבין לפי' הריב"ם ובין לפי' הר"י בתוס' פ' חז"ה כל עצמו של נסכא דר"א משום דע"א מזקיקי' לשבועה והכא שבועה לא שייכי באיסור והיתר א"כ מה ענין נסכא דר"א לכאן ותו צל"ע הרי כ' ש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק כ' בשם גד"ת דאפי' בממון המודה בפני ע"א ושוב טוען משטה מהימן ולא שייכא נסכא דר"א בהא וטעמא נ"ל נכון דהא דאינו יכול לשבע בנסכא דר"א היינו משום שצריך לשבע אותו שבועה שחייבתו ע"א ולכאורה ק' אדרבה אין כאן חיוב שבועה כלל שהרי אינו מכחיש העד וכל מי שאינו מכחיש עד אין עליו חיוב שבועה ומה שייך משאל"מ וצ"ל כיון דאנן סהדי מה שביד איש הוא דילי' א"כ הו"ל לענין חיוב שבועה כאלו מכחיש העד בזה שאמר שאינו של הנחטף ומ"מ כיון שהעד לא העיד כן בפירוש שהוא של הנחטף לא הו"ל נשבע להכחיש העד במה שנשבע דידי חטפתי כן צריכי' לדחוק וכ"ז בנסכא דטוען דידי חטפתי נגד חזקה מה שבידו הוא שלו אבל אם טוען לא הודיתי ולהשטות נתכוונתי וליכא אנן סהדי דלא נתכוון להשטות אדרבה אורחא בהך כיון שהשטית בי לתבוע מה דליתא השטיתי בך להודית מה דלית' א"כ מכ"ש בנידון שלפנינו דהדעת נותן שהשטית בי' ואינה מתחייבת שבועה אפי' בממון כיוצא בו כיון שאין העד מעיד ולא אנן סהדי איכא דלא נתכוונה להשטות ואין כאן חיוב שבועה כלל ומועיל מגו להכחיש העדים ועוד הא התשב"ץ בתשו' החליט בפשיטות דלר"פ נמי דחוששי' לקידושין היינו מדרבנן בעלמא יע"ש ובעדי דרבנן ל"א משאל"מ ולית כאן משום נסכא דר"א וליכא למיחש להא דב"ש כלל לכאורה:

1520

1521איברא עדיפא הו"ל להקשות כיון דנניח דלא נאמין לה להשטות בלי מגו דהכחשה א"כ איך נאמין לה טפי מאלו הכחישה באמת שאז עכ"פ הבעל מודה נאסר בקרובותי' ואיך נתירהו בקרובות' ע"י טענת השטאה ועוד אפי' אותה לא נתירה לעלמא כיון דלא תאומן אלא במגו והא לית לה מגו דסברא אי מכחשת יאסרו קרובותי' עליו ע"כ טוב לה לטעון השטאה וא"כ אזדא להמגו ולא תועיל לה טענת השטאה וק' זו צל"ע:

1521

1522אלא באמת לא כתבתי כל זה אלא לפי משמעו' הח"מ וב"ש שנמשכו אחרי הב"ח לפי הבנתם בדבריו דבעי' מגו להאמין לה טענת השטאה אבל לדעתי מעולם לא נתכוון הב"ח לזה אלא כמ"ש לעיל דהשטאה בעצמה טענה מעלי' היא ולא בעי מגו דאנן סהדי אין אשה מתרצית להתקדש בע"א שיכול הבעל להכחישה והיא טענה מעולה בעצמה ועוד הכא בנידון שלפנינו איכא עוד סברא להאמין טענת שחוק והיתול לפמ"ש מהרי"ק הובא ברמ"א סי' מ"ז דאין חוששים לסבלונות השלוחי' בשבת משום דאסור לקדש בשבת וצ"ל אע"ג דגם ליתן מתנה וסבלונות אסור בשבת כמ"ש מג"א סי' ש"ז מ"מ הא לא משמע לאינשי איסורא כ"כ כמו לקדש בשבת א"כ ק"ו הכא דאי תלינן בהיתול ושחוק ליכא איסורא כלל ואי ניתלי בקידושין איכא איסורא וא"כ לא בעי מגו אפי' להח"מ וב"ש:

1522

1523ועוד נ"ל דהכא לכ"ע אין חוששין לקידושין אפי' לרב פפא דרש"י פי' דלהכי חוששי' לקידושין דהא הימני' פי' והואיל והם קידשו לפניו הימנוהו כבי תרי לגבי ממון והנה כל זה שייך היכי דליכא אלא ע"א באותו מקום והכא הי' בחדר כמה נערים וא"כ מאן לימא לן דהימנוהו להאי כתרי דלמא המקדשי' חשבו שישגיחו כל העדים ויבואו ויעידו ואירע מקרה שאין רואה כ"א אחד א"כ לא הימנוהו כבי תרי מה תאמר דלמא בכיון הטמינו שלא יראו שום אדם כ"א אותו הנער א"כ הרי ההיתול לפנינו שבכוונה עשו הדבר לפני ע"א במקום שהי' עדים הרבה כדי שלא יהי' קידושי':

1523

1524ומצרף לזה עוד שהיא טוענת שלא שמעה לא הקידושין עצמה ולא שהי' עסוקי' באותו ענין פי' אומרו הריני רוצה לקדשך והיא לא שמעה לא זה ולא זה אע"כ הי' דברים בלט וסתר שאפשר שלא שמע שהרי העד גם הוא אמר שלא שמע עכ"פ אומרו הרני רוצה לקדשך וכיון שאפשר להאמין לה שלא שמעה פשיטא שאינה מקודשת והוא דבר שא"א להכחישה ולא צריכה מגו ומתוך שנאמנת ע"ע נאמנת גם עליו:

1524

1525אבל במה שאמרה שלא ניתן הטבעת לידה ממש כ"א הוליך והביא והי' אגדו בידו גם העד מעיד כן אין לנו תועלת כיון שהוא מכחיש העד בזה והרי הוא אומר שקידשה בע"א שראה שהניחה הטבעת ביד' ממש ולא הי' אגדה בידו רגע א' א"כ הרי הוא נאמן ע"ע יותר ממאה איש והוא אמר שע"א ראה כן אעפ"י שהעד מכחישו אבל מטעמי' הנ"ל נ"ל להתירו בפשיטות בקרובותי' ולא אטפל כלל במה שהי' הטבעת שאול שלא מדעת בעלים ודברי פר"מ בזה נאי' וראוי' לו אך אין אנו צריכי' בזה כלל לכאן ואם פר"מ יסכי' גם אני מסכי' להתירא בלי פקפוק. וחתמתי שמי א"נ: פ"ב יום ב' א' דר"ח אייר קפ"ה לפ"ק:

1525

1526משה"ק סופר מפפד"מ:

1526

1527שלום לידידי הרב הדיין המופלג המופלא כבוד מה' שמואל נ"י ברודא דיין מצוין דק"ק נייזאטץ יע"א:

1527

1528תחלת דינו על דברי תורה אודת ראובן שקידש אשה דהיינו שנשתדכו זה לזו ומיד ביום מחרת נתרצו לנשואין וקידש ונשא כדת מו"י ומיד ביום שלאחריו טרם טהרה ולא נבעלה בעילת מצוה נתגלה לה מום בהאיש עד שלא הי' שום אפשרות בעולם שתתרצה האשה לו אדרבא רוב המון בני אדם חשבו שיהי' קידושי ונישואי טעות לגמרי במום כזה ולימים אחרי כן פטרה בגט פטורים כדמו"י ועתה תובע הבעל להחזיר לו טבעת קידושין שלו והיא מאן תמאן לתתה לו ונפשו היפה בשאלתו אם יש ממש בטענת הבעל ואם נשתנו גירושי' הללו משארי גירושין ועיניו לנוכח הביטו במקומו בש"ע בא"ע סי' נו"ן וגם אם יש לחוש להסוברים שעכ"פ מה ששוה הטבעת יותר מפרוטה תחזיר לו ותחזיק בפרוטה לקידושין הניתנין לטבועין וכדמייתי בית שמואל שם על הכל בקש לחות לו דעתי בזה:

1528

1529צריך אני להאריך קצת בהוצעת הסוגי' דב"ב קמ"ה כך היא באירס אשה ומת היא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח בו ולא הדרו קידושין ובמת הוא פליגי ר"מ ס"ל קידושין לטבועי' ניתנו כאלו נטבעו בים מבלי להחזיר כלל ור' יהודה ס"ל לאו לטיבועין ניתנו ומבואר שם דאפי' להך מ"ד מ"מ תליא במקום שנהגו ור' יוסי ס"ל דספיקא הוא לכן יחלוקו ומשמע קצת דע"כ לא פליגי אלא מן האירוסין אבל אם נשאה הרי כבר זכה במקחו שוב פשוט דלא הדרי קידושי' בשום אופן:

1529

1530שוב פסק ר"פ הלכתא בין מת הוא ובין מתה היא אי הדר בי' הוא לא הדרא קידושין אבל אי הדרא בה איהי אפי' קידושי' הדרא ופשוט דפסק ר"פ כר"מ דקידושי' לטיבועי' ניתנו אך אי הדרא בי' היא תיהדר הקידושי' ג"כ ואמימר פליג וס"ל בהדרא היא נמי לא הדרא קידושי' משום גזירה שלא יאמרו קידושי' תופסין באחותה אפי' נתגרשה לא נימא גיטה מוכיח עלי' דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא והנה מפשטו' הסוגי' משמע דהלכה כמ"ד קידושי' לטיבועין ניתנו מן האירוסי' מכ"ש מן הנישואין וכ"כ להדיא המרדכי שם:

1530

1531אמנם במרדכי ספ"ג דקידושין סי' תקל"ה ז"ל אדם שגירש אשה מן האירוסין קודם שהכניסה לחופה ותובע ממנה הכסף או הטבעת שנתן לה בתורת קידושין מתקנת התלמוד פרק מי שמת בין שהרגילה היא הקטטה בין שהרגיל הוא אין מחזרת לו הקידושין גזרה שמא יאמרו אין הקידושין קידושי' ויבואו להתירו באחותה בחייה אבל הדין לא נתברר דהא איפלגו תנאי אי קידושי' לטיבועין ניתנו או לא ולא איפסקא הילכתא כמאן אבל קידושי' על תנאי ולא נתקיים או בקידושי' ספק מוכח פרק המדיר בסופו דלכולי עלמא לאו לטיבועי' ניתנו עכ"ל:

1531

1532ובחלקת מחוקק סי' נו"ן סק"ד תמה נהי דהוה רק ספק קידושי' מ"מ איכא משום שמא יאמרו קידושי' תופסי' באחותה ולפע"ד הא לק"מ דכיון דאיכא ספק קידושין א"כ כי היכי דאי הדרי קידושין ואיכא דלא שמע בגיטא איכא שמא יאמרו קידושי' תופסי' באחותה ה"נ איכא מכשול בהיפוך דאי לא הדרי קידושין מאן דשמע בגיטא יאמר שהי' בוודאי קידושין ואין קידושין תופסי' באחותו בוודאי ובאמת הוה קידושי אחותה קידושי ספק נמצא כיון שבין כך ובין כך א"א להנצל ממכשול טוב יותר שיחזיר דאז עכ"פ מאן דשמע בתרוויי' בגירושי' ובחזרת קידושי' ידע שקידושי אחותה ס' הם ולק"מ והראי' דמייתי מס"פ המדיר וכ' חלקת מחוקק דלא קאי התם במסקנא יעיי' בדברי רבינו אביגדור שבמרדכי ס"פ המדיר דס"ל דקאי במסקנא הך שינוי' דכלה בית אביה ולקידושי' וכן פירש"י שם ויעיי' מהרש"א שם וזה שיטת הרז"ה והרי"ף לדעת ר"ן יע"ש:

1532

1533אמנם מ"ש המרדכי הנ"ל דלא איפסקא הילכתא אי לטיבועי' או לא הוא תמוה לכאורה דהא בוודאי משמע מפשטו' הסוגי' דב"ב קמ"ה דר"פ ואמימר ס"ל לטיבועי' ניתנה ותו קשי' מאי נ"מ בהאי פיסקא כיון דאיכא למיגזר שיאמרו קידושי' תופסי' באחותה וכבר עמדו בזה ג"כ הגאון בית מאיר ובעצי אלמוגי' בהלכות שניו' לעריות ע"ש ולפע"ד כפשוטו דהי' קשה להגה' הנ"ל על לשון ר"פ דה"ל למימר הלכה כר"מ ומודה ר"מ בהדרא היא ומה הי' לו למיפסק הלכתא בלישנא בפני עצמו עיי' שלהי מסכתא מגלה גבי הלכה גולל ורואה וכו' ובמנחות ל' ע"ב ועיין לשון רש"י בכתובות י"ט ע"א ד"ה גנובי וכו' וע"כ הי' ס"ל דר"פ לא אתי למיפסק הלכתא כלל אלא קאי בין למ"ד במנהגא תליא ובמקום שלא נהגו להחזיר ובין למ"ד לטיבועי' ניתנו ובין למ"ד דמספקא לי' ויחלוקו וקאמר לכולי עלמא אין מחזירי' בהדרא בה היא ואתא אמימר למימר דלהנך אין מחזירי' אפי' בהדרא בה היא כיון שאין מחזירין לעולם א"כ בהדרא בה היא יאמרו קידושי טעות הי' וקידושי' תופסי' באחותה ולא יתלו דהיא מרדה אבל למ"ד קידושין לעולם לאו לטיבועין ניתנו ובמקום שנהגו לעולם להחזיר ליכא למגזר שמא יאמרו דמה"ת יתלו בקידושי טעות כיון דדינא הכי דלעולם מחזירי' הקידושי' ואתי' דברי הגהת מרדכי כהלכתא:

1533

1534אחרי כותבי זאת מצאתי שאהבה נפשי להגאון ישועות ביעקב רס"י נו"ן שכ' ליישב הא דפסק מרדכי בספק קידושי' מחזירי' כ' ממש כמו שכתבתי לעיל אלא שסיים דמצא לריטב"א בקידושין ע"ט דפליג דפסקינן הלכתא כרב והקשו הראשוני' תיפוק לי' הלכתא כרב באיסורא ותי' ריטב"א דנפקא מיני' נמי לענין ממונא דלרב צריך האב להחזיר הקידושין א"כ מבואר דלשמואל דהוה ספק קידושין אין מחזירי' הקידושי' ודלא כהמרדכי אלו דברי הגאון הנ"ל ורצונו דאי הוה ס"ל לריטב"א אליבא דהלכתא כהמרדכי ה"ל למימר נפקותא לדינא בהיפוך דלשמואל שניהם צריכי' להחזיר האב והבוגרת ולרב הבוגרת מקודשת ופשיטא שאינה מחזרת אפי' מרדה ומגרשה ומדלא אמר ריטב"א הכי ש"מ לית לי' כהמרדכי כצ"ל כוונת הגאון אבל דבריו תמוהי' בשלמא ס"פ המדיר שנולד המום ברשות האב וכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' מן הדין ואינו עומד לנגדנו רק גזירת שמא יאמרו קידושי' תופסי' באחותה אבל מעיקור הדין צריך להחזיר על זה נימא דהכא לא חיישי' לשמא יאמרו קידושי' תופסי' באחותה שהרי גם אם לא תחזירה קידושי' נמי איכא למיחש בהיפוך וכנ"ל אבל התם בקידושי' אין האב מחזיר הקידושי' מעיקור הדין ולא משום חששא דאמימר דהרי הא דסוף פרק המדיר היינו משום דכל שנולד ספק ברשותו והכא גבי קדשה אבי' בדרך וכו' לא נולד הספק ברשות האב לא מיבעי' לשיטת הרא"ש בסוגי' דמומין דבוגרת לא הוי תו ברשות האב א"כ כין שבגרה בפנינו הרי ברשותה נולד הספק והאב והארוס שלו התובע אין ספק נולד ברשות א' מהם והמוציא מחברו עליו הראי' ואפי' לדעת הרמ"ה שברא"ש שם דס"ל דאפי' אחר שבגרה מיקרי ברשות האב היינו התם שאירסה האב בנערותה ובגרה קודם נישואי' וכיון דתחלת האירוסי' הי' בנערות ע"י האב ונולדו בה מומין מיקרי נולד הספק ברשות האב משא"כ הכא שאם הי' כבר בוגרת אינינה ברשות האב ועל זה אנחנו דנין אם נתקדשה בנערות או בבגרות א"כ המוציא מחברו עליו הראי' ותו דגם רמ"ה לא יאמר שהבוגרת מיקרי רשות האב אלא שהוא מהסוברי' דהכל תלוי בבית מי שנולד הספק ולא ברשות ויעיי' ר"ן ורז"ה ופשיט לכל מבין ויודע שאין הכוונה אם תלך אשה לבית פלוני אלמוני ומצא שם מום בה נימא שהספק נולד בביתו של זה זה דבר שאין הדעת סובלו אבל פשוט דמיירי שע"י הבית יתברר הרשות כגון שהחמור מת בביתו של בעל הפרה נאמר כיון שמת בביתו נאמר שהי' נקנה לו והרי הוא ברשותו באופן שע"י ביתו מתברר הרשות משא"כ הכא בקידושי' ע"ט אם נאמר הואיל והאשה בבית אבי' ונולד הספק בביתו צריך להחזיר כסף הקידושי' נמצא שע"י שהיא בביתו נחליט שבגרה ויצאה מרשותו זה א"א שע"י ביתו יופקע רשותו וא"כ הדרין שהמוציא מחברו עליו הראי' וליתא לדברי הגאון הנ"ל ודברי המרדכי מוסכמי' לע"ד בלי מחלוקת:

1534

1535נחזור להא דידן דמהרי"ל פסק באשה שמתה בתוך שנה שני' שהדין שמחזירי' החצי מתקנת הקהלות עפ"י ר"ת ופסק דגם טבעת קידושין בכלל התקנה ושקיבל ממורו שכך דן דאחר נישואי' הדרי קידושי' ולא חיישי' לשמא יאמרו קידושי' תופסי' באחותה כיון דאין תנאי בנישואין ופסקו רמ"א ותמהו עליו דהא עכ"פ במיתה קיי"ל קידושין לטיבועי' ניתנו ונראה דאפי' לפמ"ש לעיל בדעת המרדכי דלא אפסקא הלכתא בגמ' מספיקא לא נפקא ועוד דנראה דאחר נישואין לכ"ע לטיבועי ניתנו ע"כ לא פליגו אלא מן האירוסי' אבל כיון שכבר נשאה בוודאי תו אינו מבקש קידושי' לחזרה וכ"כ בית מאיר ועצי אלמוגים וא"כ צ"ע ובח"מ נדחק דמהרי"ל לא קאי אלא אעובדא דילי' בתוך שני החזרה וכן הסכים בית מאיר דלא כב"ש דספיקא דדינא הוא אבל הרואה במהרי"ל יראה נהי דהשאלה הי' בתוך שני חזרה אבל עדותו שהעיד על מורו הי' בעלמא וכ"כ בעצי אלמוגי' ומהר"ם לובלין בתשו' טרח מאוד ליישב דברי מהרי"ל ע"ש סי' י"ט:

1535

1536והנלע"ד עפ"י מה שדקדק מהר"מ לובלין שם בתשו' מה ראה אמימר לחדש חששא שלא הזכירו התנאי' בכל הסוגי' כי כולם פליגי אי ניתן לטבועי' ואין זכר למו משום חששא שמא יאמרו והנלע"ד דהרי הך דקידושי' לטיבועי' אינינו מעיקור הדין הקידושי' דנימא דלהך מ"ד לא תתקדש האשה אם לא יתננו לטיבועי' ז"א דהרי אפי' במתנה ע"מ להחזיר מתקדשת נמצא אין זה מעיקור דין הקידושי' אלא באומדנא בעלמא פליגי תנאי דלמ"ד לטיבועי' ניתנו אומדן דעתו נוטה דמסתמא כל המקדש אין דעתו לחוש למיתה ולגירושי' ונותן לחלוטין וכל זה אי נימא דנותן לטיבועי' בלי שום שיור אבל אי נימא שמשייר שום שיור בעולם א"כ נימא נמי שמשייר תנאי אם תמות היא ואין לנו שום אומדנא שנתנם לטבועין והיינו דקאמר אמימר לר"פ דס"ל אם מרדה היא והדרה בי' הדרא הקידושי' א"כ לא ניתנו לטיבועי' וממילא יהדר גם במתה היא אע"כ לטיבועין לגמרי ניתנו מטעם שלא יאמרו קידושי' תופסי' וכו' ועפי"ז יפה דן מורו דאחר נישואין דלא שייך תנאי בנישואין ממילא במרדה הדרא קידושי' וממילא הדרא אפי' במיתה דכיון דנחי' לשיורי ולא יהיב לטיבועי' נחית לשייר הכל וכנ"ל וכמ"ש בזה"ז דאיכא תקנת ר"ת להחזיר בשני חזרה א"כ למהרי"ל דגם טבעת קידושי' בכלל התקנה ולא ניתן לטיבועי' לגמרי ממילא לא ניתן נמי לטיבועי' אפי' אחר שני חזרה לעולם ויפה פ' רמ"א כמהרי"ל וא"כ לכל הפחות הוה ספיקא דדינא כמ"ש ב"ש ואי תפס הוא לא מפקינן מיני':

1536

1537ובעובדא דמעלתו הי' נראה להוציא ממנה הקידושין לכ"ע דנראה כמערמת להתקדש לבעל מום ולחזור קודם בעילה ולכופו לגט כדי להרוויח הקידושי' וסברא זו כ' תוס' בכתובות ע"ז ע"א ד"ה סבורה וביבמות ס"ד ע"א ד"ה יוציא וכו' מיהו המרדכי כ' שם תי' אחר דאיהו אפסיד אנפשי' שלא התנה שתצא בלא כתובה ומשו"ה לא חיישי' לערמה ע"ש ולכל הפחות נ"ל דתחזיר עד פרוטה וכמ"ש ב"ש בשם מהר"מ מינץ ומ"ש האחרוני' שזה הוא המצאה נגד הש"ס נ"ל דבימי הש"ס קדשה בככר או במנה וע"ד כן נתקדשה לו והיא יודעת במה קדשה א"כ הכל הוא בכלל קידושי' אבל בזמנינו שנוהגי' לכסות פני הכלה שלא תראה במה מקדשה ואומרי' להדי' תחת החופה ששוה פרוטה כדי שתסמוך דעתה במה שהוא ולפעמי' מקדשה בטבעת שאינו שלו ומתקדשת בהך קישוט ואין שום אשה מקפדת על זה נמצא עיקור הקידושי' אינו אלא פרוטה והשאר הוי כמוהרי וכמהר"מ מינץ מיהו זה נ"ל לענין דינא דטיבועי' עדיף בזמנינו מבזמן התלמוד מטעם הנ"ל:

1537

1538אך מטעם שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה מיגרע גרע כיון שלעולם מקדשה בכלי בטבעת א"כ כיון שמשלמת לו שווי הטבעת אע"פי שמחזקת לעצמה פרוטה או אפי' חצי שווי איכא למימר שיסברו ששילמה כל שיווי הטבעת או דאוזיל גבה או איכא דלא שמע כמה החזירה ע"כ מן האירוסין נ"ל דלא תחזיר אבל מן הנישואין דליכא משום שמא יאמרו איכא לצרופי לכל מ"ש לעיל וא"כ לכל הפחות בנידון שלפנינו יראה לבצוע הריב כי קרוב לודאי שמחויבת להחזיר הקידושי' כנ"ל. פ"ב יום א' ג' אדר תקע"ו לפ"ק.

1538

1539משה"ק סופר מפפד"מ:

1539

1540שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי ה"ה הרב המאה"ג המופלג בתורה המפורסם גן הדסים גל אגוזים כש"ת מה' יעקב סג"ל נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ יע"א:

1540

1541נתכבדתי בנעימות ימינו ושם נאמר נפשו היפה איותה לדעת דעתי העני' בעובדא דאתי' לקמי' דפ"מ נ"י בחתן א' שאמו נתנה לו טבעת לקדש בו תחת החופה והכלה ידעה שזה הטבעת הוא משל אמו ושחוזר אחר זמן וסברית וקיבלית ונתקדשה לו אך הוא לא הי' יודע שהטבעת הוא של אמו אך סבור שהטבעת של הכלה עצמה שנתנתה לאמו ליתנו לו להחתן כדי לקדשה בו ושוב אחר ימים נודע הדבר ושאלתו אם צריך לחזור ולקדשה או לא ולא ביאר ספיקותיו במכתבו:

1541

1542נחזי אנן יש כאן מקום ב' ספיקות א' במה קנה הוא הטבעת לקדש בו אשה שהוא קבל מהאם וסבור שהיא שלוח אליו מכלה שלו לתתו לו וע"ד כן משך והאמת הי' של האם ולא לכלה והוא לא נתכוון לקנות מהאם ואפשר שלא קנה כלל:

1542

1543ספק השני בנתינותו להכלה כי הוא סבור שהטבעת של הכלה ונתנו לו לקדשה נמצא אמרי' שבמתנה נתנתה לו כדי שיקדשנה בו וכיון שהוא שלו ממש שוב נתן הטבעת לטיבועין ולצמיתות עלמין ובאמת האם לא נתנתה לו אלא ע"מ להחזיר והי' שואל ופשיט שהשואל כלי מחבירו ונותנו לאחר במתנה אין בנתינה זו כלום וגם אפי' אם נתנתה האם במתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון שנתן לכלה לטיבועין לא קיים התנאי ע"מ להחזיר ובטלה המתנה לגמרי זהו הספק השני:

1543

1544ואומר על ראשון ראשון ביבמות נ"ב ע"ב החולץ ליבמתו וחזר וקדשה וכו' אמר ר' יוסף מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני וכו' א"ל אביי מי דמי וכו' וכסבור של גר אחר הוא דקני וע"ש הנה כל הפוסקים פסקו הך דעודר בנכסי גר וכסבור דלא קני ודין זה אינו מבואר בשום מקום אלא בשמעתין דמה דאיתא במס' ב"ב נ"ד ע"א ובתוס' שם ד"ה אדעתא דצבי וכו' אינו ענין לכאן דהתם ידע שהם נכסי הפקר ולא נתכוון לקנותם משו"ה לא קני וקרוב אני לומר דוקא כשהי' מתכוון לדבר אחר כגון לצבי גם ידע שנכסי הפקר הן ונתכוון לצבי הא דלא קני אבל אי לא נתכוון לשום דבר אחר ועשה מעשה הקנין בלי שום כוונה לשום דבר אע"ג שלא נתכוון לקנותו קנה ובהכי הוה מתישבא שלהי ב"מ גבי שומרי ספיחי' בשביעית דקאמר הבטה בהפקר קנה והתם הא ידע דהפקר הוא ולא מתכוון לקנות ואיך יקנה ורמז עליו מגיה מ"ל פ"ב מזכי' ומתנה ע"ש ובאמת בשיטה מקובצת שם הרגש בזה וכ' עכ"פ חיישי' שמא יתכוון כמו דחיישי' שמא לא ימסרם לציבור יפה וזה דוחק גדול הוא איש מהימן שליח צבור ומתנדב לשמור חנם שלא יפגעו בו אחרים יקדים הוא ויקנה א"כ למה לי הבטה בהפקר נימא שיעשה מעשה בפועל לקנות אבל להנ"ל ניחא דקני ממילא אא"כ מתכוון בכל שעה שלא יקנה ולזה שפיר חיישי' שלא יתכוון בזמן מן הזמנים שלא לקנות וקנה ממילא אע"ג דידע שהוא הפקר מ"מ לא נתכוון לדבר אחר וקנה ממילא ואתי ר' יוסף וחדית לן דעודר וקסבור שלו הוא אע"ג דאיכא למימר אלו הי' יודע שהם נכסי הפקר הי' מכין לקנות מ"מ כיון שכוונתו לעדור להשביח השדה לא קנה:

1544

1545ועיי' ב"ב מ"א ע"א עובדא דר' ענן שקיל בידקא בארעי' וכו' וכתב נימוק"י בשם הראב"ד היכי דדעת אחרת מקנה אותו אפי' עודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא קונה והקשה בקצה"ח סי' רע"ה ממ"ש הטור ח"מ סי' ר' אות י"ג בשם הראב"ד אפי' מדד הלוקח על החמורי' לא קנה שלא נתכוון במשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוון ע"ש וק' הא הוה דעת אחרת מקנה וי"ל דראב"ד לא מיירי אלא היכי דלא נתכוון לשום דבר אחר כגון רב ענן דבמה שנתכוון לעשות מחיצה לשמור שדהו אין זה כוונה אחרת אלא היינו ענין החזקה נועל וגדר לשמור שדהו כאדם העושה בשלו אע"ג שאינו מתכוון לקנות מ"מ מהני דעת אחרת אבל הכא נתכוון לדבר אחר למדוד מיגרע גרע ואה"נ אלו הי' מגבי' סתם שלא למדידה ולא לקנין הי' מועיל דעת אחרת מקנה אותו: ואעתיק לשוני בחי' למס' נדרים מ"ג ע"ב ויש לתמו' על השיטה שבטוש"ע א"ח סי' רמ"ו שאפי' אינו מפקיר בהמתו אלא לשבת לבד מהני וק' הא בשמעתן מוכח דהפקר לזמן כ"ע מודים דבעי' אתי ליד זוכה וצ"ל כיון שהבהמה ביד נכרי ה"ל כאלו בא ליד זוכה אע"ג שאין כוונת הגוי לזכות וצ"ע עכ"ל שם ולהנ"ל א"ש טפי [עיין ח"ס או"ח סי' ס"ב בסופו]:

1545

1546מ"מ דין זה של ר' יוסף דקסבור שלו הוא ואלו הי' יודע שהוא נכסי הפקר הי' מתכוון לקנות ואפ"ה לא קנה זה לא נמצא בשום מקום כ"א ר' יוסף אמר דרבי ס"ל הכי והנה פליגי רבנן וס"ל דמקודשת שמע מינה דלרבנן בכי האי גוני קנה והלכה כרבנן דלא כרבי מחבריו ועיי' ברי"ף ורא"ש דשמעת' ואביי דפליג אאוקמתא דר' יוסף פליגא ואדמיונו ולא על עיקור הדין דלר יוסף העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם קנה לרבנן וא"כ צ"ע על כל הפוסקים לכאורה וי"ל בזה דמלשון ר' יוסף משמע דפשיטא לי' הא מילתא מסברא דלא קנה ולא פליגי בהא וטעמייהו דרבנן משום דכיון דיהיב דעתי' לקדשה אמר תיקדש כל היכי דבעי וכעין דאמרי' בגטין ס"ג ע"א כיון דיהיב דעתי' לגרשה אמר תיגרש היכי דבעי ע"ש וה"נ דכוותי:

1546

1547ועיי' בתשו' חכם צבי סי' א' הוכיח דכוונת חליצה איננה כוונת מצוה ולא ג"כ כמ"ש מהרי"ט דלא בעי' כוונה כלל כ"א שלא תהי' מוטעת לא כן הוא אלא בעי' כוונת קנין שיתכוון זה להקנות והאשה לקנות את עצמה להתיר הזיקה והגאון בית מאיר סי' קס"ח מוכיח דעכ"פ מן התורה סגי בכוונת א' מהם ולכאורה מוכח כן מסוגי' זו דאיך יצוייר שקדשה ע"ד זיקת יבמין שהי' סבור בחליצה לאפקעה זיקה וקשה הרי משמע שהחולץ בעצמו חזר וקידשה ולא אח אחר כ"א הוא עצמו כדמשמע לשון החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וא"כ כיון שסבור שלא פקע זיקה א"כ לא נתכוון בשעת חליצה להקנותה לעצמה ואי ס"ד מדאורי' בעי' כוונת שניהם הרי לא הועילה כלל החליצה אע"כ כבית מאיר הנ"ל דבכוונה דידה סגי וי"ל היא ידעה ונתכוונה להפטר בחליצה זו והוא לא נתכוון וחזר וקידשה וא"ש לכאורה:

1547

1548אלא לפ"ז צ"ע א"כ כשחזר וקידשה נהי הוא סבור שלו היא האשה כי סבור זקוקה היא לו וכעודר בנכסי הגר וכסבור שלו מ"מ היא ע"כ ידעה דכבר פקעה זיקתה וכשנתרצית להתקדש לו לשם אישות נתכוונה וה"ל כדעת אחרת מקנה דמועיל כמ"ש לעיל בשם הראב"ד ודוחק לחלק בין אשה לשאר דעת אחרת מקנה ומשום דכתיב כי יקח ולא כי תקח דההוא אינו אלא להורות שהיא אינה הקונה והמקנה ובעי אמר הוא ונתן הוא אבל היא כמו שאר מוכר או נותן והבעל הוא הוא הלוקח וא"כ הוה שפיר דעת אחרת מקנה אותן ואיך מדמה ר' יוסף לעודר וכו' ואפשר היינו טעמא דרבנן דפליגי אדרבי בהא ועדיין צ"ע ועיי' היטב מ"ש ר"ן בפירושו לנדרים למ"ד ע"א ד"ה לאשה נמי וכו' וצ"ע דמסיי' שם ואשה נמי מכנסת עצמה לרשותו קצת ע"ש:

1548

1549והנה במ"ש אביי הכא במכוון למיקני לכאורה נתכוון למה שרמזתי לעיל בש"ס דגטין ס"ג ע"א כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' אבל למה שהביא דמיון מנכסי גר זה וכסבור גר אחר הוא צע"ג וכי מן הגר קונה הלא מן ההפקר קונה ואפי' לדעת רש"י ונימוק"י ב"מ י"ב ע"א ובתוס' ד"ה ויצא ההפקר מיקרי דעת אחרת מקנה אותו היינו במפקיר נכסיו מרצונו אבל גר שמת פקע לי' כח בעליו ומה לי גר זה או גר אחר וגם צריך יישוב מ"ט לא אמר אביי דמיונו בקונה שדה מאחד משני מוכרים ואינו יודע מי הוא המוכר והמוכר רוצה למוכרו לו אבל הוא אינו יודע ממי קונה שזה הוא ממש דמיון דידן שאינו יודע אם קונה האשה מעצמה של אשה או מזיקת אחיו ולזה י"ל לפמ"ש רשב"א בחי' גטין כ' גבי זקן שהי' מלוה וכותב לכל בני עירווגבי ערוב היוצא אחר חיתום שטרות דאע"ג דבדעת אחרת מקנה מועיל עודר וכסבור שלו היינו בידעי' דניחא לי' לקנות א"כ המקנה נעשה שלוחו לכוון תורת קנין עבור הקונה אבל היכי דלא ברי לן דניחא לי' לא וא"כ ה"נ אפשר דזה נוח לו לקנות ממנו ולא מהשני ואלו הי' יודע שהשדה של פלוני לא הי' קונהו אבל בזוכה מהפקר ונכסי גר לא שייך זה משו"ה נקט אביי נכסי גר אבל עכ"פ ק' ראשונה קשה:

1549

1550ובלאה"נ אין דמיונו עולה יפה דהא הכא אין כאן קנין כלל דיבמה אינה מתקדש' אלא מילי דרבנן בעלמא הוא שלא יבוא עליו בלא מאמר כמאן דמקדש בביאה אבל שום שם קנין אין כאן וא"כ דמיונו של ר' יוסף יותר צודק מדמיונו של אביי וצ"ע בכל זה:

1550

1551מ"מ בנידון שלפנינו נ"ל פשוט דקנה הטבעת מאמו בכל אופן אפי' כסבור שלו הוא הרי דעת אחרת מקנה דהיינו אמו ואנן סהדי דבעי' למיקני' ותו דהרי לא סבור שלו הוא אלא עשה ע"ד קנין מכלתו והנה הוא של אמו אע"ג שכתבתי לעיל דאפשר לא ניחא למיקני מראובן אלא משמעון הדעת נותן דהכא לא איכפת לי' אי מאמו או מכלתו וקנה הטבעת בודאי לקדש בו אשתו:

1551

1552ונבוא אל הספק השני בעזה"י והיינו מצד נתינתו לה הנה אם הי' האמת שהכלה נתנתה לו לקדשה בו מקודשת דקיי"ל איתתא נמי ידעה לאקנויי' וכבר הארכתי בתשו' אחרת בדברי הש"ך בשם רשב"א דמייתי ב"ש סי' קכ"ד סקי"ט ע"ש אך היות באמת טבעת ששאלה לו אמו והוא לא נתן לה בתורת שאלה וקישוט לשעה אלא לטבועין והשואל אינו יכול ליתן במתנה כליו השאולי' לו אך כבר מבואר בדברי הפוסקים והסכימו האחרונים כולם בהנותן כלי לחברו לקדש בו אשה אמדינן כוונת הנותן שיהי' בכל אופן המועיל ואם אינו מועיל שאלה יהי' במתנה ע"מ להחזיר כמבואר בח"מ וב"ש סי' כ"ח סקמ"ח ובמתנה ע"מ להחזיר הוא שלו גמור ממש לחלוטין ולצמיתות עלמין וכבר בארתי במקום אחר ההפרש אשר בין שאלה או קנין פירות כגון נותן אתרוג לשעה או מוכר עבדו לשלשים דלא הוה שלו ובזמן שהיובל נוהג הקונה קרקע מביא ואינו קורא למ"ד לאו כקנין הגוף דמי ובמתנה ע"מ להחזיר מיקרי לכם ועיי' ריב"ש סי' ב' ושם בארתי דהכא משך לשם קנין גמור לחלוטין ולצמיתת עלמין אפי' במידי דצריך להחזיר גוף הפירי ולא סגי בהחזרת דמים עיי' רא"ש פ' לולב מ"מ אינו אלא תנאי בעלמא כשאר תנאי ואם רצה הלה למחול לו תנאו אינו צריך משיכה וקנין חדש לקנותו כי כבר קנוי לו קנין עולם רק על תנאי וכיון שמחל תנאי הרי הוא שלו משעה ראשונה ועיי' ב"ש רסי' קמ"ג ועוד שם סק"ל וסי' קמ"ד ס"ק ט"ו נמצא הוא קנין גמור משא"כ קנין הפירות ומכ"ש שאלה אי רוצה לחזור ולהיות קנוי לו קנין גמור צריך לעשות קנין מחדש או שחצרו יקנה לו ואפי' מחילה לא מהני כמבואר ברמ"א ח"מ סי' רמ"א סעי' ב' וע"ש ש"ך סק"ה ובשעה שהיובל נוהג אינו יכול כלל ליתן לו הגוף במתנה דה"ל מכירה לצמיתות מ"מ מבואר דמתנה עמ"ל הוה שלו ממש ויכול למוכרו ולתנו לחלוטי' וישתדל אח"כ לפייס הנותן בדמי' או שימחול לו התנאי נמצא במה שנתן להכלה לחלוטי' לא עבר על תנאי לפי האמת שהוא רק מתנה ע"מ להחזיר ומיהו אי גם הכלה היתה סבורה שהיא שלו לחלוטי' הי' מחוייב לקנותו או לפייס אמו שתמחל לו תנאי אבל השתא שהכלה ידעה שהוא רק שאול מאמו ונתקדשה לו ע"ד קישוט פרוטה א"כ תחזור לו הטבעת והוא יחזירו לאמו והרי היא מקודשת כנלע"ד ואחתום בכל חותמי ברכות: פ"ב נגהי ליום ד' טוב שבט קפ"ז לפ"ק:

1552

1553משה"ק סופר מפפד"מ:

1553

1554העתק גביית עדות:

1554

1555במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה הבח' כ' דוד ב"ה ליב ושאלנו אותו בתורת עדות באליונ"ע ואמר בזה"ל: איך האב גפונין איין פינגריל האב איך גוויזין להבח' אברהם (שהוא צורף כסף זהב) אויב עס איזט גאלד אויב ניט והלך להבתולה מ' חנה בת ר' משה און האט איהר אנגיטאהן דאס פינגריל און האט געזאגט הרי את מקודשת ואמר הבח' ישעי' אליו אונס וועלין זיין עדות און וויא עס איז געווארין איין גערודר האט הבתולה הנ"ל אוועק גיווארפין דאס פינגריל עכ"ל העד הראשון:

1555

1556אח"ז בא לפנינו ה"ה הבחר ישעי' בן כ"ה עקיבא ושאלנו אותו בתורת עדות באליונ"ע ואמר בזה"ל הבחר דוד האט גיפונין דאס פינגרל און האט גוויזין דאס פינגריל להבח' אברהם אויב עס איז גאלד אויב ניט והלך הבחר אברהם עם הפינגרל להבתולה הנ"ל ואמר איך שענק דיר דאס פינגריל ואמר הרי את מקודשת ואמרתי להבחר דוד אונס וועלין זיין עדות עכ"ל העדות של עד השני:

1556

1557אח"ז קראתי להבחר דוד הנ"ל שמצא את הטבעת ורציתי לחקור אותו אם הוא הקפיד על הטבעת שמצא ושאלתי אותו מדוע הניח לקדש בטבעתו ולא מיחה בו והשיב ליהיות שידעתי שאינו של זהב רק שאלתי אותו דרך שחוק ומפני שאינו שוה כ"כ (והוא שוה לערך חצי צל) לכן לא קפדתי על זה:

1557

1558אח"ז שאלתי להבחר ישעי' הנ"ל אם הי' יודע את הטבעת אם הוא זהב ואמר שלא ידע והוא הי' סבור שהוא של זהב ושאלתי אותו אם הבתולה שמעה איך ששאל הבחר דוד את המקדש הבחר אברהם על הטבעת אם הוא של זהב ואמר שיודע ששמעה והמקדש והמתקדשת אמרו שהי' דרך שחוק והנה כעת הבתולה מסובכת בהקידושין הנ"ל כי הוא דבר בוז עלי' לקחת גט כי פגם הוא לה לענין שידוכין וכעת אני דן לפני אדמ"ו כתלמיד הדן לפני רבו עניני ההיתר מה יש בו:

1558

1559תשובה.

1559

1560שלמא רבא לגברא רבא דחזי' לכהנא רבא ה"ה ידידינו הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות בקודש עליות ע"ג עליות כש"ת מה' צבי הרש כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק פאטאק יע"א:

1560

1561דשאילנא קדמיכון אודת נער שקידש נערה א' כמבואר הכל בגבי' עדות ופאר רום מכ"ת העמיק והרחיב הענין בשריותא דהאי איתתא בלי גט וגם דעתי מסכמת להתיר בעזה"י כאשר אבאר אי"ה יהי' ה' עמנו:

1561

1562ריש מילין אנקוט חומרי מתניתא ונאמר מה שע"א לא הזכיר שאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה והעד ישעי' הזכיר כן אין כאן סתירה דהעד דוד לא שת לבו להגיד רק מה שהי' אחר שנתן הטבעת לידה ואז לא אמר אלא הרי את מקודשת והבחר ישעי' התחיל הגדתו מקודם שנתן הטבעת אמר הרני נותן לך במתנה ונותנו לידה וסיים ואמר הרי את מקודשת ומששמע דוד דברי ישעי' ולא הוכחשו במה שאמר הרני נותן לך במתנה ש"מ שפיר קאמר ואין כאן הכחשה. ונאמר משראה דוד שאברהם המקדש נוטל הטבעת ונותנו להנערה במתנה הבין ממילא שאינו זהב ואינו שוה אלא מעט שאין דרך חבירים להקפיד ושחוק הוא בעיניהם ומשהבין כן שוב הי' דעתו להקנותו לו שיכול ליתן במתנה לאחר או לכל הפחות לא הקפיד וכהפקר הי' וזה שאמר איך שענק דיר הרי הי' דעתו לקנותו ולזכות בו ואיכא כאן דעת קונה ומקנה אע"ג דבחד מינייהו סגי כמבואר בנימוק"י פ' חזקות מ"א ע"א בשם הראב"ד גבי הא דרב ענן שקל בידקי' בארעי' ובחי' רשב"א פ"ב דגיטין כ' ע"ב גבי זקן שהלווה לכל בני הכפר ועוד בהפקר אפשר אפי' דעת קונה לא בעי' כמוכח שלהי ב"מ גבי שומרי ספיחים ובאמת התם צ"ע משמע אפי' דעתו שלא לקנות קונה ע"כ וזה א"א ונדחק בזה בשיטה מקובצת שם ועכ"פ אם אין דעתו שלא לקנות אלא סתם קונה ממילא בהפקר וזה מוכרח דקי"ל בנדרים מ"ד ע"א דהפקר לזמן איננו הפקר עד שבא ליד זוכה א"כ הא דקי"ל בש"ע א"ח סי' רמ"ו השאיל בהמתו לגוי מפקירה אפי' בינו לבין עצמו ומבואר בב"י דמפרש דאינו מפקירה אלא ליום שבת ומייתי לי' ט"ז סק"ה שם וא"כ לפי הנ"ל דהפקר לזמן צריך לבוא ליד זוכה צ"ל מה שהוא ביד גוי הוה ביד זוכה אעפ"י שהגוי אינו יודע ואין דעתו לקנות אע"כ בהפקר לא בעי דעת קונה ומקנה ועיין תוס' ב"ב נ"ד ע"א ד"ה אדעתא וכו' בסוף הדיבור ועוד כיון דאמר ישעי' לדוד אנחנו נהי עדים על הקידושין א"כ הסכים דוד על הקדושין וסייע לו וה"ל כמו סייע בגודא דמס' ב"ב מ"א ע"א נמצא מטעם קדשה בגזל אין כאן קולא:

1562

1563אך הוא לא אמר לי אלא הרי את מקודשת והנה המתבאר דקידושין וי"ו ע"ב ובתוס' ור"ן ורא"ש ריש נדרים וסוף נזיר הוא זה דבגט וברוב עניני תורה בעי' ענין ודבור שלם אבל חצי דבור לא מהני רק בהקדש ונדרים מהני אפי' יד ואחיזה חצי לשון אשר אידך מובן ממנו ובקידושין דדומה להקדש אבעי' לי' אי גם בזה דומה או לא ונ"ל לאו דוקא שאמר לשון מקודשת שהוא הקדש דכיון שנניח יחוד אשה לבעלה הוה איסור לכ"ע בהקדש א"כ אם אומר מאורסת מחורפת וכדומה הוה כינוי להקדש וכינוי לנדרים כמו קונם קונח וכדומה ויש קצת מקום עיון בזה בלשון תוס' קידושי' ז' ע"א ד"ה ונפשטו וכו' ויש לחלק בין דינא דהתם לדהכא וק"ל:

1563

1564והחילק בין ענין שלם לבין יד הוא זה כשאומר ודין דיהוי ליכי מנאי גט ודין מבאר שאינו מגרשה בדיבורא בעלמא וזה הוא לראי' וע"כ אומר וזה יהי' הגט ואומר ליכי מבאר שזאת האשה המתגרשת ולא אחרות ומנאי מבאר שהוא המגרש ולא אחר הזה ענין שלם וגם מוכיח אך ענין שלם ואינו מוכיח הוא הרי את מותרת לכל אדם שאפשר שהוא אינינו המגרש או שאינו מגרשה בשטר זה אלא נותנו לראי' ואע"ג שהוא ענין שלם מ"מ אי בעי דברים מוכיחים בכל התורה או לכל הפחות בגט דבעי' כריתות דבר הכורת לא יועיל זה הענין השלם עד שיהי' גט מוכיח ובקידושין כשיאמר הרי את מקודשת לי בחפץ זו הרי ענין שלם ומוכיח שמקדשה בחפץ זו ולא שאומר סיפור דברים הרי את מקודשת כבר ונותן לה חפץ במתנה בעלמא אלא בחפץ זו מקדשה כמו בתמרה זו והרי את מקודשת הרי היא המתקדשת ואומרו לי מורה כי הוא המקדש אך אם הי' דבורו באופן שאין הענין מוכיח מתוכו רק מאומדנא תלי' אי אין מוכיחום מועיל בכל התורה או לא:

1564

1565כל זה הוא ענין שלם אך יד וחיסר דבורו כגון שאמר הרי את מותרת ולא אמר לכל אדם שהמובן שרוצה לומר לכל אדם אך אינינו אלא חצי דבור ויד לגמור הענין ובגטין ובכל התורה לא מהני לבר מנדרים והקדש ובקידושין הוא איבעיא דלא איפשטא אי מועיל או בעינן ענין שלם אבל בהא ליכא שום חילוק אי ענין שלם סגי באינו מוכיח רק שיהי' ענין שלם כגון הרי את מותרת לכל אדם שהוא ענין שלם רק אינן מוכיח שבעלה מגרשה ושמגרשה בגט זה אי זה מועיל ה"ה מועיל בכה"ג יד בנדרים ואי ביד שאינו מוכיח בנדרים אינו מועיל ה"ה ענין שלם בשארי דברי' דלענין זה אין חילוק רק בנדרים מועיל חצי דבור ובעלמ' בעי דבור שלם והכא תלי' בספיקא אי בעי מוכיח או לא וביד דקדושין הוה ספק כפול אי מועיל יד ואי מועיל אינו מוכיח והיינו דאמרינן ריש נדרים וי"ו ע"ב חדא מגו מאי דס"ל לשמואל וכו' ע"ש:

1565

1566ואמנם להלכה פליגי תוס' בנוסחאו' הסוגיא דנזיר וקידושין ועכ"פ לכ"ע אם אומר את מקודשת בלי לי אינה מקודשת או משום דקיי"ל ענין וידים שאינו מוכיחים לא הוה ידים או משום דמקודשת בלא לי הוה גרוע מאוד וממש אפי' יד לא הוי ועכ"פ יד גרוע אך הב"י כ' בא"ע סי' ז"ך דיש מביאים בשם רשב"א דיש לחוש לקידושין ולאו דסמכא הם ויבואר לקמן אי"ה:

1566

1567והנה הריב"ש בתשובה סי' רס"ו בתחלתו אחר שהניח למונח ובשם רמב"ן ורשב"א דידים שאינן מוכיחות אין חוששים כלל לקידושין חידש לנו דבר ומייתי לי' בש"ע סי' הנ"ל ובב"ש שם סקט"ז ויען לא רבים יחכמו בכוונת סידור דברי הריב"ש למעיין בו בפנים ומצוה למצוא דעת קדושים אבאר בעזה"י הריב"ש חידש לנו באומרו הריני נותן לך בתורת קידושין הוה ענין מוכיח דבמה שאמר בתורת קידושין מבואר שהיא המתקדשת ולא שליח לאחרת דא"כ הוה תורת שליחות ולא תורת קידושין ואני נותן לך משמע שהוא הנותן ולא אחר מה תאמר שמא קידשה משלו לאחר שמקודשת מדין עבד כנעני במס' קידושין ז' ע"א ז"א דהעדים יודעים ומבינים שלעצמו קידשה דלא שביק אינש מצוה דיליה ועביד לאחרינא והכ' כיון שידעו העדים שכוונת שניהם להתקדש זה לזה אין בדיבורו חסר כלום זה הי' סברת הריב"ש אלא שעמד נגדו א"כ באומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי הרי אנו רואים שהוא נותן לה ונימא מה שביד אדם הוא שלו ומשלו קידשה ולא שביק אינש מצוה דילי' וכו' ואפ"ה אמרי' הוכחה זו מיקרי אינה מוכחת וה"ה נמי באומר הריני נותנו לך בתורת קידושי' ומה בין זה לזה ועל זה האריך הריב"ש דאי ס"ד שזה הוכחה לעדים מה שביד אדם הוא שלו ולא שביק אינש וכו' א"כ לא חסר מידי בדבורו ולא הוי יד אלא ענין שלם רק ענין שאינו מוכיח ואמאי קרי לי' בש"ס יד ומדמי לי' לאומר מודרני ממך הלא הכא הענין הוא שלם עפ"י אומדנא אלא שנקרא אינו מוכיח ואמאי קרי לי' יד אע"כ כיון שלא אמר להדי' שהחפץ שלו אלא אנו רואים אותו בידו אין הכרח לעדים שהוא שלו ונמצא חסר תיבת לי ולא הוה רק יד וגם אינו מוכיח אבל באומרו להדיא הריני נותן לך הרי אמר בפיו שהוא שלו ונשאר רק להוכיח זאת הסברא לא שביק אינש וכו' וזו סברא ברורה ומוכיח הוא ומייתי ראייה שהרי ביש לו כמה בנות קטני' ורק א' גדולה והיא שוית שליח אפ"ה אמרינן כל הקטנות בספק מכח אותה סברא לא שביק אינש וכו' אע"ג דיותר ראוי לומר שעל הגדולה שאין בה ספק נתכוון ולכל הפחות ה"ל לומר על הקטנות הוה לענין שאינינו מוכיח אע"כ הך סברא דלא שביק אינש וכו' מוכיח גמור הוא וממילא הוה ענין שלם משא"כ סברא מה שבידו הוא שלו אינו מוכיח כל כך ולא הוה רק יד ואינו מוכיח:

1567

1568וכ' מהרי"ט בתשו' בחלק א"ע סי' ל"ו דכ"ע מודים להריב"ש בהנ"ל ומה שנמצא לכמה ראשונים בעובדא שאמר הריני נותן לך לקידושין דלא הוה קידושין היינו מטעם אחר שאינו אומר בתורת קידושין כבריב"ש שאז אמרי' שהיא המתקדשת ובתורת קידושין ולא בתורת שליח אבל הכא אומר לקידושין י"ל לצורך קדושין דעלמא וגם הריב"ש מודה ע"ש [ע"ל סי' פ' באורך]:

1568

1569אמנם בתשובת רשב"א סי' תשע"ד שאל השואל במי שאמר הריני נותן לך לקידושין מהו יען העידי' יודעים שכוונת שניהם היו לקידושין גמורים והשיב רשב"א למ"ד ידים שאינו מוכיחות אינם ידים אין תועלת בכוונת שניהם דברים שבלב אינם דברים ואין להעדים לדון על כוונתם וסיים וז"ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר בקידושין בכענין זה לא בעי ידים מוכיחות ונ"ל שזו היא אותה תשו' רשב"א שמביאי' בשמו שחושש להחמיר והב"י דחה אותו מפני עדותו של ריב"ש וה"ה והנה יל"ד בלשון רשב"א בקדושי"ן בכעני"ן ז"ה והוא אורך שלא לצורך והנלע"ד דודאי ס"ל לרשב"א דבלא אומר לי או שאינו מבורר שהיא המתקדשת אינה מקודשת וכעדו' ה"ה והריב"ש אך מספקא לי' לרשב"א אי מטעם ידים שאינו מוכיחות לא הוה ידים אינה מקודשת באינו אומר לי או דלמא בעלמא הוה ידים והכא משום דגרוע הוא ביותר וכמ"ש תוס' לחד שיטה והכא באומר הריני נותן לך לקידושין דאומר הריני נותן ס"ל כהריב"ש דהוה מוכיח שהוא המקדש דלא שביק אינש וכו' והיינו שכ' בקידושין פי' דאיכא מצוה דרמיא עלה וגם בכענין זה שאנו יודעים שצריך אשה ורוצה בזו והיא רוצת בו וא"כ שייך לא שביק וכו' דאלו לא הוה בכענין זה מנ"ל לעדים דמצוה דרמי' עלה הוא דלמא אינם ראוי' זל"ז אך בכענין זה הוה מוכיח משמעו' שלעצמו נתכוון אך מ"מ אינו מוכרח שהיא המתקדשת דלמא שליחא שוי' ולא שייך קצת באשה לא שביק דאיתתא לא מיפקדא א"כ אע"ג די"ל אדרבא בכל דהו ניחא לה ולא שבקא הנאה דידי' וטרחא לאחריני מ"מ לא ברירא לי' ולא ברירא נמי אי הך לישנא שייך לומר לצורך קידושין או לקידושין ממש וא"כ ס"ל דהוה אינו מוכיחות אבל לא אינו מוכיח גרוע ע"כ ס"ל לחוש לקידושין אבל באינו אומר כלל לי לית דין ולית דיין כעדותו של הריב"ש ועוד נ"ל בכוונת לשון רשב"א שכ' בכענין זה דהיכא שנתכוונו לשחוק והיתול בעלמא נהי מ"מ הוה קדושין דלא אתי דברים שבלב ומבטל מעשה ודיבור שעשה מדינא והרי מכירת חמץ ואזן פרה דבכור וכל כיוצא באלו ולהפקיע איסור שביתת בהמה בשבת הכל מטעם זה כיון שהמעשה והדיבור הוא כדינא שוב אין משגיחים על כוונת הלב ודלא כבעל שמלה חדשה בענין מכירת בהמות לפטום בחמץ בפסח היכא שאין הדיבור שלם רק שמוכיח מתוך המחשבה ולומר לא שביק אינש וכו' א"כ צריך שיהי' מחשבה ברורה [עיין ח"ס או"ח ס' ס"ב] אבל היכא שאמרו לשחוק נתכוונו אין זה בכלל מחשבה מבטל דבור שהרי דבור אין כאן לולי המחשבה והיינו דכתב רשב"א בכענין זה שהי' כוונתם לקדש ולא להיתול ושחוק:

1569

1570והנה בהגה' מרדכי שלהי גיטין א' לאשה להלוות לו מעות על קרס של כסף ושוב אמר תרצי להתקדש לי בו ואמר לה הרי לך לשם קידושין ואמר הר"ר נתן שאין לחוש כיון שלא אמר הרי את מקודשת לי בזה הקרס ופליגי עליו מפני שהי' עסוקים באותו ענין ושוב כתב כי היכא דאמרינן בגירושין אין אדם מגרש את אשת חבירו הה"נ בקידושין ע"ש ולכאורה דברים תמוהים הם למה לא נעשה שליח לקדש אשה לחברו מדין עבד כנעני וע"כ צ"ל כוונתו כהריב"ש הנ"ל שלא מקדש אשה משלו לחברו כשהוא צריך לה וכיון שהקרס הי' שלו שהרי רצה ללוות עליו וא"כ בוודאי לעצמו קידשה ותיבת לשם קידושין משמע אותה ולאו אחרת כמו בתורת קידושין ואמנם מה שיש לדקדק הוא זה בדברי הר"ר נתן שהאריך לומר שלא אמר הרי את מקודשת לי בקרס זה ומה רצה בקרס זה שהאריך ונלע"ד בדברי ר' נתן דהוה ס"ל כי היכא קפידא בגט למכתב ודין להך מ"ד דלא נימא שטרא ראי' בעלמא ובדיבורא מגרש ה"נ צ"ל בקידושין בחפץ זה לולי כן י"ל מילי בעלמא וסיפור דברים קאמר הרי את מקודשת וזוזי מתנה בעלמא יהיב וכך נראה דעתו ודעת יחיד הוא לפע"ד ולא לשתמיט א' מהפוסקים דליקפד למימר בטבעת זו ונראה אפי' לא אמר לי ואך יש שום הוכחה שמשלו קדשה כמו בקרס שרצה להשכינו על הלואה אפ"ה לא צ"ל זה ולא נימא הרי את מקודשת לאינש דעלמא מכבר והכסף במתנה יהיב לה ולא שייך לא שביק דהרי אינו מקדשה עתה לא לעצמו ולא לאחרינא לא אמרי' הכי דקיי"ל כר"ז בב"מ ט"ו ע"ב מתנה לנוכראה לא יהיב איניש וקיי"ל הכי ע"ש:

1570

1571ונבוא לנידון שלפנינו דנלע"ד אעפ"י דאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה דמורה לנו שמשלו הוא נותן מ"מ אין לחוש לקידושין מכמה טעמים הנ"ל חדא דלית אנו יודעים שצריך אשה כלל ולא שייך לא שביק כמו שהתנה הרשב"א בכענין זה דוקא ועוד שהי' הכל שחוק והיתול ולא שייך לומר דברים שבלב אין דברים ועוד דכיון שניתן לבתולה למתנה איך שענק דיר נהי אי הי' אומר לי היינו אומרים שחזר תוך כדי דבורו ממתנה ויהיב לה לקדושין מ"מ הכא לא נשווי' הדרן אלא נימא הרי את כבר מקודשת וזה לך במתנה כיון שלא אמר בטבעת זו דאין לומר לא יהיב איניש מתנה לנכראה דהרי קמן דרצה לתת לה במתנה וכל דאפשר לתרץ דבריו שלא יהי' כחוזר בו נתרץ דבריו ולא נתלה בחזרה והרי להר"ר נתן בכל קידושין חוששין לזה מכ"ש הכא דאיכא עכ"פ סברא למימר הך וממיל' ה"ל ידים שאינם מוכיחות גרועים מאוד דגם הרשב"א שהוא היש חולקים מודה בזה ואיתתא דא שרי' לעלמא לפע"ד למטינא שיבא מכשורי לצרף עם דעתו הרמה אם מסכמת וה' יסכים עמנו הריני חותם בברכה ברכת השנים הטובות. פה ק"ק יערגן הסמוכה לקהלתי ק"ק פ"ב יום ד' כ' מנחם תקפ"ט לפ"ק.

1571

1572משה"ק סופר מפפד"מ:

1572

1573העתק שאלה מהרב החכם הכולל כבוד מה' אברהם אליעזר נ"י אב"ד וחכם דק"ק טריעסט יע"א:

1573

1574שאלה. זה ימים קרוב לח"י שנים עלה בדעת מלך הארץ הלזו לחדש לסדר ולתקן משפטים ותורות הן דבר הנוגע לממון כגון ירושת נחלות וכדומה בין דבר הנוגע לגוף כגון רציחה גניבה וכו' גם דיני גיטין וקדושין עריות ושניות במר"ה אפקוד והדת נתנה וכה תארה עממיא אומיא ולשנייא דתחות מלכותי שלומכין יסגא ומני שים טעם לכל העמים נמולים ואינם נמולים כגר כאזרח הארץ עיניכם לנוכח יביטו אל שולחן אשר ערכתי לפניכם כאשר משפט כתוב בקודיס"י בלי תוספות ומגרע' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע הדמין יתעבד ואם נעלם ממנו והוא לא ידע ואשם גם אם כנים דבריו בראיות ברורות לא יועיל כל הון ביום עברה ואין במעשיו כלום ואי עביד לא מהני ומעשה עץ שמש לבד זה מצאתי למען ישוב מחרון אפו ולא יענש כי שגגה הוא: ולמאי דאתאן על הדבר הנוגע לבתי הנפש היינו דיני גיטין וקדושין הציקתני רוח בטני וכי לא כהלכות ודיני המצריות העבריות הוי ונפיק מיניה חורבא נזקא ופלגא: ואלה המשפטים יתירו לשוק אשה שנתקדשה כדמ"ו בלי גט וכמ"ש ורבו חללי ח"ו ותורה השלימה שלנו תהי' למדרך כף ורגל. וזה שנים הוה עובדא ובחור קדש נערה כדמ"ו אבל לא כנימוסי המלכות והבערה ללה"ב יצאתה והתירוהו להנשא בערכותיהם בלי גט וגזרו על ראשי הק"ק יצ"ו ורב המקום שלטוב בעיניה תהי' לאשה ויברכו לה ברכות חתנים כהלכות גוברין יהודאין ובנים אשר יולדו להם יבואו בקהל ה' והיתה עת צרה: לולי חסדי ה' כי לא תמו ואשר נתן בלב המקדש הנ"ל ליתן תודה לה' בהשתדלות איזה יחידאי סגולה גם אני בעניי טרחתי בכל מאמצי כוחי לכבוד קוני ותורתו הקדושה וגרשה בגט כדמ"ו זכרה לו אלקי לטובה:

1574

1575והנה אעתיק מהקודוס"י דבר הנוגע לענינינו בראשית מאמר כל איש ואשה פחות מכ"ד שנה ויום א' דין קטן גמור יש לו אין במעשיו כלום ורשות אביו עליו עד שיהי' בן כ"ד שנה ויום א' ואם אין לו אב תחת רשות האפטרופס וכמ"ש באורך כל פרט ופרט ובפירושא אתמר שאם קטן או קטנה כנ"ל קדש או נתקדשה בלי רשות האב או האפטרופס וכמ"ש שם לא חיילי הקדושין כלל והיו כלא היו ושחוק לרעהו עשה זאת שנית אם בעל אשה הוא המקדש קדושי שניה כלא חשבו ואחרון הכביד שכל איש ואשה אשר נדב לבם אותם לישא זה את זה יהי' גדול או קטנה ונתרצו אבי החתן והכלה או אפטרופסיהן וכנ"ל הקידושין לא יקומו ולא יהיו אם לא יעמדו אל השופט אשר יהי' בימים ההם והי' כראותו כי אין דבר חוצץ חיובא רמיא עליה' להודיע שיעורא לרבי' וכרוזא קרי לרבי' בחיל ביום הכניסה בבתי כנסיות לעיני כל העם לא אחת ולא שתים אלא תחת שלש קול קורא פב"פ רוצה לקדש את פב"פ ביום פ' והאיש שיש לו איזה ערעור יגיש תעצומות וסוף דבר בהא סליק ובהא נחית שהקידושין הנעשין מבלי התנאים האלה הכתובים לעיל ומבלי הכרזה ומודעה ועד שלשה לא בא הקדושין הנעשין כלא חשבו ואם המצא ימצא השופט הממונה על הדין והאמת בעת ובעונה ההיא מלבד שהקידושין הנ"ל כחרס הנשבר עוד זאת היתה יתירה שענוש יענש כאשר יושת עליו עונש ממון ועונש הגוף וגם הוא יהי' עד ראי' לכשתנשא האשה הנישאת עם אחר מבלי גט מהמקדש: הראשון כי על כל אלה אנא נפשאי הצעיר בצעירתו להיות בעובי הקורה השקט לא אוכל מלתור ולחפש איזה תיקון ע"פ תורתינו הקדושה בדברי חז"ל מקור מים חיים ואדון לפני רבותי בקרקע ע"כ יהיו דברי מעטים למען לא אהי' עליכם למשא:

1575

1576תשובה

1576

1577ישאו הרים שלום לנופך ספיר ויהלום ה"ה הרב המאה"ג החכם הכולל טוביינא דחכימא, צדיק ונשגב מעוז ומגדל נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' אברהם אליעזר נ"י אלקי אברהם יהי' בעזרו אבדק"ק טריעסטא:

1577

1578ריש מילין אמר הוצק חן בשפתותיו במ"ש דמהרי"ק שרש פ"ד דמחה לי' אמוחא דמהר"ם קאפסאלי היינו דוקא בעבר חרם התקנה דלא עדיף מחייבי לאוין אבל אלו הי' מהר"מ קאפסאלי מפקיר מעות הקידושין לא הי' המהרי"ק כועס עליו שהרי אית לי' עמוד לשען עליו הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף ר"ו לפע"ד כיון האמת בזה בלי ספק אבל מה שמסיים פר"מ דלדינא מהרי"ק אזיל ומודה להרשב"א ז"ל דאי עשו תקנה להפקיר כסף הקידושין מועיל בזה יש לעיין דהנה עקרא דהא מילתא הוא מדקיי"ל פ' השולח הפקר ב"ד הפקר ואי' פ"ק דב"ב ח' ע"ב ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן ושם במרדכי דף רמ"ב ע"ד סי' ת"פ מייתי ב' לשונות בשם ר"ת בלשון הראשון ס"ל שיכלו טובי העיר לחוד להסיע על קיצותן כי הפקרם הפקר כי כל טובי עיר למה שהובררו הם בעירם כגדולי הדור בדורם ושוב כ' אמנם אני מרדכי מצאתי בשם ר"ת רשאין בני העיר להסיע על קיצתן האי רשאין להסיע קאי פי' היכי דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו כן אין כח בבני העיר להכריח א' מבני עירם למה שירצו ודקאמר הפקר ב"ד הפקר כגון ב"ד דר' אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאי' פ' השולח והא דאמרי' ובאת אל הכהנים וכי תעלה על דעתך וכו' היינו שבכל זמן שבדורם אין גדול כמותם אבל אם יש בדורם גדול כמותם אין בידינו להפקיע ממון עכ"ל ומהרי"ק שרש א' תופס במושלם כלישנא בתרא דר"ת ואע"ג דמהר"ם אלשיך בתשובה סי' נ"ז שפך סוללה על המהרי"ק מ"מ נראה פשוט בכוונת מהרי"ק ז"ל דההוא דיחרם כל רכושו דעזרא היינו לקנוס במגדר מלתא ולזה הורשה דוקא גדול שאין כמוהו כמו עזרא ובזה בעצמו מרמז לן הקרא ואלה הנחלות אכל כי האי גוני אע"ג דנחלות גופי' שהנחילו אז לא הי' מענין זה אלא שמינוהו כל ישראל עליהם לדבר זה והי' אפטרופסי' על היתומים כדאי' פ"ב דקידושין מ"מ מייתורא דקרא ילפי' נמי שיש להם רשות להפקיר והיינו גדולים כנשיאים ובמגדר מלתא דוקא שהרשות נתונה להם מסיני אבל להרוויח להאי ולהפסיד להאי לא עד דאיכא כל העיר ומ"מ אם עבר א' אין בהם כח לקנוס אם לא הותנה בתחלה שכך וכך יהי' קנס העובר כהנהו טבחי דקרעו למשכיי' פ"ק דב"ב ולזה צריכי' ג"כ טובי העיר דאל"כ הוה אסמכתא כמ"ש המרדכי שם רמ"ג ע"א וראיתי במבי"ט סי' פ"ד שכ' דלא מקרי רווחא להאי ופסידא להאי אלא היכי שהרווחא ופסדא לאדם ידועי' בשעת התקנה אבל כל שאינו ידוע בשעת התקנה לא מקרי רווחא ופסידא דכל א' יחוש לעצמו וק' דא"כ מה מייתי מהרי"ק שם מפרוזבל דלהכי אמרי' פרוזבולי ובוטי לומר שאין כאן רווחא ופסידא כי הריווח הוא לכל עלמא ולמה לי' הא תיפוק לי' בשעת התקנה אין ניכר למי ירוויח ולמי יפסיד:

1578

1579היות כן לא אאמין שהמהרי"ק יודה להרשב"א בזה כיון שהחמיר מאוד בהפקר ב"ד ונ"ל דמשו"ה כל הראשונים ז"ל הי' קשה עליהם לעשות מעשה בענין זה חוץ רשב"א סי' אלף ר"ו העיד שפ"א עשה מעשה לפני רמב"ן בענין זה כי נ"ל אפי' הסוברים שהפקר ב"ד הפקר גם בענין כזהוגם כל ב"ד אפי' אינם כרב אמי ור"א מ"מ נראה דאין זה מן התורה ומקרא דיחרם כל רכושו דא"כ מנ"ל הא דלמא סמוכים בעי' כי התם ומגדר מלתא כי התם אע"כ מדרבנן בעלמא הוא ולא מן התורה ואסמכו' אקרא דעזרא וא"כ מנ"ל שתקנו להפקיע קידושין דמי עדיף ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת דפירש"י דלהפקיע אשה מבעלה לא גזרו וחמץ דרבנן בשעות דרבנן וכה"ג ואפי' אם כל הציבור יסכימו מ"מ כיון דמן הדין הוה אסמכתא רק מפני התקנה ובההיא הנאה דצייתו אהדדי מאן לימא לן דהני סברות דאוריתא נינהי:

1579

1580ויעיי' מ"ש רמב"ן על התורה ס"פ בחוקותי על פסוק כל חרם ויעויי' במשפטי חרם שלו מ"מ הא נמי בנשיא ישראל כשאול המלך דמייתי הרמב"ן מני' ועוד התם בגופו ולא בממונו דהרי הש"ס לא מייתי מני' כ"א מקרא דעזרא ש"מ האי קרא לא יפדה מות יומת אמר אבל ממונו חמור דלמא נפיק מני' בנין דמעלי דהרי ממון מסור אסור לאבדו ביד וגופו מותר ויעיי' בכתובות ל"ב ע"א ואין זה ענין למה שאמרו חז"ל גבי גדרות צאן דבני גד ההוא להקדים גופם לממונם אבל לעולם ממון חמור כמה פעמים:

1580

1581ותמהתי על מר ניהו רבא מדוע נקיט בשפולי גלימא דרישי' דדברי רמ"א דתלויי' באשלי רברבי כנ"ל ושביק סיפי' שהיא תקנה מוסכמת ואת העוברים היא חוסמת ללמוד את בנות ישראל לאסור הנאת הקידושין על עצמן אשר תעשינה שלא כדת הקודוסי וכן כ' ביש"ש פ"ג דקידושין סי' כ"ב בסופו אחר שהביא חבל נביאים כולם כמו שהביאם הרב"י סי' כ"ח מסיים וז"ל והנה משמע מדברי האחרונים שאפי' למעשה יש תיקון לפוטרה בלא גט וכן נראה עיקור דנהי דאין כח בידינו להפקיר קידושי' מכח הפקר ב"ד דלא אלימי וחשיבי ב"ד דידן ואין כח ויש כמה ב"ד מקולקלי' שיבואו להתיר הערוה שלא כדין אבל כל מה שאסור עלי' הנאה פשיטא שאינה מקודשת וכו' עכ"ל לענינינו. הרי שגם הגאון דרב גוברי' כ' שאין כח ב"ד שלנו יפה להפקיר וע"כ מטעמי' הנ"ל שכתבתי ומ"מ הי' לו לפרש מ"ט לא יועיל הסכמת כל הקהל שאז אין כאן הפקר כ"א רצון הבעלים ואולי כלל זה בסוף דבריו משום גזירת ב"ד דלא מעלי והיותר נראה מ"ש לעיל משום דהוה רק אסמכתא ועוד נ"ל תינח על עצמם יכולי' לעשות ולקבל על עצמם אבל על בניהם והבאים אחריהם מאן לימא לן דיכולים כזה מן התורה אם לא גדולי' כהלל בתקנת פרוזבל דמצי לתקן לדרי עלמא:

1581

1582ע"כ העצה היותר נכונה לפע"ד היא עצת זקנים מהרש"ל ורמ"א ז"ל כאשר כ' הרשב"א שלמד כן בביתו והוא שיוכרז בפומבי בחרם חמור על כל איש שיהי' שורר בביתו ללמוד בנותיו ביום שתגדל ותגיע לעונת נדרים תאסר על עצמה הנאת הקידושין שיבואה לידה ואפי' מדעתה אם הם שלא כדת הקודוסי' וראוי שיוכרז זה בכל רביע שנה כדי שלא יבוא לידי שכחה ואחזוקי אינשי ברשיעי ובעובר חרם לא מחזקי':

1582

1583ואולי אם יארע דבר שנתקדשה שלא כדת הקודוסי' והיא אומרת על עצמה שעברה חרם ולא אסרה הנאת הקידושין על עצמה לא מיבעי' אם אמרה כן להשים עצמה מרשעת דאפשר דלא תאומן דאין אדם משים עצמו רשע אלא אפי' אמרה כן ע"ד וידוי באופן דמהימנת על העבר שעברה חרם או אפשר דאפי' להשים עצמה רשע מהימן לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא אפשר דמ"מ אינה מקודשת כיון שהעדים שראו הקידושין שהי' שלא כדת הקודיסי' והם הי' סבורי' מסתמא נדרה הנאת הקידושין כדת הקהל א"כ חשבו ששיחק והיתל בה ואין כאן עידי קידושין ומה שאמרה אח"כ שלא נדרה הנאה אע"ג דמאמיני' לה שכן האמת מ"מ אין כאן עידי קידושין וזה צריך עדיין עיון וברור אם נצטרך לזה:

1583

1584ולפע"ד ודאי היכא דא"א בענין אחר טוב וישר עכ"פ לתקן מה דאפשר ע"י הפקר ב"ד אבל הכא דאפשר לתקן כמ"ש רמ"א והיש"ש הנ"ל מהיכי תיתי להכניס נפשינו במחלוקת הפוסקים באיסור ערוה החמורה. ועוד נ"ל דאפי' הסוברים בהפקר ב"ד מועיל בזה"ז מה"ת מ"מ יודו שלא יועיל רק אם א"א בענין אחר אבל אם אפשר לא מגמרא ומקרא אבע"א גמרא מדאמרינן בכל מקום תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל שוי' לבעילתו ב"ז ופירש"י רבנן אפקרי' לזרעי' והיינו ע"כ מתורת הפקר ב"ד והשתא ק' כיון דע"כ בלא"ה צריכים להפקר ב"ד משום ביאה א"כ למאי הלכתא תקנו לומר כדת משה וישראל דהוי כאלו התנה ע"מ שירצו חכמי ישראל כמו שפירש"י ותוס' ותיפוק לי' משום הפקר ב"ד אלא ע"כ כיון דאפשר לתקן בלא הפקר ב"ד על ידי שיתנה תנאי ע"מ שירצו חכמי ישראל הכי עדיף טפי ומ"מ בביאה שאין תנאי דאי קדיש נמי בכסף מ"מ בועל סתם אח"כ וא"א לתקן שיתנה כל ימיו בכל בעילה ובעילה ולומר כדמו"י ע"כ אתאינן להפקר ב"ד:

1584

1585ואבע"א קרא מדהוצרך מרע"ה לתנאי כפול עם בני גד וב"ר ותיפוק לי' משום הפקר ב"ד דהא ילפי' מואלה הנחלות אשר נחלו עיין בפ' השולח וא"כ כיון שמרע"ה גזר בכח הפקר ב"ד שאם לא יעברו לא יותן להם ואם יעברו הפקר להם נחלת הירדן מה צורך לדיני תנאי כמוכר ולוקח בשלו אע"כ היכי דאפשר בשום אופן אין רשות לב"ד להפקיר שלא כדין וזה נ"ל אפי' להסוברים שגם ב"ד בזמן הזה יכולים להפקיר ומכ"ש השתא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומצד הדוחק באנו לסמוך אהמקילין אמאי לא נעשה על צד היותר טוב האפשר:

1585

1586והאמת שזה הוא רק תקנה לחצאין תינח קדיש בכספא ולא בעל אבל אם גם בעל ע"י הקידושין שהם שלא כדת הקודוסי' ואח"כ יבולע הדבר למלך הארץ ויבטל הנישואי' מאי איכא למימר דאפי' אם הי' הקידושין באיסורי הנאה מ"מ מתקדשת ונישאי' ע"י הבעילה ואפי' אם תאסר עלי' גם הנאת הבעילה מ"מ כיון שעברה על נדרה וניהנית הרי היא מתקדשת דלא עדיף נדרה ואסרה מחייבי כריתות דאיכא למ"ד דקידושין תופסי' בה וכרת דנדה לכ"ע וביאת חייבי לאווין לכ"ע דאע"ג דעביד איסורא בביאתה מ"מ מתקדשת ונישאי' בה ולא דמי למקדש בכסף של איסורי הנאה דאע"ג דעברה וניהני' אינה מקודשת התם לא יהיב לה ולא מידי דעפרא בעלמא היא בשעת נתינה ואם היא עוברת אח"כ ומתקשטת בו מאיסורא קא ניהני' ומעלמא קא זכי' ולא מנתינה דידי' אבל בביאה לא שייך הא חדא דקידושי ביאה לאו משום הנאה אתאינן עלה אלא מגז"ה ובעלה ועוד הרי ניהני' עכ"פ כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה. א"כ פשיט כביעא בכותחא דלא מהני' הך תקנתא לנישואי' ובעילה:

1586

1587אמנם נ"ל שגם תקנתא דפר"מ לא היתה אלא לקידושי כסף דשייך בי' הפקר ב"ד הפקר דמטעם זה אתא עלה הרשב"א וכל הגאונים אבל לשויי' בעילת זנות כל כמיני' והש"ס מתמה תינח קדיש בכספא דשייך הפקר ב"ד קדיש בביאה מא"ל יעיי' ריש כתובות בסוגי' דצנועות ולא נ"ל דשייך בתקנות הקהלות כל המקדש על דעתא דרבנן מקדש ושווי' בעילתו זנות ויעיי' מ"ש מורי נ"י בהפלאה על מס' כתובות:

1587

1588ומריש הוה אמינא להביא ראי' דשייך בתקנת הקהלות ג"כ כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מהא דאיתא במרדכי דקידושין דף רמ"ו ע"ב סי' תק"ל בשם ר"ש מיינבל דמי שאמר שראה שזינתה אשתו כופין אותו ומשמש עמה משום חרם רגמ"ה שלא לגרש בע"כ ואמרי' שמא עיניו נתן באחרת כמו במשנה אחרונה דסוף נדרים והובאה ג"כ בהגה' מיימוני פכ"ד מאישות אות יו"ד ויעיי' בכה"ג במיוחסת ססי' קל"ג והנה בר"ן סוף נדרים אמתני' דטמאה אני לך הקשה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ותי' אפקועי רבנן לקידושין מני' וחזר והקשה נבעלה לפסול לה מא"ל ומסיק דלא מצית לשווית נפשה חתיכה דאיסורא היכי שהיא משועבדת לו עכ"ד רצונו שהיא משועבדת להשאר תחת בעלה מבלי להתגרש עפ"י רצונה והנה אותה הקו' בעצמה ק' על מהר"ש הנ"ל וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הוא ראה שנבעלה ואיך לא תאסר עליו ועוד דקו' הר"ן על האשה לא ק' כל כך דהוה שב ואל תעשה דאשה קרקע עולם היא משא"כ על האיש קשה טפי שהוא קום ועשה וע"כ כתי' הר"ן ותי' שני שא"א לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא היכי שהיא משועבדת לו לא שייך הכא שהבעל אינו משועבד לה שהרי מן התורה יכול לגרשה בע"כ וע"כ כתי' הראשון של הר"ן זצ"ל דאפקועי לקידושין מני' ועשאוה כל הבעילות זנות וא"כ נ"ל כי היכי דבחרגמ"ה עשו כן ה"נ יש לעשות כן בכל עיר ועיר ומנהגי':

1588

1589אבל האמת יורה דרכו דאין זה שום סברא לומר כן ויותר נח לומר דהשתא דתיקן רגמ"ה שלא לגרש בע"כ ממילא בשעת קידושין משעבד עצמו לה שלא לגרשה אלא מרצונה והדר ה"ל בעל כאשה שלא מצי לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא במקום שמשועבד לה אבל לעולם לא אלימי דרי בתראי לשווי' בעילת זנות כלל [כי לא מצינו להם אלא בהפקר ממון אבל הפקר זרעו ולעשות בעילתו ב"ז לא שמענו מהם והנה צ"ע מנ"ל לחז"ל שיש כח ביד ב"ד להפקיר זרעו של אדם דבקרא יחרם כל רכושו כתיב ובמ"ק פ' ואלו מגלחין מצרכינן קרא דמלטינן ומרטינן שער ועבדינן הרדפה וא"כ מנ"ל להפקיר זרעו וצ"ל דנפקא לן מקרא דכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וכמ"ש רמב"ן עה"ת ובמשפטי החרם שלו וכיון שיש רשות להמית מכ"ש להפקיר רק זרעו. והנה הך קרא פשיטא דלא קאי אלא על נשיא שבישראל שאין עליו אלא ה' אלקיו וכמ"ש רמב"ן עה"ת דאלת"ה מ"ט מייתי הש"ס מנחמי' דמרטינן שער הא אפי' מות יומת אע"כ קרא במלך ונשיא לכן מייתי מקרא דנחמי' והוי פשיטא להש"ס דנחמי' לא יכול להמית על חרמו כיון דהוי עזרא בדורו כמבואר בגטין נ"ט ע"אוזרובבל ואנשי כנה"ג ומיני' דלהפקיר זרעו דנפקא לן רק מק"ו דקרא דכל חרם לא מצי ב"ד בדורות האחרונים כלל וכלל וכ"ע יודו בזה כיון דלא מצינו בפירוש להתיר ומ"מ הואיל ולא מצאתי לי חבר בזה ומסברא אני אומר כן אינני מחליט זה מ"מ כל הרוצה לעשות מעשה להקל בערוה נגד זה יראה להביא ראיות להתיר כיון שאין ההיתר מפורש] ויעיי' ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח:

1589

1590היוצא מזה בין למר נ"י שרוצה לתקן להפקיר כסף קידושין בין לדידי שיהי' התקנה שתאסר על עצמה הנאת הקידושין לעולם אינה אלא תקנה לחצאין לקידושין בלא בעילה. אח"ז מצאתי בלבוש א"ע ססי' כ"ח כ' וז"ל אע"ג דקיימ"ל בכל מקום הפקר ב"ד הפקר מ"מ בקהל שעשו תקנה ביניהם וחיזוק גדול שכלמי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה יהי' הקידושין מופקעים והדמי' יהי' הפקר וכאלו לא נתנו והפקירום בכל מיני יפוי לשונות של הפקר ועמד א' ועבר וקידש אע"ג דמדינא לא הוה קידושי' ה"מלהלכה אבל למעשה לא רצו החכמים לעשות מעשה להתירה בלא גט משום חומרת א"א וצריכה גט וכן אנו נוהגי' בכל מקום אשה שנדרה הנאה מאיש אחר או סתם שנדרה כל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני יהי' עליה איסור הנאה ועבר א' וקדשה אעפ"י שקבלתו אינה מקודשת זה"ל כאלו קדשה באי' הנאה דאורי' שהרי הנדר חל מן התורה עכ"ל ומ"מ צריך להתישב ללמד דעת את העם באיזה לשון תאמרי שיהי' אסור בהנאה וכל שערי חכמה פתוחים לפני פר"מ:

1590

1591והנה עדין לא הראיתי מכתבו לשום א' מרבנים אשר סביבותי עד עת בוא דברו שנית או לעשות סנגורי' לדבריו הראשונים או להסכים עם מה שכתבתי ופקודתו אשמור לעשות אז כרצונו וחפצו וחפץ ה' בידו ויצליח. מ"ד נגהי ליום ד' ב' דר"ח אלול תקס"ד לפ"ק:

1591

1592משה"ק סופר מפפד"מ:

1592

1593להחכם הנ"ל:

1593

1594עש"ק הסמוך סמוך להכנסת כלה ממש הגיעני נועם מכתב קדשו והי' לעונג שבת ולנפש משיבת כי הלום ראיתי גדולתו וענוותנותו ויראתו קודמת לחכמתו כי רב והנה עיינתי היום בתשובתו הארוכה המעולפת ספירים וגם באגרתו הקצרה אלי כתיב וגם בלשון ההסכמה הנעשה על ענין הידועה ובשלש אלה ירד להציל מההשגות שכתבתי לפע"ד על ענין הלז ולהיות הזמן יקר מאוד מרוב טרדות עבודת הקדש עול הציבור והמבקשי' תפקידם ה' יברכם ע"כ לא אאריך במאריך טרחא ורק אך על סדר לשון ההסכמה יש לי לפקפק ואציע הלשון הנה מועתק ממכתב קדשו ואשיב ואדון עליו מה שנ"ל וז"ל ההסכמה:

1594

1595הסכמנו להפקיע מעתה ומעכשיו כל כסף או שוה כסף הניתן לקדושין נגד הסכמתינו זאת וכו' כאשר מפורש יוצא באר היטב כל פרט ופרט ולא יהו חלין כלל גם אנו מפקירין הפקר גמור וכו' וכל הזוכה בו זוכה מן ההפקר חוץ מהנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם גם הסכמנו שלא יהי' אותן הקידושין בלתי שוה פרוטה כחספא בעלמא גם הסכמנו הסכמה גמורה ככל תוקף האלות ובחרם חמור אשר לא יכול איש להמצא להיות עד בנתינת הקידושין נגד הסכמתינו זאת ואם המצא ימצא אנו פוסלין אותו פסול גמור ואין בעדותן ממש כמקדש בפסולי עדות דאורי' וכו' גם קימו וקבלו שכל איש ואיש מבני קהלתינו ילמד את בתו לאסור בהנאה על דעת וכו' אם לא מדעת אבי' או אפטרופסה ובפני מעלת הרב היושב על כסא ההוראה עכ"ל ההסכמה:

1595

1596ואבוא מן המאוחר אל המוקדם והיא התקנה ללמוד את בתו לאסור הנאת הקידושין והיא התקנה הטובה והמוסכמת ואשר כבר הערותי עלי' בכתבי הקודמת אלא שאני תמה על כבוד רום מעלתו דמר ני' מ"ט הקפיד על הלשון הזה שתאסור הנאת הקידושין שאינם מרצון אבי' והרב מארי' דאתרי' דנפיק מיני' חורבא כמ"ש פר"מ דלפעמי' יהי' הקדושין ברצון הנ"ל ויהי' חלין מן הדין ואח"כ יודָע שיהי' להמקדש אשה במקום אחר ונמצא נלכד במצודת הקודוס"י ומשום זה הצריך עוד הרבה תקנות מגובבות אחרות ולא ידעתי מה הי' המקרא חסר אי הי' אומרת שתאסר עד"ר הנאת הקידושין שהם שלא בדת הקודוס"י ולא תתלה עצמה ברצון אבי' והרב כלל אלא בדת הקדוס"י שאם יתברר שהי' שלא כדת המלך אזי מבורר שנתקדשה באיסורי הנאה ואין ממש באותן הקידושין כלל מן התורה:

1596

1597ומ"ש להחרים מי שיהי' עד בקידושין אשר לא כדת ואם המצא ימצא אנו פוסלין אותו פסול גמור כפסולי עדות דאורי' עכ"ל מלשון זה משמע שבא להזהר ולהשמר מדברי מהרימ"ט ח"ב חא"ע סי' מ' שאפי' אם נתכוונו העדים לעבור על חרם כזה לא נפסלו הקידושין כ"ש המצא ימצא שלא ידעו עדים מהתקנה כגון שהם ממקומות אחרי' או שלא נתכוונו לשום דבר ובפתע פתאום ראו ושמעו הקידושין מבלי שנתכוונו לעבור על החרם ואז הם כשרים לכ"ע וע"כ הי' צריכי' להגיד ולא לכבוש עדותן בב"ד וא"כ ממילא נמי אי יאמרו שידעו ונתכוונו מעיקרא להעיד ולעבור החרם אפי' אם נניח שאפשר שיתבטל עדותן עי"כ מ"מ לא מהימני על עצמן למשוי נפשי' רשעים ופלגינן דבורי' לומר שראו הקידושין בלא כוונה וכה"ג ואם כן העדים כשרים וכדי להנצל מזה הוסיף פר"מ וסיעתו לפרש שיהי' העדים פסולי' וכן משמע מכפל לשונו דאל"כ מה הי' צריך לומר זה פשיטא שהרי החרים ואם יעברו חרם יהי' פסולי' לעדות ועוד מה כפסולי עדות דקאמר הרי הם פסולי' באמת אע"כ ס"ל שאינם פסולי' באמת רק שהם בתקנתם פסלום על עצמם ובעניותי לא ידעתי איך אפשר לשום ב"ד בעולם לפסול עדות כשרים ע"י תקנתם ואם אמרו כן לענין ממון דניתן למחילה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומשום כן כשיפסול על עצמו כל עדי הפרעון כ"א פלוני ופלוני מועיל לפסלום על עצמו שהרי הודה הבע"ד שהעדים פסולי' והודאתו בממון כמאה עדים:

1597

1598ויעיי' מ"ש ש"ך בח"מ סי' ע' ס"ק ט"ז וסי' ע"א ס"ק ג' כמה כרכורי כרכר גם בזה וגם שהציבור יכולין לתקן שלא יהי' כשר לעדות כ"א נאמני הקהל היינו הכל לענין עדות ממון ומטעם הנ"ל ומצינו נמי שיוציא מזה לענין איסור ריבית כשפוסל על עצמו כל העדים שיעידו שהפקיד בעיסקא זו חוץ מפלוני ופלוני ואם יעידו אחרי' לא יאומנו ויקבל המלוה ממנו הריווח אעפ"י שעפ"י האמת לא הרוויח וה"ל רבית ומכל מקום הכל בממון שניתן למחילה וממילא לא הוה רבית וגם אינו פוסלם אלא עליו וכן תיקון רשב"א בפיסול עידי מודעא בגט שפוסל על עצמו כל שיעידו שמסר מודעא כי הוא אומר היום ומודה שלא מסר מודעא ונאמן על עצמו אבל לפסול שני עדים שיאמרו שראו פלוני קידש פלונית זה א"א ואם הי' זה אפשר הי' המצאה קלה מצוי לר"ע ור"ט ספ"ק דמכות שלא יהרג אדם מעולם בדיניהם שהי' פוסלי' כל העידי' המעידי' על מחייבי מיתה וכה"ג אבל זה הוא דבר שא"א כלל לע"ד:

1598

1599ומ"מ יש תועלת עכ"פ במה שהחרימו על העדים שלא יתכוונו לכתחלה להעיד שעי"ז עכ"פ לא תהי' הפרצה כ"כ במלואה ואמנם אם עברו במזיד והעידו בדיעבד א"א לפוסלם:

1599

1600ועל השלישית להפקיר הכסף כל הזוכה בו זוכה מן ההפקר חוץ מן הנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם עכ"ל הסכמה הנה מדברי קדשו שבתשובתו הארוכה וגם מלשון ההסכמה מבואר שעשו זה בהסכמת כל הציבור מבלי טעם הפקר ב"ד לבד והפקעתם הקידושין כי על זה יש כמה עקולי ופשורי ע"כ ליתר שאת הפקירו הבע"ד בעצמם ג"כ דהיינו בני הק"ק יע"א וכן מבואר בביאור בתשובת פר"מ ני' והיות כן אני מאוד תמה על זה הלשון שיהי' הפקר לכל חוץ מן הנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם א"כ לא יועיל ההפקר כלל שאינו הפקר כשמיטה ולאו גמ' ערוכה היא זו בב"מ למ"ד ע"ב בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר לכ"ע אפקרינהי ולך לא אפקרינהי ופריך ומי הוה הפקר כי האי גוני ומסיק ר"י בר"י לכ"ע אפקרינהי ובמלתא בעלמא הא דאוקמי' יע"ש ואם מצינו בהפקר ב"ד שהוא רק מגברא לגברא ר"ל שמפקיעי' מזה לזה ולא לשום אדם בעולם היינו דהפקר ב"ד לאו מתשמטנה ונטשתה נפקא רק מיחרם כל רכושו או מאלה הנחלות אשר נחלו בפ' השולח ותדע שכן הוא וכי ס"ד שכל הנחלות שהנחילו אי הי' בהם שדה בקמותי' הי' פטור' ממעשרו' כזוכה מההפקר מיהו זה יש לדחות דאה"נ דהא גדל שליש ביד נכרי אבל עדיין י"ל וכי ס"ד הגובה קמה בחוב' אחר השביעית ע"י פרוזבל יהי' פטור מן המעשרות וזה לא שמענו אע"כ אין הפקר ב"ד הפקר לכל כשביעית ואין יד הכל שוין בו כי לא הפקירוהו ממש אלא נטלוהו מזה ונתנוהו לזה וכן בהפקרת קידושין הם מוציאי' הממון בכח ב"ד יפה מיד הנותן ליד האשה אבל הפקר הציבור מכח שותפי' שהפקירו את שלהם ע"כ צריך להפקיר לכל כשמיטה והתנאי הזה שלא יזכה בו הנותן הוא לגרוע ולא להוסיף ולא הי' צריך לזה כלל כי אם נניח שההפקר הזה מועיל ממ"נ ברגע שמושיט הקדושין לידה אז חל ההפקר ומשבא לידה הרי קדמה היא וזכתה מן ההפקר ומי יוציאו מידה וקודם שתפסה בו והקידושין בידו אם ירצה להקדים לזכות מן ההפקר מה לנו בכך אם לא יתננה לה הרי זה אנו מבקשים ואם יחזור ליתנו לה הרי יחזור ההפקר לקדמתו ואיני רואה צורך לזה הלשון:

1600

1601אבל מצדדי' אחרי' ראיתי לפקפק על ההפקר הזה חדא מהא דב"ק ס"ט ע"א דתני' ר' יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ומסיק דהיינו למ"ד דאית לי' ברירה אבל למאן דלית לי' ברירה לא והכי קיי"ל דבדאוריי' אין ברירה ואפילו בתולה בדעת אחרים כמבואר בפ' כל הגט וכן פסק ביש"ש פ"ה דב"ק בדיני ברירה שלו פ"א יע"ש סי' ב' וסי' ז' וא"כ ה"נ כיון דאמרי' שמה שיתן לה לקידושין יהי' הפקר ה"ל ברירה ולא מהני בדאורי':

1601

1602ובר מן דין תינח אי מקדש בדבר שכבר בא לעולם בשעת ההפקר אבל אם יקדש במה שלא הי' בעולם איך יחול ההפקר על דבר שלא בא לעולם וזאת הסברא כ' גם מהרי"ט סי' מ' גבי השושנה יע"ש מיהו הכא בנדון דידן דהוה שותפין זע"ז נפלין ברברבתא בפלוגתת הראשונים דמייתי הרב"י בח"מ ריש סי' קע"ו דבהג"א ורבים דעמי' ס"ל דגם שותפין אינם יכולים להקנות זא"ז דשב"ל וכן פסק המחבר שם בש"ע סעי' ג' ואמנם הרמ"א שם מייתי י"א שהוא ר' משלם בר קלונימוס שבעיטור דמייתי בב"י וכן מייתי' לי' רמ"א בהגה' שבסי' ר"ט סוף סעי' ח' דמהני דבההוא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אפי' בדבר שלב"ל ומ"מ מייתי לי' בסוף דעת הרמב"ן שיכול לחזור בהם במה שירוויח וא"כ ה"נ יכול לחזור כל א' בכל שעה ורגע שירצה ואעפ"י שמי שאינו רוצה ליכנס בחרמי הציבור ה"ל עבריין מן התורה ואפי' שבועה אינה חלה על זה כמבואר בש"ע י"ד סי' רכ"ח סל"ג ויעויי' עוד שם סי' רי"ח בט"ז ס"ק ד' וש"ך סק"ג מ"מ כל זה שמצוה מן התורה לשמוע להם אבל הממאן שיהי' יכולת בידם להפקיר ממונו לא שמענו אלא מטעם ב"ד ומזה נדבר לקמן אי"ה והשתא אנו עוסקי' בהפקר הציבור מטעם שותפין שהתנו ביניהם ויעיי' בש"ך י"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז שכ' שהם לא גזרו איסור להוציא ממון דלענין ממון אוקמו' אדאורי' יע"ש:

1602

1603ובר מן כל דין תינח על עצמם וגם פר"מ כ' שיחדשו הכרוז בכל שנה ושנה באופן שלא יהי' נולדים שלא הי' בכלל ההפקר כי בכל שנה מחדשים ההפקר אבל עכ"פ הבאים לשם ממקומות אחרים כאשר ספר מעלתו מאיש מלחמה שקדש שם אשה ואח"כ נודע שהי' לו אשה במקום אחר והנה איש כזה אינו בכלל שותפות של הק"ק ומי הפקיר ממונו וע"כ מתורת הפקר ב"ד אתי' עלי' והדרן לדידן אם יכול ב"ד שבזה"ז להפקיר ממון ושאני בי דינא דרב שרירא גאון דהוה כמו ב"ד דרב אמי ור"א בדורו שהי' שליט על כל העולם כלו בכבודו ומר ני' דחאני בקש וכ' שהרי רב שרירא לא כ' כן אלא לק"ק א' יעץ לעשות כן אני תמה על חכמתו הגדולה מה לי הכא מה לי התם כיון שהוא יעץ מי יפירנה הרי הסכימה דעתו והוריק כחו להם והרי כחם ככחו אבל אנו אין לנו ואלו הוינא התם הו"א דידי עדיפא דאפשר לומר כיון דעכ"פ ר' שרירא גאון עביד הכי ויעץ לעשות כן א"כ אנן נמי שליחותי' דרב שרירא עבדינן ולא גרע מכל דיני ממונות דבעי' סמוכי' ואנן עבדי' שליחותי' דסמוכי קמאי כמבואר בגטין פ"א ע"ב וה"נ מידי דהוה אגזילו' וחבלות דמידי דשכיחא עבדי' שליחותי' ה"נ דשכיחי פריצים בכל דור ודור לא סרו ולא יסורו עד כי יחדש ה' לנו לב טהור ובכי הא עבדי' שליחותי' ומ"מ אין זה ענין לנדון דידן גזירת המלכות דלא שכיחי לא ותו מצינו שחז"ל העמידו דבריהם במקום גזירת המלכות ואמרו גזירה עבידא דבטלי פ"ק דכתוב' ג' ע"ב דפריך וליעקרי' ר"ל תקנת בתולה נישאי' ליום הרביעי שהי' באי' עי"ז לידי בעילת נכרי והצנועות באות לידי סכנה והי' ראוי לעקור יום הרביעי ואפ"ה משני הש"ס גזרה עבידי דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן א"כ מכ"ש שלא לעקור הלכה קבועה משום גזירה דעבידי דבטלי ועכ"פ לא הוה זה בכלל שליחותי' דרבנו האי ור"ש אביו ז"ל ואפשר הרשב"א ז"ל וסיעתו יחמירו בכאן ועכ"פ מי יקל ראש באיסור ערוה במקום כל גדולי האחרוני' המחמירי' לעשות מעשה ומ"ש פר"מ דהם לא פליג אלא בלשון הפקעה אבל אם יאמרו בפירוש שהפקירו כ"ע מודים גם בזה אני תמה מאוד היינו הפקעה היינו הפקר וכי מאיזה טעם מפקיעי' משום שהפקרם הפקר וכ"כ להדי' בלשון הח"ץ סי' קכ"ד כמה פעמים וכ"כ תו' בכתו' ג' ע"א ד"ה תינח וכו' ורש"י פי' שם שנתנו חז"ל המעות מתנה לאשה והיינו מטעם הפקר כמ"ש ג"כ תוס' ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה תינח וכו' וז"ל בשלמא קדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה עכ"ל ודברי רשב"ם שם צריכי' ביאור דארכבי' אתרי רכשא שכ' דאע"ג דמן התורה ליהוי קידושין רבנן עקרינהי והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לא ליהוי קידושי נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעתם תלה והם אינם חפצים בקידושי' הללו עכ"ל משמע דס"ל דשמעתתא אהדדי אתמר וצריכי' זה לזה ודלא כהתוס' וק' אמאי כיון דיש בכחם להעקיר לאיזה צורך כ' שמקדש אדעתא דרבנן וכן ק' בהיפוך כיון שמקדש אדעתא דרבנן לאיזה צורך מפקירי' הממון והנלע"ד שהי' קשה להרשב"ם דהא ע"כ לאו כל אפי' שוין דכמה פעמים עושין שלא כהוגן ולא ראו חכמי' להפקיר ולא גריעי מחייבי לאוין וכה"ג והם ז"ל ידעו והבינו מה לעשות והנה הרי קמן מי שתלה וזבין הוה זבינא זבינא ולא הפקירו ממון האנס וא"כ מה לי תלוה וזבין או תלוה וקדיש מ"ש דלזה הפקירו ממנו ולזה לא הפקירו ושניהם עברו על לא תחמוד כמ"ש הרמב"ם פ"א מגזלה הלכה ט' ויו"ד יע"ש וע"כ סבר הרשב"ם דעל חטא האונס שאנס אשה להתקדש באמת לא הפקירו כשם שלא הפקירו ממון מי שאנס למכור אלא על מי שמקדש ע"ד עצמו ולא על דעת משה וישראל ע"ז קנסו להפקי' ממוני' והשתא ממ"נ אי התנה בתנאי כדת מ"וי א"כ בטלו הקידושי' שהרי לא קיים תנאו ולא עשה כדתם ואי לא התנה כן וקידש ע"ד עצמו א"כ עבר ושינה ממטבעת חכמים והפקירו ממונו זהו מה שנ"ל בפי' דברי רשב"ם יהי' איך שיהי' לא מי שמחלק בין הפרקי' הללו בין לשון הפקעה ללשון הפקר וכיון שלא רצו האחרונים לעשות מעשה בהפקעה ה"ה בהפקר אם לא ברצון כל הציבור ומטעם שותפין שהפקירו את של עצמם וכבר כתבתי לעיל מה שיש לפקפק על זה:

1603

1604ולפע"ד הי' ראוי לעשות ההסכמה באופן זה שבכל שנה ביום כנופי כגון ביוה"כ וכדומה יאסרו על עצמם האבות והבנות כל הקידושין שיקבלו שיתברר אח"כ שהי' שלא כדת הקדוס"י יהי' אסור בהנאה ע"ד רבים שאין לו התרה ואפי' אם הסכימו בקידושי' כל חכמי ישראל וכל הקרובי' מ"מ הואיל ולא נעשה בדת הקדוס"י יהי' המעות ההוא אסור בהנאה ובזאת התקנה די לכל בני העיר בלי שום סניף אחר דהיינו באם יודע הדבר בין קידושין לבעילת מצוה שיש לו אשה במקום אחר או כה"ג שאז אין לחוש להני קידושין כלל משא"כ כשיודע כן אחר בעילת מצוה ויש כאן עידי יחוד ואיכא למיחש שבעל לשם קידושין ומכ"ש דהכא קרוב לודאי שהוא ידע בנפשי' שאין קידושי' הראשוני' כלום וגמר ובעל לשם קידושין ועידי ייחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קידושין וכבר בארתי בתשובה הראשונה שלזה לא יועיל שום איסור הנאה ולא שום תיקון ב"ד שבזה"ז לכ"ע וכמה טרחות טרחוהו האחרונים ז"ל במקדש על תנאי כדי לפטור אשתו מייבום כמה תנאי צריך בשעת בעילה ולמד ותיקן בס' נודע ביהודה בחלק א"ע סי' נ"ו ומ"מ כשבא מעשה לידי הי' לי פקפוקי' עליו ותקנתי באופן אחר קצת [עיין לקמן סי' קי"א] מ"מ מבלעדי כל שום תיקון א"א להתיר אחר בעיל' כלל:

1604

1605ופר"מ הבין שכונתי הי' על המקדש בביאה וכ' שזה לא שכיח ובאמת לא הי' כונתי אלא על המקדש והדר בעל אבל המקדש בביאה אפשר דלא חמיר כל כך דהרי איכא רבותיו של רש"י ז"ל דס"ל דאפקועי רבנן לקידושין מני' כפירש"י בשמם בכתובות ג' ע"א ואם כי שיטתם צ"ע במ"ש קידושי כסף דרבנן בעלמא הוא וגם במ"ש דאפקועי רבנן לכל קידושי ביאה משום דרב מנגיד מ"מ לאו קטלי קני' באגמא נינהי והנלע"ד דהא בלאה"נ צ"ע מה פריך קדיש בביאה מא"ל ע"כ רצון המקשן איך אפשר להפקיר זרעו של אדם וא"כ מאי משני עשו לבעילתו בעילת זנות הא על זה אנו דנין אם היכולת בידם או לא גם קשה לומר דרבינא הקשה לרב אשי כן בכל הני דוכתא ביבמות וכתוב' וגטין וב"ב וכה"ג כ' תוס' בע"ז ס"ה ע"ב ד"ה אית בי' וכו' ועיי' מג"א סי' תס"ז סק"ב אע"כ נ"ל דודאי היכי דבשעת קידושי' עשה שלא כהוגן כבב"ב ועובדא דנרש אז פשוט דמפקירי' הכסף וגם מפקירי' זרעו וכאלו קולטתו מן האויר אך גבי בטלו מבוטל ואונס בגטין שכבר עבר זמן הקידושין מזמן רב לא שייך הפקר ב"ד למפרע כיון שהקידושין הי' כהוגן וע"כ משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' שלא יהי' מן הדין ועל כל אלו הסוגיות לא הקשה רבינא עיקור קושייתו אך בסוגי' דיבמות צ' ע"ב דבעי הש"ס להוכיח מבטלו אינו מבוטל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ודחי לי' דאפקועי רבנן לקידושי' מני' והתם ע"כ א"א לפרש משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת דהא אכתי לא קיימא לן התם הכי. וגם לא משום הפקר כסף קידושי' מעיקרא שהרי כבר הנחנו כיון שבשעת הקידושין לא פעל און ניקנית האשה לו וא"א להפקיר הכסף למפרע וחשב רבינא שיש בזה טעם שמפקירי' אשתו לכל הרוצה לזכות בה ולא שיהי' הכסף הפקר למפרע אלא כיון שקידושי אינם מפורשים בתורה רק ילפי' להו משדה עפרון א"כ לא עדיף קנין אשה הניקנית בכסף משדה הניקנה בכסף וכשם ששדה הנקנה לבעליו בכספו יכולי' חכמים להפקיע השדה ממנו מבלי שיצטרכו להפקיר כסף מקנתו מעיקרא ה"נ אשה הניקנית בכסף אם אח"כ נותן לה גט ומבטלו שלא ברצון חכמים או ניתק מחולי לחולי או שאר אונס בגטין הפקירו אשתו ממנה מעתה ולא מעיקרא וכל זה שייך בקדיש בכספא שאינו מן התורה ר"ל שאינו מפורש גבי אשה אלא בגז"ש יליף לי' וכן קרי הרמב"ם לקידושי כסף קידושי מדברי סופרים כיון שאינם מפורשי' בתורה אבל קדיש בביאה המפורשת באשה ובעלה איך יכלו להפקיע אשתו הניקנית ע"י קנין כזה שזה אינו בכלל יחרם כל רכושו ועל זה משני הא מעיקרא לא קשי' לן אלא משום שלא פעל און בשעת קידושין אינו מהראוי שתהי' בעילתו למפרע בעילת זנות ע"י קלקול הגט של עכשיו אבל המקדש בביאה הוא עשה עול דהרי רב מנגיד והפקירו זרעו מעיקרא לכשיארע אח"כ פסול כי האי בגט עקרו לקידושין מני' וא"ש דברי הגאונים יהי' איך שיהי' אנא לא קאמינא אלא בקדיש והדר בעל ואפ"ה אם נתבטלו הנישואין ע"י פקידת המלכות והלכה ונישאית הרי הי' בספק ובקרוב לודאי איסור א"א כל ימי' וכן בני' ספק או קרוב לודאי ממזרים לפע"ד:

1605

1606ועוד צריכא לחסום הנשי' אשר יבואו מארץ רחוקה ולא קבלו תקנתינו לאסור הנאת הקידושין על עצמן ויתקדשו כאן ולבסוף תהי' אחריותן עלינו ע"כ אנו מחרימי' על כל העדים אשר יהי' באותן הקידושי' ויכונו להעיד ועי"ז עכ"פ לא יהי' שכיח שימצאו עדים על קידושין אשר לא כדת רק במציאות רחוק בלא יודעים או שעברו העדים על החרם וזה לא שכיח ומ"מ אם המצא ימצא כן אנו מפקירי' בכח מעשה ב"ד ובצירוף כמה חכמי הזמן את כל הכסף או שוה כסף הניתן מיד שום אדם ליד שום אשה לשם קידושין אשר לא יהי' כדת הקודוסי הן בשוגג הן במזיד ואפי' באונס כל הכסף או שוה כסף יהי' הפקר והאשה או שלוחה או האב המקבל בעבור בתו יהי' כמגבי' וזוכה מן ההפקר ושום טובת הנאה לא יהי' להנותן כזה באופן שלא יהי' שום אחיזה לו לקנות האשה ע"י זו הכסף או שוה הכסף ואעפ"י שאין זה כדי להתיר האשה בלא גט ומצוה על כל אדם מישראל להשתדל הגירושין באיזה אופן שיהי' וכל אדם יהי' מהנמנעים מלישא אשה שנתקדשה באופן הנ"ל בלא שתתקבל גט כשר מהמקדש מ"מ באם ח"ו יארע איש בליעל אשר ירצה להכוות בגחלת זו ולישא האשה ההיא בלי גט פטורים מבעלה ויהי' הרב המורה מוכרח לברך להם ברכת חתנים עפ"י דת המלך יהי' עכ"פ המורה מנוקה מעון להיות כי עכ"פ יש לנו גאונים ורבני קשישי טובא לסמוך על היתר ההפקר הנ"ל אעפ"י שאיננו מוסכם עפ"י דין ודת ונ"ל דמחוייב ומוכרח להודיע זה לכל בפומבי משני טעמים חדא שלא יאמרו ההפקר הוא העיקור ויזלזלו בתיקון הראשון הטוב והמעולה והוא איסור ההנאה וכעין זה אחז"ל גבי מי שבא ראשו ורובו לתוך מים שאובין שאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. יעיי' בשבת י"ד ע"א ועוד טעם אחר כדי שימסרו עמי הארץ נפשם על זה להשתדל גט או להוציא המגרש למדינה אחרת ומשם ישלחנו לכאן כמ"ש פר"מ שכבר הי' מעשה כזה או ע"י היתר משרי מלוכה ומצינו כזה דבר גדול להנ"ל בשבועות י"ו ע"א תוס' ד"ה אלא בבני גולה יע"ש וק"ו כאן זה מה שנ"ל בענין זה: הכ"ד אי"נ לנצח: פ"ב מש"ק ב' אדר ב' תקס"ח לפ"ק:

1606

1607משה"ק סופר מפפד"מ:

1607

1608יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה י"נ הרב המאה"ג המפורסם הותיק מלא עתיק איש חיל רב פעלים כש"ת מו"ה משה פערלס ני' אב"ד ור"מ דק"ק א"ש יע"א:

1608

1609יקרת מכתבו הגיעני אודת מי שיש לו אח נעלם ממנו כמה שנים ועתה הגיע עת נישואין שלו אם יש לסמוך על דעת הב"ח דפוסק כמהרי"ב לקדש על תנאי הנה דבר זה נפתח בגדולי עולם בתשו' מעיל צדקה סי' א' הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל רצה להחמיר ותלמידו הג' מו"ה יונה לאנד סופר המחבר נחלק עליו והתיר עפ"י אח נעלם והרואה יראה כי כל דבריו דברי אלקי' חיים אין לזוז מהם לדינא וגם קבלתי להקל מרבותי לכן כשבא מעשה לפני בק"ק מ"ד עשיתי מעשה ונעזרתי ממ"ש הגאון הנ"ל על חומרת הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל וז"ל גם כי נוטה מדרכו אשר דרך בה מעולם להקל וליחוש לתקנו' של עגונות וכמה חשו חז"ל עליהם וביותר במקום שיש ביטול פו"ר כמה חשו לתקנת אלו קלי עולם חצי' עבד וחצי' ב"ח משום לא תוהו בראו אף כי אלו בני אברהם לא יחוש לתקנת כי אם נסגור עליהם המבוא הזאת לא ימצא להם א' מבנות ישראל היות להם לנשים וכו' עכ"ל לענינינו ע"כ עיינתי אז יישר בעיני ונזדרזתי במצוה זו והאידנא האיר ה' עינינו בס' בית מאיר בקונטרס צלעות הבית שבסוף הספר סי' וי"ו התווכח עם הגאון מו"ה טעבל ז"ל שהי' רוצה להחמיר בענין זה והי' בעיניו כמתמיה' והגאון בית מאיר דבריו לאמיתה של תורה אליו תשמעון ושוב אין לפקפק ולהרהר:

1609

1610ומידי עברי עיוני בס' בית מאיר אמרתי עם לבי מ"ש והעלה שם דזה אינו בסוג מתנה עמ"ש בתורה אלא בסוג א"א להתקיים בסופו כמבואר בדברי' א"כ הא בהא פליגי תנאי בב"מ וגטין ר"י בן תימא ורבנן ונהי דפסקי' כר"י בן תימא מ"מ האיכא רבנן דפליגי א"כ הרווחנו ק' איך ס"ד לתה"ד דש"ס דילן יתיר עפ"י מתנה עמ"ש בתורה ולק"מ דש"ס קאי לרבנן דבן תימא יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה ולא לישתמיט תנא ובלאה"נ י"ל דתלי' אי נישואי' הראשונים מפילי' וודאי עקר הוה מתנה עמ"ש בתורה משא"כ אי מיתה מפלת י"ל מי יימר דעבר יעיי' מזה בתשו' מעיל צדקה ועיי' תוס' כתובות נ"ו ע"א ד"ה ה"ז וכו' שמחלקי' בין מתכוון לעקור וצ"ע קצת. ובתשו' הנ"ל מבואר בפשוטה דסגי בתנאי פ"א בבעילה ראשונה וע"ש בביאור:

1610

1611ומ"ש דהי' הי' צריכה להתנות כיון שהוא אחר קשר שידוכי' תמהתי הא התחייב עצמו להשתדל שטר חליצה ואפי' לא נכתב סתמא דכל המתקשרי' אדעתא דהכי הוה ופשיטא שאם לא יכול להשתדל אין לך מום גדול מזה ויתבטל השידוכי' ויעי' מזה בתשו' בית מאיר הנ"ל ובאמת שאחיו של ר' משה כ"ץ הי' אצלי ושאלני בשמו כדת מה לעשות ואמרתי לו שאיניני אומר דבר מה שאינו נוגע לדידי וישיב לאחיו שילך לפני פרמכ"ת ני' ואם לא ימצא כת"ר תחבולה בזה לדעתי יתבטלו השידוכי' ונענע לי ראשו הרי קמן דלא נגמר הענין עדיין וצ"ע קצת בתוס' ר"פ הכותב סוף ד"ה כדר' כהנא וכו' ע"ש:

1611

1612ומה שפר"מ התפלא שלא הוזכר תנאי בשעת פריסת כיסוי ההינומא בשחרית דהוה חופה לחד דיעה סי' נ"ה ס"א בהגה' איברא התם לענין קנין וכדומה וכשכבר נתארסה מקודם וכמנהג האיטלי' וספרדי' אבל להיות זאת החופה לחוד קונה לענין איסר והיתר בלי אירוסין ואין החתן שם באותו מעמד זה לא עלה ע"ד מעולם ע"כ לא תיקנו בזה שום תנאי מעולם וכבר אירעו מעשים בימינו שנתבטלו השידוכי' אחר שכיסו ראש הכלה והלכה והיתה לאיש אחר ואין פוצה ומצפצף פיו:

1612

1613והנה בנוסחת התנאי הי' קצת שינוי בין הנוסח שבנב"י ובין הנוסח שלי ואחר מעשה כתבתי להגאון הרב מהו' יודא אויש זצ"ל בפראג והודעתי' טעמא דידי וישרו דרכי בעיניו והעתיק לי נוסח שבפראג מקוד' הגירוש וחתמו עליו גדולי עולם והוא מסכים הולך עם נוסח שלי מ"מ כיון דבעיקור הדין אין נפקותא כ"כ לא אביתי להעתיקו הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא נב"י זצ"ל אך דא צריך לאודועא מ"ש שם בסוף שלמחר אחר בעילת מצוה כתבו וחתמו גביות עדות ונתנו ליד האשה להיות לראיי' בידה ליום מועד אעתיק נוסחא דידי שאינו בלשון עדים אלא בלשון ב"ד ופס"ד והב"ד יושבי' וגובי' העדות בדרישה וחקירה על כל הנעשה ופוסקי' הדין שעפ"י גביות עדות זו אין אשה זו זקוקה ליבום זה בשום אופן כשיארע מקרה ככל התנאים המפורשים ואם אולי ח"ו תצטרך לכך אינה צריכה לשום הוראה עוד אלא הכתב הזה הוא לראיי' בעלמא שכך הורה לה המורים:

1613

1614וטעמא קאמינא דאם נצטרך לזה אחר זמן רב וכבר מתו העדים ונשכח הדבר ונבוא להתיר יבמה לשוק עפ"י עדות שבשטר מפי כתבם למה לנו להכניס לכתחילה בהוראה זו אך כשכבר נפסק הדין עפ"י ב"ד ששאלו מהעדים מפיהם ממש וכתבום בתורת פס"ד וחתמום בתורת ב"ד לא בתורת עדי' אזי ב"ד האחרון הרואי' פס"ד זה אינן מגבים עדות בכתב כ"א רואי' פס"ד והוא כשר בכתב כמו בע"פ דבעדו' גז"ה הוא עפ"י ולא מפי כתבם וכן צ"ל שאפי' בהוראה אינו נעשה זקן ממרא וממרא על כתב הוראת ב"ד הגדול דכתי' עפ"י הדבר אשר יורוך אבל בלא"ה מועיל בכתב טפי מעפ"י דהתם אשר ירשיעון אלקי' כתי' ולא ע"פ ובתשו' א' הארכתי והבאתי ראיות ברורות לזה ולע"ד שלרבינו סעדי' גאון ז"ל אפי' בד"נ אם ג' דייני' הראוי' לכך מקבלי' מפי ב' עדי' בדרישה וחקירה ממש וכתבום בתורת גמ"ד שכך אמרו העדים ושולחין אותו הקבלה לב"ד של כ"ג כהווייתן יכולי' לגמור ד"נ בכ"ג עפ"י מכתב השלשה ולא מקרי עד מפי עד ולא מפי כתבם כיון שנעשו עפ"י שלשה דייני' ובתורת פסק על הקבלה שנקרא גמ"ד כמבואר בתוספ' סנהדרין י"ט ריש ע"ב נמצא הני ג' דייני' הוה ב"ד לגבי העדי' וכעדים לגבי ב"ד של כ"ג ובזה יובנו דבריו שהתפלא רמב"ן בפר' שופטים על פסוק על פי שנים עדים ע"ש ונהי שאיני מחליט כרבינו סעדי' גאון ז"ל בד"נ מ"מ בעלמא צ"ל כ"ע מודים וא"כ מהיות טוב שיוכתב כתב פסק ב"ד ליד האשה עפ"י הנוסחא המועתקת פה והרי אני אומר להחמיר ולא להקל הנה בתחלה יכתב בשטר לשון גביות עדות שבנב"י קמא דף ס"ב ע"א עד סוף התשו' ושוב הוספתי נוסח במותב תלתא וכו' [כמבואר בסי' שאחר זה] ותן לחכם כמותו ירבה ויחכים עוד. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק חזון תקפ"ג לפ"ק.

1614

1615משה"ק סופר מפפד"מ:

1615

1616נוסח שטר קידושין על תנאי אשר סדרתי פה ק"ק מאטערסדארף:

1616

1617אנחנו סהדי ח"מ באנו להעיד איך הר"ר (פב"פ) בא לפני הרב (פב"פ) קודם חתנותו ובקש ממנו להגיד לו כדת מה לעשות איך ומה שיעשה כשירצה לקדש ולישא הכלה שלו מרת (פב"פ) ולקדשה על תנאי דווקא מפני הטעם שהוא נכון וישר כאשר הציע דבריו לפני הרב הנ"ל ע"כ חלה פני הרב ני' להורות לו הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה שיהי' התנאי באופן המועיל ונתרצה ונתפייס הרב הנ"ל והגיד לר' (פב"פ) הנ"ל איך שיתנהג את עצמו בתנאי קודם הקידושין וקודם החופה ולפני היחוד והבעילה ולבעבור זה האט ר' (פב"פ) הנ"ל אונז ח"מ מיחד לעדים גיוועזין להעיד על כל מעשיו שעשה בתנאים כנ"ל לשמוע ולראות כל תנאיו כנ"ל וכמבואר פה להבא מה ששמענו וראינו אך שיפרש ר' (פב"פ) הנ"ל תנאו תחת החופה ולקדשה שם כנהוג אין הזמן מסכים לזה ולהאריך כ"כ תחת החופה בדבוריו ע"כ קידש את הכלה הנ"ל קודם כניסתו לחופה על ידי הרב הנ"ל המסדר הקידושין וקידשה בבית הרב הנ"ל טרם שיכנסו לחופה וכך אמר לנו ר' (פב"פ) קודם קידושין וז"ל אתם עדים (פב"פ) (ופב"פ) שמעו נא דברי להיות איך האבע בדיעה בע"ה חתונה צו האבין מיט הכלה שלי (פב"פ) אונד ווירדע זיא מקדש זיין אונד קונה זיין על תנאי בכן וויל איך פאר ענק מתנה זיין איהר זאלט עדים זיין אויף וואש פר איין תנאי איך זיא מקדש בין אונד בחופה וקניני אישות וויא איך זיא קונה זיין ווירדע וזהו בדעתי ווען איך ניכט מיט טאדט אבגעהען ווירדע בלי זרע קיימא אויך ווען זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא רק איך זאלטע מיט דעם טאדט אבגעהן אחר מיתת מיין כלה הנ"ל אונד אויך ווען איך זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בחיי מיין כלה הנ"ל רק שיהי' מותי אחר מיתת אחי דהיינו אחי (פלוני) ימות טרם שאני אמות או אם שיתברר שאחי פלוני כבר מת לעת עתה אונד אויך ווען איך זאלטע מיט דעם טאדט ח"ו אבגעהן בלי זרע קיימא ובחיי מיין כלה (פב"פ) ובחיי אחי הנ"ל או שלא יודע לכלה הנ"ל בבירור אם חי או מת אחי הנ"ל ואם ראוי לחלוץ או לא רק איך מעכטע מיין כלה הנ"ל מיט איין גט כריתות פטרן יהי' מתי שיהי' אונד אויך ווען איך זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בחיי מיין כלה הנ"ל ובחיי אחי הנ"ל אונד איך מעכטע מיין כלה הנ"ל בשום פעם מיט קיין גט כריתות פטרן ורק עס ווירד מאחי (פלוני) הנ"ל געשעהן איין חליצה כשרה אן מיין כלה הנ"ל המתירה להנשא אונד דיא חליצה ווירט געשעהן בתוך שנה אחת מיום מותי אזויא זאללען הקידושין וואס איך יעצונד זיא בין מקדש קידושי' גמורים זיין אונד תיכף בשעת הקידושין חל זיין אונד החופה זאל לאיין קנין גמור ונישואים גמורים זיין ובאם אבער איך זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בייא דעם לעבין פון מיין כלה הנ"ל ובחיי אחי הנ"ל אונד איך וואלט מיין כלה הנ"ל כל ימי חיי מיט קיין גט כריתות פטרן אונד מאחי הנ"ל ווירט קיין חליצה כשרה המתירה להנשא גישעהן אן מיין כלה הנ"ל בתוך שנה שלימה אחר מותי אזוי זאללען הקידושין שאני מקדש אותה וגם החופה וכל הקניני אישות זאללען הכל בטל למפרע זיין כי אדעתא דהכי ווען עס אזוי ווירט זיין פערלאנג איך כלל ניכט זיא מקדש צו זיין רק הטבעת הקידושין וואס איך איהר געבין ווירדע זאל איין מתנה בעלמא זיין אונד דיא חופה וכל קניני אישות וואס קונה זיינין באשה איזט מיין דעה ניכט דאמיט קונה צו זיין ובאופן זה כל הבעילות שאבעל אותי כל ימי חיי זאללען זיין רק על דעת קידושין וואס איך יעצונד על תנאי הנ"ל וואס איך האבע פר ענק עדים מתנה גוועזין אונד ניכט איין קנין חדש אונד דיא רעדע וואס איך פר ענק עדים גרעדעט האבע אונד מתנה גוועזען טוהי איך דארויף איין שבועה חמורה על דעת רבים אלס איך כלל ניקס דאפון מבטל זיין וויל כדי קיין אנדרע קידושין וקנינים זאללען זיין חוץ מהקדושין והחופה על תנאי וואס איך דוא פר ענק עדים גיזאגט האבע:

1617

1618ובשעת נתינת הקידושין ליד הכלה הנ"ל האט החתן (פלוני) הנ"ל להכלה שלו מרת (פלונית) הנ"ל כל התנאים הנ"ל געזאגט אונד מפרש גיוועזעין כל התנאים הנ"ל ובזה הלשון האט ר' (פלוני) גיזאגט צו זיין כלה על מנת כן ווען עס אזוי ווירט זיין וויא איך דוא גירעדט האבע אונד וויא הכל לפנינו בכתב זה איזט זא בין איך דיך מקדש ווירד עס אזוי זיין הרי את מקודשת לי מעכשיו בטבעת זו כדת משה וישראל אבער ווען עס ח"ו דער היפוך זאלט זיין דהיינו וויא דער אנדרע פאלל וויא אין כתב שטעהט זאללען דיא קידושין מעכשיו בטל זיין אונד הטבעת זאלל למתנה בעלמא זיין ותיכף תוך כדי דיבור נתן הטבעת לפנינו עדים ח"מ (פב"פ) (ופב"פ):

1618

1619שוב קודם החופה טרם ביאת הכלה לחופה אמר החתן (פב"פ) בפנינו עדים ח"מ וז"ל אויף דעם תנאי וואס איך האבע בשעת קידושין פר ענק מתנה גיוועזין וויא אין דעם כתב הכל געשריבען שטעהט זא זאלל דיא חופה קונה זיין אבער בהיפוך הדברים וויל איך ניכט האבען דס דיא חופה זאלל קונה זיין:

1619

1620עוד זאת מעידים אנחנו ח"מ תחת החופה לא מסר החתן להכלה הנ"ל שום טבעת ולא שום דבר אחר רק המסדר קידושין הרב הנ"ל האט בפני המון הבריות בקול גיזאגט הרי את מקודשת וכו' כנהוג וזה עשה בשביל הבושה שלא לבייש החתן והכלה שיהי' משונה ביאה זו תחת החופה מבזולתם ושלא ירגישו בזה בני אדם מכל הנ"ל אבל האמת הדבר החתן לא נתן להכלה (פלונית) שום דבר תחת החופה:

1620

1621עוד זאת מעידים אנחנו עח"מ דס קודם הייחוד שדרך העולם להכניס החתן והכלה לחדר אחד אחר החופה ואמר לנו ר' (פלוני) הנ"ל אתם עדים ר' (פב"פ) (ופב"פ) הוו עלי עדים דס אויף דעם תנאי וואז איך פר ענק בשעת הקידושין האבע מתנה גיוויזען וויא אין דעם כתב שטעהט זוא זאלל דער ייחוד קונה זיין אבער אהנע דעם תנאי וויל איך ניט האבען דאז דער ייחוד זאלל קונה זיין:

1621

1622גם זאת מעידים אנחנו עח"מ דס בשעת מן האט דעם חתן וכלה לעגן געפירט קודם הבעילות מצוה אמר לנו החתן הוו עלי לעדים כשרים דס אויף דעם תנאי וואס איך האבע פר ענק מתנה גיוועזין בשעת הקידושין דהיינו ווען איך ניכט ווירדע מיט טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא אויך ווען איך זאלטע ח"ו מיט דען טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא רק איך זאלט מיט דעם טאדט אבגעהן אחר מיתת מיין כלה (פב"פ) אונד אויך ווען איך זאלט ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בחיי מיין כלה (פלונית) הנ"ל רק שיהי' מותי אחר מיתת אחי שאחי (פלוני) ימות טרם שאמות אני או שיתברר שכבר מת אחי (פלוני) לעת עתה אונד אויך ווען איך זאלטע מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בחיי מיין כלה (פלונית) הנ"ל ובחיי אחי הנ"ל או שלא יודע לכלה שלי בבירור אם אחי חי או מת ואם ראוי לחלוץ או לא רק איך מעכט מיין כלה (פלונית) הנ"ל מיט איין גט כריתות פטרן יהי' מתי שיהי' אונד אויך ווען איך זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בחיי כלה שלי הנ"ל ובחיי אחי הנ"ל אונד איך מעכט מיין כלה הנ"ל בשום פעם מיט קיין גט כריתות פטרן רק עס ווירד מאחי הנ"ל גישעהן איין חליצה כשרה אן מיין כלה הנ"ל המתירה להנשא אונד דיא חליצה ווירד גישעהן בתוך שנה אחת מיום מותי אזוי בין איך מיך מייחד אונד וויל בועל זיין מיין כלה (פ') הנ"ל הזאת אבער ווען איך זאלטע ח"ו מיט דעם טאדט אבגעהן בלי זרע קיימא בייא דעם לעבין פאן מיין כלה (פלונית) הנ"ל ובחיי אחי הנ"ל אונד איך ווירדע זיא ניט פטרן מיט איין גט כריתות אונד מאחי (פלוני) הנ"ל זאלט זיא בתוך שנה שלימה אחר מותי קיין חליצה כשרה בעקוממען הכלה שלי (פלונית) הזאת וועלכע זיא מתיר להנשא איזט אזוא וויל איך ניט האבען כל ימי דס שום יחוד ובעילה וכל שאר קניני אישות זאללען מיר קונה זיין דיא אשה (פלונית) הזאת (ב' פ') לשם אישות כלל:

1622

1623נוסף לזה מעידים אנחנו עדים ח"מ דס בכל פעם שהתנה החתן הנ"ל תנאים הנ"ל היו כל תנאי' בכתב ומפורש לפנינו ואמר הכל מתוך הכתב ולא טעה בדיבורו כלל ולראי' באעה"ח היום יום א' ב' אב קס"א פה בקהלתינו מאטערסדארף יע"א. הק' פלוני. הק' פלוני:

1623

1624במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הני סהדי ה"ה (פב"פ) וה"ה (פב"פ) ואסהידי לנו באפי ה"ה כה' (פב"פ) ואשתו (פב"פ) איך שר' (פלוני) הנ"ל קדש את אשתו מ' (פלונית) הנ"ל על תנאי כדין וכהלכה דהיינו הקידושין והייחוד והבעילה והחופה הכל הי' רק על תנאי עפ"י תנאים המבוארים יפה למעלה ככל הלכות עפ"י דתה"ק ומדחקרנום בכל חקירות ודרישות הראוי' עפ"י דתה"ק ונמצא עדותיהם מכוונים וגם כתבו וחתמו בחתימת ידי עצמן בפנינו ב"ד ח"מ ואתברר לנו דאינהי חתימת ידיהו ממש אשרניהו וקיימינהו כדחזי וכתבנו זאת לפס"ד גמור להיות לראי' ביד האשה (פלונית) הנ"ל לעת מצוא לידע ולהודיע שהקידושין והנישואין שקדשה ונשא אותה בעלה ר' (פלוני) הנ"ל פה ק"ק יום א' דר"ח תמוז תקס"א לפ"ק הי' הכל רק על תנאי המפורש לעיל ובאם שיתבטל התנאי אזי ממילא הכל בטל למפרע ואין צריך לזה עוד שום חקירה ופס"ד בעולם כי דקדקנו היטב בדבר ויצא מאתנו בתורת פס"ד גמור שלא נשאר אחרי' שום פקפוק ולראי' באנו עה"ח פה ק"ק הנ"ל יום א' ב' אב תקס"א לפ"ק. הק'.. הק'. הק':

1624

1625שלום רב לי"נ הרב המאה"ג המופלא עושה פלא נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' דוד אב"ד ור"מ דק"ק ק"ד:

1625

1626קבלתי נועם מכתבו מגלה עפה במי שרוצה לבגוד בהמשודכת שלו ואקרו"ט יש לאל ידם לכופו להכניסו לחופה ע"י מושל העיר ומעכ"ת חושש לו מחטאת מקדש בע"כ כמבואר בש"ע א"ע רס"י מ"ב ומעכ"ת בחכמה של תורה פתח פיהו בדעה בינה והשכל לומר שהרב ח"מ וב"ש השיגו על דברי רמ"א בחשן משפט ססי' ר"ה שכ' במי שכופין בע"כ לקנות אינו קונה ולא נשאר כאן ספק רק משום שעושי' שלא כהוגן והכא אדרבא הוא עושה שלא כהוגן והדר ה"ל כשאר קנין בע"כ דמהני ולית הלכתא כהרמ"א הנ"ל אלו תוכן דבריו והנה להלכה גם אני מסכים עם פר"מ לכופו וכן כבר נעשו כמה מעשים גם נפשי יודעת מאוד.

1626

1627אמנם האמת כי בחי' למס' ב"ב מ"ח ע"ב עשיתי סמוכי' לדברי רמ"א בשם בעל העיטור הנ"ל דמי שכופין ליקח לא מהני דהנה משנה למלך הקשה אמ"ש מרדכי פ' הניזקי' דאגב אונס מיתה גמר ומקני אע"ג דלא יהיב דמי הקשה מ"ל על זה ממה דאמרי' במס' שבת פר"ע פ"ח ע"א מכאן מודעא רבא לאוריתא והתם אונס מיתה הוה ומאי מודעא איכא והנה ק' עצומה היא ומהתימה כי המרדכי פ' הנזקין שם בעצמו מייתי בסוף דבריו ראי' ממודעא רבא לאורי' דאפי' גבי שבועה באונס מהני מודעא יע"ש ואיך שכח דברי עצמו מני' ובי' אבל הנ"ל בזה דמכאן ראי' לדברי רמ"א הנ"ל דודאי תלוה וזבין מחמת אונס מיתה סברא הוא דאפי' בלא דמי גמר ומקני דהא כל מוכר אונס הוא דזוזי אנסי' כדאי' התם בב"ב מ"ז ע"ב אע"ג דשם מ"ח ע"א מסיק מטעמא אחריני כל אונסא גמר ומקני מ"מ סברא מעלי' היא דהא כל מוכר אונס הוא וכן הוא מסקנת ש"ס בע"ז ע"ב ע"א ע"ש א"כ אמרי' דמחמת אונס מיתה פשיטא דגמר ומקני ולא יהי' אונס גופו קיל מאונס ממונו כל זה במכירה דתחלתה ע"י אונס משא"כ לוקח דכל קנינו ברצון א"כ אפשר אפי' אונס מיתה לא מהני ולכן שפיר הוה מודעא רבא לאורי' דהרי אחז"ל פ"ק דברכות בשר ודם מוכר חפץ לחברו מוכר עצב והקב"ה מכר תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב וגו' נמצא דה"ל תלוה לקח ולא מהני והוה מודעא מעליותא וראיתי למ"ו בס' הפלאה ריש מס' כתובות גבי ברכות אירוסי' על נוסחת מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין שכ' דה"ל תלוה וקדיש יע"ש מ"מ נ"ל לפמ"ש הראשונים דקדימת נעשה לנשמע הי' על תורה שבכתב וכפיית ההר הי' על תורה שבע"פ נמצא הא דכתיב ויתן אל משה ככלתו דמינ' ילפי' שהי' בחי' כלה היינו על תורה שבכתב וזה קבלוהו כבר ברצון והכפיי' הי' על תורה שבע"פ מלתא אחריתי וקנין באפי' נפשי' וע"ז קאי המודעא וא"ש ומוכח כהרמ"א ז"ל:

1627

1628אך בכל זאת נ"ל נדון דידן שאני ומלתא אחריתי היא ולא דמי לכפוהו לוקח דהרי מבואר שם ב"ב מ"ח הנ"ל דגבי קרבן כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני משום דניחא לי' דלהוי לי' כפרה יע"ש בתוס' דכל כיוצא בזה דמחוייב לעשות ה"ל כמכיר' מעתה ע"כ הא דנתחבטו בזה היינו בשכופי' לקדש בעלמא דזה הוה כלוקח אבל זה שהתחייב עצמו בחרם וקנס ואפי' אם שלם הקנס לא נפטר מהחרם ומכ"ש בנ"ד אין לו לשלם פשיטא דבעי כפרה והקידושי' היינו כפרתו וכל קנסי' נמי כפרה הוא כדפסק בת"ה שהבעל חייב לשלם קנס עבור אשתו דה"ל בכלל כפרה והבעל חיי' להביא קרבן עבור אשתו כמבואר ב"מ ק"ד ע"א ויעמ"ש ש"ך י"ד סי' רמ"ח סק"י אעפ"י שיש לחלק קצת בין קנס מתקנת הקהלה לקונס א"ע לעשות דבר וכן צריכי' לחלק ע"כ דלא תקשי ממ"ש מהרי"ק הביאו הרב"י והרמ"א בא"ע סי' קל"ד ויע"ש בב"ש סק"ח מ"מ הכא ודאי לכפרה אתי ולכפרה צריך ויעמ"ש רמ"א בח"מ סי' ר"ז ויעיי' ב"ש סי' נו"ן סקי"ד מבואר שם דמחייב משום בושת וא"כ הוה שפיר כמו קרבן וחמיר לפי דעתי מקנסי תקנת הקהל וכופי' אותו לכ"ע ואין על זה שום חולק:

1628

1629אלא דלפ"ז לא עדיף מקרבן עצמו שצריך שיאמר רוצה אני עכ"פ אבל לפע"ד אין בזה שום קפידא וז"ל הרמב"ם רפ"ז מה' אישות אבל האיש שאנסוהו עד שקדש בע"כ הרי זה מקודשת וכ' עליו הראב"ד ז"ל והוא שאמר רוצה אני וכ' ה"ה ז"ל ואני אומר שהריזה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים כמבואר פ"י מה' מכירה וכו' ולא ראיתי שהצריך שם הראב"ד ז"ל שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא עכ"ל והלח"מ תמה על ה"ה שהרי אדרבא הוא בעצמו כ' פ"י מה' מכירה ה' ח' הלוקח באונס נקרא חמסן כל זמן שלא נתרצה המוכרים והוא גמ' ערוכה ב"ק ס"ב ע"א ולפע"ד לק"מ דה"ה דקדק בדבריו היטב וכ' אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא ר"ל במ"ש שהוא עושה הדבר דלאו דוקא צריך שיאמר רוצה אני אלא כל שהוא עושה המעשה ההוא אנו אומרי' שמרצונו עשה ולא מקרי חמסן אלא שלוקח בחזקה ויהיב דמי אבל אי יהיב דמי וכופה שיתן לו והוא נותן לו מיד ליד א"כ אנו תולי' דמחמת אונסי' גמר ונתן המקח והיינו רוצה אני ולא באו חז"ל למעט אלא שאין ממשכני' על העולה כמו בחטאת ואשמים אבל יתן או יאמר רוצה אני ליתן ואעפ"י שאפשר שכל זה הוא בע"כ מ"מ אנו תולי' דברצונו מקריב א"כ ה"נ גבי תלוה שיקדש אשה אין לך מעשה יותר מאומרו הרי את מקודשת ואנו תולי' שאמר זה מרצונו אע"פ שע"י כפייה אמרה וב"ה שכך כוונתי ואח"כ מצאתיו בס' מגדל עוז שכ' שם בה' אישות וז"ל ואני אומר איני יודע איך יפול זה הלשון כ"א קדשה הוא בעצמו ואמר הרי את מקודשת אין צורך ללשון אחר ואין לך רוצה אני יותר מזה וכו' עוד האריך שם וסופו מבלבל דבריו כדרך הספר ההוא שנשתבש ע"י מעתיקי' מ"מ מילי מעליותא דאית בי' דרשינן בשמי' וא"כ אפשר גם הראב"ד לא פליג אלא משום דמסתם סתם הרמב"ם אפי' כשאינו אומר הרי את מקודשת אלא שהי' עסוקי' באותו ענין וכמ"ש גם זה במגדל עוז הנ"ל אבל כל שעושה מעשה המורה על רוצה אני פשיטא שמ עיל ואפי להחולקי' בתלוה וזבי' אם אנו רואי' קצת שלא מרצון עושה ועיי' סמ"ע סי' ר"ה מ"מ מודים הכא בנדון דידן שהוא כפרה כל זמן שיש קצת תלי' לומר דניחא לי' דלהוי לי' כפרה תלינן כל מן דין ידי תיכון עם מעכ"ת כשרוצה לכוף א' לקידושי ואין כאן בית מיחוש:

1629

1630אכן מה שרמז דאפשר דנפיק מני' חורבא לא ידעתי על מה נתכוון אם הוא במ"ש רמ"א בי"ד סי' של"ד ס"א הנה אעפ"י שט"ז שם הרבה להשיב על דברי מהרא"י מ"מ אין דבריו מוכרחים וכבר מחה לי' אמוחי' בחו"י סי' קמ"א ויעמ"ש נקודת הכסף שם (עיי' ח"ס יו"ד סי' שכ"ב) ומ"מ למעשה צריך מיתון קצת ואם יצטרך לכיוצא בזה עוד חזון לפלפל אי"ה. ואם כוונתו כפשוטו שלא יהי' שלום ביניהם פשיטא שהאמת אתו וכן אמרתי להמכ"ד כי לדעתי טוב להפריד בין הדבקים תו אין אתי רק שלום לו ולתורתו ולדעתי אי"ה בל"נ אקח מועד להשיב על קצת מפקפוקיו בתשובה העברה. מ"ד נגהי ליום ג' עשרה בטבת תק"ס לפ"ק.

1630

1631משה"ק סופר מפפד"מ:

1631

1632שלום וכ"ט לידיד נפשי הרב הדיין המופלג מו"ה יעקב שאג ני' דיין דק"ק באנאוויטץ יע"א:

1632

1633יקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידון ת"ח א' רוצה לשדך בתו עם ההגון להבחו' וטוב אך אומרי' כי אבי אם אביו המיר דתו אם יש לחוש לפגם משפחה הנה הרא"ש בתשובה כלל ל"ד סי' א' כ' אהמירה אחות המשודכת יכול לבטל השידוכי' בלי שום קנס וחשש שבועה דאדעתא דפגם משפחה לא נשבע ולא התחייב בקנס וכ' ט"ז בי"ד סי' רכ"ח ובא"ע סימן נו"ן ס"ק ח' דאין להוסיף עליו אחות אם המשודכת דהבו דלא לוסיף עליו ע"ש והדין עמו דגם באחותה אלו לא אמרה הרא"ש לא הוה ידעי' לי' דלא מצינו פגם משפחה בש"ס ופסול יוחסי' אלא בנוצר ונולד באיסור כגון משפחה ועבד וחייבי לאוין וכדומה אבל לא ע"י קלקול המעשים הלא אח עשיו ליעקב ורבקה אחות לבן הארמי והיא כבודה שלא למדה ממעשיהם ואפשר חשש הרא"ש לדאחז"ל רוב בנים אחר אחי האם וס"ל ה"ה אחות האם ואך מצינו בבילגה סוף סוכה שקנסו חז"ל כל המשפחה ע"ש בגמ':

1633

1634ומ"מ בנידון שלפנינו שכבר הפליג שהוא דור שלישי ואפי' מצרי ואדומי פסקו זוהמתן ומותרין בקהל דור שלישי והרשעי' באוחזי' מעשי אבותיהן נענשי' עד דור רביעי אבל באין אוחזי' פסק בדור שלישי ואפי' לענין קורבא דעדו' אמרי' ראשון בשלישי כבר הפליג ואחז"ל אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן ע"כ נלע"ד אם החיתון נעשי' יפות אין לחוש לפגם הנ"ל ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' י"ד לירחא תליתאי תקצ"ט לפ"ק.

1634

1635משה"ק סופר מפפד"מ:

1635

1636שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק המופלא כש"ת מה' שלמה זלמן נ"י אב"ד דק"ק מארגרעטא יע"א:

1636

1637נעימות הגיעני נידון מי ששדך בנו לא' שיש לו בת בקישור חתנים וחרם וקנס כנהוג והי' באהבה וריעות זע"ז בכל זמן ועידן כנהוג ובפתאום שלח אבי הבת המתנו' לחזרה לאבי הבן ותולה בבתו כי א"א לרצותה להיות עם המשודך הזה ועמד ושידכה עם אחר בלי העמדה לדין כלל כי א' מעורכי הדיינין א"ל כי פטור מן הכל הואיל והבת ממאנת:

1637

1638הרשב"א בתשו' סי' תשע"א הביאו הרב"י וביתר ביאור בד"מ בא"ע סי' נו"ן כתוב לאמור בא' ששידך בת בתו ושוב מיאנה המשודכת ופסק שהזקן פטור מקנס כי אונס רחמנא פטרי' וכי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה ולא איפייס' מיהו הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש כוונתו אמ"ש במס' גיטין למ"ד ע"א וה"נ יטעון האב עשיתי כל טצדקי דאפשר למיעבד ולא נתפייסה ומה יש לי לעשות האמנם אם שקר ענה ולא פייסה בכל יכלתו אינינו אונס ומכ"ש אם הוא הגורם הרי הוא חייב בקנס אלא מייתיב בתיבנא דליבא והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות וכ' בד"מ ומביאו גם ב"ש שם סקט"ו דבמרדכי פ"ק דב"מ לא משמע כרשב"א וראיתי שם ולא הבנתי שום משמעות פלוגתא דהתם הוה עובדא שאחר מיתת האב נשתדכה לאחר ופטר הבני' מלשלם קנס שחייב אביהם שהרי נאנס שמת ואלו הי' חי הי' מפתה אותה אלו דברי תשו' מהר"מ מר"ב שבמרדכי שם ומשמע להד"מ דאלו הי' חי לא הי' אונס ובודאי כן הוא אי לא הי' מפתה אותה כלל אבל אה"נ אי טען שעשה כל יכולתו ולא הועיל דהוה אונס דלא יכחיש ש"ס ארוך דגיטין למ"ד הנ"ל אטו תרקבי דדינרי וכו' ובב"ש נדפס בטעות ת"ה סי' נ"ה וצ"ל חה"מ סי' נ"ה וע"ש דיני אונס הנ"ל:

1638

1639ובתשו' רמ"ע סי' פ"א הי' עובדא כנ"ל אלא דהתם טענה המשודכת שאינו בריא אולם ופטרו משבועה מפני שאפי' האב הגורם לא מחייב אלא מדיני דגרמי ולא ברי' הזיקא ע"ש ודבריו מאוד תמוהים מאי גרמי שייך כאן וכי אנו מחייבי' על שגרם אלא שחייב עצמו לפייס הבת במה שיכול ומכ"ש שלא יגרום להיפוך ואם לא עביד כל מה דאפשר מחייב לשלם הקנס אלא מ"מ א"א להשביעו על טענת ספק כי אין לנו טענת ברי שהוא נתעצל ולא פייס ומכ"ש שגרם ע"כ שבועה אין כאן ובתשו' עה"ג סי' ע"ד נכנס בעובי הקורה להפך בזכות תלמידו ורצה להשביע להאב וגם לחייב הבת בבושת צורבא בלי שום טעם שהי' לה רק שטוב לה נער רוכב סוס וע"ש ובכל זה לא נ"ל ובבית מאיר סי' נו"ן חולק עליו ג"כ.

1639

1640אבל אני תמה מאוד על הגאונים הגדולי' האלו אשר קטנם עבה ממתני איך העלימו עיניהם הקדושי' מדבר פשוט הרי כל עצמו של הרשב"א בנוי על שהאב אונס דיטען עשיתי כל מה שביכולתי ולא נתפייס' ומה לי לעשות עוד ותרקבא דדינרי אין ביכולתי וכן פירש"י בגיטין למ"ד ע"א וז"ל אטו תרקבא וכו' והרי אין לו ואונס הוא והרי פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייס' וכו' עכ"ל נמצא אי ידעי' דהוה ביכולתו לפייסה ולא עביד הרי חייב בקנס ועובר חרם ונניח שיטעון שפייס' בכל יכלתו ולא אפשר יותר ונאמין לו זה עכ"פ אסור לו ליתן להנדן למשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נישואי' שהרי זה בידו עכ"פ ובתשו' הרשב"א הנ"ל לא נזכר כלל מהפרזת נדן ושם הוה עובדא בבת הבת היתה והיתה יתומה ויש לה נדוני' וכל צרכי נישואי' מירושת האבי' והזקן הזה איננו אלא כאפוטרופס ויועץ וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכי שהנדן משל האב לא ידעתי איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בשום צרכי שידוכי' להשני אם לא שתברר מה שנולד לה אחר שהי' אהובים זה לזה וכמו שבתשו' מ"ע הנ"ל שנודע לה שאינינו בריא אולם ולא גרע מאחר נישואין אם טוענת מאיס עלי ומתבררת טענתה בב"ד ואז מחויב האב ליתן לה נדן כדכתי' ואת בנותיכם תנו לאנשי' ולא להשיאה למי שמאוס לה אך בטענה מבוררת כדין מאיס עלי אבל כנידון שלפנינו שהאב משדכה מיד לאחר הרי לפנינו שאיננו אונס כי מי מכריחו לתת לה נדן ע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק לשום צרכי נישואי' עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בהראשון ויתן לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או יפייס הראשון וימחול לה אבל לא זולת זה:

1640

1641ואם ישאל מה מוסף חרם זה על הראשון שכבר קיבל בשעת תנאים דבאמת חרם בכתב הוה חרם דלא כנב"י כמ"ש במקום אחר [עיין ח"ס חלק יו"ד סי' ר"כ וסי' רכ"ז] יש ויש דהעובר על חרם שקיבל אינו מוחרם אך מקרי עבריין עובר על חרם וכשאין מחרימי' אותו ונחרימהו בפועל יקשה עליו וכן ראוי להורות לגדור בפני פריצי' הפורצים גדר עולם וה' יגדור פרצות עמו ברחמיו הכ"ד א"נ: פ"ב נגהי ליום ה' ב' דחנוכה תקצ"ו לפ"ק.

1641

1642משה"ק סופר מפפד"מ:

1642

1643שלום וכ"ט לי"נ מחו' הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות העומד לתל תלפיות כש"ת מו"ה אברהם אולמן נ"י אב"ד דק"ק ל"ב יע"א:

1643

1644בלי ספק כבר בא ליד פר"מ העתק מתשובתי בענין דין אלמנה שמין מה שעלי' ושם נדרתי לפר"מ ליקח מועד לעיין בהאי דינא ובמתיקות דבריו אשר העמיק עיונו כדרכו בקודש דרכי' דרבנן יהי' ה' עמנו ויורינו דרך יבחר:

1644

1645הנה בב"ק ק"ב ע"ב מייתי ש"ס מתני' דעירוכי' אחד המקדיש נכסיו וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבעי' שצבען לשמן ולא במנעלים חדשים שלקחן בשמן ומסיק שם הטעם משום כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא וכ' בשיטה מקובצת בשם הרשב"א די"מ דוקא במקדיש דלב ב"ד מתנה על ככה ורשב"א דחה זה מש"ס פ' נערה שנתפתתה דלשמואל אין שמין מה שעלי' ומייתי ש"ס דהך מתני' כווי' דייקי ואס"ד דוקא במקדיש לב ב"ד מתנה עליהן א"כ מאי מייתי ממקדיש לאלמנה דלמא באלמנה שמין דאין כאן תנאי ב"ד וכן ק' נמי לרב דאליבי' אמרי' דלא אקני למיפק מקמי' תיפוק לי' דלא אקני אלא במקדיש אע"כ זה הטעם לית' אלא לאו דוקא מקדש אלא אמדינן דעתי' שמעיקרא מיד הקנה להם מרצונו וחפצו בקנין גמור שיהי' שלהם ולא מצי גזבר ולא שום בע"ח לגבות מהם וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דה"ל כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה וקנין גמור:

1645

1646ונלע"ד לחלק בין בע"ח הגובה ובין מקדיש ומעריך דבע"ח אם ימצא מי שיקנה מטלטלי' הללו בטובת הנאה שאם ימות הבעל ותצא האשה ויחזרו המטלטלי' ליורשי' יגבה מהן אם ימצא מי שיקנה זה בטובת הנאה יכול למכרם לגבות בחובו או ימתין עד שימות הבעל ויחזרו המטלטלי' ויגבה מן היורשי' משא"כ מקדיש ומעריך אין להקדש אלא מקומו ושעתו אפי' אביו גוסס ועתיד למות ולהניח לו ריבוא וספינתו באה מהים בריבואו נידון בהשג יד ואין לו אלא מקומו ושעתו כמבואר בתוס' עירוכין י"ח ע"א סוף ד"ה לא צריכא וכו' ואפשר לענין מכירת טובת הנאה לא שייך כלל במטלטלין אפי' אותם שאינם עשוי' לבלות כיון שאפשר שיכולים להבריחם ולא ימצאם הקונה כדאמרי' פ' אלמנה ניזונית דף ק' לענין הכרזה במטלטלי' ע"ש:

1646

1647שוב חזר רשב"א ודנו דין אחר דאפשר דלאו קנין ממש אקני להו אלא כעין שכירות ושאלה כל זמן שעומדי' לפניו ואפ"ה אמרי' אין דעת מקדיש עליהם כדאמרי' פ' השותפי' לענין נדרים דאין דעתו על מה שהשכיר לאחרים ולדעת זה בע"ח גובה מהן ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם כי אינו שכירות ושאלה ממש רק דלא יהיב דעתו עלי' בהקדש ובנדר אבל בע"ח גובה ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם משא"כ לתי' הראשון אינו יכול למוכרו אפי' בעצמו כי כבר נתנם להם במתנה ע"מ להחזיר לכשיגיע הזמן שתצא מלפניו ולא קודם. ומפני שהרשב"א מסופק בשני תי' אלו ע"כ כ' רשב"א בתשובה דמייתי ב"י סס"י ע"ג וב"ש סי' נו"ן סקי"ב דלא ברירא כולי האי שלא יהא הבעל יכול למשכן בגדי אשתו מפני שלשיטתו אזל דמסופק בשני תירוצי' הנ"ל ומ"מכ' בתשו' סי' תתק"ו דמייתי ב"ש סי' נו"ן סקנ"ב דהיינו בבעל שעשה לה אבל אם חמי' התחייב עצמו לתת לכלתו מלבושי' הרי הם שלה ממש ואין לבעל רשות בהם דבאבי בעלה אין אומדנא שעשה לה להתקשט לפני בנו דוקא אלא ע"מ כן נישאית לבנו ולאפוקי נמי אם אחרים נתנו להאחר החופה אפי' קרובי' הכל לבעל ממש אפי' להתקשט אינה יכולה דכל מה שקנה אשה קנה בעלה אא"כ אמרו ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתתקשט וכל זה אחר המתנה אבל קודם לכן אפי' אבי הבעל אם כותב ליתן לה אפי' אחר החופה הרי המתנה שלה ממש שע"מ כן נישאית להבעל ולא אמרי' שלא ניתן אלא להתקשט בפני בנו:

1647

1648נמצא אם אחרים נתנו לה אחר החופה הרי הם של בעל ואם קודם החופה אפי' התחייבו ליתן אחר החופה אפי' אבי הבעל הרי הם שלה ובבעל שנתן לאשתו כל ימי חייו הרי הם שלה ולכשימות שמין מה שעלי' ובחייו מסופק רשב"א אם יכול למשכן והלכה שאינם יכול למשכנם אך תכשיטי זהב ובדולח כתבו תלמידי מהר"מ מר"ב שמביא מהרי"ק שרש ק"י דלצורך פרנסתו יכול למוכרם והמעיין שם בפנים יבין הסבר' לאישורו דהרי האומדנא שעשה תכשיטי' להתקשט לפניו וע"מ להחזיר כשאינה ראוי' להתקשט כגון שמת והה"נ כשהעני ואין לו די פרנסתו אינו ראוי שתצא אשתו בעיר של זהב ואבני בדולח וע"ד כן לא הקנה לה ומ"מ בכלים העשוי' לבלות אעפ"י גבי אלמנה שמין גם אותם דאסיק אדעתי' מיתה שאם ימות ישובו המלבושים ליורשי' אבל עוני לא אסיק אדעתי' שיעני טרם בילוי הבגדים העשוי' לבלות ואין כאן אומדנא משא"כ אבני בדולח וזהב ואין להאריך במובן וכל זה מבואר בש"ע סי' נו"ן סעי' ט"ו:

1648

1649אך במ"ש שם בשם רמב"ם שדיני מטלטלי' שנתן לה כדין נצ"ב שאם עבר ומכרם מכורי' והקשה ח"מ הרי מטלטלי' אלו עדיפי' מנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות ואינו יכול למוכרם והכא אין הבעל אוכל פירות מה"ת יהי' מכירתו מכירה בדיעבד שמכר מה שאינו שלו:

1649

1650לפע"ד בגדים שעשה לשמה אם עבר' היא ומכרם המעות לבעל שלא עשה אלא ע"מ להתקשט לפניו ולא שתמכרם ואולם אם מכרה אותם ע"מ לעשות מהם בגדים אחרים לפי מקום והזמן אזי המעות שלה ומ"מ ביני וביני שבח ופירות המעות עד שתתקן לה קישוטי' אחרים הם של בעל ודלא כמשמע מח"מ דאין לו פירות גם טרם שמכרם המלבושים ג"כ הפירות שלו דהיינו פירותיו שתהי' אשתו מקושטת לפניו אבל מ"מ מה שהקשה ח"מ איך יהי' מכירתו מכירה הא אין לגזבר במלבושי אשתו ק' עצומה היא כיון דא"י למכור אי עבר וזבין לא הוה זביני' זבינא ומ"ש ב"ש הרי הרשב"א מייתי ראי' מאותה משנה להיפוך דיכול למכור ולמשכן לכתחילה ז"א דהא הרשב"א לא מייתי ראי' ממשנה אלא מסוגי' דב"ב דמסיק טעמא משום שאין דעתו על כסות אשתו ולשיטתו דמפרש משום דהוה כמושכר ביד אחרים ואין דעת המקדיש על מה שיש משלו ביד אחרים הא אי יהיב דעתו עליו יכול אפי' לכתחילה למוכרו ולהשכינו ומכ"ש להקדישו אבל למאי דקיי"ל לכתחילה א"י למכור וע"כ ס"ל כאידך פירוש דהוה מתנה ע"מ להחזיר ומעיקרא אקני לה א"כ אפי' בדיעבד לא הוה זביני' ודברי רמב"ם וש"ע צ"ע ולפע"ד י"ל דלא אמר הרמב"ם אלא שהם כמו נצ"ב. ומה התם אם עבר ומכרם לא הפסיד' אלא שבח בית אבי' אבל גוף הממון שלה לכשתתאלמן ותתגרש צריכי' להחזיר לה נצ"ב ודמי מחיר מה שמכר מהם ה"נ אם מכר מלבושים לא תוכל להוציא מיד הלוקח אותן המלבושים עצמן דלא עדיפי מנכסי צ"ב אבל המעות שלה וכופי' הבעל לעשות לה מלבושים אחרים כיוצא בהם עד שתצא מלפניו והרי הם כנצ"ב ואינם כנכסי צ"ב דנצ"ב לא תגבה המעות עד שתצא מלפניו והכא בהיפוך תגבה המעות מיד לעשות לה קישוטי' אחרים כיוצא בהם ולכשתצא מלפניו תחזירם לו וזה נ"ל ברור בעזה"י:

1650

1651והנה כל זה בסבלונות קודם החתונה או אחר החתונה הכל לא ניתן לה אלא מתנה ע"מ להחזיר בשעה שלא מתקשטת לפניו כגון מת הוא אבל כסף קדושי' דניתן לחלוטי' ולא ע"מ להחזיר דבקדושי' אינה מקודשת דדמי לחליפי' כמבואר וא"כ ע"כ לחלוטי' ניתן לה אלא דפליגי במס' ב"ב קמ"ה אי לטבועי' או שלא לטבועי' פי' אי לטבועי' היינו כמו טבע בים שאפי' תמות היא ולא יהנה ממנה כלל מ"מ ניתן מתנה מוחלטת ולחד מ"ד אעפ"י שנותן בהחלט כקונה חפץ מ"מ היינו ליהנות ממנו ולא לטבוע בים ולאבד ע"כ כשמתה היא חוזרת אבל כשמת הוא והיא אנוסה תאמר תן לי בעלי ואשמח בו כיון שלא ניתן במתנה ע"מ להחזיר כסבלונות ופשוט אמנם למ"ד אפי' לטבועי' נמי ניתנו מכ"ש כשמת הוא ולא צריך לטעמא תנו לי בעלי ואשמח בו וכפירש"י בכתובות ע"ו ע"ב יע"ש:

1651

1652ומזה הקשה תורת חיים אמ"ש שפסק רמ"א סימן נ' לפי הבנתו בתשו' סי' ס"ד דקידושי' הדרי אחר נישואי' במת הוא משום דלא שייך לומר אין קדושי' תופסי' באחותה ונמשך אחריו מהרמ"ל בתשובה סי' י"ט וזה תימא דלא שייך לטיבועי' אלא מן האירוסי' דבמת א' מהם נטבעו הקידושי' בים אבל מן הנישואי' שכבר נהנה ממנה פ"א עכ"פ אין כאן טיבועי' ואפי' למ"ד לאו לטיבועי' ניתנו מה שייך טיבועי' הרי נהנה ממנה ועוד במת הוא תאמר תנו לי בעלי ואשמח בו וכן הקשה באבני מילואי':

1652

1653ואמנם ב"ש בשם מהר"ם מינץ שם ס"ל לחלק דודאי פרוטה א' ניתן לחלוטי' אך מה ששוה יותר לא ניתן רק לקישוטי בעלמא ואותו תחזיר והקשה אבני מילואים א"כ מן האירוסי' תחזיר נמי המותר ולפע"ד עכ"פ צריכה להחזיר גוף הטבעת והיורשי' נותנים לה פרוטה כסף קידושי' אבל גוף הטבעת תחזור ויאמרו קדושי' תופסי' באחותה כיון שמחזרת גוף החפץ ע"כ לא הדרי משא"כ מן הנישואי' כיון דלא שייך שמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה צריכה להחזיר גוף החפץ ולכאורה ק' לאמימר איך יחלוק על ר' יהודה דלא חייש לשמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה איך אמורא יחלוק על התנא וצ"ל דס"ל דלא פליגי בטבועי' דלכ"ע לאו לטבועי' ניתנו ור"מ גזר שמא יאמרו ומשו"ה לא הדרי ור' יהודה לא גזר הלכה כר"מ בגזרותיו כנ"ל וא"נ י"ל דאמימר ס"ל ע"כ לא פליגי בברייתא אלא במקום שכתבו כתובה לארוסה ונותנים לה מנה ומאתיים ומנכים לה דמי קדושי' בהכי לא שייך שמא יאמרו דמאן דשמע בהא ישמע בגביית כתובתה וידעו שתפסו בה קדושי' שהרי גבתה כתובתה ולא תפסי באחותה ואמימר מיירי במקום דלית כתובה לארוסה והיא מחזרת החפץ שקידשה בה אז שייך הך גזירה אלא שלא מצאתי לי חבר בענין זה:

1653

1654והנה ב"ש סי' מ' רסק"ב מייתי פלגתת הר"ן ותשו' הרא"ש ופר"מ העמיק בזה ונכנס עוד להביא ממרחק דין דאקנה ואבאר בקיצור ע"ד פשוט המקדש מעכשיו ולאחר ל' יום מקודשת אפי' נתאכלו המעות ולא דמי למלוה דהתם בשעת נתינת המעות לא ניתן לשם קידושי' רק להוציא ושוב כשמקדשה אין כאן מעות אבל הכא נהי בשעת חילות הקדושי' לית כאן מעות מ"מ בתר נתינה אזלי' ואז ניתן לשם קדושי' ועפי"ז ס"ל לתשו' הרא"ש דבין חזר בו היא או הוא לעולם צריכי' להחזיר כסף קדושי' ומ"מ כשלא חזרו מקודשת אפי' נתאכלו דבתר נתינה אזלי' ולא בתר חילות הקידושי' ואז בשעת נתינה הוה מעות קדושי' והר"ן ס"ל נהי אם חזרה היא צריכה להחזיר דלאו כל כמינה דתאכל וחדי אבל בחזר הוא א"צ להחזיר דא"כ לא יהיב לה מידי וה"ל כמקדש במתנה ע"מ להחזיר ולא דמי לדמהרי"ל דס"ל דכל המגרש אשתו חוזרי' הקידושי' מן הנישואי' דעכ"פ אהני לי' קדושיו דמן האירוסי' לא יכול לחזור בו או כסף קידושי' שלה או ישא אותה בחופה וביאה אבל בלאחר ל' יום ומן האירוסי' לאו מידי יהיב לה כיון ברשותו קיימ' ע"כ מעות אינם חוזרת להר"ן:

1654

1655והנה לר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל ומ"מ עד שלא ב"ל שניהם יכולים לחזור כמבואר פ' איזהו נשך ומ"מ אם באו לעולם קנה אעפ"י שנתאכלו המעות היינו מטעם הנ"ל דמתחלה לשם קנין ניתן קונה אפי' נתאכלו ומ"מ בהא גם הר"ן מודה בין חזר המוכר ובין חזר הלוקח לעולם מעות חוזרי' דה"ל כנותן מעות ע"מ להחזיר ובקנין קונה במתנה ע"מ להחזיר משא"כ בקידושין:

1655

1656ואנו נהי דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל מ"מ בשיעבוד אלמוהו לרבנן כמו בקנין לר"מ ויכול לשעבד דאקני כמבואר בב"ב קנ"ז ומשו"ה כ' הפוסקי' וגם הרשב"א שם דלא עדיף מקנין דיכולי' לחזור עד שלא ב"ל ה"נ ומ"מ משבא לעולם חל השיעבוד דבתר תחלת הלואה אזלי' ואז ניתן המעות על השיעבוד הלז והדברים פשוטים וברורים בעזה"י: פ"ב יום ה' ויו אד"ש תקצ"ו לפ"ק:

1656

1657משה"ק סופר מפפד"מ:

1657

1658שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג בתורה ויראת ה' כש"ת מה' שמואל ני' אב"ד דק"ק באלקאן יע"א:

1658

1659גי"ה הגיעני נידון א' שנשא אשה ולא גילה שהוא בעל נכפה ר"ל והנה איתגלי בהתתי' והאשה אינה רוצית לדור עמו והוא אינו רוצה לגרשה בשום אופן ואבי האשה יש בידו גם מעות מה שהכניס הבעל היכי לדייני להאי דינא:

1659

1660בחולי נכפה פליגי המרדכי פ' המדיר סי' ר"א בשם ראבי"ה ס"ל בפשיטו' דלא כייפי' להוציא בנכפה והרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' א' פשיטא לי' שכופי' להוציא ע"ש ומייתי לי' רמ"א סי' קנ"ד ס"ה ולכאורה פשיטא שבעל הנכפה הוא מסוכן בנפשו שיפול לא' הפחתים או למים ולאש וכן הי' עובדא פה שנפל בשדה לתוך תנור ששורפים פחמים והוציאוהו משם ומת אחר איזה ימים אך פלוגתיהו דראבי"ה ורא"ש בהליכת הרופאי' אם הוא חולי המתדבק כי בשנים קדמוני' הי' נשמרי' מד' אמו' שלו שלא יתדבק חליו באחרים ורופאי זמנינו מחליטי' שאינינו מתדבק כלל ואינו מזיק אפי' לאשת חיקו אם איננו מאיס עלי' ובחלה נפשה בו נמצא לענין כפי' להוציא מי יכניס ראשו באי' דאורי' אשת איש:

1660

1661ועוד אני אומר דאפי' אי קמי שמי' דהלכה כהרא"ש מ"מ כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין אתנו יודע להכריע ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי הוי א"א דאורי' בודאי ולא מספק וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפי' כדין ואומר רוצה אני מ"מ אינינו כשר אלא מטעם דאחז"ל ב"ב מ"ח ע"א מסתמא ניחא לי' לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ועל דרך שהסבי' הרמב"ם יפה ספ"ב מגירושי' והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכ"ע א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי ואם גם מ"ש רוצה אני הי' בהכרח ולא ענה מלבו ע"כ אין נראה שום ה"א לכייף לגרש:

1661

1662ובהיות שהיא טוענת מאוס עלי בטענה מבוררת יש לה דין המבואר בב"ש סס"י ע"ז ד"ה מורדת וכו' אות א' יע"ש אלא בטענת מאיס לא יכול אבי' לעכב את של הבעל אלא את שלה אבל הכא נ"ל שאין כופי' האב להחזיר לו כלום עד שיתרצה לגרש שהרי שם סי' ע"ז מייתי רמ"א בשם תשו' הרא"ש דאם קידשה ברמאות כופי' להוציא ע"ש והרמ"א קיצר במקום שהי' לו להאריך וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סס"י א' אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון להדבק בבת טובי' ובנבל ותרמית פיתה וקרוב הדבר לדמות לעובדא דנרש ליבמות ק"ו משום שעשה שלא כהוגן הפקיעו קידושין מיני' וגם זה שעשה שלא כהוגן נהי שלא נפקיע הקידושי' מ"מ יש לסמוך בדבר זה על קצת רבותינו דפסקו בדיני דמורדת דכופי' אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יש לפייסו בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה עכ"ל תשו' הרא"ש שם ומעתה אומר אני הכא שקידש ברמאו' ולא גילה מומו ומאיסתו נהי דלא נכוף לגרש מ"מ גם לא נעזור לו להוציא שלו מיד אבי' עד שירצה לגרש מרצונו הטוב כנלע"ד נכון בעז"ה:

1662

1663ע"ד מי שרוצה לדבק בבן טובא בחור וטוב אלא דחייש מ"ש העולם משום שמות הבח' עם החותן ושם אמו כשם אמה של המשודכת אהו' מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' ובפרט דאיכא כאן זכות תורה דאפי' אדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח מכ"ש פי' ובאמת לא מצאתי חשש זה בס' חסידי' כלל כ"א בסי' תע"ז שם נאמר דלא ישאו האב והבן ובן הבן שלשה נשים ששמות שלשתן שוות ותו לא נמצא דבר וזהו חבורו של ר"י החסיד ש"מ דליכא קפידא במידי אחרינא ויהי' זיווגם עולה יפה הכ"ד א"נ. פ"ב יום ג' ב' דר"ח תמוז תקצ"ג לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

1663

1664שלום וכ"ט לה"ה הרב הותיק המופלג כבוד מו"ה יצחק צבי ני' אב"ד דק"ק טיסאבוא יע"א:

1664

1665גי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידן ראובן נושא אשה חנם אין כסף אפי' פרוטה א' והוא הי' לו את אשר חננו הי"ת מיגיע כפו ונכתב בתנאים אחרונים מחמת ערער וקטט אם ימות בשנה ראשונה בלי ז"ק תיקחי מ' קילא כל מה שהכניסה לו בלי כתובה ותוס' ואירע שמת בשנה ראשונה בלי ז"ק והנה יורשי הבעל רוצים לשלוח האשה שלוח ערטלאי כי לא הכניסה לו כלום וכתובה ותוס' אין לה כפי הנ"ל והאשה ואבי' טוענים חדא שהאשה לא קבלה קנין וכן מעידי' עדי השטר אעפ"י שחתמו בשטר והעידו שקבלו ק"ג א"ס מ"מ אמת הוא שלא קבלה קנין מהאשה רק מאבי' ועוד טוען האב ובתו כי לא ידע על מה מקבלים קנין כי אלו הי' יודע מנהג תקנות שו"ם לא הי' נכנס לאותו ספק כי הי' חתנו איש ידוע חולי ומעלתו עוד טוען בעדם ב' טענות א' כיון שלא הי' להחתן ממון ממורישין כ"א מיגיע כפו אין כאן דין תקנות שו"ם ומ"ש ח"מ סי' קי"ח סקכ"ה התם כשעכ"פ הממון שהכניסה הוא מירושת אבותיו איכא קצת ותם לריק גבי יורשים אבל יגיע כפיו כי אכל מה להם ולו ותו כ' טענה אחרת הא דכ' בנחלת שבעה דאין להם כתובה ותוס' היינו אם הכניסה לו דבר ונוטלת נדוני' שלה ובתוך זה כלול שיעור כתובה אז לא תיטול מה שהוסיף לה אבל הכניסה ערטלאי לא ס"ד שתצא בת ישראל בלא כתובה עכ"פ ורוצה לידע דעתי בזה יען כי רבו עליו רובים בענין זה:

1665

1666אין עת להאריך ואשיב בקיצור נמרץ הנה טוענת האשה ועדים מסייעי' לה שלא קבלה כלל קנין ואם באנו לדון שאפי' לא נכתב ככתוב דמי דכל הנושא ע"ד המנהג נושא ועיי' ח"מ סי' ס"א סעי' ה' הי' מקום לפקפק מטעם שכ' ב"ש סי' נ"ג סק"כ ועיי' ש"ך ח"מ סס"י מ"ב אך אין אנו מאמינים לה ולהעדים כיון שכ' בשטר שקבלו קגא"ס מהצדדי' וחתמו העדים עצמם אינם נאמנים לפסול עצמם למפרע אך מכאן ולהבא הי' ראוי שיפסלו לעדות גיטי' וקדושי' ולכל עדות כי ממנ"פ העידו עדות שקר בפנינו או במה שחתמו בשטר או במה שחוזרי' עתה ומגידים אלא בעו"ה קלקלתינו תקנותם שמקבלים עדים כאלו שאינם יודעי' בין ימינם לשמאלם ואינם משגיחי' על מ"ש מעידים ואין יודעי' דין ודת ע"כ יקבלו עליהם בפני ב"ד ללמוד ענין השטרו' שיחתמו מכאן ולהבא ושובו במשובה ויוכשרו מכאן ולהבא אבל השטר הזה נשאר בתוקפו והנה טענה שני' שלא ידעו על מה מקבלים קנין ומ"ש בשטר גם זה הבל עיי' דברי רמב"ן שהביא סמ"ע ח"מ סי' מ"ה סק"ה ועיי' ש"ע ח"מ סי' צ"ט סעי' י"ג:

1666

1667ונבוא אל טענת מעלתו להדר הדל בריבו הנה כל דבריו דברי' נכוני' וישרים למוצאי דעת שכבר' קדמוהו קדמאי הנה מ"ש דח"מ לא מיירי אלא במכניס מה שירש דאיכא עגמת נפש לבני משפחה אבל לא הנהנה מיגיע כפו כבר צווח בזה הגאון בית מאיר על בעל נחלת שבעה ז"ל על שלא חילק בזה בנוסחא שלו והביא סעד עוד מלשון התקנה כי גבי דירה לא כ' שתחזור כי מה תחזור ואין בידה כלום והרי באה להוציא אלא לשון התקנה אם ימות הוא חוזר הכל רוצה לומר שהמעות חוזרי' למקום שבאו משם והיינו אם מעיקרא באו לידו ממשפחתו יוחזרו המעות למקומם אבל אם לא קיבל משום אדם איך לא יתחייב לשלם מה שחייב עצמו כתובה ותוס' ואחר שהאריך סיים שאין לכתוב עוד עידור במי שמכניס ממון והנה הגאון הנ"ל הוא גאון בדורנו ואנו נוהגין אחריו ברוב הוראתיו אלא שמ"מ לא אמר שלא לכתוב עוד אבל מה שכבר נכתב ונחתם וקיבלו עליהם טעותו של נוסחא בעלי נ"ש אין מבואר להוציא מיד היורשי':י

1667

1668וטענה שני' שטען מעלתו כיון שהכניסה ערטלאי אין ראוי להוציאה בלי כתובה גם אלו דברים אמתיים וכנים וכבר קדמו בתשוב' מהרי"ל וטרם אציע דברי מהרי"ל אקדים הקדמה להבין כוונת מהרי"ל הנה כתובה דאוריי' ממש היינו אומן התורה או מדרבנן וסמכו אדאורי' שיעור הוא בחשבון כסף זמנינו ששה וששים זהו' מ' צל כסף מעות שהם מאתיים צוואנציגר כסף שהוא חמשי' סלעים שכל סלע ד' צוואנציגר ומה שנוהגי' במדינותינו להגבות לבתולה מאתים זהו' ובקצת גלילות ד' מאות זהו' באנקא צעטיל וקורין דחזי לכי מדאורייתא היינו שאנו מחזיקי' אותנו כמשפחות מיוחסת שבישראל וכב"ד של כהנים ועל אותו התוס' יאמר ג"כ כתובה דאורייתא והנה כל הפוחת משיעור כתובה הוה בעילת זנות בזה פליגי אי דוקא הפוחת מכתובה דאוריי' ממש או אפי' הפוחת ממה שנהגו משפחות מיוחסת ומעתה יובנו דברי מהרי"ל:

1668

1669שם טענה האשה אם לא יתנו לה כתובה יהי' כל בעילתה בעילת זנות והשיב מהרי"ל וכמה גדולים כיון שקבלה עכ"פ דבר מעט היינו כתובה דאוריית' ממש שוב אין בעילתה זנות וכמה גדולים הנהיגו שתכתוב לבעלה בממון התקבלתי ממך עד שיעור כתובה דאורי' וא"כ אין כאן בעילת זנות אלא אפי' להפוסקי' דס"ל דהממעט משיעור הנהוג למשפחות מיוחסת נמי הוה בעילת זנות מ"מ הא הכא לא מיעוט לה אלא שאין אחריותה על הנכסי' שהכניס ואמנם ממה שהרויח אח"כ הכל משועבד לכתובתה ואע"ג מדינא צריך שיהי' כל הנכסי' אחראי' לכתובתה מ"מ מפני זה אין בעילת זנות ע"כ אם תמצא לו נכסי' מבלעדי אותן שנתנם לו אבי' לנדן תגבה כל סך כתובתה ואם אין לו תפסיד ככל מי שלא הניח נכסים לכתדב' ואין כאן בעילת זנות:

1669

1670הנה לפי דבריו האחרונים אפילו אם אין נותנין לה אפי' כתובה דאורייתא ממש נמי אין כאן בעילת זנות כיון שאם הי' מוצאת נכסים שהרויח אחר נישואים הי' גובה מהן אלא שאין אחריותה על אותן הנכסי' שהביא מבית אבי' ואין כאן בעילת זנות:

1670

1671מ"מ בנידון שלפנינו דכל עצמו נכתב בנוסחא מוטעת כמ"ש לעיל בשם בית מאיר כיון דלא הביא מבית אביו כלל אין ראוי להפסיד כתובה דאוריי' ועכ"פ יתן לה סך ששה ושתים זהו' מ' צל כסף מעות והשאר אם יש ממה שסיגל והרויח אחר החתונה יותן לה כל ההתחייבו' ואם לאו לא נוציא מהיורשי' כנלע"ד עפ"י דין קרוב לדין תורה ואחתום שמי. פ"ב כאור הבוקר ליום עש"ק כ"ו מרחשון צדק"ת לפ"ק.

1671

1672משה"ק סופר מפפד"מ:

1672

1673ששון ושמחה ישיגו לי"נ תלמידי הותיק המופלג מופלא סמוך לאיש חתן תמים כה' ישראל דוד נ"י:

1673

1674הגיעני מכתבך ע"י הציר ובנחיצה אשיב ע"ד כי נקרא נקראת לנישואין ומתה אחות המשודכת שלך ואם לא תכנוס בתוך שלשים ידחו הנשואי' עד ר"ח ניסן מפני עסקי מו"מ של אבי המשודכת וגם כבר הזמין קרואים נכבדים ממקומו' אחרי' הנה כבר כתב דודך הרב המה"ג ני' שרשן של דברי' עפ"י הדין מ"מ לא אשיבך ריקם:

1674

1675בפרק אלו מגלחין כ"ג ע"א ואם אין לו אשה ובני' מותר לישא לאלתר משום פ"ו הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתן ויש כאן ד' שיטות לרמב"ן בת"ה האי לאלתר היינו אחר למ"ד ולרמב"ם הכניסה אחר ז' והבעילה אחר שלשים וצריך לומר דיש תועלת בכניסה בלא בעילה משום קירוב דעת ולא יתבטלו השידוכי' ואפי' שכבר אירס מ"מ נישואי' עדיפא וקשי' גירושין אז משא"כ באירוסין כך צ"ל ולשניהם קשה לשון הבריתא דפלגינהו לתרי בבי מי שאין לו בני' ומי שיש לו בנים קטנים כיון שדינהם שוה וברמב"ם פ"ו מאבל באמת נקטינהי בחד בבא. שיטת הר"י בעל תוספות בכתובות ד' ע"א דביש לו בנים קטנים כונס אחר ז' ובועל אחר למ"ד ובאין לו בנים אינו כונס אלא לאחר למ"ד כיון דהבעילה אסור תוך למ"ד למה יכנוס וא"ש דפלגינהו לתרי בבא וקאמר דאין בני' כונס לאלתר משום פ"ו ומובן היינו אחר למ"ד שראוי' לפ"ו ובבנים קטנים כונס לאלתר משום פרנסתן והיינו אחר ז' משום פרנסתן מיד מ"מ עדיין דוחק לשון הברייתא דתני לשון לאלתר ואינו שוה דחד לאלתר אחר למ"ד וחד אחר ז' אמנם השיטה המחוורת שיטת ר"ח וראב"ד ולזה הסכימו רוב הפוסקים דלעולם כונס לאלתר אחר ז' מיד אלא באין לו בנים בועל מיד והיינו דקתני משום פ"ו להורו' שיבעל מיד וביש לו בנים קטנים בועל אחר למ"ד כי לא התירו אלא משו' פרנסתם וסגי בכניסה בלא בעילה וא"ש דפלגינהו בתרי בבא והיא השיטה המחוורת המוסכמת מרוב הפוסקי':

1675

1676אך כל זה כשאירע אבל להבעל המצווה על פ"ו אמנם כשאירע אבל להמשודכת גם בזה הקיל ר"ת משום פ"ו דידי' והנה ברמזי' פסקי הרא"ש פרק החולץ סי' כ"ה ופ' אלו מגלחין סי' צ"ו כ' להדי' בלי שום תנאי דמותר ג"כ אחר ז' וכן הוא בטא"ע סי' י"ד אך בהרא"ש בשני המקומות וכן בטי"ד סי' שצ"ב מייתי הא דר"ת שהזמין קרואי' סמוך לחופה ובפרישה הבין דמשו' הפסד טבחו ליינו התיר והוקשו לו דר"ת התחיל בשניהם וסיים בפ"ו ועוד מה יועיל זה להפסידו כיון שע"כ ימתין כל ז' ע"כ נדחוק לומר שיכנוס מיד תוך ז' להצילו מהפסדו ויבעול אח"כ תוך למ"ד משום בטול פ"ו וכ"כ ש"ך שם סק"ו ולא נהירא כלל ועט"ז סק"ה והנלע"ד שהזמין קרואי' ממקומות אחרי' וטריחא להוא מילתא להמתין עד אחר שלשים יום ואם ישובו לביתם לא יחזרו לכאן עד אחר זמן רב וזמן רב כזה חיישי לכמה חששות ולבטול שידוכי' חלילה ומשו"ה אע"ג דלבטול פ"ו דזמן מועט לא הי' חושש כיון דהיא לא מיפקדא מ"מ אביטול כל הענין ושתשב עד שתלבין חלילה חשש כי מי יודע מה יולד ולעיכב זמן רב איכא כמה חששות ע"כ התיר:

1676

1677וכ' בתשו' הרא"ש כלל כ"ח סי' ס' שכזה אירע להרא"ש ולא רצה לסמוך על גוף הוראות ר"ת אלא בצירוף הפסידי' אחרי' (ולא משום טבחו טבוח וכדומה) וצירוף הפסד מרובה לזה וסמוך על ר"ת והתיר ע"ש וכ"כ בטי"ד סי' שצ"ב אלא בתשו' משמע לאו דוקא משום שהי' אחות המשודכת אלא גבי גברא נמי מתיר בלא הפ"מ ובטי"ד לא משמע כן ע"ש:

1677

1678הנה בנידון שלפנינו מלבד כי הזמין קרואי' ממרחק והם לא ימתינ' יותר מז' ימים עוד זאת הלא קרא לך החתן ועשית עקירה ממקו הישיבה בית אולפנך ואתה מתגורר בנתיי' בלי מצוא מנוח והשקט ללמוד וללמד גם לא תוכל לחזור לכאן ובין כך אתה מתבטל מלימודך ומכ"ש שאפשר שתתבטל עד כמה חדשי' עד ר"ח ניסן ולא תהי' הפסד תורה שלימה שלנו מהפסד ממון שהתיר הרא"ש וגם כבר כתבתי לדחות זמן רב דאיכא חששות הרבה בודאי יש להתיר לע"ד בלי ספק ועתה עלה והצלח ויהפוך אבלם לששון נסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה תעדה מעדה תהלה לשם לתפארת כנפשך ונפש אוה"נ. פ"ב נגהי ליום ה' טוב כסלו תקפ"ד לפ"ק.

1678

1679שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג המופלג חרוץ ושנון כש"ת מה"ו אברהם נ"י אב"ד דק"ק שאטלסדארף יע"א:

1679

1680גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו במי שמת בשנה שנית של שני חזרה דהיינו שנשאה ביום כ"ב מרחשון ומת שנתיים אח"כ כ"ג תשרי ונמצא חסר חדש א' לתשלום ב' שנים אלא אותו שנה היתה מעוברת אם נחשב העיבור בכלל ואין לה אלא חצי תוספתא או נאמר כבר עבר' כ"ד חודש ויש לה כל הנוספת ועיניו שפיר חזי בב"ש סי' צ"ג ס"ק י"ז מייתי בזה פלוגתא רשד"ם [וכן תשו' דברי ריבו'] דתרוויי' ס"ל אין חודש עיבור בכלל ומהרי"ו סי' ס"ח פשיטא לי' דחודש עיבור בכלל:

1680

1681והנה מסידורו של בית שמואל דמייתי דברי מהרי"ו באחרונה משמע דס"ל הכי וכן בדין דהמעיי' במהרי"ו יראה יסודותיו חזקים דכל שנה עם עיבורה אם לא שנזכר בלשון יב"ח ולא הניח דבר שלא הביא והמעיי' בתשו' דברי ריבו' הנ"ל יראה שלא נודע לו כלל מדברי מהרי"ו הלז וכל היכא דבתראה לא ראו דברי קמאי הלכה כקמאי ואלו ראה דברי ריבות דברי מהרי"ו לא כתב מ"ש. וכ"כ תשו' ב"ח סי' כ"ח שאין לחוש להם אלא לדברי מהרי"ו אלא בתחלה ראה הב"ח בלשון התקנה שבספר הישר לר"ת ע"ש בענינים שונים סי' תקע"ט שם כ' אם מתה תוך יב"ח בלא ולד של קיימא עד עבור שנת הנשואי' וכו' הרי כ' יב"ח שוב חזר בו הב"ח כשראה התקנה בסוף ס' תשו' מהר"מ ר"ב סי' תתקל"ד שם לא נזכר יב"ח וגם לפני מהרי"ו לא הי' אותה נוסחא ואינהו הוה בקיאי טפי בתקנו' מינן עליהו סמכי' ועוד דכ' תה"ד דהקהילו' שינו והוסיפו על תקנת ר"ת וא"כ אפשר גם זו בכלל השינוי דר"ת תיקון יב"ח והם תיקנו שנה והיינו עם עיבורה וכן פסק בתשו' כנסת יחזקאל חא"ע סי' ס"ב:

1681

1682והגאון שב יעקב חא"ע סי' כ"ה כ' כיון דנכתב בתנאי' בשטר עידור בשנה ראשונה אחר החופה ובשנה השני' וכו' א"כ ה"ל כאומר שנה זו או שנתיים אלו מיום זה דבהא אפי' רשב"א דפליג אהר"ן בנדרי' ע"ש דף ס"א ודף ק"ג בר"ן ורשב"א והעלה בשם מהריב"ל אפילו קים לי' לא מצי למימר נגד מהרי"ו בזה אלא טוב לבצע וכן הסכי' הוא ז"ל למעשה בלא בצוע ריב כלל אפי' קים לי' לא מ"ל. ונ"ל י"ל סתירת לשון ר"ת שכ' תוך יב"ח עד עבור שנתו דס"ל שנה סתם אין עיבור בכלל והיינו יב"ח אך כל זה בלשון התקנה אך אחר שנהגו הקהילות לכתוב בשטר עדור משמעו' לשון שנה זו א"כ עיבור בכלל:

1682

1683אמנם בשבות יעקב ח"ב סי' קכ"ה אך הוא לבדו חייש לדברי החולקי' אמהרי"ו וכ' דאפשר מהרי"ו גופי' לא קאמר אלא במת הבעל והאשה תובעת תוספת' שלה ויורשי הבעל מוחזקי' אבל במתה האשה ויורשי' תובעי' נדוניתה מודה דמוקי' ירושת הבעל נגד ס' תקנת וא"כ בנידון שלפנינו כל אפי' שווי' דאינה יכולה להוציא חצי תוס' שלה מיורשי הבעל:

1683

1684אלא אח"כ שפך סוללה על כל דברי מהרי"ו דהא בתקנה קיי"ל אזלי' בתר טעם וסברא אפי' אין הלשון מורה כן ור"ת כ' בס' הישר וראינו שיעור שנה לתקנה זו ולא יותר כי אחרי שנתו נשכח מן הלב מה שנתן ולא יוסיף עצב עמה עכ"ל וא"כ איך אפשר לומר בשנה פשוטה נשכח ביב"ח ובמעוברת י"ג חדש ולא שייך הכא לאל גומר עלי אלו דבריו ז"ל:

1684

1685והדין גרמיזא אתא בבתריתא ואין בהמ"ד בלא חידוש בעז"ה והנה לכאורה ממ"ש לעיל מלשון תקנת ס' הישר יש לומר יב"ח או שנה כי הלשונות סותרי' זא"ז אך בתשו' מהר"מ מבואר לשון התקנה שנה ואני אומר בהיפוך מלשון מהר"מ איכא לספוקי ובדר"ת ליכא ספיקא דודאי העיבור בכלל בשנחקור על מה סמך ר"ת שנשכח אחר שנה והנה בתשו' מהר"מ כ' וז"ל ולא יעמוד בתוכחת ותם לריק כוחכם לאדם שהשיא בתו ופסק לה ממון הרבה ולא הספיקו ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו הרי הפסיד בתו ומעותיו עכ"ל והנה לא נזכר זמן ימי המשתה כמה הם ואמנם כתי' בתורה נקי יהי' לביתו שנה א' ושימח את אשתו אשר לקח וברור בלי ספק דלענין שלא יעבור עליו לכל דבר עיבור בכלל דילפי' כל שנה מבתי ערי חומה כמבואר פ"ק דר"ה כמ"ש והאריך בזה בכנסת יחזקאל ע"כ עפ"י לשון ספרי הנ"ל תקן שנה עם עיבורה אלא שמתנגד לזה ש"ס כתובות ח' ע"א אר"פ משמי' דרבא עד תריסר ירחא שתא משמע אין עיבור בכלל נמצא בתשו' מהר"מ יש ספק עצום. ועוד בס' תורת כהנים שלפנינו הגירסא ולא הספיקו ז' ימי המשתה לצאת וכן העתיקו תוס' כתובות מ"ז ע"ב וכן כ' בס' הישר ז' ימי המשתה וא"כ ליתי' להנ"ל:

1685

1686אך כשנעיי' בס' הישר מבואר שר"ת בשעת התקנה לא נזכר מתורת כהנים הנ"ל ולא עליו סמך כי מסברתו תיקן ושוב לא נזכרתי מהספרא ועתה מצאתי וברוך ה' שיצאנו מקללת ותם לריק כוחכם ולפ"ז צריך ביאור מנ"ל לר"ת הא ונ"ל אדאורי' סמך דבתי ערי חומה גאולתו עד תום שנה תמימה וכ' רמב"ן שם וז"ל בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו ויבוש כי ימכרנו יצתה תורה שיגאלנו בתוך שנה ראשונה וכו' אבל הבית לאחר היאוש משנה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו ע"ש הרי זה מבואר נגלה בתורה כי אחר שנה לא יוסיף עצב עמו וכבר נשכחו חפצו ומעותיו ולפ"ז דינו כמו בתי ערי חומה שנה תמימה עם עיבורה:

1686

1687ונ"ל מזה מה שאנו קורין פרש' זכור פ"א בשנה ולרוב הפוסקים הוא דאוריתא או סמך מן התורה דכתי' לא תשכח ושיעור שכחה היא שנה וא"כ במערבא דמסקו לאוריתא בתלתא נמצא שנה האמצעי' אין בו לא פ' עמלק בבשלח ולא פ' עמלק שבכי תצא רק מה שקורין פ' זכור ונמצא אם הוא שנה מעוברת עוברי' על לא תשכח אע"כ ילפי' מע"ח שכך הוא שיעור שכחה:

1687

1688ולענין חקירתו של שבו"י וכי בשנה פשוטה ישכח אחר יב"ח ובשנה מעוברת בעי' י"ג חדשי' אם מחויבי' אנחנו לדרוש טעמא דקרא נאמר כמ"ש הראשונים הפשטני' דבשנה יש היקף של כל הימי' ימי שמחה וימי צומות ושארי ענינים שיש לכל יום ביומו שמעוררה לזכור ענין ואם עבר שנה בהיקף כל הזמנים כבר הוציא מדעתו וא"כ כיון שלא כלו המועדי' ושינוי הזמני' עד י"ג חדשי' אינו מוציאו מלבו ע"ד משל אם כלתה לו יב"ח ר"ח אדר שני מ"מ כשיגיע פורים הראשון יזכור ויתעצב וכדומה וכן בכל ענין ולק"מ קו' שבו"י ואולי יש טעם אחר ומסתיין דמוכח מספר אורייתא דמשה:

1688

1689ואע"ג דלשון ר"ת בס' הישר סותר מ"מ כי דרישא מת תוך יב"ח אינו אלא דיוק הא לאחר יב"ח לא ואמנם סיפרא עד שעברה שנתו הוא מאמר מבואר ומוחלט לא שבקי' מאמר מפורש מפני דיוק וכעין זה כ' מג"א רס"י תס"ז גבי ריחא מילתא ע"ש. נקטינן דחדש עיבור בכלל התקנה הן לו הן לה והנלע"ד כתבתי א"נ. פ"ב יום ד' י"ג טבת תקצ"ה לפ"ק.

1689

1690משה"ק סופר מפפד"מ:

1690

1691להעריך בקיצור דיני תקנות שו"ם בענין שני חזרה יהי' ה' עמנו להעמיד על האמת הנה תקנות הקהלות כשיבא ב"ד להזדקק כל שנמצא בעין חוזר בשנה ראשונה והחצי בשנה שני' אמנם מה שאינו בעין כי כלה ונאבד או הפסד במו"מ אפי' פשע ואפי' בזבז במזונותיו והוציא הרבה ואפי' נתבע מהנושה שמקודם החתונה ושילם להם הכל נחשב לפי ערך מה שהכניס הוא ומה שהכניסה היא עד"מ היא הכניסה אלף זוז ושלו הי' אלפיים ולא נמצא עתה אלא ב' אלפי' נמצא חסרי' אלף אזי ינוכה השליש מאלף שלה ושני שלישים יחזור וינוכה מאלו ב' שלישים מה שהוציא בחלי' וקבורתה וכבוד קבורתה וכדומה זה ינוכה כלו מב' שלישי' הנ"ל ובתנאי שלא יבזבז ולא יוציא הוצאות שלא כסדרן ודרך של כל עולם כיון שרואה המות עולה בחלונו יש לדאוג ע"ז:

1691

1692והנה כ' המרדכי פ' נערה שנתפתתה שניתנה לו זמן שלשי' יום להעמיד עצמו לב"ד וכ' החלקת מחוקק שבאותן שלשי' יום ניזון הבעל מהנכסי' וצריך פי' לפי' והכונה כך כי כבר מיום ירידת ב"ד לפקח על עסקי עזבון רואי' מה שנמצא ומה שאבד אבד וא"כ אם ימשך זה משך זמן מה והחתן אשר חי ניזון מתפיס' הבית אחר מיתה ולעת בואו בדין חשבון יחסר מה שניזון מהתפיסה וע"ז כ' הח"מ וב"ש בכונ' המרדכי כיון שיש לו רשות לדחות בלך ושוב שלשים יום א"כ כל מה שניזון באותן שלשים יום מהעזבון בלי בזבז אלא כסדרן אותו ינוכה ג"כ משא"כ אם איחר לעמוד עצמו לב"ד מאוחר לשלשים יום הוצאות המזונות על הוצאותיו ולא מן העזבון וממילא נשמע אם לא דחה בלך ושוב אלא מיד עמדו ב"ד על החשבון העזבון אין לנו אלא עד יום זקיקת ב"ד וכי יש לו ליתבע שיזינהו מנכסי אשתו שמתה אתמהה:

1692

1693וז"ל תשו' ב"ח סי' ב' ומה שהוציא בפירעון חובות שלו פשוט שאינו חייב לשלם דהתקנה לא נתקנה אלא ע"ד שנשאר בעין ואפי' בזבז שלא לצורך פטור מלשלם כ"ש פרעון חובו וכו' וכ"ז ברור עכ"ל:

1693

1694אבל מה שצלע"ג בענין זה תינח מיום החופה ואילך שבאתה הנדוניא לידו וכן כל מלבושי' ותכשיטי' כדרך העולם שדרים הזוג זע"ז והוא נושא ונותן ומוציא ומכניס ע"כ י"ל אם נאבדו פטור אבל הוצאות שהוציא טרם חתנותו ולצורך חתונתו מאין שרגילי' לנכות זה מהמעות בעין וכי צריכי' לשלם לו הוצאותיו והיכי' רמיז' בתקנות אך ראיתי בפסק ב"ד א' נדפס בתשו' מהריעב"ץ ח"ב סי' קצ"ד וחתם עליו הגאון מה"ו יהונתן וב"ד דק"ק ה"ב והגאון מהריעב"ץ השיב על הפסק ההוא ז' השגו' קו' עצומו' אלמו' ובתוך הפסק כ' דאמדו הוצאות נסיעתו לבערלין וחזירתו והוצאות בחתונה לסך ערך עשרי' ר"ט וצוח הגאון מהריעב"ץ הנ"ל דכ"ע יודעי' דהאי אומד בטעות הוה כי הרבה יותר מזה יעלו הוצאות הנ"ל ע"ש ע"כ לא פליגי אלא בשיעור הוצאה אבל כ"ע מודים דמחזיר הוצאות נסיעה לבערלין ולא ידעתי מנ"ל הא ומכ"ש הוצאות כתיבת תנאי' דייני דמגיסתא דייני הכי הכ"ד.

1694

1695משה"ק סופר מפפד"מ:

1695

1696במאי דבדק לן מר ני' באלמנה שנכנסה לחופה בנדתה ומתה קודם טהרתה אי בעלה כהן מטמא לה ומתאבל עלי' ועוד מסופק מר ני' אפי' בחופת בתולה נדה שמתה קודם טהרתה דאפשר להקל באבילות דרבנן והוא ציוה לי להשיב בקיצור בלי אריכות ושגם אין הענין סובל לפלפל בו הרבה ע"כ תוכן דברי פר"מ:

1696

1697אומר אני אם מפני סבל ענין האריכות הוא צורך גדול ועמוק עד מאוד ומי יכילנו כי הגאון שער המלך חבר קונטרס באריכות נפלא על ענין חופת האלמנה וחופת נדה ומעמיק הענין בו כדרכו וגם מורי הגאון בהפלא"ה למס' קידושין בקונטרס אחרון בסימנים הנצרכים לזה האריך העמיק עיונו ג"כ באלו ואין אדם יי"ח בענין זה עד אשר יצא ידי כולם וצריך לזה זמן מה עכ"פ ואיזה דפים ניירות ויעיי' בח"ץ סי' קכ"ד:

1697

1698אך להיות מצותו עוברת עלי להשיב בקיצור פקודתו שמרה רוחי להניח הדברים כפשוטן לחוות דעתי הקלושה עפ"י פסקו של הרב ב"ש ומג"א סי' של"ט ומ"מ אי אפשר בלי פלפלת כל שהוא והנה הרב ב"ש סי' נ"ז בתחלתו העלה דאפי' אלמנה שהיא נדה מ"מ כניסתה לבית בעלה ומסירת עצמה לו קנאה ליורשה מיהת ודוקא אי הי' החופה בבית אבי' לא קנאה עד שתבעל או ייחוד הראוי לכך אבל הליכתה עם הבעל לביתו קנאה עכ"פ ליורשה דלא גרע ממסר האב לשלוחי הבעל והטעם דאחולי אחלי ירושתה להבעל אלו דבריו והנה לפ"ז הי' מקום אתנו לומר דממילא מטמא לה נמי דהא ביבמות פ' ע"ב בעי הש"ס למפשט דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה מהא דתני' בקידושי קטנה דרבנן יורשה ומיטמא לה והא הכא מדאורי' אבי' ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הפקר תו פריך הש"ס ומטמא לה הא מדאורי' אבי' מטמא לה ומדרבנן מטמא לה הבעל ומסיק משום דה"ל מת מצוה דכיון דקרובי' לא ירתילה קרי להו ולא ענו וה"ל כמת מצוה ע"ש והנה הרמב"ם פ"ב מה' שמחות פסק דכל כהן מטמא לאשתו מדברי סופרי' בעלמא מהטעם הנ"ל דכיון דירושת הבעל מדרבנן עכ"פ ה"ל כמת מצוה דלא ירצו קרובי' להזדקק לקרובה ע"ש ונ"ל דאזיל לשיטתי' דס"ל פי"ב מאישות דמזונות דאורי' דשארה היינו מזונות וכן תרגום אונקלס זיונה וכן פסק עוד שם דירושת הבעל לאו דאורי' דשארות דפ' נחלות לאו היינו אשתו וע"ש בהשגות וכן מפרש נמי שארו דפ' אמור קרוביו כדמתרגם אונקלס גם שם ולא אשתו וכן לא יטמא בעל בעמיו להחלו יפרש ג"כ כאונקלס לא יסתאב רבא בעמי' ר"ל מי שהוא בעל ורב וגדול בעמו שהוא הכהן שהוא המקודש והנכבד בעמיו אינו ראוי' שיטמא בעמיו וכ"כ רמב"ן שם ונמצא שלא הוזכרה אשתו לענין טומאה וירושה כלל מן התורה ואמנם הרמב"ן בפ' משפטים ס"ל דמזונות לאו דאורייתא ומפרש שארה קרוב בשרה שלא ישן הוא בבגדו והיא בבגדה וע"ש ולדידי' כל שארו דקרא היינו אשתו והכל דאורייתא:

1698

1699ונראה דיש ראי' קצת להרמב"ם מסוגי' דיבמות הנ"ל דקאמר הש"ס והא מן התורה אבי' ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל וקשה הא בקטנה איירינן ומיירי בשמת אבי' דאי בחיי אבי' הרי קידושי' קידושי דאורי' אע"כ כשמת אבי' ומאי אבי' ירית דקאמר והאמנם כי משכחת נמי יתומה בחיי האב אבל מי דחקו להש"ס לנקוט בכה"ג ורש"י הרגיש בזה ופי' כלומר קרובי אבי' אבל קשה מי הוה סני לומר אחי' במקום אבי' וכן קשה לקמן דקאמ' מדאורי' אבי' מטמא לה ואמאי לא קאמר אחי' מטמא לה וראיתי במשנה למלך פ"ב מאבל בזה דברים נפלאי' אזכירם בסוף הקונטרס שלא להפסיק באמצע הפרק ונראה דמזה הוכיח הרמב"ם דסתמא דתלמודא ס"ל דירושת הבעל וטומאת הבעל אפילו לאשתו הגדולה נמי לאו דאורייתא אלא שהש"ס מייתי ברייתא מקטנה שנתקדשה מקדושי דרבנן מכח כ"ש דה"ל תרי דרבנן דירושת וטומאת הבעל אפילו בקידושי דאוריית' המה רק דרבנן ובקדושי דרבנן ה"ל תרי דרבנן ואפ"ה הי' כח בידם לעקור דבר מן התורה וכיון דהקו' היא גם מאשתו דאורי' ע"כ נקט אבי' שהוא כולל אבי' וקרובי אבי' ועל הכל הקשה דה"ל עקירת דבר מן התורה ועל כולם משני משום דה"ל כעין מת מצוה זה נ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל:

1699

1700מ"מ מבואר מדבריו דטומאת הבעל לאשתו היא מטעם ירושה וא"כ ה"ה בחופת אלמנה נדה שנכנסה לביתו דכיון שיורשה מטמא לה דמ"ש מאשתו ממש דמטמא מה"ט ואפי' להחולקי' על הרמב"ם וסוברים דטומאת הבעל לאשתו מן התורה מ"מ באלמנה כנ"ל יודו דלא גריעי מנשואי קטנה דרבנן דכיון דיורשה מטמא לה הה"נ באלמנה נדה שאחר שנכנסה לביתו דכיון דיורשה מטמא לה ומכ"ש בתולה נדה בכי האי גוני דיורשה ומטמא לה אחר שכבר נכנסה לביתו:

1700

1701ולפ"ז הה"נ איפכא אם עדיין היא אחר החופה בבית אבי' לא מיבעי' באלמנה נדה אלא אפי' בתולה נדה נמי לא יטמא לה בעלה דלענין ירושה בכי האי גוני אין לנו להוציא מיורשי' המוחזקי' והם ודאי והבעל ספק אין לנו להוציא נגד דעת הרמב"ם דס"ל חופת נדה אינה קונה ועיי' מזה בשער המלך בקונטרס חופת חתני' סוף סעי' ד' וכיון שהם יורשי' ולא הבעל ממילא שלא יטמא לה בעלה כלל כן הי' נראה לכאורה:

1701

1702איברא כד מעיינין שפיר הא ליתא דא"כ תקשי הרמב"ם דס"ל כנ"ל והרי הרב ב"ש כ' שם בשמו דמסר האב לשלוחי הבעל אינו קונה אלא ליורשה ולא לטמא לה ויהי' הרמב"ם סתור מני' ובי' אע"כ נ"ל דודאי לא דמי למת מצוה ממש דא"כ הגע עצמך הכותב כל נכסיו לכהן והניח את קרוביו יהי' הכהן מטמא לו משום דקרי לקרוביו ולא יענוהו משום שלא הניח להם ליורשו ובזה לא יטעה אדם בעולם אע"כ דוקא היכי דתקינו רבנן ועקרו ירושה דאוריתא ממקומה ונתנוהו להבעל הוצרכו לתקן ג"כ שיטמא לה הבעל שלא תבוא הפסד לאשה על ידם שהקרובים לא יתעסקו בקבורתה ועשו חז"ל אותה כמת מצוה וכן יש להבין מדברי התוס' יבמות פ"ט סוף ע"ב יע"ש וא"כ הכא בנדה שנכנסה לבית בעלה או שמסר האב לשלוחי הבעל דאינה ככניסה רק לענין ירושה מטעם מחילה דאחולי אוחיל א"כ פשיטא ופשיטא שאין שום ה"א שיהי' בעלה מטמא לה:

1702

1703ולא מיבעי' להרמב"ם דטומאת הבעל לאשתו מדרבנן בעלמא הוא אבל מן התורה הי' עובר בלאו דעל כל נפשות מת לא יבוא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דאע"ג דאיכא פוסקים דלא חשו להך דהירושלמי דחופת אלמנה וכן פליגי אחופת נדה ולדדהו מ"ע איכא לטמאות לה מ"מ כיון דפלוגתת הפוסקים שב וא"ת עדיף ואפי' להפוסקים החולקים וס"ל טומאת הבעל לאשתו דאורי' מ"מ הכא מספיקא לא יטמא לה וממילא נמי שאסור להתאבל עליה משום שיבוא מזה מכשול לענין טומאה וכמ"ש תוס' כעין זה בחולין י"ב ע"א דהקלו באבלות שלא יבוא להקל בחליצה וע"ש ובשבת פראד"מ קל"ה ע"ב ומיהו כל זה בשלא ידע שהיא נדה אבל אם כנסה וידע שהיא נדה וכנסה ע"מ לבוא עליה אח"כ בזה יעיי' מ"ש רמ"א סוף סי' ס"א ויש בזה כמה עיוני' וכבר כתבתי לעיל שצריך לזה זמן מה ועיון עמוק:

1703

1704ומ"מ דברי ב"ש שהתחלנו בו צ"ע מ"ש דאחולי אוחיל תינח בש"ס דמיירי ממסר האב שהאב מוחל ירושתו את בתו לבעל בתו אבל אלמנה שמכנסת עצמה שמן התורה קרובי אביה יורשים אותה מאן מחיל מאן שביק וכי מי נתן כח בידה להפקיע יורשי' דאורי' לתתה לאחר וצ"ע:

1704

1705ויעדתי לעיל לעמוד על דברי משנה למלך דפ"ב מאבל שנסתפק אי אח מטמא לאחותו ארוסה באירוסי' דרבנן ומסיק דחייב לטמא לה דע"כ ל"א שבעל מטמא לה אלא משום ירושה אבל אחי' אין כח ביד חכמים לעקור מ"ע דלה יטמא ודבריו תמוהים דהש"ס מיירי בקום ועשה לטמא לה ובזה אין כח ביד חכמים אי לאו משום דיורשה וה"ל מת מצוה אבל אחי' דשב וא"ת הוא שלא יקיים מ"ע של לה יטמא האי יש כח ביד חכמים כמבואר שם:

1705

1706תו כ' שם דבאחותו נשואה דרבנן אפי' לא נבעלה פשוט דאינו מטמא לה וזה מוכח מדאמר הש"ס דמדאוריתא אבי' מטמא לה ולא אמר אחי' מטמא לה אע"כ אחי' אפי' מן התורה אינו מטמא לה אע"ג שלא נבעלה ה"ל בחזקת מפותה ע"ש ונעלם ממנו דברי רש"י שכ' אבי' היינו קרובי אבי' דהרי בקטנה לא שייך אבי' דאם הי' לה אב הי' קידושי' דאורי' וה"ל למימר הכי מדאמר הש"ס כלל הך דאבי' מטמא לה בשלמא הא דקאמר מן התורה אבי' ירית לה א"ש דה"פ דהא אית לה יורשי' דאורי' ואפקוע רבנן להירושה מיורשי' דאוריתא אבל הא דמה"ת אבי' מטמא לה הוא שפת יתר דעיקור הקו' ממה שמן התורה אין זה הבעל מטמא לה אע"כ גם המקשן נזהר מזה דלא נימא כיון שהיא בחזקת בעולה ה"ל כמפותה שאין אחי' מטמאין לה וה"ל ממילא כמת מצוה ע"כ אמר והא מן התורה בית אבי' מטמא לה ודלא כמשנה למלך הנ"ל דאיננה בחזקת בעולה והרי יש לה קוברי' ומ"ט תיקנו לה טומאה מבעלה ותי' הש"ס אע"ג דמן התורה מיטמאו לה מ"מ קרי להו ולא ענו משו' שהפקעו מהם הירושה:

1706

1707ואגב אני אומר לעורר במ"ש הרמב"ם דאחותו מאביו אפילו נשואה שאינו מטמא לה מ"מ מתאבל עלי' מן התורה שכ' הרמב"ן על זה לא מצינו לו שום צד סמך ומקום טענה והלח"מ כ' גם בעיני כל אדם יפלא ולפע"ד שמצאתי לו סמך מילמדנו פ' חקת הביאו הילקוט שם וז"ל הבאר הי' עולה בזכות מרים שנא' ותמת שם מרים ומיד ולא הי' שם מים לעדה וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר ויקהלו כל העדה על משה ועל אהרן והי' משה ואהרן יושבי' ומתאבלי' על מרים א"ל הקב"ה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא עמוד וקח מטך וכו' וע"ש הרי מבואר שהי' בזמן התורה אבלים על אחותם מרים הנשואה לכלב אלא שה"ל להתנות שתהי' גם אחותו מאמו כי התם שהיתה אחותם מאב ואם וכעין סברת ר' יואל שבמרדכי דמס' מ"ק שהביא הרב"י סי' שע"ד וכעין זה כ' ג"כ בכתבי מהר"א סי' קע"ב לענין שניות לעריות יע"ש:

1707

1708ושמעתי דרוש נאה מפי מורי הגאון בעל הפלא"ה ני' על מדרש יען לא האמנתם בי' הי' לכם ללמוד עליו פרק א' או הלכה א' והי' נותן מימיו ואמר דה"פ דחז"ל פי' וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים שמרמז נמי על תורה שהלכו ג"י בלא תורה וע"ז תקנו קריאת בה"ב וא"כ ה"נ ולא הי' מים לעדה אעפ"י שהוא פשוטו מ"מ מרמז נמי שע"י מיתת מרים נתבטלו מת"ת ע"י שהי' משה ואהרן אבלים ונאסרו בת"ת וא"ל הקב"ה שהי' להם ללמוד עמהם עכ"פ פרק א' ר"ל ואלו מגלחין או הלכה א' ר"ל הלכות שמחות ומצינו שהי' להקדמונים מסכתות עם פרקי' מסודרי' כמו ע"ז דאאע"ה ת' פרקים הוה אלו דבריו ודפח"ח ואסיים בטוב וה' ישמחנו ויראנו נפלאות מתורתו הכ"ד א"נ לנצח דש"ת. מ"ד יום א' י"ג שבט תקס"הל.

1708

1709משה"ק סופר מפפד"מ:

1709

1710רב שלומים מגבהי מרומים לה"ה הרב המופלא עושה פלא הדיין המצוין בהלכה כש"ת מהו' שמואל נ"י דיין דק"ק נייאזאטץ יע"א:

1710

1711תמול הגיעני יקרת מכתבו שאלת חכם חצי תשובה כי מאוד קרא תמה תמה על המנהג שנוהגי' שם בגלילות ההמה שכבר אירע כמה פעמי' במי שנשא בתולה ונדחית בעילה ראשונה ע"י אונס חולי או פריסת נדה והיתה דחוי' עד אחר כמה שבועות ובהגיע תור נערה ברכו ז' ברכות ושהשמחה במעונו בליל בעילת מצוה אע"ג שהי' אחר ז' ימי משתה והם אמרו שמנהג אבותיהם בידיהם ומעלתו קרא תגר והאריך למעניתו וכל יקר ראתה עינו וגם בעיני יפלא וראוי לבטל המנהג כי קרוב הדבר שברכתם לבטלה:

1711

1712מ"מ אמרתי מנהג ישראל תורה הוא ומסתמא הורה להם ת"ח אחד כך ובינותי בספרים והנה הרוקח סי' שנ"ד כ' וז"ל שמעתי מרבינו ביום שני אחר נישואי' רגילי' לאכול דגים ושאלתי אם אָ|בל יכול לאכול עמהם והשיב כשמפסיק מלאמור השמחה במעונו שוב אינה נקראת סעודת שמחה אעפ"י שאסור בכל סעודת מריעות מ"מ הכא כיון דהוי רגילי' עד השתא למימר שהשמחה במעונו והשתא לא אמרו לא מיקרי סעודת שמחה עכ"ל והרמ"א קיצר לשונו בי"ד סי' שצ"א והט"ז שם ס"ק ה' לא ראה בפנים ברוקח וכ' מה שכתב:

1712

1713וע"ז מייתי ש"ך דברי ב"ח ממנהג קראקא שאחר בעילת מצוה פוסקי' מלומר שהשמחה במעונו ואשר ברא והרב ב"ש סי' ס"ב ס"ק ז' השיג על הב"ח והש"ך דהא מדינא דהש"ס בתולה נבעלת ליל ה' ומברכין כל ז' וראיתי קדוש א' מדבר ה"ה הגאון בית מאיר שכ' והב"ש לא הקשה ארוקח דלא הזכיר רק שהשמחה במעונו פוסקי' מלומר והטעם משום דהשתא בעו"ה ערבה כל שמחה וכמו שכ' סוף הסימן שבזה"ז אין מברכי' שהשמחה במעונו כל יב"ח מטעם זה א"כ בימי הרוקח לא ברכו רק יומא קמא דאמרי' במ"ק עיקר שמחה חד יומא אבל הב"ח הוסיף שלא לברך גם אשר ברא ע"ז השיג ב"ש אלו דברי הגאון זצ"ל ואני אומר אין זה כדי להשיג דכיון דטעמא משום ערבה שמחה בעו"ה א"כ פשיטא דלאו דוקא שהשמחה במעונו אמר הרוקח שאין מברכי' אלא מכ"ש אשר ברא ששון ושמחה גילה רינה דיצה וחדוה והשתא שהשמחה במעונו דקאי אמעונו של הקב"ה אמרי' דערבה שמחה ק"ו בן בנו של ק"ו שאין לברך על שמחה שלנו וגם כל ז' ברכות מכיון שבטלה השמחה בטלה הברכה כמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות למסקנא דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה ובאמת מנהג זה עדיין נהוג בארץ אשכנז ומימי לא שמענו ולא ראינו בפפ"דמיין שברכו מיום שני ואילך שום ברכה רק פעם א' ברכו בסעודת שבת ז' ברכות עפ"י הוראת גדול א' ולעז עליו כל המדינה ונ"ל דאותו גדול נמי לא אמרו אלא בשבת דלא שייך ערבה שמחה דאין להזכיר חורבן בהמ"ק בשבת אבל בחול מודה:

1713

1714אלא שטעם זה אינו מספיק לי אי מטעם ערבה שמחה באנו לעקור ז' ימי משתה א"כ לילה ראשונה נמי לא לימא ומאי דמייתי מפ"ק דמ"ק עיקר שמחה חד יומא הוא עזר כנגדו דהתם קאי דאף ע"ג דאין נושאי' נשים במועד מ"מ ערב הרגל מותר לישא משום דעיקר שמחה רק חד יומא פי' ויהי' כל השמחה ערב הרגל ולא בליל י"ט כלל וכמ"ש מג"א בסי' תקמ"ז סעי' ד' דאין עושין שמחה אלא ערב הרגל ביום הנישואי' ועלה קאי הש"ס אלא שמג"א אוסר מדעתי' דנפשי' לסעוד בלילה משום שנגררת אחר היום והא מנ"ל וגם בחידושיי תמהתי בלא"ה ע"ז דהא קיי"ל והיית אך שמח לרבות ליל י"ט אחרון ולא ליל יום א' וא"כ ליכא משום ושמחת בחגך ולא באשתך ולא משום עירוב שמחה בשמחה ואולי נהי דקרבן שמחה ליכא בליל א' של י"ט מ"מ שמחת בשר ויין איכא וכמדומה לי כבר דבר מזה בשאגת ארי' מ"מ ממקומו הוא מוכרע דעיקר שמחה חד יומא הוא הוא יום החופה ואין הלילה נגררת אחריו מנישואי אלמן ואלמנה ועי' ב"ש סימן ס"ב ס"ק ה' ומ"ש בתשו' ב"ח סימן קי"ט וא"כ הדרא קוש' לדוכתא מ"ש לילה מיום ב' ועוד דהרוקח תלה בבעילת מצוה וזה לא מצינו בש"ס:

1714

1715והנלע"ד להוסיף על דברי הגאון בית מאיר ז"ל עפ"י מ"ש ר"ן פ"א דכתובות דמשו"ה הוסיפו ימי שמחה בבתולה טפי מאלמנה משום שצריכה פיתוי טפי מאלמנה ע"ש שהאריך והשתא י"ל דז' ימי משתה תקנת קדמוני' הוא ממרע"ה ואז הי' בועלי' על דם בתולי' ופרצת דחוקו' והי' צריכה פיתוי כל ז' ימים ואח"כ בימי אחרוני' דחכמי הש"ס דלא מסקו מפ' תינוקו' כדמסיק תעלא מבי כרבא מ"מ תקנת קדמוני' לא זזה ממקומה ובימי הרוקח אחר שבעו"ה ערבה כל שמחה בטלו ז' הימים שאינם נצרכי' והניחו לילה הראשונה שלפני בעילת מצוה שצריכה פיתוי עכ"פ באותה הלילה שהוא העיקר והנה מלשון הב"ח סי' שצ"א נראה דקראקא הוא דהי' מנהגם לבעול מיד בלילה הראשונה ולא בשארי מקומו' שז"ל שכבר בעלו בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם עכ"ל משמע בשארי מקומות לא הי' זמן קבוע לבעילתם וא"כ דין הוא שיברכו גם בשאר הימי' כל זמן שצריכה פיתוי ומשו"ה לא מייתי רמ"א דברי רוקח בש"ע א"ע משו' דברוב העולם מברכי' כל ז' כיון שאין זמן קבוע לבעילת מצוה ובהל' אבילות הוצרך לכתוב באם יארע אבל במקום שאין מברכי' שהשמחה במעונו ביום ב' מותר לאכול שם ולפ"ז נפקא מיני' נמי לדרמ"א במקום שמברכי' כל ז' מ"מ בסעודה ראשונה שפוסקי' מלברך שהשמחה במעונו אם יהי' שם סעודה מותר לאבל לאכול שם כיון דעד עתה ברכו והשתא פסקו משום ערבה שמחה איכא הכירא לאבילות ומותר לאבל לאכול שם:

1715

1716היות כן תינח אם נבעלת בלילה הראשונה שוב אינה צריכה שמחה ופיתוי או א"נ אירע מקרה ולא נבעלה אפי' כל ז' רק שמ"מ שמח עמה כל ז' כתקנת ש"ס וברך ברכה הראוי' לימי שמחה הרי כבר נתפתתה וכל שיעורי חכמי' כך הוא אבל אחר שנהגו כרוקח שלא לשמוח עמה רק חד יומא אם אירע לה מקרה בלתי טהור ונדחי' בעילת מצוה אפי' לאחר כמה שבועות מחויב לשמוח ולברך כתיקון חכמים משום פיתוי והרי לא הי' לה שום פיתוי דז' ימי משתה לא נהיגי ולדעתי מזה נשתרבב זה המנהג ואח"כ דעכשיו נהגו בגלילות אלו כב"ש שחולק אהב"ח ומברכי' כל ז' מ"מ מנהג אבותיהם הראשונים בידיהם:

1716

1717אחרי כתבי כל זאת אמרתי לבקש לי חבר ומצאתי לי רב רבינו הגדול מורי הגאון בהפלא"ה בק"א לקידושי' סי' ס"ב שכ' ליישב הרוקח עפ"י המרדכי שכ' אחר בעילת מצוה פסקה חובת ביאה וכ' שלפ"ז בש"ס מיירי כשהיו בועלי' על דם בתולי' ודאמר רב אשי יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך וכו' אע"ג דנב אשי הי' אחר שפסקו לבעול על דם בתולי' אולי הי' קטנה שלא הגיע זמנה ע"ש שנדחק בזה וכ' הא דאמרינן שהשמחה במעונו עד תריסר ירחא שתא היינו אחר שטבלה ובועל חוזר ומברך שהשמחה במעונו ע"ש וברוך השי"ת שזכיתי לכווין לדעתו הגדולה ודידי עדיפא כי איניני צריך לכל הדחוקי' כי בימי חכמי הש"ס בודאי לא נעקרה תקנה הראשונה רק אח"כ ערבה כל שמחה בעו"ה והרי קמן דגם הגאון זצ"ל כ' דכשטבלה ובעל מברך א"כ כ"ש בנידון דידן שלא בעל כלל אע"ג דהוא מיירי רק משמחה במעונו ואנו מוסיפי' גם ז' ברכו' י"ל כיון שעדיין לא ברכו כל ז' עדיין תיקון חכמים וחובתם מוטל עליהם מ"מ לדינא אין נ"ל מכאן ואילך לעשות כן ולחוש לברכה לבטלה וראוי לבטל המנהג וה' יורני דרך אמת בתורתו הכ"ד הטרוד מאוד וכותב בנחיצה רבה החותם בכל חותמי ברכו'. שוב מצאתי מ"ש בס' בני אהובה פ"י מהל' אישות הל' וי"ו שאין לברך ע"ש. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ו שבט תקע"ד לפ"ק.

1717

1718משה"ק סופר מפפד"מ:

1718

1719שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג החרוץ המופלג ותיק מלא עתיק כש"ת מה"ו בער ני' אב"ד דק"ק אייבשיטץ יע"א:

1719

1720יקרתו הגיעני שאול ישאל באחת בנידון פנוי הנושא מפותת עצמו אי לברך ברכת נישואי' כל ז' כלבחור או לא והעלה מעלתו לברך דלא כמ"ש הגאון מהר"ש לנדא סג"ל בתשו' נב"י תנינא חא"ע סי' פ"ב יפה כיון ולו שומעי' שאמר כהלכה אני אומר מואס ימאסו הנואף והנואפת ואינם ראוי' לברכה ואיך יקבלו פניהם פנים חדשו' כל ז' והמה בועלי נדות חוטא בל יתנאה בל יתגאה אך אם ימצאו רעים כמותם לחדש פנים כל ז' יברכו להם כל ז':

1720

1721והנה דברי נב"י תמוהי' ואין להם שחר שמוכיח אי ס"ד מברכי' כל ז' לבעולה פנוי' א"כ בלשון ש"ע סי' ס"ד ששינה לשון ש"ס ונקיט בעולה במקום אלמנה לכלול כל בעולה אפי' פנוי' א"כ כשכ' י"א דבחור שנשא בעולה צריך שמחה כל ז' והטעם כיון שמברכי' עליו גם צריך לשמוח כדי שלא ישכים הוא למלאכתו והמה יברכו כמ"ש הר"ן ואי ס"ד גם לבעולה פנוי' בעי' ברכה כל ז' א"כ גם השמחה בעי א"כ מ"ט נקיט בחור שנשא בעולה אפי' אלמון שנשא בעולה נמי אע"כ אין מברכי' לה כל שבעה:

1721

1722הנה הגאון הזה ז"ל תלה הברכה בהאשה ע"כ כ' אי בעולה בעי' ברכה כאילו הברכה ממנה היא וע"כ כ' מ"ש ואולי יצא לו כן מדהוה ס"ד דהתו' כתובות ז' ע"ב ד"ה שנאמר וכו' דמסכת כלה מפיק ברכת חתנים מויברכו את רבקה והתם יצחק לא הוה גבה ואפ"ה ברכו אע"ג דמסקו תוס' התם בברכת אירוסי' מיירי שמברכי' אפי' ע"י שליח מ"מ מדהוה ס"ד דתוס' הכי ש"מ בדידה תלי' דברכת נישואי' בודאי לא שייך לברך ע"י שליח אם לא דהכל תלי' בדידה כך י"ל דעת הגאון ז"ל:

1722

1723אך מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה שיטת הר"ן שהוא היש אומרי' דמייתי המחבר שאנו נוהגי' כמותו ואלו דבריו רפ"ק דכתו' דהשמחה היא לפיתוי ופיוס האשה ע"כ בתולה דצריכה פיוס טובא בעי' שמחה ז' אפי' נישואי' לבחור מכש"כ לאלמון דבעי' פיוס טפי והברכה הוא לשמחת לב דידי' וע"כ כל בחור טעון ברכה כל ז' ולפ"ז אפי' נושא אלמנה דהוה סגי לה בשמחת פיוס ג' ימים מ"מ צריך לשמחה ז' לא משום פיוס אלא משום כיון דהוא בחור שמברכי' לו כל ז' לא יתכן שיברכו לו והוא ישכים למלאכתו ע"כ צריך שמחה לא משום תקנתא דידה אלא דידי' היא ולפ"ז כ' ב"ש שאינו מוחלת:

1723

1724אלו הם דברי הר"ן וביאורם ומזה נולד לנו הספק אי שמחה דידיה שמברך עלי' היא שמחת ביאה וא"כ אי כבר טעם טעם ביאה אפילו באיסור אינו מברך עוד ומכ"ש כשנושא בעולת עצמו או דלמא השמחה שמברך עלי' היא שמחת חיתון ונישואי' א"כ אפילו טעם טעם ביאה מ"מ מברך על הנישואי' ועתה מאי פשיטותי' דהגאון ז"ל דהל"ל אלמון שנשא בעולה שמח עמה ז' הואיל שמברכי' לה וכי לה מברכי' הלא הברכה דילי' היא והוא אלמון שכבר נשא וכבר בעל והדברי' אינם ראוי' לו ז"ל:

1724

1725ונחזי אנן ונאמר אין ספק כי תרוויי' איתנייהו חיבת חופה וחיבת ביאה כמבואר פ' אעפ"י נ"ו ע"א אלא מספקא לן התם איזה מהם קונה אבל תרוויי' איתנהו ונראה לי דעל כל א' מהם נתקן ברכה אלא בחור הנושא איתנהו תרתי חיבת נישואי' חדשים וביאה חדשה אבל מ"מ בחדא מיניהו נמי מברך דהרי אלמן שנושא בתולה אפי' כמה בתולות זא"ז מברך על כל א' כל ז' משום חיבת ביאת בתולה והלא הוא כבר נשא ובחיבת נישואי' אין לו לברך אלא על נישואי' הראשוני' ומ"ט מברך הכא על כל בתולה ובתולה אע"כ אחיבת ביאה מברך וחיבת ביאת בתולה גורם ברכה כל ז' אפי' כמה בתולות דאשתני גופא ולא דמי הנאת גוף של זה לשל זה כן צ"ל וא"כ בבחור שנשא אלמנה מ"ט מברך כל ז' אי משום חיבת ביאה בעלמא א"כ אפי' נושא כמה אלמנו' יברך על שינוי גופי' כמו בבתולות וע"כ משום חיבת ביאת בעולה ליכא אלא ברכה יום א' והאי בחור מברך כל ז' משום שמחת נישואי' דילי' נמצא מוכח דעל ביאת בתולה בלא חיבת נישואי' ראשונים מברך וגם על חיבת נישואי' ראשוני' בלא חיבת ביאה מברך וא"כ אף עפ"י שטעם טעם ביאה כיון שהיא נישואי' ראשוני' שלו מברך כל ז' ומדברך כל ז' אפי' היא בעולתא דילי' שלא יברכו והוא ישכים למלאכתו:

1725

1726אלא לפ"ז למאי דשינה ש"ע סי' ס"ד וכ' בעולה במקום אלמנה להורות דנכנסה לחופה ולא נבעלה אינה בכלל אלמנה אלא משמחה כל ז' משום דבעי' פיוס ואמת נכון הדבר א"כ לפי הנ"ל אלמן שנשא נכנסה לחופה ולא נבעלה שהרי יש לו חיבת ביאה בתולה יש לו לברך כל ז' אע"ג דליכא חיבת נישואי' שהוא אלמן מ"מ חיבת ביאת בתולה יש כאן וא"כ בסי' ס"ב שכ' אלמן שנשא אלמנה אינו מברך אלא יום א' משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ואמאי וה"ל לש"ע לדקדק ולכתוב אלמן שנשא בעולה ולא שנושא אלמנה וצ"ע לכאורה:

1726

1727וי"ל דהנה בכתובו' י"א ע"ב ת"ר כנסה ראשון לשם נישואי' ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולי' וע"ש בתוס' י"ב ע"א ד"ה שאני הכא וכו' ואע"ג דעדים מעידי' וכו' יע"ש ולפ"ז צ"ל הא דפשיטא להמחבר בסי' ס"ד דנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה שמחה כל ז' היינו טעמא נהי שהיא אצלינו בחזקת בעולה מ"מ היא יודעת בנפשה שלא נבעלה והרי צריכה פיוס ופיתוי וצריכי' לשמחה וכל זה לפתותה ולשמחה כל ז' אבל בסי' ס"ב לברך שבע ברכות אינה בחזקת בתולה לברך ז' ברכות דאפילו החתן עצמו אחר שבעל ומצא בתולי' ויודע שהיא בתולה מ"מ הלא הוא אינו מברך אלא אחרי' מברכי' לו ולגבי דידן אפילו עדים מעידי' אינם נאמני' ע"כ אין מברכי' באלמן שנשא אלמנה ולק"מ:

1727

1728והנה במי שנושא בשעת נדתה ונמשכו ימי נדתה עד אחר ז' ימי המשתה ועושי' סעודה לבעילת מצוה כ' בני אהובה פ"י מהל' אישות הל' וי"ו מלשון רמב"ם מבואר דאינו מברך כי ברכה ראשונה שבשעת נישואין עלתה לו אלא בהג"א פ' אעפ"י איתא דמברכי' ומסיק התם בשלא ברכו בשעת נישואי' אבל כשברכו כבר בשעת נישואי' שוב לא יברכו בשעת בעילת מצוה יע"ש והדין דין אמת:

1728

1729אלא שלפי הנ"ל הי' ראוי' לומר ברכה ראשונה הי' על הנישואי' בלא חיבת בעילה והשני' תהי' על חיבת בעילה באלמן הנושא בתולה אמנם ז"א דחיבת נישואי' הראוי לבעילה קאמרי' והנושא אשה שאינה ראוי' לבוא עלי' כלל לא יברך כי עיקור הברכה אעפ"י שהיא אחיבת נישואי' מ"מ נישואי' גופי' היינו אבעילה וזה הנושא אשה בימי נדת דותה מברך אהנישואי' הראוי' לבעילה אחר זמן כשתטהר וא"כ בשעת נישואי' כבר בירך על שניהם ושוב לא יברכו לו בשעת בעילת מצוה ובתשובה אחרת עשיתי קצת סמוכי' ממנהג עולם שנוהגי' לברך אבל לא משנת חסידי' היא וטוב לבטל המנהג. פ"ב כאור בקר ליום ד' כ"ו מרחשון תקצ"ו לפ"ק.

1729

1730משה"ק סופר מפפד"מ:

1730

1731שלום לי"נ הדיין המצוין המופלג החרוץ מה"ו נפתלי נ"י דיינא דק"ק מיקאלאש יע"א:

1731

1732הגיעני נעימת בימינו אודת זוג שאחר חיתונם בקרוב ילדה האשה והוא והיא מודים שממנו נתעברה באופן שאין כאן ספק מטעם מינקת חברו ונתעורר מעלתו על שנכתב בכתובה שתחת החופה בכתובת בתולה ונמצא כתוב בס' דגול מרבבה שבגליון ש"ע א"ע סי' ס"ו מפותת עצמו אם היתה בוגרת שמחלה על הבעילה הראשונה שוב אין לה ממנו אלא מנה ומעלתו האריך ומתוך דברנו יקבל תשובה על רוב דבריו ישמע חכם כמותו ויוסיף לקח וממילא רווחא שמעתתא בעז"ה:

1732

1733אמת נכון הדבר אע"ג דתנן ר"פ אעפ"י שאם רוצה להוסיף מוסיף ודעת הר"ן שם שיכול לכלול התוספת בסכום א' עם הכתובה בסתם ודלא כמרדכי מ"מ מודה הר"ן דלא מצי למכתב דחזי ליכי מדאורי' ולזה נתכוונו תוס' בכתובו' י"ב ע"ב ד"ה ב"ד של כהנים וכו' וכ"כ בחלקת מחוקק סי' ס"ו סק"ל ודלא כתי"ט ר"פ אעפ"י והנה מעלתו כ' דמשו"ה פסק רמב"ם דאם כ' כתובה לארוסה אינו גובה אלא מבני חרי משום דס"ל כהר"ן דכולל העיקור והתוס' בלשון א' וחיישי' שיטרוף גם התוס' ממשעבדי כמו שטר שיש בו רבי' שאינו גובה אפי' הקרן ודבריו תמוהים תינח אם הוסיף לה ומה יענה אם לא הוסיף לה כלום ואפ"ה אינה גובה ממשעבדי ועוד הא אית לה הכירא דלא כ' דחזי ליכי וידועה הלקוחי' ולא אתי למטרף והנה דעת רמב"ם פ"א מה' נערה ובטור א"ע סימן קע"ז דנושא מפותת עצמו כתובתה מאתים ותוכן כוונתו כיון שמחויב קנס על הבעילה הראשונה או שישאנה א"כ כשהוא נושא נהי דנפטר מהקנס לשלם מיד אבל עכ"פ כתובתה נמשכת אחר הבעילה הראשונה ונהי דמשנה למלך הקשה על זה כיון דתשלומי קנס על הבעילה הראשונה כבר שילם ע"י שנשא אותה לאשה והכתוב' מתחייב על הבעילה מנישואי' ואילך והיא היתה אז בעולה מ"מ הרמב"ם ס"ל כנ"ל כיון שהנישואי' הי' חלף חיוב הקנס א"כ כשתצא ממנו ישלם כתובה כסך הקנס ועל זה כ' דגול מרבבה דהיינו קטנה ונערה שהקנס לאבי' אבל בבוגרת שאין לה קנס ובשגם כי בעילה ראשונה מחלה מדעתה א"כ אפי' נשאה אח"כ אין לה אלא כתובה מנה דבהא גם הרמב"ם מודה ודפח"ח. ולא ידעתי דברי מעלתו בזה שלא ירד כלל לעומק הענין ובעיקור ק' מ"ל על רמב"ם יראה סברת רמב"ם עפ"י מ"ש רמב"ן פ' משפטים דלכן יתן לה כמוהר הבתולה על שפגמה בעיני הבחורים שהי' דרכם לתת לבתולה מאתים אפי' אינו דאורי' מ"מ המנהג הי' כך והוא בפתויו גרם להאב הפסד מוהר הבתולה ע"כ ישלם כמוהר הבתולו' ע"ש והנה י"ל לרמב"ם אם הוא ישא אותה איך יפטור מסך הזה שפגמ' לפני הבחורי' אם לא יתן הוא לה כמוהר הבתולו' ומ"מ ממילא מובן בבוגרת וא"נ יתומה מחלה על בעילה הראשונה שפגמה לפני הבחורים ממילא אין לה אלא מנה:

1733

1734איברא נ"ל דאין אלו נאמרי' אלא במפותה בוגרת דעלמא ונשאה אח"כ אבל במשודכת שלו וכבר נכתבו ביניהם תנאי' בקנס וחרם כנהוג שלבה סמוך ובטוח שתנשא לו ואין עיניה תלויות על הבחורי' אלא עליו היא נושא נפשה ואדעתא דהכי אפקרא נפשה לגבי דידי' שהוא ישאנה ויהי' כתובתה ממנו מאתים כמוהר הבתולות בודאי לא מחלה אלא אדעתי' דהכי. והנה כבר על מדוכא זו ישב מהרי"ק ז"ל בשרש קכ"ט ורמז עליו בב"ש רס"י קע"ז ותוכן דבריו שם דהמפתה בתולה ואפי' התנה בשעת פיתוי שישאנה מ"מ אינו מחוייב לישא אותה כי היא מחלה ולא הוה מחילה בטעו' כיון דאפקרא נפשה לבעילת זנות ומוכיח כן מש"ס כתובו' מ"ב ע"א דפריך פשיטא מדקא יהיב מפתה וכו' והנה התם מיירי לכשלא יכנוס כמבואר ל"ט ע"ב ופשטי' דקרא מיירי מפותה לשם אישות כמבואר בקידושין מ"ו ונהי דפיתה לשם אישו' מ"מ לא נתקדשה לו בביאה זו דהרי בריצוי האב תלוי הקידושין (וכ"כ להדי' תוס' ישנים ל"ט ע"ב ד"ה לכשיוציא וכו' ע"ש ומ"ש שם תוס' ד"ה מפתה וכו' ע"ש היינו אם רצה האב ובזה נדחה דברי בית מאיר רס"י קע"ז) ואם לא יכנס אעפ"י שפיתה לשם אישות מ"מ פשיטא לש"ס דמחילה הוה א"כ מוכח מזה דלא הוה מחילה בטעות אלו תוכן דברי מהרי"ק בקיצור בהוספת ביאור שכתבתי בין שני חצאי עגולי':

1734

1735ואמנם הגאון בית מאיר פליג עליו בחוזק יד דלמה יגרע משאר אתנן זונה וקצת ראיותיו דחיתי במקום אחר מ"מ קצת מהנה המה כראי מוצק וע"כ אמרתי עכ"פ מהרי"ק נמי לא אמרה אלא בפנוי' דעלמ' וע"י הפיתוי הזה תנשא לו זה לא נימא אבל במשודכי' שכבר נתקשרו בחרם וקנס ולא הי' הפיתוי כדי שתנשא לו אלא הואיל ועתידה להנשא לו משו"ה נתפתתה לו והואיל נתיאשו משארי בחורים ונתיחדה לו א"כ איך תפסיד עי"ז מאתים שלה ואפי' אם יתעקש אדם לומר שאם הבועל הזה אינו רוצה לכתוב מאתים לא נוכל לכופו אבל עכ"פ אם כ' לה מאתים דחזי ליכי איך אנן ניקום ונימא לי' דלא חזי לה ממנו ובודאי חזי' וחזי' וראוי' ומחויב הוא לכתוב כן ותל"מ הנלע"ד כתבתי והריני חותם בברכה. פ"ב יום ד' כ"ד שבט תק"פ לפ"ק.

1735

1736משה"ק סופר מפפד"מ:

1736

1737רובי שלומים מגבהי מרומים יחזירוהו לימי עלומים יאריך ימים כל ימי עולמים ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המאה"ג המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים מופלג בחכמה וזקנה כקש"ת מה"ו איצק נ"י אב"ד דק"ק פאקש יע"א:

1737

1738דברי קהל מחוזקים בנועם אמרותיו בשולי היריעה הגעוני בבואי ממרחץ באדען יום ה' העבר ולהיותי אז מוטרד מחולשא דאורחא ומהמון בריות הבאים לשחר פנים כנהוג לא יכלתי להשיב ביומו והיום הקדמתי תשובתו תחלה לשארי תשובות אבל יהי' דברי מעטים בהבאת ובפלפול כדרכי ואם יש להשיב על דברי עוד חזון למועד אי"ה:

1738

1739עיקור שאלת אקרו"ט איך לנהוג בפרעון כתובות הן בתולה הן אלמנה לפי שינוי מטבע הנהוג במדינת המלך הקיר"ה ופר"מ פקפק גם על פרעון החובות ותחלה אומר כי אין ספק דהני שטרות באנקע צעטיל או שיין דין מטבע יש להם לענין שאם נתן א' שטרות אלו להקיר"ה עצמו לפרעון מסיו וכדומה וחזר הקיר"ה והוציאם לא הוה כשטר שנמחל כבר שעבודו וכן אם נתן א' לחברו שטרות אלו וחוזר ומוחלם להקיר"ה לא הועיל כלום וכן נמי שנמכרים מיד ליד בלי כתיבה ומסירה כיון שלא הוזכר שם הלוה ואפי' לנולדים שלא באו לעולם בשעה שחותמם באי כח הקיר"ה מ"מ נשתעבד להם מעיקור הדין כל זה פשוט ונהי דמ"מ לענין פדיון בכור נ"ל שאין גופן ממון והה"נ לענין שבועה דאורי' דהיינו מי שהפקיד לחברו באנקע צרורי' וחתומים ולא נעשה שואל או לוה עליהם רק שומר ונאבדו לא הייתי מחייב שבועה דאורי' דנראה פשוט אם נשרפו ויש לו לאדם עדי שריפה אז שורת הדין שהקיר"ה ישלם לו אחרים תחתיהם משא"כ במטבע מתכות נמצא שאין עומדין אלא לראי' ולא הוה גופן ממון ואינן כעין הפרט וממעטי מפדיון בכור ומשבועת הפקדון כן נ"ל פשוט מ"מ לענין שאר כל מילי ה"ל דין מטבע גמורה ולענין ריבית צ"ע עדיין [עיין ח"ס חלק יו"ד סי' קל"ד וסי' רפ"ט]:

1739

1740היות כן מי שהלוה לחברו מאה באנקא ואפילו נפסלו אח"כ מהמלכות אלא דמסגו עדיין בחד אתרא ואית לי' למלוה אורחא להתם הי' נותן לו מטבע שהלוהו כמו במטבע ממש ומכ"ש אי לא נפסלו אלא שפחתם הקיר"ה ואמר חמשה יהי' שוים זהוב א' ועדיין הוה מסגי בכל המדינה עד זמן ועידן כידוע אם כן עדיין שם מטבע עליהם ומשלם לו מטבע שהלוהו ופסידא דמלוה הוא ויעיי' ב"ק צ"ז ע"א ובתו' ד"ה המלוה ויעיי' במרדכי פ' הגוזל קמא סי' קי"ג נשאל לר"מ על אודת ראובן שנדר לתת לאשתו ב' זקוקי' עד חנוכה מכסף הניתן אז אם תקבל גט ממנו ועתה אומר שביום ראשון של חנוכה נפסל המטבע והשיב נראה שיתן לה כסף ראשון אם נתן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוי זמנו עד שיגיע וכו' עד שיהא עד שיצא וכו' ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל. נ"ל פרושו מוכח מתוכו דפקידה יצא זמן רב מקודם שמחנוכה ואילך תפסל המטבע והזוג עמדו לדין ערב חנוכה והוא רוצה ליתן המטבע שתפסל למחר והיא אינה רוצה לקבל כי למחר ויומא אחרא מגן שוי' ופסק מהר"ם בוודאי אם נכנס כבר חנוכה הי' צריך לשלם מטבע חדשה טובה דהוא העביר המועד בעד חנוכה משמע עד שיהא ולא עד שיצא חנוכה נמצא כיון שנכנס חנוכה העביר הוא המועד ודין הוא שילקה הוא בחסר ויתר וליתן לה מטבע היוצאת אבל כיון שעמד בערב חנוכה ולא העביר המועד על כרחה תקבל ממנו מטבע הישנה אע"פי שתפסל למחר דעכ"פ היום שם מטבע עלי' אעפ"י שבלי ספק דשוי' המטבע היא פחותה היום הרבה מאוד מ"מ כך הדין הארכתי בזה מפני שנוראות נפלאתי על הש"ך ח"מ סי' ע"ד ס"ק כ"ז דמשיג על היש"ש ומהר"מ אלשיך מכח תשו' מהר"מ הנ"ל ונראה שלא הבין כמו שפירשתי אבל האמת יורה דרכו כנ"ל:

1740

1741נחזור לנידון שלנו כיון שהנחנו דהני שטרי דקיר"ה דין מטבע יש להם מי שהלוה באנקא לא מיבעי' שאם לא פסלו המלכו' אלא שעולי' ויורדים על ידי קור"ס בהסכמת המדינה מ"מ שם מטבע עליהם ומשלם למלוה באנקא בעין אלא אפי' אחרי שפסלתם המלכות ואורכא יהיב להו עד זמן ועידן פשוט הוא שכל הפורע באותו זמן יכול לפרוע הני באנקא שהלוהו ולעומת זה מי שהלוה כסף מעות אינו יי"ח בבאנקא כ"א במטבע שהלוהו כל זה מעיקור דין תורה אך כיון שהקיר"ה בעצמו חקק חוקם בפרעון החובות נפלן בדיני דמלכותא:

1741

1742והנה הלכה רווחת דכל מילי שנוגע להמלך כגון מסים וקרקעות כגון גשרו גשרי וכדומה ושיהי' החק שוה לכל עם ולכל אדם אזי בלי ספק דינא דמלכותא דינא כמבואר בש"ע סי' שס"ט ויעיי' היטב דברי ש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ט ד"ה וכל זה כתבתי וכו' יע"ש באורך:

1742

1743ואם המטבע נקרא מילי דמלכא או לא כבר הכריע הש"ך בי"ד סימן קס"ה סק"ח ובח"מ ססע"ד להלכה ולמעשה כרמב"ן דהיינו חק מלכות שכל עניני מטבע שלהם היא והמהרש"ל וב"ח נמי לא אמרו אלא דהוי ספיקא דדינא והממע"ה א"כ אין להמלוה להוציא מהלוה כ"א פחות שבמטבעו' ועוד נלע"ד ע"כ לא פליגי החולקים אלא אם נפסלה המטבע בזמן מן הזמנים ברצון המלך ומי יאמר לו מה יעשה ועל זה הסביר הרמב"ן שזה הוי כמו מסים וארנוני' דמעשה המטבע הוא מעשה המלך וחקו ועל סברא זו פליגי דעכ"פ ההפסד שגורם עי"ז לבני מדינתו אינינו אלא אלמות וגזלנותא לדעתם:

1743

1744אך השתא הכא במדינתינו איכא ממש כנידון הריב"ש בתשובהו אשר בזה לע"ד לא יחלוק אדם ושם נאמר שמחמת המלחמות הגדולים שנתהוה בארץ ואילו הי' רוצה המלך להטיל כל הוצאותיו על בני מדינה הרשות בידו מעיקור הדין וזה עיקר דינו של מלכות אך היותו מלכות של חסד לא רצה להעמיס עליהם בעת הדוחק כשהמדינה משובש בגייסות בלא"ה ע"כ אח"כ בשעת הרווחה המציא לו רווח ע"י פחת המטבע באופן שבין כך ישלם נושיו והוצאותיו שהי' לו בעתות המלחמה והחוב הזה מוטל מן הדין על המדינה לשלם וידוע דאם לא יתקן תיקון בפרעון החובות לא יתקיים הא דפחיתת מטבע ע"כ גם זה הי' מחק המלך לתקן ועלינו לקיים אלו דברי ריב"ש ז"ל ולע"ד לא יחלוק אדם על נידון זה והוא ממש נידון שלפנינו וכן מורים כל המורים במדינתינו שהגיע דבריהם אלי מגדולי הדור אלא מפני שיש שטרי עיסקא הרבה כדי להתיר ריבית וא"כ יהי' כל ההפסד פלגא על הלוה ופלגא על המלוה ויהי' חשבונות רבות עמוקות ע"כ היינו רגילים לעשות פשר מרצונם ביניהם ותל"מ:

1744

1745ומעתה נבוא אל עיקור השאלה מפרעון הכתובה והנה ידוע מקולי כתובה פורע כמטבע הפחותה שבמקום הנישואין או הגירושין כמבואר שלהי כתו' ואמנם אם השינוי בזמן ולא במקו' פליגי ט"ז ופרישה ומשמע הסכמת ב"ש כפרישה דלענין זמן נמי אמרי מקולי כתובה כמו דאמרי' ממקום למקום וכדמשמע מדברי בית שמואל סי' ק' סס"ק כ"ג ורמז עליו לעיל סי' ס"ו סס"ק ט"ו אלא שיש לעיין כיון דדעת הרמב"ם בשינוי מטבע שממקו' למקום דעכ"פ לא יהי' פחות משעור כתובה דאורי' א"כ גם מזמן לזמן נימא כן ויעיי' תוס' כתו' יו"ד ע"א ד"ה נותן ובירושלמי שלהי כתו' והארכתי בזה בתכלית האריכות ואין כאן מקומו מ"מ נחזי אנן שיעור כתובה דאורי' ועל מה אדני מנהגנו הטבעו:

1745

1746הנה שיעור דאורי' נפקא לן מאונס ומפתה חמשים כסף וקיי"ל לענין פדיון בכור ה' כסף הוא ה' לוט בראנדזילבער ושליש ויעי' בנחלת שבעה סי' י"ב מסעי' י"א ואילך ובסוף ספר חוט השני ובתחלת ס' חות יאיר והכתובה הוא עשרה פעמי' ככה היינו חמשים ושלשה ושליש לוט בראנדזילבר וזהו עיקור כתובה דאורי' ונהגו לכתוב ודין נדוני' דהנעלת לי' כנ"ל ממש והוסיף לה מן דילי' עוד כנ"ל באופן שסך הכל ק"ס לוט בראנדזילבר העולה למאתים זהו' זילבר צוואנציגר (אלא שזה קרוב לט"ו שנים נפחתו הצוואנציגר קצת ונתייקר הבראנדזילבר דבר מועט) והיום שהנהיגו עצמם במדינת אלו כב"ד של כהנים וכמשפחה מיוחסת ע"כ הכפילו הסך הנ"ל ונהגו להגבות ד' מאות זהו' שכל זהוב ג' כסף צוואנצגער אבל לעולם אין עיקור כתובה דאורי' שנאמר עלי' כל הפוחת וכו' אלא נ"ב לוט ושליש בראנדזילבר:

1746

1747והנה בשקאלא פאטענט ההוקם במלכות הונגרי' כתוב לאמור ששיעור כל כתובה שוה לכל נפש צריך לשלם במעות טוב וכוונת מעות טוב הנאמר באותו פאטענט רצונו לומר שיין לאפוקי שארי חובות שנשתעבדו בזמן באנקע צעטיל אותן משתלמין עפ"י חשבון השקאלא משא"כ סכום כתובה השוה נפרעת בשיין דוקא אפי' נישאית בזמן הבאנקא הפחותי' משא"כ סך הנוסף כרצון איש ואיש שאינו שוה בכל ומכ"ש הנדן הכל יהי' עפ"י חשבון השקאלא והנה בסלוק אלמנה ראשונה שנזדמנה לפנינו הייתי רוצה לומר שזו הפונקט אינו בכלל דינא דמלכותא דינא כי סבור הייתי שאין כתובה קבוע אלא לבנות ישראל נמצא אינינו כולל לכל עם ועם בשוה רק לעם בני ישראל ובזה לא אמרי' דינא דמלכות' דינא ובשגם דלא שייך כולי האי טעמא דריב"ש דאי לא יתקן אופני הפרעון לא יתקיים כל תקנתו דידוע דמשום נשי בני ישראל לא ישתנה דבר במדינת המלך ע"כ לא הייתי רוצה להוציא מיתמי כ"א לפי חשבון השקאלא המגיע להאלמנה מזמן חתנותה וכשהיינו דנים זע"ז עם הרבנים בד"ץ נתברר לנו עפ"י א' מגדולי קהלתינו בתורה וגדולה ויוצא ונכנס אצל שרי מדינה ואצילי' שלא נתקנה התקנה בשביל עם ישראל לחוד כי כן חק ניתן לכל משפחת השרים והסגנים והפחות שאלמנות משפחתם יהי' לה לכל הפחות לכל א' כך וכך בשוה לכל בית הפחות ההוא והרוצה להוסיף מוסיף ועל זה הי' כוונת הפקידה בראש ובראשון וממילא נכללו גם אלמנות בנות ישראל בכלל זה והדר ה"ל תיקון המדינה ודינא דמלכותא דינא וככה נעשה מעשה מאז כמה פעמים:

1747

1748מן המקובץ הנ"ל יצא לנו מי שנשא אשה בימים קדמונים שהי' טובים דהוה מסגו זוזי דכספא ובאתה עתה לגבות כתובה תגבה כתובה ותוס' וכל השייך לזה הכל בשיין כי עכ"פ לא עדיפא מחוב ולהפרישה גריעא מחוב ובתנאי שעכ"פ יהי' סך הכולל עולה לסך שווי נ"ב ושליש לוט בראנדזילבר ומי שנשאית בימי באנקא הישנים הגרועים אם כתובתה הי' אז עד ב' אלפים באנקא לעולם יותן לה ד' מאות שיין כי א"א לפחו' מזה עפ"י פקידה ואם סך זה לא יגיע לשיווי נ"ב ושליש בראנדזילבר צריך עוד להוסיף עד זה הסך ואם הי' הנדן או התוס' יותר מב' אלפי' אזי המותר ישלם רק עפ"י חשבון השקאלא זה הוא המוסכם והנהוג בינינו עפ"י עיקור דין תורה כי דינא דמלכותא בזה כדין תורה משווינן לי' והחכם כמותו ירבה עיניו בראשו אשר יבחר יקריב הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום א' ה' אלול תקע"ז לפ"ק.

1748

1749משה"ק סופר מפפד"מ:

1749

1750החיים והשלום לנופך ספיר ויהלום תלמידי הרב הותיק המופלג כמ"ה ליפמן כ"צ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קאלדא יע"א:

1750

1751יום אתמול הגיעני נועם מכתבך ואשר שאלת שאלת חכם חצי תשובה. ראשון תחלה ראובן שבק חיים לכל חי והניח ב' בנים א' גדול וא' קטן וב' בנות ובעזבונו נמצא בית ומטלטלין וחובות והזדקקו לזה פליליהם כנהוג במדינתכם מדינא דמלכותא ואחת דתם ברא וברתא כחדא ירתון והוציאו דינם להיות כל החובות להבנות והבית לב' הבנים זכרים והיות כי הי' הבית רעוע וצריך תיקון ובנינים ראו לטובת הקטן למכור חלקו להגדול בעד ב' מאות זהו' וסך הלז ניתן ביד אפטרופוס ישראל לטובת יתום הקטן וכפי הנראה לא נשאר כלום מהמטלטלי' יתר על מה שהי' חייב ומה שעלה בהוצאות והן עתה הגיע בת א' לפרקה להתקשר עם בן גילה והפריזה לנדן ד' מאות זהו' דהיינו ב' מאות זהו' יותן להחתן מיד וב' מאות הנותרים לזמן הנישואי' והחובות שעלו לחלקה של הבת לא השיגו לסך כנ"ל ובא האפוטרופוס לשאול ממך תורה אם רשאי ליתן לה מאתים זהו' שבידו השייך להיתום הקטן הנ"ל ואתה כחך יפה להתיר לו להאפטרופוס היות כי אנו אין לנו אלא דתה"ק שמגיע לבת פרנסת נדוניתה באומד האב וכל באי שער עירך יודעים כי אלו הי' האב בחיים הי' נותן לבתו יותר ויותר מסך הנ"ל וקי"ל לפרנסה מוציאי' מהבנים אפי' לא נשאר להם כלום מירושת אביהם והאמנם מהאח הגדול המוחזק בבית א"א להוציא ממנו כלום משום דאלים טובא אבל עכ"פ חלקו של הקטן שהאפוטרופס רוצה בכך למה לא נוציא להבת פרנסת נדונית מצורף לזה ג"כ שמהראוי שתהי' הבנות ניזוני' מנכסי אבי' ובנות הללו לא הי' ניזונית כלל מהעזבון ולא שייך מחילה כי הי' הבנות קטנות ולא שייך מחילה כמ"ש הרב"י סי' קי"ב בשם הרשב"א וא"כ יש להן להבנות לתבוע מהבנים גם מזונות שלהן אלו תוכן דבריך ואם אין זה לשונך ממש מ"מ זה כוונתך:

1751

1752תשובה.

1752

1753פשוט יותר מביעא בכותחא דאסור לו להאפטרופס ליגע בהמעות מזומנים שהונחו תחת ידו דדבר ברור הוא דלא משתעבדי לא למזונות ולא לפרנסה אלא הני נכסי ממש דשבק אבוהון ולא חילופיהן והני זוזי חליפי הבית נינהו ולא הני זוזי שבק אבוהון ודין זה פשוט ומבואר סי' קי"ב ובבית שמואל שם סק"ל ע"ש ולא נשאר אלא לטרוף ממשעבדי מהאח הגדול והוא יחזור אח"כ על הקטן מדין אחריות ולפי דבריך זה הוא דבר בטל משום שהשני קשה ואלים טובא וא"א להוציאו מביתו וא"כ נפל פיתא בבירא ואמנם א"נ הי' אפשר לטרוף ממשעבדי מ"מ מ"ש ממזונות הבת ליתא דאין טורפי' למזזנות ממשעבדי ששיעבדו האחים ורק לפרנסה טורפי' וכל זה אם לא בגרה הבת אבל אם בגרה ושתקה ע"ע וויתרה אפי' שתקה מחמת שלא ידעה הדין ועיי' סי' קי"ג ובב"ש סס"ק י"ח וכל הדברים הללו פשוטים לא ניתנו לכתב מרוב פשיטתם:

1753

1754וזאת שנית במה שפסק הרמב"ם דמלוה קונה ומבי' הרב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א ראי' ע' פ' הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א) קרא ומתניתא מסייע לר"ל ואלו תשומת יד לא אהדרי' ואי ס"ד מלוה אינו קונה מאי קושיין דלמא התם משום דמלוה הוא וכ' שם דבעל החידושי' דוחה ראי' זו דמיירי שיחד לו הכלי מיד בשעת ההלואה ונקנה בשעה שהכסף בעין ועל זה כ' מעלתך דהרשב"א נתכוון למ"ש תוס' שם ד"ה תשומת יד דמייתי מסוגי' דכתובות מ"ב גבי אנסת בתי ומוקי לי' נמי ביחוד והתם מלוה היא דלא שייך לומר שיחד הכלי בשעת אונס מיד וע"כ מוכח כהרמב"ם אלו דברי מעלתך ראה דבריך טובים ונכונים לפי דברי תוס' בב"מ:

1754

1755אמנם בכתובות שם מתרץ לי' תוס' שפיר דגם בקנס משכחת לי' שהניח משכון בידה וחזרה היא והפקידה אצלו וכחש בה וא"כ אין הוכחה להרמב"ם ועל זה כתב מעלתך דליתא לדברי תוס' אלו דאי ס"ד דשייך לומר כן א"כ גם בב"מ אמאי דחיק בעושק שנטלו ממנו וחזר והפקידו בידו ותרי גווני פקדון טפי ה"ל לומר שנתן לו משכון על עשקו וחזר והפקידו אע"כ דמשכון היינו מלוה ממש ומה שלא נקנה במלוה לא נקנה במשכון והבאת לזה ראי' מקידושי' מ"ח ע"א עשה לי שירים נזמים וכו' דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף ה"ל מקדש במלוה וקשה אמאי הא הפועל תפוס בהזהב למשכון על שכירותו אע"כ אפ"ה אינה מקודשת משום דהמקדש במלוה אינה מקודשת ה"ה במשכון וא"כ לפ"ז במכר אי ס"ד דלא קנה במלוה ה"ה במשכון וא"כ מוכח דלא כהתוס' דכתובות אלא כהתוס' דב"מ ומוכח כהרמב"ם וכדעת הרשב"א דלא כהחידושי' אלו תוכן דברי מעלתך:

1755

1756ומהתימה אן חכמתך ובהדי' אמרינן קידושי' ח' ע"ב דבמלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יצחק דבע"ח קונה משכון ולתרץ סתירת הש"ס עם ההוא דעשה לי שירים נזמים וכו' לא נפלאת היא ולא רחוקה לסברת תוס' דגיטין ל"ז ד"ה שאני משכון בסוף הדבור דוקא במשכון שלא בשעת הלואתו מקודשת וא"כ הך דשריי' ונזמים הא מיירי בשעת הלואתו אך לשיטת תוס' בשארי דוכתא דאפי' בשעת הלואה נמי מקודשת וכן דעת הרמב"ם פ"ה מאישות הלכה י"ד מ"מ לק"מ מכמה טעמים חדא מי לא עסקי' שעושה השיריים בביתו ולא הרהין אצלו כלל וכמ"ש תוס' להדי' בב"מ פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס וכו' ועוד אפי' עושה בביתו של עצמו נהי דהוה שומר שכר בההוא הנאה דתפיס לי' אאגרי' י"ל שאם ירצה הלה לכפור לו שכירות שלו יהי' הוא תפוס ועומד ונאמן במגו דלקוח מ"מ אינו משכון גמור שמעיקרא לא בתורת משכון בא לידו ולא דמי למי שנותן משכון לחבירו שדעתו להקנות להמלוה בתורת משכון משא"כ הכא לא ניתן להפועל בתורת משכון אלא שיכול לתופסו במשכון ובההוא הנאה ה"ל ש"ש אבל לא קנאו לקדש בו אשה ועוד בה שלישי' דאפי' יהי' ביד הפועל כמשכון גמור מ"מ לק"מ דבדף ח' אמרינן קידשה במשכון מקודשת רוצה לומר שמחזיר לה משכונה ובשעת החזרה אומר לה הרי את מקודשת לי במה שיש לי על זה המשכון אבל אי אמר התקדשי לי במלוה אעפ"י שהמשכון מונח אצלו וע"י שתתרצה סופו להחזיר לה המשכון אינה מקודשת בזה הדבור ושניהם יכולי' לחזור אם לא שבשעת חזרת המשכון יאמר לה כנ"ל והכא בשירים ונזמים אמרה לו עשה לי וכו' ואקדש אני לך ולא נאמר כן בשעת חזרת השירים משו"ה ה"ל מקדש במלוה וגם זה ברור ושתי הסברות עיי' בטוש"ע סי' כ"ח וב"ש סק"ל:

1756

1757ומה שהקשת מ"ט לא מוקי בנתן משכון לעשקו ומזה רצה מעלתך להוכיח דמשכון כמלוה דמי ממש לפי הנ"ל מוכח דזה ליתא דהרי מיירי הכא שלא בשעת הלואה וקני' לי' בלי ספק אלא הדבר הוא ממש בהיפך מדעת מעלתך דמה דאמר כגון שנטלו ממנו לחזר והפקידו אצלו לא מיירי שנטלו ממנו בפרעון גמור דמאי שייך לתוארו בתואר עושק ומאי שייך תרי גווני פקדון לא יהא מי שנתן מתנה לחבירו וחזר והפקיד מתנתו ליד הנותן וכי אין זה פקדון ממש ומכ"ש שקבלו בפרעון עושקו אבל הדבר ברור דנוטלו ממנו דקאמר לא בתורת פרעון ממש אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וחזר והפקידו אצלו ואפ"ה פריך היינו פקדון משום דפשיטא להש"ס דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני' לי' לגמרי וכשחזר והפקידו ה"ל ממש פקדון ועל זה משני תרי גוני פקדון ונראה דהיינו טעמא נמי דהתוס' דב"מ דנדחקו בקו' דפ' נערה ולא תי' דר"ש מיירי והניח משכון על אונסו משום דקנה לי' מן התורה ולא הוה אלא ממון גמור ולא קנס משו"ה נדחקו דאתי' כר"ש דמעות קונות ודע דצריך להוסיף על דבריהם ולומר דלרבנן דהתם נמי דמצרכי קרא ומעלה מעל לרבות קנס דבמעות קונות ס"ל כר"ש עיי' וק"ל מ"מ הדרן להנ"ל דעכ"פ על פי דברת תוס' דב"מ צדקו דברי מעלתך בהוכחת הרמב"ם:

1757

1758והנה במה שהשיגוהו רודפיו מש"ס ערוך דקידושי' מ"ז ע"א ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה הי' נלע"ד לישב ולומר כך דהנה בקידושין כ"ו ע"א יליף קנין כסף בקרקע משדות בכסף יקנו והקשו תוס' תיפוק לי' משדה עפרון ונראה דק' זו הכריחו להרמב"ם לסברתו לחלק בין קידושין לקנין דלעיל וי"ו ע"ב גבי מלוה להוצאה ניתנה פירש"י דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קידושי' וכו' משמע מפירושו דמסברא חיצונה נימא דגם מלוה מקרי כסף אלא משום דקידושי כסף לא מפרשי בהדי' רק אתי' מעפרון וא"כ בעינן דומי' דעפרון ממש ומעתה לפ"ז תינח קידושי' דלא מפרש כסף בהדי' משא"כ קרקע דכתי' בקרא שדות בכסף יקנו ומאי ראי' מעפרון שהי' מעות מזומן מעשה שהי' הכי הוה אבל לעולם הקונה במלוה נמי מקיים שדות בכסף יקנו ומשו"ה טרח הש"ס ומייתי קרא שדות בכסף יקנו וכל זה לדינא דקי"ל כתנא דמייתי לי' מקיחה קיחה י"ל כנ"ל אך רב יהודא אמר רב לא יליף לי' אלא מאין כסף כמבואר בלשון רש"י ד' ע"ב ד"ה ותנא מייתי לי' וכו' וכ"כ פני יהושע שם וצ"ל דלא קבל מרבו הך גז"ש וכמ"ש תוס' שם י"ב ע"א ד"ה כשם וכו' ועיי' בסוכה י"א ע"ב ד"ה לקיחה וכו' ע"ש וא"כ כיון דלא אתי' לי' קידושי' מגז"ש אלא ממקרא מלא אין כסף ע"כ צריכי' לומר א' משתיהם או דהמקדש במלוה מקודשת מדכתי' כסף להדי' ומלוה מקרי שפיר כסף או דלא מקרי כסף ומקדש במלוה אינה מקודשת וה"ה למכר אע"ג דכתי' בי' שדות בכסף יקנו מ"מ מלוה לאו בכלל כסף הוא לדידי' והנה בדף מ"ז ע"א בעל המימרא הוא רב יהודא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת וע"כ צ"ל דמלוה לא מקרי כסף משו"ה פריך בפשיטות אימא סיפא ושוים במכר שזה קנה במאי קנה דלר' יהודא אמר רב אין לחלק בין קידושי' למכר אמנם הרמב"ם סמך עצמו על הני סתמא דש"ס גבי נעשה דמים באחר דמייתי מיני' ה"ה ודפ' איזהו נשך וש"ס דקידושי' כ"ו הו"ל דמייתי משדות בכסף יקנו לכן פסק לחלק דקונה בהלואה וק"ל. פ"ב יום ג' ב' אדר תקס"ח לפ"ק.

1758

1759משה"ק סופר מפפד"מ:

1759

1760לה"ה הרב המאה"ג המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מה"ו ליב נ"י אב"ד דק"ק גלאנטע יע"א:

1760

1761אודות יורשי הבח' ר' מרדכי ז"ל שתובעי' את בתו בעד חמשים זהו' שנתן לה הנעדר ז"ל דורון בהיותו משודך שלה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לה זכות כ"א במה שאומר הנה הנ"י שפתיו ברור מללו בשם הריטב"א ז"ל דסוגי' דב"ב קא מיירי בשולח לבית חמיו דוקא דהיינו אחר אירוסי' אבל אחר שידוכי' קודם אירוסי' חוזר הכל אפי' אכל שם דלא מחל מידי משום דמצי הדרא בהו וע"ז כ' הרב"י סי' נו"ן דמדברי הרשב"א בתשו' שכ' סוף סימן זה לא משמע כן והרואה דברי רשב"א ההמה כן יתמה מה עניני האי דנימוקי יוסף דהתם מיירי בשידוכי' והיא שלחה דורונות להחתן ונתבטלו וכ' רשב"א שהחתן צריך להחזיר שבלה פוחת שליש ולא מיירי כלל לדמות שידוכי' לאירוסי':

1761

1762וכן תמה בט"ז וכ' על רמ"א שהבי' דברי רשב"א בשם יש חולקי' הוא שלא בעיון ובטעות וכן הסכים ב"ש גם הרב בית הלל תמה על הרמ"א שהבי' דברי הנ"י לעיקור והרשב"א בשם יש חולקי' ומיד בסעי' שאח"ז מייתי המחבר דברי הרשב"א בסתם וכפי הבנתם שהוא נגד דברי הנ"י בשם הריטב"א הי' לו להרמ"א להגיה' ובאמת כל אלו הק' מתמיהי' מאוד ויותר אני תמה על הגאון בעל ח"מ שלא הרגיש באחת מכל אלו:

1762

1763עד שמצאתי שאהבה נפשי בדברי הגאון עצי ארזים שירד להציל דודאי לא טעה הרב"י שהרשב"א יחלוק לגוף הדין על הריטב"א ונ"י אלא במ"ש נ"י אפי' אכל שם לא מחל כלום משמע אפי' שליש אינו פוחת במה שנאכל ובלה ועל זה יפה כ' שהרשב"א פליג בהדי' על זה ובזה נתיישבו לו דברי הח"מ סקי"א שהקשה הא בלתה ברשותו ר"ל מ"ט לא תנכה שליש ונסתלקה מעליו תמיהת הב"ש אלו דברי הגאון זצ"ל והנה לפי דבריו באו כל דבריהם בדקדוק שהרב המחבר סעי' ג' דקדק לכתוב לשון המשנה בית חמיו וממילא ממועט שידוכי' ואח"כ כשכ' דין פיחת שליש מייתי רמ"א פלוגתא ומדקדק וכ' דלאחר שידוכי' חוזר הכל ר"ל אפי' השליש לא תפחות ובסעיף שאח"ז לא הבי' המחבר רק תחלת דברי רשב"א ולא סופן דמיירי משליש וא"כ אין כאן שום סתירה ואם אולי יש קצת דוחק בלשון ש"ע מ"מ כך חובה עלינו וכך יפה לנו דלא לשווי להנך גאונים טועים במה שתשב"ר מבינים ועכ"פ פשוט כיון שהט"ז והב"ש החליטו הדין לטעות ואין בידינו לתקן פשיטא שאין אדם יכול לומר קים לי כטעותי' דהני גאונים:

1763

1764ומדסתמו האחרונים ודחו הרמ"א מהלכתא ולא חלקו ש"מ דבכל השידוכי' אפי' שנעשו בחרמו' וקנסות נמי לא מחיל דכיון דמצי הדרי בטענה כל דהו של קלקול מעשים או העביר המועד או מומי' וקיום דבריו והפרזת נדן וכדומה א"כ אינו דומה לאירוסי' שאינה יוצאה בלא גט וקשי' גירושי' ועוד לפי סברתם דלהרב"י הוה ס"ל דהרשב"א פליג א"כ יקשה מ"ט פליג הא סברת הנ"י נכונה מ"ט ימחול וכי אדם עושה מעותיו אנפרות והלא יכולים לחזור בה אע"כ היינו טעמא דרשב"א משום דס"ל דאפי' בלי חרמות וקנסו' נמי אין דעתו לחזור וניחא לי' דליקום בהימנות' וכו' ושארי' ישראל לא יעשה עולה וא"כ מ"מ פליג הריטב"א והנ"י ולדברי האחרונים הנ"ל גם הרשב"א מודה א"כ ה"ה ע"י חרמו' וקנסו' ולא שמעתי מעולם הוראה יוצאת לחלק בזה:

1764

1765ע"כ נלע"ד המעות בעין או מה דאתי מחמתי' שהי' בעין בשעה ששמעה בתו שמת המשודך תחזור ואם בין כך בלו מ"מ כיון ששמשה שלא ברשותו צריכה לשלם כשעת הוצאה אמנם מה שכבר בלה אז בשעת שמועה תפחות שליש ותשלם כיון שבלתה ברשות ויכול מעלתו גם כן לנכות מזונות שאכל אצלו ד' ימים ויכולי' היורשי' להחרי' סתם שכדבריו וכדברי בתו כן הוא אבל לא להשביע או להחרי' לנוכח וזה פשוט דבתו נאמנות במגו שלא קבלה כלום ממנו כיון שאין כאן עדים ולא פרסום כההיא דרבה בר שרשום יותר מזה לא מצאתי לה זכות בהנך זוזי והנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ב' י"ב ניסן תק"ע לפ"ק.

1765

1766משה"ק סופר מפפד"מ:

1766

1767החיים והשלום וברכת השנים הטובו' יעלו ויגיעו לראש הרבני המופלא ומופלג כבוד מה"ו ישראל נ"י:

1767

1768אודת משודך שמת והכלה מחזקת בדורונות וטוענת על היורשי' הנה זה ימים לא כבירי' כתבתי תשובה בנידון זה במעשה שהי' ממש כזה ע"כ אעתיק לו דברי ההמה [כנראה היא סימן הקודם]:

1768

1769אמנם לפי משמעות מעלתו טוענת המשודכת בבריא שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בברור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה הנה בטענה זו נראה שהמשודכת היא מוחזקת ואין זה ענין לתפיסה שהזכיר מעלתו כי תפיסה שייך במה שתפס שלא ברשות או שבא לידו בתורת פקדון ומחזיק בו דבר אחר אבל מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטר ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות ויאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורן כלה ועליה להבי' ראי' וטוב לבצע הריב:

1769

1770ואשר שאל ע"ד עשיר נכסים שיש לו בנים ובנות ומשום טעם ידוע לו נתרצו הוא ואשתו לפרוש זה מזה מתשמיש המטה ועתה אותה נפשו לדעת בהגיע זמן טבילתה אם תוכל לטבול כדי להצניעה הדבר שלא ירגישו בני הבית ומ"מ יהי' פרושים זה מזה:

1770

1771תשובה יפה לה לטבול עצמה בזמנה מטעם אחר כדי שיהי' להבעל עכ"פ פת בסלו אם ירצו לחזור ממחילתם ויכולי' להזדקק זע"ז כדי להשמר מיצה"ר אמנם בגוף הדבר אם עשו כדין בהסכמה זו לא נשאלתי ואנכי לא ידעתי לא מיבעי' אם ע"י פיוס פתה את אשתו למחול לו עונתה לאו שפיר דמי למיעבד דמחמת בושה מתרצה ולבה בל עמה ועיי' בש"ע א"ע סי' מ"ו סעי' ה' ובב"ש שם סק"ז עוד אסור לו לעשות כן מטעם בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כמבואר בבית שמואל סי' א' סק"א ואולי יש לו בזה טעם הגון וראוי ואנחנו לא נדע ועיני מעלתו לנוכח יביטו הבטה לטובה בתשובה המועתקת פה ולקצר אני צריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד החותם בברכת השנים. פ"ב יום ה' כ"א אלול תק"ע לפ"ק

1771

1772משה"ק סופר מפפד"מ:

1772

1773שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג דיין מצויין ומופלא כש"ת מה"ו נתן נ"י דיין דק"ק צעהלים יע"א:

1773

1774גי"ה הגיעני ומה שנצרך לדינא בכתוב' גרושה שלא נכתב מתרכתא שכ' רמ"א סימן ס"ו סוף סעיף י"א שצריך לכתוב כן וכן הוא במהרמ"מ והעתיקו ג"כ בנחלת שבעה וכן נוהגי' כל ישראל ומעלתו יצא לחדש שנעלם מכולם דברי תשב"ץ ח"ב סי' קפ"ג שכ' דלא הנהיגו בני עירו כהרמב"ם הנ"ל ואני אומר אלו הי' התשב"ץ קמן הי' מצריך כתובה אחרת או להתפיס מטלטלי' ולכתוב כתובה אחרת אחר החופה:

1774

1775המעיין בתשב"ץ יראה כי עיקור טעמו דמי שישא האשה ידע שהיא גרושה מהראשון דאי היתה אלמנה א"כ ה"ל קטלני' ואסורה לשלישי הלז וע"כ ידע שהיתה גרושה מא' משני הבעלים וממילא לא תינשא לכהן ומ"ש עוד גירושי' אית לי' קלא אינינו אלא סניף שהרי כ' שבכתוב' ארוסה שכתובתה מאתים גם הוא הי' חושש לכתוב מתרכתא ולא סמיך אקלא דגירושי' אך עיקור הוא משום שהיא קטלנית וזה לא שייך בארוסה למ"ד מעיין גורם ע"כ חשש לה אבל עיקור סמיכתו משום קטלנית וכיון דליכא חשש כהן טוב שלא להזכיר בושתה שנתגרשה ונתגנה על בעלה כל רואה יראה ויבין כי כך היא כוונתו:

1775

1776ובזה ניחא דלא קשי' מאי רב גוברי' לחלוק על הרמב"ם מסברת הכרס בלי ראי' מש"ס כלל ואין זה מדרכו ולא דרך הפוסקים וטובי' ממנו אך הרמב"ם לטעמי' דלא חייש לחשש קטלני' ואמר שאינו אלא ניחוש בעלמא משו"ה חשש לכהונה אבל התשב"ץ ככל המון הפוסקים דחיישי' לקטלני' א"כ אזדא לי' חשש כהונה וא"כ מהי תיתי לגנות אשה על בעלה:

1776

1777וכיון שזכינו לדין לדידן דמקילינן טובא באופני' הנזכרי' בהגה' סי' י"ג א"כ הדר' חששא לדוכתי' שמא בעל השני הזה ימות מיתה מקרית ולא טבעי' וליכא משום קטלני' ותנשא לכהן וא"כ הכרח גדול הוא להזכיר מתרכתא:

1777

1778וזולת זה לו יהיבנא אלו ראו הראשונים הללו דברי תשב"ץ הוה הדר' בהו פי' והי' מפרסמי' להנהיג שלא לכתוב מתרכתא אבל השתא שהנהיגא גבן כמ"ש רמ"א וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א אפילו יהי' התשב"ץ לפנינו יחוש שאם תבוא הכתובה לפני השלישי שהוא ידין שע"כ אינינה גרושה שהרי נהיגין לכתוב מתרכתא וכאן לא כ' מתרכתא ע"כ לא יפה נעשה בנידון שלפניו והחדש אסור מן התורה בכל מקום ור"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם אמר אף החדש אסור בכל מקום והוא הלצה נאה:

1778

1779ולכאורה הי' ראוי לומר שהכתובה פסולה שלא נכתבה על האשה הלז שהיא גרושה ונכתב אלמנה והרי אחרת היא אך מהרמ"מ נזכר בזה וכ' שמ"מ אינה פסולה דגרושה נמי נקראת אלמנה דאחז"ל ריש כתובו' בועז אלמן שנשא אלמנה הוה והרי רות נישאי' בגיותה וקרי לה אלמנה מיהו אין ראי' משם כולי האי אלו דבריו ז"ל. ואומר אני לפ"ש חז"ל אלמנה על שם מנה א"כ כל שגובה מנה יוצדק שם אלמנה ולא כותבי' מתרכתא אלא משום חשש כהונה אבל גם שם אלמנה יצדק אי לא דכתב ארמלתא והנה לכאורה רות שנתגיירה יותר מבת ג' שני' ויום א' פסולה לכהונה ובכיון אחז"ל אלמון שנשא אלמנה הוה ולא שנשא בעולה לומר שבכתוב' נכתב אלמנה ולא חשו לכהונה דימי' רבי' ניקשיתי בקרא משמע מחלון וכליון נשאו ערפה ורות נמצא ערפה אשת מחלון ורות אשת כליון ולבסוף כתי' אשת מחלון קניתי ומצאתי בס' שמחת הרגל בשם המדרש בכליון בעל רות מת ויבמה מחלון ושוב מת גם הוא ע"ש נמצא הי' רות קטלנית ואמרתי משו"ה הקדי' בועז לגואל לקנות חלקת השדה לומר מצות גאולת קרובי' כדאי להגן דשומר מצוה לא ידע דבר רע אע"ג דמצות יבום לא תגן כאשר כבר מת יבמה הראשון וגם כי אינינו יבום גמור כ"א יבום נוהג בקרובי' מ"מ מצות גאולה שהוא מ"ע כמ"ש רמב"ן פ' בהר היא תגן ומ"מ לא אבה הגואל וי"ל מ"ש לבלתי לכת אחר הבחורי' אם דל ואם עשיר לפמ"ש שרצה נב"י להתיר להנשא לבחור עני שהיא תפרנס אותו אז לא שייך מזלא גרם ע"ש ע"כ אמר לה לבלתי לכת אחר הבחורי' אם דל אם עשיר דיש סברא בדל שאינו יכול לפרנסה יותר מבעשיר שלא ירצה לישא קטלני' מ"מ דברי נב"י לא נ"ל לדינא וכבר כתבתי עליהם במ"א וחלילה לסמוך על זה נחזור להנ"ל ע"כ בכתוב' בועז לרות שפיר נכתב אלמנה וליכא למיחש שישאנה כהן אחר בועז כיון שתהי' קטלני' וליכא מצוה וליכא מידי דלא רמיזא רק חדשות לא נעשה כי עושה חדשות בעל מלחמות וה' ישפות שלומנו הכ"ד א"נ. פ"ב עש"ק י"א סיון תקצ"ו לפ"ק.

1779

1780משה"ק סופר מפפד"מ:

1780

1781שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מה"ו מאיר נ"י אבדק"ק יארמוט יע"א:

1781

1782נעימות ימינו הגיעני ביום ט"ב והי' לי לנחמה והי' מעוכב בן יומו ושוב הקפוני חבלי טרדון ואחר עד עתה והנני כמצותו להעתיק הנה אות באות שאלתו בדברי ריבות בשערי בין איש לאשתו ואכתוב עליו הנלע"ד עפ"י מיצוי דת תה"ק כאשר נפשו היפה איותה למען יראו העמים והשרים יופי ביצוע דפר"מ שנכנס בפושרי' והלא מי פושרי' יפין לו להבעל הזה ומדוע יהי' כים נגרש השקט לא יכול. פה הועתק לשון השאלה וז"ל: יורינו רבינו בחסדו משפט אשה אחת בת גדולי' וגם בעלה הראשון הי' נכבד גדול ואחרי כי נתאלמנה נישאת לא' מאנשי המסחר מיושבי עירנו והיתה עמו כמו עשר שנים וכמה פעמים באה לפנינו בקובלנא על בעלה אשר ימרר חיי' בהכאות וגידופין ומפני כבודה נתפייסה בכל פעם לבלתי לעמוד עמו בדין עד כי זה איזה חדשים אמר כי א"א לו עוד להתפרנס כלל ממעשי ידיו מפני חסרוני גופו אשר באמת ישנם בו ימים כבירים גם בטרם נשאו האשה (וילך ויפרע את הקפותיו אשר בהן החי' את ביתו והוא מתגולל אצל בנותיו מאשתו הראשונה אשר לפ"ד האשה הן הנה אשר הי' בעוכרי' כמה פעמי' והנה יש לאיש בית אחד שויו לערך אלף זהו' וכלי בית מועטי') והאשה טוענת כי הבריח ממונו ויש ביד האשה התנאים האחרונים כתוב בהם כי הכניסה לו ג' מאות זהו' שיין וכתוב בתנאים כי הוסיף לה אך מסך התוספות לא נזכר שם רק נשמע מלשון התנאי חזרה בג' שנים הראשונים כי יש לה כתובה ותוספות אבל הבעל הודה שיש לה כתובה מסך חמש מאות זהו' עוד יש בידו מבנה של האשה הלזו סך ד' מאות זהו' וגם זה החוב נזכר בתנאים מבלי סך ידוע אבל הראו לפנינו ח"כ אחד חתום בחתימת ידו והוא מאוחר איזה חדשים לנישואין אבל גם בזה הודה הבעל עוד בא לפנינו שטר חוב אחד הוציאו האפטרופוס של יתומי' בעירנו על סך ג' מאות זהו' אשר זמנו הי' מוקדם לנישואי האשה אבל נתברר עפ"י העדי' והאפטרופוס כי בערמה הקדימו הזמן ועין ראתה אותם תעיד כי באמת כן הוא אך החוב הודה הבעל וגם בזה כי נראה ערמתו של הבעל איך העמיק סרה להוציא אשתו ריקם כי השטר חתום בחתימת ידו ומדעתו נעשה כל השטר והנה האשה תובעת כתובתה ומעות בנה והבעל בתחילה אמר כן כי א"א לו להתפרנס ובפירוש אמר כי הכופים אותו יתחייבו בנפשו ועתה טוען כי רצונו למכור החלק הטוב והיפה לאחד מחתניו לוקחי בנותיו והוא עם אשתו ידור בחלק השני מהבית ולשלם את חוב בנה ומהנותר יחי' את ביתו לחם צר ואין בנותר מן הבית כדי שיעבוד כתובתה ומכ"ש כדי פירעון סך החוב אשר להיתומי' מסך שלש מאות זהו' ועתה ילמדינו רבינו ושכפמ"ה איך לדייני דייני להאי דינא עכ"ל שאלה הנ"ל:

1782

1783תשובה.

1783

1784אומר אני אי לקמאי דידי הוה אתי' האי דינא הייתי מורה ובא שהבד"ץ ימכרו הבית עד שעת טריפת שני היתומי' אותם שיש להם שטר מסך ג' מאות ואותם שיש להם מסך ד' מאות ולפי שומת הבית ששוה אלף זהו' בשופי א"כ נשאר בשופי סך ג' מאות על הבית וספיקן של אותן שבעה מאות כי אם ימצאו לו בני חורין עד יום הטריפה ובכלל ישאר הבית להקונה אותו וגם אחר הטריפה נשאר עכ"פ החוב על המוכר דאחריות הדרא עלי' א"כ לע"ד יומכר הבית בהרבה יותר מסך הנ"ל ואותו הסך יונח ביד בד"ץ ויזונו ממנו את האשה כפי שומת הבקיאי' אשר לא תספיק לה מעשי ידי' ותיזון ולא לפי כבוד משפחתה כראוי לה ואין להבעל שום זכות ויפוי כח בהני זוזי שמוכרי' למזונותי' ואחר שכבר כלו הני זוזי ישבע שאין לו ושלא הבריח ושלא יבריח ואו יגרש וישאר הכתובה עד כי ירחיב גבולו או יזון כי תשיג ידו ותוכל להשביעו כל זמן ועידן שתרגיש שהרויח כדין כל הנשבעי' אין לי וסך כתובתה ותוספו' שליש שתשאר חוב עליו הוא ת"ן שיי"ן ואמנם לא תטרוף סך זה מקרקע הנ"ל משום שהיא עצמה מוכרת למזונות אינו בדין שתטרוף לכתובתה כבש"ע סי' צ"ג ס"ק י"ט זה הי' נ"ל עפ"י דברי תה"ק והרב המאה"ג נכנס בפושרי' לטובת הבעל ברצון האשה שיתן לה מיד גט וכתובה רק סך ת' זהו' ו"ו וגם הוצאת הגט יהי' על האשה וזה הטוב והישר בעיני אלקי' ואדם בלי ספק ולא יהרהר ויערער כ"א השוכן חררים כבערבה ערער ומכל מדע ריק ונוער:

1784

1785ועתה אפרש שיחתי הרב"י סי' ע' מייתי בקיצור דברי תשו' הרשב"א סי' תת"ץ ומיד סמך לו רמז לעיי' בתשו' מיי' השייכי' להלכות סי' ל"א והמעיי' בפנים בשני תשו' אלו יראה דתשובת מהר"מ מיירי שהבעל תבע להאשה שתמחול שיעבוד כתובתה כדי שיכול למכור הקרקעות למזונו' ויזון הוא עמה ע"ז השיב הר"מ שאין יכול לכופה אלא אם אינו יכול לזונה ולפרנסה ימכרו ב"ד הקרקעות ויתנו לה מזונו' על יד על יד לא לפי כבוד משפחתה אלא כמשרה ע"י שליש ושוב לא תגבה הקרקע לכתובתה והוא מש"ס פ' אלמנה ניזוני' ובש"ע סימן צ"ג סק"ט ובתשו' רשב"א מיירי שהאשה תובעת לבעל שימכור קרקעותיו למזונותי' והשיב אם הפירות מספיקי' למזונות שניהם לא תוכל לכופו למכור הקרקע כיון שיכולי' לזון הפירות והקרן קיים מה"ת תכלה קרנו אמנם אם אין הפירו' מספיקי' מוכרי' מן הקרקע ואז אין הבעל ניזון כלל והקרן פוחת והולך ועצה טובה קמ"ל שלא תזון בריוח אלא תצמצם שלא תכלה קרנא ותקרא רעבתנותא ודברי רשב"א ודברי ר"מ בר ברוך עולי' בקנה א':

1785

1786ומ"ש מכ"ת ממתני' דשלהי פיאה הי' ממושכני' לבעל חוב או לכתובות אשה וכ' ב"ח בי"ד סי' רנ"ג דבכלי ששם לה בכתובתה מיירי ועל זה בנה מעלתו דייק מ"ט לא אשמועי' בקרקע המשועבד לכתובתה וכ"ת דקרקע מחוייב למוכרה עד שעת טריפה משא"כ כלים שעשאן שומא בכתובה שאינו יכול למכור כלל א"כ מנ"ל להירושלמי מכאן דמיירי אפי' באין בעל דוחק דומי' דאשה נשואה הא באלו הכלים שאין לו רשות למוכרם אין לך דוחק גדול מזה שהיא מוחית בו ומעכבתו מלמוכרם עוד כ' דפשיטא לו שאם יש לה כתובה ותוספת וכשתמחול שיעבודה תוכל להתפרנס אסור לה לאכול מתנו' עניים שהרי יש לה ותמחול שיעבודה:

1786

1787הנה דבריו בנויים על דברי הר"ש שכ' שם דמאתים זוז מספיקי' לו ולאשתו לפרנסת שנה א' וע"ז בנה יסודו איך תאכל היא לקט שכחה ופאה והרי יש לה ואני אומר אפילו יש לה רבואות ע"מ שאין לבעלה רשות בהן נותני' להבעל לקט שכחה ופיאה שיתפרנסו שניהם ולא שנותני' לה שהרי היא עשירה אך לו נותני' כדי שיכול להספיק לאשתו וכתי' די מחסורו אשר יחסר לו להשיאו אשה מכ"ש כשיש לו אשה ואם אינו זן ומפרנס תצא ממנו אפי' יש לה כמה אלפי' מ"מ היא תובעת מזונותי' ממנו ואם לא יתן לה הרי הי' מורדת בו ויוצאת ממנו על כרחו ע"כ מחוייבי' ליתן לו לקט שכחה ופיאה להספיק לו ולאשתו והיא אינו נהני' מהצדקה כ"א הוא נהנה והיא אוכלת אצלו חיובו שחייב לזונה ומאי איכפת לה תיתי מהי תיתי:

1787

1788ומאי דמוכיח הירושלמי דמיירי בבע"ח שאינו דוחק היינו משום דרישא דמתני' לא מיירי מקרקע וכלים אלא מסך מאתים מעות מזומנים וכן הוא להדי' בלשון הרמב"ם פ"ט ממתנ' עניים סוף הלכה י"ג הי' בידו מעות וכו' ופשוט דאין לה שום תביעה בחיים על המעות המזומני' וא"כ ה"ל בע"ח שאין דוחק ואפ"ה מותר ליטול ושפיר דייק הירושלמי ואמנם הב"ח קאי אלשון הטור ששינה לשון המשנה וכ' יש לו בית וכלי בית הרבה והי' עלי' חוב או הם ממושכני' לכתובת אשה משום דאין דרך לייחד מעות מזומני' לכתובת אשה בחייו עיי' ס"פ האשה שנפלו ובתוס' ד"ה בתחילה וכו' ע"כ שינה הטור וכ' בית או כלים וע"ז כ' הב"ח איך שייך כלים שיחד לכתובתה ופי' שעשה לה שום והשתא לק"מ קו' מעלתו דבטור באמת כ' בית שהוא קרקע ובמתני' לא מיירי לא מקרקע ולא מטלטלי' אלא ממעות ומשם הוכיח הירושלמי דינו ואמת נכון הדבר שאם יש לו קרקע יתר על בית דירתו וכשמוכרה עד שעת טריפת הכתובה עולה דמי המכירה למאתים אינו יכול ליטול אבל היא אינה צריכה למחול משיעבודה שום דבר והוא יטול מתנת עניים ויפרנס אותה ממתנותיו:

1788

1789ואמנם אם כל זאת לא יספיק ולא יכול לפרנסו עס"פ המדיר ס"ל לרב האומר אינו זן ואינו מפרנס כופין להוציא ובשוטי' כמבואר בתוספ' ובפוסקים ושמואל אמר עד שיכפוה לגרש יכפוה לזון ובירושלמי ס"פ המגרש איתא לריח הפה כופין לחיי נפש לא כ"ש וצ"ל דפליגי רב ושמואל אי זה מקרי חיי נפש כיון שיש לו ואינו רוצה והיא צריכה לבוא לב"ד לתבוע מזונותי' רב ס"ל דגם זה בכלל חיי נפש כמ"ש הרא"ש שם מש"ס יבמות אשה בושה לבוא לב"ד והורגת בנה ושמואל ס"ל לחלק התם יושבת תחת בעלה שני בושה לבוא לב"ד עם יורשי בעלה הראשון משום בנה מבעלה הראשון אבל הכא לתבוע מבעל זה בעצמו אינה בושה וגם להחיות נפשה ואין כאן חיי נפש ומינה היינו בשיש לו ואינו רוצה לזונה וע"י כפי' תוכל להמציא מזונותי' אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפי' לחם צר ותמות ברעב אפי' שמואל מודה דק"ו מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ"ש ואפשר אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עלי' אבל כשכופי' עתה לגרשה תוכל להנשא לאחר המפרנסה כיון דאית להו מידעם והיינו דדקדק הרמב"ם וכ' בפ' י"ב מאישות הלכ' י"א וז"ל הי' עני ביותר ואין יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופי' אותו להוציא ותהי' כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן לומר דווקא כשאין לו אבל בשיש לו ואינו רוצה אין כופי' כשמואל ובאין לו נמי דוקא שאין לו אפי' לחם צר דה"ל חיי נפש ודקדק לומר אין לו לומר אפי' יש לה כיון שאין לו ליתן ההתחייבות שלו ה"ל גבי דידה חיי נפש וכנ"ל:

1789

1790אמנם רבינו ירוחם הקשה מ"ש משארי בע"ח שאם אין לו פטור והכא שאין לו אמאי נכוף להוציא ומשו"ה פליג רמ"א אהמחבר סי' ע' ס"ג ובאמת הרשב"א דמייתי הרא"ש ור"ן ס"פ המדיר נזהר מקו' זו וכ' ואינו רוצה להשכיר ולהרויח פי' בוודאי אם יש לו נכסי' כופין ויורדין לנכסיו ואין כאן חיי נפש ואם אין לו וגם אם הוא חולה ואינו יכול להשכיר ולהרויח אעפ"י שהוא חיי נפש מ"מ לא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלוה פטור אך הכא מיירי כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שירויח ויעשה מלאכה והוא אינו רוצה וה"ל חיי נפש והוא ה"ל פושע ולכן כופי' לכ"ע ולק"מ קו' רבינו ירוחם ומשו"ה בסי' קנ"ד שכ' המחבר כלשון הרשב"א לא הגיה הרמ"א כלום משא"כ בסי' ע' סתם המחבר כרמב"ם הגיה רמ"א כרבינו ירוחם:

1790

1791אך הרמב"ם והמחבר סי' ע' סתמו דבריהם משמע אפילו כשאינו יכול להשתכר ולהרויח והוא חולה ואונס אפ"ה כופי' להוציא וק' קו' רבינו ירוחם והנה בכ"מ תירץ דבבע"ח אינו יכול להושיע ומה נעשה ואין לו אבל הכא הלא יכול לגרשה ולא תהי' אגידא בי' והגאון בית מאיר כ"כ מסברא דנפשי' והחליט להלכה כמו רמב"ם והמחבר וכ"כ בס' ישועות יעקב:

1791

1792ולפע"ד לא נעלם זה מרשב"א ורבינו ירוחם אלא דהא במלוה ולוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל ואם לא ימצא נכסים אינו יכול לשעבד בגופו כמבואר בש"ע סי' צ"ו ס"ק מ"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה ואיך נוציא אשתו ממנו עבור חובו שאין לו לשלם ואפי' כלים שעושי' בהם אוכל נפש אין ממשכני' וכר וכסת צריך להחזיר ואיך נוציא אשתו ממנו בחובו זה הוא דקשי' להו לרבינו ירוחם ורשב"א וקו' גדולה הי' לכאורה:

1792

1793איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מילתא אחריתי הי' ולהוצאה ניתנו ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא המזונות היינו האשה בעצמה דנישאי' לו אדעתא דמזונו' ואם אין מזונות אין אישות ונישואי' שפיר כופי' ונוטלי' ממנו אשתו הגע עצמך אדם שהשאיל לחברו רחיים ורכב ועושה בהן חיי נפשו ולא שזקפן עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר זמן השאלה וכי נאמר לא נכוף אותו להחזיר לו מפני שעושה בהן חיי נפשו אתמהה ה"נ דכוותי' הוא גופי' הנישואי' חיוב המזונות וכיון שאינו יכול לזונה אפי' באונס נכוף אותו להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ותהי' פנוי' ולא אגידא בי' מיהו י"ל זהו דוקא להרמב"ם וסיעתו דס"ל מזונות דאורי' צדקו דברינו אך להפוסקים דס"ל מזונו' דרבנן אין הנישואי' ומזונות תליא זב"ז כ"כ וק' שפיר קו' רבינו ירוחם ובזה ניחא דאמר ר"ה אמר רב האומר איני זן ולא אמר מי שאין לו לזון וכן הקשה ח"מ סק"י ולהנ"ל י"ל ר"ה לטעמי' דס"ל מזוני עיקור ומ"י תחת מזונו' א"כ מזונות דרבנן משו"ה קאמר דווקא אומר איני זן מיהו יש לפקפק על זה אכתי הומ"ל באינו רוצה להשתכר ולהרויח כמ"ש רשב"א ואין לומר דהיינו אומר איני זן שאין לו ואינו רוצה להרויח א"כ איך יחלוק שמואל על ר"ה דרחוק לכוף ע"ז שירויח אם אינו רוצה וה"ל חיי נפש מ"מ מ"ש נ"ל עיקור לדינא ויראה דלזה סיים רמב"ם ויהי' כתובה עליו חוב לרבותא לא די שכופין אותו לגרש אשתו ולא נחוש לקו' רבינו ירוחם אלא גם כתובתה ישלם לכשתשיג ידו:

1793

1794ע"כ מי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופי' להוציא ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופי' בשוטי' להוציא ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תלי' למ"ד מזונו' דאורי' כופין בשוטים ולמ"ד לאו דאורי' אין לכוף בשוטי' עכ"פ ואמנם במילי כופי' ובזה מיושב סתירת המחבר בסי' ע' מיירי מכפי' בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפי' בשוטים דומי' דאינך התם ע"כ כתב כרשב"א:

1794

1795ואם עבר ואנס על הגט באומר איני זן כ' מעלתו שמשמע מהתוס' ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה קדיש בביאה וכו' דכשר בדיעבד דהא כ' תוס' דמשו"ה פסול ולא הוה תלוהו וזבין מה שמרויח שאר כסות ועונה דאין זה ריוח שהרי רוצה ליתן שאר כסות ועונה נמצא לפ"ז האומר איני זן ואינו רוצה ליתן לה ואנסוהו לגרש אפי' יהי' שלא כדין מ"מ ה"ל תלוה וזבין ומגורשת אלו דברי מעלתו ולע"ד לק"מ ממ"נ הוא סבור באלמותו יחזיק ברוע מעלליו ולא יתן לה מזונות א"כ לא הרויח כלום בכפי' לגרש שהרי סבור הי' שתשאר אשתו תחתיו בלא מזונות ואם ידע שסוף ב"ד יכופהו לזון אלא דרצה לצערה ביני וביני א"כ רצה הוא לזון ולפרנס ולקיים אשתו ולא לגרשה וסבור וקיבל הכפי' על המזונות אמנם מ"ש מעלתו בפי' הירושלמי דמייתי תוס' בגטין פ"ח ע"ב דאמר אפילו אמר איני זן דמאי אפי' ונדחקו תוס' וכ' מעלתו קמ"ל אפי' איני זן דה"א דה"ל כתלוהו וזבין מטעם הנ"ל קמ"ל אפ"ה אינו גט. ראוי למי שאמרו ודפח"ח:

1795

1796וכל זה בעשוי ע"י ארמאים אבל ע"י ישראל אפי' שלא כדין כשר מה"ת להרמב"ם פ"ב מגירושין הלכה כ' א"כ הכא באינו יכול להרויח מפני חולי דלרמב"ם אפי' לכתחילה כופי' וא"כ לשאר הפוסקי' נמיאי עבר וכפוהו על הגט אפשר אפילו מדרבנן כשר ומ"ש לח"מ שם על פסק הרמב"ם כתבתי בזה בחידושי' שלפנינו שלפע"ד דברי נכונים והריני מעתיק פה:

1796

1797וז"ל בח"ה דמ"ח ע"א גט המעושה בישראל כשר וכו' ערמב"ם דפסק כר' משרשי' דמה"ת כשר בין שלא כדין דישראל בין כדין דגוי ומדרבנן הוא דפסול ושלא כדין דגוי אפי' ריח הגט אין בו וכבר כתבו כל המפרשי' והמעיי' בדבריו יראה דס"ל כדין דישראל אינו נכנס בגדר האונס כלל דאדרבא אמרי' יצרא אנסי' שלא רצה לעשות כדין לשמוע לקול דייני ישראל ועכשיו שנאנס ליתן גט לא עשינו עמו אלא להוציאו מאונס היצר ולהביאו להעמידו על דעת עצמו שהוא ישראל ונראה אפי' במומר שייך הא דמה שהוא מומר היינו אונס היצר ואעפ"י שחטא ישראל הוא וכל זה נכלל בכלל תי' הש"ס מצוה לשמוע דברי חכמים ולזה אין צריכי' לאגב אונסי' גמר ומקנה:

1797

1798אמנם בשלא כדין דגוי דאיכא כולי' לריעותא לא מהני אגב אונסא גמר ומקנה משום דהוה שלא כדין דגוי ה"ל כתלוה ויהיב דלא הוה מתנתו מתנה איברא בחדא למעליותא וחדא לטיבותא דהיינו בכדין דנכרי ושלא כדין דישראל בתרוויי' אי לאו דהוה אמרי' אגב אונסא גמר ומקנה לא הוה גט מה"ת דבשלא כדין דישראל אע"ג דדעתו סומכת על דייני ישראל אע"ג שטעו בדין מ"מ הי' גופי' אונס הוא שטעה ואי לאו דאמרי' אגב אונס גמר ומקנה לא הוה גט אלא הואיל וקיי"ל אגב אונס גמר ומקני מועיל הכא מה"ת ולא הוי תלוה ויהיב כיון דעכ"פ מצוה עביד ששומע לדייני ישראל ועוד שלדעתו לא מפסיד מידי שסבור שכל דייני ישראל יפסקו כן נמצא מה"ת הוה גט ורבנן פסלוהו הואיל והי' עכ"פ שלא כדין וכן נמי בכדין דגוי אי לאו דאגב אונסא גמר ומקנה לא הוה גט מה"ת דלא שייך לומר יצרא אנסי' כיון דאפי' לא אנסי' יצרי' והוה צדיק גמור לא הי' צריך לשמוע לדיניהם ודי לו שאם יאמרו לו דייני ישראל שישמע אליהם אך הואיל ואגב אונסי' גמר ומקנה הוה גט מה"ת ולא מקרי יהיב כיון דעכ"פ בדין הוא ולא תשאר תחתיו האשה שהרי אם תלך לדייני ישראל נמי יכופוהו להוציא משו"ה הוה גט מה"ת ומדרבנן פסלוהו:

1798

1799והשתא התם בגטין לא הוה צריך למימר דר' משרשי' ס"ל גוי בר עישוי הוא ותקשי לי' קושי' הש"ס דשם מוקמי' לי' בבדותא אלא הומ"ל כנ"ל אלא דהתם הוה קאי לשנויי' דברי ר"נ אמר שמואל ע"ש ור"נ הא לית לי' תלוה וזבין זביני' זבינא כדמסקי' בשמעתין לר"ה דקיי"ל כוותי' גם דר' משרשי' הילכתא היא ולא משום דגוי בר עישוי הוא אלא מטעם הנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם וק"ל עכ"ל העתק משם:

1799

1800תבנא לדינא דאם לא ישמע האיש לקול האות הראשון כאשר יבצעו תמימות פאר מעלתו ובד"ץ ולא ישמע לקול האות האחרון כאשר כתבנו עפ"י תה"ק יתן פאר מעלתו רשות לכופו לעשות מה שישראל אומר וע"ד המבואר בסמ"ע סי' כ"ו סק"ח וה' ירים קרנו וכסאו הגבה למעלה כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום ה' ט"ז מנחם תקפג"ל.

1800

1801משה"ק סופר מפפד"מ:

1801

1802תשובה

1802

1803העתק השאלה:

1803

1804מעשה באשה אחת שבאה להרב ואמרה איך שהילד שלה אינו מבעלה כי בעלה אינו ראוי להוליד מחמת שאין לו בצים ופעם אחת הלכו כולם מהבית היינו הבעל שלה הלך לעסקו לחייט אחד וחמי' הלך עם אשתו לסעודת תנאים ונשארה היא לבדה וסבתא אם חרשת מאוד ואחר חצות לילה דפק איש אחד וקראה בשמה שתפתח לו הדלת וסברה שהוא בעלה ופתחה לו הדלת באישון לילה ואפלה ושבה למטתה והוא הי' אחי בעלה וכאשר שבה למטתה בא גם הוא למטתה ובא עלי' והיא לא הכירו אח"כ התחיל לספר עמה והרגישה שהוא אחי בעלה ואמרה לו מה עשית והבאת עלי חטאה גדולה והוא לא פנה לדברי' ורצה לבוא עליה פעם שנית ורבתה עמו וברחה ממנו והוא רץ אחרי' ואח"כ שבה למטתה ואנסה פעם שנית ובא עלי' ונתחבטה עמו בכל כחה ולא הועילה כי חזק הוא ממנה ושאלנו אותה למה לא צעקה והשיבה כי הסבתא אינו שומעת כלל ודירתה עומדת ברחוב ורחוקה מבתים אחרי' ושאלנו אותה אם היית צועקת אולי הי' מתיירא פן ישמע לאיש אחד אשר במקרה הולך סביב הבית הזה והשיבה אמת הדבר שלא צעקתי אך לא נפל הדבר הזה ברעיוני לצעוק כי סר שכלי מעלי לעשות כן ועתה הבעל אומר שאינו מאמין כלל לדברי' ואחי בעלה מכחיש אותה בפניו ואומר לא היו דברים מעולם ושניהם הבעל והאשה מבקשים אולי יש היתר שידורו יחד כמקדם כי אוהבים זא"ז והבעל אומר שהיא צנועה במדותי':

1804

1805תשובה

1805

1806שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב החרוץ המופלג מופלא עושה פלא כש"ת מה"ו יוסף יואל נ"י:

1806

1807אשר איותה נפשו היפה לחוות דעתי העני' בנידון האשה אשר העריך פר"מ הנה לא ביאר יפה אם אין לו ביצים שנכרתו בידי אדם והרי הוא פצוע וכרות ופסול בקהל ואם נולד כך שאלתי פי מומחי' ואמרו שלא נמצא מציאות זה בספריהם כלל אבל אפשר שהם למעלה סגורים בבטן ולא יצאו לחוץ לתוך הכיס וזה אפשר להוליד ודבריהם צ"ע בש"ס בכורות מ' ע"א וע"כ אין להחליט לומר שא"א להוליד הבעל הזה לעשות הבן ממזר וודאי כי אפשר שביצים סגורים ודבוקי' בכסלי' אך לא נשאלתי על זה רק ענין היתר האשה לבעלה שטוענת נאנסתי מ"ש מעלתו חזקה אשה מזנה מהפכת ומזנה והוא מש"ס יבמות ל"ה ע"א והתם אמרי' אימור לא נתהפכה יפה יפה ומעלתו סמך על הריב"ש שכ"כ בסי' תמ"ז והנה הריב"ש כ' בעובדא דילי' ביבמה לשוק דתלי' בחזקת כשרות שלא זינתה אפי' פנוי' ותולין בבעלה ואשתהי מה תאמר אשתהי לא שכיח ומשו"ה תאמר שזינתה פנוי' הא כל מזנה מהפכה צ"ל לא נתהפכה יפה יפה א"כ בכל זה צריכי' לומר מידי דלא שכיחא או לא נתהפכה יפה יפה או אשתהי א"כ חזקת כשרות וצדקת מכריע להתירה לשוק והכא ליכא חזקת כשרות כאשר אוכיח לבסוף אי"ה ועל מתהפכת לחוד אין לסמוך ומכ"ש הכא שאפשר לה לתלות בבעלה ולומר ביציו סגורי' ומבואר בש"ס דשומשי גברא וכו' וכולן מזנות ותולות בבעליהן:

1807

1808אבל נ"ל אתתא דא שרי' לבעלה מטעם שאבאר אי"ה ולא עיינתי בכל האחרונים שהביא פר"מ גם ס' קרן אור לא נשמע ולא נראה בינינו אך אבאר הך דינא דנאמנות האשה מש"ס ופוסקים בעז"הי מה שנלע"ד להלכה ולמעשה אומר ואם יסכימו עמדי למטינא שיבא מכשורי:

1808

1809דע כי ספק זנות א"א קיל מכל איסורי' שבתורה וחמיר מכל איסורי' שבתורה קיל היינו אפי' למ"ד ס' דאוריית' מן התורה לחומרא מ"מ אין אשה נאסרת על בעלה אלא בדאיכא רגלי' לדבר שקינא לה ונסתרה אבל בלא"ה אין אוסרי' אפי' יחוד עם גוי אא"כ ראו כדרך המנאפים וב"ד לא מפקי בעידי כיעור ולעומת זה ברגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכיוצא בזה היינו ס' סוטה חמיר מכל ספיקא דאורייתא ומדקרי' רחמנא טומאה ילפי' מיני' דס' טומאת אפי' בליכא רגלים מ"מ טומאה חמיר כמו סוטה שיש רגלים לדבר ואפי' מרבה ספקות כל היום כלה הכל טמא חוץ מספק ביאה טהור לר"א ואין כאן מקומו:

1809

1810אחר הוצעה זו הנה ז"ל הב"ח סי' ס"ח אות ח' והקשה במרדכי הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או שיראו כדרך מנאפי' אבל ראה שנתייחדה עם הגוי קיי"ל אין אוסרים על הייחוד וכו' וכ' הב"ח ואפשר לתרץ הקושי' הראשונה דהאי שטוען טענת בתולים וברי' לו שלא היתה בתולה והיא מכחשתו לא גרע מא"ל ע"א אשתך זינתה דאי מהימן לי' כבי תרי צריכי להוציאה כהעובדא דהאי סמיא וכאלו ראה דרך מנאפים עכ"ל הב"ח ואמנם ט"ז כ' א"א שהקשה המרדכי כן שהרי זו היא קו' ש"ס בסוגי' דפ"פ ומשני פ"פ כעדי' דמי עי ש וחלילה לחשוב על ב"ח טועה כל כך בדבר פשוט:

1810

1811ועיי' תוס' סוטה כ"ה ע"ב סוף ד"ה ב"ה אומרים וכו' וז"ל ופלוגתא דהתם הנושא אשה ולא מצא לה בתולים לא שייך להכא וכו' והכא לא שייך לומר לב"ה העמד אשה על חזקתה ואימר לא זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק עכ"ל הרי ס"ל לתוס' אפי' בוודאי נבעלה רק ספק אונס ס' רצון לא הוה ס' סוטה משום דאין רגלים שנבעלה ברצון נהי נבעלה אבל ברצון אין רגלים לדבר בשלמא קינא לה ונסתרה ושהה כדי טומאה יש רגלים על הבעילה ויש רגלים על הרצון אבל הכא נהי שנבעלה בוודאי שהרי פתח פתוח כעדי בעילה דמי ועוד שהיא עצמה אומרת שהיא דרוסת איש אלא שבאונס הי' מ"מ אין לנו שום רגלים לדבר שהי' ברצון כן מבואר בכוונת תוס' ויש ללמוד ק"ו מזה שאם הי' ס' אינה תחתיו פשיטא דלא מיחשב ספק סוטה דס' אינו תחתיו קיל לענין זה מודאי תחחיו וס' אונס וס' רצון כן מבואר מדברי תוס' אלו:

1811

1812אך ברשב"א בתה"א בית ד' שער ב' דפוס וויען דף ע"ד ע"א במשמרת הבית כשרצה הרא"ה בב"ה לומר דס"ס דפ"פ הס' הראשון מותר מן התורה כ' עליו משמרת הבית וז"ל גם זו שגגה מכמה טעמים חדא כל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמדנה שלא נבעלה עד עכשיו ואין לומר שלא תחתיו זינתה וכו' ועוד שזו וודאי בס' א' אסורה היא מדאורי' משום ס' סוטה ואילו א"א שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ס' ס' באונס ספק ברצון וס' דאוריי' לחומרא עכ"ל הרי ס' אונס ס' רצון פשיטא לי' דהוה ס' סוטה ויליף מיני' אפי' לס' אינה תחתיו וזהו נראה כפלוגתא מהיפוך להיפוך מדעת תוס' סוטה הנ"ל וכן מוכח ממה שהקשו תוס' בסוגי דפ"פ אספק תחתיו באשת כהן נוקמא בחזקת היתר וכן הקשו אס' אשת ישראל ס' אונס נוקמא בחזקת היתר ואלו הי' זה כס' סוטה לא יועיל חזקת היתר וכן לא יועיל ס"ס וכמ"ש פני יהושע בשמעתין:

1812

1813אמנם האמת יורה דרכו כל דברי חכמים קיימים ואין כאן מחלוקת כלל דוודאי כל שאין רגלים לדבר קיל לן ספק זנות משארי ספיקות דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה וזו היא הקושי שהבין הב"ח בכוונת המרדכי דנהי דהש"ס פריך לי' ומשני פ"פ כעדים דמי היינו כעדי בעילה אבל לא כעדי רצון תחתיו דמי וא"כ אכתי נשארה ק' ש"ס בדוכתא הא אין אשה נאסרת בס' א' אלא ע"י קינוי וסתירה וקו' גדולה ועצומה היא ועל זה תי' הב"ח אה"נ אי היתה טוענת נאנסתי הי' מותרת לבעלה בלי פקפוק דאין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה והן הנה דברי תוס' סוטה כ"ה ע"ב אך הכא מדלא טענה נאנסתי אלא מכחשת או אומרת אתה באת עלי הרי קמן כעין רגלי' לדבר שהיא דרוסת איש ברצון ולזה נתכוון רשב"א במ"ה הנ"ל דקאי אסוגי' דפ"פ מצאתי והיא מכחשת וע"ז כ' דהספק הראשון הוה ס' דאוריי' ומייתי דהוה כמו אשה שנבעלה לפנינו ולא ידענו אי באונס אי ברצון שאין אנו מתירי' אותה ע"י חזקת כשרותה לומר וודאי הי' באונס זה לא אמרי' אבל לא מיירי רשב"א כשהיא אומרת ברי נאנסתי שאז אין ההיתר מחמת חזקתה אלא מחמת טענתה ושוב תלי' בחזקת עיר וחזקת שדה וכמ"ש רמב"ן פ' תצא בד"ה עיי"ש ועכ"פ ע"י חזקת כשרות לחוד לא תשתרי דהוה כמו רגלים לדבר כיון שלא טענה מה שראוי לטעון:

1813

1814ומ"מ נ"ל דהך ספק חמיר מפני שלא טענה מה שהי' לה לטעון ומשו"ה אינה בכלל קולא דס' זנות הנ"ל ומיתסרא עי"ז מ"מ ס' סוטה ממש כמו רגלים לדבר ממש נמי לא הוא דנימא דלא יועיל ס"ס או חזקת היתר משו"ה בפ"פ מצאתי והיא מכחשת בס' אסורה אע"ג בעלמא אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה ובס"ס שרי אע"ג דבסוטה היכא דאיכא רגלים לדבר לא מהני כמה ספיקות מ"מ הכא לא הוה רגלים לדבר ממש כמו בסוטה ומשו"ה הקשה תוס' דנוקמא אחזקת היתר ותירצו בס' אינו תחתיו איכא חזקת הגוף מתנגדת ובס' אונס איכא רוב רצון מתנגד ועיין נב"י תנינא חי"ד סי' ל"ח קו' שארי הרב הגאון מה"ו משה טוב' זצ"ל עיי"ש מיהו בלאה"נ לק"מ דגם ממתני דקדשתיך מוכח כן כמ"ש השטה מקובצת דמי לא עסקי' דפליגי בס' קרוב לו ס' קרוב לה ואין להאריך:

1814

1815היוצא מדברינו אלו דאשה אפי' אין לה שום מיגו וטוענת נאנסתי כיון דלא איתרע טענתה נאמנת דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ואין כאן רגלים לדבר ומיהו נ"ל כיון דאמר בירושלמי דרוב רצון גרוע הוא נהי רגלים לדבר ליכא ואין הב"ד מוציאי' אלא בעדים ברורים או רגלים לדבר מ"מ לא גרע מדבר מכוער שמצוה על הבעל להוציא אבל ב"ד לא מפקי וזהו ההפרש שבין ש"ס דילן להירושלמי בש"ס דילן קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו וכ' הראשונים בשיטה מקובצת דלשון זה משמע שהב"ד אוסרה ובי דינא בעדים הוא כמ"ש ספ"ב דיבמות ע"כ שרי' באשת ישראל ביותר מג' שנים ויום א' שאז אינו נאמן לאוסרה עליו ע"י כפיית ב"ד ובירושלמי אינו אומר לאוסרה עליו אלא אסורה לו לעצמו שהוא יחוש משום דבר כיעור אבל ב"ד לא מפקי מיני' וק"ל:

1815

1816והנה לכאורה נראה דרש"י פליג על זה דרש"י פי' דר"א דאמר נאמן לאוסרה אבל לא להפסיד כתובתה וכ' פ"י דמשמע לו זה מדאמרי' נאמן לאוסרה עליו דייקא אבל לא לדידן אם ימות הבעל הזה מותרת לכהונה אי ס"ד אית לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה באופן שעי"ז מפסידה כתובתה ה"נ יאומן עלינו לפוסלה מכהונה אע"כ לית לי' לר"א הך חזקה כ"כ פ"י ואס"ד ס"ל לרש"י כהנ"ל א"כ י"ל שתאומן לעלמא במגו שהיתה טוענת נאנסתי או מוכת עץ אני ונהי לגבי דידי' לא מהני מגו שהרי הוא יודע שמצא פ"פ מ"מ לדידן תאומן ולעולם נאמן להפסיד כתובת' מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ובמגו שלה לא תוציא ממון ממנו אבל לדידן מהימנת במגו להתירה לכהנים דעלמא ומשו"ה אר"א נאמן לאוסרה עליו דוקא ומנ"ל לרש"י דאינו נאמן להפסידה כתובתה לזה י"ל לעולם נמי רש"י ס"ל הכי אלא נהי אם טענה נאנסתי או מוכת עץ אני נאמנת מ"מ אינו מגו דאינו טוענת ברצון לבזויי' נפשה שנאנסה ומוכת עץ לא שכיחא ומגו דלא שכיחא לא אמרי' בשלומא נאנסתי במגו דמוכת עץ אמרי' דתרווייהו טענות גרועות נינהו אבל להכחישו במגו דנאנסתי או מוכת עץ לא אמרי':

1816

1817ובהא דכ' ראשונים עפ"י הירושלמי דמ"ע לא שכיחא ותוס' כ' מש"ס דכולהו חבוטי מיחבטי ועפ"י שרצה להשוותם ולולי דבריו יותר נ"ל דש"ס קאמר כולהי חבוטי מיחבטו ורואות ומראות לאִמָן ופי' רש"י ותוס' והאם פוסקת עליהן בשעת נישואי' שפ"פ נמצא האי דלא פסקה האם עלי' הא לא שכיחא ועוד מסברא נ"ל דתרי מיני מוכת עץ כמבואר בלשון רמב"ם יש שנתחב עץ באותו מקום ויש שנתחבטו על הארץ או פסיעתן גסות כדאי' פ' במה אשה גבי בזכות ואותן שעץ נתחב פתח פתוח ואותן שנתחבטו או פוסעות פסיעה גסה מוציאו' דם ופתחן סתום וחבטא שכיח דכולהי חבוטי מחבטא אך יען מצא פ"פ ע"כ ע"י עץ וזה לא שכיחא וכרבינו חננאל. יהי' איך שיהי' מוכת עץ לא שכיחא ואונס מבזה נפשה ע"כ לא אמרי' מגו ולעולם רש"י ס"ל כהנ"ל:

1817

1818וכל זה הוצרכתי לפי הבנת פ"י דרש"י ס"ל אליבא דר"א דאינו נאמן להפסידה כתובתה וכשאני לעצמי אומר דהא שמעתי' מיירי אחר שאמר פ"פ מצאתי חוזר בו וקמ"ל כיון דשוי' אנפשי' חתיכה דאי' שוב אינו נאמן לחזור בו בלי אמתלא מוספקת ועל זה סובב הסוגי' והשתא נהי אם עומד בדבורו פ"פ מצא נאמן להפסידה כתובתה מ"מ עכשיו שחוזר בו נהי דאינו נאמן להתירה מאחר שכבר הי' נאמן לאוסרה עליו מ"מ לענין ממון נאמן בחזירתו לחייב עצמו במאתים וצריך לגרשה ליתן לה מאתים כנלע"ד עיקר לדינא:

1818

1819נחזור להנ"ל לפע"ד גם רש"י מודה דנאמנות לטעון נאנסתי בלי שום מיגו אי ליכא רגלים לדבר שנתרצית והטעם כי כללא הוא אין נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה ואמנם ה"ה שכ' בדעת הרמב"ם נגד זה כבר כ' פ"י ובקו"א ביאר יותר דלא אמר הרמב"ם אלא באשת כהן ומשום יחוס כהונה וכדמשמע נמי מלשונו בפי' המשנה אבל באשת ישראל מודה:

1819

1820היות כן אני תמה על לשון רבינו יונה שברא"ש בסוגי' דפ"פ דמשמע דאתי עלה מטעם ברי ושמא ברי עדיף כמו ברי ושמא גבי תביעת ממון וצע"ג בשלומא בממון שמא של התובע הוא להכחיש ולהתנגד ברי של תובע שזה אומר ברי לי שנתחייבת לי וזה אומר אינינו ברי לי ולא תוציא ממני ממון אבל הכא לענין איסור זה אומר פ"פ מצאתי ואינינו יודע אם ע"ד איסור או ע"ד היתר והיא האשה שיודעת האמת תאמר וכשאומרת לא מצאת פ"פ הוא יודע בנפשו שמשקרת אבל כשאומרת נאנסתי או מ"ע אני שוב אין הוא מסתפק כלל ומאמין להכי אין הבעל בא לברר איך הי' מעשה הא למה זה דומה לחתיכה ס' חלב ס' שומן ואני שואל לבקי ומכיר ואומר לי זה שומן אין זה בגדר ברי ושמא ונהי דאינו דומה דהכא אין להאמינה מטעם ע"א נאמן באיסו' כיון שהיא בעצמה היא האיסור וההיתר אבל עכ"פ ענין ברי ושמא אין כאן אלא אין אשה נאסרת על בעלה בלי רגלים לדבר ובשגם אלים ברי לר"ג היכא שאין שמא מנגדתו ולא צריך שום חזקה ומגו לזה:

1820

1821ונראה גם הרא"ש ס"ל הכי וכדפסק הטור אך בא על ר' יונה מכח דברי עצמו דאתי עלה מטעם ברי ושמא דגבי ממון ומשו"ה לא כ' אלא באשת ישראל ולא באשת כהן וס"ל להרא"ש משום דלא מהימן בברי ושמא אלא בצירוף מגו או חזקה וס"ל דחזקה בוודאי ליכא כמ"ש תוס' נגד חזקת היתר איכא חזקת הגוף ומיגו ליכא דנאנסה שלא תחתיו הוה טענה מעלי' שהרי נאמנת מאיש פלוני וכהן ולא מהימנת במגו דמוכת עץ דלא שכיח והוה מיגו גרוע כנ"ל ואך באשת ישראל פחות מבת ג' קאמר ר' יונה וע"ז קאמר ר"א דאי מטעם ברי ושמא הא לא מהימן אלא ע"י מיגו וחזקה והכא ליכא חזקה דרוב רצון ומיגו ליכא כאשר אבאר בעזה"י. דהנה נאנסתי במגו דמ"ע אינו מגו אלא טענה מעולה דלא ניחא לבזות נפשה לפסול מכהונה ומבואר לקמן רפ"ב דר"י לית לי' האי מיגו משום דאיערומי קא מערמא כפירש"י שם:

1821

1822ולר"נ ור"א צ"ל ס"ל אין אשה מערמת לבזות נפשה לפסול מכהונה בשביל ריוח מנה ומאתים כי הצר שוה בנזק והיינו להרויח מנה ומאתים אבל להתגרש מבעלה שהיא יושבת עכשיו תחתיו שפיר מערמת וטוענת נאנסתי תחתיו שפוסלה מכהונה כדי שתשאר תחת בעלה הלז ומה איכפת לה אם אחר מיתתו לא תנשא לכהן נמצא אין כאן מיגו וחזקה ליכא נגד רוב רצון דבשלומא בממון אמרי' ברי וחזקה ורוב רצון אינו מתנגד דה"ל אינו יודע אם פרעתיך כמ"ש מהרי"ט ומהר"מ שיף וקרוב לזה בפ"י אבל לענין איסור ס"ל להרא"ש דרוב רצון הגרוע דוחה הברי כשם שחזקת הגוף דוחה הברי גבי אשת כהן ושוב חזר בו הרא"ש כשהגיע לראוהו מעוברת דשם ליכא שום חזקה דאפי' להתוס' דס"ל גבי אם ינאי דחזקת אם שאינה לפנינו מועיל להבת מ"מ במעוברת הא מי לא עסקי' שאין להם חזקת כהונה כלל כגון שהיא גרושה ושוב ראוהו מעוברת ואפ"ה נאמנת על הבת ואלים לי' ברי אפי' ברוב פסולים בלי שום חזקה ומטעם הנ"ל שאין השמא מתנגד נגד הברי ומכ"ש הכא להוציא אשה מבעלה בעי' רגלים כעין קינוי וסתירה ועוד הא ברי לר"ג עדיף מס"ס ובס"ס נדחה רוב רצון כיון שהוא גרוע כ"ש ברי שדחה רוב רצון ע"כ הדר בי' הרא"ש ופסק כרבינו יונה:

1822

1823מיהו מ"ש דרוב רצון גרוע נ"ל דלא סמך עלה רא"ש יען ראיתי בתוס' הרא"ש דתי' קו' תוס' בהא דס' רצון וס' אונס ותי' דרוב רצון אינו מתנגד לחזקת היתר דהר"י י"ל אינו תחתיו ואת"ל חזקת הגוף והי' תחתיו מ"מ אימא באונס נמצא חזקת' אינו נגרע ע"י רוב רצון לחוד אלא בצירוף חזקת הגוף וברוב כי הא לא אמרי' רובא עדיף מחזקה עיי"ש נמצא להרא"ש י"ל רצון הוה רוב גמור מ"מ רוב כל הפוסקים לא ס"ל הכי:

1823

1824ודע דהר"ן כ' אטעמא דמ"ע דמשו"ה נאמנות משום דמוקי' אחזקת כשרות וצ"ע דלא כ"כ גם אטענה דנאנסתי ועוד חזקת כשרות הוה חזקה דאתי' מכח רובא דרוב ישראל כשרי' וצדיקי' ולזה לא יתנגד רוב רצון וה"ל כתרי רובא דסתרי וה"ל ס' שקול וצ"ע:

1824

1825אמנם ראיתי בחי' מהרי"ט שהוכיח בראיות ברורות מהש"ס דלא מוקמי' כלל בחזקת כשרות עיי"ש וראיותיו עצומות אך טעמא בעי נ"ל כיון שנאנסה א"כ ע"כ מסתמא היתה במקום שאינו משתמר שאין ראוי לבת ישראל להיות שמה בלי ס' וכדאיתא בספרי ופירש"י בחומש גבי נערה המאורסה כי בשדה מצאה פרצה קורא לגנב מי גרם לה שנאנסה הואיל ויצאה השדה נמצא כל שנבעלה הרי יצאה מחזקת כשרות רוב בנות ישראל וכהוכחת מהרי"ט הנ"ל והר"ן לא כ"כ אלא בטענת מ"ע דנוכל לומר שלא יצאה חוץ לגדר כשרותה אבל זולת זה אין לה חזקת רוב כשרות אלא חזקת היתר לבעלה ולכהונה:

1825

1826מ"מ בהא סלקינן דלרוב או לכל הפוסקים אשת ישראל שאומרת נאנסתי אפי' אין לה שום מיגו מ"מ לא מפקי' מבעלה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה וכמו שהארכתי לעיל כנלע"ד נכון בעזה"י ותל"מ ע"כ עפ"י האמור גם אשה זו שאומרת נאנסה מותרת לבעלה ונידון הבן עדיין צ"ע ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' כ"ה למב"י תקצ"ד לפ"ק.

1826

1827משה"ק סופר מפפ"ד"מ:

1827

1828ה' ישפות שלומו מגבהי מרומו לי"נ הרב הגאון המפורסם ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו סענדר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

1828

1829להיותי כעת מוטרד מאוד ומצותו דפר"מ עוברת עלי להשיבהו על כל פנים עם מכ"ד וגם התנה שאקצר באמרים ע"כ ההכרח לעשות רצון יראי ה' ואומר בתחלה אודת הרב שנסע לא"י והניח אשתו ערטלאי וביתו ריקם ועתה ציוה בכתבו לתת לה החומש מהמקובץ לשלוח לו לשם והדבר ידוע שאינו מספיק לה בצוק העתים הללו ודעת פר"מ לעכב כל המעות המקובץ ע"י הגזבר הידוע ולתנו לה וכבר גליתי דעתי שלפע"ד הדבר קשה מאוד הואיל ומתחלה לא ניתן אלא לפרנסתו להוציאו בא"י לא נוכל לשנות מדעת הבעלים אלא שמעלתו חזר ופקפק דמזונות האשה שאני דכגופו דמי והוא כ' לה ואנא אפלח ורמז לעיין בב"ש סי' ע' סק"ח:

1829

1830ושלא להוציא תקלה מת"י ח"ו ההכרח לברר קצת מה שרמז לדברי ב"ש לא הבנתי מה ענינו דשרש הדבר הוא פלוגתת ר' אלי' ור"ת שבתוס' כתובת ס"ג ע"א ד"ה באומר איני זן שר' אלי' ס"ל מדכתב לה ואנא אפלח ש"מ שצריך להשכיר עצמו למלמד וכדומה לפרנס אשתו ועל זה כ' בחלקת מחוקק וב"ש הנ"ל דאפי' להמציא לה מזונות לפי כבוד' צריך להשכיר עצמו דהרי כתב אפלח ואוקיר משמע להשכיר עצמו משום כבודה ואמנם ר"ת פליג דואפלח פירושו שיעבוד בתוך ביתו ולא להשכיר עצמו מיהא לכ"ע חמיר עכ"פ משארי בע"ח דהכא אין מסדרי' כלל להשאיר מזונות שלשי' יום לעצמו אלא אפי' לית לי' אלא מזונות יומו צריך להאכילה עמו כמ"ש הטור שם בשם רמ"ה אמנם כל זה אי הי' לו לעצמו מעות אבל מה שגבו עבורו לצורך מזונותיו בארץ הקדושה מה ענין זה לאנא אפלח הלא הממון אינו שלו ומעיקרא לא נתנו לו המתנדבי' אלא להוליאם בא"י ואלו הי' הוא בעצמו רוצה לאכלו בח"ל ה"ל גזלן ומשנה מדעת הבעלי' ובזה נדחה מ"ש פר"מ דאשתו כגופו ולא יהא אלא גופו הלא גם הוא בעצמו אינו רשאי לשנות מדעת המתנדבי' בענין זה:

1830

1831ואפילו לדעת רבנו שמחה שבמרדכי פ"ק דב"ב סימן תצ"ח שהמקבץ לפרנסת אשתו ובניו בע"ח בא וגובה ממנו משום שהעני רשאי לשנותו לכל מה שירצה וממילא משועבד לבע"ח מ"מ מודה הכא מכמה טעמי' חדא דנהי דהוא יכול לשנותו מ"מ הגזבר אינו רשאי עד שיבוא ליד עני והכא עדיין ביד הגזבר עד שיעשהו הוא שליח ליתנו לאשתו עבורו אז מקרי יד גזבר כידו לענין זה ועוד הכא אפי' הוא אינו יכול לשנותו דמודה ר' שמחה באם כ' בכתב קבוצו שנודרי' לפרנסת אשתו ובניו שאין הבע"ח גובה ממנו והכא הרי נקבץ הממון להדי' ע"מ לשלחו לשם ואם משנה ה"ל גזלן ומכ"ש לדעת החולקי' על ר' שמחה והוא שם בהגה' מרדכי דב"ב דף רנ"ג סוף ע"ב בהגה' המתחלת וההיא דפאה וכו' שפסקו בש"ע י"ד סס"י רנ"ג שא"א בשום אופן לשנות מדעת הבעלי' לכאורה:

1831

1832שבתי וראיתי שיראה מ"מ הדין עם מעלת כבודו מטעם שאפרש והוא בתחלה אקדים שבריא לנו שלא לכפותה לעלות לשם א"י מטעם שכ' בפסקי מהרא"י סי' פ"ח ע"ש ומטעם שכ' באריכות במעיל צדקה סי' כ"ו ובסוף התשובה מסיים וז"ל ועכ"פ אלו הנוסעי' לשם וצריכי' עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואלו הי' בח"ל הי' יכולי' להתפרנס ממעשי ידיהם לא טוב עושי' וכו' יע"ש כי דבריו מתקו לחיך:

1832

1833וביום שמחת תורה העבר הגיע לידי מכתב מירושלים עה"ק מאחד מתלמידי היושבי' שם והאגרת נכתב ביום א' ט"ו אב העבר ושם ספר מגודל הדוחק שיש להאשכנזי' שמה וגודל שנאת הספרדי' עליהם ממש כמ"ש בפסקי מהרא"י הנ"ל ושם נאמר שהרב הזה אשר אנו עוסקי' בו הי' שם לבז וכלימה ואלמלא התלמיד הנ"ל הי' בעוזריו לא הכניסו אדם לביתו ובסופו מסיים שראוי להכריז שאל יסע אדם לשם אם לא בכיס מלא מעות וכולי האי ואולי מכל זה נ"ל שאין לכופה לעלות לשם ויעיי' סס"י ע"ה בש"ע וב"ש:

1833

1834וכיון שע"כ חייב לזונה ורע ומר המעשה הזה לעלות לשם ולא לצאת י"ח פרנסת אשתו א"כ מהראוי לכופו עכ"פ בכל מיני כפיות ונגישות שבעולם דלאו כל כמיני' לעלות לא"י ולהרעיב אשתו וא"כ לא מיבעי' אותו החומש אשר ציוה ליתן שנוכל לתנו לה ולא מקרי משנה מדעת הנותני' כיון דכל מגמת כוונת הנותני' להחזיקו שם בארץ הקדושה ואם לא תהי' מזונות אשתו קבוע בכאן הרי נכתוב עליו תמרורי' בחרם ושמתא לאנשי ארץ הקדושה ויהי' מוכרח לעקור משם ולשוב לח"ל א"כ הרי בטלה כוונת הנותני' שרוצים שיקבע דירתו בא"י משא"כ כשנותני' לה החומש שתוכל להתפרנס בו יהי' זה גרם להחזיקו שם והרי נתקיימה כוונת הנותני' עי"ז ושפיר דמי אלא אפי' אם נראה לעין כל שאין זה מספיק לכדי פרנסתה לפי צוק העתי' נוכל להוציא מיד הגזבר שכיון שציוה ליתן לה חומש הרי גילה דעתו שרוצה לזונה אלא שסבור ששיעור הזה יספיק לה וכיון שאינו מספיק לה נותני' לה כראוי ודומה להא דס"פ מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראו ליתן להם סלע נותני' להם סלע ואפילו למ"ד התם אם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם אין נותני' להם אלא סלע וה"נ הא אמר שהנותר ישלחו לשם וא"כ שלא בדין להוסיף לה הא כבר בררנו שלא יפה עשה בזה ויפה כ' מעלתו מדברי ב"ש סי' ע' סק"ח שחייב לזונה לפי כבודה ולאו כל כמיני' לגזול אשתו ולשויי' נפשי' רשיעא ולישב בהר מרום הרים מקדש ה' ומ"מ אם דעתו הרמה מסכמת טוב להתרות בו בתחלה ובין כך תסתפק בהחומש אשר הרשה ליתן לה ומותר המעות יהי' מונח ביד הגזבר עד בא תשובת הרב משם:

1834

1835ומה שהשיב קצת על דברי בהלכות שמחות איני שוה עמו ולא אאריך רק מה שבקשה נפשו היפה לחוות דעתי אם נישואי' מבטלי' גזרת שלשים ופשוט בעיניו שאינו מבטלת גזירת שלשים גם דעתי כן מתחלה ולפע"ד הי' פשוט בעיני כל הפוסקי' ומשום כן השמיטו וצריכי' אנו לדברי אגדה האומרת שהרגל מבטל גזירת שלשי' משום שעיקור האבילות על דין הנשמה וע"י הרגל נפטרה מן הדין ואינה חוזרת לדין אחר הרגל ומשום כן א"צ להתאבל אחר הרגל וזה שייך ברגל ממש אבל נישואי' שאינו אלא י"ט שלו לא נפטרה הנשמה מדינה ודי ששמחתו דוחה אבילות אבל אחר שעברה השמחה חוזר למקומו כנ"ל בפשוט וכדעת פר"מ וה' ישמחנו כימות עניתנו ועל תשובתו הרמה אצפה מה לעשות בענין הנ"ל הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ג' י"ב טבת תקסד"ל.

1835

1836משהק"ס מפפד"מ:

1836

1837תיתי שלמא רבא לתלמידי הרב המופלא מה"ו יהודא נ"י:

1837

1838יום אתמול קבלתי נועם מכתבך ובשגם תפשת הטפל דהיינו הארכת במה שנוגע לפלפולא בעלמא והנחת העיקור במה שנוגע לדינא הקצרת בהעלומיו ולא פרשת כל צרכך כי זה לשונך בצחות עוד יורני מ"ו אודת משודכת גומר בת דבלים אשר כריסה בין שיניה זאת אומרת פגע בה כיוצא בה המשודך עובי הסנה בעובי הסנה והוא אומר לא כי מה נעשה בדיני' עכ"ל בענין זה:

1838

1839ואני תמהתי עליך במה נסתפקת אם בדיני קנסות ועונשין אם בדיני מעוברת ומניקת חברו והלא כל ספרן של צדיקים פתוחי' לפניך בענינים הללו ומ"מ לא אמנע בר ואברר לך כל מוצא הדיני' בעזה"י ואגב גררא א"א לבה"מ בלא חדוש ואבוא בברור הדינים על סדר סעיפי' מסומן באותיו' א' ב':

1839

1840א אם נבעלה להמשודך וגם לאחרים ולא נתעברה לא יכול המשודך לחזור מהשידוך וחרם וקנס כרוך על צווארו ולא מצי למימר שהיא קלקלה מעשי' שהרי גם הוא בעל נדה בבואו עלי' ומדאיהו בקרי אתתי' בוצינא וקצת ראי' ממ"ש בתשו' מיימו' להלכות אישות סי' ט"ז בסוף התשובה באשה שעברה חרם וכ' הואיל ויש עדים שגם הוא עובר חרם לא מקרי עוברת על דת דבירושלמי איתא הטעם דעוברת על נדר יוצאה בלא כתובה משום דבעון נדרי' בנים מתים וא"כ הכא דגם הוא עובר חרם האי גברא לא בעי בני' לכן לא מצי מגרשה משא"כ במשמשתו נדה אע"ג דהוא עובר על חרם יכול לגרשה דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה ואע"ג דחשוד על החרם מ"מ איננו חשוד על הנדה עכ"ד ע"ש וצ"ע דיוקא אהדדי דממ"ש האי לא בעי בני משמע דוקא בחרם ושבועות וכה"ג דהטעם הוא משום בנים מתים א"כ הכא הא לא בעי בני משא"כ שארי איסורי' כגון משמשתו נדה אע"ג שגם הוא נחשד כיון שאין הטעם משום בנים הו"מ למימר א"א באשה חשודה ואם כן קשה מסיפי' גבי משמשתו נדה מה הי' צריך לומר אם חשוד הוא על החרם אינו חשוד על הנדה ת"ל אפי' חשוד על הנדה מ"מ מצי מגרשה כיון שאין הטעם משום בנים וצ"ל דודאי במשמשתו נדה שהטעם משום שמכשילתו והכא כיון שהוא מוכשל בלא"ה ובועל נדה למה לו לגרשה בשביל זה וה"ה במאכילתו שאינו מעושר וכה"ג אי הוא נחשד על המעשרות מאי איכפת לי' במאכילתו שאינו מעושר אמנם אותם איסורי' שאינם נוגעי' לו כגון יוצאת וטוה בשוק וכה"ג אעפ"י שגם הוא פרוץ כמוה מ"מ תצא כיון שמכשול שלה גדול משלו שהיא אשת איש ועוד שנאסרה עליו בזנותה וע"כ אמר בעוברת על חרם אע"ג שגם זה אינו משום מכשול שלו וה"א דומי' דפריצתא שאע"ג שהוא ג"כ פריץ מ"מ תצא ה"נ אע"ג שהוא עובר חרם תצא קמ"ל כיון דטעמא משום בנים הוא והכא הוא לא בעי בני לא תצא כצ"ל בתשו' מיימו':

1840

1841וא"כ הכא בנידן דידן כיון שעודנה פנויי' ולא נחשדה לכשתנשא דאע"ג דאפקרה נפשה עתה מ"מ לאחר נישואי' שבעלה משמרתה וגם יהי' לה פת בסלה מסתמא תהי' צנועה ועוד דזנות דפנוי' קיל לאינשי ולא משמע להו איסורא כל כך אע"ג שהם נדות ועינינו רואות דרובן פרוצות בפנוייתן ונעשית צנועות אחר נישואי' נמצא שבמה שאפקרה נפשה לא מצי למימר שתזנה גם תחתיו ואין כאן רק גוף האיסור שנכשלה באיסור נדה והשתא כיון שגם הוא נכשל בזה אין לו עלי' כלום וכן תמצא בתשו' מהרי"ט חא"ע סי' ט"ו ע"ש:

1841

1842ולא נהירא לי לומר שיכול לטעון כיון דטעמה טעמא דגופא נוכראה לא רצה למיהוי כמה דעות במטתו דכה"ג אמרי' בפ' ע"פ קי"ב ע"א לא תבשל בקדרה שבשל בה חברך מאי ניהו גרשה בחיי בעלה דאמר מר גרושה בחיי בעלה ד' דיעות במטה מ"מ נ"ל דאין זה כדאי לבטל שידוכין דבעי' דוקא שיולד פגם גדול כהמירה אחות המשודכת וכמ"ש ט"ז בי"ד סי' רכ"ח סקנ"א ובב"ש סי' נו"ן ע"ש והכא לא הוה פגם גדול כ"א לצניעו' דהרי כמה גדולי' וטובי' ממנו אינם נזהרי' מלישא גרושה בחיי בעלה אחר כותבי זה מצאתי בחו"י סי' רי"א שפסק בהיפוך מזה ומדמי לי' לטוש"ע ח"מ סי' רל"ב סעי' י"ג ע"כ צ"ע למעשה עד שנעיין יותר מיהו הוא לא אמרו אלא משום דבעי למטעם בתולה אבל בבעולה מודה ע"ש ע"כ נראה שאין יכול לבטל השידוכי' ואם אינו מודה לדברי' שבא עלי' ישבע היסת ויפטר ואם לאו מנדין אותו:

1842

1843ב אמנם אם נתעברה מאחרי' אע"ג שגם הוא בא עלי' מ"מ יכול הוא לבטל שידוכ' ולמימר אדרבא כיון דפריצנא בעי' למגדר נפשאי נגד היצ"ה ולישא אשה ועתה צריך אני להמתין כ"ד חדשי היניקה ולא בעי' ואפסדת אנפשך וממילא שאין לה עליו שום שבועה:

1843

1844ג אך אם תובעת ממנו אתנן שאמר לה והוא כופר בזה פסק הריב"ש דנשבע וכן תפש הרמ"א בפשיטות בח"מ סי' פ"ז סכ"ה והב"ח שם פליג דבועל נדה קים לי' בדרבה מני' ושכן משמע משיטת רש"י בב"מ צ"א ע"א והש"ך שם ס"ק נ"ח הקשה הא לא קיי"ל כר"נ בן הקנה דהי' עושה יה"כ כשבת ודוקא חייב מיתת ב"ד קים לי' בדרבה מיני' ולא חייבי כריתות כנדה ולפע"ד הדין עם הב"ח דבב"ק ע' ע"ב תוס' ד"ה אתנן הקשו מנ"ל דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ותי' משום דבתמורה מבואר דקרא דזונה בעריות דוקא מיירי ר"ל דילפי' תועבה תועבה מעריו' ע"ש וצ"ע אכתי דלמא חייבי כריתות ולא חייבי מיתת ב"ד ומנ"ל אפי' בא על אמו וכן הקשה שם פני יהושע ותי' בדוחק גדול ולהב"ח א"ש וס"ל להש"ס ע"כ ל"פ רבנן ור"נ בן הקנה אלא בחייבי כריתות שאין בהם שום צד מיתה כגון יום הכיפורי' דנקט ר"נ בן הקנה משא"כ עריות שחייבי כריתות שלהם נמי יש בהם צד מיתה דנהי אחר שכבר עבר אינו אלא בכרת מ"מ לכתחלה יהרג ואל יעבר וכההוא דס"פ בן סורר ומורה שהעלה לבי טינא ואמרו ימות ואל תעמוד בפניו ערומה וכל כי האי גוני ה"ל כעין חייבי מיתה וקים לי' בדרבה ואפ"ה אסרה התורה האתנן וה"ה לבא על אמו ומיושב ק' תוס' וממילא אין לחייב שום שבועה על תביעת האתנן וכדמות ראי' לס' זו מבא במחתרת דאין עליו שום חיוב מיתה ומ"מ כיון דעכ"פ הי' דמו מותר לבעלים בשעה שמצאו במחתרת פטור מלשלם מה שגנב משם כדאי' בסנהדרי' ע"ב ע"א ע"ש בסוגי' וכן שם ע"ג ע"ב שקיל וטרי' למאי דקיי"ל חייבי כריתות ניתן להציל בנפשן איך משכחת קנס באחותו אע"ג דחייבי כריתות היא מ"מ כיון שניתן להצילו בנפשו קים לי' בדרבא מני' ופטור מקנס אלמא אע"ג דלא מחייבי מיתת ב"ד אחר מעשה מ"מ כיון דמתחלה הי' ניתן להצילו בנפשו פטור מן התשלומין א"כ ה"נ וזה ברור בכוונת הב"ח וצ"ע לדינא ואין להשיב א"כ התם בסנהדרי' ע"ג ע"ב הנ"ל לא הועיל הש"ס בתירוצו על קנס דאחותו דאכתי תיפוק לי' דקים לי' בדרבא מני' משום יהרג ואל יעבר י"ל דמשום הא לא קשי' דאתי' כר' ישמעאל דס"ל עריות בצינעא שוה לשאר איסורי' ועיי' במס' ע"ז נ"ד ע"א ובכתוב' י"ט ע"א תוס' ד"ה אמר מר וכו' אלא שהרמב"ם פ"א מה' נערה הל' י"א פסק דמחייב קנס על אחותו ויש ליישב:

1844

1845ד אם היא טוענת ממנו נתעברה והוא כופר או טוען איני יודע אם איננה משודכת שלו ולא באה אלא לתובעו בעד מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפי' היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמי' א' שלא תוכל לטעון ברי שהוא יודע ב' שהיא אינה תובעת בשביל עצמה רק בשביל הולד לכן אי נמי היא טוענת ברי לא תועיל ברי שלה שישביעו ב"ד עבור הולד דאפי' אי הטוען ע"פ עד מועיל להשביעו מ"מ עפ"י עד פסול כמו האם הזאת לא עיי' בש"ע סי' ע"ה סכ"ג וש"ך שם ועוד בה שלישי' כיון שכל חיוב המזונות לבנו הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו ע"ז ובית שמואל סס"י ע"ב קיצר בזה ועיי' בית מאיר סי' ד' אמנם אם משודכת שלו היא ותובעתו בנישואי' ישבע ויפטר:

1845

1846ה אם כשכפוהו לשבע או לקבל נידוי חזר והודה הרי היא מותרת לו מיד ולא אמרי' שווי' נפשי' חתיכה דאסורא במה שכפר בתחלה ז"א דאמתלאתו רחבה דמשום כיסופא כפר ונראה אפי' להוציא אמתלא מפיו אינו צריך אע"ג דבי"ד סי' קס"ה סק"ד החמיר הש"ך בשם הב"ח התם באיסור כרת דאורי' והכא באיסורא דרבנן אין נראה להחמיר ובשגם התם כבר שדיתי בי' נרגא בחי' לש"ע הלכות נדה ע"ש באריכות:

1846

1847והא לא דמי למ"ש בתשו' צמח צדק סי' ק"ד בא' שכפר וחזר והודה ע"י איום ויסורי' דלא מהימן וה"נ מחמת אימת השבועה הודה ז"א כיון דאם כדבריו כן הוא שאין הולד ממנו הרי שבועתו שבועת אמת והיתר גמור הוא ורק זהירות בעלמא שלא לשבע אפי' באמת אבל היתר גמור הוא משא"כ כשיהי' שבועה ירא וישאנה הרי עביד איסורא דפוגע במניקת חברו ולמה לי' למשבק התירא ולמיל איסורא משו"ה מהימן בדבריו האחרונים וזה פשוט:

1847

1848ו אמנם אם אמר שביאתו עלי' הי' מוקדמת יותר מזמן עיבורה וא"א שתהי' ממנו וע"כ באו עלי' גם אחרים ומהם נתעברה הנה אם ביאתו אינה מופלגת ביותר מחודש העשירי פשוט הוא דאין הוכחתו כלום ומני' הוא כמ"ש בחלקת מחוקק סי' ד' ס"ק י"א ע"ש ואם הוא מופלג יותר מיב"ח פשוט דהדין עמו שאין הולד ממנו ואם היא מודה לו או שהוא נשבע על כך הרי כבר כתבנו לעיל כיון שאין הולד ממנו וצריך להמתין כ"ד חדש יכול הוא לבטל השידוכין. אך אם הוא תוך יב"ח בזה יש לעיין דרוב הפוסקים ס"ל כרבא תוספאה ביבמות פ' ע"ב דאמרי' אשתהי אלא שבתשו' מיימו' להלכות אישות ססי' כ"ח כ' דהיכי דאיכא עידי כיעור לא תלינן באשתהי אלא בזנות והטעם נראה משום דאשתהי סברא רחוקה היא אלא משום חזקת כשרות של אשה תלי' באשתהי וכיון שבלא"ה ראו בה דבר מכוער הרי יצאה כבר מחזקת כשרותה ולא תלינן תו באשתהי:

1848

1849וכ"כ להדי' במהרי"ק שרש ק"ג וא"כ האי פלניתא נמי דגומר בת דבלי' שמה ומעשי' לא נתלי באשתהי מיהו י"ל דהא ע"כ בש"ס דיבמות שם מוכח להדי' דהך דרבא תוספאה שייך אפי' בלא הך חזקה דכשרות דהך דרשב"ג ודרבי דמייתי דהתם תלינן באשתהי בלי שום צירוף חזקה וקשה אתשו' הנ"ל וע"כ צ"ל אה"נ דלהש"ס תלי' באשתהי בכל גוני וכן לכל הנך פוסקי' דפסקו כרבא תוספאה ומיהו בתשו' מיימוני שם חייש לשיטת תוס' נדה ל"ח ע"א ד"ה שיפורא דפסקו בפשיטות דלית הלכתא כרבא תוספאה משו"ה הכריעו בתשו' הנ"ל לחלק בין היכי דאיכא חזקה דמסייעא יש לסמוך אהרמב"ם ובעידי כיעור חיישי' להתוס' וכן משמע במהרי"ק שם וא"כ י"ל בנדון דידן מיניקת דרבנן בעלמא יש לסמוך אהפוסקי' כפשטות הש"ס דרבא תוספאה דאשתהי אפי' היכי דליכא שום חזקה ושרי' לי' מיד בלי שום שיהוי כ"ד חדש וכיון ששרי' לי' מיד ממילא כופין אותו לישא אותה כמ"ש לעיל ומיהו לעניין ייבום לפטור אשתו מייבום ע"י בן כזה צ"ע גדול דלהרמב"ם בלא"ה לא מהני הודאתו של בועל בענין דאורי' כמ"ש בית שמואל בסי' ד' ס"ק ו' ומכ"ש הכא דאשתהי והארכתי בזה בתשובה אחרת:

1849

1850ולענין כתובתא דנושא מפותת עצמו אין מזכירי' בו לא ארמלתא ולא בעולתא אלא סתם פלניתא דא ושיעור כתובתה הייתי נוהג לכתוב לה מאתי' עפ"י לשון והסכמת טא"ע סי' קע"ז עד שמצאתי בספר דגול מרבבה בא"ע סי' ס"ו שכ' דהיינו בנערה אבל לא בבוגרת דאין לה אלא מנה והחלוק מובן וכותן וכבר הורה זקן זצ"ל וכן ראוי. ולהיותי כותב בנחיצה רבה ומבלי עיון כלל לא אאריך במה שאינו נוגע לד דן ותנוח דעתך בזה ואם יש לך להשיב תשיבני עי"מ ואראה מה, כיד ה' הטובה והי' זה שלום לך ולתורתך ממני הדש"ת הכותב פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ב' ז"ך אדר תקס"ג לפ"ק.

1850

1851משה"ק סופר מפפד"מ:

1851

1852שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדול המופלג כש"ת מה"ו דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ד יע"א:

1852

1853נפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה במי שעשה קישור שידוכין עם בתו וכ' בהתנאים שבא בכח והרשאה מבתו והפריז סך נדן וקנס וחרם כנהוג ואח"כ מיאנה הבת ובין כך מת האב והבת במיאונה עומדת ומענה בפיה מאיס עלי מטעם ששמעה מפי לוחשי לחישו' שהנער אינו נוהג כשורה וגם כי רבנים וגדולים נתנו עידיהם כי הקול שקר וכי הולך בתום וביושר מ"מ מכיון שיצא קלא כבר נמאס בעיניה אלו דברי היתומה:

1853

1854הנה דבר זה בנוי על ב' עקרים א' שלא נתרצתה כלל למעשה האב השנית שנתרצית ואח"כ נמאס עליה והנה טענה הראשונה הלכו נימושית האחרונים זצ"ל ה"ה הרב בעל נחלת שבעה והרב ב"ש ודבריהם נוסדו על דברת הגאון שארית יוסף והם קצרו ע"כ אבאר דבריהם ומחלקותם ומה שנלע"ד:

1854

1855בשארית יוסף סי' ד' מעשה שהיה הבת היתומה נתנה כח והרשאה לאחיה הגדול לקשרה בקשר חתונת והאם לא ידעה מזה ונתנה כח לבנה הקטן ושני האחים כל אחד במקומו עשו קשר וקנס כנהוג ואח"כ נתרצית הבת במעשה אחיה הגדול ולא בקטן ופסק הנ"ל שהקטן פטור מקנס דאין יכול לחייב עצמו על דבר שאינו בידו ולא יבוא לעולם לידו כי מה יש לו כח לקשר אחותו ואפי' להעיטור דס"ל במקנה דבר שלא בא לעולם שאם אין שניהם יודעי' שהדבר לא בא לעולם חייב לקיים דברו ה"נ שניהם יודעי' שאין בכוחו לקשר אחותו שהרי לא הזכיר שיש לו כח והרשאה מאחותו והי' להם להבין זה ואי משו' ביוש שעכ"פ גרם ביוש לצד החתן אונס הוא שהאחותו אינה רוצה ומה אית לי' למיעבד אלו דבריו בסי' ד':

1855

1856ובסי' ה' כתב באב ששלח בנו להמציא שידוך לבתו ולא יגמור דבר עד שואלו פי האב והלך הבן וגמר הדבר בלי ידיעת האב והטעה אותם שיש לו כח והרשאה מאביו ונתקשר בקנס כנהוג ואח"כ לא נתרצה האב ופסק, האב פטור שהוא המשלח כיון שבנו השליח עיוות בשליחתו כמבואר בחשן משפט סי' קפ"ב והבן השליח פטור כיון שהודיע להם שאינו אלא שליח והמשלח אינו רוצה:

1856

1857ומזה שפט בנחלת שבעה סי' ח' אות א' ס"ק ב' שאלו לא הודיעו להם שהוא שליח והי' מטעה אותם שיש לו כח והרשאה הי' חייב לשלם קנס ודבריו תמוהים לענ"ד שהרי מסיים שם בשארית יוסף דבלאו ה"נ יש לפוטרו מפני שהוא דבר שאין בידו לעשותו ולא יבוא לידו כמו שפסק כבר בסי' ד' ואע"ג דבסי' ד' מיירי שלא הטעה אותם שיש לו כח והרשאה כבר כ' לעיל שזה הוא רק להעיטור וסייעתו ואנן לא קיי"ל כהעיטור ואין חילוק בין אמר שיש לו כח והרשאה או לא אמר ועוד ה"נ בסי' ה' אין לו כח והרשאה מהבת אלא מהאב והאב גופי' אין בידו לעשות שידוכין לבתו בלא כח והרשאה ממנה הלא לא הי' לו מהבת מאומה:

1857

1858והרב ב"ש סי' נ' ס"ק ט"ז הקשה אהך תשובה דעכ"פ יתחייב זה הבן משום גרם בושה שאלו לא הטעה אותם שיש לו כח והרשאה לא נכנסו עמו בקושרים ונמצא הוא גרם להם בושה ולא דמי לסי' ד' דלא הטעה אותם ולא גרם להם בושה דאנוס הוא במה שאין אחותו רוצית אבל הכא הטעה אותם ותי' דלא הוי רק גרמא דבושה ולא גרמ' ופטור ובת' השני הוכיח מכח קושי' זו דאין זה גרם בושה דסובר הי' שמסתמ' תתרצה האחות במעשה האח והאב במעשה הבן ומשום כן אמר שיש לו כח והרשאה והשתא שלא רצו הו"ל אונסא ומפני זה החליט דלעולם פטור האב ואפילו בא בכח והרשאה ודלא כנ"ל אלו דבריו ז"ל אלא שקיצר מאוד כדרכו ז"ל:

1858

1859והגאון בעצי ארזים סי' נ' ס"ק כ"ד הכריע דבאח אינהו אטעי נפשייהו שהי' להם לבקש הימנו שיראה להם כח והרשאה ע"כ פטור משא"כ באב שסתמא דמילתא הבת נגררת אחריו והאמינו שבוודאי יש לו כח והרשאה ולא הי' להם מקום ספק כלל וע"כ אם שקר ענה בם נמצא הוא הטעה אותם וחייב האב לשלם קנס:

1859

1860דבר שנפתח בגדולים נסתיים בקטן כמוני לפי הנהוג בזמנינו בכתיבת תנאים יש ג' ענינים א' כח והרשאה מבתו והוא רק על הקישור שהיא חפצה בזיווג הזה שלא הי' בהאב שום כח לזווג אותה זולתי ברצונה וחפצה שנית הפרזת הנדן והחיובים כמה אתה נותן וכו' ואין להזוג בזה שום נגיעה וכח כי הכל מהאבות על הרוב והשלישי' קנסות וחרמות ונוהגי' לכתוב מצד העובר לצד המקיים והוא לכאורה על שניהם האבות והבנים מי מהם העובר וגורם הירוס יתחייב בקנס לפי הכתוב בתנאים והנה אם האבות גורמי' הירוס הן בהפרזת נדן וחיובים שלהם או שאינו רוצה להשיא בתו להחתן פשוט דהיינו צד העובר שיתן קנס:

1860

1861אך אם מי מהבנים אינם רוצים הנה אי הי' כתוב נוסחתינו שהאב מחייב עצמו לפייס בתו היינו צריכי' לדברי תש' הרשב"א שאמר וכי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה ואילו הי' כתוב בנוסחתינו שחייב האב עצמו בקנס להכניס לו הבת עכ"פ והיא אינה רוצית היינו צריכי' לדברי שארית יוסף הנ"ל שאין אדם יכול לחייב עצמו כמה שאינו בידו ולא יבוא לעולם לידו אך בנוסחאותו לא כתוב לא זה ולא זה אלא צד העובר יתן והרי האב אינו עובר והוא לא התחייב עצמו כלל לשלם קנס עבור בתו רק מי הוא העובר הוא ישלם נמצא האב פטור לגמרי ואין אנו צריכי' לכל הנ"ל:

1861

1862ובהיוב הבת אם ראינו בידו כח והרשאה וכ' בו שהיא נתנה לו רשות לחייב עליה קנס א"כ ידו כידה בענין זה וחייבת היא לשלם קנס לכשיהי' לה מעות של עצמה ויהי' עליה חוב עד שתשיג ידה לשלם אבל אם אינו מפורש בכח והרשאה שהרשית לאביה לחייב אותה בקנס אזי נאמר שלא הרשית אותו אלא לקשר ולזווג ולא לחייבה בקנס ואומדנא אין כאן לומר מסתמא לא יתקשרו עמה בלא התחייבות קנס וא"כ מסתמא כשהרשית לאביה להתקשר גם בקנס הרשית אותו זה אינו אומדנא דמוכח דמסתמא די להם למחותני' בחיוב אביה בקנס אם יעבור הוא ותו לא חשו שהבת תהי' גרמא בניזקא דזה לא שכיחא שהבת תעבור על דעת אביה כמבואר באחרונים הנ"ל סברא זו ובתשו' רשב"א:

1862

1863אמנם מ"מ יש לה דין מבייש חבירו ולא יהי' אלא מבייש בדברים שעכ"פ בית דין עושין לו דין עד שיפייס איש ריבו ומצוה לגדור בפני פרוצות הנותנות עיניהם באחרים ולבייש אדם ולפוגמו אבל אם אומרת ששקר ענה בה אביה ומעולם לא נתנה לו כח והרשאה אזי פטורה מכלום ומ"מ היכא דאיכא ידים מוכיחות ואומדנות דמוכח שהית' מרוצה ועתה לבשה רוח אחרת יש להחרים על זה ומ"מ לא ימהרו המנהיגים להתיר פרצה כזאת וב"ה אחר שכבר הסכמתי על זה על כל האמור ובינותי בספרים מצאתי בעיקרן של דברים כוונתי לדעת הגדול בית מאיר בסי' נו"ן וברכתי ברוך שכוונתי לדעת הגאון הזה:

1863

1864ואמנם באומרת האמת שהייתי מרוצה ועכשיו מאיס עלי כבר נאמר שאם יש לה טענה מבוררת במה נמאס בעיניה טענתה טענה כמבואר בי"ד סי' רכ"ח ססע"י כ' בהגהה' וש"ך ס"ק כ"ו שם וב"ש סי' נ' סס"ק ט"ז והי' בזה מקום לטייל ארוכות ובפרט בדברי עבודת הגרשוני אך ראיתי לפר"מ שבנידון דידן אין כאן טענה אלא ששמעה לקול בעלי לה"ר מטילי דופי בבני ישראל הכשירי' והיא כפתן חרש לא תשמע להמיימינים אנשים חכמים וידועים לצדיקים שאומרי' שקר ענו בו ומבטלי' קלא מקמא נישואי' תמיה לי הלזה יקרא מברר טענת מיאוס וחלילה לא יעשה כן ולא ניחא למרי' דאברהם להחזיק ידי מוציאי לעז על בני אברהם יצחק ויעקב וטוב שלא יהי' לשום חכם וצדיק עסק עמה בשידוכי' עד שיקובלו ב' עדים ברורים על קלקול מעשיו וכן ראוי לדון ולהורות:

1864

1865מ"ש פר"מ דרך אגב שהב"ד יכולי' לטעון קים לי' עבור היתומה וכ' שכ"כ בס' מאמר קידושין אותו הספר לא ראיתי ודיני קים לי לא יהי' לי עסק עמהם ע"ד הנהוג בעו"ה אבל עכ"פ פשיטא ופשיטא אי באמת קים להו להב"ד בשום דין מהדינים יכולים לטעון כן עבור יתום שהם אביה' דיתומים קטנים דוקא שלא הגיעו לתליסר אבל בת שהגיעה לפרק בתולה נישאי' במדינתינו היא גדולה ואין הב"ד נעשין אפטרופס לדקוני והטוען עבורה ה"ל עורכי הדייני' ואין זה ענין לטוענין ליורש וללוקח שבפ' חזקת הבתי' לטעון לקוח ביד אביהם כמובן שאין זה ענין לכאן כלל ודי בזו. מרוב נחיצה הקצרתי בראיות כי לדעתי הכל פשוט ומבואר לחכם שכי"ב וחתמתי בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ד' י"ב שבט תקע"ד לפ"ק.

1865

1866משה"ק סופר מפפד"מ.

1866

1867שלום לך תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מה"ו ישראל נ"י:

1867

1868הנה ע"ד מות חמיך בתוך זמן שקצב לזונך על שלחנו והב"ד התפשרו עם היורשים בדבר מועט ואתה צווח כי כרוכי' כי אין שייך ברכת הבית אלא אם המניעה מהנזון צדקת בדבריך והוא פשוט יותר מביעא בכותחא דהיינו אם תרצה לזון על שולחנם של היורשים אבל לדעתי אתה לא מרוצה לזה ויהי' המניעה ממך וחזר הדין לזון בברכת הבית גם כתבת שאפי' לפי ברכת הבית לא קצבו לך גם בזה יפה אמרת עפ"י מ"ש בב"ש סס"י צ"ז אלא מהנראה שעשו כן מפני שנראה להם עפ"י עיקור הדין אינו מגיע לך כלום ע"כ פייסוך במה שתתפייס בדבר מועט ואי לא ידונו לך בעיקור הדין שאין לך כלום:

1868

1869והנה כתבת דאתו עלך מטעם דבתנאי' אחרונים קלקל הכותב וכ' שחמיך חיי' לתת לך ריווח ממעותיך כ"ז שתזון על שולחנו כמבואר בתנאי' ראשונים ותו לא הזכיר שום התחייבו' על המזונות א"כ אין כאן אלא התחייבות שבתנאים ראשונים וקנין שבתנאי' ראשונים אינו אלא קנין אתן הנה מ"ש שת"א אינו כלום שלא הוזכר שום קנין והתחיי' יפה אמרו ומה שאתה טוען שהוא ט"ס ואומדנא דמוכח הוא שחמיך הי' רוצה לקיים מצותו לקיימך על התורה ויותר מזה היית יכול לומר כי נדר גדול נדר לאלקי ישראל וכמ"ש מהרי"ל הובא בב"ש סי' נ"א ס"ק י"א:

1869

1870אבל באמת הנדר חל עליו לקיימו ולא על היורשי' וכן אומדנא הנ"ל היא לדעתי בהיפוך שאדם רוצה לזון חותנו כל הימים אבל לא להתחיי' בקנין אפי' שעה א' וכיון דליכא קנין א"כ ממילא פטורי' היורשי' לגמרי עפ"י ת"א ורק עפ"י ת"ר והם אמרו שזה קנין אתן:

1870

1871אך כ"ז אי הי' כתיב בתנאים ראשונים כנוסחת כל ת"ר פלוני יתן מזונו' להזוג אז הוה קנין אתן וגם זה תלי' באשלי רברבי רק שאין להוציא מהמוחזק אבל באמת בת"ר שלך דקדק וכ' התחיי' א"ע לזון הזוג על שולחנו ששה שנים רצופים מהנשואי' ואילך נמצא דהוה קנין גמור המועיל בכל אופן הראוי' ונ"ל שהסופר בתנ"א ראה שכבר קנה המזונו' בקנין גמור בת"ר ותו לא צריך שהכפיל בת"א וכמו שהק' סמ"ע רס"י רמ"ה מ"ט לא עושי' כן בכל תנאי' ראשונים לכתוב קנין והתחייבו' גמור ולא יצטרך ת"א כלל ותי' אולי יחזרו מהשידוכי' ולא רצו שישאר עליהם חיוב ע"ש והכא שהתחיי' עצמו הרי חיובו קיים וחל על היורשי' ומ"ש קים לי כרמב"ם דאינו יכול להתחייב בדבר קצוב חלילה לדון כן נגד הש"ך ומכ"ש שאינו מתנה אלא התחייבות להזוג ועיי' תומי' מה שהעלה בזה:

1871

1872שלומים רבים כטל וכרביבים לי"נ הרבני המופלא ומופלג בתורהי ויראה קדומה חרוץ ושנון כבוד מה"ו נפתלי נ"י:

1872

1873נועם יקרת מכתבו הגיעני לנכון יום אתמול והאומנם כי העת נטרדתי מאוד מאוד אך היות מבוקשו נחוץ מאוד ע"כ מהרתי להשיבו היום כיד ה' הטובה ע"ד אשה אחת אשר ילדה בת והניקה אותה וחיתה ואחר ילדה בן ומת בתוך ימי ההנקה ואחר ילדה בת והניקתה וחיתה ואח"כ בן ומת בזמן ההנקה ואח"כ בן ומת אחר היותו בן ג' שנים ואח"כ ילדה ב' בנות תאומות והאחת הניקתה והשניה נתנה למינקת אותה שהניקה היתה חלושה מאוד ואחר ב' חדשים החליפה עם המינקת ונתנה לה החלושה והיא התחילה להניק אותה הבת שהניקתה המניקה ומתה הבת שהניקה האם והחלושה שהניקה המניקה נעשית בריא אולם וחיתה אחר הולידה בן ונתנה מיד למינקת וחי' יחיה ועתה הנה כריסה בין שיניה ועומדות על פרקי לידה והבעל קשה לו להשכיר מיניקת מפני צוק העתים ופרנסתו קשה עליו ע"כ נפשו בשאלתו אי אסור לו להניח אשתו להניק דה"ל כמוחזקת בכך ואפי' מצוה רבה דמילה מבטלי' במי שהוחזקה שבניה מתים מחמת מילה או דילמא לא אמרי' כן:

1873

1874זה לא שמענו אבל מזקנים אתבונן בתשו' חכם צבי סי' ס"ד על אודת אשה שהניקה ג' בנים זא"ז ומתו ואמרו הרופאים שהחלב ארסיי' ואח"כ נתנה ד' בנים זא"ז למינקת וחיו ואח"כ מת בעלה והניחה מעוברת כ' הגאון ז"ל ברור דהאשה זו מותרת לינשא תוך כ"ד חדש וכו' אבל בנידון דידן שחלבה מזיק וממית כאשר חכמי הרופאים הגידו ונתאמת בחוש הרי אסורה היא להניק בניה כדאמרי' מלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול ובאיסורי כרת כמו אכילת יה"כ וחילול שבת סמכי' אהרופאי' הכא לא כ"ש שיש לנו להאמין להרופאי' ובייחוד שנתאמתו דבריהם בחוש וכו' ואף אם תרצה להניק אין מניחי' אותה להניק משום סכנת נפשות וכו' דהלכה רווחת בישראל שמותרת להנשא עכ"ל. ועוד שם בסי' שאח"ז סי' ס"ה כ' שהגאון מה"ו אברהם ברודא נחלק עליו ואוסר האשה להנשא ונסתייעא מתשו' בית יעקב וכ' עליו הח"צ ז"ל אדרבא בתשו' בית יעקב מבואר שכל חכמי דורו נחלקו עליו והתירוה לינשא ואין הלכה כיחיד במקום רבים עוד כ' שם בסוף התשובה שהגאון מה"ו אברהם ברודא ז"ל כ' שאין הרופא היחיד נאמן להעיד על חלבה שהיא ארסיי' וכ' הוא ז"ל ששגג דבדרבנן מהימן ע"ש ועוד בתשובה שאח"ז סי' ס"ו יע"ש:

1874

1875מהדברים האלו יש להבין דפשיטא להני גאונים דלא אמרי' הכא בתלתא זימני הוחזקו בנים למות ע"י הנקה חדא מדכתב שהרופא נאמן אפילו באיס' כרת ומכ"ש הכא שהחוש מעיד מדמתו ג' וארבעה האחרונים חיו ולא אמר עדיף מיני' הכא איתחזקה ג' זימני ובכל התורה כולה קיימא לן דאזלי' בתר חזקה ומכ"ש הכא שהרופא מעיד והרי קמן דלסמוך על הרופא מפוקפק מאוד כמ"ש ב"י בי"ד סי' קפ"ז בשם בעל התרומו' וסמ"ג וסמ"ק שאין לסמוך דס"ל דאין הרופאי נאמני' בודאי אלא לעשותו ספק ובנפשות כשבת ויה"כ חיישי' לספיקא ומחללין שבת אבל לא ברואה מחמת תשמיש וא"כ נהי דהכא נמי מספק נפשות נאמין לרופא לאסור עליה ההנקה וממילא מותרת איתתא להתנסבא מ"מ יותר הי' ראוי לעשות עיקר מאתחזק תלתא זימני ולעשות סניף מהאמנת הרופאי' אע"כ דלא נחוש לחזקה זו והא דמייתי מהאשה שמלה בנה ומת וכו' היינו לומר כי היכי דהתם אוסרי' עליה למול בניה עוד מטעם חזקה ה"ה ה"נ ע"י הרופא אסרי' ההנקה אבל לא שיהי' שייך הכא דין איתחזק כלל:

1875

1876ועוד מוכח כן מדמייתי הגאון מה"ו א"ב ראי' מתשו' בית יעקב שאסר האשה להינשא עד אחר כ"ד חודש והח"צ לא נחלק עליו אלא משום שהגאונים לא הסכימו עם הבית יעקב וקשה הא היינו הך דבית יעקב סי' קס"ז ושם לא הוזכר לא רמז ולא רמיזה מג' בני' רק שהרופאי' שפטו שחלבה ארסיי ועוד אי ס"ד שהי' שם חזקה ג"פ איך כ' הבית יעקב שאם יאמר הבעל שאינו מאמין להרופא אזי כופין האשה להניק אע"כ שלא הי' שם חזקה ג"פ וא"כ מאי ראי' מהתם לעובדא דח"צ דאיתחזק תלתא זימני אע"כ ברור בעיניהם דחזקה ליכא וכן ממה שרצה הגאון מה"ו א"ב לומר שהרופא הוא עד אחד וקרוב מה לי ולרופא הא איתחזקא אע"כ אין כאן מקום לחזקה וא"כ בעובדא דידן נמי לכאורה מותרת להניק בן היולד עתה ואין צריך להשכיר מיניקת:

1876

1877מיהו טעמא בעי דבוודאי לא עשאוהו הגאוני' ז"ל כהילכתא בלא טעמא ומנ"ל בפשיטות כ"כ דלא נימא הכא חזקה כמו במילה וקטלנית ונלע"ד דהנה מצינו בש"ס בקטלני' מזלא גרים או מעין גרים וביאר הרא"ש בתשובה דמזלא ר"ל מזלא דמזוני שרוע מזלא דידה גרם שלא להתפרנס בשופי ע"כ בניה מתים ויבואר לקמן אי"ה וא"כ ה"נ אי מזלא דפרנסה היינו מזלא דבעל שיצטרך להשכיר מינקת לבניו ואין לומר מזלא דבני שלא יהי' לו בנים דהרי קמן שהבנים שנתנה למינקת חיים וקיימים וע"כ מזלא דמזוני והיינו בלי ספק מזלא דבעל [ומזל בני יבואר לקמן אי"ה במי לתלות אבל עכ"פ מזלא דמזוני אין לתלות אלא בו] וא"כ תינח כל זמן שהבעל חי אבל בנידן הגאונים שמת הבעל ובטיל לי' מזליה היא משועבדת להניק בנו לולי עדות הרופאים:

1877

1878אכן למ"ד מעין גורם נמי מנ"ל הכא שמעיין חיים הוא החלב יהי' סם המות וארסיי זה לא שכיחי ונימא נחית חד דרגא שאין לחלבה כח להחיות וממילא מתים היונקים כי סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב המחיה ואמנם אינינו ארס ממית אלא שאינו מחיה ואלו הוה ממסמס להני יונקים בביעי הוו חיי' וא"כ אפשר דהאי איתתא משועבדת להניק דעכ"פ תועלת קצת הוא החלב שלא יצטרך מסמוס ביעי כ"כ כמו בלא הנקה כלל ועוד אפי' נימא שחלבה לא יועיל ולא יזיק ואיננה משועבדת להבעל כלל מ"מ אסורה להנשא ככל מיניקת משום לא פלוג כדעת הר"א ברודא ובית יעקב וע"כ לא פליג ח"צ אלא משום דחלב הממית בחלב המחי' לא מיחלף כמ"ש שם סי' ס"ו אבל אי לא הוו ממית לא הוה פליג משו"ה הוצרכו לעדות הרופא שהחלב ארסיי וממית נמי וא"כ לפ"ז בנידון דידן שהבעל לעולם יחי' ולא מצינו התירא שתניק האשה מכאן ואילך בין שנתלה במזלא דידי' בין שנאמר שאין חלבה מספיק לקיים וולדה ולהחיותו ומחויב האב לשכור לו מיניקת:

1878

1879אמנם כד מעיינת שפיר ליתא ובתחלה נקדים בש"ע אה"ע סי' ט' סעי' ב' פסק המחבר בעל שמתו ב' נשיו אינו מונע מלישא והקשה חלקת מחוקק דברי מחבר אהדדי דבש"ע י"ד סי' רס"ג סעי' ב' כ' דבמלה ב' בנים ומתו תולים גם באב ולא באשה דוקא וכדעת הר"ר מנחם שם דלא כאגודה וא"כ ה"נ אמאי לא תלינן נמי בהאיש והרב ב"ש כ' שלא דק דהתם משום חולשות כח תלינן גם בהאב ואני אומר יפה דקדק הדק היטב דמקור הדין הוא בתשו' הרא"ש כלל י"ג סעי' ח' וז"ל יקבל החכם תשובתו ששאלת מי שנשא ב' נשי' ומתו שתיהן מן ההריון אם יש לחוש שהוא קטלן כיון שמתו שתיהן מיתה אחת וכו' תשובה אם איתא דמדה זו נוהגות באנשים כבנשים א"א שלא דברו חכמי' בה כיון דצורך חיי נפש הי' להם להשגיח על נפש האשה כעל נפש האיש אלא קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגות אלא בנשים שמעין האשה הזאת נשחת מקורה ומעיינה ומחליש וממית כל המשמש עמה וטעם זה לא שייך באיש וכו' וכן נמי לטעם דמזל גורם נ"ל מזלה דהאשה גורמת ונגזר על האשה שמתו בעליה כדי שתחי' כל ימי' בעוני וכו' אבל אין לפרש שנולדה האשה באותו מזל שימותו בעליה וכן האיש נולד במזל שימותו נשיו דלא מצינו זה בגרמא שיהי' תלוי' במזל אלא או עושר או עוני או אורך ימים וכיוצא באלו אבל להמית אחרי' אינו תלוי במזל אשר בן הר"ר יחיאל עכ"ל:

1879

1880ונשית לבנו לדברי החכם השואל והמשיב הרא"ש ז"ל נראה מדבריהם דהשואל מבעי' ליה בין למ"ד מזל גורם ובין למ"ד מעין גורם דלמ"ד מזל גורם הוה ס"ל מזל שימותו אנשיה וקמ"ל באשה ק"ו באיש שיהי' לו מזל רע שימותו נשיו דהאשה טפילה להבעל ולא הבעל להאשה וכמ"ש תוס' בכתובות ב' ע"ב דבחלה הבעל לא שייך לומר נסתחפה שדה של האשה שהאשה שדהו של בעל ולא הבעל שדה של אשה והרמב"ם כ' שהבנים הקטנים שמתים בעון אבותיהם דה"ל כמו בהמתו ומקנת כספו ושארי נכסיו עיין שהסביר הדבר במורה הנבוכים והנה מצינו ס"פ במה מדליקין בעון נדרי' אשתו מתה שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וע"כ צ"ל דהאשה ג"כ כנכסיו של איש ושורו וחמורו וא"כ אין רחוק לומר כל כך שהיא תלוי במזלא דידי' כמו שהוא רחוק לומר שהוא תלוי במזלא דידה ואפ"ה אמרו שהיא קטלנית דמזלא גרים ולפי סברת השואל היינו שימותו בעליה וק"ו בהיפוך שיהי' הוא קטלן:

1880

1881מיהו למ"ד מעין גורם לא מצא סברא ע"כ אמר השואל ששתיהן מתו בהריון במיתה אחת ולכאורה מאי רצה בזה הלא בקטלני' אין חילוק אם הבעלי' מתו בחולי א' או לא ולא פליגו הפוסקים אלא במתו בדבר או בחרב אבל על מטתם אין חילוק אבל ידע השואל בנפשו דלא שייך מעין בגברא כמ"ש הרא"ש בתשובתו אליו אך הוי כנ"ל כיון ששתיהן מתו בהריון נאמר כי זרעו ארסיי וכל זמן שהאשה פולטתו אינו פועל רע בגופה וכשקלטתו ונתעכב בגופה ונעשה ממנו עובר הרי הוא נכנס כארס של עכנאי וממית ודבר זה גם הוא ק"ו ממעין דילה וע"ז השיב הרא"ש דליתא דא"כ הי' לחכמי' להזכיר ולהודיענו ענין זה ולא לסמוך על סברתינו שנידון ק"ו כיון דסתם מעין הוא בגרמת האשה וסתם מזלא הוא מזלא בפרנסה דלא שייך באיש ואי ס"ד כנ"ל הי' לה' להודיענו חידוש זה אע"כ לית מאן דחשש להו אפי' במתו בהריון:

1881

1882והנה דעת ר' מנחם במילה דתלוי גם באב הוא מסברא גדולה אי בתר מעיין אזלת הואיל והדמי' מן האשה כמ"ש ט"ז בי"ד רס"י רס"ג מכ"ש דנתלה באיש שהכח ממנו ואמרו חז"ל במס' עדיות שהאב זוכה לבנו בכח ע"ש משנה ט' פ"ב ובאפיסת לא יסבול מכת חרב דמילה ואי בתר מזלא אזלית דהבני' במזלא תלי' פשיטא דיש לתלות בו יותר שהאב מיפקד על פ"ו ולא האשה ומכ"ש במיתת הזכרי' ולא הנקבות דניחא לה צוותא דבת טפי מדבן ומכ"ש שאינם מתים כלל רק מחמת מילה וכשישארו בלתי נימולים יחיו א"כ מזלא דידי' שלא זכה לקיים מצות מילה דרמי' עליה דוקא א"כ ק"ו הוא ומה באיתתא תלו חז"ל שלא תימול בניה עוד ק"ו באיש זהו דעת ר' מנחם ואמנם האגודה אזיל בשיטת הרא"ש ז"ל דאין ללמוד ק"ו דאי הכי לא הוו שתקו בעלי תלמוד ולא היו סומכי' על ק"ו שלנו אע"כ יודעי' היו דדוקא בהאשה תלוי הדבר ולא בהאיש כלל:

1882

1883וכיון שזכינו לדין, קו' הח"מ קו' גדולההיא ועצומה דהרב המחבר פסק באה"ע כהרא"ש דהבעל אינו נעשה קטלן ומשמע אפילו מתו בהריון וע"כ היינו טעמא משום שלא הוזכר בש"ס א"כ במילה נמי נימא הכי ומ"ט פסק כרבינו מנחם וצ"ע לכאורה והנלע"ד בהכרעת הרב המחבר דס"ל במילה וכיוצא בה בודאי י"ל דסמוך הש"ס וק"ו השתא באשה תלינן ק"ו באיש ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל אך בקטלני' דלמ"ד מזלא גרים איכא ק"ו לסברת השואל משא"כ למ"ד מעיין גרם תינח אי מתו בהריון אבל אי מתו מיתה טבעית נימא אה"נ דלא הוה קטלן וא"כ איכא בנייהו דהנך טעמא וה"ל להש"ס לפרושי איכא בנייהו וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס אע"כ דלא שייך בבעל כלל:

1883

1884ונבוא לנידון דידן דהרי קמן דלכ"ע כל שלא הזכיר הש"ס אין לנו להמציא חזקה דלא הוו שתקו חז"ל להזהירנו על חיי נפש ואפי' ר' מנחם לא אמרו אלא במילה דאיכא ק"ו לתלות בו יותר מבאשה וסמכו על ק"ו אבל הכא נהפוך הוא דמי לימא לן כלל שמתו מחמת חלב כלל אע"ג דאחרי' שהניקו ממינקת חיו דילמא מ"מ מקרה הוא והני מתו בעון אבותם ולא הני וכמה פעמים יקרה כך אפי' בלא הנקה ולא דמי למילה שאנו רואים שמחמת מכת המילה מתו משא"כ מאן חכים למידע שהחלב המיתום וליכא למילף הך ממיתה וקטלנית וכיון דליכא למילף אע"ג דמ"מ איכא סברא בהיפוך מ"מ כיון שלא הזכירו חז"ל ולא הי' להם על מה לסמוך ש"מ ליכא מאן דחש לזה וזה הי' דעת הגאוני' שבתשו' ח"צ הנ"ל וזה ברור לפע"ד:

1884

1885וכל זה היינו צריכי' אי הי' כאן חזקה אבל אני בעניי לא ראיתי חזקה כלל הראשון לא מת והשני מת והג' לא מת והרביעי מת נמצא אפי' נימא תרי זימני הוי חזקה אין כאן חזקה בצירוף אלא בסירוגי' וכיוצא בזה לא שמענו בעניני' כאלו והחמישי שמת אחר היותו בן ג' שני' מה"ת לתלות בהנקה וכבר חלפו ועברו ימי הנקה ועד כמה תיתלה בהנקה ותיזל אדרבה הרי הוא מפסיק בין המת ובין התאומה שמתה אחריו כי הוא לא מת מהנקה ומיתת התאומה היא מעידה עלינו שעכ"פ אין חלב שלה ארסיי כי אלו הי' ארסיי לא תחי' אחרי אכלה ושתה סם המות ואיך המיניקת החי' הילד החלוש אע"כ אם נתלה בהאשה לא נימא אלא שאין בכח חלבה להחיות הולד ובעי מסמוס בצים ג"כ אבל אינינו ממית עכ"פ:

1885

1886היות לדעתי צריך עדות הרופאי' מומחי' אם חלבה ארסיי או לא ולדעתי לא יודע זה עד שתלד ותניק איזה שבועות ואז יוכל הרופא לפשוט וכיון שהנחנו שאין כאן חזקה לאסור ההנקה ולכל הפחות אינינו ארסיי ולא ממית ע"כ כשתוליד האשה תניק בנה הילוד ימים או עשור ואח"כ ישאל פי הרופא ואם יאמר הרופא שהחלב ארסיי מהימן לאוסרה אהילד כמ"ש ח"צ הנ"ל דלא כבית יעקב דכ' דמצי הבעל לומר לא מהימנת לי ונשארה האשה משועבדת להניק דליתא כמ"ש ח"צ שהרי מהימן לאיסור כרת וכבר כתבתי לעיל דאפי' להתרומו' וסמ"ג וסמ"ק שבב"י סי' קפ"ז מודו עכ"פ שעפ"י הרופא נעשה ספק נפשות ונ"ל להמליץ בעד הגאון בית יעקב דלא לשווי' טועה דס"ל דעכ"פ לענין ממון לא מהימן עדות הרופא דלא יקום ע"א להוציא ממון ובשגם רופאי' שבזה"ז שאפשר שע"י כמה רופאי' אין להוציא ממון שאינם יכולים להעיד על דבר ברור והשתא אי יאמר הבעל אבי הבן הרי אשתי מוכנת להניק בני אין אנו יכולי' להוציא ממון לשכור מיניקת ולירד לנכסיו כדרך שכופי' לפרנס בניו בקטנותם כי יאמר אייתי לי ראי' שהחלב ארסיי ונהי דמ"מ הב"ד יחושו על ספק נפשות ולא יניחו התינוק לינק מ"מ מן הבעל אין יכולי' להוציא אלא ישכרו לו מיניקת מקופת הציבור כשארי עניי ישראל ונמצא לפ"ז אשה זו משיעבודה להיות מוכן להניק כדי לפטור בעלה מכפית ב"ד והשתא הרי זו בגזרת מיניקת חבירו שלא תינשא משום אתי לחלופי בשארי נשים המשועבדת שאין סכנה בחלב והח"צ כ' שאינה משועבדת כלל משום כן לא אתי' לחלופי דהוה כמו צמקה דדי' ובית יעקב ס"ל דשפיר אתי לחלופי נמצא בנידון דידן אם יאמר הרופא שיש סכנה מהימן עכ"פ לאסור הדד על הילד ומחיוב האב לא עסקינן השתא אי הלכה כבית יעקב או כח"ץ ז"ל דלכ"ע עכ"פ מהימן הרופא. והרופא תחלואי עמו ישראל ברחמיו הוא ירפא ויחלים האשה וילדיה לאי"ט כאות נפש החותם באהבה. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"א שבט קע"ד לפ"ק.

1886

1887משה"ק סופר מפפד"מ:

1887

1888שובע שמחות על מי מנוחות וארוחתך תמיד ארוחות ובארץ נכוחות תמהר לדבר צחות ה"ה תלמידי האהוב והחביב כבוד מה"ו שלום נ"י:

1888

1889מכתבך החביב עלי קבלתי בשמחה והזקקתני להשיבך לכל דבר שאיני נכנס אליהם ברצוני כלל מ"מ לא אשיב פניך ריקם:

1889

1890א הלכה למעשה במינקת חבירו אי יש להקל בחודש העיבור דע בני כי זה ירח ימים נשאלתי מא' מתלמידי משתילי זתים סביב לשולחני במעשה כזה ממש שהאלמנה כבר גמלתה בנה זה כמה ורצתה להנשא בחודש הי"ג של שנה השני' והזמן דחוק להם מאוד בענין זה ואמרתי בראותי חומרת בעל תה"ד בענין זה ואיך נדחק שלא להוציא האשה בעבר ונשא בתוך חודש הי"ג זחלתי ואירא לחוות דעתי להקל כלל רק הראיתי לו מקום בנב"י ח"א בא"ע סי' כ' והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך:

1890

1891אך אמרתי אז אי יארע כן בשבוע האחרונה מי"ג חדש דשנה הב' הי' נ"ל להתיר בלי פקפוק והי' דעתי לכתוב בענין זה פסק באריכות ולא נתנוני רוב הטרדות אבל בקיצור אומר לך סברתי עפ"י מ"ש בהגה' מיימ' דעה א' דבעי ב' שנים של חמה עם יכ"א ר"ד ומייתי לי' ב"י וגם בתה"ד מייתי ב' תשו' מהר"מ הסותרת זא"ז אמרתי אני בודאי קים להו לחז"ל עפ"י טבע דצורך הנקה הוא ב' שנים משנות חמה וכמו שרמז לן בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו ב"פ שס"ה ויום המיתה ויום אירוסי' עולה תבש"ל כמ"ש שיטה מקובצת בשם רש"י ובב"י מייתי לי' ג"כ אך בכל זאת אי יארע ככה בשנים פשוטות סגי בשני ימים מכ"ד חודש משום דקיי"ל לאל גומר עלי שהטבע משועבדת להתורה וכיון דשפורא דהב"ד קצרו השנים סגי להיניק בכך ולא בעי יותר ואותן עשרי' הימי' החסרי' ממספר תבשל ה' יוסיף כח להיניק מבלי לעשות תורתו פלסתר אך אם אחד מהשנים מעוברת וא"כ אין כאן לאל גומר עלי ולא יתחזקו איברי הנער עד שיעברו עליו תבש"ל ימים אמנם משעברו כ"ב ימים לא נימא הואיל ולא עברו ב' שנים יחלוש כח הנער משום לאל גומר עלי חלילה דלרצון להם לפני ה' כתיב ולא ח"ו להחליש כח שומרי תורתו וע"כ בשבוע האחרונה הי' נ"ל להתיר בלי פקפוק והמעיי' יראה כי יכול ליישב בזה כל התשו' המובאות בתה"ד ומ"מ לא תסמוך עלי והמלך ברבני הגליל דשם. פ"ב יום ג' ב' אדר תקע"ד לפ"ק

1891

1892משה"ק סופר מפפד"מ:

1892

1893שהשלום שלו ישפות שלומו ורב טובו לי"נ הרב המאה"ג המופלא ומופלג המפורסם כערוגת הבושם כש"ת מה"ו שלמה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נייטרא יע"א:

1893

1894יקרת מכתבו ע"י חתנו הגיעני על נכון שבוע העברה ולהיותי אז טרוד להשיב דברי' נחוצי' אחרתי עד עתה שנזדמנה ג"ה מהכא להתם אמרתי להשיב בנידון פנוי' נדה שנתעברה מכהן שכ' הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סס"י ט"ז דאין הולד חלל ממנה דקיי"ל כראב"י ביבמות ס' דאלה אתה עושה חלל ולא מנדה וקשי' לי' למעלתו דהרא"ש פסק דלא כראב"י והא לא קשי' למירמי דבריו בפסקיו ותשובותיו אהדדי כמובן אך תו הקשה דמאי איצטרך לאתויי מדראב"י הא לכ"ע נמי כל שקידושי' תופסי' אינה נעשי' זונה וממילא אין הבן חלל כיון דליכא איסורי כהונה והרב ב"ש כ' בסי' ז' ס"ק ל"ה דלראב"י לא איצטרך אלה למעוטי נדה אלא למעוטי הוולדות שמבעילה ב' ואילך אבל שמבעילה ראשונה פשיטא כיון דליכא פסול כהונה לא איצטרך אלה למעוטי וא"כ הכא שהפנוי' נתעברה ממנו אפי' אי ס"ל כת"ק נמי אינה נעשי' זונה ולא הולד חלל אלו דברי פ"ח:

1894

1895וצריך אני להוסיף על דבריו ולפרשם דהא דפשיטא לי' שנתעברה מביאה ראשונה היינו משום דעובדא דהרא"ש הי' באלמנה שאפשר שתתעבר ע"י ביאה ראשונה ממילא לא נימא שבעלה יותר מפ"א דהרי הרא"ש כ' שם באותה תשובה דלא קיי"ל כאביי דחייש דאפקרה נפשה לאחריני וס"ל למעלתו ה"ה נמי דלא חיישי' שבעלה יותר מפ"א ונתעברה מיד ואפשר שהדין עם מעל' בזה דאפי' אם נימא דאפקרי' נפשי' לדידי' כמה פעמים זא"ז מ"מ נימא מבעילה ראשונה נתעברה דרוב נשים מתעברות ויולדות וא"כ הולד כשר עכ"פ לכ"ע ויפה הקשה:

1895

1896אבל מ"מ לא נלע"ד דמזנות מתהפכות ואינה מתעברת כ"כ מהר ומידי ספיקא לא נפקא ולא שייך רוב מתעברות ויולדות ומי יודע כמה בעילות בעל אותו רשע עד שיצא העגל הזה וה"ל חלל לולי דרשה דאלה ומכ"ש להסוברי' דבהעראה נעשי' זונה וחללה ובגמר ביאה כבר נתחלל הולד ועי' תוס' קידושי' יו"ד ע"א ד"ה כל הבועל וכו' וצ"ל דה"ק הרב ב"ש דאי לא כתיב אלה ה"א אי מערה ופריש לא נעשי' זונה ואי בעיל אח"כ או גומר ביאתו ה"א דכבר נעשי' זונה והולד חלל קמ"ל אלה וא"כ בלא"ה לק"מ דדוחק שנתעברה מהעראה ראשונה בלא מירוק אבר:

1896

1897ואמנם לדינא אפי' למאן דלא פסק כראב"י דיבמות ס' ע"א ואין עושה חללי' מאיסורי עשה אין נ"ל פשוט כ"כ דלא ממעטי' נדה מאלה דנימא בן כהן מנדה בביאה שני' יהי' חלל לא ברירא לי הא מילתא מפני שראיתי בחי' רשב"א וראב"י מאלה אתה עושה חלל וכו' לאו למימרא דפליגי רבנן עלי' מעיקרא דדינא וכו' והא דקאמר כמאן אזלא וכו' כראב"י היינו הא דנפקי' לי' מאלה דאלו לרבנן לא נפקא להו מאלה אלא מחללה יתירה א"נ מדלא קאמר מנדה ובעולה עכ"ל ר"ל בתי' השני דרבנן נמי ממעטי' נדה מאלה ואלא מדלא קאמר בברייתא חוץ מנדה ובעולה ש"מ דאתי' כראב"י דלרבנן תרווייהו ממעטי' מאלה וכן נכון לכאורה דלהפסיק ענין לחוד ל"ל דכ' רחמנא את אלה בתיבה חדא נמי סגי להפסיק ענין דבכל דוכתא נמי קיי"ל אתי את דפסיק ונהי דהכא לא הו"מ למיכתב את בלא אלה מ"מ באלה לחוד הוי סגי להפסיק ענין ומדכ' תרי הפסקות את אלה ש"מ תרתי כן נ"ל דעת רשב"א בתי' השני:

1897

1898ועוד צל"ע לפמ"ש תוס' יבמות ס' ע"א ד"ה שאינו וכו' בסוף דבריהם לחד שינוי מבואר דלראב"י אנוסת עצמו בני' חללי' ונראה דהיינו שיטת ר"ח שבתוס' כתו' למ"ד ע"א ד"ה איכא בנייהו וכו' וצ"ע כיון דבני' מתחללי' היא גם היא מתחללת וה"ל לאו ואינה ראוי להווי' והדרא קו' לדוכתא דהל"ל ולראב"י דאנוסת עצמו לא ישא מא"ל וע"ש בכתו' ל' ע"א הנ"ל וצ"ל דבני' והיא אינם מתחללי' אלא לענין שלא ישא ואם נשא נשוי ותצא בגט דלא חמיר מהעיקור דביאה ראשונה דבעולת עצמו הוי כה"ג והה"נ החילול שנעשה מזה הוי בכה"ג ועוד אין רחוק לשיטה זו דהחילול שנעשה מכל חייבי עשה אינו אלא בעשה דלא עדיף מעיקור החילול שנתחלל על ידו הוא בעשה א"כ החילול מזה אינו אלא בעשה וכיון שזכינו לדין הרווחנו קו' תוס' דיבמות ד"ה ואי אתה עושה חלל וכו' אהת"כ דבעי למילף נדה מק"ו שהקשו איכא למיפרך מה להנך שהן עצמן מתחללת משא"כ נדה דתפסי בה קידושי' ופי' ב"ש סי' ז' ס"ק ל"ה דנהי בחייבי לאווין דתפסי קידושי' איכא עכ"פ איסור זונה רק מלקו' ליכא מ"מ איכא פירכא דבאלמנה לכ"ג איכא מלקו' משא"כ נדה ולהנ"ל ניחא דבת"כ לא תני' האי לישנא תיתי מחייבי לאוין אלא הכי תני מה הני שאין בהן כרת וע"ש פ' אמור וא"כ הא סד"א תיתי מחייבי עשה דנמי אינה מתחללת למלקו' ולכל הפחות מאנוסת עצמו שודאי אינה מתחללת למלקות ובני' חללי' אף אני אביא נדה לכן איצטרך אלה למיעוטי ולראב"י לא אתי אלא למעוטי נדה וחייבי עשה באיסורא קיימי ולרבנן דהפסק הענין אתי למיעוטא חייבי עשה וממילא אימעוט נדה דאי לאו דממעטי' חייבי עשה הוי אתי נדה מק"ו דחייבי עשה והשתא דאלה הפסיק הענין ממילא אימעוט נדה דמחייבי לאווין לא אתי' משום דאיכא למיפרך כקו' התוס' וזה נ"ל יותר נכון מכל הדחוקי' שנאמרו בזה ואין להאריך וה' שנותיו יאריך ושלום לו ולתורתו כנפשו ונפש אהובו. פ"ב יום ג' ב' אדר תקע"ד לפ"ק.

1898

1899משה"ק סופר מפפד"מ:

1899

1900שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג כבוד מה"ו איצק נ"י אב"ד בק"ק אורמין יע"א:

1900

1901גי"ה הגיעני נידון אנשי ישוב א' תקנו ביניהם בהסכמה לשלם לקופת הקהל ב' צ"ל מכל ליטרא בשר והעובר ויקח לו בשר מהכפרים ולא ישלם כחק הנ"ל יוקנס והוכרז כן בבהכ"נ וקיימו עליהם וחכרו ההכנסה הלז לחוכר א' והנה אשה א' כשלא הי' בעלה בעיר עברה והביאה לביתה כמה וכמה לטראות בשר מהכפרים ולא פרעה להקהל או להחוכר כחק המגיע וכשעמדה על הברור והנה החוכר הלז חייב לבעלה סך מה ורוצה לעכב התשלומי' בטוענו כי פסקי' בש"ע א"ע סי' צ"א ס"ד מהת"ד סי' רפ"ב דהבעל חייב לשלם קנס עבור אשתו דה"ל כפרה כקרבן והכא משער לעצמו קנס סך א' זה' ק"מ עבור כל ליטרא כי טוען שכך נהגו בישובי' אחרי' וא"כ הוא מעכב מה שחייב לבעלה עבור קנס אשתו ונפשו היפה בשאלתו אי כדין עביד ומעכב או לא:

1901

1902לפע"ד החוכר הזה חייב לשלם חובו להבעל ואין לו לעכב חובו בשביל קנס שחייב' אשתו מכמה טעמי' חדא התה"ד מיירי מקהל שעשו תקנה למיגדר מילתא כגון שלא ישחק בקארטין או שארי ענינים כאלו וה"ל העובר תקנתם כעובר על לאו דאורי' וצריך כפרה והבעל חייב להביא קרבן אם אשתו חייבת אבל הכא בעסקי ממון שקבעו לתת ב' צ"ל על כל ליטרא בשר ונהי תקנתם הוה תקנה ויכולי' להסיע על קצתם כמבואר ב"ב ט' ע"א והעובר ומעכב אותן ב' צ"ל עושק את הרבים כמו עושק ממון דאורי' מ"מ לו יהא דעשק את עמיתו איננו אלא במצות עשה והשיב את העושק ואין עליו שום עונש יותר מזה וכל שניתן להשבון אין עליו עונש אא"כ נשבע והודה דמשלם חומש ואשם אבל לא נשבע ולא גנב אלא עשק אין עליו לא שום עונש וכפרה ומ"מ מה שתיקנו שיוקנס על זה העובר קיים גזירתם כי גם זה מהטעם שיכולי' להסיע על קצתם אבל אין זה הקנס מטעם כפרה שהרי אין צריך כפרה בהשבת העושק אלא היא גופה למען לא יזידון עוד וכיון שאינו כפרה אין הבעל חייב לשלם עבורה:

1902

1903וזאת שנית התה"ד דקדק וכ' שקהל קנסו כך לצדקה וא"כ אז הוה נתינת הקנס כפרה ובכל זאת סיים התה"ד דלא ברירא לי' לדמות קנס לצדקה לכפרה דקרבן וכולי האי ואולי אבל ליתן הקנס להחוכר ויאכל הלה וחדי ויהי' כריסו מזבח כפרה זה לא שמענו אך מ"מ אם כך תיקנו הקהל יכולים להסיע על קצתן כדי להחזיק ידי החוכר בחכירתו אבל קרבן וכפרה לא הוה ולא מחוייב הבעל לשלם עבור אשתו:

1903

1904עוד בה שלישי' מה שכתוב אצלי על גליון ש"ע שלי משנים קדמוניו' דנ"ל פשוט דכל זה אם כך הי' התקנה קבוע ע"ד משל מי ששחק בקארטין יוקנס בסך עשרה זהו' ושוב עברה אשה ונתחייבה עשרה זהו' אם כן כבר נתחייבה כפרה בעד עשרה ועל הבעל לשלם אבל בנידון שלפנינו שהכריזו סתם העובר יוקנס א"כ פשוט כל העובר ישוער מהקהל לפי האיש לפי המקום והזמן במה יוקנס ולא כל כמיני' דהחוכר לשער בנפשו ליתן סך כך בעד ליטרא ואין להבי' ראי' ממקומות אחרים לכאן וא"כ הכא שלא קבעו קנס במה יוקנס העובר וזו האשה עברה לא כל כמיניהו לקבוע קנס שלה בממון כדי שישלם הבעל שלא חטא אלא יקבעו לה קנס וכפרה בגופה בבושת או בשום דבר ואם הבעל אינו רוצה שתתבזה אשתו וירצה מרצונו להתפשר עם הקהל ברצי כסף מרצונו ורצונם אז יתנו הכסף למקום שירצו הקהל ואם לא איכפת להבעל בבזיונה אנו מה לנו ועכ"פ אין להחוכר שום טענה ומענה על הבעל ומכ"ש אם האשה מזידה ממש כבר כ' החלקת מחוקק שם שאין לחייב הבעל וא"כ מכל אלו הטעמים נראה פשוט שזה החוכר צריך לשלם לבעל חובו שחייב לו אחר שינכה לו ב' צ"ל בעד כל ליטרא בשר שבא לביתם בלי תשלומי' לקהל והיתר ישלם ותל"מ הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ב' אדר"ח תמוז תקצ"ז לפ"ק.

1904

1905משה"ק סופר מפפד"מ:

1905

1906העתק השאלה:

1906

1907אחר ד"ש תלמיד לרב שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאת מעלת רבינו הגאון נ"י ומטובו קאמינא וענותו תרבני כאשר גמל עלי בחסדו לפשוט לן ספק' דדינא נא ינהיר לן עיינין גם בדבר הזה ע"ד שטר צוואה שבא לפני מהשכ"מ יעקב ותורף הענין שהשכ"מ הנ"ל כנגד ארבעה בנים דיבר ראובן שמעון לוי ויהודה ריבה לאחד ומיעט לאחד דהיינו לראובן הרבה נחלתו ולשמעון מיעט נחלתו ועוד מיעט ללוי וליהודה המעט מכולם וע"ז כתוב בשטר צוואה הנ"ל בפונקט ד' וז"ל ונגד זה מה שנתתי לבני ראובן הנ"ל כנ"ל מחוייב בני ראובן לשלם כל החובות שימצאו עלי בין בשטר בין בע"פ לנימולים וא"נ וכו' וכן מחויב בני ראובן להספיק כל צורכי אשתי רחל הנ"ל כל ימי חיי' אתו עמו בביתו הנ"ל ואמנם אם לא יכלו לשבת יחדיו מחויב ראובן לתת לה מדי שבוע בשבוע סך שני זהובי' ו"ו ועכ"ז תשאר בביתה כמקדם פונקט ה' וכו' וי"ו פונקט חיוב שיעבוד ופרעון כתובתה לאשתו הנ"ל מוטל על בני ראובן ועל בני שמעון מחצה על מחצה עכ"ל שטר הצואה הצריך לעניננו והנה האלמנה הנ"ל תבעה כבר כתובתה בב"ד ושני בני' הנ"ל מוכנים ועומדים לפרוע לה כתובתה אך זאת אומרת שאף לאחר שתקבלת כתובת' מחויבי' היורשי' הנ"ל במזונותי' או בדמי המזונות ומשמעות דורשין א"ב זאת אומרת להיות שהצוואה תרתי בבא קתני דהיינו בפונקט ד' הטיל על היורשי' חיוב המזונות ושוב בפונקט וי"ו הטיל עליהם פרעון חוב הכתובה מזה נשמע דהאי לחוד קאי והאי לחוד קאי:

1907

1908תשובה.

1908

1909שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג המפורסם שלשלת היוחסין כש"ת מה' נטע נ"י אב"ד דק"ק שו"ב יע"א:

1909

1910גי"ה הגיעני על נכון וע"ד שאלתו שאלת חכם ודבריו בנויים על דברי שו"ת הריב"ש סי' ת"ה וטוש"ע א"ע סי' צ"ו סעיף וי"ו והאחרונים שם וכדי לברר הדברים בעזה"י אאריך קצת הנה סוף פ' נערה שנתפתתה תני' ר' יוסף בביתי ולא בבקתי אבל מזוני אית לה ומר בר רב אשי אפי' מזוני לית לה ולית הילכתא כוותי' אלא כר' יוסף ופירש"י ור"ן דר' יוסף מיתורא דבית ב' פעמים קדריש ולכאורה רצה בזה דס"ל דבהא פליגי ר' יוסף ומר בר רב אשי דרב יוסף לא מפיק לי' ממשמעות בית אלא מיתורא וס"ל דמיגר ארמלותיך בביתי דסיפא ארישא קאי את תהא יתבת בביתי ותרי פעמים בית למעוטי ביקתי וכל זה לענין דירה אבל מזונות מאי שייכי' הכא אבל מר בר ר"א ס"ל משמעות בית אפי' לא הוה כתי' רק פ"א נמי משמעותו למעוטי ביקתי וא"כ מ"ש עוד הפעם ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי אמתזנא קאי דאי איכא בית אית לה מזוני וביקת' לית לה:

1910

1911תו אמרי' התם תבעו' לנשא ונתפייסה אבדה מזונותי' ובש"ס חדשים איכא נוסחא בפירש"י משום דהכי כ' לה כל ימי ארמלותך ר"ל כיון שנתפייסה תו לא נקראת אלמנת פלוני וכמ"ש ה"ה בהרמב"ם בנתארסה דתו לא מיקרי' אלמנות פלוני אלא אשת פלוני החי' והרב"י הוסיף ה"ה בנשתדכה בקישור וקנינים נמי נקראת משודכת של פלוני הכי הוה ס"ל לשמואל אפי' רק נתפייסה בעלמא ואנן לא קיי"ל כוותי' בנתפייסה דעדיין לא בטל ממנה שם אלמנות פלוני כיון שתוכל לחזור בו כמ"ש הרב"י אבל מ"מ סברת שמואל הי' דנתפייסה הוה כנשתדכה ונקראת על שם אותו פלוני שנתפייס' לו ולזה נתכוון רש"י:

1911

1912שוב מסקי' לית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כהא דאמר שמואל תבעה כתובתה בב"ד אבדה מזונו' וכאן לא פי' כלום מה"ת תאבד מזונותי' ע"י תביעות כתובתה ואיך מרומז זה בלשון התקנה כל ימי ארמלותך הלא עדיין שמו עלי' אלמנת פלוני כי לא תאבד שם זה עד שתנשא או שתשתדך לאחר אמנם בגטין פ' השולח (גיטין ל"ה ע"א) פירש"י ד"ה אין לה מזונות מעתה דגלי' דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא איתני בהדי' אלא כל ימי מיגר ארמלתך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל. פי' מייתורא דבבית"י קדייק ארמלותיך בביתי פי' לכבודי ולכבוד ביתי אבל מכיון שתתן עיניה לתבוע כתובתה שוב אינה אלמנה לכבודו אלא שעדיין לא הזדמן לה ההגון לה וצריך לומר הא דקיי"ל כהך שמואל ולא קיי"ל כאידך דתבעה ונתפייסה דהוה גילוי דעת טפי מתבעה כתובתה נ"ל דוקא תביעה בב"ד הוא נגד כבודו אבל תביעה שלא בב"ד לא ותבעה ונתפייסה לא הוה אלא כתביעה שלא בב"ד ומ"מ הוה בעי שמואל למימר שאבדה כתובתה לא מטעם תנאי בביתי דכיון דלא בב"ד הוה לא מיעקר הך תנאי אלא משום ארמלותי והוה ס"ל לשמואל דנעתק ממנה שם אלמנות פלוני ולא קיי"ל כוותי' בהא דבפיוס בלא שידוכי' לא נעקר ממנה שמו ובזיון ביתו ליכא כיון שלא תבעה כתובתה בב"ד ובזה ניחא לן בתשו' ריב"ש בסי' ת"פ הוה עובדא שכ' לאשתו שהוא מניח לה שתהא נזונות כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתוב' ופסק ריב"ש דנטלת מזונות מטעם מתנה שלו ולא אבדה ע"י תביעות כתובתה וכן פסק בש"ע ומ"מ פסק ט"ז סק"ז ובחלקת מחוקק וב"ש דעכ"פ ע"י אירוסין ושידוכין אבדה דגם בלשון שלו נמי כתי' מיגר אלמנות וכשתשתדך אינה אלמנותה ע"ש וק' א"כ אפי' כשתבעה כתובתה נמי תאבד דהא כתי' כל ימי אלמנותה אע"כ כל שלא כ' בביתי לא אבדה ע"י תביעת כתובה כנ"ל ונוראות נפלאתי על מורי הגאון בהפלאה בק"א סי' צ"ג שלא עמד על זה וגם על ט"ז יש להפליא דמייתי מרש"י בגטין והתם קאי אתבעה כתובה בב"ד ומדיוקא דבביתי ואינו ענין לכשתדכה דמטעם אחר אתאינן עלה ומ"מ הדין אמת כמו שכתבתי:

1912

1913ומה שצל"ע א"כ איך כ' רש"י לעיל דמיתורא דתרי זימני בביתי נפקא לרב יוסף ולא בביקת' הא איצטריך לביתי לתבעה כתובה בב"ד ודוחק לומר דפליגי רב יוסף ושמואל דהא תרווייהו הילכתא ננהו י"ל דודאי בביתי השני אינו מיותר דהא איצטריך להסמיכו אל ארמלותה בביתי לומר שהיא אלמנה מחמת כבודו וביתו אבל הראשון היא מיותר והכי ה"ל למיכתב את תהא מתזנא מנכסי ותהא יתבא כל ימי מיגר ארמלותך בביתי והוה ידעי' מדסמיך בביתי לארמלותך ש"מ דתבעה כתובה אין לה מזונות דאל"ה ה"ל למכתב ותהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותך ואכתי בביתי קמא למה לי ש"מ ולא בביקתי וכן משמע מסידור הש"ס ומלשון רש"י דמביתי קמא קדריש ולעולם כנ"ל וא"ש:

1913

1914והנה גוף דינו של ריב"ש וש"ע עמדו עליו מורי הגאון בהפלאה זצ"ל והגאון בית מאיר צווח כי כרוכי' הא כל דלית' בברי ליתא בשכ"מ במה תקנה האשה לזון מנכסיו הא הוה דבר שאין בו ממש ודשב"ל בשלמא מה שאכלה בתנאי ב"ד שאני אבל בתנאי ובמתנת שכ"מ איך אפשר ועכ"פ הסכימו ב' גאונים הנ"ל שצריך שיכתב אני מניח מנכסי שתזין וכו' שנוכל לומר שהוא כמו דקל לפירותיו שנכסיו הם בעולם ומייתי ראי' מלשון רשב"ם ב"ב קל"ב ע"א ד"ה פירות נכסיו וכו' יע"ש מיהו מ"ש בית מאיר דבתוס' שם ד"ה למחצה וכו' מבואר כריב"ש דאפי' אחר פרעון הכתובה תזון ע"ש אינו ראי' דהתם תאכל פירות נכסיו אינינו בתורת מזונות אלא מתנה בעלמא ופשיטא דהנותן מתנה לאשתו אין לחלק בין תבעה כתובתה ללא תבעה ולא אתאינן עלה אלא בתזון כל ימי מיגר אלמנותה היינו במזונות ובלשון הזה וצריך לומר דס"ל להגאון ז"ל כיון שאמר אשתי הו"ל כמו אלמנותי ואי ס"ד ע"י תביעה בב"ד אבדה שם אלמנות ה"ה שם אשתו ואע"כ מוכח מתוס' כהריב"ש כצ"ל בכוונת הגאון זצ"ל אלא אכתי יש לי לפקפק ולומר דשמואל גופי' לא קאמרי' חידושי' אלא בכל ימי מיגר ארמלותך דמשמע כל אותן הימים ותו לא וקמ"ל הריב"ש דע"י תביעת כתובה לא אבדה שם ארמלותה אבל אי הוה כותב סתם אלמנותי או אשתי לא הוה שום משמעות אפי' נשתדכה או נתארסה משמע אע"ג דתו לא מיקרי אלמנותו ואשתו מ"מ אמרי' אשתו שהיתה כבר כדאמרי' בגטין מ"ב ע"א עבדי שהי' כבר ודוקא כשכתב כל ימי מיגר משמע אותן הימים ולא יותר ואין שום ראי' מהתוס' לדינו של הריב"ש:

1914

1915אחר שזכינו לדין נבוא בעזה"י לנדון שלפנינו הנה בכוונת המצוה שכ' וכן מחוייב בני ראובן להספיק צרכי אשתי רחל כל ימי חיי' אתו עמו בביתו ואמנם אם לא יכלו לשבת יחדיו מחוייב ראובן ליתן לה בכל שבועה סך ב' זהובי' ו"ו ועל כל זה תשאר בביתו כמקדם עכ"ל מבואר מזה ב' דברים למעליותא דאשה חדא שתזון מלבד חיוב מזונותי' דתנאי ב"ד אפי' אחר שתבעה כתובתה שהרי כ' שאם לא יכלו לשבת יחדיו יתן לה ב' זהובים ו"ו לשבוע ואי בתנאי ב"ד אכלה אטו בדידי' תלי' להטיל פשר זה ביניהם הלא ע"כ יזין אותה עפ"י שומת ב"ד כפי הצריך לה מידי שבוע בשבוע וידוע כי לפי הזמן א"א להסתפק בסך מועט כזה בכל שבוע ועוד מדכ' שתשאר בביתה כמקדם וק' צריכא למימר שתדור בביתו כמקדם אע"כ אאחר שאבדה דירה ומזונו' עפ"י תנאי ב"ד מ"מ תדור ותזן עפ"י צוואתו ואידך למעליותא דאיתתא מדכ' כל ימי חיי' משמע אפי' לעולם לכשתנשא לאחר נמי ואע"ג שכ' אשתי משמע כל זמן שהיא אשתו ז"א מדלא כתב בביתי וגם לא כ' כל ימי מיגר י"ל אשתי שהיתה כבר וכמ"ש לעיל אך נהי כי כן היתה כוונת המצוה ולשון השטר מ"מ כיון שלא הניח לה מנכסיו כך וכך שתזון ממנו ותדור בו (עיי' תשו' הרא"ש ריש כלל פ"ג) לא קנתה המזונות עכ"פ ואין ממש בצוואה זו אך עכ"פ הבן שקיבל יותר מחלקו המגיעו על תנאי שיזון אלמנותו אם לא יקיים התנאי הזה גם הוא לא יקבל יותר משאר אחיו כשיעור הזה וינכה לו מחלק הטופיינא שלו לפי שיעור שרצה האב ליתן להאלמנה ואותו השיעור יתחלק בין יורשי דאוריי' שוה בשוה ע"כ טוב להכניסן בפושרי' באופן שתתרצה האלמנה למחול לו תביעתה ואז יעמוד גם הוא בשלו ודעת לנבון נקל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק וי"ו טבת לפ"ק:

1915

1916משה"ק סופר מפפד"מ:

1916

1917גרסי' ס"פ נערה איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין מה שעלי' ומסיק אר"נ אע"ג דמתני' תנן כשמואל מ"מ הלכתא כרב א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דמתני' כשמואל מ"ט הלכתא כרב א"ל לכאורה כשמואל רהיטא אבל כי מעיינת בה הלכתא כוותי' דרב מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעתא למשבק ומיפק לא אקני לה וכ' הרי"ף וז"ל ורב כהנא משוי בה סימנא ליקטא יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ושמעי' מינה מאן דמגרש איתתי' מדעתי' דנפשי' אין שמין לו מה שעלי' דלאו איהי בעי למיפק אלא איהו בעי לאפוקי עכ"ל וכן פסק הרמב"ם והרא"ש וכמעט כל הפוסקי' והרז"ה טען דהא לקיטו נמי לפעמים מרי' אפקי' מביתי' והרמב"ן במלחמות ה' חילק בזה דלקיטו כיון דכל שעתא למיפק קאי לא הקנה לו כלל אבל אתתא לאו למיפק קאי א"כ הקנה לה כל זמן שיכולה להתקשט בפניו ואע"ג דמדעתו גרשה עתה הרי אומרת תנו לי בעלי ואתקשט לפניו ע"ש בפנים ונראה דמשו"ה נזהר הרי"ף וחלקם לתרי בבי ואנח סימנא לקיטא יתמא לחוד וארמלתא לחוד ומסתמא כן הי' לו גי' בגמרא והיינו משום שחולקי' בדינהם דלקיטו אפילו הבעל בית מוציאו שלא לרצון הלקיט נמי שלח ופוק משא"כ ארמלתא שלח ופוק דוקא ארמלתא דמשמיא אנסוהו אבל לא במגרש לרצונו ואמנם דעת הר"י שבמרדכי ס"פ נערה דהש"ס נקט ארמלתא ק"ו לגרושה דהבעל מקפיד טפי אגרושה מאלמנה וכ"כ הרא"ה בחיד' ס"פ נערה דגרושה שמין מה שעלי' מק"ו דארמלתא ע"ש ומיהו סוגי' דעלמא ופסק הטוש"ע סי' צ"ט וכן העיטור אות כתובה והרשב"א בתשו' והריב"ש סי' ש"א וה"ה והר"ן כהרי"ף ורמב"ם ורא"ש הנ"ל דגרושה אין שמין מה שעלי' והיינו כשהבעל מוציאה שלא מחמת הכרח רק מדעתו אבל אם מגרשה מחמת שסרחה עליו ופי' רבינו ירוחם שהיא סבבה שיוציאנה הבעל שמין לה מה שעלי' ועיין מ"ש הטור סי' ס"ו וסי' פ"ה:

1917

1918וכ' העיטור וכל הפוסקים דשדרו ממתיבתא דהני מילי במלבושים העשוים להתקשט דשייך למימר דנעשי' למיקם קמי' ולא למיפק אבל במתנה בין קרקע בין מטלטלין וכסף וזהב לא הדרי לבעל אפילו סרחה עליו לבר ממורדת והלבוש סי' צ"ט הוסיף אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה וכ' הגאונים דשדרו ממתיבתא טעמא דמלתא משו' שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו וכי יעמיד לו ערב שיהי' אוהבו לעולם וכי סלקא אדעתך שאם ישנאהו אח"ז יחזור לו המתנה בתמי' ובזה אפי' הרז"ה והר"י מודים לפע"ד וכ"כ להדי' הרא"ה אע"פ שהוא מהסוברי' דגרושה שמין מה שעלי' מ"מ במתנת קרקע ומטלטלי' מה שאינו להתקשט פוסק בהדי' שהגרושה נוטלתן:

1918

1919והנה הגאונים לא הביאו שום ראי' לסברתם מהש"ס אך הר"ן והרא"ה הנ"ל הביאו מדאמרי' בעל נתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות ואי ס"ד דשמין לה המתנו' א"כ במאי קנתה הרי כל זמן שהיא עמו הוא אוכל הפירות ואי נימא דאי יוצאת ממנו לא תקח הנכסים א"כ לענין מאי הועיל לה שקנתה המתנות וצריך לומר אע"ג דאין מזה ראי' דגם שתסרח עליו או תזנה עליו לא תקח המתנות ההמה ודי לומר שקנתה אם תצא באלמנות וגירושי' מדעתו ולא באופנים אחרים מ"מ מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתי' שלא נתן לה אלא על מנת שתהי' עמו דא"כ אמאי תקח כשתתאלמן וע"כ לומר דלמתנה גמורה נתכוון א"כ שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו דכיון דהשתא איתרעי לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו כמ"ש גאונים מסברא הנ"ל:

1919

1920ולפע"ד להוציא סברת הגאונים מסוגי' דשמעתא בשגם יש תימה על הרי"ף שכ' שמעי' מינה מאן דמגרש איתתי' מדעתי' דנפשי' וכו' וצ"ע איך שמעי' הא משמעתין אדרבא משמעתין משמע איפכא וכמ"ש הרז"ה מלקיטו דנפיק נמי מדעתי' דמרי' ביתי' ונהי שהרמב"ן חילק ביניהם מ"מ הא לא נשמע מהדא שמעתא גם על הש"ס יש לתמוה קצת מאי קאמר אי מעיינתו בה הלכתא כוותי' דרב משמע אי מעיינת בה במתניתן יהי' הלכתא כרב וזה ליתא דנהי ממתני' ליכא תיובתא לרב מ"מ סיעתא נמי לא הוה לא לדמר ולא לדמר ומסתמא הדרן לכללן הלכתא כשמואל בדינא ונלע"ד דהי' קשה לר"נ מ"ט נקיט מתני' דוקא בגדי אשתו ולא סתם מה שנתן לאשתו אין לו לגזבר אע"כ משום דזה פשוט הוא דאטו אדם הנותן מתנה לחברו יקדיש נכסיו אח"כ ויוציאם מבעל המתנה ואך בבגדי אשתו שאינם מתנה גמורה דהרי לא ניתן לה אלא להנאתו של עצמו למיקם קמי' בתכשיטי' נאים והשתא שהקדי' הוא נכסיו ה"א גם זה בכלל קמ"ל אפ"ה לא יקחם הגזבר ומוכח עכ"פ שאין המלבושים קנויים לה במתנה ממש וא"כ ממילא הסברא נוטה כרב דכד מפקת מביתי' שמין לה מה שעלי' וא"ש דברי הש"ס דכד מעיינת בי' במתני' מוכח דהלכתא כרב ומוכח סברת הגאונים עכ"פ דבמתנה דעלמא קרקע וכדומה הוה מתנה גמורה ואפי' כשיוצאת נוטלת עמה:

1920

1921והי' קשה להרי"ף ממ"נ כיון דבגדים לא הוה מתנה גמורה מ"ט לא יטלם הגזבר אע"כ מוכח דעכ"פ גם לה יש זכות במה שזכתה היא להתקשט בהם כל זמן שהיא עמו וראוי לעמוד לפניו א"כ אינו יכול להקדיש זכות שלה וא"כ מזה מוכח דבגירושין שהוא מוציאה מדעתו מבלי שסבבה היא היציאה אינו יכול ליקח ממנה המתנה שנתן לה שתתקשט ואם בשביל שגם הוא רוצה להנות מהקשוט הרי תאמר הריני עומד לפניך ואין העכבה ממני כמ"ש הרמב"ן ז"ל ולא דמי ללקיטו דכל שעתיה זמני' להוציאו מן הבית א"כ גם מעיקרא לא זכה בקשוט הבגדים כי יודע הי' כי היום בכאן ומחר יאמר לו שלח ופוק אבל סתם אשה דלאו לגירושי' קיימא זכתה בהנאת קשוט המלבושים הללו עד שיבלו והיינו טעמא נמי דמקצת פוסקי' דס"ל דמלבושי שבת ורגל שמין גם לגרושה היינו משום שאפשר שהבעל לא יתנם במתנה כ"א שהשאיל אותן להאשה וכל זמן שיצטרכם יכול למכרם ולמשכנם לפי הדעת הזאת שהרי נשארו ביפיים זמן רב אבל בגדי חול שניתנו לטבועים והמה כָלים והולכים ע"כ לטבועים ניתנו וסברא זו רמוזה בלשון רמב"ן כמובן כנ"ל כוונת הרי"ף:

1921

1922והנה במתנה שנתנה האשה או קרובי' להבעל לא הוזכר בש"ס וגאוני' אבל כ' מהר"א מזרחי בתשו' סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ומייתי לי' מק"ו דמנותן לאשה מסתמא דעתי' למיקם קמי' אפ"ה זכתה במתנה מכ"ש דמתנות שנתנום להחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא מכל שכן שיהי' שלו והסכימו כן בתשוב' מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ובסי' נ"ה הגאון מה' צבי והרב המחבר בלי פקפוק ולא הי' צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים לי' ערבא שקיל שיהי' אוהבו לעולם וה"נ דכוותי' אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו אבל הק"ו הנ"ל פריכא הוא כיון שהוא מוציאה שלא לרצונה וק"ל:

1922

1923ונראה פשוט מלשון הגאונים הנ"ל וגם מסברא דבבעל אין לחלק בין מתנה קרקע וכסף או למלבושים ותכשיטי' דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפני' אע"ג דגבי לקיט שהוא זכר נימא ג"כ שניתן להתקשט התם משום כבוד בעה"ב אדונו ניחא לי' בקישוטי בני ביתו אבל בבעל והאשה לא שייך הא מילתא כלל כן נראה מלשונם בתשובה וכן נראה מסברא לכן דעתי מה שנוהגי' ליתן להחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקורין קיטעל וגם טלית של י"ט שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו:

1923

1924והנה כללא כיילי הגאונים דשדרא ממתיבתא אפי' סרחה עליו לעולם המתנות שלה חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה עיי' מבי"ט ובלבוש כ' אפי' מצא בה ערות דבר והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ועד עתה הי' טובה וישרה וא"כ חל המתנה שעה ואיכא סברת הגאונים אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה מ"מ נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואי' כגון שזנתה מרצונה בין אירוסי' לנשואי' או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנוי' ובעלה כהן וכל כיוצא בזה נ"ל שכל המתנות חוזרת להבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו בודאי חוזרת המתנה דה"ל טענות אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פירש בהדי' על מנת שתהי' אוהב שלי אבל אי הי' דיינין על דברים שבלב היתה המתנה חוזרת בלי ספק והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא וכמו שכ' בתשב"ץ שאביא לקמן אי"ה ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיון שנמצא שגם באותה שעה לא היתה ראוי לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרי' המתנות כולם ואין לומר מה בכך עכ"פ בא עליה ונהנה ממנה י"ל זה לא מיחשב הנאה אלא צער שבעל בעילה אסורה דהכי קיי"ל המוכר טרפה בחזקת כשרה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר הדמים משום דלא מקרי הנאה מה שאכל דבר האסור מן התורה וה"נ דכוותי' ועיי' מ"ש ש"ך י"ד סי' קי"ט סקכ"ז ונ"ל דאפי' בגדי חול שעליה שמין דכיון דקיימת כל שעה ושעה למיפק ה"ל כלקיטו כקו' הרז"ה ולא שייך הכא תי' רמב"ן וק"ל:

1924

1925ברם דא צריך עיון הי' בה מומין שא"א לידע כגון חולי נכפה הבא לפרקי' ולא נודע לבעל עד זמן ועידן אחר החתונה והוברר שכבר הי' בה חולי זו קודם נישואי' ויוצאת ממנו בגט כמבואר סס"י קי"ז אי נימא דהמתנות קרקע וכספים שלה הם כיון דעכ"פ בשעת בעילה ראשונה לא ידע מזה כלום היתה חביבה בעיניו וגמר והקנה ומה שעתה נמאסת בעיניו פנים חדשות באו לכאן ושייך סברת הגאונים הנ"ל או אפשר לומר כיון דאותה בעילה היתה מסוכנת לו עד למות אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי וגרע ממאכיל טרפות וכן נלע"ד ברור שעכ"פ אם הבעל מוחזק אין להוציא מידו ואפשר גם להוציא מידה אלא שלא מצאתי בפירוש מי שדבר בזה ע"כ כשבא מעשה כזה במותב בי דינא דפה הק"ק ראינו לבצע הריב:

1925

1926אמנם הא ברירא לי מיהת כשנתרפאת מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואי' רק שנודע לו שהי' לה כן בילדותה ונתרפאת נהי דמ"מ יכול להוציאה משום אולי תחזור לקדמותה כמבואר בחלקת מחוקק סקי"ב אבל אינו יכול לתבוע המתנות דהכא שפיר י"ל מחמת חיבת ביאה ראשונה גמר והקנה דלא ה"ל שום סכנה ומיאוס בדבר כיון שעתה נתרפאת:

1926

1927ונלמוד מהא דגם מ"ש גבי בעל שכל המתנות הם שלו אפי' מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו מ"מ היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה הי' שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא:

1927

1928וכ' בתשב"ץ ח"ב סס"י רס"ה וז"ל אבל האב שנותן לבתו תכשיטי' להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשה וכדאמרי' ס"פ נערה כי אקני לה למיקם קמי' וכו' וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא ובני' אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שנרשום בעלה להתקשט בהן אשה אחרת וע"כ הדין הוא שיחזור הבלאות אם הם קיימי' עכ"ל ופסק כן בפשיטו' במבי"ט ח"א סי' כ"ט והוא חדוש דין וכן ראוי להורות:

1928

1929הדינים היוצאים ממ"ש: א', אם מתה האשה בלי זרע קימא אין הבעל יורש מלבושי' שעשה לה אביה ואמה להתקשט בהם. ב', מת הוא שמין מה שעלי' אבל המתנות שלה כמבואר בש"ע סי' צ"ט. ג', גרשה מדעתו כל המתנות שניתנו לו הם שלו ושניתן לה הם שלה. ד', סרחה עליו אזי המתנות הם שלה אפי' נמצא בה דבר ערוה אבל מלבושי' שמין מה שעלי' ה', אם נגלה שלא היתה ראוי' לו מעיקרא מחמת איסור אזי גם המתנו' אינה שלה ושמין מה שעלי'. ו', אם מחמת מום דמעיקרא קרוב לודאי שהדין מה שעלי' כנ"ל אלא שטוב לבצע. ז', אם מחמת מום שנתרפא אזי הדין כמוציאה מדעתו. ח', ואם נתברר שמעיקרא הי' הבעל שונאה ודעתו לגרשה אזי יחזור גם הוא המתנות שניתנו לו אבל בלא"ה הכל שלו אפי' קיטעל וטלית ושאר מלבושי' [ועיין הטיב לעיל סי' קט"ו] הנלע"ד כתבתי עש"ק י"ט א"ר תק"ע לפ"ק פה ק"ק פ"ב

1929

1930משה"ק סופר מפפד"מ:

1930

1931שלום רב לידידי הרב המאה"ג מעוז ומגדול צדיק ונשגב כש"ת מה"ו דוד נ"י אב"ד דק"ק קאדלבורג נ"י:

1931

1932נועם מכתב יקרתו יום אתמול הגיעני על נכון ואשר בקש לחוות לו דעתי הקלושה בעובדא דאתי' לקמי' דמעלתו דההיא גברא אלמא שכיב וחיים לרבנן ולכל ישראל שביק ומרוב אלמותו לא נשא בעול עם הציבור ולא שילם לחברת קבורת מתים החוק החיוב כל ימיו ועתה נשברה זרוע רמה אקרו"ט יורדין לנכסיו ומשלמים מהם ואם יטלו המגיע להם משלם יפחות לאשה מכדי מסת כתובתה והם אומרים תקנה קבועה היא שחוב הקהל קודם לכתובה ופר"מ כתב שלא נודע מאין יצא להם זה שהרי אפי' קבורת הבעל אינו מוטל על האשה מכ"ש חובת הקהל אלו דברי פאר רום מעלתו:

1932

1933האמת שהגאון בתשוב' משאת בנימין סימן ק"ב השיב וקרא תגר על גבאי צדקה שרצו לעכב מקומות בבהכ"נ עבור מעות צדקה שהי' חייב וטוענים שהם קודמים לכתובה וכ' שקדושת הגוף הוא דמפקיע מדי שיעבוד ולא קדושת דמים וההי' אפי' קדושת דמים ליכא ולא הוי אלא מע"פ בעלמא ע"ש ועי' בנחלת שבעה סוף סי' י"ז ועיין ב"ש סי' ק' ס"ק ג':

1933

1934ומ"מ נ"ל דלא אמרו אלא בכהנ"ל דהי' חייב בקניית מצוות בבהכ"נ וכדומה דלית בי' משום תיקון העולם אבל חיוב מסים וצרכי ציבור בכל מקום שעברתי ראיתי נוהגים שאקרו"ט קודמי' לכתובת אשה ונ"ל לא מבעי' נגד המגיע לפי חשבון מה שהכניסה לו ע"ד משל שהכניסה לו אלף זהו' ולפי צרכי הקהלה מגיע לכל אלף זהו' לשלם סך עשרה זהו' לשנה וחייב עשרה שנים א"כ פשוט שיש להקהל לנכות מסך כתובת' מאה זהו' דהרי המעות נתחייבו ואלו לא נישאית לבעל היתה היא צריכה לשלם מסך המעות ההוא והשתא שמסרה המעות להבעל צריך הבעל לשלם ואם אין לו ינוכה לה כי היא עשתה עין בממון שלה וכמבואר בתה"ד ובש"ע ח"מ סימן קס"ג ע"ש ש"ך ס"ק ז' דצריך לשלם ממעות אחרים ויעוי' בתשו' חו"י ודברי המבי"ט סי' ע"א לא זכיתי להבין:

1934

1935ונהי דאם הי' הבעל משלם שנה בשנה מסים וארנונים כראוי לא יכול לנכות לאשה מכתובתה מה ששילם מממון שלה כמו שאינו מנכה לשארי בע"ח מה ששילם מסים מהמעות הלואה כשהיו בידו כיון שנשא ונתן והרויח בהם מ"מ אם לא ימצאו הקהל לשלם הם יגבו מדמי כתובת' וזה פשוט לפע"ד בלי שום פקפוק:

1935

1936אלא אפי' כל מה שהוא חייב לצרכי רבים י"ל דמנהג ותיקין הוא ותיקון העולם והרי גם היא נהנית מחזקת היישוב וצריכה לו וע"ד המנהג נישאת להבעל ושניהם אחראים וערבאי' והדעת נותן שאין הקהל נותנים חזקת היישוב לשום אחד אם לא יכנסו הוא וביתו בערבו' תשלומי הצרכים וכאלו חתמו אשה והדר בעלה וכל דברי הקהל אינם צריכי' כתיבה וקנין:

1936

1937וזה לשון תקנת ק"ק מ"ד בסי' ז' והוא מכתיבת ידי שנת תקס"ג לפ"ק:

1937

1938מנהג בכל תפוצות שתשלומי חובות הקהל וכל צרכי הרבים קודמים לכתובת אלמנה ומנהג וותיקים הוא ומ"מ מסתמא שבח בית' אביה הקיימי' לא תפסיד בשום אופן גם נהגו ששכר הרופאי' ואפיטעקן ואצ"ל תכריכיו וגם צרכי נשמתו כמו שנוהגים להדליק נר שמן ז' ימי אבלו הכל קודם לכתובה הנה תשלומי רפואות הוא נכון מפני תיקון העולם וכן ראוי ועח"מ סי' ק"ח סוף סעי' א' ואמנם בשארי דברים אם תערער האשה הדין עמה עש"ך סי' ק"ז ס"ק ו' עכ"ל שם:

1938

1939ומ"מ חוב הח"ק אם הוא חוב המוטל על כל בני הקהלה אפילו מי שאינו מהחברא א"כ הרי הוא ככל צרכי הרבים אבל מה שחייב מפני שהיה הוא נמנה מבני הח"ק פשיטא שאין האשה צריכה לשלם כלום וק"ו מעובדא דמשאת בנימין הנ"ל הנלע"ד כתבתי בקיצור ודעת לנבון נקל שא"א להעמיד דברים כאלו על מיצוי דין תורה ממש ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ה' כ"א טבת תקע"ד לפ"ק.

1939

1940משה"ק סופר מפפ"דמ:

1940

1941שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי הרב המאה"ג המפורסם גן הדסים כש"ת מה"ו מאיר עיני חכמים נ"י אב"ד דק"ק יארמוט יע"א:

1941

1942ע"ד שאלתו אות באות חתן אשר בלילה הראשונה הערה ולא גמר ביאתו וספרה וטבלה והי' בליל טבילה כמה ביאות כראשונה ועוד לא מצא דם ובלילה שלאחרי' גמר ביאתו והרגישה כאב גדול ופירש ומצאה דם הרבה בבדיקתה אחר ביאה זו ואחרי הספירה והטבילה בליל הטבילה בעל כמה פעמים ונמצא בבוקר ג"כ דם רב ותאמר כי הי' לה ג"כ כאב גדול בעת הביאה אף כי לא הגידה להחתן מאומה למען לא יפרוש ממנה ועתה יורנו מה משפטה אם תשוב ותראה בליל הטבילה עכ"ל:

1942

1943הנה הרמ"א בי"ד סי' קצ"ג העיד על מנהגינו אם לא גמר ביאה אלא הערה בה ולא מצא דם דאין צריך לפרוש ממנה ואמנם החתן הזה שהחמיר והצריך לה לספור ולטבול אחר העראה שלו א"כ החליט שהעראה מוציאה בתולי' ונאבד ואמנם מה שאחר הטבילה עירה בה כמה פעמים ולא פירש ממנה עד שבעל בלילה שני' בעילה גמירה י"ל דמספקא לי' אי בהערותי' מוציא דם או לא וא"כ בלילה ראשונה פירש כי חשש שמא אבדה טפה דם כחרדל אמנם אחר ספירה וטבילה לא חש להערותי' ממנ"פ אי יצא אפי' טפה דם בראשונה שוב ליכא למיחש לדם בתולי' ואי לא הוציא א"כ אין כח בהערותי' להוציא דם ומשו"ה לא פירש שוב ממנה אך מדספרה וטבלה וברכה ברכת טבילה אם כן החליט דהעראה דילי' כגמר ביאה דעלמא דבשלמא כ"ע דסופרים וטובלי' ומברכים אחר גמר ביאה ראשונה אפי' לא מצאה דם מחומרא בעלמא מ"מ מברכים על טבילת המנהג כמו שמברכי' על כל טבילת המנהגים אקב"ו והיכן ציונו אל תטוש תורת אמך כמו שמברכי' על טבילת דם טוהר שנהגו כמ"ש הרמ"א סי' קצ"ד סוף סעי' א' ויעיין רא"ש שילהי יומא בברכת טבילת ער"ה ויה"כ ובברכת הדלקת נר יה"כ וצ"ע וכ"ז אחר גמר ביאה אבל אחר העראה שנהגו שלא לפרוש וזה הוא פירש וספרה וטבלה וברכה ע"כ החזיק בהעראה שלו כגמר ביאה דעלמא ואחר גמר ביאה שוב נבעלה ולא ראתה אם שוב תראה ג"פ אחר תשמיש קרוב לודאי דדנין אותה כרואה מחמת תשמיש לכאורה אלא שאולי אחר הערותי הראשוני' הגיעו ימי וסתה וראתה דם ממש וספרה וטבלה וברכה כדין וקריב לודאי שכן הי' וא"כ אין ראי' שהחליט העראה כגמר ביאה ונחזי מאי דקמן בעזה"י:

1943

1944גרסינן ר"פ התינוקת איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם פי' תוס' אי בבעילה קמייתא מצא ושוב פסקה בבעילה שני' ושוב ראתה בבעילה שלישי' לית דין ולית דיינא דלא תלינן שוב בבתולי' אפילו בתוך זמן ד' לילות וכדומה אך אי בבעילה ראשונה לא מצא ובבעילה שני' מצא דם בהא פליגי ר"ח ור"א וכ' המרדכי מביאו הרב"י סי' קצ"ג וז"ל דאי אפשר לחבורה בלא ש"ז חופהו כדאמרי' פ"ק דכתובו' י' ע"א דר"ג שראו במים ומצא דם והא דאמרי' בפ' התינוקות בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם דוקא בדורו' הראשוני' שהי' בקיאי' בדמי' אבל בזה"ז אין להקל עכ"ל מבואר מזה דהך ולא מצא דם ר"ל אחר שבדק המפה ושראה במים ולא מצא בהא פליגי וס"ל לר"ח דע"כ כבר כלו בתולי' ממקום אחר דא"א לחבורה בלא דם ור"א תולה בדשמואל אבל היכא דלא בדקה למפה כ"ע מודים דאמרי' חפהו ש"ז דעכ"פ א"א לחבורה בלא דם ודשמואל לא שכיח עכ"פ לכ"ע אלא דר"א ס"ל דעכ"פ שכיח טפי מדנימא נאבד או כלו בתולי' ור"ח ס"ל דל"ש כלל אבל היכא דא"א למיבדק המפה בהשראת מים כ"ע מודו דתלינן ביאה ראשונה במפה וחפהו ש"ז וראיי' דבעילה שני' היא כראיי' דבתוך זמן ד' לילות וכדומה וטהורה כ"נ לכאורה:

1944

1945והנה ר"ח מטמא משום דשאני שמואל דרב גוברי' והקשו תוס' בנדה ובכתוב' מהא דאמרינן בפ"ק דכתובו' דמותר לבעול לכתחילה אפילו אי דם חבורי מיחבר ומקלקל בחבורה חייב מ"מ מותר לבעול לכתחלה בשבת משום דלהנאת עצמו מתכוון ודם ממילא אתי' ופסיק רישי' לא הוי דרוב בקיאי' בהטיי' ומבואר שם בשיטה מקובצת דרמב"ן אליבא דהתוס' פי' דאפי' הבבליי' מ"מ מזדמן להם עכ"פ מיעוט פעמים הטי' וממילא תו לא הוי פסיק רישי' וכן פי' הריב"ש בתשו' סי' קצ"ד בתשו' מסרקשם ורוב הראשונים הרשב"א והרא"ה והריטב"א מפרשי' פי' אחר דגם הבבלי' בקיאי' ככ"ע אלא שאין בקיאי' בדין הזה יע"ש באורך באופן דדברי הג"א פ"ק דכתוב' והאגודה שם בטלי' ברוב הפוסקים והפרישה וב"ח בא"ע וט"ז בא"ח סי' ר"פ לא ראו דברי ראשונים הנ"ל ולא צריכי' לכל אריכות דבריהם יע"ש:

1945

1946מ"מ מבואר דלכ"ע מזדמן הטי' ומשו"ה שרי למבעל לכתחלה בשבת ואם כן מ"ט מטמא ר"ח ואמר שאני שמואל דרב גוברי' וכן הק' תוס' מפ"ק דחגיגה דלא תלי' בדשמואל אלא באמבטי משום דלא שכיחא ולכאורה הא דחגיגה לא קשיא כ"כ די"ל דוקא בעילה ראשונה שהוא מדוחק גן נעול מעין חתום מזדמן הטי' אבל מכיון שנפתח הפתח קצת שוב הולך בדרך הישר אם לא מאן דרב גוברי' ובועל בהטי' בכוונה והואיל אין אשה נתעברת מביאה ראשונה ע"כ דקדק שמואל יכולני לבעול כמה בעילות כי בבעילה א' לא תתעבר וא"כ לבעול כמה בעילו' בלא דם זה הוא ל"ש ואמבטי שכיח טפי ולק"מ קו' תוס' אך עיקר קושייתם מפ' התינוקות דהוי ס"ד דמתרמי כדשמואל א"כ למה מטמא ר"ח ויש לתמוה על דברי ש"מ שם שכ' ליישב דשמואל הי' יכול לבעול בכוונה ואחרי' בהזדמנות אבל לא יכלו לכוון להטות ושבזה מיושב קו' התוס' ולא זכיתי להבין איך נתישבה קו' התוס' בזה:

1946

1947והתוס' תי' בכתובות ונדה לחלק דשמואל בעל בעילה והלך בדרך הישר בלי שבירת בתולי' ובהכי מיירי גם ר"א ור"ח ומאן דרב גוברי' יכול לבעול בלא דם ולא תלינן בזה ומש"ה טמאה לר"ח ופשיט אפילו בהעראה כי האי גווני משבר בתולי' כמבואר פ' בן סורר ומורה ובתוס' יבמות נ"ט ע"ב אך בכתובות מיירי בבועל בהטי' ואז אפי' מכניס כל האבר ואיתרמי לי' הטי' אינו משבר בתולי' וגם אינו ראוי להתעבר ממנו זהו כוונת תוס' בשני מקומות אלו באופן דשמואל ודר"ח ודר"א מיירי בבעילה דרך הישר ואז אפי' בהעראה משבר בתולי' מאן דלאו גוברי' כשמואל שהי' בועל במיתון ונחת כמ"ש רמב"ם לחד גירסא שמא בעל בנחת ומיתון ודכתו' מיירי בהטיי' דאפי' גומר בעילתו בכך כיון דנטה מני דרך אינו משבר בתולי' והיינו יש מקילין דמייתי הג"ה מיי' ומביאו ב"י סי' קצ"ד דאפי' בעל בעילה גמורה במירוק אבר ולא מצא דם אינו צריך לפרוש דתלינן בהטי' כנ"ל:

1947

1948אך רש"י בחגיגה פי' בהדיא דשמואל יכולני לבעול כמה בעילות בהטי' א"כ ס"ל לרש"י בעילה בדרך גבר בעלמא א"א אפי' לשמואל בלי שבירת בתולי' ושמואל בהטי' בעל ומתעברת שפיר ואין דם יוצא וא"כ קשה הא רוב בקיאי' בהטי' וע"כ הוצרכו תוס' לחלק באופן אחר דלגמור בעילה בהטי' צריך רב גוברי' אבל לערות בהטי' כ"ע בקיאי' וצ"ל בכתו' בבעילה ראשונה שהיא בדוחק רובא אינו אלא עירוי ולא הוי פסיק רישי' ומותר לבעול ואם נזדמן שבעל בעירוי בדרך ישר ושיבר בתולי' בהיתר באין מתכוון שוב מותר לגמור ביאתו אפי' בכוונה דה"ל פרצה דחוקה דמותר לכנוס בה בשבת כיון שתחלת פרצה הי' בהיתר ולדרך זה כל הבועל במירוק אפילו בהטי' משבר בתולי' וכל ההולך ישר אפילו בהעראה משבר בתולי' כדמוכח פ' בן סורר ומורה ולא נשאר היתר אלא המערה ביאה ראשונה ולא מצא דם אין צריך לפרוש דלכ"ע תלינן בהטי' זהו שיטת רש"י לשיטתו שבהגה' מיימו' הנ"ל ע"ש והן הנה דברי הרמ"א סי' קצ"ד ובס' סדרי טהרה הלך בדרך זה אלא שטעה במ"כ ולא עלתה בידו ומ"ש הוא ברור לפע"ד בעזה"י:

1948

1949ובכתובות י"א ע"ב קטן שבא על הגדולה אמר שמואל אין מוכת עץ בבשר ובירושלמי קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימני' ותני כן מעשה שעיברה ובתולים קיימי' וכ' פני משה בתוספותי' שם דתוס' ורמב"ם לדבר א' נתכוונו דמיירי בסתם שלא ראינו השרת בתולי' ואמרי' הרי היא בתולה וכתובתה מאתים ויש לה טענת בתולי' אך מ"ש בפ"מ ותני כן דמשכחת לה ביאה שבתולי' קיימי' ממעשה בתולה שעיברה היא תימה התם ע"י אמבטי או כדשמואל והן הן גבורותי' ומה ענין זה לביאת קטן ואמנם פי' אין מוכת עץ בבשר נלע"ד דכל שאין מכניס בכח גדול ע"י מתיחת השרביט להוציא זרע ולהטיח כחץ וכל גופו מסייע כחצים ביד גבור כל שאין הכח כ"כ הרי כניסת נגיעת בשר בבשר הוא בנחת ואינו מחרץ בצדדי' להוציא הבתולי' אם לא שמכוונה למעך באצבעה כתמר אבל אם לא כוונה לכך לא משו"ה אין מ"ע בבשר אפי' ע"י אצבע כמו שפירש רש"י נדה יו"ד ע"ב ד"ה שמעוותות אותה מסרטי' ולא פי' שעושה אותה מ"ע אע"כ אפי' ע"י אצבע אינה נעשית מ"ע וה"ה על אבר של קטן שאין בו חיכוך ומתיחת השרביט כחץ למטרה. ומ"ש בירושלמי שאינו נוגע בסימנים אינו ר"ל שאין עובי או אורך האבר מגיע לשם אלא ר"ל אין כחו מגיע לחיכוך המוציא סימנים כיון שאינו מזריע ולהיות הדבר מתמיה איך לא תפתח הפתח עי"ז עכ"פ שהרי בתולה פתחה סתום עד שאפי' ריח היין אינו נודף משם ואינו יכול לעבור בין בתרי' ואיך יעבור האבר שם ומייתי ראי' שהרי עיברה ועדיין היא בתולה דאפי' תימא באמבטי עיברה עכ"פ עברו טיפי' שהקליטה מהאמבטי עברו דרך שם ועלו עד לפתח הרחם ונכנסו לשם וא"כ אפשר הוא זהו פי' הירושלמי לפע"ד והמל"מ לא הבין כן והאמת יורה דרכו:

1949

1950אך הדבר תמוה באמת איך אפשר שלא יהא ריח היין עובר ואצבע או אבר קטן יעבור בין הבתרים אלו ואולי י"ל הדפנות דבוקים זל"ז עד שאפי' ריח היין אינו עובר אך כשנכנס אצבע או אבר מפנה לו דרך ונכנס ושוב כשיוצא חוזרים הכתלים למקומם אם לא שחיכך בכח וריפה הצדדים והוציאו דם אז אינם חוזרים עוד למקומם ולזה אין מ"ע בבשר אבל היותר נראה שיטת רש"י הנ"ל ע"י הטי' יכולה להתעבר וס"ל להירושלמי כל שאינו נכנס בכל כח תאותו כנ"ל אינו נכנס בדרך הישר אלא נטה מן הדרך ושם נכנסו טיפי האמבטי והן גבורותי' של שמואל ומשם מתעברת ג"כ ושביל הישר סתום והנה בליקוטי מהרי"ל דפוס ישן דף ס' ע"א הקשו למהר"ש איך יכולי' הבתולו' כלות לבדוק לפסיקת טהרה הא בהכנסת אצבעה נעשית מ"ע ותי' כשם ששמואל הי' בקי בהטי' כך כל אשה בקיאה בעצמה פי' כוונתו וודאי כל גופא נוכראה הבועל והולך בדרך חשיכה אינו יכול לכוון להטות זולת שמואל אבל האשה בעצמה יודעת בנפשה מקום ההטי' ואינה פוגעת בסימני' ובתשו' נחלת שבעה סי' ס' לא הבין דבריו והק' עליו והלך לו בדרך למרחוק במ"כ ומ"ש הוא האמת לפע"ד ולפי הנ"ל לא הי' צריך לזה דאין שום בשר עושה מ"ע אם אין כונה למעך:

1950

1951וז"ל ב"ש סי' ז' סוף סק"א ואפשר אם שבויה נשאית לישראל ונמצא דהיתה בתולה מותרת אח"כ לאחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכ' דיש לחוש שמא הערה בה השבאי עכ"ל וכ' באבני מילואים דתשב"ץ ח"ג סי' קע"ח מקיל בזה יע"ש אלא שלא הבין מ"ש תשב"ץ שם שנאמנת לומר יש לי עדים שטהורה אני וגם מעלתו עומד בזה והמעיין שם יראה דהמעשה הי' דבתוניס הי' עדים שנשבית וקנאה א' והעליל בה ומצאה בתולה וקנאה ממנו א' בשמו מכליפ ונשאה ובא עמה לקונשטאנטינא ושמה לא הי' עדים אלא היא ובעלה זה ואומרים שיש עדים בקושטינא שנשבית ואלו הי' אומרים שיש שם ג"כ עדים שהיא טהורה הי' נאמנות במגו דהכא ליכא עדים אלא בצד אסתן ועפ"י עצמן א"כ ה"ה דנאמנות לומר שעדי' עמה שנמצאת בתולה זהו כוונת התשב"ץ ז"ל וכ' שם דילמא בא עלי' שלא כדרכה ליכא למיחש דמהיכא תיתא יבוא עלי' שלא כדרכה ויניח כדרכה וצ"ל דשהתה כבר יב"ח בין פדיונה מהשבוים טרם שנמצאת בתולה דאל"ה אין להאמין שנמצאת בתולה דלמא פרצה דחוקה מצא בתוך יב"ח וקסבור שהוא סתום דכולי האי לא בקיאי' כמ"ש חלקת מחוקק סי' ס"ח סק"ו וצ"ל דס"ל לתשב"ץ דליכא למיחש נמי שהערה בה השבאי והטה ע"י דוחק פתח צר דרוב מזדמנות להם הטי' ואינה מוציאה בתולים ומ"מ נפסלה לכהונה צ"ל דס"ל דהיינו דוקא החושש לעינוי הנבעלת הוא פורש ואינו בועל בכח גדול ומשו"ה אינו אלא מערה בהטי' אבל זה השבאי שאינו חושש לצער דהנבעלת אם איתא דמתחיל הי' גומר ומקולי שבוי' שנו כאן כמ"ש תשב"ץ בעצמו דבשבוי' יש להקל:

1951

1952ומה שהקשה רום מעלתו למ"ש רש"י בחגיגה דבתולה שעיברה מפי' אנו חיין לומר עדיין בתולה היא משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כמ"ש בס' בני אהובה וא"כ כל שבוי' האומרת טהורה אני תהא מותרת לכהן עפ"י עצמה בלא מגו וי"ל בשלמא כשנתעברה אי ע"י דרוסת איש נעשה א"כ בעיל והדר ובעיל ביאות גמורות שראוי להתעבר דע"י עירוי אינו מתעברת כמ"ש תוס' יבמות נ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב וכו' וגם אינו מתעברת בפחות מב' ביאות וע"כ בעיל והדר ובעיל ביאה גמורה א"כ נהי ד' לילות מתוך יב"ח יש לתלות בדם בתולי' והפרצה דחוקה אז כמ"ש חלקת מחוקק סי' ס"ח הנ"ל וכתבתי לעיל שאז אינו יכול להבחין בין דחוקה לסתומה אבל מ"מ היא אינה מעיזה לומר בתולה אני דדלמא פתחה פתוח לגמרי וירגיש הבעל ויבחון כיון שכבר נבעלת ביאת מירוק הראוי להתעבר ונתעברה הימנו אבל בשבוי חיישי' אולי פ"א בעל רק שלא הטה אבל אפשר שלא מירק כ"כ והיא יודעת בעצמה שעדיין פרצה דחוקה מאוד לא שייך מילתא דעבידא לאגלויי כולי האי מיהו אם הוא אחר יב"ח משנפדית יש מקום לקושייתו אבל בלאה"נ לק"מ אה"נ דשבוי' מותרת מדינא אפי' בלא אמירה דידה כלל אלא חכמים אסרוהו והם אסרו ג"כ אפי' ע"י אמירה דידה בלי מיגו והכל משום חומרא ובבתולה שעברה לכה"ג לא גזרו ולא נמנו עלי' כלל במידי דאינו הוי ורגיל ומה שהק' מעלתו גם כתובתה תהא מאתים פשיטא לא ידעתי מאי ק"ל פשיטא אם מתנה עמו שאינה רוצית להנשא עד שיכתוב לה מאתים פשיטא אין אחר תנאי כלום ויש לו עלי' טענת בתולים אך ש"ס קאמר סתם שבוי' אין לו עלי' ט"ב כי מעיקרא אדעתא דהכי כנסה ולא תיקנו לה מתנאי ב"ד אלא מנה ולעומת זה אין לו עלי' טענת בתולים שאין מקחו טעות שהיא בחזקת בעולה אם לא שהתנה עמה ואין אחר תנאי שבממון כלום ומהא לא איירינן כלל:

1952

1953ועתה נחזי מאי דקמן האי שהערה בה ולא בעל רק הערה מחמת דוחק הפתח לעולם תלינן בהטי' דלא שמענו מעולם מי שהחמיר בהבועל בעילת מצוה בשבת לא יבעול וישנה דנימא פעם א' הערה והטה ובפעם ב' ע"כ יוציא דם זה לא שמענו מעולם אלא אם הטה בראשונה מחמת דוחק יטה גם בשני' וכמה פעמים וגם ע"ז אמרינן רוב בקיאי' ומזדמנות להם הטי' ואע"ג דזה התחסד ופירש אחר העראות הראשונות והקיל לעצמו בהעראות שלאחר טבילה לא מפני שהחליט שכבר כלו בתולי' ע"י הראשונות די"ל אפי' לא פתח פתחה כלל בראשונה מ"מ לא החמיר אלא בפעם ראשון שהחמירו חז"ל על חתן שתוקפו יצרו אבל אחר ספירה וטבילה שוב אין יצרו תוקפו כל כך שוב לא חמיר אבל לעולם הכל בכלל הטי' והי' מותר לבעול בשבת אז וה"ה דלא מיחשב הוצאות בתולי' אלא בבעילת מירוק הראשונה ומן אז ואילך כל זמן שמרגשת כאב אינו בכלל רואה מחמת תשמיש והנה הרב"י ס"ל כל דם שתראה אפי' בלא כאב תלינן לעולם לבתולים ומשאת בנימין צווח וכי עד שתלבין ראשה נתלה בדם בתולים אלא כ"ז שמוכיחה קיים שמרגשת כאב אך המכריע הוא סברת המהרמ"פ דמייתי לי' משאת בנימין עצמו ודאי אם דמי' שותת שלא בשעת תשמיש ואינה מרגשת כאב א"כ שייך לומר וכי עד שתלבין ראשה נתלי' בבתולי' אבל אי אינה רואות אלא ע"י תשמיש דוקא ולא פסקה מיום חתונתה לראות בכל תשמיש ותשמיש ה"ל כמוכיחה קיים ודומה למ"ש בתה"ד אם בשום מקום אינה מוציאה דם אלא בצד א' כשנוגעת אפי' בלא כאב יש לתלות במכה וה"נ דכוותה וא"כ נהי דהדם טמא וצריכה ספירה וטבילה אבל עכ"פ לאסור אשה על בעלה משום רואה מחמת תשמיש יש לצרף סברת מהרמ"פ הנ"ל ואמנם לא אחליט דבר זה כי לא נשאלתי עתה ע"ז עכ"פ בנידון שלפנינו אין לי ספק כלל דאין לחוש וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ואחתום בברכה הכ"ד א"נ. פ"ב יום ד' כ' אדר שני שנת תקפ"ט לפ"ק.

1953

1954משה"ק סופר מפפד"מ:

1954

1955להחכם הנ"ל:

1955

1956יקרתו הגיעני נפשו היקרה בשאלתו והאריך למעניתו בשאלת חכם ואלו תוכן דבריו בקיצור עם תוספת ביאור משלי והוא ראובן שבק חיים ל"ח והניח בכור ובנים פשוטים ואשתו מעוברת המליטה בת אחר מיתתו והניח רכושו בעין ומלוה ביד אחרים ובד"ץ הפרישה להילדה כדי מזונות עד שתבגר ופרנסת נישואי' לפי אומד יפה מהראוי ומהמוחזק ואחר כל זאת מתה הבת והוציאו למזונותיה ורפואתיה וצרכי' לערך מאתים זהו' והנה הנותר פשוט הוא שחוזר למקורו ויתחלק בין הבכור והפשוט והבכור נוטל פי שנים כי לא זכתה הילדה אלא בעל חוב דאחי הוה ולא זכתה עד שעת נישואי' והוא פשוט יותר מביעא בכותחא אע"פ שהאריך מזה בשבות יעקב ח"א סי' ק"י מ"מ לבסוף העלה כנ"ל והוא פשוט לא הי' מקום להאריך בזה:

1956

1957אך בזו נסתפק רום מכ"ת יען כי אפשר ליטול אותן הוצאות ממה שגבו מההלואות וישאר המוחזק לחלק ויקח בכור פי שנים או אין הבנות ניזוני' ממלוה וע"כ הי' ההוצאות מן הנכסים שהי' מוחזקי' והמלוה שהוא ראוי אותו וישאר להאחים ולא יטול בכור פי שנים:

1957

1958ומקום ספיקו הוא זה דתוס' בכורות נ"ב ע"א כ' הטעם דמלוה הוה כמוחזק גבי כתובה ותנאי' משום דמטלטלי בזה"ז הוה כקרקע ממש מתקנת הגאונים ויתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהם משום דכי היכי דמשתעבד לאבוהון ה"נ משתעבד לבע"ח מדר"נ וה"נ משתעבד מדר"נ וס"ל למכ"ת דהיינו דוקא אם כבר חל החוב בחיי האב בשעת נישואי' וכדמשמע פשטות הסוגיא פ' הניזקי' דאי לאו משום שאין כתובי' וקצובים הי' גובי' ממשעבדי למזון האשה מהבנות ש"מ החיוב חל מיד וא"כ שייך נמי שיעבודא דר"נ וגובי' למזונו' ממלוה דשבק אבוהון אבל לא משמע לי' כן מלשון הרמב"ם פ"ח מזכיי' ולשון הטור ח"מ בסי' רנ"ב שכתבו להדי' דאין חיוב מזונות חל אלא עם מיתת האב ולא קודם וכן דעת הראב"ד פי"ח מאישות כשכ' רמב"ם הוי לו משום רבית אין קדימה לשום א' מהן בתנאי כתובה דאין קדימה במטלטלי' וכ' ראב"ד אפי' במקרקעי כיון שאין החיוב חל אלא בשעת מיתה חל חיובם כאחד כלוה ולוה ואח"כ קנה הרי שהראב"ד נמי ס"ל דאינו חל אלא בשעת מיתה אלא שה"ה כ' שאין טעמו של הראב"ד נכון בעיניו אלא הגי' ברמב"ם שאין דין קדימה כמטלטלי' כלומר כמו מטלטלי' שאין דין קדימה משום שיכול להבריחם לא סמך דעת המלוה עליהם ה"נ יכול למוכרם אפי' קרקע ולא גבי ממשעבדי וגדול א' הקשו למ"ל פ"ב ממלוה ולוה א"כ מלוה ע"פ מוקדמת מ"ט קודמת למלוה בשטר מאוחר הוא יכול להבריח הנכסי' מבעל מלוה ע"פ שאם ימכור לא יטרוף ממשעבדי והשיב מל"מ שלא אמרו ה"ה אלא במזונו' וכעין שכ' תשובות הרי"ף דמייתי בעה"ת שער א' ח"א ופר"מ תמה מה ענין תשובו' הרי"ף ההיא לדה"ה ע"כ העיקור כהראב"ד ולא חל אלא בשעת מיתה:

1958

1959ועוד הביא דברי הר"ן ר"פ מי שהי' נשוי שהקשה על רבינו האי דס"ל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבו' ממלוה בשטר מאוחרת ק' מהא דאמרינן מוכרת סתם וכ' הטעם בירושלמי כך יפה לה שאם יבוא בע"ח לטרוף תאמר לכתובה מכרתי ואי ס"ד מלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחר' א"כ אפי' למזונות מכרה נמי קדמה ועוד הקשה מדאיבעי' להו מוכרה למזונו' אי חזרה וטרפה לכתובת' ולר' האי איך תחזור ותטרוף לכתובתה ותי' הרשב"א דחיוב מזונו' אינו אלא דבר יום ביומו ואין זמן חיובו אלא בזמן אכילה ע"כ לא הוה מע"פ מוקדמת ע"ש והקשה פר"מ דלא הי' צריך לזה לפי המבואר מהרמב"ם וטור הנ"ל דאין חיוב מזונות חל אלא בשעת מיתה וחיוב כתובה חל בוודאי בשעת נישואי' א"כ לא הי' צריך לחדש ולומר דאין זמן חיוב אלא דבר יום ביומו ועוד ק' על סברת הרשב"א הלז בב"ב קנ"ד ע"א מתנת שכ"מ אשתו ניזוני' מנכסים ופי' הראשונים הטעם וכן מייתי הרב"י בח"מ סי' רנ"ב משום דחיוב מזונות חל בשעת מיתה ומתנת שכ"מ לאחר מיתה ואי ס"ד כהרשב"א הרי מתנת שכ"מ קודמות דמזונות אינו אלא דבר יום ביומו יהי' איך שיהי' יש כאן ג' מחלוקות לפי פשטיות הסוגי' בגיטין משמע מיד בשעת נישואי' חל חיוב מזון האשה והבנות ולרמב"ם ורא"ש וטור חל בשעת מיתה ולרשב"א דבר יום ביומו:

1959

1960והשתא אי חל חיוב בשעת נישואי' א"כ פשוט דגובה גם ממלוה דשביק אבוהון מדר"נ דכי היכי דמשתעבד לאבוהון משתעבד נמי לדידהו אך אינו חל אלא משעת מיתה וכ"ש לרשב"א דאינו אלא דבר יום ביומו א"כ לא משתעבד להו בע"ח מעולם ולא יגבו ממטלטלי:

1960

1961תו כ' אפי' להסוברי' דחל משעת נישואי' היינו בת שנולדה בחייו אבל הכא שנולדה הבת אחר מיתת האב א"כ הא אמר אביי ביבמות פ' אלמנה ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן אלא לפ"ז ק' לי' סוגי' ב"ב קנ"ד ע"א הנ"ל דעכ"פ איכא נ"מ אי נוטל משום ירושה ניזונו' מנכסי' משא"כ משום מתנה קדמה לי' מתנתו לחיוב בת שנולדה אחר מיתת האב וצ"ל דסוגי' בב"ב פליגי אדאביי דפ' אלמנה הנ"ל אלו תוכן דברי פה חכם וביקש ממני לחוות דעתי הקלושה בכל זה.

1961

1962אהו' נ"י על החלוקי' אנו מצטערי' אלא שבא לחלוק עלינו את השוין דנראה פשוט דמזון האשה והבנות אפי' נולדו אחר מיתת האב ניזוני' ממלוה שהניח אביהם וכפשטות לשון הרמב"ם וטוש"ע א"ע רס"י ק' שכולם כתבו כתובה ותנאי' לענין גבי' ומטלטלי' וממלוה ותנאי כתובה היינו מזון האשה והבנות וכמשמע פשטות דפרק הנזקין דלולי דאינן קצובי' וכתובי' הוה טרפי ממשעבדי אע"ג דהבנות לא נולדו ולא נתעברה האשה כלל מ"מ עיקור החיוב להאשה שמחייב משעבד עצמו להאשה לזון בנותיו מנכסיו וגדולה מזו כ' הר"ן ס"פ אעפ"י בשיטת רש"י מהדורא קמא דחיוב לזון בניו קטני קטנים פחות מבני שש אינינו אלא שנתחייב לאשתו כך כי א"א לאשה בלי בנים הכרוכי' אחרי' אלא התם אם מתה האם פטור מלזונם לדעת ההוא משא"כ בבנות לאחר מיתת האב חייב לזונם אפי' מתה האם שכך כ' לה אבל לעולם אפי' נולדה אחר מיתת האב כבר חייב לה משעת נישואי האם:

1962

1963אך בהיות כי הפקיע חכמים שיעבד נכסיו משום תיקון עולם נהי גופו נשתעבד אבל נכסיו לא נכנסו בערבו' עד שעת מיתה משום תיקון העולם ע"כ דקדקו רמב"ם וטור ח"מ רס"י רנ"ב שלא נתחייבו נכסיו עד שעת מיתה אבל גופו נתחייב ונפקא מיני' לענין שיעבד דר"נ דכיון דנשתעבדו גופו נשתעבד גם הלוה שלו להבנות כמו שנשתעבד האב גופו מיד ונכסיו משעת מיתת האב ואילך ונ"ל דהכא קיל משארי מלוה ע"פ דנהי דאין אחריותן על נכסים מ"מ מידעם בשיעבד המוכר כל נכסיו והפקיע מע"פ שיש לאחרים עליו ויש עליהם תרעומו' כלוה רשע ולא ישלם כמבואר משא"כ הבעל והאב מוכרי' נכסיו בחייו ואין עליו לא תרעומות ולא הטילו חכמים עליו שישמור נכסיו לכשימות לזון אלמנותיו ובנותיו ובזה י"ל דברי ה"ה פי"ח מאישות שגרס ברמב"ם שאין דין קדימה בגבי' מזונו' כמו מטלטלי' שיכול להבריחם וה"נ יכול להבריחם משא"כ מלוה ע"פ מוקדמת אע"ג דיכול למכור נכסיו ולהפקיע את המלוים מ"מ מידעם בשעבוד ולא ניחא לי' לאינש להוי לוה רשע ולא ישלם להדי' ואינו דומה למטלטלי' שיכול להבריחם בצינעא אבל חיוב מזון האשה והבנות דומה טפי למטלטלים ולקמן אי"ה נפרש ע"ד אחר עפ"י דרכו של המשנה למלך אי"ה.

1963

1964ואפ"ה הקשו הגדולים על רבנו האי גאון וסייעתו דמע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר א"כ חיוב מזונות נמי תקדים לבע"ח כיון דשיעבודא דאורייתא ונשתעבד הגוף מן התורה משעת נשואי' רק חכמים הפקיעו ערבו' הנכסי' מפני תיקון עולם מ"מ היינו דלא לטרוף ממשעבדי מפני תיקון עולם אבל להקדימו לפני חיוב מאוחר מ"ט יש לזה והרי שיעבוד וחיובה קודם ועל זה תי' הרשב"א דלענין זה דוקא התנו חז"ל שלא יחול החיוב אלא דבר יום ביומו:

1964

1965והטעם כי שיעבוד השטרות הוא דאוריתא ממש וחיוב מזונות נהי דהשתא דתקינו רבנן שכל אדם חייב בעצמו לזון אשתו ובניו מ"מ הוה שיעבודא דאורייתא כמו חייב אני לך מנה בשטר מ"מ לא רצו חכמים לעקור ע"י תקנתם שיעבוד תורה ומשו"ה תיקנו לכשימות הוא זמן מזונותיהם יום ביומו יהי' איגלאי מילתא למפרע שנשתעבד הגוף לזה משעת נישואי' והנכסים משעת מיתה והא דלא תקנו לא יחול שיעבוד נכסים כלל עד שעת מזונו' ממש דא"כ לא תגבה ממתנת שכ"מ ע"כ תיקנו שעבוד נכסים משעת מיתה אבל לענין קדימת טריפה עשו כאלו לא הגיע זמנו אלא ביומו וכאלו אין הגוף משועבד לכך כלל עד אז אע"פי שאינו כן מ"מ לענין זה עשאו כך ועיי' היטב וידקדק בלשון הרשב"א דמייתי ר"ן ר"פ מי שהי' נשוי ויראה שכן הוא וכל זה שלא להפקיע שיעבוד דאוריתא וקא מיבעי לי' ג"כ מכרה למזונו' אי תטרוף לכתובה דהוה כעין דאורייתא מאסמכתא טפי ממזונו' וכעין שכ' תוס' חגיגה י"ח ע"א ד"ה חש"מ בסוף הדיבור יע"ש:

1965

1966וכעין זה הי' כוונת מל"מ בה"ה פי"ח מאישות שכ' עליו מ"ל פ"ב ממלוה ולוה הלכה וי"ו שלא כ"כ במזונות די"ל בוודאי כל שאם מכר לו טרף ממשעבדי הרי הוא כמטלטלי' שיכול להבריחם ואין בו דין קדימה אלא במע"פ כיון דשיעבודא דאורייתא ומן התורה טורף ממשעבדי ומכ"ש שמוקדם למלוה בשטר מאוחר אלא מפני תיקון עולם הפקיעו חכמים טריפה ממשעבדי ע"י תקנה זו נתקלקל מע"פ שיכול להבריח ולא יהי' מוקדם למלוה בשטר ולא ניחא להו לחכמי' בהכי ע"כ הניחו בזה על דין תורה שלא יהיו תקנתם קלקלה למע"פ אך במזונות הם אמרו והניחו על עיקר הדין שלא תקדום זו את זו דמאי אולמי' דהאי מהאי וכעין זה בתשו' הרי"ף שבבעה"ת שער א' ח"א סי' ד' ויע"ש בגידולי תרומה:

1966

1967והנה לכאורה פשטיות סוגי' כתובות נ"א ע"א אין מוציאי' לבנים מן הבנות משמע דב"ד הגבו להבנות קטנות כל נכסי' המועטי' ואין מוציאי' לבנים מהם משמע דלא כרשב"א דאלו לא חל חובם אלא דבר יום ביומו איך הגבו להם ב"ד מיד ולאלתר כל הנכסי' ואכתי לא מטי זמן חיובא אבל שיטת ר"י בתוס' ב"ב ר"פ מי שמת מורה כרשב"א דס"ל אעפ"י שאין מוציאי' מ"מ אם מכרו מכרו ואין מוציאי' מן הלקוחי' נראה דלאו לכל מילי הוי כמטי זמן חיובא והב"ד מגבי להם מיד משום דבשעת מיתה חל חיובי' ומ"מ מיתלו תלו וקאי ואי קדמו ומכרו לא מבטלי מקח דאורייתא וכאלו לא מטי חיובא אלא דבר יום ביומו ואין כאן מחלוקות:

1967

1968ומה שכ' שהבת נולדה אחר מיתת האב יפה כ' שמוכח מסוגי' ב"ב קנ"ד ע"א דאפ"ה גובה ממלוה דאל"ה ממתנת שכ"מ נמי לא תגבה ואיכא נפקא מיני' אי נוטל משום ירושה או משום מתנה ומאי דק' לי' מיבמות ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר עולם לא תקינו לי' רבנן לק"מ התם למיפסל העבדות ולאכול בתרומה קאמר דהרשב"א הקשה שם אדאמרינן אי דמעברא מבן לא עדיף מהאי דקאי הקשה רשב"א עדיף ועדיף מן התורה יש להבן לירש וממילא העובר פוסל וכי יש כח ביד חכמים להפקיע פסלותו של זה שהוא מן התורה ותי' יש כח ביד חכמי' היכי דנראה להו תקנו בכך ע"ש וא"כ ע"ז אמר אביי בבת מעוברת לא תקנו לה רבנן כח לפסול העבד דהא מדינא לית לה כלל השתא עובר זכר דפוסל מדאורייתא הפקיעו רבנן פסלנותו מכ"ש עובר נקבה דלא תקינו לה מעיקרא כלל והדברי' ברורי' ופשוטים בעזה"י והדין דין אמת דהבנות אפילו נולדו אחר מיתת אבוהון ניזונו' ממלוה דשביק אביהן הנלע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ החותם באהבה רבה וברכה מרובה פ"ב יום ג' כ"ג טבת תק"צ לפ"ק.

1968

1969משה"ק סופר מפפד"מ:

1969

1970שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרב המאה"ג הותיק מגדול עוז מה"ו וואלף נ"י אב"ד דק"ק פלאטא יע"א:

1970

1971אודת מי שמת ונפלו נכסיו לפני בני בתו זכרים ונקבות קטנים אם יש לנקבות פרנסת עישור נכסי בעזבון אבי אמם הנה אי הי' אמם חי' ונפלו נכסים לפני' ומתה וירשו בניה בזה פליגי הנ"י פ' י"נ אמתני' שם קכ"ב ע"ב הבנות ניזונית מנכסי האב ולא מנכסי האם ע"ש כ' ז"ל בשם הריטב"א בשם הרמ"ה דוקא מזונות אבל פרנסה אפילו מנכסי האם דלאו בתנאי כתובה תלי' ר"ל דבעל חוב דאחי הוי ואין חילוק בין נכסי האם לנכסי האב אמנם מהרי"ל בתשו' סי' ע"ט פשיטא לי' בהיפוך דפרנסת נישואי' עיקרה מקרא בנותיכם תנו לאנשים ואין הנשים מצוות על ככה וא"כ אין פרנסה מנכסי האם כלל ע"ש ורצונו מש"ס כתובות נ"ב ע"ב אר"י משום רשב"י וכו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי ע"ש והביא מהרי"ל ראי' מדדחיק ש"ס בכתובות ס"ח ע"ב בהא דאר"ה ארב"י פרנסה אינה כתנאי כתובה ולא אמר דאינה כת"כ לענין נכסי האם אע"כ בהא אין חילוק והבית שמואל רס"י קי"ג דחה ראי' זו די"ל דפשיטא משנתינו היא מדקתני הבנות ניזונית מנכסי האב וכו' ולא קתני מתפרנסות וכראיות הנ"י הנ"ל נ"ל דס"ל למהרי"ל די"ל לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' פרנסה דפשיטא דאינה מתפרנסת מנכסי אם דהא אפי' בנכסי אב ה"ל כהעברת נחלה כדפריך הש"ס רחמנא אמר ברא לירות ברתא לא לירות ואיך תיקנו רבנן ברתא לירות ואי לאו משום כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו דאוריית' הוא דכתיב בנותיכם תתנו לאנשים לה הי' יכולת לתקן עישור נכסי כלל אבל אם דלא מיפקדי אהא דבנותיכם תתנו לאנשים א"כ איסורא איכא ופשוט דלא יתפרנסו מנכסי אם וזהו פשוט אבל מזונא דצדקה בעלמא הוא ה"א אפי' מנכסי אם נמי ליתזני קמ"ל מתוס' כיון דתנאי כתובה היא מעיקרא לא תיקנו רבנן אנכסי אם ולק"מ ק' בית שמואל וגם הגאון בית מאיר דחה ק' ב"ש ע"ש ונראה הא דפשיטא לי' למהרי"ל דהאם אינה חייבת להשיא בתה משום דקרא כתיב קחו נשים א"כ בזכרים מיירי ועלה מסיים והולידו בנים ובנות ובנותיכם תתנו לאנשים א"כ אזכרים מזהר רחמנא ולא אהנקבות וכן כ' תי"ט משנה ז' פ"ק דקדושין ע"ש לכן אין להוציא ממון מנכסי האם לפרנסת הבנות:

1971

1972והנה אבי אב שמת ונפלו נכסיו לפני נכדיו צ"ע אם מוציאי' עישור נכסי להבנות דבקידושין ל' ע"א צריכי' קראי דאבי אביו מחויב ללמדו תורה דאלה בניכם ולא בני בניכם וא"כ בההיא דקחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תתנו לאנשים דליכא ריבוי אמרי' בניכם ובנותיכם ולא בני בניכם ובנותיכם ועובדא הוה קמן במותב תלתא זה איזה חדשים ולא פסקנו לבת הבן כלום מנכסי אבי אביה במקום אח דאין לומר דהאב יורש בקבר מאביו ומוריש לבניו ומחויבי' בפרנסת הבת זה ליתא חדא דיכולים לטעון מכח אבוה דאבא קאתינא כדפסקי' בטוש"ע ח"מ סי' רי"א סעי' ג' ד' והוא מש"ס ס"פ מי שמת ותו דהאב בקבר לא מחייב במצות הבן על האב להשיא בניו דבמתים חפשי וא"כ בממנ"פ לא יתחייבו רבנים ליתן עישור נכסי להבנות ואי משום אומדנא דאלו הי' זקן חי הי' נותן כך לנדוני' נכדו אין לנו לדון בדמיונות ואומדנות דלא מתפרשו בש"ס ושם לא נאמר אלא באב שמחויב מן התורה להשיא בתו אמדינן דעתי' כמה הי' מפריז לנדן אבל גוף הנישואי' אינו צריך אומד דודאי הי' משיאה לבעל שהרי מחויב מן התורה ואין האומדנא אלא כמה הי' מפריז לנדן אבל באבי אב ואם דאינן מחויב להשיאה אדרבא איכ' קצת כמו עבורי אחסנתא מברא לברתא ניקום אנן ונימא אלו הי' חי הי' משיאה והי' מפריז כך וכך ולהוציא הסך מהאחים זה מנין לנו ע"כ אין להוציא אפי' מנכסי אבי האב מכ"ש מנכסי אבי האם:

1972

1973אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל.

1973

1974משה"ק סופר מפפד"מ:

1974

1975שלום וכ"ט לידידי הרב החרוץ בעל פיפיות המופלג כבוד מה"ו נפתלי נ"י אב"ד דק"ק וואהרין יע"א:

1975

1976גי"ה הגיעני אודת אצמנה א' מניקה שנתנה בנה למניקה ואחר יב"ח גמלתו וג' חדשים אח"ז נטפל אלי' נער א' משרת ביתה ונסעו בסתר הרחק מאוד אל מקום אביו של הנער בשמו עקיבא רועי בקר פורץ גדר והאב סידר להו קידושי' בקיבוץ עשרה אשר לקט לו בכפר שלו ושוב בא הזוג לביתם בסתר מבלי הודע שנישאו זל"ז שהרי בלא"ה דרים זע"ז עד שנודע הדבר ע"י הרב דשאכטיץ וכשנקראו הזוג לפני מעלתו אמר הבעל א' הורה לו כי די בהמתנת י"ח חודש והוא סבור חשבון י"ח חודש מיום מיתת הבעל ולא מיום לידת הולד והנה נתגלגל הדבר ובא בערכאותיהם ויען כי מלכות ושרי מדינתינו יר"ה מלכי ושרי חסד הם ורוצים בקיום דת ע"כ גם כי קשה בעיניהם להפרידם לגמרי כי הזוג יושבים באורענדע אשר חכרו מהשרים מ"מ הסכימו ככל אשר יצא מפינו כן יעשה לענוש על ב' דברים א' על נשאו מינקת חברו שלא כדת ב' על גוף ענין נשואי' בסתר שלא כדת ונימוס שום אומה מכ"ש כדת מו"י ועתה נפשו היפה בשאלתו כדת מה לעשות:

1976

1977הנה דעת חלקת מחוקק סי' י"ג סק"ו הסכים שת"ח ששגה בההוראה חשיב מזיד ואפי' כהן צריך לגרש ועם הארץ ששגה בדין או שלא ידע שהיא מינקת או בתוך ג"ח הבחנה אפי' לישראל סגי בהפרשה והעלה בית מאיר דע"ה שנתלה בהוראת חכם דינו כשוגג אך פשוט שצריך לברר בפנינו מי הורה לו כן ומ"ט סמך ע"ז ולא שאל החכם שבעירו שכל הוראותיו על פיו דאל"ה קיטור קחזינא הכא וקיימ"ל בי"ד גבי שבח דאין כל אדם יוכל להתנצל שוגג הייתי ואע"ג דאשה מהימנית לומר כזה התיר לי חכם ואינה צריכה לברר היינו שאין אנו רואי' שגגת הוראה אנו מאמינים לה שחכם הורה כדין ואין בודקי' אחרי' אבל אם אנו רואי' דם טמא והיא הכשילה או רוצית להכשיל בעלה ותולות עצמה בחכם שטעה בהוראה לאו כל כמינה וזה פשוט מאוד ומעלתו במ"כ עירב הדברי' לפום ריהטא לא אשגח וא"כ אי מברר כל הנ"ל שיש לומר שהוא שוגג בהוראת חכם אז לחלקת מחוקק צריך פרישה ולהב"ש דמיקל יותר דסגי בעונש נידוי דגרס בש"ע ובישראל יש לסמוך אמאן דמיקל בשוגג יע"ש:

1977

1978ויש לומר עוד באשה גופה צריכה לומר איש פלוני חכם טיהר לי את הכתם כיון דאומרת פלוני מירתתא דילמא שיילי' לי' אע"ג דלא צריכא למשיילי כיון דאפשר לשואלו מירתתא ואהא סמכי' בחשוד שבמשנת דמאי דאומר פלוני מומחה ולרמב"ם כ' סתם ישראל בדורות האחרונים דינם כחשוד כמ"ש ספ"ג ממ"א הל' כ"א וע"ש בה"ה ה' י"ט ויעויי' ש"ך י"ד רס"י קי"ט ואין כאן מקומו דבנידון שלפנינו עינינו רואות דמזיד גמור הוא וזר מעשיהו במחשך שלא כדרך נישואי' ישראל והסתיר נישואי' גם אח"כ ולולי הרב דשאכטיץ גילה מסתוריו היינו סבורים שהוא והיא פנויים העל כזה ידון מעלתו דין שוגג:

1978

1979והשתא נהי דאינני מכניס עצמו בנידון הלז ובזמן הזה בעישוי גט אבל עכ"פ צריכי' הפרשה מן הדין איזה חדשים עד אחרי ככלות כ"ד חודש מלידת הולד וזה אשר הגיס לבו וסדר קדושי' ישוב אל ה' וירחמיהו פן רבצה בו כל הכתוב בס' פני יהושע קונטרס אחרון סי' תק"ן ואעפ"י דבמעשה דאתי' לידי' שם הקיל אחר ט"ו חודש היינו שהי' מתחלה ע"י שגגת הוראה ומ"מ אחר הנישואי' יב"ח מיום שהוקבעה ע"ש והתם חשש לביטול שידוכי' אבל הכא להמתין איזה חדשים לא הי' לו להגיס לבו בהוראה והי' לו לשאול פי רבנים גדולים חקרי לב הסמוכי' לשם הסכל עשה:

1979

1980אמנם מ"ש מעלתו בהפרשה איכא למיחש לאיסורי כרת ומיתת ב"ד אם לא יהי' בעלה משמרתה תמיה לי וכי עד עכשיו מי נטרה ואם היא נחשדת כל ישראל מי נחשדו ולא דמי למופקרת שבתשו' מהר"י מינץ דמייתי רמ"א סעי' י"א המעיין בפנים יראה התם הי' החשש שגם הילד ירד עמה לבאר שחת [כמבואר לעיל סי' ל"ד] ופשיטא דבכל מקו' דאיכא למיחש להכי החכם המורה יהי' עיניו בראשו ויחוס על נפשות אביונים נקיים אבל על הני עברייני לא נחוס:

1980

1981ואם א"א להפרישם ולנידוי אינם חוששי' כפי שכ' מעלתו גם אין רשות מהמלכות לנדות אעפ"י שראוי להכותם מכת מרדות ע"י שלוחי בדמ"מ נ"ל אם הוא ברצון השרים להעמיד הזוג איש ואשתו סמוך לפתח בהכ"נ בק"ק וואהרין וסורחנם כתוב על לוח לבם שנשאו זא"ז שלא ברצון חכמים ושלא בנימוס המדינה ויוסרו רבים ולא יעשו כמעשים הללו אזי טוב הוא וגדר גדול:

1981

1982ומ"ש מעלתו שאפשר שהאשה מעוברת ואם נכוף לגרש נפסיד העובר שגרושה אינה משועבדת להניק ואין דוחין נפש מפני נפש אלו דבריו כבר כתבתי כי בלאה"נ אין דעתי לכוף ולגרש אך מ"ש אין דוחין נפש מפני נפש והוא ממשנה דמס' אהלות ספ"ז ושם מבואר דעובר נדחה מפני חי ממש ואולי ס"ל למעלתו התם להמיתו כשהוא במעי אמו ואין אנו מוזהרי' על העוברים אבל הכא לחוס עליו לכשיצא לאויר עולם מה יאכל אפשר דשוה בזה לילד שכבר יולד והי' לו לפרש וכולי האי ואולי ועוד האי עובר נהי דאמו אינה מחויבת להניק מ"מ סתם אמו מרחמה ברא ותניקה ועוד אית לי' אב דמסמס לי' בבעי וחלב אבל האי יתום דלית לי' אבא ואמו עזבתו ואע"ג דכבר גמלתו מ"מ אין לנו לבדות דברים בדויי' לעבור על דברי חז"ל שתקנו משום לא פלוג:

1982

1983מ"ש מעלתו ברמב"ם שכ' מינקת חברו שותה שאין כאן עבירה לא ידעתי מה הי' לו ודברי רמב"ם מבוארי' במקומו במשנה למלך שם כלפי שפ' שם אפי' אי' דרבנן כגון ארוסתו בבית חמיו הוה אינו מנוקה מעון ואין המים בודקי' והדעת נותן כן עפ"י מ"ש רמב"ן בפ' סוטה דאין שום מצוה בתורה תלוי בנס שלא בטבע כ"א השקאת מי סוטה מפני שאין השכינה שורה אלא במיוחסי' שבישראל ולפיכך אם אין הבעל מנוקה מעון כל דהוא אפי' דרבנן שוב אינו ראוי לנס ההוא וס"ל לרמב"ם דוקא בעון איסור ביאה אסורה אבל הכא אין הביאה אסורה אלא שיורד לתוך אומנת חברו ופסק לחיותי' דחברי' וכקובע חנות בצד חנותו של חברו דפסק לחיותי' דחברי' וכי נאמר מי שאינו מנוקה מעון בענין משא ומתן לא יהי' המים בודקי' אשתו וה"נ איננו אלא פוסק חנותו של הילד הלז וכ"כ תוס' בשם ירושלמי התם בסוטה דאסמכוה אקרא בשדה יתומי' אל תבוא פי' כאלו כתיב בשדי יתומים בשין ימין לשון יונקי שדים משו"ה אין כאן עבירה שראוי למנוע בדיקת המים וכל דברי אלו כלולים בדברי משנה למלך במקומו פ"ב דסוטה סוף הלכה ח' ואין להאריך יותר והנלע"ד כתבתי הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ב' י"ג כסליו תקצ"א לפ"ק.

1983

1984משה"ק סופר מפפד"מ:

1984

1985שלום רב לידידי תלמידי הרב המופלא החרוץ כבוד מה"ו עקיבא נ"י רב דק"ק קובנא יע"א:

1985

1986מכתב שאלת חכמתך הגיעני ע"ד ראובן שמת והניח חיים לכל ישראל ובחיים חיותו נתן מתנות הרבה ומטלטלין לאשתו ועכשיו מערערים חתניו לוקחי בנותיו שעי"ז יוגרע כחם בשטר חלק חצי זכר שיש להם הנכתב בתורת חוב גמור כמנהג מדינתנו ומעלתו צלל במים אדירים כיון שבשטר חח"ז נכתב קנין אוה"ב א"כ אין להאשה כח להפקיע חלק הבנות הנ"ל:

1986

1987אין לי פנאי להאריך ולהשתעשע עמך בדבר זה אבל לדינא אומר יש ג' אופני מתנה אם נתן לאשתו מתנה בלי שום טעם ופני' רק כי חפץ בה אין להרהר אחר המתנה כלל והרי כל ימיו יכול לעשות עם נכסיו מה שירצה והרי קמן לפי נוסח הנחלת שבעה כותבין בכל שטר חח"ז קנין אוה"ב ומעשים בכל יום שאדם מוסיף לאשתו על כתובתה כמה אלפים באין פוצה פה כלל וראינו שהשואל במעיל צדקה רצה לומר דהקנין אוה"ב יועיל שאם תמות האשה יהי' להבנות חצי חלק זכר מכתובתה שניתן לה מעזבון בעלה ועל זה השיב שאינו אלא שגם תסייע להבנות ולעזור להם בכל כחה להמציא להם חלקם מנכסי אביהם אבל לא מכתובתה אחר מותה והנה לא עלה על דעת השואל לומר שגם עתה אחר מיתת הבעל יהי' הבנות קודמת בחובתם קודם לגבי' כתובה של האשה אלא הי' פשוט להם שהאשה קודמת בכתובתה אע"ג שעי"ז ימעט חלק הבנות בנכסים וקשה אמאי הא אלו הי' הבעל לוה מאחד ושיעבד לו נכסיו בקנין אוה"ב והגיע לזמן טריפת החוב הי' הבע"ח המאוחר הזה קודם לכתובת אשה המוקדמת לו משום ששיעבדה בקנין אוה"ב וא"כ ה"נ נימא הכי ואע"כ צריכין לומר דהקנין אינו אלא לקיים דברי השטר שהוא שהבת תקח כחצי חלק זכר כעין ירושה בשעה שיורדים לנחלה וכל זמן שלא נפרעו החובות וכתובות אשה וכל זמן שלא לקחו בעלי מתנות מתנותיהם עדיין אין כאן הורדה לנחלה ולא ירושה ואין כאן קנין אוה"ב עד שתגיע זמן הורדה לנחלה ומשו' כן לא נסתפקו השואלים שבשו"ת מעיל צדקה הנ"ל בזה שתהי' הבנות קודמת לכתובתה כי כל זמן שלא גבתה הכתובה שלה אין כאן נחלה ורק הי' ספק שלהם אחר שכבר גבתה הכתובה שלה מבעלה ומתה אח"כ שיטלו הבנות ג"כ חח"ז וגם זה דחה הגאון הנ"ל וא"כ ה"ה למתנה שקבלה האשה מבעלה שאין כאן מקום לבטלה מטעם קנין אוה"ב שלה כי אין הקנין מתחיל עד אחר פרעון החובות והמתנות כנ"ל:

1987

1988ואין לטעות במ"ש רמ"א בח"מ סי' רפ"א דהחוב שכ' בשטר הוא עיקור ולא הירושה וא"כ קדמה כח הבנות בחובתה למתנת האשה המאוחרת דז"א דדבר מוסכם הוא כמה פעמים דהירושה עיקור ולא נכתב בלשון חוב אלא לענין זה שתיטול הבת גם מדברים שלא באו לעולם בשעת כתיבת השטר ואהא קאי רמ"א דלענין זה לבד החוב עיקור אבל לא לשאר מילי דדבר ידוע הוא שהחוב הוא הודאה של שקר ולא הנהיגו האחרונים כן אלא לחבב האשה על בעלה לומר כבן אני חשוב אצל חמי שמוריש את בתו חלק זכר ונ"ל שהנהיגו דוקא כחצי זכר שיהי' מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה וכעין דאורי' הנהיגו ולעולם ירושה עיקור ומה"ט נ"ל שהנהיגו להתנות לבר מקרקעו' וספרים מפני שעשו הירושה עיקור והוה ח"ו כעובר דבר מן התורה דרחמנא אמר ברתא לא תירות וכי האי גונא פריך הש"ס פרק נערה אכתובות בנין דכרין ותי' הש"ס שם דהא נמי דאורייתא כי היכי שיקפוץ עלי' דתינסבו לגברא וזה כבר בטלו הגאונים שראו שבזה"ז אדם נותן לבתו יותר מבנו כמ"ש הרא"ש שם וכל הראשונים וא"כ קמייתא בטל ואתו בתרייתא ותקנו ירושה כח"ז:

1988

1989ע"כ ראו שעיקור קרא דפ' נחלות אקרקע קאי תדע לך דאלת"ה קשה אבנות צלפחד דאמרו למה יגרע שם אבינו הא אכתי לא נאמרה פ' נחלות ומנ"ל דבת לא תירות דלמא באמת הבת יורשת ומה הי' להם כי נצעקו אע"כ מפני ששמעו חלוקת א"י למשפחותם לבית אבותם ואם תירוש הבת תיסוב הנחלה למטה אחר ומסברא שאין ראוי לעשות כן כאשר ראינו שבאו בני יוסף בסוף פ' פנחס על הסבת נחלה מסברא שלהם ש"מ דסברא חיצונה כן הוא שלא תסיב נחלה ע"כ מיד ששמעו חלוקת הארץ לבית אבותם מיד ידעו והבינו דעכ"פ בת במקום בן לא תירות נחלה וע"כ באו ושאלו שעכ"פ אם אין בן תירוש הבת וע"ז אמר הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות נמצא אין מפורש בקרא אלא בירושת הקרקע לא תירוש הבת במקום הבן אבל בירושת המטלטלין נהי דודאי הא נמי דאוריתא ולא פלוג קרא ואין לבדות חלוקים מלבנו בדיני תורה מ"מ תיסגי לן דבקרקע מפורש בקרא טפי ממטלטלין:

1989

1990וידוע מה שהשריש ט"ז כמה פעמים דבמה שמפורש בהדי' בקרא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה עיי' בא"ח הלכות שופר ובי"ד סי' קי"ד ובח"מ סי' ב' ורמז לדבריו בתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה משיך וכו' וא"כ הא דפריך הש"ס בפשיטות רחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ותקנו דברתא לירו' היינו אכתובות בנין דכרין דבימיהם הי' עיקור נכסיהן קרקע ויהיב איניש לברתא קרקע ומיסב נחלה דקרקע וגם כתובות בנין דכרין גופא הוה שינוי בירושת בן בין הבנים ועבורא אחסנתא בקרקע נמצא עוקר מאי דכתי' באורייתא בהדי' ואין כח ביד חכמים ע"כ פריך הש"ס בפשיטות אבל בתרייתא הנהיגו שח"ז במטלטלין דוקא כיון שראו תיקון הדור בכך יש כח בידם לעקור דבר מן התורה כשהשעה צריכא לכך כשהדבר אינו מפורש בתורה כירושת מטלטלין והנה מצינו ר"פ מי שמת ושלהי כתובות דאמר אדמון הואיל ואני זכר הפסדתי ופי' אביי הואיל ואני זכר ועוסק בתורה הפסדתי ונהי דרבא דחי לי' מאן דעסיק באורייתא לירות מאן דלא עסיק באורייתא לא לירות מ"מ סברת אביי סברא גדולה היא ולהדי' כ' תוס' שם ובפ' נערה דעכ"פ לא נתבטלה סברת אביי מכל וכל וא"כ ראו ג"כ שעכ"פ בספרים שהניח האב שעיקרם אינם ניקנים אלא לעוסקי בתורה אין לעקור הסברא הפשוטה דזכרים דעסקי בתורה לירות ובנות דלא מיפקדי את"ת לא לירות כנלע"ד במה שלא מצאו המחברים ידיהם בטעם המנהג ולפע"ד האמת כמ"ש:

1990

1991מ"מ מבואר דאי החוב וההודאה העיקור ליכא שום סברא שלא לגבות כ"א ממטלטלי' וגם לא מספרים אע"כ הירושה עיקור וכנ"ל ואין קנין אוה"ב אלא לקיים הירושה ביד הבנות לשירדו לנחלה ולא קודם ומתנת הבעל לאשתו קיים נמצא לזה לא הועיל קנין אוה"ב כלל:

1991

1992פן השני שהיתה המתנה רק להערים ושקר וכזב כי מעולם לא נתן לה שום מתנה רק שעשה קנינים עם אשתו ובניו הזכרים על הבנות לומר שנותן לאשתו מתנה ובאמת אינו נותן כלל א"כ פשוט שאינו מועיל ואם יש בזה חשד יכולים להטיל חרם סתם מי שיש לו ממונו בידו ומערים להפקיע שטח"ז וזה גרע טפי מהערמה שבח"מ סס"י צ"ט דהתם הערים טרם שהלוה ובשעת הערמה עדיין לא הי' חייב לשום אדם וי"ל כשהלוה באותה שעה ה"ל להמלוים לידע שמכר או נתן נכסיו וכשהלוו לו אפסידו אנפשי' ואפ"ה מבטלין ערמימותו מכ"ש הכא שכבר חייב לבתו סך התחייבותו והוא מערים אינו כמערים אלא גזלן גמור ולזה לא צריך קנין אוה"ב:

1992

1993אמנם הפן השלישי שנתן מתנה גמורה לאשתו אך לא נתן לה אלא משום הברחה מבנותיו כי דעתו קרובה אצל אשתו יותר מלבתו ואי לא התחייב' שטר חח"ז לא הי' נותן לאשתו כלום אך כיון סופן של נכסים שיפלו ביד בתו נוח לו להבריחם לתתם במתנה גמורה לאשתו. וכעין שטר מברחת דכתובות ע"ב ע"ב דברי האי גוני מדינא המתנה קיים אבל לא טוב עשה בעמיו דאיסורא הוא להבריח נכסיו משטחח"ז כמ"ש רמ"א בא"ע סי' ק"ח ונוסף על זה כתוב בכל שטחח"ז קבלתי ח"ח ושבועה דאוריי' שלא להפקיע חוב זה ושלא להבריח ועמ"ש מוז"ה מה"ר שש"ך זצ"ל בתשובת חנוך בית יהודה סימן קי"ג ונהי אם עבר והבריח עבריין הוה בטול מקח לא הוה כמו שפסק רמ"א ח"מ סי' ר"ח מי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר הוה מכירה מ"מ מסתיין למקרי עבריין ולכופו לקיים שבועה ונהי אי הי' מבריח נכסיו ע"י אחר והוא מת א"כ את מי נכוף העובר מת והלוקח או המקבל אשר הוא חי לא נשבע ולא עבר עבירה מ"מ הכא שהבריח לאשתו וגם הוא חתום בשטר קנין אוה"ב א"כ גם החרם והשבועה עליו תסוב וכופין אותה שלא לעבור על חרם ושבועה ומה שיש לדבר בזה מענין שבועה בכתב ועיין בש"ך י"ד סי' רל"ב סעיף כ"ה ובחות יאיר רס"י ט"ז ובשב יעקב ובנודע ביהודה כרך א' ובתשובה א' [עיין ח"ס חלק י"ד סי' ר"כ וסי' רכ"ז] הארכתי לבאר הדין על בוריו ואין כאן מקום להאריך וה' שנותיו יאריך על התורה והעבודה תמה עד יראה בנויות ברמה כחפצו וחפץ א"נ החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ד' ער"ח שבט תקע"ה לפ"ק.

1993

1994משה"ק סופר מפפד"מ:

1994

1995שלום להרב המופלא מהו' משה נ"י אב"ד בק"ק טאפינארא:

1995

1996ע"ד מי שנשא אלמנה וכמו חדש ימים אחרי הנשואין נשאו ונתנו בה מוזרת בלבנה כי הרתה לזנונים ונקראתה לפני הרב והכחישה הדבר ובכמו ד' חדשים אחרי הנישואין ילדה והנה מה שנוגע אם מותר לקיימה מיניקת מזנה לא אטפל כי מימי לא יצא מתחת ידי שום היתר על שום מיניקת חברו והרוצה לסמוך על דברי הגאון נב"י מהדורא קמא סי' י"ח מאן מירמא לה מיני' ולי מה איכפת לי':

1996

1997אך מה ששאל אי מאוסה בעיניו ורוצה להוציאה אי יש לה כתובה ותוס' מפני שראה בס' באר היטב בא"ע סי' קט"ו ס"ק כ' בשם מהרי"ט חא"ע סי' ט"ז דאפי' זינתה בעודה פנוי' אין לה תוס' דברי באר היטב המה קילורין לעיני הרואין בארובות ועיורון להמציץ מן החרכים כי הרב ההוא ז"ל נתן מקום למעיינים לעיין בשרשי הדברים ולמצוא בהם טעם כצפיחת בדבש ומקום מכשול להמציץ מחרכיו וסומך על משמעות דבריו כפשוטן ואינו כן:

1997

1998בתשו' מהרי"ט עובדא הוה בא' שנשא אלמנה ונתברר שזינתה בהיותה פנוי' וילדה תחתיו ושאל השואל והשיב הגאון ז"ל שלא בירר השואל מה נסתפק וכ' וז"ל ומ"מ איכא למימר הואיל ונמצא מעוברת ויצא עלי' שם רע מאוסה היא בעיניו ומפגמ' טפי הלכך הוי מקח טעות דומי' דהא דאמרי' פ"ק דכתובות כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה לית לה כלל וכ' ואין לומר שאני התם משום דבחזקת בתולה כנסה דהא בנמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה אלא טעמא משום קפידא הוא דבבעילה קפיד דה"ל פגמי רבתי בהכי כדאמרי' ס"פ בן סורר ומורה מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה וכו' כ"ש לבעלה שפגם לו ופגם לבני' אשר תלד ואפשר שיהא בדין להוציאה בלא תוספות אם נודעו שזינתה בהיותה פנוי' דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כ' לה ואולי על זה נשאלה שאלה עכ"ל שם ולא פסק בזה דבר ברור כ"א כמסתפק בדעת השואל כתב כן וכולי האי ואולי:

1998

1999ויש מקום לעיין אמאי קפיד אי אבעילה באיסור ופריצות וא"כ כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה בהיתר כגון שכבר נישאת ונתאלמנה לא יהי' מקח טעות וא"כ אדמפלג בין מוכת עץ לדרוסת איש ליפליג בדידי' ואי אשבירת בתולים ע"י בעילה קפיד א"כ בנשא בחזקת בעולה כגון נושא אלמנת חברו ואח"כ נודע לו שזינתה ג"כ מה איכפת לי' ואלו עובדא דמהרי"ט הכי הוה ואפ"ה כ' דאיכא מק"ט וצ"ל דתרווייהו איתנהו נשא בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אפי' בהיתר הוי מקח טעות כדמוכח פ"ק דכתובות דאל"ה ליפלג וליתני בדידי' ומדלא מפליג אלא בין בעולה למוכת עץ ש"מ בכל מיני בעילה אפי' של היתר איכא קפידא ותו יליף מהתם כיון דבמאי דקפיד הבעל הוי מקח טעות ושמעי' ס"פ בן סורר ומורה דפריצותא דאיסורא איכא קפידא א"כ ה"ה נשאה בחזקת אלמנה ושמע עלי' פגם זנות הוי נמי מקח טעות ומפסדת כתובתה כן צריכים לפרש ומ"מ יש לפקפק נהי דמוכח מס"פ בן סורר ומורה דאיכא פגם בשזינתה בפנוי' מ"מ מי שקל בפלס שיהי' דומה לפגם כנסה בחזקת בתולה ומצאה דרוסת איש אפי' בהיתר דאיהו בעי למיטעם טעם בתולה עיי' תוס' כתו' ט' ע"א ד"ה האומר ול"ו ע"ב ד"ה אי וכו' וצ"ע מ"מ הוא לא אמרה אלא ע"ד אולי:

1999

2000ומ"מ כל זה לענין מנה ומאתים אבל מה שהוסיף הגאון מהרי"ט בסוף ואפשר דאפי' תוס' לית לה דע"מ למשקל ולמפק לא כ' לה צ"ע מ"ש מאלמנה לכה"ג דס"פ אלמנה ניזונית דאפי' לא הכיר בה והטעתו יש לה תוס' כמ"ש הרא"ש שם דיש לה תוס' מדשמואל וטעמא פירש"י שם משום חיבת ביאה גמר והקנה לה במתנה וכ"כ תוס' ר"פ אעפ"י ד"ה לעוברת על דת וא"כ מ"ש זינתה פנוי' דתיפוק בלא תוס' וצ"ל דס"ל למהרי"ט בשלמא התם הביאה עצמה אינה מאוסה רק איסורא רביע עלה וכיון שהוא לא הכיר בה ואונס רחמנא פטרה וא"כ תו לא מאיסה לי' ואיכא חיבת ביאה משא"כ כשזנתה ונטחנה לאחר הפגם הוא במעשה הביאה בעצמה וליכא שום חיבה שיקנה לה התוספ' אבל באמת צ"ע דהרי בסמ"ע סי' רל"ד ס"ק ד' כ' במי שמכר איסור דאורייתא פטור לשלם מפני שצער לו האכילה שאכל ע"ש ואעפ"י שגם התם לא הכיר ואכל באונס אפ"ה פטור מלשלם וחז"ל דימו חלבים ועריות לענין הנאה אהדדי' וא"כ כי היכי דדמו לענין חיוב ה"ה שיהי' שוים לענין תשלומין ומאי שנא ובלאה"נ צ"ע מ"ש הכא באלמנה לכה"ג ולא הכיר דצריך לשלם תוס' ומ"ש התם דפטור מלשלם מה שאכל עתה מצאתי ק' ז' בס' בית מאיר רס"י קט"ז ולא העלה כלום ע"ש ויש לדחוק ולחלק כיון דהכא איכא קנסא במה שמפסדת מנה ומאתים די לה בזה הקנס משא"כ במוכר טרפה שאין לנו קנס אחר רק להפסידו דמי מקחו אבל עכ"פ על המהרי"ט קשה איך נאמר הואיל ומאוסה הבעילה בעיניו פטור אפי' מהתוס' והלא כל בעילת איסור מאוסה בעיניו כמו אכילת איסור ואפ"ה חייב בהתוס' ועיי' ש"ך י"ד סי' קי"ח ס"ק כ"ז וסוף דבר דברי מהרי"ט בזה לא נאמרו להלכה וכ"ש למעשה ומכ"ש לענין מה שהכניסה לו שבוודאי צריך להחזיר כל מה דאתי' מחמתי' דעתה מכניסי' מעות מזומנים והוה כחוב גמור וצריך לשלם עיי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"א:

2000

2001ומ"ש מעלתו דהוה עוברת על דת אחר התראה כיון שנאמר לה מפי הרב שאם אמת שהיא מעוברת אסורה לבעלה ולא הודית ולפי דעתו אם יש עדים כשרים המעידים על התראת הרב תפסיד כתובה ותוס' (ומ"מ מה שהכניסה לא תפסיד) לא נלע"ד דלא מיקרי עוברת על דת אלא במה שעתידה להכשיל לבעלה לעתיד אבל אם לא תכשילהו עוד לעולם לא ותדע דהרי בכתובת ע"ב ע"א תני' הי' ר"י אומר היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחרי' פירש"י לא תוציא כי יש לו תקנה ות"ק סבר אין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומסיק שם דלמא מיקרי ואכיל משמע דאי לאו דאיכא למיחש דמיקרי ואכיל לא הי' צריך להוציאה אע"ג דעברה אחר התראה מ"מ לא הי' מוציאה ואם כן הכא ליכא למיחש שתכשילהו עוד באיסור מעוברת חברו לעולם אינה מוציאה אפי' אחר התראה:

2001

2002מיהו למ"ש ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז דלרש"י בסוטה כ"ה שפירש האיבעי' בעוברת על דת יהודית משמע בעוברת על דת משה לא צריכא התראה א"כ י"ל פלוגתת ר' יהודה וחכמים בלא קוצה בלא התראה אבל אי עברה אחר התראה תצא מפני שעברה על ההתראה אפי' אינה מכשילתו לעתיד אבל א"א לפרש דברי רש"י כהב"ש דא"כ מאי פשיט הש"ס מארוסות אין שותות וכו' הא קנוי' מקנין לה ה"ל למימר ותסברא דהא ייחוד דאוריי' הוא ודת משה לא בעי התראה ואפי' לפמ"ש תוספ' יבמות ל"ח ע"ב ד"ה בש"א דמשמע מדבריהם דבזמן מי סוטה לא נאסרה הסתירה שאחר הקינוי מדת משה דאימת מים המאררים עלי' ולא נאסרה מן התורה אלא סתירה קודם קינוי אבל אח"כ לא מ"מ היינו באשת איש אבל בארוסה דלא שותות בוודאי כי אסתירה שאחר הקינוי איסור דאוריתא והדרא ק' לדוכתה אע"כ לא נתכוון רש"י לזה אלא דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמרי' התם או דלמא בעי התראה דאי תיהדר בה תיהדר והי' קשה לרש"י בהנך דת משה השנוי' במשנתי' מאכילו שאינו מעושר וכדומה מה תיהדר בה שייך הלא אם הוא רוצה לפרוש מעשר וחלה בעצמו אמרי' דלמא מקרי ואכיל וכן בנודרת ואינה מקיימת אמרי' כן התם פ' המדיר ע"ש וא"כ איך אפשר למידע דתיהדר בה דלמא כל פעם שאנו משגיחי' עלי' מפרשת ואח"כ חוזרת לסורה ואין אדם יכול לדור עם נחש ומה יועיל התראה לזה אע"כ האיבעי' היא על דת יהודית השנוי במשנתינו דהיינו יוצאה וראשה פרוע וכדומה דבהני שייך הדר בי' ונוהגת בצניעות וה"ה בייחוד עם אנשים נמי צריכה התראה אולי תיהדר בה אף עפ"י שהוא דת משה מ"מ שייך בי' תיהדר שלא תתיחד עוד עם אנשים אבל לעולם מודה רש"י שגם לדת משה בעי התראה היכי דאפשר לעמוד עליו ומשו"ה שפיר פשיט מארוסה לא שותות:

2002

2003והשתא לפ"ד לר' יהודה דלית לי' אין אדם דר עם נחש וכו' ע"כ אחר התראה מיירי דהרי גם לדת משה מועיל התראה ואי תיהדר בי' ליהדר וע"כ אחר התראה וכבר עברה על ההתראה מיירי ואפ"ה קאמר שהבעל יפריש אחרי' ולא יוציא ש"מ שאין מוציאין על העבירה שעברה כבר אלא על המכשול דלעתיד והכא לא שייך זה כנ"ל ומכ"ש דהכא לא כיונה להכשיל כ"א מחמת כיסופה לא הודית וגם מאימת גירושין מבעלה רצתה להסתיר כל זמן שאפשר ולא נחשדה כלל להכשילו ע"כ נ"ל פשוט שאינה בכלל עוברת על דת:

2003

2004ונהי דאם יורה המורה דמותר לקיימה מ"מ אם הבעל אינו רוצה יכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה מ"מ לא הפסידה תוספת ומכ"ש מה שהכניסה לו ותל"מ. פ"ב יום ד' כ"ב מרחשון תקע"ד לפ"ק.

2004

2005משה"ק סופר מפפד"מ:

2005

2006רב שלומים לידידי הרב המאה"ג מעוז ומגדל כש"ת מה' משה נ"י אב"ד דק"ק סערד ובד"ץ ה' עליהם יחיו:

2006

2007ע"ד הסילוק האלמנה אשר נתעצמו הצדדים אבי אביהם של יתומים עם האלמנה. האמת כי המבי"ט סתר עצמו מ"ש בח"א ססי' כ"ט שסיים הכלל כי המתנות אלו כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנותה או לגירושי' גובה כל המתנות שנתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו ואינם נישומים בכלל כתו' ותוס'. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם נראה שאם מקרובי' תקח אותם בלי שומא ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומת כתובתה עכ"ל. ואלו בח"ב סי' פ' כ' והעלה וז"ל אבל מה שנותנים אפי' קרובתי' אם הוא שמשתמשים וכו' בבית היא שלו ושמין לה בנדוניתה וכו' והרגיש בסתירה זו בכנה"ג לא"ע אשר עלי' רמז הבאר היטב סי' צ"ט אלא שלענ"ד נ"ל דלק"מ בשנעיין בטעם הדבר שכ' סי' פ' שיהי' שלו משום שהם ככלי בית שנקראים על שם הבעל יע"ש שכ' כן בפירוש:

2007

2008ומייתי התם כגון כוסות של כסף וקערה של כסף ומגריפה יע"ש יראה מזה אע"פ ששניהם משמשים אין זה נקרא תשמיש שניהם כי גם כל אוכלי שולחנו משתמשים בו וכן דרכו של עשיר מופלג שאפי' עבדיו משמשים בכסף וזהב והכל לכבודו נקרא על שמו וה"ל המתוקן לבעל שאפי' נתנום קרובי האשה מ"מ הכל שלו וכשרוצה שתקחם באלמנותה ישומו לה בכתובתה אך בסי' כ"ט מיירי בדברים המיוחדים לו ולה כגון טבעת שיכול הוא לשומו על אצבעו וגם היא ואולי גם מצעת המטה החשובים שעושים לשניהם ממש בלי שישתמשו שארי בני בית בזה תליא אם קרובותי' נותנה הם שלה ואינם נישומים ואם מקרוביו הם שלו. נמצא לפ"ז הי' ראוי להורות שהצוקר ביקס של כסף וכוס של כסף שניתן מאבי הכלה תקחי אותם בשומת כתובתה בניכוי דמי שווים אבל היא תקחם משום שבח בית אבי':

2008

2009המלבושים החשובים שעשאום הבעל על שמה אעפ"י שכ' בשטר תוספת כתובה שלה שתקח כל כתובתה מלבד צעיפים ומלבושים מ"מ הכתיבה היא שלא מעיקור הדין אעפ"י שכבר כ' ב"ש מנהג זה סי' ס"ו ס"ק כ"ג כבר צווח הגאון בית מאיר סוף סי' צ"ט על זה מ"מ שמעתי שנתנה לזאת האלמנה שוה כמה מאות מלבושים ויהי' לה אשר לה אבל ליתן לה שארי תכשיטי הבית כגון טישטיכר וכדומה אין לנו וא"כ רואה אני מה שירדו הבד"צ לפייס ולבצע הרוב ע"ד הפשר טוב וישר הוא יהי' לה אשר לה וב"ד בתר ב"ד לא דייקא ולעומת זה הצוקר ביקס והכוס של כסף אשר תרצה ליקח אותם בשומא הי' צריכין ליתן לה משום שבח בי' אבי' ובשומא מיהת. אותם ישארו לבני' הזכרים מבעלה דל בלי שומא וניכוי ושארי בניו מאשה אחרת לא יהא להם חלק בהם כדי שישאר שבח בי' אבי' במשפחתה ובני'. וא"א להעמיד הדברים על עיקור ומיצוי דין תורה כי גם המביט הנ"ל לא בנה יסודו כ"א על תקנות אלגאזיר המובא בתשב"ץ ושם נאמר שאינו עפ"י עיקור הדין ע"כ נלע"ד שפשר שעשו הבד"ץ הוא הטוב והישר ולא באתי אלא להוסיף הנ"ל שיהי' כלים הנ"ל נשארים לבני' הזכרים מבעלה ז"ל דוקא:

2009

2010אודות פרעון הכתובה אין לנו אלא דינא דמלכותא והוא קרוב לדין תורה אלא שיש סדק קצת ביניהם כבר אמרתי פא"פ להרבני מה' אפרים ודינא דמלכותא מבואר בזה בפס"ד של קיר"ה נומרי 29 ושם נאמר כי הכתובה הקבועה לכל איש בשוה דהיינו ד' מאות זה' שנוהגים פה בגלילותינו אותן ישולמו במטבע היוצאת דוקא בזמן הפרעון והיינו שיין. ואמנם כל התוספת על סך הנ"ל ישולם עפ"י חשבון שקאלע מיום כתיבת השטר וחשבנו עפ"י נאמן הקהלה הבקי בחשבון הזה עולה לסך 1176 FL.28 R. מלבד ד' מאות זה' שיין.FL 400 נמצא עולה בסך הכל.R 28.FL 1576 [ועיין לעיל סי' ק"ד] זולת זה אין אתי כ"א ברכת חיים ושלום הכ"ד. פ"ב יום ה' ז"ך א"ר תקע"ה לפ"ק.

2010

2011משה"ק סופר מפפד"מ:

2011

2012אור נערב גדול ורב אוחז כלי קרב ללחום מלחמות תלמיד וצורב ידיו לו רב ה"ה הגאון הגדול המפורסם גן הדסים ערוגת הבושם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מה"ו משה מינץ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אובן ישן ולרבנים מופלגי' מיניהו מלכי מיניהו אפרכי בד"ץ דהק"ק יע"א:

2012

2013יקרת מכתבם הגיעני יום עש"ק העבר אודת האי צורבא מרבנן אשר התחתן עם עתיר נכסין א' והפריז לו סך עצום וגם התנה להחזיקו על התורה והעבודה שנים הרבה ולקבוע לו אהל מדרש של תורה בעיר ואם בישראל מלא חכמים וסופרים וכמעט קט זמן אחר חתנותו פשט לו הרגל כי הלך בדרך למרחוק וצרור הכסף לקח בידו והנושי' באו לקחת את כל אשר להזוג ולא השאיר להם מאומה ואח"כ חזר הבורח למקומו ומאומה אין בידו לפרנס הזוג והאי מרבנן צווח כי כרוכי' אי לו על אשתו או תבוא ותדור עמו במקומו מקום חיותו מקום תורתו וילמוד מתוך הדחק ואשתו עמו או תקבל ממנו גט פטורי' ויכול לישא אחרת ולא ישב גלמוד ואחר כמה התראות מרבני מדינתה וארצה בתמרוריתה עומדת לבלתי שמוע אל השופטים ואומרת נואש כי זאת אומרת היא תשאר אצל אבי' והוא ישב גלמוד עד ירחיב ה' גבול אבי' ואז שבו בנים לגבולם:

2013

2014ודעת הגאון מעלתו וב"ד הצדק להתיר לו חרגמ"ה או לגרשה בע"כ על ידי שליח שיעשה שום תחבולה להגיע גט לידה ורשותה או להתיר להבעל לישא אשה על אשתו שישליש לה סך כתובתה אי בעית אימא מטעם פיסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל ואי בעית אימא מטעם מורדות והאריך בהראות ידו הגדולה בחריפות ובקיאות ובקשו ממני אזוב אשר בקיר לעיין בפסק ההוא ולהציעו גם לפני חכמי ורבני עירי ולהסכים גם עם הנ"ל והיות קבלתי המכתב בעש"ק לא עת האסף עדרי צאן קדשים גם ביום ש"ק לא נהיגי גבן להתאסף יחד ראשי שבטי ישראל ע"כ יאוחר דבר עד יום מחר אי"ה אמסור הדבר ליד הרבנים המופלגים דייני קרתי וחריפי דפומבדיתא פה העירה ה' עליהם יחי' והיותי כי אני מוטרד לדרכי אני הולך למסעי למרחץ באדן מיד אחר י"ט אי"ה ע"כ אני מוקף כעת בחבלי טרדין קודם י"ט ע"כ עיינתי היום בפסק זה כעובר על גבי גחלים ואת אשר ראו עיני אמרתי להשיב שולחי דבר:

2014

2015הנה בריש כל מראין הבי' הגאון נ"י ראי' דבפשט לו הרגל בין אירוסי' לנישואי' יכול לגרש בע"כ ממתני' דכתו' פ' שני דייני הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה ואדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור ופסק בתשו' פני משה ח"א סי' ע"ז במי שנשבע לישא ארוסתו ליום מועד וגם הי' בעיר שנתפשטה תקנת חרגמ"ה ואפ"ה כשפשט לו את הרגל פיטרו הגאון פני משה מחרם ומשבועתו דיכול לגרש בע"כ מסברא דנהי דהיא לא פשעה אשר מפני זה אומר אדמון שאינו יכול לעגנה שתלבין ראשה מ"מ גם הוא לא פשע שילבין ראשו מפני חרגמ"ה או מפני שבועתו וע"כ תקבל גיטה וסיים שם שהכריח הדבר ולא פורש הכריחו לכך ובשגם משנה למלך פכ"ג מאישו' נראה כמגמגם קצת בדין זה ע"כ נכנס פר"מ להכריח הדין כך וז"ל מסתמא דמתני' והפוסקים הנ"ל שהעתיקו בדברי אדמון דיכולה היא לומר או כנוס או פטור דמשמע מזה דעכ"פ רשות בידו לגרשה בע"כ וכמ"ש הרב בעפ"מ הנ"ל והרי לדעת רוב הפוסקי' דאסור לגרש אשתו הראשונה וכ' והאריך פר"מ להוכיח העיקור שאפי' מן האירוסי' אסור לגרש אשתו ראשונה וא"כ איך סתמו במתני' והפוסקי' דאפילו באשתו הראשונה תאמר לו או כנוס או פטור אע"כ בכי האי גוני שפשט לו הרגל מותר לגרש אשתו הראשונה וה"ה לתקנת חרגמ"ה דחד דינא אית להו למגרש אשתו ראשונה עם חרגמ"ה כמבואר בבית שמואל סי' ע"ז סק"ו אלו דבריו דפח"ח:

2015

2016ואני בעניי הכינותי ג"כ ראי' לדין הנ"ל אשר אכתוב לקמן אי"ה אבל ראייתו דפר"מ לא הבינותי חדא לו יהי' שהי' מפורש בהדי' במתני' בזיווג הראשון יכול לגרשה בע"כ אפי' אם תרצה לישב עד שתלבין לא היינו מבינים טעמא דמתני' כיון דמן התורה אסור לגרש בזיווג ראשון אפי' תשאר עגונה כל ימי' כדמוכח מדהע"ה והתם נשארו אלמנו' חיות כמבואר שהתירו לו לייחד ולא התירו לגרש והתם לא הוה זיווג ראשון ואפ"ה משום קשים גירושי' הי' טוב להן להתיר יחוד ולא גירושי' מכ"ש בזיווג ראשון דאסור מדינא לגרש בעל כרחה מכ"ש דאסור אפי' עי"ז תשאר עגונה כיון שהיא רוצה בכך לישב עד שתלבין ראשה רק יקרא שמו עלי' וכיון שכן מ"ט נתיר לו לגרש ע"כ משום שחותנו פשט לו הרגל והיא לא פשעה כלל נהי דגם הוא לא פשע מ"מ מה איכפת לי' והלא הוא יכול לישא אחרת וע"כ לא קאמר הגאון פ"מ אלא בעירו שנתפשטו ב' תקנות חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ושלא לישא אשה על ארוסתו כי כן כ' בתחלת דבריו אשר ז"ל ובעירנו נתפשטה תקנת חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ואף ארוסה דידן בסבלונות ואין נושאי' נשים על ארוסות בחרגמ"ה הנזכר עכ"ל כ"כ כדי להטעים לנו יושר סברתו כיון שלא יכול לישא אחרת א"כ הרי ישב הוא עד שילבין ראשו ומה פשעו וחטאתו אבל לדין המשנה שיכול לישא אחרת מדוע נתיר לו לגרש בע"כ זה הדבר שאינו מתקבל' על הדעת כלל [עיין בסי' שאחר זה]:

2016

2017זאת שנית היכי רמיזא במתני' דיכול לגרש בע"כ בזיווג ראשון הא מתני' מיירי מרצונה שאומרת לו או כנוס או פטור ואמנם אי לא תרצה להפטר מזה לא מיירי וסתמא כפירושו בזיווג שני יפטירנה בע"כ ובזיווג הראשון תשב עד שתלבין ראשה כיון שאינה רוצית להתגרש והוא אינו יכול לגרש בע"כ מה לו ולה וכן נ"ל נכון לדינא היכי דמותר לישא אחרת:

2017

2018ועוד בה שלישי' תמהתי על פר"מ הגנ"י שכ' מסתימת מתני' והפוסקי' משמע אפי' בזיווג ראשון והנה התוס' וכל הראשוני' הקשו אמתני' מדרב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' הן הן הדברי' שנקנו באמירה וא"כ איך יכול לפשוט הרגל ולומר דמיירי באין לו לא משמע להו מדקאמר בש"ס כופין לאב וע"כ העלו בתוס' עפ"י ירושלמי דרב גידל מיירי דוקא בנישואי' ראשוני' שאז דעתו של אב קרובה אצל בנו ובתו ומשנתינו בנישואי' שניים וכן פסק טור יע"ש ונישואי' שניים רוצה לומר שכבר נישאית לבעל וזה בעל שני לה וא"כ ק"ו אי מתני' סתמא קתני וסמכי' עצמה על הא דר"ג שנדע ממילא דמיירי בנישואי' שניים מכ"ש שנדע דמיירי בזיווג שני מטעם שאסור לגרש אשתו ראשונה דאתי' מקרא דהיא חברך ואשת בריתך ומכ"ש לדעת פר"ח א"ע סי' קי"ט דבבעולה לכ"ע מותר לגרש אפי' היא אשתו הראשונה דאשת בריתך כתי' ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשתה כלי וא"כ הרי משנתינו בנישואי שניים וכבר נעשית כלי מאחר ופר"מ הגנ"י הרגיש בזה ודחה לדברי פר"ח בגילא דחיטהא משלהי גיטין דא"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וא"ל מדגלי רחמנא באונס שגירש כל ימי בעמוד והחזר קאי וכו' ולפר"ח קשי' מה ראי' מאונס שעשיית כלי הי ע"י ביאה דאונס והיא אינה כורתת ברית אלא ע"י בעילת מצוה כמ"ש תוס' כתובות ד' ע"א ע"כ ליתא להא דפר"ח אלו דבריו. ולא ידעתי מה ראה על ככה הא הש"ס קאי אדין תורה דלא יגרש שום אשה לא ראשונה ולא שני' ולא שלישית אלא או ערוה או דבר או מצא אחרת נאה הימנה אבל בלי שום טעם כלל אסור לגרש מן התורה שום זיווג ושאל ר"פ אי עבר וגירש מהו ועל זה מייתי ראי' מאונס ומה בכך אם לא עשאה כלי בבעילת מצוה ולא כרתה ברית עמו בדין תורה אין חילוק אבל הפר"ח מיירי מהא דדברי קבלה שלא לגרש אשתו הראשונה אלא ע"י ערות דבר ומדייק מדכתי' אשת בריתך היינו אותה שכרתה ברית עמו ע"י עשיית כלי ואין זה ענין לדר"פ ורבא כלל:

2018

2019גם מה דפשיטא לי' דאנוסה אינה כורתת ברית ומייתי ראי' מתוספ' כתוב' דף ד' ע"א לא זכיתי להבין דהתוס' כתבו בהיפוך דמשו"ה נקראת בעילה ראשונה בעילת מצוה טפי אשר לכאורה נהפוך הוא דשארי בעילות הם טפי מצוה דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה וכ' משום שהיא גורמת לכריתו' ברית ודביקות שעי"ז יהי' פרים ורבים נמצא לדבריהם משום עשיית כלי וכריתות ברית נקרא בעילת מצוה אבל אה"נ אפי' בעילת עבירה אם היא מפותה נמי כורתת ברית אלא שע"י אונס קשה לי להסביר שתכרות ברית ע"י בעילה אשר צעקה בעיר ואין מושיע לה אם לא נאמר שסופה ברצון בכתוב' נ"א ע"ב. גם מ"ש דהרא"ם דס"ל בארוסה נמי לא יגרש בזיווג הראשון בלא ערות דבר מוכח דלא ס"ל כפר"ח הנ"ל שהרי עדיין לא עשאה כלי אין מכאן תיובתא כ"כ כיון דמשומרת לכריתות ברית אשת בריתך קרינן בי' לאפוקי למי שכבר כרתה ברית עם אחר שנבעלה לו והוא פשוט:

2019

2020והנה ראיתי ברמב"ם פכ"ג מאישות הלכה ד' כ' הא דרב גידל דדברים ניקני' באמירה הוא דוקא בנישואי' ראשוני' ואח"כ בהלכה ט"ז כ' הפוסק מעות לחתנו והלך לו למדינה אחרת וכו' אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה וכו' ויש להקשות כיון דהוא פסק הא דירושלמי דר"ג לא מיירי אלא בנישואין ראשוני' א"כ הך דפוסק מעות מיתוקם שפיר בנישואי' שניים ולא הי' צריך לפרש שהלך לו למ"ה או שלא יגיע ידה י"ל בזה הרמב"ם לטעמי' דס"ל בפסקיו ע"י עצמם בלא אביהם אין חלוק בין נישואי ראשוני' לשניים כמ"ש כ"מ שם הלכה י"ד וא"כ בבא דגדולה שפסקה על עצמה לא מתוקמי לי' אלא בלית לה משו"ה כ' גם באבי' והלך לו למ"ה באופן שמדברי פר"מ הגנ"י אין שום הכרח לדינו של פני משה הנ"ל.

2020

2021ואשר אחזה אני דמשנתינו לא נקטה אלא הפוסק לחתנו ולא ידענא דינא הפוסק לכלתו לתת לבנו כך וכך ופשט לו הרגל היכי לידייני' דהא דרך לפסוק לבן כדאמר ר"ג כמה אתה נותן לבנך ואמרו כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו ואם פסק מזונות להזוג או מלבושי' ותכשיטי' לכלתו שאין בעלה יכול למוכרם ולמשכנם או פסק לכלתו א' משלש שדות שאין הבעל יכול למוכרם או אפי פסק מעות ממש לכלתו שאפי' אם יוציא הבעל המעות לצורך אחר הנישואי' מ"מ הם להאשה נצ"ב ועתה פשט את הרגל והיא אינה רוצה להנשא לו בלי שיקיים פסיקתו לה וא"כ מה דינו בפשיטת הרגל בודאי אי הי' אפשר לומר שדין שניהם שוים הי' אפשר לומר חדא מיניהו נקט ואשגירת לישנא דמתני' דהפוסק מעות לחותנו ומת יכול לומר לאחיך הייתי רוצה נקטה אבל באמת אין הדעת סובל לומר בפסק לבנו שתשב היא ותלבין ראשה והוא יקח לו אשה בדומה לו מאשר תמצא ידו או שנאמר לו או כנוס או פטור והרי הוא לא ירצה לפוטרה ויכניסנה ערום כמו שהוא זה דבר שאין הדעת סובל וע"כ פשיטא להו לרבנן דבזה כופין אותו להוציא דאע"ג דהבן לא פשע מ"מ גם האשה לא פשעה ע"כ יוציאנה בגט וסברא זו נכונה ונראית ואלו לא הוה ס"ל לחכמי התלמוד כן ה"ל לפרש מה דינו של זה וכיון שכן הלא קיי"ל בהגה' רמ"א סס"י קי"ז והוא מתשו' הרא"ש דכל שכופין האיש להוציא ה"ה אם אירע כן באשה יכול לגרש בע"כ דלא תיקן ר"ג שתהי' האשה עדיפא מהאיש יע"ש וא"כ הכא כיון דאם אבי' של בעל פשט הרגל כופין אותו לגרש ה"ה אם אביה פשטה לו הרגל כופי' אותה להתגרש זה נ"ל קצת הכרח לדין זה של הגאון פני משה ז"ל באופן שלע"ד הדין דין אמת כל שפשט הרגל בין אירוסי' לנישואי' כופין אותה להתגרש בע"כ אפי' בזיווג הראשון ואפי' במקום תקנת רגמ"ה ודוקא במקום שנתפשטו ב' התקנות שלא לישא אשה על אשתו גם כן וכנ"ל:

2021

2022אמנם בנידון שלפנינו שכבר הכניסה והי' עמה ימי' או עשור ואח"כ ברח לו החותן הנה בזה כ' רמ"א רס"י נ"ב וז"ל אבל לאחר שנשאה ודאי לא יכול לבגוד באשתו משום שאין נותני' לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו עכ"ל והוא מתשו' מהר"ם בר ברוך שבגליון מרדכי פ' שני דייני סי' רע"ה אות קטן א' וז"ל השיב הר"ם ז"ל על אבי הכלה שפשט רגל לחתנו שאינו נותן לו מה שפסק עמו אינו יכול לבגוד באשתו בשביל זה כיון שכבר כנסה וכ' אבל כבר כנסה סבר וקבל ונתחייב לה שאר כסות ועונה ולכבדה כמשפט הבנות הכל כמו שכ' בשטר כתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון וכו' ועוד דהלכה כאדמון מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר ואם לא תאבה ללכת אחריו יש לה דין מורדת ואין לה מזונות עכ"ל לענינינו ופר"מ הגאון נ"י שפך סוללה על זה מה"ת לחלק בין פשט הרגל אחר אירוסי' או אחר נישואי' וע"כ לא אמרי' דקדשה על תנאי וכינסה סתם סבר וקיבל אלא בתנאי הקידושי' דאין אדם עושה בעילתו ב"ז אבל הכא שהקידושי' קיימי' מה"ת לומר שמחל על ממונו וכן מצא להדי' בכה"ג בשם רשד"ם (אותן ספרי' אינם בידי) כנס החתן בלי נתינת מעות לא מחל וא"כ ע"כ הך דגליון מרדכי מיירי שכבר פשט הרגל קודם נישואי' ואפ"ה כנסה הרי סבר וקיבל אבל אם הטעהו חמיו והראה לו מקו' מוצא לכסף וכנסה ואח"כ פשט לו הרגל אם כן הי' הכניסה בהטעה ויכול להוציאה בע"כ אחר הנישואי' כמו אחר האירוסי' אלו דבריו נ"י:

2022

2023וכל רואה בצדק יראה כמה דברי' דחוקי' בכוונת גליון המרדכי וקושי' שלו הייתי יכול לדחות ולומר דה"נ כיון שכל בעילותיו על דעת שאם יפשוט לו הרגל לגרשה בע"כ א"כ חזקה אין אדם עובר על אל תחרוש על רעך רעה ועושה בניו בני גרושת הלב ואין זה ענין לדברי כה"ג הנ"ל שלא מחל ממון שלו לחותנו דהיינו שהממון ישאר חוב אבל להאשה מחל שלא יגרשנה בע"כ עבור זה ולק"מ אבל שינויי דחיקא לא משנינא וכל מעיין בצדק יבין לאשורו דברי תשו' מהר"ם הנ"ל עובדא הוה בא' שלא רצה לגרשה רק לבגוד שתשב עד שתלבין ופסק מהר"ם ז"ל אפי' לחכמים היינו אחר אירוסי' אבל אחר שכנסה לא ומכ"ש שהלכה כאדמון וה"נ או יקיים מה שנדר לה בכתובה אנא אפלח וכו' או יפטור בגט ואולי הי' במקום שלא נתפשטה תקנת חרגמ"ה והטעם שסבר וקבל אחר הנישואי' מרומז בדברי' דהרי כותבי' בכתובה היא הכניסה שימושא דירה ודערסא שוין כך וכך והוא קבל זה בנידוני' וע"ז התחייב עצמו ואנא איפלח וכו' א"כ הרי הודה בעצמו שבשביל דבר מועט השוה מאה זקוקי התחייב עצמו כל תנאי כתובה וגם הודה שכבר קיבל אותו הסך ונהי שמ"מ לא מחל שארי התחייבות שיש לו עליו מכח שארי שטרות הנשארי' בידו מ"מ נגד אשתו התרצה להתחייב בכל אלו החיובי' נגד סך המפורש בכתובה ואותו כבר קיבל ומה יש לו עוד לבגוד באשתו או לגרשה בע"כ מחמת פסיקה ראשונה והוא כבר הסיר עול הפסיקה ההיא מעלי' ולא נשאר לו רק תביעה על חמיו ומכ"ש בזמנינו אלו שנוהגי' לכתוב גם בתנאי' אחרונים בלשון הודאה שאבי הכלה כבר יצא י"ח וסילק החתן לגמרי נהי שאח"כ מוסר המעות לידו או שבאמת לא סילק אותו כלל רק שכן נכתב מ"מ בטלה הפסיקה הראשונה ע"כ אין נ"ל כלל שיהי' יכול לגרש בע"כ או לישא אשה על אשתו מטעם פשיטת רגל של חמיו וכיון שכ' כן בפי' הרי מחל אפילו על צערא דגופא כמו הכני ופצעני ע"מ לפטור ולא ניתן רשות לדין בדמיונות ואומדנות כאלו והרי לחד דיעה בתוס' ואנא אפלח ר"ל שישכיר עצמו לזונה הרי הזכיר עניות בפי' וסבר וקיבל:

2023

2024אמנם כל הטורח הזה למה לי הלא התירו של זה מפורש בדברי גליון הנ"ל כיון שבקש ממנה והתרה בה ע"י רבני' דהמדינה ההוא שהיא תבוא אחריו והוא מנוה היפה לנוה יותר יפה ויפה כמובן לכל מבין ויודע א"כ הרי דינה אמור מפי מהר"ם שנדונית כמורדת וכבר פסק רמ"א בסי' ע"ז דלאחר יב"ח מתירי' לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת והנה קודם ב"ח אע"ג דאיכא דעות המקילין מה לנו להכניס עצמינו בכך ולהתלות באשלי רברבי ימתין יב"ח מיום התראה ומהיות טוב כי לגרש בע"כ הוא דבר רחוק בעיני ומסוכן במדינה ההוא כמובן אך להתיר לו לישא אחרת אחר שיבורר שהתרו בו כדין שתדור עמו במקומו ושאם לא כן תדין כמורדות ולא שמעה ומיום זה ימתין יב"ח ואם לא תחזור אזי הדבר מוסכם לע"ד להתיר לו חרגמ"ה לישא אשה על אשתו הראשונה ולהשליש לה גט ביד שליח כנהוג אמנם לא אדונים אנחנו כלנו בדבר זה וצריך להתחיל בדעת הגאון אב"ד דנ"ש והמדינה יע"א כי הוא מושל במדינת הנתבע ועלי לחזק בדק ואני אחריו לעזרת ה' בגבורי':

2024

2025ואחר כותבי כל זאת אבוא על שארי דברי הגאון פר"מ נ"י להודיע כי עיינתי בדבריו כ' להוכיח דגם בארוסה לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר לב"ש מדפריך בירושלמי סוף גטין למה לי לאו דלא יכול בעלה הראשון תיפוק לי' דה"ל סוטה וקשה אמאי לא תי' הירושלמי לעבור בשני לאוין כמ"ש תוס' באמת וע"ז תי' דקשה איך אפשר שיעבור בשני לאוין הא אאחע"א וכיון שנאסרה עליו מטעם סוטה שוב לא יחול איסור דלא יכול בעלה וכו' ותי' דקרא אצטריך לספק סוטה קינא לה ונסתרה דנהי דעל הבעל אסורה עכ"פ מ"מ היא אינה לוקה אם נבעלת לו שהיא אומרת ברי לי שלא נטמאתי ואמנם אחר שגרשה ונשאת לאחר ומת בעלה השני ניתוסיף עלי' הלאו דלא יכול ומגו דאתוסף עלה ניתוסף גם על הבעל וע"ז קשה אי בספק סוטה ישקנה מי המאררי' ומדוע יגרשנה אע"כ בארוסה מיירי ואין משקין הארוסו' אלו דבריו והוא חריף:

2025

2026ולא ידעתי מי הכריחו לאוקמא בארוסה אולי בנשואה ובזמן דליכא מים מאררי' או שאין הבעל מנוקה מעון או איכא ע"א שנטמאת דאינה שותות ומ"מ היא מכחשת העד וכשנבעלת לו לא תלקה גם הקו' מאין איסור חע"א לדידי לק"מ דלא משכחת להאי לאו אלא בזה האופן גזה"כ הוא שיחול כמו שאמרה תורה יבוא אי' נבלה ויחול על אי' חלב ה"נ בשלמא לב"ה דמשכחת גירשי' בהקדיחה תבשילו ואיכא לאוקמי קרא דלא יכול בהכי א"כ ממילא נימא בסוטה לא יחול לאו דלא יכול אבל לב"ש דלא משכחת בגוני אחריני דע"כ להירושלמי מיתוקם קרא בשניהם רוצים דאל"כ לא מקשה מידי א"כ ע"כ אמר רחמנא יבוא אי' לא יכול ויחול על אי' סוטה וע"כ לא מתוקמי' נמי בשגרשה ע"י ערות דבר ואח"כ הוזמו עידי' דא"כ לא הוה מקשה ירושלמי מידי ותדע דלא מיתוקם קרא בהוזמו דא"כ שלהי גיטין דמייתי מאונס שגירש וכן ריש תמורה וקשה עבר וגירש לא מהני וכל ימיו בעמוד והחזיר מיירי שגירש ע"י עידי ערוה והוזמו אחר גירושי' אע"כ לא מיתוקם קרא בהכי:

2026

2027עוד כ' ליישב בזה הא דאר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה ופרש"י ולא להפסידה כתובתה וטעמא בעו מ"ט לא יהי' נאמן גם להפסידה מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולהנ"ל ניחא כיון דפי' רש"י דמיירי בבחור שאינו בקי בפ"פ ה"ל זיווג ראשון ולא מצי לגרש בע"כ בלא דבר ערוה וא"כ הי' צריך להטריח בסעודה לומר פ"פ מצאתי כדי שיוכל לגרשה אלו דבריו וא"כ תקשי מ"ט דשמואל וסייעתו דס"ל הך חזקה ודנאמן להפסידה כתובה גם יש לעיי' מה הועיל בטריחת הסעודה הלא עדיין מגרש שלא כדין שהרי באמת לא מצא בה ערות דבר וה"נ הו"מ למיעבד לגרשה בלא טענת פ"פ ואם עבר וגירשה מגורש וצ"ל דלא רצה להעיד לעשות שלא כדין ומשו"ה טרח בסעודה וא"כ י"ל בהך סברא פליגי ר"א ושמואל אי משום הך טורח בסעודה או לא ודוחק לומר דר"א איירי בבחור ושמואל בנשוי ולהפר"ח הנ"ל בלא"ה ליתי' דהכל תלוי בכריתות ברית שעשאה כלי:

2027

2028עוד כ' בהא דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שהבי' ראי' נפלאה לדעתו דשוי' נפשי' חד"א הוא משום נדר עפ"י דברי רשב"א בחי' שלהי נדרי' מ"ש אהתוס' דמקשו באומרת טמאה אני לך הא שוי' אנפשה חד"א ותי' בשם ר"א דהיא אינה מוזהרת והתו' הקשו עליו מש"ס ערוך יבמות והרשב"א מייתי מש"ס ההוא לסיוע לדברי ר"א שבתוס' והוא תמוה ודברי פר"מ כבר אמורי' עם הספר נב"י משמי' דפר"מ:

2028

2029ולענ"ד דברי רשב"א אליבא דר"א כפשוטו דס"ל לרבנו אלעזר הא דגם היא מוזהרת אע"ג דאין בה קדושת כהונה היינו מטעם שהיא גורמת לו אי' וכשיטת התוספ' בפ' הריבית גבי לא תשיך דהלוה אינו מוזהר אלא משום שגורם עבירה להמלוה והוסיף בכאן לאו טפי מלאו דלפני דעלמא וה"נ דכוותי' וא"כ תינח בזונה דעלמא אבל הכא דמן הדין אינה נאמנות להבעל מטעם דמשנה אחרונה ואין לו שום עון אשר חטא בבואו עליה א"כ גם עליה אין שום חטא וסברא ברורה היא ולא צריכנא לדברי פר"מ בזה אבל לדברי תוס' בחגיגה י"ז ע"ב ד"ה בתולה וכו' אין מזור בדברינו שלכאורה ס"ל כסברת ר' אליעזר הנ"ל וכבר עמד עליהם בטורי אבן ובשער המלך והנלע"ד דס"ל דמחמת חזקה דלא תעביד איסורא לא מהימנית אלא ביודעת בודאי שאסורה כגון בעולה לכה"ג שנפשה יודעת מאוד דבעולה היא ואסורה לכה"ג אבל בראוה מדברת חיישי' שמא היא עצמה מורה התירא להקל בספיקא ולומר לכשר נבעלתי ולעולם ספק הוא גם אצלה:

2029

2030ובההיא דשוי' נפשי' חד"א ראיתי פלוגתא דרשב"א ס"נ דאפי' עדים מכחישים אותו לא מהימני נגדו כמבואר בי"ד סס"י א' והמשנה למלך פ"ט מאישות חתר למצוא חולקי' על הרשב"א וראיתי בשיטה מקו' סוגי' דפ"פ דמייתי בשם ריטב"א שהקשה לשיטת תר"י דבשארסתני נאנסתי היא נאמנת א"כ גם במכחשת תאומן במגו וקשה מה יועיל מגו להתירה והוא יודע בעצמו שמצא פ"פ אע"כ ס"ל לריטב"א כשיש עדים או מגו שהוא כעדי' לא שוי' נפשי' חד"א ונהי כ"ז שעומד בדבורו הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש אבל נ"מ אם חזר בו לית לן בה דלא שוי' נפשי' חד"א מעולם וקצת נראה שזה גם כן דעת רש"י דמוקי לי' בדורקטי אבל אי מצא דם לא מהימן אע"ג שהוא צוח ועומד פ"פ מצאתי וע"כ משום דאיכא דם בתולים אנן סהדי והיכא דאיכא סהדי לא שוי' נפשי' חד"א ואמנם דעת רשב"א הנ"ל דבמקום עדים נמי שוי' נפשי' חד"א ולא מצי מיהדר בי' וכן מוכח שם בשיטה מקובצת הנ"ל בשמו שכ' דלר' יונה הנ"ל לא מיירי טענת פ"פ אלא במכחשת אבל בשותקת לא ע"ש וק' במכחשת נמי תאומן במגו דשותקת וע"כ לא מהני מגו ועדים במקום דשוי' נפשי' חד"א ושם כ' שכ"כ הראב"ד ובאמת צריך אני לעשות לי רב מנ"ל לרז"ל הך דשוי' נפשי' חד"א ולא מצינו לזה שום סמך לחז"ל מקרא כי מאת בתי נתתי לא מוכח מידי כמובן ואי הוה ידעי' שרש הדין מנא לן והי' לנו מסלול לכמה ענינים בזה:

2030

2031מ"ש פר"מ דבא"ח דמייתי הרב"י בא"ע סס"י ס"ו ימצא המעיין דמ"ש שלא יעגן אשתו עבור ממון שפסקו לו ולא יתקוטט עבור מעות כזה אחר שבידו לפרנס א"ע בלא"ה כמובן שם בדבריו עכ"ל פר"מ ואנכי הרואה עיינתי בדברי הא"ח ולא מצאתי משמעות זו אדרבא מדכ' שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה ורבי' נכשלו בעבירות כשאינם נושאי' אשה מהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון עכ"ל ומדתלי טעמא בהרה"ר עבירה ועיגון ש"מ אפי' עני שבישראל לא יעגן עצמו ויביא עצמו לידי הרהור עבירה ואם דקדוקי עניות קשי' מגידא ומותא הרהורי עבירה קשי' מעבירה ומשנתינו דהפוסק מעות לחתנו דלרבנן חשב עד שתלבן מיירי במקום שיכול לישא אחרת וליכא עיגון דלי' ולא הרהור עבירה אבל בזמנינו אל ישגיח על ממון נושא אשה לשם שמים וכי לא ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך:

2031

2032על דברת ק' התו' ב"מ י' ע"ב שהק' למה לא אמר כהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה למ"ד משום בר חיובא יש שליח לד"ע תי' פר"מ עפ"י מה שהקשה פ"י בכתו' פ"ח ע"ב להפוסקי' דאפי' בעשאו שליח התופס לבע"ח במקום שח"ל לא עשה כלום א"כ איך יצוייר שליח בקדושי' וגיטין ותי' פ"י דודאי בכל התורה שלוחו כמותו רק במקום שחב לאחרי' ה"ל דבר עבירה משום שהב"ד הי' פוסקי' ליתן להכושל ואין שליח לדבר עבירה עכ"ל והמובן שבדברי פ"י לא מיתרצא ק' התוס' הנ"ל דהרי השתא קי"ל דכהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה יש שלד"ע שפיר נעשה שלוחו לכן בא פר"מ וקיצר דברי פ"י לאמור כל שתופס במקום שלא הי' לו רשות ב"ד לא נעשה שליח בלא טעם אין שליח לד"ע ואם כן הכא דמקדש גרושה לכהן שאינו רשאי עפ"י ב"ד לא נעשה שלוחו כמותו אפי' יש שליח לד"ע וע"כ צ"ל דהא דישראל נעשה שליח לכהן משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל כהן שאמר לכהן דלא מצי זכי לנפשי' לא נעשה שליח ומיושב ק' התוס' וארווח לי חדא אך לפ"ז לא החתיל לתרץ קו' פ"י בטעם הדבר שהשליח לא יכול לתפוס הא בכל התורה שלוחו כמותו ומ"ש הרא"ש הטעם משום שלא נתנה תורה רשות לאדם להרע לאחר ומה חזית להטיב לזה ולהרע לאחריני א"כ הדר' ק' מקדושין וגטין וע"כ משום דהתם ליכא עבירה בהרעת אחריני ומשום שליח לד"ע נגע בה וא"כ נפל פיתא בבירא:

2032

2033ואני בעניי לא נחתית לכך דק' פ"י מעיקרא לק"מ דנהי הש"ס אמר כן להדי' פ' האומר בקידושין במקדש בלא עדים אין חוששים לקידושי' אפי' הוא והיא מודי' משום דחב לאחריני כבר עמדו בזה הראשונים מה חב לאחריני שייך בזה והיא לא תתרצה לשום אדם כ"א לזה והוא ג"כ אינו חפץ בקרובתי' כ"א בה ועיי' ברשב"א בחי' שם והאמת יורה דרכו בזה דהתם כ"ז ששניהם רוצים עדיין בקידושין מי יאמר להם מה יעשו והעיקור נפקותא אם תחזור האשה ותקבל קדושי' מאחר או הוא יקדש א' מקרובתי' ושניהם מודים שהי' בניהם קדושים בלי עדים אלא שרוצים לחזור בו א"כ עתה הם מחייבים לאחרינא בהודאתם זו שפיר קאמר דאין חוששי' לקידושין וכ"ז התם אבל השליח שמקדש אשה לאחר מרצונה וחפצה שתאסור עצמה על כל העולם ובפלוני הוא רוצה מה חב לאחריני שייך ואין להתעקש ולומר הפיתוי הזה שהשליח דיבר על לבה להתרצות לזה ולאסור עצמה אכ"ע היינו חב לאחריני זה עיקוש ופתלתול דהפיתוי אינו מתורת שליחות ואחר שהטה לבה לזה האיש ובא לקדשה הקידושי' המה מתורת שליחות וכבר נתיאשה מלהתקדש לשום אדם כ"א לזה והוא פשוט:

2033

2034אך כ"ז בקידושין אבל בגירושי' בודאי צל"ע קצת דודאי במה שהוא חב לה להתגרש בע"כ מזה לק"מ. כמו שתופס מהלוה במקום שאינו חב לאחרי' כ"א להלוה עצמו דלא מקרי חב לאחרים והטעם כיון שהלוה נכנס מעיקרא מרצונו הטוב להשתעבד להמלוה שאם יגיע זמן הפרעון ינגשני בעל כרחו נמצא שמרצונו הטוב נכנס לזה השיעבוד וכשם שהוא יכול לנוגשה ה"ה שלוחו והה"נ האשה מעיקרא נכנסה לחופה להשתעבד תחת בעלה על דין תורה שיגרשנה בע"כ כשירצה וה"ה ע"י שלוחו נמצא אע"ג דבשעת גירשי' הוי חוב לה מ"מ היא בעצמה נתרצית לכך מעיקרא וכן צ"ל הא דאמרי' בגטין ע"ה ע"א גבי נתינה בע"כ לא שמי' נתינה דאל"ה למה לי דתיקן הלל לשכה וק' הא הוה חוב להלוקח ואין יכול לעשות שליח והי' צריך הוא בעצמו להוציא מאתיים על מנה ומשו"ה תיקן הלל לישכה משום הפקר ב"ד הפקר ואפי' ע"י שליח יכול להשליך לתוך הלשכה אע"כ ה"נ הלוקח נשתעבד מעיקרא להמוכר לקבל ממנו הפדיון בע"כ לכשיגע זמן עפ"י דין תורה ועי' מ"ש בזה ט"ז בי"ד סי' רל"ב סקי"ט נמצא ממה דמחויב לאשה עצמו לק"מ אך בתוס' גיטין ד' ע"א סוף ד"ה דקיומא וכו' משמע דבגיטין מחייב נמי לאחרינא דמיפסלא לכהן אע"ג דהוה א"א בלא"ה ע"ש א"כ לא מיתרצי' שפיר:

2034

2035וא"כ לפ"ז בזמנינו דאיכא חרגמ"ה לגרש בע"כ נמצא מתחילה בשעת כניסתה לחופה לא משתעבדנא לבעלה ע"ד לגרשה בע"כ אם גרשה שלא כדין ע"י שליח תלי' בתופס לבע"ח במקום שח"ל ובלאה"נ שדיתי נרגא למיפסל גיטא בע"כ בזה"ז אפי' ע"י עצמו [עיין לעיל סי' ק"ג] דלחד שיטה בתו' כתוב' כ' ע"ב ויבמות אין עדות בשטר כשר אלא הנכתב ברצון המתחייב אבל שטר שנכתב אפי' בנוסח שטר שלא ברצון המתחייב אינו אלא כמפי כתבם וכן הסכים הש"ך להלכה בסי' ל"ט סק"ט וא"כ יכולני למיפסל כולי גיטי דעלמא למ"ד עידי חתימה כרתי הא הוי מפי כתבם דנכתב שלא ברצון האשה המתחייבת בגירושי' ובממון כה"ג פסול השטר ואנן בעי' דבר דבר מממון. באמת מלשון תוס' ויש להבין דרצון המתחייב היינו אותו שמחייב עצמו בשום שיעבוד לחברו והכא האשה אינה מחייבת עצמה ולא משעביד עצמה לשום דבר ולא בעי' רצונה אבל המעיין בלשון הפוסקים יראה דהא ליתא ומטעם זה שובר שנכתב שלא ברצון המלוה פסול כיון שבא להורע כחו ה"ל הוא המתחייב וא"כ הדר' ק' לדוכתה ויעיי' רז"ה ורמב"ן פ' ג' דיבמות בזה וע"כ צ"ל לפי שיטה זו ג"כ כנ"ל כיון שהאשה בשעת כניסתה לחופה משעבדת עצמה על דעת תורה שיהי' יכול לגרשה בע"כ ולחתום עדים א"כ שוב אח"כ אע"ג דבשעת מעשה הגירושי' אין רצונה בכך מ"מ מיקרי רצון המתחייב וא"כ תינח קודם שתיקן רגמ"ה אבל עכשיו כל אשה נכנסה לחופה אדעתא דהכי שלא יגרשנה בע"כ אם לא שהדין נותן שתתגרש בע"כ אבל בלא"ה לא וא"כ אם עבר וגירש בע"כ ה"ל נכתב שלא ברצון המתחייב ופסול מן התורה למ"ד ע"ח כרתי ולפ"ז יש לעיין היטב במגרש בע"כ אפי' בדין שלא יהי' ח"ו טעות בדין דא"כ הגט בטל מן התורה ואינינו רק כעובר על חרגמ"ה ונימא כיון דטעו בדין תו ליכא חרם דאכי כי האי גוני לא גזר דזה אינו דחשש ביטול דאוריתא איכא:

2035

2036ואמנם משום אין שליח לד"ע לא הייתי מדקדק כולי האי לפי מה שהעליתי במ"א לפמ"ש והעלה הש"ך סי' שמ"ח להלכה דאפי' השליח לא ידע מ"מ מגזירת הכתוב אין שלד"ע מ"מ נ"ל עכ"פ לחלק במקום דלא ידע השליח ולא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומצד גזירת הכתוב בטל השליחות אין לך אלא חידושו גוף השליחות קיים ולענין העבירה אין שליחות אבל היכי דידע דאיכא סברא דברי הרב וכו' א"כ ע"כ השליח עשה מעשה זה ע"ד עצמו ולא ע"ד המשלח בטל כל השליחות והארכתי בהכרעה זו נמצא הכא אפי' איכא טעות בדמיון דין דכפי' מ"מ השליח לא ידע ושליחותו קיים:

2036

2037ולפ"ז מ"ש פ"י דתופס לבע"ח הוא מטעם אין שלד"ע היינו דוקא בדידע השליח שחב לאחריני אבל אם לא ידע נהי דעבירה עביד מ"מ התפיסה קיים למשלחו ושמעתא זו מרפס איגרא אע"כ העיקור כמו שכתבתי אני בתי' קו' פ"י. והנה בשער המלך סוף הלכות מעילה הק' אהסוברי' דבשל"ע לא בטל כל השליחות מש"ס פ' משוח מלחמה דקאמר ארש אשה ולא לקחה למעוטי אלמנה לכה"ג וקאמר הש"ס דהא דלא כריה"ג דאמר רך הלבב מעבירת שבידו ולהנ"ל הי' משכחת לה שקידש אלמנה ע"י שליח דעבירה ליכא וקידושי' איכא ותי' דעכ"פ חייב המשלח בדיני שמי' והנה זה תלי' בפלוגתא בש"ך ח"מ סי' ל"ב ואולם אני אמרתי להכריע ג"כ כנ"ל היכי דהשליח ידע וה"ל דברי הרב וכו' וא"כ השליח עשה מדעת עצמו פטור המשלח אפי' מדיני שמים אבל היכי דלא ידע חייב המשלח בדיני שמי' נמצא ש"ס דפ' משוח מלחמה קאמר ממ"נ אלמנה לכה"ג היכי משכחת לי' אי ידע השליח באופן דפטור הכהן אפי' מדיני שמי' בהא בטל כל הקידושין לגמרי דהשליח אדעתא דנפשי' עביד ואי לא ידע השליח דבכה"ג קיים שליחות הקידושי' לעומת זה חייב המשלח בדיני שמי' וה"ל עבירה בידו וגם ק' הש"ך דרמי הש"ס דקידושין משמע דליש"מ חייב המשלח אהא דאין טוענין למסית דיליף מנחש והתם דיני שמי' הוה ולק"מ דבנחש הלא ידעו אדם וחוה ואדעתא דנפשי' עבדי וההיא פטור אפי' מדיני שמי' וההיא דקדושי' דמייתי מיואב אותו הרגת בחרב בני עמון ויואב לא ידע שעשה עפ"י הוראת דע"ה כמ"ש ש"ך סי' שמ"ח והתם חייב המשלח לי"מ מיהו ק' ש"ך בלאה"נ לק"מ ותמוהים דבריו מה ענין מסית למשלח הנחש הסיתה לחוה לעשות עבירה בשביל עצמה לא בשליחות הנחש שיהי' שלוחה כמותה ואנן במשלח עסקינן דמדינא יהי' שלוחו כמותו ממש אלא משום דברי הרב וכו' נהי דפטור מדיני אדם מ"מ חייב בדיני שמי' הגע עצמך בטביחה ומכירה דקי"ל יש של"ד אם ראובן גנב ושמעון הסית לשחטו וכי שמעון חייב ולא ראובן מיהו בזה י"ל אין חיוב דו"ה אלא לגנב עצמו וכן בשליחות יד יש לדחות כן מ"מ הסברא אמיתית דיש חלוק בין משלח שיעשה בגינו ובין מסית לעשות ע"ד עצמו ויעויי' גם בתומים ונראה שזהו בכלל לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב שא"א למצוא שליחות בהנאה שיהי' כמותו כאלו הוא נהנה ולא הוה אלא כמסית ולא כמשלח:

2037

2038נחזור לדינא להתיר לגרש בע"כ אין דעתי מסכמת כלל מכמה טעמים אך להתיר לו לישא אחרת זו הוא עצה הוגנת אם נתברר לב"ד שהיא מורדות ואחר יב"ח מיום שמרדה והתרו בה אך כ"ז אני כותב בתנאי קודם למעשה שיהי' המתחיל במצוה זו הגאב"ד דק"ק נ"ש דאיהו קברניטא דספינתא מרא דהאי מדינתא שהאשה הנתבעת יושבת בתוכה והתובע הולך אחר הנתבע ואם אמנם הגאון הנ"ל יסלק ידו הגדולה מטעם מכת מדינה ולא מדינא אזי נחלץ חושים לעזרת ה' בגבורים להציל עשוק מיד עשקו כח וקווי ה' יחליפו כח. הכ"ד החותם בברכה הבעה"ח. פ"ב מש"ק מ"ז למב"י תקע"ד לפ"ק:

2038

2039משה"ק סופר מפפד"מ:

2039

2040במיעל שתא חדתא יתברך מעילת עילתא בהני תלתא בני חיי ומזוני לעילא מכל ברכתא לדזי' מקרין באורייתא ה"ה הרב המאה"ג המופלג הדיין המצוין בהלכה כש"ת מה"ו משה אבליש נ"י ריש מתיבתא דב"ד רבא דק"ק אובן ישן יע"א:

2040

2041יקרות מכתבו הגיעני יום ה' העבר וטרם אענה אבוא כמתנצל שלא יחשבני כפוגע בכבודו ובכבוד ב"ד הגדול כי כבר הגיעני מכתבם קודם חג שבועות העבר ולא די שלא השבתי להם עוד זאת הייתי מיסב פני ומשיב להגאב"ד נ"י ופן יחשדני שומע כי רמות רוחא נקיטנא חלילה לי לא בי היא לא מינה ולא מקצתה אך אספרה כמו מכתבם הגיעני בהיותי מוטרד לנסוע למרחץ באדען כידוע ולא הי' דעתי לגמור דבר לדינא להימן או להשמיל עד חזירתי לביתי ולהתישב עם מארי דאורייתא חכמי העיר ד' ישמרם וגם בלא"ה הסכמנו שלא לעשות דבר עד נשמע תחלה מה בפי הגאב"ד דמדינת מעהרין שהוא ב"ד של הנתבע ע"כ יאוחר דבר עד חזירתי לביתי ואז נשיב דבר ברור לדינא כאשר יורוני משמים וכאשר נזרקה מפי חבורה אז:

2041

2042ובכל זאת בראשית עיוני באותו המכתב מצאתי מקומות לפקפק ולערער ובחיי כי לא הודעתי לחכמי עירי כלל וגם אמרתי אין טוב לגלות אזן מעלתם כמתכבד ח"ו בקלון בעל התשובה ואמרתי טוב להודיע פקפוקי להגאון בעצמו והוא יתרץ דבריו או יהי' באיזה מקומות כמודה ועוזב טרם נבוא אל עין המשפט עם חכמי עירי ואוכל להשיב להם על כל פרט ופרט:

2042

2043אמנם כן בהיותי בבאדען הרבני ענוותנותם של הגאב"ד שלכם והשיבני מגלה עפה כתובה פנים ואחור ושם ראיתי שתי ראיות שאין ראוי להשיב עוד כלל בדבר זה ולהיות ידי מסולקת הימנה א' מלבד מ"ש לעיל שאיניני נכנס לתגר הזה עד אדע דעת הגאון דמדינת מעהרין עוד זאת כ' הגאב"ד שלכם במכתבו הנ"ל דלא צריך לדידי ולמטלעתי כי כבר מצאה ידו הסכמה לדבריו מגאונים שחוץ למדינתם וכן אמר להדי' לאחד מתלמידי שהי' שם אצלו ואמרתי ברוך ה' שלא הצריך אתכם לאבא חלקי' כי מיראי הוראה אני וכאשר כ' הגאב"ד שלכם במכתבו אלי ושינה ושילש כמה פעמים שהוא רואה שאני מתירא לצאת חוץ לגדר הרמ"א אפי' כחוט השערה אני אומר עליו חכם עדיף מנביא כי כן הוא והיא תהלתי ותפארתי הא חדא.

2043

2044עוד ראי' שנית ראיתי חזות קשה כי אוריתא ארתחא להגאון נ"י ואישתפיך חמימי' כשופך בוז על שהשבתי על דבריו ויותר מ"ש אלי במכתבו נשמע בין החיים האמור ממנו בעל פה ואמרתי אני עם לבי הואיל ולא אכניס ראשי לדינא מטעמים הנ"ל ולא יהי' בתשובת שום זכות לצורבא מרבנן הידוע ולית בי' אלא לפלפולא בעלמא מה אשיב פן ח"ו אכשל גם אנכי מאלו הטעמים שבחתי העצלה וטמנתי ידי בצלחת והי' לי לנחת:

2044

2045אך עתה ענתה בי צדקתו דפר"מ ידידי הרב נ"י שבכל זאת שלא השבתי לו בייחוד חזר ובא באריכות ופלפול ארוך כדברי חכמים בנחת נשמעים אמרתי אשרי העיר שמעלתו שרוי' בתוכה ומ"מ להשיב על כל פרט ופרט א"א מטעמים האמורים ושלא להשיב כלל א"א דעשה דכבוד תורתו עדיף ושוי' טובא אמרתי לכנוס בפושרים להשיב עכ"פ על הפרט הראשון השגה הראשונה ואם מזעיר היא מ"מ אכלול בתוכו גם דברי הגאב"ד בפרט ההוא ואשיב על שניהם כא' ומן הפרט הזה ידון על הכלל כולו ולא אמנע להודיע לפר"מ שיש בלבי עליו על אשר האריך להתנצל לפני על שבא להשיב על דברי וכי כך אני בעיניו ח"ו הלא כך היא דרכה של תורה מעולם וזה בונה וזה סותר ומי יחוש לזה והנה נבוא לנדון דידן מראשית כזאת הודעתי שלע"ד נוח לה לאשה למנוע ממנה שאר כסות ועונה מאשר נכוף אותה להתגרש ונוח לה לישב עד שתלבין ראשה ורק לא להתגרש וכתבתי כמוכח מדהע"ה שהתירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש וזה קאי אעשרה פלגשים שהי' אלמנות חיי' צרורות ואפ"ה קשים גירושים כי רוצים שיקרא שם בעל עליהן אלו תוכן דברי בתשובתי. וע"ז כ' הגאב"ד דבר זה לא נתברר ולא יתבאר שיהי' זה משאחז"ל שלא התירו לגרש קאי אעשרה פלגשים הללו אע"ג שגם הלח"מ סבר כן מ"מ יש לו ראיות ברורות נגדו שהרי אותן עשרה פלגשים הי' אסורות לכל העולם ואפי' למלך אחר משום שנשתמש בהם הדיוט זה אבשלום כמשחז"ל דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור למלך וכיון שאסורות לכ"ע לא הי' יכולת להתגרש וע"כ אשארי נשי קאי משחז"ל התירו לייחד ולא התירו לגרש ולא אהנך פלגשים ועוד ש"ס ערוך בסנהדרין אפי' בימי חליו של דוד קיים י"ח עונות שנאמר יגעתי באנחתי וכו' א"כ ש"מ שאחר שהי' הפלגשים צרורות לקח אחרת תחתיה למלאות י"ח נשים אלו דברי הגאון אב"ד שלכם נ"י ולהיות כי נהפכה הקערה כי דבריו לא נתבארו ולא יתבארו ודברי תלי"ת מבוארים באר הטיב ע"כ אפרש כל דבריו שבאו סתומים כי כ' שאחז"ל דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור למלך ומשו"ה נאסרו הפלגשים אפי' למלך אחר לא הראה מקום לזה הבקיאות היכן אחז"ל כן כי לכאורה נעלמו ממנו דברי תוס' ורמב"ן בגיטין וי"ו ע"ב דעובדא דר' אביתר גבי ותזנה עליו פלגשו ד"ה זבוב וכו' דמייתי ראי' דהי' נוהגי' בימיהם להחמיר בפלגש שזינתה ככל חומרא א"א משום מאוס ומייתי לי' מפלגשי דוד ומאי ראי' הא הן הי' אסורו משום כלי שנשתמש בו הדיוט אע"כ לא ס"ל לתוס' ורמב"ן הך דינא אבל ידעתי כי נמצא כן בירושלמי והאריך בו בפרשות דרכי' ואני עתה מתגורר חוץ למחיצתי במחוז הנקרא צוקרמאנדל לעסוק עוד ברפואות וספרי עדיין סגורי' בכיפה א' ואין לי שום ס' לעיין בו ואפי' לציין הדפים בש"ס לפעמים אך ע"כ צריכי' לומר א' משני דברי' או דתוס' ורמב"ן ס"ל כיון דכל עיקור דינו של הירושלמי יליף לי' מכלי שנשתמש בו הדיוט אסור לגבו' בבה"מ וה"ה למלך וא"כ מיני' מה התם דוקא שלא לקדשו לכתחלה לגבו' אבל אם כבר הוקדש לגבוה ובא הדיוט והשתמש בו אינו אוסר מה שאינו שלו כמוכח מסוגי' דבית חוניו במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל א"כ ה"נ לש"ס דילן לא נאסרו הפלגשים להמלך ע"י הדיוט שבא עליהן אחר שכבר נתיחדו למלך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכתי י"ל מ"מ כשיגרשם דוד יאסרו למלך אחר שכבר נשתמש בהם הדיוט קודם נישואי המלך השני ודוחק ובסוגי' דחוניו הנ"ל מסקי' ובאו בה פריצים וחללוהו דע"י ביאת פריצים הותרו כלי מקדש להדיוט ועיי"ש פלוגתת רז"ה ורמב"ן דס"ל ע"י פריצי ישראל כגון אחז וחביריו הותרו כלי מקדש להדיוט וא"כ ה"ה כלי מלך ופילגשיו הותרו להדיוט ע"י פריצת אבשלום ונאסרו למלך ואולי לרב הונא בירושלמי פ"ג דהוריות דכל אותן הימים שהי' דוד בורח מפני אבשלום הי' מתכפר לו בשעירה כהדיוט א"כ אולי י"ל דמשמי' אימלוכוהי לאבשלום באותן הימים והי' מתכפר בשעיר כמלך ולא הי' הדיוט להיות הפלגשים נאסרות לדוד ע"י משו"ה החליטו תוס' ורמב"ן שהי' רק משום מאוס יהי' מאיזה טעם שיהי' מסתיין דתוס' ורמב"ן לא ס"ל פשיטתו של הגאון נ"י:

2045

2046ולו יהיבנא לי' שאינו יכולת להנשא לשום אדם מאי האי דהחליט שאינה יכולת להתגרש היכן מצא זה בש"ס דגיטין פ"ה ע"א מיירי מאשה שאין בה הוי' ואין קידושי' תופסי' לשום אדם בעולם וממתני' שם מוכח דאפי' חייבי לאווין אינן בכלל זה דאי הוה אסורה לעלמא בלאו הי' מתגרשת אע"ג דמתני' לא מיירי מהאי גוני אלא מחוץ מ"מ מוכח כן ממתני' מכ"ש הכא דלכל היותר ליכא אלא עשה דכבוד המלך יש בה הוי' וגם ממה דאמרי' שם פ"ב ע"ב קידושי' לא אהני מידי וכו' יע"ש וה"נ נימא גירושי' לא אהני מידי להתירה לעלמא דז"א דמהני לפוטרה מחנק ולהתיר קשר א"א כללו של דבר לא ידעתי מקום מוצא לזה הדין אם לא נימא דס"ל להגאון נ"י דהבא עלי' חייב מיתה מטעם מורד במלכות וה"ל כמו חייבי מיתות ב"ד דלא תפסו בהו קידושי' אם זאת היתה כוונתו וסתם הדברים א"כ בא לנסותינו בחידות ולדעתי לא מצאתי חידתי' כי איני מאמין לזה הדין עד שיבי' ראיות ברורות לזה. והנה לכאורה יש להוכיח קצת דחיוב מיתה למלכים אינה בכלל קלב"מ לפוטרו ממון מפני שאינו בכלל חיוב מיתת ב"ד וגרע מבא במחתרת ומניתן להצילו בנפשו וכדומה. והיינו דאחז"ל אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוני' משום שרביטו של מלך אסור להדיוט נמצינו למדין אע"ג שלא בא דוד עלי' והיתה בתולה מ"מ אסורה לאדוני' וקשה א"כ ליחשב באלו נערות המאנס סוכנת של מלך בשלומא אי אמרת דחייב קנס ולא קאי עלי' בקלב"מ א"כ לק"מ למיחשב במתני' קמיתא די"ל כמ"ש תוס' אמצרי ואדומי חייבי עשה לא חשיב או כיון שאין הדורות אסורי' כמו ממזר לא חשיב ולפמ"ש לעיל כיון שבאו בה פריצים נתחללה והותרה לכ"ע א"כ ה"נ כיון שנאנסה מהפריץ מותרת לו ולכ"ע ולית בה שוב עשה אבל אי נימא דפטור משום קלב"מ א"כ ליחשבי' במתני' בהדי' בתו דפטור מקנס ולמאן דמחייב ממון לזה ומיתה לזה י"ל דה"ל מיתה למלך וממון לסוכנת אבל לאידך קשה ודוחק לומר דלא חשיב אלא חייבי מיתה דפטורי' אפי' שוגגים וכתנא דבי חזקי' ובסוכנת של מלך לא שייך שוגג דאם הוא שגג אינו מורד במלכות ולא דמי לעוברי עבירה בשוגג זה דוחק דמ"מ משכחת במזיד ולא אתרי גם כי אין צריך התראה בדין מלך אע"כ מוכח שאינו בכלל שארי חייבי מיתות שבתורה כלל וה"ה לענין תפיסת קידושי' אינם בכלל לא יגלה כנף אביו יבמות מ"ט ולא בכלל היקשא דר' ינאי דס"פ האומר בקידושין. שבתי וראיתי שאין מזה ראי' נגד הגאון נ"י דלעולם י"ל דחיוב מיתה דמלכות הוה כשאר חייבי מיתת ב"ד והא דלא מיפטרי מתשלומי ממון בשביל זה היינו משום דהרוגי המלכות נכסיה' למלך וא"כ כיון שממונו בלאה"נ אבד אין כאן ב' רשעיות אם ישולם מהנכסיו לאנוסה. ומ"מ עדיין אני נבוך אי מחל לו המלך דאע"ג דמלך שמחל ע"כ אינו מחול מ"מ יכול למחול למי שחייב בעונשו כמו שמחל דהע"ה לשמעי בן גרא א"כ מה יהי' דינו לשלם להאנוסה ואפשר אין ראי' משמעי שהרי באמת הוריד שיבתו שאולה כללו של דבר אני נבוך בענין זה ואמנם דינו של הגאון בודאי לא נתבאר ואני אומר שלא יתבאר כלל. ועוד אי כדבריו א"כ אמרו קשי' גירושי' על נשי המלך ממש שהי' לו לגרשם וקשה הני נמי למי הותרה ע"י גירושי' הלא לכ"ע אסורות כ"א למלך ואחרי דוד לא ימלוך כ"א מבניו אחריו וה"ל אשת אב ועוד רמב"ם פסק כרבנן דאסורות למלך בפ"ב דהלכות מלכים ואי תימא לדוד עצמו יותרו לחזור לו משא"כ פלגשי' הצרורות לר' יהודה דאלמנתו של מלך מותרת אני אומר בקרא כתיב והיתה לאיש אחר ולא לאותו האיש ואולי יש לדחוק עכ"פ אתאן לכלל הוי' אחר מיתת שלמה כל אלו סברות בדויות אין לסמוך עליהם כלל מיהו להרמב"ם י"ל דהש"ס קאי איתר פלגשיו דיש להם הוי' לבניו אשר ימלוך אחריו דליכא משום אשת אב אלא אנוסה ומפותה בעלמא אבל להראב"ד דלא קאי אלא אנשי' ממש קשה דינו של הגאון נ"י:

2046

2047עוד כ' הגאב"ד שלכם דאמרינן בסנהדרין י"ח עונות קיים בימי חליו ש"מ דקיי' אותן אף לאחר שנאסרו הפילגשים עליו ש"מ שנשא אחרת במקומם אמת שכן אחז"ל שם ק"ח ע"א אבל שהי' זה מעשה אחר שנאסרו הפלגשים לא ביאר לנו מנ"ל הא ואמרתי אולי מדאחז"ל בברכות עד אלישע לא הוה חולי דאיתפח וא"כ ע"כ לא חלה דהע"ה כ"א חליו אשר מת בו דאל"כ הרי אתפח דוד אע"כ סמוך למיתתו הוה חולי זה ואז קיים י"ח עונות ואז כבר נאסרו הפלגשים עליו אך זה ליתא הרי מבואר באגדה פ' במה מדליקי' דהע"ה לא מת מחמת חולי כלל אלא דאתי מלאך המות ובחיש באילני ואתי דהע"ה למיחזי ואיפחת דרגא מתותי' ומת וכיון דבשעת מיתתו לא חלה וגם ע"כ לא חלה ואיתפח ע"כ אין לנו לומר אלא דחליו דקאמר בסנהדרין ק"ח הנ"ל היינו צרעת דששה חדשים שנצטרע דוד ופ"ק דמ"ק ז' ע"ב הו"מ לאוכוחי מדהע"ה דמצורע בימי חליותו מותר בתשמיש המטה אלא דמייתי מפשיט יותר מיותם ועוזי' בע"פ מ"ש תוס' שם החשבון ולפ"ז אי ס"ל לש"ס דילן כההיא דאחז"ל דעונות הנשיא פעם א' בשנה צ"ל לכל אשה ואשה פעם א' בשנה והיינו י"ח עונות בשנה דאל"ה כיון שלא נצטרע אלא ששה חדשים איך קיים י"ח עונות ואולי לא נאמרו הדברים אלא בנשיא התורה כהלל וביתו אבל המלך דינו כטיילן:

2047

2048שבתי וראיתי להפך בזכותי' דהגאון ואדרבא מהא מוכח דמסתמא נצטרע על חטא לה"ר דע"ז נגעים באים ולא קיבל לה"ר אלא מציבא על מפיבושת כמבואר ס"פ במה אשה וזה הי' בחזירתו למלכות אחר שכבר נאסרו הפלגשים וא"כ י"ח עונות מנשיו הי' ולא מאלו הפילגשים אבל מה אעשה והוא נגד ש"ס ערוך דיומא כ"ב ע"ב דעונש הצרעת הי' על חטא בת שבע וחילוק המלכות הי' על לה"ר ומבואר שם בתוס' ישנים מדכתיב השיבה לי ששון ישעך כאשר בא אליו נתן כאשר בא אל בת שבע משמע אז נצטרע וא"כ אז קיים י"ח עונות בחליו ועדיין הפילגשים מותרת לו ולדידי י"ל עוד ראי' לזה משום דקבלה היתה בידם שקיים י"ח עונות ממש בחליו ודורשי רשומו' אמרו כנגד י"ח אותיות שבתיבת מט"תי בדמע"תי ערש"י אמס"ה ואחר שקיבל לה"ר כבר נאסרו הפלגשים ואחרות לא נשא ואיך קיים י"ח עונות אע"כ משום חטא דבת שבע נצטרע ואז הי' עדיין הפלגשים מותרת לו יהי' איך שיהי' הראתי לדעת שדברי הגאב"ד שלכם לא נתבארו ועתה אבוא לבאר דברי בעזה"י מלבד מ"ש לעיל בסמוך כעין רמז מהש"ס הנ"ל עוד נ"ל מדאמרי' פ' כה"ג כמה קשי' גירושי' שהרי התירו לייחד ולא התירו לגרש וצ"ע מה ראי' שקשי' גירושי' לאשה דעלמא שתלך מזה הבעל ותנשא לאיש אחר ככתוב והלכה והיתה לאיש אחר משא"כ נשי דוד דאסורות לעלמא כ"א למלך וכבר כ' לעיל דגם לבית דוד נאסרו משום אשת אב ותשארנה עגונות ומשו"ה הי' הגירושי' קשי' ומנ"ל דבנשים דעלמא גירושי' קשה אע"כ מוכח מזה כשיטת הרמב"ם די"ח נשי' עם פלגשים וכהבנת לח"מ דעשרה פלגשים צרורות הי' בכלל ושפיר מוכח מאותן הפילגשים שהי' בלא"ה צרורות ואפ"ה קשים גירושי' דדהו דהיינו לאסור להם צאו מעלי ולהתיר קשר הייחוד שנתייחדו לו לשם פלגש בתחלה ואם זהו קשה מכ"ש גירושין גמורי' דנשי' דעלמא אע"ג דיכלו להנשא לאחר ובזה נדחי נמי דברי פר"מ שכ' דמנשי דהע"ה אין ראי' שהי' קשה להם שלא קרא עוד עליהם שם המלך דלדבריו מה מוכח הש"ס מזה דקשי' גירושין:

2048

2049מכל הלין מבואר דקשים גירושין לאשה יותר הרבה מאשר תשב עם הבעל ותלבן דאשה בלי עונה ולא הייתי צריך לזה אבל היא מבואר במהרי"ק שכ' מי שאמר שראה אשתו זינתה לא מהימן לגרשה בע"כ להתיר חר"ג ומ"מ אסור לשמש עמה דשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ורמוזה תשובה זו ברמ"א סי' קע"ח אלא שאין בידי ס' לעיין ולציין ויעיי' ביש"ש דיבמות בזה ואע"ג דנקטינא בכובסא דלשביק לגלימא הוא שע"כ תקבל גט כדי להנשא לאחר משום צערא דגופא דעונה ואע"ג שיש להתעקש ולומר עכ"פ יש לה שאר כסות ועונה משא"כ הכא דלית לה כלל וכן הי' יכול לדחות מפלגשי' דדוד שודאי הי' נוטלת פרס מבית המלך אבל זה עיקש וגם ממ"ש פר"מ גופי' מוכח שכ' דלדעת קצת הגאונים הא דהחמיר שלא לישא ב' נשים הוא מטעם דלא קיימא הא שלא לגרש בע"כ דע"כ ישא צרתה בצדה וממילא תתגרש ותאמר רוצה אני ואדרבא משם ראי' מדהוצרך למנות ב"ד ע"כ ולא נימא בכלל שלא לגרש בע"כ הוא אע"כ זה ליתא והנה אחז"ל אבישג השונמית בקשה שדוד ישאנה וא"ל כד חסרא לאבא נפשי' לשומא נקט וקשה מה תועלת לה בנישואי דוד שהרי לא יכול לבוא עלי' דעפ"י הרופאים הוצרך ליקח לו בתולה דוקא לסוכנת וע"כ תשמור בתולי' ודוחק לומר שישמש שלא כדרכה או בהטי' נמצא ע"י הנישואין לא הרוויחה מידי אלא קריאת שמו עלי' לא לשאר כסות ועונה כלל. וכן מה"ת לא נאסרה אלא לגרש בלא ערות דבר לבד ובזיווג ראשון לב"ה מדברי קבלה ורק לגרש נאסר אבל למנוע ממנה שכו"ע לא נאסור ממקראות הללו אבל מחויב בכל חיובי הבעל כיון שאינה מגרשה והרי היא אשתו אבל נ"מ שלפעמים אם יהי' מותר למנוע ממנה הכל מ"מ עדיין לא הותר לגרשה בע"כ ויהי' הדבר מסור בידה בזיווג הראשון אם תרצה להשאר כך או להתגרש ע"י ריצוי דידה אע"ג שהגט הוא על אפה ועל חמתה מחמת דוחק מזונות מ"מ הדבר יהי' מסור בידה עכ"פ ולא לגרשה בע"כ בזיווג הראשון או בזה"ז אחר תקנת רגמ"ה והוא הדבר אשר דברתי אחר שבזיווג הראשון אסור לגרשה בע"כ די לה שתשב עד שתלבן ולמה נכוף אותה להגרש ועוד אפי' אי מן הנשואים גירושי' בע"כ ולהפקיע ממנה חיובי הבעל שווים הם מ"מ במשנתינו מן האירוסי' שלא יכנוס ולהכניס עצמו לחיובי קיל טפי מגירושי ע"כ ושאני מיגני ממיקם ויעיי' בלשון מהרי"ק שרש ק"א כמדומה לי כי אין לי ספר לעיין. ובזה די באר פרט הראשון מדברי אשר כתבתי ופה תהי' שביתת קולמסי. ופ"א אי"ה בענין אחר אם יבואו דברי פר"מ אלי אענדם עטרה לראשי ואתעלס באהבי' יתברך בברכת שנים רבים כנפשו היפה ונפש א"נ החותם בכל חותמי ברכות:

2049

2050יאמר בגיני ברכת שלום וברכת השנים להגאב"ד נ"י ויכול להראות לו מכתב הנ"ל אדכרתן במכתבו שראיתי בבאדן כ' לאמר בר"פ אלו נערות בעולה לכה"ג א"ב והקשה רש"י הא ה"ל זונה כ' הגאון נ"י דלרבנו אלעזר שבתוס' סוף נדרים דאתתא לא מפקדא א"כ הכל אתי עשה דולו תהי' לאשה דידי' ודוחה לאו דזונה דילי' והיא לא מיפקדא א"ד ותימא הא אמרינן שם אלמנה לכה"ג א"ב ובחד לא יקח כייל קרא אלמנה וזונה לכה"ג דאטו מי נימא דשינויי' דאלמנה לכה"ג לא אתי' אלא לר"א דעשאה זונה בביאותו וה"ל תרי לאווין ולא כהלכתא כרבנן ובשגם ר"ע בעצמו לית לי' דר"א וס"ל אין זונה אלא מופקרת ומפקרת אינה בת קנס ולא באנו אלא לאוקמי גם כר"א אבל רק כר"א לא ס"ד:

2050

2051גם מה שהחליט הגאון נ"י דעשה דבתולה מעמיו לא נדחית מפני עשה דולו תהי' לאשה אין כן דעת הרשב"א ורמב"ן דס"ל דלאו הבא מכלל עשה נדחית מפני עשה דולו תהי' לאשה וגם הרמב"ם לא מנה עשה דמצרי ואדומי ובעולה לכה"ג למצות עשה כי במצרי ואדומי מנה לאו שלא נתעבם אחר ג' דורות וקאי אב"ד של ישראל האוסרים אותם לבוא בקהל אחר ג' דורות עוברים בלאו הזה ולא הזכיר כלל דעובר בעשה בתוך ב' דורות וכן בכה"ג מנה מ"ע שיקח בתולה וכן הוא בתורת כהנים שמ"ע עליו שיקח בתולה ולא מנה לעשה שלא יקח בעולה כי כל אלו אצלו אינו אלא הכשר מצוה ולא באו לכלל מנין. ובמשנה למלך סוף פ"א מהלכות אישות כ' בפשיטות שאינו מ"ע אלא להזהיר על הבעולה אתי' ע"ש:

2051

2052ויש לי לעיין קצת כיון שמ"ע על כה"ג שיקח בתולה אם הי' לו אשה קודם שנתמנה להיות כה"ג ולהרמב"ם אסור לכה"ג לישא ב' נשים מה יעשה ואולי אם נשאה בבתולי' אע"ג שאז לא הי' כה"ג ועכשיו היא בעולתו של עצמו כבר יי"ח של מ"ע בתולה מעמיו ואמנם אם היתה אשתו הראשונה בעולה ונתמנה להיות כה"ג מי נימא שצריך לגרש הראשונה כדי לקיים מ"ע של בתולה מעמיו והא דתנן אירש אלמנה ונתמנה להיות כה"ג וכו' מיירי באלמנה בתולה אבל בעולה יגרש אפי' בזיווג ראשון ואפי' לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר הכא שאני כיון שהוא גדול מאחיו ועיני כל ישראל עליו יגרש בלא ערות דבר ואם כן הוא א"ש הירושלמי דפריך למה לי לא יכול ת"ל דה"ל סוטה ולא תקשה מגרושה לכ"ה ת"ל דהוה לי' זונה והא"ש דמשכחת לי' כהנ"ל בלא ערות דבר אבל לא יכול לא מצי איירי בכנ"ל משום דאכתי ת"ל דה"ל גרושה לכהן דאפי' העבירוהו מהתמניותו וכדעת תוס' דיומא י"ב ע"ב דלא כירושלמי פ"ג דהוריות מ"מ כהן הדיוט מיהו הוה ואסור בגרושה ומגרושה לכה"ג בלא"ה לק"מ ל"ל דכולי קרא מיותר לעבור עליו בלאוי' הרבה בקידושין ע"ז ע"ב ואי נימא אה"נ לא יגרש ובכה"ג מותר בשתי נשים משום דקשי' גירושי' א"כ לא מקשה הראב"ד אהרמב"ם מויקח לו יהוידע ב' נשים דלמא מיירי בכה"ג מיהו דברי הראב"ד בלאה"נ הם תמוהים כבר עמד עליהם הגאון מהריעב"ץ דהרי האי קרא אהמלך יואש קאי שיהוידע לקח ליואש ב' נשים כמבואר למעיין בפנים בקרא:

2052

2053אמנם כן להראב"ד דמגרש בעיה"כ אין לישב קרא להירושלמי הנ"ל דמוקי קרא בנתגרשה בעיה"כ די"ל דלב"ש דאסור אה"נ שאינו מגרש בעיה"כ אלא נכנס סגן ומשמש תחתיו וככל פסול שאירע בכה"ג ביה"כ אבל להרמב"ם דאינו ראוי' לכה"ג כלל אם יש לו ב' נשים ואם הוא הגדול מאחיו בחכמה ע"כ שיתמנה היא ויגרש אשתו הראשונה או אולי נימא בכה"ג ממני' הקטן ממנו כיון שהוא אינו ראוי ויתישב ק' סופרי הזכרונות איך נתכהן יהושע בן יהוצדק בכה"ג בפני מלאכי זו עזרא שהי' גדול ממנו אפשר מטעם הנ"ל ויעוי' במדרש חזית פסוק קול דודי דופק אמנם לדינא יותר נראה שממנים הגדול בחכמה ואינו מגרש אשתו הראשונה וגם אינו נושא עליה בתולה ומוטב שתיעקר שב וא"ת מקום ועשה ולא מצאתי דבר מבואר בזה ויען הוא הלכתא למשיחא אין להאריך וה' שנותיו יאריך. פ"ב יום ג' ז' אלול תקע"ד לפ"ק.

2053

2054משה"ק סופר מפפד"מ:

2054

2055העתקה מחותני הגאון כבוד מ"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד דק"ק פרידלאנד מענין הנ"ל הנשלח לכאן לשלחו ליד הגאון השואל זצ"ל ונשאר ההעתק פה וז"ל:

2055

2056רב שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאה"ג הגאון המפורסם נ"י ע"ה כבוד מ"ה משה מינץ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק א"י יע"א ובדה"צ כבוד הרבנים המופלגים ד' עליהם יחיו:

2056

2057יקרת מכתב קדשם הגיעני לנכון ואחר עד עתה מלהשיב לרב הטרדו' בירח אתנים אשר סביב שתו עלי ומצורף לזה שלא הייתי בקו' הבריאות ל"ע וגם לא מצאתי הענין נחוץ אחרי שאין רצוני לתקוע עצמי בדבר הלכה למעשה היות כי יפלא ממני הדבר מאוד על כבודכם הרמה והנשאה כי באתם לדפוק על פתח איש רש ונקלה כמוני אף שמעכ"ת הגאון נ"י לא יאות לו להיות דיין לעצמו הלא יש אתו שרים רבים ונכבדים אשר קצתם ידעתים כבוד הגאונים ארזי הלבנון אדירי התורה הגאב"ד דק"ק נ"ש והמדינה נ"י וחתני הגאב"ד דק"ק פ"ב נ"י ה' עליהם יחיו אשר צפורן קטנם עבה ממתני ומהם תבא תורה לישראל וכאלו גדולי חקרי לב תריסין אשר במדינה דשם ולזה ראוי לי לקיים בעצמי ובמקום גדולים אל תעמוד וחוששני גם מחטאת שזה דרך פגיעות כבוד להם ח"ו כאלו הארץ יבישה אין כל ואך להשיב מפה"כ בקוצר אמרים על קונטריסו מעולפת בספירים. ראשון לציון נאמר לדייק ממתני' דעד כאן לא פליג אדמון אלא במה דס"ל לחכמים דיכול לעגנה שתשב עד שתלבין ראשה בזה פליג אדמון דיכולה לומר או כנוס או פטור אבל מודה אדמון דיכול לגרשה בע"כ אף דבזיווג הראשון אסור לגרשה בלי ערות הדבר א"כ ה"נ אחר חרם דרגמ"ה וכעין מ"ש הב"ש רס"י ע"ז וע"ט לע"ד איני רואה הכרח לזה ויכילנא לומר זיל בתר איפכא די"ל דלכ"ע גם לרבנן א"י לגרשה בע"כ אלא היכי דהוא מוכן לגרשה והיא אינה רוצה לכ"ע א"י לכופו לכונסו אף אם נימא דבעלמא דנין אותו כמורד מ"מ כיון דאין נותני' לו מה שפסקו לו א"י לכופה לכונסה ופלוגתייהו היכי דהוא אינו רוצה לגרשה דס"ל לרבנן דיכול לעגנה ואדמון ס"ל דיכול לכופו לכנוס או לפטור אבל היכי דניחא לה בכך לישב גלמודה י"ל דלכ"ע א"י לגרשה בע"כ ואף אם נידן דיכול לגרשה בע"כ מ"מ נ"ל דאין לדמות ענין אי' חרם דרגמ"ה לאי' דזיווג הראשון די"ל דחרם רגמ"ה הי' בכל אופן והרי בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דודאי בזיווג ראשון מגרשה בע"כ ואעפ"כ נחלקו גדולי הפוסקים אם גם בזה חרם דרגמ"ה ועי' ב"ש ססי' קנ"ד דהאריך להוציא ממשמעות הפוסקים דאף בזה"ז יכול לגרשה בע"כ והרי לדעת הב"ש בפשיטות יש ללמוד זה מדיכול לגרשה בע"כ בזיווג הראשון דהא ודאי אף לר"א דס"ל ספ"ז דכתובות דאין כופין אותו להוציא מ"מ בודאי ס"ל דהוא יכול לגרשה בע"כ בזיווג הראשון כדקתני בבריתא יוציא ויתן כתובה דמשמע ודאי אף בע"כ דידה תלמוד מזה דאף חרם דרגמ"ה הכי הוא א"ו דאין לדמות ללמוד זה מזה אלא דהב"ש סי' ע"ז וע"ט למד רק על ענין התחייבות בעוד שלא גירש דכי היכי דבזיווג הראשון אם רצונו לגרשה אף דמעוכב מלגרשה ואין הב"ד מניחי' אותו מ"מ כיון דהוא מוכן לגרשה לא מקרי מורד וכן בלקתה א"ח לרפאותה ה"נ אם מעוכב מלגרשה מ' חרם דרגמ"ה הא מ"מ הוא עומד וצווח שרצונה לגרשה ומה לי דמעוכב מ' איסור זיווג הראשון או מחמת חרם דרגמ"ה ומה דכ' הב"ש בסי' ע"ט בלשונו וה"ה בזה"ז וכו' י"ל דיכול לגרשה בע"כ ולא הזכירו מאיסור זיווג הראשון דמשמע דבמקום שלא נתפשט חרם דרגמ"ה הי' פשוט להו דבאופנים ההם יכול לגרשה בע"כ ונסתפק דאולי מ' חדרגמ"ה אסו' לגרשה בע"כ ואך מצאתי להדי' הדין בתשו' מהרי"ק ססי' ס"ג וז"ל אמנם אודות האיש אשר התנו עמו ארוסתו ואבי' ליתן לו נדוני' ועתה פושטי' לו הרגל הנראה בעיני שיעמידם לפני ב"ד טובי העיר ואם יסכימו שהם מעוותי' אותו אז יבקשו מאתם שיכתבו הדברים לפני מ"צ והם יעיינו בדבר להתיר לגרשה בע"כ או לישא אחרת עכ"ל משמע דאף חדרגמ"ה יכול לגרשה בע"כ ואולם גם זה יש לדחות די"ל דמיירי דהיא פסקה ג"כ ע"ע כדדייקא הלשון שהם מעוותי' אותו בזה יכול לגרשה בע"כ אבל בלא פשעה דלא פסקה ע"ע עדיין לא שמענו אם יכול לגרשה בע"כ ומ"ש מעכ"ת בדרך פלפול להוכיח דאי' דזיווג הראשון גם באירוסי' והאריך בביאור הירושלמי הנה מ"ש להשיג על דברי תשו' פמ"א על אשר שלח ידו להגי' יפה כ' וכן כתבתי גם אני בגליון הפמ"א גם מה שהק' על הירושלמי דאיך חייל האי' מחזיר גרושתו על אי' סוטה גם אני עמדתי בקו' זו זה ימים רבים והוספתי לבאר דל"ל דבאמת גזה"כ הוא דבזה אחע"א דהא באמת אין הכרח מקרא די"ל דקרא אצטריך היכי דהוזמו העדי' טומאה דלמפרע ליכא אי' סוטה אלא דהירושלמי נקט תי' יותר מרווח בפשיטות וא"כ מנ"ל באמת הדין דהוי גזה"כ דאחע"א ומ"ש מעכ"ת נ"י לתרץ דעלי' דידי' שפיר חייל אי' מחז"ג דהיא לא נאסרו משום סוטה כיון דטוענת ברי אלא דהבעל אסור בה דאין לו ברי וא"כ אמרי' מגו דחייל על אשה חייל נמי על הבעל לא נתחוורו לי דבריו בזה כי מלבד זה היסוד אינו דהרי בקינוי וסתירה בלא שתתה אסורה לבועל ובתרומ' כמ"ש הב"ש סי' י"א סק"ב ובמ"ל פ"ב הלכה י"ב מה' סוטה ואף להר"מ משמע רק כיון דאומרת הריני שותה והבעל מעכב אבל באירוסי' דא"י לשתות אסורה לבועל אף דטוענת ברי אעפ"כ אסרה התורה וא"כ איכא ג"כ עלי' איסור סוטה גם אף אם יהיבנא לי' זה הא מ"מ אם קמי שמי' גלי' דזינתה כיון דאסורה מ' סוטה לא חל עלי' אי' מחז"ג דמה בכך דהב"ד מאמינים אותה לגבי נפשה הא מ"מ כיון דבאמת זינתה לא חל עלי' אי' מחז"ג וא"כ איך אפשר ללקות הבעל משום מחז"ג הא כיון דגבי דידי' מחזקי' אותה לס' זינתה א"כ ממילא הוי המלקות בספק דשמא באמת זינתה ולא חל עלי' אי' מחז"ג וליכא כולל וזוכרני שרציתי ליישב הקושי' ג"כ כסגנון מעכ"ת נ"י ובאופן זה דקרא מיירי בקינוי וסתירה לחוד ובזה מכח לאו דמחז"ג יכולים להתרו' אותו וללקות בממ"נ דסתרו אות' או שעבר משום סוטה היינו אם זינתה או דעובר משום מחז"ג דהיינו אם לא זינתה דאיכא לאו דמחז"ג ואם זינתה איכא לאו דסוטה דבכה"ג ליכא התראו' ספק כמ"ש תוס' זבחים ע"ח ע"א אבל לא נחה דעתי בזה דהתינח אם הי' אי' בקינוי וסתירה בדרך ס' לחוד אבל כיון דבאמת עשו הכתוב הס' כודאי וכ' בתוס' סוטה דכ"ח דאפי' אם טהורה נענש בב"ד של מעלה כמו בא על חייבי עשה א"כ חזי' דכך גזרה תורה דבעוד שהספק לנו אם זינתה אף אם באמת קמי שמי' גלי' דטהורה מ"מ אסורה בעשה א"כ אין כאן ממנ"פ די"ל דלמא לאו זינתה וליכא לאו דסוטה ומ"מ אסורה בעשה כיון דלא נתברר לנו ההיתר ולא חל עלי' אי' מחז"ג ומה"ט רציתי באמת לדון דרך ישוב קצת על קושי' תוס' דסוטה דשם דמה נ"מ אם אסורה מס' או מודאי כגון בנשבע שלא לשמש עמה דאם הי' אסורה רק מס' היינו יכולים להתרות ללקות במנ"פ אי משום לאו דסוטה אי משום לאו דשבועה אבל ממה שעשאו הכתו' כודאי היינו אף אם טהורה היא אסורה בעשה תו ליכא ממנ"פ ואין לוקי' גם נ"מ לדינא בזה"ז דליכא מלקות אם אחר ששתתה ונמצאת טהורה אם אסורה לו מחמת השבועה בענין דחל כגון קונם תשמישך עלי דאם אסורה רק מחמת ס' ממילא כיון דאיגלאי שהיתה טהורה חל הנדר למפרע אבל אם אסורה בודאי אף דנמצא' טהורה מ"מ היתה באי' עשה עד עתה ואין אחע"א דבזה לא מתלי תלי וקאי כיון דבעידן שיצא השבועה מפיו לא חלה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ח סקכ"ה ואין כאן מקום להאריך עוד:

2057

2058והנה אף אם נידון כמ"ש מכ"ת דבפשט לו הרגל דליכא לגרשה בע"כ אף אחר דרגמ"ה מ"מ בנדון דידן כיון דניסת בזה כ' הרמ"א סי' נ"ב דחיי' בכל דבר שאיש חייב לאשתו ונקטו כן האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש בפשיטות ועיקור הסברא נלפע"ד הכי הוא דבארוסי' דעדיין לא נתחייב בחיובו בעל לאשתו אלא דמקבל על נפשו להשיאו לזמן מוגבל במה דשניהם נתחייבו והתקשרו זה לזה האב קישר עצמו לשלם לזמן ההוא הנדוני' והוא קישר עצמו לנשאה בזמן ההוא הוה כתלאו זה בזה דשנים שנתקשרו זה לזה לעשות כך וכך אם זה אינ' מקיים התחייבות גם השני א"צ לקיים התחייבות דהתחייבות לנשאה היינו לזמן פלוני אחר סילוק הנ"ל משא"כ בנשאה דכבר נתחייב בחיובו הבעל מקודם שעשה שכנגדו התחייבות ל"ש לומר דהוי כתלאו זה בזה והתחייבותו רק אחר קיום התחייבות של כנגדו דהא נתחייב בכל דבר במעכשיו ומיד ונצטרך לומר דהוי דרך תנאי' שמחייבי' עצמו במעכשיו ע"ת שיסולק לו הנדן ומאן מפיס הרי לא הזכירו ענין תנאים והוה כב' חיובים הוא נתחייב לה בכל החיובים ואבי' התחייב לו בנדן והוה כבע"ח בעלמא ומ"ש מעכ"ת נ"י בארוכה לדונו באומדנא הנה אף אם נחליט זה לאומדנא דמוכח כמו מתנת שכ"מ וכדומה זה שייך באם הי' חיוב מזונות וכדומה לאו מחק חז"ל אלא מכח ששעבד לה אנא אפלח אמרי' דאדעתי' דהכי לא נתחייב ועל אופן זה כל האומדנת דאדעת' דהכי לא נתן והוי כקנין בטעות אבל הכא דמיד שנשאה מוטל עליו החיוב מזונות אי מדאורי' או מדרבנן א"כ אף דהי' יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי מזונות מ"מ בשביל אומדנא לא נעשה מעשה חדש ענין תנאי לפטור עצמו והארכתי בזה במקום אחר בעזה"י בראיו' ברורות זולת דנידן על שרש הנשואי' דאדעתי' דהכי לא נשאנה ובטלו הנשואי' וזה ודאי אינו א"כ נימא דבטלו גם האירוסי' כיון דאירס' ע"ד שיסלק לו הנדן ותנשא לו והרי במתני' דפשט לו הרגל מבואר דצריכה גט ואף אם נימא דמ"מ הוי אומדנא על חיוב הממון דלא נתחייב ע"ד דהכי מ"מ לא פקע ממנו חיוב העונה דכמו דאינו יכול להתנות בסתם ע"מ שאין לך עלי עונה באם יהי' כך וכך וכיון דנתחייב בחיוב עונה ממילא חל חרם דרגמ"ה מבלי לגרש בע"כ ושאני בארוסין דעדיין אין עליו חיוב העונה וכיון דא"צ לכניסה דהוי כתלאו זה בזה לא חל חרם דרגמ"ה כיון דאין עליו חיוב דאישות משא"כ בנשואה ובאמת מסברא זו הי' ק' לי במה דס"ל לרב בקדשה ע"ת וכנסה סתם דאין אדם בועל ב"ז אבל לענין כתיבה בתנאיה קאי והר"ן הק' דהא מ"מ הוה ב"ז משום דכל הפוחת ע"ש ואמאי לא הק' ביותר כיון דרב ס"ל ר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאי בטיל וגם ס"ל דגם בדרבנן עשאו חיזק כשל תורה א"כ ממילא במתנה ע"מ שאין לך עלי כתובה התנאי בטיל וא"כ איך א"ל דבממונא תנאי קיים הא כמו דאין יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי כתובה נימא ג"כ דאין יכול להתנות ע"מ שאם יהי' לך מום תהי' לי נשואה בלי כתיבה ובזה אין מספיק תי' הר"ן הנ"ל דממילא הוה ב"ז הא מ"מ התנאי בטיל ויש לה כתובה ואם נאמר כיון דהטעתו והוא מתנה ומקפיד לא הוי נגד תקחז"ל ומדינא תהי' נפקעת בלי כתובה והתנאי קיים ממילא גם על קושייתו דהוה ב"ז י"ל הכי דהיכי דרצונו ליתן לה כתובה רק דהטעתו ומהראוי דנפקעת בלי כתובה וליכא ב"ז והארכתי בזה בעזה"י עכ"פ לענין חיוב עונה נלע"ד דלא פקע וממילא חל בזה חדרגמ"ה ובפרט דהרמ"א פסק להדי' דמחויב בכל חיובי דבעל לאשתו ומ"ש מעכ"ת דהרמ"א מיירי דיש לו פרנסה ממקום א' וליכא אומדנא זהו ודאי דוחק להעמיס כן בכוונת הרמ"א דסתם ולא חילק ומי יביא אחרי הכרעת ר"מ אשר בכל יום הולכים לאורו ובפרט במקום דליכא חולק במפורש לזה לדעתי קשי' הגירושי' זולת מטעם האחרון שכ' מעכ"ת נ"י דהוי כמורדת כיון דאינה רוצה לילך למקומו ובפרט שהי' כן התנאים במפורש כי נה"ג ממש כ' בתשובה לחם רב (הוא בעל לח"מ) סי' נ"ה והתי' שם לישא אשה על אשתו כי בלא"ה יש סניף מ"ש במהרי"ק שרש ק"א דאולי לא פשטי' חרם דרגמ"ה בזה רק עד אלף החמשי ע"ש ומה"ט לדעתי טוב יותר בנ"ד בהתרת לישא אשה אחרת על אשתו וא"צ לסלק הכתובה דהיינו התוספת כתובה מסך הנדן וההוספת שליש כיון דלא קיבל הנדן אדעתי' דהכי לא נתחייב לה התוספת כתובה כמ"ש בתשו' תשב"ץ סי' קס"ט וח"ג סי' רס"ב ממה שנתיר לגרש בע"כ דמשמעות הפוסקים דבזה לא נסתפקו אם לא גזר רגמ"ה לעולם ועי' בתשוב' ב"י כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה. ומ"ש מעכ"ת נ"י בפלפולים ליישב קו' תוס' פ"ק דבב"מ בכהן שאמר לכהן צאי וקדש לי גרושה ובהקדים היסוד דלקדש ע"י שליח הוי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לע"ד אינו דדוקא במציאות וכדומה דאין תלוי' בדעת אחרי' אבל בקידושין אין אדם יכול לזכות בה אלא מדעת' וכיון דהיא מקדשה עצמה לזה פשיטא דאינו בכלל חב לאחרי':

2058

2059מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י על דברי הגאון נב"י דא"א ליתן בע"כ ע"י שליח דהוה תופס לבע"ח גם אנכי דחיתי לדבר זה והבאתי עוד ראי' מדברי הר"ן גיטין פ"ק בההיא דג' דרכים שוו גיטי נשי' לשחרורי עבדי' שוו למוליך ומביא שכ' הר"ן דשייך עיגונא דפעמים ששולח שיחרור בע"כ דעבד הרי הי' כנ"ל לשחרור ע"י שליח בע"כ דעבד ה"נ בגט אשה. עכ"ל דמו"ח גננ"י:

2059

2060תכל שנה וקלקלותי' תחל שנה וברכות רבות לראש צדיק וביתו ה"ה י"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כמה"ו נחום נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש והמדינה יע"א:

2060

2061יקרתו הגיעני ע"ד אשה מרשעת ומעללי' רעי' בחילול שבת בפרהסיא ובאיסורי' חמורים כמפורסמים עד שלבסוף רצחה פרי בטנה ונתפסה למלכות ונפסק דינה כרוצח ומחמת בקשות רבות התחסדו עמה שתשב בבית האסורי' אשר אסירי' אסורי' שם י"ב שנה והורמנא ניתן מהמלכו' לגרשה בעל כרחה אם הבעל רוצה והבעל רך בשנים וקשה לעגן זמן רב ודעת הדרתו להתיר לו לגרש בע"כ וכ' ששמע שנשאלתי על זה וגליתי דעתי להתיר:

2061

2062לא יאמין פרמכ"ת ידידי נ"י כי לא נודע לי מדבר זה עד עכשיו ומ"מ הריני מסכים עם הוראתו מהטעמי' שכ' פר"מ הדרתו ונוסף לזה כי מיעוט הפוסקים המחמירי' היינו בשהה ולא ילדה ומשום בטול פ"ו בשב ואל תעשה י"ל העמיד רגמ"ה דבריו ויש כח ביד חכמים לעקור בשב וא"ת אבל להעמיד איש רך בשנים בלי אשה כלל וקרוב לודאי ממש שיחטא בקום ועשה ואפי' חכמי ישראל אמרו מאן הוה ליומי' ואם כי האריך במעיל צדקה ליתן טעם שאין כופי' לישא אשה בזה"ז היינו ההוא אמר מצינא למיקם בנפשי' בלי חטא אעפ"י שלדעתי הבל פוצה פיו מ"מ אין לנו לכופו אבל הטוען בהיפוך לא מצינא למיקם בנפשי ובשגם לא קיים עדיין פ"ו והרי התירה תורה יפת תואר נגד יצה"ר לא אלים חרגמ"ה מאוריתא דמשה וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות:

2062

2063ומצורף לזה יפה רמז הדר גאונו כיון שהיא מומרת לחלל שבת ולכל התורה ועתה נחבשה ע"י נפשות מאן ספון מאן חשוב להתירה עוד לבעלה אחר יציאתה מבית האסורי' ועוד נ"ל הרי הנודרת ואינה מקיימת מתגרשת בע"כ משום שבניה מתי' בחטא נדרים מכ"ש זו שממתית בניה בן קטן בן ג' או ד' שנים בשאט נפש ונאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה א"כ א"א להבנו' ממנה כי תשחית זרעה והריונה ג"כ ע"כ יפה דן יפה הורה אלא שמהיות טוב כ' שיגרש בעצמו מידו לידה לא ע"י שליח:

2063

2064לזה אעתיק לו מ"ש אצלי בגליון ש"ע ח"מ רס"י קע"ב וזה לשוני על הגליון עיי' תשו' מהרי"ט שרמז מ"ל פ"ב מרוצח ולזה נתכוון הגאון מה"ו יצחק זצ"לבתשו' נב"י קמא חא"ע סי' ע"ו ולחנם התמרמר עליו הגאון נב"י ולדינא נ"ל בוודאי אם הקפיד הבעל לגרש דוקא ע"כ הוה אין שליח לד"ע ואם הקפיד דוקא ברצונה ועבר וגירש בע"כ פשיטא דהוה שינוי בשליחות ואינה מגורשת אך אם עשה שליח לגרש כאשר תמצא ידו ומה לו למשלח אם יגרש בהיתר או באיסור ואם יצוה לסופר לכתוב גט לאשתו וכתבו בי"ט יעיין ב"ש סי' קכ"ג סק"ו לא שייך אין שליח לד"ע כי לכתוב גט עשאו שליח ולא לכתוב ביום אסור דוקא וה"נ דכוותי' ובזה מיושבי' כל קושיות הגאון מה"ו יצחק ז"ל הנ"ל זה הוה כמו ימירנו כל הרוצה להמיר ימיר עיי' מ"ש נב"י עצמו שם סס"י פ"ב וזה דלא כקצה"ח סי' זה ע"ש עכ"ל שם על הגליון [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סס"י קס"א] והי' זה שלום וכ"ט דברי הטרוד מאוד א"נ פ"ב יום א' בטו"ב אלול תקצ"ח לפ"ח. משה"ק סופר מפפד"מ:

2064

2065שאלה באיש אחד שמחמת רב דאגותיו והפסידים רבים תכופים שאירע לו בממונו נקרה במקרה מרה שחורה מלאנקילי שהוא גורם עצבות ומחמת זה אינו מתחיל לדבר כלל עם בני אדם אמנם אם מתחילין עמו משיב כהוגן ומתפלל ועולה לתורה כדרך שאר בני אדם ואמנם מתוך עצבון רוחו גרם כעסו שכמה פעמים מרד באבותיו ועי"ז ברחה אשתו ממנו באמרה שאינה יכולה לסבול זה וע"י ריצוי ופיוסים נתפייס בריצוי לפטור אשתו בגט פטורים ובשעת מעשה של אותו ריצוי הי' טוען בעצמו שואל ומשיב דברים הראוים לו והגונים וטובים בענין וקבל קנין לגרש את אשתו ע"ד הפשר הנעשה בפני הרב אב"ד בענין זה. ועתה נפשו בשאלתו אם ראוי לסדר הגט להזוג אם אולי נאמר שהאיש בכלל שוטה יחשב שאין גירושי' כולם ואינו מוציא עולמית:

2065

2066תשובה הנה לדון בדיני השוטים א"א כ"א בראיית עיני הדיין המבין מה טיבו ומהותו וא"א לברר בכתב מה ענינו וטבעו ומהותו וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפי' שיבא מכשורי לא בעינא דלימטי לי וחכם שכמותו עיניו בראשו לנוכח יביטו עד היכן מגיע שכלו והבנתו אך מה שנוגע לפלפל בהלכה ולברר שרש הדין ומקורו מש"ס ופוסקים אשמור לדבר כיד ד' הטובה עלי והוא יעזרני ע"ד כבוד שמו הגדול שלא אכשל בדבר הלכה:

2066

2067גרסי' פ"ק דחגיגה ג' ע"ב ת"ר איזהו שוטה פירש"י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ"ל היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והנה יש לעיין מה גדר נתנו בשוטה הלא אפי' חרש פטור מהמצות והעונשים ואין קנינו וממכרו כלום והכל משום שאין בו דיעה וידוע הוא כי החרש אין בו אחת מכל אלו המנוים כאן ואפ"ה הואיל ואין דעתו שלימה ממועט הוא מכל האמור ומכ"ש מי שדעתו פחותה מן החרש כמו רוב הפתאים וא"כ מ"ט נתנו חז"ל גדר איזהו שוטה ויותר מזה יש לתמוה למה מנו חכמים בכל מקום חרש ושוטה ואפשר וקרוב לודאי שכך היא הלכה למשה מסיני וקשה כיון דתני חרש ומכ"ש הגרוע ממנו בדעת למה הדר תני שוטה בשלמא קטן לק"מ דקטן מחרש ושוטה לא אתי דאיכא קטנים דחריפי טובא בדעת ואינהו מקטן לא אתי' משום שאינו איש ועיי' מ"ש הר"ש ריש מס' תרומות אבל בחרש ושוטה קשה ועיי' מ"ש תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה וכו' דשוטה גרע מחרש דלגבי חרש הוי מועיל גדול מלמדו ומזהירו לחלוץ אי לאו דאינו באומר אמרו משא"כ שוטה ע"ש מיהו למסקנא בחליצה תרווייהו פסולים ובכתיבת הגט תרווייהו כשרים בעע"ג כמ"ש תוס' שם הדרן להנ"ל דקשי' לי' מ"ט תני תרווייהו כלל:

2067

2068גם יש לתמוה מ"ט לא הוזכר בש"ס בשום מקום דין הפתאים שהזכיר הרמב"ם פ"ט מה' עדות וגם הרמב"ם בעצמו לא הזכירו בשום מקום כ"א בה' עדות ואי נמי נודה לדברי תשו' מהרי"ט שהרמב"ם נמי לא אמרו אלא גבי עדות שצריך להעיד על מה שעבר ואולי אז לא הי' שפוי ונתחלף לו דבר בזולתו אבל לענין גיטין וקידושין כיון שאנו רואים עתה דעתו שפוי וצלולה כשר גם להרמב"ם הנה מנ"ל להרמב"ם זה מהש"ס הגם שהסברא אמת מ"מ אין דרכו של הרמב"ם לחדש מלבו ולכתוב סתם אם לא שיכתוב ויראה לי ועוד הא הרמב"ם מסתם סתים לי' לפוסלו אפי' לעדות גטין וקידושין ואם קדש אשה בפני עדים אלו אין קידושיו קידושין:

2068

2069תו יש לעיין מ"ש הרמב"ם פ"ט מעדות דשוטה אעפ"י שהוא שואל ומשיב כענין בשאר דברים ה"ז פסול וכשוטה יחשב מנ"ל הא דלמא כדחזי בי' סימני שוטה הרי חזקתו שוטה לכל מילי כל זמן שלא בדקנוהו ואם אחר שעשה מעשה שטותו קדש אשה או לקח ומכר הכל בטל אבל אי שאלנוהו אז ומצאנוהו יודע ומבין מה שהוא עושה ומסברי' לי' ומסביר מועיל באמת וע"ז הכוונה י"ל תוס' דחגיגה ד"ה דרך שטות וכו' במ"ש ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר די"ל היינו בסתם מוחזק הוא כשוטה אבל מנ"ל דאפי' אם שואל ומשיב כענין יהי' פסול משום שוטה:

2069

2070והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים ומשו"ה הוי ס"ל לר"א ביבמות קי"ב דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש משום דמספקא לי' בדעתא צילותא ורבנן נמי דפליגי היינו משום דס"ל דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צילותא אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אע"ג שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עשה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה ועיין שם עי"ן ע"ב ובתוס' ד"ה התם דעתא צילותא הוא והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דברי רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק וב"ש שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי':

2070

2071ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת כעין שתי' הש"ס בגיטין ע' ע"ב הנ"ל לחלק בין קורדייקוס למגויד וצלוב והיינו דתני רבנן הכא איזהו שוטה ומעתה תרווייהו אצטריכא חרש ושוטה והא מהא לא אתי' והיינו נמי דלא הזכירו דין הפתאים דבכלל חרש הוא וגם הרמב"ם לא הזכירו בשום מקום אך בה' עדות דפסול החרש הוא מטעם אחר משום שאינו ראוי להגיד ואינו בדרישה וחקירה כמבואר שם בדבריו ע"כ הוצרך להזכיר הפתאים בפירוש:

2071

2072והנה הרמב"ם יהיב טעמא לפסול שוטה לעדות משום שאינו בן מצות ותמה הכ"מ וגם הלח"מ תיפוק לי' שאין בו דעה ולפע"ד לק"מ כיון דמיירי דשואל כענין ומשיב כהלכה ונהי כיון שעשה מעשה שטות בפועל לא מהמנינן לי' עכ"פ למיחש מיהת בעי שמא האמת כדבריו ויש לחוש לקידושי' או לגיטין או אם יבוא להעיד להחזיק ממון כגון להכחיש עדים אחרים המעידים להוציא אמאי לא ניחוש כלל לדבריו ע"כ אמר שהוא מגזירת הכתוב אפי' יהי' כל דבריו אמת אינו ראוי להעיד כיון שאינו במצות כמו האשה שהעידה וטעמו עפ"י ש"ס דב"ק פ"ח ע"א וע"ש רש"י ד"ה פסולה לעדות וכו' וד"ה אין בכל המצות וכו':

2072

2073איברא מדברי הירושלמי פ"ק דתרומות ומביאים תוס' פ"ק דחגיגה משמע דפליג אהא דהרי מייתי כל ד' סימני שוטה בבריתא אחד ועלה אמר רב הונא עד שיהי' כולן וא"כ ס"ל לר"ה דבעי' שיראו בו ד' דברים וק' ק' הש"ס אי דעביד דרך שטות אפי' בחדא נמי וא"ל כתי' הש"ס דה"ל כי יגח שור חמור וגמל דעכ"פ סגי בשלשה סי' ולמה לי ד' דהא ליכא למ"ד דלא סגי חזקה בשלשה פעמים וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דלא כהנ"ל אלא אפי' עביד מעשה שגעון בפועל מ"מ מהני לי דעתא צילותא וברור לי' להירושלמי דאדם שנטרפה דעתו לגמרי באופן שיהי' כל מעשיו מקולקלים אותו אין לו דעת לשמור כסותו מלקרוע ולשמור עצמו מלילך וללון במקום סכנה או לשמור מה שנותני' בידו ולכן מי שאנו רואים שמקפיד ומשמר נפשו מאחת מהנה ע"ד משל שמשמר בגדיו ומקפיד עליהם שלא יקרעו אעפ"י שעשה כל אינך מעשים בפועל מ"מ עדיין נשאר בו שום דעה וכיון שנשארה בו שום דעה מועיל עכ"פ לאם יהי' מבין ושואל ומשיב כהוגן שיהי' מעשיו כמעשה הפקח בענין זה ולא משום חזקה בעי ד' אלו שיתחזק לשוטה אלא שלא יראו בו סימני פקחות כנ"ל אמנם הירושלמי נמי לא אמרו אלא לר"ה אבל לר' יוחנן דסגי באחד מהם ס"ל נמי כנ"ל וש"ס דילן לא ס"ל כן אפי' לר"ה אלא כיון דעביד ג' מהם אפי' אי באידך בסי' הרביעי מתנהג כפקח מ"מ דינו כשוטה:

2073

2074עדיין פש גבן לפרושי דברי רבינו שמחה משפירא שהביא הרב"י בסי' קי"ט וז"ל דלא מחזקי' בשוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים פ"ק דחגיגה ובירושלמי דמס' תרומות משמע עד שיראו בה כולם ופליג קצת אגמ' דידן ועיקור סי' זה המאבד מה שנותני' לו דומי' שטותא יתירתא חזו בי' דהוי משחרר עבדו ובעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיקה לא צריך והרי הוא בחזקת פקח עכ"ל ומצאתי להגאון מ' יוסף שטיין הרט זצ"ל בתשובתו שבס' אור הישר נתקשה בזה הא ש"ס ערוך דגם באחד משארי סימנים מחזיקים אותו לשוטה ואיך אמר דוקא במאבד מה שנותני' לו ע"ש שלא העלה תי' הגון לקו' זו ולפע"ד צ"ע עוד דמה קאמר דבירושלמי משמע דבעי כולם הלא הירושלמי קאי לרב הונא ולדידי' גם לש"ס דילן בעי כולם אך אנן קי"ל כר' יוחנן ולר"י סגי בשום א' מהסימנים בין להירושלמי בין לבבלי וא"כ דבריו צ"ע ולפע"ד דבריו יתפרשו כפשטום עפ"י מה שמסיים בירושלמי שהביאו תוס' אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותני' לו רצונו לומר דמסתברא מילת' דר' יוחנן דבחד סגי לא בכל חד וחד מהם דגם בהנך שלשה מודה ר' יוחנן לר"ה דבעי' שלשתן ומה שאמר ר' יוחנן בחד מנהון רצונו בהך חד שמאבד כסותו ס"ל לר' יוחנן דסגי דזהו שטותא יתירתא כמו משחרר עבדו שבב"ב ואל תתמה שאמר ר' יוחנן חד מנהון וכוונתו רק על מאבד שכן יתפרש גם דברי ר' יוחנן ביבמות פ' ע"ב גבי סריס ע"ש בתוס' ד"ה כי פליגי וכו' והנה נהי דהירושלמי פליג בזה אש"ס דילן מ"מ י"ל היינו בענין שוטה אבל אשה שנשתטית דמן התורה מתגרשת אם יכולים לשמור גיטה דאז משלחה ואינה חוזרת כמבואר ביבמות קי"ג ע"ב ומדאמר דבר תורה שוטה מתגרשת ע"כ מיירי ביש בה סי' שוטה שבכל מקום ואפ"ה מתגרשת עד שבדקנו בה אם משלחה וחוזרת ועל זה י"ל כל זמן שלא ראינו בה סי' שטותא יתירתא דמאבדת מה שנותני' אפי' בדיקה אינה צריכא אם משלחה וחוזרת מה תאמר עכ"פ מדרבנן אינה מתגרשת משום דאינה יכולה לשמור עצמה ממנהג הפקר ומשום גרירה לזה י"ל כיון דמן התורה מתגרשת ורק מדרבנן אפשר דנוכל לסמוך אהירושלמי דעד שיראה בה סימני שטות ביחד או מאבדת מה שנותני' לה מתגרשת שפיר והנה הרואה בדברי רבנו שמחה הנ"ל יראה דקאי אשוטת וכן מייתי לי' הרב"י בסי' קי"ט אהך דינא דמיירי לעיל מיני' מהך ירושלמי דגרירה ע"ש וא"כ דברי רבינו שמחה מדוקדקי' מאוד עיי' וק"ל:

2074

2075והנה הא דכ' רמב"ם דאפי' שואל ומשיב כהוגן מיחשב שוטה היינו כל זמן דלא הדר בי' משטותי' אבל אי הדר בי' כגון שמקפיד ביותר על מלבושיו שלא יקרעו וכדומה בכל הני סימנים הדר לפקחותו וכ"כ בשמלה חדשה סי' א' סקמ"ו אלא דהי' לו לפרש דוקא דחזינן מלתא יתירתא סי' פקחות ולא סגי במה שאינו מקרע כסותו או אינו יוצא יחידי דומי' דשור המועד דאינו חוזר לתמותו במה שרואה שורים ואינו נוגח אלא בעי' שיהי' תינוקות ממשמשים בו עיי' ב"ק כ"ד ע"א וה"נ דכוותי' ולא עוד אלא אפי' יש לו וסת עתים חלים בסי' פקחות ועתים שוטה בענינים הנ"ל נמצא בשעה שהוא חלים אינו בחזקת שוטה הנ"ל אפי' יהי' דעתו קלה ודלה מ"מ אינו כשוטה אלא כפתאים שהזכרתי לעיל שאם מבין עניני הגט ה"ל דעתא צילותא ומועיל באותו שעה ובזה יבואו כהוגן דברי הרשב"א דמביא הרב"י סי' קכ"א ומסתברא אפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח בסתמא שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו וכו' ואעפ"י שהוא תשש עדיין וסימני חליו ניכרם בגופו שלא נתרפא לגמרי וכו' אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו עכ"ל והיינו כנ"ל:

2075

2076והנה אי סגי בפעם א' או בעי' שיתחזק ג"פ משמע מרוב האחרונים דבעי' ג"פ והשמלה חדשה מחמיר ואין ראיותיו מכרעות כלל ומכ"ש מה דמייתי מסי' סריס דלא דמי כי עוכלא לדנא וראיתי בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ז"ל ראי' ברורה דבעי ג"פ דהקשה מאי קמיבעי' להו ממקרע לחוד הדר בי' חדא דא"כ איך אמר ר"ה עד דעביד כולהו וסכינא חריפא מחתך הבריתא דלן ויוצא בעי תרווייהו בהדדי ומקרע סגי לחוד ותו דכיון דאיכא למתלי באימר אנדגריפא ורוח רעה א"כ בעי' ע"כ תלתא דומי' דשור חמור וגמל דאפי' לרבי דס"ל בתרי זמני הוי חזקה מ"מ במה שנוגע לממון מודה רבי דבעי' תלתא כמ"ש תוס' יבמות ס"ה ע"א ד"ה נישאת וכו' ותי' הגאון ז"ל דבעי' תלתא זמני והשתא שפיר איכא למימר דהוה הדר בי' ממקרע דכשם אי מאבד מה שנותני' לו ג"פ הוי שוטה ה"נ במקרע ג"פ אמנם באינך לן ויוצא יחידי אפי' עביד חד מניהו ג"פ לא מהני עד שיעשה שלשתן לן ויוצא ומקרע כל א' בפ"ע דה"ל כשור חמור וגמל:

2076

2077ובדבריו ז"ל ניחא לי נמי מה שצל"ע לפמ"ש הרב"י בדעת הרמב"ם דלשום דבר מהדברים נקרא שוטה דיצא לו כן מדנקט בהך בריתא ג' סימנים ובאידך סי' אחד שמע מינה לדוגמא נקטי' וקשה א"כ מאי קמיבעי' לי' ממקרע הדר בי' איך אפשר כיון דשמיעה לי' הבריתא א"כ תקשי לי' ק' הב"י מ"ט נקט בחד בריתא ג' ובאידך נקט רק א' וצ"ל לדוגמא בעלמא וה"ה לכל דבר מן הדברים ודוחק לומר דה"ה לכל דבר שיהי' דומה ללן ויוצא יצטרך ב' סימנים וכל דבר הדומה לקורע כסותו יהי' סגי בפ"א ועל זה הדוגמא סמכה הבריתא זה דבר שא"א לשמוע ואחר שנתקשתי בזה הרבה מצאתי שכבר קדמני הגאון זכרון יוסף בתשובה שבס' אור הישר הנ"ל ואמנם לפי דעת טורי אבן הנ"ל א"ש ולק"מ ק' הרב"י כלל וק"ל ומכל זה ראי' ברורה להא דבעי ג"פ דוקא להחזיקו בשוטה ומ"ש שמ"ח מב"ב דשדי קשייתא ושחרר עבדו התם קטן הי' ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן ומ"ש שמ"ח שהפוסקי' מביאים ראי' מהאי דשחרר עבדו ולא דחו כנ"ל ז"א שהפוסקים אינם מביאים ראי' אלא מלשון הש"ס דשטותא יתירתא מקרי המשחרר עבדיו והמאבד אבל לא מעיקר הדין:

2077

2078והנה הגאון זכרון יוסף הנ"ל רצה לישב ק' הב"י לאינך פוסקי' ר' אביגדור דס"ל דוקא בהך דמפרשי בחגיגה נעשה שוטה ולא בשום דבר מהדברים וכ' דס"ל דמשו"ה חלקו הבריתא משום דבהנך ג' בעי לאחזוקי ג"פ משא"כ במאבד סגי בפ"א ובזה הוי ניחא טפי הך דמשחרר עבדו דב"ב וחזר הוא ודחה זה דא"כ מאי קאמר דהוה הדר בי' מבריתא דמאבד הא מאבד ע"כ גרע מאינך גם לר' יוחנן א"כ גם ר"ה לא יחזור בו ולפע"ד משום הא לא ארי' דהא ע"כ צריכי' לומר גבי מאבד נמי שייך אימר והיינו כמ"ש תוס' קוביוקוס הוא דאלת"ה מנ"ל דהוה הדר בי' אע"כ פשיטא להש"ס דשייך אימר וא"כ הכי קאמר הש"ס אי הוה שמיע לי' הך בריתא דמאבד דסגי באחד ולא בעי ג' מינים שמע מינה לא חיישי' לאימר כך וכך הי' א"כ ה"ה לאינך דלענין דלא נתלי באימור אין חילוק בין שטותא יתירתא לשטותא פורתא כיון דאיכא למתלי אע"כ לא תלי' וכיון דלא תלינן ממילא יש לחלק באינך זוטרי בעי' ג"פ ובהך סגי בפ"א אבל הא קשי' מאי קמיבעי' לי' ממקרע הדר בי' א"כ לפי דבריהם צריך אתה לומר במקרעי דדמי למאבד סגי בפעם אחד ובאינך בעי שלשתן ותיהדר ק' הטורי אבן הנ"ל וקושייתי הנ"ל ע"כ נראה עיקר כהרמב"ם דלכל דבר מהדברים נקרא שוטה אך מ"מ אין לסמוך על זה רק להחמיר אבל לא להקל וק"ל:

2078

2079ונראה הא דאמרי' דלא אמרי' אימר אנדגריפס וכדומה היינו מסתמא לא אמרינן הכי ותלינן בשגעון שטות כיון דעביד דרך שטות אבל אי ידעי' בי' דהוא מוכה בחולי האנדגריפי וכדומה בודאי לא נפיק מחזקת פקחת בשארי דברים אם דעתו מיושבת בהם ושואל ומשיב כהוגן ובהא מיירי תשו' הרא"ש שבטור א"ע סי' קנ"ד סעיף ז' שהי' הבעל משתטה בכל יום ויראה שיהרגה בכעסו ובגוף התשובה שהי' נושך ובועט ומכה ופסק שיפייסנו לגרש ופסק כן בש"ע ומעלתו נתקשה בזה איך יגרש להרמב"ם וכבר קדמו הרח"ש בק' זו בסי' ל"ג וכ' דהתם ודאי לאו בשוטה גמור אלא באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור וכו' ע"ש ועדיין לא הועיל כלום דהמעיין בפנים בתשו' הרא"ש יראה שהיתה יראה שאם תמתין ישתטה לגמרי ולא יכול לפוטרה עוד משמע שגם עתה הי' לו התחלת טירוף אבל הענין כמ"ש שהי' כעסו ניכר מחמת עצבון רוח וכדומה אלו בעלי מרה שחורה וכשמוסיף והולך סופם להשתטות לגמרי בכל דבריהם אך עתה כל זמן שאינו שוטה בכל דבריו נהי בשעת כעסו ובאותו הענין שמשתטה בו נידון כשוטה מ"מ במה ששואלי' אותו ומשיב כהוגן ה"ל כפקח כיון דידענו שהוא אנדגריפי:

2079

2080וזה לשון רש"י נדה מ"ה ע"ב אפי' אמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו וכו' גדולים הם ובכלל שוטה נמי לא מחזקינין להו דסופו לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו וכו' ודבריו תמוהים כבר נתעורר עליהם הגאון בעל שאגת ארי' בתשו' שבס' אור הישר והנלע"ד עפ"י מ"ש לעיל בגדר פתי שהוא בשב ואל תעשה וחסרון דעת וגדר שוטה הוא שעשה מעשים כאלו המנוים בחגיגה וכ' בשמלה חדשה כלל דהפתיות נולד כן ממעי אמו ואינו משתפה לעולם וההיפוך בשוטה שיש לו רפואה ואינו מבטן אמו והשתא י"ל רש"י בא לשלול את התינוק הזה משני מיני שוטים הנ"ל דסד"א הואיל והגיע לכלל שנים ועדיין אינו יודע לשם מי נדר יהי' כאחד השוטים לכן כ' רש"י שאינו מן השוטים הפתאים כיון שסופו להתרפאות ומתידע לו לשם מי נודרים וכללא הוא כל פתי אין רפואה למכתו וגם אין למנותו מאינך שוטים שיש רפואה למכתם משום דאינהו עבדי עובדא ע"ד שטות כההיא דחגיגה משא"כ הך תינוק שאינו אלא מחוסר זמן כנ"ל נכון בדעת רש"י ז"ל:

2080

2081העולה מן המקובץ בדיני השוטים הפתאים כל שיש להם דעתא צליתא כותב גט לאשתו ובכל הדברים דינו כפקח:

2081

2082השוטים העושים מעשה ממעשי תעתועים אפי' שום דבר מהדברים שעושה כן ג"פ אפי' שואל כענין ומשיב כהלכה אין בדבריו כלום אבל אם לא עשה כן ג"פ אזי במה שניהג השגעון נידון כשוטה אבל במה ששואל כענין ומשיב כהלכה הרי הוא כפקח לכל דבריו:

2082

2083במה דברים אמורים בשאר דברים אבל בהנך שמנו חז"ל ומכ"ש שטותא יתירא דמאבד מה שנותני' לו אפי' בפ"א שעשה כן יש לחוש ולהחמיר כדעת הגאונים האחרונים החולקים על הרב"י וס"ל דלא בעי ג"פ אך לא להקל:

2083

2084ואם חזר בו משטיותיו ואפי' רק עתים חלים שאנו רואים נוהג באותן הדברים כפקח ומקפיד ביותר שלא יבואו לידו אעפ"י שדעתו קלושה וחלושה מאד מ"מ אם מבין ענין הגט ושואל ומשיב כענין ה"ז כותב ונותן גט לאשתו ויש לדקדק בזה הרבה כמ"ש הרמב"ם בעדות הנכפים:

2084

2085וכל אלו החומרות בשאין אנו יודעים בודאי שהוא מכתי אנדגריפי וכדומה אבל אם אנו יודעים בברור אזי אפי' באותן המפורשי' בחגיגה אם שואל כענין כותב גט לאשתו:

2085

2086ובאשה שנשתטית אפשר שיש להקל יותר עפ"י מ"ש לעיל בדעת רבנו שמחה משפירא ולמעשה עדיין צ"ע בהא:

2086

2087ומאי דקמן בהאי גברא כפי הנראה לא עשה שום מעשה בפועל רק מה שמרד באבותיו ומתוך כתבו דמעלתו ניכר שכבר עתה חזר בו מאותן המעשים ואם מדקדק לנהוג כבוד באבותיו הו"ל כחלים לכל דבריו אעפ"י שעדיין דעתו קלושה וכיון שיודע ומבין ענין הגט ומכ"ש אי מעשה המרידה לא הי' ג"פ מעיקרא ולא הוחזק בם ועוד יש להקל שהוא ניכר בו שהוא רק מחמת עצבון רוח וכעס וכעובדא דתשו' הרא"ש כלל מ"ג שבטור סי' קנ"ד אמנם בהסר יסודות אלו יוסר הבנין ועיני מעלתו רואות ולא זר יחוש חוץ ממנו ע"כ הקדמתי אפי' שיבא מכשורי לא בעינא בענין זה כי אין לו אלא מה שעיניו רואות ואסיים בברכה. פ"ב יום ה' יו"ד לירח תליתאי תקס"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2087

2088שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלא מלא עתיק כש"ת מה" איצק ליב נ"י אב"ד דק"ק טשוס יע"א:

2088

2089ע"ד אשה א' מנעורי' הי' דעתא קלושתא צילותא ומשום כך לא נישאת לאיש עד שהיתה בת ל"ד שנים ואבי' היותו ת"ח ונגיד עם אתי' חד מאינשי דעלמא ויהיב עיני' בה ונשאה להתחתן עם גדולים ואמה חורגתה התחייבה עצמה לבדקה בדיקת טהרה לבעלה בכל זמן ועידן ואמנם האשה השטיא הנ"ל הטעתה את האם חורגת הכשילה הבעלה בכמה בעילות אסורות עד שראו שא"א לדור עם נחש בכפיפה אחד והסכימו האב והבעל לעשות פירוד בין הדביקי' והאשה גם היא נתרצת בריצוי גמור להתגרש מבעלה בטוענת שאינו נוהג כבוד כדרך איש עם אשתו ויש להסתפק אם יכול לפטרה בגט פטורי' או לא:

2089

2090והנה זה אין ספק שלא הגיעה לשיעור אינה יכולה לשמור גיטה דא"כ לא הי' מעלתו מזדקק לסדר לה קידושין דאינה יכולה לשמור קידושה ואפי' קידושי דרבנן לא תקינו לשוטה כמבואר ר"פ חרש ואע"כ יכולה לשמור קידושי' וקידושי' קידושי דאורי' בלי ספק וממילא מתגרשת מן התורה אך הספק אם הגיעה בשטותה לשיעור אינה יכולה לשמור עצמה מההפקר דמדרבנן אינה מתגרשת לכתחילה מיהת לכ"ע ולכמה פוסקי' אפי' בדיעבד לא מהני וכ' מעלתו להמציא קולא אי הגם שהאב אינה משמרה מהפקר וביש לה אב דקיל טפי היינו לענין שמירת גיטה אבל לשמור עצמה לא מ"מ דילמא דוקא היכי שנשאה כשהיא פיקחי' אבל נשאה כשהיתה שוטית דלא הוי קידושי' גמורי' לא חייבה חכמים לדור עמה בכפיפה א' ולשמרה ומי ששמרה ל"ד שנים ישמור מכאן ואילך אלו דבריו:

2090

2091הגם שדברים אלו אינם צריכין לפנים כי בחפזו כ' מ"ש מ"מ כדי לעמוד על אמיתתן של דברי' צריך אני להאריך קצת ותורה היא וללמוד אנו צריכין הנה מכותלי כתבו ניכר דס"ל הא דס"ל לר"ת דביש לה אב הוי משלחה ואינה חוזרת דהאב משמרה מלחזור ופי' הרא"ש ורשב"א ר"פ חרש דמשיאה לבעל אחר וסבור מעלתו דגם בשוטה גדולה מהני יש לה אב לסלק איסור דאוריי' רק משום חשש גרירא דרבנן וזה ליתא דגדולה אין חילוק בין יש לה אב או לא ולא מיירי ר"ת אלא בקטנה דבפקחית האב שמרה שמשלחה ואינו חוזרת ולזנות לא חיישי' כיון דלית לה תאות תשמיש עדיין היא תשמור עצמה משא"כ שוטה אפי' קטנה כיון דסופה להיות גדולה ותהי' להוטה אחר זנות תקנו שלא תתגרש משום גרירא אבל שוטה גדולה אפי' שיש לה אב מן התורה אינו מגורשת כיון שאין לאבי' רשות עלי' אינו יכול לשמרה שתהי' משלחה ואינה חוזרת וזה מבואר מאוד וכן כ' ה"ה פ"י מגירושין וכ"כ ס' התרומה סי' קל"ב וכן בתשו' ראב"י דמייתי מהרש"ל סי' ס"ה וגדולה מזה כ' בס' התרומה דיש לפרש דברי ר' ינאי ר"פ חרש דמפיק מונתן בידה יצאה זו שאין לה יד דלא קאי כלל אשוטה אלא אקטנה פיקחת אבל שוטה גדולה יש לה יד להתגרש עכ"פ ויבואר לקמן אי"ה:

2091

2092תחלה נבאר פלוגתת הפוסקי' בפי' וגי' הירושלמי שבתוס' יבמות קי"ג ע"ב ד"ה יצתה והגי' המשנה הי' בירושלמי איכא בנייהו עבר וגירש למ"ד משום גרירא אסור ובגי' הישנה שבס' התרומה לא הי' כ' בירושלמי ולמ"ד משום שאינה יכולה לשמור גיטה מותר זאת הבבא נכתב שם ע"ש יש לה אבל מ"ד משום גרירא אסור ולמ"ד משו' שאינה יכולה לשמור גיטה מותר ועתים חלים עתים שוטים למ"ד משום גרירא אסור ולמ"ד שאינה יכולה לשמור הרי יש לה עתים שיכולה לשמור וס"ל לרש"י וסיעתו דמ"ד גרירה היינו משלחה וחוזרת ומ"ד אינה יכולה לשמור היינו אין לה יד פי' שמאבדת מה שנותנים לה משו"ה אין לה יד וממועטת מונתן בידה דוודאי מה דאמרי' אין לה יד אינה כפשוטו שאין לו כח ודין יד דמנ"ל לש"ס הא כפשוטא דשוטה גדולה אין לה דין יד דנמעטא מקרא אלא הפי' אין לה יד לשמור מה שנותני' לתוכה שמאבדת מה שנותני' לה קרי לי' בירושלמי אינה יכולה לשמור גיטה ונמצא ר' ינאי בירושלמי שאמר מפני גרירא היינו כר' ישמעאל בש"ס דילן ור' זעירא דירושלמי היינו דברי ר' ינאי בש"ס דילן ובהא פליגי תלמודיים אהדדי דלירושלמי לר' ינאי טעמא משום אינה חוזרת ולש"ס דילן טעמא משום יד ועוד ירושלמי לא מייתי כלל שום שוטה דרבנן ושום תקנתא דאינה יכולה לשמור עצמה ולזאת השיטה והגי' הא דאמר עבר וגירש אסור אינינו מענין איכא בניהו דודאי לכ"ע עבר וגירש אסור דהרי לכ"ע דאורי' נינהו ובדיעבד הגט אינו גט אלא הנפקותא ואיכא ביניהו מתחיל מיש לה אב ועתים חלמה דלמ"ד מפני גרירא דהיינו משלחה וחוזרת אפי' אב לא מהני וכן עתים חלומה לא מהני דהרי לבסוף תחזיר ולא יועיל שמירת אב לכשתגדיל וכן לא יועיל מה שהיא עתה חלמה הרי לבסוף תשתטה ותחזור משא"כ למ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה היינו שאין לה יד לא הקפיד קרא אלא על שעת קבלת הגט ביד הראוי לקבל וביש לה אב היינו שוטה קטנה ארוסה או עתים חלים הרי יש לה יד נמצא לפ"ז מוכח מזה דלמ"ד מפני שמשלחה וחוזרת לא יועיל ידו של אב וה"ה לקטנה פיקחי' שאינה יכולה לשמור גיטה לא תתגרש ע"י האב זו שיטת רש"י וגירסתו ומה שהקשו תוס' על רש"י ויש מפרשים מגירסא דעבר וגירשה מותר לק"מ דגירסא קדומה היא ועבר וגירש אסור וכמבואר בספר התרומה:

2092

2093אמנם על שיטה זו ק' דירושלמי מתחיל בתלת איכא ביניהו ואינו אלא תרי דהרי עבר וגירש לכ"ע אסור ותו ק' שהוא נגד הסברא דנימא שצריכה להיות לעולם אינה חוזרת דכיון שבשעת קבלה היא חלומה וראוי' שלא תחזור מה לי אם אח"כ תחזור וה"ה דקשה כן איש לה אב שמשמרה שלא תחזור מה לי אם אח"כ תגדיל ותצא מרשותו וקו' זו יותר חזקה דהרי לפי מה שפירשו הרא"ש והרשב"א שהאב ישיאה לבעל וממילא לא תחזור לבעלה השני וצ"ל אין זה שמירה מזנות דלמא לא יזדקק מי שישיאנה ותזנה אבל עכ"פ משלחה ואינה חוזרת מיקרי כיון דאיכא שום מציאות שלא תחזיר ע"י שתנשא לבעל אם יזקק לה מי שישא אותה אם כן גם שוטי' קטנה ישיאה לבעל דהרי השתא קיימי' דיכולה להתגרש לולי משום שמשלחה וחוזרת והרי אם ישיאנה לבעל לא תחזיר לעולם דכשם שהאב בקטנותה יכול לשמרה שלא תחזור ה"ה הבעל אפי' בגדלותה והרי היא כפקחי' ממש וזה נ"ל ק' גדולה על שיטה זו ותו קשי' לי דאפי' נגיה עוד בירושלמי למימר תרי איכא ביניהו ולא תלת נמי קשה אפי' תרי ליכא דהיינו אב היינו עתים חלומה דהכל חד ויש לדחוק מ"מ חשיב לי' בתרתי מפני שיש חילוק ביניהם כמ"ש לעיל:

2093

2094ואמנם ר"ת הגיה בירושלמי עבר וגרש מותר דלמ"ד גרירא מותר ולאידך אסור ועפ"י אותה גי' פיר"ת גרירא היינו משום תקנת חכמים שלא תזנה ולית לי' לר' ינאי בירושלמי שום אי' דאוריי' ואפילו שוטה דאורי' מתגרשת מן התורה ורק מתקנתא דרבנן ור' זעירא ס"ל דאורי' הוא מפני שאינה יכולה לשמור גיטה דהיינו משלחה ואינו חוזרת וכ' בס' התרומה כי דלא תיקשי דר' ינאי אדר' ינאי דבבלי אמר איהו גופא מינתן בידה צריך לומר דירושלמי פליג אש"ס דילן דירושלמי מפרש ד"ר ינאי דונתן בידה אקטנה פקחי' אמר מילתא ולא אשוטית דלית לי' שום אי' דאוריי' בשוטה גדולה דיש לה דין יד כיון דגדולה היא אך אין לה דעת וגט אינו צריך דעת שהרי מתגרשת בע"כ ורק מתקנתא דרבנן ואמנם ש"ס דילן ס"ל דר' ינאי אשוטה גדולה דאורי' קאי ור' ינאי דגרירה קאי אשטי' דרבנן דיכולה לשמור גיטה ולא עצמה ובהא פליגי תלמודיים בפי' דברי ר' ינאי אבל עכ"פ גרסי' בירושלמי עבר וגירש מותר לר' ינאי דליכא שום אי' דאורי' ולר' זעירא אסור דמדאורי' ממעט מפני שאינה יכולה לשמור גיטה משלחה ואינה חוזרת ועוד איכא בינייהו יש לה אב ועתים חלים בתרי אילו גרירא חמיר מטעמא דאינה יכולה לשמור דהאב משמרה ועתי' חלים נמי אינה חוזרת לפי שעה משא"כ לטעמא דגרירא מוכח מזה דביש לה אב לקטנה ארוסה מתגרשת מן התורה רק משום גרירא דרבנן היינו שוטה קטנה דלכשתגדל תגרור אחר זנות מה שא"כ קטנה פיקחי' בקטנותה אין לה תאוה ובגדלותה הרי תעמוד על דעתה ומשו"ה התיר ר"ת לקטנה פיקחי' להתגרש ע"י אבא אעפ"י שלא הגיעה לצרור וזרקו אגוז ונטלו:

2094

2095והנה גם על שיטה זו קשי' חדא שמהפך הגירסא הישנה עבר וגירש אסור והוא גורס מותר ותו קשי' אמאי לא חשיב נמי איכא בניהו יכולה לשמור גיטה ולא עצמה דלמ"ד משום גרירא אסור ולמ"ד משום אינה יכולה לשמור מותר וע"ש תוס' דהיינו בכלל יש לה אב דיכולה לשמור גיטה ע"י אב ולא עצמה תימה לי הא גם עצמה תשמור ע"י האב בקטנותה מה תאמר לכשתגדיל לא תהי' משומרת א"כ היינו עתים חלים עתים שוטה ואפ"ה חשיב אב ועתים חלים בתרתי א"כ מכ"ש דה"ל למחשיב נמי יכולה לשמור גיטה ולא עצמה:

2095

2096אמנם שיטת רבינו שמחה וראב"י המובאת בתשו' מהרש"ל סי' ס"ה שלא לשנות גי' ישנה ולהפך מאסור למותר אלא הגי' בירושלמי עבר וגירש אסור ומ"מ מפרשי' גרירא כר"ת שנגררת אחר זנות והכי פירושו דלכ"ע איכא תרי מיני שוטי' חד דאוריית' שאינה יכולה לשמור גיטה וחד דרבנן שאינה יכולה לשמור עצמה ולדינא לא פליגי ירושלמי וש"ס ור' ינאי דש"ס דילן אשוטה דאורי' קאי ומפיק לי' מונתן בידה ובירושלמי קאי ר' ינאי אשוטה דרבנן ומשום גזירת גרירא ולכ"ע נמי משנתינו נשתטית לא יוציא אפי' עבר וגירש קאמר דאינו גט מדרבנן והשתא פליגי ר' ינאי דירושלמי ס"ל משנתינו מיירי משוטה דרבנן ותנן לא יוציא ואפי' עבר אינו מגורשת ולר' זעירא לא מיירי מתני' אלא משוטה דאורי' אבל שוטה דרבנן לא מיירי מתני' וא"כ אפי' נימא דאיתי' לתקנתא כיון דלא מיתני' במתני' בכלל אינך אם עבר וגירש גירש וקאמר ג' איכא בינייהו יש במי שיכולה לשמור גיטה ולא עצמה א' עבר וגירש שגירשה בידה ממש וא' בשוטות ממש והיא קטנה ארוסה וגירשה ע"י אביה וג' שגירשה בידה כשהיא חלומה אך תחזור לשטותה בשלש אלה איכא משום גרירא וליכא משום משלחה ואינה חוזרת דלר' ינאי מתני' מיירי משוטה דרבנן א"כ שלש אלה עבר וגירש מדרבנן אינו גט ולאידך מ"ד לא איירי מתני' מהך תקנתא וזאת היא שיטת ר' שמשון בר אברהם דמייתי הרב"י ריש סי' קי"ט וכן הבין הב"ש אלא שלא פי' כל צרכו ומ"מ ריש דברי ר' שמשון מגומגמים וצריכי' הגה' ואינינו יודע לכווין ההגה' צודקת ונדחק בזה בנב"י קמא סי' פ"ג ולא העלה ארוכה לכל דבריו ומה שכתבתי הוא אמת בעה"י ומ"מ קשה קצת גם לשיטה זו דהו"ל למימר ולפרש אע"ג דעבר וגירש אסור מ"מ אי נשאת כבר לאיש אחר לא תצא כיון שאינו אלא מדרבנן ועיי' מ"ש נימוקי יוסף מ"ש בלשון עולמית וז"ל דקתני האי לישנא משום שאין לגירשין תקנה עולמית שאפי' נשאי' בגט זה ויש לה כמה בני' תצא וכו' ע"ש ולפ"ז מאן דפליג בירושלמי וס"ל דמתני' לא איירי משוטית דרבנן אלא משוטי' דאורי' ואם נשאית תצא אע"ג דלא תני עולמי' א"כ הא דבשוטה קתני עולמי' ס"ל כשמעתי' דגטין ע"א ע"ב ע"ש ושיטה זו היא השיטה המחוורת ועלי' סמך רמ"א סי' קי"ט ודברי נ"י שם נפלאו ממני במ"ש תרתי קטנה יכולה להתגרש וה"ה שוטה וזה ליתא וכבר הרגיש בזה בחי' אנשי השם על הגליון ומ"ש עוד ומיהו לסברת ר' ישמעאל יש הפרש בין קטנה לשוטה הוא תמוה מאוד מה לי שוטה קטנה מה לי' פקחי' קטנה ואולי י"ל דבעבר וגירש איירי ברישא דקטנה שוטה נמי מתגרשת ע"י אביה בעבר וגירש ושוב כ' לר"י קטנה שוטה משום משלחה וחוזרת אע"ג דמן התורה מצי למינסבה לבעל בקטנותה ע"י קבלת האב מ"מ לא יזדקק לה בעל דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת משא"כ קטנה ולא משמע חילוק זה בפוסקי' וצ"ע:

2096

2097והנה ר"פ חרש אמרי' דלא תיקנו חכמים נישואי' לשוטה משום דלא מקיימי' תקנת חכמים דאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' פי' וסופם להתפרד ע"כ לא תקנו נישואי' ואם ימצא מי שנשא אותה בעילתה זנות בעלמא וכ' שם תוס' אבל אם כבר נשאית לו תקנו שלא יוציאה כדלקמן קי"ג ע"א ולכאורה דבריהם מיוסדים אי אמרינן דלא תקנו נשואין ולכאורה הו"ל לתקן שאם ימצא אדם בעולם וישא אותה יהי' נשואין ושוב אח"כ ע"כ ישתה בעציצי ואינו יכול לגרשה כלל מפני התקנה ואין לומר עד השתא מאן נטרה י"ל כיון שנזדקק לה וגם אלבשה יצרא ואלפה גופא נוכראה ע"כ מחויב בשמירתו דומה קצת למ"ש הכישה במקל חייב משום אנקטא נגרא ברייתא וה"נ הו"ל לתקנו נישואי' ולא הי' בעילתו זנות ואי משום דלא מקיומא תקנת חכמים שלא יכול לסבול ע"כ ישא ויסבול ולא מצי לגרשה וע"כ צ"ל דלא רצו חכמים לתקן זה לכופו לדור עם נחש משום שמירה דידה ועל זה כ' תוס' מ"מ אם נשאית כבר בפקחיותה ונשתטית דנסתפחו שדהו לא חשו חכמים לצרת הבעל וע"כ ידור עמה בכפיפה וישמרנה משום תקנתא דידה וזהו כונת תוס':

2097

2098אבל תמוה לי טובא אהי קאי אי אשוטה דאורי' דבהא איירי ש"ס דלא תקינו רבנן נישואין דאי בשוטה דרבנן דיכולה לשמור גיטה וקידושי' מהלשון תקנוהו רבנן נישואין הרי נישואין דאורי' הם וכל המקדשה הרי הוא אשתו מן התורה וע"כ ש"ס קאי אשטי' דאורי' דמן התורה אין קידושין כלום וה"א דרבנן תקינו לה קמ"ל אהא קאי תוס' דכשנשאי' פקחי' ושוב נשתטי' תקינו רבנן שלא יוציאנה אתמהה הא מדאוריי' אינה מתגרשת כדר' ינאי ור' ישמעאל לקמן מונתן בידה או מושלחה ואי קאי תוס' אשטי' דרבנן דמתקדשת ומתגרשת מן התורה רק מתקנת חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר אין זה ענין לכאן והיכן ראו תוס' דשייך גבה אין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת הש"ס מיירי משטי' ממש אבל מיכולה לשמור גיטה לא מיירי ולא הי' תוס' צריכי' למ"ש ועכנ"ל דתוס' קאי הכא לשיטת ר"ת ומיירי בשוטה קטנה שקידשה אביה קידושי' דאוריי' לר"ת ומתגרשת ג"כ ע"י אבי' מן התורה רק רבנן תקינו שלא להוציאה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר א"נ בעתים חלומה ונתקדשה לו כשהי' פקחית גמורה או בחלימותה לא תתגרש בחלימותה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר בשטיותה כצ"ל:

2098

2099מ"מ מדינא נ"ל דהנושא שטי' דרבנן שקידושי' תורה ולא רק מתקנתא אינו יכול לגרש' שלא ינהגו בה מנהג הפקר דאע"ג דמעיקרא נמי הוית בהפקירא מ"מ איהו אלבשה יצרא ועכשיו תהי' להוטה אחר בולמוס של זנות ותחטיא רבים וע"כ ישא ויסבול משא"כ בשטי' דאוריי' אי עבר ונשאה כיון שאין לה נשואין אפי' מדרבנן א"כ כל בעילותיו זנות יכול לשלחה מעל פניו והנה בנוסחאת הירושלמי שלפנינו במקום דקאמר יש לה אב איכא ביניהו כתיב ויש לה אב אח ובן והנה בן ט"ס הוא בלי ספק דכיון דמיירי בקטנה איך יש לה בן אמנם אח נ"ל דהיינו יתומה קטנה שהאח יכול להשיאה ואפשר צ"ל אח או אם במקו' בן דכשנתקדשה ע"י האח מתגרשת על ידו כמו ע"י האב מה תאמר משלחה וחוזרת הא האח יכול להשיאה לאחר וא"כ צ"ל אע"ג דעכשיו שטי' ונישואי יתומה ע"י אם ואח תקנתא דרבנן היא לשוטה לא עבדי תקנתא מ"מ היינו לתקן נישואי שוטה אבל קטנה יתומה לא תקנה לשוטה היא אלא תקנו סתם נישואי ליתומה קטנה ושוב לא חלקו בין פקחי' לשוטה ושפיר קאמר דלהך מ"ד משום משלחה וחוזרת מתגרשת ע"י אחי' שהוא ישיאנה לאחר ומ"מ למ"ד משום גרירא אסור ונפקא מיני' לדינא מי שנשא שוטה דאורי' יתומה קטנה ע"י אחי' ואמה הוה קידושי דרבנן ואינו יכול לגרשה משו' גרירא משא"כ שטי' דאורי' גדולה דלא תקינו לה נישואי' יכול לשלחה מעל פניו ולא צריכא לא גט ולא מיאון ואין אנו חוששין לשמירתה דבלא"ה הכל בעילת זנות:

2099

2100ואחר שזכינו ובררנו כל זה תלי"ת נחזי מאי דקמן הנה שיעור שוטה דאוריי' ודרבנן אם כי העתקתי לו תשו' שכתבתי [עיין לעיל סי' ב'] אבל לענינינו לא נדבר מזה כלום כיון שמעלתו סידר לה קידושין בוודאי ראה וידע שראוי להתקדש מן התורה ויכול לשמור קידושין והרי היא א"א דאורי' והנה אם אפשר בשום אופן שיכול לדור עמה מה טוב ומה נעים וישא ויסבול ואי משום שהכשילתו אפשר שצא נדון אותה כעוברת על דת דפתיותה גרם ומכאן ואילך איך יתנהג אם ירצה העתקתי לו ג"כ תשו' א' בסוף הקונטרס מכם יראה אע"ג דיש לחלק בין עוברת על דת לשטי' דאפשר אפי' בדיקו' נשים פקחות לא יועיל כמו שחיטת חרש שוטה וקטן דלכתחילה אפי' אחרי' רואי' אותם לא מהני משום שחשודים ועלולים לקלקל מ"מ אין לנו אלא משנתינו נדה י"ג ע"ב וטוש"ע סימן קנ"ו סעי' ח' והוא הדרך היותר טוב וכשר:

2100

2101אמנם אם א"א איניני מוצא שום היתר לגרשו ממש ולהסר ממנה שם אישות אך להתיר לו חרם דר"ג והאב הרוצה בזה ישלש סך כתובתה ותוספתא באופן שתיזנן ותתפרנס לעולם מאותן הפירות וייחד לה מקום ודירה שלא תהי' הפקר ואז ישלש גט ביד שליח להולכה שאם אולי תשתפה ימסור לה הגט והעתקתי לו הקונטרס השייך גם לזה [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' י"א] אך הכא עדיף טפי דעכ"פ איכא ממ"נ אי יש לה דין שטי' ממש ודלא כמו שחשב מעלתו שסידר לה קידושין א"כ גם בשעת קידושי' הי' שטי' דאוריי' ואין לה אפי' קידושי דרבנן ויוצאת אפי' בלא גט ואי היא רק שטי' דרבנן ומן התורה ראוי להתגרש ואפי' מדרבנן אין פקפוק על הגירושין עצמן אלא משום חשש גרירה אפילו נימא כראב"י ור"ש בר אברהם וכהסכמת' שאפי' עבר וגירשה קנסו אותו שאינו מגורשת אבל עכ"פ הגט בעצמו כשר וראוי להתגרש מקרי נמצא אין כאן שום פקפוק ממה שמפקפק במשנה למלך פ"ו מגירושין ויותר לו ע"י מאה רבנן כנהוג וגם אני אבוא על החתום אי"ה והדרך ראשון יותר טוב אם אפשר בלי מכשול וה' יצילנו ממכשול ושגיאה ויראנו מתורתו נפלאות. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ב שבט תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2101

2102שלום וכ"ט לשארי ידידי הרב המופלג החרוץ המפואר גברא רבא דחזי' לכהנא רבא כבוד מהו' שמעון שאטין כ"ץ נ"י אב"ד ד"קק פאטאק יע"א:

2102

2103יקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידן איש א' אשר מחרת יום חופתו יצא מדעתו ונשתגע ר"ל ואשתו הילדה מתעגנת וכעת הוא חוץ לעירו בא' הכפרים אצל קרוביו ואומרים כי כעת הוא עתים חלים איזה ימים ושוב חוזר לשטותו ושוב אח"כ חוזר לחלימותו ובעת חלימותו הוא מרוצה לפטור אשתו בגט פטורי' ויכולי' ליסע עמו למקום ב"ד לסדר גט אך האשה יראה להראות עצמה בפניו כי בראותו אותה איכא למיחוש שיחזור מרצונו ולא יתן גט ולעשות שליח קבלה שתעשה האשה במקומה ויסע עם הבעל למקום ב"ד הא רבנו פרץ סגר הדלת הלז כמבואר בטוש"ע סי' קמ"א ברמ"א סעי' כ"ט ולעשות ש"ק בפני ב' עדים והעדים ילכו עם הש"ק עד מקום הגט יהי' הוצאת מרובה ע"כ חתר פר"מ להמציא היתר לגרש ע"י שהוא יזכה לה הגט ונדבר מזה לקמן אי"ה:

2103

2104אומר אני אם אפשר בשום אופן בעולם שתשלח ב' עדי' עם הש"ק ורק משום הפ"מ נבוא להמציא המצאות להתיר א"א לעלמא לא שמעתי מעולם אם הקילו בכמה ענינים משום עיגון אבל לא משום הפסד ממון וכי האי גוני אמרי' רב ואי' דאוריי' ואת אמרת התורה חסה על ממונו של ישראל תפסיד ותפסיד ואנחנו לא נכניס ראשינו באיסור א"א אמנם צריך לידע כי א"א למנות ש"ק אלא בשעת חלימותו כי בשעה שאינו ראוי לגרש לא מצי למיעבד ש"ק ויעיי' לשון ב"ש שם סק"מ ואם אי אפשר בשום אופן שתבוא האשה בהסתר להכפר שהוא שם ותמנה ש"ק בשעת חלימתו אין תקנה לעשות ש"ק ומן השמים תרוחם העלובה הלז:

2104

2105מ"ש מכ"ת דלהרמב"ם גט שנכתב בשעת שטיותו אינו אלא פסול דרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש חידש מעלתו דאם הכתיבה הי' בחלימתו שוב אנתינה ליכא קפידא דלא יאמרו הוא עושה שליח להולכה בשטיותו אלא היא עשתה שליח להבאה לפום רהיטא כ' מעלתו כן דהרי כ' הר"ן למאן דס"ל דהאשה עושה שליח הבאה מבלי שיהי' שליח הבעל הוא מטעם דיד השליח כיד האשה ונעשה כאלו היא עומדת לפני הבעל ומקבל ממנו ובתנאי שלא יחול עד זמן שיגיע לידה והנה מבואר בירושלמי ומביא רשב"א דלר' יוחנן אה נתן לה גט ואמר לאיחול עד למחר ונעשה קורדיקוס פסול עכ"פ וגרוע משליח דידי' דשליח דידי' שמינה אותו בשעת חלימותו אע"ג שנשתטה אח"כ אמרי' השליח בחלימותו עומד וידו כידו בשעת חלימותו אבל שליח דידה אם אין הבעל עושהו שליח ובשעת חלות הגט הבעל שוטה לא עדיף השליח מהאשה עצמה:

2105

2106ולזכות לה הגט דזכות הוא לה מאן ספין מאן חשיב למשקל בשקל שכלו כך הנה בב"ק ק"י בנפלה לפני יבם מוכה שחין אמרי' טב למיתב טן דו פי' במרדכי פ' החולץ סי' כ"ח דאהיבם שהוא מוכה שחין קאי וכן מוכח מתוס' ב"ק שם שכ' דבמת מן האירוסי' מיירי וא"כ לא יתבה טן דו אלא אהיבם קאי דניחא לה למיתב עם מוכת שחין ומי שקל בפלס דהאי גרוע ממוכה שחין ומה שנוהגי' במומר לזכות לה גט לא סמכי' אהך זכי' אלא עושהו ג"כ שליח להולכה ורק חיישי' שהמומר יבטל השליחות ע"כ אמרי' לו דע שכבר נתגרשה ע"י הזכי' ולא תועיל בביטול וליתר שאת תמנהו להולכה ג"כ ולעולם עיקור סמיכתינו אשליחו' הולכה וחלילה למיעבד עובדא בכך ואם א"א במ"ש לעיל תרוחם מהשמים ואין פנאי להאריך ואחתום בברכה שארו א"נ:

2106

2107כל זה כתבתי בקיצור נמרץ מפני הכנסת כלה ואמנם נשאר פה עד היום יום א' ע"כ אמרתי לפרש שיחתי יותר ואומר אין ספק שבעולם כי שוטה שגרש בשטיותו בטל מדאורייתא ולאפוקי מה שכ' בס' אור הישר בתשובה א' מהגאון נב"י דמן התורה כשר ומסתייע מתוס' גטין כ"ג ע"ב ד"ה והא וכו' שכ' בחליצה לא מתכשר משום דלא מינכרא מילתא דעביד לשמה משמע רק מספיקא פסול דלמא לא עביד לשמה ומייתי ירושלמי דתרומו' דקטן שקידש בפני אחרים היינו שמלמדי' אותו קידושיו קידושי' וזה הירושלמי הוא דמייתי לי' תוס' בחולין נ"ג ע"א יע"ש וכבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא בס' בית מאיר סי' קכ"א ויפה כ' הגאון בס' תורת גיטין דהאי קידושיו קידושין לא קאי אקידושי אשה אלא אקידוש מי חטאת והדין עמו כי כן מייתי ר"ש פ"ה דפרה משנה ד' ומאי דמייתי מחליצה אין ראי' דחליצה מוטעת כשרה דהיינו כשמתכוון לפוטרה אעפ"י שאותה כוונה הי' ע"י פיתוי ופיתוי קטנה ושוטה כאונס יחשב ואעפ"י שמתרצה ומכוון לחלוץ ולגרש מ"מ כמפותה היא על כן נקרא פתי ובחליצה אין הפסד בזה כיון שמכוון לפוטרה משא"כ גט מעושה ומוטעה ואע"ג דרמב"ם פסק קטנה שנתפתתה תחת בעלה אסורה ומשמע דלא ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא כבר הסברתי במקום אחר דלא יחלוק על ש"ס ערוך הנה בש"ס חדשים דפוס וויען נדפס על הגליון ביבמות ל"ג הגה' בשם הגאון מו"ה וואלף באסקוויץ זצ"ל וז"ל עיי' ה"ה פ"ג מה' אי' ביאה הל' ב' שכ' דאפשר דזה לא נאמר אלא דרך דחוי ולקמן ס"א ע"ב מבואר להדי' דרבא אמר לאמתו של תורה ע"ש עכ"ל ולפע"ד מדהתם בלא"ה לק"מ לרמב"ם לאו כל פיתוי קטנה אונס דיש קטני' לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ונהי לענין מצות ועונשי' הלכה למשה מסיני דבעי' שנים ושערו' ככל שיעורי' שהם הלכה למשה מסיני כמ"ש רא"ש בתשו' ורמב"ם בהל' מלכים מ"מ לענין מעילה בבעלה ה"ל מועל באישה עיי' כיוצא בזה בב"ש סי' קע"ח נמצא מספק אסורה על בעלה דלמא באותה שעה שנתפתתה נתחזקה ועמדה על דעתה כחקרי לב ואפ"ה נתפתתה ורצונה הוה כרצון כל הנשים אך התם ביבמו' ס"ת ע"ב לאסור לישא קטנה שמא תתפתה למאי ניחוש הרי ממ"נ אם בשעת פיתוי תעמוד על דעתה כחקרי לב לא תשמע להתפתו' ככל הגדולות ואם מחמת קטנו' תתפתה הרי אונס הוא ודברי רמב"ם נכונים בזה אמנם כל זה בקטן אבל שוטה אין ספק שכל פיתוי אונס והוה כמגרש מוטעה ומעושה ואין בו ממש בלי ספק:

2107

2108אך כל זה במגרש בשטיותו אבל כשעשה שליח בפקחותו והשליח נותנו בזמן שהמשלח שוטה שפיר י"ל מן התורה הוה שלוחו כמותו מיום שנתמנה והרי הוא פקח ולא דמי למת המשלח הבטיל שליחתו כמ"ש תוס' גיטין י"ג ע"א התם כיון שמת פקע לי אישות דילי' וה"ל מגרש מאיש שאינו אישה וכתיב אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה משא"כ שוטה שעדיין הוא אישה ויכולה לגרש ע"י שליח שנתמנה בפקחותו וקצ"הח לא עמד בזה עיי"ש קפ"ח והדומה בעיני שלפי שעה נעלם ממנו קטנות דר' אשי בגיטין כ"ט ע"ב אבל מ"ש אני עני הוא נכון בעז"ה ובספר גט פשוט כתב הכרח לדעת הרמב"ם דאי ס"ד בשטיותו פקע שליחותו א"כ כשחזר לחלימו צריך למנותו שליח מעתה והכרח גדול הוא לפע"ד אלא שהמגיה במ"ל תפס עליו מגיטין כ"ג ע"א שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה עיי"ש ובמ"כ לא דק התם השליח נשתטה ולא יהי' אלא קוף בעלמא ואלו אדם מוסר גיטו לשליח והשליח מניחו על הקוף ומייתי להתם ושם לוקחו מן הקוף ונותנו לאישה וה"נ כשנשתטה הוא וחזר ונשתפה ה"ל כקוף בנתיים אבל כשנשתטה המשלח אי ס"ד דאז פסק כח השליח א"כ איך ובמה יחזור אח"כ בלי שנמלך בהמגרש אח"כ והוא ראי' ברורה לרמב"ם לפע"ד:

2108

2109אלא לפ"ז עדיף ע"י שליח ממי שמסר בעצמו גט לאשתו בפקחתו ואומר שיחול למחר ונשתטה דגרע כיון דהשליח נתמנה בשעה שהיה פיקח וגם בשטיותו של בעל כחו כמאז משא"כ כשאין כאן שליח והמגרש שוטה בעת חילות הגט אפשר אפי' ר"ל מודה ובירושלמי תולה זה בזה וצ"ע:

2109

2110והנה כתב לי הרב הגאון מ"מ דק"ק בראדי מו"ה שלמה קלוגר נ"י שלדעתו ושכן מצא כתוב על הספר מהגאון דק"ק ווארשויא דהא דכתב הרשב"א בעיתים חלימתו אין לדקדק עליו כ"כ ויגרש כמ"ש הב"י היינו לדעתו דס"ל אין שוטה אלא אם יש לו סי' האמורים בש"ס חגיגה ובירושלמי ומכיון שחזר בו מאלו שוב מחזקינן בעיתים חלים אבל לדעת הרמב"ם דנעשה שוטה בכל דבר שנשתבש א"כ פשיטא שאין מחזקינן בחלמו עד אחר בדיקה מרובה ונהי דבמוחזק בחזקת בר דיעה ובריא מקילין ולא מחזקינן בשוטה עד שיהי' שוטה גמור ועדיף חזקת גופו מחזקת א"א שלה מ"מ אחר שכבר הוחזק בשוטה אין להחזיקו בבריא עד שיהי' ברי' אולם וחזקת א"א עדיף אלו דבריו וראוי' למי שאמרם וצריך בדיקה ועיון רב ועידו' לומדי תורה מביני מדע אלא שלפענ"ד יפה דיבר הגאון נב"י בשו"ת אור הישר הנ"ל שלדעתו הרמב"ם נמי לא אמר אלא בהלכות עדות וגם בחשן משפט מביאו בהלכות עדות אבל לענין שאר מילי מודה הרמב"ם ולא יחלוק על ש"ס בבלי וירושלמי וטעמא דעדות כמ"ש רמב"ם שם שאינו בני מצוה ופי' הגאון ז"ל כיון דעכ"פ במידי דנשתטה בי' אפי' איננו בדין שוטה מ"מ אותן מצות שנעשי' בשטיותו אינו חייב בהן ולא הו"ל אחיו במצות ומימעט כבב"ק פ"ח ע"א ולפע"ד טעם זה אינו נכון אבל י"ל דעכ"פ אם הוזם א"א לעשות לו כאשר זמם כיון שאינו כפיקח ה"ל עדות שא"א להזימו ונהי דבטלו חז"ל חקירה משום נעילת דלת הכא עדים שוטי' לא שכיחי ולא תיקנו רבנן וכיון שא"א להזימן ואינם ראוי' לבילה כלל אין עדותם עדות אבל בשאר מילי מודה הרמב"ם מ"מ ישגיח פרו"מ בעיין יפה דלא תיפק מיני' חורבא ח"ו:

2110

2111ועמ"ש מעלתו לזכות לה גט כבר כתבתי כי אין לנו כח למשקול בפלס עד היכן מגיע טב למיתב טן דו ובר"ן ר"פ התקבל בבעל שאמר א"א שתהי' שליח קבלה שלה אלא תהי' שלוחי לקבלה כתב בשם הירושלמי ואפי' צווחת להתגרש מ"מ חיישינן שמא חזרה בו:

2111

2112והנה התם היא עושתו שליח קבלה ועדיין עתה עומדת בדיבורה מ"מ חיישינן שמא אז כשמינה אותו הבעל ש"ק חזרה בו ועתה חוזרת ומתרצת וצריך להסביר בשלמא אם עשתה שליח קבלה אע"ג בכל רגע ורגע היא בספק חזרה מ"מ לא אתי' מחשבה ומבטל מה שעשתה אותו שליח לקבלה בדיבורה אבל מכיון שעקרה הבעל שליחות דידה חיישינן שמא באותה רגע חזרה וטב לה למיתב טן דו ואין הבעל יכול לעשותו ש"ק כנ"ל א"כ איך נכניס עצמינו בזה היו לא תהי' ומשמים ירחמו ואנחנו נקיים הכ"ד שארו. פ"ב יום ו' עש"ק כ"ב אדר קצט"ל. משהק"ס מפפד"מ:

2112

2113שלום לידידי כנפשי הרב המאה"ג החרוץ בעל פיפיות העומד לתל תלפיות זית רענן יפה פרי תואר כש"ת מו"ה יוסף מינץ נ"י אשר לפנים נשיא אלקים בק"ק טאב וכעת ראש המדברים בק"ק פאפא יע"א:

2113

2114יקרתו הגיעני טרם נסיעתי מק"ק פ"ב למרחץ פק"ק ותמול פניתי לעיין בדברי פי חכם שכמותו נידון א' שמערער על הגט שנתן לאשתו בפני ב"ד חכמי ישראל ועתה טוען שהי' באונס ועוד אומר שיביא עדים שיעידו שידעו שהי' גט מעושה שלא כדין וכששאלוהו ב"ד אם מגרש ברצון כנהוג לא השיב להם שהוא מתרצה ויש מהמפקפקים שרוצה לעגן האשה עד שיביא הבעל עדיו ופרמכ"ת האריך שאין להמתין ולא להאמין כלל ושלא להאמין לערעוריו וכן דעתי נוטה לדינא ולא כמסייעא בעלמא אך אברר הדברים בעזה"י:

2114

2115הנה יש בכאן ב' חששות חדא מטעם ערעורו של בעל שטוען בבריא שיודע בעצמו שהי' מעושה שלא כדין וזאת שנית שאומר שיש עדים בעולם שיודעי' כן וא"כ יש להמתין עד שיבואו עדי' ויעידו כדאמרי' בב"ב קל"ד ע"א כיון דאיכא עדים במד"ה אמרי' חוש לה והכי קיי"ל בקידושי' י"ב ע"ב דאביי ורבא ס"ל דכיון דאיכא עדים בודאית תיאסר והתם ליכא עדים בודאי אלא נפיק קלא דאיכא עדי' כמבואר שם וחיישי' לי' וה"נ דכוותי' לכאורה.

2115

2116אך כד מעינת שפיר תרווייהו ליתניהו אי משום ערעורו של בעל אי לאו דמייתי עדי' אין בערעורו כלום דאין לחוש לערעור אלא בערעור דמזויף שטוען על עיקור הגט ולבאר דבר זה בעזה"י אאריך קצת כדי להתלמד במקום אחר הנה הרמב"ם השריש כל עדות בכתב אינינו אלא מדרבנן דמפיהם ולא מפי כתבם והקשה רמב"ן בשרשים לס' המצות סוף שורש ב' מש"ס פ"ק דגיטין ג' ע"א דקאמר מן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך וכו' ולרמב"ם ממ"נ מן התורה הרי פסול לגמרי ורבנן אכשרוהו מפי כתבם ובמקוים וכיון שאינינו מקוים יופסל לגמרי וראו עיני כל הנאמר ע"ז מבעל מגלת אסתר ומייתי לי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח וס' מרגניתא טבא ותומי' סימן כ"ח ובספרו בני אהובה ופני יהושע ובקונטרס אחרון וראיתי כל דבריהם ולקטתים ועשיתים תי' א' בהוספת נופך בעזה"י.

2116

2117והוא כי בתורה כתיב עפ"י ב' עדים יקום דבר והוא כולל שני ענינים א' שלא להאמין עדות עפ"י ע"א המספר לנו דברים שכבר הי' אותו יהי' דוקא עפ"י שנים ויהי' דוקא על פיהם ולא עפ"י כתבם והוא מצוה שכליית כי אינו דומה שומע מפה לאזן ונחקר בב"ד ומכרחו' ברמיזו' ובקריצות שלא יעידו לשקר משא"כ בכתבם ואמנם עוד נכלל בזה ענין אחר כי יש דברים שאינם מתקיימו' אלא שיהי' נעשה בפני עדים כגון מסירת הגט ליד האשה דהעדים גורמים הכריתות וכן שטרי קנין ומתנה שלא באו להעיד על שום דבר אלא גז"ה הוא שהדבר והקנין איננו נגמר אלא במייתי עדים ואמר קרא שצריך שיהי' שנים לקיים הדבר שאפי' שניהם הבע"ד מודי' אינו כלום אלא צריך שיראו ב' עדי' הגירושי' או הקידושי' או מסירת שטר מתנה ולא להעיד במקום אחר ולענין זה י"ל מפיהם מכ"ש מפי כתבם דמעשה רבה דכתיבה עדיף מראי' בעלמא ומהני מן התורה חתימת העדי' על הגט שתתגרש בו בקבלתו לפנינו או שיקנה במסירת שטר זה שחתומי' בו העדי' כורת וקונה השתא בראיה בעלמא שהיו רואי' הי' מועיל ק"ו בחתימת ידיהם דעדיף לענין זה וכ"כ ס' זו חו"י לענין שבועה והזכרת שם בכתב דחמיר מבע"פ מק"ו דהוה מעשה רבה טפי ע"ש ואמנם אם יצטרך השטר אח"כ לראי' בזה יש חילוק בשטר חוב העומד רק לראי' ולא לקנין מה"ת לא ניתן לכתב כלל א"כ אע"ג דחזקה לא חציף לזיופא ומסתמא בא מיד הלוה ליד המלוה מ"מ מה"ת ה"ל מעיד מפיהם ולא מפי כתבם משא"כ בגט שעדי' הללו ניתן לכתוב וחזקה לא חציף איניש לזיופא ועי"ז ידעי' שבא מיד הבעל ליד האשה או מיד המקנה להקונה מועיל נמי לראי' מה"ת ובזה נסתלקו כל הקושיות ונכללו בדברי אלו רוב דברי כל הגאונים הנ"ל שהזכרתי:

2117

2118והנה נהי בממונא מחמרי' אפי' שלא בפני בע"ד ובלא ערעור כלל לא נחתינן לנכסי' מחשש מזויף מ"מ לענין איסור לא חוששי' וכ"כ הר"ן פ"ק דגיטין שאין האשה ממונו של בעל וכ"כ רמב"ם ספ"ז מגירושי' שאין האיסורי' כדיני ממונות דבכל האיסורי' סמכי' ארובא והנה ע"ד משל אנו אוכלי' בשר מבהמה שהיא מרוב כשרו' דעלמא ואם אולי יבוא אח"כ ע"א הנאמן באיסורי' ויעיד שהיתה טריפה שניקב קרום של מוח ואוסרי' בשר הנשאר והאוכלי' לא חטאו כי כך ציוה הקב"ה לאכול מרובא דעלמא והעד אינו מעיד נגד החזקה כי לא הוחזקה לנו מעולם אלא שהי' מרוב הבהמות ושאם יבוא ע"א ויאמר שהיא טריפה הרי הוא טריפה אלא הקב"ה ציוה שאין אנו צריכי' לחוש לזה נמצא העד הזה לא העיד נגד החזקה ה"נ אשה שגטה בידה ורוב אינם מזויפי' הרי היא מותרת לעלמא ולא חיישי' למיעוט ואם אולי יבורר אח"כ שהי' מזויף אין זה נגד החזקה כי לא נתחזק שאינו מזויף אלא מעיקרא ע"ד כך הותרה שהוא מרוב שאינו מזויף ואפשר נמי שיהי' מהמיעוט אלא שאין צריכי' לחוש לכך ומשו"ה אם אח"כ יביא הבעל בעצמו ויטעון מזויף לא מיבעי' היכי שהאשה מכחשתו והוא מעיד נגדה לא גרשתיך מעולם א"כ כי היכי דחזקה לא חציף לזיופא ה"נ חזקה לא יעיז הבעל להכחיש האשה בפני' שיודעת בשיקרא וחיישי' לי' אלא אפי' האשה עצמה אינה יודעת כגון הבא ממד"ה והעדים אינם ידועי' והבעל טוען מזויף שאין טענתו נגד החזקה שהרי היא לא יודעת בשקרו מ"מ חיישי' לי' דלעומת זה גם חזקה אין אדם מעיז לזייף אינו חזק כיון שאין העדים ידועים מי הם ואולי לא נמצא שם שמות אלו בעולם כלל ודבר זה למדתי מלשון הרמב"ם רפ"ז מגירושין ומצאתי און לי בס' בני אהובה שם ואמנם הגאון פ"י במס' כתוב' כ"ח ע"א מסופק בזה ועיי' ה"ה רפ"ז מגירושי' הנ"ל והרב ב"ש סי' קמ"א סק"ע לא עמד בזה והנלע"ד אמת ונכון:

2118

2119ולדעת רבינו אביגדור כהן הקיום דאוריי' אי מערער הבע"ד והקשו עליו מדמהימן שליח בפ"נכ ובפ"נח דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' הנה משליח ח"ל לק"מ כיון שהאמינוהו חכמים קודם הערעור ובצירוף מידק דייק ה"ל כתרי ממש נהי אי אתי תרי ומכחשו לי' פסול הגט אבל נגד הבעל נאמן בצירוף חזקה מידק דייק עש"ך י"ד סי' קכ"ז סס"ק י"ד ועיי' בריטב"א שבנימוק"י ר"פ האשה רבה אך אי קשי' משליח בא"י דלא הזקיקו' לומר ומ"מ אי אמר מהני וכי אי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' זה צ"ע קצת. ומ"מ י"ל היא הנותנת כיון דהשליח אומר כן שלא בזמן עדות ולא צריך אז לעדותו כי היתה מותרת בא"י בלי חשש ומה שאומר הוא גלוי מילתא בעלמא שלא בתורת עדות מהימן טפי מעדי' כי כ"כ הרי"ף פ' החולץ גבי אשתמודעינהו דאחוה דפלני' הוא ע"ש וכ"כ רשב"א בחי' כיון דבא"י לא צריך מעלי' חד דרגא ומהימן טפי ע"ש נתכוון להנ"ל וכעין זה כ' הגאון מליסא בס' תורת גיטין נמצא ממ"נ בח"ל דנריכי' לעדותו לאיסר והיתר מ"מ כיון דהמנוהו רבנן טרם הערעור ה"ל כתרי ובא"י דלא המנוהו כתרי לעומת זה אין צריך לעדותו וה"ל כדאשתמודעינהו ולק"מ - והנה הארכתי בזה מפני שהוא שורש וסוד לענינים אלו ורבים משתבשי' בדברים הללו:

2119

2120נחזור לדידן שהבעל מהימן לערער על תחלת עיקר כתיבת הגט לומר מזויף ואינו נגד מה שהוחזקה פנוי' זה ימי' כי מתחלה לא החזקנו אותה אלא על דעת שעל הרוב לא יערער מזויף אבל ידענו שאם יארע א' מאלף שיטעון מזויף הרי הוא בחזקת א"א כמקדם ומדמהימן מזויף נאמן נמי בשארי טענות שאינינו גרועו' כ"כ במגו דמזויף כגון לפקדון או ע"ת אע"ג כשהי' מקוי' לא הי' מהימן מ"מ כשאינו מקוים והוא מודה שכתבו נאמן במגו דמזויף ויש אומרי' דלרבה נמי דנאמן לערער שלא לשמה קודם שלמדו נמי משום מגו דמזויף וי"א לרבה שלא לשמה קודם שלמדו הוה כמו זיוף שלא הוחזקו פנוי' אלא על הרוב דבקיאי' ואם יערער שהוא מהמיעוט אינו נגד החזקה אבל עכ"פ שארי ערעורי' אינו נאמן בלא מיגו ויש טענה גרוע שאפי' במגו לא מהימן היינו ממני נפל דנפילה דחד טענה גרוע ביותר ואפי' מגו לא מהני כ"כ ב"ש סי' קמ"ב סקי"ג עי"ש:

2120

2121והנה באומר שביטל הגט והשליחו' זה הוא בודאי נגד חזקת פנוי' כמ"ש בתשו' הר"ן סי' מ"ה והטעם כי בטוען במקרה שאירע אחר שמסר הגט ליד השליח ואז אנן סהדי שהי' רצונו לגרש ולקיים הגט והשליחות ועל חזקה זו כאשר הי' כן יהי' דעתו ולא תשתנה מסרנו הגט להאשה והותרה בלי פקפוק והרי היא פנוי' לא כל כמיני' להוציאה מחזקת פנוי' שהוחזקה עתה ולהוציא עצמו מחזקתו שמסר הגט להשליח ולומר שנשתנה דעתו וע"כ לא כ' תוס' ר"פ השולח דאלו אזלי' בתר מחשבתו היינו חוששי' לבטול אלא משו' שראינו רגלי' לדבר שחוזר מדעתו הראשונה דהרי רהיט ואזיל וכ"כ להדיא חי' רשב"א וכ"כ הר"ן בתשו' שם אבל היכא דליכא רגלי' לדבר ויצאה מב"ד בחזקת היתר בלי פקפוק לאו כל כמיני' לערער ולא חיישי' לי' כהסכמת הר"ן הנ"ל:

2121

2122ויש בענין זה דבר חידוש כי הר"ן ר"פ התקבל כ' אם היא עשתה שליח לקבלה והבעל אומר אינו רוצה שתהי' שלוחה לקבלה כ"א תהי' שליח שלי לקבלה אינה מגורשת אעפ"י שהיא רוצית בגירושי' מ"מ אמרי' בירושלמי אפי' צווחת להתגרש דלמא בזו רגע חזרה בה דטב למיתב טן דו ע"ש והוא דבר מתמי' שהרי אי לא הבעל אומר א"א שתהי' שלוחה והי' נותן לידו הגט היתה מגורשת בקבלתו ולא אמרי' שמא חזרה בו וכיון שאמר הבעל א"א אלא תהי' שלוחי לקבלה ניחוש שמא חזרה בו וצריך לומר כך קמו בה רבנן באיתתא כיון דבכל דהוא ניחא לה הרי דעתה משתני' כל שעה ומ"מ כיון שמינתה שליח בפירוש לא אתי' מחשבה ומבטל דיבור מינוי השליח וליחוש שמא חזרה בדיבור ובטלה השליחות לזה לא חיישי' דאוקמא אחזקה קמייתא שנעשה שליח בדבר אך אם הבעל בדיבורו מבטל מינוי שליחותה שוב א"א למנות שליח קבלה אחר שמא נשתנה דעתה עתה והוא דבר חידוש [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' ד' ד"ה שנית:]

2122

2123נחזי מאי דקמן דערעורו של בעל הבל יפצה פיהו השתא פקדון ותנאי לא מהימן בגט מקוים ק"ו בן בנו של ק"ו לערער על גט ועדים ומסדרי גט לומר שהם רשעים ונזדקקו לגט מעושה שלא כדין ושלא שאלוהו אם עושה ברצונו או שאלוהו ואמר לאו הישמע כזה בוודאי לפי חזקת כשרותו של עדי' והמסדרי' יצאה האשה מחזקת א"א לחזקת פנוי' גמור בלי שום פקפוק וחשש מיעוט ואין שומעי' להמערער כלל ועדיף מהך דתשו' הר"ן דמוקי גברא אחזקתו שלא חזר בו:

2123

2124ונבוא אל השני שאומר שיש לו להבי' עדי' שיעידו כדבריו בודאי אי הי' העדי' לפנינו ומכחישי' את המסדרי' ועדי הגט וכל העומדי' שם ה"ל תרי ותרי וצריכי' לדון מה יאמרו ואיך יכולי' להכחישם אבל אין זה ענין לדברי תוס' ר"פ האשה רבה ד"ה אתא גברא וקאי וכו' ודברי מהרי"ק דמייתי ש"ך ח"מ סי' מ"ו אינם ענין לכאן דכוונת תוס' ועפ"י פי' מהרי"ק היינו שלא כדרך עדות כגון שזה בא לעיר וכל בני העיר קטני' וגדולים אפי' גוי ועבד ושפחה מכירי' זהו פלוני שלא בתורת עדות ולא בב"ד ושוב יבואו ב' עדים או קודם לכן העידו שזה מת בהא לא אמרי' תרי כמאה אלא נראה כמכחישי' הידוע וכמעידי' על יום שהוא לילה וכי נאמר תרי כמאה אבל דבר שנזקקי' לעדות המעידי' לפנינו אז אפילו אלף אלפי' מוכחשי' מתרי ואינו ענין לכאן וא"כ אם יבואו ב' עדי' כשרים אז נחכים עליהם מה יאמרו ואם יכולו להכחיש אלו העדים:

2124

2125אבל לחוש עכשיו שמא יבואו עדים ויכחישו את אלו הנה המעיין בסוגי' גטין פ"ט ע"א דאע"ג דחוששים לקלא דמקמי נשואין להוציא מחזקת פנוי' להחזיקה בספק מקודשת או לפסלה לכהונה מקלא דגירושי' הני מילי להחזיקה מכאן ואילך לנשואה או גרושה אבל להחזיקה למפרע ולומר שטעות הי' מה שהיתה אתמול בחזקת פנוי' טעות כי כבר נתקדשה אתמול לא אמרי' וכן מבואר בלשון שם נשואה אין חוששי' לה פירש"י שכבר נשואה זה ימים אפי' יהי' רגלי' לדבר אין חוששי' ואפי' להחזיקה מכאן ואילך היינו בשיש רגלי' לדבר כגון מטה מוצעת ונרות דולקו' או פלוני שמע מפלוני ומפלוני שיש עדים במדינת הים ולרמב"ם דוקא שמזכיר מי הם העדים ועדיין חיים כדי שיהי' מרתת שמא יבואו ויכחישוהו וזה הקול צריך להתחזק בב"ד ואז חוששי':

2125

2126וההוא דקידושי' כ' הר"ן דאיתחזק קלא שהיו עדי' במדה"י ומ"מ לא חייש לה ר"ח דאוקמא אחזקת פנוי' ואביי ורבא ס"ל הכא איתרע חזקתה שכבר קיבלה קידושי' והספק בשיעורא ובב"ב נמי איתחזק' בא"א ומאיסור לאיסור יבמה לשוק דלא איתחזק שאין לו אחי' אלא דלא אתחזק באחי' אבל היכי דליכא כי האי מודי' דלא חיישי' לקלא להמתין על עדו' נגד חזקה דלמפרע וכל זה היכי דליכא עדי' לפנינו רק חזק' והכא עדי' לפנינו המעידי' ההיפוך איך ס"ד שנמתין אולי יבואו עדים להכחיש אלו נאמר בודאי לא יבואו דהרי מהאי טעמא לא חיישי' בשבוי' לקלא אע"ג דאיכא קלא שיש עדי טומאה במד"ה ואיכא חשש איסור סקילה שבנה שימש בשבת ע"ג מזבח כמ"ש ר"ת מ"מ לא חיישי' לקלא דאתחזק משום דאמרי' אין לחוש שיבואו עדי טומאה כי סתם שבוי' מנולה נפשה ולא נטמאת א"כ מכ"ש הכא דנימא בודאי לא יבואו עדי' ויוציאו עדי' אלו מחזקת כשרותן וכ"ז אנו צריכי' אי איכא קול שהוחזק בב"ד ואיכא רגלי' לדבר אבל הכא ליכא חד מיניהו ע"כ אין לחוש לזה כלל וכלל ואין להמתין ולעגן אפילו רגע וכתב בש"ע א"ע סימן מ"ו בהגהה סוף סק"ד בשם הרשב"א ובכ"מ שאין צריכי' להחמיר אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון ע"ש וכ' שם ב"ש סק"י דהיכי שאין הקול מוחזק אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעי' אותה להנשא ע"ש ע"כ נלע"ד דאין לחוש כלל ואיתתא דא שרי' לעלמא בלי פקפוק בעזה"י הכ"ד א"נ [עיין לקמן סי' ז':] פה ק"ק יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ג' יו"ד תמוז שנת תקצ"ח לפ"ק

2126

2127משה"ק סופר מפפד"מ:

2127

2128אלף שלומים מגביהי מרומים לי"נ הרב המאה"ג החרוץ המופלא כבוד מה"ו געץ נ"י אב"ד דק"ק גערמענד יע"א:

2128

2129נועם מכתבו הגיעני היום והי' לי למשיב נפשי כאשר אכתוב בדף הדבוק אי"ה ועתה ראיתי על פלפלת כל שהוא במה שהשיג על דברת הגאון בנב"י מהדורא קמא חלק א"ע סי' ב' שכ' לשיטת הרא"ש פ"ק דב"מ יו"ד ע"א דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' הוא מטעם דלאו כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחריני א"כ ממילא לא לשוי' שליח לגרש אשה בע"כ לחובתה ועל זה כ' מעלתו שתי תשו' בדבר א' מגמ' וא' מסברא:

2129

2130מגמרא ממתני' פ"ק דגטין תן גט זה לאשתי יכול לחזור בו דחוב הוא לאשה וע"כ מיירי באינה רוצית ומתגרשת בע"כ ואפ"ה עושה שליח אלו דברי מעלתו ובמח"כ נעלם ממנו כלל גדול בדין זה מ"ש הרמב"ן והביאו ה"ה פ"ד מזכיה ומתנה דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם ירצה אח"כ אבל אם אינו מרוצה אין כאן זכי' וממילא נשמע דאין חבין אלא בפניו אפי' אם רוצה המתחייב אח"כ ואמר לדידי זכותא הוא מ"מ כיון שהענין בעצמו הוא חוב לא מהני השליחות מעיקרא כיון שהענין חוב והשתא הוא דמתרצה ע"ש דבריו בביאור ואין חולק על זה והשתא ממילא נימא דמתני' דאמר תן גט זה מיירי שיתן לה גט ע"י רצוי ופיוס ונתרצית ונתפייסה לקבל ומ"מ כיון שחוב הוא לה יכול לחזור בו שלא זכה השליח עבורה בשעת מינוי השליחות אמנם נהי דלא נדחה דברי נב"י הנ"ל מגמרא דמעלתו מ"מ כבר אידחא לי' ממה שהעיד הגאון ז"ל בעצמו במהדורא תנינא בחלק א"ע סי' ק"י שהקשו לו כמה גדולי' מש"ס דגטין יו"ד ע"א שליחות בע"כ בגטין איתא ובקידושין ליתא ונכנס שם בדוחקי' גדולי' לעשות סניגורי' לדבריו ואין להאריך בהם:

2130

2131ומסברא כ' מעלתו כשם שיכול לעשות שליח לתפוס מהלוה שלו בעל כרחו כיון שמשועבד לו ה"נ יכול לעשות שליח לגרש אשתו בע"כ שמשועבדת לו סברא זו הזכיר הגאון הנ"ל במהדורא תנינא סימן הנ"ל ויפה דחה שאין הדמיון עולה יפה בשלמא לוה מצוה עליו לפרוע חובו וכשמשתמיט שלא לפרוע איסורא עביד משו"ה דין הוא שגם השליח יכול לכופו משא"כ האשה אין עליה מצוה להתגרש בע"כ ואם תשמיט עצמה שלא תתגרש לא עבדי איסורא א"כ אין זה נעשה שליח לחובתה אלו דבריו ז"ל ואני אומר אעפ"י שאמת הוא שאין הדמיון מלוה לאשה עולה יפה מ"מ מסברא פשוטה אינו נראה שנתכוין הרא"ש אלא לחוב לאחריני שאין לו עמהם עסק ואין לו להמשלח כח לכתוב הרשאה עליהם כמ"ש הרא"ש להדי' בפ"ק דב"מ דבר זה אבל לחוב אותו שיש לו עסק עמו יכול הוא להרשות ולהעמידו כמו עצמו והבעל אינו משתעבד לכל חיובי שיש להאשה עליו אלא עד זמן שירצה הוא לגרשה או הוא או ע"י שלוחו כמו שנתנה לו התורה רשות ומיד שדעתו לגרשה בין ע"י עצמו בין ע"י שלוחו בטל ממנו כל חיובו וממילא אין לה חוב וגם היא אדעתא דהכי נתקדשה לו ופרשת גירושין מיירו ממגרש בעל כרחה שהקדיחה תבשילו או מצא אחרת נאה הימנה והרי חוב הוא לה שהרי מותרת היתה לו אלא שמגרשה משום תבשילו שהקדיחה ואפ"ה כתי' ושלחה שעושה שליח ואטו סכינא חריפא מפסקא קרא דדיני גירושי' בע"כ מיירו בעצמו ודיני שליחות מיירו ברצונה אתמהה:

2131

2132וקצת ראי' מגטין ע"ה ע"א ולכאורה מאי מוכיח דלמא לעולם נתינה בע"כ שמי' נתינה אלא שלפעמי' הי' צריך להוציא מאתים על מנה וליסע בעצמו לשם לתת המעות בע"כ ולא מצי לשוי' שליח לנתינה בע"כ משו"ה תיקן הלל לישכה ומשום הפקר ב"ד ועוד יד ב"ד וה"ל כאפטרופס לדעת הפוסקי' דנעשה שליח לחוב וא"כ מאי מוכיח רבא ועיי' כעין ק' זו בט"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ט ויש לדחות קצת דהתם נמי מצוה על הלוקח לקבל מעות פדיון ביתו וכן משמע קצת בחי' רשב"א בגטין שם וה"ל כמו לוה מ"מ בלי שום ראי' נ"ל סברתי אמתיות ואסיים בברכה או"נ הבעה"ח. פ"ב נגהי ליום עש"ק י"ט אדר תקע"ד לפ"ק.

2132

2133משה"ק סופר מפפד"מ:

2133

2134יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה הרב המופלג כבוד מהו' מרדכי נ"י אב"ד דק"ק פעלאנקא יע"א:

2134

2135גי"ה הגיעני פה בקרית חוצות ואינני במזג השוה ל"ע ומ"מ יען הכפיל בקשתו להשיב מהרה ע"כ אשיב ואומר הנה כבר הגיעני מכתב מהרב החרוץ מה"ו יוסף מינץ נ"י האריך בפלפולו ע"ד מי שמערער על גט שניתן ע"י מסדרי' בקיאי' ועכשיו טוען שיבי' עדים שגירש ע"ת [ע"ל סי' ה'] והסכמתי שאין לחוש כלל לעגן האשה אפי' רגע א' להמתין על ביאת העדים אמנם אם אפשר שיביא עדים אשר אני מאמין מ"מ הכל בחק האפשרי אז נחכים עליהם אבל עתה אין לחוש כלל וזאת התשובה יכול להעתיק לו מאת הרב החרוץ הנ"ל ואם לא ידעתי להיכן הדברים מגיעים:

2135

2136שוב הגיעני מכתב מתלמידי הרב המופלג בתורה ויראת שמי' כמה"ו ליפמאן אב"ד דק"ק סאבאטקא והוא אמר לי שזוג א' מהשוכנים תחת דגלו נסעו לפעלאנקא וסידר להם מעלתו גט והאמת שהענין עצת נפתולי' נמהרים לסדר גט ולא לשאלו הרב שבעירם מה הי' להם שנסעו מזה מ"מ להיותו צדיק אינו מהרהר ומערער אך שאלני כי האשה רוצית להנשא לאחר והבעל רוצה להחזירה אם מותרת כלל כיון שאמר בהדי' משום שם רע אני מוציאך והרב ההוא ירד לעומק הלכה ההיא כדרכו וגם הי' לעיניו דברי נב"י סס"י י"א ומ"מ כתבתי שלא יחוש [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' כ"ה] וגם אותה תשובה יכול מעלתו להעתיק מהרב מהו' ליפמאן וב' התשובות הנ"ל השבתי פה בקרית חוצות:

2136

2137ועתה הנה הגיעני מכתב מעלתו ולעוטה בו אגרת בת מחלת ממערער א' המערער ב' דברים מחודשים א' שלא הי' מעלתו יודע שזו אשתו של זה אלא ע"י עדות שני אחי האשה ונ"ל כוונתו אמ"ש הרב ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"ט דשליח פקח צריך ב' עדים שאינם קרובים המעידי' על הכרת האשה והקשה ט"ז מ"ש מהכרת העדים את האשה וסיים דלא מלאי לבו לחלוק על התה"ד ע"כ לא תנשא לכתחילה ע"ש ומדהשוה הט"ז הכרת העדים להכרת השליח ש"מ גם בשניהם לא תנשא לכתחילה אם הי' ההכרה ע"י קרובי' זהו דעת המערערים לפע"ד ומ"מ יש לחלק בשלומא הכרת השליח את האשה הוא חשש דאורי' שמא יטעה ויגיע גט לאשה אחרת אבל בעל המגרש לפנינו חזקה אין אדם מגרש אשה שאינו שלו כמבואר ריש נדרים רק מחשש קנוני' בעלמא די אם לכתחלה לא תנשא וסברא זו כ' ט"ז סי' ק"כ ס"ק י"ב יע"ש:

2137

2138מיהו כשאני לעצמי נלע"ד המעיין בפנים בס' התרומה יראה ויבין כוונתו שדברי תה"ד נבנו עליו וכבר מבואר אצלינו בחידושינו ובתשובה והוא עפ"י מ"ש הרי"ף פ' החולץ וז"ל ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולא אממונא אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי לן דהדין הוא גברא פלן והא ניהו איתתא פלני' וכיון דמודעי לי' הכי הרי איתחזק גבי דהאי סהדי מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלוני והיא ניהו פלניתא הילכך שרי לי' לסהדי למסמך אפומי' ולמסהד עלוי' דהאי גברא או עילוי' דהך איתתא בין לענין איסור בין לענין ממון ע"ש ולהבין דברי הרי"ף הללו הנה אמת נכון חלילה לקבל עדות קרובי' ופסולי' בב"ד להתיר יבמה לשוק או להוציא ולהכניס ממון אך שלא במקום ב"ד ועדי' שמעו אפילו מפי פסולי' שזה היא פלוני ופלניתא ואז אינם עוסקי' אלא בפטומא מילי בעלמא לא לאיסור ולא לממון רק גילוי מילתא שזה הוא פלוני ופלונית ונתחזק זה בלב העדים שוב למחר כשישבו כסאות למשפט יבואו שני עדים כשרים ויעידו שהם יודעי' שזה פלוני ופלוני' ואין אנו אחראי' לשאול מנא ידעתם ולא הוה כעד מפי עד ומפי פסולים כיון שההגדה הראשונה לא הי' בתורת עדות ולא לדבר הצריך עדות ועיי' היטב בלשון הרי"ף ויבין וכן אנו נוהגים בחליצה דיום לפני החליצה צריכי' ב' עדים כשרים לחקור אפי' אצל נשים ופסולי' מי הם היבם והיבום ולמחר יעידו סתם שהם יודעים ומכירים:

2138

2139וזה הדין בעצמו ס"ל לס' התרומה בשליח המביא גט אם בא מיד לפני ב"ד ולגרש האשה חלילה להאמין פסולים וצריך ב' עדים כשרים ולפע"ד אם הי' קרובי' אפילו נשאת תצא אך אם השליח בבואו לעיר האשה חקר אפי' אצל פסולי' שלא בשעת מעשה והודיעוהו שזו היא אשתו של פלוני אז אפי' לכתחילה מותר וכנ"ל:

2139

2140וכן בבעל המגרש אשתו בפנינו לא יכון לקבל עדות פסולי' בשעת סידור הגט אם לא נודע לעדי' מקדם אך בהא אפשר בדיעבד כשר כיון שאינו אלא משום חשש קנוני' כנ"ל:

2140

2141עוד כ' המערער שהבעל ואביו טועני' שיביאו עדי' שנשתנה שם המגרש בחליו ויקרא אברהם וא"כ הי' לו לכתוב אברהם שרגא המכונה פייבש ומעלתו כ' ע"ז ג' תשוב' א' כל אנשי סאבאטקא יודעי' שלא נקרא לתורה אלא שרגא ב' כיון דבמקום כתיבה ונתינה לא ידעו אלא שם שרגא חי לית לן בה ג' כיון דפלוגתת רמב"ם ורא"ש רק בחלופי גרסאו' במשנה וכן הי' נקיי הדעת וכו' א"כ אפשר לכתחילה כשר הנה מה שכ' דבסאבאטקא יודעי' שלא נקרא אלא שרגא אמת נכון שהרב דבסאבאטקא יכול לסמוך על זה ולא מעלתו דהנה תוס' ר"פ האשה רבה ד"ה אתא גברא וכו' יע"ש פי' מהרי"ק ומייתי לי' ביתר ביאור בש"ך ח"מ סי' מ"ו דודאי אם בתורת עדות יעידו אלפי אלפים ובאו ב' ומכחישי' ה"ל תרי ותרי אבל אם שלא בתורת עדות הכירו כל עולם שזה קטנים ונשים כשרים ופסולים שלא בתורת עדות ואתו תרי ואמרו מתו וקברנוהו וזה איננו אותו פלוני בזה לא מהימני סהדי וא"כ הרב בסאבאטקא דיודע מכל יושבי עירו שלא בתורת עדות שקורי' אותו שרגא תו לא מהמני סהדי אבל מעלתו צריך לגבות עדות על ככה ה"ל תרי ותרי ומ"ש במקום כתיבה ונתינה לא ידעו אלא שם זה הגאון בתשו' פני יהושע קורא תגר על זה דדוקא אם נשארים הזוג בעיר הלז אבל אם חוזרי' למקומם אחר הגט לא מהני והגאון בטיב גיטין מפקפק קצת ומ"מ לא מלאו לבו להקל ומ"ש כיון דלא פליגי רק בגירסא תמוהי' דבריו כל היודע ספר יודע ההיפוך כל פלוגתא שאינו מסברא אלא בנוסחת הספרים אין להקל מ"מ הכא יש להקל בדיעבד אם יסכימו עוד רבנים חוץ אם אנשי סאבאטקא כולם יודעי' שנקרא שרגא וע"ד הנ"ל:

2141

2142הנה העמדתיו על האמת אבל על השלום אם יפגעו בו רודפים לא אצא לסייעו ויען כי הרב מה"ו מרדכי זילברר הוא התעורר לשאול ממני ע"כ מחויב מעלתו לשלוח לו מכתב הלז או העתקה ממנו הכ"ד א"נ. מרחץ יערגן סמוך לק"ק פ"ב כאור בקר ליום ג' כ"ד תמוז תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2142

2143שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג הגאון החרוץ המופלג צדיק ונשגב כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק קארלסבורג ומדינות זיבען בערגן יע"א:

2143

2144ג' מכתבים בענין אחד הגיעני א' מפר"מ וא' מהרב הדיין מו"ה משה דאמאן נ"י וא' מהרב המופלג כבוד מו"ה צבי אבדק"ק ט"וו יע"א נידון גט הניתן לאשה בלומא בת יעקב כי אישה ברח ובבריחתו הגיעוהו בספר המדינה והשתדלו ממנו גט פטורים לאשתו הנ"ל כי לא ישוב עוד וראה ארץ מולדתו והגט ההוא נשלח ע"י שליח והגיע ליד הרב מה"ו משה דאמאן הנ"ל וראה בו כמה ריעותות אך המסדרי' מיד הבעל ליד השליח כתבו התנצלות שלא הי' להם סופר כראוי והי' הזמן בהול ע"כ הניחו הדברי' כמו שהי' ושלחו הגט וההרשאה כמות שהיא והרב מה"ו משה הנ"ל תיקן בגט מה שהי' אפשר לו לתקן כי גם לא הי' סופר מובהק שיתקן ולא יקלקל ומה שלא הי' אפשר לתקן הניח כמות שהוא ומוסרו ליד האשה כדמו"י וקרעו קרע ב"ד כנהוג כי האמין להתנצלות המסדר הראשון שלא נעשה מחמת שאינו בקי בטיב גטין רק מחמת שהי' השעה בהיל וסופר אינו בקי אבל המסדר הי' בקי שהרי הוא מוסמך מהרב הזקן זצ"ל וגם כבר סידר כמה גטין שוב שלח הרב מו"ה משה הגט וההרשאה לידו דפר"מ ופר"מ הוסיף לפקפק עוד פקפוקים על הגט הנ"ל ומצא עוד ריעותות וחוכך בהתירא דההוא עלובתא ומ"מ מפני חשש עיגון עולמות ענותנותו הרבני ושלחו לפני את הגט ופלפולא דאורייתא משני הצדדי' והגיעוני דבריהם בהיותי בקרית חוצות במרחץ פישאן ואין שם לא ספר ולא זמן לעיין וגם לא הייתי במזגי השוה ל"ע עד שבוע העברה יום ז' אב באתי לביתי ואחר התענית עיינתי בדבריהם והנני כמשיב כיד ה' הטובה ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה:

2144

2145תחלה אני אומר שהרב מו"ה משה לא יפה עשה ששלח גט שכבר ניתן ומשמשו בו ידים זמן זמנים טובא וכבר נקרע קרע ב"ד לא הי' לו לשלחו בעינא ליד אחר רק הי' לו לפרש ספיקותיו לפני הרב המדינה אבל לא לשלוח הגט הרי קמן שכמה פקפוקי' שמצא הרב נ"י והרב מה"ו משה והרב מה"ו צבי דק"ק ט"וו כותבי' שיש עדים שראו הגט קודם שניתן והי' נכתב כראוי ולא הי' בו אותן חלוקות אותי' רק נעשה ע"י משמוש ידים בנייר ודיו שפלים כאלו והן עתה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועיני ראו שעכ"פ במ"ש הרב נ"י דמ"ם של מכונה יש הפסק שריטה לבנה בין הוי"ו המחוברת לכף בצורת מ"ם וכל המעיין היטב יראה ששלטו בו ידים עסקניות וציפורן שמיר יעיי' היטב ויראה ע"כ על הרב מוהר"מ דאמאן תלונותי בזה:

2145

2146והנה במ"ש שאותיות יוצאות חוץ לשיטה אם הי' כן הי' נראה בעיני פקפוק לא זעיר דמ"ש רמ"א סי' קכ"ה ובח"מ שם ס"ק י"ט דבמקום עיגון יש להקל משום דגם בס"ת אינו פסול וכן הסכים פר"ח צל"ע מה ענין ס"ת לכאן התם משום נוי ספר וזה אינו פוסל והכא משום יכול לזייף ולהוסיף עוד אותיות בשארי שטין הגורמי' שינוי ענין לגמרי וכדפסק בחשן משפט סי' מ"ב סעי' ד' וכ' בית שמואל סי' קכ"ה ס"ק ל"ג שבזה"ז שאין כותבין ע"ד שיכול להזדייף ואין סומכי' על עדי מסירה לפנינו צריך לזהר בכל דבר שאפשר לזייף וא"כ הי' צל"ע אך עיני בשר לי ולא ראיתי שום חצי אות עובר שרטט הימני או השמאלי כלל וכלל אלא שנכתב לפעמי' קצת מעובי האות על השרטוט וכולי האי ואולי:

2146

2147וכן מ"ש שאין אורכו של כתב יתר על רחביו רק עם הגליון הגט שהרמ"א התיר כן נקיט הרב חומרי מתנייתא והאריך בפלפולא לחלוק ולהחמיר דבעי' דוקא רחבו פחות מאורך הכתב בלא גליון שלמטה לא אאריך עתה בפלפול זה בדברי' שאינם לו יהיבנא לי' עכ"פ גם חתימת עדים בכלל ספר כריתות אפי' לר"א דע"מ כרתי מ"מ כיון שנחתמו העדים הוה בכלל ספר ואי משום שהוא רק חצי שורה הרי בס"ת כותבי' כן ומסיימי' התורה בחצי שורה והנה אורך הכתב עם העדים בגט זה הוא הרבה יותר מהרוחב אפי' בלי גליון לא עליון ולא תחתון אם ימדוד מראש מגדול פורח צואר בלמ"ד של בשלישי בשורה ראשונה עד סוף אות חתימת העד השני עין ראתה ותעידה ע"כ פלפלת כל שהוא למאי חזי:

2147

2148וכיוצא בזה במ"ש שהעדים הרחיקו יותר משיעור שיטה א' וב' אוירים מדדתי מסוף נו"ן ארוכה דנ"ן עד ראש עובי ד' כד"ת הוא יותר הרבה ממה שיש מסוף ד' כדת עד ראש בי"ת אברהם והרי אני שולח הגט לחזרה לידו הרמה יראה אם אינו כן:

2148

2149מ"ש שאינינו מעורה האות בשורה עליונה היינו הלמדי"ן של שורה שני' עולים למעלה בגליון שבין שורה שלמעלה הימנו אבל הנוני"ן שבשורה העליונה אינם יורדי' למטה והנה הרמ"א כ' סי' קכ"ה סעיף י"ח נוהגי' לערות שימשך וכו' או למד וכו' משמע בחד מיניהו סגי אלא שט"ז כתב שנ"ל להגיה וראש למ"ד דשניהם בעי' והאמת לפי מה דהוה ס"ד דהטעם משום ב' וג' ספרים בעי' שניהם דאל"ה אכתי יכול לחתוך האויר שלמעלה מלמ"ד או למטה מהנו"ן אך כבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלי ולית מאן דחש לי' רק האמת כמ"ש ב"ש ס"ק ל"ג דבזה"ז שאין כותבי' על דבר שיכול להזדייף חיישי' שיכול לזייף ולהוסיף שורה א' והשתא יפה כ' רמ"א דסגי בעירוי א' כיון דשוב לא נשאר שיעור שיטה לפי האותיות הכתובות בגט אם יזייף ניכר זיופו שהרי בעדים שהרחיקו דמפורש בש"ס פרק ג"פ אפ"ה בעי שיעור שיטה וב' אוירים להיכתב אותו השטר כדאיתא בח"מ סי' מ"ב שיש לדיין לעיין בשום שינוי אות שיהי' ניכר שנזדייף וא"כ כיון שהאריכו הלמדי"ן עכ"פ ולא נשאר מקום לזייף ולהוסיף שיטה בין השיטי' בטל פקפוק ההוא במקום עיגון לכה"פ [עיין לקמן סי' י']:

2149

2150ועתה נדבר מעוקצי היודי"ן דהיינו רגלי הימין מצאתי כולם נכונים אבל עוקצי השמאלי' רובם אין להם עוקץ כלל בשמאל לא למעלה ולא למטה תחלה נאמר מקור הדין ההוא כי הוא נפתח בגדול בעל תה"ד סי' ר"ל ורל"ו ותוכן השאלה בגט שלא נתחברו יודי האלפי' והנונין וכדומה אי פוסל או לאו והב"י בשם תשו' מהר"ם שפסל תפילין כאלו מק"ו דקוצי של יו"ד דמעכב משום דהוה כתיבה שבורה ואינו כתיבה תמה מכ"ש כשלא נתחברו האותיות הנ"ל ולכאורה מדלא פסלם אלא משום כתיבה תמה א"כ דיו תפילי' דבעי' כתיבה תמה דכתיב וכתבתם אבל בגט דבכתיבה כל דהו סגי ולא בעי תמה כשר אלא שבאור זרוע פסול להדי' גט שלא הי' קוצי של יו"ד וא"כ ע"כ צ"ל דלא הוה כתיבה כלל וא"כ י"ל דמהר"ם תרי טעמי קאמר נפסול התפילי' א' משום כתיבה שבורה ואינו כתיבה כלל ותו דבתפילי' כתיבה תמה בעי' וא"כ בגט נמי פסול כל שאין האותיות גולם א' שוב כ' דהא"ז לטעמי' אזיל דבהל' תפילי' פסק כרש"י דקוצי היינו רגל ימין אבל בקוצי של שמאל יש לומר אין קפידא ומסתמא מהא איירי א"ז בהל' גטין שחסר רגל הימין ופשיטא דלא הוה אות כלל אלא דיוטא בעלמא אבל למאי דקי"ל כר"ת דקוצי היינו השמאלי י"ל היינו בתפילי' משום כתיבה תמה אבל אות מיהא הוה ולענין גט כשר וכן נוהגי' בכל איסטרייך ושארי קהלות שלא לעשות קוצי' שמאלי' ביוד"י בגטין בשמאל ומ"מ באותיות שאינם גולם א' אינו רוצה להקל בהדי' משום חומרא דא"א ומשו"ה פסקו בפוסקי' שאין להתיר אלא במקום עיגון:

2150

2151והמג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ט ע"ש ואבאר כוונתו בעזה"י דהנה תמונת אל"ף היא יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע ואם גוף היו"ד נוגעת בגג באל"ף כזה # פסול לכ"ע אך אם רק העוקץ נוגע בגג כזה # זה תלי' אי עוקץ של יו"ד בעלמא מעכב ונפסדה צורת יו"ד בלי עוקץ הרי גוף היו"ד נוגעת באל"ף ופסול אך יען כי הקוץ אינו מגוף האות אלא בתפילי' פוסל משום כתיבה תמה אבל בגט כשר כמו שהעיד תה"ד שכן נוהגי' לכתחילה באיסטרייך ש"מ שאינינו מגוף האות א"כ כשנוגע באל"ף אינינו פוסל אפי' בתפילי' ודברי אלוקי' חיים המה ומזה כ' ב"ש בא"ע סי' קכ"ה ס"ק כ"ח מ"ש ודבריו מדוקדקי' ומבוארי' היטב ומסוף דבריו מבואר דבאין קוץ בשמאל כשר לתה"ד אלא שבסדר הגט של מהר"מ ר' יוזפס מחמיר והוא שם אות פ"א יע"ש ואין זה מהר"ם שבתה"ד הנ"ל שזהו קדמון מהר"מ מר"ב ומ"מ לענינינו במקום עיגון אין להחמיר לא בקוצי' של יודי' וגם באותיות נפרדות שתינוק מכירם כמ"ש רמ"א אעפ"י שבא"ח סי' ל"ב פוסק כהריב"ש סי' ק"כ ומטעם שכ' מג"א שם ס"ק כ' נ"ל דהיינו נמי מטעם דבתפילי' דבעי כתיבה תמה וזה לא הוי כתיבה תמה ומה יועיל לזה קריאת התינוק אבל כתיבה מיהת הוה ובגט כשר וכצ"ל במהרי"ק שרש ס"ט ומייתי לי' ב"י בא"ח סי' ל"ו בסופו דאותיות שאינם היודי"ן דבוקי' אע"ג דפ' מהר"מ דמועיל תינוק דלא חכים לענין שאם נתקנה לא יהי' שלא כסדרן מ"מ אין להכשירם בלי תיקון ע"ש והטעם כנ"ל דכתיבה מיהת הוה אלא דלא הוה תמה וא"כ כיון שגוף עצם כתיבה הוה כסדרן אע"ג דתמה לא הוה מ"מ כשמתקנם אח"כ ועושה אותם תמה שוב ה"ל עצם הכתיבה כסדרן וא"כ בגט דלא בעי תמה שפיר ה"ל כתיבה ע"י תינוק דלא חכים להכשיר אפי' בלי תיקון כלל במקום עיגון ודחק כנלע"ד לישב דברי רמ"א:

2151

2152מ"ש תיבה מאות נראה כשתי תיבות עיינתי ואין ההרחק כ"כ כשיעור יו"ד וב' היקף גויל היינו יו"ד מאותו כתב שבגט זה וליכי דיתהוויין מבולבלין ומעורבין קצת הנה ליכ"י ד"י אע"פ שאינם מרוחקין כראוי להי"ו לכתחילה בין תיבה לתיבה מ"מ לפי קרוב אותיות ליכ"י להדדי ניכר ההפרש בין ליכי לד"י אך אותיות התוויין המה קצת מופלגים מהדדי באופן שנראה די תהוייין תיבה א' ובזה אין קפידא דלכתחילה כותבין דיתהוייין ודיתצבייין באופן זה כידוע:

2152

2153מ"ש פרמכ"ת דהרב מו"ה משה הי' לו לעשות כמ"ש בנב"י תנינא ליתן לה תחלה ולחזור וליטלו הימנה ואח"כ לתקן האותיות ושוב הקשה גם על הנב"י מכיון שהשליח נתן לה כך כבר עשה שליחותו ומה יועיל נתינתו שני' תמהתי על חכמתו כי רב התם נתירא הרב לתקן האותיות מפני רוע הנייר ויעץ הגאון נב"י ניתנו לה כך בלי תיקון כיון דבמקום עיגון כשר כך אך אח"כ מהיות טוב יחזור ויטלנו ויתקן ויתן לה שנית דהשתא ממנ"פ אי כשר בלי תיקון הרי מגורשת בנתינה הראשונה ואי ניחש שמא לא הי' כשר בלי תיקון והרב יכול לתקן כי מתחלה הרשה הבעל לכך וכל זמן שלא נתקן ה"ל חספא בעלמא א"כ עדיין לא עשה השליח שליחותו עד שיתנהו פעם ב' אחר התיקון וזהו ש"ס ערוך גטין ס"ג ע"ב גבי נפתאה תפאתה יע"ש ויפה יעץ הגאון זצ"ל וכ"ז בנידון נב"י שהי' מתירא לתקן שלא יתקלקל ע"כ נתן בלא תיקון ואם אח"כ יתקלקל נסמוך במקום עיגון על נתינה ראשונה בלי תיקון אבל הכא שהרב מו"ה משה הי' יודע מה שיכול לתקן יהי' בלי קלקול ואינך קלקולי' לא הי' יכול לתקן בשום אופן א"כ הפוכי מטראתי ל"ל בקיצור איניני מבין דברי חכמתו דפר"מ בענין זה:

2153

2154אך מ"ש פר"מ בשם הרב מו"ה משה דאמאן נ"י שיצא קו דק מכ"ף דמכונה עד סמוך לוי"ו ולא נגע בוי"ו וחשש דלמא אתי' זבוב ומשכה לקו דק עד הוי"ו ויראה כ"ו כמ"ם ע"כ גרר להאי קו דק אם הי' קו דק ממש ולא נשתנה צורת הכף ע"ז יפה עשה אבל אם הי' כזה #מו א"כ אפי' בלי נגיעה בוי"ו מ"מ נתקלקלה צורת הכף לגמרי והמגרר ה"ל חק תוכות ואז אני איניני מצרף להיתר אשה זו כלל אך נאמן עלינו הדיין הרב מו"ה משה נ"י כאשר יאמר כן הוא זה אין להרהר ולפקפק:

2154

2155ומ"ש פר"מ במ"ש הרב"י בשם הקונדרסים שעם הגליון יש לו להיות ארכו יתר על רחבו כמו ס"ת דלמטה טפח עכ"ל והוקשה לפר"מ הא עכ"פ ס"ת אורך הכתב בלי גליון הוא יותר מרחבו לק"מ כי אין אנו למדין מס"ת ממש דא"כ יהי' אורך אמה וארכו כהקיפו אך ילפי' מלשון ספר שלא יהי' כאגרת שארכו כרחבו אבל ספר ארכו יותר מרחבו ויש לספק אם גליון בכלל ספר או לא וקאמר הרי ס"ת יש לו גליון מלמטה טפח והוא בכלל ספר א"כ כל שהוא עם הגליון ארכו יתר על רחבו יצא מכלל אגרת ונכנס לכלל ספר:

2155

2156והנה דעת התוס' ורוב הראשונים דלא בעי' דומיא דספר כי ספר לספירת דברים הוא דאתא ורשב"א בחי' פ"בדגיטין כ' בשם הירושלמי משו"ה פסול במחובר מה ספר בתלוש אף גט בתלוש והנה דברי הירושלמי נאמרי' אמתני' פלוגתא דריה"ג ורבנן קאמר ריה"ג דומי' דספר מה ספר בעלי חיים לא אף גט בע"ח לא ורבנן מה ספר תלוש אף גט תלוש וכ' פני משה דירושלמי פליג אש"ס דילן דס"ל לרבנן ספר ספירת הדברים מדלא כתיב בספר ולא ילפי' מיני' שום דומי' דספר ע"ש וא"כ ק' אהרשב"א איך שביק ש"ס דילן ונקיט כהירושלמי והנלע"ד דס"ל להרשב"א דלא פליגי ירושלמי דמדלא כתיב בספ"ר ש"מ יכול לכתוב בעלה של זית ובכל דבר אך מדלא כתיב וכ' ספירת דברים וכ' ספר ש"מ נהי שאינו צריך לכתוב בספר אלא אפי' על עלה של זית מ"מ אותו עלה יהי' לו דמיון ספר בתלוש ואי להכי לחוד הו"מ למיכתב וכ' לה או אגרת ומדכ' ספר ש"מ ספירת דברים ולעולם לכ"ע לה בעי ספר ממש אלא מאי דאתמר אתמר ועיקור קרא לספירת דברים:

2156

2157אך ב"ש סי' קכ"ה ס"ק י"ד כ' דרש"י במנחו' ל"ב בעי שירטוט מדאורי' וכ' עוד סק"כ דארכן יתר על רחבן יש קפידא בדבר כמו שרטוט כוונתו דלרש"י דאוריי' בעי דומי' דספר ממש לכל מילי והנה דברי רש"י אלו מרפסן איגרא וכבר תמה עליו בתוס' שם ומי יכחיש משנה שלימה דכותבי' על עלה של זית ושלא בדיו בסם ובסיקרא:

2157

2158והנלע"ד ליישב דברי רש"י על נכון דהוה ס"ל איך יעלה על דעת הס"ד דשם דגז"ש שאינו מופנה משום צד יעקור קרא ממשמעותו דכתיב וכתבתם על מזוזות ונילף לכתוב על ספר אע"כ הוה ס"ל דוכתב לה גבי גט מיותר לגז"ש דתרי פעמים כתיב וכתב לה כמ"ש תוס' גטין צ"א ע"ב ד"ה בכתיבה מתגרשת וכו' והוה ס"ל להס"ד דחד מופנה לגז"ש ולא דרשי' מיני' וכתב לה מ"מ אלא דוקא בספר ובדיו וילפי' מזוזה מיני' הכי ס"ל לברייתא דמנחות ודלא כמתני' דעלה של זית הכי הוה ס"ד אך לבסוף פריך הש"ס אע"ג דמופנה מ"מ א"א לגז"ש לעקור משמעותי' דקרא על מזוזות ואסקינן אדרבא וכתבתם כתיבה תמה ממשמעותי' משמע דלא לכתוב אאבנים אלא כתיבה תמה והדר על מזוזות ולא איצטריך גז"ש אלא לגילוי מילתא ולזה לא צריך ההפנאה וסגי למילף מפ' סוטה ומפ' מלך כמ"ש תוס' וא"כ שוב אייתר וכ' לה דגט אע"כ וכתב לה מ"מ אפי' אעלה של זית ושלא בדיו וספר לספירת דברים ואין כאן מחלוקת לדינא בין רש"י לתוס' ודין הניין לנו להשוות המחלוקת:

2158

2159אודת צדיק ביו"ד ימין הפוכה כיון שכן דעת המקובלי' כמ"ש במשנת חסידי' מס' תפילין פ"א אות יוד ובס' מצת שמורים דף ל"א ע"א וא"כ כיון שגם תינוק קורא אותה צדיק איך נפסל הגט בשביל זה והוא פשוט:

2159

2160תו כ' פר"מ מההרשאה שנכתבה לא תואר ולא הדר והנה אם נכשיר הגט לא נקפיד על ההרשאה רק מטעם שכ' הר"ן הביאו הריב"ש בתשובה שזה מורה שהמסדרי' הי' מאן דהוא ויש לחוש לכמה פסולים בגט וכאן שיש מכירי' שכבר נטל כתב סמיכות מהרב הזקן זצ"ל ומוחזק בהוראת או"ה וכבר סידר כמה גטין לא נחוש לשארי פסולים ונקבל התנצלותו דמחמת מהירות וסופר שאינו הגון נעשה כל אלה אך מ"מ קלות דעת חזינא הכא כיון שידע שהזמן בהול והסופר אינו רגיל הי' לו לעמוד על הסופר בכתיבתו ולצוות על העירוי שיהי' מעורה כהוגן ולחבר ולדבק האותיות וגם להשגיח על כותב ההרשאה אין זה אלא קלות וחסרון יראה אך אינינו חסרון חכמה ע"כ אם יסכימו עמי הריני אוסר הוראתו של זה מיום שיודיעוהו מכתבי זה עד עמדו לפני רב מופלג א' על כור הבחינה אם לא שכח ושם יקבל עליו דברי חבירות שלא להגיס לבו בהוראה וזה הנסיון יהי' אחר יב"ח מיום כתיבת הגט כדי שאם אולי לא יעמוד בנסיון ונמצא שאינו יודע נתלה בשכחה בתוך יב"ח והגט כשר במקום עיגון כיון שכבר נסמוך פ"א כשוחט שנטל קבלה אבל אם עכשיו לא ידע קשה לסמוך על סדור הגט ומה לנו להכניס עצמינו לזה ע"כ יהי' כמ"ש לעיל:

2160

2161ונחזור להנ"ל אם אין כאן חשש חק תוכות כתיבת המכונ"ה הריני מצטרף להתיר בלומא בת יעקוב לעלמא לכל גבר דיתצביין ולמטינא שיבא מכשורא ואחתום בברכת א"נ הדש"ת הבעה"ח. פ"ב יום ג' ט"ז מנחם תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2161

2162שלמא רבא לגברא רבא דחזי' לכהנא רבא ה"ה רב מר כהן צדק המאוה"ג החרוץ המופלג גל אגוזים ערוגת הבושם כקש"ת מו"ה הירש נ"י כ"ץ אב"ד דק"ק פאטאק יע"א:

2162

2163נעימות ימינו הגיעני אודת שכ"מ שגירש אשתו מפני זקוקת יבם רחוק מאוד ומפני הנחיצה שכחו העדים לומר זה לזה ראה שאני חותם לשם המגרש וכו' וע"א אמר שמ"מ חשב לשמה וע"א אומר שחתם סתם ונפשו היפה צלל במי הפוסקים האדירים והראה פנים לכאן ולכאן בשאלתו לחוות דעתי הקלושה ויען כי שרש דבר זה פתוח עלי לשון ד"מ סי' קל"א ובאמת דבריו צריכי' ביאור ולא ראיתי מי שנתעורר עליו ע"כ אעתיק פה דבריו ונבארם בעזה"י וממילא רוחא שמעתא לנידון שלפנינו בעזה"י:

2163

2164וז"ל ד"מ בתה"ד סי' רכ"ח ובתשובה מהרי"ו סי' כ"ז מעשה בא' שחתם סתם ואחר שחתם מקצת שמו נזכר שלא אמר לשמו ולשמה ואמר אני חותם לשמו וכו' והכשירו החתימות חדא שהעד אומר שחתם לשמו ואעפ"י שלא אמר בפירוש והעד נאמן ע"ז ותו דהא לא גמר חתימתו שלא לשמו ומאחר שגמרו לשמו הגט כשר ותו אפי' כ' כל שמו שלא לשמו ולשמה מ"מ כיון שכ' אח"כ בן פלוני עד ובהכי סגי עכ"ל ומהרד"ך האריך בתשובה בית א' סי' ג' במי שכ' מקצת אות שלא לשמו וגמרו לשמו ודעתו לפסול וע"ש עכ"ל ד"מ. והנה הנך דינים לאו בפירוש אתאמר בהני תשובות אלא בכללא אתאמרו כי עיינתי בתה"ד ומהרי"ו ומהרד"ק ולא מצאתי אלא מה שאכתוב כאן והוא בתשו' תה"ד דהי' השאלה בעד שבחתימתו נדחה ידו באמצע כתיבת האות ומחק וגרר החצי שנכתב שלא כהלכתו ונשאר חצי האות כעין [ והוסיף עליו ועשאו בי"ת או מ"ם שהתה"ד רוצה להכשיר כיון דע"מ כרתי ולא שייך הכא למגזר חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא ותו כ' דאפי' יהי' חתימת שמו בפיסול מ"מ מתכשר בבן יעקוב עד שנכתב בכשרות ואותה השאלה עצמה שאל בעל תה"ד ממהר"ח סי' כ"ז והשיב להכשיר מטעם כיון שכ' וגמר האות בהכשר הכל הולך אחר גמר וחתימת האות כיון שגמרו בכתיבה ולא בחקיקה שהרי גרר הכל ופנים חדשות באו לכאן ומתכשר גם חציו הראשון שנפסל מתחלה ע"י חקיקת חציו השני ועכשיו חוזר ומתכשר אבל אי לאו הכי לא הי' מכשיר מטעם ע"מ כרתי דטפי שייך מזויף מתוכו בחק תוכות מבשלא לשמה דחק תוכות ניכר ואיכא למיגזר טפי אטו כתיבה מבשלא לשמה ובתוך הדברי' כתב לולי דמסתפנא הייתי אומר דלפי הנוסחאות הרמב"ם פ"ג הל' ח' ע"ש דהכשיר אם חתמו העדים שלא לשמה (כמ"ש התה"ד שם נוסחאתו) היינו דוקא כגון שחתמו סתמא ולא פירשו לשמה דאע"ג דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כדאיתא בתוס' ובאשרי פ' כל הגט הנ"מ לגבי כתיבה אמרי' סתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל אם כבר צוה הבעל לכתוב הגט וכ' סופר הגט לשמה תו אמרי' אחתימה דסתמא לשמה קיימא ולישנא דהרמב"ם משמע כוותי' וז"ל סופר שכ' הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו בעדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם עכ"ל רמב"ם ומה צורך לזה שהסופר שכ' הגט לשמו אכתי לא ידעי' שצריך לכתוב לשמה אלא לאשמועי' כיון דכ' הסופר הגט לשמה לגבי חתימה סתמא לשמה קיימא אע"ג דנקט טעמא שאין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם משמע הא לא"ה הוה פסול שמא אי לאו האי טעמא הוה פסול מדרבנן עכ"ל מהרי"ו שם:

2164

2165ואמנם מהרד"ך בית א' סי' ג' חולק ועיי' היטב בס' גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ח ל"ט ופלוגתתנו הוא דכיון שנחקק קצת חצי האות נפסל כל האות שוב אחר כך לא מתכשרא חציו הראשון ע"י תיקון חציו האחרון ומייתי ראי' דהא וכ' לה לשמה בחדא מחתינהו וכ' ולא וחקק ולה לשמה וכשם שלענין לשמה אם כ' חציו הראשון שלא לשמה ונמלך וכ' חציו השני לשמה לא מהני להכשיר חציו הראשון שנכתב בטעות ה"נ בחקיקה כן והא דפשיטא לי' בשלא לשמה מייתי ראי' מש"ס גיטין פ"ב דתני' כשהוא כותב כאלו כותבו לשמה מאי לאו כשהוא כותב תורף לשמה כאלו כותב תופס לשמה ואמאי לא אמר כשכותב חצי האות לשמה כאלו כותבו כולו לשמה אע"כ דלא מהני אלו דברי מהרד"ך ז"ל:

2165

2166והנה בסי' קכ"ה סעי' ד' בהגה"ה פסק בפשיטות כתה"ד ומהרי"ו ולא עשה למו זכר מפלוגתת מהרד"ך ואמנם בסי' קל"א מייתי לענין חתם חציו סתם וחציו לשמה מייתי פלוגתא וס"ל דתלי' בהנ"ל ותמי' נשגבה בעיני דלפע"ד בשלא לשמה אין כאן מחלוקת כללדודאי כ"ע מודי' להרד"ך אי כ' חציו שלא לשמה ממש או אי נימא דסתמא שלא לשמה קיימא ושוב בחציו השני נמלך וכתבו לשמה דלא מהני לשמה דחציו השני להכשיר הפסול דחציו הראשון ולא דמי לחקיקת חציו השני שעי"ז נפסל גם חציו הראשון וס"ל למהרי"ו כששוב מתקן חציו השני בכתיבה חוזר חציו הראשון להכשירו הראשון ולא מדמינן וכתב ולא וחקק ללה לשמה והחילוק קל להבין ומהרי"ו לא מנכתב חציו שלא לשמה אלא מסברא מילתא אחרית' דנהי דגט סתמא שלא לשמה קיימא מ"מ בחתימת העדים שכבר נכתב הגט לשמה שוב סתמא נמי לשמה קיימא ואפשר דהרד"ך מודה לזה ולא נמצא חולק על ס' זו כלל אלא יען כי המהרי"ו מייתי ראי' מנוסחא הרמב"ם שלפנינו דמכשיר בחתימת עדים והאריך לכתוב שהסופר כבר כ' לשמה וכו' ש"מ משום שכבר נכתב לשמה תו לא חיישי' לחתימת העדים ומיהו אי לאו דע"מ עיקור הי' לנו לפסול מדרבנן מיהת וכו' כמבואר לעיל א"כ מבואר מזה דלנוסחא שלפנינו והיא מקויימת מהטור סי' קל"א דפוסל בחתימת עדים ש"מ בהיפוך דאפי' שכבר כ' הסופר לשמה מ"מ פסול בחתימת עדים וע"כ בחתימה סתם איירי דאי בחתמו בהדי' שלא לשמה הדרא קו' לדוכתי' מה לו להאריך שכ' הסופר לשמה אע"כ לאשמועי' אעפ"י שכבר כ' הסופר לשמה לא אמרי' שוב סתמא לשמה קיימא ודלא כמהרי"ו:

2166

2167ומהנראה להרמב"ם טפי יש להחמיר בפסול שלא לשמה שאינו ניכר מפסול הניכר כגון שהרחיקו עדים מהגט ומטעם שכ' הרב"י סס"י משום קל"א דטעם דמזויף מתוכו דלמא אתי למסמך עליהו וזהו לא שייך בפסול הניכר והמהרי"ו ס"ל בהיפוך יותר יש להחמיר בפסול הניכר דהיינו חק תוכות מפסול שלא לשמה דס"ל הטעם מזויף מתוכו משום גזירה אטו חתימה וכמסקנת תוס' גיטין ד' ע"א סוף ד"ה מודה וכו' משו"ה טפי איכ' למגזר בפסול הניכר מפסול שאינו ניכר:

2167

2168והנה כ' הטור צריך שיוציא בשפתיו שכותבו לשמה ולא סגי בהרהור ומחשבה וכ' ב"י כמו בס"ת וכ"כ הרב ב"ש והמעיין בלשון הרא"ש ריש הל' ס"ת בדברי בעה"ת דמייתי שם ובהרב"י ביו"ד סי' רע"ד ובמרדכי שם יראה ויבין דכל מילתא דבעי לשמה תלי' אי סתמא לשמה קאי סגי במחשבה ואפי' בסתמא כשחיטת קדשים ריש זבחים וכל שאין סתמו לשמה בעי דיבור ולא סגי במחשבה ומשו"ה לפסול קדשים ע"י פיגול כיון דסתמו' לאו להכי קיימא ומשו"ה בעי דיבור ומשו"ה בעיבוד עורות לס"ת דסתמייהו לאו לס"ת קיימו וכן כתיבת גט דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה קיימי בעי דיבור ובכתיבת ס"ת פליגי וס"ל לרש"י סתמי' לקרות בו נכתב ולא בעי דיבור ואינך ס"ל סתמי' לאו לשמה ובעי דיבור וממש כ"ע מודים בכלל כל שסתמא לשמה סגי במחשבה אפי' בסתם כשחיטת קדשים וכל שאין סתמו לשמה בעי דיבור ואפי' בדיעבד מעכב:

2168

2169ובקידושין ר"פ האיש מקדש בעי למילף גיטין וקדושין משחיטת פסח ותרומה וקאמר מה להצד השוה שבהן שכן ישנו במחשבה ופי' רש"י בפי' ב' שהמקדש במחשבה קדוש כדכתיב כל נדיב לב עולות ודבר זה צ"ע מה ענינו לכאן וכי מתחלת הקדש גמרי' אנן משחיטת קדשי' גמרי' ואדרבא הרי קמן דתחלת הקדש אעפ"י שישנו במחשבה מכל נדיב לב אפ"ה א"א להקדיש ע"י שליח שיאמר הקדש נכסי עבורי וכמ"ש ב"י בא"ח סי' תל"ד ובתשו' מהרי"ט ח"ב סי' רכ"ז ואלו שחיטת קדשים דלא שייך מחשבה אפ"ה ישנו ע"י שליח ומאי פרכא היא זו ולא דמי למחשבה דתרומה שהפרשה היא במחשבה נותן עיניו בצד זה וכו' ועליו אנחנו דנין שתהי' ע"י שליח אבל שחיטת קדשים לא שייך זה ואין לו שחר. ואמנם פי' ראשון שפי' רש"י מחשבת פיגול הוא א"ש דקאי אהשחיטה אלא דמ"מ צ"ע דאדרבה המחשבה הוא לפסול ולא להכשיר וא"כ הפרכא הוא הפוך הכונה וע"כ נלע"ד בכלל כוונת רש"י הכשר שחיטה שצריך לשחוט לשמה ולשם בעלים ואי שחיט שלא לשם כך נקרא פגול כפירש"י בב"ק ג' ועי' פני יהושע שם וברש"י סוף פסחים וא"כ כל הכשר שחיטה תלוי במחשבה לשם ה' ולשם בעלים ואל"ה פסול בפסח דאיירי בי' ואפי' בשארי קדשים דלא מיפסלי שלא לשמה מ"מ לא יי"ח נדרן דלא עלו לשם חובה כנ"ל פי' הפירכא וצריך להבין אכתי מאי פריכי תאמר בגיטין וקידושין דליתא במחשבה והא התם נמי איתא בלשמה בשעת כתיבה אע"כ בגיטין וקדושין דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה ומכ"ש בקדושין דלאו להתקדש לבעל זה קיימא בעי דיבור כמו פגול דסתם קדשים לאו להתפגל קיימא משא"כ מחשבת קדשים להכשיר סגי במחשבה ממש כמו בתרומה ומזה מוכח דאפי' בדיעבד פסול כשלא הוציא בפיו בכתיבה שכ' לשמה:

2169

2170ונוראות נפלאתי על הגאון מליסא בספר תורת גיטן סי' קל"א דכ' דלחומרא בעלמא הוא מדאמרי' ריש גיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך ונדחקו רש"י ותוס' מה יהי' ערעורו של בעל ולמה לא אמרו שיערער שהסופר לא הוציא בשפתיו אע"כ כשר בדיעבד ודברי אלו בלי עיון נכתבו דאיך יתלו חסרון בספרי דדייני דמיגמר גמירי וידעו דפסול אם לא יוציא בשפתיו ע"כ הוצרכו תוס' ורש"י להמציא שגיאה בבעל ולא בסופר והוא פשוט ונער יכתבהו ולענ"ד בלי ספק שאפי' בדיעבד פסול ואפשר בטל:

2170

2171ואמנם נ"ל דיש לעיין קצת במ"ש רש"י ותוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה ר"מ סבר וכו' מכאן מדקדק ר"י וכו' דאי במחשבה תלי' מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ הלא גמר בלבו נמי לומר למולים עכ"ל וקשה ולטעמיך הא ע"כ לא בעי הרצאה בפיו אלא מחשבת פסול ולערלים וכה"ג דסתמו לאו להכי קיימי אבל מחשבת מולי' דסתמא להכי קיימי במחשבה סגי לכ"ע כדקיי"ל ריש זבחים וא"כ אכתי תיקשי אמאי פסול לר"מ וי"ל דשאני הכא דכבר התחיל לומר לערלים שוב סתמא לערלים קיימא ותו לא מהני מחשבה אלא דבעי למולים ומייתי תוס' כי היכי דכשאמר כבר לערלים שוב סתמא לערלים קיימא ובעי דיבור להכשיר ה"ה וכ"ש כל סתם קרבן דסתמא לשמו קיימא שיהי' צריך דבור לפגל ולפסול ויהי' מזה קצת ראי' לסברת מהרי"ו בנוסחאתו ברמב"ם דכיון שכבר נכתב הגט לשמו שוב החתימה סתמא לגירושין קיימא דאין לומר דשאני הכא דבחד גברא ובחדא עבודה היא וכדאיתא בזבחים שם דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וזה לא שייך בתרי גברא ובשני עבודות כגון הכא מכתיבת סופר לחתימת עדים י"ל התם מיירי ש"ס טרם דידעי' דסתמי' לשמה קיימא ואנו דנין על מחשבתו אי סופה נגררת בתר תחלה או לא אבל אי סתמא לשמה קיימא ובמחשב גט או פגול דלא קיימא סתמא לשמה וממילא לא מועיל מחשבה אפי' נימא ע"ד ראשונה לערלים עושה היינו מאחר שאמר לערלי' בהדי' נעשה זה הקרבן סתמא לערלים ושוב בעי דיבור להתירו למולים ואין חילוק גברא זה או אחר או עבודה זו או עבודה אחרת דלא על הגברא אנו דנין אי סוף דעתו כתחלתה או לא אלא על הקרבן אי סתמא לכך עומד ויועיל מחשבה בהא או לא וה"נ בגט כיון דכבר נכתב לשמה שוב גט זה לשמה קיים וסגי במחשבת חתימה וה"ה בסתמא ויעיין שם בזבחים תוס' ד"ה קיימא וכו' ובצאן קדשים ומ"מ כיון שבנוסחאות הרמב"ם שלפנינו מוכח קצת להיפוך כנ"ל אין לעשות מעשה:

2171

2172איברא נ"ל דכל הטורח הזה היינו כשלא אמר הבעל להסופר והעדים כתבו גט לאשתי לשמו ולשמה ולשם גירושין אבל אם בתחלת צוואתו פקד כן עליהם והם השיבו וקבלו עליהם כן אעשה ולא חזרו שליחותם ועשו מעשיהם בסתם אפי' בכתיבה יש להכשיר מכ"ש בחתימה ומ"ש והזהירו הראשונים שמיד בלי הפסק יכתבו ויחתמו היינו להזהירות בעלמא אבל מעיקור הדין כשר בסתמא בלי אמירה ושליח עושה שליחותו שציווהו בעה"ב והוא קבל עליו כן אעשה א"כ סתמא להכי קיימא ולא הוה שינוי בשליחותו במאי שחתם סתמא והבעה"ב צווהו שיחתום לשמו שהרי לא הי' בכח כוונת הבעה"ב דוקא שיאמר בפי' לשמו אלא שיחתום באופן שיהי' דינו לשמו וכיון שאחר דברי בעה"ב וקבלת השליח את דבריו הוה סתמיה לשמו א"כ הרי עשה שליחותו ולא שינה כלל וכשר ומנא תימרא שכן כ' במרדכי בהל' קטנות בתוך סי' תתקמ"ד וז"ל אחר דמייתי מגט וקדשים וכתיבת ס"ת כ' וכן בציצית בודאי צריך שיאמר כן בתחלת הטוי' או שיאמר לאשה טוה לי ציצית לטלית ותו לא צריך אע"ג דסתמא לא לשמה קיימא פי' סתם טוי' צמר ע"ש וכ"פ בש"ע א"ח רס"י י"א ע"ש ובזה נתישב לי כל הכרכורים שכרכר שם מהלשון כל הגט שנכתב שלא לשם אשה משמע הא סתמא כשר ודקדוק זה הוא בש"ס ריש זבחים ודקדק עוד במרדכי מדאמרי' בגטין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן משמע אפי' בסתמא פסול עד שיאמר לשמו ובאמת דקדוק זה אית' להדי' במס' פסחים ס"ד ע"א טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור משמע דדקדוק מעלי' הוא וקשה אש"ס ריש זבחים לכאורה ומצאתי שעמד בזה בצאן קדשים ולהנ"ל י"ל דודאי דקדוק מעלי' הוא ובגט דקאמר כל הגט שנכתב שלא לשמו פסול כדי לכלול אפי' אי אמר בעל לכתוב לו גט לשמה וקיבל הסופר אז לא מיפסל אלא כשנכתב בהדי' שלא לשמו שעוקר שליחותו ובריש זבחים ה"נ דקאמר ש"ס הכי דלמא ולעולם קדשים סתמא לא לשמה והא דתנן שנזבחו שלא לשמו היינו לכלול שאם ציוו הבעלים להדי' שיזבח לשמו אז בעי עקירה ומייתי ראי' מגטין דסתמא לאו לשם גירושין קיימא ואפ"ה קתני שלא לשום אשה וע"כ לכלול גם בציווי הבעל ואימא ה"נ בזבחים אבל לעולם דיוק מעלי' כדדייקין מיני' בפסחים ס"ד ע"א הנ"ל וגבי אזכרות דאתמר לא כתבתי אזכרות לשמן היינו משום דאפי' מיירי שבעה"ב שכרו לכתוב ס"ת לשמו וממילא כשבא לכתוב ס"ת לא בעי למיחשב שנית מ"מ מהאזכרות לא דבר בעה"ב כלום ע"כ סתמא פסול אבל הכא בגט שציוה לכל בפ"ע לכתוב ולחתום לשמה והוא קיבל עליו כן אעשה הי' ראוי' להכשיר בדיעבד כתיבה סתם ומ"מ לא אחליט הדבר. אבל עכ"פ בנידון שלפנינו שאירע כן בחתימה ובגט שכ"מ וזקוקה ליבם רחוק יש לסמוך על כל האמור חדא כיון שציוה הבעל וקבלו עליהם א"כ אפי' בכתיבה הי' כשר ועוד בלי ציווי הבעל כיון שכבר נכתב לשמה י"ל שוב סתם לשמה קיימא וכמהרי"ו בנוסחאות הרמב"ם ועשינו שזה סמוכים וכל עצמו אינו אלא מדרבנן דהרי יש כאן עדי מסירה. ומצורף לזה חשש עיגון ע"כ אם יסכים עמי עוד אחד מופלג להמעיין בדברי אלו וישרו בעיניו לימטינא שיבוא מכשורי הנלע"ד כתבתי: פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"א אדר פק"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2172

2173מ"ש פר"מ ידידי הגאון נ"י נידון גט ע"י שליח שעיכבו הרב דסעמלין מפני שלא הי' מעורה והי' מקום עיגון וכבר כ' בנב"י תנינא חא"ע סי' קי"ג שאין להאריך בזה כלל שפשוט שהוא כשר במקום עיגון נא יע"ש שכ' קודם לזה יען שהמסדרי' ההם הי' מפורסמים להרב שנשלח הגט לידו שבקיאין בטיב גטין אבל זולת זה אם לא יכתוב הרב המסדר מהבעל להשליח כתב התנצלות להרב שבמקום הנתינה מ"ט אינינו מעורה דמשו' עיגון הי' יש לו להרב שבמקום הנתינה לחוש שלא הי' ב"ד בקיאי' ואיכא למיחש לכמה חששות ודבר זה כ' ריב"ש בשם רבו הר"ן שאפי' משום גמגום לשון שבהרשאה לא ימסור הגט כי יש לחוש לב"ד שאין בקיאי' ורמזו רמ"א בסי' קמ"א סס"ע למ"ד בהגה' יע"ש וזה הי' טעמו של הרב דסעמלין ויפה עשה:

2173

2174ואמנם שלא במקום עיגון נ"ל אע"ג דדברי ט"ז בזה סי' קכ"ו סקל"ג אינם ראוי' לו במ"כ אבל דברי ב"ש שם סקל"ג דברי אלקי' חיים הנה וראיתי פר"מ כמפקפק קצת ע"כ אבאר בעזה"י דהנה כ' על דבר שיכול לזייף ובא לפנינו וידעי' בבירור שלא נזדייף כגון שיש עדי' לפנינו או ראי' אחרת וכדומה זה תלי' לר"מ דע"ח כרתי מ"מ פסול כיון שבשעת חתימה הי' אפשר להזדייף ולא יהי' ניכר נמצא אין זה כריתות אך לר"א דע"מ כרתי וע"מ העומדי' שם הם יעידו ויכירו שזו היא הגט א"כ אם אח"כ בא הגט לפנינו ולא נזדייף הרי היא כבר מגורשת משעת מסירה לידה ואפי' אחר תקנת ר"ג הזקן שיהי' עדי' חותמי' על הגט משו' דלמא מייתי ע"מ מ"מ כל זמן שהם חיים אין כאן חשש זיוף והרי הוא כורת בשעת מסירה ואם אח"כ תבוא להנשא וכבר מתו ע"מ ותבוא להנשא ע"י ע"ח אם ניכר לפנינו שלא נזדייף הרי הוא כשר שהרי כבר פעל פעולתו בשעת מסירה משא"כ לר"מ ועיי' בגיטין כ"ב ע"א תוס' ד"ה מאן חכמים וכו' והנה ס"ל להמחמירי' כל שאין הגט מעורה יש חשש זיוף בין שורה לשורה נהי בזמנינו שהשורות ספורות ונוסחאות גטין כתוב לפנינו ומסודרי' מקדמוני' וא"א להוסיף בו שורה א' ביני חיטי ומיד יהי' ניכר זיופו מ"מ בימים קדמוני' שהי' כותבי' הגט כפי רצונם ע"כ הי' צריך לערות השורות לר"מ ונהי לר"א דקיי"ל כוותי' לא צריך לערות מ"מ הרבה חשו לדר"מ וע"כ משני ש"ס לא נצרכה דמעורה וק' איך בעי ר"פ סתם בין שטה לשטה מהו ולא פי' דבריו אע"כ נהי שאין צריך להיות מעורה מ"מ רגילי' היו לערות השיטי' מפני חשש זיוף וא"כ ממילא מאן דחש לדר"מ צריך לערות מדינא ואנן שלא במקום עיגון חיישי' לדר"מ א"כ גם בהא ננהוג כוותי' אע"ג דאין זיוף שייך כל כך השתא כיון דנוסחאות הגט מסודר לפנינו מ"מ אין לשנות מהקדמוני' זו היא כוונת הב"ש ולא הבנתי פקפוקי' של פר"מ:

2174

2175ואמנם מ"ש פר"מ וז"ל ועוד כ' הרב בזה"ל אמר הבעל שאכתוב למעכ"ת נ"י בדבר ההתחייבו' והתביעו' שתבעה האשה לפניו והנם בכתובים אתנו שתמחול הכל קודם שתקבל גיטה מיד השליח והבטחתי לו נאמנה לכתוב למעכ"ת בדבר הזה עכ"ל הרב המסדר הראשון והנה הרב דסעמלין דסידר הגט מהשליח להאשה לא ידע מכל הנ"ל וכ' פר"מ ע"כ הנני כותב להשליח לחזור ולקחת את הגט ע"י סי' מובהק שיש לו בו עכ"ל פר"מ וכפי הנראה דעת פר"מ לחזור וליתנו להאשה אחר קיום התנאי אע"ג שכבר נקרע קרע ב"ד ויעיי' אריכות של פר"ח סי' קכ"ה סכ"א ולכאורה בלאה"נ השליח מעל בשליחותו ומסר לה הגט בלי שתמחול והי' יכולה להנשא קודם שתמחול א"כ י"ל בטל שליחותו לגמרי ויש לעיין בזה בריב"ש סי' שי"ו שרמז עליו רמ"א סי' קמ"א סכ"א:

2175

2176אך נ"ל שהבעל לא התנה כלל עם השליח דא"כ הי' צריך לכתוב כן בשטר הרשאה וכעובדא דהריב"ש סי' הנ"ל אלא עם הרב המסדר התנה שיכתוב כן לפר"מ וכבר קיים תנאו וכ' כן לפר"מ ואע"ג שהבעל סמך בעצמו שבודאי פר"מ יעשה כן מ"מ לא עבר על תנאו ולא נתבטל השליחות לפע"ד מ"מ לא אחליט כי לא נשאלתי ע"ז ואחתום בברכה א"נ

2176

2177משה"ק סופר מפפד"מ:

2177

2178שלום לדייני ישראל ה"ה הרב המאה"ג המופלג כבוד מה"ו ליב שוואב נ"י אב"ד דק"ק פעסט ובית דינו הרבנים מופלגים מו"ה שמעון נ"י ומה"ו עזריאל נ"י:

2178

2179ההכרח לא יגונה לצאת בכותבת הגסה לכבוד ר"מ נ"י הנה הגיע לכאן שליח הגט לאשה בילא חי' ולא מצא אותה בקהלתינו אז ורצה למנות שליח אחר בחריקאו ואמרתי כי קשה עלי מאוד לכתחלה למנות שליח שני כי כ"כ בד"מ סי' קמ"א אות כ"ה וז"ל ונראה כ"ז לא מיירי אלא בשאמר לו סתם הולך אבל כשנותן לו רשות למנות שליח אחר כמ"ש בהרשאה פשיטא דמותר למנות אחר שלא אונס כלל וכמ"ש הרי"ף דאין צורך להרשאה אלא בשביל זה ודלא כמ"ש בסדר גטין סי' ע"ו דאין לעשות שליח כ"א חלה או נאנס עכ"ל וכיון דבעל סדר הגט החמיר קשה עלי לעשות נגד דעתו ומ"מ לבסוף נתרציתי להושיב ב"ד ולמנות שליח שני אך בקראי ההרשאה נשמטו אלו התיבות [וכ"ך אמ"ר לפנינ"ו הבע"ל פב"פ הול"ך ג"ט ז"ה לאשתי פב"פ ות"ן אות"ו ליד"ה] כל אלו התיבות נשמטו נמצא אין לנו עדי' המעידי' שאמר הבעל כלל להיות לו רשות למנות שליח ע"כ אמרתי בשום אופן לא ימנה שליח אחר ע"כ המתין כאן עד בוא תשובתו ושכר המתנות שילמו לו במיטב:

2179

2180שוב ראיתי בההרשאה כתוב פ"א פע"ס בלי טי"ת במקום פעסט ואף ע"ג דהוה טעות דמוכח מ"מ מילתא דתמי' על גברי רבא שלא השגיחו על כיוצא באלו ומה הפסד לכתוב הרשאה אחרת כראוי:

2180

2181ובהדי שותא אספרה כמו בשנת תקנ"ח בנסעי מק"ק דרעזניץ לישב על כסא רבנות דק"ק מאטערסדארף קבלתי פני הגאון מה"ו משולם דיסמנעץ זצ"ל פה ק"ק ובאותו פרק הביא לפניו ספרא דדיינא הרשאה לשליח גט שנשלח מכאן למקום אחר ודקדק הגאון על קוצו של יו"ד ואמרתי לו הלא כל הני דקדוקים בהרשאה הוא מטעם שכ' הריב"ש בשם רבו הר"ן שיש לחוש כיון שלא דקדקו המסדרי' בהרשאה שמא גם בגט לא דקדקו בכמה דברים ורמזו רמ"א סי' ק"מ סוף סק"ל וזה לא שייך גבי רבנן דרב גוברי' ומי יהרהר והשיב לי זה הי' בדורו' הראשונים שהי' השלוחי' בחזקת צדיקי' ומהימן בפ"נ ובפ"נ וההרשאה הוא רק ליתר שאת ואין לדקדק כל כך אבל בזמנינו אלו בעו"ה אין חזקת שלוחי' כשרי' ועיקור הקיום הוא ההרשאה ואם פסולה היא אין לנו קיום על הגט אלו דבריו זצ"ל ומזקנים אתבונן אם כך בשנת תקנ"ח מה נאמר בשנת תקצ"ט אשר בעו"ה ירד הדת אלפי' מעלות אחורנית שיש לדקדק יותר ויותר:

2181

2182שוב תמהתי על חכמים שכמותם היות שבהרשאה נכתב פעסט דמתקריא פעשט ולא הוזכר שם לאטי"ן פעסטה וכמ"ש בס' טיב גטין יע"ש א"כ מה הי' למעלתם לחתום בקיום באנפנא חתמו וכו' בק"ק פעסטה ויאמרו עיר אחרת היא ושם חתמו בפני הב"ד ולעיל כתי' שחתמו עצמם בפעסט וכל עצמי איניני מכיר מה לכם לחתום עצמכם אפי' בשטרי הדיוטות או בהכשרים בשם לטין אשר לא שערו אבותינו ורבני' קדמוני' שלפני פר"מ ולדעתי גם הקדמוני' הי' בקיאי' ללועזי' בלע"ז אך בכוונה שבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי פ"ק דשבת דפוס וויען דף וי"ו ע"א ועל לשונם יע"ש ואין להאריך בזה בעו"ה:

2182

2183ובפתחי הגט קראתי שם הלעז בעטי והעומדי' אומרי' שנקראת שמה בעטיל ורוב הנוצרי' נקראי' כן והבנתי כוונת מעל' שהלמ"ד הוא רק שם קטנות ותוספא בעלמא אך הרבה כרכורי' כרכרו האחרונים בזה יע"ש בשמות נשים דבית שמואל באות בי"ת ויעיי' היטב טיב גטין ובלא"ה אני מסופק בשם גיות שאינם נותנים מהעריסה רק להדמות להם אם שייך בזה לחלק בין עיקור שם לשם קטנו' ולכל הפחות הי' למעלתם לכתוב לנו אגרת בזה להודיענו כי כך הסכימו ומאיזה טעם וכמ"ש בסדר גטין שראוי לעשות ומ"מ לא הקפדנו כל כך דכאן במקום הנתינה לא נודעת אלא בשם יהדות בילא חיה ובפרט בית אבי' של זו המה צדיקי' ואינם משנים שמותם ע"כ אין קפידא כל כך:

2183

2184אך דא עקתא כי הסופר לא השגיח וכ' וכדו בוי"ו קצרה ראש עבה וירך קצר אינו נמשך וכדו לסופו של כף כדו ואע"ג דאינו דומה ליודי' של כתיבת אותו הגט אך גם לוי"ו אינו דומה ומחמת עובי הראש וקוצר הרגל נראה כיו"ד גדולה:

2184

2185ולדעת הרמב"ם אם לא האריך הווי"ן פסול ולהרא"ש והרוב הפוסקים כשר במקום עיגון אך אם נדמה כיו"ד אז אם איכא תרתי לטבותא א' שהבעל אינו מערער ושנית שהבעל לא ציוה לסופר לכתוב כך א"כ כשר ופליגי הרא"ש והריב"ש דלהרא"ש יתקן הב"ד דאנן סהדי רצון הבעל שהב"ד יתקנו והריב"ש ס"ל טוב ליתנו כך מלתקן ע"י סופר שלא ציוה הבעל ובס' גט פשוט סי' קכ"ו העלה לקיים דברי שניהם ולתנו פעמיים א' כמו שהוא ושנית אחר תיקון ע"י סופר וכן עשינו מעשה בגט זה אך הי' לו לבעל גט פשוט לעורר נהי דלהרא"ש נימא שמעיקרא כוונת הבעל שתיקוני' כאלו יש רשות לב"ד לתקנו ונאמר גם כן שהבעל שעשאו לזה שליח הי' כוונתו שאם יצטרך הגט תיקון יהי' שלוחו גם אחר תיקונו מ"מ מה נעשה בהשליח עצמו דמכיון שהוציא הגט בפ"א מתחת ידו ומסרו להאשה כבר עבר שליחתו ועשה שליחותו ואיך יחזור ויתנו לה אחר התיקון ע"כ הוצרכנו לגלות להשליח כי כך הוא שיש לנו קצת פקפוק על הגט ולכשיוציא מת"י למוסרו להאשה יהי' כוונתו שאם אין גט זה עדיין מתוקן כראוי אינו מבטל שליחותו עדיין וחוזר ונותנו לה. וע"ד העדי' שחתמו על הגט קודם תיקון ולא אח"כ כ' גט פשוט שצ"ל דהרא"ש סמך על עדי מסירה כרתי והסופר קודם שיתקן יאמר לשמו ולשמה לשם גירושין. ולולי דמסתפינא פן יחשדוני שומעי' הייתי מחזיר הגט וההרשאה וידעתי כי אני מדבר על לב מבין ואזן שומעת אלקים יברך אתכם ואותנו בשלום וברכה וכל טוב כנפש א"נ. פ"ב יום ד' י"א למב"י קצט"ל.

2185

2186משה"ק סופר מפפד"מ:

2186

2187שלום וכ"ט למחו' הרב המאה"ג החרוץ בעל פיפיות השנון המופלג ומפורסם כש"ת מה' זלמן אולמן אב"ד ור"מ דק"ק מאקאווא יע"א:

2187

2188יקרתו הגיעני בזמנו וכבר הודעתיו טעם איחור תשובתי והנה עתה פניתי לעיי' בדבריו החדודי' ומשוננים ולא מצאתי דאת' לידי אלא מכתבו הארוך ואעתיק השאלה כאשר היא כתובה שם כי כמדומה לי באגרת השני נכתב קצת באופן אחר וז"ל שאלת חכם חצי תשובה:

2188

2189ע"ד הגט שסידר הרב דק"ק ס' מיקלאש בכפר שאנאט מתא דיתבה על נהר מארעש אשר מעולם לא הי' שם סידר גט ובאו המערערים מתרי טעמי חדא דיש בסביבה שני עיירות אשר שוים בשמם שאנאט א' מעבר הנהר מזה וא' מעבר הנהר השני רק בפי העולם נקרא האחד וואלכס שאנאט כי נתיסד הכפר מאומה הזאת [ר"ל וואלחין] ועודם שרוין בתוכו והשני אשר שם הי' סידור הגט נקרא דייטש שאנאט וממילא כיון דלא נכתב בגט רק שאנאט לא הוי סימן מקום עמידה ובגט בעי מוכח מתוכו:

2189

2190ערעור השני כאשר כ' הרב נ"י בעצמו לא הי' כתוב בגט רק שאנאט בלי טית בתחלתו ובפי רוב העולם נקרא טשאנאט בטית בתחילתו ובפי קצת מיעוטא העולם נקרא צשאנאט בצדיק בתחילתו ובכתב הגוים נכתב בפירוש באות צע"ה בתחלתו והן אמת רבים כותבים באות טע"ה בתחלתו אבל בפנקס השררה וקומידאט נכתב באות צע"ה כאשר נודע לי בפי מגידי אמת ומביני לשון וממילא הוה שינוי מקום עמידה דמבואר בסי' קכ"ח דגט פסול ולא תנשא:

2190

2191יען ראיתי מחו' הרב החרוץ השואל נחית לעומק ע"כ מצאתי מקום לקבל ארוך קצת ואולי מתוך דברינו ימצא לפעמים תשובה וסתירה על דבריו מ"מ מה שיורוני משמים אותו אשמור לדבר וה' עמנו שלא נכשל בדבר הלכה ולא נצא ממרכז האמת ח"ו:

2191

2192גרסי' בגטין ע"ט ע"ב כ' לשום מלכות שאינה הוגנת כו' הי' במזרח וכ' במערב וכו' שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה וכו' והנה תרי בבי דרישא ר"מ היא ופליגא רבנן דלא לשוי ולד ממזר ובבא דשינה שמו מודו רבנן לר"מ ומשו"ה אע"ג דכולי' מתני' ודאי ר"מ היא ולא נאמר בש"ס תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא כולי' ר"מ היא מ"מ חלקו רבי לשתי בבות משום דפליגא רבנן ברישא ולא בסיפא אבל לא עלה על דעת מעולם למיפסק רישא מסיפא בסכינא חריפא כמ"ש מחו' הרב נ"י וכן מבואר בגט פשוט סי' קכ"ח סק"י ד"ה גם אני הדיוט וכו' אמ"ש תוס' בגיטין י"ט הא בעי' שמו ושמה וכו' ע"ש:

2192

2193ומבואר מהתוס' ורא"ש וביתר ביאור בלשון תשו' רשב"א סי' אלף רי"ג דיש חילוק בין רישא לסיפא דברישא הי' במזרח וכ' שקר גמור במערב ואי כ' בשינוי שאין שם עיר כלל עיי' גט פשוט ובית מאיר אבל אי כתב שם עיר שבמזרח רק שקורין לה פורתא באותו השם ורובא אין קורין ככה מ"מ לאו שקר מוחלט הוא ולא שנינו במתני' דפסול והדין נותן שיתכשר דהא עיקור דהי' עדים במזרח וכ' במערב אינו אלא מיחזי שקר כמ"ש תוס' שם וכיון דלא שיקר והחליף בשם עיר אחרת שבמערב ליכא קפידא ולא יבוא להזים העדים משא"כ שינה שם עיר דירה ויאמרו אחר הוא פסול אפי' בשינוי בעלמא ולא החליף דומי' דשינה שמו כמ"ש תוס' פ' ע"א ד"ה שינוי וכו' וכן מבואר להדי' בתשו' רשב"א הנ"ל וכ' כדפריך ש"ס אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה אינו ממש שינה שמו אלא עכ"פ לא נפיק מכלל שינה שמו דהא אפי' החליף ממש ולפ"ז ה"ה הו"מ למיפרך מאי החליף אפי' שינה בעלמא פסול ומובן מזה דאי הי' צריך למיכתב עמידת הבעל לא הי' רק משום מיחזי כשקרא כמו בעמידת העדים אלא הי' פסול כמו מקום דירה משום לעז שיאמרו עמנו הי' הבעל באותו היום וממילא אין זה המגרש אלא אחר הוא אמנם עתה שאין צריך לכתוב עמידת הבעל וכתבו ושינה בו תלי' בפלוגתא לדעת התרומה וראב"ד ורשב"א ועיי' ד"מ סי' קכ"ח אות א' דלאות' הפוסקים אפי' מה שלא צריך לכתוב ונכתב בשינוי איכא קפידא במקום לידה א"כ הה"נ במקום עמידה דבעל ופסולו לדדהו חמיר מעמידת העדים כנ"ל אך להסוברים בשינה במקום לידה לא איכפת לן כיון שאין צריך אין העדים חותמים ומשגיחים על זה א"כ בשינה מקום עמידת הבעל כשר לגמרי ואפשר לצדד אפי' המחמירים במקום הלידה מודים במקום עמידה דלא מפורסם כ"כ כמו מקום לידתו וכמו שמחלק הרא"ש וסיעתו בין מקום הדירה והלידה הה"נ יחלקו אינהו בין מקום הלידה והעמידה ועכ"פ בש"ע מכשיר בשעת הדחק אפי' במקום הלידה מכ"ש במקום עמידת הבעל אבל פשוט דלהפוסלים שינה מקום עמידת הבעל חמיר משינה מקום עמידת העדים וגם בכאן מחו' הרב נ"י אזיל בתר איפכא במ"כ לפע"ד:

2193

2194אמנם עיקור טעם שתקנו כלל עמידת העדים בגיטין יפה עמד עליו פ"י דף פ' וכ' דלכאורה איכא קלקולא דעי"ז יבוא להזים עמנו הייתם פי' וחז"ל בטלו חקירות ודרישות עיי' ב"י סי' י"א בשם תשובת רשב"א וד"מ אות ויו ונימוקי רפאד"מ ועי' רמב"ם ספי"ז ממלוה ולוה דכ' מדלא בעי' שם עיר בשטרי ממון כדמוכח שלהי כתובות ש"מ לא בעי' יכול להזים ממילא מוכח דכשר בלא זמן ע"ש וה"ה בגט מדבעי' מפני מה תקנו זמן בגיטין ש"מ לא בעי' יכול להזים א"כ לא בעי נמי שם מקום ומפני מה תקנו שם מקום הכתיבה ומלבד מ"ש פני יהושע דאיכא רעותא שעי"ז יבואו להזים העדים רוצה לומר בלעז בעלמא דהרי לא יוזמו בכך שיאמרו אחרנוהו מ"מ מה הי' לנו לכנס בתגר הזה עוד נ"ל פשוט הא דבעי' שם הבעל שיש לו במקום הכתיבה היינו משום שנכתב בגט מקום הכתיבה משום טעם שוב אי שינה שמו שבאותו מקום הוה לעז אבל אי לא הי' כותבים כלל שם עיר הכתיבה בגט לא הוה איכפת לן רק בשם מקום הנתינה תדע לך שהרי מדינא לא הי' העדים צריכים להכיר שם האשה כלל רק משום חששא דבש"ס ב"ב קס"ז ע"ב אבל משום עיקור הכריתות די אם יכוונו לשם האשה ששמה כך וכך והיא אשתו של זה ורק במקום הנתינה ששם הכריתה צריך שיתן הגט מי ששמו כך למי ששמה כך אבל במקום הכתיבה וחתימה שם אין כריתה ולא שום אפי' למ"ד ע"ח כרתי אין הכונה שבשעת החתימה עושים שום כריתות אלא כשהגיע הגט לידה מחותם בעדים הוי כאלו אלו העדים החתומים קורי' ומעידים כך לפני' עיי' ר"ן במסקנתו במשנה ג' גיטין פסולין וע"ש ומ"ש הרי"ף ביבמות פ"ד אחין גבי זמן בקידושין דכל זמן שלא יצא השטר מיד עדים ליד שכנגדו היינו להמלוה או להאשה לא נחקרו עדותן בב"ד ולאו עדות הוא וע"ש מ"ש מלחמות ה' שגם הרז"ה צריך לזה וא"כ כל מה שאנו אומרים ע"ח כרתי ובעי' מוכח מתוכו הכל קאי ארגע מסירת הגט ליד האשה ועוד יבואר זה לקמן אי"ה ואם יראה גדולי אחרונים יטו מזה יטו מדרך האמת וא"כ סגי בשם מקום הנתינה רק שהעדים ידעו במקום הכתיבה לשם מי כותבים ומכירים שמה שבמקום הנתינה מחששא דב"ב קס"ז ע"ב אבל שיהי' קפידא בשמם שבמקום הכתיבה עד שיש סוברים שהוא עיקור עתה מהיכי תיתא ואין זה אלא אחר שמזכירי' בגט שום מקום כתיבה א"כ ממילא צריך שלא ישונה שם מקום הכתיבה ומעתה ק' לא ליכתב לא ה"א ולא וי"ו לא ליכתב מקום הכתיבה ולא שם שבאותו המקום ומזה יבין מי שאומר דמשו"ה בעי' מקום כדי שיכתב שמם שיש להם באותו מקום הוא עושה מערכה על הדרש והחקירה עצומה:

2194

2195ומ"ש פני יהושע בסיום דבריו אטו שטרות דבעי שם מקום משמע בשטרות פסול אי ליכא שם מקום ועיי' ר"ן סוף כתו' גבי מגבהו מעות בבל ורמב"ם פי"ז ממלוה ולוה הנ"ל וחי' רמב"ן ב"ב קס"ז ודברי רבינו ישעי' שבטוח"מ סי' מ"ט ופרישת הב"י עליו ודברי פ"י צ"ע ומ"ש עוד משום גט שע"י שליח שצ"ל בפ"נ מבואר הדוחק גם מ"ש בית מאיר שימצא קיום לחתימת העדים אינו נראה דא"כ הי' יותר ראוי שיכתבו מקום דירתם ששם ניכר יותר מבמקום עמידתם לפי שעה לפעמים:

2195

2196ולא ידעתי מדוע נאיד מדברי א"ח שהי' בפיו בתחלה כי אין ספק לפע"ד שהאמת כן הוא כאשר אבאר דברי הגאון הנ"ל ביתר ביאור כי אחר שהוצרך לתקן זמן בגיטין שוב חשו לשלום מלכות ותקנו למנות לשנות מלכיות וממילא הוצרכו לתקן שם מקום העדים כי אלו הוזכר שם עיר לאיזה מנין ולאיזה מלכות נמנה ולפעמים כותבים לשם איסטנדרא שבעיר המשתנות מעיר לעיר ולפעמים יש בעיר א' ב' שליטי' כגון מהגמוניא להגמוניא במס' גיטין ד' ע"ב ואז צריך לסמן מזרח העיר ומערב העיר עצמה ומזה נ"ל מ"ש ביבמות קט"ו ע"ב בצד קלוני' מתא דפליגי רש"י פי' שם עיר ורמב"ן במלחמות ובפי' לפי שטתו דפי' הסוגי' משום כאן מוצא וכאן הי' הוצרך לפרש דבנהרד' גופי' הי' מקום א' שהי' חירות מהמלך ונקרא קלוני' והי' כותבים בצד קלני' מתא ולאיזה צורך כתבו זה אע"כ כנ"ל ויש בזה דבר חידוש דעיקור כתיבת שם עיר עמידה משום שלום מלכות נגעו בי' ואפ"ה בשינה וכ' למלכות שאינה הוגנת לר"ת תינשא בו לכתחלה ובשינה והחליף עמידת העדים ממזרח למערב וכדומה לא תינשא אלא הולד כשר והיינו טעמא משום דשיקור וכיזוב כיון שצריך לכתוב מטעם הנ"ל שוב לא ישקר בו ושם עמידת הבעל שאינו צריך כלל ואם החליף או שינה חמיר מעמידת העדים להפוסקים הנ"ל והדברים פשוטים וברורים בעזה"י ואם אין בהם חידוש דבר לפע"ד די לי שזכיתי להעתיק דברי הראשונים כמ"ש רמב"ן בפתיחת דיני דגרמי שלו:

2196

2197ואמנם בשינה שם עירו ועירה פליגי להראב"ד אם לא הזכיר כלל פסול ולהעיטור כשר וכן דעת הרא"ש וז"ל בתשובה כלל מ"ה סי' כ"א דע כי אין חשש בכתיבת שם הנהר ואפי' לא נכתב העיר כלל וכו' דלא פסלינן אלא שינה שם עירו ועירה אבל לא נכתב שם עירו ועירה כשר ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישי' שמא מאחר נפל אותו כשר ע"י שם העיר דלא חיישי' לשתי עיירות ששמותיהן שווין כיון דלא הוחזקו ולא שכיחי שיירותא עכ"ל לענינינו והלשון מגומגם דאי לא הוחזקו ולא שכיחי לכ"ע לא חיישי' אפי' בלי שם עיר והר"מ בהגה' ש"ע סס"י קל"ב פסק עפי"ז אפי' בשכיחי שיירתא מחזירי' ע"י שם עיר דלא חיישי' לב' עיירות וצע"ג מחשש שני שוירי שבש"ס והאריך בהגהה ט"ז וב"ש שם והנה הסברא שכ' אחרוני' שבכנה"ג דבכ' שם דירתו לא בעי שם אבותיו וכן משמע ביבמות קט"ו אנדרלאי נהרדעי בלי שם אביו אמנם כן מצינו שם ג"כ ענן בר חייא מנהרדעא הרי אע"פ שהזכיר שם אביו מ"מ הזכיר שם עירו גם כן וז"ל ראב"ד בס' תמים דעים דפוס חדש דף מ"ג ע"ב הא דאמרי' כ' חניכתו כשר בחניכת אבות קאמר לפי שצריך לייחס שמו ושם אביו בגט כדי לברר הדבר ואם לא כ' שם אביו אלא שם אבי המשפחה כגון מאיר אבן זבדו ויוסף אבן פשגיר ה"ל כאלו כתבו שם אביו וכשר וכו' עכ"ל והנה ראב"ד ראש הסוברים דבעי' שם עיר דירה בגט ופסול בלא"ה ואפ"ה מצריך שם אביו ג"כ מ"מ מסברא יש לקבל דברי הגאונים הנ"ל ומחו' הרב נ"י רצה ליישב דברי הרא"ש הנ"ל דעובדא דשוירי בש"ס מיירי בלא שם אביו ורא"ש בתשובה מיירי בשם אביו וגם שם עירו כולי האי לא חיישי' וצ"ל לפ"ז הא דמייתי רבא מכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר היינו משום דסתמא קתני כל מעב"ד אפי' לא הוי אלא א' או עירו או אביו כצ"ל ור"ז נמי דרמי משנה ובריתא לא בעי לשנויי דמיירי דאיכא תרווייהו שם אביו ושם עירו אבל אר' ירמי' דמשני כגון שאמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' וקמ"ל דלא חיישי' דלמא איתרמי כו' ה"ל לשנוי ברווחא דאיכא שם אביו ושם עירו ולא אמרי' איתרמי שמא כשמא ועיר כעיר וכן לרב אשי ולמה נכנסו בדוחקי' ולומר דלהזכיר שם אביו וגם שם עירו הוא מציאת יותר רחוק מאמרו עדים מעולם לא חתמנו או סי' מובהק בצד אות פלוני זה מבואר הדוחק הרי הראיתך עון בר חייא נהרדעי ודברי תמים דעים הנ"ל דעכ"פ מבואר דאינו מציאת רחוק וא"כ מדלא משני ר' ירמי' הכי ש"מ בהפוך אפי' בשם אביו ושם עירו נמי חיישי' דאתרמי ורק באמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' ודברי תשו' הרא"ש קשה להולמם לכאורה ומה שהי' נלע"ד בזה ועלה במשכל הראשון כאשר אומר ועתה מצאתי שעל מדוכה זו ישב הגאון בית מאיר סס"י קל"ב בלי ביאור דבריו ואני אבאר כאשר הערוני רעיוני בזה דלכאורה לחוש לב' עיירות אשר א' ידועה לנו והשנית לא נודע מעולם אם יש עוד וע"כ הוא רחוקה ובפרט כשבדקנו כל המדינה ולא מצאנו עיר ששמה כשמה וניקום וניחוש בסוף העולם יש עוד עיר ששמה כשמה והלא קיי"ל הולכים אחר הקרוב מן התורה וכתיב ומדדו אל העיר הקרובה ומה"ת לחוש לעיר רחוקה היכי דא"א לבדוק כל העולם ולפסול גט ע"כ נלע"ד כדאמר אביי בדף בסוגי' דזימן שחורים ופירש"י שם כיון דשכיחי יוני שובך כולם התם ה"ל כולם קרובים ה"נ כגון ב"ד דר"ה וכדומה אתרי דשכיחי כ"ע התם ורגלי כל העולם מצויין ובאותו הזמן הי' עיני כל ישראל לב"ד שבנהרדעי וסורא וכדומה כידוע וא"נ במקום שווקים כמקום דמזבני כיתנא שם הכל קרוב וחיישי' לשני שוירי אבל באמצע עיר נהרדעי שלא במקום ב"ד ודמזבני כיתנא אפי' שיירות מצויות שם וחיישי' לשמא כשמא אבל לשני שוירי לא חיישי' ולא שבקי' קרוב ודאי משום ספק רחוק ועפירש"י ביבמות קי"ד ע"ב יבדוק כל העולם מיבעי' לי' לא פירש"י דלמא איכא עוד נהרדעא וכפי' רמב"ן במלחמות אלא דלמא פריש א' מנהרדעי למקום אחר ע"ש והיינו כנ"ל דלא חיישי' לתרי נהרדעי אלא באשתכח בב"ד ורבא מייתי ראי' מכל מעשה ב"ד דאשתכח נמי בב"ד ואפ"ה יחזיר ור"ז רמי מתני' אבריתא דמצא שובר בשוק ואפ"ה לא יחזיר בשוק דלא במקום ב"ד וא"ש והיינו דכ' הרא"ש דאי נמצא גם בשם העיר מהדרי' כיון דלא הוחזקו ולא שכיחי שיירא פי' בודאי שכיחי שיירתא אבל לא שכיחי באותו אופן דניחוש לשני שוירי היינו במקום ב"ד או דמזבני כיתנא והדין דין אמת לפע"ד וכ"כ בית מאיר לדינא [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' מ"ה וסי' ע"א]:

2197

2198אמנם דעת החולקים והראב"ד בראשם כמ"ש ה"ה בשמו דבעי' דוקא שם עיר דירה בגט ולא מצאתי שרש דברי הראב"ד בתמים דעים אך רמב"ן מייתי בב"ב קס"ז ע"ב דאמרי' ב' יב"ש בעיר א' אין מגרשי' נשותיהן אלא זה בפני זה מזה הוכיח הראב"ד דבעי' שיכתוב שם העיר בגט דאל"ה דלמא יבוא א' מעיר אחרת שיכירו העדים ששמו יב"ש ויגרש אשתו של זה והכא לא הוחזקו אע"כ צריך לכתוב שם עיר דירה בגט ומשמע שם מפלפולו של רמב"ן דס"ל הכי ובתשו' רשב"א סי' אלף רנ"ג הוסיף בשם הראב"ד מדפסיק בתר הכי דלמא אזיל לאתרא וכו' וממטי לי' לאיתתא דהאיך מזה הוכיח הראב"ד דמאן דאזיל ממתא ויתיב במתא אחריתי כתבי' בי' מתא דהוה דייר בה מעיקרא ואתא משם דאל"ה אלא הוי כתבי' בי' האי אתרא בתרייתא איך ממטי לאיתתא דהאיך ע"ש וצל"ע ביבמות גבי ענן בר חייא מחגרא פי' במלחמות ה' דהוה דייר בחגרא ועתה מקרוב אתי ויתיב בנהרדעי ולפי הנ"ל איך יתחלף זה בענן בר חייא סתם דלא אתי מחגרא הלא צריך להזכיר שם חגרא שוב בגיטין דהאי והאמת הרז"ה פי' ענן בר חייא חיגר ברגליו ואידך הוי שלם ונ"ל דהוי קשי' לי' מ"ט דאביי דלא חייש למילי מסר דחשש פשוט הוא ע"כ פי' כנ"ל וכיון דהוה בעיר א' בנהרדעי תרי ענן בר חיי' ומסתמא רגילים כל השנה לכתוב כתבים ושטרות והם היו מסומנים א' חיגר וא' שלם מסתמא הי' רגילים לסמנם כדאי' במתני' ב"ב קע"ב ע"א ואי ס"ד דעדים הוה קיימא בנהרדעא ששם הוחזקו ונמסר להם מילי שם אע"ג דלא כתבו אלא בסורא מ"מ הי' כותבים כבנהרדעא ענן חגרא ומדכתבו סתמא ש"מ אינהו לא הוי במקום שהוחזקו ב' ענן אלא חד מינייהו אתא להכא וכאן לא הוחזקו תרי וכתבו עדים סתם ענן בר חיי' וכי דא"א הכא בההוא יומא ש"מ דלאו ענן חיגר הי' אלא אחר השלם זה הוא סברת אביי ורבא חייש לאיקרי וכתבו בלי סימן וכעין דאמרי' בב"מ סוגי' דשטר הקנאה וא"ש להרז"ה אבל לשיטת רמב"ן דענן הי' מעיר חגרא ונתיישב מקרוב בנהרדעא ק' ונ"ל במ"ש שנתישב מקרוב בנהרדעא רצה ליישב זה כיון שנתיישב בקרוב עדיין לא הוחזקו בכתיבת שטרות בנהרדעי כולי האי ולא חשו לי' העדים מ"מ קשי' לראב"ד הא מדינא צריך לכתוב שם עיר חגרא ודוחק לומר דה"נ חיישי' לאיקרי וכתוב גט פסול מדינא שוב מצאתי שהרגיש קצת בגי"ת בזה אלא דלא נחית למ"ש בזה:

2198

2199והנה פ"א מה' גירושי' כ' הכ"מ ראי' לרמב"ם דגט מאוחר פסול ודלא כראב"ד מענן חגרא דמאי צריך לומר מילי מסר לימא ענן הי' בסורא לפני ימים וכ' גיטא ואחרוהו וכתבוהו על ההוא יומא אע"כ אחרוהו פסול ודברים אלו כ' רמב"ן בחי' גיטין בסוגי' דזמן בגיטין וצ"ע על הראב"ד ולהנ"ל י"ל ראב"ד מפרש כפי' רמב"ן שבא לנהרדעי מחגרא ונתישב שם בקרוב והי' יודעים שלא הי' בכדי שילך ויבוא פי' עד"מ שבא לנהרדעי בר"ח ניסן ונתישב שם באופן שנקרא ענן נהרדעא ונימא אז הלך משם לסורא וכ' גט ואחרוהו על יום ג' ניסן וחזר זה לנהרדעי והשתא ביום ג' ניסן שישב זה בנהרדעי נמצא גט זה בסוריא וזה לא אפשר בשום אופן שילך ויחזור בג' ימים אבל מילי מסר אפשר הוא שבאו העדים לכאן משם ולק"מ אהראב"ד אך קשי' כיון שהראב"ד ע"כ מפרש ענן בא מחגרא לנהרדעא תקשי לדידי' הא הי' צריך לכתוב שם חגרא ואהרמב"ן ק' איך מייתי ראי' דגט מאוחר פסול הא י"ל כנ"ל שלא הי' בכדי שילך ויבוא באותן הימים וצל"ע:

2199

2200מ"מ לדינא נהיגי עלמא כהרא"ש שלא לכתוב לא שם דירה ולא שם לידה ולא מקום עמידת הבעל היכי שאינו בפנינו ולא נודע מקום עמידתו אלא לפ"ז מוכח דס"ל אפי' מה שאינו צריך כגון מקום דירתו אפ"ה אם שינה פסול א"כ יש להחמיר בשינה מקום עמידת הבעל ועיי' מ"ש בזה בגט פשוט רס"י קכ"ח ע"ש:

2200

2201ואי יש לפנינו שני עיירות דומות אי איכא למיחש משום מוכח מתוכו נבאר ענין זה בעזה"י ר"פ כל הגט אמר רבא שני יב"ש וכו' ומסיק אלא בע"מ ור"א היא והוקשה להם הא כל כוונת הש"ס דהא דתנן במתני' דגדולה מצי מגרש היינו שמגורשת לפנינו מדינא אך אם תצטרך להביא ראי' במקום אחר שהיא מגורשת אין הגט ראי' אלא צריכה עדים ומזה לא מיירי מתני' ומה צ"ל ר"א היא מה ענין זה לר"מ ור"א ופי' רמב"ן אה"נ אלא משום דמתני' בלא"ה ע"כ כר"א דבעי כתיבה לשמה ע"כ קאמר הא מתני' בלא"ה ר"א היא ויש לה עידי מסירה א"כ תביא אותם לראי' ואה"נ לר"מ אם יש לה עדים חתם לראי' אלא לרוחא דמילתא אומר ור"א היא כיון שהאמת כן הוא ואינם לשיטת תוס' גיטין ד' ע"א דגם לר"מ בעי' ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ ליתא להא מלתא דבין למר ובין למר שכיחי עדים דידעי וא"כ מ"ט נקט ר"א ע"כ מחק ר"ת גי' זו ור"א היא אלא גרס סתם בע"מ ותו לא ואך הר"י שבתוס' מקיים הגי' ופי' עפ"י שיטתו דלר"מ פסול מדינא לגרש הגדולה משום דלא מוכח מתוכו ונדחק עי"ז בכמה סוגי' ומבואר שם ברמב"ן ורשב"א ור"ן דפליגי אהתוס' בהא ומשמע דלא בעי מוכח מתוכו:

2201

2202והנה בב"י סי' קכ"ו מייתי הגה' מיי' דלר"א לא בעי זמן כ' בגט שע"י ע"מ ושכ"כ רשב"ם ב"ב קע"ב ע"ב גט שכ' בו היום וכו' הא מני ר"א היא ושרמב"ן דחה דבריו ושכן משמע מרמב"ם ולח"מ פ"א מגירושי' תמה מה יענה רמב"ם מסוגי' דב"ב הנ"ל ע"ש ותמה עליו וכי לא ידע מר מה יענה הדבר מפורש במקומו דהרשב"ם פי' הסוגי' דפשוט דכשם דהיום ההוא יומא דנפיק בבי דינא משמע ה"נ ממך ההוא גברא דנפיק מתותי ידי' משמע ודחי דלמא ממך אין לו משמעות כלל והיום נמי אין בו שום הוראת זמן ור"א היא דלא בעי זמן כתוב בגט זהו שיטת רשב"ם והוקשה ע"ז ק' תוס' א"כ מה צריך לומר אבל הכא חייש לנפילה הא אין בו משמעות כלל אע"כ גם למסקנא יש בהיום הוראת זמן ואפילו לר"א בעי זמן וגם ממך יש בו משמעות אלא הכי קאמר היום אין משמעותו ההוא יומא דנפיק אלא יומא קמא שנכתב בו והיינו זמנו ואי משום דאין מוכח מתוכו ובשלמא אי יומא דנפיק בב"ד הוה מוכח מתוכו דתפיסתה בב"ד היינו הוכחתו אבל אי יומא קמא הא לא ידעי' אימת הוא ולא הוה מוכח מתוכו הא מני ר"א היא דלא בעי מתוכו אבל לעולם זמן כתוב בתוכו בעי גם לר"א וא"כ ה"נ ממך יש בו משמעות שיעבוד ואינינו הבל אלא שאין כונתו אההוא דנפיק מתותי' ידי' אלא אגברא קמיתא שהלוה לו וא"כ ניחוש לנפילה והוא אינינו אותו גברא אלא מוצאו בשלמא אי הי' משמעותי' ההוא דנפיק מתותי' ידי' לא שייך חשש לנפילה דהרי התחייב עצמו לכל מי שמוציאו אפי' אתי לידי' דרך מציאה אבל השתא דאמרי' ממך גברא קמא שהלוה לו מאן לימא לן דאיהו ההוא גברא ליחוש לנפילה ומסיק לנפילה לא חיישינן ומ"מ הוי קשי' לרמב"ן מאי צורך לחשש נפילה תיפוק לי' אפי' הוה האי גברא קמיתא הא לא הוה מוכח מתוכו ולר"ה קיימי' שמעתתא דס"ל אין הלכה כר"א בשטרו' ואפשר אפי' לכ"ע היכי דליכא ע"מ וסמכי' בשטרות אעידי חתימה בעי' מוכח מתוכו וא"כ אכתי למה לי חשש נפילה וע"ז סיים רמב"ן דאי לאו חשש נפילה הוה שפיר מוכח מתוכו דתפיסתו שבידו מוכיח דהוא הוא דמה שביד אדם הוא שלו אבל השתא דחיישי' לנפילה ממילא אינינו מוכח מתוכו ומשמע ואפי' מייתי עדים שהוא המלוה הראשון לא יועיל כיון שאינו מוכח מתוכו ורבא לא חייש לנפילה וממילא הוה מוכח מתוכו וטעמא דרבא פי' רמב"ן משום חזקה כאן נמצא כאן היה ובנימוק"י דיבמות נדחק בזה דבסוגי' דמומין פליג רב אשי ע"כ הוסיף רב אשי לא פליג אלא בממון אבל באיסור כמו ביצחק ר"ג ובגיטא דאנדרולאי גם רב אשי מודה והדין עמו דרב אשי לא יחלוק על מתניתן דמייתי רשב"א בחי' יבמות כל הטומאות כשעת מציאותן וכמקום מציאותן ולאביי צ"ל דמוקי לי' בקדשים דוקא כמ"ש תוס' בסוגי' דמומין ואין כאן מקומו מ"מ הנימק"י הוצרך לדוחק הזה להגאונים דס"ל רבא ורב אשי פליגי והלכה כרב אשי התם בסוגי' דמומין אבל להרי"ף והרוב הפוסקים התם דפליגי על הגאונים וכ' דהלכה כשמואל כל שנולד הספק ברשותו וכו' דקיי"ל כאן נמצא וכאן הי' אפי' בממון וכ' ר"ן דגם רב אשי לא פליג אלא רצה לאוקמי משנתינו אפי' בברי יע"ש א"כ לא צריך לדנימוק"י הנ"ל מ"מ מבואר דלכ"ע באיסורי עכ"פ מודה רב אשי דאמרי' כאן נמצא כאן הי' ולהילכתא דרוב הפוסקים אפי' בממונא ודלא כמו שחשב מחו' הרב נ"י דרב אשי לשיטתו לית לי' כאן נמצא אפי' בגט וליתא:

2202

2203ונחזור לעיקור דברינו מבואר מרמב"ן ושיטת רמב"ם דבעי' בגט לר"מ מוכח מתוכו וכן בשטר וכמ"ש ה"ה פכ"ד ממלוה ולוה ה' ח' אלא שרמב"ם מקיל דע"י עידי השטר עצמם מוציאים זע"ז משום דיכולים לשלש וה"ל כמוכח מתוכו ועיי' היטב בתשו' רשב"א סי' אלף ס"ד וא"כ צע"ג הא בגיטין פליג רמב"ן אהתוס' בשם ר"י ולא בעי מוכח מתוכו ואיך בב"ב ס"ל דבעי' מוכח מתוכו וצלע"ג:

2203

2204והנלע"ד דהגאון מהרש"ק בס' תפארת שמואל על הטוח"מ סי' מ"ט הקשה כיון דכ' ביב"ש אין מוציאין זע"ז אפי' ע"י עדים משו' דבעי' מוכח מתוכו א"כ איך מוציאין על אחרים הא לא מוכח מתוכו מי הוא המלוה ואי תימא תפיסתו מוכחת עליו והיינו מוכח מתוכו אם כן גדולה נמי מצי מגרש אפי' לר"מ דתפיסתה מוכחת דהיא היא ונ"ל דקושיתו נמי ארישא דשמי כשמך נימא דתפיסת האשה מוכחת שהיא היא ומבעלה בא לידי' וכאן נמצא וכאן הי' בין זוג זה שהגט עשוי לכך וכן שטר עשוי מלוה למלוה וממלוה ללוה ע"י פרעון ולא שייך כאן נמצא אלא שלא בא מיד אחר אליהם אבל מבעל לאשתו וממלוה ללוה לא שייך חזקה כאן נמצא דהוא עשוי להתהפך מזה לזה כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכגודרות וכמ"ש רמב"ן במלחמות ביבמות דאע"ג דמסקי' כרבא כאן נמצא מ"מ בשומשמי' חיישי' שמא פינו כיון שעשוין לפנות מחביות למקום אחר ע"ש וה"נ נמצא גם ביד אשה שייך כאן נמצא ומיד בעלה בא לה ולא מיד אחר וא"כ ק' קושי' תפארת שמואל אי נאמר תפיסתו מוכחת עליו וכאן נמצא והוה כמוכח מתוכו ועיי' כן בפנים בלשון תשו' הרא"ש דמייתי ש"ך סס"י נו"ן וא"כ גדולה מצי מגרש וכן הראשון מצי מגרש בי' והיא ק' גדולה ועצומה ותי' לעולם תפיסתו מוכחת ושאני גט עכ"ל ולא ביאור השינוי בין גט לשטר:

2204

2205והנלע"ד לחלק בגט אין עיקרו תפיסתא בידה ואינו עשוי לראי' אלא כורת מגז"ה משבא אפי' לאויר חצרה ונשרף היא מגורשת וההוכחה מתוכו הוא שיהי' כאלו העדי' החתומים מעידים על ספירת דברי כריתות שנכתב כאן ובעי' אז דבר הכורת ואין כריתות זה ענין לפלוגתת ר"ש ורבנן גיטין ט' ע"א דכרות גיטא הוא והמערב זה חייב משום כלאים הכא כ"ע מודים בין בגט בין בשטרי מתנות וקנין ושיעבוד בעי' ספירת דברים הכורת או הקונה ומשעבד ועל זה יעידו העדי' וס"ל להתוס' וסיעת' דבעי' זה מוכח מתוכו וא"כ בשטר דאעפ"י דעושה קנין ושיעבוד מ"מ עיקרו למען יעמדו ימים רבים ומעיקרא להכי נעשה ולחד שיטה פסול אפי' לאלתר אם אינו ראוי לעמוד ימים רבים ע"כ שפיר תפיסתו מוכחת עליו והיינו הוכחת מתוכו שהוא הוא משו"ה הם מוציאים על אחרי' משא"כ בגט מה יועיל תפיסתו עיקרו אינו אלא על רגע כמימרי' שיגיע לאויר שלה ומה שנשאר אח"כ בידה לראי' אינו מענין הגט שבתורה וא"כ בעי' מוכח הכריתות מתוך ספירת דבריו באותה הרגע ומה יועיל הוראת תפיסתה בידה אח"כ שהיא היא עכ"פ במה נתגרשה ברגע הגירושין זה נ"ל סברת תפארת שמואל לחלק בין גט לשטר להתוס' דבעי מוכח מתוכו כנלע"ד נכון מסברא בעזה"י:

2205

2206יהי' זה סברא אמתיות או לא ע"כ מוכח דהתוס' יחלקו בין מוכח מתוכו דגט לשטרות ונ"ל לפ"ז בודאי רמב"ן וסיעתו והרמב"ם מכללם כולהי ס"ל בגט בעי' מוכח מתוכו לר"מ כדמוכח לדדהו סוגי' דבב"ב אך לא ס"ל לחלק בין גט לשטר וכשם דבשטר תפיסתו מוכחת ה"ה בגט וכדאמרי' גבי היום אי ההוא יומא דנפיק בב"ד משמע הוה מתוך הוצאתו בב"ד מוכח מתוכו הזמן ה"נ תפיסת הגדולה מוכח עלי' ומגורשת ומשו"ה פליג בר"פ כל הגט אהתוס' אבל לעולם בעי מוכח מתוכו ולפ"ז ג' מחלוקות יש להר"י שבתוס' בעי בגט מוכח מתוכו ממש ולא יועיל הוראת תפיסתה וכאן נמצא ולרמב"ם ורמב"ן ורשב"א ור"ן וסיעתם נהי דבעי' מוכח מתוכו מ"מ תפיסתה מוכיח מתוכו ולרשב"ם וסיעתו לא בעי' מוכח מתוכו כלל וכמ"ש רשב"ם במתני' דב"ב קע"ב דע"י עדים גובה אע"ג דאינו מוכח מתוכו וברשב"א סי' אלף ס"ד הנ"ל ע"ש היטיב וכל זה לר"מ אבל לר"א פשיטא דלא בעי' מוכח מתוכו בשעת מסירת הגט:

2206

2207אחר שזכינו לברר ההלכה בעזה"י נחזי מאי דקמן והשתא אי לא הי' שינוי בשם העיר ורק דאיכא תרי עיירות טשאנט על הנהר הזה הי' נראה להכשיר אע"ג דבררנו דלרוב הפוסקי' בעי' לר"מ מוכח מתוכו היכי שאין תפיסתו מוכחת והכא אין התפיסה מוכחת שהוא מטשאנט זה מ"מ כיון שכל עצמו של כתיבת עמידת העדים הוא משום שלום מלכות ונהי היכא דאיכא למיחש לעיר בסוף העולם ניחא דלמא איכא התם מלכות אחר שאינו מונה למנינינו ומקפדת ומשו"ה כותבי' גם עתה נהרות ובארות לסי' אע"ג דאין אנו כותבים אלא עיר עמידת העדים וגם מוני' ליצירה ומ"מ מחמירים בכל הנ"ל מ"מ היכי שכ' נהרות ובארות וליכא למיחש לדעלמא רק לזו שבצידה והיא מאותו המלכות וגם י"ל כיון שעכ"פ בשעת מסירת הגט לידה הי' עומדי' באותו מקום שנכתב ומקומו מורה עליו שהוא המקום שעמדו שם העדים וקורבא דמוכח הוא ועמ"ש ת"ח במתני' דבב"ב קע"ב ע"א מכל הלין נ"ל דמשום מקום העדים יש להכשיר ואי משום דנזכר שם מקום עמידת הבעל הא בלא"ה מילתא דלא צריכא ולא בעי מוכח מתוכו וכל זה צריכי' לר"מ דלר"א לא איכפת לן בהא:

2207

2208ומכ"ש לפמ"ש פר"מ בשם הרב המסדר דכ"ע קורי' לאידך אלט טשאנאט ר"ל הישנה אם אמת כן הוא וכותבים כן בכל הכתבים וכאן נכתב סתם יש סיוע שיש בו ממש להקל ויעיי' בב"ש סי' קכ"ט ס"ק ט"ו מסיי' לעיי' בס' ש"ג פרק ג"פ והוא שם בסוגי' קע"ב ע"ב אות א' העלה בזמנינו שרגילין לכתוב על כל כהן פלוני הכהן אם יש כאן שיב"ש וכ' על א' סתם הוי סי' שזה שאינו כהן הוא ויעיי' בסדר גיטין אות כ"ה וה"נ דכוותי' אבל אם רגילי' לקרות גם האחרת טשאנאט סתם אעפ"י שהי' הישנה אין כאן סמיכה:

2208

2209אמנם באשר שינה וכ' שאנאט בלי טית א"כ לא מיבעי' אי איכא בסוף העולם עיר ששמה כן היינו הי' במזרח וכ' במערב אלא אפילו ליכא שום עיר בעולם מ"מ ה"ל כלא הזכיר מקום עמידת העדים וכ"כ בגט פשוט סק"ב אך אי עכ"פ קורי' קצת כך וכן נראה דאי לא"ה איך עלה על דעת הרב והסופר והעדים לכתוב כך וכדומה כ' לי מחו' הרב נ"י באגרתו השני' שנודע לו שיהודי' רגילי' בכך להשמיט הטי"ת בתחלתו ולומר במהירות שאנאט וכן שמעתי מקצת אנשים א"כ אפי' יהי' רק פורתא ומיעוטא וליכא כאן כעין חניכה מ"מ כיון דליכא אלא משום עמידת העדים והי' במזרח וכ' במערב תנן שינה לא תנן כמ"ש לעיל וכ"ש שנכתב וניתן במקום א' וכאן קורי' לו פורתא שאנאט וליכא משו' מיחזי כשקרא שהרי קצת קורי' כן ומשום שלום מלכות ליכא כיון דלא נודע עיר אחרת על הנהר הזה בשם הזה ורק משום עמידת הבעל דמשו' לעז לא מהני שם הטפל ולזה כבר כתבנו דעכ"פ בשעת הדחק כשר כמבואר סי' קכ"ח סעיף ב' ע"כ הכא יש להכשיר לפע"ד אך הואיל והודיעני ידיד נפש כל חי הגאון האמתי מוהר"ז מרגליות שגם לפניו נשאלה שאלה זו ע"כ לא אומר בו לא איסור ולא היתר עד נשמע מה בפיו של הגאון נ"י ואחתום בברכה דברי מחו' אכדש"ת. פ"ב מש"ק כ"ח מרחשון תקפ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2209

2210החיים והשלום כל ימי עולם לי"נ מחו' הגאון הגדול המפורסם בכל אפסים גן הדסים גל של אגוזים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו משה מינץ נ"י אב"ד דק"ק א"י יע"א ה' עליו יחי' אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו אמן:

2210

2211אני פה בקרית חוצות כדרכי ותמול נקראתי לקהלתי פ"ב לסדר קידושין ובו בפרק מצאתי את שאהבה נפשי מכ"ק:

2211

2212מה שעוררני מחו' הדרת גאונו להסיר המכשול אודת סידור גיטין בפעסט בלי הזכיר מים חמין אהה אהו' י"נ לפי מכתב קדשו דהדרת גאונו לא מצאתי שום תקלה ומכשול כי לפי דברת מחו' הגאון נ"י אין בפעסט גופי' שום מים חמין רק מעבר לנהר דונאי בק"ק אובן על שפת הנהר שם עוברים נשי פעסט וטובלי' לטהרתן וגם שארי אנשים רוחצים שם להתענג לרפואה הנה בעירי רוחב נהר דונאי הוא קצר הרבה והרבה מרוחב הנהר בפעסט כפי ששמעתי מבקיאי' והנה רוחב הנהר בעירי הוא הרבה והרבה יותר ממאה אמה ויהי' רוחב הנהר בפעסט עוד יותר נמצא מים חמין שמעבר לנהר חוץ לשבעים אמה ושירים ואין מזכירי' מה שחוץ לע' אמה ושירים ומכ"ש שאין רוב סיפוקי העיר ממנו וכל זה אנו צריכי' אי הי' אלו מים חמין נובעים בשדה בתוך עיבורה של עיר דאמרי' עיבורה של עיר בטלה לגבי עיר ונקרא על שמה כדילפי' במס' נדרים מויהי בהיות יהושע ביריחו והתם לא נבנה עיר אחרת שם בתוך עיבורה של יריחו אבל אי נבנה שם עיר אחרת ויש לה שם אחר אפי' סמוכה עיר ממש לא שייך לומר מתא פלוני' דיתבא על מי חמין שהמה בעיר אחרת לגמרי כגון הכא שהחמין באובן והגט נכתב בפעסט וס' כעין זו בתשובת מהרמא"ש ח"ב לענין פרעשבורג ופה אין אתי ספרים להרשים סי' התשובה והדרת גאונו ימצאנה בבקיאתו וראי' ברורה לדברי בס' שמות כ' בודין דמתקרי' אופן דיתבא על נהר דונאי ועל מי מעינות חמין והעתיקו ג"כ בס' גט פשוט סקנ"א ובאותו ס' שמות בעצמו בסופו מייתי ג"כ שם פעסט משתנה קצת כמו שהזכרתיו בתשובתי לפעסט אז בראשונה ולא הזכיר מים חמין כמו שהזכיר באובן ש"מ כנ"ל:

2212

2213והנה בתשו' מיי' השייך לאישות סי' כ"ב תשו' ר' שמשון ורמז עלי' ב"י סי' קכ"ח שם מייתי ראי' דנהר שבתוך התחום אעפ"י שהיא חוץ לעיבורה אינו פוסל אי נכתב ומייתי ראי' מפ' י"ט של ר"ה ומפ"ק דמגילה דתוך התחום מיקרי קרובה יע"ש ומשמע מזה אעפ"י שיש שם עיר בנוי כמו בההיא דר"ה ומגילה דיש שם עיירות בנויי' והם שמות בפני עצמם אפ"ה אינו פוסל אם מזכירם ויש לומר ה"ה בתוך עיבורה של עיר מעכב אע"ג שיש לה שם בפ"ע ודלא כמ"ש לעיל אבל זה ליתא דהתם העיר קרובה לירושלי' מיקרי קרובה לה בתוך התחום וה"ה מעין שבשדה הקרובה לעיר מיקרי העיר יושב' על אותו המעין אבל אם המעין בתוך עיר אחרת ובטלה לגבה עירה לא מיתקרי' העיר יתבא על נהר פלוני שהיא מובלעת בתוך עיר אחרת והחילוק מובן:

2213

2214ורמב"ן בנימוקי חומש פ' עקב כ' גבי בארות בני יעקן שמקום הנקרא חשמונה הי' בארות בשדה שחפרוה להם אנשי בני יעקן והיה נקראים בארות בני יעקן ואנשי בני יעקן השקו שם בהמותיהם יע"ש י"ל חשמונה אינה עיר אלא מקום במדבר נקרא חשמונה סמוך לבני יעקן וא"נ הי' עיר הלא הבארות לא הי' בתוך העיר שאז הי' טפלים לחשמונה אך הבארות הי' בשדות שבין חשמונה לבני יעקן ועוד אפילו בתוך עיר חשמונה כיון שמתחלה חפרוהו בני יעקן ונקראו הבארות על שמם אפי' בתוך העיר אבל שיקרא עיר פעסט יתבא על מים חמין שבעיר אובן הוא נגד הדעת וידעתי שעברתי על צוואת מהרמ"פ שבתשו' רמ"א שברוב דברים לא יחדל לגדול וחרוץ כמותו למצוא מקום להתלות בהם אבל חלילה לא נחשד בעיני לעקש הישר משום אהבת הניצוח חס לי' למיעבד הכי ואיך אוכל יטעם ואזן מילין תבחן:

2214

2215בשגם שכבר נדפס בספר טיב גיטין של הגאון הגדול מהר"ז ה' יאריך ימיו ושנותיו ושם נאמר דמייתי מההיא פעסט דאיירי בי' ויהיב טעמא דלא להזכיר מים חמין אפי' יש מי שיפקפק על אותו הטעם מ"מ כבר נתפרסם שכותבי' שם גט ואין מזכירין מים חמין שוב ליכא שום ערעור ולעז לומר שאין זה אותו פעסט שיש מים חמין באובין הסמוכה לה אדרבא אם יזכירו מכאן ואילך מים חמין יהי' לעז שאין זה אותו פעסט שהרי כתוב על ספר שאין מזכירין שם מים חמין ואותן הספרי' עברו וטשו ים ע"כ לא ידעתי שום תקלה ומכשול ואם אמור יאמר מר הגאון מחו' נ"י שלא לכתוב שם שום גט כלל מכאן ואילך לא ידעתי על מה ולמה ואנו מוציאי' לעז על אותן שכבר ניתנו שם כמה וכמה גיטין. ע"כ אקוה שהדרת גאונו יאחוז צדיק דרכו ואל יעמוס עלי' שום משא מכשול ועון ח"ו וכסאו וביתו נקי ואנחנו נקיים מה' ומישראל הוא ה' אלקינו ירבה כבוד הדרת תורתו ויאריך ימיו ושנותיו כנפשו הטהורה ונפש א"נ מחות'. פה ק"ק יערגן יום ה' כ' מנחם אב תקפ"ה לפ"ק.

2215

2216משה"ק סופר מפפד"מ:

2216

2217שלום וכ"ט לה"ה הרב המאה"ג המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו מפואר כמ"ה משה אלי' נ"י אבדק"ק קרעסטור יע"א:

2217

2218יקרתו הגיעני נידון גט המובא לשם וכתב בו נאד מיהאל בשני שיטין ופי' נאד הוא גדול ר"ל מיהאל גדול לפע"ד נ"ל דאין להקפיד בזה כי אינינו אלא תואר לעיקור שם העיר כמו נינוה היא העיר הגדולה וכמו דא היא בבל רבתי וקונסטאנטינאפיל ר"ל קונסטאנטינא רבתי כי נאפיל פי' גדולה באותו הלשון וכן מתרגם בפסוק יושבת ארץ עוץ קונסטאנטינא רבתי ובגט אין כותבי' רק קונסטאנטינא ולא נאפיל כיון שאינינו מעיקור עצם השם אלא תואר והכא במיהאל שכותבי' כן בגט להפריש בינו לבין מיהאל אחר הצעיר ממנו אבל אינינו מעיקור וראי' עוד שדרך לכתוב באגריות נאד נ או N בלשונם ורושם נוטריקון עליו לרמז נא"ד ואלו הי' מצורף עם עיקור השם לא הי' מחלקי' השם באמצע לכתוב נוטריקון ע"כ אין לחוש לזה:

2218

2219אך מה שמצא עוד שנכתב על מימי בארת במקום מי בארת והנה שפיר חזו עינו [וכבר כ"כ בטיב גטין בשמות עירות ס'] בדברי רבנו בחיי פ' וארא אבל שם כי כ' רבנו סעדי' גאון כל מימי הם ראוי' לשתי' ומי אינם ראוי' לשתי' הנה מה שהשריש במימי שהם ראוי' לא תיקשי מדכתי' במלכי' ב' י"ח לשתות מימי רגליהם וי"ל במצור ששותים בצמא אחשבי' ולדדהו ראוי' לשתי' ויהכן תואר מימי אבל כללא דכייל במי דלאו ראוי' לשתי' אינו אמת דכתי' לא נשתה מי באר וכתי' על מי מנוחות ינהלני ובמעין שעתיד לצאת מבית ה' במהרה בימינו כתי' מי אפסי' מי שחו והם מתוקי' וממתקי' את הים עיי' פרק יוה"כ ע"ז ע"ב וירושלמי דשקלי' פ"ו הל' ג' וע"כ צ"ל מימי לעולם ראוי' לשתי' אבל מי איכא הכא ואיכא הכי וא"כ י"ל משו"ה נהיגו לכתוב בגט מי מעיינות או מי בארות ולא מימי מפני שלפעמי' יש בהם מעיינות או בארות שאינם ראוי' לשתי' אלא לשרי' וכביסה ואי הוה כותבי' על מימי הי' משמע דהאי מתא יתבא רק על מימי הראוי' וא"כ אינינה אותה העיר שהרי יש בהם גם שאינם ראוי' ע"כ הנהיגו לכתוב מֵי דמשמע הכי והכי וא"כ זה המסדר ששינה ידו על התחתונה ונהי שמטעם זה אין לפסול הגט שאפילו חיסר נהר א' אין הפסד כל כך מ"מ יש לבדוק אחר המסדרי' ההמה כיון שאפי' מה שמסודר לפניהם בסדר הגט לא השגיחו דשם כ' מי ומה הי' להם לשנות ולהוסיף גרעון ולכתוב מימי ע"כ יש לבדוק אחריהם ואם אינו חשש עיגון טוב לשאול פיהם מ"ט עשו ככה ולא הרגישו ונשמע מה בפיהם ומ"מ אין לדחות נתינת הגט בשביל זה ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ה' יו"ד תמוז תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2219

2220תחל שנה וברכותי' לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדל צדיק ונשגב המפורסם כערוגת הבושם כבוד מהו' יעקב סג"ל נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ יע"א ובצירף ב"ד הצדק יזכרם אלקינו לטובה ביום הזכרון הבע"ל ויחתמו לחיים טובים:

2220

2221יקרתו הגיעני אך אני טרוד מאוד ובפרט אני יגע מאוד כאשר יאמר המוכ"ד אך להשיב ריקם א"א והיות ההיתר פשוט בעיני מעלתו ולא בעי מיני אלא דרינא בהדייהו אבוא כמוסף על דבריהם היות כי כתבים הבאים באמתחת אם נודעים ונכרים ח"י כותב ההרשאה והח"כ וגם חתימת בעלי העצה שעל המליצה ועל הפיוס א"כ תו ליכא למיחש לשני יב"ש וב' שוירי דה"ל כאתרמי שמא כשמא ועדי' כעדי' גיטין כ"ז ע"ב דהיינו שישאלו היהודים אם זהו כתב ידם ואם לא נתנו מכתב כזה ליד אחר וא"כ בכי האי גוני אפי' בגט לא חיישי' לעדים כעדים כ"ש בעגונה וכיון דבריר לן דהני כתבי' המה מאותו האיש הידוע בסעמניץ והמה נמצאו ביד איש א' שאמר על עצמו ששמו יהונתן סעמניץ כשמו של זה כיון דשמי' כשמי' לא מיפקד גבי' הכתבי' שיכול לגבות חובו של גיסו כמבואר ביבמות קט"ז ועיי' ק"ע סי' קע"ט וסי' תכ"ז וליכא למיחש רק לאבידה וזה מצאו ואין לך נפילה דיחיד גדול מזה ולומר שזה שינה שמו ברמאות אחר שמצא אלו הכתבים מלבד מ"ש הגאון בנב"י סי' מ"א דלא חייש לזה הכא איכא נמי קמיע תלוי בצוארו ואם הי' נכרים בט"ע שהיתה תלוי בצוארו של זה שמעירכם א"כ אפי' אבדו אין אדם אחר מתלבש בקמיע שלא נכתב על שמו של עצמו דחייש לסכנתא ותמהתי על מעלתם שלא הזכירו מקמיע אלא שמו יהונתן ומסתמא נכתב גם שם אמו וזה הי' יותר ראי' ברורה וגם גשדופלט וסומא בא' מעיני' אעפ"י שכתבתי בתשו' אחרת דמ"ש בתשו' הרב"י והובא בק"ע סי' רי"א דגומו' בפניו הוה סי' מובהק היינו במדינות ישמעאל דלא שכיחי בלאטערן משא"כ במדינתינו אפי' סי' אמצעי לא הוה מ"מ דניחש הכא שיהי' עוד יהונתן מסעמניץ ושהי' לו ממש גומו' בפניו ועיור א' מעיני' והי' לו ג"כ קמיע כמו שהי' לזה ואותו מצא תכריך כתבים שנאבד מזה הוא רחוק ולפי שיטתו של נב"י שאין לחוש לשינה שמו לרמאות נוכל לצרף ולומר עוד כיון דבשעת מיתה אמר כן אין אדם משקר באותה שעה אפי' בהקדש נכסיו סמך ר"ה על זה. ויען דהתירא דהאי אתתא פשוט בעיני מעלתם ולא בעי אלא לאימלוכי בי ע"כ מהרתי להשיב בלי עיון בשום ספר ובלי אריכות כלל ומ"מ מהיות טוב אמר נהי שהבן יאמר קדיש מ"מ לא ימהרו להשיא האשה עד אשר יאבד זכרו שזה כלל גדול בענינים כמ"ש רמב"ם בהלכות נחלו' פ"ז ה' ג' ולענין ממון עכ"פ ובמרדכי שלהי יבמות יש רצו להתיר עכ"פ במים שאין להם סוף וחלקו עליו ובמבי"ט ח"ב סי' קל"ב ס"ל דבאבד זכרו יש להתיר ביבשה טפי יותר מבמשאל"ס ושעכ"פ יצאה מאיסור תורה ובאמת לא נ"ל דבריו ומ"מ הגאון שב יעקב סס"י י"ב צירפו לקולו' אחרו' ובתשו' אחרת שהי' לי ההיתר פשוט וצויתי עכ"פ להמתין עד שאובד זכרו ושערתי להמתין ב' שנים דהרי משום מיניקת שהוא חשש קל החמירו להמתין ב' שנים ולא חשו להך עיגון גם אנחנו לא ניחוש ושוב אח"כ מצאתי בס' עזרת נשים גאון ספרדיא שהתיר ג"כ עגונה והצריך להמתין שנה א' וכ' זכר לדבר נשכחתי כמת מלב והוא יב"ח ע"כ שהדבר פשוט להתיר בעיני מעלתם יאמר הבן קדיש ומ"מ האשה לא תנשא עד אחר יב"ח ואחתום בברכות השנים היפה: פ"ב מש"ק א' דסליחות תקע"ח לפ"ק:

2221

2222משה"ק סופר מפפד"מ:

2222

2223שלום וכ"ט לה"ה הרב הדיין המופלג ומופלא בתורה כש"ת מה' שמואל נ"י דיין דק"ק אונגוואהר יע"א:

2223

2224נשאל שאל מעכ"ת מעמדי לחוות דעתי נידון אשה שהוחזקה שם שהיא בת לוי וכשנישאי' לבעלה הראשון וכן לשני נכתב בכתיבה בת פלוני הלוי וכשילדה בן בכורה לא נפדה כי הוא בן לוי וכשנתגרשה מבעלה השני נכתב בגט בת פלוני הלוי ואחר נתינת הגט ופטירתה מבעלה ונקרע קרע ב"ד ונטמן אצל הרב כנהוג ניתן בידה כ' ראי' מב"ד שנפטרה מבעלה כדת מו"י בשם בת פלוני הלוי והבעל הלך לו משוט בארץ ולא נודע מקומו אי' וכשבאתה האשה אצל אחי' הדר בריחוק מקום ולא ראו זא"ז כמו עשרים שנה וראה האח כ' הראי' שבידה אמר לה שאינם בני לוי ובטעות החזיקו עצמה כן כי אביהם לא הי' לוי והרי הוא מוחזק בעיר דירתו מעודו בשם ישראל אינינו לא כהן ולא לוי ועתה יש חשש עיגון גדול אם נפסל הגט כי אי אפשר להשיג גט אחר מהבעל זה תורף השאלה:

2224

2225הנה כבר הלכו נמושו' בשינה שם האבות דעת העיטור אות וי"ו להקל אפי' לכתחילה ודעת תשו' רש"י דמייתי ב"י סי' קכ"ט דאם נישאת לא תצא ובתשו' ב"י מחלק בין נישאת לנתארסה ע"ש ואמנם הרא"ש בתשובה החמיר ופוסל אפי' בדיעבד ואפי' החזיק עצמו שלושי' קודם להשינה שם אביו לא מהני דשמו יכול לשנו' אבל לא שם אביו וכן כ' בכתבי מהרא"י ואת הכל מייתי לי' בב"י הנ"ל וקבע בש"ע סעי' יו"ד ב' דעות והגאון גט פשוט סי' קמ"ט קיבץ כל הדעות כדרכו והראה שם פנים דיש להקל טפי בשם הכינוי' מעיקור השם וסוף דבר מסיק ואם נישאת לא תצא ונ"ל דשם כהן או לוי קיל טפי מכינוי של שמו עצמה עיי' בגטין פ' ע"א תוס' ד"ה ושם עירו וכו' אמנם בלשון הרא"ש שם משמע קצת דשינוי כהן או לוי אינו אלא שלא לשווי' עדי' פסולי' די"ל אהא לא חתמו אבל שינה בגט הוה כמו שינה המקום הדירה כיון שהאדם נתפרסם בו וה"נ בשם כהן ולוי:

2225

2226אך כ' מהראנ"ח בתשו' ומייתי לי' גט פשוט סוף ס"ק הנ"ל וגם בס"ק מ"ג דע"כ לא פליגי הנ"ל אלא בשינה שם אבי המגרש מפני שאדם מתפרסם ע"י חתימת אגרת ושטרו' ועליי' לתורה אבל שם אבי המתגרשת שאין אשה מתפרסמת בשם אבי' כ"ע מודה דדומה לשם הלידה שכ' הרא"ש כיון שאין אדם מתפרסם בשם הלידה אין השינוי פוסל בו וכן הסכי' גט פשוט שם ואם כן בשם אבי' העצם מכ"ש בחניכת כהן ולוי שהרי אפי' בכינוי רצה מהרי"ט להתיר בשעת הדחק וכל זה צריכנא בעלמא במי שהוחזק בשם יוסף בן שמעון ועתה שינה בכ' יוסף בן שמואל יפה כ' מהרא"י בשם אביו אין אדם יכול לשנו' אבל הכא נהפוך הוא שבמקום הנתינה נתפרסם שמה ע"י ב' כתיבו' וע"י מניעת פדיון פטר רחמה בת פלוני הלוי ואלו הי' נודע לנו קודם נתינת הגט הטעו' הזה לא היינו מגרשי' לא בשם בת הלוי שהוא בטעו' ולא בסתם בת פלוני מפני שהוחזקה ונתפרסמה בלוי' ואיכא לעז והיינו מצריכי' שתעקור בפרסום שם בת לוי שלשי' יום ושיפדה הבן בפומבי ולעשות פרהסי' לדבר ועכשיו שלא נודע לנו מקודם נלע"ד כ"ע מודים דכי האי גווני אינו אלא כמו שם הלידה ע"כ נלע"ד שאם הוא מקום רחוק ועיגון גדול יש להתיר אפי' לכתחלה שכ"כ בכ' מהרא"י בסי' קצ"ו כל מקום שיש טורח לתקן הוה כדיעבד וכ"כ בגט פשוט סי' קכ"ט סקמ"ג תשו' שארית יהוד' ע"כ אם יסכים עמי ת"ח א' למטינא שיבוא מכשורי הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ב' טו"ב שבט תקצ"ה לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

2226

2227שלום וישע רב להעוסק בחוקי אלקים מחורב וחכו ממתקים וכלו ערב ה"ה י"נ הרב המאה"ג הותיק המופלג מה"ו יוסף נ"י אב"ד ור"מ דק"ק גוו"ד והגליל יע"א:

2227

2228נועם יקרתו הגיעני שבוע העבר' ומרוב המון טרדות לא הי' באפשרי להשיב עד היום ואשר נזקק להלכה ולמעשה באיש א' העומד לגרש אשתו ושמו צבי המכונה הירש ושם אביו אשר בעודנה בחיים חיותו נקרא בעירו ומקומו אשר הוא גר שם בשם דוב המכונה בער אך הבן מהיותו נד ומטלטל מבית אביו חתם עצמו וגם מקרא לתורה בשם בן יששכר המכונה בער וכן נכתב בכתובה וכן נקרא לתורה בעירו שנשא אשה ושרוצה לגרשה עתה האריך מעלתו שנסתפק איך לכתוב בגט:

2228

2229הנה בתשו' הרא"ש כלל י"ד קרא תגר על גט בן מומר יוסף בן שמעון וכ' על שם אביו יוסף בן שמואל ותמה עליהם איך הכשירוהו וכן כ' בפסקי מהרא"י בכמה תשובת ענין זה ויעי' יש"ש גטין פ"ד סי' כ"א ומזה פסק בש"ע סי' קכ"ט סעי' יו"ד אלא שב"י מייתי תשו' רש"י שאם נשאת לא תצא וכבר כ' מהאחרונים דלאו רש"י חתם עלה כמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' כ"ז והטעם מבואר ברא"ש ותה"ד הנ"ל דאין אדם יכול לשנות שם אביו כי בשלו אדם רשאי ואם אמרו כן בשם אבי אביו דבני בנים הרי הם כבנים וכדכתיב לבן בן נחור ובשגם בשהמיר האב דכולי עלמא יודעין דהדרך כן הוא שאין הבן רוצה לייחס אחר הרשע וזה בעצמו הי' טעמו של לבן כמ"ש רמב"ן בתורה שהי' בתואל איש פחות מעלה ולא רצה לבן להתייחס אחריו א"כ מצינו מנהג זה בתורה אפ"ה פסלו הגט ק"ו בן בנו של ק"ו בעלמא בלי טעם שאין כח ביד הבן לשנות שמו של אביו:

2229

2230וראי' ברורה לע"ד מדאמרי' שלהי ב"ב בשני יב"ש ישליש ויזכיר שם אביו וגם שם אבי אביו וקשה למה לן כולי האי לכתוב רק שם אבי אביו אע"כ דזה מיקרי שינה שמו מיהו בשמו של עצמו יכול לשנות שלשים יום כמ"ש לקמן אי"ה משא"כ בשם אביו ומעלתו כ' דמוכח מלשון הש"ס דגם אחרים יכולים לשנות שמו דאמרי' ההי' דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה משמע אחרים קרו לה ככה האמת אגיד שגם בתשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"ב דבר מזה ממאי דאמרי' יוסף קורין לה יוחנן אבל אין נראה לי ראי' כלל דהתם אחרים קרי לי' והוא עני להו א"כ נשתנה שמו ע"י עצמו אבל בשם אביו אם יהי' אביו כאן וקורין לו יששכר לא יעלה כי דוב שמו וא"כ מי יוכל לשנות שמו חוץ ממנו ומ"ש גם מעלתו לחלק בין נדון דידן להא דשמעון ושמואל ולומר כיון דליששכר ולדוב לשניהם רגילים לכנות בער אין קפידא בשינוייהם לא נ"ל כלל דעיקור קביעות השם הוא אותו שעולין בו לתורה ואידך כינוי בעלמא הוא א"כ דוב ויששכר שני שמות הם לגמרי ואין להם שום שתוף כמו שמואל ושמעון ממש אדרבא אינהו דומה עכ"פ בתחלתו בשני אותיו' שם משמעון ושמואל כמ"ש ביש"ש סברא זו משא"כ יששכר ודוב אין להם שום שתוף ומה לי שמכנים לזה כזה וגם הכינוים אינם שווים וכי דוב אין הכינוי בער כי הוא רק פי' ולע"ז של דוב כמ"ש ב"י בחיים ביב"א וכו' שפרושו לעבען שאינינו כינוי אלא פי' השם משא"כ יששכר בער הוא כינוי וענין אחר ממש ע"כ נ"ל פשוט אלו הי' נכתב גט כזה הי' פסול בלי ספק אמנם איך לנהוג במי שכבר הרגיל והחליף שה אבותיו כמו בנדון דידן לא גילו לנו הפוסקים בזה דנהי דאין לכתוב בן יששכר מ"מ גם בן דוב לא יתכן ולכאורה כיון שזה הבן ניכר בין העולם בשם בן יששכר אם יכתבו בן דוב יאמרו שאינינו זה המגרש ונ"ל דאפי' אם בשעת הדחק ומי שאין שם אבותיו ידועים ובכי האי גוני אפשר לסמוך אהעיטור שלא לכתוב שם כלל כמבואר זה בפוסקים מ"מ נ"ל דלא שפיר דמי למיעבד הכי כיון שזה ניכר וידוע לכל ועולה לתורה וחותם עצמו יום יום בשם אביו יששכר אם נכתוב בגט רק שמו בלי שם אב יאמרו שאינינו זה כי למה לא הזכירו שם אביו כמנהג בגיטין אע"כ אחר הוא שאין שם אביו ידוע:

2230

2231ולכתוב נמי בן דוב דמתקרי' יששכר המכונה בער אינו נכון שיאמרו אין זה אותו דוב שהרי אותו אינו מתקרי' יששכר כלל אפי' פורתא ולכתוב נמי צבי בן דוב דמתקרי' צבי בן יששכר אינו נכון בודאי אי קאי דמתקרי' אשם צבי הי' נכון דזה צבי עיקור שמו בן דוב ומתקרי פורתא צבי בן יששכר אבל לפי מה דקיי"ל דמתקרי' והמכונה קאי על שם האחרון א"כ יאמרו דהכל קאי על דוב עצמו שהוא נקרא צבי בן יששכר ויהי' זה היששכר אבי אביו של צבי הראשון וגם לכתוב שני גיטין לא מהני הכי דלא מהני אלא בשם אלי' וכדומה דממ"נ א' מהם כשר אבל הכא כל א' מהם יש לו תברא בפ"ע כי אותו שנכתב על שם יששכר הוא שקר בעצמותו ואותו שבשם דוב אינו מוכח מתוכו במקום הכתיבה והנתינה שזה הוא ועיי' תשו' מהר"מ זיסקינד ומה שכתב עליו והשיג בית מאיר סי' קכ"ט סעי' י"ב ע"ש:

2231

2232ועצה הנכונה בענין זה טרם יתן הגט ישנה שם אביו משקר לאמת ויעלה לתורה ויחתום עצמו בשטרות וכתבים בשם בן דוב באופן שיעשה פומבי לדבר בעירו מקום הכתיבה והנתינה ואחר כך כשהוחזק כן שלשים יום יגרש בשם צבי המכונה הרש בן דוב המכונה בער לבד והוא הנכון בלי פקפוק ואע"ג שכ' הרא"ש בתשו' כלל ט"ו דין ד' על גר שרצה ליתן לעצמו שם מה שירצה ולכתוב כן כתובה והוכיח הרא"ש דזה א"א דא"כ שני יוסף בן שמעון ישנה האחד שמו ויכתוב מה שירצה יצחק בן שמעון אע"כ זה א"א היינו בשלא הוחזק אלא עתה ע"י כתיבת הכתובה רוצה להחזיק עצמו בזה השם אבל אם מחזיק עצמו פשיטא שיכול לשנות כמ"ש כל הגאונים ובשני יוסף בן שמעון בש"ס אין ה"נ אם האחד רוצה להחזיק עצמו שלשים יום בשם אחד תו ליכא שני יוסף בן שמעון בעיר הזאת אך מיירי שרוצה לכתוב היום שטר וזה א"א לשנות שמו בשעת מעשה אע"ג הראי' דמייתי לזה משלהי ב"ב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו כבר השבתי עליו במקום אחר דהתם אמרי' דאין לחוש לרמאות דכולי האי לא הוי מוזהר ברמאות דאי לאו שהי' שמו כן באמת לא הי' נזהר שלשים יום ואין הכרח מזה שיכול אדם לשנות שמו למה שירצה וגם אין ראי' משינוי השם שע"י חולה שנתרפא ע"י השינוי דדינא הכי לשנות שמו לקרוע גזר דינו וכקטן שנולד דמי וזה שמו אשר יקראו לו בשם השני ומ"ש המבי"ט ח"ב סי' נ"ב לחשוב חשבונות רבים דבשלשים יום קורין לו צדי"ק פעמים בשם החדש ועי"ז נתחזק ולמד זה כעין מ"ש הג"ה מיי' בשם הירושלמי בהזכרת הטל ע"ש ולא נ"ל נכון וגם ערבך ערבא צריך כמ"ש במקום אחר מ"מ הכא שהאמת כן הוא דשם אביו דוב והוא שהחזיק בשקר בשם יששכר והנחה מונחת שאין אדם יכול לשנות שם אביו ורק להוציא מלב בני עיר הכתיבה והנתינה ולהחזיקה בשם האמתיי בוודאי די למיעבד פומבי ופרסום לכל באי שער עירו לקרותו בתורה ולחתום עצמו שלשים יום בשם בן דוב המכונה בער ואח"כ יגרש אשתו בזה השם וכן נלע"ד נכון בעזה"י בלי פקפוק ואין להאריך וה' שנותיו יאריך כנפשו היפה ונפש א"נ: פ"ב יום ה' ט"ו שבט תקע"ה לפ"ק.

2232

2233משה"ק סופר מפפד"מ:

2233

2234תיתי שלמא רבא משמיא וחיי אריכא לריכא בר ריכא ה"ה תלמידי הותיק הרב המאה"ג המופלג החרוץ מהו' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:

2234

2235שמחתי כשמחת בקציר בהגיעני יקרת מכתבו הלום ראיתי כי רוטפש בשרו מנוער ולא יאונה אליו רעה וצער ה' יחייהו ויקיימהו ובישועתו יראהו בית לבנון יער והוא עומד בין ההדסים זקנים יושבי שער ישמח לבי גם אני תגל כבודי בכבודו יהא רעוא דתירום רישי' אכולא כרכא אמן:

2235

2236ע"ד שם משה יהודה המכונה משה ליב לפי דעת נודע ביהודא כרך ב' סי' קי"ט דלא כב"ש שכ' לכתוב המכונה ליב דהמכונה קאי אבתרא ועל זה דחה הגאון מדכתיב בד"מ סי' קכ"ט אות כ"א דלאיש קורין מכונה בסגול ולאשה בקמץ ש"מ דקאי אהגוף ולא אהשם דשם הוא לשון זכר ולעולם הי' לנקוד בסגול:

2236

2237ועל זה כ' מעלתו דאפי' קאי אהגוף מ"מ משה יהודה אינינו שם א' שהגוף הזה נקרא בשניהם בשם א' אלא נקרא משה וגם נקרא יהודה ומשום כן מותר לחלקם בב' שיטות כי יש לגוף הזה ב' שמות וא"כ יהודה המכונה קאי אהגוף שבשמו יהודה הוא מכונה ליב ומייתי ראי' מתוספתא דמייתי ר"ן פ"ב דקידושין אמתני' התקדש לי בכוס זה של יין ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת ע"מ שאינו אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון אינה מקודשת וכן הוא בש"ע סי' ל"ה סעיף ל"ג: וע"כ מיירי בנקרא שניהם במקום א' ואפ"ה מקודשת ברישא דאי ס"ד דמיירי בשני מקומות אבל נקרא יוסף ושמעון בפ"א אינה מקודשת א"כ לפליג וליתנא בדידי' בין נקרא כן בפ"א לנקרא פעמים כן ופעם כן אע"כ מיירי אפי' נקרא כן פ"א בשני השמות יוסף שמעון ואפ"ה מקודשת ואמאי הא ע"מ שאני יוסף קאמר והוא נקרא יוסף שמעון אע"כ כל א' שם בפ"ע הוא אלו דבריו ואני אומר מהתוספתא אין ראי' כלל דבלי ספק מיירי בקרי לי' טובא יוסף ופורתא שמעון ולא בפ"א יוסף שמעון ועל זה מורה וי"ו ושמעון שהוא וי"ו העיטוף וגם וי"ו מחלקת ור"ל פעם כן ופעם כן אלו הי' קורין לו ב' השמות בפ"א הי' לו לומר יוסף שמעון אע"כ מיירי דוקא טובא יוסף ופורתא שמעון אבל אי קורין לו טובא שמעון ופורתא יוסף וא"כ הרי הוא שמעון יוסף אינה מקודשת ועיין גט פשוט ס"ק ס"ג והה"נ כשנקרא בשני שמות יחד מקודשת והא דלא מפליג מיני' ובי' בין נקרא בשני השמות יחד או שנקרא שמעון טובא ויוסף פורתא משום דהברייתא לא באה אלא להורות בדיני תנאי בין אומר אלא ובין לא אומר אלא וכן איתא שם לענין בשם ובורסקי ובן עיר ובן כרך ולא אתי' לאורוי בדיני שמות ועוד נ"ל דלפנים לא הי' נוהגין לקרות בשני שמות בבת א' כי חדשים מקרוב באו ואפי' יעקב אבינו ע"ה לא מצינו שנקרא יעקב ישראל בפ"א ולא מצינו בכל השמות שבתנ"ך וש"ס ופוסקים שיקרא א' בב"א ב' שמות ביחד ושלהי יבמות כך קורין אותי בעירי יוחנן בן יונתן ארי' ונראה דהאי ארי' אינינו שם עצם כלל כ"א תואר משפחה על שם גבורתם ונקרא כן האב וגם הבן ע"ש זולת אבא שאול אבא יודן אבא גורין דאבא הוא שם בפ"ע ואינך הוה שם בפ"ע והי' נקראים מ"מ נ"ל מדלא מצאתי כן אלא עם צירוף אבא יראה שהוא שם א' כמו פדה צור גמליאל אבא יודן רב של יהודים וכדומה וכן משמע ביש"ש שכ' מעשה שהאב רוצה לקרות הבן בשם אביו מאיר והאם רצתה לקרותו בשם אביה יאיר ומזה נולד שם חדש שניאור ר"ל שני מיני אור מאיר ויאיר וקשה ה"ל לקרותו מאיר יאיר אע"כ לא נהגו כן בזמנו עדיין וכן בספר נחלת שבעה העיד ע"ד הפלא שהוא ראה אנשים שהי' נקראים בב' שמות יחד ש"מ דלפנים לא הוו שכיחי ועיין רמ"א סי' קכ"ט סעי' י"ד ובס' גט פשוט ס"ק ס"ג כ' דשם טוב הוא מצורף משם בן נח וטוב גואל של רות ע"ש ומ"ש מעלתו דא"נ קאי הכינוי על השם מ"מ שייך לחלק בין זכר לנקבה דשם נקבה בעצמה הוא לשון נקבה. וכן נלע"ד דהכינוי קאי אהשם כמ"ש בשרשים של רד"ק בשרש כנה שהוא ענין כסות והעלם השם ובשם ישראל יכנה פי' יכסה שמו ויאמר כי ישראל הוא ואל אדם לא אכנה לא אכסה שמך אם רשע אתה ולא אשא פניך ע"ש ש"מ דקאי אהשם וע"כ צ"ל מ"ש רמ"א לקרות לזכר מכונה בסגול ולנקבה בקמץ ע"כ היינו משום שהשם גופי' הוא לשון נקבה כגון לזכר שר ולנקבה שרה לזכר סוכה ולנקבה יסכה חן חנה וכדומה. וראיתי להזכיר דבר חדוש שראיתי בערוך ערך כן שכ' אמתני' דמגלה המכנה בעריות שאומר ערות אביו וערות אמו שלא לנוכח דבקרא כתיב אביך והוא מכנה אביו וזה אסור דמשנה הקרא מאשר כתבו מרע"ה בתורה יע"ש בפנים שזה כוונתו אעפ"י שאינו לשונו ממש יראה שכוונתו לפרשו כמו בשבועת העדות אל יככה דאמרי' כנה יע"ש דף ל"ו אבל הוא תימא דבש"ס מגלה ס"פ הקורא עומד מבואר תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו וצע"ג ואולי י"ל דבקורא ומכונה הקרא מנוכח לנסתר מבואר שדעתו לפרש קלון אביו ואמו וזה נראה גנאי לחברו שקרא נגדו ומזהירו שלא יגלה קלונו של אביו כאלו יש לו לאביו שמץ פסול וגנאי ומשו"ה מכנה. דאלו מפרשו כפשוטו שמזהיר שלא יבוא על אמו אין זה גנאי לחבירו כמו שנאמר נגדו לא תנאף ולא תגנוב אע"כ שמפרש קלון אביו כנ"ל זולת זה לא ידעתי לפרש:

2237

2238נחזור להנ"ל דמ"מ נ"ל לכתחלה לכתוב כרצון הגאון נב"י ומאן דעביד הכי בודאי לא משתבש וכן שמעתי שנטה דעת הגאון מה"ו משולם זצ"ל אלא למעשה לא רצה לחלק על הב"ש כיון שאז לא נתפשט ס' נב"י כרך ב' וכן שמעתי גאון א' עשה מעשה טרם שנתפשט ספר הנ"ל וכן נ"ל ומ"ש הגאון נב"י עוד בשם מאיר יהודה המכונה מייאיר ליב יראה דבשם מאיר לחוד יודה שאין צריך לכתוב כינוי מייאיר דודאי לא גרע מיצחק חקין וכמ"ש ביש"ש דלא דמי לשרה שארקה דאשה שאינה עולה לתורה כל שנשתנה העברת השם צריך לכתוב אעפ"י שהוא קיצר השם משא"כ באיש שעולה לתורה בשם יצחק וכ"כ באבר ועברלין ע"ש וה"ה ומכ"ש בשם מאיר מייאיר אך הכא שנקרא מאיר יהודה המכונה וכו' אי יכתוב גם פעם השנית מאיר אינו נכון שהרי באמת מכונה מייאיר ליב ע"כ צריך לכתוב מייאיר ליב ולפ"ז הה"נ בכל כיוצא בזה צריך לכתוב יצחק יהודה המכונה חקין ליב איצק ליב וכדומה וגם זה נלע"ד נכון:

2238

2239מ"ש בשם ראכלי יפה כ' ומרוב טרדות כתבתי בנחיצה רבה ותנוח דעות הרמה בזה מסתמא כבר הגיע לידו מכתבי השני' וד"ל: פ"ב נגהי ליום עש"ק ט' טבת תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2239

2240שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסים תל תלפיות זית רענן יפה פרי תואר משובח ומפואר כש"ת מו"ה איצק נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קראלא יע"א:

2240

2241נעימות ימין צדקו הגיעני אודות שנשאל לפני פר"מ על ת"ח א' שסידר גט עם ב"ד ואחר זמן נמצא שנכתב דיהוי ליכי מנאי חסר יו"ד וכתב מנא במקום מנאי ויש טורח גדול להשתדל גט אחר ואיכא חששא שהמגרש לא יתרצה כ"א בריצוי כסף ולאשה אין כל והעולה על כלם זילותא דב"ד וכבוד ת"ח המסדר שלא יהי' לבוז ח"ו:

2241

2242יאמר נא להרב המסדר בדבר גדול כזה ראוי להיות מתון מתון ואח"זל ד' מאה זוזי שוי' וכוונתם לפע"ד כי מתון לשון המתנה ולא להיות נפחז ונמהר ומאתן פי' מאתים וההפרש במבטא בין מתון למאתן היא רק המשכת הברת האל"ף והנשחז ונמהר ואינו מדקדק להמשיך הברת האלף אינו ניכר בין מתון למאתן נמצא ההפרש בין מתון מתון ב' פעמים למאתן מאתן ב' פעמים יש הבדל ב' מאות ולעולם יהי' רגיל להיות סופר האותיות ומונה כדרך שאנו מינין כאן בפ"ב מתא הרבנים יש לפניהם גט או סדר הגט ואני קורא לפניהם הגט הנכתב וע"ד משל ברביעי אומר ברביעי מלא יו"ד ושוב אומר פעם שנית ברביעי בי"ת רי"ש בי"ת יו"ד עי"ן יו"ד וכן מרישא לסיפא כל תיבה וכל אות ואות והשומעי' משגיחים אם לא ימצאו שום השחתה ובאופן זה רחוק שימצא טעות כנ"ל ובכל התיקונים הללו צריך סיעתא דשמיא להנצל משגיאה וה' יצילנו:

2242

2243והנה חזרתי על כל צדדי קולא ולא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותי' דת"ח ולא מצאתי דבר שראוי לסמוך עלי' להחליט לקולא אך לא אחליט להחמיר כי אולי ימצא מי שלבו רחב ויתיר האשה אין אני חולק עלי' וגם לא יהי' לי חלק עמו ומ"מ אפתח פתח כחודו של מחט אולי יבוא אחר ויפתחנו כפתחו של אולם:

2243

2244הרב"י סי' קכ"ו מייתי טופסי קדמוני' יש כ' בהן מינאי ביו"ד אחר המ"ם ויש בלא יו"ד וכ' שם בד"מ אות ל"א שאם כ' מינאי ביו"ד אין לפוסלו וכן הוא בש"ע סי' קכ"ו סעיף מ"ד ומהריב"ל ח"ג סי' ס"ט כ' אע"ג דמינאי ביו"ד יש לטעות מינאי כאלו אומר שזה יהי' גט פטורי' מאיש ששמו ינאי מ"מ מדלא הזכירו אביי כמו ודין בלא יו"ד דלא לשתמע דין ולא אמר נמי הך ש"מ ליכא קפידא ויען כי בכל הני חששות דאביי כמו יו"ד ודין ה' דמהך וי"ו דתרוכין וכדומה יש ג' שטות לרמב"ם פסול לגמרי ולעיטור וסיעתו דוקא כשבעל בעצמו כותב ומערער אח"כ שלכך נתכוון אבל כשצוה לסופר לכותבו כדינו וטעה ליכא למיחש בדיעבד עכ"פ והרא"ש הקיל יותר בתשובה דאם נתגרשה בגט זה תנשא דחייש משום זילותא ומכ"ש אם קשה להשיג גט אחר והשתא נהי בגוף פלוגתתם אין להכניס ראש להקל מ"מ בהך מינאי שלא הזכירו אביי נהי שאנו כותבי' בלא יו"ד דלא לשתמע ינאי מ"מ אם כבר נתגרשה ואיכא קצת דחק יש לסמוך אהנ"ל דתלינן בט"ס והלא אין כאן ערעור ע"ש ולכאורה אין זה ענין לכאן בשלמא התם מנאי פירושו ממני כדאיתא ר"פ כיצד מעברין (עירובין נ"ג ע"ב) תפלא הות לי וגנבוך מין אך יש לפרש ג"כ מינאי א"כ ה"ל לאביי לאשמועינן דלא לכתוב מלא אע"כ לא חשש אביי להא וטעמא נ"ל משום דליכא למיחש שמי ששמו ינאי גירש את זו שאין אדם מגרש אשת חברו עיין נדרים וי"ו ע"א [וגם אביי לא פליג על סברא זו אע"ג דאליבא דרבא אתמר התם ע"ש] וכיון שגם מינאי משמע ממני הוי שפיר מוכח מתוכו וידים מוכיחות שאותו הנזכר בתחלת הגט הוא המגרש את האשה ממנו:

2244

2245אבל הכא מה הי' לו לאביי לומר שיכתוב מנאי ביו"ד בסוף וכי הי' צריך לומר שיכתוב פטורין בפ"א בתחלה והלא מנא בלא יו"ד אין לו משמעות ממני כלל אלא מנא דכשר למיקני' בי' כאלו כונתו וזה יהי' ליך חפץ גירושין ולא הי' צריך אביי לאומרו ופסול מק"ו דיו"ד וזי"ן ולא הי' צריך להזכירו כלל:

2245

2246אלא יש קצת מקום לפמ"ש בסדר גט של מהר"י מינץ סי' קי"ד מנאי מ"ם חירק נון פתח וחירק תחת האלף וכן ראוי לקרותו עכ"ל וכן נוהגין במדינתינו אך בס' גט פשוט כ' על זה ולא ראיתי קורין תיבת מנאי רק חירק תחת המ"ם ונו"ן פתוחה לבד ע"ש מנאי והנה בס' ששה זרעוני ערוגה להגאון מה' זלמן עמריך זצ"ל קורא תגר מאוד על הקורין ומדגישין יו"ד שאחר הפתח וקמץ כגון חי שמדגישין היו"ד וכ' ראיות גדולות דלא כן הוא אלא היו"ד אינה נקראת ונרגשת כלל והיא נח נסתר וא' מראיותיו מהגאון מנחם עזרי' שכ' בס' עשרה מאמרות דשם אדני ית"ש ר"ת ארי' דוב נמר ולא חשש ליו"ד שבסוף כיון שהוא נח ואינו נקרא ולא נרגש במבטא וכ"כ שם בס' קול יהודה בפי' לעשרה מאמרות נמצא לפי דבריו אין הפרש בקריאה בין מנאי ביו"ד בסוף או בלא יו"ד ופשיטא דלכל הפחות איכא ס"ד להקל וא"כ ה"ל לאביי להזכירו דלכתוב ביו"ד דלא לשתמע מנא וחפץ אע"כ ליכא קפידא כמו במינאי ביו"ד אחר מ"ם זהו מה שיש להמציא קולא:

2246

2247אך דברי הגאון הנ"ל גופי' מפוקפקים והוא עצמו הקשה לנפשי' א"כ מה בין שרי לשרה דדוחק לומר לא תקרא שמה שרי בכתיבה קאמר או בכוונת הקורא מכוון שמה בה"י ולא ביו"ד זה דוחק ואני אומר קצת יש הכרח לדוחק הזה דהרי ע"כ אותה הנבואה שבסוף פרשת לך לך שרה שמה ונתתי ממנה לך בן לא אמר אברהם לשרה דאל"ה לא הוי צחקה על דברי המלאך וכ"כ רמב"ן ר"פ וירא שם והשתא כיון שלא א"ל שנשתנה שמה איך לא הי' כפלא בעיני' דברי המלאך איה שרה אשתך והלא שרי שמה ולא שרה אע"כ אין להבחין בדיבור בין שרי לשרה רק בכתיבה ובכוונת מכוון מ"מ מי יסמוך על סברות אלו לעשות מעשה להתיר א"א:

2247

2248ועוד תינח לבעל גט פשוט הנ"ל אבל למנהגינו שקורין כמהר"י מינץ מנאי בחירק תחת האלף ליכא למימר כנ"ל דלא מצינו מנאי בלא יו"ד ולכאורה נראה דהאי איתתא גלילאי דפ' כיצד מעברין הנ"ל בודאי לא אמרה דגנבוך מין בלי כינוי ממי גנבוה אלא הנו"ן אמרה קמוצה או פתוחה לספרדים ואמרה גנבך מינָ ולהיות לשונם קלילא ולא דייקא בלישנא לא הדגישה שיהי' המובן מינאי באלף יו"ד נחה לבסוף אלא הי' נשמע בחפזה לדבר כאלו אין כאן אל"ף יו"ד כלל רק מינָ ומפירש"י שם מבואר דווקא מלשון גנבוך מייתי ש"ס ולא מלשון מין ש"מ דנכון לדבר כן אלא די"ל המדגש מין ביו"ד לא משתמע מנא דכשר למקני' א"כ אין הפסד כ"כ בקוראו מינָ אבל מנא בלא יו"ד קמא ולא יו"ד בתרא לא ע"כ ידי מסולקת מפסק זה ואני איניני אוסר ולא מתיר ומי שדעתו רחבה מדעתינו רשות נתנה לדון ולהורות בזה והרני חותם באהבה רבה א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' ער"ח כסליו תקי"ף לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2248

2249שלום וכ"ט לידידי תלמידי הרב המופלג הותיק כש"ת מו"ה אליעזר סג"ל נ"י הורווויץ יושב בשבת תחכמוני לעדת ה' במקהלות ווין הבירה:

2249

2250נפשו היפה בשאלתו ע"ד אשר לפנים בישראל שם עריסתו שמואל הירץ וכן חתם עצמו באגרותי' ושטרותי' לעולם אך בעלייתו לתורה וכן בפי כל העולם לא נקרא רק בשם שמואל לחוד ועתה בא לגרש אשתו הישראלית עפ"י פקודת השררה איך יכתוב בגט והנה הט"ז כ' בשם לאזר וחתם עצמו אלעזר בטעות וז"ל לא אזלינן בתר טעותו בחתימה אלא בתר הבירור דקריאות ס"ת ובין הבריות היא עיקור וחתימה אינו בכלל קריאה למכתב בשביל זה דמתקרי' עכ"ל:

2250

2251והגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל בטיב גיטין אות א' מסתפק בכוונתו דאפשר דלא צריך למכתב בשביל זה דמתקרי' או אפשר דלא יתכן לכתוב דמתקרי' שהרי לא נקרא אלא חותם עצמו וזה אינינו קריאה ואם כותב דמתקרי' כותב שקר ואינינו אותו המגרש ושם באות א' ס"ק ל"ה כ' בדרך אפשר דלא אמרו ט"ז אלא בחותם בטעות אבל עכ"פ נקרא בשם עריסה כך צריך לכתוב דמתקרי' ושוב בסמ"ק משמע מלשונו שהחליט כן ומשמע שם הסכמתו ג' דינים יש אי בטעות חתם כך אין לכתוב דמתקרי' דלא מקרי כך וקפידא איכא בדבר ואז שם עריסתו הי' כך צריך לכתוב דמתקרי' כיון שחותם כן עכ"פ שכ"ע אינם קורי' ולא עולה לס"ת בשם זה ואי גם מעריסה לא נקרא א"כ חתם עצמו כן בכוונה ולא בטעות יש ליתן ב' גיטין זה העולה מכוונת המ"ק שם אך בסוף הספר בכללי' בסעיף כ' דף ל"ג ע"א כ' בסוף הס"ק בין ב' חצאי עגולים וז"ל וכותבי' ע"ש החתימה דמתקרי' בכה"ג שיש שקורי' אותו ג"כ כמו שכותב ואם אין קוראי' אותו כלל בשם זה שהוא חותם רק ששם העריסה הי' כן עמ"ש שם סמ"ק הנ"ל אם כותבי' בשביל שנקרא בעריסה וחותם דמתקרי' כיון שבקריאה נשתקע עכ"ל והנה תברא לגזיזי' והדר בי' ממ"ש דהרי גם בלא נקרא כלל נמי כ' שם שכותב דמתקרי' וצ"ע. ונראה דהי' רפיא ביד הגאון ז"ל וצ"ע לשונו שכ' בשמות עיירות סוף ס"ק וי"ו ועיי"ש כאלו ברור לו דאזלינן בתר חתימתו אפי' נשתקע שמו לגמרי ע"ש:

2251

2252ואמנם בעיקור דברי הט"ז צל"ע מאי דפשטא לי' על כתיבתו וחתימתו בשטרות לא שייך לשון קריאה ואמאי לא כל הקורא האגרת והשטרות והמכתבים שבינו לבין חברו קורא אני פלוני בן פלוני ולמה לא שייך על זה דמתקרי' הלא כל תורה שבכתב נקרא בלשונינו מקרא ויש אם למקרא שקוראים מה שנכתב לפנינו ולפעמים יש קרינן ולא כתבינן או בהיפוך והמקרא נגד המסורות כגון שבועים שבעים ריש סנהדרין זהו רק מקרא ולא נכתב אבל עכ"פ כל התורה נקרא מקראות על שם כך והכי נמי כל הקורא כתבי' קורא שמו כנ"ל ואמאי לא יוצדק לשון דמתקרי' על חתימתו ע"כ נראה לפע"ד דהט"ז לא קאמר אלא שאין צורך למכתב דמתקרי' וקאי אעיקור הדין דנובע מש"ס דגיטין ל"ד ע"ב ההוא דהוה קרו לי' מרים ופורתא שרה וכו' ומשמע התם שלא הצריכו תקנה אלא דהוה קרו לה ולא שייך קרו לה אלא שקוראי' לו ובא אבל לא שקוראי' לו מתוך הכתב אשר נכתב ונחתם ולא מצינו שהצריכו חז"ל לחוש לאותו השם דלא מצינו אלא דקרו לה זהו נראה בדעת הט"ז אבל אם כתבו אינו מפסיד ויתפרש דמתקרי' מתוך הכתב ומקרא מלא דבר הכתוב ויהי כקרוא המלך את הספר:

2252

2253והיות כי גם הגאון מהר"ז ז"ל נסתפק בכוונת הט"ז לא שבקינן ספיקתו מפני וודאי שלנו ונהי דאלו לא נקרא בשם העריסה כלל לא אחליט מ"מ בנקרא עכ"פ בשם עריסתו כך שמשמע מדברי הגאון הנ"ל לכתוב דמתקרי' ולא ליתן ב' גיטין לא אחוש למאי דלא משמע בכללים שלו ובפרט בגט מומר שקשה להשתדל ב' גיטין ע"כ יכתוב שמואל דמתקרי' שמואל הירץ. וצריך לכתוב גם וכל שום וחניכא בגט מומר ושם אבי האשה אין ספק לכתוב יהושע הכהן המכונה העשיל וזה פשוט:

2253

2254ושם העיר יעיין בטיב גיטין בשמות העיירות ס"ק ל"א ולעיל מיני' ססק"ד וזכות אבותי' יעמדו לו להנחהו במעגלי צדק כנפשו ונפש א"נ לנצח: פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"ג מרחשון תק"ף לפ"ק:

2254

2255משה"ק סופר מפפד"מ:

2255

2256שלום וכ"ט לה"ה הרב הגאון המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו מפואר ומהולל כבוד ק"ש תפארתו מה"ו שאול לאנדא נ"י:

2256

2257יקרת קדשו הגיעני בזמנו ולא הי' ראוי להשיב מתרי טעמא א' אחריות דאחריני ובאתרא דרב אב"ד קבוע במקומו לא קבילנא עלי שנית הענין עצמו שמות גיטין אני מונע מלהכניס עצמי בדברים שאין להם שורש בש"ס וגדולי אחרונים אשר מימיהם אנו שותים מלאו גוילים מזה ובאמת מעיקור דין תורה אדם החותם עצמו בשטרותיו וח"כ וכל עניניו בשם ידוע ואם ילוה או יקנה וימכו' בשטר בזה השם יתעביד לי' דינא ואם יכתוב כמו שרגילי' לכתוב בגט דמתקרי כך או מכונה כך לא יתקבלו השטרות ההם וא"כ למה יפסל הגט אם נכתב בזה"ל אין לך מוכח מתוכו יותר מזה ואדרבא בלשון שכותבי' בגט אינו ניכר לרוב בני אדם אך יען כ' בספרי' לפי זמניהם כללים ששם שעולה בתורה היא עיקור ואידך מכונה או דמתקרי או שם שנשתנה ע"י חולי וכדומה עי"ז כבר נתקבל כן בכל התפוצה ויודע שעניני גיטין משונה משארי שטרות ואם ישונה יוצאי' עליו לעז וע"ז בנוי כל עניני שמות אנשים ועיירות ונהרים וק' בעיני להכניס עצמי ולכלות זמן בחיפוש דברים אלו אמנם לגדולת הדר"ג המבקש אכתוב דעתי כאשר הייתי עושה אם הי' מעשה כזה בא לפני אבל לא אכניס עצמי במחלוקות ולעשות סנגורי':

2257

2258הנה שם זימל לא נזכר שם הקודש שלו ובקהלותינו קורי' לתורה משולם ובס"ש כ' שמעון מכונה זימלן וכ' בס' טיב גיטין שבתשו' מהר"י סי' קמ"ז כ' על זומלן שנטל ממנו עטרת החבר ויקרא בתורה שמואל בלי חבר משמע שקראו שם קודש של זומלן שמואל אמת כן הוא בסוף התשובה ובתחלת התשובה שם כ' שיקרא זימלין דמתקריא בנימין ולא ידעתי מה אידון בי':

2258

2259והנה אין ספק אצלי שאין אב קורא שם בנו בשעת מלתו בשם חול לבד בלי שם קדש אך לפעמים יאמר צבי הרש וכוונתו המכונה הרש ולתורה יקרא צבי לבד וכן כולם והנה אם הי' מבורר שהאב קרא שם בנו נפתלי זימל והי' כוונתו כנ"ל אין הפסד במ"ש המכונה זימל אע"ג דאינו יוצא משם נפתלי וכן דעת רוב האחרונים וכן נהגו ועיי' תשו' בית אפרים שהביא הדר"ג אך אם לא יודע להבן שם הקודש שנתן לו בשעת מילה אלא הי' הוא מעצמו כשנתגדל ציוה לקרותו לתורה נפתלי א"כ אין ענין לשם זימל עם שם נפתלי שהרי קדם לו י"ג שנה אך כיון שהסכימו המחברים בשם שעולה בתורה הוא עיקור ושם של חול כמו פורתא ע"כ יכתוב נפתלי דמתקרי זימל ומספק יתנו עוד גט אחר אבל לכתוב שניהם אין דעתי נוטה כלל ולדעתי יכול לברר ספק זה אם יחקרו אחר מי נקרא זימל וממי יצא שם זה ואיך נקרא לתורה אותו שנקרא שמו עליו זהו דעתי העניי' בענין זה ולהד"ג משפט הבחירה ואחתום בברכה: פ"ב יום ד' בטוב שבט תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2259

2260שנית להחכם הנ"ל:

2260

2261גי"ה הגיעני והנה דלה דלה ואשכח מרגניתא שם זמה בד"ה א' קפיטל ויו ומזה נ"ל לפר"מ כ"ת דזימל הוא שם קטנות משם זמה וע"כ אין לכתוב המכונה זימל כ"א דמתקרי' אומר אני לו יהי' כדבריו אין נפקותא לשעבר כי עד היום הזה לא נתגלה זה לכל רושמי שמות גיטין ומר מציאה מצא ואם האמת אתו מצוה לפרסמו בדפוס בספר א' למען ידעו מכאן ואילך כל הקורא בנו זימל שהוא צומח מזמה אבל עד עכשיו לא ידעו מזה והי' כינוי לשם אחר או לשמעון ושמואל ונפתלי ולכל מה שירצה וכבר כתבתי כי כל הענינים הללו אינם תורה אלא הסכמה בעלמא וע"י ההסכמה נעשה מוכח מתוכו ונשמר מלעז ג"כ ואם ישונה דבר לא יהי' מוכח מתוכו שזהו המגרש וגם ללועזי' בלעז שאין זה המגרש:

2261

2262וכל זה אנו צריכי' אם נניח שהדין עמו שזימל הוא קטנות משם זמה אבל רחוק מאוד בעיני שיקרא אדם מישראל שם בנו זמה שהוא עצת חטאין ואפי' כידור שאין במשמעותו דבר רע רק לשון הקרא כי דור תהפוכות דסמוך כידור לתהפוכות [וה"נ הומ"ל כי דור ישרים יבורך ומ"מ כיון שנזכר בקרא לרעה] דייק ר"מ שמו כמבואר פיה"כ ונותני' שם זה לממזר כמבואר בש"ע הל' מילה מכ"ש שם זמה שהשם עצמו מגונה דהכי מסיק רבא במס' ע"ז י"ז ע"ב דרבנן הוה ס"ל דזמה לשון עצה ותרגום אונקלס מוסיף תיבת חטאין כך הוה ס"ד ומסיק רבא דליתא אלא זמה גופי' ר"ל עצת חטאי' וכתיב ותוסרנה כל הנשים ולא העשינה כמזמתיכם לא יעלה על דעת ישראל לקרוא שמו בשם זה ובית לוי שקרא בנו זמה אולי לא ידעו עדיין מה שאמר דהע"ה ברה"ק אשר שם שמות בארץ ולא נזהרו שהרי קראו בנו קרח והוא שם אלופי אדום ולא נזהרו בושם רשעים ירקב וחזי מה עלתה בי' בקרח עוד נמצא בד"ה הנ"ל בבני לוי שם שאול לא ידעתי אם הוא זה נקרא קודם שאול בחיר ה' או אחריו יהי' איך שיהי' לא נזהרו לקרוא בשם שאול מרחובות הנהר ממלכי אדום אשר מלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל ושאול בן הכנענית עיי' מס' סנהדרין פ"ב ע"ב ועיי' מ"ש טיב גיטין בשם שאול שרגילין לקרותו שואל ואין ספק שהוא מטעם הנ"ל וחנה קראה בנה שמואל כי מה' שאלתיו ולא קראתו שאול מלשון שאלתיו והפסיק' התיבה במ"ם אין ספק אצלי כי היתה נזהרת בזה מטעם הנ"ל וקיש אבי שאול לא נזהר וחזי מה עלתה בי' וכי האי גווני בש"ס ס"פ בא לו גבי דואג בן יוסף עכ"פ אין ללמוד מדורות הראשונים וחלילה שיקרא אדם שמו זמה:

2262

2263איברא בנידן שלפנינו כבר כתבתי לפרמכ"ת נ"י כפי שנכתב לי מחבורת ת"ח משם וגם עתה מהגאב"ד בעצמו שהגט ניתן עפ"י הרב הגאב"ד נ"י ושהוא בדק ומצא שם כמה בני אדם שנקראים לתורה נפתלי וכינוי יש להם זימל וא' מהם מקרובי המגרש וממשפחתו אשר כפי הנראה שאביו של זה קרא לו כן מעתה אין לפקפק והפקפוק הוא נפתלי נפתל ומעקש וגדולה מזה בעובדא דמהרי"ל המועתק בטיב גיטין סוף שמות אנשים ס"ק כ"ד בשם זלמן שמרי' שסמך על שמצא במצבת קברי משפחתו חקוק שם זה וכה הי' דברי בתשובתי הראשונה לבדוק בבני משפחתו ועובדא הוה פה בא' שגירש ושם אביו אלי' וצריכי' ב' גיטין א' אלי' בויו והשני בלא ויו והראשון בויו עיקר כיון שרוב אלי' דקרא בויו כמבואר כל זה במקומו אמנם חקרתי על משפחת המגרש ממי יצא להם שם זה ועל שם מי נקרא ונתברר שהי' ממשפחת הגאון אלי' רבה ז"ל וראיתי בספרו אלי' זוטא שיר חרוזי' שחיבר המחבר ז"ל ראשית חרוזי' אלי' בלא ויו ומשו"ה הסכמתי ליתן גט הראשון בלא ויו והוא העיקור וגם השני בויו וכשהוצעתי הדברים לפני מו"ח הגאון דק"ק פוזנא קלסי' [ע"ל סי' כ"ו] והכא בנידן שלפנינו אין נדנוד חשש והמערער יחוש לעצמו:

2263

2264אמנם לדין במקום אחר כיוצא בזה אלו לא נמצא בשום מקום שם כזה ואלו לא מצא מהרי"ל שם במשפחתו וידעי' בוודאי שלא נשתנה ע"י חולי כי לא חלה מעולם ואך רק הוא בעצמו לא ידע לקרות עצמו לתורה וקרא שמו שמרי' אין ספק אצלי שהי' צריך לכתוב שמרי' דמתקרי זלמן דכיון שניתן לו שם זלמן בעריסה ושוב נתחדש שם שמרי' לא שייך לומר שם הראשון יהי' טפל להשני וע"כ לא קאמר מהר"י מינץ אשר רמז עליו ב"ש סי' קכ"ט סק"ל ובנב"י סי' קי"ט הוא לא מיירי אלא בנשתנה מחמת חולי דדעת המברכים לעקור שמו לגמרי ולקבוע לו שם אחר ואז נעשה זלמן מכונה לשם שמרי' השני ובכל זאת רצה הגאון נב"י לכתוב דמתקרי' לולי שהר"י מינץ לא כ"כ והגאון מהרז"מ בטיב גיטין דף מ"ח סק"ה מחזיק בדעת נב"י דלא כמהר"י מינץ אבל בלא נשתנה מחמת חולי אלא מחמת שלא ידע לו שם קודש וחידש שם לעצמו פשוט שאין לעשות הראשון טפל להשני והב"ש סק"ל דדחה דברי הב"ח מפני שאין משמע כן בתשובה מהר"י מינץ ורמ"א היינו במחמת חולי אבל לא שלא מחמת חולי ודוחק לאוקמי בגוני דילן שנשכח שמו הקודש וברר לעצמו שם שאין לו שום שייכות והלא הי' יכול למצוא שם השייך לזלמן המבורר לכל עולם ומה לו אצל שמרי' אע"כ ע"י חולי ועקורי קא עקר שמו הראשון אבל אל"ה הריני עומד במקומי שיש לכתוב נפתלי דמתקרי זימל:

2264

2265והגאב"ד דלכון הראה לי מקום בס' בית מאיר סי' קכ"ט סוף סי"ב שכ' בנימין המכונה וואלף אע"ג דשם וואלף הי' לו מקדמת דנא ושם בנימין נתחדש לו עכשיו הנה אם כוונת הבית מאיר הי' כך אינני מודה לו ואינני חוזר בי בלי טעם וראי' אך יש ליישב דהתם נמי ברצון קא עקר שניהם ומחדש לו שם חדש ופנים חדשות ורוצה לעקור הכל כדי שלא יהי' נראה שינוי וחידש בעיני העולם לכתוב דמתקרי' וואלף ע"כ טוב לעקור גם שם הראשון כדי לכנות לבנימין שם וואלף אך מ"ש לי עוד הגאב"ד נ"י דכיון שמתחלה ניתן לו זימל לכינוי כי בוודאי ניתן לו שם קודש בשעת המילה א"כ לעולם שם זימל מכונה היא לא לשם נפתלי המחודש אלא לגברא שכבר הוכיחו הגאון נב"י וטיב גיטין בבית אפרים דמכונה קאי אגברא נמצא שם זימל הוא כינוי דהאי גברא ישתנה שמו הקודם דכמה אנפי' מ"מ כינוי דהאי גברא היא זימל ולכאורה דבר שכלי אמר וראוי' לו מ"מ לדינא אינני מודה דאע"ג דהאמת הוא דהכינוי קאי אגברא שנתכנה בזה השם להיותו טפל לשם עצם שלו מ"מ אי ליכא שם העצם נכנס זה תחתיו לשם העצם הגע עצמך אי נשתקע מזימל זה שמו הקודש לגמרי ולא ידענא מה הי' לו והי' מגרש אשתו היאמר אדם שנכתב ביום פלוני גירש המכונה זימל את אשתו זה לא יעלה על לב אלא היינו כותבי' גירש זימל את אשתו מפני שאיניני כינוי אלא עם צירוף שמו הראשון שעי"ז השם העצם ההוא נתכנה בשם הטפל השני אבל כשנשתקע הראשון נכנס שני תחתיו ונעשה ראשון ומעתה כשמחדש לו שם אחר נפתלי אזי כותבי' נפתלי דמתקרי זימל:

2265

2266ברם נאמן עלי הדיין הרב הגאב"ד ומי יהרהר ח"ו ובפרט בדבר המבואר וגלוי במקומו שיש נקראים שם כך ונמצא כן במשפחת המגרש לא יהי' חלקי עם העומדים על דעתם להרהר ולערער ח"ו ולהיות כי פרמכ"ת מפורסם לת"ח צדיק וחסיד ולא חשיד ח"ו שיאהב הניצוח בתורת ה' והשלום טוב מן הכל והשם גבולו שלום חלב חטים ואורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו כנפשו היקרה ונפש אוהב לעבדי ה' החותם באהבה: פ"ב מש"ק י"ב אדר"ש תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2266

2267שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג שלשלת היחוס המופלג כש"ת מ"ה אלעזר סג"ל נ"י רב במקהלות ה' בוויען הבירה:

2267

2268ע"ד מי שנקרא מעריסה יוסף ושוב נקרא בפי קוראיו יאזעף נ"ל דצריך לכתוב יוסף המכונה יאזעף אעפ"י שהסכימו האחרונים בסדר שמות שבב"ש שאין צריך לכתוב יוסף המכונה יאסף היינו טעמא משום דכן הדרך האשכנזים שקורין החולם כעין קמץ קטן ויאסף בקמץ קטן נראה הברתם כמו יוסף בחולם וכ"כ בטיב גיטין ע"ש אבל יאזעף שם אחר הוא לגמרי והם מתכוונים לשנות שמם העברי בשם ארמאי' ממש כידוע ויאזעף נקרא בקמץ גדול בהמשכת היוָד והתזת הז"ין ונמשך בסגול זעף יאזעף כידוע ע"כ צריך לכתוב יוסף המכונה יאזעף אך כיון שנשלח ע"י שליח צריך לכתוב אגרת להרב המסדר ההוא להודיע מאיזה טעם כ"כ שלא יבוא לערע' עליו. פ"ב יום עש"ק יוד כסליו תקצ"א לפ"ק.

2268

2269משה"ק סופר מפפד"מ:

2269

2270שלומים רבים כטל ורביבים לי"נ הרב השנון החרוץ המפורסם המאה"ג מה' קאפיל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ווערבוי יע"א:

2270

2271יקרתו הגיעני וע"ד אשר המכונה אנשיל שנתן גט לאשתו בשם הנ"ל שהוחזק בו וכן נכתב בתנאים וכתובה וח"י בכמה מכתבים שהי' לפני מעלתו והוא גם הוא אמר שכן שמו אין אדם בעירו מכירו בשם אחר וניתן הגט כדת מו"י וכמו שלשים יום אחר הנתינה יצא בב"ד דמעלתו ח"כ א' חתום בח"י הנ"ל בשם אנטשיל בטית נוספת והח"כ נכתב ימים רבים קודם נתינת הגט ופר"מ חקר על זה מ"ט חתם עצמו אנטשיל בטית והשיב המגרש שלא בכוונה חותם עצמו פעם כך ופעם כך ועל זה ארי נעשה שואל אם אין לחוש למפרע בגט הניתן רק בשם אנשיל בלי טית וצלל במים אדירים בשריותא דאתתא ודפח"ח:

2271

2272לכאורה יפה כ' מעלתו שא"צ גט שנית ואפשר אפי' לכתחלה מגרשין בשם אנשיל ואפי' חותם עצמו כל ימיו אנטשיל בטי"ת כי בדקתי בהרבה סדורים ולא מצאתי א' שכותב אנטשיל בטית אדרבא מצאתי בס' שמות שכ' שמצא בהעתקת החר"י קאלדירין אשר המכונה אנטשיל כך הי' כתוב שם הבעל בשטר הבא ממקום האשה עכ"ל וכ' עליו המחבר ולענ"ד ט"ס הוא וצ"ל אנשיל בלא טית עכ"ל הרי קמן דאע"ג שמצא ההעתק כן שבשו המחבר ועשאוהו ט"ס ש"מ שאין שום שייכות לכתוב טית עוד כ' שם תשובה כתיבת יד מהמר"י ז"ל שמסתפק למצוא טעם שיהי' אנשיל כינוי לאשר ואמנם אני ראיתי בספר א' כעת נשכח ממני מקומו שאנשיל לשון שמנונית וחלב בלשון אשכנז אינשליכט והוא כינוי לאשר שמנה לחמו וא"כ אין מקום כלל לכתוב אנטשיל כינוי לאשר ועדיף ממ"ש ט"ז במי שחתם עצמו אליעזר ביו"ד ושמו לאזר שאין משגיחין בחתימתו היכן שאנו יודעין עיקור השם בבירור בלי שום ספק מה לנו ולטעותו כן הי' נראה לכאורה פשוט בעיני:

2272

2273אך פר"מ הטיל לי ספק קצת בענין שסיים וכ' שהחותם נגרר אחר לשון הנכרים באותו כפר שהוא דר ביניהם שמדברים בכבידות אנטשיל ועי"ז בא לידי כך וכ' פר"מ שהפשוט שהולכין אחר היהדות ולא משגיחים בשם גיות כלל ולכאורה דברי פר"מ תמוהים שהרי כ' להדיא רמ"א סי' קכ"ט סי"ד אם נקרא בפי ישראל בשם ובפי גוים בשם אחר כותבים שם ישראל ודמתקרי על שם גוי יע"ש והא דכ' ר"ת במומר שאין משגיחין על שם גוי היינו משום דמורה על המרת הדת ואין להזכיר זה עם כדת מו"י אבל הכינוי שמכני' בלשון להיהודי צריך להזכיר איברא מוצא דין זה ברשב"א שבר"ן פ' השולח שכ' ז"ל וכ' רשב"א אנו שיש לנו ג' שמות א' בשם ישראל וא' שהלועזות קורין צריך לכתוב שם הישראל והשם האחר ויאמר אנא פלוני דמתקרי פלוני משם אין ראי' להרמ"א דמצי איירי בשם לעז שגם הישראל קורי' לו כן הנה ע"ד משל יוחנן לועזין אותו הרומיים יאהן יאהנוס ינאי ובבית השני הי' הישראלים קורין ליוחנן ינאי בלשון הרומיים ואותו השם צריכי' לכתוב בגט אמנם שם יאהאן יאהנוס הוא שם מובהק של גוים ולא החזיקו בו ישראל מעולם אף על פי שהגוים קורים כן ליוחנן אין כותבין אותו בגט ודברי רמ"א צ"ע לע"ד:

2273

2274וא"כ בנידן שלפנינו אי לא שהי' חותם עצמו אעפ"י שהשלאוואקין קורין לו כן לא אכפת לן אלא בשם אנשיל שהוא שם כותים שקורין לו הישראלים אבל עכשיו שהוא החזיק עצמו בזה השם ואינינו שבוש וטעות כמו שחשבו בעל ס' שמות הנ"ל אלא הוא שם בלשונות הגוים והישראל הזה החזיק בו אפשר שצריך הי' להזכירו:

2274

2275ומ"מ נלע"ד דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמים וחדא דשם אנטשיל כיון שאינו אלא ע"י כבידות לשונם של השלאוואקין מוסיפי' הטי"ת א"כ אינינו אלא כקיצור שם כמ"ש מהרש"ל ביש"ש גבי שלמה שלומקא או שלומיצא ועמ"ש גבי שרה שרקא כל אלו אעפ"י שהם אריכות השם נידונים כמו יצחק חקין שהוא קיצר השם כיון שבא ע"י אריכות מבטא של עמקי שפה ונלעג לשון וה"נ דכוותי' ואין צריך להזכירו ועוד תינח אי לא הי' חותם אלא אנטשיל אבל כיון שחותם פעם אנשיל פעם אנטשיל הולכי' אחר חתימה המסכים עם תיקוני גיטין וסדרי' רמ"ש לבוש סי' קכ"ט והביא מעלתו וכן מבואר בתה"ד ותו כיון שעכ"פ במקום הכתיבה והנתינה מקום שציוה לסופר לכתוב ומקום כריתות הגט שם אינו נקרא אלא בשם אנשיל בלא טית אין לחוש במה שנקרא בכפר שלו ששם ליכא מקום כתיבה ולא מקום נתינה כמו שביאר הר"ן באורך פ' השולח והסכימו כן האחרונים שעכ"פ בדיעבד אין לחוש מכ"ש הכא דחזי לאצטרופי כל הני מילי ואפי' לכתחלה נמי:

2275

2276אך מה שהוסיף מעלתו פלפלת כ"ש דאפי' אי הי' שם אנטשיל עיקור ואנשיל טפל והי' מהפך למכתב אנשיל דמתקרי אנטשיל נמי כשר משום דבלא"ה צריך למכתב דמתקרי על שניהם כיון שהם עצמם כינויים לשם קודש אָשר אלו דבריו: לא הבנתי הא הכי צריך למכתב אָשר המכונה אנשיל דמתקרי אנטשיל דשם לעז היוצא משם הקדש כותבים מכונה ועל ב' שמות לועזין כותבין דמתקרי' כמ"ש בית שמואל ס"ק כ"ה ועיי' עוד שם ס"ק כ"ח א"כ בטלו דבריו גם כל מ"ש בלשון התוספתא ובדקדוקו בש"ס גיטין ל"ד ע"ב באריכות לשון יוסף קורין לו יוחנן יוחנן וקורין לו יוסף אף שיפה נתעורר ולדקדק בזה אבל תירוצו בזה אינו אלא דרך פלפול וחדוד אבל לא להלכה:

2276

2277והנה בט"ז כ' שמימיו תמה אהא דאמרינן אם לא מתחזק בתרי שמא במקום הכתיבה אפי' נודע אח"כ מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא אתחזק תו לא אכפת לן והוא תימה דעכ"פ במקום הנתינה מזכיר בגט שם אחר והעלה כיון שאין החשש אלא משום לעז בעלמא א"כ היכא דלא נודע בשעת כתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה לא חל עליו תקנת ר"ג ע"ש שנדחק והיא גופי' קשי' לי מה"ת לא יהי' אלא לעז ואיך יהי' זה כרות גיטא במקום הנתינה ששם יהי' הגט כורת והשליח יהי' כאלו הבעל עומד לפנינו ומוסר לידה והוא אינו ניכר בשם זה כלל והדבר תמוה לכאורה לא ידעתי איך נתפייס ט"ז בזה וצ"ע. ויעיי' במרדכי פ' השולח סי' שס"ח פי' פי' אחר בשם התרומה והראב"י ורמז עליו ב"ש סק"ו דאתתזק בתרי שמא רוצה לומר שאותו שם שקורי' במקום הכתיבה אין קורין במקום הנתינה אז איכא קפידא אבל לא אתחזק פי' שקורי' ב' השמות בשני המקומות כאחד אזי סגי בשם א' בלי הזכרת שם השני כיון שניכר בשם זה גם במקום זה ולדבריהם אי אתחזק פי' שכל שם ושם משמש במקום א' זולת מקום האחר וגירש בשם א' פסול ואפי' לא נודע כן בשעת כתיבה ולשיטתם לא קשי' קו' הנ"ל אבל לשיטת רש"י ור"ן ורא"ש קשה כנ"ל:

2277

2278תו יל"ד מ"ט בברייתא דתני' כוותי' דקדק יצא למקום אחר הלא לא בא אלא לאשמעינן דלא אתחזק וזה הו"מ לאשמעי' אפי' בלא יצא למקום שלישי וכמו שאמר רב אשי והנלע"ד בכל זה עפ"י מ"ש הרא"ש דהא שהי' משני' שמו ושמה היינו אותם שברחו מאימת המלכות מחמת ממון למדינת הים והי' משני' שמם כמתנכר שלא יודע מקומם למלך או לאיש אשר נושה בו ונראה שהם הי' משני' שמם בשם הקרוב לשם הראשון כגון יהודה שמו ארי' או בנימין קרא שמו זאב ומזה המין יוסף ויוחנן כי ידוע כל שמות יוחנן וחנינא וחנן שמשמשין לשון חן כולם יוצאין מפורת יוסף שהוא בעל חן וכבר הדבר ידוע ביניהם חק ולא יעבור שמו יוסף הבורח קורין לו יוחנן ושמו יוחנן קורין לו יוסף וכן כל כיוצא בזה א"כ בראשונה כשהי' משנים שמו וכתב רק שם הכתיבה מ"מ במקום הנתינה הי' הגט כורת שכבר ידוע ומובן כי יוסף הבורח נקרא יוחנן ומ"מ משום לעז התקין ר"ג הזקן להזכיר שניהם. וכיון דליכא אלא לעז ותיקונו של ר"ג בעלמא ומעיקור הדין כשר משו"ה כשלא נודע במקום הכתיבה שהוא בורח ושיש לו שם אחר לא חל עליו תקנת ר"ג וכשר ולא ניחוש ללעז ושביק על דין וכמ"ש ט"ז הנ"ל וכל זה שמחמת בריחה שינה שמו ואז כבר הי' ידוע ביניהם שזה השם ישונה באופן כך כמשמע לשון שמו יוסף קורין לו יוחנן וכו' אבל אם שינוי השם הוא עפ"י סבה אחרת ולא נודע למקום הנתינה ששינוי זה שייך לשמו שבכאן אז בוודאי מן התורה אינו גט אם לא נכתב שם הנתינה ונהי הא דצריך להזכיר גם שם מקום הכתיבה הוא מתקנת ר"ג אבל הזכרת מקום הנתינה הוא דאוריי' ואינו מועיל מה שלא נודע שהי' לו שני שמות ובזה מודה רש"י למרדכי בשם ראבי"ה ותרומה וסמ"ג הנ"ל. וע"כ בברייתא דתני' כוותי' דלא מיירי בבורח אלא שיש לו ב' נשים בב' מקומות ואז מן התורה צריך לכתוב שם מקום הנתינה ושם הכתיבה מתקנת ר"ג משום לעז וה"ה לכל שום שם שיש לו שם בגליל ומגרש אשתו בגליל בשם יהודה שיהי' כשר דכיון שאינו יודע שם הנתינה פסול ע"כ סיים יצא לו למקום ופי' שם יש לו שם כמו בגליל ומגרש אשתו שבגליל בשם שבגליל אעפ"י שאינו מזכיר שם שביהודה כשר ופריך האמרת שם דגליל עמו פי' שם הכתיבה צריך לטפל עמו וה"ה אם אינינו מקום כתיבה אלא כל שום שם שיש לו צריך לטפל משום לעז וה"נ אמאי אין צריך להזכיר שמו שביהודה אע"כ משום שבמקום אחר שהוא מקום הכתיבה לא נודע אלא שם הנתינה ולא שם יהודה וכיון דליכא אלא משום לעז כשר:

2278

2279ולפ"ז בזמנינו אלו דלא שייך הך מלתא כלל שיהי' ידוע לנו שהבורחים משנים שמם על אופן הנ"ל בטל זה הדין לגמרי אבל נידון שלפנינו שהי' שם במקום הכתיבה והנתינה שוים רק במקום אחר בכפר שלו קורין אנטשיל וליכא אלא לעז כיון שלא נודע מזה קודם הכתיבה היינו גוני דברייתא ואפשר גם המרדכי וסייעתו מודים בזה ולדינא אעפ"י שאינם מפורשים כפירש"י מ"מ הדין נכון וחזי לאצטרופי להנ"ל ג"כ והגט כשר בלי פקפוק לפע"ד. הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ד' ז' תמוז תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2279

2280רב שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסים חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מהו' יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אונסדארף יע"א:

2280

2281חשתי ולא התמהמתי להשיב על דבר נחוץ בנתינת גט להרשל בן ישעיהו הנה אמת נכון הדבר כי הרשל אינינו אלא שם קטנו' ואינו צריך לכתוב הירש המכונה הירשל כמו ביוסף יאסיל דאפי' להט"ז דפליג ביוסף יוזל בזי"ן מ"מ ביאסל בסמ"ך מודה אע"ג דנשמטה פ' דיוסף מכ"ש הכא דליכא אלא הוספת הלמ"ד הירשל המורה על שם קטנות וסגי בצבי המכונה הירש ומ"מ כבר בא מעשה לידינו והסכימו דעת הרבנים בד"ץ עם דעתי שלא לכתוב הירש כלל אלא צבי המכונה הרשל ובלא יו"ד והטעם משום דבכל הסדרים מצאתי הירש ביו"ד ולכאורה נראה היינו במדינת פולין שקורין כן בחירק החי"ת ובלשון מדינתינו קוראין לדוחן שכ' מג"א סי' ר"ח סק"ט אנחנו קורין לו הירש בחירק ולאדם קורין הַרש בפתח וא"כ אם אינו חותם עצמו ביו"ד הי' ראוי' לכתוב הרש בלא יוד אבל מה אעשה שמצאתי בס' תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ב אות ט' לשון הגאון מהר"מ פישלס זצ"ל הירש אף אם חותם עצמו הרש בלא יוד וכן נעשה מעשה עכ"צ והנה טעמא לא ידענא ומ"מ מי יבוא אחרי המלך הזה וכבר הורה זקן וכל שם שחקוק וחרות על הלוחות ספרי ראשונים שוב אין בהם לעז ולא הרהור והוה שפיר מוכח מתוכו שזה הוא המגרש כיון שנתפרסם ע"י הספר הנדפס שכך כותבי' שם זה בגט ע"כ ה"נ אין לנו לשנות ולכתוב אלא הירש ביוד אבל זה שהי' שמו הרשל ולא חתם עצמו ביוד ושם זה לא נכתב בספר הסכמתי לכתוב צבי המכונה הרשל אבל אם הי' חותם עצמו הירשל ביוד הייתי כותב צבי המכונה הירש ותל"מ וישמע חכם ויוסיף לקח:

2281

2282וע"ד שם אביו ישעי' ועולה לתורה ישעיהו בויו וגם הוא אומר שבודאי נקרא כן בויו וכבר כ' ב"ש גבי שם ישעי' דנאמן על כך אלא שמעלתו מספקא לי' כיון שחותם עצמו ישעי' ורשימה על היוד והב"ש כ' בשם ס' שמות דאין דרך לעשות רשימה בשביל ב' אותיות עיי' גבי שם אלי' לע"ד היכי שהוא מעיד שכך שמו אין הרשימה סתירה לעדותו כי דברי ס' שמות הנ"ל בלא"ה צ"ע דאטו משום עצלות הכתיבה עושה רשימה זו דנימא על ב' אותיות אין עושה רשימה הלא נוהגי' לעשות רשימה משום שאין לכתוב י"ה מצורפי' ע"כ כותבי' אלי' חזקי' ירמי' וכדומה חסרה ה' וא"כ מכ"ש בדאיכא נמי וי"ו בסוף דעושי' רשימה וא"כ עכ"פ כשהוא לפנינו ומעיד על כונתו נאמן ואין הרשימה סותרת עדותו כלל וכותבי' ישעיהו בויו:

2282

2283אמנם אי לא נודע קריאתו אז צריך ב' גטין צריכי' לכתוב וליתן תחלה שם ישעיהו בלא ויו כדעת יש"ש בפ' השולח דמייתי לי' ב"ש בשמות אנשים דאע"ג דהנביא ישעי' נכתב לעולם בויו ושם אחד מצינו בדברי הימים בלא ויו מ"מ בסתמא לא נקרא על שם הנביא הואיל ונהרג ממנשה והבית שמואל כ' עליו דרמ"א לא חשש לזה כדחזינן בשם גדלי' דאיכא גדלי' בן אבי צפני' מ"מ ס"ל לרמ"א לכתוב מלא דגדליהו בן אחיקם מפורסם יותר ולא חשש רמ"א שגדלי' בן אחיקם נהרג וכשבא לפנינו שם גדלי' ונכתבו שני גיטין הוקדמנו שם גדליה לשם גדליהו וכדעת הט"ז ואע"ג שהב"ש נחלק עליו יפה דחה המגיה בט"ז את כל דברי ב"ש וכן הסכים הגאון בית מאיר סי' קכ"ט והנה לכאורה מ"ש דחסר ויו לא גרע מחניכתו משא"כ מלא ויו עיי' פירש"י בדברי הימים ב' קפיטול י"ג מה שפירש בשם רבנו אליעזר ואביו ז"ל דכל שעיקור שמם בלא ויו מצינו לפעמים תוספת ויו לשבח נמצא גם הוספת ויו הוא חניכה של שבח והוא עדיף מגרעון שהוא בודאי גנאי ומ"מ נ"ל צדקו דברי הגאונים הנ"ל דעכ"פ בזמנינו שאין שפתינו אתנו לדבר בלה"ק אין מכווני' לגרוע או להוסיף לא לגנאי ולא לשבח רק מכח מהירות הלשון רגילי' להפיל הויו והוה חניכה אבל אין רגילי' להוסיף כלל לכן שם גדלי' וישעי' בלא ויו יותר עיקור וכן מצאתי בסוף ס' מכתב אלי' דעביד עובדא לכתחלה לכתוב ישעי' חסר וי"ו ובנחלת שבעה מייתי נמי בריתא סוף פ' שירה ר' ישעיה תלמידו של ר"ח בן דוסא ע"ש:

2283

2284ונ"ל דגם רמ"א מודה דאין קורין שם על מי שלא הי' סופו טוב ומודה רמ"א דיש לכתוב עקיבה בה"א בסוף ולא באלף אע"ג דכל ר"ע בש"ס באלף בסוף מ"מ מפני שסרקו בשרו במסרקות של ברזל וזה נרמז באלף שיצאה נשמתו באחד ע"כ כותבי' ה"א בסוף שמרמז על שמחה הנרמז בס"ת אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה כמו שגילה בחלום לרבנו יצחק אור זרוע וכמ"ש מהרש"ל ולזה נתכוון נחלת שבעה בשם עקיבה ע"ש ומה דפליג רמ"א בגדלי' וה"ה בישעי' נ"ל דמצאתי בס' שמות בשם ישעי' וז"ל אמר שמחה מצינו בס' ד"ה א' סי' כ"ה השמיני ישעיהו בניו ואחיו עכ"ל. והנה המעיי' שם יראה בתחלת הקפיטול נזכר גדליהו וצרי וישעיהו ועוד שם גדליהו השני הוא ואחיו השמיני ישעיהו הוא ואחיו. מצינו ב' אלו גדולי עולם מתיחסי' על הדוכן מלאי' ויו והי' קודם לישעי' בן אמוץ וגדלי' בן אחיקם וס"ל לרמ"א שוב אין כאן מיחוש אף שנהרגו אלו כיון שכבר הי' מי שנקרא בשם זה ועמדו ברומו של עולם וכעין שכ' תוס' בשבת י"ב ע"ב לענין שבנא וכי היכי דס"ל להתוס' לענין איסורא דשם רשעים ירקב ה"נ ס"ל לרמ"א לענין סכנתא דריע מזלא הנ"ל ומ"מ נראה דעת מהרש"ל וסיעתו דחמירא סכנתא מאיסורא בשגם דלענין איסורא נמי עיי' תוס' ר"פ שני דייני גזרות וק"ל:

2284

2285ולענין נתינת שני גיטין לא אאריך פה אך זה לשוני על גליון ש"ע שלי סי' קכ"ט סעי' י"ט עיי' ספר גט פשוט מס"ק ק"ד ואילך ומסקנתו סס"ק ק"ט טוב שלא יודיעו להבעל כלל שיותנו ב' גטין ועכ"פ לא יתחילו בתיקוני הגט השני וכתיבתו עד אחר גמר נתינת הראשון ע"ש הגם שנראה לע"ד שאין קפידא מ"מ מהיות טוב אל תקרי רע עכ"ל על גליון הנ"ל [ועיין לקמן סי כ"ו]:

2285

2286וע"ד שאלתו אם א"א לברר שם אביו אם לא נוכל לכתוב שם אמו פלוני הנולד מפלונית. הנה מדאמרו חז"ל ב"ב קע"ג ע"א גבי ב' יב"ש ישלשו ויכתבו כהן או דורות ולא אמרו יכתבו שם אמו כמו אבא שאול בן אימא מרים ור"ש בן פזי ש"מ לא שפיר דמי למיעבד הכי והרא"ש בתשו' כלל ט"ו סוף סי' ד' מייתי ראי' מדלא שינו שמם ש"מ אין לשני יב"ש תקנה בזה וה"נ אימא מדלא כתבו שם אמותם ש"מ אין תקנה בזה וראיתי בס' תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ב הנ"ל אות ויו פ"א הי' פה ביב"ש גם שמו' דורו' הי' משולשי' גם ארוך וגוץ לא הי' בהו סי' וסמכו חכמי פראג על מהר"י מינץ בסדר גט סי' מ"ה ומהרי"ו לכתוב חנוך משפחה יע"ש ולא השכילו לכתוב בשם אמם ויותר תימה למה נדחקו קדמונינו כבש"ע סי' קכ"ט סעי' כ' וקצת אית בי' סכנה יותר הי' ראוי' לכתוב שם אם כמו רב מרי בר רחל בנו של איסר גיורא ועכצ"ל אין אדם ניכר לרבים בשם אמו כמו בשם אביו שקורי' לתורה וחותם בו והני רבנן גדולים אבא שאול בן אימא מרים ורב מרי בר רחל ור' שמעון בן פזי אינהו הוי פקיעי בהאי שמא ולא כל הרוצה ליטול שם אמו יטול ואפשר מ"מ נוכל ליקח לסימן בשני יב"ש חניכת האם המפורסם כגון ר' שמואל אידל"ש ז"ל או כגון חות יאיר שהי' נקרא כן בלשון ב"א ועל שם זקנתו חוה שגידלה אותו שוב מצאתי כן בס' גט פשוט סי' קכ"ט סקנ"א מיהו בשתוקי ואסופי התיר לכתחלה לכתוב שם אמו דלא כדגול מרבבה שדבריו מאיסור גיורא אינם מוכרחי' ונעלם ממנו יואב בן צרוי' ושארי שמות שזכרתי לעיל וכל כיוצא בזה ויעיי' ש"ע י"ד סי' רמ"ב סעי' יוד ע"כ אקצר בזה:

2286

2287ע"ד שם רפאל ליב בודאי נכון הדבר לכתוב כמ"ש בנב"י ס' שני סי' קי"ט לכתוב דמתקרי' רפאל יהודה ומ"מ כשבא לפנינו שם יאסל ליב כתבתי יוסף יהודה המכונה יאסל ליב אע"ג דאין צריכי' לכתוב יאסל שהוא שם קטנות כנ"ל מ"מ כיון שרצינו לכפול שם יוסף טוב יותר לכתוב בהשם הכפול שהוא כינוי שם קטנותו ונוכל לכתוב המכונה ולא דמתקרי' ואחד הי' שמו אייזק ונשתנה מחמת חולי משה כתבנו משה דמתקרי יצחק המכונה אייזק ולא כתבנו המכונה משה אייזק כי מעולם לא נקרא בשם משה כ"א בעלות לתורה כנהוג וכן כל כיוצא בזה ופר"מ חכם עדיף ויודע ומבין לדידי וענותנותו הרבני ע"כ הארכתי קצת לכבודו והי' זה חיים ושלום לו ולתורתו ולכל המסתופפים כנפשו הטהורה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ג' כ"א אדר תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2287

2288העתק מ"ש בגליון להגאון מו"ח מה"ו עקיבא איגר נ"י:

2288

2289היום אני טרוד מאוד בסדור גט לחיים בן אלי' וכל העולם קוראי' לו אלי' בלי וי"ו רק החזנים קורי' לו לתורה אליהו וחקרתי מאיזה משפחה נולד לו זה השם ואמר לי שנקרא כן על שם זקנו הגאון בעל אלי' רבה ואלי' זוטא והנה ראיתי בספרו אלי' זוטא שהוא עצמו הביאו לדפוס שם כ' כמה פעמים אלי' בלי ויו ובשגם נדפס שיר מאביו הגאון מה' וואלף שפירא ז"ל וראשי חרוזות אלי' בלי ויו ע"כ החלטתי דהכא שם אלי' בלי ויו העיקור ונהי שמ"מ אני מסדר ב' גיטין מ"מ נ"ל להקדים סדור אלי' בלי ויו כי הוא העיקור בזה האיש אח"ז הראוני שבנוב"י כרך א' בחא"ע סי' צ' ג"כ החליט כן ומכ"ש הכא דאיכא טעמא הנ"ל:

2289

2290ואגב ארחא מצאתי שכ' שם שלא להודיע להבעל והסופר כלל משום חשש ברירה ור"ל בשליחות הבעל את הסופר והעדים יהי' חשש ברירה ולע"ד א"כ בכל הגטין שאנו נוהגי' שיאמר שיכתוב אפי' כמה גיטין עד שיהי' א' מהם כשר על דעת הרב יהי' חשש ברירה אע"ג דברירה דספק שם אלי' חמיר טפי משום שאין סופו להתברר מ"מ מי הכניסנו לתגר הזה לומר נוסחא זו כלל:

2290

2291אבל האמת יורה דרכו שאין שייך כאן דין ברירה וכי אינו יכול למנות שליח לעשות לו כמה דברים לכתוב לו גט פסולי' וכשרים והכל בשליחותו אלא שממנה אותו שליח לזמן דהיינו מעתה עד אותה שעה שיגמור הגט הכשר לדעת הרב ואין כאן ברירה אלא לברר מתי שפסק מלהיות שלוחו של בעל אבל בכל הנכתבי' אפי' הם מאה בכולם עושה בשליחותו של בעל ומה ענין ברירה לכאן ולא חששו הראשונים לברירה אלא שלא ליתן ב' הגיטין בפ"א שאז יחול הקנין רק מספק על א' מהם וגם זה צ"ע קצת וכולי האי ואולי אבל עכ"פ פשיטא לי שאין לשנות מסדר הגט:

2291

2292גם הטעם שכ' הרב"ש בשם תוס' סוטה י"ח דה"ל ב' ספרים צ"ל כוונתו שמא שני הגטין כשרים בשם זה ובשם זה וה"ל ב' ספרים דזולת זה ליכא למיחש לב' ספרים דלא גרע משני גטין שנתערבו והטעם המחוור הוא טעמו של מהרי"ו דחיישי' שיהי' דעת המגרש אגט הפסול כמו מלוה ופרוטה ואקוה שיורני דעתו הרמה בכל זה. משה"ק סופר מפפד"מ:

2292

2293שלום רב לי"נ הרבני המופלא החרוץ ושנון כבוד מה' יחזקאל נ"י:

2293

2294מכתבו הנעים הגיעני עש"ק סמוך להכנסת כלה ממש ולהיות מעלתו נוחץ הענין מאוד מאוד כמבואר במכתבו ע"כ נזדרזתי לדבר מצוה להשיב מיד השתא הכא גם כי אני טרידנא טובא באיזה שאלות אחרות ממרחוק מ"מ לו משפט הבכורה:

2294

2295והנה תוכן שאלתו באשה נקראת סלאווע בשמה המפורסם וכן חותמת עצמה באגרת ובעלה בבריחתו מבית האסורים הניח לה גט פטורים בק"ק ברוסלויא וכ' שמה כנ"ל. ואמנם עלה בזכרון מעלתו איך בילדותה טרם נישאית לאיש נשתנה שמה מחמת חולי אך לא נודע מה שמה אשר נקרא לה כי נשתקע ולא נאמר כלל ושאל מעלתו את אם הילדה והיא תשיב אמרי' האמת כן הוא שנשתנה אבל נשכח ממנה ומכל אדם ועתה יש להסתפק בגט ההוא שלא נכתב בו אלא שם סלאווע לבד. והוא מקום עיגון כי הבעל הרחיק נדוד מאימת מלכות ולא ישוב וראה ארץ מולדתו ולא נודע מקומו איה וכל יקר ראתה עינו בספרן של צדיקים להקל בענין זה ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה:

2295

2296והנה עיקור דבר זה במ"ש הרב"י בא"ע סס"י קכ"ט במ"ש הקונטריסי' באשה שנשתנה שמה מחמת חולי מחנה לרבקה ונעקר אח"כ שם השני לגמרי ונתקיים הראשון שאין לכתוב אלא הראשון ושוב כ' הם בעצמם בשם ר' פרץ בא' שהי' חולי ונשתנה שמו וגרש והצריך ליתן ב' גיטין. וכ' הרב"י שזה סותר למ"ש ר' פרץ בהגהה סמ"ק דשם השינוי הוא עיקור וכותבי' דמתקרי' על שם הראשון ולעולם הכל בגט א' וא"כ יש סתירה ותי' לחלק ולומר דר' פרץ שבקונטריסי' מיירי בשנעקר שם השני לגמרי שאז א"א לכותבו בגט א' עם שם הראשון ולכתוב דמתקרי דהרי נשתקע ולא נאמר ושלא לכותבו כלל נמי א"א שהרי חזינן שבעלמא הוא העיקור ע"כ הצריך ב' גיטין. אלא דלפ"ז יהי' סתירה מהקונטריסי' שהם פסקו דבנשתקע אין צריך כלל לא לכותבו באותו הגט ולא לכותבו ב' גיטין ואח"כ הביאו הם בעצמם עובדא דר' פרץ שהצריך ב' גיטין. ע"כ נראה יותר מ"ש ב"י אח"ז תי' אחר דלעולם כל שנשתקע שם השני אין לזוכרו ולפוקדו כלל והיינו כשהברי' מחליו ולא חשש לשם השני אבל עובדא דר' פרץ מיירי באותו החולי' שנשתנה שמו והוא מצפה לישועת ע"י אותו השינוי אלא שהשם עדיין לא נתפרסם שהוא בן יומו ע"כ יש לכתוב ב' גיטין כי אולי לכשיבריא יתחזק אותו השם ולזה הסכים הרב"ש שם בסעיף י"ח וכן פוסק מהרש"ל וכן נוטה דעת הט"ז שם סעי' קטן ל"א ויעיי' עוד מ"ש ט"ז שם סק"ה בתשובה באריכות ובס' מכתב מאלי' שער ד' סי' י"ז:

2296

2297ומכ"ש הכא שהיא חותמות עצמה באיגרת בשם סלאווע לחוד ובודאי כן נכתב בכתובה. ואולם הרב"י בש"ע נראה שחזר בו מתי' ב' הנ"ל ולא הביא בש"ע כ"א דבריו הראשונים וכ' בסי' קכ"ט סעי' י"ח דברי הקונטריסי' בסתם ודברי ר' פרץ בשם יש מי שמצריך ב' גיטין והרמ"א לא הכריע ונראה שלא מלאו לבו לפסוק הלכה כתי' השני שלו מבלי שום זכר למו בש"ע שלו וא"כ מי יבוא אחרי המלכים הרב"י והרמ"א להקל באשת איש אך מ"מ נראה לי דהיינו לכתחלה דמשו"ה מסתם סתום לי' לקולות הקונטריסי' בסתם ודברי ר' פרץ בשם יש מי שמצריך והכא בחשש עיגון כי האי אין לך דיעבד יותר מזה וכ"כ הגה' משנה למלך פ"ג מגירושי' גבי נפתלי צבי הרש יע"ש:

2297

2298ועוד אני אומר דהיש מי שמצריך לא אמרו אלא באיש שרוב פעמים לא נשתקע שם השני כיון שדרכו לעלות לתורה ולחתום בשטרות ולא ימצא שיקוע שם השינוי אלא כשנשתנה בקטנותה טרם ידע הנער מואס ברע ובוחר בטוב וכיון שרוב הפעמים השם השני הוא עיקור ולפיכך אפי' אי המצא תמצא שנשתקע שם השני מ"מ צריך ב' גיטין ומטעם שהסביר הרב"י בתי' הראשון כיון שהוא חשוב כ"כ שאפי' אם רק פורתא קוראים בשם השני עושי' אותו עיקור א"כ ה"נ יתן ב' גיטין עכ"פ וכל זה בשם איש אבל בשם אשה שאינה עולה לתורה ואין דרכה לחתום בשטרות ואגרת ורוב הפעמים מיעקר ממנה שמה השני א"כ די לנושאם אירע שלא נעקר ממנה שיהי' הוא העיקור אבל היכי שנשתקע ממנה מכל העולם גם ר"פ מודה שאין צריך ב' גיטין ובזה מיושב סתירת הקונטריסי' שהם מיירי מרבקה חנה שהן שמות נשים ובזה ר' פרץ מודה ור' פרץ מיירי להדי' בשם איש ובזה גם הקונטריסי' מודה ואין כאן מחלוקות:

2298

2299ואביא ראי' לזה מש"ס דב"ב קס"ב ע"ב דמסיק צריך להזכיר שם האיש והאשה בגט משום דלמא כ' גיטא וממטי לי' לאתתא דהאיך ופריך מביב"ש ומשני שאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והדר פריך דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק שמא יב"ש ומשני כל שהוחזקו שמו שלשים יום בעיר אין חוששי' לו ופי' רשב"ם כ"כ לא הי' מחליף שמו פן יודע הדבר והעלו שם בתוס' ד"ה וליחוש וכו' דעיקור תקנתא היא כך ע"י שאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה א"כ כל שהוחזקו ביב"ש בעיר יחקרו הב"ד אחר עידי המסירה אם הי' אידך שם או לא ע"ש. והנה ליש מי שמצריך יש להקשות אכתי ניחוש לביב"ש בעיר א' אשר א' מהם נשתנה שמו מחמת חולי ונשתקע ממנו לגמרי ואין קורא בשמו והוא ילך לעיר אחרת וישהא שם שלשים יום ויחזיק עצמו בשם האמתי שלו יב"ש ואין כאן שום רמאות שהרי גם בעירו נקרא כן ואח"כ יכתוב גט וימטי בעירו לאיתתא דהאיך יב"ש ואין לומר שהב"ד יחקור אם הי' שניהם במעמד הגירושין כיון שהוחזקו ביב"ש בעיר א' ז"א דלהיש מי שמצריך ליתן ב' גיטין בנשתקע א"כ ה"ל לענין גט כלא הוחזקו וכאלו נכתוב משולשים ובעירם א"א שיבוא שום מכשול כיון שזה צריך לגרש אשתו בשני גיטין וא"כ לא יחושו שיהי' זה בפני זה וקשה וליחוש וכו' כנ"ל מיהו לזה י"ל כיון דלא שכיחי שנשתקע שם השני כיון שעולה בו לתורה וחותם עצמו בשטרות ודרך רחוק הוא מאד ע"כ לא חשו לחכמים למידי דלא שכיחי אמנם תינח בשם האיש דלא שכיח אך אכתי קשה הא שם יב"ש דהש"ס היינו שגם נשותיהם שוים וכמבואר בש"ע סי' ק"כ סעי' יו"ד וא"כ משכחת כנ"ל בשם אשתו של א' מהם ובשם אשה שכיח שפיר וק' על היש מי שמצריך אע"כ צריכי' לומר א' משני דברים או שתי' שני של הרב"י אמת שר"פ לא אמרו אלא במגרש באותו חולי ממש שעדיין לא הוחזק באותו השם ומ"מ מצפה שעתיד להתחזק אבל בנשתקע ממנו לגמרי אחר שהברי' מודה שא"צ ב' גיטין. או דנימא ר"פ לא אמרו אלא בשם האיש אבל בשם האשה מודה להקונטריסי' וא"כ הרווחנו בנדון דידן יצאנו ידי כל הדיעות אפי' לכתחלה לגרשה בגט זה ומכ"ש דאיכא עיגון משום ב' פנים א' שהבעל לא נודע איה נודד ללחם וזאת שנית שאם נחקור אחריו ונמצאוהו לא נוכל לצאת י"ח רבנו פרץ בזה כיון שנשכח השם גם ממנה ומאמה ומכל אדם א"כ לא יכול לכתוב ב' גטין ולכתוב כל שום וחניכא לא יתכן לר' פרץ כדמשמע בדברי הרב"י וא"כ כיון שלא נוכל ליי"ח ר' פרץ בשום אופן אין לך דיעבד גדול מזה ע"כ גם ידי תיכון עמו לסדר הגט להאשה סלאווע הנ"ל ולא נצרכא אלא להעדפה דהרי לא גרע מחניכה כמ"ש כל הפוסקים. פ"ב מש"ק כ"ד טבת תק"ע לפ"ק.

2299

2300משה"ק סופר מפפד"מ:

2300

2301שלום וכ"ט לי"ע וידיד נפש כל חי הרב גאון עולם וכו' כקש"ת מהו' אפרים זלמן מרגליות נ"י ה' עליהם יחי':

2301

2302מכ"ק הגיעני ע"ד גט הנשלח ממדינת וואלחיי' לאשה שנקראת ריב"א (ריב"ה) ונכתב בגט ריוו"א והנה יש בכאן ב' טעיות בוודאי שכתבו ווי"ן במקום בי"ת ועוד שכתבו והכניסו יו"ד בין ווי"ן לאל"ף שעי"ז נשתנה הקריאה והמבטא שיו"ד אחרונה נרגשת בקמץ ריוויא אלו הם טעיות בוודאי ועוד אל"ף שבסוף אפשר שהי' ראוי' לכתוב הי"א בסוף וברבות טעיות כאלו בוודאי איכא משום שינה שמה דיאמרו זאת אחרת ואינה האשה המתגרשת דב' טעיות ליכא למתלי בט"ס כמ"ש הרא"ם בתשובה ח"א סי' ס"ו וז"ל גם אינו בקל שיטעה הסופר ב' טעיות בתיבה א' שישמיט וי"ו בסוף התיבה ויכניס באמצע התיבה עכ"ל וק"ו הכא:

2302

2303איברא שם זה ריב' לא נהג גבן במדינתינו ולא שמעתי מעולם אך מאשר ראיתי כתוב על ספר איש רבנא הדרת גאונו בית אפרים חא"ע סי' צ"ב והעיד בשם ספרא דוקנא דק"ק בראד יע"א דשם זה שכיחא התם טובא ויוצא משם רבקה ושמצא כ' בכתיבת יד הגאון מהר"מ חריף זצ"ל ריבא באלף ונ"ל לט"ס כי הוא יוצא משם רבקה וצ"ל בהי"א לבסוף וגם בסדר מהר"מ מצא ריבלא וגם זה נ"ל ט"ס והנה בס' שמות כ' ריבצא וגם שם ט"ס להנ"ל:

2303

2304ואולי נכון שלא להטעות הספרים ונאמר כי היכי דמצינו בישעי' שנמנעו מלכתוב בוי"ו ע"ש הנביא משום דריע מזלי' שנהרג מנכדו מנשה כמ"ש ביש"ש וכן כ' אחרונים בר"ע אעפ"י שכל ר"ע בש"ס באלף לבסוף מ"מ כיון ששמו באלף נרמז באותי' וגואלך אביר יעקוב דקאי אהרוגי מלכות לכך כמה אנשים כותבים שמם בהי"א המרומז באור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ועיי' נחלת שבעה וכן יהונתן נמנעים משום שנהרג וכן גדלי' בוי"ו ובמק"א הארכתי [ע"ל סי' כ"ה] שגם רמ"א יודה לזה דלא כמשמע ב"ש בשם ישעי'. אלא דס"ל לרמ"א דמצינו בד"ה א' תחלת קפיטל כ"ה גדליהו השני הוא ואחיו. השמיני ישעיהו הוא ואחיו ונתיחסו על הדוכן קודם לישעי' וגדלי' שנהרגו שוב ליכא סכנתא אי יקרא בשם ישעי' מלא כעין שכ' תוס' שבת י"ב ע"ב לענין איסורא דשם רשעים ירקב גבי שבנא וא"כ ה"נ י"ל שמנעו לכתוב ריבה בהי"א יען כי הוא לשון מריבה וריבלה בהי"א הי' שם העיר סוף מלכים אשר דיבר נ"נ משפט את צדקי מלך יהודה ולא מסמנא מילתא וגדולה מזה במהר"י מינץ שנמנעו לכתוב דוד בלא יו"ד משום שגמטרי' שלו דואג אך ריבצא שבס' שמות נ"ל כל השם ט"ס וצ"ל ריכצא בכ"ף וכ"כ בב"ש שם זה בכף ולעיל מזה כ' בס' שמות רייצכא ריצכא וכ' בשם דמשק אלעזר בתשו' מהר"מ מינץ סי' ל"ז והתם עיינתי וכתי' רייכצא וריכצא והוא יוצא משם רייכל:

2304

2305מ"מ ריוויא בוודאי אין שרשו נשתרבב על שם יפת תואר דמתרגמין שפירא בריוא דא"כ הי' לקרותה בציר"י רייוויא כמ"ש הגאון מו"ה משה חריף זצ"ל הנ"ל והלא נקראת ריבא בחירק אמנם יש לדון אולי נשתרבב שמה משם רות שאחז"ל בברכות וספ"ק דב"ב שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותושבחות וא"ש רוי' אלא דאז בוודאי יש לכתוב בהי"א לבסוף כיון דנשתרבב משם הקודש רות ואין לנו טעם לשנות בכוון מהי"א לאלף באופן דממ"נ תיוהא קאחזינא אי שמה יוצא מרבקה י"ל בבי"ת ולא בשני ווי"ן אע"ג דרגילין לכתוב ווי"ן במקום בית רפוי' כמו פייבש ווייבוש וכמ"ש ב"ש בכללים שלו יפה כ' הדרת גאונו דהיינו בשם לע"ז אבל אין לשנות בשם הנחצב מלשון הקודש וכן מצאתי להדי' ממשמעות תשו' ראנ"ח חא"ע סי' פ"ז אך ממ"ש בס' שמות בשם זאפיר"יי סאפירה בשם מהרי"ט דנחצב מלה"ק אבן ספיר ואפ"ה כ' דהרומיים כותבי' לפי מבטא לשונם בסמ"ך סאפירה והספרדי' לפי הרגל לשונם בזי"ן ויש נמי בשי"ן ומכשיר הכל אע"ג דנחצב מלה"ק וצ"ע:

2305

2306ועדיין אני אומר הרי"ט נמי לא אמרה אלא בשהספרדיי' הוגי' כך זאפיר' במקום סאפי' אע"ג שהוא לה"ק מ"מ מצינו שגם הפסוק משנה השם עפ"י לשון המדבר דלהכי כתיב בעמוס אטיף לבית ישחק שכך הי' לשונו של עמוס כדאיתא במדרש ושינה הכתוב עפ"י מבטא שפתיו מיצחק לישחק אבל שינוי מרבקה לרוקה שאין שום שינוי במבטא בין בי"ת רפוי' לוי"ו אלא שכותבי' כן לברר קריאתם פשיטא דאין לשנות לה"ק וגם מהרי"ט יודה לראנ"ח בזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן נמצא אם נשתרבב מרבקה אין מקום לווי"ן ואמנם אם שרשו רות וריו"ה אין מקום לאל"ף בסוף וממ"נ לא מצאו ידיהם ורגליהם:

2306

2307שבתי וראיתי אולי יש לנו מקום ליישב היו"ד ואל"ף אולי שם קטנות הוא ורגיל בין האשכנזים מגליל ריינוס התחתון לקרוא שם געגוע ונערות בי"א לבסוף משהי"א יעקבי"א וכיון שהוא על שם קטנות ממילא לק"מ נמי מהאל"ף לבסוף כי כן דעת מהרי"ט בשם חנילא דמייתי ס' שמות בשם סאפיר' ובשם חנילא דאע"ג דעיקור שם הוא לה"ק מ"מ תוספת אותיות הגיעגוע הוא ספרדי' והם קורי' באלף בסוף יש לכתוב חנילא באלף וא"כ ה"נ דכוותי' אם נניח שעיקור השם על רות דלא תקשי מהווי"ן גם תוספת י"א יש לתרצו ואמנם בב"ש כ' בפשיטות חנילה הי"א בסוף דלא כמהרי"ט הנ"ל ונ"ל דס"ל דזה דווקא לספרדיי' שיש הרגש במבטא שלהם בין הי' לבסוף ובין אלף לבסוף אע"פי שהאותיות נחים אבל באשכנזי שאין יודעי' להפריש וכך להם חנילה וכמו חנילא ע"כ טוב יותר לכתוב בהי"א מבאלף כיון שעיקור השם יוצא מלה"ק מ"מ נ"ל דעכ"פ אין לפסול גט בשביל זה: והנה בתשו' רא"מ ח"א קט"ו ע"ב מבואר גבי טַנם תאנים העלה במקום מבטא הישמעאלים שרגילים להוסיף יו"ד וקורי' אברהם אברהים ה"נ כשר תאנים במקום טנם אע"ג דבמקום הנתינה אינו כן אך ממ"ש בתשו' מהריב"ן לב ח"א סי' כ"ט גבי גויא גיויה מבואר היינו כשרוב אנשים במקום הנתינה יודעי' שכך מנהג מדברים במקום הכתיבה אך כשאין אנשי מקום הנתינה יודעי' כן אפי' אם נישאי' תצא:

2307

2308היות כן אם רוב אנשים במקום הנתינה יודעי' שיש בוואלחיי' אנשים שקורי' ריו"א ע"ש רות ומדברים בשפת אשכנז להוסיף י"א לגיעגוע וקטנות יצאנו בשלום מהני פיקפוקי' וכמדומה שזה מהנמנע וע"כ אפי' אם נישאי' תצא ועוד אפי' נמלטנו מכל הנ"ל עדיין אין מקום לשם ריו"ה להכתב בב' ווי"ן וכוס רויה כתיב בוי"ו א' וזה נקרא כמו ריוויא בפתח תחת הוי"ו הראשונה כמו רבב ב' בית"ן רפויין סמוכין:

2308

2309וראיתי במביט ח"א סי' ק"ך דברי' תמוהים בכתובה כתוב קיראנ"ה ובגט כיראנה והכשיר מכמה טעמים חדא דבש"ס תופאת' נופאת' הי' אחרת נקראת בשם האחר ואיכא למטעי משא"כ הכא ליכא שם אחר כיראנ"ה והנה כבר מחו לי' מאה וכו' בגט פשוט סוף ס"ק כ"ח ותו מי הגיד לו דליכא במדינת הים אחרת ששמה כיראנה והוא עצמו כ' כן בח"ב סי' רט"ו בטברי' שבגליל התחתון אע"ג דטברי' אינה בגליל התחתון ולא נמצא טברי' אחרת אולי יש בסוף העולם גליל ויש שם עיר הנקרא טברי' יע"ש:

2309

2310תו כ' להכשיר בשלמא נופאתא תופאתא יש משמעות אחר מה שא"כ כיראנה גם דברים אלו צ"ע דאם יאמר נופאת לשון יפה נוף ותופאת לשון תוף וכינור ה"נ קיראנה לשון שררה קיר"י קיר"י סך קירי פלסתר וכיראנה לשון מכירה וקנין כמוקין קניתי שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה בש"ס ומכ"ש מ"ש גיראנ"ה שהוא לשון גירא וחצים שדי' בי' גירא או לשון זנות כמו גיירתא בת גיירתא בפ' הנזקין ובפ"ק דע"ז גרגירא ונ"ל הוא בעצמו לא סמיך אלא על מ"ש בסוף דכותבי' שם וכל שום אוחרן דאית לי' א"כ הוה האי שם עכ"פ כחניכתו וכולי האי ואולי:

2310

2311אמנם בנידון שלפנינו נ"ל פשוט שהגט פסול בלי ספק ואפי' אם נישאת תצא כמבואר בראנ"ח הנ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

2311

2312שוכ"ט לה"ה הרב המאה"ג מה' משה דוד נ"י אבדק"ק טאלשווא יע"א:

2312

2313גי"ה הגיעני ע"ד עיר הסמוכה לקהילתו ושם מסדרי' גיטין מקדמת דנא וכותבי' ליסקא מתא דיתבא על נהר באדראק ועל מי בארות ועכשיו נודע לו ע"י ספרי ערכאות שלהם שם כותבי' אָ ליסקא רוצה לומר אלאסי ליסקא ומעתה רצה למעלתו לשנות בגטין מכאן ואילך ולכתוב אלאסי ליסקא וכ' דממילא לא יצטרך לכתוב מי בארות דסגי בסי' אלאסי ליסקא וסי' הנהר:

2313

2314אהו' ידידי החדש אסור מן התורה בכל מקום אל יחדש דבר ויניח כמו שיסדו הראשונים וכמו דפקיע שם העיר בכל הגטין עד עכשיו והמשנה ידו על התחתונה וגדולה מזה כ' הרב"י על ב' עיירות שנקראי' עתה חלאב וטריפול ובשנים קדמוניות הי' נקראי' סינים וצובה דלא נקרא נשתקע שמם כיון שבגטין לא נשתקע שמם וכ' עליו בס' גט פשוט סי' סקכ"ו ד"ה הרי למדנו חילוק וכו' דכל שלא נתגרשו היהודים לא ישנו מלכתוב כאשר הורגלו בגטין עד עכשיו ועוד מייתי שם בשם תשו' תומת ישרים אה ישנו ה"ל מוציא לעז על הראשונים והגט פסול והוא פליג דאין כאן פסול אבל עכ"פ הוצאת לעז איכא אך אם בין כך נתגרשו יהודי' ונתבטל נתינת גטין וחוזרים ומתישבים שם אז שם האחרון עיקור כי שם הראשון נשתקע ובהא מיירי כי האי דבבל בורסיף ס"פ במה מדליקין וא"כ כ"ש בנידון שלפנינו שגם כל העולם קוראי' סתם ליסקא רק בספרי ארכי שלהם מוסיפי' אָ בראש התיבה לרמז אלאסי שאין לשנות כלל אדרבא אם ישנו יאמרו עיר אחרת היא ולא זו שלא הורגלו בשם זה שוב מצאתי מ"ש ג"כ כזה בטיב גיטין סקי"ג בשמות עיירות:

2314

2315אודת שם אשה עטיא מסופק מעלתו אם הוא כינוי לשם אסתר איך לכתוב בגט הנה כ' ב"ש בשם אבגל פלוגתא דהרי"ט מסתפק אם הוא כינוי לאביגיל וציוה לכתוב דמתקריא אבגל והט"ז פליג דאין לנו להמציא שהוא כינוי לשם אחר אלא כותבי' השם כמו שהוא והנה הדעת נוטה כט"ז בשמות הנשים שאין עולות לתורה ואין ניכרות בשם אחר כ"א כמות שהן נקראות בשם הלכך כל שלא נכתב על ספר ששם זה הוא כינוי יוצא משם אחר או שנודע כן במשפחתה אין לנו להמציא כן ונ"ל דמהרי"ט נמי לא אמרו אלא באבגל שהוא קרוב מאוד לאביגיל וכקיצור שם ממנו אבל עטיא לאסתר אין לו שייכות כל כך ויותר הי' נראה שהוא יוצא משם עטרה שהוא קרוב לו יותר באותיות אבל לע"ד לא נחוש לא לזה ולא לזה בשמות הנשים שאין עולות לתורה ואין מקום להאריך בזה. פ"ב יום ד' בטוב טבת תקצ"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

2315

2316שוכ"ט לי"נ הרב הה"ג וכו' כקש"ת מה' צ"ה נ"י אבדק"ק באנהארד:

2316

2317מכ"ק הגיעני וענותנותו הרבני בעצה ישאל איך לנהוג בכתיבת גט בקהלתו שמימות עולם ושנים קדמוני' אין כותבי' אלא דיתבא על מי מעינות דלית שם נהר בשם מפורסם אלא נהרות קטנות שאין להם שם מפורסם וכללם בכלל מי מעינות אלא שבאמת אין מעין אלא בארות ואע"ג שכ' ב"ש סי' קכ"ח סקט"ז שבארות בכלל מעיינות המה מ"מ לבו דהדר"ג נקפו על שהעלה נב"י תנינא ס"סי קט"ו דהיינו באתרא דאיכא נהר ורק מוסיפי' לכתוב מעינות לסימנא אז כוללי' הבארות במעינו' אבל היכי דליכא נהר וכותב מעינות במקום בארות איכא חשש פיסול לדעת מהרי"ק שרש ה"ו שבב"י שם אלו תוכן דברי מר ניהו רבה:

2317

2318אני איני כדאי ששלח לי והשתא דאתאינא לגו לאו אורח ארעא למיקם מלכא איבראי ואען ואומר כאשר יורוני מן השמים ואעתיק לשון הרב"י סי' קכ"ח ואם יש מעין רחוק מן העיר יותר מב' מילין ואין קרוב יותר מזה והעיר מלאה בארות כ' מהרי"ק שרש ק"ו דדבר פשוט הוא שיש לכתוב בארות ולא מעיינות (כן הגי' ב"י) ואם כתבו הגט פסול לדברי פוסקים גדולים עכ"ל מהרי"ק ומ"מ בטעם הפיסול סתם דבריו ולא פירש אם הוא מפני שהמעין רחוק אבל אם הי' קרוב הי' מכשיר או אם הטעם מפני שרוב סיפוק העיר הי' מהבארות וא"כ אפי' אם הי' המעיין בתוך העיר הי' פוסלו או אם הטעם מפני שכ' מעיינות לשון רבים ואינו אלא א' עכ"ל הרב"י שם:

2318

2319ושמע מינה תלת ש"מ דשם בארות נכלל במעיינות מדכ' דאפשר טעם הפיסול מדכ' מעיינות ואין שם אלא א' משמע אי הי' ב' הי' כשר והרי העלה נב"י שם דהבנת ב"י במהרי"ק שכ' מעינו' ולא מזכיר בארות ובזה פסול ולהנ"ל הטעם משום שאין שם אלא א' אבל אי הוה טפי הוה כשר אע"פי שלא הזכיר בארות הרבה שבעיר אע"כ בארות נכללים במעיינות ולכאורה מיירי אפי' אין נהר בעיר רק בארו' ומעיינו' מ"מ באר נכלל במעין דהרי הרב"י התחיל מילתא באפי נפשי' ואם יש מעיין וכו' ולא קאי אעיר שיש בה נהר האמת במהרי"ק שכ' לשון זה י"ל דקאי אלעיל אנידון שלפניו בעיר שהי' בה נהר מרצאנ"ו ע"ש אבל הרב"י מילתא באפי' נפשי' נקיט ושוב מייתי ממהרי"ק משמע שס"ל דגם כוונת מהרי"ק אעלמא קאי ולא אמרצאנו דוקא ותדע דאלת"ה מה הי' לו להגיה בלשון מהרי"ק שיש לכתוב במקום שאין לכתוב בארות יניח לנו במקומנו אין לכתוב וה"פ כיון דיש נהר שוב אין צריך לכתוב לא בארות ולא מעיינות שהרי כ' ב"י לקמן בשם תשו' הר"ן דכל עצמן של סימני נהרות הוא רק לרוחא דמילתא דהרי אי חיישי' בלא הוחזקו ב' עירות אין סי' מועיל כדאשכחן בשוירי דעל רכיס נהרא ואנן לא חיישי' בלא הוחזקו רק לרוחא דמילתא כותבי' שם נהר שאם אולי המצא תמצא עוד עיר ששמה כשמה יהי' הנהר סי' אלא שבד"מ אות י"ז כ' שמשו"ה נהגי' לכתוב ב' נהרות דכולי האי לא אתרמי ורק במקום עיגון ודיעבד כותבי' גם במקום נהר א' ונב"י קמא ס"סי פ"ו כ' היכי דאיכא עוד סי' כגון שכותבי' על שם העיר דמתקרי' בלשון לע"ז כך סגי בנהר א' והגאון בית מאיר סס"י קכ"ח כ' שבקהלות גדולות ובק"ק ליסא כותבי' לכתחלה על מי מעיינות לחוד משום דבקהל' גדולה כזו יש טורח והפסד רב ליסע למקום אחר ליתן גט והוה כדיעבד ועוד דאירע כמה פעמים חשש עיגון ונותני' אפי' לכתחלה וכיון דדש דש בו כותבי' כל הגטין בסי' א' כי אין הדבר חמור כ"כ ע"ש ומ"מ הרב"י לא הזכיר מכל אלו החומרות כלום וא"כ פשיטא דסגי בשם נהר לחוד וא"כ מה צריך להגי' וה"פ דמהרי"ק האי אתרא דמזכירי' נהר מרצאנ"א אין לכתוב לא בארות ולא מעיינות כי סגי בנהר א' ואי כתבם זכור לטוב אבל להזכיר מעיינות בלי בארות פסול מטעמים שכ' ב"י ואין צריך להגי' ואי הי' דחוק קצת בלשון אין לכתוב לומר אין צריך אלא משמע אין לכתוב אסור לכתוב הגם שאין זה דוחק בעיני מ"מ טוב הי' לו להגי' להוסיף תיבה א' אין צריך לכתוב ונאמר השמטת הסופר הי' מאשר הגיה יש במקום אין אע"כ הרב"י הבין במהרי"ק דלא קאי דוקא אמרצנא הנ"ל ואפ"ה הכשיר אי כוללי בארות במי מעיינות אפי' במקום שאין נהר:

2319

2320וש"מ אי ליכא מעיינות רק בארות וכ' מעיינות איכא חשש פיסול דהרי בארות הי' שם ומ"ט כ' לפסול אי כ' מעיינות אע"כ דפסול וטעמא רבא איכא אע"ג דגם הבאר הוא מעיין נובע אחר החפירה מ"מ הוא עצור ככלי ודבר זה מתבאר בחולין ס"ז ע"א לשיטת תוס' וכן פסק רמב"ם וטש"ע דאע"ג דצד החשוב הוא הנביעה מהקרקע מ"מ מה שהוא אינו עצור ככלי ונמשך להלן נמי הוה צד ומשו"ה כל דדמי לימים ונחלים אפי' רק בצד שאינו עצור ככלי אע"פי שאינו נובע מ"מ הבעלי חיים שגדלי' בתוכו דין שרץ המים יש להם ולא אימעט אלא מה שעצור ככלי כעין בור ונהי התם לדינא התולעי' הגדלי' בבארות אסורי' אע"פ שעצורים ככלים מ"מ הם דומי' לימים ונחלים בצד חשוב שהם נובעי' מ"מ עכ"פ בלשון ב"א וקריאת שם יש הפרש בין באר שעצור ככלי ובין מעיין פתוח והרב"י כתב שאם כותב בור במקום באר אין הפסד וראי' מפ' עושי' פסי' כ"ג ע"א ולא הבנתי ראי' זו כמדומה לי שהיא לסתור ולכאורה יש להבי' ראי' קצת מלשון תורה מדאצטריך נמכתב אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור ולא כ' סתם מעין ובור מים מקוה למה לי אע"כ הוה סד"א באר מים חיים דוקא וש"מ באר אקרי בור ומזה יש ג"כ קצת ראי' דאי איכא מעין גם באר בכלל דהרי בתורה כולל במעין גם באר מים חיים אבל הדין צ"ע אם באר ובור שחלוקי' זה מזה בצד החשוב שזה נובע וזה אינו נובע מ"מ אי החליף וכ' בור במקום באר כשר להג"ה מיי' משום דעצור ככלי כמותו א"כ מ"ט נפסל א"כ מעין במקום באר ששוים בצד החשוב ששניהם נובעי' ורק חלוקי' בצד שאינו חשוב שזה עצור ככלי וזה אינו עצור וצ"ל נהי לענין דינא הוי נביעה חשוב טפי מעצירה ככלים מ"מ לענין קריאת שם מפורסם טפי ונראה לעין עצירה ככלים ממה שידוע שזה נובע וזה אינו נובע ע"כ הוה זה צד חשוב:

2320

2321וש"מ עוד אי הי' שם כמה מעיינות וכ' מעין נמי כשר דהרי כ' ב"י בטעם הפיסול משום שכ' לשון רבים אבל אי הוה כ' מעין והי' קרוב לעיר וסיפוקם ממנו בשוה עם הבארות הי' כשר אע"ג דגם הבארות מעינות הם והוא כ' רק מעין ש"מ אין קפידא בזה:

2321

2322והשתא לנידון שלפנינו כיון שכ' הדר"ג שכללו הנהרות הקטנו' בכלל מי מעיינות משמע שאותן הנהרות מעיינות נובעים הם ולא רק קיבוץ גשמים וכיון שיש בעיר מעינות בלתי הבארות אין כאן חשש כלל ואפי' לרוחא דמילתא אין צריך לכתוב בארות ומעינות לסי' כד"מ דמייתי ב"ש והבאתיו לעיל דהכא כיון שבעירו כותבי' עלי' דמתקרי' באניהאד סגי בסי' א' וכמ"ש לעיל בשם נב"י קמא ס"סי פ"ו ובלא"ה אין להרעיש משום האי חומרא דד"מ כמ"ש לעיל אך אם יבורר דהני נהרות קטנות אינם נובעים אלא אסיפת שלגים וגשמים הם ואין כאן אלא בארות לחוד אם כותב מעינות הוה שינוי ואיכא חשש פיסול להנ"ל ואין לחוש ללעז הראשונים ויכתוב מכאן ואילך מי בארות כך דעתי העני' נוטה אם ישר הדברי' בעיניו הבדולחים. משה"ק סופר מפפד"מ.

2322

2323שובע שמחות לי"נ הרב המאה"ג מהו' אלי' נ"י אבדק"ק רייץ יע"א:

2323

2324ע"ד גטין שנכתבו בעירו משנים קדמוניות וכ' רייץ דמתקרי' רייעטץ ומעלתו פקפק איזה פקפוקים א' דשם רייעטץ לא צריכא דהוה כרעדיש והרעדיש לא אאריך בזה כי לא דמי אלא לפוזנא ופוזונא קאזמיר קזמירז וכדומה ובודאי צריך למכתב רייעטץ ב' לשון רייץ נשתנה עתה וכותבי' היהודים רייטץ עם טי"ת והנה מסתמא בימי הקדמונים שכ' הגטין תחלה הי' קוראי' רייץ ואעפ"י ששבוש לשון הוא מבני עמנו ומ"מ אחר הסכמות לשון ישראל אזלינן יהי' שבוש או לא ומעתה כיון שמאז נכתב בגטין וכתובות שם רייץ אעפ"י שעתה נשתנה לרייטץ אין משנין ממה שהורגלו עד עתה וגדולה מזה כ' בתשו' ב"י סי' ס"ה ומייתי ראי' מסיני' וציבה כך כותבין בגיטין ואותן השמות כבר נשתקעו לגמרי וקורי' להם חלאב וטריפול והא דכותבי' טברי' ולא רקת שהוא שם הכתוב משום שנתגרשו יהודים ממקומם וכשחזרו ונתישבו כבר נעקר השם הראשון ונקרא טברי' וכן בבל ובורסיף אבל כל שלא נתגרשו יהודים אע"ג שנעקר שם הראשון ונשתקע כל שלא פסקו מלכתוב שם הראשון בגטין וכתובות אין משני' שום דבר אלו דבריו וכן נוהגי' בכל תפוצה. מ"ש מ"ט אין מאריכי' בכף כפופה ופא כפופה י"ל משום דשיעור ב' וכ' הוא שיהי' הגג כמו אורך הדופן בין בדופן פשוטה דבית ובין כפיפות דופן הכ' ובזה המה נפרדים מנו"ן כפופה ואם יעשה גג הבית קצר יהי' נו"ן וכן גג הכ' כמובן ומשו"ה לא נוכל למשוך הכ"ף כפופה שאז יהי' הגג קצר בערך הדופן ויהי' מתחזי כנו"ן ויעיי' ב"י בא"ח בתמונת אותיו' שתמונות פ"א כפופה יהי' באופן שהלבן שבתוך הפ"א יהי' תמונות בי"ת ומעתה אם ימשך הפ"א יהי' הלבן תמונות נו"ן ותל"מ ויומא קאגרים לקצר באמרים:

2324

2325והנני לעורר מעניני דיומא מ"ש ב"י בא"ע סי' קכ"ח ד"ה במתא פלוני' דמדינה פירושי עיר גדולה ומטרופלי' או מחוז ושהראב"ע מייתי ראי' מקכ"ז מדינות ומשושן אשר בעילם המדינה ורד"ק ס"ל שכולל שם עיר ושם מחוז יע"ש והנה ראי' ברורה מרפ"ק דמגילה מדינה ומדינה לחלק בין מוקפת חומה מימות יב"נ למוקף חומה מימות אחשורש הרי קמן דמדינה פירושו עיר מטרופלין ושוב מסיק לדרשא כרך וכל הסמוך לה וכל הנראה עמו נידון ככרך נראה שמפרש מדינה קמא דקרא כרך ומדינה בתרא מחוז וגבול והיינו כפר שסביבותי' ומוכח כמ"ש רד"ק דשם מדינה כולל שניהם הכלל והפרט. משה"ק סופר מפפד"מ:

2325

2326שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מה"ו ישראל סג"ל נ"י אבדק"ק פעסט יע"א:

2326

2327חשתי ולא התמהמהתי להשיב לכבוד תורתו הרמה היות לפי מכתבו הדבר נחוץ למעשה ולעשות רצון ירא ה' חפצתי ע"כ יצאתי היום הגם כי הי' צריך מיתון וישוב הדעת והנה נפשו היפה בשאלתו אודות ב' יב"ש שאין שמות נשותיהן שוות והחמיר הב"ש סי' קל"ו שאפי' מגרשי' זה בפני זה מ"מ צריכי' סימן וכן הסכימו האחרונים הבאים אחריו ובנידון שלפניו אין שם אבי אביהם נודע ואין להם שום סימן להפריד ביניהם אלא שם כינוי משפחה אם נכון הדבר לכתוב זה הסי' בגט או לא ופר"מ האריך ועיניו לנוכח הביטו ספרן של צדיקים גאונים האחרונים מ"מ לא אמנע לכתוב ברור הדברים מה שנלע"ד בעזה"י ואין בהמ"ד בלא חידוש:

2327

2328הנה בס' שמות של בית שמואל כ' בשם אברוש שהגאון מהר"ם ר' יוזפש כ' שאין לעשות ממנו אפי' סי' וכ' עליו הב"ש שאין משמע כן מכל הפוסקים ואמנם בסדר הגט של מהר"מ הנ"ל סעי' כ"ה העתיק הב"ש לשונו סתם אבל אם יש למגרש כינוי שא"צ לכתוב בגט בלא"ה אין לכתוב אותו גם עתה וצריך היכר אחר ולא הגיה עליו ב"ש כלום והנה הדבר תמוה בעצמו מהיכי תיתי אין לעשותו סי' וכן מבואר להדי' ברמ"א סי' קל"ו סעי' וי"ו וז"ל מ"מ כתבו סי' במגרש או מצד כינוי שלו משמע להדי' שבלא"ה לא הי' כותבו ועכשיו כותבו לסי' ודברי אלו לקוחי' מכתבי מהרא"י סי' ו' ושם מיירי בקיצור שם יעקליין שאין כותבי' אלא בשצריכי' לסי' ואפ"ה מהני להיכר ועוד דברי מהר"מ גופי' תמוהי' מיני' ובי' שחזר וכ' שכותבי' להיכר ארוך וגוץ ומ"ש זה מיעקליין ואברוש וכן תמה בס' תורת גטין בסדר הגט סי' כ"ה וגם הגאון טיב גיטין באות אברוש האריך וכולם העלו דלא כהנ"ל אלא דיכול לכתוב לסי' הכינוי כנ"ל וכן האמת לפע"ד:

2328

2329איברא נ"ל דמה דמיסתם סתים לי' הרב ב"ש לא על כינוי וקיצור השם נתכוון אך על כינוי משפחה והוא מטעם שכ' בד"מ סי' קכ"ט אות י"ח שמצא בס' גיטין שהמהרז"ק רצה לפסול גט שכ' בו המכונה גנ"ש כי על כינוי משפחה לא שייך מכונה ולא מיתקרי שאין זה האיש מכונה ולא מיקרי בו אלא חינוך משפחה הוא ומייתי תו דברי תה"ד סי' רל"ה ורצה לומר שם שכ' תה"ד שאין צורך לכתוב לא כינוי גופו ארוך וגוץ ובוי"ך וכדומה ולא כינוי משפחתו גנ"ש וקא"ץ והיינו מטעם שלעולם אין קורי' אותו בשם האחרון לבד גנש או בויך אלא קורי' אותו יוסף בויך או גנש ויוסף עיקור ע"כ אין צריך לכתוב אלא הראשון כיון שלעולם לא נקרא בהחניכא לבד שוב כ' באשר העכו"ם שבאשכנז רגילי' לקרות היהודי' בשם משפחה לבד בלי שם העצם הרוצה לחוש גם לזה יכלול בכל שום וחניכא אלו דבריו ז"ל מבואר מזה דלא רצה התה"ד לכתוב המכונה או מיתקרי' על שם משפחה כיון שהוא חינוך ולא כינוי ע"כ יעץ לכללו בכל שום וחניכ' ולא ישר בעיני הד"מ לכתוב זה מטעם שכ' ט"ז סימן קכ"ט ס"ק כ"ט ע"ש ע"כ הסכים שלא להזכיר שם משפחה כלל:

2329

2330וראיתי בלשון סדר מהר"י מינץ סי' מ"ה לשון תמוה שכ' בתחלה שאין צריך לכתוב חנוך משפחה ושוב כ' ונ"ל אם הי' צריך לכתוב שם חנוך המשפחה כגון בשני יב"ש ולא רצה לכתוב דור שלישי אז הי' צריך לכתוב חנוך המשפחה כגון שלייכ"ר או קא"ץ עכ"ל בשם מהו' ז"ך ומהרי"ו ולשון זה צע"ג שכ' אם צריך לכתוב וכו' אז צריך לכתוב ואין לזה טעם ומובן כלל ובסוף תשו' משאת בנימין בחי' ש"ע א"ע אות ד' משמע שהי' לו גי' אחרת ע"ש ואמנם לפמ"ש לפנינו נ"ל לפרש הכי שאם השעה צריכה שצריך להזכיר שם משפחה להיכרא לא יכתוב לא מכונה ולא דמתקרי אלא צריך לכתוב חנוך משפחה פי' לשון זה או כיוצא בו צריך לכתוב יוסף ממשפחת המכוננת שלייכר או קאץ וזה פי' מ"ש צריך לכתוב חנו"ך משפחה פי' שיכתב לשון חניכא ולא לשון מכונה ונמצאו דבריו מכוונים עם דברי מהרז"ק שבד"מ הנ"ל ויען ראה רמ"א שאין לנו לשון מבורר מקדמונים איך לכתוב בכינוי משפחה כ' שטוב יותר מנהגינו שלא לכותבו כלל ולא לחוש לאו"ה שקוראי' בשם משפחה בלבד:

2330

2331והא"ש דודאי משו"ה מיסתם סתים לי' הב"ש לדברי בעל סדר מהר"מ משום דפרוש דבריו בכינוי משפחה שאין לעשותו ממנו היכר אבל שארי כינויים כבר סמך עצמו על מ"ש שם להלן דסמכי' אסימן ארוך וגוץ וכמ"ש בתורת גיטין שאין סברא לחלק ביניהם אבל שם כינוי משפחה לא יעשה ממנו סי' מפני טעם הנ"ל וגם מהר"י מינץ לא כ' אלא בלשון חנוך משפחה ולא לשון מכונה ואותו לשון לא נתברר לנו ולפ"ז מ"ש בס' תשו' מאהבה ח"א סי' נ"ב אות וי"ו לסמוך על הגאונים שבמהר"י מינץ יפה כ' אי היינו יודעי' הנוסחא איך לכתוב אבל אין אתנו יודע עד מה ואין לנו לבדות נוסחא מלבנו:

2331

2332אמנם לכאורה יש לעיין לפי מה שהסכימו גדולי זמנינו ובראשם הגאון נב"י שני סי' קי"ט דאין לחוש בכפילות השמות וכותבי' מאיר יהודה דמתקרי מאיר ליב ודלא כב"ש וכ"כ והאריך הגאון בטיב גטין בקונטרס לקוטי שמות סק"ז ושכן הסכי' בתורת גטין ואין חילוק בין שם הראשון שם א' או ב' שמות וכן ביאר בתשובותיו וכן אנו נוהגי' כבר מכמה שנים וא"כ אי הי' עיקור שמו יוסף ופורתא יוסף ליב היינו כותבי' יוסף דמתקרי יוסף ליב וא"כ ה"נ אמאי לא מצא ד"מ תקנה לכתוב שם משפחה הלא יכול לכתוב יוסף דמתקרי יוסף קא"ץ בן שמעון ויצאנו מידי כל החששות וי"ל דהרי הד"מ לא מיירי מהכיר' דשני יב"ש אלא לחוש לדברי תה"ד הנ"ל וא"כ ממ"נ הלא היהודי' אין קוראי' אותנו בשם משפחה קא"ץ לבד בלי צירוף שם יוסף א"כ סגי ביוסף לחודי' ורק לחוש להרא"ש דחייש גם לאו"ה והם קוראי' בשם משפחה לבד קא"ץ ולזה לא יועיל אם יכתוב דמתקרי יוסף קאץ דלגבי ישראל נקרא פורתא יוסף קא"ץ ולישראל סגי ביוסף לחוד והגוים אינם קוראי' יוסף קאץ אלא קאץ לחוד והי' צריך לכתוב יוסף המכונה קאץ וזה א"א ע"כ ראה הד"מ שלא לכתוב כינוי משפחה:

2332

2333אמנם כשאנו צריכים לסי' בשני יב"ש יכול לכתוב כנ"ל יוסף דמתקרי יוסף קאץ בן שמעון והא דלא כ' הב"ש כן בסדר גטין דמהר"מ ר' יוזפש דיכול לעשות סי' כנ"ל לטעמי' אזל דחושש שלא לכפול השמות ולכתוב פעמיים שמואל יהודה דמתקרי שמואל ליב והה"נ הכא אין לכתוב יוסף דמתקרי יוסף אבל לפמ"ש שאנו נוהגים לכפול השמות יש תיקון לכתוב יוסף דמתקרי יוסף קאץ בן שמעון ע"כ לכל הפחות בשני יב"ש שאין שמות נשותיהם שוות ומגרשי' זה בפני זה ורוצה לצרף גם סי' נ"ל שיעשה כנ"ל וכשר הדבר לפע"ד ואם יש פנאי ויכול לשאול בגדולי' ממני אל יסמוך עלי אך יען כ' שבהשעה דחוקה נ"ל יש לסמוך אהנ"ל והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ פ"ב כאור בקר ליום ה' ב' טבת תקפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2333

2334שלום רב לי"נ תלמידי צמידי וחביבי הרב המופלג ומופלא כבוד מה"ו וואלף נ"י אב"ד דק"ק פאלאטא יע"א:

2334

2335נעימות בימינו היגיעוני אודת שם פלאטא יפה כתב והסכים לכתוב באלף בסוף ויעיי' בנב"י מהדורא קמא מ"ש בעיר פילץ בחלק א"ע סי' פ"ח בד"ה וגם אחרי רואי וכו' יע"ש גם שיש לפקפק על ראיתו מב"ב מי שהחזיק שמו בעיר שלשים שאינו ענין להתם דהתם משום חשש רמאות ואינו ענין להחזקת שם חדש ומ"מ מצאתי בש"ג בפ' עשרה יוחסי' מייתי ג"כ ראי' משם לחזקה דשלשים יום ע"כ גם כאן אין הפסד אם יפרסם בבה"כ ברבים כי שם פלאטע בעי"ן לבסוף הוא טעות ונלעג לשון ושהב"ד הסכימו לכתוב באלף לבסוף וגם יפרסם כן בפנקס הקהל לדורות ואחר שלשים יום מזה הפרסום יכולי' לכתוב גט בשם פאלאטא באל"ף לבסוף וזה כתבתי לרווחא דמילתא מהיות טוב:

2335

2336ואודת הנהר שהי' חוץ לשבעי' אמה ושירי' מהעיר אלא שסמוך לעיר מתחילין כרמי' מוקפות מחיצות ובתוכם בתים העשוים לדירה והבתים רחוקים מהעיר ורחוקים זה מזה יותר משבעים אמה ושירי' רק הכרמים סמוכים הנה לענין תחומי שבת פשוט הוא דלא מיחשבי' עיבורא של עיר ומתחילין חשבון אלפי' סמוך לעיר וע"כ לא פליגי רש"י ותוס' אלא במערה ועיי' עירובי' נ"ה ע"ב ד"ה לא צריכה וכו' אבל כרם גדול מוקף גדר ובתוכו בית דירה רחוק מהעיר פשיטא שאין הכרם מתחשב וכיון שלענין שבת לא מיקרי בתוך עיבורא אלא בתוך התחום מיקרי א"כ ממילא הנודר מהעיר מותר שם דחוץ לעיר מתקרי כמבואר בנדרים נ"ו ע"ב וכיון שבלשון ב"א לענין נדר מיקרי חוץ לעיר ה"ה לענין גט דהרי משם ילפי' לענין גט כמובא בב"י סי' קכ"ח בשם הגה' מרדכי ע"כ אין נ"ל להזכיר שם אותה הנהר כלל בגט:

2336

2337וע"ד נהרות קטנות שבעירו שאין להם שם אם יוכללו בכלל מי מעינות כ' מעלתו דבר בשם תשו' פ"מ ח"ב סי' י"ח ושלחתי אחר אותו הספר ולא מצאתי בו מאומה אך בתשו' מהרי"ל סי' קי"א כ' וז"ל ואם נהר קטן הוא וכ' באותו עיר על מי מעיינות או מי בארות (ובב"י העתיק מי נהרות) הוי האי נהר בכלל כמו פה בעירנו נהר אומבאך יש כמה וכמה תשמיש עלי' כביסה וצביעה ורחים ואפ"ה כלולה במי מעיינות וכן נהר דונאי שישנו פה עכ"ל והנה כיון שמושכת רחיים אין ספק שהיא נהר נובע ואם היא נהר אומבאך המפורסם באיגראפי' בליפלאנד היא נהר קטן מושך ונהר דונא סמוך לה נופל לים אָסט זֶע שניהם מושכי' ונכללים בכלל מי מעינות ולפי נוסח ב"י הנ"ל מי נהרות ש"מ דאין קפידא ואין חילוק בין אם כוללים בלשון מעין או נהר ואע"ג דאמרי' נהרות המושכי' ומעינות הנובעי' משמע תרי מילי נינהו התם בנהרות שאינם נובעי' ממעין כ"א ממי גשמי' וכמ"ש מג"א סי' שצ"ז ס"ק י"ב וא"כ אם יכתוב דיתבא על מי מעינות הני בכלל ויש עיון קצת בלשון הגה' מרדכי סוף גטין סי' תס"ז פלוגתת הר"י מפריש מ"מ נ"ל מ"ש נכון:

2337

2338ברם דא צריכה עיונא כיון שאין כאן שום נהר ולא יכתוב רק פלאטא דיתבא על מי מעינות ותל"מ אי סגי בהכי לכתחלה יעיי' עדותו של נב"י מהדורא קמא סס"י פ"ו ואעתיק לו לשון הגאון בית מאיר סס"י ז"ל ואני מעיד שראיתי מסדרי' גיטין בכל יום בק"ק ליסא ואין שם שום נהר כי אם מי מעינות ובלי ספק משום דכל שעת הדחק כדיעבד דמי ואם בקהלה תמיד יצטרכו ללכת אל עיר אחרת לסדר גיטין זה עיגון והוי כדיעבד גמור ובזה יצאנו אף חומר משמעות הד"מ עכ"ל והנה אם גם בעירו יהי' כמו חשש עיגון לא ידעתי ולו משפט הבחירה בזה ולדעתי אם יחקרו היטב אצל השרי' הקדמונים יודע להם שם נהרותיהם ואגמיהם או בנקל יכול להמציא עוד שום סימן המפריש ומבדיל בין עירו לשאר עיירות והחכם עיניו בראשו ושלום ושמחת י"ט כנפשו היפה ונפש א"נ הטרוד מאוד וכותב בחפזון. פ"ב יום ה' ג' ניסן תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2338

2339שלום לה"ה הרב המופלא כש"ת מו"ה יעקוב נ"י רב דק"ק ס' מיק' יע"א:

2339

2340אהו' ידידי לא ידעתיו אכנהו אבל מוחזקני בו שהוא ירא ה' ויטה אוזן ויכניס דברי אלו אל לבו הנה אלי כתיב ממחו' הרב החרוץ הגאון אב"ד דק"ק מאקאווע יע"א כי מעלתו סידר גט בעירו מקום אשר לא סודר גט עדיין והאמנם הגאון נב"י בתשו' סי' פ' גדר בעד מסדרי גט ואוסר עליהם שלא ירום עוד יד הרבנים לסדר גט בעיר חדשה אשר לא נתפרסם שמה בסדור גטין מקדמת דנא מ"מ איני מוסכם עמו לקבל איסור זה עלינו ועלבנינו וכתבתי מזה במק"א [עיין לקמן סי' ל"ו] אבל עכ"פ מזקנים אתבונן אפי' גדולי עולם וגאוני ארץ לא סדרו גט בעיר חדשה עד שנתיעצנו במכתיר בהסכמת איזה גאוני זמן לא משום ספק לבד אלא שעי"ז עצמו יתפרסם ויוקבע השם המוסכם ההוא ושוב מוכח מתוך הגט כי זאת העיר אשר דנו עליה ומי לנו גדול מהגאון מוהר"ם א"ש ז"ל בהיותו רובץ בק"ק פרוסטיץ והתחיל לסדר שם גטין בראשונה שאל להגאון מו"ה גבריאל ז"ל ולהגאון בעל שב יעקוב עד שנזרקה מפי חבורת שלשתן קביעת שם העיר וראה והביט כמה דיות נשפכו כמה קולמסית נשתברו וכמה כרכורי' כרכר גאון זמנינו מו"ה זלמן מרגליות בספרו טיב גטין ונמנה על כמה וכמה עיירות ונהרות ופלפל כמה פלפולים על כל עיר ועיר וא"כ איך איש הירא ה' ורך לבו בהוראה לא מגיס דעתו יעלה על לבו לסדר גט בעיר שלא נסדר שם מעולם מבלי שנמלך עם איזה חבריו או אפי' רבותיו ע"כ אמרתי אולי אמת הוא יש אתו דבר במכתב מרבני זמן אשר נמלך בהם והסכימו כולם לדעת א' לסדר שם גט אך היות כי מחו' הנ"ל כ' לי שהגיד לו הסופר וגם א' מדייני הגט נוסחו הגט אשר לא אאמין בשום אופן שיצא הדבר מפי חכמי ישראל אם לא שגו ברואה וזה נוסחו בגראס סענט מיקלאש בבענאט מתא דיתבא על מי מעינות והנה הדבר ידוע ומפורסם לכל כי העיר הזאת ועוד כמה עיירות במדינתנו נקראי' על שם ניקלויא הקדש של או"ה וקורי' נואד סאנט ניקלויא פי' גדול קדש ניקלויא ועתה אם אולי דקדקו היטב בלשון בני ישראל ששבשו הלשון וקוראי' סענט בעי"ן במקום סאנט באל"ף וכותבי' מיקלאש במקום ניקלויא מ"מ ה"ל לכתוב גראס סענט מיקלאש דמתקרי' נואד סאנט ניקלויא כמו פרוסטיץ פראסטיוא בתשו' מהור"ם א"ש הנ"ל ואויבן דמתקרי' בודין ופה קהלותינו פרעשפורג דמתקרי' באזשן עוד כיון דאיכא כמה עיירות במדינתנו בשם זה ודאי צריך הכירא טפי שיהי' מוכח מתוכו ועל זה כ' בבענאט לא נשמע ולא נראה נוסחא כזו מעולם כי לא מצינו סימנא בש"ס כ"א שוירי דעל רכיס נהרא ועוד מה הוא בנאט מדינה או גליל ה"ל למכתב בגליל באנאט אשר במדינת הגר דמתקרי' הונגרי' או אונגרין גם לשון גליל אינו מבורר אצלי וקדמונינו לא נתברר אצלם שיעור עיר ושיעור כרך ע"כ כותבי' מתא דמפקי מעיר ומפקי מכרך כדאי' ריש כתובו' וכבר פליגי רש"י ותוס' ס"פ במה מדליקי' אי היא שם עיר או מדינה ולפירש"י כל עיר שהיא ראש מדינה נקראת מדינה וזה דעתו במקדש ובמדינה דקרתא ירושלי' נקראת מדינה על שם שהיא ראש מדינה ועתי"ט שקלים פ"א משנה ג' ועפי"ז כותבי' במגענצא מדינתא ורבי' חולקי' בזה הרי אין לנו לחדש ולבדות דבר מלבינו לכתוב בבאנאט מבלי להזכיר מה הוא באנאט ועוד שכ' בענאט מבלי חקירה בעיקור שם כי כפי הנמצא בספריהם אפשר שצריך לכתוב באלף ועדיין צריך חקירה וגם לא הזכיר נהר בעיר שמסתפקת מנהר וכיון שמבואר בש"ע ובכל הפוסקי' שמזכירי' שם הנהר בגט א"כ כשלא הוזכר שם הנהר יאמרו שאין זו העיר הזאת דא"כ הי' מזכירי' בו נהר כמנהג דת משה וישראל ולמאן דבעי מוכח מתוכו ובגט זה מוכח מתוכו בהיפוך שאין זו העיר הרי גט בטל ובתשו' הריב"ש כ' לו הר"ן רבו על גט א' שהי' נכתב כדינו אך לשון ההרשאה הי' מגומגם וכ' מלשונם של ב"ד ניכר שאינם ת"ח ויש לחוש לכמה פסולים שאינם ניכרים בגט כי הלכות אלו הררים תלוי' בשערה ואותן המסדרי' גטים עפ"י סדר הגטין הנדפס לפניהם כמו שמסדרי' סדר ההגדה בליל פסח מרבי' ממזרים בישראל כי הסדר הזה הוא טוב ויפה ותיקון גדול למי שלמד ש"ס פוסקי' ראשונים ואחרוני' ושמש רבותיו ושוב טוב לו הסדר הזה להזכירו אבל לסדר עפ"י אותו הסדר הם קשים לעולם יותר מדור המבול:

2340

2341ואיניני חושד ח"ו את מעלתו שיזדקק עצמו לגטין אם אינינו בקי כנ"ל ויהי' חלילה גס לבו בהוראה כשוטה רשע וגס רוח הס שלא להזכיר בודאי למד ושמש ויודע ומבין אך בכל זאת השתא הכא שגה בכל אלה וכבר אירעו שגיאות לגדולי' וטובי' ממנו וממני ושגיאות מי יבין וטוב לאדם שיכסוף בעה"ז ולא יעייל בכיסופא קמי מלכא קדישא ויהי' עליו חטא אשת איש וממזרי' בישראל הלא אפשר לתקן הדבר בגט אחר ובמקום אחר ובזכות זה ירום ה' קרנו וכבודו ויהי' רק למעלה ולא למטה ועכ"פ בתוך אותן הימים האשה הזו כבולה בכבלי אישות ואני מצפה על תשובתו בברור הדברי' כראוי לגברא דחיל חטאין יזכה לדמורח ודאין הכ"ד לכבוד ה' ותורתו. פ"ב נגהי ליום ב' ג' שבט תקצ"א לפ"ק.

2341

2342משה"ק סופר מפפד"מ:

2342

2343שנית להחכם הנ"ל:

2343

2344גי"ה הגיעני ונקרתי ומצאתי כי אמת נכון הוא כי שם מיקלאש משתנה בלשונות במקום שמדברים שפת אשכנז קורי' ניקיל ובמקומות שבהגר שלשון לאטיין עיקור קורי' במי"ם וכן הוא בעירו וא"כ אין כאן שינוי ומשום נויד שהוא גדול בלשונם ומעלתו כ' גראס בל"א שמדברים היהודים פשיטא דמשום כך ליכא קפידא. ומה שנאמר לי שיש שם נהר ולא הזכירה דאע"ג דבדיעבד כשר מ"מ המסדרים שעשו כן לכתחילה יורה עליהם שאינם בקיאי' בטיב גיטין ויש לחוש לחששות הרבה כמ"ש בש"ע והוא מתשו' הריב"ש סי' רע"א הנה מעלתו מכחיש שאין שם בעיר נהר יוצק יסודו כ"א יחרב ויבש נאמן עלי מעלתו גם בזה:

2344

2345היות כן אי לא אתחזק תרי גראס ס' מיקלאש הגט כשר בלי סי' נהר או שום דבר אך מ"ש לסי' בבאנאט על זה כתבתי שלא מצינו בש"ס סי' אלא שוירי דעל רכיס נהרא אבל לעחות לנו סי' בבאנאט הוא נוסחא מחודשת והי' לו לכתוב בגליל באנאט במדינות הגר או אונגרי וכדומה וע"ז כ' מעלתו ב' תשובת בדבר חדא בבאנאט הוה כמו במדבר במצרים ועוד אני כתבתי דלא מצאנו סי' אלא רכיס נהרא והרי מצינו ביבמות קי"ד ע"ב בצד קילוני' מתא אלו דבריו:

2345

2346הנה מ"ש כמו במדבר ובמצרים והוא ממצרים ועד הנה ושם נאמר או בארץ מצרים והוא חוץ לכרך או במצרים סתם הוא בתוך הכרך כן הוא במכילתא ורמזו ברש"י פ' החודש הזה לכם וברמב"ן שם והכא בבאנאט לא ידענו אם הוא בכרך באנאט או ארץ באנאט ע"כ כתבתי דהי' צריך לכתוב בגליל באנאט אשר במדינות הגר ואז הי' כמו בארץ מצרים והנה גשן בארץ רעמסס הוא גליל גשן שבמדינות רעמסס ויסעו מרעמסס היינו מעיר רעמסס ומ"ש ממדבר הוא דבר שאין לו שחר ואין לטפל להשיב ע"ז:

2346

2347ומ"ש בצד קלוני' מתא נראה דמעלתו מפרש שנכתב הגט בשום עיר ובצד קלוני' מתא נכתב לסימן במקום סי' נהר ע"כ כ' שמצינו בש"ס בלי סי' הנהר היינו קלוני' מתא וה"נ כ' מעלתו סי' בבאנאט ועתה ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו ולפי דבריו בקלוני' הוא סי' לעיר שנכתב שהיא יושבת בצד קולוני' ואפ"ה כתב מתא ולא באנאט סתמא כ"א מתא או גליל ומחוז וכדומה אמנם לא נ"ל כן מפירש"י בצד קולוני' מתא שם העיר משמע שנכתב בצד אותה העיר חוץ לעיר כמו שאנו קורין פני העיר פארשטאט וכן משמע מתשו' ר"ש שבתשו' מיי' לאישות סי' כ"ב בסוף התשו' כ' אם כותבי' דיתבא בצד הנהר ולא על הנהר נמי כשר דכן מצינו בצד קולוני' פי' והי' לו לכתוב אצל קולוני' וכ' בצד ה"נ במקום על הנהר מצי למיכתב בצד הנהר:

2347

2348והנה ר"ש מייתי ראי' באותה תשו' דאפי' יש נהר בעיר אין צריך להזכירה שהרי שם הי' כמה נהרות ולא הזכירם וס"ל הא דאמרי' על רכיס נהרא משום שהי' מוחזקת ב' שוירי אבל היכי דלא אתחזק תרי קולוני' לא וצ"ל החולקים דס"ל אפי' לא אתחזק ב' שמות שוים יש להזכיר שם הנהר ס"ל בקלוני' לא הי' שום נהר והדברים תמוהים איך פשיטא לי' לר"ש שהי' שם כמה נהרות ומי הגיד לו זה הלא מתא קלוני' אינה מתפרשם בש"ס כל כך ע"פ הנלע"ד דהר"ש מפ' כרמב"ן במלחמות ה' דהגט הי' נכתב בעיר נהרדעא והי' בעיר צד א' שהי' חפשי ממס המלך שנקרא בלשון המשנה מוצא ובלשון גמ' קלוני' כדאיתא במס' סוכה ומוצא הי' נקראות ומפ' בגמ' מאי מוצא קלוני' ופ"ק דע"ז ליער טברי' קלוני' פי' חפשי ממס המלך ונכתב זה הגט בעיר נהרדעא באותה צד שהוא קלוני' וידוע דבנהרדעא הי' כמה נהרות ולא הזכירום אע"כ א"צ להזכיר:

2348

2349והנה מאי דפשיטא לי' בנהרדעא הי' כמה נהרות היינו בגליל נהרדעא כמ"ש רמב"ן היכי דסגי קבא דנהרדעא ובנהרדעא גופא הוה נהר מלכא כמבואר בקידושין ע' ע"ב אבל בגליל ההוא הוה כמה נהרות בדיתא ושבסתנא ודגלת מ"מ נחזור לענינינו שאין לפסול הגט שכבר ניתן ומ"מ יהי' זהיר בשמו מכאן ואילך ויעיי' היטב בענין והלא אדם גדול שמש מעלתו הגאון מוהר"ו באסקוויטץ סג"ל ז"ל כפי מה שמעיד מעלתו בעצמו ושמעתי על הגאון ז"ל שלא רצה לסדר גט בפעסט באמרו הואיל והרבנים הראשונים לא סדרו גט שם אולי הי' להם שום ספק ואנחנו לא נדע ובאמת אני מצאתי בס' שמות גטין שסדרו גט בפעסט בימים קדמונים מ"מ תא חזי מה בין תקפי קדמאי לעניי הדור הזה והנה מעכ"ת יתענג על רוב שלום עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהי' כנפשו הטהורה ונפש א"נ הבעה"ח. פ"ב יום ב' כ"ד שבט תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2349

2350שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק מלא עתיק הרב המופלג חרוץ ושנון כש"ת מו"ה וואלף נ"ו אב"ד דק"ק גיסונג יע"א:

2350

2351מ"ש עוד שמעולם לא נסדר גט בעיר מושבך ואתה לא ידעת טעם בזה והצעת לפני איזה עקום שיש לתלות הספק הנה בס' נב"י קמא חא"ע סי' כ"ז כ"ח גדר בעד רבני זמנינו שלא לכתוב גט בעיר שלא הוחזקו לסדר שם גט אמנם לע"ד אין לחוש לזה אלא בעיר שישבו בה כבר כמה רבנים מכמה שנים ולא נשמע שסדרו שם גט ומכ"ש כשגרשו שם את נשותיהם ויצאו חוץ לעיר א"כ מסתמא הי' להם ספק ואחנו לא נדע מה לנו בדורות האחרונים לחדש חדשי' והלואי ונזדקר בקמייתא אבל עיר שנתישבה עתה מיהודים אין לנו להמציא לנו ספיקות ולומר אנחנו לא נדע לעמוד על העיקר הלא לא אלמן ישראל והיות כ' בקהלתך שכבר הי' בה כמה רבנים ושנים הם עדיין בחיים חיותם ה' יאריך ימיהם ה"ה הרב מהו' יוסף ומה"ו טובי' כ"ץ ואולי אם נשאל פיהם ידעו מ"ט נמנעו מלסדר גט איך תעשה מעשה חדש ובפרט לעובר אורח שאינינו מבני עירך ואחריות דאחריני לא בעי אינש לקבולי עליהו ומ"מ יפה כתבת שאין לחוש מה שבני הגר קורי' העיר בלשון הגרוי' אם אינם ממקצת תושבי העיר צריך לכתוב דמתקריא על שם הגר כמו בפרוסטיץ פראסטיווען שכ' מהר"ם א"ש וכאן פ"ב פאזשן ופרא מאוגרדי וכדומה הנה גיסונג נכתב ונקרא בלשון יהודים בסמך א' ויוד אחר הג' ווי"ו אחר הסמך ובלשון דייטש נכתבה גיססינג ב' סמכין וב' יודין וגם בקריאת היו"ד הראשונה יש להסתפק כי נכתבה בלשונם באות הנקרא א ע ויש קצת שיטי בין קרואה זו לקריאת חירק וגם בשם הנהר יש לחקור אצל האמבט כי לדעתי ימצא לה שם כפי ששמעתי שמשנים קדמונים היתה נהר יוצק ונסתמה ע"י מלחמה א"כ מסתמא ימצא לה שם וצ"ע בכל זה ודי בזו הכ"ד הטרוד מאוד וכותב בחפזי א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק ה' אד"ש תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2351

2352שלום וכ"ט ושמחת י"ט להרב המאה"ג המופלג מהו' אלעזר סג"ל נ"י רות"מ בוויען:

2352

2353ני"ה ועיינתי קצת נידן האשה מ' פאטשא או פעפי עיינתי בתשו' פני יהושע סס"י יו"ד מרחיק מאוד דבריו שתסע האשה למקום הכתיבה אשר שם לא נודע משם הנתינה וכ' כיון שדעתה לחזור למקום הנתינה איכא למיחש ללעז יפה כ' עליו בטיב גיטין בחלק ליקוטי שמות סי' ב' סק"ב שהוא נגד הסברא כיון שקבלה הגט בהכשר לאו בדעתה תלי' מילתא שדעתה לחזור למקום דירתה אלא שלא מלאו לבו לחלוק מסברא נגד הגאון ז"ל:

2353

2354ומה שנ"ל במ"כ הגאון כי רב, אטעיתי' לשון הר"ן דמייתי מיני' ראי' שם שכ' וז"ל וגדולה מזה כ' הר"ן פ' השולח ופי' ג"כ שהיו האיש והאשה דרים במקום א' ואח"כ כ' שבהמשך ימים רבים ישתכח הדבר וכו' ע"ש ופשוט שלא הי' הר"ן צריך לכתוב שהי' שניהם דרים במקום א' אלא מפני הטעם שאכתוב אי"ה והוא כי הר"ן וכל הראשונים כתבו כי האי בראשונה הי' משנים שמו ושמה אין הכוונה הי' משנים במרד ובמעל מיוסף ליוחנן כי פשיטא שזה פסול מדאורי' לכ"ע דאפילו לרבנו יואל דכשיש עדי מסירה אינו צריך להזכיר שם בגט אבל אם כ' שם אחר בגט פשיטא שבטל הוא אלא מיירי שאם נקרא בא"י יוסף ונסע למד"ה ושם נקרא יוחנן ושלח גט לאשתו לא"י והי' ראוי' לכתוב יוסף כבמקום הנתינה ששם עידי מסירה והוא שינה וכ' שמו של מקום כתיבה וזה הי' כשר מן התורה ובפרט שעידי מסירה והב"ד שהשליח אומר לפניהם בפ"נ ובפ"נ ידעו שזה האיש הנקרא כאן יוסף נקרא שם במדה"י יוחנן והי' הגט כשר מן התורה אעפ"י שכ' שם מקום הכתיבה כיון שב"ד והעדים יודעי' שזה הוא אך חיישי' באורך הימים כשישתכח הדבר שהי' מבורר לב"ד ועדי' שם מקום הכתיבה יבוא הבעל ויערער ע"כ תיקן שיכתוב וכל שום וחניכה ועתה ניכר בעצמות הגט שבעלי הנתינה ידעו שיש כאן שינוי בשמות ומסתמא חקרו הדבר וכדין עשו ובטל בערעור אלו דברי הר"ן אלא שעדיין לא הועיל כלום תינח שינה הבעל שמו ע"י שישב במדה"י אך האשה שנשארה כאן איך תנן שינה שמה ואם במזיד שינה שמה והסב לשם אחר הרי פסול מן התורה ע"כ כ' הר"ן דמיירי שהוא והיא שניהם נסעו למדה"י ושם נשתנו שם שניהם והיא חזרה לא"י ושלח לה גט כבמקום הכתיבה וה"ה איפכא היא נשארה במקום והוא חזר לא"י ושלח לה למדה"י בשמם שבא"י מקום הכתיבה הכל חד ולעולם הכל תלי בשעת נתינה שיהי' הגט הזה מוכשר מכל לעז ואם אחר שעה תקרע הגט והב"ד יכתבו לה שנתגרשה כדמו"י הכל כשר וכמ"ש בטיב גיטין ולא ידעתי מה הי' לו להגאון מגי"ש בזה:

2354

2355ומ"מ לעשות מעשה בהחלט נגד דעתו חלילה לי אעפ"י שהוא מקום עיגון אבל בנידון שלפנינו שהרי גם במקום דירתם יודעי' קצת שהי' שמה מעריסה פאטשא ושגם לפעמים עשה חזן בבהכ"נ מי שברך בשם זה אעפ"י שנ"ל דהוה כנעתק לגמרי מ"מ קצת הוה כפורתא דלדעת רמ"א בדיעבד כשר ועכ"פ לעז לא שייך כל כך אחר זמן ובכי האי גוני כי תיסע למקום הכתיבה ותתגרש באותו שם שפיר דמי ומ"מ דוקא היא בעצמה תיסע במקום הכתיבה שהרי אם תרצה תשאר שם לעולם אע"ג דאין דעתה כן מ"מ כיון שבשעת מסירה הי' כשר לא אזלי' בתר דעתה אבל שתשאר היא במקומה מקום שנקראת פעפי ותשלח שליח קבלה לקבל מיד שליח בעלה אעפ"י שהבעל נתן רשות לשלוחו ליתן לשליח קבלה מ"מ כיון שבשעת מסירה לשליח שלה היא במקום שנקראת פעפי אין דעתי נוטה לחלוק על הגאון מגי"ש בזה ע"כ היא עצמה תיסע לשם ותקבל גיטה מיד שליח בעלה ואחתום בברכה א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' י"ב ניסן תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2355

2356שלום וכ"ט לה"ה הרב הדיין המצויין המופלג ומפואר מו"ה ישראל נ"י עפשטיין דק"ק פאפא יע"א:

2356

2357גי"ה הגיעני נידון אשה ששמה מעריסה לביאה ומחמת שדרכם דרך עקש לשנות שם העריסה לשם גוים ע"כ נקראת בפי כל וגם חותמת עצמה לעני ועומדת עתה להתגרש איך לכתוב בגט וכתובה ושאר כתבים נאבדו:

2357

2358הנה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' פ"ח כ' שאין לחוש לתלות שם נקבה בזכר לומר ששמה לויה אלא מסתמא שמה לביאו ככתוב ביחזקאל ריש סי' י"ט ואמנם הגאון הלז לא ראה דברי הרד"ק שם ע"כ נסבך איך לכתוב כי בקרא כתי' לביא והיוד בקמץ אך הרד"ק שם כ' עיקור כמו שאנו רגילין לכתוב לביאה ה' אותיות הבי"ת בחירק והאלף בקמץ וה"ה נחה סי' נקבה ובקרא דגשת היוד משלמת החסרון ע"ש שקיצר וזה כוונתו וכ"כ בטיב גיטין מסברא דנפשי' וגם הוא לא ראה הרד"ק מדלא הביאו:

2358

2359ע"כ יש לכתוב לביאה המכונה לעני ופשוט יותר מביעא בכותחא דצריך להזכיר השם שהרגילה עצמה בפי כל ואפשר אם רק נזכר שם לעני כשר דלא גרע מחניכתה אבל שם לביאה לבד פסול ונהי דאין לדמות לישראל שבח"ל ששמותיהם כשמות גוים דהתם מעיקרא מהעריסה כך שמם כגון שקורין פיגלה על שם ציפורה הינדל ע"ש השגל יושבת שגל כלבתא וכדומה אותן שמותיהן מעריסתן כך אבל זו ששמה מעריסה שם ישראל ובשאט נפש אינה רוצית להקרא בשם ישראל כדי להתדמות לנכרית ואינו דומה להנ"ל מ"מ גם לדר"ת אינו דומה שכ' דחלילה להזכיר שם גיות בכדת משה וישראל היינו אותו השם שנתנכר בו והמיר דתו בו אבל זו אע"פי שעותה במה שתשנה שמה מ"מ לא הוציאה השם הזה מדת משה וישראל:

2359

2360ודינו של ר"ת גופ' צריך סברא להסביר מאין לו דפשיטות דחלילה להזכיר שם גיות בכדמו"י ומה בכך וכי גט קדושה יש בו וכיון ששמו כך ועי"ז השם יהי' מוכח מתוכו מי הוא המגרש מה לי שם מומר או שם יהדות ובחי' למס' גיטין ל"ז ע"ב כתבתי קצת הסברא דרוב מומרי' אינם מגרשי' לרצונם ממש אלא בעל כרחם שאומרים רוצה אני והסביר הרמב"ם ספ"ב מהלכ' גירושי' דאנו תולין מחמת יסורי' והכרח נכפף יצרו וחוזר למקורו שרוצה בדת יהודית ועל סמך זה אנו מסדרי' גט מעושה כדין וא"כ גם גבי מומר צ"ל הכי דעכ"פ ברגע הגירושי' הוא חוזר לתמותו לפי שעה עכ"פ וא"כ באותה שעה הוא אינו חפץ באותו השם שנתנכר בו ואם כותבי' אותו השם בגט אנו סותרי' עצמנו:

2360

2361יהי' איך שיהי' דברי ר"ת קשים להסביר והבו דלא לוסיף עלה וא"כ כותבי' שפיר השם שהרגילה לעצמה ומ"מ שם יהדו' דעריסה לא נעקר אפי' בנקבה דאינה עולה לתורה מ"מ אם יארע שמברכי' אותה בבית הכנסת במי שברך או מתפללי' בעדה בחוליתה או בימי עיבור וכדומה רוצית היא להזכיר שם יהודי' א"כ אינו נעקר לגמרי וכותבי' שם עברי עיקור לביאה המכונה לעני ותל"מ ואחתום בברכה. פ"ב מש"ק י"ב שבט תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2361

2362שלום רב לי"נ הרב הגאון המפורסם צדיק מופלג וחרוץ ושנון כבוד מה"ו דוד נ"י דייטש אב"ד דק"ק ע"ח יע"א:

2362

2363יקרתו הגיעני והנה שלוח פה לחזרה התשובה מהרב הגאון מה' שמואל סג"ל נ"י לפר"מ נ"י וראיתי דברי הרב הנ"ל נ"י והנה מ"ש דאי עבר וכ' דמתקריא במקום דה"ל למכתב דמתקרי הכשיר בדיעבד משום שנ' בפסקי מהרי"א ובסדר מהרי"ו שבתרגום אסתר לא דקדק פעם כתי' דמתקרי בלא אלף ולפעמים באלף האמת שכ"כ במהרי"ו סי' ק"ץ ושם מיירי בנקבה דה"ל למכתב דמתקריא באלף ושינה וכ' דמתקרי בלא אלף וכ' שבתרגום אסתר לא דקדק בזה וכן הוא בתרגום שני גבי שם אסתר והדסה ע"ש איברא התם בשם אסתר נקבה ומינה דאין לדקדק בנקבה למכתב בלא א' אבל להוסיף א' דמתקריא בזכר לא מצינו בתרגום שם וכן במהרי"ו לא דיבר מזה מאומה וא"כ הכא דמיירי בשם נהר שהוא לשון זכר וכ' דמתקריא באלף לא שמענו אמנם כל זה לפי דברי הג' הנ"ל שמחזיק דברי אביו הגאון זצ"ל בנב"י מהדורא תנינא דשפיך חמימי' על רב שכ' דמתקריא על שם הנהר וכ' דאפי' מקרא לא ידע דנהר הוא לשון זכר והנה כל הגיטין שמצאתי כאן מגאוני עולם כ' עתא דיתבא על נהר דונאו דמתקריא דונאי ואין ספק שטעמם הואיל ושם הפרטי דונא הוא לשון נקבה כמו שמפורסם וכן העיד בתשוב' מהרמ"פ סי' י"א על נהר דונאי שהיא לשון נקבה וכיון שכן יוצדק יותר דמתקריא כמבואר בפירש"י פ' נח עלה זית טרף בפיה טרף לשון זכר ובפיה לשון נקבה כ' רש"י דשם המין יונה הוא לשון נקבה בכל מקום והיונה ששלח נח הי' זכר ע"כ יצדק בקרא לשון זכר ונקבה על שם הכולל ועל שם הפרטי הזה ורמב"ן טען שלא מצינו כיוצא בזה בפסוק א' התהפכות מזכר לנקבה ועל זה מייתי הר"א מזרחי כיוצא בזה והיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמוהו לא נהייתה הנה כמוהו זכר נהיתה נקבה וסבר הרא"ם ז"ל דכמוהו קאי על הקול שהוא כולל והוא זכר והפרט ממנו הוא צעקה לשון נקבה אעפ"י שתיבת קול לא הוזכר בקרא כלל מ"מ יוצדק זכר ונקבה ולפע"ד הרמב"ן מפרש כהרא"ע דכמוהו קאי אמיתה דבכורים דדבר כמוהו לא נהיתה קאי אצעקה כיון שהוזכר בקרא שייך לשון זכר ונקבה משא"כ ביונה שלא הוזכר בקרא שם המין הכולל כ"א שם הפרטי ששלח נח עוד מייתי רא"ם מכבוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה כתי' תשיבנו לשון זכר כי היא כסותו לבדה לשון נקבה וסובר הרא"ם שם דלשון זכר קאי אבגד שהוא שם כולל לחלוק וטלית ועל זה קאי לשון תשיבנו אעפ"י שלא הוזכר בקרא ורמב"ן נ"ל דס"ל נמי בהא כהרא"ע דקאי אחבול תחבול וחבילה הוא לשון זכר וכיון שהוזכרו שניהם בקרא א"ש הרי קמן דע"כ לא פליגי אלא כשלא הוזכרו שניהם אבל כשהוזכרו שניהם יוצדק בקרא א' שינוי מזכר לנקבה ומכ"ש היכי דליכא שינוי אלא לשון א' והוזכר שם הכולל שהוא ושם הפרטי דונאי שהוא לשון נקבה שיוצדק עליו לשון נקבה אשם הפרטי הסמוך ותמה אני מה יענה רמב"ן אמקרא מלא רוח גדולה וחזק במלכים א' י"ט ועוד מבואר שם בהר"א מזרחי דכל שמות כוללים כאלו כשיונחו על גוף פרטי זכר או נקבה נגררים אחר גוף פרטי יע"ש באריכות וגם בגופי בני אדם כן הוא כי אדם שם הכולל הוא לשון זכר וכן גוף כשנאמר מי הוא האדם או הגוף הזה (דער פערסאהן) נשיב האדם הזה הוא רבקה הנקראת שרה ולא נאמר הנקרא בלשון זכר הואיל ומוסב על אדם וגוף כא' מוסב על רבקה הסמוך והגות הוא בלשון ומכ"ש הכא בנהר נהי דלא מצינו שם נהר בלשון נקבה כשבא בלשון יחיד אבל בלשון רבים הוא על הרוב נקבה כמו נשאו נהרות על נהרותם ועל יאוריהם ומעט ימצא בלשון זכר כמו הבנהרים חרה ה' והייתי סובר משום דכולל כל הנהרות שבעולם ורובם שם פרטי שלהם לשון נקבה והדרנא בי חדא דמעט מצינו בשם נהר שהיא שם פרטי שלו לשון נקבה ועוד דנהר יוצא מעדן ומשם יפרד לארבעה ראשים שכלם זכרים ומ"מ אחז"ל ג' נהרות במס' בכורות נ"ה סוף ע"א יע"ש א"כ אין טעם לדבר מ"מ במקומי אני עומד שלא לשנות מאשר נהגו כאן מקדמת דנא ואם דעתו להודיע הדברים כהווייתן להרב הג' מה' שמואל הנ"ל ואם בידו להשיב תשובה נוצחת הדרנא בי ואיניני עומד על דעתי ח"ו. במה שהוזכר באגרת ההוא פלפול בענין חזקה דודאי יעלה עמוד השחר יעיי' בתוס' יבמות ס"ח ע"א סוף ד"ה רישא וכו' ואין להאריך יותר דברי א"נ דש"ת הבעה"ח. פ"ב יום א' י"א כסליו שנת תקע"ז לפ"ק.

2363

2364משה"ק סופר מפפד"מ:

2364

2365שלום לידידי התורני הרבני המופלג מה' וואלף דייטש נ"י:

2365

2366יקרתו הגיעני וטרם אענה אודיעהו כי לא יצאתי לקראת נשק ח"ו להרוס דברי אב ובנו רק להיות הגאון זצ"ל כ' על הרב שכ' דמתקרי' באלף דאפי' מקרא לא ידע ובנו הגאון מילא אחריו וכל הגאונים שלפני שהי' פה כ' ככה כמה גיטין באלף ואם יבוא לידי ואשנה ואכתוב כדעת הגאון נב"י אהי' כמוציא לעז על הגאונים והגיטין הראשונים ע"כ עיינתי ליישב דעתם ולהצדיק הצדיקים דמעיקרא ובכל זאת חליתי פני הגאון אב"ד שלכם להודיע הדברים להגאון מהר"ש סג"ל אולי לא ישרו דברי בעיניו ואהי' מנוצח בענין אזי על כרחי לחזור מדעתי מבלי לחוס על כבוד הראשונים כי האמת אהוב מן הכל ובפרט מה שנוגע הלכה למעשה:

2366

2367היות כן בכל מ"ש מעלתו בדרך אפשר ואולי להצדיק דעת הגאון מהרש"ס נ"י לא אטפל בזה כלל כיון שיצא הענין מכלל מניעה ונכנס לכלל האפשרות די לי בזה ויצדקו ב' הצדדים ודעבד כמר עבד ולא ידונו עכ"פ הגאונים זצ"ל כמנוח שאפי' מקרא לא ידע:

2367

2368איברא במ"ש מעלתו דנוכל לומר דלא דונאו נקרא דונאיי כ"א הנהר נקרא בב' שמות לפום רהיטא דברי' נכוחים יותר מכל הנאמר בזה וקצת מוכרחים בלשון כי השם אינינו אלא מחשביי ורק על הגוף יאמר שנקרא בשם אחר וקצת ראי' כמ"ש מעלתו ממ"ש הפוסקים בשמות הבעל ומ"מ נ"ל דשאני הכא דשם דונאי אינינו שם אחר להנהר כי הוא ממש שם הראשון אלא האשכנזים קורי' לו דונאו וההגרים משנים לשונם ואומרי' דונאי וכן אותו מעשה שהי' לפני הגאון נב"י זצ"ל בנהר ראביץ הי' ממש כזה ובזה יאמר שתיבת דונאי יקרא להגרים דונאיי ע"ד משל שרה דמתקרי' מרי' קאי אהגוף כדעת מעלתו כי לא יתכן לומר שם שרה נקרא מרים כי מה ענין זה לזה משא"כ שרה דמתקרי' יסכה קאי אהשם דשרה לשון דשרות וזה נקרא גם יסכה מלשון נסיך ואין להגוף ב' שמות אלא השם אחד ונקרא על ב' אופנים אצל בעלי הלשון וזכר קצת לדבר כי לנביא היום יקרא לפנים רואה לא יתכן על הגוף הנוכחי כי הנביא היום לא הי' בעולמים אשר לפנינו וגופו של זה לא נקרא רואה מעולם אך על השם קאי הואיל והכוונה א' דשם נביא מורה על שהוא ניב שפתים שלוח לרבים ופירש"י פרידיקא בלע"ז ולפנים הי' נקרא רואה על שם חזיונותיו והואיל והענין א' קאמר על השם יקרא לפנים ולפע"ד בא זה ההשתנות עפ"י מ"ש אברבנאל במעייני הישועה דמשחז"ל דניאל לאו נביא דכל שאינו משולח לרבים הגם שהוא חוזה לא יתואר נביא ע"ש וע"כ נ"ל מימות שמואל הנביא ואילך שהי' חזון נפרץ לרבים ובני הנביאים רבו כמו רבו וכולם בעלי רה"ק אבל לא נביאים משולחים ע"כ להפריד ביניהם ובין המשולח לרבים קראוהו בפרטי נביא משא"כ קודם שמואל ובזמנו אין חזון נפרץ רק לפרקים מי ששלחוהו ה' כגון ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים הי' די בקוראי שמו רואה שהוא שם יותר עצם כמובן מ"מ יש קצת זכר לדבר הנ"ל:

2368

2369ועוד כדמות ראי' ממתני' דמס' מגלה כ"ה ע"א המכנה בעריות ומפרש ר' יוסף קלון אביו קלון אמו הנה עריות לא נאמר אלא על הענין לא על גוף כלל והוא מכנהו בענין אחר קלון אביו ואמו וזה איזה שנים ראיתי בערוך ערך כ"ן דבר מתמיה שהוא מפרש המכנה בעריות שאומר במקום אביך ואמך אביו ואמו כמו גבי יככה ה' דסוף שבועות העדות והוא לכאורה נגד הש"ס דס"פ הקורא עומד הנ"ל ועלה בלבי ליישב קצת דהי' קשה לבעל הערוך לפי פשוטו מה בכך אם יתרגם המתרגם ע"ד דרוש שלא יגלה קלון אבותיו והרבה דרושים יותר רחוקים נאמרים בתרגומים ובמדרשים אך בתנאי שיניחו הפסוק על פשוטו ואמתו ולא יאמרו שהדרוש הוא הפשוט ויעוי' ברמב"ם ה' ממרים גבי בשר עוף בחלב ויש לי בזה אריכות ואין כאן מקומו והנה המניח ערות אביך לא תגלה כפשוטו וקורא הפסוק אפי' נגד יהושע בן נון ונוכחו אינו צריך לכנות לומר ערות אביו לא יגלה כי אין גנאי ליב"נ אם יזהרון בא' מהאזהרות שבתורה אך המכנה וקורא אביו במקום אביך ע"כ נ"ל פשטי' דקרא קלון אביו וזה גנאי להנוכח כאלו יש פגם וקלון בבית אבותיו של זה וע"כ הוא מכנה בלשון הקרא נמצא מורה באצבע שלדעתו פשטות הקרא הוא קלון אביו ואמו ומשו"ה משתקין אותו. כנ"ל ליישב קצת דברי העריך ומי שדעתו רחבה מדעתינו וימצא תי' יותר מגון ישמיענו ונקבל ממנו:

2369

2370האמת לא הבנתי המתרגם הזה שתרגם ערוה בקלון לא שמר הענין ולא המילות כלל כי על והחזיקה במבושיו שייך לתרגם לשון קלון אבל ערוה אינינו לשון חרפה וקלון כלל ורק העמים ללשונותם קורים לכלים אלו כלי הבושה שאם געפעס ובנפשם דברו באומרם חוש המשוש חרפה היא להם ולא לנו ה' לא לנו ע"כ ראוי לשתק המתרגם בלי שנצטרך לדברי הערוך. ומיהו בכל הדברים לא נתישב הא דמזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא דבת בוקתי' היא ובח"ת אמרתי דלא לחנם הזהרו חז"ל על שני אלו משום שהנהיגו המתרגמין לתרגם אלו בכיוצא בזה משום דמשרע"ה קירב את ראובן ביחי ראובן וריחק שמעון שלא ברכו כלל וכ' רמב"ן משום מעשה דזמרא ויתחמץ לבב אנוש לאו של ראובן מפורש בתורה ערות אביך לא תגלה ובועל ארמית אינו מפורש וא"כ איפוך אנא ע"כ תרגמו ערות אביך קלון ותרגמו מזרעך לא תתן להעביר בארמיותא וחז"ל אסרו זה והשתיקוהו והאמת ראובן לא חטא וחטאו של זמרי הי' מהל"מ והארכתי ושם בארה. שוב מצאתי מ"ש תי"ט על ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא ע"ש בשם ערוך:

2370

2371ולתשלום הענין אעתיק מ"ש בתשובה לתלמידי הרב המופלג מהו' מאיר לע"ע אב"ד דק"ק יארמוט שכ' על מ"ש בנב"י מהדורא תנינא סי' קי"ט דהכינוי קאי אהגוף ולא אהשם דאל"כ הי' לעולם לשון זכר כי שֵם הוא זכר כתבתי על זה להרב הנ"ל וז"ל ומ"ש מעלתו דא"נ הכינוי קאי על השם מ"מ השם של נקבה בעצמה הוא לשון נקבה אלו דבריו וכן באמת דהכינוי האי אהשם כמ"ש רד"ק בשרשים בשרש כנה שהוא ענין ענין כיסוי והעלם השם ובשם ישראל יכנה שמו ויאמר ישראל שמו וכו' ומ"ש רמ"א דלזכר כותבי' מכונה בקמץ ולנקבה בסגל הָ"א כמ"ש מעלתו דשָם נקבה גופי' נקבה היא כי מן שר יאמר שרה ומן חן חנה וכו' והארכתי עוד שם [עיין לעיל סי' י"ח]:

2371

2372ומה שאני תמה על חכמתו של מעלתו שהביא לו עדים נאמנים היש"ש פ' השולח סס"י ל"ב בבריסק דליטא כותבין נהר בוה דמתקרי' בוג ולא כ' דמתקריא באלף ואני אומר משם ראי' הלא נכתב שם כמה פעמים פראג דמתקרי מיזגרדי בודין דמתקרי אובן לבוב דמתקרי לעמבערג והכל בטעות כי פשוט דמתא לשון נקבה וכ"כ בעצמו שם בקאזמיר דמתקריא קאזמירז ע"כ אין ללמוד מזה לא להימין ולא להשמאיל:

2372

2373מ"ש מעלתו שהמדקדקים כ' דכל הימים ונהרות כללותיהן ופרטותיהן הולכין אחר הזכר כמו ים סוף וירדן ארנון ודומיהן עכ"ל מעלתו נא להראות מקום המדקדקים איה איפה כ' כן כי זה הי' ראי' גדולה למעלתו גם כי אין הבנה לראי' מים סוף וירדן כי אנחנו עוסקים מנהרות ששם הפרטי הוא לשון נקבה גם מעלתו הוא א' מחכמי המדקדקים כנראה וניכר מכותלי כתבו ולא נזהר וכ' כללותיהן ופרטותיהן הולכין בלשון נקבה אמנם אני מצאתי בישעי' סוף קפיטל ט"ו כי אשית על דימון נוספות פירש"י דם שמו ודם חללים אוסיף עליו למלאותו וידוע כי דם הוא לשון זכר וע"כ נוספת לשון נקבה הוא על עיקור שם דימון כי נראה אותו נהר הי' שם פרטי שלו נקבה ושם על השם נוספות לפירוש רד"ק ולתרגום יונתן אין ראי' אבל מפירש"י הוה שפיר ראי' וסייעתא לדידן. ואם יאמר נא מעלתו כאשר כ' בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו א"כ פשיטא שאין קפידא לכתוב דמתקריא.

2373

2374והנה הארכתי קצת לכבודו וה' שנותיו יאריך וירום קרנו וקרן אור תורתו כנפשו היפה ונפש א"נ לעבדי ה'. פ"ב יום ה' י"ד טבת תקע"ז לפ"ק.

2374

2375משה"ק סופר מפפד"מ:

2375

2376שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המאה"ג הותיק כבוד מה"ו יוסף נ"י אב"ד דק"ק טאטיס יע"א:

2376

2377נעימותו הגיעני עש"ק שבוע העברה ושם נאמר אודת בליעל א' החזיק בשם יצחק בן ישראל ונשא אשה ולו ה' בנים ממנה ודר בסביבות קהילתו ונתחזק בזה השם ועתה זה לפני איזה חדשים חמק עבר ובא לכאן קהלתינו ופיתה משרתת א' ונשאה לאשה על אשתו הראשונה בכפר סמוך לכאן ונכתב בכתובה שמו יצחק בן משה והרחיק נדוד עם אשתו השני' והשיגוהו רודפיו והביאו הזוג לפני מעלתו ואשתו הראשונה ג"כ שמה ועמדו למשפט לפני כ"ת והודה ולא בוש שהוא נולד מפנוי' שהרתה לזנונים והיתה מיניקת פה קהלתינו ונתגדל הוא בבית הקצין ר' ישראל ולכן הרגיל עצמו לקרוא את שמו ולייחס עצמו בשם יצחק בן ישראל אשר גדלו ומעתה נפשו היפה בשאלתו אם להאמין לו ואיך לכתוב בגט:

2377

2378הנה אחר החקירה ודרישה ע"י כמה עדים המכירים הבליעל הזה נתברר בלי ספק כי הוא בן אשה א' שמה מלכה אשר בימים ושנים קדמוני' היתה גומרת בת דבלים וזה בנה נתגדל פה אצל אמו שהיתה מיניקת בכמה בתים זא"ז ושמו נודע להם יצחק פיצעק והאֵם עדיין בחיים חיותה מתגוררת בסביבות גלילית האלה ושאלתי את בני ר' ישראל ז"ל אם נתגדל זה בביתם והמה לא ידעו ולא שמעו דבר אך בת א' זאת אומרת ששמעה מאביה ז"ל פעם א' הי' לו נער משרת זמן מה ושמו הי' יצחק ולבסוף גנב וגרשו מביתו אולי זה הוא אלה הדברים הנאמרים השייכי' לנידון שלפנינו:

2378

2379הנה בש"ע סימן קכ"ט סעיף ט' כ' אם לא הזכיר שם אבי המגרש והמגרשת כשר לפיכך בגר שתוקי ואסופי כותבי' שמותיהם בלבד מיהו בסעיף כ' כתב לכתוב בגר בן אאע"ה והרבה דיות נשתפכו אי הכרח לכתוב שם אבי' בגט עיי' בב"י ובתשו' ב"י סי' ל"ה ובכתבי מהרא"י סי' קל"ח והרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' מ"ז כ' שאינינו אלא מהיות טוב להזכיר שם אבי המגרש והמקדש כדי לברר אם יש ב' יב"ש בעיר רוצה לומר דע"י שם א' בלבד א"א לברר מי המגרש דכמה יוסף איכא בשוק משא"כ כשמזכיר שם האבות מוכח מתוכו טפי אבל אי אינו רוצה להזכיר שם אבי' והשם פלאי דליכא תו בהעיר בשם הזה סגי בשמו לבד אפי' לכתחלה כן משמע מהרא"ש למעיי' שם אמנם רבו החולקים ויעיי' בס' גט פשוט ס"ק מ"ג ועיקור טעם החולקים שלא מצינו בש"ס שום גט או שטר כ"א פלוני בן פלוני ומשו"ה כ' בש"ע אם לא הזכיר שם האב כשר היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך להזכירו ואני תמה כיון שאין שום ראי' להצריך שם האב אלא משום שלא מצינו שום שטר או גט בש"ס כ"א פלוני בן פלוני ואני מצאתי ביבמו' ט"ו ע"ב אנא אנדרלנאי נהרדעא וכו' הרי דלא הזכיר שם אביו אע"ג די"ל דלמא שתוקי הוה היינו אי הי' לנו שום ראי' דצריך להזכיר שמות האבות היינו מתרצים דהאי שתוק הוה אבל כיון דהגאונים לא ידעו קפידא אלא דלא מצינו בשום מקום בש"ס שמו לבד והרי מצינו כנ"ל שוב ראיתי בגליון ש"ס חדשים מהגה הגאון מהו' ישעי' פיק מברלין ז"ל דיש גורסים דוד בר נהילאי ואין ספר שזה הי' גירסת הגאונים החולקים ונ"ל בודאי בזה"ז שכבר הוחזקו כ"ע לכתוב שמות האבות זולתי שתוקי ואסופי יש לפסול בלא הזכיר שם האב כי יאמרו שתוקי הוא ואינינו אותו הידוע בשם אבותיו ומ"מ ראיתי דעת הגאון בית מאיר ז"ל סי' קכ"ט סוף סעי' י"ב במקום עיגון וא"א באופן אחר התיר לכתחלה לגרש בשם לחוד:

2379

2380והנה ראינו בעלי ש"ע לא אבו לכתחלה לעשות מעשה אפי' בגר וכ' שנוהגי' לכתוב בן אברהם אבינו ע"ה ורק בשתוקי ואסופי שא"א לכתוב בן אברהם כמ"ש בגט פשוט סקמ"ח דמה ענין אב המון גוים לשתוקי ומ"מ העלה שם והאריך יותר בס"ק נ"א לכתוב שם אמו בן פלונית יע"ש ואמנם כן מצינו במסכ' שבת ס"ו ע"ב כל מנינא בשמא דאמא פירש"י פלוני בן פלונית ובפ' ע"פ קי"ב ע"א אנא פלני' בר פלניתא ובכל התחנות ובקשות רגילי' בכך א"כ שפיר ניכר בשם אמו וראיתי בגליון ש"ע כ' דגול מרבבה שאפשר שאינו נכון בשלמא רב מרי בר רחל הי' הורתו שלא בקדושה ולא הי' לו אב כלל משא"כ שתוקי שיש לו אב אלא שאינו יודע מנו אינו נכון לכתוב שם אמו ע"ש ואנא לא ידענא מה חטא יש אם מסמן עצמו בשם אמו אעפ"י שיש לו אב רק אנו צריכי' לחפש ולמצוא היכן נקרא אדם בן אמו וכיון שמצינו רב מרי בר רחל א"כ מה חסר אם השתוקי ייחס עצמו אחר אמו ועוד הלא מצינו יואב בן צרוי' בת ישי אבי דוד ר"ש בן פזי בת ר' חייא אבא שאול בן אמא מרים אבשלום בן מעכה אדוני' בן חגית שפטי' בן אביטול ע"כ לפע"ד מהיות טוב לכתוב בשתוקי פלוני בן פלונית כדי שיהי' מסומן דאל"ה כמה יצחק איכא בשוקא אע"ג די"ל עכשיו שנוהגי' להזכיר שם אבות בגטין ואם לא נזכר נודע שהוא שתוקי וכיון דליכא בעיר הזה שום שתוקי אחר ששמו כך ה"ל שפיר מוכח מתוכו וליכא נמי לעז מ"מ מהיות טוב לשמוע לדברי הגאון גט פשוט לכתוב שם אמו וארוך:

2380

2381אע"ג דבמי שאינו שתוקי לא יכתוב שם אמו כדמוכח שלהי ב"ב גבי שני יב"ש דקאמר ישלשו ואם הי' משולשים יכתבו סי' ואם הי' מסומנים יכתבו כהן ולא קאמר בקיצור יכתבו שם אמו התם במי ששם אביו ידוע אינו ראוי' להניח שם אביו ולכתוב על שם אמו לבד בלי שם אביו והני רבנן דלעיל דהי' פקיעי בשם אמם מסתמא טעם הי' לדבר ואה"נ גבי שני יב"ש אחר שכ' כל א' שם אביו אם רצו לכתוב גם שם אמם לסימן היינו בכלל מסומנים וה"ה שתוקי שא"א להזכיר שם אביו יהי' סי' שלו שם אמו:

2381

2382איברא בנידון שלפנינו שכבר הוחזק שם במקום הכתיבה והנתינה בשם יצחק בר ישראל יש לפקפק לכאורה כשיכתוב יצחק בן מלכה יאמרו אין זה המגרש ולכאורה יש לזה תקנה לפרסם שם בבה"כ ע"י הכרזה ג' פעמים שזה שהחזיק עצמו בן ישראל הוא שקר והוא בן מלכה ובזה נעקר שם הראשון ונקבע השני אע"ג דכ' הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' י"ד על גר שנתגדל ביניכם ורוצה לישא אשה אם יכול לקרות לעצמו איזה שם שירצה כגון פלוני בן פלוני והאריך וסיים וז"ל ועוד הא דתנן פג"פ ביב"ש אם הי' משולשים יכתובו סי' וכו' ומה אנו צריכי' לכל דקדוק זה א' מהם ישנה שמו ויכתוב בשטרי יצחק בן ראובן אלא ודאי א"א לשנות ולכתוב שם שלא הוחזק בו וכו' ע"ש התם לבדות לו שם פלוני בשקר אבל הכא נהפוך הוא שהחזיק עצמו בתחלה בשם של שקר ועכשיו רוצה לברר האמת וקושטא קאי ויש לזה כדמות ראי' מתשו' הרא"ש כלל טו"ב דין י"ב והובא בש"ע סי' קכ"ט באדם א' שהמיר אביו והי' שמו יוסף בן שמעון ואחר שהמיר אביו הניח שם אביו וקרא שמו יוסף בן שמואל (שהי' אבי אביו כמבואר בפסקי מהרי"ל סי' קל"ח) לימים גרש את אשתו באותו שם החדש והכשירו הגט וכ' הרא"ש תמה אני על המכשירי' אף אם יכול אדם לשנות את שמו ולקרות לו שם אחר וכו' אבל שם אביו איך הי' יכול לשנות וכו' משמע אבל בשם הראשון לגרש יוסף בן שמעון אע"ג שכבר זה זמן רב הוחזק בשם בן שמואל מ"מ ע"י פומבי' ופרסום לכל הפחות יועיל להודיע שחוזר אל האמת שאביו שמעון וה"נ דכוותי' שמודיע האמת שאינינו בן ישראל:

2382

2383ולולי שחקרתי שלא נתגדל לעולם בבית ר' ישראל הי' מקום לומר מה שחותם עצמו בן ישראל אינינו שקר בהחלט עפ"י מ"ש בש"ע ח"מ בהגה' סוף סי' מ"ב יע"ש אבל הואיל הכל שקר וכיזוב א"כ יכול לשנות ולהודיע האמת לרבים ואין כאן בית מיחוש ומה שהחליט הרא"ש דשם אביו א"א לשנות צריך לחלק קצת ממ"ש שלהי סוטה אלעזר בן דינאה ותחינה בן פרישה הי' נקרא עפ"י פירוש מה"ר זנוויל כ"ץ שבתי"ט יע"ש הרי שינוי שם אביו ויש לחלק וק"ל. ורב מרי בר רחל דאתי לידן אימא דצל"ע מ"ט לא נוכל לכתוב בגט מרי בר איסר דאע"ג דכקטן שנולד לענין ירושה ויחוס משפחה מ"מ התורה אמרה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ומזה ילפי' מילת זכריו מעכבי' האב מלעשות פסח ואי ס"ד גר שנתגייר אין בנו נקרא על שמו כלל א"כ כי יגור גר זכרים מנא לי' שיעכבוהו לעשות ומכ"ש לר"א דאין מילת עבדיו מעכבתו רק זכריו ער"פ הערל וצ"ע:

2383

2384מ"ש מכ"ת נ"י שלא ידע בשם אבי האשה אם הי' כהן או לוי או ישראל אין כאן בית מיחוש דמ"ש רמ"א סי' קכ"ט סעי' ז' אם יש ספק אם הוא כהן יש ליתן ב' גטין רוצה לומר שיש מקום לפנינו לספק בו וכן יראה להדי' בתשו' מהר"י מינץ שממנו מקור דין זה בסידור סי' ל"ד וכ"כ להדי' ט"ז ס"ק י"א אבל כל שאין מקום לספק בו אמרי' כל דפריש מרובא פריש וכותבי' סתם הנלע"ד כתבתי בחפזי וחתמתי שמי. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"ה טבת תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2384

2385רב שלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג מהו' שלמה סג"ל נ"י:

2385

2386יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו היות בתו הצנועה תי' נישאית לבעל נעורי' ויד ה' נגעה בו והוא עתים חלים עתים שוטה והוא בריחוק מקום ממנה והתרצה לפוטרה בגט פטורים בעת חלימותו ויען כי קשה טלטולא דילה ליסע למקום שהוא שם ע"כ טוב הי' לה למנות שליח קבלה והשליח יסע למקום הבעל וימתין עד עת חלימותו לקבל ממנו הגט ותתגרש בקבלתו אז לולי שרבנו פרץ ז"ל שבטור א"ע סי' קמ"א ומייתי לי' רמ"א שם בהגה' סעיף כ"ט כ' שאין נוהגין כן בזמנינו מטעם שקשה להכיר חתימת ג' דייני קיום שבהרשאה וע"ז כ' פר"מ נ"י שדעתו למנות שליח הקבלה לפני ב' עדים והעדים עצמם ילכו עם השליח ויבואו שלשתן אל מקום הבעל וימתינו שם עד עת חלימותו ויקבל השליח הגט ממנו ובזה לית כאן שום בית מיחוש מכל החששות רבנו פרץ ז"ל אלו דברי פר"מ ודפח"ח [וזה דעת הצרפתים שבתשו' ב"ח סס"י ק"א:]

2386

2387הנה חזרתי על כל צדדים וצידי צדדים להפוך בזכות בת ת"ח והנה דברי רבנו פרץ תמוהים כבר תמה עליהם הרב"י מ"ט החמיר והאריך עלינו הדרך בקיום אשרתא דהרשאה זו טפי מאשרתא דעלמא ובאמת גם קרוב לדברי ר"פ כ' בשלטי גבורים ר"פ מי שאחזו דפוס זולצבאך קע"ח ע"א ומסיים שם וכמו שביאר מוז"ה בפרק גט פשוט והוא שם דף רל"ו ע"ב בשלטי גבורים אות ב' בסופו וע"ש. והנלע"ד בפי' הדבר דבעדים קיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם ועדים ששלחו כ"י עדותם לב"ד לרוב הפוסקים החולקים על ר"ת אין דנים על פיהם ואפי' אי קיי"ל עדות בשטר הוא דאורייתא וראי' מגט כמ"ש הרז"ה ס"פ ד' אחין מ"מ היינו כשנכתב ברצון המתחייב ובלשון שטר כמ"ש תוס' שם ובפ"ב דכתובות אך לכתוב עדות שמינו זה לשליח קבלה אין זה ענין שטר אלא עדות עפ"י כתב וסברא זו בעינה כתבו רבינו אביגדר כהן בהגהות מרדכי סוף קידושין סי' תק"ע גבי שטר ראי' על קידושין דלא ניתן לכתב שטר כזה לא הוי עדות אלא כשולח עדותו בכתב לב"ד. אמנם ג' דיינים המקבלים עדותן מפיהם ופסקו עפי"ז שזה הוא שליח קבלה גמור וכתבו פסקים וכן כל הנפק שהוא כמו פסק דין אשרנוהו וקיימנוהו אם אנו מכירים חתימת הדיינים אע"ג דהוי מפי כתבם של דיינים אין בכך כלום דבדיינים לא כתיב על פי דנימעוט כתבם אלא אשר ירשיעון אלקים ואפי' עפ"י כתבם אם כ' פלוני אתה זכאי או אתה חייב דיניהם דין ונפקא מיני' לשודא א"נ בטעה בשיקול הדעת וכדומה ומ"מ בזקן ממרא אני מסופק אם סנהדרי גדולה כתבו הוראתם בכתב והלך זה והמרה אם חייב דהתם כתיב עפ"י הדברים אשר יגידו לך מן המקום מ"מ זה ברור דפסק ב"ד מועיל עפ"י כתבם מן התורה וה"ה קיום דהוי פסק ב"ד ועיי' פ"י בק"א לכתובת סי' ס"ה ומיהו בעי שיקיימו כ"י ג' הדיינים אבל אם לא יקיימו אלא כ' יד ב' מהדיינים ואפשר שהשלישי מזויף וה"ל רק עדות ולא ב"ד וה"ל מפי כתבם ומיהו בשערי ממונות אפי' כי האי גוונא כשר וכמ"ש ר"ן פ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרף אבל לא בשטר הרשאה על מינוי השליח שאין לו דין שטר כלל וצריכי' שיכיר חתימת ידיהם ג' הדיינים עצמם הראשונים בקבלת עדות מינוי השליח ולא יועיל מה שב"ד אחר מקיימים כ"י זה הב"ד דקיום של אותו הב"ד השני אינינו כפס"ד אלא כמעידים על אלו והו"ל עדותם מפי כתבם ועד מפי עד משו"ה אינו מועיל זהו מה שנראה לי כוונת רבינו פרץ להסיר מעליו תלונות הרב"י וממילא מובן דכל זה אם אין העדים עצמם הולכים עם השליח אבל אם העדים עצמן הולכים עם השליח טפי עדיף דאפי' קיום הדיינים מפי כתבם אין צריך ועוד כיון שהעדים עצמם שאמרה בפניהם התקבל לי גיטי הם יהי' ג"כ עדים שקבל הגט מיד הבעל ה"ל טפי דבר שלם ולא חצי דבר כמ"ש תוס' פ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) ועיי' תוס' ב"ק ע' ע"ב:

2387

2388ואיברא שיש לדקדק קצת ולומר נהי בעיקור הדין עדיפא ב' עדים ההולכים עם השליח לקבלה מ"מ השתא דגזר רבנו פרץ שלא לגרש ע"י שליח קבלה א"כ לא פלוג בתקנתי' בין שליח שבא לבדו לבא עם חבורת אנשים וכמ"ש רש"י פ"ב דגיטין י"ו ריש ע"ב יע"ש בביאור ומה שכ' תוס' שם ב' ע"ב ד"ה דאתי' מבואר בחידושינו מ"מ הכא איכא למימר כנ"ל ושבתי וראיתי דוודאי אה"נ אי הי' רבנו פרץ גוזר גזירה מוחלטת שלא לגרש בשליח קבלה הייתי אומר לא פלוג רבנן אך כבר כתב ט"ז סי' קמ"א דלא גזר ולא החרים רק עצה טובה בעלמא קאמר לא הוי כחרגמ"ה ומשו"ה התיר הט"ז גבי עתים חלים וכו' לגרש ע"י שליח קבלה אלא שהצריך שתבוא האשה למקום ב"ד למנות שם שליח קבלה ולחזור למקומה והה"נ אם ילכו ב' עדים עם השליח עדיפא טפי כנ"ל לכאורה:

2388

2389אמנם כל זה אמת נכון במקום עיגון וצורך במקום אחר אבל בנידון שלפנינו לא אפשר בהך תקנתא ולא לחנם הצריך הט"ז שתהי' האשה שם במקום הבעל ודקדק הב"ש סי' קמ"א סק"ו והתיר שהאשה תעשה שליח קבלה במקום שהוא בשעת חלימותו וכו' עכ"ל משום דבעי' דמינוי השליחות יהי' בעת שהבעל חלים ויכול ליתן גט אבל בשעה שאין הבעל ראוי לנתינת גט והיא ממנה שליח אז אינו נעשה שליח והוא מתוס' נזיר י"ב ע"א כי משוי אינש שליח במילתא דקיימא קמי' וכו'. ויעיי' פ"ו מאישות הל' וי"ו ובמשנה למלך שם ד"ה ומ"ש רבנו וכו' ובמ"ל פ"ו מגירושין ד"ה ודע דמעשה הי' וכו' ובפני יהושע ר"פ מי שאחזו (גיטין ע' ע"ב) ארשב"ל כותבי' ונותני' גט לאלתר יעיי' בכל המקומות ויראה ברור דלזה כיון הב"ש שיהי' מינוי השליחות בשעה שהי' שפוי (עיין בסי' שאחר זה) וא"כ אם תשאר האשה במקומה ותמנה שליח לפני עדים מי יגיד לנו שהבעל במקום שהוא שם שהי' שפוי אז והנה הרמב"ם כ' פכ"ט ממכירה הלכה ה' מי שהוא עת שוטה ועת שפוי וכו' וצריכי' העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה ויעיי' סמ"ע סי' רל"ה סקנ"ב שפי' שרצונו לומר שבסוף שפיותו כבר נתבלבלה דעתו ונראה לעין רואי כאלו הוא שפוי ובאמת אינו כן וכן בסוף שטותו נראה כאלו כבר נתישבה דעתו והאמת אינו ע"כ צריכי' להתישב הרבה בדבר יע"ש. ונ"ל ראי' להרמב"ם בזה מעובדא דבר שטי' בכתוב' כ' ע"א דמסקינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין והקשה הר"ן אמאי נימא כן הא חזקה על השטר שנעשה בגדול ובר דעת ומסתמא כשהוא חלים זבין ונ"ל דכן קשה נמי אגופי' דעובדא מאי צריך דתרי דאמרו כשהוא חלים זבין תיפוק לי' דהשטר גופי' ה"ל כתרי דמה לי יאמרו עדים מן השוק קטנים הי' אמרינן השטר מעיד שהי' גדולים וה"ל עדי השטר עם עדי השוק תרי ותרי וה"נ שיעידו שהוא שוטה נימא עידי השטר מעידי' שהוא חלים מה לי קטן או שוטה אדרבה הכא עדיף טפי דהרי נולד קטן כמ"ש תוס' ד"ה אלא אר"נ והכא עכ"פ לא נולד שוטה ונהי דחזקת חלים לית לי' כמ"ש תוס' ד"ה ואוקי ארעא וכו' משום דעשוי להשתנות מ"מ גם חזקת שוטה לית ליה וא"כ למה לי תרי ותרי וצריכי' לדחוק דכל הני זביני לא הי' בשטר אלא בכסף או חזקה אמנם להרמב"ם ניחא דודאי חזקה שנעשה השטר בעת שפיותו ולא ידעו להבינו עדי השטר שהי' זה בסוף שפיותו או סוף שטותו והוא דבר העשוי לטעות בו וגם הני תרי ותרי שכל כת מעידה שדקדקו יפה לא נפסלה להצטרף לעדות אחרת כי עשוי לטעות בדמיון כמ"ש הר"ן בסוגי' דתרי ותרי גבי קרוב לו וקרוב לה וה"נ דכוותי'. ומ"מ דינו של הרמב"ם אמת וא"כ כל שאינו שפוי מכבר זמן מה יום ויומים וכן אחר נתינת הגט ישאר בשפיותו זמן מה באופן שיצאנו מספק סוף שפיותו וסוף שטותו לא יצאנו מספק וה"ה במינוי השליחות שצריך שיהי' באמצע שפיותו:

2389

2390ונ"ל מש"ה דקדק הט"ז וב"ש בעובדא דלהו שהי' חלימותו מעט דאלו הי' זמן רב הי' האשה עושה שליח בעדים ושולחת השליח עם העדים כהמצאות מעלתו ושם יבואו עדים אחרים ויעידו שבאותו היום שמעידין אלו שנתמנה השליח באותו זמן הי' זה שפוי לפניו ולאחריו אבל להיות שחלימותו הי' מועט לא הי' אפשר לכוון הזמן ע"כ הוכרחה האשה לבוא בעצמה ולכוון השעה. שבתי וראיתי דזה ליתא דא"כ ה"ל עדי מינוי השליח חצי דבר דלא מהני עדותם בלא עדות המעידים על שפיותו של בעל ותליא בפלוגתת רי"ף ורשב"ם ותוס' בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ו ע"ב) ד"ה אלא וכו' ויעיי' בפ"י בק"א לכתובה סי' ס"ג ויעיי' בסמ"ע סי' ו' סקל"ט דמראה מקום למ"ש בפרישה תי' אחרים דהיינו שיטת תוס' ורי"ף שנראה כמסופק בדבר להלכה וא"כ בנידון שלפנינו אם יש לו וסת קבוע חדש או שבוע לחלימתו באופן שתדע היא והעדים במקומה שחדש זה הוא חלים תוכל לעשות שליח בעדים באמצע אותו הזמן שיהי' שפוי לפני מינוי השליחות ולאחריו וילכו העדים עם השליח למקום הבעל ויקבלו גט ממנו ג"כ באמצע זמן שפיותו אז אבל אם אין לו וסת קבוע באופן שצריכי' ב' כיתי עדים דה"ל חצי דבר לשיטת תוס' צל"ע אם נוכל לסמוך על זה באיסור אשת איש במקום שהתוס' דב"ב והרי"ף חולקים על רשב"ם דב"ב ועל ר"י שבתוס' ב"ק ע' ע"ב יע"ש ואין בידי הכהה להכריע באיסור חמור כזה וחכם שכמותו עיניו בראשו והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ד' כ"ב טבת תקע"ח לפ"ק.

2390

2391משה"ק סופר מפפד"מ:

2391

2392שנית להחכם הנ"ל:

2392

2393טרם אענה אני שוגג בהבנת כונת הב"ח בתשובה סי' ק"א כי מפני שנמשכתי אחר פשטות כונות לשון הב"ש סי' קמ"א סק"מ שלא העתיק דברי השואל בב"ח כהוגן וקיצר בו ואני לא ראיתי בב"ח לשון השאלה כלל רק דבריו בתשובה ולפי שסבור הייתי שדבריו בנוים על עובדא שהי' כעין הכתוב בב"ש לפי הבנתי הי' לי ממנו תנא דמסייע מדברי הב"ח מדהבי' בעצמו בסוף דבריו דברי רבותינו הצרפתים שילכו העדי' עם השליח והוא בעובדא דילי' לא ציוה כן אלא שתלך האשה למקום הבעל וחשבתי למשפט הוא מטעמי' דידי דרבותי' הצרפתים לא מיירי מעיתים שוטה לכן סגי בהליכות העדים עם השליח והב"ח מיירי מעתים שוטה לכן הצריך שהאשה בעצמה תלך לשם ואז לא עיינתי בלשון השואל ובהעתק שהשארתי פה לפני רמזתי הנ"ל ולכבודו לא כתבתי דברי הב"ח מפני דרך מוסר הואיל ומעלתו כיון מדעתו לדעת רבותינו הצרפתים יהי' איך שיהי' השתא הכא ראיתי בלשון השואל שבב"ח שעוררני עליו פר"מ וראיתי שלא כונתי האמת בכונת ב"ש אדרבא מדבריהם מוכח לכאורה דלא חשו לכל האמור עם הספר באגרות ראשונות שלי אך מפני זה לא ארפה ידי יד כהה לבדוק עד מקום שהיא מגעת ואשנה פרק זה אי"ה וה' עמנו:

2393

2394ואען ואומר הנה בס' מרכבת המשנה בהלכות גירושין מייתי מחלוקת חכמי ליסא וגאון מקאריטשין בענין בעל שנשתטית אשתו וכ' לה גט בעת שטיותה ומוסרו לשליח ליתן לה לכשתחלים ותתרפא שחכמי ליסא חשו לי' מטעם המבואר בנזיר י"ב דבמידי דלא אפשר למיעבד האידנא לא מצי לשוי' שליח והגאון הנ"ל העלה נהי דשליח לא הוי עתה מ"מ גילוי דעת הוי דניחא לי' לגרש אשתו וה"ל זכי' ואז אחר שנשתפה יעשה אז שלוחו מטעם זכי' לאדם שלא בפניו ויען כי דברי הגאון ז"ל אמתים בלי ספק לקיים דברי חכמים הראשונים אשר מעולם הנהיגו להתיר ע"י מאה רבנים לישא אשה על אשתו שטיא ולא רפרף אדם מעולם וע"כ כנ"ל מטעם זכי' מועיל אלא שצריכי' ליישב דברי ש"ס ותוס' דנזיר י"ב ע"א וזה לי עשר שנים ערכתי בזה תשובה ארוכה [הוא חלק אה"ע ח"א סי' י"א] ומה שנוגע לענין הזה הוא מה שהעליתי דוקא באומר קדש לי אשה ואינו פורט איזה אשה יקדש לו וכן בנותן רשות להפריש חלה מכל עיסותיו על כמה זמנים וכן הממנה אפטרופוס להפר כל נדרי אשתו ולא על נדר פרטי לא שייך לומר משום זכי' דמי יודע איזה אשה יקדש לו אשר אולי לא יהי' בו זכות ויהי ניחא לי' טפי באחותה שנאסרת עליו ע"י הקידושין וכן שמא יזדמן הפרשת חלה במקום שהיא יכולה להמתין עד שיבואו הבעלים ויפרישו בעצמן ויזכו במצותו ואין כאן זכי' לולי השליחות וכן בנדרים אולי תידור מה דניחא לי' בקיומו ואין כאן זכי' בהפרה ולא אתאינן עלה אלא מטעם שליחות וכיון דנעשה שליח בעידנא דלא הוי מיקם קמי לא נעשה שליח אבל אה"נ אי הי' ממנה שליח קדש לי אשה פלונית לכשתתגרש אם קדשה אחר הגירושי' הרי היא מקודשת מטעם זכי':

2394

2395אך כל זה באיש הממנה שליח לגרש אשתו שוטית מכיון שגילה דעתו שזכות לו לגרשה ומה אחר שכבר נשא אחרת א"כ הגירושי' באו להציל מחרגמ"ה הוי שפיר זכות אך הא לן באשה שעושה שליח לקבלה בשעה שהבעל שוטה ואינו ראוי לגרש דהכא לא שייך לומר מטעם זכי' דהרי איתא בירושלמי ומייתי לי' נימוקי יוסף סוף פ' האשה שלום ור"ן בגיטין ר"פ התקבל ובטור סי' ק"מ דאפי' צווחת להתגרש ובא א' וזכה בשבילה גט מלעלה אפ"ה אינה מגורשת דחוב הוא לה ואפי' אמרה אח"כ שעדיין מרוצית בכך חיישי' שמא בשעה שקבל הגט נתחרטה מרצונה הראשון ועתה שוב מתרצית ומסידורו של נימוק"י מבואר דאפי' במוכה שחין שהיא חוזרת להתגרש ואנן סהדי שזכי' הוא לה דהרי לא מיתדר לה עמו מ"מ לא מהני כל גילוי דעת הנ"ל וכן מבואר להדי' בתשו' הר"ן סי' מ"ג ד"ה ואשר עוד כ' רבנו וכו' יע"ש ויעיין תוס' גיטין י"א ע"ב ד"ה בגטי נשים ויעיין עוד תוס' שם ל"ב ע"ב ד"ה להולך לאו כזכי וכו' שכתבו בגט ליכא נ"מ דאפי' זכי' לא מהני ואי הוי משכחת אופן לזכות גט לאשה לא הי' צריכי' לדחוק בזה ומבואר דס"ל לתוס' כר"ן ר"פ המקבל דאפי' במקום קטטה לא איפשטא איבעי' ומטעם שכ' ב"י סי' ק"מ ויעיין תוס' ב"ק ס"פ הגוזל קמא ד"ה אדעתי' דהכא וכו' ומרדכי יבמות סי' למ"ד ויעיי' תה"ד סי' רל"ז אלא שבסופו נעשה קצת כמסתפק בדברי רא"ש דפ"ק דקידושי' ואינו ראי' מקידושי' לגירושי אשה דחוב הוא לה ובאמת לא קיי"ל הכי אפי' במומר מכ"ש בשארי נידונים באופן שלכאורה א"א שבגילוי דעתה דניחא לה תתגרש אם לא מטעם מינוי שליחות לקבלה וכיון דבמידי דלא קיימא קמי' לא מצי למיעבד שליח א"כ בשעה שהבעל שוטה לא מהני מינוי השליחות וזכי' ליכא וצ"ע ויעיי' ה"ה פ"ד מהל' זכי' הלכה ב' בשם רמב"ן:

2395

2396והיום בפתחי ספרים מצאתי במה שנתקשה פני יהושע ר"פ התקבל ד"ה קבל אקבלה וכו' שמסוגי' מוכח בפי' אפי' עשתה היא שליח להולכה דקיי"ל דנעשה ידו כידה לענין הולכה עכ"פ וכ' הר"ן משום דהוי כאלו התנית שיהי' ידו כידה על תנאי זה דוקא שיביאנו לידה והקשה פ"י א"כ אין לנו גילוי דעת שרוצית בגירושי' יותר מזה הגילוי דעת והשתא אם אמר הבעל זכה לה ותהי שליח לקבלה אמאי לא יועיל והכא לא שייך סברת הירושלמי שמא חזרה בה אח"כ כיון דעשתה מעשה רב למנות שליח לא חיישי' לאמלוכי דא"כ בכל שליח ניחוש להכי ולא העלה מזור כ"א שמצא פלוגתא בזה בתוספתא ומ"מ ת"ק שם ס"ל כמשמעות ש"ס דילן דאפי' מינוי שליחות לא יועיל ומצאתי היום הגאון בית מאיר סי' ק"מ כ' שטעות נזדמנה לו בתוספתא רפ"ד דגיטן כאשר יראה הרואה ולא פליגי בהכי כלל וקושייתו לק"מ דכיון שעשאה לשליח להולכה ואמרי' דה"ל כאלו התנו עמו שלא תרצה להתגרש עד שיבוא לידה הרי קמי שאין זכות לה במהירות הגירושי' ומשו"ה לא מהני משא"כ בעשאה שליח לקבלה לא חיישי' שמא חזרה בו שע"כ החליטה הגירושי' בדעתה שהרי אינה בטוחה כל שעה שמא סבר קיבל הגט וכבר נתגרשה בקבלתו יע"ש ואם דבריו מוכרחים יש לנו מזור למבוקשנו דהרי בנידון שלפנינו היא ממנה אותו שליח לקבלה ואם יתברר שבשעת מינוי השליח הי' הבעל שפוי הרי תתגרש מיד בהגעת גט לידה הרי החליטה הגירושי' לגמרי ושוב לא חיישינן לחזרה מדעתו וא"כ אפי' לא הי' שפוי בשעת מינוי השליחות לכשישתפה אח"כ יקבל השליח הגט מטעם זכי' וצריך קצת יישוב לפ"ז דברי תוס' גטין ל"ב ע"ב הנ"ל:

2396

2397איברא אני לא זכיתי להבין דברי הגאונים ובמה נתקשו מעיקרא בשלמא העושה שליח בין להולכה בין לקבלה ונעשה ידו כיד המשלח הרי השליח בחזקתו שידו כיד המשלח ולא חיישי' שמא הדר בו המשלח דכל דבר מוקמי' אחזקתי' בדבר שאינו עשוי להשתנות ואין אדם עשוי לבטל דבריו ומעשיו אע"ג דעשתנותיו ומחשבותיו של אדם עשוים להשתנות בכל שעה מ"מ מעשה לא עביד לשוי נפשי' הדרנא משא"כ אי לא אתאינן עלה מטעם שליחות רק מטעם זכי' לאדם והיא כבר גילתה דעתה דניחא להו מ"מ כיון דכלל מונח טב למיתב טן דו וכו' א"כ אינינו מוחלט שיהי' זכי' מוחלטת וחיישי' שתחשוב מחשבה בעלמא לומר דניחא לי בהאי בעל ואם תהי מחשבתה זאת באותה רגע שהשליח מקבל הגט ה"ל אין חבין לאדם אלא בפניו והכא לא שייך מוקמא איתתא אחזקתה שחשבה לזכות דמחשבה עשוי בכל רגע להשתנות גם כי חז"ל העידו אפי' במוכה שחין טב למיתב וכו' א"כ מעיקרא לק"מ ק' הנ"ל:

2397

2398שוב מצאתי בב"ח סי' ק"מ שהקשו מ"ט לא ניחש בשליח קבלה שמא בטלה השליח בנתיים ותי' דצריך לבטלו בפני עדים משו"ה לא חיישי' ע"ש ולכאורה דבריו צ"ע דמשמע מתוס' גטין ל"ב ע"ב ד"ה ר"נ בסוף הדבור דמדאורייתא אפי' ביטול בינו לבין עצמו מועיל רק מדרבנן תקנו בבעל המבטל ומשום חשש ממזרות אבל באשה המבטלת לא מצינו תקנה זו ודלעקרא רבנן קידושי' אם בטלה בינה לבין עצמה וא"כ דברי הב"ח תמוהים אמנם פני יהושע שם העלה דמן התורה אין ביטול בפחו' משנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וצדקו דברי הב"ח ואין כאן מקום להעמיק עיון בפרט זה מ"מ גם דברי הב"ח נוטי' לחלק בין ביטול השליחו' לביטול הזכי' וא"כ הדרן להנ"ל דבשעה שהבעל שוטה לא מהני מינוי השליחות דאין לסמוך על זכי' לאדם:

2398

2399ואי לדידי הוי צייתי באשת מומר וכדומה שנתלבטו כל הגאונים איך יזכה גט לאשתו כאשר האריך בתה"ד סי' רל"ז הנ"ל ויעיי' ט"ז סי' ק"מ הייתי ממציא לה א' שיתקשר עמה עתה בקשר שידוכין שישאנה לאחר שתתגרש ויכתבו תנאי' בחרם ות"כ וחצי נדן קנס כנהוג ואח"כ תעשה שליח קבלה והמומר יזכה לה הגט דהשתא ליכא למימר דלמא לא ניחא לה משום טב למיתב טן דו וכו' דהרי כבר מוכן אחר במקומו בהיתר ולא שבקה התירא ועבדה איסורא ונמלטנו נמי ממ"ש תוס' גטין ל"ב ע"ב ד"ה להולך וכו' דמשמע דאין שום מציאת שהבעל יזכה גט לאשתו היינו משום דבימי חכמי התלמוד לא הי' נוהגי' בכתיבת תנאי' כאלו רק הי' מארסים והמארס אשה לאחר שתתגרש ה"ל דברים שלא ב"ל ואינה מקודשת אבל לכתיבת תנאי' שבזמנינו כופי' אותו לקיים שבועתו אפי' בדבר שלא ב"ל וצ"ע סמ"ע סי' ר"ט סק"כ וק"ל:

2399

2400בכל זאת לא מזגינא רישא אבי' סדי' עד דמהפיכנא בזכותי' ונבוא אל מקור הדין של הירושלמי שהחליט אפי' צווחת להתגרש וגם אח"כ עומדת בדברי' חיישי' שמא הדרא בה ביני וביני ולא עוד אפילו עשתה שליח להבאה מ"מ חיישינן כדמוכח בש"ס דילן כנ"ל וצ"ע אמאי לא נימא הוכיח סופה על תחלתו מי לא תנן בגטין ס"ו ע"א הברי' שאמר וכו' ואמרינן טעמא דרשב"ג משו' הוכיח סופו על תחלתו וא"כ ה"נ נימא הכי דהא התם נמי במגרש אשתו אמרינן בעלמא לא מקדים איניש פורענותא לנפשי' יחשב פורענות והרי קמן דמשו"ה אמרינן כתבו בלא תנו ה"ל כמשחק אפילו ספיקא לא הוי דסתם אשה לאו לגירושי' קיימא אפ"ה אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ל גט ואע"ג דבחולין ל"ט ע"ב מסיק שאני התם שכבר אמר כתבו והאי לאו דחי' בעלמא אלא קושטא דמלתא כך הוא דלהלכה פסק רמב"ם דספיקא הוה פ"ד מזכי' הל' ג' וע"כ הכא שאני משום שכבר אמר כתבו מעיקרא ועב"ש סי' קמ"א סקכ"ז מ"מ ה"נ הרי כבר עשתה שליח מעיקרא וכמדומה לי דבעל שאין לו שום קטטה עם אשתו במתני' דברי' שאמר כתבו וכו' קשים הגירושי' טפי ממאי דטב למיתב באשת מוכה שחין ואפ"ה אמרינן התם הוכיח סופו וכו' ושרינן א"א לעלמא ואמאי לא נימא הכא הכי:

2400

2401ואעתיק בכאן דבור א' מחידושי וז"ל ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו בטי"ד סי' ב' פסק דספיקא הוי כרבנן דקסרי ובטח"מ סי' רמ"ה פסק דלא כרשב"ג והרגיש יש"ש ספ"ב דחולין ולפע"ד הא צ"ע במעשה דקסרי לא אמרו איסור משום כבודו דרבנן דלמא ע"כ לא אמרו רבנן אלא בממון דקי"ל דברים שבלב אין דברים משו"ה א"נ אמרינן שהוכיח סופו שגם בתחלתו כך הי' דעתו מ"מ כיון שנניח דשתיקה הוי הודאה אפי' חשב בלבו בהיפוך דברים שבלב אינו דברים ורשב"ג דס"ל הוכיח וכו' צ"ל כיון דשתיקה גופי' דהוי כהודאה איננו אלא שב ואל תעשה א"כ מחשבה מוציא מידי מחשבה מ"מ רבנן דרשב"ג מה"ט פליגי וס"ל דברים שבלב אינו דברים ועיי' ב"מ ל"ז ריש ע"ב וכל זה בממון משא"כ במעשה דקסרי דהוה מחשבות ע"ז דמחשבה בעלמא בלא דבור מהני א"כ כיון שהוכיח סוף מחשבתו שגם בתחילה חישב כך אפי' רבנן מודו ואפושי פלוגתא לא מפשינן עמ"ש תוס' חולין ל"ט ע"א ד"ה אלא וכו' ס"פ המפקיד ד"ה החושב וכו' ועיי' זבחים כ"ט ע"ב משמע מפלגי' בלא דבור דאל"ה הוי עקימת שפתיו מעשה ודברי פ"י בסוגי' כהנים שפגלו במקדש צ"ע בענין זה ועיי' דברי המגיה במשנה למלך רפי"ג מפסולי מוקדשין ועיי' בהרא"ש בהלכות ס"ת גבי מקדש השם במחשבה משמע דדבור בעי מ"מ להנ"ל נ"ל דאה"נ הא דלא אמרו היתר משום כבודן דרבנן היינו רבנן דכריתות אלא רבנן דפליגי עלייהו דרשב"ג בגטין דאפי' בכתבו פליגי ולא ס"ל הוכיחו סופו מכ"ש בשחיטה ואמנם בר"ן כ' דרשב"ג לפרושי ת"ק אתי ולא פליגי ונ"ל דהטור ס"ל דפליגי רבנן בעלמא בשום מקום כדמשמע קצת בסוגי' דחולין וא"כ אנן קיי"ל כרשב"ג במשנתינו דגטין היכי דאמר כתבו מעיקרא ופסקינן נמי כרבנן דרשב"ג בכריתות בשתק ולבסוף צווח דבברייתא קיי"ל כרבנן נגד רשב"ג והיינו בממון דדברים שבלב אינו דברים ומ"מ במחשב בשחיטה הוי ספיקא ולק"מ אפסקי הטור עכ"ל בחידושיי:

2401

2402בהא סליקי שמעתא אליבי' דהלכתא דהיכי דאיכא גילוי דעת בתחילה כמו דאמר כתבו וגם בסוף אמרי' הוכיח סופו על תחלתו א"כ מ"ט דהכא לא נימא הכי ונ"ל דהתם נמי לא אמרי' הוכיח אלא אם מיד עלה לגג ונפל דאין זמן רב בין התחלה והסוף אבל אם זמן רב ביניהם לא אמרי' הוכיח כדאית' בר"ן ורא"ש שם וברמב"ם וראב"ד פ"ג מגירושין וכאשר האריך ב"י סי' קמ"א ובש"ע שם סעי' ט"ז משא"כ הכא המזכה גט לאשתו ע"י שליח סתמא דמילתא אין שלשתן בעיר א' כמבואר בתוס' גטין ס"ד ע"א ד"ה בעל וכו' ואיכא בין ההתחלה שהיא ממנה שליח להובאה ובין מה שהשליח מביא לה הגט שזכה עבורה והיא שמח בו איכא זמן רב ביניהם שפיר חיישי' לשינוי דעת ולא אמרי' הוכיח וכו' כן צ"ל ליישב חקירה הנ"ל והנה מ"מ נ"ל דלאו לאלתר ממש קאמר דאדרבא אי אמר כתבו גט וסמוך מיד עלה לגג ונפל ומת אע"ג שעדיין נשארה בו נשמה אין כותבי' ונותני' דהוכיח סופו שלא נתכוון מתחלה לפטור אשתו מייבום דהרי הוא סבר שימית עצמו בנפילתו ואיך יכתוב גט לאחר מיתה אע"כ על אתר דבירושלמי היינו שהמתין כדי שיעור שיכלו לכתוב וליתן גט ואח"כ עלה לגג שאז נאמר ששיער בנפשו שכבר כתבו ונתנו ואז אם עדיין לא כתבו ונתנו אם אחר ההפלה נשארה נשמתו בו יכולין לכתוב וליתן ומדסתמו כל הפוסקים וכתבו סתם מיד ולאלתר ולא פירשו השיעור ש"מ שהשיעור כמו כתיבת גט בזמנינו לפי המסודר עכשיו בזמנינו והוא שיעור איזה שעות ובתוך זה הזמן אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והרוחנו בזה לנידון שלפנינו שאשה שעשתה שליח הובאה וגם זיכה לה הבעל גט וגם אח"כ נתרצית אם לא הי' בין הכל כשיעור כתיבת הגט ונתינתו אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ומגורשת ומשכחת לה אפי' בשלשתן בעיר א' ואפ"ה מגרש ע"י שליח כגון מהגמוני' להגמוניא ובזה מיושב ק' תוס' בגיטין ד' ע"ב ד"ה ואמר ר' יצחק וכו' דבלא ר"י ה"א בח"ל מיירי ובאותה עיר לא בעי למימר בפ"נ דמה הועילו בתקנתן כקו' תוס' ס"ד ע"א משא"כ בהגמוני' שמקפידי' וק"ל:

2402

2403והנה הטור סי' קמ"א מייתי דעת העיטור דהמזכה גט לאשתו והיא רוצה מגורשת והטור פליג מהירושלמי הנ"ל ודעת הב"ח דהעיטור נמי לא קאמר אלא כשהי' עדים מצויין אצלה בשעת נתינת הגט ליד השליח ומעידין שהיא מרוצה כל אותו זמן דלא שייך חששא דהירושלמי והטור מחמיר אפי' בהא משו' דהרי הבעל לא ידע שהיא מרוצה באותה שעה ע"ש ונ"ל כוונת הב"ח דבריש פ' התקבל אמרי הבעל שאמר התקבל או הולך לאשתי נעשה עכ"פ שליח להולכה מטעמא דאדם יודע שאין בעל עושה שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה ע"ש והנה הכא דהבעל לא ידע שהיא מרוצית באותו שעה א"כ גמר ונתן לשם הולכה כנ"ל כוונת הב"ח ומ"מ הפרישה חולק וס"ל דהטור לא יחליק ומקיל בזה עיי"ש ובב"ש סק"ו והנה בנידון שלפנינו שהיא עושה באמת שליח קבלה וגם הבעל יודע כן אלא שאנו חוששי' שמא בשעת עשיית השליח לא הי' הבעל שפוי ואתאינן עלה מטעם זכי' עכ"פ אם אז בשעת נתינת הגט ליד השליח הי' ב' עדים אצל האשה ושמעו ממנה שנתרצית אז באותה שעה כ"ע מודי' דמועיל דלא שייך לומר שהבעל לא ידע מרצונה וגמר ונתן לשם הולכה אדרבא הבעל סובר שהוא שליח קבלה גמור אטו דינא גמיר שאנו חוששין לחששא הנ"ל הוא סבר שהוא שליח קבלה ומזכה לו בזכי' גמורה ומהני לכ"ע:

2403

2404והשתא מצינו תקנה לאחותינו נהי שאין אנו יודעין ברחוק מקום כזה באיזה שעה יסודר הגט וגם א"א שידורו ב' עדים עמה ולא יזיזו ידם מתוך ידה לשמוע מפיה תמיד שלא חזרה מהרצון מ"מ מיום הסיעה השליח קבלה ממקום האשה יהי' ב' עדים מוכנים שני פעמים בכל יום א' שחרית וא' ערבית ושאלו את פיה אם עומדת ברצונה ושאם יקבל השליח היום גט מבעלה שהיא רוצית בזכי' זו ואע"פ שא"א לכוון אותה הרגע ממש שיארע סידור הגט מ"מ הא כבר הוכחנו לעיל דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו על זמן איזה שעות וא"כ כיון שהיא עשתה שליח קבלה הו"ל טפי מהאומר כתבו ובכל איזה זמן שיזדמנו הגירושי' במקום שהבעל שם יהי' זכיות השליח בהגט ממוצע בין זמן גילוי דעתה לפני עדים שרצונה בגירושי' באופן שלא יהי' ביניהם יותר מאיזה שעות שהוא שיעור לאלתר כמו שהוכחנו לעיל וא"כ תהי' מגורשת.

2404

2405ובוודאי הדמיון לבריא שאמר כתבו ועלה לגג הנ"ל אינו עולה יפה בשלמא התם אמרי' הוכיח סוף נפילתו על תחילת אמירתו כתבו שכבר הי' דעתו להפיל עצמו וכתבו ותנו קאמר ואף אם נאמר שאין לנו הוכחה על אמצעות הזמן שאולי בין כך נמלך שלא להשליך עצמו לאיבוד וחזר ונמלך והשליך עצמו מ"מ אין בהמלכה זו ביטול שליחות שאמר מתחילה כתבו וכוונתו תנו נמצא הוכיח סופו על תחילתו אבל לא על אמצעו משא"כ הכא על תחלתה אין צריך הוכחה שהרי עשתה שליח קבלה להדי' ועל שלא נמלכה ונתחרטה שעה א' בנתים צריכי' הוכחה וזה אינינו מוכח מהנ"ל מ"מ נ"ל להוכיח כן ממקבל מתנה דשתק ולבסוף צווח בכריתות וברמב"ם פ"ד מזכי' וטח"מ סי' רמ"ה דמשמע מטעם שאין גילוי דעת בתחלתו שלא אמר כתבו הוא דפליגי רבנן אבל אי הי' שום גילוי דעת כמו באומר כתבו הוה מודו לרשב"ג וכמ"ש ב"ש להדי' סי' קמ"א סקכ"ו והא הכא אי באמצע בשעה ששתק נמלך שעה א' ורצה במתנה זכה המזכה בעבורו ממילא ואיך יאכלו עבדי' בתרומה אע"כ כיון דאיכא תחילה וסוף לא ניחוש לאימלוכי באמצע בזמן מועט וה"נ דכוותי':

2405

2406אך מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה שיטת הרי"ף ז"ל פ"ק דגיטין י"א ע"ב דתן שחרור זה לעבדי הוי כזכי שאין האדון יכול לחזור בו אבל העבד אינו משוחרר עד שיגיע גט לידו ודעת מהרי"ק שורש קמ"א דס"ל להרי"ף כן אפי' בגיטי נשים במקום יבמה וקטטה מדמייתי הנך איבעי' סמוך לזה ולאו דוקא בתן אלא ה"ה בזכי ואע"ג דהרמב"ם פ"ו דעבדי' לא פסק כן אלא בתנו מ"מ להרי"ף ה"ה בזכי וכ' עליו שאין להקל נגדו באיסור א"א ובאמת כן משמע מהקושי' שהקשה הר"ן על הרי"ף שגם הוא פי' כן דעת הרי"ף שאינו מחלק בין שחרור לגט אשה ובין תן לזכי וא"כ הכא בנידון שלפנינו אפי' לכשיגיע גט לידה אינה מגורשת דדלמא שוטה הוא באותה שעה ותנן לא יתננו לאחר מיתה שמזה הוציא הרי"ף דינו יע"ש:

2406

2407מ"מ נלפע"ד להתישב בדבר ולהקל דלכאורה צלע"ג איך אפשר להעלות על הדעת דבאומר זכה שטר שחרור זכה לחצאין דהרי אפי' בנותן שטר שחרור ליד העבד עצמו אינו משתחרר אלא מטעם דגיטו וידו באים כאחד כמבואר פ"ק דקידושי' דאל"ה יד עבד כיד רבו ורשב"א דס"ל התם כ"ג ע"א דבשטר ע"י אחרים דוקא כבר כ' מורי בהפלא"ה שם דצריכי' למימר דשטרו וזכיותיו באים כא' משום דאל"ה כיון דאיהו לא מצי לקבל איך יזכה מטעם שליחות עבורו ע"ש בספר המקנה ד"ה גמרא והא קמ"ל וכו' ויותר נראה דלרשב"א גז"ה לה לה מאשה אך להרי"ף צ"ע כיון דאין העבד משתחרר עד דאתי לידי' וא"כ זה הזוכה בעבורו ויהי' ידו כיד עבד במה יזכה שלא יכול הרב לחזור בו הלא יד עבד כיד רבו וידו כיד העבד מיהו להרמב"ם דס"ל דוקא באומר תן שחרור זה דינו הכי ולא בזכי י"ל עפי"מ שכ' בלח"מ ומבואר יותר בפני יהושע הטעם כיון דאמר לשון תן אע"ג דדינו כזכי מ"מ הוי כאלו התנו שיתננו לידו ואז יזכה בו למפרע מיום קבלתו ומ"מ לא יתננו לאחר מיתה ואז משתחרר למפרע וגיטו וידו למפרע באים כאחד ולא יכול האדון לחזור בו דלרוב הפוסקים בכל תנאי אין יכול לחזור אלא מרצון שניהם וא"ש אך למהרי"ק דגם בזכי דינא הכי דלא שייך טעם הנ"ל קשה לכאור' וצ"ע:

2407

2408והנה הר"ן הקשה אהרי"ף ממתני' דתרומו' עבד שאמרו לו שחררך רבך ע"ש ולא ניחא לר"ן למימר כיון שיודע שא"א לחזור ה"ל כמיאש וכהפקר ואינו אוכל בתרומה עיי' כריתות כ"ז וגטין מ"ב י"ל ס"ל כיון שכתב שטר לא כיון להקנותו אלא בשטר ואינו מופקר מיהו לדידן בלא"ה א"א לומר דמטעם מפקיר עבדו יש לו יד דהיא גופי' קשי' נימא דיכול לחזור כיון שאין לעבד יד ולא יהי' מופקר ואין לומר מכיון שנתן דעתו לשחררו ה"ל מופקר וממילא לא הוה קנין כספו ואין ידו כיד רבו ויכול לזה לזכות השחרור עבורו א"כ אמאי דחיק הש"ס גטו וידו באי' כאחד ועיי' ר"פ הזורק בגטין לימא דמיד פקע שיעבוד אע"כ לא אמרי' הכי וא"כ קושיתי צ"ע לכאורה:

2408

2409וי"ל עפ"י מ"ש פ"י שבתחלה רצה לומר בטעם הרי"ף משום דהשחרור מתלי תלי וקאי דאע"ג דזכו' הוא לו מ"מ אם יאמר לא בעינא לקבלו אינו נעשה שליח קבלה ע"כ של עבד ע"כ אינו משתחרר עד דאתי לידי' ושוב חזר בו דא"כ אמאי לא יתננו לאחר מיתה ע"ש ולענ"ד ליישב סברא זו עפ"י מה דאמרי' ר"פ התקבל בעל שאמר התקבל הוה שליח להולכה דאדם יודע שאין בעל עושה שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה וה"נ דכוותי' נהי דזכות הוא מ"מ אדם יודע דמתלי תלי וא"א להחליט השחרור בקבלתו של זה וגמר ונתן לשם תנו כלומר זכי הוא כמו תן דהוי כאלו התנה אם יגיע לידו יהי' משוחרר למפרע מהשתא ומ"מ מיד אינו יכול לחזור בו ואל תתמה שיהי' זכי כאלו אמר תן שהרי בעל שאמר התקבל אמרי' דה"ל כהולך וה"נ דכוותי' וזה יצדק נמי במזכה גט לאשהו במקום יבום או קטטה דאדם יודע דמיתלי תלי וקאי וגמר ונתן לכשיגיע לידה תהי' מגורשת למפרע ומ"מ אינו יכול לחזור בו מיד וא"ש שיטת מהרי"ק בדעת הרי"ף:

2409

2410וכיון שזכינו לדין נאמר היינו דוקא במזכה לאשתו והיא לא עשתה שליח קבלה אבל הכא שהיא עשתה שליח קבלה א"כ נהפוך הוא שהבעל סבר שמגורשת מיד בקבלתו וגומר ונותן לשם זכי' גמורה ואפי' הרי"ף מודה וכיון דבלא"ה כל הפוסקים מחולקים על הרי"ף והרמב"ם נמי דסבר בתן כוותי' פליג עלה בזכה א"כ שפיר נוכל לסמוך על סברה זו שכתבתי במקום עיגון כזה באופן שהאשה תעשה שליח קבלה בעדים לפני ב"ד שבעירה והעדים ילכו עם השליח למקום הבעל ויקבלו הגט וישגיחו עליו שיהי' שפוי כבר זמן מה שלא יהי' בסוף שטיותו ותחלת שפיותו וכן יהי' שפוי זמן מה אחר גט כמ"ש בתשובה ראשונה והאשה תזמין לה עוד ב' עדים שבפניהם תאמר בכל יום פעמי' א' בבוקר וא' בערב שיהי' בדעתה ורצונה להתגרש מבעלה ולאחר שיבורר ויודע לב"ד באיזה זמן שקבל השליח קבלה הגט מיד הבעל יחקרו הב"ד את העדים אם באותו יום עמדה האשה בדעתה וברצונה ואז יתירה האשה לעלמא והנה עדיין יש לפקפק א' דה"ל חצי דבר דעדי מסירה לא ידעו שהיתה ברצונה ועדי' המעידי' שהיתה ברצונה לא ידעו מהמסירה ותו יש לפקפק דכיון דעדי המסירה לא ידעו שהיתה ברצונה א"כ ה"ל כמגרש בלא עדים עיי' ב"ש סי' ל' סק"ט אברא חזינא דהרב"י סי' ק"מ מסתפק בהא דאי בשעת נתינת הגט הי' עדים אצלה שהיתה ברצונה והפרישה חלט להכשיר והב"ח נמי כ' דעת העיטור להכשיר והטור לא פליג אלא משום דהבעל לא ידע אבל מעדים לא הזכיר דבר ש"מ ס"ל דמיקרי דבר שלם כיון דכל כת ראו מה שהי' יכולין לראות באותו פעם וכמו שהזכרתי בתשובה שלפני זה מזה ולענין עדי גירושי' נמי נ"ל דלא דמי כלל לספק קרוב לו או קרוב לה שלא יתברר עוד לעולם יפה כ' הב"ש דה"ל כמקדש בלא עדים הגע עצמך אם זרק ספק קרוב לו או לה והעדים עמדו שם והביאו קנה ומדדו ונתברר להם שהי' קרוב לה וכי נימא הואיל ולא ידעו ברגע ראשונה הוה מקדש בלא עדים זה לא יעלה על הדעת וה"נ דכותי' והעדים שראו מסירת הגט לכשיודע להם שהיא היתה ברצונה באותה שעה ההי' מגורשת וכנ"ל להלכה אבל למעשה לא יסמכו עלי כי פנ"מ נ"י ואחוזת מרעיו מופלגי תורה יעיינו הדק היטב ואם ישרו הדברים אשר ערכתי לפניהם יעשו כרצונם ואנכי מיראי הוראה ובביתי אין לחם ושמלה וכשאני לעצמי מה אני ואחתום בברכה:

2410

2411אחרי כותבי זאת עיינתי עוד וי"ל דאעפ"י דמוכח מהש"ס דבעשתה שליח להלכה וגם הבעל מזכה לה גט מ"מ חיישי' שמא בנתיים חזרה בה רגע א' מ"מ בעשתה שליח לקבלה וכעין נידון שלפנינו לא חיישי' כלל דהא בודאי אחר שנתן הבעל הגט ליד השליח הרי היא אסורה לבעלה בלי קידושי' מחדש ככל פנוי' וכשניחוש נמי שמא לא הי' הזכי' כראוי' אסורה גם לעלמא וא"כ למה תתחרט על הזכי' כי טב למיתב טן דו הלא בין כך אסורה עליו עד שיחזור ויקדשנה א"כ למה תאסר עצמה לבעלה במחשבת הבל הלא אם תרצה להתקדש לו לעולם הרשות בידה א"כ אם נודיע לה מטרם שאחר שעשתה שליח לקבלה והגט יגיע ליד השליח שוב אסורה לו בלא קידושי' תו ליכא למיחש למידי וראי' המוציא אשתו משום שם רע שאין אומדנא גדולה מזו שמחשב בדעתו שאם השם רע שקר לא הי' מגרשה ולדעת רש"י הבנים ממזרים מטעם האומדנא הזה ואפ"ה ע"י שאנו מודיעים לו שאפי' הי' השם רע שקר מ"מ אסורה לו ועי"ז עמדו חז"ל על סוף דעתו דגמיר ומגרש מבלי שיתחרט כלל מכ"ש וק"ו בנידון שלפנינו באופן שבסברא זו שנ"ל לעניות דעתי אמת אני מסכי' בשריותא ומ"מ מהיות טוב אל תקרי רע ויעשה גם מ"ש לעיל ואז דרינא בהדי' דלימטינא שיבא מכשורי:

2411

2412שלום רב לי"נ הרב החרוץ המופלג דיין מצוין כבוד מהו' נפתלי ני':

2412

2413נועם מכתבו הגיעני ויען ראיתי מתוך תשובתי זאת נמצא עוד זכות להעלובה תי' ע"כ מהרתי להשיב ואעבור פרשתא דא ואתניי' הנה רבינו פרץ הנהיג שלא לעשות שליח קבלה בלי דחק משום דקשה לקיים החתימו' בב"ד שבין מקום האשה להאיש והב"ח בתשובה התיר למי שעתים חלים ועיתים שוטה הואיל ואינו יכול לגרש ע"י שליח הולכה כי חיישינן שמא בשעת מסירת השליח להאשה יהי' הבעל שוטה במקומו אשר הוא שם ע"כ התיר הב"ח שתעשה היא שליח קבלה והמציא אופן שלא נצטרך לקיים חתימות כגון שהעדים ילכו עם השליח או שהיא תמנה השליח בפני הב"ד שיהי' הבעל שם בשעת נתינה ועל זה פקפקתי אני איך תעשה שליח קבלה שמא הי' שוטה באותה שעה ולפי תוס' בנזיר י"ב ע"א א"א שתמנה שליח אלא במה שראוי עתה לעשות ופסקו כן כל הראשונים בהלכות חלה התרומות והרא"ש והמרדכי והטור ובתשובה אחרת דחיתי פירושו של מהרי"ט וכדמוכח מכל הראשונים הנ"ל ובמילין דכדי וסברת הפרס לא נעקור הלכוה קבועות ונתיר א"א לעלמא וא"כ כי היכי דבשליח הולכה חיישי' שמא יהי' שוטה בשעת נתינה ה"נ בשעת מינוי שליח קבלה ניחוש לכך ואי משום גילוי דעתה דניחא לה ה"ל זכותה וזכי' לאדם שלא בפניו זה לא שייך הכא דקיי"ל חוב הוא לה ואפי' צווחת להתגרש כמבואר הכל בראיות ברורות בתשובתי בעזה"י אלא מ"מ לבסוף הסכמתי להתיר מטעם דהכא לא חיישי' שחזרה בה מדעתה הראשונה ועדיין אני מזכה במקומי ומסכים אני להתיר כנ"ל:

2413

2414והנה מעלתו כ' לפמ"ש נב"י מהדורא קמא סי' צ"א שתוכל לעשות ש"ק כל מי שיצוה הרב שם במקום המומר ה"נ הכא תכתוב היא למקום הבעל שבשעת חלימתו יעשה הם שמה שליח והוא יהי' שליח קבלה שמה דבריו תמוהים ובחפזו כתב כן כי מי יקיים חתימתה שם הלא מפני זה ברח רבנו פרץ מעשות שליח קבלה ועובדא דנב"י אפשר ששלחה ב' עדים לשם שאמרו כן בשמה או דחתימת ידי הגאון וב"ד הי' נודעי' לב"ד שבמקום המומר ולא הי' צריכי' לשום קיום משא"כ בנידון דידן שעל זה אנחנו דנין הואיל וקשה לקיים החתימות מב"ד לב"ד כמבואר בדברי רבנו פרץ:

2414

2415ותו דהגאון נב"י ז"ל מיירי מאשת מומר דזכות הוא לה ולחומרא בעלמא דכך המנהג שהמומר מזכה להגט ע"י שליח אפי' לא מינתה שליח כלל והגאון המציא להחמיר היכי דאפשר תעשה היא השליח כמבואר בסוף תשובתו ובכל זאת אנו מסופקים אם הוא זכות גמור ע"כ אח"כ חוזר המומר ונותן הגט שנית ועושה אותו שליח להולכה ובשליח הולכה לחוד נמי לא סגי שמא יבטל מומר השליחות ע"כ אנו עושי' ע"י זכי' וסמכינן אהפוסקים דזכות הוא לה במומר ולפי אותה הסברא כ' הגאון חומרא דילי' משא"כ הא לן דאמרי' בהדי' אפי' אשתו של מוכה שחין וצוחת להתגרש מ"מ חיישי' שחזרה מדעתה כי חוב הוא לה א"כ איך נסמוך כשתכתוב למקום הבעל שיעשו שליח קבלה עבורה ניחוש אדהכי והכי חזרה בה ע"כ איני רואה מקום לדברים הללו:

2415

2416עוד כ' מעלתו לשפוך סוללה אהב"ח ודעימי' החוששי' בעתים חלים שלא יעשה שליח הולכה דחיישי' שמא בשעת נתינת להאשה נשתטה הבעל דלהפוסקים דמן התורה לא בעי' שיהי' שפוי בעת נתינה רק מדרבנן (כוונת מעלתו דעת הרמב"ם להב"ש סי' קכ"א סס"ק ג') אמאי ניחוש להכי מ"ש מנדה למ"ד וסתות דרבנן דהבאי' מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חיישי' שנטמאו בנתיים אנו דבריו ותמוהים המה חדא התם נמי משום אימר טבלה והוי ס"ס כמבואר בש"ס פ' כל היד ובש"ע י"ד סי' קפ"ד סעי' י"א וזה לא שייך הכא ותו התם חזקה דוסתות דרבנן ומן התורה אוקמי אחזקת טהרה ואע"ג דגוף איסור נדה דאוריי' מ"מ מן התורה אין כאן ס' כלל דאוקמי בחזקת טהרה ומדרבנן הוא דאיכא משום וסת משא"כ חלים ושוטה דווסתות דילי' הוא דאורייתא כשור המועד שהוא חזקה דאורי' וא"כ אפי' האיסור הוא דרבנן מ"מ ה"ל קרוב לודאי דרבנן כיון שמן התורה מוחזק שחוזר לשטיותו. והחילוק שבין וסת נדה לוסת שור המועד הוא מבואר דוסתו' של נשים עשוי להשתנות כל זמן שמזקינין וע"י שינוי עתים ואויר ואפי' ע"י מאכלים ומשקים ע"כ אין וסתן מוחזק מן התורה אפי' בכמה פעמים משא"כ שור המועד וכל דדמי לי' ויעיי' מג"א סי' קי"ד סקי"ג:

2416

2417מ"ש עוד וז"ל אנכי הדל לא אוכל לשער הך חזקה אטו מי שיחלה ג"פ וכו' מעולם לא יכול לעשות שליח ונימא שמא עתה החזיר עליו חליו וכו' עכ"ל הנה המשל הזה לא הבנתי דהרי חולה יכול לעשות שליח אם הוא שפוי בדעתו אבל בגוף הדין ידע מעלתו כי כל עתים חלים עתים שוטה היינו שוסתו כך בלי שום סבה מתרפא בלי סבה וחוזר ומשתטה בלי סבה אבל אם על ידי סבה משתטה אפי' סבה ידוע לא ניחוש כמו וסת דקפיצו' דנימא אימר לא קפצה ולא ראתה ואם השוטה הזה שאנו דנין עליו הוא בלי שום סבה אין מקום למשל ונמשל שלו אך אם אדם נשתגע ונתרפא ע"י עסק רפואו' ואח"כ ע"י סבה אחרת נשתגע וחזר ונתרפא ע"י רופא וכן אפי' כמה פעמיה פשוט כשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו ולא חיישי' לשום דבר ואפי' שליח הולכה יכול לעשות ומכ"ש שהיא תוכל לעשו' שליח קבלה ולשלחו בשני עדים למקום הבעל ולא ניחוש לשום דבר ואם ההוא גברא דעסקי בי' כך הוא לחנם התלבטנו בו כי הדין פשוט וברור:

2417

2418ומ"ש מעלתו דלשמא ישתטה חיישי' שמא נשתטה לא חיישי' דבר זה צריך לפנים דהנה בש"ס פ' כל הגט אמרינן שמא מת לא חיישינן אפי מדרבנן לא ניחוש וכן בתוס' קידושי' מ"ה ע"ב פלוגתת ר"מ מיוני עם ר"ת מבואר דשמא כבר נתקדשה לא אמרינן אפי' חששא דרבנן ליכא ואמנם הגאון נב"י יצא לדון בדבר חדש דאפי' למ"ד וסתות דרבנן סמוך לוסתה דאורי' דשמא תראה חיישי' שמא ראתה לא חיישי' והיינו מדאורי' אבל מדרבנן מיהו חיישי' ואסור לבוא עליה בלא בדיקה אא"כ איכא ס"ס אימר טבלה כנ"ל. נמצא גם לדבריו איכא עכ"פ וסתות דרבנן אע"ג דיש לדחות כיון דאיכא לברורי ע"י בדיקה צריך בירור מ"מ עדיין תקשי למ"ד וסתות דאוריי' מאי איכא למימר דאם לא בדקה ברגע הוסת שוב אפי' בדיקה לא מהני ואמאי לא נימא שמא ראתה לא חיישי' והר"ן בתשובה סי' ע"ג ומייתי לי' ב"י בי"ד סי' ר"א ויע"ש בש"ך ס"ק קל"ה ומשמע אפי' מדאורי' חיישי' שמא כבר נתחסר. ואמנם החילוק מבואר בין מקוה להא דכבר קדשה אביו דמקוה מיירי דאיכא חזקה דאורי' שדרכה להתחסר וחיישי' מן התורה שמא כבר נתחסרה משא"כ בקידושי קטנה אין כאן שום חזקה שיקדשה האב רק חששא בעלמא ע"כ שמא קדשה לא אמריני' כלל ובוסתות אי חזקת וסת חזקה דאורי היא הרי דומה למקוה ואי מדרבנן א"כ מן התורה דמי' לקידושי' ומדרבנן דמי' למקוה וכל זה ברור ואמנם בכל זאת אני אומר שדמיונים הנ"ל אינם בדומה ממש לשמא מת דהתם עוקר חזקת חי לגמרי שאם מת לא יחי' עוד לעולם נמצא עוקר חזקת חי לגמרי וזה לא אמריני' ואפשר דהא דקדשה אבי' דומה לו דאם קדשה אבי' עוקר חזקת פנוי' לגמרי דאלמנות וגירושי' לא שכיחא משא"כ וסת שכך דרכה לראות ולחזור לטהרתה ויעיי' תוס' ומהרש"א גיטין ב' ע"ב ד"ה ע"א וכו'. ולפ"ז בשמא נשתטית דאיכא תרווייהו דחזקתו דאורי' כשור המועד שדרכו להשתטות ועוד אינו עוקרי' חזקת חלימתו לגמרי כי אדרבא כך דרכו שוטה וחלים הא למה זה דומה למי שהניח אדם ישן נאמר לעולם הרי הוא בחזקת ישן וכבר הקיץ לא אמרי' בתמי' או בהיפך הלא כך דרכן של בני אדם ישן וניעור ישן וניעור וה"נ דכוותי' ותל"מ:

2418

2419מ"ש מעלתו עוד אי ס"ד שלא יכול לעשות אלא מטעם זכי' לאדם א"כ איך יכול להתנות תנאי בדבר שא"א ע"י שליח בחפזו כ' הא זכי אינו אלא מטעם שליחות ויעיי' תוס' כתובת י"א ע"א ואין להאריך עוד יותר והי' זה שלום כנפשו היפה ונפש א"נ: פ"ב נגהי ליום ג' י"ח א"ר תקע"ח לפ"ק.

2419

2420משה"ק סופר מפפד"מ:

2420

2421שלום רבים כטל ורביבים לי"נ התלמיד הותיק חדת מלא עתיק חריף ובקי ריכא ובר ריכא חתנא דבי נשיאה כש"ת מו"ה מאיר נ"י לנצח:

2421

2422נחזי מה דקמן ואציע הדברים מבוארים באר היטב כפי מסת הפנאי ובמעט עיון גרסי' גטין כ"ב ע"ב הכל כשרים לכתוב הגט אפי' חש"ו ופריך הש"ס והא לאו בני דעה נינהי ומוקי לי' ר"ה בגדול עע"ג והקשו תוס' תיפוק לי' דלאו בני שליחות ננהו ומזה העלו דכתיבה לא בעי שליח דוכתב דקרא לאו אבעל קאי אלא וכתב הכותב היינו הסופר וזה דעת רוב הפוסקים אמנם בשם ר"י בעל התוס' העלו תי' אחר דלעולם וכתב אבעל קאי ולמאן דבעי כתיבה לשמה ה"נ דבעי' שליחות הבעל לכתוב הגט והש"ס דמקשה לאו בני דעה נינהי לר"מ קאי דלא בעי כתיבה לשמה מן התורה וה"ה דלא בעי שליחות ומ"מ הוה ס"ד דמדרבנן בעי לשמה וכ"כ הרא"ש והר"ן פלוגתא זו ויעיי' במרדכי יבמות פ' ר"ג סי' מ"ה ויעיי' לשון רש"י גטין כ' ע"א ד"ה יהב זוזי לספרא וכו' וק"ל ויעיי' עוד בדקדוק לשונו יו"ד ע"ב ד"ה כריתה וכו' ויעיי' תוס' עירובין י"ג ע"א סוף ד"ה אבל וכו'. ויע"ש ט"ו ע"ב ד"ה ורבנן וכו' וכן הוא בגטין ע"א ע"ב ד"ה בכתיבה וכו':

2422

2423והקשה הרב"ש רס"י קכ"ג למ"ד דבעי' שליחות בכתיבה משום דוכתב דתורה אכתיבה ממש קאי ואבעל או שלוחו א"כ הך בריתא דגטין ע"ב ע"א דתני' בה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמאן תרמי' דלר"מ חתימה בעי' ולא כתיבה ולר"א כתיבה בעי' ולא חתימה ותי' דאתי' כר' יהודה דבעי' תרוויי' כדאי' בגטין ד' ע"א ע"ש. ועל זה הקשה התלמיד החביב נ"י הא מבואר בר"ש דריש מס' תרומות דלר' יהודה חרש אית לי' דעתא צילותא ולדידי' אפי' פקח שקדש ונתחרש יכול לגרש א"כ איך אמרי' התם בש"ס בדיוקא דבריתא קולו לאפוקי מדרב כהנא ר"ל שאומר חרש מגרש בכתב קמ"ל שישמעו קולו דוקא ולא חרש והשתא איך תיתי הבריתא כר' יהודה ולבסוף נעשה כשואל אי אפשר לומר דהבריתא אתי' כתרי תנאי ר"ל בהא דבעי' כתיבה וחתימה לשמה אתי' כר' יהודה ובהא דפסול חרש לא אתי' כר' יהודה:

2423

2424הנה זה פשוט יש רבות בש"ס דהיכי דא"א בע"א צריכי' לדחוק ולאוקמא בריתא כתרי תנאי אע"ג דהש"ס דחיק טובא כמה פעמים ולא בעי למימר הכי כדמייתי מעלתו מב"ק ק"א מ"מ היכי דא"א דחקי' ומוקמי' הכי והכי צריכי' ע"כ למימר בסוגי' דקציצה בשבועות מ"ו ע"א ד"ה לא קצצתי לך וכו' שהקשו תוס' ק' עצומה דהבריתא אתי' כר' יהודה בקציצה ומחייב בכופר בכל והניחו בק' ובב"מ קי"ב ע"ב ד"ה שתים וכו' לא חש תוס' להקשות הך ק' ועכצ"ל דאתי' כתרי תנאי בקציצה כר' יהודה ובנשבע ונוטל כת"ק. וטובי איכא בש"ס ס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא:

2424

2425אמנם לא צריכנא הכא לכל זה אטו בבריתא תני' דעתי' לאפוקי חרש דלית לי' דיעה דנימא שזהו דלא כר' יהודה דאי' לי' חרש יכול לגרש קול"ו תני' ואמרי' לאפוקי מדרב כהנא ורצונו קולו מעשה בגופו בעי' או קולו כאורחא דמילתא או הרכנה בגופו לאפוקי מדרב כהנא דמכשיר גם בכתב דלא הוה מעשה בגופו ק"ל בריתא דמעשה בגופו בעי' ואימעט כתב אפי' של אדם בריא ואיכשר הרכנה בכל אדם והרכנה דחרש תלי' אי אית לי' דעתא צליתא הרכנה דידי' הוא כהרכנת אלם ולדידן פסול ממ"נ דהרכנתו פסול משום דלית לי' דעה וכתבו פסול משום דלא הוה מעשה בגופו כל זה מבואר בהרא"ש בגטין פ' האומר סס"י י"ט שהביא מעלתו אלא שסיים שם א"נ נשתתק דא"א בע"א אקילו בי' משום תקנת עגונות עכ"ל. ור"ל דקולו דוקא ולא הרכנה ולא כתיבה כלל והיינו דוקא מדרבנן באדם בריא משום דאפשר בדבור ובחרש נמי משום דלית בי' חשש עגונות כל כך דפקח ונתחרש לא שכיח משא"כ אלם דאשתקל מילולי' שכיח בשכיב מרע דאשתקל מילולי' הקלו עכ"פ בהרכנה דהוה מעשה בגופו אבל לא אימעט חרש דוקא בבריתא ומשום דלית לי' דעת כי היכי דתקשי מזה ארבי יהודה:

2425

2426אמנם ברמב"ם פ"ג מגירושי' מבואר להדי' דפוסל כתיבת והרכנת חרש משום חלישות דעת מיהא הרמב"ם הוא בלא"ה מהסוברי' דלא בעי' שליחות בכתיבת הגט ולא צריכי' למימר דאתי' בריתא כר' יהודה כלל אלא הא דבעי' שישמעו קולו בכתיבה וחתימה משום דאל"ה סתמא לאו לשמה קיימא כמ"ש תו' הנ"ל וא"ש בריתא כולה כר"א דבעי כתיבה לשמה מן התורה וחתימה לשמה משום מזוייף מתוכו כמבואר בגטין ד' ע"א והוא פשוט ולא הבנתי רצון מעלתו בזה:

2426

2427כל זה כתבתי לפי דברי הרב ב"ש אבל לא ירדתי לסוף דעת הגאון ז"ל מה קא קשי' לי' הלא א"ש כולי' כר"א וצריך שיאמר לסופר כתוב משום שליחות כפשוטו ולעדים חתומו משום דאל"ה ה"ל מפיהם ולא מפי כתבם דזה הוא שיטת הר"י ז"ל בתוס' כתובות כ' ע"ב ופסקו רמ"א בש"ע ח"מ סי' ל"ט סעי' ג' ובפ' חזקת (בבא בתרא מ' ע"א) אמר רבא מחאה בפני ב' ואין צריך לומר כתובו הקשו בתוס' הא אי לא אמר כתובו ה"ל מפי כתבם כיון שלא נעשה מרצון המתחייב ע"ש א"כ מה קשי' לי' להרב ב"ש דבגט בעי' שיצוה לעדים לחתום דאל"ה ה"ל מפי כתבם וז"ל הרז"ה פ' ד' אחים ול"נ הפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומו"מ הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר כתבו וחתמו וכן בגטי נשים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ואם אי אתה אומר כן עברת מ"ש בקבלה וכתוב בספר וחתום והעד עדי' ומקרא מלא כתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים אבל היכי דכתבו מנפשיהו בשטר שצריך לומר להו כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא עכ"ל וכ' שם מלחמות ה' שגם הרי"ף סובר כן וכן ביאר שם בס' הזכות וא"כ השתא נמי לר' אלעזר אפי' אי לא בעי מן התורה חתימה כלל רק מפני תיקון העולם מ"מ אי חתמו בלא ציווי הבעל דה"ל מפי כתבם הגט פסול משום דאתי למסמך עליהו כמו שיש ללמוד כן בביאור ממ"ש תוס' בגטין ד' ע"א ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו יע"ש ולק"מ ק' הב"ש:

2427

2428ובתשובה א' כתבתי (עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג) דצ"ע לכאורה דהא אשה מתגרשת בע"כ ואין צריכי' לא כתיבה ולא חתימה בידיעתה ואמאי הא היא עיקור המתחייבת ע"י הגט דחוב הוא לה שתצא מבעלה ואפ"ה הגט כשר בעדי חתימה וניחא לי דנהי דבשעת הגירושין לא הי' דעתה מסכמת מ"מ בשעת קידושין מעיקרא על דעת כן נתקדשה שיהי' ברשות הבעל לשלחה בע"כ בכל עת שירצה ושהרשות ביד העדים שיזמין לו הבעל לחתום שיחתמו וכשר בזה ונ"ל בזה דברי הירושלמי שהביאו תוס' שלהי גטין שהקשה לב"ש שלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ל"ל לא יכול בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק לי' דה"ל סוטה ונתקשו בו הראשונים ז"ל מאי קושיין דלמא בעבר וגרש דמודה ב"ש דגטו גט ערשב"א שם ולפי הנ"ל י"ל דירושלמי קאי למ"ד עדי חתימה דוקא כרתי ולא מתכשר אלא בעדי חתימה וקשה הא ה"ל מפי כתבם כיון שנעשה שלא ברצון האשה דלב"ש לא מתרצית בשעת נישואין שיגרשנה בלא מציאת ערות דבר ונמצא כל שמגרשה בלא ערות דבר פסולי' עדי החתימה משום מפי כתבם וממילא פסול הגט וא"ש דברי הירושלמי [מיהו אכתי הו"מ לאוקמי קרא בשעדי חתימה לפנינו ומעידי' על חתימתם וזוכרי' אותה אלא דקרא לא מיירי בהכי דהרי ה"נ הו"מ לאוקמי קרא בששניהם רוצים בשעת גירושי' ועמ"ש בפר"ח ריש הלכות גטין]:

2428

2429והעליתי אז דלפ"ז עכשיו שהחרים רגמ"ה מבלי להתגרש בע"כ וא"כ בשעת קידושין לא מתרצית לגרשה בע"כ אם עבר על החרם וזרק לה גט בע"כ בעח"מ הרי הגט פסול לשיטה זו משום דהוה מפי כתבם ועיי' תשו' נב"י:

2429

2430נחזור להא דידן דהרמב"ם הוא מהסוברים דלא בעי' שליחות בכתיבה מדיהיב טעמא בתש"ו משום דלאו בני דיעה ננהו ומ"מ פוסל עבד משום דלאו בן כריתות הוא והקשה ב"ש סי' קי"ג סק"ה א"כ אמאי לא אמר הש"ס כ"ג ע"א דגוי פסול משום דלאו בני כריתות נינהו ומ"ט תלה משום דעבד אדעתי' דנפשי' ולפע"ד י"ל דס"ל לרמב"ם דלרב הונא דאיירי התם הוה גוי שפיר בן כריתות אי לאו משום דעבד אדעתי' דנפשי' והוא דהא ר"ה ס"ל בעלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיי' יבמות צ"ג ע"א ושם ע"ב מבואר דלהך מ"ד אית לי' דגוי שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר ה"ז מקודשת וא"כ ממילא נמי יכול ליתן לה גט ולומר לכשאתגייר ותתקדש לי תהי' מגורשת ממני כמ"ש תוס' יבמות נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה וכו' א"כ ה"ל שפיר בני כריתות אי לאו משום דלא שייך בי' לשמה משום דעביד אדעתי' דנפשי' ולק"מ ק' הנ"ל אהרמב"ם מיהא התוס' דלא תי' כך ס"ל כיון דעכ"פ אין הגירושין חלי' עתה לא מקרי בר כריתות:

2430

2431והוקשה למעלת התלמיד הותיק שי' אהא דכ' מהרי"ו בתשובה סוף סי' ז"כ דהרמב"ם דמכשר בחתימה שלא לשמה לא מיירי אלא בחותמים בסתם דכיון שכבר נכתב לשמה א"כ החתימה סתמה לשמה קיימא וקשה למעלתו א"כ הך בריתא הנ"ל דבעי' שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו במאי מוקי' לי' דמשום שליחות ליכא למימר הא הרמב"ם לא בעי שליחות בכתיבה ואי משום לשמה דסתמא לאו לשמה קיימא תינח בסופר דכתיבה סתמא לאו לשמה קיימא אבל עדים מ"ט צריכי' שישמעו שיאמר חתמו הא חתימה סתמא נמי לשמה קיימא והנה הייתי יכול לתרץ ק' זו בפשיטות דמהרי"ו נמי לא אמר אלא למאי דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וגט שנכתב לשמה אי בעי לא מחתים לי' כלל ומגרשה כך בעדי מסירה וכיון שכבר נגמר הגט לשמה הרי היא עומדת להתגרש בגט זה ואי חתמו עליו עדים סתמא לשמה קאי אמנם הבריתא הנ"ל אתי' כר' יהודה דמן התורה בעי' כתיבה וחתימה וכל שנכתב ולא נחתם עדיין חסר מעיקור הגט ואינה עומדת להתגרש בו וה"ל כאלו כ' גדול שורה א' לשמה וכי נאמר שאח"כ יכול לכתוב קטן משום שכבר נכתבה שורה א' לשמה ה"ל אינך סתמא לשמה זה לא נימא והה"נ החתימה דהוה מעיקור הכתיבה לר"י ולא נימא סתמא לשמה קיימא והוה א"ש וכהוגן:

2431

2432אלא דלא נוכל לתרץ כן מפני קושייתו אי בריתא כר' יהודה אתי' ולהרמב"ם קולו אתי למעט חרש משום דלאו בר דעה הוא קשה הא לר' יהודה חרש אית לי' דעתא צליתא. ולומר נמי כמ"ש לעיל דבריתא כר"א דבעי כתיבה לשמ' והא דבעי' שישמעו קולו גם בחתימה היינו משום דהוה מפי כתבם ג"כ לא נ"ל דלעיל כתבתי כן בשיטת ר"י בעל התוס' בכתובת כ' ע"ב הנ"ל והרמב"ם לא ס"ל כן לכאורה שהרי כ' פ"ג מעדות הלכה ד' אבל מד"ס שחותכי' ד"מ עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימי'. ועיי' בש"ע ח"מ סי' כ"ח ומה שהרבה הש"ך להקשות מפי הראשונים ז"ל והעיקור בזה מ"ש הלח"מ שם דרמב"ם קאי בשיטת ר"ת דכל הראוי להגדה אין הכתיבה פוסלת בעדותו ומשו"ה מתכשרי כל הגטין והשטרות אך הרמב"ם קאי כשאין העדים קיימים כבר ואינם ראוי' לכתיבה בהא הוא דמתכשרי רק מדרבנן ע"ש א"כ לית לי' הא דר"י בעל התוס' הנ"ל והדר' ק' לדוכתה ויעיי' בתומים סי' כ"ח שכ' עוד בדעת הרמב"ם דעידי גט הגורמים הכריתות ואינם לראי' לא שייך בהא מפיהם ולא מפי כתבם דהא לאו משום הגדה אתאינן עלה אלא משום גז"ה שכך הוא ענין הכריתות שיהי' שנים חתומים בו ע"ש וא"כ מכל הלין קמה נצבה קושייתו כראי מוצק:

2432

2433ועדיין יש לדחוק ולומר לשיטת הרי"ף ורמב"ם שהאריך הר"ן פ' המגרש דס"ל דלר"א עדי חתימה נמי כרתי וכתב דקרא אחתימה נמי קאי א"ש דנהי דמשום חתימה לשמה לא הוה צריך לצוות לעדים לחתום דסתמא לשמה קאי להרי"ו מ"מ מטעם שליחות בעי' שישמעו קולו דאע"ג דוכתב דכתיבה לא קאי אהבעל אלא אהסופר מ"מ חתימה דקרא אהבעל קאי שהוא יחתום הגט בכתב ידו או ישלח שלוחיו שהן עדיו כמו בממון דאו הודאת בע"ד או העדאת עדים ועיי' רשב"א בחי' פ' המגרש וקרוב למשמעות הזה בתוס' כ"ב ע"ב הנ"ל במ"ש דכריתות ושליחות חדא מילתא היא ופסלינן בעדים משום כריתות ע"ש:

2433

2434כל זה נדחקתי לפי שיטת הלח"מ הנ"ל בכוונת הרמב"ם אמנם כבר כתבתי והארכתי במ"א (עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג) דלא נ"ל דבריהם בכוונת הרמב"ם הנ"ל. אבל הנלע"ד דלא מפקי שיטת הרמב"ם מהרי"ף רבי' דס"ל בפ' ד' אחים כשיטת הר"י בעל התוס' הנ"ל דכל שנכתב ברצון המתחייב ה"ל כמעיד בעל פה בפני ב"ד אלא שהרי"ף התנה דכל זמן שלא יצא מת"י עדים לא הוה כמי שהעידו בב"ד ע"ש היטב במלחמות ה' ובס' הזכות. וה"נ ס"ל לרמב"ם כעין זה דודאי מן התורה כל שחתמו השטר והגט והי' ראוי לצאת מת"י עדים ה"ל כמי שנחקרה עדותן אז בב"ד ואפי' מתו אח"כ אין בכך כלום דבשעת חתימתן נגמרה הגדתן אך אחר שתקנו קיום והנפק דנפישי חציפי לזיופא א"כ ממילא לא מקרי כמי שנחקרה עדותן עד אחר ההנפק ואם אז כבר מתו ה"ל מפי כתבם ונהי מן התורה כשר מדרבנן הי' ראוי' למפסל אלא שהם אמרו שיגבו בו אעפ"י שאינם קיימי' ולעולם ס"ל כשיטת הר"י הנ"ל וממילא מתישבה קו' מעלתו הנ"ל גם להרמב"ם כמו שישבתי' לשארי פוסקים:

2434

2435ואיידי דאיירי ראיתי לעורר בכאן ק' לפי השיטה השלישית שנמצא בתוס' כתובת כ' ע"ב הנ"ל דמפקא מדר"י ומדר"ת דס"ל דלא בעי רצון המתחייב רק שיהי' נכתב בלשון שטר ולא בלשון זכרון דברים בעלמא ולית לי' נמי הא דר"ת דכל הראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו אלא ס"ל דשפיר הגדה מעכבת אם אינו נכתב בלשון שטר וכן משמע להדי' מסדור לשון תוס' יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו וכו' ע"ש וכ"כ בתומים סי' ל"ט סעיף ג' ע"ש. וצע"ג מה יענה בהא דגטין ע"א ע"א דפוטר אלם מקרבן שבועה ואמאי לכתוב עדותו בלשון שטר אפי' שלא ברצון המתחייב וצ"ע לכאורה. וי"ל אה"נ הו"מ למכתב עדותו כך אלא הא כל שיכול לחזור ולהודות לא מחייב בקרבן שבועה והא דהאומר א"י לך עדות חייב בקרבן שבועה משום שאינו יכול לחזור ולהודות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוקא כשהגיד הגדה הראוי לעדות אבל אם הגיד בכתב שלא בלשון שטר כיון שאותה ההגדה לא הוה הגדה הראוי לעדות שפיר יכול לחזור ולהגיד והנה האלם כשהגיד בתחלה בכתב איני יודע לך עדות לא שייך בזה לשון שטר ויכול לחזור ממנה ולהגיד בכתב בלשון שטר זכותו של זה ומש"ה לא מחייב קרבן שבועה. ובזה מיושב בר"פ שבועת העדות דלא הזכירה מתני' פטור אלם או בש"ס דקאמר אינו ראוי להעיד למעוטי מלך או משחק בקובי' מ"ט לא קאמר למעוטי אלם והא"ש דודאי אלם ישנו בקרבן עדות אם הי' הגדה הראשונה בהיפוך מהאמת לחייב הזכאי ולזכות החייב וכתב כן בלשון שטר שאז אינו חוזר ומגיד ומחייב קרבן שבועה דה"ל להגיד האמת בכתב בלשון שטר והש"ס דגטין דממעט אלם מלא יגיד ממעט לי' שאינו מגיד כלל אלא אינו יודע מזה יכול לחזור בו כנ"ל משום דלא באינו יודע לשון שטר וק"ל:

2435

2436מיהו בסמ"ע כ' דהא דאינו חוזר ומגיד נפקא לן מאם לא יגיד הגדה א' ולא ב' הגדות ע"ש ובר"ן דשבועות ל"א ע"א מבואר דבאינו יודע לא שייך חוזר ומגיד ע"ש וצריך לומר הוא מפרש אם לא יגיד במגיד הפוך האמת ודלא כנ"ל והארכתי בזה במקום אחר [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' מ"ט]. פ"ב יום ד' כ"ד טבת תקפ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2436

2437שנית להחכם הנ"ל:

2437

2438השתא הכא קבלתי נועם מכתבו מכ"ח אדר תניין העבר ושם נאמר בבקשה להשיבו מהר לכשיגיעו על י"ט ולהיותי רוצה ברצון ירא ה' לא אחרתי כלל ועם הטרדות הרבות הגדולות ההמה אשר כעת סבבוני אהבה רבה דוחקת הבשר להשיבו ורק לעשות סניגורי' על דברי בקיצור נמרץ. הנה עיקור פלפול בנוי על מה דקתני בבריתא הגט בטל דמשמע מן התורה האמת שסימן זה הניח הרמב"ם בספרו לשנות בדרך קצרה ועשה סימני' לתורה כל מקום שנאמר בטל הוא מן התורה ופסול הוא מדרבנן אבל במשנה ובריתא ליתא להני כללא והנה ר"י פוסל עד שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול והרי אלו מן התורה פסולי' וה"ה בהיפוך בטל בדרבנן וכ"כ הכ"מ פ"ב מגירושין סוף הלכה ה' אהך בריתא גופה שאנו בה שס"ל להרמב"ם שאפשר לפרש בטל לאו דוקא אלא מדרבנן בעלמא ומכ"ש אם נאמר פסולי דבריתא מדאורי' נינהי חוץ מפסול חתימה ותנא בטל משום אינך שאין בזה גמגום והפסד כלל:

2438

2439ומ"ש התלמיד הותיק נ"י אמ"ש הרב"ש רס"י קכ"ג וז"ל והתוס' ס"ל דא"צ שליחות וכתב קאי אסופר ומה שצריך לצוות בעצמו להסופר משום כשלא שמע מהבעל הוה כאלו כותב בסתם ושלא לשמה לפירושם קשה למה תני' בבריתא הגט בטל הא לא הוה אלא חשש בעלמא ומדרבנן עכ"ל הרב"ש והוקשה לו מנ"ל דלהתוס' אינו פסול אפי' מן התורה ושכן משמע מלשון מרדכי יבמות ס"פ ר"ג אלו תוכן דבריו ואני תמה איך יפסל זה מן התורה ואפי' מדרבנן וזה לשון המרדכי ס"פ ר"ג ואע"ג דמשמע בגטין בכתיבת הגט לא בעי' שליחות מדמכשרי' לכתיבת הגט חש"ו אע"ג דלאו בני שליחות נינהי מ"מ דעת הבעל בעי' משום וכתב לה לשמה עכ"ל והכוונה בזה שאם יכתוב אדם גט לשם אשה פלונית טרם שידע שהבעל רוצה לגרש אשתו אעפ"י שאמר בפיו הריני כותב לשם גירושי אשה פלונית מ"מ הוה שלא לשמה כיון דסתם אשה לאו לגירושי' עומדת ולא שייך לומר לשם גירושי אשה פלונית אבל אחר שנודע לו שהבעל רוצה בגירושי אשתו וגם הבעל יודע שזה הסופר כותב לה גט אעפ"י שלא מינוהו שליח לכתוב מ"מ הוה כשר מן התורה כיון דמינוי שליחות לא בעי' ולשמה אמר הסופר בשעת כתיבה ולגירושי' בגט זה עומדת שהרי הבעל רוצה לגרשה ויודע שהסופר כותב לה גט ורוצה בכך תו לא בעי מינוי שליחות ומ"מ כ' המרדכי של ענין זה הוה קצת כעין שליחות שלא יכול לכתוב בשעה שאינו יכול לגרשה:

2439

2440וראי' ברורה לדברי מש"ס קידושין ט' ע"ב דקיי"ל כר"פ התם דשטר ארוסין בעי' מדעתה דילפי' מגט דבעי' דעת המקנה היינו דעת הבעל ה"נ בעי' דעת האשה והנה באירוסי' אין שום ה"א שבעי' שליחות האשה שתצוה לסופר לכתוב לה שטר אירוסי' וגדולה מזה נסתפק הרב"ש בסי' ל"ו סק"ג דאם נתרצית האשה להתקדש ורק לא ידע הסופר אם בכסף או בשטר והלך וכתב לה שטר אם מקרי גם זה מדעתה א"כ מכ"ש דלא בעי' מינוי דידה שתמנה אותו לשליח לכתוב ואפ"ה מקרי לשמה וה"נ בגירושי' לא בעי אלא דעת הבעל לא מינוי שליחותו וה"ל לשמה מן התורה וא"א שיפסול אלא מדרבנן ושפיר הקשה הרב"ש הא בבריתא קתני בטל והנה אם הפי' כפשוטו דלא שייך בבריתא בטל על פסול דרבנן נעלמו ממנו דברי הכ"מ הנ"ל אבל הנ"ל שס"ל שאפי' פסול גמור דרבנן ליכא כיון שהסופר אומר להדי' הריני כותב לשם אשה פלונית ואין כאן רק חששא כיון שלא מינוהו שליח בפירוש מחזי כשלא מדעת ואיך יוצדק על זה אפי' פסול מכ"ש בטל כנלע"ד:

2440

2441ומה שתפס על מה שחדשתי דאשה אינה מתגרשת בע"כ בעידי חתימה אלא משום דגם מתחלה נתקדשה ע"ד כך שהבעל יגרשנה בעל כרחה לרצונו משום דאל"כ ה"ל שטר שנכתב שלא ברצון המתחייב לפסול משום מפיהם ולא מפי כתבם והקשה על זה שחרור עבד לר"מ מאי איכא למימר דס"ל חוב הוא שיצא לחירות י"ל דעבד כל זמן שלא הגיע השחרור לידו הרי כמקנה קנינו מטלטליו ובהמותיו ואלו רוצה למוכרו לאחר בשטר ואפי' תהי' המכירה ההיא בע"כ של העבד וכי ס"ד שצריך שיוכתב השטר מכירה ברצון העבד דהרי הוא כמוכר בהמה שלו וה"נ מוכר הבהמה לבן חורין כי בשעת מסירת הגט הוא כבהמה ובקבלה נעשה בן חורין וקונה עצמו ולא שייך בזה מתחייב והסברא דקה ונכונה:

2441

2442ומ"ש מדברי התשובה המובאת בב"י סס"י קל"ד דדיבור אחרון מבטל הראשון גבי מודעא וסובר לומר הה"נ גבי אשה בשעת גירושין תחזור ממה שנתרצית בשעת קידושין ועי"ז חשב שנתבטלו הקידושין למפרע חלילה לו לחשוב עלי כן שיהי' כל הגירושי' מן התורה כביטול קידושין אבל לא דמי כלל לדבור אחרון המבטל הראשון דפשיטא דכל אדם שלא השתעבד עצמו לדבר יכול לחזור מדבורו כמה פעמים אבל אשה שבשעת קידושין נשתעבדה לבעלה ע"ד כך שהיא מוריק כחה לו שבכל עת שירצה לגרשה יהי' יכולת בידו מבלי רצונה כי כן גזר הקב"ה שככה יהי' א"כ שוב לא תוכל לחזור בו ומטעם זה מועיל פסק ב"ד אע"ג דאם אין בעלי הדין עומדי' לפני הדייני' אין להם אלא דין עדים א"כ מה מועיל מכתבם ה"ל עדות מפי כתבם דהרי המתחיייב בדין אינו מרוצה שיכתבו פס"ד אע"כ משום שמתחלה באו לשניהם לדין ונשתעבדו זה לזה או אפי' בתחלת העסק שביניהם נשתעבדו על שם כך ותו לא יכלו לחזור בו [ועיין בח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג]:

2442

2443ובלאה"נ אין אנו צריכי' לשום דוחק דהא מכח סתירת הקרא באנו לידי מידה זו ר"ל דכתב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ גט כריתות היכי משכחת לי' ועל זה אנו מתרצי' כשנעשה מרצון המתחייב לא מקרי מפי כתבם וע"כ כוונת ברצון המתחייב בתחלת המעשה אעפ"י שיחזור אח"כ לאפוקי אם לא נתרצה מעולם דאל"ה עדיין לא הועלנו כלום דהרי גט שלא ברצון המתחייב הוא אע"כ לא צריכנא אלא שיתרצה פ"א ולא יכול לחזור בו אח"כ אם נשתעבד לכך:

2443

2444ומ"ש מאונס שגרש תמהתי הלא לא אמרתי אלא במגרש בעידי חתימה לחוד ר"ל ואין העדים לפני הב"ד להכיר חתימתם ולהעיד על גוף המעשה דודאי אי הי' כל גט על זה האופן שחותמי' בו עדים ואותם העדים עצמם עומדי' לפנינו ומעידי' החתמנו הבעל על זה הגט ואנו זוכרים עדיין המעשה אז לא מקרי מפי כתבם דזה פשוט דזה מקרי מפיהם דכשר אפי' בממון ואפי' בזכרון דברי' בעלמא אלא דקרא לא מיירי בהכי אלא בחתימת עדי' לחוד מבלי שיעידו בפנינו ומשו"ה כ' הרז"ה דה"ל מפי כתבם ומשו"ה כתבתי בסוף ד"ה ובתשובה א' הארכתי וכו' כתבתי וז"ל מיהו אכתי הו"מ לאוקמי קרא בשעידי חתימה לפנינו ומעידי' על החתימה וזוכרי' אותה אלא דקרא לא מיירי בהכי דהרי ה"נ הו"מ לאוקמי קרא בששניהם רוצים בגירושי' ועמ"ש פר"ח ריש הלכות גטין עכ"ל שם ורצוני דמסתמא כל הפרשה מיירי בלשונה דוכתב משמע שאין כאן אלא עידי חתימה ומיירי שהוא מגרשה ע"י ערות דבר בע"כ ומשו"ה פריך הירושלמי וא"כ אונס דקרא מיירי בהנ"ל שגרשה ע"י עדים שבפנינו ומכ"ש אי נאמר דמן התורה חתימה תעיד כמאה עדים תו לא צריך לשום דוחק ויעיי' במ"ש חי' רשב"א סוף פ"ק דמגילה שם הארכתי בזה:

2444

2445ושמעתי ממורי הגאון החסיד כבוד מה"ו נתן אדלער זצ"ל בזה דבר נאה ומתקבל בש"ס ר"פ המגרש (גיטין פ"ג ע"ב) השיב ר"ש ב"ר אלעזר תשובה לדברי ר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר וקשה הלא אין זה תשובה לעיקור דברי ר"א אלא למה שמודה ר"א במגרש אשתו וא"כ אי השיב לבטל ההודאה כ"ש שהוספת ומה שייך השיב לדברי ר"א ותי' ז"ל לפי דברי הירושלמי הנ"ל דפריך איך משכחת לא יכול ולא בעי לאוקמא בששניהם רוצים ע"כ צריכי' לומר דמסתמא כל הפרשה בחדא גוני מיירי והנה ר"א שמותי נמי מפרש בערות דבר דוקא ואיהו הא דריש והיתה לאיש שלא התירה אלא לאחר ומיירי כל הפרשה במי שמצא ערות דבר וגרשה והתנה שתהי' אסירה לכל העולם ורק התירה לאחר ונישאי' לאותו האחר ומת או גרשה מחמת ערוה לא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה וק' הא קיי"ל במחזיר גרושתו אינו חייב עד שיקדש ובעיל מדכתי' לקחתה כמבואר פרק עשרה יוחסין וקשה איך משכחת קידושי' הא בעי' דאהני מידי בקידושי' כמבואר שם פ"ג ע"ב אמר אביי אם איתא לדר' אבא ע"ש והכא הא לא אהני בקידושי' דלכ"ע עדיין אסורה מהויי' ראשונה שלו שהרי לא התירה אלא לזה האחר והאחר הלז מת וא"כ לא אהני מידי קידושי' ואיך משכחת לי' לא יכול אע"כ צ"ל ע"י קידושי השני מותרת לכל העולם שנאסרה עליהם והיינו ממש מודה ר"א וכו' וע"ז השיב ר"ש בר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר וממילא נסתרו כל דברי ר"א ושייך שפיר השיב ודפח"ח ואשים קנצי למילין ואסיים בשמחת החג הכ"ד. מ"ד נגהי ליום ב' ט' ניסן תקסה"ל.

2445

2446משה"ק סופר מפפד"מ:

2446

2447החיים והשלום יחדו יהיו תמים על ראש ידידי הרב הגאון המאה"ג החרוץ המופלא ומפורסם כש"ת מה"ו שלום נ"י אולמן אב"ד ור"מ דק"ק פ"ק יע"א:

2447

2448במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא מכתבו הנעים והאיר על עבר פנינו וראינו כי היטיב חרה לו למכ"ת על הרב המסדר הגט בק"ק פלוני' שהשמיט לכתחלה אות יו"ד מן דהוית וגם שלא היתה שורה א' מעורה בתוך אותו הגט והנה גם בעינינו יפלא מאוד מה ראה על ככה והאמת כי הי' מהראוי שלא לעיין בהאי מלתא כלל ולהחזיר הגט ליד הרב המסדר ויתקן אשר עיוות אך גדול כבוד התורה ולא קטלי קני באגמא הוא הרב הנ"ל וירא ה' מרבים וזכות אבותיו מסייעו וגם כי כ' מכ"ת שאפשר שיש קצת עיגון בזה וחזינא לדעתי' דפר"מ נוטה להכשיר ע"כ לא נטיתי מדרכיו ועיינתי בצירוף הרבנים המופלגים דייני הק"ק יע"א הח"מ:

2448

2449הנה בשורה שאינה מעורה ידוע שרוב הפוסקים מכשירים ונוהגים להכשיר עכ"פ בדיעבד כמ"ש מעלתו ג"כ אמנם באידך מ"ש דהוית חסר יו"ד וכ' בלבוש שיהי' לפ"ז משמעותו אשה אחרת דעלמא משא"כ דהוית ביו"ד שמשמעו לנוכח ומייתי ראי' מקרא כדכתי' ברות אשר היית עם נערותיו דמתרגם דהוית עם ע"ש ופר"מ הוכיח במישור דפסול בדיעבד דאלת"ה מה הועלנו בהוספת היו"ד הא איכא למטעי ולמקרי דהוית בחיר"ק ויהי' משמעו שהייתי וטוב הי' יותר לכתוב בלא יו"ד ולמקרי בצירי דהות כמו שאנו קוראים ודן בלא יו"ד אע"ג דגרע דהות בלא יו"ד הנה דבריו הם דברי שכל מאירים העינים אבל י"ל לזה תי' אחר עפ"י מ"ש בנחלת שבעה סי' י"ג סעי' א' בכתובה דארכסא דנוסחא שלה מתחלת מה דהות קדמנא העלה שם דהות בלא יו"ד הוא לשון הוה והוית ביו"ד הוא לשון עבר ומייתי ראי' מקרא ותהי אשה לבן אדוניך דמתרגם והוה אתתא יע"ש האמנם המעיין שם יראה שממנו נעלמה כוונת הלבוש בהלכות גטין כי הוא סבור לחלק בין הוה לעבר וכוונת הלבוש לחלק בין נוכח לנסתר מ"מ האמת הוא דתיבת דהות חסר הוא משמש לנוכח כמבואר מהראי' מותהי אשה לבן אדוניך וכיון שכן הוא האמת אזדא לי' ראי' של מכ"ת איכא למימר כי היכי דמכשרינן וכתי' לכתחלה ביו"ד אע"ג דאיכא למקרי בחירק הה"נ דכשר כשנכתב חסר אע"ג דאיכא למקרי בפתח והא דלא תקנו לכתחלה לכתוב כן לא משום שיהי' משמע אשה אחרת דעלמא אלא משום לשון הוה אעפ"י שלא יהי' בזה שום הפסד בכוונה אם יאמר בלשון הוה את אשתי עתה שלקחתיך מאז מעתה תהי' פטורת ממני שזה יהי' משמעות לשון הוה מ"מ יותר הי' נראה לתקן הלשון בלשון עבר דהוית ביוד אבל לעולם בלא יוד נמי כשר בדיעבד:

2449

2450ועוד נראה לומר דהשתא שזכינו שהוא לשון הוה א"כ ממילא אין כאן שום משמעות יותר לנקבה נסתרת מלנקבה נמצאת שכן כ' הרלב"ח בתשובה סי' קכ"ט שכל לשון המשמש הוה אין בו הוראת נמצא או נסתר אלא ידון בו לפי הלשון הסמוך לו מלפניו או מלאחריו ומייתי ראי' מפסוק ביתרו אשר הוא עושה לעם אשר אתה עושה לעם כיון שתיבת עושה הוא לשון הוה ע"כ אין בו שום הוראה לנוכח או לנסתר כ"א עפ"י תיבות הסמוכות אתה עושה הוא עושה וא"כ ה"נ תיבת דהות חסר שהוא לשון הוה נדונו עפ"י הכתוב לפניו יתיכי ליכי אנת אנתתי דהות וכו' ועוד ראי' מלשון העומדת היום שהוא לשון נסתר רק שהוא הוה יע"ש:

2450

2451ועוד נ"ל אפי' יהי' נמי לשון נקבה נסתרת אין הפסד בלשון ולטעות שמדבר עם אחרת כיון שלפניו ולאחריו מדבר לנוכח יתיכי ליכי א"כ אפי' נפרש הכוונה בלשון נסתר מ"מ הכל הולך אל זאת האשה שמדבר עמה כי כן הוא הגות הוא בלשון להתחיל לנוכח ולסיים בנסתר ע"ד משל אתה הוא האיש אשר הי' עמי בדרך פלוני וכן תקנו כל נוסח הברכות ברוך אתה אשר קדשנו אעפ"י שהלכו בו נמושות בנגלה ונסתר מה ראו על ככה היינו משום שהלשון הי' יותר צח לומר אשר קדשתנו במצותיך ומשו"ה נדחקו לתרץ הלשון והטעם אבל עכ"פ פשוט הוא שכן יכין ג"כ לדבר וא"כ אין הפסד במשמעות אם יאמר לנוכח אשה את האשה שהיית אשתי מקדם וראי' ג"כ לדין זה מתשו' רלב"ח הנ"ל דעובדא הוה שכ' הסופר בגט הניתן לשליח שיתן בכל מקום שתמצא וה"ל לכתוב שתמצאי ביו"ד בסוף לנוכח והשתא שנכתב בלא יו"ד משמע לנקבה נסתרת ופסלו הנ"ל משום דמשמע שתלה התנאי שהיא תתגרש במקום שימצא אשה אחרת יע"ש משמע להדי' שאלו לא הי' אפשר לפרש ולתלות בתנאי שתתגרש זו במקום שתמצא האחרת לא הי' פוסלו שאין הפסד אם יהי' שם תיבה א' שהוראתו לשון נסתר כיון שכל הגט בלשון נוכח וכנ"ל ובלאה"נ מסיים הרלב"ח שם להכשיר במקום דוחק ועיגון וכן כ' פר"ח והכא נמי נראה קצת להקל מטעם הנ"ל וכהסכמת פר"מ יהי' איך שיהי' מצוה שבאת לידו בלי ספק יעשה את שלו ולהוכיח הרב המסדר על פניו וכן לא יעשה ויותר אין אתנו להאריך נזרקה מפי חבורה באנו על החתום. פ"ב יום ג' ב' מרחשון תקסח"ל.

2451

2452משה"ק סופר מפפד"מ:

2452

2453שנית להחכם הנ"ל:

2453

2454מכתבו הנעים הגיעני אמש ולהיות כי היום טרודת מאד הי' נראה לי קצת בריש מראין להחזיר הזמורה לאפיו של הרב המסדר ולהטריחו להשתדל עכ"פ גט אחר ואם אולי לא יכולו להמציא גט אחר אז נקח מועד ונחכם מה לעשות בזה אמנם הדרנא מכמה חששות דאיכא למיחש עי"ז אשר קצר המצע מהשתרע ע"כ אחר העיון נלע"ד דלפי משמעות הרשאה דמשמע שהגט שנכתב ביום ג' נמסר ליד השליח ביום שלאחריו הנה אם כדברי הרשאה כן הוא אין כאן שום בית מיחוש וע"כ לא פליגי רש"י והר"ן אלא בגט שזמנו מוקדם או נכתב ביום ונחתם בלילה דלרש"י ודעמי' יש לו תקנה ע"י שליח והר"ן פליג אבל גט שנכתב ונחתם בכשרות וניתן לשליח ולא הגיע להאשה עד אחר כמה ימים מה לנו נתעכב ביד השליח או ביד הבעל ולית דין ולית דיינא דאין כאן בית מיחוש כלל ולא נשאר עתה רק מה שהשליח מכחיש שטר הרשאה ואמר שהגט ניתן לידו ביום הכתיבה שהוא יום ג' והרשאה מעידות עלינו שנמסר בידו ביום שלאחריו נמצא מכחישים זא"ז ויש לחוש ממשמעות שני אלו כאלו הי' ב' גיטין א' נמסר ביום ג' ואח"כ מסר אחר ביום ד' ונמצא ממילא שזה שנמסר ביום ג' נתבטל השליחות וכיון שהשליח מעיד על עצמו שזה שבידו הוא אותו שנמסר ביום ג' הרי לפי ההרשאה הזה הוי זה הגט שנתבטל זה הוא דאיכא למיחש הכא וכעין אותו מעשה שהביא הב"י בסי' קמ"א ע"ש תשובת מהר"מ מזרחי:

2454

2455אבל כד מעיין שפיר נראה דיש לתקן ע"י שנכתב שם למקום המגרש ויתקן זה על א' משני דרכים האחד שעידי הגט יעידו שביום ג' לא חתמו על שום גט כ"א על אחד ועידי המסירה יעידו שאותו הוא שנמסר לפניהם באותו היום לזה השליח נמצא א"כ דעידי ההרשאה הם מכחישים את עידי המסירה הנ"ל והוי לי' תרי ותרי ודל עדים מהכא ונאמר השליח בגטו בידו בלי ההרשאה כי מה לי בהכחשתם אם נמסר ביום זה או ביום זה כיון שאין בזה קפידא ויהי' השליח בנאמנותו לומר בפ"נ ובפ"נ וזאת שנית שגם הב"ד ועידי ההרשאה בעצמם יבואו ויגידו המעשה כאשר הוא כי בלי ספק נראה שהם יתרצו דבריהם שהי' כדברי השליח שנמסר ביום ג' וההרשאה נכתב ביום שלאחריו וכותבי ההרשאה לא נתנו לבם לשנות נוסח ההרשאה הנדפסת ולעולם תלינן בכה"ג וגדולה מזה ועיי' בצמח צדק סי' ק"י שהכשיר הרשאה שנכתב שם שעידי הגט הם פלוני ופלוני דלא כמ"ש בגט וע"ש איך טרח לישב ולתלות בטעות כה"ג ועוד נמצא יותר מזה בתשו' ראנ"ח הובא בפר"ח ע"ש ויראה דאפשר בדוחק לתרץ לשון ההרשאה שתהי' סובל תי' העדים הנ"ל ולפרש הכי בי' אנחנו חתומים מטה ביום פלוני רצונו לומר שהיינו חותמין למטה ביום פלוני לפנינו העדים מסר זה הגט ולא הוזכר כלל זמן מסירת הגט רק זמן חתימתם למטה כי אין נפקותא להזכיר זמן המסירה. והתועלת בזה התירוץ הדוחק בפי' לשון ההרשאה הוא זה כדי שאם יעידו עידי ההרשאה על עצמם שהאמת כדברי השליח לא יהי' כחוזרים ומגידים כיון שעכ"פ אפשר לפרש בשום אופן שבעולם לשון הרשאה שיהי' סובל כהגדה שני' של העדים מפרשים כן ובפרט היכא דאיכא הכחשה בלא"ה שיש לדון כאינם מכחישים כידוע כל הנ"ל נזרקה מפי חבורה בקיבוץ חכמים ע"כ אם דעתו הרמה מסכמת בזה אחר עיון הדק היטיב לסדר הגט הנ"ל אחר שיכתוב לק"ק המגרש וישיג משם תשובה כמבוקשינו ה"ל אזי מטינא שיבוא מכשורא ומהיות טוב שהרב המסדר יעשה כל מעשיו בענין זה בהעלם ובסתר כדי שלא יודע המגרש מפני כמה חששות ואין להאריך:

2455

2456הגיעני שנית היום מכתב קדשו וחזיתי' לדעתי' דעת תורתו נוטה לסדר הגט מבלי שאלת פי הרב המסדר ובעלי ההרשאה כלל מפני חשש עיגון ומר נ"י בפנים ואנא מבחוץ ופשיטא דבמקום חשש עיגון יש להקל ולסמוך אהגאון צ"צ כמ"ש פר"מ אעפ"י שאין הנידון דומה ממש דהכא איכא למיחש לשני גיטין וכמ"ש במכתבי הקודם שאחד נבטל והשני נאבד מ"מ איכא נמי לצדד להקל לאידך גיסא כיון דהשליח מתרץ דברי העדים לומר שטעו והוא דבר דעבידא למטעי בקל ואפשר שהשליח נאמן זה במגו דאי בעי הוי אמר שנמסר לידו ביום ד' כמ"ש בהרשאה ומה הי' לו לומר שנמסר לו ביום ג' והם טעו כי מה הפרש יש בין נמסר לו ביום זה או ביום זה ומה לו לשקר אע"כ האמת כן הוא שטעו ומצורף לזה שגוף הדבר היינו זמן מסירת הגט כיון דלדינא אין בו קפידא אפשר דה"ל כמלתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתי' כמבואר פ' שבועת העדות מצורף לזה הלא כל מה שאנו חוששין הוא שמא הי' ב' גיטין א' נמסר לשליח ביום ג' ונתבטל אח"כ והשני ביום ד' וזה אי אמרינן שהרי בעלי ההרשאה לא באו אלא להעיד על הגט פלוני כדי שנדע שזה הגט שהוא בידו של שליח הוא הגט בעצמו שמעידי' עליו בהרשאה ואי איתא שנמסר לידו עוד גט כזה ממש שנכתב ממש באותו הזמן ואותן העדים א"כ לא הועילו בעלי ההרשאה כלל בסימניהם שהרי עדיין לא נרשם על איזה מהגיטין הממרשים את השליח הזה דאע"ג דזה נמסר ביום ג' וזה ביום ד' מ"מ זה הסימן אינו ניכר בגופו של גט וא"כ ההרשאה הוא ללא הועיל וא"ל שמא בעלי ההרשאה לא ידעו שיש להשליח עוד גט אחר זה מהנמנע שהרי אנו רואים הגט הזה שיש ביד השליח נכתב כדרך שכותבי' גיטין וחותמין עליו ולא שכיח עתה בזמנינו שיכתבו סופרים ויחתמו עדים להתלמד ואין דרך לכתוב אלא בפני מעמד הרב שבעיר נמצא שע"כ זה הגט שביד השליח ידוע הוא לרב וב"ד והם הם החתומים על ההרשאה בהנפק שלה א"כ הרי ידעו בעלי ההרשאה מזה ואיך לא נתנו סי' להבחין בין גט פסול לכשר ואפי' שיש לדחוק בכל זה מ"מ יותר טוב לסבול דוחק קטן ולומר שטעו וכמאמר השליח וכנ"ל מלכנס בדחוקי' רחוקים לפסול הגט ועוד נ"ל הואיל ומכתב הרב וב"ד השלוח ע"י השליח ליד פר"מ נכתב ביום ד' שם נאמר דנכתב דהוית חסר א"כ אי ס"ד שזה הגט שביד השליח הוא הניתן ביום ג' ובו נכתב ג"כ דהוית חסר יו"ד ומסתמא כבר הרגיש בו הרב א"כ איך חזר הסופר וכ' גם השני חסר יו"ד וזה מקרה רחוק שהרי ביום ד' כ' הרב דנכתב דהוית חסר ומסתמא לא הועידו על גט הראשון שנפסל אלא על הכשר ואיך אירע זה שני פעמים זא"ז וזה לא שכיח ולע"ד ה"ל כסי' מובהק וראוי לסמוך עליו ע"כ אם דעתו מסכמת למטינא שיבא מכשורא אך בכל זה נ"ל שאחר הנתינה ראוי' עכ"פ לכתוב להרב ולהוציא אמתלא מפיהם מ"ט ככה עשו וראוי לסמוך על כל האמור ולסדר כאשר דעתו הרמה נוטה ג"כ וכמה"ח. משה"ק סופר מפפד"מ:

2456

2457אחר ד"ש כנהוג אבוא בדבריו אשר בקש ממני לברר דברי אשר נודע לו שרציתי לפסול גט שטעה הסופר וכ' דהוית אנתתי מקדמת דנא במקום שהי' לו לכתוב מן קדמת דנא כי חששתי שמא מקדמת דנא משמע שתהי' אשתו יותר ממה שהיתה מקדמת דנא עד שמצאתי בלבוש שכ' משו"ה כשר אי לא כ' כלל תיבת אלו מן קדמת דנא משום דהוית פירושו לשעבר ומייתי לי' מתרגום רות על פסוק אשר היית עם נערותיו ומשום כן אמרתי דהשתא נמי ליכא למטעי והכשרתיו אלא שאירע אח"כ פסול אחר באותו הגט:

2457

2458ועל זה ערער מעלתו דא"כ אם כ' מן קדמת דנא נמי יפסול שהרי מ"ם בראש תיבה משמשת כמו מן ואם יהי' מקדמת פירושו יותר מקדמת כן יהי' מן קדמת הפי' כן ומייתי לי' ראי' מדברי עצמי שמצא באחד מאגרותיי שכתבתי ועת"ה אה"י' יות"ר זרי"ז להשיב"ו יות"ר מ"ן קדמ"ת דנ"א ועוד אי ס"ד דיש לפרש כנ"ל לא יועיל לזה שום רמז ממה שכתב לפניו דהוית שהרי אנו חוששי' מלכתוב מוני"ן בוי"ו שלא יהי' משמעתו לשון אונאה כמו או"ה מונין את ישראל אעפ"י שאין המשמעו' שלפניו ולאחריו משמע כן וכן אם כ' לבריאת עלמה בה"י פסלינן דמשמע עלמה נערה אעפ"י שאין המשמעות סובל כן אע"כ אם אפשר לטעות לא יועיל לזה שום משמעות אבל הכא ליכא למטעי כלל אם לא כתי' להדי' יות"ר מקדמת דנא אלו דברי פקפוקיו (ועיין תוס' כתוב' סוף פרק נערה שנתפתתה) והנה בלשון חז"ל עיי' בכורות ז' ע"ב רש"י ד"ה מטמא הוה משמע מגופי' דטמא ומן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמו לחלב עכ"ל:

2458

2459ואשאלהו ויודיעני מה פירוש הקרא והטיבך והרבך מאבותיך אם הפירוש ההטבה והריבוי יבואו לך מאבותיך או הפי' ההטבה והרבוי יהי' לך יותר מאשר הי' לאבותיך ישאל נא לתינוקות של ב"ר ויגדך אמנם מה הוא הרבוי מאבותינו הרמב"ן מפרש הפרשה כולה בגאולה העתידה וכן כ' כמה פעמים בפי' התורה וגם על פסוקי' אלו וא"כ הריבוי על קיני וקניזי וקדמוני ועיי' רשב"ם ב"ב נ"ו ע"א אמנם דבריו צ"ע מש"ס עירוכי' ל"ב ע"ב מפרש להך קרא בהדי' בגאולת עזרא וכן בסדר עולם דמייתי לי' הש"ס ס"פ יוצא דופן ויעיי' בתו' יבמות פ"ב ע"ב ובילקוט פ' נצבי' מפרש מהו הרבוי מאבותינו שהם לא נתחייבו במעשרות עד שכבשו וחלקו ואלו בבית שני נתחייבו מיד וצריך לומר דהרמב"ן בפי' התורה קאי בשיטת הרמב"ם ספ"א דתרומות דמעשרות בימי עזרא לא הי' מן התורה דמאליהן קבלו עליהם וא"כ ע"כ לא יתפרש והרבך מאבותיך אלא בקבוץ המקווה ב"ב אמן מ"מ א"א לפרשו אלא ברבוי:

2459

2460וכן טוב שם משמן טוב וכי יפרשהו טובו של שם מגיע לו משמן טוב לא אאמין שיחשוב זה בר דעת אבל פירושו יותר טוב מן השמן כמ"ש חז"ל שהשם מביע למרחוק משא"כ שמן הטמון בצלוחית של פלייטון ועוד ראיות נזכרים לקמן אי"ה:

2460

2461ועוד מקראות למאות יורו כן ועל כרחו יודה לזה אלא שיטעון כיון שהוראת המ"ם בתחלת התיבה הוא כמו מן א"כ גם מן יש לפרש כן ועתה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך הרי הוא בעצמו השריש שאם יש לפרש שום משמעות גרוע בגט לא יועיל לזה שום ענין שלפניו ולאחריו והבי' על זה ראי' וא"כ מכיון שהוכחנו שנמצא כזה מ"ם מורה על יתר בלא תיבת יותר א"כ מן נמי כן הוא ולפ"ז בכל הגיטין יש לפרש מן קדמת דנא יותר ממה שהיתה לפנים והוראת משמעות תיבת דהוית אינו מועיל לתקן זה כמו שהשריש מעלתו נמצא דיכול למפסיל כולהי גיטין דעלמא כרב חסדא דגטין כ' ע"א אלא ע"כ אין ממש בדבריו כאשר יתבאר:

2461

2462וגם עדיו עידי שקרים הם מה שהבי' ממה שנזהרי' מלכתוב מונין בוי"ו היינו טעמא משום דהיינו מפרשי' שאותו המנין לבריאת עולם הוא רק מנין של אונאה באותה העיר כשרוצים להונות ולהטעות זא"ז כותבי' אותו המנין אבל עיקור מנינם הוא למנין אחר למלכות או לשום דבר אחר ויעיי' בלבוש סי' קכ"ו ששם מקור דבר זה ובאמת צריך חקירה מרבותינו שבארץ צרפת דשם מקפידת המלכות ההוקם על חדשים מקרוב שלא לכתוב שום מנין אחר בשום כתב כ"א למנין חירות שלהם כידוע ורק באגרות של רשות מזכירים קצתם בריאת עולם אבל זולת זה דמו בראש איש הכותב שום שטר וכה"ג איך נוהגי' עכשיו בגט כי לכאורה צריכי' למנות דוקא מנין ההוא הואיל שהמלכו' מקפיד על מנין בריאת עולם ודבר זה צריך חיפוש בראשוני' ובלשון תוס' בגטין פ' ע"ב ד"ה זו ושם מנין של ב"ע ממש מנין של אונאה:

2462

2463וגם העד השני לבריאת עלמה הוא שקר כי מי הוה סני לפרש לבריאת עלמה א' ידועה שכיון עליה הבעל כמ"ש בנחלת שבעה והרי האומו' מונין ללידת בן העלמה לדעתם וא"כ איכא למטעי מיהת ואם יאמר איך שייך בריאה שהוא יש מאין ומיום ברוא אלקי' העולם לא נתחדש יש מאין י"ל הו"מ למימר לבריאת לשון בריא מחליה וכמ"ש נחלת שבעה סי' י"ב סעי' ח' דיש לפרשו ג"כ לשון בריא אולם יע"ש אלא דאם כתי' עולם מובן הוא דלבריאת לשון בורא עולם ואם נכתב עלמה נפרש בריאות גופה מחליה וכל זה פשוט לכל מבין:

2463

2464ועתה אבוא לפרש במה נסתפקתי כי בכל הנוסחאות שראיתי מצאתי מן קדמת כגון בטור ובלבוש ובסדור פאדווא חוץ מהעיטור שהשמיט כלל תיבות אלו ובנחלת שבעה כ' בשם רמ"מ ולא יכתוב מקדמת אלא מן קדמת שהוא לשון המבורר טפי עכ"ל ולא ידעתי מה ברור נמצא במן טפי מבמקדמת ועלה ברעיוני הואיל ואינני זוכר בכל המקרא שנאמר תיבת מן ויהי' הוראתו יותר אבל מ"ם ברא"ש נכתב כמה פעמים ככה בפסוק וחפשתי בספרן של ראשונים וראיתי בקונקאר דאנסיוס בשרש מן לא מייתי לי' כלל וכ' הואיל ואינינו אלא כינוי בעלמא לא מייתי לי' והנה אלו הי' פ"א נכתב והי' הוראתו יותר בודאי הוה מייתי לי'. שוב ראיתי בשרשי' של רד"ק סי' רע"ט שם מייתי כל הוראת מן והוראת מ"ם שבראש התיבה וכשהגיע להוראת יותר כ' וז"ל ויבוא בענין יותר שמן ששון מחבריך יותר מחבריך תבורך מנשים יותר משאר נשים [ולקמן בסוף הקונטרס נדבר מזה הפסוק] טוב שם משמן טובו הדומי' להם עתה נרע לך מהם חסר למ"ד השמוש ענינו יותר מלהם כלומר יותר נרע לך ממה שבלבנו להרע להם עכ"ל ולא לשתמיט שהי' מביא שום פעם מן המורה על יותר שהרי בהוראת מן מיירי התם נמי ובאמת ק' לי קצת דכתי' דברי עוונות גברו מני והוא כמו מן עצמי והרי פירושו יותר מן עצמי ולא כתי' שם מ"ם נוספת רק מני לחוד ואולי הדגש שבנו"ן והסגול שתחת המ"ם משלים חסרון מ"ם הנוספת ותמהתי על המסרה שלא נמסר עליו דבר שהרי שארי מני בחירק ובלא דגוש הנו"ן:

2464

2465יהי' איך שיהי' עכ"פ החלטתי אפשר שלא ימצא כלל בתנ"ך שום מן המורה יותר אם לא שמפורש בקרא תיבת יותר או שעכ"פ מעט מזעיר ומשו"ה כותבי' מן קדמת שהוא מבורר שעל הרוב פירושו כמו מן היום ההוא והלאה לדורותיכם משא"כ מקדמת שאפשר לפרשו ג"כ יותר ומכ"ש עכשיו שכבר נוהגת לכתוב בכל הגטין מן המשנה וכותב מקדמת בודאי יש לערער ולומר דמשו"ה שינה משום שהוא נתכוון לכוונה אחרת ליותר מקדמת דנא מה שאין במשמעות מן על הרוב לכל הפחו' וכל זה כתבתי כי מתירא אני אולי ימצא פ"א כן אבל לפי דעתי לא יראה ולא ימצא כן ראה זה מצאתי עתה מן היכלי שן פירש"י יותר מהיכלי שן אבל הרא"ע והרד"ק וגם התרגום אינם מפרשים כן:

2465

2466ומה שתפשני מאגרות רשות שלי שכתבתי ואהי' יותר זריז להשיבו יותר מן קדמת דנא עכ"ל הרי הייתי נזהר ביותר וכתבתי ב"פ יותר כי אלו לא כתבתי יות"ר השני הי' אפשר לפרשו שאהי' יותר זריז להשיבו מן הדברי' שבינינו מן קדמת דנא וכוונתי לא כן הי' אלא הדברי' הבאי' להבא אהי' נזהר להשיבו יותר מזה שהייתי נזהר לשעבר ע"כ חזרתי וסמכתי תיבת יותר למן קדמת אלא שבאמת הייתי יכול לקצר ולמעט אלא שהם אגרת רשות הנכתבי' במהירות ונחיצה:

2466

2467ויש לי מקום עיון בלשון הקרא סוף פ' עקב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהי' מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם שלכאורה אין לו שחר כי המדבר והלבנון הוא גבול דרומית לא"י שבין צפון ים סוף לדרום א"י ונהר פרת הוא גבול צפון א"י והים האחרון הוא הים הגדול שהוא הים האמצעי שהוא גבול מערבי של א"י וקרו לי' ים האחרון מפני שיש שם בא"י עוד שני ימים קרוב למצר הדרומי א' ים כנרת וא' ים סדום ושניהם הם ימים מתים רצוני שאינם מחוברי' אל שום ים אחר אלא מסובבים מקרקע עולם והים הגדול הזה הוא הים האחרון שבא"י והוא בקצהו המעריב ועתה איך יתכן לומר שיהי' גבולם מדרום ומצפון עד המעריב וע"כ צריך לומר דה"פ דחד מהנהו מ"ן יהי' פירושו כמו עד וכאלו אמר מן המדבר והלבנון ועד הנהר נהר פרת ויהי' זה המצר מדרום לצפון וחזר ואמר ועד הים הגדול ורצונו ממקום שאנו עומדי' עתה שהם הי' עומדי' במצר המזרחי בערבות מואב ממקום הזה עד הים האחרון יהי' גבולכם ממזרח למערב וא"כ למדנו שיש מן שפירושו עד ולא מצאתי כן לשום א' מהמפרשים שכ' כן ויש לדחוק וליישב שוב מצאתי כן לרשב"ם בנימוקי חומש:

2467

2468ויש קצת עיון לפ"ז לר' יהודה דגטין ח' ע"א דס"ל דכל הנסין שבים עד סוף העולם הכל בכלל והוא מתחלת א"י עד סוף רמון ספרד מצר גיבראלטא"ר למי שיודע קצת במפת הארץ כי הים הזה הוא הנקרא מערא די מיטעטראנע ורחבו נגד כל א"י וארכה עד גיבראלטאר ששם נופל לים ענגאלטירה שהוא אוקינוס והנסין שבו הם הרבה מאוד ואיך יוצדק על זה עד הים האחרון ועד בכלל בשלמא אי היינו מפרשי' מהמדבר עד סוף רוחב הים האחרון וכן מפרש בעל נצח ישראל בפירושו לכוזרי חלק ב' סי' י"ד את פסוק ושתי גבולך מים סוף עד ים פלשתי' שרצונו לומר מסוף ים סוף עד סוף רוחב ים פלשתים והוא הגבול שמדרום לצפון וה"נ היינו מפרשי' כך הוה א"ש אבל זה א"א מפני מן הנהר נהר פרת ואם ישכיל ויעיין בדברי יבין אם יש לו שום ידיעה עכ"פ:

2468

2469עוד זה מצאתי מנשים באהל תברך שפירשו כמו נשים באהל ולא יותר מהם כמבואר בנזיר כ"ג ע"ב וכן הגיה באורח מישור בלשון התוס' שם סוף ד"ה ומאין וכו' בסוף הדבור צ"ל ומנשים דכתי' היינו בנשים עכ"ל ונ"ל דברישי' אמר תבורך יעל יותר מסתם נשים שבעולם והדר מפרש שיעור הברכה מנשים באהל ר"ל מתוך ברכתן של נשים שבאהל דהיינו האמהות מתוך אותן הברכות תברך גם יעל ור"ל מנשים דסיפי' כמו כנשים שתהי' יעל בשוה להן אלא הואיל דכתי' ברישא מנשי' להורו' על יותר מסתם נשי' קאמר נמי בסיפא מנשים ורצונו מתוך ברכות הנשים ההנה תבורך גם היא בשוה להן וכן דרך המקראות להשוות הלשון בשני משמעות כמו רוכבי' על שלשי' עיירים ושלשי' עיירים להם וענין כוונת הפסוק שיעל פרצה גדר הערוה להפקיר עצמה לסיסרא לשם שמים תהי' מבורך מעין ברכת הנשים שבאהל שהי' צניעות ביותר אפילו לבעליהן שמסרו לו שפחה וע"כ תיאר אותן באהל שמורה על הצניעות אלא שאותו הצניעות יתירה הי' שלא לשמה כפירש"י ופרצת הערוה של יעל הי' לשמה ע"כ השוה אותם הכתוב וק"ל ועיי' במסרה ס"פ שמות על פסוק מאז באתי לדבר בשמך:

2469

2470ומדי חפשי ברד"ק בשרשי' הנ"ל מצאתי שכ' והאלמנה אשר תהי' אלמנה מכהן יקחו פי' יש מכהני' יקחו והם ההדיוטות שמותרי' באלמנות וי"מ לפי מ"ש בתחלת הפרשה שבני צדוק שמרו משמרת מקדשי בתעות בני ישראל א"כ כיון שתעו ב"י מאחרי ה' אם יקחו הכהנים מבנותיהם לא יקחו כ"א בתולות אבל לא בעולות כי שמא נבעלו לפסול להם ואסורות משום זונה כ"א אלמנה מהכהני' שהם בחזקת כשרות יקחו עכ"ד והנה הפי' הוא נאה ומתקבל ונוטה קצת לדברי ר' יהודה קידושי' ע"ח ע"ב אלא שצריך חפוש בדברי ראשונים דספ"ק דכתובות בסוגי' דאלמנת עיסה ורד"ק בפי' הפסוק לא הבי' דברי י"מ אלו ומפרש הפרשה אמקדש דלעתיד שיבנה ב"ב ובזה אתן קנצי למלין הפעם הכותב פה ק"ק מ"ד מש"ק כ"א מנחם תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2470

2471שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המאה"ג החרוץ המופלג ומפורסם כמו"ה בער נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אייבענשיטץ יע"א:

2471

2472יקרתו הגיעני בזמנו ובתוך אותן הימים נחליתי בעו"ה והייתי כמה שבועות בסכנה עצומה וברוך הרופא חנם אשר הביאני הלום בחסדו והיום נפניתי לעיי' בדברי שאלת חכם כמותו ואת אשר ישים ה' מענה בפי אענה חלקי וה' יצילני משגיאה:

2472

2473ע"ד מי שנשא אשה שלא עפ"י חק המלכות ונימוס המדינה וכשנודע הדבר ברח לו וברחוקו שלח גט פטורים ע"י שליח שלא לעגן אשתו ושוב אח"כ התיעץ עם אוהביו כי טוב לשלוח אחריו שליח שלא ימהר ליתן לה הגט כי אולי עוד יחוס וירחם משמים וימציא לו מקום לדור עם אשתו האהובה וכן עשה לפני אותן אהובים שלח שליח אחר השליח הראשון אך בפגעו בשליח הראשון לא האמין לדבריו באומרו אין לך כתב ולא ראי' מבעל על ככה ולא האמין לו ומסר הגט להאשה ואח"כ מת הבעל בלי זרע והניח אח קטן שאם האשה זקוקה לו תתעגן כמה שנים:

2473

2474ונפשו היפה בשאלתו אם לחוש לביטול השליחות או לא והאריך קצת בדברים ראוין למי שאמרן והנני לברר הלכה ואשאל עזר מהי"ת יורני ויתמוך לבי שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו:

2474

2475בירושלמי ר"פ השולח עשה שליח להוליך את הגט צריך לתת בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך השליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים ומבואר מכאן דבביטול ע"י שליח צריך שנים וכ' הרב"י סי' קמ"א דברמב"ם לא משמע כן וכן סתם בש"ע דלא בעי שנים ועי' בית שמואל ס"ק צ"ב והנה בב"ש ס"ק צ' כתב בביטולו של בעל עצמו בפני השליח לא בעי ב' אלא שהתוס' ר"פ השולח מסופקי' בזה והיינו דף ל"ג ע"א ד"ה רבי סבר וכו' ע"ש וי"ל דספיקו של תוס' תלי' בשני תי' תוס' ר"פ השולח ד"ה ולא אמרי' וכו' בתי' קמא כתבו דסד"א כיון שאינו מביא עדים וכוונת תירוצם כיון דמיירי שהבעל מניח הגט ביד השליח ואינו נוטלו מידו רק אומר לו הביטול ואינו אומר כן בפני עדים הלא אם ירצה השליח ליתנו לאשה ולהכחיש הביטול קיי"ל השליח נאמן ומי פתי יסיר הנה שיניח חובתו ביד השליח ואין לו עדים בדבר אי לאו דאה"נ אין כוונתו אלא לצערו הכי הוה ס"ד קמ"ל אפ"ה דברים שבלב אינם דברים וההוכחות הללו אינם הוכחות גמורות ואין לנו אלא דבורו גט שנתתי לך בטל הוא כך הוא כוונת תי' תוס' וא"כ מוכח מזה שהבעל יכול לבטל שלא בפני שנים אך תוס' תי' עוד בדוחק דהוה סד"א דניחוש לחומרא בעלמא ולאותו תי' י"ל דביטול בעי ב' דהוה דבר שבערוה ובזה נסתפק תוס' ל"ג ע"א ד"ה רבי הנ"ל ומ"מ הרמב"ם וסתימת ש"ע דעכ"פ בביטול הבעל עצמו בפני שליח לא בעי ב' כתי' קמא דתוס' דנראה עיקור וכן משמע מהירושלמי דלא בעי ב' אלא בביטל שליח שני לשליח ראשון אבל בבעל עצמו לא בעי ב' ולא הוה כדבר שבערוה והא דבשליח בעי בפני ב' יבואר לקמן אי"ה:

2475

2476ומ"מ כיון דבהדי' איתא כן בירושלמי צ"ע על הרמב"ם דשבוק ירושלמי מקום שאין ש"ס דילן לענין שליח ב' חולק דבעי ב' והנה נחזי אנן מתניתא מסייעא לרמב"ם וסברא מסייעא לירושלמי מתניתא לרמב"ם דתנן והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ורישא הגיע בשליח ע"כ מיירי אפי' שלא בפני עדים כמו שהוכחנו לעיל לתי' קמא של תוס' שהוא העיקור ובחד בבא תנן והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא וא"כ סכינא חריפא מפסקא האי בפני עדים והאי שלא בפני עדים אתמהה אע"כ לא בעי עדים כלל מיהו הירושלמי מצי סבר כר' ששת דמתני' מיירי נמי מביטול הגט עצמו א"כ לק"מ ק' תוס' האיך הי' לנו לומר שאינו בטל והא עומד וצווח די"ל דנ"מ אם אח"כ הבעל רוצה לגרש בגט זה וטוען שמתחלה לא עביד אלא לצעורי קמ"ל דלא מהימן משום דבתר דיבורי' אזלינן וכ"כ בחי' רשב"א נמצא י"ל דהכל מיירי בפני עדים דאע"ג דהביטול הבעל לא בעי עדים מ"מ אין הכרח דמיירי מתני' בלא עדים וי"ל דשלח אחריו שליח נמי מיירי בעדים אך למאי דקיי"ל כר"נ דמתני' לא מיירי אלא בביטולי השליחות ולא בביטול הגט וא"כ ק' קו' תוס' איך ס"ד כשהוא עומד וצווח שיתן לה הגט על כרחו של בעל וצ"ל כתי' תוס' דמיירי בלא עדים וה"ה שליח נמי בלא עדים וכהרמב"ם ומיושב פסק הרמב"ם בעזה"י:

2476

2477אמנם סברא מסייעא להירושלמי דהרי אמרי' בעלמא כל מילתא דמתאמרה באפי עשרה בעי עשרה למשלפי' והנה הכא השליח הראשון נתמנה בפני שנים דוקא ש"מ המינוי בפני שנים מאלים כחו ושליחותיו א"כ מסתיין כשהשליח השני מבטלו בפני ב' והרי בלאה"נ אמרי' דהוה סד"א לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא ופירש"י דאמר לי' לא עדיפת מיני והו"מ למימר סד"א דקמא עדיף דאע"ג דמינוי שליחות מקרי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ דיבור דקמא הי' ע"י קצת מעשה מסירת הגט לידו כהס"ד דש"ס קדושין נ"ט ע"א דפריך אדר"ל דלא אתי דיבור ומבטל נתינת מעות ליד אשה ופריך ממשנתינו והא נתינת גט לידו הוא כמו נתינת מעות ליד אשה דמי ע"ש ואע"ג דאמת אינו כן כדמשני התם מ"מ ס"ד הוה כן וא"כ הכי הו"ל למימר סד"א לא אלים שליח שני שלא נתמנה אלא בדיבור לבטל לשליחות הראשון שנמסר גט לידו קמ"ל דאלים ואלים אבל לאלומי דיבורו דשליח שני בלי עדים לבטל דבור ומעשה שנעשה בעדים אין הסברא נותנת וזה דעת הירושלמי ואפי' בבעל עצמו המבטל צ"ע קצת כיון שמינה השליח בפני שנים צריך שנים למשלפי':

2477

2478ולהבין זה נ"ל עפ"י מ"ש תוס' בקידושין נ"ט ע"ב דהוה ס"ד שאין המשלח יכול לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כ' תוס' וז"ל נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תיהוי לי שליח לקדשני לא מצי חוזרת עכ"ל נ"ל הא דפשיטא להתוס' כך היינו משום דשלוחו אינו אלא כמותו ידו כידו ופיו כפיו ואלו הי' הבעלים בעצמם הולכים לגרש או לקדש הרי בכל שעה יכול לחזור בו וא"כ השליח הזה לו יהי' שהוא כמו הבעלים עצמם ידו כידו וגם מחשבתו כמחשבתו ואילו הי' הגט ביד הבעל ושוב נמלך שלא לתנו הלא לא יתננו ולא תתגרש וה"נ מכיון שנודע לשליח מחשבתו של בעל שלא לגרש הרי מחשבתו כמחשבתו של בעליו וצריך גם הוא להפוך מחשבתו כמחשבת בעליו. וא"כ קשי' מה ענין זה ללא אתי דיבור ומבטל דיבור הלא אינו מבטל דיבור כלל ומניחו בכחו הראשון שיהי' פיו כפיו וידו כידו ממש וצ"ע לכאורה ע"כ כ' תוס' תינח אם יודע לשליח מחשבת בעליו הרי גם מחשבתו מתהפכת אבל שלא בפני השליח ולא נודע לשליח המלכת בעליו הרי בכחו ותקפו אם לא ע"י ביטול דיבור הראשון שמינהו שליח עכשיו הוא עוקר דיבור הזה שלא בפניו וס"ל לר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור כנלע"ד פי' התוס':

2478

2479והשתא לק"מ ק' הנ"ל לא מבעי' כשהבעל עצמו מבטל בפני השליח דלא בעי ב' עדים למשלפי' משום דאינו אלא הודעות בעלמא שנמלך אלא אפי' כששולח שליח שני אם מביא עמו כתב או שום ראי' וסימן שיודע שליח הראשון שנמלכו הבעלים מליתן גט ונהי דלא אלים השני לבטל שליחות הראשון כיון שאינו מבטלו בפני שני עדים מ"מ מטעם המלכת הבעלים אתאינן עלה נמצא אי מייתי עמו שליח כתב או מהימן לשליח הראשון שחזרו בו הבעלים אין צריך לשום דבר ואי לא מייתי עמו כתב וראי' בשעת מעשה אין השליח צריך להאמין לו ומ"מ אי בטלו בפני ב' עדים בטל מטעם אלים דיבור השני לבטל דיבור הראשון רק שצריך לברר אח"כ שהאמת כדבריו ששלחו הבעל אבל אי לא ביטל בפני עדים ולא אתאינן עלה מטעם ביטול אלא הודעות שנודע לו שחזר הבעל וגם הוא חזר בו צריך שיהי' ההודעה בשעת מעשה ואי לא מהימן לי' הרי לא חזר השליח הראשון מדעתו גם שליחותו לא נתבטל אי יהב גיטה לאשה אע"ג דאח"כ מתברר שהאמת עם השליח השני מ"מ הגט גט נלפע"ד שזהו כוונת המרדכי והג"א ר"פ השולח יע"ש והיש"ש צוח מ"ט לא נחוש לערעורו של בעל אבל המעיין בפנים יראה דכוונתו כנ"ל ואאשמעתין קאי דמיירי השני בטל שלא בפני עדים ואז אי לית לי' בשעת עדים וראי' ששלחו הבעל נמצא לא נתהפכה דעתו של שליח הראשון ומינוי שליחותו לא נתבטל ושליח עשה שליחותו ומסרה כי אמר איני מאמינך והכל קנוני' בעלמא אז אפי' יבוא הבעל בעצמו ויאמר אני צוויתי להשני מ"מ כדין מסרו משום שאז לא הי' מהימן לי' ושליחותו לא נתבטל וכדין מסרו לאשה ואין כאן ערעור ופקפוק כלל:

2479

2480ויעיי' בתשו' ר"ן סס"י מ"ג דמייתי לי' ב"י דדחיק לברר דביטול ע"י כתב מועיל ונדחק לחלק בין כותב כתבו גט לאשתו דאמרי' קולו לאפוקי מדרב כהנא ע"ש שהאריך ולכאורה דבריו תמוהים מהענין זה לכותב כתבו גט ותנו לאשה דאפי' מהני התם היינו כיון שעכ"פ נודע לן מחשבתו על מעשיו בגופו הוי כתיבה לשמה אבל בא לבטל דבורו הראשון א"כ מסתיין כשחוזר ומדבר בטל הוא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל כתב אפשר דלא הוה אלא כהרהור ומחשבה כדקיי"ל לענין ברכת התורה כמ"ש מג"א סי' צ"ו והרבה מגאונים לענין נשבע בכתב אעפ"י שאין דעתו כן כמ"ש בתשו' אחרת מ"מ מאן לימא דאתי כתב ומבטל דיבור ודברי ר"ן תמוהים לכאורה אע"כ כנ"ל דלא בעי ביטול אלא כל שנודע לשליח המלכת הבעל הרי בלי ביטול שליחותו גם הוא יחזור בו שהרי הוא כבעל:

2480

2481והאי דרהיט ואזיל ורהיט ואזיל אה"נ אי הוה מבורר בברור שכוונתו לבטל הוה בטל מתרי טעמא מכיון שנכרת מחשבתו מתוך מעשיו ע"כ צריך השליח להפוך מחשבתו ועוד אי הוה גילוי דעת מעלי' ה"ל כדיבור גמור ואתי דבור ומבטל דיבור אך אנן אמרי' האי דרהיט משום דאמר אשור הב עי' תוס' ד"ה מהו דתימא וכו':

2481

2482והנה מעלתו כ' לפקפק על השליח השני דמילי לא ממסרן לשליח ונמשך בזה אחרי דברי מהרי"ט סי' קכ"ז ודברי מהרי"ט מאוד תמוהים דלא מצינו מילי לא ממסרן לשליח אלא שלא יכול לעשות שליח שני כמ"ש רש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה רבא אמר וכו' ובר"ן פ' האומר בסוגי' דאמר אמרו ובטור סי' קמ"א בהשגתו על הרמ"ה ע"ש ואמנם דינו של מהר"יט אמת שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש נכסיו מטעם אחר ביארתי בתשו' אחרת והוא שאין אומרי' נעשה שלוחו כמותו בדבר שצריך מעשה בגופו כגון לעשות שליח שיניח הוא תפילין על זרועו ויהי' כמונחים על זרועו של עצמו וכן אפי' בתפילות וברכות לולי ששומע כעונה לא יהי' פיו כפיו דאל"ה יי"ח אפי' לא ישמע כמו שמל בנו ומפריש תרומה שלא בפניו ודבר זה מבואר יפה בכפות תמרים בסוכה מ"א ע"ב. ומשוה"נ אמירה לגוי בשבת לא הוה אלא שבות אפי' למ"ד יש שליחות לגוי להחמיר לא נימא דהוה שלוחו כמותו וכאלו ישראל עושה מלאכה דז"א דלמען ינוחו כתיב והרי אבריו נחים וכבר דבר מזה הגאון בית מאיר בא"ע סי' ה' וע"כ הקדש ונדר דתלי' בפיו דוקא או מחשבתו והיא המוסרת לשמים דאמירתו לגבוה בעי' א"כ אין פיו של אחר יכול לעשות זה כ"א בתרומה דעיקור בדבר אחר במעשה ההפרשה בכרי של תבוא' או אפי' נותן עיניו מ"מ אינו בגופו אלא בהכרי של תבואה כמו מילת בניו וכדומה ואין מקום להרחיב הדיבור [עיין ח"ס חיו"ד סי' שכ"א] מ"מ הכא לא שייך מילי לא ממסרא:

2482

2483אבל מ"ש אני עני לעיל הוא אמת עכ"פ כיון שביטל שלא בפני עדים א"כ להירושלמי והרא"ש והרשב"א דמייתי לי' אין כאן ביטול כלל ולרמב"ם וש"ע ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דמיירי שהשליח א' מאמין להשני ע"י כתב וראי' אבל אם אינו מאמין לו אפי' האמת כדברי השליח השני מ"מ אינו בטל ושזה כוונת המרדכי והג"א וא"כ לכאורה בנידון שלפנינו אין כאן בית מיחוש מטעם ביטול השליח:

2483

2484רק מטעם שאמר בפני אוהביו שהוא שולח שליח זה לעכב נתינת הגט לאשה אי יש בדברים הללו משמעות ביטול נמצא שכבר בטלו שלא בפני השליח בפני ב' וקיי"ל אם בטלו מבוטל נ"ל מסבר' ומגמ' דכל שלא אמר בפירוש הריני מבטל הגט בפניכם אלא ששילח שליח ולבטלו אין כאן ביטול עד שיפגע שליח בשליח מסבר' כיון דאיסורא איכא לבטל שלא בפני השליח ומכין אותו מכת מרדות ואין חילוק כל מבטל שלא בפני אשה אפי' שולח שליח ומודיע לה שביטלו כבר מ"מ מכין אותו דלא הי' לו לסמוך על ההודעה א"כ אין לנו לתלות באיסורא ולא שביק אינש התירא ואכיל איסורא כדקיי"ל ס"פ הכותב גבי פרוזבל הי' לי' ואבד ובכמה דוכתי סמכי' על ס' זו אע"ג דהכא י"ל לאו כולי עלמא דינא גמירי ולא ידע דאיכא איסורא בביטול שלא בפני שליח אדרבא רוב המון אין דעתם נוטה שיועיל ביטול שלא בפניו כלל זהו מסברא:

2484

2485ואב"א גמרא דתנן משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו ואמרי' דקמ"ל אע"ג דרהיט בתרי' לבטולי וכו' והקשו תוס' לרבא כיון דגילוי דעת בגיטין מילתא היא מאי איכא למימר וכ' תוס' שאינו גילוי דעת ממש ע"ש והיש"ש כ' וז"ל וגם דוחק לומר שלא נודע לב"ד למה הוא רץ ועל מה הוא רץ וכו' וגם דוחק לומר שלא גילה לבריות מקודם או בדרך למה הוא רץ ועל מה הוא רץ וכו' ע"ש א"כ מבואר אעפ"י שנודע לב"ד שגילה לבריות שהוא רץ לבטלו אין אנו תולין שזה הוא בעצמו הביטול אלא לרבא מחשב זה גילוי דעת ולרבא מילתא היא אבל למאי דקיי"ל לאו מילתא הוא א"כ הא מודעה למה שולח שליח איננו ביטול ובזה גופי' נדחו דברי יש"ש די"ל נהי לרבא גילוי דעת מילתא אבל הכא אדרבא איכא גילוי דעת להיפוך שאינו רוצה בקיום דבריו עד שיבוא בפני השליח או האשה שלא יכהו מכות מרדות ומשו"ה מיאנו תוס' בסבר' ירושלמי:

2485

2486ועוד נ"ל להוכיח כן מרישא ששלח אחריו שליח ואמרי' מ"ד מאי אולמי' דשני מראשון וק' הא הבעל מינה השליח השני ג"כ בפני ב' עדים וא"כ כבר ביטל הבעל בעצמו הגט בפני העדים ששלח השליח בפניהם מיהו לפמ"ש לעיל דלש"ס דילן אינו מטעם ביטול אלא מטעם הודעה שהבעל חוזר בו ומייתי עמו מכתב מהבעל ומשו"ה לא בעי עדים בשעת ביטול א"כ לפ"ז י"ל דהשליח השני אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ונתמנה מתחלה שלא בעדים כי אינינו שליח אך מהירושלמי דס"ל דצריך לבטל בפני ב' עדים ש"מ מטעם ביטול גמור אתי עלה ופיו כפי משלחו וע"כ נתמנה בפני ב' עדים ולהירושלמי נמי צ"ל מ"ד נימא לי' מאי אולמי' דשני מראשון וא"כ ק' כנ"ל הא כבר בטלו הבעל בפני ב' עדים אע"כ דלא אמרי' הכי מטעם וסבר' הנ"ל ועוד גם לש"ס דילן נהי דמסיק קמ"ל פי' שאינו שליח ביטול אלא כמודיע בעלמא כמ"ש לעיל מ"מ לפי המהו דתימא הוה ס"ל מטעם ביטול אתי עלה ואז צריך להתמנות בפני עדים ואפ"ה הוה סד"א מאי אולמי' ש"מ דדברי הבעל לשליח איננו ביטול ואין לנו אלא בטולו של שליח השני וכבר כתבנו דלהירושלמי כל שלא אמרו בפני עדים אין בבטולו כלום ולהרמב"ם צריך עכ"פ שיאומן לשליח הראשון ואם לא האמין לו שלא הי' בידו מכתב או ראי' אין בבטולו כלום:

2486

2487וחזי לאיצטרופי ספיקו של תוס' דהבעל בעצמו צריך לבטלו בפני שנים מטעם אין דבר שבערוה פחות משנים אלא לזה אפשר דוקא בעל בעי שנים אבל שליח שפגע בשליח י"ל אינהו גופי' הוה שנים עי' היטב בב"י וב"ש ס"ק צ"ב ולעיל ס"ק י"א ויש סברא לומר דלענין זה דאין דבר שבערוה פחות משנים לא הוה השליח השני כבעליו דמיד שאמר דיבורו בטל לי' שליחותי' ואינינו כבעל ובטולו ועדותו באי' כאחד ושליח הראשון אע"ג דהגט בידו י"ל כמ"ש הב"ש מ"מ כיון דלבטלו אתא בטיל לי' שליחותי' נמצא ב' עדים הם ועי' בפני משה מ"מ בנידון שלפנינו שלא בטלו שליחותו של ראשון לגמרי אלא שאמר שימתין עוד עד שימלך הבעל ובין כך לא בטל שליחותו ואי למחר ולאחר זמן חוזר הבעל ומצוהו ליתן לה אינו צריך להחזיר וליטלו ממנו ולהחזירו למנותו בעדים כי שליחות הראשון לא בטלו א"כ עדיין הוא כבעל עצמו ולא מצטרף בשום אופן וכן הוא בהדי' גטין כ"ט ע"ב גבי שליח שניתן לגירושי' ע"ש. ועי' לשון רש"י גיטין ל"ב ע"ב ד"ה דבור ודבור וכו' ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת עכ"ל לשון זה צ"ע מאי קמ"ל בזה אבל נלע"ד כיון דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ואי לא חזרה אפי' נתאכלו המעות מקודשת וקמ"ל הכא אפי' חזרה בנתיים מ"מ נתינת המעות לשם קדושין לא נתבטל ואם נתפייס' להתקדש אין צריך לטלו המעות ולהחזיר וליתנו לה אלא נתינה ראשונה חזרה וניעורה ועי' ב"ש ריש סי' למ"ד ומשנה למלך פ"ג מאישות סוף הל' א':

2487

2488זהו נלע"ד בכוונת רש"י דגטין מ"מ מלשון ש"ס קדושין נ"ט ע"ב והלכתא כוותי' דר' יוחנן אפי' בקמייתא אע"ג דאיכא למימר שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קמ"ל אתי דיבור ומבטל דיבור משמע מלשון דכח נתינת המעות נתבטל וצריך ליטלו ולחזור ולתנו ונ"ל דזה תלי' בפלוגתת הסוגי' דהתם ס"ל דיכול לבטל הגט שנכתב לשמה אלא שאין במשמעות ביטול הגט אבל כשירצה לבטלו יכול לבטלו א"כ מכ"ש ביטול נתינת המעות שצריך לחזור וליטלו ממנה ולהחזירה לה ורש"י דגיטין קאי לפי הסוגי' דגיטין וק"ל:

2488

2489מ"מ הכא נ"ל פשוט שאם חוזר הבעל ומשוי' אותו שליח כיון שלא ביטל שליחותו מעולם רק על זמן אינו צריך לחזור וליטלו ממנו נמצא הוה כמקום בעל ופסול לעדות לכ"ע:

2489

2490בהא סלקינן אחר שיעיי' פר"מ בדברים הללו וישרו בעיניו ויסכים עמנו עוד שלישי ת"ח ירא שמים הלומד ע"ד האמת למטינא שיבי מכשורי ומצטריפנא בהדי' להתיר אשה זו מכבלי עיגון בלא חליצה אמנם בלא תנאי הנ"ל לא יסמוך על דידי באיסור חמור יבמה לשוק כי בלאה"נ אני חלוש ורפה ידים בעו"ה ואין דעתי צלולה כל כך ה' ירפאני ויחזקני לתורתו ולעבודתו ובחסדו ירום קרנו וכסאו וכבודו הכ"ד א"נ דש"ת: פ"ב יום ה' ט' כסליו תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2490

2491שלום רב לי"נ תלמידי הרב הותיק המופלג המאה"ג מה"ו פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק שליינינג יע"א:

2491

2492יקרתך הגיעני ותחלת דין על דברי תורה אודת שליח גט עם הארץ שחששת לדעת הרמב"ם שהפסול לעדות מן התורה פסול להבאת גט אפי' מקוים ומביאו בש"ע סי' קמ"א סל"ג בשם יש פוסלין והני ע"ה דזמנינו רובם ככולם נכשלים באיסור רבית דאוריי' ושוב כתבת כי נ"ל דעת תוס' כרמב"ם דפירש"י פ"ק דקידושין י"ב ע"ב רב מנגיד אמאן דמבטל גיטא דטעמא שמא יתננו לאשה אחר שכבר ביטלו והתוס' הקשו אטו ברשיעי עסקינן וכתבת שדעת רש"י כראב"ד דמותר למנות רשע לשליח והתוס' ס"ל כרמב"ם אלו דבריך ותמהתי מחכמתך אם כוונתך דרב מיירי במי ששלח גט ע"י רשע ואח"כ בטלו בפני השליח ואז מנגיד רב אבל מי ששלח ע"י סתם ישראל באמת לא הי' מנגיד גם אתה ידעת דזה ליתא ואינו במשמעות כלל דודאי רב מנגיד אכל מאן דמבטל גיטא ואפילו בסתם ישראל והדבר ידוע דאפי' להרמב"ם דגט ע"י שליח רשע פסול היינו בשנודע רשעתו אבל ע"י סתם ישראל לא חיישי' שמא כבר חלל שבת חלילה והיינו קו' תוס' אטו ברשיעי עסקינן וכי נחזיק סתם ישראל לרשיעי ה' יצילנו מדעת זאת דאפי' לרש"י דחושש שמא יתן לה הגט היינו למיחש להבא שמא יעשה כן אבל להחזיקו שכבר עבר חלילה לנו וא"כ שהוא סתם ישראל ולא מוחזק לנו ברשע מה"ת למיחש להבא שיעשה כזו ושפיר הקשו תוס' ואפי' בשני כתי עדים המכחישי' זא"ז דצווח ר"ח כי כרוכי' בהדי סהדי שקרי למה לי ולית מאן דמשגח בי' דקיי"ל כר"ה דאוקמא כל כת אחזקתה ועיי' ש"ך ח"מ רס"י ל"א וכ"ש דליכא למיחש לסתם ישראל ע"כ מה שרצית לתלות תוס' בהרמב"ם ליתא וגם תמיהתך על רשב"א אין לה התחלה והרמב"ם דעת יחיד הוא בענין זה ומ"מ היכי דאפשר איכא למיחש לכתחלה ומשו"ה מייתי לי' הב"י ועיי' בכללי הוראה שבש"ך י"ד סס"י רמ"ב אות ה' ומ"ש חלקת מחוקק סי' א' ס"ק י"א:

2492

2493ונחזי במה דקמן בשליח עם הארץ שחששת לו מפני דרובא דעלמא בזמנינו נכשלים באיסור ריבית לא ניחא למריהו למימר הכי הפרזת על המדה לפסול מי שלא ראית ולא שמעת שלקח ריבית אמרת רוב העולם נכשלים בריבית ואפי' הי' מי שטענו שלקח ממנו רבית הי' נאמן לומר בהיתר לקחתי דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ועש"ך י"ד סי' ק"ס ס"ק ל"ג ואפי' לפמ"ש רא"ש בתשובה דבמדינה שאין נזהרי' בשביעית בזה"ז ק' עליו להאמין פרוזבול הי' לי ואבד דהטעם משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא עיי' ס"פ הכותב ובש"ע ח"מ סי' ס"ז סעי' ל"ג וכ' כיון דנחשב להיתר בעיניהם לא שייך שביק היתירא א"כ לפי דבריך שרובם נעשה להם כהיתר איסור ריבית לא שייך שביק היתירא א"כ מכש"כ שאינו נפסל ולא נעשה רשע ע"י לקיחת רבית דהוה דבר שרבים נכשלים בו ובלא התראה:

2493

2494ועוד מאן לימא לן דנכשלים בריבית דאוריי' ומעולם לא שמעתי תיבת ריבית יוצא מפיהם אלא רווחים והיינו עיסקא ליתן לו חלקו בריוח אם לא ירויח לא יתן לו אלא שאינו מקבל עליו הפסד ואינו נותן לו שכר עמלו ומזונו ומ"מ איסור דאוריי' ליכא והנה עובדא ידענא בהיות הגאון מהו' משולם זצ"ל יושב על כסא הוראה פק"ק נסעתי דרך פה וקבלתי פניו ובאה לפניו הרשאה ודקדק מאוד בדקדוקים חלושים מאוד ותמהתי על הדקדוקי' הללו והשיב לי היות עתה רוב המגולחי זקן נחשדי' שהעבירו תער (לפי דעתו הי' כן חלילה) ע"כ אין השליח נאמן באומרו בפ"נ וצריך קיום גמור וצריך לדקדק בהרשאה והנה מדברי הגאון למדתי דעכ"פ לא חשש לדעת הרמב"ם הנ"ל:

2494

2495והנה בעיקור טעמו של הרמב"ם ז"ל נלאו המפרשים למצוא לו דבר ברור ומ"ש משנה למלך כבר עמד עליו השואל בפנים מאירות סי' ע' ודחאו הרב בסי' ע"א ע"ש והנכון מ"ש בס' גט פשוט סי' קכ"ג סק"ז בד"ה עוד יראה לי וכו' דחיישי' שמא פגע הבעל בהשליח וביטל השליחות וזה השליח שהוא רשע יתנו לאשה משו"ה פסול אפי' מקוים ומיהו כיון שהוא רק חששא רחוקה לא פסלוהו אלא מדרבנן ואפי' הלך בשיירות אנשים שלא זזו ידם מתוך ידו ויעידו שלא הגיע הבעל מ"מ לא פלוג רבנן כדפירש"י בגיטין ט"ז ע"ב גבי שנים שהביאו לא פלוג רבנן בין בא לבדו לבא עם חבורת אנשים אלו דבריו ז"ל ודפח"ח. ולפ"ז נ"ל אפשר בזה"ז שנוהגין לכתוב בהרשאה שהבעל קבל חרם ושבועת התורה שלא לבטל הגט תו לא חיישי' אפי' להרמב"ם דאחזוקי הבעל ברשיעי לעבור על שבועה וחרם לא מחזיקינן אע"ג דבלא"ה נמי מחייב אנגידא דרב מ"מ שבועה וחרם חמירא להו זה נלפע"ד. פ"ב יום ה' בטו"ב כסלו תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2495

2496העתק השאלה:

2496

2497ילמדנו רבינו מה משפט שליח אחד שהביא הגט לאשה שפירש בעלה ממנה זה שנתים ימים ובהיות השליח בדרך יצא קול שהאשה הרה לזנונים מן השליח ובבוא השליח עם הגט חקרוהו ב"ד על ככה ויען כי הרשעה ממנה ואם יתן לו אבי האשה שני מאות זהו' יקח אותה לאשה ויענו המסדרי' ההמה עליו כי בהיות כן אסורה עליו עולמי' וכשמוע הנבל את דבריהם חזר בו ואמר שהכל שוא וכיזב שהאשה אינינה מעוברת כלל ורק למען הוציא ממון מן אבי האשה אמר כן ובדקו האשה ע"י מילדת אחת (קומידאטס העבאמע) והעידה בדבריה שאינה מעוברת כלל וכמשלש חדשים אחרי כן נגלה חרפתם והוכר עוברה ומענה בפי האשה כי אחרי שהגיע הגט לידה זנתה עם השליח וכן הגיד הנבל ההוא ג"כ ובא לקחת אותה לאשה ושאל השואל אם מותרת לו, ע"כ העתק השאלה:

2497

2498תשובה

2498

2499ע"ד שליח הגט שהבי' הרשאה בידו כנהוג ואמר בפ"נ ועתה רוצה לישא את האשה המגורשת יפה כ' לפי מה דקיי"ל רס"י קמ"ב כהריב"ש סי' שי"ח דצריך לומר בפ"נ אע"ג דאית לי' הרשאה א"כ הדר ה"ל ככל שליח המבי' גט ממה"י דמבואר במתני' פ"ב דיבמות דלא ישאנה ובש"ע סי' י"ב וטעם הריב"ש משום דכי אתי בעל ומערער בעי' קיום מעלי' ולא סגי בהרשאה אלא קיום ככל השטרו' וכיון שכן השתא נמי דעדיין לא מערער הבעל כיון שאלו מערער בעי' עדי קיום ואינם מצוים לקיימו עבדי רבנן כאלו כבר ערער ולא מתכשר אלא באמירת בפ"נ. והנה המהרש"ל ביבמות פ"ב סי' כ' (ומעלתו רמז עליו) מייתי בשם הרא"ש דאם עדי' החתומי' על הגט הי' בשעת גירושין באותה העיר ושליח אמר בפ"נ ונתגרשה על פיו אע"ג שאח"כ נתקיים בחותמין נמי מ"מ לא ישיאנה השליא משום דכל שלא הי' עדי' בשעת גירושין לקיים הגט אזי חכמי' דיינו לי' כאלו הבעל מערער ואין עדים מצויין לקיים ואין לסדר הגט אלא ע"י עדות השליח ושוב לא ישאנה והיש"ש תמה על סברתו והיינו כשהי' עדים באותה העיר בשעת נתינת הגט ונהי שלא באו לב"ד מ"מ הרי עדים מצויין לקיימו ולא הי' צריך לומר בפ"נ ומ"ט לא ישאנה אבל מודה מהרש"ל באידך דינו של הרא"ש כשלא הי' עדים באותה העיר אע"ג שאחר זמן אירע שנתקויים ע"י עידי' מ"מ לא ישיאנה השליח כיון שאז לא הי' מצויין לקיימו ונכנס בתיקון חכמי' לומר בפ"נ המעיי' בלשון יש"ש יראה דאהא לחוד פליג אם הי' באותה העיר והי' מצויין לקיימו בשעת נתינה ולא חל עליו תקנת חכמי' כלל:

2499

2500ועוד נלמוד ממהרש"ל ע"כ לא פליג אלא הואיל ונתקיים בחותמיו אבל אי לא נתקיים בחותמיו אע"ג דעדים מצויין לקיימו מ"מ כיון שאנו סומכי' על עדותו של שליח ואין אנו מטריחי' לקיימו ע"י עדיו ממילא לא ישא האשה ולפ"ז יש לקיים דברי הב"ש סי' י"ב ס"ק ד' שכ' בזמניהם בארץ ישראל שהי' עדים מצוין לקיימו מותר לישא האשה אע"ג דאי אמר בפ"נ הועילה אמירתו כדאמרי' דאי עבדת אהנית מ"מ מותר לישא ומעלתו כ' שנעלמה ממנו דברי חי' רשב"א פ"ב דיבמו' שכ' להדי' אפי' בא"י כיון דאי עבד אהני לא ישא וכן כ' בס' בית מאיר ולפע"ד לקיים דברי שניהם דודאי אי בעינן למיסמך על השליח ולא נטריח לקיימו בעדי' המצויין א"כ אהני אמירתו אז לא ישא האשה אבל אי רוצה לישא האשה ולבטל אמירתו ויהי' כאלו לא אמר נמי רשאי ואם יבוא הבעל ויערער הרי עדים מצוי' משא"כ בח"ל אפי' יתקיים ע"י עדים כיון שבשעת נתינה לא הי' עדי' מצוין וחכמים עשאוהו קודם ערעור כאחר הערעור לא הי' רשאי ליתן הגט בלי עדותו ממילא לא ישיאנה וה"ה עם הרשאה ומטעם הריב"ש הנ"ל באופן שפשוט שהשליח שאמר בפ"נ בח"ל אעפ"י שיש בידו הרשאה לא ישיאנה:

2500

2501ושוב נוסף לזה בעובדא שלפנינו שיצא קול שזינתה עם השליח והשליח הודה ואמר שאם יתן אבי' לו מאתים זהו' ישאנה אחר הגירושי' ושוב כשאמרו הב"ד לו שאסורה לו חזר בו ואמר שלא בא עלי' רק שאמר כן להוציא ממון סך נדן מאבי' ואחר שקיבלה גט ממנו כמשלש חדשי' הוכר עוברה ומודי' שניהם שממנו מעוברת אחר גירושי' ורוצה לישא אותה פשוט שאינו נאמן דהרי מתחלה הודה שבא עלי' ונאסרה לבועל אין האמתלא אחרונה מספקת להתירה לו כמו שרמז מעלתו על דברי צמח צדק סי' ק"ד דכ' שם במי שנתן אמתלא מחמת בושה כפר בתחלה וגם שירא שיכפנו לישא באפס דמי' ועתה שהפריזה לו דמים הודה שממנו נתעברה וחשש הגאון הנ"ל שמא מחמת אהבת ממון דחשדי לי' אומר אמתלא של שקר ומייתי לי' מלשון רמב"ם שאמתלא שאין בה ממש לא הוה אמתלא וה"נ אין בה ממש ולא מהימן אלו דברי הגאון צ"צ הנ"ל ובס' הגאון זכרון יוסף חא"ע סי' ד' הקשה א"כ בכתו' כ"ב נמי נימא דאמתלא אין בה ממש דיצרא תקפה עתה וחוזרת ואומרת פנוי' אני ונתנה אמתלא של שקר שהאנשים הי' הגונים וכן בטהורה אני יצרא אלבשה ולמדה לומר לא הי' בי כח ובמ"כ אלף לא דבר נכונה ודברי הגאון צ"צ דברי א"ח המה דהרי זה העיד על עצמו שאומר שקר מטעם אהבת ממון וא"כ הוא אומר שמשום כן שיקר בנפשו שלא בא עלי' משום שמא לא יתנו לו נדן א"כ אנחנו נחשוד אוחו דלמא משום אהבת ממון אומר עתה שקר שבא עלי' והי מיניהו מפקת ואפי' אם אומר מחמת בושה כיזב בראשונה והנה עדיין לא נסתלק' אותה הבושה וע"כ יאמר אהבת ממון או יסורי תפיסה שקלו יותר מן הבושה א"כ אם נאמר שכיזב בתחילה מפני בושה הקלה ק"ו דאיכא למיחש שיכזב באחרונה מפני יסורי' או אהבת ממון החמורי' אצלו יותר ע"כ האי אמתלא אין בו ממש משא"כ אמתלא שקפצו עליו אנשי' שאינם הגוני' ועכשיו נסתלק אותו החשש וכן אמרה טמאה אני מחמת אפיסת הכח ועכשיו נתוסיף לה כח מאי ראי' יש לנו שיצרא אלבשה וא"נ אלבשה יצרא היכן ראינו שנחשדה לשקר משום הלבשת יצר דלמא האמת אהוב לה יותר ע"כ היה אמתלא שיש בו ממש ודברי צ"צ נכונים וברורים:

2501

2502וא"כ ק"ו לנדון שלפנינו דהשתא התם הסברא נוטה יותר להאמין דבריו האחרונים דלא בנקל אדם חציף לפרש חטאיו ולהודות עליהם ברבים (עיין יבמות כ"ה ע"ב תוס' ד"ה ואין וכו') ודבריו הראשוני' קרובי' מחמת בושה כיחש דאשרי נשוי פשע אפ"ה לא הועיל אמתלא כיון שגילה על עצמו שעכ"פ מחמת ממון עביד לשקורי א"כ כ"ש בנידון שלפנינו דנהפוך דהשתא דמשקר מאהבת ממון לומר שבא על א"א כ"ש שמחמת ממון יכפור ויאמר לא פעלתי און וראיתי בשאילת יעב"ץ ח"ב סס"י קי"ב דכ' דהיכי דאמר לפני ב"ד שוב לא מהני שום אמתלא דה"ל חוזר וטוען ודבריו תמוהי' מה כח ב"ד יפה טפי מאיניש דעלמא גבי איסורי' דוקא גבי ממון דברי' שבין אדם לחברו אבל לענין שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא מה לי ב"ד או אחר:

2502

2503וגם הרי נטען מהאשה הזאת ולא גרע מלעז בעלמא דלא ישאנה כמ"ש ב"ש סי' י"א סק"ז וכ"ש הכא שכבר החזיק הלעז והוכיח סופו על תחלתו שהרי עכ"פ שניהם מודי' שבא עלי' אחר הגט לכל הפחות והרי היא קשורה בו ככלב והשתא ע"י נישואי' של היתר מחזיקי' הלעז של איסור למפרע דמטעם כך הנטען על השפחה לא ישאנה כ"ש דע"י זנות בנדותה ובתוך ימי הבחנה מנתינת הגט שיוחזק הלעז של איסור למפרע ואסור לכנוס לכתחלה מיהת וזה פשוט דעכ"פ אסורה להשליח:

2503

2504אך אי שרי' לעלמא בהאי גיטא דבא לידה ע"י זה השליח שיצא עליו קול שזינה עמה כ' פר"מ דלכל השיטות בסנהדרי' כ"ו ע"ב עכ"פ החשוד על העריות ברנון וקול בעלמא פסול לעדות אשה לאפוקי דהוה חשוד לאותו דבר דלא דנו ולא מעידו ויפה כ' אלא שיש להוסיף עוד דהרב"י בח"מ סי' ל"ד התנה בזה תנאי אי קיי"ל כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והנה אי קיי"ל כר"מ או לא תלי' באשלי רברבי ויעי' מ"ש ש"ך י"ד סי' קי"ט סקי"ח ומסיק דלעדות כ"ע מודים בפסול החשוד משום דנוגע בדבר מ"מ מלשון הרב"י לא משמע כן וצ"ל דס"ל דנהי דאיהו חשיד איהי מי חשידא שתשמע לו וה"ל כמעיד בשל אחרי' וסברא כזו בט"ז א"ע סי' ז' סק"ד גבי שבוי' ע"ש ובשגם דהרב"י קאי לשיטת הסוברים דש"ס מיירי בבא על ערוה ממש והוא הוסיף מדעתו דאפילו חשוד ברנון בעלמא נמי פסול לעדות אשה וא"כ מסתיין דפסול לר"מ דחשוד פסול להעיד בשל אחרים והא נמי בשל אחרים דמי ולמאי דקי"ל כרשב"ג דמעיד בשל אחרים אפשר עכ"פ בחשוד ורנון בעלמא יעיד אפי' לאפוקי כנלע"ד דעת הרב"י מ"מ היינו בחשוד על עריות דעלמא אבל הכא דחשוד על איתתא דא והוא והיא נכנסי' בסירא בזה לית דין ולית דיין דפסול לאפוקי משום חשש נגיעה וזה מוכח שלהי נדרים למעיין שם ופשוט:

2504

2505וכ' מעלתו דמדפסיל לאפוקי והיינו להעיד שמת בעלה כפירש"י כ"ש דפסול להביא גיטה להעיד בפ"נ ובפ"נ כמ"ש ה"ה ק"ו זה פ"ו מגירושי' הלכה ז' ומ"ש לח"מ נימא ה' נשים יוכיחו שכשרים להבי' גט ופסולי' לעדות מיתה יפה כ' מעלתו אלא שלא ביאר יפה לתרץ לשון המשנה ספ"ב דגטין שכתב מוכיח וגם לשון ש"ס דיליף אשה עצמה המביאה גיטה בק"ו מחמש נשים:

2505

2506ולפע"ד יתבאר על נכון בעזה"י דפסול דה' נשים אינו לא מחמת קורבה ולא מחמת עבירה רק מחמת נגיעה שהשנאה מקלקלת השורה ורוצה בקלקולה של זה וא"כ במיתה דאם יבוא הבעל ברגליו הצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה הועילו מעשי' הרעים וה"ל נגיעת בעדות ופסולה משא"כ בגט אחר שאמרה בפ"נ אי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' א"כ לא הועילו מעשי' הרעי' אין כאן נגיעה וכשרה וכבר כ' רשב"א בחי' ספ"ב דגטין דבמאי דאפקת מהאי ביתא אינו נגיעה בעדות ע"ש אלא לכאורה ניחוש בגט נמי זייפה הגט בעדי' מזוייפי' שיבואו ויאמרו אין זה כתב ידינו או שהחתימה עדי' שהי' באותו היום במקום אחר ויביא הבעל עדים ויזימו' נמצא נתקלקלה זו ואכתי איכא נגיעה לתרץ זה אמרה המשנה שהכתב מוכיח פי' אנן קיי"ל לא חציף איניש לזיופא ומפני כן בא"י מתירי' אשה להנשא בלא שום קיום ובלא שום בפ"נ ולא חיישינן שמא מזויף הוא אא"כ יבוא הבעל לפנינו ויערער אבל אנן לא חיישינן דאוזיף והיינו משום דחזקה דאורי' היא כמ"ש תוס' ריש גטין וכמה גדול כחה של חזקה זו שהרי אפי' בממון שאין הולכי' אחר הרוב מוציאי' ממון בהך חזקה מן התורה דלא חציף לזיופא אלא חכמי' חיישי' למיעוטא דמזייפא ואותן המיעוטי' יוציאו שט"ח על כל היתומי' ולקוחות דעלמא כי חוטא א' יאבד טובי' הרבה ע"כ טענינן ליתמי ולקוחו' מזוייף משום לא שבקת חי כמ"ש תוס' ריש גטין דאע"ג דרובא לא מזייפי מ"מ המיעוט דמזייפי יפסידו כל זוזי דיתמי ולקוחו' ומה"ט דאיכא מיעוטא דמזייפי צדקו נמי דברי רבנו אביגדור דאם טען מזוייף בודאי בעי קיום מן התורה דהרי טוען ברי לי שאתה מן המיעוט ובכי האי גוני אפי' לרב אין הולכי' אחר הרוב ועיי' תוס' ב"ב צ"ב ע"א סוף ד"ה ולחזי וכו' יע"ש הנה פירשתי דרך אגב הני מילי דבעי ברורי ועכ"פ אלימי הך חזקה טובא וא"כ הכתב שביד אשה מה' נשים יראה לנו שלא זייפה אותו כי לא חציפא לזיופא ונהי אי הוה אתי הבעל ומערער לא הוה משכחינן עדים לקיימו ודנוהו רבנן מיד כאלו מערער לפנינו עכ"פ באומרה בפ"נ סגי ולא חיישי' לקלקול הנ"ל ומשו"ה הוצרכה מתני' לומר שהכתב מוכיח ועיי' תוס' גטין כ"ג ע"ב ד"ה אדרבא וכו' ומיהו צריך ליישב קצת מ"ט בא"י לא מועיל כ' מוכיח ועשאוהו כשטרות דעלמא דכולהו בעי קיום מן הסתם:

2506

2507וממילא יליף ש"ס ק"ו מה' נשים שמתוך נגיעה שלהם פסולים להעיד שמת בעלה מ"מ לא חיישי' לאותה נגיעה בעצמה בגט ושתוכל לקלקל כנ"ל לא חיישי' להא מפני שהכתב מוכיח כ"ש האשה עצמה שכשרה להעיד מת בעלה ולא חיישי' לנגיעה של עצמה שרוצה להתנסבה משום דאמרי' מתוך חומר וכו' מכ"ש היכי דאיכא נמי המוכיח וחומר בהדיה מכ"ש שלא נחוש לזיוף. משא"כ בפיסול בעלי עבירה אפי' נניח שהכתב מוכיח דלא חציף לזיופא אפי' בעל עבירה מ"מ הרי במקום שאין עדי' מצויין עשאוהו חכמי' כאלו מערער בפנינו ולא סמכי' אחזקה דלא חציף בלא קיום או בפ"נ דהוה כמו קיום וכמו שאינו נאמן אפי' לומר שמת בעלה מכ"ש שלא יאומן על הקיום אי הוה מערער הבעל לפנינו דבשלמא בה' נשים כיון דאחר שאמרה בפ"נ ותאומן שוב לא מצי לקלקלה ממילא בטלה נגיעה שלה משא"כ הכא אפי' אי נאמין לו אכתי איכא נגיעה שלו שרוצה שתהי' פנוי' ושכיחא לי' א"כ הוה ק"ו השתא מילתא דעבידא לאיגלוי' לא מהימן כ"ש גירושין דלא עבידא לגלוי' מה תאמר הכא איכא כ' מוכיח כיון דה"ל כאלו הבעל מערער לפנינו ליכא כ' מוכיח ואמירתו בפ"נ לא מועיל כיון שנוגע אפי' אי לא נשגיח בערעורו של בעל מבואר מזה דהחשוד על העריות אינו נאמן להבי' גט שאינו מקוים וכן מבואר מלשון ספ"ב דגטין דכל שאינו נאמן מת בעלה אינו נאמן להבי' גט וכן מבואר מלשון ר' ירוחם נכ"ד ח"ג דהפסולי' מדבריהם כשם שכשרים לעדות אשה כשרים להבי' גט ע"ש משמע הא הפסולי' כגון שחשודי' על עריות אפי' ע"י קול דרבנן כיון דהוה נוגעי' בדבר פסולי' לעדות אשה וה"ה להבאת הגט:

2507

2508אמנם הכא הא אית לי' הרשאה וכ' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד בפשיטות דביש בידו הרשאה תו לא צריך דהריב"ש לחומרא בעלמא הצריך שיאמר נמי בפ"נ אלא תו כ' להרא"ש ריש גטין מוכיח דבהרשאה בידו מיירי ש"ע ואפ"ה לא מהימן ושוב בס"ק מ"ה הקשה אהרא"ש דס"ל בא"י דלא בעי למימר בפ"נ יכול להבי' גט ומ"ש מיש בידו הרשאה יע"ש:

2508

2509ואני תמה כי המתבונן בלשון הרא"ש ריש גטין וכוונתו יראה לאישורו דכך הי' אומר דודאי אי הי' בידו גט מקוים לא היינו מסופקים כלל בשליחות דגיטו בידו מה בעי כמו כל שליש נאמן על מה שבידו אך הואיל ואינינו מקוים והנה בא"י דלא חששו כלל לזיוף ה"ה דלא חששו לחשש שמא לא עשאו שליח מטעם הנ"ל דבא"י הניחו על דין תורה כאלו הוא מקוים והכתב מוכיח על שליחותו והה"נ בח"ל אם הרשאה בידו דהוה כמקוים א"כ אין ספק בשליחותו כלל רק בח"ל היכי שאין בידו הרשאה וחכמים עשאו כאלו הבעל מערער לפנינו ואין כאן גט מקויים לפנינו ואיכא לספוקי שמא אינינו שליח ועל זה כ' כי היכי דהימנוהו על בפ"נ הימנוהו נמי אהא כלומר מן התורה הוא כמקוים וממילא הוא שליח ומדרבנן דבעי קיום הרי קיומו עמו שאומר בפ"נ וממילא הוא שליח ומעתה לא הבנתי ק' הב"ש סקמ"ד בבעל עבירה שמקיימו בחותמיו ממילא אין כאן ספק בשליחות וה"ה בהרשאה מוספקת ודברי ב"ש הנ"ל גם דברי משנה למלך פ"ו מגירושי' הלכה ז' צלע"ג ע"כ אם ההרשאה מקויימת היתה בשעת נתינת הגט או שהי' עדים בעיר מצויין לקיים ההרשאה הגט כשר ואין לפסול מטעם הקול ואפי' להיש פוסלים בסימן קמ"א סעי' ל"ג שהוא הרמב"ם שפוסל אלא מטעם נגיעה ומודה הרמב"ם דראוי' לשליחות היכי שמקויים או איכא הרשאה אך אי לא הי' אפשר להתקיים באותו היום א"כ לא הי' הגט ראוי' להנתן ביומו דדיינינן לי' כאלו הבעל מערער לפנינו וכמ"ש לעיל בשם רא"ש שביש"ש פ"ב דיבמו' והקיום דהשתא אינו מועיל שהגט כבר נקרע א"כ לכאורה פסולה הנתינה דאז וצריך להתישב קצת בדבר אם מועיל קיום ההרשאה כמו קיום הגט עצמו להכשיר למפרע ונ"ל דמועיל נמי דמ"ש:

2509

2510מתוך הדברים למדנו דנוגע פסול לומר בפ"נ דהרי קיי"ל בכל התורה השונא כשר לעדות דאוריי' כמבואר בש"ע ח"מ רס"י ל"ג ואמאי פסול עדות ה' נשים אלו לעדות בפ"נ דרבנן לולי שהכתב מוכיח ובא"י פסולין לגמרי אעפ"י שהקיום דרבנן אע"כ לאו מטעם שנאה אלא מטעם נגיעה פסולי' וכנ"ל והשונא כשר להעיד בדבר שאינו נוגע לשנאתו ועי' נב"י מהדורא תנינא חא"ה סי' קכ"ח שכ' נגיעה אינו פוסל בעדות בפ"נ ומייתי לי' מאשה ועבד עצמם שמביאי' גיטם ואומרי' בפ"נ ומהתימה שהרי בגטין ה' ע"א אמרו שהאשה עצמה שמביאה גיטה אינה אלא משום שלא תחלוק בשליחות א"כ מאי ראי' משם ומ"ש צרתה נוגע בעדות שתרויח עונה שלה עי"ז יש לתמוה א"כ תקשי לי' באמת אמאי נאמנת הא מבואר בא"י דמצי מקלקלא לה אינה נאמנת א"כ ה"נ מקלקלה לה להוציאה מבית בעלה אע"כ אין זה נגיעה כמ"ש רשב"א שכתבתי לעיל דאין ברור לה שהרי אם יוציא זו יקח אחרת תחתי' והוא פשוט:

2510

2511ודברי תוס' בשם ירושלמי בגטין ט"ו ע"ב ד"ה אני הוא וכו' דסיימו דאין זה נוגע בעדות ממש עכ"ל יתפרש כך דהכא איכא ב' מיני נגיעות א' שהשליח נוגע באומר אני הוא עד שני כדי שלא תהי' שליחותו לבטלה ובאמת לא חשו חכמים גבי בפ"נ לנגיעה זו דאפי' למ"ד בעלמא אין שליח נעשה עד מטעם נגיעה כמ"ש פני יהושע בשם ירושלמי מ"מ הם אמרו בשליח הגט שלא לחוש לזה דא"כ בטלת כל אמירת בפ"נ וע"כ משום עגונה הקילו לומר בפ"נ והה"נ הי' ראוי' להקל לומר אני עד השני רק מטעם אשר יבואר אי"ה ורשב"א בתשו' סי' קס"א כ' דשליח אשר הוא בא בשכר נמי לא מקרי נוגע מטעם זה דכל מה שנוגע לענין שליחות לא פסלו משום נגיעה ומשום תקנת עגונה דא"כ לא תמצא שליח גט לעולם וגם ההולך בטובת הנאה בלי תשלום ממון נמי נחת רוח לפניו שנעשה רצונו ואיכא נגיעה אלא שחכמי' אוקמוה בהא אדאורי' שהכתב מוכיח ומייתי רשב"א ראי' שם שאפי' ה' נשים האמינו אע"ג דאיכא נגיעה כמו שבארנו לעיל דאם הגט מזוייף באמת יבואו עדים ויזומו את העדים החתומי' ואפ"ה סמכוהו אכתב מוכיח שאינו מזוייף וה"נ דכוותי' ולק"מ קו' גט פשוט סי' ק"כ ססק"ט על מהריב"ל ח"ד סי' כ' יע"ש:

2511

2512נחזור להנ"ל זהו נגיעה א' שהשליח נחת ינחת בו שנעשה מלאכתו ע"כ יאמר אני עד השני הי' ראוי' לפוסלו אלא שבענין שליחות התירו ושוב איכא נגיעה אחרת שע"י שהוא באמת עד השני ניחא לו לומר בפ"נ כדי שתתקיים עדותו של הראשון ג"כ וגם זה אינו נגיעה באמת מטעם שכ' חי' רשב"א מש"ס דכתו' לחזי' ח"י אחספא וכו' אלא מ"מ הכא פסול משום דתיקון חכמים כן הוא בכל דוכתא או כולי' בתיקון חכמים או כולי' בדין תורה חוץ היכי דמחזי כחוכא וטלולא כמו דמקשה הש"ס השתא אי מסיק איהו וכו' פי' והוה כחוכא אבל הכא גבי אני הוא עד השני אינינו כחוכא משום דאיכא למיתלי בצד נגיעה ולא יהי' כחוכא בעיני הבריות:

2512

2513הארכתי בזה אע"ג דהוא פשוט כי נראה לפרש בזה כוונת הריב"ש סי' י"ח אשר עמעמו בה הרבה ולפע"ד הכל בנוי על הנ"ל דעיקור דבריו בראשיתו דקיום הרשאה אינו כמו קיום הגט דוקא בי תרי דאתיוהו דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן אבל להבי' עמו הרשאה שכיח וגזרו בי' רבנן קיום א"כ או בתיקון חכמים או בקיום הגט ושלא ליהוי כחוכא דמה לי הך קיום או הך קיום ע"כ כ' דעכ"פ איכא שום הפרש דהרי אי יערער הבעל ויאמר מזוייף איך נסמוך על עדי ההרשאה כי אולי השליח אבד גטו וזייף לו גט אחר והנה הב"ח בתשו' סי' ק"ב הקשה הא לא חיישי' לנפילה וגם בנב"י הנ"ל תמה בזה ולא דמי להדדי כי עוכלי לדנא האי נפילה דהתם רוצה לומר למציאה לא חיישי' שנפל מפלוני ומצא זה אפי' לא יהי' נפילה דיחיד עכ"פ לא חיישי' שמצא זה מה שנפל מאחר אבל הכא חיישי' שע"י שום סבה שנתקלקל גטו ע"י אבידה או שריפה או שום אופן וזייף לו גט אחר ובודאי איכא כמה עקולי ופשורי דשכיחי גבי כל אדם ואמנם נהי קושייתם לק"מ מ"מ לא בנה ריב"ש בנין על חשש הזה דאפי' יהי' נפילה שכיחי מ"מ זיוף לא שכיחי אפי' להנאת רבבות ממון מכ"ש משום האי הנאה פורתא לגמור שליחותו ויתיר אשת איש לעלמא אך הריב"ש לא אמרו אלא דלא הוי כחוכא אם נאמר או בתקון חכמים או בקיום הגט ולא בקיום הרשאה וכ' דעכ"פ איכא שום נפקותא בהנ"ל וע"ד שכ' תוס' בשם ירושלמי הנ"ל:

2513

2514שוב כ' ריב"ש דאפי' הרמ"ה שבטור סי' קמ"ב גבי סומא ויעיי' ב"ש ס"ק כ"א שם שהתיר ע"י עדי שליחות פי' ולא חש דאו בקיום או בתיקון חכמים וי"ל הא הרמ"ה החמיר ומשום חצי דבר יהי' אותם העדי' עצמם עדי מסירת הגט ליד האשה א"כ הוה מידי דלא שכיח כמו בי תרי דאתיהו דלא גזרו בי' רבנן אבל להתיר ע"י קיום הרשאה שלא לחוש לרמ"ה משום חצי דבר הוה מידי דשכיחא וגזרו בי' רבנן ובעי' או כולו בקיום או כולו בתקנתא דרבנן והא דלא חש ריב"ש להא דחצי דבר או כמ"ש ב"ש סקכ"א שם או כיון דמן התורה הגט כשר ורק מדרבנן בעי קיום לא הוה חצי דבר ומיושב קו' ד"מ וגם הריב"ש בעצמו סיים בסוף שאינו אלא לחומר' מ"מ לעיקור הדין במקום עיגון לכל הפחות איכא למיסמך על קיום ההרשאה והד"מ קיצר בהעתקת הריב"ש וכמו שכתבתי הוא העיקור לפע"ד:

2514

2515ומה שרצה מעלתו לפסול הגט עוד עפ"י דעת הראב"ן סי' כ"ז ובמרדכי דב"ב סי' תקכ"ח דבע"א המסייעו אדם משים ע"ר וס"ל למעלתו מכ"ש קול המסייע שהרי אין מגו להכחיש הקול ואלו להכחיש העד מועיל מגו במחילת כבודו לא דמי התם טעמא משום דיותר אדם מעיז לכפור ע"א דיאמרו הבריות מאי אולמא דהאי מהאי משא"כ לכפור הקול היוצא מהרבה ב"א זהו העזה ביותר משא"כ שיטת ראב"ן הוא בדאיכא ע"א הרי הוא מצטרף עם אותו הבעל דבר וה"ל ב' עדים לפוסלו אבל אין לצרפו עם הקול דאין קול מצטרף לעד לפסול אדם מעדות כנלע"ד.

2515

2516ואעתיק פה קצת מחי' מה שנלע"ד על הראב"ן הנ"ל בכתובות י"ח ע"ב:

2516

2517העדים שאמרו כ"י הוא זה וכו' נמשך אלעיל מודה ר"י בהאי מגו ובעדים שאמרו וכו' ועיי' לקמן כ"ב ע"ב עביד ש"ס צריכותא משום דליכא דררא דממונא ורש"י מפרש דהחששא שבתחלה הי' דעתו לומר שדה זו של אביך הי' ותו לא ושוב נמלך ואמר ולקחתי' ממנו וזה לשטתו דלא מיירי בהלה תובעו אבל להתוס' בהלה תובעו שדה זו של אבא הי' והוא משיב רק לקחתי ממנו לא שייך חשש חזרה ע"כ פי' בשם ר"ח פי' אחר ע"ש מ"מ פירש"י צ"ע גבי ב' עדים איך נחוש שכל א' מהם כיון לדעתו של חברו לחזור מדבריו ולומר אנוסי' היינו השתא מגו דבי תרי לא אמרי' מכ"ש לכוון ממילא מחשבתם בלתי אם נועדו ועי' גיטין י"ט ע"ב דר"פ הוציא ממון עפ"י אומדנא כזה בשטרי פרסאה ע"י כותיים ע"ש ועכ"פ הוה רבותא טפי אי הוה תנן ע"א אומר כ"י הוא זה ואנוס הייתי וצ"ע:

2517

2518ד"ה כתב ידינו הוא זה כ' הראב"ן משנתינו סתמא כחכמים דרבי לקמן כ' ע"ב דכל א' מעיד על כ"י של עצמו ולא על של חברו ע"ש ולכאורה נעלמה כונתו ומצאתי לו בסי' כ"ז שכ' גבי נסכא דר"א דמשו"ה אמרינן נעשה כגזלן אע"ג דאין אדם נעשה רשע וגזלן עפ"י עצמו מ"מ הכא ע"א מסייע לו שחטוף נעשה רשע עפ"י עצמו וסיועת ע"א ואה"נ בפלוני רבעני לרצוני אי ע"א מסייע לו שנעשה לרצונו נעשה רשע ע"ש ומייתי במרדכי ב"ב סי' תקכ"ח ויבואר עוד לקמן אי"ה והשתא לפ"ז אי משנתינו כרבי אתי' דכ"י הוא זה ר"ל כל א' אומר כן שצריך להעיד גם על של חבירו א"כ אנוסי' היינו ג"כ לשון העדים כן הוא כל א' מעיד על אונסו של חברו וא"כ ה"ל לכל אחד עד אחד מסייעו ומשים עצמו רשע וא"כ מ"ט דרבא דפליג ארמי בר חמא אע"כ בעי לאוקמא סתמא כרבנן וכתב ידינו אינו לשון העדים אלא התנא אומר כן אבל כל א' אומר על עצמו כ"י הוא זה ואנוס הייתי ומשו"ה אין אדם מע"ר ובזה י"ל מה שמקשים הא רמי בר חמא טעה בתרתי א' דמשים ע"ר ב' דחוזר ומגיד ורבא לא דחי לו אלא חדא ומ"ט הדר בי' מתרתי ולהנ"ל י"ל לא נעלם מרמי בר חמא דאין אדם מע"ר אך לפום מאי דהוה ס"ל חוזר ומגיד א"כ ע"כ משנתינו במחמת ממון ורישא כרבי כל א' מעיד גם על חברו ומשים ע"ר מיהו ברישא דאיכא מגו מהימן למפסל שטרא ובסיפא דליכא מיגו לא מהימן וכשדחה רבא דה"ל חוזר ומגיד ומתוקם לי' סיפא במחמת נפשו' שוב ממילא נימא דלא מתוקים במחמת ממון בשום אופן משום דסתמא כהלכתא כרבנן ואין א' מעיד על חברו ואין אדם מע"ר וק"ל ובזה יובן לקמן כ"א ע"א מהו דתימא הלכה כרבי וכו' פי' דה"א כס"ד דרמי ב"ח דסתם מתני' כוותי' דרבי קמ"ל ומדברי ראב"ן הנ"ל מוכח דע"א המסייעו עדיף אפי' ממגו דאי בעי שתיק דע"י מגו לא משוו נפשי' רשע וע"י ע"א המסייע משים ע"ר וצ"ע:

2518

2519והנה הראב"ן סי' כ"ז כתב להוכיח שיטתו דהיכי דע"א מסייעו משים ע"ר מדלא נקטינן בסנהדרין דבר והיפוכו פלוני רבעני ואני רבעתי לפלוני וקמ"ל טובא דאע"ג דאין קישוי אלא לדעת נמצא כשהוא רבע לפלוני גם העד שעמו יודע שהי' לרצונו ואפ"ה אינו משים ע"ר אע"כ בכי האי גוני מע"ר והרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז הנ"ל בנה יסוד על קושי' זו ונראה דלא ניחא לי בתי' ראב"ן דס"ל כיון דאפי' מגו לא מהני להשים ע"ר כ"ש ע"א ע"כ הוליד רשב"א חדשות בשלמא פלוני רבעני לרצוני כשתסיר לרצוני נשאר פלוני רבעני אני רבעתי פלוני אם תסיר אני רבעתי וישאר א"ת פלונ"י לרצוני ואין בזה טעם ולא ריח ע"ש ועיין סמ"ע סי' ל"ז סקס"ד ונב"י קמא בחלק א"ע סי' ע"ב שפך סוללה על רשב"א ולפע"ד המעיי' יראה כי דברי רשב"א נכונים ומה שהקשה על מ"ש רשב"א לדידי אוזפן בריביתא אי מסלקי' לדידי ואמרי' רק אוזיף בריביתא סגי והק' נב"י מי לא בעי מידע אי לישראל אי לגוי נ"ל לומר כיון דעכ"פ ריבית גוי אסור מדרבנן בזמן הש"ס נמצא מיפסל מדרבנן מכאן ולהבא וע"י הכרזה עכ"פ נמצא זה שאמר סתם פלוני אוזיף בריביתא עכ"פ אין כאן דברים בטלים אלא עדות ונזקקים לחקור את מי הלוה לגוי או לישראל ואחר שנחקור הדבר ויבורר של ישראל הלוה נפסל מ"הת בלא הכרזה משא"כ ברבעתי את פלוני לרצוני אם נסתלק תיבת רבעתי וישאר את פלוני לרצוני הוה כמהתל ואין נזקקי' לו כלל ועיי' תומים סי' מ"ו סקמ"ב וק"ל. פ"ב עש"ק ד' תמוז קפ"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

2519

2520שלום וכ"ט להרב הותיק המופלא כבוד מו"ה יעקב בער נ"י אב"ד דק"ק טיסאבוי יע"א:

2520

2521גי"ה הגיעני ע"ד אשה שעשאה שליח רווק א' להביא לה גיטה מבעלה והמורה יעץ לשליח שיאמר להרב במקום שמקבל הגט יאמר לו שהוא נשוי ואינו פנוי וכשהביא אח"כ לפניו הגט ציוה המסדר ההוא שיעשה שליח אחר בחריקאו ושתקבל האשה הגט מהשליח השני וכן נעשה. וכ' מעלתו שאינו יודע טעמו של הרב ושוב אח"כ נתגלה שהיא הרתה לזנוני' מקודם גירושין והיא והשליח מודי' שממנו נתעברה ורוצה לישא אותה והמה אדוקים זה בזו באיסור נדה וא"א להפרישם דיד או"ה תקופה על עצמם והם בעוזרם ונפשו בשאלתו אם אפשר למצוא היתר שישאו זא"ז ע"כ תוכן שאלתו:

2521

2522תשובה. עקבת הרב המורה הרעה נודעו לכל מבין כי עצת חטאים הוא זה שהי' יודע מקודם שדעת השליח לישא אותה וחשש שאם ידע הרב המסדר שבמקום הבעל שזה הוא רווק יאסר עליו לישא המגורשת כדרך שאומרי' בשעת מינוי השליח כמבואר ע"כ להשמר מזה א"ל שיאמר שהוא נשוי ושוב טעה וסבור לחלק בין שהוא נותן הגט מידו לידה של אשה שאסור אז לישא אותה ובין שבא לידה ע"י שליח שני שתהי' מותרת לשליח הראשון ובורסקי זה לא ידע דמיגרע גרע דהרי עיקור הטעם שהשליח שאומר בפ"נ לא ישא האשה משום דמחזי כנוגע בעדותו ומבואר בגטין ס"פ האומר דיבורא אמרי מעשה לא עבדי ופי' תוס' שם וביבמות כ"ה ע"ב ד"ה לא חשו וכו' כיון דע"י דיבורא ניסת לשוק הו"ל כמעשה משא"כ אומר לשנים אמרו לסופר כיון שלא נגמר מעשה ע"י אמרי לא תעשה כזאת בישראל והשתא כיון דשליח נחשד אפי' כשנותן גט לידה ממש ונגמר ההיתר על ידו אפ"ה חשדי' לי' ולא ישא אותה כ"ש כשאינו נגמר ע"י אלא ע"י שליח אחר פשיטא דאיכא חשדא כשישא אותה השליח הראשון וכיון דקיי"ל דאפי' כשהרשאה בידו מ"מ צ"ל בפ"נ ובפ"נ כהריב"ש וכמ"ש רמ"א בהג"ה רס"י קמ"ב א"כ אסור לישא אותה והשתא ומה שליח דעלמא דאפשר שאח"כ הוא דנמלך לישא אותה והשליחות מעיקרא לא הי' ע"ד כן מ"מ לא ישא אותה מפני החשד כ"ש הכא שמחשבתם ניכר מתוך הרב ותחבולתו דמעיקרא ע"ד כן הלך להשתדל הגט כדי לישא אותה א"כ פשיטא דה"ל נוגע ופסול לעדות בפ"נ ובפ"נ:

2522

2523ותו מטעם אחר לא ישא מדאורייתא דהוא והיא מודים שבא עלי' קודם גירושין וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דהוא והיא שוויי' נפשייהו חתיכא דאיסורא בהודאתם בשלמא מטעם רשע לא נפסלי' לשליחות הגט דכיון דליכא עדים רק מפיו ואין אדם משים עצמו רשע לפסול לעדות ואע"ג דלכאורה יש לדין כיון שהיא אומרת שיודעת בנפשה שהוא רשע א"כ לא יאומן אצלה לומר בפ"נ ולא תנשא ע"י גט זה י"ל כיון דמדינא לא בעי בפ"נ רק משום ערעורו של בעל וכיון דלדידן מהימן השליח ואי אתי' בעל ומערער לא משגיחי' בי' א"כ כבר נתקיים תיקון חכמים ושוב אינו מזיק במה שהיא יודעת שהוא רשע אבל משום אסורה לבועל איכא דתרוויי' שוויי' נפשייהו חתיכא דאיסורא להינשא זל"ז:

2523

2524וא"כ חלילה להיות סרסר לעוברי עבירה ואי משום דעבדי איסורא בהדי הדדי אין אנו אחראין לרמאי' ורשעי' אבל באמת יש תקוה כי רשעי' מלאי' חרטה משא"כ כשישאו זא"ז יהי' כל ימיהם באיסור סוטה ע"כ לא יהי' עסק לו בנישואי' הללו חלילה. פ"ב נגהי ליום ה' ב' אב תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

2524

2525תיתי שלמא רבא מן שמיא וחיי אריכא ומזוני רויחא ובני ריכא לידיד ה' הרב המאה"ג החרוץ ושנון חרב פיפיות תל תלפיות כש"ת מו"ה יצחק סג"ל הורוויץ בנן של קדושים נ"י:

2525

2526יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו אודות גט שסידרו ג' הדיוטות וכפי אשר נקבו בשמותם וידועי' בשערינו לאינם בקיאי' בטיב גיטין וקידושין והבעל כבר הרחיק נדוד ויש חשש עיגון ויש לספק בשני דברים א' אי בעינן דוקא ב"ד בסידור הגט והני דלית בהו אפי' חד דגמיר וסביר ואפי' בדיני ממונות אין דינו דין ב' דילמא אית בגט שום ריעותא כיון דהמסדרי' לא הי' בקיאים ודקדוקי גט רבי' ועצומים וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א בהגה' אלו תוכן דבריו ופאר רמכ"ת הראה ידו הגדולה לשדד עמקים בכל חלקי הסותר ודעתו נוטה להקל במקום עיגון וכן דעתינו נוטה אך לפוטרו בלא כלום לאו אורח ארעא ע"כ אעבור פרשתא דא בעזה"י ואתניא כיד ה' הטובה עלינו וממנו נשאל להעמידני על האמת ולא נכשל ח"ו בדבר הלכה:

2526

2527ביבמות ק"ד ע"א מסקינן דחליצה בלילה פסולה וכ' בנימוקי יוסף וז"ל גבי חליצה בלילה אסיקנא דחליצה כתחלת דין היא ותנן דיני ממונות דנין ביום וגומרי' בלילה וחליצה ד"מ היא שגובה כתובתה עכ"ל הנה הוצרך לזה אע"ג דועלתה יבמתו השערה כתי' ושערה משמע סנהדרין ושקיל וטרי ר"פ מצות חליצה מ"ט לא בעי' סמוכין ואפי' בעלי מומין הי' פסולי' ע"ש וי"ל נהי דדיינין בעי' אבל חליצה לא מיקרי דין ולא כתי' בי' משפט ולא יום ולא כל דבר הצריך דיינים צריך להיות ביום ולא כל דבר הנקרא משפט בעי מומחין אלא יום ע"כ הוצרך לומר משום דאית כתובה למישקל ונ"ל אפי' למ"ד כתובה וכל תנאים לאו דאו' ואפי' מזונות וכסות רק עונה וזה דעת רמב"ן מ"מ עונה הוי נמי כדיני ממונות כחבלות ובושת וצערא דגופא ואי לא חלצה כופי' לייבם שלא לבטל עונתה וה"ל כד"מ מן התורה מיהו לזו י"ל דה"ל לכ"ע כגמר דין שע"י חליצה נגמר הדבר לגמרי ולא הוי פליגי אך כיון דאיכא כתובה שע"י חליצה תתחיל לתבוע הכתובה מהיורשים זה הוי תחלת דין ופסול בלילה מ"מ אע"ג דדרבנן נינהו מ"מ כיון שעכ"פ ע"י החליצה יסתעף זה פסול מדאורייתא:

2527

2528ויש להסביר יותר דהא בלא"ה צריך להבין מה בכך שהיא כדיני ממונות הא בדיני ממונות גופי' אם שניהם רוצים ומקבלי' עליהם כשר אפי' בלילה וג' רועי בקר א"כ אמאי חליצת לילה פסולה אם שניהם רוצים לחלוץ בלילה וצ"ל כיון דכתיב השערה דבעי' סנהדרין שראוי' לדין בכפיי' אותו הדבר ונהי אם הי' חליצה רק איסור והיתר ולא דיני ממונות הי' הסנהדרין ראוין לכוף על החליצה בכל עת כמו על כל מצות שבתורה מ"מ עכשיו דתלי' בי' תחלת דיני ממונות שא"א לדון בכפי' בלילה נהי אם שניהם רוצים יכולים לדון בלילה מ"מ אין דין זה מטעם סנהדרין יושבי שער וחליצה אינה כשרה בפני יושבי שער הראוי' לדון אותו ענין בכפי' ואפי' שניהם רוצים מ"מ החליצה פסולה שלא נעשית בפני יושבי שער שהי' לדון דבר זה בכפי' ע"כ פסול אפי' מדאורייתא בלילה כנלע"ד:

2528

2529ולפ"ז בגט אע"ג דאיכא כתובה וכל תנאים למשקל מ"מ כיון דלא כתיב השערה ולא בעי' דיינים לגוף הגט א"כ לא מיבעי' כששניהם רוצים דהוי כקבלו עליהם לדון ד"מ בלילה וגט לא בעי דיינים הראוי' לכפי' אלא אפי' גט מעושה כדין דבעי דוקא דיינים ואפי' מומחין וסמוכין הוי בעי' לולי דשליחותי' דקמאי עבדינן כמבואר בגיטין פ"ח ע"ב מ"מ היינו עישוי על הגט אבל אחר שאומר רוצה אני ויהיב גיטא אפי' בינו לבין עצמו ובלילה הוי גיטא לזה לא צריך ב"ד והרי הוא אומר רוצה אני ומיחשב רצון וקיבל עלי' לדון בלילה מחמת העישוי שכבר נעשה כדינו ביום ע"י ג' הראוים אבל סידור הגט ההוא לא בעי לא ג' ולא יום לכאורה וקצת יש לעיין אם הבעל מגרש לרצונו בעל כרחה דאשה כיון שהיא מפקיעה ממזונותי' ועונתה בעל כרחה אולי צריך לזה ב"ד ויום גם זה לא נ"ל כיון מדין תורה יכול לגרש אשתו בע"כ א"כ מתחלה בשעת חופה וכניסתו לחיובי' הללו אינו אלא עד זמן שירצה לגרשה ולשלחה מעל פני' ואז פסקו חיובי' מה צריך לזה ב"ד ואפשר אחר חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אם אירע מקרה עידי דבר מכוער ומגרשה בע"כ אפשר שלזה צריך ב"ד ויום בנתינת גיטה לידה וכולי האי ואולי:

2529

2530אמנם בתה"ד סי' רל"ח מייתי בשם א"ז לפסול גט בלילה ושם בלשון תה"ד משמע גזה"כ הוא ובתשו' ר"א מזרחי ח"א סוף סי' פ"ב כ' שראה בפנים באור זרוע הטעם שהיא תחלת דין למיגבי' כתובה והוא ז"ל כ' עכ"פ בגט ע"י שליח דבעי' בפנו"נ דהוי כקיום שטרות ועי"ז גובה כתובה הוי תחלת דין ורדב"ז ח"א סי' פ"ד כ' מנהג מצרים ליתן גט בלילה מ"מ ראוי לחוש לדברי א"ז וכ' מתוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ד ע"א) ד"ה חיישינן וכו' מבואר שמתגרשת בלילה יע"ש וראיתי בס' כנה"ג סי' קל"ו העתיק מרדב"ז דראייתו מתוס' פ"ק דמגילה ודחה הוא ז"ל דתוס' לא קאי אנתינת הגט ליד האשה אלא אציווי הבעל לכתוב ליחוש שמא הבעל שד הוא אבל מנתינה ליד אשה לא מיירי תוס' די"ל בלאה"נ פסול בלילה אלו דבריו ובאמת רדב"ז נזהר מאוד מזה ולא מייתי מתוס' מגילה דקדים אלא מתוס' סנהדרי' דשם כתבו אין אשה מתגרשת בלילה ולשון זה לא יסבול אלא אנתינת גט בידה שהיא מתגרשת בו ולא אציווי הבעל לנותני' וכנה"ג לא העתיק שפיר:

2530

2531וראיתי בתוס' יבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' וי"ל חליצה ומיאון דמי להדדי שתצא ע"י מעשה שלה (ונצ"ל נדפס בטעות ע"י מעשה שלה"ם וט"ס הוא וצ"ל שלה) פי' שבחליצה היא חולצות ובמיאון היא ממאנת משא"כ בגט הוא המגרש. ולכאורה צ"ע למה זה לי כל האורך תיפוק לי' אמאי איצטריך במיאון תלתא כלל להך מ"ד ע"כ כעין דאוריי' דחליצה וא"כ משו"ה פריך ש"ס ממיאון אחליצה ודקארי להתוס' מאי קארו להו אע"כ משמע דפשיטא להתוס' מסברת חוץ דגם גט בעו תלתא והוי ס"ד דהתוס' דמיאון דומי' דגט תיקנו וקשי' להו והעלו בתירוצם דחליצה תקנו. אבל לעולם מוכח דס"ל להתוס' כא"ז דגט בעי ג' ודלא כתוס' דסנהדרין. שבתי וראיתי דז"א אלא הוי ס"ד דתוס' דמיאון שהוא עישוי לבעל שהיא יוצאת ממנו על כרחו שלא ברצונו הוא דומה לעישוי דגט שהיא כופה אותו להוציאה ונהי שסידור גט מעושה לא בעי' ג' מ"מ העישוי בעי' ג' ה"נ המיאון שהוא העישוי בעי ג' כך הוי ס"ד דהתוס' ושוב במסקנא העלו דמ"מ לא דמי לגט מעושה נהי שהיא כופה אותו מ"מ מתגרשת ע"י מעשה דידי' משא"כ מיאון דומה בזה לחליצה דיוצאת ע"י מעשה דילה ולעולם דלא כא"ז. וז"ל חי' ריטב"א רפי"ב דיבמות כיון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין וממון דבעי' סמוכי' מדאוריתא עכ"ל י"ל גט היינו עישוי על הגט ולא מסירת הגט:

2531

2532מ"מ לא ראיתי א' אשר נשאו לבו לחלוק על הא"ז וראה בכנה"ג המון נביאים מתנבאים ושום א' לא התיר לעשות מעשה לכתחלה ואפי' במצרים הזהיר רדב"ז להשמר מזה וטעמא בעי והנלע"ד לפי מה שכתבו כל הסידורים שמסדרי הגט שואלים לסופרים ולעדים זה הגט שכתבתם שחתמתם לפו"פ לגרש אשתו פלונית הייתם אצל שורה ראשונה שמעתם שכ' לשמה שמעתם ציווי הבעל לסופר שמעתם ביטול מודעות וכל כיוצא בזה כמבואר וטעמא נ"ל משום שנהגו כל ישראל שלא ליתן גט כ"א בפני ת"ח כמ"ש בס' גט פשוט קודם סדר הגט שלו דלא גרע מהוראת טריפה דמכניפין כל טבחי מתא ועיי' גטין ה' ע"ב בר הדי' בעי לאתויי גיטא אתא לקמי' דר' אחא דהוי ממונה אגיטא פירש"י דקיי"ל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושי' לא יהי' לו עסק עמהן והוו ממנו גברא רבה לאורויי ע"ש מיהו משמע דלא הוו אצל סידורו של גט אלא שהי' ממונה להשיב שואלו דבר ובר הדי' אתא לקמי' דמר ושאיל ושוב שאיל לאחרינא כמבואר שם מ"מ עכשי' נהגו בכל התפוצה להיות מסדר ת"ח ועיי' תשו' מהרי"ו סי' פ"ה ומזה נהגו שהבעל מצוה להסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ע"ד החכם המסדר שישר בעיני' נמצא אם נכתב ונחתם נמי כהלכתו ולא ראהו החכם וישר בעיניו לא עשו שליחותן ע"כ צריך המסדר לקבל עדות גמור על כל הנעשה באופן שעל כל הדברים האלה יורה הגט כשר והיא מותרת להנשא אחר צ"א יום כאשר נהגו לומר כן להאשה כפוסקי דין ומורה הלכה שמותרת היא אחר צ"א יום חוץ מלכהן והכל מטעם הנ"ל לפרסם שנתקיים תנאו של בעל במינוי שליחות הסופר והעדים ומשו"ה צריכים המסדרים לקבל עדות ממש כדי שיבורר להם כל הנעשה כדי שיכלו לומר שהגט ישר בעיניהם והשתא אפי' אי נימא דוקא קיום שטרות וגיטין בעי ג' משום שמקיימו להעיד על העדים לפני ב"ד אחר וה"ל עד מפי עד כמ"ש רשב"ם פ' חזקת אבל קבלת עדות של איסור והיתר לא בעי שלשה כי הרוצה לאכול בשר וסומך על ע"א נאמן באיסורי' לא בעי ב"ד של ג' לקבלו ונאמר נהי דדבר שבערוה בעי ב' עדים דילפינן דבר מממון היינו ב' עדים אבל קבלתם סגי שלא בב"ד וא"כ הוי סגי שהמסדר שואל לשני העדים אם נעשה הכל כהוגן ובזה נתקיים תנאו של בעל שהגט הוא כשר בעיני חכם העיר מ"מ כיון דנפקא מיני' לענין ממון שעי"ז תגבה כתובתה ותנאי' ה"ל העדות הלז ד"מ וצריך מן התורה ג' כשרים ושלא יהי' קרובי' ובגט נשואה צריך שיהי' נמי ביום דוקא כיון שהוא התחלת דיני ממונות שתתחיל לתבוע כתובה אמנם בגט ארוסה נהי דהוי נמי דיני ממונות דבשעת אירוסי' הבעל מתחייב לכשיגיע זמן יב"ח או שלשים יום לחייב עצמו בתנאי כתובה דהיינו לכונסה ועכשיו ע"י גט נפטר מחיוב זה מ"מ נהי דשלשה כשרים בעי' אבל יום לא בעי' דהוי גמר דין דברגע נתינת הגט נפטר מכל הנ"ל וגמר דין שרי אפי' בלילה אלא לא פלוג רבנן כן י"ל והדברים בעצמותם נכונים ואם לזה נתכוון הא"ז צ"ל שאז קבלו העדות ונתנו הגט לידה בלילה אחר שהתפללו ערבית וכיון שקבלת עדות פסול לא נתקיים תנאי הבעל וגם אין תקנה שיטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה מחר ע"י שליח משום שכבר עשו עדים שליחותן כנלע"ד וכעין שכ' ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד ע"ש:

2532

2533ועכ"פ אותן ג' די להם כג' דחליצה דמסברו להו ומיסבר ענין חליצה וה"נ כיון דידעי למיקרי' כל הכתוב לפניהם בסידורי גיטין הנסדרי' לפניהם בזמן הזה ומהאי טעמא כ' ריב"ש בתשובה סי' רע"א שנשתנה זמן הזה בכך דהשתא הכל מסודר לפני' והוי כיודע ומבין אותו ענין עכ"פ אע"ג דדיני ממונות דנפקא ע"י סידור הגט לא ידעי אין בכך כלום דלכשתגבה כתובה ע"י גט זה תגבה ע"י ב"ד הגון ועכשיו לא בעי' אלא לענין גיטין וזה סגי בדידעי למיקרי בסדר הכתוב לפניהם ודי בכך ואין כאן בית מיחוש מטעם זה:

2533

2534ונבוא אל השני לחוש בדיעבד מדלא בקיאי דלמא אירע להם דבר א' אשר יגרום פסול בגט הנה הריב"ש סי' רע"א קודם ד"ה ועתה נבוא וכו' כ' וז"ל ואי משום מה שאמרו כל שאינו יודע בטיב וכו' סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואפי' בגיטי' הבאי' ממ"ה שלא הי' בקיאי' קודם שלמדו אמרינן רוב בקיאים הם וכו' עד ומ"ש כל שאינו יודע בטיב גיטין וכו' פירש"י לא יהי' דיין בדבר שמא יתיר אסור ערוה אבל הגט שנכתב כתיקונו למה נפסיד וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ויש להם תיקוני הגט בכל הלכותי' כאשר סדרו להם המחברים ואפי' הדיין אין לו לידע אלא הפסקים וכו' אבל אין צריך לידע כל הוויות וכו' וגם מאי דאמרינן כל שאינו יודע וכו' ר"ל בהלכותיהן המצוין תדיר ולא בדברים הזרים שאינם נמצאים אלא לעתים רחוקים וכו' יע"ש. ולכאורה צ"ע כי דברים אלו סותרים למ"ש הוא ז"ל ואחריו רבו הר"ן שם בתשובה הריב"ש סוף סי' שי"ן וז"ל אבל לדעתי שהביאך לחוש למה שחששת מפני שאפשר שהדיינים מוחזקים שאינם יודעי' בטיב גיטין כמ"ש שלשונם מוכיח עליהם וכגון זה בוודאי יפה חששת וכו' לכמה פסולים שיש לחוש בגט ואני לא אתיר ע"י מעשה ב"ד כזה שהאיך אסמוך על ב"א שאינם יודעי' בטיב גיטין מפני שהם כותבי' שנתברר להם שכל עניני הגירושי' נעשי' כהוגן להתיר אשה העומדת בחזקת איסור ואנחנו יודעי' ועדים שאינן כדאי שיהי' הענינים הצריכי' לגט מתברר להם עכ"ל הרי שפסל גט מפני שלשון של הרשאה מוכיח שאינם בקיאים בצחות לשון בלי שהי' שם שום פסול ופקפוק (וצ"ל מ"ש רמב"ם בפי' משנה בפ' האומר בגיטין שאין תנאי ב"ד שיהי' בקיאים בכתיבה היינו לאמן ידיהם בצורות האותיות אבל לבחר לשון ערומים ולשון חכמים צריכים שיהי' בקיאים ואי לא חיישי' דלא בקיאי בטיב גיטין ופוסלין הגט) וזה נראה כסתירה לדברי ריב"ש סי' רע"א דהאידנא דאיכא סידור הגט ותיקוני' אכשר דדי טפי מבני מד"ה קודם שלמדו ואיך לא ניחוש לתקנת עגונות ונפסל גיטא ויש לדחוק ולחלק אבל האמת יורה דרכו דלק"מ:

2534

2535דאה"נ אי הוי אתי גיטא לקמן ע"י שליח הולכה למוסרו להאשה ולא ראינו בו שום ריעותא רק שהמסדרי' לא הי' בקיאים לא ניחוש אך התם עובדא דריב"ש שליח לקבלה הי' נקרע הגט במקום קבלתו ואשה מוחזקת בחזקת א"א לפנינו פה ופה לפנינו השליח הלזה להתירה לעלמא באומרו שקבל גט וקרע וע"י עדות ב"ד שכתבו וחתמו לו שבפניהם קבל גט כדינו ככל הלכותי' ובמה נתיר א"א לעלמא ע"י עדות מכתב כזה אבל אה"נ אי הוי מייתי גט לפנינו שאין בהגט שום פקפוק אעפ"י שהמסדרי' לא הי' בקיאים בכתיבה וכדומה כיון שהסידור לפניהם אין לעגן ולפסול בדיעבד מחששות דברים שאינם שכיחים כמ"ש ריב"ש סי' רע"א הנ"ל כך נראה לכאורה:

2535

2536ולפ"ז צ"ע דברי הר"א מזרחי בתשובה סי' ל"ה ומייתי לי' בקצרה הרב"י סס"י קמ"א שפסל גט על שלא הי' בקיאים ומייתי ראי' מר"ן הנ"ל ולהנ"ל אין ראי' כי הי' לפני הרא"מ גט כשר וישר ואפ"ה פסלו והרואה בתשו' הר"א מזרחי יראה כי המסדר הגט לאו קטלא קני' באגמא הי' ואפ"ה לא חייש לעיגונא משום פסול בהרשאה והי' אפשר לתרצו וליישבו וכמ"ש שם בד"מ אות קטן ל"ח ע"ש:

2536

2537וי"ל כיון שכל סמיכת הריב"ש סי' רע"א דהשתא דהסידורי' לפני המסדר הוי בכלל סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והתם בעובדא דהרא"ם שכתבו בשטר הרשאה שהבעל מינה אותו לשליח קבלה ולא הרגישו שאין הבעל יכול למנות שליח קבלה א"כ הרי נכשלו במ"ש בסידורי' שוב אין לסמוך כלל אפי' אאינך שאין הפסול לפנינו ואולם במעשה שבתשו' הרא"ש שבטור קנינא מרבי יונה וכו' התם הי' עיקור שליחות להולכה ולתוספות בעלמא הוסיף למנותו שליח קבלה וכיון דיתרת בעלמא הוא תלינן שהמסדרי' לא עיינו בסידורי' אלא העיקור שליחות הולכה ושליחות לקבלה שהוסיף הבעל לא רמי' עלי' ולא נפיק מכלל סתם ספרא דדייני אבל בעובדא דהר"א מזרחי שאמר שליח שלא הי' לתוספות נמצא הי' רק שליח קבלה ולא עיינו בסידורים יש לחוש לכמה פסולים:

2537

2538וי"ל בזה ק' רמ"א בד"מ הנ"ל דכיון דלא בשטר שום שליחות הולכה א"כ אפי' יהי' תוס' מ"מ לא הי' להם לעיין אלא בזה ואיך לא עיינו בסידורים וחתמו כנלע"ד ליישב ולקיים דברי חז"ל הר"ן והריב"ש ופרא"מ דלא לסתרו אהדדי וא"כ בנידון דידן דיש גט כשר לפנינו ולא נמצא שום ריעותא נהי אם הי' אפשר להשתדל בקל הי' מצוה להדר אחר גט אחר מהיות טוב. ועוד להלאות אנשים מחבלי כרמים אלו מ"מ כיון דאיכא חשש עיגון כמ"ש פר"מ דעתי העני' מסכמת עם דעתו הרמה להתיר ובפרט שיהי' שמות המגרש והמגורשת והעיר והנהר מבוארים בלי פקפוק כי אלו דברים לא יתבארו בסידורי' כמובן ואחתום בכל חותמי ברכות כנפשו הטהורה ונפש א"נ לת"ח:

2538

2539ומאחר שזכינו לדין יצא לדין א סידור הגט בעי ג' כשרים ולא קרובים וביום דוקא והני תלתא דבקיאי עכ"פ בסידרי הגטין הנדפסים מהקדמונים ואמנם בגט ארוסין נהי דבעי ג' כשרים וכנ"ל ומ"מ נהי לכתחלה בעי' נמי יום משום לא פלוג מ"מ אי איכא שעת הדחק ונסדר בלילה יש להקל קצת:

2539

2540ב אי לא בקיאי ממש בטיב גיטין וקידושין ורק דבקיאי בסדור גט כנ"ל ונמצא שום פחיתה והשחתה אפי' רק בהרשאה מכ"ש בגט עצמו אפי' אינו מעכב בעלמא יש לפסול הגט דלא עיינו בסידורים וממילא יש לחוש לכמה פסולים ולא שייך רוב מצויין אצל גט מומחה וסתם דייני דגט מגמר גמירי:

2540

2541ג אפי' ליכא שום פקפוק מ"מ צריך ברור בשמות האיש והאשה והעיר והנהר דא"א למילף מסידורים:

2541

2542ד שליח קבלה והגט אינו בידו לתנו לה בתורת הולכה ולא נתנה ע"כ כל שנראה אפי' מלשון אגרותם שהדיינים אינם בקיאים שוב אין לסמוך על עדותם שנמסר ליד השליח כהוגן ושנתיר א"א בלי גט עפ"י שטר שליחות של מאן דהו כיון שאין אנו מוסרין גט לאשה רק נתיר עפ"י סיפורי דבריהם כנלע"ד. פ"ב יום ה' כ"ב מרחשון תקו"ף לפ"ק.

2542

2543משה"ק סופר מפפד"מ:

2543

2544בש"ע א"ע סי' קמ"ב סעי' י"א בהגה' ובעי גבי פקח שני עדים כשרי' שאינן קרובי' ולא פסולים וכ' ב"ש סקי"ט דלעיל סי' קמ"א סעיף ל"ו לא כ' רמ"א כשרים רק שנים ש"מ בדיעבד סגי אפי' אינם כשרים והק' הט"ז על התה"ד ע"ש באורך ולפע"ד הוא דוחק בכוונת רמ"א לעיל סי' קמ"א דאי ס"ד דסגי לי' באשתמודעינהו כמו בחליצה א"כ שנים למה לי בע"א קרוב ואשה סגי אע"כ שנים כשרים קאמר דסתם שנים משמע יותר כשרים ממאי דמשמע לשון עדים דאפשר לומר עדים הראוי' כמ"ש ט"ז וכיון שפסולי' וקרובי' ראוי' לזה הו"ל עדים אבל מדהקפיד שנים דוקא ש"מ בעי' כשרים בלי ספק ואפי' בדיעבד פסול לדעת רמ"א עפ"י תה"ד ומיהו טעמא בעי ומה"ת ומנ"ל להחמיר:

2544

2545ועיינתי בשרש ומקור הדין ששרשו מלשון ס' התרומה סי' קכ"א דמייתי לשון ש"ס ספ"ב דגיטין דהוה בעי ר"ש למימר דמשו"ה סומא פסול להביא גט משום דאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ודחי ר' יוסף דהא סגי בט"ע דקלא אלא הטעם משום דלא מצי למימר בפני נכתב ובפ"נ ע"ש וע"ז כ' בס' התרומה סי' קכ"א דלכאורה משמע דהשליח צריך שיכיר האשה טרם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינה דהרי למסקנא נמי אי לאו משום דמכירה בט"ע דקלא לא הוה סומא מצי להיות שליח אע"ג דאין מסירת הגט בלא ב' עדים אע"כ מוכח דצריך שיכיר האשה מקודם אמנם נראה דוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כ"א בט"ע של אחרים פסול להיות שליח פן יטעה אבל אדם אחר מותר להביא גט לאשה שאינו מכירה אלא ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינה היא אשתו של פלוני ותדע דאמרי' פ' כל הגט (גיטין דף כ"ט ע"ב) ההוא גברא דשדר לי' גיטא לדבתהו אמר שליח לא ידענא לה וכו' ע"ש:

2545

2546והנה מדקיי"ל בחליצה דסגי באשתמודעינהו דאחוהו דמיתנא הוא משו' דהוה רק גילוי מילתא בעלמא. למעיין היטב בלשון הרי"ף פרק החולץ יבין לאישורו דהתם גופא מיירי דלא בשעת מעשה דחליצה באים הקרובי' להעיד דא"כ הו"ל דבר שבערוה אלא שואלי' את הקרובי' מילתא בעלמא זה הוא אחוהי דמיתנא או לא וזה אינינו לא עדות ממון ולא עדות ערוה ואז מהימן לן כבי תרי ושוב כיון שהוחזק לן ע"י קרוב שלא בשעת מעשה שוב עושי' מעשה על ידו וחולצין ונוטה זה למ"ש רמב"ם פרק ט"ז מה' סנהדרין הלכה ו' אמר ע"א כלאי' פירות אלו זונה אשה זו ע"ש וראי' ברורה לדין זה ממס' ר"ה כ"ב ע"ב אפי' אינש דעלמא מהימן ושוב כשמחלל י"ט עפ"י ב' עדים לוקה אעפ"י שנשמע עפ"י שליח א' ויעויי' היטב בריב"ש סי' קפ"ב ע"ש. וה"נ דכוותי' וה"ה בשליחות הגט טרם שיצטרך השליח לתת הגט ליד האשה יכול להאמין לכל מאן דהוא שזו אשה פלונית ואמנם אם לא הכירה קודם מעשה ע"י קרוב ובשעת נתינה לידה רוצה להכירה אז הוה דבר שבערוה ובעי' ב' עדים ומתחלה רצה ס' התרומה להוכיח דאפי' ב' עדים אינם מועילים בשעת מעשה דהרי לסומא בעי' שיכיר האשה בט"ע דקלא ולמה לא יאמין לב' עדי מסירה העומדי' אצל המסירה ויסמוך גם הוא עליהם ורוצה לומר שיכיר את העדים בט"ע דקלא שהם ב' כשרים והם מכירים האשה ובש"ס משמע דצריך הסומא להכיר האשה בעצמה בט"ע ולא יסמוך על העדים אעפ"י שמכיר העדים בט"ע אע"כ הכרה בשעת מעשה ע"י עדים לא מהני אפי' כשרים כיון בשעת מינוי השליחות לא הי' ראוי להיות שליח וא"כ ה"ה פקח צריך שיכיר האשה קודם מינוי השליחות אבל אח"כ אפילו עדים כשרים לא מהני כך הי' נראה לכאורה ושוב חזר בו ס' התרומה דבפקח מועילים עדי' כשרים בשעת מעשה ומכ"ש שלא בשעת מעשה דאפי' קרוב או פסול מהני ושאני סומא כיון שאינו רואה ואם אין מכיר האשה בט"ע דקלא צריך לסמוך על ב' עדים ואינהו גופייהו אינינו מכיר אלא על ידי ט"ע דקלא דדהו ויסמוך עליהם ובקל יכולים להטעותו משו"ה צריך שיכיר הוא בעצמו האשה בט"ע דקלא אבל פקח סגי בהכרה דשעת מסירה ע"י ב' עדים כשרים אפי' לא הכירה מקודם ומכ"ש אם הכירה מקודם שאז מועיל היכר אפי' קרובים ופסולים זהו תוכן כוונת ס' התרומה וצ"ע דברי תה"ד סי' רל"ח דלע"ד אין חילוק בין גט לחליצה אלא כמ"ש והרמ"א בשני המקומות סי' קמ"א סעי' ל"ו ובסי' קמ"ב לדבר אחד נתכוון אם השליח אינו מכירה עד שעת מסירה אז בעי' ב' עדים כשרים ואל"ה אפי' נשאת תצא אבל שלא בשעת מעשה קודם מינוי שליחות סגי אפי' ע"י קרוב ופסול לכתחילה ודלא כט"ז וב"ש ובין מינוי השליחות ומסירת הגט לידה אם אז נודע ע"י קרוב יש להכשיר בדיעבד או בשעת הדחק כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי גאון אחד הכ"ד פה ק"ק פ"ב יום ד' וי"ו אלול תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2546

2547שאלה דשאילנא קדמיכון מק"ק לבוב בכהן שכ"מ שגירש אשתו שלא תזקק ליבם והמסדר שגה וא"ל שיאמר בשעת מסירת הגט לידה אם מתי יהי' גט ותו לא שום כפילות ולא שום משפטי תנאי והנה ריחם ה' ושלח דברו וירפאהו והנה יש להסתפק אי אשתו מותרת לבעלה כהן או לא והנה הרב המאה"ג השואל חרוץ בעל פיפיות שידד מעמקי הלכות ולא הניח ממש גדול וקטן בכל חלקי הסותר לאסור ולהתיר ומ"מ הואיל השתא דאתאינא לגו לא אמנע אשר ישים ה' בפי לברר בעזה"י הענינים הנופלים בשאלה זו ומה שירוני מן השמים אותו אשמור לדבר והוא ית"ש יצילנו משגיאות:

2547

2548תחלה נבאר מאין תצמח ספיקא לאסור אשה על בעלה כהן ואח"כ נדבר מזה לדינא בעזה"י בש"ס ופוסקים מבוחר בפשיטות אם מתי כלאח"מ דמי ואין גט אח"מ ולא הוי כתנאי לאחר אלא כקובע זמן אחר מיתה ולא בעי מ"ת כלל וממילא הוי נותן גט אח"מ ואינו גט כלל ומותרת לבעלה כהן אך הא יש פוסקים דלא כרמב"ם וחוששי' לר"י בגט דזמנו של שטר מוכיח עליו וקבע בש"ע בשם י"א ומשו"ה אי מת אותו שכ"מ שאמר אם מתי כיון שיש זמן בגט הו"ל לאותה שיטה כאלו אמר מהיום אם מתי ולא הוי גט אח"מ ולא הוי כקובע זמן אלא כמתנה תנאי אם ימות יהי' גט מהיום ומשו"ה לא היינו מחליטה שזקוקה ליבם אלא חולצת משום חשש אותן הפוסקים וא"כ השתא נמי דלא מת הו"ל כמתנה תנאי בלי כפילות דהתנאי בטל והמעשה קיים והוי גט ואסורה לבעלה כהן ואכתי לדעת הרי"ף ורמב"ם דס"ל מעכשיו לא בעי מ"ת א"כ מותרת ממ"נ אי אין זמנו מוכיח עליו לא הוי תנאי אלא קביעת זמן אח"מ ומותרת לבעלה כהן ואי זמנו מוכיח והוי כמהיום ומעכשיו לא צריך מ"ת והתנאי קיים וכיון שלא מת לא נתקיים התנאי ומותרת לבעלה אך אם באנו לחוש להפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם ובעי מ"ת גם במעכשיו ונאמר נמי דזמנו שש"מ והוי כמעכשיו ולא כקובע זמן ובעי מ"ת וזה לא כפל תנאו א"כ התנאי בטל ומעשה הגירושי' קיים תהי' אסורה לבעלה כהן:

2548

2549ולכאורה יש עוד מקום ספק דאפי' נימא זמנו שש"מ והוי כהיום אם מתי ונימא נמי מעכשיו צריך מ"ת ואי לא כפל התנאי בטל והמעשה קיים הנה רוב הפוסקים פסקו במה היא באותן הימים שהיא מגורשת ואינה מגורשת וכפי' התוס' דמספקי' אי כוונתו שיחול מיד בשעתו או מעת שהוא בעולם ולאפוקי מרמב"ם שכ' שמגורשת לגמרי וא"כ באותו צד דאמרי' דפירוש כוונתו מעת שהוא בעולם הדר ה"ל כקובע זמן ואינו בגדר תנאי ולא בעי כפילות ורק אי אמרי' שחל מיד אז הי' צריך כפילות והתנאי בטל והמעשה קיים וכ"כ להדי' הרא"ש בתשובה כלל מ"ו סי' א' בגט שכ' בתורף מעכשיו אם מתי מחולי זה אין לפסול משום דכ' התנאי בתוך התורף חדא כיון שאנו מפרשי' מעכשיו מעת שהוא בעולם אין כאן תנאי אלא קביעת זמן ועוד כיון דלא כפל לא הוי תנאי הרא"ש לטעמי' ס"ל מעכשיו בעי מ"ת ע"ש עכ"פ מבואר מדבריו כשאנו מפרשי' מעת שהוא בעולם הוי קביעת זמן ולא תנאה והוא פשוט מאוד ולא הי' צריך לראי' כי למה יגרע ולא יחשב כקובע זמן מה לי אם קובע זמן אחר למ"ד יום ואחר שימות וכדומה או שקובע זמן שעה א' קודם מותו ומ"ש בלשון פסקי הרא"ש פ' מי שאחזו סי' ד' וז"ל והכי קאמר מהיום יחול תנאי זה אם ימות שיחול הגט שעה א' קודם מותו עכ"ל האי לשון תנאי דנקט הרא"ש לאו בדוקא נקט אלא בדיני תנאי נקיט ואתא וכן מאי דאמרי' מעכשיו ולאחר מותו הוי ספק תנאה ספק חזרה אין הכונה תנאי ממש כי אם הוא תנאי ולא חזרה הרי הוקבע זמנו מעת שהוא בעולם ולא קרי לי' תנאי אלא לאפוקי חזרה וכלומר דהאי לאח"מ הוא סיום דבריו דמעכשיו ולא חזרה אבל לעולם לא בעי דיני תנאי כיון שאינינו אלא קביעת זמן נמצא בנידון שלפנינו דע"י זמנו ש"ש נעשה כאומר מהיום א"כ תלי' אי במהיום כונתו מעת שהוא בעולם הו"ל קביעת זמן בעלמא ולא תנאי ומותרת לכהן ואי מהיום ממש קאמר א"כ התנאי בטל והמעשה קיים למ"ד מעכשיו בעי מ"ת:

2549

2550אלא דיש לי עיון בדבר זה דהנה פשוט בפי כל הפוסקים דלאו דוקא במהיום אמרי' מעת שהוא בעולם אלא גם במעכשיו הדין ולכאורה צ"ע הלא כ' תוס' במהיום הוי כאילו אמר מחיים והיינו דבלשונם הי' קריאת ה"הי והחי"ת קרובי' במבטא והוי היום כמו מחיים אבל במעכשיו מאי איכא למימר וראיתי בלשון הר"ן שכ' מהיום הוי כמו מזמן כי מצינו בלשון הקרא יום לשון זמן והיינו מעת אחרון שהוא בעולם ע"ש וא"כ יש להבין מזה דחז"ל שהי' בקיאי' בלשון מעכשיו שהוא לשון פרסי וכונתו זמן וזה הי' פשוט לבעלי תוס' אך מהיום הוי קשי' להו ע"כ נדחקו תוס' שרצונו מחיים וע"ז חידש הר"ן דלא צריך לזה דגם בלה"ק היום מצינו בקרא שהוא לשון זמן וא"ש:

2550

2551וא"כ תינח מהיום ומעכשיו אבל זמנו ש"ש שכ' ביום פלוני ופלוני ונאמר שזה יוכיח שכונתו שיתחיל השטר או הגט מהיום ההוא איך אפשר לפרש זה מעת שהוא בעולם ומכ"ש בתר דאתקין רב למיכתב מיומא דנן ועמ"ש ב"י בשם בעל העיטור א"כ איך אפשר לפרש מעת שהוא בעולם ויש לעיין קצת אמאי נדחקו תוס' בטעם דאר"י מגורשת ואינה מגורשת דמסופק בכוונת השכ"מ ונימא ר"י נמי מודה דודאי מהיום כונתו לאחר הגט עד מעת שהוא בעולם אך ר"י לטעמי' דס"ל זמנו ששמ"ע ונהי בעלמא ס"ל לר"י אפי' בעל פה לא אמרי' הדר בי' מהוכחת זמנו ש"ש מ"מ הכא בשכ"מ מספקא לי' אי זמנו ש"ש עיקור וא"א לפרש מעת שהוא בעולם והאי דאמר מהיום מהיום ממש קאמר ומגורשת מאותו היום או דלמא כיון דאומדנא דשכ"מ רוצה לאחר הזמן כל מה דאפשר אמרי' הדר בי' ומהיום היינו מחיים ואינה מגורשת עד שעה אחרונה ומשו"ה מגורשת ואינה מגורשת ואיך נעלם זה מרבותינו הראשונים ודוחק לומר משום הך לישנא דר"ה מספקא לי' אי אמרה ר"י בע"פ ולא פשטי' מדאמר מגורשת ואינה מגורשת ע"כ הוצרכה לכנס בדחוקי':

2551

2552עוד ובלאה"נ צל"ע וחקירה איך נאמר בגט דזמנו מוכיח עליו בשלומא בשטר י"ל אפי' אי אירע שיגיע שטר לידו ביום אחר שלא ביום הכתוב בשטר מ"מ זמנו מוכיח שמאותו היום התחיל הקנין כבר ועדיו בחותמיו זכין לו מיום הכתוב בו או בשטרי אקניתא דזולת זה אין כותבי' שטר לזה שלא בפני זה כמבואר ונימא שפיר שהזמן מוכיח שרצונו שהתחיל קנינו מיום שכ' בו ודברי ש"ס דב"ב בהקנאה מהו פירשתי שם אבל בגטין שבשום אופן אין הגירושין חלי' אלא מיום שיגיע לידה ואיכא כולהי גטין הבאי' ממד"ה או שארי סבות שאינם ניתנים ביום הכתיבה ונהי לענין יחפה ופירי לא איכפת משום דקלא אית להו שאינם ניתנים ביומא ואין הגט חל אלא מיום הנתינה אבל עכ"פ איה הוכחת זמנו של זה וצל"ע ונ"ל אה"נ אין הזמן בגט מוכיח שיתחיל בזמן הזה ממש כי א"א שיחול אלא משעת מסירה לידה ואילך אבל עכ"פ בכתיבת הזמן מוכיח לנו שרוצה להקדים ולא לאחר ובזמן היותר מוקדם שיחול רצונו שיהי' חל והואיל וא"א לפרש בו זמן הנתינה לידה ושיגיע בה השליח ע"כ מזכיר זמן הכתיבה ועכ"פ יחול מיד בשעת הנתינה ולכן רבותינו התירוה לינשא ואמנם בגט שכ"מ דא"א לומר שכונתו שיחול מיד ברגע המסירה לידה אדרבא כונתו לאחר הגט כל מה דאפשר אמרי' דזמן מוכיח שרוצה להקדים עכ"פ שעה קודם מותו ושלא יהי' גט אח"מ וכ"ז דוחק ומי שדעתו רחבה יותר מדעתינו יראה ליישב בטוב ומצאתי בשו"ת ב"י הלכו' גירושי' סי' ח' במעכשיו שכ' בשטר השליחות שמשמעו מעת כתיבת הגט איך תחזור מגורשת למפרע קודם שהגיע גט לידה ואיה ס' כריתות ומה שיש לנו לספק בזה וכו' כיון שלא חל בעת שרצה לחול לא יחול אח"כ או דלמא מפני שהרחיב הזמן לא הפסיד דעתו של בעל זה שאם אפשר שיחול למפרע יחול ואם לאו יחול באיזה זמן שיהי' אפשר לחול והנ"ל בזה שגטו גט וחל משעה שניתן לידה עכ"ל והיינו קרוב למ"ש ומהתימא שלא הוכיח כן מזמנו של גט מוכיח עליו ולפ"ז בשטרות נמי מיירי בלא אקניתא וכפשטא דש"ס ב"ב שם דבעי רבא בהקנאה מהו משמע פלוגתיהו בלא הקנאה ואין צריכי' שמוסרו מיד ליד הזוכה:

2552

2553ונבוא לנידון שלפנינו הנה פשוט לשיטת הרמב"ם וסיעתו דס"ל מעכשיו לא בעי מ"ת וס"ל נמי דאח"מ או אם מתי קביעת זמן הוא ולא תנאי וה"ה מעת שהוא בעולם וא"כ שמואל דאתקין בגיטא דשכ"מ ע"כ בלא מעכשיו הי' דאי מעכשיו ממ"נ אי פירושו מיד ולאלתר לא בעי כפילות ואי פירושו מעת שהוא בעולם הו"ל קביעות זמן וע"כ כ' רמב"ם שמואל מיירי בלא מעכשיו ולא רצה לתקן כן משום דלא תטרף דעת השכ"מ וע"כ תיקן כפילות ומשו"ה הקשה ה"ה כיון דשמואל בלא מהיום מיירי (ולא ס"ל זמנו שש"מ לרמב"ם דלית הלכתא כר"י בגטין) א"כ אם מתי לאח"מ משמע ותי' ה"ה דהכפילות מוציאו מחשש דלאח"מ והלח"מ הקשה מס"פ מי שאחזו מאם תצא חמה מנרתיקה ומה שהעלה לח"מ דבאם מתי אמרינן גט ומיתה באים כא' צל"ע לדינא דאם הי' הדין זה אמת מ"ט אמרו כאומר מעת שאני בעולם שהוא השעה הסמוכה למיתה ואז חיישינן בכל רגע שמא היא השעה הסמוכה למיתה ויש כאן כמה עקולי ופשורי' ולמה לא נימא דעת השכ"מ עד מיתה ממש וגט ומיתה באים כא' אע"כ אין גירושי' מועילים באותה שעה אפי' נימא קנין בעלמא חל באותה שעה מן התורה עיי' ב"ב קל"ז מ"מ בגט דבעי כריתות ואין זה כריתות דליכא שום רגע שהוא כורתה מבעלה דברגע מיתה היא נתאלמנה בלא"ה וגיטא מאי אהני לה וכעין דאמרינן ר"פ המגרש קידושי ראובן לא אהני מידי ומשו"ה לא הוה קידושי' ה"נ גירושי' דלא אהני מידי לאו כריתות נינהו והנה פרק המגרש גבי ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי וחיי פלוני ה"ז כריתות כל ימי חייכי אין זה כריתות כ' רשב"א בחי' לכאורה כל ימי חיי הבעל נמי אינו כריתות קמ"ל ש"ס כיון דמעכשיו היא מגורשת הוה כריתות ודבריו צריכי' ביאור לכאורה ויובן עפ"י מ"ש שם הר"ן בשם ה"ג בכל ימי חיי פלוני וניסת לאלתר והי' לה בנים ושוב מת המגרש בחיי פלוני והיא שתתה יין נעקר הגט למפרע והבנים ממזרים ואסורה לבעלה השני הזה אף על גב דכבר מת הראשון מ"מ בא עלי' זה באיסור ואסורה לבועל ע"ש היות כן אשה זו שאמר לה ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חיי עצמו של בעל וניסת מיד והי' לה בנים ומת הבעל נתברר עתה למפרע שכל הבעילות הי' בהיתר והבנים כשרים ומותרת לבעלה מכאן ואילך נמי משא"כ באומר כל ימי חייכי של אשה אע"ג שמותרת להנשא מיד מ"מ אפי' אחר מות הבעל המגרש עדיין כל בעילות הראשונות והבנים בספק א"א וכן בעילות האחרונות כולן בספק איסור סוטה ולא יתברר כל ימי חיי' עד שתמות היא ולא שתתה יין א"כ אין זה כריתות זה נלע"ד כוונת הרשב"א הנ"ל וא"כ מינה ה"נ כשאומר מעת שהוא בעולם איכא שעה א' שאם תיבעל בו לאחר ושוב ימות הבעל נמצא היתה בעילות היתר והוה כריתות משא"כ אם נימא גט ומיתה באים כאחד אין זה כריתות ולא אהני מידי לכן לפע"ד אין לסמוך בזה אהלח"מ:

2553

2554ואמנם דברי ה"ה בזה נכונים דהכפל מוציאו מחשש אח"מ וביאר דבריו עפ"י מ"ש הר"ן דמצינו אם בתורה שהוא אחר דכתי' ואם יהי' היובל לבני ישראל ע"ש ואמנם היות כי לכאורה לא שייך לשון אם בדבר שבודאי יבוא ע"כ אחז"ל שמכאן רמז שיתבטל היובל אם אין כל יושבי' עליה ע"כ שייך לשון ספק אם יהי' היובל אבל עכ"פ פירושו אחר שיהי' היובל אם יהי' אך כ"ז אם לא כפלי' הו"ל רק קביעת זמן אך אם אמר נמי אם לא מתי לא יהי' גט הך אם לא א"א לפרש בלשון קביעת זמן כי אין קביעת זמן נופל על השלילות אם לא יהי' כך וע"כ אם לא בלשון תנאי אמרה א"כ ה"ה גם ההן אם מתי נמי בלשון תנאי ולא קביעות זמן נמצינו למידין כל שאמר רק ההן אם מתי הו"ל קביעת זמן וכל שכפלו הו"ל תנאי והנה אם כל לשון תנאי הוא מעכשיו או אח"ז השריש הר"ן בשבועות פ"ג ד' רצ"ח ע"א לחלק בין גט שדעתו לאחר כל מה שאפשר ובין תנאים אחרים בין מה שיש לו משך זמן או אין לו ע"ש ויען דבריו תמוהי' מש"ס נדרים ט"ו ע"א ונתעוררתי על קו' זו מאז ממו"ח הגאון דק"ק פוזנא נ"י וגם מרב חרוץ מהו' אהרן פולדא מפפ"ד נ"י והעתקתי הנה דיבור א' מחי' למס' נדרים ט"ו ע"א וז"ל שם שאת נהנית לי עד החג וכו' עיין לקמן ע"ט ע"ב ר"ן ד"ה אילימא וכו' ואיכא למידק וכו' ע"ש ובפ"ב דשבועות ביאר יותר לחלק היכא דאיכא משך זמן מפרשי' אם ארחץ אז משם ואילך יאסרו פירות משא"כ בשני כיכרים אם אוכל זה ע"ש וא"כ צ"ע הא הכא בסיפא יש משך זמן ויש לפרש אם תלכי אז תיאסר הנאה משם ואילך עד החג ולא מקודם ונ"ל בשלומא לקמן שפיר פריך דיש לפרש כוונת הנודרת מרחיצה ואילך ולא מיד כי היכא שלא יהי' עינוי נפש ולא יפר לה בעלה כי מסתמא בשעת נדרה רוצה היא בקיום ולא בהפרה משא"כ שהבעל מדיר אשתו הסברא בהיפוך דהרי כונתו להחמיר עליה באיסור שלא תלך א"כ כל מה שאפשר להעמיס עליה חומר איסור יותר עדיף טפי וכוונתו מעכשיו כי היכא שאם תעבור תיאסר למפרע באיסור דאוריי' ובזה א"ש דהוי סיפא דמתני' דומי' דרישא אם תלכי עד החג והתם ע"כ תיאסור למפרע מה שנהני' עד הפסח וה"נ בסיפא וע"כ מטעם הנ"ל עכ"ל שם בחידושי:

2554

2555ואחר שהנחנו דהכפל מורה לן שהוא תנאי ולא קביעות זמן א"כ ע"פ הר"ן הנ"ל י"ל נהי שאין כונתו מעכשיו ממש דבכל גט דעתו לאחר מכ"ש גט שכ"מ אבל עכ"פ א"א לומר אח"מ שאין לו משך זמן דהרי אין גט אח"מ וע"כ מעת שהוא בעולם קאמר ודברי ה"ה נכונים מסברא ולענין קו' הלח"מ מאם תצא חמה מנרתיקה התם לא שייך לשון אם וספק כלל דהא ע"כ תצא חמה מנרתיקה ולא דמי לאם יהי' היובל ולא לאם מתי שאפשר שלא ימות מחולי או שלא ימות בחיי האשה ושייך לשון תנאי ע"כ אם כפל מורה לשון תנאי וכנ"ל אבל אם תצא חמה אפי' כפל מה יועיל לישנא איתקל לי' ולא שייך כאן תנאי וספק וקרוב לשמוע דשמואל ס"ל דהכפל הוי כמעכשיו מיד ולאלתר משו"ה לא דקדק במ"ת בהן קודם ללאו ורבא ס"ל דהוי כמעת שהוא בעולם ומ"מ קביעת זמן ממש לא הוי אלא תנאי:

2555

2556ועפי"ז יתישבו דברי הירושלמי דמייתי רשב"א ור"ן שנראים מתנגדים לשיטה זו דקאמר והן אם לא כלאח"ז הוא (ופני משה הי' לו גירסא אחרת ופי' פי' זר במח"כ) ומשני שהי' מוחזקת בידם וכונת הירושלמי עפ"י הנ"ל הוא דסתם אם הוא אחר וכמו קביעת זמן וכבר הניח הירושלמי דלאחר שירדו גשמים קביעת זמן הוא ולא תנאי וירושלמי לא ס"ל חילוק בין דבר שבידו לעשות או אין בידו וס"ל אם יעברו הוי כמו אחר שירדו גשמי' והוי קובע זמן אחר שיעברו וא"כ למה צריך ת"כ ומשני התם מוחזקי' הי' בנחלתם ואין הכוונה שכבר הי' שלהם דלאו הכי הוא ועיין מה שהשיב הרמב"ן על פירש"י בפסוק ואתנו נחלתינו מעבר לירדן ומה שהמליץ המזרחי בעד רש"י ומ"ש עוד שם רש"י ורמב"ן וא"ע ולכ"ע לא ניתן להם עבר הירדן כלל אלא שהורשו לבנות גדרות צאן ואם לא יעברו יוציאום משם על כרחם ואם יעברו יניחום שם והיינו דקאמר הי' מוחזקת בידם פי' שהי' מניחים שם טפם ומקניהם וא"כ מ"ש אם יעברו ונתתם א"א לפרש נתינה ממש שהרי כבר היו בתוך הנחלה ואלא ונתתם כמו ושבקתון הניחו אותם בעבר הירדן וא"כ לא שייך לפרש בלשון קביעת זמן אחר שיעברו יניחום שם וקודם שיעברו יוציאם משם דז"א שהרי הי' מוחזקי' בה פי' שהרי הניחום שם ברשות בשלומא אי לא הי' טפם ומקניהם שם והארץ היתה שממה עד אחר אשר יעברו הי' שייך לומר ולפרש אם יעברו אחר שיעברו תתנו להם וה"ל קביעת זמן ולא בעי כפל אבל אחר שהי' מוחזקי לא מוחזקי' ממש בקנין דא"כ פשיטא דלא בעי כפילות אלא ר"ל שהי' דרים בה ברשות ישראל עד שעת חלוקה ואם יעברו יניחום שם ויקנו הנחלה מן אז והלאה לא למפרע כלל וא"כ א"א לפרש אחר שיעברו תניחום שם שהרי כבר הניחום שם וע"כ לשון ספק ותנאי הוא אם יעברו אז תניחום שם ויהי' נחלתם מאז והלאה וא"כ ממילא בעי כפילות זהו פי' הירושלמי באמת לפע"ד ולק"מ אשיטת הרי"ף ורמב"ם וסיעתם:

2556

2557ובזה הבנתי בש"ס גיטין ע"ב ע"ב אילימא דא"ל מהיום ורבנן צריכא למימר והקשה רשב"א סוף פרקין דהול"ל אימא סיפא לאח"מ אין זה גט ואי רבנן והיום מ"ט אין זה גט בשלומא למסקנא כר"י זמנו ש"ש אינו מועיל כשאומר להדי' לאחר וכשיטת רש"י סוף פרקין לכשתצא חמה ע"ש אבל אי במהיום ורבנן קשי' ע"ש ברשב"א ולהנ"ל י"ל אה"נ הומ"ל הכי אבל עדיין י"ל דלמא רבנן ובשכפל לתנאי לא בעי מעכשיו מטעם שפירשתי אבל בסיפא שאומר בהדי' לאח"מ לזה לא מהני כפילו' ולעולם רבנן ולא כר"י משו"ה פריך צריכא למימר דהיינו דמשנה שלימה היא ומאותה משנה בעצמה מוכח נמי אם תרי לשונות משמע וממילא מובן דע"י הכפילות מפרשי' בלשון תנאי ולא בלשון קביעת זמן אח"מ וכמ"ש ה"ה וקשה צריכא למימר ואע"כ רבא כר"י:

2557

2558ומה שהקשה מ"ל אהרמב"ם אי מעכשיו לא בעי מ"ת מכ"ש מעשה שכבר עבר וא"כ מ"ט בעי כפילות בסוטה כבר אמרתי מאז בשנים קדמונים דאה"נ בסוטה לא בעי מ"ת מטעם הנ"ל וש"ס דקידושין לר"מ אזיל דס"ל בסוטה י"ח ע"ב דמתנה על להבא ג"כ ומשו"ה פריך ש"ס מסוטה ודברי מ"ל תמוהי' בעיני ולכאורה מיושב בזה קו' טו"ז בהקדמתו לש"ע יו"ד אתקנתא דשכ"מ אם לא מתי וכו' הא מה שאנו רוצים חשוב הן י"ל שתוס' בקידושין חדשו דין זה מהכרח קושי' מהנקי וחנקי אבל אי לא ס"ל כר"מ ליכא בסוטה מ"ת ואין הכרח לס' זו דמה שאנו רוצים חשוב הן וכן יש ליישב קו' שעה"מ הא רבי בעי ת"כ ואיך יליף מסוטה דפותחין בד"נ בזכות תחלה פאד"מ דלמא שאני התם משום דצריך לפתוח בהן ומה שאנו רוצים חשוב הן ולהנ"ל ניחא:

2558

2559אך הרמב"ם פסק כר"מ פ"ד מסוטה ה' י"ז ואפ"ה פסק פותחין בזכות תחלה ופסק נמי תקנתא דשכ"מ ע"כ נ"ל דקו' ט"ז ושעה"מ בלאה"נ לק"מ דהר"ן נזהר מזה וכ' אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' לא מקדים אינש פורעניתי' לנפשי' כלומר שאל"כ הי' אומר בתחלה אם מתי יהי' גט שהרי הוא לגרש מתכוון עכ"ל רצונו להזהר מקו' הנ"ל דמה שאנו רוצים חשוב הן וע"ז מתרץ אע"ג שאנו רוצים שיחי' עכ"פ השתא אנו עסוקי' בגירושין ולגרש הוא מתכון ואם לא ימות אין אנו צריכים לשום דבר וכל עסקינו באם תצטרך להתגרש ע"כ ענין הגירושין הוא ההן וצ"ל דלא דמי לסוטה דיש מעשה בשני הצדדים דאם לא שטית ונקתה ונזרעה זרע ואם שטית וצבתה בטנה ואה"נ אי לא הוי פעולת ההשקאה אלא לצבות בטן ואם לא שטית לא הנקי ולא חנקי היינו אומרים מה שאנו רוצים חשוב הן כי אין לנו עסק בואם לא שטית דהרי להצבות בטן הוא מתכוין אבל באמת איכא פעולה בשני הצדדים אם לא שטית נקתה ונזרעה זרע ואם שטית וכו' ע"כ מה שאנו רוצים חשוב הן וס' זו ברורה לפע"ד ומיושב קו' טו"ז אלא דיש לפקפק לכאורה מה שייך מה שאנו רוצים על מה שכבר עבר אם שטית מה שהי' כבר הי' ויותר ראוי לומר גבי אם לא מתי שאנו רוצים שלא ימות אלא שכבר כתבתי התם אנו רוצים בקיום הגט של גירושין מתכוון אבל עכ"פ בסוטה איך שייך מה שאנו רוצים במה שכבר עבר ויראה דמזה הוכיח רבי פאד"מ דמצוה לפתוח בזכות תחלה בד"נ אע"ג שגם בד"נ כבר עבר המעשה ומ"מ מצוה לפתוח בזכות תחלה וכיון שמצוה לפתוח בזכות ע"כ זה אנו חפצים ומקרי הן ומיושב קו' שעה"מ הנ"ל על רבי פאד"מ וק"ל:

2559

2560אלא לפמש"כ לעיל דהרמב"ם פסק כר"מ דמתנה גם על להבא אם תזנה עוד להבא ובזה בודאי אנו רוצים שלא תזנה עוד וא"כ מנ"ל לרמב"ם דפותחין בזכות תחלה ע"כ נלע"ד הא דבעי בסוטה כפילות היינו משום דהוא איסורא דאית בי' ממונא כמבואר ס"פ שבועת העדות והיינו כתובה דאלו שארי חיובי' הרי בלא השקאה נמי יכול לגרשה ולפטור מכל החיובים ועיין תוס' סוטה ר"פ מי שקינא וכו' ועוד שם ג' ע"ב ד"ה מ"ט וכו' יע"ש וליכא ממונא אלא כתובה והיינו למ"ד כתובה דאורייתא דהכי ס"ל לר"מ אבל רמב"ם פסק כתובה לאו דאוריי' פ"י מה' אישות ה"ז ממילא לא בעי כפילות בסוטה ולא מוכח סברא דחשוב הן מה שאנו רוצים וא"ש הכל וק"ל:

2560

2561נחזור להנ"ל דעכ"פ אין שום קושי' על שיטת הסוברים דמעכשיו לא בעי דיני תנאי אך מנ"ל להמציא סברא זו כ' הר"ן דהרמב"ם וסיעתו ס"ל הלכה כר"מ בכפילות וא"נ אין הלכה כר"מ מ"מ רבנן מודים בתנאי קודם למעשה וא"כ מ"ט נאיד ר' אשי בגיטין ע"ה ע"ב משינוי' דכולהו אמוראי ואוקמא ברייתא כרבי הלא אינהו אמוראי מוקי לה נמי כהלכתא אע"כ ר' אשי עדיפא מינייהו דקאמר כאומר מעכשיו דמי ולא בעי מ"ת והתנאי קיים והגט כשר ועוד נ"ל להוסיף תבלין במ"ש רמב"ם ריש פ"ו מאישות דכל תנאי בעי ד' דברים ולא קחשיב תנאי ומעשה בדבר אחד וכ' ה"ה דס"ל ר' אשי פליג אר' אדא ולכאורה צ"ע נהי דפליג באוקימתא מ"מ בדינא לא פליג כמו שהקשה הלח"מ וי"ל הרמב"ם ס"ל בודאי בלא אמר מעכשיו והתנאי סותר המעשה ממש א"כ היינו בכלל תנאי שאי אפשר דבמתני' דב"מ וכבר חשיב לי' רמב"ם במ"ת שלו ורק ר' אדא אמר אפי' באומר מעכשיו ואין התנאי סותר המעשה מ"מ התנאי בטל משום דלא דמי לב"ג וב"ר שהי' התנאי בדבר א' ומעשה בדבר א' וכיון דקיי"ל כר' אשי במעכשיו לא בעי מ"ת א"כ לא משכחת הא דר' אדא דממ"נ אי לא אמר מעכשיו הרי הוי בכלל תנאי שא"א לקיימו ואי אמר מעכשיו הרי לא בעי דומי' דב"ג וב"ר וא"ש:

2561

2562אמנם אינך פוסקי' ס"ל לית הלכתא כר"מ במ"ת ולא רבנן מודים לו במעשה קודם וכל האוקימתות לבר מהלכתא ומשו"ה חדית לן ר' אשי ע"מ כאומר מעכשיו וכהלכתא אבל לעולם למאן דבעי מ"ת אין חילוק בין מעכשיו ולאח"ז ומשום חומרא דגיטין חייש שמואל לדר"מ ואתקין בגיטא דשכ"מ ומיירי נמי במעכשיו ואפ"ה בעי מ"ת משום חומרא דגיטין לחוש לדר"מ ואפי' במעכשיו והר"ן מייתי ראי' לשיטה זו מר' יוחנן דס"ל ע"מ כאומר מעכשיו ואפ"ה בחלוץ ע"מ שתתני לי מאתים זוז אין תנאי בחליצה משום דלא דמי לב"ג וב"ר שיכול לעשות ע"י שליח ולא זכיתי להבין שהרי הר"ן בעצמו כ' דברי הראב"ד דמשו"ה מועיל מעכשיו כיון שאין התנאי בא לבטל המעשה ממילא לא בעי חיזוק ע"ש ואמנם אפשר לעשות ע"י שליח טעמו מבואר בתוס' כתובות ע"ד ע"א דכל מעשה דלא אלים לסבול שליחות לא אלים נמי לסבול תנאי וע"כ התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ מה יועיל לזה מעכשיו הלא אי נמי יאמר מעכשיו לא יסבול שליחות ולא יסבול תנאי ולא זכיתי להבין דברי הר"ן בזה ומה שיש לעיין בזה דאנן ילפי' מב"ג וב"ר דבעינן דומי' דהתם שנתקיים ע"י שליח דהיינו יב"נ א"כ למה לי כלל מ"ת הא כ' הר"ן לעיל וא"ת והא תנן בפירקין כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ"ה תנאי קיים י"ל דמתני בהדי' שליח שאני דכל תנאי מהני בי' לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גילוי דבריו עכ"ל וא"כ ממ"נ אי יהושוע שליח הוי לא בעי כלל מ"ת ואי לא הוי שליח א"כ מנלן דבעינן מעשה שאפשר לקיים ע"י שליח וי"ל לפע"ד דודאי שליח לגיטין וקידושין וכדומה דאי אין נעשה שלוחו כמותו אין בגיטין וקידושין וקנינו כלום ובגילוי דעת בעלמא סגי שכך הי' דעת בעלים ואי משנה מדעתם אינו נעשה שלוחם אך התם בנ"ג וב"ר מה צורך שיהי' יהושע ב"נ שלוחו של מרע"ה הלא הוא בעצמו נמי יכול ליתן להם נחלתם אם יעברו כשם שחילק כל א"י אחר סלוקו של מרע"ה וכל עצמו לא מינוהו מרע"ה שליח אלא שיהי' הוא זוכה במצוה שהי' יכול לעשותו כמו שהבדיל ג' ערי מקלט בעבר הירדן כפירש"י בפסוק אז יבדיל משה וה"נ רצה לחלק א"י במה שיש בכוחו ע"כ מינה יהושוע שליחו ויהי' אח"כ כמותו בשיתן להם נחלתם אבל לעולם אי אינו נעשה שלוחו של משה מ"מ החלוקה קיים מצד עצמו בלא שליחות ומשו"ה בעי מ"ת להעשות שליח משא"כ שליח גט וקידושי' וקניני' אם אינו נעשה שליחו של משלח ממילא אין במעשיו כלום משו"ה בגילוי דעת סגי כנלע"ד וזה דלא כפני יהושע בכתובות ע"ד ע"ב שם שכ' נחלת עבר הירדן הי' למשה שקנאה בכיבוש מלחמה כמלך והוא נהג בה טובת עין ונתנה לב"ג וב"ר ע"י יב"נ וא"כ תיהדר קו' הנ"ל לדוכתא:

2562

2563וכן נראה ממ"ש הראב"ד פ"ג מזכי' ומתנה ה"ח א"א אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר וכו' ע"ש וכוונתו לפע"ד בשלומא בכל עניני ממון שבין אדם לחבירו אפי' אם לא התנה בפירוש מ"מ סתמא כפירושו שאין עצם כוונתו על המכירה והנתינה אלא על שום תכלית שיצמח לו ממנו כמשאח"ז ר"פ בני העיר וספ"ק דב"מ אי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהב לי' הדר הו"ל מתנה כזביני ואין אדם עושה חסד של אמת עם החיים וא"כ אפי' בלי שום תנאי נמי ידעי' שיש לו שום תכלית כוונה במה דיהיב לי' האי מילתא וכיון שכן אם ג"כ מגלה דעתו שהוא רוצה בכך וכך סגי בגילוי מלתא בעלמא דבלאה"נ הוי ידעי' שיש לו שום פני' על המעשה ההוא וא"א לחילוף זה מב"ג וב"ר דאילו הי' ישראל נותנים משל עצמם הי' דומה להנ"ל אבל באמת אינו כן כי בני ישראל לא הי' להם שום חזקה בנחלה זו כ"א מוחזקת מאבותיהם כולם בשוה כמוהם כמו ב"ג וב"ר ורק ליתן להם בלי גורל ואדרבא הי' נראה קצת כמדת סדום כי לא הי' ישראל חפצים בו כלל ותשאר שממה כמ"ש רמב"ן פ' מטות ולולא חשש מרע"ה למה תניאו לב ב"י לא הי' ראוי' למנוע מהם ולהתנות כלל וא"כ אין כאן אומדנא דמוכח ומשו"ה אין כח בתנאי לבטל מעשה אלים כזה לולא כפילות ומ"ת וליכא למילף מזה שארי דיני ממונות אך גיטין וקידושין איכא למילף מינהו דגם שם רובא דרובא עיקור הכוונה הקירוב והריחוק בעצמותו ואפי' מתנה תנאי בהדי' מ"מ רחוק הוא שיקדש אשה עבור מאתים זוז או מגרש אשה משום איצטלתא שיהי' הנייר שלו והשתא אפי' יארע בשום פעם שנראה לנו שאין הכוונה עצם הגירושי' כגון המגרש אשתו משום שם רע דאמרי' להדי' התם בסוגי' אילו הייתי יודע שהשם רע שקר אפי' הי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה מ"מ בעי כפילות משום דאין כאן אלא דברים שבלב כיון דרוב גירושין אינם ע"ז הדרך שוב הו"ל האומדנא כמו דברים שבלב וכן במגרש מחמת מיתה ראה מ"ש נ"י ב"ב דף רכ"ב ע"ב ז"ל וזה הטעם אין אסמכתא בגיטין באומר אם מתי ולא באתי ואע"ג דלא ניחא לי' בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב שלם שאם יתקיים התנאי תהי' מגורשת ולא תהי' עגונה וזקוקה ליבם עכ"ל ובהיפוך מזה כ' ר"ן גיטין קפ"ב ע"ב וז"ל משו"ה אמרי' כי לא אמר מעכשיו כלאח"מ דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושין כלל דיודע הוא שאין גט לאח"מ ולפיוס איכוון עכ"ל נמצא אפי' בשכ"מ איכא הכי ואיכא הכי ע"כ הו"ל דברים שבלב ואינם דברים ובעי מ"ת ומה שנדפס שם בגליון דהר"ן הוא נגד ש"ס פ"ק דכתובות לק"מ דהתם קאי ש"ס איש אונס בגיטין ובאם באתי בלאה"נ אינו גט משום אונס ולא נקט אם לא באתי אלא משום אומר בהדי' אח"מ דבאמר לא באתי תיפוק לי' דהו"ל אונס ולא מיירי בהתנה בהדי' כל אונסא דמתיליד וא"כ קשה אח"מ הא תני לי' רישא ור"ן קאי אי אין אונס בגיטין ובאם לא באתי דאינו גט משום מיתה הוא ולא משום אונס ויפה תי' הר"ן. ומה שמקשי' ע"ז דבס"פ שבועת העדות משמע דבממון בעי כפילות לר"מ טפי אמרתי להוסיף קצת ע"ד הראב"ד דהנה נהי אי לא התנה כולל אומדנא דמוכח שיש לו שום פניה מ"מ י"ל כשהתנה ולא גמר דבריו גרע כמ"ש רשב"א אלא י"ל אפי' לו יהי' גזירת הכתוב בדיני תנאי דבעי' מ"ת מ"מ בכל דיני ממונות אומדן דעת הוא ששניהם רוצים בקיום דבריהם שלא כדין תורה והלא המתנה ע"מ שכ' בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ולא דמי לב"ג וב"ר דליכא אומדנא מטעם הנ"ל משא"כ בשארי ענינים דאיכא אומדנא אפי' לו יהי' מ"ת גזירת הכתוב מ"מ המתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים משא"כ בגיטין וקדושין דבדבר איסור תנאו בטל ואמנם ש"ס ס"פ שבועות העדות קאי לר"מ ס"ל גם בדבר שבממון תנאו בטל שפיר בעי' למימר ת"כ בעי ואפי' בממון גרידא וא"ש מ"מ מבואר מהראב"ד הנ"ל דלא כפ"י הנ"ל דאי ס"ד דעבר הירדן הי' של מרע"ה מטעם כיבוש מלך והוא נוהג בה טובת עין הו"ל כשארי מתנות ומקח וממכר ונילוף מיני' אע"כ דלא כפ"י ז"ל:

2563

2564ואחר שביארנו כ"ז בעזה"י נבוא לנידון שלפנינו לכאורה אתתא דא שרי לבעל הכהן ממ"נ אי נימא אין זמנו ששמ"ע או אפי' מוכיח וההוכחה היא מעת שהוא בעולם א"כ לא הוי תנאי רק כקובע זמן ולא בעי כפילות ואי הכוונה מעכשיו ממש א"כ ממ"נ אי נימא במעכשיו לא פליגו ר"מ ורבנן כהרמב"ם ולא בעי מ"ת מותרת לכהן ואי תימא במעכשיו נמי פליגו א"כ ע"כ אין הלכה כר"מ דאל"כ מ"ט נאיד ר' אשי משינוי' דכל אמוראי וע"כ משום דאין הלכה כר"מ וא"כ מדינא לא בעי מ"ת רק משום חומרא דגיטין מחמרי' לכתחלה אבל בדיעבד לא דאפי' אי נימא באשת ישראל כה"ג בתנאי שאינו כפול מחמרי' הני פוסקי' אפי' דעבד מ"מ באשת כהן להוציא אשה מבעלה ליכא למ"ד ומצינו חילוק זה ביבמות ובפר"א דמילה ד' קל"ו ע"א גבי מת בתוך שלושים ותו אפי' אי דאוריי' הא הו"ל ס"ס ס' לא אמריני' זמנו ששמ"ע ואת"ל זמנו ששמ"ע דלמא כונתו מעת שהוא בעולם ואת"ל כוונתו מעכשיו דלמא הלכה כרמב"ם וסיעתו דמעכשיו לא בעי ת"כ ובג' ספיקות כזה אפי' איתחזק איסורא מהני ס"ס ועוד בס' פלוגתא מהני אפי' ב' ספיקות במקום חזקה כמ"ש משנה למלך פ"ב מטומאת צרעת סוף ה' א' ובתשובה א' כ' לי מו"ח הגאון נ"י דזהו כוונת הש"ג בחולין דף רס"ט ע"א אות א' ודלא כמו שהבין ממנו בתשו' מ"ב סי' נ"ב והנה אמת נכון הדבר בכוונת הש"ג לע"ד ומכ"ש הכא דאיתחזק התירא לבעלה כהן ואיתחזק איסורא דא"א ופשוט:

2564

2565מצורף לזה עוד נ"ל דהא אמר ר"ה בגיטין ע"ב בשכ"מ גיטו כמתנתו אם עוד חוזר ודעת רוב הפוסקי' שם כפירש"י דמיירי כפשוטו כל גט שכ"מ אם עמד חוזר ומכ"ש אם גילה דעתו ואמר אם מתי וכ"כ בתשו' מהרא"ל ולא דמי למ"ש רשב"א דאם התנה ולא כפל גרע ממי שלא התנה כלל הרשב"א מיירי בסתם ב"א שהאומדנא היא שמחשבתו להיות ככל דיני תנאי כגון דזבין אדעתא למיסק לא"י ומחשבתו ניכרת אמרי' דעתו בכל אופן המועיל ובכל דיני תנאי שבעולם נמצא האומדנא היא שרוצה בכל דיני תנאי א"כ כיון שהתחיל להתנות ולא גמר דבריו הרי דיבורו סותר האומדנא שלנו ויפה היתה שתיקותו אבל הכא האומדנא היא מחמת שכ"מ שכל מעשיו בטירוף וקיצור שלא תטרוף עליו השעה ואם אמר כתבו אנו מפרשי' תנו וכדומה אין קינור דיבורו סותר האומדנא והחילוק מובן מאיליו ואין בו ספק לע"ד נמצא בשכ"מ מדינא הוא סגי אפי' בלי כפילות כמו אי הוי שתק לגמרי ורק דמסקינן רבה ורבא לא ס"ל משום דעקרוה רבנן לקידושי' מיני' נמצא כיון דעקרוה רבנן לקידושי' מיני' כ' בחי' רמב"ן המיוחסת לרשב"א והובא גם בשיטה מקובצת ריש מס' כתובות בסוגי' אונס בגיטין דמן התורה שרי' לכהן רק מדרבנן וא"כ כיון דליכא אלא ספיקא דרבנן פשיטא דיש לסמוך אהנ"ל להקל אמנם בתשו' רשב"א סי' אלף קס"ב כ' דכל דעקרוה רבנן ממילא סמכי' דודאי גמר ומגרש כדי שלא יבוא לידי עקירת קידושי' ובעילת זנות וא"כ אסורה לכהן מן התורה אך נראה כ"ז בסתם אבל כשאמר להדי' אם מתי יהי' גט רק לישנא איתקל לי' הרי קמן דלא גמר ומגרש רק כיון שלא כפל לתנאי מן התורה אין כח בתנאי לבטל המעשה אבל עכ"פ אומדנא דשכ"מ איכא ועקרוה רבנן לקידושי' ומותרת לכהן ויש קצת לפקפק ע"ז לפמ"ש פ"י דלא הפקיעו הקדושי' אלא היכי דפשע בתקנת חכמים ולא נשמר כדינו והכא הרי התנה אלא שהטעהו המסדר שלא הי' בקי והו"ל אומר מותר עפ"י הוראת חכם דאונס הוא ואין ראוי לקנוס אותו שיעקרו קידושיו ויהי' כל בעילותיו זנות ויעיי' מג"א סי' ש"כ סק"ג מדמה זה לשוכח ובשוכח עמג"א סי' תקכ"ז סק"ו מ"מ אין נראה להוציא אשה מבעל על המצאת כאילו ודברי פני יהושע צריכי' ישוב לפי' הר"ן שלהי נדרים גבי טמאה אני לך ע"ש. גלל כן יען עמכם הכרתי והפלתי גאון יעקב יענה אם דעתו הרחבה מסכמת להתיר למטונא שיבי מכשורי ומר ניהו רבה ישים עינא פקיחא על כל האמור אם ישר בעיניו יצרפנו עם המתירים וה' קרנו וכסא כבודו ירום כנפשו הטהורה ונפש א"נ לעבדי ה'. פ"ב ד' ט"ו לטבת פז"ל.

2565

2566משה"ק סופר מפפד"מ:

2566

2567שלום וכ"ט לרב טב ה"ה מר גיסי הגאון הנגיד נגידות ידבר כבוד מו"ה שלמה איגר נ"י:

2567

2568יקרת דברת קדשו הנחתמים עד צאתי קרית חוצות בשוקי בראי לשאוף אויר טוב בסוף ימי הקיץ כדרכי אז שעשעתי השכם וטיילתי בין ערוגת שושנים שפתותיו נוטפת דברים עמוקים מדבש מתוקים אלה התורות והחוקים ובגוף הדין הנני מסכים ועולה להתיר האשה מכבלי יבם מטעמים אשר אבאר אי"ה ודבר קדשו יהי' לנו לשעשועים:

2568

2569זה לשון השאלה איש א' עוד בימי נעוריו עזב את אשתו וזה שנים נודע וכו' לגרש על תנאי שבעוד שנה תעקור משכונה מעירנו לעיר מולדתה לבית אבי' ומשום שהי' מסחר א' לה ולמשפחת הבעל ורקד הקנאה ביניהם והנה כמו ד' חדשים אחר הגירושין שבק הבעל חיי' לכל חי והי' רוצים לקיים תנאה שלא להצטרך חליצה ויש מי שעורר לחוש לסברת בה"ג שכ' בשם רבנן קדמאי הביא הה"מ פ"ח בהתנה ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חיי פלוני ונשאת ומת הבעל המגרש ושוב שתתה בחיי פלוני לא נתבטל הגט ומסתברא כמו דאין מעשה דלאחר מיתת המגרש מבטל גט כן אין מעשה מועיל לקיים גט ודעת הרב השואל נוטה שאין לחוש לס' זו שהרי הר"ן פ' המגרש והה"מ פ"ח דחו אותה בראי' מכרעת ותו בש"ע לא הביא דיעה זו כלל עכ"ל השאלה ומר גיסי נ"י העמיק עיון והעלה להתיר וגם אני אחריו ואבאר דברי בעזה"י:

2569

2570הנה הרב המערער חשש לרבנן קדמאי דמשמע דבה"ג חייש להו אע"ג דהר"ן והה"מ הקשו א"כ כל ימי חייכי נמי הוי כריתות לכשימות המגרש וגם מר גיסי נ"י התעורר עפ"י פירש"י פ' המגרש ע"מ שלא תבעל לאבא ולאביך פירש"י אבל ע"מ שלא תבעל לפלוני חיישי' שמא תבעל לו והיינו אחר מיתת המגרש ש"מ גם רש"י לא ס"ל כרבנן קדמאי מ"מ מפני קושי' לא נדחו דברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה וחייש הרב המערער ולמד מזה לקיום התנאי כשם שאין ביטול תנאי אחר מיתה ה"ה אין קיום התנאי:

2570

2571ולכאורה דבר זה בא המערער ללמד קיום מביטול ונמצא למד ביטול מקיום דקיום שאינו מועיל אחר מיתה תני' וביטול לא תני' אלא נילף מביטול והוא ביומא י"ג ע"ב בש"ס אי חזי דקא בעי למימתי קדים ועייל לבי' כנשתא וכו' והקשו תוס' למה לי קדים ועייל אפי' אי עייל אחר מיתתו יהי' גט למפרע כמו אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת תוך יב"ח דחייל גט אחר מיתתו למפרע ותי' תוס' ישנים וצ"ל דהתם קיימתה התנאי שעתה עד אחר יב"ח אבל הכא מתה קודם שקיימה התנאי עכ"ל שדבריהם צ"ע מה לי מתה היא או מת הוא כיון שהגט מצי למיחל למפרע ע"כ נראה לכאורה דלאחר מיתה אין קיום וה"ה אין ביטול לא במיתתה ולא אחר מיתתו אך באחר יב"ח ביטול התנאי ומיתה באים כאחד ועוד שקדם קיום התנאי קודם גמר מיתה דשעה סמוך למיתה והוא גוסס ויודע שלא יחי אחרי נפלו משו"ה מגורשת מיד אלא שצריך להמתין עד אחר יב"ח משום גזירה כמ"ש תוס' והר"ן ס"פ מי שאחזו אבל הכא ביה"כ אי עייל לבה"כ אחר מיתתה לא נתקיים בחי' לא מועיל קיום אחר מיתתה וה"ה אחר מיתתו ומשם ילפי' לביטול התנאי:

2571

2572אמנם מגטין פ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) קשי' דתני' ה"ז גיטיך ע"מ שתתן מאתים זוז ומת וכו' ובשלמא מת"ק דס"ל הגט בטל לק"מ הא אין ביטול אחר מיתה י"ל מיתתו וביטולו באי' כאחד אע"ג דהכא לא שייך כדלעיל באם לא באתי עד יב"ח דהתם כבר בחייו שעה קודם מותו נתקיים התנאי משא"כ הכא מ"מ נוכל לומר מיתה וביטול באים כאחד אבל מרשב"ג קשי' דס"ל שתקיים תנאי ליורשיו אחר מיתתו הרי דקיום התנאי מועיל אחר מיתתו וגם מר גיסי נ"י עמד בדרשב"ג הלז אך מה יוסיף לן קושי' כבר כתבתי מפני ק' לא נדחה דברי בה"ג ורבנן קדמאי אך נ"ל ראי' מהתוס' הנ"ל אינה מוכרחת וגם דוחק להעמיד בכוונת תוס' הנ"ל כי נלע"ד קו' תוס' דיומא לק"מ ואולי לזה נתכונו תוס' והוא דכיון דא"א לו לכנס לבה"כ לקיים תנאי לגמור הגירושין דחיישינן למיתה דחד דאידך אשה וקם בלא בית והנה גירש לאה אם לא תמות ואז אשתו רחל עמו בנין עדי עד ואינו רוצה בגירושי' של רחל אך צריך לחוש שמא תמות רחל ותשאר לו לאה והי' חצי עבודה בשתי בתים ע"כ יכנס לבה"כ לגמור גירושי' של רחל למפרע קודם מותה ומ"מ א"א לו לכנוס לבה"כ עד אחר מיתתה וא"כ כל ימי חי' אגידא בי' ואין זה כריתות משו"ה הוצרך ש"ס לומר דגם בחיי רחל יחול גיטה כי מיקרבא למות שיודעה שלא תחי' עוד ילך לבה"כ ויחול גיטה של רחל בחיי' ולמיתת לאה לא חיישי' דהוה מיתה דתרי אבל אי לא הו"מ להקדים לילך לבה"כ ה"ל כמו כל ימי חייכי דאין זה כריתות אע"ג דע"מ שתאכל בשר חזיר אמרי' אפשר תאכל ולקי' ה"נ אפשר שיכנס לבה"כ ולא יחוש שתמות אחרת ועביד עבודה בלא בית זה לא נראה כיון דכפרת כל ישראל תלוי בו הוה מן הנמנע שיעשה כן כמו לא תבעל לאבא ולאביך גטין פ"ב ע"א ע"ש משא"כ אם לא באתי כיון שהוא חי הוה גט וכריתות מעלי' ולק"מ ק' תוס' ואפשר שלזה כיוונו בתירוצם אלא שהלשון מגומגם קצת ואם לא נתכוונו תוס' לכך אלא לדברי בה"ג הנ"ל מ"מ אין הכרח לבה"ג מכאן כי עכ"פ נוכל לתרץ כמו שכתבתי:

2572

2573ואשוב לתרץ ואראה בישוב קו' הנ"ל הנופלת על הבה"ג אשר לא הרגיש בהם הר"ן והה"מ ומדוע לא הרגישו ותחלה נאמר כי סברת רבנן קדמאי לאו חוקה היא אלא סברא נכונה וישרה ומזקנים אתבונן הנה הרמב"ם פ"ח מגירושי' הלכה א' וחזר ואמר מחולין לך וכו' הי' נוסחא לפני הראב"ד שלמו שלשים יום ולא נתנה ה"ז מגורשת כ' ראב"ד מסברא דנפשי' כיון דאמר מחולין לך ומת תו לא אמרי' לצעורי' קא מכוון עכ"ל אלא שכ' שנוסחא מוטעת היא וגרסי' אינה מגורשת ומילתא באפי' נפשי' הוא ולא קאי אמחולין ע"ש מ"מ נחזי אנן בסברת הראב"ד שלא השיב על הרמב"ם אלא ביקש ראי' ומנין אבל הסברא בעצמה ישרה בעיניו והיינו כי באומר ע"מ שתתן לי ר"ל להרווחה דידי' כיוון ולזה מועיל מחילה והריני כאלו נתקבלתי אלא חיישי' דלצעורא דידה כיוון ולזה אין מחילה מועיל כ"א שמוחל גוף התנאי דלצעורי אבל תנאי נתינת הממון אינו מועיל עיין גטין ע"ד ע"ב ובר"ן בשם רשב"ם. והנה אנן סהדי כל שכיון לצעורי אין אדם רוצה לצער חברו ומה גם אשתו בשעת מיתה אדרבה רוצה אדם לנוח על משכבתו ולמחול לכל מאן דצערי' ולא יצערו אחרי' בגינו וכאלו מחל הציעור להדי' בשעת מיתה אלא מ"מ לא יועיל דלמא להרוחה כיון ולא לצער אותה כלל בו עון אשר חטא ולית כאן אנן סהדי אמנם אם מחל להדי' דמהני לגבי הרוחת המעות ושוב מת ומיתה מוחלת הצער הרי היא מגורשת ובטל התנאי זה הוא סברת הראב"ד ועיי' ר"ן פ' המדיר סוגי' דמומין דס"ל לרמב"ם ולרוב פוסקים לבר מרשב"א דעל מנת יכול למחול עיי' ב"ש סי' קמ"ג סק"ט:

2573

2574וכיון שזכינו לדין א"כ בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני דליכא אלא לצעורא אי מיית המגרש ביטל התנאי ומחלו ומותר לשתות יין לכתחלה ולא תיקשי מאם לא תבעלי לפלוני התם קנאת חמת גבר ביניהם שחשדה האיש ההוא וכיוצא בו ואהא לא מחל וכן אם לא באתי מכאן עד יב"ח התם אינו מוכרח שהי' דעתו לצעורא אלא אפשר לפיוסה באותן הימים כדמשמע בש"ס ע"כ אינו ברור שמחל כי אין בזה עון אשר חטא וכן במאתים זוז אפשר דעתו לרווחא משא"כ אל תשתי יין שהוא רק לצעורי' י"ל בודאי מחל התנאי שלא יהי' בו עון וכסברת הראב"ד הנ"ל:

2574

2575ומשו"ה לא קשי' לר"ן ולה"ה אלא מכל ימי חייכי דהוה ג"כ לצעורא ואפ"ה אינו כריתות ולהנ"ל ק' אמאי הא נכרת הגט כשימות הבעל ומ"מ נלע"ד להליץ וליישב ק' זו דנהי דחזקה מחל התנאי בשעת מיתה מ"מ השתא לא הוה כריתות דעכ"פ אגידא בי' לעולם ואם יארע שבשעת מיתה יאמר אינני מוחל התנאי הרי אינו כורת אלא שאנו תולין מסתמא ימחול אבל מ"מ אינינו כורת כמו שהוא עתה וצדקו דברי רבנן קמאי דבה"ג:

2575

2576ולא רחוק בעיני שזהו דעת הרמב"ם ג"כ אפי' לפי הגירסא שלפנינו אם מת בתוך שלשים אינה מגורשת ולא קאי אלעיל ופסק שם באמר ע"מ שתתן לי ולא קבע זמן חולצת ולא מתיבמת כ' ה"ה הטעם משום דבעי' ביטול וקיום בפועל ויליף כן מאם לא באתי עד יב"ח דלא שרינן עד אחר יב"ח שנתקיים בפועל וכשם שהתם ספק אי לאלתר שתחול או לאחר יב"ח ה"נ ספק וחולצת ולא מתיבמת זו היא כוונת ה"ה וק' מאוד לומר דש"ס מספקא לי' בסברא חדשה אי בעי ביטול וקיום בפועל או סגי בכח ולא פירש לן במאי מספקא ולא הזכיר סברא זו כלל אע"כ י"ל בודאי אי באם לא באתי עד יב"ח הי' כוונתו לפיוסא לה נמצא כשמת לא מחל תנאו וצריך שיתקיים בפועל וכל שלא נתקיים בפועל מתיבמת אך אולי היתה כוונתו לצעורה ומשמת מחל התנאי ומשמחל התנאי לא צריך קיום לא בכח ולא בפועל ומותרת לעלמא ומדמספקיני' אנן בדעתי' חולצת ולא מתיבמת וה"נ במאתים זוז אי' הי' כוונתו להרווחה ולא מחל התנאי אלא אם ביטל בפועל וכיון שמת א"א לבטלו בפועל ואי כוונתו לצעורי כיון שמת ביטל התנאי ולא בעי לא כח ולא פועל ומספיקא חולצת ולא מתיבמת והרי סברא של רבנן קמאי יש ראי' מספיקא דש"ס גבי אי לא באתי מכאן ועד יב"ח הנ"ל וכיון שזכינו לישב דברי רבנן ולסלק מעליהם כל קושי' והראב"ד ס"ל כסברתם וגם רמב"ם ויש ראי' מש"ס א"כ אחליט אני שזו היא סברתם באמת וממילא בנידון שלפנינו בין יהי' כוונתם להרווחת בני משפחתו במסחרם בין לצער אשתו אם תקיים התנאי ומרויח מקום לבני משפחתו הרי היא מותרת לשוק בלי חליצה לפע"ד. אך כל אלו נאמרים אם הי' לשון התנאי ככתוב בשאלה שבתוך שנה תסע משכונתה ועירה ותדור בעיר אבי' שאם תסע לשם ותדור שם יב"ח או תקנה בית שם שהיא בכלל בני עיר שם הרי נתקיים התנאי והרי זה כריתות אעפ"י שאפשר אח"כ תחזור לדור במקומה הראשון ותפסיד לבני משפחתו במסחר מ"מ יש לומר שלא חשש הבעל לזה מכיון שכבר עברה סיכי ומשכה וקבעה דירתה במקום אחר לא תשוב עוד משם למקומה הראשון כמ"ש רמב"ן בחומש גבי בתי ערי חומה ע"ש ולפ"ז שפיר הוה כריתות אבל לשון התנאי וכוונתו ע"מ שלא תדור בעיר בני משפחתו וקיי"ל האמר סתם ע"מ שלא תכנס לבית אביך כוונתו לעולם וה"נ כוונתו לעולם לא תדור א"כ אין זה כריתות כלל ולא נשאלה שאלה על זו ע"כ אסתגר בקמייתא והנלע"ד כתבתי:

2576

2577ועתה אבא קצת להשתעשע בדברת מר גיסי נ"י והנה במ"ש להאריך באין אונס בגיטין לא זכר כלל חילוק בין אונס רחמנא פטרי' ובין אונס רחמנא חייבי' ובין אונסא כמאן דעביד או אונס דעבר ויש לעיין בכל זה בש"ך ח"מ סס"י כ"א ומשנה למלך פי"א ממכירה ע"כ לא אכניס עצמי בזה כעת ומר גיסי נ"י קיצר אעפ"י שהאריך:

2577

2578מ"ש ורמי דברי רמב"ם אדברי רבנן קמאי כיון דלא הוה קיום וביטול בפועל כבר כתבתי לעיל דכיון דבמומי' בטלו עשתונות תנאיו תו לא שייך כח ולא פועל ולדברי מר גיסי נ"י עכ"פ האשה אסורה לבעלה משום ספק אסורה לבועל והבנים ספק ממזרים וזה אינו במשמע מ"ש מדיוקא ויתורא דכל ימי חייכי מוכח אפי' אחר מיתתו קאמר הי' דבר נאה והגון אי לא דקשי' עליו מה שהרגיש מר נ"י א"כ מ"ט נקט שלשים יום והלא אפי' בסתמא נמי שרי' וזה הי' חדוש נפלא ולא ה"ל לש"ס למשתיק מיני' ותירוצו אינו מספיק לרפאות שבר גדול אבל האמת ביישוב קו' משנה למלך שם וקו' מכתב אלי' אנו אין לנו אלא תי' קמא דשעה"מ שהם דברים נכונים וראוי' למי שאומרן תו פש גבן לברורי סברת הר"ן וה"ה במ"ש בדעת הרמב"ם בע"מ שלא תבעלי לפלוני לעולם ושלא תכנס לבית אביך לעולם משום שלא הותר מה שאסר לה פי' הענין כי אין זה כריתות כיון שמחמת האגד שלו והתנאי נמנעה לכנס לבית אבי' או להבעל לפלוני שהרי בלא התנאי הי' יכולה והמניעה הוא מחמת האגד אעפ"י שסוף יפסוק האגד במיתת פלוני או אבי' מ"מ נכנסה ממניעה למניעה שהרי כשימות האב אין לה בית אב וכשימות פלוני א"א שתבעלי אעפ"י שמניעה השני' אינה מחמת אגד של הבעל מ"מ כיון שתחלת' הי' מחמתו ונתגלגל ממניעה למניעה אין בה כריתות משא"כ שלא תבעל לאבא ולאביך שתחלת המניעה לא הי' מחמת אגידתו שהרי בלאה"נ לא הי' שומעי' לה לבוא עלי' וכיון שהמניעה הראשונה אינה מחמת התנאי ה"ז כריתות משא"כ לפלוני שהדבר הי' תלוי ועומד אם תרצה תבעל לו אלא שהתנאי מנעה הוה תחלת המניעה ע"י התנאי ונכנסת ממניעה למניעה אין בה כריתות ואין דומה לאם יאמר שלא תאכל בשר חזיר לעולם התם המניעה הראשונה מחמת התנאי כי תלוי ועומד אי בעית אכלה לקי' והיא נמנעת מחמת האגד ואין בה כריתות ולדעתי הדברים פשוטים לכל מבין אך יען ראיתי מר גיסי בנה דייק על תשו' הראנ"ח סי' וי"ו ואני אומר אי דייקינן הכי לא תנינן ולפע"ד האמת כנ"ל ומאן חכים כמר גיסי נ"י לשדד עמקים כל דילדא אימא כוותי' תלד:

2578

2579זולת זה דברי מר גיסי נ"י מסולאים בפז מחודדים ושנונים והדין דין אמת והכל מתוקן לתעודה ולתורה והי' זה שלום למר ולתורתו כנפשו היקרה ונפש א"נ גיסו. פה יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' כ"ג מנחם תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2579

2580שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג הדיין המצוין בהלכה כקש"ת מה"ו שמואל נ"י דיין ומ"ץ בק"ק אונגוואהר יע"א:

2580

2581אתא לידי יקרת מכתבו ראשון גם שנית והנני להשיב אקמאי דמטי לידי נידון איש א' נלקח לצבא הקיר"ה והשתדלו ממנו גט פטורי' בלי שום תנאי ואח"כ חזרו ועשו קישור שידוכי' ביניהם לכשיחזור בתוך ג' שנים ע"י שטר שחרור אב' שנים אזי יחזרו וישאו זא"ז ויצא הוא לעבודת המלך והיא נשכרת ליישוב א' שוב אחר זמן מה קיבל איש מלחמה הנ"ל הרשאה שקורין אורלויב על איזה זמן זמנים לילך לביתו ולחזור לזמנו לצבאו ופקודיו ובבואו להישוב שאשתו גרושה נשכרת שם שמחו בני הבית והישוב ההמה בדבר מצוה כי אמרו עכשיו בטל הגט כי חזר ועבר נגד פני' ומצוה לה שתטהר בספירה וטבילה ותזקק לבעלה וכן נעשה והי' זע"ז כאיש עם אשתו ונתעברה הימנו והולידה בת וככלות זמן הרשאה שלו חזר לצבא מלחמתו ומי יודע מתי ישוב ואם ישוב ומעתה יש אומרי' כיון שבאמת נתגרשה גירושין גמורי' וכאשר בידה כ' פטורי' מב"ד מסדרי הגט שהיא פטורה כדמו"י רק שנתקדשה בקשר שידוכי' להמתין על ג' שנים וא"כ אמרי' מסתמא לשם קידושי' בעל כדאי' בש"ע א"ע רס"י קמ"ט וי"א כיון שהי' סבורי' שהגט בטל א"כ ע"ד קידושי' הראשונים בעל בטעות ובעילותיו זנות והיא פנוי' כשהיתה:

2581

2582הלא עיניו שפיר חזו סוגי' דגיטין פ"א ודף ע"ג ע"ב ומ"ל פ"י מגירושי' מייתי תשו' הרא"ש בא' שנתיחד עם אשתו אחר שהי' הגט ביד שליח ואמר שהולך לבטל הגט כדי להוציא מדבת בני אדם ושוב נתברר שהי' שליח לקבלה ולא יועיל ביטול הגט והנה היא מגורשת לגמרי וכ' רא"ש דלא חיישי' דבעלה לשם קידושי' שהרי אמר לבטל ש"מ הי' סבור שעדיין לא חל הגט ומוכיח שעל שם קידושי' הראשוני' בעל בטעותו ושרי' איתתא לעלמא וכ' עליו מ"ל שהרא"ש הפריז על מדותיו וכיון דחזקה בעל לשם קידושי' אלו צוח ואמר לא בעלתי כלל או לא בעלתי לשם קידושי' היאומן וכי ההכרח ממעשיו עדיף מדיבור פיו והגאון אבני מילואי' רס"י קמ"ט השיג אמשנה למלך דש"ס ערוך הוא כהרא"ש דהכרח עדיף מדיבור פיו בגיטי' ע"ג ע"ב בא עלי' ואח"כ נתן להכסף אין חוששי' שהבעילה היתה לקידושי' דא"כ לא נתן לה אתנן ור"י בר"י פליג ס"ל דלמא מתנה יהיב לה עכ"פ מוכח ההכרח עדיף מדיבור פיו:

2582

2583ותמהני על הגאוני' במחילת אלף מכ"ת ששגו ברואה הנה ז"ל השאלה שבתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ט' לאחר זמן בא בעלה ועדיין הי' הגט ביד הזקן וביטל הגט ונתיחד עמה ואח"כ אמר אלך ואבטל הגט שביד הזקן כדי שלא יוציא שום אדם דבה עלינו ואמר הזקן שהוא שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו ושני חבריו הזקנים היו עדים עכ"ל השאלה פי' שהאשה עשאו שליח לקבלה מיד שליח הולכה של בעל וע"ז השיב הרא"ש כנ"ל והנה צריך להבין בנוסח השאלה שקודם שנתיחד כבר ביטל הגט א"כ אחר שנתיחד מה צורך לבטלו שנית שלא להוציא דבה הלא לפי דעתו שהי' שליח הולכה כבר נתבטל ולענין דבת אנשי' מה יוסיף ביטולו שנית אחר היחוד:

2583

2584אבל האמת יורה דרכו כי ט"ס דמוכח יש כאן מ"ש אילך ואבטל הגט שביד הזקן צ"ל אלך ואטול הגט שביד הזקן ר"ל אתמול ביטלו כדין המבטל גט והניח החספא ביד הזקן מ"מ אחר היחוד נמלך שיש יוציאו דבה שהם זע"ז כאיש עם אשתו וגם כ' על שמם מונח ביד הזקן ע"כ אמר אטלנו מידו ושוב כשבא ליטלו מיד הזקן גילה לו הזקן שהוא שליח לקבלה וכו' כנ"ל א"כ לק"מ קו' מ"ל דודאי הוכחה דלאחר היחוד לא מהני טפי מדיבורו אבל אם קוד' שנתיחדו יש הוכחה שאינם מתיחדי' לשם קידושי' אלא על שם קידושי' הראשוני' ואפי' לא הי' אלא ספק מ"מ שוב אין כאן חזקה שקידש וכיון שאין כאן חזקה גמורה אין עדי ביאה עדי קידושי' כי אין ברור להם שקידשה ודינו של הרא"ש אמת:

2584

2585אך המ"ל לפי הבנתו בהרא"ש שההוכחה הי' מאמירתו אחר היחוד יפה השיג מסברא וכי יפה ההוכחה מדיבורו והגאון אבני מילואי' במ"כ לא עיין יפה בזה ועד שהביא ראי' מש"ס גיטין מ"ג ע"ב הי' לו ליישב סברת מ"ל על הש"ס גופי' וכי הוכחה עדיף מדיבורי' אבל המ"ל גופי' תי' זה פכ"ח מאישות בכתבו אתשו' מהרי"ק בענין חוששי' לסבלונו' כ' כיון שהוכחה הוא מענין אחר ואין הבעה"ד מכוון במעשיו לומר שקידש בסבלונו או שלא קידש אלא מילתא אחריתא עבדי ומזה אנו מביני' שלא קידש בסבלונות אעפ"י שלא הי' נאמן בהכרח ממעשיו אם הי' מכוון לזה אבל הכרח שבא ממילא בלא כוונה עדיף טפי ע"ש וא"כ בגטין ע"ג ע"ב כך הוא שלא נתכוון לדבר אלא שפרע לה שכר ביאתה ואתננה וממילא אנו מביני' שלא בעל לשם קידושי' משא"כ בהא דתשו' הרא"ש לפי הבנת משנה למלך שלא אמר דבר קודם יחוד אלא אח"כ אמר אלך ואבטל כדי שלא יוציאו עלינו דבה הרי פירש שלשם זה אמר כך שלא יאמרו בעל אחר גירושי' אלא קודם גירושי' הרי שנתכוון לכך במעשיו וק' וכי עדיף זה מדיבורו ויפה השיג מ"ל אלא שכבר כתבתי דברי ראשונים וקאי על הוכחה שקודם יחוד:

2585

2586ומה שצל"ע בדברי הרא"ש הא עכ"פ האשה יודעת שעשאתה שליח קבלה וכבר נתגרשה והלא על שניהם נאמר חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז ומסתמא הודיעתה לו כדי שיבעול לשם קידושי' ומ"ט התיר הרא"ש האמנם יש לי בזה צ"ע בדברי מ"ל שכ' אמ"ש רדב"ז אם בא עליה בנדתה והרי בעל בעילת איסור שוב אין כאן חזקה שלא בעל בעילת זנות וכ' מ"ל אפי' לא ידע הבועל שהוא נדה וידעי' שהיא לא הודיעתו מ"מ על שניהם נאמרו חזקה זו וכיון דלגבה דידה ליכא חזקה א"כ שוב אין כאן חזקת קידושי' ע"ש וצל"ע וכי הפירוש שצריכי' שני חזקות שלו ושלה כדי לבטל חזקת פנוי' זהו לא שמענו מעולם אך אם ע"ד משל היינו יודעי' שהאשה לא נתרצי' בכל אופן להתקדש אלא דוקא בבעילת זנות שוב אין לומר חזקה דהוא לא שביק התירא ואכיל איסורא לבעול בלא קידושי' זה אין לומר דאש בנעורת ומה ה"ל למיעבד וע"כ נתרצה לבעול בזנות ואין כאן חזקה אלא בסתמא שניהם רוצי' בהיתר ושניהם לא שבקו התירא ואמנם בעובדא דמ"ל דחזקתו אלימא שלא יבעול באיסו' והיא אעפ"י דלא איכפת לה באיסורא מ"מ מה"ת לומר דלא תתרצה אלא בזנות מסתמא כי א"ל התקדשי לי בבעילה זו לא התריזה נגדו ומה"ת להקל להתירה לעלמא וצ"ע וי"ל זה דלמא להתירא לא התרצית אלא לזנות [עיין בסימן שאחר זה]:

2586

2587אך בהא דהרא"ש בודאי צ"ע הוא והיא כשרי' ודעתם אהתירא והיא שידעה שעשאה שליח קבלה מסתמא לא תרצה בבעילת זנות והודיעה לו שיקדשנה ומ"ט התירה הרא"ש וע"כ צ"ל דס"ל אשה לאו דינא גמירא ואעפ"י שאמרה להזקן שקיבל גט עבורה משליח בעלה לא הבינה שנתגרשה בקבלתה וכששמעה מבעלה קודם בעילה שביטל קודם היחוד האמינה לבעלה ואמרה כבר הורה גבר ומי יבוא אחריו ועכ"פ אין כאן חזקה ולא יהא אלא ספק שוב אין כאן עדי קידושי' ומשו"ה התירה הרא"ש לעלמא:

2587

2588ונבוא לנידון שלפנינו דודאי דעתייהו דתרווייהו אהתירא ולא שייך לומר אש בנעורת שהרי הכינו עצמם לכך וספרה נקיי' וטבלה ומסתמא או לקידושי' או ע"ד קידושי' הראשוני' והדעת נוטה מהוכחה דקודם בעילה שהי' בטעות שהאמינו לשיחת נשים ועמי הארץ שהגט הי' ע"ת ונתבטל ולא הבינה במכתב שבידה מב"ד דאי ס"ד שהאשה עכ"פ ידעה שנתגרשה ונפטרה ממנו לגמרי מי פתי יסור הנה כמה טרחות טרחו להוציא ממנו גט פעם ראשון כדי שלא תשאר עגונה כי ילך ולא ישוב עוד ואיך אחר שהותרה מכבלי' תחזור ותתקדש לו והא עדיין יושב על מוכנא זו זהו דבר שאין הדעת סובל אלא המעשה מוכיח שחשבה שהגט לא הועיל אלא עד שבאה ומכיון שבא בטל הגט וע"כ היא אשתו ונבעלת לו ע"ד קידושי' הראשוני' והוכחה שקודם היחוד מהני לכ"ע כנ"ל:

2588

2589ותו אי היתה חושבת שהיא פנוי' והוא מחזיר גרושתו אין דרך לקדש ולישא בפ"א בביאה אלא מקדשי' בכסף ומכניסי' לחופה לנישואי' אבל לקדש בביאה אין דרך כלל מכ"ש לקדש ולישא בפ"א ומה דאמרי' בסוגי' דמומי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות התם כבר אירסה ונכנס לחופה כדמו"י אלא בשעת בעילת מצוה מצא בה מום אמרי' חוזר ובועל לשם קידושי' דלא לשוי' בעילתו זנות אבל אלו שהכינה עצמם לכך להחזיר גרושתו בודאי הי' מקדש בכסף והדר בעל ולא מלבי אני אומר זה אלא זהו כוונת בית שמואל סי' קמ"ט סק"א למעיין ומבין בדבריו וכ"כ הרא"ש להדי' סי' ה' דבזה"ז אין מקדשי' בביאה דרב מנגיד ע"ש ע"כ יש הוכחה שלא קידש בביאה אא"כ במקום שאחז"ל מכל הנ"ל נ"ל שבעילת זנות הי' ומ"מ הבת היא בתו לכל דבר אפי' לפטור א"א מחליצה ולא לימא כי היכא דאפקרא נפשה לגבי דהאי וכו' דהא לא אעקרא נפשה אלא בטעותא הוה ואיתתא שרי' לעלמא כנלע"ד. פ"ב נגהי ליום ד' א' שבט תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

2589

2590שלום וכ"ט לה"ה י"נ הרב הגאון המאה"ג החרוץ המופלג ומפואר בפאר תהלות עושה גדולות כמה"ו מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אונגוואהר יע"א:

2590

2591גי"ה הגיעני בזמנו והנחתיו עד נפניתי מטרדת התלמידים בהל"ות והשתא הכא ראיתי ועיינתי בדבריו וספיקותיו וקושיותיו אמרתי אפרש בעזה"י כיד ה' הטובה עלי:

2591

2592בש"ס וטוש"ע א"ע רס"י קמ"ט מי שגירש אשתו ונתיחד עמה צריכא גט שני דאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומייתי ב"ש בשם ש"ג דבשניהם מודי' שלא נבעלה אין חוששין לקידושין ותמה ב"ש על זה ופר"מ תמה על גוף הדין אמאי לא נימא הואיל ובידו לגרשה ויאמנו מכאן ולהבא אם אמר גרשתיך עתה והכא לא שייך אם איתא דגרשה קלא אית לי' הא לא אמר גרשתיך אלא לא בעלתי ובזה רצה לפרש תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ט' דמייתי מ"ל פ"י מגירושי' והא וודאי טעותא הוא הא בעובדא דרא"ש לא רצה לגרשה כ"א לקיימה ואיך יגרש אותה והוא רוצה לבטל הגט בכל מאמצי כחו ולפום רהיטא כ' פר"מ כן:

2592

2593והקו' בעיקור הדין ידע כי התם בב"ב מוחזקי' באישות ורוצה עתה לומר גרשתיך אמרי' מגו עדיף מחזקה וחזקה כזו היא דילפי' פ"ק דחולין מויצא הכהן דנימא אוקמי כל מלתא אחזקתו כמו שהי' כן הוא לעולם ולזה מהני התנגדות דמה לי לשקר אך חזקה דהכא היא חזקה דרובא עמדו חז"ל על סוף דעת דרוב ב' שגייסי אהדדי ומתיחדי' אחר גירושי' אש בנעורת וקרוב לודאי לא עמדו על עצמם מלבעול ועוד רוב הבועלי' בענין זה אין עושה בב"ז וקידשה:

2593

2594ועל חזקות כאלו סוקלין והיא עדיף הרבה מחזקה הנ"ל ומ"מ אם נתקדשה לאחר צריכה גט משני דלא הוה אלא ספק משום דלא סגי בחד רוב אלא צירוף ב' רובא וכל א' יש מיעוט דאיכא מיעוטא דמעמידי' עצמם בלי בעילה ואיכא מיעוטא מהבועלים שעושי' בב"ז ובצירוף ב' מיעוטי' אלו הוה ספיקא וצריכא גט משני אבל אם אומר הבעל לא בעלתי הרי אומר נגד הרוב ואם אומר בעלתי אומר נגד השני ועושה עצמו בב"ז ולא מהני מגו נגד חזקה דאתי מכח רובא אלא שיש בחזקת אלו חזקת דלא אלימי כ"כ דמהני מגו כגון אין אדם פורע בתוך זמנו דמספקא לש"ס וכ"כ ש"ך ח"מ סס"י פ"ב ומ"מ לק"מ קושיתו ויפה השיג ב"ש על ש"ג:

2594

2595אמנם המעיין בש"ג יראה דקאי אדלעיל בפשטה ידה וקיבלה קידושי' מאחר וי"ל דקיבלה בפני הבעל ושוב אמרו שניהם שלא הי' בעילה א"כ מצרפי' חזקה אין אשה מעיזה פני' לקבל קידושי' בפני בעלה וס"ל בעלמא חוששי' לקידושי' אבל אינה מותרת והכא מותרת לגמרי ומיירי נתקדשה תחלה ואח"כ אמר הבעל לא בעלתי דבעלמא אמרי' אם אמרה תחלה גרשתני ואח"כ מסייעא לה אינה נאמנות משום שמא בגט פסול גרשה והכא בלא בעלתו לא שייך זה והרוצה להבין יעיי' סי' י"ז בב"ש סק"ב ג' ובזה א"ש דברי ש"ג:

2595

2596ואמנם בבעלה בפני עדים דאמרי' ודאי קידשה והוסיף רמ"א בד"מ ובש"ע ע"ש הר"ן ה"ה נשאה וכ' ט"ז דלא שייך זה בסי' זה אלא לעיל בסי' קמ"ח אבל הרב"ש הבין יפה דברי רמ"א וכוונתו אלא שהלשון מגומגם והוא דבעלמא ב' שבאו ודרים זע"ז כאיש ואשתו ומולידי' זה מזה וכיוצא הרי הוא מוחזק שזו אשתו ונישאי' לו בחופה כדמו"י וסוקלין ע"ז כבפ' עשרה יוחסי' ובטוש"ע א"ע סי' י"ט שרמז עליו ב"ש בסי' זה אבל לא ראינו שהולידו או שבעלה רק דרים זע"ז אפילו כמה שנים אין כאן חזקת א"א אך הכא בנתגרשה מן הנישואי' ודרים כך זע"ז אפי' לא ראינו יחוד ובעילה מ"מ אמרי' מסתמא נשא אותה וגם בעלה כדמו"י. אמנם אי ידעי' בודאי שלא נשאה לא חיישי למידי אפי' בכה"ג דאין דרך לעשות כן בשלומא בנתיחדה אמרי' אש בנעורת ובא עלי' וכיון שבעל לא עשה ב"ז אבל הכא אמרי' לא נתיחד ולא בעל אבל מסתמא תלינן שנשא כדרך והרי היא אשתו זו היא כוונת רמ"א וכן הבין ב"ש ע"כ רמז על סי' י"ט רק שלשון רמ"א שכ' ונשאה מגומגם שוב ראיתי מ"ש בית מאיר והוא קרוב לדברינו ונ"ל עדיפא דידי מדידי' בעזה"י ועיי' תוס' יבמות מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה בסוף הדיבור:

2596

2597והנה בנידון שלפנינו אי לא ידעי' כלל מאנשי הישוב אלא היא באה ובנה מורכב על כתיפה ואומרת מהמגרש הוא שהי' סבורי' שהגט בטל א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר אך אם שמענו מבני הישוב שהי שם זע"ז כאיש ואשתו והולידו זו מזה והרי חזקה דאורי' שזו א"א כנ"ל ולזה לא צריך עדים ולא קבלת עדים לא בפניו ולא שלא בפניו דבר המתפרסם לנשים וטף וזהו כוונת תוס' ר"פ האשה רבה ד"ה אתא גברא וכו' ומהרי"ק שרש קע"א דמייתי ש"ך ח"מ סי' מ"ו ואך הרי אנשי הישוב אומרי' שלא כינסה בחופה שלא נתיחד לבוא עלי' פתאום להדליק אש בנעורת אלא ספרה נקיים וטבלה בראשונה ובכל פעם כאשה על בעלה ומה הי' חסר לו ולהם להעמיד חופה ולקדשה כדמו"י אם לא שסבורי' היו כולם שאין כאן גט ואין עמי הארץ מבינים וזוכרי' מ"ש להם ב"ד מסדרי גט ואם נאמר המגרש ידע שפיר ושתיק כי נתירא שהיא לא תתרצה לישא אותו א"כ עכ"פ היא לא הבינה ולא ידעה וממילא אין כאן קידושי' אלא ב"ז ותה"ד סס"י ר"ט מסיים ועתה בדורותינו אינו מצויין כלל עכ"ל פי' לקדש בענין זה וה"נ דכוותי' כן הי' נלע"ד מעיקרא ועכשיו שבא הדבר לפני פרמכ"ת אם נראי' לו הדברי' יסמוך על עצמו ויעשה מעשה ואם לאו לא בעינא לקבל אחריותא דאחריני במקום שיש עוררי':

2597

2598ומ"ש המל"מ בשם רדב"ז שאם עביד אי' בלא"ה לא אמרי' אאעב"ז כ"כ גם הריב"ש סי' ו' אפי' אינה נדה אלא שלא טבלה לדם חימוד תבעוה לינשא ונתפייסה נמי אזדא להני חזקה זו וצ"ל במשנתינו ביחוד שהי' עמה בחדר א' לא בעי' ז' נקיים כמ"ש ט"ז ובחי' אמרתי שמזה הוציא תשב"ץ במחזיר גרושה לא בעי ז' נקיים דליכא חימוד ודלא כט"ז ומה שהקשה מעלת כ"ת מירושלמי דמייתי תוס' פ' הזורק כבר הלכו בו נמושות אבל נלע"ד דירושלמי אמתני' פ"א ע"א לא קאמר דמיירי משנתינו דוקא במגרש משום זנות א"כ אין בין ב"ש וב"ה ולא כלום אלא לב"ש אפי' עבר וגירש או מרצון שניהם וכיוצא למלחמת ב"ד או הוזמו עדיו מ"מ שם גרושה מזוהמת כיון שנכתב בתורה ע"ש ערות דבר ורוב גרושת ערוה נמצא בהם ע"כ כל שלא ראינו שחזר ונשאו לא אמרינן שבעלה או שקידשה משא"כ לב"ה וא"כ לק"מ הקצרתי מאוד לחכם כמותו י"ב ואחתום בברכה כנפשו ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ג' כ"ח מרחשון תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2598

2599למאיר ובא קראתי, בן גרני ומדשתי, צפר הנעמתי, עדני העצני סוכתי שמעתי תרעתי היניהו תלמידי הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדל כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א ה' עליו יחי':

2599

2600מלתי כבר אמורה במכתבי הקצר שאין דעתי נוטה להקל לכוף המומר לגרש אפי' עד שיאמר רוצה אני ושכ"כ הגאון בית מאיר ועצתו נכונה להשתדל אצל השרים שיחייבו אותו לתת לאשתו מזונותיה וכל חיובי בעל לאשתו ואז ממילא יתרצה לגרש כן יעץ הגאון הנ"ל וגם בתשו' עבודת הגרשוני אוסר לכוף למומר מאחר דמייתי ב"י סי' קל"ד והרמ"א סי' קנ"ד ב' הדיעות ולא הכריע מי יקל ראש באיסור א"א ולא באתי עתה אלא לפרש דברי הפוסקים אשר מעלתו בנה עליהם מצודות אמרתי לפרש ולברר ההלכה כיד ה' הטובה עלי וה' יעזור לי:

2600

2601בהגהת מיי' פ"ב מגירושי' אות ד' העתיק לשון התרומה וסמ"ג וכן העתיקם במרדכי פ' המגרש דלענין השנוי' במשנתינו דכופין להוציא וכן מומר בשכופי' ע"י גוי כופין אותו עד שיאמר רוצה ומסיים בסוף דבריו לענין כפיית מומר עיי' פכ"ה מאישות והכוונה כי ההגה' לא העתיק אלא ללמוד ממנו דע"י גוים נמי כופי' על דעת ישראל ולאפוקי דלא נפרש סיפא דמתני' ובגוים חובטין ואומרי' עשה מה שישראל אומר לך אפסולא דרישא קאי קמ"ל דלא ונ"מ לענין השנויי' במשנה סוף המדיר יוציא ויתן כתובה אבל לענין מומר לא ס"ל להג"ה כתרומה וסמ"ג ע"כ הראה מקום לעיי' פכ"ה מאישות דשם נאמר בשם מהר"ם מר"ב דאין כופין מומר ועובר על דת וראי' מדלא נקטה מתני' ס"פ המדיר רשע בכלל אותן שיוצי' ויתן כתובה וטעמא משום טב למיתב טן דו אבל אם עבר חרם נגד האשה כגון שלא להכותה וכיוצא בזה כופי' להוציא:

2601

2602והנה פר"מ שפך סוללה על דברי מהר"ם הללו חדא מאי ראי' מדלא נקטה מתני' מומר דלמא משום דה"ל איסורא בלא"ה לכל הפחות איסורא דרבנן להבעל למומר וכי היכי דלא נקטה שניות לעריות ה"נ לא נקטה מומר אלו דבריו ואני אומר בודאי אין לנו שום ראי' ברורה לומר דבעילת מומר אסורה כבעילת נכרי רק דאפשר למימר הכי ולמדחי ראיי' מהר"ם אמנם הוא דקדק בקושייתו מדוע לא נקטה מתני' רשע כופי' להוציא ולא כ' מומר רק רשע וכוונתו מבוארת דודאי לומר שכופי' מומר להוציא משום דהוה בעילת איסו' זה בודאי לא ברירא אך לכופי' להוציא משום שמא מכשיל אותה בבעילת נדה וכדומה כמ"ש מרדכי פ' החולץ ולזה הביא ראי' מדלא תנן במתני' רשע דלענין זה מ"ש רשע ממומר:

2602

2603אבל מה שצל"ע גדול הא בב"ק קי"א ע"א אמרי' ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין טב למיתב ואפ"ה קחשיב מתני' ס"פ המדיר ואלו שכופי' להוציא מוכה שחין ש"מ דטב למיתב לא מועיל לענין כפי' להוציא ופשוט דטפי איכא למימר טב למיתב במוכה שחין ממה שנאמר טב למיתב עם מומר שהרי במוכה שחין פשיטא להש"ס דב"ק סברת טב למיתב ובמומר מספקא להר"מ במרדכי פ' החולץ ואזיל לחומרא הן אמת רש"י בב"ק מפרש טב למיתב עם הבעל שהוא לא הי' מוכה שחין אבל הר"מ פ' החולץ מפרש לי' אהיבם שהוא מוכה שחין או מומר ע"ש וא"כ ק' השתא במוכה שחין כופין אע"ג דפשיטא דטב למיתב מכ"ש דבמומר לא יועיל טעם זה שיכוף להוציא ואין לי מקום לנוס ולהמלט מק' זאת כ"א שאומר דלאו טעמא יהיב שאין כופי' להוציא משום דטב למיתב וכו' אלא אדלעיל קאי דה"ל למתני' למיחשבי' רשע שלא נטעה לומר טב למיתב וה"ל לאשמועינ' דלאו הכי אע"כ אין כופין משום טעם וכל זה דלא תקשי אכתי נחשיב במתני' עובר על דת במה שנוגע לה לאשה כגון שהכה אותה אע"כ משום דהא פשיטא דכופין דלא שייך טב למיתב עם מי שמכה אותה וגרוע זה מקטטה דיבמות פ' האשה:

2603

2604מה שהקשה על דברי תה"ד כמדומה לי שנעלמה ממנו לשעתו דברי תוס' קידושי' ס"ז ע"ב והכלל דהני תלתא תלי' בהדדי ממזר וייבום ותפיסת קדושי' אבל איסור לבעל ולבועל ויהרג ואל יעבור לא תלי' בהני ונדה דתפסי בה קידושי' משום דקרא רביי' כמבואר ר"פ אלו נערות שיש בה הוי' וסוטה אין בני' ממזרים אע"ג דטומאה כתיב בה כערוה משום דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבה אבל בשארי כל העריות כללא הוא כנ"ל חוץ מלר' יהושע כמבואר בתו' בדדוכתא טובא:

2604

2605ומ"ש בכוונת המהרי"ק בהרמב"ם אעפ"י שכ"כ ג"כ בתשו' עבודת הגרשוני והגאון בית מאיר מ"מ נראה היינו מומר להכעיס או מין שמודה בע"ז אבל הני שבזמנינו אינם אלא למלאות תאותם ואעפ"י שחטאו ישראלי' הם וכשם שע"י הכפי' נותן גט ה"ה שע"י הכפי' הי' פורש מכל איסורי' שבתורה והכל מטעם דיהיב הרמב"ם שהוא רוצה להיות ישראל רק לבו אונסו ועכשיו חוזר לראשונות. ומ"ש בפשיטות דאשת מומר אינה חייב' לבעלה כל מה שאשה חייב לבעלה איברא כן הוא בלי ס' אך לעומת זה גם הוא אינו חייב לה שום דבר כיון שהיא אינה מתחייבת נגדו:

2605

2606באמת מסברא הייתי אומר דמומר דאיכא למיחש למכשולי' וגם שיקח הבנים הנולדים לו להביאם במסורת דת השקר ומחסה כזב אסורה להזדקק לו וממילא לא מצי מקיים מצות עונה וכופי' להוציא וגרע ממדיר אשתו מתשמיש המטה והפוסקי' לא דברו ממומר דאיכא למיחש להסרת בניו מאחרי ה' ומ"מ לא מלאני לבי להקל והיותי מאוד נחוץ לדרכי לחיים ושלום אסיים בברכה דברי הבהע"ח. פ"ב אסרו חג השבועות תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2606

2607שאלה מעשה באיש ואשתו שנתעברה כמו ד' שבועות אחר החתונה והי' זע"ז באהבה ואחוה ורעות ויהי כי מלאו ימי' ללדת חלתה אישה ונפל למשכב והי' כפסע בינו ושוב נתרפא ואז ילדה האשה וכמו שמנה ימים אחר לידתה נפלה האשה למשכב וחלתה ג"כ חולי גדול ושוב נתרפא האשה ג"כ ואח"ז כמעט קט בקש אבי האשה מהב"ד שיעקלו כל אשר לאיש כי יש לבתו טענות על בעלה חתנו סוף דבר הביא הדבר בפלילים ונתגלו טענות בשני דברים א' כי יש לו חולי האבן וחולי בכליות הגורם מעצר השתן אשר מפני זה שפטו הרופאים דמתא שלא ישא אשה ואם ישא אשה ימות בקוצר ימים כי התשמיש קשה לו וא"כ כופין אותו להוציא כמו מוכה שחין דס"פ המדיר דממקתו ושוב טענה כי ישען על ביתו ולא יעמוד כ"א אחר טרחה גדולה ועי"ז מחליש כחה בשעת תשמיש עד שממש לא נשארה בה נשמה ומזה נולד לה החולי הגדול הזה וכשרצו לעמוד על ברור דברים אצל רופאי העיר אם אמת הוא שהתרו בו מבלי לישא אשה לא נתבררו הדברים כלל וכלל והנה הבעל מכחיש כל דבריה שאין לו שום חולי אבן הנ"ל וגם הוא עמה כדרך כל הארץ והיושבים על מדין הגבילו זמן לשני הצדדים שביום ר"ח יעמדו שני הצדדים לפני רופאי מומחה בעיר גדולה ומפורסמת והם יבדקו האיש ויעמדו על שורש הדבר במעמד שני הצדדים ואח"כ יראו מה לעשות אמנם אבי האשה העביר המועד אשר יעדו והבעל הביא לו מכתב משלשה רופאי מומחה מהעיר ההיא שהכל כזב ושקר שוב הלכו אבי האשה ובתו והביאו להם מכתב מג' רופאים אחרים שהעידו שאם כדברי האשה ראוי לכופו לגרשה ובתעצומותיהם עמדו לפני פליליהם והם אמרו שיגלו הדברים לפני דייני ישראל אם יאמרו שראוי לכוף להוציא כזה הם יכופוהו ונשאלה שאלה זו לפנינו:

2607

2608תשובה. על טענה הראשונה שהיא טוענת שממקתו בתשמיש מפני חולי האבן והביאה כתב וראי' מרופאים שאם יש בו חולי כזה ממיקתו והוא מכחיש והביא ראי' שאין בו חולי זה נאריך קצת בעיקור הסוגי' ס"פ המדיר גרסי' האיש שנולדו בו מומין וכו' ובמשנה שאחר זה ואלו שכופין להוציא וכו' ודעת הרמ"ה שבר"ן שכשהי' בו מומין אלו קודם והיא ידעה מזה ה"ל כהתנה בפירוש ואין כופין כ"א במוכה שחין וכ' הר"ן שכ"נ דעת הרמב"ם פכ"ה מאישות והיינו ממ"ש דינו בנולדו בו ריח הפה שכופין להוציא ונותן כתובה ולא כתב דין שאם התנה עמה צריכה לקבל על כרחה הרי בזה פליגי ר"מ ורבנן אע"כ דסמיך עצמו אדיוק לישני' במ"ש נולד בו ריח הפה דמשמע דוקא נולד אבל הי' בו אין כופין ומכ"ש התנה וזה ברור בכוונת הר"ן ודברי ב"ש בזה רסי' קנ"ד תמוהים. וכ' הר"ן שכן הסברא נוטה כיון דבהתנה אמרי' סברות וקבלות ולא מצית למטען סבורה הייתי לקבל ה"ה בהי' בו וידעה דמה ביניהו ודלא כרשב"א דפליג וכ"כ ה"ה בדעת הרמב"ם וכן פסק רמ"א סי' קנ"ד וכן נראה דעת המחבר שלשונו כלשון הרמב"ם ז"ל ומש"ה לא כ' רמ"א בלשון וי"א:

2608

2609וצריך להבין לפ"ז במתני' דבין שהי' בין שנולדו הוה זו ואצ"ל זו בשלמא אי אמרינן דבהיו בו מעיקרא וידעה כופין ואתי' רישא ככ"ע לק"מ דכבר כ' סמ"ע סי' ע"ב סק"ז דבבין ובבין דרכו לנקוט את שאינו פשוט יותר אך כל זה אי לא מיירי בפלוגתא אבל אי מיירי בפלוגת' כ' תוס' בכתובות כ' ע"ב ד"ה אחד וכו' דנקט את שמודים בו רבנן תחלה והכי ה"ל למימר בין בנולדו שאתם מודים לי ובין שהי' דפליגי עלי בכולם אני אומר דכופין להוציא וא"כ קשה וצריך לומר דבין הי' מיירי שהי' בו ולא ידעה ודכ"ע הוא ועוד דהוה שפיר לא זו אף זו לא מיבעי' הי' ולא ידעה דכופין אלא אפי' נולדו ה"א נסתפחה שדה שלה קמ"ל כמ"ש תוס' ד"ה אבל וכו':

2609

2610אלא דלפ"ז במתני' קמייתא נולדו בו מומין אין כופין ופליגו אמוראי לחד מ"ד נולדו וכ"ש היו ולחד מ"ד הי' אבל נולדו אין כופין דבהי' בו סברית וקבלית ורשב"ג מחלק בין מומין גדולים דאומרת יכולה הייתי לקבל משא"כ במומין קטנים ואי ס"ד הי' ולא ידעה קשה תרתי חדא מאי דאמר נולדו כ"ש הי' הא כתבנו לעיל בהיפוך לענין כופין להוציא הוה הי' ק"ו מנולדו דאיכא למימר נסתפחה שדה שלה והכא באין כופין ה"ל הי' מכ"ש נולדו. ולאידך מ"ד קשה טפי מה סביר וקבל שייך בלא ידעה דהרי לדידי' מיירי מתני' בלא ידעה ולרשב"ג במומין קטנים סברה וקבלה ואיך שייך בלא ידעה סו"ק אמנם הא לא קשי' לרבנן מ"ט דאין כופין נימא דטעות הי' מעיקרא וכמו שהקשה ב"ש וזה לק"מ דלהדי' תנן כל המומין בכהנים פוסלים בנשים ואלו באנשים לא משום דאתתא בכ"ד ניחא לה אבל איש חזקה אינו מתפייס במומין וכ"כ הגאון בית מאיר לחלוק על ב"ש מטעם זה וב' קו' הראשונים נמי י"ל ע"ד זה ונימא דאתתא דסתמא בכ"ד ניחא לה כל דלא חקרה מקודם על בנין גופו ומומיו אמרי' סברה וקיבלה דכל מה שיהי' בו ניחא לה כדאמרי' לעיל ע"ה ע"א דשומשני' גברי' וכו' ומיהו רשב"ג ס"ל דבמומי' גדולים תטעון סבורה הייתי ומשו"ה לא התנית ומיהו בידעה מודה לרבנן דר"מ דאפי' בריח הפה מקובלת היא ע"כ ובריח הפה ולא ידעה מודו רבנן לרשב"ג דאינה צריכה לקבל כיון שלא ידעה והא"ש נמי דבמתני' קמייתא הוה תני נולדו כ"ש הי' ולא ידעה דה"ל להתנות דמומין כאלו שכיחא וה"ל לאסוקי דעתא ומדאין כופין בנולדו כ"ש בהי' דסברית וקבלית ובמתני' דריח הפה הוא בהיפוך דאם כופין בהי' ולא ידעה כ"ש בנולדו דהי' ולא ידעה לא שייך ה"ל להתנות דהני לא שכיחי בא' מאלף ולא אסיק אדעתי' להתנות משו"ה כופין משא"כ נולדו ה"א נסתפחה שדה שלו קמ"ל כמ"ש תוס':

2610

2611ואל תתמה איך שייך לומר במומין גדולים דניסמית עינו ונקטעה רגלו דהי' ולא ידעה דשפיר משכחת במקדש ע"י שליח או כמ"ש תוס' בתענית ד' ע"א ד"ה יכול א"נ כבשבת נ"ג ע"ב ואין לומר א"כ איך אמרי' חזקה אין אדם מפייס במומין וחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו היינו במי שטוען על המומין ואינו כהאי גברא צניע דאינו מכיר בגידמת אלא ברוב כל אדם אמרי' חזקה הנ"ל וכל זה באיש אבל אשה בכל שהוא ניחא לה וא"ש הכל:

2611

2612ונ"ל להוכיח קצת דגם התוס' ס"ל כהנ"ל מדציינו ד"ה סבורה הייתי וכו' אדר"מ במתני' שניי' והקשו א"כ כל אשה תערים ולא ציינו אדרשב"ג במשנה קמייתא כסבורה היא שיכולה לקבל ולמה לא הקשו שם כל אשה תערים אע"כ התם בלא ידעה ולא שייך כל אשה תערים כיון דלא ידעה ומכ"ש שהבעל יכול להודיע לה מומיו הגדולים כדי שלא תערים לעשות עצמה כלא ידעה ואם לא עשה כן אפסיד אנפשי' ולק"מ אבל על ר"מ קשה שפיר כיון שאפי' בהתנה תוכל לומר סבור הייתי א"כ תערים ולא ס"ל לתוס' דה"ל להבעל להתנות שלא תגבה כתובה כבר כ' המרדכי דלר"מ ה"ל מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל (וכן ס"ל לרשב"ג לקמן ר"פ הכותב) ומ"ש המרדכי בזה צ"ע ויישוב קצת ע"ש וא"כ שפיר הקשו תוס' וא"כ מוכח מזה דגם תוס' ס"ל כרמ"ה ורמב"ם ור"ן הנ"ל דבשארי מומין אפי' בלא ידעה אין כופין ובריח הפה אפי' רק בידעה סברה וקבילת ומכ"ש בהתנה חוץ ממוכה שחין:

2612

2613וראיתי דבר מתמי' לתר"י ז"ל בשיטה מקובצת שכ' וז"ל חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מיבעי' היכי דלא מיבעי' איהי למיתב תותי' וכו' כופין אותו לגרש מפני שהוא ממיקתו וכו' והכי קאמר חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשיו אינה יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום מכביד עליו החולי לפי שכשהיא משמשת עמו הי' ממקת בשרו משא"כ באחרים השנוים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקיבלה ההיא שעתי' תו לא מצי למימר מאיס עלי עכ"ל תר"י ז"ל ולפום רהיטא נראין דבריו תמוהין בתחלה כותב שהוא מאיס לה כאלו בדידה תליא מילתא והדר תלי' בב"ד שאפי' רצתה אין אנו מניחים אותה להיות עמו והדר בי' תוך כדי דבור ותולה מפני שמאיסתו מתגבר בכל יום מצי טענה הכי משא"כ באינך שעומדים על תכונה א' לא מצי למטען והוא תמוה ולפע"ד נ"ל דמתני' קשיתי' דמשמע דמיירי מטענה דידה ולא הוזכר ב"ד כלל רק מלשון ממקתו מבואר ממילא שאפי' היא רוצה אנן אין מניחים אבל לעולם עיקור המתני' משמע חוץ ממוכה שחין דטענתה טענה סבורה הייתי לקבל ותו קשי' אי אתי' מתני' למיחשב כל שכופין להוציא מחמת סכנת נפש ליחשב נמי קטלנית והי' קו' קרבן נתנאל פ' נערה סי' ב' דעכ"פ למ"ד מעין גורם כופין להוציא ומצי דייר עמו בסהדי כמו מוכה שחין וא"כ ה"ל למיחשבי' אשר ע"כ נלע"ד דכל אלו שכופין להוציא אם ידעו שניהם וקבלו עליהם כגון שהבעל ידע שהיא קטלנית ואפ"ה סביר וקביל וכ' לה כתובה וכן היא שידעה שהוא מוכה שחין וסברית וקבילת אי לאו שבכל יום ויום מוסיף ניוול לולי כן לא הי' יכולה לטעון עליו כלום כי אעפ"י שהב"ד יכפוהו להוציא מפני מ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם מ"מ הוא והיא סברוהו וקבלוהו ונפקא מיני' שאם המה באים לתבוע על הגירושין כותבין עליהם אגרת מרד או אבדה כתובתה עד שיכפוהו הב"ד להוציא והואיל ואלו שבמשנתינו שכופין להוציא יש לה כתובה כמ"ש תוס' (ודלא כמ"ש תוס' יבמות ס"ד ע"א ד"ה יוציא בשם ר' גרשון וכו') משו"ה הוצרך להשמיענו במתני' דמוכה שחין שמתמקמק יום יום יכולה לומר סבורה הי' לקבל וכו' ועי"ז נוטלת כתובתה דאל"ה נהי דהב"ד הי' כופין ואז הי' נוטלת כתובה ג"כ מ"מ אי תובעת היא להתגרש אחר שכבר קבלה עלי' הי' יוצאת בלא כתובה ומדוקדקי' היטב דברי רבנו יונה ומיושב נמי קושי' קרבן נתנאל הנ"ל:

2613

2614היוצא מדברינו אלו לדינא לנידון שלפנינו שהיא טוענת שיש לו חולי האבן שהיא ממקתו לא מיבעי' אם ידעה בשעת נישואין כנ"ל וסברא וקבלה כין דהכא אינו מתנוול כלל מעיקרא ומכ"ש שאינו מוסיף ניוול יום יום שתאמר סבורה הי' וכו' א"כ אין לה שום טענה מכח זה רק על הב"ד מוטל הדבר היינו אם יבורר הדבר להב"ד אבל זולת זה אין לה שום טענה עליו אדרבא נידונית כמורדת אלא אפי' לא ידעה בו וטוענת שאח"כ נודע לה מ"מ כבר בארנו שאין טענת מומין לאשה בהאיש אפי' אותן שמנו חכמים באשה ואפי' נקטעה ידו וניסמית עינו מכש"כ מום חולי האבן שאפי בכהן לא הוה מומא מכ"ש דלא הוי מום באיש כלל שנכוף להוציא ורק מטעם סכנת נפש אם האמת כן וזה שייך לב"ד ולא להאשה כלל:

2614

2615ונבוא לדין אם יהי' על הב"ד לכופו לגרשו היא אומרת יש בו סכנת נפש והוא אומר ברי לי שאני בריא אולם מצינו בכהן המקריב ע"ג המזבח ואמר לו ע"א בעל מום אתה לא מהימן לפוסלו רק באומרו שלח ואחוי בקידושין ס"ו ע"ב ובתוס' ד"ה שלח וכו' ומכש"כ הכא שעדות האשה בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא אם לא תברר דברי' והנה אם נאמין לרופאים ויהי' כשני כתי עדים נאמנים הראוים להעיד שהכחישו זא"ז בפני ב"ד אוקמי גברא אחזקה קמיתא ואין לב"ד לעשות שום מעשה ומכ"ש שכת א' העידו עליו ממש שבדקוהו ומצאוהו שלם בלי חולי וכת המתנגדת לא ראוהו ולא ידעוהו רק העידו במכתבם שאם כדברי האשה שיש לו חולי האבן איכא סכנתא פשיטא שנאמין להכת שבדקו גופו ומצאוהו שלם ואין כאן הכחשה וקושטא דמילתא קאמינא דלדידי הי' תמיה טובא איך אפשר שחולי האבן הנולד בכליות ויוצא דרך שביל השתן יזיק לתשמיש שיש לו שביל הזרע בפ"ע כדאיתא בבכורות מ"ד ע"ב ויותר הי' נראה שבאורך הימים אפשר שדוחק האבן ינקב למחיצת קליפת השום ויעשה עקר ואם לא הי' לו עדיין בנים הו' איתתא מציא לבוא לב"ד מחמת טענה חוטרא לידא ומרא לקבורה אבל לומר שהתשמיש יזיק לחולי אבן הי' קשה לשמוע ושאלתי את פה הרופא מומחה יהודי שבכאן ואמר לי דברים הנ"ל כהווייתן וחמרתי לחקור עוד אצל רופאים אינם נימולים היותר מומחים וכולם פה א' שאין שום סברא שיהי' בזה החולי שום הפסד לתשמיש המטה או להמק בשרו מחמת זה נמצא כת המסייע לטענת האשה הוכחשה משני צדדים ואין לב"ד לחוש להם כלל:

2615

2616וכל זה הוצרכתי אי הי' עדים מעידים על דבר שראו בעיניהם והי' מוכחשים על דרך הנ"ל אמנם בנידון שלפנינו שכל העדיות הוא על דמיון הרופא והמחאתו וכי על זה נפסוק לעשת על גט והרי בעה"ת שבטי"ד סי' קפ"ז החליט שלא להאמינם לענין רואה דם מחמת תשמיש דליכא אלא אי' וסת ע"י מעשה דרבנן מכ"ש לכוף על גט דאורייתא דלא נאמין ולא דמי ליה"כ וחלול שבת משום פ"נ התם לא בעי' אלא לעשותו ספק פיקות נפש וחששא בעלמא אבל לעשות מעשה על פיהם לא והריצב"א דמיקל הנה דבריו מובאים בטעות בב"י ועיקור מקומו יעיי' בתשו' מיי' השייכים לאיסורי ביאה סי' ג' עכ"פ בעי' שנדע שריפא פ"א עכ"פ בחולי זה וע"י רפואה זו ממש וכל זה התם בדרבנן ועוד נ"ל דחזקתם שע"י גופם שלהם אינו חזקה לרפואת גופים שלנו דאינהו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופי' כמבואר פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"א ע"ב) ובתוס' ד"ה דאכלי וכו':

2616

2617והנה יעיי' פרק המפלת (נדה כ"ב ע"ב) שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה וכ' בתשו' הרא"ש כלל ב' הקשה ממ"נ אי נאמין לרופאים למה לי הטלת מים כלל ואי לא נאמין למה שאלו להם כלל ולא נמצא שם תשובה על זה וגם בתשו' מהר"ם לובלין נדחק ולא העלה דבר ברור להלכה ע"ש ומזה שפטתי לאמת נכון הדבר שהרופאים נאמנים על דבר כללי ולא על גוף פרטי ע"ד משל שיאמרו שיש בטבע עולם שתפיל אשה משומא שיש לה בגופה כמין שערות ויבחושים אדומים וזה נאמין שיהי' זה כן במציאות עפ"י קבלתם מהראשונים וכמ"ש בשבת פר"ע פ"ה ע"א לא תסיג וכו' ע"ש אבל להאמין להם שגוף הזה יש בו שומא זה לא נאמין כי דמיונם כוזב לכן אנו מנסים על ידי שנטיל לפושרין אם לא נימוחו נהי אי ליכא עדות הרופאים דאיכא גופא בעולם המגדל שומא שמשיר שערות היינו מטמאים כדם יבש מ"מ השתא שנודע לנו מהרופאים ע"ד כלל שיש כיוצא בזה בטבע אזי נאמר שגם בגוף זה יש לו שומא כיוצא בו. ומה שאמרו הרופאים אשה זו יש לה שומא הם העידו על אשה זו אבל חכמים לא האמינו על אשה זו בעצם ואמרו תטיל לפושרי' אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה ומשו"ה אם יארע כן בזמנינו לא נצטרך תו לרופאים כי לעולם נטיל לפושרים:

2617

2618היות כן כל מה שהעידו הרופאים בענין זה עד עתה הבל ואין בם מועיל ואף אם יעמדו ב' רופאים הכשרים להעיד במקום אחר ושעסקם עם ישראלים דלא חביל גופייהו ויעידו על גוף זה שיש בו דבר הממיקתו מתשמיש והוא מכחיש אותם בברי אין לב"ד לכופו לגרש כי לא יאומנו על גוף פרטי ואם נאמינם על כללית הטבע אאמין לרופא דפה שאמר שאין זה במציאות שהתשמיש יזיק לחולי האבן כלל ע"כ כל דברי האשה בזה כחירגא דיומא דלא שמי':

2618

2619ומכ"ש טענה שני' מאפס ואין שמחולשת כחו בשעת תשמיש מחליש כחה עד שעי"ז נפלה לחולי אחר לידתה הנה כבר הגיעה כחו להוליד בנים ולית לה טענה דחוטרא לידה ומרא לקבורה וגם יש לה הנאת עונה ומ"ש שהוא מחלישה הרי הי' לה כח ללידה ולא הרגיש אדם או מילדת שום חולשה בה רק אח"כ נחלתה במקרה והזדמן וגם החוש מכחיש זה וגם הרופאים הכחישה שא"א שתחלה האשה ותחליש ממיעוט כחו בשעת תשמיש כ"א מרוב תשמיש וכמ"ש בעובדא דפלגש בגבעה וכל זה אנו צריכים אי לא הי' תובעת כתובתה שאז נאמנת ישען על ביתו ולא יעמיד אבל יען כי תחלת תביעתה הי' על ממון שהרב יעקל כל אשר לו כמבואר בהשאלה שאפי' בטענת ישען על ביתו לא מהימנא בכי האי גוני אפי' בדורות הראשונים גם כי עכשיו דנפישי מתפרצים ועיין בתשו' מיי' השייכים להלכות אישות סי' ז' ק"ו בן בנו של קל וחומר בנידון שלפנינו שטוענת דבר שאין הדעת סובלתו שאין לחוש לדברי' כלל וכל המעשה על גט זה יחוש להרבות ממזרים ח"ו בישראל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פק"ק ח"ב נגהי ליום עש"ק ז"ך תמוז תקע"ה לפ"ק.

2619

2620משה"ק סופר מפפד"מ:

2620

2621שלום וישע רב יבוא ויקרב להרב המופלא תלמידי האהוב הנחמד כש"ת מהו' וואלף נ"י אב"ד דק"ק פלאטא יע"א:

2621

2622קודם תפלת מנחה הגיעני נועם מכתבו ונפשו היפה בשאלתו אודות איש א' נשא אשה בת גדולים בעשירות וג' ימים אחרי הנישואי' נשתגע והי' מזיק לבני אדם עד שסגרוהו בבית הסהר מקום אשר משוגעי' אסורי' שם ונודע בעדים שזה המום הי' בו מכבר ויש לו וסת ידוע בכל שנה בחדשי טבת ושבט ועתה רצון האשה ומשפחתה לכופו לגרשה לכשישתפה וגם הרופאים אומרים שהתשמיש קשה לזה והיא מזיקתו ומעלתו רוצה לידע דעתי אי שפיר דמי למיעבד הכי והראה פנים לחפש בזכותא דהחי ריבה עלובה:

2622

2623אה' י"נ מדוע יצא לריב מהר לקבל עדות שלא בפני בע"ד בהיותו חבוש בבית שגעונו וגם לגמור דינא שלא בפניו לחובותיו ואיך אכניס עצמי בדברים שבין איש לרעהו ומכ"ש בינו לאשתו ולא נקראתי מהצדדי' ומעלתו נמי לא שמע טענת צד שכנגדה וגם וכי חיש קל נאמין לרופאי' שאומרי' שהתשמיש מזיקתו אבל ישמע לקול עצתי וילך לבטח דרכו בעז"ה ימתין עד יגיע לעת חלמותו ואז שני הצדדי' יגשו למשפט לפני מעלתו ובית דינו הצדק ויקבלו עדות בפניו וישמע טענותיו ויחקרו חקירה אמיתי' אצל הרופאי' ואם יכול להכניס בפושרי' מה טוב ואם לאו ויקוב הדין ההר ולא ירצו מעלתו ובד"ץ לגמור הדין בלי שאלת פי חכם אם אז ישלחו מכתבי טענותיהם וקבלת העדות אלי אזי אראה מה ישים ה' בפי ומה טוב שהצדדי' יבחרו להם ברצונם לפני מי ישלחו השאלה או אפי' לפני ב' או ג' רבנים ויכתבו שטר ברורי' על זה וכל זה להשמר ממחלוקות כידוע כמה פעמים רב א' כותב לימין ואידך כ' להשמאל וכ"א סומך על שלו ומקלו יגיד לו ע"כ זאת עצתי היעוצה ויהי' ה' עמו:

2623

2624ועתה אשיב קצת על דברי תורה מ"ש ששוטה הוא ממומי האדם המנוין במתני' דבכור' מ"ה ע"ב לא כן אהובי התם כל זמן שטיותו אבל אם הוא עתים חלים בימי חלמותו עובד עבודה לפע"ד וכן משמע מרמב"ם ספ"ח מביאת המקדש הלכה ט"ז שז"ל ועוד יש שם באדם ד' מומי' אחרי' ואלו הן החרש השוטה הנכפה אפי' לימים רבים מי שרוח רעה מבעתו תמיד או בעתים ידועים וכ' בכ"מ דנכפה הוא משנה בכורות מ"ד ע"ב וסובר רבנו דכי היכי דנכפה אפי' א' לימים ה"ה לרוח קצרי' דמ"ש עכ"ל ולפע"ד ז"א דא"כ בחרש ושוטה נמי ה"ל לרמב"ם למימר אפי' א' לימים רבי' אבל האמת יורה דרכו שממקומו הוא מוכרע מדאמר רוח קצרות באה עליו ולא תנן בעל רוח קצרות אע"כ שבאה עליו לעתים ידועי' ומסתלקת ממנו ואפ"ה פסול אפי' בשעת חלמותו מפני שעתידה לבוא עליו והיינו דוקא בעל רוח רעה דלפירש"י הוא שד השוכן בקרבו וא"כ לא יאה לעבוד לפני מלך הכבוד ית"ש אפי' בעת שהוא שפוי ולהרע"ב נמי שפי' בעל מרה שחורה ידוע כי כל ימיו מכאובי' וכעס ענינו אבל שוטה שהוא עתים חלי' שאז הוא כפקח לכל דבריו כשר נמי לעבודה באותה שעה זה ברור בדעת הרמב"ם:

2624

2625וא"כ באיש זה אם הוא כדברי העדים שכבר הוא מאז כן הרי כל ימי התקשרות עם המשודכת הלזו לא הרגישו בו דבר רע ש"מ שכשהוא חלים הוא פקח לכל דבריו א"כ באותו שעה אין בו מום ותוכל להיות עמו כל השנה עד בהגיע וסתו תסגירהו בסהר עד שישתפה ויחזור להיות עמה ולא דמי לנכפה כי ידוע הוא שגם בימי' שבנתי' המה ידוע חולי וגם הוא חולי המתדבק ומאוס משא"כ הכא וההיא דתשו' הרא"ש דמייתי בטוא"ע סי' קנ"ד שהי' משטה יום יום וכועס תמיד והי' יראה ממנו שמא יהרגה גרע מנידן דידן שזה הי' תמידי' ולא הי' יכולה לשמור ממנו ומ"מ לא כפוהו הרא"ש לגרש:

2625

2626ומ"ש מעלתו דברכה וענוגה ועשירה כזו שקפצה עלי' הרבה לא שייך לומר אתתא בכ"ד ניחא לה תמהתי עליו חז"ל הפליגו דשומשמי גברי וכו' והוא בא לתת דבריהם לשיעורי' אבל הענין הוא כך בודאי כל אשה אם יהי' אפשר לה להמיר רע בטוב תחליפנו ותמיר אך אם לא נכוף אותו להוציא ותהי' עמו על כרחה אז ממילא תתפייס ותתרצה כי אתתא בכל דהוא ניחא ורוצית בקב ותפלות משו"ה אין כופי' להוציא על מומין קטנים משא"כ באיש דלא ניחא לי' בכ"ד ולא יתפייס לעולם ע"כ מוציא אפי' במומין קטנים ומעתה בטלה טענותו דמעלתו אע"ג שהיא עשירה מ"מ אם על כרחה תשאר עמו תתפייס אפי' בשומשמי גברא:

2626

2627וידעתי כי להיות מעלתו בפנים ורואה צערה של ריבה ע"כ לרוב רחמיו כי נכמרו ראה למצוא לה זכות ומיהר לדבר וכ' מה שכ' אך מאתן מאתן ד' מאה זוזי שוי' ישמע לקול עצתי ויהי' מתון בדבר ואז בהגיע דברים אלינו נראה מה לעשות כיד ה' הטובה הכ"ד אני הטרוד מאוד החותם באהבה רבה בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ג' ד' שבט תקע"א לפ"ק. משה"ק סופר מפעד"מ:

2627

2628אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר ה"ה הרב המופלג חריף ובקי צדיק ונשגב כש"ת מו"ה מענדל האפמאן נ"י:

2628

2629נעימות ימין צדקו הגיעני פה בקרית חוצות כדרכי בשלהי קייטא לפזר רעיונים מרוב עוצם המון טרדתי בעיר קטנה הרחק מעט מאדם העיר הגדולה לאלקים ק"ק פ"ב יע"א. והי' לי שעשועים בטיול דברי תורתו וראיתי כי הוא גבר דכולי' בי' ולאו אורח ארעא למנקט דכוותי' מאבראי עד אשר אשיב אל ביתי ושם איניני מופנה להשיב לאלתר ע"כ טוב מעט במנוחה והשקט גם כי אין ספרים אתי עם רפ"מ הסליחה:

2629

2630ע"ד שנוהגי' להתיר שבועות המגרש שנשבע לגרש ולא חשו לשבועה שלא לגרש יפה נתעורר וסהדי במרומים כי מעולם הנהגתי כן להתיר גם שבועה שלא לגרש דחמירא טפי דאם אולי נשבע שלא לגרש ושכח ומגרש איכא למיחש לגט בטל דאפי' לפי שטחיות לשון תוס' דתמורה ה' ע"א ד"ה מיתבי שם דמשמע בגט אי עביד מהני מ"מ היינו אי ידע ועבר אבל בשגג ואלו הי' נזכר לא הי' עביד לא מהני לכ"ע כמ"ש תוס' שם וי"ו ע"א ד"ה שאני התם וכו' ועוד יפה כ' ר"מ דניחוש דלמא נשבע שלא לצוות לסופר ולעדים ונמצא אי עביד ל"מ ובטול שליחותם וזה לא שייך למילף גט ממיתה:

2630

2631וכ"ז לפי המובן הפשוט בתוס' הנ"ל דילפינן גט ממיתה דאפי' א"ר ל"ת מהני ולפ"ז יסתרו תוס' דברי עצמם במ"ש שם וי"ו ע"א ד"ה והשתא דשנינן וכו' ומ"ש פר"מ דמיירי בנשבע שלא לצוות לסופר ז"א במשמע מלשון התוס' שכ' כגון אדם שנשבע שלא לגרש ובלאה"נ נהי דדברי תוס' נכונים במ"ש דכי היכי דילפינן מיתת הבעל מגט דגמר ומתיר אף מיתה גומרת ומותרת ה"ה וכש"כ דילפינן מסיפא לרישא מה מיתה מהני אף גט מהני דלעולם הקישא מרישא לסיפא עדיף כמ"ש תוס' ר"פ אלו עוברי' מ"מ הענין בעצמו אינו נכון איך יתכן לומר גבי מיתה א"ר ל"ת דנילף גט מיני' והנה גם שלהי גיטין גבי לא מצא בה ערוה ולא דבר לב"ש פשיטא להש"ס דמהני ולא מסופק אלא אי כופין להחזירה והק' שם פני יהושע ז"ל אי עביד ל"מ ולכאורה נעלמו ממנו דברי תוס' דשמעתין דתמורה דילפינן גט ממיתה אך הך ילפותא הוא נגד הסברא והנלע"ד בכוונת תוס' פשיטא דהכי ילפינן מה מיתה אין חילוק בין מצא בה ערות דבר או לא או בין אונס שמת או אחר שמת לעולם מיתה מותרת ה"נ בין גירש מחמת ערות דבר בין בלא ערות דבר ובין איש דעלמא ובין אונס לעולם מגורשת אבל בנשבע שלא לגרש לא שייך למילף ממיתה דאין אדם יכול לשבע שלא תותר אשתו במיתתו א"כ הדרן כל מה דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ואין כאן סתירה בתוס' ומ"מ סברת פ"י שלהי גיטין דמחלק בין עשה לל"ת מוכרח לכאורה דאלת"ה תקשי ממשחרר עבדו איך מהני דדוחק לומר דרחמנא גלי או חופשה דלמא לדבר מצוה דרבים וכדומה וא"כ איך מהני אע"כ עשה שאני. אבל הסברא קשה מאוד וכי רבא מקרא מפיק לה דל"מ דנימא כי גלי קרא בל"ת אבל בעשה מהני הלא רבא מסברא קאמר דלא ליהני מעשי' הרעים ואביי נמי דפליג היינו מההכרח שלו דלמה לקי אבל ז"ז הי' מודה מסברא לרבא וא"כ מה לי עשה או ל"ת וצ"ע:

2631

2632ועכ"פ בנידון שלפנינו יפה כיון מעלתו להתיר לו גם אם נשבע שלא לגרש ובכלל זה שלא לצוות לסופר ועדים וכל דילדי' אימא כוותי' תלד ומה שלא חשו ראשונים לזה אפשר לא נחשד בעיניהם לעבור על שבועתו ואפי' אי שכח מ"מ מחמת חומר השבועה בשעת מעשה רמי אנפשי' ומידכר ואי רמי אנפשי' ולא מידכר ה"ל אונס ופטור כרב כהנא ורב אסי שבועות כ"ו ע"א ואין כאן א"ר ל"ת ואמנם כבר כתבתי לעיל נהי דא"ר ל"ת ליכא מ"מ לא מהני להתוס' דאלו הוי ידע לא הוי עבר אשבועתו ע"כ מהיות טוב להתיר לו גם את זה נכון הוא:

2632

2633והנה מ"ש תוס' דבאיסור דבדה מעצמו לא אמרי' אי עביד ל"מ יעיי' סתירת רמ"א בש"ע יו"ד סי' ר"ל עם ח"מ סי' ר"ח ולפע"ד להטעם שכ' הרא"ש בתשובה ומייתי הש"ך ססי' ר"ל משום דהתקנה והחרם אפשר לבטלו היינו ע"י היתר הנדר ולמה לנו לבטל המעשה יבטל שבועתו ואם לא ירצה אשמו בראשו והמעשה קיים כך נראה כוונת הרא"ש וא"כ לפמ"ש בתשו' שער אפרים דהתוס' בגיטין בסוגי' דנודרת שהקשו תידור על הככר ותאכל לאלתר בפנינו ע"כ ס"ל בזה"ז דליכא מלקות וקרבן אכלו כלו אין נשאל לו עלי' ודלא כפסק הש"ע יו"ד סי' רל"ח סעי' ך' והוא מהרא"ש מ"מ תוס' פליגי והשתא לשיטה זו י"ל בש"ע יו"ד מיירי להדי' שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ידוע ועבר ומכרו ה"ל כאכלו כלו ותו אין לו שאלה א"כ אינו יכול לבטל שבועתו א"כ אי עבד ל"מ משא"כ בח"מ סי' ר"ח מיירי בהדי' שנשבע סתם שלא למכור שום דבר וא"כ אפי' עבר ומכר דבר א' עדיין יש חפצים הרבה למכור יכול לבטל שבועתו ע"י היתר ע"כ מהני ואע"ג דבש"ע י"ד סי' רל"ח סעי' כ' שתק רמ"א ולא הגיה על המחבר היינו להחמיר עכ"פ ישאל על שבועתו אולי הלכה כרא"ש ויפטר מעונש ומה הפסד בזה אבל לדינא י"ל כהנ"ל. יערגן יום ב' ב' אלול תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2633

2634שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרבני המופלג החרוץ כבוד מו"ה ליב נ"י:

2634

2635תחלת דינו של אדם על ד"ת אשר שאל בענין גטין אי צריך ג' כשרים לסדר הגט כבר האריך בזה בנב"י תנינא סי' קי"ד והנה לפי מה דנהיגי האידנא שהמסדרי' שואלים להעדים הזה כ' ידך כדי לקיים עדותו בב"ד כמבואר בסדר הגט מסי' קע"ד עד סי' ר"ח ומסי' רל"ד עד רמ"ב יע"ש א"כ צריך שלשה כשרים זע"ז לקבל עדות אך מפני זה אין לפסול בדיעבד אם ניתן ביחיד או בדיינים פסולים ורק הקבלות עדות אינו כלום אם יצא לעז על הגט וכדומה אבל לכתחלה אין לסדר בלי ג' אך בא"ז המובא בתה"ד מבואר דנתינת חליצה פסולה בלילה דהוה כתחילת דין מפני הכתובה שגובה ע"י חליצה ק"ו מגט שפסול בלילה מפני טעם זה וא"כ ה"ה בעי ג' וכ' בנב"י הנ"ל באמת בחליצה בעי ג' מן התורה דהא השערה כתיב אלא פסול דלילה דהוה כתחילת דין ולא כגמר דין זה יליף מגט משום גביי' כתובה אלא שתמה הרבה מאי בכך שע"י גט גובה כתובה והלא כתובה עצמה וכל שטרות לא בעי ג' וכשרים בלילה רק כשיבוא לגבות חובו בשטר זה או בכתיבה זו צריך ג' אבל לכתיבת הגט ולסידרו למה צריך ג' ושוב כ' שכן מבואר ברש"י דמתני' ריש סנהדרי' דמיאונין בג' פירש"י כעין דאורייתא תיקון כמו גט משמע גט בעי ג' מן התורה ולכן החמיר שם לפסול אפי' בדיעבד סידור גט ביחיד אלא שלא ידע טעם הדבר:

2635

2636ולפע"ד כוונת רש"י מיאון האשה יוצאת בע"כ של בעל ודומה לגט מעושה דבעי ב"ד מומחי' מדאורייתא אלא אנן שליחות' עבדי כמבואר בגטין פ"ח ע"ב ועז"כ רש"י מיאון בג' כעין דאורייתא דגט מעושה תיקן ולפ"ז בגט מעושה פסול בלילה כיון דהוה דין ממילא הוה כתחילת דיני ממנות מפני שעי"ז תגבה כתובה ופטור הבעל ממזונות וכדומה כמו גבי חליצה דבעי ג' מן התורה וע"י שיש בו ד"מ פסול בלילה וה"נ דכוותי' אבל לבעי ג' בכל גט לא נשמע מרש"י ואולי בדורות האחרונים הצריכו בכל גט משום לא פלוג והיינו דברי א"ז שבתה"ד ובתשו' רא"ש דמייתי נב"י הנ"ל כנלע"ד (ועיין בתשובה שאחר זה שדחה כל דברי הנוב"י בזה):

2636

2637מ"מ פשוט דבחליצה ובגט אין להכשיר כלל ב' דיינים קרובים זל"ז ולענין שארי דיני ממונות אם קבלו הקהל עליהם ברצון כל הקהלה ואין א' מעכב שוב כשיהי' לו דין אינו יכול לומר לא אדון לפני פסולי' שהרי סבור וקיבל וזה פשוט אך אם אין כל הקהל מרוצה או אם ידין א' ממקום אחר שאין מבני העיר אינו צריך לקבל על עצמו דייני' הפסולים מדאוריי' וכל זה דוקא אם ימנו עליהם דיינים שלא בשעת מעשה לכשיבוא משפט לידם ידנוהו אבל עכשיו שיש כאן משפט יתומים קטנים וגרושין מי יוכל לכוף לכתחילה שידונו לפני פסולים שקבלו עתה קהל עליהם וכי הפקרם הפקר להפקיר ממון יתומים קטנים ע"י דיינים פסולים לא תהי' כזאת וטוב לצרף א' דלא גמר כולי האי ויהי' כשר מדין תורה מלמנות פסולים:

2637

2638אך קטיר קחזינא הכא הרי כבר קבלתם רב אב"ד וכבר כתבתי ובשרתי בשורה טובה להגאב"ד דק"ק ב"ה ולחתנו הרב שלכם שהכל שלום וטוב ועכשיו אני מרגיש במכתב הלז שחזר הדבר לאיתנו חלילה וחלילה הגורם לזה לא טוב יהי' אחריתו ואחרית טוב ותקוה טובה לאוהבי שלום ויראי ה':

2638

2639קושיתו על הרי"ף רפ"ק דמגלה דלדידי' ר"ע לא חייש לנשיאת עיניהם של עניים א"כ מתני' דאתי' כר"ע ובשבת לא קרינן וא"ר יוסף מפני שעיניהם של עניים וכו' וק' הלא ר"ע לא חייש להא לא ראה בתוס' דר' יוסף מודה גזירת שמא יעבירנה רק בא להוסיף דאפי' במקדש דליכא שבות לא קרינן בשבת משום עיניהם של עניים וא"כ לר"ע לא מיירי מתני' מבהמ"ק ור' יוסף הוסיף לדינא ולא לר"ע וי"ל אולי רבה ס"ל נמי במקדש לא קרינן דשבות דמדינה לא התירו במקדש ומגלה שבות דמדינה הוא ותלי' בפלוגתא ר' יוסף ואביי עירובין ק' ע"א ע"ש ומ"ש בשם פ"י דבזמן אנשי כה"ג קרו בשבת ולא הי' גזירת שמא יעבירנו בסמ"ג הל' קרבן פסח כ' דמרע"ה גזר על הזאה בע"פ שחל בשבת ומשו"ה לא הוטהרה האנשים שהי' טמאים לנפש אדם ביום ההוא שהי' ע"פ בשבת ולא יכלו להזות משום גזירת מרע"ה שמא יעבירנו:

2639

2640ובענין הנ"ל אמר לי בני הבח' המופלג כ"ה שמואל וואלף שי' להוכיח כהסוברים דאנשי כנה"ג נתכוונו על חברת כפרים ולא על יוצא בשיירות דצריך להבין מ"ט עשירי לא תקינו רבנן י"ל כיון דקיי"ל לענין הבדלה ולענין גטין בפ' ערבי פסחים ג' ימים קודם שבת מקרי קמי שבתא וג' ימים בתר שבתא ה"ה ג' ימים קודם פורים שייך לקרות מגלה כמו הבדלה ג"י אחר שבת אבל עשרה לא תקינו רבנן שאין סברא וטעם להקדים ד' ימים וזה נכון אלא לפ"ז לא פריך ש"ס אימא שיתסר ושבסר בשלומא אי י"א וי"ב וממילא מרבי' גם י"ג דזמן קהלה ה"ל ג' ימים קודם פורים אבל אי שיתסר ושיבסר ליכא אלא ב' ימים אחר פורים ומאי סברא יש דוקא ב' ולא ג' ימים הלא ג' ימים נמי מקרי בתר שבתא וה"ה אחר פורים אע"כ י"א י"ב י"ג ולא שיתסר ולא שיבסר ולא פריך ש"ס מידי אע"כ לא הי' הטעם ליוצא בשיירות אלא לאנשי כפרים ולדדהו סגי בשני ימים אחר פורים דלעולם לא משכחת ג"י כ"א לפניו ולא לאחריו כמ"ש פני יהושע ושפיר פריך ואימא שיתסר ושיבסר דלא צריכי' ג' ימים אלו דבריו שי' ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' יו"ד אד"ש תקצ"ב לפ"ק.

2640

2641משה"ק סופר מפפד"מ:

2641

2642שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המאה"ג המפואר המופלג ומפורסים כש"ת מה' מאיר נ"י אב"ד דק"ק יארמוט יע"א:

2642

2643יקרתו הגיעני ותחלת דינו של אדם על ד"ת שביקש ממנו לחוות דעתו במ"ש בנב"י תנינא חא"ע סי' קל"ד דגט בעי ב"ד דוקא כי היכי דפסול בלילה להא"ז ופר"מ שפך סוללה וצדק בכל דבריו והנני מעתיק מ"ש אצלי בחי' למס' גטין ועוד אנופף ידי הכהה ואוסיף נופך בעזה"י וז"ל שם:

2643

2644הגם אמנם שבנב"י תנינא חא"ע סי' קי"ד כ' להוכיח מלשון רש"י ריש סנהדרי' גט בעי ג' ונתלה עוד במ"ש א"ז דאין לגרש בלילה מפני שהוא התחלת דיני ממונות לגבות כתובה דבריו תמוהים דמבואר מכל הפוסקים דלא בעי ב"ד לשיטת הר"ש במשנת ג' גטין פסולים דלר"א ע"ח כרתי בלא ע"מ ומפרש הר"ן כיון דאיכא בידה גט מחותם אנן סהדי דאתי לידה וה"ל כע"מ ש"מ לא בעי ג' ולהתוס' ד' ע"א דס"ל לר"מ בעי' נמי ע"מ משום אין דבר שבערוה פחות משנים והתוס' ע"כ ס"ל כרבנו אפרים דפליג אהר"ש הנ"ל וס"ל דלר"א לא מהני ע"ח דהרי אפי' לר"מ לא מהני בלא ע"מ מ"מ מדהוצרכו לומר דבעי' ע"מ משום אין דבר שבערוה תיפוק לי' דבעי ב"ד ודוחק לומר הכל בגט ארוסה דליכא כתובה ובכל הפוסקים שכ' סידור גט לא מצינו אלא הרב המסדר והיינו משום שממנים א' אגיטין כדפירש"י בגטין ה' ע"ב ד"ה ממונה אגטין וכו' אבל ב"ד לא שמענו ותה"ד הוא דמייתי האי א"ז דפוסל גט בלילה דומי' דחליצה ועיי' בריש סדר גטין שבד"מ ויראה שהתה"ד עצמו לא בעי ג' בסידור גט ע"ש ויובן:

2644

2645ודברי רש"י ריש סנהדרין דפי' חליצה ומיאוני' בשלשה כעין דאוריי' תיקון אין ר"ל מיאון בעי ג' כמו גט דגט מאן דכר שמי' אלא דומי' דחליצה בר ביקתי' והטעם שדומה מיאון לחליצה ולא לגט כתבו תוס' ביבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' וכ"כ מהר"מ שיף בסנהדרין וכבר הרגיש בזה בנו הגאון מהר"ש זצ"ל בהגהת נב"י ורצה לרפאות שבר על נקלה:

2645

2646ועוד לפי מ"ש נב"י עפ"י מ"ש א"ז דתחלת דבריו הטעם דחליצה בלילה פסולה דקאמר בש"ס דהוה תחלת דין כ' בשם ריב"ץ משום דהוה תחלת גבי' כתובה והפקעת מזונו' ושארי ד"מ וא"כ ה"ה גט ורצה נב"י לומר משום זה בעי ג"כ ג' י"ל תינח גט בע"כ אבל גט ברצון שניהם שאפי' אם יבואו לדון על כתובה וממון בעצמם ובאו מרצונם לפני א' וקבלוהו עליהם דינו דין א"כ מכ"ש גט שאינו אלא מסתעף ממנו ממון ובאו ברצונם ובזה"ז אין אשה מתגרשת בע"כ א"כ פשיטא דלא בעי ג' ולא דמי לחליצה שאפי' ברצונם בעי ג' היינו משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה ומן התורה בעי ב"ד ולא פליגי התם אלא אי הוה כגמר דין ובלילה או כתחלת דין וביום אבל ג' בעי בודאי אבל בגט דאתה באתה להצריך ג' משום ד"מ י"ל מרצונם לא בעי ג':

2646

2647ומצאתי דרדב"ז עמד בזה דגם בלילה לא יפסל ברצונם ועיי' בזה סמ"ע וש"ך סי' ה' אבל עכ"פ ג' לא בעי אך כל זה כתבתי לפי הנב"י שלא ראה אלא דברי א"ז שבתה"ד דלא מייתי אלא טעמו של ריב"ן הנ"ל משום דהוה ד"מ אך בס' גט פשוט סי' קכ"ג סקכ"א מד"ה כלל העולה וכו' עד סופו האריך בזה ושם העתיק דברי א"ז דתברי' לגזיזי' ודנו דין אחר דלאו משום ד"מ אלא ע"כ לא פליגי אלא בחליצה דלחד מ"ד הוה כגמ"ד משום דמשמת הבעל התחילה היתר ותלוי ועומד עד שתיחלץ ה"ל לחד מ"ד גמ"ד וכשר בלילה ומ"מ קיי"ל דהוה כתחלת דינו ופסול בלילה אבל גט דההיתר מזיקת הבעל מתחיל וגומר ברגע א' א"כ תחלה וגמר בהדדי ולכ"ע פסול בלילה וא"ת א"כ לבעי ג' י"ל העדים הם עצמם דייני' וקיי"ל כרב אחא דמן התורה יחיד שדן דינו דין אלו דבריו ז"ל [עיין לעייל סי' נ"ד]:

2647

2648וצ"ל אע"ג בריש שבועת העדות מבואר דקבלת עדות אע"ג דלגבי בעלי' הוה כתחלת דין מ"מ לגבי עדים גופי' הוה כגמ"ד ע"ש תוס' ד"ה שאם רצו וכו' ובד"ה הכל מודים וכו' והיינו טעמא משום דעדים תחלתם וגמרם בא כא' ומשו"ה הוה כגמ"ד מ"מ ס"ל לא"ז דכל כה"ג מטילי' עליו חומר שניהם בעדים צריכים לעמוד כגמ"ד ובגט פסול בלילה כתחלת דין מ"מ דבריו צ"ע מה ענין גט לחליצה אי לא אתי עלה מטעם ממון כריב"ן א"כ נימא בחליצה גז"ה הוא ועלתה יבמתו השערה ובעי' דייני' מן התורה והשתא פליגי אי הוה כתחלת דין או כגמ"ד דדין הוה בודאי שהכתוב תלאו בב"ד ובי דינא כרתו כמו בגט עדים כרתי אבל גט אה"נ אי נניח דהוה דין בודאי הוה כחומר תחלת דין אבל אינינו דין אלא איסורא אטו כל המתיר דבר שבחזקת איסור צריך שלשה וביום כמו חליצה וכי המתיר בכור צריך ג' מן התורה וביום ואפי' היתר עגונה אם יש ב' עדים שמת בעלה לא צריך ג' להתיר ולא וכו' ע"כ דבריו צ"ע אבל עכ"ז מי יחלוק על הא"ז בשביל קושי' אך מסתיין שהוא עצמו הקשה אנפשי' א"כ לבעי גט שלשה ותי' דס"ל כרב אחא דמה"ת סגי בדיין א' ועד הרואה נעשה דיין מבואר מדבריו דפשיטא בעצמו דמוכח מש"ס דלא בעי גט ג' אלא שמתרץ כרב אחא וצ"ל אנן דלא ס"ל כרב אחא לא ס"ל נמי בגט דהוה דין ואפי' בינו לבין עצמה כשרה ע"ש ביבמות ק"א ע"ב הנ"ל וע"כ תמהני על בעל גט פשוט ז"ל שהקשה הא אנן לדידן בש"ע לא קיי"ל כרב אחא אלא בעי ג' לדיני ממוכות א"כ גט לבעי ג' ותמוהין אדרבא אי קיי"ל דלא כרב אחא מודה בא"ז דגט אפי' בלילה כשר ולא דמי לחליצה מטעמי' שכתבתי אני לחלק או מטעמי' אחרים כי הא פשיטא לי לא"ז דגט לא בעי ג' אלא שהמציא שדומה לחליצה לפסול לילה ושלא תקשי לי' א"כ לבעי ג' וזה מבואר דלא בעי ג' ע"כ נדחק דקי"ל כרב אחא אבל אי לא קיי"ל כרב אחא פשיטא לי' דלא בעי יום וכשר אפי' בלילה:

2648

2649ע"כ נ"ל פשוט בלי ספק דסידור גט מבעל ליד אשה לא בעי ג' אך מה שאנו נוהגי' ליקח ב"ד אצל הגט היינו מפני שאנו נוהגי' עכשיו שבסוף סידור הגט אנו שואלי' לסופר ועדים זה הגט שכתבתם ושחתמתם ושמעתם ציווי הבעל וכו' כחוקר ודורש עדים ומקיימים חתימתם וזה צריך שלשה מן הדין ונ"ל שנשתרבב זה מפני שנוהגים עתה להטמין הגט אצל הרב ולפעמים צריכה האשה פטורי' להראות במקום אחר שנתגרשה וכ' ט"ז דפטורים הללו לא יאמנו עפ"י עדים מפי כתבם להתיר א"א לעלמא וגם לא עפ"י רב אפי' תופס ישיבה דמקיים שטרות ביחידי אבל הכא צריכים הני פטורים שיחתמו עליהם שלשה דיינים ע"ש ומשום כן צריכים עכ"פ ג' דיינים שישאלו העדים והסופר אם הכל נעשה כדמו"י כדי שיוכלו לחתום הפטורים אבל אשה שאינה צריכה פטורים ואפי' צריכה נמי מ"מ בכל סידור הגט סגי ברב המסדר דממונה אגטין ולבסוף יושיב מחברי' אצלו לקבל עדות הנ"ל כל זה נלע"ד אמת ברור וחתמתי שמי. פ"ב מש"ק ב' דחנוכה תקנ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2649

2650שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כבוד מה' מאיר נ"י אב"ד דקאנישא יע"א:

2650

2651נשאול נשאל פר"מ מארץ מרחק ארץ תוגרמה ע"ד זוג איש ואשה שלא עלתה זיווגם יפה באופן שהמה מאותן שכופי' להוציא הן ממעשה הבעל הן מהאשה ומצוה רבה להפרידם זה מזה אלא שאין יד ישראל תקיפה עליהם לכופם וכעת נשא לבם אותם להתגרש ולהתפרד זה מזו כדמו"י אך בתנאי שיהי' בצנעא ממש ואם לאו לא יעשו ואם יתבטל הדבר איכא חשש עיגון וחשש ביטול מצוה ועבירו' הרבה ומסתפק השואל אם יש למלא משאלותם לסדר הגט בלי ב"ד של ג' רק הרב המסדר יחידי וסופר ובעדים ומכ"ש שלא להכניף עשרה בשעת נתינת הגט וביקש מעלות כ"ת ממני לחוות דעתי גם אני:

2651

2652הנה לסדר הגט בכנופי' בי' עשרה אין לו שרש בשום מקום רק שהרב"י כ"כ סס"י ל"ג בשם קונטריסי' בשם רא"פ והטעם לפרסומי מילתא ולא ידענא מהו ענין הפרסום בזה ובפ"ב דכתובו' כ"ג ע"א אבל גבי גירושי' אם איתא דגרשה קלא אית לי' קמ"ל עבידי אינשי דמקדשי בצנעא ומגרשי בצנעא וכ' בשיטה מקובצת דאי תנא גירושי' ולא קידושי' ה"א מגרשי' בצנעא משום שלא להתבייש אבל לא מקדשי' בצנעא קמ"ל ע"ש הרי קמן דעבידי דמשום בושת מיגרשי' בצינעא ועכ"פ לי' בי' עשרה דמפרסמא מילתא טובא כדלעיל ד' ע"ב אי לעשרה לפרסומא מילתא ע"ש ויש לעיי' בבבא בתרא קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי אינו נאמן פירשב"ם דאי איתא דגרשה קלא אי' לי' למילתא וה"ל כמה לי לשקר במקום עדים ע"ש ונ"ע לכאורה דלמא גירש בצינעא ודוחק לעשות מחלוק' בסברא זו והנלע"ד דודאי מעשה הגירושין והסדור ומסירה לידה הוא קצת בזיון ושכיחי טובא דרצונם שיהי' בצנעא בשעת מעשה אך אחר שכבר נתגרשה רוצי' להפקיע הקול זו שהיא פנוי' ויקפצו עלי' גברי וגם האיש דכ"ז שהיא אגידא בי' לא יהבי לי' אחרינא והעידי מסירה יפקיעו הקול ממילא כמ"ש תוס' להדי' בגיטין י"ח ע"ב סוף ד"ה עד שעת נתינה ע"ש וא"כ התם בכתו' דעדים מעידים שבפניה' גרשה ושני באים להכחישם לומר הואיל והם דרי' באותו חצר ולא ידעו בשעת נתינה שנתגרש' בודאי עדים שקרים הם לזה אמרי' אולי הי' להם לבזיון מסירת הגט והשתיקו הקול בשעת מעשה ועשו מעשיה' בצנעא באופן שלא נודע הדבר לשארי דרי החצר אך בבבא בתרא בעל שאמר גרשתי אשתי מכבר ואבדה הגט שקורי משקר דודאי אחר שכבר קיבלה הגט הי' מתפרסם ואין לומר גרשה בזו השעה זה לא מהימן כמבואר בכתובות כ"ב ע"ב וא"ש. וא"כ כששניהם אינם רוצים בפרסום לא ידעתי טעם לכנופי' עשרה ואולי לפרסם שהיא פסולה לכהונה כדפירש"י יבמות ק"א ע"ב ד"ה לפרסומא וכו' וא"כ בנידון שלפנינו שבלא"ה מפורסי' שהיא פסולה לכהונה אין קפידא בכנופי' וא"כ כיון דאיכא למיחש שיתבטל כל מעשה הגט עי"ז פשוט דאין לכנוף בי עשרה:

2652

2653אך לסדר בב"ד של ג' זה הדבר צריך עיונא רבא בנב"י תנינא חא"ע סי' קי"ד מייתי כמה מקומות וראיות ברורות מש"ס ופוסקים שאין צריך לגרש בבי דינא ועיי' חי' רשב"א ספ"ק דמגלה והגאון נדחק ליישב הכל על צד הדוחק הגדול מפני שראה בפירש"י ריש סנהדרין דמיאון בשלשה דכעין דאורייתא תיקון וחשב הגאון ז"ל כעין גט שצריך ג' ע"ש ולא עלה זה על דעת רש"י מעולם דגט מאן דכר שמי' ברש"י התם ועוד דתלי תניא בדלא תני' דהי' צריך רש"י להראות לנו מקום מוצא הדין דגט צריך שלשה או אפי' אחד זולת העדים אך פשוט כוונת רש"י קאי אחליצה שנישנית עמו ובי ביקתא הוא והענין דמצינו בתורה כשהאשה תובעת לפטור מהבעל דהיינו שתובעת לחלוץ צריכא שתבא לב"ד דוקא ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ע"כ תיקנו רבנן במיאון שגם שם האשה באת לפטור מבעלה צריכ' שתבא לב"ד דכעין דאורי' תיקון אבל הגט שהבעל פוטר אשתו לא מצינו שהזקיקה תורה ב"ד ואפשר בהא פליגי הני תנאי ביבמות ק"א ע"ב אי מיאון בעי ב"ד או לא מר מדמי לי' לחליצה שהיא באה להפקיע עצמה ממנו ומר מדמי לי' טפי לגט אבל מעולם לא עלה על דעת רש"י שיהי' גט צריך ג' דא"כ בודאי לכ"ע הי' מיאון צריך ג' כיון שלא מצינו שום הפקעת אשה מבעלה בלא ג' בין חליצה בין גט בודאי כעין דאורי' תקנו מיאון בג' ולא הי' אדם חולק ע"ז וזה ברור לפענ"ד:

2653

2654איברא עוד מייתי בנב"י התם דברי האור זרוע הרמוזי' בתה"ד סי' רמ"ח ומייתי להו בביאור בתשו' מזרחי סס"י פ"ב דפוסל גט שניתן בלילה משום דדמי לתחלת דין כיון דאית בי' ד"מ למיגבי' כתובה וכל תנאי כתובה ומפקע הבעל מפירות ומהירושה א"כ פסול בלילה ע"ש א"כ מבואר מזה דצריך ג"כ שלשה עכ"פ. אלא שאין מובן לדבריו אלו מה בכך שע"י הגט גובה כתובתה ותנאים ומפקע חיובי הבעל וכי בשביל זה נקרא דין וצריך ג' ופסול בלילה ולכאורה אין שחר לדבר זה ובשלמא גט ע"י שליח שהוא קיום ב"ד בעי ג' אבל מידו לידה מה"ת להצריך טפי מעידי מסירה והנה זה לשון ס' גט פשוט בסדר הגט שלו ד' קל"ד ע"א סעיף א' הדין להיות שדין גט חמור מאוד ויש בו חומרא א"א תקנו חכמי הגמרא שיהי' אדם גדול ובקי ממונה אגיטין ב"ה נהגו רוב ב"ד בישראל לקבן ג' ת"ח או יותר דלא גרע מטרפתא דהוי מכניף שיהי' חוקר ודורש היטב ועכ"פ צריך ג' עכ"ל ודפח"ח נראה שמנהג זה שרשו ממה שמצינו שתקנו חכז"ל שלא יתיר בכור כ"א יחיד מומחה או ג' בני הכנסת וק"ו לענין גיטין בזמן הזה שנתמעטו הלבבות ורבו הדקדוקים ויחיד מומחה ליכא עתה כמו שכ' תוס' בכורות ל"ו ע"ב ד"ה פסק ע"ש וכיון שזכינו לדין יראה דהיינו גופי' טעמא דהא"ז שצריך להיות ביום דוקא כיון שנהגו לסדר גט בג' הו"ל בכלל דין והרי בכור שצריך מומחה או ג' אסור ראיית מומין בי"ט דהו"ל בכלל דן את הדין כמ"ש רש"י בביצה כ"ו ע"א במתני' ויותר בגמרא שם כ"ז ע"א ד"ה אם מיאנה ועיין פרש"י נדרים ע"ז ע"א ד"ה אבל בג' לא ע"ש והשתא התם לענין שבת וי"ט דעיקור גזירות דין משום שמא יכתוב כפרש"י בביצה ל"ז ע"א ד"ה שמא יכתוב ע"ש וזה לא שייך לא בבכור ולא בהפרת נדרים ואפ"ה כיון דבעי מומחה או ג' מחזי כדין הוה בכלל גזירות ולא דנין מיהא התם שרי בלילה דלית בי' ד"מ וא"כ ק"ו בגט אחר שנהגו בג' כמו ראיית מומין בבכור הוי בכלל דין ופסול בלילה כיון דאי' בי' ד"מ והחמירו אפי' לפסול בקרובי' וכדומה דשם דין בעלמא הוא כנלע"ד ובפרט דאיכא עכ"פ גט ע"י שליח דבעי קיו' דמעיקור הדין פסול בלילה וקרובי' כיון דסתם גט נמי הנהיגו בג' מטעם הנ"ל לא פלוג רבנן ופסלי' בלילה וקרובי' ע"כ להתיר לכתחילה בלי ג' אין נ"ל אבל אם שעת הדחק הוא וצריך רב כעובדא שלפנינו עכ"פ בשעת הנתינה מידו לידה יצרף עמו עוד ב' ואם הענין דחוק ונחוץ ביותר יהי' הסופר א' מהג' אחר שנשלם שכר כתיבתו ונסתלק ידו לגמרי ואינו נוגע בדבר והרב המסדר הבקי בגיטין יעשה הכל כסדר בעיון ושקידה רבה וה' יצילנו משגיאות ואחר שכבר הוכשר בעיניו בכתיבה וחתימה בלי פקפוק ברגע אחרונה בשעה שנותן הבעל הגט מידו לידה יצרף עמו ב' וטוב שלא יהי' הסופר מהם ועוד ב' עידי החתימה שיהי' עידי מסירה כנהוג וה' יצילני משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום עש"ק חי כסליו תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2654

2655שאלה איש א' קדש אשה א' ביישוב א' ואמר שם בשעת נישואין לחמיו ולבני ביתו שאין לו אחין ולהיות כי היתה חופת נדה נמשכה איזה ימים שלא הי' אפשר לבעול בעילת מצוה ובין כך חלה החתן חליו אשר מת בו ובשעת מיתתו אמר ג"כ שאין לו אחים ומת וחיים לנו ולכ"י שבק והיתה האשה הנ"ל בחזקת היתר לשוק עד אחר איזה ימים נודע הדבר לאחות החתן הנ"ל שהיא דרה בכפר א' ואמרה שיש לה עוד אח ולא ידעה מקומו איה ועי"ז ישבה האשה עגונה כמה שנים וכעת נתעורר אבי האשה הנ"ל לתור ולשאול אולי יש למצוא עוד תרופה להתיר בתו הילדה מכבלי העגון שלה ובבואו לפנינו וספר את כל המאורע מתוך דבריו נתפרסם ונודע כי הי' החתן הנ"ל א' מילדי קהלתינו והרבה אנשים מקהלתינו מכירים אותו ואת כל בית אביו ושהי' ג' אחים א' מהם נשמע עליו זה זמן רב שנתחייב מיתה למלכות בארץ אשכנז והומת והשני זה כמו עשרים שנה נסע מכאן לדרכו והשלישי זה הוא שמת הנ"ל. עוד אמרה אשה א' מקרובי האחים הנ"ל שכמו ג' שנים קודם חתנותו של זה המת החליף כתבים עם אחיו שהי' אז בק"ק קאפין האגון ובקש האח ממנו שישלח לו לקאפין האגון שטר חליצה והוא השיב לו שהוא ישלח לו לכאן שטר חליצה למדינתינו ואז ישלח לו לשם שטר חליצה ומן אז והלאה לא נודע לה מן האח הנ"ל כלום. אח"ז השגתי כתב ממלמד א' שביישוב שדרה בו העגונה הנ"ל ושם נאמר בזה"ל מאחר שעדים נאמנים אמרו לי שהם היו קודם מיתה אצל המנוח בן ציון הנ"ל מק"ק מ"ד ושאלו אותו אם יש לו עוד אח ואמר לאו ואודת הטבעת קידושין אמרו לי שלא הודיע לכלה הנ"ל שהי' שלו (נ"ל שט"ס הוא וצ"ל שלא הי' שלו) וגם אמר קודם מותו אם הוא מת שהיא מותרת לכל עולם ותנשא לאיש תיכף שבוע אחר מיתתו עכ"ל לשון האגרת הנ"ל וחתמו שם אותם האנשים שהי' בעת מותו בח"י ממש. ומעתה צריכי' לעיין אם יש למצוא מזור לכאב האשה העלובה הנ"ל וה' אלקים יעזר לנו שלא נכשל בדבר הלכה ח"ו:

2655

2656גרסי' בקידושין פ' האומר ס"ד ע"א מי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן יש לו אחים אינו נאמן ובגמ' לימא מתני' דלא כר"נ דתני' בשעת קידושין אמר יש לו בנים ובשעת מיתה אמר אין לו בנים בשעת קידושין אמר אין לו אחים ובשעת מיתה אמר יש לו אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי ר' ור"נ אמר אף נאמן לאסור ומסיק אביי דמתני' מצי אתי' נמי כר"נ אלא דמתני' בדלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני ובריתא דמוחזק לן באחי ולא בבני דמהימן להתיר במגו דאי פטר לה בגיטא ובהא פליגי ר' סבר מה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרו חזקה לגמרי ומהימן במה שאמר להתיר בשעת קידושין ותו לא מצי מיהדר בי' ור"נ סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרי חזקה לגמרי. ופסקו כל הפוסקים כרבי זולתי הרמ ה הביאו בטור ורי"ו שפסק חולצת ולא מתיבמת:

2656

2657והנה בפי' הסוגי' רבו הפירושי' והנראה בפי' הסוגי' עפ"י דעת רש"י ז"ל הוא דרבי ס"ל כיון דבשעת קידושין הוה מהימן במגו דפטר לי' בגיטא ונעקרה לגמרי חזקת אחים דילי' וקמה בחזקת היתר לשוק ממילא תו לא אתי' דיבורי' בשעת מיתה לעקור חזקת היתר שלה כיון דלית לי' שום מגו לאסרה. אמנם ר' נתן ס"ל דמגו דאי פטר לה לא הוה אלא כחזקה וכיון דכבר מוחזק לן באחי ולא בבני והשתא אתי מגו דילי' נגד אותה החזקה הן ב' חזקות מתנגדות וה"ל ספיקא מתלא תלי וקאי אם מת כך ולא חזר מדבריו הראשונים אזי ניתוסף על מגו דילי' עוד חזקה אין אדם חוטא ולא לו דנהי דבשעת נישואין אמר כן כדי שתתרצה לו ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו רק מגו דאי בעי פטר לה מ"מ עתה שלא חזר בו נתוסף עוד חזקה אין אדם חוטא ולא לו וה"ל תרי נגד חד חזקה דחזקת אחין ושרי' לגמרי משא"כ אי חזר בו באמת נהי דלא מהמנינן לי' לחזור מדבריו הראשונים מ"מ לית לי' אלא מגו לחוד דלא שייך אין אדם חוטא שהרי באמת חזר בו והודיע האמת וליכא רק מגו נגד חזקת אחים וה"ל ב' חזקות מתנגדות ומידי ספיקא לא נפקי וכ"כ הרז"ה בהדי' דמתלא תלי וקאי. וזאת היתה כוונת הרמ"ה דפסק חולצת ולא מתיבמת וכ' הרב"י דמספקא לי' אי כר' אי כר"נ ולפי הנ"ל ליתא אלא כר"נ ס"ל כמ"ש הטעם דהוה רבי' דרבי ואפ"ה לא מתיבמת דמתלי תלי וקאי בספיקא כנ"ל וכשיטת רש"י וכשיטת זקנו הרז"ה כאשר יתבאר לקמן בסמוך אי"ה. ובזה מיושב נמי מה שהקשה רמב"ן במלחמות ה' אשיטה זו לר' נתן כיון שהי' נאמן להתיר איך חוזר ומגיד לאסור ולפי הנ"ל א"ש דבאמת לא מהימן כלל במה שחוזר ומגיד אלא גם מעיקרא מה שאמר בשעת קידושין לא הי' מהימן אלא בצירוף חזקה אין אדם חוטא וכו' וכנ"ל והוא פשוט:

2657

2658ואין להקשות לפי שיטה זו א"כ אי לא הי' אמר כן בשעת קידושין רק בשעת מיתה הי' אומר להתיר הי' להאמינו בלא מגו דאי בעי פטר לה ולא משמע כן מסוגי' דב"ב קל"ד ע"ב דפריך אמתני' דהתם האומר זה בני נאמן הא כבר קתני לה הכא בקידושין ומה קושי' הכא בשעת מיתה איכא משום אין אדם חוטא והתם קמ"ל מייתורא דאפי' בשעת קידושין מהימן וכן הקשה בשב יעקב לפי הבנת המהרש"א ע"ש אע"כ דלא מהימן בלא מגו ומ"ט האיכא חזקה אין אדם חוטא וי"ל לפמ"ש הר"ן בקידושי' ס"ג ע"ב גבי האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כ' הר"ן דבכל איסורי דעלמא לא מהימן ע"א משום דהך חובא לא אלים להוציא דבר איסור מחזקתו ורק הכא שהוא לברר חזקה שהרי נודע לנו שנתקדשה לאחד ואין אנו יודעי' למי א"כ מועיל הך חזקה אין אדם חוטא לברר ספיקא ע"ש וה"נ אי ליכא מגו לא מועיל הך חזקה כלום אך אי איכא מגו וה"ל ספיקא דמתלא תלי וקאי אזי מועיל חזקת אין אדם חוטא להתיר לגמרי ודלא כהבנת מהרש"א וזה פשוט ומבואר:

2658

2659והתו' הקשו א"כ מ"ט לא מוקי אביי למשנתינו אפי' במוחזק באחי ולא בבני ותי' משום סיפא דמיירי בלא מוחזק באחי וזה נראה דוחק מה בכך הלא יפרש משנתינו נאמן דרישא ודסיפא בחד גוני כמצריך לנאמנותו וכמ"ש כל הראשונים פירושא דמתני' ברישא נאמן נגד חזקת אחים ובסיפא נגד חזקת שאין לו אחים והנ"ל בזה דרבותא קמ"ל אביי דאפי' בלא מוחזק באחי ולא בבני אפ"ה אינו נאמן לאסרה ומכ"ש דלא מהימן נגד החזקה והני תרתי מתניתא דב"ב וקידושין קמ"ל רבותא חדא במוחזק ורבותא דנאמן להתירה נגד החזקה וחדא בלא מוחזק ורבותא דאפ"ה לא מהימן לאיסורא בלא מגו דאע"ג דבעלמא ע"א נאמן לאסור דבר שאין בו לא חזקת איסור ולא חזקת היתר הכא ה"ל חזקת היתר גמור חדא משום ס"ס דלמא לית לי' אחים ואת"ל אית לי' דלמא אית לי' בנים כמ"ש רשב"ם בב"ב וא"נ כמ"ש ריטב"א בקידושין דרוב נשים בחזקת שאינם זקוקי' ע"ש ודלא כב"ש סי' קנ"ז סק"ז שרצה לדמות לא מוחזק באחים ולא בבנים ללא מוחזק בבנים ומוחזק באחים ע"ש וליתא דהכא משום ס"ס ורוב אתאינן עלה וק"ל:

2659

2660והרז"ה ז"ל אית לי' נמי כשיטת רש"י ז"ל ונראה מדבריו שנשמר מק' תוס' הנ"ל דס"ל משנתינו נמי מיירי כשאמר בשעת נישואין להקל שתתרצה לו ולא הוצרך לפרש כן כי כן ארחות כל הנושא אשה להקל עלי' בשעת נישואי' יע"ש ומהתימה על מלחמות ה' שהקשה על הרז"ה דעכ"פ הי' להרי"ף להביא פלוגתת ר' ור"נ ולמפסק הלכתא כרבי בחזרה והלא הרז"ה נשמר מזה וכ' דמתני' נמי סתמא כפירושו מחזרה מיירי:

2660

2661והקשה רמב"ן ז"ל לדבריהם לא יאומן הבעל במה שאמר בשעת נישואין דאמר כן שתתרצה לו כמו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) וחילופי' אבית המכס לכן פי' הוא ז"ל כל מה שאומר בשעת נישואין לא מהימן כלל ובשעת קידושין דקאמר הש"ס היינו לאנשים דעלמא אמר כן ולא לצורך שידוכי אשתו ונראה מדבריו אפי' לא היה חוזר בו רק שהי' אומר נגד החזקה לא מהמנינן לי' מה שאומר בשעת נישואין וצ"ל דאע"ג דהכא אית לי' מגו דאמר לה בשעת נישואין פטרנא לך בגיטא משא"כ בבית המכס צ"ל דחשש שהיא לא תאמין לו שיכתוב לה הגט ולא תתרצה לו דאע"ג שכ' הר"ן שיכתוב לה הגט מיד לכשאכנסנה אגרשנה מ"מ דברי הר"ן צ"ע קצת דהא עכ"פ אם נכתב קודם אירוסין לא מהני עד שתתארס והיא לא תאמין לו להתארס כלל אולי לא יכתוב לה גט כלל. והרשב"א בחידושי קידושין נזהר מזה וכ' אם האמינה לו דלית לי' אחים נגד החזקה שהוחזק לנו באחים איך לא תאמין לו שיתן להגט ומשמע שכ"כ להשמר מהנ"ל אלא דלפ"ז לא יהי' נאמן רק כשבא לעקור החזקה לגמרי אזי נאמר כנ"ל השתא שהאמינה לו נגד החזקה מכ"ש שתאמין לו שיכתוב לה גט מיד אחר אירוסין אבל אי הי' מוחזק באחים ואמר יש לי בנים דאז לא אמר נגד החזקה א"נ לא הי' מוחזק לא באחים ולא בבנים ואמר אין לי אחים או בנים ואח"כ בא א' ואמר אחוהי דמתנא אנא או עדים וכה"ג אפשר דלא מהימן ולא משמע כן מסתימת לשון הר"ן שכ' נמי הך דלכשאכנסנה אגרשנה ואולי י"ל דהא בלא"ה הו"מ לקדש על תנאי אלא שלא תתרצה גם לזה לעשות בעילתה זנות אם לא יתקיים התנאי ר"ל שיהי' לו אחים וכדומה אמנם זה התנאי לא אכפת לה שיאמר הרי את מקודשת לי על מנת שמיד אחר אירוסי' אכתוב לך גט לכשאכנסך תתגרש בו שעה א' קודם מותו בלא בנים ושפיר היתה מאמינה לו ולא דמי כלל לבית המכס וצ"ל לדעת רמב"ן דכל שעושה כדי שתתרצה אומר יותר מן הראוי כדי לחזק דבריו כבמתני' נדרים כ"ח ע"א ב"ה אומרי' אף במה שאינו מדירו ומ"מ נ"ל דבלאה"נ לא דמי כ"כ לבית המכס דהתם במוכס העומד מאליו שדרך לכזב עליו להמלט ונודרין למוכסין והתירו אפי' שבועת שקר להציל מיד עושק משא"כ הכי לא נחשד לכזב כ"כ משום כדי שתתרצה לו ובפרט במה דאתי קלקולא מני' למימר אין לו אחים ויש לו או יש לו בנים וכדומה:

2661

2662ומ"מ יש לפקפק קצת על שיטתם הנ"ל דהרי מ"מ סברא גדולה היא זו שאמר כן שתתרצה לו אפי' אם אינו דומה לבית המכס מ"מ סברת חוץ נמי הוה וא"כ מה הי' לו לאביי למימר דפליגי אי אתי מגו ועקרה חזקה נימא לכ"ע מגו מעליותא כי האי עקרה חזקה לגמרי אמנם הכא בשעת קידושין בהא פליגי ר' ס"ל אפ"ה לא נחשד לכזב ועקרה חזקה לגמרי ור"נ סבר הכא כיון שהו' בשעת קידושין לא הוה מגו מעלי' אם לא בצירוף חזקה אין אדם חוטא ומשו"ה כי הדר בי' בשעת מיתה תו לא מהימן אע"כ מדלא אמר אביי הכי משמע כרמב"ן דאין שום סברא שיהי' נאמן במה שאמר לה בשעת קידושין ושעת קידושין דבריתא היינו לאינשי דעלמא אמר הכי ולא לאשתו וכרמב"ן:

2662

2663תו קשי' לי לפי הבנת הש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ט בדברי בעל העיטור דכשהעיד עד בשעה שהי' קרוב תו לא מהימן כשנתרחק אח"כ משום דעביד איניש לאחזוקי שיקרי' א"כ ה"נ נימא לר' נתן איך נאמין לו אי לא הי' חוזר בשעת מיתה הא כיון דלא מהימן במה שאמר בשעת קידושין תו לא מהימן נמי מה שלא חזר בו בשעת מיתה וא"נ אמר בשעת מיתה כמו בשעת קידושין נמי לא יאומן ויעיי' בתומי' שם סי' הנ"ל סק"ח דלדברי ר' מנחם הארוך דעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד חוזרי' ומגידי' בפניו ליתא להעיטור הנ"ל ובחי' למס' שבועות אמתני' דהשביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד בארתי דברי ר' מנחם הארוך להסיר מעליו תלונות התומים סי' כ"ח סקי"ט וכאשר בארתי בתשובה אחרת וא"כ לא אמרי' עביד איניש לאחזוקי שיקרא ולק"מ. אבל לא נ"ל דברי התומים סי' ל"ג סק"ח הנ"ל די"ל בשלמא קרוב ונתרחק עביד הוא לאחזוקי שיקרא דגם אם יתן לב אח"כ לזכור באמת איך הי' מ"מ יבוש לחזור בו שלא יאמרו שבפעם ראשון שהי' קרוב העיד שקר במזיד לתועלת קרוביו אע"ג דכ' שם התומים דעדות קרובים אפקעתא דמלכא היא ולא שנחשדו להעיד שקר אלא כיון שפסלתו התורה ממילא אינו נותן לב לזכור הדבר כאשר הי' ולדקדק בעדותו וסברא נכונה היא מ"מ בוש הוא לחזור מדבריו הראשונים שלא יחשדוהו לומר אז העיד שקר לתוענת קרובו ועכשיו שנתרחק אומר האמת נמצא ה"ל כעדותו של עכשיו כנוגע בדבר כי יש לו תועלת במה שמעמיד דבריו הראשונים לכן צדקו דברי בעל העיטור והרי אפי' אם יש לו תועלת על צד רחוקה ונפלאה לא יעיד כ"ש הכא משא"כ נדון דדברי ר"מ הארוך שמעיד שלא בפני בע"ד אי נמי נימא כיון שלא הי' תועלת בעדותו לא נתן על לבו לזכור האמת כאשר הי' ועתה אומר האמת בפניו מה חשד איכא הכא ולמה יבוש לחזור בו ולומר עתה נתתי אל לבי ונזכרתי ואין כאן מחלוקות כלל ומיושב קו' התומים שם אעפ"י דפסק רמ"א בסי' כ"ח כר"מ הארוך מ"מ הלכה כבעל העיטור הנ"ל וא"כ תבנא לדינא דה"נ לר' נתן אמאי יהי' נאמן אם לא חזר בו וביותר קשה לפמ"ש לעיל דנ"ל דהרמ"ה דס"ל חולצת ולא מתיבמת היינו משום דפסק לגמרי כר' נתן וכשיטת רש"י והרז"ה זקנו כנ"ל וקשה הא הרמ"ה פליג על ר"מ ארוך הנ"ל כפמ"ש בתומים סי' ל"ג סק"ח הנ"ל וס"ל אפי' בהגיד שלא בפני בע"ד אינו יכול לחזור ולהעיד וא"כ מכ"ש הכא ואיך פסק כר"נ וסתר עצמו וי"ל דהכא דאית לי' מגו לא נחשד כלל לשקר אלא דלר"נ לא אלים מגו לעקור חזקה לגמרי' הא למה זה דומה לע"א שהעיד בדיני ממונות וחייב את זה שבועה ולא ממון ולכשיבוא עוד ע"א מצטרף עמו לחייבו גם ממון ואפי' מלקות ומיתה דבפעם הראשון נמי לא הי' חושדין אותו לשקר אלא דלא אלים ע"א להוציא ממון וה"נ לא הי' חשדינן לשקר רק לא אלומי מגו לאורועי חזקה ולכשיצטרף לזה גם חזקת אין אדם חוטא יוגמר העדות ונעקרה החזקה לגמרי ולק"מ:

2663

2664ובזה נתישבה גם ק' הראשונה דלא הוי מצי למימר לכ"ע אלימי מגו לאורועי חזקה לגמרי כשאמר כן שלא בשעת קידושין ולא מצי הדר בי' והכא שאני הואיל ואמר כן בשעת קידושין ס"ל לר"נ דחיישי' שמא אמר כן שתתרצה לו דזהו ליתא דא"כ גם אי לא הדר בי' בשעת מיתה לא הי' נאמן משום דעביד איניש לאחזוקי' דבורי' וכנ"ל וא"כ יש מזה הוכחה לשיטת בעל העיטור הנ"ל:

2664

2665וכתב הר"ן דלרבי מהימן בהאי מגו לעקור חזקה לגמרי לומר אין לו אחים במקום שמוחזקי' בו שיש לו ואפי' הדר בי' בשעת מיתה והא דאמרי' בפ' י"נ אי נפקי קלא דאיכא סהדי במדינת הים דאית לי' אחי חיישי' לי' היינו טעמא משום דאיכא לברורי וי"ל הא אי היינו מוחזקי' בו שיש לו אח הי' מהימן נגד החזקה ומכ"ש אי לא הי' לנו חזקה בזה רק קול בעלמא שיש לו אח פשיטא שהי' הוא מהימן א"כ מכ"ש היכי דליכא קלא שיש לו אח ממש אלא קלא דאיכא עדים שידעו שיש לו אח ומה"ת נחוש לזה וצ"ל דהר"ן מפרש דאיכא סהדי במדינת הים במקום ידוע במדינת שאומרים בעיר פלוני ואי הי' חזקה או אפי' קלא בעלמא שיש אח במקום ידוע אין לב"ד להכניס עצמם לדבר זה כלל והדין נותן כן דהא אי נדע בודאי שיהי' שם האח ע"כ היבמה תלך אחר היבם לחלוץ ה"נ תלך לשם ואם לא ימצא שם הרי בטלה החזקה והקול ותשתרי וא"כ הה"נ אי איכא קלא דאיכא סהדי במקום ידוע תצטרך ליסע לשם לברר ע"י עדים אבל אה"נ אי איכא קלא דאיכא סהדי בעולם ולא ידעי היכי איכא הני סהדי לא שייך איכא לברורי ולא עדיף מקלא דיש אח בעולם דמהני מגו דילי' מ"מ צ"ע קצת א"כ כדפריך הש"ס לאו היינו דאר"ח עדים בצד אסתן ותאסר דלמא התם לא הי' קלא במקום ידוע והכא סיימו מקום העדים ויכול הדבר להתברר. ואפשר לומר אה"נ הו"מ למדחי כן אלא שגירת לישנא דקידושין י"ב ע"ב נקט הכא אם הקילו בשבוי' וכו' והתם אפי' לגרסת רש"י עדים בצד אידות שהוא שם מקום ידוע מ"מ לא ס"ל התם לחלק בכך לענין קידושין ודוחק:

2665

2666וכן נראה מסתימת לשון רש"י ורשב"ם שאין לחלק בין חזקה לחזקה וכן הבין הרמב"ן בכוונת הרז"ה ז"ל ולפ"ז להרז"ה גם הרי"ף סובר כן דמשו"ה מייתי רק המשנה כצורתה דס"ל דאפי' נגד החזקה נאמן וסתמא דמתני' אפי' במוחזק לן מיירי. ומהתימה על לשון הטור סי' קנ"ז שכ' הרז"ה ס"ל דמהימן והרמב"ם והרי"ף ס"ל דלא מהימן והא מנ"ל הלא להרז"ה גם להרי"ף מהימן. והקשה הרא"ש דא"כ ה"ל לומר אין לי אח מהימן ומ"ט נקט זה בני ונ"ל דממשנתינו דפ' האומר לק"מ דה"א אין לי אחים מלתא דעבידא לאגלויי' הוא ולא משקרי בי' אנשי דמחר וליומא אחרא יבוא אחיו ברגליו שהרי מוחזקי' אנו שיש לו אח ומדאמר הכי ש"מ קושטא קאמר כדאמרי' הך סברא גבי ע"א ביבמה ועמ"ש רמב"ן פ' י"נ קל"ד ע"ב משא"כ יש לי בנים לא עבידא לאגלויי אמנם עיקור הקושי' מש"ס דב"ב דהתם מורה באצבע זה בני והא נמי עבידא לאגלוי שיתברר מי הוא אביו שם קשה שפיר קו' הרא"ש ולא ניחא לי' דמיירי התם בבן שנולד מפנוי' שא"א שיתברר מי אביו וביש"ש לקידושין תי' קו' זו דקמ"ל אעפ"י שלא אמר נגד החזקה לגמרי ולא העיז פניו כ"כ מ"מ הי' נוח לו לפטור בגט מלשקר:

2666

2667ולפע"ד לפמ"ש דמקידושין בלא"ה לק"מ רק מב"ב ושם עיקרא דמלתא בדיני ירושה עסיק ובא ודיני ירושה אתי לאשמועי' ומה שייטא דיבום התם וגם צ"ל מ"ט נקט שמואל ליורשו כיון דעיקרא לפטור אשתו מייבום קמ"ל וליורשו פשיטא הוא עכ"ל נ"ל פשוט לפי מה דקיי"ל כרבינא דיבמות פ' החולץ (יבמות מ"ז ע"א) כמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים כשיש לו בנים גדולים שיש להם בנים תו לא מהימן לעשות בניו גוים או ממזרים או שום פסול ייחוס דלבני בניו לא הימני' רחמנא א"כ לכאורה מצינו נמי למימר נהי דמהימן לומר זה בני ליורשו יהי' מטעם יכיר או מטעם מגו כפירשב"ם מ"מ היינו כשאין כאן אשה זקוקה ליבם משא"כ כשאשתו בחזקת היתר ליבם וחזקת איסור לשוק ואי אמרי' דלא מהימן לגבי אשתו א"כ לא מהימן נמי לגבי ירושה וביש"ש שם כ' סברא הפוכה ולא עמדתי על דעתו בזה. דהא כל היכי דהעדות נוגע גם לאחריני לא מהימן נמי לגבי בנו האמנם שהרמב"ם כ' להדי' דמהימן לומר אין זה בני להפקיע מירושתו אפי' היכי דאיכא בני בנים אע"ג דלענין ייחוס אינו כן ע"ש פ"ז מה' נחלות אומר אני שהרמב"ם מיירי באופן שאינו עושה אותו הבן ממזר ולא פסול אלא שאומר שאינו בנו מאשתו כלל אלא שנתחלף לו או גדלו כבנו או שהי' מפנוי' והיינו מוחזקי' שממנו נתעברה ואומר עתה שאינו בנו ולא נתעברה אלא מאחר ומ"מ כשר הוא אז נאמן אע"ג דאית לי' בני בנים כיון שאין העדות מגיע לדדהו כלל בהא מיירי רמב"ם אבל כשאומר אינו בנו באופן שעי"ז עושהו ממזר ויש לו בני בנים אז כי היכי דלא מהימן לעשות בנו ממזר ה"נ לא מהימן לענין ירושה:

2667

2668וראי' ברורה לדברי מהא דב"ב קכ"ז דנאמן לומר זה בן גרושה וחלוצה וה"ה זה בני ממזר וכ' תוס' בשם בה"ג דוקא ע"י הכרה דבכורה מהימן למימר הקטן הוא בכור וממילא ה"ל הגדול ממזר והקשו התוס' מש"ס דיבמות פ' החולץ דקאמר לדבריך גוי אתה וגוי פסול עדות משמע בלא"ה מהימן ותי' רמב"ן שם בחידושיו דהתם נמי הי' ע"י הכרת בכורה שרצה להפסיד בנו הגדול חלק בכורתו מפני שנולד לו בגיותו לפי דבריו והנה לפ"ז לר"נ שם דאמר לדבריך גוי אתה ופסול עדות לא מהימן כלל לא לעשות בניו גוים ולא להפסידו חלק בכורה א"כ ה"ה לרבינא שם דאמר לי' נאמן אתה לפסול בניך הקטנים דלית להו בנים ולא הגדולי' דאית להו בנים נמי הכי הוא דאם בנו הגדול אית לי' בנים דאינו נאמן לפסלו אינו נאמן נמי להפסידו חלק בכורתו וכן בדין כיון דעיקור שאלה הי' על חלק בכורה איך יתכן שלא השיבו על זה כלל והשיב לו על פסול ייחוס אע"כ כל זה הוא בכלל מכיון שאינו נאמן על בנו הגדול דאית לי' בנים לפסלו הה"נ דלא מהימן להפסידו חלק בכורתו וא"כ ה"ה נמי דלא מהימן לאסור אשתו על היבם ולהתירה לעלמא ומתוך שאינו נאמן ע"ז אינו נאמן לירושה:

2668

2669והנה דברי הרמב"ן הנ"ל צ"ע לכאורה דא"כ איך נילף מיכיר שנאמן לומר על בנו שאינו בנו א"כ נימא לדבריך אין אתה אביו ואיך נאמן עליו וכדאמרי' לדבריך גוי אתה וגוי פסול עדות וע"כ צ"ל דאין הנדון דומה לראי' בשלמא גבי גר שפיר משכחת לי' שיהי' הוא נאמן על עצמו לשויי' נפשי' גוי' והבנים יהי' ישראלי' שנולדו מישראל שבא על אשתו וכיון שהדבר אפשר אפי' על צד רחוק נוקמא הבנים אחזקתי' משא"כ הכא כיון דידעי' בודאי שהבנים מאשתו נולד איך נאמר לדבריך אינם בניך ואי אתה נאמן עליהם מ"מ מכיון דמהימן על עצמו לומר שהם אינם בניו ממילא הבנים ממזרים שא"א שיהי' מאשתו ואינם בניו אם לא ע"י זנות וזה פשוט. אבל להרמב"ן דגבי גר מיירי מהכרת בכורה וא"כ ע"כ באה התשובה הואיל והוא גוי לפי דבריו פסול הוא להעיד על בניו ולהפסידם חלק בכורה שלהם ולא יטול הבכור כבכורתו אע"ג דזה א"א שיהי' הוא גוי ויהי' לבנו דין בכור מ"מ אמרי' בכה"ג אע"ג דסתרי אהדדי א"כ ה"נ לענין יכיר נימא הכי וצ"ע ליישב שוב מצאתי מ"ש בתשו' חו"י בזה סי' צ"ג ולא נחית למ"ש יע"ש ונ"ל משו"ה מאנו תוס' ליישב דברי בה"ג במ"ש רמב"ן דמיירי גם התם לענין הכרת בכורה אבל בגוף הדין לא פליגי:

2669

2670ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דכהן שנשא כהנת אינו נאמן לפסול בניו כיון דעי"ז מפסיל אשתו מתרומה דבי נשא בשלמא כל נשים דעלמא י"ל זנתה באונס כמ"ש נימוקי יוסף בפ' י"נ בסוגי' דיכיר בשם ריטב"א וכהן שנשא ישראלי' נמי אע"ג דמפסלא מאכילת תרומה מ"מ הא מכיון דמהימן לשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ותתגרש ממילא לא תאכל שוב בתרומה וישראל שנשא בת כהן דהדרא לתרומה דבי נשא נמי מהימן אבנו משום דעתה בלא"ה לא תאכל בתרומה כל זמן שבעלה ובנה קיימי' משו"ה מהימן עתה לפסול בנו ואם יתרמי שימות בעלה ובנה אה"נ דלא תיכול בתרומה כי היכי דמהימן אבנו קטן כשאין לו בנים ואז גם לכשיהי' לו בנים אח"כ יהי' ממזרים ואולי יש לחלק שהבני בנים לא הי' להם חזקה ונולדו לפסול משא"כ האשה מ"מ כהן שנשא כהנת שמיד עתה מה שמעיד על בנו נוגע גם להאשה לפוסלה מתרומה דבי נשא לא מהימן אפי' אהבן וצ"ע בזה:

2670

2671בהא סליקנא דלפע"ד אי לא הי מהימן אייבום לא הי' מהימן נמי ליורשו ובזה יש לקיים הנוסחא ושינה ברמב"ן בחי' יבמות מ"ז ע"א שכ' המדפיס על הגליון דברים שאינם נראים כי מה ענין זה אחי ליכיר דגבי בנו משום יכיר מהימן ולפי הנ"ל י"ל כי לולי דמהימן לפטור אשתו מייבום משום מגו לא הוה מהימן על בנו ליורשו ומשו"ה תני לי' מתני' דב"ב זה בני נאמן ליורשו ולמפטר אשתו מייבום ואפ"ה פריך שפיר הא נמי תנינא כיון דפשיטא לן דמהימן לענין ירושה וכבר שמעי' נמי ממתני' דקידושין דנאמן לפטור אשה מייבום א"כ מה קמ"ל זה בני נאמן ומוקי במוחזק לן באחי אפ"ה מהימן לייבום שעי"ז יאומן נמי ליורשו משום יכיר כנ"ל בפי' הש"ס וא"כ תו לק"מ קו' הרא"ש הנ"ל דמשו"ה לא קאמר אין זה אחי נאמן דהיינו לייבום אבל להפקיע ירושתו לא מהימן במוחזקין בו שהוא אחיו כיון דלית לי' מגו אנכסי' שנפלו לו מאחר מכאן ומתני' עיקרה משום ירושה נישנית ומיושב קו' הרא"ש:

2671

2672ודעת הב"ח בא"ע סי' קנ"ו דלהנך פוסקי' דס"ל דמהימן לעקור חזקה לגמרי לדדהו הה"נ כי איכא סהדי דיש לו אחי' נאמן שיש לו בנים וכה"ג באופן דאינו מכחיש העדים להדי' ונ"ל סברתו נכונה דהא ע"כ צא"ל הא דס"ל להפוסקים דהיכי דמוחזק בעדים לא אלומי מגו אע"ג דאינו מכחיש העדים מ"מ כיון דיש לו אחים בברור עפ"י העדאת עדים וקמה האשה בחזקת איסור לשוק לא אלומי מגו לאורועי חזקה לגמרי בשלמא כשנתחזקה באיסור לשוק ע"י חזקת אחים בלא עדים שפיר אתי מגו ועקרה חזקת איסור לגמרי כיון דלאו חזקה מעלי' היא אלא חזקה דאתי' מגו חזקה אחריתי ונמצא חזקת אחים שהיא חזקה מעליותא הא לא נעקרה דלא אמר אלא יש לי בנים וחזקת איסור דנעקרה לגמרי לאו חזקה מעלי' היא משא"כ בעדים שיש לו אחים אזי הוחזקה לאיסור בחזקה אלימתא תו לא אתי מגו ועקרא חזקה לגמרי כנ"ל בדעת הנך פוסקי' וא"כ להפוסקים דאלים לעקור חזקה לגמרי ה"ה נמי דמהימן במקום עדים כשאינו מכחישם להדי' ומ"ש הב"ש שם ס"ק י"א דרי"ו ס"ל כרבי דמהימן לעקור חזקה לגמרי ואפ"ה פסק דלא אלים מגו במקום עדים ספר רי"ו אינו אתי עמי ואי תני' תני' אמנם ממ"ש הרב"י על שמו לא מוכח מידי דהא דפסק רי"ו כרבי מזה אין ראי' דלמא רי"ו מפרש דברי הבריתא אין לי אחים שמתו ויש לי בנים שניתן לו בן וכמו שנאריך בזה לקמן אי"ה ועוד דלמא ס"ל כפי' רשב"א בחי' קידושין דבריתא לצדדין קתני אמר יש לי בנים במקום חזקת אחים או אין לי אחים במקום חזקת אין לו בנים ע"ש ולא עקר חזקה כלל גם מ"ש מהטור אין ראי' כלל דהרי גם בסי' קנ"ו לא מייתי דברי הרז"ה רק כדברי היחיד בין המרובים לדחות דבריו כי נגרר אחר אביו הרא"ש ז"ל וכאשר יתבאר עוד ולכן הכא בסי' קנ"ו גבי עדים סתם כהרא"ש ואלו היתה דעת הרז"ה ור"ן ורש"י מפורש דפליגי בעדים כמו שמפורש פלוגתי' בעקירת חזקה הוה מייתי להו נמי ואין ראי' כלל:

2672

2673ולכאורה יש להבי' ראי' להב"ש שהרי מסתימת לשון רש"י ורשב"ם דב"ב משמע נמי דלא מחלק בין חזקה לחזקה ואלומי מגו לעקור חזקה לגמרי וכן משמע נמי ממ"ש רשב"ם גבי איכא סהדי במ"ה וז"ל א"ל אביי הא אמרי בני העיר הזאת דאיכא עדים וצריכי' אנו לחוש לדבריהם ולהמתין עד שנשמע מה בפי עדים עכ"ל מאריכות לשונו נראה דנתכוון לדברי הר"ן דמשו"ה חייש לקלא אע"ג דאיכא מגו משום דאיכא לברורי ע"י עדים אבל אה"נ אי ידוע לנו שאותן העדים מתו ולא נוכל לשמוע מה בפיהם אע"ג דאיכא קלא שהי' עדים יודעי' בדבר לא ניחוש לקלא משום דאתא מגו ועקר לי' לגמרי מכאן משמע דס"ל ג"כ כנ"ל ואפ"ה כ' לעיל כדמשני הש"ס דמוחזק לן באחי פי' ז"ל בחזקה בעלמא בלא עדים משמע אבל בעדים לא וכן פירש"י מ"מ נ"ל דאין מכאן ראי' דלשון הש"ס קשיתי' דאמר מוחזק ולא אמר דאיכא עדים ועוד דהו"מ לשנויי' תרווי' במוחזק והא דאיכא סהדי הא דליכא סהדי וגם קו' תוס' מ"ט מוקי אביי למתני' דקידושין בלא מוחזק אפי' במוחזק נמי וי"ל כמ"ש ראשונים דסמך עצמו אמתני' דב"ב וכיון דאיכא תרי מתניתא מוקמי' חד לאינו מוחזק וחד למוחזק כמ"ש רשב"א בחידושי קידושין וס"ל נהי דלר' דאלימי מגו לעקור חזקה לגמרי מהני אפי' אי לאתחזקה לאיסור עפ"י עדים מ"מ לר"נ דס"ל לא אלימי מגו לעקור חזקה לגמרי לדידי' אפילו בלא חזר בו לא מהימן במקום עדים והש"ס רצה לאוקמי ב' המשניות כר' נתן משו"ה אמר חד במוחזק וחד בלא מוחזק משום דר"נ ומשו"ה פי' רשב"ם חזקה ולא עדים:

2673

2674היוצא מהנ"ל דלדעת רש"י ורשב"ם ורז"ה והר"ן ואפשר שגם להרי"ף מהימן במגו שיש לו אפי' בשעת קידושין שאמר כן שתתרצה אשתו מ"מ מהימן לעקור חזקה לגמרי ובמקום עדים נמי אי לא מכחשי' להו להדי' ואפי' חזר בו בשעת מיתה לא מהימן תו לאוסרה ולקמן אי"ה נבוא עוד דיעות דס"ל הכי:

2674

2675ועתה נחזור לדעת החולקים הרמב"ם פ"ג מה' ייבום כ' להדי' דלא מהימן נגד החזקה לסתור לגמרי לומר אין לו אחי' בדמוחזק שיש לו ואפי' אמר כן בשעת מיתתו ונראה לי דהרמב"ם לטעמי' אזל דפסק בפ"ז מה' נחלות דמהימן יש לי בנים ויש לי אחים ליורשו אמנם במוחזק דיש לו אחי' לא מהימן דאין לו משא"כ בבנים כה"ג מהימן והקשו עליו מ"ש באין לו בנים דמהימן טפי מבאחים משום כי כתי' יכיר בבנים כתי' א"כ ביש לו בנים ויש לו אחים נמי יש לחלק בבנים יאומן משום יכיר אפילו בנכסי' שנפלו לאחר מכאן משא"כ באחי' ואיך כייל בנים ואחים בחדא בבא עלח"מ ולפע"ד הי' קשה לרמב"ם במאי פליגי ר"י ורבנן בשלמא לר' אלי' מפרי"ש י"ל בקרא פליגי לר' יהודה קאי יכיר נמי אבן השנואה לעשותו בן שנואה בנישואי' וממילא מוכח דמיהמן נגד החזקה לומר בכור במי שמוחזקי' שאינו בכור ולרבנן לא קאי יכיר נמי אבן השנואה אבל להחולקים אר' אלי' קשה באיזה סברא פליגי דלר' יהודה מוקמי' לי' אפי' במוחזקי' בזה שהוא בכור ולרבנן לא מוקמי' לי' בהכי ומדברי נ"י פ' י"נ דף רי"ב ע"א משמע דלר"י ס"ל דמהימן דוקא בנכסי' של עתה ולא שנפלו לו לאחר מכאן ואפי' בצריך הכירא נמצא לדבריו בהכי פליגי לר' יהודה ניחא לי' לאוקמי קרא שיאומן נגד החזקה במגוב דאי בעי יהיב לי' וכו' יותר ממה דנאמין לי' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן דלית לי' מגו אפי' שלא כנגד החזקה ולרבנן נ"ל איפכא וזה דוחק לכן נ"ל לרמב"ם דהא הך מגו דיהיב לי' במתנה היא מגו לחצי טענה דהוא רוצה שירשנו לגמרי וקו' זו הקשו תוס' ורמב"ן בשמעתין דזה בני איך נאמין לו על בני לפטרה במגו דמגרש לה הא אי הוה מגרש לה פסלה מכהונה וה"ל מגו לחצי טענה ותי' רמב"ן דהרי לא אכפת לי' אלא בייבום ולא להשיאה לכהונה ע"ש וי"ל נמי הואיל ובידו לעשות ה"ל מגו טובה ומועיל אפי' לחצי טענה וכעין שכ' רמב"ן פ' חזקת (בבא בתרא ל"ד ע"ב) דמגו טובה אמרי' אפי' לחצי טענה מ"מ ע"כ אתאינן נמי להני שינויי גבי האמנה דירושה במגו דאי בעי יהיב לי' דזה הוה נמי מגו לחצי טענה והשתא ס"ל לר' יהודה דבמגו דאי בעי יהיב לי' הוה מהימן אפי' אנכסים דלאחר מכאן כיון דעתה לא בא אלא אנכסי' שיש לו ממילא מהימן לכל מילי וא"כ קרא למאי אתא ע"כ דיהי' אלים כחו דאב לאפוקי נמי מחזקה ורבנן ס"ל לא אמרי' מגו כה"ג שיהי' נאמן יותר במה שהי' יכול לעשות משו"ה לא הוה מהימן אלא אנכסי' של עכשיו ואתא קרא להאמינו גם אנכסי' שאחר מכאן אבל לא נגד החזקה וא"ש פסק הרמב"ם דלמאי דקי"ל כר' יהודה מהימן במגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אפילו אנכסים שלאחר מכאן נמי ומשו"ה מהימן זה אחי אפי' אנכסי' שלאחר מכאן משא"כ אם מוחזקי' שאינו אחיו לא מהימן אין זה אחיו במגו דאי בעי יהיב כל נכסיו לאחר דמגו במקום חזקה לא אמרי' אבל אין זה בני מהימן מטעם יכיר וא"ש וא"כ לפ"ז מוכח מן התורה ע"כ דלא אלימי מגו לסתור חזקה לגמרי דאל"כ יכיר ל"ל הא אסקינן דלר' יהודה מהני נמי מגו אנכסי' שלאחר מכאן ואי הי' נאמן במגו אפי' לסתור החזקה א"כ יכיר ל"ל אע"כ דלא מהימן בהכי:

2675

2676ולפ"ז י"ל לכאורה דהחולקים על הרמב"ם וס"ל דלא מהימן לעולם לומר על בנו שאינו בנו ע"י שום הכרה בעולם רק על בנו נאמן שנולד לו מחייבי כריתות או מבן גרושה וחלוצה ולא לומר שנולד לאשתו מאיש אחר כולם מפרשים הסוגי' כר' אלי' דבן אהובה יכיר לענין בכורה ובן שנואה יכיר ולעולם שהוא בנו אלא שהוא בן שנואה המה כולם יחלקו גם אהא דאין מגו מועיל לסתור חזקה לגמרי אלא ס"ל מסברא חצונה נמי מגו מועיל לסתור חזקה לגמרי אלא דגבי הכרה ליכא אלא מגו לנכסי' של עכשיו וזה הי' מועיל באמת אפי' נגד החזקה אך נכסי' שלאחר מכאן אפי' בצריכי' הכירא לא הי' מהימן לכן אצטריך קרא בין לר' יהודה בין לרבנן ואכתי לא נדע דמיהמן נגד החזקה וס"ל לר' יהודה דקאי נמי יכיר אבן השנואה למימר שבנו הוא בן גרושה וחלוצה וממזר וכדומה וע"כ נגד החזקה דבדלא מוחזק ע"א דעלמא נמי מהימן בדבר דלא אתחזק לא איסורא ולא התירא אע"כ נגד החזקה מהימן וממילא דמהימן נמי במוחזקין בזה שהוא בכור לומר על אחר שהוא בכור ובלבד שיהי' שניהם בניו אבל לעשות את המוחזק בבנו אינו בנו זה לא מצינו כיון דלא מפרשים כבה"ג ואלו הסוברים הם גדולים וטובים ולא הובא דעתם בש"ע א"ע סי' ד' אבל קבצם רבינו ישעי' הזקן ז"ל במכריע סי' ס"ד והעיד שזהו דעת רש"י ורשב"ם ורי"א מגאש ור' שלמה הספרדי ופי' הסוגי' דקידושין ע"ח ע"ב האומר בני זה ממזר בפי' נפלא ושכן מורה כל הסוגי' דאמר התם איהי קים לי' בגויה וכו' ואי ס"ד דמהימן שאינו בנו האיך קים לה טפי מני' ומנא ידעה היא הלא רוב בעילות אחר הבעל ואי דפריש מינה א"כ גם הוא קים לי' אע"כ בנשא א' מחייבי כריתות דכל בעילותיו זנות וכי היכי לדידי' אפקרה ה"נ לאחריני ואדרבא בעילותיו הם בכרת ובעילת אחריני בהיתר ע"כ לא קים לי' שלא זנתה עם אחר והולד מאחר ואינו ממזר והאשה קים לה שלא זנתה עם אחר רק עם זה וה"ל ממזר ברור ובתשו' חו"י סי' צ"ג נדחק מאוד בפי' הסוגי' מפני שלא נמצא אז ספר הנ"ל והוא פי' נפלא ומחוור בשמעתין וכן דעת ר' ישעי' הזקן בעצמו כרש"י ורשב"ם הנ"ל וכן דעת נכדו ריא"ז הובא בשלטי גבורים דקידושין שם ובזה נראה ליישב מה שפי' רש"י בקידושין ע"ד וע"ח דרבנן לא פליגי אבכור רק אפסולא והוא מתמי' דהוא פשוט ומבואר במקומו בפ' י"נ קכ"ו ע"ב דבבכורה פליגי ולפי הנ"ל א"ש דס"ל כפירוש ר' אלי' ז"ל דהא דאמר דנאמן לומר שהוא בכור לא מוכח מני' מידי דמיירי במוחזקין שאינו בכור אלא בצריך הכירא וכ"ע מודי' בזה אלא ר' יהודה מוסיף כשם שנאמן לומר זה בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וכו' ומזה נולד חדוש בדיני בכור נמי שנאמן נגד החזקה וזה מוכח מבן השנואה יכיר והיינו פלוגתי' דר' יהודה ורבנן אבל בהך בבא דבכור דמיירי בצריך הכירא בהא לא פליגי כלל:

2676

2677ומה שהעיד כן על רשב"ם כן משמע מלשונו בפירושו פ' י"נ קכ"ז ע"ב אעפ"י דמשמע קצת דלא מפרש כפירש"י הנ"ל בפירוש כשם שנאמן לומר זה בני בכור מ"מ המעיי' יבין ויראה שבקל נוכל לתקן לשונו ואין מזה הכרח כל כך. וכן נראה ממ"ש שם קל"ד ע"ב דלא מהימן לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו דלא מהימן אלא בבן בין הבנים והכל הולך על דרך א' כנ"ל ואע"ג דלעיל קכ"ז ע"ב גבי זה בני וחזר ואמר עבדי הוא פי' בהדי' דגם במי שאין אנו יודעי' בו שהוא בנו מהימן משום יכיר י"ל דאין כאן סתירה כלל דודאי במי שהוא לפנינו ואינו מוחזק בבנים ויש לו גואלים וקרובים ולפי ראות עינינו שאין לו בנים ידועים לנו הרי אלו קרובים שלפנינו בחזקת יורשיו ובא הוא ואמר זה בני להוציא אלו מחזקתי' א"כ נהי דמהימן בנכסי' של עכשיו במגו מ"מ בנכסי' שלאחר מכאן לא מהימן מטעם יכיר שלא נתנה לו הכרה במי שאינו בנו לומר שהוא בנו נגד מה שאנו מוחזקי' אפי' לר' יהודה מכ"ש לרבנן ובהא מיירי קל"ד ע"ב אמנם מי שבא ממ"ה ואין אנו מכירין אותו כלל והרי אין לך אדם בישראל שאין לו קרובים א"כ מוחזקי' אנו בזה שיש לו קרובים ואין אנו יודעים מי הם ובא הוא לברר זה הוא ואין כאן ערעור מדוע לא יאומן כלל ואין צריך לזה לא קרא ולא מגו ואפי' אחי ודודי מהימן ופשיטא הוא ומשו"ה לא מוקי לי' הש"ס מתני' דזה בני בכי האי גוני. ובזה יובנו דברי הסמ"ע רסי' רע"ט שדבריו נראים תמוהים למעיין ולפי הנ"ל יובנו. ומיושב נמי מה שהקשה בספר בתי כהונה הובא בתומים דלמא יכיר קאי אקטן דלא מצי יהיב לי' במתנה למאן דס"ל אין שום זכי' לקטן מן התורה ולפי הנ"ל דעיקור מה שאנו דנין הוא על היורשים שלפנינו איך יופקעו מחזקתם שאנו סוברים שהם יורשיו אבל זולת זה פשיטא שהוא מהימן לומר זה בני או אחי וא"כ הא דאמר בש"ס מגו דאי בעי יהיב לי' הא לאו דוקא אלא מגו דאי בעי מפקר לכל נכסי או יהיב להו לאחריני כל אשר לו שעה א' סמוך למיתתו ונמצא שאין ליורשיו שום אחיזה וחזקה שעתידי' ליורשו וא"כ מה המונע שלא יאמר על מאן דהוא זה בני יהי' קטן או עובר ועל זה משני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן שלא הי' אפשר להפקירם ולתנם לשום אדם בשעת מותו וע"י זה אנו מוחזקי' שאלו ירשוהו ואיך יאומן לומר זה בכורי או בני אי לאו קרא:

2677

2678נחזור להנ"ל דבבא ממ"ה מהימן מסברא וכלשון הסמ"ע ומ"מ יש חילוק בין אח לבן כשאומר שהוא אחיו ומהימן רק מסברא א"כ חזר ואמר עבדי הוא מהימן עכ"פ בנכסים של עכשיו במגו ואפשר גם בשל אחר מכאן בלא מגו יכול לחזור דאין כאן עדות ולא יהי' יכול לחזור בו וצ"ע. אבל אם אמר זה בני והי' נאמן מסברא כנ"ל ואז הי' נכנס תחת חזקת יכיר שאביו רשאי להכירו ואינו חוזר ומגיד אפי' מגו לא יועיל לו כלל לאמור אינו בני. ולק"מ סתירת רשב"ם:

2678

2679ולא תקשי לך מ"ש רשב"ם קכ"ז ע"א במוחזק לן שהוא בכור לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם אחיו דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוא קרי' לי' בוכרא עכ"ל והבין מזה הרמב"ן דס"ל לרשב"ם דחוזר האב ומגיד ופליג עליו ומסיק דהיינו מוחזקי' בו עפ"י עדים ולזה ניתנה ההכרה לאב אבל האב אינו יכול לחזור מהכרתו ומביאו הטור ח"מ נמצא דס"ל לרשב"ם דיכול לחזור ולהגיד לק"מ מתרי ותלת טעמי חדא אה"נ לפי הבנת הרמב"ן הנ"ל דס"ל דא"א לאוקמי קרא שיהי' נאמן נגד חזקה קמיתא דהיינו שמוחזק עפ"י האב וא"כ תינח לר' יהודה דדריש מקרא שיהי' נאמן נגד החזקה ולא ס"ל שיהי' נאמן נגד עדים וע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' שיהי' נאמן נגד חזקת עצמו לסתור דבריו הראשונים וא"כ תינח לר' יהודה דס"ל דקרא אצטריך במוחזקי' אמנם לקמן גבי זה עבדי קאי ר' יוחנן התם דפסיק הלכתא כרבנן דר"י לקמן קכ"ח ע"ב ולרבנן קרא קאי אצריך הכירא א"כ מה"ת לומר שיחזור ויגיד כיון שאין לנו קרא על זה. א"נ אה"נ דמקרא מוכח דיכול להכיר ולחזור ולהכיר כנ"ל אך כל זה אי בחזרתו אתאינן עלה מטעם יכיר כגון שאומר על אחר זה בני בכורי אתא הכרה שני' ועקרה לקמיתא משא"כ כשאמר בתחלה זה בני ומהימן משום יכיר ואח"כ אומר אינו בני אלא עבדי ולרשב"ם אין זה בגדר יכיר שהוא מהסוברים כפי' ר"ש כנ"ל א"כ במה כחו יפה לחזור ולהגיד במה שהאמינו תורה וגם זה ברור:

2679

2680כל זה לפי הבנת הפשוט בלשון רשב"ם שהאב יכול להכיר ולחזור ולהכיר אבל לא נ"נ כלל אלא גם אי לא הוה כ' רחמנא יכיר אי היינו מוחזקי' באחד שהוא בכור ואותה החזקה ממש א"א אלא עפ"י אביו שאומר בכורי הוא וכדומה לזה הי' מהימן לירש פי שנים ועובר על לאו דלא יבכר שהרי סוקלין ושורפי' על החזקות ואין זה ענין ליכיר כלל ומאותו הענין הוא מ"ש בתשו' הגאונים בנמצא כתוב זמן לידתו בזמן פלוני עב"י וכן מ"ש בתשו' מהרי"ו במי שהספיד בנו בכורו וכה"ג כל זה הוא מטעם חזקה וכן יראה המעיין מבואר בלשון החכם החולק רבינו ישעי' הזקן במכריע סי' ס"ד הנ"ל וגילה לנו קרא שהאב נאמן להוציא מזו החזקה אם אמרו בתורת הכרה והנה אם גדלו האב ועשה לו כל מעשי' שדרך לעשות לבכור היינו חזקה כדרך שאמרו מעשה באשה שבאה לירושלים ובנה מורכב לה על כתיפה וכו' וסוקלום לא מפני שבנה ודאי אלא שכרוך אחרי' ועל כיוצא בזה לא צריכי' קרא אלא שאם עשה כל הנ"ל ואח"כ חזר בו בתורת הכרה מועיל לחזור בו מגזירת הכתוב אבל כל שלא אמרו בתורת הכרה מילי דכדי נינהי ולא אלים לחזור מחזקה ראשונה והתם גבי זה בני וזה עבדי מיירי שאומר כן בתורת הכרה ולק"מ וקרוב לדברי בחו"י הנ"ל אלא שאיני שוה עמו דמשמע דס"ל דחזקה אלימתא בעובדא דידי' ה"ל הכרה מעליותא ולא מצי למיהדר בי' ולא נ"ל מלשון המכריע הנ"ל:

2680

2681ונ"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דחזקה שאינו חלים בלא"ה לא יירש פי שנים נגד אחיו המערערים וע"כ בחזקה אלימתא שסוקלי' עלי' וס"ל היינו הכרה מעליותא כדעת חו"י הנ"ל ואיך יחזור ויגיד ומשו"ה מוקי לקרא דמהימן נגד עדים ונ"ל דגם בזה אזל רשב"ם לשיטתו דודאי א"א לומר שיהי' נאמן יותר מעדים שהוא דבר שלא נמצא כן בכל התורה אלא שהענין הוא לפי רמב"ן וסיעתו מיירי קרא שמעיד על הקטן שהוא בכור ועי"ז אומר על הגדול שאינו בנו ומהימן בזה לומר שאינו בנו א"נ בלא הכרת בכורה נמי ומ"מ קרא לא מיירי אלא מכנ"ל ועל זה שייך עדים שראו שנולד מאשתו ועי"ז מוחזק לנו שהוא בנו ודאי דרוב בעילת אחר הבעל ואפ"ה מהימן הוא לומר שאינו בנו וא"כ ע"כ ממזר הוא דהרי איכא עדים שהוא מאשתו והוא נאמן לומר שאינו בנו והוא ממזר ונמצא שאינו מכחיש העדים להדי' משא"כ רשב"ם ס"ל דלא מהימן אלא על בן בין הבנים וכמ"ש מכריע הנ"ל שאנו מוחזקי' בזה שהוא גדול מזה והוא אומר הקטן ממנו באיברים הוא גדול בשנים ושניהם בני ואם יעידו עדים על ככה שהי' בשעת לידה וזה יצא ראשונה האיך ס"ד שיאומן בזה לסתור עדים לגמרי ע"כ מההכרח לפרש שהי' מוחזק בחזקה גמורה והאמינו תורה לחזור בו כשאומר בתורת הכרה וכעין סברא זו בין אומר בתורת הכרה לאומר מילי דכדי יראה מתשו' הריב"ש המובא במבי"ט חלק א' סי' פ"ב ודברי השגת המבי"ט שם תמוהים לא יובנו אלא בהגה' יע"ש אע"ג דריב"ש מיירי התם באחי' מ"מ יולמד הסברא לכאן:

2681

2682וא"כ מ"מ צדק החו"י ז"ל בהוראתו דהתם העיד האב שאינו בנו אחר שהוחזק בחזקה גמורה שהוא בנו א"כ ממ"נ להרמב"ן הך חזקה הוה הכרה גמורה ואינו חוזר ומגיד ולרשב"ם שחוזר ומגיד מהכרה כזו מ"מ הא ס"ל דלא מהימן למימר אינו בני ולא מהימן התם ממ"נ וא"ש אעפ"י שלא נחית החו"י לכל מ"ש מ"מ הדין דין אמת:

2682

2683מכל זה מבואר דס"ל לרש"י ורשב"ם דאינו נאמן לומר אינו בנו וכבר כתבנו לעיל דרמב"ם דפסק דלא מהימן במגו לסתור חזקה לגמרי הוכיח כן לפי שטתו עי"ש וא"כ רש"י ורשב"ם דפליגי בהא וס"ל מהימן לסתור חזקה לגמרי ג"כ אזלי לשיטת' דפליגו נמי בהא אהרמב"ם וס"ל לא מהימן לומר שאינו בנו עיי' היטב כי הקצרתי פה וסמכתי על המעיין לעיל וא"כ זכינו דקרוב לודאי שגם ר"י הזקן וריא"ז ס"ל נמי בהא דנאמן לסתור חזקה לגמרי ומעידותו של ר"י הזקן למדנו שגם ריא"ן מיגאש ור"ש הספרדי ס"ל וריא"ן מיגא"ש הוא תלמיד רי"ף א"כ אין רחוק אם נאמר שגם הרי"ף ס"ל כנ"ל כפי הבנת הרז"ה בפירושי להרי"ף ולא כפי' הרמב"ן ולכל הפחות אין ראי' לרמב"ן בפי' הרי"ף מדעת רמב"ם תלמידו של ריא"ן מיגא"ש תלמיד הרי"ף שהרי הריא"ן מיגאש בעצמו פליג בזה וא"כ אין הכרע מהרי"ף ויש לנו עמודים גדולי' לסמוך עליהם בענין עקירת חזקה לגמרי ה"ה רש"י ורשב"ם וריא"ן מיגאש ורז"ה ור"ן ור"ש הספרדי ור"י הזקן וריא"ז וממילא דמהימן במקום עדים אי אינו סותרם לגמרי כנ"ל בביאור ועוד מבואר ברי"ף פ' י"נ דף רי"ב דמפרש כרשב"ם דיכיר מהני נגד קול ולא נגד עדים ור' ישעי' הזקן בתוס' רי"ד דקידושין מייתי בשם רי"ף שיטה אחרת ואולי הוא בעל השערים [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סימן ע"ו ד"ה ואיברא]:

2683

2684אמנם החולקי' וקיימי בשיטת הרמב"ם הנ"ל הלא המה רמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי' קידושין ורא"ש וטור ולפי הנ"ל דתלי' בהכרת ממזר א"כ הרי גם בה"ג ור"ת ושאלתות מהחולקי' ולדינא צ"ע לחלוק עליהם לסתור חזקה לגמרי אמנם מגו במקום שעדים אומרי' יש לו אח והוא אינו סותר לגמרי נהי דהוכחנו לעיל דלאידך פוסקי' מוכח דגם נגד עדים מהימן מ"מ אין שום הוכחה דלהנך פוסקים לא יהי' מהימן ורציתי להאריך קצת בזה אלא שראיתי בכל זה כבר קדמני הרב הגאון בפ"מ ח"ב סי' נ' וכ' שאין שום משמעות בשום קדמון לחלק בין עדים לחזקה אעפ"י שהוא כ' שם שלא ידע הסברא וכבר כ' לעיל סברא כיון דחזקת איסור שהוחזקה עפ"י עדים נעקרה לגמרי מ"מ כל מבין יביט שאין זה דומה ממש לסתירת חזקת יש לו אחין ואומר אין לו והחלוק מבואר ודי בסברא זו שזכינו להבין דברי רי"ו והטור דמחמירי' בעדים אבל מ"מ אין משמע כן משום א' מהפוסקים זולתם וכבר כתבנו לעיל דכמה חולקי' דמהימן לסתור חזקה לגמרי א"כ עכ"פ באיכא מגו נגד עדים המקיל במקום עגון אין מזחיחין אותו בשגם דמגמ' משמע כן דהרי בש"ס פ' י"נ קל"ד ע"ב רוצה לילף מזה דמהימן נמי במגו לומר גרשתי ולא חילק בין הוחזקה אשת איש בעדי קידושין לפנינו או לא דא"כ כדפריך התם דר' יוחנן אדר' יוחנן ה"ל לשנויי הא דאתחזקה בעדים וליישב קו' זו להציל הטור ורי"ו אמרתי דע"כ לא אמרי אינהי אלא משו' דה"ל קצת מגו לחצי טענה וא"כ לא אלים לאורועי חזקה לגמרי וה"ה לעדים לפי סברת הנ"ל דתלי' הא בהא משא"כ גרשתי דאית לי' מגו גמורה דהשתא נמי פסיל לה מכהונה סותר חזקה גמורה וה"ה לעדים וא"ש שוב מצאתי כעין זה בתומים בכללי מגו שלו ולפ"ז בשהיא כבר פסולה לכהונה בלא"ה גם הטור מודה ע"כ דעקרה חזקה לגמרי ולא משמע כן משום פוסק לחלק בין אשה לאשה וע"כ צ"ל דאפי' מגו גמורה נמי לא עקרה חזקה לגמרי ומכ"ש שמרמב"ן משמע דזהו הוה מגו גמורה ולא מקרי לחצי טענה ואפ"ה לא עקרה חזקה לגמרי וא"כ אי ס"ד זה תלי' בזה דמשו"ה לא מהימן נמי נגד עדים א"כ ממילא גם גבי גרשתי לא מהימן נגד עדי קידושי' והדר' קו' לדוכתי' מהש"ס הנ"ל אע"כ לא ס"ל מ"ש רי"ו וטור בזה:

2684

2685ומכ"ש באתי' סהדי אח"כ אעפ"י שהיינו מוחזקי' בזה שיש לו אחים ואמר יש לי בנים והי' מהימן במגו שאינו סותרת החזקה ואח"כ אתי סהדי דיש לו אחים דמהימן וסברא גדולה היא לפמ"ש דהא דלא מהימן נגד סהדי היינו משום דאתחזקי באיסור כיון ששמענו שיש לו אחים ולא שמענו שאין לו בנים שוב לא אתי מגו ועקרה חזקת איסור לגמרי משא"כ כשכבר אמר יש לי בנים ואח"כ באו עדים לומר יש לו אחים לא נחתה האשה לחזקת איסור עפ"י עדים מעולם מ"ט לא יאומן והב"ש מסתפק בזה ולפי הנ"ל כל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ואפי' שלא במקום עיגון כלל:

2685

2686והנה בגדר מה הוא שאינו סותר חזקה לגמרי משמע מהרא"ש לפמ"ש רא"ש בשם רמב"ן כל שמוחזק באחים ואמר אין לי אחים ה"ל סותר חזקה לגמרי דוקא שאומר יש לו בנים אמנם במלחמות ה' כת' להדי' דמתרצי' דבורי' ואמרי' מה אין לו אחים שמתו אא"כ יאמר לא הי' לי מעולם וכ"כ ר"ן בשמו אלא שכ' שמרמב"ם לא משמע כן ותמי' לי מי שיחלוק בזה דקשה מגמ' דהא במלחמות ה' מייתי ב' ישובי' א' סובר דלמסקנא נמי מיירי פלוגתת ר' ור"נ באתחזק ואפ"ה מהימן ולפי תי' זה ע"כ א"א לפרש לר' שאתחזק באחים ואמר אין לי פי' שמתו ומתרצי' דיבורי' ובתי' השני כ' דמיירי בלא אתחזק והוא כ' שאין זה מחוור והרא"ש לא מייתי אלא תי' זה השני הדחוי וכ' דאי באתחזק איך יהי' נאמן לסתור לגמרי החזקה משמע דלא ס"ל לתרץ דבורי' וקשה לי על זה מה הועיל נהי דבתחלה לא הוחזק ומשו"ה הי' נאמן בשעת קידושין מ"מ כיון שהאמינוהו הרי הוחזקה בבנים לפנינו וא"כ בשעת מיתה כשאמר אין לי בנים הרי רוצה לעקור החזקה לגמרי וכן מבואר ברמב"ן עצמו בתי' הראשון דזה מקרי חזקה על פיו שהי' נאמן במגו כעדים וכן משמע ברשב"א בקידושי' וכן בדין וא"כ מה ארי' שאינו נאמן לאסור משמע הא אי הוה להתיר היינו דיש לו מגו מהימן הא לא הי' מהימן משום שסותר חזקה לגמרי ועמ"ש תוס' ר"פ האשה שלום אי הי' בהיפוך ע"ש וא"כ הא בכה"ג לא הי' מהימן ואיך תלי רבי בלהתיר ולאסור אע"כ צ"ל אי הי' לו מגו בשעת מיתה היינו מתרצים דבורי' יש לי אחים ניתן לי אח אין לי בנים שמתו וכה"ג א"כ הדר מצי איירי נמי באתחזק. וי"ל אה"נ גם הרא"ש וכל הפוסקים מודים בזה אלא מ"מ ס"ל לפי תי' שני של רמב"ן תינח אתחזק באחים דמצי איירי אתחזק פ"א לפני כמה שנים שהי' לו וא"כ עודנו בחזקת חי וזוקק ליבום אי לא שמענו שמת ועל זה אמר רבי מהימן להתיר בשעת קידושין ומתרצי' דבורי' אך הך בבא מוחזק שאין לו בנים ע"כ לא מיירי שהיינו מוחזקי' אשתקד שאין לו בנים וכי זה הוא חזקה כל אדם נולד בלא בנים ועלול להוליד וע"כ מוחזקי' בו גם עתה שאין לו בנים שהי' פה בעירינו עד היום ולא שמענו ולא ראינו שניתן לו בן וא"כ א"א לתרץ דבריו אם לא בסתירת חזקה משו"ה מוקמי' לי לדרבי בלא אתחזק אבל באחים מודה הרמב"ן גם לפי תי' השני דמתרצי' דבורי' וידעתי כי לא משמע כן מהרא"ש כי גם באחי' הדין כן מדהקשה דה"ל למימר אין לי אחים מ"מ י"ל דכוונתו אין לי אחים מעולם דאלו אין לי אחים סתם היינו יש לי בנים שאינו סותר חזקה לגמרי ובר מן דין תי' הראשון של רמב"ן עיחור עפ"י עדות עצמו ולא שמענו מי שפליג זולת הרא"ש וכבר ישבתי שאין ראי' ממנו וממש א"א לחלוק על זה:

2686

2687ועוד נראה גם הסוברי' שנאמן לסתור חזקה לגמרי מודים שמתרצי' דבורי' ונפקא מני' כי איכא סהדי שיש לו אחים והוא אמר אין לי מתרצי' שמתו גם כי לדדהו אין ראי' מגמ' כנ"ל מ"מ הסברא נכונה דלא יהא אלא ב' כתי עדים המכחישים דנין לפרש דבריהם ועד החוזר בו מתרצי' דבריו שלא יהי' כמוכחשים עיי' בח"מ סי' כ"ט מכ"ש הכא שיש לו מגו הוכחה מעלי' שאינו משקר והרי איכא למ"ד בב"ב דאפי' מגו לסתור עדים אמרי' ונהי דאביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח מ"מ במגו מעלי' כי הא מה"ת לא נתרץ דבריו בביאור משמעות שאינו רחוק עכ"פ וכן נראה הסכמת יש"ש בקידושין פ' האומר אלא שדבריו סתומים וא"א לי להבינם בתחלה משמע דפליג וס"ל כהרא"ש ולסוף משמע דס"ל מתרצי' דבורי' מ"מ כמ"ש כנלע"ד:

2687

2688עוד רגע אדבר מ"ש הפוסקים בהאי קלא אי הוה קלא דאתחזק בב"ד או קלא בעלמא עיי' ה"ה נ"ל היינו להאומרים דלא אתי מגו לסתור חזקה ומשו"ה חשו להך קלא א"כ שפיר י"ל דהיינו בקלא דאתחזק בב"ד לא זולת אך להחולקים ולדדהו אמרנו דמיירי שאומרי' שהעדים המה במקום ידוע ואפשר לברר נ"ל דכ"ע מודי' בכי האי גוני סגי בקלא בעלמא אפי' ע"י אשה וקטן למה זה דומה לאומר לו ע"א בא ואראך נתנסך יינך דקיי"ל צריך לחוש לדבריו אפי' באתחזק וילפי' לי' מהא דשלח ואחוי כמ"ש במקום אחר והארכתי שם וה"נ דכוותי' כיון דמורי' באצבע על מקום ה"ל כמו שלח ואחוי וזה ברור לפע"ד ולא יחלוק שום אדם בזה אלא שהם מפרשים הסוגי' דנפק קלא דאיכא סהדי שלח במקום ידוע אבל כל שהוא במקום ידוע לא ומינה דוקא כדנפיק קלא שהם קבועים שם ועודם נמצאים שם שייך שלח ואחוי אבל אם גם הקול אינו אלא שהי' פ"א שם ואפשר חלף ועבר לא שייך שלח ואחוי שגם העד המוציא הקול אינו יודע בברור צ"ע:

2688

2689הנה הארכתי מאוד בפי' הסוגי' כי ראיתי בכל האחרוני' ובכל תשובתיהם לא נתתי לפרש הסוגי' ולברר שיטת הראשונים וקצרו במקום שראוי להאריך ואולי באיזה מקומן הניחו מקום ליחוש כמוני אמרתי אדון לפני רבותי בקרקע ואפרש כיד ה' הטובה ומזה אבוא לנדון שלפנינו ורבותי הגאונים להם משפט הבחירה ובדאוריתא יש ברירה:

2689

2690נחזי מה דקמן צריכי' אנו לעיי' בשני דברים א' במה שאמרו אנשים הרבה שידעו שהי' האחים פה נולדו ונתגדלו פה עירנו ואם לא הי' שום קול שיש לו אח בקאפין האגון נמי הי' חששא אעפ"י שכבר עברו עשרים שנים שלא נשמע ונראה מהם דבר מ"מ מוקמי' להו בחזקת חיים וזה פשוט וזאת שנית מחמת אמירת האשה שהאח בקאפין האגין שאפי' לא הי' האנשים דכאן מכירי' האחים כלל מ"מ לא גרע ממוחזקי' בי' דלית לי' אחי ונפק קלא דאית לי' אח במ"ה נמי ניחוש לי' ועתה נראה מה יהי' בשני אלו:

2690

2691והנה בלי ספק כי אמירת האנשים שהכירו האחים ונתגדלו ונולדו פה זה מקרי עדים דאית לי' אחי ולא רק חזקה בעלמא אעפ"י שאינם מעידים ששמעו מהאב שאמר אלו בני הם באופן שהי' נאמן בתורת יכיר ורק שנתגדלו אצלו ונהג בהם מנהג אבות לבניו וזה הוה רק חזקה בעלמא מ"מ הא כיון שנודע לנו שנולדו מאמם והי' היתה אשת אביהם ורוב בעילות אחר הבעל זה הוא עדות דאל"כ לא תמצא לעולם עדות בכעין זה. ואי הוה דיינינן על אח ידוע הי' עדיין אפשר להתעקש ולומר שמא זה הוא אינינו שנולד מאמם ונתחלף כההיא עובדא דבעל חו"י סי' צ"ב אבל בנדון דידן מה לנו בכך כיון שעכ"פ הי' לאמו עוד בנים לפנינו ורוב נשים בני קיימא יולדת ויש להם חזקת חיים הרי העדים מעידי' שיש בעולם אח הזוקק האשה הזאת לייבום וכיון שכן לכאורה אין מזור ותרופה להאשה דלית דין ולית דיינא שיהי' מהימן לסתור דברי עדים האומרי' יש לו אחים והוא יאמר אין לו אחים:

2691

2692אך לפי מה שהעלינו למעלה דכיון דאית לי' מגו מתרצינן דבורי' לאמור שהיתה כוונתו שמת אחיו ואינו סותר דברי העדים כלל וכבר הארכתי לעיל דלפע"ד לכ"ע מתרצין דבורי' ויראה דאפי' יחלוק א' על זאת הסברת מ"מ הכא בנדון דידן יודה דהרי לא עביד איניש דמשקר בקל במלתא דעבידא לאגלויי כי האי שאחותו דרה סמוך לשם וגם עיר מולדתו היא קהלתינו פה איננה רחוקה כ"כ ממקום דירתו וא"כ מה הי' לו לשקר כל כך במלתא דעבידא לאגלויי ולא אמר להדי' הי' לי אחים ומתו שהרי באמת לא נודע מקומם איה והוא החליף כתבי' עם האחד לפני ג' שנים א"כ הי' דבריו נראה אמת יותר ומה לו לשקר כל כך אע"כ כך היתה כוונתו אין לי אחים שמתו כבר. ואינו סותר אמירת העדים:

2692

2693ואין להקשות לפי סברא זו ארי"ו והטור שסוברי' דלא אמרי' מגו לסתור חזקה לגמרי והעליתי לעיל דהיינו מגו גרועה לחצי טענה לא אמרי' לסתור חזקה לגמרי אבל מגו מעליותא אמרי' וכן הוא בתומים כנ"ל וקשה ליהמן במגו שאמר להדי' הי' לי ומתו ולא הי' סותר החזקה והי' נאמן ה"נ נאמן לומר לא הי' לי אחין לסתור חזקה לגמרי שזאת המגו לא הוה לחצי טענה וי"ל לפמ"ש רשב"א הא מגו במקום חזקה הוה איבעי' דלא אפשטא ואיך נסמוך הכא אמגו במקום חזקה ותי' דוקא מגו מטענה לטענה אבל מה שבידו לעשות אמרי' נגד החזקה וא"כ לק"מ דממ"נ מגו דבידו לגרשה הוה רק לחצי טענה ומגו שאומר מת אחי הוה מטענה לטענה ומשו"ה ס"ל להטור ורי"ו דלא מהימן לסתור החזקה לגמרי:

2693

2694והנה לא מיבעי' לפי מה דנראה דהכא לא הוה מוחזק באחי במקומו כלל מיום נישואיו עד עתה אחר מותו שבאו עדים ובכה"ג לכ"ע מהימן במגו אי לא סתר העדים לגמרי אלא אפי' לפי מה דמשמע מתשו' הר"י מטראני ח"ב סי' פ"ב דכזה לא מקרי מוחזק בלא אחי כיון שלא ידענוהו מעולם במקום נישואיו גם כי דבריו שם צ"ע אי היתה כוונתו שם בעובדא דידי' דלית לי' מגו משום שאין נותני' אשה למי שיש לו אח א"כ לא צריך לכל מה שכתב ואי למילף מני' בעלמא כ"כ א"כ דבריו צ"ע נהי דלא מקרי מוחזק בלא אחים מ"מ לא מקרי נמי מוחזק דאית לי' אחים והי' מהימן בשעת נשואיו במגו ומאז אזדא לה חזקת איסור וכי אתו אח"כ סהדי דאית לי' לא נחית לה חזקת איסור אפומי' דהני סהדי אם אפשר שלא יסתרו דבריו את העדים גם מ"ש דנעשית מוחזקת מאיסור לאיסור זה הוא אמת אם לא הי' אומר כן בשעת נישואין ונעשי' אשת איש וידענו דאית לי' אחים אז היא בעינינו מוחזקת באיסור א"א ונדע נמי לכשימות בעלה תהי' זקוקה להאח וכזה מיירי הך דפ' ד' אחים וכן בהמה בחיי' נדע בחיי' אם תמות תהי' נבלה אם לא שנחדש בה מעשה השחיטה משא"כ אשה הנישאי' לאיש ולא נודע לנו שיש לו אח כלל הרי א"כ היא בחזקת רוב נשים שאינן זקוקות ליבם כמ"ש ריטב"א בחידושי קידושין או מטעם ס"ס כמ"ש רשב"ם בב"ב בכה"ג לא הוה מוחזקת מאיסור לאיסור ומכ"ש כשהוא אמר בשעת קידושין אין לו אחים למאי ניחוש לה אמנם אי נמי יהיבנא לי' דזה מקרי מוחזק באחים ועתה גם אח"כ באו עדים מ"מ כבר בררתי לעיל לפע"ד דלא כב"ש שאין כאן ספק כלל כיון שמתחלה הי' נאמן במגו נגד החזקה אזי גם עתה מהימן נגד העדים כיון שאינם מעידים על חזקת איסור כלל וזולת זה כבר בארנו למעלה דלרובא דרובא מהפוסקים מהימן אפי' באו עדים קודם א"כ לכל הפחות יש לסמוך בכה"ג כיון שאינו סותר דברי העדים להדי' ונוכל לתרץ דבורי:

2694

2695ויראה אפי' לרמב"ן ז"ל דס"ל דכל מה שאומר בשעת נישואין לצורך נישואיו לא מהמנינן לי והעליתי לעיל דלפ"ז לא מהמנינן לי' נמי במה שאומר אח"כ בשעת מיתה משום דעביד איניש לאחזוקי דבריו מ"מ נ"ל הכא שאני דהיינו דוקא במה שאמר אח"כ ע"י שאלה אם יש לו אחים או לא עביד הוא לאחזוקי' דבריו הראשונים משא"כ הכא משמע מדברי העדים ששאלו תחלה אם יש לו אח והשיב לאו ואח"כ סמוך למיתתו אמר מאליו בלי שאלה אשתו מותרת לכל עולם שבוע א' אחר מותו ומה הי' לו לחזור ולומר ולכפול השקר סמוך למיתה ודי לו מה שכבר השיב לשואלו והחזיק דבריו הראשונים אע"כ קושטא קאמר וגם הרמב"ן יודה לזה:

2695

2696ועוד נ"ל אם תהי' האשה מותרת לשוק ע"י דבריו שבשעת מיתה שאמר בפני עדים רק מפני מה שאמר בשעת נישואין תתסר כנ"ל א"כ הא לית לן סהדי רק האב אומר כן והוא פסול לעדות וגם לא הוה רק חד ולא מהימן לאיסור דע"א ביבמה מועיל להתיר להסוברים כן ולא לאיסור והוא פשוט וא"כ דל עדות האב מהכא ותשתרי במה שאמר בשעת מיתה לחוד. ובלאה"נ כבר בררנו למעלה ותריצנא שמעתתא אליבא דהחולקים ולא חשו להרמב"ן דשפיר מהימן במה שאומר בשעת נישואין ואדרבא משמע מרשב"א בקידושין דאמירה בשעת קידושין עדיף טפי שעדיין לא נתחזקה בשום איסור ע"ש:

2696

2697ולהיות כי חוכך אני להחמיר במדינתינו שלא לסמוך אהך מגו דפטר לה בגיטא כי זהו הי' בזמנם שהי' אומר ומצוה לסופר כתוב גט והי' רגילים בדבר זה ושכיחי טובי ובמדינתינו ידוע איך קשה עליהם גירושי' ומכ"ש לגרש על תנאי ולכתוב אחר אירוסי' לכשאכנסיך אגרשך וגם צריך לקדש על תנאי שיכתוב גט מיד אחר החופה כל זה הוא קשה כתורמוס והיא ובית אבי' לא יתרצו לכל זה בשעת החופה וגם לא דינא גמירי וגם בשעת מיתה לא שכיחא מסדרי גט והוצאות מרובות והלא בלאה"נ כ' תוס' בקידושי' לחד שינויי בשעת מיתה אין לו מגו דאין לו כח ליתן גט נהי דלא מצינו בפוסקים מאן דחייש להו מ"מ הכא השתא בזמנינו נשתנה הענין וקשה לי לסמוך אהך מגו לחוד מ"מ נ"ל הכא אית לן סניף גדול במה שחזר בשעת מיתה ואמר מאליו אשתו מותרת וחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואפי' יהי' לו קצת הנאה לעשות נחת רוח לאשתו העלובה הלא הי' די לו במה שכבר השיב להשואלים שאין לו אחים ותזדקר בהא ומה להו להוסיף דברים ולהכשיל עצמו בשעת מיתה והא קחזינן לר' נתן ס"ל דהך מגו לא אלימי ומ"מ כשיצורף לזה חזקה אין אדם חוטא מצירוף שניהם תשתרי ואפי' להחולקי' ארש"י בפי' הסוגי' מ"מ הך חזקה דאין אדם חוטא מבואר בש"ס קידושין ס"ג ע"ב קידשתי את בתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכתבתי לעיל דביאר הר"ן משום דחזקה דפנוי אתרע בלא"ה מהני חזקת אין אדם חוטא א"כ ה"נ נהי דלא בעינא למסמך אהמגו לחוד מ"מ הא אנן קיי"ל כרבי דמגו לחוד מהני וא"כ בזה"ז נמי כשיצורף לזה חזקה דאין אדם חוטא סמכי' עלה כנלע"ד:

2697

2698אמנם בתנאי שיוגבו העדים בב"ד ממש כדין כי היכי דלא נצטרך לסמוך על ע"א ביבמה היכי דלא שייך עבידא לאגלויי דמאי שייך עבידא לאגלוי' אם אמר כן בשעת מותו או לא ע"כ יוגבו העדים בב"ד ממש כהלכה:

2698

2699ונבוא אל השני' דאיכא קלא בעלמא שכמו ג' שנים לפני זמן חתנותו החליף כתבי' עם אחיו והי' אז בקאפין האגין הנה מה שנוגע בדעת הסוברים דחיישי' לקלא משום שסתר דברי הקול לגמרי יש די במה שכתבנו למעלה דקי"ל מתרצינן דיבורי' אדרבא הקול מועיל לזה כיון שהחליפו כתבי' זה עם זה הרי ידע היכן הי' ומסתמא נודע לו נמי ממיתתו וראי' ברורה הרי בקשו זה מזה שטר חליצה ומסתמא שלחו זה לזה שטר חליצה ואיה שטרו של זה המת והלא לא הי' טוב לו יותר מזה להראות בשעת נישואי' שטר חליצה מאחיו והנשים ועמי הארץ בזמנינו אינם מבקשים יותר מזה ואינם דואגים כלל לדבר וליחוש שנאבד ממנו הוא חששא רחוקה דידוע ששומרים דברי' כאלו יותר מכספם וזהבם ובלאה"נ נפילה טענה גרוע היא אע"כ בין כך מת אחיו ולא שלחו זה לזה שטר חליצה וזה הוא סניף גדול לכל הנ"ל:

2699

2700אך משום דאיכא לברורי מיהת ניחוש ולהא כ"ע מודים כמ"ש כבר למעלה והנה בזמנינו אלו קביע בי דואר ופשוט מצריכי' לכתוב לשם פעמים ושלש לראשי עם ומנהיגי' דשם שיחפשו אם המצא שם איש כזה ואם ימצא שם הדין פשוט היבמה תלך אחר היבם לחלוץ ואם תבוא התשובה משם שהי' שם וחלף הלך לו זה זמן רב קודם חתנותו של זה הדרין להנ"ל דשרי' לשוק מטעמי' הנ"ל אמנם אם יבורר שנסע משם אחר מיתתו של זה ונמצא כי כל דבריו הי' שקר אזי אי נמי נודע לנו בברור שאח"כ מת מ"מ אתתא דא אסירא מפני אחיו השני שאמרו שנהרג באשכנז ולא הי' לפני עדים ממש הראוי' להעיד ביבמה אלא אמרו כן שזוכרי' כמדומה להם ואינו ברור ואם נצטרך לזה נגבה עדות על זה ונראה אם יבורר עכ"פ עפ"י עד מפי עד אבל עתה אין להתירה עכ"פ ואם אמנם יבורר שמת בין זמן חתנותו של זה לזמן מיתתו של זה נמצא מה שאמר בשעת חתנותו הי' שקר צ"ע אם נאמר בשעת חתונה אמר שקר שתתרצה ומ"מ מה שאמר בשעת מיתתו אמת הי' כיון שחזר ואמר מעצמו אשתו מותרת ומסתמא נודע לו אז כבר ממיתת שניהם או דלמא ניחוש עדיין לאח השני כיון שכבר הוחזק שקר בברור לא נסמוך על תירוצים כאלו וכן נ"ל באמת:

2700

2701כל זה אם תשיגנו תשובה מקאפין האגין אמנם אם לא נשיג תשובה מהם או להתלמד במקום אחר כיוצא בזה במקום שאין בי דואר קביע לכתוב שם אם תצטרך ליסע לשם לברר הדבר או לא כי האשה עני' והדרך רחוק יותר מק"ן פרסאות וצריכה לעבור ימים ג"כ ובלי ספק שיותר נוח לה להשאר עגונה מליסע מסעות כאלו ע"כ נ"ל דלכאורה מה דפשיטא לי לעיל דהיכי דנפיק קלא שהיבם במקום ידוע כ"ע מודו מסברא דה"ל כמו שלח ואחוי אשדי בי' נרגא דהא מן התורה בודאי לא מהימן ע"א כלל נגד החזקה ואהא דהך שלח ואחר אין שום פסוק או ראי' בש"ס אלא הש"ס אומר כן בקידושי' ס"ו ע"ב גבי בעל מום מסברא וע"כ היינו טעמא עד שתאכלהו בספק איסור אכלהו בהיתר כיון דאיכא לברורי כמו ביש לו מתירין וא"כ ביש לו מתירין הא קיי"ל בהוצאה מרובה וטרחא גדולה לא אמרי' הך סברא וא"כ ה"נ לא נימא שלח ואחוי אלא בכגון הך דבעל מום וכן יש להוכיח משם דאל"כ אכתי קשה מבן גרושה וחלוצה הא הוה נמי פסולו באחד אם יאמר ע"א אברר לך ע"י ב' עדים שבמקום פלוני אלמוני ושלח ויתברר ואז הי' ראוי' שתפסול עבודתו מיד ואפ"ה לא ניחוש לי' אע"כ משום דאינו בקל לשלוח אחר העדים ולברר כיון שאינם בפנינו ובאמת לדעת המפרשים בש"ס דחיישי' לקלא משום דאפשר לברר ס"ל דאה"נ היינו טעמא דהקילו בשבוי' כיון שהעדים בצד אסתן ואורחא רחיקא ומ"מ משום חומרא דאשת איש נחוש אפי' להא מ"מ להפוסקים דמפרשי' דהי' קלא שלא במקום ידוע ומשום שסתר החזקה לגמרי משו"ה חייש לי' וא"כ לא נזכר כלל בש"ס מהא דהיכי דאיכא לברורי חיישי' אפי' היכי שלא נסתר הקול לגמרי רק דאמרינן מסברא לא יחלוק שום אדם דצריכי' לברר היכי דאיכא לברורי מ"מ אנן נאמר דזהו לא מקרי איכא לברורי ליסע דרך רב ולעבור ימים ולסכן נפשה וכיון דלהנך פוסקי' לא ניחוש להך קלא א"כ נימא להר"ן דס"ל דצריך לברר אפי' ממדינת הים מ"מ יש לחלק ולומר דהכא גם הר"ן מודה בשלמא התם הוה קלא שיש עדים עתה קבועים ודרים במקום ידוע במ"ה ולכשתסע האשה לשם נשמע מה בפיהם משא"כ הכא וכי איכא קלא דיש עתה האח בקאפין האגין דנימא שלח ואחוי וכי יכלו בעלי הקול לומר בא עמי ואראך יבמך בקאפין האגין הם ידעו שזה כמו ג' שנים קודם חתנותו של המת הי' שם ואפשר כבר חלף ועבר הלא גם אנחנו יודעי' שהי' בכאן לפני עשרים שנה ומה יושיענו זה ואעפ"י שהוא זה סברא בעלמא מ"מ כיון דנ"ל ברור דלא שייך שלח ואחוי אלא בהוצאה מועטת ואם נבוא להחמיר משום חומרא דזיקה צריכי' להביא ראי' מש"ס על זה ולאידך פוסקי' אין לזה ראי' דמחמרי' בזיקת ייבום לברר במקום טורח והוצאה כזה א"כ לדדהו שרי' ע"כ בקל נחדש סברא כנ"ל ונאמר שגם הר"ן יודה לזה ואתתא דא שרי' עפ"י הנ"ל:

2701

2702כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה וחלילה לסמוך על דברי רק עפ"י הסכמת ב' רבנים מגדולי הדור יהי' מטעמי' הנ"ל או מטעמי' אחרי' הנראים להם ולא כתבתי אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו כי צעיר אנכי לימים ע"כ הצעתי דברי לפני יושבי כרמים הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום עש"ק ר"ח כסליו הרופא לנשברי לב לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

2702

2703שלום למחו' הרב המופלג ומופלא המא"הג מהו' מאיר נ"י פאל אב"ד דק"ק טהעט יע"א:

2703

2704יקרתו הגיעני ואני אחוז בחבלי טרדין ולא אוכל להשיב על רב פלפולו כי מה לנו להכניס במה שכבר התירו מפורש והלכו בו נימושות גדולי האחרוני' ודבר גדול דיבר הגאון מעיל צדקה דלא שייך אין תנאי בנישואין משום בעילת זנות והרי ודאי אין כאן איסור זנות דפנוי' באופן זה שהרי הוא דרך אישות רק הכוונה אין אדם רוצה שתטחן אשתו לאחר בחייו ע"י ביטול הקידושין וגם בניו יהי' בני פנוי' אין דעת שום אדם סובל זה משו"ה אין תנאי בנישואי' דודאי אחולי אחלי אבל בתנאי שבשעת קידושי' ע"מ שלא תזקק לייבום מומר או מוכה שחין שבב"ק ק"י שם אינו חוזר ומוחל ואינו חוזר ומקדש בשעת ביאה שהרי הספק תלוי כל ימי חייו ולא תטחן אשתו לאחר בחייו וגם בנים לא יהי' לו:

2704

2705ואני הסברתי באופן קרוב לדברי ב"ש סימן קנ"ז סק"ו והוספתי נופך בשלמא בעלמא עיקור התנאי תלוי עד שיתברר לו קיום התנאי או בטולו לכן מתנה בשעת קידושי' ואע"פ דידע אינש בנפשי' שסופו למוחלו בשעת נישואי' מ"מ ההוא אמר עד שעת הביאה אחקור היטב ויבורר לי אם יש עלי' נדרי' או מומין ומה שלא יתברר עד אז לזה המיעוט דלא שכיח ימחול בשעת נישואי' והוא בכלל אין אדם מפייס במומי' והאי ראה ונפייס הוא אבל התנאי משום זיקת יבם מומר הוא דבר שלא יתברר לעולם כל ימי חיי הבעל אי הי' דעתה למחול בשעת בעילה למה לה להתנות בשעת אירוסי' מה בצע בתנאי שלה והתוס' בב"ק והר"מ שבמרדכי פ' החולץ פליגי להר"מ במוכה שחין וכיוצא בו אפי' בלי תנאי בין באירוסין ובין בנישואי' ה"ל כתנאי גמור מאומדנא ולהתוספות בסתם לא אמרי' אומדנא אלא באירוסין ולא בנישואין אבל כשהתנה באירוסי' תו לכולי עלמא לא צריך שום תנאי שני בנישואי' ומכ"ש לפי מה שנוהגי' אנחנו להתנות שני' בשעת ייחוד ושלישי' בשעת בעילה שאין לפקפק ולומר שלא הי' התנאי רק משום חיוב כתובה ולא לבטל גוף הנישואי' וכמ"ש תוס' בכתו' ע"ג ד"ה אלא שזה שייך בחשש נדרי' ומומי' וכיוצא בו אבל הכא שכל עיקרה לא באתה אלא להתנות להציל עצמה מזיקה למאי ניחוש לדברי' שאין הדעת סובלתן ומ"מ לחומרא בעלמא אנו אמרי' ומפרשי' בשעת התנאי שיהי' כל הבעילות בעילת זנות בביטול התנאי שאין כאן בית מיחוש כלל:

2705

2706אמנם הגאון נב"י אתי עלה מטעם אחר דלא אמרו אין תנאי בנישואי' אלא בתנאי שהוא מתנה לטובת עצמו אבל התנאי שהי' לטובת' לא אמרי' ונפקותא גדולה יש בין דברי הגאון זצ"ל לדברינו דלדבריו בכל שום תנאי שהיא לטובת האשה שלא יהי' בהבעל מומין ונדרי' ושיתן לה מאתים זוז ורבבות כאלה בכולם יש תנאי בנישואי' וצע"ג א"כ אמאי לב"ש ביבמו' ק"ז ע"א אין ממאני' אלא ארוסו' דמשום דיש תנאי באירוסי' ויתלו בתנאי משא"כ נשואות אין תנאי בנישואי' יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וקשה אמאי לא יתלו בתנאי שהי' לטובת' דשכיחי אמנם לדברי המעיל צדקה וב"ש ולדברי הנ"ל לק"מ דכל זמן שהבעל חי אין להסתפק כלל בביטול התנאי ויאמרו שפיר אשת איש יוצאה בלא גט ונמצא אין שום תנאי בנישואי' אלא לזיקת יבמין ולא תנאי אחר אפי' יהי' לטובתה דלא כנב"י הנ"ל:

2706

2707ואמנם לכאורה יש נ"מ ג"כ לדינא בין טעמא דמעיל צדקה לדידן דלמעיל צדקה אפי' באח נעלם ולא נודע מקומו נמי מועיל תנאי דהרי אינו נתבטל אלא אחר מיתת הבעל והוא איננו לפנינו ולא תטחן אשתו לאחר בחייו משא"כ לדידן י"ל שהיתה סבורה בין אירוסין לנישואי' יבורר מקומו איה והבעל יחקור בשבע חקירות להמציא לה שטר חליצה ע"כ התניתה וכשהגיעה נישואי' ולא נתברר מחלה כל התנאי מ"מ לו יהי' כן מ"מ כדאי טעמא של מעיל צדקה לסמוך עליו לחוד ועוד הא נהגנו להתנות שנית ושלישי' בשעת ייחוד וביאה והכא לא שייך שמשום כתובה לחוד' הי' התנאי כנ"ל ועוד במקומנו וזמנינו שהאירוסי' והנישואי' והביאה תכופי' זה לזה בהפסק איזה שעות לא שייך לומר שבשעת אירוסי' היתה סבורה שיחקור אחר האח הנעלם כבר מכמה שני' ולא נודע אם חי או מת ויבורר עתה בין חופה לביאה בשלמא נדרי' ומומי' אפשר לבדוק בזמן מועט כזה אבל לא לחפש אחר אח נעלם בסוף עולם א"כ דברינו קמו גם נצבו כמו נד וכן ראיתי מעשה מרבותינו הקדושי' וכן עשיתי אני מעשה בהיותי רובץ תחת משא דבר ה' בק"ק מ"ד שנת תקס"א לפ"ק [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' ק"י קי"א].

2707

2708משהק"ס מפפד"מ:

2708

2709ה' עמך גבור החיל תלמידי המובהק הרב המא"הג המופלג כש"ת מהו' פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק נייאזאטץ יע"א:

2709

2710הגיעני נועם מכתבך ושאול באחת ע"ד ג' אחים א' מהם נשא אשה ואחר ד' חדשים שבק חיים לכ"ח והניח אשתו מעוברת כפי הנראה כי פסק וסתה מיד אחרי הנשואי' וכן הי' שילדה ה' חדשים אחר מיתת הבעל דהיינו ט' חדשים לנשואי' ולפסיקת וסתה והי' בן קיימא כפי הנרא' כי נגמרו שעריו וציפרניו אך לא האריך הולד ימי' כי מת אחר ד' ימים ללידתו ושוב מת גם אח א' משני אחים הנותרי' ונשארה האשה ספק זקינה לאח השלישי וזה הי' קיטע שחתכו רופאי' רגלו הימני' וכ' מעלתך וז"ל וחתכו הרופאי' את הארכובה התחתונה עד השוק ממש עכ"ל ובסוף דברי אגרתך כ' וז"ל ותמונת הקב הוא כך למטה מגיע עד הארץ ובתוך הקב הוא נותן את שוקו ומצד חוץ דהיינו העץ מגיע עד ידו הימני' ושם הוא נקשור ברצועו' סביב הגוף וסומך ידו על העץ והולך ובשעת חליצה בלי ספק שלא מהני זה שהרי הקשירות למעלה מארכובה עכ"ל בענין זה ונפשו בשאלתך להודיע דעתי הקלושה בהיתר היבמה הלז שהיא ילדה ורכה בשנים שלא תתעגן ח"ו:

2710

2711ולהיות כי באה בשאלה דברי' סתומי' שצריכי' ביאור ע"כ אמר הנה ג' אברי' ברגל אדם תחתונו נקרא פרסת הרגל ארכו מאצבעו' הרגלים עד עקבו וגובהו מהקרקע עד אסתוירא שקורין קניכע"ל בל"א ורש"י קורין לו קביל"א בלע"ז ומשם מתחיל השוק גבי אדם התחלתו מהאסתוירא קניכע"ל עד הארכובה שקורין קני"א בל"א והיינו באדם אבל בבהמה נקרא גם זה העצם רגל והוא הארכוב' הנמכרת עם הראש אבל באדם הוה זה שוק ודבר זה לחלק בין בהמה לאדם אם שהוא מוכרח בהרבה מקומות מ"מ מפורש בתוס' במנחות ל"ז ע"א סוף ד"ה קבורת ועיי' לשון רש"י שבת נ"ד ע"א עד כבלא פרק התחתון שקורין קוי"לא עכ"ל והיינו קבילא דשמעתין שהוא קניכעל ועל זה כתב תוס' שם עד שוק והכל חד דסוף הקבילא הוא תחילת השוק ועיי' רש"י מנחות ל"ג ע"א ד"ה אסתוירא וד"ה עבידא וכו' ע"ש ואמנם במקום סיום השוק בארכובה קני"א בל"א מתחיל הירך באדם ובבהמה שוק ששם דיני צומת הגידין וחתכת השוק ובחצי זה העצם יש עוד ארכובה שאינו ניכר מבחוץ אלא בגמל אבל בשארי בהמות אינו ניכר עד שיוסר משם הבשר שעל גביו ושם הוא סיום שוק של בהמה ומתחיל הירך שהוא עצם הקליות וסופו תחוב בגוף ושם מקום גיד הנשה על כף זה הירך ונקרא קיסר ביין ועיי' מ"ש כ"מ פ"ח משחיטה הל' י"ד וביבמות ק"ג ע"א דפריך משליתה היוצאת מבין רגליה ומשני עקביו נועצו' בין ירכותי' ויולדת פי' ויוצא השלי' בין פרסת רגלי' ממש משא"כ אי לא הי' העקבות מגיעות לירכותי' והי' יוצא בין שני עמודי רגלי' הי' נקרא יוצא מבין שוק ולא מבין רגלי' והכלל לא נקרא באדם רגל אלא הפרסה התחתונה והעמוד נקרא שוק ומהארכובה ולמעלה נקרא ירך ועיי' מתני' ר"פ הרואה כתם ושם נ"ח ע"א רש"י ותוספות ד"ה מקום חבק ובמ"כ מתוי"ט ספ"ק דאהלות ד"ה בקורסל ששגה והרכיב איברי אדם עם איברי בהמה ולא דק במ"ש תוס' מנחות הנ"ל:

2711

2712והנה ביבמות ק"ג ע"א אר"פ האי אסתוירא עד ארעא נחית וכו' ורב אשי דחי דלמא כל דלהדי כרעא ככרעא דמי ע"ש ופי' הדבר כי בשר תחתית הרגל הוא גוף אחד כנראה לעין כל אך עצם ארכובת האסתויר' מופרד מעצמות הרגל שלפניו ופליגי ר"פ ס"ל דעצם האסתוירא עד ארעא נחית פי' הבשר שתחתיו שייך לו באופן שבשר העקב ותחתיתו אסתוירא יחשב וא"כ היינו רגל והשוק שבנוי על עצם האסתוירא הוא מעל רגל דאלת"ה אלא הבשר שבתחתי' העקב שייך לבשר שלהלן שבפני הרגל ולא לאסתוירא וא"כ האסתוירא שטמון בתוכו הוא ע"ג הרגל והשוק שעליו מעל דמעל אע"כ אסתוירי שייך לאותו בשר ואסתוירי גופא רגל הוא ורב אשי דחי דלעולם אין האסתוירי מן הרגל אך גם אינינו מעל לרגל כיון דעומד להדי כרעא פי' בשוק עם הרגל הבולט להלן אע"ג שהוא ע"ג בשר שבתחתי' העקב מ"מ עומד בהדי' ובשוה עם כרעא היינו שאר הרגל:

2712

2713ונראה נפקותא לדינא דלר"פ אסתוירא מקרי רגל א"כ להפוסקי' דקיטע אינו חולץ אם נחתך רגל עד האסתוירא והאסתוירא קיים חולץ דאכתי איכא רגל כמ"ש רמב"ן דאי שוק איקרי רגל הי' לנו להכשיר נחתך רגלו משום דקצת רגל קיים היינו שוק אלא משום דלא מצי דחיס ע"ש והכא בנשתייר אסתוירא דמצי דחיס חלוץ שפיר אמנם לרב אשי דלא מקרי רגל א"כ פסול למיחלוץ:

2713

2714ונ"ל עוד נ"מ לרב אשי עיקר כרעא מה שבין אצבעו' לבשר שתחתי' העקב שהרי האסתוירא עומד על בשר העקב ולא מקרי מעל משום שהוא בשוה עם שאר הרגל הבולט לחוץ וא"כ אי מדחיס כרעי' אארעי' סגי לי' ומצי למדחיס הך בשר התחתון שבין האצבעו' לעקב אבל לר"פ יש לומר עיקר כרעא הוא העקב ובעי' למידחס דוקא העקב ומאן דמסגי אבשר האמצעי לא חלוץ כמאן דמסגי אאצבעו' לרמב"ם ע"ש:

2714

2715וראיתי ביש"ש פ' מצות חליצה סי' ט"ו כ' בשם א"ז צריך שיהי' המנעל גובה עד שיכסה האסתוירא וכ' עליו רש"ל דפסק כר"פ וכיון דאסתוירא נמי מן הרגל צריך לכתחילה שיכסה כל הרגל שוב מצאתי כ' יש"ש שבמרדכי ר"פ מצות חליצה מייתי בשם ראבי"ה וטוב שיהי' המנעל נמוך מן האסתוירא כדתנן מן הארכובה ולמעלה פסולה והגיה מהרש"ל שצ"ל מן הארכובה ולמטה כשירה משמע כשירה ולכתחילה לא ס"ל כרב אשי דאסתוירא איננו רגל וה"ל כחולץ מן השוק ע"כ טוב להנמיך לכתחילה שיהי' המנעל למטה מהאסתוירא ע"ש ולפע"ד נוסחא מוטעת נזדמנה למהרש"ל כי במרדכי שלפנינו כתב בשם ראבי"ה וצריך שיהי' המנעול נמוך מן הארכובה כדתנן מן הארכובה ולמעלה פסולה וקאי אהארכובה עליונה ומן האסתוירא לא מיירי כלל ומייתי מסיפא למעלה מן הארכובה פסולה ואין כאן מחלוקת ואף ס' התרומה סי' קל"ג כ' וצריך שהמנעל לא יהי' ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן למעלה מן הארכובה פסולה וטעמא משום דהוי מעל דמעל אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל משום דאסתוירא עד ארעא נחית עכ"ל הרי כולם פסקו כר"פ דס"ל רב אשי דיחוי בעלמא קאמר שוב מצאתי בקיצור פסקי מרדכי שחיבר הגאון מו' יוסף איטלנגן שנת שי"ט שם כ' כנוסחת מהרש"ל הנ"ל:

2715

2716וראיתי בס' החינוך סי' תקצ"ט דבר נפלא וז"ל ויזהר שלא יהי' מנעל ארוך כ"כ שיעלה למעלה מן הארכובה שזה ג"כ הוא מעל דמעל אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל עכ"ל ולשון זה אין לו שחר מה לשון אינו ודאי ואולי מספקא אי הלכה כר"פ או כרב אשי אע"ג דגם לרב אשי לא הוי מעל דמעל מ"מ לכתחילה הי' לו להנמיך למטה מהאסתוירא כגי' מהרש"ל בראבי' ולר"פ אדרב' יש להגבי' למעלה אאסתוירא ע"כ כ' אינו ודאי מעל דמעל וצ"ע:

2716

2717אמנם ראיתי בירושלמי דמייתי תו' ורא"ש ביבמות ק"ג כיני מתני' בקושר למעלה מארכובה הקשה והכתי' ורחצו בני אהרן ידיהם ורגליה' ותנן ברגל עד הסובך ומשני דהכא שאני כתי' מעל רגלו ומשמע דקו' זו תלי' במ"ש כיני מתני' בקושר וכן משמע להדי' מתוס' מנחות ל"ז ע"א סוף ד"ה קיבורת הנ"ל דהעתיקו גם הך כיני מתני' בקושר משמע דשייך להך קושי' והי' נ"ל דהואיל דארכובה דמתני' היינו ארכובת הסובך שהוא האסתוירא כמ"ש רא"ש בתשובה דכל פירקי האיברים נקראים ארכובה והביאו תוס' פ' בהמה המקשה במשנת בהמה שנחתכו רגלי' ע"ש וה"א נחתך למטה מסובך כשר דנשאר האסתוירא ורגל הוא וכר"פ ולמעלה פסול דלא נשאר אלא שוק ופסל לחליצה אבל השתא דאמר כיני מתני' בקושר ואין שום סברא לקשור למטה מהסבך ואין שם מקום קשירת הרצועות וע"כ למטה מארכובה עליונה קאמר וזהו השוק ושם כשר והקשה מורחצו וכו' ומשני דהכא מעל רגלו כתיב ושוק הוי מעל רגלו והשת' לפ"ז צריך להבין באמת מ"ט דחק ירושלמי ומוקי לי' בקושר ולא בנחתך למטה מאסתוירא כשר דעדיין האסתוירא קיי' אע"כ צ"ל ס"ל כרב אשי דאסתוירא לא מיקרי רגל ודוקא כי איתא לרגל וקושר למעלה מאסתוירא לא מיקרי מעל דמעל משום דכל להדי כרעא ככרעא דמי אבל אי ליתא לרגל האסתוירא לא מיקרי רגל:

2717

2718ויש מקום עיון בש"ס דילן דפריך מבעלי קבין ומאי קושייתו דלמא משנתינו שנחתך למטה מארכובת הסובך וכשר ובעלי קבין היינו שנחתך גם האסתוירא ואין לומר דפשיטא לי' דאסתוירא לא מיקרי רגל כמ"ש בירושלמי דהא השתא לא ידע פירושו דרגל אלא בעי למילף מבעלי קבין דברייתא וא"כ נימא כנ"ל והא בשמעתין לא קאמר דמיירי בקושר וצ"ע לכאורה ומזה הכרח לשיטת הרי"ף ורמב"ם ותוס' דאמימר דפוסל חליצת מאן דמסגי אלוחתא משום דחיסא כ"ש קיטע דלא דחיס ובעי' דחיסה עכ"פ בבשר שבין אצבעו' לעקב וכמ"ש לעיל בדרב אשי וא"כ מתני' ע"כ בקושר וכירושלמי ופריך שפיר דהרי אין דרך לקשור למטה מאסתוירא ומוכח גם מש"ס דילן כרב אשי:

2718

2719והנה רמב"ם כ' מי שרגלו עקומה וכו' או שהולך על אצבעו' רגליו ולא הזכיר כלל אלוחתא דש"ס שנהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון ואי דאתי' מק"ו דהנך א"כ קשה מנ"ל לרמב"ם זה החידוש דלמא דוקא בנהפך דלא דחיס כלל אבל הני דדחסי במקצת רגלו חלוץ וכן פסק בתשו' ר' אהרן ששון ס"סי קמ"ג באמת וכ' דרמב"ם דעת יחיד בזה ומה שנ"ל אמת נכון בזה מ"ש מגדל עוז דרמב"ם מפרש אלוחתא אצבעו' רגלם שנקראי' לוחות בלשונם וא"ש עד שבתחילה עלה בדעתי דגם רבינו חננאל שבתוספות נמי מפרש כן לוחתי' אצבעות ורש"י לשיטתו דמפרש לוחו' שנהפך כרעי' לא הו"מ למימר משום דחסא דמדנקט לוחות שנהפך לגמרי אפי' נהפך מקצת או הולך עלי אצבעות נמי ע"כ מפרש משום דהתחתון הוא עליון ואין כאן רגל ור"ח פי' לוחות אצבעו' ע"כ פי' משום דחסא שוב ראיתי דבערוך ערך לחת פי' כפרש"י וראב"ד שנהפך רגלו ומ"מ יהיב טעמא משום דחסא וגם במרדכי ר"פ מצות חליצה בשם ר"ח משמע שר"ח מפרש לוחות כפירש"י ע"ש א"כ הדרנא בי אבל עכ"פ אמת דרמב"ם מפרש כמגדל עוז לוחת' אצבעו' רגליו ומכ"ש מי שרגליו עקומה או קצת הפוכה דאע"ג דכל הנך יכולי' למדחס ע"י הדחק מ"מ פסול דדחיסה גמורה בעי' כיון שהוא מן התורה לרי"ף ורמב"ם ומטעם שכ' הגאון מוה' זלמן עמריך זצ"ל בס' שש זרעוני ערוגה דמדלא כתי' לשון של נעלך או ושלף איש נעלו ושינה וכ' לשון חליצה שמורה על דבר הנשלף בכח עצום ע"י דחיסא דילי' וכיון שהוא מן התורה בעי' דחיסא מעלי' ומשו"ה פסול אפי' הולך על אצבעו' אלא לפ"ז אכתי תיקשי לימא רבותא טפי אפי' הולך על צד כפות רגלו מה שבין אצבעו' לעקיבו נמי לא חלץ דלא מצי למידחס בשר עקיבו אע"כ כרב אשי דבאמצע רגלו סגי דמשו"ה לא מיקרי אסתוירא מעל משום דקאי להדי הך כרעא ומוכח כרב אשי:

2719

2720ונשאר לנו מהנ"ל פלוגת' בין הפוסקים אי הלכה כר"פ או כרב אשי ומיהו במנעל גבוה או נמוך ליכא נפקותא לדינא דכבר דחה מהרש"ל ביש"ש ואמר דלמעלה מארכובה כשר אפי' לכתחילה וכן מנעל שחופה רוב הרגל כשר אפי' לכתחילה וליכא נפקותא אלא בנחתכה רגלו עד האסתוירא דלרב אשי לא חלוץ ולר"פ חלוץ:

2720

2721ועתה מ"ש מעלתך דנחתך הרגל עד השוק ממש אי האי ממש לאו דוקא והוא רק עד האסתוירא א"כ לכמה פוסקים מכשירי' נקטעה רגלו ולהפוסלי' נמי הא כמה פוסקי' כרב פפא ואסתוירי רגל מיקרי אע"ג דלרמב"ם דפסק כרב אשי לא חליץ ועשינו לו סמוכי' משני תלמודיי' בבלי וירושלמי מ"מ כדאי הי' הנך פוסקי' החולקי' לסמוך עלייהו בשעת הדחק ועיגון כזה אבל אם עד השוק ממש דוקא הוא וניטל גם האסתויר' א"כ פלי' בפלוגתא לרש"י וראב"ד ורא"ש ולר"ח ורשב"א ורז"ה קיטע חולץ ולתוס' ורי"ף ורמב"ן לא חליץ וצע"ג למעשה אפי' בספק חליצה ונדבר מזה להלן אי"ה:

2721

2722אך שבתי וראיתי מסוף דבריך ניכר שכתב מעלתך שסומך ידו על עץ שעולה למעלה ונקשר בגופו כמו שהעתקתי הנה בודאי אי לא נחתך אלא עד השוק בסוף האסתוירא אע"פ דמסגי גם בסיוע העץ שסומך עליו מ"מ היינו קב הקיטע לשיטת תוס' שבת ס"ה ע"ב וביומא ע"ח ע"ב דעיקר משענתו על עץ הסמוכו' ומ"מ חולץ בקב הקיטע כיון שהלך בו קצת עכ"פ מיהו אין משם ראי' די"ל תוס' לטעמי' דס"ל קיטע לא חליץ וקב הקיטע מיירי דיהיב לאחריני וחליץ ולפי' הר"י פורת ביומא ושבת הנ"ל בלא"ה ע"כ צ"ל דיהיב לאחריני דהרי הוא אינו הולך כלל על אותו הקב ורש"י דלא מוקי לי' דיהיב לאחריני אלא הקיטע בעצמו חולץ בו מ"מ הא לרש"י אינו סומך על שום עץ ואפשר הסומך על עץ גם לרש"י פסול דאין זה נעל:

2722

2723יהי' איך שיהי' לא נראה לי דע"י חתיכת פרסת רגלו יהי' צריך עץ וגם לקשור הקשרים בוופו דוקא אע"כ מ"ש מעלתך נחתך עד שוקו ממש שלא בדקדוק כ"כ אלא נחתך עד ירכו ממש ואי האי ממש דוקא שלא נשארו שיורי מהשוק כלל ונחתך בתוך הארכובה וראש יריכו נסמך על חקיקת הקב אין כאן מקום לשאלה דהרי אין אדם יכול לחלוק על הירושלמי דמפרש למתני' בקושר למעלה מארכובה ופי' הרא"ש בנחתך רגלו ולא נשאר מהשוק מקום לקשור בו קשריו והוא אינו יכול לילך בלי קשירה הו"ל כחולץ למעלה מארכובה ופסול ולכאורה זה מוכח בפי' המשנה לפמ"ש רא"ש פ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סתירת הדיוקים למעלה מארכובה פסול הא תנן הארכובה כשר ולמטה מארכובה כשר הא תוך ארכובה פסול ע"ש לכן סבירא לי' לרא"ש אליבא דירושלמי דלמטה מארכובה מיירי בנחתך כשר הא תוך ארכוב' פסול וסיפא מיירי בקושר למעלה מארכובה שנשאר מהשוק כדי לחלוץ בו אך לא כדי לקשור וקושר למעלה מארכובה פסול הא קושר בתוך ארכובה כשר כיון שנשאר מן השוק כדי לחלוץ אע"ג דהקשרי' בעינן בתוך ארכובה כשר כנלע"ד וא"כ הכא דאפי' נשאר קצת מהשוק שנחלץ בו רק הקשרים המה למעל' מארכובה פסולה מכ"ש שאין נשאר כלל מהשוק ויהי' החליצה מן הירך הו"ל המנעל שם כחולצת חלוקו ומלבושיו וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' אפי' לא תצטרך חליצה רק לחומרא בעלמא אין מקום ולא התחלה כלל אמנם אם אולי האי ממש אין בו ממש ולא נחתך עד הירך ממש ונשאר מקום בשוק לחלוץ בו ויכול לילך קצת בלי הני קשרי' או יכול לקושרם בתוך ארכובה עכ"פ דנפלין ברברתי הנ"ל אי קיטע חליץ או לא ובעלמא כה"ג הי' דעתי נוטה לדעת הגאון בית מאיר סי' קס"ט דכל כה"ג מצוה ליבם גם בז"הז דרכי' דרכי נועם כתיב וכדעביד עובדא הגאון שבות יעקב דלא כשב יעקב ע"ש אך הכא איכא זבורא בעקרבא שילדה ולד שנגמרה לו שעריו וציפרניו ומת בתוך שלשים א"כ ליבומי' לא יכול אך גם בזה באו דברי מעלתך סתומי' בלא ביאור אי חלה ומת או פיהק ומת או נפל מן הגג וכדומה והי' לך לבאר ולא לסתום:

2723

2724והנה בשבת קל"ו ע"א מסקי' פיהק ומת כ"ע לא פליגי דלאו ודאי בן קיימא הוא והרי"ף לא מייתי להאי וכ' רמב"ן במלחמו' ה' דס"ל חלה הרי הוא כפיהק ומדאמרי' שם בסמוך מת בתוך שלשים או נישאת לישראל חולצת ואי נישאת לכהן לא תחלוץ וסתם מת היינו חלה ומת ולרי"ף היינו חלה היינו פיהק ש"מ דרבא ורב משרשי' ורבינא כולהו ס"ל בפיהק נמי פליגי רבנן ובאשת כהן לא תחלוץ ולפ"ז אפי' בפיהק ממש נמי אוקמא אדאורי' ואמנם ר"ז הלוי ס"ל חלה הרי הוא כאכלו ארי וההוא דמת בתוך שלשי' אפי' מיירי בחלה מ"מ אין ראי' דאין הלכתא כאביי בפיהק ולפ"ז לרז"ה בפיהק הוי ספיקא דאוריי' אבל מ"מ בחלה ומת תוך שלשי' ממ"נ תשתרי אשת כהן בלא חליצה אם הוא בכלל אכלו ארי כהרז"ה הרי הלכה כרבנן בהא ואי הוא כפיהק כהרי"ף הרי פליג רבא וסיעתו על אביי נמצא שרי' ממ"נ וכן כ' רמב"ם חלה ואכלו ארי בחד בבא דספיקא הוי ובספ"ב מייבום כ' שאותן הספיקות שהזכיר לעיל בפ"א אם אשת כהן היא לא תחלוץ וכן הטור סי' קנ"ו כייל חלה עם אכלו ארי והיינו כנ"ל:

2724

2725אך הרבינו יונה ס"ל חלה הרי הוא כפיהק כמ"ש רמב"ן ג"כ אך ס"ל דמת בתוך שלשים מיירי באכלו ארי ולפ"ז בחלה ומת בתוך למ"ד הוי ספיקא דאורייתא וזה ע"כ שיטת בה"ג דמייתי רמב"ן אלא שכ' הא דמת בתוך למ"ד מיירי ביום למ"ד ומשו"ה מקיל באשת כהן ורמב"ן כ' עליו שהוא שיבוש דמבואר בבכורו' דיום שלשי' כלפניו וביבמות פ' החולץ כתב תוס' בשם רש"י כן והקשו ג"כ כנ"ל ולא זכיתי להבין דהמעיין שם בסוגי' יראה דר"ע ס"ל דבכור ועירוכי' הוי ב' כתובי' הבאי' כאחד דהני הוי יום למ"ד כלפניו משא"כ בעלמא אלא דבהא פליגי ת"ק ור"ע לר"ע מספקא לי' אי ילפי' בכורי דורו' מבכורי מדבר או לא ילפי' משום ב' כתובים ולת"ק פשיטא לי' דבכורי דורו' ילפי' מבכורי מדבר אע"ג דהוי ב' כתובים אבל כ"ע מודי' דהוי ב' כתובי' ולא ילפי' מיני' בעלמא והנה לרשב"ג דס"ל טעמא דקרח דפדויו מבן חדש תפדה משום חשש נפל הוא וא"כ כיון דקיי"ל דילפינן בכור מבכורי מדבר א"כ כל בכור יום שלשים כלפניו וכיון דהטעם הוא משום חשש נפל ממילא מוכח דטבע כך הוא שסימן נפל הוא למ"ד יום שלשים כלפניו ועיין מהרש"א שם אך לרבנן דלא ילפי מבכור דס"ל התם גזירת הכתוב הוא וכ"כ להדי' תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז ואמנם מ"מ ס"ל מסברת חוץ דבפיהק בתוך שלשי' יום הוי סי' לנפל אבל לא מבכור ילפי' א"כ הני שלשי' דנפל ממעטי מב' כתובים דיום שלשים הוא כלאחר שלשים ודוקא בכור מבכור ילפי' אבל בעלמא יום שלשים כלאחר שלשים וא"כ נמצינו למדין כי היכא דאכלו ארי בתוך שלשים הוי בן קיימא לרבנן דלא ילפי' מפדויו מבן חדש תפדה ה"ה נמי אפי' פיהק ביום שלשים דלרבנן הנך שלשי' דנפלי' יום שלשים כלאחריו אמנם לרשב"ג כיון דאכלו ארי בתוך שלשי' הוי נפל משום דדריש טעמא דקרא דבכור מטעם נפל וכפירש"י במתני' ודבכור ה"נ יום שלשי' כלפניו מה"ט גופא והשתא כי היכי באכלו ארי בתוך שלשים או נישאת לכהן לא תחלוץ ה"ה אי פיהק או חלה דהוי כפיהק ומת ביום שלשים נמי אי ניסת לכהן לא תחלוץ ודברי ה"ג ורש"י ברורי' לפע"ד ודברי רמב"ן ותוס' פ' החולץ תמוהי':

2725

2726שבתי וראיתי דס"ל דרש"י ורמב"ן ר"פ כי תשא פליגו דרש"י ס"ל שנות אדם מונין מתשרי ורמב"ן פליג דהא בעירובין בעי' מעל"ע והיינו מדכתיב ומעלה ובכל מנייני מדבר נמי כתיב ומעלה ע"ש וצ"ל רש"י ס"ל דלא מדכתיב ומעלה נפקא לן מעל"ע אלא כמ"ש תוס' בעירוכין י"ט ע"א ע"ש וא"כ במנייני מדבר אע"ג דכתיב ומעלה מ"מ לא בעי מעל"ע אלא מתשרי מנינין ולפ"ז לרמב"ן י"ל דבהא פליגי ת"ק ור"ע דלת"ק לא הוי שני כתובי' דמעלה דעירובין אצטריך מעל"ע ומעלה דפקד בן זכר למילף מיני' בכל התורה ביום שלשים כלפניו ויפה השיג הרמב"ן לשיטתו וא"כ רש"י לשיטתו יפה פסק כה"ג ולא חייש לקו' הרמב"ן:

2726

2727ויל"ד עכ"פ לר"ע מפורש דאיכא שני כתובים ויודה הרמב"ן דלר"ע לא דריש ומעלה למעל"ע ומונין שנות אנשים מתשרי ותיקשי קו' רמב"ן ר"פ כי תשא וכי לא מתו מעם רב כזה ונ"ל דס"ל לר"ע כמ"ד בילקוט וברבה נשא פ' ז' ע"ש דביום מ"ת פסקו מיתה ונעשו חירות ממלאך המות ולא חזר עד אחר מתאוננים בשנה שנית והיינו דקאמר ר"ע בסוכה כ"ה ע"ב מישאל ואלצפן הי' ולא אמר מתו מצוה הי' אלא דסבר לי' לא מת אחד עד שנה שני' ואמנם רמב"ן סבר לי' להלכתא כמ"ד התם בילקוט דאחר העגל מיד חזרו למומן ומתו וכדמשמע סתמא דתלמודא פ"ק דע"ז חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ע"ש משו"ה הקשה על רש"י וכי לא מתו ואין להאריך בזה מ"מ עמדנו תלי"ת על פלוגתת רש"י ורמב"ן וא"כ איכא ה"ג ורש"י ורבינו יונה דכולהי ס"ל חלה הרי הוא כפיהק ואפ"ה הלכה דמודו רבנן לרשב"ג בפיהק או חלה ומת בתוך שלשים דהוי ספיקא דאוריי' ומי יקיל ראש להתיר נגד עמודי עולם ובפרט בה"ג דכל דבריו דברי קבלה ובאמת מלשון רש"י ד"ה שפיהק וכו' לא משמע קצת כן מ"מ י"ל ע"פי מ"ש במלחמות ה' ע"ש וכ"כ הרב"י בשם הריב"ש דרש"י ס"ל חלה הוה כפיהק ע"ש:

2727

2728ואע"ג דכל אלו הנאמרי' היינו בסתם תינוקת שהם ספק בן ח' ספק בן ט' אבל בידעינן בודאי שכלו לו חדשיו מ"מ לא משכחת כלו לו חדשיו בודאי אלא בעל ופי' כמ"ש הטור וכל הפוסקי' פה א' ועיי' ריב"ש סי' תמ"ו וגם רש"י פי' כן בשבת קל"ו ע"א ד"ה לא נצרכי' וכו' ע"ש וביבמו' ס"ט ע"ב ד"ה עד וכו' ומה שפירש בנידה למ"ד ע"א במתני' מ' יום לטבילתו ר"ל לטבילת לידה כן כתבתי בגליון ש"ס שלי ושוב מצאתי כן בסדרי טהרה סי' קצ"ד סק"ז עכ"פ אין פסיקת וסתה ראי' כלל וכמ"ש ריב"ש סי' תמ"ו הנ"ל וא"כ נידן שלפנינו הרי הוא כהמון כל הולדות שהם ספק בן ח' ספק בן ט' וכיון שמת תוך שלשים א"א לפוטרו בלא חליצה ולא להתירה ליבם:

2728

2729אך מ"ש מעלתך שנגמרו שעריו וצפרניו והנה בתוס' יבמות פ' ע"ב מבואר דפשיטא להו דרבי ורשב"ג אהדדי אתמר דבעי' גמרו וגם שיהי' שלשים יום ואפי' בסתם ולד דהרי כ' שם שהוכרח דרשב"ג קאי גם אסתם ולדות דאל"ה מה בא להוסיף על רבי א"כ מבואר מזה דרבי ורשב"ג חדא נינהו ולא בא להוסיף אלא סתם ולדות נמי בעי' תרוויי' וכ"כ הטור להדי' והב"י כ' שלא ידע מנ"ל הא והנה מבואר כן וכבר עמדו האחרונים בזה וראי' ברורה לשיטה זו מ"ש תוס' שבת קל"ו ויבמות שם דא"כ לא משכחת לרשב"ג בן ח' שיהא אסור לטלטל פי' אי אפי' בלא גמרו משכחת שיהי' בן קיימא ע"י שישהא מ' יום א"כ אמאי לא יהא מותר לטלטלו על ספק קטן כזה שמא יחי' שלשים יום כמ"ש תוס' פ' ע"א ד"ה והא תני' ואם הי' יכול להיות בן קיימא לא הי' אסור לטלטלה ומה שכ' תוס' שם בסוף הדיבור ומילתא דלא שכיחא היא ואסור לטלטל עכ"ל אינינו סתירה לתחילת דבריהם וכמו שחישב מהרש"א במהדורא בתרא ונדחק ולא עלתה בידו ע"ש די"ל בהס"ד הוס"ל לש"ס דרבי אבוהו כללא כייל כל בן ח' אפי' בעל ופי' והוא בן י"ח אפשר לו לחיות וממתיני' לו עד כ' שנה וא"כ אפי' יהי' מציאות רחוק מ"מ קשה מ"ט יהי' אסור לטלטלו כיון שאפשר לחיות אמנם הש"ס מסיק דכל ודאי בן ח' א"א לחיות בשום אופן ואסור לטלטלו אך אי גמרו שעריו וציפרניו אית בי' ספק רחוק דלימא אינו בן ח' אלא הן ז' ואשתהי ולהיות סברת שיהוי לרבנן סברא רחוקה מאוד בעי שיחי' ג"כ עשרים שנה וזהו הוא ההפרש שבין רבי לרבנן דלרבי חשש שיהוי חששא קרובה דבגמר שעריו וציפרניו ושיהוי שלשים יום סגי שנאמר אשתהי וא"כ ה"ה אשה שפירש בעלה ממנה יב"ח בחזקת כשירה דילה לחוד תלינן באשתהי משא"כ לרבנן דאע"ג דנגמרו שעריו עדיין לא תלינן באשתהי משום שהוא חשש רחוק מאוד ואע"ג דנגמרו שעריו לפנינו מ"מ לא תלינן בשיהוי ה"ה שאין לתלות באשתהי בחזקת כשירות שלה לחוד ומשו"ה לא אתי' רבה תוספאה כת"ק ולפי אותה סברא אסור לטלטלו כיון שכל בן ח' אסור לטלטלו רק זה הואיל וחזי' בי' גמר שערות איכא למיחש שמא בן ז' הוא ואשתהי והוא חשש רחוק וצריך מיתון עשרים שנה וכולי האי ואולי בודאי שפיר הוא דאסור לטלטלו ואין כאן סתירה ולעולם כלל מוכח הוא דכל שאפשר לו לחיות מותר לטלטלו והשתא אי ס"ד דרשב"ג אפי' בלא גמרו מספקא לי' בבן קיימא אפי' בודאי בן ח' וממתיני' לו רק שלשים יום איך אפשר שיהי' אסור לטלטלו וכל רואה בתוספתא יראה ויבין דא"א לפרש באופן אחר דרשב"ג ורבי ארישא קאי דבן ח' אסור לטלטלו ועל זה שאל איזה בן ח' ואמר ת"ק כל שלא כלו וכו' ורבי אמר כל שגמרו וכו' ורשב"ג אומר כל ששהו ואלא שהתוס' כ' דס"ל לש"ס דרשב"ג קאי נמי אסתם ולדות מדמייתי קרא דופדויו מבן חדש תפדה ועוד מדאמר כל ששהה אבל אבן ח' בודאי דקאי ארישא דאסור לטלטלו ויש לתמוה בזה על הגאון עצי ארזים סי' ד' ס"ק כ"ד וע"ש והאמת כמ"ש והשתא כיון דע"כ קאי ארישא דבן ח' אסור לטלטלו וכללא הוא כל שאפשר שיחי' אינו כאבן א"כ לא משכחת לרשב"ג אסור לטלטלו אלא בלא גמרו ורשב"ג מיירי בגמרו דבעי נמי שלשים ורבי ורשב"ג אהדדי אתמר וכהתוס':

2729

2730וראיתי דבר מתמי' בש"ג פראד"מ בשם המרדכי פי' מחודש בדברי ת"ק איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו פי' שממתיני' לבן ח' עד זמן שיכלו לו ט' חדשים באויר העולם ואז יהי' בן קיימא ויש בזה להקל ולהחמיר דלהש"ס דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' ואריך זמן לפעמים ב' חדשי' אם הפילוהו בתחלת חדש השמיני ממתין לו קרוב ב' חדשים ולרשב"ג סגי בשלשים יום ואמנם להפוסקים דבז"הז יולדת למקוטעי' א"כ סגי' בפחות מחדש א' עד כלות חדש הח' ועוד יום א' בחדש הט' ולרשב"ג בעי דוקא שלשים יום והנה דברי המרדכי האלו נמצאו בפראד"מ סימן ת"כ שכ' בן ח' אסור לטלטלו עד שיכלו לו חדשיו משמע דהכונה כש"ג הנ"ל:

2730

2731והנה אם כוונתו שאם יחי' עד כלות חדשי עיבורו ה"ז סימן שבן ז' ואישתהי תיקשי מהש"ס דלפ"ז רבה תוספאה כת"ק. נמי אתי' וצ"ל דאה"נ דבן ח' הוא ואינו ראוי לחיות מבטן ומלידה אך עבדין לי' סמאי בע"הז וחי ומש"ה אסור לטלטלו דעדיין אבן הוא ולא נגמר בגולמי כלים שאינם ראוין למלאכתם שאינם ניטלין בשבת ואם ישהה עד כלות חדשי עיבורו פנים חדשות באו לכאן ולא מצאתי לו חבר בפוסקים והוא דבר חדש:

2731

2732וקצת יש סיוע לזה בפירש"י יבמות פ' ע"ב אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנה פירש"י סכנת האם והבן והוכיח לזה דאלו משום אם לחוד תניק ילד אחר או תחבולה אחרת כמנהג נשים שמתו בניהם ואי משום בן לחוד מ"ש דנקיט אמו שוחה עליו אפי' אחרת נמי אע"כ בצירוף שניהם התירו האם והבן יחדיו מ"מ מוכח קצת שאינו מת ממש ויש תקוה להחיותו וכסברת מרדכי הנ"ל ובתשובה אחרת נתקשיתי בספק בן ז' ספק בן ח' דמוהלין אותו ממ"נ לא הבנתי אי מחללין שבת על פיקוח נפשו או לא אי מחללין עליו שבת ואין הולכין אחר הרוב בפ"נ ומכ"ש בספק א"כ איך נימולו ממ"נ דילמא יסתכן אחר המילה ונצטרך לחלל שבת על הספק ואי אין מחללין שבת על פ"נ של זה כדעת הסמ"ג ומייתי לי' ד"מ בי"ד סס"י רס"ו א"כ איך נמולהו ממ"נ ואחר המילה יסתכן ובשבת א"א להמציא לו רפואה דאין מחללין עליו שבת וימות ואולי בן ז' הוא והרי אפי' בן ח' וודאי כ' רש"י דעושין תקנת מפני סכנת הבן ומיהו בש"ס אפשר לומר דאה"נ מלין אותו סמוך לליל מוצאי שבת ממש באופן שאחר המילה יוצאי' כוכבים ויוכל להתעסק ברפואתו אך מסתימת הפוסקי' לא משמע כן אלא מלין אותו בבקר בבקר ועוד למאי דקיי"ל בין השמשות תרי תילתא או תלתא רבעי מיל ונמול אותו קודם זה הזמן גם זה זמן רב הוא וצע"ג ואין כאן מקומו וגם ממהל היכי מהלינן דש"ס אסוגי' דעלמא ומעשים בכל יום קאי והתם בודאי מולין אותו ביום ולזה י"ל דסתם ולד ודאי מחללי' על פ"נ מדינא:

2732

2733נחזור להנ"ל דיש הכרח לשיטת תוס' דרבי ורשב"ג אהדדי אתמר ועוד נ"ל קצת ראי' מהס"ד דשבת קל"ו ע"א דפליגו בפיהק ורשב"ג מודה באכלו ארי' ולכאורה צ"ע הא רשב"ג עיקרו קאי אבן ח' ודאי אלא שכולל גם סתם ולדות ובבן ח' ודאי אין ספק דבעי' שום קצת ברור עכ"פ שנסתפק בו אולי אישתהי ומכ"ש שלא נאמר וודאי אישתהי בלי שום ראי' ואיך א"כ אם אכלו ארי' בתוך שלשים וגם שעריו לא נגמרו והוא ודאי בן ח' איך יעלה על הדעת שנסתפק בו שהוא בן קיימא ואישתהי וע"כ בבן ח' ודאי אין חילוק בין אכלו ארי' לפיהק וא"כ ה"ה בספק וסתם ולדות דהרי בחדא מחתא מחתינהו רשב"ג וא"כ איך ס"ד דבאכלו ארי' מודה רשב"ג אע"כ צ"ל דרשב"ג מיירי בגמרו סימניו ושפיר י"ל אפי' וודאי בן ח' הואיל וגמרו סימניו אי לא דפיהק ומת הי' מחזיקו רשב"ג לבן קיימא ולא מיירי אלא בפיהק אלא די"ל דהיינו להס"ד אבל למסקנא דר"פ ור"ה ברי' דר"י דפליגי באכלו ארי' ובפיהק גם רבנן מודו י"ל דרשב"ג לא קאי אגמרו ורבי לא קאי אשלשים יום אבל ראי' ראשונה מוכרחת לכאורה:

2733

2734איברא דעת הרבה מהראשונים כהרמב"ם לפי מה שהבין ה"ה פ"א מיבום דגמרו לחוד סגי מן התורה ועדיף משלשים ורשב"ג מודה לרבי ולא מיירי רשב"ג אלא בלא גמרו וא"כ קשה כנ"ל והנה עיי' פ"א ממילה שכ' רמב"ם בן ז' שנולד שלם מחללינן עליו שבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין ממ"נ אי בן ז' שלם הוא וכו' והקשה הכ"מ אי שלם הוא ונגמרו שעריו אפילו בן ח' ודאי נמי והנלע"ד לפי מה שהבנתי מדקדוק לשון רש"י יבמות פ' ע"א ד"ה ובן ח' וכו' אעפ"י שגמר שערו וצפרניו כשנולד עכ"ל משמע דוקא שראינו הסימני' בשעה שנולד נולדו הסימני' משא"כ אם נגמרו אח"כ משיצא לאויר העולם אין כאן ראי' שכלו לו חדשיו דאוירא דעלמא גרים לי' ולעולם נפל הוא וכן בדין דהרי לרש"י ותוס' הוי ספק נפל עד עשרים שנה וכי ס"ד דיהי' גדול ובן י"ט שנה ולא נגמרו לו שעריו וציפרניו אע"כ הגמר של אחר לידה לא מעלה ולא מוריד וסברא נכונה היא:

2734

2735ואמנם נראה הרי"ף ורמב"ם אינם מפורשי' כפירש"י אלא כרמב"ן בס' תולדות אדם ובמלחמות ה' דר' אבוה אלא גמרו קאי וגרסינן בש"ס בלא נגמרו שעריו ועשרים שנה לא קאי אבן ח' אלא אסריס ואילוני' והכי קאמר ר' אבוה סי' בן ח' דהיינו שאינו מבורר לנו שהוא בן ח' אלא ע"י סי' שלא נגמרו שעריו ועי"ז אנו רוצים להוכיח שהוא בן ח' אין עושין מעשה על היכר אותן סי' להתירה ליבם ע"ש והיא שיטה מחוורת ומרווחת בזה שיהי' סי' סריס ואילוני' שוה לסי' בן ח' דתרווייהו סי' לגרוע הוא זה שהוא סריס וזה שהוא נפל משא"כ לרש"י סי' סריס הם לגרוע ובן ח' הוא למעליותא שיהי' בן קיימא והוא דחוק והנה א"כ לשיטה זו אין הכרח שיהי' סימני' מיד בשעת לידה שהרי כ' שנה לא קאי אבן ח' אלא אסריס וא"כ י"ל סי' גמר שערות מועילין אפי' אחר שיצא לאויר העולם מ"מ מסברא נ"ל אפי' בלי הכרח כל שנולד לפנינו ושערו לקוי וצפרניו אינם נגמרי' הרי הוא נפל ואין מועלת במה שיגמרו אח"כ (אם לא שידע בוודאי שכלו לו ט' חדשי' כגון שבעל ופי') וראי' ברורה לזה שהרי בפ"א מהל' יבום כ' רמב"ם וילדה ויצא ולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שילדה וכו' ולא הזכיר כלל דבעי גמרו סי' וכ' ה"ה שרמז במ"ש וילדה ויצא ולד דאי לא נגמרו לאו ולד הוא אלא הפילה נפל ע"ש ומעתה כיון שגמירת סי' נרמזו בלשון ילדה ע"כ צריכי' להיות' בשעת לידה ולא אח"כ ובאמת דין זה אינו מבואר בפוסקי' אבל הוא אמת לענ"ד והשתא בסתם ולדות שלא השגיחו עליו ביום לידתו אי נגמרו או לא ואח"כ מצאו שערו וציפרניו שגמרו אמרי' מסתמא כן נולד דכיון דאין ריעותא לפנינו אזלי' בתר רוב נשים בני קימא יולדת לט' חדשים ומספיקא לא מפקי' לי' מרובא כיון דליכא ריעותא לפנינו ואך אי וודאי לאו בן ט' הוא אלא ספק בן ז' ספק בן ח' ולא השגיחו עליו ביום לידתו ולאח"כ מצאו בו גמר סי' בהא יש לספק אי נימא כבר הי' בו אותו סי' ביום לידתו ובן ז' הוא ושלם הוא וכרוב נשים דבני קיימא יולדת אי נימא בן שמונה הוא וכרוב נשים לט' יולדת ולא לז' והאי נפל ששגרתו אמו הוא כמ"ש סברא זו מהרי"ק שרש ק"ג והואיל ואיכא רובא לכאן ורובא לכאן חיישי' שמא גמר שעריו הי' אח"כ אלא מ"מ מלין אותו ממ"נ ולא עוד אלא אפי' נולד ודאי בן ז' כגון שבעל ופי' דבבן ט' כי האי גוונא אפי' לא נגמרו שעריו ולד מעליתא הוא דאין אחר כילוי חדשיו הרהור של כלום ומ"מ בבן ז' אי איכא ריעותא דלא נגמרו חיישי' שמא נפל הוא ובן ששה ואשתהי כיון שלא נגמרו שעריו בפנינו ואיכא ריעותא גדולה דלא סמכי' אחר רובא דבני קיימא יולדת כיון דעכ"פ היא ממיעוטא דלאו לט' יולדת והשתא דברי רמב"ם פ"א ממילה מבוארי' היטיב בנולד לז' ושלם הוא פי' שראינו גמר שעריו ביום הלידה מלין אותו בוודאי בשבת ואי ס' בן ז' וס' בן ח' ובכלל הספק שהוא שלם בפנינו אלא שלא בדקנוהו ביום הלידה מלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם הוא פי' שאותן שערות הי' ביום הלידה הרי מלין אותו ואי בן ח' הוא פי' ואינינו שלם שאותן שערות לא הי' ביום הלידה הרי מחתך בבשר בעלמא ודברי רמב"ם מבוארי' בלי שום פקפוק מיהו מה שהחליט רמב"ם דחתיכת בשר בן ח' הוי כמחתך בשר בעלמא היינו דסמך על שינוי דש"ס והרי"ף לא מייתי לי' ועי' חי' רשב"א בשבת וכ"כ ראב"ן דף ס"ו ע"ב סי' ש"ל וז"ל ואהאי לא סמכי' דדיחוי' הוא ולא עיקור דאשנוי' לא נסמך ע"ש ועוד מצאתי בירושלמי סוף פ' נושאי' על האנוסה לבתר דמייתי הך ממ"נ דמחתך בבשר בעלמא הוא מסיים במסקנא רבנן דקסרי אמרי' ר' יעקב בר רסיו שאל מי יימר דמותר לחתוך בשר שלא לצורך ר"ל בשר בן ח' דגם זה נקרא חבורה ונשאר שם כן במסקנא וגם בש"ס דילן מייתי תנאי דפליגי בהכי לפירש"י עיין חי' רשב"א א"כ למעשה צ"ע בהא אבל עכ"פ זכינו להבין דברי רמב"ם וכוונתו והשתא מיושב נמי קו' הנ"ל דלרשב"ג נמי משכחת לי' בן ח' שאסור לטלטלו בן ח' שראינו שלא נגמרו שערות ביום שנולד וע"כ לא קאמר רמב"ם דשלשים לא בעי סי' גמרו אלא באם גמרו לפנינו ולא ידענו אי נולד כך או לא אי שהה שלשים אמרי' מסתמא נולד כך אבל אי נולד לפנינו בלי סי' אין לך ריעותא גדולה מזו ולא מספקי' לי' כלל שיהי' שלשים ואסור לטלטלו:

2735

2736ולפ"ז נ"ל דה"ה בסתם ולדות שלנו שבעל ולא פי' וכלם המה ספק בן ח' ספק בן ט' ונגמרו שעריו לפנינו אלא שלא ידענו אי נולד כך או לא דאמרי' מכח רוב נשים בני קיימא לט' יולדת ונולד שלם מ"מ היינו כשהוא חי לפנינו אבל בפיהק ומת וה"ה לחלה להפוסקי' דחלה כפיהק דהוה ריעותא דא' מאלף בני' מתים בנוער בחק אימותם וספק עצום הוא לומר שלא נגמרו שערותיו ביום לידתו ונפל הוא:

2736

2737ומיהו וודאי נפל לא הוי דאפי' נולד מת כ' טור בשם רבינו פרץ דאיכא לספוקי שחלה ומת במעי אמו כמקרה שארי בריאי' וראיתו מנזיר י"ג ע"א ראי' גדולה היא ונלמוד הימנה ומ"ש ב"י שהוא נגד ש"ס ר"פ החולץ לפום רהיטא כ"כ כמ"ש יש"ש פ' הערל ומ"ש ב"י בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. תמוה בעיני וכי לשון בני אדם הוא לומר על בן הנולד מת יש לי בן שזה נדר הריני נזיר אם יהי' לי בן כדומה שלא ימצא שום מקום ושום זמן שיאמר כן וגם אי ניזל בתר כונת הנודר אנן סהדי שכוונתו הי' על בן ממש ולא על מת במעי אמו והשתא דברי ש"ס התם תמוהים ואפי' לשון התורה ליכא מבורר בזה ומכ"ש היכי דלשון בני אדם מבורר אין הולכין אחר לשון תורה ודין זה בש"ס תמוה לכאורה אך י"ל דאחר דהנהיגו חכמי ישראל לענין יבום וכיוצא אם נולד מת לאוסרה ליבם משום חשש בן וכרבינו פרץ עי"ז נקרא בלשון ישראל בן ועי"ז יש ספק בנודר וכה"ג כ' לח"מ פ"ט דנדרים לענין בשר עוף דלאחר שאסרוהו חכמים בחלב מיקרי בשר בלשון ב"א וזה גם כן כוונת תוס' דנדרים ס"ג ע"ב שנדפס בגליון ש"ס פ' ע"א דבתר דתיקנו פורי' ומגלה באדר שני משום סמיכות גאולה לגאולה שוב נקרא בלשון בני ישראל אדר שני אדר סתם ע"ש שכן כוונתם וה"נ דכוונתם וזה הוא כונת רבינו פרץ לפע"ד ועיי' שיטה מקובצת דנזיר בשם רבינו עזריאל ומכ"ש בנולד חי ופיהק ומת אפי' לא נודע שנגמרו שעריו ביום לידתו שאין להחליט' לנפל ולהתיר אמו ליבם ודברי רמ"ה שבטור תמוהים והשתא ננקוט חומרא מתנייתא אי בדקו התינוק הזה ביום לידתו ונגמרו שעריו וציפרניו ביומו אע"ג שהוא מסתם ילדים שהמה ספק בן ח' ספק בן ט' אף ע"ג דחלה הי' ומת בתוך שלשים ולכמה פוסקי' הו"ל כפיהק ובפיהק כתבתי דגם לרמב"ם בעי' גמרו לפנינו ביום לידתו מ"מ אם יצורף לזה שיש לו להיבם שיורי פתיתי' בשוקו למטה מארכובה אפשר הי' לסמוך ולחלוץ בקב הקיטע העשוי מעור אע"ג דלרמב"ם וסיעתו אין הקיטע חולץ מ"מ לדידי' חלה הו"ל כאכלו ארי' ומן התורה לא בעי חליצה כלל ואיפשר לומר דבמקום עיגון כזה קיל מנישאי' לכהן ואע"ג דלה"ג וסיעתו ה"ל חלה כפיהק ואסורה מן התורה מספק דבעי' גמרו וגם שהה דאפילו נגמרו ביומו לא מהני והכא הוי כלא שהה כיון דחלה ה"ל כפיהוק מ"מ היינו להתירו בלא חליצה אבל הכא הי' אפשר לסמוך אכמה פוסקים דקיטע חולץ אם נקשרו הקשרים למטה מהארכובה תאמת אם הי' אפשר להמציא להתירה בלא חליצה כלל או אפי' ליבם הי' יותר ניחא מלחלוץ ע"י קיטע פן יאמרו קמו בי' רבנן שקיטע חולץ כמ"ש תוס' בשבת קל"ו ע"ב לענין אשת כהן אבל זה אין שום ה"א אך בצירף ב' הקולות שהולד נגמרו שערו ביום לידתו וחלה ומת וגם חליצת הקיטע שקושרי' למטה מן הארכובה הי' אפשר להתיר אך דבר זה נמסר לגדולי ישראל ולא לרבנים כמוני ומי אנכי ע"כ אם יסכימו ב' גדולי הדור להנ"ל למטונאי שיבא מכשורי וה' יורני נפלאות מתורתו הכ"ד. פ"ב כאור בקר ליום ד' ה' אדר ראשון תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2737

2738בענין הנ"ל

2738

2739ע"ד האשה שנפלה לפני אח שנקטע רגלו בתוך הארכובה בלתי השאיר לו מקום לחלוץ בימינו בשום אופן ואותה האלמנה ילדה אחר מיתת בעלה וחי הולד ב' שבועות וחלה ומת ומצאוהו שנגמרו שערו וצפרניו אבל לא בדקוהו מיד ביום לידתו אם נולד עם שערו וצפרניו או נגמרו מיד או לאח"ז וכבר הארכנו בזה ומ"ש מו"ח הגאון נ"י דבמקום עיגון כי האי יש לסמוך על הרז"ה דס"ל חלה אינינו כפיהק ובאמת אי הוי רק דעת הרז"ה לחוד הי' קשה לסמוך בדאורייתא אבל הלא כבר בארתי בתשובה הראשונה דממ"נ לשיטת הרי"ף וסיעתו אפי' פיהק לא הוי ריעותא דקיי"ל כרבא לגבי אביי ולשיטת הרז"ה חלה מיהת לא הוי כפיהק וא"כ דעת רוב הפוסקים להתיר זולת רבינו יונה ז"ל דס"ל חלה הרי זה כפיהק והלכה כאביי דפיהק כ"ע לא פליגי דאסורה אפי' אשת כהן וחששנו גם לשיטת רש"י וה"ג דס"ל דרבא לא התיר אלא מת ביום שלשים דוקא והגאון מהרא"ז מרגליות כ' די"ל רש"י וה"ג דס"ל חלה אינו כפיהק אלא דמפרש סתם מת היינו פיהק ומשו"ה נדחקו לאקומי הא דרבא ביום שלושים ומסייעי לי' להגאון מלשון תוס' בכורות מ"ט שכ' מת כמשמעו פיהק אלו דברי הגאון נ"י הנה מה שמסתייע מדברי תוס' בכורות מטיבותו' דמר הגאון נ"י אדרבה כוונת התוס' בהיפוך דמת הוא כמשמעו ולא נפל מגג וכמשמעו היינו פיהק ובכלל זה חלה דהיינו פיהק היינו חלה דודאי לא יאמר אדם מעולם דמת כמשמעו היינו ע"י פיהק ולא ע"י חולי ומתפילת יעקב אבינו ואילך לא שכיחא מיתה בלא חולי וכמשמעו שכ' תוס' ר"ל לאפוקי נפל מן הגג וכדומה גם מ"ש בדעת רש"י מה אעשה וכבר כ' הריב"ש בתשובה הביא הרב"י דדעת רש"י חלה הוי כפיהק מ"מ מסתייעני דתרי גברא רבא דעתם נוטה להתיר עפ"י דעת רוב הפוסקים ועוד הא גמרו שערו וצפרניו לפנינו אלא שחששתי בתשובה הראשונה דלמא לא היו כן ביום הלידה דאע"ג בסתם וולדות אזלינן בתר רובא דבני קיימא יולדת ומסתמא נגמרו שערו וצפרנו בשעת לידה ותו כ' מו"ח הגאון נ"י דכל הדבר כשעת מציאתן וכאן נמצא בגמר סימנים וכאן היו מ"מ חוששתי למ"ד חלה ה"ה כפיהק ה"ל כריעותא בפנינו והריעות' מורה לנו כאלו לא נגמרו ביום הלידה כמ"ש וביארתי בראשונה וכעת הדרנא בי דאפשר לומר אפילו למ"ד חלה הרי הוא כפיהק אין רוצה לומר שהוא ריעותא כמו פיהק רק שאינו כמו נפל מן הגג ונפקא מיני' היכי שלא נגמרו סי' בפנינו או בן ח' וודאי אבל סתם וולדות שרובם נולד לט' וגם גמרו סי' בפנינו נהי בפיהק מורה לנו הריעותא שהוא נפל ולא נגמרו ביום הלידה אבל בחלה אינו כן דריעותא לא הוי אבל מה דנקט אביי פיהק ולא נקט חלה לרבינו יונה וסייעתו משום דש"ס קאי אקרא ופדויו מבן חדש תפדה והוא בן זכר שכבר נימול לשמונה וממ"נ אי נימא כבר נתרפא ממילתו והי' בו כח לסבול המילה ונתרפא ממנה לגמרי נהי בפיהק ומת הוי נפל י"ל בחלה דנימא מחמת שהוא נפל אין בו כח לסבול חליו הרי קמן שסבל יסורי המילה ואי נימא דחבורה דמילה קבור בי' עדיין באמת ומת א"כ הדר ה"ל נפל מן הגג ואכלו ארי' ומותרת ממ"נ מ"מ מבואר מזה דעכ"פ חלה אינינו כפיהק ממש ואפי' בלא נימול או בנקיבה ונגמרו סי' בפנינו וחלה ומת יש להתיר האשה לשוק במקום דחק ועיגון כי האי גוונא ואני עני נעשה סניף לאריות בעלי קורה הגאונים הנ"ל ולמטינא שיבא מכשורה הנלע"ד כתבתי וחתמתי בהתגוררי פה ק"ק יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ה' כ"ה מנחם תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2739

2740גרסי' ביבמות ק"ד ע"א חליצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר והגאון מופת הדור כבוד מו"ה אפרים זלמן מרגליות נ"י מצא בראב"ן והוא בדף קכ"ג ע"א וז"ל ואם חלצה משמאל בדיעבד כשר וכן בלילה בדיעבד עכ"ל ולהיות דבריו תמוהים הא מסתמא קיי"ל כת"ק לגבי ר"א שמותי ע"כ כ' הגאון ליישב בחדא מתרי טעמי א' דר"י אמר מוחלפת השיטה ויש פוסקים ס"ל דמאביי ורבא ואילך אמרינן הלכה כבתראי ולא אביי ורבא עצמן נמצא הלכה כר"י ומוחלפת דת"ק מכשיר ור"א פוסל והלכה כת"ק הא חדא וזאת שנית אפי' לרבא טעמי' דת"ק משום דמופנה מצד א' למדין ואין משיבי' ובנדה פ' המפלת (נדה כ"ב ע"ב) וכ"ג ע"א לשני הלשונות שם הוא פלוגתא דלר' ישמעאל למדין ואין משיבי' ולרבנן למידין ומשיבין ומסתמא הלכה כחכמים:

2740

2741שוב מצא הגאון נ"י דברי הגאון נב"י מ"ת סי' קנ"ו דנהי דלא ראה הראב"ן מיהו רצה להעמיס כן ברמב"ם שלא הזכיר פסול שמאל אלא בנקטע ימינו משמע שאין פסולו אלא מטעם דכתיב ועמד ואמר בעי' עמידה על רגל הימין כפירש"י ס"פ ואלו מומין אפסוק לעמוד לשרת אבל כשיש לו ימין וחולץ בשמאל כשר ע"כ היינו מטעם דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן מוחלפת וכמ"ש כ"מ פ"ח מנדרים הלכה ו' בדעת הרמב"ם שאין הלכה כרבא נגד קמאי אלא כר' יוחנן דאמ' מוחלפת השיטה וע"כ שיטה דמתני' מחליפי' דאי שיטה דברייתא א"א דלא אשכחן שום תנא שיסבור אין שמאל כשר לרציעה וע"כ שיטה דמתני' אלו דברי נב"י ז"ל והנה מה שרצה להעמיס בדעת הרמב"ם כן דחה הגאון מהרא"ז מרגליות בראיות ברורות ומ"ש שטעם פסול שמאל משו' דכתיב ועמד ואמר יבואר לקמן אי"ה ומ"ש נב"י דא"א להחליף שיטת הברייתא דהרי לא אשכחן שום תנא דמכשיר רציעה באזן שמאל דחה הגאון אכתי תיקשי אי מהפכת למתני' אכתי צ"ל דרבנן דמתני' ס"ל להכשיר אזן שמאל לרציעה והוא תמי' על הגאון נב"י ז"ל ומ"מ נסתייע הגאון מהרא"ז מרגליות נ"י דאחר שמצא להדי' בראב"ן דמכשיר שמאל או דס"ל הלכה כר"י מוחלפת השיטה דמתני' או אפי' לרבא ואנן קיי"ל למידין ומשיבי' ויען מבואר פ"ק דנדה כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ה"נ רצה לצרף חליצת שמאל להתירי' אחרים וחשש עיגון וענוותו הרבני להציע הדבר לפני ומה מני יהלוך נגד האר"ז בלבנון ומ"מ לא אשא פנים בהלכה ואכתוב מה שנלע"ד וה' יתמכני ויורני ועל האמת יעמידני:

2741

2742אענה חלקי גם אני מ"ש הגאון נב"י ז"ל דא"א להחליף שיטת ברייתא דלא אשכחן תנא דמכשיר רציעה בשמאל ותמה הגאון א"כ כי מוחלפת שיטת מתני' נמי ס"ל לרבנן דרציעת שמאל כשר אומר אני אי משום הא לא ארי' אדרבא בקדושי' ט"ו ע"א משמע כן דלא פליגי רבנן להכשיר רציעת שמאל בשום אופן ומשו"ה נדחק שם ומסיק דפליגי בעבד העבד אבל לא בהכשר רציעת שמאל ואמנם אי מהפכת שיטת מתני' נ"ל רבנן דמכשרי רגל שמאל לחליצה משום דס"ל למידין ומשיבי' משא"כ אזן ס"ל לר' יוחנן כס"ד דש"ס בקידושי' דטעמא דרבנן דמוכר עצמו אינו נרצע משום דלא ילפי' שכיר שכיר ואייתר אזנו ברציעה וה"ל מופנה משני צדדין ור"א ס"ל אפי' מצד א' אין משיבי' כר' ישמעאל פ' המפלת ולית הלכתא כוותי' והא דמחליף ר"י השיטה ולא תי' כרבא דר"א ס"ל לחלק בין מופנה מצד א' לב' צדדים היינו משום דניחא לי' לר' יוחנן לאוקמי רבנן דמתני' כרבנן דברייתא דהמפלת דמופנה מצד א' משיבין כן י"ל דברי הגאון נב"י ז"ל דלא ליהוי תמיה כל כך:

2742

2743אמנם נוראות נפלאתי על הגאונים הגדולים האלו שלא ראו דברי ירושלמי ביבמות במקומו דגם שם הקשה ר"י ר"א דרגל אדר"א דאזן ומסיק תרי תנאי אליבא דר"א מאן דפוסל באוזן פוסל ברגל ומאן דמכשר ברגל מכשר באזן והיינו מוחלפת השיטה דברייתא ודלא כהגאוני' הנ"ל ותו אי נימא דמחליף מתני' א"כ לא אשכחת בשום דוכתא דס"ל לר"א מופנה מצ"א למידין ומשיבין אדרבא הכא שמעי' לי' דלמידין ואמ"ש א"כ הא דפריך ש"ס בפשיטות בשבת קל"א ע"א וביבמות ר"פ הערל דשמעי' לי' לר"א דלמידין ומשיבין קאי סתמא דתלמודא אליבא דרבא בהני תרי דוכתא ואית לן למיפסק כוותי' דרבא ולא כר' יוחנן ותו מ"ש נב"י דאין הלכה כרבא נגד קמאי ומייתי מכ"מ פ"ח דנדרים הלכה וי"ו איברא שכ"כ ג"כ הרא"ש פ"ד דנדרים סי' ח' אך משמע היינו נגד רבה רבי' דאין הלכה כתלמיד נגד רבו ממש אבל נגד ר"י שהי' דור שלפניו כ' הרא"ש על שם הרמב"ם פ"ק דעירובי' סי' יו"ד דהלכה כרבא אפילו נגד רבו של רב ע"ש וה"ה נגד ר' יוחנן. ומ"ש הגאון מהא"ז מרגליות דקיי"ל כרבנן דר"י דפ' המפלת דלמידין ומשיבי' יפה כ' לפי הגירסא שלפנינו שם בנדה אבל לפי המבואר בתוס' נזיר מ"ח ריש ע"ב מבואר דגירסתם הי' מהופך דר' ישמעאל ס"ל למידין ומשיבין ור"ע ס"ל למידין ואין משיבין וכן מבואר עוד שם ד"ה ולאחותו בסוף הדיבור וא"כ הלכה למידין ואין מושיבין והיינו כסתם משנה דיבמות דחלצה בשמאל פסולה האמת שמצאתי בשיטה מקובצת דנזיר בשם תוספי הרא"ש נדחק קצת ליישב לפי גי' שלפנינו בנדה אבל אין נ"ל לסמוך על זה בשגם דעכ"פ ר"ע דנזיר ס"ל אין משיבי' ואיכא ר"ע ור' ישמעאל וסתמא דמשנת יבמות דאין משיבין מה"ת לסמוך ארבנן דברייתא דנדה:

2743

2744אמנם מה שנלע"ד בדעת הראב"ן דהרי במשנה פי"ד דמס' נגעים משנה ט' פליגי במי שאין לו בהן יד ורגל ואזן ימין וס"ל לר"ש נותן על שמאל ויוצא וכן מייתי ש"ס בסנהדרין מ"ה ע"ב ופ"ח וביומא ס"א ע"ב אך בנזיר מ"ו ע"ב הגי' דרבנן ס"ל נותן על שמאל וכ' תוס' בסנהדרי' דהוא מסוגי' הפוכו' בש"ס וכ"כ הר"ש בנגעים שם ע"ש ונראה לראב"ן דוחק לומר דוקא באין לו ימין הוא דמכשר שמאל דאז הוה שמאל ימין דתינח ביד אבל באזן כ' סמ"ג ומייתי לי' ב"י א"ע סי' קס"ט דלא שייך שום שינוי בין ימין לשמאל ומשו"ה כ' דאיטור חולץ בימין דעלמא כי היכי דבאזן לא שייך איטור ה"נ ברגל ע"ש וא"כ באזן ליכא למימר כיון דלית לי' ימין הוה השמאל ימין וגם ברגל נ"ל דאפי' לית לי' רגל ימין מ"מ לא נעשה שמאל דיליה ימין כי כח ימינתו נשאר ביריכו וכשהולך על קב הקיטע שלו פושט ימינו תחלה ואפ"ה ס"ל אם אין לו יד ורגל ואזן ימין נותנו על שמאלו ש"מ לאו דוקא אין לו אלא אפי' יש לו מכשר שמאל במצורע וה"ה וכ"ש בחליצה דאתי' מיני' דאם במצורע לא נאמרה לעכב מכש"כ בחליצה ואע"ג דרק בסוגי' א' דנזיר ס"ל לרבנן הכי משא"כ בג' סוגיו' סנהדרי' מ"ה ופ"ח ויומא ס"א פליגי רבנן אהא מ"מ יש להוכיח דגם הסוגי' דזבחים כ"ד ודמנחות יו"ד ס"ל כסוגי' דנזיר דר"ש פוסל שמאל במצורע ורבנן מכשרי דבלא"ה אין מקום לכל השקלא וטרי' שם ע"ש וכיון דרבנן מכשרי במצורע וס"ל דימנית למצוה ולא לעכב א"כ כש"כ בחליצה ועוד י"ל במאי פליגי דלכאורה י"ל רבנן ס"ל כמ"ד במנחות ל"ו סתם יד בכל התורה הוא שמאל וא"כ אצטריך הכא ימני' להכשיר ימני' אבל לא לפסול עיי' כי האי גוני במנחו' ט' ע"ב גבי כפו השמאלית ור"ש דפליגס"ל שינה עליו הכתוב לעכב היינו בדם ובשמן דעשיר משו"ה מעכב ולפ"ז אין כאן אפי' מופנה מצ"א דפרשה דעני משום דבר שנתחדש בה נישני' וכל שאין מופנה כלל לכ"ע למידין ומשיבין נמצא ממ"נ אין רגל ימין מעכב בחליצה אי נימא במצורע גופי' לא נאמרה ימני' אלא למצוה וילפי' גז"ש מיני' לרגל חליצה ה"נ אינו אלא למצוה ואי נימא במצורע שינה לעכב א"כ תו לית לן שום הפנאה אפי' מצ"א ולכ"ע משיבין ומיהו תנא דמשנת יבמות דפוסל חליצת שמאל י"ל חדא מתרתי או דס"ל דסתם יד בעלמא אינינו שמאל דוקא וכר' יוסי החורם במנחות ל"ו ע"א ותפילין גופיה הוה ילפי' יד יד לגז"ש ממצורע דבעי' ימין אי לאו דכתי' להדיא יד כהה [ואביאהו לקמן אי"ה אלא שלא להפסיק פה] וא"כ במצורע בפ"א ימני' סגי ליד ולכולה וא"כ אייתר ימני' דשמן לגז"ש וס"ל אין משיבי' או ס"ל כמ"ד בשבועות ט' ע"א דלא אמרי' כל פרשה שנאמרה ונשנית משו' דבר שנתחדש בה ע"ש ומשו"ה אייתר דפרשת עני' לאיפנוי' אבל למאי דקיי"ל משום דבר שנתחדש בה נישני' י"ל כשר בדיעבד:

2744

2745ובזה ארווח לן ליישב סתירת רש"י דר"פ הערל פירש"י בהמקשין אליבא דר"א דמפרשת עשיר ילפי' גז"ש וכן הוא בהדי' במנחות יו"ד ע"א אמנם ביבמות ק"ד ע"א ובשבת קל"א ע"א ובקידושי' ט"ו ע"א פירש"י בתלתא דוכתי דהגז"ש הוא מהפנאה דעני וצ"ע ולהנ"ל ניחא דלעולא בשבועות י"ח ע"ב וי"ט ע"א הנ"ל פליג ר"א אהך דר' ישמעאל דכל פרשה שנאמרה ונישנית נמצא לר"א מיותר גם ימני' דעני והשתא אי ס"ד דגם פרשת עשיר מופנה לר"א מכדי שמעי' לי' גבי תושב ושכיר ר"פ הערל שדי חד אלמד וחד אמלמד והוי לי' מופנה משני צדדים והכי נמי הו"ל מופנה משני צדדים אע"כ מוכח דסבירא לי' לר"א דהך דעשיר אינו מופנה דצריכא לגופי' לעכב ולא אייתר רק דעני להפנאה ואיידי דכתי' בעשיר בדם ושמן כ' נמי בעני בתרווייהו ולא חשיב הפנאה למשדי אלמד ומלמד משו"ה פירש"י בכל הני תלתא דוכתא לר"א דקאי רק אהפנאה דעני משא"כ ר"פ הערל בהמקשין דלא ידע מסברת שדי חד אלמד וחד אמלמד שפיר פירש"י דעשיר מופנה דהשתא אפי' נימא נמי דעני מופנה מ"מ אינו נחשב אלא למופנה מצד א' דעדיין לא ידע דשדי חד אלמד וחד אמלמד והנה במג"א סי' כ"ז ס"ק מייתי דברי ספרי והוא פ' ואתחנן ובמכילתא פ' בא דר' יוסי התורם מסיים א"כ למה נאמר ידך לרבות גידם שנותן על ימינו ומג"א נדחק בפירוש ספרי והמכילתא דהלא פלא מאי א"כ למה נאמר ידך דקאמר דמאי הל"ל ותו איך יליף מידך ימין הלא ר' יוסי מודה דמשמעות ידך הוא בין ימין ובין שמאל אלא בתפילין גלי קרא שהוא שמאל וא"כ מנ"ל לרבות גידם בנקטעה ידו והנה התוס' הקשו שם במנחות נילף תפילין יד יד ממצורע שיהי' בימין וראיתי להגאון מהרא"ז מרגליות נ"י שכ' ליישב קו' זו דלקמיצה ליכא פירכא דטעונה נמי מינים יין וסלת ושמן ותנופה ומשא"כ תפילין לכן ילפי' לקמיצה דליכא פירכא ולא לתפילין משום דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעונין עץ ארז ואזוב ושני תולעת והאריך בחריפות והעלה דעיקור ילפותא הוא ממלואים שהוא לשעה ולא לדורות ועפ"י מ"ש תוס' מנחות י"ט ע"ב ודפח"ח ואני עני לא כן עמדי דיש להשיב על כל הדברים מ"ש דקמיצה נמי בעי סולת ויין ושמן ותנופה והגשה מה דקחשיב תנופה והגשה אינו ענין לכאן דאנו בעינן ג' או ד' מינים ולא מעשיות הנפה והגשה גם בתפילין בעי' הנחה על הראש ויד וקשירה וכדומה ועיקור פירכא זו היא בשבת קל"א ע"ב דלר"א איצטרך קרא בעומר ושתי הלחם דמכשיריו דוחה שבת ולא ילפי' משום דאיכא למפרך מה ללולב שכן טעון ד' מינים והקשו בתוס' הא עומר ושתי הלחם נמי טעונים ד' מינים יין ושמן וסלת וכבשים ותי' תוס' דבעי' מינים המעכבי' זא"ז מה שא"כ כבשי עצרת אינם מעכבי' הלחם וכן בהיפוך יע"ש והיא בעצמה אותה פרכא שבכאן מה למצורע שטעון ג' מינים עץ ארז ואזוב ותולעת והנה במשנת הקומץ ג' מינים שבמצורע מעכבים זא"ז אמנם במנחות אינו מעכב אלא השמן והסלת ולא היין נמצא הפירכא כראי מוצק מה למצורע שטעון ג' מינים שמעכבים משא"כ קמיצה ואדרבא תפילין תנן ד' פרשיות שבתפילין מעכבי' זא"ז ואתפילין ליכא למיפרך משא"כ אקמיצה:

2745

2746גם מ"ש הגאון והאריך דהוה שעה מדורות איברא שכ"כ תוס' במנחות י"ט ע"ב אבל אני שמעתי ולא אבין דע"כ צריכי' לומר דכי היכי דילפי' כפו דמילואי' מיד משום דהיינו כף היינו יד דזו היא ישיבה זו היא ביאה ה"נ קמיצה דכתי' לדורות נמי היינו קומץ היינו יד דאלת"ה א"כ מנ"ל קמיצה בימין מכפו אע"כ היינו כפו היינו קומצו היינו יד ואם כן למה לן למילף כפו דלשעה מיד נילף קומצו דלדורות מיד מיהו אהתוס' דמנחות ל"ה ע"ב דנקטי כפו לק"מ אשגירת לישנא בעלמא הוא דר' ירמי' במנחות ט' ע"ב בעי למילף מכפו השמאלית והתם כפו דוקא קאמר ועלה מסיק רב יד יד לגז"ש כ' תוס' אכפו סמיך וה"ה אמקומצת ואין קפידא דהרי לעולם לא דמי ליד ואפ"ה ילפי' כפו או קומצו מיני' מכש"כ דה"ל למילף תפילין יד מיד ממש זו היא כוונת התוס' שם ולא נחתי לדקדק בכך אבל במנחות י"ט ע"ב דבריהם צ"ע לכאורה מה הקשו דילפי' שעה מדורות מאן לימא לן הא דלמא קמיצה דלדורות ילפי' מיד ולא כפו דלשעה וי"ל ולומר דאה"נ דילפי' גם קמיצה אבל עכ"פ אמת הוא דגם במילואים בעי' יד ימינו דגם כפו ילפינן וקשה איך ילפינן מילואים דשעה מיד דלדורות ודוחק קצת בלשון התוס' אבל מ"מ האמת מה שכתבתי דאין כאן ילפותא שעה מלדורות ומ"מ קו' תוס' דמנחות עצומה דה"ל למילף יד דתפילין דדמי טפי בלישנא וגם ליכא למיפריך דהא ד' פרשיות מעכבים משום קמיצה דנהי דשמן והסלת מעכבים היין אינו מעכב וקו' גדולה היא ותי' תוס' דחוק מאוד:

2746

2747והנלע"ד בישוב קו' תוס' בפשיטות ואפשר שאינו רחוק מכוונת תוס' דעכ"פ כיון דלת"ק סתם יד הוא שמאל וכאלו כתי' שמאל בהדיא ולא אתי גז"ש ועוקר קרא לגמרי ממשמעתי' כיון דעכ"פ הגז"ש נצרכה ג"כ למילתא אחריתי לקמיצה שהוא עכ"פ גבוה מצורך גבוה ויד בלי זרוע מיד בלי זרוע ואיכא לאוקמא גז"ש אהתם אף על גב דמצינו למילף מיני' עוד כמה דברים מכל מקום הכא כיון שעוקרת קרא ממשמעותי' לגמרי לא דרשי' גז"ש כיון שכבר נצרכה כנ"ל ובזה ניחא לן דר"י החורם ס"ל מצינו ימין שנקרא יד ופי' תוס' דסמיכתו על ויתמוך יד אביו אע"ג דקאי אימין דלעיל מ"מ מבואר מזה דאין סתם יד כאלו כתי' שמאל בהדיא אלא סובל פירושו לפי ענינא דקרא וא"כ שפיר י"ל יד יד ממצורע שיהי' תפילין בימין משו"ה הוצרך ילפותא אחריתא או וקשרתם וכתבתם או יד כהה והא"ש לשון ספרי דס"ל לר"י השתא נמי דכתי' קרא דתפילין בשמאל מ"מ אהני גז"ש יד יד שהוא ימין ונפקא מיני' לגידם שיניח בימין וא"ש נמי דקאמר רב אשי דר"י החורם מידכה מפיק לי' ומנ"ל דלא ס"ל כר"נ נלע"ד דמרדכי החליט דלמ"ד ידכה בודאי איטור מניח בשמאל דילי' שהוא כהה שלו משא"כ למ"ד וקשרתם וכתבתם אפשר דבתר ימיני' אזלי' ומניח בשמאל דעלמא וכדמשמע מפירש"י דרוב עולם כותבי' בימין ע"ש וסמ"ג כ' דלענין מצורע וכל דאתי' מיני' בודאי איטור בתר דעלמא אזיל דומי' דאזן דלא שייך בי' חילוק בין ימין לשמאל והנה כי כן קשה מנ"ל לר"י החורם דידך אתי לאורוי אגידם שיניח תפילין בימין שהוא דבר חידוש דלמא אהני גז"ש לאיטר דמוקשרתם וכתבתם ה"א שיניח בשמאל דעלמא שהוא ימין דילי' קמ"ל ידך מה להלן ימין דעלמא אף כאן על ימין דעלמא שהוא שמאל דילי' ומנ"ל לר"י לרבות שיניח על הימין אע"כ ר"י מידכה נפקא לי' ושם א"א לפרש בענין אחר אלא שיניח על שמאל שלו שהוא ימין דעלמא וא"כ ע"כ גז"ש ידך אהני לגידם:

2747

2748והנה דעת הטור א"ע דאיטור חולץ בימין דילי' דומי' דתפילין דאזלינן בתר שמאל דילי' ולא בשל עולם ומהרש"ל ביש"ש הקשה אהטור ב' קושי' חדא מה ראי' מתפילין דשם לא נאמר שמאל אלא יד כהה והאי ימין דילי' הוא כהה שלו משא"כ במצורע וחליצה שם נאמר ימין וי"ל ימין דעלמא ותו הא לרמב"ם מפורש דקיטע אפילו שחלץ בשמאל חליצתו פסולה וקיטע שמאל היא ימין דילי' ואפ"ה פסולה והגאון מהא"ז נ"י כ' ליישב דעת הטור דה"נ ידו הימנית ורגלו הימנית משמע החזקה כמו דכהה משמע החלושה וא"כ כי היכי דבתפילין אמרי' בתר כהה שלו ה"נ בתר חזקה שלו ולק"מ אהטור מיהו מבואר מהיש"ש דאי אזלינן בתר דיליה הו"ל להכשיר חליצת שמאל בגידם שהרי היא ימין וחזקה שלו כמ"ש יש"ש וא"כ למאי דס"ל להטור וסיעתו מגדולי אחרוני' דאיטור חולץ בימין דידי' ואנחנו נוהגי' להחמיר לחלוץ בשניהם א"כ יש סניף להרמב"ן הנ"ל דעכ"פ קיטע יחלוץ בשמאל שהוא ימין דילי' אלו דברי הגאון נ"י ודפח"ח:

2748

2749מ"ש לדחות קו' מהרש"ל אהטור יפה כ' כי כן כ' רמב"ן פ' וישלח ואביו קרא לו בנימין ר"ל בן ימין החזק והכח מלשון און כי אמו קראתו בן אוני והיפך הדבר לפרשו לטובה בן הכח והחוזק וכן פירש"י פרשת ואתחנן ידך החזקה היא ימינו אך מ"ש מדחיישי' להטור לחלוץ איטר בשמאל שהוא ימין שלו א"כ ה"נ קיטע דשמאלו הוה ימינו וגם כל מ"ש הגאון והאריך עוד מדנקט סמ"ג ראי' מאזן ש"מ דברגל יש לחלק בין ימין דבריאה טפי משמאל וכן מוכח בס"פ אלו מומין דגם ברגל בריאותא וכחישותא הוא אמת כן הוא אבל מ"מ חילוק גדול יש בין יד לרגל דביד אי נקטע ימני' כל כחו ומלאכתו בשמאלי' ונעשית ימין משא"כ רגל אע"ג שהרגל הימין נקטע עד יריכו ממש והולך ונשען על קב הקיטע שלו מ"מ כל כח גופו הוא בימינו ונשען על ירך הימינו והוא נשען על קב שלו והירך הימין עוקר קבו הימיני תחלה ואח"כ רגלו השמאלי נמצא כחו ועוז בימינו אלא שאין לו רגל ובשמאל יש לו רגל ואין בו כח ומשו"ה לא הביא הסמ"ג ראי' אלא מאזן משום דמרגל אין ראי' דודאי מי שיש לו ב' רגלים והוא אטר כחו בשמאל גופו ועוקר שמאלו תחלה משא"כ באזן והיינו נמי דאמרינן סוף פרק אלו מומין דגם אטר דרגל בריאותא וכחישותא הוא אבל מי שאינו איטר רק נקטע ימינו נשאר כחו בימינו אלא שאין לו רגל ורגלו השמאלית אין לו כח ומשו"ה אינו חולץ אבל באטר אפשר צדקו דברי טור דחולץ בימין דילי' כמו תפילין:

2749

2750ויש לי עיון בדברי רמב"ן שכ' איטור אינו חולץ כלל כמו כהן איטר שאינו עובד כלל דאין נראה לו טעם משום מומא דאין זה מום דהרי יש לו שמאל וימין ואם המה מהופכי' אין זה מום זהו תוכן כוונת רמב"ן ולכאורה אי נניח כהסמ"ג דלעולם אזלינן בתר ימין דעלמא דומי' דאזן א"כ י"ל שאני כהן ממ"נ יעבוד עבודה בימין דילי' הא בעי' ימין דעלמא דומי' דמצורע דבעי' דומי' דאזן ואי יעבוד בימין דעלמא שהוא שמאל דילי' הקרבהו נא לפחתך דשביק יד שבכח שעובד בה כל עבודת צרכיו ועובד עבודת הקודש ביד חלושה וכהה משו"ה פסול לעבודה אבל חולץ י"ל שפיר דיחלוץ בימין דעלמא ומ"ט כ' רמב"ן שלא יחלוץ כלל אלא מוכח דס"ל לרמב"ן נמי בפשיטות דלא כסמ"ג אלא כהטור דלעולם אית לן למיזל בתר דידי' דילפי' מתפילין וא"כ הי' ראוי שהכהן יעבוד בימין דידי' ואפ"ה איטר פסול ש"מ משום שאין לו ימין כלל והה"נ שאינו חולץ ושאני תפילין דלא כתי' לא ימין ולא שמאל אלא יד כהה אבל היכי דקפיד אשמא ימין איטר אין לו ימין זהו נ"ל בדעת רמב"ן:

2750

2751ועדיין צ"ע א"כ שולט בשתי ידיו לא יניח תפילין כלל ומ"ט אזלינן בתר כהה דעלמא י"ל היכי דיתבטל המצוה לגמרי אזלינן בתר שמאל דעלמא אבל בחליצה הרי יכול לייבם וכן בכהן יתקיים ע"י כהן אחר משא"כ בתפילין שא"א לקיים ויתבטל המצוה לגמרי לכן בשולט בשתי ידיו אזלינן בתר עלמא ובזה ארוח לן מה שצע"ג לפמ"ש רשב"א פג"ה דהאי דאיבעי' לן התם איתי לי' לבהמה ולא עגיל לעוף ועגיל בתר דידי' אזלינן או בתר מיני' אזלי' ואמאי לא נילף מתפילין דאזלינן בתר דידי' ותו דודאי בכל התורה אית לן למיזל בתר דידי' אך בג"ה דאירע ע"י מעשה ועבדינן זכר ליעקב י"ל דבעי' דומי' דיעקב ממש שהי' לו ולכל מינו כף עגיל וצלע"ג תינח עוף ועגיל י"ל אע"ג בכל התורה בתר דידי' אזלינן הכא בעי' דומי' דיעקב שיהי' גם למינו עגיל אבל בהמה ולא עגיל מאי קאמיבעי' לי' הא לית לה לדידה מה לי שיש למינה הא בכל התורה אזלי' בתר דידי' כמו בתפילין ואי ניזל בתר דמיון דיעקב פשיטא דבעי' בדידי' עגיל וצ"ע ולפי הנ"ל י"ל דעכ"פ שלא יתבטל איסור ג"ה לגמרי מבהמה זו אית לן למיזל בתר דעלמא כמו בתפילין השולט בשתי ידיו אין לו לא ימין ולא שמאל ואפ"ה כדי שלא תתבטל מצות תפילין לגמרי אזלינן בתר מיני' ה"נ אפשר דניזיל בתר מיני' דבהמה או דלמא דומי' דיעקב בעי' כנ"ל לפרש מכל הלין מוכח כהטור ודלא כיש"ש הנ"ל:

2751

2752וראיתי בנב"י מ"ת סימן קנ"ו הנ"ל שכ' דכי היכי דפירש"י ס"פ ואלו מומין דכהן בעבודה פסול באיטור רגל משום דכתי' לעמוד לשרת ובעי' עמידה כדעמדי אינשי על רגל ימין עיקור ה"נ בחליצה ע"ש ואם כדבריו כן הוא אע"ג דנימא דלכתחלה הוא דבעי' ועמד ואמר אבל בדיעבד אין עמידה מעכב מ"מ מיירי קרא מרגלו הימני' דבי' שייך ועמד ואמר ועלה קאי וחלצה נעלו מעל רגלו היינו רגל ימין שנזכר לעיל ועמד ואמר ואפשר דממילא פסול רגל שמאל נהי ועמד ואמר אין קפידא בדיעבד מ"מ רגלו הוה עיכובא ולא ה"ל לש"ס למימר דפליגי בגז"ש רגל רגל אע"כ לומר דאין זה דומה לקרא דלעמוד לשרת דהתם העמידה היא מן השירות וכשם שהשירות ביד מה דצריך למיעבד ביד ה"נ השירות ברגל בעמידה כדכתי' לעמוד לשרת ובעי' עמידה כדעמדי אינשי משא"כ הכא ועמד ואמר אין הקפידא על העמידה אלא שלא ישב ולאפוקי ישיבה קאמר ועמד ואמר משום דחליצה כגמר דין בעי' עמידה לפני הדיינים והיינו לאפוקי ישיבה ואין העמידה מן המצוה דנימא שיעמוד ויסמוך על ימינו וע"ד צחות יש להעמיס זה בלשון הראב"ן הנ"ל במ"ש ואם חלצה משמאל כשר בדיעבד וכן בלילה בדיעבד ולשון זה מגומגם טובא דתלי לילה בשמאל וכ' וכן בלילה הא כשרות דלילה פשיטא טפי מכשרותא דשמאל ולהנ"ל י"ל בלילה כשר משום דדומה לגמר דין ובעי' ועמד ואמר לאפוקי ישיבה כגמר דין וממילא אין לפסול חליצה בשמאל מדכתי' רגלו וסמיך על ועמד שהוא בימין דז"א דועמד אינינו אלא שלילת הישיבה וכנ"ל:

2752

2753והנה מה שנתלבט הגאון מהורא"ז מרגליות נ"י בדברי ר"א פ"ג דגיטין דחליצה בשמאל פסולה ופוסלת דתיקשי לראב"ן לפע"ד לק"מ דר' אלעזר אליבא דמאן דס"ל הכי קאמר אבל לדינא אפשר כהראב"ן וכ"כ להדיא תוס' בגטין שם דשמואל בקטן אליבא דר"מ קאי ולי' לא ס"ל ה"נ ר"א אליבא דמאן דפוסל קאי ולי' לא ס"ל הנה כתבתי לאשר ולקיים דברי ראב"ן ואמנם לא מצינו לו שום חבר בשום אחד מהפוסקים כאשר בררנו בעז"ה:

2753

2754וכ' הגאון מהא"ז מרגליות נ"י וז"ל בנדה ו' אמרי' מעשה ועשה ר' כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק והש"ך בי"ד סי' רמ"ב הבי' דברי הב"ח דס"ל דהרשב"א מתיר אפי' באי' דאורי' והש"ך השיג עליו דוקא באי' דרבנן וכו' ע"ש ונראה דהיכי דאיכא רבי' נגד רבי' גם הש"ך מודה דשפיר אמרינן כדאי הם המתירי' לסמוך עליו בשעת הדחק אף בדאורי' אשכחן כה"ג בדוכתא טובא ולפ"ז נראה דגם הראב"ן שכ' להתיר בדיעבד אין הכוונה בדיעבד שכבר חלץ ובלי דוחק כלל אלא כוונתו בדיעבד שלא בענין אחר שפיר דמי לסמוך על חליצת שמאל דבכה"ג אמרי' שפיר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דאיכא רבנן דבמס' נדה מסייעא לי' לר"א וגם שי"ל דרבנן דיבמות ס"ל כר"א וכר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה שפיר יש לסמוך על חליצת שמאל להתיר בדיעבד אם א"א בענין אחר נלע"ד דעת הראב"ן ז"ל עכ"ל הגאון הנ"ל:

2754

2755והנה מ"ש דלר"י דאמר מוחלפת השיטה רבנן היינו ר"א כבר כתבתי לעיל למידין ומשיבי' כבר כתבתי דלפי הסוגי' דנזיר מ"ח ע"ב ליתא להא מילתא ועוד אפשר דלרבנן אין זו תשובה לפירכא משום דוקא לר"א הך פירכא מוכרחת היא כדמוכח מן התורה לר"א בשבת קל"א ע"ב דאיכא למפרך מה ללולב שכן טעון ד' מיני' וה"ה הכא מה למצורע שכן טעון ג' מינים עץ ארז ואזוב ושני תולעת אבל לרבנן מאן לימא לן דחשיב להו פירכא ומ"מ דברי הג' נ"י לפמ"ש אני עני דהראב"ן סמוך אמתני' דנגעים דמתיר בשמאל בדיעבד ומאן דפליג הוא ר"י החורם דפ' הקומץ (מנחות ל"ו ע"א) ופשיטא דסמיך הראב"ן בדיעבד ושעת הדחק על האמור לעיל אפי' להקל בדאורי' אך אנן מה נענה נהי דהראב"ן ס"ל הכי כבר כתבתי לעיל שאפי' בנקטע הימני' אין ראי' משום א' מהפוסקי' שיסבור כוותי' והוא יחיד במקום רבי' שאפי' בדרבנן להקל אם לסמוך עליו תלי' באשלי רברבי לרשב"א בתשובה סמכי' עליו אך בעי תרי מילי למעליותא שעת הדחק וגם הפ"מ כמ"ש רמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' וביארו יפה בש"ך י"ד סי' רמ"ב ריש הנהגת או"ה שלו והנה בנדה וי"ו ע"ב הנ"ל הקשו תוס' אפירש"י דשעת הדחק היינו בצורת הלא בבצורת מודו רבנן לר"א בלא"ה כדלקמן ע' ע"ב מבעובדא דהיתלו וכן הקשו בעירובי' ס"ו ע"א ולע"ד לק"מ דודאי אין שום סברא לחלק בין דחק והפ"מ לא נתנו חכמים גזירותם וסייגיהם לריעותי' אא"כ איכא עכ"פ דעת יחיד דפליג דמעיקרא התנו כך תקנותיהם דבשעת הדחק יש לסמוך על היחיד שהי' דעתו להתיר לגמרי נוכל לסמוך עליו בשעת הדחק מיהת אבל בלי שום דיעה להתיר לא עלה על דעת מעולם להתיר שום אי' דרבנן ואפי' מקמי גזירה לא עקרי' תקנתא דרבנן א"כ צריך להבין בעובדא דהיתלו מה השיבו לר"א שעת הדחק הי' מה בכך ועל מי סמכו להתיר איסור בשעת הדחק בשלומא רבי סמוך על ר"א שדעתו להקל אפי' בלי דחק אבל בהיתלו על מי סמכו ע"כ נלע"ד כי אז בעובדא דהיתלו שהי' רבותיו של ר"א ורבנן ואז עדיין הי' מחלוקות הראשונה שמאי אמר כל הנשים דיין שעתן וחכמים ס"ל מעל"ע ואירע עובדא בילדה שפסקה ג' עונות ופסקו דיין שעתן ולמאי דלא ידע ר"א שהי' שעת הדחק הי' סבור משום שעברה עלי' ג' עונות התירו ואמרו לו שעת הדחק וסמכו על היחיד דעת שמאי הזקן דכל הנשים דיין שעתן ולפמ"ש רשב"א עפ"י הבנת רמ"א וש"ך הנ"ל דבעי' תרתי למעליותא דחק והפ"מ והכא אמרי' תרי לישני או שנת בצורת או אפי' בטהרות י"ל הכא הי' בלא"ה מעליותא אחריתי שעברו עליה ג' עונות וסמכו בשעת הדחק על דעת שמאי יחיד במקום רבי' בדרבנן וכל זה בעובדא דהיתלו אך בימי רבי כבר נתבטלו דברי שמאי והלכה רווחת בישראל כל הנשים בעו מעל"ע ורק בפסקה ג' עונות פליגי יחיד ורבי' אין לעשות שוב שום סמיכה מדברי שמאי ושוב הוה דעת ר"א בפסקה ג' עונות כדעת שמאי בעובדא דהיתלו וסמיך עליו רבי בשעת הדחק היינו שני בצורת ומיהו לכתחלה לא הוה עביד עובדא אע"ג דבהיתלו עבדו לכתחלה משום שהי' תרתי למעליותא שעת הדחק וגם פסקה ג' עונות אבל הכא ליכא אלא חדא למעליותא שעת הדחק אין לסמוך על היחיד לכתחלה בלי הפ"מ אלא בדיעבד כבר עביד עובדא ואיכא משום כבוד החכם שהורה כבר להתיר וכבודו הוה כמו הפ"מ וכבר הארכתי בזה במקום אחר ומיושב קו' התוס' נדה וי"ו ע"ב הנ"ל וכל דברי רשב"א מבוארי' בעזה"י מ"מ לדעת הרשב"א באיס' דרבנן סמכי' איחיד במקום רבי' כי כן התנו רבנן אך נגד גדול לרמב"ם ס"פ א' מה' ממרים ס"ל דוקא יחיד נגד רבי' אמרי' הכי אבל קטן נגד גדול לעולם בשל סופרים אחר המיקל ובדאורי' אחר המחמיר וס"ל ר"י בן קרחה במס' ע"ז ז' ע"א אכל דברי ת"ק פליג כמ"ש כ"מ וש"ך שם ובאמת צל"ע דהא מתחלה קודם ב"ק הוה ספק אי הלכה כב"ש דמחדדי אע"ג דרבה הוי רובא מ"מ ב"ש רבתי בדיעות ונהי דנפיק ב"ק דרביה ממש עדיפא מרבתי בדיעות מ"מ בשני המספרי' שוים במנין ויחיד נגד יחיד פשיטא דהגדול בחכמה ה"ל כמו רוב נגד יחיד וכיון דפשיט דהלכה כרבי' בין בדאורי' ובין בדרבנן בין להקל בין להחמיר ה"ה בגדול נגד קטן ואיך נאמר דר"י בן קרחה פליג ארישא דמילתא דת"ק וצ"ע מ"מ פלוגתא זו בדרבנן אבל בדאורי' לית דין ולית דיין דאין לסמוך על היחיד במקום שרבי' חולקים הגם מה דמייתי ש"ך שם מרוב סנהדרין י"ל כמ"ש בתומים בקונטרס תקפו כהן ס"ק קכ"ו יע"ש מ"מ גם הוא העלה דאין שום הפ"מ ודחק מועיל באי' דאוריי' לסמוך על יחיד נגד רבים:

2755

2756האמנם הרמ"א בח"מ סי' כ"ה הנ"ל כ' דאם נמצא דברי גאון ולא עלה זכרונו על ספר אם נראה לנו דעתו וסברתו נוכל לתלות אלו ידעו האחרונים סברתו הי' פוסקי' כוותי' ואי הוו שמיעא להו הוה הדרי בהו ואני מצאתי כן בירושלמי פ"ק דמגלה סוף הלכה ד' פליגי אמוראי איכא מ"ד סתם במתני' ומחלוקו' בבריתא אין הלכה כסתם דתלינן רבי לא ידע הברייתא ואלו הוה ידע הוה הדר בי' ונראה אפי' מאן דפליג התם היינו שאני רבי דגברא רבא כמותו אין לתלות בו שלא ידע דודאי את הכל ראה וידע ואפ"ה סתם דלא כמחלוקו' בברייתא וכן צריך לפרש בתוס' ס"פ המוציא יין (שבת פ"א ע"ב) ד"ה והאר"י וכו' שכ' בסוף דבריהם ואין לנו לומר שסתם רבי קודם וכו' ועל המחלוקות בבריתא לא כ' שום סברא וע"כ צ"ל כנ"ל שאין לו לתלות שרבי לא ידע שום מחלוקות שבבריתא ונלע"ד מה שסיימו תוס' שם ואמוראי נינהו אליבא דר"י ר"ל דכ"ע ס"ל ר"י אמר הלכה כסתם משנה אלא יש מתלמידיו אמרו שאמר כן נגד המחלוקו' במס' אחריתי דאין לנו לומר שחזר בו ממה שסתם אבל מחלוקות בברייתא אפשר שלא ידע ואידך ס"ל אמר הלכה כסתם נגד מחלוקות בברייתא דודאי ידע הכל אבל סתם ומחלוקות בתרי מתניתן לא אמר הלכה כסתם משנה ובזה מיושב קו' עצומה מה שמקשו מרבב"ח בחולין מ"ג ע"א דס"ל התם הלכה כסתם משנה נגד משנה אחריתי ובגיטין פ"א ס"ל אין הלכה כסתם משנה נגד מחלוקות בבריתא והא"ש הקצרתי ויעיי' תו' פ' כירה (שבת ל"ט ע"ב) ד"ה אמר רבב"ח וכו' וממהרש"א שם ס"פ המוציא יין נראה שנעלמה ממנו פלוגתא בבריתא שבת נ' סוף ע"א מ"מ כל זה לרבינו הקדוש דגברא רבא הוה אבל לכ"ע אפשר דנעלמה מהם דברי הראשונים ואלו הוה שמעי הוה הדרו בהו כמ"ש מהרי"ק דמייתי רמ"א הנ"ל ופסקו ש"ך בהגהות או"ה שלו מ"מ הכא הראב"ן הי' רב גדול ומפורסם חברם של ר"ת ורשב"ם וגדולי הפוסקים המה תלמידיו ובני בניו כידוע ואין מהם מייתי דעתו אפי' לחלוק עליו ואין לומר שלא הי' מפורסם להם אע"כ לא חשו לו כלל ואין לעשות מזה אפי' שום סניף בשום מקום מפני הטועים וכ"כ הגאון בעצמו בסוף דבריו דאיכא למיחש דלמא נפיק מיני' חורבא ח"ו ע"כ לע"ד אין לעשות מזה שום סניף כלל לחלוץ בשמאל אפי' בקיטע מכש"כ מי שיש לו ב' רגלים וחלץ בשמאלו בדיעבד דלא אפי' א"א בענין אחר כנלע"ד וחתמתי שמי. פה יערגן יום ד' טוב מנחם תקפ"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

2756

2757מעשה באיש א' הי' שמש ונאמן בקהלה פלוני בקרא שמו ר' שמואל אלט שול בן ר' אפרים המכונה פישל והחזיק עצמו שאביו הי' אחיו של הגאון מהר"ם פישלס זצ"ל והי' ממגורשי פראג וקבע דירתו בק"ק פיורדא והוא בבחרותו בנסעו מעיר מולדתו פיורדא לפי דבריו הניח שם אמו ואח ואחותו וככה החזיק עצמו כל ימיו ולהיותו חשוכי בנים לכן פעם א' כשחלה חולי גדול קרא להראב"ד ובקש ממנו שיסדר לו גט לאשתו למען לא תשאר זקוקה ליבם אחריו ואמנם הרב השיבו שבזה"ז אין מסדרין גט (לא ידעתי מה הי' לו) ואח"ז נתרפא מחליו וחי עוד כמה שנים ואח"כ חלה ומת בלי שיתן גט לאשתו והנה כתבנו לק"ק פיורדא לחקור אחר האיש הנ"ל ולא נמצא שם מערך זמן חמשים שנה שהי' שם שום משפחה מהגאון ר"מ פישלס או משפחה אלט שול וגם בני משפחתו ובניו של הגאון מהר"מ פישלס ז"ל אמרו שמעולם לא נודע לאביהם אח ממגורשי פראג שנסע לפיורדא או שיהי' שמו כנ"ל באופן שהנראה שהנעדר ר' שמואל ז"ל תלה עצמו באילן גדול שהוא ממשפחת הגאון הנ"ל וגם שהוא בן כרך עיר גדולה לאלקים פיורדא וחשב שיהי' לו לתהלה ולתפארת ואמנם בכל זאת אין מזה ראי' שלא יהי' אח בשום מקום והנה אשתו זקוקה ליבם ואמנם באריכות זמן החקירה הנ"ל בא אלי התו' מהו' פלוני מק"ק הנ"ל ואמר לי בתורת עדות שאמר לו ר' פלוני מעיר פלוני הנ"ל שפעם אחת בזמן שבין שני החוליים אמר לו ר' שמואל שמש ז"ל הנ"ל שנאמר לו מארחי ופרחי כי אחיו מת ומעתה אין לו אח אלא אחות אחת כך העיד מה' פלוני בשם ר' פלוני מק"ק פלוני:

2757

2758לכאורה פשוט ההיתר מתרי טעמי חדא דהיכי דלא מוחזק לא באחי ולא בבני ועי"ז עומדת האשה בחזקת היתר לשוק תו לא מהימן הבעל לומר יש לי אח לאוסרה אעלמא כמבואר בקידושין ס"ד ותו דהרי קיי"ל כרוב הפוסקים דע"א נאמן ביבמה להתיר ודלא כהרא"ש כמבואר בטוש"ע סי' קנ"ז וה"נ מעיד ע"א מפי עדים שמת יבמה:

2758

2759אבל כד מעיינינן שפיר צריך עיונא רבא להתירה לשוק מכמה טעמים חדא דכ' מהרי"ט בתשו' סי' פ"ב וז"ל והך מלתא ודאי לא מיקרי אתחזק התירא שזה האיש מארץ רחוקה בא ולא ידענו מאיזה עם הוא תמול בואו והיום נשא אשה וכמעט שעבר נתגלה הדבר עפ"י אותו העד וכו' ואימתי נתחזק זה בלא אחים ולא קרינן חזקה לשוק אלא כי ידעי' דלית לי' אחי אלא דמספקא לן אם נולד לו אח"כ אח וכו' ושוב כ' נהי היכי לא אחחזק לא באחי ולא בבני שרי מטעם ס"ס כמ"ש רשב"ם ז"ל בב"ב דשמא יש לו בנים ואת"ל אין לו בנים שמא גם אחין אין לו מ"מ משום הך טעמא הוא דשרי' לה ולא מטעם חזקה כלל הלכך כי אתי ע"א אמאי לא מהימנינן לי' עכ"ל וכן הסכימו שם בסוף התשובה כמה גדולי' ובשו"ת שב יעקב מייתי ס' זו בשם מהרי"ט צהלין ושבחהו ע"ש וא"כ מכ"ש הכא דהשתא התם אמר הבעל אין לי אחין האמינו להעד שבא אחר נישואין להכחישו מכ"ש הכא דהבעל אמר כן בעצמו מאז ומעולם והאשה האמינה ולא עלתה על דעתה דעה אחרת מה"ת נבוא להתיר:

2759

2760ואולי יש לפקפק ולומר דמהרי"ט לא מיירי אלא בע"א דעלמא דמהימן היכי דלא אתחזק לא היתר ולא איס' אבל הבעל מיגרע גרע משום דזמנין מתכווין לצעורי וכן כ' רש"י בקידושין ס"ד דהבעל מכוון לצעורי ובזה הי' מיושב מ"ש רש"י שם ורשב"ם בב"ב דהיכי דלא אתחזק לא באחי ולא בבני והבעל אמר יש לי בנים נאמן להתיר דאהני סהדותי' דאי אתי חד ואמר אחוה דמיתנא לאו כל כמיני' והקשה המהרש"א וכל המפורשים מאי אולמי' דהאי מדבעל דלא מהימן לאסור והא"ש דהא מיירי דלא אתחזק לא באחי ולא בבני וי"ל דמיירי בבא מארץ מרחק וחזקת היתר ממש ליכא רק ס"ס הנ"ל וע"א נאמן משא"כ הבעל דמכוון לצעורי ומשו"ה כי אתי חד ואמר אחוה דמיתנא הוה מהימן עכ"פ להצריכה חליצה ממנו אלו לא אמר הבעל יש לי בנים ונאמן להתיר [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' מ"א:]

2760

2761אמנם נראה דז"א דא"כ מאי דוחקי' דרש"י דמפרש אי אתי חד ואמר אחוה דמיתנא אנא ולא פי' כפשוטו דאתי ע"א ואמר יש לו אחין מהימן אע"כ משום דס"ל ממ"נ אי איירי בבא מארץ מרחק וכנ"ל אפי' הבעל מהימן ואי בנתגדל בינינו אפי' ע"א דעלמא לא מהימן אע"כ בנתגדל בינינו ונהי בע"א דעלמא דאמר יש לו אחים לא מהימן לאוסרה מיהו כי אמר א' אנא אחוה דמיתנא ובעינא למיחלץ לה ולא בעינא לעגנה לצעורי ולא למינסבא לאתתא היינו חוששין לדבריו דלא למשתרי לעלמא עד שתחלץ ומה בכך והשתא שאמר יש לו בנים תו לא חיישינן לאסהדותי' דהאי דאמר אחוה דמיתנא להצריכה חליצה כלל וא"כ ה"נ בעל מהימן הוה לאוסרה:

2761

2762ועוד נ"ל אפי' נימא בעלמא בעל לא מהימן וגרע מע"א דעלמא משום דאיכוון טפי לצעורא הכא שאני שהרי חזינן שבחליו הראשון השתדל לפוטרה בגט פטורין לולי שהרב הטעה אותו שאין כותבין גט שכ"מ בזה"ז וא"כ הרי נתכוון לטובתה ולא לצעורה וכיון שסוף מת בלא גט אקיים לי' דבריו הראשונים שיש לו אחים ואסורא לעלמא:

2762

2763ולא מלבי אני אומר סברא זו כי נ"ל מבואר כן בירושלמי דמס' קידושי' דאיתא התם כיני מתני' אמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחין אינו נאמן רב אמר מאחר שבידו לגרשה נאמן מילתא דשמואל אמרה כן דחד פרסאה מידמך אמר להו הבו לאיתתא דההוא גיטא אמרו לי' ולמה בגין ההוא אחוך עליבא (פי' בשביל אחיך העלוב) אתא עובדא קמי' דרב שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ר' יוחנן אמר אינו נאמן אתא עולא לתמן אמר כן בשם ר' יוחנן וחברון עלוי הגע עצמך שהי' כהן ע"כ הירושלמי ופירושו של פני משה מאוד תמה אמנם יהי' איך שיהי' מבואר מעובדא דשמואל דההוא יהודי מפרס שרצה ליתן גט בשעת מיתתו ועי"ז הרגישו בו שיש לו אח ולבסוף מת בלא גט ואמר שמואל הואיל ובידו לגרשו נאמן ונראה מ"ש הואיל ובידו רוצה לומר אלו הי' סמוך למיתה כל כך שאין בו כח לגרש אעפ"י שרוצה לגרש לא הי' מהימן דהכל עשה לצעורי אבל הואיל ובאמת הי' בו כח לגרש ורצה לגרש אלא שנטרפה השעה מהימן:

2763

2764ועד"ז נ"ל לפרש כל דברי הירושלמי דמה דאמר רב מתוך שבידו לגרש נאמן לא קאי ארישא דיש לו בנים דרישא מיירי בלא אתחזק ולא צריך להואיל ובידו לגרש אלא בהיפוך הוא ואסיפא קאי דהנה לע"ד מי שאומר יש לו אחים ואינו מורה עליהם באצבע מי הם ואיפה הם באופן תשארה אשתו אחר מיתתו מבלי שאר כסות ועונה אם יהי' נאמן היינו כופים אותו או בשוטים או לכל הפחות בדברים לגרש על תנאי וא"כ אם אמר כן בשעה שיש לו כח לגרש והרי נפשו יודעת מאוד שנכוף אותו לגרש א"כ מה הועיל רמאי ברמיותי' לצער אשתו הלא לא תצטער שנכוף אותו לגרש אע"כ קושטא קאמר ונפקא מיני' אי אירע שמת אח"כ בלא גירושין מהימן לאסור ומשנתינו יש לי אחים אינו נאמן מיירי שאמר בשעה שאין לו כח לגרש והיינו כמ"ש תוס' בקידושין לחד שינויי' דלהכי מוקי רישא יש לי בנים בלא אתחזק דמיירי שאין לו כח לגרש וליכא הואיל ומשו"ה באתחזק לא הוה מהימן נגד החזקה ובהאי גוני מיירי סיפא יש לו אחים אינו נאמן בשאין לו כח לגרש אבל אם יש לו כח לגרש מהימן יש לו אחים מטעם הנ"ל ואהא קאי רב אסיפא יש לו אחים אינו נאמן אמר מתוך שבידו לגרש נאמן ומשנתינו בשאין בו כח ומיירי רישא בלא אתחזק דוקא ועל זה מייתי דאתי' דרב כהא דשמואל ועפ"י שפרשתי לעיל שדומה לו בדינו תו מייתי דר' יוחנן פליג וס"ל אינו נאמן אפילו יש בו כח לגרש וטעמא משום דר' יוחנן מוקי מתני' באתחזק באחים ואפ"ה מהימן יש לו בנים וע"כ מטעם הואיל ומיירי ביש לו כח לגרש ואפ"ה בסיפא יש לו אחים אינו נאמן וכי אתא עולא ואמר כן משמי' דר' יוחנן וחברוין עלוי רוצה לומר שנתחברו עליו להקשות עליו ודלא כפני משה דמייתי סייעתא אלא שהקשו עליו דהא מתני' סתמא קתני ברישא דנאמן ואי ס"ד משום הואיל א"כ אשת כהן מאי דאין בידו לגרשו דא"כ תהי' אסורה לחזור לו אע"כ משנתינו בלא אתחזק ובלא טעמא דהואיל שבידו לגרש מהימן:

2764

2765והאמנם בתלמודא דידן מוקי סתם מתני' דב"ב האומר זה בני באתחזק ומהימן משום הואיל ולא הקשה כן הגע עצמך שהיא אשת כהן נ"ל דהך קו' דאשת כהן הוא תמוה לכאורה דהא קיי"ל בנתגרשה על תנאי ולא נתקיים התנאי מותרת לכהן אך נ"ל בירושלמי דגטין פרק ח' הלכה ח' אהך מתני' דנתנו על תנאי ולא נתקיים לא פסלה מן הכהונה אמר עלה ר' יוחנן בשם ר' ינאי אנן בה משום ייחוס כהונה ואין ב"ד מיהמין אותה אתא עובדא קמי ר"ח רבה ועבד עובדא כב"ה א"ל רב מה ראית להכניס עצמך למיספק הזה א"ל ר"י בר' יוסי הי' עמי קרי עלי' טובים השנים מן האחד ופי' פני משה דאין בו ייחוס כהונה דאין בו משום חשש וריח הגט כלל ובמראה פנים שם מייתי שגם ביבמות פ' האשה רבה אמר ר"י בשם ר' ינאי כן וכוונתו שם הלכה ה' דאיתא שם אר"י משום ר' ינאי אין לה אלא משום דיהום כהונה ואין ב"ד מיהמין אותה ע"ש ואני אומר שאין הפירוש כדבריו בשניהם אלא ס"ל שהכהנים חוששין משום ייחוס ונהגי זלזול בעצמם אבל אין ב"ד מיהמין אותה ור' חיי עבד עובדא סתם כב"ה שלא לחוש אפילו לשום ייחוס כהונה ובתחלה צווח רב מה לך להכניס ראשך בזה וכששמע דגם ר"י בר' יוסי אסכים עם ר"ח הודה רב וקרא עליו טובים השנים מן הא' ופי' זה ברור לענ"ד והא"ש דבש"ס דילן אמר הואיל ובידו לגרשה ולא חש לקושי' הגע עצמך שהוא כהן משום דלדינא קיי"ל דאפי' הוא כהן מותרת לו בלא נתקיים התנאי ובירושלמי דחברון עלוהי להקשות הגע עצמך שהוא כהן אדר' יוחנן לשיטתו הקשה דס"ל אין בו משום ייחוס כהונה כנלע"ד נכון פי' הירושלמי:

2765

2766איברא לדינא נראה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאפי' יש בו כח לגרש נאמן דהקו' הגע עצמך שהוא כהן לא קשי' לדינא וא"כ תבנא לדיננו רב ור' יוחנן הלכה כר"י ואינו נאמן ומ"מ נ"ל ע"כ לא פליגי אלא באמר יש לי אחים ויש לו כח לגרש דס"ל לר' יוחנן אפ"ה לא מהימן דאפשר לא אסיק אדעתי' שיכוף אותו לגרש ונתכוון לצערה אבל בעובדא דשמואל שהי' מחזיר אחר גירושין וחזינן שלא נתכוון אלא לטובתה ולא לצערה אפשר כ"ע מודים דמיהמן לאוסרה אם נטרפה השעה ולא גירשה וא"כ בנידון דידן נמי כיון דרצה לגרשה בחולי הראשון אלא שהרב הטעה אותו מהימן שיש לו אח דהרי לטובתה נתכוון ולא לצערה:

2766

2767וההיתר השני שע"א העיד עפ"י הבעל ששמע מאורחים שמת אחיו והנה אם נניח להאמינו במ"ש יש לי אח מטעם הנ"ל ואתחזקה איתתא בחזקת איסור יבמה לשוק ונבוא להתירה עפ"י עדותו של בעל שאמר מת אחי ע"כ מטעם הואיל ובידו לגרשה אתאינן עלה וזה לא שייך בנידון דילן שהרי הרב הטעהו שאין כותבין לשכ"מ גט על תנאי ואין כאן הואיל ובידו לגרשה וראיתי במשנה למלך בהלכות גירושין נסתפק באונס ומוציא ש"ר שאינו יכול לשלחה כל ימיו אי מהימן יש לי בנים במגו דהואיל ובידו לגרשה ומהר"י כולי בהגה' תמה עליו הא מרצונה יכול לגרשה ולפע"ד פשוט דכוונתו דסתמא תנן יש לי בנים נאמן ומיירי אפי' ביש לו אח ידוע לפנינו והוא אמר יש לי בנים שאפשר דאמר כן שלא תנשא לאחיו דזימנין מרחמי' לי' ליבם והוא אמר יש לי בנים להפקיע מיני' ואפ"ה מהימן במגו דבידו לגרשה ולפוסלה מאחיו ע"י גירושין בע"כ ועל זה נסתפק משנה למלך באונס ומוציא ש"ר שאינו יכול לשלחה אי מהימן בכי האי גוני או לא ונראה מקום הספק עפ"י מ"ש תוס' ישנים בקידושין ס"ד ע"ב באומר בשעת קידושין יש לי בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה אע"ג דאין מגרשין בגט ישן מ"מ הואיל ובדיעבד אי עבר וגרשה מגורשת שייך מגו וכוונתם מבואר דכיון דאי אמר יש לו בנים בשקר עביד איסורא שתנשא לשוק באיסור נוח לו יותר לגרשה בגט ישן הכשר בדיעבד עכ"פ ולא תנשא לשוק באיסור כלל והנה באונס ומוציא ש"ר נמי אם עבר וגרשה מגורשת כמבואר בש"ס שלהי גטין ונסתפק משנה למלך אי נימא מגו בכי האי גוני או דלמא כיון דעביד איסורא דאוריי' לא נימא כן ואמנם בנידון שלפנינו שהי' מוטעה שאין כותבין גט לשכ"מ על תנאי בוודאי אזדא לי' הואיל ובידו לגרשה אפי' נימא דהי' סבור שאם עבר וגרשה מגורשת מ"מ בזמנינו אלו אין היחיד יכול לגרש בלא הזדמנות ב"ד וסופר וכדומה ולא יזדקקו לו לגירושין שלא כדין לפי דעתו א"כ אזיל לי' ההיתר השני ג"כ לכאורה:

2767

2768ואולי יש לצדד ולהקל עפ"י מ"ש ה"ה בשם רשב"א דלמאי דקיי"ל ע"א נאמן ביבמה להתיר מ"ש גבי בעל המעיד להתיר דבעי' הואיל ובידו לגרשה ולמה לא יאומן בלא הואיל כמו ע"א בעלמא ותי' דמשום דבע"א דעלמא אשה דייקא ומינסבא משא"כ בבעל היא סומכת עליו ולא דייקא וא"כ י"ל תינח כשאומר הבעל מת אחי או יש לי בנים אבל בנידון דידן שהוא אמר מפי אורחים לא תסמוך האשה על דברי בעלה שהרי גם הוא עצמו לא ידע מאומה רק ששמע מאורחים ושפיר דייקא ומינסבא ויש להתיר כמו ע"א דעלמא:

2768

2769אלא שרמב"ן בחי' ב"ב תי' באופן אחר דעד א' דעלמא מהימן משום מילתא דעבידי לאגלוי משא"כ הבעל ממ"נ כל זמן שהוא חי עודנו לא איכפת לאדם בעולם אפי' אם יתגלה שאחיו חי או אין לו בנים ורק אחרי מותו שאז צריכין לדינא להתיר אשתו ואם אז יתגלה ששקר ענה כיון שהוא אז כבר מת לא אכפת לי' בעבידא לאיגלוי משום הכי לא מהימן הבעל בלי מגו שבידו לגרשה וזה שייך נמי בנידון דידן ואין כאן היתר:

2769

2770ואכתי יש לצדד היתר מעיקרא דדינא דע"כ לא אמרי' בירושלמי בעובדא דשמואל שהי' אומר בשעת מיתתו שיכתבו גט לאשתו דחזינן דמרחמי ולא איתכוון לצעורי אלא התם שתחלת דבורו בענין זה הי' בשעת מיתתו ובקש ליתן גט אבל בנידון שלפנינו שכל ימיו כשאמר יש לו אח לא הי' מהימן משום דאמר לצעורי דהא אסיקנא לעיל דהלכה כר' יוחנן דאפי' יש לו כח לגרש מ"מ חיישי' לצעורי מכוון ולא מהימן דיש לו אח ומעתה י"ל מה שרצה לגרשה בשעת חליו הי' משום דבאמת אין לו אח ואיכוון לצעורי מקדמת דנא ושוב בשעת חליו חזר בו והי' בוש לחזור ולהודות על האמת שלא הי' לו אח מעולם או לומר שמת כי מנא ידע בשעת חליו שמת אחיו ע"כ ברח לו ורצה לגרשה כדי להתירה ומזה הטעם בעצמו אפשר אמר אח"כ בשעת בריאתו ששמע מאורחי ופרחי שמת אחיו כיון שראה שהגירושין נמנעים על תנאי ע"כ התחכם לומר ששמע מאורח א' שמת אחיו כדי שלא לצער אשתו על מגן ולעולם נימא שלא הי' לו אח מעולם:

2770

2771אך כל זה אי נניח דהבעל לצעורי מכווין אלא שכבר אמרנו לעיל לפי סברת מהרי"ט מי שבא מארץ מרחק ולא ידענו מי הוא מהימן ע"א שיש לו אח והעלינו לעיל שאפשר בבעל נמי מהימן ולא נימא לצעורי מיכוון ואתתא אסורה ויש סברא לומר דהכא גרע מע"א דעלמא דכיון דאיתפס בשיקרא שאמר שהוא מבני משפחת הגאון מהר"ם פישלס זצ"ל וגם שהוא מילדי ק"ק פיורדא ושקר ענה א"כ נימא מדהא ליתא הא נמי ליתא ושקר ענה באחיו במה שאמר יש לו אח ומ"מ א"א לסמוך על זה להתיר עד יבוא מורה צדק אשר דעתו רחבה מדעתינו וכשאני לעצמי מה אני. פ"ב יום ב' חמשה עשר באב תקעה"ל. משהק"ס מפפד"מ:

2771

2772שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב המאה"ג המופלג חרוץ בעל פיפות תל תלפיות שלשלת היחוס נטע שעשועים יפה אף נעים כש"ת מה"ו ישראל נ"י אב"ד דק"ק דעסוי והמדינה יע"א:

2772

2773יקרתו הגיעני בזמנו ולהיות חפצי להשיב דבר שלם ולא חצי דבר עשיתי ככה עיכובא להוציא לאור נוגה צדק לבנות בית בלי בדק ואעתיק פה לשונו הצח במכתבו אלי כתוב וז"ל:

2773

2774כאן נמצא כאן הי' איש א' כ' יעקל אשר הי' נשוי לאשה א' מ' עדעל וזה איזה שנים קודם ביאתי לכאן אשר כ' יעקל הנ"ל חיים לנו ולכל ישראל שביק ולא הניח ז"ק גם שום אח זולת א' בשם ליזר בערענהט באכראך וכפי הנשמע נשתמד אך אין עדות ברור ע"ז וזה כ"ב או כ"ג שנה שלא נשמע ממנו שום דבר והי' מתגולל וסובב בעיר פעסט אשר באונגרען אצל האדון גראף וויטציי אשר הי' אצלו שטאללמייסטער והוחלף שמו דעפ"י והי' מכיר ז' או ח' לשונות ואם כי הי' מקום הולידתו כאן הי' נקרא בשם ענגלענדר והאשה מ' עדעל הנ"ל יושבת זה כמה שנים גלמודה וזקוקה באין תקוה ועתה כי הקרה ה' לפני' שידוך הגון באת לפני ודמעתה על לחי' לבקש מזור למכתה וכו' ועתה אינינו צריך לזרז את וכו' לחקור כהוגן בתורת ג"ע וכו' אם עוד בחיים חיותו או שבאמת נשתמד וכו' עכ"ל הצריך לענינינו:

2774

2775והיות כי עת האסף יום ועד המדינה פה וכל שרי מלוכה דמדינה זו נמצאים פה בעירנו ע"כ נזדרזתי חשתי ולא התמהמהתי וציותי לחקור בחצר וטירת הגראף וויטציי הנ"ל ואמר השר אשר על ביתו כי בשנים קדמונים הי' שטאללמייסטער א' בשמו דאפ"י ענגלענדר שהי' מכיר לשונות הרבה והי' מרנני' אחריו שהי' ישראל שנשתמד וטעם הזכיר שמו ענגלענדר משום שאנשי אותה מדינה מפורסמים ביותר בחכמת גידול הסוסים ותפארת לו מן האדם שהוא ענגלענדר ושוב אח"כ נתן הגראף הנ"ל זוג סוסים נפלאים עם השטאללמייסטער הנ"ל לדורן לערצבישאף מקאלאטשא אלו דברי הנ"ל ודבר זה נודע לי ע"י הקצין השר רפאל קאסוויטץ ותל"מ והיות גם ערצבישאף הנ"ל הוא פה עם כל שריו צויתי לנגיד א' מנגידי קהלתינו לחקור בחצר הבישאף הנ"ל אחר אותו האיש והנה הביא עדות המונח פה בלשון לאטין והועתק גם בלשון אשכנז אשר כ' הפראפעקט של השר הבישאף הנ"ל ושם נזכר שמו של המומר היינו שם גיותו כאשר הזכיר מעלתו באגרתו וגם רשם כל ציורי גופו אשר לא הוזכר באגרתו אולי אנשי עירו יכירו וידעו ושם נאמר כי כבר מת כמו ד' שנים והנה מלבד הפקפוקים על העדות כאשר אבאר אי"ה הי' העיקור חסר כי אין כאן מסיח לפי תומו עפ"י דין ע"כ אמרתי אין מזור ותועלת בכל אלו הדברים. והנה בתשו' א' [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' מ"ג] ביארתי בראיות באורך היות כי כל המתים ביניהם נכתבי' בספרי המתים ע"י הכומר ובאנשי הצבא אצל שר הצבא ועלתה בהסכמה הלכה ולמעשה שאם ראה ישראל בפנים בפנקס ספר המתים ומצא איש פלוני מת ביום פלוני בחולי פלוני בעיר פלוני ונכתב בין שארי מתים והוא פנקס הערכאות ביניהם כנהוג ביניהם א"כ הכתיבה ההיא הוא הסחה לפי תומו של הכותב הראשון וישראל הרואה יכול להעיד שם הארכתי מאוד בביאור דבר זה והנה זה המומר מת בקאלאטשא עיר גדולה מקום ממשלת ומושב הבישאף ואין בה יהודים ורחוקה מכאן כמו ס' פרסאות מי יתן לנו אבר כיונה וגם מי יערב לבו לגשת אל הכומר הגדול ההוא לבקש ממנו שיפתח לו ספרו ויראהו בפנים מיתת הנ"ל ככל דכ' ומפורש לעיל ע"כ נתיאשתי מן הדבר הזה לגמרי:

2775

2776זה ירח ימים בא אלי הקצין ר' רפאל הנ"ל ושאלני על הדבר זה והשבתי לו כנ"ל ונזדרז הוא ופעל ועשה אצל הפראפעקט הנ"ל שכתב לו פקידה לכומר הנ"ל שימלא כל רצוני הנ"ל בלי איחור וכשבא הקצין הנ"ל והביא לידי פקידה זו כתבתי להרב המאה"ג דק"ק פאקש שהיא קהלה סמוכה לקאלאטשא ובקשתי ממנו שישלח א' מאנשי עירו לקאלאטשא עם הפקידה אל הכומר וכן נעשה כאשר לנוכח יביט אגרת תשובה מפאקש וגביות עדות מהבד"ץ דשם והעתק מפנקס המתים בח"י הכומר וחותמו וישראל ראה בעצמו בפנקס שהועתק ממנו אות באות:

2776

2777ועתה לפע"ד יש לנו עדות נכרי מסיח לפי תומו ועדיף מיני' שכתב בס' ערכאות וגם עדות הפראפעקט הוא שר ממונה ויש להאמין שדעפי ענגלענדר מת ומעתה אם ברור הוא וידוע להם שליזר בערנהרט באכראך אחיו של יעקל בעל עדעל כינה שמו דעפי ענגלענדר והי' שטאללמייסטער אצל הגראף וויטצייא באונגרין ואנחנו ידענו שלא הי' שום שטאללמייסטער אצל הגראף הנ"ל במשך זמן הנ"ל שהי' שמו דעפי ענגלענדר והי' מכיר כמה לשונות אלא זה לבד וליכא למיחש לתרי דאפי שטאללמייסטער אצל אותן הגראף נמצא הי' זה אותו ליזר באכראך וכיון שידע לנו שמשם בא ליד הגראף וממנו להבישאף של עכשיו ולא הי' אצלם שום אחר בשמו הנ"ל ונכרי מסיח עתה לפי תומו בספ' מתים הנ"ל שמת וא"כ לפי המבואר בב"ש סי' קנ"ח דבמומר סמכיני' אע"א ביבמה וה"ה במסל"ת א"כ הותרה עדעל הלזו להתנסבא לעלמא:

2777

2778אך כל זה אם דבר זה ידוע לכם שאעפ"י שכ' מעלתו שזה כ"ב או כ"ג שנה לא נודע ממנו מאומה מ"מ משמע מלשון האגרת וגם ממשמעו' של דברי הקצין ר' רפאל שעכ"פ קודם הזמן הנ"ל הי' ברור לכם שהי' אצל הגראף הנ"ל ושוב נתברר לנו עכשיו שאותו שהי' אז אצל הגראף נעתק ממקום למקום ושם הי' קבורתו אך מה שהביאני לספק הוא דברי מעלתו שכ' וז"ל וכפי הנשמע נשתמד אך אין עדות ברור ע"ז עכ"ל וכוונתו מבואר כדי שיהי' יכול לצרף דין יבם מומר לע"א ביבמה ולזה כ' שלא נתברר לו שנשתמד ותימה רבה אי נימא שידעו בבירור שליזר באכראך הזה היסב שמו דאפי ענגלענדר ונעשה שטאללמייסטער אצל הגראף ונטמע בין הגוים מה ספק נשאר אח"ז דאין לומר כוונת שספק אם קיבל הזאה וטבילה מהכומר לשם המרת דת טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהם ונעשה מומר וכופר בכל אורה כולה הרי זה אח מומר דפליגי בי' הפוסקי' וע"כ כוונת מעלתו דלא נתבאר שליזר באכראך הוא זה שהיסב שמו כנ"ל ונשכר לשטאללמייסטער וא"כ אין תועלת בכל עדות הנ"ל כי שום א' מהשרים הנ"ל לא הזכיר שמו ליזר באכראך רק דאפי וא"כ אין לנו שום עדות ונפל פותא בבירא:

2778

2779שוב עלה בדעתי דאפשר שיש לחלק בין קיבל המרת דת ע"י כומר או לא רק שנטמע ופרק עול והוא דהנה הך דזקיקת מומר מובא בקיצור בב"י סי' קנ"ז ויעיי' באורך במרדכי והגה' מרדכי ס"פ הגוזל קמא ובתשו' מיי' השייכי' לאישות סי' כ"ט ובתה"ד סי' רכ"ג ונלאתי להאריך במ"ש על ספר והנה טענת מהר"ם מר"ב דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כמו שהקשה הש"ס שם ס"פ הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו וס"ל למהר"מ דזה שייך במוכה שחין אבל למיתב עם מומר בודאי טב למיתב ארמלתא ואפילו מבעלה הראשון וגם מ"ש שם תוס' דוקא בארוסה שלא הוה לה הנאה מבעלה אבל נשואה מחמת חיבת ביאה לא סלקה דעתך דמקשן דאדעתא דהכי לא ניסת ועוד לא בדידה תלי' מילתא שהרי הבעל לא יתרצה לעשות כל בעילותיו זנות למפרע ס"ל למהר"ם דכל זה במוכה שחין אבל במומר דחששא שתמשך אחריו חלילה ויחטיאה אפי' בנשואין אמרינן אדעתא דהכי לא נשאית וגם הבעל נוח לו לעשות בעילותיו ספק זנות מאשר יגרום ח"ו יציאת האשה מהדת ע"י זקיקת מומר ובעילת זנות שלו אין כאן עון אשר חטא כיון שע"ד נישואין עשה רק שהוא בעילת הפקר אבל אין בו חטא כמ"ש ר"ן ס"פ המדיר משא"כ כשיגרום אחר מיתתו שתצא אשתו מהדת ויהי' החטא עליו ע"כ ניחא לי' דאדעתא דהכא לא בעיל לשם נישואין כנלע"ד דעת מהר"מ ונסתלק מעליו קו' הראשוני' ז"ל:

2779

2780וא"כ י"ל דלא מיירי אלא במומרי' שבזמנינו שכיון שקיבל עליו על ידי הכומר א"א בשום אופן שיחזור לדתו בלי סכנת נפש ובריחה לחוץ למדינה במקום שאין מכירי' אותו וכולי האי ואולי וא"כ קרוב לודאי שהיא תמשך אחריו או אפי' תשאר היא ביהדות והוא ישאר מומר א"כ לכל הפחות יחטיא אותה בבעילת נדה ועוד בעילת מומר גופי' קנאין פוגעי' בו לדעת הראשונים כמ"ש בתה"ד הנ"ל ובתשו' רשב"א סי' אלף קס"ב כ' שאשת מומר מחויבת לברוח לא תלד ממנו בן פריץ והוה בכלל כי יסיר בנך מאחרי ע"ש א"כ מכל הלין צדקו דברי מהר"ם אך מי שהוא במקו' או בזמן שיכול לחזור לדתו כחפצו ורצונו או אפי' בזמנינו זה כשלא קיבל עליו דתיהם בטבילה והזאה מכומר רק הולך הוא בשרירות לבו הרע וכל שעתא ושעתא זמני' הוא לחזור לדת ישראל אם ירצה אם כן נהפוך הוא דעדיף טפי ממוכה שחין דמוכה שחין לאו סמי' בידי לרפואה ותתעגן כל ימיו משא"כ הכא קרוב לודאי שהוא ימשוך אחריה לדת אמת ועיין לשון תשו' רשב"א שבש"ך י"ד סי' קי"ט סקכ"ד אעפ"י שאין ראי' גמורה לדידן דעכ"פ ילך אחר תאות לבו מ"מ אין פשוט כ"כ דנימא אדעתא דהכי לא נבעלה ושהבעל הי' עושה כל בעילותיו זנות משום ספק זה אין ברור לנו והרי איתא במדרשי' שיעקב אבינו ע"ה נענש על שהסתיר דינה מעשו כי אולי היא החזרתו למוטב ובדברינו אלו אפשר שגם הרמב"ם מודה לדינו של מהר"מ אע"ג בפ"א מיבום הלכה וי"ו כ' אפי' אח עע"ז היינו באופן שיכול לחזור כרצונו אבל מומרים שבזמנינו ושקיבל עליו בפני הכומר דאיכא סכנת נפשות לחזור מודה רמב"ם:

2780

2781מ"מ נ"ל אפי' יהי' כך כוונת מהר"מ מר"ב מ"מ אי איכא ע"א ביבמה הזקוקה למומר כל דהוא שרי' לעלמא דהרי העיקור כהפוסקים דע"א נאמן ביבמה ורק להפיס דעת הרא"ש דלא ברירא להתיר מצרפי' לזה דעת הגאוני' דמומר אינו זוקק ורוב הגאוני' לא מטעם מהר"ם הנ"ל אתי' עלה אלא מטעמי' אחרים ולאותם טעמים אין חילוק בין מומר למומר והוא י"א משום דמומר אין לו אחוה וכתי' כי ישבו אחים יחדיו ואינו דומה לקידושין וגטין התם לא בעי' אחוה וי"א משום דאסורה להבעל לו דקנאין פוגעי' בו פי' ואינו דומה לזקיקת ממזר דהוה חייבי לאוין אבל בעילות מומר הוה חייבי מיתה דקנאי' פוגעי' והא דקידושיו קידושין משום דכיון דחזינן דעושה מעשה יהדות ומקדש אמרי' שמא הרהר תשובה בלבו משא"כ לזקוק מה"ת לחוש שמא בזו רגע הרהר תשובה וזה כוונת אותה תשובה שהבי' בתה"ד סי' רכ"ג הנ"ל וז"ל אי קידש קידושיו קדושין וכו' התם בידים הא דקעביד משומד מעשה וכו' והיינו כנ"ל כיון דעביד מעשה יהדות בידים אמרי' שמא הרהר תשובה בלבו משא"כ לענין זיקה [עיין סי' שאחר זה]:

2781

2782ועוד בה טעם ג' שכ' שם בתה"ד אפקועינהי רבנן לקידושי' מיני' שלא תבוא לידי מכשול וזה שייך דוקא בזיקות מומר דאח ישראל הי' מקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהי מיני' משא"כ מומר שקידש אינו מקדש אדעתא דרבנן ולא מצי רבנן לאפקועי קידושי' מיני' ואפשר להמתיק כוונה זו ג"כ בתה"ד הנ"ל ולכל אלו הפוסקים אין לחלק בין מומר מאז למומר שבזמנינו ואפי' לא הי' מומר בשעת קידושי' מ"מ רוב הפוסקים ס"ל מיתה מפלת וא"כ חזי לאצטרופי לע"א ביבמה להתיר ע"י מסל"ת ועיי' בתשו' מהר"מ פאדואה סי' פ"ט:

2782

2783נחזור לראשונים אם ברור להם שזה ליזר באכראך היסב שמו דאפ"י ענגלענדר והי' שטאללמייסטער אצל זה הגראף שוב נצטרף כל העדיות הללו יש להתיר אשה זו לעלמא ואי לא אין בידינו להתיר ומי שדעתו רחבה מדעתינו יפתח פתח להתירה מכבליה ואנו אין לנו ואחתום בכל חותמי ברכות למעלתו ולתורתו הכ"ד. פ"ב יום ה' י"ט טבת קפז"ל.

2783

2784משה"ק סופר מפפד"מ:

2784

2785שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג החריץ ושנון חריף בעל פיפיות כש"ת מהו' יוסף יואל נ"י:

2785

2786גי"ה הגיעני נידון זקוקה למומר שהמיר אחר נישואי' לבעלה ולא נודע מקומו אי' וקול יוצא שכבר מת ושוב אח"ז הגיעני מכתבו שנית שם נאמר שהאשה שמעה בברור מפי בן המומר שהוא ישראל כשר ואמר ששמע ממיתת אביו שמת בוודאי הנה עי"ז המכתב האחרון הנ"ל ע"א ביבם מומר דאשה מותרת לשוק בלי פקפוק כמ"ש מהרי"ק שורש קע"ו וכ"כ ב"י סי' קנ"ח ופסק בש"ע שם ובב"ש ואין פקפוק וכ' מהרי"ק שם שאסור לעגן האשה בזה דאיכא תרי רובא רוב המתירי' זקוקה ליבם בלי חליצה כלל ורוב המתירי' ע"א ביבמה:

2786

2787ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש אפרש בעזה"י דברי הגאונים לפי מאי דמייתי להו בעל העיטור במרדכי פרק החולץ ומה שנאמר עליו בהגהה' מרדכי פ' הנ"ל סי' כ"ה וסי' ק"ו ע"ש וז"ל ר"ג בר"י ז"ל יבמה שנפלה לפני יבם מומר אינה נפטרת בלא חליצה דכמו שאם קידש קידושיו קידושין וצריכה ממנו גט חליצה נמי צריך ע"כ לרבנו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנה עד דחליץ לה אותו המומר וכ' רב יהודאי אי מדנסיב לה הבעל הוה יבם מומר לא בעי חליצה מיני' ואם הי' הבעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמראתו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהאי לאו אחיו ואינה זקוקה נמי לחליצה זהו לשון החכם בעל העיטור ז"ל וכ' ב"י דמלשון זה משמע דס"ל להעיטור דר' יהודאי גאון לא בא לחלוק על רב שרירא אלא מפרש דבריו ע"ש וצ"ע אי לפרש דבריו אתי מה הי' לו לכתוב דין של בעל מומר שמזה לא מיירי ר' שרירא כלל. ועל גוף הדין צווח רש"י בתשו' שם ובתשו' מיי' לאישות סי' י"ד הלא אעפ"י שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין ועוד מה בין מומר בשעת קידושין המיר או אח"כ ומה בין בעל מומר ליבם מומר ותו הקשה עליו ממתני' דיבמות מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אחיו ליבום וקאמר לרבות ממזר משמע יהי' מי שיהי' אפי' מומר ובא"ז גדול דמייתי מהר"י מינץ סי' י"ג ותה"ד סי' רכ"ג תי' זה אדרבא מדקתני מכל מקום משמע שיבוא מ"מ בין מכשרה בין מפסולה חוץ הבא מן השפחה וגוי' אבל לא שייך לומר חוץ ממומר שהרי המומר גם הוא בא מכשרה ואי הוה תנן מי שיש לו אח כל עיקור אז הוה שייך לומר חוץ ממומר ע"ש וא"ש:

2787

2788והנלענ"ד דיש לדקדק בדרב שרירא מה הי' לו לומר ומתעגנה עד דחליץ לה אותו מומר והוא שפת יתר וע"כ לאשמועינן לאפוקי ממאי דס"ל הגאון ח"ץ דמומר לא פטר בחליצה משום דאדעתי' דנפשי' קעביד ולא יכוון להתירה לעלמא בחליצה זו קמ"ל רב שרירא דחלץ לה והי' ק' לר' יהודאי גאון היא גופי' הא אמת כן הוא שאדעת' דנפשי' קעביד ואיך יפטרנה בחליצתו אע"כ מוכח דס"ל לרב שרירא אינו אח ואינו זוקק אם עמד בהמראתו אלא דחיישי' שמא הרהר תשובה ויהיב דעתי' למיהדר ולחזור בתשובה וס' זו מוזכרת בהגהה' מרדכי הנ"ל וא"כ חולץ ממנ"פ אי יהיב דעתי' למיהדר הרי יחלוץ ע"ד ישראל ואי לא יהיב דעתי' למיהדר ועומד בהמרותו הרי אינה זקוקה לו כלל כנ"ל בכוונת רב שרירא ומזה הוליד רב יהודאי גאון אם הי' מומר בשעת נישואין נמצא היא עדיין בחזקת היתר עומדת ומספק שמא הרהר בתשובה נבוא לאוסרה בזיקתו אל תאסרנה מספק אך אם נישאי' כשהי' יהודי ועומדת בחזקת איסור לשוק ושוב המיר אל תתירנה מספק כי שמא הרהר תשובה בלבו וכדאיתא ביבמות ל' ע"ב ואמנם כשהי' הבעל מומר ומת בהמרותו ולא נודע ששב בשעת מיתה ועוד דדייק ה"ג וכ' והיא יתבה תחתיו באונס משמע שאונסה בנדתה וכדומה הרי קמן שלא שב א"כ אינה זקוקה כלל דלאו אח הוא וא"ש:

2788

2789אלא שתה"ד סי' רכ"ג הקשה דבשלמא אחוה דכתיב גבי וחי אחיך עמך ולכל אבידת אחיך וכדומה דמיירי מסתם בני אדם שאינם אחים בתולדה מבטן ומלידה ומהריון ולא נקרא אחים אלא ע"י אחים במצוה למעוטי מומר אבל אחיה דיבום היינו מלידה ומבטן וההוא אפי' מומר נמי אחיו הוא שהרי אח עשו ליעקב כתיב וכתיב כה אמר אחיך ישראל מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכדומה אע"ג דעשו ישראל מומר הוא מ"מ אחים מן הבטן הוא ובס' אבני מלואים כ' זה כאלו היא חידושו ואינו אלא דברי תה"ד הנ"ל וקו' גדולה ועצומה היא וצריכה נגר:

2789

2790שוב כ' באבני מילואים סי' קנ"ג הנ"ל לפי שיטת גאונים דמייתי בתשו' הרא"ש דמומר נהי דמוריש לבניו כדילפינן מירושה לעשו נתתי את הר שעיר מ"מ אינו יורש את אביו כדכתיב לזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו לאפוקי מומר א"כ אחוה דיבום דבירושה תלי רחמנא דאמרינן ביבמות י"ז ע"ב יחדיו מי שמיחדי' בנחלה לאפוקי אח אם ע"ש ומומר נמי לפי הנ"ל כאחים מן האם דמי דאינו מיוחד עמו בנחלה ומעתיק שם לשון רש"י שפי' מיוחדי' בנחלה שיורשי' נחלה א' ויורשי' זא"ז עכ"ל ותמהתי מאוד על הגאון הזה שהעתיק לשון רש"י אגב שיטפא ולא נזכר דברש"י לא נמצאו תיבות אלו שיורשים נחלה א' אלא שיורשים זא"ז ע"ש היות כן הדבר תלוי במה שיורשים האחים זא"ז ולא במה שיורשים שניהם את אביהם וא"כ לפי הנחה הנ"ל דמומר לא נקרא זרע אביו אבל נקרא אחיו א"כ כי היכי דמימעט מירושת אביו מדכתיב בפ' נחלת שהבן יורש אביו והאי לאו בנו הוא ה"נ איתרבי לירושת אחיו מדכתיב אחים ירשו זא"ז והאי נמי אח הוא ושפיר הוה מיוחד בנחלה לא דמי לאחי אם וקו' התה"ד על הגאונים כראי מוצק שובראיתי בריטב"א דיבמות שכ' רש"י תרתי בעי יורשי' זא"ז ויורשי' ירושה א' מאביהם א"כ יש להצדיק דברי הגאון ז"ל. ולקמן סי' פ"ח ישבתי שיטת הגאונים על נכון:

2790

2791ומצוה לקיים דברי חכמים נלענ"ד עפ"י מ"ש רמב"ן פ' דברים על פסוק אחיכם בניו עשו וז"ל יחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נימולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינו באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל ואם כי דבריו צריכי' נגר כבר הארכתי עליהם בגליון מג"א סי' תקצ"א סקט"ז ואין כאן מקומו מ"מ נילף מיני' דמי שלא נקרא זרע לאחיו לא נקרא אח ואחיו ומשום כן ישמעאל ובני קטורה שלא נקראו זרע אברהם שהכתוב הוציאם מדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ממילא אינם אחים לישראל משא"כ עשו שהוא זרע ליצחק עכ"פ ע"כ נקרא אח לישראל וא"כ אחרי שהניחו הגאונים דמומר אינו יורש אביו שלא נקרא זרעו המיוחס אחריו א"כ ממילא לא נקרא אחי ואחיו ויש להצדיק דברי הגאונים הנ"ל לא מטעם ירושה אלא מטעם קריאת שם הנ"ל אלא דצריך להתישב קצת הא עשו ישראל מומר הוה ואיך נקרא זרע יצחק:

2791

2792ואלו הי' הנחה זו אמתית שמומר לא נקרא זרע אביו א"כ בפשיטות יש לקיים דברי הגאונים מטעם דכתיב להקים לאחיו שם בישראל דבן הנולד ליבם כאלו נולד להמת כמו דמייתי רמב"ן מקרא נולד בן לנעמי והכא התורה מעידה בבעילת נכרי כי יסיר את בנך מאחרי נמצא זה המומר כשייבם אשת אחיו ומוליד ממנו בן מסירו מאחרי ה' ואלו הי' להמת עצמו בן שסר מאחרי ה' לא נקרא שוב זרעו ואיך נאמר להקים לו שם בישראל ע"י זרע שיסיר מאחרי ה' נמצא מטעם זה לא קם לייבם ולא לחליצה אלא דשמעתא זו מרפסן איגרא א"כ מי שיש לו בן והמיר ר"ל ואין לו זרע קיימא זולתו תהי' אשתו זקוקה ליבם לעולם כי אם לא הרהר הבן המומר תשובה לא הוה לו זרע וזקוקה ליבם ומ"מ אסורה ליבם דלמא הרהר תשובה והוה בנו ואסור ליבם וחולצת ולא מתיבמת ודין זה חדש לא הוזכר בשום פוסק וצ"ע:

2792

2793ואמנם מהר"מ מר"ב מסייע להגאונים מטעם אומדנא אדעתי' דהכי לא קדשה נפשה דגרע ממוכה שחין שתיבעל לו בגיות ובנידות והנה התוס' ס"פ החובל כ' בפשיטות דזה שייך באירוסי' ולא בנישואי' ויש בזה ב' טעמים א' מחמת הנאת ביאה תכנס לספק מוכה שחין ואי משום שלא תעשה בעילתה בעילת זנות וס"ל להר"מ דתרווייהו ליתא הכא במומר דחלילה לבנות ישראל דמשום הנאת בעילה תמסור עצמה להיבעל בגיות ונידות ובאיסור כרת לאיש אשר יעשנה וכל חפצים לא ישוו לבני ישראל הכשרים לעבור על דת ח"ו ואי משום בעילת זנות אתמה לא תרצה לעשות בעילתה מאדם כשר בעילת זנות ותיבעל בעילת נדה לגוי אשר קנאין פוגעי' בו ומחייבי כריתות ע"כ לא חשש מהר"מ לזה ובנב"י קמא ח"א ססי' נ"ד האריך שלא לצורך בזה והדברים כפשוטן:

2793

2794אך תוס' הקשו שם ובכתובות מ"ז ע"ב א"כ הלוקח פרה ונטרפה נימא אומדנא ותי' דהכא בבהמה בעינן דעת המקנה ג"כ משא"כ הכא מאי איכפת לי' לבעל מה שיהי' אחרי מיתתו וזה שייך באירוסי' אבל בנשואי' לא בעי הבעל שיהי' בעילותיו זנות וק' אמהר"מ והנה תי' תוס' הלז הקשו ט"ז בח"מ סי' ס"א וב"ש באה"ע סי' נ"ב מ"ש מהפוסק לזון בת אשתו ה' שנים ומתה אשתו דחייב לזונה אח"כ ולא אמרינן אומדנא ומ"ש הכא בתוס' כתובה מבעל לאשתו ובנדונית חתנים מבעל לבת אמרי' אומדנא ולפענ"ד לתרץ קו' תוס' עם כל הקו' באופן שזה הי' דעת המר"מ על דעת הגאונים רק אומר הנחה א' שהבעל והאשה בתחלת זיווגם כל א' הוא קונה ונקנה הבעל קונה האשה ולזה כותב לה כתובה ופסק לזון בתה במחירה והוא הקונה והיא הדבר הנקנה ולעומת זה האב הפוסק נדוני' לחתנו האשה קונה הבעל להיות משתעבדי לה בחיובי בעל לאשה והבעל הוא הנקנה לאשה ואין זה ענין למ"ש תוס' ריש כתובו' גבי פרסה נדה שהאשה היא שדהו של בעל ולא הבעל שדה של אשה היינו אחר שכבר נתקיים השידוכין והאירוסין וכבר ניקני' היא לו להיותו שדהו והוא לעובדה ולשומרה:

2794

2795אבל בתחלת השידוכי' הוא איש מעלמא והוא אשה מעלמא מה לו ולה לומר שהיא שדהו של בעל רק שעתה עושי' קנינים היא קונה אותו לפעולתו והוא קונה אותה להיות שדהו ודבר זה ברור לכל מבין ויודע:

2795

2796ומעתה אומר בטח שאין לילך בתר אומדנא בדבר הנקנה כגון שנטרפה הפרה דברשותו נולד הריעותא וע"כ ישא ויסבול אך האומדנא היא במקרה שאירע בהקונה והמקנה כגון זבין ארעא ולא איצטריך לי' זוזי וכדומה ולכן הבעל שקונה האשה ומוסיף לה כתובה ומת הבעל הקונה אמרינן אומדנא וכן האב הפוסק לבתו שהאשה קונה בעלה ומתה האשה הקונה אמרי' אומדנא בנדוני' החתנים אבל פוסק לזון בת אשתו שהבעל קונה האשה במחיר מזונות בתה והאשה היא דמיון הפרה הנקנית ומתה האשה כאלו נטרפה הפרה הניקני' לא אמרינן אומדנא וכן מוכה שחין או מומר שלא נולד המקרה בדבר הנקנה אמרי' אומדנא אבל נולד מום בדבעל שהיא דבר הנקנה להאשה ה"ל כנטרפה הפרה ולא אמרינן אומדנא וא"כ לק"מ קו' תוס' ולא אתאינן לתי' תוס' ואין חילוק בין אירוסי' לנשואין ויפה כ' מהר"מ מר"ב:

2796

2797אך צ"ע דרש"י בב"ק פי' טב למיתב טן דו אהבעל שטוב לה למיתב עם בעלה אפי' על ספק שתפול לפני מוכה שחין והדין עמו לכאורה דליכא למימר טב לה למיתב עם מוכה שחין ע"י יבום דהא בלא"ה נכוף אותו להוציא מפני שממקתו וביבמות ד' ע"א דאמרי' מסמוכי' לא תחסום שור בדישו כי ישבו אחים יחדיו ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין טענתה וכופין אותו לחלוץ פי' רשב"א דהוה סד"א שנכוף אותה להתיבם בבעילה א' ושוב נכוף אותו לגרש קמ"ל שאפי' מבעילה א' אין חוסמין טענותי' נמצא לעולם לא תשב טן דו עם המוכה שחין וע"כ פירש"י טן דו עם הבעל וזה דלא כהתוס' דהרי ס"ל מן הנישואי' בלא"ה לק"מ ק' ש"ס רק מן האירוסין ואם ימות בעל מן האירוסי' מאי טן דו איכא וע"כ להתוס' צריכי' לדחוק טן דו אהיבם מוכה שחין קאי ותדור עמו בעדים מ"מ יש כאן פלוגתא לרש"י הפי טן דו עם הבעל ולתוס' עם היבם:

2797

2798והנה מהר"מ שכ' דאינו נוח לה לישב טן דו עם המומר ע"כ מפרש טן דו כהתוס' וכבר הוכחנו דס"ל דש"ס אנשואי' קאי ולא אאירוסי' כמבואר לעיל והוה קצת סתירה וי"ל:

2798

2799מ"מ אין לנו להוסיף ולא לגרוע על דברי הראשונים ומסתיין שעטרני בפלפלת כ"ש והלכה רוחת בישראל לא תזוז ממקומה ע"א ביבם מומר מתירי' היבמה לשוק ותל"מ הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' י"ג תשרי תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"מ:

2799

2800שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המופלג ומופלא בתורה כמו"ה פינחס ליב נ"י אב"ד דק"ק קאמאהרן יע"א:

2800

2801גי"ה הגיעני נידון פנוי' שנתעברה מנער א' והוא והיא הודו דמיני' ולא דיימא מעלמא ונישאי' לו וילדה לו ומת ולא הניח אלא ולד הזה ולא אחים ומעלתו הזהיר האשה שאחר ימי הנקה לא תנשא לאיש עד שתחלוץ ליבמה וכדין הורה כהסכמת ב"ש סי' קנ"ו סקט"ו והיא הלכה לק"ק פלוני ונישאי' לבעל בלי חליצה ומעלתו כ' להרב ההוא והעתיק לי תוכן תשובתו ובתוך הדברים נאמר בזה"ל אבל אשה זאת בעת שחקרתי עליה בעת הנשואין שלה שמעתי שלא היתה דיימא וחשודה מאחרים רק מבעלה המת עכ"ל הרי הרב הזה הודה על עצמו שידע בשעת נישואי' כשסידר לה קידושי' שהיא זקוקה ליבם לפי דעת הרב בית שמואל א"כ איך ערב לבו לסדר קידושי' ואת מי נועץ ויבינהו לחלוק לכתחלה על הב"ח ובית שמואל נא ישאל ממנו מענה ויודיעני התנצלתו בזה:

2801

2802מאי דקמן כבר בכמה תשובות כתבתי דנ"ל פי' אחר בדעת הרמב"ם דמה שתירצו הם דרמב"ם ס"ל דש"ס איירי מתרומה דרבנן עם שהוא דוחק עוד כבר כ' ב"ש סי' ד' סוף סק"מ דרמב"ם מיירי נמי מאיסור כהונה דאוריתא אפי כהן בזה"ז דנושא כפיו ומ"ש נב"י דרמב"ם לא האמינה אלא על עצמה לאכול תרומה בעצמה אבל לא להנשא לאחר כי על הנושא אותה אינה נאמנת גם זה לא נ"ל דהרי היא ועבדי' ובניה לעולם אוכלים תרומה והם כהנים ונושאי' כפיהם ואפשר ישמשו במקדש אבל הנלע"ד כשנדקדק בלשון הרמב"ם פ"ג מיבום הל' ד' מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש וכו' הרי מדנקט אשת איש ע"כ הא דהנית אשתו זקוקה ליבם אינה אותה האשה שזינה עמה אלא אשה אחרת כשרה יש לו ומת בלא בנים והניח זה הממזר שיש לו מאשת איש ובהכי מיירי נמי פנוי' שלא נשא הפנויי' ההיא אלא שיש לו אשה אחרת ונזדקקה ליבם ובאת לפטור עצמה ע"י בנה של פנוי' זו האומרת שמבעלה נתעברה וגם הוא הי' מודה ולא דיימא מאחרים בהא החמיר הרמב"ם דלא מצינו בש"ס אלא שהאשה עצמה נאמנת על עצמה לאכול תרומה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לא לבד על בני' ועבדי' אלא אפי' להנשא לאחר כיון שגם היא עבדי איסורא אבל הכא לאו כל כמיני' עדות הפנוי' להתיר אשתו של זה מכבלי היבום וסברא זו רמיזא בתוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה שכתבו שמא הכא שאף היא בכלל האיסור נאמנת גם על בעלה הכהן הגדול פי' משא"כ בדר' יהושע היתה מעוברת ששואלי' מה טיבו של עובר ולא עליה והיא אינה רוצית להנשא לכהן לכן כיון שהיא אינה עושה איסור אינה נאמנות לר' יהושע על הולד:

2802

2803ואי תקשי תינח במעוברת אבל מה יתרצו תוספת בראוה מדברת ששואלי' מה טיבו להתיר עצמה לכהונה והרי היא עושה איסור עב"ש סי' וי"ו סקט"ז וי"ל מראוה מדברת אין קושי' י"ל התם לא האמינה ר' יהושע כיון שהיא פרוצה שהרי מדברת ונסתרה משא"כ ממעוברת דאפשר דנאנסה וכשרה היא ואפ"ה לא האמינה ר' יהושע מזה הוקשה לתוס' מ"מ אנן קיי"ל כר"ג אפי' במדברת ונסתרה דעבדי איסורא מהימנת וס"ל לרמב"ם היכי דהיא עבדי איסורא מהימנית נמי לאחרי' אבל היכי שאינה מעידת על עצמה לא מהימנית אאחריני היכי דפרצה גדר הכשרות והחולקים ס"ל אפי' בהא מהימנא הפנויי' להתיר אשתו של זה משום אין אדם חוטא ולא לו ולפע"ד כוונתי האמת בזה:

2803

2804מ"מ לנידון שלפנינו לא יושיענו זה דוקא אם אומרי' לה אם הולד אינו מבעלך אתה זקוקה והיא עומדת בדבריה נאמנות על עצמה שלא תעביד איסורא והכלל אדם נאמן על עצמו ומתוך שנאמן על עצמו נאמן על אחרים כמ"ש חי' רמב"ן ריש מס' גטין אך הכא הלא אמרו לה שהיא זקוקה ליבם ולדעתה היא איסורא ככל אי' דאורי' כי מה אשה מבחנת ואפ"ה עברה ונישאי' איך נאמר אדם נאמן על עצמו ונאמנת על אחרים ואולי י"ל הרב המסדר הטעה אותה עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק ק"ג מ"מ אעפ"י שאנו מדמין ביישוב פסק הרמב"ם לא נעשה מעשה להקל:

2804

2805והנה עכ"פ צריך שיפרוש ממנה הבעל עד שתחלוץ ואי נמי נקיל עלי' שתהי' מותרת לו אחר החליצה אמנם הלבוש סי' קנ"ט כ' שתתגרש קודם חליצה דאל"ה כל שאינה עולה לחליצה וכיון שהיא אשת איש אינה ראוי' לייבום וא"כ צריך גט קודם והגאון שב יעקב בח"א סי' מ' בסופו כ' משמעות הגמר' והפוסקים אינו כן וצ"ל משום דסוף סוף כופי' אותו לגרש א"כ הוה בידינו לכופו כל שעה ולא הוה מחוסר מעשה ומיקרי עולה ליבום ואין צריך לגרש קודם חליצה א"כ תינח היכי דנוכל לכוף לגרש אבל הכא בנידון שלפנינו אם אינו רוצה לגרש אלא יהי' מופרש ממנה אין אנו יכולי' לכופו כיון דלהפוסקי' החולקי' על הרמב"ם הוה גט מעושה שלא כדין והשתא כיון שאין בידינו לכופו לגרש והרי היא אשת איש אינה עולה ליבום ממילא אינה עולה לחליצה וע"כ טוב ויפה אם הבעל רוצה ליי"ח שמים בלי פקפוק יגרש מרצונו ותחלוץ נתיר לו לחזור גרושתו אך אם א"א בשום אופן כגון שידו תקיפה ח"ו אשר לא אקוה תחלוץ בלי גירושי' ועכ"פ צריך הוא לחזור ולקדשה בפני ב' עדים כמ"ש הרא"ש וטור א"ע סי' קנ"ט דשמואל מספקא לי' וא"כ אולי לא תפסי הקידושי' הראשונים וצריך לקדש פעם אחרת אבל מהיות טוב יגרש תחלה ואח"כ תחלוץ ותתקדש ממנו ותשב תחתיו הנלע"ד כתבתי: הכ"ד פ"ב יום עש"ק כ"ד למב"י תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2805

2806להחכם הנ"ל:

2806

2807אשר עוררני בלוחות שניות נידון החליצה שבני עירה אומרי' אם נפייס הבעל לגרשה קודם שיש לחוש שלא יחפוץ בה עוד כי בלא"ה אין שלום בין הזוג ובאמת גם לולי דבריהם ידעתי כי בכל איש ואיש ע"י הגירושי' תתגנה בעיניו ומשו"ה מקיל רב חביבא בגיטין פ"ט ע"ב דלא לחוש לקלא דבתר אירוסי' משום שתתגנה בעיני המגרש ולא ישאנה עוד ע"ש פירש"י וא"כ קשים הגירושי' מ"מ השתא הכא בענין שלפנינו הרי מעיקור הדין יבמה לשוק אסורה לחזור לו אפי' שוגגת מכ"ש הכא שהיא מזידה אחר שכ' מעלתו שהרב המסדר לא ידע והיא העלימה ממנו שמעלתו התרה בה א"כ תוסרנה כל הנשים ולא תעשנה כמזימתה וגם חזרתי ועיינתי בדברי הגאון שב יעקב שרוצה לומר כיון שבידינו לכוף על הגירושי' מקרי עולה ליבום נ"ל במח"כ נעלם ממנו לפי שעה דברי תוס' גיטין פ"ד ע"א ד"ה בדידה קיימא לאיגרשה וכו' ע"ש בסוף הדיבור וחפשתי בספרן של צדיקים ומצאתי בס' בית מאיר שכ' אחר שהוכיח מכל הראשונים והלבוש עצמו שלא חשו לזה מעיקור הדין להקדים הגט לחליצה ומצוה לחקור ולתת טעם למה ואמר אפשר משני טעמים חדא מטעם שכ' חי' רשב"א ריש מס' יבמות בדיבור הראשון שכל העכבה שאינו מחמת יבום עצמו אלא מטעם אחר כגון הכא איסור אשת איש גורם שלא תעלה ליבום אין זה בכלל כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום אלא שסיים רשב"א שם דהרמב"ן מסופק בדבר ע"כ ביטל דעתו נגדו ע"ש ואני אומר ממקומו הוא מוכרע דהרי ביבמות מ"א ע"ב שם נאמר אי אתי אלי' ואמר דלאו מעיברא הרי מ"מ אינו עולה ליבום מגזרת דרבנן דלא פלוג ואפי' קטנה צריכא להמתין צ"ב יום והנה אי אתי אלי' ואמר דלא מעיברא תו לית כאן איסור ביאה מטעם יבום כלל רק גזירה דרבנן מטעם מעוברת ומניקת חבירו וגזרו בלא פלוג ואפ"ה מיקרי אינו עולה ליבום ע"כ קשה לסמוך על זה בשגם הרשב"א עצמו לא סמך על עצמו [עיין לקמן סי' ע"ט:]

2807

2808עוד למדתי מדברי בית מאיר הנ"ל די"ל שנישאית לאחר פקעה זיקה לגמרי ולא צריכא שוב לא לחליצה ולא ליבום לפמ"ש תוס' יבמות ט"ז ע"א ד"ה בני צרות וכו' דלפי תירוצם י"ל בהוי' דקידושי' הוא דגילה קרא דלא פקעי זיקה אבל בנישואי' פקע כמ"ש תוס' יבמות י"ח ע"ב ד"ה שומרת יבם וכו' וע"ש היטב בחי' רשב"א וא"כ ממ"נ אי קידושי' תופסי' ביבמות כבר פקעה זיקה ע"י הנישואי' ואי לא תפסי א"כ אינה צריכא גט אלא דקשי' לי בגוה הא דאמרי' גטין פ"ב ע"ב היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ואי ס"ד נישואי' של זה מפקיעי' זיקתו של זה הרי מצינו זה אוסר וזה מתיר ויש לדחות בהתירא מיהת לא אשכחו דהכא עכ"פ עביד איסור לישא יבמה לשוק:

2808

2809ובנידון שלפנינו איכא ג' ספיקות להקל שמא הלכה כרוב הפוסקים דבשניהם מודים ולא דיימא מעלמא לא בעי חליצה כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא לא תפסי קידושי' ביבמה לשוק ולא בעי גט כלל ואת"ל תפסי קידושי' דלמא הנישואי הפקיעו הזיקה לגמרי ולא בעי לא חליצה ולא גט כלל אבל אין להקל מטעם שכ' רש"י ביבמות מ"א ע"ב ד"ה אלא משום דר' יוסי וכו' ולרבי יוחנן לא תקשי וכו' ע"ש וה"נ כיון דלא איפשר כדיעבד דמי זה לא נ"ל דהתם אי עבר ובעל נמי מהני כיון דלא מיעברי ה"ה דחליצה מהני בדיעבד אבל כיון שאינו עולה ליבום מטעם אשת איש אפי' בדיעבד גם חליצה לא מהני בדיעבד אבל מטעם ס"ס יש להקל אם א"א בשום אופן אבל מהיות טוב לפייס בכל אופן שבעולם לגרש ואם אפי' תפסיד האשה עי"ז לא נחוש לה כמ"ש לעיל ואפי' אם לא יגרש ותחלוץ בלי גירושי' מ"מ תמתין צ"ב יום קודם חליצה דהיינו שתבוא לקהלתו באופן שהיא מופרשת מעיר של בעלה ותמתין שם צ"ב יום ואח"כ תחלוץ אע"ג דבלאה"נ אינה עולה ליבום מטעם א"א מ"מ י"ל שאני הכא דאפשר בגט ע"י שום פיוס תרקבא דדינרי משא"כ בימי הבחנה א"א ביבום כלל כנלע"ד וכתבתי בחפזי ובקיצור נמרץ הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ה' ל"ז למב"י תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2809

2810רב שלומים מגבהי מרומים להרב המופלג כבוד מה' יעקב נ"י רב אב"ד דק"ק ביטש יע"א:

2810

2811מכתבו הגיעני יום עש"ק סמוך ממש להכנסת כלה בנידון מי שנשא אשה ט' אלול וילדה בת בר"ח אדר שאחריו ואבי הבעל צעק להוציא זונה מתוך ביתו והבן בעל האשה שהי' מוטל על ערס דוי אע"ג שבתחלה שתקו הזוג מ"מ אח"כ השיב ופייס להאב ואמר תניח לה כי צדקה ממני כי בליל שבועות הי' אצלה ובא עלי' אבל מאותו זמן והלאה לא קרבו זא"ז כי הוא הלך אחר י"ט למסעיו לבית אבותיו עד שעת חתונתה ואחר ימי' הלך הבעל לעולמו וחיים לנו ולכל ישראל שביק ולא הניח שום זרע קיימא כ"א זאת הבת שהזוג מודים עלי' שהיא בתו ועתה נפל ספק בינו ובין הלומדים אם היא זקוקה לחליצה או לא אלו דבריו:

2811

2812הנה מעלתו לא הודיעני שום טעם של שום צד להימין או להשמאיל וכ' שכן עלה במוסכם ביניהם לשאול בלי גילוי טעם ע"כ אומר מי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו הרב"י בש"ע א"ע סי' קנ"ו סעי' ט' דאפי' הוא והיא מודים מ"מ צריכה חליצה וכן הסכימו האחרונים ומיני' לא נזוז זיז כ"ש ואע"ג דסברא זו לקוחה מהרמב"ם דפסק כן וכבר תמהו עליו שהרי הוא בעצמו פסק שמהימן אפי' לענין תרומה ומה שתי' הב"ח לחלק בין איסור דאורייתא לתרומה דרבנן תי' זה יצדק להש"ע אבל לא להרמב"ם כמו שביאר כל זה הרב ב"ש במקומו וביתר ביאור לעיל סי' ד' ס"ק מ'. וראיתי להגאון נב"י מהדורא תנינא שכ' ליישב דהרמב"ם ס"ל דנאמנת על עצמה כגון לענין תרומה ולא על אחרים כגון להנשא בלא חליצה ולע"ד דבר גדול דבר הנב"י אע"ג שלכאורה דבריו תמוהים מתרי טעמי חדא דהא אוכלת בתרומה היא ועבדיה ושפחותי' ובני' ובני בני' עד עולם עם נשיהם ועבדיהם הרי דמהימנת על אחרים ועוד אי ס"ד לחלק בהם א"כ קשה מש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג דפריך מילדה תאכל בתרומה ומאי קושיין מתרומה שאינה נוגע אלא לעצמה לדעת הגאון ז"ל אבל יש לקיים דבריו עפ"י מ"ש תוס' חגיגה י"ד ע"א ד"ה בתולה וכו' וז"ל ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור וכו' נאמנת עכ"ל מבואר מדבריהם היכי שאם משקרת עבדא איסורא נאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים להנשא לכשרים וסברא זו כ' גם רמב"ן ריש חי' גיטין ונדה ורשב"א גיטין וספרה שמתוך שנאמנת האשה על עצמה לענין ספירת נדה נאמנת נמי לבעלה יע"ש. והשתא דברי הרמב"ם נכונים עפ"י דברי הגאון הנ"ל ז"ל דוודאי כשמעידה על עצמה הן לענין תרומה או אפי' לחליצה ולכל מילי מהימנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לכולי עלמא אך בפ"ג מהלכות יבום שם מיירי הרמב"ם להדי' שיש לו בן מפנוי' ועי"ז הבן רוצה לפטור אשתו מהייבום וזאת הפנוי' אינה זקוקה לא לחליצה ואינה אוכלת בתרומה ואינו נוגע לה לשום דבר איסור ואין כאן שום נאמנות הנוגע לעצמה ממילא שאינה נאמנות לאחרים כיון שהיא לא עבדא אסורא בשקרותה. ומה שתמה הרא"ש בתשו' רי"ש כלל פ"ב עוד על הרמב"ם כיון דמשווי לי' ספיקא איך ירד הבן לנחלה הלא ספק ממון הוא ואי משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה הכא לא שייך מגו שהאב גופי' אומר בדדמי וסובר דלא אפקרא נפשה לאחריני קו' זו כבר יישבה הרשב"א בתשו' סי' תר"י דלאו משום מגו מהימנינן לי' אלא דאמירה זו שאומר בני הוא זה הוא גופי' מתנה שנותן לו נכסיו כמו שנותן לבנו (אלא שצ"ע אם איננו שכ"מ במה יקנה באמירה בעלמא). מ"מ פסק הרמב"ם נכון אעפ"י שלא נתכוון הגאון נב"י לזה:

2812

2813נמצא אי הוה סמכי' אהך שינוי' דידי בנידון דידן שמעידה על עצמה הי' נאמנת להנשא בלא חליצה אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ועוד אפי' יהי' זה כוונת הרמב"ם מ"מ דעת הרב"י בש"ע שאפי' על עצמה לא מהימנת באיסור דאורייתא כדמשמע מלשונו סי' קנ"ו סעיף ט' מי שזינה עם אשה וכו' הרי זה ספק וחולצת וכו' מבואר מלשונו דאהאשה שהתחיל בתחלה עלי' קאי שהיא חולצת ומיירי שנישאי' לו לאחר הזנות כעובדא דילן ואפ"ה מחמיר בדאוריי' וכמ"ש ב"ש דלהש"ע א"ש הך חילוקא בין דאוריי' לדרבנן וא"כ פשיטא דהאי איתתא צריכה חליצה:

2813

2814ואע"ג דהרמ"א הגיה דאם הי' מיוחדת לו י"א דפוטרת מחליצה ואולי יתחמץ אדם לומר דזו שהיתה משודכת שלו הוי כמיוחדת חס לומר כן דדברים אלו המה מדברי הטור בשם תשו' הרא"ש ריש כלל פ"ב הנ"ל והרא"ש כ' שם אעובדא דמי שהי' לו משרתת בביתו שהי' מיוחדת לו לבעילה ושוב נתעברה והולידה והביא תחלה דברי ר' שמשון ספ"ק דכתובות וז"ל האי דקאמר מיני' רוצה לומר שהי' רגיל אצלה תמיד הלכך שדינן רוב בעילות בתרי' וההיא דפ' אלמנה לכ"ג מיירי שאומר הארוס שלא בא עלי' כ"א פ"א הלכך אמרי' מדאפקרי' נפשה לגבה ארוס אפקרה נפשה נמי לגבי עלמא אלו דברי רבנו שמשון ועל זה כ' הרא"ש הלכך בנדון זה שדינן בתר דידי' כיון שהיתה תדירה בביתו. ושוב אח"כ בסוף התשובה כ' דאפי' להרמב"ם דמחמיר לענין חליצה מ"מ בנדון זה שהי' מיוחדת לו בביתו דבכי האי גוני לא קאמר שתחלוץ כי אף הוא לא כ' אלא זנות באקראי פנוי' דומי' דאשת איש עכ"ל תשו' הרא"ש הרי מבואר דמיוחדת לו היינו שהי' עמו בבית ומופקרת אצלו לבעילה דאמרי' אפי' לו יהי' שאפקרה נפשה גם לגבי אחריני מ"מ רוב בעילות אחר זה וזה לא שייך בנידון שלפנינו לפי הענין השאלה שלא הי' זע"ז כ"א באקראי בעלמא בליל שבועות ושוב נתפרדו זה מזו א"כ פשיטא חיישי' כי היכי דאפקרא נפשה וכו' וצריכה חליצה גם להרמ"א:

2814

2815הנה מעלתו לא ביאר אי ילדה ביום א' דר"ח או ביום ב' דר"ח והנה אם הלידה ביום ב' דר"ח אדר והנישואי' הי' ביום ט' אלול נמצא למ"ד שיפורא גרים ויולדות לז' יולדות למקוטעי' ועיי' בדברי ב"ש סי' ד' ס"ק י"ט נמצא אי' הי' טוענת שהיא בן ז' ולא אפקרה נפשה כלל להמשודך נפלן ברברבתא דלמ"ד שיפורא גרם מהימנת. ולפ"ז נוכל לומר שתאומן גם עתה דלא אפקרה לאחריני במגו דאי בעי אמרה שהוא בן ז' ואמנם גם זה ליתא דהני מילי היכא דלא אכחשה בעלה אבל הכא דהוא אמר שאפקרה נפשה לגבי' בליל שבועות א"כ אפי' היתה היא מכחשתו מ"מ היא אסורה להנשא לאחר בלא חליצה שאותו האחר צריך לחוש לדברי הבעל המכחישה ועיי' במצא כתוב דמייתי הרב"י בי"ד סי' קנ"ד. ועוד דאפי' לא הי' הבעל מכחישה נהי דאי הי' טוענת כך הי' מהימנת למ"ד שיפורא גרם מ"מ השתא דלא טענה כך ליכא מגו שאינה טוענת ברצון היכי דניכר שיקרא שהבן הוא באיבריו כבן ט' גמורים ורוב נשים לט' יולדת ולכל הפחות למילד לז' מקוטעי' וגם ע"י שיפורא הוא רחוק להאמין בעיני הבריות ע"כ נוח לה יותר לומר שהאמת שנתעברה מהמשודך שלה שאינו נראה מעשה רע כ"כ בעו"ה בדור הפרוץ וכמ"ש גם מעלתו ע"כ איני רואה שום צד לפוטרה בלא חליצה ואסורה לעלמא עד שתחלוץ ואין להאריך יותר ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' כ"ד אדר תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2815

2816שלום להרב המופלא כבוד מה' איצק נ"י הייס:

2816

2817עלובתא דא זאת אומרת שנישאית לבעלה השני ז"ל ההוא אמר שהי' אז בן ל"ד שנה והיתה עמו כ"ו שנה ומת ותמיד אמר כי נפרד מעירו ק"ק הארחוב בהיותו בן ח' שנים ושמו יצחק בן חיים והניח שם שני אחים שהי' אז בהפרדו מהם בני שלשים שנים ולאחר מיתת בעלה הנ"ל אמרה בלבה כי לפי חשבון הנ"ל הגיעו היבמים ליותר מתשעים וקרוב לודאי שכבר מתו ובכל זאת נסעה האשה בהלוך ונסוע לילך לק"ק הארחוב להשיג חליצה מאחד מהיבמים הנ"ל ובאמצע הדרך חולתה מרוב טלטול הדרך ושם פגעו בה ב' אנשים מאנשי פלוני' ואמרו לה שהם מילדי ק"ק הארחוב ולא ידעו מאומה מאותן האחים כי כבר מתו מזמן רב ועצמותיהם לא נודעו ועל זה סמכה האשה וחזרה לאחורי' ונשאית עתה לבעלה השלישי והיא מתגוררת עמו בעירו דמעלתו. שוב שאלתי אותה מי הכריחה עתה לזה שתבוא לשאול על זה שהי' פשוט לה להתיר וכבר נישאית לבעל והשיבה לי מפני פחד אורחי ופרחי סובבי עיירות אשר נתפרסם ביניהם שהוחזקה זקוקה ליבם והמה הפחידו אותה שילשינו עלי' אצל מורי הוראה ע"כ אמרה שתהי' היא צדיק הראשון בריבה אלו דברי':

2817

2818הנה האשה הזאת בחזקת זקוקה ליבם עומדת אע"ג דלא הוה מוחזק לן באחי אלא עפ"י עצמה ועיי' בקידושין ס"ד ע"ב ובדלא מוחזק לו באחי ואמר יש לי אחים אינו נאמן לאוסרה זהו ליתא מכמה טעמים:

2818

2819א' כבר השריש מהרי"ט סי' פ"ב דלא מקרי לא מוחזק באחי אלא בשהי' פה עמנו כמה שנים ולא נשמע מעולם שהי' לו אחים דעי"ז מוחזק לן דלית לי' אחי ואיתתא בחזקת היתר לשוק עומדת ושוב כי אמר אית לי אחי בא להוציאה מחזקת היתר לא מהימן ובהא מיירי תשו' הרא"ש כלל י"ג שז"ל על האשה ההיא שנישאי' בצרפת כמה שנים ומעולם לא נראה ולא נשמע ולא נודע שהי' לבעלה אח וכו' והתירה הרא"ש ז"ל דכיון שהאשה בחזקת שאין אחים לבעלה אין ע"א נאמן להוציאה מחזקתה ודוקא בכי האי גוני מיקרי לא מוחזק באחים אבל באיש הזה שמארץ רחוקה בא ולא ידענו מאיזה עם הוא תמול בואו והיום נשא אשה וכמעט שעבר נתגלה הדבר וכו' ואמאי נתחזק זה בלא אחים וכו' יע"ש שהאריך עוד בסברא זו כמה פעמים [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' קמ"א ולעיל סי' ע"ב] ואם זה בנידון דידי' שהבעל בעצמו אמר שאין לו אחים מכ"ש בנידון דידן שהבעל בעצמו אמר שיש לו אחים והחזיק עצמו בן ל"ד שנים איך נאמר שאינו נאמן לאוסרה. ותו בש"ס מיירי דבשעת נישואי' נישאי' בחזקת שאין לו אחים שוב אינו נאמן לאוסרה משא"כ אדעתא דהכי נישאי' לו שיש לו אחים כמו שאומרת היא עצמו מאי אינו נאמן לאוסרה שייך. ועוד התם כשהי' אינה מאמנת לו או מסופקת בדבר אבל הכא שעדיין מאמנת לו והיא בעצמה נסעה באלה מסעי לארץ רחוקה לקבל חליצה א"כ אפי' לא יאומן מן הדין מ"מ היא גופה שוויתי' נפשה חתיכא דאיסורא והחזיקה את עצמה בחזקת איסור יבמה לשוק:

2819

2820איברא אי הי' שום מקום לחפש היתרא מטעם כי הזקינו היבמים והגיעו לגבורות וטפי ממספר תשעים ושלשה שנים היינו יכולים להאמין להבעל אי הי' עדים בדבר שאמר כן שהניחום בני שלשים שנים באופן שהגיעו עתה ליותר מתשעים והי' הבעל מהימן בזה מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי על פי עצמו החזקנו אותו ביש לו אחים ועל פיו אנו סומכי' להאמין כמה ימי שני חייהם אבל מה יועיל זה הלא משנה שלימה שנינו בגיטין כ"ח ע"א המבי' גט ממ"ה והניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ואמר רבה לא שנא אלא שלא הגיעו לגבורות אבל הגיע לגבורת לא ואיתותב שם מבריתא דאפי' הניחו בן מאה שנים הוא בחזקת קיים וכן פסקו הפוסקים ואפי' לחד שינוי' בש"ס דמקיים דינו של רבה דבן שמנים אינו בחזקת קיים ובן מאה דבריתא שאני דכיון דאיפלג איפלג וא"כ ה"נ משהגיעו האחים לשמנים שנים פסקו לחיותא וליתא להו חזקת חיים מ"מ זה פשוט דהיינו להחמיר שלא יתן הגט להאשה בחזקת שהוא קיים דמיום שנעשה בן שמנים אתרע חזקת חי שלו אבל פשיט שאין לסמוך להתיר אשת איש או יבמה לשוק על זה ואפי' ודאי איסור איכא דמוקמי' לאתתא מספיקא אחזקת איסורא קמיתא והבא עלי' באיסור אשת איש בחטאת קאי או במלקות דלא תהי' אשת המת החוצה ופשוט:

2820

2821ואם לסמוך על הני סהדי שאמרו שהם מאותו העיר ולא נודעו להם האחים כי כבר מתו הנה אי הי' הני סהדי קמן הי' צריכים לבאר דבריהם כי כמדומה לי שאין כוונתם שידעו שמתו האנשים אלא שאמרו מדלא שמעו ולא ראו אותם מסתמא מתו ואבד זכרם ואמרו כן מאומדנא מפני זקנתם ומפני שלא שמעו מהם מאומה כך נראה משמעות וא"כ פשוט שאין בעדותם ממש אך לא באנו לידי מדה זו כלל שהרי אנחנו לא שמענו מהעדים מאומה אך היא אומרת ששמעה כן א"כ לא מיבעי' מעיקור הדין שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי אלא אפי' למ"ש ב"ש סי' קנ"ח ס"ק ב' בשם מהר"י מינץ דבזה"ז שאין מייבמין אפשר שאשה בעצמה מהימנת לומר מת יבמי ע"ש והיינו משום דלא שייך זימנין דסני לי' מ"מ הכא שכבר ניסת לאחר פשיט דנוגעת בדבר דמרחמת לי' לבעלה השני ולא מהימנת ועוד התם בשהיבם אינו בדרך רחוק ונקל להשיג החליצה אבל הכא הא חזינן שמפני טורח וטלטול הדרך אמרה כך:

2821

2822ואם נאמר להאמין לה במגו דאי בעי' שתקה ולא אמרה כלל שבעלה החזיק עצמו ביש לו אחים והיתה מהימנת נגד הקול מארחי ופרחי דהוה קלא דבתר נישואי' ולא חשו לי' וגם לא אתחזק בבי דינא ועיי' גטין פ"ט ע"ב מ"מ בהאי מגו נפלן ברברבתא דהוה מגו במקום קול דלא תעיז להכחיש כי האי דרבה בר שרשום ופיה הכשילה באמרה שהיתה מתירא מפני מלשינות האורחי'. ועוד אולי ידעו האורחים דאיכא עדים בצד אסתן היודעים שיש אחים ואתאינן לשיטת הפוסקים דחוש לה בב"ב קל"ה ע"א ואם לומר לעמוד על החקירה ולכתוב לק"ק הארחוב אם כי רב הדרך בינינו מ"מ היינו יכולים לעמוד לדרוש הדבר אי הי' נודע לנו ולהם האיש בסי' מובהק או שמו ושם משפחתו באופן שידוע לבי דינא דהאי אתרא אך הכא לא נודע לנו אלא שם יצחק בן חיים שהלך מעירו זה כ"ה שנים בהיותו בן ח' שנים וצריך לבדוק הארחוב כלו אי לא אתחזק שם קודם כ"ה שנים מי ששמו כך והי' לו אחים עיי' ביבמות קט"ו ע"ב ובפוסקים שם וא"כ לא מצאתי מקום להקל:

2822

2823והיות בלא"ה אתתא דא כבר נישאי' לראשון ומת ולשני ומת א"כ קטלנית היא ולדעת גדולי פוסקים כופין להוציא כמ"ש ב"ש סי' ט' סק"ב וא"כ מכ"ש הכא דאיכא איסורא וסכנתא דכופי' להוציא ומ"מ מהיות טוב אם נוכל לרצותו לגרש מרצונו ולומר לו כי סכנת מיתה יש לו בדבר אולי לא נצטרך להכניס עצמנו לגט מעושה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב נגהי ליום ד' ג' כסליו תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2823

2824שלום טוב לרב טב י"נ הרב הגאון החרוץ המפורסים גל אגוזים נ"י ע"ה כקש"ת מה' שלום נ"י אולמאן אב"ד ור"מ דק"ק ל"ב יע"א:

2824

2825הלום ראיתי ידו הגדולה ופומי' ממלל רברבן כל חיך הטועם יאמר לי לי והיות עריבים עלי דברי דודים שמתי הלילה עיוני עליהם ואשיבה כיד ה' הטובה עלי:

2825

2826הנה ריש אמר מר על דברת הלבוש א"ע סי' קנ"ט דמקדש בשוגג שומרת יבם צריך גירושין קודם חליצה שתהי' חציצה ראוי לייבום ושב יעקב בחא"ע סי' מ' העלה ממשמעות הרמ"א והפוסקים שאין צריך כיון שכופין להוציא אם ירצה לייבם תו ה"ל חליצה ראוי לייבום ופר"מ כ' שנעלם מכ"י שזה תלוי בשני תירוצי תוס' יבמות ט"ז ע"א ד"ה בני צרת וכו' אלא שהקשה אשיטה קמייתא שהיא כשיטת השב יעקב הנ"ל הא קיי"ל ביבמות כ"ח ע"א דאפי' מה שביד אדם לעשות כגון לחלוץ לאינה חמותה ברישא ואפ"ה אמרי' דאינה עולה לחליצה כיון שאינו ראוי לייבום לא הבנתי איך א"ש לתי' ב' דהתוס' דס"ל גזירת הכתוב הוא לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר אפי' שיש בה הוי' מ"מ לא פקע זיקה וקשה איך יבמה יבוא עלי' כיון שתפסה בה קידושין ואם שגרשה הרי נאסרה שעה א' או נילף מהכא דלא איכפת לן בנאסרה שעה א' וכרב דלא כשמואל אע"כ צ"ל דמהאי קרא מוכח דנהי דתפסי קידושין מ"מ כופין מן התורה להוציא וכיון שע"י כפי' מוציאין עדיף טפי מדבר שביד חברו לעשות וכמגורשת כבר דמי וכבר ראיתי סברא זו בבית מאיר סי' קנ"ט דכיון דע"י כפי' מוציאי' לא ה"ל מחוסר מעשה אלא שכ' שאינו יודע מנ"ל שכופין מן התורה ולפי הנ"ל מוכח כן. ומ"מ למסקנא העלה ג"כ כשב יעקב מטעמים אחרים יע"ש באריכות. מה שהקשה פר"מ מק' ירושלמי דמייתי תוס' ר"פ המגרש וביבמות יו"ד ע"א ד"ה לעולם ואם איתא הא ביד' לגרש לגמרי עתה וכן הקשה בית מאיר ולהנ"ל לק"מ דוקא המקדש יבמה כופין אבל לא זה ששייר בגטו ולא פעל עולה וכיון שכן ה"ל מחוסר מעשה שביד חברו ואינו עולה לייבום ועוד בלא"ה התם אין בידו לגרשה בלי שיחזור ויקדשנה כדעת תשו' הרא"ש ופסקו בש"ע ב"י א"ע סי' קמ"ג סעי' ט"ז וטעמו דאין גירושין חל על גירושין וכבר נתעורר בזה במהרי"ט והארכתי במקום אחר דאע"ג לכשנתקדש להפלוני ממילא נתבטלו גירושי' הראשונים וחלו השניים מ"מ ה"ל ככותב גט לאשה דעלמא לכשאכנסיך אגרשיך דלא הוה גט משום דבר שלב"ל ומשו"ה לק"מ מה שהקשה מהרי"ט מכתובות ע"ג ע"א דאמרי' לרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות חוזר וקדשה בשעת ביאה וקשה הא ה"ל קידושין על קידושין ולהנ"ל ניחא כיון דאם לא יתקיים התנאי שעקרו קידושין הראשונים חלו השניים ואי דבר שלא ב"ל הא רבס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל. יהי' איך שיהי' בעל מנת שלא תנשאי לפלוני צריכה קידושי' שניים וקידושין אין בידו ודברי תוס' יבמות יו"ד ע"א הנ"ל צל"ע שהאריכו להקשות על ר"א והא ר"א שמותי מתלמידי שמאי ובלא"ה לית לי' צרת הבת:

2826

2827מ"ש פר"מ בהירושלמי קידושין פ' האומר סוף הלכה ה' שמואל אמר בעניותינו צריכה גט (יבמה שנתקדשה) אמר ר' יוסי בריבי בון מתניתא לאחר שיחלוץ יבמיך אבל אם אמר אחר שימות יבמיך מקודשת שדברים אלו תמוהים ופני משה פי' בו פי' זר במח"כ וכ' פר"מ עפ"י ש"ס קידושין ס"ב ע"ב נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה פירש"י שמא לא תתרצה לו ולכאורה קשה מן בין זה למקדשה לאחר שלשים יום ובהפלאה נדחק בזה והי' נראה לפר"מ דבמקדשה לאחר ל' יום הרי בידו לקדשו עכשיו וממילא יומשכו הקידושין גם אחר שלשים יום משו"ה יכול נמי לקדשה עכשיו שיחולו אחר שלשים יום משא"כ לאחר שאגרשיך א"א שיקדשה עתה סתם ויומשכו אחר גירושי' וסברא נכונה היא. ועפ"ז נראה פי' הירושלמי דבמקדשה אחר שימות יבמיך הרי בידו לקדשה עתה סתם וימשוך ממילא גם אחר מיתת היבם דלשמואל קיימינן דקידושי' תופסין ביבמה אבל לאחר שיחלוץ יבמיך י"ל כהלבוש הנ"ל שא"א לחלוץ עד שתתגרש תחלה והוי כמו לאחר שאגרשיך שאינה מקודשת מטעם הנ"ל אלו דבריו ודפח"ח כי הוא מתוק לחיך. אלא שהוסיף לומר דר' ינאי בירושלמי שם ובש"ס דיבמות צ"ב ע"ב ור' יוחנן שם דאשכח מרגניתא ולא חש לקושי' מ"ט לא נקט לאחר שימות יבמך י"ל לפמ"ש בתשו' חו"י דלמ"ד מזלא גרים אפי' במתו ב' משודכי' שייך חששא דקטלנית א"כ מכ"ש במת יבמה אחר מיתת בעלה משו"ה לא נקט אחר שימות יבמתך ור"י בר' בון בירושלמי מצי סבר כמ"ד מעיין גרם כל אלו דברים ראוי' למי שאמרן. ולע"ד אין הכרח שיהי' שייך במיתת היבם הזה קודם שחלץ לה קטלנית מטעם מזלא. בשלמא באיש אפי' הי' להם קטטה והיא היתה מצפה יום מותו א"א היינו מזל רע שלה שנישאת מתחלה מרצונה לאיש שסופו לצפות מתי ימות אבל ביבמה שע"כ זקוקה לו שלא לרצונה והא קמן שנתקדשה לאחר הרצוי לה שתתקדש לו אחר מיתת החולץ הזה ומצפה היא מתי ימות ואבד שמו ונתקיימה מחשבתה א"כ מזל טוב שלה גרם:

2827

2828ובאמת לא הי' צריך לכל זה לע"ד בפי' דברי ירושלמי ובפלוגתת ר' ינאי עם ר' יוסי בריבי בון דרש"י פי' ביבמות צ"ב ע"ב הנ"ל פי' דאי לאו דדלאי חספא הא אין אדם מקנה דשב"ל אפי' מה שבידו עכשיו והוה ס"ל לר' יוסי בר בון דבלאחר שימות בעלך אע"ג דמיירי בגוסס כמ"ש תוס' בכתובות נ"ח ע"ב ועביד דאתי מ"מ כיון שאין בידו לקדשה עכשיו אינה מקודשת אע"ג דאינה מחוסר מעשה דגירושי' ומשו"ה לא נקיט לאחר שיגרשיך בעלך דמיתה הוה רבותא טפי משא"כ ביבמה דקידושי' תופסי' לשמואל א"כ בגוסס אה"נ מקודשת כיון דבידו לקדשה עכשיו משא"כ בלאחר שיחלוץ דמחוסר מעשה:

2828

2829ואמנם ר' ינאי ס"ל כמ"ד כופין לחלוץ דמצות חליצה קודמת לייבום ויעיי' פלוגתא זו בתוס' יבמות ל"ט ע"ב וא"כ י"ל באחר שימות בעליך לא הו"מ למנקט לאחר שיגרשך דזה לא הוה עבידא דאתי כלל אפי' קטטה ביניהם דקשים גירושי' ומצוה לשום שלום ביניהם משא"כ חליצה הוה לאחר שיחלוץ עבידא דאתי טפי מלאחר שימות משום דמצוה לדבק בחליצה וקמ"ל אפ"ה אינה מקודשת ור"י בר בון ס"ל כמ"ד אין מצוה לחלוץ אדרבא כופין לייבם משו"ה הוכיח מזה דלאחר שימות יבמיך מקודשת:

2829

2830באופן דנהי דדברי פר"מ בירושלמי נכוחים למבין ומתוקים לחיך מ"מ אין פירושו מוכרח לדחות בזה דעת השב יעקב ולפ"מ שכתבתי לעיל אדרבא דברי השב יעקב מוכרחים מב' תירוצי תוס' דיבמות ט"ז ע"א ד"ה בני צרת. עד שלפע"ד קפידא איכא לחלוץ בלא גירושין דאם יגרש קודם מיחזי כאלו אינה ראוי בלא גירושי' קודם חליצה וצריכי' לומר מה שכופין להוציא אם ירצה לייבם לא מיקרי בידו לעשות נמצא נאסרה שעה א' ושוב אין לה היתר למ"ד הכי נהי דקיי"ל כרב דיבמות מ"מ לא שפיר דמי למיעבד הכי וכן העלה בית מאיר במסקנתו מטעמי' אחרים ומ"מ להלכה אני אומר ולא למעשה:

2830

2831ומ"ש פר"מ עוד מאשת שני מתים לע"ד לתי' ב' דהתוס' דגזה"כ הוא לא תהי' אשת המת החוצה שתהי' הוי' וזיקה במקום א' א"כ הכא שע"י קידושי שמעון נאסרה על לוי משום אשת אחיו ומבטל הזיקה אין קידושי' תופסי' ביבמה זו לשמעון אפי' לשמואל. דכל היכי שהוי' מבטל הזיקה אין כאן הוי'. כנלע"ד ולו משפט הבחירה. הכ"ד א"נ. פ"ב יום עש"ק ער"ח תמוז תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2831

2832להחכם הנ"ל:

2832

2833יקרת מכתב קדשו הגיעני בזמנו בהיותי בפיזינג ואמרתי לשעשע בפלפולי על דברי המרדכי והנח"ץ והנחתים עד בואי אהלי והנה לא נחתי ולא שקטתי והאידנא הגיעני מכתב קדשו שנית וענותנותו הרבני כי לא לגמרא ולא לסברא דידי צריך מר אך מצותו עוברת עלי והנני להשיב בקצרה:

2833

2834אודת יבם שהיבמה אינה רוצית לילך אחר היבם לחלוץ והדרך רחוק מאוד והיבם צריך לישא אשה ולעשות קישור שידוכי' יפה כ' פר"מ גאונו דהיא מורדת הואיל שאינה רוצית לבוא אחריו ואפי' בארוסה מתיר רמ"א בא"ע סי' ע"ז סעיף ב' לישא אחרת כ"ש בזיקת חלוצה שהיא קיל טפי כמבואר בהגה' מרדכי דכתובות סי' רצ"א דקיל האי זיקא אשר רמז עלי' רמ"א סי' קנ"ט סעיף ה':

2834

2835ואע"ג דמייתי ב"ש בסי' ע"ז סק"כ בשם הגה' מיי' סוף אישות דאפי' ארוסה מורדת אין מתירי' לישא אשה על אשה נ"ל דאין לעשות פלוגתא בין מהרי"ק סוף שרש ס"ג ובין תשו' מיי' מכמה טעמים חדא כמ"ש ב"ש בעצמו דהמעיי' במהרי"ק יראה שעיקור טעמא משום שהי' ידוע ומפורסם הטעם לב"ד ואפשר הגה' מיי' לא מיירי בכי האי גוני וא"כ שייך א"כ כל א' יטעון שמרדה בו ועוד דמהרי"ק נתלה בחכמי שפירא שתקנו להתיר לישא אשה על אשתו מורדת ונהי דלא מלאו לבם לעשות מעשה הכריע הוא בארוסה ומפורסם לב"ד יש לסמוך על הסכמת חכמי שפירא וא"כ י"ל הך דהגה' מיי' קודם תקנה הוה ועוד בהגה' מיי' מיירי שהאשה רוצית לקבל גט אך הוא רוצה לעגנה וא"כ שפיר כ' שלא יתירו לו לעבור על חדר"ג ויתבטל מפ"ו:

2835

2836אבל מהרי"ק מיירי שהיא אינה רוצה לקבל גט וא"כ ע"כ א"א בלא העברת חדר"ג או לגרש ע"כ או לישא אשה עליו לכן התיר ואין כאן מחלוקות וא"כ בזיקת חליצה דקיל י"ל דאפי' בלא בטול פ"ו מתירי' כשהיא מורדת אך אחר התראת ב"ד שתבוא אחר היבם ואז אם לא תבוא יניח היבם בטחון או ישבע שבבוא יבמתו לא יעכב מלחלוץ כדרך שמשליש גט וכתובה ואע"ג דכ' ב"ש סי' קס"ה סקי"א דנשבע לחלוץ הוה כמתנה עמ"ש בתורה נ"ל היינו קודם שנפלה לפניו אבל אחר שכבר נפלה לפניו והוא חפץ לחלוץ ונשבע על כך חייב לקיים שבועתו דבהכי מתישבא בתשו' הרא"ש ופסק בש"ע י"ד סי' רל"ט ס"ז ובסדר חליצה סקמ"ו והחילוק קל להבין ודעתי מסכמת לדעתו הגדולה והרחבה וה' ירחיב לנו ופרינו בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו הכ"ד מחו' החותם בברכת השנים כחפצו וחפץ. פ"ב יום ד' ח"י אלול תקע"ט לפ"ק.

2836

2837משה"ק סופר מפפד"מ:

2837

2838שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג ומפורסם לשבח ולתהלה כש"ת מהו' בער נ"י אב"ד דק"ק אייבשיטץ יע"א:

2838

2839יקרתו הגיעני פה בהיותי עוסק ברפואות פה במרחץ ושיהוי מצוה לא משהינין ע"כ אמרתי להשיב מיד ולא יאוחר דבר נידון יבמה רכה וענוגה עני' אשר לא נס רגלה הולך למרחקים והנה היבם גדול האחים ונד בארץ לא נודע לו מקום ידוע ושני לו אומרים שנמצא במקום פלוני במדינת הגר רחוק כמו מ' פרסאות וכולי האי ואולי לא נמצא שם ואפי' נמצא שם זה אין ספק שהוא לא יבוא אל מקום היבמה לחלוץ לה וקשה ליבמה לילך אחר היבם כנ"ל ונמצא ג' אחים צעירים במקומה שרוצים לחלוץ לה אם נכון הדבר שיחלוץ הקטן במקום שיש גדול במרחקים באופן הנ"ל:

2839

2840במתני' פ' החולץ (יבמות ל"ט ע"א) תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין לו מלשון מתני' משמע דאע"ג דקיימ' דהיבמה הולכת אחר היבם מ"מ לא יכול לתלות בשום אופן שהיא תלך אחריו אפי' אינינו מד"ה אך אם סופו לבוא לכאן הוה סד"א שיכול לתלו' בו קמ"ל כיון שהוא מד"ה אינינו יכול לתלות בו וכ' ב"ח סי' קס"א מדה"י לאו דוקא אלא מדינה אחרת לאפוקי עיר רחוקה באותה מדינה ומייתי ראי' מריש גיטין דכ' תוס' כל ח"ל קרוי מדה"י וכדאמרי' פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י אלא שהאריך עלינו הב"ח ז"ל ואמר שיעור מדינה אחרת היינו שמדברים בשפת לשון אחר כמו בחילוק ארצות סוף כתוב' המבואר בש"ע א"ע סי' ע"ה (ובס' ב"ש נדפס בטעות ספ"ה וצ"ל ע"ה) אך בסדר חליצה שבתשו' מהר"י מינץ ומייתי לי' ב"ש הנ"ל מעשה שהי' היבם בפאריז והיבמה עם יבם צעיר רחוק ס' מיל ופסק שהקטן יחלוץ וכ' ב"ש מזה מוכח דלא כב"ח דאפי' במדינה בעיר רחוקה קצת דס' מיל הוא ט"ו פרסאות תלמודיות מהלך יום וחצי ואפ"ה לא הצריך להמתין ופסק כן בשם ט"ז ע"ש:

2840

2841ואע"ג דמעשה שהי' הכי הי' רחוק ס' מיל מ"מ הואיל ונפיק מפומי דגברא רבא אמרתי להסביר בו סברא דבתשו' חכם צבי סי' ק"ו ורמז עלי' המגיה במ"ל ריש הל' מגילה כ' אמ"ש הרדב"ז ח"א סי' י"ג דלא משהי' מצוה אע"ג דאח"כ יכול לעשות מן המובחר וזה קצת נגד תה"ד שפסק להמתין קידוש לבנה עד מש"ק והעלה ח"צ מש"ס ותוספ' ר"פ ד' אחין דחיישי' התם אדמתייבם חד ומת אידך ונמצא מצות יבמין בטלה ומחלקי' תוס' בין זמן מרובה לזמן מועט דלח חיישי' למיתה וה"נ תה"ד מיירי משיהוי זמן מיעוט לא חיישי' לביטול ומיתה משא"כ בשיהוי זמן מרובה אלו דבריו ז"ל והנה כן כ' תוס' בגיטין כ"ח ע"א דלזמן מועט שום מ"ד לא יחוש דאל"כ אשת כהן משיצא בעלה מלפניה לא תאכל בתרומה ולזמן רב כ"ע חיישי' ומה שיש בין זמן רב למיעוט פליגי והנה צריך שיעור וגבול בין רב למועט ואמרתי מסברא דאמרי' במס' מ"ק כ"ח ע"א ת"ר מת פתאום וכו' חלה יום א' וכו' חלה ה' ימים ומת זו היא מיתת כל אדם נמצא לשיהוי ה' ימים חיישי' למיתה וא"כ כיון שיש בינה לבין היבם גדול מהלך יום ומחצה ולא נתחייב האשה ללכת אחריו מספק שמא לא ירצה לחלוץ ונשלח אליו לשאול רצונו ואם אחר חזרת השליח תסע אליו הרי נשתהה ג"פ יום ומחצה והוא ביום החמישי ואם נמי יבוא היבם אלי' מ"מ יתאחר ג' ימים ובהא פליגי ר"מ ור"י ע"כ כשמהלך ס' מיל לא משהינן המצוה משום מצוה מן המובחר שהגדול יחלוץ ואמת כי במס' סוכה גבי עושי' בהמה דופן לסוכה משמע דפליגי בזמן ז' ימים ע"ש ואולי בהמה שאני מאדם:

2841

2842שוב נזכרתי מ"ש בס' יערת דבש ח"ב סוף דרוש ג' דלפמ"ש רמ"א בתשו' סי' קכ"ד דכהן הגדול כונס בביאה קודם יה"כ ולא רק בכניסה לחופה וא"כ לפי מאי דאמרי' ריש יומא דמביתו פירש שמא תמצא ספק נדה וא"כ ע"כ אותה הביאה הי' ז' ימים קודם יה"כ וא"כ זמן רב הוא ז' ימים ודפח"ח ע"ש וצ"ל דלא תיקשי מש"ס מ"ק דה' ימים מיתת כל אדם י"ל לפי מאי דאיתא בירושלמי ובטש"ע י"ד רסי' של"ה דבפחות מג' ימים לא נקרא חולי א"כ הא דאמרי' חלה ה' ימים ומת היינו אחר ג' ימים נקרא חולי ומאז חלה ה' ימים וצדקו דברי יערת דבש וגם ש"ס דסוכה ומ"מ גם דברינו יוצדקו כיון דעכ"פ איכא למיחוש אחר זמן ג"פ יום ומחצה שכבר חלה שסופו למות בו לא יכול לחלוץ בחליו או היא תחלה ותמות לבסוף ותתבטל המצוה לגמרי:

2842

2843ומ"מ נ"ל לקיים גם דברי הב"ח אעפ"י שהוא לא נתכוון לכך מדאמרי' במדה"י שכוונת ש"ס מדינה אחרת אפי' קרובה כמו שהוכיח מריש גטין א"כ תרווי' איתנהי במדינה אחרת שנשתנה בלשון ואויר וכדומה אפי' קרוב מאוד אין ממתינין ובאותה מדינה כל שרחוק שאפשר שתתבטל המצוה לא משהינן וא"כ בנידן שלפנינו כולהי טעמי איתנהי שלא להשהות המצוה ויחלוץ הגדול שבשלושה הצעירי' עמכם ולמטינהי שיבא מכשורי דהאי פסקא:

2843

2844אין להתעקש ולומר למאי ניחוש אי נמי ימות היבם הגדול עדיין לא יתבטל מצות יבמי' דהא קיימי קטני' ואי תמות היא בימי' מועטי' הרי בלא"ה לאו בת הקמת שם היא זה עיקש דאפי' אם תמות מחר יש מ"ע ביבום או חליצה היום ולא אמעיט רק סריס ואילוני' והיא נמי אם ימות עברנו על זריזי' מקדימי' על מגן מוטב שתפוס הודאי להזדרז ולחלוץ היום ולא נסמוך על הספק של הגדול אחר זמן מרובה. יערגן סמוך לק"ק פ"ב כאור בוקר ליום ה' י"ב תמוז תקצ"ח לפ"ק. משה"קס מפפד"מ:

2844

2845שלום וכ"ט לידידי הרב החרוץ המופלג ומופלא בתורה כש"ת מו"ה אברהם אב"ד דק"ק שימענדע:

2845

2846גי"ה הגיעני ע"ד זקוקה ליבם קטן בן שש שנים שכבר כתבתי לפר"מ שחלילה להרהר להתירה לשוק ח"ו עד שיגדל הקטן ויחלוץ לה ומאן ספין ומאן חשיב להרוס דת תורת אלוקים חיים וכל המהרהר יעורער בנוער ועתה שב מכ"ת שנית ע"ד כי השתדלה האשה לה עדות מרופאים מומחים שלפי דבריו אם תתעגן עד עת ההיא אפשר שתפול לחולי ותסתכן ושאל פר"מ אם יש להאמין לרופאים על אדם שהוא בריא אולם לפנינו ואין אנו מרגישים בו שום חולי ובאם אנו מאמינים אם יש להתיר איסור זה משום סכנה אלו תוכן דבריו:

2846

2847הנה בהאמנת הרופאים על מי שאנו מרגישים בו חולי ושינוי פשוט ומבואר דנאמנים עכ"פ לשווי' ספק פ"נ ומחללי' שבת ויהכ"פ וכל אי' תורה לבד מג"ע ומע"ז וש"ד אך לעשות כודאי יעיי' בטור וב"י וד"מ י"ד סי' קפ"ז ואין אנו צריכים עתה לזה דעכ"פ ס' פ"נ דוחה כל התורה לבר משלשה החמורות הנ"ל וגילוי עריות היינו חייבי כריתות ומיתת ב"ד אפי' הלאוי' שבהם דהיינו חיבוק ונישוק של א"א שגוף הערוה הוא בכרת ומיתת ב"ד אז גם הלאו שבו בויהרג ואל יעבור להרמב"ם יעיי' בטוש"ע י"ד סי' קנ"ז אבל חייבי לאוין כגון ממזר וכדומה אינינו ביהרג ואל יעבור וא"כ נידן שלפנינו שאינו אלא בלאו לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר אע"ג דחמיר האי לאו משארי לאוי' דאי' ביאה דבכולהי קיי"ל קדושי' תופסי' והכא אין קדושי' תופסי' עי' יבמות צ"ב ע"ב ובטש"ע סי' מ"ד סעי' ז' ובסי' קנ"ט ב"ש סק"ב וכל בעילותיו ס' בעילת זנות וגרע משארי חייבי לאוין ועי' לח"מ פ"ד מאישות הל' י"ד ועוד דחז"ל קראו לה אשת איש ב"ב קל"ה ע"א ורשב"א כ' שהיא מחייבי חנק אעפ"י שהיא הפלגה דאין כאן חנק ולא א"א וכמ"ש הראשונים שם רק הואיל ויצאה מאיסור לאיסור היינו מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כינו לה שם א"א א"כ חמיר לאו זה משארי חייבי לאוין מ"מ לכלל ערוה לא הגיע דאעפ"י שאין מתרפאי' בג"ע מ"מ בהאי אי' לאו מתרפאי' לכאורה. מ"מ הכא בנידון שלפנינו אסור מתרי תרי ותלת טעמי וכל א' יש בו טעם כעיקור א' כמ"ש מעלתו שלא נאמין לרופא אלא במי שהוחזק בשום חולי אבל באדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואמר לי כך וכך כאב יש לי והרופא שופט עפ"י דבריו כראוי לו אבל אנחנו לא נתיר לו לעבור ולזיז זיז כ"ש מדברי תורה עפ"י חלמותיו ודבריו ודבר זה מבואר בש"ע א"ח סי' תרי"ז דכ' שם המג"א ריש הסי' לחלק בין עוברה שהריחה מאכילין אותה אפי' לא נשתנו פני' מאכילי' אותה עפ"י עצמה משא"כ אדם בריא כל זמן שלא נשתנה פניו אפי' אמר שלבו כואב עליו אין מאכילין אותו והב"ח שם מייתי זה מלשון רמב"ם ור"ן ורא"ש ע"ש ולא הביאו ראי' לדבריהם ואני מצאתי ראי' לזו במתני' דפרקי אבות בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבהמ"ק לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם וכ' שם תי"ט בשם פירש"י דאולי הריחה ונתאוה לא הי' מאכילי' אותה וצריכה לנס שמעולם לא הפילה מריח ההוא ע"ש ולכאורה יפלא הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומשו"ה שלימה פ' יהכ"פ עוברה שהריחה וכו' ותי' הגאון מו"ה שאול שאבד"ק אמ"ד ז"ל בגליון תוס' חדשים דוקא עוברה שהריחה פי' שכבר הוכר עוברה אז נותני' לה אבל לא הוכר עוברה עדיין אעפ"י שהיא מרגשת בעצמה כאב ותיאבון מ"מ כיון שלא הוכר עוברה לא הי' נותני' לה והיתה מסוכנת להפיל ונעשה נס שלא הפילה אשה מריח וכו' והיינו דתנן לא הפילה אשה ולא תנן לא הפילה עוברה אע"כ מיירי בסתם אשה שלא הוכר עוברה ודפח"ח וע"כ מיירי בלא נשתנה פני' דאלו בנשתנו פני' אפי' לכל אדם נותני' וע"כ בלא נשתנו פני' דלעוברה בעלמא דכרסה מעיד עלי' על חולי שלה נותני' אבל אדם בעלמא אעפ"י שמרגיש כאב כמו אשה זו שלא הוכר עוברה ומ"מ כואב לה עד שמפלת ומסתכנת מ"מ אין ליתן לה עפ"י עצמה אעפ"י שלכאורה נ"ל שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביהכ"פ בין באי' דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מ"מ אנו אין מאכילים אותו ביהכ"פ ואין אנו מניחי' אותו ליטול מהקדשים עפ"י דבריו שאין להאמין לו דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימא עיין קדושי' ע"ט ע"ב וק"ל:

2847

2848והנה במס' נדה פ' התינוקת אי' נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו דם שותת ויורד הרי דנאמנת י"ל התם מיירי שיש שינוי' לפנינו שרואית דם מחמת תשמיש או שלא בשעה שראוי לראות ואינו יכולה לטהר עצמה מה שאין דרך בכל הנשים ואין לך היכר חולי יותר מזה וע"כ נאמנת לומר מכה יש לה באותו מקום ואפ"ה בשעת וסתה אין תולי' במכה לשיטת תוס' ורוב פוסקים ולרשב"א דתולין במכה אפי' בשעת וסתה תולי' הדם במכה מ"מ היינו כנ"ל שרואה דם שלא בעונתה המורה על חולי ושינוי' אבל אשה בריאה שאין לה שום שינוי בזמן ולא במראה דם ואינה רואית דם אלא בשעת וסתה התאומן לומר מכה יש לי ולרשב"א כל שיש לה מכה תולי' אפי' בשעת וסתה היעלה על הדעת שאשה נאמנת לומר כל דמי' מחמת מכה ישתקע הדבר ולא יאמר ונהי מהתם אין ראי' לדידן דהכא פ"נ שאני מ"מ אין ראי' בהיפוך ממה שאשה נאמנת לומר מכה יש לה ודי ראי' ממעוברת שהריחה וכו' ואדם דעלמא בעי שישתנה פניו ש"מ אפי' לענין פ"נ לא מהימן להאכילו ביהכ"פ:

2848

2849והדברים ק"ו השתא יהכ"פ דאיסור כרת וחמיר לאינשי טפי מלאו ועוד יהכ"פ עצמו חמירא לאינשי טפי משבת דסקילה כמ"ש תוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' אפ"ה אינו נאמן להאכילו מכ"ש יבמה לשוק שאינו אלא אי' לאו דקיל בעיני אינשי כמ"ש הראשונים דמה"ט אינה נאמנת לומר מת יבמי להתירה לשוק יעוי' שעאה"ע רס"י קנ"ח וב"ש שם ועוד התם באכילת יהכ"פ וחילול שבת אין נפשו של אדם מחמדתו כל כך כפולמוס של זנות דודאי איכא למיחשדה בשיקרא אי לית בה סימני חולי השייך לאותו ענין ועוד ק"ו התם ביהכ"פ אפי' לעצמו אין מאכילי' עפ"י עצמו ואיך יערב איש אחר לגשת לבעול איסור יבמה לשוק עפ"י דברי עצמה שהיא מוחזקת באיסור ואפי' ע"א בעלמא אינו נאמן היכי דאתחזק איסורא כ"ש בע"ד עצמו הנוגע בדבר שלא יאומן להתיר לאחרים מה שהוא בחזקת איסור:

2849

2850ועוד הלא הבועל עובר על כל בעילה ובעילה ועל כל כח וכח ולא הותר רק להציל נפש וא"כ מי ישער איזה בעילה היא להצלת נפשה ואם די לה פעם א' בחדש והוא בא עלי' פעמיים שניהם עוברים על לאו דאורייתא ואם אולי תתרפא ותפסוק חולי שלה מי יכפנו לגרשה אז והוא עמה כל ימי' באיסור ואי נמי הי' כאן חולי ברור של סכנת נפשות ורפואה בדוקה ג"כ ע"י בעילה מ"מ הא קיי"ל בחולי המסוכן מאכילי אותו הקל קל תחלה כמבואר פ' יהכ"פ ועי' מג"א סי' תרי"ח וא"כ למה יבעלינה ישראל דאית בי' כל הנ"ל הלא תשתדל לה בריצוי כסף גוי שלא ע"ד חתנות לבעול לפרקים לכשתסתכן שאינו אלא גזירת ב"ד של שם דוקא ישראל הבא על הגוי' קנאים פוגעי' בו ואי לא קנאי' פגעו בו הוא ביכרת ה' לאיש אשר יעשינו ומשו"ה הוא ביהרג ואל יעבור אבל גוי הבא על ישראלית שלא ע"ד חתנות אינו אלא גזירת ב"ד של שֵם יעי' בב"י י"ד סי' קנ"ז הנ"ל ודברי ש"ג במרדכי פ' החולץ סי' ל' אות קטן א' צ"ע וכבר תמה עליו בתה"ד סי' רכ"ג ע"ש. וא"כ ה"נ תאכל הקל ושמא תנשא ח"ו לישראל וחלילה איניני אומר שתבעל לגוי באמת אבל עכ"פ אסור לשום בר ישראל לעסוק בהצלת נפשה עד"ז כיון שאפשר לה במאי דקיל מיני' אבל חלילה להורות היתר זה. והנה בר"פ בן סורר ומורה בא' שהעלה לבי טינא וכו' ואמרו ימות ואל יספר עמה אחורי גדר ומסיקי' דבפנוי' הי' מעשה ומשום גדר שלא תהי' בנות ישראל פרוצות ע"ש וכ"פ רמב"ם פ"ה מיסודי תורה הל' ט' ומייתי לי' ב"י בי"ד סי' קנ"ז ע"ש והתם פנוי' טהורה מנדתה ואין בסיפור ההוא עמה שום נדנוד ערוה רק קירוב דעת אל פנוי' ואתי לידי לא יהי' קדש ולא תהי' קדשה ולא תחלל בתך להזנותה ומ"מ אמרו ימות זכאי ואל יפרוצו בפולמוס של הפקירא ומכ"ש הכא שכל בעילה הוא באיסור לא תהי' אשת המת החוצה ואם אין קדושי' תופסי' ה"ל לאו דקדש וקדשה וכמ"ש רמב"ן בנימוקי תורה דלהכי תרגם אונקלס לא תנסב לעבד משום כיון דאין קידושי' תופסי' ממילא הוה כל הבעילות בעילת קדש וקדשה וה"ה הכא ואם תבעל לגוי פשיטא דאיתא כנ"ל וא"כ איני רואה שום היתר:

2850

2851והא דאמרי' ס"פ הגוזל עצים יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אדעתא דהכא לא קדשה נפשה אי לאו דטב למיתב טן דו אפי' עם מוכה שחין ולא למיתב ארמלתא אבל בלא"ה הוי אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה נפשה היינו מן האירוסי' אבל לא מן הנישואי' כמ"ש תוס' שם ועי' תה"ד סס"י רכ"ג דבריו מגומגמי' קצת וצריכי' ביאור בענין זה ועי' היטב ריש תשו' מעיל צדקה:

2851

2852ועי' שיטה מקובצת בב"ק שם הסביר הרא"ש דברי תוס' באופן אחר דמן הנישואי' לא שמע הבעל לתנאה לשוי' לבעילתו בעילת זנות והוא נוטה לדברי תוס' כתובות מ"ד ע"ב ד"ה שלא כ' לה וכו' ע"ש מ"מ בין למר ובין למר אחר הנישואי' אין ממש בסברא זו אפי' הי' מאמינים לה בסכנת נפשה מכ"ש שכבר כתבתי שאין לאדם להאמין לה להכניס עצמו באיסור דאורייתא:

2852

2853ע"כ לא אקוה שיהי' ח"ו שום הרהור וערעור ולמיעבד טצדקי ולעבור בפרהסי' על דברי תורה ח"ו ובטוחי' אנחנו בהי"ת כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יאונה לה כל און ע"י שמירת מצות ה' ותורתו אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לכל השומעים ועושים ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום ד' כ"ד מנחם תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2853

2854שלום וכ"ט לידידי המאה"ג המיוחס המופלג כקש"ת מ' אלעזר סג"ל נ"י רב בוויען:

2854

2855יקרתו הגיעני ונזדרזתי להשיב מפני כבוד הנגיד נ"י נידון בתו החלוצה שנשתדכת עם כהן א' בלא ידיע' ועתה נודע הדבר ואם יתפורד בין הדבקים איכא למיחש לסכנה כי אהבת נפש אהובים זל"ז וגם כ' פר"מ נ"י שמענה בפי האב הנגיד נ"י שכמדומ' שהבת היא אילונית ונפשו יפה בשאלתו אם יש שום תרופה להתיר שישא הכהן את חלוצה משודכת שלו:

2855

2856אשיב ראשון ראשון בע"ה על חשש סכנת נפשות גרסי' בפ' בן סורר ומורה אחד נתן עיניו באשה אחת וכו' וש"מ מהאי עובדא תלתא ש"מ דבערוה דאורייתא יהרג ואל יעבור אבל אבזרייהו אפי' אי' דרבנן דמסתעיף מיני' וש"מ בערוה דרבנן יעבור ואל יהרוג וש"מ כשהסכנה מסתעף ממנו וממנה לרוע מזגם ורב טובתם העמידו חז"ל דבריהם אפי' אבוזריי' דערוה דרבנן ימות ואל יעבור:

2856

2857א' מדאמרי' בשלמא למ"ד א"א ניח' ש"מ דאי הוי א"א אע"ג דלא אסיק אדעתי' הך בפגם משפחה שלא יהי' בנות ישראל פרוצות אפ"ה ניח' לי' שלא לספר אחורי גדר בא"א אע"ג דהאי גם לרמב"ם לאו דאורייתא הוא כ"א קרבת בשר חיבוק ונישוק וכדומה אבל להרבות שיח' דרבנן ומ"מ הוי ניחא לי' ש"מ כי אביזריי' דערוה דאורייתא אפי' דרבנן דידהו יהרג ולא יעבור ולזה נתכוון נמק"י שהוכיח מקו' הש"ס הלז ולא מגופי' דעובדא אלא כהנ"ל. שנית מדפריך בפשיטות אלא למ"ד פנוי' מ"ט ש"מ פשיטא לי' דאפי' נימא ביאת פנוי' טהורה בנידתה לאו אית בי' ונימא נמי באי' לאו נמי יהרג ואל יעבור בג' עבירות כדמשמע בירושלמי הביאו מגי' במ"ל פ"ז י"ז מאי' ביאה ה"ז מ"מ לספר עמו באחורי הגדר לא חמור כולי האי וה"ה כל אי' ערוה דרבנן דאין להם שורש דאורייתא פשיטא דלא שייך בהו יהרג ואל יעבור והיינו דפשיטא להש"ך ביו"ד סי' קנ"ו ססק"י ובזה מיושבים דברי חי' ר"ן סנהדרין ובר"ן שברי"ף פיה"כ דס"ל אפי' אי' דרבנן יהרג ואל יעבור ושוב כ' בגוי הבא על בת ישראל יעבור ואל יהרג כאסתר משום דלא הוי אלא גזרת שם ובנישואין ליכא אלא לאו דלא תתחתן וא"ש דרמב"ן ס"ל לפני זה דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא בעריות דחיוב כרת ולא בחייבי לאוין דלא כירושלמי הנ"ל אך העריות דחייבי כריתות חייב למסור נפש אפי' אאי' דרבנן דידהו כדמוכח מס"פ בס"ומ דקאמר בשלמא למ"ד א"א וכו' אע"ג דסיפור באחורי גדר ליכא אלא אי' דרבנן לרמב"ן אפי' קרבת ממש ליכא אלא דרבנן מ"מ ניחא להש"ס דימות ואל יספר אבל גזרת שם אפי' לאו דחתונות מוכח מדפריך אלא למ"ד פנוי' מ"ט מוכח דיעבור ואל יהרוג. שלישית למסקנת ש"ס משום שלא יהי' בנות ישראל פרוצות מוכח היכ' דבשאט נפש ובתעבת לבם הרע הביאו עצמם לידי סכנה כדי למלאות תאותם העמידו חכמים דבריהם שלא להפקיר בנות ישראל ולא הנחת בת לאאע"ה א"כ ימות זכאי ואל יספר עמה אחורי הגדר אעפ"י שסיפר עם הפנוי' אחורי הגדר הוא אי' קל מאוד העמידו דבריהם והר"א מזרחי בתשו' סי' נ"ט הביאו בקיצור במ"ל פ"ה מיסודי התורה על כהן שנשא חלוצה וכשרצה לגרש גיזמוהו קרובי האשה למסרו בידי גוים להפסיד ממונו ופ' אפי' גופו מחויב למסור אפי' משום חלוצה דרבנן כדמוכח ס"פ בס"ומ ולכאורה אין ראי' משם ולפענ"ד דינו אמת ק"ו השתא ומה התם ליכא שום ביאת אי' אלא לספר אחורי הגדר והוא אז באונס סכנת מיתה מ"מ שלא יפרצו במקום אחר ויבואו לידי פריצות וביאת אי' ברצון העמידו דבריהם הכ' אי נתיר לו לקיים החלוצה תחילתו באונס שלא ימסרוהו בידי גוים אח"כ בועל כמה בעילות בלי שום אונס נהי דאונס שלא לגרשה מ"מ יאנסנה על כל בעילה ובעילה ולא אמרי' אלא שאם ירצה גוי להרוג אם לא יבעל ערוה דרבנן יעבור ואל יהרג אבל בנישואין שיהי' עמה תמיד ואנינו נאנס על כל בעילה נמצא עובר כמה איסורים בשאט וברצון פשיטא דהעמידו דבריהם טפי מטעמא דפגם משפחה שלא תהינה פרוצות ועוד נ"ל באי' כהונה שהוא גרם לעצמו אפי' מ"ד בא"א הוי עובד' ולא בפנוי' ולא חייש לפגם משפחה ולפריצות מ"מ בחליצה לכהן יוד' דודאי אם מחמת רוע תאותו ינסב חלוצה שהביא עצמו לידי חולי וסכנה מ"מ עכ"פ לא ישא כפיו ולא יקרא ראשון ובניו חלולים דרבנן ובכהונה כתיב וקדשתו דופנו עי' ר"פ אשה רבה ע"כ יפה פ' הרא"מ ואין כאן מחלוקות:

2857

2858מעתה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון השתא הרא"מ שהאונס לא הי' מחמת זדון לבם אפ"ה אמר יהרג ואל יעבור מטעם הנ"ל משום דסוף ליבעל בלא אונס כש"כ נידון שלפנינו דתרוויי' איכא שמחמת תאותם הביאו חולי וסכנה על עצמם ועוד אחר זמן זמנים ויתבטל רוע יצרם ולא יהי' עוד חולי ומכאוב מ"מ אשתו עמו בנין עדי עד וכמה בעילות אי' יבעול בלי אונס פשיטא דאין שום ה"א ולא יעלה על דעת להתיר חלוצה לכהן:

2858

2859אך מטעם השני שכ' שהיא איילנית הנה בטור אה"ע סי' קע"ב פסק בחד סימן וסימני איילנות סגי שלא תחלוץ ואם חלצו מותרת לכהונה וכן פ' הרמב"ם לפי נוסחת הסמ"ג אלא שב"י חשש להחמיר שלא להתירה לשוק אא"כ יש בה כל סימני איילנות לפענ"ד באי' דרבנן חלוצה לכהונה יש לסמוך להקל וסגי בסי' א' ובפרט במקום סכנה וע"כ נהי שכבר נבדקות ע"י נשים קודם חליצה וע"י זה חלצה בב"ד היינו משום אפי' לא נמצא אלא סי' א' שאינ' איילונית צריכה לחלוץ להתירה לשוק ושפיר עביד ב"ד והצריכו חליצה אבל אם תבדוק עתה ע"י ב' עדים כשרים מבינים שאין לה דדים ודוקא סי' זה סגי להתירה לכהונה דסי' א' שמתקשה בשעת זה א"א לידע וסי' קלא כקול גברא קשה להבחין זה יאמר כה וזה יאמר כה ויכולה לשנות קולה כרצונה גם סי' התחתון א"א להבחין ע"כ אין לסמוך אלא אם אין לה דדים והיא יותר מבת עשרים שנה ולא אסמוך על עדות נשים בזה אעפ"י שהוא דרבנן וכולי האי ואולי וה' יצילני משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות הכ"ד. פ"ב יום ג' אדר"ח כסליו תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2859

2860רב שלום חייבתי לי"נ הרב המאה"ג צדיק ונשגב כבוד מה' דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ב יע"א:

2860

2861ע"ד מי שהתחייב עצמו בשט"ח לגיסתו בשעת נישואין אחיו לחלוץ בחנם ובשבועה וח"ח כנהוג עפ"י נוסחת בעל נ"ש ועתה נפלה לפני' והוא אינה רוצה אם נכוף אותו לקיים שבועתו אה' י"נ כל יקר ראתה עיני מעלתו והלכו בו נמושו' רבות בתשו' אחרונים ואין בידינו כח לכוף בשום פנים ולעולם יראה לפשר ביניהם:

2861

2862מ"מ להוציא חלק א"א מה שנתעורר מעלתו אמ"ש ב"ש סי' קס"ה סקי"א דנותן שטר לחלוץ הוה מתנה עמ"ש בתורה דלמא קיי"ל מצות יבום קודם וזה סותר למ"ש בפי' סדר חליצה סקמ"ו בשם תשו' הרא"ש דלא שייך הכא נשבע לבטל המצוה משום דבדידי' תלה רחמנא לחלוץ או ליבם יפה הרגיש והנה תשו' הרא"ש הנ"ל פסק בש"ע י"ד סי' רל"ט סעיף ז' בלי חולק אבל נלע"ד דלק"מ ומקום הניחו' להתגדר דהנה אין ספק שבעולם דאע"ג דמצוה ביבום טפי לכ"ע דהרי קרא כתיב אם לא יחפוץ ונחשוב כבוז משפחות במה שאינו חפץ להקים לאחיו שם וכמ"ש רמב"ן פ' וישב ואפי' לאבא שאול דמצות חליצה קודמת מפני שאינו יכול לעמוד על עצמו לכוון מחשבותיו לשם מצוה מ"מ היא גופי' גרוע הוא ויותר הי' טוב אם יעשה כאשר ציוה ה' וכר' יוסי דאמר ה' בעילות בעלתי עיי' פ' כל כתבי הנה בכל זאת אם כבר נפלה היבמה לפני' והוא נשבע לחלוץ אין זה נשבע לבטל המצוה שנאמר מושבע ועומד מהר סיני לייבם כי לא נשבע ע"ז בהר סיני כי רחמנא תלה בדידי' ומכ"ש שאפשר שידע בנפשו שא"א לו לכוון לשמה ואפי' להרי"ף והרמב"ם דלעולם יבום שלא לשמה קודם לחליצה מ"מ אינו אלא למצוה מן המובחר ולא כמושבע מהר סיני וגדולה מזה כ' תוס' פ"ג דשבועות דחצי שיעור האסור מן התורה לא מיקרי כמושבע ועומד והנה ודאי מצוה מן המובחר שלא לאכול חצי שיעור איסור שהרי אסור מן התורה ומ"מ לא מקרי מושבע ועומד ושבוע חלה עליו מכ"ש הכא אע"ג שאין הדמיון עולה יפה התם נשבע לקיים המצוה היינו שלא לאכול ח"ש מ"מ הדבר מובן שהדין אמת ודברי רא"ש נכונים:

2862

2863אך כל זה אחר שכבר מת אחיו והיבמה נופלת לפניו ואז הברירה ניתן בידו ויכול לברור לעצמו מה שירצה ואי בעי לחלוץ מי ימחה בידו ע"כ שבועתו חלה משא"כ קודם מעשה כגון בשעת נישואי אחיו שמ"ע דאורייתא שתהי' הבחירה חפשית ביום מועד והוא נשבע לאסור עצמו מבלי ליבם ואי יודע אולי ביום הנועד יהי' חפץ ביבום ואפי' בזמנינו שמרחיק' היבום בכל אופן מ"מ מי יודע אולי עד אז יגיד הזמן לטובה וישפוך ה' רוחו על כל בשר ויתכונו לש"ש כמו בדורות הקדמוני' ונמצא יהי' הוא אסור בכבלי שבועה זהו המתנה עמ"ש בתורה שכ' ב"ש בשם הגאונים בעלי התשובה ויעיי' בפנים בתשו' הרא"ש כלל י"א מיירי להדי' ביבם שנשבע אחר מיתת אחיו ואז הברירה בידו וברר לו לחלוץ ונשבע על זה יפה כ' הרא"ש בדידי' תלה רחמנא והנה בתשו' מהריביר"ב והובא ג"כ במביט ח"ב סס"י ד' הי' מעשה שנשבע קודם הנישואי' ושם כ' טעם אחר דלא מקרי נשבע לבטל מצוה משום דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו דלא תשא משום דאפשר בחליצה וכ' שכ"כ נמי בתשו' רשב"א ולא ידעתי לאיזה תשובה נתכוון כי חפשתי ולא מצאתי ודבריו מאוד תמוהים כי אם נניח למוחלט דקודם נישואי' הוה נשבע לבטל מצוה ולא חלה השבוע כלל מה צורך לדחות ל"ת וצריך אני לעשות לי רב בדבר זה:

2863

2864והנה נ"ל אם נשבע לחלוץ לה ולא כ' בשטר בחנם א"כ ה"ל נשבע או מתנה עמ"ש בתורה אם הי' בשעת נישואי' כנהוג דמשמע לחלוץ ולא לייבם נגד התורה ומ"מ כ' בזה בתשו' מהר"א ששון דלא טוב עשה בעמיו שהטעה את האשה ועפ"י סמיכות דבריו נישאי' לבעל הזה ויש להדחיק אותו ולדבר עמו דברים קשים:

2864

2865אבל אין עליו מחמת השבועה שום כפי' אבל אם כ' בשטר לחלוץ בחנם ומכ"ש אם נשבע עליו יש לומר שלא נתכוון כלל לשלול היבום והרשות וברירה בידו ליבם אך אם יברור שלא ליבם ויבוא לחלוץ יחלוץ לה בחנם בלי תקנות שום וכזה השבועה חלה בודאי אך הכפיי' לא תהי' על החליצה אלא על עבירות שבועתו בהרחקת ר"ת וכדומה כי קשה מאוד להכניס עצמי לחליצה מעושה והנה ראיתי נוסחא נ"ש מאוד מתוקנת ומתובלת שזה לשונו אם תהי' מרת פלוני זקוקה לחלוץ אזי איזה אח מאתנו וכו' מחויב לפוטרה בחליצה חנם לא כ' אם תהי' זקוקה ליבם יחלוץ לה בחנם אלא אם תהי' זקוקה לחלוץ פי' הברירה בידו ליבם או לחלוץ אך אם תהי' זקוקה לחלוץ או מרצון היבם או שאין הב"ד מניחים או ממנהג מאיזה טעם שתבוא לחליצה אז תהי' בחנם ובזה השבועה חלה בלי ספק:

2865

2866אך כל זה אם נשבע ואפי' בכתב ידו בארתי באורך בתשובה אחרת (עיין ח"ס חלק יוד סי' ר"כ וסי' רכ"ז) כדעת החו"י דחמירה מדבור אבל אם העדים כותבים שנשבע בפ"מ והוא בעצמו יודע שלא נשבע דכללא הוא לא מסקינן מהני שמעתי' כדמסיק תעלא מבי כרבא ואין לנו אלא לפשר ביניהם וכן מסקנות הגאון בית מאיר והמאיר עיני המיחלים לחסדו יאיר עינינו בתורתו הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' בדר"ח תמוז תקע"ט לפ"ק.

2866

2867משה"ק סופר מפפד"מ:

2867

2868בריך רחמנא דיהיב לן את י"נ הרב המאה"ג המופלא ומופלג נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה דוד נ"י ה' יחלימהו ויחייהו ויאושר בארץ יזיי' א':

2868

2869את אשר אותה נפשו היפה אודות יבם ויבמה זקנים באים בימים שהסכימו שניהם מדעתם ורצונם שלא ליבם ולא לחלוץ כ"א להשאר זקוקים זה לזה מפני הבושה ומפני הטורח אי יאות עבדין הנה כל יקר ראתה עינו עין הבדולח והנלפע"ד דהא פשוט ומבואר בלשון הרמב"ם דמייתי הטור סי' קס"ה ובלשון תשובת הר"ן דמייתי ב"י שם ובתה"ד סי' ר"ך דעכ"פ אם שניהם מרוצים ואין ביניהם שום טענה לא מחמת ממון או דהיא בעי' מרא לידה או מפני אשתו של יבם וכדומה אזי אין לב"ד עליהם כלום לא בענין חליצה ולא ליבום כלל וכן יש להבין מש"ס בכמה דוכתי' וכן כ' הרב"ש בסי' הנ"ל בעצמו וכן בס' נחלת שבעה בשטר חליצה סי' ב' אלא שניהם לדבר א' נתכוונו לדברי הזוהר פ' חקת דמשמע שמצוה בחליצה והנה אם לו יהי' כדבריהם ויהי' פלוגתא בין הפוסקים להמקובלים הא כבר כ' הרב"י בא"ח סי' כ"ה ובמג"א שם סק"כ בשם כנה"ג דאין לכוף לנהוג כהזוהר ואם הוא כן בדבר שאין הפוסקים מחולקים בפירוש מכ"ש כשחולקים להדי' רק שהזוהר מחמיר פשיטא שאין בידינו לכוף לקיים דבריו ודי לנו שהרוצה להחמיר שאין מזחיחן אותו אבל לכוף אפי' בדברים לא שמענו:

2869

2870אמנם המעיין יראה שאין כאן מחלוקת כלל שגם הזוהר לא אמרו למצוה שאין החליצה בתורה כ"א כמ"ע של גירושין שהרוצה לפטור אשתו ממנו ומגרשה מקיים מ"ע לא שיהי' מ"ע לגרש ה"נ אינו אלא להתירה לעלמא ומזה מיירי התורה אך הזוהר התם לא קאמר שיהי' מ"ע כ"א שהוא סגולה לנשמת המת ויהי' כעין גמילת חסד עם המתים והוא כעין אמירת קדיש ואין לכוף האשה אפי' לקבורתו מכ"ש לגמול חסד הזה אם הוא לה לטורח או מפני הבושה או שום טעם ואין זה כמ"ע שב"ד שלמטה כופין עלי' ואפי' צדקה עם החיים אפשר שאין כופי' עלי' מפני שמתן שכרה בצדה מכ"ש לחלוץ ועוד ממקומו הוא מוכרע שהזוהר כ' שם שאין מנוח לנפש המת עד שתלד האשה מאחיו בן הממלא מקומו של המת ואם לא אז תקנתו בחליצת המנעל ובטשי' בארעא יע"ש בטעמי' עפ"י הסוד והנה אם יהי' היבם ויבמה זקנים מאד חדל להיות לה אורח כנשים באופן שלא תלד עוד והם רוצים ביבום היאמר הזוהר שכופין לחלוץ דוקא הואיל ולא יהי' לו ולד הממלא מקום המת ולא יתוקן כ"א בחליצת מנעל היאומן שיאמר כן הזוהר אע"כ שאין זה דין אלא דרשה בעלמא וג"ח עם המתים למי שירצה וכבר באתה אשה לפני ושאלה כזה והשבתי לה שמן הדין אין לחייב אותם בעל כרחה אך הוא טובה לבעלה כמו הדלקת שמן זית ויותר מזה אם תרצה להטיב עמו תעשה וכן עשתה ושמעה לקולי ויותר מזה אין אתי בזה בדבר שאין לו שרש בש"ס ופוסקים והנסתרות לה' אלקינו הוא יהי' עמנו ויעזרנו ע"ד כבוד שמו הגדול והי' זה שלום למר ולתורתו הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום ג' כ"ח מרחשון תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2870

2871שלום לי"נ הרב המופלא כמ"ה מאיר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק קאנישא:

2871

2872מכתבו הנעים הגיעני יום א' דחה"מ ואז הגיעני גם מכתב מהרב המאה"ג דק"ק רעכניץ אשר עוררני ג"כ לטובת מכ"ת נ"י אבל לא הי' צריך לכך כי גם מאז לקחה אזני שמץ מנהו כבר הקדמתי לכתוב להקצין ה' ליב שארני נ"י ושם יראה הרואה מה דעתי בזה והנה בעו"ה מרוע וחולשת מזגי לע"ע נגרשתי זה לילות שתים מהסתפח מצל סוכה ד' ירפאני ויחזקני וגלל כן לא יכולתי לצאת בכותבת הגסה דמיתבא דעתי' ואעפ"י שהמועד לא מנעני מבוא באורך בד"ת ובשאלה שהשעה צריכה לכך מ"מ חולשה מנעני בעו"ה והנה ביום אתמול בא לכאן תלמידי מו"ה אייזק במו"ה עוזר נ"י חתנו של התו' כהר"ר ליב הנ"ל ולא יכולתי להשיב פניו עכ"פ בקיצור נמרץ:

2872

2873ע"ד החליצה שנעשה לפניו וב"ד הצדק דווארדיין ועתה מעוררים עליו שהי' היבם קטן ועדיין לא הביא ב' שערות לפי דברי המעררים ראשון תחלה נאמר מספר השנים אשר לא יחקר עפ"י הרבה מאנשי ק"ק א"ש לכאורה אם נפסל עדות האב ובעי' דוקא שני עדים כשרים להעיד על השנים א"כ בעי' עדים היודעים וזוכרים יום לידתו ממש כי אלו אנשי ק"ק א"ש המעידים עתה שהוא כבר בן י"ג שנים כולם ע"פ האב המה מעידים וא"כ אין ממש בעדותם אבל זה ליתא אעפ"י שהאמת כן הוא שכל עדותן הוא עפ"י מה שהוחזק האב את הבן בחזקת יג"ש מ"מ כיון שהחזיק כן שלא בשעת מעשה עדות יבמה והוחזק כן הרי הוא נאמן אפי' לסקול על ידו כאותה אשה שהי' מורכב בנה על כתיפה בפ' עשרה יוחסין וכמ"ש הרמב"ם גדולה מזה לענין ע"א דעלמא מהימן בכה"ג לעונשים ע"י פי"ו סנהדרין הלכה ו' אני אמרתי מאז שאם לא נאמר כן לא תמצא אדם לוקה ומביא קרבן על נדה דמי יאמר שהיא נדה אם לא ע"ד רחוק שראינו אשה ערומה ודם שותת ויורד מאותו מקום ממש שאז נאמר חזקה דמים יוצאים מן המקור בהרגשה שאז אפשר שילקה ויביא חטאת הבא עלי' וזהו מציאת רחוק וע"כ צ"ל כיון שהאשה החזיקה נדה והיתה נאמנית אז שהיא נדה ואז לא הי' העדות לענין עונשין א"כ הבא עלי' אח"כ חייב מן התורה וזה כדברי הרמב"ם הנ"ל באופן שעדות השנים עפ"י אנשי ק"ק א"ש הוא עדות גמור וכשר מה"ת והנה לפ"ז אחר שמצא מעלתו ריבוי שערות שהי' ראוי' לכוף ראשן לעיקרן וגם גומות הי' מהראוי לחלוץ כמבואר בדברי מעלתו וכל ספרן של צדיקי' הי' פתוחים לפניו כנראה מדבריו אעפ"י שלא הי' בהם גם אחד שהי' גדול כאצבע אמה וגם כי זה לא הוזכר בש"ס וראשונים בשום מקום ואין לפקפק על זה:

2873

2874אך זה מה שמערער הרב המערער שהאב הביא החלוץ לפניו ובדקו ולא מצא שום רושם שיער הנה אם הי' כאן ב' כיתי עדים המכחישים זא"ז (כי לע"ע לא נשמע ולא נתקבל שום עדות כ"א דברי המערער יחידי ומעלתו גבה עדות שני') אבל א"נ הי' כאן ב' כיתי עדים המכחישי' אע"פי שמן הדין הי' לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה בחזקת איסור מ"מ הכא קיל אדרבה אוקי גברא אחזקת שהביא ב' שערות חזקה דרבא כיון שיש עדים שעברו עליו יותר מי"ג שנים זמן רב ועוד קולא אחרת כבר יצא הדבר בהיתר קודם ביאת עדות השנים וזהו סברת הר"י בר ברוך כתובות כ"ו ע"ב:

2874

2875אך כ"ז היינו צריכים אי כת השני הי' מכחיש הכת הראשון לומר היינו באותו מעמד שאתם אומרים שהיו בו שערות אז היינו שם ולא הי' בו אבל עכשיו שמעידים על זמן אחר א"כ הא קי"ל שני כיתי עדים המכחישים דיינינן לעולם כאינן מכחישים ומתרצי' על צד הרחוק וא"כ היו לנו לומר שנשרו בין כך כדי לקיים דברי הראשונים מכ"ש הכא שהדעת נותן שהאב העבירם במזיד להנאת ממון או לנקום נקם כמבואר וראי' ברורה כי מי נתן עיניו וידיו למשמש באותו מקום של בנו ולהביאו שנית לב"ד אחר שכבר עבר זמן רב מהחליצה וכי כך דרכן של אבות לעיין על דברים כאלו ואם לשם שמים עשה כזה הלא ביום החליצה הי' הוא שם הי' לו לעמוד על גבי הבודקי' ומה דקמן דבא עכשיו בשעה שרצתה היבמה להנשא לאיש אחר אין זה כ"א רוע לב והתירוץ לתרץ העדים הראשונים הוא תי' מרווח ופשיטא לקיים עדותן ואולי הי' אפשר לומר כיון שמעלתו הזכיר גם גומות בדבריו אעפ"י שלא הי' צריך להם מ"מ כיון שהזכירם הו"ל כבא לידן בשטר וחזקה דכיון דחזקה מכח שטר אתי צריך לברר וה"נ אפשר גבי גומות מכח שערות אתי והיכי דאפשר לברור עדיין יש לברורי דהו"ל כמו שלח ואחוי לך גבי בעל מום בקידושין ס"ו ע"ב אבל לענ"ד א"א לברר דכ' הטור סי' קנ"ה בשם התרומות דאין אנו בקיאים בגומות ופשט הכוונה לענין מיאון אין אנו בקיאי' לומר לא ראינו גומא להחזיקה קטנה אבל בודאי ראינו גומא מהימן וכ"כ בנב"י סי' צ"ב וא"כ מעלתו שראה הגומות מי יכול להכחישו שהרי לא ראינו אין ראי' אין אנו בקיאים והו"ל אי אפשר לברורי ואינו דומה לשלח ואחוי לך והדרן להנ"ל דאתתא דא לענ"ד מותרת לכל גבר דיתצביין והגם שכתבתי בנחיצה רבה מ"מ מאת ה' היתה שבא למחיצתי עתה הרב המוסמך מו"ה מרדכי טאסק רב"ד דפק"ק יע"א והרציתי הדברים לפניו והסכים להתירא בלי פקפוק ע"כ יהי' לבו של הקצין ה' ליב סמוך ובטוח בכל הנ"ל וחתמתי שמי. כ"ב יום ד' ג' דחה"מ סכות תקס"ח לפ"ק.

2875

2876משה"ק סופר מפפד"מ:

2876

2877שלום רב יבוא ויקרב למופלא ורב המאה"ג הותיק מלא עתיק מה"ו מאיר נ"י אב"ד דק"ק באיי יע"א:

2877

2878מכתבו הגיעני ואודות מנעל של חליצה הנני שולח כמבוקשו והמוכ"ד שילם מחירו לבעל מלאכה וזאת לדעת כי נחתך מאחורי' ב' חורים שיסבבו בו המיתנא ולכן חתוך הוא מלפניו באופן שיהי' שינביי"ן מגולה מלפניו וכן מלאחריו אחורי השינביין וכמ"ש בדרישה והוא המקום שדרך לכפול המיתנא זע"ז דהוה כעין קשר לכן מקפדינן שיהי' זה הקשר רצוני הכפל הזה יהי' על בשר שוקו המגולה ולא על עור המנעול כדי שלא יהי' שום קשר מעל דמעל אבל במקום שאין המיתנא בא בכפל אלא זה בצד זה שם אין קפידא אם יהי' על עור המנעל וממילא שאין ראוי לחתוך יותר משני חורי' הנ"ל כי היכי דלא ליהוי כעין מנעל מרופט ויש נהגו לעשות רק פגימה א' מאחוריו רחבה מאד כדי שיפגעו בו הרצועות ב' פעמים ולדידי ניחא לי טפי למיעבד ב' פגימות קצרות ולא אחת רחבה דלא ליתא אוירא דהאי גיסא ודהאי ומבטל להרצועה המשויירת בראש עקבו של מנעול ויהי' כמרופט וכעין שכ' במהרי"ל הובא במג"א סי' ט"ז גבי כתפי' של ד' כנפות יע"ש הגם כי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ' פליג עליו וראייתו מדברי הריצב"א שבתוספ' עירובי' יו"ד ע"ב ד"ה אצבעים ולכאורה נראי' דבריו נכונים ועוד מסתייע מדברי מר אביו בח"ץ סי' נ"ט מ"מ הכא ניחא לי טפי לצאת ידי מהרי"ל ז"ל וכן ראיתי קמאי דקמאי דעבדי הכי וכן מצויר המנעל בס' הנקרא חק לישראל שמשם יש ללמוד שבפראג נוהגי' כן:

2878

2879הארכתי בזה מפני שכאן נמצא מנעל של חליצה שנעשה עפ"י הגאון מה"ו משולם זצ"ל ושם יצא לחדש עוד ב' חורים כעין חלונות מרובעות משני צידי המנעל ב' בימין וב' בשמאל המכוונים בין הפגימות שמאחריו ונמלך מהם והנראה שנמשך אחרי דברי המרדכי ר"פ מצות חליצה שכ' להדי' שחותכי' לאחריו ומצידיו והובא ג"כ בב"י סי' קס"ט ובסדר מהר"י מינץ בשם חמיו וא"כ לא נודע טעמו של המרדכי בזה אבל הי' נראה לפשיטות דכווונת המרדכי הוא כך דהפגימות שמאחורי' יהי' גם נמשך לצדדי' שיהי' פגימות ארוכות קצת עד שימשך גם לשני צידי הרגל מזה ומזה כי גם הכפל שעושים בהרצועות ג"כ נמשכי' קצת לצדדי הרגל וצריך שיהי' שם מגולה ולא נתכוון לעולם להוסיף עוד ב' חורי' בצדדי' על מגן:

2879

2880שוב מצאתי בפי' סדר החליצה שבש"ע ובלבוש סעי' נ"ט דמשמע שהם מפרשים כך דיש נוהגי' לעשות רק פגימה אחד אחורי המנעל וחור א' בצידו ופעם א' מכניסי' הרצועה לתוך החור וכורכי' בפנים על בשר הרגל תחת המנעל ופ"א כורכי' על העור של מנעל ופוגעי' בבשר הרגל בפגימה שאחורי הרגל ומבואר שם שהנוהגי' לעשות ב' הפגימות מלאחריו אין נוהגי' לעשות נקבי' מהצדדים כלל ומ"מ לעשות ב' פגימות וב' נקבים ג"כ אין לו שום טעם עד שמצאתי ביש"ש פרק י"ב דיבמות סי' ז' דשם חלק על הגאונים המצריכי' לעשות פגימות והעיד על הגאון מהרי"א בעל תה"ד והגאון מה' שלום מווינא דלא עשו שום פגימה דלא מקרי מעל דמעל כיון שחולצת גם שניהם ע"ש ובתחלת דבריו שם כ' וז"ל ומשו"ה נפל שינוי רב בעשיית המנעל יש עושין ב' פגימות באחורי המנעל זע"ז וג"כ ב' פגימות מהצדדין וכן משמע במרדכי ויש שאין עושין מן הצד שום פגימה ויש שאין עושין רק פגימה אחד רחבה כשני אצבעות ואף שיצא מפי הרבה גאונים לחתוך המנעל בפגימות אינו שוה בעיני וכו' עכ"ל הרי שהבין המרדכי כפשוטו לחתוך ב' פגימות מאחורי' וגם ב' מהצדדי' ובכל זאת לא נ"ל שיכוונו על ב' חלונות שפגימות משמע פגום בשפת או מלפניו או מלאחריו כשהוא מונח בכפילות הרי הוא פגום אבל לחתוך כעין חלון מן הצד אין במשמעות לשון פגימה אך הרצון שיהי' פגום בשני צדדי האזנים כדי שהכפל דלפניו יהי' מונח על בשר שוקו יפה דלפעמים יגיע הכפל לצדדיו וכמו שכתבתי לעיל באחוריו ה"ה בשלפניו:

2880

2881ובכל זאת הואיל המהרש"ל העיד בשם כמה גאונים דאין לפוגמו כלל וחשש לי' משום מרופט ורוב הגאונים אשר מימיהם אנו שותים לא חשו לפגם שבצידו לפי הבנת פי' סדר החליצה אינו צורך כלל כשעושים ב' פגימות לאחריו ומכ"ש לפי מה שהי' נ"ל בפי' הצדדים שיאריך הפגימה עד שתגיע גם לצדדים אין מקום כלל לחלונות הנ"ל ע"כ במנעל הזה שאני שולח למעלתו אין בו כ"א פגימות מלאחריו ארוכים קצת ונמשכי' להצדדים וכן נ"ל נכון בשגם דבש"ע בפנים סי' קס"ח סעי' מ"ב לא הזכיר כלל מצידיו יע"ש והנה מוכ"ז אמר לי איך שנתקשה מעלתו בדברי רבינו יונה שבכ"מ פ"ג מק"ש הלכה ה' יעיי' במ"ש לח"מ רפ"ב משבועות ד"ה והשתא יש לתמוה וכו' ויעי' בתוס' סוטה יו"ד ע"א ד"ה אלא מעתה וכו':

2881

2882ויש ליתן תבלין ולומר הגם שהפסוק מעיד ברה"ק שהצדיק דרכו להיות חנון ורחום וצדיק מ"מ א"א לומר בכוונת המשביע עדיו שהשביעם בהצדיק ששמו רחום ושמו חנון כי מי יודע אם יש בדור הזה מי ששמו כך כי האדם יראה לעינים נהי דמי שהוא צדיק נקרא רחום וחנון בקרא אבל שנמצא איש כזה הראוי לאותו איצטלא ע"כ כוונתו על הקב"ה ששמו כך בלי ספק אבל מ"מ הוא שבזה התואר משתתפי' עמו הצדיקי' בעת שהם נמצאי' א"כ אין שם זה מיוחד לשמו דוקא ומותר לאמרו בבה"כ כך נ"ל בכוונת ר' יונה ז"ל ובזה אתן קנצי למילין והאל המרחם ירחם עלינו ועל כל עמו ישראל ברחמיו ורוב חסדיו הכ"ד החותם בברכה. פ"ב נגהי ליום ה' י"ט תמוז תקסח"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

2882

2883שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג חרוץ בעל פיפיות עומד לתל תלפיות זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד תורתו מה' יוסף יואל דייטש נ"י בשבת תחכמוני בק"ק טארנאפאל יע"א:

2883

2884נידון זקוקה למומר שהמיר אחר נישואי' ולא נודע מקומו איה אך קול יצא שמת אבל לא נתקבל עדות עפ"י ע"א כלל הנה בגוף דין זקוקה למומר כבר הארכתי בתשובתי הקודמת להצדיק דברי הגאונים האומרים דאינה זקוקה ליבם מומר דאדעתי' דהכי לא קדשה נפשה וגם אינינו אחיך במצות ושם נאמר דק' תה"ד היא ק' עצומה מקרא כה אמר אחיך ישראל וכתיב מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכתיב הלא אח עשו ליעקב אע"כ נהי אח במצות לא הוה לענין להחיותו מ"מ כיון שנולדו בני אב אחד הוי שפיר אחים [ועיין לעיל סי' ע"ד ולקמן בסי' שאחר זה:]

2884

2885וכעת עיינתי וראיתי שאין ק' מהנ"ל הנה מקרא מחמס אחיך יעקב בוודאי לק"מ דהתם לאו אדינא קאי ואיחוס שיהי' מיוחס לאח אלא בטבע אנושי מיירי היותם אחים בני אב ואם א' יכסהו בושה איך עמד מנגד ביום שבות זרים חילו של יעקב והרי בני ישמעאל לית דין ולית דיין שאין להם קורבה עם ישראל וכמו שנכתוב לקמן אי"ה ואפ"ה אמרו חז"ל והביאו רש"י פ' וירא בפסוק באשר הוא שם וז"ל והיכן המית ישראל בצמא כשהגלום וכו' שנאמר משא בערב וגם וכו' היו ישראל אומרים לשבאים הוליכונו אצל בני דודינו ישמעאל וירחמו עלינו שנאמר אורחת דודנים אל תקרא דודנים אלא דודים וכו' וע"ש היעלה על לב שישמעאל דודנו ביחוס אלא לענין טבע רחמי קרובים זא"ז קאמר וה"נ מחמס אחיך יעקב ולא שיהי' אחים ביחוס וכן מקרא הלא אח עשו ליעקב לק"מ דהיינו דאמר קרא הלא מבטן ומלידה ומהריון אח עשו ליעקב אלא ואוהב את יעקב כי מעשיו הטובים קרבהו ואת עשו שנאתי כי מעשיו רחקוהו שנעשה מומר וממילא אהבת לזה ושנאת לזה היא הפרידה בין האחוה ושוב אין כאן אחוה כלל וכן מקרא דפ' חקת כה אמר אחיך ישראל הלא פירש"י מהראוי להזכיר כאן אחוה אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועל שניהם הי' החוב לפרעו ואתה ידעת את כל התלאה לפיכך פירש אביכם מעל אבינו וכו' ע"ש והיינו ממש כנ"ל שאמרו שראוי שנהי' אחים אלא הפרשה ממעשי אבותינו הוציאך מכלל אחוה וחוטא נשכר מלפרוע חוב גלות מצרים ולא תתעב אדומי כי אחיך הוא היינו מטעם שנראה כאכזריות כמ"ש לעיל בפסוק מחמס אחיך יעקב ונקרא בני ישמעאל דודים כנ"ל הכל בטבע אנושי לא מן הדין:

2885

2886ותימה רבתי אפי' לו יהיבנא דיש אחוה למומר מ"מ בני עשו המה מבנות נכריות ואפי' ישראל הבא על הנכריות הולד כמותה ואם השבטים נשאו כנעני' לחד מ"ד מ"מ גיירום ככל הנפש אשר עשו בחרן אבל עשו לא גייר נשיו ואפי' לא המיר היו בני גוים ומנין להם עמנו אחוה וע"כ א"א לפרש הפסוקים הנ"ל כ"א כאשר פרשתי ואולם מה שצלע"ג בזה קרא דכתיב בפ' דברים אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר אל תתגרו בם הנה גופי' דקרא יש לפרש מעין הנ"ל שנחשוב אכזריות אם נתגר בם מלחמה על מגן כיון שקרובים לנו:

2886

2887אבל מה שצ"ע דברי רמב"ן שם וז"ל וטעם אחיכם בני עשו כי יחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נימולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין ובני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל [עיין ח"ס או"ח סי' קס"ה:]

2887

2888ולא זכיתי להבין מ"ש שהם נימולים מי הם הנימולים אם עשו בעצמו הלא גם ישמעאל ובני קטורה נימולו מילדי בית אברהם ואי בני ישמעאל ובני קטורה הלא גם בני עשו אינם נימולים ואי בחיובא קאמר בני עשו מצווי' על המילה משא"כ בני ישמעאל וקטורה זה תלי' בפלוגתא פ' ד' מיתות י"ט ע"ב גם מ"ש דעשו הוה אח מזרעו אברהם ולא ישמעאל תימה הרי כתיב ביצחק ולא כל יצחק ועשו לא הוה זרע אברהם אבל הנ"ל שהאחוה מזרע יצחק שעשו נקרא זרע יצחק ולא זרע אברהם וכמ"ש מג"א הל' ר"ה וגם על אחוה דזרע יצחק קשה כהנ"ל הלא נשאו גויות:

2888

2889בהא סליקנא ליישב שיטת האומרים דמומר לאו אח הוא אלא הש"י בתשובה חולק ואומר שפיר מיקרי במצות דהרי אם קידש קידושיו קידושין וגם כ' מרדכי דלמא הרהר תשובה בלבו והארכתי בזה שם בתשובה הנ"ל (עיין לעיל סי' ע"ד) אלא בספר מחזור ויטרי והר"מ מר"ב כ' די"ל אם הי' מומר בשעת קידושין אדעתי' דהכי לא קידשה נפשה ולא טב לה למיתב טן דו עם מומר אשר מאנסה לעבור על דת משה וישראל ומעלתו כ' לי שבבאר היטב קטן סי' קנ"ז מייתי תשו' רד"ך דאם המומר במדינה אחרת גם רש"י מודה דאדעתי' דהכי לא קידשה נפשי' ועיינתי ברד"ך וראיתי כי ס' באר היטב קטן נתן מכשול גדול לפני המעיינים התם הוה עובדא במי שנישאי' למי שאחיו הי' במדינת שמד בשעת גזירת שמד ר"ל ונשאר שם והי' יכול לצאת ולבוא זה כבר עשרים שנה ואין נותן דעתו לחזור ואין שום יהודי רשאי לבוא לאותה מדינה ובכל גלילותיה אחת דתו להמית וכ' אפי' רש"י מודה דהכא לא שייך טב למיתב טן דו דבמומר דעלמא אפשר שתשאר היא ביהודתא והוא בגיותו או שסופו לשוב בתשובה אבל הכא הרי א"א לשום יהודי לישב באותה מדינה מפני סכנת מיתה וגם אין שום תוחלת שישוב הוא לדור במקום ישראל שהרי זה עשרים שנה הי' יכול לברוח ולא ברח וגם אין שום יהודי אתו עמו להלהיב לבבו לשוב אל ה' א"כ בודאי כה"ג כיון שכבר היה מומר בשעת נישואי' מודה רש"י דלא טב לה למיתב טן דו ואדעתי' דהכי לא קידשה נפשי' ואם יסכימו עמי גדולי הדור דעתי להתיר יע"ש והנה לא מצאתי שהסכימו עמו אפי' בנידון דילי' מכ"ש בנידון שלפנינו:

2889

2890אך אם ע"א מעיד לה שמת יבמה המומר כ' ב"ש סי' קנ"ח דמתירין מכח ס"ס והקשה מעלתו הא ע"א בקטטה הוא איבעי' דלא איפשטי ומומר אפשר הוה בקטטה וכ' ב"ש סי' י"ז ס"ק קמ"א דע"א במקום בעל מומר אם נישאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא ואיך יצורף הכא לס"ס לא הבנתי ק' זו עכ"פ הוה ס"ס ספק אי מסני' סני' ליבם אפי' אינו מומר ומכ"ש מומר ולא מהימן או לא סני' אפי' למומר דלא הוי כקטטה ואפת"ל דסני' ליבם ומכ"ש למומר מ"מ דלמא אינו זוקק כלל:

2890

2891ועוד כבר כתבתי בחידושי שם דהש"ג נמי לא קאמר אלא במומר וגם רוצה לעגנה זו היא דומה לאומרת גרשתני אבל בחדא מנייהו לא סגי והסברתי שם מילתא בטעמא ושבזה מיושב מ"ש חלקת מחוקק סי' י"ז דתשו' ר"ן חולק ולהנ"ל ליתא דתשו' הר"ן מיירי במומר ואינו רוצה לעגנה וא"כ דברי ב"ש נכונים דבע"א ביבם מומר שרי' מס"ס בלי פקפוק:

2891

2892ומעלתו הראה מקום בנב"י תנינא סי' קמ"ו כ' לפקפק אע"א ביבמה בזה"ז דלא נהיגי ליבם אלא לחלוץ אין כאן מומר מזה ומזה ובגפה באתה בגפה תצא עיינתי בפנים בזה הספר ומצאתי שכ' שבילדותו אמר כן ונתלה בלשון הרז"ה והנה יפה כ' דקטנותא היא ואין שחר לדברים הללו ואציע הסוגי' ההיא בעזה"י ביבמות צ"ד ע"א מספקא לי' אי ע"א מהני לומר מת יבמה אע"ג דהיא ודאי לא מיהמנת משום דסני' לי' לא דייקת שפיר וכ' תוס' דגדול שנאת השונאי' מאהבת אוהבים מ"מ פורתא דייקת ומהני לצרף לעבידא לאגלויי ומהימן ע"א או דלמא לא שנא ובעי רב מרדכי למיפשט ממתני' אין האשה נאמנת וכו' הא ע"א מהימן ודחי רב אשי דלמא היא גופי' אתי לאשמועינן דהיא לא מהימנא ולר"ע איצטריך דאע"ג דהוה ממזר דאורייתא וה"א דחיישי להא שלא יהי' ולדה ממזר ולמ"ש תוס' במסקנת דבריהם לעיל כ"ב ע"ב ה"ה לרבנן דהוה ממזר מדרבנן נמי איצטריך וקמ"ל דלא חיישת להא ולעולם אפשר ה"ה ע"א לא מהימן ובספרים ישנים כ' קמ"ל דלצערא דידה חיישת לצערא דזרעה לא חיישת פי' היכי דכל הדרכים האלה בה חיישת אבל הכא ביבם ליכא כל הדרכים האלו רק ממזרת ולזה לא חיישת ומחק רש"י אותה הגירסא מתרי טעמא א' הא ביבמה נמי כל הדרכים האלו בה ותו אי נמי לא היו כל הדרכים האלו בה מאי קמ"ל הא מבבא דאחותה שמעי' דהולד ממזר דאורייתא ואינה נאמנת משום דליכא דרכי' אלו אע"כ לא גרסי' ובוודאי גם ביבמה איכא כל הדרכים אלא מחמת גדולה שנאה לא איכפת לה ומשו"ה היא ודאי לא מיהמנת ובע"א מספקי' ומסקינן דע"א מהימן משום דעכ"פ פורתא דייקת לסייע למילתא דעבידא לאגלוי לא משקר ע"א ואמנם הראב"ד שבהרז"ה קיים הגי' ומפרש דכוונת הש"ס היינו דברי רש"י קמ"ל לצערא דידה חייש' כל כך חיישת לצערא אם תפול לפני שונא עד שמפני זה הצער הגדול לא חיישת לזרעא אע"ג דכל הדרכים האלו נמי בה וממזיר' דאורייתא הוה מ"מ צערא דגופא עדיף לה והיינו דברי רש"י נמצא לפ"ז למסקנא ע"א מהימן אפי' בדאיכא צערא דגופה מכ"ש בזה"ז דעכ"פ צערא דגופה ליכא דיחלוץ לה עכ"פ ויש צד לומר דאפשר בזה"ז אפי' היא נאמנת כיון דעכ"פ לא שייך סני' לי' חיישת על שארי דברים ועל בני' ממזרים ומטעם שכ' תוס' צ"ג ע"ב סוף ד"ה ע"א ביבמה וז"ל ועוד והואיל ואיכא חומר בשארי נשים מדקדקת גם זו כאחרות שמורגלות לדקדק עכ"ל:

2892

2893אמנם הרז"ה קיים הגירסא באופן אחר וה"ג לדידי' חיישת וכו' פי' היכא דאיכא צערא מחמת דידי' הבעל שמאבדת בעלה הראשון ותאסר לחזור לו לזה חיישת אבל הכא מה מפסדת הפסד היבם הלא עדיין לא נישאי' לו ואינה בטוחה שישאנה אלא יחלוץ והבעל הזה שנושאת עתה שתצא ממנו מה מפסדת רק בני' ממזרים לזה לחוד אינה חוששת ולדבריו מיושב קו' א' של רש"י שהרי כל הדרכים האלו בה דאה"נ אבל לא איכפת לה באיבוד היבם אבל קו' ב' של רש"י לא מתרצת דהרי זה כבר נשמע מבבא דאחותה ומ"מ גם להרז"ה היינו איהו לא מהימנת אבל בצירוף ע"א מסקי' דמהימנת דפורתא דייקת אפי' סני' לי' ותפול לפני שונא מכ"ש בזה"ז וא"כ דברי הגאון לחדש חומרא לעגן בנות ישראל ורק על דעת יחידי הרז"ה יש עליו קו' רש"י הנ"ל וגם בע"א לא שייך זה אינם מובנים:

2893

2894שבתי וראיתי הואיל ונפקא מפומי' דגברא רבא י"ל אע"ג דהוא לא נתכוון לכך ונאמר הא דמצרפי' דיוקא פורתא דידה עם ע"א היינו משום דלא ברירא לן אי מרחמא לי' או סני' לי' כמבואר שם בסוגי' וא"כ העד ירא לשקר דעבידא לאגלוי ע"י דייקא דילה דדילמא מרחמא לי' ודייקת שפיר ודלא כהרז"ה אלא אפי' לא איכפ' לה בגפה באה ובגפה יוצאת מ"מ כיון דמרחמא לי' אינה רוצית להפסידו ע"כ תידק שפיר וע"י דייקא לה איתגלה בהתתי' ובמילתא דעבידא לאגלוי לא משקר העד אע"ג דאי סני' לי' לא תידק מ"מ העד חייש דילמא מרחמא לי' ומשו"ה מהימן אבל היא לא מהימנת דלמא יודעת בנפשה דסני' ובעית למיפסל נפשה מיני' ואם הסברא זאת אמת א"כ בזה"ז דלא שייך מרחמא לי' דהרי לא תתייבם לי' לא תידק כלל ולא מועיל ע"א וזה הי' לו להגאון ז"ל למימר אלא מ"מ מתוס' שכ' מ"מ דייקת פורתא לא משמע כן ומטעם שכ' לעיל דרגילות נשים לדייק ע"כ דייקת לעולם ואין לנו לבדות סברות חדשות אשר לא שערום אבותינו ורבותינו והאמינו ע"א ביבמה אפי' בזה"ז חוץ מהרא"ש לשיטתו דס"ל דלא איפשטי' וא"כ הכא במומר אי איכא ע"א מקובל בב"ד הרי היא מותרת בלי פקפוק אך לפמ"ש מעלתו אין כאן ע"א בפנינו אלא היא אומרת בשם ע"א שא"ל פשיטא דלא מהמנת אפי' עפ"י עצמה מכ"ש עפ"י ע"א ותמהתי על מעלתו א"כ מה השמיעני במכתבו השנית על הדבר וכי לא ידע שאין אשה נאמנת מת יבמי ומה יוסיף עדות הלז ע"כ האמנתי שהביאה ע"א לפנינו וכל מ"ש בזה אמת נכון הדבר בעזה"י ואחתום בברכה. פ"ב כאור בקר ליום ה' אדר"ח וחנוכה תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2894

2895להחכם הנ"ל:

2895

2896הלא כתב שלישים (עיין לעיל סי' ע"ד וסי' פ"ח) בענין זקוקה ליבם מומר ונתחדש לו עתה עדותה של בת היבם שאומרת מת אבי' המומר בברור:

2896

2897והנה חמותה וכן בת בעלה המה מחמשה שפסולות להעיד משום דסני' לאיתתא דאכלה לגריסתי' דבעלה ואבי' ביבמות קי"ז ושוב איבעי' ולא איפשטא חמותה הבאה לאחר מכאן היינו אם היבם או נימא משקרת משום דאסקא אדעתה דסוף ימות בעל באמת ותפול לפני בנה ויבם אותה ותיכל לגריסתי' וה"ה אותה האיבעי' היא בבת בעלה הבאה לאחר מכאן הוא בת היבם אם יכולה להעיד שמת בעלה דמאי שנא. והרי"ף והרמב"ם השמיטו איבעי' זו דפשיט להו לקולא והרא"ש והטור פסקו לחומרא מספק וכן פסק רמ"א בש"ע א"ע וכ' ב"ש שם אפי' בזה"ז דכופין לחלוץ לא פלוג רבנן ונדבר מזה לקמן אי"ה:

2897

2898וטעמא דרי"ף ורמב"ם דפסקו לקולא כ' ב"י משום דהלכו חכמים בעדות אשה להקל ונ"ל להסביר דוודאי לפסול משום שהוא נוגע בעדות שמא ימות הבעל בחיי היבם בלי בנים ושמא לא יחלוץ אית בי' כמה ספיקות ואפשר אפי' בעדות ממון לא ניחוש לחשש נגיעה רחוקה ונפלאה כזו אלא תלי' הכא בתרי לישני ר"פ יש בכור אי בעדות אשה מקלינן טפי מבעדות ממון ויכיר לחוד והכרת פנים לחוד או נימא דאחמרו רבנן טפי מעדות ממון בתחלת עדות והשתא י"ל הא דאיבעי' להו אחמותה או בת בעלה לאחר מכאן היינו להאי לישנא דאחמרו רבנן בתחלת עדות מיהת א"כ י"ל אולי בסופה נמי דאקילו אין לך בו אלא מה שהקילו להדי' ויש לפסול אפי' על צד רחוקה ונפלאה אבל למאי דקיי"ל כלישנא בתרא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד עיי' תשו' תי"ט בתשו' גאונים בתראי והארכתי במקום אחר א"כ כיון דאפי' בתחלת עדות מקלינן מכ"ש שלא נחמור בסופו על צד רחוקה ונפלאה ומשו"ה פסקו רי"ף ורמב"ם להקל מ"מ פלוגתת הגאונים היא אי בת יבם נאמנת מת בעלה או לא:

2898

2899והנה ע"א ביבם דפסק רא"ש דלא מהימני' משום דהאשה לא דייקא משום דסני' לי' אע"ג דע"א לא ישקר מ"מ היא לא דייקא והך דבת יבם דס"ל לרא"ש דלא מיהמני' אין הטעם משום דהאשה לא דייקא אלא משום שהיא משקרת בעדותה וה"ל תרי טעמי שאינן תלוי' זה בזה נמצא בבת יבם המעידה שמת אבי' היבם ה"ל ס"ס להחמיר אולי הלכה כהרא"ש דאין ע"א נאמן ביבמה משום דהאשה לא דייקא ואת"ל אע"ג דסני' לי' דייקא מ"מ דלמא דוקא בע"א דעלמא אבל אם אותו ע"א היא בתו של יבם חיישי' דמשקרא משום צד רחוקה ונפלאה הנ"ל:

2899

2900ותשו' מהר"י מינץ ותשו' צמח צדק וחתנו עבודת הגרשוני פליגי ורמז עליהם בית שמואל רסי' קנ"ח דמהר"י מינץ כ' בדרך אפשר בזה"ז שברוב המקומות חולצין ולא מיבמין מודה הרא"ש דע"א נאמן ביבמה דלא שייך לומר סני' לי דהא עתיד לחלוץ ולא לייבם וצמח צדק פליג מתרי טעמא חדא כיון דע"א נאמן מדרבנן בעלמא הוא דאפקועי רבנן לקידושי' מיני' והכא הא בזמניהם לא אפקועי בע"א ביבמה אע"ג דהשתא נשתנה אין בידינו כח להפקיע קידושי' אלו דבריו ז"ל ומעלתו יפה כ' דיש ס"ל שע"א נאמן מן התורה וציין כמה תשו' ואין לי פנאי לחפש ולעיי' בדברי תשו' האלו אבל כבר הארכתי במקום אחר נהי דזה אינו אלא אסמכתא דרשא דספרי לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא לעדות אשה אבל דברי הרמב"ם סוף הל' גירושין שפתיו ברור מללו שהוא דאורייתא ורוב הפוסקים ס"ל כן בדעתו והרי ב"ש סי' קפ"ו דפליג וס"ל עיקור טעמא משום עיגונא אקילו ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת במה דנראה נכון מ"מ לא אמר מטעם עקירת קידושי' אלא מטעם שיש כח בידם לעקור היכא דנראה הגון וה"ה ע"א ביבמה לולי דלמא דסני' וכי לא סני' לי' כגון בזמן הזה הדר כח רבנן לדוכתי' וגם רש"י דשבת קמ"ה שכ' אפקינהו רבנן לקידושי' מיני' דלזה צריך בכל קידושי' וקידושי' דמקדש שיפקיעו ובזה"ז ליכא רבנן להפקיע קידושי' בטעם אחר מחודש מ"מ רש"י לא כ"כ אלא בגוי מסל"ת דלאו בתורת עדות אתי עלה אבל בע"א מודה רש"י והארכתי בביאור הדברים ועכ"פ יפה כ' מעלתו שאין לחוש לדחיית צ"צ בענין זה:

2900

2901עוד דחה צ"צ מטעם שנאסר במנין ע"א ביבמה להרא"ש ואין ב"ד יכול לבטל אלא גדול ממנו בחכמה ובמנין ובעה"ג כ' מדסתם רמ"א ופוסל ה' נשים ובכללן יבמה ואינו מחלק בין זה"ז ש"מ לית לי' דהר"י מינץ יפה כ' בכנסת יחזקאל סי' מ"ה בשלמא יבמה הוה בכלל דבר שנאסר במנין ה' נשים נאסרו במתני' להדיא אבל ע"א ביבמה לא נאסר במנין אלא איבעי' בש"ס ופליגי בי' ולרבא סמכינן אע"א לא שייך נאסר במנין ודבריו נכונים וראוי למי שאומרן:

2901

2902ומעלתו כ' דהכא לא הוה דבר שנאסר במנין כיון שטעמו גלוי ונתלה במג"א סי' ט' סק"ז ואי יהבינא לי' דבריו אפסדת קמייתא א"כ מדמייתי ה' נשים ויבמה בכלל ש"מ פליג רמ"א אמהר"י מינץ דמשום דבר שנאסר במנין ליכא לסברת מעלתו אבל דברי מג"א המה דברי תשו' הרא"ש ומרפסי' איגרא והמעיין בתשו' בפנים יראה איך נדחק לחלק בין ביצה וכרם רבעי ובמשוך היובל לבין סדין בציצית ולבסוף נעתק מזה וכ' לחלק בין גזירה לתקנה וגם הגאון במחצית השקל לא ידע פירושו ונחתי תורת כל א' בידו ובטלת דין ודברים שנאסר במנין ובפרט הכא בע"א ביבמה שאין טעמו מבואר לכל מ"ט אי משום דייקא אי משום דעבידא לאגלויי ואי סני' לי' או אדרבה מרחמא הכזה יקרא טעם ידוע א"כ איזה טעם אינו ידוע אנו אין לנו אלא דברי כנסת יחזקאל ישרים למוצאי דעת באופן בע"א ביבמה כיון דבלא"ה רוב הפוסקים ס"ל דמהימן א"כ י"ל הרא"ש נמי לא פליג בזה"ז ומסתימת רמ"א אין ראי' דיבמה נאסרה במנין משא"כ ע"א ביבמה:

2902

2903אך כל זה בע"א ביבם דעלמא אבל בזקוקה למומר ויד או"ה תקיפה על עצמם ואין בידינו לכופו לא לחלוץ ולא ליבם ואפשר שתשאר עגונה כל ימי חיי' בהא איכא לספוקי אי מהימן ע"א ומקום הספק כיון דעכ"פ ע"א נאמן להתירה ליבם אע"ג דמרחמה לי' אך להתירה לעלמא פליגי משום דגדולה שנאת השונאי' מאהבת אוהבים כ"כ תוס' יבמות צ"ד ע"א ד"ה כי תיבעי' לך יע"ש ואיכא לספוקי אי חשש עיגון של עצמה דומה לשנאת השונאים או לא מ"מ כיון דרוב המון הפוסקים ס"ל להקל בע"א אפי' היכא דסני' לי' זולת הרא"ש וטור עכ"פ נכון לומר בהא לא פליגי וחזי לאיצטרופי לקולא אחרת:

2903

2904ועתה נחזי אנן בעדות בת היבם דהיא בכלל איבעי' הש"ס חמותו וה"ה חורגתה הבאה לאחר מכאן דסני' לה דעתידא למיכל לגריסותא ובזו י"ל בזה"ז גם שנאתם גם קנאתם אבדה כיון שחולצין ומה תאמר במומר אין בידינו לכוף ולחלוץ עכ"פ לא תיכול לגריסתה דאפי' יתרצו ליבמה הוא בגיותו והיא ביהודתא מ"מ לא תפסיד הבת כי מה יש לה עוד בבית אבי' המומר לא מדובשו ולא מעוקצו ואין כאן בית מיחוש מעיקור הדין אך כיון דה' נשים נאסרו במנין במתני' ובעל האיבעי' מסופק אי חמותה הבאה לאחר מכאן וה"ה חורגתה אי הוה בכלל אי' שנאסר במנין או לא ולאותו הצד דהוה בכלל אי' המנין שוב אין להתיר כנ"ל. אלא די"ל בשלמא ע"א ביבמה אם באנו להתיר מטעם בזה"ז חולצין נימא כיון דאז נתפשט בכל העולם שלא להאמין ע"א ביבמה אי הי' שייך בזה נאסר במנין לא הי' רשאי' להתיר אלא שכבר כתבנו בע"א ביבמה לא שייך זה מ"מ בחמותה וחורגתה דלאחר מכאן שייך כנ"ל משא"כ בבת מומר שגם בימיהם הי' כן ומסתמא בכי האי גוונא דלא שייך דאכלה לגריסתה לא גזרו מעולם ולא נאסר במנין דומה לגילוי שנאסר במנין והותר בזמנינו מפני שגם בימיהם במקום שלא הי' נחשים לא נאסר מעולם והיא מהתוס' והר"ן ועמג"א רסי' תס"ח וא"כ לא שייך הכא דבר שנאסר במנין וזה נ"ל ברור בעזה"י:

2904

2905והנה בזיקת מומר מר יהודאי גאון סובר דאין לו אחוה ואין זוקק ליבום כלל אפי' המיר אחר נישואי' ורב שרירא גאון וסיעתו ס"ל לחלק בין הי' מומר בשעת נישואי' להמיר אח"כ ובארתי בתשובה הראשונה טעמא דדהו כדכ' המרדכי שמא הרהר תשובה בלבו ושם בארה והנה זה נפקא לן מש"ס קידושין מ"ט ע"ב המקדש ע"מ שאני צדיק אעפ"י שהוא רשע גמור חוששי' לקידושין שמא הרהר תשובה בלבו והנה אם נתקדשה אשה בפני עדים מומרי' כזה פטרי' בלא גט ולא חיישי' שמא הרהר תשובה כמ"ש ח"מ וב"ש סי' מ"ב סקכ"ב דלענין תנאי קידושי' התנה כן בפירוש ויש רגלים שהרהר להיות צדיק אבל סתמ' דמילתי' מוקמי' אחזקה ולאו כל כמיני' לאפקועי אשה מחזקת פנוי' לחוש לקידושי' אלא אשה בחזקת פנוי' והוא בחזקת רשע ואין חוששי' לקידושי' כנלענ"ד הסברא בזה וא"כ כיון דאין חוששי' לקידושין עפ"י עדותו מטעם הנ"ל ה"ה אין לחוש לזיקתו דהרי בשעה שהמיר וכל זמן שעסק בזה לא הרהר תשובה ופקע אחוה ויצאה אשה מחזקת זיקתו עד זמן מה אח"כ שנוכל לספוקי אולי עכשיו הרהר תשובה וכשמת הבעל ניחוש אולי המיתה הפיל האשה לפני בעל תשובה ולזה נימא אוקי איתתא בחזקת שפקע ממנו זיקת יבום ואוקי רשע בחזקת רשעתו ולא הי' לן לחוש לזה ומה שמ"מ חושש רבנו שרירא וסיעתו לזה היא חששא בעלמא כי גם בעד מומר חושש מהר"י מינץ להחמיר כמ"ש רמ"א ססי' מ"ב והמעיין בפנים יראה דלא כחלקת מחוקק שם מ"מ אינו אלא חששא וספיקא בעלמא להחמיר נגד ב' חזקות:

2905

2906ובנידון שלפנינו שהמומר נעלם ולא נודע מקומו אי' ואפשר שכבר מת ובשגם שיצא קול שמת והיבמה אמרה ששמעה מע"א שמת ובתו אמרה שמת אבי' א"כ לכל הפחות ה"ל ס' מת ס' חי ואת"ל חי שמא עומד בהמרתו ולא שב בשעת מיתת אחיו מה תאמר ס"ס נגד חזקת חי הא לגבי ספק השני נמי איכא חזקה לקולא שעומד בחזקת מומר ואוקמי ס' מת לגבי חזקת מומר ואיתרע לי' טובא ולכל הפחות ס' עצום הוא אי זקוקה או לא וא"כ כיון דיש כאן בת יבם המעידה בברור שמת אבי' וא"כ אי הלכה כרי"ף ורמב"ם דפסקו לקולא בחמותה וחורגתה הבאה לאחר מכאן הרי הותרה עפ"י ע"א ואפי' להפוסקים להחמיר באיבעי' דלא איפשטי' מ"מ אינו אלא ספק אי בת יבמה מהימן או לא ויצורף לספק הנ"ל והו"ל ס"ס גמור ומותרת בלי ספק להנך פוסקים די"ל דמומר אינו זוקק:

2906

2907אך להסוברים דמומר אפי' לא שב מ"מ אחיו הוא מ"מ בכל זאת אני אומר עכ"פ אית לן עדות בת יבמה ובמקום מומר דליכא משום מיכל לגריסותא ובזה"ז דבלא"ה ליכא משום מיכל לגריסתא וכבר כתבתי דליכא משום דבר הנאסר במנין דדומה לגילוי ואפי' יהי' כדבר שנאסר במנין מ"מ חומר אי' יבמה לשוק ליכא אלא משום דנאסר במנין לזה יש לצרף כל התירי' הנ"ל ע"כ במקום עיגון כזה המיקל לא הפסיד וישבו ב"ד של ג' ויקבלו העדות אפי' עד מפי עד ויתירו אותה עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק קנ"ד ואחר שיעיינו בהתירא ויסכימו למטינא שיבא מכשורי ואחתום בברכה הכ"ד א"נ הכותב בחפזי וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות. פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק ח' טבת תקצ"ד לפ"ק.

2907

2908משה"ק סופר מפפד"מ:

2908

2909הגיעני נועם מכתבו ואשר עוררני על דברי הח"צ סימן א' שפלפל בטעם דבעי' כוונה בחליצה אי משום כוונת המצות או כוונת הקנאה והוקשה למכ"ת אדריש לקיש יבמות ק"ו ע"א דאמר חליצה מוטעת כשירה באומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והוקשה למעלתו הא ריש לקיש ס"ל פרק ע"פ מצות צריכות כוונה ומ"ט תהי' החליצה כשירה - (זמן רב אחר כותבי תשו' זו מצאתי מ"ש בשיל"ת יעב"ץ סי' כ"ו ע"ש:)

2909

2910אומר למכ"ת להיות כי יש לי ויכוח בדברי הגאון ח"צ סימן א' הנ"ל במה שכ' בענין חליצת וגט מומר ע"כ אעריך כל דבריו בקיצור ואשיב עליהם ובתוך הדברי' יתבאר גם הנוגע לדמכ"ת:

2910

2911כתב שם הגאון שלבו חוכך על גט מומר וגם על חליצת מומר משום דבעי' כוונה וסתם אשה לאו לגירושין קיימה ואפי' אשת מומר נמי לאו לגרשה בגט זה קיימת כמ"ש תוס' זבחי' ב' ע"ב ד"ה סתם וסתם אשה נמי לאו לחלוץ קיימה מדהקשו תוס' ביבמות ק"ד ע"ב ל"ל קרא למעוטי קטן מחלוץ ומ"ט דמ"ד דמתיר חליצה בפעוטות הא בעי כוונה ומאי קושיי' דלמא סתמא לשמה קיימה אע"כ סתם אשה לאו לחליצה קיימא ועוד ראי מדוכתא טובי דס"ל לתוס' דסתם יבמה קרובה לביאה טפי מארוסה ש"מ סתם יבמה לאו לחליצה קאי וא"כ לבו חוכך על חליצת מומר דודאי אדעתי' דנפשי' עביד וכ' ואין לומר דכיון דעביד מעשה בטלה מחשבתו דדברים שבלב אינם דברים וכדאי' באיש מקדש דף נ' הבא לי מן החלון והבי' לו מן הדלוסקמא וכן לעיל מני' גבי בלבי הי' להתקדש לו וכו' וא"כ ה"נ לא חיישי' לדברי' שבלב המומר כיון שעושה מעשה וחולץ דא' מדוע פסול כתיבת גט ע"י עכו"ם כיון שעושה מעשה וכותב שמו ושמה וכו' אע"כ כיון דאנן סהדי דנכרי אדעתא דנפשי' עביד ה"ל כאלו פירש דאדעתי דנפשי' עביד א"כ חליצת מומר נמי יפסל מהאי טעמא וכ' שצריך חקירת חכם אי טעם הכוונה משום מצוה או משום הקנאה והעלה דמשום הקנאה דכל קנין בעי כוונה כדאמרי' בעלמא העודר בנכסי הגר וסבור שלו הן לא קנה וה"נ משום כן בעי כוונה לחליצה ומשום כן אין אנו חוששי' לכוונת לבו דלענין קנין דברים שבלב אינם דברים וכ' שבזה מיושב ק' תוס' הנ"ל מ"ט חליצת קטנה כשירה ול"ל קרא למעוטי קטן ת"ל דלאו בני דעת נינהי והא"ש דכל עיקור טעם דבעי כוונה הוא משום הקנאה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכי דדעת אחרת מקנה אותה ע"כ תוכן דבריו העתקתי' להקל מעלינו כשנצטרך להבי' דבריו:

2911

2912הנה מ"ש דסתם אשה לאו לחליצה קיימת מדהקשו תוס' למה לי קרא למעוטי קטן מחליצה וכו' לא הבנתי דבריו דאפי' אי סתם יבמה לחליצה קיימא באופן דמהני חליצת מומר כמ"ש תוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכי היכן מצינו וכו' דלהכי מהני מילה בנכרי מ"מ קטן גרע טפי דסתמא דידי' לא מהני וה"ל כמפרש בהיפוך כמ"ש תוס' בזבחים ב' ע"ב ד"ה זבחי' ובחולין י"ב יע"ש וק"ו השתא זבחי' דסכין מושכתן למה שהן מגרע בהו סתמי' דקטן מכ"ש חליצת קטן דלא מהני ותמי' בעיני אם נעלמה דברי תוס' הללו מהגאון ח"צ:

2912

2913ומ"ש עוד דסתם יבמה אינה קרובה לביאה והי' סבור ז"ל דהיינו סתמא לאו לחליצה קיימא ובמח"כ אין הדמיון עולה יפה ויתבאר לפנינו אי"ה:

2913

2914ומ"ש דאין לומר דברים שבלב אינן דברים כמו גבי מעילה א"כ מ"ט פסול כתיבת גט בנכרי אע"כ דה"ל כאלו פירש צ"ע אכתי מה בכך דאנן סהדי דעביד אדעתי' וכי עדיף הך אנן סהדי ממה שהבעה"ב יודע בעצמו שהי' בדעתו לומר מן הדלוסקמא ואפ"ה מעל ומבי' קרבן מעילה ואפשר ס"ל למסקנא דבכוונת הקנאה לא בעי' פיו ולבו שוים ה"נ גבי מעילה דהוה נמי מענין הקנאה וכן משמע קצת בב"מ מ"ח ע"א וכן קידושי אשה אבל כל זה דוחק מבואר גם צ"ע מש"ס ר"פ האומר דמבואר דדבור מבטל דבור ולא אתי דבור ומבטל מעשה ואיך לא יבטל דבור את המחשבה ומכ"ש דלא יבטל המחשבה את המעשה והדבור ויש לחלק דכיון דמחשב בשעת המעשה והדבור גרע טפי מ"מ אמת יורה דרכו דאין זה ענין לכאן כלל דודאי לא אתי מחשבה ומבטל מעשה דידי' שהוא חולץ לפנינו או נותן לה גט לפנינו ולא דמי לכתיבת הגט שבאותה כתיבה עדיין אינה מתגרשת לכן לא אמרי' התם מחשבתו ניכרי' מתוך מעשיו כיון דעביד אדעתי דנפשי' ולענין כתיבה הא דאמרי' סתמא לאו לגרשה בגט זה קיימת ומשו"ה בעינן מחשבה מעלי' אבל נתינת הגט בודאי דהרי היא מתגרשת בגט זה לפנינו ואיך שייך לומר סתם אשה לאו לגירושין עומדת וכן בחליצה ולא אמרו כן אלא בכתיבה:

2914

2915וחילוק זה מבואר בקידושין נ"ט ע"א דפריך ר"י לר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור מהשולח גט לאשתו וחוזר ומבטל השליחות ומשני התם כל כמה דלא מטא גיטא לידה דבור ודבור הוא ומשום כן כתבתי לעיל דמ"ש דסתם יבמה קרובה לביאה אינו ענין לכאן כלל והוא האמת:

2915

2916וכעין ראי' לדברינו וגדולה מזה והוא מ"ש בכללי מגו לבכה"ג סי' ה' מגו להוציא מחזקת א"א לא אמרי' ועמ"ש שם בתומי' על זה ואיך לא הרגישו במ"ש תוס' יבמו' ק"כ ע"א ד"ה אמר רבא וכו' ובגטין כ"ח ע"א יע"ש מבואר דסמכי' על מגו להכשיר הגט ע"י מגו וע"כ צ"ל דזה לא מקרי להוציא מחזקת א"א אעפ"י שהגט ביד השליח עדיין אינו עומד להתגרש בו דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה עומד ואין אנו דנין עתה אלא להחזיר אבידתו של זה אע"ג דמ"מ טובא מחמרי' בהחזרת הגט לשליח משום שנוגע לאשות מ"מ לא מקרי ההחזרה הזה חזקת א"א דלא להני בי' מגו וכן צ"ל נמי בב"מ כ"ז ע"ב דבעי' אי סי' דאורי' גבי אבידה אי מהדרי' גט אשה בסי' וקשה מה ענין אהדורי גט אשה לסי' אבידה התם אין אדם מוחזק בי' דאבידה אין המוצא מקרי מוחזק מה שא"כ לאהדורי גט אשה בשלמא מה דפשיט התם מאין מעידין אלא על פרצוף פנים לק"מ דלמא משום חזקת איסור א"א די"ל דמשום חזקת דייקא ומנסבא לא מקרי חזקת א"א וסברא זו כ' תוס' יבמות דף פ"ח ע"ב אבל מגט קשה אע"כ צ"ל דעתה אין אנו דנין על החזקה דסתם אשה לאו לגרש בהך גט קיימת ועדיין אפשר שתתבטל השליחות ועוד גדולה מזה כ' תוס' בחולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' בסוף הדבור דמה שמחזירי' שטר לא מקרי מוציא ממון מחזקתו אע"ג דהלוה טוען וצווח כמבואר להדי' בב"מ ריש כ"ח ע"א גבי תכריך של שטרות ואפ"ה מהדרי' ולא מקרי מוציא ממון מחזקתו משום דעתה במה שמחזירי' השטר אין אנו מוציאי' ממון מחזקתו רק גרמא בעלמא והה"נ בגט לשליח ומשו"ה אמרי' מגו גבי' מ"מ מבואר חלוק בין כתיבת הגט לנתינתו דהכא סתמא לשמה קיימא:

2916

2917ולענ"ד זהו כוונת הירושלמי ריש מס' תרומות שהביאו תוס' בחולין י"ג ע"א דקאי אחמשה לא יתרומו פריך הירושלמי ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן ותי' ונחשב לכם את שכ' בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו ופריך והרי גטין שאין כ' בו מחשבה ומעשה מוכיח על מחשבתו (כצ"ל) ובעי' פקח עע"ג ותי' תמן זה כ' וזה מגרש הכא הוא החושב הוא התורם ונתקשו התוס' מאי ק' מתרומה הא רחמנא מיעט קטן מכל איש גם מה משני לחלק בין גט לתרומה וכי מה הי' קשה לו מגט על התרומה והנה ספרי מפרשי הירושלמי אינם במחיצתי לעיין אבל הנ"ל כך דהירושלמי גופי' הקשה ק' תוס' שם בסוף הדבור מ"ט לא מהני בתרומה עע"ג אע"ג דכתי' איש אשר ידבנו לבו ואיכא למימר אי לאו קרא ה"א אפי' באין עע"ג מהני משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכן מיעט רחמנא אבל עכ"פ בצירוף גדול עע"ג תהני הפרשתן וכמו שהקשו תוס' בעצמם עמהרש"א ומיירי שהגדול העע"ג אינו שלו וגם לא נתמנה שליח דאל"ה דל קטן מהכא הלא מן התורה ניטלת במחשבה וכיון שהגדול מחשב על צד פלוני יהי' תרומה אם כן הקטן לא מידי עביד אלא מעשה קוף בעלמא אלא מיירי כנ"ל שהכרי של הקטן וגדול עע"ג ומלמדו אמאי לא יועיל כיון שמחשבתו ניכרי' וכמ"ש תוס' שם י"ב ע"ב ד"ה מאן תנא וע"ז תי' הירושלמי משום דכתי' ונחשב לכם פי' דוקא היכא שהמעשה עיקר ורק בעינן נמי כוונה נמצא שהמחשבה טפילה להמעשה שם מועיל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו משא"כ בתרומה המחשבה עיקר ומחשבה אין להם לא נעשי' המחשבה טפילה להמעשה ותו פריך מגט דהכא משמע היכי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מועיל אפילו בלא גדול עע"ג דמשו"ה הוה קשי' לי' גבי תרומה דלמא אי לאו מיעוטא ה"א דלא בעי' אפי' עע"ג משום דמחשבתו ניכרת לא בעי' עע"ג וא"כ מ"ט צריך בגט עע"ג הא מחשבתו ניכרית מתוך מעשיו וזו היא ג"כ ק' תוס' שם והתי' ע"ז אה"נ הוה מועיל אי הי' סתמא לגירושין קיימא פי' כמ"ש לעיל גבי חליצה שהמעשה בעצמו הוא הגמר ושם מועיל מחשבתו ניכרת משא"כ בגט דמיירי מכתיבת שאין הכותב המגרש ואין זה גמר המעשה וסתמי' לאו לגירושין קיימא לכן בעי' עע"ג ובגוי אפי' עע"ג לא מהני ובחליצה בודאי הי' מועיל חליצת מומר אי הוה דינא שיחלוץ לה וזה ברור לע"ד:

2917

2918ומ"ש עוד שצריך חקירת חכם אי טעם הכוונה משום כוונת מצוה וע"ז נתקשה מעלתו א"כ הא ר"ל ס"ל מצות צריכות כוונה מ"ט מתיר חליצה מוטעת הא לא קשי' ולא מידי דאין זה ענין למצות צריכת כוונה דהרי זה האיש מכוין לקיים מ"ע של חליצה אלא שלא ידע תכלית המצוה הוא סבור שתכלית המצוה היא לכנוס אשה וטעה כי תכלית המצוה לפטרה והשתא דקיימי' אפי' דבלא כוונת קנין נמי נעשה המצוה ולא באנו לפסול אלא משום מצות צריכת כוונה וכיון שעשאה כתקנה וגם נתכוון לצאת י"ח מה לי ולטעותו והנה הרמב"ם קרא תגר על הקובעי' מזוזה וכותבי' שמות מבפנים יעיי' פ"ה מהל' מזוזה הלכה ד' ומסיים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא ייחוד השם של הקב"ה כאלו הוא קמיע של הניי' עצמן בהבלי העולם וכ' שם הכ"מ אין ה"נ שהמזוזה שומרת הבית וכו' וגם אין הכוונה בעשי' לשמור הבית אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשוך שתשמור הבית עכ"ל והנה בודאי אין תכלית מ"ע של מזוזה לשמירה רק להעלות ייחוד השם על לבו ועוד טעמים ואנחנו לא נדע ויעיי' מ"ש רמב"ן ס"פ בא ומ"מ מי שמכוין בקביעתה לקיים מ"ע שציונו ה' וסובר שאין בזה אלא שמירה לא נאמר שלא יי"ח שא"כ רוב ישראל אינם יי"ח מזוזה וגם הרמב"ם לא כ' שבטלו מצוה אלא ע"י שכותבי' בפנים שמות מלאכים ועי"ז בטלו המצוה אבל במה שטעו בתכליתה אין בזה אלא סכלות ומ"מ מקרי מכוין לעשות רצון ה' וכן רוב בני אדם שומרי' רוב התורה ע"מ לקבל פרס ואין זה התכלית האמיתי ומ"מ כיון שמכוין ליי"ח יוצא הוא בזה והוא פשוט וא"כ ה"נ אעפ"י שמתכוין לכנוס כיון שכוונתו לצאת י"ח חליצה לית לן בה:

2918

2919אבל אי קשי' הא קשי' היותר חמור מזה וק' אליבא דהלכתא והוא דהרי פשוט הוא דאפי' היכי דלא מהני תנאה כגון במה שא"א לקיים ע"י שליח מ"מ בענין יציאת ידי חובת המצוה מהני תנאה ומטעם שאכתוב לקמן אי"ה וראי' לזה ממה דאנו יושבי' בשמיני בסוכה מספק וקשה ממ"נ אי מכווני' לצאת עוברי' על בל תוסיף אי אין מכווני' א"כ שמא ז' הוא ובעי סוכה ולא יי"ח ועכצ"ל כמ"ש הטא"ח סי' ל"ד גבי המניחי' ב' זוגות תפילין דמניחי' על תנאי אותן של מצוה יוצא בהן י"ח ואידך יהי' כרצועות בעלמא וה"נ גבי שמיני ספק ז' התנאי הוא באופן הנ"ל אם היום יום ז' יהי' לשם מצוה ואם יום ח' יהי' ישיבתו לצל בעלמא והא דלא אמרי' הכי במתן א' ומתן ד' שיתן ויתנה אם זה של מתן ד' יהי' לשם מצוה ואם לאו יהי' כמים בעלמא כמו דמהני תנאי בתפילין משום דר' יהושע לית לי' רואין אותו כאלו הוא מים ור"א לטעמי' דס"ל רואין וכן פי' תוס' בזבחים ודלא כפירש"י ותוס' עירובי' ק' ע"א דטעמי' דר"א דאתי עשה דמתן ד' ודחי ל"ת דמתן א' דלר"א דס"ל גבי קדשים רואין לית כאן עשה כלל כנ"ל ושיטת רש"י ותוס' הנ"ל צל"ע ממס' סוכה כ"ז ע"א דפריך והאמר ר"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ופירש"י כיון דאי יתיב ביום אחרון בסוכה לשם מצוה עבר על בל תוסיף מאי השלמה ע"ש וקשה הא לר"א קיימי' דס"ל עשה דמתן ד' דחה בל תוסיף דמתן א' א"כ ה"נ עשה דהשלמת י"ד סעודות דחי בל תוסיף אבל לשיטת רש"י ותוס' דזבחים א"ש דטעמי' דר"א גבי מתן ד' לאו משום עשה דוחה ל"ת דאיכא למימר דס"ל נמי כר' יהושע דעשה דפשיעה לא דחי ל"ת כמ"ש תוס' בעירובין הנ"ל אלא במתן ד' היינו טעמי' דר"א משום דס"ל רואין כנ"ל ובחי' אמרתי ליישב דברי רש"י דסוכה הנ"ל דלכאורה בלא"ה ק' איך אתי עשה דמתן ד' ודחי בל תוסיף דמתן א' הא בעידני' דמיעקר ללאו לא מקיים עשה והיינו עפ"י פירש"י בעירובי' שם דבחטאת מיירי וחטאת הא בעי ד' קרנות וכי יהיב בקרן השני כבר עבר על בל תוסיף ומ"ע לא מקיים עד כי יהיב גם בהנותרים ונמצא בעידני' דמיעקר בל תוסיף לא מקיים עשה דהזאה וע"כ צ"ל דמיירי בקרבנות ציבור ועשה דרבים דוחה ל"ת אפי' אי בעידני' דמיעקר לאו לא מקיים עשה כמ"ש ש"ל בשם ר"ת הביאו מג"א סי' תמ"ו סק"ב וא"כ לק"מ דמ"מ הקשה הש"ס שפיר לר"א דמשמע אפי' אי לא אכל כמה ימים באופן שצריך להשלים כמה סעודות בסוכה את הכל ישלים בשמיני והכא לא הוה עשה דרבי' ולא דחי ל"ת אלא בעידני' דמיעקר ללאו והכא כשאוכל סעודה ראשונה בסוכה ומכוין לשם מצוה עובר על בל תוסיף ועשה לא מקיים עד דהשלים י"ד סעודותיו דלר"א הכל מ"ע אחת היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ואה"נ דהו"מ לשנויי לא מיירי ר"א אלא בהשלמת סעודה א' אלא דלא הוה משמע לי' הכא עד דמסיק דר"א הדר בי' ולא מיירי אלא מהשלמת לילה ראשונה ואז תו לא הוה בל תוסיף משום דאתי עשה ודחי ל"ת:

2919

2920כל זה כתבתי ליישב ע"ד פלפול קצת דברי רש"י בעירובין אבל מ"מ האמת יורה דרכו דלמ"ד רואין לא צריכי' לכל זה וכמ"ש הטור גבי תפילין ויעיי' ר"פ דעירובין והיינו טעמא דח' ספק ז' כנ"ל ונראה דאפי' למ"ש הג"א סוף סוכה והוא במרדכי שם ג"כ בשם ראבי' הביאו גם הרב"י סי' תרס"ח שכ' שאין לישן בסוכה בשמיני משום הכירא דלא להוי כמוסיף ע"כ לא פליג אהנ"ל דמהני תנאי שאם הוא חול יהי' כצל בעלמא אלא דס"ל דנהי דאיסורא דאורי' ליכא מ"מ מחזי כבל תוסיף וכן מבואר בדבריו להדי' למעיי' בפנים וכן צ"ל לרש"י בסוכה מ"ח ע"א בפירושו גבי הא לן והא להו יע"ש ומ"מ מדברי הרא"ש שם ע"כ מבואר כדברינו דאל"כ מה יענה על בל תוסיף וכ"כ במג"א סי' תרס"ו סק"ב:

2920

2921והנה דבר ברור דמצות סוכה ליתא ע"י שליח וכן הנחת תפילין ואפ"ה מהני תנאי וע"כ צ"ל דאפי' דבר שא"א לעשות ע"י שליח ובגוף הדבר לא הי' מועיל תנאה מ"מ אי באמת אינו מתנה בגוף הדבר אלא בכוונת קיום המצוה לזה מהני תנאה ולקמן אי"ה נדבר מטעם הדבר וא"כ קשה הכא למאי דקימ"ל מצוות צריכות כוונה כמבואר למעיין בגוף ההלכה ופסקו בטוש"ע א"ח סי' ס"א וקיי"ל נמי ההוא דר' יוחנן דאומר לה חלוץ לה ע"מ שתתני לה מאתים זוז דכשירה דכיון שא"א לקיימו על ידי שליח לא מהני בי' תנאי וקשה מה בכך נהי דלא מועיל תנאי בהקנאה היינו אי לא הי' בכאן קיום מ"ע רק הקנאה בעלמא וכיון שא"א לקיימו ע"י שליח הקנין קיים ותנאי בטל אך אי תימא דהכא שייך נמי כוונה לקיים המצוה ואל"ה לא יי"ח חליצה וה"ל כאלו לא חלוץ וכבר בארנו דלענין כוונת קיום המצוה מועיל תנאי והרי הוא מתנה להדי' אי לא יתנו לו מאתים זוז לא בעי למיפק י"ח חליצה ואיך יועיל וזהו ק' באמת:

2921

2922והנראה לע"ד בזה דהפוסקים מצות צריכות כוונה ע"כ צריכי' לתרץ ק' האור זרוע הביאו הג"א פ' ראוהו ב"ד מהא דקיי"ל כרב נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה וע"כ היינו טעמא משום דהוא הכשר מצוה ונהי דאין לה שכר טבילה כמקיים מ"ע של טבילה מ"מ אותו המעשה הצריך להעביר הטומאה זהו נעשה כדינו אלא שלא קיימה מ"ע והרי זה כשוחט וכסהו הרוח שאעפ"י שלא קיים מ"מ הדם הוא מכוסה ומה לי אם נעשה ע"י קיום מ"ע או לא וה"נ דכוותי' ועיין בטוש"ע י"ד סס"י ק"כ גבי טבילת כלים ויעיין שם סי' רס"ח ובט"ז שם סק"ח וק"ל וה"נ דכוותי' לא הוי אלא הכשר בעלמא להתירה לשוק ונהי שאם אינו מכוין לשם מצוה הרי קפח שכרו מ"מ ההכשר נעשה ממילא:

2922

2923ועוד ל"ל דעשו חליצה לפוטרה כמו ביאה לכונסה דחליצה במקום ביאה היא ומטעם זה נ"ל דלא מהני שליח בחליצה כשם שא"א ביאה ע"י שליח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב (פי' כי היכי דאמרינן כן לענין איסורא בכה"ג ה"ה לכל מילי דמצוה או קנין כה"ג לא שייך שליח דזה נהנה וזה יי"ח או קונה לא אמרי' ויש בזה אריכות ואין כאן מקומו) וכי היכי דא"א ביאה ע"י שליח ה"ה חליצה דאתי' במקום ביאה אע"ג דאמרי' ר"פ הבע"י דביאה לא בעי כוונה כלל וחליצה בעי עכ"פ כוונת קנין ז"א דהתם בביאת יבמה כבר אגידא בי' ובכל דהו סגי מה שא"כ הכא בא להתיר אגדה להקנותה לנפשה בעי' קנין גמור וה"נ בביאת יבמה לכמה פוסקי' נהי ממצות יבום יי"ח מ"מ לא קנאה לשאר מילי להיות כאשתו אי בא עלי' בלא כוונה מ"מ חליצה במקום ביאה קאי וא"כ נהי דלענין זה א"א לדמותה לביאה שיהי' גם בלא כוונת קנין מ"מ לענין כוונת מצוה יי"ח כמו גבי ביאה דהתם לא בעי כוונה למאי דקיי"ל כהכרעת הרמב"ם דבמידי דהנאה מצות לא בעי כוונה כמבואר בב"י סי' תע"ה וע"ש במג"א ויעיי' בהלכות שופר בב"י סי' תקפ"ט וא"כ נהי דחליצה לאו מידי דהנאה הוא ובעלמא כה"ג בעי כוונה לצאת מ"מ הכא כיון דבמקו' ביאה קאי וביאה לא בעי כונה כיון דנהנה ה"נ חליצה דאתי מחמתה וצ"ע ס"פ ב' דבבא קמא גבי נפל מן הגג ונתקע ביבמתו:

2923

2924ובזה הי' אפשר לומר דר"ל לטעמי' אזל דס"ל בפ' ע"פ מצות צריכות כוונה אפי' באכילת מצה וא"כ לא הו"מ לפרש חליצה מוטעת כמו ר' יוחנן ע"מ שתתן לי מאתים זוז דא"כ אינו מכוין לשם מצוה אם לא תתני לו ולא יי"ח וא"ל דלא עדיף מביאה דר"ל ס"ל דאפי' מצוה שבאה ע"י הנאתו נמי צריכה כוונה לצאת וא"כ נהי דמשנה שלימה שנינו הבע"י בין בשוגג וכו' קנאה והיינו משום דלהדי' רבי' קרא הכא יבמה יבא עלי' מ"מ ס"ל דשאני התם דעכ"פ אינו מכוון שלא לצאת ונהי דלר"ל בעלמא לא יי"ח אפי' בכה"ג וקמ"ל קרא דיצא אבל אי' הי' מכוין להדי' שלא לצאת אה"נ דלא יי"ח גם בביאה ואתי' כי הא דאבא שאול הבע"י לשם נוי וכו' עב"ש סי' קס"ט וא"כ הכא בחליצה מוטעית שאומר בהדי' שאם לא תתני לו ר' זוז לא יקיים המצוה א"כ בטלה לי' חליצה ומשו"ה ס"ל לר"ל דבריתא מיירי חליצה מוטעת שמכוון לקיים המצוה אלא שטעה בכוונת תכליתה שסבור שציונו הקב"ה לחלוץ ע"מ לכנוס וכזה מקרי שפיר כוונת המצוה כנ"ל ואע"ג דלא הוה כוונת קנין הוה ס"ל לר"ל דזה מהני ור' יוחנן כיוון להלכה דמצות שהם הנאת הגוף לא בעי כוונה אפי' בעלמא ומכ"ש הכא דכתי' יבמה יבוא עלי' מ"מ ואפי' באומר להדי' שאינו בועל אלא לשם נוי נמי מהני כמ"ש ב"ש שם וה"ה בחליצה נמי מהני ומוקי לבריתא באומר ע"מ שתתני לי מאתי' זוז דהוי כוונת קנין ולא כוונת מצוה זהו מה שנלע"ד בזה:

2924

2925והנה בטעם דמהני תנאי בקיום המצוה אעפ"י שא"א לקיימו על ידי שליח היינו משום דשם מצוה בעלמא מיהת אפשר לקיימו ע"י שליח אע"ג דזאת המצוה בעצמה א"א לקיימה ע"י שליח ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בתוס' גטין ד"ה לאפוקי וכו' שכ' ואם בחקתי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ע"ש אעפ"י שאינו ענין ממש לכאן וק"ל וגם דבריהם שם תמוהים מאוד כמ"ש פני יהושע שם דהרי המצוה הוא התנאי והשכר הוא המעשה ובדרוש אמרתי שהכוונה עפ"י מ"ש חז"ל על פסוק יוקח נא מעט מים שהמצוה הנעשית ע"י שליח גם תשלום שכר הוא ע"י שליח והיינו מ"ש תוס' דרוב מצות נעשי' ע"י שליח וא"כ גם אגרי' ע"י שליח ושייך בהו תנאי:

2925

2926ועוד כדמות ראי' לדברי בתוס' נזיר י"א ע"א ד"ה ע"מ שאשתה יין וכו' דהוה מתנה ע"מ שכ' בתורה וכו' וא"ת ת"ל דנזירות א"א לקיים ע"י שליח וכו' ותי' אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לקיים ע"י שליח עכ"ל גם כי דבריהם דחוקים מ"מ נראה שנתכוונו להנ"ל כיון דעכ"פ שם נזירות בעולם שייך בי' שליח מהני בי' תנאי. וכן מצאתי ג"כ לפני יהושע שכ' בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ד ע"א) דמשו"ה מהני תנאי בקידושי ביאה אע"ג דא"א לקיימה על ידי שליח מ"מ כיון דשם קידושי בעולם אפשר לקיימו ע"י שליח בכסף ושטר מהני נמי תנאה גבי ביאה וצריכי' להוסיף עוד ולומר דאפי' גבי ביאה דנשואי' מהני תנאה אע"ג דאינו ענין להויה דכסף ושטר ועוד לפעמים צריך להתנות על כל בעילותיו לעולם ומהני תנאי כיון דעכ"פ בשם קנין אשה בעולם מהני תנאה כיון שאפשר לעשותו ע"י שליח מהני נמי הכא ולפע"ד דהיא גופי' ילפי' מבני גד ובני ראובן דפירש"י פ' המדיר דמשה עשאו ליהושע שליח בדבר ועפ"י שם מה שנתקשה בזה מה ענין שליחות לכאן ולפי הנ"ל לא צריכי' לכל זה אלא כיון דהמעשה פי' ענין קנין דשייך בי' שליחות בכל התורה נהי דהתם לא הי' ע"י שליח וגם לא הי' אפשר לעשות שליח לקטנים ע"ש בפ"י מ"מ מקרי מעשה דאפשר לעשות שם המעשה ההוא בעולם ע"י שליח משא"כ מה שא"א כלל בשום אופן בעולם לעשותו ע"י שליח וטעמא רבא איכא כמ"ש תוס' שם דהמעשה דאלים מהני בי' תנאה ואם כן כיון דמעשה ההוא אלים דהרי אפשר לעשותו ע"י שליח בעלמא נהי דעל האופן שנעשה עתה א"א לעשותו ע"י שליח לאו משום גריעותא דמעשה ההוא אלא משום סבה ידועה כגון בבני גד לא הי' שייך דיני שליחות מפני הקטנים מ"מ המעשה הי' אלים מהני בי' תנאה:

2926

2927וראיתי לפ"י ז"ל במס' גטין שם הקשה דאיפכא מסתברא דמעשה שהוא אלים לא אתי תנאה ומבטל למעשה ולפע"ד כך היא הכוונה מעשה שהוא אלים כ"כ שיכול לסבול שליח יכול לסבול גם כן תנאה משא"כ מעשה גרוע שאינו סובל שליח אינו סובל גם כן תנאה ואה"נ דה"ל למימר ע"י זה התנאי מבטל המעשה ההוא ונמצא על ידי התנאי בטל המעשה כמי שהי' עושהו ע"י שליח שהמעשה בטל אלא דלפ"ז ממילא בטל התנאי וקיים המעשה דה"ל תנאי סותר למעשה כמבואר שם בגטין ע"ה ע"ב תוס' ד"ה דתנאי ומעשה וכו' ואולי ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דתנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח עיי' בכ"מ פ"י מה' אישות משום דלית לי' הך דתנאי ומעשה בדבר א':

2927

2928אח"ז מצאתי שאהבה נפשי למורי הגאון נ"י בהפלאה במס' כתובות ע"ד ע"א הנ"ל שכ' אהא דתוס' דנזיר הנ"ל משו"ה מהני תנאי בנזיר אע"ג דא"א לקיימו ע"י שליח משום דלא צריכי' למילף מב"ג וב"ר אלא תנאי דאתי לבטל המעשה אבל תנאי דבדיבורא בעלמא אתי דיבור ומבטל דבור ולא בעי' למילף מב"ג וב"ר ולכן לא בעי' נמי דומי' דדהוא ואעפ"י שא"א לקיימו ע"י שליח נמי מועיל תנאי וכ' שם דמשו"ה מהני תנאה בפדיון הבן אפי' למ"ד דא"א לפדות ע"י שליח ומ"מ אי יהיב מתנה ע"מ להחזיר אין בנו פדוי אע"ג דא"א לפדות ע"י שליח וה"ל תנאי בטל ומעשה קיים ולפי הנ"ל ניחא דנתינת המעות להכהן אפשר ע"י שליח לכ"ע ורק הדבור ולזה מהני תנאי אלו תוכן דבריו. גם כי מתקו לחיכי מ"מ לא זכיתי להבין א"כ מאי פריך הש"ס בקידושין מסוטה דאמר ואת אם שטית וגו' הא התם דבור ודבור הוא דבשלמא מתנה ע"מ להחזיר דהתנאי הוא בקיום המעשה וכדומה בדברי' כיוצא באלו ה"ל שפיר מעשה משא"כ בסוטה דמעשה ההשקאה הוא קיים לעולם דבשלמא אי הי' התנאי אי שטית חנקי ואי לא שטית תהי' ההשקאה לבטלה כשותה מי מערה ה"ל תנאי ומעשה אבל השתא דהשקאת סוטה פועלת לעולם ע"ד נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע ואין המעשה לבטלה לעולם ולא אתי תנאי לבטל מעשה כלל ולא אתי אלא להתנות על דברי האלה של כהן שאומר ואת כי שטית חנקי וה"ל דבור ודבור ולא אתי מבני גד וב"ר ולא בעי' כל דיני תנאי ואיך מייתי לי' הש"ס בקידושין ועיי' ס"פ שבועת העדות אעכצ"ל דע"כ לא אמרי' אתי דבור ומבטל דבור אלא התם בקידושין ר"פ האומר דבדבורו עדיין לא אתעבד מעשה דאמר התקדשי לי לאחר שלשים יום דע"י דבורו לא נגמר המעשה וכן השולח גט לאשתו דבאמירה לשליח לא אתעבד מעשה דיכול לחזור בו אבל היכי דבדבור הזה איתעבד מעשה כגון דבורו של נזיר ופדיון הבן ודברי הכהן אל האשה הסוטה כל כי האי גוני ה"ל מעשה ולא אתי דבורא דבתרי' ומבטיל לי' אי לאו דילפי' מב"ג ומב"ר וצריכי' כל דיני תנאי וכה"ג משני הש"ס בקידושין פ' האומר שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא:

2928

2929ומ"מ זכינו לדין להבין לדעת כמה פוסקים ס"ל דתנאי הנעשה ע"י שליח לא בעי דיני תנאי והא"ש דע"י שליח לא מקרי אלא דבור' בעלמא ואתי דבור ומבטל דבור ולא בעי' למילף מב"ג וב"ר וחלוק כזה כ' תוס' גטין ס"ז ע"א ד"ה דבורא וכו' אף על פי שאינו ענין לכאן ממש מ"מ קצת ראי' הוא והמחוור בזה מ"ש דכיון דהמעשה אלים בעלמא מהני בי' תנאי:

2929

2930והנה הרשב"ם בב"ב קל"ז ע"ב כ' דגבי ממון לא בעי' דיני תנאי וכן דעת כל הראשונים זולת הרמב"ם צווח כי כרוכי' בפ"ו מה' אישו' הל' י"ד דהרי עיקור מתנאי ב"ג וב"ר ילפי' והתם ממון הוא וגם הר"ן הקשה מס"פ שבועת העדות משמע העיקור הוא בממון ולא באיסורא ולפע"ד מסברא י"ל כהרשב"ם הנ"ל דלא גרע מאומדנא ועפ"י אשר אבאר דהרי קיי"ל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל זולת בדבר שבממון דבשלו אדם רשאי והנה אם יאמר אדם יודע אני דלא יתבטל שום מעשה כ"א ע"י תנאי כפול אך רוצה אני להתנות ע"מ שכ' בתורה שיהי' כל מעשי בטלים ע"י תנאי אינו כפול שעתיד אני להתנות עליהם א"כ בלי ספק שיהי' דבריו קיימין דבדבר שבממון תנאו קיים וכיון אילו התנה כן בפירוש דבריו קיימין הה"נ אי אית לן אומדנא דמוכיח כן שרוצה הוא בקיומו של דבריו מהני בלא תנאי כפול וא"כ למה לא נאמר שהאומר לחברו הרי לך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר אומדן דעתו מורה שרוצה הוא שיקיימו דבריו מה שהתנה שיחזרהו וה"ז כאלו התנה שיהי' דבריו כאלו כפלם וכן בכל כיוצא בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא הי' דעתו על אופן המועיל כנ"ל ואה"נ למ"ד המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל אפי' בדבר שבממון אה"נ דלא מהני אומדנא הנ"ל דאם נאמר דאומדן דעתי' כאלו כפלי' לתנאי כפשטיות לשון רשב"ם ז"א כבר דחאו ה"ה דהכא גרע ע"ש אבל לא אתאינן עלה אלא מטעם דה"ל כאלו התנו שיהי' דבריו קיימי' בלי כפילות ולמ"ד מתנה עמ"ש אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ה"נ בטל ובעי' תנאי כפול והא"ש ס"פ שבועת העדו' אזלא סיגי' לר"מ דס"ל בדבר שבממון נמי תנאו בטל משו"ה משמע דבכל ממון בעי' ת"כ משא"כ למאי דקי"ל כר' יהודה. גם ק' הרמב"ם מתנאי ב"ג וב"ר לק"מ התם מרע"ה התנה עבור כל ישראל והי' בהם כמה קטנים כמ"ש לעיל ולא שייך לומר בשלו אדם רשאי להתנות עמ"ש בתורה דמאן שבק ומאן פייס ע"כ הוצרך לעשות כדינו וא"ש:

2930

2931הארכתי קצת ויצאתי מענין לענין להראותו כי עריבי' עלי דבריו וה' יודע כי רבו טרדות ואפס הפנאי וחטפתי זמן קצר בין הזמנים להעלות על הכתב כהולך על גבי גחלים והוא ניהו יעיין שפיר בעין שכלו ואומר שלום לו ולתורתו ולאחוזת מרעיו שם הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ב' כ"א מרחשון תקס"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2931

2932העתק השאלה:

2932

2933רב שלום וברכה וכל טובה לכבוד ידידי מר חתני רבני רב הגאון הגדול האמיתי צדיק יסוד עולם המפורסם מה"ו משה נ"י ע"ז בתי הרבנית הצדקית מ' שרל תי' וכי זרע ברך ה' ישמרם לנצח:

2933

2934מכ"ק הגיעני ביום ה' העבר ואני רואה דארך מכתבי על הדואר אשר בערב חג הסוכות העבר עם רב טרדותי לקחתי לי מועד חצי שעה קודם הכנסת י"ט לערוך לכם מכתב שם ערכתי ענין שנשאלתי מרב הסמוך בחלוץ שאמר להב"ד מעולם לא הי' איטר (הב"ד נסוהו ועבר הימין ברישא ד' פעמים וב' פעמים עבר של שמאל תחלה ודנוהו לשולט בב' רגליו) וקבל ממון רב ואחר חליצה מוציא קול שהוא אטר ורוצה לדחוק ליתן לו עוד מעות ולא רציתי להשיב עד אשמע תחלה דעת קדושי' כבוד מר חתני הגאון נ"י ואני איני כדאי לפתוח בזה אבל מחמת שלילות מכתב חתני הגאון והרב השואל דחק עלי כתבתי צדדי דברים שדעתי נוטה להקל כי בנ"ד אין עוד אחים ואם הי' אומר שהי' אטר היינו מניחין לו לחלוץ בב' רגליו והב"ד אמרו לו שמוכן אצלם גם מנעל של שמאל וא"כ הי' בידו לחלוץ חליצה הגונה והי' נאמן בדבריו שאינו איטר ושוב א"ח ומגיד דאף אם הנאמנות מכח בידו אמרי' בי' א"ח ומגיד דהרי דעת רשב"ם ותוס' ב"ב קל"ה ב' בהא דאמרי' ליורשו פשיטא היינו בנכסיו שיש לו ומטעם מגו דיהיב לי' במתנה ואפ"ה אמרי' שם קכ"ז אמר בני וחזר ואמר עבדי א"נ וברשב"ם שם כ' הטעם דהאמנו דכתיב יכיר ואיני מבין הא לרשב"ם לשיטת' אין זה בכלל יכיר כיון דאינו מוחזק לו לבן ובאמת עדיין ק' לי אף אם בעלמא ג"ז בכלל א"ח ומגיד ובעל שאמר גרשתי לא יהי' נאמן לומר אח"כ לא גרשתי מ"מ בההיא דבני זה נאמנות הי' מכח מגו ונותן לו מתנה הא זהו ג"כ כשחזר ואמר עבדי יש לו מגו דנותן נכסיו לבניו האחרים:

2934

2935גם הוי ס"ס ס' אינו איטר וס' כהפוסקים דאטר חולץ בימין דעלמא ואף לאוסרי' הוא מכח ספיקא דאיבעי' פג"ה גבי ג"ה ואף דאתחזק חזקת איסור לשוק מ"מ הא דעת הרבה פוסקי' ומכללם המ"ל פ"ב ה"א מה' טומאת צרעת דבספיקא דדינא לא שייך אוקמי' אחזקה דהחזקה לא יכריע הדין ולענ"ד זהו כוונת הש"ג בשם ריא"ז בחולין דר' ס"ל דלא כתשו' מ"ב סי' נ' דנדחק בזה ועיי' בפרי מגדים סי' נ"ג סק"ח דאף דספק א' מקרי מ"מ לא אזלי' בתר חזקה אא"כ ב' הספיקות מקריי' ולענ"ד זה צריך ראי' גדולה ובנ"ד עדיף דגם ענין ספק אם הוא איטר החזקה אינו מקרי איטר ואם האיטר ודאי ויש ספק אם חלץ גם ברגל שמאל זהו הוי חזקה על מעשה המציאות של עתה אבל לא על מעשה החולץ שהוא איטר גם יש לדון דא"א משים עצמו רשע דנטל ממון שלא בדין והארכתי עוד קצת וכתבתי שחלילה לי וימתין עד שיורה בזה חתני הגאון ולו משפט הבחירה או גאון אחר מפורסם. מש"ק ד' כסליו תקפ"ז פ"ק פוזן:

2935

2936תשובה.

2936

2937שלום וכ"ט לקדושת מו"ח הגאון האמתי הגדול רשכב"ה מופת הדור והדרו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

2937

2938אהה איש אלקים קדושי' חי עבדו כי תמהתי ונבהלתי בראותי מכ"ק כ' לאמור שמצפה על חוות דעת איש נקלה אולי משגה וטעות הוא בלב מו"ח הגנ"י ואגב חביבותי' טועה בדמיונו ומה לתבן את הבר זך ונקי שכל צח ומצוחצח של מו"ח הגאון נ"י אור עולם באוצר בלום לתורה ולתעודה ומה אעשה ואבי גזר עלי וכיון שניתן רשות אצא ואדון כתלמיד ומתלמידיו יותר מכולם:

2938

2939הנה אשית דברי פי קדשו הוצק חן להוכיח דהנאמן מטעם הואיל ובידו ומה לי לשקר נמי אמרי' בי' אינו חוזר ומגיד ומוכיחו זה מפי' רשב"ם ב"ב קכ"ז ע"ב ולפע"ד אין ספק דהרשב"ם דפי' לקמן קל"ד ריש ע"ב דלא מהימן אלא בין הבנים אבל אאינש דעלמא לא היינו לרבנן דר' יהודה אבל לר' יהודה אפי' אאינש דלא מוחזק לן בבנו יכול לומר זה בני והש"ס הו"מ לשנוי התם ליורשו רישא קמ"ל למיסתם כר' יהודה אך המקשן התם ליורשו פשיטא קאי אדר' יהודה אמר שמואל ושמואל הא מספקא לי' אי הלכה כרבנן או כר' יהודה כדאית' בב"ב קכ"ז ע"א שלחו לי' בני אקרא דאגמא לשמואל וכו' וא"כ בודאי לא אמר שמואל ליורשו כר' יהודה דהא מספקא לי' וע"כ מיירי בדאית לי' מגו וא"כ ליורשו פשיטא ואמנם בריתא ומימרא דר' יוחנן שם קכ"ז ע"ב אמר בני וחזר ואמר עבדי ע"כ אליבא דר' יהודא ומהימן לכל מילי אפי' לאיסר והיתר דאי לרבנן ומטעם מגו דבידו לתנו במתנה א"כ כי הדר ואמר עבדי ליהמן מגו דיהיב כל נכסיו לאחרים אע"כ כר' יהודה ומטעם יכיר ולענין איסור והיתר יבום וחליצה והיתר בשפחה או בת חורין וכדומה דלא שייך מגו ושפיר כ' דה"ל חוזר ומגיד ובזה נתישבו כל פקפוקיו של מו"ח הגאון נ"י:

2939

2940אמנם לא ידעתי מקום הספק בזה הלא ש"ס ערוך הוא בקידושי' ס"ד ע"א פלוגתא דר"נ ורבי ופסקו רוב הפוסקים כרבי מחברו ור"נ נמי לא פליג אלא בחוזר בו בשעת מיתתו כמבואר בפוסקים ועיי' ב"ש א"ע סי' קנ"ו סקי"ג אבל שלא בשעת מיתתו גם ר"נ מודה דאינו חוזר ומגיד דלצעורא קמכוון אע"ג דדבורא קמיתא הי' בשעת קידושי' וי"ל שאמר כן בשקר כדי שתתרצה לו מ"מ הואיל והאמינו לו מכח הואיל ובידו לגרש' סמוך למיתתו ואז הי' נאמן לפנינו שוב לאו כל כמיני' לחזור בו שלא בשעת מיתתו מיהת ולרבי אפי' בשעת מיתתו לא מהימן והשתא ומה התם דאפי' שיקר בשעת קידושי' כדי שתתקדשה לו לא עביד מעשה איסורא כ"א דיבורא בעלמא עביד ולא נפיק מיני' חורבא דע"ד שתיזקק ליבום יפטירנה בגט פטורים מ"מ לא מצי הדר בי' זה לא הוה אלא דיבורא בעלמא ושלא בפני ב"ד דמיקרי ואמר ואפ"ה לא מצי הדר בי' הכא דעביד מעשה רבא לחלוץ להתירה לעלמא על ידו וכסברת תוס' גטין ס"ד ע"א ד"ה דיבורא וכו' ואין לו שום אמתלא אלא דהתעולל עלילות ברשע להוציא ממון ולא חייש דנפיק מיני' חורבא שתצא לשוק ויהי' סבה שלא יכול לגלות הדבר והרי אפי' חזקה שליח עושה שליחותו היכי שיודע שסומכין עליו ונפיק מיני' חורבה ס"ל לרב ששת דסמכי' אפי' בשל תורה נגד חזקה ונהי דלא קיי"ל כוותי' ויעיי' תוס' עירובי' ל"ב ע"א מ"מ התם שליח דאינו מכשיל במעשה אלא בשב ואל תעשה אבל דעביד מעשה ברשע לא נימא ועיי' מ"ל פ"ד דבכורות וכ"מ פ"א ממעשר הל' ח':

2940

2941ובשגם התם פלוגתא דרב' ור"נ אנו דנין לאפוקי מחזקה כמבואר שם והכא אין אנו דנין לאפוקי מחזקת יבמה לשוק רק אנו דנין על רגלו של זה אם הוא איטר או לא ורובא דאינשי אינם איטרים ואין ספק אילו חלץ לה ולא ניסוהו בהילוכו והלך מלפנינו וא"א לבדוק אחריו חליצתו כשרה לכ"ע אפי' לא הי' ספק ושום פלוגתא בחליצת איטור ומ"מ הי' מותרת לעלמא הרי למה זה דומה לשוחט ששחט והלך ולא בדקנוהו מתירי' הבהמה משום רוב מצויין א"ש מומחי' הם והנה בהמה בחזקת שאינה זבוחה עד שיודע במה נשחטה ואנו מחזיקי' זה ביודע במה נשחטה שהרי נעשה מעשה השחיטה ממי שהוא מרוב ב"א והרי נודע ממי נשחטה אעפ"י שאפשר שהוא ממיעוט המצוין ואינם מומחי' מ"מ ה"ל נודע במה נשחטה וא"כ ה"ה בחלוץ ולא בדקנוהו נסמוך על רוב והשתא זה שבדקנוהו ואמר שאינו איטר אינו נגד החזקה אלא אדרבא מחזיק עצמו מהרוב וממילא יצאה אשה מחזקת איסור ועתה בא להוציא עצמו מהרוב ועליו להביא ראי' וכדאמר ר' נתן ב"ב קנ"ג כיון דכ"ע בחזקת בריאי' נינהו מאן דמפיק נפשי' מחזקה עליו להביא ראי' עיי' קידושי' ע"ט ע"ב ואפי' ר' יעקב לא פליג אלא משום דאוקי ממון אחזקתו ואזלא נמי בתר השתא והרי הוא שכ"מ או בריא לפנינו וזה לא שייך הכא ועוד התם חזקת בריאי' עשוי' להשתנות בכל אדם בכל שעה ומשו"ה מייתי לי' התם בקידושי' בהך שמעתי' דמייתי מחזקות העשוי' להשתנות משא"כ איטר אין עשוי' להשתנות ורובא דעלמא אינם איטרי' ומאן דמפיק נפשי' מרובא עליו הראי' ועל דבריו הראשונים שהחזיק עצמו מרובא אנו סומכי' ולא מיקרי מתנגד לחזקת אי' יבמה שיצאה מחזקתה ע"י מעשה החליצה ועדיף טפי טובא משיטת הר"י בר ברוך שבתוס' כתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן והכא גם הר"י מודה:

2941

2942ויש לעיי' בשוחט ששחט והלך לו והכשרנו הבהמה ושוב בא ובדקנוהו ואיננו בקי בשחיטה איך יאמין נימא לאו כל כמיני' לאפוקי נפשי' מרובא המצוין א"ש מומחי' ועתה לצעורא לחברא עשה עצמו כאלו אינו יודע ונ"ל דהא עכ"פ מיעוט מצוין ואינם מומחים וטוע' בדמיונם וסבורי שלמדו וידעו ומצויים ואינם מומחי' באמת וע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב ולומר אני מהמיעוט שהייתי חושב עצמי לבקי ויודע והייתי מצוי אצל שחיטה ועכשיו נתברר טעותי אבל לא שיעשה עצמו רשע כי הכא בנדון שלפנינו שאמר שהוא מן הרוב ושוב אומר על עצמו שהוא מן המיעוט במידי דלא שייך בי' טעותא לא מהימן לחזור מדבריו הראשונים:

2942

2943והנה ר"י ס"ל בעל שאמר שגרש נאמן משום דבידו לגרשה ומשמע מש"ס גיטין ס"ד דאפי' בחיי הבעל מותרת להנשא ולא נימא שמועיל דוקא אחר מותו שלא תזדקק ליבם אלא אפי' בחייו והאיך נתיר לה להנשא דלמא אח"כ יחזור ויאמר לא גרשתי ויקלקלה וכעין שכ' הר"ן פ' המדיר דף ק' ע"ב דוקא היא אינה מקלקלת עצמה אבל אהבעל חיישי' וא"כ מכ"ש דאיכא למיחש באומרו גרשתיך אע"ג דקיי"ל דאינו נאמן כ"א בספק היינו משום דלא פלגי' דבורא אבל בהא לא פליגא דאינו יכול לחזור ולהגיד דאל"ה איך נאמן לר' יוחנן איברא דר"ן בנדרים פ"ה ע"א בשם רשב"א מבואר אפי' בנדר הוא לא חיישי' ששאל על נדרו מ"מ נ"ל לא אמרו רשב"א אלא בנדר דבעי פתח וחרטה אמרי' אוקמי' בחזקה דהשתא ולא יתחרט ולא ימצא פתח אבל אם יכול לקלקלה פשיטא דה"ל למיחש לקילקולא יעיי' גיטין מ"ו ע"א אע"כ אינו חוזר ומגיד:

2943

2944ומ"ש מו"ח הגאון נ"י גם הוי ס"ס ס' אינו איטור ונלע"ד דר"ל דדיבורא קמא שאמר שאינו איטר ודיבורא בתרא שהוא איטור ה"ל כב' מכחישות זא"ז ומוקי גברא אחזקת רובא שאינם איטרים ושוב סמוך מיעוט איטרים לחזקת איסור לשוק וה"ל פלגא וספיקא כנ"ל לפרש דברי קדשו אבל לא משמע כן בשום מקום ובכולה סוגי' דאנוסי' היינו ופסולי עדות היינו משמע אי הוה יכולים לחזור ולהגיד שוב לא הוה כתרי ותרי אלא מאמינים לדבריהם האחרונים ועוקרי' דבריהם הראשונים לגמרי לולי שגז"ה הגדה א' ולא ב' הגדות ואינו חוזר ומגיד אבל לולי כן נעקרו דבריו הראשונים לגמרי וא"כ אי נימא דהכא חוזר ומגיד ניזול בתר בתרא וע"א נאמן לברר מיעוט מתוך הרוב ולומר אני מן המיעוט איטרים ואין כאן ספק אבל האמת כבר כתבתי שאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים ולא מגז"ה דגבי עדים דהא לא מתורת עדות מהימן אלא מההכרח שאנו מכריחי' שכל שבידו מה לו לשקר וההכרח הזה הוה כמו עדות או חזקה כדאי' בקידושין ס"ד ע"ב הנ"ל איך יכול בפטומי מילי להכזיב ההכרח ההוא:

2944

2945ומ"ש מו"ח הגאון דלכאורה ס"ס לא יועיל היכי דאתחזק יבמה לשוק כבר כתבתי לעיל דכבר איתרע חזקה ע"י שחלצה לפנינו ועדיף ממ"ש תוס' בכתובות כ"ג ע"א ד"ה תרווי' וכו' דכיון דודאי זרק לה קידושי' וכו' יע"ש ותלי קצת בפלוגתת רש"י ותוס' עירובי' ל"ה ע"ב ד"ה אמר ר' ירמי' וכו' אי מוקי' אחזקת ביתו אעפ"י שהניח עירוב יע"ש ואולי י"ל התם בעירוב שאני דלאו מטעם שהרי עירוב לפנינו איתרע חזקה קמיתא אלא התם אפי' אי ודאי לא קנה העירוב עכ"פ חזקת ביתו עבר שיהיב דעתו לדור שם ונמצא קרח מכאן ומכאן:

2945

2946ומ"ש מו"ח הגאון נ"י דעכ"פ הוה ס"ס דאולי הלכה דאיטר חולץ בימין דעלמא ואת"ל הוא בכלל איבעי' דש"ס פג"ה בכף ועגיל אי בתר דידי' או בתר מיני' אזלי' מ"מ האיבעי' לא איפשטא וה"ל ס"ס ובס"ס דפסק דין מועיל אפי' אתחזק אי' כמ"ש מ"ל פ"ב מטומאת צרעת ה' ס' וכ' מו"ח הגאון נ"י שזהו כוונת הריא"ז שבש"ג חולין רס"ט ע"א ודלא כהבנת תשו' מ"ב סי' נ' פירושו בהריא"ז נראה אמתי בלי ספק אך מה שנוגע מזה לנידון שלפנינו צ"ע אם נסמוך על ס"ס זה דהא ד' דיעות יש בכאן א' הרשב"א והר"ן פג"ה דתלי באיבעי' דש"ס ולא איפשטא וחולץ בשאי רגליו מספק וכן במרדכי. ב' דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומה דחולץ בימין דעלמא דומי' דאזן דמצורע. ג' דעת הטור בתר דידי' אזלי' כתפילין. ד' דעת רמב"ן אין לו תקנה ככה איטור והשתא בשלמא מה שאנו נוהגין לחלוץ בשתיהן וכמ"ש בד"מ סי' קס"ט אות כ"ד ובש"ע סמכי' ארובא ולא חיישי' לרמב"ן נגד רוב הפוסקים אבל לחלוץ בימין דעלמא לחוד א"כ רוב הפוסקים מתנגדים ואפי' לא יהי' רוב בנין ומנין מ"מ עיקור ס"ס הוא בענין מטעם הסברות ר"ל יש ב' סברות להקל נגד ס' אחד להחמיר והכא איכא ג' סברות להחמיר וס' א' להקל וקשה לעשות מזה ס"ס אדרבא ס"ס להחמיר יש דלמא אין לו תקנה ואת"ל יש לו דלמא בתר דידי' אזלי':

2946

2947אמנם חזי לאיצטרופי דברי הגאון מה' זלמן עמריך זצ"ל בספרו ששה זרעוני ערוגה דכ' הכרחים גדולים שאין אטר ברגל כמובן שעוקר רגל שמאל תחלה דלא איכפת לן כלל בהא רק אטור הוא לשון אוטם בכח האבר ההוא כאטר יד שנחלשה ימינו וה"נ נחלש כח רגל ימינו ואינו יכול לפסוע כדרך הילוך בני אדם שיש בין פסיעה לפסיעה כשיעור פסיעה אבל הוא חלוש וגורר רגלו הימיני בתר השמאלי כהילוך הזקנים ותשושי כח שמניח רגלו על הארץ ואח"כ מגיע רגלו השני למקום הראשון ואח"כ חוזר ומגביה זה וגורר זה אחריו יע"ש שהנראה שכיון האמת ואם כי חלילה לעשות מעשה אבל עכ"פ חזי לאיצטרופי לס"ס דאפשר דכל הפוסקים ס"ל הכי ואין כאן בנידון שלפנינו איטור כלל וספק זה עדיף יותר דה"ל כעין ספק ביאה טהור דדלמא לא עייל כלל וה"נ אין כאן איטור כלל ואפי' ישנו איטור דלמא בתר דעלמא אזלי' או מטעם דומי' דאזן או מטעם האיבעי' דש"ס ויכול להתהפך וגם אין שם אונס חד ויש לסמוך גם על זה:

2947

2948ומ"ש מו"ח הגנ"י דגם יש לדון דא"א משים עצמו רשע דנוטל ממון שלא כדין עכ"ל הזהב יש להוסיף באשר נטל שכרו כפועל ועליו להשלים פעולתו שוב אינו נאמן שלא עשה פעולתו כראוי אם לא אמרו בפעם ראשון שמצאו כמו שהסביר הר"ן בקידושין דף רל"ח ע"ב ורמז הש"ך י"ד סי' קכ"ז סק"ב אלא אם אפשר להוציא ממנו ממון שנטל שלא ביושר בדינא ודיינא יש לדון ולומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד החליצה אולי אין זה הפסד שכר שהרי אם יוציא ממנו לא יחלוץ שנית עד שיתנו לו כפליים ולא דמי לס"ת דהכא א"א לה בלא חליצה וממנו דוקא א"כ לעולם לא יפסיד ולא מהימן כנלע"ד:

2948

2949ועוד נ"ל הכא בשניסוהו בב"ד ד' פעמים עבר ימיני' ברישי' וב' פעמים עבר שמאלו עד שדנוהו לשולט בב' רגליו והשתא אי ס"ד שהוא איטר וברמאות להטעות הב"ד עקר ימינו א"כ רמאי ברמיותו זהיר והי' נזהר לעקור ימינו לעולם דהכי קיי"ל כרב זביד בב"ב קס"ז ע"ב שכן פסקו הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ורק טח"מ סי' מ"ט כ' בשם רמ"ה דלחובתו חיישי' לדאביי ונראה אביי נמי לא אמר אלא אם במשך זמן מה קרי לי' ועני אבל השתא באותו מעמד עצמו דעסיק ובא ברמאות שלו בודאי מזהיר זהיר וא"כ הכא מדלא זהיר ש"מ שפיר קאמר ואינינו איטר וסברא זו נראה נכונה וחזי לאיצטרופי:

2949

2950מ"מ נ"ל טוב לומר לו אין אתה נאמן ואיתתא דא שרי לעלמא אך אם אתה יודע בנפשך שהאמת אתך וחושש אתה למכשול והקולר יהי' תלוי על צווארך ורוצה אתה לחלוץ לה שנית באפס דמים ולא שום הוצאה ולא משך זמן לצעורי' אזי היא תחלוץ לך ואז אם ישמע ויתרצה לכך אפשר דאסורה להנשא מדינא עד שתחלוץ שני' דהוא נאמן דמה לו לשקר וגם להבזות עצמו דש"ס פ"ב דסנהדרין מחשיב חליצה לבזיון וזילותא והוה קצת כמו מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך וכו' וגם אינו משים עצמו רשע שהרי דרך תשובה אומר כן ע"כ יש לחוש כן דת"נ ואחתום בכל חותמי ברכות חתנו כבנו אהובו. פ"ב יום ה' ד' דחנוכה תק"פ לפ"ק.

2950

2951משה"ק סופר מפפד"מ:

2951

2952שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק המופלג הרב כבוד מו"ה ישראל דוד יפה דיין דק"ק סעמניטץ:

2952

2953גי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו ע"ד דיין א' מבד"צ אשר אזן א' כבדה משמוע מרחוק אי כשר להצטרף לחליצה ויש לו בזה ב' גמגומים א' דכתיב לפניהם משמע שהקריאה יהי' באזני הדיינים אפשר בעי' שיהי' שמיעה יפה ולא בכבידות ועוד אפשר הוה מום בסנהדרין ונהיגין בחליצה עפ"י מהרי"ל שלא להצטרף בעל מום כמו בסנהדרין כולך יפה רעיתי ומום אין בך והאריך מעלתו להראות בקיאתו ויפה שפיר קאמר:

2953

2954הנה בחגיגה ג' ע"א מבואר אי הוה כתיב גבי הקהל רק נגד כל ישראל ה"א אע"ג דלא שמעו משו"ה איצטריך קרא אחריני א"כ ה"נ דלא כתיב אלא לפניהם אין בו משמעות יותר מאלו הוה כתיב כנגדם וכשם שנגדם לא משמע שמיעה ה"נ לפניהם לא משמע שמיעה ועוד לו יהיבנא דבעי שמיעה מ"מ יש להוכיח דשמיעה כה"ג ששומע רק כבדה אזנו משמוע ממרחקים מקרי שמיעה דהתם בחגיגה אמר ר' אשי למה לי למען ילמדו מלמען ישמעו נפקא דס"ל טעמא דשמיעה משום לימוד הוא וקשה הא התם ע"כ גזה"כ הוא דהרי השומע בכובד מ"מ ילמוד ויאזין ואפ"ה פטרי' רחמנא וא"כ איך נלמד מזה ה"ה הבנת הלב וה"ה אלם דלמא גזה"כ אע"כ למען ישמעו אפי' כ"ד לאפוקי שאינו שומע כלל אבל כל ששומע אפי' בכובד שומע מקרי ואין לומר אכתי תקשה דע"כ גזה"כ הוא דהא פטרינן חרש באוזן א' וההיא יכול ללמוד וע"כ גזה"כ הוא ואכתי מאי פריך ר' אשי למען ילמדו למה לי י"ל ההוא מבאזניהם נפקא אבל אי לאו באזניהם ה"א למען ישמעו סגי באזן א' ושפיר הוכיח ש"ס מדאיצטריך באזניהם ש"מ למען ישמעו משום כוונת לימוד הוא אבל אס"ד למען ישמעו ממעט ממשמעותי' אפי' כבידה בעלמא באזן ק' כנ"ל אע"כ שמיעה מעלי' מקרי:

2954

2955ורמב"ם פ"ג דחגיגה פוסל אזן א' מלמען ישמעו בעי שמיעה יפה וכ' עליו לח"מ שהוא נגד ש"ס והמעיין בלשון רמב"ם יראה ויבין כוונתו דס"ל למאי דקיי"ל כר"י בן דהבאי יש אם למסורת ליראות מה הוא רואה אותנו בריאים יפה כך נראה לפניו בראי' יפה שוב ילפינן שמיעה מראי' ולמען ישמעו כמו ליראות וש"ס דמפיק מבאזניהם היינו דלא כר"י בן דהבאי ועי' סנהדרין ג' ע"ב ומרמב"ם גופי' מוכח מדפסל אזן א' שאינו שמיעה יפה ולא פסל כבדה אזנו וא"ל דממילא משתמעין ז"א דא"כ בראיית עין נמי נימא שהזקנים שכבדה עיניהם פטורים מראיי' והס שלא להזכיר כל זמן שאינם סומים חייבי' והדין נותן דא"א לומר כדרך שבא לראות וכי אפשר לדמות ענין ראי' שלנו למשל הקב"ה בהשגחתו ית"ש רק לענין ב' עינים או עין א' שייך דמיון ע"ד שאחז"ל דומה דודי לצבי שעינו א' פתוחה ועינו א' קמוצה אבל לענין ערך הראי' אין לדמות והוא פשוט ולרמב"ם אייתר באזניהם לכדר' יוסי באזני כל ישראל וכמ"ש גבי כתנות דמייתי תוס' ועי' פר"ח בהל' פורים לענין משלוח מנות ובילקוטי' שם ע"כ נלע"ד פשוט דמטעם זה אין לפוסלו לצירוף חליצה אפי' הי' כן בב' אזנים. ומטעם מום הן אמת דנלע"ד דבסנהדרין פסלי' אפי' מומים דלא פסלי בכהנים לעבודה ובזה ישבתי ק' תוס' בסוטה דאמרי' קולו כנער והקשה א"כ עשית מרע"ה בעל מום ופירש"י ופסול לשיר והקשו תוס' הא מרע"ה בלא"ה הי' פסול מחמת שנים שהי' בן פ' בי"מ והי' נלע"ד עכ"פ אם קולו עבה באופן שפסול לשיר לוים פסול לסנהדרין ומשה ראשי סנהדרי' הוה וזה הי' ויכוחו של ר' חיי' עם רשב"ר בפ' הקורא עומד אי לוי אתה פסול אתה לדוכן משום דעבי קולך כוונתו לפוסלו משום נשיאות עי"ז שלא ימלא מקום אביו רבינו הקדוש מ"מ בעי' עכ"פ שם מום בעולם בלוי או בכהן אבל מה שאינו מום כלל לא שמענו כי החרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר ואע"ג דפקח שנתחרש מדבר ומ"מ הוה מום מ"מ היינו שנתחרש כ"כ שאלו הי' נולד כך לא הי' מדבר אבל כבדו אפי' ב' אזניו איננו מום מכ"ש אזן א' והבו דלא לוסיף עלה והדיין הזה כשר וישר כלך יפה רעיתי ומום אין בך ועי' תשו' הרא"ש בפנים סוף כלל פ"ה ושם תמצא מבואר ד"ה וששאלת מי שהוא חרש וכו':

2955

2956מ"ש מחלת ח"ל שחזרה למקומה דעת הריעב"ץ בתשובה דהדרה לטיבלא ומפרישי' מיני' ובי' כמו דמאי והארכתי במקום אחר [עיין ח"ס חיו"ד סי' שי"ט] וכאן לא אשיב אלא לפי דבריו סוגי' דעלמא וכן הורו רבותי להתיר הנדר דלא כט"ז וברכה לבטלה למפרע ליכא דהרי אנו מברכי' שציונו להפריש חלה או תרומה וכך הי' מצותו להפריש באופן שיהי' לו היתר ע"י חרטה וככה עשינו והפרשנו כמצותו ומי שציוה להפריש הוא ית"ש אמר אחרים מוחלטים לו ואין כאן ברכה לבטלה ולע"ד מצוה לאיתשולי בי' כדי לקיים מצות שריפת תרומה טמאה מיהו אי כבר נתבטלה בשיעור ביטול ס' באינו מינו וק"א במב"מ ה"ל כאלו כבר עבר ובטל מן העולם אולי לא יועיל שאלה כנשבע על ככר ואכלו כלו דאי לאו דאיכא איסור חטאת לא הי' מועיל היתר וע"כ בנידון שלו שמסופק אי יש בו כשיעור ביטול ישאל ויפריש חלה אחרת בלא ברכה יברכהו ה' וימלא כל משאלותיו לטובה כנפשו ונפש א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ד' כ"ד טבת תקצ"ב לפ"ק.

2956

2957משה"ק סופר מפפד"מ:

2957

2958אודת האי צורבא מרבנן דנקטע לו חצי אבר מהפרק העליון של אגודל אם מותר לצרפו לחמשה המצורפי' לחליצה יש לעיין בזה בשני דברים א' שרש ומקור הדין שיהי' בעל מום פסול לחליצה וזאת שנית אם זהו נקרא מום:

2958

2959הנה דין זה לא נמצא אלא בסדר חליצה של ד"מ כ' בשם מהרי"ח שכל החמשה יהי' מחשובי קהל ומום אין בהם והקשה הרמ"א דבר"פ מצות חליצה מוכח דאפי' סומא הוה בעי לאכשורי אי לאו קרא לעיני הזקנים וכמה גאונים מתירי' אפי' סומא באחת מעיניו לבר מראבי' דס"ל לעיני הזקנים לשון רבים שני עינים אבל שאר מום מה"ת יפסל ועל זה כ' רמ"א אמנם לעיל סי' ק"ל כתבתי בשם מהרי"ל דבעל מום לא יתיר אשת איש לעלמא ואפשר דה"ה כאן עכ"ל ושם כ"כ לענין עידי הגט ע"ש ופסקו בש"ע בהגה' שם והנה ערבך ערבא צריך דגם שם צריך טעם וסברא מ"ט דפשיטא לי' למהרי"ל דבעל מום לא יתיר אשת איש לעלמא ואמאי והנה בסדר גט שלישי אות ג' כ' שלא יהי' א' מדייני הגט בעל מום והנה עשו רבנן האי מילתא כהלכתא בלא טעמא ומי יבוא אחרי המלכי' את אשר כבר עשוהו וחקרתי ודקדקתי ושאלתי פי חכמים ואין פותר:

2959

2960ואמינא איזל בתר סברא דבשלהי יבמות תני' להדי' דעידי נשים כדיני נפשות דמי ואפי' למאי דקיי"ל התם כמ"ד דלא בעי דרישה וחקירה משום דאיכא כתובה למשקל כבר כ' מהרש"ל בתשובה טעם לזה דמה"ת ניקיל כיון דאיכא נמי כתובה למשקל הא עכ"פ איכא נמי דיני נפשות ע"ש סי' ל"ג ועב"י בח"מ רס"י למ"ד ועל הכלל לא הקילו חכמים אלא לענין דרישה וחקירה כיון שכבר עקרו דין תורה בענין זה גבי דיני ממונות הקלו בכל אלו אבל לעולם כ"ע לא פליגו דכדיני נפשות דמי וא"כ הא בב"ד דדיני נפשות בעי' כולך יפה רעיתך ומום אין בך א"כ ה"ה בב"ד דמתיר א"א לעלמא דהיינו בסדר גט ג' מהשליח להאשה דה"ל קיום ובעי' ג' א"כ בעי' ב"ד הראוי לדיני נפשות ואע"ג דהתם סנהדרי' של כ"ג והכא בשלשה סגי התם היינו טעמא כיון דעכשיו אכתי ליכא נפשות רק דאפשר דאתי לידו נפשות משו"ה סגי בשלשה ונהי דסגי בג' מ"מ לענין שאר מילי בעי' כמו דיני נפשות שלא יהי' בהם מום ותדעי שהרי בר"פ מצות חליצה משמע דחליצה אע"ג דסגי בשלשה מדכתי' זקנו מ"מ הי' סברא דבעי' כולך יפה רעיתי ע"ש זה מה שנ"ל להסביר טעמו של בעל סדר גט שלישי:

2960

2961ואמנם מ"ש מהרי"ל שלא להתיר א"א לעלמא ע"י עידי' בעלי מומין אין לומר דס"ל דעידי בעלי מומין פסולי' להעיד עדות ד"נ דזה מוכח דליתא דהרי בסנהדרי' מ"ה ע"ב מבואר דגדמון מעיקרא כשרי' להעיד עדות נפשות וע"כ צריך אני לומר דגזר מהרי"ל עידי גט אטו דייני גט שלא יאמרו התרנו אשת איש ע"י בעלי מומין ולא יבחנו בין עדים לדיינים ואע"ג דבדיני נפשות ממש לא גזרי' בכי האי גוני התם משום דא"א בענין אחר ומה יעשו שני בעלי מומין שראו באחד שהרג את הנפש והה"נ בעל מום שראה שמת בעלה יכול להעיד ולא גזרינן היכי דלא אפשר אבל עידי הגט דאפשר לייחד עדים המנוקי' מכל מום גזר מהרי"ל ז"ל זה מה שנלפע"ד:

2961

2962וזה בעצמו דברי מהרי"ח בחליצה וכי היכי דגזר מהרי"ל עידי הגט אטו דייני גט ה"נ גזר איהו דייני חליצה אטו דייני גט אע"ג דבחליצה גופי' ליכא דיני נפשות ובב"ב קל"ה ע"א קרו ליבמה לשוק אשת איש אשגרת לישנא והרשב"ם שם דמפרש לי' בחיוב חנק ממש הוא תמו' יע"ש אבל עכ"פ מסתיין דהש"ס נקט לה בלישנא דא"א וא"כ איכא למיחש דמיחלף בב"ד של גט ואין להקשות א"כ אי מכולך יפה ילפת לבעי' נמי מיוחסי' והרי אפי' כהנים שבזמנינו אינם אלא כהני חזקה וא"כ לא משכחת לי' כלל בזה"ז י"ל היא הנותנת דהיכי דלא אפשר לא גזרו ואין לומר א"כ בב"ד של גט מיד השליח ליד האשה דבעי' ב"ד מדינא ולא משום גזירה ליבעי מיוחסי' וליכא י"ל דקיום שטרות דרבנן וה"ל ב"ד דרבנן אע"ג דמחמרי' כעין דאורי' כיון דאית בי' דיני נפשות מ"מ בדרבנן סמכי' אחזקת משפחה שכל המשפחות בחזקת כשרות וזה מבואר פ' האשה שנתארמלה למעיין שם היטב זהו מה שנלע"ד ומיושב ק' רמ"א מר"פ מצות חליצה דהתם אדאורי' קאי:

2962

2963ולפ"ז יש יותר להקל בהדיינים מהשני' הנוספים דדיינים דבעי' עכ"פ שיודעי' להקרות לא שכיחי כולי האי יש להקל ולהכשיר אפי' בעלי מומין אם לא ימצא אחרת משא"כ הנוספים שאפי' עמי הארץ כשרים מה אכפת ליקח בעל מום הלא יכול ליקח אחר במקומו והנה מלשון מהרי"ח שכ' שיהי' מחשובי הקהל ומום אין בהם דנקט לשון הקרא כולך יפה רעיתי ומום אין בהם משמע כנ"ל דמאותו טעם פסל להו:

2963

2964ואמנם בגדר המום נראה פשוט דכל הפוסל לכהן לעבודה פוסל גם לסנהדרי' ואפשר דחמירי טפי מדכתיב כולך יפה משמע אפי' ריבדא דכוסילתא ועיי' חלק צ"ג ע"ב ומ"ש מעלתו א"כ איטר לפסל י"ל למ"ד אטר מום הוא אה"נ אלא אנן לא קיי"ל הכי אלא משום שאין לו ימין לשרת בו ויעיי' פלוגתא זו בר"ן רפג"ה ובב"י א"ע סי' קס"ט והנה מעלתו כ' מלשון הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש ה' י"א מי שחסר אצבעו ולא כ' מקצת אצבעו וכן שם בהלכה י"ג מי שחסר אצבע אחד מאצבעות רגליו משמע כולו ולא מקצתו הנה מעלתו צדק בהבנת לשון הרמב"ם ועדיין יש לומר נהי אם חסר פרק א' מפרקי האצבע אינו מפסיד עד שיחסר אצבע כולו מ"מ חסר חצי פרק ונשאר חציו גרע טפי דה"ל שבר בעצם מהעצמות שבגלוי דה"ל מום בפני עצמו כמבואר ס"פ דלעיל ועוד יותר נראה דהרמב"ם אזל בזה עפ"י דרכו בהלכות טרפות דחסר היינו מתחלת ברייתו ובהא הא דמקיל דאם נברא חסר פרק א' מפרקי האצבעות אינו מום עד שיהי' נברא חסר אצבע אבל בניטל אפי' פרק א' פסול בכהנים וסנהדרין ומכ"ש בניטל חצי אצבע דהוה נמי שבר בעצם:

2964

2965כל כך נדחקתי לקיים דברי רמ"א בהבנת לשון מהרי"ח וכ"כ בלבוש וסדר חליצה שבכנה"ג שנדפס בסוף ספר גט פשוט ומשמע כי כל מום פוסל אבל לולי כן הי' ראוי לשמוע דברי הדיין המופלא מה' חיים הרש נ"י שכוונת מהרי"ח אמומי עין וכל שום מום לא יהי בעין שלהם אבל בשארי איברי' אין קפידא והיות כי אפי' לפי הבנת רמ"א ועפ"י מה שפירשתי אני בטעמא דמלתא ליכא אלא גזרה לגזירה דהיינו ב' הנוספי' אטו דייני' גופא ואינה אטו דייני גט ובגט גופי' לא הוה אלא קיום דרבנן בעלמא ע"כ המיקל וסומך עצמו על פירושו של מה' חיים הרש הנ"ל ומכשיר בעל מום בגופו להיות משנים הנוספי' בחליצה לא הפסיד ובלבד שלא יהי' שום מום בעיניו שהוא קרוב לדאורי' בדייני חליצה גופי' הנה הארכתי קצת לעשות רצונו חפצתי והי' זה שלום וכולך יפה רעיתי ואחתום בברכה. משה"ק סופר מפפד"מ:

2965

2966שלום רב לרב הגאון המופלג המאה"ג החרוץ המפורסם ניע"ה פ"ה כקש"ת מה' שלום אולמן נ"י אב"ד דק"ק ל"ב יע"א:

2966

2967נועם יפעת מכתבו הגיעני על נכון ומאי דקמן להעלות השתוקי על כסא הרבנים בודאי אינו נכון מטעם שכ' תשו' רמ"א סס"י כ"ד שהוא ביזיון לתורה ונקל היא בעיני הבריאות עכ"ל וצ"ל אע"ג דממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה היינו שהאמת כן הוא וכ"א מחוייב לכבדו אבל מ"מ אין ראוי להעלותו כי לא ישמעו דבריו ההמוני ויאמרו לו צא ובדק בתועבת אמך ומכ"ש בדורותינו בעו"ה שניטל כבוד התורה ואפי' למיוחסי' שבעם אומרי' לו טול קורה מכ"ש לבוז משפחות ולא עדיף מדיין דלית לי' מי שישמשנו דאין לו להתמנות מפני שלא יהי' הציבור נוהגי' בו כבוד כראוי בראותם מתבזה לפניהם כמ"ש הג"ה מיי' בשם ירושלמי פכ"ה מסנהדרין אות א' ומייתי לי' ב"י ורמ"א בש"ע ח"מ סי' ח' סעי' ד' ומכ"ש זה שאין ראוי להק"ק למנותו עליהם:

2967

2968אבל לתת לו רשות להורות ולדון ולסמכו ולהעיד עליו שהוא ראוי לכך איני רואה שום חששא ומ"ש בתשו' רמ"א שם החלל שפסול לחליצה שמא אביו גוי והרמב"ם פסק שאין סומכי' לחצאין אלא בראוי לכל מילי לא זכיתי להבין דבריו והרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וע"ד שאמרו סוף הוריות למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו ורצו להעביר לר"ג על שלא שנה עוקצין אבל במי שאינו יכול להזדקק לדין א' מן הדינים מפני פסול מה בכך כיון שיכול להורות ויודע אותו הלא זה בעצמו הוראה הוא הרי יודע ויורה שהוא בעצמו אינו ראוי לחליצה מפני שהוא שתוקי וכמו שחכם אומר לכהן ע"ה שרואה הנגעי' אמור טהור והכהן אומר טהור וה"נ יכול להורות לאחר לסדר חליצה והוא יורנו דרך יבחר ואטו סומא בא' מעיני' לא נסמך מפני שאינו יכול לסדר חליצה ע"כ דברי רמ"א תמוהים בזה לע"ד:

2968

2969ומ"מ מטעם אחר י"ל שלא לסומכו כי איכא למיחש מחמת בושה יחפה על עצמו במקום שאין מכירין ויזדקק לחליצה וכמ"ש מרדכי שס"ת שכתב ממזר פסול מפני שאנן סהדי שאינו מקדש השם של לא יבוא ממזר בקהל ה' כמ"ש ש"ך סי' רפ"א סק"ח וה"נ דכוותי' ולדינא אי ראוי לחליצה או לא כבר העלה רמ"א דלא יועיל ברי שלה היכי דאיכא רוב פסולים ולכתחלה מיהת חיישי' והכא הוה לכתחלה דיכול ליקח דיין אחר לחליצה ויפה כ' פר"מ דבחליצה הוה חזקת אי' יבמה לשוק וגרע טפי ומנ"ל להתיר ויעיי' בתשו' ריב"ש בפלפולו עם ר' מנחם האריך דלא מהימני' אלא שתהי' הבת מיוחסת ולא שהי' הבן כהן אוכל תרומה ומכ"ש שלא לשמש ע"ג מזבח וא"כ ה"ה ומכ"ש שלא יסדר החליצה ואי משום דאיכא שכונת ישראל קשה עלי לסמוך ע"ז בעיר שרובה גוים ואיסור' דאורי' ואין דלתות השכונה נעולי' ובש"ס לא משכחת אלא ביושבת בין ההרים אבל עיר א' שמבוי א' פתוחה מיוחדת ליהודים ורגלי גוים מצוין שם ולא עוד אלא שגומר בת דבלים היתה רגילה ביניהם לחלוב הפרות וקשה לסמוך אברי שלה לכתחלה היכא דאתחזק אי' דאורייתא:

2969

2970והאמת שכבר בתשו' האחרת צרפתי קולא א' מסברא דנפשי למימר דרוב פסולים שבש"ס היינו נתין וממזר שהם ישראלים נימולי' כמונו ובזה לא סמכי' כ"כ דבודקת ומזנה ואדרבה הזנות רצה אחר הפסולים אבל בזמנינו דליכא נתין וממזר בינינו רק גוים ולא שכיחא שתשמע לגוי אשר לו ערלה ובזה ודאי בודקת ומזנה ואונס אי' לי' קלא ויש קצת ראי' ליישב ק' הפלא"ה בסוגי' דפתח פתוח שהקשה לר"ת דזנות דנכרי אינו אוסר לבעל א"כ איכא ס"ס שמא באונס ואת"ל שמא ברצון שמא לגוי ולהנ"ל ניחא ובדקתי בפוסקים בלשון רמב"ם ושארי ראשונים ומצאתי בלשונם קצת התנגדות להנ"ל שהם חששו גם לגוי ומ"מ צרפתי להתירי' אחרים להקל לענין אי' קל מעוברת ומיניקת חברו [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' ט' וסי' י'] אבל הכא חלילה לסמוך ע"ז:

2970

2971ובדברינו מיושב ק' תוס' כתובו' י"ג ע"ב ד"ה מכשיר וכו' דלפי הנ"ל י"ל ר"ב לא מכשיר אלא בחורבא דדברא דליכא אלא חששא רובא דעלמא גוים נינהו דנגד זה איכא חזקה דאינה מזנה עם הגוי ובישראל האיכא רובא דעלמא ישראלים כשרים ואתי אבא שאול לאשמועי' אפי' נבעלה בעיר שרובה נתינים וממזירים ישראל אפ"ה כשרה לכהונה:

2971

2972ומ"ש פר"מ נ"י להוכיח כהסוברים דברי לחוד מהני דאי ס"ד בעי' חזקת האם להתיר הבת א"כ בסוגי' דראוה מדברת ה"ל לפרש הבריתא בד"א בעדות אשה בגופה פי' שבאת להעיד גם על גופה אז מהימנת גם על הבת אבל עדות אשה בבתה פי' כשהאם גרושה ובלא"ה פסולה לכהונה א"כ כל עדותה על הבת אז לא תאומן משום דליכא חזקת אם ומדלא מפרש הש"ס הכא הכי ש"מ דפשיטא להש"ס דברי שלה מהני להבת בלא שום חזקה אומר אני שאין ראי' מוכרחת די"ל נהי דהאם גרושה ואסורה לכהונה מטעם גירושי' מ"מ אוקמא אחזקה שגופה ראוי' להוליד כשרים לכהונה ולא תוציאנו מחזקת זאת ועוד נ"ל דלא רצה הש"ס לאוקמי בגרושה משום דבריתא דעדו' אשה בגופה אמתני' קאי דאמרה איש פלוני כהן הוא וגרושה שנבעלה לכהן הרי ולדה חלל הוא אע"ג דההיא כהן היינו מיוחס מ"מ כהן ממש נמי קאמר אלא שאינה נאמנת לענין כהונה רק לענין יחוס אבל מ"מ היא אומרת שנבעלה לכהן וע"כ לא מיירי בגרושה:

2972

2973העולה מדברינו שאפי' ע"י ברי דהאם לא יזדקק לחליצה ואין נכון לשום קהלה לקבלו ולמנותו בראש ומ"מ יש ללמוד זכות על הגאונים שסמכוהו אע"ג דכל מן דין לא סמוכא לנא ואסיים בברכה מרובה למר ולתורתו אשרי הורתו הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום ב' ל"ב למב"י תק"ע לפ"ק:

2973

2974משה"ק סופר מפפד"מ:

2974

2975רב שלומים לחביבי כנפשי תלמידי הרב הותיק החרוץ ושנון מה' עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קובנא יע"א:

2975

2976ע"ד אשה שבאתה בבכי ואנקה לשכנותי' ומגרת ביתה ואמרה דרך תשובה ווידוי על החטא הגדול שנתפתית לרווק א' ובא עלי' כדרך גבר ר"ל ונתגלגלו הדברים שנודעו גם לבעלה ובאה גם לפני המורה שבעיר לקבל תשובה ואחר החקירה אמרה שעכ"פ לא מירק ביאתו כי אעפ"י שנתפתית לו ברצון מ"מ בשעת הרגל דבר נתחרטה והיתה מתאמצת עד שזרה מבחוץ ונתקררה תאותו ונשברה קשיותו ועתה שאל מה משפט האשה אם מותרת לבעלה ישראל או לא ומעלתו צלל במי החריפות כדרכו דרך חכמים ולהיות אין לי פנאי למשקל ולמטרי בפלפולים ע"כ אקצר באמרים:

2976

2977שלהי נדרים הלכה רווחת האומרת טמאה אני תביא ראי' לדבריה מחששא שמא נתנה עיני' באחר והגאון חו"י סי' ע"ב כ' וז"ל במדינת רוסי' שהתודה אשה לפני מותה שנעשי' אשת איש עם פלוני ואח"כ חזרה לבורי' שחייב בעלה להוציאה וכן בהיפוך שהתודה הבועל וכו' עכ"ל לענינינו ס"ל להגאון ז"ל דהיינו ראי' לדברי' דתנן במתני' שאין ראי' גדולה מזו מה שאומרת דרך ווידוי ובקשת רחמים ותחנונים וזכר לדבר מ"ש תוס' ב"מ ג' ע"ב סוף ד"ה מה אם ירצה וק"ל. אמנם יפה הקשה בנב"י מהדורא בתרא סי' כ"א א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלמא עיני' נתנה באחר ואיערומה קא מערמה ודבר גדול דבר הנב"י דהרי חזינן דחיישי' שמא עיני' נתנה באחר ולא נימא אין אשה עשוי' לפגום עצמה כמ"ש הר"ן שם והרי אפי' נאנסתי אין עשוי לפגום עצמה ומשו"ה לא הוה מגו מעלי' כמבואר פ"ק דכתובות ורפ"ב ע"ש ומכ"ש לומר ברצון נבעלתי ומ"מ חשו חז"ל שמרוב תאות האחר שנתנה עיני' בו פגמה עצמה בשקר והשתא שאם תאומר כן ולא תעשה תשובה חיישי' מכ"ש אם תבא לקבל תשובה שאפשר שחשבה שאין זה פגם אלא כבוד לה שבמקום שבעלי תשובה עומדי' וכו' מכ"ש שניחוש להערמה ואי משום יסורי' וניוול של תשובה הלא מצינו כיוצא בזה גבי טבחי דרבי מזיי' וטופרי' ולא הימני' רבא משום דאערומי קא מערי' בסנהדרין כ"ה ע"א א"כ אין לנו אלא פשט משנתינו דתבי' ראי' גמורה לדברי' והאי לאו ראי' הוא:

2977

2978ומ"מ דברי חו"י קיימי אמתיים דמיירי בחלתה ונטתה למות ואמרה כן דרך וידוי ובהא לא שייך עיני' נתנה באחר כלל ולא איערומי קא מערמה וכן מ"ש אח"ז דבועל שמתודה דרך תשובה מהימן לאוסרה על בעלה משום דקיי"ל ע"א דמהימן לבעל כבי תרי נאסרה עליו והאי ע"א שע"ד תשובה ווידוי אומר ויודע בעצמו שאם תתגרש תהי' אסורה לו ראוי הוא שיאמין לו הבעל ותיאסר עליו כנלע"ד לקיים כל דברי חכמים אבל האשה בעצמה שאומרה כן שלא בשעת מיתה אפי' תאמר דרך תשובה ווידוי לא האמינה חכמים:

2978

2979ומ"מ נ"ל אם הבעל האמין לה ושוי' אנפשי' חתיכה דאסורא דבעלמא בכי האי גוני פליגי בי' הקדמונים ויעויי' עיקר הדבר ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח ומייתי לי' רמ"א סי' קע"ח סעי' ח' דלחד דעה הבעל חייב נידוי אם אומר שמאמין לדברי העד או האשה אבל בגוני הנ"ל כ"ע מודים שאם הבעל מאמין שאין מנדין אותו ומחויב להוציאה כי הוא אין הגורם לעבור חרגמ"ה כי לב כל אדם נותן להאמין וכן נוטי' דברי הנב"י שם למעיי' בדבריו. נמצא בנידון שלפנינו אם לא האמין הבעל לדברי' אע"ג שבאתה דרך תשובה ווידוי אין שומעי' לה ומותרת לו ואם בלבו האמין לדברי' תצא בלא כתובה:

2979

2980ומ"ש האשה שלא מירק ביאתו הנה אמת נכון הדבר מ"ש נב"י מהדורא בתרא סי' כ"ג דבעי' הכנסת עטרה לפה הרחם ולא רק לשפת הרחם ודבר אלקי' בפיו אמת והתם בנידון שלפני הגאון ז"ל צדקו דבריו אבל הכא לא מיבעי שלא אמרה אלא שלא מירק ביאתו ואפשר שהכניס עטרה עכ"פ אלא אפי' אמרה בהדי' כן ולא מיבעי שאמרה כן אחר כדי דבור והוה מגו למפרע אלא אפי' אמרה כן מיד נמי לא נאמין לה דהרי כ' הרא"ש ספ"ב דיבמות פלוגתת הגאוני' דס"ל דבעי' שיראו כמכחול בשפופרת ואיהו וכל הפוסקים פליגי דסגי בשיראו שוכבי' זע"ז בקירוב בשר כדרך המנאפים והשתא אי ס"ד דתלי' בהא אפי' ראו כמכחול בשפופרת ניחוש שלא הגיע עד פה הרחם ומכ"ש למאי דקיי"ל דסגי כדרך המנאפים אע"כ שעשה אשר זמם וגם יפה כ' מעלתו איך אפשר שתאמר על כך ברי לי כי בשעת מעשה הפיתוי הוה מלתא דלא רמי' ולאו אדעתא וראי' לדבריו מלשון תוס' כתובו' ט' ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' וק"ל ועוד האמר אבוה דשמואל בכתובות נ"א ע"ב אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחלתה באונס וסופה ברצון אא"כ צוחה עד סופה ואנן לא קיי"ל הכי משום דיצרה אלבשה ע"ש א"כ חזינן דהי' ראוי שתיאסר לבעלה אלא אנן חשבי' אונס מה שיצרה אלבשה ואיך נוכל להאמין מי שהיתה תחלה ברצון שתחזור באמצע ביאה לדחות בעל הבית לחוץ אנן סהדי דמכזבה ולא דמי להא דנב"י שצווחה מתחלתה ועד סופה ע"ש עובדא הכי הוה אבל הכא לא נאמין אע"ג דיש להתעקש ולומר היא הנותנת הואיל ועדיין לא נכנס השמש לפני ולפני' עדיין לא אלבשה יצרה והי' בה יכולת לדחותו ז"א דאש בנעורת ואינו שורף היחתה איש וגו' ע"כ אין לי מקום להתיר זו לבעלה אם האמין לה אך אם לא שוי' אנפשי' חתיכה דאסורא ולא מהימנא לי' שרי' לי' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום עש"ק כ"ד למב"י תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2980

2981העתק השאלה

2981

2982שלום לאהובי מחו' הרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם החריף ובקי משנתו זך ונקי פאר הזמן מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה מהו' משה נ"י:

2982

2983עתה באתי לבקש מכבודו לחות לי דעתו הרמה בענין שאשים פה לפניו והוא שביום א' העבור באה שמועה לאזני שערל חייט א' אמר בבית התו' מה' גרשון כ"ץ שאשת ישראל א' הדרה בבית שהוא דר שם שכבה בליל ה' שלפניו עם געזעלל שלו ושלחנו אחרי הערל הנ"ל אחר חצות בו ביום לשמוע מה בדבר ואמר שלא הגיד כן בדרך החלט זולת ע"ד אומדנא חזקה כי האשה ההיא כבר נחשדת מהגזעלל כי ראו שהם מקורבים בדעתם ביותר ובכל לילה אחרי עמדו ממלאכתו בשעה תשיעית הלך אל האשה הנ"ל והתעכב שם כמה שעות ובעלה בהיותו כאן ג"כ חשדה בכך שמיחה בה שלא להניח הגזעלל הנ"ל לילך אצלה וכן הי' הדבר מוחזק בעיני שאר גזעללין שהוא מתחבר עמהם עד שבלילה הנ"ל אירע שהי' הגזעלל שלו בחברת שאר גזעללין ופתאום נעלם מהם ובקשוהו במקום משכבו על העלי' שלו ולא מצאוהו וגם מלבושים שלו הי' מונחים בחדרו עד שרחוק לשער שהי' בבית אחר וכראותם כך דפקו אצלו אלהחלון שילך הוא עמהם אל מקום האשה ולבקשו שם ולא רצה והלכו הם אל החלון של חדר האשה וצעקו שתפתח להם ויראו אם אין הגזעלל מושכב שם ועמדה היא לפני החלון (והוילין פרוסה לפני החלון) והתקוטטה עמהם ולא פתחה להם ואדהכי והכי שמע החייט שהדלת שלה נפתחה בנחת ונשאר פתוחה ועי"ז שפטו כולם שהגזעלל הי' שוכב שם והערימה להתקוטט עמהם כדי שיוכל הגזעלל לצאת בנתיים דרך הדלת שאלולי כן הי' לה לפתוח מיד ולהראותם שהיא נקיי' גם אמר החייט הנ"ל שע"י התגלגלות הדברים הללו אמר לגזעלל שלו שאינו מחזיק אותו עוד אצלו וביום המחרת ילך ממנו לדרכו ולא יתעכב שם רק הלילה עד שיפרע לו דמי שכירות שחייב לו עפ"י הדברים האלה שלחתי לה לעת ערב ע"י השמש שלא תשכב לבדה עם בנה בן ה' שנים רק תקח אצלה אשה זקנה שתשכב עמה בלילה ההוא ביום השני בבוקר בא אצלי השמש והגיד לי שעשה שליחתו והגיד לה כן סמוך למנחה שתעשה כנ"ל ובשעה ט' הלך שנית לשם לראות אם עשתה כן ולא מצא אחרת אצלה היא אמרה שלא מצאה מי שתשכב עמה כי אין לה רק מטה אחת ובנה הי' חולה בלילה ההיא אחר צאת הכוכבים שלחנו אני והב"ד בצירוף התו' ר' אברם הרש לקרוא האשה הנ"ל וענתה שלא היתה מתיחדת עם הגזעלל פ"א בלילה זולת שהערלת בעלת הבית ובתה הי' טווין ג"כ שם עד שעה עשירית ובעת לכתם ממנה הלך גם הגזעלל מביתה ולא נשארה גלמודה עמו ובאותו הלילה כשדפקו הגזעללין על חלון ביתה לפתוח להם חששה לפתוח להם כי היתה ירא מפניהם שאלנוה על מה מיחה בה בעלה שלא להניח לילך הגזעלל בחדרה אמרה שלא מפני חשד עשה כן אלא מפני ששנאוה כי צחק עליו שהוא סמי בא' מעיניו ופניו מכוער וגערנו בה שזאת האמתלא ג"כ מוכחת שהגזעלל מקורב עמה כי לולי כן למה יצחק על בעלה בפניה ולמאסה ואמרנו לה שנשלח אחרי הערלת בעלת ביתה ונראה אם תאמר כדברי' ע"ז אמרה שלחו כי א"א לה להכחיש ולומר שקר בפניה שהיתה נשארת עם הגזעלל פ"א אחרי לכתה מעמה והנה שלחנו אחר הערלות הנ"ל ועל האשה הפקדנו לילך בחדר אחר וכבוא הערלת הנ"ל אמרה ששקר אמרה כי הרבה פעמים נשארה עם הגזעלל אחרי לכת היא ובתה ממנה ובהיותם שם ג"כ ראו חציפות ודברים מכוערים ובליל אתמול (אשר הותרה בה עפ"י השמש שלא לשכוב לבדה עם בנה הקטן) מצאה הגזעלל הולך מביתה בשעה זיי"ן אחרי כן קרינן להאשה שתבוא ותשמע מה הערלת מגדת ועמדה בהכחשה ואך מה שאמרה שהגזעלל הי' אצלה בלילה שאתמול לא יכלה להכחיש כן הי' המאורע:

2983

2984תשובה:

2984

2985שלום וכ"ט וחיים וברכה לי"נ מהו' הרב הגאון הגדול נר ישראל אור הבהיר כש"ת מהו' בונם גינס נ"י אב"ד דק"ק מ"ד יע"א:

2985

2986הלא צוה לי אחי לחוות דעתי הקלושה בנידון אשה א' לא מטוהרה כמבואר הכל במכתב קדשו וירד לעומק הלכה ומה אבוא אחריו לשדד עמקיו אשר דלה מי תורתו מבארות מקור מים חיים נובעת דעה בינה השכל אך אמרתי הלא דבר הוא אדרבה וירווח רווחא שמעתא אליבא דהלכתא כאשר פקד עלי מחו' הג' נ"י הוא אמר ויהי וה' יהיה עמנו שלא נכשל בדבר הלכה:

2986

2987אשה זו נידונית בשני דינים א' עפ"י הודאת עצמה שהתרה בה בעלה טרם נסעו ממנה שלא תניח הערל לכנוס לתוך ביתו ושוב יש כאן עדות הערל החייט וכל משרתיו אומרים שהאומדנת מוכיחות שהי' החשוד עמה בסתר באישון לילה כי דפקו על הפתח ולא פתחה להם ושוב שמעו פתיחת הדלת בחשאי והדברים מראי' שהי' שם עמה ויצא כמבואר באר היטב בדברי אגרת דפר"מ וה"ל סתירה יותר מכדי שיעור טומאה אחר הקינוי של בעל:

2987

2988וזאת שנית שהתרה בה השליח ב"ד שלא תלין אותה הלילה לבדה בלי שתקח עמה אשה זקנה לשמרה ועברה על צווי ב"ד והיתה טוענת אמתלא יען כי חלה בנה הקטן בן ח' שנה ושכב עמה והוא קצת חולי ע"כ לא מצאה זקנה שתשכב עמה ואמנם הערלת מגרת ביתה אמרה שבאותה לילה לעתות ערב בשעה ז' אום 7 אוהר ראתה הערל הנחשד יוצא מחדרה של האשה והאשה לא כחשה זה וה"ל סתירה אחר התראות ב"ד. הנה אם הי' הקינוי והסתירה כדין קינוי וסתירה פשוט דמפסדה כתובתה ולא תאומן דלא נטמאתי במגו דלא נסתרתי או במיגו דלא קינא לה בעלה או ב"ד דהרי ליכא תרי עדים מ"מ נ"ל כיון שמודית שקינא לה ונסתרה לא מועיל מיגו דכיון שהתורה עשאה ספק סוטה כוודאי כמבואר ר"פ כשם לא יועיל לה מגו הואיל דקינא לה ונסתרה ואין להקשות ממתני' ב' פ"ח דעדיות ומייתי לי ש"ס ספ"ב דכתוב' בתינוקת שהורהנה באשקלון שהאמינה במגו התם הוי סתירה בלא קינוי ואפילו סתירה לא הוי והיינו נמי טעם החולקין על רבינו שמחה שבמרדכי ובהג"א ספ"ב דכתובות להאמין האשה במגו אע"ג שנבעלה והאמינה שנאנסה אע"ג שנסתרה ברצון וראייתם עצומה מסוגי' ראוה מדברת ובחידושי הסברתי דברי פני יהושע ז"ל שרבנו שמחה נמי לא אמר אלא משום דס"ל דכל אונס הוי סופה ברצון אי לאו דצוחה מתחילתה ועד סופה אבל זולת זה הוי חזקה שסופה ברצון ונאסרה על סופה אלא אנן קיי"ל אע"ג שסופה ברצון האי רצון גופי אונס הוא משום דיצרא אלבשה כמבואר בכתובות כ"א ע"ב וכל זה באשה דעלמא אבל להך שנסתרה שלא כדין אדרבה היא אלבשה יצרה להנואף ומשו"ה מבעי' הכא שיהי' גם סופה באונס וצריכין אנו להאמין לה במגו שהי' גם סופה באונס נגד רובא דהוי סופה ברצון לזה החמיר רבינו שמחה אבל זולת זה יודה להחולקים דאין אדם יכול להכחיש סוגי' ערוכה דראוה מדברת דמגו מהני מ"מ כל זה בלא קינוי אבל בקינוי וקפידא דבעל תו לא מהני מגו כמו שהוכחנו לעיל מסוגי' סוטה ב' ע"ב:

2988

2989וכל זה אנו צריכין לסלק המיגו דלא קינא לה הבעל אבל מגו שלא קינא לה שליח ב"ד נ"ל אפי' אי נימא מגו במקום ע"א שאינו מחייב שבועה מ"מ במקום שליח ב"ד ונאמן הקהל לא חציפי להכחיש דהרי הרא"ש בתשובה ומייתי לי' ש"כ סי' נ"ח דלא אמרינן מגו במקום עדים פסולים ויליף לי' מעובדא דרבה בר שרשום דלא חציף להכחיש הקול והני פסולי לא גרועי מקול דלא חציפי להכחיש וידוע דנאמן הקהל לא גרע ועדיף טפי מקלא דרבה בר שרשום ובתומים בכללי מגו אות י"ח הקשה אהרא"ש דא"כ לחייבו קרובים בקרבן שבועת העדות דהרי הם מועילים לבטל מיגו וכמו ע"א דנסכא דר"א שאין מועיל בעדות אלא לבטל מגו ואפ"ה מחייב קרבן שבועה וה"נ לחייבי' קרובי' וקו' זו ק' טפי לדידי' דהני אמוראי דאמרי הכל מודים בע"א דר"א דהוי מיגו במקום ע"א המחייב שבועה ולדידי לאשמועינן רבותא טפי בע"א הממונה מהקהל ושליח ב"ד וכדומה דמבטל מגו אפי' במקום שאינו מחייב שבוע' כגון בקרקע וכה"ג ולע"ד לק"מ דגזירת הכתוב דשבועת העדות הוא בשני תנאים א' שיהי' נקרא עד לאפוקי אם משביע אדם אחר שיכול להצילו ולעזור לו מעשקו או לדיין שידונו אפי' ליכא אחר מ"מ אינו חייב דוהוא עד כתיב ותנאי השני שיהי' בעדותו תועלת ממון ולא גרמא בעלמא ויליף לי' בש"ס מכמה ילפותת והנה המשביע ע"א הקם לשבוע' לא ממעט מטעם והוא עד שהרי הוא עד אלא מטעם שאינו קם לממון רק לגרמא בעלמא ומש"ה ע"א דר"א דקם לממון ממש חייב שהרי עד יש כאן וממון יש כאן משא"כ משביע קרובים אע"ג דמועילין לממון לבטל מגו מ"מ מימעטי מוהוא עד שהרי אין להם דין עדים והוי כמשביע א' שיביא לו ממונו ממקום פלוני שאינו יכול להביאו בעצמו וה"ה כן במשביע ע"א במקום שאינו קם לשבוע' שאינו בגדר עד אלא לישנא בישא בעלמא ואין מחייב קרבן שבוע' ולק"מ קושי' התומים. ומיהו נהי דמגו דלא קנא לה ליכא אבל מיגו דלא נסתרה אית לה לא מבעי' להכחיש הערלת שמעידה שראתה הנחשד יוצא מחדרה דפשוט דמועיל בעלמא מיגו להכחישה אלא אפי' אעובדא שהעיד החייט עם כל משרתיו נמי הוי מועיל מיגו דהרא"ש לא קאמר אלא להכחיש עדים נאמנים קרובים אלא שתתורה פסלה אותם אבל אותם עדים אשר פיהם דבר שוא פשוט דמועיל מיגו וכמ"ש התומים שם ומ"ש שם ממתני' דתינוקת שהורהנה דמשמע מהראב"ד דאין מיגו מועיל נגד עדים עבד ושפחה ולכאורה גם הם חזקתם משקרים כדאית' פ' ע"פ שכנען צוה את בניו לאהיב השקר מ"מ לו יהי' כדבריו אפשר התם עובדא הי' בעבד ושפחה כשרים כטבי עבדו של ר"ג ואפי' עכו"ם מצינו בידועים שהם נאמנים דלא מקבל שוחדא בפ"ק דגיטין בסוגי' דשטרות העולים בערכאות ועוד שדברי תומי' אינן מוכרחים כלל ואין נראה שיהי' מגו לתינוקת קטנה ויעיין פלוגתת רז"ה והרמב"ן ספ"ק דכתו' במעשה בתינוקת שירדה למלאות מים יהי' איך שיהי' נ"ל דמגו דלא נסתרה הוי מגו אי לאו שהוכחתי לעיל מסוטה דאין מועיל מיגו אחר שקינא לה ונסתרה ומפסדת כתובתה:

2989

2990איברא נראה דאין ממש בקינוי ולא בסתירה כדי לאוסרה או להפסידה כתובתה בקינוי דהבעל שלא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תניח היא הערל לכנוס לתוך ביתו משמע אפי' שלא במקום סתר וכמו אל תדברי עם איש פלוני שאם אמר כן אפי' נסתרה עמו מותרת ואין אוסרין על היחוד ודבר זה מבואר בלשון הרמב"ם פ"א דסוטה הלכה ה' מש"ס סוטה ה' ע"ב וכן הקינוי של שליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הערל אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה ואפי' בנה בן ח' שנים עמה בבית אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכולי עלמא קינוי לה הלא לא קינוי לה אלא מאחד והי' לו לומר לא יכנס הערל אצלה אם לא אשה זקנה עמה בבית ואז אע"ג אפשר דבלא"ה לא הי' איסור יחוד כלל כגון שפתחה פתוח לר"ה ובשעת שבני אדם נעורי' מ"מ אמר הקינוי על אותו פלוני נאסרה אפי' בכה"ג כמ"ש תה"ד ומייתי לי' ד"מ סי' קע"ח ונ"ל ראי' מחנה שאמרה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ונתקשו קמאי מי נשמע לה לייחד עמה ולהנ"ל ניחא דלאחר קינוי תסתתר עמו בפתח פתוח לר"ה דאיסור יחוד ליכא וקפידא דבעל איכא וא"כ ה"נ דכוותי' אבל לאמור לה שלא תשכב כ"א עם אשה זקנה אין זה קינוי ולהדי' אמרינן בירושלמי דסוטה בפ"ק דאע"ג דס"ל דמקנא לה יותר משנים מ"מ אם אמר לה אל תכנסי לבית הכנסת כלומר שמקנא מבני אדם הרבה בב"א אין זה קינוי וה"נ דכוותי' ותו שהרי בנה קטן משמרתו ומוכח ר"פ ב' נזירים דקטן מבטל סתירה דהרי פריך דתלתא הוי ספק טומאה בר"ה כמו סוטה וקשה הא בלא"ה מוקי התם בקטן שאינו בר הקפת ראש א"כ כיון שהנזירים קטנים ממילא תו לק"מ דהרי בסוטה בעי' תלתא גדולים דוקא אע"כ אפי' קטנים שהגיעו לחינוך מבטלין סתירה כעין קטן שאביו ינזרו בנזירות ואע"ג דהכא קינא לה השליח ב"ד והקפיד שאפי' הקטן עמה תקח עמה אשה זקנה והרמב"ם פסק כהירושלמי שיכול לקנאות אפי' משנים ובכ"מ מייתי ראי' מכריתות פ"ד מחוסרי כפרה דאדם מקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה ובמשנה למלך פ"א דסוטה ד"ה ודע דהטור וכו' תמה על ראי' זו וכתב וכבוד אלקים הסתר דבר מפני כבוד הרב דבכריתות מיירי שקינא זה אחר זה על כל א' בפני עצמו ומביא מנחה אחד ומשקה אותה בבדיקה א' על כל הקנאות האלו אבל לא מיירי מאנשים הרבה בסתירה אחד ואני אומר אעפ"י שהרב"י עצמו חזר בו בבד"ה בטא"ע סי' קע"ח ע"ש מ"מ כבוד מלכים חוקר דבר כי דברי אלקים חיים המה. דבפ"ב דסוטה אמרינן אשה שותה ושונה והקשה מהרימ"ט להרמב"ם דפסק כר"מ מים בודקין על העתיד לבוא אמאי צריכה לשנות בהשקאה ויפה תי' משנה למלך שם ד"ה ורגיל אני וכו' יע"ש ותוכן דבריו בהוספת קצת נופך דכשמתנה על העתיד אין מועיל אלא אם לא הי' עד טומאה במד"ה אבל אם יש עד טומאה במד"ה שהמים הללו לא בדקוהו מסתירה זו גם אלעתיד אינם מועילים ונהי שהתורה לא חששו על זה שהרי מיד אחר ההשקאה אשתו מותרת לו כמ"ש התוס' בסוטה וי"ו ע"ב ד"ה וטהורה מ"מ אם הבעל חוזר ומקפיד וחושש שמא בפ"א הי' עד במד"ה ולא יבדקו המים בסתירה זו נתנה לו תורה רשות לחזור ולהשקותה וא"ש:

2990

2991אמנם מ"מ צלע"ג בהך דכריתות למה לי קרא דמקנא לה מאנשים הרבה בהשקאה א' פשיטא דהרי מתנה עמה על הע"ל בשלומא לרבנן דר"מ לק"מ דעכ"פ על העבר מתנה עמה וזו בשעת השקאה כבר עברה על כמה קנאות לזה יש לומר דאין בודקין אלא על העבר קודם הקינוי אבל אחר הקינוי שכבר נתחייב בקרבנה של זו אם מקנא לה ונסתרה עוד טרם הבאת המנחה ה"א אין המים בודקין דה"ל כמו בקרבן עולה שאינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה ועיי' זבחים וי"ו ע"א איצטרך קרא דסגי בקרבן והשקאה א' על קנאות הרבה וכל הקנאות מיקרי לשעבר בשעת השקאה אבל למאי דקיי"ל כר"מ דאפי' על הע"ל המים בודקי' מכ"ש שיבדיקו על מה שעבר בשעת השקאה אע"ג דבשעת קינוי הראשון הי' עתיד דהכא דוחק גדול לתרץ דאם יש עד טומאה במד"ה על הקינוי ראשונה והוי ס"ד אמינא כנ"ל זה דוחק אע"כ לר"מ מפרשינן קרא דמקנא לה מאנשים הרבה בסתירה א' אפי' כשרים וכהירושלמי ואם אינו ענין לקנאות הרבה תנהו ענין לאנשים הרבה: ופר"מ מחות' הגאון נ"י הקשה מרפ"ב נזירי' דפשוט להש"ס דתלתא הוה ר"ה ואי ס"ד כהירושלמי הא משכחת לי' ר"ה בסוטה בתלתא כגון שקינא לה משנים כא' ונסתרה עמהם הנה זה לי כמו עשר שנים ישבתי ק' זו בתשובה א' שכתבתי למונקאטש ושם נאמר עפ"י מש"כ בחי' הרשב"א בנדה ה' ע"ב דאמרינן בשחברותי' נושאות אותה במטה והקשו בתוס' היא וחברותי' ה"ל תלתא וספק טומאה בר"ה טהור וחי' רשב"א כ' תי' אחד דנשים לא מקרי רה"ר ותי' זה קשה מר"פ ב' נזירות התעורר עליו בחדוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה וישבתי על נכון בחידושי בעז"ה [עיין לקמן סי' ק"א ד"ה אך] ואין כאן מקומו:

2991

2992אך בשם רמב"ן תי' דהאשה נדה שהיא וודאי טמאה אינה מתחשבת דהוה כמו השרץ וצריך לומר לפי דבריו בסוטה נמי האיש שנסתרה עמו שהוא בעינינו כבחינת שרץ המטמא את האשה לא יתחשב וא"כ יהי' שנים ר"ה וצ"ע לכאורה וי"ל דהאיש המסתיר עצמו אינינו שרץ אלא אם יבעול את האשה נחשב לשרץ אבל אם איכא עוד א' לא נחשב זה כשרץ וה"ל שפיר שלשה. ובדברים הללו נתישבו גם דברי הרמב"ם דאע"ג דמקנא לה משנים בבת א' מ"מ לא הוי תלתא דכיון דבקפידא דבעל תלי' ה"ל כל הני תרי כשרצים כל זמן שאין עמהם א' שלא הקפיד עליו הבעל והשרצים לא יחשבו אפי' מאה וא"ש פסק הרמב"ם מ"מ למדנו מזה דוקא אם מקנא לה שחשדה משניהם שאז הם כשרצים אבל אין מקנא לה אלא מאחד אלא שמקפיד ומקנא לה אל תסתור עם פלוני הנחשד אפי' פלוני משמרך אין בקינויו כלום כיון שאין השני נחשד בעיניו דאל"כ מצינו ג' בסתירת סוטה ותיהדר קושי לדוכתי' וא"כ הכא שאין לחשדה מבנה קטן דאין קינוי על קטן כמבואר בהרמב"ם פ"א ה' ו' א"א להקפיד שלא תסתיר עם הערל אפי' הקטן עמה וניעור וכיון שתחלת הלילה בשעת 7 אוהר דרך הקטנים להיות נעורים אין ממש בקינוי זו על אותה שעה:

2992

2993וא"נ הי' הקינוי כדין מ"מ סתירה אין כאן במה שהערלת ראתה הערל יוצא ממנה ולא ראתה אותו נכנס ועל איזה אופן נכנס וז"ל הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ב' פסקא נכנסתי עמו לבית הסתר א"ר מנא לא אמר אלא עמו אבל זה אחר זה לא ר' רבין אומר אפי' זה אחר זה מ"מ יש רגלים לדבר לפלטי' בלילה לחורבה ביום למבואת אפילות ביום ע"ש ונ"ל ע"כ לא פליגי אלא כשעכ"פ שניהם נכנסים למקום זה לפלטי' או לחורבה אפי' זא"ז אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא וכן משמע לשון הרמב"ם פ"א הלכה ב' והכא בנידון שלפנינו לא ראהו אדם נכנס ועל מה נכנס ואולי היא גרשה אותו מביתה וא"ל שלח אלי הרב והזהרתי צא מעלי ומשו"ה יצא ואפי' שהה כדי טומאה כיון שלא ברצונה נכנם דלמא האריכה בטענותי' למולו עד שהוציאה אותו מביתה ואין כאן רגלים לדבר:

2993

2994ואמנם הסתירה הראשונה שמעידים נערי החייט הערלים עפ"י אומדנות המוכיחות שהי' שם עמה באישון לילה בשעה שהתינוק ישן ושהה כדי טומאה אלו הי' העדים ישראלים הי' מקום לאסרוה ע"י אומדנא כזה ע"י קינוי הראוי. והיינו עפ"י שיטת התוס' ר"פ מי שקינא דאחר הקינוי סגי בנשים מוזרת בלבנה על עסקי סתירה ואומדנא דמוכח לא גרע ממוזרת בלבנה. ועיי' בבית מאיר סי' תקע"ח העמיק עיון בשיטות תוס' אלו:

2994

2995ורשב"א בתשובה סי' תקנ"ב מייתי לי' משנה למלך פ"א מסוטה ד"ה וראיתי בתשובת הרשב"א וכו'. כ' דאם אמר הבועל אני באתי עלי' בסתירה זו פלגינן דיבורי' ואינו משים עצמו רשע בזה ואינו משקה דלא גרע מעוף הפורח ותמה משנה למלך דע"כ קינא לה מבועל זה ואם נפלוג דבורי' הרי אין כאן עד שנטמאה מזה שקינא לה והסתירה עמו ואמאי לא תשתה ולפע"ד לדקדק עוד כיון דקיי"ל היכי דפלגינן דבורי' ה"ל עד גמור והוא ואחר מצרפין להורגו והרשב"א ס"ל הכא פלגינן דבורי' א"כ מה צריך לומר דלא גרע מעוף הפורח דהא אפי' עד גמור נמי הוי ע"כ נ"ל דאם הי' כאן ב' עדים סתירה על פלוני זה שקינא ממנו ושוב בא ע"א והעיד שבאותו שעה ממש זינתה עם אחד ואינו מכיר מי הוא הבועל והלה אם נצרף עדות שראו שנכנסה עם זה לבית הסתר עם ע"א שראה שנבעלה באותו שעה נדע בבירור שזה הוא הבועל מכח אומדנא דמוכח ע"י צירוף עדים ומ"מ לא ניתן רשות לדין באומדנא כזה דהיינו ממש עובדא דשמעון בן שטח שנכנס לחורבה וראה הרוג מפרפר ועיי' שבועות ל"ד ע"א מ"מ לענין סוטה שלא להשקותה מהני דלא גרע מעוף הפורח ואחר הנחה זו דברי רשב"א נכונים דכשהבועל עצמו אומר טמאתי אותה בסתירה זו פלגינן דבורי' כאלו אומר נטמאת בסתירה זו וכיון שעדים מעידין שהוא נסתר עמה ממילא ידעינן שממנו נטמאת ומ"מ הוא לא נעשה רשע ופסל עדות עי"ז דלענין זה לא אמרינן אומדנא וכיון דפלגינן דבורי' לא ידעי' הבועל מנו ומ"מ שלא להשקותה מהני דלא גרע מעוף הפורח וא"ש דינו של רשב"א ונ"ל פשוט מ"ש הרשב"א עוף הפורח לא דקדק בלשונו ונקט רישא דמתני' ר"פ מי שקינא וכוונתו על סיפא לר' יהושע נשים מוזרת בלבנה והיינו כמ"ש דאומדנא לא גרע ממוזרת בלבנה אלא הרשב"א כ"כ עפ"י שיטת הרמב"ם ר"פ מי שקינא הנ"ל דאחר קינוי וסתירה בעדים מועיל עוף הפורח ומוזרת במקום עד טומאה וס"ל אומדנא דמוכח נמי מהני ומינה להתוס' דלסתירה שלאחר קינוי בעדים סגי במוזרת בלבנה ה"ה נמי דסגי באומדנא:

2995

2996כל זה לרוחא שמעתא אבל הנלע"ד באתתא דא מטעם קינוי וסתירה האמורים שרי לבעלה ויש לה כתובה ככל הנשים אך מה שהזכיר פר"מ הגאון מחות' נ"י שהעיזה פניה ואמרה לו להערל הנחשד כדין מדברת עם כל אדם בשוק אם אחר התראת ב"ד על ככה תעבור עוד פשוט שתאבד כתובתה אך אם יכול לגרשה בע"כ ולית בי' משו' חרגמ"ה לע"ד במחלוקת שנוי כי הרב"י סי' תקע"ח החליט לגרשה בע"כ ולית בי' משום חרם דרגמ"ה ומייתי לי' מתשובת רשב"א סי' תקנ"ז ועיינתי ברשב"א והביא ראי' דרגמ"ה לא החמיר בחרמו יותר מב"ש לדין תורה ואפ"ה פשוט לו דסגי לב"ש בעדים ברורים על כיעור ועוברת דת ולא צריך עדים על ערוה ברורה דאל"כ תקשי למה לי לא יכול בעלה הראשון וכו' תיפוק לי' דה"ל סוטה אע"כ קרא לב"ש מיירי בעדים ברורים על כיעור וכיוצא וה"ה לרגמ"ה ע"ש והוא תמוה מאוד שהרי זו הי' באמת ק' הירושלמי שלהי גיטין והרשב"א בעצמו מייתי לי' שם בחידושיו:

2996

2997והנה הירושלמי תי' שם לקום עליו בלאו וכן העתיקו הרשב"א ובתוס' העתיקו לעבור עליו בב' לאוין ונתעורר ע"ז מהר"מ א"ש ז"ל והנלע"ד דביבמות י"א ע"ב מבואר דסוטה שנסתרה בעשה ושנבעלה בוודאי קם בעלה עליו בלאו ובסוטה ב' ע"ב בתוס' ד"ה מ"ט מייתי ירושלמי דמוקי לערות דבר בסוטה שנסתרה ולא שנבעלה וא"כ שפיר תי' הירושלמי דלא יכול קאי למיקם בלאו דאל"ה לא הוי רק בעשה ואמנם ש"ס דילן בסוטה ב' ע"ב דלא דריש כהירושלמי ס"ל להתוס' דערות דבר עדים ברורים על ערוה ברורה וה"ל סוטה ודאית דבעלה לוקה לכן כ' תוס' לעבור עליו בשני לאווין. והנה כבר צוחו קמאי הא ה"ל איסור חל על איסור דאפי' לאו על עשה אינו חל כמ"ש תוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי וכו' ולפע"ד לק"מ כיון דס"ל להירושלמי דלא יכול לא מתפרש בעבר וגירש או שניהם רוצים דפרשה מתפרשת כפשטה כי מצא בה וכו' לא יכול וכו' א"כ גזירת הכתוב הוא דהכא אמר רחמנא דיחול כמ"ש בחולין ק"ג ע"א אמרה תורה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב וכמ"ש תוס' שם צ' ע"א ד"ה אלמא לענין אמה"ח וג"ה ודברי ריצב"א שבתוס' שבועו' כ"ד ע"א ד"ה האוכל וכו' ביארתי בחידושי ועל כל פנים האמת כן שאין להקשות קושי' לאלקינו. ואין לומר לילף מהכא בעלמא איסור חל על איסור י"ל דה"ל ב' כתובים עם אמרה תורה יחול איסור אבר מן החי על איסור חלב. ומו"ח הגאון נ"י השיב בתשובה א' [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' קנ"ב] דלמא מיירי קרא בהוזמו עדים אח"כ נמצא הפרשה מתפרשת כפשוטו ומ"מ הזהירה תורה לא יכול אם יוזמו עדים ומנ"ל להירושלמי לחדש שיהי' אחע"א ואמרתי אני דאין הפרשה מתפרשת כן מדכתיב ושנאה האיש האחרון או כי ימות וכו' ואמרינן שלהי גטין זה הוציא רשעה וזה הכניסה זכה שונאה ומשלחה לא זכה קוברתו ודרשה גמורה הוא כמבואר בסוטה וי"ו ע"א ואי קמי שמי' גלי' שסופו יזומו עדים מה"ת ימות הבעל מה עשה או מה זכה שיגרשנה אע"כ קרא מיירי מרשעה ועלי' קאמר לא יוכל וכו' ושפיר גז"ה הוא שיהי' אחע"א והרוחנו קוש' עצומה למהר"ם ברבי ז"ל אקרא ובת איש כהן כי תהי' אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה מלחם אבי' תאכל ואיך אפשר לב"ש בלי שתהי' זונה ואיך תאכל בתרומה וליכא למימר נמי בעבר וגירש דה"ל דאי להתירא ולא כ' קרא דאי להתירא וק' גדולה היא זו והנה להירושלמי דמפרש לפרשה בספק סוטה ולר"א דמתני' ריש סוטה דמקנא עפ"י שנים ומשקה עפ"י עצמו ואמרו בגמרא אין לדבר סוף נ"ל בפשיטא דבתרומה דבי נשא מותרת דהרי היא אומרת ברי לי שלא נסתרתי כלל ושקר ענה בי בשלמא אי איכא עידי סתירה אפי' אומרת ברי לי שלא נטמאתי מ"מ התורה עשאה כוודאי ואסורה בתרומה על שעברה על קפידא דבעל אבל אם אומרת ברי לי שלא נסתרתי כלל הרי מותרת בתרומה ומ"מ נתגרשה ממנו שקינא לה בשנים ונסתרה עפ"י עצמו וא"ש מלחם אבי' תאכל אך לריבר"י דס"ל לר"א סתירה בשנים קשה אם נתגרשה ע"י סתירה בעדים הרי נאסרה נמי בתרומה ואיך תאכל מלחם אבי' ולהנ"ל ניחא דמוקי' לי בעדים זוממין:

2997

2998מ"מ כ"ז לדעת התוס' אבל הרשב"א הי' נ"ל נהי דהירושלמי דמפרש ערות דבר בסוטה שנסתרה ע"כ דחיק ומוקי קרא לעבור בלאו ועשה ונחדש גז"ה אחע"א מ"מ לגמ' דידן דלא ס"ל בסוטה ב' ע"ב הנ"ל כדרש הירושלמי ניחא טפי למימר דמפרש קרא בעדי כיעור וכדאיתי' להדי' חד מ"ד בירושלמי מייתי לי' תוס' סוטה ג' ע"א סוף ד"ה ר' ישמעאל וכו' ולא צריך לומר אחע"א ומיושב נמי הקושי' מושבה אל בית אביה. ומיושב נמי ק' הרב"ש סי' קי"ט סק"ב מאונס למה לי לא יכול לשלחה לב"ש ולהרשב"א ניחא:

2998

2999אך התוס' דתי' לעבור עליו בשני לאוין ע"כ לא ס"ל כהרשב"א לגרש בעידי כיעור וא"כ אפשר ה"ה לרגמ"ה וצ"ע לדינא. הארכתי קצת ולו משפט הבחירה הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות מחו' א"נ לנצח דש"ת. פ"ב יום עש"ק ג' טבת תקע"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

2999

3000מאלקי מעונים יוסף כח ורב אונים ויברך ברכת השנים דשנים ורעננים להרב המופלג אב בחכמה ורך בשנים כמה' אהרן סודיץ נ"י:

3000

3001יקרת מכתבו הנועם הגיעני ובדיק לן במילי מעליא ולפי מסת הפנאי הי' ראוי לדחות תשובתו יום או יומים אך לאהבתי אותו לא יכולתי להשיב בביאה ריקנית לפני מעלתו ע"כ אשיב בקיצור ויהי מה:

3001

3002מה שהוקשה לפר"מ על דברת הר"ן שלהי נדרים באומרת טמאה אני לך האיך מותרת בתרומה הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא ותי' עקרוה רבנן לקידושי' והוקשה למעלתו א"כ ה"ל פנוי' גמורה א"כ גם אחר מיתתו של בעל לא תיאסר בתרומה ואמאי אסורה אח"כ. כבר הלכו בזה נמושית והנה הר"ן דחה סברא זו דתינח באומרת לכשר נבעלתי אבל אם אומרת לנתין וממזר ה"ל לחוש לה דשויתי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ע"ש והנה דברי הר"ן צריכי' ביאור באומרת נמי לכשר נבעלתי מי ניחא דע"כ לא פליגי ר"ג ור' יהושע דלר"ג מהמנת לומר לכשר נבעלתי אלא היכי דאיכא חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה כמבואר בסוגי' דראוה מדברת ספ"ק דכתוב' וזה שייך בפנוי' שזינתה אבל הכא באשת איש קיימי' דכ"ע פסולי' אצלה ולא שייך למימר שבדקה וזינתה עם הכשר דמה לי כשר או פסול הא אשת איש היא וכיון שזינתה זינתה וא"כ גם ר"ג מודה דלא מפיה אנו חיין ואיך כ' הר"ן באומרת לכשר נבעלתי אתי' לי' שפיר:

3002

3003וליישב זאת צריכי' לומר הא כל זמן שהיא תחת זה הבעל אינה נאמנת כלל שנבעלה שאנו אומרים שקורי משקרת ונתנה עיני' באחר ורק הואיל והיא תחוש לעצמה שעשתה עצמה חתיכא דאיסורא ולזה אפקעוה רבנן לקידושי' ומעתה תו לא תיקשי שמא נבעלת לפסול לנתין וממזר הלא לא אמרה אלא לכשר נבעלתי ולא אסרה עצמה ביותר ממה שנאסרת ע"י בעילת כשר' ולאיסור זה מועיל עקירת הקידושין ומשו"ה מותרת לבעלה ולתרומה וא"ש:

3003

3004וא"כ תינח כל זמן שהיא תחת זה הבעל שאין אנו מאמינים לדברי' כלל משום גזירה שמא נתנה עיניה באחר אך אחר מיתת בעלה אנו חוזרי' לחוש לדברי' הראשונים שנבעלה וכיון דליכא חזקה בודקת ומזנה לא מפיה אנו חיין וחוששי' לבעילת פסולי' אפי' איכא רוב כשרים כמבואר ואסורה לתרומה לכהן ומיושב ק' מעלתו:

3004

3005ואשר הוקשה לו במס' שבת קמ"ה ע"ב דעד מפי עד מהימן בעדות אשה משום תקנת עיגונא עקרוה רבנן לקידושי' מיני' והוקשה למעלתו א"כ איך אמרי' ביבמות פ"ט ע"ב דהולד מהראשון אינו ממזר מן התורה ואסור בממזרת ואמאי הא עקרוה לקידושי' מני' והוי פנוי' גמורה וכ' מעלתו שדוחק לומר דרש"י לא כ"כ אלא בעד מפי עד אבל ע"א ממש הוה משום דייקא ומינסבא או מילתא דעבידא לאגלוי' זה נ"ל דוחק מטעם שכ' במכתבו:

3005

3006הנה ק' גדולה ועצומה היא וכבר עמד עלי' הגאון בעל פנים מאירות חלק א' סי' פ"ט וכ' שאין לומר דע"כ לא הקילו חכמים ועקרו לקידושי' אלא משום חזקה דייקא ומינסבא והשתא דאתי הבעל הרי קמן דלא דייקא שפיר ולא עקרו לקידושי' בכי האי גוני ומשו"ה הולד מהשני ממזר דאורי' ומהראשון ממזר דרבנן דז"א דא"כ תפשוט מהכא דטעמא משום דייקא ומינסבא ובש"ס לא אפשטא בעיי' אי טעמא משום דייקא או משום מילתא דעבידא לאגלוי אלו דברי הגאון ז"ל:

3006

3007ואומר אני אם אין תי' לקושי' זו אלא כמ"ש הגאון הנ"ל א"כ משום הא לא אתי' דהא אי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי נמי נימא כנ"ל דע"כ לא הקילו ועקרו לקידושי' אלא היכי דלא מצינו שהי' משקר אבל כיון שבא הבעל הרי קמן שהי' משקר במילתא דעבידא לאגלוי לא עקרוהו קידושי' מיני' אך כל זה דוחק ושנוי' דחיקא לא משנינא:

3007

3008והנלע"ד דבעי הש"ס התם בשבת אי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד שהכהן לא הטיל בו המום ור' אמי ס"ל מדתני רב מנשי' לא הותר עמפ"ע אלא לעדות אשה בלבד משמע ולא לעדות בכור והש"ס דחי דהכי קאמר לא הותר אלא לעדות שאשה כשרה וה"ה לעדות בכור שהרי אשה כשרה לה והי' קשה לרש"י למ"ד דלעדות בכור לא הוכשר עד מפי עד אעפ"י דקיל טובא שהרי אשה כשירה לו מ"מ עדות גרועה דעד מפי עד לא התירו משום דגריעא טובא א"כ מהיכי תיתי להקל בהיתר אשת איש טפי ממה דמקילינן באיסורא דרבנן בעלמא אע"ג דמשום עיגונא הקילו מסתיין להקל באיסור ערוה החמורה שיהי' כמו איסור דרבנן הקל אבל להקל עוד יותר מזה הוא דבר תימה וע"כ פירש"י די"ל אדרבא היתר אשה קיל טפי דכיון דקידש אדעתא דרבנן ועקרוהו לקידושי' מיני' וליכא אפי' איסורא דרבנן זה נ"ל בכוונת רש"י ז"ל וא"כ י"ל ע"כ לא כ' רש"י כן אלא להך מ"ד אבל למאי דמסקינן דלכל עדות שהאשה כשרה לה גם עמפ"ע כשר והכי קיי"ל א"כ תו לא נאמר דעקרוהו רבנן לקידושי' מיני' אלא הקילו בעיגונא כמו בעדות דרבנן והש"ס דיבמות פ"ט אזלא להלכתא ומשו"ה מחלק דבנה מהראשון רק ממזר דרבנן ובנה מהשני ממזר דאוריתא:

3008

3009ולרווחא דמילתא נאמר נמי דגם להך ס"ד דמחלק בין עדות אשה לעדות בכור דעקרוה רבנן לקידושי' לא עקרוהו אלא היכי דהות דייקא כדינא אבל עכשו שבא הבעל ולא דייקא שפיר לא עקרוהו ולא הוה ממזר מן הראשון וכמ"ש פנים מאירות ואי תיקשי א"כ תפשוט מהכא דטעמא משום דייקא ולא משום מילתא דעבידא לאגלוי' אה"נ להך מ"ד דלא התירו עד מפי עד אלא בעדות אשה ולא בעדות בכור ולדידי' עקרוה לקידושי' אתאינן להנ"ל ונפשוט האיבעי' אך אנן ק"ל כמ"ד דעמפ"ע מהימן נמי בעדות בכור ולא אתאינן לעקרת קידושין ולא נפשט איבעי' ומכ"ש לפמ"ש לעיל דבלא"ה ליכא למיפשט מהכא דגם לטעמא דמילתא דעבידא לאגלוי' איכא למימר אי בא הבעל ונמצא שהעד הי' משקר במה דעבידא לאגלוי לא עקרו רבנן לקידושי':

3009

3010ולתוספת ביאור יש להסביר הדבר עוד ולומר דודאי לא ראו רבנן להקל בערוה החמורה שהרי החמירו ולא אזלי בתר רובא במשאל"ס וכמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ואע"ג דאמרי' בבכורת מ"ה ע"ב לחלק בין תחלת עדות דהחמירו בי' טפי ובין סוף עדות שהקילו לסמוך אפי' מפי עבד ושפחה מ"מ היא גופי' טעמא בעי' והנ"ל בהקדים דכל דיני עדות המה מגזירת הכתוב שאפי' ברור לנו הדבר שהוא אמת נכון הדבר מ"מ אין לקיים הדבר אלא בשני עדים כשרים ומפיהם ולא מפי אחר ואפי' מרע"ה שאינו משקר לא נקיים עדותו ביחיד ואפי' משה ואהרן שהעידו שניהם מפי יהושע וכלב לא נאמין ואפי' יש לנו כמה הוכחות לזה שאמת הדבר וכדאמרי' פ"ב דכתוב' נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא אע"ג דהדבר אמיתי מ"מ אין לקיים שום דבר בלתי ב' עדים ופליגי רמב"ם וסמ"ג לרמב"ם אזהרה לב"ד שלא יקיימו דבר עפ"י ע"א ולסמ"ג אזהרה לעד שלא יעיד יחידי משום לה"ר כההיא דטובי' חטא ובמעיין חכמה השיג על רמב"ם אי ס"ד אזהרה לב"ד שלא לקיים דברי ע"א א"כ איך חששו לקידושי' ע"א מדרבנן ע"ש מ"מ בהא סלקינן דאפי' אי קמי שמיא גליא שהדבר אמת מ"מ לא נקיים הדבר עפ"י ע"א:

3010

3011והשתא נאמר בודאי בערוה החמורה לא הקילו כלל אפי' משום תקנת עגונות אדרבא החמירו הרבה אך אחר שנתברר לנו שמת הבעל בלי ספק אי משום דייקא ומינסבא או משום מילתא דעבידא לאיגלוי' וליכא תו משום חומרת ערוה שהרי ברור לנו שמת הבעל וליכא הכא אלא משום לאו דלא יקום ע"א באיש או מפיו ולא מפי אחר או אנשים למעוטי נשים וכי האי גוני ואיסור זה אינינו חמור כל כך בזה הקילו משום עגונה והיינו החלוק שבין סוף עדות לתחלת עדות דבמס' בכורות הנ"ל וה"נ י"ל למ"ד עקרוהו רבנן לקידושין לא עקרוה אלא היכי דלא בא הבעל וליכא אלא משום עדות עד מפי עד אבל היכי דהבעל חי ואיכא ערוה חמורה לא הקילו רבנן ולא עקרוהו לקידושי' כלל:

3011

3012ואשר שאל באשה עוברת על דת דקיי"ל מותר לקיימה ויעוי' בב"ש סי' קט"ו סקי"ט ונסתפק מעלתו במשמשתו נדה איך יקיימנה הא נעשית חשוד על הדבר ואבדה נאמנתה דבר גדול דבר וצ"ע לכאורה ואולי משו"ה דקדק בירושלמי ובפוסקים אמר פלוני חכם טיהר לי הכתם ולא אמר פלוני חכם טיהר לי דם ראייתה משום דא"כ בלא עוברת על דת נמי א"א לקיימה מטעם הנ"ל אך כיון דלא אשתכחא שקרנית אלא בכתם ה"ל חשוד לדבר קל כתם דרבנן לא נחשדה על דבר חמור דם ראי' דבכרת ומותר לקיימה ולא אבדה נאמנתה מה תאמר ניחש שמא תמצא כתם ותעלים הדבר לא חשו חכמים לדבר דאתתא בחזקת טהרה עומדת ואפי' לתי' השני שבש"ס דמיירי דהוחזקה נדה בשכנותי' נמי י"ל שלא נחשדה אלא על הכתם דבמציאת כתם נמי לובשת בגדי נדה:

3012

3013ולדינא נ"ל בנעשית חשוד עפ"י שני עדים ששמשתו נדה דאורייתא דאבדה נאמנות שלה בלי ספק מ"מ מותר לקיימה באופן זה דכל זמן שהיא בחזקת טהרה לא נחוש לה כלל ולא הוצרך קרא וספרה לה שתהי' נאמנת לעצמה אלא בשהגיע עת וסתה וראתה ואז הוחזקה בטומאה אי לאו קרא הא' דלא מהימנת אבל בין וסת לוסת ליכא למיחש למידי ואמנם מימים שרגילה לראות בהן אסורה לבעלה עד שתפסוק בטהרה ע"י נשים בקיאות ותראה גם בדיקה א' משאר הימים נקיים דבעי' ספורים לפנינו יום א' לכל הפחות ושוב פסק חזקת ראי' שלה ואח"כ תטבול לפנינו וכה תנהוג לעולם ולהך שיטה שכ' רמב"ן ריש גטין דלא האמינה תורה לאשה אלא מטעם מתוך שנאמנת לעצמה מהימנת נמי לבעלה וא"כ הכא צריך שיעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה שהיא אינה נאמנת על עצמה והאחרות לא שייך בהו מתוך ע"כ יעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה כן נ"ל נכון לדינא בלי עיון בספר והנלע"ד כתבתי ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ג' י"ב אלול תקע"ג לפ"ק.

3013

3014משה"ק סופר מפפד"מ:

3014

3015שלום וישע רב יבוא מקרב לאור נערב העוסק בחוקי חורב וידיו רב ה"ה הרבני המופלג המפורסם כש"ת מה' שלמה נ"י דושנית וכאל"ש:

3015

3016נועם מכתבו כלו מחמדים הגיעני ביום שמחה וששון ליהודי' ואמרתי להשיב תחלה על דברי תורה שהקשה מעלתו על דברי הר"ן שלהי נדרים אמשנה אחרונה באומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר והק' הר"ן כיון דמן התורה נאמנת איך מתירי' אותה משום שמא עיני' נתנה וכו' והבי' תי' א' עקרו רבנן לקידושין מיני' וה"ל פנוי' מעיקרא ולא נאסרה על בעלה לעולם ולפ"ז באומרת נבעלה לפסול לה אסורה לבעלה כהן אלא שסיים ואינו במשמע ומסיק שם תי' אחר והוק' למעלתו איך אפשר לומר כן הא לקמן בעובדא דאהלוי' אר"נ שמא עיני' נתנה באחר כ' תוס' ור"ן דמיירי באשת כהן דאל"ה אין לך אונס גדול מזה ששמשה עם הנכרי וסבורה שהוא בעלה וא"כ איך אר"נ שמא עיני' נתנה באחר הלא נכרי פסלה מהכהונה אלו דבריו וצל"ע לכאורה:

3016

3017ובהיותי פה במסיבו' שמחת היום הרב הגדול מ' מרדכי טאסק רב"ד דקהלתינו נ"י אמר לתרץ דהרי בלא"ה אין האשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה דע"א אינו נאמן באיסורי' אם אין מאמין לה וא"כ עיקור קו' הר"ן מטעם דשוי' נפשה חתיכא דאיסורא וע"ז מסיים הר"ן שפיר דאם אמרה נבעלה לפסול לה אסורה משא"כ בהני עובדא דאהלוי' ודנפטויי' לא שוי' נפשה חתיכא דאי' דהיא לא החליטה שנבעלה לפסול כלל כי תלתה בבעלה והוא לא האמין שנבעלה כלל ולזה לא צריכא לדברי הר"ן כלל שעקרוהו רבנן לקידושי' מינה א"ד הרב הנ"ל ודפח"ח:

3017

3018אלא דקשה לי ע"ז א"כ מ"ט אר"נ שמא עיני' נתנה באחר ר"ל דמדינא איני נאמנת ואיכא נפקותא רבא לדינא דאי מהימנת מדינא רק משום נתנה עיני' באחר אפקוה רבנן לקידושי' מינה וה"ל פנוי' למפרע ואי מדינא לא מהימנת לא עבדי רבנן תקנתא כלל והיא א"א גמורה עד השתא וא"כ איך לא נשמר ר"נ בדבריו אע"כ יודע הי' ר"נ דעובדא הכי הוה שהיא האמינה לבעלה שלא בא עלי' כלל ומ"ש דלמא חד מהנהו אהלוי' לאו בלשון ס' אמרה אלא בלשון תמי' קיימת כי הגות הוא בלשון לומר כן כמובן וא"כ תיהדר ק' לדוכתי' וקמה ניצבה:

3018

3019והנלע"ד עפ"י מה דאמר ר' יוסף בגטין כ"ג וסתמא דתלמודא בחולין צ"ו איך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרי' בנשותיהם בלילה אלא בט"ע דקלא וע"כ ה"ה בהיפוך שהאשה לא הותר לבעלה אלא ע"י ט"ע דקלא ומכ"ש בשיש באותו חדר נכרי' לני' שם פשיטא שיש לחוש אם לא ע"י בדיקת ט"ע דקלא וא"כ קשה מאי פסקא דהתוס' והר"ן שהי' באשת כהן דאי באשת ישראל אין לך אונס גדול מזה שסבורה שהי' בעלה ולדבריהם מיירי בשבדקה בט"ע דקלא והשוו שאז היתה אנוסה מאן לימא לן דילמא לא בדקה כלל ואי בדקה הי' מכרת שאינו בעלה ומדלא עבדה מאי דה"ל למיעבד ה"ל רצון ונאסרה על בעלה ישראל וצ"ל דס"ל להר"ן לאו כ"ע דינא גמירא ואי לא ידעה הדין שצריכה לבדוק בט"ע ה"ל נמי שוגגת ואע"ג דמהרי"ק שורש קי"ז מוכחי בראיות ברורות דשוגגת דאומרת מותרת לזנות נאסרה על בעלה משום נהי דלא מעלה מעל בה' מ"מ מעלה מעל באישה היינו דוקא שהזנות הי' ברצונה אבל הכא שטעתה בדין שצריכה לבדוק ולא בדקה אפי' מעל באישה לא מיקרי ומשו"ה מוקי לי' תוס' והר"ן באשת כהן כנ"ל וכ"ז למסקנת הר"ן אבל לפי הס"ד דעקרוהו רבנן לקידושי' מיני' תאומן בנבעלה לפסול מוקמי' ההיא דאהלוי' באשת ישראל ובלא בדקה בט"ע דקלא ונימא דהוה קרוב למזיד בכה"ג והרי באמת מסיים הר"ן שאינו במשמע כנלע"ד נכון:

3019

3020ואין מצאתי לי בחי' רשב"א שלהי נדרים שכ' דבכהן איירי א"נ בישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו שאין אשה נאסרת אלא בעדים או בקינוי וסתירה מבואר מדבריו דס"ל דלא מיחשיב אונס דאי ס"ד דמיחשב אונס אין לומר שיהי' ראוי להחמיר על עצמו אע"כ מיחשב רצון אלא מ"מ הואיל וליכא עדים וקינוי וסתירה הי' מותרת מן התורה אפי' הוא והיא יודעי' שזינתה ועמ"ש התוס' כתובות ט' ע"א ובזה ראוי להחמיר על עצמו זהו כוונת רשב"א ומבואר מדבריו דלא הוה אונס ומטעם שכתבתי לעיל ועיי' יש"ש פג"ה מ"ש בההיא דט"ע דקלא ומ"מ בכי האי גוני דהי' גוים אהלויי בחדרם ה"ל למיחש ולמיבדק בט"ע דקלא: פ"ב כאור בקר ליום ה' ט"ז אדר תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3020

3021שלום להרב המופלג המאה"ג כבוד מה' טובי' כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק גיסונג יע"א:

3021

3022בחזירתי מבאדען מצאתי כמה וכמה מכתבים הצריכים להשיב לשעתן ובתוכם גם מכתב מעלתו ומלבד רב טרדותי עוד אני חוץ למחיצת עוסק ברפואות וספרים אינם אתי לעיי' ומעלתו נחץ עלי כדי להודיע הדברים למחות' הגאון מו"ה בונם גינס נ"י אב"ד דק"ק מ"ד טרם יסע לדרכו לחיים ולשלום אמרתי ויהי מה אשיב בקצרה בלי עיון ואסמוך על המעיין ובפרט על מחות' הגאון הנ"ל שגם הוא ישים עיונו על הדברים וישמע חכם ויוסיף לקח טוב:

3022

3023שאלתו אודות איש א' אחר ב' שנים לנישואי אשתו ברחה מעמו ונעלמה מעין כל חי ולא מחמת קטטה כלל כן העיד ע"א שהי' הזוג מתגוררי' בביתו שלא הי' שום קטטה ביניהם ולא נתן הבעל אצבע בין שיני' רק בפתע פתאו' נעלמה וזה חמש שנים לא נודע מה הי' לה אחר כמה חקירות ודרישות בכל אופן האפשרי גם אמר הבעל שיש לה אוטם ברחם ואינה ראוי' לתשמיש כלל שעסק עמה ברפואות אצל כמה רופאים והכל ללא הועיל והתשמיש קשה לה מאוד וכן העיד ע"ז ע"א ששמע כן מפי האשה עצמה והנה זה האיש עדיין לא קיים פ"ו ושרוי' בלא חומה ובלא שמחה וצערא דגופי' וכמה איסורי' המסתעפי' מזה ע"כ רוצה שנעיי' בדינו למצוא היתר לישא אשה ואם נחמיר עליו להצריכו מאה רבנים מג' מדינות נפל פיתא בבירא כי איש עני ואביון הוא ולא יכול להדר אחר חתומים ע"כ מצוה לחפש בזכות' וכח דהתירא אלו תוכן דברי מעלתו וצלל במים אדירים וגם הכניס בין הדביקים דברי מחו' הגאון הנ"ל ובקשו ממנו לחוות דעתי הקלושה:

3023

3024תשובה. הנה אשה זו הנעלמה מעינינו יש להסתפק כמה ס' מה הי' לה. א' אולי מתה כבר מדלא באה לביתה מקום חיותה ואם מתה הבעל מותר לישא אחרת בלי ספק:

3024

3025ב' אולי המירה דתה ואז דינה שהבעל מזכה לה גט ע"י אחר אעפ"י שיש לומר הכא אין הגט זכות לה כיון שהתשמיש קשה לה לא תזנה בין הגוים מ"מ י"ל נהי שלא תזנה ממש מ"מ משגעונות ודברי כיעור לא תמלט ורוצה אשה בקב ותפלות וזכות הוא לה לדון כפנוי' ויזכה לה גט:

3025

3026ג' אולי נשטית מחמת שטות ברחה ולא חזרה וא"כ דינא שישליש לה גט וכתובה או יעמיד ערבות על הכתובה וכדומה. ד' אולי מחמת מרד ומעל ברחה ולא חזרה ומורדת אין לה כתובה אע"ג דצריכה התראה מ"מ היכי דלא אפשר שאני שברחה ולא ידענו מקומה אי' בודאי סגי בהא דישליש גט בלא כתובה ואם תבוא ותברר שהי' שוגג' נעיי' בדינה אבל לא לעגן הבעל בשביל זה. ה' אולי ע"י שום מעשה נולד בה מום ומחמת כיסופא ערקא לעלמא כי האי גברא חירוכא דיבמות קט"ו ע"א ולזה נאמר ממ"נ אי הי' מום גדול כ"כ שראוי לה להתבייש לחזור א"כ אי הות קמן כופי' אותה לקבל גט כמ"ש הרא"ש גבי נכפית דלא אלים כחה מכח הבעל שכופי' אותו לגרש במומי' גדולי' ואם אינה בפנינו א"כ לכה"פ נתיר לו לישא אשה ע"י השלשת גט כנשטתת ואם אין המום ראוי שתתבייש ואפ"ה מצערת לבעלה היינו מורדת דלעיל. ו' אולי אשתבאית בין הנכרים והובילו מרחוק לגור ומה תעשה עניי' זו ואלו היתה יכולה להודיע להבעל אי' מקום שבי' הי' מחויב לפדותה ולהיות אשתו כמקדמת דנא אך אולי היא נתונה בין שיני אריות ומלתעות כפירי' ומה תעשה ולזה הספק אסור לו לשא אחרת:

3026

3027ומעתה נבוא אל העיון הנה יש כאן כמה ספיקות וס"ס להתיר ורק ס' א' לאסור דלמא אשתבאית ול"ל שם אונס חד הוא משום דכל ס' מתיר יותר מחבירו וא"כ נתירו לכה"פ לישא אחרת כחומר שבכולם וכאשר יבואר אי"ה אלא שי"ל נוקמא אחזקת חי ובחזקת צדקת שלא המירה ושלא תמרוד על בעלה בלי שום קטטה ובחזקת הגוף שלא נולד בה מום ובטלו כל הספיקות ונאמר אשתבאית בודאי ואע"ג דלכאורה שבוי' ע"י אונס הוה מיעוטא דידיע הוא במדינתנו לא שכיחא שבי' כלל ואפי' בשיש מלחמה בעולם ויש אלהי' שופטי' בארץ ואפילו באו קדרי' מרחוק ונטלוה מ"מ בעברה דרך עיירות ומקומות מדינתינו אם תזעק בחבלי' יעשו לה דין ואם לא צוחה ושתקה היינו מומרת ברצון וכדאמרי' בגיטין נ"ח ע"ב אין אנפרות בבבל ולא משכחת לי' אלא בדרך רחוקה ונפלאה וליכא אלא מיעוטא מ"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וה"ל פלגא ופלגא ומס' לא נתיר חר"ג:

3027

3028לזה נאמר דהאי ספיקא דשבי' אפי' מיעוטא דמיעוטא לא הוה דודאי אם יצאה מדעת למקום יערות ושכיחא שיירות ושוללי' שלא מדעת הבעל ויצאה מחזקת בנות ישראל הכשרים אשר כר' בני כל כבודה בת מלך פנימה דאע"ג דאמרי' בגיטין י"ב ע"ב מהו דתימא כ"כ ב"מ פנימה קמ"ל משמע דלא אמרי' הכי וי"ל לזה כ' רש"י כ"י בני מלכים הם ור"ל דהא תלי' בשיטה דכ"י ב"מ בשבת קכ"ח ע"א ולא קיי"ל כשיטה אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דסתמא דתלמודא דיבמות ע"ז ע"א קיי"ל הלכתא הך חזקה אפי' בנשי א"י הדיוטו' שאינם ב"מ כ"ש בנות ישראל הצנועות ודאמרי' בגיטין קמ"ל ר"ל דאפ"ה מ"ל צאי מעשי ידיך אבל האמת דכל כבודה בת מלך פנימה ודברי רש"י דתלי' בשיטה צ"ע ולפ"ז אם יצאה מדעת ונשתבאית אעפ"י שעתה חזרה בה ורוצית לשוב לבעלה אלא שעומדת במאסרה מ"מ ה"ל תחלתה בפשיעה ועדיין בתמרורתה עומדת ודינה כמורדת או כעוברת על דת ולומר שבאו שבאי' לביתה ושבוה היינו אונסא דלא שכיחא כלל שלא ידע אדם מזה דבר ולא צעקה בעיר ולא נודע מעולם שבאו שוללי' לעיר ולוקחי נפשות במדינתנו ליכא ולומר שנשתטית ויצאה מדעתה והוציאה רוח רעה אל מקום לסטי' ושבוה ועתה נתרפאי' ועומדת בשבי' א"כ היינו מיעוטא דמיעוטא דל"ש כלל ובשגם צריכי' להוציא' מחזקת בריאות ולומר נשתטית וחזרה ונתרפאי' וכה"ג לא סמכי' לחזקה למיעבד פלגא ופלגא וה"ל רובא להתירא ורוב עדיף מחזקה ושרי' הבעל לישא אשה עפ"י שיתבאר לפנינו אי"ה ובודאי אי הי' חומרא דאשת איש הי' חוששי' קצת לסברת האומרי' דרובא לא עדיף מתרי חזקות דהיינו חזקת חי דבעל וחזקת איסור א"א דאשה וה"נ חזקת חי דאשה וחזקת חרגמ"ה דמוטל אקרקפתא דגברא אבל כיון דבלא"ה הרבה חולקים אסברא זו ולא מחלקי' בין חד לב' חזקה והכא דליכא חומרא דא"א לא נחוש להחמיר כולי האי ואי הוה נמי פלגא ופלגא מ"מ מסתיין דע"י מיעוט וחזקה הא דנעשה פלגא ולפ"ז ה"ל ס' שקול בלי חזקת אי' דהרי ע"י החזקה הוא דנעביד אותה לפלגא וכיון דהס' שקול נימא אנן הא פליגי אי חרם דאורי' וס' להחמיר או לא ויעיי' במשפטי החרם לרמב"ן שבסוף תשו' המיוחסת וצל"ע קצת דכל' חילי דרמב"ן מפסוק וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה והתם מיירי מחרמו של מלך או הממונה על כל ישראל כב"ד הגדול שבירושלם ועיי' מ"ש הוא ז"ל בנימוקי תורה על פסוק זה אבל כגון זה לית לן מ"מ מי יכניס ראשו במה שהלכו בו נמושות ועכ"פ חזי לאצטרופי דעת הסוברי' שהוא רק דרבנן וס' להקל ולהאומרי' נמי שס' להחמיר האיכא דס"ל דלא החרי' אלא עד סוף אלף החמישי ומכאן ואילך אינו אלא קבלה בעלמא דלא מצינו בשום מקום שחזרו ונמנה על ככה להחזיק החרם ונראה דתלי' בפלוגתת הפוסקי' בחרם לזמן ועבר הזמן עיי' תוס' סוגי' דבמשוך היובל ולהך שיטה כיון שלא נמנו להתירו בפירוש הרי החרם במקומו מ"מ לאידך דעת בטל החרם וליכא אלא קבלה ומנהג וספיקו להקל וכן דעת תוס' ורא"ש ומרדכי שם להקל דלא כרש"י סנהדרין נ"ט ע"ב ואפי' אי נימא דגם אחר אלף החמישי גזר ונימא ס' להחמיר ונימא הכא ליכא אלא ס' א' מ"מ דלמא הלכה כרוב הפוסקים דבמקום מצוה ובטול פ"ו לא גזר כלל וכיון דאיכא כל הני ספיקות וצרוף דיעות הרבה נ"ל להקל עפ"י התנאי' שיתבארו בסוף אי"ה ונראה דלא צריך מאה רבנים דחומרא זו של מאה רבנים שהעיד הכל בו והחזיק בו הב"ח סי' מדבריהם בעצמם מבואר שאינו מגוף החרם והנושא ב' נשים עפ"י הוראות חכמים אפי' ליכא מאה רבנים לא עבר חרם עכ"פ וא"כ הכא דאיכא ס' מתה ס' המירה ג"כ א"כ לא צריכנ' מאה רבנים דלענין זה בודאי מועיל הס"ס:

3028

3029אך כ"ז אי הי' לנו ב' עדים שיצאה בלי קטטה בינו לבינה והוא לא נתן אצבע בין שיני' אבל ליכא אלא ע"א ע"ז נוקמא אחזקת רוב נשים דלא מרדה ולא פסקה לחיותה ממקום בעלה בלי שהכה אותה או עשה לה דברים שא"א לסבול וא"כ כדין ברחה. והנה הב"ש רסי' קנ"ח החליט דע"א לא מהימן להתיר לבעל לישא אשה במקום חרגמ"ה וראיתי מעלתו מזדנז בדבר והנה ר"פ יש בכור אמרי' בתחלת עדות אשה אחמרו רבנן ובסופו הקילו להאמין ע"א עפ"י אשה ועבד ובתשובה האחרת בארתי הענין דהנה בודאי בא"א החמירו יותר משארי איסורים ולא אזלי' אפי' בתר רובא במשלא"ס כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ אך בשארי איסורים דליכא חומרא א"א הקילו משום עגונא דאתתא והנה מן התורה אפי' דבר הברור לנו ע"י ע"א או אשה ופסולי עדות אסור לב"ד לסמוך עליה' ולהורות ועוברי' על לאו לא יקום ע"א ומוני המצות מנו זה ללאו וכבר עמד בזה בס' מעיין חכמה להקשות איך חוששי' להחמיר המקדש בע"א הא עוברי' על ל"ת ע"ש והנה ידעו חז"ל בברור כל שע"א וכדומה מעיד מת בעלה ונתברר העדות באופן שאין בו ס' פי' שלא יהי' משלא"ס ואיכא היכירא פרצוף פנים עם החוטם עם כל החומרו' הראוי' לא"א רק דליכא כאן אלא ע"א מ"מ כיון דאיכא חזקה מלתא דעבידא לאגלוי' לא משקרי בי' אינשי דשמא יבוא הבעל ברגליו א"נ משום דאתתא דייקא ומנסבא עי"ז ברור לנו שמת והבא עלי' אינו במיתה שכבר נתברר שמת בעלה וליכא אלא משום אי' לדון עפ"י ע"א ועדי' פסולי' וזה האיסור אינו נוגע באי' א"א ועריות בזה הקילו משום עגונא ועיי' לשון רמב"ם ספי"ג מגירושין:

3029

3030והנה בענין ע"א שמתה האשה להתיר הבעל מכבלי חרגמ"ה תלי' בטעמא אי קיי"ל מטעם מילתא עבידא לאגלוי' ה"נ כן שמא תבוא האשה ברגלי' נמצא תו ליכא כאן אי' חרגמ"ה דודאי אמת שמתה האשה ורק משום אי' קבלת ע"א לזה נאמר דכשם שהקילו משום עיגון דידה ה"נ הקילו משום עיגון דידי' וכמ"ש הרא"ש שלא נחמיר החמירו בבעל יותר מבאשה אך לטעמא משום חומר שהחמרת דייקא ומנסבא וזה לא שייך בבעל דליכא חומר נמצא איכא ס' בגוף העדות אם הוא אמת או לא וזה לא הקלנו באשה ולא נקל גם בבעל משו"ה החמיר הריב"ש:

3030

3031וכ"ז הוצרך בע"א אומר מת אך בנידן דילן ע"א אומר מורדת היא או ע"א אומר שהודי' דגופה אטום לית דין ולית דיינא דלא מהימן מ"מ אולי יש צד להקל ולומר דהרי קיי"ל ע"א אומר הודה מנה וע"א אומר לוה מנה מצטרפי' לחייבו מנה וה"נ ע"א אומר היא הודי' שראוי להתגרש בע"כ או לישא אחרת מפני שאינה ראוי להוליד בשום אופן וע"א מעיד שעשתה מעשי מורדת ומבין שניהם הצד השוה להתיר לו חרגמ"ה וה"ל ב' עדים ותבנא לדינא הנ"ל:

3031

3032אך בכל זאת מיראי הוראה אני להורות דבר חדש כזה בשגם בלי עיון בשום ס' והיות כי משמע מלשון השאלה כי הי' אפשר לגבות עדות מהרבה נשים היודעות מעוצר רחמה ועדות כזה מסורה לנשים כמו ב' מקומות בבה"כ בעזרת נשים וכמו רועי' שמאמינים במקום דלא שכיחא אלא הם ואז נצרף גם עדות ב' האנשים ואז נתיר לו לישא אשה אחרת בתנאי שישליש או יעמיד ערבות על כתובתה כאילו אינה מומרת ומורדת וגם יזכה לה גט ע"י א' כאלו היא מומרת ומ"מ ישמור השליח הגט לתתו בידה אם תבוא וגם ישבע הבעל שבועת התורה באם תתברר שהאשה עתה שוטית ולכשתתרפ' ותבוא לקבל גיטה מיד השליח מיד בלי עיכוב יעמוד עצמו לב"ד ויעשה כהוראתם וזה מפני ערעורם של חכמי ליסא דמייתי בהגה' משנה למלך פ"ו מגירושין ובמרכבת המשנה שם מחו להו אמוחא ובנב"י חע"א סי' ג' חש לדבריהם ובתשובה א' הארכתי מאוד בזה [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' י"א] והעליתי להחמיר ע"כ יעשו כנ"ל:

3032

3033אע"ג דאכתי יש לפקפק אם יהי' עדות נשים על עוצר הרחם מ"מ ליכא אלא מקום מצוה ומאן לימא לן דמותר לישא אשה אחרת במקום מצוה אי לאו משום כל ספקתנו הנ"ל ואהני ליכא אלא חד סהדא ומסתמא לא ברחה אלא מתוך קטטה והוא נתן אצבע בין שיני'. לזה י"ל כיון שהאמת שמשים שלום בבית בטל (לשון הש"ס בשבת קנ"ב ע"א) דא"כ לו יהי' שהי' לו קטטה עמה לפעמים לא מיקרי נתן אצבע בין שיני' כי הגרמה ממנה אע"ג דאנוסה היא בדבר כן דעתי נוטה ואם יסכים עמי הגאון מחו' נ"י יכתוב הסכמתו בשולי המכתב ולמטינא שיבא מכשורי הכ"ד הכותב בחפזי. פ"ב נגהי ליום ה' ט' אלול תקע"ז לפ"ק.

3033

3034משה"ק סופר מפפד"מ:

3034

3035שלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג חרוץ ושנון למעלה חן ולמטה חנן כש"ת מו"ה איצק נ"י גראן מופלא בין אנשים אפרתים תרעתים סוכתים בק"ק טרענשין יע"א:

3035

3036אני פה בקרית חוצות כמנהגי בשלהי קייטי הובא לפני יקרתו אשר נפשו היפה בשאלתו וז"ל זה היום וכו' אשר א' בא אלי בחדרי במסתרים וכו' והוא כי אשתו הודית לפניו טמאה אני שזניתי ברצון עם נואף פלוני פעמים לכן עשה כרצונך כי חטאי גדול מנשוא אם אכסה ממך דבר זה ושאל האיש איך יתנהג ואיך יעשה והנה כעת אמרתי לו שיפרוש ממנה והוא ישן בין האנשים וכו' עד בוא יבוא פתרון וכו' עכ"ל לענינינו:

3036

3037הנה האיש הלזה אם לבבו יבין כי ראוי להאמין להאשה והוא מאמין נהי אם היא חוזרת ואינה רוצית להתגרש נפלין ברברבתא משום חרדר"ג לגרש בע"כ כמ"ש תוס' שלהי נדרים ומהרי"ק ובש"ע מ"מ הכא שהיא מרוצית לקבל הדין ואומרת כרצונך עשה והוא מאמין לדבריה א"כ אין כאן ס' שמחוייב לגרשה ובהא לא הי' מעלתו מסתפק אך ע"כ צ"ל שהבעל אינו מאמין בלבו ואינו חפץ בגירושין והספק אם מחויב לתת מקום לדברי' או לא כי אעפ"י שבלשון השאלה לא נתן מקום לספק כלל מ"מ מדברי עומק פלפולו דמעלתו ניכר מקום הספק אשר ז"ל וכאן איכא רגלים לדבר שנכנס הלזה והורגל בבית הזה אם אין האיש בביתו עכ"ל עוד כ' מעלתו לקמן והנה בנידון דידן איכא נמי התירא דאירכוסי הוה מרכס דהבעל בא לפעמים לביתו ולא אסתתר הנואף ממנו ואדרבא הי' מדבר עמו באהבה וריעות כדבר איש אל רעהו עכ"ל עפ"י הדברים האלו מבוארים שאלת חכם חצי תשובה:

3037

3038ולהיות עתה נפיקנא לקרייתא אין אתי להאריך ולפקח ולווכח באריכות פלפולו וגם לא לעיין בתשו' האחרונים כי אינם נמצאים פה ורק אך אברר הסוגי' כיד ה' הטובה וממילא רוחא שמעתא בעזה"י ובין הבתרים ימצא תשובה על אלו הנאמרים במכתבו באורך:

3038

3039גרסי' שילהי נדרים בראשונה הי' אומרים ג' נשים וכו' חזרו לומר וכו' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכו' והקשה הר"ן הא עכ"פ היא שויתה אנפשה חד"א פי' דבמשנה ראשונה היתה נאמנת טפי משאר ע"א באיסורי' חדא דחזקה לא מבזי' נפשה לומר שקר ועוד דבמה שבידו כל ע"א נאמן ושוב כשראו קלקול הדורות לא האמינה על הבעל אבל עכ"פ אדם נאמן על עצמה ושויתה נפשה חד"א והנה הך דחד"א פשיטא לי' להר"ן דאמרי' אפי בלי שום רגלים לדבר דכל אדם יכול לאסור על עצמו המותר לו והנה בסוגי' דפ"פ בכתובות ט' ע"א הבעל טוען פ"פ ואין שום רגלים לדבר שזינתה אך הוא טען פ"פ מצאתי ופ"פ כקינוי וסתירה וכרגלים לדבר דמי פי' כאלו הוא מצא רגלים לדבר שזינתה ואסורה לו כך טוען הוא שיש לו רגלים שזינתה אך לנו אין רגלים שאומר אמת ומ"מ נאמן לאוסרה עליו ופי' ששוב חוזר בו ורוצה לקיימה דאי רוצה לגרשה מי ימחה בידו הא אשה מתגרשת בע"כ ומכתובה לא מיירי ר"א התם בריש שמעתא אלא מנאמן לאוסרה ומיירי שחוזר בו ורוצה לקיימה וקאמר נאמן לאוסרה ופריך פשיטא הא תנן הוא אסור בקרובותי' וכו' מכל זה מבואר בפשיטות דאפי' אין לנו שום רגלים לדבר שייך חד"א ומזה פשוט זה הדין בכל הפוסקים ובריש הל' שחיטה גבי טבח שעשה סי' בראש הכבש ובהעיד על השוחט שהוציא טרפה מת"י בכל אלו אין רגלים לדבר ומ"מ איהו שוי' אנפשיה חד"א ולא מצי למיהדר בי' בלי אמתלא מקובלת ואמנם בטעם הדבר נבוכו הראשונים ובמהרי"ט כ' שהוא כעין קבלה ונדר גדול וצ"ל דאינו כעין נדר שיש לו היתר בשלשה או ע"י הפרת הבעל אלא שיש לו יכולת להכניס הדבר זה בכלל כריתות ברית התורה שהשביע מרע"ה את ישראל ע"ד המקום ועל דעתו שאין לו היתר וה"נ איהו אמר שקרובותי' של זו הם עליו בכלל שבועת ברית עריות שבתורה וכדומה והארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו ועכ"פ פשוט להר"ן ולכל הפוסקים דשוי' אנפשה חד"א לא בעי לא רגלים לדבר ולא שום סבר' ולא כמו שהאריך מעלתו ומשו"ה הוקשה להר"ן ודבריו של מעלתו אפסקי מהראי' יבואו לפנינו אי"ה:

3039

3040ובתחלה כ' הר"ן דיש כח ביד חכמים וכו' ושוב הקשה ע"ז קום ועשה שאני ובאמת זה תלי' בגרסאות במס' יבמות כמ"ש בחי' רשב"א וע"ש ביבמות צ' ע"ב ובתוס' נזיר מ"ג ע"ב ד"ה והאי וכו' בסוף הדבור ובחי' רשב"א דיבמות שם שוב כ' די"א אפקועינהו רבנן לקידושין והקשה ע"ז נבעלה לפסול מא"ל דלא תהי' נאמנת ואינה במשמע עכ"ל וכוונתו במ"ש ואינו במשמע היינו מדאמרו לקמן הנהו אהוליי נכרים וכו' והוה ס"ל להר"ן דס"ל להי"מ דהאי עובדא ברצון ולישראל הוה והא דנתחלף לה בעל כי היכי דחייבת חטאת ה"נ לא מקרי אונס לגבי בעל אבל נבעלה אפי' באונס לפסול פסולה לכהונה אבל הר"ן כ' דלא משמע כן כמ"ש הוא לקמן דנתחלף בעל בבעל מיחשב אונס ומותרת לישראל וע"כ עובדא דאהלוי' לכהן הוה ואפ"ה שרי למשנה אחרונה ולא משום הפקעת קידושין ובאמת יש בזה חידוש דין דבאומרת מותר לא הוה מעלה מעל בה' ועובדא כעין אסתר מותרת אפי' לכתחלה להבעל לו ומ"מ מקרי מעל מעל באשה והו"ל מזיד לגבי אשה ואסורה לו ובנתחלף הוה היפוך חייבת חטאת לגבוה ואונס לגבי בעלה מ"מ הוה ס"ל להר"ן דאותן המפורשים לא ס"ל הכי וע"כ כ' הר"ן דלא משמע לי' כן ויש לחלק בין נתחלף דהני אהלויי להוחלפו דיבמות י"ג ע"ב התם ודאי אונס גמור הוא [עיין לעיל סי' צ"ח]:

3040

3041והנה טרם אבוא למסקנת הר"ן אבאר מ"ש תוס' והרשב"א בשם הר"א דלא הוזהרו הפסולות להנשא לכשרות והנה דברי ר"א כפשוטן כמבואר מלשונו של חי' הרשב"א והוא דס"ל הא דקיי"ל ביבמות פ"ד ע"ב לא יקחו כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת הכל לפי מה שמביאתו לאיסור ולא משום לפני עוור לחוד אלא כך הוא הדין שע"י שמביאתו לאיסור היא מוזהרת והרי זה כמו לא תשיך א' הלוה וא' המלוה ומ"מ אי לאו משום מלוה אין הלוה מוזהר כמ"ש תוס' ב"מ ע"א ד"ה מעות וכו' יע"ש וה"נ דכוותי' וא"כ הכא שהיא עשתה את שלה ואומרת לו טמאה אני והדין הוא שא"צ להאמינה ומותרת לו שוב אין עליו עון אשר חטא זה הי' כוונתו הר"א ולזה נתכוין רשב"א בחידושיו אלא תינח למ"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולות רק הכא דכתיב לא יקחו י"ל דהיא אינה מוזהרת אלא משום לתא דבעל וכן הוא האמת לדינא אבל עכ"פ למ"ד התם דבעלמא נמי הוזהרו הכשרות להנשא לפסולות א"כ הכא האשה מעצמה מוזהרת ותיקשי אהך מ"ד ממשנה אחרונה ולזה י"ל דהך מ"ד ס"ל כהך לישני ביבמות ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה למגדר מילתא ועדיין לא הועיל הר"א אלא בפיסול כהונה שייך היא לא מוזהרת אלא משום לתא דידי' אך בישראל ברצון דהיא אסורה משום סוטה משום איסורא דגופה לא שייך תי' הר"א למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה לזה י"ל אפקועינהו רבנן לקידושין נמצא ג' תירוצים צריכים להדדי וכן ראיתי בחי' ריטב"א לנדרים דמערבב ומבלבל הני ג' סברות הנ"ל ואין מובן לדבריו אם לא כאשר פירשתי ואין אותו ספר פה במחיצתי לולי כן הייתי מעתיק לשונו כי אינינו בנמצא. אמנם הר"ן לא ניחא לי' בכ"ז ותי' דמדינא גם למ"ר אין להאמינה להפקיע א"ע משיעבוד בעלה רק משום דמבזה נפשה כולי האי האמינוהו שוב אוקמא אדין תורה והנה בודאי הך למשוי' נפשה חד"א שהוא כעין נדר בודאי היכי דמשועבדת לבעלה לאו כל כמינה להפקיע שעבודה זה מבואר לכל הבקי קצת בנדרים אך תינח כשהיא חוזרת בה ואנחנו באי' לאוסרה מטעם דכבר שוי' נפשה חד"א ולא מצית הדרה מנדרה לזה י"ל דלאו כל כמינה לנדור להפקיע שיעבוד בעלה אבל הכא שעומדת בדבריה וצווחת יודע אני בעצמי שאני אסורה לשמשך קשה הדבר קצת ומ"מ עשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי הר"ן דלאו כל כמינה ומחויבת לשמשתו עפ"י משנה אחרונה אחר שהעמידו על דין תורה:

3041

3042ועפ"י שיטה זו כ' הר"ן לקמן שלהי נדרים בעובדא דאירכוסי הוה מרכס דמיירי רק לחומרת בעל נפש ולא מדינא דאפי' אומרת טמאה אני לך בהדי ארכוסי מ"מ כיון דע"י אירכוסי לחוד לא אסירי לאו כל כמותה להפקיע עצמה משעבוד בעלה ע"י דבריו וע"כ לא מיירי אלא לחומרת בעל נפש בעלמא ולפ"ז היכי דאיכא חדרגמ"ה אפי' חומרא לבעל נפש ליכא אם לא תתרצה לקבל גט ואמנם תוס' ורא"ש יבמות כ"ה ריש ע"א כ' דמיירי גבי אירכוסי באומרת ג"כ טמאה אני לך וע"י רגלים לדבר דאירכס היתה נאמנת וע"ז הני סברות דארכוסי הוה מירכס שרי' ושוב הקשו איך תשתרו על הך סברות ת"ל משום דשוי' נפשה חד"א ותי' רוב נשים משקרות בכך פי' ולא אמרי' חד"א אלא היכא שהאומר כן מהימן לנו שהוא סובר כן באמת אע"ג דאנחנו לא חיישי' לדבריו ולדידן שרי' אותו הדבר מ"מ לדידי' אסור שהרי הוא באומן סבור שהיא אסור לו אבל אם מיד הבינו מדבריו כי דברי התול ושחוק המה כגון הכא דרוב נשים משקרות בכך לא נאסר מעולם אפי' על עצמה ומשמע מפסקי מהרא"י דאמשנה אחרונה לא קשי' לתוס' ורא"ש הא שוי' נפשה חד"א דפשיטא להו הך דרוב נשים משקרות ואוקי הך אתתא בחזקת כשרות שלא זנו אלא נתנה עיני' באחר ורוצה להציעה לו מטות בהיתר ומשקרות אבל הכא דאיכא רגלים לדבר דהרי הוה מהרזק פי' הי' סגור עמה בחדר סגור ומסוגר ועברה על יחוד דאוריית' כבר יצאה מרוב נשים ונימא שפיר שוי' נפשה חד"א אפ"ה תירצו תוס' דרוב נשים משקרות משו"ה מהני סבר' כ"ד אירכוסי הוה מרכס להתיר אבל בלא הך סבר' תיאסר ע"י רגלים לדבר משא"כ להר"ן מותרת אפי' גבי מהרזק ואמנם מתוס' פ' אעפ"י ופ"ק דכתובות משמע דס"ל אפי' הני סבר' לא מהני היכי דאמרה טמאה אני לך וע"כ מיירי בלא אמרה טמאה אני לך אלא דנואף שאני או מיירי לאוסרה לבועל ולא לבעל:

3042

3043ולולי דברי מהרא"י הי' אפשר לומר תוס' פ"ב דיבמות ורא"ש ס"ל במ"א גבי אשת כהן לא שייך שוי' נפשה חד"א משום דס"ל כהר"א דהיא אינה מוזהרת ורק גבי אירכס דמיירי באשת ישראל הוצרכו לומר דכיון דרובא משקרא וי"ל הואיל ואיכא נמי הנך סבר' אבל בלא הנך סברו' אפי' בלא רגלים לדבר נמי אסירא ומתני' שאני משום דהיא אינה מוזהרת והיינו דמייתי רא"ש שם ספ"ב דיבמות ראי' מרב ששת משום דלא תימא במתני' משום דאשה אינה מוזהרת אבל מר' ששת דמתירה בתרומה מוכח שפיר דרוב נשים משקרות ולראי' זו בודאי מוכח דס"ל בליכא רגלים לדבר לא מהימנא טמאה אני לך אך הרא"ש חזר בו וכ' אפשר ר"ש מיירי בחוזרת בו ונותנת אמתלא פי' היינו אמתלא שאומרת לא אמרת מעיקרא אלא להפקיע עצמי מבעלי והא דאיצטרך ר"ש לומר שלא להוציא לעז ורבא פליג ולא מועיל אמתלא צ"ע קצת:

3043

3044וי"ל קצת דהנה לכאורה מ"ש יש כח ביד חכמים וכו' כתבתי במ"א דהנך מפורשים מודים נמי להך סבר' דרוב נשים משקרות וע"כ החליטו חכמים שנתנה עיני' באחר גם זו והתירה אך אחר זמן שכבר נודע ומפורסם שאין אשה מהימנת בכך שוב ממש נוכל להחליט דלא מבזה נפשה על מגנא כי ידעה שלא נכוף לבעלה להוציאה וא"כ הי' לנו להחזיר הדבר למשנה ראשונה אלא אם נחזור הדבר שוב כל פריצה תתלה נפשה באחר ותאמר טמאה אני לך ע"כ א"א להחזיר הדבר לישנו נמצא עכשיו אין אנו בטוחין שאשה זו משקרת אך משום יש כח ביד חכמים להניח הדבר על תקנה ראשונה ושם ביארתיו ג"כ הא דמשום הוצאת לעז על בני' מתירה ר"ש בתרומה הכל הולך לטעם משנתינו כי יודעת הפרוצה אעפ"י שלא נכוף להוציא מ"מ כיון שתיאסר בתרומה ויהי' עי"ז לעז על בני' ממילא יוציאה בעלה שלא ישחית נחלתו ואכתי תתן עיני' באחר ע"כ הותרה בתרומה ורבא ס"ל כיון דאפשר לכל אשת כהן בחולין אין כאן הוצאת לעז דיאמרו אית לי' חולין מרובי' ותרומה לית לי' וא"א להאשה שתסמוך ע"ז להתגרש מבעלה ושם בארה:

3044

3045ומעתה י"ל בודאי כ"ז שלא חזרה בה נהי מותרת לבעלה ולא חיישי' לחד"א משום דהיא אינה מוזהרת מ"מ בתרומה אסורה אך ר"ש מיירי שחזרה בו ונותנת אמתלא לא אמרת אלא לצאת מהבעל ואי תימא כבר נתפרסם שאין כופי' להוציאה ע"ז ונהי מ"מ תקנה לא זזה ממקומה מ"מ בתרומה תיאסר לזה י"ל האמתלא היא כך חשבתי נהי שאין כופי' להוציא מ"מ כשיראה הבעל שאני אסור בתרומה יחוש ללעז בניו ויוציאני ועכשיו שאני רואה שאינו חושש ללעז בניו הריני חוזר בי וס"ל לר"ש דאמתלא מהני ורבא פליג שאין זו אמתלא דמשום אי' תרומה לא יוציאה בעלה דאפשר בחולין כנ"ל וזה י"ל בכוונת הרא"ש אלא שקיצר:

3045

3046היוצא מדברינו אלו בנידון שלפנינו לשיטת הר"ן דס"ל אפי' ברגלים לדבר ובלא הני סברות נמי איתתא שרי רק לבעל נפש א"כ פשוט דאיתתא דא שרי בלי ספק ולתוס' ורא"ש ספ"ב דיבמות לפי הבנת מהרא"י היכי דאיכא רגלים לדבר אסירא אא"כ איכא סברות למעליותא וע"ז כ' מעלתו ה"נ איכא הני סברות וטפי מינייהו והתוס' פ"ק דכתובות ופ' אעפ"י דמשמע היכי דאיכא רגלים לדבר מהימני היינו רגלים כעין בש"ס שלהי נדרים דהוה נחבא עמה בחדר מסוגר ביחוד דאורייתא ולולי שאין אוסרי' על היחוד הי' ראוי לאסור על היחוד הזה לחוד אבל אדם דשכיח אצל שכונתו ולא נמצאו מעולם בהחבא או בפתח סגור וכמה פעמים בא הבעל ויודע מזה ולא קינא לה ולא מיחה בו ולא הרגיש נהי דרע ומר המעשה ואל תרבה שיחה עם האשה ומדי הרהור לא יצא או אפי' שארי שגעונות אבל להיות זה רגלים לדבר לא שמענו א"כ לא הנחת כמה בנות לא"א בדור הרע הזה ואין כאן חשש לפע"ד רק להך שיטה דנימא לעולם אשה מהימנת לשוי' נפשה חד"א אפי' בלא רגלים לדבר ומתני' באשת כהן דוקא משום דהיא אינה מוזהרת ור"ש לתרומה שחוזרת בה ועובדא דשלהי נדרים לא הותרה אלא משום צירוף הני סברות ומי יודע אם נידון דומה לקולא דהני סברות דאירכוסא הוה מרכס וניחא לי' דלימות מ"מ כיון דלרוב הדעות ולשטה אחרונה הנ"ל נמי לא ברירא לאיסור וכולי האי ואולי נ"ל דאיתתא שרי ויען כי מעלתו האריך קצת בדברי אמתלא שברמב"ם וראב"ד צויתי להעתיק לו פה מחי' במס' נדרים מה שי"ל בכוונתם וכוונת ה"ה ויותר אין לי להאריך וה' שנותיו יאריך דברי א"נ:

3046

3047העתק.

3047

3048וראיתי ברשב"א שהקשה על שיטה הנ"ל דעכ"פ איך נתיר ס' איסור אע"כ משום גדר ויש כח ביד חכמים וכו' ע"ש ולכאורה צ"ע מה ספק איסור נשאר אחר שאמרו שקורי משקרת ואנן סהדי וצ"ל נהי בתחלה כשהי' כופי' להוציא עי"ז רבו הפרצות ושקורי משקרת מ"מ אחר שתקנו שלא תאומן ונתפרסם הדבר דור אחר דור מסתמ' שוב הי' לנו להאמין האומרת טמאה אני לך אע"ג די"ל דנשי לאו דינא גמירא וסבורה היתה שתאומן מ"מ חזקה ליכא דמשקרת ומידי ספיקא לא נפקא ואיך אנו מתירין ס' איסור דאורייתא ועכצ"ל אם נבטל תקנת משנה אחרונה א"כ יחזור הדבר לקלקולו ותתן עיני' באחר וא"כ ע"כ צ"ל שהוא גדר חכמים זה נ"ל סברת קו' הרשב"א:

3048

3049ועפ"י הדברים והאמת האלו זכינו להבין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ודברי הה"מ פי"ח מאי' ביאה שנלאו כל חכמי לב לישבם ועי' מ"ל על דברי הה"מ התמוהים וביותר יש לתמוה על לשון הראב"ד שסיים באמתלא דקטטה ומה רצה בזה הלא האמתלא מפורסמת עיני' נתנה באחר אבל האמת יורה דרכו דהרמב"ם ס"ל דבודאי האשה נאמנת על עצמה כמ"ש הר"ן בטעם משנה הראשונה דאין דרכן של נשים לזלזל עצמן בכך אלא במשנה אחרונה משום גדר נגעו בי' ואחר מיתת בעלה תחזור לאיסור תרומה ולהנשא לכהן ולא יועיל אמתלא דקטטה הי' לה עם בעלה שאין שום אמתלא תספוק שתזלזל בעצמה לומר טמאה אני:

3049

3050וראב"ד סובר אין כח ביד חכמים למגדר בקום ועשה כהר"מ בר שניאור שבהריטב"א בחי' לנדרים דחזקה שקורי משקרת ולא נתקבלו דבריו מעולם ומ"מ לתרומה וה"ה להנשא לכהן אסורה שלא תהי' נשכרת בחטאה שנתנה עיני' באחר אבל אם אמרה אמתלא שלא משום עיני' נותנת באחר עשתה כן אלא שמבררת קטטה יש בינה לבעלה אמתלא טובה היא דס"ל רגילות נשים לשקר ולבזות עצמן לומר טמאה אני באמתלא כ"ש ובא הה"מ להוכיח דלא כהראב"ד מסוגיות דרפ"ב דכתובות מהימנת נאנסתי במגו דמוכת עץ להוציא ממון במיגו זו אע"ג דאין כאן אלא טענא מעליותא דבנאנסתי מבזת עצמה ופסלה מכהונה ואס"ד דלא איכפת לאשה לבזוי נפשה בכיוצא בזה איך נוציא ממון במגו זו אע"כ כהרמב"ם:

3050

3051ושוב כ' הה"מ אפי' נימא כהראב"ד דבדורות הראשונות שקורי הוי משקרי מ"מ השתא שנתפרסם שאינה נאמנת לבעלה ע"כ ליתא אלא משום גדר ואסורה לכהן אחר מיתת בעל הזה עי' ותבין כי נכונים דברים בעזה"י. יערגן הסמוך לק"ק פ"ב יום ג' כ"ה מנחם פקח לפ"ק.

3051

3052משה"ק סופר מפפד"מ:

3052

3053שלום וכ"ט ושי"ט ישיג י"נ הרב החרוץ המופלג ומפורסם מוהר"ר ישראל נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק באנהארד ומצ"פ בק"ק דארדע והגליל יע"א:

3053

3054אחרי ברכת מז"ט והרמת קרן הגבה למעלה אשיב קצת על דברי תורה והיות פר"מ העמוק עיון בפלפולא חריפתא ואני לא כן עמדי להשיב על כל פרט ולעיין בכל דברי גאונים אחרונים ותשובותיהם גם כי אין הזמן מספיק על כן והמעיין יבחר:

3054

3055הנה בלי ספק בעל שאמר שראה שזינתה אשתו ברצון כדמשמע מלשון תשובתו אעפ"י שאין מבואר כן בדברי השאלה מ"מ אם כן הוא א"כ מעיקור הדין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וענין חד"א מה הוא לא נעלמה ממנו פלפול בשעה"מ פ"ט מאישות הל' ט"ו ואותן ספרי גדולי ספרדים אינם מצוים בידינו לירד אל תוך כוונתם והענין נראה כיון שהוא מחזיק זה לאיסור קיבל על עצמו שיהי' זה האיסור בכלל שבועות הר סיני וענין קבלה הוא נדר דאוריית' לאו מטעם וענין קונם אלא כמו קבלת תענית ונפקא לן מבפיך זו צדקה כמבואר בר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו' וחל אפי' על דבר שאין בו ממש כמו אשנה פרק זה וכמו קבלת תענית וחל אפי' במחשבה כמו צדקה ויעיין מ"ש ש"ך י"ד סי' רי"ג סק"ז שם רמז לעיין סי' רנ"ח סעיף י"ג ושם סעיף י"ג ברמ"א אם חשב וכו' אלא דאם אמר כופין לקיים עכ"ל כתבתי על גליון ש"ע שלי וז"ל לשון זה צ"ע פשיטא שאם אין אנו יודעין מחשבתו א"א לכופו ואם הוא הגיד לנו שככה חישב פשיטא שכופי' לקיים ובמרדכי שם כ' דלהכי אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולא אמרי' מחשבה לגבוה משום דמיירי מכפיות ב"ד וזה לא שייך במחשבה דהרי לא נדע מחשבתו עד שיאמר לנו ע"ש ובד"מ אות ג' ע"ש וא"כ לשון רמ"א מגומגם וכצ"ל וא"צ אמירה אלא אם אמר לנו שכבר חישב כופין אותו לקיים כנלע"ד נכון עכ"ל על הגליון שם ובדין כל קבלת דבר מצוה אפי' אין בו ממש כגון אשכים אשנה פרק זה אהא בתענית למחר ואפי' קבלה בלב מהני אם הסכים בהסכמה גמורה ולא ע"מ להוציא בפיו אלא שיהי' סגי לו במחשבה הרי נדר גדול נדר לאלקי ישראל אלא שיש לו היתר ע"י שאלה אמנם כ"ז במקבל עליו תוספות לצום ביום פלוני אכן מקבל עליו א' מאיסורי תורה כגון שאומר שראה אשתו זינתה ואסורה עליו באיסור סוטה הרי קיבל עליו דבר זה בשבועת הר סיני שאין לה היתר בשאלה ובזה יובנו דברי מג"א סי' תקנ"א סק"ז וק"ל: והנה הרשב"א בתשו' הובא בי"ד ססי' א' דאפי' עדים מכחישים מ"מ הוא נאמן על עצמו יותר ולכ"ע שרי ולדידי' אסור ובמ"ל פ"ט מאישות הל' ט"ו חתר למצוא חולקי' עליו והנה בכתובות בסוגי' דפ"פ בש"מ דמייתי שיטת תר"י דהיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי כ' רשב"א ושכ"כ ראב"ד דלא נאסרה אלא באומרת לא נבעלתי אבל בשותקת אנן טענינן עבורה להתירה כמו בחרשת לקמן ל"ו ע"א אלו דברי ראב"ד ורשב"א ואמנם מייתי שם הריטב"א הקשה אשיטת תר"י דתאומן פתחה סתום במגו משארסתני נאנסתי ותי' לא בעי' למפסלא נפשה מכהונה ומ"ע לא שכיח והנה לראב"ד ורשב"א ק' דתאומן שפתחה סתום במגו דשתקה אע"כ רשב"א לטעמי' דאפי' עדים לא יועילו מכ"ש מיגו הא אנן לדידן בלא"ה אין חוששי' לדבריו רק איהו שוי' אנפשי' חד"א ומה יועיל מגו אמנם הריטב"א שהקשה תאומן במגו ונדחק לתרץ ש"מ ס"ל אפי' נגד מגו לא נעשה חד"א ומכ"ש נגד עדים וצ"ל כיון דידעי' עפ"י עדים דשקורי משקר לא שייך בזה קבלה שקיבל על עצמו במאסר התורה ושבועת הר סיני שהרי שקר ענה וקבלה של תוספות ופרישות נמי לא שייך הכא ע"כ כי הדר בי' ורוצה לקיימה אין אנו אחראין לו והארכתי בזה יען כי הוא מפתח גדול בענין זה:

3055

3056והנה באומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה דכופי' אותה ומשמשתו עי' חי' רשב"א שלהי נדרים וביותר בחי' ריטב"א שם ב' טעמים א' דרוב שקורי משקרא שא"א לה לצאת מבעלה והיא נתנה עיני' באחר ע"כ עשתה תחבולה זאת וכ"כ רא"ש פ"ב דיבמות וסברא זו שייך גם בבעל אחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ וכ"כ להדי' רשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז במקום שגזר המלך שלא לגרש בע"כ אם לא עפ"י רשות ב"ד וכ' רשב"א כיון דלא מצי לגרש בע"כ וכ"ז שהיא אגידה בי' לא יהבי לי' אחרינא א"כ עיניו נתן באחרת ויש לנו לגדור גדר בפני הפריצים שלא לזלזל בבנות ישראל אע"ג דהתם הי' רגלים לדבר שהבעל משקר מ"מ משמע מרשב"א שם דבלאה"נ דינא הכי ע"ש:

3056

3057וטעם אחר ברשב"א וריטב"א דהיא אינה נאמנת טא"ל משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה למיגדר מילתא ולפ"ז משמע דלגבי דידי' לא שייך הא וראיתי דבר חידוש בתשו' מהר"מ מר"ב שבמרדכי בההגה פ"ג דקדושין סוף סי' תקמ"ו דמשו"ה לא מפסדת כתובתה בתר דתיקן רגמ"ה משום דבאשה נמי היכי דשייך עיגון מ"מ אי באתה לתבוע כתובתה לא מהימנא מת בעלה כיון שתחלת ביאתה אכתובה והנה קודם תקנת רגמ"ה כל בעל שאמר זנתה אשתו לא בא אלא להרויח כתובתה דהרי בלא"ה יכול לגרשה בע"כ וע"כ לא בא אלא לכתובה ולא הי' מהימן השתא נמי דגזר רגמ"ה ושייך עיגון גבי דידי' ואיכא למימר דלא בא אלא להתירו מעיגון מ"מ צריך ניתן לה כתובה כיון דרבינו גרשון לא תקן מדי בכתובה אין לנו כח לשנות דין הש"ס ע"י שום שינוי וחידש בעולם ומשמע דמגרש ונותן כתובה ע"ש והוא חידוש דמשמע אי הי' נמנה ר"ג ע"ז הי' יכולת בידו ג"כ אלא שלא נמנה על כך:

3057

3058וכ' רשב"א בתשובה סי' תקנ"ז ח"ו לא תיקן רגמ"ה על כך היכי דאסורה לו לפי דבריו שזינתה וכמעט נראה דב' תשובות סותרת דבסי' אלף רל"ז לא הי' רק גזירת המלך ומ"מ כיון שאגיד בה חיישי' שעיניו נתן באחרת ויש לנו לגדור גדר בפני הפריצים ובסי' תקנ"ז מיירי במקום גזירת רגמ"ה וכ' שלא תיקן בכה"ג והנלע"ד דודאי לא תיקן רגמ"ה במקום איסור וע"כ איהו דידע בנפשי' דאסורה עליו ממילא נאסרה בעונה ואם יכול להמציא לו מקום לגרשה בע"כ לא עבר על חרגמ"ה אך לדידן הא לא מהימן בכך והיא בחזקת כשרותה ומותרת אפי' לכה"ג א"כ ל"מ לבתר דתיקן רגמ"ה אין לנו לסייעו לעבור על החרם כי בעינינו הוא כעובר על החרם אלא אפי' היכא דליכא אלא גזירת המלכות שלא לגרש בע"כ אלא ברשות ב"ד לא ניתן לו רשות ב"ד כי נמה לנו לפתוח פתח לפריצי ומ"מ לדידי' אסירא עלי' ופטור מכל חייבי מיתות כי הוא אמר ברי לי שאסורה עליו ואם יכול להמציא לו מקום וסופר ועדים באתרא דלא ידעו ולהשליכה לה גט אין מנדין אותו כי הוא אמר ברי לי שכדין עבד:

3058

3059אמנם הר"ן בפי' נדרים פ"י במסקנא הטעם דמשנה אחרונה משום דהיא משועבדת לו לתשמיש לאו כל כמותה להפקיע שיעבודו עפי"ז כ' תוס' שם ובמרדכי קדושין סי' תק"ל בשם הר' שמעון דבתר חדרגמ"ה אם אוסר אשתו עליו לאו כל כמיני' דהרי הוא משועבד לה דיש סוברי' כופין אותו ומשמש עמה ואע"ג דחרגמ"ה תיקון הגאון הוא מ"מ כל שיעבוד דאורייתא הוא ולדידהו אפי' קודם חרגמ"ה אי הי' מתנה עמה בשעת קדושין ומשעבד עצמו שלא לגרשה בע"כ שוב לא מהימן לאוסרה עליו דאפי' למ"ד שיעבודא בעלמא ל"ד היינו שישתעבדו נכסיו ע"י שיעבוד גופו אבל פשיטא דשיעבוד הגוף דאורייתא וכל פועל המשכיר עצמו לבעה"ב גופו קנוי מן התורה לפעולתו זו מן התורה ועי' בב"מ י"ב ע"ב ומה לי פעולה זו או פעולת עונתה וכל תנאי שמתנה בשעת השכירות קיימי' הם מן התורה ולאו כל כמיני' להפקיע אותו השיעבוד ע"י שוי' נפשי' חד"א לדעת הני פוסקים וכיון שכן הדין אם התנה בפירוש שלא לגרשה בע"כ הה"נ בתר דתיקון רגמ"ה וכל המתקדשת ע"ד המנהג והתקנה מתקדשת כמו בכל פועל שע"ד המנהג הוא נשכר כמבואר פ' כל הפועלים ולאו כל כמיני' להפקיע שעבודה וזהו טעמו של פירש"י ר"פ המדיר ובתוס' שם ד"ה שהגיע זמן וכו' היינו משום דאע"ג דמזונות דרבנן מ"מ כיון שנשואי' עפ"י התקנה זו הו"ל שיעבוד שלו דאורייתא חוץ מאותן הדברים שתחלת תקנתם כך הי' להקל בחיובם אבל לא שיהי' הוא יכול להפקיע ע"י עצמו אך ס"ל לרש"י היינו במזונות קבועים שא"א לאשה בלא הם אבל הגיע זמן ולא נישאו שאין תחילת הקדושי' אדעתא דהכי אלא מקרה הוא שלא נישאת בזמנו ואם יארע המקרה חייבוהו חכמים במזונות אהא לא שייך שנשתעבד לה אלא חכמים הטילו עליו חיוב לכשיגיע הזמן יכול לאסור ע"י קונם ומ"מ פליגי תוס' ע"ז אבל תקנתא דרגמ"ה בודאי שיעבוד דאורייתא הוא ולמ"ד דבאומרת היא טא"ל לא מצי אסרה נפשה עליו הכי נמי הוא לא מצי למיסר נפשי' עליה:

3059

3060ונראה דלא נאמרה שיטה זו אלא במכחשת אבל במודית או שותקת הרי מחלה שיעבודה רגע א' ונאסרה עליו שוב אינה חוזרת להתירה ומכ"ש כשהיא אומרת זינתה ולבו מאמין לדברי':

3060

3061אמנם רוב הפוסקים והמפרשים לא ס"ל הך דלא מצי למיסר נפשי' עליה ומיהו אם חוזר הוא בו ומכ"ש אי איכא עדים שהיא כשירה ורק דלהרשב"א מ"מ שוי' נפשי' חד"א ככל אי' שבתורה ולא מצי הדר בי' אבל הכא כי הדר בי' הא לא אתאינן עלה אלא משום נדר וקבלה אפשר דמודי' דלאו כל כמיני' להפקיע השיעבוד דלא עדיף קבלה זו מקונם ממש אך כשעמד בדבורו שראה שזינתה ואדם נאמן ע"א יותר ממאה איש בהא פליגי רוב הפוסקים איך נכוף אותו להאכילו דבר האסור לו מה"ת לפי ראיית עיניו ובמשנה אחרונה טעמא אחריתא איכא כמ"ש ובררנו לעיל בעזה"י. הארכנו בדבר הזה אעפ"י שנמצא בדברי גאונים אחרונים ותשובותיהם דלא נחתו לכך וקטנם עבה ממתני מ"מ לא מנעתי לכתוב מה שנלע"ד והמעיין לו משפט הבחירה ולא אומר קבלו דעתי ח"ו ולא יסמכו עלי בשום דבר כ"א עפ"י הכרעת מי שראוי להכריע:

3061

3062ובנידון שלפנינו אי לא הי' אלא שכריסה בין שיני' ואפילו הוא ידע בנפשו שלא נגע בה בכל אותן הימים מ"מ אפשר כיון שנאנסה והא דלא טענה כן משום דבושה לטעון כן או אשה חסה על בנה ממזר א"כ לא שוי' נפשי' חד"א במה שאמר שלא בא עלי' אפשר כופין אותו ונוהג עמה אישות:

3062

3063ואם אמר שראה שזינתה מיכף לא כייפי' לי' לנהוג שום אישות לא שאר כסות ועונה אך לא מסייעי' לי' לגרש בע"כ ולא יזדקקו לי' סופר ועדי' ומכ"ש רב מסדר גט כלל אך הכא השתא בנידון שלפנינו שהיא מוחזקת בפריצות בלא"ה וכבר עמדו לדין ונפסק ביניהם שאם יראה בה עוד אשמת דבר תצא והרי קמן שהבעל פירש ממנה זה שנתים מחמת זה ועכשיו כריסה בין שיני' ואונס לא שכיח וחזקת כשרות לית לה כדי שנטעון בעבורה מידי דלא שכיחא ובשגם שהרי יש ע"א כשר וכמה עדים פסולים שזלזלה נפשה בפניהם ואמרה שבעלה בפרישתו ממנו גרם לה זה דמחמת צערא דגופה דפרישת ד"א אלבשה יצרה ולא מציא למיקם בנפשה וא"כ כיון שכבר זלזלה נפשה בכך יותר הי' נוח לה לומר נאנסתי וע"כ רגלים לדבר שגם אנחנו נאמין שהרתה לזנונים ע"כ אפי' לא ראה שזינתה רק מחמת כריסה בין שיני' פטור משאר כסות ועונה אך אפי' ראה שזינתה איניני מסכים לגרש בע"כ וידינו אל תהי' בזה ובכיוצא בו אך נתיר לו להשליש לה גט ולישא אחרת דאותו החרם לא חמיר כ"כ כממבואר בתשו' הר"ן ואם תתרצה ליטול גיטה אחר שנשא אחרת לענין גביות כתובה אחר שהודית בפני ע"א לא גרע מע"א מעיד שהיא פרועה ועכ"פ לא תגבה בלי שבועה להכחיש העד ומי יימר דמשתעבדת ע"כ ישליש הגט בלי כתובה ואז כשתתרצה יקוב הדין ביניהם ועכשיו נתיר לו לישא אחרת אפי' בלי מאה רבנים כך דעתי העני' נוטה ויען נטרדתי היום באפיית מצות ושארי הטרדות רבות לא אוכל לבא בראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו ודי לחכם המבין מדעתו ומ"מ צויתי להעתיק לו מחי' למס' נדרים שרש ענין פלוגתת הפוסקים הנ"ל ועל מה אדניהם הוטבעו וליישר אורחת ש"ס בבלי וירושלמי כל חד וחד לפום חורפי' ודי בזו לפי שעה והנני חותם בכל חותמי ברכות ושמחת החג כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום ד' י"א ניסן תקפח"ל.

3063

3064משה"ק סופר מפפד"מ:

3064

3065אלף שלומים מגבהי מרומים לרב חביבי ה"ה המאה"ג חרוץ ושנון הותיק מלא עתיק כקש"ת מהו' צבי אביגדור נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש ואגפי' יע"א:

3065

3066יום אתמול הגיעני נועם מכתבו ולהיותי מאד מוקף בחבלי טרדין בדברים הנוגעים למעשה ע"כ לא עת האסף כלל להאריך בפלפולא בעלמא אך עתה באתי על דברת מה שכ' פר"מ בשולי מכתבו כי למדן א' בא לגבולו והרעיש העולם על מ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה ה"ג דהבעל יכול לקנאות לאשתו משני אנשים ואם נסתרה עם שניהם בפ"א משקין אותה וכן פסק בש"ע א"ע סי' קע"ח וקשה הלא מבואר בכמה דוכתי בש"ס דספק טומאה ברה"ר טהור מסוטה גמרינן אם יש ג' בני אדם ה"ל לענין זה ר"ה ואי ס"ד דאם מסתרת עם ב' בני אדם שותה א"כ מצינו ספק ברה"ר בסוטה לאיסור ומעלתו תי' דכל הנך שקינא מהם נחשבים כחד אלא הואיל ולא הי' לו ראי והכרח לסברא זו לא היתה מקובלת על לב המקשה הנ"ל אלו דברי פר"מ:

3066

3067והנה החכם המקשה הקשה לשאול ק' עצומה ומעלתו רב המשיב השיב כהלכה שיכל את ידיו אלא שחיסר תבלין לאסברי' בדדמי לי' שיהי' מוטעם לחיך הטועם ע"כ אמרתי אבוא לבאר הדברים בעזה"י כיד ה' הטובה ואגב אאריך קצת לבאר כל עניני הפסק ההוא משום יגדיל תורה ויאדיר ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל:

3067

3068ואבוא על סדר דבריו ראשון תחלה נאמר פסק הרמב"ם שיכול לקנאו' את אשתו משני אנשים ואם תסתר עם שניהם בפעם א' משקה אותה והרב"י בטא"ע סי' קע"ח מייתי לי' מש"ס דכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ומש"ס ספ"ב דסוטה ובספרו כ"מ מייתי לי' מהירושלמי פ"ק דסוטה דתלי' בפלוגתא וגם מש"ס דכריתות הנ"ל ותמה במשנה למלך מה ענין סוגי' דכריתות לכאן דהתם מיירי שנסתרה כמה סתירות זא"ז דמייתי מנחת שעורים א' על הכל והכא מיירי מסתירה א' עם ב' אנשים והנה דבריו שבכ"מ יש לישב ולומר דלא מייתי מכריתות אלא לומר שאם נסתרה עם ב' אנשים סגי לה במנחה א' על שתיהן וזה מייתי לי' מסוגי' דכריתות דהשתא על ב' סתירות סגי לה במנחה אחד מדכתיב קנאות מכ"ש סתירה א' עם ב' אנשים אבל גוף הדין דיכול לקנאות משנים ושהסתירה עם שניהם מועיל זה לא אתי' לי' אלא מהירושלמי אמנם דבריו שבב"י סי' קע"ח א"א לישב כן דשם לא מייתי הירושלמי כלל ומשמע דמש"ס דכריתות מייתי עיקור הדין ועוד דהתם מייתי עוד ש"ס ספ"ב דסוטה והוא תמוה מאד דהתם מיירי מענין שלישי כלל שמשקה וחוזר ומשקה משני אנשים והמשנה למלך כ' על זה להגדיל התמי' כבוד אלקי' הסתר דבר מפני כבודו של הרב ב"י ז"ל:

3068

3069ואני אומר כבוד מלכים חקור דבר דעכ"פ מבין שני הסוגי' מוכח דינו של הרמב"ם ז"ל דבתוס' ישנים דכריתות הקשו למ"ד סוף פ"ב דסוטה זאת למעוטי שאין האשה שותה ב' פעמים כלל בשום אופן א"כ ל"ל הקנאות לרבות דמייתי קרבן א' על סתירות הרבה ואלו מאי תיתי הא אינה שותת ב' פעמים והניחו זה בקושי' ואמנם לשיטת הרמב"ם דסתירה עם ב' ב"א מקרי סתירה ומשקי' אותה לק"מ דאצטריך קנאות לנסתרה עם ב' בני אדם בפעם א' דמשקי' אותה פ"א על שתיהן והו"א תיתי ב' מנחות קמ"ל דסגי לה במנחה א' ונהי דאנן לא קי"ל כהני רבנן דדרשי זאת למעוטי כנ"ל ולהלכתא לק"מ ק' תוס' דלדידן איצטריך שפיר קנאות על ב' סתירות זא"ז דסגי בקרבן א' וכדפסק הרמב"ם פ"ד מסוטה מ"מ מהנהו רבנן נשמע לאינך רבנן דכי היכי דלדדהו סתירה עם ב' הוי סתירה הה"נ לאינך דבהא לא פליגי וכיון דדיעה זו דמשקי' על סתירת ב' ב"א נמצא בש"ס בבלי ולא משכחת בש"ס דילן דיעה מתנגדת פסקי' כוותי':

3069

3070האם אמנם לפמ"ש משנה למלך בטעם פלוגתא זו בירושלמי דלמ"ד אין קנאה וסתירה אלא כשעברה על איסור יחוד ח"א א"כ אין משקי' אותה על ב' ב"א דמותר ליחד עם ב' ואידך מ"ד ס"ל דברצונו וקפידא דבעל תלי' ואעפ"י שנסתרה בהיתר משקי' כיון שקינא לה והיא עברה על קפידא דילי' וא"כ לפ"ז בתרי ופריצי דאסורה להתיחד מן הדין בזה לא פליגי דמשקי' אותה והנה מסתימת רמב"ם וטור משמע אפילו מתרי וכשירי משקי' וכמ"ד משום קפידא דבעל וכדפסק נמי אפי' מאבי' ובני' משקי' אע"ג דליכא אי' יחוד ומזה לא מייתי ראי' מסוגי' דכריתות וסוטה ה"ל דעכ"פ מיושב ק' תוס' די"ל למ"ד זאת למעוטי קאי קנאות לנסתרה עם תרי ופריצי דתיתי מנחה א' אבל תרי וכשירי אפשר דאין משקין כלל ואין שום ראי' לדינא לרמב"ם עפ"י הירושלמי הנ"ל וצד תמה במקומו עומד על הרב"י:

3070

3071לזה אני אומר בספרו הב"י הא לא הבי' כלל מהירושלמי ואפשר דלא הי' אז לפניו אותו הסוגי' שבירושלמי ולא עלה על דעתו סברת המשנה למלך לחלק בין כשרי לפריצים ושפיר מייתי מסוגיות דכריתות וסוטה ובספרו כ"מ דמייתי מהירושלמי הא לא מייתי כלל סוגי' דסוטה רק הא דכריתות וכבר הא כתבתי דלא מייתי לה אלא לאלופי מינה דמייתי על ב' קרבן א' ונמצא דברי מהר"י קארו בשתי ספריו מכוונין במקומו ואם אולי הרב"י לא כיוון לזה מ"מ האלקי' אנה לידו להמתיק בלשון קולמסו שיהי' אותו הצדיק ניצל מאותו השגיאה כי כן אורחות נותן התורה ית"ש עם כל עוסקי תורתו לשמה להכחיד תחת לשון קולמסם והצלה משגיאותינו ואם יתורצו בדוחק עכ"פ לא תצא תקלה מת"י וכן כ' בתומים סי' כ"ה:

3071

3072ומ"מ נ"ל ראי' להרמב"ם מאגדה פ' אין עומדין שאמרה חנה אם ראה ואם לא תראה אלך ואסתיר בפני אלקנה בעלי ומקשי' העולם מי ישמע לה לעבור על אי' יחוד א"א שהוא מן התורה אמנם להרמב"ם ניחא שתסתתר עם תרי או אפי' תלתא כשרי דמדין יחוד מותר ומ"מ תעשה היא באופן שיקפוד אלקנה ויקנא לה מהם וישקה אותה ונקתה זרע ודברי רמב"ם מוכרחים:

3072

3073והנה על פסק זה תמה החכם המקשה א"כ משכחת לי' ספק סוטה ברה"ר ואפילו עם כמה אנשים והלכה רווחות ספק טומאה ברה"ר טהור מסוטה גמרי' לה ולכאורה לפום רהיטא י"ל דהא מלתא בפלוגתא שינויי דאיכא דמייתי לה מפסח שהציבור עושים פסח בטומאה ועוד אין נשאלי' לרבים וכמ"ש תוס' בסוטה כ"ח ע"ב בשם הירושלמי וא"כ י"ל דמאן דס"ל דסתירה עם ב' ב"א משקי' עלי' איהו לא מפיק ספק טומאה מסוטה רק מחד מהנך ילפותת הנ"ל ואף על גב דסתמא דתלמודא נקט סוטה בדוכתא טובא היינו משום שהוא הילפותא פשיטא אבל לעולם אפשר דלדינא אתי' מפסח או משום דאין נשאלין לרבים אלא דבכל זאת לא עלתה ארוכה לפסק הרמב"ם דאיהו מייתי לי' בר"פ ט"ז מאבות הטומאה דיליף מסוטה וע"ש בהשגות הראב"ד ואיהו פסק דמשקי' על סתירת ב' ב"א ותו קשי' לאידך מ"ד נמי די"ל אין משקי' על סתירת ב' ב"א נמי לא ניחא למילף מסוטה דהא עכ"פ בתרי ופריצי כ"ע לא פליגי דמשקי' וא"כ מצינו רה"ר בסוטה להחמיר ומהתימא בירושלמי פ"ק דסוטה מייתי מתחלה דין דמשקי' על ב' ב"א ובשורה שני' מייתי ספק טומאה ברה"ר אתי' מסוטה ולא הרגיש פני משה בקו' זו כלל בסתירת שבשתי שורות זו אחר זו:

3073

3074והנה לתרץ קושי' זו להסביר דברי מעלתו ולהכריחם אאריך קצת לבאר דברי רשב"א בחי' נדה ה' ע"ב דמוקי שם הש"ס בשחברותי' נושאת אותה במטה והקשו שם הראשונים א"כ היא וחברותי' ה"ל תלתא וס' טומאה ברה"ר טהור יעיי"ש ממ"ש תוס' ריש נדה ובסוטה כ"ח ע"ב ואמנם הרשב"א שם בנדה דף הנ"ל כ' בשם י"מ דאפי' מאה נשי לא הוי רה"ר דוקא גברי בעי דומי' דסוטה והאשה הסוטה לא מתחשבת כי היא מתטמאת ולא חשבי' אלא גברי יע"ש ולדברי המפרשים משמע דאפי' תרי נמי חשוב ר"ה דהיינו אם ס' נגע שרץ בככר או לא נגע והי' שם ב' גברי ה"ל רה"ר וטהור דה"נ אי הי' תרי גברי אצל הסוטה הי' ספיקא טהור והיא אינה מתחשבת וצריך לומר לפ"ז הא דאמרי' בנזיר ר"פ שני נזירים דתלתא הוי רה"ר התם היינו טעמא משום דחד מיניהו ודאי טמא ואותו המתטמא אינו מתחשב וליכא אלא תרי:

3074

3075אך הא קשי' וצע"ג איך אפשר לומר דבנשים אפי' מאה כחד חשיבי א"כ בריש פרק ב' נזירי דמיירי בנשים כדמוקי לי' שמואל התם משום הקפת הראש א"כ מאי פריך ה"ל רה"ר הא בנשים לא שייכי רה"ר שוב מצאתי שהק' זה בס' סדרי טהרה והניחו בצ"ע והנלפע"ד עפ"י מ"ש תוס' בסוטה כ"ב ע"ב הנ"ל שהקשו מה ענין אשה נדה במטה לסוטה דבסוטה ודאי שרץ דהיינו הבועל וספק נגע באשה ובמעל"ע שבנדה הוא בהיפוך דודאי נגעה ולא ידענו אי היתה טמאה או לא ואנן בעי' דוקא דומי' דסוטה מגזירת הכתוב כמו דמפקדינן אדעתי' נוגע ומגיע והעלו בתוס' דלמסקנא דהתם כ"ט ע"א דלא בעינן דעת נוגע ומגיע משום דלא בעי' ממש דומי' דסוטה רק מדרב גידל נפקא א"כ הה"נ דלא בעי' דומי' דסוטה בהא מלתא שיהי' ספק מגע ודאי טומאה יע"ש והנה לפע"ד קושי' תוס' אינה מוכרחת כ"כ דודאי הבועל אינו וודאי שרץ דלא דמי כ"כ לשרץ דהשרץ טמא בכל מקום שהוא אם יגע או לא יגע הרי הוא טמא משא"כ הכא נהי דאם יבעול ה"ל שרץ ומטמא האשה אבל אם לא יגע בה ויעמוד על עצמו אינינו שרץ ועל זה אנחנו דנין אי בעיל או לא וה"ל נמי ספק שרץ כמו בנדה באופן שאין הק' מוכרחת כ"כ אבל מ"מ תירוצם אמת מסברא דלהס"ד בעי' ממש דומי' דסוטה לכל דבריו משא"כ למסקנא לא בעי' דומי' דסוטה והא"ש דברי י"מ הנ"ל דודאי למסקנא דנדה ה' ע"ב הנ"ל דספק טומאה בידי אדם נשאלי' עלי' אפילו ע"ג קרקע דליכא דעת נוגע ומגיע ולא בעי' ממש דומי' דסוטה א"כ הה"נ דנשים מיחשבי רה"ר אע"ג דלא הוי כסוטה ממש דהתם גברי והכא נשי מ"מ הא לא בעי' דומי' ממש וא"ש סוגי' דר"פ ב' נזירים אמנם היש מפרשים הנ"ל כ' כן להס"ד דבעי' חברותי' נושאות אותה במטה ולא סגי במה שהטומאה באה בידי אדם ע"כ היינו טעמא משום דבעי ממש דומי' דסוטה וא"כ הה"נ דבעי' דוקא גברי ולא נשי כנלע"ד ליישב דעתם:

3075

3076עוד כ' שיטה אחרת בשם רמב"ן ז"ל דהאשה הנדה שהיא השרץ לא מתחשבת וליכא אלא תרי חברותי' הנושאת אותה במטה וה"ל רה"י ומה מאד נראי' דבריו כתמוהים דא"כ סוטה הנסתרת עם תרי גברי דטהורה היא אותו שקינא עליו ה"ל כשרץ ולא מתחשב וליכא אלא תרי היא וחד גברא שלא קינא הבעל עליו ונימא תרי ה"ל רה"ר לענין ספק טומאה ואיך כ' הואיל ותרי חברותי' נושאות ה"ל רה"י הא לדבריו ה"ל רה"ר וכן ק' מסוגי' דר"פ ב' נזירים וק"ל וע"כ נראה דנהי דאותו שקינא עליו ה"ל כשרץ ואינו מתחשב היינו כשנסתר עמה לבדה שאז איכא חשש בעילה ואז הוא כשרץ משא"כ כשיש עוד אחר עמו אז בהיתר נתיחד עמה וה"ל כטהור כמו אידך גברא וה"ל תלתא היא ותרי גברי ולא משכחת ספק טהור אלא בתלתא אבל תרי רה"י מקרי וא"ש דברי רמב"ן והבן זה:

3076

3077ומעתה מצאנו את אשר בקשנו דודאי תרי ופריצי דאסורי' להתיחד מן הדין ואפי' מאה פריצי או אפי' כשרים אלא שהבעל קנא מהם והקפיד עליהם ה"ל כולהי כשרצים ולא מתחשבי דבעי' דוקא יחוד בהיתר דאז לא הוי כשרץ ומתחשב והרי הסברא מבוארת בשיטת רמב"ן הנ"ל ומתיישב על הלב במלתא בטעמא ותו לא מידי הנלע"ד כתבתי בחפזי מרוב טרדות הכ"ד החותם באהבה רבה. פ"ב יום ד' ט' טבת תקס"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3077

3078יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה תלמידי הותיק הרב המופלג חרוץ בעל פיפיות כש"ת מהו' וואלף נ"י אב"ד דק"ק לוגאש יע"א:

3078

3079ע"ד מה שהקשה ר"פ אמרו לו מודה ר"מ בבעל שפחה חרופה שיכול לומר לא גמרתי ביאתי ואמר מעלתו א"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דהעדים ראו כדרך המנאפי' דספ"ק דמכות מ"מ עדיין אין חזקה שגמר ביאתו אלא שהערה וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א מאי' ביאה הלכה י"ט וא"כ תיקשי איך משכחת מלקות בשפחה חרופה דאפי' יודה הוא שגמר ביאה ומביא קרבן מ"מ היא תטעון לומר לא גמר ביאתו וכ' מעלתו דעפ"י מ"ש פ"י בפ"ב דכתובות בסוגי' דתרי ותרי ובק"א שם דמשו"ה מתרין ויקבל התראה שוב אין לו תי' ואמתלא כיון שהתיר עצמו למיתה ומלקות א"כ הנ"ל י"ל כן כיון שהתרו בה וקבלה עלי' ההתראה חייבות מלקות ושוב הוקשה למעלתו לפי דברי פ"י מנ"ל להוכיח ממכה אביו ואמו ומרוצח דאזלי' בתר רובא דלמא משום שקיבל התראה והתיר עצמו למיתה אלו דבריו:

3079

3080הנה ק' זו על פ"י שגיאה היא ממעלתו הפ"י לא אמר אלא במילתא דהמותרה יודע כגון שמתרי' בבועל אשת איש ועכשיו טוענת ברי לי שכבר מת בעלי אז שלדעתו אין ממיתין אותה וכאשר אבאר לקמן אי"ה וע"ז מהני התראה כיון שקבלה התראה ולא הודיעה מיד להמתרי' כבר מת בעלי לא מהימנת שוב אבל במה שהוא עצמו אינו יודע כגון בן המכה אביו וא"א לו לידע אם אביו הוא או לאו לולי דאזלי' בתר רובא וכן הרוצח א"א לו לידע אם הנרצח שלם או טרפה מה יועיל קיבול התראה והיתר עצמו למיתה וכי בדידי' ורצונו תלי' להתיר עצמו על מגן וממילא ליתא נמי מה שרצה ליישב על קו' שלו הנ"ל מה יועיל שהשפחה קיבלה התראה בשעת ביאה עצמה למכות וקבלה על עצמו שאפי' יגמור ביאתו תלקה אבל מ"מ לבסוף נשמט ממנה ולא גמר ביאתו ומה לה לעשות ואיך תלקה וא"כ קושיתו עצומה:

3080

3081אך ישמעני הנה יסודת דברי פ"י המה דברי רשב"א ביבמות ר"פ האשה רבה ומהרש"א שם והענין כל שאנו הורגי' על חזקה אם יטעון ברי לי שלא כן הוא נקי וצדיק אל תהרוג הא כיצד ב' אומרי' מת וב' אומרים לא מת מן התורה היא א"א גמורה דמוקמינן לה על חזקה קמייתא ואם בא עליה א' הוא והיא נחנקין אעפ"י שאפשר שמת בעלה מ"מ כך הל"מ דמוקמי' הדבר בחזקה כמו שהי' מאז מעולם ולא נשתנה אך אם הבועל והנבעלת צווחי' יודעי' אנו בודאי והיינו במיתתו ומיד לא קבלו התראה והרי דבריהם אפשר ע"ז כתיב נקי וצדיק אל תהרוג והוא סבר' נכונה וישרה:

3081

3082אך יש חזקה אחרת כגון שבאה ובנה מורכב על כתיפה שבש"ע אה"ע סי' י"ט שסוקלי' על חזקה זו ולא מהימני לומר שאינה אמו של זה התם חזקה של מנהג עולם ואנן סהדי שנוהגין כך בודאי בנה הוא ושוב לא מהני ברי ובירושלמי יליף חזקה זו ממכה אביו ואמו פי' אפי' נימא דאזלי' בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל היינו אי היינו רואים שהבעל בעל רוב בעילות אמרי' כל דפריש מן הבעילות והצליח ולד מרוב בעילות של בעל פרשי ומהם נעשה הולד והמיעוט של נואף לא הצליח אך מי ראה שהבעל בעל רוב בעילות וע"כ זה נבנה על יסוד חזקת המנהג הנהוג בעולם שהבעל עם אשתו בועל רוב בעילות בזמנם ובהיתר ולא הנואף נמצא ממכה אביו ואמו מוכח רוב וגם חזקת המנהג ולזה לא מהני שום ברי אך חזקה דנימא העמד דבר על חזקתו כמו שהי' שעה א' עדיין כן הוא ולא נשתנה זה ילפינן מבית המנוגע וגזה"כ הוא ומשו"ה אשה שהיא בחזקת א"א אעפ"י שנשתנה הענין מ"מ היא בחזקתה והורגי' ע"ז אבל ברי שלה מועיל בשעת התראה תאמר מיד ברי לי שמת בעלי וגם הבועל יודע כן פטורי' שניהם לדעת הרשב"א הנ"ל הארכתי קצת מפני שהרב ב"ש סי' י"ט הנ"ל לא עמד בזה ע"ש.

3082

3083ומאי דקמן יש לפנינו ב' חזקות הרואה כדרך המנאפי' סברא גדולה הוא וחזקת המנהג הנהוג בטבע העולם אש בנעורת ובודאי עשה אשר זמם והכניס עטרה לכה"פ והורגי' על זה ואינו יכול לומר ברי לי שלא הכנסתי אך יותר מזה אין כאן חזקת המנהג בטבע כי אפשר כיון ששבר יצרו ותאותו פורש ודש מבפנים וזורה מבחוץ כדרך המנאפי' אך מהכנסת עטרה ואילך נהי דפסקה חזקה הראשונה חזקת הטבע מ"מ מתחיל חזקה שני' כיון שידעי' בודאי שהכניס העטרה אמרי' כך הוא ולא פירש וחזקה כאשר הי' כן הוא ולא פי' עד שגמר ביאתו דאין לומר כאן הרי עכשיו פירש לפנינו זה הוא שטות שהלא כך היא וסת הענין להשאר שם עד שימות האבר ובכל העריות לא נפקא לן מידי דבהכנסת עטרה לבד חייב אך בשפחה חרופה דבעי גמר ביאה מהימן הוא לומר לא גמרתי ביאתי ואין לחייבו קרבן ואינו מכחיש עדים וא"ש דברי ש"ס ר"פ אמרו לו:

3083

3084אך אם הוא מביא קרבן ואומר ברי לי שגמרתי ביאתי והיא טוענת ברי שלא גמר ביאתו מוקמי' ברי בהדי ברי' ואוקמה אחזקה ומלקי' אותה ודין זה לא שייך בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וניסת לא' מעדי' שאומר לא מת שהוא נהרג והיא פטורה לפע"ד בטוענת ברי לי כיון דיש לה כת עדים המסייעי' ולא משום סיוע שלה אלא משום דאיכא ספק בלא"ה מכח ב' עדים מה יתן ומה יוסיף דברי הבועל הזה אבל הכא דהן הן המכחישים זא"ז אוקמי' אחזקה ותלקה כנלפע"ד נכון בעזה"י:

3084

3085מ"ש על הלח"מ פ"ט משגגות הוא דבר מפורסם לשגיאה מלח"מ ומ"מ בחי' הארכתי עפ"י הירושלמי ואין פנאי להאריך ולהעתיק והי' זה שלום לו ולתורתו ולכל אשר אתו הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב עש"ק חזון תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3085

3086שלום להרב הותיק המופלא מהו' מנחם נ"י אבדק"ק אטהאט יע"א:

3086

3087מכתבו הגיעני ואחר החקירה מפלוני ההוא אמר עובדא הכי הוה אחרי שנתקשר בקשר שידוכי' כמעט נסע מגליל שאמידיע בחשון שנת קנ"ז לפ"ק ובא לגלילותינו פה ונתעכב עד אחר פסח וחזר לשם כי נקרוא על יום חתונתו שהי' מיועד ליום ל"ג לעומר ויהי בבואו שמה שמע מתלחשי' כי המשודכת נתעברה ע"כ רצה לברוח ומשהרגשו בו עשו לו כמה כפיות ונגישות בעלילות דברים עד שלבסוף עמד למשפט לפני השטוהלריכטר ואיום לו במכות וגם כבר עמדו לפניו השוטרים ומקל ורצועה בידם עד שעמד וקידש והרב הזקן מה' יחיאל הרש ז"ל שהי' רב הגליל הי' שם וסילק ידו מסידור הקידושין ההמה ומ"ץ א' סידר קידושין והרב הזקן הנ"ל נסע לו למקומו ולא רצה להשאר שם במקום משפט המעוות ויהי ימים לא כבירים מצא ידו לברוח וברח לו ורדפוהו והשיגוהו בק"ק קאנישא ושם עמדו על ימינו הרב הזקן מה' חיים ז"ל שהי' אב"ד בקאנישא וחתנו הרב מהו' מאיר סאנטא שהוא עתה רב בקאנישא ועכבוהו שמה אצלם עד יצא כנוגה צדק המשפט ושלחוהו לפני הגאון דק"ק אובן ישן והגאון מהו' ירמי' זצ"ל שהי' אז אב"ד בק"ק מ"ד ונתאריך הענין עד שבין כך ילדה הבן הזה ביה"כ תקנ"ח והיות שנת תקנ"ז מעוברת א"כ מחשון שנסע משם עד יה"כ הוא יב"ח ונתברר שלא נתעברה ממנו ויצא פס"ד שמחויב לגרש מדינא ואסור במינקת חבירו וגירש שם והוצרכו לחזור לו כל מלבושיו וכל מה שהי' בידם ממנו ואין ספק לו שכל המכתבים בענין זה ימצאו עדיין ביד הרב מהר"מ דק"ק קאנישא אלו דברי פלמוני המדבר:

3087

3088והנה מעלתו סמוך לקאנישא יכול לברר הדברים אצל הרב הנ"ל ואם כנים הדברים כאשר אמר הבע"ד הנ"ל א"כ הבן הזה הוא שתוקי וראוי הוא שיחתום עצמו בן אברהם ולקרותו כן לתורה אך באשר החזיק עצמו בזה השם בן שמ"צ אין הפסד אם יוכתב כן בכתובה ובגט כאשר החזיק עצמו ומי יודע לאיזה שמ"ץ נתכוון וטובא איכא בעלמא ומרובא דעלמא שאינם לא כהנים ולא לוים ואין להחזיק עצמו בלוי כלל וכי יוליד בנים ובני בנים פטרי רחמים כולם חייבי' בפדיון בכורים ואם הוא עדין לא נפדה מחויב לפדות עצמו:

3088

3089אמנם אם א"א לברר הדבר אצל הרב מהנ"ל וגם עדים כשרי' דאורי' לא ימצאו המעידי' היפך מדבריו של בע"ד הנ"ל נמצא הוא אומר שמעולם לא הודה והאשה וקרובי' אומרי' שהודה פטורי' מפדיון בכורי' כמבואר בש"ע י"ד סי' ש"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ג ופשוט שאינו יורד לנחלת שמ"ץ הנ"ל ואשתו חולצת שהרי הוא נשאה ואמר שאין לו בנים ועדיין אומר כן והרי היא בחזקת אסורה לעלמא ועיי' קידושי' ס"ד ע"א ובפוסקים שם. אמנם אי הי' יבום נוהג בינינו אז אם ימצאו ב' מקרובי הבן שאינם קרובי' זה לזה וראוי להצטרף זע"ז כשרים הם להעיד על האשה שתאסר לאחיו של זה לומר ששמעו מפיו שהודה פ"א שיש לו בן כי העדות הזה אינינו נוגע להבן רק להאשה והיינו כששמעו הודאתו טרם שקידש האשה שהיא קרובתם דמשקידש נעשו העדים פסולים לו ואף על גב שעכשיו נתרחקו בעי' תחלתו וסופו בכשרות עיי' ב"ב קכ"ח ובפוסקים שם אבל מ"מ חליצה בעי' אע"ג שיש עדים שכבר הודה כאשר יבואר לקמן אי"ה ומכ"ש הכא שהוא אומר עתה שאין לו בנים והעדים אינם מכחישי' שיש לו אלא שהודה ועכשיו חוזר מהודאתו וקידש האשה השני' על דעת שאין לו בנים פשיטא שצריכה חליצה:

3089

3090ולא עוד אפי' איכא עדים כשרים המעידי' בפני ב"ד הראוי שהודה אז שבא עלי' והי' ההודאה בלי איומים באופן שכשכופר עתה ה"ל הוחזק כפרן ומאמינים לעדים שהודה שבא עלי' מ"מ מי יבוא אחרי הרמב"ם שפסק דמ"מ צריכה אשתו חליצה דחיישי' דאפקרה נפשה לעלמא וקבע הרב"י בש"ע ולא נחלק עליו והאחרוני' ב"ח וב"ש טרחו ליישב דבריו איכפל כל הנך פרסי למיעקרי בסברת הכרס של הג' בעל נחלת שבעה והנה כל דברי האחרונים ביישוב דברי הרמב"ם דחוקים ומ"ש נב"י לחלק דתרומה דלנפשה מהימנת על עצמה אבל לחליצה דמגיע העדות לאשה אחרת לא מהימני' הי' ראוי לשמוע כי הסברא נכונה אבל הוא נגד הש"ס דיבמות ס"פ אלמנה דאמר מנא אמינא לה דתנן ילדה תאכל ואי ס"ד כנב"י מהדורא תנינא הנ"ל מאי ראי' מאוכלת תרומה דלעצמה מילדה ממזר דלאחריני ואע"ג דלענין ספק ממזר מודה רמב"ם דמהימני אפי' לאחריני הואיל והוא רק דרבנן מ"מ מנ"ל לרבא להוכיח זה מילדה תאכל בתרומה והיותר נלע"ד ליישב פסק הרמב"ם על א' משני אופנים א' היכא דהיא עבדי איסורא כגון שהיא עצמה תאכל תרומה שלא כדין מהימנת על עצמה ומתוך שמהימנת על עצמה מהימנת נמי על כל העולם ותאכל היא ועבדי' ובני' יוצאי חלצי' על עדותה ומיני' מייתי רבא ראי' לארוס וארוסתו דעבדית אסורא להשאר אצל בעלה באיסור ומהימנת על עצמה למימר מיני' והה"נ דנאמנת על הולד שלא יהי' ממזר אפילו אי ספק ממזר דאוריי' ואם מת הארוס בלי בנים אחרים פטורה היא וכל נשיו מחליצה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים וסברא זו דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים כתב רמב"ן בחי' ריש גיטין דעיקור קרא וספרה לה מהאי טעמא הוא שמתוך שהאשה נאמנת על עצמה נאמנת על בעלה וכל זה היכא דעבדי' היא עצמה איסור אך בהלכות יבום מיירי רמב"ם מפנוי' שעיברה דהיא לא עבדה איסורא כלל שהרי פנוי' היא ואינה זקוקה לייבום בלא"ה ולא מיירי מכהנת שאוכלת בתרומה א"כ לא תאומן לפטור אשתו של זה מחליצה וסברא זו לחלק בין עבדי אסורא ללא עבדי איסורא מבואר בתוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' אלא שדבריהם צריכי' ביאור רחב מבוארי' אצלינו במקום אחר ופה אקצר ואומר דעכ"פ מה שהקשו תוס' ממעוברת ולא ממדברת היינו משום דבמדברת שראינו נבעלה או לכל הפחות נסתרה וכיון דכבר נחשדה באיסור תו לא האמין ר' יהושע אפי' עבדי אסורא בעדים משא"כ בתולה שעיברה דאיכא למימר נאנסה ולא נחשדה מעולם והרי היא בחזקת צדקת לפנינו דהרי קמן במסקנא חיישי' אפי' לאמבטי מכ"ש שיש לנו לתלות בה ס"ד בנאנסה דעכ"פ שכיח טפי מאמבטי וכיון דלא נחשדה י"ל גם ר' יהושע מחמין לה להתירה לכה"ג דלא נחשדה למיעבד איסורא משו"ה הקשו תוס' ממעוברת דאע"ג דאיכא למיתלי בנאנסה ואפ"ה לא האמין לה ר' יהושע ומ"ש דמאמיני' לבתולה שעיברה לכה"ג ועל זה תי' תוס' דראוהו מעוברת לא באתה למיעבד אסורא משא"כ בתולה לכה"ג דקרינן בתולה מעמיו יקח:

3090

3091והנה אם תי' זה כפשוטו ויהי' כוונת תוס' כשיטת רבנו אליעזר דמייתי תוס' סוף נדרים ולפ"ז נוכל למסקנת תוס' יוצדק תי' זה גם אראוהו מדברת דנהי דתוס' לא הקשו ממדבר מטעם הנ"ל מ"מ למסקנת תוס' אין טעם הנ"ל אמת ונימא אע"ג דכבר עשתה איסור במה שנבעלה ברצון מ"מ בבתולה לכה"ג דהיא עבדה איסורא מהימנת וכל כיוצא בזה:

3091

3092אלא שזה הוא דבר שא"א לשמוע שהרי התוס' שלהי נדרי' הקשו על רבנו אלעזר מש"ס ערוך יבמות פ"ד ע"ב ומדברי חי' רשב"א שם למדנו כוונת רבנו אלעזר כמ"ש תוס' פ' איזהו נשך גבי לא תשיך הזהיר הלוה ג"כ דמשו"ה מותר להלות מעות יתומי' ברבית משום דכיון דליכא איסור על המלוה ממילא תו ליכא איסור על הלוה דליכא איסור עליו מעיקרא אלא משום דעביד מלוה איסור על ידו והיינו מדאפקי' רחמנא בלשון תשיך ותשוך כל דליתי' בתשיך ליתי' בתשוך וה"נ דכוותי' מדאפקי' רחמנא יקח יקיח כל היכא דהוא מוזהר גם היא מוזהרת ולוקה אבל הכא שלהי נדרי' דהיא עבדה דילה שאמרה טמאה אני לך אל תגע בי והוא אינו מוזהר כי חכמי' התירו לו ואפי' יהי' קמי שמיא גליא דטמאה לו מ"מ אין לו עון אשר חטא כי יש כח ביד חכמי' א"כ ממילא שוב היא אינה מוזהר' זו היא כוונת חי' רשב"א לכל מעיי' וצדקו דברי ר"א והשואל בנב"י נשתבש בזה ונמשך אחריו בתשובתו והלך לו בדרך למרחוק והאמת כאשר כתבתי וא"כ בראוהו מעוברת שאם אמרה לפסול נבעלת הי' שומעי' לה לפסול עצמה הרי היא מוזהרת וא"כ א"א לפרש דברי תוס' חגיגה כשיטת ר"א שלהי נדרים:

3092

3093וע"כ כוונתם כפשוטו דהואיל ולא אמרה אלא עובר זה מפלוני כהן נמצא שלא העידה על עצמה כלום נהי דלדינא ס"ל לר"ג ור"א שהיא עצמה מותרת להנשא לכהן מ"מ ס"ל לר' יהושע כיון שעיקור עדותה ששמענו מפי' לא הי' על עצמה אלא על העובר נמצא שהיא עצמה לא עבדי' אסורא לא מהימנת בעדות זו כך צריך לפרש דברי תוס' ולפ"ז גם למסקנא דהתוס' צריכי' לומר בראוהו מדברת שעיקור עדותה על עצמה ואפ"ה לא מהימנא ר' יהושע היינו טעמא משום שנסתרה ברצון ונחשדת על איסור שוב לא מהמנינן והשתא אי נימא דהרמב"ם נמי ס"ל כשיטה זו כמ"ש ונימא כל מה דמחמיר ר' יהושע אפי' בדיעבד מחמירי' אנו אליבא דר"ג ור"א לכתחלה מיהת ומשו"ה הצריך הרמב"ם חליצה לאשתו וכנ"ל:

3093

3094א"כ נימא נמי הא דהתירה בתרומה ובני' ועבדי' שלה דאוריי' היינו היכי דאיכא למימר שנאנסה אבל נבעלה ברצון לא ולא משמע כן במשנה ס"פ אלמנה מכהן שפתה בת ישראל מרצונה ואפ"ה ילדה תאכל בתרומה וי"ל זה והיותר קשה א"כ בכתובות י"ג ע"א דמקשה ש"ס תרתי למה לי מדברת ומעוברת וכו' הניחא למאן דמכשיר בה וכו' לימא משו"ה צריכא תרתי דאי מדברת ה"א בהא קאמר ר' יהושע משום דעבדה אסורה שנסתרה מרצונה ואי אשמעי' מעוברת ה"א בהא קאמר ר"ג וצ"ע קצת להתוס' חגיגה הנ"ל:

3094

3095א"נ י"ל דעת הרמב"ם דס"ל בודאי היכי דהיא באה לפנינו ואנו דנין עליה מכשירי' אותה לתרומה ועבדי' ושפחותי' ומתיר' אותה להנשא לכהונה ואת בתה ובנה עומד ומשמש ע"ג מזבח אם תנשא לכהן אח"כ ותלד ממנו בן ואם תנשא לזה הבועל יוצאת בלא חליצה כי כל זה בכלל המכשיר בה מכשיר בבתה אך על מה שלא היינו דנין בשעת שהיינו מכשירי' בה אינו בכלל היתר משום הכי אם הבועל נשא אשה אחרת ואין לו ממנה בן ואח"כ נבוא לדין על אותה האשה לא תועיל ברי של זו האשה על אשה זו לפוטרה בלא חליצה וגדולה מזה נ"ל מלשון רש"י קידושי' ס"ו ע"א ד"ה סמוך וכו' שהקשו תוס' שם ובכתובות כ"ו ע"ב הא קיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה והנה כל המעיי' במתק לשון רש"י יראה דנשמר מק' זו שכ' הני מילי אי הי' קמן ובאה לב"ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה בכשרות וכו' וצ"ע דרישא לאו היינו סיפא דמה לי אם היא קמן או לא ה"ל למימר אמה אית לה חזקה אבל הבן לית לי' חזקה וכמ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה אע"כ רש"י קאי להלכת' דמכשיר בה ובבתה ודוקא אי אתי קמן ואנו דנין עלי' ומכשרי' אותה אזי בכלל ההיתר גם בתה אע"ג דלית לה חזקה מ"מ כיון דא"א שתהי' היא כשרה ובתה פסולה נכלל הכל בהכשר א' וכמ"ש תוס' סברא זו ביבמות מ"ו ע"א ד"ה ואין וכו' וכל זה כשבאת האם לפנינו והיינו דנין עלי' ויצאה בהכשר אך אמו של ינאי לא עמדה לפנינו ולא יצאה בהכשר מאתנו ואעפ"י שי"ל שמעמידי' אותה על חזקת צדקתה ומדנשארה תחת בעלה כהן ה"ל כאומרת ברי לי ס' א"כ פני יהושע שם מ"מ אין חזקה שלה ולא ברי שלה מועיל לבנה ויעיי' תוס' כתו' ע"ו ע"א ד"ה רישא וכו' דברי שלה לא מהני לאב וברש"י שם ד"ה מנה לי משמע משום דחזקה שלה לא מהני לאב וצריך לומר למ"ד מכשיר בה ובבתה דברי וחזקה לא מהני לבתה אלא משום דמכשירי' אותה א"א שתהי' הבת פסולה ע"כ בכלל ההכשר גם הבת וכל השייך לה משא"כ כשלא באתה האם לפנינו כלל רק באנו לדון על הבן או הבת לחוד לא נוכל להתיר ינאי מכח חזקת אמו וצדקו דברי רש"י ז"ל ולפע"ד הן הנה דברי רמב"ם ועדיפא מיני' דס"ל אפי' כשבאת האם לפנינו והכשרנו עם כל הנלוים לא יועיל לאשה אחרת הנישאת לבעל הזה שתצא בלא חליצה כי אין זה בכלל נדון הזה שיצאתה בהכשר כל זה הארכתי להעמיד דברי רמב"ם הואיל ומעלתו נתלה דברי' בנחלת שבעה משא"כ דעת הפוסקי' ואין להאריך יותר ואחתום בברכה. פ"ב יום ה' ג' אב תקע"ז לפ"ק.

3095

3096משה"ק סופר מפפד"מ:

3096

3097שלום וכ"ט לאהו' הרב המופלג מה' אהרן סג"ל אבדק"ק באטרקעס יע"א:

3097

3098תשובה בצידו כמבוקשו הנטען הלז שעליו ב' תביעות א' על מזונות הולד וא' על אתננה מזונות הולד הרב"ש ססי' ע"א פשוט לי' כהריב"ש דאין משביעי' ע"ז מטעם שכ' סי' כ"ב סק"ה אך התשב"ץ חולק ונהגו בתי דיינים להשביעו שאינו יודע בברוש שהולד ממנו והגאון בית מאיר מזדנז בדבר כי מי התובע שהרי היא אמו לאו בעל דברים דידי הוא כי עלי' אין מוטל אפי' להניקו ולא לפרנסו בשום דבר דוקא אשה שתחת בעלה מחויבת להניקו בנו של בעל אבל זולת זה אין על האם שום חיוב ותשליכהו על הציבור ואין לה עליו כלום ואם הציבור תבעו ממנו הלא אין עליהם עליו טענת ברי ואיך ישביעוהו בטענת שמא ודוחק שיטענו ברי ע"פ אמו של תינוק עיין חשן משפט סס"י ע"ה והעלה דהב"ד ממנים את האם לאפטרופס לטעון עבור שתובע מזונות עצמו בברי שלה ודוחק אלא שכבר נהגו ואמנם דוקא אחר שכבר נולד הבן אבל טרם לידתה אין צריך להשיב כלל:

3098

3099ועל טענת האתנן אי היתה תובעת אתנן ידוע ממון או חפץ הי' מחויב שבועת היסת אך תובעת לישאנה הסכים בית שמואל סימן קע"ז עם מהרי"ק והוא פסק דפטור מכלום והאמת שא"א לשום קנין שיחול על אדם שיתחייב לישא אשה פלונית ומשו"ה הצריכו קדמונינו לתקן חרמות וקנסות בתנאים של שדוכי' משום שאין שום קנין וחיוב חל על נישואי אשה אך מ"מ הכא פטור בלא כלום א"א כיון שלא נתרצית לו בחנם כ"א בתשלומין נהי לישאנה אינו מחויב אבל אינו מחילה גמורה אלא צריך לשלם עכ"פ כשכר פעולה הראוי לאותו פעולה ועיין סימן רס"ד גבי טול דינר והעבירני ושכר שדכנות ע"ש והנה כיון שמחלה בשתה ופגמה וכל כבודה ורק שכר פעולה הרגיל ליתן לבזוי' שבזוים הנה מתיקון המלכות הוא סך חמשה זהו' כסף מעות אלא שיש דעה בש"ע רמ"א סי' רס"ד בענין שרגילי' ליתן הרבה יתן יותר אע"ג דיכול הטוען לטעון קים לי מ"מ יבצעו הדייני' ליתן קצת יותר מהנ"ל או ישבע היסת ויפטר: ואין צריך לשבע שלא בא עלי' כי מה לנו בזה אם בעל או לא רק די שישבע שלא נתחייב לה אתנן ויפטור ואך אם ירצה לשבע שלא בא מעולם אז ירויח שכבר נפטר מטענת מזונות הולד לכשיבוא לעולם:

3099

3100ואם הי' נידוני' אותו כחשוד על השבועה הלז כיון שנתיחד עמה זה הי' טוב שאז פטור משבועה ותשלומין כדין מחויב שבועה דרבנן שאינו יכול לשבע פטור לגמרי כמבואר בש"ע ח"מ סי' ע"ה סי"ד ותמהתי מן האומר שהיא תשבע ותטול אשר נעלם ממנו דברי ש"ע מ"מ אם הוא חשוד מפני שנתיחד הלא היא על כרחה נבעלת ברצונה שאינו נאמן עלי' אפי' בשבועה היינו החשוד על יי"נ אינו נאמן אפי' בשבועה שישבע שאינו יי"נ להתירו לנו לשתות אבל על תביעתו נוגע לאיסור והיתר ולא לעריות ע"כ חייב הוא שבועה כנ"ל ואם אינו רוצה לשמוע ולא ירצה לשבע שבועת היסת לא נחתינן לנכסיי להוציא ממנו רק מנדין אותו כמבואר סי' פ"ז ס"ט וכל הדברים הללו פשוטי' וחלילה לי לחשוד לדיין היושב על מדין שיטעה באלה אלא מחמת כעס ומריבה בא לכלל טעות ומכאן ולהבא הוו מתוני' בדין ויהי' ה' עמכם בדבר המשפט הכ"ד החותם בברכה א"נ לת"ח הראוי' לאהוב. פ"ב נגהי ליום ג' למב"י קצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3100

3101שוי"ר לידידי מחו' ה"ה הרב המהולל מאוד המופלג מהו' מאיר נ"י אב"ד דק"ק טעט יע"א:

3101

3102נועם מכתבו הגיעני על נכון ונפשו בשאלתו אודת איש א' שזה זמן זמנים טובא הרגיל קטטה עם אשתו המפורסמ' לאשה צנועה והקטט הי' שחשד אותה בגניבת ממון ועי"ז הלך לדור עמה בבית חתנו ובהיותו דר שם אירע שבימי נדותה שכבה שם על מטתה וגם שארי בני בית לנו באותו החדר וגם הבעל ונער א' ובאותה הלילה הרגישה האשה לפי טענתה שבעלה קם ממטתו ונגע בה ועי"ז היתה מכה אותו בלילה ההוא וגם בבקר היתה מריבה ביניהם וטען הבעל שהוא ראה אותה עומדת ממטתה לילך לשכב עם הנער והי' מריבה ביניהם אז ובכל זאת נהגו אישות זע"ז אחרי טבילתה מטומאת נדתה אך תמיד הי' ערעורם וסכסוכם ביניהם עד שעמדו לדין לפני בד"צ ועיקור טענותי' הי' דבר שבממון וגם טען מאיס' עלי ובתוך דבריו טען ג"כ שבלילה הלכה אצל הנער ולבסוף הוסיף ואמר ששכבה אצל הנער אלא שבאותו הלילה לא רצה לפרסם הדבר מפני שקרובי' שלהם הי' ישנים באותו החדר והיות כי אז במעמד הבד"ץ הי' רבו הקטטות והמריבי' ביניהם בשארי דברי' עד שנשכח ממעלתו לדרוש ולחקור ולהוציא אמתלא מפיו אודת הדבר מכוער שטען ובשגם שהאשה הי' בחזקת כשרות וגם דבריו לא הי' מכוונים וניכר הענין שמחמת הקטט אמר כן ע"כ מצאו השוואה ביניהם בענין עיקור מחלוקותם ועתה אח"ז שם מעלתו אל לבו הלא טוב להוציא אמתלא מפי האיש מ"ט אמר ככה על אשתו הכשרה וקרא מעלתו את האיש אל ביתו ושאלוהו על ככה והנה הוא עומד בדבורו שראה אותה שכבה אצל הנער אלא שלא רצה לעורר הישנים מפני שהם קרובי' וחשש מעלתו לאיסור סוטה ואסרו מלהיות עוד עמה עד יצא כגונה צדקת האשה אלו תוכן דברי מעלתו ני':

3102

3103תשובה. כבר הי' לנגד עיניו דברי רמ"א בסי' קע"ה סעי' ט' ושם נאמרו ב' התירו' א' דעת הר"ש מיינבול דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ לאו כל כמיני' דהבעל לבטל חרגמ"ה כמו דלמשנה אחרונה לא מהימני' האשה למימר טמאה אני לך שמא עיני' נתנה באחר הה"נ באיש בזה"ז והדברי' ארוכים במרדכי דקידושי' סי' תק"ל ומייתי לי' בקיצור בהגה"ה מיי' פרק כ"ד מאישות והסכים עמהם במהרי"ק שרש ק"ז בטעם נכון דא"כ מה הועיל רגמ"ה דכל בעל בליעל ואיש פריץ יבטל תקנת רגמ"ה בהמצאה כזו אע"כ דלא מהימן בזה ע"ש מבואר מדבריו דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה אותה מזנה ממה שע"א אומר כן והוא מאמין לדבריו דבע"א מעיד כן לא שייך כולי האי לומר לא שבקת חי ובטלת תקנת רגמ"ה שהרי מתקיימת התקנה שפיר בכל הנשים שבעולם דליכא ע"א וכיון דמייתי רמ"א דעתם במאמין לע"א דלא מהנו משום דקעבר על תקנת רגמ"ה א"כ כ"ש וק"ו בדליכא אפי' ע"א ואדרבא י"ל מה דמסיים רמ"א יש חולקי' והוא ממהרי"ק שרש ק"י ומשמע דדעת רמ"א שאין לסמוך על המקילי' י"ל היינו בחיכא ע"א מיהת אבל באין כאן אפי' ע"א אפשר דבכי האי גוני מסכים רמ"א עם המתירי':

3103

3104ההיתר השני דמייתי רמ"א הוא ואם הי' לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן עכ"ל ודבריו סתומי' ותמוהי' איך שייך לומר דודאי מחמת שנאה אומר כן ואיזה ודאי יש כאן אטו מי שגנבה כיסו של בעל והוא מתקוטט עמה ואחר כך בא ע"א שזינתה א"א לומר שלבו מאמין באמת לדברי העד ואיתגורי איתגר גם מה שסתם דבריו אם יש לו קטט ולא נתן שיעורי' לדבריו מה שיעור קטט והאחרוני' שתקו ולא ביארו הדברי' ע"כ צריך אני להאריך בעז"ה והנה בש"ע ציין שם במהרי"ק והוא שקר כי לא נמצא כן שם אך הוא בתשו' רשב"א אלף רל"ז ונכפל במיוחסת קל"ג ומייתי לי' בד"מ סי' קט"ו ברמז שם נאמר באיש א' שהעליל על אשתו שגנבה לו וההתהפך בטענותיו של רמי' כנראה לב"ד עד לבסוף אמר שפריץ פלוני אמר והודה לו שקלקל עם אשתו ושוב אמר שהוא בעצמו ראה שקלקלו זע"ז ובאותה מדינה הי' מהמלכות שלא לגרש בע"כ אם לא עפ"י דין תורה והשיב רשב"א כיון שאין בידו לגרש א"כ נראה שהוא מתהפך בטענות שקר לאוסרה על עצמו ואין להאמין לשקרו כיון שמחמת קטט אמר כן ומייתי ראי' מר"פ האשה שלום דקטטה בינו לבינה לא מהימנת לומר מת בעלה משום דחשדינן למשקרא והאריך להביא כל דברי הש"ס ע"ש ולכאורה צלע"ג דהתם קאמרי' היכי דמי קטטה אילימא דאמרה גרשני כולי נשי נמי אמרי הכי ואלא דאמרה גרשתני ולהימנה מדר"ה ומסיק דאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואשתכח שקרי דתו לא מהימני למימר מת בעלי והשתא חזינן דהתם הא דאשתכח דבשיקרא בעית לאפוקי נפשה מבעלה משו"ה לא מהימנת תו למימר מת בעלי אבל היכי דלא אשתכח שקרי מנ"ל להקל ולמימר דע"י קטט לא שווי' נפשה חתיכא דאי מיהו ברשב"א יש לדחוק ולומר דהתם מהיפוך טענותיו נראה כמו אשתכח שיקרא דהתם אבל מסתימת לשון רמ"א משמע דעל כל שום קטט תו לא מהימן וצ"ע:

3104

3105ואולי י"ל דעכ"פ מוכח מס"ד דהש"ס דהוה בעי למימר באומרת גרשני ואי לאו דכולי' נשי נמי הכי אמרי ובטלת תקנת חכמי' דאשה מהימנת לומר מת בעלי לולי כן הוה א"ש דבקטטה כי האי לא מהימנת דחשידא למשקרת וכן נמי באומרת גרשתני אי לא דאין אשה מעיזה פני' הוה מיחשב קטטה שלא להאמין לה עוד א"כ גבי גברא כשמתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא אשתכח שקרי בשום פעם מ"מ לא מהימן תו לאוסרה עליו כן צ"ל ועדיין צ"ע לדינא:

3105

3106מ"מ מש"ס הנ"ל מבואר דכשראה בעצמו קיל לענין קטטה מהעדאתו ע"א דהרי באמרה מת בעלי פשוט דלא מהימנית בקטטה ובע"א איבעי' דלא איפשטא והשתא כיון דרמ"א פסק דלא מהימן להאמין לע"א במקום קטטה מכ"ש דלא מהמנינן לי' לומר שראה שזינתה עם א':

3106

3107והאמנם ראה ראיתי דברי מהרש"ל ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח שהי' לנגד עיניו דברי מהר"ש מיינבול וגם התירו של רשב"א בתשובה הנ"ל ובכל זאת לא מלאו לבו להקל אפי' באומר שראה אשתו זינתה וכל הרוצה לדון בענינים אלו עפ"י דברת רמ"א סי' קע"ח לא ירים ידו בלתי אם הביט אל דברי יש"ש הנ"ל ואח"כ יורה וידין לפי מה שעיניו רואות:

3107

3108ואומר אני בנדון דידן לפי ראות עיני גם המהרש"ל מודה בזה שהדברים מראים כשקר וכיזוב דכלל גדול אחז"ל אשה בעלה משמרתה והיתכן אשה שבעלה עמה בחדרה תשכב עם נער אחר ועוד הרבה בני בית הי' שם וגם מחזי כשיקרא אחר שראה אותם שוכבי' זה אצל זה ואיך שתק מפני כבוד הקרובי' הישני' והיכן כבודו של זה ועוד איך אח"כ היתה עמו באמנה בליל טבילתה הלא אסורה עליו וא"כ משוי' נפשי' רשיעא ותו תחלת טענתו לא בא כ"א על עסקי ממון מעות ומאיס ושביק איסורא דזנות ותו דגם לפי דבריו לא ראה כדרך המנאפי' שוכבים זה על זה כי במה שאחר ששכבה במיטת הנער ליכא אלא דבר כיעור ולכל הפוסקי' לא נאסרה עליו ע"י כיעור כ"א ע"י עידי' ולא עפ"י עצמו כמבואר בראשונים ספ"ב דיבמו' ע"כ נראה לי דבצירוף כל הדברים האלה יודה מהרש"ל לגדור בעד הפרוצים הרוצים להרוס גדר רגמ"ה לגרש בע"כ או להפסיד כתובתה ועוד דהמהרש"ל גופי' דפליג מסיים בסוף דבריו וז"ל וגם דוקא שלא בא לטעון אלא לאוסרה עליו אבל אם בא בטענה להפסיד כתובתה לא מהימנינן לא במידי עכ"ל והא עובדא דקמן חזינן שלא בא לאוסרה מחמת איסור ויראת שמים רק להפריד בין הדבקי' בכל טענה שיכול גם המהרש"ל מודה בלי ספק:

3108

3109מסקנא דמילתא לפע"ד דאין כופין אותה לקבל גט כלל והוא מחוייב בשארה וכסותה אך בעונה אמרי' לי' הוי יודע אשה שזנתה אסורה לבעלה ואלו היית מהימן לנו היינו מפרישי' אותך על כרחך אלא שאין אנו מאמינים לך ועתה אם אתה יודע בעצמך שבאמת זינתה ממש ושכבו זע"ז כדרך המנאפי' ולא בדרך כיעור בעלמא אתה תחוש לעצמך ותתבטל מעונה האמורה בתורה ומעתה נשאלה את פיה אם היא תתרצה בכך אזי ילבינו ראשם בכך שהוא יתן שאר כסות והיא תמחול עונתה ואם ימות נוטלת כתובתה ככשרה בנשים:

3109

3110ואך אמנם אם לא תתרצה להשאר כך לעולם ותאמר נוח לה להתגרש מלמחול עונה שלה אומרי' לו הוי יודע כי גירושי' הללו הם כמו גירושי' בע"כ כי מפני ביטול עונה מוכרחת לקבל גט מפני צערא דגופה ע"כ או תתנהג עמה באישות ותודה על שקרך ופחזותך או תשבע שבועה חמורה שכן הוא כדבריך והשבועה תהי' בכל מיני אלות הברית ואיומי' רבים ועצומי' ואח"כ תגרשנה או אם לא תרצה לשבע וגם לא לנהוג אישות ועל כרחה תתגרש הרי אתה מתנדה בנידוי ב"ד על שתגרום ביטול חרגמ"ה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יובן מתוך דברי הראשונים הנ"ל ובפרט מתוך דברי יש"ש סי' הנ"ל עם הוספות קצת נופך משלי לפי הענין והמשכיל יבין:

3110

3111מה שהרגיש מעלתו מדברי רש"י דקידושי' הואיל ולא הכחשתו יפה הרגיש וכבר כ' כן בתשו' רשב"א הנ"ל וכבר הרגיש בזה פני יהושע ועיין בש"ך סי' כ"ז סקי"ד גם מ"ש מתוס' סוטה יפה כיון ורמזו בתשו' הנ"ל והואיל ואין ענינו להא דידן לא רציתי להאריך בזה:

3111

3112מ"ש מענין פרעון כתובות נשים מטעם שינוי מטבע יעיי' בית שמואל סי' ס"ו סס"ק ט"ו לענין אם הוסיפו על המטבע ובסי' ק' סס"ק כ"ג אם נפחתה מטבע מ"מ פשוט הוא שכל דבריהם היכי דלא תיקון המלכות האיך יפרעו החובות אבל הא מלכותא דארעא הדא תיקן יפה פרעון החובות בקונטרס הנקרא שקאלא פאטענט וצריך המורה להיות עיניו ולבו עליו דקי"ל דינא דמלכותא דינא בענין המטבעות כמבואר בח"מ סס"י ע"ד ובש"ך י"ד סי' קס"ה ומיהו במדינת הגר אני ממתין עד יצא כנגה משפט הלאנדטאג וכאשר יצוו כה יהי' וכה יקום [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' קכ"ו] חתמתי שמי. פ"ב יום ג' ז' שבט תקע"ב לפ"ק.

3112

3113משה"ק סופר מפפד"מ:

3113

3114שנית להחכם הנ"ל:

3114

3115קבלתי נועם מכתבו ולהיות כי הדין דין אמת כאשר כתבתי מאז וכאשר כ' מעלתו נ"י שכן נעשה מעשה ע"כ אין להאריך עוד כי הזמן יקר מאוד רק ארשום פה מ"ש אצלי על דברי תוס' דסוטה ג' ע"ב וימצא תשובה על רוב או כל דבריו ואלו הנאמרים אצלי דברי תוס' סוטה ג' ע"ב שהקשו לאביי למה לי ועד אין בה תיפוק לי' בלאה"נ נאמן ע"א אשתך זינתה יש לברר דבריהם לשיטת ר"ת דגיטין דס"ל ע"א בשתיקה מטעם הודאה הוא ע"ש נ"ד ע"ב ולא מטעם הימנותי' דעד א"כ י"ל ק' תוס' די"ל ע"כ לא מהימן הבעל לומר שמאמין להעד אלא בסתם אשה שיכול לגרשה ע"כ בכל עת ועידן א"כ מה לו לשקר לומר שמאמין או לשתוק כמאמין ולבו לא יאמין שאם ירצה לגרש הא מצי לגרשה בע"כ אבל מה יענו באונס שלא יכול לגרשה אלא על ידי עילה שמוצא בה וא"כ ניחוש שאומר שמאמין לדברי העד ולעולם לבו לא יאמין ומשו"ה אצטריך קרא בקינוי וסתירה דיוצאת ע"י ע"א אפי' באונס וכי האי גוני בשלמא למאן דס"ל דע"א באיסורי' לאביי משום הימנותי' דעד הוא ואפי' שותק מחמת שאינו יודע אפ"ה אסור' עליו ע"י ע"א רק שלא יכחיש אותו א"כ לאותה שיטה יפה הקשו תוס' אבל לשיטת ר"ת נימא לאו כל כמיני' להאמין להעד:

3115

3116ואין לומר סוף סוף כיון ששתק שוי' נפשי' חתיכא דאיסורא ז"א לפמ"ש ר"ן סוף נדרי' באומרת טמאה אני לקדושין שהיא משעבדת לבעל לא מצי למשוי נפשה חתיכא דאי' וה"נ הבעל משועבד לה בשלמא כל בעל בעלמא אע"ג דכל זמן שהיא עמו הוא משועבד לשארה כסותה ועונתה מ"מ אם רוצה לאוסרה עליו לא שייך שהוא משועבד שהרי בכל זמן ועידן יכול לפטור עצמו משיעבודו לגרשה בע"כ משא"כ באונס שמשועבד גם לזה שלא לגרשה לאו כל כמיני' לשווי' נפשה חתיכה דאי' וגדולה מזה בארתי בתשו' אחרת בראיות דבזה"ז שכל בעל מקדש ע"ד חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ הרי מעיקרא נשתעבד לה בכך ולאו כל כמיני' לאוסרה וחד מן הראיות הברורות מתשו' מיוחסי' סי' קל"ג דשם הי' רק גזירות המלכות שלא לגרש בע"כ אם לא שמחויב להוציא עפ"י ב"ד ופסק שם דלאו כל כמיני' לשווי' נפשי' חתיכא דאיסורא ואין לומר התם הרשב"א לטעמי' דס"ל דכל מקום ומקום יכולי' להפקיע קידושי' בגזירותם ותקנתם כמבואר בבית יוסף סס"י כ"ח וא"כ אפשר מטעם הפקעת קידושי' דחרגמ"ה נגע בי' ז"א המעיין שם בתשובה יראה שלא נתפשטה חרגמ"ה באותו המקום ולא נגע בה רק מפני תקנת המלכות ופסק דלאו כל כמיני' לאוסרה וע"כ היינו טעמא משום שמעיקרה נשתעבד לה ע"ד תקנת המלכות שלא לגרשה בע"כ וע"ד כן נישאי' לו שוב לא מצי להפקיע השיעבוד ההוא ומכ"ש בחרגמ"ה דבזמנינו ומכ"ש באונס וא"כ קשה על התוס' אי אזלי בשיטת ר"ת לא מקשי מידי וע"כ מוכח מזה דלית להו להתוס' סברת ר"ן הנ"ל וס"ל טמאה אני לך נאמנת מטעם הפקעת קידושי' וכן משמע מדבריהם סוף נדרי' ופקעת קידושי' לא שייך בדאוריי' ויפה הקשו לאביי למה לי ועד אין בה ויעיין מעלתו בדברים אלו וימצא סתירה לרוב דבריו ואסיים בברכה. פ"ב יום ג' כ"א שבט תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3116

3117שלום וכ"ט להרב המופלא הותיק כבוד מו"ה יעקב נ"י אב"ד דק"ק ביטשקע יע"א:

3117

3118מכתבו הגיעני מגלה עפה מאריך מאוד בסיפור מעשי תעתועי' מאשה פריצה אשת פריץ א' איהו בקרי ואיתתי' בוצינא וכל המאורעו' אשר כל השומעי' תצילנה אזניו ההיתה כזאת בישראל בתוך עדה קדושה והלום ראיתי פס"ד שיצא מאת מעלתו ביום ב' כסליו אשתקד ושקבלו הבעל על עצמו שלא יתן עוד מקום בביתו ודריסת הרגל וביחוד לרווקי' הנחשדים הידועים וקיבל ע"ע שאם יעבור אפילו בפחות שבדברים יאמין על עצמו אפי' מאן דהוא אז יקוב דינה את ההר ככל דיני הנחשדת כאלו נתוודע ע"י עידי טומאה ברורי' ושלא יהי' נמנה עם מנויי הקהל ויסתלק מחזקת הקהלה מכל וכל אלו תוכן דברי פס"ד ולשונו ממש ושוב חזר הרינון למקומו כמ"ש והאריך בסיפורו מעשיות שלו:

3118

3119אשריו ואשרי המחזיקי' בידו לשבר מלתעות עול ולבער הקוץ מנוד מכרם בית ישראל ותמהתי אם ימצא במחנה עברי' הקדושי' - לאלוהיהם - מי שירצה להתחבר ולישב עם איש כזה בהתחבריו' התמניות ח"ו אם לא ישוב הוא וביתו ויטיבו דרכם ויגדרו גדר ערוה וראוי ומחוייב לכל איש מישראל אשר יראת אלקים נגע בלבו לעמוד בפרצה הזאת ולטהר קהל קדשכם מזוהמת זימת איש וביתו זו אשתו ולמנוע רגל מבתיהם ומי שמע כזאת מי ראה כאלה לאיש כזה יתנו רשות וחכירת היין בביתו להרגיל בתוך ביתו שותי יין והרבה יין עושה ובוער כאש בנעורת איה חכמתכם ויראת ה' הלא תהיו למכשול מזכרת עון לבית ישראל ח"ו לא תהי' זאת לכם למכשול ולפוקה ואם רשות נתונה משרי המדינה תכריזו בארור ושמתא מי שמרגיל עצמו בבית נואף הלזה ויהי' לאות לבני מרי אך בלי רשות משרי קומידאט לא תעשו כן אבל בלי ספק שיתנו השרים רשות לגדור גדר ערוה ודי בזה:

3119

3120אך מה שנוגע לדינא לאוסרה על בעלה לכופו להוציאה הנה בלי ספק שמצוה עליו לגרשה אך באשר איהו בקרי וצווח לא בעינא למיעבד מצוה לא מצאתי בכל העדיות שכ' מעלתו שום עדות שתיאסר עפ"י ב"ד ושיכופוהו להוציאה אם לאו שהוא בעצמו יוציא רשעה מביתו אבל לכוף להוציא לא ידעתי דב"ד בעדים הוא דמפקו והיינו ב' עדים כשרי' ויעידו בפני האשה ושראו כדרך המנאפים שוכבי' זע"ז אעפ"י שלא ראו כמכחול בשפופר' מ"מ אמרי' מסתמא נעשה מעשה דאש בנעורת כמ"ש הרא"ש ספ"ב דיבמות אבל אם לא ראו כך אין ב"ד מוציאי' ומכ"ש על היחוד שאין אוסרי' ואפי' דברו דברי ניאוף ושחוק ונתיחדו מתוך אותן הדברים דלמהרי"ק אוסרי' על אותו היחוד היינו לכהן כמ"ש בית שמואל סי' ז' סקל"ד והכא ליכא אלא ע"א זכר שהעיד שלא בפניה ושלא בתורת עדות אלא נמספר דברים בעלמא שבלילה דפק על פתחה שהיתה סגורה ובא בחור א' ופתח לו הפתח ושארי סיפורי מעשים מהרווקים לא נאמר בדיבורו של א' מהם שזינתה עמו אלא יש לפרש שעשה עמה מעשה שגעונות וכמו שאמר א' להדי' שה' הצילו מגוף המעשה א"כ אפשר גם אידך ניצול וכל שלא אמר בפירוש מה נעשה ומה הי' אין לאוסרה על בעלה ובכל זה אינינו אלא ע"א וקינוי שקינא לה מעלתו עם הקהל אין בו ממש חדא שלא אמר בלשון קינוי אל תסתרי עם פלוני אלא לבעל הזהיר שלא ירגיל אנשים בביתו ואין זה לשון קינוי ועוד לא מצינו רשות לב"ד לקנאות אלא כשאין הבעל לפניהם אבל אם הבעל כאן ואינו מקפיד על אשתו כי תנאפנה אין בקינוי ב"ד כלום ואעפ"י שהכריחוהו שעל כרחו ענה אמן אחר ששמע הפסק מ"מ כיון שע"כ הי' מסתמא מחל לה הקינוי כאשר עינינו רואות שכל מה שמספרי' שנעשה אח"כ הכל הי' ברצון הבעל וידיעתו ואדרבא הוא מתקוטט עם הרב והקהל שרוצים למחות בידה וקיי"ל בעל שמחל על קינוי מהני מחילתו וכשנסתרה אח"כ אין אוסרי' על אותה הייחוד ומכ"ש שאין לאסור על עדות נשים שנתיחדה בעגלה א' עם רווק א' ומכ"ש מה שנפל מהעגלה ומצאוהו ערותו מגולה אינינו שום ראיי' שאפשר ע"י הנפילה מהעגלה נתגלה ועוד שאין כאן אלא עדות נשים ומ"ש מעלתו כל שמצוה להוציא כופי' ג"כ תמהתי עליו יעיי' ב"ש סי' קט"ו סקי"ט ויע"ש ס"ק ל"ה יעיין סי' קע"ח סעי' ו' וסעי' י"א י"ב י"ג וסעי' ט"ו ויע"ש ב"ש סקי"ד ותל"מ. אחזור מעניני של שטר בשיטה אחרונה הי"ת יעזור לכם לגדור גדר ולעמוד בפרץ והוא יתן בלבם של פורצי פרץ שישובו מדרכם הרעה וייטיבו דרכם ויהי' אחריתם טוב מראשיתם הכ"ד. פ"ב כאור בקר ליום ה' י"ב טבת תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3120

3121שלום וכ"ט לידידי תלמידי ורב חביבי הרב החרוץ ושנון זית רענן שופכני ובושני במקומו ושעתו תרמיני ירום ונשא כש"ת מהו' ליפמן נ"י אב"ד דק"ק סאבטקא יע"א:

3121

3122גי"ה הגיעני נידן חזן הקהלה שנסע לשוט בארץ וביני לביני לקחה אשתו את המשורר בס שלו לדור עמה בביתה ודירתה ויהי כי ארכו הימים והי' העם מרנני' ומלעיזי' על יחודם זע"ז ויהי בבוא החזן לביתו פתאום בלילה אמר כי מצאום שוכבי' במטה א' והאשה הודית דעבדת איסורא ומבקשת לשוב בתשובה וזה כמו שנתים ועדיין בהודאתו עומדת אך אינה רוצית לקבל גט בשום אופן ונפשו היפה בשאלתו אי מחוייב או מותר לגרשה בע"כ כי הוא אמר שמאמין שנבעלה להנואף ההוא:

3122

3123הנה כל יקר ראתה עינו ושאלת חכם כמותו חצי תשובה וצלל במים אדירים והעלה לאיסור וכן נלע"ד לכאורה ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש ואבאר הדברי' בעזה"י הנה תוס' ורא"ש ספ"ב דיבמות הקשו אעובדי דשלהי נדרי' מאי צריך ארכוסי הוה מירכס תיפוק לי' אין אוסרי' על היחוד ותי' דאמרה ג"כ טמאה אני לך ואי לאו דהוה רגלי' דהיתר דאירכוסי הוה מירכס הוה היחוד רגלים לאיסור לצרף עם אמירתה ותיאסר אבל השתא אוקי רגלי' לגבי רגלים ומשום אמירתה טא"ל לא מיתסרא למשנה אחרונה אע"ג דשוי' נפשה חד"א מ"מ כיון דרוב נשים משקרות ומקלקלת עצמן להוציא עצמן מבעלה לא חשו חכמים לדברי' אלו דברי תוס':

3123

3124וצ"ל דאמתני' אחרונה לא הוה קשי' להו הא שוי' נפשה חד"א הא י"ל דמיירי בנאנסה ואשת כהן כדאי' התם וס"ל כמ"ש תוס' וחי' רשב"א סוף נדרי' דהכהנת אינה מוזהרת אלא אם הוא מוזהר ומכשילתו אבל הכא היא עשתה שלה והגידה לו טא"ל והוא אינה מחויב להאמין ומותר בה שוב מותרת היא לו אבל הני עובדא מיירי ברצון כמ"ש תוס' בכתובות ס"ג ע"ב ע"כ הוקשה להם הא שוי' נפשה חד"א לכן חידשו דרוב נשים משקרות בכך כדי להפקיע עצמן מבעליהן והנה הרשב"א בחי' לנדרים בתר דתי' כנ"ל חזר והקשה עכ"פ ספק דאורי' דלמא לא משקרת ותי' יש כח ביד חכמי' בדבר שהוא קרוב לדאורי' אפי' לעקור בקום ועשה ונלע"ד פי' וכוונת הרשב"א דודאי אי לאו דרובא מקלקלי' וטוענת כן לא הי' כח ביד חכמי' ועיי' תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך וכו' ופ"ט ע"ב ד"ה כיון ובחי' רשב"א שם ומיהו בטעמא דרובא הכי טוענת ומשקרת לא סגי דתינח בדורות ההם במשנה ראשונה שהי' נאמנות היתה משקרת ומזלזלה להפקיע עצמה מבעלה אך בדורות האחרוני' בתר שתיקנו שאינה נאמנות שוב אם תאמר טמאה אני לך קרוב לודאי שהאמת אתה ואפי' נימא לאו לדינא גמירי וסבורה להיות נאמן או שחשבה שתתגנה על בעלה ויגרשנה מ"מ ודאי ורובא לא הוי ומידי ספיקא לא נפקא נמצא בועל ספק סוטה ובודאי א"א לבטל התקנה ולאוסרה על בעלה א"כ וניהדר הקילקול למקומו ועכ"פ השתא בועל ס' סוטה ועל זה כ' רשב"א דיש כח ביד חכמים כיון דנראה דבר הגון מטעם הנ"ל ולפ"ז ב' הטעמי' צריכי' זל"ז והא בלא הא לא סגי:

3124

3125ואמנם תוס' כתו' ס"ג ע"ב שהם תו' ר"ש משנץ כמ"ש בכתבי מהרא"י סי' רכ"ג הוקשה להם מ"ט לא תאמן טמאה ברצון במגי מאוס עלי כיון דסוף סוף מפסדת כתובה נהי טמאה ברצון אפשר דלא הוה טענה מעליותא להאמינה דאם לא תאמר למי נתרצית נימא הרוצה שישקר ירחיק עדותו ואם תאמר כי הוא זה משוי להאי גברא רשיעא ומכ"ש כשהוא בפנינו ומכחישה ואינו דומה לנאנסתי באונס בשדה ובחשך ואינה יודעת מי הוא אבל נטמאה ברצון לאו טענה מעלי' כ"כ ע"כ כ' תוס' עכ"פ תאומן במגו וממילא הוה נמי חד"א משו"ה כ' דאה"נ נאמנת והנך עובדי שלהי נדרים על היחוד לבד הי' אוסרי' לבועל לכשתתגרש ולא לבעל ומשום דאירכוסי הוה מירכס שרי' אף לבועל ויען זה דוחק דמיירי לבועל ע"כ כ' תוס' בכתובו' י"ג ע"א ד"ה מעלה וכו' דהתם הי' נואף מפורסם אוסרי' לבעל גם על היחוד לבד ולעולם מיירי בלא אומרת טא"ל אבל בטא"ל ברצון נאסרה לעולם על בעלה ועיי' כתבי מהרא"י הנ"ל:

3125

3126נמצא כפי האמור בנתיחד' אפי' אינו נואף וגם אומרת טא"ל לית דין ולית דיינא להתיר והיינו דכ' בית שמואל בקיצור סי' ו' סקכ"ד ובסי' קט"ו סס"ק כ"ג אמנם נראה היינו יחוד לשם זנות וגם ע"ז כ' בירושלמי פ' המדיר סוף הל' וי"ו תרעא טריד סוטה מוגף צריכא פי' רשב"א בתשו' סי' אלף רנ"א דלת סגורה הרי הוא סוטה מוגף בלא מנעל הוא צריכא וספק ומסיים רשב"א וכל הנך דירושלמי כשנעשה שלא מתוך טענה ידועה ולכן יש לחוש להן שמא שניהם נתכוונו לדבר עבירה וכו' וא"כ הכא שלא נתיחדו על שם זנות רק לדור זע"ז ואע"ג דרע עלי המעשה ואש בנעורת מ"מ לא משמע לאינשי אי' בכך בעו"ה הרי קמן כל בני הקהלה ידעו שדרי' זע"ז ושתקו ולא מיחו וא"כ אין זה רגלים לדבר שחטאו ואינו דומה ליחוד דשלהי נדרים ובסי' קע"ח סעי' ג' מייתי רמ"א אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתיחדתי ונאנסתי י"א נאמנת במגו וי"א אבדה מגו שלה והוא במרדכי והג"א פ"ב דכתובו' סי' קמ"ז וטעם האוסר אע"ג דאמרי' אפי' נסתרה יש אפטרופס לעריות וכן הקשה שם במרדכי בעצמו על דברי האוסר י"ל כיון דאם סופה ברצון נאסרה בגופה אלא קיי"ל האי רצון גופי' אונס הוא דיצרא אלבשה אבל זולת זה הטעם היתה נאסרת על סופה ברצון וגם משמע דרחוק מאוד שלא יהי' סופה ברצון והיתה נאסרת לולי דיצרא אלבשה והאי רצון גופי' אונס הוא עיי' זה כתו' נ"א ע"ב וא"כ הכא שנתיחדה ברצון א"כ היא אלבשה יצרא לדידי' ונהי דהבעילה הי' תחלה באונס מ"מ הרצון שבסוף לא נחשב לאונס זה נראה טעם האוסר והראב"י שם התיר משום דלאו כ"ע דינא גמירי ולא ידעה שאין להתיחד בשדה ויער עם תרי פריצי א"כ מכ"ש הכא דלא נחשב זה לרגלים לדבר ומה שראה הבעל שוכבי' במטה א' גם כי מכוער הדבר מאוד מ"מ אין הכרח דעבדי איסור' כן משמע מתשו' רשב"א סי' אלף רמ"ט במעשה כזה והודה הנואף ששכב עמה ומ"מ משמע ברשב"א שם שאין חיוב להוציאה ומסיים אפי' שאינו קרוב אינו נאמן בדבר שבערוה וכן מחמת קול הרי לא יצא קול שזינו זע"ז או משום דבר כעין רוכל אלא קלא בישא על שנתיחדו ודרו זע"ז ולא עדיף קול ממה שראינו בעינינו ואי נימא דפרוצה הוה רגלים לדבר א"כ לא משכחת טא"ל ברצון בלא רגלי' לדבר דהרי אנו חשדי' עיני' נתנה באחר ואם רוצית להתגרש על סמך זה האחר א"כ ע"כ מכרת ברמאותיו ופרוצה היא ואפ"ה אינה נאמנות:

3126

3127אך הכא קיא אומרת נטמאתי והבעל מאמין לה הנה אם הבעל שראה בעצמו שזינתה ושוי' על נפשו חד"א כ' רשב"א פי' אלף רל"ז במקום שא"א לישא אשה על אשתו לא מהימן דאמרי' עיניו נתן באחרת והוא יחוש לעצמו ואסור לו לגרשה ולא ישלחו הפרוצים בעולה ידיהם ולכאורה צע"ג ממ"ש סי' תקנ"ז ח"ו לא גזר רגמ"ה במקום שראה אשתו זינתה ע"ש וצ"ל בודאי רגמ"ה לא גזר על זה אך א"כ לא שבקת מקום לגידרת הג' דכל הנותן עיניו באחרת יאמר זינתה עלי ע"כ אין להאמין בשום אופן ואין לנו להזדקק לגירושין לא סופר ולא עדי' ומחייבי' אותו עכ"פ בשאר וכסות אבל הוא היודע בנפשו שהאמת אתו והיא אסורה ואין חרגמ"ה רבוץ עלי' אם אפשר לו להמציא לו עדי גט שאינם יודעי ומגרשה בע"כ מה שעשה עשוי ואין עליו עון אשר חטא כצ"ל ליישב סתירת רשב"א:

3127

3128וכ' בהגה' מרדכי רפ"ג דקידושי' סי' תקמ"ז הך תקנתא דטא"ל אינה נאמנות לא ניתקן אלא לתקנתא דבעל כל שהוא אומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעי' לו ועיי' בס' בני אהובה פכ"ד מאישות סוף הל' י"ח ומכ"ש דלהתוס' דכתובות אסורה עליו באומרת טא"ל ברצון אפילו בלא רגלים אפילו אינו מאמין לה ומכ"ש כשהוא אומר שמאמין וא"א בתקנת חכמים דשומעי' לו וכ' מהרי"ק סוף שרש ק"ו דאפי' החושש לתקנת רגמ"ה היינו כשהבעל מאמין לע"א אבל כשהיא עצמה נותנת אצבע בין שיניו והוא מאמין אין להאכילו מה שאסור לו ומ"מ אם הוא אינו רוצה לגרשה וחוזר בו ורוצה בתקנת חכמים אין לנו לכופו לגרש על כרחו וכשרוצה לגרשה והיא אינה רוצית לקבל גט ויש בידינו לכופה שתקבל על כרחה אזי נטיל על הבעל חומר חרם דרגמ"ה מוטל עליו אם אינו מאמין ומשקר ואומר שמאמין כי נתן עיניו באחרת ואחר שקיבל חומר החרם הזה יגרשה על כרחה ואם אין בידינו לכופה על הקבלה מכח אלמותה אזי עכ"פ פטור מחיובי בעל לאשתו והרי היא תובעת מזונתי' יחרימו ב"ד חרם סתם מי שיודע שחייב לה שאר כסות ומונע ממנה דהיינו שאינו מאמין בלב ואומר שמאמין ואין לפקפק ממ"נ כיון שלא תרצה לקבל גט ש"מ לא נתנה עיני' באחר והרי אפ"ה עומדת בהודאתה שזינתה ותיאסר מדינא ר"א כבר עמד על זה בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש הנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ג' שבט תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3128

3129שלום וכ"ט לדייני ישראל ה"ה צנורת הזהב הרב המופלג מהו' שאול נ"י רב"ד והרב תלמידי המופלג מהו' שמואל נ"י דייני קרתא בק"ק באניהארט יע"א:

3129

3130גי"ה מפ' ויחי העבר הגיעני פ' יתרו ויש לתמוה על העיכוב לא אאריך בגוף השאלה אך אשר תחזקנה ידיכם בעמדכם לגדור גדר ערוה יהי ה' עמכם ומואס יומאסו הנואף והנואפת ומה שנוגע לדינא הנה בא בלשון השאלה וז"ל וכמה פעמים הזהרנו אותה ע"י איומים שלא תדבר עם הנער הזה ושלא תתיחד עמו ושוב אח"ז כתוב במכתבם וז"ל ואלופי קהל יצ"ו שלחו ע"י הזהרתינו שלוחים לארוב בביתה בלילה וכו' והוא הלך בחדרה אנה ואנה ביו"ד שעות בלילה וכו' אבל הרגישו בדבר וסגרו הדלת וכו' עכ"ל יש לדון על לשון זה שאם שליח ב"ד א"ל אל תסתרי עם פלוני והנה יש עדים שנסתרה אחר הקינוי ומסתמא משסגרו הדלת בלילה שהו כדי טומאה א"כ נאסרה על בעלה מדינא כמבואר סי' קע"ח סי"ג ונאסרה על הבועל וכופי' להוציא כמבואר שם סי"ז והיינו אם הי' הקינוי בפני העדים והשליח ב"ד בעצמו מצטרף אך דוקא אם אמר אל תסתרי אבל אל תדברי לחוד לא הוה קינוי ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה לשון סתירה כי יחוד על פתח פתוח לר"ה ואינו סגורה לא הוה סתירה האוסרת ויש לעיין בזה ודברי מעלתם לא באו מבוררים:

3130

3131אמנם זולת זה מטעם קלא דלא פסק היינו שיצא קול שזינתה ממש אפילו לא אתחזק בב"ד כמו קול בעלמא שצריך חיזוק בב"ד פלוני שמע מפלוני והלך למד"ה והכא לא צריכי' אלא קול רנון בעלמא מטעם שכ' רמב"ן שם וגם רשב"א בתשובה סימן תקצ"ו כיון שנשאה אח"כ החזיק הקול והוה כמו אתחזק בב"ד אבל עכ"פ בעי' שיצא קול שזינתה ממש אעפ"י שאין לו עיקור כנ"ל מ"מ ע"י צירוף הנישואי' שלו ה"ל הך קול שזינתה כמו עידי כיעור ולמ"ד בחדא לריעותא מפקי' ה"נ מפקי' בלא בנים לכל הפחות וגם צריך להיות בקול בלי שידעו מהעדים שראו דבר מכוער דאל"ה מה לנו ולקול הם שופטים במחשבתם כיון שראו הני עדים דברים מכוערי' מסתמא זינתה והם דמיונות של הבל אלא שצריך קול שזינתה בפ"ע ועדי כיעור בפ"ע וצירוף שניהם מוציאי' מהבעל ובחדא מניהו מהבועל להרמ"א סי' י"א אבל קול בדבר מכוער לא הוה קול דאלת"ה אלא קול של כיעור א"כ איך נימא בצירוף קול ועדי כיעור מוציאים מהבעל מה תוסף תת הקול יתר מהעדים הלא מאה כתרי ותרי כמאה אע"כ קול שזינתה ועדי כיעור מוציאי' מהבעל ובחד מיניהו מבועל ואינו ענין למ"ש תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא וכו' וש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו ע"ש:

3131

3132והכא בנידון שלפנינו לא נתקבלו עידי כיעור וגם לא יצא קול שזינתה מיהו קודם שנישאי' לנטען יפה עשו לאוסרה עליו דהרי כ' ב"ש מלשון רש"י הנטען על השפחה לעז בעלמא הגם שיש לפקפק ע"ז דלעז שכ' רש"י היינו שלא איתחזק בב"ד דקול כזה אינינו אלא לעז אבל לעולם יצא קול שנבעלה ועיי' לשון רש"י ר"פ נושאי' על האנוסה ורמב"ן בחי' יבמות הוכיח בראיות ברורות דהך נטען על השפחה היינו קול בעילה ע"ש מ"מ לאסור כנוסה לכתחלה בודאי שפיר עבדי אך אחר שעבר על התראה לכוף להוציא ולהכניס עצמנו בדין גט מעושה חלילה בשגם להריב"ש והסכמת ב"ש סס"י י"א אין כופי' בעובר על ההתראה:

3132

3133אבל פשיטא שמוטל על אקרו"ט לייסר העובר בפרהסי' לגדור עליו שלא יהי' בכלל בני הקהלה כלל ולא יבוא לכל דבר ולא יתעסקו עמו בחייו ובמותו ויעיי' בש"ע י"ד סי' של"ד סעי' ו' וה' יגדור פרצת עמו ברחמים הכ"ד הכותב בחפזי. פ"ב יום עש"ק כ"ד שבט תקצ"ו לפ"ק.

3133

3134משה"ק סופר מפפד"מ:

3134

3135החיים ושלום לידידי הרב המאה"ג המופלא ומופלג כבוד מהו' ליב נ"י אב"ד דק"ק גלאנטע יע"א:

3135

3136אורות אשה שתבעה גט מבעלה בב"ד והבעל בתוך שיחו וכעסו אמר שנתברר לו שזנתה תחתיו וגם הרתה לזנונים ונפסק הדין שיגרש ויתן כתובה ואח"ז נתפייס וחוזר הבעל ונותן אמתלא לדבריו שאמר כן כדי להרוויח כתובתה כי סבור שיאומן להפסידה כתובתה וכיון שהיתה תובעת גט ורוצית להפקיע עצמה מתחתיו סבור הי' להרוויח הכתובה בטענה זו ונסתפק מעלתו אם יש להאמין לאמתלא זו:

3136

3137תשובה. הנה במה שנוגע בהיתר האשה להבעל נראה פשוט דמותרת מכמה טעמים דז"ל הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן יו"ד באשה שתבעה גט בטענה שאין לו גבורת אנשים וכעס עלי' ואמר לה בפני עדים שזנתה תחתיו והשיב וז"ל אם נותן אמתלא לדבריו ואומר שמרוב שיחו וכעסו דבר והוציא עלי' ש"ר ואינו אמת נאמן ושרי לי' עכ"ל והנה הטור א"ע סימן קע"ח העתיק תשו' הרא"ש בשינוי לשון שמשמע אם טען אח"כ שמחמת כעס אמר כן אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן משמע דלא סגי' בהאי אמתלא שאומר שעשה כן מחמת כעסו אלא שיתן עוד אמתלא אחרת וכלשון הזה בעצמו פסיק בש"ע שם סעיף יו"ד ונ"ל להשוות דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל עם מ"ש הטור בשמו דהרא"ש בתשובה מיירי שהיא תובעת ממנו גט ואינה רוצית להיות עוד עמו א"כ ראוי הוא שמחמת כעסו ושיחו יאמר עלי' כי היא זינתה או מה שיותר רע מזה אבל בטוש"ע לא מיירי רק מכעס וקטט ולא שהיא תובעת גט א"כ אין זו אמתלא מספקת לומר עלי' דבר שתיאסר עליו לעולם הי' לו לומר עלי' גנאי אחר ולא מה שנוגע בינו לבינה ע"כ צריך אמתלא ואה"נ אם יאמר שמחמת שהי' בכעס הסכימה דעתי לגרשה ולא יכול אם לא בטענת זנות או כדי להרוויח כתובתה אה"נ דהוה טענה מעליותא אבל טענת הכעס לחוד לא מועיל:

3137

3138והנה בנדון שלפנינו אם ניקח דברי הטור כפשוטן דצריך אמתלא אחרת מלבד טענת הכעס והי' קשה להתיר מטעם האמתלא שרוצה להרוויח הכתובה דתינח אם לא אמר אלא שנתברר לו שזינתה אבל מה הי' לומר שהרתה לזנונים אע"ג דלאחזוקי שקרי' עביד אינש ואמר טפי וכדס"ל לב"ה בנדרים כ"ח ע"א גבי נודרי' להרגין מ"מ אין זה ענין לכאן ובפרט לשווי' בניו ממזרים גרע טפי טובא מלובשת בגדי נדה דלא מהני תו אמתלא בעלמא עד שתתן אמתלא המספקת גם ללבישת הבגדים כמבואר בש"ע י"ד סי' קפ"ה וה"נ דכוותי':

3138

3139מיהו הואיל והיא תובעת גט והעליתי דלא צריכא לאמתלא כ"א שיאמר מחמת כעס רצה לנקום ממנה אפשר דאין אדם נתפס על צערו ואמר כן לבזותה יותר דבין בני אדם הוא גנאי יותר כשהרתה לזנונים מזינתה סתם ועדיין צ"ע בזה:

3139

3140אלא דנ"ל היתר בלא"ה דהרי ע"כ אין כוונתו שהרתה לזנונים על ידי אותה הבעילה שאמר שזינתה והוא ידע דאין בזה ממש דהרי קיי"ל רוב הבעילות אחר הבעל אלא ע"כ תרי מילי קאמר חדא שברור לו שזינתה כגון שראה או שמע דרכי המנאפים ועוד שהרתה לזנונים והיינו שהוא הי' פרוש ממנה כל אותן הימים ונמצא כריסה בין שיניה:

3140

3141הנה לפ"ז כיון שחוזר בו עתה ממ"ש שראה שזינתה ונותן על זה אמתלא טובה ורק על מ"ש שהרתה לזנונים והנה מזה לא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מעולם שהרי אפשר שנאנסה ושרי' לבעלת ישראל ועי' בהגה' ש"ע סי' ס"ח סעי' ו' וכיון שאין במשמעות דבריו שתיאסר עליו אין כאן בית מיחוש דומה למ"ש מהרי"ק הובא בש"ך י"ד סי' א' סקמ"א ובסוגי' דפ"פ אה"נ אם חוזר אח"כ אפשר דשרי' לי' מה"ט ראיתי לבאר יותר מ"ש לעיל דבמה שאומר שהרתה לזנונים י"ל באונס הי' והבאתי ראי' ממהרי"ק כונתי דהמעיין יראה דכוונת מהרי"ק שם כך הוא דהעד עצמו יכול לאכול משחיטת השוחט מכאן ולהבא אעפ"י שידענו שלא עשה שום תשובה שהרי יצא השוחט זכאי בדיני ולא פסקנו לו לעשות שום דבר מדרכי התשובה אפ"ה מותר אעד לאכול כיון דמדינא כשר הוא השוחט ורק העד שוי' נפשי' חתיכה דאיסו' לא נאסר עליו אלא מה שהי' בכח דבריו ומעולם לא הי' בכח דבריו לאסור שחיטתו של היום שהרי אפי' לפי עדותו הי' אפשר שמיד ילבש שחורי' ויהי' שחיטתו מותר גם לו נמצא שלא העיד עלי' לאסור שחיטתו אלא להצריכו ללבוש שחורי' וא"כ אפי' לא לבש שחורי' מותר לאכול משחיטתו מכאן ואילך זאת היא כוונתו למעיין בדבריו וה"נ דכוותי' באומרו הרתת לזנונים לא נאסרה עליו בהחלטי אלא עד שיתברר שנאנסה ואם יתברר שנאנסה מותרת לו וא"כ כי הדר בי' השתא ואוסר שיודע שהיא מותרת לו אין מן הראוי שתיאסור עליו מפני דבורו שהרי לא נאסרה עליו בהחלט ואלא לפ"ז ק' בסוגי' דפ"פ נמי תהי' מותרת כשחוזר בו ולא משמע כן אלא די"ל התם לא מהימן בחזירתו משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' ומסתמא אמר אמת בתחלתו:

3141

3142מיהו בלאה"נ נראה אחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ לאו כל כמיני' לשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכמ"ש מהרי"ק סוף שרש ק"י והובא ברמ"א סי' קע"ח ס"ט ע"ש ואין לומר דהכא שאני שהרי היא מרצונה היתה תובעת גט ואין כאן גירושי' בע"כ וליכא חרגמ"ה ושייך שפיר שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ז"א דהא באומרת טמאה אני לך והבעל אומר שמאמין לה פסק דלאו כמיני' להאמין לה להפקיע תקנת רגמ"ה והנה באומרת טמאה אני לך אם נאמר שהיא אינה רוצית בגירושי' והאמת אתה שטמאה היא א"כ הרי אסורה מה"ת לבעלה וע"כ לומר שאנו תולין שמשקרת רק שנתנה עיניה באחר ורוצית בגירושין וא"כ נימא כשאמר הבעל שמאמין לה שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא דהרי לית כאן הפקעת התקנה שהרי רוצית בגירושי' ואמאי לא יגרש וע"כ צריכי' לומר כיון שעכ"פ עתה היא טוענת שרוצית להיות עמו איכא תקנתא שלא לגרש בע"כ אעפ"י שבשעה שאמרה טמאה אני לך נתנה עיניה באחר ורצתה בגירושי' מ"מ עכשיו חזרה בה אין לו להמציא טצדקי למפטר נפשי' מחרגמ"ה וה"נ דכוותי':

3142

3143ואעפ"י שמבואר שיש חולקי' מ"מ היינו כשאומרת טמאה אני לך שהיא נתנה אצבע בין שיניו וכ"כ להדי' במהרי"ק סוף שרש ק"י שזה טעם החולקי' אבל בנדון שלפנינו שהוא האומר שזינתה פשוט במה שהיא תובעת גט לא מקרי נתנה אצבע בין שיניו כיון שלא טענה מה שאוסרת עצמה עליו ואפשר כ"ע מודים דלאו כל כמיני' לאוסרה עליו ובזה הבנתי דברי הגה' מיי' פכ"ד מאישות אות י' וז"ל הורה ר' יוסף האומר אשתי זינתה דאינה אסורה עליו וכו' שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרש בע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים מנימוקי הר"י מקורבל וכן השיב הר"ש מיינבול בתשובה עכ"ל ותשובת הר"ש מיינבול ימצא באריכות במרדכי דקידושי' סי' תק"ל יע"ש מ"מ דברי ההג"ה הנ"ל צ"ע כיון שהחליט שאינה נאסרת עליו ולא הועיל למה יתנדה כלל וכן הרגיש בבית שמואל סי' קע"ח סק"ט אע"כ ברישא מיירי כשהבעל אומר שזינתה ואז לא מהימן כלל ושרי': אמנם כשהיא נותנת אצבע בין שיניו ואומרת טמאה אני לך והוא מאמין לה בזה אסורה לו לרבנו יוסף הנ"ל מ"מ מנדין אותו על שגרם לאסור אשתו עליו כמו שמנדין למי שערר וגרש בע"כ וא"כ בנידון שלפנינו שהיא לא נתנה אצבע בין שיניו אינו בדין שתאסר עליו:

3143

3144אמנם ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח האריך מאוד בזה והנה שם הקשה ק' הר"ן דנדרים איך התירו חכמים לשמש עמה והיא אומרת טמאה אני לך ואסורה עליו וצ"ל דה"ל שב ואל תעשה וזה תינח באשה דהוה קרקע עולם אבל אם הוא אמר ידעתי שזינתה איך מאכילי' לו דבר האסור בקום ועשה וסהדי במרומים כי כבר הקשיתי ק' זו מכמה שנים וע"כ אמרתי דאינהו סברי כאידך תי' דהר"ן שם דכל המשועבד לחברו לאו כל כמיניהו להפקיע שעבודו למיעבד אנפשי' חתיכה דאיסורא והאשה משועבדת לו וא"כ ה"נ י"ל באיש כיון שאחר תקנת הגאון כל אשה הנישאי' על דעת התקנה היא נישאית וה"ל כאלו נשתעבד לה שלא לגרשה בע"כ וא"א לו להפקיע עצמו משיעבודו ע"י שווי' נפשי' חתיכא דאיסורא וא"כ לפ"ז לאידך דלית לי' האי תירוצא אלא תי' קמא הנ"ל דיש כח ביד חכמי' לעקור בשב ואל תעשה א"כ הכא שהוא אומר שזינתה אסורה לו באמת אפי' לא נתנה אצבע בין שיניו משום דה"ל קום ועשה וא"כ הי' אוסר בנדון דידן אלא דאינהו מיירי בשלא אמר כן מחמת קטטה אבל היכי שאומר כן בשעת קטטה הרי מבואר ברמ"א שם אפי' איכא ע"א שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריו אם מחמת קטטה אמר כן לאו כל כמיני' מכ"ש הכא ועוד נ"ל דאינהו לא מיירי אלא בשעומד בדבריו ורוצה בגירושי' וצווח כי כרוכי' שהיא אסורה עליו וא"כ איך נאכילהו בעל כרחו דבר האסור לו אבל הכא שהוא חוזר בו ושומר בריא לי שהיא מותרת לו פשיטא שאין לכוף להוציא בשגם שיש עכ"פ ג"כ קצת אמתלא פשוט שבצירוף כל הנ"ל תהי' מותרת לבעלה:

3144

3145אמנם לא דברנו אלא מהיתר אשה לבעלה דאיכא תרתי לטיבותא חדא מצד חרגמ"ה ואידך מצד האמתלא ומ"ש הרתה לזנונים אפשר שנאנסה אמנם להתיר הולד שאמר עליו שהרתה לזנונים צ"ע דהרי האב נאמן לשוי' ממזר וא"כ צריך אמתלא נכונה וברורה דומי' דבית המכס דפי"נ קכ"ז ע"ב ואולי הואיל ואומרו בכעס ליכא למיחש למידי עיי' בש"ע ח"מ סס"י של"ג ברמ"א ועיי' מ"ש ספר תורת חיים ר"פ גט פשוט אתרא דכהנים האי וקפידי טובא ומגרשיי' נשיי' דמשמע דליתא לסברא הנ"ל ועי' בצמח צדק סי' פ"ב ובתשו' מהר"ם זישקינד סי' כ"ו:

3145

3146והנה דין זה הוא רחב ועמוק מאוד וצריך עיון ומתנון ולא נשאלתי על זה גם אולי אם ישאל את הבעל יאמר עליו אמתלא נכונה ע"כ אניח מזה ואם עוד יצטרך הדברי' נראה מה לעשות אי"ה ובזה אסיים בכל חותמי ברכות. פ"ב מש"ק נגהי ליום כ"ח אדר ראשון תק"ע לפ"ק.

3146

3147משה"ק סופר מפפד"מ:

3147

3148העתק כתב השואל:

3148

3149החיים והשלום לכבוד אדמ"ו וכו':

3149

3150אהו' אדמ"ו נ"י שאלה יש לי לשאול גופא דעובדא הכי הוה הרב דפה נהג לסדר חליצה במנעל שהוא תפורי' חתיכו' דהיינו העקב הסובב אחורי הרגל תפור להפנתא שהיא ע"ג הרגל והשולא שהיא תחת הרגל היא חתיכה ג' ובא חכם גדול אחד וערער ואמר שכל החליצות שעשו במנעל זה פסולות לדעתו וחילו מדברי רמ"א בסי' קס"ט שלא כ' רק שיהי' מב' חתיכו' אבל מג' חתיכות אסור והרב דכאן טוען שלמעיי' במקור הדין יראה שאין חי' בין ב' לג' והרמ"א לא שלל רק דלא חיישי' לאותו דעה הנוהגת לעשות התחתון עם העליון חתיכה א' אבל כיון שהותרה ב' חתיכו' אין חי' בין ב' לג' וכל א' מבי' קצת סמוכין לדבריו יורני מורי הדין עם מי ויהי' כבודו מוחל וכו' ובכן אסיים הכ"ד הקטן שבתלמידיו. הק' וכו':

3150

3151תשובה

3151

3152שלום לתלמידי האהוב כבני הותיק מלא עתיק כבוד מה' יוסף זלמן נ"י:

3152

3153להיותי חוץ למחיצתי עוסק במרחצאות ורפואות הנקרא צוקרמאנטל ע"כ יהיו דברי מועטים ותשובתי בצידו ועתה אהובי ידידי תלמידי לולא עדותיך נאמנו מאוד הייתי אומר אותו חכם גדול שכתבת אין דעת חכמים וגדולים נוחה הימנו איך ערב לבו להוציא לעז על חליצות הראשונות ולדבר עתק בדבר פשוט שכשר אפי' לכתחילה למאי דנוהגים במנעל תפור משני חתיכות כי אין שום חי' בין ב' לג' ואם אולי יש לו שום סברא או ראי' מהראשונים הי' לך להודיעני ואתה כתבת כל א' מבי' קצת סמוכי' לדבריו הנה דברי הרב הגדול המופלג שלכם המה סמוכי' באמת כראוי לו ויש לסמוך אפי' שלא בשעת הדחק ודברי החולק לא נודע עקבותיו וסמוכו' שלו כקב הקטע ואם אולי יבוררו דברי שכנגדו עפ"י הראשונים והש"ס (לא כצפצוף בש"ע מבלי יודע שורש הדין וטעמו) אזי לא אשא פנים לתורה ח"ו אבל כעת אני אומר יה"ר שלא יבואו בנות ישרחל לחליצה אבל אם ח"ו יבואו לידי אתיר לכתחילה בכיוצא בזה וראי' ברורה מדברי יש"ש פ' מצות חליצה סי' ה' דדחי דברי נימוקי יוסף מש"ס פ' במה אשה דמשמע סנדל נמי לא הי' חתיכה א' והיינו שם ס' ע"ב וקשה דלמא סנדל הוא מב' חתיכו' ומנעל הא כ' נימוקי יוסף להדי' שהוא ג' חתיכו' ע"ש ולא מקשה יש"ש מידי אלא ע"כ פשיטא לי' שאין לחלק כלל ואפי' לכתחילה דאין לומר רק בדיעבד ז"א דתיפוק לי' אפי' מנעל ממש כשר בדיעבד אפי' בזמן דהוי שכיחי סנדלי' ומיהו ראייתו של מהרש"ל אינינו מכיר מש"ס דשבת ס' ע"ב הנ"ל וע"ש ועי' היטב ריש פ' כל הכשרים וק"ל והאריכו' בזה למותר חתמתי שמי. פ"ב כאור בוקר ליום א' כ"ה תמוז תקעג"ל. משהק"ס מפפד"מ:

3153

3154תיתי שלמא רבא משמי' וחיים טובים לראש הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' אלעזר לאנדוי סג"ל נ"י:

3154

3155הגיעני מכתב ממונקאטש ובתוכו לוטה העתק תשו' מכ"ת בענין מנעל של חליצה ושם נאמר כי מכ"ת צווה לשלוח לי דברי קדשו וכמדומה לי ראה מכתו"ר בתשו' שכתבתי אני [עיין סי' הקודם] שמ"ש יש"ש דבמס' שבת מוכח דסנדל הי' משני חתיכות וכתבתי שאינני מכיר ראיתו ומפני כן כ' פר"מ לשלוח לידי תשו' כי שם בארה ראי' היש"ש אהו' הגאון יחי' לאי"ט לא נעלמה ממני גמ' זו אבל לדעתי צורת הסנדל לדעת הגדולי' שבנ"י הי' כעין מעברתא דתפילין שהי' מעור א' וכופלי' אותו ותופרי' או מסמרי' אותו בצד השני וס"ל להגאונים דכל למעוטי תפירו' עדיף שלא יבוא להתרפט ע"י פתח חרצבו' התפירות גם מ"ש מכתו"ר ראי' משבת דלא שייך ריפוט אלא בעליון ולא בתחתון בודאי גבי אשה בשבת לא שייך גנאי אלא בעליונו וא"נ נאמר לדמו' הך דחליצה להתם מ"מ בלי ספק דשייך גנאי בפתוח תפירות המחבר תחתון לעליון והחוש מעיד זה שהוא גנאי גדול בפירוד הדבקי' ועוד מסברא נראה דמרופט בתחתיות הסנדל פוסל טפי לחליצה משום שאין שם סנדל עליו שעשוי' להגן ועיקרו ההגנה בתחתיות הרגל כמובן והא דלא גזרי' משום ריפוט בתחתיותו היא הנותנות כיון דרובו מרופט בשוליו בטל שם סנדל מיני' לגמרי' וליכא למיגזר שיחלוץ בסנדל כי הא וקצתו מרופט כשר בדיעבד א"כ ליכא למיגזר אלא משו' ריפוט בעליונו שאפשר שיהי' רובו מרופט ועדיין לא בטל שם סנדל מיני' כיון דעיקור ההגנה קיים ואיכא למיחש שיחלוץ בו זה מה שנלע"ד מ"מ בעיקור הדין אין דבר חוצץ בינינו ולא אטריח עליו ביותר וה' יחתמהו לאלתר לחיים ארוכים כאות נפשו היפה ונפש החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ב' ח' תשרי תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3155

3156שלומים רבים מגבהי מרומים לידידי הרב המופלג המאה"ג החרוץ מהו' נטע נ"י אב"ד דק"ק שו"ב יע"א.

3156

3157יקרת מכתבו הגיעני תמול והי' לי שעשועי' עתה בפנות היום אודת דברי רש"י בעירובי' מ"ז ע"א יפה הרגיש ואלו דברי על דברי רש"י אלו די"ל מ"ש רש"י דחליצה מעוברת פסולה היינו כהלכתא כר"ל ודלא כר"י דר"פ החולץ דאע"ג דשמעתין דעירובין לר"י רהיטא מ"מ פירש"י אליבא דהלכתא מ"מ מ"ש משום הצרכת כרוז לכהונה לא הוה צריך לזה דהש"ס לא נחית לכך אלא לר"י ביבמות מ"א ע"ב אבל לר"ל משמע דגזרינן שמא תנשא אחר שהפילה בלא חליצה שני' ע"ש בביאור וי"ל כיון דרוב נשים בני קימא יולדת ונהי דבחומרא דחליצה חיישינן למיעוט מפילות וכמ"ש תוס' בחולין י"ב ע"א מ"מ למיחוש למיעוטא ולמגזר נמי שתינשא בלא חליצה שני' כולי האי לא ה"ל למגזר ומיהו ביבמות מ"א שפיר קאמר דלר"ל לא תיקשי ממתני' דלא תחלוץ עד ג"ח משום דלמסקנא אתי' הך מתני' כיחידאה כר"מ דהוא ת"ק דברייתא דרדופה ור"מ הא חייש למיעוטא בעלמא נמי א"כ דין הוא דנגזור ולא תיקשי לר"ל אבל רש"י רצה לפרש למאי דקיי"ל כהך מתני' ולא קיי"ל כר"מ דחייש למעוטא ועוד בס"ד דעירובין לא ידע הש"ס עדיין דמתני' יחידאה כת"ק דרדופה א"כ שפיר פירש דלהלכתא ליכא למיחש שתנשא אחר ההפלה קודם חליצה שני':

3157

3158אמנם דא צ"ע מ"ט כ' הטעם משום כרוז לכהונה דלא קאי במסקנא דקשה ארוסה גרושה מא"ל ומ"ט לא פירש כמסקנת הש"ס מאסמכתא דר' יוסי כל שאיננו עולה לחליצה אינו עולה לייבום וצ"ע לכאורה וי"ל דהש"ס פריך התם ארבי יוסי מברייתא דהספיקות חולצת וצ"ע ומסיק שאני הכא דאפי' קטנה צריכה להמתין ג"ח ונתעוררו בתוס' הא לקמן מ"ב ע"ב פליגי תנאי בהכי היינו ת"ק דרדופה וברייתא דכרמא ס"ל אפי' קטנה צריכה ג"ח אבל תנא דפליג ארדופה לית לי' דקטנה צריכה ג"ח (ועיין לעיל ל"ד ע"ב תוס ד"ה אבל וכו' דאיכא דגרסי דהאי תנא ר' יוסי ואיכא גרסי ר' יהוד') וא"כ לאותו תנא מאי איכא למימר ומ"ש תוס' בזה הוא דחוק והנלע"ד דמעיקרא לא הקשה הש"ס כל כך בפשיטות ארוסה גרושה מא"ל דמנ"ל הא דלמא אה"נ האיכא מ"ד באמת דארוסה ינשאו וא"כ עכ"פ י"ל אה"נ יחלצו אלא משום ברייתא דרדופה וכרמא דלא פלוג כלל אפי' קטנות ואיילונית ולא הניח דבר קטן וגדול שלא גזרו א"כ פשיטא דה"ה גרושה ארוסה דאסורה לחלוץ ומ"מ קשה מ"ט לאיסור זה לגזור גזירה לגזירת כרוז וכמ"ש תוס' אלא וכו' ועל זה הוצרך לאתויי אסמכתא דר' יוסי וכדמקשה מברייתא דהספיקה חולצת יפה תי' שאני הכא דאפי' קטנה צריכה ג"ח ומאי תאמר למ"ד קטנה אינה צריכה ג"ח מא"ל להך מ"ד אה"נ ליתא לאסמכתא דר' יוסי ולדידי' בלא"ה לק"מ מארוסה גרושה דאה"נ דתחלוץ כי היכי דקטנה אינה צריכה להמתין ולדידי' סגי בשינויי דכרוז לכהונה ולפ"ז מוכח דתנא דפליג אברייתא דרדופה ר' יהודה הוא ולא רבי יוסי וכגי' תוס' לעיל ל"ד ע"ב:

3158

3159וא"ש דברי רש"י דעירובין דהתם הסוגי' דאין הלכה כת"ק דרדופה ולא מייתי התם כלל ברייתא דכרמי אם כן לא הו"מ לאתויי אסמכתא דר' יוסי דא"כ תיקשי מהספיקות חולצות ולא מצי לשינויי דהכא אפי' קטנה צריכה ג"ח דליתא ע"כ מפרש משום כרוז ולא תיקשי א"כ ארוסה גרושה תחלוץ דאה"נ דלא גריעי מקטנה ודברי רש"י נכוני' אלו דברי. ובזה נתיישבו כל קושיותיו על רש"י ז"ל ומאפס הפנאי א"א להאריך וה' שנותיו יאריך כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ה' ר"ח שבט תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3159

3160שנית להנ"ל:

3160

3161היום הגיעני נועם מכתב פר"מ הייתי טרוד במצות נישואין בן אחותי התורני המופלא כה' שמואל כ"ץ נ"י ואחר עד עתה להשיב על שאלת חכם שכי"ב:

3161

3162ע"ד מי שהוחזק בכשרות ובר אוריין וחתם בעד על הגט ושוב אחר זמן מה הי' נתבע מפנוי' שהרתה לזנונים היא אמרה מיני' והוא גם הוא הודה בב"ד ובקש לסדר לו סדרי תשובה וגם עפ"י הוראת ב"ד נשא את המעוברת המפותה הנ"ל מבלי לחוש למעוברת ומניקת חברו כיון שהוא והיא מודים והנ"ל גם אחר נישואי אשתו הנ"ל עודנו עומד בתשובה כשב ומתחרט והנה נפשו דפר"מ אותה לדעת דעתי הקלושה מה יהי' בגט הנ"ל שחתם עליו בעד אחר שלפי הודאת עצמו הי' רשע שכבר בא עלי' קודם חתימת הגט וכיון שמחמת תשובה הודה אפשר שיאומן על עצמו ועוד שהרי נשא מעוברת ומניקת וע"כ משום דמני' הוא או נימא דעכ"פ אין אדם משים עצמו רשע לפסול עצמו בשום פנים:

3162

3163ואת"ל בכי האי גוני מהימן יש ספק אם יש לסמוך במה שנוהגי' מסדר הגט לומר שהעדים יהרהרו תשובה וכמו שצירף מהרמ"ל בתשובה סי' פ"א בסופו וביתר שאת בעירו דמעלתו שנהגו לומר וידוי אנא תבוא וכו' בקול רם קודם סידור הגט ונימא אז עשה תשובה על כל העבר ויהי' הגט כשר ובשגם כי עתה עומד בתשובתו נימא הוכיח סופו על תחלתו כמ"ש ס' זו סס"י מ"ב בח"מ וב"ש אלו דברי פר"מ והרחיב והעמיק עיונו ברוחב בינתו כראוי לגברא דכוותי':

3163

3164לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך חנני והבינני ועל האמת יעמידני:

3164

3165גרסי' פ' ז"ב כ"ו ע"ב אר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אר"ש עני מרי מ' בכתפי' וכשר והרי"ף גרס התם יצרא תקפי' אמר רבא ומודה ר"נ דלעדות אשה פסול אמר רבינא ואתימא ר"פ הני מילי לאפוקי אבל לעיולי כשר ורי"ף מייתי אמר רבא לעדות אשה פסול בין לאפוקי בין לעיולי ומשמע מהפוסקים דהרי"ף גרס כן בש"ס וכ' המרדכי בשם הגאונים ומבי' ב"י ח"מ סי' ל"ד דה"ה הבא על הנדה ועל ארוסתו בבית חמיו ועל הגוי' ולא ידעתי מאי קמ"ל בנדה דכרת דאוריי' איכא וי"ל לפמ"ש בחי' ר"ן דסנהדרי' דבא על הערוה הוה רע לשמים ולבריות דפוגמה בביאתו וא"כ ה"א בא על אשתו נדה דליכא פגם ולא הוה רע לבריות קמ"ל דלדינא אין חלוק ויבואר לפנינו בעז"ה:

3165

3166וכ' הרב"י שם דלהרא"ש מפרש סוגי' בחשוד בעלמא א"כ באיכא עדים שבא על הערוה פסול בודאי ולהרי"ף דמפרש בבא על הערוה הא פסק כרב ששת דלאיסורי איתשל והלכה כרב ששת באיסורא ואמנם רש"י מפרש כהרי"ף דמיירי בבא על הערוה ממש מ"מ יש להכריע להחמיר מדכ' טעמא דר"נ דעד חמס בעי' ואנן קיי"ל מומר לנבלות להכעיס פסול לעדות ממון דלא בעי' רשע דחמס א"כ ממילא לית הלכתא כר"נ אלו דבריו ז"ל:

3166

3167והגאון מהרמ"פ בתשובה מביאו ח"מ סקי"ז מייתי בשם תשו' רש"י להכשיר לעיולא וראיתי להגאון בעצי ארזי' סי' מ"ב ס"ק כ"ג תמה מ"ט הבי' ממרחק לחמו הרי רש"י גרס כן בגמר' ותו תמה על גי' בעל העיטור דמייתי ב"י שם דלעיולא מהימן לר"נ ובמרדכי פ' ז"ב מייתי בשמו דמקדש אפי' בפני פסולי עדי' דרבנן אין חוששין לקדושיו ואני תמה על תמיהתו דלפע"ד ע"כ לא מחלק ש"ס בין לאפוקי לעיולי אלא לר"נ דבעלי עריות לא מקרי רשע ולא מיפסלי אלא משום נגיעה דניחא לי' דתהוי פנוי' דשכיחא לי' א"כ לעיולא כשר להך גירסא אבל הבעל העיטור נהי דגרס כן בש"ס אליבא דר"נ מ"מ לדינא ס"ל כרב ששת דפסולי' לעדות ממון מטעם אל תשת רשע עד כאביי וא"כ מה לי לעיולא מה לי לאפוקי הא ילפי' דבר מממון וכל שאינו כשר לממון אינו כשר לערוה:

3167

3168ואעפ"י שנראה כן פשיט מסברא אביא ראי' מש"ס דקידושין ס"ה ע"ב מתיב רב אחדבוי בראמי וכו' היכי דמי וכו' יע"ש ומאי קושיין לימא דאיכא תרי סהדי להאי ולהאי אך הני סהדי באו על הערוה דלרב ששת דקיי"ל כוותי' להרי"ף ורמב"ם פסולי' מן התורה לממון להעיד על החבילה וכשרי' לעלמא וצריכה שני גטין אע"כ דזה א"א שיהי' פסולי' לממון וכשרי' לעיולא ולק"מ אבעל העיטור דאע"ג דגרס בש"ס דילן דלר"נ כשר לעיולא מ"מ למאי דפסק כרב ששת י"ל אפי' פסולי עדות דרבנן אין חוששי' לקדושיו:

3168

3169אלא לפ"ז למ"ש מהרמ"פ בשם תשו' רש"י דלדינא כשר לעיולא צ"ל דרש"י פסק כר"נ אפי' למה שפירש"י הסוגי' בבא על הערוה מ"ש אפ"ה כשר לעדות ודלא כהרב"י במשמעות רש"י הנ"ל וצריך לומר הא דכ' הרב"י במ"ש רש"י טעמא דר"נ משום דרשע דחמס בעי' י"ל ס"ל לרש"י דוקא אוכל נבלה או עובר שום עברה להכעיס הוא פסול משום רשע ואפי' אינינו חמס אבל העובר עברה להנאה אינינו רשע כי יצרו תקפו ולא מיפסל אלא משום דחשדי דמשום הנאתו יעיד נמי שקר ובעי' דוקא הנאה דחמס (ועיי' תוס' יבמו' כ"ה ע"ב) ומשו"ה פירש"י לקמן גבי אוכל נבלה לתיאבון משום הנאת ממון שקונה בזול ומשמע האוכל איסור להנאת גופו לא מיפסל לעדות ממון ואפי' אביי מודה בזה דכל שעושה להנאת יצרו הנאה דחמס בעי' וא"כ אע"ג דקי"ל כאביי באוכל נבלה להכעיס מ"מ אפשר דבא על הערוה כשר לעדות ממון כרב נחמן בדינא:

3169

3170והנה עצי ארזים הנ"ל העלה להעיטור כרש"י לעיולא היינו להעיד שכבר נתקדשה בפני עדי' כשרי' אבל אם נתקדשה לפני עדים החשודי' על הערוה אפי' באיסור דרבנן אין חוששין לקדושיו הנה לפי מה שישבנו לעיל סתירת העיטור אין אנו צריכי' לסברתו וגם נלע"ד בהפוך משמע מלשון רש"י שכ' לאפוקי שמת בעלה או שנתגרשה משמע דוקא בכי האי גוני שמעיד שמת בעלה ואם הוא לא יעיד מי יתירה לעלמא והה"נ לעיולא שמעיד שנתקדשה בפני אחרי' והלכו למד"ה ואם הוא לא יעיד מי יעיד בזה פסול הוא דחשדי' לנוגע דניחא לי' דתהוי פנוי' או מים גנובים ימתקו אבל הבעל שרוצה לגרש אשתו ומזמין את זה להיות עד בדבר אין כאן צד נגיעה דכמה עדים ימצא בלעדיו וכן לעיולא כששניהם רוצים בקידושין מה איכפת לי' אם הוא לא יעיד יבואו אחרים ויעידו ולר"נ דלא פסל אלא משום נגיעה והכא ליכא נגיעה כשר דלכן פירש"י להעיד שמת בעלה או נתגרשה אבל להיות עד קידושי' או עד גירושי' לא יודה ר"נ ותלי' בפלוגתת ר"נ ור"ש ולרש"י ורא"ש דהלכה כר"נ כשר:

3170

3171ואולי י"ל דגם הרי"ף ס"ל סברא זו ומשו"ה כ' דפלוגתתי' לענין איסור' איתשל היינו להזמינו לעד קידושי' וגירושי' לקדש לפניו או להחתימו בגט דזה לא מקרי אפוקי ועיולא אע"ג דאיכא למימר נמי לענין ממונא איתשל והלכה כר"נ מ"מ כיון דאיכא למימר לענין איסורא איתשל וכנ"ל והלכה כר"ש אזלי' לחומרא ועיי' מ"ש הרא"ש פ"ג דב"ק סי' ד' גבי נגח ט"ו בחדש זה מיהו לא יצדק על זה לישנא מודה ר"נ לעדות אשה הא מיירי פלוגתי' בעדות אשה ע"כ נ"ל דהרי"ף מפרש לי' לענין קרבן שבועת עדות דאם פסולי' הם פטורין מקרבן שבועה וי"ל ע"ד פלפול קצת במ"ש רא"ש דמדשקיל רבא ור"פ אליבא דר"נ ש"מ הלכה כותי' היינו לשיטת הרי"ף דס"ל דפלוגתא מיירי בבא על ערוה ממש והוה פסול מדאוריי' ופטור מקרבן שבועות העדות וא"כ שפיר י"ל מדשקיל ר"פ ורבינא אליבא דר"נ ש"מ קים להו להני אמוראי דהלכה כר"נ בהא א"נ קים להו דלדיני ממונו' איתשל וממילא הלכה כר"נ בדינא וקשה אהרי"ף אבל לשיטות הרא"ש והרז"ה דבחשוד בעלמא מיירי דבבא ממש על הערוה לא הוי פליג ר"נ ולא מיירי אלא בחשוד דפסול מדרבנן א"כ י"ל ר"פ לטעמי'. דס"ל בשבועות העדות ל"א ע"א לאפוקי מלך אבל משחק בקובי' חייב קרבן שבועה א"כ לא הו"מ לאוקמא פלוגתי' לענין איסורא דהרי עכ"פ חייב קרבן וע"כ לענין דינא איתשל והלכה כר"נ ומשו"ה שקיל וטרי אליבי' ורבא ורבינא נמי ס"ל כר"פ בהא אבל למאי דקיי"ל לדינא כראב"י שם דמשחק בקובי' פטור מקרבן שבועה ואם כן שפיר י"ל לענין איסורא איתשיל והלכה כרב ששת מיהו י"ל אי לאו דקים להו להני אמוראי דהלכה כר"נ הוה מוקי פלוגתי' לענין עדי קידושין וא"נ לחתום על הגט וכמ"ש לעיל אע"כ הלכה כר"נ:

3171

3172וראיתי למו' הג' זצ"ל בקונטרס אחרון לספר המקנה בא"ע סי' מ"ב סעי' ה' ד"ה ועיי' בב"ש וכו' כ' בפשיטות דלמאי דפסק הרא"ש כר"נ דחשוד כשר מיירי אפי' מודה בעצמו שבא על הערוה ממש מ"מ לא מיפסל (וע"ש לדעת הרי"ף אפי' איכא עדים שראו כדרך המנאפים רק לא ראו שהכניס כמכחול והוא אומר שהכניס כמכחול לא מיפסל לר"נ) ור"ש לא פליג אלא משום דאיכא עד חשוד ומיפסל אפי' בלא הודאת פיו אבל בהודאת פיו לחוד לא מיפסל ולהנ"ל יש להביא קצת ראי' דאפי' עביד כמודה ועוזב ע"ד תשובה נמי לא משים עצמו רשע דהרי לרי"ף לענין איסורא איתשיל ולהרא"ש נמי פלוגתי' לענין איסורא נמי קאי ואיסורא היינו לחייבו קרבן שבועה שר"נ מחייבו בקרבן אע"ג שהוא לא רצה להעיד מפני החשד שחשדוהו ומשמע שהוא מודה שהחשד אמת ולא רצה להיות עד ועתה אינו רוצה להבי' חולין בעזרה מ"מ מחייבו ר"נ קרבן שבועה ורב ששת לא פליג אלא מפני שיש כאן עדי חשד אבל משום הודאת עצמו לחוד לא מפטר מקרבן שבועה ויש לדחות ראי' זו ועיי' ח"מ רס"י ל"ד ובש"ך שם סק"ג ויש לעיין א"כ כל עד יכול לפטור עצמו מקרבן שבועה ולומר ידעתי בחבירי שהוא חשוד בעבירה ולא רציתי להצטרף עמו והנלע"ד מזה דדקדקו לומר היודע בחברו שהוא גזלן ולא אמר שגזל משמע דוקא שיודע בחברו שעודנו גזלן ולא הוציא הגזילה מת"י ואה"נ אם יברר זה בב"ד שדבר פלוני הי' גזול בידו של זה פטור הוא מקרבן שבועה אך אם ראה חברו שגזל או עבר עבירה ואז לא היינו סומכי' על הרהור או אפי' על וידוי פה שהתודה בתוך הבאים בשעת סידור הגט דאע"ג דלע"ד דמעיקור הדין כל בעלי עבירה מכיון שהרהר בתשובה נעשו צדיקים גמורים וכשרים קמי שמי' לכל מילי רק לב"ד אינו מבורר מחשבות אדם ותחבולותיו ולא מתכשר עד שיבורר לפנינו תשובתו בלי רמי' וכבר כ' בזה בתשו' מהר"מ לובלין סוף סי' פ' שהזכיר מעלתו ויעי' דברי מהרי"ק דמייתי ב"י בי"ד סס"י א' ובש"ך שם ואבאר כונתו דודאי אי לאו חזר בו ע"א ועומד בדבורו ששחט שלא כהוגן דהשתא לאו מטעם שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא אתאי' עלה אלא מטעם עדות וברור גמור דלגבי' עצמו שראהו שוחט שלא כהוגן לא תהא שמיעה גדולה מראי' ואלו ראו ב' עדים ששחט שלא כהוגן מיפסל מן התורה עד שיבורר לפנינו שיצא מחזקת רשעתו ולא סמכינן על אולי הרהר תשובה וה"נ לגבי דנפשי' ובהא לא יאמר מהרי"ק שהעד עצמו מותר לאכול משחיטתו אך מיירי שהעד חוזר מדבריו הראשונים ולא יהיב אמתלא דבכי האי גוני מדינא לא מיתסר אלא מטעם דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ בשלמא בשחיטה הראשונה אסרה אנפשי' אבל השוחט לא נפסל לחלוטין דהרי אפי' לפי דבורו של אז הי' די בלבישת שחורי' וזה לברר לנו תשובתו באמת אבל קמי שמי' סגי' במחשבת השוחט לחוד וא"כ השחיטה ששוחט עתה בזו רגע אעפ"י שאין זמן בין שחיטה ראשונה לשני בכדי לבישת שחורי' וכו' מ"מ הרי אפשר שהרהר תשובה ובזה הי' די קמי שמי' ולפנינו הלא לא אתחזק נמצא שלא עשה את שחיטתו של זה חתיכה דאיסורא ומשו"ה מותר לאכול אבל בודאי אין העד חוזר בו ועומד בדבורו ששחט שלא כהוגן נתי דאין אנו מאמינים לפסול על פי ע"א מ"מ הוא שרואה שוחט שלא כהוגן לא מהני הרהור תשובה שבלבו של זה ואע"ג שכתבתי לעיל דאעפ"י שראה אותו עובר עבירה חייב קרבן שבועה אם אינו מצטרף עמו להעיד דתלינן בהרהור התם לצרף עמו בעדות שהוא בעצמו יודע שהעדות אמת וכמה כרכורים כרכר הש"ך סי' ל"ד סק"ג להסביר הענין ע"כ מצטרף עמו להעיד אבל לא בגוני אחריני וא"כ כ"ש בנידון שלפנינו שלא מעצמו התעורר לתשובה בשעת סידור הגט אלא שהתודה עפ"י פקידת הרב המסדר שציוה לכל העומדי' שם שיתודו נוסח הוידוי ומה הי' לו לעשות שלא להתודות ע"כ אי הי' עדים ממש לא הייתי מצטרף הוידוי ההיא אפי' לסניף בעלמא:

3172

3173אך עדים ואפי' חשד אין כאן רק עפ"י הודאת עצמו ואין אדם משים עצמו רשע אפי' אמרו דרך תשובה אינו נפסל לעדות דאין הטעם משום דלא מהימן אלא משום דקרוב אצל עצמו וכיון דלחתום על הגט איננו נוגע בדבר אלא משום פסול עדות אתאינן עלה ואין אדם נפסל ע"י עצמו והרי לרש"י אפי' באו עדים שבעל ערוה כשר לחתום גט א"כ עכ"פ לרי"ף ורמב"ם ורא"ש והעיטור לא יפסול עפ"י הודאת עצמו אפי' הודה בדרך תשובה ועוד כיון שבאמת התודה בשעת סדור הגט וא"כ ממ"נ אם תשובתו של עתה שלימה ואמת נכון הדבר א"כ נאמן עתה לומר שבשעת הגט שב בלב שלם ואם חשדי' שעתה שב לרמאו' הואיל ורצה לישא האשה ההיא א"כ אין אנו מאמיני' לו כלל שבא על הנדה ונאמר השתא הוא דאיתרע לישא מעוברת ומניקת חברו ונכשל באיסור' דרבנן ומכאן ואילך בודאי לא יחתום על הגט עד שיתברר לנו שתשובתו אמתיית דממ"נ עכ"פ חטא במניקת חברו:

3173

3174אבל על העבר נ"ל שאין לפוסלו ותמהתי קצת על מהר"מ לובלין סוף סימן פ' דמשמע דעיקור סניף שלו הי' על שהרב המסדר הגט ציוה להם שיהרהרו בתשובה ובודאי מסתמא הרהר בלב שלם ובעובדא דידי' שעברו עליו יותר מעשרים שנה משעה שנחשד אם כן עברו עליו כמה יה"כ שכל ישראל מתודים ושבי' ויותר ראוי' לסמוך לע"ד על זה ולעשותו סניף עכ"פ אלא בעובדא דידן לא עבר עליו יה"כ מזמן העבירה עד שעת החתימה ומ"מ הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב עש"ק כ"ב כסלו תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3174

3175ששון ושמחה ישיגו לה"ה הרב המאור הגדול השנון המופלג בנן של קדושים כש"ת כמהו' דוד העשיל סג"ל נ"י אבדק"ק פ"ק יע"א:

3175

3176ע"ד מי שנקרא בתורה יחיאל ובל"א מאכל וכן חותם עצמו פשוט יותר מביעא בכותחא יחיאל המכונה מאכל כמו שנקרא בפי כל עולם וכמו שחותם עצמו אין תולין בטעות אעפ"י בסדר שמות האנשים כתב יחיאל המכונה מיכל היינו למי שאין אנו יודעין שמו המורגל בפי כל העולם עם חתימתו ועוד כמה פעמים מצינו ששמו הקודש משונה משמו הלעז כגון יקותיאל המכונה זלמן וכאן יש שמרי' המכונה זלמן וכ' מהרש"ל ביש"ש דזה בא שלפעמים רצה האב לקרוא הבן על שם אביו והאם על שם אביה והתפשרו שיהי' שם הקודש כך ושם החיל כך ומכ"ש הכא שקרוב להיות א' מיכל ומאכל והולכים אחר מבטא וחתימתו ואל"ה יאמרו שאחר הוא המתגרש וגדולה מזה בס' נודע ביהודה מהדורא תנינא בחלק א"ע סי' קי"ט ופסק שם והסכים להגאון מהר"ם פישלס וצ"ל מאיר המכונה מייאיר אף ע"פ שמעולם לא חתם כן ורק משום מבטא בני אדם וכבר כתבתי בתשובה אחרת שאם אין שמו אלא מאיר לחוד אין צריך לכתוב כינוי כלל כי מייאיר אינו אלא נמשך ממאיר כמו יצחק חקין אמנם בשם מאיר ליב לפי הסכמת הגאון שם לכתוב ולכפול שניהם במכונה א"כ אם יכתוב מאיר ליב יאמרו שהוא אחר שהרי כינוי שלו הוא באמת מייאיר ע"כ יכתוב מאיר יהודה המכונה מייאיר ליב וגם בשם הרש עשינו מעשה לכתוב הרש חסר יו"ד אם נקרא וחותם כך [עיין לעיל סי' כ"ה וסי' ל"ב] ודברים אלו אינם צריכים לפנים משה"ק סופר מפפד"מ:

3176

3177שלמא רבא וצפרא טבא לי"נ הרב המופלג הדיין המצוין כבוד מה' מרדכי טאסק נ"י רב"ד דפה ק"ק יע"א:

3177

3178ע"ד מי שקורין אותו לתורה יהושע בשי"ן שורקית וחותם עצמו יהושיע ביו"ד חירקית איך לכתוב בגט כאשר נדברנו יחד אתמול לכתוב לכתחילה רק שם יהושע בלי יו"ד ולקרות בגט בשין שורקית כאשר עולה לתורה ואין להשגיח על חתימתנו בשיבוש וטעות כמ"ש ב"ש בסידור שמות יהושע במי שחותם עצמו יאושע שדרך בני אדם לשבש האותי' שהרי לא נמצא כן שם בשום מקום כן ה"נ שם יהושיע ביוד לא נמצא בשום מקו' אינו אלא שיבוש וסברא זו כ' מהרי"ק בשורש פ"ו במי ששמו אלי' ונקרא בפי כל בי"ל דכיון דכולי עלמא יודעין שאין זה שם שעולין בו לתורה וכל מי שנקרא כן יש לו שם אחר שעולה בו לתורה ליכא למיחש ללעז וה"נ כן ואע"ג דהתם אינו מכשיר לכתחילה אלא יכתוב שניהם התם טעמא אחריני איכא משום דס"ל למהרי"ק דשם זה דבי"ל אינו יוצא מאלי' וה"ל מוחזק בשני שמות ולדעת התוס' יש לכתוב שניהם לכתחלה ועכ"פ בדיעבד ליכא לעז לומר שזה אחר הוא כיון שכולי עלמא יודעין דשם בי"ל אינו עיקר ע"ש ומביאו ב"י בקיצור בסי' קכ"ט ע"ש אבל הכא דברור לנו דאין אדם נקרא בשם שאינו נמצא במקרא ובגמרא או בשום ספר א"כ זה יהושיע אינו אלא משתבש משם יהושיע דקרא וש"ס לכן אפי' לכתחילה אינו צריך לכתוב אלא שם שעולה בו לתורה שהוא שמו המובהק כמ"ש הרא"ש פ' השולח ואע"ג דהתם כ' הרא"ש שם שעולה בו לתורה או חותם עצמו הוא המובהק והכא עליתו לתורה וחתימתו סותרין מ"מ י"ל דחתימתו חניכתו ועליתו לתורה הוא המובהק שהרי נקיי הדעת שבירושלים הי' חותמין בחניכתו וא"כ הרי הוא כא' מהם ועליתו לתורה הוא המובהק שלעולם לא מצינו מי שעולה לתורה בחניכה וכיון שכן הוא י"ל כ"ע מודים שם המובהק כותבים בגט לכתחילה דאפי' לדעת הרב"י שברמב"ם דבחניכתו אינו כשר אלח בדיעבד מודה דבשמו המובהק כשר לכתחילה ומכ"ש להסכמת בית שמואל רס"י קכ"ט דגם לרמב"ם חניכתו כשר אפי' לכתחלה מכ"ש שם המובהק וכל זה אי הי' חתימתו חניכה וק"ו הכא שאינו אלא שיבוש לשון ולעז ליכא כיון דכ"ע יודעין א"כ פשוט דאפי' לכתחילה כותבין כן בגט:

3178

3179ולא דמי לחזקי' ואלי' שאם ידוע חתימתו ושינה פסול התם איכא תרי אלי' במקרא וכן תרי חזקי' אעפ"י שמן הסתם הולכין אחר רוב אלי' וחזקי' שבש"ס מ"מ הכא שיודעין חתימתו אין לומר שהוא חניכה מאידך דאין שם זה חניכה לאידך אלא הוא שם מובהק ונתברר שזה חותם עצמו על שם המיעוט וה"ל אינך שינוי וכן נמי זנוויל וזנביל שהם ב' שמות של לעז משונים זה מזה במבטא ואין א' כינוי לחברו משו"ה הולכין אחר חתימתו ונראה דאפי' להט"ז דמחמיר בשם גדליא כשחותם עצמו באל"ף וכ' בגט בה"י דפסול אעפ"י שלא נמצא כן וגם אין שינוי במבטא ולט"ז אה"נ דפסול בחותם עצמו יאושע וכתבו יהושע מ"מ בנידון דידן יכשיר אפי' לכתחלה דהתם י"ל דקפדי בני משפחה וקבעו להא שם זה באל"ף במקום ה"י מפני כבוד השם הקדוש שלא לכתוב גדלי' בה"י או יהושע מפני אותיות השם הקדוש ולא להיות אפי' כינוי וחניכה שלא יבוא שום מכשול על ידם שיושלך באשפה כמו שמצינו בש"ס דעשו י"ט מגילת תענית דבטילת אדכרתא מן שטרי' תהי' כותבין כהן לאל עליון ובטלום משום מחר פורע זה חובו ונמצא שם הקדוש מוטל באשפה אף ע"ג דקפידא דגדלי' מוטל באשפה אינו דומה להתם שהוא שם שלם אל עליון ונכתב על שמו ית' משא"כ גדלי' ויהושע מ"מ כיון שהם מתחסדים ומקפידים טפי הולכין אחר חתימתם זה נ"ל דעת הט"ז ונ"ל נהי דכתב הב"ש כמה פעמים שחלקו עליו האחרונים וס"ל שאין משגיחין בחתימתו כמ"ש בשם גדלי' ובשם יאודה ומתתי' ע"ש מ"מ בשם יאודה מודה להט"ז משו' דאיכא התם קפידא טפי מפני שהוא כולו שמו של הקב"ה כדאמרי' בסוטה ואמרי' בגיטין דאיכא דכותב יהודה וטועה ואינו כותב דל"ת הרי השם ככתבו נמצא דשפיר דמי למיקפד שלא למחתם יהודה כ"א יאודה וע"כ החמיר הב"ש ביאודה טפי מביאושע ומיושב סתירת הב"ש ומ"מ דוקא בהני דאיכא למימר בכיון הקפיד אבל בנידון דידן שאין שם זה נמצא כלל וגם לא שייך לומר שהקפידו לשנות שם יהושע דקרא והחותם עצמו עומד לפנינו ואינו יודע שום טעם וסברא אין לנו לומר אלא או שנשתבש או שהוא כינוי וחניכה לשם הקודש שקוראין וכיון שכולי עלמא יודעין כן ליכא לעז וכותבין כן לכתחלה:

3179

3180ועוד נ"ל פשוט שהוא קצת שם דנערות וקיצר השם שהשורק קשה במבטא לקמץ השפתים וקורין יושיע בחירק ועי"ז חתם כן ואע"ג דהוה קצת שינוי במבטא כותבין כן לכתחילה כמו יצחק חקין וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ג דגיטין סי' כ"ו אשר ז"ל יפה פסק גבי מירוש שאינה כל כך הברה א' עם מרים ואף שיצחק חקין ג"כ אינו הברה א' מ"מ כשכותבין יצחק לחוד אין כאן דמיון לעז שיאמרו זה שמו חקין ואיש אחר הוא שהרי כל חקין הי' קורי' לס"ת יצחק ואפשר כך הי' חותמין בשטרו' אבל גבי אשה שאינה עולה לס"ת וחותמת בשטרות לא נוכל לידע ברור שכל שם מירוש בא ממרים ע"כ חוששין שמא שם אחר הוא לגמרי אבל שערכו ושערלין הברתה קרובה לשרה טפי וגם קרוב הוא בפי כל וכו' יע"ש עוד באריכות ובנידון דידן יהושיע דומה לשערכי ושערלין שאפי' באשה כשירה מכ"ש באיש שעולה לתורה בשם יהושע ואע"ג דהוא ז"ל כ' עולה לתורה וגם חותם עצמו בשטרות בשם יצחק והכא החתימה והעלי' סותרי' כבר כתבתי לעיל דיש לתלות הטעות או החניכה בחתימה ושם המובהק בעלי' לתורה בוודאי איכא גוני דאין להעמיד דין על הקוראים לתורה כגון אלי' ואלי' שהם משנים כפי רצונם ולאו כולי עלמא דינא גמירי וכיון דאיכא הכא ואיכא הכא אין לסמוך על חזן הכנסת שקרא לזה בשם זה ומי ציוה לו ואת מי שאל אבל בשם זה שאין אנו סומכין על שליח צבור ידוע שקרא לאיש הזה אלא כל הנקראים לתורה במדינתינו לא נעדר א' מהם שאין קוראים לו לתורה ליהושע בשורק כיון שלא נמצא שם אחר בתנ"ך וש"ס ופוסקים בזה וודאי עליתו לתורה עיקור לחתימתו או שיבוש או חניכה או קיצור השם וע"כ לע"ד אין ספק לכתוב לכתחלה בגט יהושע ולקרותו בשורק ומי שחותמו אמת יורנו דרך אמת הכ"ד הבעה"ח פק"ק פ"ב כאור בקר ליום ד' ער"ח שבט הקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3180

3181לשון השאלה:

3181

3182לכבוד ידידי אוה"נ הרב המאוה"ג הגאון המפורסים החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' משה פפ"ד נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב נרו יהל כאור זורח ויתענג על רוב שלום עד בלי ירח:

3182

3183אוהב נפשי! דבר אלקים לי אליו ע"כ ימחול לי אם אעמוס משאי על שכם מעכ"ת הגאון נ"י:

3183

3184והנה אוהב נפשי לא אגדיל הענין ברוב פלפולים אשר אינם נוגעים לענין ורק להראות הגדלות והרוממת כי קצתי באלה וכל מטרת כונתי להשיג האמת לכן אדבר בזה בדברים מועטי' הנוגעים לגוף הדבר בלבד והוא כי מקומי זה נקרא בפי כל ישראל ובפי ערלים דייטשען בשם פעסט אך ההגרים יקראוהו בשם פעשט ונראה לדעתי כיון דעיקר איש מדינה ההגרי וגם יש שינוי גדול בשם זה כאשר יעיד הכתוב על האפרתי כי לא יכון לדבר כן שבולת כ"א סבולת ודומה וודאי לקאזמיר דמתקרי קאזמירי ולפוזן דמתקרי פוזינא לכן יש לכתוב גם כן פעסט דמתקרי פעשט וכמו שכותבין באובן דמתקרי בודא ובפרעשבורג דמתקרי פאזשאן ושמות אלה שמות שקוראין ההגרים כן כן במקומי יש לילך אחר השם שקראו ההגרי שהוא עיקור במדינה גם אין לדעתי שום ספק לחשש השם שקוראין המקום בלשון לטין פעסטום או פעסטיני כי מה לנו עם לשון לטין וכמו שכ' מהרי"ק בשורש ק"ו הביאו הב"י בסי' קכ"ח ואם נחוש ללשון לטין הי' מוכרחים לכתוב בפרעשבורג כמה שמות לפי מה שראיתי בדיקסיונער שנקרא פ"ב בלשון לטין פאזאניום פיזאניום פלעקסום פרעסבורגום א"א דאין לנו לחוש ללשון לטין ואף שבמקום משפטם הורגלו לדבר ולכתוב בלשון זה מ"מ רוב אנשי מדינה לשון הרגיל אצצם או לשון דייטש או לשון הגר גם אין לי ספק בזה שלא לכתוב על מעינות מי חמין כיון דכל מעינות מים חמין הם בעיר אפען מעבר לנהר דונאי ונשפכין כולן מעבר השני לנהר הנ"ל וטרם יבוא האיש משם הנה על המעברות כבר אבד שמם ונהר מפסיק בינם לבינינו א"כ אין לכותבם וא עדיפא מנהר אשר סמוך לעיר נשפך לנהר אחר ונאבד שמו משם והלאה דאין כותבין אותו כמבואר בתשו' מהרי"ק וכן פ' הרמ"א ז"ל אך בזה יש לי קצת ספק לפי מה שנוהגים לכתוב כל ספוקי עיר ופה אצלינו כמעט אין בית אשר אין בו באר הנשאב תמיד ע"י פלומבן ומימי בארות טובות הנה לשתי' אדם ולרוב הולכין הבהמות אצלן ומשקין אותן מהן גם מבשלין מהן ולשארי ההצטרכות גם לכלי פשתן הגסים אשר יכבסו במי אפר (לויג) ישתמשו במי בארות רק לבגדי פשתן הדקים אשר יזיקום מי אפר ונתכבסים רק במים ובורית לבד ישתמשו לזה ממי נהר כי יאמרו כי קלים מימיו ממי בארות עכ"פ ישתמשו מהבארות להגסים וגם הדקים אחרי הכביסה יושטפו במי בארות דהוי כמו רוב ספוקי העיר מהן דאף דטחינה אין שייכות בהן וגם המשרה (ובאמת לא ראיתי פה כי ימצא שריות פשתן אף בנהר) מ"מ כיון דלשתית אדם ובהמה ולאפי' ובשול ולכביסה לבגדי פשתן הגסים ישתמשו מהן הי' נראה לכתוב דיתבא על נהר דונאי ועלמי בארת דהוו כמו רוב ספוקי עיר ובמקומי שהייתי בתחלה נהגו לכתוב בגיטין מקדמת דנא בקערעסטור מתא דיתבא על נהר באדראק ועל מי בארות ובאמת ששם אין השמוש מבארות גדול כ"כ כמו פה ואפ"ה הנהיגו לכותבן ודברי הב"ש בסי' קכ"ח ס"ק ט"ז לטעם הראשון משמע דוקא היכי דיש לחוש לקלקול והיינו היכי דיש בארות מועטי' אבל לא כן במקום שישנן למאות דלא שייך לחוש שיתקלקלו וגם ליכא מעינות דיוכללו בהן הבארות אך לפי שראיתי כי באובן ישן וגם בעיר אובן אינם מזכירים הבארות אף דגם שם לא שייך דיוכללו במעינות מי חמין לכן אנכי קצת נבוך בזה אם אנהוג להזכירם ואנכי את פי גאוני ארץ אשר יורו לכבוד השי"ת ולכבוד תורתו ע"פ האמת אשמור ע"פ הדבר אשר יורני אעשה. פעסט יום ד' ג' שבט תק"פ לפ"ק. תשובה.

3184

3185שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג מעוז ומגדול המפורסם כערוגת הבשם גן הדסים גל של אגוזים המופלג כבוד מהו' ישראל סג"ל נ"י אב"ד דק"ק פעסט יע"א:

3185

3186נפשו היפה איותה לסדר גטין במקום משכן כבודו בעיר הנקראת בפי כל ישראל ובפי אומות העולם האשכנזים בשם פעסט בסמ"ך ולאנשי מדינה ההגרים נקראת פעשט בשי"ן ובמקום המשפט מושב כסאות מלכי' ושרים מדברים בלשון לטיין ושם נכתב פעסטים או פעסטיני ודעתו דעת תורה נוטה לכתוב פעסט דמתקריא פעשט ולא לחוש ללשון לטיין כלל וטעמו ונימוקו עמו וביקש ממני לחוות דעתי דעת פעוטים גם אני:

3186

3187גרסי' פ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) בראשונה הי' משנים שמו ושמה שם עירו ושם עירה וכו' ומסקינן הא דאתחזק בתרי שמא הא דלא אתחזק וכ' תוס' דאותן שבגליל לא ידעו שם דביהודי' ויאמרו שלא גירש ויוציאו לעז על בנים מן השני אבל בהוחזק בשני שמות במקום א' כשר בדיעבד אפי' באחד מהם ואפי' בחניכה ומיהו לכתחלה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום א' כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוטא שרה מרים וכל שום דאית לה וכו' והשתא בראשונה הי' משנה שמו ושמה קורא שינוי מה שאינו כותב אלא שם א' משני השמות מפני שאין מכירין בו במקום אחר ודומה להם שינוי שמו ושמה וכן יש לפרש שם עירו ועירה שוב הקשה תוס' מהא דכ' חניכתו וחניכתה אפי' לכתחלה הי' נקיי הדעת עושי' כן ותי' ב' תירוצים א' צ"ל נקיי הדעת הי' שמותיהן ידועים וליכא לעז א"נ כשהשמות דומי' זה לזה שהכינוי דומה לשם אף לכתחלה כשר בכינוי עכ"ל:

3187

3188והגאון מהר"ם א"ש בתשובה ח"א סי' י"ח נתקשה בתי' קמא דהתוס' דא"כ רובא מרים ופורתא שרה כיון דרובא מרים בודאי היתה ניכרת בשם זה וא"כ אפי' לכתחלה סגי בשם מרים ע"כ פ' דתי' שני עיקור ולפע"ד דברי תוס' ברורים בטעמ' דרובא מרים פירש"י רוב אנשי' קורי' לה מרים פי בעיר אחת איכא רובא קורים מרי' ולא ניכר להם שרה כלל ולהמיעוט שקורין שרה להם לא ניכרו שם מרים כלל דומה למ"ש הוא ז"ל בעצמו בשו"ת ח"ב סי' מ"ה בד"ה אחר זה עיינתי וכו' בענין אובן דמתקרי' בודין דמקדמת דנא שהי' קהל ספרדים הדרים בה רובא והי' קורין אותה בודין והאשכנזים קראו לה אובין לכן כתבו אז בודין דמתקרי אובין ועתה נהפוך היא ע"ש וצל"ע קצת בדברי חכם צבי בהקדמת ספרו שכ' בודין דמתקרי אובין והוא הי' בימי מהר"מ א"ש הרי שהי' שניהם בעיר א' רובא דאינשי קרו לה הכי ומיעוטא קראו לה הכי ידעו הני בלישנא דהני התם בעי' לכתחלה למכתב תרוויהו ובדיעבד מיהת כיון שהכתיבה והנתינה בעיר א' כשר אך אנשי ירושלים בחניכותיהם דכולי עלמא הכירו בשני השמות אפי' אי כל אדם הי' קורא אותם ברוב הפעמים בשם העברי' ובמיעוט הזמנים קורא בחניכתו מ"מ הי' ניכר בחניכה זו לכולי עלמא ולכן מגרש בחניכתו אפי' לכתחלה והכלל כי רובא ומיעוטא דמרים ושרה היינו רובא דאינשי ומיעוטיהו אבל להמיעוט אינו נקרא בשום פעם בשם מרים משא"כ בחניכות יקירי ירושלים הוה עיקור וטפל אצל אותן האנשים בעצמם שקוראים להם בשם זה עיקור או על הרוב ובשם חניכה לטפילה בעלמא או על דרך המיעוט ותי' קמא דהתוס' עולה כהוגן:

3188

3189והנה לתי' ב' של תוס' דהיכי דחניכה דומה לשם העיקר אינו צריך לכותבו א"כ בנידון שלפנינו לא הי' צריך למכתב דמתקר' פעשט ודאי דעדיף זה טפי טובא מפראסניץ ופרויסטיץ שבתשו' מהר"ם א"ש הנ"ל וכבר התרעם הגאון מהר"ם כ"ץ אביו של הש"ך ז"ל בתשו' להגאון מהו' העשל ז"ל בקונטרס שבסוף ס' גבורות אנשים על פוזנא דמתקרי' פוזנינא דלא צריכא וקאזמירא קאמיזרס ניחא לי' ע"ש ושם האריך וביאר בבריסק דהי' צריך למכתב דמתקרי' ברזשטשי' וכתב דמתקרי ברסטי' שכ' הגאון מהו' העשל שאינו שינוי שהכל יוצא מלשון א' כמו שכ' במרדכי פ' המגרש לענין בוריש ובוריש ע"ש מהו' מאיר כ' ועוד אעפ"י שתאמר שמשמעות הלשון הוה שינוי אין זה שינוי שזה המקום שם א' לו רק הענין מחמת חילוף הלשון שבני רוסי' מקצרים לשונם וקורין לברזשטשיא ברסטיא וכן הדין בכל המקומות שמתחלפי' מחמת שינוי לשון חלוקות אין קפידא שברסטי' הוא פי' על ברזישטשע וכו' ע"ש הרי קמן אע"ג שהשינוי הוא בין סמ"ך לשי"ן ברסטי' וברזישטשע מ"מ כיון שכן טבע לשון רוסי' כולי עלמא יודעי' דהיינו הך ואין כאן לעז ומכ"ש כאן דטבע לשון בני הגר קורי' לאות ע"ס באשכנז ע"ש בהגר א"כ פעסט היינו פעשט ולא הי' צריך למכתבי' כלל דומה למ"ש הריצב"א שבמרדכי על נהר קייר שכתבו יי"ר שכן הוא טבע לשונם שבמקום קו"ף כותבין יו"ד ועיין תשו' מהרמ"פ סי' י"א כ' שלא הבין כונת הריצב"א בזה ועיי' בס' גט פשוט סי' קכ"ח סק"ג ד"ה והמרדכי כ' וכו':

3189

3190והנה פר"מ כ' ששינוי גדולה הוא בין שי"ן לסמ"ך דהכי מצינו בקרא באפרתים אמור נא שיבולת ואמר סבולת יפה כ' וכן מוכח ממהרי"א שכ' דכל שנקרא בשי"ן שמאל יש כותבו בסמ"ך דלא נטעה לקרוא בשין ימין ש"מ דאיכא קפידא בהכי אבל לנידון שלפנינו אין ראיתו מכרעת כלל דהתם בתיבה הנקראת בשי"ן שמאל לכל עולם אם נקראוהו בשי"ן ימין ה"ל שינוי ענין ממש אבל הגע עצמך הכותב גט בין אפרתי' וצריך למכתב שיבולת וכי יכתוב סבולת הלא יכתוב שבולת והאפרתים יקראוהו בשי"ן שמאל כדרכם ואנחנו נקראוה בשי"ן ימין כדרכנו ולזה נתכוון הגאון מהר"ם כ"ץ הנ"ל שלאנשי רוסי' וליסא הוה ברסטיש כמו ברזיטשטש ומכ"ש הכא לבני הגר הוה פעסט כמו פעשט וכעין שכ' הריצב"א במרדכי בפ' המגרש על בוריש ואנו קוראי' בוראיש דממקום הדירה ניכר שהוא בארץ הגר ולשונם לדבר בלישנא קלילא אין להקפיד בכך ע"ש א"כ מכ"ש הכא לפי תי' שני של תוס' הנ"ל לא הי' צריך למכתב כלל דמתקריא פעשט:

3190

3191אמנם לתי' קמא של תוס' משמע דאע"ג דודאי החניכה הוא שם היוצא מעיקור השם מ"מ אי לאו דניכר הוא לכל באי עירו צריך הוא למכתבנהו וא"כ ה"נ כיון שאין ההגריים מכירי' שם פעסט כלל אע"ג שאין בענינו שינוי וכוונתו א' צריך הוא למכתבי' לכתחלה ותמהתי על הגאון מהר"ם א"ש הנ"ל שכ' לתי' קמא של תוס' פשיטא שאינו צריך למכתב פראסניץ כיון שליהודים ניכר בשם פרויסטיץ ומה לנו בשם גוים ותימה א"כ גם שם פראטיאוע אין צורך להזכירו והאמת שדעת הרבה מגדולי אחרונים השיגו על הרמ"א שכ' בסי' קכ"ח סעי' ג' שצריך לכתוב דמתקרי' על שם הגוים ועיין בס' מכתב אלי' בשער השמות סי' יו"ד ובתשו' מהר"מ כ"ץ הנ"ל ומ"ש בס' גט פשוט סקל"א באריכות מ"מ העלה שם סקל"ב דאע"ג דבעל הלבוש בעצמו כ' שלא הי' צריך למכתב פוזינינו וכן הרמ"א בקראקא לא הי' צריך למכתב דמתקריא קאזמיר מ"מ עכשיו שכבר נהגו למכתב א"כ אם לא יכתוב יהי' שינוי השם שכבר רגילים לכתוב גם שמות שרגילים גוים לקרוא בהם ונכון הוא מסברתי' א"כ לפ"ז פשיטא לתי' קמא של תוס' צריכי' אנו למכתב פעסט דמתקרי' פעשט וכמ"ש מעלתו ואמת נכון הדבר:

3191

3192אם לכתוב גם דמתקריא פעסטיום בלשון לטיין שבו משמשים השרים בערכאותיהם גם בזה יפה כתב מעלתו שאין לחוש לו כלל אך מה דמייתי שכ"כ מהרי"ק שרש ק"ו שאין לחוש ללשון לטין כיונה דעתו הרמה לדעת מכתב אלי' רס"י יו"ד הנ"ל שכוונת מהרי"ק הוא על זה האופן שאין אומה משמשת בלשון לטין אלא כל הגדולים והשרים בכל מקום משמשים בו הואיל והוא לשון קצר ומ"מ כיון שאינו לשון בפ"ע שההדיוטו' משמשי' בו אין לחוש בו בגט ע"ש וסברא נכונה הוא מסברת חוץ כיון שאפי' אותם המשמשי' בלשון לטיין מכירים ומדברים בלשון שההדיוטות משמשים א"כ אין כאן לעז כלל אפי' יהי' השרים יהודים ומכ"ש שאינו מיוחד אלא לנכרים והדין דין אמת אבל מהרי"ק ז"ל לא נתכוון לזה דא"כ מה צריך להבי' ראי' מר"ת שאין להזכיר שם גיות בכדמו"י ושוב כ' שאם כי יש לדחות דהתם שם של גוית מורה על כפירותו בתורת משה רבינו משא"כ שם העיר מ"מ כיון שעיקר טעם של שם העיר הוא משו' הכירא ואין אנו צריכי' אלא לפרסום בין ישראל ומה לנו לשם הגוים ע"ש וא"כ אי ס"ד כונתו בלשון לטיין שאינו נהגה באותו המדינה אלא בערכאותיהם א"כ לא הי' צריך להנ"ל ואם אולי כן הוא שלשון לטיין לא הי' נהגה שם אלא במקום שרים ואפ"ה הוצרך לאותן הסברות א"כ לפי מה דקיי"ל כפסק רמ"א לכתוב גם שם הגוים ולא חיישינן לסברת מהרי"ק א"כ גם לטיין צריכי' לכתוב בגט:

3192

3193אבל האמת יורה דרכו בנידון דמהרי"ק הי' לשון לטיין נהגה בשפת הארץ ההיא ולטיין דנקט לאו דוקא דמעשה הכי הוה וה"ה לכל הלשונות וכן מ"ש במהרי"א לשון אשכנז וגלחות לאו דוקא וה"נ במהרי"ק ואנן לא קיי"ל כמהרי"ק בהא כמ"ש לעיל שכבר הנהיגו לכתוב שם המפורסם בין האומות בגט אבל היכי שאין לשון לטין נהגה רק השרים במקומות מושבותיהם כסאות למשפט והם בעצמם מדברים בשפת הארץ ההיא פשוט שאין לחוש לאותו הלשון כלל כדהסביר מכתב אלי' מדנפשי' וכ"ע מודים בזה לע"ד:

3193

3194ויעיי' בירושלמי פ"ק דמגילה שם נאמר דלשון ארמי בורגני א' בדה להם מתוך לשון יוני' ואני הגהתי דצריך להיות לשון רומית והוא לשון לטין שאינינו לשון קדום כמבואר בצמח דוד חלק שני שנת שמ"ה לאלף השלישי עכ"פ מבואר דלשון לטיין הוא לשון רומי ולא כמו שחשב מכתב אלי' ומ"מ מ"ש מהרי"ק והריצב"א הי' לו לברר ע"י לשון לטיין דוגמא בעלמא נקיט ורצונו לומר ע"י לשון ארצו של ריצב"א שהי' צרפת והגט בא מארץ הגר ונשתנה שם מקום הנתינה והדברים מבוארים לע"ד:

3194

3195ודאתאן עלה דברי מהרי"ק צריכי' ביאור מעיקרא מאי קסבר דמייתי מר"ת א"כ אין להזכיר שום שם גיות בגט א"כ שם המושל לא נזכיר והיינו שאלה צדיקי גלילי שבמשנה שלהי מס' ידים:

3195

3196ועוד א"כ לוקס ולוס (גיטין י"א ע"ב) איך יגרשו נשותיהם בח"ל דישראל נמי שמותיהם כשמות גוים אע"כ לא אמרו ר"ת אלא בשם המורה על כפרנות בתורת מרע"ה וא"כ מעיקרא מאי קסבר מהרי"ק. ונ"ל דמעיקרא נמי אמסקנא סמיך וס"ל למהרי"ק אי לאו דכללא הוא דאין לחוש לפרסום גוי משום הך סברא לא הוה פסיק ר"ת שלא להזכיר שם של כפירה מה בכך עכ"פ זה שמו אשר יקראו לו עתה ושמו הראשון נעקר ממנו בין האומות וצריך להזכירו בגט אע"כ ס"ל לר"ת בפשיטות דאין לחוש לפרסום האומות וס"ל דישראל אסור להזכירו בשם השני המורה על כפרנותו ושם המתפרסים בין ישראל הוא השם שמגרש בו ואין לומר א"כ לאיזה צורך כ' ר"ת כלל הך דאין להזכיר של גיות בכדמו"י היינו להפליג האיסור שאפי' לחומרא בעלמא לא יזכרנו כיון שאין צריך א"כ בודאי איסורא עביד להזכירו ואם מזכירו נראה שינוי השם כי יאמרו ישראל אחר הוא חניכותו ביהדות כך הי' דאל"ה לא הי' לו להזכיר בכדמו"י אבל לעולם מוכח מר"ת שאין לחוש לפרסום בין או"ה וא"כ שם עיר של הגריי' כגון פעשט אין צריך כלל אלא שצריכי' אנו לחוש עתה לדברי רמ"א כנ"ל בשם ספר גט פשוט אבל עכ"פ שם לטין אין להזכירו:

3196

3197ראה זה מצאתי בסוף ס' שמות מייתי כמה ערי הגר אובין גראן וואצין ווארדיין דובריץ שנראה שהוא דאברצין ועוד כמה מקומות ובתוכם מתא פאשטא ונראה מהענין שנתכוון על פעסט ושמקדמת דנא זה שמה אשר נקרא ונכתוב בספר כריתות פאשטא וא"כ אעפ"י שנעקר זה השם לגמרי מ"מ דומה לסינים וצובא שבתשו' בית יוסף להלכות גטין סי' א' ולקוסטאנדינא אעפ"י שנעקר זה השם ונקרא סטאמבלא מ"מ בגטין כותבי' שם הראשון מ"מ כבר ביארו האחרונים דהיינו אם היהודים עדיין נשארי' שם מזמן הראשון והי' כותבין תמיד שטרות וגטין בשם הראשון לא נעקר זה השם עיי' במכתב אלי' ובס' גט פשוט סי' קכ"ח ס"ק כ"ו ד"ה וראיתי בתשו' מר"ן וכו' אבל הכא שמקרוב נתיישבה קהל פעסט ואז כבר נעקר זה השם פאשטא בודאי אין לחוש לו כמ"ש ב"י בתשובתו על טברי' שנתיישבה מקרוב ע"ש ואיידי דאיירי נפלאתי על הגאונים מהו' גבריאל ומהרמא"ש ח"א סי' י"ט וסי' כ' דמייתי מנחל אשכול ומסלע המחלקות ודומיהן להוכיח מזה אי שם השני עיקור או שם הראשון עיקור קורא אני על הגאונים אם לא אעלה את ירושלים וגו' הרי ירושלים הי' שמה שלם מלכי צדק מלך שלם ואברהם קרא לה שם חדש ויקרא שם המקום ההוא יראה ואח"כ נצטרפו ב' שמות והקדים השני וקראו ירושלם ירא שלם כמבואר במדרש וכן כתובה בקנות לט"ב תחלתה ציון ידידות ידידי וכו' על שם שני כהני' היינו מלכי צדק אברהם אבל באמת אין מזה ראי' לכאן כלל היכי שלצרפו שני השמות ונעשו שם א' והכא מיירי שהשמות נפרדים לגמרי ואין ענין לכאן מ"מ בהא סלקינן למכתב פעסט דמתקריא פעשט ותל"מ:

3197

3198וע"ד שם הנהר הנה בסוף ס' שמות רמי אהדדי דבאובין כותבי' על נהר דונאו בוי"ו לבסוף ובבילוגראד כותבי דונאי ביו"ד לבסוף ושניהם נהר אחד והעלה לבסוף דזה תלוי בחילוף לשון אנשי המדינה ואיננו מתפייס בתי' זה מפני שכאן כותבי' דונאו דמתקרי דונאיי וידוע שאין אנשי ארצנו מצורפי' מאנשי אובין ומאנשי בילוגראדו שימצאו פה יש קורות דונאו ויש דונאי עכנלע"ד דלא אירע זה ע"י שינוי מקומות אלא ע"י שינוי זמני' כידוע שהלשון מתחלף בזמן זולת זמן וכבר כתבנו למעלה בשם תשו' ב"י דבמקום שהורגלו בגטין והורגלו לכתוב סינים וציבה אע"ג שבאורך הימים נשתנה שם העיר וה"ה הנהר מ"מ לא ישתנה כתיבת הגט מאשר הורגלו עד עתה והשתא נימא דבזמן מן הזמנים הי' נקרא דונאו ונשתנה ונקראת דונאיי ותחלת סידור הגט באובין הי' כשהי' נקרא דונאו והוקבע כן לעולם ובבילוגראדו הוחל לקרוא בשם דונאי והוקבע כן ופה בעירנו התחילו לסדר גטין בזמן שהי' רובם קורם דונאו ובמיעוטא דונאי כנ"ל ביישוב הדברים על נכון בעז"ה ומהתימה בסדר שמות של ב"ש העתיק המקומות מס' שמות הנ"ל ובבודין ובילוגראדו נדפס שם נהר דונאי ביו"ד לבסוף בין באובן בין בבילוגראד אולי משגה הוא:

3198

3199והן עכשיו לדעתי לא ימצא במדינה שום אדם שיקרא בשם דונאו או דונאי וא"כ כשמחחיל עתה לכתוב גט בפעסט הי' לו לכתוב שם המורגל היום בפי כל מ"מ נ"ל כיון דכל מה שאנו כותבי' שם נהר הוא רק משום לעז ב' שוירי וכיון דכבר מפורסים ע"י ס' ש"ע דדונאי אצל אובן נכתב בגט בשם דונאי ואובן ופעסט סמוכין ונראי' וממש הכל חד אצל אנשי העולם א"כ אם יכתוב בפעסט שם אחר לנהר יאמרו זה אינו אותה פעסט השתא מה במרחק רב מאובן לבילוגראד נתקשו בשינוי השם כנ"ל מכ"ש בסמוך כ"כ ולאו כולי עלמא דינא גמירי' ע"כ טוב יותר לכתוב בשם דונאי כמ"ש באובן ולא יקשה זה לשום אדם ולומר זה פעסט אחר הוא מטעם הנ"ל שהרי יראו בש"ע שבאובן כתבי' כן בגט וה"ה בפעסט דבת בוקתא היא ועיי' בנב"י ח"א סס"י פ"ו:

3199

3200ומ"ש מעלתו שלא להזכיר מעינות חמי' הואיל וכבר נתבטלו ונתערבו בדונאי טרם הגיע לעיר יפה כ' ופשוט הוא אבל אי לא הי' מתערבי' הי' צל"ע אע"ג דאינם מגיעים לעיר ועיקורם בתוך עיר אובן מ"מ משמע לי קצת מש"ס פ"ק דמגילה דקאמר מחמתן לטברי' מיל ע"ש ב' ע"ב ופשוט דנקרא חמתן ע"ש חמי' וע"כ לא פליגי שם ו' ע"א אלא בחמת דכתיב בקרא אי חמי טברי' או חמי גבר אבל חמתן דש"ס בודאי על שם מעינות חמי' נקרא והנה המעינות חמי' המה רחוקים מהלך מיל מטברי' ואפ"ה נקרא חמי טברי' ואולי י"ל התם בחמת לא הי' עיר ובנין רק המרחצאות של טברי' ובטלה לגבי' משא"כ הכא שהמים חמי' המה בעיר אובן לא יקראו על שם פעסט כלל וצ"ע למעשה מ"מ הכא שכבר נתבטלו ונתערבו טרם הגיעו אל העיר אין ספק שלא יזכרו ולא יפקדו:

3200

3201ומ"ש להזכיר מי בארות כיון שכל סיפוקי עיר לאכילה ושתי' הוא מהם וגם לכביסת כלי פשתן הגסים אך לא לכביסת כלים הדקים החשובים נ"ל דעיקור ספוק כביסה הוא לכלי פשתן הגסים השוים לכל נפש ולא לחשובים שאפשר לאדם לעמוד זולתם אפי' רוב אנשי העיר שרים ונכבדים מ"מ כיון דכביסה נפקא לן בנדרים פ' ע"א מקרא ולכל חיותם שהוא חיי נפש:

3201

3202וע"ש בלשון ר"ן פ' ע"ב ד"ה ורמי וכו' ועוד אפי' אם תמצי לומר וכו' ע"ש משמע דרבנן נמי מודה א"כ תינח כביסת בגדים שא"א זולתם דבהני תלי' חיי נפש אבל הדקים החשובים ולבושי פוליטיקון אינה בכלל חיותם ומה שתמה מעלתו שבאובן אין כותבי' במי בארות אולי בשעת התחלת סדור הגט שם עדיין לא הורגלו במי בארות כי הפלומבן הוא המצאה מחודש בזמן קרוב לדורותינו א"נ הוה ס"ל כדעת ר"י מפריש שבהגה' מרדכי דגטין סי' תס"ז וע"ש מ"מ הנלע"ד לכתוב פעסט דמתקר' פעשט מתא דיתבא על נהר דונאי (כמ"ש באובן) ועל מי בארות [ועיין לעיל סי' י"ג עוד מזה] וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כ"ד א"נ לנצח. פ"ב נגהי ליום עש"ק י"ט שבט תקפ"ל. משהק"ס מפפד"מ:

3202

3203בריך רחמנא דיהיב לן מוריין באוריין תליתאי, שמוהו נוטר כרמים כרם ה' צבאות רישי דהני גינאי, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר יומם ולילה לא ישקוט עסיק באורייתא ולא לאי, חכו ממתקים וכלו מחמדים איהו וגלתי' יאי, שינייך שנונים מלתעו' כפירים ארי' דבי עילאי, ה"ה ידיד ה' וידיד נפשי הגאון רב רחומאי, חכם הכולל, עוקר הרים וכולל, חד מן קאמיא כקמאי דקמאי, כבוד קדושת שמו מהו' אברהם אליעזר סג"ל איש ירושלים נ"י לנצח יהל אורו הרואה אומר ברקאי, צהלי ורוני יושבת בת טריעסטא לך קראי לך תנאי, עוד תשמח ותגל ירושלים נוה שאנן בראותה גאונו בקרבה, והוא פלא איש, ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון אתה אל ראי אמן:

3203

3204בריש כל מראין אנא תם ולא אדע במה אכף ואקדם אלף תודות לאיש חמודות מנאי ומגלימא דעל כתפאי המה אנשי שם טוב בני קהלתו יחיו על כל הטוב אשר הוא הטיב והוא ייטיב בהטבת נר מצוה בשלוח אתרוגים מהודרים כפי הזמן ומטינא לי' למר מלי חפנאי טיבותא מאל הטוב יהי' שכרו כפול מגבהי מרומים ומי יחוש חוץ ממני על שלוח קן מגלתא גלי לדרעא ונפל נהורא נהור דבריו כשרגא בפי' דברי הירושלמי ועם האדון הסליחה הנה שלוחה דעתי בכוונת הירושלמי והיות כי נזקקתי להלכה ולמעשה ע"כ ארשת שפתי יערב לפניו בבואי דרך ארוכה ושם בארה והיא לוטה פה ועיניו הבדולחים לנוכח יביטו ואת אשר יבחר בו הקדוש ודלא שמיעא כלומר לא סבירא למר עלי יבואו הדברים ניתנו להשבון אי"ה:

3204

3205ואשר בדק לן מ"ט השמיט הרמב"ם הך מתני' דכהן שגירש על תנאי ולא נתקיים התנאי אין בו משום ריח הגט לפוסלו מכהונה כמבואר בגיטין פ"א ע"א גם בעיני יפלא ולהוציא חלק א"א ואין בהמ"ד בלא חידוש אמנם באמת לכאורה במגרש על מנת או מעכשיו דקיי"ל מותרת להנשא מיד ואינה צריכה להמתין עד שנתקיים התנאי וגם אינו יכול להוסיף על התנאי ולא לבטלו א"כ הסברא נותנת דתיאסר לכהונה אפי' לא יתקיים התנאי לבסוף כיון דכל אותן הימים הי' מותרת לעלמא ואסורה לכהונה א"כ גם אח"כ כשנתבטל התנאי לא תחזור להתירה ואמנם דברי ב"ה אמורים בתנאי דאם תעשי כך וכך דאין כאן שום התחלת גירושין עד שעה שיתקיים התנאי ובהך הא דאמר ב"ה דאין כאן אפי' ריח הגט אבל תנאי דע"מ ומעכשיו י"ל דמודה ב"ה דפסולה לכהונה הנה כי כן י"ל דמתני' דגיטין פ"א ואתי' כר' יהודה דלית לי' זמנו של שטר מוכיח עליו אבל לר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו ואין גט בלא זמן א"כ לא מבעי' לבי דינא דשרו משחא דס"ל גם בגיטין כר' יוסי והם יאמרו ע"כ דלא אמר ב"ה דבר זה מעולם אלא אפי' להרמב"ם דס"ל כר' יוסי בממון ולא בגטין ומטעם שכ' והאריך בכ"מ רפ"ח מגירושי' מ"מ כיון דשטר כזה בממון דינו מעכשיו א"כ בגיטין ה"ל עכ"פ ריח הגט ופוסל לכהונה:

3205

3206וראי' לסברא זו מדברי מרדכי ס"פ מי שנשאל על כהן שגרש ע"ת אי מותרת לו והשיב דמותרת כבמתני' ושוב מייתי ראי' מסוגי' פ"ק דיומא דכה"ג ביה"כ ומיוצאי למלחמת ב"ד וקשה כיון דמשנה מפורשת היא א"כ הראי' מיומא הוי כיהוד' ועוד לקרא אבל להנ"ל ניחא משום דאי ממתני' איכא למימר דוקא בתנאי דאם ואליבא דר' יהודה וכנ"ל אבל לר' יוסי ומכ"ש בתנאי דע"מ אימא לא משו"ה מייתי ראי' מגירושי' כה"ג ביה"כ דע"כ בתנאי דע"מ גירש באופן שתהא מגורשת למפרע משום ב' בתים ואפ"ה הותרה לו אותה שלא נתקיים תנאה וכן מיוצאי למלחמת ב"ד למאן דס"ל על תנאי גרשו עכ"ל שגרשו בתנאי מעכשיו דאי בתנאי דאם לא הותרה בת שבע לדהמע"ה וא"ש דברי המרדכי ומ"מ הרמב"ם לא סמך עצמו על הראיות הנ"ל דההיא דמלחמת ב"ד המרדכי גופי' לא סמיך עלה כמבואר שם ומפ"ק דיומא אין ראי' כולי האי מכה"ג ביה"כ כיון דלא אפשר בענין אחר לא החמירו חכמים ובירושלמי באמת לית לי' דמגרש לה כמ"ש תוס' יומא י"ב ע"ב ד"ה ולחדא וכו' והשתא ניחא בירושלמי דקדושין פ' האומר במתני' יש לי בנים דמבואר שם דכהן אינו יכול להחזיר כשגרש על תנאי ולטעמי' אזיל כנ"ל:

3206

3207יהי' איך שיהי' לא ברירא לי' להרמב"ם לא לאיסור ולא להיתר משו"ה לא מייתי לי' כנלע"ד לפי חומר הענין:

3207

3208ועל דברי תוס' בגיטין כ"ח ע"ב בסוף הדבור שכ' להוכיח דסמיכה לא מעכב אפי' מי שאינו ראוי' לבילה מדכתי' וכי יטהר מזובו ולא מנגעו ולענין קרבן איירי פי' שיבי' קרבנו קודם שיטהר מנגעו ש"מ שאינו מעכב ותמה הגאון מהר"י ברעסלא ז"ל בתשו' זכרון יוסף חלק א"ע סי' י"ב הא זב מביא קיני' עופות דלא בעי סמיכה ועיי' שם תי' דחוק ולפי עוצם חומר הקושי' נ"ל דלשיטת תוס' דגטין וזבחי' דקרא לענין קרבן מיירי ודלא כרש"י דמגלה ותוס' פ"ק דמ"ק א"כ יש להוכיח כך איך הוה ס"ד דלא לטהר מזובו עד שיטהר תחלה מנגעו והכל מטהרת קרבן מיירי קרא א"כ לא יטהר מזובו לעולם דהא מנגעו לא יטהר לעולם עד דמייתי קרבן מצורע דבעי סמיכה וקרבן מצורע לא מצי לאתויי עד שיטהר מזובו דהרי אינו ראוי' לבילה לסמוך וא"כ לעולם לא יטהר ואע"כ נדע ממילא דיכול להטהר מזובו בלא טהרת נגעו וא"כ קרא למה לי אלא מדאצטריך קרא שמע מינה דסמיכה אינה מעכבת אפי' אינו ראוי לבילה וא"כ שפיר הוה ס"ד דבעי' טהרת נגע קודם לטהרת זיבה וא"ש זה הוא מה שנ"ל לפי חומר הק' והיינו להלכתא דקרבנות מצורע טעוני' סמיכה מן התורה דכן פסק רמב"ם ועיי' תוס' זבחים ל"ג ע"א ד"ה סמיכת וכו' ואחתום בכל חותמי ברכות ושלום תניין בכל אשר יפנה יצליח באותו ענין ותחזינה עיניו בנין הנקרא קנין כנפשו הקדושה והטהורה ונפש אוהב נאמן. פ"ב נגהי ליום ד' ט"ו שבט תקע"ו לפ"ק.

3208

3209משה"ק סופר מפפד"מ:

3209

3210תם ונשלם חלק שני על ש"ע אה"ע.

3210

3211ידיד נפשי מעודי חביבי וצמידי ה"ה הרב המאה"ג מעוז ומגדול הותיק מלא עתיק כש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק קאמאהרן יע"א:

3211

3212נועם מכתבו הגיעני יום אתמול אחר בשרי צדק בסוגי' דאקנה ושותינהי האי שמעתא כגדי מסוקן ואחר עד עתה אודת האיש שנשתטית אשתו ורוצה להתירו מכבלי חבלי חר"ג לישא אשה על אשתו ע"י שימסור גט בידי שליח להולכה אלא שא"א לו להשליש סך שש מאות זהו' שהוא כתובת האשה ההיא עם התוספתא דילה הנה הגאון צמח צדק סי' ס"ד המציא למכור כתובה לבעלה בכח ב"ד יפה בטובת הנאה ושתזון מהפירו' כל ימי חיי' ואע"ג שסיים שרוצה שיסכימו עמו עוד גדולי הדור הא קמן שהסכים עמו הגאון בית שמואל סי' א' והביאו בסתם לפסק הלכה וחזי מאן גברי רבה ועוד חכמי דורו גם הסכימו שהרי סיים שא' רצה לפקפק דסגי' בסך כתובה בלי תוספ' ש"מ שרוצה להקל יותר ומסתמא אותו המפקפק לאו קטלי קני' באגמה הוי והכלל בדברים כאלו להקל שומעין. אך מה שיש לפקפק על התירו של צמח צדק הוא זה א' כי עכ"פ חובה היא לאשה מצד א' שאם תתרפא משטותה הרי נמכרה כתובתה בדבר מועט ואעפ"י שכ' ז"ל שיש בזה כמה ספיקות מ"מ אין חבין לאדם אלא בפניו אפי' על צד רחוקה ונפלאה אפי' הזכות הרבה יותר מן החוב אלא לזה י"ל כח ב"ד יפה שאני שמעמידין אפטרופוס לזכות ע"מ לחוב אבל מ"מ מ"ש דלא תוכל לשבע על כתובתה צ"ע דהרי אם נאמר שהשוטית צריכה שבועה הוא לאחד משני חששים א' שמא התפיסה צררי בהיותה בריאה עדיין וכדעת הסוברי' כן וזה לא שייך הכא שהרי הוא הבעל עומד לפנינו ומודה שלא התפיסה וזאת שנית שיתפיס צררי לקרובי' יורשי כתובתה והנה זה דבר בטל מתרי טעמי חדא א"כ עכ"פ ישבעו יורשי' ויגבו אם ימות הבעל קודם ועוד תינח אם יורשי כתובתה אינם יורשי הבעל כגון שאין לו בנים ממנה אבל הכא שיש לו בנים ממנה והם בעצמם יורשי' ויורשי האב והם יודעי' שלא התפיס להם צררי וכשימות אביהם ישלמו הם לה הכתובה באופן שיהי' לה מה להתפרנס ועתה שהוא נושא אשה אחרת ויהי' לו בנים ג"כ לא תגבה השוטית כתובתה בלי שבועת בני' נגד בנים מאשתו ואם לא ירצו לשבע תפסיד כתובתה ואפי' מדיני דגרמי לא ישלמו לה כלום ולא דמי למוכר שט"ח ואין המוכר רוצה לשבע ועיי' בש"ע ח"מ סי' ס"ו וקל להבין עוד יש לפקפק אם כתקנתו נפל פיתא בבירא במה שהתקינו לשלש סך כתובה ותוספת דלעולם תשאר הכתובה אצל הבעל בדבר מועט וגם אותו הדבר מועט תשאר אצלו לזונה מהריווח וגם לא הבנתי התועלת שהרי בלא"ה חייב לזונה כל שלא יכולה לקבל הגט גם ידוע שבזה"ז א"א שתזון מהפירות של טובת הנאת ת"ר זהו' ולא באתי לדחות דברי הגאון זצ"ל כי בהימנותי שלא עיינתי בשום ספר וכתבתי רק מאומד מפני רוב הטרדות כידוע למעלתו ואולי אם יצטרך לתקוע לדבר הלכה בענין זה נעיין ונמצא טעם לכל דברי הגאון זצ"ל אך בנדן דידן אין אנו צריכי' לכל זה ולהיות לו אח עשיר כמובן מתוך דברי מעלתו והאח ההוא יתן כתוב וחתום בב"ד שהוא ערב קבלן בעד סך הכתובה בכל הלכותיו כאלו קבל ממש מידו לידו סך הכתובה שאם תשתפה ותקבל גיטה צריך הוא לשלם לה סך כתובתה משלם ויכול להתנות שאם ימות הבעל בחיי האשה והיא תשאר בשטותה ואח"כ תמות היא לא יצטרך לשלם סך הכתובה להבנים ויהי' פטור לגמרי והיא תזון כל ימי' משל בעלה או מעזבונו ומ"מ באם לא מצי למיקם בסיפוק ב' אנשים יצטרך האח הערוב לזונה ויהי' כל נכסי' ערבאין לזה וזה יותר טוב מהנ"ל ולזה דעתי נוטה ויכול להשלי' מאה רבנים מג' מדינות על היתר זה ושכר שמים ממני לא יקופח ושכר אדם לא אקח הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בקר ליום ב' ער"ח כסליו תקס"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3212

3213תיתי שלמא רבא משמי' וחיים לדייני ישראל ה"ה הרבנים המופלגים המאה"ג מו"ה ליב נ"י אב"ד דק"ק גלאנדע וחד דעמי' הרב מו"ה ישעי' נ"י אב"ד דק"ק יאקא והרבני הדיין מצוין מו"ה יוסף נ"י דיין דק"ק סערעד יע"א:

3213

3214תמול הגיעני יקרתם וה' יודע כי מאז ועד עתה לא יכולתי ליקח מועד להשיב לכבודם מרוב המון עוצם טרדות רבות אשר הקיפוני וגם עתה אבוא בתכלית הקיצור וההכרח לא יגונה אודת פנוי' שהרתה וזאת אומרת איש פלוני וכהן הוא והוא גם הוא מודה שבא עלי' פעמיי' בפורי' ובאייר ולפי חשבונו ילדה לשבעה למקוטעי' עפ"י חשבון מפורי' ולהלן והי' טוענת שכבר בא עלי' כמה פעמי' קודם פורים ולפי ראות עיני הדייני' ע"פ דברי הכהן בעצמו ניכרי' דבריה אמת שכבר בא עלי' מקדמת דנא והוא אומר שאינינו בקי בפתח פתוח ולא הבחין בימי פורי' אי הי' פתחה פתוח או לא אבל אינו אומר בהחלט שנבעלה לאחר ועתה הספק אי מותרת לזה הכהן כי כפי הנראה מסתימת לשון השאלה הי' המעשה בעיר שרובה אינם נימולי' ואין לישראל שכונה בפ"ע:

3214

3215ומ"ש מעלתה שהבית שהפנוי' מתגוררת בו אית בי' תרי רובא רוב בני הבית כשרים וגם הבאים לתוך הבית מבחוץ רובם כשרים תמוהים דבריהם כי לא שמעתי מעולם לדין בתר בני הבית כ"א בתר בני העיר אלא שהב"ש סס"י וי"ו חידש מדברי רשב"א בתה"א כל שיש לישראל שכונה בפ"ע כגון מגרש היהודים יודען גאס והי' סגורה בלילה או אין דרך הגוי מפסקתה כלל הוה כעיר בפ"ע ובאמת הרא"ה שבבד"ה צווח שם כי כרוכי' דאין לחלק עיר א' למבואו' ומ"מ הרשב"א במשמרת הבית החזיק בדינו דשכונת ישראל הוה כעיר בפ"ע והגאון בית מאיר שם סי' ו' הכריע דוקא כשאין רגלי בנות ישראל מצוים בינם ברחוב הערביי' אז מהני שכונת ישראל אבל כשרגלי בנות ישראל מצויות שם ליקח כל מקח מהם והם מכירי' זה בזו ברמיזותם חיישינן שמא על ידי רמיזותם וקריצותם עין נואף שמרה נשף ובא הנואף אלי' בלילה והי' פתחה לו ומקרא מלא דיבר הכתוב קול דודי דופק וגו' קמתי אני לפתוח וגו' ע"ש אבל עכ"פ לחלק השכונה בעצמה לבתים ולומר בבית זה איכא ב' רובא כשרים אע"ג שהשכונה מלאה פסולי' והי' רגילה עם השכנים כולם כל היום זה לא שמעתי האמנם כבר כתבתי בכמה תשובות בראיו' ברורות דעיקור חששא דחז"ל משום נתין וממזר נימולי' אבל לחשש אינם נימולי' לכ"ע לא חיישי' דהיא בודקת ומזנה כי חרפה הי' לנו ואם כן באתרא דלא שכיחי קרובי' ופסולי' רק חשש ערביי' הייתי מצרף סברתי לכמה קולות אבל חלילה לי לעשות מעשה ולבנות בנין עפ"י סברתי לבד כי מי אנכי לסמוך על עצמי:

3215

3216והנה בהוא והיא מודי' דעת הרשב"א והרא"ש בתשו' כלל ל"ב דמהימן אפי' לכהונה ופסקו רמ"א סוף סי' ג' והוא פשטיו' דש"ס ערוך ביבמות בארוס וארוסתו וכן יש להבין מש"ס חגיגה י"ד ע"ב ורש"י ד"ה בתולה דאי לאו מחששא דכהן גדול מטעם כהונה לא הוה חיישי' והיינו מאמינים לו שמצא בתולי' ולה שלא נבעלה ונתעברה באמבטי אמנם הב"ש סי' ד' סק"מ מייתי מרמב"ם דלענין ייבום לא מהימני' וחשב הב"ח דס"ל לרמב"ם דש"ס דיבמות לא קאי אלא בתרומה דרבנן הוא דמהמניני' להו אפי' ברוב פסולי' אבל לענין ייבום דאוריי' לא והוא דוחק דמיירי התם אפי' בתרומה דאוריי' ומה שחילק נב"י דעל עצמה מהימני' לאכול תרומה ולא לאחרי' לענין ייבום גם זה תימה דתרומה נמי לאחרי' הי' שבני' ועבדי' אוכלי' בתרומה אבל לפע"ד רמב"ם ס"ל כתי' קמא שבתוס' חגיגה י"ד ע"ב הנ"ל היכי דהי' עבדית איסורא נאמנת על עצמה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים אע"ג דתוס' מיירי בפלוגתא דר"ג ור"י דקיי"ל את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרי' התם משום שאין הבועל לפנינו להודות ואמנם אם גם הוא מודה ידוע דה"ל כמו תרי רובא ומהימן אפי' ברוב פסולי' ודוקא היכי דעבדי איסורא לא נחשד למיעבד איסורא וממילא מהימן על אחרי' ומשום כן אוכל בתרומה היא ובני' ועבדי' והה"נ אי היתה היא נישאת להבועל אח"כ ומת ולא תניח כ"א זה הבן הרי היא פטורה מחליצה וייבום דנאמנת על עצמה אבל רמב"ם מיירי להדי' שהפנוי' שילדה ממנו איננו אשתו וכשמת לא נשארה הפנוי' זקוקה רק אשתו נשארה זקוקה ונבוא להתירה ע"י עדותה של פנוי' זו והפנוי' לא עבדית איסורא כלל אלא מכשילה אחרים בזה לא האמינה הרמב"ם כלל והאמת שהדברי' אלו עדיין צ"ע קצת מש"ס קידושין ס"ג ע"ב אע"ג דקי"ל כרב אסי מ"מ מוכח דסברת אין אדם חוטא ולא לו סברא גדולה הי' היכי דלא עבדי איסורא בעצמה ותיקשי לכאורה אסברת תוס' חגיגה הנ"ל וי"ל דברי תוס' דגבי בתולה שעיברה שאני דחשדינן שאמרה כן דלא לפגום נפשה שנבעלה לאחר ע"כ לא שייך אין אדם חוטא ולא לו ומשו"ה עדיף טפי היכי דעבדי איסורא וכן בראוה מדברת דאמרה מפלוני וכהן הוא לא לפגום נפשה לא שייך אין אדם חוטא ולא לו מ"מ לפע"ד נ"ל נכון ביישוב דעת הרמב"ם כנ"ל באופן דלא פליג אהרשב"א והרא"ש והיכי דהוא והי' מודי' מותרת להכהן המודה ומ"מ לבי נוקף לסמוך על זה לחוד היכי דאיכא רוב פסולי': [ועיין לקמן סי' קכ"ג עוד מזה]:

3216

3217שוב נודע לי שהפנוי' אשר השאלה סובבת עלי' הי' פה בעירי שלחתי אחרי' ושאלתי והיא אומרת שהי' דרה במבוי מיוחדת ליהודים אשר מיעוטא דמיעוטא גוים שם ולא עוברי' שם רק מעט מזעיר וגם אין רגלי בנות ישראל מצויות אצל סוחרי' א"נ כי כל החנויות שם כולם ישראלים וגם יען הי' משודכת להכהן ההוא והיתה ממש מיוחדת לו ורגיל עמה יום יום גם בלילה לא שכב לבו וכו' ע"כ איכא לכה"פ חד רובא ועדיף מחד רובא וליכא תו אלא איסור דרבנן וא"כ גם להבנת הב"ח ברמב"ם איתתא דא שרי' לכהן וכמ"ש ב"ש סס"י וי"ו ואע"ג דלרא"ה בבד"ה הנ"ל לא מיחשב מבוי שבתוך העיר לרוב בפ"ע מ"מ האיכא רא"ש ורשב"א דמתירי' אפי' ברוב פסולי' וכפשטיות הג"ה רמ"א ססי"ג ויצורף לזה גם דברינו שכתבתי לעיל לפע"ד ותשתרי לכהן בלי פקפוק הנלע"ד כתבתי בקיצור נמרץ וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד. פ"ב יום ה' ה' אלול תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3217

3218שלום להרב המופלא מו"ה בער נ"י:

3218

3219חזרתי על כל צדדי קולא ולא מצאתי להתיר לכתחלה להנשא לכהן אפי' הוא והיא מודים היכי דרוב פסולים לכהונה והוא מבואר בדברי ב"ש סי' ד' סעיף י"ח והא דסס"י ג' היינו להחזיק הולד לכהן לחומרא או במילי דרבנן אבל לענין להשיאה לכהן שהוא חשש זונה דאורייתא לא:

3219

3220איברא במחצה על מחצה הא אפשר לדון ולומר דהוה ס"ס ספק אפקרה נפשה לאחרינא ואת"ל אפקרה נפשה שמא לכשר וליכא למימר שם אונס חד הוא דחד ספיקא מתיר יותר דנפקא מיני' אי לא אפקרה נפשה הוה הבן כהן גמור ואי אפקרה לא הוה כהן אלא לחומרא ומ"מ היא שרי' לכהונה והו"ל ס"ס וברור ובס' בית מאיר מצאתי בזה דברי' תמוהים קצת שלא עמד במ"ש:

3220

3221ומכ"ש לפמ"ש במקום אחר דכי היכי דאפקרה נפשה וכו' לא אשכחן אלא לגבי ישראלי' ואפילו שהם פסולים לכהונה מ"מ כיון שישראלי' הם אשה מפקרה נפשה לגבייהו אדרבא הזנות רצה אחר הפסולים כמ"ש תוס' בשם ירושלמי אבל לומר מדאפקרה לגבי ישראל אפקרה נמי לגבי גוי זה לא שכיחא אפי' הפרוצות נשמרי' מהם ע"כ הייתי מסכים להתיר אפי' לכתחלה:

3221

3222אבל ברוב גוים אין לנו ואפי' להסוברים בדעת הרמב"ם דבעיר הוה הכל כמחצה ע"מ משום קבוע היינו בדאזלי היא לגבי הנואף אבל הכא שהנואף הי' עמה בביתה ואנן כי היכי דאפקרה נפשה לגבי דידי' ה"ה לאחרינא א"כ אין לנו אלא שמא אפקרה נפשה להבאים אלי' לתוך ביתה כי לא מצינו דאפקרה נפשה לילך אחרי המנאפי' וכיון שבאו לביתה מרובא פרשי ורוב גוים נינהו:

3222

3223אך בכל זאת אם דירתה הי' בשכונה בפ"ע וחצר נעול בלילה ואין רגל גוים מצוים שם הרבה יש להתיר אע"ג דבס' עצי ארזים ובית מאיר מפקפקי' על היתר דשכונות ישראל משום דלא דמי ליין נסך דהכא הרי רגלה מצוי בכל העיר ואפשר ביום הכירו עצמם ברמיזותם ועין נואף שמרה נשף ושלחה ידה מן החור ופתחה לו והדין עמם לכאורה מ"מ נ"ל כיון דעכ"פ א"א לחוש אם לא נאמר שהיא באה אצלם תחלה והדר ה"ל קבוע כמחצה ע"מ ואיכא ס"ס בצירוף סברא הנ"ל ויש להתיר ע"כ אם יבורר הדבר שהי' מעשה באופן זה אם יסכים עמי עוד רב מופלג א' הרני מסכי' להתיר אבל לא זולת זה הכ"ד. פ"ב יום ג' ב' א"ר תקעג"ל משהק"ס מפפ"ד:

3223

3224שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג החרוץ המאה"ג כבוד מהו' יחיאל מיכל נ"י אב"ד דק"ק ציפער יע"א:

3224

3225במעלי יומא דעצרתא הגיעני מכתבו נפשו בשאלתו אודות זקוקה ליבם שהיבם נתפס בק"ק ט"וו מוכתב למלכו' קשה להשיג ממנו חליצה ואמנם בעלה הנעדר החזיק עצמו ביש לו זרע שנולדה לו מפנוי' א' ולדעת הרמב"ם אינו נאמן לענין חליצה לפוטרה ומעלתו האריך למעניתו אי משמעות הלכה כרמב"ם או כאינך פוסקים ועדיין לא עיינתי ובלי נדר אי"ה אעבור פרשתא דא ואיתניי' כי לדינא קשה לסמוך על הכרעתנו מהש"ס כהרי"ף או כהרמב"ם ולא נצרכה אלא לחדודי ולא יועיל לעיקור הדין:

3225

3226והאמנם בעיקור חומרת הרמב"ם כ' הב"ח טעמו דאע"ג דקי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים מ"מ לא סמכינן על זה באמרי' ודוחק דצ"ל ביבמו' מיירי מתרומה דרבנן דוקא ואין זכר למו וגם לא בהרמב"ם הלכות תרומות ובנב"י כ' לעצמה מהימנת לאכול בתרומה ולא להתיר לאחרים בלא חליצה וזה תימה הלא מאכילה תרומה לעבדי' ולבני בניה עד סוף כל הדורות שישמשו ע"ג המזבח אפי' בשבת ומהימנת:

3226

3227ומה שנלפע"ד ע"פ הסברא שמצאתי בתוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שנאמנת כי היא לא תעביד איסורא ובעל כה"ג פי' מדהימנת על עצמה מהימנת נמי אכולי עלמא וסברא זו כ' בחי' רמב"ן ריש גטין גבי וספרה לה דמתוך שמהימנת על עצמה מהימנה אאחריני משא"כ בראנוה מעוברת דלא שיילינן רק על העובר והיא משיבה רק על העובר ולא עבדה רק מכשלת לאחריני בהא לא מהימני לר' יהושע זוהי כוונת התוס' שם וצ"ע לכאורה מה יענו תוס' ברישא ראוה מדברת דאין כאן עובר והיא נשאלת על עצמה ועבדי איסורא כשנישאית לכהן ואפ"ה לא מהימנית לר' יהושע ומ"ט תאומן בתולה שעיברה וצ"ל מראוה מדברת לק"מ התם דין הוא שעבדה נאמנותה משום שהיא פרוצה ומסתתרת עם אנשים אפילו נבעלה משא"כ בתולה שעיברה אפשר שנאנסה ואינה חשודה בעינינו לכן לק"מ מרישא משא"כ מראוה מעוברת ק' שפיר דג"כ לא ראינו אותה מזידה כי אולי נאנסה ואפ"ה אינה נאמנת הקשו התוס' שפיר ע"כ הוכרחו לתרץ דבתולה שאני מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים משא"כ מעוברת שמעידה על עובר והנה ר"ג דפליג על ר' יהושע משום דאזיל בתר חזקה וס"ל חזקת האם מועיל להבת והכל חד ומאמין אפי' במעוברת דהוה כמו עצמה דהאם והולד הכל חד והנה בדיעבד דקי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים בוודאי מהימן לכל מילי אפי' לייבום והיינו אם הוא זינה עם פנוי' ואותה פנוי' בעצמה נישאית לו והוא והיא מודים שהולד ממנה היא נאמנת על עצמה לפטור מחליצה דהרי עבדי' אסורא ובהא לא פליג הרמב"ם אך רמב"ם מיירי להדי' במי שזינה עם פנוי' דעלמא ואח"כ נשא אחרת ורוצה לפטר אותה האשה ע"פ עדותה של אותה הפנויה דהפנוי' לא עבדי' איסורא כלל והיא באתה להעיד על זו שתינשא בלא חליצה בהא מיירי רמב"ם ומכ"ש בענין נדון שלפנינו שבא עלי' בנדתה גרע מראוה מדברת ונבעלה לא יחלוק אדם מהראשונים על הרמב"ם דלא מהימנא וכל זה אנו צריכים כשהיתה אותה הפנוי' לפנינו ונבדקת ואומרת לא נבעלתי אלא לזה והולד ממנו אבל הכא גם הפנוי' אינה לפנינו ולא נבדקת אלא שהוא אמר שהולד ממנו ומאן לימא אולי אי היתה קמן היתה מודה באהבתה נפשה לגבי אחריני ע"כ איני רוצה להזדקק כלל עתה להתיר אשה זו עד שתסע לבית אסוריו של זה כי לדעתי בנקל נוכל להשתדל אצל שרי מלוכה שתחלוץ בבית האסורים ואם לא אז נתחכם אי"ה ואין להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ. פ"ב יום ד' א"ח דשבועות תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

3227

3228יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה י"נ הרב החרוץ המופלג מו"ה שלמה נ"י אב"ד דק"ק העלישטאבא יע"א:

3228

3229גי"ה הגיעני נידון נערה שנתעברה במקום שרוב ככל גוים ואמרה שנתעברה מבעל הבית שהיתה משרתת אצלו והוא מכחש ועתה בא נער כהן לישא אותה ואומר שרוצה לוותר על קדושת כהונתו אותו השוטה משתקין ואי לא מחינן לי' בסילא דלא מבע דמא ותמהתי על פר"מ לאיזה ענין כ' לי שטיותו ופחזותו של זה:

3229

3230ופר"מ יצא בפלפול להקל ע"י ס"ס שמא מזה המכחש נתעברה ואת"ל מאחר שמא גם האחר כשר הוא ואי משום שם אונס חד הוא כבר דחו האחרונים וכ' שעיקור הטעם מפני שאינו יכול להתהפך והכא אין צריך להתהפך כיון שאין ראוי להתחיל שמא מאינו כשר שהרי הוא בחזקת כשרות וע"כ להתחיל שמא מזה ואת"ל מאחר שמא גם הוא כשר ושאר דברי מעלתו נדבר לקמן אי"ה:

3230

3231אהובי ידידי אי איכא רוב כשרי' וגם הוא מודה רק ליכא תרי רובא דההיתר מפורש מש"ס ורק הרמב"ם מחמיר ובעי' תרי רובא דרכי ג"כ לצרף קולות עפ"י פלפול ולומר הכא מודה הרמב"ם והרי הנה לוטה פה העתק תשובה א' ממני אפס קצהו יראה וכולו לא יראה אך היכי דרוב פסולי' והבע"ד מכחיש בברי וברי דמפורש בש"ס ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ניתי אנן למעקר הלכות גדולות קבועות גם כי ע"י ס"ס שכבר הזהירו הקדמוני' מי שאינו בקי בדיני ס"ס אל יהי' לו עסק עמהם ואני אנה אני בא ידעתי בעצמי שאינני בודאי בקי בס"ס ולסמוך על דברי האחרונים ולהאמין כל מה שכותבים בזה זה אינני מחוייב להמטיני שיבא מכשורי ומי שדעתו רחבה יורה וידין ומה לי ולו:

3231

3232והנה במ"ש תוס' כתו' ט' כח ק' דפיתוי קטנה אונס הוא דשם אונס חד הוא מבואר כוונתם אפי' אין העניני' א' מ"מ כיון שאין הא' מתיר יותר מחברו הוה הכל חד אפי' שיהי' שני ענינים ודלא כמשמע מש"ך סי' ק"י אות י"א י"ב וזה מוכח מש"ס סנהדרי' נ"ה ע"א דאונס דקטנה אינו דומה לאונס ממש ומ"מ לא מיחשב ס"ס להתוס' ולזה עוררני תלמידי הרב המאה"ג מו"ה פנחס ליב זצ"ל שהי' אב"ד דק"ק נייזאטץ ושם הארכתי ומ"מ דבריהם צע"ג מש"ס ערוך כריתות י"ג סוף ע"א גבי יונק ע"ש מה לי חצי שיעור או הפסק יותר מאכילת פרס ואפ"ה הוה ס"ס אמנם לא מפני קושי' נדחה דברי תוס' אין זה מדרך לימוד תלמידי חכמי אשכנז כי טובה ציפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים:

3232

3233ולו יהיבנא לי לפר"מ דהטעם משום שאינו יכול להתהפך ויאמר נא הכא ע"כ צריכי' להתחיל אולי מבעה"ב הוא וכו' אני אומר ישתקע הדבר להתחיל כן דהרי התורה האמינתו לומר אינו בני ואנן ניקום ונאמר שהוא נאמן שאינו בנו לכל דבר תורה אינו יורשו ואינו מטמא לו ומותר להכותו ולקללו והיא תאומן שממנה נתעברה ודבר זה רמז הרא"ש ספ"ק דכתובות סי' כ"ט וא"כ מ"ש הפוסקים ומייתי ב"ש סי' ד' סקמ"ו דאע"ג דהוא מכחישה מ"מ אם נישאי' לא תצא ולא אלים נאמנות שהאמינתו תורה לעשותה ודאי זונה ואע"ג דהוה תרתי דסתרי ויעיי' בזה ביבמות מ"ד ע"א ד"ה ואין אתה וכו' ובתוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה לימא וכו' וא"כ מסתיין לצרפו לס"ס כשיש ספק בלא"ה והוה מחצה על מחצה נצרף זה לספק השני ונתחיל אם לכשר נבעלה או לפסול אע"ג דהי' לה חזקת כשרות משנולדה מ"מ הא איתרע לפנינו שנתעברה במקום רובא דרובא גוים:

3233

3234ומ"ש מעלתו שנולד הספק במקום הקביעות שהרי היא אמרה שנבעלה בחדר המטות של הבעה"ב תימה רבה על חכמתו וכי היא מסופקת למי נבעלה הלא יודעת למי והספק נולד לנו שלא במקום קביעות ואנו דנין אם להאמין לה שנבעלה בחדר מטתו של בעה"ב או נבעלה לאחד שפרוש מרובא ואזל מביתו ושגגה יצאה מלפניו:

3234

3235ומ"ש מענין שכונה שכ' ב"ש סי' ו' סקל"א הנה בתשובתי שהעתקתי ולוטה פה יראה ברור הדברי' בעזה"י ועכ"פ אין זה ענין דין שכונה שבסי' קי"ט התם מיירי בקירוב בתים והכא לאו דוקא שכונה אלא ר"ל מיוחד יהי' בית א' סגור מבוא שם רגלי אחרים או אלף בתים אין לשון שכונה עיקור אלא לשון מיוחדת שכונה מיוחדת והדבר מובן ומ"ש חלקת מחוקק סי' קי"ט דלא נתפרש שיעור שכונה היינו בכתובות כ"ח פליגי הפוסקים יש סוברי' שכונה פחות ממבוי ועל זה כ' תוס' לראי' שהרי סתם שכונה הוא ג' בתים בספ"ק דע"ז א"כ פשיטא דמבוי גדול ממנה ואמנם הרבה פוסקים חולקים אהתוס' וס"ל שכונה דהך שמעתתא גדולה ממבוי ועל שיטה זו כ' חלקת מחוקק דלא אתפרש שיעורא דשכונה דהך שמעתא יעיי' מעלתו וימצא כי כן הוא ותל"מ הכ"ד א"נ. יום ד' ו' אב תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3235

3236תשובה

3236

3237שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המופלג המאה"ג החרוץ ושנון כבוד מה' יהוד' נ"י אב"ד דק"ק ס"פ יע"א:

3237

3238אנוכי פה בקרית חוצות לעסוק ברפואות ונשתשעתי ביקרתו ראשית דברי תורתו דלפמ"ש שעה"מ פי"ח מאי' ביאה ד"ה ועוד כ' הרב הנז' דלר"א פנוי וכו' שם כ' דהא דהחליטו בתוס' ס"ט ע"א דלר"א פנוי הבא על לא פסלה מתרומה היינו לשיטה קמא דתוס' יבמו' מ"ד ע"ב סוף ד"ה ה"נ דתלי' באיש זר אבל לשיטה ב' שכ' תוס' שם להר"י ספ"ד אחין דמהקישא זונה לחללה נפקא לר"א נמי פסולה לתרומה וכ' פ"מ דבזה מיושבי' דברי תוס' גיטין ע"ג ע"ב דס"ל כהר"י פ' ד"א הנ"ל אלא שמכ"ת פקפק כיון דמשמעות קרא דוקא איש זר אבל מי שאינו זר לא איך אתי' היקישא זונה לחללה למיעבד משמעות קרא לגמרי אלו דבריו ונ' משום הא לא קשי' וכי אתי קרא לומר מי שאינו זר יאכל לא כתי' אלא כל מי שהוא זר לא יאכל ולעולם איכא נמי מי שאינו זר נמי לא יאכל מהיקישא דזונה לחללה:

3238

3239אבל אי קשי' הא קשי' דהא תוס' נאדו משיטה קמייתא משום דקשי' להו א"כ כל הסוגי' כר' יהושע דוקא וע"כ כ' לר"י ס"פ ד' אחין ניחא הא אלא דקשי' לדידי' מאי פריך אימא חייבי כר' יודא תיפוק לי' דלא צריך קרא דהא הוה זונה הנה קושי' זו אינה ק' כל כך אג"כ הומ"ל איש זר למה לי' תיפוק לי' מהיקישא אלא עדיפא מיני' אמר בקיצור הא כתי' תהי' ועדיפא מיני' ה"ל להתוס' להקשות א"כ לר"א דכל שום ביאת הפקר זונה היא א"כ איש זר למה לי' וע"כ צרי' לומר משו"ה לא הקשו תוס' כן דאה"נ לר"א כל זונה אוכלת בתרומה וכולא סוגי' דש"ס דלא כר"א דוקא אם כל הסוגי' דלא כרבנן דר' יהושע זה לא ניחא להתוס' אבל כל הסוגי' דלא כר"א לא איכפת להתוס' כצ"ל וא"כ לפ"ז הא דהחליטו תוס' יבמות ס"ט ע"א דפנוי הבא על אינו פוסל הוא על דרך ממ"נ לשיטה קמא דתוס' הא לאו זר הוא ולשיטה בתרא דתוס' כל זונה נמי אכלי דלית היקישא ודברי תוס' דגיטין ע"ג ע"ב מתפשרי' כפשוטי' אלא שקיצרו והכוונה דמדלא מצינו ולא נשתמיט מאן דאמר הך ברייתא דחוששין משום זנות ר"א היא ש"מ פשיטא להש"ס דלר"א אינו מיפסלה מתרומה ולא האריכו לפרש מ"ט פשיטא כן להש"ס וסמכו עצמן במה שכתבו במקום אחר משום דלא הוה איש זר או מטעם שני דע"כ ר"א לית לי' היקישא דא"כ איש זר למה לי' ופי' זה כ' אצלי בגליון ש"ס שלי:

3239

3240עוד נתקשה מכ"ת אדברי הרא"ש נדרי' ס"ה ע"ב שער ראש משועבד לבע"ח משום דעומד לתלוש כתלוש דמי ותמה מעלתו הא אמרינן בגיטין ל"ט ע"א שער אשבוחי אשבח תמיה על חכמתו הכא בבע"ח לא סמיך דעתו דהלוה שרוצה להבריח נכסיו ממנו יגוז שעריו ויפסיד השבח כדי שלא יפסיד הקרן ע"י גביי' המלוה ודברי' אלו מבוארי' בש"ך ח"מ סי' צ"ה סק"ט ד"ה וכן מוכח דעת בעל המאור וכו' יע"ש ופשוט. יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ב' ח"י מנחם תקצ"ט לפ"ק.

3240

3241משה"ק סופר מפפד"מ:

3241

3242שלום להרב מהו' דוד כ"ץ נ"י:

3242

3243בהיותי שבועה זו במחיצתי שבק"ק פ"ב למישאל שאילתא קדמיכון לא הי' מזגי שוה כאשר עיניו ראו ואמנם ועתה יצאתי חוצה לאחת מערי השדות לשאוב אויר טוב וריח השדה אשר ברכו ה' אמרתי לעיין קצת ולהשיב כראוי גם כי ספרי אינם אתי עמי מ"מ קמא קמא דמטא קמי דידי קושטא קאמינא וה' יעזרני שלא אכשול ח"ו ויעמדני על האמת:

3243

3244נפשו בשאלתו על מקרה לא טהור בארץ תוגר בת ישראל הרתה לזנונים מישמעאל א' ומדאגה פן יקח הנואף את הילד לאמונתו ויאמר כי משלהם הוא המציא אבי הזונה אחד מן השוק שירצה ברצי כסף שיבואו לפני ב"ד ויתודה ויודה לומר צדקה ממני נתעברה ויקח אותו לו לאשה מיד ולאלתר ותילד הילד על ברכי האיש ההוא ויגדלהו כבנו ואז ירפו ידי הנואף והרי זה התינק מוצל מני שחת ומה' היתה כי לא בא הנואף כלל לתבוע הילד אך עומד לנגד איסור מעוברת חברו ע"כ שאל באחת אם יש למצוא היתר לאיסור הנ"ל או לא:

3244

3245שוב הצצתי מתוך דברי האב כמדומה שהי' מפותית להישמעאל ברצונה ואיכא למיחש טובא שאם לא ישיא אותה לבעל ישראל שלא תוכל הבת לעמוד בנסיון ותחזור לדת הישמעאלי' ותהי' קשורה בו ככלבתא:

3245

3246אומר אני אם מצד איסור מעוברת ומניקת חברו הדבר פשוט יותר מביעא בכותחא דאין כאן בית מיחש כלל ועדיף טפי מההיא דמהר"י מינץ שהתיר לישא מופקרת לזנות בתוך ימי עיבור והנקה כדי שיהיה בעלה משמרתה והכי עדיף טפי ולא שייך הכא אין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ותשא מעוברת שאסרו רבנן כדי שתזכה לולד דהכא לא אסרו רבנן מעולם אלא משום שלא תעכור החלב וימות הולד ברעב והכא באנו להציל מבאר שחת עדיף לי' טפי דגדול המחטיא יותר מההורגי' ע"כ אין כאן גזירת מעוברת ומניקה כלל עיי' בפנים במהר"י מינץ וק"ו הכא וזה פשוט:

3246

3247מ"מ מהיות טוב לא תקרי רע אין הפסד אם האב הזה שהוא רוצה בתקנת בתו יפריש מיד איזה סך מסויים לשכר מינקת על משך כ"ד חדש משום לידת הולד ואז בעת לדתה תשכיר מינקת ומה טוב אם תשבע המינקת שלא תחזור בה וגם יעלה בערכאות שלהם וכל דאפשר טפי פורתא בהיתירא עדיף טפי:

3247

3248אך כל זה לפי שאלתו מטעם מעוברת ומיניקת חברו איברא בגוף הדבר שיהי' אדם רשאי לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ויגדלנו בחזקת בנו צריך לפנים האמנם בתשו' חו"י סי' צ"ב העיד השואל על רב חסיד א' שנשאל מאיש שנדמה לו ששפחה גויה החליפה בנה הגוי בבנו שמת בחיק אמו ואמר לו הרב מה לך בכך תמול אותו עכ"פ ומה הפסיד אם תכניס בן הערל תחת כנפי השכינה ולפע"ד במחילת כבודו לא טב הורה ואותו חסיד אין רוח חכמים נוחה הימנו ותחלה אני אומר שעכ"פ הי' לו לומר שאחר המילה יטבילהו לשם גרות כי אולי הוא בן השפחה ואינו גר עד שימול ויטבול כגר קטן שמלין אותו ע"ד ב"ד אבל עכשיו שלא נטבל הרי הוא ספק ישראל ס' גוי ואולי משום שטבילת גר צריך שלשה חייש הרב לפרסום וסכנה:

3248

3249ויותר אני תמה על הגאון בעל חו"י שם בתשו' צ"ג שנשאל על אותו הבן שהכה אביו הנ"ל מכת בלתי סרה שאם אירע זה בימי סנהדרי' והביאוהו עדים לב"ד להמיתו על הכאות אביו אם יאומן האב לומר זה אינו בנו אלא בן השפחה והעלה הוא ז"ל דלא מהימן תו כיון שכבר גדלו בחזקת בן ע"ש ותימה כי לא זכר שחייב מיתה ממ"נ כמבואר בסנהדרי' נ"ח ע"ב ופסקו רמב"ם בהל' מלכים ואולי עיקור כוונתו משום שעכ"פ ב"נ דינו בסייף ומכה אביו בחנק אבל אינו משמע בלשונו ועוד ניזל להקל מסייף לחנק ע"ש ואולי ס"ל דנהי דחייב מיתה ב"נ המכה ישראל מ"מ אינו נידן בב"ד על ככה כמו שנידן בעברו על ז' מצות ממש והראוי שהרי מרע"ה ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ואח"כ ויהרוג את המצרי אבל לולי כן לא היה הורגו אע"ג שחייב מיתה דאילולי שחייב עכ"פ מיתה לא היה הורגו אע"ג שאין בן עתיד לצאת ממנו ובזה ניצל הגאון חו"י משגיאה הנ"ל:

3249

3250וכל זה אינו אלא להתלמד במקום אחר ואינו נוגע להא דידן דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וישראל גמור הוא ומה שנמצא נגד זה ברש"י פ' עשרה יוחסין יעויי' בס' שער המלך בהל' אי' ביאה שישבו על נכון ועיי' מזה בס' עצי ארזים מ"מ לד"ה הלכתא הכי דלא בעי טבילה ואי נמי בעי מ"מ ה"ז מעוות שיכול לתקן באמת ולהטביל הולד לשם גירות ע"ד ב"ד אם ירצה ע"כ לא אטפל בזה:

3250

3251אמנם מה ששגה עוד הרב החסיד הנ"ל הוא חדא במה שיצא מכשול לענין ירושה שיירש עם בניו בנכסי אביו ועוד שאם ימות אחד מבני האב המוחזקי' באחיו ירש הוא בן השפחה הזה ויפקיע את יורשי דאורי' ומי יכניסנו לתגר הזה להכניס בן השפחה תחת כנפי השכינה ע"מ להפסיד נכסי ישראל ואולי משום שעכ"פ לא הי' ברור ממש שאינו בנו ממש רק שנדמה לו שהוא בן השפחה וכאשר הוכיח סופו על תחלתו אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ע"כ ספק נפשות עדיף מספק ממון אע"ג דהמציל את עצמו בממון חברו חייב לשלם לו והכא ה"ל מציל זה בממון אחרי' מ"מ לא הוה אלא כמה ספיקות אם יארע כך או לא והא עדיפא לי':

3251

3252וה"נ אני אומר בנדון שלפנינו אי משום חששא דירושה עכ"פ יעשה כל תצדקי דאפשר לי' למיעבד שעכ"פ לא יירש בנכסיו כגון שיעשה שטר צוואה ויפקיע את זה מנכסיו שלא יירש עם בניו או בהיפוך אם ירצה לתת לו חלקו במתנה גמורה מי לא מצי מיהב לי' ולא נשאר רק חששא שאם יארע שימות א' מבניו ויבוא זה בן הישמעאלים וירש נכסיו בחזקת אח ויפקיע קרובי האב שהם יורשי דאורי' לחשש רחוק כזה שיש בו כמה ספיקות לא ניחוש כדי להציל נפש ישראל ודאי מבאר שחת והכי עדיף מעובדא דחו"י דהכא ודאי ישראל הוא לכל ישראל מחויי' לפדותו ע"כ לא נחוש חששות רחוקות בענין הפסד ממון:

3252

3253ואמנם זאת שני' הי' לו להרב החסיד ההוא להשגיח אולי יארע שימות האב בלי זרע קיימא וכמ"ש מהרי"ו סי' ע"ג ותצא אשתו בלא חליצה בחזקת שיש לה בן והרי אין לה ומידי ספקא לא נפקא ואיך ניעציהו לומר על שאינו בנו שהוא בנו ואולי לא הי' לו להאב ההוא שום אח ולא הי' מקום שיהי' לו עוד אח כגון שכבר מת אביו וכן אני אומר בכאן שיבקש לו ברצי כספו א' שאין לו אח ולא אב באופן שלא יארע מכשול לענין יבמה לשוק ועיי' היטב חששות אלו ביבמו' מ"ב ע"א:

3253

3254והא דלא חשש מהרי"ו סי' ע"ג נמי להא שתלד האשה עוד בנים זכרים וימות א' מהם בלי זרע קיימא ותחלוץ לזה בן הנכרי ותפטר לעלמא והרי היא זקוקה לאח האחר בשלמא לייבם לא חיישי' דלא שכיחא בזה"ז במדינתינו שלא נהגו לייבם אבל להתיר יבמה לשוק ע"י חליצה איכא למיחש ונ"ל דס"ל משום דלהך חששא איכא כמה מי יימר דתלד ב' זכרים ושימות א' בלי ז"ק ושתפול לפניו לחליצה ולכולי האי לא חייש ודוחק שוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני סי' א' שנתקשה בזה ועיי' יבמות ל"א ע"א סברות כאלו יובנו למעיי' שם ואין צריך להאריך:

3254

3255והשלישית מה שיש לפקפק על הוראות הרב ז"ל הוא זה חששא דקדושת כהונה כי רבה היא הנה מה שמבואר שם בתשו' שהי' האב הזה כהן והחזיק זה הבן בחזקת כהן ועלה ראשון ונשא את כפיו בזה נ"ל דמוטב שעשה דבר א' שלא כהוגן בשגם שלא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה לדוכן ממה שיעע"ז כל ימיו דאפילו אם הוא בן השפחה מ"מ ידוע שהישמעאלי' אינם מקיימים אפי' ז' מצות שלהם וקרא כתי' ראה ויתר גוים ע"כ טוב לו יותר לעבור עבירה א' לעלות לדוכן בחזקת כהן ויקרא שם ישראל עליו לאסוף חרפת ישמעאל ממנו ומכ"ש שאפשר שהוא באמת ישראל ולהקרבת קרבן לא חייש וכן לחלוקות תרומה בגורן דאזי יבוא אליה עמהם ויבוררו יחוסי כהונה ומנוצל הרב בזה משגיאה:

3255

3256אמנם נהי דלפסידא דידי' לא חייש דנוח לו לעבור ספק עליי' דוכן מלעזע"ז כל ימיו מ"מ לפסידא דאחרינא איך לא חייש מר שיפדו בנים ע"י ולא יהי' פדוי' ויותר רע מזה לפי מה שלא ציוה להטבילו לשם גירות נמצא הרי הוא גוי ולכשישא אשה ויוליד בנים ובנותיו נישאי' לכהן והרי הם פגומי' לכהונה כדין נכרי ועבד הבא על בת ישראל שהבני' פגומי' כמבואר ביבמו' מ"ה ע"א ויבואר לקמן אי"ה ועוד הנישואי' גופי' המה באי' חתנות ותו אם ימות תינשא אלמנתו לכהן והרי היא זונה ע"י ביאת גוי וכהן הבא על הזונה עושה חלולי' הרבה:

3256

3257ולדעת הגה' הרי"ף ספי"ד דשבת לא התיר ליחיד לחטוא לזכות את הרבים וכ' דלא דמי לר"א ששחרר עבדו משום מצוה דרבים גם הוא זכה עמהם אבל היחיד שיחטא בהחלט לזכות הרבים במה שהוא אינו זוכה בו הניחו בצ"ע שם ולא התירו כש"כ הכא להחטי' רבי' כהני' לזכות היחיד הזה ואולי ס"ל להרב ז"ל דעכ"פ האב הזה לא עביד ולא מידי רק במה שנותן מכשול לדורות הבאי' וכולי האי ואולי וזה גרע מלפני דלפני דס"ל לאביי בפ"ק דע"ז דלפני מקפידי' ואלפני דלפני לא מקפדינן וקצת ראשונים כ' שזה הטעם דאמרי' בפ' ג"ה סוגי' דמכריזי' שמא יתנוהו לו בפני ישראל אחר דשלא בפני ישראל ממש ה"ל לפני דלפני דלא מקפידינן ונהי דמ"מ לא שפיר דמי להיות גרמא להבי' חברו ישראל לידי אי' מ"מ בהא י"ל ניחא לי' לחבר למיעבד אי' זוטא ולא למיעבד ע"ה אי' רבא:

3257

3258ומה שיש לפקפק על זה הוא מ"ש הב"ח בא"ח סס"י ש"ו דאם עם הארץ לא יעבור אלא באונס דרחמנא פטרי' לא ליעבד חבר אפי' אי' זוטא וראיתו נכונה מאוד מרפ"ק דכתובות דאפי' תקנתא דרבנן לא דחי' מפני אונס דתיבעל לטפסר תחלה ובזה נתיישב לו סתירת הש"ע שם סס"י ש"ו דמותר לצאת חוץ לתחום דאורי' להציל את בתו שלא תמיר דתה עם מ"ש רמ"א סי' שכ"ח סעי' יו"ד בהגה' וניחא לי' דהתם באונס מיירי כמבואר להדי' ונכון הוא ומג"א סס"י ש"ו השיג עליו ע"ש ומאוד תמהתי על הגאון ז"ל דדברי ב"ח נראי' מאוד נכונים דודאי אמת נכון הדבר שהעם הארץ פשע לא ליעבד חבר אי' זוטא עבורו אבל הה"נ באונס גמור שרוצים לאונסו לאכול נבלה וכדומה דרחמנא פטרי' ומותר גמור הוא נמי לא ליעבד אי' זוטא כמוכח מההיא דכתובות דתיבעל לטפסר ולא ליעקר תקנתא דרבנן אך הש"ע סי' ש"ו מיירי ברצון כעין אונס שאנו חוששי' דלא תוכל לעמוד בנסיון ותתפתה ויצרה אונסה וכה"ג מיירי תוס' דשבת ועירובי' להדי' דשפחה דעבדי בה אינשי איסורא הוה כעין אונסי' כיון שהיא היתה מחזרת אחריהם ופשוט דלא פטרי' בני אינשי מעונש כשאר רצון דעלמא מ"מ עלינו להצילם ועל כיוצא בזה אמר הב"ח דמחללי' שבת אך לא על אונס גמור וזה ברור וא"כ מכ"ש בקטן שרוצי' לקחתו בין העמי' דה"ל תינוק שנישבה בין העמים שכל ימיו אונס גמור הוא ורחמנא פטרי' אפשר דלא ליעבד חברו אי' זוטא אפי' לעבור אלפני דלפני ולא יגרום אי' רבא לאינשי טובא ועצה היעוצה הי' התם שלא לגדלו אצלו בחזקת בנו כהן כ"א למוסרו ביד א' מאורחי ופרחי המגדלו בחזקת שתוקי ואסופי וכדומה והיינו נמלטי' עכ"פ מקצת איסור הנ"ל:

3258

3259ועתה נחזה נשית לבנו מה שנוגע מזה לדידן ליכא מכל הנ"ל אלא הדא חדא שמא תוליד בת הפגומה לכהונה ותינשא לכהן הנה שרש זה הדין בש"ס דיבמות מ"ה ע"א דכולהי אמוראי ס"ל דבנה פגום מק"ו דאלמנה לכה"ג שאין אי' שוה בכל ובנה פגום מכש"כ נכרי ועבד דבנה פגום אלא שהרי"ף כ' והואיל בעיקור פסק הלכה פסק הש"ס דהולד כשר ולא מסקי' בי' שבנה פגום מספקא לי' להרי"ף אולי למסקנא אין הבת פגומה והרמב"ם מכשיר להדי' אלא שהרא"ש אוסר להדי' וכ' דהש"ס סמך עצמו אדלעיל דאמר לכולהי אמוראי בנה פגום וכן פסק הטור וש"ע סי' ד' תו פליגי דלרש"י ורי"ף בנה פגום לאו דוקא דלגבי בן לא שייך פגם לכהונה דהרי לא שמש ע"ג מזבח שאינו כהן וגם לא הוזהרו הכשרות להנשא לו אלא בתה פגומה ורמב"ן ס"ל דבנים זכרים נמי פגומי' ויראה דודאי מודה רמב"ן דלא תפסל אשתו בביאתו דאין חללי' אלא מפסולי כהונה ובשלמא גוי ועבד פוסלי' אשה משום זונה משום שאין להם הוי' אבל זה בן הנכרי הבא על ב"י שיש לו הוי' אינה עושה אותה לא זונה ולא חללה רק כוונת רמב"ן שגם הבן פגום לענין הבנות אשר יוליד גם הוא עד סוף כל הדורות תהינה פגומה לכהונה ואין להקשות להרמב"ן איך קאמרו אמוראי התם זיל איטמר או גלי או נסיב בת מינך איך יעצוהו להכשיל את הכהנים שישאו בנותיו די"ל דאה"נ דלבתר דנסיב איתתא שוב לא יסתיר הדבר שבנותיו פגומי' לכהונה שהאב נאמן על בניו מטעם יכיר ורק עתה בשעת נישואי' מותר לו לנהוג מנהג רמאות כי היכי דינסיב איתתא מקיי' פ"ו:

3259

3260מה שצל"ע אפי' לרמב"ן ק"ו פריכא הוא דמה לאלמנה לכה"ג שגם בנה חלל משא"כ לנכרי ועבד הבא על ב"י שאפי' אם נלמוד לפסול בנותיו מ"מ הבנים לא יפסלו דאפי' לרמב"ן שגם הבנים פגומים היינו לפסול בנותיהם אבל הם אינם פסולי' אשה בביאה וא"כ ק"ו פריכא ופירכא כזו כ' תוס' ביבמות נ"ז ע"ב מה להצד השוה שקונה בפסולות משא"כ חופה שאחר שתלמוד שתקנה מ"מ לא תקנה בפסולו' לכן דין הוא שלא תיקנו כלל אפי' בכשרות ויראה דהיינו טעמא דרמב"ם דמכשיר לגמרי דס"ל דבס"ד דהש"ס לא הוה מיחשב פירכא כה"ג ולמסקנא מיחשב לי' פירכא משו"ה לא מסיים במסקנא שבנה פגום והרי"ף מספקא לי' מהם ועי' יש"ש שפסק נמי להקל דעכ"פ אם ניסת לא תצא אלא דלא נחית למ"ש ע"ש:

3260

3261ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה עצי ארזי' דהא זה הק"ו מהאלמנה לכה"ג שאין אי' שוה בכל איכא למיעבד ממש נמי ביבמה לשוק ומן הדין שיהי' בנה פגום לכהונה ובש"ע סי' ז' סעי' י"ד לא פסק כן וק' גדולה היא ולפע"ד ליישב עפ"י מ"ש הב"ח ליישב ק' תוס' דיבמות ע"ז ע"א שהקשו על הק"ו מאלמנה לכה"ג שבנה פגום נימא גר עמוני יוכיח שאי' שוה בכל ובניו כשרי' לכהונה ותי' הב"ח דהכא עבדי' ק"ו מה אלמנה שקידושי' תופסי' בה בנה פגום עבד ונכרי שאין קידושי' תופסי' אינו דין שיהי' בנה פגום דהשתא ליכא למימר גר עמוני יוכיח שקידושיו תופסי' אלו דברי הב"ח ז"ל ומה שהקשה ב"ש על זה מ"ט לא אמר הש"ס הך ק"ו יפה תי' בבאר היטב דהש"ס רצה למיעבד ק"ו לכ"ע גם לר"ע דיש ממזר מחייבי לאוי' ואין קידושי' תופסין באלמנה לכה"ג ע"כ עביד ק"ו מאי' שוה בכל אבל לדינא עכ"פ נעביד ק"ו מתפיסת קידושין וליכא יוכיח מגר עמוני והא"ש די"ל הא ביבמה לשוק קיי"ל כשמואל דספיקא הוא אי קידושי' תופסי' או לא נמצא אי נילף ק"ו מאלמנה לכה"ג מכח אי' שוה בכל נימא גר עמוני יוכיח ואי נילף מכח תפיסת קידושי' הוה רק ספק אי' דאי נמי דתפסי ק"ו ביבמה לשוק איכא ק"ו ואי לא תפסי ליכא ק"ו עיי' ב"י רס"י קנ"ט וכיון דבלא"ה איכא ספיקא אי לא נפריך מה לאלמנה שכן בנים הזכרי' פגומי' וכנ"ל וא"כ לענין יבמה לשוק ה"ל ס"ס ופסק בש"ע להקל משא"כ לענין נכרי ועבד ליכא אלא חדא ספיקא פסק סתם להחמיר מספיקא וכן העלה ביש"ש דאם נישאי' עכ"פ לא תצא מה שצל"ע עוד בזה הוא מ"ש תוס' ספ"ק דיבמות שהקשו שם אמ"ד נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר הא מן התורה ביאת היתר הוא וב"ד של שם הוא דגזרו ותי' מ"מ כיון דלא תפסי בה קידושין הוה ממזר עוד תי' מכותי' לא הוה ממזר אלא מדרבנן והא דכייל עבד עם נכרי אע"ג דבעבד הוה ממזר מן התורה כמו דכייל בכ"מ חליצה בהדי' גרושה ומסיימו בה דהראשון נראה עיקור ע"ש הנה מה שנראה להם עיקור תי' הראשון היינו משום דלענין הולד ממזר עיקור גדול הוא מה שלא תפסו בה קידושי' אע"ג דלית בי' אי' הוה ממזר מ"מ קשי' אשמעתי' למ"ד הולד כשר איך נפגום הולד לכהונה מק"ו דאין אי' שוה בכל והכא אי' שוה בכל הא ליכא אי' מן התורה כלל דב"ד של שם גזרו ואפי' נימא ק"ו מתפיסת הקידושין מה אלמנה דתפסי בה קדושין מן התורה בנה פגום נכרי הבא על ב"י לא כ"ש מ"מ ניפרך מה לאלמנה שכן יש עבירה בביאתו משא"כ בנכרי וע"כ נימא דק"ו אסמכתא דרבנן בעלמא היא למאי דאסרו רבנן ביאת נכרי ועשאוהו אי' שוה בכל איכא ק"ו למיסר מדרבנן וא"כ לפמ"ש לעיל דבלאה"נ ק"ו מפוקפק הוא ומידי ספיקא לא נפקא א"כ ה"ל ספיקא דרבנן וקליש לי' אי' טובא ואיכא למימר נמי ודאי מאן דאי' לי' דעבד ושפחה אי' דאורי' משו' לא יהי' קדש א"כ איכא בעבד עכ"פ ק"ו דאורי' א"כ גזרו נכרי משום עבד ובנו נמי פגום אך הרמב"ם לטעמי' דס"ל דאין אי' דאורי' בביאת עבד א"כ מה"ת לחדש גזירה לעשות הולד פגום מדרבנן כיון דק"ו פריכא הוא כנ"ל וא"כ הס"ד דס"ל לכולי אמוראי הולד פגום ס"ל לוקי' על העבד משום ולא יהי' קדש וקדישה וא"כ בנכרי נמי מדרבנן פגום מיהת ולמסקנא לא קי"ל לרמב"ם הכי עי' היטב בבית שמואל סי' ט"ז סק"י ותבין:

3261

3262אמנם ממשמעות ש"ס פ"ב דע"ז משמע דגזירות ב"ד של שם נמי מיקרי דאוריית' דהרי כתי' להדי' הוציאוהו ותישרף והש"ס קאמר עלה אלא מדאורי' וכו' ע"ש ובתחלת הרעיון ה"א דזה תלי' במ"ש תוס' פ"ק דמ"ק דאין מערבין שמחה בשמחה מפיק לי' בירושלמי ממלא שבוע זאת וש"ס דחיק ומפיק לי' מקרא דדברי קבלה וע"כ היינו טעמא משום דס"ל לש"ס דילן דאין למדי' מקודם מ"ת וירושלמי ס"ל למדי' וכבר ישבתי במקום אחר דלא תקשי ממ"ש תוס' פרק אלו מגלחי' דהירושלמי בעצמו לא יליף אבילו' ז' מויעש אבל לאביו ז' ימים דגבי יוסף משום דאין למדין מקודם מ"ת והי' נ"ל דודאי ממנהגא בעלמא לא נילף דדלמא יוסף מדעתי' דנפשי' עביד כדפריך הש"ס אבועז וקודם מ"ת לא לימא אל תבוז כי זקנה אמך אך הכא גבי ז' ימי משתה אי לאו שהי' תקנה קבוע ומנהג מקובל ביניהם מדינא וכפו זע"ז לקיי' את זה על נפשם לא הוה מצי לבן לדחות את יעקב בטענה זו עד מלאת שבוע זאת והי' יעקב זריז ומקדי' למצוה אע"כ דין גמור הי' ביניהם וס"ל להירושלמי דבכה"ג ילפי' מקודם מ"ת ואולי כן ס"ל לש"ס דע"ז ומשו"ה קרי לי' דאורי' ומ"מ אנן לא קיי"ל הכי אלא כסתמא דתלמודא דמ"ק דלא יליף לי' מקודם מ"ת א"כ הך דב"ד של שם נמי דרבנן בעלמא הוא וקליש לי' אי' טובא (אלא דהרמב"ם מדוי לידי' משתלם דאיהו הא מייתי הך דמלא שבוע זאת ופסיק כירושלמי הנ"ל:)

3262

3263ובנידון שלפנינו נראה לא מיבעי' אי איכא למיחש להוצאת הדת דהאם פשיטא דניחא לי' למיעבד אי' זוטא כי האי לעבור אלפני דלפני דחשש רחוק שמא תינשא בתי לכהונה באופן שהפגם לכהונה הוא רק אי' דרבנן להאוסרי' ורק מספיקא ואם נישאת לא תצא ולהרמב"ם שרי' אפי' לכתחלה וכי היכי דלא תבוא האם להמרת דת ר"ל אף ע"ג דאיכא למימר שהיא פשעה במה שנתפתה להישמעאל מעיקרא נראה דהאי פיתוי קרוב לאונס הוא כמו האי שפחה דעבדי בה אינשי איסור שכ' תוס' שהי' קרובי' לאונס משום שהשפחה הי' מחזרת אחריהם וה"נ סתם ישמעאל פרוץ בעריות ויצרא אלבשה ולא ניחס הפשיעה כ"א להאבות שהניחה הבת ביחוד עם הישמעאל ואש בנעורת ובזה אבות אכלו בוסר ע"כ אין ראוי להדיח אבן אחר הנופל ח"ו וראוי למיעבד אי' זוטא כי האי ולהצילה מאי' רבה אלא אפי' אם אין סכנה אלא לילד שיהי' רק אונס דרחמנא פטרי' מ"מ לא נ"ל להחמיר בלא ראי' שלא מצינו שהחמירו חז"ל באיסור קליש כיוצא בזה נגד אי' חמור טמוע בין הישמעאלים לדורי דורות:

3263

3264והאחרון הכביד דאיכא למיחש שיאמרו אין קידושי' תופסי' באחותו מאביו שיסברו שזו אחותו של זה ואין קידושי' תופסי' בה ולא ידעי' דהאי לאו אביו הוא או אחות אביו וכדומה וחששות כאלו מצינו בש"ס טובא עיי' קידושי' מ"ה ע"א ואנהרינן לעיינין דלפע"ד ליכא למיחש להא וראייתי מהא דאמרי' ס"פ משוח מלחמה (סוטה מ"ג ע"ב) אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב"י חורגתא הגדילה בין האחי' אסורי' לישא להאחיו' דמתחזי' כי אחתי' ולא היא קלא אית לי' למלתא ודברי ר' יוחנן אלו הן הנה דברי ירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש ביבמות כ"א ע"א ומסיק ר' חנינא יסבון באתראי דלא חכימא להו ור"ח וה"ג פסקו כהירושלמי ואנן קיי"ל כהש"ס דילן כמבואר בש"ע סי' ט"ו סי"א וסכ"ג והנה מהא דאמרי' קלא אית לי' למלתא אין ראי' לנידן דידן משום דהתם אינהו גופי' מיפעי פעי ומפרסמא למילתא דבני אשה אחרת ואיש אחר הם משא"כ הכא אפשר דכ"ע מודי' דלא יסבון אלא באתרא דלא חכמון דלית לי' קלא דצריך הסתר והעלם מפני הסכנה ואיכא מראית העין אך הא קשי' לר"י משום ראב"י ולהירושלמי דחייש לה משום דלית לי' קלא מאי דאסרו משום מראי' העין ופירש"י שיאמרו הבריות אח נשא אחותו ומדוע לא נאסור כלל לגדול החורגי' זע"ז שמא יאמרו אין קידושין תופסי' באחותו או בשארי קרובי' ויוצאי' בלא גט דהא לדידי' לית להו קלא וה"ל ממש כמו נידן דידן אע"כ צ"ל דלא מצינו דחשו חז"ל לחששא זו אלא היכי דהטעות בהקידושי' או בהגירושי' ולאו כולי עלמא דינא גמירא ויאמרו דהוה קידושי' מעלי' ואין קידושי' תופסין בה או באחותו וכדומה או בהיפוך שיאמרו דלא הוה קידושין ותופסי' קי' באחותו עיי' ב"ב פ' מי שמת בסוגי' דמוהרי הדר' אבל היכי שהספק בהאחוה אין כאן מקום לטעות דממ"נ אי גם הם יסברו שהם אחים גמורי' ויהי' הדבר נסתר מהם בעצמם א"כ לא יבואו לקדש זע"ז דכלל אמרי' אדם יודע שאין קידו' תופסין באחותו ואי יארע על צד הדוחק שיקדשו זא"ז אה"נ דאין כאן קידושי' כיון שסוברים מהם אחי' ואין קידו' תופסין בהם א"כ גמר ונתן לשם מתנה באמת או לשם פקדון ואי הם ידעו שאינם אחי' ויקדשו זא"ז והב"ד לא ידעו ויסברו שהם אחי' ולא יקבלו מהם אמתלא ויפרידום זה מזה בע"כ מ"מ כיון שבנפשם יודעי' שהי' קידושין גמורים יפטרו זה מזה בגט שלא להתיר א"א לעלמא דלא ברשיעי עסקי' וליכא חששא אלא שהמה וגם הב"ד ידעו שאינם אחי' ולא יפרידו' זה מזה והעולם לא ידעו מזה שאינם אחי' וירונו לומר אח נשא אחותו והיינו שכתבתי לעיל דבכה"ג דליכא קלא כ"ע מודים דלא יסבון מ"מ ליכא למיחש דלמא יסבון ויעברו על אי' דרבנן דלא שכיחא דיסבון באתרא דידעי להו מפני חשש שעי"ז יתפרסם הדבר איך הי' מעיקרא ויבואו לידי סכנה ואם אולי על צד רחוק איכא למיחש לא מצינו דחשו להו חכמי' ואין לנו לבדות גזירות מלבנו ובפרט במקום סכנה כזה ועי' סברו' כאלו בחי' קידושי' מ"ה סוף ע"א:

3264

3265ע"כ נלע"ד שאם ימצא האב מי שאין לו אח ולא אב הראוי להוליד עוד ורוצה לישא את גומר בת דבלים ולקרוא הולד על שמו והאב יתן סך מה לשכור מיניקת להבן הילוד וטוב שהמיניקת תשבע שלא תחזור בה מישך כ"ד חודש ויעלה כן בערכאות שלהם והנושא את האשה יראה להשתדל שלא יארע לו הפסד בנכסיו ע"י ירושתו של זה הילד אזי מותר לעשות כנ"ל ונכון לרמז בשם הבן הילוד גופא דעובדא לקרות את שמו מרי על שם רב מרי ברי דבת שמואל ואפשר שיוצדק שם זה גם לנקבה בשינוי קצת כגון מיריל המוזכר בב"ש בשמות נשים ויהי' סימי' והיכר ליודעי' עכ"פ וכל מה דמצינן למיעבד טפי פורתא בהיתר עדיף טפי הנלע"ד כתבתי בלי שום עיון בספרים כי אינם אתי עמי כאשר הזכרתי לעיל וחתמתי שמי. ראצישדארף יום ב' ט"ו מנחם תקע"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3265

3266שלום רב להרב המופלא מהו' עקיבא נ"י אבדק"ק לויא יע"א ואגפי':

3266

3267מכתבו מיום י"א סיון העבר הגיעני היום והנני ממהר להשיב על המאורע שנשא אלמנה ע"י שדכנים ולא הודיעו לו שהוא עדיין תוך ימי הבחנה ובכמו שמנה ימים אחר החופה הסיחה האשה לפי תומה שמת בעלה הראשון יום כ"ה אדר העבר ומיד צווח מעלתו כי כרוכיא וגרשה מביתו והלך הוא מיד לבה"כ הקדושה להתודות ברבים על המכשלה אלו תוכן דבריו:

3267

3268הנה בלי ספק כי טרם בוא מכתבו לידי כבר חלפו עברו צ' ימי ההבחנה שהתחילו כ"ו אדר העבר וא"כ פשוט דמכאן ואילך מותרת לו דאפי' אם הי' עובר במזיד ח"ו והתרשלו ב"ד ולא כפוהו להוציא ועבר עלי' צ' יום באיסור מותרת לו אח"כ כמבואר בגליון שבמרדכי ר"פ החולץ אות ב' ומייתי לי' רמ"א סי' י"ג סעי' יו"ד בהגה' ואפי' להראב"ד דס"ל דעכ"פ מפרישין אותם אח"כ כימים אשר פרצו באיסור מתחלה (ויש מקום עיין ביו"ד סי' ר"ח וש"ך סקי"ד ועט"ז שם) מ"מ הכא כל הני יומי לא הוו רק ח' יומי לפי דבריו וכבר חלפו גם הם ועברו ביום ד' תמוז דנא א"כ מכ"ש בנידון דידן שהרי עכ"פ פירש ממנה מיד והוא גם הוא אמר שוגג הי':

3268

3269ואע"ג דבעלמא ברור לי שאין אדם נאמן על עצמו לומר שוגג הייתי וכמ"ש הרב"י בי"ד סי' קי"ט בשם תשו' רשב"א וז"ל כל טבח שיצאה טרפה מת"י אסור לאכול משחיטתו שהרי זה וכו' ולאו כל הימנו לומר שוגג הי' וע"ש ופסק דין שם בש"ע סי"ז ופשוט דה"ה לכל מילי דעלמא ולאו דוקא טבח אלא דבעלמא לא נפקא לן מידי מהאי פסקא דהרי פשוט דלענין עונשי' וקנסות א"א לענש ולקנוס עד שיהא ברור שהוא מזיד גמור ומזה לא מיירי רשב"א בתשובה הנ"ל רק לענין להאמין לטבח מכאן ואילך דלעולם אנו חושדי' אותו בפושע ומזיד ולא מהימן לן שוב עד שיעשה תשובה בלי רמי' כמו שהאריך הרשב"א שם ואין לדמות זה למאי דאמרי' ר"פ א"ל דאדם נאמן על עצמו לומר מזיד הייתי דאע"ג דבעלמא אין אדם משים עצמו רשע מ"מ מהימן על עצמו שלא להבי' חולין בעזרה התם מלהתא אחריתי היא דלמאי ניחוש לי' הלא חייבי חטאת ואשמות בלאה"נ אין ממשכני' אותם וכמ"ש תוס' שם י"ב ע"א ד"ה או דלמא וכו' וא"כ מה הי' לו לומר מזיד הייתי ורק להציל עצמו מחטא חולין בעזרה משו"ה מהימנינן לי' אבל שוגג הייתי להקל על עצמו כגוני דטבח הנ"ל לא מהימן וא"כ ה"ה הכא דלא מהימן לומר שוגג הייתי להקל על עצמו בודאי לענין נידוי אין שום נפקותא ממ"נ אי הוא תוך ג"ח ולא יפרוש עצמו מכאן ואילך הרי עומד במרדו ומנדין אותו עד שיפרוש ואי פירש עצמו א"כ על מה יתודה על העבר אפי' להרמב"ם דס"ל שהנידוי אינו לכפרה אלא לעונש וכפרה על העבר ומשו"ה כ' הרב"ש דלהרמב"ם אפי' אם עברו ג' חדשי' מ"מ מנדין אותו על איסורא שעבר מ"מ היינו דוקא בשברור לנו שעשה במזיד אבל אין לנו יכולת להעניש על ספק שוגג ואם מפני שיתכפר לו להעובר בזה אדם נאמן על עצמו ומכיון שאמר שוגג הייתי ואיני צריך כפרה חייבי כפרה אין ממשכני' אותם ואין כאן נפקותא:

3269

3270אלא בהאי גוני בשהוא עדיין בתוך ג"ח ורוצה לפרוש אבל לא לגרש דאי מהימן שהי' שוגג סגי בהפרשה בלא גירושי' ואי לא אז צריך לגרש דוקא בהא נ"ל דלא מהימן לומר שוגג הייתי להקל על עצמו אם לא ברור לנו שהי' שוגג וכן משמע לשון מהרי"ו בתשובה סי' ע"ג וז"ל אם איתא הכי כמ"ש שלא ידע שהיתה מעוברת וניכרין דבריו דברי אמת אזי נראה דאין להצריכה גט אלא מפרישי' אותה ממנו עכ"ל הרי ממש כמ"ש ולאפוקי מדברי ס' בעל באר היטב בענין זה ע"ש:

3270

3271מ"מ בנידון דידן לא צריכי' לכל זה שהרי אפי' הי' מזיד גמור כיון שעברו ג"ח ולא גרש הרי היא מותרת לו לכתחלה ואי מפני העונש והנידוי ממ"נ אנן לא מצינא לעונשי' לי' כיון שאין לנו ברור שהי' מזיד ובשגם הרי כ' מהרי"ו הביאו ש"ך בי"ד סקי"ט הנ"ל דבאדם ירא ה' ומוחזק בכשרות ומוכיח מתוך הענין שהי' שוגג מהימנינן לי' אפי' בטבח לאכול ע"י מכאן ואילך מכ"ש הכא שאין לנו עליו כלום ואם מעלתו חושש בנפשו לחטאת כי גם השוגג צריך כפרה מה עכ"פ מה טוב שיתענה איזה ימים אם אין בו בטול תורה שהרי אחז"ל בקידושי' פ"א ע"ב מי שנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וכן מי שנתכוון לשומן ואכל חלב צריך כפרה ע"ז ידוו כל הדווים יע"ש א"כ ה"ה כאן ולדעתי כבר נתכפר לו הרבה בדי בזיונו בהתודותו ברבים וה' הטוב יכפר בעדו:

3271

3272ומ"מ נ"ל טרם שתחזור האשה אליו תבדוק עפ"י בקיאות וחכמוניות אם תראה שהיא מעוברת ה"ז בודאי מבעלה הראשון וצריכה לכל הפחות הפרשה וימי עיבור והנקה או אפשר אפי' גירושין ואם לאו תציעי לו בהיתר מטות שהציע לו באיסור ובשלמא כל נשי דעלמא שנישאי' ביום צ"א אינה צריכות בדיקה משום דאשה מרגשת בעצמה באותו הזמן אם היא מעוברת ולא נחשדת שתנשא לאיש בימי עיבורה ומילתא דעבידא נמי לאגלוי' לא משקרא אינשי אבל בנידון דידן תסתיר הריונה למעט קלונה ומכשולה וגם מהטעם דאמר הש"ס ביבמות מ"ב ע"א דפריך התם מדוע תקנו הבחנה כלל תמתין משהו ותינשא ובהגיע ג' חדשים תבדוק פירש"י בדדים כדרך נשים ומשני משום שלא תתגנה על בעלה ושוב מקשה ותבדוק בהלוכה פירש"י בשם תשו' הגאונים שתלך ע"ג עפר תיחוח ע"ש ומשני רמי בר חמא אשה מחפה על עצמה כדי שירש בנה בנכסי בעלה ע"ש וא"כ ה"נ חיישי' שמחפה על עצמה מטעם הנ"ל ולא מהימני' בלא בדיקה ע"י חכמניות ולא שייך ה"נ מלתא דעבידא לגלוי' דהכא לא עבידא לגלוי' כולי האי כיון שכבר נישאי' ונבעלת לבעלה השני בקל תוכלי לתלות בו כמובן ע"כ נ"ל דצריכה בדיקה וכן מצאתי בר' ירוחם שהבי' הרב"י סי' י"ג וז"ל אם עברה ונישאי' תוך ג"ח בודקי' אותה בכל מיני בדיקות אם היא מעוברת ואף על גב דאמרי' אין בודקי' הנישואית שלא תתגנה על בעלה הכא שנישאית שלא ברשות תתגנה ותתגנה וכ"כ הרמ"ה פ' החולץ עכ"ל ונ"ל אפי' נישאית תוך ג' בשוגג שלכאורה אין לקונסה שתתגנה ותתגנה מ"מ בודקין דלאו מטעם קנס אתאינן עלה אלא מטעם מכשול הנ"ל ומ"ש ר' ירוחם נישאי' שלא ברשות שוגג נמי נישאי' שלא ברשות קרינן לה כמבואר ר"פ האשה רבה ועוד כבר כתבתי לעיל דלא מהימנינת לומר שוגג הייתי להקל על עצמה בכגון אלו ע"כ נ"ל ברור דצריכה בדיקה עכ"פ ואחר כך תחזור לביתה כמעיקרא:

3272

3273ואגב אומר שעפ"י ש"ס הנ"ל מובן לשון תוס' מגלה י"ג ע"ב וטובלת ויושבת בחקו של מרדכי וא"ת הא לא הי' שם הבחנה ג"ח שאותו הרשע מצוי לה בכל יום ולכאורה מ"ש שהי' מצוי לה בכל יום הוא שלא לצורך דלכל הפחות ג"ח לא הי' פרוש ממנו שהרי פ"א לא נקראתי שלשי' יום והי' הדבר תמוה בעיני' אבל לפי הנ"ל ניחא דאפשר אי הי' פרוש ממנו יום או יומים אזי הי' אפשר שתזדקק למרדכי ואח"כ לאותו הרשע ובהגיע תור ג"ח תבדוק עצמה כק' הש"ס יבמות הנ"ל ואין לומר איך האמין מרדכי לה על הבדיקה של עצמה (דע"י נשים אחרות לא הי' יכול לבודקה משום פרסומי מלתא כמ"ש שם תו' ט"ו ע"א ד"ה כשם והוא נמי בעצמו אפשר לא רצה לבודקה שלא תתגנה ותתבזה בעיניו רק ע"י בדיקות ההילוך בעפר תחוח ובזה אין להאמין לה כתי' הש"ס) לזה י"ל כמ"ש תוס' כתוב' נ"א ע"ב ד"ה אסורה אין להקשות מאסתר דהוה שרי' למרדכי דהוה צדקת גמורה עכ"ל וא"כ ה"נ לק"מ לכאורה ק' תוס' משו"ה כ' תוס' מצד הסברא הי' אותו הרשע מצוי אצלה בכל יום ולא הי' אפשר להמתין אפי' משהו כדי שתבדוק עצמה מיהו לזה י"ל אין זה הכרח כ"כ דיכולה הי' להבריח עצמה מחיק הרשע יום או יומים ויותר ע"י שתאמר דסתנא אנא כבש"ס ע"ז י"ח סוף ע"א וכיון דהי' לה הרווחה יום ויומים לא צריכה הבחנה טפי ומהני לה בדיקה וכן יש ליישב נמי תי' תוס' שהיתה משמשת במוך והקשה בטורי אבן והא אמרו במדרש שדריוש שבנה בית שני הי' בנה של אסתר מאחשורש ונדחק לומר שודאי נתיראת לשמש עם אחשורש במוך אלא עם מרדכי שמשה במוך ע"ש ולפע"ד דהדוחק ששמשה עם הצדיק במוך והלא לא התירו חז"ל אלא לשלש נשים לשמש במוך ולפי הנ"ל א"ש דודאי כל הימים לא הי' יכולה לשמש במוך עם אחשורש שלא ירגיש אבל מ"מ איזה ימים בנתי' הי' יכולה להבריח עצמה ולשמש במוך עם אחשורש אז שמשה עם מרדכי ולסוף ג"ח בדקה עצמה להבחין כנ"ל ובזה אסיים בכל חותמי ברכות שה' יסיר מכשול מקרב עמו ורגלי חסידיו ישמור הכ"ד הכותב בנחיצה רבה. מאטערשדארף נגהי ליום ה' יו"ד תמוז תק"ס לפ"ק.

3273

3274משה"ק סופר מפפד"מ:

3274

3275שלומים אלף לשר האלף ה"ה י"נ הרב המופלא ומפורסם המאה"ג כש"ת מהו' משה ליב נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פיזונג:

3275

3276נועם מכתבו הגיעני וראו עיני כי כל יקר ראו עיניו בש"ס ופוסקים אודת אשה אלמנה שהניחה בעלה מעוברת ובראותה כי א"א לה להתפרנס ממעשי ידי' וע"כ שתכלה קרנה אם לא תנשא לבעל ימי משך עיבור והנקה ויהי' הפסד רב לה ולבנים היתומים ע"כ נפשה בשאלתה להמציא לה היתר להנשא בתוך זמן הנ"ל כדי שיפקח הבעל על נכסי ורצונה להזמין לה מיניקת פנוי' שתיניק הילד אם יולד ומעולם לא תתן האם הדד לתוך פיו והמניקת תשבעי עד"ר וגם האם הנ"ל רוצית עוד להניח מממון שלה סך ד' מאות זהובי' להיתום הנ"ל אשר הוא עני באמת ולית לי' מירושת אבותיו כלום כפי הנראה והיא האם הנ"ל רוצית לוותר לו מסך כתובתה סך הנ"ל ומעלתו צלל במים אדירים לחפש אחר התירים ובקש ממנו לחוות גם דעתי הקלושה בענין זה:

3276

3277והנה ההתירים בנויים על ג' יסודות א' שהוזמנה מיניקת פנוי' שאין עלי' רשות בעל וגם נשבעה עד"ר שלא לחזור בה עד עבור כ"ד חדש וכדיעה א' שהבי' הר"ן פ' אעפ"י. ב' מצד האם שהניחה מעוברת ולא חל עלי' לעולם חיוב ההנקה כי טרם תחיל ותלד כבר סלקוהו מכתובתה ואין לה להניק בנו מצד שיעבוד הבעל וגם לא נכללה בכלל גזרת מיניקת חברו כיון שלא התחילה להניק כלל בחייו. ג' שאם לא נתיר לה תשאר היא ובני' עניים ונקיים מנכסם משא"כ בשנתיר לה להנשא לא די שעפ"י הטבע לא תכלה קרנה עוד זאת שתתן משלה סך הנ"ל להיתום ואעפ"י שמעלתו לא פי' מאין יבוא סברא להתיר מ"מ הדבר מובן בפשוט ויבואר לקמן אי"ה:

3277

3278ולהיות לפע"ד עכ"פ אין בשום א' מהם לבדו כדי להתיר ובצירוף שלשתן עדיין לבו מהסס בדבר ע"כ אבארם א' לאחת בברור גמור וה' בחסדו יעזור לי על דבר אמת ולא אכשל בדבר הלכה והנה ההיתר הראשון שתרצה להשכיר מיניקת ולחזק הדבר שלא תחזור בו ידוע מ"ש הרא"ש בפסקיו פ' אעפ"י ובתשובותיו דאפי' נדרה עד"ר לא מהני ולהיות כי ראיתי בתשובת האחרונים מזדנדין בדבריו כאלו סותרי' זא"ז ויש שרצה לכפול כל הני פירושי' לפרש הש"ס היפך מדעת הרא"ש וגם מורי בהפלאה נדחק למצוא בש"ס סמך לחומרתו שאוסר אפי' נדרה עד"ר ולפע"ד דבריו ברורי' ומפורשי' בש"ס ומוכרחים ע"כ תחלה אפרש דבריו אעפ"י שהדבר פשוט לפע"ד:

3278

3279והוא כי ס"ל לתוס' והרא"ש דע"כ א"א לומר דהא דאסרו אפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו הוא משום דגזרי' שאשה אחרת לא תתן כלל למניקת ולא תגמלהו ותנשא דא"כ גזרה כזו יש לגזור גם בדברי ריש גלותא כשרואי' שנשאית תוך כ"ד חודש ילמדו מהם גם המניקת שלא נתנו בניהם למניקת דלענין זה אין הכירא לדבי ריש גלותא טפי מלאחריני אע"כ דלא גזרי' בכי האי גוני משום שניכר הוא בין אשה שעדיין מיניקת בנה לאשה שאינה מיניקת ונתנוהו להניק או גומלתו וע"כ הא דאסרי' בכל הני היינו טעמא משום דאיכא למיחש שתמהר לגומלו או תחזור בו היא והמיניקת ותקנה גדולה וקבוע היא זו כיון שחשו חז"ל לתקנת הולד והחששא קצת רחוקה דכולי האי ואולי דאפשר שתנשא ולא תתעבר מיד ואם תתעבר אולי ימסמס לי' הבעל בביצים וחלב או היורשים ומ"מ חשו לי חכמי' שלא תנשא ואם נתיר ע"י שתגמלהו או תתנהו למיניקת שתוכל לחזור בו אחר יום או יומים נמצא כל אשה תעשה כן כדי להנשא ונמצא הקלקול יותר על התיקון שתמהר לגומלו או תתננו למניקת שתחזירי בו אחר שכבר פסק חלב האם ואין לה מה להניק והי' טוב יותר אם הותרה להנשא כשהיא מיניקת אותו שההפסד אז רחוק יותר מעכשיו משו"ה ע"כ הוצרכו לגזור מיד בכלל הגזרה שלא תועיל גומלתו ונתינתו למינקת אם תוכלי לחזור בו עכ"פ וזה דבר שהדעת נותן וכיון שע"כ נאסרה בנתינת מיניקת שלא נשבעה עד"ר ממילא ע"כ לאסור נמי בנתינת למיניקת שנשבעה עד"ר דכיון דשתי הנשים אינן מניקות בניהם ושתיהן נתנו בניהם למיניקת מיחלפו אהדדי דאין היכר במה שזו נשבעה עד"ר ולא דמי לנתינת מיניקת דבי ר"ג שהי' איומן ויראתם מפורסם טובא ולזה מועיל שפיר ההיכר והפרסום מהני דבי ריש גלותא והדר אמר הרא"ש דעכ"פ באית לה הכירא כגון צימוק דדי' וכה"ג לא גזרי' דאי ס"ד דגם בכי הא גזרי' א"כ בדבי ר"ג נמי לגזור אע"ג דאי' להו הכירא ובזה נתבארו דברי התוס' והרא"ש בלי פקפוק ומסולק גם ק' המהרש"א למעיין:

3279

3280ועתה אומר שגם זה דלא מועיל הודרו עד"ר מבואר בש"ס דהלא יפלא אחר שנקבע הלכה כר"מ בגזרותיו חזר וקבע הלכה בש"ס גמלתו אסור מת מותר ועיי' מג"ש וע' פני יהושע והשואל בנודע ביהודה כמובן מתוך התשובה ותו קשי' מה ענין כלל לרדופה בכאן התם גזרי' הני אטו הני והכא עיקור החששא שמא תמהר לגומלו וכ"כ פ"י וביותר למ"ש המרדכי פרק אעפ"י דהלכה כר"מ בגזרות' היכי דגזר הני אטו הני אבל לא בחומרותיו והיינו כנ"ל שחושש לדבר להחמיר ואמנם ראי' המרדכי מעירובי' מ"ו צריכא הגה' וט"ס יש בדבריו מ"מ הדין אמת וא"כ מה מייתי מהך דרדופה לכאן אע"כ נ"ל פשוט דודאי הך בריתא דמקיל בגמלתו ונתנה למניקה נהי נמי דנימא דמקיל בגמלתו ולא גזר שמא תמהר לגמול אותו מ"מ בנתנה בנה למניקה אין שום ה"א שתתן בנה למניקה יום ויומים ותחזור בו וא"א להתיר ע"י מיניקת עד שתהי' עומדת בחריקאה ממש ר"ל שתהי' בטוחים בהנקתה כל כ"ד חודש כמו שהיינו בטוחי' בהאם ומה"ת שנפטור האם ע"י המיניקת אם לא נהי' בטוחי' בה וע"כ כל זה בכלל נתנה בנה למיניקת שר"ל מיניקת כמותה וכגון שנדרה עד"ר או כה"ג בטחון אחר כיוצא בזה והאי עובדא ממש בעי ר"פ ור"ה ברי' דר"י למיעבד ואמרה האי סבתא אפי' כה"ג נמי אמר לה ר"נ משום דגזרי' אשה אטו אשה דהיינו נתנה בנה למיניקת בשבועה אטו בלא שבועה ועל זה הקשה ר' פפי ואתון לא תיסברא דגזרי' אשה אטו אשה הא תני' היתה רדופה וכו' ואר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותי' במה שגזר הני אטו הני וה"נ וא"ש נמי מה דפסיק הש"ס הלכתא בתר הכי מת מותר גמלתו אסור שאין זה ענין לדר"מ כלל דהאי חששא הוא שמא תמהר לגומלו ולא גזירה וק"ל מ"מ הרי מבואר נגלה דינו של הרא"ש מהש"ס דלא מהני מה שנדרה עד"ר ומיושב נמי קו' מגיני שלמה על רש"י דגזרי' אשה אטו אשה דלא כהתו' ולהנ"ל א"ש ודא א' היא וק"ל:

3280

3281ועדיין הי' מקום לומר דהא עכ"פ דבי ר"ג שרא ר"נ משום שהם מאוימין וניכרי' באימתן והה"נ בלי ספק הכותב ומעלה בערכאות ויד המלך והשרים מאוימין יותר מהם שהרי קי"ל הנהי דבי ר"ג לא מחזקינן בהו ולא מחזקו בן מפני אלמותא דדהו והפוסקים למדו מזה דה"ה שאין מחזקי' בשל ציבור דדמו באלמתי' לר"ג כמ"ש בסמ"ע סי' קמ"ט ס"ק מ"ט והחולקי' שם מודו עכ"פ דערכאות המלך מפורסם יותר באימה בלי ספק ונהי דבלי ספק דלא יועיל שתשכיר עצמה המיניקת בפני הערכי משום דעכ"פ אם תחזור בה צריכא האשה לקבול לפני השר ואשה בושה לבוא לבי דינא ותמית בנה כמבואר בהחולץ מ"ב ע"ב ולא דמי לדר"ג שהם בעצמם הי' מאוימי' ולא צריכה שתקבול במותב ב"ד אבל בעלמא לא שייך הא מ"מ אפשר לומר אם תשבעי ע"ד רבי' באופן שלא תחזור בה ורק לפרסם הדבר תעשה כן בקום הערכי בפני השר במושב שרים וסגנים וזה הוא פרסום גדול לכאורה כמבואר בב"י בא"ח סי' רמ"ה בסופו בשם רבו מהר"י בירב ופסקו בש"ע סי' רמ"ו ומג"א סקט"ו ע"ש וכיון שהם מפורסם בזרוע עוז וידם תקועה וגם מפרסמא מילתא וגם אין האשה צריכא שתבוא בדינא ודיינא שהרי באמת נשבעת עד"ר וליכא למיחש אטו אחריני כיון שהי' במקום פרסום הניכר ויש לעשות עוד כמה פומבי בעשיה ובהכרזה בבה"כ וכה"ג:

3281

3282אמנם לפי הנ"ל נראה דליתא דא"כ אמאי אסר להאי סבתא ולא עביד באופן הנ"ל בשלמא אי לא מיירי שנשבעה עד"ר לק"מ אמאי לא השביעה עד"ר ולהוכיח מזה שיטת הרא"ש די"ל דלמא לא רצתה לקבל עצמה חומר שבועת ונדרי' אבל לפי הנ"ל דמיירי באמת בנשבע ורק ר"נ גזר אטו לא נשבעת אמאי לא עביד כהנ"ל אע"כ כל זה לא יועיל ומהר"י בירב לענין שכירות לנכרי מלתא יתירתא עביד כמבואר שם אבל לעיקור הדין לא יועיל:

3282

3283ועוד א"נ דמי הא לדר"ג מה נעשה שהרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דר"נ והעיד הרא"ש בתשובה כלל נ"ג שרבו מהר"מ מר"ב ס"ל דלית הלכתא כר"נ בהך דר"ג ונהי דטעמא לא ידענא מ"מ מאן חשוב מאן ספון למדחי דברי הרי"ף ורמב"ם ומהר"מ מר"ב וראיתי בנב"י יהיב טעמא דר"נ ס"ל הבחנה דאורי' מקרא להיות לך לאלקי' ולזרעך אחריך משו"ה החמיר ר"מ בגזרותיו משא"כ הנקה דרבנן ואנן קי"ל כרבא דגזירה דרבנן היא שמא ישא אחותו ואפ"ה גזר ר"מ הה"נ דנגזור בהנקה אדבי ר"ג אלו דבריו ואינן נוחים לי דאפי' אי נאמר דקרא דלזרעך אחריך דרשא גמורה היא לר"נ עיי' רס"י י"ג מ"מ היינו שצריכי' להבחין אם מעוברת היא אם לא אבל לא נצטרך שהיי' ג"ח בשביל זה כמבואר ביבמות מ"ב ע"א שנוכל לבדוק אותן אם היא מעוברת ותנשא אחר ב' וג' ימים אלא כיון שאין בודקי' הנשואות שלא תתגנה על בעליהן וע"י הילוך נמי לא אפשר למבדקנהי שמא תסתיר הריונה כדי שירש עם נכסי בעלה השני ע"כ תקנו חדשי הבחנה אבל אין זה מן התורה:

3283

3284והיותר נראה לומר דמוכח כן מבריתא דרדופה עצמה דחשיב כי רוכלא כל הני ולא חשיב נמי חד מהנך ר"ג שילדה אחר מיתת בעלה דמשום הנקה לית בה כיון שהיא מדבי ר"ג ואסורה לישא משום הבחנה דאע"ג דכבר תני הפיצה אחר מיתת בעלה י"ל דזה לא הוה חדוש כ"כ משום דאפשר דלא הוכר עוברה בחיי בעלה כלל ולא נתפרסם העיבור וגם נפל לא מפורסם כולי האי משא"כ בן קיימא והו"ל למחשב האי רבותא דגם בזה חיישי' וכבר עמד פני יהושע על כיוצא בזה אלא שדבריו שם תמוהים ודוחק לומר דאה"נ דלא גזר ר"מ בכי האי גוני דלא לשתמיט אע"כ מוכח מזה דגם אדר"ג גזר ר"מ איסור מיניקת וכהפוסקי' הנ"ל מיהו הא לא קשי' עכ"פ ליחשב נמי מעוברת שצמקה דדיה או פסק חלבה בחיי בעלה גבי שארי הבני' כבר דאין בה עתה דין הנקה וצריכה שתמתין חדשי הבחנה לזה י"ל אה"נ דמוכח מזה דגם לר"מ צריכה שתמתין כ"ד חדש אעפ"י שצמקה דדי' ומ"מ לא קי"ל בהא כר"מ דטעמי' דר"מ בהא משום דאיהו חייש למיעוטא דאיכא מיעוט נשים שאף עפ"י שצמקה דדי' חוזרת וחולבת ומכ"ש כשאינה מוחזקת עדיין בג"פ ועי' מזה בשב יעקב ואיהו חייש למיעוטא ומה"ט נמי לא חשיב ילדה אחר מיתת בעלה ומת בנה משום דאיכא עכ"פ מיעוט שטיא בעלמא דחשודה להמית תדע שהרי מר בר רב אשי חייש לי' באמת ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ ר"מ דחייש למיעוטא חש לי' ומשו"ה לא קחשיב לי' אבל דבי ר"ג לחשוב אע"כ ס"ל לר"מ דגם אינהי בכלל גזירת מיניקות נינהי והשתא י"ל ר"נ לא אסיק אדעתי' הא דמר בר רב אשי דאיכא עכ"פ מיעוט שטיות דחשודה להמית בנה והוה ס"ל אפי' מיעוטא לא הוה ואפ"ה לא חשיב לי' ר"מ וע"כ תני ושייר דשייר נמי דבי ר"ג אבל לבתר דמסיק הש"ס דאיכא מיעוט הממיתות בני' א"כ האי לאו שיורא הוא ומדלא חשיב דבי ר"ג ש"מ גם אינהי בכלל גזירה ואסורות כך י"ל מ"מ יהי' כך או לא א"א לן למיעבדא עובדא להקל נגדם ואזדא לי' ההיתר הראשון לגמרי:

3284

3285ההיתר השני הואיל והיא מעוברת אחר מיתת בעלה וכבר סלקוה מכתובתה ולא נשתעבדה כלל להניק הנה דין זה ביארו הריב"ש לאיסור בסי' תס"ג מטעם כיון שזאת נאסרה משום סתם מעוברת למניקה קיימא אפי' נתנה בנה למניקה אח"כ איכא למגזר אטו לא נתנה עכ"ל ודבריו צ"ע לכאורה תיפוק לי' שמא תחזור בה המניקת וגם מה הי' לומר משום דמעוברת למניקה קיימא תיפוק לי' אפי' בלא האי טעמא כגון להפוסקי' שפוסקי' הטעם משום דחסא עכ"פ הא אמת הוא שניחוש שמא תחזור המניקה ולא יהי' לה לפרנס התינוק וכבר עמדו בזה בשב יעקב וצריך לומר סברת הריב"ש כך הוא כיון דלא מצינו הך בהדי' בש"ס לאסור גם במעוברת י"ל ע"כ לא החמירו עלי' חז"ל כולי האי אלא בדנחית עלי' שם שיעבוד בעולם כגון מת והניחה מיניקת אע"ג דאחר שגבתה כתובתה תו לא מישתעבדא וכן נמי במגרש מניקת לר"ת כיון דעכ"פ הי' עלי' חיוב השיעבוד וגם עתה אסרוה לינשא כדי שעי"ז ממילא תרחם על בנה ותניקיהו כמ"ש רא"ש פ' החולץ אבל הניחה מעוברת דלא נחית עלי' שום שיעבוד ההנקה גם לא התחילה לשעבד עצמה להניק אותו מרצונה אפשר דלא החמירה כל כך לחוש גם לחזרה וכעין ס' זו יש ללמוד מדברי אמונת שמואל סי' ב' ג' ד' במי שהכניסה ב' שפחות די"ל גם ר"ת מודה לר"ש כיון דמשעת נישואי' לא נחית עלי' שיעבוד ההנקה ע"ש אע"ג דלא דמי ממש לדידן דהתם לא נחית עלי' מעולם השיעבוד וגם התם נמי נחלקו עליהם גדולי הדור כמ"ש בח"צ דנחלק עליהם הגאון מה' העשיל וקיקיון דיונה והגאון מה' שעפטל ז"ל מ"מ י"ל משו"ה לא נחית לי' הריב"ש מטעם שתחזור בה אלא הואיל דעכ"פ כבר גזרו גם על המעוברת משום דקיימא למניקה ש"מ גם עלי' עבר כוס הגזרה וגם נהי דלשמא תחזור לא ניחוש גבה מ"מ נגזור אטו לא נתנה בנה למניקה ואע"ג דלא גזרי' נתנה אטו לא נתנה בנה למניקה מ"מ הכי גזרי' אטו לא נתנה בנה מיד בשעת לידה אלא אחר שכבר הניקתו ושפיר מיחלפה אהדדי כך נ"ל פי' דבריו:

3285

3286ולפ"ז להרמב"ם וסמ"ג דס"ל מעוברת משום דחסא נגעו בי' ולא משום דלמניקה קיימא אפשר גם ריב"ש מודה דשרי' בשכרה מיניקת מיד וכן יש לי להבי' קצת ראי' מהש"ס דהנה מה שפסקו טעמא דנדחה בש"ס צריך ישוב ולכאורה משמע קצת כן משמעתין מדלא מייתי ר' פפי מבריתא דפרק החולץ מעוברת ומניקת חברו וכו' וע"כ טעמא משום דלמניקת קיימא ואי ס"ד דנתנה בנה למניקת מועיל מ"ט אסרו מעוברת חברו ובזה לא פליגי ר"מ ורבנן כלל עמ"ש מהרמ"פ סי' למ"ד וז"ל ובלא"ה זר מאוד שיאסרו חכמים מעוברת משום הניקה של אח"כ מאחר שבידה לתקן שלא ירבץ עליו איסור הנקה עכ"ל וא"כ מזה מוכח דלא יועיל נתנה בנה למניקות לכ"ע ומ"ט לא פריך מני' ועוד קשה לפ"ז מוכח בין לר"מ בין לרבנן החולקי' עליו גבי אם כנס יוציא לכ"ע מיהת מעוברת אסור משום הנקה ומוכח דלכ"ע לא מועיל נתינת בנה להנקה וגם שבועה עד"ר ולא שום אופן דאל"ה לא הוה אסרי מעוברת כיון דבידה לתקן וכמ"ש מהרמ"פ הנ"ל וא"כ משמע דהני רבנן כולי ס"ל כר"מ בההיא דרדופה דהש"ס מדמה להדדי וא"כ צע"ג מה מייתי במי שהוציאוהו מ"ו ע"א דיחידאה פליג על ר' יוסי מהאי דרדופה אדרבא מהך בריתא מוכח דרבי' חולקי' ר"מ ומחלקותו וכן מתני' דרפ"ד דסוטה ר"מ למחלוקת' ס"ל מעוברת מפרישנן ע"ש ויש לדחוק דרבנן לא קאי אמעוברת דכן צריכי' לדחוק בפ' אף עפ"י דר' יהודה דס"ל י"ח חדש לא קאי אלא אנישואי' ולא אאירוסי' א"נ לדחוק דאין ראי' מה שרבים ס"ל כר"מ בהנקה דחמיר שיהי' סוברי' כוותי' בהבחנה דאפשר דקיל והש"ס דפ' אף עפ"י מייתי מק"ו אם הלכה כר"מ בגזרותיו בהבחנה כ"ש דהלכה בהנקה כן נ"ל מ"מ כל זה דוחק דלא משמע כלל דפליגי רבנן אמעוברת דבשלמא ר"י די"ח חודש סמיך עצמו שכבר פליג על לא תארש משא"כ הני רבנן ומשמע נמי דהש"ס מדמה הגזירות אהדדי אבל אי אמרי דסוגי' דאע"פ וסוגי' דמי שהוציאוהו כולהי ס"ל מעוברת אסורה משום דחסא א"ש אלא דהיא גופי' צ"ע כיון דסתמא דש"ס פ' החולץ פשיטא לי' דלא שייך דחסא משו' דחס על העובר וא"כ במאי פליגי הני סוגיות:

3286

3287והנלע"ד לומר מכח הכרח ק' הנ"ל וגם מדקדוק לשון הש"ס פ' החולץ סתם מעוברת למניקה קיימא ולא אמר מפני שסופה להניק דהא רוב נשי' בני קיימא יולדת ומניקת אותם ומה לשון סתם מעוברות למניקו' קיימא ע"כ י"ל כך דודאי הא דפשיטא להש"ס דמיחס חס על העובר ופירש"י שאין לחושדו בהורג נפש היינו היכי דלית לי' תועלת לבעל בדחיית העובר אבל אי יש לו שום תועלת בודאי חשדינן לי' שהרי מר בר רב אשי חשיד להאם שתחנוק בנה ונהי דלא קי"ל כוותי' בהאם מ"מ בשארי קרובי' קיי"ל כוותי' כדאי' להדי' בכתוב' ק"ב סוף ע"ב מעשה הי' ושחטוהו בע"פ ומכ"ש גבי הבעל שאינו קרובו ולא הוה הולד בן קיימא ממש רק עובר וגם אינו עושה מעשה רק דלא חס מלהיות גרמא לדחות העובר דבכה"ג ה"ל למיחש וע"כ לא קאמר הש"ס דחס עליו אלא משום דהוה ס"ל שאין הפסד להבעל בעובר הזה אבל התרצן מסיק דאינו כן אלא סתם מעוברת למניקה קיימא רצונו נהי דלא אסרו משו"ה דהרי אפשר שתשכור לו מיניקת מ"מ הבעל חושש משום סתם עוברה חסה על ברה ומניקתו בעצמה ויהי' טיפולה מרובה ואפשר נמי שיצטרך למסמוס ביצים וחלב אע"ג דאי בעי לא יהיב לה מ"מ חייש לזה ואפשר נמי שתצטרך לדינא ודיינא עם היורשי' ולא ניחא לי' שתתבזה אשתו בב"ד אשר ע"כ אפי' אם כבר הזמינו מיניקת לבנה מ"מ סתם מעוברת קיימא למניקה שתיניק בעצמה והבעל חושש לההפסד שיגיע לו עי"ז ואינו חס על הולד ושייך דחסא וא"ש ועלו כל הסוגי' כהוגן ודברי רמב"ם וסמ"ג שרירן והרווחנו לפ"ז להתיר אלמנה מעוברת שילדה ולא נתנה דד בפי התינוק להתיר עפ"י הנ"ל מ"מ הואיל ואנו מדמי' לא נעשה מעשה נגד הריב"ש האוסר בהדי' ובשגם שכבר כ' הרמ"פ סי' למ"ד הנ"ל שאין סברתו נוטה כלל מאיזה טעם לא יגזרו גם על המעוברת וההמצאת שע"י פלפול שלהם דחוי וא"כ מי הוא אשר חיילים יגבר לומר סברתי טובה ממהרמ"פ הנ"ל ועוד בנדון דידן לא יועיל כל זה דודאי אשה שילדה אחר מיתת בעלה ונתנה בנה להניק ואח"כ כשאנו רואי' שהבן בריא אולם והצליח בהנקתו אם אח"כ תבוא לב"ד להתיר אזי י"ל כנ"ל אבל בעודה מעוברת ניעץ לה אנחנו שתרעיב בנה ותתנהו למיניקת ומי יודע מה יהי' בסופו ויהי' דברי חכמים בזה כעין חוכא וקלקול להתינוק ולא תיקון ואזדא לי' גם ההיתר השני לפע"ד:

3287

3288והשלישי צריך ביאור קצת והוא שתתן ד' מאות זהו' משלה להולד לפרנסו הנה קיי"ל כל האומר אי אפשר בתקנת חכמים כגון זו שומעי' לו וה"נ יאמר נא התינוק א"א בתקנת חכמים וניחא לי במיניקת שתשכור האם ולא אחוש לחששות רחוקות וכולי האי ואולי האם לפרנס הבן בקטנות עד יגדל ויזכה בשלו ועוד אחרת אני אומר שבזמנינו אלו כמה פעמים שכיחי פריצות ומרעיבות בנה ואינה משגיחו' עליו עד שממילא ימות ותהי' מותרת להנשא ואעפ"י שחז"ל לא חשו לזה וה"ל בכלל לא חנקה בנה מ"מ נתקלקלו הדורות בעו"ה והרי זה כמ"ש רמ"א סי' י"ז דבזה"ז דשכיחי פריצות האשה שאמרה גרשתני אינה נאמנות משום דהשתא מעיזה ומעיזה וה"נ דכוותה וכ"כ יש"ש יבמות פ"ד סי' למ"ד ליישב דעת הרמב"ם דמייתי טעמא דדחסא משום דהאידנא שכיחי פריצי דלא חסו על בן חביריהם עיין שם והנסיון יעיד שכבר ראינו כיוצא בזה:

3288

3289אומר אני דכל זה לא יספיק א' א"נ יטעון הבן כן מ"מ הכא לאו משום תקנתא דידי' לבד תקנו חז"ל שיאמר א"א בתקנת חכמי' אלא משום בני העניי' דאתי לאחלופי במי שלא תעשה שום טובה לבנה והוא ימות ברעב בחנם על מגן ותו אי הי' הוא גדול וטוען כן הי' אפשר לקבל הטענה אך הב"ד יטענו בעבורו שהם אביהם של יתומים ואין להם לטעון מה שהוא חובתו בחולשת גופו ואפשר שיסתכן נמי למיתה אעפ"י שיהי' לו הרווחת ממון עי"ז וזה פשיט ואין צריך לראי' ומ"מ אביא ראי' מהא דב"ב כ"א ע"א ומכניסי' אותו כבר שית כבר שבע והדר א"ל רב לר"ש בר שילת כבר שית תקבל בציר מבר שית לא תקבל והקשו תוס' אהא דבציר לא תקבל מהא דתנן בן ה' שנים למקרא ע"ש וקשה אמאי לא תקשו כן אגופי' דש"ס ומכניסי' אותו כבר שית אע"כ צריך לומר דהתם קאי אב"ד שמכניסי' למי שאין לו אב ואין להם רשות להכניסו בפחות מבר שית דאע"ג דגמיר טפי מ"מ חליש טובא ואין זה ברשות ב"ד לעשות לטובת היתום אע"ג דמצליח בלמוד משא"כ מתני' דאבו' קאי אהאב שרוצה לעשות מ"ע שלו מן המובחר ולא בשליחות הבן הוא עושה אלא לקיים מ"ע שמוטל עליו ולמדתם את בניכם ע"כ לא אכפי' לי' במה שמחלישו רק שיהי' גמיר טובא ועוד שהאב קיים והוא רץ אחריו להבריאו כדמייתי תוס' מש"ס דכתוב' אבל ביד ב"ד אין רשות להכניסו לתורה על מנת להחלישו הרי קמן דמכ"ש דאין לנו רשות לסכנו ע"מ להרוויחו ממון ואי משום פרוצות אה"נ שהי' ראוי לעשות תקנה לזה אבל לא למיעקר תיקון חז"ל ולהקל דאפי' משום גזירה לא עקרינן תקנתא דדהו כמבואר ריש כתוב' והיש"ש הנ"ל חשש משום דחסא להחמיר ולא להקל ואם נרצה לתקן זה נראה להחמיר שאפי' מת בנה לא תינשא ומ"מ ראוי לב"ד שבעיר שיזהירו האשה שאם לא תתעסק עם הבן כראוי ואסרוהו להנשא ואין כל זה כדאי להקל:

3289

3290והאמת אגיד שעכ"פ עפ"י שורת הדין אפשר שבהצטרף כל הסברות הנ"ל יחדיו נוכל להתיר דהיינו שתזמין מיניקת פנוי' שאין עלי' רשות בעל ושכבר מת בנה או עברו עליו כ"ד חדש שאל"כ נהי' אנחנו גרמא בניזקי' לילדה של המיניקת ע"כ בעי' שיהי' כבר מת או שעבר עליו זמן ההנקה עכ"פ ותשבעי המיניקת עד"ר שתיניק ולא תחזור בה כל כ"ד חדש וכן האם תשבעי ככה וזה לפי שנ"ל מלשון שאלתות דרב אחא פ' וירא שמא הדר' בה קאי על האם וצ"ל דס"ל ר"ג לא הדר' בהו אינהו משום דאי אמר מלכא עקר טורא לא הדרא בהו ע"כ ישבעו שניהם ויהי' זה במקום גבו' בערכי העיר וגם בהכרזה בבה"כ בפרסום רב ואז הואיל והיא מעוברת נסמוך על הסוברים שלא חל עלי' שם מיניקת כלל ולפי מה שבארתי ונצרוף גם רווחא לתנוק במה שתיניחי סך מסויי' ושעת הדחק שעל ידי זה לא תכלה קרנה ולא תבוא לעניות המעביר האדם ע"ד ע"כ מי הרוצה לסמוך על כל הנ"ל בצירוף יחד אינו מפסיד בדרבנן:

3290

3291אמנם אנא לא בעינא דמטינא אפי' שיבא מהאי כשורא לא מעיקור ההוראה כ"א מפני מה שהפליג הגאון פני יהושע בק"א לכתובת סי' ק"נ והעניש על זה מיתה ועוני ר"ל וזחלתי ואירא מחוות דעי בהאי דינא כלל רק הצעתי הדברי' כאשר הורוני משמים והרוצה לסמוך יסמוך על עצמו ויעיי' מ"ש תוס' סוטה כ"ו ע"א בשם ירושלמי והוא שם פ"ד ה"ג עבר ונשא עליו נאמר אל תשג גבול עולם ובשדה יתומי' אל תבוא נ"ל דמפרש עולם מלשון עולל ויונק וקורא האשה שדה יתומי' וע"ש בפני משה ומה כתי' בסיפי' כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך עיי' משלי כ"ג והא דלא מייתי ירושלמי קרא דמדרש לא תבשל גדי בחלב אמו כמ"ש הב"י סי' י"ג והובא בשיטה מקובצת נ"ל התם אינו מרומז אלא מיניקת חברו שלא תבשל גדי שלו היינו עובר של עצמו בעוד שאמו חולבת מולדה הראשון אבל מעוברת לא הוזכר אבל הכא הכל מקרי גבול עולם ושדה יתומי' ואגב אומר מה שנדחוק מורי בהפלאה על המדרש הנ"ל דאמר לא תבשל גדי בחלב אמו הוא מספר הימים עם יום שנולד ויום אירוסי' וקשה שזהו ב' פעמים שס"ה ואנן קיי"ל ימות הלבנה דהיינו ב"פ שנ"ד ולפע"ד אם נחשוב שנה א' פשוטה וא' מעוברת יהי' של"ז ימים הסר מהם ז' ימים שנותני' לה משתבעוה לינשא שלזה אין ההנקה גורמת נמצא שאינו אלא תש"ל ימי' ויום הלידה ויום הנישואי' הרי תבשל נחזור להנ"ל הבא לסמוך יסמוך ומ"מ אנא לא אהי' מן המנין ואם לדידי תצייתי האשה כיון שכל עיקרה משום הרווחת ממון וחשש עניות כדאים הם דברי חז"ל ותקנותיהם להעשיר ולרפאות ולהחכים ויברכנו אלקנו ויראנו נפלאות מתורתו ויראנו את נוהו ואת ביתו הכ"ד החותם בברכה. מ"ד יום ד' ר"ח אב תקס"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

3291

3292שלמא נפישא לה"ה הרב המופלא כבוד מהו' אייזק נ"י אב"ד דק"ק עגרעסע יע"א:

3292

3293ע"ד ראובן שמתה אשתו ורוצה לישא בת חורגתה מבעלה הראשון הנה תוס' יבמו' כ"א מייתי ירושלמי האוסר אשת חמיו מפני מראית העין וכן אוסר נישואי חורגים זא"ז ומסיק עלי' שם יסבון באתר דלא חכים להון פי' במקום שאין מכירי' אותם שהם חורגי' ישאו זא"ז וצריך לומר לפי הירושלמי דאביו ואמו של רב נמי נישאו זה לזה במקום שלא הי' מכירי' אותם והוא פשוט ובש"ס דסוטה מ"ג ע"ב אמר ר' יוחנן משום ראב"י חורגתא הגדילה בין האחין אסורה להנשא לאחין דמתחזי' כי אתתי' ומסיק הש"ס ולא היא קלא אית לה למילתא ע"ש והנה ר' יוחנן הוא סתם ירושלמי הוא האוסר גם בש"ס דילן וסתמא דתלמודא פליג:

3293

3294ואמנם ה"ג אוסר אשת חמיו כהירושלמי ומייתי תוס' ביבמות הנ"ל שכן עשה ר"ת מעשה לאיסור ואמנם רוב הפוסקי' חולקי' ומתירי' וכן פסק בש"ע סי' ט"ו להתיר אפי' באשת חמיו שמוזכר בירושלמי לאיסור להדי' אלא שמייתי דעת בה"ג ור"ת בשם יש מי שאוסר ואך בחורגי' פסק כפשוטו להתיר בלי שום חולק וכן נהיגי' אנחנו בני אשכנז לאיסור אשת חמיו וה"ה אשת חתנו ולהתיר חורגי' להדי' וכל זה פשוט ומבואר:

3294

3295ונבוא לנדון שלפנינו אם נאמר שאנו אין חוששי' אלא למה שכ' להדי' בירושלמי לאיסור ולא הותר בש"ס דילן והבו דלא לוסיף עלה מזה אין נראה היתר לנדון דידן דהכל חד דאשת חמיו אסורה ממראית עין דחמותו דהיינו אשה ובתה והיינו נמי ממש חורגת אשתו משום אשה ובתה ובזה לא שייך הבו דלא לוסיף עלה כעין דאמרי' בשבועו' מ"ח ע"ב מה לי שלא פקדני אבא מה לי שלא פקדני אחא ועוד הרי קמן דהלכו' גדולת הוסיף לאסור אשת חתנו משום מראית עין דכלתו ואיך לא נוסיף אנחנו חורגת אשתו:

3295

3296אך צריך לעיין לתת טעם הגון מ"ש להתיר ב' חורגי' ולאסור אשת חמיו דהרי בירושלמי בחדא מחתא מחתינהו ואע"ג דיש לחלק דאשת חמיו לא נזכר להיתר כ"א בלשון הבריתא יבמו' כ"א ע"א וא"כ י"ל דורות האחרוני' גזרו ואסרו כמ"ש תוס' משא"כ חורגי' שהוזכר להיתר מסתמא דתלמודא דסוטה דהוה בתר ר' יוחנן ומשו"ה שרי' מ"מ קשה כיון דיהיב טעמא לשריותא משום דקלא אית להו א"כ אותו הטעם יספיק ממילא לאשת חמיו ואשת חתנו ולכאורה הי' נראה לומר דחורגי' מתפרסי' ע"י חתימות ידיהם בשטרות ואגרות ונודע שאבותיהם אינם שוים שהוא חותם בן פלוני והיא חותמת בת פלונית ועי"ז אית לי' קלא למילתא שהם חורגי' ואינם אחים ממש ואע"ג דאכתי איכא למיחש שמא המה אחים מן האם מ"מ כיון שעכ"פ מתפרסם שאינם אחים ממש אדם חוקר ודורש עליהם ויבוקש הדבר וימצא שהם חורגי' ואית לי' קלא וכל זה בחורגי' אבל באשת חמיו ואשת חתנו לא שייך הנ"ל ולית לי' קלא א"כ אינו בכלל שריותא דש"ס ושפיר איכא למימר דבדורות האחרונים גזרו עליהן וא"כ ה"ה נמי חורגת אשתו לית לי' קלא שהרי אינה חותמות עצמה אחר אמה כ"א אחר אבי' וא"כ אין הדבר מתברר ואיכא משום מראי' העין:

3296

3297איברא שזה נראה לי דוחק גדול שעל ידי חתימות ידיהם מתפרסם אבותיהם אטו כולי עלמא רבנן נינהו דפקיעי שמייהו בדיסקיא ואטו כ"ע חוסמי' בן פלוני ומכ"ש הני נשי דעל הרוב לא ידעו לחתום כלל ע"כ היותר נלע"ד דמשו"ה אית לי' קלא לחורגי' דודאי ניכר לכל במעט עיון ההפרש בן אהבת אחים זה לזה לאהבת החורגי' והטבע לא ישתנה לעולם ובזה יודע איפה כי אינה אחוה ממש משא"כ אשת חמיו מתחזי שפיר אם אשתו משום שחייב אדם בכבוד אשת אביו מן התורה ואפי' לאחר מות האב מ"מ נכון לכבדה כמ"ש בש"ע י"ד סי' ר"מ סעי' כ"א מהא דכתובת ק"ג ע"א ומשו"ה מתחזי כאמה ממש ונראה אפי' אי אפסקי' גברא אחרינא שאשת חמיו נישאי' לאיש אחר אחר מיתת חמיו ואעפ"י שפשוט הוא כי אז מסתלק חיוב הכיבוד לגמרי ואית לי' קלא שאינה אמה מ"מ לא פליג רבנן ואסורה לו וא"כ לפ"ז בנידון דידן לישא חורגת אשתו שזה א"א אלא אחר שנישאת אשת אבי' לו ואז כבר נסתלק חיוב הכיבוד לגמרי ואית לי' קלא טפי טובא מחורגי' הגדלי' ע"ז הותר הדבר לפע"ד לכולי עלמא. פ"ב יום א' ל"א למב"י תקע"ל.

3297

3298משה"ק סופר מפפד"מ:

3298

3299ה' ישפות שלום רב לה"ה הרב המופלא עושה פלא המאה"ג מעוז ומגדל כש"ת מהו' משה ליב נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פיזונג יע"א:

3299

3300נועם מכתבו הגיעני שבוע העברה ולהיותי קצת טרוד בטרדת המבקשי' תפקידם ה' עליהם יחיו על כן הנחתיו עד סוף שבוע העברה ועיינתי בהאי דינא אשר שאל מעלתו כשואל מדעת תורה אם יש להתיר אשת אחי אם אביו דהיינו אי מותר ראובן לישא אשת לבן אחי רבקה אם אביו יעקב דשניי' כזו לא נמצא בש"ס דיבמות כ"א ע"ב ובפוסקים שם וטוש"ע א"ע סי' ט"ו ומעלתו האריך קצת בזה ודעתו להתיר:

3300

3301תשובה. אם זו לא שמענו כיוצא בזו שמענו ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ב' שנשאל אשת אחי אם אמו מן האם אסורה או מותרת והשיב דנראה לו דשרי' דאאחי אם מן האם קמבעי לי' ולא אם אמו דשניו' דר"ח מיבעי' לן אי יש להם הפסק או לא וזו לאו משניו' דר"ח היא והרי אמימר אכשר אפי' באשת אחי אבי אביו כ"ש באשת אחי אם אמו ואפי' להר"י דפוסק דלא כאמימר היינו באחי אבי אבי' אבל באם אמו מודה עכ"ד והרב"י סי' ט"ו מייתי לי' וכ' ויש לתמו' מ"ט הוצרך למילף מדיוקא ולא כ' דהוא חדא מד' נשים שיש להם הפסק ועוד דהוא לא התיר אלא באם אמו מן האם והרי אפי' מן האב יש לה הפסק והניחום בתימה ולכאורה שדברי הרא"ש הנ"ל יתפרשו עפ"י דברי כתבי מהרא"י סי' קע"ב שכ' על הסמ"ג שנמצא ברוב נוסחאותיו לאסור באשת אחי אם אמו מן האם ושלא יהי' לה הפסק ולפע"ד דס"ל הא דד' נשים יש להם הפסק היינו אשת אחי האב מן האם ולא מן האב וכן בכי האי גוני מיירי אשת אחי אם מן האב ולא מן האם יש לה הפסק ומכ"ש אשת אחי אם מן האם לחוד ולא מן האב שיש לה הפסק אבל בסמ"ג אפשר דמיירי באשת אחי אם אמו מאב ומאם ומ"ש מן האם ר"ל אף מן האם וכיון שהקורבה כפולה אין לה הפסק לעולם וכו' דאפי' אי הכי ס"ל לסמ"ג קשה על זה דהא אמימר דאכשר באשת אחי אבי אביו ע"כ אפי' בקורבה כפולה הכשיר דאלת"ה אלא דבאשת אחי אבי אביו מן האב ומן האם מודה לאיסור א"כ לקמן מ' ע"ב דדחיק הש"ס לאמימר אה"נ דגזרו שניות בחלוצה קשה אמאי לא נימא דלאמימר מיירי בריתא דר' חייא התם בקורבה כפולה ומשום אשת אבי אב דמיתנא אע"כ בכל ענין מכשר וה"ה וכ"ש באחי אם אמו ועוד איך אפשר שאמימר יכשיר באחות אם אמו ויאסר באשת אחי אם אמו ע"ש וא"כ פשוט דלזה נתכוון הרא"ש ז"ל דנהי דהשואל שאל מאחי אם אמו מ"מ בתשובתו רצה להבי' ראי' מבוארת דאפי' אם יהי' אחי' מן האב והאם נמי תשתרי משו"ה מייתי מאמימר וכן ראוי להשיב שואלו דבר ברור משום יגדיל תורה ויאדיר ולשון חכמים מחכים ונסתלקה תמיהת הרב"י בזה:

3301

3302אלא שיש לי לתמוה אכתי ביותר מזה אם לזה נתכוון הרא"ש להוכיח מאמימר וסמך על המעיין לקמן מ' ע"ב ובכל זה הוצרך לדחוק דלהר"י דס"ל לית הלכתא כאמימר מ"מ בהא יודה הי' לו להבי' ראי' מבוארת יותר מלקמן מ' ע"ב במסקנת הש"ס שם דאיפשטא איבעיין דגזרו שניות בחלוצה מהך סברא דפשיטא לש"ס דאשת אחי אבי אמו בשניות לא גזרו וע"כ לא גזרו אפי' בקורבא כפולה מאב ואם דאלת"ה אכתי נימא משום מיתנא ובקורבא כפולה אע"כ פשיטא להש"ס דאפי' בקורבא כפולה נמי לא גזרו באחי אבי אמו א"כ מכ"ש באחי אם אם וראי' זו הי' לו להרא"ש להביא:

3302

3303וליישב זה נ"ל לפמ"ש תוס' פ' כיצד דגזירת אשת אחי אם מן האם אח"כ גזרו וא"כ י"ל דאפי' לפי הנ"ל דיש להחמיר בקורבא כפולה מ"מ היינו אחר שגזרו על קורבא מן האם דה"ל מן האב גזירה קדמוניות ומן האם גזירת האחרוני' ובהצטרפם יחד רצוני שיהי' הקורבא מאב ומאם נרבה לאסור בלי הפסק משא"כ ביבמות מ' ע"ב דקאי לפרש בריתא דר' חייא שעדיין לא גזרו על אחי האם מן האם כלל א"כ לפי אותה הבריתא אם יצטרף נמי קורבת האם לא ירבה לאיסור כלל ומשו"ה פשיטא להו דאשת אחי אבי אמו לא גזרו אפי' אם יהי' הקורבא כפולה כיון דהאיסור משום אחי אמו ואז עדיין לא גזרו אבל אה"נ דאחר כך כשהוסיפו לאסור מן האם שפיר הומ"ל בהצטרפם יחד יש לגזור משו"ה מייתי לי' מאחי אבי אביו דאמימר דהרי אשת אחי אב דאורי' ואחי אם מגזירה קדמוני' ואפ"ה לא גזרו בצירוף שניהם שפיר יש לדין דאפילו למאן דלית לי' דאמימר מ"מ יודה באחי אם אמו משני צדדים שלא יוסיף לאסור בלי הפסק כך נ"ל נכון בכוונת הרא"ש ז"ל:

3303

3304ונ"ל דיצא לנו סברא מזו לחלק בין קורבא כפולה לקורבא מצד א' והאמת כבר נמצא כזה לר' יואל במרדכי דמ"ק סי' תתפ"ז לענין אבלות דאחותו נשואה ובהגה' מיימוני רפ"ב מאבל ורמזה ב"י בי"ד סי' שע"ד והחולקי' לא פליגי אלא דאפי' באחותו מצד א' נמי חייב להתאבל אבל כ"ע מודה דיש סברא להחמיר בקורבא כפולה וראי' מירושלמי שהביאו שם דהוצרך לפרט דאפי' מצד א' נמי חייב להתאבל וראי' מש"ס דמכות ה' ע"ב גבי אחות אבי' ואחות אמו ע"ש:

3304

3305מ"מ מתוך דבריהם אנו לומדים דאפי' באשת אחי אם אמו אי לאו דהי' להם ראיות להתיר הי' אוסרי' אותה ובסמ"ג איתא באמת לאסור והמרא"י דדחה נמי לסמ"ג כ' הטעם משו' דפסק הסמ"ג כאמימר להכשר אפי' באחי אבי אב משמע דאי לא הוה ס"ל כאמימר לא הי' מהתימה כל כך שאוסר באחי אם אמו והרא"ש בתשובה הנ"ל נמי שכ' אפי' למאן דמחמיר באחי אבי אב ראוי להקל באם אם עדיין י"ל באם אם דוקא אבל באחי אם אביו למאן דאוסר באחי אבי אביו מאן לימא לן להתיר באם אביו ואפי' להפוסקי' כבר קפרא דירושלמי דמקיל באם אבי אמו דאע"ג דאיסור אמו אין לה הפסק מ"מ דמפסיק אב אחד ביניהם כגון אם אבי אמו מקיל שיש לה הפסק וא"כ ה"נ יש להקל באיסור אשת אחי אביו כל שמפסיק אם ביניהם י"ל לו יהיבנא לי' הא דמיון היינו אי באנו לאסור אחי מאם אביו ולמעלה כגון לאסור אשת אחי אבי אם אביו אבל לאסור אשת אחי אם אביו בעצמו אינו דומה לדבר קפרא דהא בר קפרא נמי אוסר בה אלא ס"ל שיש לה הפסק אבל לאסור בה בעצמה י"ל דפשיטא לאסור:

3305

3306והנה לכאורה הי' נ"ל להעלות ארוכה לדברי הסמ"ג הנ"ל לאסור באשת אחי אם אמו מהאב ואם ולא תקשי עלי' שום ק' מהנ"ל ויהי' לזה ראי' מהש"ס בתחלה אומר מ"ש תוס' דהא דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו עלי' משום שניי' אח"כ גזרו והביאו לזה ב' הכרחי' א' מדלא אסרו כלה אלא משום כלה ואי איתא תיפוק לי משום דבנקבה ערוה וכו' וההכרח הב' משום דלא קאמר שייר אחי אם מן האם אומר אני אחר נשיקת עפר כפות רגלי רבותי בעלי התוס' ז"ל ששני ההכרחי' יש לדחות דמ"ש לא אסרו כלה אלא מפני כלה ולא אמר בקיצור כל שבנקבה ערוה היינו טעמא משום דכלל גדול הוא בענין זה מה שקורי' לו בי פלוני וזה נ"ל פי' דברי התוס' שנתקשו בו מהרש"ל ומהרש"א אהא דפריך הש"ס אי הכי אשת חמיו נמי לימא בתי אסורה לך והקשו תוס' אם אם חמיו נמי תימא הכי ותי' משום דשניות דר"ח איבעי' לן אי יש להו הפסק או לא ודבריהם תמוהים והנלע"ד כך דמהר"ן שפירא הקשה בגליון הרי"ף דפ"ב דיבמות איך אפשר שיהי' הפסק לשניות דר"ח מ"ש אם אם חמותו מאשת אבי אבי אביו דשניהם מחמת שאר דקידושין ונראה דס"ל לתוס' לחלק דהתם הכל בשם אבא רבא קרי לי' משא"כ בחמותו וחמיו דכבר פסק התם משו"ה מספקא לי' להש"ס והשתא ממילא י"ל דלא הו"מ הש"ס להקשות אהבריתא דשניות אם אם חמיו נמי תימא י"ל למאי דלא ס"ל לבריתא כר"ח דלא גזרו שניות באלו כמ"ש מהרש"א א"כ נימא דאם אם חמיו תימא בתי אסורה לך מן התורה ובדידי לא גזרו די"ל דאין זה חדוש כיון שלא נקראת על שם אותו הבית משא"כ אשת חורגו דחורגו נקרא בנו בכל מקום כמ"ש מהרי"ל בתשובה סימן פ"א שפיר הוה מילתא דתמי' שלא גזרו בה משום בתה אבל באם אם חמיו אע"ג דבתה הוה ערוה דאורי' מ"מ אין מן התימה מה שלא גזרו עלי' כיון שלא נקראת על אותו הבית דבי חמא רבא אבל מאשת חמיו פריך שפיר דע"כ נקראת חותנתו שהרי בירושלמי שהביאו תוס' שם הי' ס"ד שתאסר עליו מן התורה משום ארור שוכב עם חותנתו אי לאו דאשכח לדוד שנשא רצפה בת איה וא"כ עכ"פ ה"ל לגזור עלה מדרבנן כיון דבתה ערוה דאורי' ומשו"ה פריך הש"ס מאשת חמיו ולא מאם אם חמיו ולזה התי' בעצמו כיוונו התוס' אלא שלא פסיקא כל כך שלא תהא אם אם חמיו נמי נקרא ע"ש חמותו רבתי ע"כ מייתו מדמספקא לי' אי גזרו בהו שניות ואי ס"ד נקראת ע"ש חמיו קשה ק' מהר"ן שפירא הנ"ל מ"ש מאם אבי אבי אבי' וא"ש פי' התוס' בלי פקפוק:

3306

3307והשתא הדברים ק"ו אם באם אם חמיו שבתו אסורה מן התורה ויש בדור הזה ערוה דאורי' הוה ס"ד דלא גזרו עלי' שניות משו' דלא נקראת ע"ש אותו הבית כ"ש במי שאין בדורו ערוה דאורי' רק משום שאלו הי' נקבה הי' ערוה מכ"ש שלא נצרף לזה טעמא דקרו לי' אבא ואימא רבא וכה"ג פשיטא שאין לגזור וא"כ הא דמסיק רבא לאסור באחי אם מן האם משום שבנקבה הי' ערוה דאורי' היינו בצירוף דבי דודי נמי קרו לי' אלא משום דלית בי' צד אב כלל הוצרך לומר נמי כל שבנקבה ערוה אבל לעולם בלא טעמא דבי דודי קרו לי' לא גזרו עלי' אפילו למסקנא דגזרו על שניות דר"ח אפי' בלי הפסק מ"מ הני גריעי והא דאמר מ"ש הני מהא הני בתרי קידושי מקרב להו וכו' ולא אמר בקיצור הא בי דודי קרי לי' ז"א דאשת חמיו נמי חותנתו קרי לי' וכן בחורגו כדלעיל וא"ש:

3307

3308והשתא לק"מ ק' תוס' מכלת בתו דלא הו"מ למימר משום דבנקבה ערוה דפשיטא להש"ס דכלת הבת לא מקרי תו כלתו דהבת נכנסת לבית אחר ולשבט אחר וכלתו לא מתקרי' על שמי' ונ"ל דבזה יובנו דברי הש"ס דקמייתי עלה דההוא כי כלתא דבי בר ציתנא ודבי ר"פ בר שמואל ודבי מרי בר איסק והוא תמוה וכי ממשיל משלים הוא ופירש"י תמו' יותר שכ' שהי' להם כלת הבן וכלת הבת וכי צריך לזה משל ובאמת בש"ג בשם ריא"ז יליף מזה דלא אסרו כלת הבת אלא במי שיש לו כלת הבן כי הני דמייתי ואיכא למיגזר דמחלפי אהדדי אבל בעלמא וכל הפוסקי' לא הודו לו וגם עדיין לא הי' צריך לזה להמשיל משלים אבל האמת יורה דרכו דהש"ס רצה לומר דכלת הבן ראוי שלא תהי' לה הפסק מפני שלעולם נקראת כלת פלוני משא"כ כלת הבת ומייתי מאנשי' אלו שהי' מפורסם בדורותם זה בעשרו וזה בתורתו וזה ר"ל מרי בר איסק באלמותו והי' להם כלת בנים בנים וכולם נקראי' על שמם כלת ר"פ או דבר איסק והי' להם נמי כלת הבת ולא היתה נקראת על שמם דנתערבו במשפחה אחרת הרי קמן דכלת הבת לא נקראת ע"ש הבית:

3308

3309וא"כ לק"מ ק' תוס' דשפיר קאמר לא אסרו כלת הבת אלא משום כלת הבן אבל משום כל שבנקבה ערוה לא הי' ראוי לאסור משום שלא נקראת על אותו הבית ולא דמי לאחי אם מן האם דקרי לי' דבי דודי ואין להשיב על דברי א"כ דכלת בן הבן נקראת על שם חמי' ה"נ נימא באם אם חמיו או אם אם חמותו ולעיל בסמוך כתבנו בפי' דברי התוס' דלא נקרא ע"ש אותו הבית ז"א קושי' דהכלה נקראת על שם חמי' טפי שהוא ראש המשפחה ולא החתן ע"ש אם אם חמיו וסברא כזו כ' בגליון הרי"ף שם יע"ש ממילא אזדא לי' ההכרח הראשון הנ"ל:

3309

3310וההכרח השני משום דלא קאמר שייר אחי האם מן האם י"ל נמי דלק"מ דהרואה בירושלמי דפ"ב דיבמות יראה דס"ל דכל הני אחי אב מן האם ואחי אם מן האב וכן מן האם כולם לאו משום אחי אב גזרו אלא משום אחות אביו ואמו דאוריתא דכל שבנקבה ערוה דהיינו אחיו מן האם אלו הי' נקבה הי' ערוה דהיינו אחות אמו אפי' מן האם גזרו נמי על הזכר שהוא אחיו גזרו על אשתו נמצא לפ"ז לא נזכר בבריתא שום שני' על ערוה של אשת אחי אביו כלל:

3310

3311והשתא י"ל דודאי הך ברייתא שייר טובא ומשו"ה כדחשיב שניות דערות אמו לא חשיב הני דבר קפרא אם אבי אמו ואם אבי אביו משום דלא חשיב כי רוכלא ונקיט עיקור הערוה שגזרו עלי' ושביק ומשו"ה לא מפרש איזה יש להם הפסק ואיזו שאין להם הפסק ומשוה"נ כדפשוט אחי אם מן האם לאיסורא לא הוקשה להש"ס דה"ל למיחשבינהי בבריתא משום דבריתא לא חשיב כל פרטי השניות אבל לשייר ערוה שלימה שגזרו עליה שניות והבריתא לא יזכיר אותה זה הוא שיור והנה הבריתא נקט ערות אם וערות אשת אב וערות כלתו וערות אחי האב לפי הס"ד אמנם למסקנא דכל שבזכר ערוה למדנו דהבריתא דגזרה על אשת אחי האב מן האם משום ערות אחות אביו היא ובכלל זה נמי אחי האם אפי' מן האם דבאחות אין חלוק בין חם לאב ואבל מערות אחי אב לא מיירי בריתא כלל ומשו"ה כדבעי הש"ס אי גזרו על אחי אבי אביו שפיר מוכיח מדשבקא בריתא ערוה שלימה דהיינו אחי אביו ש"מ דלא שייך בה שני' כלל דאע"ג דשייר נמי אחי אם מן האם ושייר נמי לדבר קפרא מ"מ ערוה שלימה לא שייר אע"כ לא גזרו כלל על ערות אחי אבי' כמו שלא גזר על אחיו ואחותו ועל זה מייתי דשייר נמי ערוה שלימה דר' חייא ערות בן ובת ובן ובת אשתו וחמיו וחמותו וא"ש ומיושב נמי שיטת ריב"ם שבתוס' שהיא שיטת הרמב"ם דאחי אבי אביו ואחות אבי אביו חשיב בתרתי וקשה א"כ מה מקשה מאי שייר הא שייר תרתי עמ"ש מהרש"א והא"ש דאחות אבי אביו ואם אמו משום גזירת ערות אחותו היא והא מוזכר בבריתא ולא הוה שיורא אבל ערות אחי אבי אביו משום ערות אחי אביו הוא והאי ערוה לא מוזכר כלל בבריתא ואפ"ה פשוט שפיר נמי מדלא חשיב אחי אבי אביו ש"מ דלא גזרו עליו משו' דאתפלג דרתא ממילא דלא שייך נמי למגזר אאחות אבי אביו משום דאתפלג דרתא מ"מ אזדא לי' הכרח התוס' מכל וכל:

3311

3312והמעיין בירושלמי יראה שכן הוא דהתם מייתי הא דכל שבאשה ערוה בזכר גזרו עלי' משום שני' ואמר מתני' פליגו על רב ומייתי הנך קו' שהקשה רבא בבבלי מאשת חמיו וחורגו ע"ש הרי דמקשה אהא מבריתא משמע להדי' דחכמי הבריתא כבר גזרו ודלא כהתוס' לכאורה:

3312

3313ונראה הכרח שהכריח לרבותינו בעלי התוס' לסברתם דלא ככל הנ"ל ודלא כהירושלמי והוא מדאמר ר"ח דבר זה מגברא רבא רב אמי שמיעא לי לא אסרו כלה אלא משום כלה ואמרו לי כל דאי וכו' כאלו זה הוא דבר נפלא ושמועה נפלאה ולא אמר כן בשארי שניות לא אסרו אשת אחי אם אלא משום אחי אב וכה"ג אע"כ הכא הוה ס"ד דלתסר משום כל שבנקבה ערוה והוה נפקותא בזה לדינא שלא יהי' לה הפסק קמ"ל דלא אסרו אלא משום גזירת כלת הבן ויש לה הפסק כנ"ל והשתא א"א לומר דבזמן הבריתא כבר גזרו על זה דכל שבנקבה ערוה וקמ"ל דבכלת הבת לא שייכי הך גזירה משום דלא מיקרי' ע"ש אותו הבית וכמ"ש לעיל דא"כ באשת אחי אב מן האם וכל הנהי דקרו להו בי דודי ובנקבותיהן איכא משום ערוה יהי' בנשי זכריהם איסור בלי הפסק והרי רב אמר ד' נשים יש להם הפסק ומכללם אשת אחי אב מן האם ואי נמי נימא דאחי אב מן האם יש לה הפסק משום דלא הוה ערוה כפולה משני צדדים משא"כ כלת הבת אי הוה קרי לה בי כלה היתה ראוי' שלא תהי' לה הפסק משום שהוא ערוה משני צדדים דאלו הי' בעל כלת בתו נקבה ה"ל ערוה משום בת בתו של עצמו אפי' הי' מאנוסתו ועוד ערוה משום בת בת אשתו אפי' אינה בתו של עצמו משו"ה הוצרך לומר דלא אסרה אלא משום כלת הבן גם זה א"א דא"כ אשת אחי האם מן האב והאם לא יהי' לו הפסק לעולם ומכ"ש אחי אשת אביו מן האב והאם ואמימר אה"נ דלא אכשר אלא בחד צד אבל משני צדדים מודה לאיסור א"כ תקשי ק' כתבי מהרי"א מלקמן מ' ע"ב דמ"ט פשיטא לי' דלאמימר גזרו שניות בחלוצה דלמא מוקי לי' באשת אחי אבי אב משני צדדים אע"כ דהא ליתא וא"כ הדרא קו' לדוכתא על הרעש שהרעיש ר"ח דלא אסרו כלה אלא משום כלה אע"כ מזה מוכח בשיטת ר' משה מקוצי בעל הסמ"ג תלמיד ר"י בעל התוס' אשר הלך בעקבותיו דמאז לא גזרו כלל על כל שבנקבה ערוה וכו' אמנם אח"כ כשגזרו על זה אם נצרף לזה גם שיהי' ערוה משני צדדים גזרו לאסור בלי הפסק כלל והשתא הוה ס"ד דנהי דכלת הבת מגזירה קדמוניות היתה ואז עדיין לא גזרו כל שבנקבה ערוה והי' לה הפסק מ"מ כשחדשו אח"כ לאסור כל שבנקבה יהי' גם כלת הבת בכלל ותאסור בלי הפסק אם היא כלת בת בנו מאשתו קמ"ל ר"ח משמי' דרב אמי דלא אסרו כלה אלא משום כלה והטעם משום כל שכבר גדרו גדר בב"ד שלפניהם לא הוסיפו עליהם איסור כלל אך באותם שעדיין לא גזרו איסור שניות כלל כגון אחי אמו מן האם שהוא משום אחות אמו ובאו ב"ד של אחריהם וגזרו הוא ובנקבה כה"ג ערות אחות אמו הוא גזרו על אשת הזכר אז אם יצרוף לזה הכפל שיהי' מן האב והאם לא יהי' לה הפסק וה"ה ומכ"ש אחות אם אמו ואחות אבי אביו אם יהי' משני צדדים אה"נ דלא יהי' לה הפסק והש"ס לא קמבעי לי' אלא מצד א' אם נגזור עלי' או לא ואמנם הספק באחי אבי אביו שהוא משום איסור אחי אביו שעל אותה ערוה כבר הי' גזירה קדמוני' ולא משום כל שבנקבה ערוה בהא קאמיבעי' לן אפי' אם יהי' קורבא כפולה ואמימר דאכשר בהני הא כדאיתא והא כדאיתא כל שהוא משום ערות אחותו אבותיו לא אכשר אלא בחד צד וכל שהוא משום אחי אביו אכשר אפי' משני צדדים והשתא לק"מ מלקמן מ' ע"ב לא ק' מהרא"י מאחי אבי אביו ולא ק' דילי מאחי אבי אמו דכל גזירה קדמוניות היתה ולא חדשו בה לאסור אבל לעולם י"ל דצדקו דברי הסמ"ג דאסרו אחי אם אמו מאביו ואמו בלי הפסק משום ערות אחות אביו ואמו:

3313

3314והנה בירושלמי אמר אברהם אסור בנשי ישראל ושרה אסורה באנשי ישראל וקשה דרבותא ה"ל לומר יעקב אסור בנשי ישראל ונשותיו באנשי ישראל דאסורי' משום אשת אבי אבותיו אע"פי שאינה אמו ודוחק לומר דרב דירושלמי פליג אבריתא דנשי אבותיו אין להם הפסק וברמב"ם ממשיל באמת ביעקב וכן בש"ע וי"ל דס"ל להירושלמי שניות דר"ח יש להם הפסק אם לא שיהי' משני צדדי' בנו מאשתו ממש ולא מאנוסתו ואלו פלגשי יעקב הי' להם דין מפותה להפוסקי' פלגשים בלא קידושין וכמה מפרשי' התנצלו על ראובן בזה ששכב עם בלהה ולפ"ז אזדא לי' ראיות הרמב"ן שהביא הרא"ש פ"ב דיבמות מזה הירושלמי הקצרתי וק"ל:

3314

3315ואם צדקו דברינו א"כ אזדא ליה ראי' שלנו לנדון דידן לאסור באחי אם אביו הואיל והגזירה משום אחי אביו אבל אשינויי' לא ניקום ונסמוך והפלפול יאה ליישב דברי הסמ"ג אפי' ע"ד רחוק קצת אבל להמציא היתר עי"ז חס לנו והתה"ד סי' רי"ד אוסר באשת אבי אם אביו ממש בלי ראי' כלל רק שאין ללמוד היתר מדברי זעירי דשם מתחיל באם ולא שכיח גבי' משא"כ הכא שמתחיל בקורבת אב אע"ג דמפסיק באם יש לאסור א"כ ה"נ דכוותי' ומעלתו כבר הביא זו הראי' וחזר וכ' שהיש"ש פ"ב דיבמות סי' וי"ו כ' שהתה"ד מודה להתיר בכלת בת בנו אלא שהב"ש סי' ט"ו סקי"ז חולק ואוסר גם בהא וס"ל למעלתו דהא תלי' בהנ"ל אם יש לדמות גם הא דילן להא דתה"ד או לא הנה ראשון תחלה אומר שדברי המהרש"ל תמוהים בעיני מאוד אע"פ שהביא ראי' ברורה לדבריו דאי ס"ד לאסור בכלת בת הבן תיקשי ק' תוס' השתא כלת בת הבן אסירי מכ"ש בת בת הבן ואין לומר כתי' תוס' משום שאינה בת יורשת נחלה א"כ ה"נ כלת בת הבן שהרי הבת מפסקת אלו דבריו ז"ל יע"ש:

3315

3316ובתחלה אביא ראי' קצת דלא כוותי' אלא כהב"ש לאסור בכלת בת הבן והוא דש"ס ביבמות מייתי בריתא והא תני' כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה אומר בבנו וכן בנו עד סוף כל הדורות ע"ש וק' טובא הך סיפא מאי קאמרי אי אכלה קאי וכן אתה מוצא בכלת בנו הא עלה קאי ומינה מסיים ואי אבת בנו האי ערוה דאורייתא היא ויש לדחוק דהכי קאמר כמו שאתה מוצא בכלתו שהיא ערוה וכלת בנו שני' עד עולם ה"נ בת בנו ערוה ובת בן בנו שני' עד עולם ובאמת כן הגירסא להדי' בכריתות י"ד ע"ב מ"מ הרואה יראה דוחק לשון הברית' כיון דתלי' שניות דבן בכלתו א"כ ברישא ה"ל לסיים ולומר כלת בנו שני' עד סוף כל הדורות וכן אתה מוצא בבת בנו אבל השתא דלא מסיים עד סוף כל הדורות עד לבסוף הבריתא משמע להדי' דהני תרי בבי אהדדי שייכי והכי קאמר כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה מוצא בכלת בת בנו וכלת בן בנו עד סוף כל הדורות:

3316

3317והשתא מ"ש תוס' דשאני כלת בנו שהוא ראוי ליורשו ר"ל שהערוה הראשונה שעליה גזרו דהיינו משום כלתו שהיא אשת בנו הוא ראוי ליורשו ושכיח גבי' משו"ה אסרו כל הבא אחריו אפי' בהפסק בת ביניהם משא"כ בבת בת הבת שהערוה הראשונה שעליה גזרו אינה ראיה ליורשו ורחוקה מביתו וכן בת הבן אע"פי שהבן ראוי ליורשו מ"מ הבן אינה ערוה אלא בת בנו והיא אינה ראוי ליורשו והן הנה דברי התה"ד וסברתו לאסור באשת אבי אם אביו משום דתחלת ערוה דהאי דרא היא אשת אביו שהיא ערוה ושכיח גבי' ממילא אזלי' לכל האי דרא אפי' בהפסק א' ביניהם והה"נ לנדון דידן באשת אחי אם אביו שתחלת איסורא דהאי דרא הוא אשת אחי אביו דשכיח גבי' דאביו ויורשו ג"כ אין הפסד במה שעולה עד האם וראיתי ביש"ש בסוף הסי' שכ' דאע"ג דנאסר אחי אבי אביו מ"מ אין לאסור באשת אחי אבי אמו משום שאין למטה דידה ערוה דאוריתא ואח"כ מייתי תשו' הרא"ש הנ"ל יע"ש משמע להדי' הא באחי אם אביו שיש למטה ערוה דאורייתא יש לאסור אע"ג דהוא גופי' מתיר בכלת בת הבן וע"כ דיש לחלק אלא דיש לתמוה עליו מה שכ' כאלו הוא ממציא היתר אשת אחי אבי אמו והוא ש"ס ערוך ביבמות מ' ע"ב הנ"ל וצ"ע עליו:

3317

3318מכל הנ"ל מבואר שאין לנו להתיר מה שלא נמצא בפירוש להתיר והרי ה"ה כ' בפ"א מאישות שאין ללמוד זו מזו כלל ע"ש ולדבריו הרי הן כהלכות מועד וכותים ויש להקשות דה"ל למחשבנהי במ"ק י"ב סוף ע"א וכן בב"ב ק"ל ע"ב ה"ל למימר ובלבד שלא ידמה בעריות וער"פ אין דורשין מ"מ לבדות התירי' מלבנו לא נ"ל כלל:

3318

3319ויש מי שמתעקש דאדרבא מהש"ס משמע שאין להוסיף איסורי' מלבנו מדאמר ביבמות שם אי הוה פשיט להתירא מי הוה סמיך עלה לאו מר דרבנא חתים עלה לאיסורא נמי לא תסמוך ויפלא הדבר אה"נ להתירא אין לסמוך אדיסקיא ומ"מ לאיסורא ניחוש אע"כ אין להוסיף איסור מה שאינו מפורש בהדיא וזה הבל דאה"נ דיש לחוש מספיקא אבל האיבעיא לא נפשוט מזה ועוד התוס' הוכיחו מזה דלא הי' הסברא נוטה לאסור אלא כאמימר להכשיר אחי אבי אביו אבל מ"מ נראה לי לפרש דברי הש"ס בטוב בעז"הי להסר מעלינו כל פקפוקי':

3319

3320והוא לפי מה שהקשו האחרוני' למאי דפסקו כבר קפרא דירושלמי לאסור באבי אם אביו ויש לה הפסק וכן באם אבי אביו א"כ הא ה"ל שש עשר תמני' דבריתא ושית דר"ח ותרי דבר קפרא אע"כ לית הלכתא כבר קפרא וי"ל דהא בלא"ה הני שית דר"ח נמי טובי היו בת בת בתו ובת בן בתו וכן בת בת בנו ובת בן בנו וכן קחשיב לי' הרמב"ם וה"ל טובי ורש"י לא חשיב בדר"ח רק בת בן בתו ולא בת בת בתו משום דס"ל דההיא פשיטא שאין לה הפסק כיון שלא הפסק בן ביניהם משא"כ בחמיו וחמותו קחשיב להנהו בלי הפסק עיי' וק"ל מ"מ הני דר"ח טובי הוה ואיך לא חשיב מר ברי' דרבנא רק שיתסר אע"כ הני דיש בהם הפסק לא קחשיב ולא הוה הני דר"ח רק שש בת בת בנו ובת בת בתו וכן באשתו וחמיו וחמותו ולא המפסיקי' והה"נ הני דבר קפרא דלא קחשיב שמפסיק האב בין האמהות וכה"ג וא"כ לא ה"ל שיתסר בלתי הני דאמימר ועל זה יפה דחה רב אשי ולטעמיך אי הוה כתיב להתירא מי קא סמיך עלייהו ר"ל וכי תבוא לפשוט מזה להתיר ההספקות ודלא כבר קפרא ע"כ תאמר דלא בר סמכא הוא א"כ דע"כ משבשתא הוא לא תסמוך עלה אפי' לאיסורא וא"ש:

3320

3321אח"ז מצאתי מ"ש במהדורי בתרא אהא דאני מותרת לך ובתי אסורה לך מייתי גליון וז"ל ובאשת אחי אם אביו נמי לא גזרו לקמן אע"ג באשת אחי אביו ערוה וכו' עכ"ל הגליון אלו דברי המהדורי בתרא ודבריו צ"ע היכי מבואר כן לקמן בפשיטות בלי ראי' להתיר באשת אחי אם אביו למאן דאוסר באשת אחי אבי אביו ועוד א"נ הוה פשיטא לי' כן משום ראי' א"כ אמאי לא העתיק המה"ב גם תי' הגליון על הקו' הלז אע"כ פשוט דט"ס הוא בגליון וצ"ל אשת אחי אבי אביו ור"ל למאן דמתיר בשמעתן אע"ג דלמטה ערוה ומשו"ה לא העתיק על זה שום תי' משום דהטעם מבואר בש"ס דאתפליג דרא וא"כ יש כאן ראי' דס"ל להגליון דלמאן דאוסר באחי אבי אביו אע"ג דאתפלג דרא הה"נ דאוסר באחי אם אביו משום דלמטה ערוה מדלא מקשו מני' באמת ותי' לנו שום חלוק אע"כ אה"נ דאסור ואין ראי' ממ"ש בחידושי רמב"ן עמ"ש בה"ג לחדש שינוי' לעריות דאין לנו לחדש מה שלא נמצא ההוא מילתא אחריתי היא דהרי לא מצינו כלל שגזרו שניות על ערוה דאחיו ואחותו ואין לנו לחדש עליהם וכן אחות אשתו אבל אשת אחיו שגזרו עליה משום שני' א"כ אפשר דהכל בכלל ותנא לאו כי רוכלא הוא דליחשיב:

3321

3322ועוד נ"ל להביא ראי' מהש"ס לאסור בנדון דידן להדי' דביבמות מ' ע"ב ד"ה ש"מ גזרו שניות בחליצה כ' ומיהו ר"ח דתני מנינא קשה דלא תני בן אחותו ובן אחיו מן האם ע"ש שתי' בדוחק גדול ונראה מסדר דבריה' דאי הוה קאי אמיתנא לא הוה ק' להו מידי משום דהברי' מיירי הכל בתואר החולץ שאסורה באחיו של החולץ ובבנו שלו אע"ג דהכל משום מיתנא מ"מ הכל מיירי בתואר החלוץ וא"כ לא נקט הני דמייתי תוס' משום דהני שייכי נמי במן האם ולא פסיקא להוא דאפשר שיהי' אחותו ואחיו של החלוץ מאמא ולא יהי' קורבא עם מיתנא כלל משא"כ הני ד' דתני' לא שייכי' אלא במן האב וע"כ יש להם שייכות עם מיתנא שהוא ע"כ אחיו של חלוץ מן האב משו"ה לא הוה קו' להתוס' אלא לבתר דמוקי לי' בחולץ דה"ל למתני נמי הכי ואע"ג דתני בבריתא אבי אמו עמ"ש רש"י ד"ה וקתני אחיו מן האם וכו' ע"ש סוף הדבור מ"מ ההוא משום אשגרת לישנא דאבי אביו נקט לי' אבל אין קושיא אם לא יוסיף התנא בן אחותו ובן אחיו מן האם כיון דלא פסיקא לי' כנ"ל וק"ל:

3322

3323והשתא אי ס"ד דמאן דפסק דלא כאמימר ופוסל באחי אבי אביו מכשר באחי אם אביו קשה הלא כל חילי' לפסוק דלא כאמימר הוא מסוגי' דיבמות מ' ע"ב הנ"ל מדלא רצה לפשוט מאמימר דגזרו שניות בחלוצה דלמא משום ה"ט גופי' דלא הוה נראה להש"ס למפשט דגזרו שניות בחלוצה דקשי' לחשב נמי בן אחותו ובן אחיו מן האם וצריכי' לדחוק בתי' תוס' ואשינויי' דחיקא לא סמכינן ועדיף טפי למפסק דלא כאמימר ובריתא נקט הכל משום מיתנא ולק"מ ק' תוס' וכל זה להס"ד אבל למסקנא דמוכח בלאה"נ דגזרו שניות בחלוצה וע"כ שבקי' לבריתא דדחיק ומוקי נפשה כתי' תוס' א"כ ממילא תו הלכתא כאמימר ואדרבה משמע מהמקשן דפריך סתמא כפשיטות מאמימר ש"מ דקי"ל כוותי' וא"כ קשה מ"ט פסקו הם דלא כאמימר אע"כ הם ס"ל לאסור נמי באשת אחי אם אביו וא"כ להס"ד דמיירי במיתני נמי קשה לחשב נמי שאסורה החלוצה בבן בנו של אחות החלוץ מאביו משום שהיא אשת המת דה"ל אחי אם אביו של זה הבן הבן וע"כ גם להס"ד אתאינן לשינויי דחיקא של התוס' ואפ"הלא רצה למיפשט מאמימר ש"מ לית הלכתא כוותי' ומוכח מהש"ס דלהנך פוסקי' אסור אפי' באחי אם אביו ומי יקל ראש כנגדם:

3323

3324ואפשר דאפי' אם נישאת נמי תצא שהרי אפי' באשת חמיו דלא אסר אלא מפני מראית העין בירושלמי מבואר בנימוקי יוסף שר"ת הצריך לגרשה ובצמח צדק סי' מ' האריך מאוד בזה שמחוייב להוציא ולבסוף צידד בנישאית ע"פי הוראת חכם ומסיים כיון שהוא רק משום מראית העין אע"ג דגם התם רבים חולקים עוד ראיתי ביש"ש דס"ל מ"ש ר"ת שמא אח"כ גזרו על אשת חמיו רצונו לומר אחר הש"ס מתקנת הגאונים חששו להירושלמי ואפ"ה ס"ל להיש"ש להוציא ע"ש א"כ ק"ו בנדון דידן דלפע"ד להפוסקי' דלא כאמימר אסור מדינא דהש"ס דאפי' אם נישאית תצא ועיי' ב"ש סקט"ז:

3324

3325מיהו מה שהביאו למהרש"ל לומר דאח"כ ר"ל הגאונים גזרו לא נראה כן משארי הפוסקי' ומפרשים אלא מ"ש אח"כ גזרו ר"ל דנהי דבריתא אמרה מותר באשת חמיו מ"מ האמוראי' שבירושלמי גזרו עלי' וש"ס דילן מודה לו אלא דשמעתין מיירי מאיסור שני' אבל לא מאיסור מראית העין בעלמא ופשיטא דאפי' אי גם במראית העין כופין להוציא מ"מ יש כמה נפקותא לדינא בין איסור שני' ובין איסור מראית העין לענין הני מילי דמנו פ' יש מותרות (יבמות פ"ה ע"ב) ואדרב' נ"ל ראי' שגם בש"ס דילן חשו לזה מהא דאמר הש"ס אי הכי אשת חמיו נמי תימא לי' בתי אסורה לך וקשה מאי אי הכי הא בלא"ה נמי קשה אשת חמיו נמי תימה לי' וכמה פעמים הקשו תוס' כן ובפ' חזקת (בבא בתרא מ"ה ע"ב) המציא הרי"ף ור"ת שיטה חדשה מפני ק' זו ע"ש וא"כ ה"נ מאי אי הכי דקאמר אע"כ צ"ל כך בל"ז הייתי אומר הא דאשת חורגו אומרת בתי אסורה לך לאו אבתה מזה הבעל שהוא בן אשתו של זה דה"ל בת בן אשתו שהוא ערוה דאוריית' דמהא לא מיירי כלל שאין זה תימה כל כך אבל מיירי מבתה מבעל אחר וכן צריך לפרש פ"ק דמס' ד"א דקתני אשת חמיו אסורה ובתה מותרת ר"ל מבעל אחר וה"נ מיירי מבתה מבעל אחר שהיא חורגת חורגו ואסרוהו מפני מראית העין שהחורג נראה כבנו ובתו חורגת נראית כבת בנו שמשו"ה אסורה לאחי' הגדלי' עמה וגזרו עליה מפני מראית העין ואפ"ה לא גזרו על אשת חורגו משום גזירת מראית עין שהיא כלתו וזה הוא תימה והטעם לזה באמת משום דעיקור הגזירה שייך בחורגי' הגדלי' זע"ז שלא ישאו זא"ז משום שהם גדלים זע"ז וממילא אסרוהו נמי על הזקן משום בת בנו דכולי' חדא גזירה היא משא"כ באשת החורג שלא גזרו כלל ומ"מ תימה הוא ולק"מ מאשת חמיו דאה"נ דגזרו עלי' משום מראית העין ומה דתני בברית' ומותר באשת חמיו הומ"ל ולמדחק מותר משום שני' קאמר אבל השתא שהתימה הוא משום שהבת ערו' דאורי' ה"ל למגזר עלי' משום שני' א"כ אשת חמיו נמי תימא הכי שהרי עכ"פ משום שני' לא גזרו דא"נ דמשום מראית העין גזרו מ"מ נפקא מיני' טובא בין גזירה דשני' לגזירה דמראי' העין ומכ"ש דברייתא תני ומותר באשת חמיו משמע מותר לגמרי אפי' מראית העין ליכא ומשני הש"ס משום דלא פסיקא מ"מ מוכח שסברת הירושלמי היא ג"כ סברת ש"ס דילן דמשו"ה קאמר אי הכי וא"כ איכא למימר שפיר אח"כ גזרו:

3325

3326ועוד נ"ל דש"ס דילן הי' ראוי יותר לגזור על אשת חמיו מהירושלמי דיש"ש מייתי ק' אהא דירושלמי דא"א לומר אשת חמיו אסור מן התורה שהרי דהע"ה נשא את רצפה בת איה הקשה הא מבואר בסנהדרין פ' כה"ג י"ט ע"ב דלרבנן דהלכתא כוותי' לא נשא דוד כלל אלמנת שאול דמלך אינו נושא אלמנתו של מלך ומה שנאמר נשי אדוניך בחקיך קשי' הראוי לך מאדוניך ולפע"ד לא ק"מ דמשו"ה דקדק הירושלמי דוד נשא רצפה והיכי רמיזא שדוקא רצפה נשא הלא בקרא סתם כתיב נשי אדוניך ומאן לימא לן שהוא רצפה אע"כ הירושלמי בא לתרץ קו' זו דלא כש"ס דילן וס"ל פלגש בלא קידושין ומלך נושא מפותת מלך ורצפה פלגש שאול הוה וכן מצאתי להדי' בירושלמי דפ' כה"ג אלא שחסר שם תיבה א' וכך צ"ל שם ר"י אומר נושא מלך אלמנת מלך שכן מצינו בדור וכו' ואת נשי אדוניך בחקיך ורבנן ההוא רצפה ר"ל שהי' רק פלגש ולק"מ קו' היש"ש הנ"ל ומיהו גמ' דלן או דאזלא למ"ד פלגש בקידושין או דס"ל שאינו נושא אפי' פלגשו של מלך מ"מ אהירושלמי לק"מ וידוע הכלל שהשרישו תוס' מה שנמצא בפי' להתיר לא נראו לחכמים לאסרו נמצא להירושלמי נמצא בפירוש בקרא להתיר אשת חמיו משא"כ לש"ס דילן דלא מיירי קרא ברצפה ראוי יותר לאסור וא"כ דברי המהרש"ל שכ' הגאונים אסרוהו לא נראה מ"מ מוכח מזה כמה החמיר להוציאה מבעלה כ"ש בנדון דידן מ"מ זה להלכה אני אומר ולמעשה לא נשאלתי על זה אבל לכתחלה פשיטא שאין מניחין לישא את אשת אחי אם אביו הנלע"ד כתבתי. מ"ד כאור בקר ליום א' וי"ו שבט תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3326

3327שלמא רבא לכהנא רבא ה"ה המאה"ג המופלא ומופלג כמה' טובי' כ"ץ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק גיסונג יע"א:

3327

3328יום ג' שבוע דנא הגיעני נועם מכתבו והיום פניתי להשיב בקיצור לפי מסת הפנאי והנה ע"ד עיקר שאלתו כפי הנראה אי צריך דוקא ב"ד של ג' להתיר עגונה ולא נעלם ממנו דברי הש"ע סי' י"ז סעי' ל"ט ויש שם ג' שיטות בדברי האחרונים כי דעת הח"מ נוטה דאפי' לחקירת העדים לא בעי ג' דייני' וכמעט משמע מדבריו שלא תצטרך לבוא כלל לפני חכם כי אינו אלא כעד המעיד שנשחטה בהמה זו וניקור ירך וכדומה שאם ההיתר פשוט כ"ע יסמכו בלי שאלת חכם כלל וכן נוטה דעת הט"ז ואמנם דעת הב"ש שצריך ג' דוקא וראיתו משלהי יבמות ומשמע דאפי' אחר שכבר נחקרו העדים מ"מ צריך שיצא היתר מפי ג' דוקא והרב המגיה שבס' ט"ז הכריע דלחקירת עדים צריך ג' ולהתיר לא בעי כלום:

3328

3329אמנם גדול המורים ה"ה הש"ך בי"ד סי' קכ"ז סס"ק י"ד פשיטא לי' שאם נשאת ע"פי ע"א שלא ע"פי הוראת ב"ד תצא ומהתימה על הגאונים הנ"ל שנעלמו מהם דבריו והנה צ"ל דלא תקשי לך על הש"ך ממ"ש בא"ע סי' י"ז סעיף ל"ד גבי העיד ע"א שנטבע במים שאל"ס שכ' המחבר שאם נשאת לא תצא וכ' הרמ"א דוקא ע"פי שגגת חכם אבל בעבריינות תצא וקשה הא בלא מים שאל"ס נמי תצא בע"א שלא ע"פי ב"ד ויש לדחוק אבל הרואה בפנים בהגה"ה מרדכי שלהי יבמות וכן הוא בתשו' מיי' השייכי' לאישות סי' י"א ובתשו' מהר"ם מר"ב סי' תרי"ב יראה דקשה כנ"ל:

3329

3330ע"כ נראה לבאר עיקור הדין מאין נובע ומה שחנני הי"ת כידו הטובה ומשם בארה בעזה"י הנה בתשו' המיוחסת סי' קי"ט כ' וז"ל וטעמא דמלתא משום דכל הנשאת ע"פי ע"א אינה יכולה להנשא אלא ברשות ב"ד וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין בדברי העד כלום והכי אמרי' בריש אשה רבה מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו מאי שלא ברשות ב"ד אלא בעדים כלומר בעדים אינה צריכה ליטול רשות מב"ד מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא בע"א אינה נשאת לעולם אלא ברשות ב"ד עכ"ל לעניננו ועיי' ב"י:

3330

3331והנה אין כוונתו בזה חקירת עדים בב"ד דודאי גבי ב' עדים נמי צריכי' קבלה בפני ב"ד של ג' דהרי מן התורה בעי' לכל עדות נשים ב' עדים דבר דבר מממון והתם כתי' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' דוקא אפי' אם נאמר דמדרבנן הקילו כמו שהקילו בע"א מ"מ הא מיירי מהנשאת שלא ברשות ב"ד אלא בעדים וע"כ היינו שנחקרו בב"ד דהשתא נישאת ברשות התורה ולא צריכה היתר מב"ד וא"כ ע"כ שלא ברשות ב"ד דקאמר היינו בלא היתר של ב"ד וע"ז קאמר דע"א צריך עוד היתר מב"ד אחר שכבר נחקר בב"ד:

3331

3332וזה לשון תוספת הרא"ש על יבמות ר"פ האשה רבה בד"ה אלמא ע"א נאמן וכו' אבל כשיש שנים כיון שנתקבל העדות בב"ד ונחקר בב"ד הדבר ידוע שהיא מותרת ואינה צריכה הוראת ב"ד וכו' עכ"ל הרי כמו שכתבתי אלא שעדיין יש לפקפק כמ"ש בחלקת מחוקק דרשות ב"ד לאו מותב תלתא קאמר אלא חכמי ישראל שהתירו אשה ע"פי ע"א שלא מן הדין של תורה זה נקרא רשות ב"ד ואני אומר כבודו במקומו מונח תינח למסקנא אבל להס"ד דהש"ס ר"פ האשה דע"א נאמן מן התורה אלא מ"מ צריך רשות ב"ד ויעיי' בלשון תוס' ותוספי הרא"ש שם וא"כ גם במסקנת הדין כן וק"ו הוא השתא כשמהימן מ"הת בעי' דוקא שיצא ההיתר ע"פי ב"ד כ"ש כשחכמים האמינו דיש לומר הם אמרו והם הצריכו ב"ד וטעמא נראה משום דלא דייקא שפיר כשאינה צריכה לברר העדות בפני ב"ד וכעין שאמרו ריש גיטין גבי ע"א דבפ"נ כיון שצריך לומר בפני ג' מעיקרא מידק דייק וה"נ דכוותי' אע"ג שעיקר סמיכה הוא משום חומר שהחמרתי בסופה מ"מ בעי' נמי דתאמר בפני ב"ד דבהכי דייקא טפי ואי לא לא מהני ובהכי מתישבה קושי' הח"מ הנ"ל שהקשה הלא עד מפי עד כשר והעד הראשון לא אמר בפני ב"ד ולמה צריך השני ב"ד וכי יפה כח הבן מכח האב והא"ש דעכ"פ בעינן שיצא גמר הענין בפני ב"ד דעי"כ דייקא טפי ומהימן עדות הראשון ג"כ על ידי זה:

3332

3333וכעין זה מצאתי בתשו' הר"ן סי' מ"ז וז"ל מי אסרי' כיון שבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאלו העיד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל בב"ד אמרי' אינו חוזר ומגיד ה"נ בעדות זו וכו' או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאמר חוץ לב"ד ומסתברא דהכי קושטא דמלתא שאפי' בעדות אשה אע"פי שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומכחיש דבריו הראשונים בב"ד לפי שאין עדים מעידין עד שעת גמר עדותן בב"ד עכ"ל ודבריו נראים תמוהים א"כ איך נסמוך על עדות שחוץ לב"ד אע"כ הכי קאמר שנסמוך על עדותו שהשומע סומך עליו והולך ומעיד לפני ב"ד עד מפי עד ואז נתחזק עדותו ג"כ דדייקי עי"ז:

3333

3334ויש לי להביא ראי' לדברים האלו מש"ס ר"פ שבועת העדות דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד והכל מודים דחייב דלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד וי"לד ב"ד מאן דכר שמי' ועוד מלתא דפשיטא היא כיון שאמר לדידה הרי היינו מקום הגדה דילי' והיינו ב"ד שלו ותוכל היא להנשא ע"פי ולמה צריך לחזור פעם אחרת לב"ד ולהגיד מה שכבר הגיד ואם אולי היא תסופק בהדין תשאל לחכם מורה הוראה כשואל על איסור והיתר הגע עצמך אם העידו בדיני ממונות להני ב"ד והב"ד מסופקי' ושולחים לב"ד הגדול היאומן שיצטרכו העדים לילך להעיד לפני ב"ד הגדול אחרי שכבר העידו ה"נ דכוותי' ומאי קמ"ל ודוחק לומר דהיינו דקאמר ומייתי עלה האשה שאמרה מת בעלי תנשא זה אינו במשמע כוונת הש"ס כמובן אבל העיקר דבעי' דוקא ב"ד לגמר נאמנות העדות אלא דלזה סגי אם תאמר היא כן לב"ד אבל כל זמן שלא נאמר כן לפני ב"ד לא נגמרה עדותו של זה המגיד וה"א דלא הגיד במקום הראוי להגיד קמ"ל (ויעוי' ב"ק ק"ה ע"ב גבי הכיר בה ולא במוצאה וכו' דמצינו שבועת עדות שלא בב"ד רק להעיד לו שיכול לחפש באותה שכונה ע"ש) עוד יל"ד באידך בבא דחייב דלא אמר לדידה ולא לב"ד ומה צורך ולא לב"ד תיפוק לי' כיון שלא אמר לה וע"כ היינו שנשבע שאינו יודע עדות א"כ אפי' יאמר אח"כ בב"ד תו לא מהני דאינו חוזר ומגיד אע"כ מזה מוכח כהר"ן הנ"ל דאע"ג דאילו היה אומר לדידה הי' מועיל מ"מ לא נקרא מקום הגדה ויכול לחזור ולהגיד בב"ד והיינו מטעם הנ"ל:

3334

3335ועיי' בתשו' מהרי"ו סי' ט' כמ"ש שעד מפי עד נאמן אע"פי שעד הראשון לא העיד בב"ד אלא סיפור דברים בעלמא ומייתי ראי' מהש"ס משמע נמי שעכ"פ גמר ההיתר צריך שיהי' בב"ד ע"ש:

3335

3336ואין דומה לסידר הגט דפשיטא לי' להב"ש ס"סי קכ"ג דלא בעי בב"ד וכמו שתמה הרב"י על התה"ד שפוסל בלילה משום דדין פסול בלילה ומעלתו נתעורר בזה ולפע"ד אין הנדון דומה דהתם בגט אין אנו מתירים שום דבר רק שעושה מעשה המתיר כמו מיתת הבעל שהמיתה היא מעשה המתיר וכי יאמר אדם שהמת שלא בפני ב"ד לא תותר אשתו וה"נ הנותן גט שלא בב"ד אשתו מותרת ע"י זה הגט אך אם צריך עדותו להתיר האשה ולומר שנתגרשה או אפי' רק שליח המביא גט ורוצה להעיד על הדבר זה צריך ב"ד ולא נחלק בזה אדם והה"נ עדי מיתה ובתה"ד שהחמיר י"ל היינו טעמא משום שעתה אנו קורעים הגט מיד וכמ"ש הוא עצמו המנהג הזה ומשום כן אנו נוהגים להגבות עדות ולחקור אם ראוי שהבעל ציוה ושהסופר כ' לשמה ואם הוא ח"י ממש כדי שלא יערער שוב אדם מעולם והמפורסם מזה שכל שנתגרשה בב"ד נעשה כסדר הזה ולא תצטרך תו לגיטא בידה וא"כ ע"כ צריך ב"ד לקבלת עדות היתר ערוה אבל סידור הגט פשיטא דלא בעי מידי:

3336

3337אמנם אי צריך שלשה דוקא או סגי אפי' באחד לא אתברר לי היטב דמלשון הנימוק"י סוף יבמות משמע דבעי' שלשה דוקא דהרי נדחק מ"ט לא בעי אפי' מומחים נמי ותי' משום דשליחותי' עבד משמע אבל שלשה ודאי בעי' דהרי אפשר בהכי ומעלתו עמד שם על דברי הש"ס אי ס"ד דדמי לד"נ ליבעי נמי ב"ד של כ"ג ומייתי נמי מש"ס דסנהדרין דבתר השתא אזלי' ולא בתר מה שנמשך ממנו והנה זה צריך ביאור רחב וקונטרס בפ"ע הארכתי בתשובה אחרת ומסתיין ממ"ש רמ"א בד"מ סי' ק"ל בשם מהרי"ל דבעל מום לא יתיר אשת איש ובסדר חליצה של ד"מ כתב שיהי' כולך יפה ומום אין בהם כמו בסנהדרין ממש ושם נאמר ועלתה יבמתו השערה לעיני הזקנים וא"כ נהי דסגי בשלשה כדיליף מקרא דזקנים מ"מ משמע זקנים מאותן היושבים בשער שהם הסנהדרי' דמום אין בהם וגלי קרא דלא בעי כ"ג אלא ג' אין להאריך בזה ולחלוק על הראשונים בקו' כאלו:

3337

3338ואיברא שלהי יבמות י"ל דמיירי הנימק"י מקבלת עדות אבל להתיר סגי בחכם א' ונמי מקרי ב"ד לענין זה וסגי דבהכי דייקא שפיר דהרי בשליח הגט סגי שיאמר בפני שנים בפ"נ ודייקא בהכי ומריש ה"א להביא ראי' מהאי עובדא שלהי יבמות האי גברא אמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ואר"נ האלקים אכלא כוורי לחסא מדבי ר"נ אינסבי' אשתו דחסא ולא אמרו להו ולא מידי ומוכיח הש"ס מזה דבמים שאל"ס אי עברה ואינסבא אין מוציאין ויל"ד טובא חדא על ר"נ איך יצאה תקלה כזאת מתחת ידו ואמר דברים כאלו ולא הי' נזהר וחכמים נזהרים בדבריהם והרי אין מניחים לספוד ולהתאבל עד שהותרה האשה משום חשש מכשול תו יל"ד לאיזה צורך מייתי הש"ס כלל הך דר"נ דאמר אכלי כוורי' לחסא לא הל"ל אלא האי גברא אמר טבע חסא ואנסבא אתתי' ולא א"ל ולא כלום ולהוכיח מזה ודאי עברה ואנסבא במשא"לס אין מוציאי' מבעלה אע"כ דלכתחלה בעי' ב"ד של שלשה ומשו"ה לא חש ר"נ בדבריו כלל כי ידע שלא יסמוך אדם על דבריו כיון שהוא יחיד אע"פי שהוא יחיד מומחה ומ"מ אע"ג דעברה האשה ונישאת שלא ע"פי שלשה לא הוציאוהו מבעלה ומ"מ טעמא דהוה חד עכ"פ אבל אי אפי' גם א' לא הי' בהוראה והי' נישאת ע"פי העד הי' מוציאי' מבעלה דהוראת חכם בעי' עכ"פ אח"כ עיינתי במ"ש בהגה"ה מרדכי שם וראיתי שהרגיש במ"ש ולפי דבריו אין ראיתי מכרעת ומ"מ מ"ש נ"ל אמת להלכה ומשו"ה לא חשיב לי' במתני' ריש סנהדרין דבעי' היתר עגונה ג' דוקא משום דאינו מעכב:

3338

3339ועוד נ"ל לומר דגם הר"ן בתשובה דמייתי ב"י וכן הוא בהר"ן סי' מ"ז דאי עברה ונשאת שלא בב"ד ואח"כ בא ע"א המכחיש אין דברי המכחיש כלום דכיון דכבר נשאת אין דבריו של א' במקום שנים לא יחלוק על הנ"ל דבעי' דוקא היתר חכם ואי עברה לנשאת תצא וכמ"ש והחליט הש"ך בי"ד סי' קכ"ז הנ"ל אמנם כל זה אי הלך לו העד ואינו בפנינו ורק מפיה אנו חיין תצא אע"פי שאם באתה קודם שנשאת הי' מהימנא עכשיו לא תאומן אך אם העד עדיין כאן ומעיד עתה לפני הב"ד ואגלאי מלתא למפרע שעד אמת העיד למה נוציאה מבעלה ועל זה כ' הר"ן דאז אפי' אם בא ע"א להכחיש העד הראשון העומד עתה לפנינו לא מקרי בת אחת ונימא דעדות מוכחשת היא זה לא אמרי' כיון שכבר נשאת ולא היה רק גילוי מלתא ונמצא אין כאן מחלוקת מכל דברי חכמים קיימים:

3339

3340ובזה מיושב דברי רמ"א סעי' ל"ד דאע"ג דבנשאי' ע"פי ע"א שלא ע"פי חכם בלא"ה תצא מ"מ הוצרך להודיענו שאם נישאת ע"פי ע"א במים שאל"ס שלא עפ"י חכם שתצא דנפקא מיני' אפי' הי' אותו העד שהעיד במשאל"ס לפנינו ויעיד עכשיו לפני החכם דאי לאו משום מים שאל"ס לא תצא אבל עכשיו תצא כנלע"ד לקיים כל דברי החכמים:

3340

3341היוצא מזה דהעדים צריך שיקובלו בב"ד עכ"פ ואמנם פסק ההיתר צריך לכתחל' שישבו ג' במותב חדא ויאמרו לה להאשה פלונית מותרת את להנשא ובדיעבד אם נשאת ע"פי הוראת חכם א' מופלא בהוראה לא תצא ואם נשאת ע"פי עצמה אזי אם עדיין אפשר לקבל העד בב"ד לא תצא אפי' א' מכחישו ואם לאו תצא כהסכמת הש"ך כל זה נ"ל להלכה ולא למעשה דהיינו אם אירע שהותרה ע"פי חכם א' וטרם שנשאת בא עד המכחיש לפי הנ"ל ה"ל יצא בהיתר ותו אין המכחיש נאמן ולמעשה צריך עדיין מיתון ועיון:

3341

3342ועתה אבוא אל השניות בהיתרא דהאשה יטל שהיתה אשת כ' חָרא בן כ' וואלף שהמעשה כך אחר שהרגישו בני עירו בחסרונו הלכו לסביבות אותו הגליל ובאו לבית כומר ובראותו אותם הוא אמר להם שאחיהם נהרג ע"י משרתו שהמשרת הביא לביתו סחורה מלאה דם והרגיש בו והובילו למשפט לומפא"ך ובדרך הליכתו הודה לו והראה מקום שהטמין היהודי תחת השלג והלכו האנשים והגידו בעיר ומיד יצאו אל המקום אשר רמז עליו ומצאוהו טמון בשלג והכירו מיד ולא הי' שום חבולה בו רק בראשו וטרם הביאוהו אל העיר אמרה האשה סימנים בגופו דהיינו שומא באמצע באקבארט בימין ובוהק תחת קדקדו ובבואו אל העיר הכירוהו כולם כי לא נשתנה כלל בצורתו וגם הסימני' נמצאו בו כאשר אמרה האשה וגם הי' לבוש בכל מלבושיו אחד מהם לא נעדר וגם הארבע כנפות עם הציצית והי' זה כמו ד' שבועות אחר הריגתו לפי מאמר הכומר והנה כנראה מדבריו דשריותא דהאי אתתא פשיטא לי' ושכבר שאל גם כן להרב המא"הג דק"ק רעכניץ מהו' סענדר נ"י והסכים בשריותא:

3342

3343ולפע"ד נמי דההיתר פשוט ואין צורך להאריך כלל רק לבאר טעמא דידי דהאמת כמו שכתב מעלתו דכמה פוסקים סומכים על ר"ת דבלא נמצא חבולה בפניו מעידים אפי' אחר כמה ימים והכא הי' שלם בפניו ואמנם לדעת החולקים הא איכא הראב"ן והביאו בתשו' מ"ב ס"סי ק"ד דשלג וכפור וקרח עדיף ממים ומעידים עליו אפי' אי הי' טמון כמה ימים והשתא ממ"נ אי נאמין להרוצח שהוא הרג אותו היהודי וכמו שאמר הכומר א"כ הרי נהרג ואי לא נאמין לו כלל א"כ הרי הוא בחזקת חי ונאמר השתא מת ומוקמי' אותו שהוא עדיין בתוך ג' ימים למיתתו אפי' בלא שלג או לכל הפחות שלא פשר השלג מעליו בשום פעם מיום שנטמן בו באופן שאפי' הי' ימים בינתים שהי' קצת חם וכדומה וגם לא ניחוש שמא נהרג במקום אחר שלא הי' שם שלג ושהה שם עד שטמנו בשלג דכאן נמצא וכאן הי' ועוד דאמרי' השתא נהרג:

3343

3344נוסף לזה דלכמה גדולים מצרפי' סי' בינוני' עם בגדים והכא כיון שהי' בו סימנים שאמרה האשה אפי' אי לא נחשוב אלא לסי' בינוני מ"מ עם צירוף הבגדים ה"ל כסי' מובהק ומכ"ש דהכא דאפשר דהוה צמצום המקום כמו סי' מובהק דהיינו באמצע באקבארט בימין ובוהק תחת הקדקד דה"ל כמו נקב בצד אות פלוני דסמכי' עליו מה"ת ומכ"ש בצירוף בגדים כנ"ל:

3344

3345ועוד בה שלישי' דכמה פוסקי' ס"ל דכל בגדיו מראשו ועד קדקדו לא חיישי' לשאלה ומכ"ש ד' כנפות דאטו פשט את בגדיו והניח עצמו שלוח ערטילאי וגם הלך לו בלא ציצית אלא שגדולי אחרונים תפשו ואמרו מ"מ ניחוש לחליפין שהחליף עם אחר או לגזילה ששללוהו והציגוהו ערום והשוללים מכרו לאחר ואותו אחר נהרג והנה בנדון דידן היינו צריכים לומר שהשוללים מכרו הבגדים לאחר אשר אירע שאחר שנהרג ושהה נתהפכו צורתו ממש לצורתו של הראשון בעל המלבושים ההמה וגם הי' לו אותן הסי' ממש בגופו וזה הוה כמו נפילה דחד ולנפילה דחד לא חיישי' וכל מ"ש לא הארכתי להביא ראיות כי לפע"ד אין צורך והדברים מבוארים ע"כ אחרי שכבר יצאה בהיתר הנני מן המסכימים ומצרף עמו עוד שני אנשים שיהי' ב"ד של שלשה וישמע עוד הפעם דברי העדים בב"ד ויתיר האשה ולימטינא שיבוא מהאי כשורא דאע"ג דעל כל אחד מהנ"ל אין נראה לסמוך מ"מ בצירופים יחד יש די היתר לע"ד:

3345

3346ונאמר עד"ז הא לר"ת סמכי' אט"ע כשאינו חבול בפניו אפי' אחר כמה ימים וכ' הרב"ש דחזי לאצטרופי עכ"פ במי שאין אנו יודעים אם הוא תוך ג' או אחר ג' לסמוך אהרוב המקילים ומוקמי' אחזקת חי' דהשתא מת וה"ל בתוך ג"י ואפי' להחולקים מ"מ הא איכא הראב"ן והסכים המ"ב ולא נמצא חולק עליהם דשלג וכפור ה"ל כמים ועדיף מיני' ואפשר דאפי' היכא דאיכא מכה לא מרזי שלג וכפור ומכ"ש הכא דליכא מכה בפניו כלל רק בראשו ואפי' להסוברים דשום מכה בגוף מרזי ומחליף הכרת הפנים ונימא נמי דשלג מרזי כמו מים מ"מ הא איכא סימנים מצוצמם אע"ג דשומא לא הוי סי' מובהק מ"מ הצמצום הוי סי' לכמה פוסקים ומכ"ש דבוהק תחת הקדקד אפשר דהוי סי' מובהק ולהחולקי' נמי דס"ל דצמצום לא מהני או אפשר דזה לא הוה צמצום ממש מ"מ הא למהר"ל מפראג סי' אמצעים בגופו עם סי' מובהק בכליו או ט"ע בכליו מהני ממ"נ אי סי' דאורי' מותרת מכח סי' ואי לאו דאורי' לא חיישי' לשאלה ואפי' להב"ש דפליג ונקט חומרי דתרתי לישנ' דסי' לאו דאורי' וגם חיישי' לשאלה מ"מ היינו לשאלה קצת מכליו דחששא דשכיחא הוא והוזכרה בש"ס אך לכל כליו לא שייך שאלה שהוצג ערום וליכא רק חשש שוללים דלא שכיחא ולא הוזכר בהדי' בש"ס אפשר דמודה הב"ש דנוכל לסמוך עם צירוף סי' שאינם מובהקים ועוד אפשר שהם מובהקים מכח הצמצום כנ"ל ומצרף לזה דהוה כמו נפילה דיחיד דנימא דהוחלפו כליו של זה עם זה שנהרג ונשתנה פניו וצורתו לצורתו של כ' ארא הנאבד ולזה לא חיישי' ומצורף לזה שהי' מונח בשלג שאפשר שלא נשתנה כלל ואפשר שהוא עדיין תוך ג"י להריגתו וגם אינו חבול בפניו ע"כ נראה דראוי לסמוך אהמתירים האשה יטל אשת כ' ארא ב"ר וואלף בק"ק גיסונג:

3346

3347וכל זה אם כבר יצאה בהיתר ואני כהדין גרמיזא הבא באחרונה ולעשות סניף בעלמא כמשמע מתוך כתבו אמנם לסמוך על דידי אע"ג שכפי הנראה לי ההיתר פשוט ע"ד הנ"ל מ"מ הכל כתבתי מסברת חוץ מבלי עיון בשום ספר ע"כ אין ראוי לסמוך עלי לחוד בענין זה או יעוררני עוד הפעם ואקח מועד מועדים אי"ה לשנות פרק זה ולברר כל הדברים כשמלה כיד ה' הטובה ואז יאוחר הדבר עד אחר חג הפסח אי"ה כי כעת רבו הטרדות אבל כמדומה אינו צריך לזה ולהיותי מאד טרוד הקצרתי הפעם במקומות שהיה ראוי להאריך ואסיים בברכה. פ"ב יום ה' אדר"ח אדר תקס"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3347

3348העתק השאלה מהחכם הנ"ל:

3348

3349מי כמוהו מורה, שר התורה, הנאזר בגבורה, ה"ה ידיד ה' המאה"ג הגאון המפורסם בתורה ובחסידות. וכל מעלות ומדות ידידות וחמודות, נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה נרו יאיר לעד:

3349

3350ראיתי אחד קדוש מדבר בעל תשו' חות יאיר בסי' ע"א שמעולם לא נזדקק להיתר עגונה אפי' להיותו סניף לב"ד ומה יענה אנוש כמוני נבער מדעת וחלילה לי להכניס עצמי בדבר העגונה שאירע פה קהילתינו רק באתי כתלמיד השואל כענין לדעת מה יעשה בישראל עפ"י התורה אשר יורנו רבותי ה' עליהם יחיו והעולה על גביהם הוא ניהו מר הה"ג נרו אשר אליו אני נושא נפשי לרוות צמאוני ולהראני נפלאות מתורת משה אמת:

3350

3351מעשה שהי' כך הי' זה קרוב לשנתי' ימים הלך מכאן איש אחד שמו ארי' ליב עם בן חורגו הנער אנשל עם סחורה לגליל הנקרא ווינד"ש סמוך לכאן וכל מהלכו בסחורה הי' תמיד באותו גליל וכפי דבורו לאשתו וב"ב הי' לו לחזור אחר ב' או ג' שבועות ולא חזר וכאשר שהה מלבוא איזה שבועות יצא קול המון שנהרגו שמה והקול הזה הי' עפ"י אומדנא של כל העולם כי לא נמצא שום סיבה אחרת לתלות בו העדר חזרתו ואותו הגליל מפורסם ומוחזק כי רובם גנבי' ורוצחים מאז מעולם וכבר הי' מעשה שרצו להרוג אה כ' ארי' ליב הנ"ל באמרם שהוא קנה גניבותם תמיד ופעם א' נפל קטטה ביניהם והי' בסכנה שרצו להורגו גם נכרי אחד משם אמר לשני יהודים מכאן שהוא יודע מי הם הרוצחים אלא שהם חייבי' לו חמשים זהו' ובאם יכנסו היהודי' בערבות לשלם לו חובו אז יגלה הדבר ובהמשך הענין קצת מת אותו נכרי וכ"כ הרבה נכרים אמרו דברים כאלה (אבל הי' שלא במסל"ת) גם איזה שבועות אח"ז מצאו באותו גליל ראש אחד לא ניכר צורתו כי נאכל בשרו ובא ליד כומר א' והוא מסרו ליהודים מכאן כי אמר בל"ס שהוא אחד מההרוגי' הנ"ל והכירו בטיכל שבצווארו שהי' של הנער הנ"ל גם מצאו שם מושלך ביער בגד אחד של כ' ארי' ליב הנ"ל גם שק של סחורה שלו והנה הלכו מנהיגי העיר אל הקומידאט לבקש שיחקרו על הדבר לגלות הרוצחים וגם להוציא הממון כי הי' ביד הנ"ל סחורה ומעות לערך ה' מאות זהו' וכן עשו בתוקף ותפסו הרבה מאותו הגליל אבל עמדו בנסיון ולא הודו ונפטרו והנה זה איזה שבועות שלח פקיד אחד מכפר סעמינג אגרת לכאן שיבוא איש א' חכם לשם כי תפס גנב א' והוא מקוה שעל ידו יתגלה כל דבר הרציחה הנ"ל והוא יגיד ליהודי שיבוא לשם כדת מה לעשות ואל איזה שר ילך והלך לשם הקצין ה' שמואל ב"ה אברהם מכאן:

3351

3352וזה העדות שהעיד לפנינו ה' שמואל הנ"ל:

3352

3353כד הווינא במותב תלתא בי דינא כחדא ואחרי האיום ככל משפטי העדות זה לשונו: איך וואר אצל הפקיד בסעמינג האט ער מיר ערצעהלט דאס שם תפוס איזט איין ערל גנב אונד וויא ער איהם עקסאמינירט האט אויף דערזעלביגע גניבה דאס ער דאריבר תפוס גיווארדן איזט האט ער מודה גוועזן אהני עינוי אויף אללע זיינע גניבות מכל ימיו, זא האט איהם דר פקוד גפראגט אב ער ניכט איין ידיעה האט פון דיא צווייא גיסינגער יהודים דיא דרשלאגן זיין גווארדן, זא האט ער משיב גוועזן ער וואר איין מאהל אין ווירטסהויז גזעסין מיט נאך איין ערל (שמו נשכח מהעד) זא האט זיך דעריעניגר ערל גלאסט איין זיידל יין איינשענקן זוא זאג איך צו איהם ווארום לוזט דוא דיר נור איין זיידל איינשענקן זוא האט ער משיב גוועזן וואן איך זוא פיעל געלד העט וויא מיין שוואגר פון מאטיאש שאפצע קענטי איך מעהר טרינקן זא האב איך איהם גפראגט וואו האט דען דיין שוואגר זוא פיעל געלד גנומן האט ער משיב גוועזן פון דיא צווייא גיסינגער יהודי' דיא ער דערשלאגן האט אונד איהר געלד גנומן אונד איך האב ניקס מעהר בקומן זונדרן איין פאהר טיכליך דאס איך שווייגן זאלל גם האט ער דערצעהלט דאס זיא זיא מתחלה בייא דיא טהיר איין גגראבן הבן ווייל זיא אבר קיין רוא בייא דער נאכט גהאט הבן זוא הבן זיא זיא אויף גגראבן אונד אין גוזמענר מיהל וואסר הריין גווארפן. כ"ז ספר לי הפקיד אח"כ הלכתי בעצמי אל הגנב הנ"ל למקום תפיסתו אונד הב איהם גפראגט ווארום ער תפוס איזט האט ער מיר גזאגט זיין גניבה גם שאר גניבות זא זאג איך צו איהם דוא האסט גוויס איין ידיעה פון דיא צווייא גהרגנתי גיסינגער יהודים זא האט ער מיר אויך דרציהלט נעהמליך כדברים הנ"ל אח"ז תפס הפקיד לנכרים הנ"ל שאמר עליהם הגנב כנ"ל ועמדו בנסיון ולא הודו והכחישו כל דברי הגנב הנ"ל בפניו והפקיד לא יכול לגמור דינא דען ער איזט איהר גרונד הערר ניכט עד שבא המושל שלהם ג"כ לשם נפטרו עכ"ד:

3353

3354והנה הי' קשה עלי מאוד לעת כזאת לעיין כלל וכלל במילתא רבתא דא מחמת שאינני בקו הבריאה כי ה' חפץ דכאי החלי בקדחת ל"ע לכן עכבתי איזה שבועות אך מפני שראיתי שהאשה לאה אשת הנ"ל רדופה להנשא ויש לחוש לקלקול חלילה אמרתי אפנה ואשנה פרק זה ויהי' מה אף שאין דעתי צלולה הלא מראש כזאת הודעתיו כי חס לי להרים ידי בנדון זה דרך הוראה רק להציע דברי לפני רבותי ועל ראשם הה"ג נרו הנה הוא יורה וידין בדבר זה כרוחב לבו בחריפות ובקיאות כיד ה' הטובה עלי וכמה יארכו עלי הימים עד עת בא דברו כדבש לפי ובאורו אלך אור וה' ירחיב גבולו ורב חילו יגדל כסאו וכסא תורתו כחפצו וכחפץ אה"נ המבקש תורה מפיו. גיסינג יום א' ב' דר"ח תמוז תקס"ז לפ"ק. הק' טובי' במו"ה לאזי כ"ץ זלה"ה הכ"מ חונה פה ק"ק הנ"ל יע"א:

3354

3355תשובה.

3355

3356לבוא אל תוכן הענין נאריך קצת בש"ס ופוסקי' ומזה נבוא אל ענין נדון דידן כיד ה' הטובה והוא ית"ש יעזרני ע"ד כבוד שמו הגדול שלא נכשל בדבר הלכה:

3356

3357גרסי' ביבמות קכ"א ע"ב ר"י בן בבא אומר בישראל אף על פי שהוא מתכוון ובנכרי אם הי' מתכוון אין עדותו עדות ואיפלגי בגמ' ר"י אמר שמואל וריש לקיש ס"ל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל להעיד עדותו עדות ור' יוחנן פליג דאפי' להעיד נמי אין עדותו עדות וקאמר עלה אלא מתני' דקתני ובנכרי אם הי' מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לי' במסל"ת כי ההיא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיוואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה ר"י לדביתהי וכו' וס"ל להר"ן בתשובה דאין עכו"ם מסל"ת מהימן אלא באומר דברי' לפניו או לאחריו מקושר עם מת פלוני דקאמר והוא מפרש מאן איכא בי חיואי בלשון קובל ומקונן מי נשאר עתה בבית חיואי שהרי שכיב חיואי אבל אם אומר סתם מת פלוני שנראה שמכוון להודיעונו כן לא מקרי מסל"ת ויש שלמדו כן גם מלשון הרמב"ם פי"ג מגירושי' אבל הריב"ש וסייעתו פליגי וס"ל דכל שאומר בלי כוונה להתיר ולהעיד ובלי שאלה אעפ"י שמכוון להודיעונו מיתתו של פלוני מהימן וכן מודה פירש"י מאן איכא בי חיואי מי מאנשי ביתו של בית חיואי שישמע דברי דשכיב חיואי עכ"ל ואפ"ה התירו אשתו:

3357

3358והריב"ש ז"ל מייתי ראי' מהא דתנן שם קכ"ב ע"א מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו אדם שם והשיאו את אשתו ופריך הש"ס ודלמא צרה הואי פירש"י שבאה לקלקלה ומשני תנא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין ונותני' אעפ"י שאין מכירין והשתא אי ס"ד דלא מקרי מסל"ת אלא במקשר דברי' אחרי' א"כ לפריך נמי ודלמא גוי הוא אע"כ אפי' אי הוה גוי הוה מהימן בכי האי גוני ודלא כהר"ן והקשה הגאון מהו' העשיל ז"ל מה יענה הריב"ש בגטין ס"ו במי שהי' מושלך לבור ואמר מי שישמע קולו יכתוב ויתן גט לאשתו כותבי' ונותני' ופריך נמי דלמא צרה הוא ומשני כי הכא ואמאי לא פריך התם ודלמא נכרי הוא ולפע"ד לק"מ דהרי כ' נימוקי יוסף שלהי מס' יבמות דגוי מסל"ת דמהימן לאו מתורת עדות מהימן דאין עדות לגוי אלא משום דקמו רבנן במילתי' דקושטא קאמר והשתא בא הריב"ש ז"ל להוכיח דע"כ כי אמר כמכוון להודיעונו מיתתו של פלוני נמי אמרינן דקושטא קאמר והטעם משום דכל שאומר בלא שאלה ובלא מתכוון להעיד על איסור והיתר לא אמרי' דטרח להכשיל את ישראל במה דלא נהנה דאלת"ה ה"ל להקשות ודלמא נכרי הוא ונהי דמגיטין לא מוכח מידי דאינו מתכוון להכשיל את ישראל משום דהתם הוא מושלך לבור והולך למות אפשר בכי האי לא חשוד משו"ה פריך מצרה דאמרה תמות נפשי עם פלשתי' אבל ביבמות בעומד בראש ההר ומעיד על אחר שמת והלך לו לדרכו שפיר ניחוש שמא גוי הוא אע"כ אין גוי חשוד להכשיל כלל אפי' בכי האי וא"כ מצאנו מה שבקשנו שהרי לא רצינו להאמין לגוי מתורת עדות אלא משום דקושטי' קאמר והרי הוכחנו דגם בכי האי גוני קאמר קושטא ונוראות נפלאתי על דברי בית שמואל סקל"ח ע"ש:

3358

3359מיהו נ"ל דיש להליץ בעד הר"ן ולומר דס"ל להר"ן דכשם שאין הנכרי חשוד להכשיל אם אינו נהנה מהמכשול כדקי"ל בי"ד ה"ה וכ"ש שאין דרכו להטיב אם לא יצפה תשלום שכר וכה"ג והכא ע"כ באינו נהנה כלום בעדותו קיימי' דאל"ה חיישי' לשקר והשתא אם הגוי עומד לפנינו ואומר מת פלוני בלי שום קשר דברים לפניו ולאחריו באופן שמראין הדברים שבא רק להודיענו דבר זה א"כ מנ"ל שבא להודיענו לטובתינו דלמא בא להכשיל ולקלקל שהרי שני העניני' הם נגד חזקתו של גוי ומשו"ה לא מהימן וכל זה דוקא כשעומד לפנינו ואומר מת פלוני אבל בעומד בראש ההר לא הו"מ להקשות דלמא גוי הוא דמה"ת לומר שגוי יעשה כן שהרי אין דרכו לא להרע ולא להטיב מבלי שיהנה מזה ונסתלק תלונת הריב"ש באופן שלפע"ד ראי' זו אינה מכרעת להריב"ש כלל:

3359

3360וכ' היש"ש פט"ז דיבמות סי' ט"ז דאע"ג דכ' הרב"י דחכמי סאלוניקי העלו בכנופי' הלכה כהריב"ש אלו בא מעשה לפניו והי' עמו כנופי' של חכמי' המסכימי' להתיר לא הי' מוחה בידם אבל הוא לא הי' מסכי' משו' דלשון הש"ס מורה כהר"ן דפריך אלא היכי משכחת לי' ומשני במסל"ת כי הא דמאן איכא בי חיואי ואי ס"ד בכל ענין מהימן א"כ מה קושיי' היכי משכחת לי' ומאי משני כי האי דחיואי הא איכא גוני טובא אע"כ פשיטא להש"ס דלא מקרי אין מתכוון להעיד אפי' באומר סתם מת פלוני ולא אשכח אלא כגוני דחיואי אלו דבריו ז"ל ומטיבותי' דמר קאמינא אדרבא הא צע"ג מנ"ל כך להמקשן הא חזינא דפ"ה זקנים כולם הוה ס"ל דקושטא קאמר אפי' במכוון להעיד והשתא נהי דלא קי"ל הכי מ"מ מהיכי פשיטא לי' דאפי' באומר סתם מת פלוני נמי לא מהימן ותו יל"ד לשון הש"ס אלא מתני' דקתני ובנכרי וכו' וכוונת המקשן הוא על הדיוק הא בלא מתכוון עדותו עדות היכי משכחת א"כ למה מייתי מתני' כלל והכי הל"ל אלא נכרי דמהימן היכי משכחת לי' אע"כ כהריב"ש וסוגיין הכי אזלי דמאן דמקיל דנתכוון להעיד מועיל היינו משו' לשון מתני' קשיתי' בנכרי אם מתכוון אין עדותו עדות ה"ל למימר לא מהימן דנידוק מני' אם אינו מתכוון מהימן אבל השתא נידוק הא לא מתכוון עדותו עדות ואי ס"ד מסל"ת ממש בעי' מאי שייך לשון עדות אע"כ מתכוון להעיד מועיל ועל זה פליג ר' יוחנן וס"ל דאינו מועיל ומשו"ה הדר ופריך ואלא לשון המשנה דאין עדותו עדות היכי משכחת לי' ומשני באותו מסל"ת שהוא כעין הני עובדא שאינו אומר שום דבר מקושר לפניו ולאחריו אלא בא כשואל מאן הוא מבני ביתו של חיואי כי באתי להודיעם שמת חיואי והרי זה כמעיד ומהימן כיון שלא בא להעיד בב"ד וגם לא הזכיר אשה בדבריו מ"מ מבואר מפשטיות הסוגי' כהריב"ש לפע"ד ובהסכמת רוב הפוסקי' ככולם:

3360

3361ובירושלמי פליגי דלר' יוחנן כל שמזכירי' לו אשה אפי' בלא שאלה לא מקרי תו מסל"ת ולר"ל בשאלה מיהת נפיק לי' מידי מסל"ת ושם סוף פרקי' מקשה אמתני' דפונדקית דאמרה איה חבירינו והי' ע"י שאלה ומשני ב' תי' א' עשאוהו כמסל"ת וזה התי' מרומז בתוס' שלהי מס' ורצונו לומר כתי' הש"ס דכיון דבכי' תחלה ה"ל כמו מסל"ת ועוד תי' אחר עשאוה כחיה שנאמנות לאלתר כלומר כחי' דפ' עשרה יוחסין שנאמנות על הולד לאלתר כל זמן שהוא תחת ידה ה"נ הואיל והוציאה להם כלי תשמישו מקלו ותרמילו וס"ת והם הניחוהו בידה בחליו והראת להם קברו וכל כי האי ה"ל רגלים לדבר (כאן חסר קצת):

3361

3362והנלע"ד לפום ריהטא דש"ס דילן סוף פרקין דבין לר"ע ובין לרבנן דמסל"ת עדיף מעדות אשה שהרי לר"ע פונדקית מהימנית ולא כהנית ובהא פליגי רבנן סברי דעובדא דפונדקית לא הוה מסל"ת מעלי' אלא או מטעם שעשאוה כמסל"ת הואיל ובכי' תחלה אבל מ"מ מסל"ת מעלי' לא הוה וכי האי גוני גריעא מכהנת ולהך סברא לית להו לרבנן שום מעליותא במה שהוציאה להם מקלו ותרמילו וא"נ בהיפוך דהתחלה לבכות אינה מעלות ולא מורידות רק במה שהוציאה מקלו תאומן וכל אלו גריעה מכהנת ומשו"ה ילפי ק"ו כהנת מפונדקית ור"ע ס"ל לצרף תרווי' הואיל והתחילו לבכות וגם הוציאה מקלו ותרמילו ה"ל מסל"ת גמור ועדיף מכהנת ומשו"ה נאמנת אע"ג דכהנת אינה נאמנות ואמוראי דירושלמי אליבא דרבנן הוא דפליגי אבל ר"ע בודאי אית לי' צירוף שניהם ומיהו בש"ס דילן משמע דס"ל דלרבנן מטעם מסל"ת לחוד מהימנית משום שהתחילה לבכות:

3362

3363ומזה יליף בתה"ד סי' רל"ט דגוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת מהימן מק"ו דכהנת דהרי אשה מפי אשה מהימן וכן פסק הר"ן בתשובה זולת הריב"ש דחולק ודיע' זו מייתי לי' גם מהרי"ק שרש קכ"א אלא שמוסיף בה דברי' תמוהי' לא יכולתי להולמם ע"כ אעתיק תוכן דבריו שכ' וכי תימא אדרבא נילף מרבנן דלדדהו מסל"ת גריעא מכהנת ונימא בכהנת הא דמועיל עד מפי עד ולא במסל"ת דז"א דבהא לא פליגי דלכ"ע מסל"ת עדיף אלא לרבנן לא הות הפונדקי' מסל"ת ולר"ע הוות מסל"ת כמשמע מלשון רש"י ולכ"ע מסל"ת עדיף תו כ' וכ"ת שאני הך מסל"ת הואיל והוציאה גם מקלו ותרמילו זה א"א שהרי הרי"ף מוכיח מכאן דכל שהתחיל הגוי להסיח ל"ת מצינן לגלויי הדבר מני' שפיר כי הכא דבכי' והדר שאלוהו איה חבירינו ואי ס"ד דמקלו ותרמילו מועילין דלמא שאני הכא שהי' גם מקלו ותרמילו אע"כ ס"ל להרי"ף דהנהו לא מעלי' ולא מורידי' דהרי חיישי' לשאלה וכה"ג וכן קברו אפשר דמשקרת ועוד ראי' ממרדכי דלבתר דמייתי דברי הרי"ף הנ"ל מקשה אמתני' ל"ל וקברתיו הא בכל מסל"ת לא בעי' וקברתי' לדעתו ותי' קבלה הי' בידם שכך הי' מעשה ומאי קושיין דלמא שאני הכא שהי' ע"י שאלה איה חבירינו ומשו"ה בעי' וקברתי' כי היכי דבעי' מקלו ותרמילו אע"כ פשיטא להמרדכי אי לאו דמהימנת במסל"ת לחוד לא הי' ר"ע מאמינה ע"י כל הני ומשו"ה הקדים המרדכי לאתויי' הרי"ף הנ"ל להוכיח מהרי"ף דהני לא מעלי' ולא מורידי' ע"כ תוכן דברי מהרי"ק ז"ל:

3363

3364ומאוד דבריו תמוהים דבתחלה אמר דלמא לרבנן דגריעי מכהנת לא יאומן מסל"ת מפי מסל"ת ועל זה תי' דבמסל"ת מודו רבנן אלא דהם לא מיחשבי פונדקי' למסל"ת הנה ע"כ אין כוונתו דלא הי' מסל"ת כלל דא"כ אמאי תאומן כמ"ש תוס' אע"כ הכי קאמר לרבנן לא הוות פונדקי' מסל"ת מעלי' משום ששאלו אי' חבירינו ומשו"ה גריעי מכהנת ומסל"ת כי האי באמת אפשר דאין עד מפי עד מהימן אבל מדר"ע נשמע דע"י צירוף מקלו ותרמילו משווי לי' מסל"ת מעלי' וחזינן דבהא לכ"ע עדיפא מכהנת ש"מ דמסל"ת מעלי' מועיל מפי מסל"ת אחר נמצא לפ"ז כבר תבר לגזיזי' עכ"פ והודה במקצת דמסל"ת גרועה דהיינו שהתחיל הגוי וחזרנו ושאלנו (כאן חסר קצת):

3364

3365וחזר והקשה וכ"ת שאני הכא שהוציאה מקלו ותרמילו הנה ע"כ צ"ל כוונתו כך דלמא לעולם אפי' מסל"ת גמור שהתחיל הגוי לגמרי נמי גרע מכהנת ור"ע דמודה בפונדקת משום דמקלו ותרמילו משווי' לי' עדיף ממסל"ת דעלמא כך צ"ל כוונת קושייתו וא"כ איך מתרץ זה מדהוכיח הרי"ף מהכא דבכיא ש"מ היכי דמתחיל הגוי להסיח ל"ת יכולי' לשאול ולחקור לגלויי מלתא ומנ"ל להרי"ף דלמא שאני הכא שהוציאה מקלו אע"כ זה לא מעלה ומוריד כלל תימה רבתי וכי יכחיש דלר"ע בעי' דוקא צירוף מקלו והרי"ף הוכיח לרבנן דלא מצרפי מקלו כלל לפום ש"ס דילן דס"ל כהך מ"ד בירושלמי וכפשטא דמתני' שפיר הוכיח הרי"ף דכל שהתחיל הגוי אע"ג דשיילי' מני' אח"כ לגלויי מילתא לא נפיק מיהת מידי מסל"ת גרוע אבל לר"ע דמצרף מקלו אפשר דאפי' מסל"ת גמור נמי גרע מכהנת וצירוף מקלו הא דעביד לי' מעליותא כל כך וא"כ נפל פותא בבירא דהא במסל"ת גרוע דמועיל לרבנן אמרי אינהי גופי' דגרע מכהנת ומסל"ת מעלי' נמי לא אשכחן דלא גרע מכהנת אלא מדר"ע ואולי הוא ע"י צירוף קאמר כמו שאמר בוכ"ת דילי' ולא מוכח מידי ואפשר שזהו דעת הריב"ש דפליג אמסל"ת מפי מסל"ת ולא חייש לק"ו הנ"ל השתא כהנת מפי כהנת מהימני' מכ"ש מסל"ת מפי מסל"ת דאפשר דס"ל כהוכ"ת הנ"ל ודחיותו לית לי' מפני הטעם שכתבתי גם מ"ש אהמרדכי הוא שלא בדקדוק דלמא כי היכא דצריך מקלו ותרמילו ה"נ צריך וקברתיו תמי' המרדכי קאי לרבנן דמתני' דלית להו מקלו ואית להו וקברתי' מיהו הך מילתא יציבא בהמשך דברי המרדכי דאלולי שהבי' הרי"ף הומ"ל דבמסל"ת גרוע כי האי בעי' וקברתיו לכן מייתי הרי"ף שאינו מחלק וק"ל אבל סוף דברי מהרי"ק תמוהי' ודבר זה דמסל"ת מפי מסל"ת הי בידינו ושדינא בי' נרגא:

3365

3366איברא אנא חלם אנא מפשר בעזה"י דעכ"פ הדין דין אמת אב"א גמרא דלא מיבעי במסל"ת מעלי' דלית מאן דחש לוכ"ת דמהרי"ק הנ"ל למימר דמקלו עביד לי' טב ממסל"ת דעלמא דאין לנו אלא דברי הש"ס דאמר מסל"ת הוות ור"ל דהך מקלו משויי' לי' מסל"ת מעלי' ובהך סברא לחוד הוה עדיף מכהנת וא"כ מוכח דמסל"ת מפי מסל"ת מהימן מק"ו ואלא במסל"ת גרוע נמי הא רבנן ילפי כהנת בק"ו מפונדקית דהוה מסל"ת גרוע ואי ס"ד דבמסל"ת גרוע מפי מסל"ת לא מהימנית פונדקי' א"כ כהנת דאתי' מינה היכי תאומן דיו לבא מן הדין להיות כנדון אע"כ גם מסל"ת גרוע מהימן לרבנן במפי מסל"ת אחר וזה ברור:

3366

3367ואב"א סברא דדוקא המכוון להעיד שנאמנותו הוא רק מגז"ה בלי טעם דלא כמשמע לשון הרמב"ם קצת ספ"ז מיסודי התורה על זה אמרה התורה על פיהם ולא עפ"י מתורגמן היינו עד מפי עד אבל כל שאנו מאמיני' לו במסל"ת שאין כאן תורת עדות רק שידענו דקושטא קאמר מה לי אם יאמר שראה כן בעצמו או מפי עד אחר וכיון דאפי' מסל"ת גרוע נמי קמו בי' רבנן דקושטא קאמר דין הוא שיאומן מפי מסל"ת אחר והדר מסברא ילפי רבנן דכהנת המכוונת להעיד לא גריעי בנאמנות דידה מפונדקי' המסל"ת גרוע ובדין הוא שנאמין לה ג"כ אשה מפי אשה והדברים ברורי' לפע"ד:

3367

3368עוד כ' במהרי"ק שם דאעפ"י שחפשו אחר אדם וע"י המחפשי' בא הגוי ואמר מת פלוני מ"מ לא נפיק מידי מסל"ת וראי' מב"ק קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורי' שאמר כגון שהי' הבעלים מרדפי' אחריהם ואלו מסיחי' לפי תומן מכאן יצא נחיל זה הרי אעפ"י שהבעלי' מרדפי' אחר נחיל מ"מ לא נפקי מדין מסל"ת והנה ע"כ א"א לפרש כפשוטו דס"ל דהא קמ"ל הש"ס התם אעפ"י שהי' מרדפי' ומחפשי' מ"מ מהימני נשי' וקטני' לפי תומן דזהו אינו מדרך הש"ס דהמקשה הקשה מ"ט יאומנו נשים וקטני' ודי לו לתרץ דמתני' מיירי לפי תומם ומה הי' לו למתרץ להוסיף על המבוכה ולומר שמיירי במחפש אבל ע"כ הפי' כמ"ש רש"י שם דס"ל להמתרץ דגם מסל"ת לא יספיק אלא בשהי' גם הבעלי' מרדפי' ואלו באו והסיחו לתומן וה"ל נמי רגלים לדבר והך בעלים מרדפי' מעליותא הוא ולא גריעותא ונ"ל דמ"מ מוכיח המהרי"ק דהחיפוש אינו מגרע דא"כ איך נאמין התם במסל"ת:

3368

3369אבל הא קשי' לי מאי פריך הש"ס התם ארב אשי שאמר אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד והרי נחיל של דבורי' והרי בנחיל בעי' נמי רגלי' לדבר ואח"כ מצאתי שהרגישו בזה יש"ש סי' כ"ח והת"ח והיש"ש תי' דלא בעי' מרדפי' רק שנדע שלא נתייאשו הבעלים והת"ח כ' דלהכי בעי' מרדפי' דאל"ה הוה רגלים לדבר בהיפוך מדלא רדפו ש"מ שאינו שלהם ודבריהם צ"ע אה"נ דצריך מרדפי' מטעמי' הנ"ל מ"מ כיון שמרדפי' ה"ל נמי רגלי' לדבר ומאי הקשה המקשה אדרב אשי ולא מצאתי יישוב לק' זו אם לא שאומר בהיפוך ממהרי"ק הנ"ל דפשיטא לי' להש"ס דמסל"ת ע"י חפוש לא הוה מסל"ת מעלי' והכא נהי דבלא מרדפי' א"א מטעמי' הנ"ל מ"מ השתא דמוקי לי' במרדפי' מה שהרווחנו ע"י הרדיפה דה"ל רגלי' לדבר חזרנו והפסדנו ע"י החפוש שנעשה מסל"ת גרוע ודומה לפונדקי' לר"ע דס"ל דע"י צירוף רגלים לדבר דמקלו ותרמילו נעשה מסל"ת גמור הה"נ אי לאו הרגלי' לדבר לא הוה מסל"ת כלל כיון שחפשו אחריו אלא כיון שהיא גופי' עושה רגלים לדבר מועיל מסל"ת ואם כן הקשה הש"ס שפיר לר"א והרי נחיל של דבורי' ומוכח דבעלמא לא מועיל מסל"ת בכי האי גוני:

3369

3370אמנם בתשו' מיימוני לס' משפטי' סי' ט' כ' וז"ל ושנסתפקת מאחר שהקרובי' הוציאו קול בכל העיירות שמסביב דדמי קצת לאי' חבירינו לא דמי דהתם שיילי' לי' בהדי' אבל הכא מקרי שפיר מסל"ת אע"ג שמחפשי' אותו דאל"כ היכי מהימנינן לשום גוי מסל"ת באשה שהלך בעלה למ"ה נימא דלמא משקר ולפי שיודע שהלך בעלה למ"ה וא"א לה להנשא עד שיעידו לה שמת אומר כן כדי לקלקלה ודאי לא פלוג רבנן וכו' והיא תשו' מהר"ם מר"ב והנה לכאורה אין הדמיון עולה יפה דודאי יש לחלק בין יצא הקול כבר שמת ומחפשים אחריו למי שהלך למ"ה ולא יצא עליו קול כלל וכמ"ש ב"ש סק"מ ודבריו מוכרחי' מהש"ס גבי קומנטריסי' מהקו' שהקשה בחלקת מחוקק סקכ"ח וק"ל וצ"ל דמהר"מ ז"ל הכי קאמר מאיזה טעם לא חשו חז"ל נמי להך חששא שיבוא לקלקלה במזיד בהלך למ"ה וע"כ משום שאינו נחשד בכך שיקלקלה שאין הגוי מתעורר לכך וא"כ אותו הטעם בעצמו שייך נמי לומר במחפשי' כל שלא שאלוהו לו בעצמו שהוזקק להשיב אז י"ל אשר פיהם דבר שוא אבל כל שלא נזקק לדבר והוא מעורר בעצמו להרע או להטיב (כאן חסר):

3370

3371והנה בגוי שהגיד ע"י שאלה לגוי ס"ל להר"ן דלא הוה מסל"ת ובתה"ד סי' רל"ט ס"ל דוקא בישראל השואל לא מהני אבל בגוי מהני והיש"ש כ' על זה פט"ז דיבמו' סי' י"ט וז"ל לא נהירא לי כלל מאחר שהגוי מן הסתם מוחזקי' לשקרני' אשר פיהם וגו' א"כ לא מחזקי' להו בחזקת כשרות כל היכי שמשיבי' דבר לשואליהן אם לא מעצמן וכן נמצא בתשו' הר"ן וכן עיקור ועיי' בתשו' הריב"ש עכ"ל והמשאת בנימין סי' ק"ה כ' על דברי תה"ד הנ"ל וז"ל ודי לנו בקולא זו שהקיל הרב בנכרי השואל היכא דליכא נפקותא בנכרי השואל מה שלא נמצא קולא זו בכל התלמוד ובכל פסקי הגאונים וכדאי הוא הרב לסמוך עליו בזה אבל הבו דלא לוסיף עלה להקל בנכרי השואל דאית לי' נפקותא בדבר דהא תלמודא סתמא קאמר דבעי' מסל"ת ולא חילקו בין ישראל השואל לנכרי השואל עכ"ל והרב ב"ש סקמ"ח משמע דאפי' אם נקל בכל אופן אבל עכ"פ בשופט השואל הו"ל כמתכוון להעיד ממש ובמהרי"ק הנ"ל נמי כשהתיר ע"י שאלת השופט יהיב טעמא משום שע"י הודאתו חייב את ראשו למלכות משמע דזולת זה לא אמנם בתה"ד משמע דאינו מחלק בכך וכן הבין ממנו הרב"י דמייתי עלה תשו' הר"ן דמיירי מחקירת השופט משמע דלתה"ד בכל גוני מהימן:

3371

3372ואמרתי אני עם לבי לתור ולדרוש מאין הרגלים לתה"ד להמציא היתר שלא נמצא בש"ס וראיתי לפע"ד שהיתר זה מבואר בגטין י"ט ע"ב ר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסל"ת ומגבי בי' ממשעבדי ויל"ד טובא הא במסל"ת בעלמא כך לי אחד כשנים והכא מ"ט הקפיד אתרי תו הא ע"י שאלה הוה שיקרא לו השטר הזה ואיך יתואר מסל"ת תו קשי' הא לא מהימן מסל"ת אלא בנחיל של דבורי' דהוא ממון דרבנן כמבואר ב"ק קי"ד ע"ב הנ"ל ואיך יאומן להוציא מחזקת ממון דאורי' ובשגם שאידך טוען ברי נגד השטר ואפי' בדרבנן היכי דאתחזק איסורא לא מהימנין במסל"ת כמבואר בש"ע י"ד סס"י קל"ז ואיך האמין להם הכא ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ולפע"ד הדבר פשוט לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ג שפתיו ברור מללו דגבי קפילא שאנו שואלי' אותו בעי' שלא ידע שאיסור והיתר תלוי' בזה ואז לא יזיק השאלה משא"כ היכי שיודע שאו"ה תלוי בזה בעי' שיאמר כן מעצמו ושני האופני' נקראי' מסל"ת עוד כ' סי' צ"ח ס"ק ב' דאפי' למ"ד טע"כ דאוריי' או בבב"ח לכ"ע מהני קפילא במסל"ת משום דמרתת הואיל ואיכא למיקם עלה דמילתא והנה בשטרי פרסאה אע"ג דהוה ממון דאורי' מ"מ הואיל ומרתת שיראה השטר לחברו ג"כ מהימן בלפ"ת ומ"מ הואיל וא"א בלי שאלה ונהי דלא דמי ליודע שאיסור והיתר תלוי' בזה שהרי אינו יודע על מה אנו מקפידי' ומה אנו רוצים שיקרא מן הכתב מ"מ מסל"ת ממש נמי לא הוה דעכ"פ יודע שיש לנו שום קפידא בזה ואפשר שיקלקל דבר א' בקריאתו ע"כ מקרינן גם להשני לפי תומו ומסתמא לא יזדמן במקרה שיכוונו שניהם למכשול א' ואע"ג דהוה ע"י שאלה מ"מ כיון שאינו יודע על מה היתה ההקפדה מקרי מסל"ת והואיל דעביד' לאגלויי מועיל אפי' בדאורי':

3372

3373והנה לפ"ז בעדות נשים דפשיטא להש"ס דע"י שאלה לא מקרי מסל"ת לאו משום חומר' דהרי הוכחנו אפי' בדאורי' נגד חזקת ממון מועיל היכי דעבידא לאגלויי וכל עדות אשה בנוי ע"ז שהוא עבידא לאגלויי ומתוך חומר וכו' אע"כ היינו טעמא משום דכל הגוים יודעי' שתלוי בזה דת יהדות והיתר אשתו (כאן חסר קצת) משום דכל שהי' ע"י שאלה לא הוי לפי תומו לא שהשאלה מפסיד ההסחה לפ"ת אלא הידיעה שיודע הגוי שדת ישראל תלוי בזה וא"כ כל שנשאל מגוי חברו ואפי' יהי' השואל השופט או שואלו לשום תועלת אחרת מהימן דהרי קפילא ע"כ יודע הוא שנשאל לשום תועלת והני פרסאי דרב פפא יודעי' הי' שנשאלי' לתועלת ענין ומ"מ לא חיישי' לשקורי אלא אם עושי' כן ויודעי' שהדת תלוי בזה אע"ג דבעלמא לא חשידי להכשילי היינו לעורר מעצמם להכשיל ישראל אבל כששואלי' אותו משיבי' שקרי' אבל בלא"ה לא כמוכח מהנ"ל ויש קצת פקפוק ממ"ש תה"ד עצמו בסי' ע"ט ואינו כדי:

3373

3374ולפע"ד גם הר"ן בעצמו לא יפקפק על ראי' זו אלא לטעמי' אזל דס"ל בפי' הש"ס דלא הוה מסל"ת אלא בקשור דברים אבל לא זולת א"כ ה"ה נמי להחמיר אפי' בשאלת גוי והרי קמן דהחמירו בא"א מבשארי איסורי' דבעי' דוקא קשור דברי' אבל למה דבררנו לעיל שהעיקור כהריב"ש והוכחנו כן מהש"ס דלא בעי' קשור דברי' א"כ ק"ו הוא השתא גוי שבא ואמר מאן איכא בי חיואי כי באתי להודיעו שמת חיואי שאנו רואי' כוונתו מבואר להודיע כן מ"מ לא חיישי' לשקורי מכ"ש ע"י שאלת גוי שאינו יודע שיגיע מזה שום דבר ליהודים לא כ"ש דליכא למיחש למידי:

3374

3375אכתי פש גבן לברורי בגוי מפי גוי וחזר הראשון והכחיש השני האומר משמו הנה פ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) גבי פלוני חכם טיהר לי את הכתם אמר בירושלמי וכולם בעדים ובשם הרמב"ן כ' הר"ן דהחכם נאמן שכך קיבל מרבותיו והרא"ש שם הסכים עם הירושלמי דלא כרמב"ן וכ"כ להדי' בשלטי גבורים דיבמות פט"ו בסוף דף מ"ח ע"ב אות קטן ד' כ' בהירושלמי דעד הראשון לא מהימן ומייתי ראי' מפ' שבועת העדות ורצונו לומר שם ל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ולא לב"ד ואי ס"ד כהרמב"ן הא העד מהימן במה שחוזר וכופר מה שהעיד לה ולפע"ד מש"ה השמיט הרמב"ם הך דעד מיתה משום הך קושי' וס"ל הך דשבועות ס"ל כהירושלמי ואיהו סמך אסוגי' דפ' המדיר דפשטא משמע בלא עדי' אלא שהחכם בעצמו כופר וכהרמב"ן ומ"מ הרא"ש פ' שבועת העדות כ' סברת הרמב"ן שכך מסתבר והקשה מאותה סוגי' ותי' נהי דעד הכופר מהימן מ"מ היא לא היתה צריכה לו כיון שכבר אמר לה מת בעליך ע"ש נמצא סתרו פסקי הרא"ש בענין זה דבפ' המדיר מסכים הולך עם הירושלמי ובשבועות כ' כקבלת הרמב"ן וקו' זו הקשה הרב ב"ש סי' קט"ו ס"ק ד' ותי' דוקא שלא להפסידה כתובתה כ' הרא"ש כהירושלמי שהוא ממון אבל לא לענין איסור וכ"כ הרב"י בי"ד סס"י קפ"ה והט"ז שם ולכאורה הדברים תמוהים הא בשבועות מוקי לי' הש"ס בתפיסא מטלטלא בכתובתה ובאנו להוציא מידה עפ"י עד הכופר ואפ"ה כ' הרא"ש דמסתבר כרמב"ן ואיך נוציא מידה והיא אומרת ברי לי שאמרת לי מת בעליך והנלע"ד להסביר הענין כך דהנה סתם ע"א דמהימן הרי הוא כשני' ועד המכחישו ה"ל כאחד במקום שנים משא"כ באומר מפי עד אחר והלה כופר לא אלים כחו כולי האי וה"ל ס"ל להרמב"ן דעד הכופר ה"ל כשנים נגד האומר משמו ומשו"ה מפסידת כתובתה על פי החכם ועל זה פליגי עליו דמה"ת להאמינו כשנים במקום שלא האמינתו תורה ודי לומר שהאשה שמהראוי שתהי' כבי תרי אבל השתא שהיא מוכחשת מפי אותו שאמרה משמו לא תהי' אלא כע"א המוכחש וב' עדים המכחישי' זא"ז סלק עדותו כמאן דליתי' (כאן חסר קצת) הכרי נשאר בטבלו והכתם שאינו עתה לפנינו יהי' כאלו מצאה כתם ונאבד קודם שנשאל לחכם עליו ולענין עוברת על דת תשאר בחזקת כשרותה ולא תפסיד כתובתה ומשום כן מוקי לי' בעדים ובעד מיתה מוקמי' לגברא אחזקת חי וממילא המטלטלין שתפסה בחזקת בעליהם הראשוני' קיימי' ומשו"ה כ' הרא"ש שם דמסתבר כרמב"ן ר"ל במ"ש שאין האומר משמו נאמן אבל במ"ש הרמב"ן שהכופר מהימן בהא לא ס"ל כוותי' וסמך עצמו על מ"ש פ' המדיר ואע"ג דהרא"ש מייתי ראיות הרמב"ן מפרק המדיר היינו שהרמב"ן מסתייעא מזה אבל הוא לא ס"ל כוותי' בהא וכמ"ש גם הב"ש וק"ל ולפ"ז הו"מ הרא"ש לשנויי דמיירי בהנך שאין להם חזקת חיים דפ' כל הגט דבכה"ג אוקי עד להדי עד ואוקי מטלטלי' בידה אלא האמת משני דאפי' בכל גוני הדין אמת:

3375

3376וא"כ י"ל שכל הפוסקי' יודו לקבלת הרמב"ן בענין זה ואפי' הש"ג נמי נראה דקאי אהתם במים שאין להם סוף או גברא חרוכא שאין להם תו חזקת חיים ואהא קאי כמבואר למעיין שם בפנים ומייתי ראי' משבועת העדות מעכ"פ איכא שום גוני שלא יכול העד לכפור והיינו עכ"פ בליכא חזקת חיים אבל במי שיש לו חזקת חיים ממש לא יחלוק שום אדם אקבלת הרמב"ן ובמ"כ של הרב"ש דלא דק במ"ש בזה סי' י"ז סקכ"ג ע"ש:

3376

3377ויש לעיין קצת בתשו' הרא"ש כלל י"ט סי' ד' במי שהחזיק כמה שנים בקרקע שקנה משמעון שהי' דר בה ואז א"ל שמעון שהוא קנאה מחמיו ועכשיו יצא עלי' ערעור שטוען שהיתה הקרקע של אבות אבותיו של המערער כ' הרא"ש אעפ"י שעכשיו כופר שמעון שלא הי' של חמיו אין אנו נזקקין לו כיון שאלו לא הי' שמעון המוכר לפנינו הי' המחזיק נאמן בזה גם עתה ששמעון בפנינו וכופר לאו כל כמיני' להפסידו וע"ש וצ"ע קצת דנוקי עד להדי עד ונוקי קרקע בחזקת מרא קמא שהוא המערער ומגו דמינך זבנתי לא שייך הכא מטעם שכ' רמב"ן בחי' ב"ב כ"ט ע"א ביישוב קו' תוס' שם ד"ה הני וכו' וק"ל:

3377

3378אך מסברא נ"ל דהיינו דוקא כשהי' זה מעיד בשם פלוני והיינו סוברים שאם נשאל לפלוני גם הוא יאמר כמו פלוני טיהר לי נהי דאין אנו צריכי' לשאלו שהאשה מהימנת מ"מ אם אירע שהחכם כופר בהא איתא למ"ש לעיל אבל אם מתחלה מיד לא עלה על דעתינו מעולם שהראשון יודה וידענו מיד שיכפור כגון שהעיד עד מיתה פלוני אמר לי שהוא הרג פלוני ואנחנו נדע מיד שלעולם לא יודה זה הראשון אם נשאר לו ואפי' שמת סתם נמי לא יאמר לנו כי ירא לנפשו כיון שהגיד לזה שהוא הי' עם הורגיו א"כ כיון שזה המגיד הי' מהימן ששמע מפלוני שהרגו וכבר הסכמנו בלבנו שזה לא יודה זה ואלו לא בא זה לפנינו מעולם היינו מתירי' האשה אע"ג שידענו שזה יכפור א"כ מה יפסיד אם יבוא ויכפור וגם בזה יש ליישב ש"ס דשבועות מיירי שהעד א"ל שהוא המית בעלה כבסוף פ"ב דיבמות דבכה"ג לא אכפת לנו בכפירתו כנ"ל ומכ"ש כשהעדי' גוי' וזה הסיח לפי תומו והכופר הסיח עפ"י שאלה דנראה פשוט דכ"ע מודים ואפי' הרמב"ן דאין הכופר מהימן ועיי' בש"ע סי' י"ז סעי' ל"ז בסופו ועיי' מרדכי סוף יבמות:

3378

3379אחרי הדברים והאמת האלו נבוא לנדון דידן בעזה"י וה' יאיר עיני בתורתו והנה צריכי' אנו לעיי' בג' דברים א' בעדות העד הראשון מנגינות שותי שכר שאמר בשם גיסו של המרצח ב' בעדות הפקיד בכתב ובעל פיו ג' בכפירת העד הראשון:

3379

3380והנה עדות הראשון שאמר שגיסו הרג ליהודים מגיסונג וקברום סמוך לפתח ביתו ונתן לו טיכליך אין לך עדות מבואר וגלוי יותר מזה שאמר לפי תומו וגם לגוי חברו וגם על עצמו וגיסו באופן שמחייב ראשו למלכות אם יודע הדבר ואמר נמי וקברתיו ובמה שאמר דיא צווייא גיסינגר יהודי' מקומם ומספרם ובידיעה דיא גיסונגער משמע הידועים שנשאו ונתנו בהם מוזרת בלבנה ולא נחסרו יהודי' מגיסונג חוץ משני אלו ולא ידענו עיר שיש בהן יהודי' סמוך לגלילות אלו שנקראת גיסינג (כאן חסר קצת) עצמו שקבל מזה מגיסו טיכליך ושיש לגיסו ממון הרבה עי"ז ושלא הי' לו מנוחה בביתו מפני קבורת היהודי' כל אלו הדברי' הם ראיות ברורות שעל אלו דברו ומפני כן לא הארכתי כלל בפרט זה כי נ"ל פשוט שאין לספק בזה כלל:

3380

3381גם במה שחזר וכפר כבר כתבתי לפע"ד אעפ"י שהעיקור בזה שאין האומר משמו נאמן מ"מ הכא אי נניח שהאומר משמו הי' מהימן בתחלה לא יגרע עתה הימנותי' מפני כפירתו של זה שהרי גם מאז דבר הגנב וספר לנו זה וידענו שזה הערל יכפור ולא יודה בפני השרים על עצמו לחייב ראשו למלכות:

3381

3382אמנם בעדות הפקיד צריכי' לעיין קצת הנה מ"ש במכתב שיבואו יהודי' אצלו אולי יכול לעמוד על החקירה אודת הרצחנים של היהודי' הנה כ' הזה לית בי' ממשו' וכחירגא דיומא דלא שמי' כמובן אבל מ"מ יש בו ב' תועליות א' שמזה מובן מאוד שכל כוונת הפקיד על היהודים הידועים שהי' מחפשי' אחריהם זה שנתים ימים וזה פשוט וממילא כל דבריו הבאים אח"ז כולם סובבי' על דברי האגרת הזאת וב' שיחשבו עתה דברי הפקיד אל העד כמו מסל"ת דלכאורה בלא הכתב הוה ע"י שאלה חדא מסתמא כשבא היהודי אל הפקיד שאל לו דבר מה נעשה בענין הרוצחי' ומה שמעת מהם דהכי אורחא דמלתא כמ"ש בתשו' הר"ן שהבי' הרב"י ועוד אפי' שתק היהודי עד שהתחיל הוא לספר עמו מ"מ ביאת היהודי לביתו הוא בעצמו כשואל שהרי ידע הפקיד שע"כ בא בצל קורתו אבל האגרת הוא קצת התחלה כפונדקית דבכי' אעפ"י שאינו דומה ממש דהתם הבכי' הוא סי' התחלה לסיפור מיתת חביריהם משא"כ האגרת שלא כ' בו אלא שיחקור על הרוצחי' ואולי לא מצא ולא הי' רוצחי' מעולם מ"מ ה"נ לא הי' השאלה אלא מעין האגרת אם שמע מרוצחי' אבל המיתה הוא פשוט להגוים כיון שמצאו ראש א' ובו מפה של הנער א"כ כל עסקיהם רק לגלות הרוצחי' ולהציל ממונם של יהודי' לכן הוה לכל הפחות מסל"ת גרוע כבכיה דפונדקית ומ"מ מהני בזה מסל"ת מפי מסל"ת שהרי כבר כתבתי והוכחתי שאפי' במסל"ת גרוע כי האי נמי מהימן מסל"ת מפי מסל"ת עתה מצאתי מ"ש מהר"א אלפאנדרי במכתב מאלי' בק"ע ד' ע"א סי' ס"ג בשם תומת ישרים וז"ל אפי' תימא דכל שהזכירו ישראל לא מקרי מסל"ת היינו דוקא בשהזכירוהו בחזקת חי והשיב שהוא מת אבל אם הזכירוהו בחזקת מת ולא בא לחדש אלא אופן המיתה אינו מן השם דליפוק מחזקת מסל"ת:

3382

3383וגם מה שחפשו היהודי' אחרי הנאבדי' כבר כתבתי לעיל שהעיקור כתשו' מיימוני בזה שכיון שלא שאלו להגוי עצמו אינו מפסיד ומכ"ש הכא כשהחפוש כבר חלף עבר זה שנתים ימים ואין זכר למו א"כ מה שנתעורר הפקיד לקרוא ליהודי' ה"ל מסל"ת שפיר ולא יחלוק אדם בזה:

3383

3384אלא שאכתי יש לחוש שעשה הפקיד זה להתפארות שזה כבודו לחפש ולהוציא לאור דברים נסתרים אעפ"י שהוא לא יוציא לאור משפטם וכמ"ש תשו' הר"ן גבי התפארות דשליחות המובא באריכות ביתה יוסף ובאמת לפע"ד הוא חשש גדול מאד אבל נ"ל בכאן סניף גדול מה ששאל היהודי את הגנב וספר לו הדברי' כהווייתן כמ"ש לו הפקיד משמו לא פוחת ולא הוסיף עם כל הסימני' ונהי דזה הי' ע"י שאלת ישראל מ"מ נוכל לצרף זה לדברי הפקיד להסיר מעליו תלונות ההתפארות שהרי ראייתי ברורה מדר"פ דפ' ב' דגיטין ששאל לשני פרסיי' זה שלא בפני זה וסמך עליהם להוציא ממון מחזקתו אעפ"י שהי' ע"י שאלה מ"מ כיון שלא שינו לשונם ש"מ דקושטא קאמרי ונהי דבעדות אשה לא סמכי' אשאלה מטעם שכתבתי לעיל שכל הגוים יודעין דהתירא תלי' (כאן חסר קצת) כבר הסיח לפ"ת ורק משום חשש ששיקר משום התפארות שפיר יש לברר ע"י שאלת ישראל אל הגנב ובשגם כבר כתבתי דהכא בעובדא דידן לא הי' עולה על דעתם התירא דאתתא כלל כי הריגתם הי' פשוט בעיניהם ולא חשב ששואלי' לו רק על הרוצחי' מי ומי הם:

3384

3385ואם נבוא לחוש שמא מפני ההתפארות שם הפקיד דברי' בפי הגנב שאם ישאלוהו יאמר ככה ולא דמי לדרב פפא שהי' זה שלא בפני זה ולא ידע א' מחברו לא נ"ל לחוש לחששות רחוקות כאלו בעיגונא דאתתא שהרי יתר בז וקלון יהי' לו אצל הגנב ממה שיתכבד אצל היהודי' שהרי כיון שהכל שקר א"כ לא יתברר על ידו שום דבר והיכן התפארת של זה ורב בזיון יהי' לו במה שגילה בהתתי' אל הגנב שעשה עמו קנוני' להטעות היהודים ע"כ הוא חשש רחוק ולא שכיחא אם לא שיש לחוש שעשה כן לתועלת ממון מהיהודי' שישלמו תיכף אפי' אם לא יוציא שום דבר לאורה וזה צריך חקירה רבה גם על האשה שלא עשתה כן על ידי פיזור:

3385

3386אבל היותר קשה הוא שדברי הגנב אל הפקיד הי' ע"י שאלה אשר ממש כל הפוסקי' זוחלי' ורועדי' להכניס ראשיהם בזה ומכ"ש שהי' ע"י שאלת השופט דלא נמצא בשום א' בפירוש להתיר ומה שנמצא לקוטים מתשו' אחרונים בספר קונטרס עגונות מי יסמוך על זה וכבר כתבתי לעיל דעתי שיש לסמוך על תה"ד אפי' בשאלת השופט מטעמי' וראיות שכתבתי לעיל והכא השתא נוסף לזה כיון שהגנב הזה נתפס בצרת עצמו מה לו ולצרה הזאת להגיד על חבירו להביאו אל הבור וכעין שכתבתי לעיל בדעת הריב"ש במי שהי' מושלך לבור כיון שהולך למות אין דרכו להכשיל לישראל מכ"ש להמית חברו ובשגם שיש רגלים לדבר באריכת סיפוריו מקום קברו ושחזרו והוציאום מקברם מחמת אימה ודברים היתירי' כאלו דומה קצת למקלו ותרמילו וקברו מפני כל האמור הי' נ"ל להלכה לסמוך להתיר:

3386

3387אמנם להיות כי הך דמסל"ת ע"י שאלת נכרי את חברו הוא קשה מאוד בעיני הפוסקים וכל סמיכת הקולות הוא מפני שני דברים א' שלא תתעגנה בנות ישראל ב' שעל הרוב אין כאן חזקת אשת איש ממש והכא תרוויהו ליתנהי:

3387

3388הראשון תקנת עגונות כיון שכ' מעלתו שבן חורגו הי' עמו מסתימת הלשון משמע שהי' בן אשתו של עכשיו והנה כבר הי' לה בעל ומת או נתגרשה ולא מיבעי' אם הראשון מת וזה נהרג שעפ"י כל הפוסקי' היא קטלנית דקי"ל מזלא גרם ואפי' נפיל מדקלא ומת נמי לא תנשא ומ"ש בש"ע בשם רמב"ן דיש מתירי' בנהרג הוא מכשול שלא כ"כ הרמב"ן ח"ו אלא שכ' שסמכו איזה אנשים על זה והוא צווח עליהם כי כרוכיא נמצא גם בנהרג ה"ל קטלנית אלא אפי' הראשון גרשה והשני נהרג יש סברא לומר דגירושין ומיתה מצטרפי' דרש"י ספ"ב דיבמות ס"ל נתגרשה ב"פ הוחזקה להתגרש ולא תנשא והריב"ש כ' שגדולי המורי' סוברי' כן ותוס' שם פליגי ע"ז ולכאורה צ"ע מה לנו אם נתחזקה בגירושין תתגרש ותתגרש והלא רב מכריז מאן הוה ליומא (כאן חסר קצת) גם צריכי' לדחוק קצת בקרא דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולרש"י תיפוק לי' שהוחזקה להתגרש אבל סברת רש"י נכונה דהרא"ש בתשו' כ' הביאו הרב"י סי' ט' דמזלא גרם שלא תתפרנס בריווח ע"כ ימותו בעליהן וצריך לו מזל רע דידה נצח אדידי' וחטפו טרם בא יומו וקשה על זה מדוע לא גרם מזלה שתתגרש ויחי' הבעל והיא לא תהי' לה פרנסה וצ"ל דזה תלי' בבחירתו שאם אין מטבעו להתקצף והיא מצאה חן בעיניו קשה שהמזל רע שלה יכריחנו נגד בחירתו ויותר קל לשדד מערכתו ולאספו בלא משפט וא"כ אשה שנתחזקה בגירושי' נאמר ג"כ מזלה גרם שלא תתפרנס אלא שאנשים האלו הי' יותר נקל לגרום להם קצף ושלא תמצא בעיניהם חן עד שתתגרש מאשר ישודד מערכת יומם וע"כ נפטרה מהם בגירושי' ומ"מ אנו רואי' שמזלה רע ע"כ לא תנשא לשלישי שמא ימות הוא שלא יהי' נקל לבחור בגירושי' ומיושב נמי מלא יכול בעלה הראשון דהתם במי שכבר גרשה פעם ראשונה ואנו רואים שהגירושי' קלים בעיניו ואם מזלה הרע יתגבר שלא יהי' לה פרנסה בריווח יחזור ויגרשנה ומותרת לו אי לאו קרא דלא יכול נמצא לפ"ז מכ"ש דגירושי' ומיתה מצטרפי' לאוסרה אעלמא משום סכנה והא לא הו"מ לשנויי התם ביבמות מגירושי' אגירושי' דמיירי בשלא נתגרשה ע"י מזל רע אלא שנתקדשה מעיקרא אדעתא דהכא כמו מאן הוה ליומי' דז"א דהך דחכם שאסר אשה בנדר בודאי לא מיירי בהכי והקידושי' שאח"ז ודאי שלא הי' ע"מ להתגרש אחר זמן דא"כ אכתי איכא חשדא וק"ל ואמנם בכתובת מ"ג ע"ב בודאי מצי מיירי בהכי ומשו"ה לא מקשה שם מגירושי' ומיהו בלא"ה אזלא שם למ"ד מעיין גורם כמ"ש תוס' שם ע"ש ולק"מ מגירושי' להך מ"ד:

3388

3389ומשמע לי דכל הפוסקי' דס"ל במכת מדינה ליכא משום קטלנית כולם ס"ל כפירש"י דבגט אחר גט נמי איכא למיחש דאלת"ה תקשי להו אמאי לא משנו הש"ס בספ"ב דיבמות במת במכת מדינה אע"כ צ"ל אה"נ הו"מ לשנויי' אלא דעכ"פ תקשי מגירושי' וכבר כתבנו דלפ"ז אפי' בגירושי' אחר מיתה נמי חיישי' ומ"מ משני הש"ס התם דלמא מיתה אגירושי' וגירושי' אמיתה ושנויי דחיקא הוא לאוקמא מתני' נמי כמ"ד תרי זמני הוה חזקה ולומר נהי דהסברות שוות מ"מ כיון דאין המאורעי' שוים מודה רבי דבעי' ג' זמנים וכמ"ש תוס' נדה ס"ג ע"ב ד"ה לימא וכו' ומ"מ הוה שינויי' ופירוקא לסכנתא דלא סמכי' עלי' ומתוך הדברים נלמוד דליתא למ"ש בנודע ביהודה דלהרא"ש דס"ל מזלא גרם ר"ל שמזלה רע שלא תתפרנס בטוב דלפ"ז אם הי' אשת חיל המתפרנסת משל עצמה ליכא משום קטלנית ותמהתי מה יענה בש"ס ספ"ד דיבמות (כאן חסר קצת) אלא ה"ה פרנסת עונתה וכבודה וטב לה למיתב טן דו וכו' ודשומשמי גברא וכו' [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' כ"ד] וגם אשריותא דמכת מדינא נראה דקשה לסמוך וראייתי מכתובות ס"ה ע"א דא"ל בת ר"ח לחומא אלמנת אביי קטלת ליך תלת ובעית למקטלא אחריני משמע שתלתה גם מיתת אביי בה והרי אביי ה"ל מכת משפחה דאתי מדבית עלי כמבואר בד"ה י"ח אע"ג דעסיק בתורה וג"ח מ"מ הא בעלי מכת מדינה נמי עסקי ברפואות ומתו והרבה אחרי' חיו וגם יש להבי' ראי' דאפי' בילדה דאיכא למיחש למכשול ותקלה לא יועיל זה לסכן נפשו מפני מכשול של זאת ולא נימא שומר מצוה לא ידע דבר רע דא"כ מאי האי דקאמרה בת ר"ח קטלת לך תלת הלא קלקלתה תקנתה הוא והיא יפה ביותר ויכשלו בה מצוה לישא אותה ולא ימותו אנשי' בעבור זה וכן מאי האי דאמרי' ביבמות ס"ד ע"ב דעביד אביי' עובדא בנפשי' ומאי עובדא עביד הלא בכה"ג שרי' אע"כ ליתא לכל הני שריותא ושומר נפשו ירחק מהם ומהמונם [עיי' ח"ס אה"ע ח"ר סי' כ"ג]:

3389

3390ונהי דאפי' במיתה ומיתה לא עבדי' עובדא האידנא מכ"ש בנהרג ומכ"ש בגירושי' אבל עכ"פ לכנוס בפרצת דחוקות להתיר לה כבלי העגון ולעמוס על שכמנו היתר אסורי' שלא במקום מצוה מה"ת:

3390

3391והדרך השני מחמת חזקת א"א הנה זולת העדי' האלו לא ידעתי במה יצאתה מחזקת א"א ממש כמו ביום חופתה ואי משום שדרך בעלה לשוב לביתו בג' שבועות ונתאחר עתה יותר משנתיים ימי' בזו לא יוגרע חזקתה ח"ו ומה לנו גדול מעובדא דגברא חרוכא יבמות קט"ו ע"א אחז"ל מחמת כיסופא עריק לעלמא ודברי רש"י פ"ב דכתובו' כ"ב ע"ב באומרת ברי לי אלו הי' קיים הי' בא כבר צווח הר"ן שם כי כרוכי' ומ"מ ל"ק כל כך אפי' רש"י די"ל בודאי החשש אמת מחמת כיסופא איכא אינשי טובא דעריקו לעלמא אלא שהיא תאמר אני יודע בו שהוא אינו מאותן האנשים וכיון שנישאי' לא' מעידי' שיודעי' שמת והיא גם היא אומרת ברי בכך אין לנו עמה דבר אבל לדידן בודאי ניחוש ומכ"ש הכא איכא חששא טובא שהי' עמו בן אשתו והבן הזה נהרג ואפשר על ידי גרמא דילי' של האב בעל אמו הזה ע"כ מחמת כיסופא וחרפת וגדפת אשתו על בנה עריק לעלמא כי חשש שנתפסו הרצחני' והגידו שהוא הי' הגורם ושלא בא לעזרת בנו וכה"ג והנה זה לי קרוב לשנה בחורף העבר נשאלתי ממרחקי' אודת עגונה במשאל"ס ונמצא הוא וכליו והי' הרבה סברות להתיר ולסניף סמכתי גם על זה אלו הי' קיים הי' בא ואמרתי שבזה"ז דקביעי בי דואר ברוב גלילותינו אפי' הי' עריק מחמת כיסופא כיון שהי' שלום גדול ואהבה בינו לבינה א"א שלא ישלח אגרת ממקום שהוא אפי' בקצוי ארץ להודיע לאשתו היכן הוא ומה נעשה עמו וכה"ג ובאמת הותרה העגונה ההיא ע"י צירוף טעמי' רבים והסכימו עוד ב' גאונים מורי הוראה:

3391

3392ואני הרהרתי בסברא זו יום או יומים אח"ז וחשבתי לאמת וראוי לסמוך אפי' לעצמה כי סברא גדולה היא זו וה' אנה לידו היה פה איש אחד נשוא בשמו מאיר פאקש פ"א הלך לדרכו השדה אל מקום תחונת צבא המלחמה ולא חזר ואשתהי קרוב למשלוש השנים והיינו משלחי' אגרותינו אל קצוי ארץ ה"ב וקאפין האגען לחקור אחריו ולא שמענו שמעו והי' שותא בפי הבריות אלו הי' קיים הי' בא והנה אחרי שנעשה שלום בין המלכיות והוא לא חזר כבר החלטתי הדבר ג"כ וכעת אשר כתבתי תשובה וחדשתי ס' זו דבי דואר דקביעי הייתי מהרהר באיש הזה ואמרתי עם לבי בלי ספק שכן הוא דאם הי' חי בסוף העולם או נשבה או נשבר הי' כותב אגרת לביתו וממש לא עברה שעה אחר ההרהור הזה וקלא נפל במתא כי פלוני הוא בוויען ולבסוף בא לכאן והבי' עמו ממון הרבה ואמר כי ראה שלא הצליח במו"מ וכשיחזור לביתו יכלה מעט הריווח שלו ע"כ הרחיק נדוד ולא הודיע לאשתו כדי שיכול לקבץ ממון רב כדי לפרנס את ביתו וכן עשה ואשתוממתי כשעה ואמרתי ברוך שבחר בהם ובמשנתיהם כי דברי חכמי' לא יתבטלו לעולם אמרתי אספרה כמו לחזק דברי חז"ל שא"צ חזוק ועמ"ש תוס' בחולין נ"ז ע"ב ד"ה איזל וכו' נחזור להנ"ל גלל כן איני רואה כאן שום סברא לסלקה מחזקת א"א דאורי':

3392

3393ע"כ להתירה על סמיכת סברתי לחוד מה כחי כי אייחל אם כח בונים כחי כחכמי' וגאוני עולם ואפי' לצרף עמי אחרי' לא בעינא אלא אם כבר הותרה משני מורי הוראות מופלגי תורה אשר סמכו על סברת עצמם להתירה אלא שבקשו עוד סניף אזי אהי' סניף להם ואם אולי ירצה להראות דברי לשנים אחרים כנ"ל והם יעיינו ויסכימו שראוי לסמוך ולהתיר אזי יהי' הם העיקור ואני הסניף כהדין גרמיזא דאתא בבתריתא אבל לא בקדמיתא הנלע"ד כתבתי הכ"ד משהק"ס מפפד"מ:

3393

3394העתק השאלה:

3394

3395לידיד נפשי מחמד לבי אדמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסים מאור עינינו עטרת ראשינו פטיש החזק ע"הי נר ישראל כבוד מהו' משה נרו יאיר לנצח:

3395

3396מרוב הטרדות לא אוכל להטעים האגרת כראוי לאוהבי שמו כי באתי לדפוק דלתי' ודלתי ב"המד להודיעני הדרך אשר נלך בה ע"ד המעשה אשר נעשה בתוך קהלתינו זה כשלוש שבועות דבר ערל א' והוא משרת במדינות איסטרייך לכ' מיכל בה"ג מקהלתינו שיביא לו אלף ועשרה זהו' ב"צ ובעבורם יתן לו אלף זהו' כסף הטמונים בעץ א' ביער והיינו שילך יחידי עמו והשיב לו כי אין לו מעות אלא שיבוא אחר עמו ואח"כ דבר כ' מיכל הנ"ל לה' מאיר הרש בר"ש מקהילתינו והלך ה' מאיר הרש ג"כ ודיבר עם הערל הנ"ל כדברים האלה אלא שגם לו לא הי' כ"כ מעות והלך לק"ק לק"ב ודבר עמו איש א' ושמו מרדכי אלא שלא גילה אזנו כי המעות של כסף טמון ביער אבל גילה הדבר לשניהם ולקרובים והתרו בהם לילך ליער ולא שמעו לעצתם והושיבו להם כי הם מכירים הערל והוא קטן ואין בו כח והוא משרת אצל הערל ושמו ביר באמער וביום א' פ' ויגש זה היום אשר הוגבל להם הערל הנ"ל הלכו שלשתן לשם לכפר הנקרא בראמבערג ודיבר כה' מאיר הרש לכמר מרדכי שיתן לו אותן אלף וחמשי' זהו' והם ילכו עבור המעות אל השכן קרוב הוא למאוד והבטיחו אותו שיחזרו אצלו כשיעור שעה או שתי' והנה כ' מרדכי הנ"ל נתן להם המעות והמתין עליה' יום הנ"ל כולו ויום ב' ויום ג' והתפלל שם אפילו בלא תפילין כי גם הבגד העליון שעליו הנקרא מאנטיל והמיצעל שלו נתן לכמר מיכל הנ"ל ושם הי' הסידור והתפילין שלו וירא כי אין איש ובא ביום ג' הנ"ל לתוך קהילתנו וסיפר המאורע לקרובים עד שהרעישו רעש גדול ושמעתי ושלחתי עמו ששה אנשים מקהלתינו לבקש אותם והמה הולכים ושבים ביום א' פ' זו בבכי וצעקה גדולה איך בעו"ה נהרגו שם נפשות מישראל ומה עשו האויבים בהם פצלו את מוחם ועוד פצעים רבים וגם חתכו ראשיהם מגופם ושאלתי אותם אם הכירו הפרצופים בטביעת עין ואמרו הן ושאלתי באיזה יום נמצאו והשיבו ביום ה' נמצאו הגוים וביום וי"ו עש"ק נמצא ראשיהם ואמרתי שלא יתאבלו עליהם כלל מאחר שנמצא לאחר ג' ימים כשהם חבולים בפניהם וודאי אין להתיר נשים בט"ע שלהם ושאלתי אותם אם הודו הרצחנים בלי עינוי והשיבו הן ואמרתי עכ"פ לגבות עדות מהם והנה במות' תלתא הווינא וכו' והעידו לפנינו ה' יוזל ליב והבח' זיסל בזה הלשון וויא מיר זענען גאנגין האבין מיר גוואהר גיווארדין דאס זיך דער משרת איין אוהר געקויפט האט אום 24 גולדען זענען מיר גאנגען אויף דען בערג צו דען שררה איסט ער זעלבסט גאנגען אונד האט אללע משרתים אצל הערל ביר באמער געפאנגען ווייל מיר געזאגט האבען אלס עס איינער משם געטאן האט אונד אויך דען הויזווירט דער אדון געפראגט אב קיין יהודי בייא איהם געוועזען איזט האט דער הויזווירט תשובה געבען זאנטאג פאר 11 אוהר איזט ער לביתו קאמען איזט דער מיכל גערשטל געלעגען אויף דיא אפען באנק דארנאך צווישען 11 אונד 12 איזט קאמען דער הירשל אונד נאך מיטאגעסען זענען זיא פארט גאנגען האבען געפראגט ווא דער וועג געהט אויף נייאקערכן האט ער משיב געוועזן זיא זאלן געהן דער אוי נאך אונד דיא קנעכט זענען אויך פארט גאנגען דארנאך האט האדון געפראגט דען קליין קנעכט ווא ביסט דוא זאנטאג מיט דיא יודען הין גאנגען והשיב ביז צו אונזער קרויטאקער (האדון) ווא זייט עטץ נאך הין גאנגען (משרת) אויף דען בערג (האדון) ווא זיין דאן דיא יודען הין גאנגען (משרת) איך ווייס ניכט ואח"כ האט מאן דען גראסען ג"כ זא גפראגט האט ער זא משיב געוועזן ואח"כ האט ער איהם גפראגט ווא ער געלד אויף דיא אוהר גנומען (משרת) איך האב פערדינט אין דרעשן 30 גולדן (האדון) האסט דוא נאך געלד בייא דיר (משרת) ניין האט מאן איהם פיזיטירט אונד אין דיא שטיפל 9 גולדן געפונדען אונד וויא דאז ערשטע מאהל דער קליינער ערל ריין קאמן איזט אונד געזויזט געציטטרט האבן מיר גלייך געזאגט זיא זענען בעו"ה מת מאן האט זיא איין גשפערט מיר זענען פיזיטירן גאנגען צו דען ביר באמער דער הער האט איין ערל געזאגט זיא האבן לאסן פאן איהם זאנטאג צעהלען איזט עס געווזן 1045 גולדן ואח"כ האבן מיר אין דיא טרוען גפונדן 1012 גולדן האט עס דער אדון גשווינד גנומען דאס מיר ניכטס זעהן זאלן אויך האט מרדכי גפראגט וואס עס פיר איין מינץ געווזן האט ער גזאגט זא פיל 20 גילדן זא פיל 10 גולדן אונד ריכטיג אללעס צוגעטראפפן ואח"כ האבן מיר איין בייא גארטל גפונדן וועלכע משה אונד זיסל גלייך ערקענט האבן דאס זיא גהערט מאיר הרש דרנאך זענן מיר גאנגען זוכן אצל היער ווא זיא גזאגט האבן האבן מיר גפונדען מיכל ליגען אויף דען בויך אונד מאיר הרש דרנאך אויף דען רוקען אונד אללע אין איין בעכל אהנע ראשי' בעו"ה דרנאך האט האדון צו דען גראסן גזאגט עס איזט שאן אלעס דא דאס לאקנע נוצט ניכטס האט ער משיב געווזן אויף איין אנדרע הערשאפט בייא דיא בראמבערגר טומאה אין איין העל ער האט אויך ערצעהלט דער קליינע משרת האט פראן ממית געוועזן דען גערשטל דרווייל איזט דער הערשל דרפאן גאנגען איזט איהם נאך געלויפן אונד געפאנגען האט דער הערשל געפראגט ווא איזט מיין קאמעראט האט ער געזאגט דארט שטעהט ער נאך האט ער געבעטן וואס ווערדן מיין ווייב אונד קינד טהון אונד האט איהם דאס געלד געבען וואללען האט ער געזאגט עס נוטצט ניכטס אונד איהם מיט געוואלט הין געפיהרט אונד שם ממית געוועזן (האדון) מיט וואס האט איהם ערשלאגן (משרת) מיט איין הירש שאלעט מעסער וועלכעס איך אין וואלט ניין געשמיסן האב דיא ראשי' האבן זיא בייא נאכט ערשט רונטער געשניטן אונד אין דיא העהל ניין געטהאן (האדון) ווא האט ער דען מאנטל הין געטהאן אונד דען זאק האבן זיא געזאגט אויף וועלכען ארט האבן מיר אללעס געפונדען אויך סידור אונד תפילין עכ"ל העדים הנ"ל ואעפ"כ אמרתי לבלתי התאבל עליו כלל עד שאשאל את פי אמ"ו הגאון נ"י שוב אמרתי כל מי שיודע בהם סימנים יעיד לפני והעיד לפני ר' ישעי' ר"ה דקהלתינו איך ל"ה מאיר הרש באצבע קטנה של ידו השמאלית נור 2 גלידער האט דהיינו דאס אברע גליד קאן ער ניכט צו מאכן זאנדערן עס איזט אין איינען געוואקסען ובני משפחת ה' מיכל ב"הג אמרו שיש לכ' מיכל מקום כמו מטבע (שבעצע טהאלער) והוא חלק ואין בו שיער כלל והוא על קדקדו וסביב יש שיער כמנהג הראש אלא שבא לו כן מחמת שחין ובבואם לקהלתינו ותיהום כל העיר נגדם מגדולים עד קטנים יהודים וערלים כולם הכירו אותו בט"ע ואמרו שזה הראש שייך לזה הגווי' והוא כ' מיכל וזה הראש לזה הגווי' והוא ה' מאיר הרש ורעשו כולם גם צחקו עלי מדוע לא ארצה להתיר להם להתאבל עליה' גם מצאו בהם הסי' הנ"ל ואמרתי אני בלבי הרי לפני סי' מנין נפשות ואמרו בטרם שיצאו שילכו למקום הנ"ל ושם נמצאו וגם הערלים אמרו ג"כ מקום הנ"ל אשר הוא סי' מובהק לדעת שלשה גאוני ארץ תשו' בן ל"ב ותשו' מהרא"ם ותשו' מ"ב ואף שכתב הב"ש בס"ק נ"ה בשם הרמב"ם וכן דעת הט"ז דמנין ומקום לא הוי סי' מודה הט"ז דבמקום ממש הוי ס"מ כמו נקב בצד אות פלוני והכא מקום ממש אמרו ונמצאו שם ולדעת הרמב"ם נמי דוקא בדלא אמר הכותי' שיצאו עמו משא"כ הכא ולא עוד אלא שרצחנים הזכירו שמם ושם עירם ואע"פ שהיתה ע"י שאלת השופט וגם חפשו היהודים וזה לא מקרי מסל"ת וגם השאלה היתה לפני ישראל מ"מ אפשר דהכא כיון שכבר היה להם גוויותם ולא הי' ספק אפילו בישראל שהן המה ה' מאיר הרש וכ' מיכל ז"ל א"כ מה שסיפרו אח"כ המעשה אפשר דהוי מסל"ת וצ"ע ומלשון המ"ג שפסוק ברוצח שהודה בלא עינוי משמע אע"ג דשואלו אלא שלא עינו אותו וה"ט דאל"כ למה יתחייב עצמו בחינם כמ"ש הב"ש אלא אפשר דהכא גרועי יותר כיון שראו בלא"ה יצאו חייב וגם הא דיהי' רוצח נאמן בלי עינוי ידעתי שהרש"ך ומהרי"ג פסקו לחומרא והרמ"א כתב בכל מקום דאיכא פלוגת' אזלי' לחומרא אלא שהב"ש כתב בפ' שלא כן דעת הרבה פוסקים ויש לי דברים בזה ולא אטריח אמ"ו נ"י יותר והנה העיקר הסי' המובהק שמצאו בגופו של ה' מאיר הרש והיא באצבע קטנה והסי' בכ' מיכל דהיינו מקום חלק משער בראש לא ידעתי אם יהי' זה ס"מ ומצאנו לפסקי מהרא"ם ז"ל וז"ל מי שיש לו סביב ראשו כמין טבעת בלתי שער ולמעלה ולמטה יש שער כמנהג הראש זה הוא ס"מ להתיר אשתו שאינו נמצא אחד מן אלף שיהי' לו סי' זה וא"כ משמע דוקא בכה"ג כמין טבעת אלא כיון שמקומו ממש ידעו אפשר דדמי לנקב שבאות פלוני ועוד הי' נלפע"ד אע"ג דס"מ בכליו לא מהני מ"מ הכא כיון שכלי זה דהיינו המאנטל והמיצל בשאלה בא לידו מכ' מרדכי אפשר דמהני דלא חיישי' בזה לשאלה כיון שאין השואל רשאי להשאיל ועוד לו יהי' סי' בגופו הנ"ל סי' אמצעי הנה הב"ש צידד למימר דסי' אמצעי בגופו וסי' מובהק בכליו מהני ממ"נ ובפרט כי יש ראי' ואומדנא להיתר מ"מ מי אנוכי שפל ערך אשר אין בו לא דעת תורה ולא דעת נוטה להקל בזה ובפרט למ"ש הח"מ ס"ק ע"ה אלא לענין אבילות כיון שהרעישו עליו כולם אמרתי אע"פ שכתב הרמ"א ז"ל שאין מניחין להתאבל כ"ז שאין כאן עדות שראוי' להתרה הכא כיון שיש ראי' ואומדנא גדולים כמ"ש אלא שאין אני כדאי לסמוך על הוראתי לא אזלזל באבלות ובפרט ביום הראשון וכן משמע קצת מש"ס שבת קל"ה וכן משמע לענ"ד מלשון התוס' חולין די"ב ד"ה ל"ת וכו' שכתבו שם לכך לענין אבילות פטור שלא יבוא להקל בערוה ועוד דבלא"ה יש להקל משמע שאין כאן איסור אלא פטור ואמרתי בפני רבי' בקיבוץ כל בני הקהילה יצ"ו שלא אתיר להם להתאבל אלא לחות דעתם ובקול גדול אמרתי שהנשים עדיי' בחזקת אשת איש עד שאקבל תשובה מאדמ"ו הגאון מ"מד ואם לא יסכים עמי אמ"ו נ"י אזי אסיר בגדי אלמנותה ממנה ואצוה על בנו שלא יאמר עליהם קדיש ואם לא יראה לאמ"ו נראה להתיר אותם ימחול ג"כ עכ"פ להודיעני כדת מה לעשות בהעזבון שלהם ואקוה לכתוב לאמ"ו נ"י עוד מזה בשבוע הבעל כי באמת לא עיינתי כל הצורך מחמת רובי הטרדות דמתא בעניני משפטים ואודות הקבורה כי הי' דמי' בדמי' נגעו ולא נודע אם דם של זה או של זה ולא מצאתי בשום פוסק שאלה כזו וצויתי לעשות קבר אחד ושני ארונות והיינו שני דפנות מפסקת ותחת הדפנות האמצעי צויתי ליתן העפר וכל דבר שנבלעו בם דמם אלא ששמעתי שאמ"ו פסק בה' הילל ליב להניחו על מקום החברא ואני לא כן עשיתי אלא ביחוד מקום והיינו כי לפי מה שמ"כ הטעם משום דין ד' מיתות לא בטלו אפשר לחלק בין איש לאיש אלא לפי מה שראיתי בספר חסידי' סי' רכ"ג אין לחלק ועל כל אלה אבקש מאת אמ"ו נרו להודיעני עוד שבוע זו כדת מה לעשות ושכרו יהי' כפול מן השמים עבדו הנאמן בבריתו המתאבק בעפר רגלו געץ באדאנצקי:

3396

3397תשובה. מכתבו הנעים הגיענו כהיום סמוך למנחת הערב וכדי שלא להשהות המצוה פניתי מיד מכל עסקי להשיב כיד ה' הטובה עלי ואבוא מן המאוחר במה שכ' שציוה לקבור ההרוגים במקום מיוחד שלא עם שארי קברים יפה עשה וכן נוהגים מטעם שכ' מעלתו דדין ד' מיתות לא בטלו ונוהגים עמהם כהרוגי ב"ד שיש להם קברות בפ"ע ומ"ש שה' הילל ליב ז"ל הי"ד נקבר בכאן במקום הח"ק וע"פי הוראתי שקר העידו לפניו חדא דהאי עובדא לא הי' בימי כלל שנית שנקבר ג"כ במקום מיוחד סמוך לחומה אמנם מ"ש מספר חסידי' סי' רכ"ג לא ידעתי מה רצה בזה וזה לשונו שם רשע א' הי' קבור בין ההרוגי' בא בחלום לאדם חשוב חי שיוציאוהו מביניה' שקשה להם ביותר עכ"ל ורצונו שא' מן ההרוגי' בא בחלום שיסלקו הרשע מביניהם שקשה להם ביותר וא"כ אדרבא משם מוכח דהי' נוהגים לקבור הרוגים בין שארי מתים דהרי אי לאו דהי' רשע ביניהם לא הי' מתרעם ומ"מ צ"ע מ"ש הרוגים דנקט הא בלאה"נ אין קוברי' רשע אצל צדיק ואולי מעשה שהי' הכי הי' או בהרוגי' איכא קפידא ביותר דאסף קרי להו חסידך עיי' סנהדרין מ"ז ע"א:

3397

3398ועל השנית שעשה מעשה לקבור ב' הנהרגים בקבר אחד ואין הפסק ביניהם אלא דופני ארונותיהם של עץ וכ' שעשה זה משום שהי' דמם מעורב מובלע בעפר וע"כ ציוה לתתם בקבר אחד והעפר הנ"ל עמהם תמי' גדולה תמהתי עליו מה ראה על ככה הא מבואר במס' שמחות פי"ג דצריך להיות כותל עובי אמה בין מת למת והובא בטוש"ע סי' שס"ב אלא שהרמב"ן בתה"א כ' שהאידנא אין רגילין להקפיד על עובי המחיצה כ"כ משום דעפר קשה הוא ולא אתי לאינפולי וסמכי' אדר' שמעון דמתני' ס"פ המוכר פירות דאמר הכל לפי הסלע אבל בקבר א' ממש ישתקע הדבר ולא יאמר ואע"ג דב' קברות הי' לב"ד ומשמע דאפי' הנהרגי' עם הנחנקי' לא הי' קפידא לקוברם זע"ז מכ"ש הכי ששניהם נהרגים ז"א דהתם בבית קברות א' אבל בקבר א' חלילה ואע"ג שכ' הש"ך סי' שס"ב דהיכי דא"א אין צריך הרחקה ששה טפחים ומשמע מהש"ך דאפי' בקבר א' ממש נמי כמובן מהראי' דמייתי מרבנו האי שבטור סי' שס"ג והתם משמע דבאותו הקבר עצמו הי' מניחין העצמות מן הצד וכ' ר' האי דא"א בענין אחר שרי מ"מ הכא מאי א"א שייך הכא אי משום תערובת הדם שבעפר לא ידעתי מה הי' ההפסד אי הי' נקבר בפ"ע כלל בסמוך להם ואפי' ברחוק מהם לא ידעתי קפידא כל כך בזה ומשמע קצת דאפי' באברים שלמים אין קפידא כל כך מההיא דמ"ק ה' ע"ב מאי שדה בוכים שדה הסמוך לקברות ומשום ייאוש בעלים נגעו בי' ופירש"י שנאבדו אברים ממתים שהביאום ממקומות רחוקים ומתיאשי' זע"ז ע"ש ואי הי' קפידא כל כך להביאום ממש עמו בקברו בודאי שלא היו מתיאשים זע"ז שהרי היו צריכים הנושאים להביאו שלם אל קברו אע"כ שהאברים שנפלו ממנו נקברו במקומם והי' כל א' סומך על חברו שיקברהו שם בין כך נשכחו האברים בשדה בוכים ועוד ראי' מפירש"י בפסוק שופטים י"א פסוק ל"ט יש לדחות ראי' זו דמחיים נפלו מ"מ לא ידעתי כלל מה הביאו לכך ולכל הפחות אחר שהניחו הקברנים עפר התערובות הנ"ל בין שני המתים הי' להם עכ"פ אח"כ לבנות מחיצה של עפר ע"ג אותה העפר המעורבת והיתה אותה המחיצה מפסקת בין הקברים וזאת ההוראה היתה ראוי' ונכון לו:

3398

3399ודוחק לומר דהוה ס"ל שקרשי הארונים הם גופי' מפסיקים אבל א"א לומר כן דהרי גם בימי הש"ס הי' קוברים בארון כמ"ש והוכיח כ"מ פ"ד מאבל ואפ"ה הקפידו על הפסק דפשוט הוא דהעץ נרקב ומתערבין זע"ז ויש עיון קצת במ"ק כ"ה ע"א בעובדא דרב הונא דעיילוה למערתא דר' חיי' יע"ש ואין למדין מקבורת צדיקי' ובלאה"נ י"ל ואולי יש להמליץ ולומר דכל הני מילי לא נאמרו אלא במתי' על מטתם אבל לא בנהרגים כמ"ש תוס' בנזיר ס"ה ע"א ד"ה פרט להרוג דהל"מ היא שאין לו תפוסה ולא שכונת קברות וס"ל למעלתו דה"ה שקוברי' ב' זה אצל זה וא"א לומר ולחשוב דבר זה כלל ללמוד ענין מענין מהל"מ כללו של דבר חוששני לו מחטאת בדבר זה ואם הי' אפשר עדיין לעשות מחיצה מספקת בין הקברים מתחתית הקבר עד למעלה ובאופן שלא להניע המתים ח"ו ושלא לנוולם כלל הי' טוב אבל זולת זה לא ידעתי אם מותר דבתשו' שהביא הטור סי' שס"ג לא התיר לפנות אלא משום כפרה או משום א"י או קברת אבותיו או בקוברו ע"מ לפנותו והכא לא ידענא אי נדמהו למשום כפרה ומותר לפנותו או משום כבוד ואסור לפנותו והדבר מסופק ומי שדעתו רחבה יותר יפסוק הדין וכל זמן שלא נפסק שב וא"ת עדיף ומ"מ ראוי לבקש מהם מטו בעשרה ויש להביא ראי' לדברי ר' האי משאול המלך שנקבר ביבש גלעד שלא ע"מ לפנותו ואפ"ה פינהו דהע"ה לקברו בקבר קיש אביו כבשמואל ב' כ"א ומכ"ש דמשום כפרה דשרי לפנותו וה"ה לקוברו בא"י דוכפר אדמתו עמו כתי' ויראה דכל שלא נתכפר לשאול עון הגבעונים לא זכה להקבר בקבר אביו ויעיי' ביבמות ע"ח ע"ב אשר משפטו שם פעלו יע"ש:

3399

3400והשלישית במה שהניח הנשים והבנים להתאבל ומתנצל שנתפתה לדברי אנשי העולם שהי' כמשחק בעיניהם תמהתי עליו גם בזה ששמע לקולם ולא לדברי רמ"א וכל ראיותיו דמייתי משבת קל"ה ומחולין אין להם מובן דפשיטא דמותר להתאבל מן הדין אלא כדי שלא יבוא אדם להתיר העגונה ע"פי עדות זו אסרוהו להתאבל ומי יבוא אחרי הריב"ש שהביא הרב"י והרמ"א את אשר כבר עשוהו ובאמת בכאן נמצא את אחד מהנהרגים ומחיתי בו מבלי להתאבל עד שנשמע מה נעשה בהיתר הנשים ואח"כ ביום שלאחריו בא לכאן כתב מכ' אלחנן ושם מבואר שמתאבלים בק"ד ואז אמרתי על אגרת כזאת ראוי להתיר העגונה ומסתמא פשיט לי' להרב דשם שמותרות ע"כ הרשיתי להאח להתאבל שארית היום ההוא ואמרתי מ"מ הואיל והדבר תמו' בעיני איך אפשר שאחר ג' ימים להריגתם יהי' ההיתר כל כך פשוט ואע"פי שהרב מופלא מ"מ א"א בלי דבוק חבורו וקבוץ לומדי' ואיך אפשר שהתיר הנשים מיד בת יומן ע"כ אני מסופק אי לסמוך אדיסקיי' וצויתי שעכ"פ ביום השני יזוז האבל מתוך קהלתי כדי שלא יצא הקול שאני הרשיתי להתאבל:

3400

3401ונבוא אל הרביעית בענין היתר נשי ההרוגים האלו אה' ידידי הענין חמור ואני היום סמכוני באשישות כי בעו"ה אני חולי אברים ופצוע חבורות וביום א' אי"ה דעתי לעסוק ברפואות למשוך על גופי איזה פיזיקיטאריע ע"פי הרופא המומחה ואז לא אוכל לכתוב ויאוחר דבר וע"כ אמרתי בחפזי המחשבה מעיינת והיד כותבת ובחיי כי לא עיינתי אפי' בספר בית שמואל רק מה שאצטרך לסיים הסעיפי' ע"כ לא יסמוך עלי כלל עד שיציע דברי לפני הרב המא"הג דק"ק פלוני' ואם ישרו הדברים גם בעיניו אזי יכול לסמוך עליהם ולא זולת זה ובין כך יסירו האבלים ומכ"ש הנשים צעיפי האבלות מעליהם והבנים לא יאמרו קדיש בב"הכ הקדושה כלל ואם ירצה מעלתו נ"י יקבוץ מנין בביתו וילמוד שום דבר ויאמרו שם קדיש דרבנן שזה רגילי' לומר אפי' מי שיש לו אב ואם וכל זה אני אומר הכא הואיל שכבר התחילו לומר קדיש קשה לי להפסיקם ואיכא ג"ח עם המתים אבל בעלמא כה"ג פשיטא שאפי' קדיש דרבנן לא יאמרו:

3401

3402והנה אם נעיין בכל הסברות שהביא מעלתו בשריותא דהני נשי לכאורה נ"ל דכלם מאפס ותוהו נחשבו וכחרגא דיומא דלא שמי':

3402

3403אם מפאת הגדת הרצחני' ע"י חקירת השופט והודו שהרגו האנשי' האלו הנה התה"ד סי' רל"ט הוא הראשון שהתיר בגוי האומר ע"י שאלת גוי חברו והרב"י מייתי מתשו' הר"ן שחולק והיש"ש פ"י דיבמות סי' י"ט כ' שלא נהירא לו כלל דכל שאומר ע"י שאלה מוחזק לשקרן דאשר פיהם דבר שוא כתיב ובמשאת בנימין כ' סי' כ"ה זה לשונו די לנו בקולא זו שהקיל הרב בנכרי השואל היכי דליכא נפקותא מה שלא נמצא קולא זו בכל התלמוד אבל הבו דלא לוסיף עלה בנכרי השואל ואית לי' נפקותא דהא תלמודא סתמא קאמר דבעי' מסל"ת ולא חלקו בין נכרי לישראל עכ"ל ועיי' ב"ש סי' י"ז סקמ"ח ומיהו במהרי"ק שרש קכ"א מקיל עכ"פ בגוי האומר ע"פי שאלת השופט וע"י הודאתו מחייב ראשו למלכות כגון אני הרגתיו:

3403

3404והנה בתשובה אחרת [עיין בסי' הקודם ד"ה ואמרתי] הבאתי קצת ראי' לתה"ד להתיר בכל גוי השואל מהא דר"פ מקרי לשטרי פרסאה לשני נכרי' זה שלא בפני זה ומגבי בהו ועיי' בש"ך י"ד סי' קס"ה סק"ז בשם בע"הת וקשה טובא חדא הא אין מסל"ת נאמן אלא בממון דרבנן כגון נחיל של דבורי' והכא ממון דאורי' הוא ועוד שהלה טוען ברי נגד השטר ועוד דהכא אפי' מסל"ת לא הוה שהרי הי' ע"י שאלה שיקראו השטר תו קשי' אי נימא דמחשב מסל"ת כה"ג ומהימן א"כ למה לו ב' גוים הא במסל"ת בעלמא כך לי א' כשנים אע"כ צ"ל כמ"ש ש"ך בי"ד סי' ס"ט סקמ"ג דכל שאין הנכרי יודע שאו"ה תלוי בזה מקרי מסל"ת ולא חיישי' לשקרי אלא היכי שיודע שאנו שואלי' אותו משום או"ה דנהי דלא חשיד להכשיל היכי דלא נהנה בחליפין היינו שיעורר מעצמו להכשיל ישראל אבל כשאנו שואלי' אותו ויודע שמשום או"ה שואלי' אותו חשוד לשקר אבל אם אינו יודע דאו"ה תלוי בזה אפי' ע"י שאלה דינו כמסל"ת ומהימן עכ"פ בדרבנן:

3404

3405והנה הש"ך בי"ד סי' צ"ח העלה דאפי' למ"ד טע"כ דאורי' מ"מ סמכי' אקפילא משום דמרתת דעבידא לגלויי שנבוא לטעום אחריו ויתגלה בהתתי' יע"ש והשתא אתיין דברי ר"פ על נכון דבשטרי פרסאה אע"ג דהגוי יודע עכ"פ שתלוי דבר מה בענין השטר מ"מ לא דמי ממש כאלו יודע שאו"ה תלוי בו דגבי קפילא א"א להאמין אפי' אלף גוים שיודעים שאו"ה תלוי' בזה שכולם ישקרו ויאמרו שאין בו טעם חלב שהרי יודעין שבזה תלוי דת יהדות משא"כ בשטר אינו יודע על מה אנו מקפידין אלא שבקריאתו יקלקל דבר כסומא בארובה וא"כ כיון שאנו מקרין שנים זה שלא בפני זה ושניהם לדבר א' נתכוונו קשה לומר שנפל נבואה לפיהם לקלקל שניהם במקום א' משום כן ע"י שקראו שני' זה שלא בפני זה ה"ל כגוי האומר ולא ידע שאו"ה תלוי' בזה שאז אפי' ע"י שאלה מקרי מסל"ת ומהימן עכ"פ בדרבנן והנה היכי דמרתת מהימן אפי' בדאוריי' ע"י קפילא וה"ה בשטרי פרסאה הנ"ל דמרתת טפי מקפילא שיש לו להתנצל טעיתי בטעם או להכחיש האומרי' שיש בו טעם חלב וכה"ג משא"כ בקריאת השטר דהוה עבידא לאיגלוי' טפי ומהימן אפי' בדאורי' ואתי דברי ר"פ על נכון:

3405

3406והשתא צריכי' לעיין א"כ מ"ט החמירו בעדות אשה להצריך מסל"ת דוקא אפי' אינו מכוין להתיר כמבואר ביבמות קכ"א ע"ב דבעי' דוקא כגון מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואמאי הלא התם הקילו אפי' בע"א וע"פי עצמה משום דהוה עבידא לאגלויי שיבוא ההרוג ברגליו ומשום חומר שהחמרת וכו' א"כ מ"ט לא נאמין לגוי שאינו יודע שאו"ה תלוי בו ואינו מתכוין להתיר אלא להשיב שואלו דבר ועכצ"ל משום דקמו רבנן עלה דמלתא ואין לך גוי שאינו יודע שאו"ה תלוי בזה וכל שישראל שואלו יבין שיש בו נפקותא לכמה דברי' לכן לא מהימן משא"כ בגוי השואל לגוי חברו ואין זה יודע ששואל כן עבור היתר אשה רק לשום תועלת אחר מהימן אפי' ע"י שאלה וכתה"ד ומכ"ש היכי שע"י הודאתו מחייב ראשו למלכות דמהימן דהשתא אי מרתת שיתפס כגנב ע"י שאלת פי נכרי חברו אמרי' דלא משקר להכשיל ישראל היכי דמרע נפשיה מכ"ש היכי שימית עצמו פשיטא שלא יעשה כן וכסברת מהרי"ק הנ"ל והשתא בעל מ"ב נמי שכ' הבו דלא לוסיף אתה"ד היינו משום דהוה ס"ל דלית לי' ראי' מש"ס אבל למה שעשינו לו סמוכים יפים מהש"ס גם משאת בנימין מודה דאפי' ע"י שאלת תועלת מהימן ויש מקום תפיסה עלינו מדברי תה"ד סי' ע"ט וק"ל וי"ל בנקל:

3406

3407ומ"ש היש"ש שגם הר"ן חולק על התה"ד היינו תשובת הר"ן שבב"י מ"מ הר"ן בלאה"נ החמיר טובא במסל"ת דעדות נשים טפי טובא דבעי' דוקא קשור דברי' כגון ווי לפרשא זריזא וכה"ג וה"ה שהחמיר נמי בהנ"ל ועיי' תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורו מיהו אנן לא קי"ל כהר"ן בהא ועיין בבכורות מ"ו ע"ב בסופו מכל הלין הי' נראה להלכה ולא למעשה לסמוך על מה שאמרו הגוים ע"י חקירת השופט שהם הרגו היהודים הנ"ל:

3407

3408אבל בנדון שלפנינו לא יושיענו זה דהרי הרי"ף והרמב"ם והרשב"א בעו שיאמר וקברתיו דוקא וכ' הרב"י סי' י"ז בשם הר"י סגיש וז"ל דלא הצריך הרמב"ם שיאמר וקברתיו אלא שהגוי נמצא בעת מיתתו והריגתו דחיישי' דלמא אמר בדדמי וכו' וע"ש והנה לעיל מזה כ' הרב"י בשם תשו' הריב"ש וז"ל והוי יודע שיש מקומות שצריך שיאמר וקברתיו לדברי הכל אם אמר מת במלחמה או ענין שהוא כמלחמה וכו' יע"ש ומתוך הדברים אנו למדין שמ"ש הרב ב"ש ס"ק נ"ד דהריב"ש מוקי לי' להרמב"ם באינו מכירו אבל במכירו לא בעי וקברתיו אינו רוצה לומר דחולק על הר"י סגיש אלא אדרבא בהא דהר"י סגיש י"ל דכ"ע מודים דבעי' וקברתיו אלא הריב"ש מוקי לי' לדהרמב"ם בלא הי' כענין מלחמה בעולם אפ"ה אם אינו מכירו בעי וקברתיו וא"כ אפשר דכ"ע מודים להא וליכא מאן דפליג והדעת נותן כן והנה נדון ק"ו השתא מי שהי' רק בשעת מיתתו חיישי' שיאמר בדדמי כ"ש הרוצח בעצמו ובאתרי דקפדי אשפיכת דמים טובי כמו במדינתינו דהרוצח מרתת טובא ואינו מתאחר כלל רק שיראה לפי אומדנא שלא יחי' אחר נפלו ואינו ממתין עד שיעור יציאת הנפש פשיטא דאיכא למיחש טפי בדדמי שהרי מבואר ביבמות קס"ו ע"א דאי לאו דאשה כלי זיינה עלה ולא מירתתה מלסטי' לא היתה נאמנת לומר לסטי' נפלו עלינו הוא נהרג ונצלתי משום דיראה להמתין עד יציאת נפש ואמרה בדדמי וה"ה הכא שהרוצח ירא לנפשו להמתין עד יציאת הנפש ובעי' שיאמר וקברתיו או ענין הדומה לוקברתיו:

3408

3409ואחר ההנחה הזאת נמצא אי לאו שהעידו הרוצחים שחתכו ראשיהם דהוה כמו וקברתיו אבל אל"ה הוה חיישי' שיאמרו בדדמי והכא גרע טפי דהרי עכ"פ בעי' שיאמרו פלוני מת והכא לא אמרו כן להדי' דמה שהעידו על עצמם שהרגום היינו שפשוט להם כך על שחתכו ראשיהם אח"כ אבל אין כאן עדות ברור שכבר מתו ביום בהיותם תחת יד הרוצחים דאפשר מחמת ביעתותא ערקו הרוצחים ולא השגיחו על יציאת הנפש שהרי קמן שיתיראו לעכב ביום לחתוך הראשים ועשו כן בלילה וא"כ כשם שלא חתכו הראשים ה"נ אפשר שהניחום מתגולל בדם ומפרפר וכה"ג:

3409

3410והנה אם היינו מוצאים שני האנשי' בדרך עם ראשיה' עליהם ולא הי' לנו בהם שום היכר רק עדות כנ"ל שאומרים בדדמי שהרגו שני אנשים ששמם כך וכך לא היינו יכול להתיר נשותיהם של אלו דאמרי' הני שאמרו הרוצחי' בדדמי עמדו אחרי נופלם ואזלי לעלמא והני שמצאנו מת עתה אחריני נינהו שבאו לכאן בזה המקום ונהרגו ג"כ כאן וראי' לדין זה מש"ס ערוך יבמות קט"ו ע"א גבי גברא חרוכא דאר"ח בר אבון אימא גברא אחריני אתא לאצולי' ואכלתי' נורא ואיהי עריק לעלמא מחמת כיסופי' ואין לומר התם כדאמר טעמי' דאתי לאצלויי' משו"ה חיישי' אבל הכא לא ניחוש שנהרגו אחרים באותו מקום ז"א אדרבא איפוך אנא התם דאיתלי נורא ולא הי' בו שום איש אלא האי גברא מה"ת ניחוש שילך אדם לתוך האש אי לאו דאתי לאצולי אבל הכא היער פתוח לכל עובר אורח ואפי' רבא דפליג התם מודה הכא דה"ל למיחש דהני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו והשתא כיון דבמה שעשו הרוצחים ביום לא הי' כדאי להתיר הנשים ממילא גם במה שאמרו שחתכו ראשי האנשים הנקובים בשמותם בלילה נמי לית בי' מששא דאמרי בדדמי שהם חשבו שאותן שני הרוגים שמצאו עתה בלילה ביער מסתמא המה אותם האנשים שהי' להם עסק עמהם ביום שלפניו ומשו"ה חתכו הראשים אבל אינו כן שאותן הלכו והם חתכו אנשים אחרי' נמצא דבדברי הרוצחים לית בי' מששא כלל:

3410

3411ועתה נדון על מ"ש מעלתו לסמוך על ענין דהוה סימן אה' ידידי אם נלקט אמרים מקיצורי תשובו' ונסמוך עליהם נבוא להתיר האסור ולאסור המותר ח"ו אבל שרש זה יצא להם מהרמב"ם דס"ל דמפרש עובדא דש"ס יבמות קכ"ב ע"א מעשה בס' בני אדם וכו' וס"ל להרמב"ם דהגוים לא הזכירו שמם כלל מי הם ורק המנין הי' סי' מספיק ר"ל הרי ידענו שיצאו ס' אנשים מכאן לכרכום והם אמרו שס' אנשים מכאן שיצאו לכרכום מתו אמרי' הם הם אותם האנשים בעצמם כיון שהמנין מכוון והנה אין לסמוך על זה אלא באופן שאין מיתת ס' אנשי' מסופקי' לנו כלל רק שמותיהם אבל הכא שאנו מסופקים בעדות דאומר בדדמי והני לא מתו כלל מי נימא כל מקום שחסרו ב' אנשים יותרו נשותיהם ע"י שנים שנמצאו ואין אנו יודעים וידעתי שיש דעות באחרונים מזה אבל לפע"ד אין לסמוך על זה אפי' לעשותו סניף כי גם על זה דהרמב"ם רבים קמו עליו:

3411

3412וכן מ"ש מהמקום שיהי' סי' אין ענין לכאן והוא לקוח מתשו' מיימוני לספר נשים סי' ט' יע"ש ויראה שאין הנדון דומה לראי' ומכ"ש שבש"ס הנ"ל גבי גברא חרוכא מבואר היכי דאיכא למיחש איהו אזיל לעלמא והני אחריני נינהו באותו המקום ממש חיישי' ויש לדחות קצת דהתם שאני שהי' המקום מעותד להמית שהרי הי' אש בבית משא"כ הכא אפי' אי נימא שבאו שנים אחרים לזה המקום מ"מ מי הביא רוצחי' גם לזה המקום ומובן שיש לדחות גם זאת הדחי' ולומר שהרוצחי' בעצמם הרגו בכאן ד' אנשים שנים אזלו לעלמא כי לא המיתום שפיר ושנים מונחים במקומם והכלל מי יתיר עגונה המוחזקת בחזקת א"א בסברת בדויות כרסיות אלא במה שאמרו שהשליכו ב' הראשים למערה ונמצאו שם הי' ראוי' לכאורה אלא שכבר כ' דחיישי' שאמרו בדדמי וראשים אחרים הם השליכו שמה:

3412

3413וגם בטביעת עין שבפרצופותיהן פשיטא שאין לסמוך אחר ג' ימים מיום הרציחה וגם הי' חבולים בחבורות ופצעים ולית דין ולית דיין בכ"הג דיועיל ט"ע להתיר:

3413

3414וסימני גופם הנה במה שנמצא במיכל ב"ה גרשון מקום חלק בראש כעין מטבע טהאליר אין זה אפי' סי' אמצעי אבל הוא גרוע מאוד שכן ימצא באלף אנשים ע"י שהי' להם נתקי הראש והוא שחין המנתק השער ואינו צומח לעולם והוא דבר ידוע ומה שהעיד הראש הקהל שהרר מאיר הרש יש לו באצבע קטנה שבשמאל רק ב' איברים דהיינו שנים מהם מחוברים כאחד ואינו יכול לנענע בהם וכן נמצא גם זה איננו מובהק שעכ"פ נמצא כזה בהרבה בני אדם ומכ"ש דעכ"פ לאחר מיתה שכיח דנקיט שגרונא להאברים וא"א לסותמם או לפותחם ובש"ס אמרי' סי' עשויי' להשתנות אחר מיתה מכ"ש סי' כזה דכ"ע מודה דעשוי' להשתנות אחר מיתה:

3414

3415ומסי' כלי' הא חיישי' לשאלה ואפי' למ"ש מהרי"ט דבכל כליו לא שייך שאלה דלא העמיד עצמו ערטילאי מ"מ הכא שידעי' בודאי שהרוצחים הי' להם עסק עמהם והרי נטלו עכ"פ ממונם והמאנטיל עם התפילין ה"נ נאמר שנטלו כל מלבושיהם ומכרום לאחרים או השליכום ואחרים מצאו ונהרגו פה ואזדא לי' מ"ש מעלתו כיון שהי' המלבוש העליון והתפילין שאול להם מאיש אחר לא ניחוש לשאלה דאין השואל רשאי להשאיל הנה סברא זו כתובה היא על ספר צמח צדק אבל אינו ענין לכאן מטעם הנ"ל ועוד שהרי אותם כלים המושאלים לא נמצאו אצל ההרוגים אלא בבית הרוצחים וא"כ מאי ראי' לזה על הריגתם ואשתומא קאמר בזה אם באו לסטי' ונטלו כליו נתיר את אשתו:

3415

3416מ"ש עוד לצרף סי' כליו עם סי' הגוף כדעת מהר"ל מפראג שהביא ב"ש סקס"ט דממ"נ אי סי' דאורי' סגי בסי' אמצעי בגוף ואי סי' לאו דאורי' א"כ לא אתאינן לחשש שאלה הנה אפי' לפ"ז לא יועיל לאשתו של מיכל כלל שסי' מקום חלק בראש אינו סי' אמצעי כלל ואפשר שיועיל לאשתו של מאיר הרש ז"ל שסי' באצבע קטנה שבשמאל אפשר דהוה עכ"פ סי' אמצעי ולמהר"ל מפראג יועיל ממ"נ אבל מה נעשה תחלה צריכי' אנו להסיר פקפוקו של ב"ש ששפתיו ברור מללו דאי סי' לאו דאורייתא משום דלא סמכי' אלא על סי' המובהק ביותר בגופו א"כ סי' מובהקי' בכליו אינם מובהקים בגוף דהרי עכ"פ איכא חשש שאלה בעולם וזה ברור לכל מבין עם יודע:

3416

3417ובתשו' אחרת כתבתי ג"כ לדחות ממ"נ הנ"ל דהרי כמה אחרונים תפסו במושלם דאפי' למ"ד סי' ל"ד ולא יועיל באיסורא מ"מ באיסורא דרבנן מועיל דהם אמרו והם אמרו והנה לחד לישני דבכורות מ"ו ע"ב דמן התורה סגי בפרצוף פנים בלא חוטם ורבנן הוא דאחמור משום חומרא דא"א דבתחלת עדות החמירו טפי וזה הלשון פסקו האחרונים יעיין בתה"ד א"כ משנתינו שאמרה שלא יעיד אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"ג שיש סי' בגופו ובכיליו רצון המשנה לומר שאע"פ שיש לו ט"ע בפרצוף פנים לחוד אע"פי שיש עם זה סי' בגופו וכליו מ"מ לא יעיד וק' במאי הא בפרצוף פנים לחוד שרי' מן התורה ולא נשאר רק איסורא דרבנן ובדרבנן מועיל סי' דרבנן וע"כ להך לישני דבכורות אין לנו תי' אחר אלא גופו דאריך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה נמצא לפ"ז אפי' למ"ד סי' ל"ד נמי אתאינן לאותן תי' שצריכי' למ"ד סי' דאורייתא ואע"ג דאכתי י"ל כליו בחיוור וסומק אה"נ מ"מ אזדא לי' ממ"נ של מהר"ל מפראג ז"ל:

3417

3418וגם לסמוך על סברות כאלו שזה מקרי סי' מובהק ביותר הואיל וייחד מקום דומה לגט נקב יש בצד אות פלונית קשה לדמות מלתא למלתא ובלא"ה הא איכא בעל העיטור דס"ל שום סי' מובהק לא יועיל להתיר א"א ונ"ל ראי' לדבריו מיבמות קט"ו ריש ע"ב דקאמר וחזינהו לאלתר פי' משום חשש שינוי לאחר עלי' מן המים ואי איתא דשום סימן מובהק בעולם מועיל להתיר אשה לימא בסי' מובהק ביותר ואפי' לא חזנהו לאלתר דהא כ' כל הפוסקים בסי' מובהק ביותר כגון חסר ויתיר לא שייך שינוי אחר מיתה וא"כ קשה כנ"ל אע"כ דלא יועיל ודוקא בגט דאיכא נמי שמו ושמה אבל לא זולת ונהי דמ"מ לדינא לא נ"ל להחמיר כהעיטור מ"מ להקל ולדמות מלתא למלתא לנקב יש בצד אות פלוני היכי דלא ברור התירא לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל:

3418

3419אמנם מה שנלפע"ד בשריותא דאשתו של ר' מאיר הרש לפי שנמצא סברא בח"צ דאפי' אי סי' ל"ד וגם חיישינן לשאלה מ"מ בסי' כליו וגופו ביחד ה"ל כעין נפילה דחד דלא חיישי' וה"נ ה"ל נפילה דחד למימר שזה שהי' סי' אמצעי פלוני בגופו השאיל כליו לאחר שהי' לו ג"כ ממש סי' כזה בגופו זה לא אמרי' יע"ש ועיין בתומי' סי' ס"ה סקי"ב מ"ש מכיס וארנקי דהוה חיישי' לשאלה אע"ג דהגט כ' בו שמו ושמה ע"ש מה שתי' והאמנם בלאה"נ יש לפקפק על דברי הח"ץ ע"פי שיטת רבינו חננאל שברשב"ם ב"ב קע"ב ע"ב ד"ה עיקור הלשון וכו' דמשמע דוקא התם לא חיישי' משום כיון דידעי' מנו הוא הי' לו לצעוק אבדתי שטרי משמע בעלמא לא מ"מ הכא איכא מילי' טובא למעליותא דהא הי' שנים ונצטרך לומר שהלסטים פשטו כל מלבושיהם ואח"כ ערקו לעלמא ואח"כ מכרו הלסטים המלבושי' האלו לשני אנשי' או שמצאום שני אנשי' ואירע שזה שהזדמן לידו כל מלבושיו של ר' מאיר הרש הי' בו ממש הסי' באצבעו כמו ר' מאיר הרש והאחר שלא הי' בידו שום סי' נזדמנו לידו מלבושיו של אידך שלא הי' בו שום סי' ואח"כ נהרגו גם שניהם באותו המקום ממש ואח"כ נאמר ג"כ שהראשי' שנמצאו בהמערה היו מאותן האנשי' האחרי' אלא שנשתנו הפרצוף ואירע שנשתנה פרצוף של זה האיש האחר לפרצוף של ר' מאיר הרש שהי' מלובש עתה במלבושים האלו נפילה דחד כעין זו גם ר"ח מודה דמועיל ועל אופן כזה לק"מ נמי מכיס וארנקי דהני גוני עדיפא טפי טובא משמו ושמה ובזה יש להתיר אשתו של ר' מאיר הרש שהי' עכ"פ סי' אמצעי קצת בגופו ועוד שהי' הסי' בגוף המלובש באותן הכלים שייך שפיר דברים הנ"ל:

3419

3420אך אשת מיכל במה תשתרי שהרי הגוף המלובש בכליו לא הי' בו שום סי' ועוד הסי' הנמצא אינו סי' אמצעי דנאמר דמקרי נפילה דחד דאלפים אנשים יש להם נתקי הראש ומ"מ נ"ל דיגיד עליו ריעו הואיל שלפי הנ"ל ברור לנו שעכ"פ ר' מאיר הרש נהרג בהיער הזה וזה הוא ראשו א"כ דוחק לומר שמיכל ערק לעלמא מלבושיו קנה אחר ונהרג פה בצד ר' מאיר הרש וגם הראש הושלך לאותו המערה שהושלך שם ר' מאיר הרש ונשתנה צורת אותו הפרצוף לצורת פרצוף מיכל חברו של ר' מאיר הרש הנ"ל כל זה הוא דוחק ודומה להנ"ל לנפילה דחד שיודה בו ר"ח ז"ל לפע"ד:

3420

3421ואם אולי עדיין יש לפקפק על הדמיונות נאמר עכ"פ ברור לן שע"פי הסברות הנ"ל ראוי לומר שאין כאן חזקת אשת איש והבא עליהן לא יהי' אפי' באשם תלוי דספק גדול הוה ולא מקרי תו אתחזק איסורא כלל ואיכא לפנינו ריעותא גדולה דאתרע חזקת א"א ועדיף הך ריעותא מריעותא דזרק לה ספק קרוב לו ספק קרוב לה דכ' תוס' בכתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוויי' וכו' דמגרע לי' לחזקה קמיתא וכיון דעכ"פ אתרע חזקת א"א נבוא מצד אחר להתירה להנשא אפי' לכתחלה:

3421

3422והוא דהתוס' כ' ביבמות ק"כ ד"ה אין מעידין וכו' דאם אנו מסופקים אם הוא תוך ג' או אחר ג' ימים תלינן להקל והרשב"א בחידושיו צווח כי כרוכי' דה"ל ספק איסור דאורייתא איך ניזול לקולא ועיי' בש"ך בנקודת הכסף סי' שצ"ז שכ' הטעם משום דמוקמי' להאשה בחזקת אשת איש דאל"ה אדרבא נוקמא לגברא בחזקת חי והשתא מת אלא הטעם משום דמוקמי' להאשה בחזקת א"א ע"ש ועיין בשמלה חדשה בחידושיו סוף מ"ק מבואר מזה דהיכי דליכא חזקת א"א כ"ע מודים דתלינן להקל שהוא תוך ג"י והשתא בנידון דידן ממ"נ אי נאמין שהרוצחים הרגו אותם האנשים וחתכו ראשיהם ממש הרי הותרו הנשים וע"כ נאמר וניחוש שמא הרוצחי' חתכו ראשי' של אנשי' אחרי' והני אזלי' לעלמא ולא מתו ביום א' עדיין ועתה ביום ה' מצאנו ב' ראשים שפרצוף פניהם דומות להר"ר מאיר הרש וכ' מיכל א"כ כיון שבלא"ה אין כאן חזקת א"א נתלו שהם נהרגו ביום ג' או ד' ועדיין הוא בתוך ג' להריגתם והותרו נשותיהם אלא דלכ"ז צריכות הנשים למנות ימי הבחנה מיום ה' פ' ויגש ולא מיום א' שהרי אנו תולין שלא נהרגו ביום א':

3422

3423כל הנ"ל נלע"ד להלכה ולמעשה בתנאי שיסכים עמי ג"כ הרב המא"הג מה' זלמן אב"ד דק"ק ל"ב הסמוך להחלל ואז ישבו ב"ד של ג' בעירו דמעלתו ויתירו הנשים בב"ד של ג' כמבואר בש"ע סעי' ל"ט ואז תהי' אשת הר"ר מאיר הרש מק"ק ק"ד ואשתו של כ' מיכל ב"ה גרשון מק"ק הנ"ל מותרות להתנסבא לכל גבר דיתייצבין אחרי ימי ההבחנה המתחילי' מיום ה' פ' ויגש שנה זו תקסה"ל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.

3423

3424שוב אח"ז בא ע"א והעיד שהסי' שבראשו הי' מקום חלוק באמצע הראש וסביבותיו שערות וסביב השערות חלק כענין טבעת מבחוץ בראש של כ' מיכל וא"כ הרי זה סי' מובהק שלא ימצא אפי' בא' מיני אלף ואשת מיכל שרי' לגמרי וה"ה לאשת ר' מאיר הרש שניתלית באשת כ' מיכל הנ"ל מדאתרמי להדדי כמו שהארכתי לעיל בביאור וע"כ התירן של הנשי' הנ"ל ברור ומתחילי' ימי ההבחנה מיום א' כי על זה בודאי יכולין לסמוך על אמירת הרוצחים ועל כל הני אומדנות להקל בהבחנה מיום א' פ' ויגש. מ"ד נגהי ליום עש"ק ויחי תקס"ה לפ"ק.

3424

3425משה"ק סופר מפפד"מ:

3425

3426להחכם הנ"ל:

3426

3427מכתבו הנעים הגיעני בזו הרגע ואני טרוד מאוד בתשובה אחרת נוגעת בענין עריות וצריך עיונא רבא ע"כ לא אאריך להיות כי הפלפול שוב אינו נוגע לדינא והדין דין אמת שהנשים האלו שריית להתנסבא לכל גבר וכבר שלחתי דברי לק"ק פאפא והשיגני תשובה שאחר העיון הוא מהמסכימי' להתיר והלא גם מעלתו סובר להתיר בלא"ה וגם הסימן השני מובהק הוא בלי ספק ולפלפל בסברות איני נהנה אם לא שיש עליהם ראיות מהש"ס ופוסקי' אך ברם דא צריכא רבא מה שהניח בצ"ע על רמ"א שלא הגיה' בי"ד כלום שאין מתאבלי' על הגוסס ג' ימים נבהלתי מראות שהרי פשיטא דמתירי' אשתו ג"כ לדעת הרא"ש בשם רבו מהר"מ מר"ב סוף מס' מ"ק וכ"כ להדי' הב"ש בא"ע סי' י"ז סקי"ח ומ"ש שם בש"ע א"ע שאין מתירי' על דברי' שרובם למיתה היינו בלא הניחו ג' ימים גוסס אבל ג' ימים גוסס הוה רובא דרובא או כולו כמשמע לשון הרא"ש והמרדכי במ"ק סי' תתס"ד וכ"כ ב"ש עוד שם סוף ס"ק צ"ד וכעין מ"ש משנה למלך פ"ד מפסולי מוקדשי' הלכה י"ד ולפ"ז מ"ש טוש"ע א"ע סי' קמ"ט סעי' ס"ח שכשהניחו גוסס ונתן לה הגט הרי זה ספק מגורשת היינו נהי דברי לנו שסופו למות מ"מ דלמא עדיין חי הוא והוה גט מחיים וחולצת ולא מתיבמת משא"כ שכבר הוא לאחר ג' ימים ה"ל ודאי מת כבר באותו שעה ועוד שעכ"פ לא תנשא אשתו עד אחר הבחנה ולכל הפחות אחר האיבול וכל כך זמן רב לא יחי' בודאי כך הי' נ"ל עפ"י דרכו של הרב ב"ש דפשיט לי' להתיר אחר ג"י אמנם הי' נ"ל אפשר כי היכי דס"ל לרמב"ם מידי ספיקא לא נפקא גבי גט ממדינות הים הה"נ להשיא אשתו וק"ו נמי הוה ולא סבירא לי כמהר"ם לענין נישואי' והא דפסק הרב המחבר בי"ד סי' של"ט כמהר"ם מר"ב היינו היכי שאשתו עמו במקום בעלה הגוסס והמעיד בא למקום אחר להעיד לשאר קרובי' דאז ליכא למיחש למידי שוב מצאתי שכן הקשה כה"ג בי"ד בשם מוהרח"ש דלא ס"ל כב"ש הנ"ל וכ' שקשה לו שהרב ב"י יסתור עצמו במ"ש בא"ע שאין מתאבלי' באופן שאין מתירי' אשתו ומצאתי שתירץ עליו בעזרת נשים שמשום כן דקדק הטי"ד והש"ע שם לכתוב קרובך ואחיך דמיירי במי שאין לו אשה וליכא למיחש למידי ותל"מ הכ"ד. משה"ק סופר מפפד"מ:

3427

3428נוסח גביות עדות מהעגונה אשת כ' קויפמאן הנטבע זה שנתים:

3428

3429במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה יוסף ב"ה זאב סג"ל ואסהיד לקדמנא בת"ע ובתורת חרם באם לא יגיד ונ"ע בזה"ל: דונרשטאג בייא נאכט איזט צו מיר געקאממען דער בעל עגלה פאן ברעזאוויטץ אונד האט פערצעהלט וואס פיר איין שלים מזל איהם איזט צוגעקאממען, בייא נישנאוועס איזט ער בייא דער נאכט דורך דען וואסער געפאהרען, האט דאז וואסער דען וואגען געשטירצט אונד דיא אונטער רעדער זיין אן געריסען געווארדען פאן דיא פארדרע אונד ער איזט אויף דיא פערד געזעסן אונד אויף דען וואגען איזט געזעסען איין פריץ נכרי אונד איין יהודי וואס איזט צוריק פאן מיקלאש האט מאן דען פריץ קוים מציל געוועזן ווייל ער האט זיך אן געהאלטן אן דיא פארדערע רעדער אונד דיא אונטערע רעדער מיט דען יהודה זיין פארט געשוועמט, אויך האט ער געזאגט וואו דער יהודה האט געוואהנט:

3429

3430עדות ה' שמואל ליב מוועלקאוועס בתורת חרם ובאליונ"ע:

3430

3431איך האב דער פאהר גאר ניקס געוואוסט אויך ניכטס געהערט דאז איין ב"י ווערע דערטרונקען געווארדען אין דיזען קאמידאט, אבר וויא איך בין פאהר בייא געריטטען בייא דלוהער וואסער האבע געזעהען וויא גוים איין מענש הערויס ציהן אויס דען וואסער, זא בין איך אהין געלויפען צו זעהן, זא באלד דאס איך איהם געזעהן האב אין ערשטען בליק, האבע אן געהאבען צו שרייען וועה געשריען דאז איזט קויפמאן, דען איך בין זעהר בעקאננט געוועזען אין דיא בעשאפפענהייט פאן זיין גוף אונד זיין פנים אונד אן זיינע פיס ער האט אזוא איין ברייטע קראטשעדיגען גאנג אן זיך געהאבט ווייל ער איזט בייא מיר י"ש ברעננער אייניגע צייטען געוועזען דארום בין זעהר בעקאנט אין זיין בעשאפפענהייט, נאך דעם דאס האבע מיססען העלפען ארויס ציגען אויף דיא יבשה אונד איהם צו רעכטן מאכען אונד אויס צו שטרעקען, דער נאך האבע נאך מעהר אונד בעססער דערקאננט דאס גאר קיין ספק ובירור גמור דאס דיזעס איזט קויפמאן דען איך גאנץ גוט אנגעזעהען אן פנים אונד אן בארט אונד זיין האר אונד אן זיין גוף וגם אן זיינע קליידר וויא ער האט פלעגען צו טראגען, איזט גאר קיין ספק שבעולם דאס דיזעס איין אנדרער מענש וועהר, וואן גלייך דיא נאזע איין ביסעל בלוטיג געוועזן, קען איך דאך ניכט אנדערס זאגען אונד קען דארויף שוועהרן בשבועה חמורה דש געוויס קיין אנדרער איזט געוועזען נאר נעביך דער קויפמאן. כל הנ"ל הוגבה בת"ע כדינו יום ב' ד"י טבת תקס"ט לפ"ק פה קובין:

3431

3432שוב הגיד ה' מרדכי ב"ה יוסף יצחק מאונסדארף ועכשיו דר בכפר דלוהע שנמצא שם הנטבע והגיד בת"ע כנ"ל בזה"ל:

3432

3433וויא כ' קויפמאן פאן מיקלאש איזט צוריק געפאהרן האבע איהן גערופען אין מיין שטוב אריין ווייל איך מיט איהם בעקאנט געוועזן בין אונד האבע מיט איהן גערעד, האבע געזעהן זיינע קליידער וואס ער באותו הפעם אן געהאט, נעמליך איין גרין לייבעל אונד שווארצע קורצע ביינקליידער אונד ווייסע שטרומפף אונד דרויף שטיוועל דיא זיין בעשלאגען געוועזען מיט האכע פאטקאוועס וויא דיא פויערן שטיוועל אויך האבע געזעהן זיין האנד זעקעל אונד זיין תפילין בייטלי וואס דארינען וואר צופריה איזט איין געשרייא קאממען דאס דער קויפמאן דערטרונקען ווער געווארדען, עטליכע טאג דרויף זיין גוים צו מיר קאממען אונד זאגטען דאס דיא פלעטצער איין יהודה האבן געפונדען אין וואססער אונד ציהן איהם ארויס אזוא בין באלד צום וואססער געלאפפען עס האט געוויס קיין האלבע שטונד געדויערט האבע איהן שאן געפונדען ליגען אויף דער יבשה, זא באלד דאס איהן דערזעהען האב, האבע איהן גלייך דערקענט בט"ע דש דיזעס איזט קויפמאן אויך אן זיין פנים אונד בארט אונד קליידער דיא איך אויף איהם געזעהען האב דען טאג עה ער איזט דערטרונקען געווארדען, אין דיא אייגנע קליידער האבע איהן דער נאך געזעהען, וויא מאן איהם אויס דען וואססער ארויסגעצאגען האט אלזא האבע איהם געהאלפען אויפלעגן אויף דען וואגען לקובין צו פיהרען איך קאן אויף דיזען שווערען דאס עס קיין אנדערער געוועזען איזט נאר דער קויפמאן עכ"ל כ"ז הוגבה בת"ע כנ"ל יום הנ"ל פה הנ"ל. הק' אפרים בר"מ חונה גליל אראווע. נאום משה העלישויא. נאום הק' צבי הרש ב"ה לוי כ"ץ מצאנז:

3433

3434שלום ושנה מבורכת להרב התורני המופלא מהו' צבי הרש נ"י:

3434

3435מכתבו הגיעני אודת עגונה אשת כ' קויפמאן עם קבלת עדות והיותי מאוד טרוד ולא רציתי לעכב אותו ע"כ נקטה נפשי בקצרה ואומר עדות ה' יוסף ב"ה זאב שהעיד עפ"י נכרי מסל"ת אין בו ממש מכמה טעמים חדא שלא הזכיר הנכרי שם האיש ולא שם עירו ומקומו כלל ועוד שלא עמד עליו עד שיעור יציאת נפשו ולא עוד אלא שלא ראהו שנטבע כלל אלא ששטפו המים חצי העגלה וקויפמאן נתלה בהגלגלים ונשטף עמהם וא"כ ה"ל כספינה המטרפת בים שנותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמבואר ספ"ג דגטין במתני' וש"ס שם וקרוב אני לומר שהרואה שטיפה כזו ואח"כ רואהו מוצא מהמים ומכירו בט"ע מהימן עליו דלא חיישי' לבדדמי אלא במי שראה הטביעה שרובם למיתה ע"כ חיישי' שיאמר בדדמי אבל ראה שטיפה ולא טביעה אין רובם למיתה לא יאמר בדדמי ולא אחליט זה כי אין אנחנו דנים על ככה ולא כתבתי רק לחזק הדבר שאין בעדותו של המסל"ת ממש כלל ואפי' לעשותו סניף לעשרה סברות ישרות והאשה עדיין בחזקת אשת איש מן התורה כמו שהיתה ובדברי מעלתו נאמרו דברי' שא"א להולמן כלל אולי משגה הוא:

3435

3436דברי העד השני ה' שמואל ליב שפתיו ברור מללו שמכירו בט"ע גמור וגם לא ידע מהטביעה מקוד' וראוהו לאלתר וגם מה שנתעסק בו אחר הוציאו מהמים ה"ל כמו וקברתיו והי' עדות מועלת לכאורה אלא שאמר שהחוטם הי' מלוכלך בדם ואם כוונתו שנפצעת בפצע וחבורה א"כ הרי כאן מכה ומיא מרזו מכה ואין לסמוך על ט"ע ומעלתו כ' בשם צמח צדק דאם גוף פדחת וחוטם קיים רק העור נקלף כי האי גווני לא מקרי ניטל א' מהם עכ"ד בושני מדבריו אלו דמי ההוא מרבנן וכו' הצמח צדק מיירי ממילתא אחריתי מהא דאין מעידי' אלא על פרצוף עם החוטם ובהא קאמר אם חסר עוד משני אלו אין הפסד דעדיין ניכר פרצוף הפנים אבל הכל ביבשה משא"כ מיא דמרזו מכה אפי' מכה כל שהוא מה ענין זה לצמח צדק מה ענין שמטה אצל הר סיני:

3436

3437האמת הנני נותן מקום לדבריו לומר דיש סוברים דבמכה קטנה כזו בראש החוטם לא אמרי' מרזו מכה דנלע"ד מטעם זה לא מייתי רמב"ם וסמ"ג ורי"ו הך דמרזו מכה ועוד כמה פוסקים דלא חלקו בכך היינו משום דס"ל דלא כפירש"י דע"י המכה משתנה פרצוף הפנים ותפח דזה ליתא אלא עיקרא דהך שינוי' דמרזו מכה נאמר על מגוייד וי"ל התם הכי פירושו דע"י מים מכביד הכאב וממהר למות כי היכי דעל ידי מכות אש יכול לחיות ומשו"ה אין מעידין על מגוייד ע"י סכין מלובנת הה"נ ההיפוך מזה במים שהמה היפוך מטבע האש וממהר למות לכן כשהעלו הרגל מן הארכובה ולמעלה מעידין עליו וכשהקשו הש"ס מהא דמרזו מכה אהא דמיא צמתי רצה לומר דסד"א כשהם צומתים הם מחברים השברים יחדיו ידובקו כטבע האש והוא ההיפוך ממרזו ומשני הש"ס היכי דליכא מכה צמתי והיכי דאיכא מכה מרזו את מקום המכה וממהר למות עי"ז וא"כ מכביד חליו כביבמות מ"ז ע"ב ע"ש אבל לא נשתנה פרצוף פנים וט"ע עי"ז נמצא להנך פוסקי' אי הי' שום מכה בפניו לא הי' מפסיד והי' יכולי' להעיד עליו וכן הוא דעת ר"י במרדכי יבמות סי' פ"ג לדעת ר"ת ע"ש ורק מפני שהוא בחוטם אפשר שישתנה ט"ע כיון שאין כאן פדחת וחוטם שלם ולזה נוכל לסמוך על דברי צמח צדק הנ"ל דבמכה כל שהוא שבחוטם אין שינוי בצורת הפנים אך מעלתו לא נתכוון לזה גם קשה לסמוך על הפוסקים הללו נגד רוב הפוסקים דס"ל מיא מרזו מכה ומפסידי' פרצוף הפנים ושכן פסק הש"ע:

3437

3438גם מה שכ' דמכה שלאחר מיתה לא אמרי' מרזו תמוה מי יאמר שהי' אחר מיתה דאפי' אם נאמר במכה בעלמא תלינן דהשתא הא דניגף ומוקמי' גופא אחזקתי' מ"מ הכא שהמכה מלוכלכת בדם ע"כ אינו נעשית אחר מיתה ממש דאין דרך דם לצאת אחר מיתה כדמשמע משמעות הבריתא בחולין נ"א ע"א נמצא עלי' קורט דם בידוע שלפני שחיטה ואין מקום לנוס אלא לומר דעכ"פ תלינן שעם יציאת הנפש נחבל ולא הי' פנאי למים דמרזו מכה בחיותו כי מיד מת ולא דמי למחט שנמצא בעובי בית הכוסות הנ"ל דהתם אפי' נטרף בשעת שחיטה נמי טריפה כמבואר בתוס' דחולין ח' ע"א וא"כ מ"מ לא פלטינן למימר שכבר מכמה שעות יצא מחזקתו וניגף בחוטמו ומכיון שאנו מוציאים אותו מחזקתו וחוששי' שנעשה כבר מכמה שעות ניחוש נמי שניגף מזמן רב קודם יציאת הנפש ומיא מרזו מכה וסברא זו כ' תוס' נדה ג' ע"א ד"ה ושרצים לענין כתם יבש למעיי' בדבריהם היטב והן הנה דברי רשב"א ור"ן דמייתי הרב"י בטור י"ד סי' פ"א ע"ש:

3438

3439וממילא דליתא נמי לעדותו של ה' מרדכי מאונסדארף כיון שה' שמואל ליב העיד שהי' לו מכה ואזדא לי' ט"ע א"כ ממ"נ אי גם ה' מרדכי ראה המכה ההיא א"כ היינו הך ואי נימא כיון שלא הזכיר המכה בדבריו ה"ל כאלו העיד בפירוש שלא הי' בו מכה וה"ל ב' עדים המכחישים זא"ז ובטל אותו העדות שזה העיד שא"א להכירו בט"ע מפני שהי' בו מכה וזה העיד ההיפוך ומכ"ש שלפי סדור הגביו' עדות נראה שעדותו של ר' שמואל ליב נגבה קודם עדותו של ה' מרדכי וכבר נשמע בב"ד שיש לו מכה בפניו וא"א לעמוד עליו וא"כ עדות עד השני המכחישו כמאן דליתא הוא ואפי' אם נאמר שנדון דברי שניהם שלא יהי' מוכחשי' ונאמר שאותו שראה ה' מרדכי הי' איש אחר שלא הי' בו מכה והכירו בט"ע שהוא קויפמאן וראוי לסמוך עליו ואם שזה הוא דוחק גדול שבעת חצי שעה הוציאו שני אנשים האחד נדמה לקויפמאן ע"י מכה והאחד הי' באמת קויפמאן והראשון שראה שמואל ליב כבר נקבר טרם בוא ה' מרדכי כל זה הוא ממש מהנמנע כמובן ולו יהי' שנאמר כן א"כ עכ"פ אין לנו שום סמיכה אלא עדותו של ה' מרדכי והוא ידע מהטביעה ואיכא למיחש שיאמר בדדמי דאפי' להרא"ש וסייעתו דס"ל בשני עדים לא ניחוש לדדמי מ"מ הכא ליכא תרי דדל עדותו של ר' שמואל ליב מהכא מטעם הנ"ל:

3439

3440ובודאי לפי המובן הפשוט דהרי"ף ר"פ האשה שלום חייש לדדמי אפי' בשני עדים והרא"ש פליג ואומר בשנים ליכא למיחש בדדמי משא"כ בע"א והרבה החזיקו בפי' זה ועי' פני יהושע בקידושי' ס"ג ע"ב גבי הא דנאמן ליתן גט ועיי' דבריו ריש גטין וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דשני עדים נמי דלא אמרי בדדמי היינו בשנועדו יחד להעיד ובכיוצא בזה המה מדקדקי' הדק היטב אבל כשלא נועדו יחדיו נהי דסמכי' אעדות מיוחדת מ"מ כיון שכל א' בא בפ"ע בתורת ע"א אלא שאירע אח"כ שבא אחר עמו להצטרף ושום א' לא ידע מחברו לא ידעתי שום סברא לומר דלא ניחוש בדדמי היכי דשייך הך חששא ואי נתעקש לומר כיון שכל א' ידע שאפשר שיצטרף אחר עמו ויעשה מעשה על פיהם דקדק תחלה בעדותו יפה א"כ אפי' אי לא בא אחר להצטרף עמו נאמינהו אע"כ אם נניח שע"א אומר בדדמי ה"ה שנים המצורפים שלא נועדו יחדיו להעיד [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' ס"א] וא"כ בלא"ה ליכא הכא תרי דהרי כשראה ה' שמואל ליב לא ראה ה' מרדכי:

3440

3441אלא שלפע"ד העיקור כפי' מלחמו' ה' והרב המגיד דאפי' בע"א לא שייך בדדמי כלל רק שהחשש הוא שמא משקר מפני שהתורה לא האמינתו ועיקור סמיכתינו שע"י דיוקא דהאשה נעשה כשני עדים והאשה אומרת בדדמי פי' רמב"ן שהיא לא תידוק יותר אלא עד שתתברר לה באמת שבעלה נטבע במשאל"ס ואח"כ אומרת מסתמא האמת הוא שמת ולא תידוק יותר ותסמיך על הגדת העד שאמר שהכירו בט"ע וקברתיו ואולי שקר ענה והנטבע יצא במקום אחר זה הוא שיטת רמב"ן וס"ל לרי"ף ורמב"ם דשני מיני בדדמי איכא א' שמא נדמה שמת ולא מת וזה שייך בין במלחמה בין בנטבע ודלא כרמב"ן ואפי' בשני עדים חיישי' להא ומשו"ה בעי' וקברתי' ולא מספקא לש"ס בהא כלל אך איכא חשש שני דלמא ראה דקבר אדם אחר הוא ונדמה לו שזה הוא אותו דשדי בי גירא אי שראהו נטבע וחששא זו לא חיישי' אפי' בע"א רק כיון דחיישי' שמשקר וכל עצמו אינו נאמן אליו משום אשה דיקא ומינסבא והיא תידוק בדדמי ס"ל להרי"ף נהי דלענין הכרתו בט"ע וכדומה אפי' ע"א לא יאמר בדדמי מ"מ אפי' תרי צריכי' שיאמרו וקברתיו דאל"ה חיישי' שנדמה להם שמת כי רובם למיתה ויעידו על הרוב וגם על הדמיון והכא לא סמכו חז"ל על הרוב ומשו"ה פי' רי"ף האיבעי' באומר וקברתיו ועל זה פליג הרא"ש וס"ל תרי לא בעינן וקברתיו אבל לענין ההיכר בט"ע לא חיישי' לדדמי אפילו בע"א רק שישקר והאשה תידוק בדדמי וכיון שכן בנידון דידן שהם שנים אפילו אינם נועדים יחדיו מ"מ כיון שהתורה האמינה עדות מיוחדת וליכא משום משקר תו לא צריכי' לדיוקא דאתתא וליכא משום בדדמי אלא שכבר כתבתי שעדותו של רש"ל הוא כמאן דליתא אי נאמר שהי' לו מכה בפניו ולקמן אי"ה נדבר מזה:

3441

3442ועד"ז נראה שיטת רש"י דפי' גבי אסקנהו קמן וחזנהו לאלתר ואמרו סימנים דפירש"י דט"ע לא מהני משום דמשתנה ע"י מים וזה פלא הרי מיא צמתי כק' תוס' ועוד קשה אמאי לא אמר ש"ס בפשיטות דהי' בהם סימנים מובהקי' ביותר בצמצום מקום באופן המועיל ולא בעי חזנהו לאלתר דמשכחת סי' דלא משתנו כלל כגון חסר ויתיר ותו לשיטת הרי"ף דחיישי' למשקר קשי' מאי מהני דהני נשי אמרו חזנהו לאלתר עם סי' דלמא הכל שקר וכיזוב והרב המגיד נדחק מאוד אבל נראה לומר בהקדי' דודאי אפי' סי' מובהקי' ביותר מ"מ אפשר להמצא כן בא' מאלף עכ"פ ונהי דלא ניחוש לי' במציאה ובהיתר עגונה מ"מ אפשר כן במציאות רחוק ומשו"ה אי אמרי סהדי פלניא דהאי סי' מובהק קטל נפשא והוא מכחיש לא קטלי' לי' ונאמר אחר הי' בדמותו ואומר נמי הא דמיא צמתי מכה היינו נמי רובא דרובא אבל מכל מקום איכא מקצת דמקצת דמשתנה גם במים שהרי בתשו' הרשב"א מעיד על סברת הרי"ף דס"ל דוקא עד חמשה ימי' צמתי ולא בשהה יותר ובלאה"נ כרכרו כמה כרכורי' שהרי עינינו רואות שמים גורמי' נפוח באדם ואיך לא ישתנה ונהי דאין לנו אלא דברי חכמינו ז"ל דמיא צמתי מ"מ אינו רחוק להאמין שאפשר ע"י מציאת רחוק שישתנה ג"כ במים ואומר עוד במה שנתקשו האחרונים כיון דכל עיקור סמיכת התר עגונה הוא על החזקה אשה דיקא ומינסב' הי' לנו להזהירה דתיזול ותידוק והרי אנו מתירי' אותה להדי' והיא מינסבא לאלתר בלא שום דיוק:

3442

3443והנלע"ד דודאי עיקור ההיתר הוא על ע"א ולא על האשה כלל ואי משום שמשקר הכא דמילתי' עבידא לאגלוי' לא משקרי אינשי אך הבעל איבעי' מספקא לי' אי הוה עבידא לאגלויי ע"י שיבוא ההרוג ברגליו או דלמא משום שדרך אשה להיות דיקא ומינסבא משום חומר שהחמרת עלי' ועי"ז מתירא העד דעבידא לאגלויי' ע"י דיוקא דידה משו"ה לא משקר העד וא"כ אין לנו עמה אם תידוק או לא רק שהעד מתירא שמא תידוק ועי"ז הוא מעיד אמת ועיי' היטב בלשון רמב"ם סוף הלכות גירושין שכ' אל יקשה בעיניך שהתירו חכמי' הערוה החמורה בעדות אשה ועבד וכו' שלא הקפידה תורה על העדאת ב' עדי' וכו' אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי עדי' וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול לשמט וכו' מבואר דס"ל משום מלתא דעבידא לאגלוי' והראב"ד השיג וז"ל א"א א"נ איהו דייקא ומנסבא וכ' ה"ה שהרמב"ם בעצמו ס"ל האי טעמא בראש אותו הפרק גבי קטטה בינו לבינה ולפי הנ"ל א"ש הכל וק"ל דדיקא ומינסבא נמי משום עבידא לאגלויי' הוא כנ"ל:

3443

3444והשתא איבעי' להו לבעלי הש"ס אי טעמא דלא משקר משום שמא יבוא הבעל ברגליו נמצא לא ניחוש לדדמי דע"א לא יאמר בדדמי או משום דהיא דוקא לכן מתירא לשקר והכא כיון שאמת הוא שראוה הטביעה ישקר לומר שראה ההעלאה מהמי' וקברתיו ולא מתירא מהאשה דדיקא דא"נ תידוק הלא יודע לה שנטבע באמת ושוב תפסוק מלידוק כי תאמר בדדמי שבודאי מת ולא מתירא לומר וקברתיו בשקר כי הא לא עבידא לאגלוי' ע"י דיקא דהאשה ובעי למפשט מרבי שהשיא נשותיהן עפ"י נשים והוה סד"א שראו ההטביעה ועל זה מסיק הש"ס דמעולם לא ראו הני נשי הטביעה ולא הי' מיורדי הים מעולם רק אמרו שראו דאסקו קמן והכירום בט"ע וסי' וליכא למיחש דלמא הכל שקר א"כ אם תידוק האשה יתברר לה שלא נטבעו מעולם דהרי הני נשי לא ראו ולא שמעו מעולם שנטבעו רק במה שראו שהעלום שפטו שנטבעו ואם זה שקר הרי הכל שקר ועבידא לאגלוי וס"ל לרש"י עפ"י הש"ס דבט"ע לחוד מצי לאשתמוטי לומר ע"י מים נשתנה צורתו וחשבנו שהוא בעליך אעפ"י דרובא דרובא מיא צמתי מ"מ מצו לאשתמוטי ולא הוה עבידא לאגלוי' וכן ע"י סי' לחוד אפי' מובהק ביותר מצו לאשתמוטי דהרי קמן שאם אמרו פלני' דהאי סי' מובהק קטיל נפשא מצי הרוצח לאשתמוטי למימר לאו אנא הוא וה"נ דכוותי' ומשו"ה בעי' שיאמרו תרוי' ט"ע וסי' וכולי האי לא מצי לאשתמוטי כנ"ל פי' דהאי סוגי' עפ"י שיטה הנ"ל:

3444

3445נמצא לפ"ז לא מהימן ע"א אפי' לא ידע מהטביעה קודם שראה אא"כ יש לו בו ט"ע וגם סימנים והכא לא נאמר שום סי' א' אשר יאמר עליו כי הוא זה דכל הני סי' גרועי' נינהי וכליו חיישי' לשאלה נמי ואפי' נימא בכל כליו לא חיישי' לשאלה מ"מ לית בי' סי' אלא חיורי וסומקי ומ"ש מעלתו שהי' בכנפי בגד ד' כנפות שלו תכריך ציציות שקנה במיקלאש וציצית לא מושלי אינשי תימה דלא חש לקמחי' כלל בודאי אי הי' להעד שום סי' או ט"ע בטלית קטן שלו הי מקום לומר טלית קטן לא מושלי אינשי אבל הכא שלא הי' לו שום ט"ע ולא סי' אפי' יהי' לו סי' בתכריך ציצית שקנה במיקלאש נימא שמכרם לזה הנטבע והוא גם הוא תחבם בתוך כנפי כסותו ואין לומר דזה גופי' הוה סי' שהי' תחובי' בתוך הכנף ז"א דהכי דרכן של רוב אנשים להחביא הציצית שמה עיי' גבי חפיסא ודלוסקמא ספ"ק דב"מ ובגיטין ע"כ לא ראיתי שום היתר בדברי מעלתו:

3445

3446כל זה כתבתי לפי הבנת דבריו שהי' לו חבלה בחוטמו אבל אני לא כן עמדי כי במשמעות לשונו של רש"ל שאמר שהחוטם הי' מלוכלך קצת בדם אין במשמעות דבריו שהי' שום חבולה אלא שהי' מלוכלך מהדם שיצא ממנו וזה שכיח שיצא דם אפי' אחר מיתה בלא חבולה אלא מהדם הכנוס כדאמרי' במס' שבת פוקקי' עם יציאת הנפש ומשו"ה לא הזכיר מזה העד השני מפני שלא הי' שום פצע וחבורה רק לכלוך דם וזה אפשר שנתקום ואין לדיין אלא לפי משמעו' דברי העדי' ואין לנו להוסיף חקירות ודרישות לגרום חומרא ועיי' בח"מ ססקנ"ה והרי נצרף לזה דעת רמב"ם וסמ"ג ורי"ו דמיא לא מרזו מכה ועפ"י האופן שפירשתי לעיל דנהי דמרזו מ"מ לא משתנו שוב מצאתי כן במהרח"ש ומצורף לזה ג"כ דלכמה דעות דוקא כשראו הטביעה חיישי' לבדדמי משא"כ כשלא ראה אלא שמע וא"כ ה"ל הכא שני עדים מעידי' ועדיף טפי ונוסף לזה דעת ר"ת אפי' אי ליכא ט"ע בפרצוף מ"מ כיון דגופו שלם ואיכא ט"ע בכל הגוף מועיל ועוד כבר הארכתי במקום אחר לומר דנהי דחיוורי וסומקי לא הוה סי' ומ"מ אם יש לנו היכר בכל בגדיו כגון שאומר שבגד עליונו הי' חיור והתחתון סומק ובתי שוקי' ירוקים ומכנסים באופן כך וכך ומנעלים כך וכך נהי דכל א' בפ"ע לא הוה סי' מ"מ נימא דעכ"פ דזה הוה סי' במה שהי' מלובש בזה האופן ואי הי' כן בכל מלבושיו באופן דנימא דלכל מלבושיו לא חיישי' לשאלה ה"ל צירוף כל זה סימן אמצעי עכ"פ וכיון שהי' להם ג"כ ט"ע בפניו ה"ל כט"ע עם הסי' דמועיל והכא הוזכרו צבע כל מלבושיו בדברי ה' מרדכי ועוד בדברי ה' שמואל ליב משמע שהכיר כל המלבושי' בט"ע וא"כ להסוברי' דבכל כליו לא חיישי' לשאלה וכלי' לא נשתנו במים ה"ל ט"ע דכלי' כמו סי' אמצעי דמועיל עם ט"ע בפניו ובשגם שלכמה פוסקים כשיאמרו קברתיו לא חיישי' בדדמי כיון שדקדקו היטב והכא ה"ל כאלו אמרו וקברתיו כיון שסייעו לאחר מיתתו להביאו על העגלה ולהוליכו לקברות ועי' עוד סי' נו"ן בהגה' רמ"א:

3446

3447מכל הלין טעמי נלע"ד דחזי לאצטרופי בשריותא דהאי איתתא אשת קויפמאן ובלבד שיסכים עמי עוד א' מופלג בהוראה כי היכי דלמטי לדידי שיבא מכשורי וחתמתי שמי. פ"ב יום ה' ז' אלול תקע"ל.

3447

3448משה"ק סופר מפפד"מ:

3448

3449אלף שלומים לתלמידי הותיק הרב המא"הג המופלג כבוד מה' איצק נ"י אב"ד ור"מ דק"ק סאנטוב יע"א:

3449

3450יקרת מכתבך הגיעני על נכון ואמנם קשה עלי מאוד להכניס עצמי בהתירא דהאי איתתא כי כבר הלכו נמושות בדין זה כפי הנשמע ונחלקו בו חכמי הדור בשנים שעברו אשר רובם כבר הלכו לעולמם וחיים לנו ולכל ישראל שבקו ולא מצאו פתח להתירא ומה לנו לבוא אחריהם ומי מכניסני לתגר הזה וכי הדבר מוטל עלינו זה מוטל על הרב דקהלתה ובכל זאת לא אשיב פניך ריקם להשיב עכ"פ להתלמד במקום אחר כי אהבתי אותך דוחקת את הבשר:

3450

3451הנה ראשית דבריך אם אשה אומרת אמר לי ע"א מת בעלי אם צריכי' לחקור אחר העד ולשאול את פיו ראיתי כי לא ביארו האחרונים כל צורכם והניחו מקום לפעוט כמוני להתגדר דהנה רמ"א סי' י"ז סעי' ח' פשיטא לי' דאין צריך לשאול העד אפי' אם הוא בעיר ויצא לו זה משלשה ראיות לפי מה שראיתי בגדולי האחרונים ואבארם א' לאחת ודחיות כל א' מהם:

3451

3452א' מדברי מהרי"ו סי' ט' שכ' בסוף שאין צורך לשלוח לבראנדענבור"ג לשאול את ר' אהרן וראי' מכמה משניו' וסוגיות ורמב"ם דעד מפי עד נאמן ולא נאמר נשאלה את פיו ודוחק לומר דכל הני דוכתי' מיירי דליתנהו תו מייתי ראי' מספ"ק דמכות בכל מקום שיעמדו שנים ויאמרו נגמר דינו של פלוני בב"ד נהרג על פיהם ולא נימא נשלחה ונשאלה אע"כ אין צורך דבתר סהדי לא דייקינן ועוד מייתי מיצחק ריש גלותא מ"ט לא נשדר לאספמי' לידע אם זה הוא אותו יצחק ע"י סימנים אע"כ אין צורך לשאול:

3452

3453הנה הראי' מיצחק ר"ג היא כמשל דהאי צייד אשכח רברבי שקיל אשכח זוטרי שקיל דהתם העידו ע"פי עצמם שמת בידם רק שאנו חוששי' שמא עוד א' אזיל מהכא להתם וסמכי' על חזקה כאן נמצא כאן הי' י"ל סמכי' אחזקה אפי' היכי דמצי לברורי בטורח גדול לשדר לאספמי' ולעגן האשה כל הזמן ההוא וכיון דאיכא חזקה מעלי' סמכי' אבל להאמין לעד המעיד ע"פי עד אחר היכי דאיכא למשמע מבעלי' הראשוני' אין לנו:

3453

3454והראי' מספ"ק דמכות דחה הגאון בית מאיר באומרו מה ענין ב' עדים לע"א ולפע"ד דברי מהרי"ו ברורים דה"ה נדחק למצוא מקום מאין להרמב"ם שצריך לבאר דבריו אם ראה שמת ממש אולי ראה דברים הקרובים למיתה ולפע"ד ראיתו ברורה דהא שלהי יבמות פליגי אי עדות נשים צריך דרישה וחקירה כדיני נפשות או אין צריך כדיני ממונות וקיי"ל דאין צריך כדיני ממונות וא"כ דיו כדיני ממונות דשם שואלין את העדים מנין אתם יודעי' שזה חייב לזה מנה עיי' סנהדרי' כ"ט ע"א ובלשון רמב"ם פי"ז מעדות הלכה ב' ומזה למד ג"כ ברפ"ו מטוען שבעל דבר יברר דבריו ויעויין לשונו בש"ע ח"מ ר"סי ע"ה וא"כ ה"ה בעדות נשים שואלי' איך אתה יודע שמת פלוני זה נראה לי פשוט ומעתה כיון שפשטות הש"ס משמע דעדות נשים לא בעו חקירה ורק מעדות ממון אנו למדין שעכ"פ יברר דבריו מהיכן יודע וא"כ דיו כשני עדים דנהי שהם צריכים לברר דבריהם אבל אינם צריכים לאמת דבריהם הכנים דבריהם או לא דאפי' בדיני נפשות אמרי' כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו נגמר דינו בב"ד פלוני לא שיילינן דלברר אמרי' אבל לאמת דבריהם לא אמרי' ומכ"ש עדות נשים דאפי' דרישה וחקירה לא בעי מכ"ש דאין שואלי' לעד הראשון כלל וראי' זו ברורה וזה נוטה למ"ש הרב ב"ש סקכ"ד דאם עד השני מברר דבריו היטב שאומר עד פלוני א"ל כך וכך דברים המראים בברור שמת אין אנו צריכים לשאול את הראשון אם האמת אתו או לא אלא מכל זה אין להוכיח אלא שאין לשלוח למדינה אחרת כעובדא דמהרי"ו לשלוח לבראנדנבור"ג וכמתני' נגמר דינו בב"ד פלוני שמסתמא הוא בעיר אחרת לפחות אבל באותה העיר שאין טורח וכילוי זמן לא שמענו מזה:

3454

3455אמנם הראי' הראשונה דמייתי מהרי"ו משם לומד רמ"א שפיר דאפי' ישנו באותה העיר אינו צריך לשיילי' דהרי ראיתו מדלא לשתמיט תנא או רמב"ם בשום מקום לומר ששואלי' העד הראשון וכ' שדוחק לומר דכל הני מיירי בליתנהי וא"כ ה"נ דוחק דמיירי בליתנהי בעיר דה"ל לפרש וראי' זו יפה בחלקת מחוקק אלא שהלשון קצת מגומגם וגם המדפיס הוסיף בין שני חצאי לבנה וקלקל ואפשר שזה כוונתו דמדפריך שלהי יבמות ואומר קמצי חזו ואסיק שמי' גברי ומאי פריך להא אפילו למהרי"ו עכ"פ יודה שלברר דבריו צריך לשאול לעד הראשון וא"כ ע"כ צריך לשאול התינוקות אי קמצי שכיב או גברא שכיב ומאי פריך אע"כ פשוט להש"ס דמיירי שאין התינוקו' בעיר עכ"פ והיינו משום דסתמא הכי הוא דאי הוו בעיר הי' כל עלמא יודעי' ושומעי' כן נמצינו למדים נהי דהמהרי"ו נראה לו לדוחק לומר דמיירי בליתנהי לעדים כלל בעולם אבל עכ"פ מיירי בליתנהי בעיר הזאת וא"כ ליתא להרמ"א ונכונים דברי חלקת מחוקק ולחנם השיג עליו בית שמואל ובזה אזדא לי' ראי' ראשונה של רמ"א:

3455

3456ב' הגאון בית מאיר והגאון עצי ארזים לדבר א' נתכוונו להביא ראי' מדברי ר"פ ר"פ שבועת העדות דהכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ולא לב"ד דפטור דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא וא"כ לא הי' צריכה להעד ואי ס"ד כי איתי' במתא שיילינן לי' א"כ הב"ד ישלחו אחריו והוא יכחיש האשה וקיי"ל דלא מהימן תו עד השני האומר מפי הראשון וחייב קרבן שבועה ועצי ארזים הוסיף ביאור דאי ס"ד לחלק בין באותו העיר לעיר אחרת א"כ אדמפליג ר"פ בין אמר לדידה ולא לב"ד ובין לא אמר לא לדידה ולא לב"ד ליפלוג בדידי' באמר לדידה ולא לב"ד בין היותו עמה בעיר להיותו בעיר אחרת אע"כ אין שואלי' אותו כלל אפי' היותו עמה בעיר:

3456

3457ולא זכיתי להבין דברי הגאונים האלו כי לפי דבריהם צריכים לומר מה דאמרו בש"ס דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא ופירש"י ור"ן שהי' יכולה לומר מת בעלי ולא היתה צריכה שוב לעדותו רוצה לומר שתאמר פלוני ופלוני אמר לי מת בעלי והב"ד לא היו שולחים אחריו לשואלו זה דוחק בלשון כמבואר לכל מעיין אלא משמע שתאמר סתם מת בעלי או לכל הפחות שתאמר שמעתי מפי ע"א המהימן לי שמת בעלי ומי הזקיקתה להזכיר שמו שעי"ז תצטרך להביאו לב"ד ועוד לדבריהם לא שלחו הב"ד אחריו אלא היא הביאתו לב"ד ומי הכניסה לזה השטות והאמת יורה דרכו כי נ"ל משו"ה לא הביא רמב"ם הך דר"פ דבאמר לדידה ולא לב"ד פטור משום דס"ל לרמב"ם לפמ"ש לעיל בשמו באומרת מת לפני צריכה לברר דבריה האיך מת וא"כ א"א לה לומר סתם מת בעלי שישאלו לה מנא ידעת ואם תאמר שמעתי מע"א יאמרו לה והיכן הוא וחלילה לשקר לומר הלך לו אלא תאמר פלוני הוא ומחויבי' לשלוח אחריו ולשואלו וזה יצא לנו ק"ו מדיני ממונות שהאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אע"פי שלא הי' צריך לומר אלא סתם פרעתיך מ"מ כשיאמר בפני פלוני ופלוני צריך להביאום לב"ד ולברר דבריו כמבואר בשבועות מ"א ע"ב וב"ב ק"ע ועיי' תוס' שבועות שם ד"ה כל מלתא דלא רמי' וכו' והוה ס"ל לרמב"ם דר"פ דאמר פטור באמר לדידה ס"ל כמ"ד אין צריך לברר בדיני ממונות וה"ה בעדות אשה א"כ אי אמרה לב"ד שמעתי מפלוני לא אמרי' יבוא ויעיד ומכ"ש אי אמרה סתם שמעתי מע"א דלא שיילינן מנו ומנו ומכ"ש אי תאמר סתם ידעתי שמת בעלי שלא תצטרך לברר ולא ניחוש שמא תעיד בדברי' הקרובי' למיתה ויפה אמר ר"פ דפטור אבל אנן קיי"ל כמ"ד צריך לברר בדיני ממונות וה"ה בעדות אשה וא"כ א"א לה שלא תביאהו לב"ד ומשו"ה חייב בכל אופן והלח"מ פ' יו"ד מה' שבועות הלכה י"א נתקשה בזה ולפע"ד נ"ל נכון מה שכתבתי ואם כן מוכח מזה דהרמב"ם ס"ל דצריכי' לשואלו כשהוא בעיר עכ"פ:

3457

3458ועוד נ"ל לומר דודאי לטעם דע"א מהימן משום מילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרי אינשי צדקו דברי ר"פ על כל פנים דכיון שהיא שמעה מפיו מת בעליך וחזקה דלא משקרי אינשי בהא מילתא והיתה יכולה להנשא על פיו אפי' שמעה אח"כ מפיו חוץ לב"ד שחוזר בו הרי היא מאמין לדבריו הראשוני' דמהימן מחזקה דמלתא דעבידא לאגלוי' ובדבריו האחרונים לית בהו הך חזקה ועוד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ונהי כשיבא לב"ד ויכחיש את דבריה מהמנינן להעדש הראון כדעת הרמב"ן דמייתי הרא"ש פ' שבועת העדות שם היינו לב"ד מהימן הראשון טפי מהשני המעיד בשמו משא"כ האשה עצמה שיודעת באמת שאמר לה מת בעליך א"כ כשתשמע ממנו שוב חוץ לב"ד שחוזר בו לא הי' לה להביאו לב"ד כלל רק שתבוא לב"ד ותאמר מת בעלי עפ"י ע"א ואפי' שנאמר שצריכה לברר מי הוא העד מ"מ בכי האי גוני מותרת לומר אזל לי' לעלמא כי האמת כן דה"ל כמאן דליתי' והיא שהביאתו לב"ד אפסדא נפשה ומשו"ה פטרו ר"פ מקרבן שבועה ומיירי כשכבר שמעה ממנו חוץ לב"ד שחוזר בו:

3458

3459אך להטעם אשה דייקא ומינסבה א"כ אין העד האומר מת בעליך מהימן אלא בצירוף דיוק שלה ופשיטא כששמעה ממנו בעצמו שהוא חוזר בו שצריכה לחוש טפי ולמידק ולבוא לב"ד לברר הדברים כשמלה כי על מי תשען להנשא וממילא ליתא לדר"פ וידוע דהרמב"ם חשש לשני הטעמי' כמ"ש ה"ה ספי"ג מגירושין הלכה כ"ט ע"ש וא"כ אפי' לר"פ י"ל כשהוא בעיר צריכי' למשיילי' וראיתי בספר שחבר הגאון מלעמבערג דברים הפוכים בזה והמעיין יבחר ובזה אזדא לי' ראי' שני' של רמ"א:

3459

3460ג' עוד בהשלישי חידש לן הגאון בעצי ארזים מפ"ק דפסחים ד' ע"ב דקאמר נשים וקטנים נאמנים על בדיקת חמץ משום דחזקתו בדוק והקשה א"כ למה לי אמירה דהני כלל ותי' ר"י כגון שהוא בעיר והי' צריכים לשואלו ומועיל אמירה דהני שאין צריכי' לשאול פיו הרי מבואר דעד מפי עד אין צריכי' לשואלו לעד הראשון אפי' הוא בעיר וכ' שם מסתמא ה"ה אפי' לא ביטל דהוה איסורא דאורי' וא"כ ה"ה לעד מפי עד דעדות נשים ע"ש ותמוהים דבריו התם חזקתו בדוק ולא בעי אמירה דהני כלל רק משום חומרא בעלמא היו צריכי' למשאלי' היכי דאיתי' בעיר דאין סומכי' על החזקה היכי דאיכא לברורי וכמ"ש הר"ן שם א"כ לזה מועיל אמירה דהני להחזיק החזקה טפי פורתא שלא נטריח לשואלו אבל ע"א שבא להוציא אשה מחזקת אשת איש ואת האיש מחזקת חיים מה"ת לא נברר היכי דאפשר לברורי בנקל ועוד יש לחלק באופן אחר דהכא שאומר עד השני כך שמעתי מעד הראשון ומשו"ה כשעד הראשון מכחיש ואומר להד"מ בטלה נאמנתו אפשר צריכי' לברורי והה"נ אי יאמרו שמענו מפיו שאמר בדקתי הבית הזה היינו צריכי' לשאול אותו אבל הם אומרים ראינו אותו בודק והולך אפי' אם יבוא ויאמר לא בדקתי ה"ל חד וחד ונהי דאמירה דנשים וקטנים בודאי לא יועילו נגדו מ"מ בכיוצא בזה לא אלים דבורו מדבורא דעד משו"ה אין צריכי' לברר ולא דמי לפלוני תיקן לי את הכרי משום דהתם צריכה לומר שעשאתו שליח לתקן והוא קבל השליחות וא"כ היא אמרה משמו אבל גבי אינם אומרים משמו אלא מעידין על המעשה שעשה ובזה אין לו נאמנות טפי מהעד משו"ה אין צריכי' לשואלו ואזדא לי' גם הראי' השלישי:

3460

3461היוצא מזה לע"ד נהי אם אינו בעיר סמכינן אמהרי"ו כי גם החלקת מחוקק לא פליג עליו כמ"ש לעיל והיינו ע"פי דברת הרב בית שמואל כשהעד השני ברר דבריו ששמע מעד הראשון שמת ממש אז אין צריכי' לשאול את העד הראשון אבל כשהעד הראשון בעיר נ"ל שצריכי' לשואלו ולשמוע הדברים מפיו ממש זהו מה שנלע"ד בענין זה:

3461

3462ובמה שכתב מעלתך דבגביות עדות נאמר שהרר יוסף אנהאט הוא דודו והיא גם היא אמרה שכן שמעה מפי עד המעיד על דוד מישקאטץ שמת באראד ויוסף אנהארט היא דודו וזאת אומרת שיוסף אנהארט הוא דוד שלה רק שהי' בעלה רגיל לקרותו דודו וכ' מעלתך שכן המנהג שם שהבעל רגיל לקרות לדוד אשתו דודו הלום ראיתי בהעתק הכתב שמצא מעלתך בתכריך שטרותיו של הרב מה' פנחס ז"ל שם נאמר שר' יוסף אנהארט הי' מארשאר פעטער של האשה רוצה לומר שהי' בעל דודתה של האשה והיא קראה לו דוד על שם אשתו א"כ צריכי' לידע שכן המנהג שהבעל קורא לבעל דודת אשתו דודו של עצמו מ"מ אין הדבר רחוק עי' סמ"ע סס"י מ"ב שקורי' לחמותו אמו והוא מתשובת מיימוני סוף ס' משפטים ומסיים שם מקרא לא יומתו אבות על בנים ורצונו דקיי"ל לא יומתו אבות בעדות בנים וכי היכי דלענין עדות בעל כאשתו ה"ה לקרוא שמו וא"כ לפ"ז אפי' תרי בעל כאשתו נמי אמרי' ועל הכלל כיון שהאשה בעצמה יודעת שכך נקרא והבינה מדברי העד שזה הי' בעלה הרי תוכל להעיד באמת ששמעה מע"א שמת בעלה אך מ"ש מעלתך שאפי' להרשב"א דחייש לב' שוירי ולא מהני אפי' שמו ושם אביו ושם עירו מ"מ הכא מהני שידעי' שהעד נתכוין לזאת העיר מישקאטץ שעמד בתוכה אהובי האמת שכן הוא אם היינו מסופקים בדברי העד אם נתכוון לכמר דוד מעיר מישקאטץ הזאת או לעיר אחרת ששמה מישקאטץ היינו אומרי' כיון שידעי' שעל זאת העיר נתכוון סגי וכמ"ש גם ב"ש סקנ"ח אבל הכא אין לנו ספק בדברי העד שהרי העד לא הכיר אותו אלא על פי עצמו שאמר לו בנסעו עמו שהוא מעיר מישקאטץ וחשב העד מסתמא הוא מזאת העיר שבמדינתינו אך אנו חוששי' שהי' מעיר אחרת שנקראת מישקאטץ אך יפה כ' מעלתך כיון דאיכא כל הני סימנים כולי האי לא חיישי' דאתרמי ועדיף מנקב בצד אות פלוני:

3462

3463אמנם בגוף נאמנות של האשה אחרי שכבר זינתה וגם עברה ונישאית טרם יצא התירא והוציאוהו בעל כרחה אם תאומן עתה לענ"ד אזדה נאמנתה דמה"ת תאומן אי משום דייקא ומינסבא הא קא חזינן דכבר נסבא בלא דייקא וא"כ אבדה נאמנתה דומה למ"ש הרמב"ם רפ"י מגירושין בקטטה שאמרה גרשתני ואשתכח שיקרא דתו לא מהימנא אפי' הביאה ע"א לדברי' דהרי חזינן דמשקרא ועוד דע"כ לא דייקא אלא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ועיקר החומר הוא מה שתצא מהראשון דאלו מהשני אינו חומר הלא מעיקור הדין הוא כך ואע"כ עיקור החומר הוא מה שיוצאת מן הראשון וכל הדרכים האלו בה והאי כיון שזינתה וגם נישאת לאחר א"כ אם יבוא בעלה אסורה עליו בלא"ה ולא תפסיד עתה בעדותה יותר ממה שכבר אפסדה נפשה ולמה תאומן ולא נעלמה ממני דברי הרא"ם סי' צ"א ובקונטרס עגונות הביאו בקוצר אבל מה אעשה ולא ירדתי לסוף דעתו בכל מ"ש אבל העיקור כי העיקור אצל הגאון ז"ל טעמא דמילתא דעבידא לאגלוי' כמ"ש בסי' כ' שהעתיק בכ"מ באריכות וא"כ לא הצריך כל כך דייקא ומנסבא אבל אנו אין לנו אלא דברי ה"ה דהרמב"ם חייש לשני הטעמים וא"כ אין להתיר:

3463

3464והיותר קשה שבכל הני מילי שלא ראיתי בכל גביות העדות שום דבר שנתחדש עתה ומה שלא הי' לפנים בשנים קדמוניות ואפ"ה הוציאוהו חכמי הזמן מבעלה השני מסתמא קמו בהו רבנן במילתא דלאו שפיר דמי למסמך אהך סהדותא והעצה היותר טובה היעוצה שתסע אל מקום קבורת בעלה ואין ספק שימצאו שם אנשים המזכירים ממלתא דתמי' שהביאוהו פצוע בחבורות רשע ומת ונקבר שם וגם בעלי הח"ק יזכירו מ"ש בפנקס שלהם ויקובלו ב' עדים בפניה כדין תורה ממש בלי שנצטרך לסמוך אדייקא ומינסבא ואז קרוב הדבר שתשיג היתר גמור ומהיות טוב אל תיקרי רע וגם אם תותר אז ע"י היתר חדש לא יהי' לעז לרבנים קדמאי שהוציאוהו:

3464

3465אודת דין ודברי ריבות שהזכיר מעלתך שלא רצו לכנוס בפושרין גם שכנגדך בא בקובלנא שמעלתך גורם עיכובא והמובן שכל א' מהצדדי' רוצה להכוות בחמין ולא בפושרי' ואינו רוצה לעבור על דעתו וכמדומה לי אצל מעלתך יש קצת אהבת הניצוח ג"כ לומר הא דידן נצח ורב חילי וכביר מצאה ידי אבל לא זו הדרך ואין בזה כח ב"ד יפה ויתר מרעהו צדיק ולמה לא יזכור מעלתך כי האלמנה היא אשת ת"ח וכ"ע חייבים בכבודה ואילי כתוב לאמור שהיא הולכת בבלויי הסחובות באין מלבוש לפי כבוד בעלה הצדיק זצ"ל אע"פ שאם לדין אין רחמים ולא תהדר וגו' אבל הנוגעים בדבר עליהם מוטל לוותר הרבה ולא לאהוב הנצוח ח"ו והמלבושים של האלמנה הרבנית הסגורים בחותמך אם אין טענה על המלבושים עצמם רק שהם חבולים על תביעה אחרת קרוב הדבר ליגע בלאו דלא תחבול אע"ג שאפשר שלא הוצאת אותם מביתה רק סגורים בדרך עיקור ויש לדון בזה ולדינא צ"ע מ"מ לאו משנת חסידים היא ע"כ אקוה שכחכמתך יעשה מעלתך לרדוף השלום ולהשיגו:

3465

3466ואם בכל זאת א"א והדין יקוב ההר מה אעשה אם רצון שני הצדדים לבחור אותי או מי שירצו לדון להם דין תורה או פשר קרוב לדין אזי הצדדים יטענו טענותיהם פנים בפנים ויכתבו לטענותיהם ויבואו על החתום בעצמם וישלחו אל הנבחר לדין ומה טוב שיהי' הממוצע ידידי הרב הגדול דק"ק גוו"ד ולפניו יציעו טענותיהם וכל גביות העדיות הצריך לזה ואז הדיין הנבחר יוציא לאור משפט צדק:

3466

3467ולא כמו שעשה מעלתך בחדש אלול העבר ששלחת לי תכריך כתבים והראית ידך הגדולה במראה מקום הדינים לפי טענותך ומה אשיב ולא ראיתי דברי שכנגדך אולי אם ידע כל טענותיך ישיב לך כראוי וענין ע"כ זאת עצה היעוצה כנ"ל ויותר טוב אם יבצעו תמימים כראוי לשלימים ותבלה שנים וימים בטוב ובנעימים כאות נפשך היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' ב' אדר ראשון קע"ג לפ"ק.

3467

3468משה"ק סופר מפפד"מ:

3468

3469אלף שלומים מגבהי מרומים לי"נ הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדול חרוץ ושנון כש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק קמאהרן יע"א:

3469

3470יום אתמול לקחתי מועד לעיין בדבריו הנעימי' ולהשיב היום על שאלתו שאלת חכם כמותו י"ב כיד ה' הטובה עלי בשגם ראיתי דבריו כי נעמו ושאלתו חצי תשובה הוא מסכים ואני מסכי' להתיר איתתא דא אשת ר' בנימין מסבלי עיגון קמא קמא דמטא לידי פלפלת כל שהוא אמרתי אעלה עם הספר וה' יעזרני שלא אכשול בדבר הלכה ח"ו וחפץ ה' בידינו יצליח. - ואעתיק לשונו דפר"מ בשאלתו: -

3470

3471שאלה.

3471

3472האשה העלובה והעזובה רכה בשנים בוכה על בעל נעוריה שנשאי' לו לפני ד' חדשים כ' בנימין מפה שנאבד ולא בא לביתו מחנו' שלו ולמחרתו יצא הקול שנטבע במים יש נכרי א' שכינו מן החנו' שלו אמר שבא אצלו בלילה ערום רק בכתונו' ומכנסיי' התחתוני' ואמר לו שילך עמו לרחוץ בנהר דונאיי ובאמת כל בגדי' שהי' לבוש בו ביום מצאו בחנות סגור גם המעות הניח בתיבה ובחנות וזה קרוב לחמשים יום אחר שנאבד הלך הנעלה ר' שמעון נימא מפה אצל הנהר וראה שהספני' מצאו אדם במים ועד שהי' הספני' משתדלי' להוציא את הנמצא ושלח לרחוב היהודי' אחר יהודי' אחרים בחשבו פן יהי' הנמצא יהודי ור"ש הנ"ל הוא גבאי דח"ק והתאספו שם יחד יהודי' וערלי' קטנים וגדולים וכאשר הוציאו אותו מן המים לאלתר וכולם שהי' שם באותו מעמד הכירוהו בטביעת עין בצורתו וענו ואמרו כולם כאחד זהו בנימן הנאבד כי הי' כל גופו וצורתו קיים אך תואר ומראה פנים לא הי' כמקדם ונשתנה:

3472

3473גם הכירוהו היטב בסימן שבגופו שהיתה חוטמו עמוקה הרבה גם עוד זאת תיכף ומיד כשנאבד באתה האשה אלי ואמרה שיש לו סימן בגופו שהי' לו שומא באצבע אגודל שקורין דוימע על חולי' העליונה שבאצבע באמציעתו על כף הבשר וכן העידו לפני ר"ש הנ"ל ועוד כמה מהקברני' שמנאו כן כאשר אמרה האשה בצמצום מקום:

3473

3474גם מצאו שלבש באצבעו טבעת של כסף שהכירה אשתו שהי' לו למשכן מנכרית בעל מלחמה והנה הכתונת והמכנסיי' לא הי' עלי' כי נרקבו אך השפה העליונה של הכתונ' והמכנסיי' שקורן האל"ס בזעט"ץ הי' עדיין עלי' אמנם השטיפעל עם געלבע קאפפען אשר בו הי' לבוש באותו היום שנאבד ומצאוהו עדיין לבושו והכירו כולם שהי' של בנימין הנ"ל גם האומן הנכרי הכירם שהם שלו שעשאוהו לפני בנימין הנ"ל: ע"כ לשון השאלתו דפר"מ אות באות:

3474

3475והנה היתר זאת העגונה יהי' בנוי' על ג' יסודו' על ט"ע ועל סימני גוף ועל סי' כלי' הנה סימני' כלים הוא לפע"ד יסוד רעוע מכל וכל לא מבעי' חגורות המכנסיי' ובי' הצואר של כתונ' שלא נראה בהם שום סימן ולא שום ט"ע וגם לדעתי א"א שיהי' בהם שום סי' או ט"ע שכבר נרקבו ובלו במים ולא נשאר בכל המלבוש כ"א הרצועה ההיא וגם הבתי שוקיי' של עור השטיפעל א"א שיהי' לאדם בהם סי' מובהק או ט"ע ואולי האומן שעשה אותם והנה הוא נכרי הפסול להעיד ואלא אפי' הטבעת של כסף אשר אפשר שיהי' בו סי' מובהק או ט"ע ולא ישתנה ע"י המים ומעלתו כ' שגם לשאלה ליכא למיחש כיון שהוא משכון מגוי ואין לו רשות להשאילו או להפקידו ביד אחר כמבואר בתשו' צמח צדק וגם הא טבעת לא מושלי אינשי:

3475

3476הנה הטבעת לא מושלי אינשי אמרי בש"ס משום דמזייפו ופירש"י בב"מ כ"ז ע"ב שהי' לכל איש חותם ניכר בטבעתו וכשהי' שולח דבר סתום חותמו בטבעתו וכו' ולזה הטעם אפי' הי' הכא טבעת שיש עלי' חותם מ"מ איכא למיחש לשאלה כי שאין זה חותמו וצורתו רק ממושכן מאיש אחר והוא לא יחתום אגרותו וחפציו בחותם הממושכן הזה ושפיר איכא למיחש לשאלה.

3476

3477אמנם ביבמות ק"כ ע"ב פירש"י דמזייף להראו' לאשתו סימן בחותם וצורה ויטול ממנה כל אשר ישאל עכ"ל וזה שייך נמי בטבעת הממושכן כמובן וק"ל ולא ניחוש לשאלה ובפרט לפי טעם הנ"ל נמי שאינו רשאי למסור משכונו ביד אחר אבל אם נבוא לידי מדה זו הנה א"כ עביד איסורא במה שהי' משמש במשכונו של נכרי להתקשט בו לדעת מהרי"ל דמייתי מג"א רס"י תע"ב ומ"ש מג"א שם דפעם א' בשנה אינה מקפיד הגוי כבר השיג בחק יעקב דמהרי"ל לא השתמש בהם רק העמידם על השולחן לשמוח בראייתם ובחידושי אמרתי שגם זה לא עשה אלא בליל פסח זכר וישאילום וינצלו והאמנם לדינא כבר נהגו העם כדעת הט"ז וש"ך ופר"ח בי"ד סי' ק"כ וכן הסכים שם חק יעקב לדינא להתיר תשמיש משכונות של גוי ובכל זאת נ"ל הכא שאין שום סימן מהטבעת דלמא האי גברא ערק לעלמא ובשעת בריחתו החזי' המשכונו לגוי בעל חובו ונגשו לפרוע לו ופרע לו ומיד הגוי הי' הטבעת הזה במשכנתא או בפקדון ביד הישראל הזה השני הנמצא באופן שעל סימני הכלי' אין לבנות שום בנין:

3477

3478ונבוא לדון על ט"ע שהכירו כולם כאחד מיד ולאלתר תמונת צורתו וגופו אלא שיש לדון בזה א' על אריכו' זמן שנשתהה במים ב' על שינוי תמונתו ומראה פנים קצת ג' איכא למיחש שיאמרו בדדמי:

3478

3479ביבמות קכ"א מספקא לש"ס אי ריב"ב לקולא פליג ובעי למיפשט מהני עובדא דההוא גברא דטבע בכרמי וכו' וההיא גברא דטבע בדגלת וכו' יע"ש ודחי שאני מיא דצמתי ומזה פסק הרמב"ם דמי' אינם משתנים פרצוף פנים אלא לזמן מרובה ובירושלמי איתא עובדא מההיא דטבע בירדן והעלוהו אחר י"ז ימי' והתירו אשתו וכן פסקו כל הפוסקי' אך הרי"ף כ' ד' או ה' ימי' ושפט הרשב"א שדעת הרי"ף דוקא ד' או ה' ימים ולא יותר דאין לנו אלא המפורש בש"ס אלא שהקשו עלי' מהירושלמי הנ"ל והב"ח כ' מדכ' הרי"ף ד' או ה' ימים וק' השתא ה' ד' מיבעי' אע"כ הכי קאמר ד' וה' ואעפ"י טובא נמי וכדעת כל הפוסקים ועיי' מס' שבת ס' ע"ב תוס' ד"ה השתא וכו' ועיי' ט"ז א"ח סי' תרמ"ח ס"ק י"ד:

3479

3480והנה יש לעיין מאי מייתי הש"ס מהני עובדא דריב"ב לקולא פליג לדעת תוס' ור"ת דבנמצא מת תלינן מן הסתם דהשתא מת והוא תוך ג' ימים ומתני' דאין מעידין אלא עד ג' ימי' מיירי שמונח לפנינו ג' ימים על פני השדה ואח"כ באו עדי' להכירו אבל כל שהוא ספק תולין להקל א"כ ה"נ מהאי שרינן לאתתא משום דמספיקא תלינן דהשתא טבע זה הגוף והשתא העלינו אותו והנה הוא פלוני בעל האשה הזאת ועוד אפי' להרשב"א דס"ל ספיקא להחמיר וכל שלא נודע לנו בברור שהוא בתוך מים למיתת זה הגוף תולין להחמיר שכבר עברו ג' ימי' ואוסרי' מ"מ הא הכא ע"כ מיירי שהטביעה דהאי גברא ידוע לנו כמ"ש הרב ב"ש סי' י"ז סקפ"ז ומ"ש שם שראה העד הטביעה עי' רמב"ן ר"פ האשה שלום וצ"ל דהאי דטבע משמע שהטביעה ידוע לנו וכן משמע לשון ואסקוהו משמע אותו הידוע והנה כיון שטבע בפנינו במים שאין להם סוף כבר הותרה אשתו מן התורה ולא נשאר אלא ספיקא דרבנן ובזה יודה רשב"א דמספיקא תלינן שהוא בתוך ג' ימים תדע לך שכן הוא דאלת"ה א"כ תקשה למסקנא לסברת הרשב"א בהרי"ף דעד ה' ימי' דוקא א"כ כל משאל"ס ניחוש זה אזיל לעלמא וזה הנמצא אחר הוא שנטבע יותר מחמשה ימים ונשתנה צורתו לזה דאזיל לעלמא אע"כ כיון שראינו הטביע' במשאל"ס וליכא תו אלא אי' דרבנן מודה רשב"א דתלינן להקל וכן הדעת נוטה לכל מעיין בלשון הרשב"א בחידושי שלהי יבמות א"כ קשי' טובא איך בעי למיפשט דריב"ב לקולא פליג הא ריב"ב אמתני' קאי דמיירי שהמת מונח לפנינו איזה ימי' ואין ראי' מהני דטבעי בכרמי ודגלת ואולי מזה ראי' להרז"ה ר"פ האשה שלום דמוקי הני עובדא בדלא ידע שום אדם מהטביעה באופן דלא שייך בדדמי לא גבי העד ולא גבי האשה כד דייקת ודלא כהרמב"ן שם אבל למאי דקי"ל דלא כהרז"ה קשי' כנ"ל:

3480

3481תו קשי' לי מ"ט לא מייתי ש"ס דילן הך עובדא דמייתי בירושלמי שטבע בירדן והעלוהו אחר י"ז ימים דהוה רבותא טפי מתלת יומי וחמשי יומי ועוד דלכאורה יש לפקפק ולומר דבטבע במים שאין להם סוף אפשר שיכול לחיות במים יום או יומים דע"כ לא פליגי ר' יוסי אר"מ אלא במים שיש להם סוף שאנו רואי' כל סביביו ולא ראינו שהוציא ראשו וס"ל לר"מ אפ"ה יכול לחיות תחת המים ב' וג' ימים ואהא פליג ר' יוסי דתחת המים לא יכול לחיות אבל במים שאל"ס שאינו יכול לראות כל סביביו וכשם שאנו חוששי' חששא רחוקה שיצא במקום רחוק ממנו דזה הוא חששא רחוקה דאלו הי' קיי' הי' בא ה"נ יותר נוכל לומר שהובילוהו המים רחוק ממראה עינינו ושם הוציא ראשו לפרקי' מן המים ואנחנו לא ראינו זה דעי"ז יכול הוא לחיות במים יום ויומים ואח"כ מת ועתה שנמצא אדם במים הדומה לזה שנפל לפני ה' ימים נתלה לומר שזה הוא ונתקיים בחיים ב' ימים ואח"כ מת נמצא שעתה הוא בתוך ג' ימי' למיתתו ותולין לקולא בזה ולעולם דלא כריב"ב אבל אי הוה מייתא מעובדא דהירושלמי ששהה י"ז יום בזה בודאי לא הוה שייך לומר שנתקי' בחיי' ט"ו ימים וא"כ ה"ל לאתוי' הך עובדא דירושלמי:

3481

3482מיהו לזה י"ל דעובדא דירושלמי מיירי שנטבע בירדן והעלוהו באותו מקום שנטבע א"כ י"ל משו"ה תלינן להקל שנצרף לזה כאן נמצא וכאן הי' וסברת זהו שאבד זהו שנמצא עיי' פסחי' יו"ד ע"א גבי קבר שאבד הוא קבר שנמצא אבל הני עובדא מיירי שטבע בכרמי ונמצא במקום אחר אבי הדי' וכן גברא שנטבע בדגלת ונמצא בגשרא דשבסתנא ולא נמצא במקום שנאבד ואפ"ה אזלי' להקל מזה שפיר בעי למיפשט דריב"ב לקולא פליג כן אפשר לומר:

3482

3483אבל אינך קושייתי לא נתיישבה ע"כ לפע"ד בטח דהני עובדי לא מיירי שמצאוהו ג' ימים וה' ימים אחר הטבילה בכרמי ודגלת אלא אסקוהו אבי הדי' בתר תלתא יומי שהי' מונח במים לפנינו אבי הדי' סמך לאותו מקום וכן אחר שהי' מונח סמוך לגשרא דשבסתנא ה' ימי' הוציאוהו משם והכירוהו ואפשר שבכיוון לא הוציאוהו מהמים עד שבאו אותן שהכירוהו ויכולי' להעיד עלי' ובזה יש ליישב קצת לשון הש"ס ואסקוהו אגשרא דשביסתנא ואינסבא רבא לדביתהו ע"י שושבינא בתר ה' יומי דמשמע דחמשה ימים אאסקוה קאי וזה א"א דא"כ שהה ביבשה ורש"י הרגיש בזה ולהנ"ל ניחא קצת דנהי דאאסקוהו לא קאי מ"מ אטביעה נמי לא קאי אלא שהי' מונח במים ה' יומי סמוך להאי גשרא הכירוהו השושבי' ואנסבא רבא לדביתהי והשתא מעובדא דירדן שבירושלמי לא הו"מ הש"ס לאתויי משום דהתם לא הוזכר מקום אחר אלא מקום הטביעה בירדן ומצאוהו אחר י"ז ימים מהטביעה ומזה לא מוכח דריב"ב לקולא פליג די"ל כמו שהקשיתי לעיל דממ"נ אם זה האיש שטבע נשאר במים ולא עלה הרי הוא כבר י"ז ומת הוא בלי ספק ואם עלה במקום א"כ נאמר שזה שנמצא נטבע לתוך ג' ימי' למציאותו ומעידין על ט"ע שזה הוא בעלה של פלוני' אבל בהני עובדא דש"ס דהי' מונחי' במים לפנינו ג' ימים או ה' ואפ"ה סמכו על ט"ע ש"מ שריב"ב לקולא פליג וק"ל:

3483

3484ולפ"ז הרווחנו לומר דאפי' לפי הבנת הרשב"א בהרי"ף ד' או ה' ימים דוקא קאמר דאין לנו אלא במה שנמצא בהדי' בש"ס מ"מ הרי"ף לא אמרו אלא בנשתהה במים לפנינו אז לא סמכי' על הכרה טפי מחמשה ימים אבל אם נמצא במים לא מיבעי לר"ת דתלי' להקל לומר דהשתא הא דאטבע אלא אפי' להרשב"א דביבשה לא תלי' שהוא בתוך ג"י מ"מ במים תלינן להקל לא מיבעי' אם ראינו הטביעה אפי' לפני מאה יום עכשיו נמצא א' ונדמה להטובע דתלינן להקל כיון דאשתו כבר יצאה מחזקת א"א דאורי' תלינן שוב להקל שהוא בתוך ה' ימים ובהכי איירי עובדא דירושלמי להרי"ף שהתירה לאחר י"ז יום ומיושב ק' רשב"א וה"ה ונימוקי יוסף על הרשב"א מהירושלמי הנ"ל אלא אפי' לא ראינו נפל למים כלל כנדון דידן שהבעל נאבד ואשה בחזקת א"א דאורי' קיימת מ"מ י"ל דקרוב לודאי צדקו דברי הב"ח בכוונת הרי"ף ד' וה' אפי' טובא נמי אלא שראיתי הגאון בעצי ארזים מפיק זקוקין דנורא מפומי' ממלל רברבין למימר דהרי"ף ס"ל דהאיבעי' לא אפשטא אי ריב"ב לקולא פליג וה"כ עובדי דכרמי ודגלת כריב"ב אזלא וא"כ מים לא מצמתי ורק דהמקום גורם וא"כ בודאי ה' ימים דוקא וא"כ נימא נמי לפי מה שהוא אדם שומן או כחוש או נימא אין הלכה כריב"ב ורק מיא צמתי ואז אין חלוק ואפי' לזמן מרובה ופסק הרי"ף לחומרא דבשארי מקומות אין חלוק ואין מעידי' אלא ג' ימי' דלא כריב"ב ובמי' נמי אין מעידי' אלא עד חמשה כמעשה שהי' אליבא דריב"ב ואם שהה יותר מתירי' מספק אולי הלכה כריב"ב והיינו נמי דקאמר ד' או ה' ימים ד' בשומן וה' בכחוש אלו דברי הגאון זצ"ל ודפח"ח נמצא לפ"ז אי מספקא לן אי הוא בתוך ה' ימים או אחר ה' ימים ה"ל ס"ס אולי הוא בתוך חמשה ימים ואת"ל לאחר ה' ימים אולי הלכה כרבנן דמיא צמתי אפי' לזמן מרובה וכבר ידוע שיטת הפוסקי' לצרף ספיקא דדינא לס"ס ומכ"ש דאיכא נמי ספיקא אולי הרי"ף גופי' נתכוון לומר ד' וה' אפי' טובא וכהב"ח ומכ"ש שהרמב"ם ורוב ככל הפוסקים הכי ס"ל א"כ י"ל אפי' בנדון דידן מהני ט"ע מה שהכירו שהוא ר' בנימין חמשי' יום אחר שנאבד ונעלם מן העין:

3484

3485ונבוא אל החששא השני דאעפ"י שהכירו בט"ע בצורתו וגופו מ"מ תואר פנים נשתנה וזה לשון שלטי הגבורים שסביב הרי"ף ואם הי' במי' מעידן עלי' אפי' לאחר ה' ימים כל זמן שצורת פנים קיימת עכ"ל משמע שאם אינה קיימת לא כ"כ הב"ח הובא בח"מ ס"ק מ"ח ובב"ש ס"ק ע"ט כ"ז שלא נמצא שינוי בגופו ובצורתו אבל נלע"ד בזה שאלת חכם חצי תשובה כי מעלתו דקדק בדבריו כשכ' שהכירוהו כ' שהכירוהו בצורתו וכשכ' שהי' קצת שינוי לא כ' בצורתו אלא בתוארו כי תוארו היינו סומק וחיוור ועור פניו וצורתו היינו בנין פני' בגוף מי שחוטמו כך ופדחתו עגול ולחייו כך כך וצוייר מכולם צורה כך וכך וזה לא ישתנה אם לא ע"י דאתפח או יתחיל לרקוב וכדומה והיינו שינוי צורה אבל שינוי תואר אינו בכלל זה ויפה כ' פר"מ פשיטא שכל אדם מת נשתנה תוארו וכי המי' מחזירי' נשמות לפגרי' מתים וזה לשון ריב"ש סי' שע"ח והרי כיון שטבע ועמד במים עד שמת שם מחמת המים הרי באו מים במעיו לצבות בטן ואור פני' יפילון ומשתנית צורתו אע"ג דמיא מצמת צמיתי כשעלה מן הים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו עכ"ל נראה מבואר דהמי' מפילין אור פני' רק שצמתי שלא תשתנה צורתו לצורה אחרת אבל בודאי א"א שיתנו לו המי' תואר פני' אשר הם בעצמם שללוהו ממנו וא"כ אין כאן ריעותא ולא עלה על דעתי ומ"מ לרווחא דמלתא אומר דאפי' נאמר שיהי' זה ריעותא היינו אם הוא אחר ג' ימי' שאז ביבשה כה"ג אפי' בלא שינוי צורה אין מעידין דחזקה שנשתנה וא"כ במים נהי דמסתמא אמרי' דלא נשתנה מ"מ כי חזינן שום שינוי שוב אין מעידי' אבל בתוך ג' דאפי' ביבשה מעידי' אפי' נפלו אור פני' דהרי אין ספק שכל ההרוגי' יפילו אור פניהם ואפ"ה מעידי' עליהם תוך ג' וא"כ מכש"כ שבתוך ג' מעידי' אפי' נשתנה תואר פני' קצת וא"כ אם מצאוהו במים ולא ידעו אי תוך ג' או אח"כ לר"ת תלינן להקל ונהגו מורי הוראו' כר"ת כמו שהעיד מהרח"ש ונראה אפי' הרשב"א לא פליג אלא ביבשה אבל במים מודים ומטעם שאבאר ובודאי יש לעיין אסברת הרשב"א מ"ט לא נימא כל הדברים כשעת מציאת' וכן נמצא וכן הי' מעולם ולא נשתנה וצ"ל כיון דעשוי' להשתנו' אין כאן חזקה אבל במים שאין עשוי' להשתנו' אדרבא מים צמתי א"כ י"ל צורה זו כמו שנמצאת כן היתה מעולם ולא נשתנה לצורה אחרת ומסתמא הוא בתוך ג' ימים והאמת אינו אלא לרוחא דמלתא כי עיקור נ"ל דבשינוי' תואר פני' ליכא קפידא כלל:

3485

3486ונבוא אל השלישי' למיחש דאמרה בדדמי הנה הכא לא ראו ולא ידעו משום טביעה וגם בשני עדי' לא שייך בדדמי וכמ"ש ב"ש סקפ"ז ונראה אפי' להרי"ף דחייש בשני עדי' לדדמי ובעי שיאמרו וקברתי' ער"פ האשה שלום מ"מ היינו נראה שני עדים או אפילו טובא שבאו להעיד אבל שכל רואיו יכירו כי זה הוא ואין א' מאלו שאינו מכיר כמו שבא בשאלה שכל היהודי' והערלי' שעמדו שם הכירוהו מיד בט"ע שזה הוא בנימין בזה לא שייך בדדמי וסברא זו משמע לי מהש"ס יבמות פ"ח ע"א ובתוס' ד"ה אתא גברא וכו' ובזה מיושב סתירת תוס' למ"ש בכתובות כ"ב ע"א ד"ה תרי וכו' וזה תימא איך יתברר הדבר מעולם וכו' שנראה דבריהם סותרי' ולהנ"ל ניחא דודאי מלתא דתלי' בהגדת עדי' אמרי' תרי כמאה אבל מלתא דתלי' בהיכר ט"ע שפיר אמרי אי אתא גברא וקאי וכ"ע מכירי' אותו לא נימא דטעו בדמיון אלא השני' שאמרו מת טעו בדמיון אבל מה שניכר לכל לא שייך טעות בדמיון ומכש"כ הכא דאיכא נמי סימני' אמצעי עכ"פ כאשר יבואר לקמן אי"ה ומבואר בב"ש סקפ"ז דבדאיכא סי' אמצעי בהדי ט"ע תו ליכא למיחש בדדמי ובחי' ביארתי טעם לזה דאע"ג דבסי' אמצעי לא סמכי' מה"ת אי סי' לאו דאורייתא ואט"ע ליכא למסמך דלמא טועה בדמיון א"כ ליכא מידי למסמך ואמאי מעידי' ואמרתי עפ"י מ"ש תוס' ר"פ האשה שלום דאי עד אחד במלחמ' מהימן משום דלא משקרי אינשא במלתא דעבידא לאגלויי א"כ גם בדדמי לא יאמר וידקדק בעדותו היטב שלא יתפס ע"ש בתוס' וי"ל להחולקי' וחיישי' לבדדמי אע"ג דלא משקרי אינשי מ"מ לא ידקדק ולכשיהי' עבידא לגלוי' יסבור להנצל שטעה בדמיוו וכ"ז אי ליכא אלא ט"ע אבל כי מעיד נמי על סי' אפי' רק אמצעי אע"ג דלדינא לא סמכי' אסימני' אמצעי' מ"מ העד חייש שאם יאמר שהכירו בט"ע איש שהי' לו סי' אמצעי' כאלו ואח"כ יבוא ברגלי' יותפס כשקרן כי העולם לא יאמינו שהזדמנו יחד מי שהי' לו סי' כאלו ונדמה לו בפרצוף פני' כזה נמצא עיקור ההיתר שלנו הוא על ט"ע ולא נצרכה הסי' אלא להאמנת העד שהי' לו ט"ע ולא ישקר לומר בדדמי בני דיוק היטב ויש לסברא זו פני' בדברי הלח"מ פי"ג מגירושי' ובזה ישבתי ק' ה"ה שם על שיטת הרי"ף אלא שאין רצוני להאריך מה שאינו נוגע לדינא וא"כ הכא כיון דאיכא נמי סי' אפי' לא יהי' אלא אמצעי' יצרפו לט"ע להאמין העדי' וליכא למיחש בדדמי:

3486

3487והנה הסימני' המה חוטמו עמוקה הרבה ושומא בכף הבשר שבחולי' עליונה של אגודל הנה בכתבי מהרא"י סי' רכ"ד מבואר דעמוקה כעין חרום דמומי הכהני' הוה סי' מובהק ואמנם הכא בהעדאת העדים ואמירת סי' האשה לא הוזכר עמוקה הרבה ואמנם בשקלא וטרי' דפר"מ הזכיר שהי' עמוקה הרבה ואם הוא השמטה מדברי השאלה ונאמר דגם העדים הזכירו שהי' עמוקה הרבה הרי מה שבקשנו ואם אולי העדים לא הזכירו אלא חוטמו עמוקה סתם ופר"מ הכיר האיש בחיים שהי' חוטמו עמוקה הרבה כעין חרום דקרא א"כ איכא למיחש שאינו זה שהרי העדים לא הזכירו זה החידוש שהי' חרום וא"כ אדרבא מיגרע גרע איפשר ע"י שמצאו אדם א' שחוטמו עמוקה נדמה להם שהוא זה ולא נתנו לבם להבחין בין הרבה למעט אלא שראיתי בלשון האשה שאמרה סימני בעלה ג"כ לא הזכירה אלא זה הלשון חוטמו עמוקה ולא הזכירה עמוקה הרבה נמצא העדאת העדי' והאשה מכווני' יחד ומי יש לו היכר בבעלה טפי מהאשה וגם ראיתי שפר"מ אע"פ שכ' שהי' עמוקה הרבה מ"מ מסתפק אם הגיע לשיעור חרום דקרא ודקדקתי בלשון מהרי"א אחר שכ' דכעין חרום הוה סי' מובהק כ' על נידן דידי' וז"ל אך דקדקתי בדברי העד שהעיד שהיתה קצת עמוקה וזה מצוי' בכמה ב"א עכ"ל א"כ משמע אלו העיד סתם עמוקה בלי תיבת קצת הי' מפורש דברי' שהי' כעין חרום ממש או אפשר לומר נהי דלסי' מובהק לא דיינינן לי' מ"מ לסי' גרוע נמי לא דחוטם עמוקה אינו שכיח בכמה ב"א וסי' אמצעי מיהא הוי וג' דינים יש אם מעיד שהי' חרום ה"ל סי' מובהק ואם מפורש קצת עמוק היה סי' גרוע דמהרי"א שם מיירי מסי' גרוע כמ"ש בשו"ת מ"ב סי' ס"ג ע"ש ואם אמר סתם ה"ל סי' אמצעי וא"כ הוה הכא עכ"פ סי' אמצעי וזה נ"ל בלי ספק:

3487

3488הסי' השני שומא בצמצום מקום שהמציא מהרד"ך ז"ל וכ' הב"ש שמהרשד"ם חלק עליו וגם מ"ב סי' ס"ג ספר מהרשד"ם אינו אתי עמי ואבל המ"ב לא חלק עליו אלא בשומא לבד והדין עמו כיון דלמ"ד שומא אינו סי' מובהק הטעם הוא משום שמצוי בבן גילו מי שנולד במזל שלו יש לו ג"כ אותה השומא א"כ אותו בן גילו יהי' לו השומא באותה מקו' ממש ומה יועיל לזה צמצום מקום להוציא מספק בן גילו אבל בשארי סי' אמצעי' מודה לו ובאריכות דברים כייל כללא כל שהסי' בעצמו טוב סגי בסיי' מקום מבלי שידע אם הוא בימין או בשמאל אך אם הסימן בעצמו אינו טוב צריך לסיים המקום והצד ונ"ל ראי' מש"ס גיטין כ"ז ע"ב ודוקא נקב בצד אות פלוני אבל נקב סתם לא מספקא לי' סימני' אי דאורי' או דרבנן משמע מזה דנקב סתם הוא סי' אמצעי עכ"פ דמהני למ"ד סי' דאורי' ומשו"ה למ"ד סי' דרבנן סגי בשסיים האות פלוני ולא צד פלוני שבאות פלוני ודי לנו לאסוקי דרגא דבסי' הפחו' מסי' אמצעי כגון צלקת בעי' עכ"פ ייחוד הצד ימין או שמאל ולדידי בלאה"נ צ"ע על דברי מהרד"ך שהמציא הך בצמצום מקום מש"ס הנ"ל ולא דמי בשלמא התם סי' נקב דיריעה אע"ג דשכיחי' קצת דמשום כן לא הוי סי' מובהק מ"מ כתיבת הסופר שעל הגויל הוא דבר מחודש ומקרה המזדמן א"כ קשה מאד לומר ששני סופרי' הכותבי' על שני גוילי' יזדמנו באות מיוחד ידוע לסומכו אצל הנקב שביריעה וא"כ הוה סי' מובהק שלא נמצא בא' מאלף אבל צלקת וכדומה אם הוא בעצמו אינינו סי' טוב מפני שהוא שכיר א"כ מה יועיל צמצום המקום הלא ככה אפשר למצוא בכמה ב"א וצל"ע יהי' איך שיהי' הכא בשומא לא בעינא לסמוך עליו כלל:

3488

3489אך יען וביען בענין צירוף הסימני' לעשות משניהם סי' מובהק הלכו בו נמושות וערבי' עלי דברי בית מאיר שכ' בסוף ס"ק כ"ד וזה לשונו ומ"מ נלע"ד אחרי שכבר מוחלט דעת כל הפוסקי' שיש סי' מובהק ביותר שהם ודאי דברי תורה והשריש המ"ב הכלל שלא ימצא א' מאלף א"כ הדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו אם שני הסימני' יחד נמי א"א להמציא באחד מאלף אך שא' מהן אפשר בדרך אמצעי להמציא יוכלו לעשו' מזה סי' מובהק ביותר וזה היתד שהכל תלוי בו לע"ד עכ"ל והנה אם הייתי אני מחכמי הדור הייתי אומר דנידן דידן לא ימציא מצורף בא' מאלף חוטם עמוקה ושומא בצמצום מקום וגם הייתי מצרף לזה אם יש ט"ע הטבעת כסף גם כי שדיתי נרגא שבשעת בריחתו לעלמא גבה חובו והחזיר המשכון להנכרי והנכרי השכינו או מוכרו לישראל אחר מ"מ ה"ל נפילה דחד כמ"ש חכם צבי ועדיפ' מיני' דהרי צריכי' לומר שהנכרי השכינו או מוכרו לישראל אחר שהי' לו ממש סי' הללו כזה והנה בסביב' עירכם לא נמצא כזה וגם לא נאבד יהודי אשר יאמר עלי' כי הוא זהו וצ"ל איש בא ממקום אחר לכאן וידוע כי אין דרך הנכרי' להשכין כליה' גם לא למוכרם אלא אל יהודי' שבעיר' או בסביב' גליל שלהם וכ"ש דמכירה לא שכיח דאין אדם עשוי' למכור כלי' אלא להשכין ואיך ישכין כלי' לאיש בא מארץ רחוקה ואם יארע כזה הוה גרוע מנפילה דחד ע"כ בצירוף הא לסמוך ולומר דהוה סי' מובהק ביותר אלא שאיניני מחכמי הדור ואין הדבר מסור להדיוט כמוני אבל מ"מ בצירוף ט"ע הנ"ל נ"ל ברור בלי ספק דאשת בנימין מקאמרן שרי' להתנסבא לכל גבר דתיצבין ופר"מ יעיי' בכל הנ"ל ומה טוב אם יציע דברי אלו גם לפני ידידנו הרב המאה"ג דק"ק ס"ה ואז יתיר העגונה ע"י ישיבת ב"ד של שלשה כמ"ש הריב"ש והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ב' ג' מרחשון תקע"ה לפ"ק.

3489

3490משה"ק סופר ממפד"מ:

3490

3491יעזור אל לעזריאל למלכם למואל כל יכול ואיתיאל ה"ה הנגיד והטפסר הרבני המופלג כבוד מ' עזריאל נ"י ביסטריץ:

3491

3492יקרת מכתבו הנכתב ביום למ"ד למב"י העבר הגיעני יום אתמול פה במרחץ באדען בעסקי ברפואות וראיתי מתוכו זריזותי' דפר"מ במצות וכמה שוקד על תקנות בנות ישראל העלובות ויש בו מדעת קונו וכלכל דבריו במשפט צדק בדעת ותבונה כראוי לגברא דכוותי':

3492

3493זאת אומרת עובדא הכי הוה ביום זעם ונשטף מים רבים בר"ח אלול תקע"ג לפ"ק העבר לעתותי ערב כשראו סכנה עצומה והמים שוטפים בזרם הצילו את הנשים וגם איזה אנשים עוברי אורח עמם ע"י ספינה קטנה שהעבירם עד סמוך להר א' ושם ניצלו כולם אמנם שארי אנשים נתפתו לדברי איש זקן וכסיל ונשארו שמה בהבית במקום סכנה והנה אותם הניצולים שעמדו על ההר הציצו והביטו כל הלילה מרחוק אל מקום בית האנשי' העומדי' במקום סכנה וראו שמה נר דולק עד שעה א' אחר חצות הלילה ומן אז והלאה הי' חשך במושבותם לא ראו אור עוד ובבקר נראה כי המים עברו שם במקום ולא ניכר מקומו איה ועד היום המה עודנה המים עוברים והדייגי' עוברי' והרפסדות נוסעים דרך משם באין זכר למו שהי' שם מושב בני אדם מעולם וכן ספרו למו כמה נפשות נימולים ואינם נימולי' שעמדו בלילה ההיא על המבצר הגבוה' וראו את הבית עם נר דולק עד אחר חצי הלילה וכנ"ל אשר מזה נוכל לשפוט בעין שכלנו כי הבית נמוג הלך ואשר בתוכו לא נמלטו שוב נמצא איש זקן מת וכל היהודים הכירוהו שזה הוא האיש הזקן כי הי' קצר הקומה וגבן אשר ע"י זה אין ס' כי אשתו הזקנה מותרת לעלמא בלי פקפוק לדעת פר"מ אך תשארנה עוד ב' נשים ילדות רכות (ועגונות בעו"ה) אשר לא נודע בעליהן איה שוב נמצא ביד כפרי א' שלשלת זהב וטבעת עגיל זהב ואשת א' הכירה בט"ע כי הנה תכשיטין שלה וגם צורף זהב איש יהודי נאמן וישר מכיר כי הוא עשאום לה והכפרי כשנשאל ע"י השופט מאין באו לו נתהפך בדבריו פעם אמר שהוציאום במכמורת מהמים ופעם אמר שמצאום על פני השדה וכששאלו לאשתו אמרה שהוא אמר לה שנמצא יהודי מת ופשט בגדיו ומצא אלו בתוכם ושוב חזר הכפר ואמר לא יהודי מת אלא גוי מת מצא והי' כלי' אלו באמתחתו אלו תוכן דברי מעלתו במתק לשונו כצפיחת בדבש וגבה עדות במותב תלתא וכהלכה ובקש ממני לחוות דעתי בשריותא דהני נשי:

3493

3494אומר אני שריותא דזקנה אע"ג דפשיטא למעלתו לדידי עדיין מספקא לי טובא מפני שפר"מ לרוב פשיטותו קיצר במקום שהי' להאריך ולפרש במה הכירוהו היהודים שזה הוא האיש הזקן בעל אשה הזקינה אם בסי' שבגופו צריך לברר איזה סימנים וכמה הי' דמה שהזכירו קצר הקומה היינו ארוך וגוץ וכן גבן הוא סי' גרוע ואין לסמוך עליהם והוא משנה שלימה וגמ' ערוכה יבמות ק"כ ע"ב והג"ה ש"ע סי' י"ז סעי' כ"ד:

3494

3495ואם בטביעת עין הכירו א"כ הי' לו להזכיר כשראוהו מיד כשעלה מן המים ואז מועיל אפילו אחר ג' ימים אחר הטביעה אך אם ראוהו שעה א' אחר שעלה מן היבשה אין עדות ט"ע מועיל אפי' תוך ג' ימים לאבידה כמבואר בש"ע סעי' כ"ו ואם יבואו דבריו עוד אלינו בתו' ביאור נבאר תשובתינו בעזה"י:

3495

3496אך התירן של הילדות רכות וענוגות הרחק מאוד מאדם חי מדבר בהשכל בעוד תבונתו שלימה ורוח נכון בקרבו והיות כי פר"מ כ' כי כדברו עם מלומדי נוצרי' ושרי' נכבדים בגלילות ההמה שפכו בוז על בעלי התלמוד שהתאכזרו כ"כ לאסור נשי' כאלו בכבלי העיגון ואיו מצאו כן בתורתו של מרע"ה והנה מוחזקני בפר"מ כי הוא בקי בחדרי בינה ויבן זאת לאשורו ויודע מה להשיב ושתיקתו לא היתה יפה לחכם בפעם הזאת וקראתי עליו המקרא הזה שרים עצרו במילין וכף ישימו לפיהם:

3496

3497ואמרתי פן יהי' השרים והחכמים ההמה חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים בהלעיגם והלעיזם על דברי התלמוד ח"ו כדרכם אברר הדברים שגם כל רואיהם יכירו כי אין כאן שום מקום להתירו לכאורה ונבוא מהמאוחר אל המוקדם במה שהכירה האשה והצורף טבעתה ושרשרות זהב ענק שבצווארי הנשי' ואשת הכפרי אמרה שבעלה אמר שמצא יהודי מת ומשם לקח הכלים האלו הנה אם הי' נמצא יהודי לפנינו ולא היינו מכירי' אותו מי הוא רק ע"י שהי' הכלים הללו בשקו ואמתחתו היינו באים לחומרת חז"ל דחיישי' לשאלה ואם אולי במקום אחר הוא חומרא רק וחששא מ"מ בנידון דידן הוא חשש קרוב מאוד דניחוש לאבידה בשעת הסכנה ורעש השליכו בהחפזם והורידו כל עדים מעליהם ואיש אחר מצאו ואח"כ נטבע האיש ההוא ובעל האשה נמלט וזה פשוט וקרוב במציאות זאת אי היינו מוצאים אי שמת לפנינו וכלי' אלו באמתחתו וכן אי היתה אשת הכפר אומרת שבעלה מצא פלוני ופלוני בשמו ושם עירו וכדומה אז היינו באי' לחששת ג' דברים א' אי מקרי מסל"ת כיון שהוא ע"י שאלה ב' אי עד מפי עד נאמן בגוי הואיל והיא אומרת בשם בעלה ג' אפי' אי בעלמא נאמן מ"מ הכא העד הראשון מכחישה לאמור לא יהודי אלא גוי וכ"ז אי הי' אומרת שמצא יהודי פלוני אך עכשיו שאומרת יהודי א' אשר הי' נמצאי' אצלו כלים אלו על דברי' כאלו יותר א"א לעלמא ואפי' חכמיהם לא הי' מתירי' א' מנשותיהם לעלמא ואם על אומדנא כזה נתיר א"כ גם אם נמצאו כלים כאלו ע"פ המים שטין נתיר האשה לעלמא ונאמר כי הבעל נטבע ואלו הכלים ממנו וידעתי כי אפי' לענין ממונא יחושו שרי העמי' שלא להוציאו ע"ד אומדנות כאלו ומכ"ש בעניני אישות שמחמירי' טפי וא"כ עדות הטבעת והשרשרות הבל ואין בו מועיל:

3497

3498ונבוא אל הראשונה במה שעומדי' על המבצר וגם העומדי' על ההר ראו הבית ונר דולק בתוכו עד אחר חצי הלילה ואח"כ חשך אורו בעריפיו וגם היום אין בית ולא שום היכר רק מים שוטפי' ומעלתו הוסיף כי ביום הזעם לא הי' פליטה אפי' א' מיני אלף לא נמלט ואיך נאמר שנמלטו אלו אומר אני אם הי' רואים אנשים אלו נפלו לתוך המים ושהו עליהם כדי יציאת הנפש אז היינו באי' לחומרת חז"ל במים שאל"ס אולי גלי אשפלוהו והוציאוהו במקום אחר וככה אירע ביום ההוא ממש בילדה אחת יתומת דיין זקן אחד בק"ק מ"ד ששטפוהו מים כבירי' ההמה בתוך העיר לעיני כל רואים ומסרו נפשם להצילה ואפס ההצלה ונתיאשו ממנה והמים הובילו אותה הרחק מאוד מהעיר לכפר הסמוך וגל א' השליכה לחוץ לפני רגלי כפר א' והוא הביאה אל העיר אחר הזעם והנה היא חי' וקיי' לפנינו והן המה אותו השטף עצמו שאנו דנים עליו ובכל זאת קיי"ל מים שאל"ס רובם למיתה ומותרת מן התורה ואינו אלא גזירה דרבנן דחיישי' למיעוט בחומרת א"א שלא יהי' קיל יותר מממון שאין הולכי' בו אחר הרוב וע"ז הי' יכול מעלתו לומר שאני הכי דחזינן שאפי' א' מיני אלף לא נמלט כ"ז אי ראינו אותם נופלי' למים ואע"ג דבכל זאת לא ימלט מספק ומיעוט דמיעוטא דנמלט כמו שכתבתי לעיל עובדא דהאי ריבה וכן עובדא הוה בפישאן שירדו לספינה קטנה כמה נפשות ונהפכה הספינה ולא נמלט מהם כ"א איש א' מק"ק ווערבוי רוכב על ספינה הפוכה עד שלבסוף נתלה באילן א' שפגע בו ושם ניצל ועיניו ראו איך כל האחרים נפלו למים וצללו במים אדירי' אך לא ראה מיתתם כי חלפו עברו מלפניו והוא הי' המעיד לפני על איש א' מק"ק העלישטאבע שהי' עמו בספינה והואיל ולא ראוהו נטבע רק שחה לפניו ע"כ לא הועיל עדותו להוריד יורשיו לנכסיו עדיין כיון שלא ראה שום טביעה ויעיי' ש"ע ח"מ סוף סי' רפ"ד וסי' רפ"ה סעי' ד' ה':

3498

3499והכא השתא בנידון דידן שלא ראו שום נפילה למים אדרבא ראו הנר דולק עד אחר חצי הלילה ונהי דאמת דא' מאלף לא ניצלו מאותם שנפלו למים ביום חרון אף ההוא אך לעומת זה נאמר א' מאלף לא נטבעו מאותן שעמדו על עמדם כי כולם הצילו עצמם וכשם שאנשי' האלו שעמדו על ההר ניצלו בספינה קטנה כן האנשי' אחר שכבר נכנסו לסכנה ושיהו עצמם על הצלת ממונם מ"מ אחר שעה או שתים נזדמנה להם ספינה או קורה ונסר ואם כולם לא ניצולו אפשר ניצל מהם א' או ב' ומי יכול להתיר בכה"ג ולדעתי גריעא מספינה שנאבדה בים דס"פ כל הגט ולא נשאר לנו שום מקום להתלות אלא לומר אלו הי' קיימי' הי' באי' וחז"ל חשו לומר אולי הוזק באיברו וכיוצא בו ומחמת כיסופא ערק לעלמא ועיי' ביבמות קט"ו ע"א:

3499

3500והנה בדידי הוה עובדא בהיותי יושב על כסא הוראה בק"ק מאטערסדארף הי' שם איש אחד ושמו מאיר פאקש ועתה הוא דר בעיר וויען הוא ואשת נעוריו אשר אהבו זה לזו מאוד והתפרנסו בפועל כפיו של האיש מיד לפה כדרך הבינונים שמה ויהי היום האיש הלך לדרכו עם מעט סחורה יין שרוף אל מקום צבא המלחמה מחנה הקיר"ה שהי' עומדים אז סמוך לגראן ופתאום נשמע קול כי שודד חיל הקיסר נסו וברחו ומגפה גדולה היתה בעיר ההוא וכן הוה והאיש הזה לא חזר אל ביתו ושהו והוחילו עד בוש כמו שנתיים שנים ובאו לפני אנשי הק"ק אשר נכמרו רחמים על העלובה הילדה וכתבנו לקהלות רחוקי' לה"ב קאפענהאגען פ"פ לונדן ואין קול ואין עונה עד שכולם שפטו במוחלט כי מת במלחמה בלי ספק כי אלו הי' קיים הי' בא כי אהבת עולם אהב את אשתו עד עברו עוד כמו שנתיים ימים אח"ז קרוב לארבעה שנים מיום פרידתו מביתו אני בעצמי מהרהר לאמור לולי שאין לנו כח לדון באומדנא ולחדש היתר הייתי אומר דבזמנינו לא שייך לומר דלמא מחמת כיסופא ערק לעלמא דאפי' ערק לעלמא הלא איכא בי דואר דקביע בכל דוכתא ויכול לכתוב ולהודיע ככה אירע לי וכה אני נמצא וכדומה ומה זו שתיקה:

3500

3501עוד ההרהור הזה ברעיוני ואנשי' באו מוויען לומר שראו מאיר פאקש בוויען וזה מדבר וזה בא והנה הוא בעדענבורג ומיד כתבתי לשם למהר ביאתו לפני והנה בא האיש לביתו ואתא לקמן ההוא אמר כי בראותו צרתו צרה כי נשללה ממנו כל סחורתו וכל אשר לו והציגוהו ערום חשב בנפשו אם יודיע כזאת לאשתו האהובה תגזור אומר שע"כ יבוא בערום וחוסר כל ויסתפקו במועט בפת חרבה ושלוה ע"כ התחכם לאחוז פלך השתיקה והרחיק נדוד אל ארץ פלוני' הרחק מאוד ממדינתינו ונשכר שמה לפונדק א' עד שהשתכר והרויח איזה מאות זהו' ועתה חזר לביתו זו אשתו והראה לי כתבים מוכיחים וב"ב שלו ומשרי העיר אשר התגורר שם עד שראינו שנאמנים דבריו אז אמרתי ברוך שבחר בהם ובדבריהם של חז"ל וכל המהרהר אחריהם כאלו מהרהר אחר השכינה הארכתי בזה להוציא לב המערערי' והנוקפי' שהזכיר פר"מ:

3501

3502ותבנא לדינא דין אמת ומשפט וצדק כי הני תרי נשי שאנחנו דנים עליהם משמי' ירוחמו ורחמנא ליצלון מכל ביש ולא ישמע עוד בכי וזעקה בבתינו ולא שוד ושבר בגבולינו ושבו בנים לגבולם ועינינו רואות כנפשו היפה א"נ דש"ת הבע"הח. באדען יום ד' כ' סיון תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3502

3503גדול מרבן שמואל יחי' משמו אל עליון לשם ולתפארת בישראל ה"ה י"נ הרב גאון ישראל בנן של קדושים חכם חרשים נבון לחשים מופלא באנשים אילי תרשישים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' שמואל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם והמדינה יע"א:

3503

3504יקרתו הגיעני בזמנו ובינו ביני נתברר לנו עוד ע"י אחי' ובית אביו של הנעדר בכמה דברים שהיו מסופקים אלינו ונגמרה המצוה ע"י מכתב קדשו ונחלצה מיבמה והותרה לעלמא יהי' שכרו כפול והנה פר"מ ביקש שאחזיר לו מכתב קדשו והי' ראוי שאהי' עט ממהר לעשות רצונו אך לבוא ביאה רקנית לא בעינא ואני עמוס במשא דבר ה' בדברים הנצרכים למעשה אמרתי להניח עיון דברי קדשו עד עתה שילהי קייטא דדרכי לדור בא' מערי החצרים לשאוב אויר טוב אז בין ערוגות הבשם אשתעשע בנעימות ידידי והיום אני מתחיל לסדר דברי תשובתו על סדר דבריו בעז"ה וה' עמנו:

3504

3505מאין לי פה ספרים כל צרכי לעיין כראוי או לציין דפים וסימנים הנה ריש אמרי יאה כ' פר"מ גאון נ"י ע"י מכתבי שכתבתי לו שר' אברהם כ' לאשתו שדעתו ליסע לאמשטרדאם עי"ז נזכר גם הוא הדברים שהי' בינו לבינו וכו' אלא שנכנס למשקל ומטרי' בהאי דכתובות כ' ע"א דע"ה צורבא מרבנן שהזכירו הבע"ד אי מהני או לא ולא זכיתי להבין מה ענין זה לכאן הא התם בזוכר מתוך השטר ואיננו זוכר מעצמו כלל פסולא דידי' הוא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם כפירש"י ותו' וה"ה אם נזכר ע"י אחר ואינינו נזכר מעצמו כלל פסולא דידי' משום עד מפי עד והכא בעדות אשה דעד מפי עד כשר למאי ניחוש ואפי' למ"ש תוס' דאפי' אי מפי כתבם כשר היינו כשיאמר כך כ' בכתב אבל כשיאמר סתם כאלו מעיד מפי עצמו לא מ"מ הכא גבי עדות אשה כשר עד מפי עד אפי' כשיעיד סתם פלוני מת ואינו צריך לומר פלוני אמר לי ויעיי' מ"ש רא"ש ור"ן ר"פ שבועות העדות גבי הכל מודים בעד מיתה יע"ש ומ"ש פר"מ מדעתי' דנפשי' דרמב"ם מודה לרש"י יפה כיון כי כן פשיטא לי' להרב ב"י ז"ל ובלא"הנ הא כ' הרב ב"י דאם העד בפנינו ואומר דרמי נפשי' ומידכר מהימן אפי' איננו דעלמא דכי היכי דמהימן על גוף העדות מהימן נמי אהא ולדבריו צ"ל הא דמייתי ש"ס מדרב כהנא היינו מס"ד דרב כהנא דא"ל לרב אשי ולא דכיר מר וקשה מה עלה על דעתו להזכירו הא איהו בע"ד הוא אע"כ צורבא מרבנן שאני ומ"מ כיון דאומר רב אשי לא דכיר ואח"כ אזיל שוב לאסהודי אזדא לי מעליותא דצורבא מרבנן כיון שכבר אמר לא ידענו וע"כ הוה ר"כ מחסם ושוב כי אמר לי' אנא הא דרמאי נפשאי ודכירנא הוה מהימן אע"ג דכבר אזדא לי' דין ת"ח דהרי משו"ה הוה ר"כ מחסם ואילולא הי' בפנינו לא היינו עושין מעשה ע"פי עדותו מ"מ השתא שהוא בפנינו ואמר רמאי נפשאי מהימן אפי' אינש דעלמא ומבואר מזה דינו של ב"י ולא צריכנא לדברי הב"ח ומה שהאריך בו פר"מ אלא שצ"ע קצת א"כ מנ"ל מעיקרא דצורבא מרבנן עדיף דלמא מעיקרא נמי כד הוה ר"כ מדכר לי' אדעת' דהכי עביד שיהי' רב אשי אמר אנא נפשאי רמאי נפשי ומידכר דבכי האי גוני אפי' איניש דעלמא מהימן וי"ל:

3505

3506מ"מ פר"מ הדרת גאונו מילתא יתירתא עביד בפלפולו לרוחא דמילתא או אפשר דהוה כי האי גוני קצת כי חוזר ומגיד כיון דבתחלה לא אמר ושוב אח"כ אמר ואפשר משו"ה הוה מחסם ר"כ וכבר ישב על מדוכה זו בשלטי גבורים בשם ס' החכמה שבמרדכי ורמזה בקצור בהגה"א ובאמת באומר איני יודע העדות הוכיח הר"ן בשבועות העדות במתני' השביע עליהן ה' פעמים וכו' דאין בזה משום חוזר ומגיד דאינו יודע לאו הגדה הוא והא דאינו יכול לחזור ולהודו' משום שכבר נשבע ואינו יכול להשים עצמו רשע שנשבע לשוא אבל בעלמא איני יודע בלא שבועה יכול לחזור ולהודות יע"ש ודבריו צלע"ג דהוא עצמו כ' בכל הנשבעים אמתני' דחשוד שהקשה רשב"א איך נעשה אדם חשוד ע"י שבועת העדות לימא שכחתי העדות בשלמא קרבן מייתי דיודע בעצמו שלא שכח ונשבע לשקר אבל חשוד אינו נעשה ע"פי עצמו ותי' דמיירי שהי' העדות בקרוב שא"א לשכוח יע"ש והנה כי כן אם שכיח דאיני יודע יכול לחזור ולהודות לולי שנשבע ומשים עצמו רשע בחזרתו ע"כ מיירי שהי' בקרוב כל כך דא"א למתלי בשכחה דאי לאו הכי נהי שבאמת לא שכח ונשבע על שקר מ"מ אי חוזר ומודה היינו מקבלין ממנו הודאתו והיינו תולין בשכחה וא"כ לפ"ז אם הי' העדות רחוק יכול להתחייב כמה קרבנות אפי' בב"ד בנשבע וחזר ונשבע מפני שהי' יכול לחזור ולהודות וא"כ תיקשי קו' הש"ס דלמא שבועה גופי' בב"ד דוקא ואי משום דלא משכחת לי' לחייב על כל אחת ואחת כתי' הש"ס ז"א דמשכחת בשהי' שבועה זמן רחוק מהעדות אלא ע"כ דלא כהר"ן ואיני יודע גופי' הוה הגדה ואינו חוזר ומגיד והאי דר' אשי משום שהי' חוץ לב"ד כמ"ש מרדכי בשמעתין ואמנם הא לן דאפי' איני יודע לא הוה אלא פר"מ כבודו לא הזכיר מזה כלום ועכשיו הוסיף על דבריו איננו בגדר זה כלל וכל השקלא וטריא הלא הוא רק משום יגדיל תורה ויאדיר והנה בעיקור הדין שחששתי על שכתב וחתימת ידי פר"מ הואיל שאינו מקוים ועל זה האריך לא ידעתי מה הי' לו כי נזעק עיניו יביטו בחלקת מחוקק בתשובה שנדפסה בספר חלקת מחוקק שהגאון מהר"ם העלה להטות דעת רוב הפוסקים שצריך קיום מדינא ובעל חלקת מחוקק השיב שגם לו נ"ל כן אבל היכי דאיכא חשש עיגון אין לחוש לה' נשים המקלקלים וכ' הב"ש שלזה נתכונו תוס' בהמשך דבריהם שסמכו הך ירושלמי דמשיאי' ע"פי שטר עם הך דחיישי' לצרה לומר כי היכי דהתם דוקא במקום סכנה אין חוששין לשד ה"נ במקום עיגון אין חוששין לזיופא וקלקול אבל הכא דאפשר להשיג קיום פשיט' דחוששין ע"ש וכתורה עשיתי והנה מה שנתקשה מהר"מ בתשובה הנ"ל מ"ט מייתי רי"ף כלל הך ירושלמי אי ס"ד דעתו לסמוך להקל אש"ס פ' מי שאחזו נ"ל ליישב ע"פי מה שהקשה ב"ש ב' קו' איך נלמוד קולא מש"ס פ' מי שאחזו התם כותב לפנינו וידעי' מי כתבו משא"כ מצא כ' בשטר שאינו מקוים ועוד התם כ' בתורת עדות ומצא כ' בשטר מיירי בכותב לזכרון דברים בעלמא יע"ש ולפענ"ד התלונה על הירושלמי גופי' דתלי' פלוגתא דאמוראי דמצא כ' בשטר בפלוגתא דמתניתא ולכאורה מה ענין זה לזה דלמא מאן דאוסר במצא כ' בשטר היינו בכ' לזכרון דברים או אין אנו יודעי' מי כתבו ומתניתא דמשמע מינה כי היכי דעד מפי עד נאמן ה"נ ע"פי כתבם היינו ביודעי' מי כותבו ובכותב לשם עדות אע"כ מוכח מזה דהירושלמי לא ס"ל שום סברא אם נתיר מפי כתבם שיהי' שוב שום חלוק בין מתכווין להעיד או לא דאין אדם משטה בכיוצא באלו וגם פשוט הי' להירושלמי דשום אדם לא יחוש לזיופא וא"א לפסול מצא כ' בשטר אלא משום דה"ל מפי כתבם ושפיר פליגי אמוראי בפלוגתא דמתני' כך צ"ל בכונות הירושלמי והנה ממילא מיושב קו' מהר"ם הנ"ל דלעולם דעת הרי"ף להקל וסמך עצמו אמ"ש בפ' מי שאחזו ומיהו אי לא הוי מייתי הירושלמי משלהי יבמות ה"א כקו' ב"ש דבפ' מי שאחזו ידעי' מי כתבו וכתבו נמי לשם עדות משא"כ מצא כ' בשטר משו"ה מייתי מהירושלמי להורות נתן דאין לחלק ביניהם דמאן דמתיר מפי כתבם מתיר נמי מצא כ' בשטר וא"כ כיון דבפ' מי שאחזו מבואר דמפי כתבם כשר הה"נ מצא כ' בשטר ומ"מ נראה לפי דעת הגאונים מהר"ם וחלקת מחוקק וב"ש הנ"ל דבהא נמי סמיך הרי"ף אמ"ש הך סוגי' דמי שהי' מושלך לבור דמבואר דוקא בשעת הסכנה אין חוששי' לצרה הה"נ הא דמכשיר מצא כ' בשטר היינו דאיכא חשש עיגון אבל היכי דאיכא לברורי בעי' לקיומא שטרא ואפשר להשוו' הירושלמי נמי לש"ס דילן ולומר היפך מהנ"ל דודאי פשיטא להירושלמי דלא יתיר שום אמוראי בלא קיום כדפריך סתמא דתלמודן גבי מי שהי' מושלך לבור וניחוש וכו' אך פלוגתא מיירי במקום סכנה ואפ"ה אוסר אידך וע"כ טעמי' משום דמפי כתבם לא מיחשיב עדות לדידי' ועל זה שפיר קאמר מתניתא מסייעא להדין וכו' ונ"ל מ"ש הטור דדעת הרא"ש להחמיר אע"ג דמייתי נמי ש"ס דפ' מי שאחזו הוא מפני ק' בית שמואל שהקשה הא בש"ס קאמר כשם שבודקי' לגטין כך בודקי' לעדות נשים ובגטין גופי' לא מכשיר אלא בהרכנה דעביד מעשה בגופי' אבל לא בכתיבה כמבואר סי' ק"כ וסי' קכ"א א"כ בעדות מיתה נמי לא הוה לן להכשיר אלא במעשה בגופי' ולא בכתיבה ע"ש והנה ק' זו לא קשי' כ"כ דבש"ס להחמיר קאמר וכשם שבודקי' וכו' פי' הא פשיטא דלעדות לא בעי דבר פה ממש אלא כשם שלגטין החמור בודקין תחלה ע"י הן ולאו ה"נ בעדיות דקילא צריכי' לבדוק את מי שנשתתק ומוקי לי' ש"ס בעדות נשים דאלו בשארי עדיות בעי' מפיהם ממש דוקא ולא הרכנה אפי' ומכ"ש כתיבה ולא שייך בדיקה ותו אפי' הי' אשה חתומה ומקוים נמי ונאמר שמא אשה זו איננה מה' נשים ואת"ל היא צרתה שמא לא קלקלה גם זה איננו ס"ס דליכא אלא שמא שקר שמא אמת וגרע משם אונס חד הוא ולו יהיבנא לי' כל דבריו איננו רפוי' לקושי' שלי כי הרמב"ן לא מטעם זה אתי עלה לומר דהכי עדיף משארי שטרות דליכא הכא למיחש למידי אלא דקאמר איכא למיחש כמו בשארי שטרות רק אוקמוהו אדאורייתא וזה אין לו מובן כמו שהקשיתי אבל הל"ל מרגניתא דרמב"ן בהדרגה סליק דמ"ט לא בעי' קיום מן התורה משום דסמכי' ארובא דזה המביא השטר או מי שכתבו מרובא דעלמא דלא חציפי לזיופא פריש ועי"ז מוציאי' ממון מן התורה עי"ז הרובא וא"כ מיני' ה"נ מצא שטר פלוני מת תלינן ברובא דעלמא שאינם מחמשה נשים ומ"מ עדיין לא ניחא דהא מסוגי' דמי שהי' מושלך לבור מוכח דשלא בשעת הסכנה חיישי' למיעוטא דחמש נשים וכמו דמחמרי' בעדות מים שאין להם סוף כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה היכי יליף מר איסורא מממונא יע"ש [עיין ח"ס חא"הע ח"ר סי' מ"ט]. פיזינג הסמוך לק"ק פ"ב יום א' טוב מנחם תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3506

3507ביום עש"ק י"ג למב"י תקע"ט לפ"ק מצאו הספנים סמוך לעירנו א' נטבע במים והוציאוהו ורצו לקוברו בשדה וכשראוהו לבוש טלית קטן מהרו והגידו ליהודים ויש שראוהו אז לאלתר ואומרי' שהכירוהו בט"ע ממש שהוא עוזיאל בר"א טריבטש שנאבד זה שבועיים ולא נודע מקומו איה ושוב אחר שעה נשתנה ונתפח ומ"מ הרבה אומרי' שמכירי' אותו בט"ע בבנין גופו ואיבריו וממש כל רואיו הכירו כל מלבושיו לא לבד סרבל העליון גם מלבושים הקצרים התחתונים בתי הנפש ומכנסיים התחתונים שתחת אלו העליונים כי הי' משונים משאר מלבושים כי מחמת חליו הי' של צמר גפן פערני"ל וגם הי' מלובש ב' כתונת שהי' בו רושם שמו ושם אשתו ואותה הנומרי של מספר הכתונת שיש לו בביתו כנהוג אצל עשירים וגם הי' למכיריו היכר ט"ע בטלית קטן שלו ושוב הגידה אשתו סימני גופו כולו כאדרת שער משונה משארי בני אדם וצלקת מצומצם סמוך לעין למעלה מגבות עין (לא ידעתי ימיני או שמאלי אבל היא צמצמה וכוונה) וכתם אדום מצומצם במקום ידוע ברגל א' סמוך ממש לקרסוליו וצויתי להראות להאשה הסימנים אם יש לה ט"ע שהם הם אותם הסימנים והכירה היטב הכל:

3507

3508הנה לע"ד פשוט דאתתא דא אשת עוזיאל הנ"ל שרי לעלמא חדא מטעם דצלקת בצמצום מקום סי' מובהק הוא כמבואר בט"ז ומביאו ב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ד ומצורף לזה גם הכתם במקום מצומצם דכל צמצום מקום הוה כנקב בצד אות פלוני ולכל הפחות בצירוף שניהם קשה שיצורפו שניהם מצומצם במקום אחד באיש א' עיין ב"ש ס"ק ע"ג ולצירוף כ"ש יצורף גם ריבוי השערות אע"ג דשערו' וציפרנים גדלים גם לאחר מיתה היינו מקום שהי' שם שערות כבר מחיי' גדילי' ביותר אחר מיתה אבל להצמיח שערות במקום שלא הי' שם זה א"א ולא שכיחי שיהי' אדם מרובה ומשונה בשערות כאדרת שער כמו שספרו לי מזה האיש ואעפ"י שלא הייתי סומך על זה אפילו לסימן אמצעי כיון שלא מצאתי כן בשום קדמון מ"מ מסייעי לאצטרופי לסימני' כיון ששלשתן נמצאו באדם א' הוה סי' מובהק ביותר שאפי' א' מאלף לא יהי' כן וא"כ יש להתיר אפי' אשתהי ובהני סימני' ליכא חשש שנשתנו כי אינם עשויות להשתנו' וכ"ע מודים בו עיי' ב"ש ס"ק פ"ג:

3508

3509ב' ע"י ט"ע דכל בגדיו כבר הסכימו כל גדולי האחרונים דבט"ע בכל בגדיו לא שייך שאלה דאין אדם פושט עצמו ערטלאי ומשאיל לאחריני ומה שמפקפקי' עכ"פ איכא למיחש לגזילה כבר הארכתי בתשו' אחרת דאם נמצא רושמי שמו בכתונת ליכא תו משום גזילה דמסתמא הגזלן מוחק שם בעליו ממנו וליכא למיחש אלא לשאלה וכל בגדיו אין אדם משאיל וגם כ' אחרונים דטלית קטן אין אדם משאיל דאין אדם מניח מצות עצמו ומשאיל לאחריני עיי' קונטרס עגונות סי' שפ"ב בשם מהרי"ט ויצורף לזה דעת הגאוני' דמצרפי' ט"ע דבגדיו עם סי' גופו אפי' סי' אמצעי ואע"ג דהרבה חולקים מ"מ חזי לאצטרופי ובשגם דהרבה פוסקי' דלא חיישי' כלל לשאלה עיי' ש"ך ח"מ סס"י ס"ה ובית מאיר מעיד שכמה גדולי הוראה סומכי' על זה וא"כ בצירוף כל הנ"ל עכ"פ נוכל לסמוך:

3509

3510ג' שהכירו כל גופו בט"ע ולדעת ר"ת אפי' אשתהי ואפי' נשתנה פרצופו מ"מ יוכר ע"י ט"ע בגופו ודעת הב"י לצרף דעתו להתירי' אחרי' כמ"ש ב"ש סקפ"ו וביותר ביאור בקונטרס עגונות סי' קע"ה ואני בעניי הכינותי איזה תשובות לעשות סמוכות גדולות לדעת ר"ת [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' נ"ו] ובשגם יש שראוה מתחילה והכירו ואפשר לא הי' ב' שעות אחר יציאתו מהמים ולהרמב"ם לא נשתנה עד אחר ב' שעות עיי' ב"י בשם הר"ן מכל הנ"ל נ"ל פשוט דאתתא דא שרי' להתנסבא ולכל היותר אם נחמיר עלי' עד תשלום י"ב חודש כמ"ש בק"ע סי' רכ"ג וכמו שהארכתי אשתקד בתשובתי לפאקש אבל מ"מ נ"ל דאין למחות להאבלים להתאבל מיד אף טרם שהותרה בב"ד של שלשה דהיא חומרא יתירה ועיי' ב"ש ס"ק קכ"ד וכל חומרתו להתירה לעלמא אבל שלא להתחיל למנות האבלות הוא רק חששא בעלמא שמא עי"ז יתירוהו ועב"ש סקי"ח וצ"ע והכא מאי חששא איכא יתירוהו ויתירוהו הרי מותרת היא לע"ד ולענין הוראת איסור והיתר יחיד סגי היות כן ואין הזמן מסכים סמוך להכנסת כלה לקבל עדים בב"ד והאבלים בקשו ממני להתיר להם להתאבל כדי להרויח יום עש"ק ושבת והאב רוצה לומר קדיש על בנו הנ"ל ע"כ התרתי להם כתבתי היום כל טעמי' שלי וביום א' הבע"ל אי"ה אושיב ב"ד על ככה ונקבל עדות בב"ד ואציע הדברים אי שפר בעיני חבריא ה' ישמרם. פה ק"ק פ"ב יום הנ"ל. - וביום א' דר"ח אייר נתקבלו העדים בב"ד ונזרקה מפי חבורה להתיר. - משה"ק סופר מפפד"מ:

3510

3511ה' ישפות שלומו לידידי הרב המאה"ג המופלג מלא עתיק השנון המפולפל כש"ת מהו' אבוש נ"י כתמר יפרח יציץ ציץ ויוצא פרח יהל כשמש וירח אור תורתו זורח בק"ק סיקס יע"א:

3511

3512יקרת מכתבו מיום א' דסליחות העבר הגיעני זה שבועות שתים שאין הרבה הן אומר והן דברי' מעולפת ספירים בפלפלת כל שהוא בין שורתיים מצהירי' אודות אשה עגונה א' בוכה על בעל נעורי' ופר"מ אוחז כצדיק דרכו לחתור אחר קולות והתירים ובקש ממני לעיין בשריותא דהאי איתתא להתירה מכבלי עיגון ולהיות מתיר אסורי' והיותי אז עצור בחצרות בית ה' בדבוק חבירי' בתחלת הזמן בלמוד הל"ות ואחר עד עתה וגם פה יהי' דברי מעטי' וזעירים וה' המאיר עיני המיחלי' לחסדו הוא יאיר עיני בתורתו לשום מחשך לפני לאור ומעקשים למישרים אמן:

3512

3513הנה בהביטי אל גביות העדות לא מצאתי שום סימן והיכר או ט"ע בהגוף כלל כי טרפוהו זאיבי ערב ולא מצא ממנו אלא העצמות והראש שאין בהם שום היכר כלל וכלל רק המוצאים הכירו הבעקי"ש והמאנטעל אשר עליו הי' מונחי' קצת עצמות והבגדי' ההמה הי' קרועי' ע"י טריפת החיה ושארי עצמות וגם הראש המופשט מכל עור ובשר מפוזרים על פני השדה א' הנה וא' הנה בין העשבי' ואיזה כלים שהי' להם בהם היכר או סימנים מהם ב' חלפי' סכיני שחיטה שלו שהי' מוכרחי' בתיק שהי' רגיל לכרוך החלפי' בהם ועוד ע"ג שק קטן גשטרייפט שנתנו לו אשתו להבי' לה בשר וכיס קטן עם מעות נחשת הניכר שהוא הכיס קטן שלו ופלעשיל נחשת מלא יי"ש וטבעת מעסונג בראשו וכנף א' מטלית קטן שלו עם ציצית כל אלו הי' מפוזרי' בין עשב השדה סמוך למקום העצמות ובעקעש ומאנטל הנ"ל:

3513

3514הנה לא הוזכר לפני בפירוש במאי הכירו כל הכלים כי צריך חקירת חכם מפה עדי' לאזן החכם המבין ויודע כי אם הכירוהו בט"ע א"ל הכא קצת דאמרי בדדמי וכו' ועם בט"ע כיון שידעו שנאבד השוחט והי' אומר שרוצה לילך בזה הדרך ועתה מצאו חלפי' וכלי שחיטה בזה הדרך נקל לכח הדמיוני להטעות העין וסברא זו כ' תוס' בגטין כ"ז ע"ב וב"מ י"ח ע"ב ד"ה מעולם לא חתמנו יע"ש ובשגם דלכמה פוסקים לא יועיל ט"ע בכלי' אלא בגוף האדם ומכ"ש בכלי' אלו שהי' למדרסי' לחיית הארץ ואפשר גם נטבעו ונצבעו במימי שלג קשה להכירם בט"ע וטוב יותר ההיכר ע"י סימני' אמנם יהי' סי' מובהקים ביותר ולא כמ"ש שהכירו הפלעשיל של נחשת בסי' ושוב נתבאר שהסימן הי' שגופו של נחושת וטבעת מעסונג קבוע בו ופשוט שזה אפי' סי' אמצעי לא הוה שרובם ככולם כן הוא ואינו אלא כמו חיורי וסומקי שאפי' צירף וסניף לאחרי' לא מתעבד ע"כ צריך חכם ובקי לדרוש הדבר שיהי' ההיכר בכלי' הכירא מעליותא שראוי לסמוך עליהם ועוד אי' בי' תיוהא דאין הכלים על גבי הגוף רק סמוכי' לו ויבואר לפנינו אי"ה:

3514

3515והנה נניח עתה שהי' ההיכר ראוי והגון (מלבד הפלעשיל דכמאן דלי' דמי) הנה האחרונים כלו אחזו שער למיחש לשאלה ואע"ג דכ' תוס' ביבמות ק"כ ע"ב סוף ד"ה כלי' וכו' דלמסקנא לא חיישי' לשאלה וכן בריש דבור המתחיל אב"א כלי' בחיורי וסומקי דלא חיישינן לשאלה היינו הכל ללישנא דסי' דאורי' ולא חייש לאיתרמי להך לישנא מסקי' כלים בחיורי וסומקי ולא ניחוש נמי לשאלה אבל להלכת' דחיישי' דסי' לאו דאורי' משום חשש דלמא אתרמי א"כ פשוט דבכלי' אפי' אי' בה סי' מובהק ביותר חיישי' לשאלה והרי"ף דהשמיט חששא דשאלה משו' דפסק סי' דרבנן וכן הרמב"ם כן הסכימו האחרונים אלא דמעלתו אתא ואייתי מתניתא בידו דברי מהרי"ט בחלק א"ע סי' ל"ז דבכל כלי' לא חיישי' לשאלה אמנם שכן כ' שם מסברא בלי ראי' אלא שבאר שם טעמו שמהיכי תיתי שישאיל כל כליו מכף רגלו ועד קדקדו לאחר והוא ישאיר שלוח ערטלאה ולחליפות כל בגדי' לא ניחוש דהוא מעשה שטות א"ד שם רוצה לומר שדרך להחליף מלבוש א' או ב' שיחפוץ ויחמוד של חבירו אבל שיארע שיהי' כל מלבושיו כתנתו ומנעלו וכל אשר לו חשוקי' לחברו ושל חברו לו זהו מעשה שטות וא"כ תינח כל מלבושיו אבל הכא הא לא נמצאו ממלבושי' רק בעקונט"ש ומאנטעל שהם ב' מלבושי' עליונים שדרכם להשאיל ולהחליף כידוע ומובן ואין ענינו של מהרי"ט לכאן כלל:

3515

3516בשגם דברי מהרי"ט ק' לסמוך עליהם מבלעדו צרופי קולו' ואומדנות רבו' כי גם שם בעובדא דילי' הי' לו סמוכות רבות להתיר מבלבד זה ופשטא דמתני' אפי' יש סימני' בגופו ובכלי' משמע אפי' בכל כליו ובזה הבנתי מ"ש בעסקי מהרא"י סי' קס"א דמצא בסדר ר' אלי' וז"ל וישאלו אם יש סי' בבגדי' או בכתונת שמצא וכמה כתונת נשא עמו א' או ב' וכו' וכ' עלי' מהרא"י שבודאי לא הי' כוונתו לסמוך על סי' כלי' נגד הש"ס אלא לצרף לאומדנות אחרי' ושכן שמע ממורו מה' נתן שמצא בס' מתיתי' דמצרפי' סי' כליו לשאר אומדנו' (דברי ר' נתן הללו ימצאום בתשו' מהרי"ו סי' ק"ן יע"ש) אלא שמהרי"א הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך ש"ס ממצאו בכיס וארנקי דלמא גט שאני דאיכא אומדנו' שם האיש והאשה וידעי' שזה אבד גט לכן לא חיישי' לשאלה אע"כ פשיטא להש"ס אי איכא למיחש לא מצרפי' שום אומדנו' יע"ש בביאור:

3516

3517ולפע"ד ליישב דודאי מודה ר' אלי' וס' מתיתי' דליכא לצרף מכח הראי' שהבי' מהרי"א אלא ס' מתיתי' מיירי מסי' בכל כליו ונראה דגם ר' אלי' מיירי בהא ומ"ש סי' בבגדי' או בכתונת יש להבין ע"פ הקדמה א' מ"ש רמב"ן בשיטה מקובצת דב"מ דלהכי לא הזכיר הש"ס חשש מכירה משום דאוקי ממונא בחזקת מרא קמי' ולא חיישי' אלא לשאלה פי' דאז כ"ה דאיתא ברשות מרא קמי' אית' עיין ס' זו בתוס' חולין נ"א ע"א סוף ד"ה המוציא וכו' נמצא לפ"ז אזדא לי' נמי חששא דחליפי' ורק חשש שאלה וס"ל לר' אלי' דכל בגדי' העליוני' לא משאיל אינש לאחריני וישאר הוא לבוש רק בכתונת בלי שום מלבוש ומכנסיים נמצא אם יש סימן בכל בגדי' בלי כתונת סגי עם צירוף אומדנו' וכן נמי אם אין סי' בבגדי' ורק בכתנת לחוד נמי לא מושיל אינש כתנתו וילביש מלבושי' על בשרו מבלי כתונת תחתי' ואע"ג דבכתונת שייך חליפי' ואינו מעשה שטות מ"מ ס"ל לר' אלי' לחליפי' לא חיישי' כלל מטעמי' דרמב"ם דמוקמי' בחזקת מרא קמא ובזה יובן מה שסיים שיחקרו כמה כתונת נשא עמו ב' או ג' וק' הי' לו לומר כמה כתונת מצאו אצלו ב' או ג' ומה לשון נשא עמו וגם מה ענין לחקירה זו אבל לפי הנ"ל ניחא דר"ל שיחקרו אצל בני ביתו כמה כתונת נשא עמו בהפרדו מביתו כי אם נשא עמו איזה כתונת שפי' איכא למיחש לשאלה באחד מהם והוא לבוש א' וכיון שזכינו לדין שר' אלי' וס' מתיתי' נמי מודי' דבסתם כלי' לא מצרפי' אומדנות רק בכל כלי' מצרפי' אומדנות א"כ ק' הש"ס כפתור ופרח ולק"מ ק' מהרי"א אדרבא למהרי"א תיקשה מנ"ל להקשות בפשיטות מכיס וארנקי ניחוש לשאלה ומאי קושי' דלמא בגט דאיכא אומדנא באמת לא חיישי' לשאלה ומנ"ל להקשות אמנם לשיטת רבנו אלי' וס' מתיתי' ניחא דס"ל לש"ס דכלים דמתני' היינו אפי' כל כלי' וס"ל דכל כלי' דאין רגיל להשאיל ואפ"ה לא סמכי' בדליכא אומדנות לצרף א"כ בכיס וארנקי דליכא כל כלי' לא יועיל אפי' צירוף אומדנות ושפיר פריך ועל זה משני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי אינשי ומהני בצירף אומדנא דגט דאיכא שמו ושמה אבד גט נמצא למסקנא זו היכ' דאיכא כל כליו או כתונת אליבא דרבינו אלי' מצרפי' לאומדנו' אחרו' ושרינן לעלמא ובזה יתקיימו דברי מהרי"ט הנ"ל [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' מ"ח ד"ה והנה]:

3517

3518אלא עדיין לבי מהסס דהרי משנתינו אמרה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש בו סי' בגופו ובכליו ומשמע בפרצוף פנים לחוד בלי חוטם אין מעידי' אעפ"י שיש סי' בכלי' ולדידן היינו כל כליו נמצא דלא מצרפי' כל כליו עם היכר פרצוף פניו אף ע"ג דלחד לישנא בבכורו' מ"ו ע"ב הוה פרצוף פנים הכירא מעלי' מה"ת ורק מחומרא דרבנן בעי' תרווי' ואפ"ה לא מצרפי' עם סי' כל כליו וצ"ע:

3518

3519והנה מצאתי ראיתי דברי הגאון מהו' נפתלי כ"ץ זצ"ל שבס' חוט השני סי' צ"ח שכ' לפי דאמרי' ביבמות קט"ו ע"א ההוא גברא דבשלהי הילולא איתלי נורא בי גננא וכו' וס"ל לר"ח בר אבין אימר אינש אחרינא אתי לאצילי וכו' ואיהי אתילד בי מומא ומחמת כיסופא ערק לעלמא א"כ ה"נ ניחוש לגברי אחרינא ונימא שוללי' באו עלי' והפשיטו כל בגדי' ומחמת כיסופא ערק לעלמא והלבישם לעצמם או לאחר ואותו נהרג והא דלא אמר הש"ס הך חששא משום דש"ס דיבמות אזיל לרבא ואיהו פליג התם אר"ח בר אבין ולא חייש להך אבל אנן ניחוש נמי להא וזה שייך אפי' בכל בגדי' ודפח"ח והנה למ"ש לעיל בשם הרמב"ן דלא חיישי' למכירה משום דאוקמי ממונא בחזקת מרא קמא יש לעיין אם בגזילה שביד הגזלן נשארה חזקת מרא קמא כמו בשאלה או לא דהרי שניהם אינם יכולים להקדישו עוד נ"ל דבשלמא בגברא חרוכא אין אנו מחדשי' שום מעשה מחודש דהרי נורא הוה בפנינו בבי גננא ורק אנו מחדשי' חשש שמא גם גברא אחריני הוה התם ואפשר הה"נ במי שנמצא הרוג שע"כ הי' פה שודדי' וגזלני' א"כ איכא למיחש נמי לדברי חוט השני אעפ"י שהיא קצת רחוק יותר מנורא דבי גננא כמובן וק"ל ואפשר בהכי נמי מיירי מתני' דלא סמכי' אסי' כל כליו דמיירי בנמצא הרוג והי' פה גזלני' א"כ איכא נמי למיחוש הוא ערק לעלמא והאי גברא אחרינא הוא וכנ"ל אבל בנידן שלפנינו דחיה רעה אכלת' אי הי' סימן בכל כליו באופן דלא שייך שאלה שפיר הי' מצרפי' עם אומדנו' אחרו' להתיר ולא ניחוש לגוזלי' כיון שלא הי' חשש זה לפנינו לא נחדש אותו החשש דגזילה ולא דמי לעובדא דגברא חרוכא דהי' נורא בפנינו ולא חייש ר"ח בר אבין אלא לגברי אחרינא וגם בהא פליג רבא והבו דלא להוסף מה שלא אחז"ל ושפיר הי' אפשר לסמוך ע"ז אך כ"ז להתלמד במקום אחר אבל בנידן שלפנינו כבר כתבתי דליכא כל כליו ורק בעקונטש ומאנטעל ומה זו סמיכה:

3519

3520כנף ובו ציצית מטלית קטן שלו גם בזה כ' מעלתו לסמוך אדברי מהרי"ט בתשו' הנ"ל דבגד עם ציצית לא מושלי אינשי דלא שביק אינש מצות ציצית דילי' ויהיב לאחרינא וראייתו מקידושי' ס"ד ע"ב המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ומפרש בש"ס אע"ג דהבוגרת שויתי' שליח לאבי' לקבל קידושי' אפ"ה לא שביק אינש מצוה דילי' דרמי' עלה ועבד מצוה דלא רמי' עלה ומעלתו מוסיף נופך דהל"ל חזקה שליח עושה שליחתו דחזקה אלימתא היא ואפ"ה אתי הך חזקה דלא שביק מצוה דרמי' עלה וכו' ודחי לי' וה"ה ומכ"ש הכא בבגד ציצית דלא ניחוש לשאלה א"ד מעלתו וראי' זו איניני מכיר ומאי אלימתא חזקת שליח אדרבא חזקה גרועה היא יעיי' בתוס' גטין ס"ד ע"ב ד"ה הני מילי וכו' ויעיי' במ"ל פ"ד מהל' בכורות ולא דמי להא דתשו' מהר"מ שבמרדכי דקידושי' ובתשו' מיי' להלכו' אישות סי' ג' במי ששלח שליח לקדש אשה וטעה השליח ואמר הרי את מקודשת לי דפסק דמיהמן השליח שטעה מכמה טעמי' שביאר שם והוסיף וז"ל ועוד כיון דחזקה שע"ש סברא הוא דמהימן לומר טעיתי עכ"ל כוונתו מבואר נהי דכשאינו אומר לפנינו שעשה שליחתו נוקמא אחזק' זו מן התורה מ"מ כשהוא בפנינו ואמר שעשה שליחתו מהימנינן לי' שטעה וא"כ בהאב שקידש בתו סתם ואין אנו יודעי' אם בוגרת בכלל או לא ואין כאן חזקה מן התורה שעשה שליחותו וכיון דליכא חזקה מנגדתו מועיל הך סברא דלא שביק מצוה דילי' וכו' ואכתי מנ"ל להתיר אשת איש לעלמא ע"י סברא זו ויעיי' בש"ך י"ד סי' קכ"ז סק"ב מייתי שיטת ראב"ד ורשב"א דפועל גרע מעד דעלמא וע"ש טעמי' משום דחזקה שלא יעוות שליחתו מ"מ אינו ענין לכאן:

3520

3521וכ"ז כתבתי לפום סברתו דחזקה שע"ש שייך בהאב המקדש אבל באמת יש לדחו' דהתם לא מיירי שעשה אותו שליח לקבל קידושי' מזה הבעל דוקא א"כ א"נ נימא דקידושי' אלו קבל עבור בתו הנערה שהיא מצוה דרמי' עליה לא עבר בזה שליחות דבתו הבוגרת דעדיין יעשה שליחות' למחר וליומא אוחרא משא"כ בההיא דתשו' מהר"מ הנ"ל שלחו ראובן לקדש אשה פלונית ואי בכוונה הי' אומר לי וקדשה לעצמו הרי עבר שליחותו לגמרי וזה הוא נגד חזקת שליח ע"ש וז"ב:

3521

3522והנה במתני' שלהי יבמות אמרי' לכשתהא הפונדקי' נאמנות הוציאוה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו ואיכא שם נוסחא ברש"י מס"א שהרי הפונדקי' הוציאו להם ועל הסימנים סמכו עכ"ל הנה מימי לא הבנתי יפה מה ענין סמיכת הסי' התם וכי במה ידעו שמת חביריהם ע"י היכר סי' כלי' אם לא מצאו גם אותו מ"מ לפי דברי רש"י אלו הבנתי דקדוק חמור בתנא דאמר לא תהא כהנת כפונדקי' וקשה הא מסיק הש"ס דבגריעותא דפונדקי' מפני שהי' גוי' א"כ הל"ל לא תהא כהנת כנכרית אבל לפי נוסח הנ"ל דאסימנים סמכו י"ל הך תנא נמי ידע דיש לדחו' דסמכו אהני סימנים אלא דס"ל סי' לאו דאורי' משום שמא איתרמי סי' כסי' גבי גברא אחרינא דכוותי' וא"כ ע"כ אעדות הפונדקת סמכו אלא גם זה יש לדחות עפ"י דברי החכם צבי במי שהלך לתוך היער ונמצא שם הרוג בסי' כליו לא חיישי' דאתרמי דצריכי' למימר דגם זה הלך ביער ממש והי' לו כליו כזה (הוא כ' כן לחשש שאלה) לזה לא חיישי' היכי דלא שכיחי שיירות וא"כ ה"נ כיון שהניחו חביריהם בבית זה והי' לו כלי' אלו אם נאמר שגם אחר איתרמי לו כלי' בסי' כאלו ואתרמי ממש בבית זה ואיהו מת זה הוה כנפילי דיחיד ולא חיישי' ומשו"ה האמינו לסי' ולעולם אין אשה נאמנת ע"כ הקדי' תנא לומר דפונדקי' הוה ושכיחי שם שיירות הנאכסנאי' בביתה ושפיר איכא למיחש לאיתרמי ואפ"ה האמינו לה ש"מ אשה מהימנת ואמרו לו דס"ל סי' דאורי' או סי' מובהקי' או ט"ע הי' בהכלי' ועיקור סמיכה על הסי' הוה. זה נלע"ד עפ"י אותה נוסחא שברש"י שם מ"מ קשי' ניחוש לשאלה ודוחק לומר דתרמילו הוה ככיס דלא מושלי אינשי דמנחשי' בי' דזה בכיס העשוי למעות כארנקי ולא בכלי הרועי' מקלו ותרמילו וא"כ קשי' ויש מזה קצת ראי' לשיטת מהרי"ט דמצוה לא מושלי אינשי וא"כ לא יהיב ס"ת דילי' לחברי' ואפשר דע"י צירוף סברא סמכו אאומדנא דראו אותה בוכה וכעי' מסל"ת כמבואר שם ועכ"פ יש קצת סמך דבגד ציצית יש לצרף לשארי אומדנות:

3522

3523אך מ"מ שדית בי' נרגא דנהי דס"ת ודאי לא מושלי אינשי מצוה דידי' ויהיב לאחריני מ"מ ציצית נימא דנפסלו ע"י פסיקת החוט אז הי' אסור ללובשו כי נפסלו ציציותיו והשאיל' לאחר דלדידי' הו"ל טלית שאולה ופטורה מן הציצית מיהו בהא דמהרי"ט לק"מ כיון שמצאו כשר לפנינו ולא נפסקו מה"ת לומר שהי' מופסקי' בשעת שאלה וזה לא נימא דכל הדברי' כשעת מציאתן ומה"ת להחזיק ריעותא בנידן דמהרי"ט אבל בנידן דידן שלא נמצא אלא כנף א' עם ציצית והרי הוא פסול לפנינו א"כ ניחוש כנ"ל ואפי' ידעי' כשיצא מביתו שהיו הציצית כשרי' ושלמי' לא נימא אוקמי אחזקת' והשתא הא דנפסלו לפני שעה זה לא נימא דציצית עשוי' ליפסוק כ"ש כמ"ש מג"א סי' ח' ססקי"א יע"ש: פלעש"ל של נחשת כבר כתבתי לעיל דכמאן דלית' דמי:

3523

3524ב' חלפים של שחיטה נכרכים במטלית העשוי' להם לתיק אם יש בהם היכר טוב כ' מעלתו דלא שייך שאלה כיון דע"כ לא השאיל אלא להשוחט הצריך חלפי' וצ"ל ג"כ שאותו השואל הלך בחצות הלילה ע"ג מים הנקרשי' דלא שכיחא אז אינשי דאזלא התם ה"ל נשאלה דיחיד במקום דלא שכיחא שיירו' וכעין דברי חכם צבי בנידן שלו במי שנמצא הרוג ביער שרמזתי לעיל ודברי מעלתו בזה תמוהים חדא מי הגיד לו שהשואל הלך לשם בחצות או שהלך כלל ע"ג קרישת שפיכות הנהר הרי אנו אומרי' דהשוחט אזל לעלמא בחורף העבר ועצמות והכלי' נמצאו סוף ימי הקיץ א"כ נאמר שהשאיל חלפי' לאחר במקום שהוא שם בסוף העולם והשואל אתי' להכא ביום ולא בלילה ובקיץ ולא בחורף וטרפוהו חיות במקום הזה בזמן דשכיח' שרייתא תו מ"ש דשוח' הוא שאלה דיחיד הוא דבר תימה דשוחטי' טובא איכא בעלמא ולא דמי לדחכם צבי דהוה צלקת במצחו דהוה עכ"פ סי' אמצעי דלא שכיח כ"ה נהי דאינו מובהק מ"מ ע"י היכר הכלי ה"ל שאלה דיחיד משא"כ אומנת דשחיטה הוה כמו אריך וגוץ דליכא לצרופי לסי' כלים ותו מי הגיד שהשאיל לשוחט דלמא שלח כלים אלו ע"י שליח לביתו או להשואל ואין השליח שוחט וכולי עלמא חזי' לשליח:

3524

3525מה דמייתי מעלתו מדברי מהרש"ך ח"ב ואיהו נסמוך על תשו' הרא"ש חלילה לנו לתלות בוקי סריקי בהני גברי רברבי ותשו' הרא"ש שרמז עלי' היא בטור אבן עזר סוף סי' קי"ח והתם מילתא אחריתא היא וע"ד משל אי אתי' סהדי והי' אומר אותו השוחט שיצא מביתו שבכפר לוק לשחוט במקום פלוני ראיתי שנהרג במקום פלוני א"כ הרי עדות גמור שנהרג אלא דאיכא למיחש כיון דלא הזכיר שמו וסימני' רק אותו שיצא מכאן והלך לשחוט למקום זה א"כ ניחוש שמא עוד אחד שוחט יצא מכאן להאי אתרא ואותו הוה נהרג בדרך והאי דילן אזל לעלמא וע"ז סבבו בתשו' הנ"ל כיון שלא נודע לנו מי שיצא בדרך הזה היום כ"א זה שנאבד לא חיישי' לאחר וזה הוא ממעשה דאבא יודן איש ציידן ומה שהביא מעלתו מהריב"ל שם מיירי משלשה אנשים וסמך הגאון ע"ד המעיד במנין אנשי' דהוה סי' ויצא לו מעובדא דששים אנשים שהלכו לכרכום ביתר והרמב"ן פליג וס"ל דמנין לא הוה סי' ואהא כ' להקל נגד הרמב"ם וכ"ז אינו ענין לכאן:

3525

3526כיס קטן עם מעות נחושת קשה לי לסמוך אסברת לא מושלי אינש כיס קטן כזה עשוי' לפרוטי דלא מנחשי אינשי בהני אלא בכיסי' גדולים וקשה עלינו לסמוך על דברים כאלו:

3526

3527ומה שנ"ל ללמוד התירא קצת הוא כך דברור ופשוט דכל החומרות שאנו חוששי' בזה הנידן שלפנינו עיקרו ושרשו פתוח עלי עובדא דגברא חרוכא דקיי"ל להחמיר כר' חב"א וניחוש דשמא מחמת כיסופא ערק לעלמא והאי אחריני הוא וא"כ כל שאינו דומה בדומה ממש י"ל הבו דלא להוסיף עלה ואפושי פלוגתא בין רחב"א ובין רבא לא מפשינן והנה כיון שאנו מכירי' כנף ציצית שלו ע"כ בשהפקיד או השאיל או שלח כלים הללו לא שלחם ע"י גוי דאין מוסרין לו בגד עם ציצית עיי' ש"ע א"ח סי' כ' וא"כ הי' זה ישראל וישראל אינו הולך בלא כובע על ראשו ומסתמא אין דרכו לילך אל הדרך בלא מנעלים וגם אין דרכו של ישראל לילך ערום בלי מכנסי' וכתונת ויהי' מכוסה רק במאנטע"ל ובעקוטש השאול לו והנה לא נמצא בין הכלים הנמצאים בתוך העצמות הללו לא כובע ולא מנעלים ולא שום חתיכת בגד כ"א הנזכרים בגביות עדות וכולם הי' בהם היכר שהיו של השוחט הזה הנאבד וא"כ נימא שזה השואל או השליח הנטרף במקום הזה נאבדו כל הכלים שהי' שלו ולא נשאר בהם עד א' וכל הכלים השאולי' לו מאת השוחט הנאבד נשתיירו במקומם בשלמא אי נימא דזה הנמצא הוא השוחט הנאבד ויש מכליו שנאבדו בשטף מים רבים שהי' במקום הזה או רוח סערה הפיצם ויש מהם נשארי' אין לשאול על מקרה שקרה בלי כוונה מ"ט נאבדו אלו ואיך נשארו אלו אבל אי הי' אדם אחר הוא דבר תימה איך קרה המקר' שלא נמצאו מכל כלים של עצמו מאומה ודוקא השאולים נשארו זהו מציאות רחוק מה שלא נמצא בעובדא דגברא חרוכא ובהא אפשר דמודה רחב"א מבאשר בלא"ה הך דחוששי' הניחו ש"ך בצ"ע בחשן משפט סי' ס"ה סקכ"ו א"כ יש לסמוך אהנ"ל.

3527

3528אמנם ז"ל הב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט וכ"ז מיירי כשנמצאו בבגדי' אשר לבש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמו' דינם אלו להא דאית' בפ' אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בח"מ סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל והנה מאי דפשיטא להגאון ז"ל מיבעי' לי טובא דהא איהו מיירי מכלי' דלא מושלי ואליבא דמ"ד דגם אנן סמכי' אהאי וא"כ נהפוך הוא דהכא עדיף מפירו' בכלים בשלמא התם כשאין הפירות בתוך הכלי עצמו לא נימא דהפירות פרשו מהכלי הקרוב דכל הפרוש מרובא פרוש דאדרבא מרובא דעלמא פריש דרובא עדיף מקורבא ועוד אפי' קורבא לא הוה דאטו הכלי מקיף הפירות מכל צד הלא כי היכי דהפירות קרובים להכלי מצד זה הם קרובים לאויר העולם מצד אחר שעבר שם אדם אחר ונאבדו ממנו כשם שעבר אדם מצד זה ואבד כלי ומשו"ה נמי לא קאמר הש"ס ומסייעא לי לר"ח ממתני' ובריתא קמיתא דאמר רוב וקרוב הולכי' אחר הרוב משום דאפי' ניזל בתר קורבא נמי הפירות של מוצאן מטעם הנ"ל כ"ז התם בפירות בכלי גבי מציאה ולמסקנא אפ"ה הם של בעל הכלי בארתי במקום אחר משא"כ בכיס וארנקי דודאי לא שייך לומר האדם פרוש מהם אלא נימא הכלים הללו פרשו מההרוג הסמוך וקרוב להם וממילא ה"ז ההרוג ראובן ע"י היכר כלים מה תאמר אדרבא מרובא דעלמא פרשו הכלים זה א"א דהרי יש לנו בהם סי' מובהק או ט"ע שהי' של ראובן ומושלי לא מושיל להו וע"כ מראובן באו לכאן ואין להסתפק אלא אי ראובן הוא בסוף העולם או אם זה ההרוג הוא ראובן וניזל בתר קורבא דהרי קורבא דאורייתא היכי שאין הרוב מנגדו ודברי ב"ש צ"ע לכאורה ואולי י"ל דס"ל דמשום חומרא דא"א לא ניזל בתר קורבא להקל דהרי אפי' בתר רובא לא אזלי' במים שאל"ס מכ"ש בתר קורבא דגריע מרובא א"כ בנדון דידן דליכא כלי דלא מושלי כאשר בארנו לעיל פשיטא דלא יועיל כל הצירופי' להתיר דהרי היו העצמות מפוזרים על פני השדה וכן הכלים ואפי' אותן מקצת העצמות שהיו מונחים על גבי הבגדים לא היו מלובשים ותחובים בתוך הבגדים אלא מונחים עליהם ע"י גרירת החיה א"כ אזלי' בתר רובא והני מאני מרובא דעלמא נינהו:

3528

3529וא"כ ק' להתיר עי"ז לפי דברי הב"ש או י"ל איפכא דהב"ש מיירי מגוף א' שלם וכלים סמוכים לו ובכי האי מיירי בש"ס כלי מונח וכרי פירות סמוכי' לו אבל כשנמצאו פירות וכלים מפוזרים ע"פ השדה אלו נוכח אלו ובפרט שרואים כמה כלים מפוזרים בין הפירות ויש סי' בהכלי' כולם שהם של אדם א' ממילא חייב להחזיר גם הפירות שאין הפירות סמוך לכלי אלא מצא פירות בתוך הכלי ובינם וזה נכלל בלשון הרמב"ם וש"ע סי' רס"ב ואם מראים הדברים שהם של אדם א' וא"ז מטעם קורבא אלא מטעם דהוה תוכו ממש וכמ"ש רמב"ן בחי' ב"ב פ' לא יחפור גבי ענבה בגוה לא הוה מצעי ועדיף מירק נמכר חוצה לה כ' נימוקי יוסף וז"ל אבל ענבי מצעי כ' רמב"ן דאפי' לר"ח דהולכי' אחר הרוב אפי' כי איכא קורבא דמוכח הכא אסרי' ענבי' דאמרי' כאן נמצא וכאן הי' כדאמרי' בברי' ספ"ק דקידושין כרם הנטוע ירק וכו' דה"ל כמקומו ממש וליכא למ"ד רובא עדיף עכ"ל ופשיט אין עיקור כוונת הרמב"ן מטעם חזקת כאן נמצא וכ"ה אלא אשגרת לישנא בעלמא נקט דודאי רובא עדיף מחזקת כנוכ"ה ומאי עולמא דחזקת כ"נ טפי מקורבא שהוא דאורי' אלא עיקור כוונתו דבמקומו ממש לא מטעם קורבא אתאינן עלה וה"נ כל שמצאנו כלים ופירות מפוזרים בארץ הנה והנה וכל הכלים מסומנים וידועים לאדם ידוע נאמר גם הפירות ממנו ונפתח לו שקו ואבד ממנו פירות וכלים שהיו בתוכו וליכא דברים מראי' יותר מזה כנלע"ד לדינא נכון לענין מציאה וא"כ ה"נ אפשר כיון דכל הבקעה מלאה עצמות וכלים מפוזרים הנה והנה והכלים כולם מסומנים וניכרים בט"ע שהם של פלוני ושוחט ולכל הפחות נאמר שהעצמות והכלים שייכים אהדדי ומבעל העצמות נפלו הכלים וממילא נאמר שזהו השוחט שהוא בעל הכלים ולשאלה לא ניחוש מטעם שכתבתי לעיל כנלע"ד סברא נכונה אך לא אשא לבדי אם יסכים עמי בעל הוראה מפורסם מטעם הנ"ל או מטעם אחר ויהי' איך שיהי' דרינא בהדי' ולמטונא שיבא מכשורו' ובמה דפתחתי אסיים יתברך בברכת רחם ושדים כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. אחר כותבי זאת איזה שבועות מצאתי שאלה כעין זה בס' שאגת ארי' וקול שחל סי' ה' וממש רוב דברי נכללי' בדבריו והסכים הט"ז להתיר. פ"ב נגהי ליום ה' ד' כסליו תקע"ה לפ"ק.

3529

3530משה"ק סופר מפפד"מ:

3530

3531העתק מקבלת עדות:

3531

3532אותיות אלה זכרון מוביל כתבא דנא אודות ה' אברהם בר"ש מאדיניטץ שהי' חתן הישיש ר' אלי' ד"וו מתושבי ק"ק ע"ח אשר בא אלי אחר חג הפסח הסמוך העבר וכו' ויהי היום ו' עש"ק יו"ד אב הסמוך העבר הלך ר' אברהם הנ"ל עם ב' אנשים מישוב הנ"ל לרחוץ בנהר ובהליכתם התפאר בפניהם כי הוא בקי ויודע לשוט במים כבר אמוראי וכאשר ירדו לתוך הנהר ור' אברהם הרחיק מהם כשלש או ארבע אמות והי' בקרקעית הנהר בור עמוק ונטבע שם ונעלם מעיניהם כסבורין המה כי זה מהלכות שטה שמסתירן עצמן תחת המים במקום זה ושטין ועולין במקום אחר וכאשר המתינו לערך חצי רביע שעה ומעט יותר וראו שאינו עולה מן המים זעקו בקול יללה שר' אברהם נטבע במים ובא הקול לתוך העיר ונסו לקולם מאות אנשים יהודים ול' ערלים ורצו מהם לבית הרחיים והביאו משם המשרתים ברחיים בספינה עם כלונסות וחבלים ובאו למקום שנטבע שם והוציאו אותו מן המים בלי שום חבלה בגופו ובפניו גם לא הי' שום שינוי בפניו והכירו אותו היטב בפרצוף פניו עם החוטם ולא נשתנה צורתו אפי' כצורת אדם מת כ"א כאדם הישן על מטתו עד שסבורין הי' שהו' עדיין חי ועשו כל התאמצות להשיב נפשו ורופא שר העיר הקיז לו על שתי זרועותיו ויצא דם לא בקילוח כ"א טיף טיף ולשוא עמלו בו כי כבר יצאה נפשו ובא לקבורה באותו יום ככל הדברים האלה הגידו לפנינו רוב מבני ישוב הנ"ל ומכללם האנשים אשר הלכו עמו לרחוץ בנהר באופן שאין שום שמץ ספק במיתת ר' אברהם הנ"ל והדבר ידוע וגלוי לעינים כשמש בחצי השמים לכל בני ישוב הנ"ל שזה ר' אברהם מאדניץ מתושבי ק"ק ע"ח אשר חתם ועלה לס"ת שם בשם ר' אברהם ב"ר שמעון מת ונקבר שם כתבנו וחתמנו הק' וכו' הק' וכו' הק' וכו':

3532

3533תשובה

3533

3534שלומים אלף לשר האלף י"נ הרב הגאון הגדול המפורסים כערוגת הבשה כקש"ת מהו' דוד דייטש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ע"ח יע"א:

3534

3535נועם מכתב קדשו הגיעני בזמנו על נכון ועם האדון הסליחה על איחור תשובתו אדוני יודע כי עמוס התלאות אנוכי מחבלי טרדין לא אוכל לבלוע רוקי ועתה עיינתי בדברי קדשו ואינני כדי ששלח אלי לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי צריך אך לעשות רצונו חפצתי להסכים בשריותא דאתתא עלובתא אשת ה' אברהם בר"ש מאדיניץ ויפה כ' פר"מ כיון שהעידו עדים בב"ד ונתכוונו להעיד מתחלה לא חיישי' בדדמי לרוב הפוסקים החולקים על הרי"ף ר"פ האשה שלום אלא שמעלתו הוסיף דאפי' להרי"ף נמי הכא שהקיזו ויצא ממנו דם ש"מ שמת מקרוב וכבר מזמן רב לא נטבע אדם בזה המקום וליכא למיחש אלא לדלמא גלי אשפלוהו ממקום אחר והביאו זה המת לכאן וזה הנטבע לפנינו הובילוהו מרחוק לגור לזה יצורף סברת כאן נמצא וכאן הי' אלו דבריו ודפח"ח:

3535

3536אלא שהאחרונים מזדנזין בדבר להתיר מטעם כאן נמצא וכאן הי' כמבואר בנב"י ובעצי ארזים והנה ר"פ האשה רבה אמר רב ל"ש אלא שניסת בע"א אבל ניסת בשני עדים לא תצא ומחכו עלה במערבא אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו תוס' הא תרי כמאה ותי' דבדבר הידוע וניכר לכל לא הי' אומר רב לא תצא מבואר מדבריהם דדבר הנראה וניכר לכל עדיף מתרי סהדי והיות כי דבריהם צריכין ביאור כי הש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו תמה עליהם ממ"ש בכתו' כ"ב ע"א ד"ה תרי וכו' שהקשו על שיטת רש"י וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו השנים אומרי' שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן וזה סתירה עצומה לדבריהם ביבמות ובנב"י קמא חא"ע סי' ס"ה דקדק לא הי' אומר לא תצא משמע דכולי האי לא הוי מיקל ומ"מ אין העדים מוכחשים ועל זה יהיב תרי טעמי דע"י שידוע וניכר לכל איכא עכ"פ קצת רעותא ודחי למעליותא דדייקא ומנסבא ונשארה בחזקת אשת איש והבא עלי' בחטאת קאי:

3536

3537והנה הוא רחוק מכוונת תוס' וגה איזה גבול תתן לזה וכמה עדים צריכים שיבואו להכחיש אלו שנים שנאמר דריעא חזקת דייקא ומנסבא תו כ' ז"ל טעמא אחריני כיון שגם הב"ד בעצמם יודעים ומכירי' שזה הוא הבעל מחויבים הם להוציאה מבעלה כיון שהם יודעים בברי שברי שלו שקר וגם זה רחוק מכוונת תוס' ומאי פריך אתא גברא וקאי דלמא מיירי רב בשאין היושבין על מדין מכירין אותו:

3537

3538והנלפע"ד בזה דודאי במתכוורים להעיד אזי אפי' כולי עלמא ומשה ואהרן ביניהם לא יכחשו ב' עדים אך דבר הניכר וידוע לכל בלי כוונת עדות כל רואיהם יכירו כי כן הוא גדול וקטן נשים וגוים כבר רמז סברא זו הש"ך שם בשם מהרי"ק דבכי האי גוני דלא נתכוונו להעיד אזלינן בתר רוב דעות ונהי דהתוס' דכתוב' לא ס"ל לחלק בכך דהרי כתבו כולי עלמא אינם יכולים להכחישם י"ל היינו להכחיש העדים בהכחשה גמורה דאינהו אמרי שהוא עבד והני אמרו דלאו הכי אבל דבר התלוי בטביעת עין והיכירא דלא אתו להכחיש סהדי אלא אומרים טעיתם בט"ע ונהי דאלו אתו מאה סהדי המעידים בתורת עדות דזה הוא האי גברא לא יכולין להכחיש ב' שאומרי' איננו זה מ"מ כולי עלמא שאינם באים בתורת עדות ואומרי' בדרך היכר וט"ע אמרינן דהני תרי סהדי טעו בדמיונם ולזה נתכוונו תוס' דיבמות דבכי האי מלתא התלוי בהיכר וט"ע מודו למהרי"ק דכולי עלמא שלא באו להעיד עדיפי מתרי סהדי ולפ"ז כדמחכו עלה דרב הו"מ לשנוי' דאיירי האומרים מת לא בט"ע העידו אלא אומרין הלכנו עמו ומת תחת ידינו אלא עדיפי משני. וקרא דוקדשתו דפנו אה"נ הו"מ לאוקמי' בהכי שניכר לכ"ע אלא דפשיטא ולמה לי קרא כנלע"ד בכונת תוס':

3538

3539והשתא לפ"ז י"ל ע"כ לא קאמר הרי"ף דחיישי' בדדמי בראו הטביעה אלא בתרי סהדי אבל בדבר הניכר וידוע לכולי עלמא בלי כוונת עדות כלל כל רואיו ויודעיו מתמול שלשום הכירוהו שזה הוא בהא הרי"ף מודה וק"ו השתא היכי דתרי סהדי שהעידו בב"ד אמרו בהיפוך מ"מ מהימנן כ"ע טפי מינייהו מכ"ש היכי דהמעידים בב"ד וכולי עלמא המשיחים לתומם כולם לדבר א' נתכוונו ק"ו בן בנו של ק"ו דלא ניחוש בדדמי ואע"ג די"ל תוס' לא כ"כ אלא דנחוש להחמיר דתצא ודדפנו אבל להקל לא מ"מ כיון דרמב"ן וסיעתו ס"ל בכל תרי סהדי שהעידו בב"ד ליכא למיחש א"כ י"ל דהרי"ף לא פליג פלוגתא רחוקה כל כך ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובנידן דידן שכל רואיו הכירו שזה הוא ה' אברהם בר"ש מאדניץ וגם שנים מהם העידו בב"ד בתורת עדות ממש ליכא למיחש בדדמי ואתתא דא שרי' לכולי עלמא:

3539

3540ולקמן ביבמות צ"ב ע"א במתני' את זו דרש ר"א ור"ט ולא מאיש שאינו אישה ושם צ"ד ע"א אמר ר' יהודה אמר רב ה"ל למידרש בי' מרגניתא ודרש בי' חספא וכ' בקרבן אהרן על הת"כ משום דבהוזמו עדים מלתא דפשיטא הוא קרי לי' חספא ולפי הנ"ל הו"מ למימר דמיירי כולי עלמא יודעי' ומכחישי' עדותן וקמ"ל קרא שאינה צריכה גט מהארוס כלל ואם גרשה מותרת לבעלה כהן ודוחק לומר דגם זה פשוט כל כך עד דקרי חספא בשלמא קרא דוקדשתו לא מיתוקם בהכי דפשיטא דדפנו להוציאה אבל הא לא פשיט כל כך דלא תצטרך גט מהארוס כלל הא צריכא רבא:

3540

3541וע"ד חדוד י"ל הא דפריך הש"ס מוקדשתו אדרב דשמעתין דיבמות דוקא משום דגבי הדדי כתי' ואשה גרושה מאישה לא יקחו וקדשתו וא"כ בעלמא לק"מ דאיכא לאוקמי קרא בכנ"ל בכהן שנשא אשה ע"י ברי שלו ושוב ניכר לכ"ע נגד ברי שלו אלא לרב אי ס"ד מתוקם לי' הך קרא בהכי א"כ גם רישא ואשה גרושה מאישה יתרץ בהכי באשת כהן שבאו עדים מת בעלה ונתארסה ושוב בא בעלה ע"י היכר וט"ע לכולי עלמא שלא נתכוונו להעיד וכנ"ל וגרשה הארוס וקמ"ל שמותרת לחזור להארוס ולא הוי חספא ומדלא מתוקם לרב בהכי ש"מ לא ניחא לי' לדחוקי לפרושי קרא בהאי גוני א"כ ע"כ וקדשתו דפנו מיירי בניסת לא' מעדיה ואומר ברי לי' וק' לרב ממ"נ:

3541

3542ומ"מ בהאי סליקנא דלפע"ד סברא גדולה לסמוך ע"כ אם גם דעתו הרמה מסכמת הוא מסכים ואני מסכים בשריותא דהאי אתתא להתנסבא לכל גברי די תצביין ואומר שלום למר ולתורתו. פ"ב נגהי ליום ה' ט"ז טבת תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3542

3543עובדא הוה פה ביום ג' כ' טבת תקע"ה לפ"ק מצאו הספנים איש יהודי א' מושלך בנהר דונאוי והוציאוהו והניחוהו בספינתם והביאוהו סמוך להעיר ובאו והודיעו ליהודים ואמרו הספנים שהי' זה כמו חצי שעה שהוציאוהו מן המים ומיד באו היהודים והציצו בו והכירוהו ד' אנשים שהעידו לפנינו בד"ץ שמיד בט"ע הכירו וידעו וענו ואמרו זה הוא ר' אהרן ווערבויא סוחר יין שרף ואח"כ כשנודע הדבר למרבית מבני עמינו והי' כל מכירו לשעבר רובם ככלם אמרו זה הוא גם הכירו בט"ע את מלבושיו העליונים שראוהו לבוש בחייו גם מצאו בבית יד אונקלי שלו חותמו של כסף חקוק עליו אהרן בן מהורר יוסף מווערבויא:

3543

3544אח"ז מצאו שנפצע אחורי ראשו ממול ערפו והבינו הרופאים כי נהרג האיש ע"י רוצח שפצעו והשליכו אל המים אח"כ ביום המחרת באו לתומם לכאן אנשים אחרים מק"ק ווערבויא ואמרו שיש להם בו סי' פצע כמין צלקת דק בפניו בימינו מתחיל סמוך לחוטמו למטה ונמשך בשפוע עד קרוב לשפה ומתכסה שם בשער השפיים והלכו ובדקו ומצאו כן בהנ"ל שוב כמו שעה אח"ז באתה גם אשתו של ר' אהרן מווערבויא הנ"ל לכאן ואמרה בו סי' שיש לו שומא על החזה סמוך ללב מגדלת איזה שערות ומצאו ג"כ כי כן הוא ואח"כ נקבר ביום ההוא ואחרי קבורתו נזכרה האשה שיש לה בו עוד סי' אחר שאנבע א' עקום ולא הי' יכול להתפשט מעקמומיותו ושאלנו לאנשים הקברני' אם לא הרגישו בו שאצבעו עקום והשיבו להיותו נקרש בגליד וכפור לא הי' אפשר לזוז בו אבר ולפשוט את ידיו כלל ולראות באצבעות ידיו ע"כ לא ידעו מזה כלום כל הנ"ל הועד בפנינו בצירוף רבנים מומחים דייני קרתא המופלגי' כבוד מהו' מרדכי טאסק נ"י וכבוד מהו' דניאל פראסניטץ ונשאנו ונתננו בדבר ויצא בהיתר שאשה זו אשת ר' אהרן בן מהו' יוסף מווערבויא שהי' סוחר יין שרף אתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר דיתצביין ואמרתי טוב להעלות על ספר חוקה טעם ברור התירא דהאי אתתא:

3544

3545הנה מבואר שלהי יבמות דמיא מצמת צמת וכיון דחזיוהו בשעתי' לא חיישי' שנשתנה וסמכי' על ט"ע ובדדמי לא שייך הכא לא מיבעי' לרוב ככל הפוסקים והרמב"ן בראשם דבתרי דמסהדי בב"ד לא שייך בדדמי דהתורה האמינתם ואנו מה אכפת לן כמ"ש לשון זה ר"פ האשה שלום אלא אפי' לדעת הרי"ף שם הובא גם ברא"ש דאפי' בתרי חיישי' לבד דמי מ"מ היינו היכי שידעו או שמעו הטביעה וכיון שידעו פלוני נטבע במים שוב כשמעלין אדם מן המים איכא למיחש שהדמיון כוזב להם אבל הכא איכא ארבעה עדים הראוים להעיד שלא ידעו ולא שמעו דבר כ"א שמצאו הספני' יהודי א' ומיד הכירוהו שהוא זה א"כ ליכא למיחש בדדמי:

3545

3546והנה שיעור חזיוה בשעתי' דעת המחמירי' ביותר שהוא בתוך שעה א' להוצאתו מן המים כמבואר דעות אלו בהרב"י סי' י"ז והכא הרי לדברי הספני' לתומם בלי שום שאלה שלא הי' יותר מחצי שעה והדעת נותן כן שמיד שמצאוהו מהרו להודיע הדבר ליהודים כי חשבו להרוויח ממון בבשורתם זאת כאשר באמת תבעו שכרם וניתן להם ועכ"פ גוי מסל"ת נאמן בעדות אשה ואין לפקפק על זה ממ"ש הרמב"ם סוף הלכות גירושי' שאין לתמוה על שהתירו חז"ל ערוה החמורה על עדות נכרי ועבד ושפחה והאריך במתק לשונו משום שהוא מילתא שאינו צריך עדות דעבידא לגלוי' שיבוא ההרוג ברגליו וע"ש וא"כ תינח אם גוי אומר מת פלוני הוה עבידא לגלוי' שקרותו אבל אם זה היהודי נמצא אם לפני שעה או הוא לפני שתים זה אינו עבידא לאיגלוי' א"כ י"ל גוי מסל"ת לא מהימן וא"כ ה"ל ספק אי חזנהי בשעתי' או אחר שעה ודעת רוב הפוסקים דספיקא בזה להחמיר דכיון דזמנו מועט שעה א' וחיש קל עברה השעה אינו רגיל ומצוי שיראוהו בשעתי' וכן פסק רמ"א בש"ע סעי' כ"ו וא"כ איכא למיחש הכא לזה אני אומר ע"כ לא הוצרך הרמב"ם לאריכותו הנ"ל אלא באומר גוי מסל"ת פלוני מת שהאשה בחזקת אשת איש קיימא ומתירי' אותה ע"פי הגוי ושיחותו לפי תומו אבל היכי דחזינין ומכירי' אותו בטביעת עין וגם עינינו רואות שלא נתפח ולא נשתנה כלל א"כ אפי' אשתהי לפנינו ליכא חששא דאורייתא דאפי' הי' נתפח הי' חששא רחוקה למימר דגברא אחריני אשתני לצורתו של זה ומכ"ש היכי דחזיני' דלא נתפח נימא אנן דלמא אתפח ולאו אדעתי' כל אלו מחומרי אשת איש שנו כאן וסברות אלו כ' הרב"י בשם הראשונים גבי ספק אשתהי ג' ימים ביבשה ע"ש וא"כ כיון דליכא אלא חומרא דרבנן שוב אין תימה אם נאמן גוי מסל"ת לומר שהי' בשעתי' כדמהימן בכל איסורי דרבנן וסברא זו אע"פי שהיא נכונה בעצמה יראה להביא ראי' לזה מתשו' הר"ן סי' ע"א דמייתי הרב"י סי' י"ז גבי מימ"ן מאלק"י שגוי צופה המגדל אמר שראוהו מונח כבר ששה ימי' על שפת הים שם כ' כי ספק אשתהי לחומרא ועוד שהצופה אמר שהוא יותר מששה ימים והגוי האחר אינו מכחישו ואפי' הי' מכחישו ה"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא עכ"ל משמע להדי' דגוי המכחישו הי' מיחשב כגוי מסל"ת שאלו לא הי' כאן צופה המגדל הי' מהימן לפי תומו ועכשיו דאיכא צופה דפליג עלי' ה"ל כב' נשים מכחישים וכן משמע מלשון הרב"י דמייתי על זה והרד"ך בית ח' כ' גוי מסל"ת נאמן להקל ולא להחמיר עכ"ל משמע אהאי נידון קאי דמסל"ת נאמן דהוי' בשעתי' והיינו מטעם הנ"ל שכתבתי:

3546

3547ומכל שכן בנידון דידן דלא צריכנא לכל הנ"ל דהרי כ' רמב"ן שלהי יבמות והובאו דבריו בב"ש סקע"ח דבימי הקור מעידי' עליו אפי' ביבשה אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת המים ע"ש משמע אפי' ביבשה ואפי' מסתמא אמרי' דנקרש מכ"ש שהוצא מהמים וגם ראינו שנקרש שהרי לא יכלו לפתוח ידיו ולעיין בעקמומית שבאצבעותיו כמבואר לעיל בעדות הקברנים א"כ פשיטא דליכא למיחש דאיתפח:

3547

3548ואין לפקפק על הנ"ל מפני היותו חבול באחורי ראשו ממול ערפו ומיא מרזו מכה הנה לא מיבעי' להפוסקי' רובם דסברו דוקא מכה בפניו מיא גורמי' שינוי אבל לא בשארי דוכתי בגופו וכן דעת כל האחרונים והסכמתם ועיי' ב"ש סק"פ אלא שבט"ז סקל"ג המציא חומרא בנחבל באחורי הראש ע"י חץ או ביק"ס דנכנסים בעוצם כחם ועוז גבורתם מגיעי' עד סמוך לפניו וגורמי' כאב ושינוי גם בצורתו אבל בנחבל בחרב שהמכה עומד' במקומה אחורי הראש לא אמרה מעולם וא"כ ליכא למיחש בנידון שלפנינו אלא אפי' להחולקי' וחוששי' לדעת המרדכי שאפי' נחבל בשום מקום בגופו מיא מרזו וגורמי' שינוי מ"מ הכא שאני דע"כ לא אמרו אלא שנפל חיים למים וגרמו המים כאב למכתו ועי"ז נתפח ונשתנה צורתו וכן פירש"י להדי' ביבמות קכ"א ע"א היכא דאיכא מכה מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח עכ"ל וא"כ הכא שנרצח ואח"כ הושלך למים אין גורמי' לו כאב כי כבר נאבדו כל הרגשותיו וחושיו וכן מצאתי בק"ע סי' ר"ח וז"ל לא אמרי' מיא מרזו מכה אלא בהשליכוהו חי בתוך המים דמיא מכבידין כאב המכה אבל אם השליכוהו במים לאחר שמת לא שייך מרזו מכה דאחר שמת אין לו כאב כלל עכ"ל ודוחק לומר לחוש שמא כשהשליכו הרוצח לתוך המים אחר שנפצע מוחו עדיין הי' חי אדרבא כיון דמיא מרזו מכה וגורמי' נפוח ואנו רואים לעינינו דלא תפח כלל יותר ראוי לומר שהושלך למים אחר שכבר הי' מת כיון דיש בו מכת מות לפנינו ממה שנאמר שהי' חי והמים היו מרזים המכה ונתפח ואין התפוח ניכר לעינינו זה דרך רחוק שאינו ראוי לאומרו וסברא כזו כתב הרב"י בשם הריטב"א גבי ספק תוך ג"י ע"ש ובלא"ה רוב הפוסקים הנ"ל ס"ל דוקא מכה שבפניו גורם שינוי והרמב"ם לא פסק כלל הך דמרזו מכה משום דס"ל הא דאמרי' ביבמות ק"כ ע"ב מיא מרזו מכה היינו מגדילי' הכאב אבל לא גורמי' נפוח ושינוי כלל ודפריך ש"ס קכ"א ע"א והאמרת מיא מרזו ר"ל א"כ איך אפשר דצמתי וגורמי' שני הפכים ומשני מקום המכה מרזו ומגדיל הכאב ושארי מקומות צמתי ולא שיהיה המכה גורם שום שינוי זה נראה דעת רמב"ם וא"כ אפי' להחולקי' עכ"פ ליכא להחמיר במכה באחורי הראש בספק אם הושלך מחיים או אחר מיתה בשגם שהדעת נותן שהושלך אחר מיתה כמ"ש לעיל:

3548

3549וגם אין לחוש ולומר אולי הושלך לתוך המים אחר ששהה כבר ג' ימים ביבשה ואין מעידין אחר ג' ימים הנה לדעת הסוברי' בספק ג"י הולכי' להקל דהשתא הוא דמת ומוקמי' לי' בחזקת חי וכבר העידו גדולי האחרונים שכן נוהגי' בעלי הוראה עיין בק"ע סי' כ"ז וסי' למ"ד ועיי' בק"ע של מהרח"ש דף ס"ד וכן העלה להלכה בס' בית מאה ונראה דגם החולקי' מודו הכא כיון דהרוצח השליכו למים להסתיר הדבר א"כ מסתמא השליכו מיד ולא השהה אותו ומה"ת יעכבנו ג' ימים אצלו שירגשו בו ב"א אם כן בכי האי גוני דאיכא אומדנא דמוכח גם הרשב"א מודה ומצורף לזה כי שהזמן קור ומצאנו קרוש מגליד וכפור מה"ת לתלות שנהרג מזמן רב קודם שהי' קור וכפור ושהה אז ג' ימים ביבשה וכל דבר כשעת מציאותו דיינינן לי' וכיון שנקרש ליכא למיחש לשינוי אפי' ביבשה כמ"ש לעיל בשם רמב"ן שבב"ש סקע"ח:

3549

3550ומהאי טעמא נמי אין לפקפק ממ"ש בתשו' ב"י הובא בק"ע סי' ר"ה דבש"ס לא הוזכר דמיא צמתי אלא היכי דיצאה נשמתו במים אבל אם יצאה נשמתו ביבשה והושלך לתוך המים לא נשמע בש"ס האמת דמהרשד"ם חולק ופסקו בב"ש סקע"ט והרב"י נמי אינו אלא כמסתפק בדבר כמובא בס' באר היטב בשמו ולא שבקינן פשיטתו של מהרשד"ם מפני ספיקתו של ב"י מ"מ הכא לא צריכים לכך דאי נמי נימא כסברא הנ"ל ונימא ביצאה נשמתו ביבשה אזי גם שהושלך אח"כ לתוך המים מיחשב כדין יבשה דאין מעידין עליו אחר ג' ימים וניחוש נמי לחומרת רשב"א להחמיר בספק ג' ימים מ"מ הכא בזמן הקור גם יבשה למים יחשב כנ"ל ואין כאן בית מיחוש:

3550

3551ומצורף לזה סי' הצלקות בצמצום מקום משפע מחוטמו עד סמוך להשפיים דאפשר דמיקרי צמצום מקום דהוי סי' מובהק ועיי' באריכות בט"ז סקל"א וב"ש סקע"א וגם סי' השומא עם שערות על גבה וצמצמה מקום סמוך ללב אפשר דהוה סי' מובהק וכן מבואר בק"ע סי' ר"מ דלהרד"ך הוה זה סי' מובהק אלא שדברי ריבות חולק על גוף הדבר דצמצום מקום אבל באמת דברי רד"ך מוסכמים וראי' ברורה דילי' מהש"ס נקב בצד אות פלוני ועיי' ק"ע סי' ל"ב וא"כ לכל הפחות צירוף שניהם הצלקת בצמצום וגם השומא יהי' סי' מובהק ומכ"ש דאיכא נמי ט"ע במלבוש והחותם ונהי דאיכא חשש שאלה ואפי' בחותם דלא משלי משום זיופא מ"מ נהירנא שראיתי שכ' א' מהאחרונים דוקא טבעת הנמצא באצבעו אבל חותם בבית יד אונקלי שלו ניחוש שהשאיל המלבוש ושכח בתוכו החותם מ"מ מסתיין עכ"פ שהחותם עכ"פ מיחשב סי' מובהק מצורף אל הט"ע שיש לנו בהמלבוש ונדע עכ"פ שאלו הי' שייכים לר' אהרן במה' יוסף ווערבויא רק ניחוש שהשאיל אותם א"כ נצרף לזה ב' סימני' הנ"ל ונצטרך לומר שר' אהרן השאיל המלבוש שבתוכו חותמו לאדם אחר שהי' לו גם ב' סי' אלו בצמצום מקום הזה היינו צלקת ושומא ואותו האיש נהרג והושלך למים ונשתנה עתה צורתו של זה הנהרג עד שנדמה לנו טביעת עינו כט"ע של ר' אהרן ווערבוי זה דבר שלא יעלה על לב והרי אפי' בגט סמכי' בכי האי ולא חיישי' בדאמרי עדי מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש ואמרי' מאי קמ"ל מהו דתימא ניחוש דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל הרי דלא חיישי' לתלתא איתרמי א"כ מכש"כ הכא דלא ניחוש לכל כך איתרמי דלעולם מחמרי' בגט טפי מבמיתה משום דאפשר בגט אחר כמ"ש תוס' שם וגם הגאון בהג"ה ט"ז הסכים להתיר ע"י צירוף ב' סי' ע"ש סק"ל וכן הסכים בית מאיר ססעי' כ"ד ומכ"ש הכא איכא צירופי' טובא ט"ע וסי' צלקת ושומא ומלבוש עם חותם ובשגם מהר"ל מפראג הורה להתיר בסי' מובהק במלבוש וסי' אמצעי בגוף והרי"ף והרמב"ם לא חשו לשאלה כלל והש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו נסתפק בדבר ע"כ נ"ל להתיר הכא בלי ספק כלל ואחרי העיון היטב עם רבנים בד"ץ אני מסכים והם מסכימי' להתיר. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"ד טבת תקעה"ל. משהק"ס מפפ"דמ.

3551

3552העתק השאלה:

3552

3553ילמדינו רבינו ויורינו אורחת חיים על איש א' מעירי בשמו ר' יעקב בר יהודה הכהן הלך מביתו כמו שבועיים לפני פורים ולא שב ולאשר האיש ההוא לא הי' דרכו להתרחק זמן כזה מביתו רק הי' סובב והולך סביבות העיר וכאשר התמהמה יותר מי"ד ימים הי' הקרי' הומה לאמור מה נעשה באיש וילכו בנו ואחיו לבקשו בדרך אשר ידעו כי הלך שם וימצאו סמוך לכפר אחד חלל בבור עמוק ויאמרו כי מיד בהעלותו הכירוהו בטב"ע גמור כי הוא ר' יעקב כהן הנאבד כי לא חבול כלל בפניו כ"א בקדקדו וברקתו (שקורין שלעף) וגם בהעלותו לא הי' נתפח כלל וגופו קר עד שלא יכלו לגע בו ואף במלבושיו כולם ובפרט בארבע כנפות שלו ידעוהו כי הי' לבוש בהם מלבד הכובע נמצא סמוך לו והנה קבלנו במותב תלתא את העדות המוסגר פה ועתה יורינו רבינו המורה לצדקה אם אשתו מותרת:

3553

3554העתק גביית עדות:

3554

3555במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר"ר שמואל בן ר' יודא כ"ץ ז"ל והעיד בתורת עדות אליונ"ע וז"ל איך בין געגאנגען מאנטאג נאך פורים אויף פלאכניטץ דא האבען דיא פלאכניטצר גוים געזאגט דאס זיא האבען מיין ברודער ר' יעקב געזעהען פירצעהן טאג פאר יום הנ"ל פאן פלאכניץ אויף בלוימן שטיין געהען אונד עטליכע טאג דארויף האבען זיא געזעהן בלוט אין דען וועג ליגען אויף דען האבע איך דען וועג געזוכט, האבע איהן גפונדען אין איינע גאנץ טיפע גרוב ליגען. וויא מאן האט איהם הערויף גנומען האבע איך איהם געזעהען אונד ערקעננט אן פנים אונד שטירן אונד אן בארט אונד אן דיא צעהן בטב"ע ער איזט גאר ניכטס פערענדערט גיוועזט נור אלס וויא ער העטעט אויף זיין בעט געשטארבען ער איזט ניכטס אן גילאפן געוועזט אונד גאנץ קאלט גיוועזט דאס מאן האט איהם גאר ניכט אן רירען קעננען פאר קעלט אונד זיין יאנקר אונד האזען וואס ער האט אן גיהאט דערקענט בטב"ע דאס עס זיין געהערט:

3555

3556גם אני מנחם צבי במו"ה דוד יצ"ו רו"ב מעיד בתורת עדות באליונ"ע כאשר באתי אל מקום שכיבת הב"מ ויום אחר שהוציאו הב"מ מהבור שנמצא בתוכו אף שהי' אז כבר קצת נפוח מ"מ הכרתיו בט"ע גמור בפניו שהוא ר' יעקב ב"ר יודא כ"ץ מקהילותינו הנאבד ולא הי' אז נפוח הרבה אך מעט ולא הי' חבול בפניו כלל אך סמוך ממש אצל אוזן הימני' הי' לו פצע אחת אך בראשו למעלה הי' חבול והי' שם ג"כ הרבה מבני קהילתינו יצ"ו ואמרו שמכירין אותו בטביעת עין גמור שהוא ר' יעקב הנ"ל וגם אמרו שמכירין כל בגדיו שהמה של ר' יעקב הנ"ל ושאלתי האם ישנו א' שיכיר את הא"כ שלו בט"ע ואמר ר' ליפמן חתנו של ר' יעקב הנ"ל שהוא מכיר ג"כ בט"ע הא"כ שהוא של חמיו ר"י הנ"ל ואמרתי לו שיסתכל היטב עוד פעם בא"כ לידע בבירור שהוא של ר' יעקב הנ"ל וכן עשה ואמר שהוא מכירו בט"ע גמור שהוא של ר"י הנ"ל והבגדים והא"כ הי' לבושין על הב"מ הנמצא:

3556

3557והנה אשתו של ר"י הנ"ל אמרה טרם נסענו מקהילתינו כי הי' לבעלה שומא על כתף אחד ואני והרבה מבני קהילתינו ראינו שומא גמורה על הכתף שמאלית גם אמרה האשה הנ"ל שהי' לבעלה צלקת על צוארו וחפשנו על זה והי' בעינינו קרוב לודאי שיש לו צלקת על הצואר לצד ימין אך כאשר משמשו בה נתפשטה כי הבשר הי' רך מאוד:

3557

3558אלה הדברים העידו לפנינו העדים הנקובים בשמות למעלה ולמען האמת והצדק בעה"ח הק' מאיר א"ש. הק' מיכאל כ"ץ שטערן. הק' משה ליב מגעוויטץ:

3558

3559תשובה.

3559

3560שלום וכ"ט לה"ה ידידי ורב חביבי הרב המאה"ג המופלג המפורסם בקי בחדרי תורה דולה מים מבורות עמוקות כש"ת מהו' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

3560

3561יקרתו הגיעני נידון עגונה וכל יקר ראתה עינו בשריותא דהאי איתתא עלובתא אשת ר' יעקב בר יהודה הכהן והענין מבואר בג"ע ובלשון שאלת חכם חצי תשובה ויפה דן ויפה הורה להתירה מבלי עיגון והיותי עודנו טרוד מאוד בטרדת שמחת מצות נישואי בתי עמב"ג שהי' שבוע העברה יום ד' בהעלותך ע"כ יהי' דברי מועטים ולחכם כמותו הקיצור יספיק:

3561

3562הנה עיקור שריותא בנוי על עדותו של מהו' מנחם צבי שאמר בזה"ל והי' שם הרבה מקהילתינו וכו' וגם אמרו שמכירי' כל בגדיו שהם של ר' יעקב הנ"ל ושאלתי אם ישנו א' שמכיר ג"כ בט"ע הארבע כנפות שלו ואמר ר' ליפמן חתנו של ר"י שהוא מכיר ג"כ בט"ע הא"כ של חמיו הנ"ל וכו' והבגדים והארבע כנפות הי' לבושים על הב"מ הנמצא עכ"ל לעניננו:

3562

3563הנה בגדים של ציצית הוא מבגדים דלא מושלי אינשי מ"מ הא סברת הרב"י דאי סי' לאו דאורייתא חיישי' לשאלה אפי' בבגדים דלא מושלי אינשי וסברא נכונה הוא זו דט"ע בבגדים אינינו אלא סימן על הגוף פי' יש לנו סי' בגופו של זה שהוא מלובש בבגדים אלו שיש לנו בהם ט"ע וכיון דסימני הגוף דמצוי' בב"ג לא מהני ה"ה כלים דמושלי מצוים במכיריו ויודעיו שעשוי' להשאיל ולהשכיר להם אך כלים דלא מושלי הוה כסי' אמצעי בגוף דעכ"פ אחד מאלף יש לו סי' כזה ולמ"ד סי' לאו דאוריתא משום דאע"ג דאינו מצוי בבן גילו מ"מ מצוי בא' מאלף ה"נ כלי מדלא מושלי אינשי מ"מ אחד מאלף שואל אותן כלים ואינו מקפיד על ניחוש או סיגוף החמור או מצות ציצית וכדומה והו"ל כסי' אמצעי ולמ"ד סי' ל"ד לא סמכי' עלה וצ"ל הא דסמכי' אחמור בעדי אוכף היינו שהעדים ראו שנאבד או ברח ממנו חמורו בזה האוכף הניכר להם בט"ע וחזר ומצא חמור מלובש באוכף זה מצרפי' סברת זהו שאבד זהו שנמצא עם ט"ע של האוכף בשגם דלא מושלי לי' אינשי וכן באבד גט שיודעי' שזה אבד גט וכמ"ש תוס' ורמז עליהם ב"ש ס"ק צ"ח אבל אדם שהלך לו בבגדיו חי ונמצא אדם מת בבגדים אלו לא שייך זהו שאבד זהו שנמצא כי אבדנו חי ומצאנו מת זה נ"ל סברת הרב"י עיי' ק"ע סי' רכ"א ע"כ אין להתיר על ד' כנפות לחוד עוד יש לפקפק קצת כיון שיצא קול ומפורסם שנהרג יעקב הכהן וגם הכירוהו כולם בט"ע דגופו אלא שהי' נפוח קצת ביום השני ע"כ שוב אין להאמין ע"א על ט"ע בארבע כנפות דתו יש לפקפק ולומר ע"א אומר בדדמי בשלומא כשמעיד על הגוף בט"ע יועיל וקברתיו אבל הד' כנפות מה יועיל וקברתיו ואולי משו"ה דקדק העד מו"ה מנחם צבי ני' שיעיינו עוד הפעם היטב בד' כנפות שלו כדי שלא יאמר העד בדדמי:

3563

3564אמנם מה שכל העומדים כולם הכירו כל בגדיו שעליו נ"ל שזה מועיל לפי הנחת רבותינו גדולי האחרונים כל בגדיו ל"ש שאלה וחליפי ושום דבר ואין אדם עושה מעשה שגעון כזה ואין זה נכנס בגדר מ"ש הרב"י בכלים דלא מושלי אינשי דאיכא א' מאלף דמושיל אבל הכא אין המניעה מטעם הכלים דלא מושלי אלא המעשה והענין הוא מעשה שיגעון ותמהון ואפי' א' מאלף לא יעשה כן ולא ימצא כן והוה ט"ע בכל כלי' כסי' מובהק ביותר בגופו דמהני לכ"ע ומכ"ש כשאין הכלים דומים כי אפשר אפי' חיורי וסומקי כי ה"ג הוה סי' דוקא שיש לו סי' בצבע כלי א' לא הוה סי' אבל לומר פלוני הי' לבוש ראק לבן וועסט אדום ומכנסיים תכלת ושטיוועל כך וכך וצירף דברים אלו אפשר הוה סי' והארכתי בזה בחי' בש"ס ומכ"ש שהאשה אמרה שיש לו שומא בכתף אף שלא צמצמה מקום ומצאוהו שומא בכתף שמאלית מ"מ קשה שהשאיל כל כליו לבן גילו דוקא שהי' לו ג"כ שומא וגם צלקת בצווארו כל אלו הצרופי' הוא יותר מסי' מובהק ביותר דלכ"ע מהני והיות על ט"ע דכל בגדיו כמה עדים לא חיישינן לבדדמי וממש הי' ראוי להתיר על זה בלי צירוף דבר אחר:

3564

3565מ"מ נחזי אנן דברת עד הראשון הר"ר שמואל בר"י כ"ץ שראוהו ביום הראשון והעלהו מן הבור והי' ממש ניכר כמו בחיותו וקר מאוד מקרירות הזמן והבור וניכר לו מאוד והנה ידוע פלוגתת חכמי צרפת וספרד דחכמי צרפת ס"ל ספק מת תוך ג' ימים תלי' השתא מת ומוקמי' לי' בחזקת חי וסמכי' אפרצוף פנים וחכמי ספרד ס"ל ספיקא להחמיר דמוקמי' איתתא בחזקת א"א ובעלה בחזקת חי דאע"ג דעכ"פ מת אחד בפנינו מ"מ אין מיתתן של זה מגרע חזקת חי של כל החיים ובפרט זה אשר הוא מת לפנינו נאמר מדהשתא מת כבר מת מזמן רב בשעה שראינו בעלה של זה חי לפנינו כבר מת זה נמצא איכא תרי חזקות חזקת אשת איש וחזקת חי של בעלה מתנגד לחזקה חי רעועה של מת זה לפנינו:

3565

3566ומעלתו הפליא לעשות הגביל תושי' לאמור טעם החולקי' על התוס' משום דרובא דעלמא מתנגד לחזקת חי של זה וכעין שהקשה פני יהושע פ"ק דכתובות למ"ד ברי גרוע עדיף משמא טוב א"כ אפילו בדבר שאין בו סימן למה לא נחזור אבידה ע"י ברי גרוע שלו והמחזיק הרי טוען רק שמא אינו שלך ותי' כיון דרובא מתנגד לברי שלו דלמא מרובא דעלמא נפל ואמרי' ר"פ האשה שנתארמלה רוב נשים בתולות נישאי' עדיף כברי טוב של הבעל שטוען בעולה נשאתיך וה"נ כן ומזה למד פר"מ לנידון שלפנינו דע"כ לא פליגי אהתוס' אלא במקום מעבר לרבים דאיתא למיתלי ברובא דעלמא אבל זה שנמצא ממש בין ההרים שאין מעבר אלא לסביבותיו ומכל הגליל והסביבות לא נאבד ישראל אלא זה יעקב כ"ץ י"ל כ"ע מודים להתוס' דתולין שהי' בתוך ג' ימים וזה הוא ודפח"ח. הנה מ"ש דיש לחלק בין מקום מעבר לרבים למקום שאין מעבר לרבים יכול להסתייע מירושלמי מייתי תשו' רשב"א ח"ג הובא בב"י י"ד סימן שע"ד נהרג בין טברי' לצפורי וכו' ודבריו צריכין ביאור [עיין לקמן סי' קמ"ז ד"ה והנה] אין כאן מקומו:

3566

3567מ"מ מה שנתלה ונמשך אחרי דברי פני יהושע דברים הללו במקורן אין להם שחר כלל מה שייך רובא דעלמא לכאן בשלומא התם רובא דעלמא בתולה נישאית מתנגד לברי אלמנה נשאתיך אבל הכא אין הרוב מתנגד להברי דידענו דרק א' מרובא דעלמא אבד חפץ והברי לא בא להתנגד להרוב אלא לברר מי הוא אותו היחיד מרובא דעלמא שאבד חפץ זו כיון דלאותו מ"ד האמינה התורה לברי גרוע שישראל לא ישקר באמונתו ולא נחוש שיבוא עוד א' ויטעון ברי כי התורה החזיקה ישראל בכשרות א"כ הרי נתברר מי הוא מהרוב שאבד כלי זה והדר' ק' פ"י לדוכתה ואני עני אמרתי בחי' דס"ל להך מ"ד נהי דהתורה האמינתו לבעל ברי נגד בעל שמא טוב מ"מ אינינו ברי גמור שהאמת אתו אלא שבעל השמא אינו יכול לעמוד נגדו כיון שהוא טוען ברי אבל ברור גמור לא הוה ולפ"ז י"ל נהי אם תובע אדם את רעהו בברי והוא א"י להכחישו בברי צריך לתן לו תביעתו מ"מ אותה מצות עשה שחייבתו תורה להכריז על אבידה ולפרסם ברבים מצאתי דבר זה אינינו אלא משום דאפשר לברורי וסברא זו כתובה בש"ג סביב הרי"ף פ' לא יחפור ותינח אי איכא לברורי ע"י סי' שהמשיב יודע שמשיב אבידה כדין אך אי לא אמר סימני' או ליכא סימנים או הוה קיי"ל סימנים ל"ד ורק מטעם ברי גרוע שלו זה לא הוה דבר ברור והוה כמו ליכא לברורי ואינינו מחוייב להכריז כיון דליכא לברורי וממילא אפי' אי אירע שבלא הכרזה בא זה ותובע חפץ שלו ע"י ברי אינינו מחויב להחזיר שכבר נתיאש זה כיון שאין חיוב להכריז וסברא זו ימצא בתוס' פ' לא יחפור שם ואין כאן מקומן להאריך בזה מ"מ מינה לנידון שלפנינו ג"כ לא שייך רובא דעלמא דאין הנהרג אלא א' מרובא דעלמא ובעי ברור מי הוא וס"ל להתוס' שזה הברור דמוקמי' בחזקת חי והשתא מת וניכר לפנינו בט"ע והחולקי' ס"ל שאין חזקה זו כדאי וכנ"ל:

3567

3568ואפשר הכא גם התוס' יודו להחולקים להחמיר עפ"י מ"ש בתשו' צ"צ והובא בקונטרס עגונו' אות תכ"ה וז"ל אפי' לדעת המקילן אם נמצא הרוג וא"י מתי נהרג היינו אם נמצא הרוג וליכא הוכחה כלל שנהרג א' לפני ג"י אבל אם ידוע שהי' הריגה קודם ג"י ולא נשמע משום הריגה אח"כ ודאי לא תלינן להקל עכ"ל וא"כ הכא שאמרו הגוים שלפני עשרה ימים מצאו דם בשדה בדרך זה והלכו היהודים לחפש באותו הדרך ומצאו ההרוג בבור הרי קמן רגלים לדבר שזה הוא אותו ההרוג שראו הדם על הדרך והם אמרו שהי' זה לפני עשרה ימים אף שאין להאמין על עדותם כל כך מ"מ חזינן שנהרג פה אחד ורגלים לדבריהם ואולי לא יקילו תוס' בענין זה:

3568

3569וגם מה שמצאוהו קר מאוד וי"ל הקור צרפו כמו מים סברא נכונה הוא אי ברי לן שהי' עת קר כ"כ מיום פרידתו ממנו עד יום מציאתו ולא הי' בניהם זמנים ממוזגים ואך עתה בשעת מציאה נתקרר ומי יכול להעיד על זה:

3569

3570אך בואו ונסמוך על סברת ר"ת ויען כי דבריו שבתוס' מגומגמים ובס' הישר נדפסו בטעות ויגעתי ומצאתי תלי"ת להגיד דבריו והוצעתיו כבר בכמה תשובות לפני כמה גדולי עולם וישרו בעיניהם [עיי' ח"ס אה"ע ח"ר סי' נ"ד נ"ו באורך] ומה שנתחדש לי עכשיו כי אין בהמ"ד בלא חידוש דמדהפסיק במתני' בבבא דאין מעידי' עד שתצא נפשו בין הך דסימני גופו כליו ובין הך דאין מעידין אלא עד ג"י ובמתני' גופי' יש לדקדק כפל ענין עד שאצא נפשו ודי בזו ומה צריך לומר אפי' צלוב ומגויד וחי' אוכלת בו והנלע"ד מי שרואהו צלוב וחי' אוכלת בו והכירו היטב בט"ע שזה הוא והלך לו וא"י להעיד עליו שהרי לא יצאה נפשו ושוב אחר ימים נמצא שם מת ואינו מכירו עוד בהכרת פנים רק בגופו וכלים וע"ז רוצה לדין שהוא זה בעצמו אותו שראהו צלוב והכירו אפ"ה לא יעיד עליו דאמרי' האי צלוב קם אחרי נפלו וזה הוא אחר ולמ"ד כליו דחיישי' לשאלה צ"ל שזה קם והשאיל כליו לזה ונהרג פה והוא דבר חידוש ע"כ נמשכה כל המשנה בהמשך אחד:

3570

3571ובמס' בכורות ר"פ יש בכור לחד שינוי' בש"ס מסיק יכיר לחוד סגי בפדחת והכרת פנים לחוד צריך פרצוף פנים עם חוטם ובתשו' הגאוני' בתראי סי' יו"ד נתקשה בעל תי"ט בזה ואין מובן לדבריו אלא כמו שאבאר בעזה"י לפמ"ש רש"י שם דהכרת פניהם ענתה בם שהקב"ה צר צורת הממזרים כהנואף לפרסם חטאם א"כ י"ל אע"ג דאין דעותיהן ופרצופותיהן שוות ועיקר היכר הצורה הוא באברים אלו פדחת וחוטם ולסתיים מ"מ אחד מהם אפשר שיזדמן גם בבן גילו ולא יתפרסם בזה שהוא בנו של הנואף אך בהצרוף שלשתן בודאי לא ית מה אלא הבן לאבי ע"כ ביום הלידה דלא באנו להבחין בין איש לאיש רק התורה תלי ביכיר באבר שאדם ניכר בו סגי בפדחת משא"כ שארי איברים רגל כרגל יד כיד ואין כאן היכר אבל להעיד עליו ולא יתחלף בין איש לאיש בעי' היכר שלשתן דאיכא דדמי' לי' [ועיין ח"ס חאה"ע ח"ר סימן נ"ד ד"ה ובחידושי תורה]:

3571

3572והלום ראיתי קדוש מדבר ה"ה הגאון קצה"ח בספרו הנפלא שב שמעתא בפי"ג י"ד ט"ו מחלק ז' מספרו ואלו דבריו שרצה להוכיח כר"ת דבאיכא כל הגוף הוה הכירא דהא מבואר פ' המפלת דרוב גופו הוה כילוד ולא לשתמיט שום פוסק לומר דלבכורה לא מהני רוב גופו ועוד מדפליגי ר"י ור"ל בפדחת ולא אמרו רוב גופו לא מהני בבכורה ש"מ דמהני וקשה הא בבכורה יכיר בעי' אע"כ ש"מ דרוב גופו הוה הכירא ומכ"ש כל גופו בלא ראש וזה ראי' ברורה לר"ת וא"כ ק' לכל הפוסקים:

3572

3573עוד כ' שם במ"ש טח"מ סי' רע"ז בבכור מהני רוב פדחת וכ' סמ"ע דרובו הוה כילוד כלו והב"ח כ' לענין הכירא לא הוה רוב פדחת ככלו והגיה בטור פדחת ולא רוב פדחת והקשה הגאון הנ"ל א"כ מאי פריך לר' יוחנן ממשנתינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם נימא טעמא דר"י דפדחת פוטר לנחלה משום דפדחת הוה רוב הראש כדאי' פ' המפלת (נדה כ"ח ע"א) איזה רוב ראשו מיצא פדחתו אע"כ לענין הכירא לא מועיל רוב ראשו ומכ"ש רוב פדחתו ותו מזה קשה תוס' שם בבכורו' אש"ס דפ' י"נ יכיר למה לי ומאי קשי' הא איצטרך ללידת בכור והקשה הגאון לסמ"ע דלענין הכירא סגי ברובו א"כ בכור ולידה שוין אכתי יכיר ל"ל ומייתי בכ"מ פ"י מאבילות כ' דאפי' לענין לידה לא יועיל רוב פדחת ע"ש ועוד הקשה על התוס' דבב"ב קמ"ב ד"ה מ"ט יכיר בעי' ק' לר"י אמאי לא מפיק מוילדו לו והשתא אי נימא רוב פדחת הוה כילוד לכל מילי רק לגבי בכורה א"כ לא הקשו תוס' מידי דלזה בעי לאתויי מויכיר לענין אם יצא רק רוב דלענין פשוט למעט חלק בכורה מועיל רוב ולענין בכור ליטול פי שנים בעי' יכיר אלו דבריו:

3573

3574ולפע"ד כל דבריו תמוהים במ"כ אטו לר"ת מי ניחא וכי ס"ד דלר"ת יש היכר בט"ע דגוף של תינוק הנולד היום ולא שזפתו עין רואה בשלומא צורת פניו הוא דבר שכל אדם ניכר בו אפי' ביום הולדו אבל בגופו שאינו אלא ע"י שזיפת עין יהי' בו כט"ע וכן בכל גולמים שבעולם ואיך יתקיים בזה יכיר ביום הולדו וכבר כתבתי לעיל שאין היכר אלא בהכרת פנים וט"ע דהגוף הוא סי' שהוא אותו אדם שהכרתיו בפרצופו וא"כ לר"ת נמי תיקשי איך יהי' בכור לנחלה ע"י יציאת רוב גופו הא בעי' יכיר וליכא אבל האמת יורה דרכו אם האמת כן שברוב גופו הוה בכור לנחלה כמו שמוכח מדלא אמר ר"י ור"ל רוב גופו פוטר בכ"מ חוץ מנחלה היינו טעמא משום דהאי יכיר אינו אלא גזה"כ לא שהקפיד שצריך שיכירנו באמת אפי' לא ראוהו אביו מעולם רק שיצא מה שראוי להכירו בו וכיון דרוב גופו יצא והמיעוט נגרר אחר הרוב וה"ל כיצא כלו גם המיעוט הנשאר שהוא הראש עם כל הצורה אעפ"י שאיננו ניכר עדיין שהרי הצורה בפנים מ"מ לדינא מיעוט הגוף נמשך אחר הרוב הגוף והו"ל כאלו יצא כלו עם פרצופו ומקיים יכיר ואין מכאן ראי' לר"ת ולא קו' להחולקים עליו:

3574

3575וממילא מוכח כהסמ"ע דכשיצא כדרכו ראשו תחלה ויצא רוב פדחתו אעפ"י שאיננו ניכר אלא בכל פדחתו מ"מ רובו ככלו וכאלו כבר יצא כל אותו דבר הצריך להיכר ומה שהקשה א"כ מאי פריך ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דלמא ר"י כל הפדחת קאמר שהוא ראש הראש כמבואר במתני' דנדה במ"כ אין כל הראשים שוים בנדה דתלי' בלידה וראש הוה כילוד מפני שחיות נשמתו במוח שבראש והיינו הגולגולת הקדירה שהמוח מונח בתוכו והפדחת הוא רובו של אותו הקדירה ועכ"פ הגולגולת אין מגיע למטה מעינים לפניו ולמטה מקשר תפילין מלאחריו וא"כ כל הפדחת הוה רוב אבל בבכור דתלי' בהכרת פנים אס"ד יכיר והכרת פנים חד הוא ובעי' פדחת וחוטם ולחיים ולסתות כמ"ש רמ"ה הובא ריש קונטרס עגונות וידוע שתואר מחוגת אורך פנים הוא כאורך ג' זרתות ג' פרקין מפאת שבולת הלסתות עד תחת החוטם ג' פרקים זרת והחוטם עד הפדחת כנ"ל והפדחת עד מקום הנחת תפילין וא"כ אין הפדחת רוב הראש לענין היכר אע"כ ר"י בפדחת לחוד סגי ליכיר ופריך שפיר מאין מעידין ומשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד וא"כ לענין בכור סגי לר"י ברוב הפדחת ולענין לידה בעי' כל הפדחת שהוא רוב הקדירה שבו המוח ושפיר הקשו תוס' מאי פריך הש"ס יכיר ל"ל הא איצטריך להקל בבכור ובשאר לידה דהתם בעי' כל הפדחת וכמ"ש כ"מ פ"י מאבילות הנ"ל ובאמת מיושב ק' תוס' פ' מי שמת דלהכי נקט יכיר ולא מוילדו לו דלענין פשוט בעי' כל הפדחת רוב הראש ולענין בכור סגי ברוב ההיכר שהוא רוב הפדחת ויש לפקפק קצת מדאמר ר"ל פדחת פוטר בכ"מ חוץ מנחלה ור"י אמר אף לנחלה משמע דיו כבכל מקום בעי' כל הפדחת ה"נ בנחלה לא סגי ברוב ואין זה דקדוק כל כך:

3575

3576מ"מ נהי דאין ראי' לר"ת מ"מ כבר הסכימו כל הפוסקים דחזי לאיצטרופי וא"כ כ"ש הכא דאיכא תרתי ט"ע בכל הגוף וכל צורתו שלימה בלי חבולה ואע"ג ביום הראשון שלא הי' נפוח לא הי' מכירו בט"ע אלא ע"א ויש לחוש בדדמי י"ל הא אותו הזמן לא נתפרסם עדיין מיתתו ולא דמי לראוהו שנטבע במים א"כ בצירוף עדות עד הראשון בט"ע שבפניו וכל גופו ובהרבה עדים שביום השני שהכירו בט"ע כל בגדיו ומצאו גם השומא וסי' הצלקת מסכים אני להתירו של פר"מ וב"ד להתיר עגונה זו ויושיב ב"ד של ג' להתירה וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאו' הכ"ד אוה"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום ה' כ"ד לירחי תליתאי תקפ"ט לפ"ק.

3576

3577משה"ק סופר מפפד"מ:

3577

3578העתק השאלה:

3578

3579מעשה באיש א' ספרדי רך בשנים שנשא בת איש אשכנזי והי' שלום בינו לבינה ונסע מפה ק"ק בוקארעשט לק"ק פאקשאן עם סחורה היינו בורית טערקיש ושכר מפה עגלה מארקיטאשקיע ונאבד האיש הנ"ל עם העגלה ולא נודע עד עתה והנה אחר כמה חדשים הלכה אשת המרומם מה' מאיר גלעזר מפה שכנה וקרובה של העגונה הזאת לאדונית אחת עם שאל למכור ולא מצאה את האדונית בביתה והמתינה שם כמה שעות ושמעה שני עבדים מספרי' זא"ז מערל אחד שהרג יהודי אחד מק"ק פלאיעשט ומה הי' משפטיו וכששמעה האשה הזאת התאנחה ואמרה אל הערלית שהיתה יושבת אצלה גם לי הי' קרוב א' ונאבד בדרך ולא נשמע ממנו ושמע העבד המספר הנ"ל ואמר להאשה אני אספר לך הנה קודם פסח העבר נסעתי עם האדונית לפאקשאן ובאנו ליער א' הנקרא יער טרעסני' ופגענו בהקאפטאן של האפאטיכע (הוא הממונה מהמלך לחפש גנבים וגזלנים) והי' סמוך לשקיעת החמה ואמר לנו הקאפטאן מהרו לצאת מן היער בעוד יום כי זה שלשה ימים נמצא פה יהודי א' הרוג וקברנוהו במקום פלוני ושאלה האדוני' איזה תואר הי' להנהרג והשיב הי' איש גוץ רך בשנים ומראהו לעכטיגעל ונמצא אצלו עגלה מארקיטאנסקע וזוג סאקוויס עם כמה ח' בורית טערקיש גם א' בלעמיל של עורות שועלים אח"כ הלכה אשה הנ"ל להאדוני' עוד פ"א ושאלה גם אותה וקראה לשני עבדים שהי' אז עמה בדרך וספרו ג"כ כנ"ל אח"כ הגיע אגרת מר' שלמה טו"ב דק"ק פליעשט לאבי העגונה להודיע שר' יצחק מפלאיעשט הלך בדרך עם הארנוויט אחד וסיפר לו במסל"ת מעשה מיהודי א' הרוג שנמצא ביער הנ"ל וכפי הסימנים שאמר נראה שהוא הי' בעלה של העגונה אחר זמן בא ר' יצחק בעצמו לבוקארעשט וסיפר לאביה איך שהארנוויט א' סיפר לו במסל"ת שנמצא ביער הנ"ל ובזמן הנ"ל יהודי א' הרוג גוץ ורך בשנים וזקנו קטנה ומראהו לעחטיגעל והי' לבוש במכנסים אדומים שקורי' פוטאריס ואצלו הי' עגלה מארקיטאנסקע וזוג סקוויס של עור ובתוכם הי' כמה ח' בורית טערקיש וא' בלעמיל של עורות שועלים אח"כ נסע ר"מ גלעזיר הנ"ל לק"ק פאקשאן ושאל שם לספרדי א' שהי' הנאבד רגיל להתאכסן אצלו על אודותיו והשיב שבאותו זמן בא לשם עם בורית טערקיש למכור והי' מתאכסן באכסני' אחרת וכשמכר את הבורית בא אליו קודם נסיעתו לפטור בשלום ממנו והי' בידו א' בלעמיל של שועלי' ושאלתי אותו למה קנית זה בכאן הלא בבוקארעשט תוכל למכור בהמות והשיב היות שהבטחתי לאשתי קודם נסיעתי להביא לה מתנה לכך קניתי אותן בכאן כן הגיד ר"מ הנ"ל בפנינו זה לשון השאלה:

3579

3580תשובה

3580

3581עיינתי בשריותא דהאי עלובתא ולכאורה קשה מאוד למצוא לה פתח תקוה כי אין גם א' מהעדים שהזכיר שמו ושם עירו ושהי' יודעו או מכירו מעולם רק בסימניו העידו עליו והנה גוץ ורך בשנים סי' שאינו מובהק הוה כדאמרי' בש"ס ארוך וגוץ ומה יועיל צירוף רך בשנים כולהי אריכי וגוצי המה רכי שנים בתחלתן ופניו מוצהבי' כבר כ' רא"ש בתשו' דמראה פניו שחור ואדום לאו סי' הוא ומכ"ש הכא שהוא ספק תוך ג' ימים או אח"כ ודלמא נשתנו פניו סי' מלבושיו אלו הי' לאדם ט"ע במלבושיו שאלו הם מלבושיו הי' רק חשש שאלה אבל הכא לא הכיר אדם מלבושיו ולא ראה אותם רק שהעד שראה מכנסים אדומים והיינו חיור וסומק דאמרי' בש"ס דלא הוי סי' וגם אינו אלא מלבוש א' לבד עגלה מארקיטאנסקיע איננו מבין בלשון הזה מהו מ"מ אלו הי' אדם מכיר בט"ע שזה הוא אותו העגלה ששכר בנסעו מק"ק שלו היינו יכולי' לומר שאין כאן חשש שאלה לאחר כיון שהוא עצמו שכרו מאחר וכמ"ש בתשו' הרב"י סי' ז' גבי עשרה ליטרי ע"ש ומכ"ש הכא דאיכא קפידא טפי למסור עגלה ששכר מזה לאחר ולא הי' חשש שאלה רק היינו חוששי' קצת הואיל ואין ההרוג נמצא על העגלה אלא בצידו מאן לימא לן דשייכי אהדדי דלמא עגלה דאחר הוא ועיי' בזה ב"ש סי' י"ז סקס"ט בסופו ע"ש:

3581

3582ואמנם כאן אין אדם יודע ומכיר שזה הוא אותו העגלה וכדומה לי שכל המסעות מזה המקום למקום יושבי' על עגלה כזה במדינתכם כי איננו בקי בלשון מהו מארקיטאנסקיע גם על סחורה שלו זוג סאקוויס של עור ובתוכם כמה ח' בורית טערקיש ובלעמיל של שועל אפי' הי' לאדם בהם ט"ע שהם של זה הנאבד מ"מ הא סחורה עשוי' למכור והוא הי' הסוחר ומכ"ש שאין כאן ט"ע כלל ולא דמי נמי להא דמהר"י בן לב ח"ג סי' ח"י שהתיר עגונה ע"י שאמרו המוכר שוורי' נהרג וחפשו ולא הי' באותן גלילות מוכר שוורי' אלא א' שנאבד התם שאני שאמרו העדים המוכר שוורי' נהרג והתיר ע"י כינויי' בפעולת מוכר שוורי' וה"נ אלו הי' עדים המעידי' שסוחר בורית מבוקארעשט נהרג הי' אפשר להתיר ע"י חפוש אבל הכא לא ידעי' אלא שנמצא א' ועמו זוג סאקוויס עם שיורי בורית ומזה נדון שסוחר הבורית נהרג:

3582

3583וכן נמי מ"ש בתשו' הרב"י סי' ז' על מה שהתיר במרדכי שלהי יבמות אשתו של א' שהרגו הגוי שהי' נושא עשרה ליטרי וכ' הרב"י וז"ל נראה שהדין דין אמת ולא מטעמי' אלא ממ"ש הרמב"ם שאם יצאו עשרה בני אדם כ"א ממקום למקום והן אסורי' בקולר או נושאי' גמלים וכיוצא בדברי' אלו והסיח גל"ת ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאי' כך וכך ומתו כולם וקברנום משיאי' את נשותיהם עכ"ל הרמב"ם ומשמע דה"ה לאומר כן איש שהי' נושא גמלי' כך וכך או שהי' אסור בקולר מת אלא דהרמב"ם ז"ל נקיט לישנא דגמ' וכו' ומעתה מה לי איש יהודי שהי' נושא כך גמלי' ומה לי אומרו איש יהודי שהי' מוליך עשרה ליטרא ששלחו יהודי' וכו' ע"ש והנה דברי הרב"י אלו אמורי' אפי' אי חיישי' לשאלה גם בפקדון מ"מ כ' דיש להתיר מטעם אחר מאחר דיהיב סימנא שהי' נושא כך וכך גמלים או כך וכך ליטראות כי לא באנו להתיר מכח הכירא דאלו הגמלי' או אלו הליטראות דנימא שמא השאילום לאחר אלא מכח הכירא דפעולתו ומעשיו שהתחברו אלו עשרה אנשים יחד או איש עם עשרה גמלים או עם עשרה ליטרי' בידו וא"כ לכאורה ה"נ אפשר שני סאקוויס של עור שבתוכם בורי' שיצא מביתו והספרדי שבפאקשאן ראה אותו והכירו וראה בידו ובלעמיל של שועל וא"כ אם הי' הגוי מעיד שראה יהודי חי נושא שני סאקוויס של עור עם בורי' ובלעמיל של שועל ואותו היהודי נהרג הוה ממש כההיא דב"י ועדיף מיני' שהם שני דברים מצורפים זוג סאקוויס ובלעמיל אבל יען לא ראה אדם שזה הנושא גמלי' או הליטרי' או הסאקוויס נהרג אלא מצא א' הרוג ונמצא אצלו כנ"ל קשה להתיר על זה. פ"ב כאור בקר ליום ב' ח' שבט תקפ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3583

3584העתקת גביהת עדות:

3584

3585עדות זו הוגבה בבי דינא ח"מ אשר שאלנו העד בשמו ר' הרש פריליס בנדון עגונא אתתא מ' אסתר אשת הנטבע ר' מנשה בר"מ מע"ח מילידי עירנו וכעת הי' גר בישוב נעפשעף וז"ל של עדים אות באות בלי מחסור ותוספות אחר שאלה בתורת באליו"ע וכחומר כל העדות:

3585

3586יום א' ד' מרחשון תקפ"ט לפ"ק נאכמיטטאג אום 1 אוהר איזט דער מנשה בן ר' מאנדל מע"ח פון היים וועג געגאנגן פון נעפשעף אונד האט זיך לאסן איבערפיהרן אויף איין קליין רענדשיפל זא איזט ער ריין געשטירצט ווארדן אין דיא וואאג איך וואר ניכט בייא דעם מעשה וויא ער ריין געפאלן איזט אין וואסער נור בייא גלייכן אום 2 אדר האלב 3 אוהר בין איך בייא זיין ווייב אסתר געוועזן אונד האב זיא געפראגט אויף איהרן מאן מנשה זא האטע זיא מיר תשובה געגעבן ער איזט גאנגען אויף דובניץ וויא איך בין קאממן צו דיא וואאג זיא איזט איין קליין האלב פירטל שטונד פון זיין היים דארט איזט דיא איברפוהר זא האבע שאן געהערט אויף דען וועג דאס איין ערלת וואר אין דיא וואאג געשטירצט ווארדן אבר פון מיין שוואגר מנשה האב ניקס געהערט אונד האב אויך קיין שום דעה געהאבט דאס ער ערטרונקן איזט נור פאן דיא גוי' וויא איך בין צו דיא איברפיהרער ערלים געקאמן צו דיא וואאג זא האבע איך זיא גפראגט פאן דען אונגליק פאן דיא ערלתן זא זאגטן זיא מיר דיא איבערפיהרער דיין שוואגר ליגט אויך שאן אויף דען בארטן אויף דען בערג זיא זינד איהם נאך גפאהרן מיט איין קליין רענדשיפל אונד גראסע שטאנגן אונד האבן איהן אן דען עק פאן קלייד רויס גצאגן אונד האט נאך אין דיא האנד געהאבט אין איין טיכל איינגעבונדן איינע לעהרע פלאשע אונד דיא פלאשע זאגט דאס ווייב דאס ער האט מיט זיך גענאמן אויף עסיק צו נעהמן אונד דאס טיכל איזט געצייכנט געוועזן מיט דען מנשה זיין נאהמן אונד זיין ווייבס נאהמן איין אל"ף אונד מ"ם אונד זא באלד אלס איך האב געהערט פאן דיא ערלים דאס ער אויף דיא יבשה ליגט זא בין איך צוריק אין ישוב נעפשעף נאך דיא חברה זיא זאלן איהן ריין נעהמן צו דיא קבורה זא האבן איהן דיא חברה ריין געבראכט אין ישוב אום האלב אוהר נאכמיטטאג זא האבן דיא גאנצע חברה גלייך געזאגט דאס איזט בעו"ה מנשה ב"ר מאנדל מע"ח זיא קענן איהן גאנץ גוט בט"ע עס איזט קיין אנדערער אונד איך האבע איהן אויך געזעהן אונד האב איהן גאנץ גוט בט"ע געקענט דאס ער מיין שוואגר מנשה איזט אונד אללע קליידר וואס ער האט גפפלעגט אן צו האבן בייא זיין לעבן האבן זיך געפונדן אויף איהם אפילו דאס העמד וואס ער געהאט אויף זיך וואר געצייכנט מיט זיין נאהמן אונד ווייבס נאהמן איין אל"ף אונד איין מ"ם ע"כ לשון עדות ר' הרש פריליס אות באות בלי שום חלוף ושנוי גם אשתו של הנטבע הגידה בפנינו בדח"מ בת"ע דאס זיא דיא נעמליכע קליידר וואס ער האט אן געהאבט וויא ער פארט געגאנגן איזט פון דער היים פון קליין ביז גראס דאס האט זיך אללעס געפונדן אויף איהם נאכדעם ער ערטרונקן וויא מאן איהם געבראכט האט צו דיא קבורה אפילו דאס העמד האט זיא ערקאנט דאס עס איזט געצייכנעט מיט מיין מאן נאהמן אונד מיין נאהמן איין אל"ף אונד איין מ"ם מיין צייכן ועוד זאת הי' אומרת אשת הנטבע מ' אסתר הנ"ל וויא ער איזט פארט פון דער היים האט ער זיך איין געבונדן אין איין טיכל איינע גאלדענע קעטטע האט זיך וואלן אויזלייען געלד אונד עטליכע גולדען אהנע דעם וואס ער האט געהאבט אין דיא ברוסטטאשע האט ער איין געבונדן געהאבט אין איין טיכל אונד האט זיך דאס טיכעל איינגעהענגט אין איין נעסטלאך אם פראק אונד וויא מאן איהן האט רויס געצאגן אויס דען וואסער פאן דער וואאג זא האט דאס לאך פאן דען קאפוטראק דהיינו פאן דען פראק אויסגעריסן ווארדן מאן האט ערקענט עס איזט איין נייער ריס דען וויא דיא גוי' איזט מיט איהם געפאלן אין וואסער זא האט זיך דיא ערלת וואלן רעטן האט זיא זיך אן דען טיכל אן געהאלטן זא איזט עס אויסגעריסן געווארדן ע"כ לשון האשה עגונה אשת הנטבע מנשה בן ר' מאנדל מע"ח כ"ד שמעון מפיהם בלתי מגרעת בג"ע ובאליו"ע כ"ז נעשה פה ע"ח יום א' כ"א שבט תקפ"ט לפ"ק. הק' צבי הרש בן כה' יהודה ז"ל מ' פרילעס עד. בפנינו העיד הנ"ל כל הנ"ל ולראי' באנו עה"ח. הק' דוד דייטש החונה פה ע"ח. והק' ישעי' ליב פישהאף הק' ישראל בר"וו:

3586

3587העתקת ג"ע אחרת וז"ל:

3587

3588וכן אירע המעשה תיכף אחר נפילתו למים לא שהה שם שיעור אפי' כדי שימות ומיד הוציאוהו ואמרו הבריות שעדיין הרגישו בו קצת חיות וכשהביאוהו לביתו כי ביתו סמוך לנהר וואאג והשכיבוהו על מטתו שלחו אחר הרופא ועשה הרופא איזה נסיונות לראות אם עדיין יש בו קצת חיות וביום ב' בבוקר נקרוא נקראתי לבוא לשם אצל קבורתו לומר עלי' איזה פסוקי דהספדא שאלתי את כל בני החברא קדישא מכירים אתם זה האיש הנטבע ואמרו כל בני הישוב שזה האיש כצורתו וכהווייתו בלי שום שינוי שבעולם ולא בדדמי קאמרי' אע"פ שבהגהת רמ"א בסי' י"ז סעי' כ"ז בטור א"ה הביא בשם ת"ה בשם האשרי' כל מי שראה שנטבע ה"ה אם ידע שנטבע אינו רשאי להעיד בט"ע ובסש"מ כי בדדמי קאמרי זאת הג"ה נמשכת אדלעיל סעי' כ"ה באם שאם השליכוהו המים ליבשה לאחר כמה ימים והוא כשיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים ע"ז קאי הגהת רמ"א שבסעי' כ"ז י"מ מי שראה הטביעה וכו' וגם אני בעצמי גליתי את פרצוף פנים של המת ובאמת הי' פניו נפוח מחמת שצוו הרופאים לאנשי חברה לנפוח בפי' של המנוח הנ"ל לראות אם יש עדיין קצת חיות בגופו ולא הכרתיו בהשקפה ראשונה בט"ע שלי אך כאשר הבנתי עה"פ בהבנה גמורה כשהי' מונח על דף הטהרה ואז נפל פניו מנפוח שלו והכרתיו אז בהכרת פני' ענתה בו ובעינו אחת של ימין שהי' בחיי' שינוי שקורין (שיקליק) גם במותו הי' אותו השינוי באותו עין וגם עוד סי' מובהק אשר נמצא אצלו (בברוסט טאשע) בבגד שלו המעות (באנקא צעטיל) צרור הכסף כאשר לקחם מביתו במנינם. היום יום א' ז' שבט פה באלאשאף תקפ"ט לפ"ק. בעה"ח הק' יששכר אבן פורת יוסף ז"ל חו"פ הנ"ל והגליל יע"א:

3588

3589תשובה

3589

3590שלום וכ"ט לידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסים כערגת הבשם גן הדסים כש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ע"ח יע"א ודעימי' הרבנים המופלגי' בד"צ נ"י:

3590

3591ציר בגוים שולח לצרוף דעתי בשריותא דאתתא אסתרל שהיתה אשת מנשה ב"ר מנדל ולא ראיתי השליח ולא אבה המתין וללון לינה א' וחמק עבר ע"כ הנני על המוקדם האפשרי ולא לדידי צריך הגאון מכ"ת נ"י וגם לפע"ד השאלה אינה צריכה לפנים אתתא דא שרי' לחלוץ ולהתנסבא אח"כ לכל גבר דתצביין בהסכמת פר"מ הגאון וב"ד נ"י ולא אאריך בסוגי' ש"ס ופוסקי' רק ע"פי ג"ע ההובא לפנינו:

3591

3592הנה ע"פי עדות של ר' הרש פריליס שהגוי הספן בעל מעבורות אמר לו שגיסו נטבע ורדפו אחריו והוציאוהו והנה מונח על היבשה וטיכל עם פלאש קשורה בידו מלשון עד זה מבואר שהגוי המסל"ת הלז הכיר בהיהודי וידע שזה הי' גיסו של זה ואמר לו גיסך מנשה נטבע עם הערלת ומשמע נמי שראה אותו עתה בהוציאם מהמים והכירו וא"כ ממנ"פ אי ראה הטביעה דהיינו שראה כשישב לו אל הספינה לעבור כדרך הספנים שעומדי' אצל המעבורת וראה מנשה זה יושב לו בספינה קטנה והכירו שזה מנשה בן מאנדל וראוהו אז בחיי' מלובש באותן מלבושים שמצאוהו עתה בהוציאו מן המים והאשה וכל העם יודעים שאלו הם המלבושים שיצא בהם מביתו ולא השאילום עד שעה שישב בספינה שראוהו הגוי ובהם נטבע ובהם מצאוהו מלובש עתה בהוצאתו מהמים אין לך סי' מובהק יותר מזה וליכא למיחש לשאלה כמ"ש בתשו' מהר"מ פאדוי ועמ"ש ב"ש סקצ"ח דבהאי גונא שרי':

3592

3593ואי לא ראה הטביעה וא"כ אפשר דמנשה השאיל מלבושי' בצאתו מביתו ואותו האחר עבר מעברה ונטבע ונשתנה צורתו לצורת מנשה הנה התוס' ר"פ האשה שלום העידו שנוהגי' להתיר נשים הנטבעים בע"א ע"י ט"ע וכ' שבטב"ע שכל גופו עם צורתו מהני בלא סמני' והרא"ש פליג וס"ל דאין לחלק אלא דמיירי דהע"א לא ראה ולא ידע הטביעה מקודם ואז לא יאמר בדדמי וא"כ הכא דאיכא כל גופו וצורתו שלימה וגם קיימים השתא דלא ראה ולא שמע ממי שראה הטביעה א"כ סמכינן אט"ע בלא צירוף סי' דאי שמע ממי שראה א"כ גם אאותו שראה יסוב מ"ש לעיל שראהו במלבושים ומצאו עתה באותן המלבושי' וכו' דאל"ה הי' מפרסם התמיה ההיא שנמצא במלבושי' אחרים שהי' לבוש בתחלה אע"כ כנ"ל:

3593

3594ואפי' לקצת פוסקים דס"ל דאפי' בלא ראה הטביעה דסגי בט"ע בלי סימן היינו בחזו לאלתר אבל אי שהה בעי' סי' שאינו מובהק עכ"פ ועב"ש סקפ"ו מ"מ שרי' הכא מתרי טעמא חדא יש לצרף בזה ט"ע בכל מלבושים אחד מהם לא נעדר ודעת מהרי"ט דבכל מלבושים לא חיישי' לשאלה וחליפין ומכ"ש הכא שנמצא מעותי' בברוסט טאש שלו וצ"ל או ששכח מעותי' בשעת חליפין וזה לא שכיח דליבא דאינשי בכיסי' תליא או נאמר שגם זה השני הניח ממש מעות כזה בברוסט טאש כמו זה וכל זה רחוק ואפי' להחולקי' אמהרי"ט וס"ל אפי' בכל מלבושי' חיישי' לחליפין וניחוש נמי לאיתרמי מעות בברוסט טאש מ"מ הכא שנמצא פלאש ריקן קשורה בטיכל שבידו והטיכל ניכר בט"ע ובציון שמותם של האיש והאשה דוחק לומר שבהחליפו מלבושיו עם זה נתן לו גם הפלאש הריקנית ובכלל כל מלבושיו הי' גם מלבוש של ציצית שאין דרכו להחליף א"כ מכל זה יצורף עכ"פ סי' שאינו מובהק לט"ע של עצמו ויועיל עכ"פ אפי' לא חזנהו לאלתר כיון שלא ידע הטביעה:

3594

3595וכל זה אי שהה אבל קרוב לודאי לא שהה דהרי שיעור שהי' ביבשה הסכימו ע"פי הרמב"ם שהוא כשיעור שעה א' מי"ב שעות ביום והנה לפי עדות ר' הרש פריליס הנ"ל יצא מנשה מביתו בשעה 1 אוהר ומביתו למקום המעבורת הוא חצי רביעית שעה ושיעור ההעברה והטביעה ושרדפו הספנים והשיגוהו והוציאוהו והניחוהו על היבשה הי' לכ"הפ נמשך עד חצי 2 אוהר והנה ר' הרש פריליס יצא מביתו אום 2 או האלב 3 וכשהגיע למעבורת שהוא חצי רביעית שעה כבר סיפר לו הגוי במסל"ת שראה גיסו על היבשה א"כ הי' זה בין האלבר 2 להאלבר 3 ולא שהה שעה א' והוה לאלתר ואפי' בט"ע לחוד סגי:

3595

3596ועוד לפי עדות המ"ץ מבאלשאף וז"ל תיכף אחר נפילתו במים מיד הוציאוהו ואמרו הבריות שעדיין הרגישו בו קצת חיות וכשהביאוהו לביתו והשכיבו על מטתו ועשה הרופא איזה נסיונות לראות אם עדיין יש בו קצת חיות עכ"ל נמצא לפי עדותו של זה לא מת במים כ"א הוציאוהו גוסס או קרוב לזה ומת אחר שהוציאוהו וא"כ י"ל דלא נשתנה עד אחר ג' ימים כמת ביבשה דדוקא כשמת במים אז משתנה תיכף אחר שעה א' ביבשה אבל מת ביבשה מה לי אם תחלת חוליו וחולשתו הי' ע"י מים או סבה אחרת כיון שיצאה נשמתו ביבשה לא ישתנה עד אחר ג"י:

3596

3597ועוד הלא עכ"פ אחר ג' שעות נתעסקו עמו בני החברא כולם הכירוהו בט"ע ובשני עדים לא אמרי בדדמי אפי' אשתהי כי לא נתפח עדיין לרוב הפוסקי' ככולם מצורף כל הנ"ל נלע"ד אם דעת הגאון וב"ד מסכימי' ישבו ב"ד שלו ויתירו אשה זו לחלוץ ולהתנסבא לעלמא ולמטינא שיבוא מכשורי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ כש"ת. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ה שבט תקפ"ט לפ"ק.

3597

3598משה"ק סופר מפפד"מ:

3598

3599שלום וכל טוב ושנה טובה ומבורכת לה"ה הרב המא"הג הישיש המופלג כש"ת מהו' שלמה זלמן נ"י אב"ד דק"ק מאגדיבורג נ"י יע"א וחד דעימיה ה"ה הרב הדיין המצוין החרוץ המופלג מהו' יחיאל צבי נ"י סעמניטץ:

3599

3600יקרתם הגיעני ולא הי' ראוי להשיב למדינה אחרת אשר שם הכרתי והפלתי ראשי דייני ק"ק בערלין אשר להם משפט הבכורה לכנס בעובי קורה מקרה עגונה אך מפני כבוד תורת פר"מ לא אשיב ריקם מכל וכל בשגם נ"ל שלא לעסוק כלל בהיתר עיגונא כי לפע"ד אשה זו בחזקת א"א קיימא והבא עלי' בחנק קאי ולא בא הכותב אלא להשתעשע קצת בהוראה הראשונה שהוציאהו מבית קברי של גוים והביאהו לקבר ישראל ולדידי צ"ע טובא:

3600

3601הנה לפי מכתב יקרתם עובד' הוה איש א' יצא לרוכל בעירות ובכפרות כמנהגו לעולם ולא שב בזמנו אחר זמן מה נודע שבכפר א' מצאו כפריים איש אחד נקרש מת בקור הגדול ולא יכלו להפשיטו וקברהו במלבושיו בבית הקברות של נכרים ולאחר ששה שבועות מיום הקבורה השתדלו היהודים להוציא מבית הקברות של גוים ולא יוכלו לפתוח הארון מביאוש ריח וסכנת נפשות כפי דעת הרופאים ע"כ קברוהו כמו שהי' בתוך ארונו בקבר ישראל והניחו תכריכי' ע"ג ארונו כי שפטו בדעת שיהי' בודאי איש הנאבד:

3601

3602שאלה כעין זה נשאלה לפני הרשב"א הובא בב"י הל' טומאת כהנים סי' שע"ד ע"ד חלל שנמצא ולא נודע אם גוי אם ישראל דבפ' היו בודקי' דסנהדרין שאלו לעדים הכרתם אותו אם גוי אם ישראל ונסתפקו השואלי' אם במקום שרוב ישראל ואין רגלי גוי מצוין שם אם ג"כ הוצרכו לבדוק אם ישראל אם גוי אולי אזלינן בתר רוב נראה דשאלתם הי' במקום רוב ישראל ואין רגל גוי' מצוי שם ונמצא חלל ולא נודע אם גוי אם ישראל אי מחויבין להשתדל בקבורתו וגם לקברו אצל צדיקים בקבר ישראל דאזלי' בתר רוב אותו מקום או לא וניחש אפי' למיעוט שלא לקבור רשע אצל צדיקי' והשיב הרשב"א בירושלמי איתא נהרג בין טברי' לצפורי חזקה ישראל הי' משמע דאזיל בתר רובא ואולי כן הוא כשם שהולכין בתר רובא באיסורי ה"ה בדיני נפשות אלא שי"ל בד"נ לא ניזל בתר רובא דוהצילו העדה כתיב ואי משום ירושלמי הרי לא הזכירו מזה בש"ס דילן כלום אלא דש"ס ספ"ק דכתובות ט' ישראלים וגוי אחד וזרק אבן פטור משום קבועה משמע אי פרש אזלי' בתר רובא גם בדיני נפשות ע"ש:

3602

3603והנה דברי הרשב"א הללו לכאורה צע"ג וכי נעלם ממנו סוגי' דפ' בן סורר ומורה דמסיק דאזלינן בתר רובא בד"נ ולא אמרינן ושפטו העדה והצילו ע"ש וצ"ל לפי' מה שהארכתי בכמה מקומות דליתא קמן נהי בתחילה קאמרינן בפ"ק דחולין תינח רובא דאיתא קמן ר"ל דאתחזק רוב התירא קמן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה דלא אתחזק רוב התירא קמן אלא כך מנהג העולם רובא דעלמא אינן סריסי' ואיילנות אבל לא אתחזק חוב התירא קמן דאפשר דכל קטן וקטנה דהאי דרא כולם סריסי' א"כ מנ"ל דאזלינן בתר האי רובא דמבואר מזה לפי הס"ד דרובא דליתא קמן גריע מרובא דאיתא קמן מ"מ היינו להס"ד דפריך מנ"ל אבל לפי המסקנא דהל"מ היא דאזלי' אפי' ברובא דליתא קמן שוב עדיף ליתא קמן מדאיתא קמן דאיתא קמן עכ"פ אית כאן לפנינו מיעוט הסותר להרוב ואפשר שיזדמן לפנינו מן המיעוט המוחזק לפנינו ומעורב בין הרוב אלא שגז"ה הוא דאזלי' בתר רובא וארוב כזה כ' שיטה מקובצת פ"ק דב"מ בשם תוס' הרא"ש בסוגי' דקפץ א' מן המנין לתוכו דהוה רק ספיקא אלא רחמנא התירו אבל רובא דליתא קמן אין כאן שום חזקת איסור דאפשר כל הקטנים בדור הזה כולם בני אולודי אין גם א' מהם סריס ואין כאן אפי' ספק וסברא זו בהר"ן פ"ק דביצה גבי ספנא מארעא ע"ש בד"ה ודוקא דאיכא זכר בהדה יע"ש:

3603

3604וכיון שכן י"ל דברי רשב"א דבסנהדרין מיירי מרובא דליתא קמן שפיר מסקינן דלא אמרי' והצילו העדה דרובא כודאי דמי אבל בהא דנמצא בין טברי' לצפורא דעכ"פ מיעוט גוי' בדרך ואפשר ההרוג ממיעוט גוי' הוא ואי אפשר להרוג הרוצח ע"ז:

3604

3605אלא ראייתו מספ"ק דכתובות מזורק אבן לגוי צעל"ג דפשטי' משמע בט' ישראלי' וגוי א' ביניהם וזרק אבן לגוי ונמצא שהרג ישראל מ"מ פטור משום דהוה התראת ספק אע"ג דהתרו בו אל תזרוק דהרי רוב ישראלי' מ"מ כיון דקביעי כמע"מ דמי ומינה דייקינן הא פרוש א' מהם והתרו בו אל תזרוק על הפרוש הזה כי מרוב ישראל פרוש ולא שמע וזרק והרגו ונמצא שהי' ישראל חייב דהתראה על הרוב הוה התראת ודאי כמ"ש תוס' ס"פ יוצא דופן אבל לעולם מיירי דההרוג הי' ישראל ורק ההתראה הי' על הרוב וכ"כ תוס' ספ"ק דכתובות שם אבל לא נמצא את מי הרג וכיון שהוחזק גוי א' ביניהם פשיטא שי"ל והצילו העדה דדלמא גוי הרג ואפי' אם רשב"א פי' הסוגיא דלא כנ"ל אלא אפי' לא נמצא ולא נתברר את מי הרג מ"מ הורגין אבל כיון דהרשב"א בעצמו מסופק בדין זה איך כ' סוגי' ספ"ק דכתובות מכרעא איך מכריע הא אפשר לפרש כנ"ל דאההתראה קאי וכשנמצא יהודי וצ"ע:

3605

3606מ"מ מבואר מכל הנ"ל דבמקום דרוב גוי' מצוים ונמצא א' ולא נודע אם גוי או ישראל אין לטפל בו לקברו בקברי ישראל ומכ"ש כשכבר נקבר שאין להוציאו ולהביאו לקבר ישראל דמרובא פריש אלא שכאן יש קצת פתחון פה לומר כיון שידענו שנאבד ישראל א' ואילו הי' חי הי' בא ועתה נמצא בסביבות ההם יש לומר הישראל שנאבד הוא זה אברר קצת בעז"הי הנה רש"י פי' במס' כתובות באומרת ברי לי שאילו הי' קיי' הי' בא וצוח הר"ן וכי ס"ד שזה יהי' ברי שלה ומייתי לי' בקיצר בית שמואל סי' י"ז ס"ק קי"ב ואמנם במרדכי מייתי דברי רבנו אליעזר דס"ל מדלא אחז"ל נפל למים שאין להם סוף לא תנשאי לעולם משמע שאינו אסורה לעולם דעכ"פ אם יש זמן רב שלא בא יש להתיר כיון שידענו שנפל למים שאל"ס עכ"פ וע"ז סמך מביט סי' קפ"ז ונחלק עליו בתשו' ב"י בכח עצום ופא"פ דברו בענין זה כמבואר שם ושוב כ' הרב ב"י בטא"ע סי' י"ז דכל המזדקק לזה גס לבו בהוראה ועתיד ליתן את הדין ושומר נפשו ירחק ממנו ע"ש בדפוס וויען דף כ"ב ע"ב והמביט ע"פי קולא הנ"ל הוסיף בסי' קל"ה בשלשה שיצאו ממקום פלוני ואמרו שהולכין למקום פלוני ונאבדו זמן מה ושוב נמצאו ג' הרוגי' כאילו ממש א' הי' לו זקן אדום וכו' אלא שאין סימני' אלו כדאים:

3606

3607עכ"פ כ' כיון שאילו הי' חיים הי' באים ונאבדו בדרך זה ולא שמענו מי שנאבד בדרך הלז א"כ עדיף טפי ממים שאל"ס ויש להתיר מדאוריתא ע"ש ואין להשתבש ולהקשות עליו הא במקום ששיירות מצוי' חיישי' לתרי יצחק התם לא נאבד יצחק ריש גלותא ולא הי' זמן שיבוא אל ביתו רק בשמו בעלמא באו להכירו א' ששמו יצחק ר"ג מקורטבא לאספמי' מת במקרה באספמי' וכיון שע"י זה השם אנו רוצים להתיר אשתו של זה א"כ היכא ששיירות מצוית חיישי' שמא זה יצחק אזיל לעלמא שהרי לא נאבד ולא חפשו אחריו וזה אחר הוא אבל הכא נאבדו ג' אנשים בזה הדרך ונמצאו שם י"ל זה שאבד זה שנמצא עי' פסחי' ט' ע"א:

3607

3608אלא מ"מ דבריו צ"ע ואין דמיונו עולה יפה התם במים שאל"ס ראינו דבר שרובא למיתה שהרי נ"ל לפנינו במים משא"כ הכא לא נימא רובם שלא נודע מקומם איה מתו זה דבר שא"א לשמוע ויעיין ר"פ האשה שלום גבי גברי חרוכא וחלילה וחלילה להגיס לב בהוראה לעשות סניף מדברי מביט אילו [ועיין לעיל סי' קל"ח ד"ה והנה בדידי]:

3608

3609מ"מ אפשר לענין קבורה י"ל כיון שנאבד אע"פי שאיננו זמן רב כל כך שנאבד א' על זה הדרך אפשר לענין קבורה נוכל לסמוך על זה דאיננו כחומר חזקת א"א ומ"מ אני לא הי' מורה כן דוקא כשידעינון שהנמצא הי' ישראל ואנחנו נדע שלא נאבד ישראל בגלילתינו אלא זה דבעו"ה אנחנו מתי מספר ואילו נאבד עוד א' הי' נודע לנו א"כ תולין זה שאבד זה שנמצא אבל כיון שאפשר שמרוב גוי' עוברי דרכי' ומי יודע כמה גוים נאבדו בסמוך עשרה פרסאות וכדומה ואולי מאותן הגוי' הוא ומ"מ אחר שכבר הורה המורה לא מהרהר אחריו אבל חלילה להתיר אשה זו לעלמא ע"פי סברות וקושיות ופרוקים ופלפולא החדודי' לתלמידי' יאות ולא להורות נתן:

3609

3610ואעתיק לו דבור א' מחי' שלהי מס' גיטין מה להלן בב' עדים אף כאן בב' עדים פי' דהוה סד"א ע"א נאמן באיסו' שזינתה קמ"ל בעי' ב' עדים כמו בממון ומ"מ דוקא לענין עדות הושוו עדות ערוה לעדות ממון אבל לענין שארי עניני' כגון חזקו' לא הושוו ממון וערוה כמבואר בש"ס ופוסקי' בדוכתי טובא ועיי' ספ"ק דב"מ וכי יליף מר איסורא מממונא ע"ש ואע"ג דאין גז"ש למחצה מ"מ הכא כתיב כי מצא בה ופירש"י פ' תצא בפסוק כי ימצא איש גונב נפש מאחיו כל מקום שנאמר מציאה היינו בעדות והכא כתיב כי מצא בה ערות דבר היינו מצא בעדות הראוי והוה סד"א עדות אי' בחד סגי לכן כתי' דבר דהך עדות שנים דוקא אבל לדבר אחר לא הושוו ועיי' היטב חי' רשב"א קידושי' ס"ה ע"ב עכ"ל בחידושי שם העתקתי זה כי ראיתי מ"ש בקונטרס שלו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום עש"ק יו"ד אלול הכשר חכמה לפ"ק.

3610

3611משה"ק סופר מפפד"מ:

3611

3612שלום וכ"ט לי"נ הרב המופלא ומפורסם כערוגת הבשם תלמידי הותיק כש"ת מהו' מאיר א"ש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:

3612

3613האי שעתא קבלתי נועם מכתבו והיותי כי אנשי השוק סובבי' לנסוע לפעסט ע"כ מהרתי להשיב ע"י ג"ה ואודת תרי מילי דטביומי דשאל מעלתו אומר חדא הא דכ' תוס' ס"פ הי' נוטל דלמאי דקיי"ל התם דאין אמה עברי' נמכרת בב"ד א"כ למה לי דאמר רב טביומי בקידושי' ט"ו ע"א דלרבנן דלר"א העבד למעוטי אמה שאינה נרצעת וקשה תיפוק לי' דאין מוכר עצמו נרצע והקשה מעלתו הא מבואר לכל מעיי' בסוגי' דקידושי' שם דאי לאו העבד למעוטי אמה הוה מוקמי' אזנו למעוטי אזנה ולא הוה ידעי' למעוטי אזנו של מוכר עצמו הנה הקו' ראוי לו למעלתו ואין פנאי לחפש ולעיי' מה המפורשים אומרים בדבר זה והנלע"ד הא דפשיטא להש"ס למעוטי אזנה טפי מלמעוטי אזנו של מוכר עצמו אע"ג דקאי באיש ממעט איש דכוותי' ולא ה"ל לאוקמי ממעוטא אאשה נראה משום דה"נ נימא קאי במוכר בב"ד ממעט מוכר ב"ד ולא למעט מוכר עצמו וכיון ששני הדרשות שקולות נראה לאוקמי מעוטי אאשה טפי מלאוקמי אאיש דיותר ראוי לחלק בין איש לאשה מלחלק באיש גופי' והא"ש דברי תוס' דסוטה דלפי הך דסוטה דאשה לעולם אינה נמכרת בב"ד וא"כ אפי דאיירי במוכר ב"ד יותר ראוי למעט מוכר עצמו איש מלמעט אשה מוכרת עצמה דהא מוכר ב"ד ליכא באשה וכיון דנוקים אזנו למעוטי מוכר עצמו ממילא אימעיט אשה וא"כ העבד למה לי וא"ש. שוב נמצא ק' זו במשנה למלך פ"ג מה' עבדים הלכה י"ג ולא תי' כלום ומ"ש נ"ל נכון בעז"ה:

3613

3614והא דתפלת רב טביומי יה"ר מלפניך השם המקדש שלש עשרה ר"ל י"ג תיקוני דיקנא הידועים הנרמזים בי"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון כידוע ולעולם לא נתכוון רב טביומי על י"ג עקרים שהמציא הרמב"ם שהוא הי' הממציא הראשון בזה ואשר לפנים לא ידענום ואסיים בברכה מרובה לו ולתורתו. פ"ב יום ד' ל"ד למב"י תקע"ל. משהק"ס מפפד"מ:

3614

3615שלום על ישראל ה"ה תלמידי הותיק מלא עתיק הרבני מהו' ישראל נ"י:

3615

3616מתקו דבריך במ"ש במס' גיטין מ"ג ע"א דרצה להוכיח דחציו עבד וחציו ב"ח קידושיו קידושין מהא דתני' מי שהמית חציו עבד וחציו ב"ח משלם חצי כופר ליורשיו ואי ס"ד קידושיו אין קידושין יורשי' מנ"ל ודחי כשעשה אותו טריפה ומאי יורשיו נפשי' ורבא דחי זה דהא אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אלא ראוי ליורשיו ואין לו ומזה הוכיח פר"ח בתשו' מים חיים שזכר טריפה אינו מוליד דאלת"ה לוקמא רבא בשחררו רבו אחר שנטרף ונעשה כולו בן חורין וקידש והוליד אלא ע"כ אינו מוליד (ובשער המלך פ "א משחיטה לא ביאר יפה ע"ש) והוקשה למעלתך אכתי למהרש"ל דס"ל דעכ"פ מיעוטא דמיעוטא טריפה איכא דמולידי' א"כ אכתי תיקשי לוקמי' רבא כנ"ל ואיקרי והוליד אלו דבריך:

3616

3617ולפע"ד משם ראי' בהיפוך דאי ס"ד שאינו במציאות כלל שיוליד לא הוי תני בברייתא חצי כופר ליורשיו כיון שאין לו בשום אופן וה"ל כשאר נכסי הגר וכשור שהמית הגר שהכופר לבעליו אבל הכא באמת איכא במציאות שיהיו לו יורשי' אלא שהוא מציאות רחוק מאוד דבשלמא אי טריפה זכר מוליד א"כ שכיח הוא שישא אשה כדי לקיים פ"ו טרם מותו אעפ"י שכבר החליטו האחרונים שאפי' אי טריפה מוליד מ"מ אינו מתאווה למשגל אלא ע"י הכרח מוליד מ"מ ה"נ רוצה הוא לקיים פ"ו דכופין רבו לשחררו כדי לקיים פ"ו כדין כל חצי עבד וחציו ב"ח והאשה נמי תשמע לי' למיהוי לה חוטרא לידי' ומרא לקברה ושפיר הו"מ למיתני יורשיו ממש ומדלא משני הכי ש"מ רובא דרובא אינו מוליד נמצא לפ"ז אי אירע שעשאו טריפה לא ישחררנו רבו דלמה ישחררנו לעבור על לעולם בהם תעבודו כיון שאינו יכול לקיים פ"ו ואינו מצווה כלל כי רובם אינם מולידי' וא"נ עבר רבו על מ"ע של לעולם בהם תעבודו ושיחררו מה לו לישא אשה הוא אינו מתאווה ופ"ו לא יקיים ולא מיפקיד כלל וא"נ ירצה לישא אשה היא לא תשמע לו דלא דמי לדס"פ האשה שלום דנישאי' למנוול ומוכה שחין דשומשי גברא וכו' דהכא כיון שהוא טריפה והולך למות גברא לית לה וחוטרא לידה ומרא לקבורה נמי ליכא ואי אירע שנצטרפו כולם יחד שעבר הרב ושיחררו והוא חפץ לנסות עצמו לישא אשה ונתפתתה אשה לו ונישאי' לו שזה הוא ודאי מיעוטא דמיעוטא לא שכיחא אחר כל זה רובא דרובא לא יוליד מאשתו וא"כ יורשי' מנ"ל ומשו"ה הוכרח לומר ראוי ליורשיו ואין לו:

3617

3618ומ"מ נקטה ברייתא לשון ליורשיו לרמז אי אירע שצירפו כל הנ"ל והוליד נותני' לבניו כי המה בניו לכל דבר ליורשו ואם בן הוא וכהן בנו זה עולה ומשמש ולא חיישי' שזינתה מאחר אע"ג דאמרי' ס"פ האשה שלום בכיוצא בזה כולן מזנות ותולות בבעליהן אע"ג דאורחא דמילתא הכי וראוי להרחיק מנישואי' כיוצא באלו מ"מ אוקי איתתא בחזקת צדקת וכשרות והרי הוא בנו לכל דבר וחייב על הכאתו וקללתו וממילא צריכא לשלם הכופר להיורש ולא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב כיון שהוא בנו לכל דבר וכמו שביאר מורי זצ"ל בהפלאה ספ"ק דכתובות והנה אמרי נכון הדבר שמענה ואתה דע לך וה' ירוויח לך יהי שלום בחילך וירבה תלמידי' בגבולך תרום קרנך ומזלך כנפשך היפה ונפש א"נ דש"ת החותם באהבה רבה. פ"ב נגהי ליום ד' ז"ך טבת שנת תקע"ד לפ"ק.

3618

3619משה"ק סופר מפפד"מ:

3619

3620שלום וכ"ט וחתימה טובה לאלתר לחיים לה"ה תלמידי ידידי הרב המופלג ומפואר כש"ת מה' שמואל נ"י אבדק"ק סעמלין יע"א:

3620

3621נפשו היפה בשאלתו נידן ספרדי א' שלח שליח לקדש לו אשה מבני קהלתו דמעלתו ויצא השליח ביום ט' סיון והגיע לשם ביום י"ג סיון קודם חצות וקידש האשה בשליחות המשלח ושוב בא השליח שהמשלח מת באותו היום קודם חצות ואין לברר השעה אם הי' מיתה קודם קידושי' או אחר כך וגם מעידי' בני עיר של הנעדר שכבר הי' דעתו משובשת משעה ג' דהיינו אום ניין אוהר באותו היום ואם קידושיו קידושי' תהי' זקוקה ליבם קטן ואיכא עיגון וכ' מעלתו שיש לספק שמא כבר מת קודם קידושי' ונוקמ' אשה בחזקת פנוי' וא"נ הי' חי איכא לספוקי אימא הלכה כפוסקי' דשליח גירושין ונשתטה הבעל קוד' כתיבה או נתינה בטל מן התורה ודלא כרמב"ם והוא מבואר בטוש"ע א"ע סי' קכ"א וה"נ הרי נשתבש דעתו עכ"פ קודם קידושי' ונתבטל השליחות ועוד יש לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כדאי' בב"ק ק"י ע"ב והכא לא שייך טב למיתב טן דו עם בעל הסמוך למיתה שעה א' אלו דברי מעלתו אומר אני שאלת חכם חצי תשובה מ"מ כל פרט ופרט מהנ"ל צריך עיונא רבה ע"כ אאריך קצת וה' יעזרני ועל האמת יעמידני:

3621

3622(א) ההיתר שלא הי' בדעתו בשעת הקידושי' תחלה אומר זה אין ספק בעולם שאם שוטה קידש או גירש בשטיותו אין במעשיו כלום ולית דין ולית דיינא לחוש כלל וכלל ולאפוקי מ"ש בס' אור הישר דף נ"ט על שם הגאון נב"י דלפמ"ש תוס' גיטין כ"ג ע"ב דהא דבעי' קרא אומר אמרה למיפסל חליצת חרש משו' דאי לאו קרא הוה סגי בעע"ג ומלמדי' והא דלא מהני כה"ג חליצת שוטה משום דאין הוכחה מתוך מעשיו שעושה לשמה וא"כ לפ"ז בשוטה המגרש ומלמדי' אותו נהי דליכא הוכחה כיון שאינו כותב אלא נותן מ"מ גם הוכחה להיפוך לא הוה והוה ספק ולחומרא עכ"פ וכל זה להתוס' אבל בירושלמי רפ"א דתרומות היינו הירושלמי דמייתי תוס' חולין ריש דף י"ב ע"א פליגי תנאי ולר"י בן ברוקה מקדש ומגרש לכתחלה בעע"ג ומלמדו ולפ"ז אמוראי דגיטין כ"ד ע"א פליגי בהא ומהני אפי' לכתחלה ע"ש ודברי' אלו מצוה לפרסם טעותם וחלילה לעשותן אפי' סניף וכבר האריך בית מאיר סי' קכ"א בביטולם וכ' דא"כ איך תנן במתני' ר"פ חרש נשתטה הוא לא יוציא עולמית הא אפשר ע"י עע"ג:

3622

3623ועוד מאי פריך ש"ס ביבמות ק"י ע"ב אי הוה שייך ע"י ב"ד עע"ג והדמיון ממ"ש תוס' בחליצה וכתיבת הגט אינו עולה לנתינת הגט דבשלמא חליצה מוטעת כשרה ואין צריך דעתו אלא לכוונת מצוה וזה יכולי' ע"י עע"ג וה"ה בכותב הגט אבל לקדש ולגרש דהוה כוונת קנין ומכירה מה יועיל עע"ג הרי שעומדי' אצלו בני אדם ומסיתים אותו למכור או לקנו' חפצם היאמר אדם שיש במעשיו כלום ושוב הביא ראיות מכל הפוסקים נגד זה ודברי הירושלמי מדלא מייתי לי' תוס' ש"מ שלא הי' להם הגירסא דאל"ה לא הוה שתקו פוסקי' מיני' אלו דבריו ז"ל ודברי אלקי' חיים הם ובס' תורת גיטין יפה כ' דהירושלמי מיירי לענין קידוש מי חטאת ולא קידושי אשה [עיין לעיל סי' ד' עוד מזה]:

3623

3624ואומר אני לבאר דברי הירושלמי באופן שלא תיקשי מידי בעז"ה הנה ראשית דברי הירושלמי דמייתי תוס' חולין י"ב ע"א הנ"ל תחלה הקשה מ"ט לא נימא בחשו"ק שהפרישו תרומה מהכרי כשיעור וכראוי נימא הוכיח מעשה על מחשבה שנתכוונו כראוי ותי' ר' יוחנן כיון דכתי' ונחשב לא מהני מחשבה הניכר מתוך מעשה אבל היכ' דלא כתי' ונחשב אע"ג דבעי' מחשבה אמרי' גבי חשו"ק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ופריך הא בגיטין מוקי ר"ה הא דחשו"ק כותבי' גט בעע"ג והקשה עליו ר' יוחנן וכי זה הוא לשמה וא"כ הרי ר' יוחנן בעצמו סובר שאפי' בגט דלא כתי' בי' ונחשב נמי לא מהני מחשבתו ניכר מתוך מעשיו הנה נ"ל קצת דמה שכותב הגט בשמו ושמה לא מיחשב לי' מעשה שיוכיח על המחשבה כי אפשר כסומא בארובה כיון כן וגם מה שעע"ג לא מהני ללמדו לכוון לשמה נמי לא מהני אך יען איכא תרוויי' כותב בעצמו על פי העומדי' על גביו שמזהירי' כתוב כך וכך ויהי' עי"ז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואפ"ה הקשה עליו ר' יוחנן שזהו אינינו לשמה וא"כ סתר ר' יוחנן מה שאמר היכי דלא כתי' ונחשב אמרי' מחשבתו ניכרי' מתוך מעשיו ותירצו אמוראי' התם הוא הכותב וזה מגרש פי' אם הי' כותב גט לעצמו ומגרש בגט הלז אשתו אז הי' מחשבה הניכרי' מתוך מעשיו דאגלי למפרע שהכתיבה הי' לשם זה אבל הוא כותב ואחר מגרש אין כוונתו לשם זה המגרש ע"כ הירושלמי דמייתי תוס':

3624

3625וזה לשון הירושלמי אחר הנ"ל אמר שם וז"ל ר' יעקב בר אחא ר"ח בשם ר' יוחנן חלוקי' על השונה הזה פי' דהך אמוראי בשם ר' יוחנן אמר דמתני' דתרומות דס"ל לא אמרינן מחשבתו ניכרית מתוך מעשיו במחלוקות וכן פי' ר' אלי' שם מהו כדין אתאי דר' יוחנן דתרומו' כר"י בנו של ריב"ב דקידושי' ודר' יוחנן בגיטין כרבנן דקידושי' דתני' חשו"ק שקידשו אין קידושיהן קידושין ר"י בנו של ריב"ב אומר בינו לבין עצמו אין קידושיהן קידושין בינו לבין אחרים קידושיו קידושין והאמת דמיירי מקידוש מי חטאת:

3625

3626וה"פ דר"י בנו של ריב"ב ס"ל אם קידש בינו לבין עצמו פי' לפני עדי' אבל הוא לא הזמין לו עדים ולא זמטוטי חתן וכלה אלא קידש ועדי' ראו אין במעשיו כלום שאין כאן מחשבתו ניכרית מתוך מעשיו אבל בינו לבין אחרי' פי' שהוא רצה לקדש בפני אחרי' והזמין לו עדים ואנשי' הראוי' להיות שם וקידש אז מחשבתו ניכרית מתוך מעשיו וקידושיו קידושי' ורבנן ס"ל אפי' מחשבתו ניכר נמי לא מהני והשתא י"ל הא דאמר ר"י בתרומות דשאני תרומות דכתי' ונחשב משו"ה לא מהני מחשבתו ניכרית משום דבעי לאוקמי מתני' דתרומות אפי' כר"י בנו של ריב"ב דס"ל בקידושי' וה"ה בגטין מהני מחשבתו י"ל מודה ר"י בנו של ריב"ב בתרומה דכתי' ונחשב והא דאמר ר"י בגיטין אהא דבעי' לאוקמי מתני' בחשו"ק כותב בעע"ג והקשה ר' יוחנן והיינו וכ' לה לשמה בתמי' משמע דלא מחשבתו ניכרי' היינו אליבא דרבנן דר"י בנו של ריב"ב דאפי' בקידושין דלא כתיב ונחשב נמי לא מהני מחשבתו ניכרי' והלכתא כרבנן זה נ"ל פי' הירושלמי נמצא ללישנא קמא דהירושלמי לא משכחת אלא איהו כותב ונותן דאז אמרי' מחשבתו ניכרי' מתוך מעשיו אבל כותב לחוד או נותן לחוד אפי' עע"ג לא מהני וללישנא בתרא אליבא דרבנן דר"י בנו של ריב"ב אין שום אופן שיכול שוטה לגרש או לקדש וכן מוכח מסוגי' דש"ס דילן יבמות ק"י ע"ב והדברי' ברורי' וחלילה לעשות אפילו סניף מדברי ס' אור הישר הנ"ל וישתקע הדבר ולא יאמר:

3626

3627אך כל זה בעושה בשעת שטיותו אך בממנה שליח בבריאותו ונשתטה לכאורה משמע ר"פ מי שאחזו דאפי' בקורדייקס דסמי' דידן מ"מ לא יתנהו אלא בשעה שנשתטה אח"כ אבל לא בשעת שטיותו ומכ"ש בשוטה דאין סמי' בידן משמע אפי' אחר שנשתפה לא יתנהו ובשעת שטותו אפי' לר"ל לא יתנהו ואם נתן הגט בטל וכן פסק הרא"ש ושלטי גבורי' וכ' פני יהושע דסברא הוא כן כיון שבשעת שטותו אין מעשיו כלום א"כ כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אך הרמב"ם עסק אפי' אין סמי' בידן אינו אלא פסול דרבנן גזירה שמא ימנה השליח בעת שטותו אבל מן התורה מועיל מעשה השליח בעת שטותו וכ' פר"ח סי' קכ"א הטעם כיון שכבר מינה אותו בבריאותו ונעשה כמותו שוב הוה דעת השליח כדעתו והרי דעת השליח דעה מיושבת ושזה איננו חוץ מהסברא דהרי חזינן דהמקשה שהקשה משחט בו רוב שנים משמע דלולי שמעתון לא הוה קשי' לי מסברא אשחט בו שנים איך יכתבו ויתנו הלא דעתו מטורפת אע"כ הוה פשיטא לי' מסברת חוץ כיון דבשעת רמיזה ומינוי שליחות הי' מיושב אע"ג אח"כ נשתבש מ"מ מועיל ולא הוה קשי' לי' למקשן מידי אלא אדר"י ור"ל ומסיק ש"ס דלא אישתבש כלל דדעתא צלותא אית לי' עד צאת נשמתו מ"מ מוכח מהס"ד דאין סברא זו נגד השכל לומר למסקנא כן דמשמינה השליר בבריאותו לא יתבטל שליחותו בשטותו רק מדרבנן הוא משום גזירה כנ"ל:

3627

3628וכ' בהגה' משנה למלך פ"ב מגירושי' הל' ט"ו בס' גט פשוט סי' קכ"א כ' דאי ס"ד בשעת שטות בטל מן התורה א"כ גם אחר שנשתפה יהי' השליחות בטל מפני הפסק שטיותו בין מינוי השליחות לעשיית השליחות והמגי' הנ"ל הקשה מספ"ב דגיטין בשליח המביא גט אי הוה פקח מתחלתו וסופו אע"ג דנשתטה במציעותא לא נתבטל שליחותו ע"ש ולק"מ התם השליח מעשה קוף בעלמא קעביד ולמה יתבטל שליחותו ואלו אמר לי' הבעל הולך גט זה לאשתי והלך השליח והניחו על הקוף עד שהגיע למקום האשה ושוב נטלו מהקוף ונותנו לה וכי לא קיים בזה שליחות הבעל הא פשיטא דגירושי' גירושי' א"כ הכא מה שנשתטה בין מינוי השליחות לגמר הנתינה הוה כאילו מונח הגט על הקוף ולא נתבטל בזה שליחות הבעל כיון שבשעת גמר הנתינה הי' השליח שפוי משא"כ המשלח שנשתטה וכל מעשיו בטלי' אי נימא גם מינוי השליחות בטל אז אף עפ"י שנתמנה בעת חלמותו א"כ בטל לגמרי ובמה יחזור ויעשה שליח מאליו:

3628

3629והנה במתני' גטין י"ג ע"א האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכתבו תוס' קמ"ל דאף על גב דמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיותו כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט אחר מיתה עכ"ל ומדלא קמ"ל רבותא טפי במינה קוד' שנשתטה ונשתטה בטיל שליחות בשעת שטיותו עכ"פ אע"כ אה"נ דלא בטל מן התורה אלא מגזירה דרבנן והטעם לחלק בין מיתה לשטות הוא כך דמיתתו הפקיע הקידושי' לגמרי שבינו לבין אשתו אע"ג עדיין צריכי' לגט משום זיקת אחיו מ"מ כיון שהמיתה מפקעת הקידושי' שנעשו בעת חלימותו ה"נ מפקיע השליחות שמינה בענין אישות משא"כ שטיותו של שוטה אינו מפקיע אישותו שהרי הבא עלי' חייב מיתה ה"נ לא נפקע שליחותו שמינה בבריאותו שוב מצאתי כן בקצה"ח סי' קפ"ח ואני מוסיף דבמת נמצא מגרש איש שאינו אשה שכבר פגעו קידושי' הראשונים:

3629

3630ולולי דמסתפינא ה"א דבהא טעה רב אשי בקטנותי' עיי' גיטין כ"ט ע"ב דהוה ס"ל כשם אם מת הבעל בטל השליח שמינה בעת חיותו ה"ה לשוטה שמונה בעת חלימותו וה"ה שליח ראשון שמינה שליח שני ומת בטלי' לי' מנויו ומר בר רב אשי כיוון האמת דוקא בעל עצמו שמיתתו מפקיע האישות אותו מפקיע נמי השליחות אבל לא שטיותו של שוטה וה"ה מיתתו של שליח ראשון דכל שנתמנה בחיותו הוה כמותו אפי' אחר מותו:

3630

3631ועי' גיטין ס"ד ע"ב שיטת רש"י דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אין האב יכול לקבל גט עבורה דהרי שוטה היא ונחלקו עליו כל הפוסקים ע"ש בתוס' וכל הראשונים ונראה דעת רש"י כמ"ש בתשו' הריב"ש סימן קל"א באב הפודה בנו הבכור שאין המצוה על האב רק רחמנא שוי' שליח עבור הקטן אע"ג דאין קטן יכול למנות שליח מ"מ רחמנא שוי' שליח ע"ש וס"ל לרש"י ה"נ רחמנא שוי' שליח עבור בתו הקטנה ומ"מ בשעת שטיותה לא מצי לקבל גט ומ"מ רוב פוסקי' חולקי' וס"ל כיון דהמינוי הי' בכשרות שהרי רחמנא שוי' שליח מועיל אפילו בשטיותה וה"נ דכוותי':

3631

3632אשר ע"כ נראה דאין לדחות דעת הרמב"ם בגילא דחיטתא אמנם בירושלמי ודאי פליגי דר"פ מי שאחזו תלי' ג' פלוגתות אלו אי יכול לגרש בשעת קורדיקוסו ושטותו ואי הפריש קרבן ונשתטה אי נדחה ואינו חוזר ונראה (דבקדשים מה שנדחה שעה א' אינו חוזר ונראה) ומי שזרקו דם חטאתו בשטותו ע"ש ומשמע בודאי דג' דינים אלו שוים וכשם שקרבנות בשעת שטותו פסול דאורי' ה"ה גירושי' ע"י שליח פסול דאורי' ונראה משו"ה פשיטא לה להירושלמי במי שנתן גט לאשתו שתתגרש בו למחר ונשתטה בשעת חלות הגט שאינה מגורשת וכש"ס דילן לא נזכר מזה כלום וגם שום פוסק לא הבי' דין ונתעורר עליו בית מאיר ולהנ"ל ירושלמי לטעמי' דמשוי שוטה כמת וזה מבואר במשנה בנותן גט לאחר ל' יום ומת בתוך שלשים שאינה מגורשת אבל ש"ס דילן ס"ל לחלק בין שוטה למת ע"כ אם נשתטה בשעת חלות הגט הוה כמו שליח שגירש בשעת שטיותו דמגורשת מן התורה להרמב"ם ורק משום גזירה ואפשר בהא אפי' גזירה ליכא:

3632

3633והנה אע"ג דבש"ס אמרי' בחולה דעתא צליתא אית בי' היינו כשלא ראינו שנתבלבלה דעתו אדרבא הרי רמז לכתוב גט לאשתו ותו לא חיישי' שמא פוחת והולך אלא מוקמי' אחזקתי' נהי כחישותא אית בי' אבל דעתו צלולה עד צאת נשמתו או עד שיעשה גוסס לרבנו יואל וסיעתו אך בנידון שלפנינו שמעידי' שמשעה ג' כבר נשתבש ונתבלבל א"כ ליכא לאוקמי' אחזקת דעת צלולה אבל מ"מ ג"כ א"א להחליט שהגיע לשיעור שוטה שאין מעשיו כלום אע"ג שנתבלבל קצת אולי לא הגיע לשיעור שוטה מקרע כסותו וכדומה ולבלבול כעין שכרותו של לוט ונהי חזקה לית לי' מ"מ ספיקא מיהת הוה וא"כ ה"ל ס"ס להחמיר שמא הלכ' כהרמב"ם דאפי' שוטה גמור שמינה שליח בחלימתו השליח יכול לקדש ולגרש בעת שטיותו ואת"ל הלכה כהחולקי' מ"מ דילמא לא הגיע לשיעור שיטה ואפי' להסוברי' ס"ס מטעם רוב ואיכא עכ"פ מיעוט להקל וסמוך מיעוטא לחזקת פנוי' וה"ל פלגא ופלגא ואכתי איכא ס' דאורי' להחמיר:

3633

3634ונבוא אל השני' בעזה"י דתימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ושרש הדבר ב"ק ק"י ע"ב קאמר יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני אין אדעתא דהכי קידשה משום דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא ולכאורה משמע דאבעל קאי דטב לה למיתב עם הבעל על הספק ליפול לפני מוכה שחין וא"כ הכא לא שייך דטב לה להתקדש לחולי סמוך למיתתו ולא זכתה אפי' לראותו קודם מותו וסופה להתעגן ליבם קטן וא"כ בודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ואין כאן קידושי' ולא צריכה חליצה:

3634

3635אמנם במרדכי פ' החולץ סי' כ"ח כ' מהר"מ מר"ב דנפלה לפני אח מומר תיפוק בלא חליצה משום דלא שייך טב למיתב ט"ד עם מומר ולא דמי למוכה שחין ע"ש משמע דפי' טב למיתב טן דו קאי אהיבם וכן מוכרח לפי מ"ש תוספ' שם אהא דפריך תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דזה קאי במת מן האירוסי' אבל אם כבר נישאי' לו פשיטא דנישאית על הספק ההוא אלא במת מן האירוסי' פריך וא"כ כי משני טב למיתב ע"כ לא קאי אהארוס דהרי לא יתבה עמו טן דו וע"כ אהיבם קאי ואפי' עם מוכה שחין ניחא לה למיתב וליכא אנן סהדי משא"כ במומר זו היא כוונת מהר"מ מר"ב ז"ל וא"כ הכא בנידון שלפנינו דעובדא הוא בספרדיי' שנוהגי' לייבם ולא כאשכנזי' דחולצי' דוקא וא"כ שפיר גם הכא אפשר לומר טב למיתב ט"ד עם היבם ומכ"ש אם אינינו קטן כל כך שאינה צריכה להמתין אלא כדרך לפעמי' להמתין בין שידוכי' לנשואי' שנים מועטי' וקשה לשער זה השיעור והזמן ע"כ לא נ"ל לסמוך על זה ג"כ:

3635

3636ונבוא אל השלישית אי"ה דלמא כבר מת בשעת קידושי' במס' ב"ב קנ"ג ע"א אמר רבה הרי מת הרי קברו מוכיח עליו ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא כרבה וכ' הרא"ש רבה בעצמו הדר בי' ודברי ב"י בבד"ה בח"מ סי' רנ"א נפלאו ממני:

3636

3637אמנם הרשב"ם ותוס' פסקו כרבה ומ"מ נ"ל דאינו ענין לכאן דהתם לא אמרי' מעיקרא נמי מת אלא אמרי' כיון דמעיקרא חולה והשתא מת אמרי' זה מת השתא ולא הבריא בנתים אבל לא אמרינן שכבר מת מעיקרא והא דקאמר דרבה כר"נ ולא אמרי' דר' יעקב נמי מודה הכא די"ל כיון דר' יעקב אפי' גבי רוב בריאי' מעדיף חזקת ממונו ואמר המע"ה י"ל דגם הא דרבה לית לי' ודרבה ודאי עדיפא מדר' יעקב ולא מיתוקם אלא כדר' נתן אבל נידון שלפנינו אינו ענין לא לר' נתן דהתם איכא רוב בריאי' ולא לדרבה דמעיקרא שכ"מ אמרי' אבל מעיקרא לא אמרי':

3637

3638ואמנם בקידושין ע"ט בקידשה אבי' בדרך וכו' דאיפסקא הלכתא כרב דהיכי דליכא אפוקי ממונא אזלי' בתר השתא מדהשתא בגרה מעיקרא נמי בגרה אף ע"ג התם דרך להבי' סימני' ביומי' ה"נ בנידון שלפנינו כיון שהי' מסוכן ביומי' ומותמותת והולך אפשר הוה כיומי' דמשלם ששה חדשים דהתם אך הרמ"ה פסק התם דלמסקנא לא אמרה רב אלא במכחישתו וטוענת ברי אבל בלא מכחישתו לא והגאון בית מאיר סי' ל"ז הקשה עליו א"כ דלשמואל אפי' במכחישתו אמר ספיקא הוה תיקשי עליו הך בריתא דתני בהיפוך בשלמא אי אמרי' פליגי באינה מכחישתו לא תיקשי לרב מהך בריתא דאמרה באינה מכחשתו ספק מקודשת דרב תני ופליג אלא אי אמרת פליגי במכחשתו תיקשי בריתא אדשמואל ולפע"ד ס"ל בריתא אדשמואל לא קשי' די"ל ר' נתן היא דאזיל בתר רובא דעלמא בריאי' נינהי וכי היכי דאזיל בתר רובא ה"ה אזיל בתר ברי דילה שמכחשתו דברי כעין רובא כדאי' ר"פ האשה שנתארמלה ואנא דאמרי כר' יעקב דלא אזיל בתר רוב בריאי' ה"ה לא ניזל בתר ברי שלה ולא ס"ל שמואל לחלק בין אפוקי ממונא דר' יעקב לאיסור א"א וא"כ לרמ"ה הנ"ל לית לן שום סיוע מהתם בנידון שלפנינו ליכא ברי ולא רובא אלא חזקת חיים שלו ונאמר השתא אחר קידושין מת וליכא למימר הכא חזקת פנוי' דוקא התם בקידושי אבי' כ' תוס' דאיכא חזקת פנוי' משום שהי' ביומא דמשלם וא"כ המקדש עצמו קידשה על ספק שהרי ידע דהיום עשוי' להשתנות אבל היכי שלא עלה על דעת המקדש שום ספק ואח"כ נולד ספק כבר איתרע חזקת פנוי ע"י קידושין הללו וכן מוכח מרמב"ם פרק ג' מאישות דמייתי לי' הרב"י וכמ"ש ב"ש סי' ל"ז ס"ק ד':

3638

3639ולולי דמסתפינא ה"א רב ושמואל תרוי' אליבא דר"נ פליגי ורב לטעמי' דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב א"כ הא דאזיל ר"נ בתר רובא בבריא א"ש אך מה אם שכ"מ הוא וה"ל למימר ניזל בתר רובא בבריאי' נינהו והשתא הוא דאיתרע ונעשה שכ"מ ובשעת השטר בריא הי' אע"כ אזלי' בתר השתא ושמואל לא אזיל בתר רובא בממון אלא ברוב מעלי' כמ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' ע"ש משו"ה בבריא לפנינו אזיל בתר רוב בריאי' נגד חזקת ממון הואיל דחזקה דהשתא מסייעא ה"ל רובא מעלי' משא"כ בשכ"מ לפנינו דעכ"פ חזקה דהשתא לא מסייעא לרוב נהי לא אזלי' בתר חזקה דהשתא מ"מ ברובא בעלמא א"א להוציא ממון ע"כ לא נאמר השתא הוא דאיתרע ונעשה שכ"מ ועד עכשיו הי' בחזקת רוב בריאי' דאין הולכין בממון אחר הרוב:

3639

3640אבל אינו צריך לזה כי בלא"ה מכל הנ"ל אין בידי להתיר אשה זו מכבלי זיקת יבום ואיני אומר לא איסור ולא היתר אולי ימצא גאון א' אשר דעתו רחבה וימצא לה היתר ואחתום בברכה א"נ. יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ה' ה' אלול תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3640

3641שלום רב לי"נ הרב הגאון המפורסים נ"י ע"ה מה' דוד דייטש נ"י אב"ד דק"ק ע"ח יע"א:

3641

3642עוררני בנעימות ימין צדקו על אשר מצא כתוב בחי' כתיבת יד להגאון בעל קדושת ישראל וז"ל שהוקשה לו בש"ע י"ד סי' רס"ז ובש"ך ס"ק ע"ח דשפחה חצי ב"ח שהומתה יש לרבה חצי קנס ואין לה חצי כופר ויהבי טעמא מפני שאין לה יורשין והוא תמוה בעיני הרב הנ"ל דאמאי הא פסקינן בש"ע א"ע סס"י מ"ד דקידושי' תופסין בה וא"כ משכחת לה יורשין אלו דבריו ז"ל וגם בעיני מכ"ת הגאון נ"י יפליא והוא ציוה לי לעיין בהא מילתא ולהודיע לי עניות דעתי:

3642

3643והנה לע"ד אין הדבר צריך לפנים כלל דהרי כ' תוס' ורא"ש בגיטין מ"ג ע"א הא דאמרי' התם בעבד חצי בן חורין אי אין קידושין לית לי' יורשי' לאו משום דלא משכחת יורשי' בלא קידושי' דז"א דבנו מפנוי' יורשו ובנו ממזר מחייבי כריתות אלא הכא בעבד אי לית לי' קידושי' א"כ חזינן דצד עבדות מעכב על צד חירות לענין קידושי' ואיננו חירות גמורה ה"ה לענין חייס שאין בנו מיוחס אחריו וא"כ בשפחה נמי נהי דקידושי' קידושי' מ"מ לכ"ע מודים שלא להתחייב עלי' מיתה כ"א אשם שפחה חרופה וליש פוסקי' אפי' גט אינה צריכה אלא לשלחה מעמו בדברי' וכמבואר בראשונים וגם בב"ש וחלקת מחוקק בע"א ס"סי מ"ד הנ"ל וא"כ כיון שצד שפחות מעכב על צד חירות לעכב הקידושי' הה"נ שאין לולדה חייס אחרי' ונהי דולדה כמותה אבל אינו מתייחס אחרי' ליורשה כלל וזה ברור לפע"ד:

3643

3644ובלאה"נ תמה אני אי משכחת להאי זרע כלל כיון דאפי' אי נתקדשה אסור לבוא עלי' בהיתר דא דעבדי בה אינשי איסורא כופין את רבה ועושה אותה ב"ח וכיון שכופין תו לית לי' חצי קנס נמצא בשפחה זו דיש לרבה חצי קנס לא משכחת חצי כופר הן אמת לחד שינויי בתוס' גטין מ"א ע"ב ד"ה כופין דוקא כשהי' משדלתן עבירה א"כ משכחת לי' יורש כשנאנסה שאז אין כופין רבה אבל אין תי' זה עיקור בפוסקי' שלא הוזכר חילוק זה אלא כל דנוהגי' בה מנהג הפקר מוסרי' אותה לשומר שיהי' בעלה משמרתה וכיון דעבד עברי ליכא בז"הז ע"כ כופין לשחררה ועיי' גטין ל"ח ע"ב ויראה אפי' שפחת קטן מעמידי' אפטרופס בכה"ג להסיר מכשול מרבי':

3644

3645והנה בחי' רשב"א ריש מס' שבת כ' ביישוב ק' תוס' דבחצי עבד ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ושיח יצחק ריש חגיגה תמה עליו מש"ס דגטין ל"ח הנ"ל דמדמה ש"ס שפחה גמורה לחצי שפחה וחב"ח וכבר ידע פרמכ"ת מה שדרכי לתרץ על קו' זו ואשתקד אמרתי סברא מחודשת בענין זה די"ל דלא שייך לעולם בהם תעבודו אלא היכי דשייך והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה והיינו עבד הראוי לולדות שבניו ובני בניו יהיו עבד עולם לבניו אחריו ובוודאי שאין לחלק בזה בין עבדי' סריסי' ואיילוני' וכדומה כל שהוא ממין שראוי שיולידו לאדון משא"כ מי שחציו עבד דלא משכחת לי' ולדות לאדון ממילא לא שייך לרשת אחוזה ולא שייך נמי לעולם בהם תעבודו זה נ"ל וא"כ בחצי שפחה וחב"ח דמהרהיבנה המקדש ויכול למוסרה לעבד עברי ויהי' הולדות שלו שייך שפיר לעולם בהם תעבודו ושפיר מדמה ש"ס שפחה גמורה לחצי שפחה לעין זה:

3645

3646והאמנם מה שכ' תוס' ב"ב בענין זה תמהתי עליהם שהקשו ליתי עשה דפ"ו ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש ותי' כיון דאפשר ע"י כפי' לא אתי עשה ודחי ל"ת ולא זכיתי להבין דהרי לדבריהם גם הכפי' אינו נכון אלא משום דעשה דרבי' וכי האי גוני נמצא הכפי' גופי' מטעם דחי' אתאינן עלה והשתא אמאי לא נימא דהעבד עצמו יקיים עשה וידחה ל"ת מאשר נכוף האדון בשלמא אי הי' כפיי' האדון היתר גמור הוה א"ש דמיקרי אפשר לקיים שניהם אבל השתא דלהתוס' עובר האדון על עשה דלעולם בהם תעבודו מאי אפשר לקיים שניהם שייך הכא וצ"ע:

3646

3647ועלה ברעיוני ע"פי מ"ש הר"ן דלעולם בהם תעבודו מטעם לא תחנם הוא וכשטעם השחרור הוא לקיים מ"ע אין האדון עושה משום חן וליכא משום לעולם בהם תעבודו ונהי דהתוס' לא ס"ל כן דהרי עכ"פ חונים חנם אבל מודו התוס' שאם משחרר עבדו ע"י שהעבד נותן דמי פדיונו ממש תו ליכא משום לעולם בהם תעבודו והכא שהעבד נותן שטר על חצי דמיו אלו הי' האדון מתרצה בכך וסומך לבו עליו לא הי' צריך שום כפי' וליכא שום איסור ונהי דהוצרך כפי' מפני שאין סומך עליו מ"מ תו לא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהי' קדש כיון דע"י כפי' אפשר יתרצה האדון ותו לא יהי' איסור כלל דומה למ"ש פי' אלו נערות גבי ולו תהי' לאשה ודוחק:

3647

3648ובסברא זו מיושב ירושלמי ס"פ נערה דהוכיח דמודה בקנס פטור מלצאת ידי שמים דאל"כ הי' ר"ג מוציא טבי עבדו לחרות לי"ש והקשה שער המלך פ"ה מעבדים ה' ז' שאני התם דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ולהנ"ל ניחא כיון דלי"ש מחוייב לשלם לו היזק עינו ושנו אם מוציאו לחרות ה"ל כנותן דמי פדיונו ויוצא דליכא עשה לכולי עלמא:

3648

3649וסברת הר"ן דאתאינן עלה דס"ל כיון שלשם מצוה עושה ה"ל כמוכרו לו א"כ ה"ה כל כי האי גוני שנותן מתנת חנם אם כוונתו לקיים מצוה לא עבר על לא תחנם צל"ע מש"ס ע"ז ס"ד ע"א דכל כוונתו למעוטי תפלה ואפ"ה איכא משום לא תחנם ואולי יש לומר דכל שהמצות שניהם שוין שייך שפיר לא תחנם מה תאמר כוונתך למעוטי תפלה מאי עדיף לך האי מלאו דלא תחנם ומאי חזית ולא אמרו הר"ן אלא במצות החמורות כגון פ"ו או מצוה דרבים אע"ג דבעלמא לא הוה דחי ומכ"ש דבעידנא דמיעקר לא מקיים הך מ"מ הכא ליכא איסור כלל כיון דמרוויח לקיים מצוה רבה במקום זוטא ה"ל כמוכר לו ותו ליכא איסור כלל ואין כאן דחייה ואם סברה זו נכונה מיושב נמי קו' מג"א סי' צ' ס"ק ל' על הר"ן והשתא ניחא דהש"ס פריך מצוה הבאה בעבירה דמאי אולמא דהאי מלעולם בהם תעבידו ולא שייך כמוכרו לו אם ב' מצות שווי' ומשני מצוה דרבי' שאני ומרויח האדון וליכא איסור כלל: ומה שצל"ע א"כ לא מצינו בתורה כלל שום שחרור באיסור דאפשר או חופשה לא ניתן לה מיירי בנותן לו מחירו דאפי' למ"ד בגיטין מ"א ע"ב דבפדיון ע"י שטר מיירי מ"מ אפשר שנותן לו כספו ע"י אחרים וליכא איסורא כלל וא"כ קשה המשחרר עבדו ועובר על לעולם בהם תעבודו מנ"ל דמהני נימא כל מה דאמר לא תעביד אי עביד לא מהני ולפמ"ש פני יושע סוף גטין דגבי מצות עשה ליתא להאי כללא דלא מהני א"ש אבל במקום אחר הארכתי דלא כוותי' ואפשר לא חמיר שחרור של עבד מאונס שגירש שלא כדין דגלי קרא מהני ונהי התם קאי עכ"פ בעמוד והחזר הכא לא שייך זה דכיון דהשחרור מהני קנה עצמו בן חורין ותו לא נעשה עבד וצ"ע עדיין:

3649

3650וזה שנתים הקשני מו"ח הגאון נ"י אהא דגטין מ"א ע"ב דאמרי' כחו דהתירא עדיף הא כל עצמו עדיפותי' של כחא דהתירא משום דאי לאו דפשיטא לי' לא הי' מיקבל משא"כ המחמיר יחמיר אפי' מספק כדפירש"י ריש ביצה והכא נהפוך שהמחמיר מתירו בשפחה והמקיל אוסרו בשפחה ובבת חורין אלו דבריו ועיי' מהרש"ל ומהרש"א אדברי רשב"ם פ' ע"פ ק"ב ע"א ד"ה להודיע כחו דר"י:

3650

3651ואני השבתי דלענין איסורא שני המ"ד שוים וכי היכא דאיכא קולא להתירו בשפחה או להתירו להנשא לעבד ה"נ איכא קולא לאידך מ"ד דהרי פליגי אקרא או חופשה לא ניתן לה דמיירי משפחה ולמ"ד דנעשי' חצי ב"ח תפסי בה קידושי' ואי אח"כ נשתחררה לגמרי ובא אחר וקידשה אתאינן להקל להראב"ד עיי' נמצא בין מר ובין מר עומד בשמועתו באיסורי' וא"כ יפה כחו של זה דמפקיע ממון של הרב המוחזק בשפחתו ולהוציאה ממנה שעובדת את עצמה יום א' ומכ"ש דהוה הפקעת ממון טפי בעבד למשנה אחרונה שכופי' אותו לשחררו:

3651

3652מיהו להרמב"ם לא א"ש הנ"ל ונ"ל ליישב באופן אחר דהנה להרשב"א ריש מס' שבת משו"ה כופין לשחררו משום דבחציו עבד וחציו ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ולהתוס' הוה אמרי' דאתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת רק משום דאפשר בכפי' והנה י"ל לעולם מספיקא מחמרי' שישאר עבד וכיון דמספקא לן א"א לכופו לרבו לשחררו כיון דאפשר שהוא כלו עבד איכא עשה דלעולם בהם תעבודו וממילא כיון דא"א לשחררו נדחה לאו דלא יהי' קדש כדי לקיים עכ"פ שבת כל דהו לישא שפחה משא"כ לאידך מ"ד ה"ל כחו דהתירא דמתיר לשחררו ומסלק ממנו עשה דלעולם בהם תעבודו:

3652

3653מיהו גם להך מ"ד איכא קולא דמתיר לשעבד בו עבודת עבד ואי לאו דברי לי' שמעתתי' לא הי' מתירו לרבו לעבוד בו ולעבור על לאו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בפרך ומאז אמרתי מה שמפרש רמב"ם בריש חגיגה דלמשנה ראשונה חייב בראי' ולמשנה אחרונה פטור מראי' ועיי' בלח"מ בה' ק"פ דלכאורה קשה מאי קמ"ל מתני' עובד את רבו יום א' פשיטא ככל עבד של ב' שותפין וגם מה לשון תקנתם את רבו מה תקנה תקנו לרבו ולעצמו אע"כ מדינא מיד שנשחרר חציו ופשטה חירות בכלו וא"א לעבוד בו עבודת עבד כלל ושורת הדין שיעבוד לרבו כל הימים עבודה קלה כעבד עברי אע"ג דטרם השחרור לא הי' עובד לזה הרב רק יום א' מ"מ השתא ששחרר שותפו של רבו ונאסר לרבו הלז לעבוד בו עבודת עבד ויפסיד ע"כ שורת הדין שיעבוד לו ב' ימים עבודה קלה והיות זה רע לשניהם תיקנו חז"ל שיעבוד רבו יום א' עבודת עבד ממש ויש כח ביד חכמים כי לתקנתם נתכוונו ויהי' משוחרר לגמרי ביום השני ועל זה צווחו ב"ש תקנתם את רבו וכו' וחזרו ותקנו כופי' את רבו וממילא אותו זמן שבין השחרור לכפות ב"ד ליכא תקנתא והרי כלו עובד כעבד עברי עכ"פ וס"ל לרמב"ם דמדין תורה שהי' עובד כל הימים וה"ה למשנה אחרונה קודם כפיי' אימעט מראיה מפני שיש לו אדון משא"כ למשנה ראשונה לא מבעי אי אירע יום ראשון של י"ט ביום של עצמו חייב שהרי אין לו אדון אלא אפי' אירע ביום של רבו מ"מ חייב ביום שני שהוא יומו דלא דמי לחיגר וטמא ביום ראשון משום דהכא אינו מחוסר מעשה וממילא יהי' ראוי ביום שני וכך י"ל גבי קרבן פסח ובזה אתחזק טפי הגמגום דלעיל יעיי' פר"מ וכבר הארכתי יותר מדי וה' שנותיו יאריך כנפשו הקדוש' והטהור' ונפש א"נ דש"ת:

3653

3654ושלום בגיני יאמר לשארו הרבני החרוץ מה' וואלף דייטש נ"י ראיתי דבריו ולא הבנתי מ"ש דירדן הוא שם זכר הלא לזה נתכוונתי [עיין לעיל סי' מ'] שאין להביא ראי' מאלו ששם פרטי שלהם ג"כ זכרים ואנו עוסקי' בשלנו בל"א דונאי שהיא לשון נקבה ומ"ש מעלתו מכנרת אני אומר אם התי"ו דכנרת מורה על נקבה קאי על הארץ ים של הארץ כנרת אלא שאני תמה דפ"ק דמגלה אמרי' שנקרא כנרת דמתיקא פירא כקלא דכינרא וכנור הוא לשון זכר ה"ל למימר ארץ הכינור ואין להאריך יותר בזה הכ"ד פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ז' שבט תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3654

3655שלום לך תלמידי הותיק הרבני המופלג מהו' שמואל נ"י:

3655

3656אלו היית מעלה על לבך החצי מרוב טרדותי ושלא אוכל ליי"ח דבר יום ביומו אזי לא היית מעתיר עלי דבריך בתרעומותיך. ועל דרך תורה אשיבך במה שהקשו תוס' ספ"ב דקידושין במתני' המקדש בערלה דליחשוב נמי פגול ונותר וטמא והקשה מהרש"א תיפוק לי' דה"ל קודש והוא בכלל מתני' דלעיל המקדש בחלקי ק"ק וכ' אולי פסיקא להתוס' בשום מקום דפגול ונותר וטמא לית בהו משום קודש ותמהת עליו ממשנה שלימה דכריתות יש אוכל אכילה א' וכו':

3656

3657אומר אני אעפ"י שקדמך גברא רבה הגאון פני יהושע מ"מ נלפענ"ד דלק"מ דמהרש"א לא קאמר דלית בהו משום מעילה בקדשים אלא כלפי שהקשה שהוא בכלל המקדש בחלקו שאינה מקודשת משום דלאו דידי' הוא ומשולחן גבוה קזכה ועל זה כ' דאפשר שזה לא שייך אלא בחלק הראוי או לגבוה או לכהנים משולחן גבוה אבל פגול ונותר וטמא דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט אפשר דלא מיקרי תו כזוכה משולחן גבוה ונהי דמ"מ לאו דידי' הוא כמו שארי איסורי הנאה דערלה וכלאים מ"מ אינו בכלל מתני' דלעיל וקשה שפיר ליחשבי' בהאי מתני' כדחשיב ערלה וזה ברור בכוונתו והמעיין קצת בסוגי' דליתן בקר שני לשריפתו גבי נותר וקרא לכם ולא גבוה גבי נדו"נ שאין קריבין בי"ט יראה ויבין חלוק הנ"ל דלא ברירא כל כך סברת שולחן גבוה גבי נותר כמו בקרבנות ועיין בתוס' בשבת סוגי' שמן שריפה וק"ל ובקיצור הי' מקום לתרץ ק' מהרש"א דמשכחת לה נותר וטמא דעצים שכבר מעל אדם ונהנה מהם בשוגג דיצא לחולין ע"י מעילה ואיסור קדש אזיל לי' ומ"מ איסור ונותר וטומאה איכא דבעצים איכא נותר וטומאה לרבנן דר"ש זבחים מ"ה ע"ב ועיין שבועות ז' ע"א ועצים יוצאים לחולין ע"י מעילה כמבואר מס' מעילה י"ט ע"ב לת"ק דר' נחמי' ע"ש ואין להאריך וק"ל דברי או"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ר"ח שבט תקעה"ל. משהק"ס מפפד"מ:

3657

3658שלום וכ"ט למו"ח הגאון הגדול האמתי קדוש ישראל ופארו הדר הדור ונזרו נ"י ע"ה פ"ה מה' עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א ולביתו נאוה קודש ולכל אשר אתו שלום וברכה:

3658

3659במאי דבדיק לן מוחה"ג נ"י בקידושין ס"ח ע"א בסופו במ"ש רש"י דטעמא דרע"ק כיון דגלי קרא ביבמה למידן מיני' שארי חייבי לאוין וצ"ע דע"כ הא דגלי קרא היינו לא תהי' אשת המת החוצה ויקשה לשמואל דיבמות צ"ב ע"ב מאי מספקא לי' וכן מאי משני ריש לקיש שם אמתני' אחר שיחלוץ דר"עק היא הא מ"מ מוכח דר"עק פירושו של לא תהי' לשון הויה ובהא לא פליגי רבנן עלי' אלא ר"עק יליף מיני' שארי חייבי לאווין ורבנן לא ילפי אבל בפירושא דקרא לא פליגי וא"כ מוכח דלכולי עלמא מיהת ביבמה לשוק לא תפסי קידושי' ועוד מה בקש רש"י כלל בזה הא טעמא דרע"ק מבואר בש"ס יבמות מ"ט ע"א מדסמיך לא יבוא ממזר ללא יגלה כנף אביו עכת"ד קדשו ולפע"ד אי ס"ד דר"ע יליף חייבי לאוין דלאו דשאר וגם חייבי עשה הכל מדרשא דיבמות מ"ט והיינו מייתורא דוי"ו ולא יגלה איך אמר בקידושין ס"ח הנ"ל שבקי' לקרא דדחוק ומוקי נפשי' בכהן אי דחוק את הקרא למיקם נפשי' בהכי די לן למימר דוי"ו מרבה חייבי לאוין דלאו דשאר וחייבי עשין תפסי קידושין מכי תהיין ונהי דדחוק ומוקי נפשי' בשני עממין (והוא אינו דחוק כל כך דהרי סמוך לפ' יפ"ת כפירש"י בשם ספרי שיפ"ת סופו לשנוא אותה וא"כ מיירי בשני עממין) אבל מנ"ל לדחוק לאוקמ' נמי בכהן מלבד דש"ס מעיד שהוא דחוק עוד מסמוכי' הנ"ל הוא מופרך דהרי כהן אסור ביפ"ת כמבוא' ברמב"ם פ"ח ממלכי' הל' ד' מסוגי' דפ"ק דקידושין וא"כ יותר ראוי' לומר דוי"ו דלא יגלה אינו מראה אלא חיוב לאוין אע"כ צ"ל דהא כל השקלא וטרי' דקידושי' ס"ח קאי לר"א ב"י אליבא דרב דלא תהי' הוי' משמע ולדידי' לר"עק יליף ח"ל דלאו דשאר מלא תהי' ואייתר וי"ו לחייבי עשה וע"כ שבקי' לקרא כי תהיין דדחוק ומוקי אנפשי' וכל זה לראב"י דס"ל בפשיטות כרב אך למאי דקיי"ל כשמואל דמספקא לי' ולהך צד דלא תהי' לא משמע הוי' ליתא לדראב"י ולכל הך שקלי' וטרי' וגם להך דרשא דכי תהיין וכו' א"כ ע"כ ר"עק מפיק חייבי לאוין וגם חייבי עשה הכל מוי"ו דולא יגלה ובהכי רהיטא שמעתא דיבמות מ"ט וממילא מיושב נמי הא דיבמות צ"ב ע"ב כנלע"ד. פ"ב יום ה' ט"ז מרחשון ק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3659

3660תשובה

3660

3661למאיר ובא קראתי קריאת חבה חיים ושלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג בתורה ויראת ה' כבוד מו"ה מאיר נ"י דיינא רבא דק"ק טריעסט יע"א:

3661

3662יקרתו הגיעני וע"ד הקושי' שהקשה לו למדן א' כתובה היא על ס' משנה לחם על כריתות והאריך עוד בזה בחי' כריתות שבסוף ס' מקור חיים והקו' היא דבכריתות ג' ע"א אמרינן הא אמר אביי הבא על הזכור ועל הבהמה אף לר' ישמעאל אינו חייב אלא א' וכו' משמע לר' אבוה לא ניחא ומהתימה במקומו בסנהדרין נ"ד ע"ב מסיק בין לר' אבוה בין לאביי לר"י לא מיחייב אלא ג' וא"כ א"ש הכא אליבא דכ"ע זה הוא הקו' ומהתימה בס' באר שבע כ' דלר' אבוה לא תיקשי דמתרץ לי' כר"א משמי' דרב תנא תנא ל"ג חטאות וכו' אלא דקשיא לי' דה"ל לש"ס למימר להדיא התינח לאביי ואלא לר' אבוה מא"ל אלו דבריו ולא הרגיש בקו' הנ"ל דלר' אבוה נמי לק"מ ותרי תמיהי מידכר דכירא אגב ראיתי בס' באר שבע הנ"ל דבר תימה שכ' דלר' עקיבא דאינו חייב אלא א' היינו בגוף א' שאותו זכר שבא עלי' אותו הביא עלי' אבל אי הביא אחר ה"ל גופי' מחולקי' ומודה ר"ע דחייב ב' ודברי' תמוהי' א"כ מ"ט לא מוקי מתני' דכריתות בגופי' מחולקי' ואליבא דר"ע ויש לומר משום דלמסקנא מיירי נמי בבא על בהמתו והביא בהמה עלי' ואי בגופי' מחולקי' ה"ל ס' ופשו לי' אבל מ"מ תימא דלא ראה מ"ש תוס' סנהדרי' נ"ד ע"ב ד"ה הנרבע וכו':

3662

3663נחזור לקושיתינו שאנו עוסקי' בה הנה בסנהדרי' שם פירש"י ד"ה בין לר"א בין לאביי וכו' בסוף הדיבור מדאפקי' רחמנא בלשון שוכב לא מיחייב אלא א' כיון שאינו חלוקי' בלאוין עכ"ל וצ"ל אע"ג דמפרש להדיא בקרא דאפקי' לנשכב בלשון שוכב מ"מ לא דמי למ"ש תוס' חולין ק"ב ע"ב ד"ה אכל אמה"ח וכו' דמפרשי בשר שנטרפה וכו' וע"ש הכא לא דמי להתם וק"ל:

3663

3664מ"מ אומר היינו משום דקרא לא מייתר חדא לגופי' איצטריך לאזהרת נשכב אבל לא לחלוק חטאות ועוד אפי' לגופי' לא מייתר דהא איצטריך הקישא להוא ובהמתו בכ"ג כמ"ש תוס' ד"ה ואפקי' וכו' אלא אין היקש למחצה ילפי' מיני' נמי אזהרת נשכב אבל א"א למילף מיני' חילוק חטאת וא"כ לר' אבוה דאית אזהרת לבהמה מלא יהי' קדש אי נברר דלא איצטריך קרא דשוכב ונשכב להקישא דכ"ג ואייתר לגמרי ממילא אמרי' דהוי מיותר ומפורש כמו בשר טריפה ומחלק לחטאות ורמז קצת לזה מצאתי ג"כ בס' מ"ו בנין שלמה על סנהדרי':

3664

3665והנה לעיל ט"ו ע"ב שור סיני בכמה וכו' דתני רמי בר יחזקאל אם בהמה אם איש וכו' ותוס' ד"ה מי גמרינן וכו' דהכא אית לן למילף טפי וכו' יע"ש צ"ל באמת מאי קאמבעי' לי' הא כל דיני סקילה אתי' מהתם ולמה לא נילף גם כ"ג בבהמה וצ"ל דלמא גלי קרא למילף דורות משעה אבל לא שעה מדורות משו"ה קא מבעי' לי' ולפ"ז בתר דפשט לי' מברייתא דרמי בר יחזקאל דבסיני גופי' כתיב הקישא בהמה לאיש ממילא תו ילפי' כל חייבי מיתה בהמה לדורות משעה דהרי דיני סקילה אתי' מהתם ומ"מ לא ק' ל"ל קרא והרגת את האשה ואת הבהמה וקרא השור יסקל וגם בעליו דקראי לא מייתרי והקישא ממילא אתי' לי' אבל הקישא דשוכב נשכבה בודאי לא איצטריך תו לכ"ג דמשור סיני אתי' וע"ש ט"ו ע"א תוס' ד"ה אם אינו ענין ומ"ש מהרש"א שם והשתא לפ"ז למסקנא דאייתר קרא שוכב ונשכב ולא איצטריך להקישא דכ"ג אלא לאזהרת נשכב וגם להא לא איצטריך לר' אבוה דנפקא מלא יהי' קדש א"כ אייתר לחילוק לאוין ולר"א הבא על בהמתו ומביאה עלי' חייב ב' ואם בא גם על הזכר ומביאו עלי' חייב ד' וקשה לכאורה אש"ס סנהדרי' נ"ד ע"ב דקאמר בין לר' אבוה בין לאביי מחייב ג' הא לר' אבוה מחייב ד' וי"ל דלא פסיקא לי' דלמא לר' ישמעאל ס"ל כר"ש סנהדרין ס' ע"א דאיצטריך הך הקישא לכישוף שב"נ מצווה על הכישוף וא"נ כבן עזאי שם ס"ז ע"ב שמכשף בסקילה וכיון דלא אייתר הקישא שוב אין לחלק לאוין מהאי קרא וש"ס קאמר לכל הפחות חייב ג' אבל אפשר דאפילו ד' חייב דלענין היקישא דמכשף אין קפידא אי כתיב שוכב או נשכב וליכא למימר מדאפקי' רחמנא בלשון שוכב ואמנם דהקשה המקשן בפשיטות אי הכי ניתני נמי הבא על הבהמה וכו' ע"כ הא דפריך הכי בפשיטות משום דסתם מתני' דלא כר"ש ודלא כבן עזאי ואייתר קרא דשוכב ונשכב וחייב ד' וע"כ לא הו"מ לאשנוי אלא לאביי אמנם לר' אבוה צ"ל כר"א משמי' דרב תנא לג' כריתות וכו' כנלע"ד נכון בעזה"י:

3665

3666ועל השני' דברי רמב"ם רפ"ק מהל' תמורה שכ' דאע"ג דלאו שאין בו מעשה לוקין מפי השמועה למדו ותמה כ"מ שהוא נגד ש"ס רפ"ק דתמורה דלא תיתני מימר דבדיבורי' עביד מעשה וכ' מעכ"ת בפשיט הוא דרמב"ם קאי אסוף דבריו שם שכ' הממיר בקרבנות ציבור אינו קדוש ומ"מ לוקה הרי בדיבורו לא עביד מעשה ומ"מ לוקה וע"כ מפי השמועה והא דאר"י לא תיתני מימר היינו בסתם משמע כל מימר הוי לאו שאין בו מעשה הא לא תיתני שהרי סתם מימר בדיבורו עביד מעשה ובזה ניחא לי' נמי ישוב קו' תוס' תמורה ג' ע"א ד"ה והרי מימר דלאו שאין בו מעשה ולוקין הק' תוס' הרי בדיבורו עביד מעשה ולהנ"ל א"ש האיכא מימר בקרבנות ציבור דלא עביד מעשה ולוקה ושפיר פריך הש"ס אלו דברי מעכ"ת ודפח"ח אלא שתמה איך נעלם דבר זה מתוס' וה"ה וכ"מ ותי"ט:

3666

3667אהו' ידידי יעיין במשנה למלך פ"ג ממלוה ולוה הל' וי"ו ס"ל בדעת ה"ה וסייעתו דכללא הוא כל לאו שעיקרו ע"י מעשה אפי' אירע שעבר בלא מעשה מ"מ לוקה דלאו הזה הוא מהלוקין וא"כ אם נניח דמימר הוי מעשה ע"י דיבורו ועיקרו כך א"כ אי אפי' אירע שהמיר בשל ציבור שאין בו מעשה מ"מ לוקה ושפיר נתקשו הגאונים הנ"ל אך צדקו דברי מעלתו לשיטת החולקין דמייתי מ"ל דס"ל בהיפוך דלאו שעיקרו שלא ע"י מעשה אפי' אירע שנעשה ע"י מעשה לא לקי ולאותה שיטה י"ל הא אם עיקרו ע"י מעשה נהי דלוקין כשעושה המעשה מ"מ כשאינו עושה מעשה לא לקי ולזה צדקו דברי מעלתו אך תוס' שהקשו קו' הנ"ל וה"ה וכ"מ ותי"ט לא ס"ל הכי ותל"מ:

3667

3668וע"ד מורה א מערי איטלי' שהורה להעמיד מים שלנו בחדר סגור וקיר א' מהחדר הוא כותל לתנור שאפו בו מצות וחיממוהו ב' ג' פעמים ביום ועמדו שם המים מערב עד בוקר ולפעמים עד הצהרים ולשין בו קמח למצות ואמר אותו המורה שניסה באצבעו שהמים קרים וגם החלונות שבאותו חדר נקפאי' ונקרשי' מהקור שבחוץ:

3668

3669אומר אני אלו חש לקמחי' לא הי' מורה ללוש קמחי' באותן המים ונסיונות בהכנסת היד ומצטננת במים אינה ראי' ללישה כמבואר בש"ס ערוך ס"פ כל שעה שצריכה ב' כלי' א' שמקטפת בו וא' שמצננת ידים ופי' הר"ן שאותן המים שמצננת בהם ידי' לא תלוש בהם שהמים חמין ומחמיצין העיסה וכן פסק רמב"ם ובש"ע סי' תנ"ט סעי' ג' הרי שהיד מצננת והעיסה מתחמם ומתחמץ ועינינו רואות שכל המים הנשארי' מהבאר צנים הם מאוד לפעמים עד להקפיא ככפור ומ"מ אמרו חז"ל אשה לא תלוש אלא במים שלנו מפני שהמעיינות חמין לכל מר ומר כפירושו ומדוע לא ניסה זה בהכנסת יד אלא ע"כ אין המובחן הזה אבן בוחן כי חמימות המים באמצעיותם וגידי המים מתחממים ונכנס לתוך הקמח ואין זה נרגש בעליון המים ובחיצוניים ודבר ידוע הוא שחמימות חדר שתנור חם כותלו נכנס לתוכו הוא חם יותר הרבה ממרתף המוזכר בסי' תנ"ה ומה שקפאו החלונות הוא מטעם שמחמת הבל הבית מזיעים החלונות והקור נכנס מחוץ ומקריש ומקפיא הזיעה ההיא ומשום כן בחדר שאין מחמין בו לא במהרה יקפיאו החלונות כי אין שם הבל שיזיעו ואותו ההבל שנכנס לתוך המים העומדים שם מחמץ העיסה והנה אמרו הפשרת השלגי' לעולם רותחי' ועיין מג"א סי' תנ"ה סק"ה ועינינו רואות שהיד מתקרר בהם ע"כ חלילה לעמוד על דעתו והוראתו ויכוף דעתו לדעת מעלתו ותורתו ברוך יאמר לעומתו ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וביתו הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' כ"ג אדר ראשון תקפ"ט לפ"ק.

3669

3670משה"ק סופר מפפד"מ:

3670

3671שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג החרוץ והמפורסם מהו' משה פערלס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק גויטיין יע"א:

3671

3672נפשו היפה בשאלתו בעובדא דאתי' לקמי' וז"ל פה סביבותי באחד הכפרים הי' לאיש א' ג' חביות יין שרף ואחיו א' מבני הקהלה אשר הי' רגיל לבוא אצלו בכפר והי' שותה הרבה ורגיל להשתכר כדרכו והכפרי מאחר שמיחה בו כמה פעמים ולא שמע לקולו ושתה בפרהסי' ובצינעא הרבה אסרוהו עליו ואמר במעמיד רבים ע"ד רבים אני אוסר יין שרף הזה יהי' עליך כהקדש והוציאו מביתו לחרפה ולקלון אחר זה הוליך הכפרי היי"ש לברין בשוק העבר ובאשר לא יכול למוכרו החליף אותו על פירות יבשים וקרוב היתה שריפת אש בתוך הכפר עד שליהטום האש והעשן והם נפסדים מאוד ואין ראוים למכור כ"א בדוחק גדול ורוצה אותם עכשיו לתת במתנה לאחיו הנ"ל לסיועות נדן בתו ושאלני באשר הם חליפי יי"ש הנאסר עליו אם רשאי לתנם או לא עכ"ל שאלת חכם פר"מ נ"י:

3672

3673ויען שאלת חכם כמותו חצי תשובה וירד לעומק הלכה דחליפיו וגדוליו ע"כ טרם נבוא לעיקור מצוי נידן שלפנינו אברר הלכה זו בעזה"י וממנו נבוא אל המבוקש וה' אתנו:

3673

3674תנן התם במתני' דנדרים נ"ז ע"א קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגדוליהן ולעיל מ"ז ע"א בעי רמי ב"ח האוסר פירות אלו לפלוני מהו בחילופיהן ולא אפשיטא ויש בכאן ד' שיטות הר"ן (ותוס') והרשב"א והרא"ש והרמב"ם:

3674

3675א' מדברי הר"ן מבואר דלשון פירות אלו דוקא דמשו"ה אמדינן כוונת הנודר שיהי' כהקדש אבל אי לאו דאמר אלו או כיוצא בו א"א לפרש כוונת הנודר שיהי' כהקדש אמנם אי טעמא משום קנסא דהחליף איסורי הנאה לזה לא צריך אלו ומשו"ה החליט דאיבעיתו של רב"ח הוא רק בפירותיו על פלוני אבל מתני' דמיירי לאוסר על עצמו פשיט דאין לחלק בין החליפו הוא או החליפו אחרים דאזלינן בתר כוונתו ובזה אין ספק דאל"ה אלו למה לו ודברי הרב"י בסי' רי"ו בהבנת דברי הר"ן תמוהים וכן דבריו בכ"מ פ"ה דנדרים וכבר נתעורר בזה לח"מ שם:

3675

3676ב' שיטות הרשב"א בחי' נדרים מ"ז דס"ל דלטעמא דקנסא נמי בעי' שיאמר אלו דאי אוסר על עצמו סתם פירות אינם בכלל שארי איסורי הנאה דקנסוה רבנן ולפ"ז האיבעי' דרמי ב"ח הוא ספק משני הצדדי' אי טעמא משום כוונת הנודר וליכא שום קנס בשום איסורא הנאה או אי טעמא משום קנסא וליכא משום כוונת הנודר כלל ואפי' באוסר על עצמו פירות אלו לית בהו אלא משום קנסא למחליף עצמו ונראה שזה דעת תוס' שהרי בדף מ"ז בפי' תנן התם פירשו טעמא משום דהוה כהקדש ובהאי בעי' כתבו אהך חלוקא דחילופין כגדולין דעפ"ז הא דתנן פירות אלו אסור בחילופיהן מדרבנן דחילופי' כגדולי' ע"ש שמע מינה דס"ל כרשב"א דחלוקות האיבעי' היא משני צדדים ולא אפשיטא:

3676

3677ג' שיטת הרא"ש בפירושו במתני' נ"ז ע"א כ' דאלו לא נאמר משום חלופיהן אלא משום גדוליהן ע"ש ולפי זה אין שום סברא שיהי' כוונת הנודר כהקדש ממש כיון דלא מיירי בפירות ידועים ודוקא בגדולי' כ' הטעם משום הקדש אבל לא בחלופי' יע"ש וכ' בפירושא דמתני' אם החליפן לכתחילה אסור המחלף בדמיהן מדרבנן אסרו דמי כל איסורא הנאה עכ"ל משמע דבשני צדדים חלוקות איבעי' של רמי בר חמא הוה הכל מדרבנן וקשה להלום פי' זה ובמאי נסתפק רמב"ח ובמאי קאפשיט לי' ממכרן וקידש בדמיהן:

3677

3678והנה הרא"ש מיסתם סתי' לי' וכ' קרבן נתנאל פ' הנודר סי' ה' איבעי' לא איפשטא ולחומרא כן מוכח ממ"ש רבנו בקידושין סימן ל"א ודלא כב"י עכ"ל ובקידושין סי' ל"א כ' קרבן נתנאל אמ"ש הרא"ש שם גזרו רבנן שלא יהנה מחלופיהן לא מצינו גזרה זו אך בפ' השותפי' מ"ז איבעי' ולא איפשטא וס"ל לרבנו דאמרי' לחומרא עכ"ל ק"נ הנ"ל:

3678

3679ואני אבין ואדין לכל מעיי' בהרא"ש שם בקידושין יבין הדבר לאישורו די"ל ב' אופנים במה שאסרו להמחליף י"ל גזירה גזרו שלא יבוא להנות מהאיסור עצמו ולזה י"ל שגזירת חכמים כך הוא שיהי' לעולם חלופיהן כגדולי' להמחליף ומדסתמו דבריהם כללא כיילא חלופי' כגדולי' הן בקונם הן בשארי איסורי הנאה הן בקונם על עצמו הן על פלוני ועוד יש בזה חומרא שאסור לגמרי שלא ליהנות כלל אפי' שאינו דבר מסויים כגון כלי ואפי' לקדש אשה אסור כי חילופי' כגדולי' אך אי הוא רק קנס בעלמא למחליף וכמ"ש רא"ש פ' הנודר דקנסי' לי' אפשר שלא עשו כגדולי' אלא משום קנס די למיקנסי' שלא ליקח דבר מסויים כגון כלי אבל דבר שאינו מסויים אפילו לקדש אשה שרי ולא קנסו אלא באיסורא הנאה דאוריי' אבל בקונמות לא קנסו אלא מ"מ כוונת הנודר הוא שיהי' בכל איס' הנאה בעלמא שקנסו חכמים למחליף וא"כ על פלוני לא יכול לאסור כיון שחכמים לא קנסוהו בעצם או דלמא חכמים גזרו סתם שיהי' כל חילופי' כגדולי' ואין חילוק בין לעצמו בין לפלוני ופשיט לי' ממכרן וקידש בדמיהן והוה סד"א דאפי' לכתחלה מותר לקדש דלא אסרו אלא דבר מסויים כגון כלי אבל לקדש אשה שפיר דמי וא"כ מוכח דלא עשו חלופי' כגדולי' ורק משום כוונת הנודר אסור בקונמות לעצמו ולפלוני מותר ודחי ש"ס דלמא לכתחלה אסור לקדש ועשו חלופי' כגדולי' ופסק כן הרא"ש לחומרא וכ' ק"נ טעמא משום דהוה דשיל"מ ושוב לא פליג רבנן אפי' בשארי אי' הנאה ע"ש:

3679

3680ד' שיטת הרמב"ם פ"ה מנדרים וליישב קושיות הרבה הקשה לח"מ יע"ש. נקדי' כי מה דפשיטא לי' להרב"י דאי אזלי' בתר כוונתו שיהי' כהקדש אזי אסור בחלופיה' מן התורה מספקא לי טובא דאי הקדש בדק הבית דחלופיו אסור התם משום דההקדש יוצא לחולין ע"י פדיון ויצא ההקדש ונכנס החלופי' במקומם משא"כ קונמו' דאין להם פדיון עיי' נדרים ל"ה ע"א ורמב"ם פ"ד ממעילה הלכה ט' וע"כ מקדושת הגוף ניליף לי' דקונמו' קדושת הגוף נינהו וקיי"ל המוכר עולתו ושלמיו אין הדמי' נאסרו אלא מקנסא בעלמא עיי' פסחים פ"ט ע"ב ומיהו י"ל התם שאני שאין העולה והשלמי' נמכרי' כלל לקונה ומשו"ה אין המעות חליפין כלל ומשו"ה מותרים ועיי' סברא זו בר"ן פ"ק דחולין סוגי' דמחליפין וכן הוא בירושלמי ומייתי לי' נמי רא"ש בקידושין סי' ל"א משא"כ קונמו' שנקנה להלוקח ואינו אסור בהנאה לו והוה המעות חליפיו אפשר אסור מן התורה והנה איתא בירושלמי ומייתי לי' משנה למלך פ"ה מאישות הלכה ז' ד"ה אלא נ"ל וכו' דמסברא דאורי' ראיי' לאסור חילופי להמחליף דוקא דמה לי הן מה לי דמיהן אלא שאין מכירה מועיל באיסור הנאה נמצא שאינו חליפי אסורי הנאה לכן אינו אסור אלא מדרבנן ואם עבר ומכרן וקידש בדמיהן מקודשת ע"ש נמצא לפ"ז בקונם שנעשה חליפיו שהרי אינו אסור הנאה להקונה אסורי' מן התורה להמחליף דמה לי הן ומה לי דמיהן:

3680

3681ומ"מ נ"ל אי לאו דאית לן קרא דאו מכור לנכרי דמוכח מיני' דכל איסורי הנאה אסורי' נמי למכור ואז ה"א דמותרי' למכור להדי' א"כ פשיט דלא הוה אמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן אבל השתא דלכתחלה אסורים למכור נהי אם עבר ומכרן אין החליפין אסורי' משום שאין אלו חליפי איסורי הנאה דאינן ניקני' להקונה אותם מ"מ בקונמו' שנקנו להקונה הוה המעות חליפיו ואסורים מן התורה דמה לי הן ומה לי דמיהן:

3681

3682והיינו ספיקא של רמי ב"ח דודאי פשיטא לי' בכל איסורי הנאה דחליפיו מותר מן התורה אפי' להמחליף משום דאינו חליפי המקח אבל הכא בלשון המשנה אסור בחליפיו משמע בודאי מדינא אסור וקמבעי' לי' אי משום כוונת הנודר ודוקא לעצמו אבל לפלוני לא או דלמא חליפי' כגדולי' דמה לי הן ומה לי דמיהן ופשיט לי' ממכרן וקידש בדמיהן והוה סד"א לכתחלה מותר למוכרן ולקדש בדמיהן ואי בשארי איסורי' לכתחלה מותר למוכרן ש"מ לא אמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן והו"מ למימר ולטעמיך או מכור לנכרי וכו' או מצינו דמי' לחמץ בפסח אלא לא חש להאריך והאמת משני דלכתחל' אסור למוכרן ובדיעבד מותר בערלה מפני שאין אלו דמי ערלה אבל בקונם אפשר אסור מן התורה ופסק רמב"ם לחומרא בדאורי' אלא שאין לוקין מספיקא ומפני שאין הטעם אלא משום מה לי הן מה לי דמיהן א"כ לאו דוקא קונם שהוא כהקדש אלא אפי' נשבע שלא לאכול פירו' אלו ומשו"ה כייל רמב"ם שבוע' בהדי נדר בספ"ה דנדרים משא"כ שם הלכה י"ג בקונם עלי דהחליט הדבר לאיסור ולא מספיקא משום דעכ"פ מכונת הנודר אסור כהקדש ושם לא השכיר נשבע דזה שייך דוקא בקונם שהוא לשון הקדש ולא בנשבע וק"ל:

3682

3683ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון נראה פשיט להתיר מתלת טעמא חדא דכל עצמו לא אסור אלא משום שהוא שותה ומשתכר ואלו הי' ענין דישתה ולא ישתכר הי' מותר לו כמבואר ריש סי' רי"ח ובש"ך שם דבודאי אלו הי' חליפין אסור משום קנסא הי' אסור הכא אבל השתא דמשום קנסא אינו אסור אלא להמחליף ומה דחוששי' לאסור גם למי שלא החליף הוא משום מה לי הן מה לי דמיהן וא"כ לא עדיף דמיהם מהם עצמם וכיון דפירות יבישים אינם משכרי' מותר בהם ואלו הי' מחליף במידי דמשכר הי' מקום לומר מה לי הן מה לי דמיהם משא"כ פירות יבישים. היתר השני עכ"פ ע"י התרת הנדר בפתח וחרטה אע"ג דנדר עדי' אין לו התרה אבל לדבר מצוה יש לו התרה וצורך נישואי הבת לא גרע מצורך פרנסה עיי' סי' רכ"ח סעי' כ"א בהג"ה שני' בשם רשב"ץ ומיהו אי הי' אסור מטעם קנסא א"כ לא שייך להתיר הנדר אא"כ היין שרף עדיין בעולם דאכלו כלו אין נשאלי' עלי' היכי דלא מחוסר קרב ומלקות עיי' שבועות כ"ח ע"א והכא בשהחליפו אחר לא מחוסר מידי ולא שייך שאלה אך הא אסיקנא דטעמא דאיסור' משום מה לי הן מה לי דמיהן א"כ הדמי' בכלל י"ש הוא ומתשל עליו:

3683

3684ועוד בה שלישי' הרי הוא לא אסר היי"ש אלא על אחיו א"כ מותר לתת לנדן בתו דהא אפי' בניו ובנותיו הקטני' זן כמבואר בש"ס ובש"ע סי' רכ"א סעי' ב' ומכ"ש להשיא בתו בוגרות ע"ש סעי' ג' מכל הלן טעמא נ"ל פשוט להתיר בלי פקפוק וה' יורנו מתורתו נפלאו' הכ"ד החותם בכל חתמי ברכות. פ"ב כאור בקר ליום ה' ד' שבט תק"פ לפ"ק.

3684

3685משה"ק סופר ממפד"מ:

3685

3686ברכת השנים דשנים ורעננים לי"נ תלמידי ידידי השנון המופלג מה' נח גבריאל סג"ל יחי':

3686

3687שמחתני באמרותיך ברוך ה' כי עשה לך בית נאמן יהי מכירך ברוך לאל עליון הוא חמיך המחזיקך על התורה והעבודה תמה ויזכה לראות בנויות ברמה בעיר ה' שמה אמן:

3687

3688עוררתני על ביאור מ"ע של נקי יהי' לביתו שנה א' האמת אתך כי לא נמצאת מבואר בשום מקום זולת מ"ש בס' החנוך ומדי דברי בו אראה לבאר כיד ה' הטובה על הצריך לענין הזה כתי' לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר ופי' רמב"ן לא יעבר קאי על האיש דרישי' דקרא כי יקח איש אשה וכו' כמו לא יצא בצבא דקאי אהאיש ועליו דקרא קאי אצבא דלעיל והכי קאמר קרא לא יעבר האיש הזה שלקח האשה חדשה לא יעבור על הצבא לכל שום דבר שלא להספיק מים ומזון או למנות העם במספר אנשי הצבא:

3688

3689והמזרחי הקשה על זה מש"ס פ"ח דסוטה דממעט מעליו עליו הוא דאינו עובר כל שום דבר אבל החוזרים מעורכי המלחמה עובר עליהם שארי דברים הספקת מים ותיקון דרכים ואי ס"ד כהרמב"ן דעליו אהצבא קאי א"כ קשה קאי בצבא וממעט אנשים רוצה לומר כיון דלרמב"ן עליו קאי אהצבא הי' לנו למעט הכי עליו דצבא הוא דלא יעבר האיש אבל עובר הוא לסחורה ושארי דברים שאינם עניני צבא ואיך ממעט מזה אנשים החוזרים מעורכי מלחמה אע"כ נהפך הוא לא יעבר קאי אהצבא ועליו אהאיש והכי קאמר שלא יעבר הצבא עליו דהאיש הזה לכל שום דבר ובס' נחלת יעקב כ' דוודאי פשטי' דקרא משמע כהרמב"ן דלא יעבר אזהרה על האיש והש"ס דיליף למעט אנשים אחרים מעליו דרשא הפשוטה נקט והעיקור דמלא יעבור גופי' נמי ממעט האיש הזה לא יעבר על דבר הצבא כיון דלא יעבר קאי אהאיש נמי נוכל למעט אנשים אחרים אלו דבריו:

3689

3690והנה לפ"ז עכ"פ נמעט נמי מעליו דקאי אהצבא נימא עליו דדברי צבא לא יעבור אבל לסחורה יעבר וכן נימא נמי להרא"ם דיעבר דקאי אהצבא שלא יעבר עליו דהאיש נימא דברי הצבא לא יעבור על האיש אבל מילי אחרניתא יעברו עליו ומותר לצאת לסחורה נמצא בין למר ובין למר ממעטינן אנשים החוזרים מעורכי מלחמה דעובר עליהם כל שארי דברי הצבא וממעטינן נמי כל שארי ענינים שאינם מהצבא כגון יציאה לסחורה שמותר אפי' לחתן בתוך שנתו:

3690

3691וכן משמע מלשון רמב"ם פ"ז ממלכים וכן מבואר להדיא בסמ"ג עשין קכ"א ולאוין ר"ל דאינו אסור אלא בעניני מלחמה ושמירת העיר ובסמ"ק דלא מנה רק מצות הנוהגי' לא הביא כלל הך עשה דנקי יהי' ולא הלאוין דלא יצא ולא יעבר והיינו מפני שאינם נוהגים אלא בשעה שיש מלכות לישראל ונלחמים עם אויביהם ולא בזמן הזה כלל:

3691

3692ראה לבד זה מצאתי בס' המצות להרמב"ם במ"ע רי"ד נקי יהי' לביתו משמע נמי דלא קאי אלא אמלחמה וכן בלאוין שי"א מבואר כדבריו דלא קאי אלא אמלחמה אך סיים בסוף דבריו וז"ל ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו לסחורה כל שנתו עכ"ל והנה לעיל מיני' כ' הרמב"ם אע"ג דאיכא תרי לאוין לא יצא ולא יעבר לא מפני זה ימנה בשתי מצות והשיג הרמב"ן דנהי דהיוצא בצבא עובר בשני הלאוין מ"מ כיון שהמספיק מים וכדומה אינו עובר בלא יצא אלא בלא יעבור לחוד ה"ל למנותו ב' מצות ובעל מגלת אסתר כ' דבאמת ס"ל לרמב"ם דכל א' עובר בשני לאוין וכן הסכים במעין חכמה ולע"ד הוסיף עוד נופך ולומר דרמב"ן לטעמי' דמפרש לא יעבר אגברא ה"ל שפיר ב' לאוין מב' מינים משא"כ הרמב"ם כפי מ"ש לח"מ פ"ז ממלכים ס"ל כפי' הרא"ם דלא יעבר אצבא קאי ולא שייך לאו אדברי צבא רק שנמשך על לא יצא דלעיל לכן ה"ל מצוה א' יהי' איך שיהי' צ"ע תינח אי נימא דלא מיירי קרא אלא בדברי צבא שפיר י"ל דלעולם עובר על ב' הלאוין דאפי' המספיק מים יקרא יוצא בצבא כיון שעוסק בצרכי יוצא צבא אבל אי נימא דגם היוצא לסחורה עובר בלאו זה א"כ ע"כ א"א לחייבו משום לא יצא בצבא אלא משום לא יעבור ותיהדר קו' הרמב"ן לדוכתי' אע"כ נ"ל ברור דלא לאו ולא עשה אמרו הרמב"ם אלא מסברא כיון דהזהירה תורה שלא להכביד עולו בשום ענין מלחמה משום שיהי' נקי לביתו לשמוח עם אשתו א"כ ש"מ שמצוה לשמח עמה ושלא לצאת לסחורה:

3692

3693וי"ל עוד דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור"ש לפי המבואר בסנהדרין כ"א ע"א גבי לא ירבה לו נשים ע"ש וה"נ דכוותי' לר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ הכא דמפרש טעמא ושמח אשתו ע"כ אתא להוסיף איסור סחורה כל דבר המונעו משמחת אשתו ולר' יהודה דלא דריש בעלמא טעמא דקרא א"כ אע"ג דמפרש טעמא לא נאסור מניעת שמחת אשתו אלא ע"י עול שמטילים אחרים עליו לצבא המלחמה אבל לא ביוצא לרצונו לסחורה והרמב"ם גבי בגד אלמנה פסק כר' יהודה ע"ש בנושאי כליו:

3693

3694איברא בס' החנוך פ' תצא אשר עוררתני עליו בחכמתך מבואר להדיא בדבריו דמ"ע ולאו הזה נוהג בז"הז ביוצא לסחורה וגם הטעם שנתן משום שיקבע דעתו באשתו שנה תמימה ושוב לא יפנה לבו לאשה אחרת מבואר דנוהג גם ביוצא לסחורה אלא שצ"ע לפי טעמו מ"ט נוהג מצוה זו גם בנוטע כרם ובנה בית כמבואר בש"ס סוטה ורמב"ם הנ"ל דדוחק לומר שלא יחמוד בית וכרם אחר א"כ גם בלובש בגד חדש נימא הכי דכתיב ולא תחמוד כל אשר לרעך וראיתי בטעמי מצות של ר' מנחם הבבלי ז"ל טעם אחר הגון שבשנה ראשונה דעתו שקועה באהבת אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא ומפני כן הנושא אשה על אשתו ג"כ נקי יהי' לביתו פי' ויעשה בלא לב ויקלקל יותר מאשר יתקן וטעם זה שייך נמי בבית וכרם ולפ"ז מותר לעשות לסחורה של עצמו ואפשר החנוך מודה לטעם זה וס"ל בבית וכרם ליכא אלא טעמו של ר' מנחם ז"ל ובאמת מותר לצאת לסחורה ובאשה איכא נמי טעם נוסף שלא יהרהר באחרת משו"ה אסור אפי' לסחורה ויותר הי' ראוי לומר הטעם מפני האשה שתקבע דעתו באישה ולא תהרהר באחר אבל לא ידעתי מי נתן לנו רשות לחדש דינים ע"י טעמי מצות נעו מעגלותי' לא תדע:

3694

3695והנכון לפי מ"ש לעיל דמש"ס משמע עליו אאיש קאי ונחלת יעקב כ' דפשטי' משמע כרמב"ן דלא יעבר אגברא קאי וס"ל להחנוך דתרווייהו אגברא קאי והכי קאמר לא יעבר האיש עליו על עצמו ולכל דבר שהוא לא יטיל על עצמו שום דבר וכאלו כתי' כל דבר והרבה כיוצא בזה כמ"ש רמב"ן בתורה כמה פעמים וא"כ בלאו דלא יעבור מבואר שנאסר בכל דבר כן נ"ל לדחוק לדעת החנוך ומ"מ לדעתי הוא יחיד בדבר הזה זולת הרמב"ם במנין המצות שמשמע קצת לזהירות בעלמא ומ"מ בחבורו לא פסק כן:

3695

3696ונ"ל אפי' להחינוך לא מבעי דלת"ת מותר כדמצינו בש"ס פ' אע"פי דאזלו לבי רב ומשמע מיד אחר נישואין וגם החינוך גופי' כתב לדבר מצוה מותר וכן בדין דלא עדיף מיוצא צבא דלמלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו יוצא וה"נ לת"ת אלא אפי' למזונת נמי דה"ל מצוה כמבואר בש"ס ר"פ אלו מגלחין ואפי' להרוחה דפליגי התם תנאי מ"מ בז"הז הכל הוה למזונות כדבש"ע א"ח סס"י רמ"ח ובט"ז שם סק"ה ועיי' היטב בירושלמי ר"פ מקום שנהגו ועוד נ"ל דוקא כשנשא ואח"כ אירע מלחמה לא יצא בצבא אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר דאדעתא דהכי נישאת לו והה"נ לענין סחורה אם נישאת לספן או לגמל פשיטא שנישאת לו אדעתא שאחר הנישואין ישכים למלאכתו כדרכו ולא נצרכה אלא מי שנשא ואח"כ נזדמנה לו נסיעה ובכל זאת אמינא כנ"ל דליכא קפידא אלא לטייל אבל לסחורה לזמנינו הכל הוה דבר מצוה ולכל הפחות נטילת רשות מהני כמ"ש החנוך לחד דעה ואין להחמיר בזה כי העיקור לפע"ד כמ"ש לעיל בדעת רוב הפוסקים:

3696

3697וראיתי להעתיק לך מה שהעליתי כבר בענין הזה בחידושי תורה שלי אשר זה לשוני במצות צבא מלחמה ראיתי להעלות מ"ש רמב"ם פ"ה מה' דיעות הלכה י"א בעלי דיעה נוטעים כרם לפרנסתם ואח"כ בית ואח"כ נושאים אשה שנאמ' מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית אשר ארש אשה אבל בקללות אומר בהיפוך אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר שיהי' כל דבריו מהופכים והקשה בכ"מ וכן הראנ"ח בדרשות וכן בבאר שבע וצדה לדרך הא בקרא כתי' בית כרם ואשה והכי אמרי' פ' משוח מלחמה למדך תורה ד"א שיבנה בית וכרם ואח"כ ישא אשה וכן שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם ואח"כ ובנית ביתך זו אשה וכל הגאוני' הנ"ל בחדא מחתא תרצו בסגנון א' דמדאמר הש"ס ואח"כ ישא אשה ולא כן גבי כרם וכן שלמה בחכמתו אמר ואחר ובנית ביתך ולא אמר כן ואחר עתדה בשדה לך ש"מ דשלמה וגם הש"ס לא מיירי אלא מנשיאת אשה שתהי' בסוף אבל מסדר בית וכרם לא מיירי והואיל וראה הרמב"ם מהסדר הנאמר בקללות אשה בית וכרם ש"מ שמהראוי שיהי' ההפך כרם בית אשה ואני אבוא כמוסיף על דבריהם לומר דמה שאמר השוטר בית ואח"כ כרם אין ראי' כלל דהוא מיירי מחילול הכרם בשנה הרביעי' נטע כרם ולא חללו ולזה בנין הבית קודם אבל לעולם אימא לך דנטיעת הכרם קודם לקנין הבית ואח"כ מחלל בשנה הרביעית ויש להביא ראי' להרמב"ם עוד מדכתי' נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו ודרשי' שם פ' משוח מלחמה נקי יהי' זה כרם לביתו זה בית ושמח את כמשמעו הרי כסדר הרמב"ם כרם בית אשה אבל מ"מ צ"ע בקרא דשלמה שלא הזכיר כרם ולא חילול רק ועתדה בשדה לך מה ראה להקדים בית וגם הרמב"ם השמיט להך קרא ועוד דמייתי שנאמר מי האיש אשר נטע כרם וגו' כאלו כסדר הזה כ' בתורה וזה אינו וי"ל ג"כ מה שדקדק באר שבע מ"ט אמר הש"ס וכן אמר שלמה בחכמתו והלא משלי ברה"ק נאמר גם יש לי לדקדק משחז"ל מתחלת שמע ישראל כהן מדבר ומשמיע לעם והירא ורך הלבב שוטר מדבר ומשמיע לעם ומי אשר בנה בית כהן מדבר ושוטר משמיע מ"ט יש לחלק בין הפרקים האלו וליישב כל הנ"ל צריך אני להקדים ב' הקדמות א' כי לפע"ד י"ל ולחלק דבצדיק גמור העושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי וביתו אשר בנה הוא בית אלפנא ועמודי דגרסי אותו יש לו להקדים דבר מה לפרנסתו וליטע כרמו תחלה שיהי' לו מוכן לפרנסתו כדי שילמוד ברווח ואח"כ יבנה בית מדרשו כי התכלית הוא המאוחר וכמ"ש ראנ"ח שם בטעם איחור הנישואין לכ"ע ואמנם ברוב האנשים הבית הוא מקום מוכן להתפרנס ולעשות שם צרכי העה"ז ע"כ קודם לפרנסתו כי משם תוצאות חיים של העה"ז ובמקום אחר כתבתי בזה מה שנתעורר ברש"י ישן סוף פ' פקודי במה שמצינו לעולם בין בצוואה ובין בעשיי' ובין במסעות וחניות השלחן קודם למנורה ואמאי הרי השולחן בצפון ומנורה בדרום ש"מ המנורה חשיבא יותר שימין חשוב משמאל וכתבתי דהיינו לרמז הנ"ל כי השלחן הוא רמז להכנת הפרנסה תקדים להלימוד הרמוז במנורה והארכתי שם:

3697

3698עוד אקדים מ"ש רמב"ן דהכהן כי ה' הולך וגו' לומר לא יפקד מכם איש לא תיראו ואח"כ בא השוטר ואמר פן ימות במלחמה ומי האיש הירא וכ' וז"ל שלכהן ראוי לומר אל אוזן הצדיקים שיבטחו בה' ואם יהי' כן לא יפקד מהם איש ובאשר הוא הכהן משרת ה' ראוי לו לומר דברים כאלו אך השוטר מדבר בדרך הטבע ואל אוזן אנשים שאין בטחונם חזק ואחז"ל שתלתה התורה בבית כרם ואשה שלא לבייש את החוזר מחמת רך לבב שיכולים הרואים לתלות אולי בנה בית וכו':

3698

3699והשתא מאמר שמע ישראל שהוא רק לצדיקי' ע"כ נאמר ע"י הכהנים משרתי ה' לבדם ומאמר מי הירא הוא רק להבלתי בוטחים בה' נאמר ע"י שוטרים לבדם אמנם מי האיש אשר בנה בית שהוא מאמר כולל שהרי אפי' הצדיקים גמורים הי' צריכי' לחזור ע"י בית כרם ואשה שלא לבייש החוזרים על ידי רך הלבב ע"כ נאמר ע"י שניהם הכהנים והשוטרים ובשני אופנים הכהנים הקדימו כרם לבית שכן דרכם של צדיקים גמורים ואמנם בקרא מיירי רק מהשוטרים שאמירתם לבינונים הקדים בית לכרם וע"כ אמר בש"ס למדך התורה דרך ארץ שהוא רק מהלכות דרך ארץ לא מעיקור היראה וכן אמר שלמה בחכמתו דייקא בבחינתו בחכמת הנהגת העולם אבל לא בהנהגת התורה האמיתיות ורמב"ם מיירי מצדיקים גמורים כאשר מסיים ומייתי ראי' מויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו ע"ש בפנים. ומ"מ לא יתישב בטוב מאי דמייתי שנא' מי האיש אשר נטע כרם כאלו כתי' כן בקרא ובאמת בקרא כתי' דברי השוטרים ולא דברי הכהן ומי שדעתו רחבה יותר יראה ליישבו על אופן היותר נאות אלו דברי שם ושלום לך ולתורתך עם ברכת השנים חתימה טובה לאלתר לחיים ארוכים כנפשך היפה ונפש א"נ. פ"ב יום עש"ק ג' אלול תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3699

3700את חג המצות יחוג בדיצות ה"ה י"נ תלמידי הרב המאה"ג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כבוד מהו' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

3700

3701דשאילנא קמי' בענין נדונית חתני' ומעלתו ירד וצלל במים אדירים וכל יקר ראתה עינו מ"מ אראה לבאר קצת בעזה"י במרדכי פ' נערה סי' קנ"ד דקדק על לשון הבריתא שם מ"ז ע"ב כתב לה פירות כסות וכלים וכו' הא קיי"ל כרב גידל דדברים הללו ניקנית באמירה יע"ש וצ"ל דלא ניחא לי' למרדכי מאי כותב אומר כדמשני ש"ס על קו' זו בעצמה לקמן ק"ב ע"ב וי"ל דס"ל למרדכי דהך בריתא תנא דבי ר' חייא היא דדקדק בין אמירה לכתיבה כמבואר ר"פ הכותב וא"כ ה"ל למיתני אומר ותי' דמיירי בנישואי' שניים (או באופני' אחרים דלא שייך לרב גידל ויעיי' בתוס' ק"ט ע"א) ובתשו' רמ"א דקדק מדלא משני המרדכי דלהכי נקט כותב משום דעביד מילתא יתירתא משו"ה לא אמרי' אומדנא ואה"נ תיקשי אהש"ס דילמא כ"ע אמרינן אומדנא ושאני הכי דעביד מילתא יתירתא למיכתב שטרא במקום דהוה סגי באמירה אלא ש"מ דשום מילתא יתירתא לא מהני לבטל אומדנא ומזה הוכיח דאפי' קנו מיני' בקגא"ס נמי לא מהני לבטל הך אומדנא וצריכי' אנו להוסיף על דבריו ז"ל דאכתי קשה ה"ל למרדכי לשנויי דנקט כותב לרבותי' דרבנן דאע"ג דעביד מילתא יתירתא מ"מ אמרינן אומדנא דרבותא מיהת הוה וצ"ל א"כ ה"ל למנקט רבותי' טפי קנו מיני' ואפ"ה אמרינן אומדנא דלקושטא אין שום סברא לומר דמילתא יתירתא דכתיבה לא מהני לבטל אומדנא ומילתא יתירא דקנין מבטל אומדנא זה אין שום סברא לחלק ומ"מ רבותא טפי הוה ומדלא נקטי בריתא קנו מיני' ש"מ דלא נחית להך רבותא ומשו"ה הוצרך לדחוק דמיירי בנישואי' שניים:

3701

3702והשואל בחו"י סי' קכ"ב פשיטא לי' דלא שייך בירושת נדונית שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק שאינו בא עליו בתורת ירושה רק שהוא חוב ממש לו לעצמו (ובסי' צ"ז פסק חו"י בעצמו כן יע"ש) וכן הסכים בשבות יעקב ח"ב סי' קל"א והגאון בית מאיר סי' נ"ג כ' דמני' מוכח דהרי פירות כסות וכלים אפילו המה מסוימים ומיוחדים בעינא מ"מ ה"א חני' כתב לה ושטרא למטלטלי' לא עבדי אינשי ולא מיקני' מטלטלי' בשטרא וע"כ רצה לומר שכ' לו שטר שיעבוד על נכסיו על שהתחייב להעמיד לה אותן פירות כסות וכלים והדר ה"ל ראוי' אלא ע"כ לא שייך ראוי' בנדונית חתני' כלל שוב מצאתי כן להלכה בדברי מורי הגאון בקונטרס אחרון דספר המקנה סי' נ"ג ובחי' לכתובות מ"ז ע"ב ולפ"ז הו"מ המרדכי לשנויי דלהכי לא נקיט אומר משום דה"א דהפירות בעין ומיקני' באמירה מדרב גידל להכי נקט כותב דמיירי בנישואי' שניי' דלא מקני' באמירה ורק בשטרא ושטרא למטלטלי' לא עבדי' ונבין מזה דמיירי בשיעבוד על עצמו וקמ"ל דלא הוה ראוי' והבעל יורש ומזה הטעם עצמו לא נקיט קנין וא"כ הדר' קו' לדוכתא דלמא לרבותא דרבנן נקט כותב ולא הו"מ למינקט קנין אלא נ"ל אכתי ה"ל למינקט קנין בש"ק מעות כבת"כ דמייתי תוס' ומטבע לא נקנה בחליפי' ונדע שהשיעבוד הי' להתחייב על סך המעות ונשמע נמי דמילתא יתירא לא מהני אע"כ כתי' המרדכי:

3702

3703ודלא כמ"ש בקונטרס הנקרא חוט המשולש שנדפס סוף ס' תשב"ץ בח"א ממנו סי' למ"ד שנתלה בלשון רש"י דף מ"ח ע"ב שכ' מטלטלי' שייחד אבי' לכתובתה עכ"ל ומזה שפט דגם רש"י ורמב"ם וסייעתי' לא אמרו אלא ביחוד לה מטלטלי' והיא קנאתה לעצמו בדרכי' הנקני' ובהכי מיירי בריתא דכ' לה פירות כסות וכו' ואי לא קנתה מעולם גם לרש"י ורמב"ם אינינו מוציא ממון מחמיו ואהא פליג ר"ת אלו דבריו שם ודבריו בטלים נגד כולהי רבוותי' וגם לדבריו קשה לרש"י מאי מייתי ש"ס מדראב"ע שלא יצאו המעות מתחת יד הנותן ואפ"ה לית להו לרבנן אומדנא האמת יש כאן בלשון המרדכי סי' הנ"ל דבריו תמוהים שהקשה על שיטות ר"ת ותי' דמיירי שכבר נתן תוספת הכתובה לידה והחזירה לו ודברים אלו אין להם שחר כמובן:

3703

3704נחזור להנ"ל דדעת כל הגאונים הנ"ל שוים שאין בנדוני' חתני' משו' אין הבעל יורש בראוי וכן משמע מתשו' הב"ח סי' ב' שרמז עלי מעלתו דאין זכר למו מטעם ראוי' והא דכ' לבסוף שאם לא הגיע המעות לידו לא יוציא מיד יורשים התם בהפסד ונפל פלוגתא אי הי' ההפסד בעישור נכסי או בשארי נכסים ועל זה כ' שאינו יכול להוציא אבל בלא"ה מבואר דבריו דאין כאן משום ראוי:

3704

3705ומיהו בלשון בית שמואל סי' קי"ג ס"ק ט"ז משמע קצת דבעלמא אין הבעל יורש עישור נכסי דוקא הכא שבחיי אשתו סילקו האלמנה ממזונו' מפני חוב של עישור נכסי ה"ל כאלו כבר החזיקו הבת בעישור נכסי שלה וכגבוי דמי ויורש הבעל אבל בעלמא לא מיהו יותר נ"ל דלא הוה ראוי' ורק מטעם אומדנא דר"ת כ' כן דאלו לא הוה כגבוי בחיי האשה הוה אמרינן אומדנא כשם שהאב לא הי' נותן אלא ע"מ שתהנה בתו שעה א' ה"נ לא יהי' עישור נכסי אלא באופן זה ודלא כמשמע מב"ח סי' ב' הנ"ל דבשלמא אי כבר בא עישור נכסי ליד בעל ומתה בתוך שנה ראשונה יפה כ' ב"ח שם דלא שייך ותם לריק כוחכם כי בעלי הכח של זה כבר תמו אבל אם לא הגיע ליד הבת נימא אומדנא וגם האב לא הי' נותן אלא שתהנה בתו שעה א' ולעומת זה כ' ב"ש אם כבר עשו מעשה לסלק האלמנה ממזונות וה"ל כאלו כבר נתיאשו מזה הממון וכמ"ש לענין מסר המעות ליד שליש שכבר נתיאשו וה"נ ה"ל כאלו הגיע ליד הבת שעה א' ויורש הבעל:

3705

3706הארכתי בזה להלתמד במקום אחר להלכה ולא למעשה אבל לנידון שלפנינו שכתבו שטר הוראה שקבלו מיד הבעל סך כך וכך אינו נכנס בגדר שאלה כלל ע"כ לא כ' דאפי' זקפו במלוה לא מהני דאע"ג דיכול לחייב עצמו מה שאינו חייב מ"מ הכא כל חיובו אינו אלא מפני הנדן ואומדנא דמוכח הוא שלא כ' כן אלא ע"מ שתהנה בתו אבל שטר הודאה שהלוה לו מזומני' מידו לידו ומכ"ש שמסתמא נכתב בנוסחת תנאי' אחרונים שכבר יצאו י"ח סלוק נדן עד פרוטה אחרונה ושוב כ' ח"כ שהלוה להאפטרופס סך כך וכך מזה לא מיירי שום גאון והיינו דכ' חלקות מחוקק סי' צ סק"ב ונוראות נפלאתי על הגאון פנים מאירו' ח"ב סס"י קמ"ד ויעיי' תשו' צ"צ ותשו' שב יעקב בענין שח"ז ובנידון שלפנינו לית דין ולית דיין שהח"כ שיש לו על האפטרופס מחוייבים לשלם טבון ותקילין והא דלא מוקמי' בריתא דת"כ בהודאה משום דהיינו כבר באו ליד הבעל שהרי הודה כן:

3706

3707ולענין בגדים ותכשיטין שהיתה מתלבשת ומתקשטת בהן בהיותה תחת בעלה אלא שהמה מופקדי' עתה בבית יורשי' ולפע"ד ג"כ הדין פשוט דלא כפנים מאירות הנ"ל דהרי להמרדכי הי' פשוט דכתובתה בבית אביה שבדף מ"ח ע"ב מיירי שבאו לידה פ"א אף על גב שבשעת אירוסין באו לידה מ"מ קנתה היא ע"מ להקנות לבעלה בכניסת' לחופה והרי קנה אותם הבגדים והרי היתה נהני' מהם שעה א' ובעלה יורשה ונהי התוס' לא ניחא להו לאוקמא בריתא בהכי ומוקי לי' כר"נ י"ל משום דלשון כתובתה בבית אביה משמע שהיא עדיין ברשות אביה ולא שתהי' מופקדים בבית אביה שזה נקרא בית בעלה ולא שבקינן פשיטותא של המרדכי מפני ספק פירושו בכוונות תוס' וקרוב הדבר להכריע דלא פליגי תוס' ומרדכי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומה גם באומדנא דכל היכי דאיכא ספק כי האי ניזל לקולא לתובע להוציא אפי' כמ"ש רא"ש ב"ב פ' מי שמת סי' כ"א ויעמ"ש פלפולא חריפתא שם סי' כ"ג ומכ"ש הכא דהמחבר בש"ע סתים כרש"י ורמב"ם בשגם פשטא דלזון בת אשתו לא משמע כר"ת באומדנא דילי' כמו שהקשה בית שמואל ומה שנ"ל תי' נכון ומקובל עפ"י מה שהקשה תוס' בכתובות מ"ז ע"ב א"כ הקונה פרה ונטרפה נימא אומדנא יע"ש והמעיין בשרשן של דברי' ימצא כי לעולם אם אירע מקרה בהקונה או המקנה אמרינן אומדנא אבל בדבר הניקני' לא אמרי' אומדנא כי אין אחר קנין כלום לכן בפרה הניקני' לא אמרי' אומדנא אבל לא אצטריכא זוזי להמקנה והוא הדין לא אצטריכא פרה להקונה נימא אומדנא והכא האשה היא הקונה את הבעל בבחינה א' והבעל קונה האשה בבחינה א' ע"כ כשאנו עוסקים בנדן שמדידה לדידי' היא הקונה אותו במחיר הנדן ואירע מקרה בה הקונה דלא צריכא לבעל כי מתה בטל התנאי וכן לענין תוס' כתובה הוא הקונה אותה במחיר תוספת ואירע מקרה בו הקונה אמרינן אומדנא השייכות שם אך לענין לזון בת אשתו הוא הקונה אותה במחיר ומזונות בתה והאשה ניקנית לו כקונה פרה ומיתת האשה או גירושיה כטריפת הפרה דאירע דבר בהנקנה ואין אחר קנין כלום וכשם שצריך לשלם דמי הפרה לאיש אשר קנאה ממנו ה"נ צריך לשלם מחיר אשתו לבתה לזונה חמש שנים וזה לפע"ד אמת נכון אך כל זה אנו צריכי' לר"ת אבל לרש"י ורמב"ם לק"מ קו' תוס' מפרה דודאי אחר גמר קנין אין כלום והכא ע"ז אנו דנין באומדנא אי האירוסין הם גמר קנין או הנישואין ורק לר"ת ק' קו' תוס' מפרה וא"כ פשטיות הסוגי' מורה כמחבר ז"ל:

3707

3708אמנם מי יבוא אחרי הכרעת כל הגדולים והרמ"א ז"ל כר"ת גם נראה שתקנת שום שאנו נוהגים בכל גלילותינו מימות עולם היא בנוי' על מציא' שמצאו ר"ת כדברי תקנתו בת"כ בותם לריק כחכם ויעי' בס' הישר זה נבנה על שיטות ר"ת דאלו לשיטות רש"י נימא דת"כ מיירי בעדיין לא נתן ומתה בתו וצריך ליתן אחרי מותה למי שלא עמל בו בזה איכא משום ותם אבל היכי שכבר הוציא מידו ונתיאש ממנו אין ראי' שיהי' בזה משום ותם ועל זה נבנה תקנת שום עפ"י ר"ת וא"כ יש קצת ראי' דלא כנ"ל דא"כ אכתי דלמא מיירי כנידון שלפנינו שחזר והפקידם ביד האב דמחוייב להחזיר ועכ"פ איכא עגמת נפש ותם לריק ומנ"ל לתקן להוציא מהבעל בתוך שנה ראשונה אע"כ דגם זה בכלל אומדנא דר"ת וכדעת פנים מאירות דמדינא דש"ס אינו מחזיר מ"מ אין זה הדקדק כדי להכריע נגד דעת המרדכי המפורשת:

3708

3709ויש לעיין קצת בלשון ב"ש סי' ע"ז ססק"ח משמע דבאו לידה לא הוה כידו של בעל מיהו התם אמרדכי קאי דתפיסה מהני לה ורק בממון לא שייך שבח בית אביה לכן היכי שעדיין הוא בידה ולא הגיע ליד הבעל מעולם אין לך שבח בית אביה יותר מזה אבל במתה לא מצינו כן להדי' ומ"מ בהני מטלטלין טוב לפשר שישארו להזרע קימא של האשה משום עגמת נפש אבל יורשים לא יזכו בהם כלל. פ"ב יום א' י"א ניסן תקפ"ל.

3709

3710משה"ק סופר מפפד"מ:

3710

3711שלום וכ"ט לידידי תלמידי הרב המופלג כבוד מהו' יוסף נ"י אב"ד דק"ק לוג יע"א:

3711

3712גי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידן זוג איש ואשה ובן קטן ונלקח האיש לצבא המלחמה ונתעכבה האשה ג' שנים עד שנודע מקומו בארץ לועז אז מכרה מקומו בב"הכ בעד י"ב זה' ומהם פרעו ד' זה' שנתחייבה למלמד עם הבן וח' זה' קנתה סוס ועגלה ונסעה למקום בעלה והיתה שם עמו ד' שנים ועכשיו יצא לחירות וחזרו הזוג למקומם ומערער הבעל עם הלוקח שלקח מהאשה מקומו בב"הכ וטוען שאין במכירת האשה כלום:

3712

3713הנה מה שמכרה ליקח סוס ועגלה ליסע למקום בעלה פשוט יותר מביעא בכותחא דשפיר עבדית השתא למזונות מוכרת שלא בב"ד וה"ה לכסות והי' ראוי' שתמכור גם לתכשיטי' אלא משום שאין לה בעלה לפני מי תתקשט כל זה מבואר בש"ס ורמב"ם ובש"ע א"ע סי' ע"ה סעי' ה' וח"מ וב"ש שם והשתא למזונות דלכמה פוסקים הוא לאו דאורי' וגם אינו צורך גופו של בעל אלא לשלם חובתו ושיעבודו לאשתו וגם קא כלי' קרנא שאוכלת ומכלה קרנא בכל זה מוכרת שלא בב"ד לקיים עונה האמורה בתורה ולקיים מ"ע של פ"ו ולהצילו מעבירות חמורות בין אנשי הצבא לא טוב היותו מלבדו ושלא להשהות אשת איש בחורה בין אנשי' רבים אשר לדעתי מחויבי' לכופה למכור וגם הא לא כלי' קרני' שהרי בבואה למקום בעלה הרי יש לו העגלה והסוס פשיטא בלי ספק שכדין מכרה ועוד נ"ל דעדיפא ממזונות דאלו הזן אשה הניח מעותיו על קרן הצבי כיון דאין גופו נהנה ה"ל כמבריח ארי בעלמא משא"כ מי שהי' ממציא להאשה להוליכה לבעלה הי' משתלם מהבעל כיורד לתוך שדה חברו העשוי' ליטע וזה יובן ממ"ש בית שמואל סי' ע' סקכ"ו והוא מהתוס' ומעתה כיון שברשות מכרה אם הותירה ושילמה להמלמד מהמותר שפיר עבדית ועוד אפשר אם לא שלמה לו לא הי' מניחה ליסע ממקומה לבעלה וא"כ הכל כדין בלי ספק:

3713

3714אך אם היתה מוכרת רק לשכר שעתיד ללמוד עם הבן גם בזה נ"ל להלכה שבדין עבדית כאשר יבואר אי"ה באר היטב הנה בהג"ה מיי' פ"א מת"ת פשיטא לי' להרמב"ם מר"ב דכיון דחייב האב לשכור מלמד לבנו א"כ כופי' ויורדי' לנכסיו דמ"ש מבעל חוב משום דפריעת ב"ח מצוה ה"נ מצוה והלח"מ טרח למצוא מנ"ל שהיא מ"ע דאורי' להשכיר מלמד דלמא קרא והודעתם לבניך ולבני בניך להקדים בנים לבני בנים לחוד אתי ולעולם בחנם אבל בשכר מדאורי' מנ"ל ואי הוא מדרבנן מאי מייתי ראי' מפריעה דבע"ח שהוא דאורייתא ע"ש ולפע"ד ליישב בפשיטות דכי האי גוני איתא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"א) אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם ופריך ר"נ פשיטא ומשני לא צריכה אפי' נכרי ברבית וישראל בחנם מ"מ עמי בחנם קודם וה"נ ודאי עיקור קרא להקדים בניך לבני בניך כפשטי' אלא קשה פשיטא קרוב קרוב קודם בכל הצדקות וצ"ל לא צריכה אלא בניך בשכר ובן בניך בחנם אם א' רוצה ללמוד עם בן בנו בחנם אבל עם בנו לא ילמד אלא בשכר דוקא ואז לא ילמד עם בן בנו קדים בנו בשכר עם בן בנו בחנם וא"ש קרא וא"כ ממילא מוכח דמחויב להשכיר מלמד לבנו מן התורה והשתא תו שפיר יליף מהר"מ מפריעת ב"ח דנחתינן לנכסי':

3714

3715אך ש"כ בנה"כ ר"סי רמ"ה הקשה הא בצדקה ומזונות בניו ובנותיו פסק הרמב"ם בפניו דוקא כופי' וכן הוא להדי' ש"ס פ' נערה דיצא לדעת למד"ה ב"ד זנין אשתו ולא בניו ובנותיו ולא ד"א מאי ניהו צדקה הרי דבניו ובנותיו וצדקה דהוי נמי מ"ע דאורי' ואין יורדי' לנכסיו שלא בפניו ולא דמי לבע"ח וא"כ ק' למהר"ם דלהשכיר מלמד יורדין שלא בפניו. הנה אי לאו דהוה קשי' ממזונות בניו ובנותיו מצדקה לעניי' אחרי' לא הוה ק' מידי דחיישי' שמא שם במקומו במדינת הים ג"כ נזדמנו לו היום עניים ונתן להם לפי האומד ומשו"ה אינם יכולי' להוציא ממנו שלא בפניו משא"כ להשכיר מלמד לבניו אך ממזונות בניו ובנותיו אע"ג דגם חיובא הא מטעם צדקה מ"מ לו יהי' שנתן היום לעניים אחרים במדינת הים מ"מ אינו דומה לבניו ובנותיו שבכאן ואפ"ה אין זנים שלא בפניו וקשי' לכאורה:

3715

3716ונלע"ד הא לק"מ דהרי התוס' והר"ן הקשו איך כופי' על הצדקה וה"ה על מזונות בניו הלא הוה מ"ע שמתן שכרה בצידה ותי' הוה כמה לאוין לא תקפוץ ידך ולא ירע לבבך ע"ש וא"כ תינח כשהוא פה והעני בפניו ומרוע לבבו קופץ ידו עובר בלאוין הללו אך אי איננו פה עמנו היום אין נותן לו או אינו זן בניו אינו עובר על שום לאו אך כשנותני' מקיים מ"ע פתוח תפתח את ידך וכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין יורדי' לנכסיו וכל זה במ"ע של צדקה אבל במ"ע של שכירות מלמד שאין מתן שכרו בצדו כופי' וצדקו דברי מהר"מ מר"ב ורמ"א דפסק כוותי' וא"כ יורדין לנכסיו להשכיר מלמד לעתיד אבל לפרוע מה שכבר למד הוא מטעם בע"ח מ"מ בכל אופן בנידון שלפנינו יפה עשו שמכרה מקומו בב"הכ ומכרה קיים כנלע"ד ואחתום בברכה. פ"ב כאור בקר ליום ה' ר"ח כסליו תק"צ לפ"ק

3716

3717משה"ק סופר מפפד"מ:

3717

3718שלום וכ"ט להרב המופלא מו"ה אברהם צבי כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק סענטפעטער יע"א:

3718

3719ע"ד א' שחבל באמו עד שהדם שותת ממנה וממוני הקהל כפו אותו בדרך קנס עד שאמר רוצה אני לסלק עצמו מירושת אמו לכשתמות ונכתב בס' בלשון דייטש וחתם הוא עצמו ועתה מתה היום ונשאר כל חלק ירושתו לאחיו השני ובן זה מערער עתה בטוענו שאין הסילוק מירושת אבותיו מועיל כלום ורוצה לירד לנכסי אמו המגיעי' על חלקו ורצה מעלתו שאודיע דעתי הקלושה בענין זה:

3719

3720תשובה אמת נכון הדבר שאין סילוק ולא שום קנין מועיל לסילוק עצמו מירושת מורישיו כמ"ש הר"ן ר"פ הכותב וכמ"ש ב"ש ס"סי צ"ב וכן הסכים בית מאיר שם לאפוקי ממה דמשמע בתשו' חו"י סי' נ' ודלא כנחלת שבעה שסידר שטר סילוק אחר נישואי' דליתי' ובארתי הכל במקומו בעזה"י:

3720

3721אמנם הכא נ"ל הואיל דמטעם קנס אתי' עלה כופין אותו לקיים ומכ"ש שלא לעבור על נדרו שלא לירד לנכסי' ההמה והנה מבואר בתה"ד ופסקו בש"ע א"ע סי' צ"א וב"ש סקנ"ג וכן בש"ך יו"ד סי' רמ"ח סק"י דבעל חייב לשלם קנס עבור אשתו שנתחייבה לקהל משום דה"ל כקרבן שהבעל חייב להביא קרבן עבור אשתו ע"ש וכיון שזכינו לזה הדין אומר אני לא מבעי' לשיטת הרמב"ם שהוא דעת המחבר בש"ע ח"מ סי' רי"ב סעי' ז' דבאומר מה שיוציא אילן זה אתננה לעניים אע"ג דה"ל דבר שלא בא לעולם מ"מ כופין אותו לקיים נדרו וה"נ נדר גדול נדר לאלקי ישראל להביא קרבן אולי יתכפר לו במקצת וכופי' אותו לקיים נדרו אלא אפי' להחולקי' וכן נראה לרמ"א שם עיקור כיון שאמר בלשון אתננו לעניים א"כ נדר אין כאן וחיוב אין כאן מ"מ היינו התם שנדר לתת הדבר לעניים אבל הכא שהנדר והקבלה על עצמו שלא יקבל ממון זה להיות לכפרה על חטאו כמי שנדר שלא יאכל וישתה ביום פלוני או שלא יהנה ממעו' אלו או מדבר זה הכל חל על גופו וה"נ אסור לו לקבל אותן הנכסי' כי כן קבל עליו ועיי' ט"ז ומג"א ס"סי תקס"ב ולא שייך הכא לומר כיון שחבל באמו קים לי' בדרבא מני' ולא מתחייב ממון דז"א דכל דאתי לכפרה לית בי' משום קים לי' בדרבא מיני' כמ"ש תוס' פסחים כ"ט ע"א סוף ד"ה מאן וכו' ובד"ה ר' נחוני' וכו' ויעיי' קצות החשן ר"סי כ"ח ולענין חיוב לקיים נדרו לא שייך לומר נמי חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין וכו' עיי' תוס' ר"ה ו' ע"א ד"ה יקריב היכי דעבר על בל תאחר כופין אפי' חיי' חטאת ואשמו' ומכ"ש הכא דלא בעי לקיים נדרו כלל ועובר לאלתר על לא יחל וכ"כ תוס' יבמות כ"ז ע"ב ד"ה ר"מ מיחייב וכו' ומ"ש תוס' כריתות י"ב ע"א סוף ד"ה או דילמא ע"ש ישבתי במקום אחר מ"מ נ"ל אע"ג דאין להורידו לנכסי אמו כי היכי דתיהוי לי' כפרה אבל אם יש לו בנים יורדי' בניו לנכסי' מכח אמא דאבוה דלא עדיף קנס וכפרה דילן ממה שקצבה תורה בגזל הגר לשיטת תוס' ב"ק ק"ח ע"ב ד"ה לבניו ועיי' סמ"ע סי' שס"ז סקי"ב ואין להאריך יותר הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ה' ט"ו תמוז תקפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3721

3722שלום וכ"ט לידידי החרוץ השנון המופלג בנן של קדושים כבוד מהו' אברהם נ"י:

3722

3723נועמו הגיעני על נכון יום ה' שבוע העברה וכבר ביום שלפניו עמד לפני התו' מהו' מרדכי בנו של הראב"ד דשם ושאל כזאת מלפני ולא אביתי להשיב בלי אגרת מיושבי על מדין כי אין נכון להשיב בדיני ממונות ליחיד השואל שלא אהי' כעורכי הדיינין ח"ו והנה הגיעני מכתבו מעולפת ספירים חכו ממתקים וכלו מחמדים ועיקור שאלה במה שהייתם מסופקים במותב תלתא באשה שמתה אחר מיתת בעלה והניחה זרע קיימא ואח"כ מת גם הילד בנה ובא העזבון ליד הרב ונמצא בתוכו שטר חצי זכר הנכתב עפ"י נוסחאתו של בעל נחלת שבעה הנכתב בתורת חוב על אבי האשה אשר עודנו קיים והוא עומד וצווח להחזיר לו השטר כי אומדנא דמוכח שלא נתן כן אלא שתהנה בתו או יוצאי חלצי' אבל לא להוריש ליורשי הזרע קיימא משפחת אביו:

3723

3724והנה מעלתו צלל במים אדירים בחכמתו ורב תבונתו לומר אף על גב דנמצא כתוב בד"מ ופסק כן בהגה' ש"ע א"ע רס"י צ' דהאב יורש הזרע קיימא וצריך הזקן לשלם השטח"ז לחתנו והוציא כן ממ"ש מהרי"ו בפסקיו הקצרים שבסוף ספרו סי' ט"ז מהירושלמי דפ' מי שמת דשכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור מהודאתו דאין אומדנא בהודאה מ"מ בא פר"מ לעקור הא דרמ"א מג' טענות חדא מפני קושייתו של הרב בית שמואל שם דהא קמן דפסקינן אומדנא בנדוני' חתני' אפילו זקפן עליו במלוה ותו מדכ' סמ"ע סי' ר"נ סק"ח טעם שלא אמרינן אומדנא בהודאות שכ"מ משום דא"כ ה"ל לומר לשון מתנה דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי אע"כ משו"ה אמר בלשון הודא' דלא לימא אומדנא יע"ש וזה לא שייך הכא בשטח"ז שהוכרח לומר בלשון הודאה משום דבר שלא ב"ל כמובן וא"כ אין כאן הכרחו של סמ"ע הנ"ל ועוד בו שלישית עפ"י ב"ש סי' נ"ג ס"ק ט' ליישב דלא אמרי' אומדנא במזונות לבת אשתו ומתה אשתו דאפ"ה ניזונית הבת דהטעם משום דזה שנתחייב לו קיים היינו הבת לא מתה וא"כ הא כל שמת אותו שנתחייב לו אמרי' אומדנא והכא הרי האשה וילדי' שנתחייב להם מתו ונימא אומדן דעת שלא ליתן ליורשי חלצי' אלו דבריו אלא שהמתיק כל פרט ופרט בפלפלת כל שהוא כראוי לו:

3724

3725והנה על המדוכ' הראשונ' והשני' כבר ישבו כסאות למשפט דהגאון מהר"י מעליר רצה לדחות מהרי"ו ורמ"א הנ"ל מפני קו' ב"ש ומפני ק' שני' דהכא הי' הכרח לכתוב לשון הודא' ולא מתנה ונסתייע מתשו' חנוך בי' יהודה סי' קל"ג יע"ש וכבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלא בתשו' שב יעקב סי' כ"ו ג' איתני עולם ה"ה הגאון כנסת יחזקאל והגאון שבות יעקב והגאון שב יעקב והעלו להלכה ולמעשה שאין לזוז מפסק רמ"א אפי' לפי נוסח' בעל נחלת שבעה וכפי הנראה אין ס' זה מצוי בידו ע"כ אזכיר בקיצור סברת הגאונים הללו:

3725

3726הגאון בעל כנסת יחזקאל כ' ביישוב ק' ב"ש דהרי חזינן בנדוני' חתני' דוקא כשמתה הבת אבל כשהמירה לא אמרי' אומדנא והיא מתשו' הרא"ש המובא בסי' קי"ח ובפסקי מהרי"א סי' רט"ז ועוד הרבה באריכות בתה"ד ויעיין שם בהג"ה רמ"א סי' הנ"ל והכל מטעם דלא אמרי' אומדנא אלא במידי דשכיח וסלוק האב אדעתי' הוה כאלו התנה כן אבל דבר שא"א לאסוקי אדעתי' ליכא למימר דהוה כאלו התנה וא"כ ה"נ למיתה דתרי האם ויוצאי חלצי' הוא לא שכיח ולא אמרי' אומדנא והגאון בעל שבות יעקב נדחק לחלק דבנדוני' חתנים שבשעת כתיבת התנאים מתחייב לסלק החתן בשעת חופה לכשיארע אח"כ שבשעת חופה זוקף עליו במלוה ושט"ח מ"מ הכל מרצון החתן שמרוויח לו זמן ע"כ אין ביד האב להתנות בפירוש שום תנאי שאם תמות הבת שלא ישלם החוב ע"כ הוצרך לכתוב השט"ח סתם ולעולם אומדן דעת שלא התחייב אלא שתהנה בתו משא"כ בשטח"ז הרי קמן נוסחא' תיקוני שטרות ישנים שהבי' בנ"ש ובבית שמואל וצמח צדק לכתוב ולהתנות בפירוש שאם בשעת הורדה לנחל' לא תהי' הבת ולא ז"ק שלא ירש החתן זה החוב ומדשינו זאת הנוסחא סברו וקבלו שלא לדין אומדנא:

3726

3727והגאון שב יעקב העלה וז"ל לפענ"ד לא קשה כלל ודאי הא חשבינן לי' לאומדנא שלא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו וע"כ צ"ל בתו עצמה אבל אם מתה בתה לא אף שהניחה ז"ק אפ"ה הוה אומדנא שלא הוי נתן לה וכן כ' מהר"י בתשו' סי' שכ"א בשם ר"ת וכן א"כ ראינו דאומדנא דמוכח הוא בדעת ב"א דאינו נותן נדוני' אלא ע"מ שתהנה בתו עצמה דוקא אבל אם מתה אפי' יש לה ז"ק לא מהני לפ"ז בשטח"ז לפי המנהג דכ' לה ולי"ח אף דמתה בתו אפ"ה דעתו ליתן לי"ח אף שלא תהנה בתו א"כ אפשר לומר שלא הקפיד נמי אם יורש אח"כ אביהם זכות זרעו ועכ"פ יצא כבר מכלל אומדנא דמוכח דהוה בנדוני' חתנים ותו כ' שם ומ"ש כת"ר דבשטח"ז הוי נמי אומדנא דמוכח דאלת"ה אי מת נמי הבעל והניח אחריו דודו וכו' אין לנו לבדות אומדנא דמוכח מסברתנו נחזי אנן הלא האי נדון דמהרי"א הנ"ל דסיים בפירוש שתקנה בהם חגורה אעפ"כ כ' מהרי"א דלא הוי אומדנא דמוכח וכו' א"כ בשטח"ז הנהוג בזמנינו עשה נגד האומדנא ליתן להבעל אם יש לו ממנה בנים א"כ אזיל האומדנא מהאי גברא עכ"ל לעניננו:

3727

3728והגאון בית מאיר בתשו' שבסוף הספר סי' ג' כתב ליישב קו' ב"ש על רמ"א הנ"ל וז"ל דהא מהרי"ו יליף דינו מדחזי' בשכ"מ שהאומד אלים טובא שאפילו בנתן כבר ליד המקבל אם עמד מפקי' מיני' ואפ"ה אם נתן בדרך הודאה כאלו אינו נותן לו מתנה מאומד לא אמדינן מכ"ש באומד זה שאנו דנין עלי' דאפי' לר"ת (בנדוני' חתני') אם כבר הוציא הנדוני' מת"י פ"א אמרי' אסוח אסח דעתי' מיני' כמובא בתה"ד סי' שכ"א מכ"ש שנאמר אם כ' בלשון הודאה כנוסח שח"ז דלא אזלינן שוב בתר אומדנא ומה דאזלי' בתר אומדנא בזקפן עליו במלוה מה ענין זה להודאה התם נותן עליו שט"ח על נדוני' שהתחייב ואם אומדינן דנדוני' אין כאן גם שט"ח אין כאן דהתם לא נעשה שום דבר בהודאה אלא אחר שבזמן חתונה לא סילק לו חובו שבתנאים במזומנים נתן לו ח"כ סתם ויש סוברים שבזה ה"ל כשילם לו הנדן ויש סוברים דלא הוה כפרעון אבל הכא שהוא מודה שקיבל מידה לידו סך כך וכך כמו שהודה איסור גיורא ב"ב קמ"ט ע"א שהמעות שהם ביד רבא הם של בנו ואנו מאמינים זה באמת מכח הודאת בע"ד מה אומדנא נימא בזה הלא הוא קבל מידה לידו הסך ומחויב לשלם לה או לכל הבא מכחה וחלוק זה ברור ונכון בלי פקפוק וב"ה שכוונתי בזה מדעתי לדעת הגדול הזה אשר רוב דבריו דברי אלקים חיים המה וכ"כ רומז בב"י סי' נו"ן שכתב על שם רבנו ירוחם וז"ל ונדוני' שנוהגי' לכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החותן כשמשדכים ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שניגבי' בכל ענין אפי' חזרו בהן הוא או היא שכבר הודה וחייב עצמו ושיעבד עכ"ל שוב מצאתי ראיתי שלכך נתכוון גם מ"ו הגאון בקו"א דהפלאה סי' צ' ומינה אין לזוע:

3728

3729האמנם ראיתי בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' ס"ט רוצה להוכיח שגר שמת והניח נכסים ביד אחרים אין בע"ח גובה מהם כמו שאינו גובה ממטלטלי' דיתמי דאל"ה מה הי' לו לאיסור להודות על שקר ה"ל לחייב עצמו בשטר לאיסור נגד נכסיו אע"כ לא הי' גובה מרבא ולהנ"ל קשה מאי ראי' דלמא אי הי' מתחייב אמרי' אומדנא ואם עמד חוזר וכיון שאם עמד חוזר ה"ל כשאר מתנת שכ"מ דליתי' בגר ואפי' אם לא יחזור לא מהני כמבואר סברא זו דתוס' ב"ב קמ"ט שם משו"ה הי' צריך להודות שאלו הנכסים הם ממש של בנו שאז לא אמרי' אומדנא וקנה קנין גמור ולא מטעם שכ"מ וע"כ מוכח מרמב"ן דס"ל אפי' במתחייב סתם ולא שקיבל הסך מידו מ"מ לא אמרי' אומדנא וא"כ קשה מ"ט נימא אומדנא בנידוני' חתנים שזקפן במלוה וי"ל ולחלק עוד כמובן יהי' איך שיהי' אם נדחה חדא מקמי חברת' ע"כפ לא נדחה הא דמהרי"ו שהוא ש"ס ארוך מאיסור גיורא ונדבר עוד מזה לקמן אי"ה:

3729

3730ומה שרמז מעלתו עוד דמלשון צמח צדק משמע דכפי הנוסח שלנו והזכיר הבת והז"ק משמע בשעה שירדו לנכסים יהי' א' מהם קיימים כבר הרגיש גם בזה הגאון בית מאיר בסי' צ' וכ' וז"ל ואין לומר נמי בהיפוך למאי דכ' הצ"צ וכו' וא"כ לנוסח הנ"ש שלא נזכר תנאי זה כלל י"ל אפי' הניחה ז"ק ומת אחרים לא יירש הבעל דזה ליתא ובמח"כ בזה לא כיון במהרי"ו דא"כ לא הוצרך ללמוד דלא אזלי' בתר אומדנא משכ"מ שהודה דלדברי הצמח צדק מבואר בשטר להיפוך מהאומדנא אע"כ דלית למידק מידי מהשטר כי י"ל דלשון אם תלך בלי ז"ק קאי אעיקור חיילות הפרעון שאם יתגלה אז שהלכה מאז בלי ז"ק יהא החוב בטל לכן עיקור טעמו יליף משכ"מ וכו' לכן אף לנוסח הנ"ש פסק מהרי"ו במקומו עכ"ל לעינינו:

3730

3731ומה שרמז עוד וכן הוא בחינוך ב"י שאין ותם לריק כח יותר מזה ואין זה דרכי נועם שיירש דודו או בן דודו וכבר הזכרתי לעיל שגם מהר"י מעלר כתב זה אהגאון שב יעקב לא קבל ממנו ולע"ד לא נאמר עגמת נפש ותם לריק אלא בחייו שיראה בעיניו יגיע כפו נתנו לעם אחר אבל חוב זה שאינו חל אלא בשעת מותו ומי יודע מה שיהי' אחריו בזה לא שייך כל כך ותם לריק וגם חילוק זה ראוי וכדאי לדחות ק' ב"ש ולא דמי למזונות כלתו שכתב תומים סימן ס' ססק"ט שיש בו משום עגמת נפש דהתם הוא חי וניזונית על שולחנו משא"כ הכא ועוד נ"ל דהכא שמת הבעל בחיי אשתו וז"ק שלו ואח"כ מתו הם מיגרע גרע דהנה בודאי בשעת כתיבת שטח"ז לא עלה על דעתו להתנות שאם ימותו גם שניהם האשה והז"ק מה יהי' כי לא עלה דעתו כך מידי דלא שכיח ואח"כ כשמתה בתו בחיי חתנו והניח ז"ק אע"ג שהי' לו להעלות על הדעת שימותו הז"ק בחיי חתנו ויירשנו ומ"מ מה ה"ל למיעבד כי חתנו לא יתן רשות לז"ק למסור השטר ליד אבי זקנו ולשנותו מאשר כ' בו משא"כ הכא שמת הבעל תחלה הלא בתה ברצונה הטוב היתה נותנת רשות לאבי' לשנות נוסחת השטח"ז ולהתנות שאם ימות הז"ק שלא יוגבה כלום ומ"ט לא עשה ככה אע"כ גמר והקנה שיהי' להז"ק וליורשיו ככל אשר לו ממש:

3731

3732ונבוא אל השני' מ"ש מעלתו ממ"ש סמ"ע סי' ר"ן סק"ח דמשו"ה לא אזלי' בתר אומדנא בהודאות שכ"מ משום דה"ל למימר בלשון מתנה ומדלא אמר הכי שמע מינה שלא רצה לחזור בו כשיעמוד וסברא זו לא שייך הכא בשטח"ז משום שע"כ הי' צריך להודות משום כמה טעמים גם בזה קדמו בחנוך ב"י סי' קל"ג ומהר"י מעלר בשב יעקב הנ"ל והגאון שב יעקב צווח עלי' כי כרוכיא הא בשכ"מ נמי איכא כמה נפקותות בין הודאה למתנה ע"ש ועוד צע"ג הא עיקור הדין נובע מאיסור גיורא והתם ע"כ לא הי' אפשר בענין אחר כ"א בהודאה ואפ"ה לא אמרי' אומדנא וע"פי מ"ש לעיל בשם תשו' רמב"ן י"ל דהומ"ל חייב אני לו א"נ י"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה ואי וכו' וכל זה דוחק והנה עיינתי בפרישה ששם ביאר הסמ"ע דברי עצמו ושם נאמר כך אפי' אם נכסים אלו ידועים בברור לכל שהי' שלו מעולם מ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואמרי' שעתה הוא נותן אותם לו במתנה וכיון להוציא דבריו בלשון הודאה כדי שלא יהי' להם דין נותן מתנה לענין חזרה עכ"ל הנה למדנו מדבריו שאפי' ידענו שלא הי' שלו מעולם מ"מ קונה אותם מעתה ע"י הוראת בע"ד אלא שמשמע שמזו רגע מתחיל הקנין ולא נאמר שהי' של המקלל מעיקרא אלא מהשתא משמע אותם לו וזה א"א כמוכח ממ"ש תוס' וכל הראשונים במעמד שלשתן מה צורך להלכתא בלא טעמא ליתקן שיקנו באודיתא והתם ע"כ שיודה שהמעות הזה שהלוה לו הי' שייך מאז לפלוני דעתה אינו יכול להקנות מה שאינו בעולם וא"כ מוכח שיכול להודות שהי' זה מעולם שלו אפי' אנו יודעים שלא הי' בידו כלום דאל"ה לא הוה מקשו מידי דאכתי אצטריך מעמ"ש למלוה שרוצה לקנות למי שידענו שלא הי' המעות שלו מעולם אע"כ אפ"ה יכול להקנות ע"י הודאה שהי' מעיקרא שלו אפי' כלנו יודעין שזה אינו וא"כ לא הי' צריך הפרישה לדבריו אבל האמת יורה דרכו כי כך כוונתו דשני קנינים איכא באודיתא אחד הודאה דלא הי' אפשר בענין אחר אלא שיודה שהי' מעולם של רב מרי והשנית הוא שיודה שמתחייב לו עתה המטלטלין ההם וקונה מקנין כמו חייב אני לך מנה בשטר והנה בשכ"מ שהודה סתם מטלטלי הם לפלוני וכיון שאנו יודעין שבאמת לא הי' לו מעולם נכסים בידו הלא מאומדנא נימא שכוונתם שמעכשיו יהי' שלו בקנין אודיתא ולא בהודאה של שקר שהי' שלו מעולם וכיון שנאמר כן מאומדנא שעכשיו הקנס לו בשעה שהי' שכ"מ ולא שהודה שהוא נתנם לידו מעיקרא אלא עכשיו בחליו מקנה לו א"כ הדר ה"ל ככל מתנת שכ"מ ואם עמד חוזר ולא דמי לדרב מרי דאיסור ע"כ הודה שרב מרי נתנם לו מעיקרא והרי הם שלו מעולם ובהודאה כזו לא שייך אומדנא וכסברת מהרי"ו הנ"ל אך בשכ"מ בעלמא שהודה סתם נימא שההודאה היא שמקנה לו מעכשיו והדר שייך בי' אומדנא שאם עמד חוזר ועל זה תי' אם הי' כוונתו לחזור בו הי' אומר בלשון מתנה ומדאמר בלשון הודאה ש"מ שכוונתו ליפות כח המקבל בכל לשון של יפוי כח ובכללו שאם עמד לא יחזור ודברי סמ"ע נכונים ודינו של מהרי"ו אמת וצדק וא"כ הא נידן דשטח"ז דנכתב באמת בלשון הודאה שקיבל מידה לידו סך כך הרי לית דין ולית דין דלית בי' אומדנא בלי שום הוכחה:

3732

3733ופר"מ שפיר חזי דברי הגה"ה חכם צבי לט"ז בחשן משפט סי' ס' דהעלה לחלק בין נדוני' חתנים למזון בת אשתו דהתם החיוב לבתו ואין הבעל זוכה עד שיגיע לירש אותה משו"ה אמרי' אומדנא משא"כ בבת אשתו שהחיוב חל מיד לזון הבת לא אמרי' בי' אומדנא ומזה שפט מעלתו דהא שטח"ז נמי החיוב לבתו וז"ק שלה והבעל לא יזכה עד שיירש מאשתו וא"כ נימא בי' אומדנא מטיבותא קאמינא הא נמי סיעתא לדידן דאלת"ה דברי חכם צבי אינם מובנים דהא קמן בשכ"מ דאפי' כבר הגיע המתנה ליד הזוכר ועמד השכ"מ צריך להחזירו מאומדנא בעלמא ואם בא חכם צבי לחלק בסברא קלושה שלו כיון דחל החיוב לזון הבת מיד לא נימא אומדנא וכי עדיף חיילות החיוב ממה שהוא כבר בידו וע"כ לומר שאין לדמות האומדנות אהדדי בשכ"מ האומדנא גדולה דלא שביק אינש נפשי' ערטלאי ויהיב לאחריני ומועיל זה אפי' הגיע לידו משא"כ אומדנא דנדוני' חתני' דע"מ שתהנה בתו או שיהנה הבעל מאשתו הוא אומדנא קלושה וכיון שהתחיל החיוב שוב לא פסק כצ"ל וא"כ הדברים ק"ו התם בשכ"מ דאלימא אומדנא אפ"ה כשהודה שקבל מעות אלו מידו של זה אע"פי שכלנו יודעין דליתי' לא אמרי' אומדנא כדמוכח מאיסור גיורי הכא בשטח"ז שהאומדנא קלוש והודה שקבל המעות מידה לידו לא כ"ש דלא נימא אומדנא וכבר כתבתי מזה לעיל:

3733

3734ומה שתי' בית שמואל סי' נ"ג על ק' הנ"ל מ"ש מזונות בת אשתו דלא אמרי' אומדנא ובנדוני' חתנים אמרי' אומדנא נדחק דבת אשתו שהתחייב לה היא חי' ורצה מעלתו לומר הכא אינם חיים אותם שהוא חייב להם דהיינו הבת והז"ק אהובי הכל הולך אל מקום אחד התם המתחייב עצמו מרצונו נימא אם אותו שהתחייב לו מת לא הי' דעתו לתת לאחרים חילו אבל הכא שאמר שקיבל מידם סך כך וכך והדין הוא להאמינו בזה א"כ מה לי ולאומדנא ויעיי' מ"ש מורי בהפלאה סי' צ' סק"ב שמסברתו אפי' באומדנא דיותר מוכח נמי לא נבטל השטח"ז הנכתב ע"ד הודאה כמנהום:

3734

3735והתוס' כתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא וכו' הקשו א"כ כל לוקח פרה ומתה יאמר ע"מ כן לא לקחה ותי' התם רצה ליכנס בספק משא"כ הכא בנידוני' חתני' ע"ש והיינו בספק שלא יכנס לחופה כלל אבל היכי שכנסה והספק שתמות אח"כ וגם הז"ק דלא שכיח כלל בודאי הי' נכנס לאותו ספק דלא שכיח כלל ובחי' בארתי לחלק דהכל תלוי בהקונה ומקנה ולא בדבר הנקנה ע"ד משל מכר פרתו ולא אצטרך זוזי דאירע המקרה בהמוכר או שיארע בלוקח שיבורר שלא צריך תו לפרה כמו האי גברא דמזבין נכסי' ולא אצטריך זוזי כיון שהמקריים נתחדשו בהמוכר או בהלוקח אזלי' בתר אומדנא אבל אם המוכר והלוקח כאז כן עתה והמקר' נולד בדבר הנקנה דהיינו שמתה הפרה בזה לא אמרי' אומדנ' היות כן בפיסוק שבין האיש והאשה שניהם הקונים והנקנים ובפיסוק שפוסק האב להחתן שישא בתו בבחינה זו הוה אבי האשה הקונה את החתן לבתו במעות שפוסק לו משו"ה אם מתה הבת אירע מקרה בהקונה נתבטל הפיסוק מחמת אומדנא וכשהחתן פוסק לאשה לזון בתה הרי הוא הקונה והאשה ניקנית לו בפיסוק שפסק לה ובתוכו לזוך בתו וכשמתה האשה ה"ל כמתה הפרה שהוא הדבר הנקנה ובזה אין הפסד במקח במיתת דבר הנקנה ולק"מ ק' ב"ש ולחנם נתלבטו בו ז"ל וא"כ אינו ענין לשטח"ז שאין זה לא בקונה ולא במקנה אלא הודאת חוב בעלמא [עיין לעיל סי' קנ"ו] ותבנא לדינו של רמ"א ואין לפקפק כלל שהטח"ז ירשו יורשי הז"ק אך היות כי הרבה יכול הזקן להערים להפקיע השטח"ז בכמה הברחות והערמות ע"כ טוב להיורשים שיבצעו הריב עם הזקן בחייו ועל יושבי מדין לעשות כחכמתם ואחתום בכל חותמי ברכות א"נ דש"ת. פ"ב יום א' ד"י מנחם תקע"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3735

3736החיים והשלום להרב הותיק המופלא מה' איצק וכו' אב"ד דק"ק ש"ד יע"א:

3736

3737אשר אותה נפשו היפה אודות גומר בת דבלים התובעת לא' שנדר לה באתננה שישא אותה וגם תובעת שכר הנקת הולד אשר תוליד והוא כופר הכל הנה מ"ש מעלתך מדברי רמב"ם בטור א"ע סי' קע"ז שאם הבת תובעת אותו אנסתני או פתיתני צריך לישבע היסת התם בקטנה שצריך לשלם לה בושת ופגם אבל גדולה שמחלה על הכל אין עליו שום תביעה מהתביעות האלה ואין זכר למו:

3737

3738ואודות שכר הנקה אם הי' ברור גמור שהולד ממנו כופין אותו הב"ד לשלם לה שכר הנקה כי חייב במזונות בניו הקטנים מדין צדקה וכופי' על זה וממילא מוכח שאין האם מחויי' להניק בנה ותוכל להשליכו תחת אחד השיחי' כי החיוב עליו ולא עלי':

3738

3739ואמנם אם הוא כופר שאינו בנו מי ישביעו כיון שאינו חיוב ממון אלא צדקה בעלמא ותו שלא תוכל לטעון עלי' בריא אתה ידעת שהוא בנך ודאי כי אפי' בא עלי' אפשר שאינו בנו ועוד מה לה עמו אם לא תרצה להניק תניחנו ותלך לה ואם הב"ד אבוהן דיתמי וישביעו אותו ע"פי ע"א דהיינו טענת חנם אין משביעי' ע"פי עד פסול כזאת האם יעיי' בח"מ ס"סי' ע"ה והב"ש ס"ס ע"ב קיצר בזה:

3739

3740אמנם מה שטוענת שנדר לה באתננה לישא אותה נראה לכאורה שתוכל להשביעו ואם כי שווי' אנפשי' חתיכא דאיסור' במה שאמר אין הולד ממנו ואסור לישא מינקת חברו ז"א ימתין כ"ד חדש וישא אותה כאשר נדר לה באתננה ואו ישבע היסת שלא בא עלי' או שלא נדר לה ונ"ל א"נ נשבע שלא נעברה ממנו נמי סגי דאפי' בא עלי' ונדר לה לישא אותה מ"מ כיון שנתעברה מאחרים א"כ איהי אפסדה נפשה שגרמה שלא יכול לישא אותה מיד וצריך להמתין כ"ד חדש ומצי למימר אדעתא דהכא לא נדרנא אלא שלפ"ז אפשר שצריך לשלם לה בשת ופגם כמו קטנה דאדעתא דהכי לא מחלה אלא ע"מ שישאנה ויש לדחות וק"ל:

3740

3741והנה הב"ח בח"מ סי' פ"ז שדא בי' נרגא בהך שבועה שעל אתנן כי כל נשים שלנו שהם פנויות נדות הן וקים לי' בדרבא מיני' וש"ך שם סקנ"ח תמה עליו דהא לא קיי"ל כר"נ בן הקנה שהי' עושה י"הכ כשבת ולפע"ד טעמי' דהב"ח משום דניתן להצילו בנפשו ובחידושי הארכתי ואין כאן מקום להאריך ואין לנו אלא דברי רמ"א שישבע ואם ע"י איום שבועה חוזר בו ומודה לדברי' כבר הורית מאז שמותרת לו ואין לך אמתלא גדולה מזו שמחמת כיסופא כפר ומאימת שבועת שוא חוזר ומודה ואין זה דומה לתשו' צ"צ סי' ק"ד והדבר מובן כיון שאין כאן אימת יסורים רק אימת שבועת שוא א"כ לא יודה על שקר ומותרת לו ובתשובה אחרת הארכתי בזה ואין כאן מקום לקבל אריך וה' ימיו יאריך הכ"ד החותם באהבה. פ"ב נגהי ליום ב' כ"ה טבת תקצ"ו לפ"ק.

3741

3742משה"ק סופר מפפד"מ:

3742

3743שלום תיניין בכל מקנה וקנין לידידי הרב המא"הג המופלג החרוץ ושנון בנן של קדושים מופלא באנשים כש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק ענטלינגה ואגפי' מדינת שווייטץ יע"א:

3743

3744פניתי אני עם לבי השתא הכא לעיין ע"ד שאלתו השני' ראובן הי' לי שטר חצי זכר מחמיו הנכתב על שם אשתו וזרע קימא שלה והנה מתה האשה בחיי אביה וירש בנה קטן השטר ההוא שוב מת הבן טרם היותו בן שלשים יום וגם לא נבדק אם שעריו וציפרניו נגמרי' או לא ונתעצמו הצדדי' אחר מיתת הזקן כי הבעל חתן הזקן בא לירש השטר מבנו הילד המת להוציא חובו הכתוב בשטר מנכסי הזקן שמת כמבואר דין זה בש"ע א"ע סי' צ' ובב"ש שם סק"ד ויורשי הזקן טוענים כיון דמת הולד בתוך שלשים ללידתו וגם לא נבדק אי נגמרו שערו וציפרניו והוא ככל המון הולדות שהם ספק בן ט' ספק בן ח' אין להוציא ממון מהם דמ"ש בש"ע ח"מ סי' רע"ו סעי' ה' אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא אפי' הי' קטן בן יומו הואיל וחי אחריה שעה א' יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל מ"מ כבר כ' שם באר הגולה שכוונת הרב"י דוקא בשנגמרו שערו וציפרניו כ"כ סמ"ע ססק"ז ושהב"ח העלה דעכ"פ אין להוציא ממון מהמוחזקים בפיהק ומת וחולה הוה כפיהק דוקא אכלו ארי ממעטינן זה הוא כוונתו שם למעיי' וכמ"ש ר"ן בשם רבנו יונה הביאו ב"י בא"ע סי' קנ"ו ודלא כהרז"ה דס"ל הלה הוא כאכלו ארי וא"כ ה"נ אינו נבדק הבן שמת וה"ל ספק נפל ואין להוציא ממון ופר"מ האריך מאוד לקיים דברי ש"ע כפשוטן דכל תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל מספק דאזלי' בתר רוב נשים בני קיימא יולדת ומוציאי' ממון ע"י האי רובא דעדיף טפי מכל רובא דעלמא כאשר הוציא מתוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות לא כ"ש ובזה האריך מאוד להביא ראי' וקושיות בענין הולכי' בממון אחר הרוב והלך לו בדרך מרחוק להוציא ממון מהיורשי' ושקיל מעלמא תנאי ובכולהי רבותא במקומו בענין ספק נפל וספק אשתהי לא עיין כי אלו הי' מעיי' בזה לא הי' נמצא אפי' דעת א' מכל הפוסקים שיוציא ממון על הרוב הזה כאשר אבאר אי"ה וכי ע"י קושיות ופלפולים נמציא דינים נגד אבותינו ורבותינו הקדושים נוחי נפש:

3744

3745ואמרתי גם כי אין פלפולים אלו מגיעי' לעיקר דין זה כלל מ"מ אקדים קצת להשתעשע בדבריו כדי לעמוד על האמת ותורה היא וללמוד אנו צריכי' ומקבלי' שכר על הדרישה מ"ש מעלתו והוציא מלשון תוס' סנהדרין ג' ע"ב הנ"ל דרובא דבן קיימא יולדת הוא עדיף משארי רובא דעלמא במ"כ שלא בדקדק כ' כן אדרבא גרוע הוא מרובא דעלמא דהכא המיעוט נפלים מצוי' כמ"ש תוס' ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא ובבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב ונדה מ"ד ע"ב וע"ז מ' ע"ב וראש פ"ק דחולין ומה שלכאורה סתרו עצמם בענין מים שאין להם סוף בארתי במקום אחר מ"מ כל אפין שוין דרובא ולד מעליא יולדת רוב גרוע הוא וה"ה ומכ"ש רובא טעו בעיבורא דירחא דהחוש יעיד מיעוט המצוי דלא טעו אך דעת התוס' בסנהדרין דגם בממון הולכין אחר רוב אפי' רוב גרוע כמו רוב נשים ולד מעלי' יולדת ורק רובא דרדי' דהוה גרוע דגרוע טובא בהא הוא דיש חילוק בין אימרא לממון והגריעותא דידי' ביאר הב"ח בח"מ סי' רל"ב משום דא"ג דרוב פשתן נקנה לזריעה דאיכא אחד קונה עשרה מדות לזריעה מ"מ רוב בני אדם קונים לאכילה אלא כל א' קונה מדה אחד נמצא שהוא רוב מצד א' ומיעוט מצד א' וכן רובי שוורים ניקני' לרדי' דאדם א' קונה כמה שוורים למלאכה מ"מ רוב בני אדם קונים כל א' שור א' לאכילה אלו דברי ב"ח ז"ל ועוד כ' מפורשים טעם אחר כי אותן שקונים הרוב לרדי' הלא הם בעצמם קונים מיעוט למאכלם גם כן ומשום גריעותא דהאי רובא לא אזלי' בממון בתרי':

3745

3746נמצא לפ"ז ג' מיני רובא איכא הגרוע שבכולן רובא לרדי' וכיוצא בזה דלא אזלי' בתרי' בממון כלל ב' רוב נשים ולד מעלי' יולדת וכדומה דעדיף מהך ובממון אזלי' בתרי' מק"ו דדיני נפשות ומ"מ מדרבנן חששו למיעוט המצוי אפי' באיסורא מכ"ש נגד חזקת ממון דאלימא חזקתי' ג' רוב אלים כגון מים שאל"ס דליכא מיעוט המצוי ואפי' מדרבנן לא חששו אפי' בחזקת אשת איש שעכ"פ אם נישאי' לא תצא ומ"מ משום חומר חזקת אשת איש לכתחלה לא תינשא וקרוב לומר דגם בממון החמירו מדרבנן ויעויי' בלשון תוס' ספ"ק דב"מ היכי פשיט מר אי' מממונא יע"ש ויעיי' מ"ש ה"ה פ"א מייבום הלכה ה' וז"ל ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה הוא חומרא של זה עכ"ל מ"מ נ"ל היינו במי שמת והניח נכסיו וממילא היורשי' נקראו מוחזקי' בכל מקום שהם אלא אנחנו דנים מי הם היורשי' המוחזקי' בזה שפיר י"ל קולו של זה חומרו של זה אע"ג דמ"מ שייך קצת חזקת נחלה באותו שבט עיי' ב"ב קנ"ח ע"ב מ"מ לא הוה אלים כמי שמוחזק בממון בידו ממש ואנו באי' להוציא מת"י דבהא עבדינן לעולם קולא לנתבע אפשר בהא עבדי רבנן תקנתא שלא להוציא ממון ולחוש למיעוט המצוי כמו באיסורא וכמו בנידון שלפנינו שאין נכסי האב הזקן חייבי' מטעם ירושה אלא מטעם חוב שחייב לבתו ויוצאי חלציה ותנאי הי' בדבר שאם לא יהי' לה בני קיימא לא יתחייב לשלם זה החוב וזה הוה מוציא ממון ממש נראה דחיישי' למיעוט המצוי בממון ק"ו מאו"ה:

3746

3747וכל זה לפי תוס' סנהדרין ג' ע"ב הנ"ל אמנם תוס' ב"ק כ"ז ע"ב כתבו תי' אחר לקושייתם דאמאי לא נילף ממון ק"ו מנפשות דאזלי' בתר רובא אפי' ליתא קמן ותי' דנהי דממון קיל מנפשות מ"מ המוחזק בממון אלים חזקתו ואין ללמוד ק"ו מנפשות אלא לענין רובא דבית דין דנגד רוב המחייבי' לא שייך חזקת ממון כי הם מוציאי' אותו מחזקתו וכיון דליכא חזקת ממון לענין חומר הענין בודאי איכא ק"ו ממון נפשות אבל רובא שלא ע"י ב"ד דאיכא חזקת ממון המתנגד לרוב ובהא ליכא ק"ו מנפשות ולא אזלי' בתר רובא ע"ש כי כך כוונת תירוצם למעיי' ועיי' היטב מ"ש תומי' בקת"כ סי' קכ"ג קכ"ד בזה והמעיי' יבחר:

3747

3748ויעיי' פירש"י בחולין י"ב ע"א דפי' ב' לשונות לחד לישנא אתי' רובא מהלכה למשה מסיני ולחד לישנא מסברא מה לי האי רובא או האי רובא ונ"ל דהתוס' דסנהדרין ודב"ק הנ"ל לא נצרכא אלא להך לישנא דרובא מסברא אתי' וא"כ קשי' נילף ממון ק"ו מנפשות אבל לאידך לישנא דמהלכה אתי' לק"מ ק' תוס' דוקא רובא דסנהדרין דכתיב בהדי' בקרא אחרי רבים להטות ילפי' ממונא ק"ו מנפשות אבל שארי רובא דלא כתיבי בהדי' בקרא אלא מהלכה אתי' כנפשות ואיסורא תו לא ילפי' ממון מיניהו דאין דנין ק"ו מהלכה ולפ"ז אפי' בלא סברא דאלים חזקת ממון נמי לא אזלי' בתר רובא בממון וזה נוטה לדברי רש"י דב"מ כ"ג ע"ב שכתבתי כבר למעלתו בזה:

3748

3749ויש כאן מקום עיון בתשו' רשב"א ח"ג סי' שע"ה והובא בב"י י"ד סי' שע"ד ובלחם חמודות הל' טומאת כהנים שאלה בנמצא מת במקום שרוב ישראל מצוין אי הולכי' אחר הרוב והסנהדרי' שהיו בודקי' העדים מכירי' אתם אי ישראל הרג אם שואלין כן במקום שרוב ישראל דבירושלמי איתא להדי' נהרג בין טברי' לציפורי חזקה ישראל הי' והשיב רשב"א הא מסתפקא לי דאפשר איתא הא דירושלמי דבאיסורי' הולכי' אחר הרוב ושמא אף בדיני' נעשה כן וכו' אלא שאני מסתפק הואיל ולא הוזכר כן בגמר' ועוד בד"נ כתיב והצילו העדה וכו' יע"ש והוא תמוה דהא ר"פ בן סורר ומורה מספקא לי' להש"ס בההיא גופי' אי לא אזלי' בתר רובא בד"נ משום דכתיב והצילו העדה ומסיק דאפי' ברובא דליתי' קמן אזלי' בתרי' וצ"ע ולפי חומר הקו' צריך אני לומר דס"ל לרשב"א ע"כ לא החליט הש"ס דאזלי' בתר רובא בד"נ אלא היכי דלא איקבע מיעוטא בפנינו כגון ברובא דליתי' קמן דגם המיעוט לא איקבע בפנינו דליתי' קמן משא"כ ברובא דאיתי' קמן בין טברי' לציפורי דעכ"פ איקבע פה מיעוט גוים ואפשר שנזדמן להרוצח א' מהמיעוט גוים שפיר אמרי' והצילו העדה ולא דמי לסנהדרי' דאע"ג דאיקבע מיעוט מזכים בפנינו ומ"מ הולכי' אחר הרוב המחייבי' התם אין אנו לוקחי' מהמיעוט אלא מבטלי' דבריהם מאן דליתנהי וסברא זו כ' בס' כריתות אבל היכי דאיכא למיחש שנזדמן לו מן המיעוט דאיקבע לפנינו כגון בין טבריא לציפורי דאפשר דנזדמן להרוצח ממיעוט גוים אפשר דשייך והצילו העדה ומשו"ה נסתפק לרשב"א ופשיט לי' מסוגי' דוארב לו ספ"ק דכתו' משמע דוקא משום דקבוע אבל אי פריש אזלי' גם בזה בתר רובא ע"ש ומה שיש להקשות על ראי' זו ביארתי במקום אחר אין כאן מקומו ולענין ממון ברובא היכי דאיקבע מיעוטא עיי' בח"מ סי' רצ"ב סוף סעי' יו"ד ובש"ך שם סקכ"ז כ"ח כ"ט ועדיין צ"ע:

3749

3750ובשערי המלך בהלכת טומאת מת הקשה איך נותני' ה' סלעי' לכהן ביום שלשים ניחוש דלמא טרפה הוא הבכור ואין הולכי' בממון אחר הרוב וטרפה פטור מפדיון עס"פ הקומץ ותו מקשי' העולם מנ"ל לרשב"ג להוכיח מופדיו מבן חדש תפדה דכל שלא שהה ספיקא הוה דלמא רובא בני קיומא הוו אפי' קודם ששהה רק בבכור אין הולכי' בממון אחר הרוב (ובאמת קו' אלו קשי' נמי לרב דאיהו נמי לא אמר הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי דאיכא תרתי למעליותא א' שהתובע טוען ברי שהוא מהרוב ב' שהנתבע אינו יכול לטעון ברי שהוא מהמיעוט אז מוציאי' ממון על ידי רוב אבל היכי דאין התובע טוען ברי כ' תוס' בבכורות כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' דלא אזלי' בתר רובא וכן אם הנתבע טוען ברי אני מהמיעוט כ' תוס' ב"ב צ"ב ע"א סוף ד"ה ולחזי וכו' דלא אזלי' בתר רובא ע"ש וא"כ קו' הללו גם לרב) ולפע"ד דלא אמרי' אין הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי דתחלת דינינו על הממון כגון ספק רדי' וכדא וחביתא וכדומה אבל הכא כללא הוא רוב נשים בני קיומא יולדת ואנן אזלי' בתר האי רובא כבר קודם ששהה שלשים יום ואי הורגו אדם נהרג עלי' וכן לענין חשש טרפה החזקנוהו לאדם שלם שאינו טרפה לענין כל הענינים שוב אח"כ כשבאנו לדין על ממון של כהן לא שייך למימר לא אזלי' בתר רובא בממון וב"ה שזה לי יותר מעשרי' שנה כוונתי זה מסברא דנפשי ואשתכח בסבא כוותי ה"ה גאון מ"ו בספר הפלא"ה ספ"ק דכתובות ובזה מיושב נמי מה שהקשו בשם הגאון מהר"ץ מהאלברשטאט ז"ל איך נוציא בת כהן מחנק לשריפה ניחוש דלמא הכהן לאו אבי' הוא וממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא וגם זה לק"מ דדוקא כשתחלת דינינו למיזל בתר רובא בנסקלין בנשרפי אבל הכא כבר החלטנו זאת שהיא בתו של זה הכהן ואלו היתה מכה או מקללו היינו הורגין אותה שוב עתה אין לזוז מזה:

3750

3751ולכאורה הי' מקום ללמוד מתשלומי דמי וולדות ולא נימא דילמא נפלים הי' ש"מ מוציאי' ממון על הרוב נשים בני קימא יולדת וי"ל דהתם אינו משלם אלא לפי ערך מה שהי' שוים הולדות למכור על האי ספק שמא יהי' נפלים או בן קימא ושמין האשה כמה היא שוה לכל מר כדאית לי' בב"ק מ"ט ע"א יע"ש הארכתי קצת בזה ויצאתי חוץ מגדרי קצת משום דפר"מ האריך בדבריו בהאי ענינא אמרתי משום יגדיל תורה ויאדיר אגלה לו עניות דעתי בזה אבל באמת לא שייך הכא כולי האי רובא וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' תמ"ו בשאין לו שערות וציפרנו' תו לא שייך רובא דרוב נשים היולד' בני קימא נגמרו בשערו וציפרני' ע"ש ה"נ נ"ל אם מת בתוך שלשים אזדא לי' רובא ג"כ וכיון שלא נבדקו שעריו אמרי' מסתמא לא נגמרו ולא הי' בן קימא דא' מאלף אשר ימות בנוער נפשו והאי דמת איננו מהרוב ודוקא בתוך שלשים יום מלין אותו בשבת בלא ממ"נ דמחתך בבשר דאזלי' בתר רוב ולדות ומסתמא יחי' שלשים יום ועיי' תשו' פנים מאירות ח"ב סי' ל"א דלא אצטריך ממ"נ אלא ספק בן ז' ספק בן ח' אבל כל סתם ולדות שהם ספק בן ח' ספק בן ט' אזלי' ביום המילה בתר רוב ומסתמא יחי' שלשים יום וכן נפקא מיני' אי אין האב בביתו ביום שלשים ואחד יפדה בנו הבכור במקום שהוא ולא חייש שמא מת תוך שלשים דמסתמא הוא מרוב ולדות ועיי' דגול מרבבה בי"ד סי' ש"ה ומ"ש שם דכל שלשים יום לית לי' חזקת חי עספ"ק דעירוכין מ"מ כשמת באמת בתוך שלשים ובשעריו וציפרניו לא נבדק לא שייך לומר ניזל בתר רובא וכן יש להוכיח ממתני' דנזיר י"ג ע"א ע"ש דבין לרבנן בין לר"ש אפשר שתלד בן קימא ויצא מת מיתה טבעי' אלא רבנן הולכי' בספק נזירות להקל ור"ש אזיל להחמיר אבל בין למר ובין למר ספיקא הוה ומזה דן רבנו פרץ שלא תתיבם עכ"פ וכמ"ש בשמו הטא"ע סי' קנ"ו ורמ"א שם סוף סעי' ד' וקשה ממ"נ א"כ לא הוה ספק כלל דניזל בתר רובא דודאי הי' בן קימא אלא שמת ומאי מספקא להו אע"כ המיתה גופי' מגרע לי' לרובא דרוב נשים היולדו' בן קיימא איננו מת והאי כיון דמת אימר לאו בן קימא הוא:

3751

3752והנה ה"ה פ"א מיבום העלה בדעת הרמב"ם דהלכה כרבי וכרשב"ג דיבמו' פ' ע"ב תלתא סי' הוה כלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש עד ט' חדשים או אפי' נולד ודאי לשמנה חדשים וחי שלשים יום כרשב"ג דאמרי' אשתהי ובן ז' הוה ושהה עד חדש השמיני או אפי' לא חי שלשים יום רק נגמרו שעריו וציפרני' אמרי' נמי אשתהי וכרבי ופסק הרמב"ם בהלכות נחלות דכיון שחי שעה א' אחרי אמו נוחל ומנחיל ומסתמא מיירי דעכ"פ גמרו שערו וציפרניו דאל"ה מה"ת יהי' נוחל ומנחיל ולענין ירושה אקמוה אדאורייתא דלא החמירו חכמים בדיני ממונות דקולו של זה הוה חומרו של זה ולענין יבום בעי' או ידעי' שכלו לו חדשיו או המתנת שלשים יום אבל אסימני שערו וציפרניו לא רצו חז"ל לסמוך והחמירו דבאשת ישראל תחליץ מחומרא בעלמא וכן לענין רוצח ההורגו אע"ג דמן התורה הי' חייב מיתה דסי' דאורייתא הוא מ"מ כיון דהחמירו רבנן שלא לסמוך על הסי' לענין יבום ועשאוהו כספק לא יתכן להרוג עליו ולענין מילה לא שייך להחמיר דהא אפי' ספק מולין ממ"נ ולענין אבילות תוך שלשים אינו מתאבל אפי' יש לו סי' אא"כ ידעי' בי' שכלו לו חדשיו משום דהלכה כדברי המקיל באבל ולרבנן דרבי לא הוה ולד אלא בידעינן בי' שכלו לו חדשיו אלו דבריו בתוספת ביאור ועיי' בב"ש סי' קנ"ו סק"ג:

3752

3753הנה מ"ש דהחמירו חז"ל בגמרו שערו וציפרניו שלא לסמוך אהאי סימנא ובשהה שלשי' יום לא החמירו נ"ל עפ"י מ"ש רש"י יבמות פ' ע"א ד"ה ובן ח' וכו' אע"פי שגמר שערו וציפרניו כשנולד וכו' עכ"ל משמע מלשון זה דבעי' דוקא שיהי' נגמרי' כבר בשעת לידה אבל אם נולד שערו לקוי אז אפי' יגדלו אח"כ ויוגמרו אינו סי' והה"נ אם נולד לח' ולא בדיקנא לי' בשעת לידה ואח"כ נגמרו אינו מועיל לומר שלמפרע כבר נגמרו זה לא אמרי' והוכרח רש"י לפרש כן לשיטתו דר' אבוה כרבי ס"ל ורבי דאמר סימני' מוכיחי' עליו מיירי בבן עשרי' שנה שערו וציפרניו שלא נגמרו וזה תימה איך אפשר שיהי' בן עשרים ולא נגמרו שערו וציפרניו אע"כ משעת לידה קאמר אבל אי לא נגמרו אז אפי' יחי' אח"כ יותר מעשרי' שנה אינו יוצא מכלל נפל וא"כ מוכח כנ"ל ומשו"ה החמירו בו חכמים כי הוא דבר שאינו נראה לעינים ובשעת לידה לא שכיחי אינשי שישגיחו על זה ועפ"י חיה ויולדת הוא דידעי' ע"כ החמירו בו לענין יבום טפי משהה שלשים יום שהוא דבר הניכר לכל:

3753

3754ובזה יש להבין דברי רמב"ם בהלכות מילה בספק בן ז' ס' בן ח' מלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם בדין הוא שידחה וכו' וטור י"ד סי' רע"ו הבין מזה שבבן ז' ודאי נמי בעי' נגמרו שערו וציפרניו והקשה עליו ע"ש ובב"י וכ"מ ר"ל שלם באיבריו ולא בשערו ויפה השיג עליו הב"ח דמדכ' הרמב"ם לפני זה גמרו שערו וציפרני' משמע סתם שלם אשערו וציפרני' קאי ולפע"ד ליישב בעזה"י דס"ל לרמב"ם דספק בן ז' ספק בן ח' ששערו וציפרני' לקוי בפנינו אין מלין אותו בשבת דודאי בן ח' הוא וכאבן הוא ואסור לטלטלו דהרי בלא"ה בספק בן ז' ס' בן ח' לא שייך כולי האי רוב בני קימא יולדת ונגמרה צורתו לז' אדרבא לעומת זה נימא רוב ולדות נגמרה צורתו לט' והאי אקדים ואתי' בח' ונפל הוא ועיי' יבמות ל"ז ע"א ועיי' מג"א סי' ש"ל סוף ס"ק ט"ו וצ"ע שם סקט"ז ע"ש והואיל ומצורף לזה גם שערו לקוי ונהי אם ידעי' בודאי שהוא בן ז' כגון שבעל ופירש לא משגיחי' בלקוי שערות מ"מ היכי דמספקינן וראינן שערו לקוי כבר כתבתי לעיל בשם הריב"ש דרוב בני קימא אין שערן לקוי וכיון דהוא ס' בן ז' וספק בן ח' וגם שערו לקוי ודאי בן ח' הוא והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אע"ג דאכתי אפשר לי' שיתברר ע"י שיהוי שלשים יום דעדיף מסימני' מ"מ ביום השמיני אנו תולי' שבודאי לא יחי' שלשי' יום' ואין מטלטלי' אותו בשבת אלא הך ספק בן ז' מיירי שנגמרו שערו וציפרניו לפנינו אך לא ידעי' אם נולד כך או גדלו אח"כ ואנו מסופקי' אי בן ז' הוא מסתמא נולד בשערו וציפרניו דרובא דרובא דבני קימא נולדת כך או אולי בן ח' הוא ונגמרו אח"כ וכ' רמב"ם דמלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם הי' בשעת לידה שפיר קא מהיל וכו' ואי בן ח' הוא ולא נגמרו בשעת לידה אלא אח"כ מחתך בבשר בעלמא הוא וא"ש:

3754

3755ומ"ש עוד ה"ה דלענין ירושה אקמוהו דדאוריי' מ"מ דבריו דחוקים מאוד בלשון הרמב"ם כי היכא רמיזא גמירת סימנים בלשון רמב"ם ומסתימת לשונו משמע אפי' ודאי בן ח' וחי שעה א' נוחל ומנחיל גם כי ה"ה בהלכו' נחלות כ' שאינו יודע מנ"ל לרמב"ם הא דהרי בש"ס מוקי הך מתני' לענין אבילות בכלו לו חדשיו דוקא א"כ דלמא בבא דנוחל ומנחיל נמי ע"ש ובלח"מ דאע"ג דסברת ה"ה בדעת הרמב"ם נראה נכונה מ"מ מנ"ל לרמב"ם להמציא דין זה ואני לא זכיתי להבין על פי עיקור דינא דאורי' היכא רמיזא דירושה תלי' בבן קימא אדרבא תנן במתני' בכורו' מ"ו ע"א ומייתי לי' ריש בהמה המקשה איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אעפ"י שיצא ראשו חי ובן ט' שהוציא ראשו מת ע"ש ובתשו' שארית יוסף סי' כ"ה כ' מדיוקא דוקא נפל שהוציא רק ראשו חי ומת אח"כ אבל הוציא כל גופו חי וחי שעה א' הבא אחריו אינו בכור לנחלה והיינו משום דהוא עצמו הי' בכור לנחלה וכ' שם שאם אדיוקא דמתני' יש לפקפק ולומר ה"ה אפי' כלו חי נמי אינו בכור לנחלה ונקיט ראשו לרבותא דבכור לכהונה מ"מ מהרמב"ם עכ"פ מוכח דהאי דיוק אמת הוא דהרמב"ם בהלכו' נחלו' לא מיירי כלל מכהונה רק לענין נחלה ואפ"ה כ' האי לישנא ש"מ אי יצא כלו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה ופסק כן הלכה למעשה ועיי' סמ"ע סי' רע"ז סקי"ג וש"ך שם פליגי עליו ובתשובה אחרת עשיתי לו סמוכי' יפי' וכבר אירע במקומנו כך זה פעמים והשתדלנו עם האבות שהתפשרו בחייהם עם בנם זה הספק בכור ואפשר מדאיצטרך קרא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו ש"מ לענין ירושה בעלמא היכי דלא גלי קרא הוה נפל כבן קימא ונ"ל דשפיר רמיזא במתני' דקשי' לי לאוקמתא דרב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב א"כ נוחל למה לי הא עיקור חדושי' במה דמנחיל נכסי אמו לאחיו מאביו אבל נוחל מאי רבותא הא באותה שעה חי הוא ופשיטא דנוחל אע"כ מתני' בולד שלא כלו לו חדשיו ואין לו סי' נמי ומסתמא לא יחי' כמ"ש לעיל ואין מטלטלי' אותו בשבת וא"כ נחלה זו למה היא לו ואיננו נוחל אלא על מנת להנחיל לאחיו מן האב והיינו דקמ"ל נוחל ומנחיל שכל עצמו אינו נוחל אלא להנחיל ומ"מ נוחל ובזה יתישב נמי דקאמר אבל עובר לא מ"ט איהי מייתי ברישא וכ' תוס' דלאו כללא הוא דביושבת על המשבר והולד כבר נעקר לצאת אז האם מייתי ברישא ואז גם העובר הזה נוחל ומנחיל אלא מילתא דפסיקא נקיט ע"ש בתוס' ומזה מוכח נמי מה שהוכחתי לעיל ממתני' דנזיר דאי הוא בן קימא בודאי ומת בבטן אמו מיתה מקריית הוה שפיר בן קיימא מ"מ קשה איך סתמו חז"ל הדבר הזה הלא רוב נשים המסתכנות למות הוא ע"י סכנת לידה בשעת לידתן וא"כ איך ממעט עובר סתם דמשמע ביושבת על המשבר נמי ולהנ"ל ניחא דמתני' לא מיירי אלא בנפל דנוחל ע"מ להנחיל הא עובר כי האי גוני שלא כלו לו חדשיו עדיין אינו נוחל דאיהו מייתי ברישא ופרכסו אינו אלא כזנב הלטאה אבל יושבת על המשבר והגיע זמנו של ולד לצאת דמסתמא כלו לו חדשיו ואפשר שיחי' שנים הרבה כשקורעי' בטנה כספ"ק דעירוכי' בזה לא שייך נוחל ומנחיל שהרי הוא נוחל לעצמו ומה שע"י מקרה מנחיל לאחיו מן האב זה הוא מילתא אחריתי ומידי דפשיטא ודברי רמב"ם נכונים לכאורה אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה נגד פירושו של ה"ה ז"ל בשגם די"ל דלא נעלם דברינו מה"ה אלא דס"ל דרבא נאיד מאוקימתי' דרב ששת ואמר דלענין ממעט בחלק בכורה מיתני' ולדידי' יל"ד בהיפוך ליתני נוחל למה לי מנחיל אע"כ אה"נ ובהא פליגי דרבא לית לי' הא דשארית יוסף הנ"ל וא"כ בעי' בר קיימא דוקא והוה קשי' לי' אאוקמתא דרב ששת נוחל למה לי ע"כ מוקי לי' בפשיטות הממעט חלק בבכורה ותרוויי' איתי' נוחל קאי אמיעוט חלק בכורה ומנחיל קאי אנכסי אם להנחיל לאחים מן האב ודוקא בן קיימא אבל נפל הנוחל ע"מ להנחיל לא והלכה כרבא ע"כ נדחק ה"ה בהרמב"ם ועוד דקשי' לשיטה זו מש"ס כתוב' ל"ט ע"א ובשיתא ירחא מי קילדה ע"ש אם לא נאמר דהרמב"ם לא אמרה אלא בן ח' ולא בן ששה חדשים וזה דוחק אבל לה"ה דמיירי בגמרו שעריו א"ש דלששה חדשים בודאי לא נגמרו שעריו:

3755

3756והתוס' בנדה כ"ז ע"א ד"ה אלא למ"ד כ' וי"ל דרוב אמוראי' לית להו דרבה תוספאה (ולפמ"ש שם בחי' רשב"א יש לתרץ קו' תוס' באופן אחר) ולכאורה דבריהם צריכי' ביאור אטו תנאי שקלת מעלמא הא איכא רבי ורשב"ג דיבמות פ' ע"ב דס"ל אשתהי ונוקי ברייתא כהנך תנאי וצ"ל דס"ל להתוס' דלמאן דלית לי' כרבה תוספאה ס"ל דרבי לא סמיך אסימנים אלא בשנעשה בן עשרים שנה כר' אבוה וכפירש"י ביבמו' פ' ע"א שם וא"כ בעי' הוכחה גדולה ולא שכיחי כמ"ש תוס' שם ודרשב"ג ס"ל דלא פליג את"ק אלא בסתם ולדות שבעל ולא פירש והמה ספק בן ח' ספק בן ט' בהא בעי' שיחי' שלשים יום להוציאו מספק נפל והלכתא כוותי' אבל בודאי בן ח' לא אמרי' אשתהי ואין שום סי' מועיל נמצא להתוס' בכל הספיקו' בעי' שלשים יום ולודאו' אין שום סי' מועיל ואע"ג במ"ש דאין הלכה כרבה תוספאה רבו החולקים מ"מ בהא דאין סי' מועיל בלא שלשים עכ"פ איכא רוב הפוסקים דקיימא כוותי' וכבר כ' מהרי"ק שרש ק"ג דאפשר דאיתי' לרבה תוספאה אע"ג דליתי' לדרבי ודרשב"ג דבן ט' עביד דמשתהי עד י"ב חדש אבל היוצא בחדש שמיני דנימא בן ז' הי' ואשתהי זה לא אמרי' דהרי חזינן דהאי ולד לאו בר שיהוי הוא שהרי אפי' עד התשיעי לא המתין כדרבנן של רוב ולדות ואיך נאמר דאשתהי אע"כ בן ט' הי' ומיהר צועה להפתח ע"ש:

3756

3757וראיתי במרדכי פראד"מ ומייתי לי' בש"ג שסביב הרי"ף פראד"מ שיטה מחודשת דמפרש איזהו בן ח' כל שלא כלו לא חדשיו רוצה לומר ולד שנולד בן ח' ודאי ממתיני' עד שיכלו לו חדשיו דהיינו שיהי' בן ט' ומן אז יהי' לו חזקת חי ולפ"ז לפעמים הוא יותר ולפעמים פחות משלשים יום וצריכי' לומר לדבריו הא דמשמע ביבמות דלרבנן לא אמרי' אשתהי ולרשב"ג אית לי' היינו משום דרבנן ס"ל ודאי בן ח' הוא ולא אשתהי אלא הטבע כך שאם אנו יכולין לעשות רפואות והכנות שנוכל לקיימו בעולם עד ט' חדשים אז יגמור יצירתו בעה"ז מה שחיסר לו במעי אמו אבל לרשב"ג דתלי' בשלשים יום לאו להשלים חסרונו קאי בעי דהא למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' שזה שיטת שמואל כחסידים הראשונים נדה ל"ח ע"א רוב פעמים היולדת לח' חדשי' אם תמתין נמי שלשים יום עדיין לא כלו לו ט' חדשים שלימים ואיך אמר שמואל בשבת קל"ה הלכה כרשב"ג ועוד למ"ד יולדת למקוטעי' נמי למה לי שלשים לפעמים סגי ביום א' אע"כ רשב"ג לסי' נקטי' דאי שהה שלשים סימנא הוא שזה בר ז' ואשתהי כן צ"ל להמרדכי אלא דסוגי' דנדה כ"ז ע"א צלע"ג לשיטת המרדכי הנ"ל דמאי פריך אהאי מעשה דנשתהי ולד אחר חברו ל"ג יום הא משכחת כנ"ל דהי' בן ח' ועבדי לי' חיותא אחר צאתו מרחם וצ"ל מ"מ כשנולד מיהו נפל הוה ולא שייך לקרותו ולד ומה דעבדי לי' חיותא פנים חדשות באו לכאן אבל עכ"פ בשעת יציאתו לעולם לאו ולד הוא ודוחק ולשיטה זו לא א"ש מ"ש לעיל נוחל על מנת להנחיל דבן ח' אינו נוחל לעצמו אלא להנחיל לאחרים ולהמרדכי הנ"ל שפיר יכול לתנחיל לצורך עצמו דהרי אפשר דעבדי לי' חיותא ואם אח"כ אירע שמת אחר שעה שוב ממילא יורשי' אחיו מאביו ממנו ולא הוה תחלת נחלה ע"מ להנחיל ואולי משו"ה נאיד רבא מתירוצו של רב ששת ומוקי לי' לענין מיעוט חלק בכורה:

3757

3758ויש קצת ראי' לפי' המרדכי ממאי דאמרי' בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ופירש"י ביבמות פ' ע"ב סכנת האם והולד ונראה דהוכרח לכך דאי משום אם ה"ל למימר דהיכי דמשכחת ולד אחר בן קיימא שתניק ממנה לא תניק זה הולד שהוא אסור לטלטלו דהרי קיי"ל מה שאסור לטלטלו בשבת אין נותני' לפניהם מזונות אע"כ חשו נמי לסכנת הולד והשתא אי ס"ד א"א למיעבד לי' חיותא כלל מה לנו ולסכנה שלו אע"כ אפשר להחיותו וכמרדכי הנ"ל:

3758

3759והנה בד"מ י"ד סי' רע"ו כ' דהא דמייתי רי"ף ספק בן ז' ס' בן ח' אין מחללי' לא לענין מילה קאמר דמוהלי' אותו ממ"נ אלא לפקח עליו הגל וכ"כ סמ"ג ע"ש ועי' תשו' פנים מאירות ח"ב סי' ל"א והנה מלבד שדבריו דחוקים לומר שהרי"ף סמוך עצמו שאנחנו נדע ממילא דה"ל מחתך בבשר בעלמא ובאמת צריכא רבא ואנחנו לא נדע והש"ס בעי לאוקמי כתנאי ועי' חי' רשב"א בשבת שם תו צל"ע הא חזינן עכ"פ מלשון רש"י הנ"ל דחשו חז"ל לסכנת בן ח' ומכ"ש לספק בן ז' לס' בן ח' וא"כ אי נניח דאי יסתכן אין מחללי' שבת על פ"נ שלו א"כ פשיטא שאין למולו להביא לסכנה ולא נחלל עליו שבת להחיותו וימות ואין לנו להמיתו בידים שהרי אמו שוחה עליו בבן ח' ודאי מפני סכנת עצמו כנ"ל מכ"ש ס' בן ז' ספק בן ח' ועל הש"ס נמי קשה דאפי' נימא דהואיל וספק הוא מחללי' עליו השבת בפקוח הגל ודלא כסמ"ג אפי' שערו לקוי מ"מ אין הולכי' בפ"נ אחר הרוב ואפי' היכי דלית לי' חזקת חיותא כבסוף פ"ק דעירוכי' א"כ פשיטא קשה אמאי נמהלי' בשבת מטעם ממ"נ דמחתך בשר בעלמא הוא תינח המילה אבל החלול השבת שאחר כך משום ספק פ"נ אין לנו להכניס עצמינו מתחילה לספק פ"נ לדחות שבת מספק ולא גרע מאישתפך חמימות דאין מולין בשבת בעירובין ס"ח ע"א ע"ש וא"כ מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי במכשירי מילה אליבא דר"א הא לפי האמור ממ"נ אין מולין את זה הספק בשבת וצ"ע במג"א סי' ש"ל סקט"ו ומ"מ קו' שלי ק' ממ"נ לכאורה מיהו הגוף דינא דרב אדא בר אהבה דמלין הספיקו' ממ"נ לק"מ דאיהו קאי אסתם כל ולדות שבעולם שהם ספק ח' ספק ט' ואין ריעותא בשערו' וציפרני' וע"ד שכתבתי לעיל בשעת לידה לא בדקוה ועכשיו שערותי' וציפרניו יפי' דבכי האי גוני רובא ולד מעליא הוא ומשום מיעוט המצוי חששו רק במילה לא חששו משום ממ"נ ולפקוח נפש לא חיישינן כיון דמן התורה ולד מעליא הוא משא"כ ספיקא דבן ז' וח' ולא גמרו שערו דמיירי בי' סמ"ג וד"מ בודאי קשה כנ"ל:

3759

3760ונ"ל ע"ד שכ' ד"מ דלשון המשנה משמע דמיירי מחילול מילה בעצמה ולא מפ"נ הבא אח"כ ומשכחת לי' כגון שרוצה למוהלו בשבת סמוך מאוד ליציאת הככבים דמוצאי שבת דליכא משום פ"נ שאחר המילה דבין כך יהי' לילה ומ"מ אין מולין ביום השמיני שחל בשבת מטעם ממ"נ ושפיר פריך והוצרך לאוקמי במכשירי מילה ואליבא דר"א ולפ"ז אתי הך מתני' כר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין א"כ שפיר משכחת לי למול סמוך לחשיכה ממש באופן דליכא משו' פ"נ ורק משום מילה וה"א דמולין ממ"נ קמ"ל דאין מולין משום מכשירי' וכר"א ולפ"ז למאי דקיי"ל כר' יהודה סוף פ' במה מדליקין דמשך זמן בין השמשות הוא תרי תילתא או תלתא רבעי מיל וא"כ ע"כ ימול קודם בין השמשות ועדיין איכא למיחש לחילול שבת בין השמשות בפ"נ א"כ פשיטא שאין מולין ספק בן ז' בשום אופן ונהי דמתני' לא הוה בעי לאוקמי בהא משום דלשון וסדר המשנה משמע דאיירי מחלול המילה ולא מחלול פ"נ כמ"ש ד"מ מ"מ הדין דין אמת דספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו בודאי אין מולין בשבת ושארי סתם בנים כנ"ל נכון בעז"ה:

3760

3761נחזור להא דנידון שלפנינו דעכ"פ אין להוציא ממון בשום אופן על זה הרוב וכמ"ש הב"ח ולכל הפחות המוחזק מצי למימר קים לי' כהני הרבה פוסקים ומכ"ש בנידון שלפנינו דבלא"ה הקשה ב"ש רס"י צ' דנימא אומדנא אדעתא דהכי לא שיעבד נפשי' שיתום לריק כחו ונהי דיש ליישב קושייתו כיון דבדרך הודאה קיהיב שחייב לבתו שהיא הלותו לו אין אחר הודאה כלום כמ"ש ח"מ שם ואפי' ידעי' דהודאה היא בשקר מ"מ הודאה היא כמ"ש תוס' ר"פ אעפ"י מ"מ הבו דלא לוסיף עלי' היכי דמת בתוך שלשים וכבר כתבתי דהיא גופי' ריעותא היא מה שמת תוך שלשים עי' חולין דהוה כפיהק ולא דמי למילה דעודנו חי ואמרינן מסתמא יחי' כמו רוב ולדות אבל היכי דמת לפנינו לא ועוד מאן לימא לן דלא עבדי רבנן תקנתא למיחוש למיעוט המצוי שלא להוציא ממון מהמוחזק כמ"ש לעיל לפי דעת תוס' סנהדרין הנ"ל:

3761

3762ועיי' פירש"י בשבת אתמר מת בתוך שלשי' פירש"י בן נולד אחר מיתת אביו שנראה כוונתו אלו הי' נולד בחיי אביו נמצא כשמת האב הי' חי והיינו מוחזקי' שודאי יחי' שלשים יום והי' האם בחזקת היתר לשוק ואע"ג דאח"כ מת הבן בתוך שלשי' בהא לא הוה ס"ד דצריכי חליצה אפי' אשת כהן דמדינא אוקמוה אחזקת היתר אך כשמת האב הניחה מעוברת והיא בחזקת איסור לשוק ונולד אחר מיתת האב אז אינה יוצאת מחזקתה עד שיתברר שהי' בן קימא כן נ"ל בדעת רש"י וא"כ ה"כ אפשר כשמת הזקן ועדיין הילד קיים כבר הוחזקה נחלה באותו השבט ועיי' מג"א סי' ש"ל סוף סק"י וכולי האי ואולי הי' אפשר לזכות קצת את יורשי הבן אך יען כי מת הבן תחלה כבר בחיי הזקן החזיק במעותיו חזקה מעליותא פשיטא שאין להוציא מיורשיו בשום אופן וה' יורני נפלאו' מתורתו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בקר ליום ה' ח' שבט תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

3762

3763שלום וכ"ט לתלמידי הותיק הרב המופלא מה' דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ד יע"א:

3763

3764מכתבו הנעים הגיעני עש"ק סמוך ממש להכנסת כלה והיות הדבר מאוד נחוץ לפי דבריו אשיב היום מיד ונקטה נפשי בקצרה על שאלותיו ואעבור עליהם א' לאחת:

3764

3765א' אשה שהכניסה קרקע לבעלה ומת והוקרה הקרקע גם השביחה הבעל אם הפריזה לנדון סך כך וכך ואח"כ ניתנה לו הבית בשומא כך וכך אזי אם הוקר הוקר לו והיא נוטלת הבית בעין משום שבח בית אביה ותשלם המותר מכיסה ליורשי' או לבעלי חובות של הבעל אך אם הכניסה לו סתם בית כמו שהוא בלי שומא אזי חוזר לה בעינא כמות שהוא ולא מיבעי' שאם נתיקר נתיקר לה אלא אפי' אם השביח הבעל מכיסו וכספו ה"ל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואכל פירות דרך כבוד מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא עיי' בש"ע א"ע סי' פ"ה סעי' ג' דיעה ראשונה שהיא עיקור ובסי' פ"ח בריש סי' ובסעי' ז':

3765

3766ב' בעלי חובות מסלקי' את האלמנה ממזונותי' כמבואר בהג"ה רמ"א א"ע ר"סי ק"ב ובח"מ סמ"ע סי' צ"ז סקנ"ז ויעיי' ר"ן ר"פ מי שיהי' נשוי ובאמת במלוה ע"פ ובמטלטלי' הי' קצת נראה דאין דין קדימה לבעלי חובות אלא מ"מ נ"ל דתיקון הגאונים במטלטלי כמו קרקע לדינא דש"ס ועתה מצאתי אריכות נפלא בזה להגאון בית מאיר סי' ק"ב והעלה נמי דבע"ח קדמי והכי נהוג:

3766

3767ג' חובות הקהל אין להם שום קדימה מדינא לשארי חובות אלא מצד המנהג והיכי דנהיג נהיג ואריך מ"מ היינו מה ששייך לציבור אבל קהל שיתנו זוזי דיתמי ליד א' אין לו דין קדימה אם לא היכי דנהיג בהדי' מיהו אם הבעלי חובות כולם בעל פה ופנקס הקהל הוא כשטר אזי דינם נמ"ש ש"כ ח"מ סי' ק"ד סק"כ יע"ש יותר אין להאריך בזה וה' שנותיו יאריך. פ"ב מש"ק כ"ו אדר שני תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3767

3768שפעת גמלים ישאו שלום ורב ברכות לי"נ הרב הגאון המופלא נ"י ע"ה פ"ה כקשת מהו' סענדר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

3768

3769הגיעני נועם מכתבו ובעי מיני מילתא דבעי טעמא בדברי הב"ש כי מעלתו ירד להציל את החלקת מחוקק מהשגתו ולפע"ד דברי החלקת מחוקק תמוהים מאוד ולהיות בלא"ה כי הסוגי' צריכה קצת לפנים באיזה דברים הראוים לתת לב עליהן ע"כ אציע הסוגי' ואפרשה בקיצור כיד ה' הטובה וממילא יבוררו הדברים כשמלה בעזה"י:

3769

3770בס"פ יש נוחלי' בעי' הש"ס אשה שלותה ואכלה ואח"כ נישאת והכניסה לבעלה אשר לה אי בעל לוקח הוה ולא אתי מלוה ע"פ וגובה מיני' או יורש הוה וגובה מני' וטרח הש"ס טובא למפשט ומסיק עבדוהו רבנן פעם כיורש ופעם כלוקח ולעולם דטבא לי' עבדי' לי' לבר היכי דאיכא פסידי לאחריני חוץ מאשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה דהבעל מוציא מיד הלקוחות כמו לוקח ראשון שמוציא מלוקח שני משום דאפסדי נפשי' ליקח מאשה דיתבי תחת בעלה כך היא הוצעת הש"ס:

3770

3771ומ"מ עיקורא בעיי' בלותה ואכלה קודם שנישא' לא איפשטא בהדי' בש"ס וס"ל לר"ח הביאו רשב"ם דהמלוה מוציא מיד הבעל דהא איהו לא אפסיד נפשי' מידי דבשעת הלואה לא יתבא תחת בעל והרי"ף וסיעתו חולקי' וס"ל דמקרי נמי מפסיד נפשי' דאשה עשוי' להנשא ויראה לי דאזיל בזה לשיטתו כמה שחידש בתשובה שהבי' הנימוקי יוסף דבשעת נישואי' יכולי' המלוי' לעכב ולעקל מעותי' אע"פי שלא הגיע זמן פרעון כמו המבזבז נכסיו וא"כ י"ל גם הרי"ף מודה דמשום גוף ההלואה לא מקרי אינהי אפסדי' נפשי' דא"כ לא שבקת חי לשום אשה שלא יהא אדם נושא ונותן עמה אלא כיון דסתם אשה לאינסובי עומד ה"ל להמלוים לעמוד על המשמר בהגיע תור נישואי' לעקל המעות שלה כן נ"ל:

3771

3772ואליבא דהרי"ף וסיעתו פליגי הרמב"ם ס"ל דמ"מ אם המעות בעין יחזירם להמלוה ולא זכה בהן הבעל וכ' ה"ה ס"פ כ"ו ממלוה ולוה שדייק כן מדאמרי' לותה ואכלה הא לא אכלה אלא שהם בעין לא ושכן דעת רב שרירא גאון ור' האי ז"ל אבל הוא ה"ה בעצמו חלק עליהם לעיל מזה בהלכה ט' וכ' וז"ל ודבריהם צ"לע בלותה לפי שי"ל שכיון שמלוה להוצאה ניתנה תיכף שלותה זכה בהם הבעל לאכילת פירות אבל בפקדון וגזל וגנבה פשיט הוא דכל היכי דאיתנהי ברשותא דמריי' איתנהי עכ"ל וזה הוא דעת הריטב"א שהביא נימוקי יוסף ס"פ י"נ ע"ש ופלוגתא זו היא כעין פלוגתת רש"י והפוסקי' גבי הילך דרש"י ס"ל גבי מלוה אם אותם המעות הם בעין ולא הוציאם בהוצאה עדיין ה"ל הילך כמו פקדון וז"ל בב"מ ד' ע"א והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן עכ"ל ויע"ש בהגה' אשרי המתחלת ולא הוה הילך וכו' אמנם הר"ן פליג פ' שבועת הדייני' וס"ל דמלוה להוצאה ניתנה מיד ואפי' היא בעין ה"ל כמו מעות אחרת אלא שהשיא רש"י לדעת אחרת וע"ש ומביאו הרב"י בח"מ סי' פ"ז מחסי"ד יע"ש:

3772

3773ופשוט מאוד דע"כ לא פליגי אלא בהמעות בעצמם בעין ולא הוציאם עדיין דהא בעלמא נמי איכא למ"ד בקידושין מ"ז ע"ב דמלוה ברשות בעלי' לחזרה אבל כשהוציאם כבר לית דין ולית דיינא אפי' אם בעין הוא מה דאתי מחמתה דכיון דהוציאה קנאה לכ"ע ואע"ג דבעלמא אמרי' מה לי הן מה לי דמיהן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ג ע"א) וגבי איצטלא גטין ע"ד ומתנה ע"מ להחזיר כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול סי' ל' ע"ש ומ"מ הכא לענין קניית המלו' שאני ולא עוד אלא אפי' בהוציאה רק קצת מהמעות יש לעיין דאפשר שניקני' גם השאר לכ"ע כמ"ש תוס' בקידושין מ"ז ע"ב ד"ה אלא מלוה וכו' וע"ש מכל הלין נראה פשוט דלית דין ולית דיינא דבאתי מחמתי' דהמלוה לא יגבו מהבעל לכ"ע ועיי' בלשון ש"ע סי' ק"ח סעי' ד' שכ' מאותו עסק או חליפיו וכ"כ ב"ח סי' צ"ו סכ"ג וסי' ק"ח סעי' י"ב וסי' ר"פ סעי' א' בראיות וכן כתב טי"ד סי' קע"ז:

3773

3774אמנם באשה שמכרת בנכסי מלוג שהבעל מוציא ולא יהיב דמי ללקוחות בהא כ' נימוקי יוסף ספי"נ דאם יש לדבר שבא מחמת אותן המעות בעין ומכ"ש המעות עצמן שהם חוזרי' ללקוחות והכא מלתא אחריתי דה"ל כאשה שגנבה או גזלה שמכרה מה שאינו שלה ומ"ו בהפלאה כ' דה"ל כהכיר בה שאינו שלו ולקחה דה"ל מעות פקדון וע"ש שהאריך א"כ בהא אפי' מה דאתי מחמת מחמתן אפי' עד אלף פעמים הכל יחזור לבעלים הראשונים ומעולם לא קנה יתהון בעל דהרי בפקדון כ"ע מודי' והשתא יבחן נא בעין שכלו הזך אם לא יפה השיג הרב"ש בסי' צ"א סק"י על החלקת מחוקק שם דמה ענין זה למלוה שניתנה להוצאה וכבר הוציאה אותן המעות:

3774

3775והנה יש לדקדק קצת בהסוגי' דמשמע דהיכא דאפסדא אנפשי' עבדי' דטבא לי' ולא חיישי' לפסיד' דדהו יש להקשות ממ"ש תוס' כתובת פ"א ע"ב ד"ה ודלמא דטבא לי' שכ' וא"ת ונימא נמי שלא יהא מכר מה"ט דטבא לי' עבדי' לי' וי"ל דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות עכ"ל והא התם אפסדא אנפשייהו ליקח ממנו נכסי אחיו וי"ל אינו בדין שירוויח הוא במה שהטעום אבל בספי"נ היא הטעתה ללקוחות לא יפסיד הבעל מה דטבא לי' משום לקוחות דאפסדא אנפשי' והוא פשוט:

3775

3776והנה בב"מ צ"ו ע"ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוה או שוכר הוה ואמר רבא מאי נפקא לי' מיני' שאילה בבעלים ושכירות בבעלים הוא ופטור ובעי לאוקמא דאגר מינה פרה והדר נסבה ושוב דחי לי' ומוקי לי' דאגר איהי פרה מעלמא ונסבה וכו' שוב מסיק לא שואל ולא שוכר אלא לוקח בכאן מקשים העולם ק' עצומה לפי פסק הש"ע בח"מ סי' רצ"א סעי' כ"ו דשואל בבעלים שמסר לשוכר חייב על רשות השני ויעיי' שם בסמ"ע ס"ק מ"ח והוא מדברי הרמב"ם א"כ מאי פריך רבא ארמי בר חמא הא נפקא מיני' טובא דאי בעל שואל בבעלי' הוא נהי דפטור ארשותא דידי' מ"מ אי מסרה לשוכר מחייב ארשות השני משום דגרעי' לשמירתו משא"כ אי בעל שוכר הוא והשכירה לאחר לא גרעי' לשמירתו ופטור גם ארשות השני ולדידי הי' נ"ל דאע"פי דלפי הס"ד לא הוה ידעי' דבעל לוקח ויורש הוא אלא נפקד בעלמא מ"מ הא ידעי' דעבדי' לי' דטבא לי' חוץ היכי דאיכא פסידא דאחריני והא"ש כל הסוגי' כהוגן דרבא אמר מה נפקא לי' מיני' הא גם שכירה בבעלי' פטור נמצא דלגבי דידי' לעולם פטור ולגבי אחריני' טבא לי' להיות כשוכר כדי שאם ישכירנה לאחרים לא יהי' גרעון א"כ פשיטא שעשאוהו כשוכר דטבא לי' בשלמא אי נימא דוקא שואל בבעלי' פטור אבל שוכר בבעלי' חייב א"כ איכא למיבעי' אי טבא לי' להיות כשואל שיפטור על ההיזקות שיארעו אצלו או טבא לי' להיות כשוכר שלא ידון כתחלתו בפשיעה אם ישכירנה לאחרים אבל השתא דבתרווי' פטור בבעלים א"כ שוכר טבא לי' ופשיטא דהוא כשוכר ועל זה מסיק הש"ס דאגר מינה פרה והדר נסבה דבכ"הג אפשר דשואל טבא לי' דאם יארע היזק אצלו יהי' פטור מטעם שאילה בבעלים משא"כ כשהוא שוכר דלא אתא שכירו' ומפקיע מידי שכירות תו מסיק דהכי קמיבעי' באגר' איהי פרה מעלמא והדר נסבה דהשתא אי שוכר הוה ה"ל פסידא דאחריני ולא עבדי' לי' דטבא לי' ויהי' דינו כשואל או דילמא דאינהי אפסדי' אנפשי' דלא ה"ל להשכיר פרה לאשה דעומדת לאינסובי וכשטת הרי"ף ורמב"ם וסיעתו כנ"ל ובפלפול הארכתי ומה שנראה קרוב לפשוט כתבתי וה' יורני ויניחני במעגלי צדק ואמת הכ"ד א"נ דש"ת. מ"ד יום ג' כ"ב שבט תקס"ה לפ"ק.

3776

3777משה"ק סופר מפפד"מ:

3777

3778שלום רבים כטל ורביבים לירא ד' מרבים בוער בלבו כאש להבים דבריו ערבים וחביבים ה"ה הרבני המופלא והמופלג בתורה וחכמה ידיו רב לו למשקל ולמטרי כש"ת מהו' חיים נ"י:

3778

3779נתכבדתי במכתבו הרמה ובמאי דבדק לן מעלתו ותהה על קנקן ריקן לא חוורינא ולא צהירנאי ולא צלילא דעתאי כעת מרוב טרדות כידוע ומפורסם מ"מ נפשי שמתני לעבד נרצה ברצון ירא ה' וחושבי שמו לצאת הלבלר בקולמסו האמנם הזהרנו קדמונינו ז"ל מבלי להשיב בדיני ממונות לשום צד כ"א להדיין בעצמו ומכ"ש שכפי הנראה כבר נפסק הדין בהא מילתא ובכה"ג אפי' באיסור והיתר חכם שאסר אין וכו' מ"מ לא מנעתי עצמי מלהשיב מפני הכבוד כי חזיתי' ידיו רב לו לחפש בספרים ולידע בעצמו היכן הדין נוטה ולא לדידי צריך ובשגם כי לא ימצא לו זכותו בתשובתי זאת וכה"ג מותר לכ"ע כאשר השיב מהרש"ל להרמ"א ז"ל בתשו' סי' ט"ז שהשיב לו אף על פי שהי' נוגע לו משום שהיתה לחובתו וע"ז סמכתו ואבאר שאלתו בקיצור ואח"כ התשו' כאשר יורני משמים:

3779

3780שאלה. ע"ד אשה שנתארמלה ולא הניח לה בעלה שום דבר כ"א ג' מקומות בבהכ"נ והיתה האשה שולטת ובהם כל ימי מיגר אלמנותה משכירות לאחרים ונוטלת השכירות לעצמה ויורש בעלה הוא אחריו לא כיהה בה מעולם ויהי כעשר שנים אחר מות בעלה מתה היא וחיי' לכ"י שבקה וציותה בעת מותה שהמקומו' הללו שהם שלה בכתובתה יומכר א' להעמיד מצבת אבן על קברה ולהדליק נר עבורה כנהוג ושני המקומות הנותרים יהי' לא' מאחי' המופלג בתורה ילמוד עבורה לזכות נשמתה וכן עשה האח והחזיק במקומות הנזכרי' ואין מכלים דבר ועתה בכמו חצי שנה אחרי זאת עברו אנשים מדנים והסיתו אחי בעלה הנ"ל לתבוע לדין את אחי אלמנה הנ"ל בהיות כי מתה בלא השבעת כתובה אין לו שום זכיי' להוריש או ליתן במתנת שכ"מ והוא יורש את אחיו בעלה של האשה הנ"ל והלה טוען הלא מבואר בכל הפוסקים דהיכי דיורשים מוחזקים אדם מוריש שבועה לבניו וה"נ היתה האלמנה מוחזקת במקומות הללו אע"ג שאין לאשה חזקה בנכסי בעלה היינו במתזנה מני' אבל היא לא היתה תזנית מני' אדרבא היתה מתפרנסת משלה מרוב עניי' ודוחקה וכמ"ש הגה' רמ"א בח"מ סי' קמ"ט סעי' יו"ד וגם הביא ראיי' מתשו' רשב"א סי' תתקל"ט אותה ראיי' לא הבנתי לענינו והובאת בב"י ח"מ סי' ק"ח סק"ב יע"ש ואינו ענין לכאן כאשר יתבאר:

3780

3781גרסי' ס"פ כל הנשבעין והיתומים לא יפרעו אלא בשבועה ומסקי' היתומי' מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל אמרי תרווי' לא שנו אלא שמת מלוה ואח"כ לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה ליורשי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ור"א פליג ואמר שבועה זו מה טיבה ומסקי' האי דיינא דעביד כר"א עבד וכ' הר"ן דאי תפסו יורשי מלוה בלא שבועה לא מפקי' מנייהו וכתבו הטעם משום דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ אי תפס ה"ל דיינא דעבד כר"א ומאי דעבד עבד ובתה"ד בסס"י ש"ל הקשה א"כ מאי מקשה הש"ס ממתני' פ' הכותב אבל יורשי' משביעי' אותה ואתי' יורשי' מקמי' דתפס ע"ש שהמתיק ק' זו וצ"ל דעיקור קושייתו אהרא"ש דמייתי שם בתה"ד שכ' בפ' הכותב עלה דההיא מתני' דיורשים משביעי' אותה ואת יורשי' דמיירי לצדדי' כשנוי' דהש"ס ועל זה הקשה דאלו אקו' הש"ס לק"מ דרו"ש בוודאי כללו כיילי ואנן הא דמחלקי' בין תפסו היורשים או האלמנה כמו דאיירי בתה"ד לכן נלפע"ד דעיקור קו' אהרא"ש שהבי' כן בכתובות אע"ג דלא קיי"ל בהא כרב ושמואל משו"ה הקשה האמנם חפשתי בהרא"ש שם ולא מצאתי ואולי נתכוון להרמב"ם שכ"כ ע"ש ותי' תה"ד שם דבימי חכמי הש"ס לא הוה שייך תפיסה דכתובה לא נגבה ממטלטלי' וקרקע לא שייך בהו תפיסה אם לא שמכרה האלמנה לאחר והחזיק בה ג' שנים וא"כ לא הי' צריכא שום שבועה לפע"ד משום הא לא אתי' דמשכחת שפיר תפיסה בימי חכמי הש"ס בשהקנה לה מטלטלי' אגב קרקע וגם האיכא דוכתי דהיתה כתובה נגבי' מטלטלי' בימי הש"ס כמבואר פ' מציאת האשה (כתובות ס"ז ע"א) דגובי' פורני מגמלי' דערבי יע"ש וגם כבר כתבתי שעיקור הקו' אהרא"ש ואיהו הוה בתר דתיקון רבנן לגבות ממטלטלי' והדר' ק' לדוכתי מ"ט לא מוקי לה בתפס מ"מ יהי' איך שיהי' אין זה ענין שלנו שם איירי בתפסה האלמנה ולא היורשים וזכותה משום דאמש"ל להחזיק מה שבידו ואנן אתאינו מטעם אחר בתפסו היורשים שהטעם דדיינא דעבד כר"א עביד וע"ז לק"מ ק' הנ"ל דמתני' לא מתוקמא בהכי דא"כ למי ישבע היורשים אמנם ברא"ש משמע קצת דפליג על זה מדדקדק וכ' ס"פ כל הנשבעי' ב"ד או אפטרופס מניחי' השטר ביד היתומים וכשיגדילו היתומים ויכולים לשבע שמא יזדמן להם דיין שישבעם ויגבה להם חובו עכ"ל ולמה לו למכתב דיין שישביעם הי' לו לכתוב סתם יזדמן דיין דעבד כר"א אע"כ דוקא דיין ממש שישביעם ולא שיתפסו ויהי' בעצמם הדיינים וא"ל משום דקאי אהש"ס דלא הוה שייך תפיסה כמ"ש תה"ד הנ"ל ז"א דהא כבר בררנו דגם בימי הש"ס הוה שייך תפיסה וא"כ אדרבא ה"ל להניח הדבר בסתם שיהי' המובן ממנו גם כשיעבוד דינא לנפשי' אע"כ דלית לי' סברת הר"ן הנ"ל ויש לדחות וצ"ע קצת עוד כ' הר"ן דאיכא מהראשונים פליגי כלל וס"ל דלית לדר"א וא"כ דיינא דעבד אפי' דעבד כר"א לא עבד מידי וק' עליהם מהש"ס דמסיק להדי' האי דיינא דעבד כר"א עביד ולפע"ד דגם לדדהו מהני תפיסה להיורשין ולא מטעמו של הר"ן דעביד אינש דינא לנפשי' דהא לית להו דר"א אלא מטעם אחר שכ' בטח"מ סי' ק"ח ס"ד מייתי פלוגת' דיעה קמייתא והיא דעת העיטור שהבי' ש"כ שם ס"ק י"ד ס"ל דיורשין מן היורשין אין צריכי' שבועה כ"א בטועני' פרע לך אבינו אבל אנן לא טענינן ליורש זה חובתו של זה והרמ"ה פליג וכ' הרב"י הטעם בשם מהרש"י משום דאחזוקי ממונא היכי דקאי עדיף ומוכח כן מהש"ס והש"ך לא הביא דעת הרמ"ה רק דעת העיטור ואני תמה מזה ולפע"ד יתיישב בזה היטב סתירת תשו' הרא"ש ופסק המחבר בש"ע סס"י פ"ד עם מ"ש בסי' ק"ח ס' י"ד שהאריך בע"ש וסמ"ע ועמ"ש בתשו' בית יעקב סי' נ"ב ועמ"ש הש"ך כי דברי כולם דחוקים ויותר נכון לחלק דס"ל להרא"ש דהש"ס מיירי בלא טעין ואנן טעינן לכן בפוגם שטרו לא טעינן בחובתו של זה והבו דלא לוסיף ובסס"י פ"ז מיירי בטען פרעתיך אמרינן אפילו בכה"ג אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין להאריך בזה:

3781

3782מ"מ נראה פשוט דאי תפסו היורשי' של המלוה בלא שבועה לא מפקינן לכ"ע גם להחולקי' ולית להו כר"א דהא כ' הרא"ש הטעם דפסקי' הכא כרב ושמואל משום טובת היתומים לכן כ' שם ואע"ג דלא מוספין ארב ושמואל כל שבא לגבות מיתומים היא גופא דרב ושמואל הוא עכ"ל ולדבריו צריכי' להביא גם כן כנ"ל מה לנו להקל על יתמי לוה ולהחמיר על יתמי מלוה וצ"ל גם כן כנ"ל דחזוקי ממון היכא דקאי עדיף א"כ אי תפסו יורשי מלוה אדרבא אחזוקי ממון בידייהו לכ"ע עדיף ומ"מ נפקא מיני' טובא בין טעמו של הר"ן דמהני תפיסה משום דעבד כר"א עבד ובין הך טעמא דלהר"ן מהני תפיסה אפילו בעדים נראה כמ"ש ב"ש בש"ע א"ע סימן צ"ו ולהחולקים דלא מהני תפיסה משום דעבד דינא לנפשי' אלא משום שהממון מוחזק בידו וידוע דתפיסה בעדים לא הוה תפיסה ולא מהני אלא בליכא עדים וראה מ"מ זכינו לדין דתפיסה מעליותא מהני לכ"ע ותו לק"מ ק' הר"ן מש"ס דקאמ' דיינא דעבד כר"א עביד דיש לפרש דלאו משום דהלכתא כר"א אלא משום דלא פסקינן כרב ושמואל רק גבי יתמי ומשום דהנהו יתמי מוחזקי' כנ"ל וא"כ אי עבד הדיין והתפיס לאלו לא מפקינן מנייהו ומיירי שהתפיס בלא עדים וראה ומוכח קצת כן מדאמר האי צורבא מרבנן מייתי איגרתו ממערבא דלית הלכתא כר"א משמע דהאמת כן דהש"ס לא יקבע דבר שקר אע"כ כנ"ל רק שהדיין התפיסם ולא הוה מצי מפיק מני' ומיירי במטלטלי' אגב קרקע או בהנהי אתרי דנגבי' ממטלטלי' כמש"ל דאל"ה לא הוה שייך תפיסה בימי חכמי הש"ס כמ"ש לעיל:

3782

3783אמנם בלוקח ומקבל מתנה אפי' תפיסה לא מהני באיכא עדים וראה כן החליט בתשו' חות יאיר סי' קי"ט ק"ך קכ"א קכ"ה ע"ש היטב ודלא כב"ש בש"ע סי' צ"ו ס"ה ופשוט דאפי' מתנת שכ"מ אע"ג דכירושה שווי' רבנן מ"מ לענין זה דינו כלוקח ומקבל מתנה דעלמא דזיל בתר טעמא טעמא מאי הורע כחו דמקבל מתנה בנדון זה משום שבא מכח האשה בחיי' ואז לא הי' לה שום זכיי' לתת ולמכור כיון שלא נשבעת כמ"ש טעם זה בתה"ד הנ"ל א"כ גם מקבל מתנת שכ"מ שבא מכח דברי שכ"מ שלא הי' לה מה ליתן לו זה ברור

3783

3784אך אפי' להב"ש דמקבל מתנה עדיף מיורש ואפי' לא נשבע מתנתה מתנה אפי' איכא עדים וראה מטעם אחזקת אבל בקרקע דלא שייך אחזקת לית דין ולית דיין וכמ"ש מהר"מ שבמרדכי פ' חזקת הבתים בתשו' המתחלת סרח בת אשר דמה שהיתה האלמנה מוחזקת בחיי' לאו כלום הוא אע"ג דלא מתזני מהיתומים דמ"ש רמ"א בהגה' ש"ע בח"מ סי' קמ"ט ס"י היינו בשאין לה דין מזונות על היתומים כגון תבעה כתובתה בב"ד א"נ גרושה ובש"ס פ' חזקת מבואר זה וכן מגורשת ואינה מגורשת אעפ"י שיש לה מזונות מ"מ אינה רוצה לפרנסה בשופי יע"ש אבל כשיש לה עליהם דין מזונות אלא שלא הניח הבעל כדי לזונה פשיטא שאין לה חזקה במעט מה שהניח כי מדוע ימחו בה מלהתפיס אותה קרקע כדי חיותה בשגם שאינו מספיק לה וכ"ש הוא השתא כשנזונות מ"מ אין לה חזקה כי רוצי' בהרווחה דידה ושלא תתבזה כ"ש היכי שאפי' בדוחק אין לה שא"א להם למחות וכיון שא"א למחות אין לה חזקה ולא ליורשי' או מקבל מתנתה אם לא החזיקו ג' שנים אחרי המתנה והא פשיטא דלא מצי יורשי' למימר נתפיס הקרקע בלא שבועה עבור מה שהיתה נזונית משלנו וקיי"ל למזונות לא בעי' שבועה כהראב"ד פי"ח מה' אישות ה' י"ט וכן פסק בש"ע א"ע סי' צ"ג ס' י"ט גם ז"א מכמה טעמים א' דוקא כשנשבעת לבסוף בשעת גיבוי כתובתה אז אינה נשבעת תחילה אך כשלא תשבע על כתובתה לעולם כגון היא שמתה לא תגבה מזונות בלא שבועה ואין אמש"ל וגם זה מבוא' בתשו' חות יאיר הנ"ל עוד הא הניח מעותי' על קרן הצבי כמבואר בב"י ח"מ סי' קכ"ח מחו' ב' ג' ויעיי' בהגה' רמ"א סס"י רמ"ו בשגם אומדנא דמוכח הוא שנתן לצדקה תחשוב לו שלא ע"מ לקבל פרעון יען שכל זה פשוט ומבואר נצא לידון בדבר חדש והוא לפמ"ש הר"ן בסוגי' דנסכא דר' אבא בשבועו' דלרב ושמואל נמי אי הי באפשרו' שיגבה הלוה ובחיי' בלא שבועה בשום פנים בעולם אזי גם עתה נוטלי' היורשי' בלא שבועה ועפ"י סברא זו כ' בס"פ כל הנשבעי' בסוגי' דיתומים מן היתומים בשם הרמב"ן דיורשי המלוה טורפי' מלקוחות בלא שבועה דהמלוה הי' אפשר שיגבה חובו זה מהלוה עצמו פי' כשהי' ממתין עד שיקנה נכסים אחרים (וע"ש בש"ג בשם מהר"ם שדבריו צ"ע וק"ל) אז הי' גובה מני' בלא שבועה ה"ה היורשים טורפי' עתה מהלקוחות כן וכ"כ ב"י בח"מ סי' ק"ח מחו' ז' בשם תשו' הרא"ש ע"ש היטב הא חזינן אפי' כשהי' אפשרות רחוק לגבות בלא שבועה שהרי הך שמא יתעשר ויקנה נכסים אפשרות רחוק הוא כמ"ש תוס' בבא בתרא מ"ה ע"א ד"ה מאי וכו' ופסקי' הכי בטוש"ע ח"מ סי' ל"ז ועמ"ש ט"ז ח"מ סי' קס"ג ס"ג ד"ה והתיאשו מן החוב וכו' ע"ש אפ"ה כ' הר"ן ותשובות הרא"ש הנ"ל דכיון שהי' שום מציאות בעולם גובי' היורשי' בלא שבועה א"כ נחזי אנן אשה כי האי אי היתה רוצה קודם מותה למכור למזונותי' משני' שעברה היתה גובה מב' ושלש שנים שעבר כמבואר ר"פ אלמנה ניזונית ויעי' היטב פלוגת' הרא"ש והרמב"ם ופסקה בש"ע א"ע סי' צ"ג סי"ד וע"ש בב"ש וזה היתה גובה בלא שבועה כנ"ל וא"כ השתא נמי יגבו היורשי' כתובתה בלא שבועה עד כדי שווי' מזונו' של ב' וג' שנים והיינו דווקא כשיש נכסים מרובן כ"כ שהיתה יכולה לגבות מזונות ב' וג' שנים וישאר עוד לכתובתה אז היתה גובה מזונותי' בלא שתשבע בתחלה א"כ גם עתה יגבו היורשי' לבסוף בלא שבועה שיעור שווי' מזונותי' ב' וג' שנים בעבור כתובתה אך אי לא הי' נשאר אחר גביי' מזונות מידי אזי גם בחיי' לא היתה גובה בלא שבועה כיון שזהו סוף גבייתה ע"כ תשבע כמש"ל ובזה הי' נ"ל ליישב פסק הרמב"ם הנ"ל פי"ח מה' אישות שפסק דאלמנה נשבעת למזונות והקשה הראב"ד ממאי דאמרי' בכתובו' ק"ו הא דתשבע בסוף ולא בתחילה מוקי שמואל בששמעה בו שמת א"כ הרי קמן דגם באלמנה דלא תשבע בתחלה וה"ה כ' שהרמב"ם ס"ל דרב דמוקי התם באוקמתא אחריתי פליג אהך דינא ע"ש וקשה מנ"ל דפליג רב ושמואל אהך דינא ולפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמב"ם כהר"ן והרא"ש והרמב"ן הנ"ל דגם לרב ושמואל אי הי' שום אופן שיטול המלוה בלא שבועה אזי גם היורשי' גובי' בלא שבועה והי' קשה לו מה מקשה הש"ס ממתני' דיורשי' משביעי' אותה ואת יורשי' ודחוק לצדדים קתני ולא משני דמיירי בשלא גבתה למזונותי' עדיין וגובי' היורשי' כפי מזונות ב' שנים הנ"ל אע"כ דס"ל לרב דאלמנה נשבעת בתחילה דלא כשמואל והכא קיימי לרב ושמואל אמנם הראב"ד אפשר דפליג בהא דכ' הרמב"ן דגם רב ושמואל יודו בזה אלא ס"ל הם כיילי לעולם אין אמש"ל ולא הו"מ הש"ס לשנויי' הכי אמנם נ"ל דמ"מ לדינא מודה הראב"ד דבכה"ג נוטלי' היורשי' בלא שבועה דנהי דאינהי כללא כיילי מ"מ לדידן הבו דלא לוסיף עלה הוא:

3784

3785ואין להתעקש ולומר ולחלק בין ההיא דהר"ן והרא"ש הנ"ל לנדון דידן דהתם הו"מ למפטר נפשי' משבועה באותו חוב עצמו כשיגבה מן הלוה משא"כ הכא היתה גובה חוב אחר היינו מזונות בלא שבועה אבל הכתובה לא תגבה לעולם בלא שבועה אף אתה אמור לו דז"א דמזונו' נמי כתובה ומתנאי' היא והרי היא נשבעת בסוף שבועה א' על שתיהן וק"ו איכא השתא התם בגובה מלוקח דלא הו"מ לגבות אותן נכסי' בעצמם בלא שבועה כלל כ"א נכסי' אחרי' שעתיד הלוה לקחם וגם אז אי הוה טעין השבע לי הי' צריך לשבע מ"מ גובה בלא שבועה וזה כ' הר"ן והרמב"ן לרב ושמואל דמחמרי בשבועות היורשים כ"ש ובן בנו של ק"ו באלמנה למזונות שכתבנו דהו"מ למזכי בהנהו נכסי' בעצמן בלא שבועה אפי' אי יטעון השבע לי אין שומעי' ליורשי' דקיי"ל תשבע בסוף וגם אנן קיי"ל הבו דלא לוסיף ובקל דחינן לרב ושמואל כמ"ש בתה"ד סס"י ש"ל לכ"ש דיגבו היורשי' בלא שבועה בשגם יצורף האומדנא דלא תפשו צררי שהי' עני ולא אמיד כאשר צירף בתה"ד שם ומזה הטעם נמי נ"ל דיכלו היורשי' לזכות בלא שבועה משום שהי' לה מסתמא נכסי צ"ב אעפ"י שנאבדו ואינם בעין הלא לרש"י ר"פ אעפ"י מבואר דאפילו נאבדו לא חיישינן לצררי יע"ש ד"ה ליתנהי בעינייהו ומשו' שכן הסכמת הרא"ש והרמב"ם שם דלא כהרי"ף ובהרמב"ם אין הכרע וכבר הזכיר בזה ב"ש רס"י צ"ו והבו דעות גדולי' דגם בזה"ז שכוללם הכל בסכום מעות מ"מ תגבה בלא שבועה והשתא נהי דבחיי' לא מגבי' לה בלא שבועה נגד דעת הרי"ף וגם הב"ש סובר דהשתא דכוללי' הכל בסכום מעות לא מגבי' בלא שבועה מ"מ השתא שמתה סמכי' אאידך פוסקי' ודחינן לרב ושמואל דבקל דחי' להו בצירף דלא הוה אמרו כנ"ל אמנם כל זה אי מיד אחר מיתת בעלה מתה היא או שלא באתה כלל אל בית היורשים עוד באופן שאין להם עליה שבועה אלא שלא התפיסה בעלה צררי א"כ אמרי' שפיר דלנכסי צ"ב לא מתפיס צררי אפי' כשאינם בעין שנאבדו אבל אם שלטה אחר מיתתו בכל מה שהניח הרי אפילו עני שבישראל ע"כ לא הי' גברא ערטלאי והניח קצת מטלטלי' בלויי הם חובת וכלי גולה וא"כ תשבע ע"כ גם על נכסי צ"ב שנאבדו לכ"ע בלי ספק ולא שייך הא ועיי' בתשו' שארית יוסף סי' ל"ד דהוה עובדא כנ"ל שהיתה חולה בשעת מיתת בעלה ומתה ג' ימים אחרי' ע"ש שלא עמד במ"ש:

3785

3786היוצא מדברינו אלו לדינא אשה שמתה בלי השבעת כתובתה ותפסו היורשים בלי עדים וראה מה שתפסו תפסו לכ"ע אפי' מאן דלית לי' כר"א ואי איכא עדים וראה תליי' אי הלכה כר"א בדיעבד או לא אמנם אנן קיי"ל כר"א בדיעבד ומה שתפסו תפסו וכל זה ביורשי' אבל לוקחי' ומקבלי מתנות צ"ע לדינא כי לע"ד הדין עם החו"י דלא כב"ש דלא מהני תפיסת הלקוחות בעדים וראה ופשיט לי' דמתנת שכ"מ כמקבלי מתנה דעלמא לא כיורש וכל זה במטלטלי' אבל בקרקע לא יצוייר שום תפיסה אלא בשהחזיקו היורשי' או הלוקח ג' שנים אחרי האלמנה אבל חזקת האלמנה שיש לה עלי' דין מזונות על היורשי בעל לא מהני אפי' אינה ניזונית משלהם מפני שלא הניח הבעל כדי לזונה אפ"ה אין לה חזקה דהיא הנותנת שלא מיחו בה שלא הי' להם לתת מזונות כ"א זאת ואם יש בקרקעות יותר ממזונות ב' וג' שנים יגבו היורשי' בלא שבועה שגם היא היתה גובה קודם מותה למזונות בלא שבועה ואולי יגבו היורשי' כדי מזונות ג' שנים דיש לסמוך בזה אהרא"ש ריש פ' אעפ"י דעניי' שאינה פרוצה לא אבדה עד ג' שנים וא"כ יגבו כדי ג' שנים פחות יום דבקל דחינן דרב ושמואל והבו דלא לוסיף עלה וגם נ"ל אפי' אי ליכא בנכסי' כ"א מעט קרקע יותר על מזונות ג' שני' פחות יום נמי סגי דבזה היתה גובה מזונותי' של ג' שנים בלא שבועה בתחלה שהרי תשבע בסוף כשתגבה מעט קרקע זו למזונותי' עוד או לכתובתה כקטנה דאביי ואלמנה שלא היתה בתוך הבית אחר מיתת בעלה כלל באופן שאין עלי' שום שבועה כ"א שלא התפיסה בעלה צררי בחיי ואח"כ מתה היא יש להקל על היורשי' להגבות להם בלא שבועה כדי נכסי צ"ב אפי' כשאינם בעין אפי' בזה"ז שכוללים הכל בסכום מעו' כי על יורשי' מקלינן טפי אבל אי נכנסה לבית בעלה באופן שצריכה לשבע ליורשי בעלה שלא תפסה לעצמה כלום א"כ לא מהני טענה זו כלל הנלע"ד כתבתי ומתוך הדברים הללו יברור מכ"ת דרך לעצמו והי' זה שלום וחיים לו ולכל הנלוים הכ"ד הכותב בחפזון רב. דרעזניץ יום ג' כ"ב לירחי תליתאי תקנ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3786

3787שלום לדייני ישראל הראש והראשון י"נ הרב המופלג המא"הג המפורסים כערוגת הבושם כבוד מהו' יעקב נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ יע"א ולדסמכי' עלוהי ה"ה הרב המא"הג מהו' נטע נ"י אב"ד דק"ק סאבאטיש יע"א וב"ד הצדק ה' עליהם יחי':

3787

3788יקרת מכתבם מיום כ"ג למב"י הגיעני תמול ולולי שנתאחר כ"כ וגם בעל הדרך ירט מאוד לנגדי לולי כן הייתי מניח מלהשיב כעת מפני טרדות הלכה ותוס' וגם כי שערי טרדות מבית ומבחוץ כאשר יעיד מוכ"ד ולהשיב ריקם א"א ע"כ צויתי להעתיק מה שכתוב אצלי להלכה משנים קדמונים בענין נשתטית עם כל המסתעף כאשר עיניהם לנוכח יביטו:

3788

3789ואמנם אודות פרעון הכתובה הנה מדינא דמלכות' מבואר בפאטענט שאפי' אם נשא אשה בימי באנקא הישני' צריך לשלם במיטבא ווינער וועהרונג והיינו כשהיו טובים ועתה שירדו לשערים עכ"פ לא יפחות מסך כתובה דאורייתא במעות כסף ממש דהיינו ב' מאות צוואנציגר של כסף דשקל הוא ד' דינרים ודינר הוא צוואנציגר כידוע ע"פי חשבון של מטבעות הנקרא צוואנציג גולדן פוס דהיינו עשרים זהו' יש בהם מאר"ק פיין שהוא ט"ז לויט כסף מזוקק ולפ"ז הי' די לפדיון בכור בעשרים צוואנציגר וכן הנהגתי כמה שנים עד שנתברר לי יפה איזה שנים שהמלכיות הוסיפו קצת נחושת בהמטבע עד שיהי' קרוב לחשבון פיר אונד צוואנציג גולדן פוס ע"כ לענין פדיון בכור אני מחמיר ליתן כ"ד צוואנציגר אבל בפרעון כתובה מקולי כתובה שנו כאן דסגי במטבע היוצאת עתה כנ"ל מאתים צוואנציגר אלא שנוהגים שמוסיף מן דילי' עוד כנ"ל וגם נדוניא דהנעלת לי' שמין בשומא כנ"ל ועולה כסך שש מאות צוואנציגר שהוא ב' מאות זהו' ועוד נוהגי' בגלילות אלו לגבות כב"ד של כהנים וכמשפחה מיוחסת שכופלין סך כתובה ע"כ גובין ד' מאות זהו' ואמנם עיקור כתובה דאוריי' אינו אלא ב' מאות צוואנציגר כסף ע"כ גביות כתובה הוא ד' מאות זהו' שיין ובירידתם יחזו שעכ"פ יהי' כלול בתוכם סך שיווי מאתים צוואנציגר ואם לאו צריך להוסיף עליהם כסך הנ"ל:

3789

3790כל זה להתלמד במקום אחר אבל בנידון שלפנינו דלאו בת קבולי גיטא היא ואינה מתגרשת עתה רק להשליש לה סך כתובתה להתפרנס מפירותי' מ"מ לא כל כמיני' לסלקה במעות הללו העשוים להתחסר ומי יודע לעת שתשתפה מגיע לחצי שווי' או לרבעתי' וכי נוקמי' אפטרופס לחוב שלא ע"מ לזכית כי אולי לא יהי' שווי' אז כמו כתובה דאורייתא או אפשר שיתקן המלכות פרעון באופן אחר כי דברי' אלו עשוים להשתנות כל שעה בזמנים הללו כידוע ואלו הי' עתה זמן פרעון לא הי' לנו אלא מקומו ושעתו אבל כיון שאינו זמן פרעון וגיבוי כתובתה א"כ נ"ל שעכ"פ אחר שכבר ניתן לנו בטחון מוספק על מזונותי' ושמירתה כל ימי שטיותה עוד יעמוד בטחון מוספק על סך ד' מאות זהו' מעות היוצאים אז בשעת קבלת הגט ושלא יופחת לכל הפחות מסך כתובה דאורייתא הנ"ל וגם יכלול כן בשבועותיו שישבע על נתינת הגט יכלול שישתדל לפרוע אז כנ"ל זה הנלע"ד ובעה"ח. פ"ב עש"ק ל"ח למב"י תקע"ה לפ"ק.

3790

3791משה"ק סופר מפפד"מ:

3791

3792שלום שלום למרנא נר ישראל עמוד הגולה גולת הכותרת עטרת תפארת גאון עולם נופך ספיר ויהלום נ"י עה"ח פה כקש"ת מו"ה מרדכי בנעט נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש והמדינה יע"א:

3792

3793יקרת קדשו הגיעני וגם כי אין מדרכי להפוך במילי בשקלא וטריא אך הפעם לא ירדתי לעומק דעת קדושי' והדבר נוגע לדינא אמרתי אשנה פרק זה הנה ראשית דברי הי' כי תמהתי תמיהה קיימת על הגאונים שבתשו' חו"י סי' נ' ונ"א שהם הגאון עה"ג והגאון מו"ה זיסקינד שהי' אב"ד בק"ק ה"ב שנראה מלשונותם בכתבם שנעלמה מהם דברי תוס' במקומם ב"ב ובכתובות ר"פ הכותב וז"ל ר"פ הכותב ואע"ג דר' ינאי דמוקי לה בכו' ועודה ארוסה ס"ל אדם מקנה מ"מ מייתי ראי' לדידן וכו' וכן ב"ב מ"ט ע"א כ' הא דאיצטריך לדר' כהנא לאו משום דר' ינאי אצטריך דאיהו ס"ל אדם מקנה וכו' והשתא אי ס"ד דהדיוק מדבי ר' ינאי דוקא ארוסה אבל לא קודם משום דבר שלב"ל וקאמר כמו שאמר הדרת גאונו ר' ינאי לחוד ודבי ר' יוחנן לחוד א"כ עכ"פ מוכח דבי ר' ינאי ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל ואצטריך שפיר דר' כהנא לדבי ר' כהנא ולמה נדחקו תוס' ולומר דהתוס' פליגי אהרשב"א והר"ן וס"ל דאין חילוק בין קודם אירוסין לאח"כ ולא דייקא הך דיוקא א"כ פשיטא דנעלמה מהגאוני' הך תוס' ולא הרגישו בו כלל אך האמת כמ"ש דהתוס' והרשב"א בתשו' והר"ן ברי"ף ובתשו' כולם ס"ל דקודם אירוסין הוי כמו לא עבידי דאתו ואפי' למ"ד אדם מקנה לא מהני לא קנין ולא סלוק וכמ"ש תוס' בכתו' נ"ח ע"ב ד"ה לאחר וכו' ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמי בעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו וכו' יע"ש וה"נ דכוותי' לא מהני אלא או אחר אירוסין לדדהו או לכה"פ אחר שכבר נתקשרו בשידוכין בחרם וקנס ואם לזו נתכווין והחו"י שם שאינו מחוור לחלק בין זמניהם לזמנינו יודיעני מה טעם אינו מחוור ואולי מה שהעיד הדרת מרנא הגאון נ"י דמדינתו נוהגין לקבל קניני הסלוק בכניסתם לתחת החופה הוא נמי מטעם זה שאז הוא יותר קרוב ועביד דאתי כמו שמע מרבו שישחררנו ושמע שחפצו להתגייר:

3793

3794אבל מ"ש מרנא הגאון נ"י הטעם משום דילמא חופה קונה ונמצא לכשתמות האשה ותפול הירושה יהי' יורשי' מוחזקי' נגד הבעל וטוענים להם שמא חופה קונה ונמצא סילק עצמו בהיותה ארוסה אלו דברי קדשו והמה נגד לשון התוס' ב"ב מ"ט ע"ב וז"ל דשאני ירושה דנפלה קמי בעל דיורשי האשה כנכרים הם לגבי בעל באותה ירושה עכ"ל והוא דלא כדעתו הקדושה וא"כ לו יהיבנא לי' כרצונו מ"מ לא זכיתי להבין ענין חופה קונה שייך אי מקדשה ואומר הרי את מקודשת לי בחופה זו או אפי' בעסוקי' באותו ענין ונכנס לחופה בשתיקה ועכ"פ דעת שניהם לקנות בחופה זו אבל האומר את מקודשת לי בטבעת איך יעלה דעת אדם דאותה חופה קנתה לו אשתו ונפקיענו מירושתו ואי נאמר ע"כ קונה לו חופה א"כ הי' לנו לברך ברכת אירוסין קודם כניסה לחופה עובר לעשייתן דדלמא חופה קונה:

3794

3795ואמנם מנהג ק"ק פפד"מ דהסכים עמהם חו"י סי' נ"ג נכון מאוד דמסלק עצמו בין ברכת אירוסין לברכת נשואי' דאפי' למ"ד תחלת חופה גומרת הנשואי' מ"מ בעי' שהי' דעתו שתגמור לו החופה אבל אם אינו רוצה שתגמור לו לא עדיפה חופה מביאה אחר כסף ובא עלי' בבית חמי' שלא לשם נשואין לא גמרה ביאה ליורשה ולטמא לה וכדומה וה"נ חופה והשתא אע"ג שכבר קדשה בטבעת ואלו הי' רוצה שתגמור לו חופה זו היתה תחלת חופה גומר להרא"ש ואפי' בלא ברכה כי ברכות אינם מעכבות מ"מ השתא דמברכי' ורוצה שהי' עובר לעשייתן ומכ"ש זה שרוצה לסלק עצמו ואין הסלוק מועיל בין אירוסין לנשואי' אין דעתו שיגמור עד אחר הברכות ויפה הנהיגו חכמי פפד"מ:

3795

3796ויש עיון קצת בלשון נימ"י פ"ק דב"מ במתני' דראה את המציאה ונפל וכו' וז"ל מדנפל גלי דעתי' וכו' בד"א לא ניחא לי' וזו כאן דתקנת חכמי' הוא וכו' יע"ש משמע בדאורי' כיוצא בו קונה ע"כ בלי רצונו י"ל היינו כיון שרוצה לקנות עתה כגון שנפל על המציאה והגביהה בפ"א לא אמרי' בנפילה ניחא לי' ולא בהגבהה כיון דרוצה לקנות עתה לאו כל כמיני' למידחי' קנין דאוריית' ולברור לו דרך לעצמו וזה נ"ל טעמא דשמואל דנכסי מצריים הרי הם כמדבר בב"ב קנ"ד ע"ב דצ"ע א"כ במקום שכותבי' את השטר נימא ג"כ בישראל חבירו כן ע"י כספא אסתלק דכסף קונה ולא קני אידך עד דמטי שטרא לידי' וליהוי הפקר ביני וביני והנלע"ד דבישראל שני הקנינים דאורייתא בין כסף בין שטר והרשות לברר לו איזה קנין שירצו כיון דבהאי אתרא כותבי' גם הישראלים ובחרו להם שטר ולא כסף ולא יסתלקו ע"י זוזי בע"כ כיון דלא בעי למיקני בכספא אלא בשטרא משא"כ מצרי שאינו קונה בשטר מן התורה כסף קונה מה"ת ושניהם רוצים לקנות קנין זה לאו כל כמיני' לומר קנין תורה שהוא כסף לא יקנס ושטר יקנה ע"כ איסתלק לי' בזוזי כנלע"ד:

3796

3797וחי' רשב"א בגטין כ' ע"ב כ' דעת הראב"ד בעודר בנכסי חברו וקסבור שלו הוא כיון דדעת אחרת מקנה אפי' אין דעתו לקנות והתם אלו הי' יודע הי' רוצה לקנות בעידור זה וכה"ג מחלקי' תוס' בחצרו קונה לו שלא מדעתו ובשלהי ב"מ מבואר הבטה בהפקר קונה אפי' שלא מדעתו בשומרי ספיח אין דעתו לקנות כבר עמד בזה בשטה מקובצת שם ונדחק וצ"ע וכבר הארכתי במקום אחר במג"א סי' רמ"ו סק"י יע"ש מ"מ הדין אמת שלא תקנה ולא תגמור החופה כשאינו רוצה ולא יחלוק אדם בזה ועדיין אני מייחל לשמוע דעת קדושי' בזה ואחתום בברכה לראש צדיק א"נ. פ"ב יום ג' ט' שבט תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

3797

3798שלום לדייני ישראל הרבנים המאורו' הגדולי' המופלגי' בתורה ויראה יושבי על מדין בק"ק ווישניצא יע"א:

3798

3799ה"ה הרבני הנגיד הישיש מהו' ישראל פעזינגר מקהלתם דרך הילוכו קרב לפני מכתב קודש ממעלת הרבנים בד"ץ נ"י ה' עליהם יחיו ושם נאמר שהאשה מ' הינדא אשת מה' משה פיזינגר מורדת על בעלה ומעגן אותו והבעל נתרצה לכל אשר יורו המורים הן לדור עמה בכפיפה א' הן לפוטרה בג"פ כדמו"י ואך הי' עומדת בסרבנותה ולפי מכתב הרבנים נ"י נמשך זמן הסירו יותר מיב"ח הרבה דהיינו זה שליח ב"ד של עכשיו התרה בה כמה פעמים מחורף העבר עד שהתראה אחרונה היתה ביום ב' דר"ח אלול שנת קפ"ה העבר מלבד מה שכבר התרה בה הב"ץ ע"י שליח ב"ד הראשון שכבר שבק חיים לכל חי ובכל ההתראות היא עומדת בסירובה מבלי לעמוד כלל אם בעלה לפני דייני ישראל הנה לכאורה כיון ששהתה בסרבנותה יותר הרבה מיב"ח פשוט הוא שיכולים להתיר לו לישא אשה על אשתו עפ"י ק' רבנים כנהוג וישליש לה גט בתחלה וכמ"ש מ"א סי' ע"ז וע"ש בט"ז סק"ב ומה שכ' בית שמואל סוף סק"כ מדברי ד"מ סי' קנ"ד אות ט' והוא תשו' מיי' השייכי' לאישות סי' ל"ד צל"ע דהתם מיירי שהיא רוצית לקבל גט והוא אינו רוצה לגרשה ע"כ חרם דר"ג כרוך בעקבו וכופי' אותו להוציא אבל כשהיא אינו רוצית לקבלה וכבר שהינו יב"ח ג"כ פשוט שאין לעגנו לעולם אלא או יגרש בע"כ או נתיר לו חר"ג ויען שיותר טוב להתיר ע"י מ"ר חדר"ג מלגרש בע"כ מכמה טעמי' ובשגם שהחרם דגירושין בע"כ חמור יותר ונתפשיט יותר ע"כ לגרש בע"כ אין דעתי נוטה כלל אך להתיר לישא אחרת פשוט בעיני וזולת זה נלע"ד אפי' החולקין על הראב"ן שבמרדכי פ' אעפ"י והוא תשו' רשב"א סי' תת"ס מודה הכא דאפי' בתוך יב"ח הי' ראוי' להתיר שהרי כ' הטעם ברשב"א דלא שייך יאכל הלא וחדי שאין חדותה שלימה שהרי גם היא מעגנת עצמה והנה לפי ששמעתי מפי מה' ישראל טעם מרידתה מפני שהוחזקה כבר ב' פעמי' שמשתגעת בלידה וחוששת שתילד ותלקה בשגעון עולם ע"כ מורדת היא מתשמיש ותשב עד בלתה היות לה אורח כנשים ואז תחזור לבעלה והוא והיא רכים בשנים וא"כ אין לה צער בעיגון שלה ושפיר שייך יאכל הלא וחדי והוא יצטער ויהי' מעוגן על ידה וכזה לא תיקן הגאון ז"ל כך ע"ד נוטה אך חלילה לעשו' שום מעשה עפ"י דברי אלא כאשר יצא מפי רבותינו הגאונים מרנא הגאון דק"ק נ"ש והגאון דק"ק לבוב נ"י אשר כבר הובאו הדברים לפניהם ואם להם נראה להתיר אהי' סניף לאריות כהדין גרמיזא דאתי בבתריתא והנני חותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ד' כ"ד כסלו תקפ"ו לפ"ק.

3799

3800שלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג החריץ מלא עתיק כש"ת מו"ה איצק נ"י:

3800

3801גי"ה הגיעני האותיות שאלני במי שמת והניח נכסיו לבניו אחריו ובנותיו וחתניו תובעי' שח"ז הנהוג שכ' בו שאינו נגבה מקרקעות וספרים והניח קרקע הלקוח מא"נ שחק המלכות שא"א בשום אופן למכור קרקע לצמיתות כ"א לזמן ליב שנה ואח"כ יחזור דמי מכירה לבעליו ותיפוק ארעא ותחזור לבעלי' הראשוני' וכבר הגיע הזמן בחיי המוריש ועדיין לא פדאו נכרי ונפל ספק אם כקרקע יחשב ואין להבנו' חלק בהם והן חזיתי מעלתו חד חד נחית לפי רוחב בינתו אשרי הורתו ויולדתו והאריך בענין משכנתא באורך ורוחב ובקיאות נפלא על הראשוני' ועל האחרוני' לא הניח דבר והאמנם האידנא יומא דכלה דשאילנא לדדהו הא לן והא להא להשיב על שאלות הנוגעות למעשה דפסחא הבאי' ממרחק ונזקקי' למעשה ולשואל כענין תחלה אך אהבה דוחקת הבשר ואשיב בקיצור רק הנוגע לדינא בענין זה ואניח הפלפולי' העמוקי' אשר דרך מעלתו בהם:

3801

3802הנה בס' נחלת שבעה בתיקוני שטר חח"ז סי' כ"א אות וי"ו כ' חוץ מספרי' וקרקעות בתיקון שטרו דק' כתב נוהגי' לכתוב כן דאין להעביר נחלה מברא בישא לברא טבא וקשי' א"כ גם במטלטלי' שייך כן ועוד דטעם זה לא שייך כלל רק אם אין מניח ירושה כלל משא"כ הכא לא הוה מעביר על הנחלה אפי' הי' להבת שוה להבן ואפי ספרי' וקרקעות וכן משמע בתשובת מהר"מ מינץ [סי' מ"ז] לכן נ"ל נתפשט המנהג מאחר שנמצא בתקנת רגמ"ה וכו' וגם גזרנו שהיבם אינו יכול לעגן היבמה וכו' והנכסי' שבאו לה מחמת בעלה קרקעו' וספרים נחלת אבותיו יסדרו ביניהם בלי תיסוב לבית אחר ואם הם מקנתו ולא אחוזתו יחלקו ביניהם וכו' וע"כ נתפשט המנהג נמי בשטר ח"ז לכתוב חוץ מספרים וקרקעות שהוא דבר מסויים ביותר ואיכא עגמת נפש טפי אם יאבדו מתוך משפחתו משא"כ מטלטלי' דניידי דלא קפדי אינשי אם תיסוב לבית אב אחר עכ"ל נחלת שבעה:

3802

3803הנה מ"ש דטעם עבורי אחסנתא לא שייך רק אם אין מניח ירושה כלל פי' ע"פי מ"ש מהר"מ מינץ סי' מ"ז הנ"ל דתיקנו שחח"ז במקום כתיבת בנין דיכרי' בכתו' דף נ"ב ע"ב כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו כי היכי דליקפצו עלי' אינשי וה"נ יהבי עתה שח"ז לחבבה על בעלה ולית בי' משום עיבורי אחסנתא והתם בכתובו' פריך הש"ס איך תיקנו רבנן בת חירות ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב בנותיכם תנו לאנשי' שיכתוב לבנו דליקפצו עלי' אינשי ומבואר שם שאינה ניגבי' אלא ממקרקעי פי' שהאב נותן לבתו ממטלטלי' כסף ושוה כסף כבנו והבעל מחייב להחזיר' אותם הנכסים לבניה הזכרי' ואותו החוב נגבה מקרקע הבעל אבל האב אינו נותן לבתו אלא מטלטלי' דלא תיסוב נחלת קרקע שלו למטה אחר:

3803

3804ונ"ל דקרא דירמי' רמז זה היטב דהרי ירמי' אמר להם בנו בתים ונטעו כרמים ככתוב בקרא שם ומייתי לי' ש"ס ר"פ חזקת מבואר מזה דבני גולה לא רצו לבנות בתים ולנטוע כרמים וכיון שלא הי' להם קרקע לא הי' האב קופץ ונותן לבתו כבנו כיון שלא הי' לה שיעבוד קרקע ומכיון שלא נתן לבתו כבנו לא קפצו אינשי עלה ע"כ אמר עתה בנו בתים ונטעו כרמים ותנו בנותיכם לאנשים כנ"ל נמצא כל תקנה מבוארת בקרא נמצא אם נותן לבתו כלבנו שוה כשוה לא הוה איעבורי אחסנתא אמנם אי יהיב לה יותר הוה שפיר איעבורי אחסנתא כמבואר שם י"ג ע"א גבי אבא סוראה וטעמא משום דכשוה בשוה סגי לכשיקפוץ עלי' אינשי וטפי מהם הוה עיבורי אחסנתא והה"נ אחר שכבר נישאי' וקפצה עלי' כבר תו איכא משום עיבורי אחסנתא אפי' בשוה ומהתימה על תוס' שם לחד שינויי כבר נתקדשה אם כן תו ליכא משום דליקפוץ ואיכא איעבורי אחסנתא וגם תמהתי על המהרש"א שם שכ' במאי דאמר ש"ס האי נמי תקנתא דרבנן הוא משום דר"י משום רשב"י והקשה מהרש"א דאוריי' היא ותי' דקרא דתנו בנותיכם לאנשים אסמכתא בעלמא הוא ע"ש והוא תימה אי לאו דאוריי' הוא תיהדר קו' ש"ס לדוכתא דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות וכו' אע"כ דרשא גמורה היא ואתי' רמא ואסמכה אקרא אבל לעולם דאורייתא הוא והא דקאמר ש"ס תקנתא דרבנן נ"ל אשיעורא קאי דשיערו רבנן דבלבתו כבנו סגי שיקפוץ עלי' אינשי ובקרא אינו מפורש שיעורא מ"מ דברי מהרש"א צ"ע:

3804

3805הדרן לדברי נחלת שבעה דבשטח"ז שניתקן ג"כ מטעם הנ"ל לית בי' משום עיבורי אחסנתא אלא בנותן לבת יותר מלבן אבל לא שוה בשוה והא דכותבי' חוץ מספרים וקרקעות משום הסבת נחלה דשמו נקרא ביותר על ספריו וקרקעו' ומייתי ראי' מתקנת רגמ"ה גבי יבמה והנה התם בשדה וספרי מקנה לא תיקן רגמ"ה רק בשדה אחוזה וספרי' שירש מאבותיו והכא בשחח"ז אין חילוק בין מקנה לאחוזה דהתם לא הניח בנים אחריו ואשתו ואחיו חולקי' נחלתו ליכא קפידא אלא שתיסוב נחלת אבותי' למטה אחר אבל נחלות מה שקנה בחייו אין כאן עגמת נפש שהרי מת ולא הניח בנים רק נחלת אבותיו היא עגמת נפש להיבם אם יראה הנכסים מאבותיו אצל אשת אחיו משא"כ בשח"ז שיש לו בנים איכא עגמת נפש גם בשדה וספרי מקנה אביהם אם יהי' במשפחה אחרת בני אחותם ע"כ אינו נוהג אפי' בשדה וספרי מקנה:

3805

3806ולפ"ז לכאורה יש להפליא על הש"ך ח"מ סי' רפ"א סק"ז שכ' נהי דלמהרי"ו משכן ספרים שלא בשעת הלואה לא קני לי' לגמרי ומיחשב ממון ושח"ז גובה מהם מ"מ לפי מה שהעלה הוא ז"ל סי' ע"ב דקני לי' לגמרי א"כ ה"נ הוה שלו ולכאורה צ"ע דהרי עכ"פ אם יבוא הלוה ויביא מעותיו צריך להחזיר לו משכנתו בלי ספק ובקרקע שגבו ב"ד וטרפו בחובו מ"מ שומא הדרא מכ"ש בלא שמוהו בחובו אלא משכנו שלא בשעת הלואה עד שיביא מעותיו וישלם מ"מ לא מקרי הסבת נחלה שהרי אין שמו עליו דהיום או מחר יביא הלה ויחליש מעותיו ויטול שלו שהרי בעיקור תקנת רגמ"ה הנ"ל אפי' ספרי מקנה לא הוה שלו ונהי שחלקנו בין יבם לשטר ח"ז דהכא כל שקנהו לחלוטי' ולצמיתות עלמין אפי' אם הוה שלו אבל היכי דלא קנהו לצמיתות ובעמוד והחזר קאי מהיכי תיתי נאמר דאי' בי' משום הסבת נחלה וצ"ע לכאורה:

3806

3807וי"ל ולקיים דינו של הש"ך בנראה מתוך הענין שדעת הלוה לשקוע ולהניח המשכן לצמיתות ולחלוטי' דנהי דבמשכנו בשעת הלואה לא הי' מועיל כיון שלא מכרו בפירוש כמבואר סי' ע"ג ועיי' מג"א ס"סי תמ"א התם מחמץ אין ראי' דאיסורא לא ניחא לי' לישראל דליקני אע"ג דדעת הגוי לשקוע אבל מ"מ הדין אמת בלי ראי' מחמץ בכל המשכנות דדעתו לשקוע אינו מועיל מ"מ הכא דבשלא הלויות הרי מדינא להש"ך מיקרי שלו ממש ורק משום דלא נקרא על שם המשפחה ולא שייך הסיבה נחלה הכא שכבר נתיאשו מפדיון ונראה דעת הלוה לשקעו ביד המלוה לעולם שוב אי' בי' עגמת נפש ושייך בי' הסיבה כמו גבי שדה מקנה וספרי מקנה כנלע"ד להכריע:

3807

3808והשתא בנידון שלפנינו דאפקעתא דמלכא הוא בכל מקנה וקנין שאין אדם יכול למכור שדה אחוזתו או שום קרקע ליותר מל"ב שנים כעין קרקע של א"י בזמן שהיובל נוהג אלא הא לן יוצאת בלי פדיון חנם אין כסף והא להו נשארת הקרקע ממושכנת על הקרן אבל אינה נחלטת לעולם וכל זמן ועידן יבוא הלה ויתן לו מעותיו יוציאהו מנחלתו פשוט אם אין נראה מדעתו של מוכר שדעתו שלא לפדותו לי' בי' משום הסיבת נחלה אבל אם נראה לפי הענין שדעתו לשקוע ומכ"ש שאפשר דמקרקיש לי' בזוזי ויתן לו שטר חדש על ל"ב שנה ואם יעברו אלו הל"ב שנים הדר מקרקיש לי' וכן לעולם ושום ישראל אחר אינו רשאי לעשות עם הגוי מקח אחר דה"ל מערופי' של זה אז בודאי אית בי' משום הסיבת נחלה ועדיף טפי ממשכנתא שלא בשעת הלואה ואפי' מהר"י מודה בזה אע"ג דלכאורה איכא הכא חדא לגריעותא דהרי אפי' אם דעתו של גוי זה לשקוע אפשר יבוא בנו אחריו או אפי' זרע זרעו ויוציאם מתוך ביתם כדינא דמלכותא ואפי' אם יקרקיש להו בזוזי לא יקבלו מ"מ כולי האי לא אמרי' דהרי קמן בספרים חיישינן להסיבת נחלה בענין זה אע"ג דבלא"ה עתידין לבלות ואין שמו עליהם לעולם מ"מ איכא בהו הסיבה וה"נ דכוותי' כיון דע"כ דעת הגוי הזה שלא לפדות ה"ל בכלל קרקע והכל לפי ראות עיני הדיין בענין זה:

3808

3809והאמת אגיד דכל דין ספרים נ"ל דלא נתכוונו הראשוני' אלא בזמניהם דלא הי' הדפוס והי' שוכרי' כותבי ספרים ומעתיקי' ועשיר א' השאיל ספריו לכל בני הקהלה והוא דבר יקר וספר מסויים והי' נקרא שמו של בעליו עליו יותר משארי מטלטלי' והי' שייך בי' עגמת נפש טפי מקרקע אפי'. אבל בספרי' הנדפסים בזמנינו מטבע א' יוצא לאלף ספרים כיוצא בו אדרבא כל המטלטלי' מסויימי' טפי מספרים אין שום טעם שלא תגבה מספרי' אבל מה נעשה ומנהג אבותינו ולא רפרף אדם מעולם בדבר זה וחלילה לנו לדון בדבר חדש מה שלא שיערו ראשונים הרמ"א וסיעתו אבל בקרקע הנ"ל לפע"ד נ"ל כמה שכתבתי. פ"ב נגהי ליום ב' כ"ז אדר תקפ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3809

3810שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלג בתורה ויראת ה' כש"ת מוהר"ר אהרן נ"י מורה תורה לעדת ה' בק"ק טאטיס יע"א:

3810

3811נשאול נשאלתי מאת מכ"ת בנידון ראובן שבק חל"ח וציוה להשיא ב' בנותיו ובניו כדרך שהשיא ב' בנותיו הנשואות בנדן ותכשיטי' ופרנסת נישואי' ואח"כ יחלקו הבן עם ד' בנות בשוה ויש כאן ב' ספיקות. א' כי לא השיא ב' בנותיו הנישואות בשוה כי נדן השני' עולה יותר מסך נדן הראשונה וא"כ אין אתנו יודע איך להשיא הבנים הנותרים. ב' כי חתניו לוקחי בנותיו שיש להם שטח"ז כנהוג מערערי' על הצאווה כי ע"ז יוגרע שטח"ז שלהם:

3811

3812תשובה.

3812

3813פרנסת הבנות הוא מדינא דש"ס אך פליגי להראב"ד אומדין דעת האב ונותני' אפי' יתר מעשור נכסי' ולדעת הרא"ש דוקא עישור נכסי' ולא יותר והכרעת הט"ז והאחרונים היכי דאיכא אומדן טוב כגון שכבר השיא בת א' בחייו אזלי' בתרי' אפי' ליותר מעישור נכסי אך אי לא השיא בחייו רק אנחנו כאומדנו מדעתינו לפי עשרו וותרנותו על אומדן גרוע כזה אין לסמוך לגבות יותר מעישור נכסי וכן משמע הסכמת בית שמואל סי' קי"ג ססקי"ב:

3813

3814וכל זה בלא ציוה וגילה דעתו אמנם בנידון שלפנינו שציוה וגילה דעתו גם הרא"ש מודה בלי ספק שאפי' יותר משיעור עישור הוה מדינא ליתן להן אך יען כבר השיא ב' בנות ולא השוה אותם ובצוואתם סתם ולא פירש נ"ל מאומדנא לעשות פירש לפירושו שכוונתו ליתן להבנות הללו כדרך שהשיא הראשונות פי' לפי אומדן עשרו שאם יהי' בשעת מותו עשיר כמו שהי' כשהשיא הראשונה יותן כמו להראשונה ואם כשני' יותן כמו לשני' או אפי' לא נשתנה העשירו' אם נשתנה הדיעה מקמיצות לוותרנות או בהיפוך או אולי העשירות עתה באופן אחר שלא כזמן א' משני הזמנים יואמד ע"פי ערך והמבינים ישכילו ואע"פי שכ' הט"ז ע"פי אומדנא גרוע כזו אין לגבות יותר מעישור נכסי מ"מ הכא שכבר השיא בנותיו וגם ציוה בהדי' הוה הך אומדנא רק גילוי מילתא בעלמא ויגבו אפי' יותר מעישור ניכסי ופשוט שכיון שכלו הבן עם הבנות א"כ דעתו הי' להשוות בסך נדן גם הבן עם אומדן הבנותיו הפנויות הנ"ל:

3814

3815ועל השנית שחתניו מערערי' על שמגרע כח שטח"ז שלהם הנה במהרי"ל סי' צ"ב כ' מי שנתן שטר מתנה לירש בנכסיו אין נכון להפקיע ולתת לאחר והובא בש"ע אה"ע ס"סי ק"ח בהגה"ה מ"מ המעיין במהרי"ל יראה דאינו אלא לכתחילה אבל אי הוה עביד מהני מדכ' רק אין נכון ושוב אח"כ באותו הדיבור כ' ועוד הי' אומר אם הי' לאשתו שט"ח על נכסיו שלא הי' מועיל כי היורשי' יכולי' לטעון שדברי' טמונים ידע אצלה וכו' ע"ש משמע דוקא בסיפא בשט"ח לאשתו אין מועיל אבל ברישא אינו נכון ושארית ישראל לא יעשו עולה אבל אי עבר ועביד קנה אידך וכן משמע במרדכי פ' י"נ סי' תקצ"ט יע"ש וכ"כ בתשו' שארית יוסף סי' י"ב אך אי כתוב בשטח"ז שקיבל על עצמו בח"ח ובשד"א שלא להפקיע ושלא יתן שום שטר וכו' צ"ל בכי ה"ג אי עביד לא מהני וכן יש להוכיח ממ"ש בשארית יוסף סוף סי' ס"ב ומשמע אפי' בלא ערמה אין לו לתן מתנה ובנחלת שבעה סי' כ"א סק"ג מסופק קצת בזה ומ"מ מסיים מ"מ יראה לנפשו מעונש החרם וכו' יע"ש ומכ"ש מתנת שכ"מ שאינו חל אלא עם יציאת הנפש וכבר קדם זמן פריעת חוב שטח"ז:

3815

3816ומכ"ש בשטח"ז שלנו שהחוב עיקור וכ' ב"ש סי' צ' סק"ד וז"ל אע"ג שיכול להתנות בין היורשים שלו מה שירצה מ"מ בענין שטח"ז אינו יכול להתנות שום דבר עכ"ל כוונתו דקיי"ל כריב"ב דניתן רשות להאב להנחיל למי שירצה מבניו ולהרבות לא' ולמעט לא' והוה סד"א דשטח"ז לא עדיף מיורש דאורייתא ממש שיכול האב לעשות מה שירצה קמ"ל הכא החוב עיקור אלא שפרעון החוב הוא חצי חלק זכר וע"כ אפי' ריבה לא' ומיעט לא' מזכרי' מ"מ משערי' בתחלה כמה מגיע לחצי זכר אלו לא ציוה האב ואותו החלק יותן להבת בפרעון חוב ואח"כ יעשו עם הנכסים כמו שציוה האב:

3816

3817אמנם מ"מ מה שציוה האב וגילה אומדן דעתו לתת לבנותיו הפנויות שהוא מדינא הש"ס קודם לירושת הבן הוא ג"כ קודם לחח"ז כמ"ש סמ"ע סי' רפ"א סקי"ד ע"ש וה"ה פרנסת הבנות אבל נדן הבן שאינו מדינא אלא מכח הצוואה לאו כל כמיני' להפקיע שטח"ז ע"י מתנות שכ"מ כנ"ל:

3817

3818והנה מבואר בתשו' חינוך ב"י סי' קי"ג קי"ד דכשנותנים לפנויות כדרך שנותן לנשואות אזי גם שטח"ז נותנים להם וטעם נכון הוא והשתא לפ"ז בנידון שלפנינו אם לא ירצו להתפשר יהי' הדין כך טרם כל אפרש לפי אומדנא לב' פנויות נדן ומתנות וצרכי חופה לפי הראוי ואח"כ ישוער אלו הי' יורדי' עתה לחלוקה הלא הי' מגיע גם לפנויות חצי זכר מלבד הנ"ל ע"כ יחלוקו הנכסים לששה חלקים ויותן לב' הנשואות לכל א' חלק הששית היינו מלבד ספרים וקרקעו' שאין לשטח"ז חלק בהם:

3818

3819ואחר שנטלו הנשואות ב' ששיות נחזור לצוואת האב שיטול הבן בראש נידוני' וצרכי חופה שלו כדרך שיטלו הבנות הפנויות ואח"כ הנשאר גם ספרים וקרקעות יוחלק לשלשה חלקים ויטול הבן וב' פנויות כא' שליש והנשואות מופקעות המה מכל וכל:

3819

3820אך אם יתרצו לקיים צוואת האב ולבטל שט"חז שלהם אזי יטלו תחלת ג' בנים הפנוים נדן ופרנסת חופה שלהם ואח"כ יחלקו כל הנכסי' לחמשה חלקים בשוה ויטול כל א' חלק חמישית וטוב מזה ומזה לבצע הריב ולכנס בפושרים והאמת והשלום אהבו הכ"ד הבע"הח א"נ דש"ת. פ"ב מש"ק נגהי ליום טו"ב כסליו תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3820

3821שלום לך תלמידי הרבני הותיק החרוץ המופלג מה' משה נ"י:

3821

3822יומא קא גרם רב טרדותי כמובן מ"מ לא נמנעתי להשיבך לאלתר ע"ד קושייתך בתוס' תמורה ד' ע"א שהקשו על פירש"י דמעתך מלשון דמוע ותערובות והקשו הא דמוע רק דרבנן ונתקשיתי הא אמרי' פ"ק דכתובות אלמנה דכתיבי באוריי' ע"ש דעתידי רבנן לתקן לה מנה ועוד קשה לך סתירת רש"י בחומש פ' משפטים שכ' שנעלם ממנו מה לשון דמוע ופה כ' פירושו לשון תערובות:

3822

3823הקו' הראשונה י"ל בהבין בכתו' גופי' אי ס"ד דאלמנה דאוריית' הוא על שם מנה א"כ מנ"ל דכתובת אלמנה דרבנן דלמא הוא באמת דאוריי' ונצטווינו ע"י מרע"ה והרבה דרשות יותר רחוקים מזה אית לן בתורה והוא מצוה דאורייתא ולתרץ קו' י"ל חדא דבימי מרע"ה לא הי' מנה כי נתחדש אחר התורה והי' אומרי' שקלים וככרים אבל שם מנה לא נמצא וע"כ על שם העתיד נכתב וזאת שנית כי אין לנו לעשות דרש אמת על שם העצם דא"כ נאמר לחם הוא לשון מלחמה ואסור לאכול לחם עד שילחם מלחמה עליו וכדומה וה"נ אין לאשה שמת בעלה שום שם עצם כ"א אלמנה אין לעשות ממנו דרש דאורייתא אך רמז בעלמא כעין ר"מ דייק בשמא משו"ה אין כתובות אלמנה דאורי' ע"י דרש הנ"ל:

3823

3824הנה כי כן בדמע לא שייך זה דכיון דעיקור שם העצם הוא תרומה והוא לשון הרגיל בתורה וכיון ששינה קרא לקרותו דימוע על שם שאוסר תערובתו יש לנו לומר שאיסור תערובת תרומה הוא מן התורה הרי זה ליתא וק' תוס' עצומה לכאורה בשגם יש עוד לומר אי ס"ד כרש"י ה"ל לש"ס בכתובות שם להביא זה הפסוק וזה הי' ראי' יותר עצומה מכל הני קראי דמייתי קדמת אשור יע"ש:

3824

3825ובסתירת רש"י הזדקקני לומר דברי אגדה הנה מה שהביא לחז"ל לדרוש שם העצם הזה אלמנ' ולכנס בדוחק על שם העתיד ועדיין לא תירצו לנו למה נקרא הזכר אלמן ועוד קשה הרי אלמנה נקראת אחר מיתת בעלה קודם שנישאת וגביית כתובתה שגובה אחר מיתת בעלה הראשון הוא מאתים ורק אם עתה תנשא תגבה מנה ונקראת עתה על שם שאם תרצה להנשא ותחזור ותתאלמן יהי' לה מנה וכל זה דוחק ואחר נישואי' השניים הי' ראוי לקרותה אלמנה ובאמת מכיון שנישאת שנית פסק ממנה זה השם והוא פלא איפוך אנא תו קשיא לי' הרי אומה ישראלי' הם בבחי' כלה לגבי הקב"ה ובגלות נאמר היתה כאלמנה כאשה שהלך בעלה למ"ה ודעתו לחזור אילי' איך א"כ נאמר כי לא אלמן ישראל מאלקיו ה"ל למימר כי לא אלמנה ואיך נקבה תסובב גבר:

3825

3826והנלע"ד בזה כי ידוע מן הוא בל"הק הכנת מזון כפירש"י בפ' המן והאשה היא הכנת מזון לבעלה כמשאחז"ל חטה כוסס פשתן לובש והבעל הכנת מזון לאשתו כמובן ובהעדר א' מהם יקרא הנשאר אלמן אל-מן בלי הכנה ואם נאמר להוסיף ה"י הנקבה הי' ראוי לקרוא האיש שמתה אשתו אל מנה שהוא חסר הכנת הנקבה והאשה אל מן על זה נתעוררו חז"ל לומר שלהכי קרא שמה אלמנה ע"ש שעתידי' חכמי' לתקן לה מנה וכדי שלא להוציא מפי שם פורענות שמת בעלה קורי' לה שם חדש המרומז בו נשואי' השניים אבל לעולם עיקור השם אל מן על מיתת בעלה לכן לכשתנשא לאיש אחר אע"ג דאז כתובתה מנה לא יצדק לה זה השם עוד כי לא על כתובתה הוסד ואמר הכתוב כי לא אלמן ישראל מאלקיו כי לא חסרה הכנה מאתו על הגאולה והפדות כי לא קצרה ידו ח"ו וכל שעתא ושעתא זמני' אם בקולי תשמעו והיתה כאלמנה ולא אלמנה ממש ח"ו שהוא על שם מנה אחר נישואי' השני' שיהי' משמע ח"ו כשנשמע שני' מאלקינו נהי' כבעולה ח"ו אלא כאילה שרחמה צר ועדיין חביבות בעילה ראשונה קיים כאשה שהלך בעלה למ"ה ודעתו לחזור שע"ד קידושי' ראשוני' בועל:

3826

3827ומעתה אומר אני שאין שום סברא לקרוא שם כזה על העתיד לחוד אלא על דבר הנ"ל והשתא לשון דמע ידע רש"י שהוא מלשון תערובות ודברי רבנן מרומזי' פה אך ע"כ יהי' לו שום שם עצם כמו אלמן הנ"ל ואח"כ נאמר עוד שרמז ג"כ על מלתא אחריתי אבל לא שיהי' עיקרו כן ועל זה כ' רש"י בחומש שאינו יודע על מה נקרא כן ולא רצה לפרש כפי' התוס' שהוא על שם שנוהג במשקה משא"כ ביכורי' שאין מביאין ביכורי' משקה דזה לא יתכן ע"פי המכילתא פ' משפטים דאיתא שם על פסוק זה ד' שמות נקראו בכורי' ראשית ובכורי' ותרומת ידך ודמוע וא"א בשלמא דמוע לשון תערובות היינו דנוהג נמי בבכורי' כמבואר במשנה דבכורים דהם עולים בא' ומאה אבל לשון לח אינו בבכורים וראיתי לדודי בספר זה ינחמנו מגי' במכילתא מלאה במקום דמוע והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ לנצח החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום עש"ק הגדול תקע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3827

3828תחל שנה וברכותי' לי"נ תלמידי הרב המופלג המאה"ג הותיק כבוד מהו' פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק נייזאטץ יע"א:

3828

3829אודת הבעל שטען על אשתו שנשבעת ואינה מקיימת ותצא בלי כתובה אף היא תשיב אמריה וביררה נגדו שהוא גם הוא מועל בנדרי' וא"כ הוא לא בעי בני כמ"ש ב"ש סי' קט"ו סק"ז ונסתפק מעלתך אולי אכתי יטעון הבעל להפסידה כתוב' עפ"י מ"ש תוס' ר"פ הדיינים דבעון נדרים קטנים הוא דמייתי אבל בעון שבועה מתי' אפי' הגדולי' א"כ תגדל עונה יותר משלו אלו דברי מעלתך ודברי חכמה הן:

3829

3830אך לא בארת יפה דהיינו בנשבעה בה' כמו שרגילי' הכת החדשה לומר על כל דיבור ודיבור ביי"א גאט"ט זה הוא שבועה בשם שגדוליהם מתים בעונשם אבל שבועה אחריתי אפי' הזכיר השם כגון ארורה תהי' לה' אם תעשה כך או עשתה כך אין עונשה חמור מנדרים ועסמ"ע סי' פ"ז סקנ"ג וכן משמע מהראב"ד פי"א מהלכות שבועות דאותה שבועה שתקנו הגאונים עתה לשבע שהיא בארור אינה מגיע' לו ולא למשפחתו ולכל העולם ועפירש"י גטין ל"ה ע"א ד"ה חוץ לב"ד משביעי' אותה וכו':

3830

3831ומיהו בלאה"נ אין מקום לשאלה זו דממ"נ בניו הגדולים שיש לו ממנה בשעת העמדה בדין מה תועלת יש בגירושין הלא אם תתגרש ותהי' במצולת הים ותשבע לשקר ימותו אותן הבנים בחטאה ואם מפני הבנים שעתיד להוליד מכאן ואילך הלא המה ימותו מיד בנוער בחטאו שנדר ואינו מקיים ולא יבואו לגדלות ע"כ אין מקום לשאלה זו גם מה שנסתפק מעלתך במאי דפליגי לישנא בבמה מדליקין אי למען ירבו קאי אלפניו דוקא א"נ אלפני פניו והוא אינו נזהר בדלפני פניו אי מצי למימר אספיקא דלישנא לא חששנא אבל היא עוברת אשבועו' דודאי בני' מתי' אין נ"ל טענה דעכ"פ האי גברא לא בעי בני דאי הוה בעי לא הוה מעייל נפשי' בספיקא ובהדי' אמרו חז"ל פירוקא לסכנתא בתמי' ועוד נהי דודאי הוא דחטא שבועה ראוי' להמית הבנים מ"מ אינו ודאי שימותו ויש רשע מאריך ברעתו ובניהם נכונים לפניהם ויש זכות תולה ומחשבותיו עמקו ומשפטיו צדיקי' ית"ש ויתעלה זכרו לנצח וא"כ על ספיקא אנחנו דנים מעיקרא ע"כ אין בטענת הבעל ממש בזה לע"ד. פ"ב נגהי ליום ה' ט' אלול תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3831

3832להחכם הנ"ל:

3832

3833מה שנתקשה מעלתך בסנהדרין נ"ה ע"ב דאמרי' קטנה הנבעלת לבהמה כיון דמזידה תקלה איכא ורחמנא הוא דחס עליה ולא על הבהמה וקשי' למעלתך הא ש"ס ערוך ביבמות ל"ג ע"ב וס"א ע"ב פיתוי קטנה אונס הוא וא"כ ק' תרתי חדא מאי תקלה איכא השתא בשוגג אמרי' דליכא תקלה מכ"ש אונס דקיל משוגג ותו מאי חס רחמנא דקאמר תיפוק לי' אונס רחמנא פטרי' קושיא זו ראוי לך:

3833

3834איברא לפי הנראה מעלתך מפרש פיתוי קטנה אונס דלבה אנסה ע"י היתוליו ופתויו של זה ועוד נצטרך להוסיף דאפי' לא פיתה אותה אלא היא התחילה תחלה בעבירה וכגון שהביאה הבהמה עלי' מ"מ יצרה אנסה כי אין דעתה שלימה ומיושבת להתחזק ומיחשב אונס כמי שכפאו שד ונצטרך נמי לומר בת י"ח וי"ט שלא הביאה ב' שערות ולא סי' אילוני' מ"מ אין דעתה שלימה דהרי קמן שלא נחזק טבעה להוציא שערות הרגילי' בכל אדם ואפילו ראינו שהגיעה לפלגות ראובן גדולים חקרי לב דלענין מקח וממכר הי' מועיל כמבואר פ' מי שמת מ"מ אין בכחה לעמוד נגד יצרה והוה אנוסה וצריכי' לומר עוד מה שלא מצינו בשום עונש בעולם קטן אונס הוא רק קטן לאו בר עונשין הוא זולת הכא בעריות אמרי' אונס הוא היינו משום דאפשר לענין שארי עבירות אינו מוחלט שיהי' כאונס ואפשר שיכול לעמוד על דעתו התחזק והוה רצון רק לאו בר עונשי' משא"כ עריות דאיכא חמדה יתירה כך צריכי' לומר אך מלבד שכל זה הוא דוחק גדול גם כי אדרבא איפוך אנא דקטנה לענין עריות בודאי אין לה חמדה דהרי אפי' בגדולה קצת אמרי' בקידושין פ"א ע"ב ואין מוסרת עצמה לביאה ופירש"י מתוך קוטנה ועדיין לא לבשה יצר הלכך אין כאן משום דעתה קלה שלא תהא נוחה להתפתות עכ"ל וא"כ אמאי קרי להו פיתוי קטנה אונס בעריות טפי מבשארי עונשין:

3834

3835אבל האמת יורה דרכו דפיתוי קטנה אונס אין הכוונה שענין הפיתוי הוא כענין האונס דודאי רוב פעמים יש לה דעת והיא מתפתית ומתרצית כמו גדולה דמרצונה עשתה ולענין עונש רחמנא חס ובאמת לכשתגדל צריכה קצת כפרה על חטאת נעורים כמבואר במהרי"א ופסק רמ"א בא"ח סי' שמ"ג ובח"מ סי' אך פיתוי קטנה ר"ל דין פיתוי ורצון של קטנה דין אונם יש לו שהרי רחמנא פטרה והה"נ לא תיאסר על בעלה מוהיא לא נתפשה דרחמנא עשה פיתוי שלה כמו אונס דגדולה לענין עונשי' וס"ל לש"ס ה"ה לענין לאוסרה על בעלה וממילא תו לק"מ קושייתך השנייה מש"ס סנהדרי' הנ"ל דודאי רחמנא חס ועשה פיתוי ורצון שלה כדין אונס של גדולה ומ"מ תקלה איכא שהרי צריכא כפרה:

3835

3836ולפ"ז מה שכ' תוס' בכתו' ט' ע"א ד"ה ואיבעי' אימא וכו' דשם אונס חד הוא היא קצת דוחק דהרי אין העניינים שוים ושזו נאנסה ממש וזו נתרצית אלא שיש לה דין אונס ומ"מ העלו תוס' דאין לעשות ס"ס כזה והנה רבי' חשבו דלרמב"ם דס"ל אשת ישראל קטנה שזינתה ברצון אסורה לבעלה נגד ש"ס דיבמות הנ"ל מהכא נפקא לי' דהוה קשי' לי' קו' תוס' וסברא דשם אונס חד הוא לית לי' וא"כ הוכיח דסתמא בתלמודא דכתובו' לית לי' פיתוי קטנה אונס ואלו דבריהם ולא נ"ל למידחי סוגי' פשוטא מפני קו' תוס' אבל לפע"ד פשוט דס"ל לרמב"ם דאע"ג דלענין עונש שמים חס רחמנא עלה מ"מ אם מיושבת בדעתה היא וחטאה ברצון נפשה נאסרה על בעלה דאין מעלה מעל בה' ומעלה מעל באישה תלי' בהדדי וכמ"ש מהרי"ק לענין אומרת מותר וכדאי' בב"ש סי' קע"ח סק"ד ועמ"ש עוד סס"י י"ז אך אמת הדבר דאיכא קטנה דלאו בת דעת היא כלל דהרי אפי' מופלא סמוך לאיש נדריו נבדקי' ואותה קטנה בודאי אנוסה גמורה היא והיא ראוי' להיות מותר לבעלה ואך מאן מפיס ואפי' אם נבדקנה לא נעמוד על הברור כי לאו כל עתים שוות בקטן וא"כ נאסרה מספק לבעלה ואפ"ה שפיר קאמר ביבמות ס"א ע"ב דישראל מותר בקטנה דממ"נ אם תעמוד על דעת עצמה לא ניחוש לפיתוי כמו דליכא למיחש לכל נשי דעלמא ואם תתפתה מחמת קטנות הרי אנוסה היא ומש"ס ל"ג ע"ב בלא"ה לק"מ דהתם לא נאמר לחלוטי' אלא ע"ד הברור בעלמא וצדקי דברי רמב"ם וא"כ לפ"ז גם לרמב"ם תיקשי ק' תוס' כתובות ט' ע"א הנ"ל דהוה ס"ס דלמא אנוסה ממש היא וספק שני דלמא נתפתתה מחמת קטנות ולא הי' בה דעת ויפה תי' שם אונס חד הוא ולרמב"ם יותר ראוי' לומר שם אונס חד מלשארי פוסקי' כמ"ש לעיל ותל"מ וצ"ע ממס' כריתות י"ג סוף ע"א:

3836

3837משה"ק סופר מפפד"מ.

3837

3838שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג כש"ת מהו' אברהם יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א:

3838

3839יקרתו הגיעני מ"ש שלא השיבותיו על מכתבו לא ידעתי משום מכתב ממעלתו שלא השבתיו ועתה נפשו היפה בשאלתו אודת גרושה שגמלה בנה ב' שבועות קודם גירושי' ועתה הבן כבן י"ז חדשים והיא נשתדכה אם מותרת להנשא ואבי' אמר לפי תומו שהוא הסיתה לגמול הבן קודם גירושי' כדי שתוכל להנשא בתוך כ"ד חדש אם להתירה או לא:

3839

3840למעי' בפוסקי' יש כאן ג' דינים מת הבן גומלתו נותנו למינקת במת הבן אין חלוק בין מת קודם אלמנו' וגירושי' או אח"כ לעולם מותרת דאין לחוש שתערים ותמית בנה אך בגומלתה יש חילוק אם גומלתו קודם מיתה וגירושי' מותרת להנשא מיד כיון שאין הבן צריך למה תתעגן על מגן ולהערמה דקודם מיתה וגירושי' לא חיישי' למיעוטא דמיעוטא כמ"ש רמ"א בתשו' אך אחר מיתה וגירושי' לא תינשא דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן אדרבא חשבו חז"ל לתקן וקלקלו ח"ו דהנה רוב הבנים אינם צריכים כ"ד חדש ורק חז"ל חששו למיעוט בפ"נ דאין הולכי' אחר הרוב ואסרו בהחלט מניקת חברו עד כלות כ"ד חדש מפני המיעוט שצריך כ"ד חדש ואם נתיר גמלתו א"כ כל א' תגמול בנה אפי' כשהיא עצמו עדיין צריך נמצא באנו לתקן את המיעוט וקלקלנו הרוב ע"כ גמלתו אחר מיתה וגירושי' אסורה מדינא דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן:

3840

3841אמנם השלישי נתנה בנה למניקת בחיי בעלה דעת הרא"ש בתשובה שאין להתיר כיון שהבן צריך הנקה חיישי' שמא תחזור בה המניקת וכשיש לה בעל לא תחזור להשכיר לו מינקת אחרת אך הסמ"ג בשם הגאון מתיר אם נתנו למינקת ג' חדשים קודם מיתה וגירושי' דאף ע"ג דהבן צריך מ"מ בג' חדשים כבר פסק חלבה לגמרי נמצא בשעת מיתה וגירושי' לא חל עלי' שם מניקת חברו אבל פחות מג' חדשים כיון שאפשר שתחזור לה חלבה א"כ עדיין שם מניקת עלי' וגם הבן צריך שהרי לא גמלתו אלא נתנו למניקת אסורה לינשא והרא"ש בתשו' שם פליג ע"ז ולא רצה להתיר אפי' בפסקה ג"ח אמנם בפ' אעפ"י כ' הרא"ש צמקה דדי' ופסק חלבה או נתנו למינקת בחיי בעלה מותרת וכ' מהרמ"פ סי' ל' מאי דחזר בפסקיו והקיל כהסמ"ג זה אינו מהתימה אבל קשה איך לא התנה דבעי' ג' חדשים דהא אפי' הסמ"ג לא הקיל בפחות מג' חדשים ע"כ ס"ל דה"פ בהרא"ש צמקה דדי' ופסק חלבה מחמת צימוק או נתנה בנה למניקת ופסק חלבה מחמת כן והוא מובן דבג"ח מיירי דאז פסק חלבה ואז מותרת וכהסמ"ג ולא זו אף זו קאמר לא מיבעי' פסק חלבה מחמת צימוק מן השמי' אלא אפי' פסק חלבה מחמתה שנתנו למיניקת מ"מ כיון שהי' בחיי בעלה לא חיישי' להערמה:

3841

3842נמצינו למדי' מת בנה מותרת לעולם בין קודם בין אחר גירושין ומיתה גומלתו קודם גירושין ומיתה שרי' אפי' זמן מועט קוד' כיון שאין הבן צריך להנקה. נתנו למניקת שצריך להנקה בעי' ג"ח תחת בעלה באופן שלא יקרא עלי' שם מניקת בשעת מיתה וגירושין:

3842

3843היות כן נוראת נפלאתי על רמ"א בתשובה סי' קכ"א שכ' וז"ל ע"ד הגרושה שגמלה בנה ג"ח קודם גירושין וכו' וכ"ש לפי הטעם שכ' הרא"ש בתשובה שטעם ג"ח משום שבתוך ג"ח אפשר שיחזור החלב לאשה אבל כשפסק ג"ח כבר צמקו דדי' ולא ישוב החלב אף אם תרצה להניקו וא"כ כ"ש בגרושה שהרי צריכא להמתין ג"ח אחר הגט שלא תינשא משום הבחנה שא"א לה לחלוב ולמה נאסור אותה להנשא עכ"ל לענינינו ותמיהו' טובא קחזינא הכא חדא מה דמשמע גם בגמלתו בעי ג"ח ומאין הרגילי' והיכן מצא זה בשום פוסק כיון שהבן אינו צריך לא נאסרה. ב' מ"ש מכ"ש בגרושה שהרי צריכא להמתין אחר הגט ג"ח הבחנה צ"ע וכי אלמנה שגמלה בחיי בעלה אינה צריכא להמתין ג"ח הבחנה ומה בין מיתה לגירושי'. ג' מה יוסיף ומה יתן ג"ח אחר גירושין אם לא נחליט שכבר פסק חלבה בשעת גירושי' ולא נחית עלי' שם מניקת חברו מה יועיל צימוק שאח"כ כיון דנחית עלי' שם מניקת חברו נאסרה שעה א' ותו לא יועיל מה שהיא מצומקת שלא בידי שמים ולולי דמסתפינא הייתי מגיה הגה' מועט מ"ש מכ"ש בגרושה צ"ל מכ"ש בגומלתה וה"פ השתא בנתנו בנה למניקת דליכא אלא חדא למעליותא שאין עליה שם מניקת בשעת מיתה וגירושין אבל הבן צריך מ"מ מותרת מכ"ש בגומלתה דאיכא תרתי לטיבותא שהרי הבן אינו צריך וגם איכא עכ"פ צימוק שדים קודם נישואי' שצריכה להמתין ג"ח הבחנה ובאמת גומלתה אפילו זמן מועט קודם מיתה וגירושי' שפיר דמי:

3843

3844יהי' כן כוונת רמ"א או לא מ"מ הדין דין אמת בגומלתה קודם גירושין מותרת ולא חיישי' להערמה קודם גירושי' דמיעוטא הוא אך אי ידעי' בודאי דנתכונה לכך וגמלתו קודם זמנו אסורה מדינא לא מטעם קנס שנאמר לחלק בין הסיתה אחר או לא דמדינא אסור אם נתכוונה כמ"ש לעיל דעיקור תקנת חכמים הי' לתקנת תינוקות דעלמא והרי נתקלקל זה ע"י תקנתינו אמנם הכא היא לא אמרה שנתכונה לכך רק האב אמר כן לאו כל כמיני' לאסור בתו ויפה כ' מעלתו כיון שבזמן נישואי' יהי' י"ח חדש וגם בגרושה יש להקל קצת אף עפ"י שחלילה לי ומעולם לא יצא ממני הוראה להקל בזה מ"מ הכא נ"ל להתיר:

3844

3845אודת מנהג כשר בקהלתו מאז שהשוחטי' לוקחי' מטרפות כמו מכשרו' מנהג ותיקין והותקן עפ"י דתה"ק וחלילה חלילה לחזור מזה המנהג ואיסור גמור הוא להם לשנות המנהג הטוב הזה כאשר ציוה ה' אלקינו וה' עמנו. ואשר שאל נידן אשר נהגו להתיר לאבל בג"י הראשוני' ליסע על שוק ויריד ובש"ך י"ד סי' ש"פ סק"ו לא התיר אלא בצינעא ופר"מ בחכמת תורתו הסביר דסבירא לן הא דאמרי' בש"ס מ"ק כ"א ריש ע"ב עשה בצינעא היינו שלא יחשדוהו והכא מילי דשוקא כ"ע ידעי דדבר אבד הוא וליכא חשדא וכ' עוד הא דפליגי רשב"ג ורבנן ר"פ מי שהפך דת"ק אוסר דבר אבד אפי' בצינעא ורשב"ג מתיר בצינעא לא פליגי אלא בפלוגתא דעלמא דכל מה שאסרו משום מראי' העין לת"ק אפי' בחדרי חדרים אסור ורשב"ג מתיר בח"ח אבל בנידון שלפנינו דליכא מראית עין גם ת"ק מודה אלו דפח"ח אי הי' טעם היתר צינעא משום דאז ליכא חשדא וכן משמע בתוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה ומנסרן וכו' אבל לפ"ז אפי' באי' דרבנן פליגי תנאי וא"א לומר כן כדמוכח בתוס' כתובו' ס' ע"א ד"ה ממעכן וכו' ותוס' חולין מ"א ע"א ד"ה בשוק וכו' וכבר ישב על מדוכא זו בתשו' חו"י סי' ק"נ יע"ש:

3845

3846ומאי דקמן נחזי אנן גרסי פ"ק דמ"ק י"ב ע"ב רב יוסף ה"ל כשורי עיילינהי ביממא א"ל אביי והתני' ובלבד שיכניסם בצינעא בתוך ביתו א"ל צינעא דהני יממא הוא כיון דבלילה בעי גברי יתירה ובעי מדוכרא דנורא אושא מילתא פירש"י אפי' בלילה כיממא דמי ולא סגי לי' שלא להכניסן להכי מכניסן נמי ביום עכ"ל וכן פסק בש"ע א"ח סי' תקל"ח ס"ג הרי קמן היכי דא"א בצינעא מותר בפרהסי' וכיון דרמ"א בי"ד סי' ש"פ קאי להפוסקים דילפי' אבל מחג א"כ היכי דא"א בצינעא מותר בפרהסי' והטעם דהא דחילקו בין צינעא לפרהסי' אינו מטעם מראי' העין אלא כך תקנו חכמים מעיקרא וכ"כ חו"י בסיום דבריו וז"ל והא דמשנה ספ"ב דמ"ק הציידן וכו' ובא"ח ספ"י תקל"ג אינו ענין למראי' עין רק ס"ל מלאכת חש"מ מדרבנן והם אמרו והם אמרו וכה"ג גבי שכירות וקבלנות דבית ושדה בפ"ק דשבת ובטוש"ע סי' רמ"ג רמ"ד עכ"ל חו"י ועדיין לא הודיענו טעמו של חילוק בין צינעא לפרהסי':

3846

3847אבל יש להסביר עפמ"ש רמב"ן בנימוקי חומש פ' אמור דכל אושי מילתא אפי' אינו מלאכה כלל אסור מן התורה משום שביתה ולמען ינוח והנושא משא על כתיפו בעיר המוקף חומה כל היום או פותח חנותו ויושב ושוכר פועלים ואינו עושה מל"ט מלאכות מ"מ עובר מן התורה על למען ינוח ושבות כי אין זה שביתה ומנוחה יע"ש וצ"ל הא דמקח וממכר אסור משום שמא יכתוב מדרבנן היינו באקראי ובצינעא אבל לפתוח חנו' וליקח ולמכר אסור מן התורה והנה בכל מלאכה האסורה מן התורה איכא בפרהסי' ב' איסורי' א' המלאכה גופה שני איסור דאושי מילתא ועובדא דחול ובחה"מ שהתירו גוף המלאכה בדבר האבוד מ"מ אי' דאשוי מילתא לא התירו שהרי אם יעשה בצינעא לא יאבד מלאכתו וממילא מובן שאם א"א לעשותו בצינעא כגון קורה דרב יוסף א"כ גם איסור זה מותר משו' דבר אבוד השתא עיקור מלאכה הותרה כ"ש אי' דאושי מילתא ושוב ילפי' אבל ממועד כדכתי' והפכתי חגיכם לאבל ולהני פוסקים לא מחמרי' טפי מבמועד וא"כ מותר ביום השוק בלי פקפוק ודברי תוס' דמ"ק ח' ע"ב ד"ה ומנסרן וכו' צריך לדחוק דמ"מ קשי' להו עכ"פ לגזור משום חשדא ג"כ שלא ידעו שמת למת ויחשדוהו וכיון דאסור בפרהסי' ליתסר בצינעא בחדרי חדרים ועל זה תי' דבדרבנן לא גזרינן אבל לא דפליגי בהו רשב"ג ורבנן ויעיי' דברי מרדכי דמייתי הרב"י סי' תקל"ח כ"ד א"נ ח"ח חותם באהבה רבה. פ"ב יום ה' מ"ב למב"י תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3847

3848מאיר עיני חכמים אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר ה"ה הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כקש"ת מהו' מאיר נ"י אבדק"ק יארמוטה:

3848

3849נעימות ימינו הגיעני ע"ד א' שהי' במאסר כמה שנים ויצא קלא דלא פסיק על אשתו שילדה ממזר ונשכרה למינקת בשוקי בראי אבל עדי' לא נתקבלו בב"ד ועתה בצאת הבעל ממאסר גיזם לאמור אם יפרישוהו מאשתו ילכו ויטמעו במקום שאין יד ישראל משגת והוא לא ישיג אורחת חיים:

3849

3850ופר"מ נפשו היפה בשאלתו אי רשאי ב"ד להעלים עין שלא לחקור אחר עדים כי נ"ל מש"ס סוטה כ"ה ע"א דבעי למפשט דעוברת על דת אי בעי בעל לקיימה מקיימה דאל"ה אין מקנין לה ב"ד דלמא לא ניחא לי' לבעל אע"כ אי בעי בעל לקיימה מקיימה והשתא אס"ד דא"צ הב"ד לחקור הא אי בעי בעל לקיימה לא יביא עדי סתירה לב"ד אלו דבריו ראי' זו איניני מכיר דנהי דב"ד אינם מחויבי' לחקור אם ימצאו עדים מ"מ העדים עצמם מחויבי' להגיד לב"ד את אשר ראו יעיי' ר"פ שלוח הקן בעוף שהרג הנפש ועי' לשון רשב"ם פסחים קי"ג ע"ב ד"ה שם רע וכו' יע"ש אבל על הב"ד אין חיוב לחקור אחר עדים וקצת ראי' מדכתיב בעיר הנדחת כי תשמע בא' שעריך וגו' ודרשת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר ומזה למדו חז"ל חקירות ודרישות דסהדי ולכאורה מנ"ל דהא פשטי' דקרא ששמעו קול הברה ונשים מוזרה בלבנה מצאו אנשי בליעל וגו' ועל זה ידרשו ויחקורו עד שימצאו עדים שיעידו אבל העדים עצמם לא בעו שבעה דרישות וחקירות אע"כ פשוט לחז"ל דכי תשמע היינו בעדים ודרשת וחקרת העדים אבל על קול בעלמא אין ב"ד נזקקין אע"ג דפשיטא דמצוה רבה עבדו לגדור גדרי פרצותיהן וכעין רב בקעה מצא וגדר בה גדר זה מילתא אחריתי ואינו מענין דין ב"ד והא דכתיב במולך ואם העלם יעלימו היינו אחר דאיכא עדים והם מתיראים מפני האיש ומשפחתו שכולם מכסים ע"ז נאמר העונש ההוא עי' רמב"ן על התורה שם אבל לחקור על עדים לאסור אשה על בעלה מנ"ל זה:

3850

3851עוד נסתפק אם יבורר הדבר אם להסיר ידינו מפני שהבליעל מגזם להמיר הדת וכ' אפי' להט"ז בי"ד סימן של"ד דלמא לא קאמר אלא במה שכבר עבר עבירה שלא להענישו אבל בעבירה נמשכת והוא עובר לפנינו יום יום להיות עם סוטה דלמא פוגעין בו והביא ראי' מדילפי' פ' ואלו מגלחין מקראי דנחמי' דלייטינן ומלקינן ותלשינן שיער וק' פשיטא הא ב"ד מנדין ומשמתין ומכין ועונשין אע"כ אתי למילף מנחמי שבזמנו הי' חשש שיתחברו לכותיים וסנבליט החרום ואפ"ה עביד נחמי' עובדא בנפשייהו ולא חשש וע"כ היינו מטעם הנ"ל שהיתה עבירה נמשכת אלו דברי מעלתו:

3851

3852והנה מסברא אנן נראה לחלק כלל אי יהיבנא לט"ז שלא לנדות העבריין שכבר עבר ה"ה המומר לעבירה שסופו לשוב ולהתחרט לא נדחה אבן אחריו להפילו לבור אשר לא יכול לקום עוד ולהיות מומר לכל התורה ואשר באי' לא ישובון ואך הראי' מש"ס דמ"ק קשה להולמו אי צריך ראי' לזה מנ"ל לש"ס מנחמי' אטו משום שהי' שם כותיים וסנבליט והי' מרשעי ישראל מתחתנים עמהם כל ישראל חשידי חלילה הלא בכל דור איכ' ע' אומות בעולם ויש גם רשעי ישראל אשר נטמעו בהם ומ"מ לא נחשדו אם יעשו בהם משפט כתוב ימירו חלילה אך אדם קל שאנו רואי' שקרוב לפול לא נדחה אבן אחריו ונחמי' מרט והכה אנשים שלא הי' נחשדים אלא על מה שנחשדו ואלו הי' לו חשש המרתם אפשר לא הכום ומרטום ומנ"ל להש"ס להוכיח מהכא אע"כ קושייתו מעיקרא ליתא דהקשה מה צורך למילף מנחמי' הא פשיטא דמנדין ומשמתין ומכין מכו' מרדות שאני אומר כל זה מנ"ל לחכמים והיכי רמיזא באורי' שיש לב"ד לארר ולקלל ולהכות אפי' הכאה א' לולי הני קראי ומהכא ילפי' והלכה למשה מסיני הוה ואתא נחמי' ואסמכי' אקרא ומה שיש לעיין מנ"ל הא דאמרי' רבנן בא' שרכב סוס בשבת והביאו לב"ד וסקלוהו שהשעה צריכ' לכך מנ"ל להמית דמנחמי' ליכא למילף הא ונ"ל דמבן סורר ומורה נפקא לן דנידון על שם סופו וימות זכאי ואל ימות חייב והענין בזה אלו הי' רוכב סוס דקילא לי' הרכיבת סוס בשבת או אפי' כל שבותים דרבנן לא הי' סוקלים אך השעה הי' צריכא שהי' פרוצים ושבת גופי' קיל להו ועשו מלאכות דאורייתא בשבת וזה האיש תחלת קלקולו בעדים והתראה הי' ברכיבת סוס וכיון דשבת קיל להו סופו לחלל שבת בחיובי סקילה ויסקל חייב ויען כי הולך למות טוב וזכות גדול הוא לו שימות זכאי ויזכה רבי' הנוסרים על ידו ולא יזידו עוד וחיי שעה איכא בינייהו שהרי סופו למות חייב וזהו ילפי רבנן מבן סורר ומורה ומ"מ לולי קראי דנחמי' לא הוה ילפי' נגידה ממיתה דלפעמים קשה נגידה ממיתה כדאית' פ' אלו נערו' ועוד דלא שייכי טעמי כנלע"ד בענין זה:

3852

3853ומ"מ בעיקור הדין דשאילנא קדמיכון בהא דט"ז אם נמנע לייסרו העובדי' מחשש שיצא מן הדת זה לי קרוב לשלשים שנה כתבתי פסק על זה והעליתי לחלק בין היכא דאיכא למיחש לבניו הקטנים הנה הוא לוטה פה יעיין עליו בעינא פקיחא אולי ישר בעיניו [עיין ח"ס חלק יו"ד סי' שכ"ב]:

3853

3854ומ"ש עוד רמכ"ת א' נשא עיניו באשת אחי אביו היא דודתו האמורה בתורה והולך הוא להשיג רשיון מהחסיד הקיר"ה לא יחת ולא יפחד כי לא ישיג ולא יחרוך רמי' צידו ויען כי הדבר צריך קצת לענין שלמעלה ג"כ אספרה כמו זה כמה שנים שעברו הי' בארץ איטלי' גבירה עשירה א' נישאית לא' שכופין להוציא לטובת האשה מחמת ממון ופטרה ואח"כ נשאה עיני' בכהן א' וכל חכמי איטלי' אסרו לישא גרושה והבליעל ההוא בטש שרגא מגוי לגוי ומשרי המלוכה לשרי המלוכה ומלומדיהם עד שבא הדבר לשרי גדולי' היושבי' ראשונה במלכות קונסיסטאריום בווין ונשאו ונתנו כל המלומדים וצדקו בעיניהם טענת הכהן באומרו כי הדעת נותן אשה גרושה מאישה היא בזיון לכהן המקודש לה' פלוני הוציאה מביתו והוא ישאנה אבל אשה שהיא גרשה את בעלה אין זה בזיון לכהן ומה שנמצא בש"ס ופוסקי' נגד זה הוא המצאת וחומרת חכמים שאין ראוי לשמוע להם בזה והוחלט פסק שמותר לו לישאנה אך יען שצריך הקיר"ה לחתום בחתימת ידו הגדולה וכשבא הדבר לפניו אמר אין ראוי לחתוך הדין בלי שאלת חכם אחד מחכמי הדת ההוא שאינו מהרבנים אולי ימצא תי' על קושי' זו וימן ה' אז בווין א' מחכמי הזמן החדשים המתפלספי' וכבר מת תהי' מיתתו כפרה על כל עונותיו ברם זכור אותו לטוב בדבר הזה וזאת היתה תשובתו כשנעיין בפשטות בקרא לא נמצא בדתינו שום אופן שיופרדו הזיווג זה מזה אלא באם הבעל אינו חפץ בה ולא תמצא היא חן בעיניו אבל בהיפוך שהיא אינו חפיצה בו אפי' מוכה שחין לא מצינו בשום מקרא שיהי' יכולת להתירה לעלמא רק היא המצאה מחכמי ישראל ועתה ממנ"פ אם האשה והכהן הזה סומכי' על חכמי ישראל הם אמרו גם זו אסורה לכהן ואם נניח הפסוק כפשוטו א"כ אינה מגורשת ועודנה אדוקה בבעלה הראשון וישרו דבריו בעיני הקיר"ה והשרים ולא נישאת לכהן ולא נתחללו:

3854

3855ובהוכחי עם החכם ההוא אמרתי לו פן יהי' חכם בעיניו ע"כ אומר לו כי זה האיש שאשתו בוחלת בו ומאוס בעיני' הרי הוא עובר על עשה של ואהבת לריעך כמוך לצערה בצערא דגופא אפי' יהי' פרוש ממנה מ"מ מעגנה ומצערא ומה דעלך סני לחברא לא תעביד ואם הוא מוכה שחין אפי' שניהם רוצים לדור זע"ז מ"מ עוברי' על מצות עשה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ויען כי קיי"ל מ"ע ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ מכין אותו לקיים מ"ע הנ"ל עד שיתרצה לגרש ושוב יעיין במה שהסביר הרמב"ם ספ"ג מגירושין נמצא זה מגרש מרצונו ובדין והשתא אם מרצונו לא מצאה חן ועובר על ואהבת לריעך יכול לשלחה מביתו בגירושי' כ"ש אם מרצונו לקיים מ"ע הנ"ל שיכול לשלחה בגט פטורי' וצדקו דברי רז"ל ואין עול ח"ו אלו דברי עמו וכשר הדבר לפניו:

3855

3856יצאתי מענין לענין והארכתי יאריך שנותיו וירום כסאו וכבודו ויתן עליו הודו כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ב' ג' אד"ש תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3856

3857ושארי דברי תורתו אשר אינם נצרכי' לפי שעה אקח מועד ברצות ה' לעיין בהם.

3857

3858שלום רב יבוא ויקרב לאור הנערב ה"ה רב חביבי וי"נ המאה"ג החרוץ המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מהו' זלמן ליב נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה ואגפי' יע"א:

3858

3859נועם מכתבו הגיעני על נכון והנה לוטה פה מה שהשבתי לק"ק מ"ד בנידן פנוי' שנתעברה ואומרת מפלוני וכהן הוא והוא אמר אין מינאי ועתה הגיעוני דברי תורתו ודברי פח"ח ואני אחוז בחבלי טרדון ומ"מ אהבתו דוחקת בשרי להשיב עכ"פ על קצת דבריו:

3859

3860וטרם אענה אומר כי מ"ש הב"ח והסכים ב"ש סי' ד' סעי' י"ח בסתירת הרמב"ם דלענין אכילת תרומה מהני הודאת שניהם ולענין ייבום לא מהני ותירץ הנ"ל לחלק בין ייבום דאורייתא לתרומה דרבנן הרואה יראה דלא נעלם זה מה"ה אלא דפשיטא לי' דהרמב"ם אתרומה דאורי' קאי מדפסק לחומרא כלישנא קמא דס"פ אלמנה לכה"ג והרי הרשב"א פסק באמת כל"ב ובכל מקום הלכה כל"ב אי לאו משום אי' דאורייתא החמיר א"כ ליתא לחלוקו של הב"ח וב"ש והיותר הי' נראה דס"ל לרמב"ם שאני ייבום כיון דאפשר בחליצה תחליץ ומה בכך ואי משום שתפסלה לכהונה עי"ז ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרי' צריכי' לו הכא אין לחוש אם תפסול לכהונה ע"י חליצה וטעמא אפשר לומר משום חומרת עריות החמיר טפי כמו שמצינו שחשו חז"ל למיעוט נפלים והצריכו חליצה כמ"ש תוס' בחולין י"ב ע"א וא"כ לפ"ז הי' ראוי להתיר לכהן אבל מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומי יודע אולי יש חילוק אחר בין יבום לתרומה ואותו חומרא יהי' שייך גם ביוחסין:

3860

3861והנה מ"ש ב"ש דבתשוב' רי"ו מחמיר אפי' בדרבנן תמי' לי על הרב ב"ש במ"כ לא עיין יפה בגוף התשובה שכ' לישא מעוברת ומניקת ע"י הודאות שניהם יש לאסור להרמב"ם אע"ג דהוה רק אי' דרבנן מ"מ שמא יאמרו הבריות מדהתירו רבנן קמו להו רבנן במילתי' שפיר דברי' דהאי הוא ויתירו לשוק בלא חליצה א"ד מהרי"ו ז"ל מבואר מדבריו דבאיסו' דרבנן יש להקל רק מטעם הנ"ל והוא מש"ס יבמות ל"א ע"א וא"כ תינח במעוברת ומניקת דאי אמת הוא דקמו רבנן במילתא שפיר ע"כ נתברר לחכמים שהוא בנו של זה דאל"ה לא הי' מתירין לו מניקת חבירו ואתו להתיר יבמתו לשוק אבל היכי דלא שייך כגון תרומה דרבנן דאפי' קמו רבנן במילתא דבן זה כהן הוא ומותר בתרומה מ"מ אינו מבורר דקמו רבנן שזהו אביו דלמא כהן אחר ולא יתירו יבמתו לשוק וכל כיוצא בזה ומ"מ דברי מהרי"ו תמוהים אם נחוש לזה מ"ט התירו עובדא דארוס וארוסתו ס"פ אלמנה הנ"ל אפי' נימא ספק ממזר דרבנן כמ"ש ב"ש מ"מ כיון דכ"ע פסולים אצלה וא"א למיתלי אלא בארוס א"כ יאמרו קמו בה רבנן ואתו להתיר יבמתו ואולי י"ל דאכתי יאמרו שיתלה בגוי ועבד וכמ"ד הולד כשר אפי' בא על אשת איש ויצא לנו לפ"ז אי אירע האי עובדא דארוס וארוסתו בכהן וילדה אסורה אפי' בתרומה דרבנן דהשתא א"א למיתלי הולד אלא בו דגוי ועבד אין בנם אוכל בתרומה ובכהן אחר ה"ל ממזר והיא נתחללה וא"א למיתלי אלא בהארוס עצמו ויבוא להתיר יבמתו בשוק:

3861

3862והנה מ"ש פר"מ להקל ולחלק דיבמה מיירי דאיכא חזקת אי' לשוק וכן תרומה מיירי בכה"ג שלא הי' לה חזקת תרומה משא"כ הכא נהפוך הוא אשה מזנה בודקת ומזנה בתשובתי יראה כי על מדוכה זו ישבתי גם אני אלא להיות כי הך חזקה דבודקת ומזנה נאמרה בש"ס ע"ד דלמא ולא ע"ד אמת וכמו שהרגיש בחלקת מחוקק משו"ה כתבתי אני דע"כ לא דחינן הך חזקה אלא משו' דזנות רצה אחר הפסולים כמ"ש תוס' בשם ירושלמי וזה בפסולי ישראל אבל היכי דרוב או כל ישראל שבאותו מקום כשרים ולא לחוש אלא שמא זינתה עם גוי וחלילה לא נחשדו בנות ישראל אפי' הפרוצות להבעל לערל כי חרפה היא לנו ואוקמא אחזקה בודקת ומזנה מישראל והרי רוב ישראל שבמדינתינו בזמנינו כשרים לכהונה ונתין וממזר לא שכיחא כלל ולדעתי סברא גדולה היא וראוי לסמוך עלה:

3862

3863אמנם מ"מ אין לסמוך על סברא זו דחזקה כולי האי דודאי אי הוי איתא בש"ס לחוש ביבמה לשוק היינו יכולין לומר ולחלק ע"כ לא אמרו רבנן להחמיר אלא היכי דליכא חזקה אבל הכא איכא בודקת ומזנה אבל באמת אדרבה בש"ס איתא להקל ולהאמין היכי ששניהם מודים והרמב"ם מסברא דנפשי' אמר ואנו אין לנו אלא במה דאמר הש"ס אבל יבמה לשוק לא א"כ כל דלא דמי לגוני דש"ס לא נוכל להקל ומשו"ה בזונה לכהן נהי דלא דמי לחומרא דיבמה משום דאיכא חזקה מ"מ לקולא דש"ס נמי לא דמי דהתם דרבנן והכא דאורייתא ועל המיקל להביא ראי' ובפרט דיבמה דכ' רמב"ם סתמא קאמר אפי' בעל הפנוי' והולידה ואח"כ נשא אשה ומת שהרי מעיקרא לא הי' לה חזקת איסור יבמה ואפ"ה חולצת מספק וזה ברור דאפי' בעל והוליד ונשא ומת חולצת וה"ה זונה לכהן:

3863

3864ומה שתפס פר"מ על דברי נב"י כרך שני שכ' דמשום הכי מתירה בתרומה שהוא לעצמה משא"כ יבמה שהוא היתר לאשה אחרת ותפס דס"פ אלמנה לכה"ג מיירי רבא מילדה תאכל בתרומה יפה השיב וראוי לו ומהתימה וכי תרומה אינו לעלמא להאכיל עבדי' ושפחות והולד ועבדיו ושפחותיו ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות:

3864

3865ומ"ש על מ"ש הגאון הנ"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכ' שגם ממני שמע כן האמת שכן אמרתי אבל לא היתה כוונתי כ"א ע"ד השאלה והעברה ועודנו מחזיק בתומתו דבזה"ז שכל הפנויות נדות א"כ מנ"ל להאמין לו להוציא עצמו מחזקת רוב ישראל הכשרי' לומר שהי' בועל נדה ובש"ס דמהימנינן היכי דאמר מנאי היינו אם אינה נדה ואין האיסור חמור כל כך אבל באיסו' חמור כזה רוב ישראל מוחזקי' שלא לעבור על עבירת כרת ונאמר מגוי נבעלה ואין זה ענין כלל לכל המוזכר בתוס' כריתו' י"ב ע"א ד"ה או דלמא וק"ל ומ"ש מעלתו דלמא מתכוון לקיים מצוה ולו תהי' לאשה לדעת תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום וכו' לא הבנתי דסברא זו מועיל שלא נכוף אותו להביא קרבן נאמין לו מזיד הייתי שלא רצה להביא חולין לעזרה ונאמר כוונתו לשמים אבל להתיר לכנוס ספק זונה אין להקל ולתלות שאמר כן ע"ד תשובה אדרבא נימא שמא עיניו נתן בה ומקרי משים עצמו רשע לומר שבעל נדה כדי להשביע יצרו לישא אותה וכמו שמצינו סוף נדרים באומרת טמאה אני לך דמשוי' נפשה רשיעא משום נתינת עיני' באחר ואין לומר איך ירצה לישא עתה זונה והוא כהן ויהי' כל ימיו עמה באיסור וחלוק זה כ' הרא"ש בפסקיו בשלהי נדרים י"ל שאני הכא שהוא סובר שהדין עמה דלכשר נבעלה ואינינה זונה ולחששה דרבנן לא חייש:

3865

3866ומ"ש עוד דבשוכן אתה עמה במחיצתה בתוך ביתה קורבא כי האי עדיפה מרוב תמהתי על חכמתו כי רבה היא אי ס"ד דהאי מקרי קורבא א"כ כי בעי למילף רובא מדלמא לאו אביו הוא ודחי דלמא בחבושי' ומשני אפ"ה אין אפטרופס לעריות ק' אכתי רובא מנ"ל דלמא משום קורבא כי האי דעדיפא טובא דחבושי' יחד בבית האסורי' וגם בחוץ לא ישכנו רגלי' וע"כ לומר דלא שייך קורבא היכי דגם רגל אחרים שכיחי התם וכדאמר אביי בדף בסוגי' דזימן שחורים ומכיון שאין אפטרופס לעריות חיישי' לאחרים שיפתחו בית האסורי' ויבואו עלי' אי לאו משום רובא וא"כ מכ"ש בבית דרגלי אינשי טובא שכיחי התם והיא גם היא פעם בחוץ פעם ברחובות ועוד מאן נימא לן שנבעלה לביתה דלמא נתוועדו הנואף והנואפת אל מקו' פלוני אלמוני והטיח בה תחת התאנה כדרכן ועלילותם של אלו וכיוצא בהם אשר מפני זה פקפקו האחרונים על הך דשכונת ישראל שרמזתי בתשובתי כאשר עיניו לנוכח יביטו ומ"מ למדנו מדברי רפ"מ דדבר חדש שמ"ש תוס' ס"פ אלמנה לכה"ג דדיימי מיני' היינו ראינו שנבעלה לאו דוקא שראינו כדרך המנאפי' שוכבי' זע"ז אלא אפי' רק עמה במטה אעפ"י דלענין עריות דעלמא לא חיישי' לה אלא כשאר דבר מכוער בעלמא מ"מ הכא ה"ל קורבא ממש דעדיף מרובא באשר שארי אנשים לא שכיחי עמה בהאי אתרא ומ"מ במכה אביו ואמו לא בעי למימר שראו אותם במטה א' דדרכי' דרכי נועם כתי' ומילתא חדתא היא ויישר כחו ארי' זולת זה אין אתי רק לסיים בברכה מרובה לו ולתורתו כאות נפשו היפה ונפש א"נ לנצח. פ"ב יום ג' ט"ז אדר ראשון תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

3866

3867ת"ו"ש"ל"ב"ע.

3867

שו"ת חתם סופר, אבן העזרResponsa Chatam Sofer, Even HaEzer

Welcome to Sefastia