שו"ת חתם סופר, יורה דעהResponsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah

א׳שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסים תל תלפיות בעל פיפיות כבוד מו"ה בצלאל ר"ב ני' דומ"ש דק"ק פראג.

ב׳חשתי ולא התמהמתי למצותיו וכו' ע"ד קושיתו בדברי הש"ך י"ד סימן ב' סקט"ז אעתיק לו מ"ש אצלי בגליון שם אמ"ש הש"ך דלא כהב"ח וכתבתי וכסברת הב"ח כן משמע להדי' מפירש"י ג' ע"ב ד"ה חוץ ע"ש והרשב"א בחי' ד' ע"ב ד"ה לא אימ' לך וכו' וכ"כ ב"י משמו בד"ה ומומר אוכל וכו' וכנלע"ד דעת הרמב"ם דהרי לא גרע מגוי שאינו עע"ז לפי מה שכתבתי לעיל על הגליון סק"ב בדעת הרמב"ם ודלא כש"כ שם - מיהו הב"ח כ"כ אהתוס' ושפיר הקשה עליו ש"כ - ולעיל בסק"ב אמ"ש הש"כ שהחכמי' גזרו על הכותים אפי' שאינו עע"ז כתבתי היינו למאן דחייש למיעוטא כמבואר להדי' בש"ס דף ו' ואמנם אנן מצאנו עתה דרובם עע"ז וכמ"ש רשב"א שם וא"כ היינו גוי עע"ז וע"כ הגי' כמ"ש ב"י וכ"מ ודו"ק עכ"ל שם: -

ג׳ובחדושי למס' ע"ז כ"ו ע"ב כתבתי וז"ל ודע דצל"ע בשמעתין לפי מה שכתב רשב"א בחידושיו דאיתא שם דר"מ גזר על הכותים ולא קבלו מיני' ובימי ר' אבוהו קבלוהו וכ' רשב"א שם דבימי ר"מ עדיין לא עע"ז אלא המיעוט ור"מ הוא דחייש למיעוט לכן לא קבלוהו מיני' משא"כ בימי ר' אבוהו שכבר נתקלקלו כולם קבלו מיני' וא"כ בשמעתין דאיירי ר"מ ור"י ממנ"פ אי בסתם כותים הא בימי ר"מ ור"י עדיין לא נתקלקלו רובם ור"י הא לא חייש למיעוטא ואמאי פסול מילתו ואי איירי בכותי דידעי' בי' דעע"ז א"כ מ"ט דר"י למ"ד לא תיפוך דארמאי פסול מדאוריי' א"כ ה"ה למומר לע"ז ככותי ומ"ט מכשיר כותי' ומש"ה נ"ל דמומר לע"ז הוה שפיר בעל ברית מילה עכ"פ שהרי הוא נימול עכ"פ ונהי בברית תורה ליתא מ"מ בברית מילה איתא ולא אימעט מואתה את בריתי תשמור וההיפך באשה דאיתא בברית קיום מצות התורה וליתא בברית מילה וזה הוא דלא כאבן עוזר בש"ע א"ח סי' קפ"ט [עיין ח"ס או"ח סי' קט"ז] עכ"ל בחידושי שם: -

ד׳ויעיין שילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד רמי ר' יוסי דע"ז דף כ"ו דאמר היכן מצינו מילה לשמה אדר' יוסי דיבמות מ"ו ע"ב ע"ש שהרעיש עולם בסתירה ולית בר נגר דיפרקינה ובמחכ"ה אפי' ריח קושי' ליתי' דבשלמא הכא בישראל ערל לא בעי' מילה לשמה רק שתוכרת ערלתו והתם ביבמות בגוי שנכנס תחת כנפי שכינה ע"י מילה אם אינה לשם יהדות במה יכנס תחת כנפי שכינה והוא פשוט יותר מביעא בכותחא [עיין לקמן סי' ש']: -

ה׳ע"ד קושיתו בתוספות חולין ק' ע"ב דמ"ד בע"ז דשרי אפי' נפל מים לבסוף יסבור אפשר לסחטו מותר והוקשה לפר"מ הרב ני' הא אליבא דר"י קאמר למלתא ואיהו ס"ל לקמן ק"ח ע"א אפשר לסחטו אסור גברא רבא קחזינא ולתיובתא הוה אמינא אמוראי נינהו התם בע"ז אליבא דר' יוחנן ולקמן ק"ח קאי לאינך אמוראי דע"ז: -

ו׳ואעורר לבבו במ"ש בחידושי לחולין ק"ח בתוס' ד"ה דאמר רבא וכו' ולפענ"ד הדין עם רש"י דאלת"ה קשה אאביי דלעיל דלא משני סליק מה יענה מההיא דמנחו' אע"כ התם מלתא אחריתי היא דהוה ס"ד דהמקשן דהשמן שהוא מינו מעכב את הסלת שאינו מינו לבטל את השמן של מנחה שהיא רכה ומשו"ה הוה פריך הא מב"מ לא בטיל ועל זה היה יכול לתרץ בפשיטות נהי דהשמן המתערב עם שמן אחר לא בטיל מ"מ מעט שמן המתערב עם הסולת בטל ולא צריכים לומר סלק מיניה כמי שאינו דאפי' יהיה כמי שישנו רק שלא יבטל את הכח הסלת מלבטל מעט שמן ועי"ז ה"ל ריבה שמנה והא דאמר רבא התם סליק היינו משום דלרבא האמת כן הוא דלפי אוקמתא דילי' בחולין ק' אמרי' סליק ע"כ אמר ה"נ סליק אבל אביי דלית לי' סלק תירץ במנחות כמו שכתבתי וא"כ עיקר דברי רבא אלעיל קאי וכרש"י ודברי תוס' צ"ע: -

ז׳פ"ב יום ג' כ"א אדר ק"פ לפ"ק.

ח׳שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג כבוד מו"ה אלי' ני' אב"ד דק"ק רייץ יע"א.

ט׳נפשו היפה בשאלתו ע"ד שוחט מומחה לרבים זקן ובא בימים שהעידו עליו שני עדים שמצאו סכינו פגום אחר שחיטה לפני איזה חדשים ובאו ב' והכחישום באותו מעמד ואמנם עתה ניסוהו ואיננו מרגיש בפגימה ונסתפק מעלתו אי נימא מדעכשיו אינו מרגיש גם למפרע לא הרגיש ונאסר כל הכלים למפרע מיום שהזכירו העדים או לא דנימא השתא הוא דאתרע. ועיניו שפיר חזו בדברי ט"ז סי' א' ונה"כ שם אלא מעלתו ירד לעומק הענין בדברי תוס' עירובין ל"ה ע"ב סד"ה ר' ירמיה וכו'. אהובי י"נ קצורן של דברים כך הוא ב' כתי עדים קי"ל הוה ספיקא דרבנן רוצה לומר מדאוריי' אוקי הני לגבי הני וכמאן דליתנהו דמי ומלתא אשתאר בחזקה קמייתא והיינו נכסי דבר שטי' דכתובות כ' ע"א ומזה הקשו תוס' בעירובין ל"ו ע"א ד"ה הכא בשני וכו' ונרשם בטעות כתובות כ"ו וט"ס הוא וצ"ל כתובות כ' אלא מדרבנן מחמירינן שיהיה ספיקא והיינו במילי דאוריי' אבל במידי דרבנן דמסהדי עלה תרי ותרי נשאר בחזקה קמייתא ולא אחמרי בי' רבנן - והיינו תי' קמא בתוס' כתובות כ"ו ע"ב ובתוס' עירובין ל"ו ע"א הנ"ל נדפס בטעות ואין לו שחר וכך צריך להגי' אע"ג בפ"ב דכתובות כ' ע"א אמרי' אוקי תרי להדי תרי בדאוריי' שאני ר"ל לר"מ קיימי' דעירוב דאוריי' ובדאוריי' אסור מדרבנן עכ"פ ובזה לא פליג ר' יוסי אלא ס"ל עירוב דרבנן - תו תי' תוס' בעירובין א"נ הכא השתא ודאי טמאה היא וכוונתם לתי' ב' בכתובות כיון דטמאה לפנינו אפי' הוה ס"ל לר"מ תחומין דרבנן כיון דאתרע לפנינו לא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ושם בכתו' הקשו תוס' ממקוה דלא אזלי' בתר השתא ותי' היכי דאיכא כת א' דמוציא מידי חזקה וריעתי' מסייע לאותה הכת איתרע כת השני' והכא בעירובין לא חשו תוס' להאריך בזה דסמכו על מה שכ' כן לעיל סד"ה ר' ירמי' ומ"מ אינו מוחלט לדינא אלא בהא פליגי ר"מ ור' יוסי דלר' יוסי אפי' בשני כתי עדים ואיתרע לפנינו מ"מ דיינינן לי' כמקוה אחזקה קמייתא. -

י׳ונ"ל אפילו לר"מ נמי לא אמרי' כן אלא כגון תרומה ונטמאת וכדומה דחזקה קמייתא היה שהיא טהורה ולעולם לא תטמא דכל מילי אוקמי' אחזקה קמייתא שכן יהי' לעולם והשתא חזינן דטמאה לפנינו נמצא זאת הריעותא מסייעא לההיא כת שהוציאה מחזקה ראשונה ומשו"ה אמרי' מדהשתא טמאה מעיקרא נמי טמאה אבל ב' אומרים מת בניסן וב' אומרים לא מת בניסן והשתא באייר נמצא מת בודאי וכגווני דתוס' בחולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' וכו' אי אירע כן בשני כתי עדים גם ר"מ יודה דלא נימא מדהשתא מת מעיקרא נמי מת דמה ראי' היא זו וכי מעיקרא הוה לן חזקה שלא ימות לעולם ואין מיתה דהשתא מגרע כח סהדי שאמרו בניסן חי הי' ולא מסייעא לכת שאומרים מת היה ועיי' טו"ז ונה"כ סי' שצ"ז והיות כן יש לתמוה על תי' תוס' דיבמות ס"ח ע"א ד"ה רישא וכו' דאפי' נדחק דמיירי בשני כתי עדים ואתי' נמי כר"מ מ"מ מדהשתא בן ט' לא איתרע חזקת המעידים שהי' מעיקרא בן ח' ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרי"ט:

י״אובמאי דקמן בודאי מן התורה אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתי' אע"ג דאתרע לפנינו דקי"ל כר' יוסי דלא כר"מ ומכ"ש דהרגשה עביד שלעת זקנות יחלש גבר ויאבד חוש ההרגש וא"כ אפי' ר"מ מודה דאין ריעותא דהשתא מגרע כח סהדי דמסהדי אכשרותו דמעיקרא אך תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לכולי עלמא ומדרבנן אסור באי' דאוריי' ובהא לא פליגי ר"מ ור"י רק לר' יוסי תחומין דרבנן אבל באי' דאוריי' מודה והכא שחיטה דאוריי' הוא וא"כ אפי' לא נמצא ריעותא לפנינו נמי כל הבשר והכלים אסורי' מדרבנן בלי ספק מיום שראו העדים האי עובד': -

י״בומכ"ש שנמצא ריעותא לפנינו נמי דדברי נה"כ סי' א' תמוהים מ"ש דהכא איכא תרתי חזקה ורובא דרוב מצוין מומחי' וא"א להסביר דבר זה הא רשב"א צווח איך שייך רוב מצוין והרי הוא מן המיעוט דקמן שהוא מצוי ואינו מומחה וחלילה לא נעלם זה מהאגודה ולא נשתבש בזה אלא האגודה ס"ל אפי' לא נטל קבלה מעולם עכ"פ סמכי' שמסתמא לא התחיל בתחלה להיות מצוי אצל שחיטה לולי שהי' אז מומחה אלא אח"כ שכח אבל תחלה ודאי הי' מומחה שרוב כן הוא וכיון שמכח הרוב ידעי' שבודאי הי' פ"א מומחה ה"ל כאלו נטל קבלה בפנינו וכמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין גבי גבינות ותוס' ריש נדה ע"ש - וה"ל מוחזק ואמרי' השתא הוא דאתרע ורשב"א ס"ל כיון דעכשיו הוא מצוי אצל שחיטה ואיננו מומחה אין לנו שוב חזקה עליו למפרע שמתחל' בודאי הוחזק לא אמרי' כן אלא במי שנטל קבלה פ"א בודאי והכריע רמ"א כרשב"א דבעי' שידעי' בודאי שנטל קבלה והשתא שידעי' שנטל קבלה א"כ מה יועיל צירף רוב מצוין ממנ"פ ביום שנטל קבלה וזמן מה אח"כ בסמוך אפי' לא הי' רוב מצוין מומחי' הרי הוא היה מומח' שנטל קבלה ואח"כ בזמן שנוכל לתלות מדהשתא שכח מעיקרא נמי שכח מה יועיל רוב מצוין וכי נימא מסתמא אי הי' שכח הי' פורש עצמו ולא הי' נמצא אצל שחיטה דרוב מצויין מומחי' ז"א דהרי לפנינו ששכח עתה ועדיין לא פורש ואינו רוצה לפרוש מהשחיטה ולאבד המחאתו ודברי נה"כ צ"ע [ועיי' פלתי שמחלק בין שכח תלמודו ובין אבד כח הרגשתו] עכ"פ לפע"ד כל הבשר והכלים מיום שהזכירו העדים אסורים מדרבנן מיהת הנלע"ד כתבתי וחתמתי א"נ: -

י״גפ"ב נגהי ליום ג' כ"ח טבת תקפ"א לפ"ק:

י״דע"ד השוחט שאתרע חזקתו שנמצאו אחריו כמה פעמים פגימות בסכין אחר שחיט' ולא הרגיש אם לאסור הכלי' למפרע הנה בכנה"ג בהגה' ב"י סי' א' אות ל"ה ושם פסק להלכה דשכחת הרגשה באה בפ"א כרגע ואין לאסור למפרע ואפי' למ"ש בפלתי סס"ק וי"ו בד"ה יהי' איך שיהי' דבשכחת ההרגשה יש להחמיר למפר' משום דכיון שסכינו איננו בחזקת בדוק א"כ ממילא שחט כמה פעמים בסכין פגום מבלי משים ע"ש מ"מ הכא שלא אתרע חזקתו קודם שחיטה רק אחר שחיטה וכנראה מדבריו לתלות בחולשה ועילוף מחמת השחיטה א"כ לא שייכי דברי הפלתי הנ"ל דהא עכ"פ הי' סכינו בחזקת בדוק בכל פעם קודם שחיטה. והנה מעלתו נתעורר לומר דכל המקילין האחרונים אינו אלא בשנוטל קבלה והוחזק עכ"פ אז אמרי' השתא הוא דאתרע אבל למפרע מוקמי' אחזקתי' בשעת נטילת הקבלה משא"כ זה שלא אתרע חזקתו אלא אחר שחיטה ולזה לא הוחזק מעולם כי לא העמידוהו על הנסיון בזה כידוע. והנה דבר גדול דיבר בזה - הגם דלכאורה יש לפקפק ולומר אדרבא אזלי' בתר רובא או אפילו כ"ע שלא שמענו שהורע כחם ע"י שחיטה דאפילו בעילף המוזכר בש"ס ס"ל לכמה פוסקים דלהכי אמרי' לעלופי לא חיישי' ולא אמרי' רוב מצוים אצל שחיטה מוחזקים הם משום דעדיף מרוב ולא חיישי' לי' כלל אפילו לכתחלה ונהי דאנן מחמרי' ומצריכים שישחוט השוחט שלשה תרנגולים לפני הרב כדי שיחזיק ג"כ בענין זה שלא יתעלף מ"מ הא קמן דלענין עייפות דשחיטה שיאבד הרגשתו עי"ז להא לא חיישי' ולא בדקינן לי' משום דלא שכיח כלל וא"כ בהאי גברא נמי נימא נהי דעייף ואבד הרגשתו מ"מ נימא השתא הוא דאתרע ויצא מרובא דעלמא ודלא כדברי מעלתו: -

ט״וומ"מ נ"ל כדבריו מהא דאמרי' בב"ב קנ"ג ע"ב מי מוציא מיד מי וכו' ר"נ אמר אם בריא הוא עליו להבי' ראי' שהי' שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להבי' ראי' שהי' בריא ופסק שם רשב"ם כר"נ ואפילו להרמב"ם וכן פסק הש"ע כר' יעקב משום דמבואר דהיינו טעמא משום חזקת ממון עדיף אבל אי לא הי' להוצי' מיד המוחזק הוה אזלי' בתר השתא כמבואר היטב בסוגיא דקידושי' ע"ט ע"ב. וזה נ"ל דעת רמ"א בח"מ סימן רנ"א בהאי דינא שלא כ' שאם אין א' מהם מוחזק שיחלוקו כמו שהרגיש הסמ"ע שם ונ"ל משום דאזלינן בתר השתא כשאין א' מהם מוחזק ולא נימא יחלוקו: -

ט״זוהנה מבואר התם בש"ס דקידושין דכ"ע בחזקת בריאים נינהו ומאן דאמר שכ"מ היה בעי למיפק נפשיה מחזקה יע"ש ועוד התם בודאי הי' לזה האיש חזקת בריאים מבוררת שהרי פעם א' הי' בריא בלי ספק אפ"ה כשהוא שכ"מ לפנינו אמרי' מעיקרא נמי שכ"מ הי' היכא דליכ' חזקת ממון המתנגדו' ולר"נ אפי' להוצי' ממון אמרי' הכי א"כ ק"ו הכא שזה העייפות מחמת שחיטה חולי וחולשה היא באיברים וא"כ אי נימא אפי' כ"ע בחזקתן בריאי' לענין שמשו"ה אין צריך לנסות השוחט שנוטל קבלה ע"ז מ"מ זה האיש אשר הוא חלוש לפנינו בענין זה אמרי' מדהשתא חלוש מעיקרא נמי חלוש ומכ"ש שהרי לא הי' לו חזקה מבוררת מעולם שהרי אפשר שכך נולד ונתגדל מעולם ואין חזקה מנגדת ואדרבה בהמה בחזקת שאינה זבוחה קיימ' א"כ מכ"ש שיש מקום לסברת מעלתו להחמיר: -

י״זאך בכ"ז נ"ל להקל כיון דקודם שחיטה לא אתרע חזקת הרגשתו א"כ כל הסכין ששחט בהם הי' בחזקת בדוק ואמרינן אוקמי' סכין בחזקתו וה"ל כשחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין שחיטה לשחיטה ונאבד הסכין דמוקמי' כולם בחזקת היתר כמבואר בפוסקים ובש"ע סי' י"ח סעי' י"ב: -

י״חאמנם כ"ז אי ליכא שום ריעותא אחרת אבל היות כי שוחט זה אחר ששחט שמנה בהמות והכשירם מצא נער א' סכינו מליאה פגימות ובדק גם השמש אחריו ומצא שכן הוא כדברי הנער והשוחט לא הרגיש מאומה וא"כ הרי ב' עדים נגדו ולא עוד אלא אפי' הי' רק ע"א המנגדו בפגימו' הסכין הי' צריך לברר התירו וכן כל כיוצא בזה וכל שאינו מברר התירו אז עד האוסר נאמן והוא מש"ס דקדושין ס"ו ובש"כ י"ד סי' קכ"ז סקכ"ד. באמת מה שכ' הש"כ ש"ס ערוך הוא בקידושין יש לעיי' קצת דבקידושין משמע דרבא פליג והלכה כרבא דהרי רבא רצה להוכיח דלהעיד על בן גרושה וחלוצה לא מהימן ע"א בשתיקה דאלו בהכחשה אפילו בעל מום לא יאומן ועל זה השיב אביי לעולם בהכחשה ואפי' בעל מום לא יאומן משום שלח ואחוי וא"כ רבא פליג והלכתא כרבא וקשי' גם אהתוס' דפסקו כאביי: -

י״טמיהו לזה י"ל דס"ל להתוס' סברת אביי נכונה ומסתמא לא יחלוק רבא על זה אך הא קאמר התם בש"ס הא דקאמר ד"א בעל מום פסולו בגופו היינו איכא לברורי שלח ואחוי וא"כ ה"ק רבא מדקאמר ר"ע תרי טעמא משמע חדא בלא אידך סגי וע"כ בשתיקה דבהכחשה לא יאומן לולי הך דפסולו בגופו דהיינו איכא לברורי ואביי ס"ל הני תרי טעמי סמיכי אהדדי וחדא בלא אידך לא סגי וא"כ אדרבא קי"ל כרבא לגבי אביי מוכח היכי דאיכא לברורי נאמן האוסר אפי' בהכחשה: -

כ׳עוד אבאר מ"ש הש"כ בש"ס משמע אפילו בהכחשת בע"ד ותוספות מוסיפין אפי' בהכחשת ע"א הנה ז"ל תוספות שם שלח ואחוי תרגום של והפשט ושלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול לבררו ע"א נאמן עליו אפילו ע"א מכחישו עד כאן לשונם הנלע"ד בהמשך דרצו להשמיענו דלא נימא שלח מלשון שליחו' וא"כ מיירי ע"א אומר כן לבעלים שהם רוצים לאכול קדשיהם והוא אומר להם אל תאכלו כי כהן המקריב בע"מ הוא והם אינם מאמיני' לו והוא אומר שלחו מכם א' אל הכהן ואחוי לכם ואלו הי' הפי' כן בש"ס לא הי' מוכיח אלא באומר אינו יודע אם יש לכהן מום בסתר או לא אבל בהכחשה לא הי' מוכח וגם לא הי' מוכיח אלא בהתנגדו' הבעל דבר לא בהתנגדות ע"א דעלמא לכן כ' תוס' דאין הכוונה כן אלא שלח מלשון הפשט ומיירי שטוען עם הכהן המקריב בעצמו והכהן הוא ע"א ומעיד על קדשי' של פלוני שהקריב' בכשרות והיינו ע"א פועל ואידך מכחישו ואומר לו שלח פשוט בגדיך ואראך שאתה בעל מום וה"ל ב' עדים המכחישים זא"ז בהכחשה גמורה ואפ"ה מהימן זה הפועל משום דאיכא לברורי כנלע"ד [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' י"ב]: -

כ״אומבואר היכא דאיכא לברורי והעד אומר שלח ואחוי הרי הדבר בחזקת איסור וא"כ הכא בעדות הנער לבד נמי נאסרה הבהמה האחרונה עכ"פ והא דאמרי' ב' עדים בבדיקת הריאה מוקמי' בהמה בחזקת היתר וכדפסק בש"ע סי' ל"ט סעי' י"ו וי"ז התם באו אחר שכבר ניתקו הריאה וא"א לברורי אבל כשהעד אומר לאידך בשעה דאיכא לברורי עדיין אסור לסמוך על המתיר עד שיברר דבריו ומכ"ש הכא דאיכא נמי השמש שאומר כהנער שהי' הסכין מלא פגימות וא"כ לכה"פ הבהמה אחרונה אסורה וכיון שנאסרה האחרונה נאסרה כולם דא"נ נכשיר הראשונה ונאמר שלא הורע כחו אלא אחר שחיטה מ"מ בשבעה האחרונים ע"מ נסמך על בדיקתו את הסכין בין בהמה לבהמה הלא כבר הוכחנו לעיל דלא אמרי' גבי האי דהשתא הוא דאתרע ואמרי' גם למפרע הי' חלוש בהרגשה אחר שחיטה ורק התרנו מטעם נאבד הסכין אחר שחיטה והרי מבואר במצאו אחר כך פגום כולם אסורים וה"נ כולם אסורים וא"כ כל הבשר והשומן הנשארים מאותן הבהמות הוא ספק נבלה לפע"ד ואין להקל בו כלל וכן כל בשר כבש ועז הנמצאים ממנו אין להתיר לפי שכ' מעלתו שהועד עליו שלא ידע לפנות מקום הצמר והשער בשעת השחיטה ודבר ידוע הוא שדרך הסכין לפגום בצווארי הכבשים המלאי' חול ועפר אפילו כשרגילים לפנות ולרוחצם קודם שחיטה ומכ"ש האי שלא נתן מקום לשחיטה וא"כ ה"ל כעסק באותו מין בין חפיפה לטבילה והרי אפי' חתיכות העור בעוף אנו חושבים כעוסק בין בדיקה לשחיטה במין אחר אשר משום כן אוסרים במוצאים פגימה אחר שחיטה אפי' חתך במפרקת ותלי' להחמיר בעור ונהי בנאבד הסכין אין חוששי' מ"מ הכא דחתך וחכוך הסכין בצמר ושער וחצץ ועפר חששא גדולה היא ויצא הסכין מחזקת בדוק קודם שחיטה וכיון שאין להשוחט הרגשה אחר שחיטה הרי כולם בספק נבלה לע"ד: -

כ״בובלא"הנ חושש אני שהשוחט הזה פסלן הוא בשכבר יצאו איזה סירכות מתחת ידו כפי מה שכתב מעלתו אלא שכ' שהוא ירא שמים שמתענה ג' ימים בכל שבוע אומר אני אלו לא היה מתענה הי' מתכפר לו בתענית כי הא דרבי מזי' וטופרי' אך זה טובל ושרץ בידו א"כ מה יוסף עוד להתענות להלביש אדרת שער למען כחש אני אומר שאין זה האיש מכלל נאמני ישראל הנאמנים על האסורים כלל: -

כ״גועל הכלים אם יסמוך בכלי חרש והפ"מ בשיהוי מעל"ע רבו דעות האחרוני' המובאים בכנה"ג סימן א' והמחמיר תע"ב והרוצה לסמוך ולהקל באשר בלא"ה אפשר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ המקיל לא הפסיד דלא כיש אחרונים שכ' דבליעת כלים לכ"ע דאוריי' מכלי מדין וטעו' הוא בידם דוקא כלי מדין גז"ה ולא בשארי בליעות כמוכח בדוכתי' טובא ואין להאריך בזה: -

כ״דרב שלומים לי"נ הרב המופלג ומופלא ותיק מלא עתיק כבוד מו' שמואל ליב ני' אב"ד דק"ק אורמין יע"א.

כ״היקרתו הגיעני ע"ד השוחט אשר חלה ונטה למות ובחליו קרא להרב אב"ד להתוודות על חטאיו והרב ני' בדקו כדרך שבודקים לגיטין ומצאו שפוי בדעת מיושבת ובהתודותו גלה חטאי' שבנעוריו בעל ארמית ועתה נכשל בסתם יינם ואחרון הכביד שכמה פעמים מצא סכינו פגום אחר שחיטה והכשיר הבהמה ושאל הרב מה הי' לו הנאה בזה והשיב כי תקפו יצרו ומחמת כובד ודוחק פרנסתו [נראה שיש לו שכר מהכשרות ולא מהטרפות ע"כ נכשל בהנ"ל] ועתה נפשו היפה בשאלתו אם להאמין את השוחט הואיל ואומרו דרך וידוי או לא נאמין וא"נ נאמין מה יהי' דין הבשר והשומן וגם הכלים: -

כ״ובתשו' חו"י סי' ע"ב כתב בפשיטות באשה שהתודית בחולי' שזינתה ושוב נתרפא וחזרה לבורי' שאסור' לבעלה וה"ה אם הי' הבועל אומר כן ע"ד וידוי הי' נאמן לאסרה על בעלה ולא הביא שום ראי' לדבריו הנה מ"ש שהיא נאמנת הוא נראה פשוט ע"פי הר"ן סוף נדרים דמעיקר הדין אשה נאמנת טמאה אני לך דהרי שוי' נפשה חתיכה דאיסורא כמשנה ראשונה אך משום דעיני' נתנה באחר אמרי' במשנה אחרונה דאינו נאמנת וא"כ הכא שהולכת למות ולא שייך עיני' נתנה באחר ממילא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא כמשנה ראשונה אך מה שהוסיף עוד שאם הבועל הי' אומר כן ע"ד וידוי הי' מהימן לאסור אשתו של זה עליו מנ"ל הא - ואין להביא ראי' ממ"ש תוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה מה אם ירצה וכו' בסוף הדבור יע"ש דאינו ענין לכאן כלל דהתם לא יכול לחייבו קרבן על כרחו והוא צווח איני רוצה להביא חולין לעזרה אבל מנ"ל להאמינו בשומו עצמו רשע לאסור אשה על בעלה: -

כ״זולכאורה נ"ל ראי' ברורה דעד אחד נאמן על ידי וידוי להשים עצמו רשע לשעבר דבר"פ כלל גדול מבואר למונבז הזיד בכרת ושגג בקרבן שמי' שגגה, ולמסקנא שם וכן בשבועות כ"ו ע"ב לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר אלא בהזיד בלאו שבה ואם הביא קרבן לכהני' צריך לומר שהזיד בלאו ואיך יאמינו לו להשים עצמו רשע ויסמכו עליו לאכול קרבנו וכה"ג מוכיח הש"ס ר"פ האשה רבה ע"ש פירש"י ד"ה וכי לא מכחש לי' מהימן וכו' אע"כ משום דמייתי קרבן דרך וידוי מהימן אע"ג דיש לדחות קצת ראי' זו ולומר שאני התם דאי לאו דידע בנפשי' דעביד, חולין בעזרה לא הוה מייתי משא"כ בעלמא ז"א דבקידושין ס"ו ע"א אמר הש"ס כן ע"ד צריכותא ודחי' בעלמא אבל למסקנא ילפינן מהכא ע"א נאמן באיסורים ולא דחינן כנ"ל א"כ ה"ה דנילף כנ"ל היכא דמשים עצמו רשע אם אמרו דרך וידוי מדמייתי חטאת למונבז ומכ"ש היכא דאמר כן בשעת חליו וסובר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה והכי קיי"ל ס"פ גט פשוט ופסק בש"ע ח"מ סי' פ"א ס"ב דאין אדם משטה בשעת מיתה ומועיל אפי' לאפוקי מבניו ואפי' מאחריני כמ"ש בהגה' שם ואפילו עמד מחליו וחוזר בו וטוען ברי להשטות נתכונתי אפ"ה לא מהימן ואפילו מיגו לא מהני לי' כמו שהוכיח שם בתומים דלא כש"כ וכ"כ בעל התרומות וכש"כ כשיצרפו ב' הסברות שאומר כן ע"ד וידוי ובשעת חליו שהי' סבור כי הולך הוא למות שנראה ברור שנאמן לאסור של אחרים אפילו כי שווי' נפשיה רשע. ומ"מ דברי חו"י צל"ע דאכתי מנלן שהבועל יאומן לאסור אשה על בעלה אין דבר שבערוה פחות משנים ואין נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ודוחק לומר דוידוי של בועל כעדים יחשבו וכעין פתח פתוח דמ"ל הא. ואולי החו"י לא אמרה אלא שהבועל נאמן לאוסרה על עצמו לכשימות הבעל וזה נ"ל פשוט ומאי קמ"ל וצ"ע. מכל מקום בהא סלקינן דמה שהתודה השוחט הוא נאמן: -

כ״חאמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר דהיינו שהיקל בפגימה אחר שחיטה ומטעם שאמר מפני הפסדו אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ועוד אם אנו מאמינים לו שנכשל בפגימה שלאחר שחיטה נאמין לו שלא נכשל בפגימה דקודם שחיטה כמתני' דעדיות הובא ספ"ב דכתו' אם אתם מאמינים שהורהנה וכו' - ותו הכא כיון שבשעת חלי' אמר ע"ד וידוי ותשובה אלו הי' נכשל ביותר מזה הי' אומרו ולא הי' מכחיד תחת לשונו כטובל ושרץ בידו וכיון שכן וכל הסכיני' הי' בחזקת בדוק א"כ אע"פי שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אחר שחיטה עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אחר שחיט' וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ספק ספיקא הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לנכרי יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו: -

כ״טאמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסורא דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכלי שני כיון דבלא"ה רבו המתירים תסגי להו בשיהוי מעל"ע ויהי' טעם פגום אבל כלי ראשון שנתבשל בו על האש אין נראה לי להתיר דה"ל כודאי נתבשל בו איסור ובס' תבואות שור סי' ב' סעי' י"ח כ' בשוחט שהוצי' טריפות מת"י בפשיעה להשהות הכלים דלמפרע עד שיפגמו ולסמוך בזה אהמקילין בכלים דלמפרע קודם שפשע ע"ש משמע בכלים דמכאן ואילך אין להקל והשתא התם בפושע נהי שמכאן ואילך אבדה הימנותא דידי' וכל הבהמות בספק הם מ"מ ודאי אין כאן דלמא פ"א פשע ותו לא אפ"ה לא רצה להקל להשהות הכלים מכ"ש הכא דבודאי נתבשל בהם איסורא דאין להקל בקדירות: -

ל׳ולענין תשלומין טבח אומן וקלקל במזיד לא נשאלתי ולא אאריך כי יראה להקל מעל בעלי התשובה. והנה לסדר לו תשובה אין דרכי בכך אעתיק לו לשון הרוקח שכל דבריו דברי קבלה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בברור גמור כי הרבה כיוצא באלו תוכם כפ"רעה וירא כי היתה רווחה ויכבד את לבו ואיכא למיחש אחר שיהי' בריא אולם ישוב לסורו רע ח"ו ע"כ צריך השגחה רבה, יותר מזה אין אתי בדבר זה והחכם עיניו בראשו הכ"ד א"נ דש"ת: - פ"ב יום ד' כ"ח שבט תקע"ח לפ"ק.

ל״אשלום וכ"ט לי"נ הרב המופלג והמפואר ח"וש בעל פיפיות כש"ת מו"ה בער ני' עדני עצני בשבת תחכמוני בק"ק טרענשין יע"א:

ל״ביקרתו הגיעני אודות אקרו"ט שמאז הטילו מס על כל ליטרא בשר והחכירו ההכנסה ההיא לחוכרים ידועים והיות כי פרצו העם ליקח בשר מהכפרים בסתר ולא שלמו ההתחייבות וניזקו החוכרים ע"כ התיעצו הקהל לאסור בפומבי בבה"כ כל שחוטי חוץ לעירם אע"פ שנשחט ע"י שוחט דמתא בהכשר מ"מ הסכימו לאסור מטעם. והרב הגאון ני' לא נתרצה בהסכמה זו מ"מ אינהו דדהו עבדו והכריזו איסור הנ"ל בבה"כ ואז ערערו איזה יחידים מיד ושאר שתקו מ"מ התקנה והגדר הנ"ל נפרץ ברובו ואך מעלתו וביתו לא רצו לסרב נגד תקנת הקהל אך כי קשה לו הדבר מאוד היות שאינו אוכל מבהמה שיש בה שום חשש מיעוך ומשמוש וכדומה ואם לא יקח כ"א ממקולי הקהלה לא ימצא בשר הראוי' כ"א בזמן רחוק ע"כ נפשו היפה בשאלתו אם איסור של אקרו"ט חלה עליו ועל בני הקהלה או לא ופר"מ האריך מאוד למעניתו גם כי לפע"ד אין כאן מקומו לקבל אריך כאשר יבואר בסוף דברינו אי"ה מ"מ לאהבתו אשתעשע בהלכה זו ברצות ה' והוא יורני מדרכיו וינחני במעגלי צדק והאמת לאמתו אמן: -

ל״גגרסי' בב"ב ח' ע"ב ת"ר קופה של צדקה וכו' ורשאי' בני עיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ורשאי' בני עיר להתנות על המדות וכו' ולהסיע על קצתן ושיטת ר"ת שבמרדכי שם סי' ת"פ דוקא אם כל בני העיר הסכימו בתנאי השיעורים של מדות ושכר הפועלים שוב העובר יקנוס עפ"י זט"ה על שעבר על תקנות הסכמת כל הצבור אבל תחלת תקנה אין כח ביד זט"ה לתקן אפילו בהסכמת הרוב להפסיד היחידים ע"ש ובתשו' מיי' השייכי' לס' שופטים סי' י"ד יע"ש - וזהו דעת תלמידו הר"א ממיץ ועיי' מהרי"ק שרש א' ושרש ק"פ ע"ש אמנם במדרכי שם סי' תפ"ב פליג ראב"י וס"ל כל שנתמנו זט"ה שוב יכולים הם לבדם לתקן מה שירצו ובלבד שלא ימחו הרוב [ודברי מהרי"ק סי' ק"פ תמוהים בזה דמשוה דעת ראב"י עם ר"ת ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב] אלא שעמד נגדו מה דאמרי' ר"פ בני העיר דזט"ה יכולים למכור בה"כ בכפרים אבל לא של כרכים ופי' קו' זו הוא כך דטעם של כרכים אינו נמכר לטעם א', משום שרבי' נותנים בבנינו ויש אנשים בסוף עולם דלא גרירי בתר הני זט"ה ומשו"ה אינם יכולים למוכרו ולשיטה זו לק"מ קו' הנ"ל מבה"כ של כרכים לדינו של ראב"י אך יש טעם אחר משום דאנשי עיר בנאוהו והקנוהו לכ"ע דאתי להו מעלמא וע"ש בתוס' וא"כ לשיטה זו מ"מ כל אנשי העולם שהקנו בני העיר בבה"כ זו מ"מ לא עדיפי מבני העיר ולו יהי' שהם עצמם דרים פה הלא נגררו אחר זט"ה ומ"ט לא ימכרו והלא אם כל העולם דרים בעיר גדולה כאנטוכי' הלא זט"ה שולטים עליהם והכא לענין בה"כ ה"ל קהלה דדהו וז"ט ממוני' דדהו מ"ט לא יכלו למכור ולר"ת ניחא שאין כח ביד זט"ה אלא להסיע על קצבה שעשו כולן אבל לא שום דבר חדש אבל להראב"י ק' לי' ותי' ראב"י התם משום שלא נבררו לכך בפירוש וסבר' זו כ' הר"ן פ' בני העיר ג"כ דנהי דזט"ה נתמנו על סתם צרכי העיר ואינם צריכים לשאול יותר מ"מ לא עלה על דעת הבוררים על מכירת בה"כ וכדומה לכן על זה צריך מינוי חדש ומ"מ אם מכרו זט"ה וכל בני העיר יודעים וסובלים והיינו במעמד אנשי העיר א"כ היינו קבלה מחדש ומה לי קבלה מתחלה בסתם על צרכי הצבור או קבלה בסוף על מכירת בה"כ ע"כ יכולי' למכור והיינו בכפרי' אבל בכרכי' לא שהרי אנשי כל העולם לא ידעו מקבל' זו שבסו' כל זה לענין מכירת בה"כ אבל לענין מסים וכדומה שנתמנו מתחלה לכך אין יחידים יכולים למחות ועיי' מגן אברהם סי' קנ"ב סקי"ב: -

ל״דאמנם הרוב יכולים למחות אע"ג שהם עצמם מינו אותם לכתחלה על כל דבר הקהל ע"מ יכולים עתה לחזור בהם וגם ע"ז שייך מה לי קבלה מתחלה מה לי חזרה בסוף שהם אמרו למנותם והם אמרו לחזור בהם ואפי' כה"ג נתמנה בפה ומסתלק בפה כמ"ש תוס' יומא י"ב ע"ב. האמת שבירושלמי במס' הוריות איתא דכה"ג דכתב שמן משחת אלקיו עליו אני ה' מה ה' לעולם אף כה"ג אינו עובר לעולם וצ"ל כה"ג שנמשח בשמן המשחה שאני אע"ג דדהע"ה נמי נמשח ואפ"ה בששה חדשים שנרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט ע"מ גבי כהן דכתיב אני ה' גבי משיחה שלו אינו עובר מגדולתו לעולם אבל כה"ג מרובה בגדים מסתלק בפה כ"ש מינוי קהל ע"כ יכולים הרוב לסרב על תקנתם וכאלו סלקום ממינוי שלהם עכשיו: -

ל״הובזה א"ש מאי דמייתי ראב"י אח"כ שאין צריכים לענות אמן ולקבל החרם ואפ"ה חל עליו מנשיאי העדה דגבעונים אע"ג דהתם כל הצבור לא מתרצו ואפ"ה חל עליהם השבועה התם שאני שא"א להעבירם ממינוי שלהם שהקב"ה בעצמו בחר בהם בפ' מסעי כל א' בשמו מפי ה' למרע"ה וא"א להעבירם ועכ"פ ילפי' מיני' אע"ג שלא קבלו העדה השבוע' מ"מ חל עליהם ה"ה במינוי קהל שלנו אם הרוב אינם מוחים חל על המיעוט התקנה בעל כרחינו: -

ל״ושוב כ' הראב"י דלא בעי הסכמת הרוב אלא זט"ה במעמד אנשי העיר שידעו ולא מיחו וכ"כ כל הפוסקים ואז המיעוט אפילו מיחו בהדיא לא מהני ויען בהוריות ג' ע"ב משמע קצת נגד זה ע"כ נזהר מזה דשם בס"ד דש"ס הוה ס"ד דב"ד בהוראה בעי דוקא כלו ולא רובו ולכה"פ יהיה הרוב מסכימי' להדי' והמיעוט מרכיני' ראשם לפסק הטעות ההיא ואז מביאי' פר בהוראה אבל שתיקת המיעוט לא מהני אלא לכה"פ ירכין ראשו ומסיק ש"ס דז"א מדקי"ל במארה אתם נארים הגוי כלו וקי"ל רובו ככלו ומשמע למסקנא נחתינן דרגא דרוב מרכי' בראשם והמיעוט שותקי' לאפוקי אומרים בהדי' טועים אתם ע"ש וא"כ י"ל ה"נ זט"ה במעא"ה היינו הרכנת ראשם ומיעוט לא ימחו להדי' עכ"פ ועז"כ ראב"י דליתא, דוקא לעניין הוראה בטעות דינא הכי שהיחיד לא ימחה להדי' ולומר טועי' אתם אבל לענין במארה אתם נארים הגוי כלו רובו ככלו בשתיקה ומיעוט אפי' מוחים להדיא חל עליהם התקנה ע"כ, זהו שיטת ראב"י וביאור דבריו: -

ל״זעוד שם בש"ס ב"ב שם הני בי תרי טבחי וכו' ומסיק הנ"מ היכא דליכא אדם חשוב פי' ת"ח הממונה פרנס על הצבור וכ' רמב"ן הטעם דבעי אדם חשוב משום דבני אומנים דעבדו בהדדי מפסידי' הלוקחים שאינם מבני אומנים ע"י קצתם ע"כ לאו כל כמינהו להפסיד לאחריני שאינם מאומנתם אם לא ע"י אדם חשוב פי' כי האדם חשוב הי' ממונה גם על הלוקחים וכשיתרצה הוא מהני תקנתם של טבחי' וכ' ריב"ש סי' שצ"ט לפ"ז בבני עיר שתקנתם רק לבני עירם ואין הפסד למי שחוץ לעירם לא בעי אדם חשוב ושכן משמע מסידור הרמב"ם וכ"כ בכ"מ אלא שצע"ג א"כ מאי פריך בש"ס מרשאין להסיע על קצתן אעובד' דטבחי דלמא שאני התם דאיכא הפסד למי שחוץ לאומנתם וק' זו רמוזה בש"כ ע"מ סס"י רל"א וביותר קשי' מ"ט לא אהדר לי' רבא וכי הי' לו להשיג מדעתו לחלק בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב בשלומא אי ברייתא דבני עיר נמי מיירי דליכא אדם חשוב דוקא ומסתמא כך שנו חכמים לתלמידיהם זאת הברייתא להסיע על קיצתם בדליכא אדם חשוב א"כ הו"ל למידע אבל כיון דברייתא מיירי אפי' באיכא אדם חשוב רק בעובדא דטבחי בעי' אדם חשוב א"כ מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי הוה ליה לאסוקי אדעתיה הך חילוקא: -

ל״חוראיתי ברמ"ה על ב"ב שכתב הא דרבה עביד תרי כיסי היינו משום דלשנו' מעניי עול' לעניים דמתא הוה הפסד לעניי עולם בימי רבה הי' ר' יוסף שהי' ג"כ גדול הדור ואדם חשוב כמותו לכן לא הו"מ לשנויה בלי דעת והסכמת אדם חשוב ר' יוסף ע"כ עביד תרי משא"כ רב אשי שלא היה בדורו אדם חשוב זולתו כמוהו ע"כ עניי עולם בתריי' גרירי ועביד חד כיסי ומשו"ה דוקא בכיסי עביד רבה תרי אבל לא בשארי מילי כגון בציפי דבי כנישתא משום שאינו נוגע להפסיד מי שחוץ לעירו כ"א להני בני מתא עיין שם כי כתבתי רק תוכן היוצא מדבריו ולפ"ז א"ש דיפה הקשה מלהסיע על קיצתן אתרי טבחי ולא הו"מ לשנוי שאני טבחי דמפסדי הלוקחים אשר חוץ לאומנת' זה אינו גם בני עיר תני' ורשאי' לעשו' מקופ' תמחוי היינו מעניי עלמא לעניי מתא ועוד לשנותו לכל מה שירצה ולהפסיד עניים ואע"ה יכולי' להסיע על קיצתן וממילא לא חש רבא להשיב לו משום דהו"ל למידע ההפרש בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב מעובדא דרבה דעביד תרי כיסי משום דהוה אדם חשוב ר' יוסף והו"ל לאסוקי דעתא ההפרש בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב וק"ל - ומ"מ הרמ"ה עצמו ורוב הפוסקים ס"ל אפי' בסתם בני עיר וליכא פסידא לאחריני נמי היכא דאיכא אדם חשוב אין יכולים להסיע על קיצתן וכ"פ בש"ע סי' רל"א: -

ל״טאמנם כ"ז דתקנה דליכא אלא תקנת הציבור ולא מיגדר מילתא דאיסורא בפני פריצי הדור אבל היכי דתקנתא הוא למגדר מלתא דאיסורא לית דין ולית דיין דיכולים ומחוייבי' ממוני הקהל לעמוד בפני פריצים ולא בעי' חבר עיר וגם ר"ת לא יחלוק על ראב"י וכ"כ להדי' במהרי"ק שרש ק"פ באריכת וכן משמע בתשו' מיימ' הנ"ל לס' שופטים סי' יו"ד: -

מ׳היות כן בנידון שלפנינו שהחוכרים חכרו מהקהל מס הבשר והם כמוכס ישראל הנוטל בדין ומשלם להקופות הקהל להשותפי' והשותפים הללו גונבים המכס הם נהני' ממה שניתן להקופה מהחוכרים וחוזרים וגונבים את החוכרים והגונב מוכס ישראל גזלן גמור כמבואר בב"ק ובנדרים וא"כ מחויבים הקהל לגדר בפני הפריצים הגזלנים האלו ויאושר כחם בתקנתם ולא צריכי חבר עיר ואין להשגיח על יחידים שמיחו בתקנה ואפי' על הרוב לא ישגיחו כי פשיטא שהגזלנים ימחו בהמוחה בהם על כן לכאורה איסור שאסרו הקהל איסור גמור הוא ואסור לפרוץ גדרן ולסייע ידי עוברי עבירה: -

מ״אאך נ"ל היינו אי לא נטלו עצה מגדול העיר ות"ח אך באשר התיעצו עמו והי' התקנה שלא לרצונו א"כ מסתמא ידע והבין שאין נכון לתקן התקנה ההוא אולי חשש שירבו המכשולי' ויאכלו בשר תמותות נבלות ומה"ט נענש יהושע בחרמו של עכן יהיה איך שיהיה כיון שלא נתרצה אדם חשוב הגאב"ד ני' ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת א"כ מחזי כאפקרותא במה שהכריזו איסור בבה"כ ואפילו להראב"י דס"ל שבתחלה נתמנו הממונים על כל מה שיעשון כל השנה אם הרוב שותקים מ"מ ע"ח הממונה פרנס על הצבור נתמנה מכל הצבור קודם להם ושוב נתמנו הם ע"מ לשמוע בקולו ולהאזין למצותו ע"כ כל מה שעשו נגד רצון ישא רוח יקח הבל ואין בו ממש ואין כאן בית מיחוש ויאכלו ענוי' וישבעו הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכו': - ע"ב יום ג' י"ד כסליו תקצ"א לפ"ק:

מ״בשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המופלג והמפואר מהולל מאוד חו"ש בעל פיפיות זית רענן כש"ת מה"ו צבי הרש חיות ני' אבד"קק זאלקווי והגליל יע"א: -

מ״גתמול שלשום הגיעני יקרתו נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט א' בגבול חברו שלא להפסידו ועבר א' מהם על שבועתו ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו או לא ופשוט דאין לחוש בזה למ"ש בש"ע י"ד סימן א' סעיף י"א בשם תשו' הרא"ש דאינו ענין לכאן וכמ"ש פר"ח שם אך מצא פר"מ בסוף ס' חות דעת שהמציא מנפשו טעם לאסור דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד דלא מהני כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דמכירתו בטלה ופלפל כבודו פלפול עצום בזה ובקש לחות דעתי הקלושה: -

מ״דהנה בס' הנ"ל הנה ע"ש שם שלזה נתכוון הר"ן במ"ש באין אדם אוסר דבר שאינו שלו דעכ"פ שחיטתו אסורה וכתב הוא הטעם דאי עביד לא מהני ועי"ז הו"ל אינו ראוי' לפנים ולא שחט לע"ז זה דבר שאין הדעת סובלו דליהוי מש"ה אינו ראוי' בפנים והלא אפי' שבר מקל לע"ז הוי כעין זביחה כל שאין הבהמה מחוסר אבר חיי' עליה. ודברי הר"ן כפשוטים שאי אפשר לאחוז החבל בשני ראשים ואלא הו"ל כנפל סכין ושחט ועיי' ס' זו בהרא"ה בד"ה בית א' סוף שער א' אלא שדבריהם צריכים ביאור ואין כאן מקומו ומיהו ראשית דברי הגאון הנ"ל שכ' טעם של כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ כדי שעי"ז לא יהיה עבירה הן הנה דברי מהרי"ט סי' ס"ט שרמז עליו ע"כ ע"מ סי' ר"ח ושם בסי' ר"ח כ' הגאון חות דעת הנ"ל בספרו נתיבת המשפט שמצא במהרי"ט כדבריו שם בי"ד ותמהני א"כ הו"ל לחזור בו ממ"ש בי"ד דסגנון מהרי"ט שם בסימן ס"ט בקהל שנתאספו ועשו תקנותיהם בעש"כ והם מתנגדים נגד תקנו' שעשו כבר ורצה השואל לבטל אותן התקנות מפני שנעשו באיסור בעש"כ והשיב מהרי"ט דוקא היכי דאי לא מהני נתבטל האיסור אבל הכא הרי כבר נתיקר שם האלילים על כן מה דעביד מהני וכ' עוד ואם באת לבטל מטעם שתקנה שניי' מתנגדת להראשונה ולא התירו החרם הראשון הרי כ' תוס' דבאיסור שבדה מלבו אמרי' דמהני ואי תימא תקנת צבור חמירי אף על פי שבדאם מלבם אלימי טפי גם זה אינו דכ' הרא"ש כלל ז' סי' א' דקילי הואיל ויכולים לבטלם אלו דבריו ז"ל. וביאור הענין דס"ל בכוונת תוס' דהך דלא מהני חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דאיכא כמה כתובים מיותרים בכמה מצות דמאי דעביד מהני כדמייתי ש"ס ריש תמורה ומדאצטרי' כל הני קראי ע"מ בעלמא לא מהני וא"כ אין לך בו אלא חדושו כגון הני מצות שציוה הקב"ה אבל שבדה הוא מנ"ל דלא מהני וס' זו איתא בש"ס שבועות כ"ד ע"א אמרה הנ"ל לקושטא דמלתא ושם ע"ב אמרה רבא דה"א הכי וקע"ל והתם לענין אחע"א יע"ש ואם כן עכ"פ שסברא לחלק ע"כ אין לנו לחדש באי' שבדה מלבו דלא מהני - ושוב אתי הרא"ש בתשובה וחייש בצבור דאלימי טפי הוה אי' שבדאו מלבם כמו איסור קדום ע"כ אתי עלה מטעם אחר שאפשר לבטלו פירוש שניתר עפ"י עצמם מכאן ולהבא עכ"פ ועל פי חכם למפרע א"כ קיל טפי כעין שאמרו בש"ס שאני נזיר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת דנזיר וה"נ קיל וצ"ל דתוס' לא ר"ל קולא זו ביחידדמ"מ משכחת בנשבע עד"ר דאין לו התרה ע"כ כ' שאפי' יהיה כן מ"מ הוא בדה מלבו והרא"ש איירי בצבור דבדם מלבם אלים טפי ע"כ אתי' עלה מטעם דאפשר לבטל ובצבור אפי' ע"ד המקום ועל דעת הקהל יש להם התרה כנ"ל ביאור הדברים לאמתתן ומהתימה על הגאון הנ"ל שלא העמיק בדברי מהרי"ט: -

מ״הונחזי אנן מאי דקמן ואעבור פרשתא דא ואתניה בעזה"י לברר הלכה זו על בוריה ואמתתה. שרש דין זה מהגהת מרדכי סוף פרק ג' דשבועות אשר ז"ל פסק ר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל חרם שלא יתן דבר או לא ימכור ולא ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוה זביני' זבינא ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו ואם כן אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפרק קמא דתמורה אמר אביי כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר ל"מ והתם מייתי פרכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומכל מקום הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל: -

מ״והנה כל רואיו יכירו כי בראשית דבריו לא מטעם פלוגתת אביי ורבא אתי עלה אלא מטעם דברי רב יוסף כתובות פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא ליזבן וגם לא ס"ל לפרש דברי רב יוסף ופלוגתת אביי עליו התם בפלוגתת כל דא"ר ל"ת דתמורה ואלא אפשר קרוב לודאי בדרבנן מהני כמ"ש לעי' דאין לך בו אלא חידושו באיסור דאורייתא החמורים ולא בדרבנן דקילי - אך התם טעמא כיון שהוא דיני ממונות ודברים שבין אדם לחברו כיון דאמר רבנן לא ליזבן הפקירו כחו של זה מנכסיו שלא יהיה לו כח למכור והפקר ב"ד הפקר והשתא רבנן אלימי כוחיי' לאפקורי של אחריני ע"י תקנתם מכ"ש שע"י נדרו ושבועתו של עצמו יתבטל כחו משלו וכאלו הפקיר לענין זה שאין לו כח למכור וליתן ולמחול. זהו כוונת המרדכי בראשית דבריו וכן הבין מג"א סי' של"ט סק"י ע"ש במחצית השקל: -

מ״זמתוך הדברים למדנו שצדקו דברי הגאון מהר"י הורוויץ ז"ל בתשובה נב"י קמא סוף סי' ע"ו דבדרבנן לא אמרי' אי עביד לא מהני ולחנם השיג עליו הנב"י שם סס"י ע"ז: -

מ״חאך סוף דברי המרדכי אתי עלה עוד מטעם דאי עביד לא מהני ושלטי גבורים פרק משילין האריך שם להקשות כמה קושי' יע"ש ויפה תירצו סמ"ע וש"ך סי' ר"ח לחלק בין מכר הנעשה באיסור שאין איסור בעצמות המכירה משא"כ בנשבע דגרע טפי יע"ש אך מ"ש ש"ך דמהלואות י"ט בלא"ה לק"מ דהתם אי לא מהני הוה גזל בידו לא עיי' בחידושי רשב"א למס' שבת שם פרק השואל דהוה מתנה בידו ולא גזל יע"ש מ"מ חילקו כנ"ל אלא שהקשו על המרדכי מטעם אחר דשבועה שבדה מלבו מנ"ל דלא מהני וכמ"ש תוס' לעיל ומטעם דאין לך בו אלא חידושו וקצה"ח בדה מלבו ובמחכ"ת דבריו אינם והעיקר כמ"ש שהטעם דאין לך בו אלא חידושו ואם כן דברי המרדכי בזה צריך עיון: -

מ״טאבל מ"מ טעם קמא קיים והרי מג"א גדול האחרונים וראה דברי סמ"ע וש"ך וקיים דברי המרדכי מטעם דהפקיר כוחו והרמ"א ביו"ד סימן ר"ל דחייש לדברי מרדכי לא גילה דעתו אלא במכר אבל לא בענין אחר דשבועה שבדה מלבו אין בו משום לא מהני. ובזה נקל ליישב סתירת רמ"א דפסק בי"ד סי' ר"ל דנשבע שלא למכור מקחו בטל ובח"מ סי' ר"ח פסק מקחו קיים דלכאורה יש לעיין על סברת המרדכי הנ"ל מה ענין שבועות עצמו לתקנת חז"ל שלא למכור הם הפקירו ובידם להפקיר והה"נ אי היה נשבע עד"ר שאין לו התרה הוה ק"ו טוב שהפקיר וסילק כחו - אבל בסתם שבועה וחרם דיש לו היתר ואי בעי מיתשל עלה אין כאן סילק כח. אלא לזה י"ל דהמרדכי מיירי בשלא למכור דבר ידוע וכן למחול חוב ידוע ומכיון שעבר ומכר אותו החפץ או מחל אותו החוב שוב אין לו היתר דבשבועות כ"ח ע"א קיימא לן כאמימר אפילו אכלו כולו נשאלים עליו משום דמחוסר מלקות וכ' הרא"ש אפי' לא אתרו בי' מ"מ איכא איסור מלקות וכן פסק בש"ע י"ד סי' רל"ח סעי' כ' דאפי' בזה"ז דליכא מלקות מ"מ יתיר לו שבועתו ועוקר למפרע אמנם בתשובת שער אפרים מוכיח דתוס' פרק השולח בסוגי' דנודרת לא סבירא לי' כהרא"ש הנ"ל מדהקשו תידר מככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ אין היתר באכלו כלו בזה"ז דליכא מלקות ואם כן י"ל מרדכי הנ"ל ס"ל כהתוספות הנ"ל בנשבע על חפץ ידוע ומכרו אין לו היתר על כן אין מקחו קיים שהרי סילק כחו ממנו והשתא י"ל הרמ"א אף על פי שבסימן רל"ח לא הגיה על המחבר שיתירו לו שבועתו אפי' בזה"ז כי מה הפסד בהתרת שבועתו אולי הלכה כהרא"ש ומועיל ההתרה וניצל מעונש אבל לדינא ס"ל כהמרדכי הנ"ל ע"כ בי"ד בסימן הנ"ל דקדק וכ' שלא ימכור חפץ פלוני ועבר ומכרו באופן שאין לו היתר לשבועתו אין מכירתו מכירה מה שאין כן בח"מ סי' ר"ח כתב סתם נשבע שלא למכור משמע למכור כלל שום דבר ואי עבר ומכר דבר אחד עדיין נשארו לו חפצים הרבה למכור ויש היתר לשבועתו ואין כאן סילק כח ומודה מרדכי דמהני רק מטעם כל דא"ר לא תעבו' ובזה לא קי"ל כהמרדכי משום דהוא בדה מלבו: -

נ׳ואין רחוק לומר אפילו לטעם דא"ר ל"ת נמי א"ש דנמשך אחר שלטי גבורים פרק משילין הנ"ל אחר שהרבה להקשות על המרדכי הנ"ל ובפרט בשבועה דבדה מלבו והעלה דהמקח קיים סיים שם ויתירו לו שבועתו להצילו מחומר עונש שבועה או אידך הלוקח ימחול לו הקנין ע"כ כ' רמ"א בחפץ פלוני שא"א להתיר שבועתו יתבטל המקח להצילו מעונש שבועה כנלע"ד: -

נ״אהיוצא מדברינו אלו להלכה ולמעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך וא"נ כמ"ש מהרי"ט שאינו ניצל על ידי זה מהעברת דברי תורה והיינו הך והכל חד, שנית בשבועה אפי' ליכא כל אלו התנאים אפילו הכי מהני משום שבדאו מלבו חוץ מעד"ר ואפילו חרמי צבור דחמירי טובא מכל מקום קילי כיון דיש בידם לבטלם, ג' שבועה שלא למכור הוה סילוק כח מהדבר ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו, וא"כ בנידון שלפנינו שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה ואפי' למ"ש לעיל דרמ"א חשש ג"כ לסיפא דדברי המרדכי דלמא אפי' בשבועה לא מהני א"כ יש לה היתר כמ"ש ש"ג והכא אין לו היתר בלא דעת חברו שלא יתרצה להתירו להשיג גבולו עוד, יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חברו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניי' נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שני' וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חברו יכול לעכב שאין לו בו הפסד: -

נ״באחר שזכינו לדין נראה מה יהי' מתשובת הרא"ש דצווח עלי' בט"ז י"ד סימן רכ"ח סקמ"ד וש"ך סקצ"ו אני בעניי לא זכיתי להבין שום סתירה כלל וכלל מ"ש בכלל ה' קהל שתקנו שלא ימכרו מקומו של אדם שלא ברצונו ושוב מכרו והיחידים צועקים שהוא נגד התקנה וכ' הרא"ש דלא מהני מכירתם ואעפ"י שהוא עצמו פסק ריש כלל ז' דבצבור שבידם לבטל אי עביד מהני י"ל שאני הכא שהרי למכור נכסיו של אחר שלא ברצונו ושלא בדין גביות ב"ד הוא רק מגזירת קהל וכחם בשותפתם זע"ז להסיע על קיצתן ועכשיו כיון שתקנו שלא לעשות עוד כן וסלקו כחם משל חביריהם אעפ"י שאם ירצו וימנו ויסכימו יכולים לחזור ולעשות תקנה כמקדם ולהסיע על קיצתן השני' מ"מ כל זמן שלא התירו החרם ולא רצו היחידים להסכים להכניס באיסור חרם בלי היתר א"כ אין בכחם לשלוט על של אחרים וה"ל כמוכר שאינו שלו לא משום דאי עביד לא מהני אלא הוה מוכר שאינו שלו: -

נ״גומ"ש בכלל ז' דקהל שתקנו ב' תקנות סותרים זא"ז אין קיום לחרם השני מפני הראשון דבר פשוט הוא כנשבע על הככר ושיאכלנהו ושוב נשבע שלא יאכלנהו שהראשונה שבועת ביטוי והשני' שבועת שוא ומשנה ש"ס ערוך ספ"ג דשבועות ואינו ענין לא"ר לא תעבוד: -

נ״דאך ריש כלל ז' לא הי' התקנה סותרים זא"ז ושם לא היה שום איסור על הכותבים שלא יכתבו השטרות אלא יכתוב מי שירצה ומה שירצה הכותבים לא עברו שום חרם רק התקנה הי' שלא ישוה שום שטר שלא נכתב עפ"י כתיבת יד סופר ב"ד ותקנה שני' הי' שלא ישוה שום שטר שלא נכתב ע"פי הברורים ושניהם יכולים להתקיים ושטר שנכתב בכ"י סופר ב"ד לא יגבו בו מפני תקנה שני' ושנכתב על ידי ברורים לא יגבה בו מפני תקנה ראשונה הא למה זה דומה לנשבע לא אוכל ככר זה כ"א זה ושוב נשבע בהיפוך אין השבועות סותרים זא"ז דלא יאכל לא זה ולא זה שהרי לא נשבע שיאכל זה אלא שלא יאכל זה וה"נ דכוותי' אך יען א"א לצבור בלא גביית שטרות וע"כ לבטל תקנה א' ואי אמרי' אי עביד לא מהני א"כ בטל תקנתם השני' ובטל גבייתם מה שגבו עם אותן השטרות והיינו פסול שטרות שכ' שם לא שיפסלו בעצמותן שהעדים והסופר לא פעלו עולה כלל כי לא עליהם עבר כוס הגזירה רק על הדיינים העושים דין וגובין באותן שטרות והיינו פסולים דלא יגבו בם וכ' הרא"ש דליתי' דנהי שעברו חרם מ"מ אי עביד מהני מפני שאפשר לבטל או ע"י התר עצמם מכאן ולהבא או מעיקרא ע"י חכם ועיי' בפנים ויראה כי כן הדברים ולא ידעתי שום קושי' על הרא"ש: -

נ״הגם דברי ה"ה פ"א מגזילה שכתב דהחומד וקונה הוה זביני' אף ע"ג דעבר על לא תחמוד מ"מ אי עביד מהני כדגלי רחמנא גבי גזלה כאשר גזל דשינוי קונה פירושו כפשוטו דהא דגזר רחמנא בהני דאי עביד מהני היינו שהקיל הקב"ה באיסור ועבירה זו דאי עבר אמימרא רחמנא מ"מ יועילו מעשיו ומש"ה קונה שינוי רשות אע"ג דעבר ומכר שאינו שלו מ"מ מהני היינו מדגלי רחמנא דשינוי מעשה קונה בגזילה ש"מ קילא להם הך לאו דגזילה ואי עבר עליו מהני מעשיו מה לי מעשה דשינוי מעשה או מעשה דשינוי רשות לאו בענין הקנין תלי' מלתא אלא בחומר האיסור ומדחזינן דהיקל רחמנא באיסור גזל א"כ מה לי שינוי מעשה או שינוי רשות וזה נ"ל כוונת הב"ח דכתב מאי דפסק רמב"ם דשינוי רשות צריך להחזיר מעותיו כ' ב"ח דכן מבואר בפ' מרובה ובס' פ"י ר"פ הגוזל ומאכיל ד"ה זאת אומרת וכו' כ' עליו דאגב שיטפו כת' כך דנתחלף לו בין שינוי מעשה דמבואר בפ' מרובה דצריך להחזיר הדמי' ובין שינוי רשות ולהנ"ל כוונת הב"ח כיון דשינוי רשות קונה ומהני היינו מדגלי קרא בשינוי מעשה וא"כ דיו בשינוי מעשה דמהני לענין גוף הגזילה אבל דמים צריך להחזיר וה"ה שינוי רשות לא עדיף מיני' דלא מהני אלא להחזיק בגוף מקחו והדמים צריך להחזיר ועתה יליף ה"ה ק"ו אם גזילה דאיכא תרוויי' חימוד וגזילה הקיל רחמנא דאהני מעשיו כ"ש חומד וקונה דליכא אלא לא תחמוד מכ"ש דמהני מעשיו והוא פשוט ולא מצריכינן לעייל פילא בקופא דמחטא בדברים פשוטים ובזה יתענג ידידי פר"מ על רוב שלום כחפצו וחפץ א"כ דש"ת: -

נ״ויכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים וארוכים ה"ה תלמידי הרב הותיק החרוץ המופלג כמו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק לוגאש:

נ״זהגיעני נעימותיו שאלת חכם חצי תשובה אודת ש"ץ ושוחט מומחה זקן ורגיל וכל מדות שמנו חז"ל וקולו ערב בנעים זמירות אך לפרקים נכפה רחמנא לצלן בחולי הנופל ורוב פעמים בבה"כ הקדושה בתפלת שחרית כי שפטו הרופאים שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מדי בצפרא ואז גורם רעשה ורעדה בכל הקהלה וגם למראה עיני מעלתו הי' זה ומרוב רך לב וצערא דגופו לא שב רוח דמעלתו אליו כל היום ע"כ ארי נעשה שואל וזאב הדור"ש אי כשר לשחיטה כמ"ש שמ"ח סי' א' סעי' כ"ט דכל השוטים הנזכרים בהל' עדות סי' ל"ה פסולי' גם לשחיט' ונכפי' בכלל דאפי' בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפוהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וטש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע ס"ק נ"ב שם - וזאת שנית אי ראוי לשליח ציבור ובפרט בימים הנוראים דאין לך מום גדול מזה דהרי נכפה פסול לעבודה ואיכא נמי משום הקריבהו נא לפחתיך לשלוח דורן לפני מלך ב"ו ע"י שליח כזה ואם יארע החולי בעמדו לפני המלך אין לך בזיון גדול מזה ואפשר אפי' בלא עמידה לפני התיבה יש לרחקו מבית הכנסת כלל מפני רכי הלב וקטנים שיסתכנו ח"ו בראותם נכפה כזה נופל על הארץ בחליו ויש מאנשי הקהלה ממאסי' בו מטעמי' הנ"ל ויש חפצים בו מפני קולו ערב והוא איש עני ואביון וטפלי תלי' בי' והוא חכם וישר וירא ה' ע"כ נפשו היפה בשאלתו להוציא לאור משפט צדק, וה' יהי' עמנו לחזק כל בדק ולברר הלכה למעשה הדק הדק:

נ״ח(א) אודות השחיטה רום מעלת כבודו נ"י הפילו ברברבתא דתלי' בפלוגתת רש"י ורמב"ם דלרש"י בכל מקום משמע דנכפה כפאו שד כדמשמע פשטיות ש"ס ר"ה כ"ח ע"א וכדפירש"י ר"פ מי שאחזו ושד רגילות' לבא ולצאת פתאום בלי הרגשה לפניו או לאחריו וא"כ בשעת חלמותו ישחט אך רמב"ם מפרש ר"פ מי שאחזו ובמומי בכור ובדוכתי טובא שהוא מחמת ריבוי ומילוי דם בעורק"י או מרה שחורה ולבנה וכדומה וא"כ הוא חולי בטבע דדעתו חסר ואתי וחסר ואתי א' לא' ע"כ כ' גבי נכפים דיש לחוש לסוף שפויותם ותחלת שטותם אלו דברי מעלתו ודפח"ח ושפתים יושק:

נ״טאיברא דין זה שהזכירו רמב"ם וטור שיש לעדים לדקדק הרבה בעתים חלים שמא הי' סוף שפויותיו ותחלת שטותו לא הזכירו נושאי כליו מנ"ל הא דלמא בפתע פתאום בא שברו ואין דרכו של רמב"ם להמציא דין מלבו אם לא שכ' יראה לי והנה בכתובות כ' ע"א האי בר שטי' דזבין נכסי וכו' יע"ש והוקשה להר"ן הא חזקה אין עדים חותמי' על השטר אלא אם כן נעשה בגדול בר דעת [פי' למה צריך ב' שאומרים כשהוא חלים זבין השטר גופא והעדים החתומים בו המה עדים שהי' חלים] ומש"ה כ' דמיירי בזבין בכסף וחזקה ולא בשטר ע"ש והוא דוחה ולרמב"ם ניחא דלא אמרו דזבין כשהיה שוטה ממש אלא שעדיין הי' חלים אך עדי שטר לא דקדקו יפה ומעידי' עדים אלו שכבר הי' סוף שפיותו ותחלת שטיותו ועל כזה ליכא חזקה שאין עדים חותמי' אא"כ נעשה בבר דעת דעבידי למטעי בהכי וא"ש. ומיושב נמי מה שהקשה עוד הר"ן א"כ המוכר שלו שמכר לבר שטי' הקרקע יחזור בו ויאמר זבנתיו לך כשהיית שוטה י"ל דהא כ' הרא"ש בשם הרמ"ה שם דשוטה כזה דסופו לחזור לחלימותיו דינו כקטן שסופו יגיע לכלל דעת וכשם שהקטן אם דעת אחרת מקנה אותו קונה במתנה ה"נ אי יהיב לי' במתנה קונה אפי' בשעת שטותו אך אי מכר לי' כיון שהמוכר אינו מקנה לו אלא אדעתא דזוזי ושוטה לאו בר יהיב זוזי הוא לא קנה ע"ש ולפ"ז מיושב ק' הר"ן הנ"ל דודאי המוכר הראשון לאו מצי למטען זבנתי לך כשהיית שוטה ממש דהרי חזקה על השטר שנעשה בגדול ובבר דעת רק שיטעון זבנתי סמוך לשטותך ואני והעדים טעו וסוברי' היינו שאתה שפוי אף אנו נאמר לו מה בכך הרי דעת אחרת מקנה לו מהני וסבור היית שהוא שפוי ובר מיהב זוזי וגם יהיב לך באותה שעה וגמרת והקנית לו לא יהא אלא מתנה נמי קונה כנ"ל ולק"מ:

ס׳אלא שיש לפקפק א"כ מאי קאמר לית לי' חזקת אבהתי' כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין ולהנ"ל הרי קנינו הי' בטוב ע"י דעת אחרת מקנה ומכירתו אינו טוב י"ל מזה מוכח דינו של רמב"ם רפ"ל ממכירה ופסק בש"ע סימן רל"ה סעיף כ"ג דהמוכר לאדם בלא דעתו המוכר אינו יכול לחזור בו אם ירצה הלוקח משא"כ הלוקח ומש"ה כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ע"ש ולפי זה א"ש דהמוכר שמכר לו אפי' יהי' סמוך לשטותו מ"מ קונה מטעם המוכר שהקנה לו כמו במתנה ומ"מ דעת הלוקח ליכא אז אם נימא שלא הי' שפוי נמצא המוכר א"י לחזור בו אבל מצד הלוקח נוכל לומר כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן וק"ל ומוכח דברי רמב"ם ודינו מש"ס ואפשר גם הר"ן לא פליג אגוף הדין של הרמב"ם ואפ"ה הקשה קושייתו דס"ל גם זה בכלל חזקה על עדים שאין חותמי' אא"כ יודעי' שלא הי' שעה סמוך לשטותו אבל מודה בעיקור הדין דצריך לדקדק שלא יהי' סוף שפיותו ולא תחילת שטותו:

ס״אואומר אני אפי' אי נימא דנכפה הוא בכלל כל עתים חלים ועתים שוטה כאשר כללם הרמב"ם ז"ל ואמרו בפירוש בר"ה כ"ח שנכפה ע"י שד מ"מ לא הוה תברי' דאין הדבר כמ"ש מעלתו דהשד בא פתאום משא"כ החולי ומזה הוליד מחלוקת בין פירש"י לפירוש הרמב"ם ואני אומר אלו ואלו דא"ח - כי אין שדים ורוחים שולטי' על צורת אדם השלימה אא"כ חסירה בצורת אדם היינו בדעתו ושכלו ומש"ה רוב משוגעי' מזיקים ב"א מריעי' ולא מטיבי' דמתוך שנטרפה דעתם נעשו מרכבה לשד ורוח המזיק וזה שהוא עתים שוטה מחמת חולי דם בעורקי' או עצבות מרה שחורה וכדומה או לכשיגיע שעתו של חולי הבא לאט לאט א' לאחת אז כשנחלשה דעתו לגמרי ע"י החולי בא המזיק למקומו אשר הוכן לו בהליכת החולי ילך המזיק ובחזירתו יחזור למקומו וא"כ צדקו דברי רמב"ם שיש לחוש לבעלי הנכפים שאין להם עת קבוע שלא יהי' מעשיהם סוף שפיותם ותחלת שטותם. והנה בש"ע א"ע סי' קכ"א ובב"ש שם סק"ד נתקשה מעלתו דמשמע דוקא מי שיש לו וסת לחלימותו גיטו גט אבל אם אין לו זמן ידוע אפי' הי' חלים לא מהני וא"כ גט חמור מעדות ושארי דברים ובש"ע היקל בגט מבעדיו' דבגט א"צ לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו:

ס״באהובי ידידי אין כאן לא חומר ולא קל אין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהי' שפוי' ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלים אפי' אין לו וסת וזמן ידוע לחלמותו אך הכא מיירי במי שכתב או צווה לכתוב בחלמותו ושלחו למקום אחר שצריך המוסרו לידע שבשעה שנותן הגט לידה הבעל הוא בחלמותו במקום שהוא שם והיינו במי שיש לו וסת לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל הוא חלים ונותנו לאשה בשליחותו ולזה א"צ שיהי' הבעל באותה שעה חלים ממש אלא רק שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו סגי למסור הגט כיון שכבר הי' בדעתו שלימה כשציווה לכתוב וליתן ועיין בזה היטב ר"פ מי שאחזו ומזה מיירי בש"ע סימן קכ"א בסעיפי' שלפני זה ועל זה קאי הב"ש ולק"מ. מעתה בהא סלקינן דלשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין. אך כבר כתב מעלתו שתיקן תיקון גדול ששני שוחטי' הולכי' לבית המטבחים בל"ה ובעופות נמי יפה כתב דלא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרי' ומליחה ובישול או לפחות מיל שיעור צלי על השפוד או צליית הכבד ואם בין כך לא יארע לו חולי הנופל נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבלות חלילה. ועוד מעלתו העמיד משגיח א' בביתו ע"ז ע"כ אין כאן בית מיחוש כלל והי' סגי אפי' אי לא הי' לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולי' החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובו השחיטה יהי' בתר דטעים מדי ע"כ אין לזוז מפסק מעלתו ויפה דן ויפה הורה ואין להרהר כלל:

ס״ג(ב) ולבוא אל השנית להיות ש"צ קבועו להתפלל בימים נוראים מפני שהוא מום הפוסל בכהנים. אהובי וכי כל המומין הפוסלין בעבודה נפסל בש"צ א"כ איטור יפסול למ"ד משום חלישותא ולא שמענו מעולם, ובאמת בשבות יעקב ח"א סי' כ"ט רצה לפסול ש"צ שהתירו לו לישא אשה על אשתו השוטית ואמר הגאון שכהן הגדול לא יהי' לו ב' בתים ה"ה ש"צ ובמ"כ דבריו אינן נשמעי' לי וכי ש"צ כה"ג הוא, ומילי מעליותא דאיתא באותו התשובה אזכיר דמייתי בשם תשו' רשב"א כתיבת יד דא' מסנהדרי' שנעשה זקן מופלג או סריס מורידין אותו ולא נימא כיון דנתמנה בהכשר לא ירד ז"א כיון שיש סיבה וטעם דזקן וסריס אינם מרחמי' ע"כ אפי' באה הסיבה אח"כ מורידי' אותו אלו דברי רשב"א וכ' הגאון שבות יעקב ראי' מדפריך בפ' מצות חליצה למה לי לעיני הזקנים למעוטי סומא תיפוק לי' בעל מום פסול בסנהדרי' מדכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואם איתא דאם עלה לסנהדרין שלם ונעשה בעל מום או סריס לא ירד לא פריך דשמא לחליצה פסול אפי' בכה"ג אע"כ אם עלה ירד וע"ש וא"כ ממילא ש"צ שהומם מום הפוסלו ירד אבל מום הנכפה נהי דפוסל בכהנים אפי' בשעת חלימותו מטעם חלישותא דאית בי' בגופו הוה מום אבל לשליח צבור בשעת חלימותו אפילו לפני מלכים יתיצב וידענו בחצרות המלכים וטירותיהם וריעי המלך הנחלים בחולי זה ובשעת חלימותם עומד ומשמשי' כגבורי חיל:

ס״דאך יפה כתב מעלתו אם אין לו זמן ועידן ואפשר שיפול בעת דברו לפני המלך ב"ו כ"ש לפני מ"מ הקב"ה לא נאה ולא יאה אך הרי הרופאים שפטו שחלישותו של זה ליבא ריקנא גרמה לו וא"כ בר"ה טרם הליכתו לבה"כ שהוא קודם אור היום יטעם ואפי' יאכל ויחזק לבו להתפלל ועוד אני אומר אם לא סגי לי' בכך עלי ועל צווארי שיקדש על היין אחר תפלת שחר קודם תקיעת שופר מיושב [דאחר כך קודם מוסף הוה הפסק בין תקיעות מיושב לתקיעות של סדר הברכות] אך מיד אחר תפלת שחר יקדש ויסעוד ויתפלל לפני ה' ואז ע"ז נאמר מ"ש מ"א סי' נ"ג קרוב ה' לשבורי לב ומשמש בכלים שבורים שהרי איננו כלי שבור כסומא או יד ורגל קטועי' המאוסי' לפי שעה שהרי כבר כתבתי דבשעת חלמותו לפני מלכים יתיצב ומ"מ לבו שבור בקרבו כי מי כמוהו ידוע חולי עני וביתו ריקם וטפלי' תלי' בי' הוא יקרא וה' יענוהו ובזכות זה ישמע ה' קול תפילתכם ג"כ כי תחוסו על עני ויגיעו וביתו ירחם ה' על בניכם ג"כ ועל היפוך ח"ו איכא למיחש שדמעת העשוקים אשה וילדיה יהפכו לרועץ ולקטיגור על הצבור חלילה ואנו צריכי' רחמי' ולא אכזריות חלילה ע"כ אקוה שתשמעו ותסכימו כולכם לכל האמור וישמע אליכם אלקים:

ס״האך ביה"כ יום הצום והנורא לא אוכל להתיר ולהתפלל מוסף כדינו אך יחליפו תפלתו לתפלת כל נדרי ויעמוד אחר תחתיו למוסף וטוב לו שיעמוד ביה"כ בחדר הסמוך לבה"כ ויתפלל שם עם הצבור ולא יהי' ח"ו למכשול לרבת עם אם חלילה יארע לו כנ"ל ולעומת זה ה' יחזקהו ויאמציהו ולא יארע לו מכשול כלל ירפאיהו ויחלימהו אתם כולכם הדבקים תחתמו לחיים טובים ארוכים הכ"ד א"נ: - פ"ב יום ב' י"א אלול פק"ח לפ"ק:

ס״ויקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו נידון הש"ץ בקהלתו היות כי באה אחות אשתו וכריסה בין שיניה ואומרת ממנו נתעברה ואשת החזן ג"כ באה תחלה לפר"מ ואמרה כי כך הי' המעשה ובעלה התרצה לגרשה והיא גם היא אמרה שרוצית בכך שוב בא החזן עצמו בינו לבין פר"מ ואמר כן הוא ושוב אמר כן במותב אקרו"ט והרב פר"מ נ"י ואמר שחטא לאלקיו ואם כן על כרחו לעקר סיכיה ומשכיה ולנוד בארץ ואמנם ביום שלאחריו רוח אחרת עמו שלא אמר כן אלא לפטור מקהלתו יען שאינו רוצה להיות להם ש"ץ ושוחט ועתה כי התרצה והתפייס לישב עוד עמהם ע"כ חוזר מדבריו הראשונים ואומר שלא נכשל כלל אלו תוכן דבריו הנאמרים באריכות יותר וכבר נאמרו דברים אלו מפי פר"מ לאזני בהיותו בק"ק פ"ב טרם נסעתי למרחץ ואז תמהתי מאד הנמצא קהל ישראל קדושים לאלוקיהם אשר יחפצום לשמוע קול ארי נוהם או לאכול משחיטת איש בזוי ומבוזה אשר יאמר על עצמו בפני קהל אלופי ישראל ובפני הרב אב"ד דבר מגונה כזה ובשלהי מס' נדרים בנו חכז"ל בנין ע"ז שלא תתבזה א"ע לומר טמאה אני לך על שקר ובר"פ האשה שנתארמלה אין מגו דנאנסתי דמגונה לה לומר כן ובש"ע ח"מ סי' שפ"ח סעיף ח' ברמ"א בשם המרדכי פ' הגוזל בתרא אם אמר בפרהסיא איזל ואמסור לא אמרי' בכה"ג עביד אינש דגזים ולא עביד ומסיים המרדכי בפ' הגוזל בתרא סימן קפ"ז הואיל ומעיז פניו כ"כ בפרהסי' נחשב רשע ופסול לעדות ע"ש וק"ו הדברים אם התס שלא אמר שעשה כבר רק ע"ד גיזום אמר כן דקיימ"ל בהדי' לענין חיוב ממון שלא נוכל להוציא ממון דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאיתא בשבועות מ"ו ע"א אפ"ה אי מגזים בדבר איסור אמרי' לו יהא שהוא רק גוזמא מ"מ על החציפו' נפסל לעדות ולשבועה ונחשב רשע איך לא נאמר כן על מי שהחציף לומר תעבר אאיסור כרת דעריות בפרהסיא שאפילו אם דרך תשובה אמר הו"ל חציף מכ"ש שאינו רק ע"ד ההודאה שלא הי' יכול להכחיש אותה שכריסה בין שיניה כמה חציף הוא אפי' אם האמת כדבריו האחרונים איך יהיה נאמנות לאדם אשר בשביל אמתלא קטנה כזו מבזה ומחציף עצמו כ"כ מה יעשה אם יארע לו דבר הפסד בממונו או בכבודו או חשש קטט הלא נקל בעיניו לשקר ולכזב ולומר על אסור מותר ועל טריפה כשר הכלל שבזוי כזה פסול לעדות וז"ל ח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח הבזויים פסולי עדות מדבריהם וכו' וכיוצא באלו שאין מקפידי' על הבושת שכל אלו חשיבי ככלב ואין מקפידין על עדות שקרים וע"ש עוד סעיף ט' ואיך יעיד על שחיטה ובדיקה כל זה אם נניח שדבריו האחרונים אמת ולא נכשל מעולם מ"מ אין הדעת סובל להעמיד בזוי כזה לפני התיבה ובפרט בימים הקדושים ומכ"ש להאמינו על שחיטות ובדיקות כל זה אמרתי אני עם לבבי לתמוה על עדת ה' אלו, אמנם מה נעשה לאחותינו ויש ביניהם בעוה"ר שורים שחורים אשר השטן מרקד בין קרניהם וכל הישרה יעקושו אומרים למר מתוק שמים אור לחשך ואינם חסים על נפשם ונפש עולליהם וטף ונשים על כל דוברי ישרה יוצאים מזויינים ומחומשים ולא יקבלו האמת מפי שאמרו ע"כ עכ"פ יודו ויאמרו שאם דבריו הראשונים אמת ואין ממש בחזירתו אז ראוי להעבירו עכ"פ ואם כן עכ"פ מיד ולאלתר יסולק משליחתו עד שיושיבו ב"ד של ג' רבנים שיושיבו דוקא כסאות למשפט בקהילתו אשר שם ימצא כל העדות ודברים המפורסמים לרבים כדי שיעמדו על החקירה היטב ואם אפשר מעלתו הרב נ"י אינו רוצה להיות יושב בדין ולצרף עם השלשה רבנים או דיינים מומחים מ"מ מחויב פר"מ להיות נמצא שם לברר לפני הב"ד כל הדברים שנאמרו לפניו מתחלה ועד סוף ואז יכול לסלק עצמו בגמר דין והרבנים ישפטוהו וה' עמהם דעת המשפט או אם אולי יכתבו וישאלו לב"ד הגדול מהם יעשו כחכמתם וצדקת תמותם ובינו לבינו שחיטת הש"ץ ושמיעת קולו בקודש אסור לכם עד יצא כנוגה צדקו או להעבירו לגמרי או למועד מועדים או להצדיקו לגמרי כאשר יראו כן יעשו ואין להרהר אחריהם חלילה כלל וכלל ולא אקוה כי ח"ו יהיה אחד מעדת ישראל שלא ישמע לדברי אלו ויתן כתף סוררת למען נצטרך להטריח שרי מדינה לכוף לעמוד לפני דייני ישראל כי אם ח"ו לא ישמעו דינם כתוב בח"מ סימן כ"ו סעיף ב' אבל ידעתי רוב אנשי וראשי עם וכל בעלי בתים דשם צויתי ושמעו ולא יחוש למיעוט פסולת ואז יהי' ה' עמהם ויברך אותם במוסיף תלתא בני חיי ומזוני רויחא ויושיבם לנצח ויגביהם הכ"ד א"נ: -

ס״זהעתק מכתב שנתן השוחט ר' דוב להשוחט ר' חיים מפה ק"ק אות באות - להיות לאות ולראיה מהימנא ביד ה"ה הרבני מו"ה חיים בן מו"ה יוסף ז"ל שו"ב דק"ק זבארוב איך שאני חתום מטה מקבל עלי שלא לשחוט ושלא לבדוק בעצמי ואפי' עם עוד שוחט אחר מבלעדו מוהר"ח הנ"ל בלתי ידיעתו והסכמתו ורצונו הטוב ממש שלא באונס והכרח כלל וחלילה לי לשחוט שום שחיטה הן בהמות גסות ודקו' והן עופות גדולים וקטנים תורים ובני יונה הן פק"ק הנ"ל הן בכפרים השייכים בהשחיטה למוהר"ח הנ"ל הן לעצמו הן לאחרים הן בשכר הן בחנם וכמו כן חלילה לי לבדוק שום בדיקה הן הסכין הן הריאה בדיקת פנים הן בדיקת חוץ הן בעצמי הן עם שוחט אחר בלעדי מוהר"ח הנ"ל באופן שיהיה נגד דעתו ורצונו הטוב - וחלילה לי להיות לו גורם רעה ח"ו אף בדיבור הקל בין בעסק השו"ב הן בשאר עסקים הכל אני מקבל באיסור חמור שלא לגרום שום רעה ח"ו למוהר"ח הנ"ל או לגירי דיליה הן מצידי הן ע"י גירי דילי מעכשיו ועד כל ימי חייו ומקבל אני עלי הח"מ בנדר ע"ד המקום ועד"ר שאין לו התרה עולמית וע"ד מוהר"ח הנ"ל והנני נשבע ע"ד שבועה חמורה בנק"ח ספר החומש הזה שאני אוחז עתה בידי ובמה שכתוב בה ומקבל אני עלי בחרם חמור שאין לו התרה ובהסכמה בלב אמתית שלא באונס והכרח כלל לקיים ככל הנ"ל ואם שאעבור על הנ"ל ואהי' שוחט או בודק שום שחיטה או בדיקה במקומות הנ"ל בלעדי דעת מוהר"ח הנ"ל לבלתי דעתו ורצונו הטוב ממש הן בעצמי הן עם איש אחר בין לעצמי ובין לאחרים בין בשכר ובין בחנם באופן שיהי' עי"ז השגת גבול של מוהר"ח או שאהיה גורם רעה ח"ו לדבר סרה עליו בין בעסק ש"וב בין בשאר דברי' אז אני אוסר עלי ועל אחרים כל השחיטת ובדיקת שלי ויהי' אסורים כחזיר וכנבילה ואהי' נידון כעובר על השבועה ועל החרם ועל הנדר ושמתא וארור כ"ז קבלתי עלי בפה מלא ובביטוי שפתים ממש בנדר עד"ה ועד"ר ועדר"ח ובשבועה חמורה בנק"ח ובמה שכתוב בה ובח"ח שאין לו היתר עולמית מעכשיו עד כל ימי חייו בכ"א היו"מ על פי ד"ת הקדושה בלי שום טענת אונס ובלי שום שיור ובביטול מודעי כו' לראיה בעה"ח יום ו' ט"ו אב תקצ"ז לפ"ק פה זבארוב נאום אברהם דובעריש פונדק. ע"כ העתק אות באות מגוף הכתב: -

ס״חבמיפק שתא תיתא ברכתא משמיא לה"ה הרב המאה"ג הגאון בנן של קדושים כמו"ה אברהם תאומים נ"י אב"ד דק"ק זבארוב בגליצע יע"א:

ס״טאת נדרי אשלמה להשיב על שאלת חכם המבואר בשאלתו והנה יש בכאן משום שבועה שבכתב שנכתב הריני נשבע וחתם הוא עצמו, ועל נידון כזה כבר כתבתי פסק ארוך זה כ"ו שנים ואין לי להוסיף עליו והדברים נראים לי לדינא אמת נכון והרי לוטה פה ההעתק. וזאת שנית שכ' וחתם והודה שנשבע בפועל ממש בנק"ח שבידו דהשתא אפי' לא מתחייב מחמת שבועה בכתב מ"מ מתחייב שעבר על השבועה בפועל ממש ואך הוא טוען שהודה בשקר מחמת אונס דאי לאו דהודה לא הי' ר"ח נותן לו כתב תעודה וקבלה על השחיטה ור"ח טוען שהודה באמת ונשבע בנק"ח ממש:

ע׳והנה נידון זה מבואר ממש בתה"ד סימן שכ"ו ופסק אם התובע מודה שלא נשבע בנק"ח ואין לנו עליו אלא שעכ"פ הודה ושווי' אנפשי' חד"א והיה צריך לקיים שבועתו לזה מועיל אמתלא אבל אם אין התובע מודה לו ובדברים שבין אדם לחברו אתאינן עלי' לזה לא מהני אמתלא וצריך לשלם מה שהפריז לו - והובא בש"ע י"ד סי' רל"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ח שלפע"ד דבריו בכוונת תה"ד תמוהים והכוונה כמ"ש דבדיני ממונות שבין אדם לחברו לא יועיל אמתלא ואם חברו מודה רק אנן חיישינן לחומר שבועה שהודה על עצמו שנשבע לזה יועיל אמתלא ומ"ש בין בפועל ממש עיין שם בח"מ סי' ע"ג בט"ז שם שאין לחלק לעולם יועיל אמתלא ועי' אורים סי' ע"ג ס"ק כ"ג:

ע״אומבואר בתשובת רשב"א שבבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח דפוס וויען דף רכ"ח ע"א ככל מה שכתב בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ה כ"ו כ"ז דוקא אם קודם מעשה אמר שאונס הי' או שאר אמתלא אבל לאחר שעבר אין מקבלין ממנו אמתלא:

ע״בוהנה בנידון שלפנינו במה שיש בינו לבין ר' חיים שוחט שר' חיים מכחישו ואומר שנשבע בפועל כבר כתב התה"ד דלא יועיל אמתלא ואסור לעבור מכאן ואילך לשחוט בגבול ר"ח ועוד כבר כתבתי למכ"ת דבנידון שלפנינו אפי' לא נשבע מ"מ חייב לקיים תנאי שע"מ כן נתן לו כתב תעודתו והרי הוא עובר על לאו לא תעשוק שכר עני ואביון שזהו מכלל שכר פעולתו של ר' חיים שלא יפסיק חיותו וא"כ מחויבין ב"ד לכופו לקיים תנאו:

ע״גאך במה שכבר עבר אם ידון כעובר על שבועה שהרי יש לו אמתלא שנאנס להודות על מה שאינו דאל"ה לא הי' נותן לו כתב תעודתו ולענין שבינו לבין המקום באיסור שבועה מועיל אמתלא מ"מ היינו קודם שעבר אלו הי' בא ושואל קודם מעשה אבל אחר שכבר עבר לא יועיל אמתלא כמ"ש רשב"א הנ"ל.- ועוד נ"ל דהכא דברמאות ועולה נהג ר' דוב עם ר' חיים אמרי' השתא הוא דאיתרע ובשעת מעשה הי' צדיק ודעתו לקיים תנאו ולא הי' שום אונס וברצונו הודה מה שהודה ועכשיו איתרע וביקש לעשוק שכר עני אבל אי נאמין לאמתלא צריכים לומר מיד בשעת מעשה הי' ערמימתו בלבו להטעות את ר' חיים והודה באונס וזה לא אמרי' דאמרי' אוקי אחזקת צדקת עד השתא והשתא הוא דאיתרע ולא דמי לתה"ד דהתם בשעת מעשה ידע האסיר שזה המשתדל עבורו נוהג עמו ברמאות וזיוף ע"כ בהיתר התפתל עם עיקש וכ' לו הודאה שנשבע אף ע"פ שדעתו הי' לטעון אונס הייתי - מה שא"כ הכא שר' חיים נהג בתמימתו ור' דוב אורב ורמאי הוא יש לומר דמוקמי' אחזקתי' והשתא איתרע ע"כ נלע"ד לדון את ר' דוב כעובר על שבועה וחרם:

ע״דאמנם אי היה ר' חיים מודה לו שלא נשבע בפניו היה מקום להקל הכא טפי מבתה"ד דהתם אמרינן נהי שלא נשבע בפני התובע מ"מ כיון שהודה על עצמו שווי' נפשי' חד"א ודלמא נשבע במקום אחר בינו לבינו אבל הכא הרי לא הודה שנשבע בסתם אלא כתב הריני נשבע בסתם בחומש זה שבידי ובכל מה שכ' בתוכו הרי לא הודה אלא שנשבע פה בחומש הלז וכיון שהודאה זו שקר היא שוב אין לומר שנשבע במקום אחר מה שלא הודה בפנינו:

ע״הודאתאן עלה דפסיק תה"ד דמהני אמתלא אחר שכבר כתב ועשה מעשה והוא לכאורה נגד מה שפסק בש"ע י"ד סימן קפ"ה כרמב"ן וכרשב"א דלבשה בגדי נדה והוחזקה נדה בשכונותי' אין אמתל' אחר מעשה רב ואין לך מעשה רב מכותב וחותם בשטר ואיך פסק בש"ע י"ד סי' רל"ב הנ"ל כתה"ד - לבאר זה אאריך קצת ואם אינני מוסיף אלא מבאר ומאסף דברי הגאונים בזה די כמ"ש רמב"ן בפתיחת קונטרס דיני דגרמי שלו:

ע״והנה הטור סימן קפ"ה הקשה עליהם מ"ש מאומרת טמאה אני לך דמהני אמתלא ולא ס"ל לחלק בין דיבור למעשה וכ' רמ"א בתשו' סי' ב' דלהטור צ"ל הא דאמרי' פ' עשרה יוחסין סוקלין ושורפים על החזקה התם לא הוחזקה מעולם שאין זה בעלה וזה בנה ומיד שבאו לכאן הוחזקו אצל כל שזה בעלה וזה בנה הכרוך אחריה ע"כ לא מהני אמתלא - אבל באשה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן עד שלבשה בגדי נדתה והיא החזיקה עצמה והפה שאסר הוא הפה שהיתר באמתלא - והגאון פלתי בספרו המכונה תפארת ישראל סי' קפ"ה רוצה להחליט שרמב"ן גופי' לא קאמר אלא באשה שראתה דם אך אומרת טבלתי ולא החליפה שמלותי' אז לא מהני אמתלא כי לבישת בגדים סותרת אמירת טבלתי ונשארה בנדתה וא"כ אין כאן מחלוקת בין רמב"ן לטור ע"ש:

ע״זאמנם הרמ"א לא הבין כן אלא שאפי' בחזקת טהורה פליג רמב"ן ומסיים רמ"א דעכ"פ מודה רמב"ן באם א"א בענין אחר שנותנת אמתלא המוספקת גם למעשה מהני אמתלא וכן הסכים ב"ח וש"ך ובס' שמ"ח סעי' א' ס"ק ע"ו מייתי ראיות רבות מדוכתא טובא שא"א לסתור אותם שהדין דין אמת ולפע"ד עוד הומ"ל ראיה מעדים שאמרו אנוסים היינו דלולי שאינו חוזר ומגיד היו נאמנים אפילו כ"י יוצא ממקום אחר הי' נאמנים באמתלא שאנוסים היו אף על גב דעבדי עובדא וחתמו אלא על כרחך כיון שלפי האמתלא שנאנסו על החתימה לא הי' באפשר בענין אחר מהני אמתלא וכן הסכימו כל האחרונים והד"מ הניחו בצ"ע הא דפסיק בסימן א' בטבח שעשה סי' בראש הכבש דמהני לי' אמתלא משום דס"ל לד"מ דהתם הוה אפשר באמירה בעלמא טריפה הוא וע"כ ס"ל לתשב"ץ כטור דהיכי דאיכא חזקה ורק עפ"י דבורו נאסר הפה שאסר הוא מתיר אפי' באמתלא גרועה וא"כ סתר הש"ע ואין זה קושי' כ"כ אפשר לפי המקום והזמן לא הי' אפשר בלי שיעשה סימן וכן רמז פר"ח סימן א' שם - וכ' עצי ארזים סי' ר"ט דה"ה אחר שלשים יום מהני אמתלא אם הוא באופן שלא הי' אפשר זולת זה ע"ש ולפע"ד ממקומו מוכרע שהרי הרמ"א מייתי מיצחק שהי' נאמן באמתלא כי אמרתי אין יראת אלקים ושמש עם רבקה בסתר ע"ש והנה שם כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים מבואר אפי' באריכות ימים מהימן באמתלא כיון שא"א בענין אחר:

ע״חוראיתי בפלתי הנ"ל שכתב לפמ"ש רמ"א דיצחק בסתר שמש צ"ל כמ"ש בזוהר וישקף אבימלך בעד החלון היינו חלון דחכמתא ע"ש ולפע"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולמה יסתיר הכתוב ויכתוב לשון מגונה ויסתיר בתוכו האמת אלא חלון ממש ואם נרמז ג"כ חכמתא י"ל דאבימלך לא ראה אלא כדרך ולא כמכחול בשפופרת ויכול לומר שלא שימש עמה אלא ישן בקירוב בשר בעלמא אך בחלון חכמתא הבין כיון ששכבו זא"ז אש בנעורת ואינו דולק - ובמדרש רבה מבואר אדרבה היינו סתר דיצחק כי ידע שהפלשתים אורבים לו בדבר זה ע"כ לא שימש בלילה כ"א ביום ובמקום שיכולים להשקיף וחשב שבודאי לא יחפשו אחריו ביום ואפ"ה המלך בעצמו אורב לו ויצדקו בזה דברי השמ"ח שכ' בסי' א' דאע"ג שצדקו דברי רמ"א דהיכי דא"א בלי מעשה מועיל אמתלא מ"מ כיון שאמתלא כזו לא יעלה על הדעת דמפני כן לא הוה התראת ספק וגם מוציאה אשה בלא כתובה משום שאמתלא כזו לא שכיחא וכיון דלא שכיחי אע"ג דמאמינים להאמתלא מ"מ כיון שכבר הוחזקה אצל כולי עלמא כנדה שהרי לא יעלה על הדעת אמתלא רחוקה כזו א"כ כיון שכבר הוחזקה לא יועיל אמתלא להוציא מחזקת איסור אלא שלא מלאו לבו להחליט זה לדינא ונלע"ד דיש לתלות זה בפלוגת' דש"ס גיטין פ"ט אי מבטלי' קלא או לא ועי' ב"ש סי' מ"ו ס"ק י"ג י"ד ולא תיקשי מיצחק דהתם נמי לא הוחזקה שהיא אחותו דהרי קמן שחשדוהו בשקר וארבו עליו וההשקפה בעד החלון היא עצמה גרמה ההיתר דעי"ז ידעי' שלא הי' חזקה גמורה אצל הפלשתים שהוא אחותו ומשום הכא גילה לן קרא שהיה בעד החלון ונכון הוא לפע"ד:

ע״טנחזור להנ"ל דעכ"פ כל הפוסקים פה אחד מסכימי' להא דרמ"א דאם א"א בענין אחר מהני אמתלא אלא מ"מ לא הוה התראת ספק וגם אשה יוצאה בלא כתובה משום דלא שכיחי למצוא אמתלא המתרצת מעשה רב כזה ובלאה"נ אחר שעבר ושימש עמה תו לא מהני אמתלא כנ"ל. אך המנחת יעקב סי' קפ"ה כ' דמהרי"ק שורש פ"ז משמע דאפי' אם א"א בלא מעשה נמי לא מהני אמתלא ועיינתי במהרי"ק וכ' שם כגון דאמרה לא נזדמנה לה באותה שעה בגדי טהרת' יע"ש. ומשום הא לא ארי' דאנן לא בעינן תי' ואמתלא רק על מה שהחזיקה עצמה נדה לומר הן החזקתי עצמה מטעם פלוני ופלוני זה הוא אמתלא אבל לומר מעולם לא החזקתי עצמי אלא לא נזדמנו לי בגדי המיוחדי' לטהרה הרי מכחשת גוף החזקה שהוחזקה בה זה לא מהני דהווה לה ליקח תוף בידה ולפרסם דטהורה היא ולא נזדמנו לה בגדי טהרתה:

פ׳עוד פש גבן דברי הה"ג כפי שפירש בס' פרי תואר והוא אמת נכון דס"ל ודאי אשה שאמרה לבעלה בפניו טמאה אני מהני לה אמתלא מכ"ש אם רק לבשה ולא הוציאה מפי' דפשיטא דמהני אמתלא אך אם אין בעלה בעיר ומחזקת עצמה נדה בפני שכינתי' אפי' רק לבשה מכ"ש אמרה בפי' ואח"כ בא בעלה לא מהני אמתלא כי מה לה להחזיק עצמה בפני אחרים ודברים ישרים ונכונים הם. ומ"מ נ"ל באותו אופן דרמ"א דמשום עין הרע עשתה א"כ דוקא בפני שכיניה צריכים להחזיק עצמה מהני אמתלא היוצא לנו מזה לדינא שלבשה בגדי נדתה ומכ"ש כשאמרה טמאה אני שלא בפני בעלה לא יועיל אמתלא וכשעושה בפני בעלה אם רק אמרה טמאה אני מועיל אמתלא ואי עבדה מילתא יתירה לא יועיל אמתלא וכן כל שהוחזק שלשים יום אין אמתלא מועיל אך אם האמתלא באופן שהענין הי' צריך למילתא יתירתא ולהאריך שלשים יום מועיל האמתלא ומכל מקום התראת ספק לא הוה דלא שכיח אמתלא כזה, ולאחר שעבר עבירה אין אמתלא מועיל לבעל העבירה אך אם הוא עבר והיא תתן האמתלא והוא לא ידע נפטר ממלקות שהרי עכ"פ לא בעל נדה ואי לא תתן אמתלא לוקה הוא ולא הוה התראת ספק דאמתלא כזו לא שכיחא, הארכתי בז האעפ"י שאינו צורך לשאלתינו מ"מ תורה הוא וההלכה צריכה בירור ונתברר תלי"ת:

פ״אומעתה אבוא קצת לעיין בדברי מעלתו אע"פ שאינו נוגע להנדון כלל ולא באו אלא להראות כוחו ורב אונו שלא על פי דרך ההוראה למעשה מ"מ לכבוד תורתו העברתי עיוני בקונטרס אחד משני קונטרוסיו כי הזמן יקר לי לבלות בפלפול ותחת פלפול יגע לקח טוב ופלפלת כל שהוא למאי חזי אך יען ראיתי' סכינא חריפא ובקיאותיו נפלא על כן אראה מה להשיב על דבריו מפני כבוד תורתו:

פ״בתחלת דבריו ליישב סתירת ש"ע וכ' דקצב שעשה סי' רוב בהמות כשרות משא"כ אשה אינה בחזקת טהרה ומייתי ראיה מש"ע א"ע סי' ל"ה סעי' ס"ט דמטעם חזקה שליח עושה שליחתו נאמן באמתלא לומר טעיתי אלו דבריו. והנה כל באי שערי הלכות נדה יודעים דאשה בחזקת טהרה לבעליה טפי מחזקה שליח עושה שליחתו דקיי"ל בדאוריית' לא אמרינן שע"ש ואשה בחזקת טהרה גמורה ולרשב"א אם יש לה מכה תולה אפי' בשעת וסתה מוקמי' לה בחזקת טהרה ורק תוספות ס"ל א"כ לעולם לא תטמא פי' ותוציאה מרוב נשים שרואות עכ"פ בשום יום ולא אלים חזקת טהרתה שלה להוציאה מרוב נשים, ולרשב"א אפי' בכי האי גוונא מוציאין מרוב נשים ואוקמי' אחזקת טהרה ורק משום חומרא דטהרת מחמיר מעל"ע עיי' נדה ג' ע"ב וכו' זה בסתם נשים דיש נשים שדיין שעתן אפי' לטהרת והיינו שרובן אין להם דם ואית לה תרי חזקות חזקת טהרה ככל הנשים ועוד חזקה דאתי' מכח רובא ועדיפא מרוב בהמות כשרות ואפ"ה אם לבשה בגדי נדה לוקין עליו ומוציאין בלא כתובה אם שמשתו אז, והטעם בשליח דמהימן טעיתי היינו משום שמתחלה היציא עצמו ממנהג עולם ואמר שניתי ולא עשיתי שליחותי לכן כשנותן אמתלא להחזיר עצמו למנהג עולם שעשה שליחתו מהימן משא"כ אשה שהוציאה עצמה ממנהג העולם להחזיק עצמה בטמאה בשכנותי' בשעה שהיא טהורה לא מהימנת לרמב"ן ועל זה קשה הא טבח נמי מוציא עצמו ממנהג העולם ולעשות סימן טרפה בכשרה ואפ"ה פסק בש"ע דמהימן ולא הועיל מעלתו בתירוצו כלום:

פ״גשוב כ' דחזקת פנויי' לאו חזקה היא הואיל ובידה לקדש עצמה ומייתי ממרדכי דמשו"ה ע"א נאמן בשחיטה משו' דבידו לשחוט א"כ לפי דברי מכ"ת חזקת שאינו זבוח לאו חזקה מעליותא חלילה לא יאמר המרדכי והג"א כן דלא חליש החזקה אלא אלים ע"א דבעלמא אינו נאמן נגד החזקה והיכא דבידו לשנות החזקה אלים עדותו ומהימן אפי' נגד החזקה והוא ש"ס ערוך ר"פ האשה רבה ותוס' ריש גיטין כ' דאפי' אשה שראתה דם בפנינו והוחזקה טמאה מ"מ כיון שלא הוחזקה רואה כל הימים שהדם יפסיק ואז ז' ימים ממילא עברו ואח"כ בידה לטבול מקרי בידה לעשות והאמינה תורה וספרו לה ע"ש ד"ה עד אחד בסוף הדיבור ובמהרש"א. והל"ל דחזקת פנוי' גרוע מטעם שכ' המלחמת ה' ר"פ האשה שנתארמלה שעשויי' להנשא ועיין תוס' קדושין ע"ט ע"א:

פ״דומ"ש מכ"ת דלהס"ד דהאב אין לו יד לקדש בתו הנערה א"כ בנערותה אין לו יד לקדשה אוקמי' אחזקת פנויי' לא הבנתי כיון דעומר בנערותה וטוען את בתי נתתי בקטנותה א"כ ע"כ מיירי דאינה מוחזקת פנויי' לפנינו משהגיע לנערות שהרי טוען שקדשה בקטנותה וא"כ איך נאמר כיון להאב רשות נתנה לקבל קידושיה נעמידה בחזקת פנויי' מאין לה חזקת פנויי' הלא אם קידושיה בקטנותה הרי היא ארוסה גם עתה מאין לה חזקת פנויי':

פ״השוב כ' לפי דברי אסיפת זקנים דמה שתלה בדעת אחרים לא מקרי התראת ספק ה"נ לוקי' בעלה ולא מקרי התראות ס' כיון דהאמתלא תלוי' בה דבריו מאוד תמוהים הלא האמתלא הוא דבר העבר והתראת ס' אולי אינה נדה כי אפשר שיש שום אמתלא והספק אם אשה זו נדה או לאו תאמר אמתלא או לא תאמר עכ"פ אם יש שום סברה ואפשרי' בעולם שאשה תלבש בגדי נדה ולא תהי' נדה א"כ הדבר ספק אם זו נדה היא או לאו אלא על כרחך מדלוקה שמע מניה אין שום אפשרות ומציאות ולפי מה שכתבתי אני לעיל עכ"פ מציאות רחוק הוא שחוששת לעין הרע והו"ל התראת ספק מה שאין כן התם במזנה תחת בעלה נימא שמא יעמוד הבעל ויעשה דבר לבטל הקידושין למפרע זה תולה בדעת אחרים להבא אבל הכא הוה בלשעבר שמא היא נדה שמא אינה נדה וכמו וכבר בא חכם בפרק בכל מערבין:

פ״ומ"ש אכלו כולו אין נשאלין כיון דליכא מלקות בהתראת ספק תימה הלא אפי' בזה"ז דליכא התראה מ"מ נשאלין עיי' סי' רל"ג סעי' ב' וברא"ש דשבועות שם:

פ״זמ"ש דיש להפליא דודאי ישאל נעלמו ממנו דברי תומים סימן ע"ג סק"ו.

פ״חומ"ש דקטן מופלא שנודר ואינו יכול לשאל ונתלה בלשון תוס' כיון דעד השתא לא שאל וכו' וכ' קטן לא יכול לשאל א"כ לפ"ז תינח ברגע שנעשה גדול מ"מ אם אכל אחר שנעשה גדול חדש או שנה אכתי ילקה דלא שאל עד השתא ובאמת בתוס' פ' השולח לא איתא האי לישנא רק במכות ט"ו ע"ב ועיקר הענין דהא ילפי' חזקה מבית מנוגע והתם ברגע א' שראה הכהן והיפך פניו מוקמי' אחזקה כמו שהי' באותו הרגע כן יהי' ולא ישתנה לעולם וכן זה שנשבע הנה באותו רגע שנשבע לא התחרט ואעפ"י שברגע כמימרא אח"כ ישתנה דעתו מ"מ כל שלא נתחרט לפנינו אמרי' ומוקמי' אחזקת אותו הרגע כך יהי' לעולם דעתו אלא שלכאורה זה שעובר על נדרו הרי קמן שמתחרט לפנינו ועל זה אמרי' הרי כשהיו מתרים אל תשתה לא שאל על נדרו ומהיכי תיתי לומר שישאל אח"כ לעקור למפרע כיון דהשתא בשעת עבירה לא אמר שרוצה לשאל אוקמי' אחזקת שלא יתחרט ולא ישאל וה"ל התראת ודאי וזה שייך בנדר קטן כמו בגדול, ומהתימה שמכ"ת רצה להעמיס בתוס' גיטין סברת השיטה מקובצת הנ"ל א"כ מאי מקשו מיחפ' על בת אחותו ולא תירצו כשיטה מקובצת הנ"ל:

פ״טמ"ש דילמא לא מזדקק לי' חכם אשתמיטת' תוס' פ' כירה (שבת מ"ו ע"ב) ודוקא בגר אמרי' דקשי' גרים משא"כ בנדרים, מ"ש תוס' יבמו' פ' דהיכי דאיגלאי מילתא למפרע לא הוה התראת ספק וגם מ"ש רמב"ם בלאו המפורש לוקי' על ס' אעתק בסוף הקונטרס מ"ש בגליון ש"ס שלי:

צ׳מ"ש בדברי ר"ן בנדרים כ"ד ע"א דגם בשב ואל תעשה יכול להתיר שלא עפ"י חכם לומר לה והרי הוא כאלו לא הלכת סבר מעלתו דאלשעבר קאי אם עברה והלכה שלא ברשות יאמר שוב הרי היא כאלו לא הלכת ישתקע הדבר ולא יאמר אך אלהבא קאי משעה שנתן לה רשות הותר הנדר אבל מה שכבר עברה אין לו תקנה ויש לתמוה איך טעה בזה, ע"כ ראיתי בקונטריסו ויען כי לפסק הלכה לא זה הדרך ולא זה העיר רק לפלפולא והחלק יעיד על הכל ואינו צריך יותר ואסתגר בקמייתא:

צ״אהנה ההעתק מ"ש בגליון אצלי אתוס' יבמות פ' ע"א שתי' דהשתא מיהת איגלאי מלתא וכו'. בירושלמי ספי"א דיבמות פליגי ר"י ור"ל בעושה מלאכה בבי"ט של גליות דלריש לקיש הואיל וסופו לאיגלאי הוה התראה ונתבאר בפני משה במראה הפנים פ"ג דשבועות הלכה ד' ומ"מ נ"ל דתוס' דשמעתין ודנדה מ"ז ע"ב דבעי רוב תרווייהו אהדדי אתמר דברובא לחוד לא סגי דא"כ בהכה השני תחילה ואחר כך הראשון ה"ל ודאי דרוב נשים לט' יולדות אלא על כרחך בעי נמי איגלאי מלתא למפרע. ובאיגלאי נמי לא סגי דבר"פ בן סורר בעי למילף דאזלינן בתר רובא משמא תמצא איילונית דלמא חובשין אותו ולכשיתגלה שלא היתה איילונית נדון אותו אלא על כרחך דבעי נמי רוב וה"נ רוב המתאחרים להביא שערות אחר זמן הראוי רובם סריסים הם וס' זו כתב ב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט ועמ"ש פני יהושיע בק"א לקידושין סי' צ"ג:

צ״בועוד נ"ל דוקא רוב דאתי' ממילא אבל רוב שע"י מעשה אדם לא הוה התראת ודאי דאל"כ תקשה בחולין פ"א ע"א ע"ש הא סופו לזרוק הדם ורובם נזרקי' אלא כיון דתלה במעשה אדם ה"ל ספק עכ"ל שם ביבמות על הגליון, וז"ל על הגליון חולין פ"א ע"א דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים וכו' אע"ג דרבא ס"ל במכות גבי אונס שגירש שמי' התראה לשיטת רש"י ולריטב"א שם גם רי"ף ורמב"ם שם ס"ל הכי ע"ש י"ל כמו שכ' הרמב"ם בהלכ' שבועות היכי דהלאו מפורש בתורה וזה עובר עליו אע"ג דאפשר שיתקן אח"כ ולא יהי' לאו כגון אונס שגירש בשעת מעשה עבר על לאו מפורש אע"ג דאפשר שיתקנו מ"מ התראת ס' הלז שמי' התראה אבל הכא נהפך הוא דאינו עובר על לאו שהרי אין שחיטה ראוי' עד אח"כ כשיזרק יהי' הלאו למפרע נמצא אינו עובר על לאו מפורש בזה התראת ס' לא שמי' התראה עכ"ל. פ"ב יום ג' א' דר"ח אלול תקצ"ח לפ"ק:

צ״גשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המפורסם החרוץ בעל פיפיות מו"ה יהודה נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ:

צ״דיקרתו הגיעני נידן שוחט א' אשר זה שנתים בחליו אמר שלא יהי' עוד שוחט ומזה הדיבור נתפרסם שגדר בעדו בנדר שלא להיות עוד שוחט וכעת הציבור צריכים לשוחט שני מפני תקנתם קבועה שלא לאכול משחיטתו של שוחט אחד ולא נמצא שוחט לעע"ג אלא זה ונפשו היפה בשאלתו היש היתר לנדרו בעת צרת חליו, והאריך מעלתו כדרכו:

צ״הואבאר בעז"ה מקור ושורש הדין וממילא רווחא שמעתא ברצותו ית"ש. הנה בתשו' מהר"ם מינץ סי' ע"ט אשר רמז עליו ש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק ק"ט כ' כיון דפליגי להתוס' ריש חולין מצוה לנדור בעת צרה ויש חולקין דהוי כבונה במה וצ"ל יעקב אבינו קודם מ"ת הוי ובסוף התשובה כ' עוד דמאם ינתן העם הזה בידי והחרמתי עריהם אין ראי' דב"ד שאני אבל יחיד הוי כבונה במה נמצא לדידהו מצוה להתיר דהמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן והשתא אין לנו לחדש פלוגתא רחוקה דלהך דיעה מצוה לישאל ולהתוס' אסור לשאול עליו זהו פלוגתא רחוקה ומה שנמצא בשם מהר"י החסיד שאסור לישאל עליו ומסיים שיש שם סכנה בדבר הלא אין טעם לאיסור אלא מפני סכנה שכתב החסיד אין לחוש לזה כי לא נתפשטו צוואתיו ורובם נתבטלו ועל זה עשה מעשה עם גאונים שעמו והתירו נדר שנדר בעת צרה ושוב מייתי שם שיש להפליא על מ"ש רבינו חננאל בס' המקצועות א' נדר בצרתו להתענות ב' וה' כל השנה ולא התנה חוץ משבת וי"ט והורה להתיר לו נדרו משבת וי"ט משמע מלשין דבשארי ימים ב' וה' דחול אסור וקשה אמאי הא נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלו דברי מהר"ם מינץ שם:

צ״וואמנם הוא לא ידע טעם לאיסור זה ומפני זה כ' מ"ש אכן בס' בנימין זאב סי' רפ"ט המציא מעצמו טעם נכון וקלסי' הרמ"א בתשובה סי' ק"ג משום דהוי כנדר לדעת ותועלת חברו וקיבל ממנו טובה שאין מתירי' אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני כביכול ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירי' לו אלא מרצונו ית"ש וע"כ אין להתיר עיי"ש ולפי זה ליתא מ"ש מהר"ם מינץ שיהא פלוגתא רחוקה ז"א דהא בהא תלי' למ"ד אסור לנדור בעת צרה דהוי כבונה במה א"כ אין כאן תועלת ונחת רוח להקב"ה ואפי' החולה סובר שעושה נחת רוח בנדרו וחישב לעשות מצוה נותני' לו שכר כעושה מצוה ויש נ"ר להקב"ה במחשבת טעותו של זה מ"מ כשנודע לו שהמקיימו כאלו מקריב עליו קרבן עושה נחת רוח בהתירו ומצוה לשאול עליו משא"כ להתוס' דמצוה לנדור בעת צרה והוי נחת רוח להקב"ה אין מתירין אלא לרצונו וא"כ למאי דקיי"ל כתוס' ורשב"א ורוב הפוסקים דמצוה לנדור בעת צרה א"כ אין להתיר נדר ההוא. והנה נלע"ד הנודר ויש בו קצת לתועלת חברו וקצת שאיננו לתועלתו מתירי' את שאין בו תועלת אפי' שלא לרצון חברו ואת שיש בו תועלת לא הותר דל"ש לומר מתוך שהותר מקצתו הותר כולו דאין לו להתיר מת שנוגע לחברו ואין לומר בהיפוך מתוך שלא הותר הך לא הותר נמי הך דזה אינו אלא בהפרת הבעל עיין לשון ר"ן נדרים פ"ב ע"ב וא"כ צדקו דברי ר"ח במקצועות דזה נדר להתענות ב' ה' מיומי חול הוי לתועלת ונ"ר להקב"ה ושבתות וי"ט התענית שלא לרצונו א"כ מתירין לשבתות וי"ט ולא יומי חול ופשוט לענ"ד. והנה הנודר לעשות דבר טוב כך וכך אם יצילהו ה' וניצל פשוט דקיבל טובה והוי גם לתועלת אך יש נודר לתשובה כגון מ"ש ב"ח ומייתי ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ו שנדר שלא להורות אעפ"י מי שהגיע להוראה ואינו מורה עברה היא בידו אך לעומת זה בחליו פשפש במעשיו וחשד עצמו אולי שגג בהוראה ולא הגיע עדיין ומפני זה חלה ע"כ מקבל על עצמו שלא להורות עוד וכן השוחט אעפ"י מי שהוא בקי וירא ד' מרבים מצוה קעביד להיות מומחה לרבים כמ"ש רבינו יונה בשערי תשובה שלו מ"מ זה שחלה פשפש במעשיו ודאג אולי נכשל בבדיקת סכין והרגשה והכשיל לרבים ומקבל עליו לשוב ולא לשחט עוד ואלו אינם מתנים תנאי אם יצילנו ה' אלא חוזר מעבירה שבידו ומתחרט על העבר אפי' מת בתוך חליו הרי זה מת מתוך תשובה ולכאורה זה הוי לתועלת חברו בלי קבלת טובה מכל מקום אין לו היתר ודברי הש"ך סימן רכ"ח ס"ק מ"ג תמוהים ושגיאה בלי עיון במח"כ וכבר השיג עליו שער המלך ריש פ"ו משבועות ועוד קבלת התשובה שזיכהו הקב"ה לקבל עליו היא גופה טובה ואין לו היתר:

צ״זובתשובה אחרת אמרתי מ"ש הש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח להשיג על הרמ"א שכתב על הרמב"ן מנדר מגבינה. חלילה לשווי' לרמ"א טועה בפשיטות אך ס"ל לרמ"א מלשון רמב"ן דהאי גברא אזיל בתר תאותיו ולא הי' מעצור ברוחו עד שאכל כל כך גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ"ע ושמרתם את נפשותיכם ובחליו גדר בעדו לסגור ולחסום בעד תאותו שלא לאכול אפי' כ"ש גבינה לתשובה על חטאו ושוב נתחרט ורוצה לאכול עכ"פ כ"ש ע"ז סובב והולך דברי רמב"ן וע"ז הוקשה לרמ"א וא"ש - מתוך דברינו למדנו מ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זה לזה אלא כיון שנודר ע"ד חברו אפי' לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חברו לקצת פוסקים כי יאמר נא מאי אכפית לי ולמצוה שלך אנא בעינא תועלת שלי וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבים תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הקב"ה יסכים ולפ"ז נ"ל פשוט אם רבים צריכין לו יתירו לו אם יתחרט והנלע"ד כתבתי א"נ. פ"ב יו"ד שבט תקצ"ו לפ"ק:

צ״חאשר שאל מעלתו בשתים ועלתה לו אחד ע"ד השוחט אשר רבים מרננים עליו שהוציא כמה טריפות מת"י ואינם רוצים להעיד בפני ב"ד אם מותרים המה בעצמם לאכול מבדיקתו מכאן ולהלן:

צ״טיקבל תשובתו ראיתיו מתעורר בדברי מהרי"ק המובאים בהגה' ש"ע י"ד סימן ב' ובדברי הש"ך שם והנה שגה קצת בהבנת הש"ך שם ולהיות כי בלא"ה צווח בפר"ח כי כרוכי' על דברי מהרי"ק הללו לאמר כיון שהעד יודע שהוא רשע הרי נפסל לשחיטה עכ"פ ואיך יאכל משחיטתו מכאן ולהבא ומה בכך שיכול לעשות תשובה הלא לא עשה. עיינתי בלשון מהרי"ק בפנים והעליתי ארוכה בעזה"י ושוב אח"ז מצאתי קרוב מאוד לדברי בדברי שמ"ח סי' ב' ונהניתי מאוד:

ק׳והענין הוא כך כי אשה שאמרה טמאה אני אם אינה נותנת אמתלא מוספקת לדבריה אנו מוחים לה להזדקק לבעלה משום דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא אף ע"ג שכיון שהיא רוצה להזדקק לבעלה ש"מ שיודעת בנפשה שמתחלה אמרה שקר בכל זאת לא יועיל זה משום דכבר שוי' נפשה חתיכה דאיסורא והה"נ אי הי' ע"א אומר שראה פלוני עע"ז שעי"ז הוא פסול לשחיטה אפי' ישחוט כהוגן משום שאיננו בר זביחה נהי דאנן לא נאמין לע"א והשוחט עומד בכשרותו מ"מ זה העד שראה עע"ז יודע בנפשו שאיננו בר זביחה וכל שחיטתו נבילה ובעדות זה ה"ל כאלו אמר כל מה שישחוט מעתה הוא נבלה א"כ לגבי דידיה שוי' חתיכה דאיסורא ואם ירצה לאכול משחיטתו נמחה בידו משא"כ הכא שלא העיד עליו אלא שלא שחט כראוי' ובכל זאת עדיין אפשר שכל מה שישחוט אח"כ יהי' כראוי' אפי' אם יעמוד ברשעו ולא ישוב בתשובה ויהי' לפנינו על זה ב' עדים בכל זאת אין מההכרח שכל שחיטתו מכאן ולהלן יהי' שלא כראוי' אלא דמ"מ היינו אומרים שנעשה חשוד עפ"י ב' עדים לאותו דבר ושוב אין לו נאמנות להעיד באיסורים ולא נאכל שחיטתו מטעם שאין לו נאמנות והשתא נמי דליכא אלא ע"א ואנחנו לא נאמין לו מ"מ הלא העד מאמין לעצמו כבי תרי וכשישאל לנו מהו שאאמין לשוחט הזה נאמר לו לא אמנם אם לא באו לשאול ואוכלים משחיטתו אחר שלא קבלנו עדותם הם חוזרים בעצמם לאכול אין אנו אחראים למחות בהם כי לא הוציאו מפיהם שתאסור הבהמה שהוא שוחט היום רק אמרו שאין נאמן לעדות עוד ולו יהיה כדבריהם אינו צריך רק מחשבה טובה לחזור בו ממעשיו ונהי שאלו הי' ב' עדים לא היינו מאמינים לו שחזר בו עד שילבש שחורים וכו' מ"מ השתא לדדהו סגי בכל שהוא וכיון שהם אוכלים משחיטתו אמרי' אולי ראו בו סימני תשובה שנוכל להאמין לו מכאן ולהבא וסגי בכל שהוא אלו תוכן דברי מהרי"ק למעיין היטב בדבריו עם תוספ' ביאור משלנו ולזה הסכים בקוצר דבריו בשמלה חדשה בקרוב לדברינו:

100

ק״אוהנה א"נ יש קצת לפקפק על דינו של מהרי"ק מ"מ היינו התם שהעיד העד בב"ד לפסול השוחט משא"כ הכא שלא בא שום עד לפני ב"ד להעיד ואני אומר המה בעצמם יודעים שאין ממש בעדותם ושלא יאמנו דבריהם כשיבואו על כור המבחן וראי' שהרי עוברי' על דברי עצמם ואוכלים ומה לנו למחות להם על דברי הבל ותעתועים שלהם בשגם שכפי הנראה הכל הוא בעניני בדיקה ולא בעניני שחיטה דעובדא דמהרי"ק הי' בעניני שחיטה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וצריך מן התורה עד כשר להעיד להוציא מחזקת איסור גם כי בזה כ' מהרי"ק שם בריש דבריו דרוב מצויים אצל שחיטה מוציא בזה מחזקת איסור שאינו זבוח יש לפקפק על דבריו בזה ואין כאן מקומו משא"כ בבדיקה דבהמה בחזקת כשרות עומדת ומדרבנן בעלמא בעי' בדיקה פשיטא שיש לסמוך אהנ"ל שלא למחות ולא לעורר אותם כלל שלא לאכול אמנם אם אפשר לכופם שיבואו לפני ב"ד ויעידו תבא עליו ברכת טוב ובלבד שלא יהי' אנשים שאינם מהוגנים ויעיין בח"מ סימן ל"ד סעיף י"ז י"ח י"ט כ' ע"ש:

101

ק״בגם מ"ש מעלתו עוד כיון שיש רגלים לדבר יש להאמין, תמי' לי על דבריו מה רגלים לדבר איכא והתם בעובדא דמהרי"ק כך הי' שכבר הורע כחו של אותו השוחט והי' ידוע להב"ד שכבר נכשל פ"א בבדיקה ועתה גם עתה חזר ובא ע"א ונתקבל עדותו בב"ד אלא שהשוחט הכחישו ע"ז כ' מהרי"ק כיון שיש רגלים לדבר שכדברי העד כן הוא שהרי כבר נכשל במעשה הראשון ע"כ יש לצרף ולהאמין גם את זה משא"כ הכא מה רגלים איכא הכל רנון בעלמא ופטומי מילי ואויבי' דאפקו לקלא שלא בב"ד הם יבואו ויעידו ונראה מה יהי' חלומותיהם ואז אם גם לא יכוונו עדותן כראוי' מ"מ יש לדון עפ"י אומדנא ורגלים לדבר אבל אם לא יבואו ויגידו בתורת עדות הם מחויבים מהא דטובי' חטא וזנגוד מנגד והוא פשוט ויש לדון לפקפק קצת על דברי מהא דבח"מ סי' ל"ד סכ"ה דע"י קול וחשד בעלמא נפסל עכ"פ לאותו דבר לעדות אמנם אינו ענין לכאן והחלוק מבואר וידוע שאין שוחט נפסל משום קול ורנון:

102

ק״גוהנה בר"פ שבועת העדות (שבועות ל' ע"ב) אמרי' עד היודע בחברו שהוא גזלן אסור לצרף עמו ופסקו הרמב"ם ובש"ע סי' ל"ד ובש"ך שם סק"ג בפי' השלישי העלה דמיירי כפשוטו דאע"פ שהענין אמת מ"מ אסור לצרף עמו ורוצה לקרבו אל הסברא ע"ש ובאורים שם כתוב שאין צריך שום קרוב אל הסברא אלא גזירת מלך היא אע"פ שהענין אמת אין לו לצרף עמו יע"ש וא"כ לפי זה צריך עיון גדול הא מבואר שם ל"א ע"ב במתני' ובכל הסוגי' שם דשבועת עדות נוהג בשני עדים דגם עד השני מחייב קרבן שבועה והשתא קשה אמאי הא מכיון שנשבע הראשון לשקר ושמעו זה השני הרי יודע הוא בו שהוא רשע ופסול לעדות ואף ע"ג דיש לו זמן לחזור בו תוך כ"ד ולהעיד מ"מ שבועתו שנשבע לשוא כבר אשתבע לי' בלי ספק וא"כ ממנ"פ אי נשבע באמת שלא ידע משום ששכח העדות באותה שעה א"כ השני אינו אלא ע"א ומשביע ע"א פטור ואי ידע ונשבע לשקר א"כ נהי דיכול לחזור בו תוך כ"ד כמ"ש שם תוס' ל"ב ע"א ד"ה בתוך כ"ד מ"מ יאמר נא זה השני אם גם יחזור ויודה אסור לי לצרף עמו שהרי אני יודע שנשבע לשקר ונפסל לעדות וכיון שכן לא הפסדתיך ממון בשבועתי ויעיין היטב במ"ש הר"ן בשבועות דף שט"ו ע"א ועוד בלאה"נ קשה בטלת כל שבועות העדות שכל א' יאמר ידעתי בחבירי שהוא רשע ואיני רוצה לצרף עמו. וידעתי דיש לומר דמיירי שבא אח"כ ומודה שאינו יודע שחברו רשע ואפ"ה נשבע לשקר ומשו"ה מייתי קרבן אבל כל זמן שאינו מודה בעצמו אה"נ דלא מחייב מידי דנוכל לומר כנ"ל מ"מ אכתי קשה בר"פ שבועות הפקדון דחקו רש"י ותוס' שם ד"ה הזיד וכו' בטעמא דמלתא דלא שייך מלקות בשבועות העדות והשתא מ"ט דחיקא להו עלמא לימא מטעם הנ"ל דמנא ידעי' דלמא אינו ראוי' לצרף עם חברו מטעם שראה לבו דבר איסור ואפי' מוחזק לנו אידך בצדיק וחסיד גמור מ"מ אין לוקין את זה על חזקתו של זה וכן מבואר להדי' בסנהדרין פ' ע"א שנים שיצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורים ואמר ר' יוסי אפי' אבא חלפתא ביניהם פירש"י אבא חלפתא שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקה לא מחייבי' אידך משום האי חזקה יע"ש היטב א"כ ה"נ דכוותי' ואיך יתחייב מלקות אע"כ מזה אני אומר בטח דהא דהיודע בחברו שהוא גזלן פי' שיודע בו שהוא כבר נעשה גזלן בשני עדים בב"ד אחר וזה העד יודע מזה אע"פ שאין אחר עמו שיודע מזה מ"מ לא יצרף כיון שהוא באמת פסול לעדות משא"כ כשלא ראוהו שנים ולא הועד עליו בב"ד אעפ"י שהוא יודע בו שהוא גזלן שבפניו גזל מ"מ כיון שעכ"פ זה העדות הוא אמת ראוי' ונכון מחוייב להצטרף עמו ומיושב ק' הנ"ל דשפיר משכחת שבועת עדות אפי' ללקות דאם יאמר ידעתי בחברי שהוא גזלן צריך לברר דבריו ע"י אותו הב"ד שהועד עליו בפניהם ואל"ה לא מהימן להוציא ישראל מחזקת כשרותו ומכ"ש דלק"מ ק' ראשונה שהקשיתי איך יתחייב עד השני קרבן שבועה הא שמע את הראשון בהשבעו על שקר ז"א דמה בכך מ"מ ראוי' ומחויב להצטרף עמו וגדולה מזה נסתפקו חכמי בריסק הביאם הש"ך סי' ל"א בשני עדים המכחישי' זא"ז בפני ב"ד דאפשר שהם בעצמם חוזרים ומעידים בפנינו בעדות אחרת אע"פ שהב"ד יודע שהאחד מהם יודע בחבירו בודאי שהוא פסול והעיד שקר ואפ"ה הוה ס"ל שיצטרפו ואע"ג דהעלה הש"ך שם לאסור מדברי הר"ן כבר הביא התומים דרש"י ורמב"ם חולקי' וגם בחידושי הארכתי הרבה לקיים דברי חכמי בריסק וזולת זה נמי עד כאן לא קאמר הש"ך התם משום דעכ"פ הוברר הדבר בפני ב"ד שאחד משניהם פסול ועד שקר העיד בפני ב"ד אבל בלא"ה כ"ע דאפילו לזה שיודע בו שהוא פסול מצטרף עמו דגזירת מלך היא כך:

103

ק״דוא"כ בנדון דידן נמי אף על פי שיודע בו מה שהם מגזמים עליו מ"מ עדיין לא נפסל לעדות עד שיעידו כן בפני ב"ד וזולת זה אפי' הם בעצמם מותרים לאכול מבדיקתו כיון דרוב בהמות כשרות וקרוב לודאי שזאת שבדק עתה כשרה היא ואינו מוכרח שתהי' טריפה אותה שהוא מעיד עתה עליו:

104

ק״הוידענא שאין הנדון דומה לראי' ממש כי התם גבי ע"א דעלמא שיודע בעצמו כי המעשה אמת נכון וראוי' הי' לעשות כל הצטדקאות רק להציל העשוק ואפי' להצטרף עם עד שקר כיון שנפשו יודעת מאוד שהדין דין אמת אלא אפקעתא דמלכא הוא כי ה' ציוה שכן לא יעשה להצטרף עם עד רשע אע"פ שהמעשה אמת א"כ אין לך בו אלא חדושו דכשאותו הרשע לא נפסל בב"ד אע"פ שהוא מכיר ברשעו של זה יכול הוא להצטרף עמו להעיד במה שהוא יודע שהוא אמת נכון משא"כ נדון דידן נהי דהבהמה בחזקת כשרות בבדיקה עומדת מ"מ השתא דתקינו חכמים בדיקת הריאה ואסור לאכול ממנה בלא עדות עד שבדקה וא"כ י"ל היודע בחברו שעשה מעשה שראוי' הוא שיופסל לעדות דבר זה נהי שלא נפסל בב"ד מ"מ כל מה שמעיד על הבהמה ה"ל לגבי היודע דבר זה כמאן דליתא והבהמה כלא נבדקה ואסורה לו לאכול מתקנת חכמים שלא לאכול מבהמה שלא נבדקה וסברא זו אמתיות בלי ספק להתלמד במקום אחר מ"מ בנדון זה לא הוצרכתי לכל זה אלא לרווחא דמלתא באשר דבלא"ה כבר כ' לעיל כשאין העדים באים לשאול אין צריכי' למחות אפי' בפסול שחיטה דבהמה בחזקת שאינה זבוח מכ"ש בפסול בדיקה דקיל טובא ועוד מאן לימא להו להני סהדי שע"פ הדברים שהם יודעי' על השוחט שראוי' לפוסלו משום כך כי רוב הדברים ששמעתי הם פטומי מילי בעלמא משו"ה תבנא לדינא שאין למחות בידם ומכל מקום אם מעלות כ"ת נ"י יודע בם אנשי חיל יראי אלקים ידבר על לבם שיבואו ויעידו ויגידו להציל רבים ממכשול אבל אנשים שאינם אל יזיזו ממקומם זיז כל שהוא כי אין בעדותם ממש:

105

ק״וואין להשיב על דברינו הנ"ל א"כ איך אמרי' דהעד יכול לחזור תוך כ"ד אחר שכבר נשבע על שקר הא לפעמים נשבע כן בפני ב"ד שעיקור שבועת העדות הוא בב"ד והם שמעו שבועתו ואיך יאמינו לו כשחוזר תוך כ"ד הא נשבע לשקר יש לומר דיכול להתנצל שטעה כשנשבע ואח"כ נזכר בתוך כ"ד ואז אינו נפסל בשבועתו לשקר וכיון שכן אפי' נמי יאמר נשבעתי במזיד לשקר ועכשיו אומר האמת אם הוא תוך כ"ד מקבלין ממנו משום שאין אדם נעשה פסול עפ"י עצמו דאין אדם משים עצמו רשע וכ"כ הר"ן להדיא דף שט"ו ע"א יעיין שם ולא כתבתי אלא נגד המתעקש:

106

ק״זקבלתי נועם מכתבו זה חדש ימים ביום עש"ק סמוך להכנסת כלה וטרידנא בטרדא דמצות ש"ק ולא עיינתי בו והנחתיו בבגד של מלבוש שבת שלי ולא הגיע לידי עד עתה ולהיות כבר אחרתי עד עתה לא רציתי לעכבו יותר ונזדרזתי לשוב כיד ה' הטובה עלי בלי שאאריך בפרטי הדברים ואך רק ליתובי דעתי' להראותו שהוא ספון וחשוב בעיני וגם כי נהניתי מאוד בראותו שוקד על התורה יורד לעומקה של ההלכה ונעשה שואל כענין שנתקשה בשלשה דברים ואערכם לפניו אחת לאחת:

107

ק״חתחלת דברי פיהו שיכל את ידיו על הרמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה הלכה ז' שכ' חטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל מפני שהוא חולין בעזרה והקשה מעלתו שהניח את העיקור שהוא לאו דנבלה דמליקת חולין נבלה היא ותפס חולין בעזרה שאינו אלא במרדות כמה שכתב בפ"ב מהלכות שחיטה:

108

ק״טהנה לדבריו עדיפא ה"ל למימר דמליקת חולין שהוא נבלה האוכלו בעזרה ומתטמא בבית הבליעה חייב כרת על שטימא עצמו במקדש ואולי יאמר דבלע ולא שהה כשיעור השתחוי' אבל האמת יורה דרכו כי הרמב"ם הוצרך להשמיענו שהוא בשריפה מפני חולין בעזרה וממילא נדע שהוא נבלה משא"כ אי הוה כ' שהוא נבלה ואכילתו אסור עדיין לא נדע שהוא אסור בהנאה משום חולין בעזרה דסד"א דליכא בעוף משום חולין בעזרה דמשום הקרבת חולין ע"ג המזבח כיון דליכא אלא דמו לית לן בה וכמ"ש רש"י בכריתות ז' ע"ב ומ"ש רמב"ם פ"ב מהל' שחיטה דעוף בעזרה בקבורה ג"כ היינו שוחט אבל מולק ה"א דלא שייך בי' חולין בעזרה וכמ"ש רש"י בכריתות כ"ו ע"ב דנמצא לית בה לא משום מקרי' חולין על גבי מזבח ולא משום שוחט חולין בעזרה וטעמא כמ"ש כ"מ פ"ב מהל' שחיטה הלכה ב' יע"ש וכה"ג דרשינן גבי קדשים בחוץ בזבחים ק"ו ע"א יע"ש א"כ ה"א חטאת העוף הבא על הספק נמי משתרי בהנאה ולית בי' משום חולין בעזרה קמ"ל הרמב"ם ונראה גם רש"י מודה דאית בי' עכ"פ משום איסור הכנסת חולין בעזרה דלא תקשי לי' סוגי' דגיטין כ"ח ע"ב דאמר מספיקא לא ליעול חולין לעזרה יע"ש וא"ל דחטאת המתו' שאני כיון דגמירי דאזלי למית' אסור להקריב' ז"א דס"ל למפרש בנזיר כ"א ע"ב דחטאת עוף לא גמירי דתמות ע"ש ד"ה והיינו טעמא וכו' ויש לנו בזה אריכות דברים אין כאן מקומו נחזור להנ"ל דע"כ מודה רש"י דאית בי' איסור משום הכנסת חולין לעזרה אלא התורה שריי' כדיליף מקרא בנזיר כ"ט ע"ב ומייתי לי' רש"י גם בפסחים כ"ח ע"א יע"ש ויש מקום עיון ואין פנאי להאריך וירווה צמאונו במשנה למלך פ"ב מהל' שחיטה הנ"ל משם יתורצו לו רוב הקושי' בענין זה:

109

ק״יזאת שנית הקשה על הרמב"ם דה"ל לפסוק להביא ב' חטאת עוף על הספק דס"ל יש קישוי לנפלים וכמ"ש תוספו' בנדה כ"א ע"א ד"ה ואינו נאכל וכו' וכן הקשה עוד ע"ד רש"י נדה נ"ד ע"ב דמיירי ביולדת בשופי והווה ליה לאתויי' שתי קרבנות:

110

קי״אאענהו ואומר לו כי יסודו בנוי על דברי תוספות נדה הנ"ל ואנו מצטערים על דבריהם הא אי מייתי קרבן א' ומתנה בלידה וזבה תו ה"ל ס"ס ספק מתחייבה בקרבן כלל, ספק לא מתחייבת ואם ת"ל מתחייב' דלמא או בלידה או בזיבה והרי כבר הביאה והתנה על שתיהם תו לא מתחייבה באידך ואין לומר היא גופי' קשי' לא תתנה בתנאי לידה וזיבה כדי שלא יהיה ס"ס ותביא עוד א' לספק ז"א ק' דכל שאפשר למעט מספק חולין בעזרה טפי עדיף ויכונו דברי רמב"ם ורש"י. ומה שנ"ל ליישב דברי תוס' גם כי הוא רק לחדודי הוא דהתוס' אזלי לת"ק דר' יהושע דס"ל ביבמות קי"ט ע"א ובכור' כ' ע"ב חיישינן למיעוטא וא"כ לדדהו אפי' היתה בחזקת מעוברת לפנינו נמי מביאה קרבן ואינו נאכל דחיישינן למיעוטא דלא כריב"ל בנדה כ"ט ע"א וס"ל להתוס' נהי דחיישינן למיעוטא להחמיר מ"מ לא נעביד ממנו ס"ס כיון דרוב מנגדו ושפיר כ' תוס' דלת"ק נמי משכחת ב' חטאות בהיתה בחזקת מעוברת לפנינו אמנם למאי דקי"ל כריב"ל בהיתה בחזקת מעובר' לפנינו מביאה קרבן ונאכל ורק בלא היתה בחזקת מעוברת לפנינו ואז הוה ס"ס שפיר פסק הרמב"ם ורש"י דסגי בקרבן א' משום ספק ספיקא כנ"ל:

111

קי״בעוד נתקשה מעלתו בלשון הרב"י בי"ד סי' י"ג בשם רשב"א דאי מצא דמות אדם בבהמה היינו בעי' דרב אדא בר מתנה פ' המפלת (נדה כ"ג ע"ב) ונתקשה מעלתו הא לר"מ אזלא אבל לרבנן לא איבעי לן ולא מידי כמ"ש תוספות שם ד"ה ומצא בה וכו':

112

קי״גהנה הרשב"א בתה"א בית ב' שער ה' מייתי האבעיא כצורתה ומאריך קצת ולבסוף מסיים אבל כשמצא בה מה שאינו דמות בהמה אעפ"י שהוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלי' בתר פרסה או לא והיינו בעי' דרב אדא בר מתנה כשמצא דמות אדם במעי בהמה ולא איפשטא ולחומרא עכ"ל וקרוב לזה דברי הר"ן ר"פ בהמה המקשה והנה מה שצ"ע כמו שהרגיש מעלתו עוד זאת א"נ קיי"ל כר"מ בהא באופן שיפה כ' אזלי' לחומרא מ"מ היא גופי' קשי' אמאי מספקא לי' לר"מ הא לרבנן נמי מספקא לי' אי חשיבא פרסה דידי' או לא. אבל האמת יורה דרכו כי ס"ל לרשב"א דודאי להך לישנא דפ' בהמה המקשה (חולין ס"ח ע"א) וע"ב דהכל תלוי בבהמה בבהמה דעובר נמי מקרי בהמה וכרב שימי בר אשי שם א"כ לא מבעי' לן באדם אלא לר"מ אבל לרבנן דלא אזלי בתר אם לא ה"ל בהמה בבהמה ולא אבעי' לן ולא מידי אמנם להך לישני דעובר לא מקרי בבהמה והכל תלוי בפרסה איכא למבעי' הך איבעי' לכ"ע אי פרסה של אדם מקרי פרסה או לא וס"ל לרשב"א דהא דאמר הש"ס לר"מ דאמר אדם במעי בהמה וכו' לאו דברי ר' אדא הם רק הש"ס הוסיף ביאור דלהך לישני דהכל תלוי בבהמה מ"מ קאי האבעי' לר"מ מיהת וכה"ג טובא בש"ס כמ"ש תוס' בנדה ל"ד ע"ב ד"ה כי קמבעי' לי' יע"ש וכבר היה נגד עיניו מ"ש בשמלה חדשה בסוף הספר בזה והנה שם אתו תלמידנו הרבני המופלא כבוד מה' וואלף ני' ויש לו העתק מחידושינו למס' נדה יע"ש מ"ש בענין זה באר היטב בדף כ"ד ע"ב ד"ה מה דעתך לחומרא וכו' יעיין שם ויוסיף לקח. יותר אין אתי כעת והיה זה שלום לו ולתורתו ולאביו הזקן ה' ישמרהו ויחייהו הכ"ד הכותב בחפזי:

113

קי״דשלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המא"הג המופלג והמפורסם ערוגת הבשם גן הדסים כש"ת מו"ה מרדכי בנעט נ"י אב"ד ור"מ דק"ק שטאמפי יע"א:

114

קי״האודות תקנות קהלתו מימי עולם להעמיד ב' שוחטים בבית המטבחים לבדוק הסכין והריאה ע"י שניהם ופר"מ הוסיף שגם בכל בהמה דקה יעמדו שני שוחטים כנ"ל וקבלו עליהם והחזיקו במנהג הזה יותר מד' שנים ועתה באו בה פריצים וחללוהו ונפשו היפה בשאלתו אם הוא מנהג יפה וגדר וסיג לתורה או אם אפשר לבטל המנהג הזה אחר אשר החלו לעשותו ולקיימו:

115

קי״והנה גוף המנהג ודאי מנהג ותיקין הוא הגם שמעיקור הדין עד אחד נאמן באיסורין ורוב המצוין אצל המצות מוחזקין ומומחים הם הגם שבשחיטה החמירו חז"ל שצריך להראות סכינו לחכם מ"מ כבר כ' הרא"ש פ"ק דחולין דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה להם מחלו חכמים כבודם שיכול לשחוט בלי הראות סכינו לחכם על כל שחיטה ושחיטה מ"מ כבר כתב רבינו יונה ומביאו ב"י סי' י"ח ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין שעכ"פ צריך השגחה גדולה על השוחטים הממונים האלו ועכ"פ יהי' השגחת חכם העיר עליו ושתהי' אימתו עליו ולהסיר סכינו לפניו זמן זמנים טובא ואז ראוי הממונה על השחיטה לשחוט בלי ראות סכינו על כל שחיטה ושחיטה ולממונים כאלו מחלו חכמים על כבודם אבל זולת זה אין ראוי למחול ואם כבוד חכמים מחול כבוד שמים מי ימחול:

116

קי״זובכל זאת שהממונים נוהגים כנ"ל ראיתי בכל מקום שעברתי בקהלו' גדולות מנהגים שונים כי בק"ק פפד"מ תיקן מ"ו הפלאה ז"ל שאפי' שום עוף לא ישחוט בלי שנים בודקים הסכין לפני שחיטה מיהת ומכ"ש בהמה בין גסה בין דקה ופה הק"ק החמירו רק בגסות ולא בדקות ולא בעופות חוץ משחיטות כפרות שבין ר"ה ליה"כ ומ"מ אימת חכמי העיר על השוחטים ובודקים ורגילים אנחנו ב"ד תלתא לבוא פתאום לבית המטבחים בין במקום שחיטות הבהמה בין במקום שחיטו' העופות ולבדוק סכיניהם ולחטט אחרי כל מעשיהם באופן שבכל עת יהי' בגדיהם לבנים ובכל זאת בכל ער"ח מחויבים להראות סכיניהם לחכם ואמנם עיקור הטעם שלא הנהיגו חומרא זו של ב' שוחטים גם בדקות נעלם ממני הגם דמקרה הריאה וסרכות לא שכיחי בהו מ"מ לענין בדיקות הסכין אין חילוק בין דקות לגסות ואני הנחתיו להם מנהגם בזה:

117

קי״חוממילא יובן מר כי אתריה שהנהיג גם בדקות כן יאושר כחו וחילו ואחר שתיקן כן מתחילה לבני עירו וקבלוהו ופשט מנהגו כן כמה שנים שוב אפילו ב"ד אחר אינו יכול לבטלו דה"ל כדבר שפשט איסורו בכל ישראל כיון שמתחילה לא התקין אלא לעירו ושם פשטה תקנה זו וסברא זו כתבו תוס' בגיטין ל"ו ע"ב סד"ה אלא וכו' ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט וכו' ע"ש אמנם ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלו אם אינו נעשות לסיג וגדר אך אם נעשות לסייג וגדר ועדיין צריך לאותו סיג אפילו ב"ד גדול אינו יכול לבטלו כמ"ש רמב"ם פ"ב מממרים הלכה ג' ומ"ש כ"מ שם הלכה ב' מפרוזבל דפרק השולח (גיטין ל"ו ע"ב) דהוה למיגדר שלא יבואו לעבור על השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל ואפ"ה אי לדרי עלמא תיקן ב"ד הגדול יכול לבטלו עיין שנדחק בכ"מ שם ריש הלכה ב' ולפע"ד נעלמו ממנו דברי רש"י שם ד"ה לבטולי ולהושיב ב"ד אי אכשיר דרי ולא נמנעו מלהלות וכו' עכ"ל הרי דמיירי כשבטל טעם הסייג ובהא הרמב"ם מודה דמהני גדול לבטולי ובהא מיירי נמי תוס' הנ"ל סד"ה אלא וכו' ע"ש אבל כל זמן שטעם הגדר והסייג קיים צדקו דברי הרמב"ם שאפילו גדול אינו יכול לבטלו:

118

קי״טוגם מי יכול לדון עם רב בעירו אולי בקעה מצא בה וגדר בה גדר ואין כל המקומות והאנשים שוים ואין לרב אלא מה שעיניו רואות ובלבד שיהי' כל מעשיו לש"ש ואמרינן בפ"ק דע"ז חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ופליגי הראשונים בטעם הדברים משום דהאוסר כבר שווי' חתיכה דאיסורא ומש"ה אי המתיר אגמריה סמיך שקיבל ההיתר מרבותיו לא הוה חתיכה דאיסורא ויכול להתיר מה שאסר חברו ויש סוברים הטעם משום כבודו של חכם האוסר ולפי זה לא מהני אפילו סמיך אגמרי' ובהכי א"ש סוף פרק כל היד עובדא בילתא וכו' דמטעם אגמרי' סמיך לחוד לא הי' יכול להתיר מפני כבודו של רבב"ח מש"ה הוצרך לומר השתא כאיבא לי' עינא ואינו פחיתות כבוד ועיין כל זה שם בר"ן ובש"ך י"ד סי' רמ"ב סקנ"ה ועוד שם בס"ק נ"ז ואמנם יש"ש פ"ג דחולין סי' ח' כ' בשם מרדכי וז"ל חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר דוקא משום חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה יכול לחלוק עליו כדאיתא בפ' אין מעמידין נפיק שיפורי דרב ואסר ונפיק שיפורי דרב הונא ושרי' עיין שם והנה המהרש"ל נדחק שם בכוונת המרדכי ולפי עניית דעתי פשוט דהמרדכי לא סגי לי' בהא דלעיל דאמר דכאיבא לי' עינא משום דחיישינן לכבודו של חכם דא"כ תיקשי הא דנפיק שיפורי דר"ה ושרי' אפי' אי סמיך אגמרי' מ"מ איה כבודו של האוסר אע"כ לכבודו לא חיישינן והא דאמרינן ס"פ כל היד כאיב לי' עינא ולא אמר בקיצור אגמרי' סמיך משום דאכתי ה"ל למיחש דמסתמא רבב"ח נמי ידע גמרא דידי' רק בקעה מצא בילתא וגדר בה בעדה ואין אדם יודע מטמוניות של חברו ומש"ה משני דאה"נ אי לא הי' לו שום תי' אחר בטעמא דטמא לה הי' תולה בבקעה וגדר אך הכא האמין דכאיב לי' עינא לא חשש לבקעה וכן נמי בפ"ג דחולין דרב גופי' לא אסר מיסר וליכא גדר והתם במס' ע"ז פ' אין מעמידין כיון דנפיק שיפורא ואסור לכל בני העיר וכיון שגם ר"ה הי' דר ג"כ באותה העיר ולא נודע לו שום בקעה הצריכה גדר וא"כ רב מדינא אסור לדעתו ע"כ סמיך איהו אגמרי' ואפיק שיפורא והתיר כנלע"ד נכון בעז"ה:

119

ק״כנמצינו למדין פר"מ דמילי דבני מאתיה עליו רמיא ומי יחוש חוץ ממנו ומסתמא בקעה מצא וגדר בה גדר כל זמן שלא בטל טעם לא הוא ולא אחר גדול ממנו יכול לבטל וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדין אם לא יפסל משחיטה מכאן ולהבא כמשמעות תשו' הרא"ש דמייתי ש"ך י"ד סי' ב' סקל"ח ועל אקרו"ט ומנהיגי העיר נטורי קרתא שארית ישראל הקדושים מוטל לגדור ולעמוד בפרץ נגד הפורץ העולה וז"ל פסקי מהרא"י סי' קע"ד אשר דרשתני על ענין התקנה שתקנתם אשתקד בכנופי' ובהסכמת המנהיג שיחזרו השוחטים הלכות שחיטה ולא נתקיים התקנה ההיא דע לך שמכוער הדבר ויש עונש בדבר שרבים נימנים ומסכימים לדבר מצוה ולעשות גדר וסייג למצות ה' וחוזרים ומבטלים ע"י אהבה ושלום או ע"י תגר וקנאת איש מרעהו וכו' אלא שסיים שהשוחטים ששחטו אחר שבטלו הקהל התקנה שחיטתן כשרה אעפ"י שבטלוהו שלא כדין ומבואר מדברים שאם שחטו קודם שבטלו התקנה שחיטתן פסולה והכא בנידון דידן אין המתקן התקנה שהוא הרב מארי' דאתרי' חוזר מתקנתו וגם אין לו לחזור בו ואין שום ב"ד יכול לבטל דבריו כמ"ש לעיל וא"כ השוחט המבטל דבריו בעזות וגילוי פנים קרוב לומר ששחיטתו פסולה. ועם ה' אלה ישמעו ויאזינו כראוי לקהל עם קדושים מופלאים באנשים יאמצו כשלון התורה ויחזקו בידקה ואך שלום ואמת יהי' לפר"מ ולתורתו כחפצו וחפץ א"נ הדש"ת. פ"ב נגהי ליום ד' ך' סיון תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

120

קכ״אשלום וכ"ט לידידי תלמידי הותיק חדתי מלא עתיק הרבני עדני העצני החרוץ ושנון כמו"ה גאטליב נ"י:

121

קכ״בישמחך ה' כאשר שמחתני במכתבך ובדברי תורתך כי נעים כי תשמרם בבטנך והיה מכירך ברוך ניהו הנגיד חמיך וכו' המחזיק על התורה ויהיה תורתך אומנתך כאשר היה באמנה אתך מעודך אז תצליח ותשכיל מובטחני כי אחריתך מאוד ישגא ברצות ה':

122

קכ״גוע"ד שאלתך ג' איבעיות בדיני בן פקועה א' אי מותר לבשל בשר בחלב בת פקועה מה"ת דה"ל חלב שחוטה כדפשיטא ליה לשעה"מ פ"ג מאיסורי מזבח סוף הי"א או דלמא כדמשמע מלשון רש"י דחולין קי"ג ע"ב דמפיק מחלב אמו למעוטי חלב מתה דאמו משמע הראוי' להיות אם ולא משנשחטה עכ"ל וא"כ האי בת פקועה אף ע"ג דדין נשחטה יש לה מכל מקום ראוי' להיות אם אלו דברי מעלתך ודברי חכמה הם:

123

קכ״דוהנה מה שרמז בשעה"מ הנ"ל אש"ס פרק קמא דבכורות דקאמר חלב מנ"ל דשרי' מדאיצטריך לאסור בב"ח ואס"ד חלב בת פקועה אסור לבשל בה א"כ דלמא בחלב בת פקועה איצטריך קרא דליכא משום דבר היוצא מן החי אע"כ דא"כ ה"ל חלב שחוטה ראי' זו יש לדחות דאה"נ הו"מ למדחי הכי אלא משום דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב איכא בחלב משום דם ודם שליל אסור ע"כ דחי משום אי' הנאה ובישול ועוד לפמ"ש הר"ן פ' בהמה המקשה דמש"ה חלבו וגידו מותרים ודמו אסור משום דכתיב כל בבהמה תאכלו ולא משקה דהיינו דם ע"ש וא"כ מכ"ש חלב דהוה משקה טפי מדם ואס"ד בחלב של כל בהמה אסורה גם חלב בת פקועה אסורה דלא הותר בשחיטת אמה אלא המאכלים ולא המשקים ולא הו"מ למדחי דקרא בחלב בת פקועה מיירי וגם מ"ש מעלתו יפה כ' דש"ס רצה לדחות אפי' לר"מ דאוסר בן ט' חי ע"כ ניחא ליה לדחוי' משום איסור הנאה ובישול וא"כ אין דברי שעה"מ מכריעים:

124

קכ״האמנם יש להביא ראי' מתוס' סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה. דרך בישול וכו' וי"מ דרך בישיל אסרה תורה דבלא בישול שרי' וע"י בישול אסור לאפוקי חֵלב דבלא"ה אסור עכ"ל וק' מאי פסקא דדלמא בבן פקועה דתרבא שלו שרי' ואסר רחמנא לבשלו עם בשר אע"כ צ"ל דפשיטא להו להני י"מ דבחלב אמו למעוטי שחוטה קאמר ולא למעוטי מי שאין לו אם כדמשמע לשון רש"י חולין קי"ג הנ"ל דתלי' ביש לו אם ואין לו אם דליתא אלא לישנא בעלמא הוא כיון דרוב אם חי ולא שחוטה דבת פקועה לא שכיחא ע"כ אפיק רחמנא בלשון אמו ולעולם עיקר הכוונה חי ולא שחוטה ובת פקועה שחוטה היא והשתא אס"ד נמי דחלב תרבא קאמר רחמנא מ"מ מותר לבשל בחלב שאין לו אם דהיינו שחוטה ומותר לבשל בחלב בן פקועה וא"כ הדרה קו' לדוכתא חלב חי' ת"ל משום אי' חלב ומוכח מי"מ הנ"ל דחלב דבת פקועה שרי' מה"ת בחלב ולא מצינו מי שפליג עליהם בכוונת חלב אמו כנ"ל:

125

קכ״ו(ב) קאמבעי' לי' בב"ק ק"ו ע"ב הגונב בן פקועה וטבחו ומכרו אי מתחייב דו"ה או לא שכבר שחוט ועומד הוא נ"ל לא מבעי' למאן דיליף שחיטה שחיטה משחוטי חוץ עיין היטב תוס' חולין פ"ה ע"א א"כ בעי' דומי' דשחוטי חוץ והתם לא שייך שחיטת בן פקועה דאינו ראוי' לבוא לפנים ובחולין ע"ד ע"ב ס"ל למר זוטרא אין פודין בבן פקועה דילפינן שה שה מפסח מה להלן בן פקועה לא ה"ה לענין פדיון ורב אשי דפליג משום דכתיב תפדה תפדה ריבוי מוקמי' גז"ש לשחוטה ממש וריבוי דתפדה לבן פקועה דרהיט ואזיל אבל אל"ה לא הוה פודין בו משום גז"ש דשה שה ה"נ אינו חייב מגז"ש שחיטה שחיטה משחוטי חוץ ולמ"ד נמי דיליף טביחה מטביחה וטבחו ומכרו מטבוח טבח והכן נמי איכא למילף מה להלן טביחה הצריכא דאי לא טבחו לא היה הוכשר לאכילה כדדרשינן פג"ה צ"א ע"א פרע להם בית השחיטה ואפי' למ"ש תוס' ד"ה כמאן דאמר וכו' דפרע להם בית הנחירה היינו דנחירתן זו היא שחיטתן אבל עכ"פ היה צריך הנחירה שהיא טביחה שלהם הי' צריך להכשיר אכילה וה"נ טביחה הצריכה להכשר אכילה לאפוקי בן פקועה שאין צריך טביחה להכשר אכילתו לא מחייב עלה כנ"ל פשוט:

126

קכ״זוראיתי מהרי"ט רפ"ב דקידושין כ' דשליחות יד אפי' ע"י קטן ונכרי חישב וטביחה אפי' ע"י קטן ע"ש ושביק לנכרי משום דלא שייך נכרי בשחיטה ש"מ שוחט בן פקועה פטור מדו"ה דאלת"ה שייך ע"י נכרי:

127

קכ״ח(ג) השוחט בן פקועה בשבת אי חייב או הוה מקלקל וצריך לעשות פי' לדבריו לפמ"ש תוס' בחולין ח' דקלקולו יתר על תקונו שבחיי' עומדת לכמה דברים ומ"מ שוחט בשבת חייב דמלאכת מחשבת הוא שהוא רוצה לאכול בשר ואא לכזית בשר בלא שחיטה כן הוא כוונת תוס' התם והכא בבן פקועה אפשר משיחתוך ממנה אבר ויאכל ועדיין היא עומדת לגדל ולחרישה וכדומה נמצא השחיטה היא קלקול גמור ופטור או לא:

128

קכ״טהנה בבן פקועה שאינו קלוט ליכא לספוקי דהרי קיימא לן כר"ש שזורי דבעי שחיטה מדרבנן וה"ל מתקן ולא גרע מהקורע בחמתו ועל מתו דחייב דעל מתו מקיים מצות קריעה ויכול ללבוש הבגד אחר כך דהוה אסור מדרבנן בלא קריעה כמ"ש תוספות סוף פרק האורג (שבת ק"ה ע"ב) וקורע בחמתו מתקן אצל יצרו ומחייב מכ"ש כשמתקן להתיר באכילה מאיסור דרבנן דחייב:

129

ק״לאמנם בקלוט בן פקועה דלא בעי שחיטה אפי' מדרבנן איכא למבעי ולרמב"ם דס"ל פ"י מהל' מלכים דישראל ששחט בהמה ומפרכסת אסורה לב"נ עיי' לח"מ שם וה"ה דבן פקועה אסור לב"נ וא"כ הועילה שחיטתו להוציא מידי אמה"ח לב"נ וחייב שהרי השוחט בשבת חטאת בחוץ לע"ז לא תיקן אלא להוציא מידי אמה"ח לב"נ כפירש"י בפסחים ע"ג ע"א אך להרשב"א דפליג אהרמב"ם וס"ל מפרכסת מותר לב"נ והה"נ בן פקועה א"כ איכא לספוקי בקלוט בן פקועה מיהו להרשב"א נהי משום נטילת נשמה לא מחייב דמקלקל הוא מ"מ משום צובע מחייב דרשב"א פסק כרב בשבת ע"ה ע"א ומשיג על רמב"ם דפסק התם כשמואל נמצא בין להרמב"ם בין להרשב"א חייב לרמב"ם מתקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ ולרשב"א משום צובע ומיהו איכא דס"ל בהא כרמב"ם ובהא כרשב"א פטור דמקלקל הוא. ומיהו אי איכא מאן דס"ל אסור לבשל בחלב בן פקועה א"כ בבת פקועה הועיל שחיטתו להתיר חלבה שלאחר שחיטה למיפטר המבשל בה בשר:

130

קל״אויען ראיתיו מסתבך בדברי האחרונים שבפירוש המשנה לרמב"ם פ"ק דחולין השוחט בשבת ויהכ"פ שכתב דלא מיירי במזיד דא"כ מומר הוא לא אאריך אבל אודיע לו בקיצור. הר"ן בחי' כתב דבהתחלת השחיטה מקלקל הוא ואין כוונתו דאמת הוא שהוא מקלקל דזהו שיבוש מ"ש אחרונים דמקלקל ע"מ לתקן דודאי תיקון גמור הוא מתחלה ועד סוף ככל מתחיל מלאכה החל וכלה אך מומר אינו נעשה דבכל רגע אמרי' שימלוך ויפסוק באמצע שחיטתו ויהי' מקלקל ע"כ לא נעשה מומר עד שגמר מעשיו הרעים ואז הוא מתקן מתחלה ועד סוף והנה בהוריות י"א ע"א פליגי ת"ק ור' יהודא לר' יהודה אפי' לובש כלאים דרבנן נעשה מומר ה"ה מקלקל בשבת אע"ג דאיסור דרבנן הוא נעשה מומר ויפה כ' רמב"ם דלר"י לא מתוקמא מתני' במזיד דא"כ ה"ל מומר מתחלת שחיטה באיסור דרבנן אע"ג דמקלקל הוא ומ"מ ש"ס פריך שפיר ונוקמא במזיד כר"מ וכת"ק דר' יהודא דהוריות שם דאינו נעשה מומר באי' דרבנן וא"ש ותל"מ. סידור למודו טובה צפורן של ראשונים ויניח ספרי האחרונים ופלפולים העמוקים וחקירות שאינן צריכים לשעה וימלא כריסו כי הכל צריכים למארי חיטי יעזרהו ה' ע"ד כבוד שמו הגדול כנפשו ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ח טבת תקצ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

131

קל״בשלום להרב המופלא ומופלג כבוד מו"ה ישעי' נ"י אב"ד דק"ק יאקע יע"א:

132

קל״גע"ד השוחטים כשמוצאים ספק פגימה בסכין אחר שחיטה המה מחליקים ע"ג עור או שאר דבר זמן מה עד שאינם מרגישים הפגימה ומכשירי' הבהמה או העוף רע עלי המעשה ובעיני כמאכילי' טריפות באמת יש להביא כעין ראי' דאם נפגם הסכין בפגימה איננו יוצאת ע"י השחזת האלו כ"א ע"י משחזת העשוי' לכך כמבואר בכ"מ וב"י א"ח סי' תקי"ט המעיי' שם היטב יבין דבר לאישורו דמן התורה אין שום איסור מלאכה במשחיז סכין בי"ט אפי' ע"ג אבן כ"א במשחזת שלו העשוי' לכך ולשיטת הרמב"ם וסיעתו אסור מן התורה מתקן מנא בי"ט ורק למ"ד מכשירי' שא"א לעשותן מעי"ט מותר בי"ט אבל המלאכה בעצמה תיקון דאורייתא הוא והשתא יש להבין אם הסכין נתקן כדי צרכו מה לי עץ או אבן משחזת וכי נימא הבונה בנין במקבת של עץ אינו חייב עד שיכה בפטיש של ברזל כיון שבונה כל שהוא חייב וה"נ דכוותי' אע"כ מבואר דהפגימה אינה מתתקנת בשום אופן כ"א במשחזת המתוקן לכך ונהי דע"י עץ או אבן אחר פועל פעולה כ"ש שיכול לחתוך מאכלו ולחמו ולא יעכבנו הפגם ההוא אבל הסכין אינינו מתוק והפגימה נשארת בתוכו ולא תצא מהסכין כ"א ע"י משחזת שלו ומשה"נ אסור להראות סכין לחכם בי"ט ולדעת הרמב"ם משום שמא יאמר שנפגמה וישחזנה ואי ס"ד אם משחיזה בשל עץ יוצא הפגימה א"כ למאי ניחוש הלא אם יאמר לו החכם שנפגמה יכול להשחיזנה באבן או בעץ ולא במשחזת ולמה ניחוש שישחזנו במשחזות אע"כ שא"א להוציא פגימה כ"א ע"י משחזת העשוי' ומתוקן לכך:

133

קל״דובחידושי תורה שלי כתבתי בפ' תולדות מ"ש רש"י ע"פ מדרש שא נא כליך היינו שישחיז סכינו כהא דתנן משיאים ע"ג חברתה שא"א לפרש שישחיזנו משום פגימה דממ"נ אי נחשד עשו בעיני יצחק שאוכל נבלות בלי בדיקת סכין איך האמין לו עתה ואי לא הי' חשוד בעיניו מה הי' צריך להזהירו עכשיו ועוד ראי' דמייתי רש"י ממשיאי' ע"ג חברתה נאמר במשנה על העברת שמנונית א"ו לחדודי בעלמא אבל להוציא פגימה לא דאין ברזל בברזל יחד מוציא פגימה כ"א מחדד או מעביר שמנוני' ע"כ נ"ל עפ"י מה דמבואר פ"ק דחולין ח' ע"ב השוחט בסכין של ע"ז צריך להדיח עכ"פ משום שמנונית הטוח עפ"י הסכין וכו' ר"ל אע"ג דבלא"ה כל בשר צריך הדחה מ"מ באוכל בשרו צלי שאין צריך הדחה צריך או להדיח הסכין או הבשר יע"ש:

134

קל״הוהיות נשי עשו מורת רוח ליצחק ולרבקה שהיו מקטרין לע"ז והיה סכינו אסור משום שמנונית דע"ז ולזה האוכל בשרו מבושל א"צ הדחה כמ"ש לעיל כי סתם בשר דרכו בהדחה אך יצחק בקש מטעמים כאשר אהב ומדחזינן דרבקה עשתה לו ב' גדיי עזים לפסח וחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי א"כ ש"מ כי יצחק אהב מטעמים צלי וכשאמר לעשו ועשה לי מטעמים כאשר אהב הי' עשו מבין שכוונתו על צלי שאין דרכו בהדחה ע"כ הוצרך יצחק להזהירו ושא כליך ע"ג חברתה להסיר שמנוניתא תחלה אבל לענין פגימה לא יועיל ברזל בברזל ולא עץ ואבן וה"ה עור כ"א משחזת שלה דוקא כנלע"ד:

135

קל״ואך מ"מ הא לענין הלכות שחיטה אטו פגימה נאמרה למשה מסיני עיקיר ושיהוי נאמרה וכל שיש בסכין עכבות מקום שמעכב העברת הציפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או פליטה מדבר אחר הנדבק בסכין הכל גורם או עיקור או שיהוי אלא מסתמא כל דבר שאינינו מגוף הסכין ונדבק בו אינו עומד בפני הסימנים וכשיגיע הסכין בסימנים למקום ההוא יוסר הדבר ההוא ע"י כח השוחט ונדחה אך כשאנו רואי' דבר נדבק בו וא"א להסירו בנקל ע"י ידו וע"י הדחה קלה וכדומה רק צריך זמן מה להחליקו על עץ ועור וכדומה ואח"כ יוסר הדבר ההוא א"כ ה"ה למקום הסימנים גרם שיהוי או קריעת הסימן על כן לענ"ד כל העושה כן מאכיל טרפות לישראל ויש לעמוד בכח נגד המשחיתים המשחיזים האלו ואז יאכלו ענוים וישבעו. פ"ב יום ה' י"ב אלול תקפא"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

136

קל״זשוכ"ט ושובע שמחות לי"נ תלמידי הרב המאה"ג המפורסם כמו"ה עקיבא נ"י אב"ד דק"ק קובנא יע"א:

137

קל״חהיום מצאתי דאתי לידי יקרת מכתבו אודות עגלים הניקנים מן הנכרי ע"י סימנים המבוארים בס' פר"ח ושמ"ח סס"י ט"ו והוקשה למעלתו לפמ"ש דגול מרבבה דמש"ס ר"ה ז' ע"א מבואר דהוה ספיקא דאוריי' א"כ אי סימנן דרבנן איך נסמוך על סימנים לשחוט ולאכול והאריך מעלתו בחריפות ובקיאות והנה אמת נכון הדבר הני סימנים לאו דאורייתא נינהו אפילו אי סימני אבידה דאורייתא מכל מקום הני לא נאמרו בש"ס לאו סי' דאוריי' נינהו וכמו שכתב ר"ן פרק אלו טריפות גבי סי' ביצים וכן סי' כודניתא פרק או"ב ומכ"ש הני דעגלים דלא נזכרו בשום דוכתא:

138

קל״טומ"מ לק"מ דמ"ש דגול מרבבה מש"ס דר"ה ז' ע"א מוכח דהוה ספיקא דאוריי' הלא כתב טעמו בצידו משום דמיעוט נפלים הוה מיעוט המצוי ובמצוי לא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא וסמיך מיעוטא לחזקת שאינו זבוח וה"ל פלגא ופלגא ועיין ס' זו ס"פ כיסוי הדם והא דנפלים הוה מיעוט המצוי' עיי' תוס' בכורות כ"א ע"ב ובדוכתי טובא אמנם כל זה בלית בי' שום סימן ונשחט תוך ח' אסרי' אפי' בדיעבד משום דהוה ס' דאוריי' אבל כל שיש בו סי' שאיננו רגיל להיות בנפלים א"כ ה"ל מיעוט שאינו מצוי שיהי' לנפל סי' כזה וכמעט שהוא מיעוטא דמיעוטא דרוב אינם נפלים ומיעוט נפלים רובא דדהו אין בהם סי' כמו אלו והוה מיעוטא כמאן דליתא ולא סמכי' מיעוטא לחזקה והדר ה"ל רובא ואפי' לחד תי' בתוס' בחולין י"ב דגזרו חז"ל ולא סמכו ארובא משום שמא פיהק ומת י"ל באין לו שום סי' אבל ביש בו סי' באינו מצוי' לא גזרו וע"כ יאכלו ענוים וישבעו ובפרט שיזהרו להשגיח על הסי' הראוים כמו שהזהיר בספר שמ"ח שם ונפילת טבור לא הוה סי' כלל וכלל:

139

ק״מוהנוגע לפלפולא דאורייתא חביבים עלי דבריו וצויתי להעתיק לו דיבור אחד מחידושי פ' או"ב ועוד פסק אחד ממני על סי' אתרוגים הנוגע לדידן וממילא רווחא שמעתתא ואחתום בברכה כנפשו ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ז' אדר"ש תקפו"ל:

140

קמ״איראה בנחמה בעיר ה' שמה ויעלה לציון בנויות ברמה ה"ה ידידי הרב המופלג השנון החרוץ כבוד מו"ה אהרן נ"י אב"ד דק"ק שאק:

141

קמ״בגי"ה הגיעני ואמתינא לי' מלא חפני טיבותא על התחלות המצוה וה' יגמור בעדו הוא ירום קרנו והודו וכבודו אמן:

142

קמ״גועל דברי תורה אשיב לו בקצרה הנוגע אל האמת ולהורות להלכה נדון העגלים או שאר בהמה דקה הניקנים על ידי סי' דיהיב מהריק"ש והביאום הפר"ח והסכים ע"י תב"ש סי' ט"ו גם כי בעל פרי תואר פקפק עליהם מ"מ נהוג עלמא כי תלת סבי ועכ"פ בצירף מסל"ת של א"י שאינו מתכוון להשביח מקחו יש לסמוך אי איכא תרי סימנים ביחד עם מסל"ת כנ"ל:

143

קמ״דוהנה דברי ט"ז שם סק"ג תמוהים קצת שכתב ואע"ג דגבי קרבן כתיב מיום השמיני והלאה ירצה שאני קרבן דאין ראוי' להקריב בלילה דכל קרבן הוא ביום דוקא עכ"ל וכ"כ באר הגולה וזה ליתא דמטעם קרבן ביום דוקא הי' עכ"פ מותר בלילה ובבמה ולכה"פ אם עלה בלילה לא ירד ומטעם מחוסר זמן אפי' אם עלה בבמה ובלילה ירד כמ"ש תוס' זבחים י"ב ע"א ובחולין פ"א ע"א וזהו מוכרח וא"כ אי באנו למילף איסורא מקדשים לא יהיה מותר באכילה אלא ביום השמיני ולא בליל ז' נגהי ח' אבל האמת יורה דרכו דרשב"ג לא יליף חולין ממחוסר זמן דקדשים כלל אלא מסברא החמיר רשב"ג וחשש לספק נפל כל שלא ברירא לן שיצא מספק נפל ואמר כל ששהה ז' ימים ונכנס לליל ח' בבהמה אינו נפל בודאי דאל"ה לא התירה תורה אפי' להרצאה בקדשי' בלילה אע"ג דאכתי להקרבה אסור מגזה"כ אבל עכ"פ אי הוה ס' נפל לא הותר להקדישו בלילה אע"כ כבר יצא מס' נפל עכ"פ וכבר הותר לאכילת הדיוט אבל אה"נ אי הוה רשב"ג יליף גוף האיסור מקדשים מדחזינן דלא הותר למזבח עד יום ח' ש"מ דלא יצא מכלל נפל א"כ הי' צריכין להמתין עד יום ח':

144

קמ״הוהנה אבוה דר' אפוטריקו דרמי קראי כתיב שבעת ימים הא לילה חזי וגו' ולא הקשה כן אקרא דבכור בפ' משפטים דקדים וגם התם ל"ש לתרץ לילה לקדושה דהא בכור מרחם קדוש אע"ג דמצוה על בעליו להקדישו בפה מ"מ אותה קדושה א"צ להמתין עד ליל ח' ועוררני גאון א' ע"ז והשבתי דמבכור מעיקרא לק"מ דקיי"ל ס"פ או"ב דבקדשים הלילה הולך אחר היום נמצא בכור דמרחם קדוש מתחיל יום ח' שלו עם עמוד השחר דשמיני וכל הלילה שייכי ליום ז' ולק"מ קראי אהדדי דשבעת ימים יהיה עם אמו כלים בעמוד השחר דיום ח' ומאז והלאה תתנו לי ולק"מ אך קושייתו אקרא דפרשת אמור דמיירי מבהמת חולין שרוצה להקדישה ובחולין היום הולך אחר הלילה וכלים ז' ימים עם צה"כ נגהי ח' ושוב כתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע ביום דוקא ע"כ הוצרך לחלק לילה לקדושה יום להרצאה:

145

קמ״וומזה הטעם בעצמו לא מייתי רשב"ג ראי' מבכור דאם כן לא היה לנו ראי' להתיר בהמות חולין עד עמוד השחר יום ח' כבכור משו"ה מייתי משארי קדשים להתיר בכניסת ליל ח':

146

קמ״זוהגאון פרי מגדים במ"כ כי רב שגה בספרו וכ' דבעי' ז' ימים מעל"ע מדפריך ש"ס מימהל היכי מהלינין ותפסו עליו כל הבאים אחריו הא ש"ס אאדם קאי דזמנו שלשים יום ואם כי שגיאה הוא בלי ספק ושגיאות מי יבין מ"מ גברא רבא דכוותי' מצוה לחפש אחריו במה שגה ומה עלה על דעתו הגדולה ונראה לפי דהעולם מזדנדזין מאי פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוה מנ"ל דלמא לא שהה רובא הוה ונ"מ בממון כבכור דאין הולכים אחר הרוב אבל באיסור כמו במילה סמכי' ארובא ולק"מ מימהל היכי מהלינין והוה ס"ל לגאון ז"ל דסתמא דש"ס לא ס"ל לחלק כלל בין בהמה לאדם בטבע אלא ה"ק ר"ג כל ששהה ז' ימים יצא מס' נפל ונכנס לרוב וכל ששהה שלשים יום אפילו מיעוטא ליכא נמצא אחר ז' ימים סמכי' באיסורא בין בבהמה בין באדם ועדיין ממיעוטא לא פלטינן ולא סמכינן לענין ממון עד שיהיה בן שלשים והא דנקיט ז' בבהמה ושלשים באדם משום אורחא דמלתא או"ה שייך בבהמה וממונא שייך באדם וגם קראי דמייתי איירי ז' בבהמה ושלשים באדם אבל לעולם אין חילוק בין בהמה לאדם אלא כל ששהה ז' ימים הוה רובא לחיים ושלשים ימים הוה כלו לחיים וא"כ הא דפריך הא לא שהה ספיקא הוה אז' ימים פריך ומימהל היכא מהלינן ומדפריך הכי ש"מ מעל"ע בעי זהו נ"ל טעותו של הגאון ז"ל ומ"מ אינו אמת ולא בעי מעל"ע ומיד בכניסת הלילה חזי לקדושה בקדשים ולאכול בחולין כדאי' פראד"מ אי הוה איתרחיתו עד אורתא הוה אכלינין מיניה ולענין קו' דאין הולכים בממון אחר הרוב הרבה תי' נאמרו בו והיותר הפשוט אה"נ הומ"ל הכי אלא דא"כ אכתי תקשי לרב דס"ל אליבא דרשב"ג ומחלוקתו דהולכי' בממון אחר הרוב ר"פ המוכר פירות ולדידי' מימהל היכי מהלינין ובא ראב"ע תלמידו ותי' מהלינין ממנ"פ וחדית לן הך דמחתך בשר בעלמא הוא ולפ"ז למאי דקיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב לק"מ מימהל היכי מהלינין ולא חדית לן דמחתך בנפל הוה מחתך בבשר בעלמא ומיושב פסק הרי"ף דהקשה חידושי רשב"א שם ואין להאריך בזה:

147

קמ״חוהנה תוספות בכמה דוכתי ביבמות ונדה ובכורות כ"א וחולין י"ב משמע בפשיטות דלרשב"ג נמי אינו אלא חששא דרבנן דהא קמן רוב ולדות בני קיימא נינהו ורק חיישי' למיעוט' מדרבנן ובעל פר"ת ודגול מרבבה מייתי מפ"ק דר"ה דמשמע דבבהמה איכא חששא דאוריי' מדאמר שם ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' והנה הגאון טורי אבן הוכיח מכח דפשיטא ליה בפשטות דליכא אלא אי' דרבנן ש"מ דאכילת שנה בשנה בבעל מום נמי ליכא אלא מצוה דרבנן כעין דאוריי' בתם דעיקר קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו בתם כתיב שנאכל לפנים מן החומה ובעל מום מדרבנן בעלמא הוא משו"ה פריך מי מצי אכיל לי' וזה נראה אמת לפע"ד:

148

קמ״טומ"מ ד"מ ס"ל להוכיח משם שהוא אי' דאוריי' הסביר הדבר משום סמוך מיעוטא המצוי לחזקת שאינו זבוח ואיתרע לי' רובא והנה דברי הגאון ז"ל וכן בכ"מ שנמצא בפוסקים גבי ס' בשחיטה חזקת שאינו זבוח אינו ענין להא דריצב"א פ"ג דשבועות דרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב התם מיירי מאי' חל על איסור ואמר הריצב"א שאין שום איסור ידוע על הבהמה בחיי' שנא' שתתחזק מאיסור זה לאיסור נבילה דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא חל אי' אבר עד רגע שיתלשנו וכן לא לאיסור בשר מה"ח עד שיתלוש בשר מה"ח ואין הבהמה עומדת אלא למיתה או ע"י שחיטה או שתתנבל ואין שום שם אי' חל עליו אלא עד שיתלש אבר או בשר או שתתנבל אבל קודם זה אין עליו שם אי' מיוחד רק שאינה ראוי' לאכילה באופן אחר אא"כ תשחט ולא נוכל לומ' עליו שם אי' שא"ז שאין זה אי' שנאמר עליו אח"ע"א וכדומה אלא תיקון להכשירו באכילה וכל אלו הדברים לענין מלקות ואחע"א אבל אמת נכון בחזקת שא"א לאוכלה בלי מעשה שחיטה והרי היא בחזקה זו עד שתוציאנה וכיון דמיעוט המצוי המה הנפלים שאינם ראוי' להכשירם לאכילה סמוך מיעוטא להך חזקה ונשארה אינה ראוי' להכשירה באכילה וכן דעת הרבה מאחרונים דכל ספק בשאלת ושטין דמוקמי' בחזקת שאינה ראוי' להכשירה לאכילה והיינו אינה זבוח ולא כהבנת הריצב"א דהאי מילתא אחריתי הוא ומ"מ אני פליג אכל הני סברות [ועיי' בסי' כ"ה] ואין כאן מקומו:

149

ק״נואפילו לחומרתו של דגול מרבבה היינו בדלית בהו תרי סימנים קרנים ושינים אבל בדאית להו הני סימנים נהי דהנהו סימנים ודאי לאו דאורי' נינהו מ"מ ידעי' דרוב בני ז' ימים לית להו סי' כי הני ועכ"פ מאותו מיעוט המצוי נפלים רוב של אותו המיעוט לית להו הני סימנים ומדאשכחן בהו הני סימנים כבר ידענו שאין ממיעוט המצוי נפלים וליכא אלא מיעוט דמיעוטא או לכה"פ מיעוט בעלמא ומה"ת אזלי' בתר רובא ואפשר אפי' מדרבנן לא גזרו אטו פיהק ומת כמ"ש בחולין דמיעוט דלא שכיחא לא גזרו ולכל היותר לא הוה אלא אי' דרבנן וא"כ אי איכא גם מל"ת מהני עם ב' סימנים הנ"ל:

150

קנ״אהארכתי כדי לשעשע גם באמרי פיו דשדר לן חורפא וממיל' רווחא שמעתא וימצא תשובה על רוב דבריו ומ"ש דהר"ן ס"ל ביטול דשיל"מ הוא מדאו' תמהתי בזה ועיי' מ"ש ר"ן בפ"ב דפסחים בסוגיא דחמץ במינו במשהו מ"ש שם בד"ה ואני חוכך וכו' ועיין דעת הר"ן שהוא מדרבנן ולעיל מזה מייתי בעצמו דבריו בנדרים ש"מ דמ"ש בנדרים לאו מדאו' אלא טעמא דאסמכוהו רבנן כעין דאוריי' וביארתיו במקומו ב"ה:

151

קנ״במ"ש דל"ש שם אונס חד דאיכא נ"מ לענין קדשים כבר כ' זה בדגול מרבבה ודחאו. מ"ש מעלתו שזה צריך סי' וזה א"צ סימנים דבריו תמוה וכו' הלא זאת הבהמה שאנו דנים הרי היא לפנינו או בסימנים או בלא סימנים ומה שייך לזה צריך סי' ולזה לא צריך ועל הכלל כל הפלפולים בחזקות וס"ס להיותם ענינים עמוקים וצריכים בקיאות גדול בש"ס ופוסקים ואני לא זכיתי לעמוד על בוריין בעו"ה ע"כ אין דעתי נוחה לישא וליתן אלא כשנלמוד בחברותא א' הסוגי' בפנים ויעמיד איש את חברו על האמת ולהוציא דעתינו משיבושים ואז אזכה לפלפל יעזרני ה'. אסתגר בזה יהיה ה' עמו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ה' ו' אב פק"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

152

קנ״גמ"ש בענין זימון נכרי על בני מעים אין לי פנאי עוד להאריך וכבר הי' עיניו בדברי גאונים האחרונים בכל זה ואין לי להוסיף אלא לפע"ד הגם דנחוש לדר"ל מ"מ היינו בנשחטו ב' הסימנים כולם ונתנבלה אז איכא אמה"ח אבל כשמעורה במיעוט בתרא של סי' ה"ל אבר המדולדל דלדידן נמי לית בי' אלא מצות פרוש מדרבנן בעלמא לדעת רוב הפוסקים דלא כרמב"ם עיין חולין ע"ד תוס' ד"ה אין בהם וכו' נמצא בנשחט סימן א' יש לסמוך על רשב"א דחיותי דתרי סימני ינקי מהדדי וא"נ נשחטו ב' הסימנים רובם ולא כולם נמי מותר אבל נשחטו כל הסימן ונתנבלה בשחיטה בודאי אסור למכור ב"מ לגוי כדעת ת"ח שהסכים בפלתי ותבו"ש ופרמ"ג סי' ז"כ ומ"ש מעלתו דבניקב הושט דהוה נבלה מחיים כבר מתה היא וכזנב הלטאה דבריו תמוהים ואפי' מה שראו עיניו בהקדמת פרמ"ג לטריפות שכח מעלתו תוך כ"ד ההוא דאמ' דנ"ל נבלות מטמאות מחיים אותן הוה מתה וכזנב הלטאה ומותרים לב"נ וניקב הושט ופסוקת הגרגרת דנבלה מחיים הוה ללקות אבל אינו מטמאה מחיים וכיון שאינו מטמא ע"כ יש בו חיות ה"ל אמה"ח ואסור לב"נ ושפתיו ברור מללו ולא ידעתי במה שגה מעלתו וכן מוכח דלענין אמה"ח ע"כ אפי' שחט שנים ממש עדיין יש בו חיות כדמוכח פ' העור והרוטב ומ"ש תוס' בחולין פ"ד ע"א בשם ר' שמעי' ע"י שחיטה נעשה כמתה היינו מגז"ה אבל אם נתנבלה בשחיטה הרי הוא כחי' ומה שאמרו כ' ע"ב וכי מתה עומד ומולק בעוף דהכשרו בסי' א' היינו עם שבירת המפרקת אבל בלא שבירת המפרקת לא וכן מבואר בלשון חי' רשב"א שם ודברי מעלתו תמוהים ואסתגר בזה כי יותר אין לי פנאי היום להאריך ואחתום בברכה כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:

153

קנ״דשלום וכ"ט לידידי כנפשי תלמידי צמידי הרבני המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כבוד מו"ה אשר זעליג נ"י:

154

קנ״הוהנה מה שהרעשת העולם על שמוכרי' לבני נח בני מעים של נבלות וטרפות וכבר הלכו בזה נמושות ומצאת תקנה להנהיג שבכל פעם טרם שחיטת הבהמה ימכרנה לנכרי עבד הישראלי - הרה תקנתך קרוב להפסיד כי כמה טריפיות מקלינן בבהמת ישראל טפי מבהמת נכרי כידוע ובכל זאת לא תקנת הדבר לאישורו דמאן לימא לן דמכירה כזו לית בי' משום לפני עור דהרי פשוט אי הי' חשודים ב"נ לאכול אמה"ח הי' אסור למכור להם בהמה מחשש שיתלש אבר ממנו ויאכל כשם שבמקום שחשודים על הרביעה אסור למכור להם בהמה היכא דלא שייך חס שלא תיעקר כגון אחר ג' שנים כמבואר כל זה ר"פ אין מעמידי' א"כ ה"ה אי הי' נחשדו אאמה"ח הי' אסור למכור להם שום בהמה אף ע"ג דהשתא הבהמה דילי' הוא מ"מ המכירה בעצמו הוי לפני עור:

155

קנ״וואי הי' הדבר נוגע לדינא ממש לא הייתי מחליט עדיין לאסור גם את זה דאין ראי' גמורה מהתם דברביעה הוי כמו תרי עברא דנהרא דלא שכיחא ליה כ"א בהמה אחרת ובפרט בהמה שקונה מישראל דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אפילו לאחר שקנאה מישראל ויש בזה מקום עיון בפ' אין מעמידין שם ואין כאן מקומו מה שא"כ באמה"ח אי הי' נחשדים על אמה"ח שכיחא ליה טובא וליכא לפני עור במכירת בהמה להם ומ"מ השתא דלא חשידי אאמה"ח ורק נכשלי' באכילת בני מעים וזה לא יבוא לידם לעולם זולת ע"י שחיטת ישראל דב"נ אינו שוחט ולא חותך סימנים ברוחב הצואר לעולם מפני ההפסד העור כ"א נוחר באורך הצואר או הורגה במהלמות בכשיל וכלפות ובזה אין חשש בבני מעיים רק ע"י שחיטה וא"כ המכירה בעצמה ה"ל לפני עור אע"ג די"ל דאכתי לפני עור ליכא דלמא לא יארע פסול בשחיטה ולא בבדיקה דאפי' לרמב"ם דלית ליה מי איכא מידי זה הוה כמונח בדיקולא אין מזמני' גוי אפי' על כשירה מ"מ הכא ליכא לפני עור דאם תהי' כשרה ימכור בני מעים לישראל ולא לב"נ בכל זאת אין הדבר מתוקן כל צרכו והפסידו יותר מתיקונו מטעם שכתבתי לעיל:

156

קנ״זויען וביען כי קשה מאוד לשבור מנהג ישראל אפי' להקיל וראה כמה הטריח הרא"ש ליישב מנהג קולא בעשיית פרוזבל בזה"ז ועי' טור ח"מ סי' ס"ז והשנה הזאת היא שנת שמיטה ואני נוהג לעצמי לעשות פרוזבל ער"ה ברצות ה' וכן ראיתי רבותי נוחי נפש נוהגים ומ"מ לא רפרף א' על מנהג וכן כמה טרחו ליישב מנהג היתר בחדש לפני עומר והכל ליישב המנהג ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו וכן מילי טובא אין למהר לחדש איסור ומכ"ש היתר כי מנהג ישראל תורה היא והכלל החדש אסור מן התורה בכל מקום והישן ומיושן משובח ממנו:

157

קנ״חואמרתי כי רובא דרובא נבלות בשחיטה וטריפות לא ימצא אחד לו מני אלף איסור ודאי כי אפילו שוחט בסכין פגום כ' ר"ן איכא ספיקא טובא שמא לא פגע בפגימה ושמא לא קרע ע"ש ועיין בפירוש הפייטין בקדושת שחרית של פ' החודש דמייתי מדרש שהקב"ה ישחוט שור הבר בסנפירו של לויתן ויתמהו הצדיקים הא תנן אין שוחטין במגירה והקב"ה ישוב להם תורה חדשה מאתי תצא ע"ש ואין הכוונה שיחדש תורה חדשה ודין חדש ח"ו אלא שאפי' אנן נמי נשחוט במגירה אם הי' אפשר לומר ברי לי שלא פגעתי ולא קרעתי אלא שאין אדם יכול לומר כן ואפי' יאמר לא מהימנינן ליה כי מי יכול לשער זה אבל הקב"ה ששוחט בעצמו יכול לומר ברי לי וא"כ היינו תורה חדשה מאתי דוקא תצא. נחזור להנ"ל שרוב האסורים אית בהם ספיקא ומ"מ אסורי' כודאי מן התורה ולוקי' נמי עליהן משום נבלה ואפשר הרבה פעמים משום טרפה והטעם בזה כי הבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והעלו תוס' בכמה דוכתי ועי' פ"ג דשבועות דהיינו איסור שאינו זבוח ולא איסור אמה"ח דבחיי' לאו לאיברים עומדת אבל משום אי' שאינה זבוח ומשו"ה ה"ל איקבע איסורא וכל ספק שיולד ה"ל ודאי אסור מה"ת ואפי' קמי שמי' גלי' שנשחט בהיתר מ"מ לדידן אסור מן התורה וכן רובי ספק טרפות ה"ל כודאי מטעם שיצאה מחזקתה מחיים ומחזקינן מאיסור לאיסור כמ"ש תוס' פ"ב דיבמות ודברי ש"ך י"ד סי' נ' צ"ע בזה כמ"ש תוס' ביבמות ל"ז ע"א נחזור להנ"ל מש"ה אסרי' לבהמות דילן כמה פעמים ורובא דדהו אך כל זה לדידן משא"כ לב"נ כל בהמה בחזקת היתר עומדת לו וכל מה שיארע לו לבהמה תהי' מותרת לו לאכילה לבד אם יתלוש ממנה אבר בחיי' ולזה אינה עומדת וא"כ כל ספק אמה"ח שיארע בה מותר לו ובחזקת היתר עומדת ע"כ כל ספק בשחיטה ובטריפה אסור לנו ומותר לדדהו דתלינן דהוה שחיטה מעלי' אנן לא ניכל מספיקא דלמא לא הוה שחיטה מעלי' ואינהו אכלו דתלינן דלמא הוה שחיטה מעלי' וקמי שמיא גלי' דשרי' לישראל וממילא שרי לב"נ וקרוב לי לומר דלא מצינו ודאי נבלה אלא בהני אוזות פטומות שלפעמים מסתכנות ע"י הלעטה והנערות המשרתת תוחבים סכין בסימנים להמיתם וזו נבילה ודאית שראוי' לאסור מכירת בני מעים לנכרים למאי דקי"ל אמה"ח דעוף נמי אסור לב"נ עיי' רמב"ם הלכות מלכים ומ"מ אפשר לומר כיון דגם האומות נוהגים לשחוט העופות ברוחב הצואר ואינם נוחרי' א"כ גם כל העופות שלהם בלא"ה ה"ל אבר מה"ח א"כ לא קיימא בתרי עברי דנהרא וליכא משום לפני עור ולא דמי לבהמה שהם אינם שוחטים כמ"ש לעיל ואי לא ימכור הישראל להם לא שכיחי להו אמה"ח ושייך לפני עור משא"כ בעופות:

158

קנ״טועוד נראה לי לא לחנם אמרו חז"ל אין מזמני' ולא אמרו אין מושיטין בני מעים לבני נח משום דאמה"ח בשר אינו עומד אלא לאכילה לאדם וליכא למתלי בדבר אחר אבל בני מעים אדרבא אחז"ל אוכליהן לאו בר איניש ואחז"ל טוי בר אוזא ושדי בני מעיים לשונרא ושומן למשוח עורות ואמרי' סוף עוקצין מעיו לנבל בני מעיו לכינורות וכיון דאיכא למתלי בשום היתר תו ליכא לפני עור כמבואר ס"פ הנזקין ובתוס' פ"ק דע"ז שאביא לקמן אי"ה בהעתקת חידושי וא"כ תו ליכא להרעיש העולם כ"כ:

159

ק״סוראיתי בחי' דברי תורה שכתבת בקונטרסך דבר נאה ומתקבל דקרא כתיב לא תאכלו כל נבלה ומיירי סתמא נמי בנתנבלה בשחיט' וכשהותרה למכור לנכרי הוא וכל מה דמגבה הותרה א"כ גם בני מעים הותרו למכור לב"נ ודפח"ח. אבל מאן לימא שנמכרים לנכרי לאכילה ומיני ומינך תסתיים שמעתתא דלכאורה יל"ד מ"ט כתיב גבי גר בשעריך תתננה ואכלה ובמכיר' לנכרי לא הזכיר אכילה והיינו טעמא משום דגר תושב קבל עליו ז' מצות ולא יאכל אמה"ח א"כ נוכל ליתן לו הנבלה כמות שהיא לאכילה והוא יחוש לנפשו ולא יאכל בני מעים דהרי נזהר ונשמר שלא לבא לאיסור אמה"ח משא"כ לגוי שאינו מקיים מצות ב"נ אסור למכור לו להדי' לאכילה שיאכל בני מעים אלא מוכרים סתם ותלינן בהיתרא ואיהו מה דבעי למיעבד יעבוד:

160

קס״אפה צויתי להעתיק לך מ"ש בימי חורפי

161

קס״בחולין דף ל"ג ע"א תני דלא כרב אחא בר יעקב משמע דקי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכ"כ תוס' וע"כ צריכים לחלק בין הא דשאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ובין הך דשמעתי' דלאו בני שחיטה נינהו וא"ש טפי לשיטות הרמב"ם דמפיק לי' מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל גוי שאינו עע"ז אפשר דהוי בר זביחה מה"ת רק גדר גדול גדרו בי' כמבואר בדברינו לעיל י"ג ע"א שחיטות נכרי נבלה ואם כן א"ש דלא שייך הכא לומר גוי לאו בר זבוח הוא כמו לאו בר כבוש:

162

קס״גאמנם מהתימה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לברייתא דתני' דלא כרב אחא בר יעקב וכבר עמדו בזה האחרונים ועיי' מ"ש בזה מהר"ם שיף ז"ל בשמעתי' באריכות וכן נלע"ד דלכאורה יש לתמוה אש"ס דסנהדרין דף נ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י לאו ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותרה יפת תואר אלא במלחמה ע"י כיבוש ע"ש והנה רש"י פ' תצא מפרש דהכתוב מדבר במלחמות הרשות ע"ש ברא"ם והוא מספרי וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך גיטין ל"ח ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוספות סד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פי' ר' חננאל עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב מני שבי וכ' תוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקנו ארצם בחזקה ה"נ קנה גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיי' שם בפוסקים וא"כ תיהדר קו' הש"ס סנהדרין לדוכתא והרי יפת תואר ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו דהא הוה שפיר בני כיבוש וצלע"ג:

163

קס״דועיין שם בחי' רשב"א גבי מניין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידו ובריש סוגי' דשם ומ"ש בשם הראב"ד ע"ש היטב י"ל באמת תנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהדרין דמשני הברייתא דנאמרה ולא נישני' לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי מוקי הברייתא כמ"ד נכרי לאו בני כיבוש נינהו ועמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וכסתמא דתלמודא בגיטין וא"כ הלכתא כרב אחא בר"י דאיכא מידי דאסור לנכרים ושרי לישראל וכן הוא להדי' ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן וע"ש ביפ"ת ופסק כן הרמב"ם ומ"מ לא נפקא מיני' בכל התורה דהרי מסיק הש"ס אנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה ועמ"ש רש"י שם ד"ה אליבא דר"י וכו' ולר"י גופי' לישראל נאמר וכו' ולא נפ"מ מידי אלא שלא להאכיל מפרכסת לגוי אבל להזמינם על בני מעים שרי דהרי לא קי"ל כר"ל שיהי' כמונח בדיקולא ועיי' היטב בכל זה כי יש לדחות דנהי דלא ניתנה הארץ לגוים לכבוש מ"מ אם עבר וכבשה קנה בכבוש כמו גזלן שקונה הגזילה ובודאי אין היתר לגזול מ"מ קונה ביאוש:

164

קס״הויצאתי לדון בדבר חדש יעויין בחולין ס"ד ע"א בתוס' ד"ה שאם רקמה וכו' מבואר דביצים חדוש הוא דאין לך דבר היוצא מה"ח ושרי ע"ש היטב וא"כ נראה לכאורה לאסור ביצים לב"נ דגבי ישראל גלי התורה ולא לב"נ כמו מפרכסת דשרי לישראל דגלי רחמנא דבשחיטה תלי' מלתא ולא לבני נח וס"ל להרמב"ם דאפי' בהמה טהורה וכשרה לישראל אסורה מפרכסת לב"נ ולית ליה מי איכא מידי כמבואר פ"ט מהל' מלכים הל' י"ב ואפי' להחולקים וס"ל מי איכא מידי מ"מ בטריפה וטמאה דאסורה בלא"ה לישראל אסורה לב"נ אמה"ח כמבואר בחולין ל"ג ע"א תוס' ד"ה א' נכרי וכו' ועיי' בש"ך י"ד סי' ס"ב וא"כ ה"נ בביצים אסורים לב"נ לכל הפחות בביצים טריפות שהתחילו אפרוח להתרקם שאסורה לישראל בלא"ה ולהרמב"ם דלית ליה מי א"מ כל הביצים אסורין אעפ"י שכ' הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה' י"א שאמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו וא"כ ביצה אמה"ח דעוף הוה מ"מ הא כבר דחאו הראב"ד וכ' שט"ס הוא וצ"ל אמה"ח דשרץ ובכ"מ נמי דמקיים הגי' מ"מ ס"ל דאינו נהרג עליו אבל איסורא מיהא איכא וא"כ הי' נראה לאסור ביצים לב"נ למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' כנ"ל:

165

קס״וואל תשיבני כיון דגלי רחמנא היתר בחלב אפי' לב"נ דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר גבי אברהם אבינו וכערביי' נדמו לו והאכילם חמאה והשקם חלב ש"מ דשרי' לב"נ אע"ג דהוה נמי דבר היוצא מהחי כמבואר במס' בכורות ו' ע"ב וא"כ כיון דגלי היתרא בחלב ה"ה לביצים ז"א דא"כ מאי דחיק הש"ס לאשכוחי היתרא דחלב מדברי קבלה עשרה חריצי החלב ודמייתי נמי מקרא דזבת חלב ודבש דחיק ליה עלמא טובא דילמא לסחורה כמבואר ואמאי לא משני מדגלי רחמנא היתר בביצים ה"ה לחלב וכן קשה בהיפך אהתוס' דחולין מאי דוחקי' לחדש דרשא להתיר ביצים ולא כ' בקיצור מדהתיר חלב ה"ה ביצים וכן קשה עוד בבכורות ז' ע"א אמר יאלי דיחמורתא שרי' וכ' הראשונים הטעם משום שהוא פירשא בעלמא ועיי' בי"ד סי' פ"א ס"ג וע"ש בב"י וט"ז סק"ו והנה מבואר שם בפירש"י דס"ד לאסור משום אמה"ח וא"כ נימא דשרי' כמו חלב וביצים דגלי בהו רחמנא ולמה חדשו טעם משום פירשא בעלמא אע"כ היכי דגלי גלי א"כ ה"נ בב"נ דלא גלי אלא חלב גבי אאע"ה ויקח חמאה וחלב וא"כ מנ"ל שריותא דביצים ולומר כיון דגלי בישראל שאין חילוק בין חלב לביצים ה"ה בב"נ אין לחלק ביניהם וכיון דחלב שרי' ה"ה ביצים זה נ"ל דוחק ועקוש ומן התורה להתיר איסורא בסברא קלה כזו:

166

קס״זואין להשיב נמי דביצים משקה הוא ומיחוי וגמיעא בעלמא וממילא שריא דאכילת אמה"ח אסור להו רחמנא ולא שתיי' דוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא בחלב וביצים ולא בב"נ ושוב מצאתי סברא זו בפלתי סי' פ"א לו נניח כן מ"מ תינח ביצה חי' אבל צלוי' ונתבשלה שהיא אוכל אסורה לב"נ כמבואר בתוס' בכורות שם ד"ה רוטב וכו' דציר שהקפה ה"ל אוכל וכ"כ בעלי תשובות כולם בענין משקים היוצאים שאינם כמותן היינו קודם שהוקפו אבל משהוקפו ה"ל אוכל וא"כ הה"נ ביצה קפוי אסורה ועוד דחי' נמי נ"ל דאוכל הוא ולא משקה ולא שרי רחמנא אלא לגומעה חי' ולאפוקי מאיסור צירן שחדוש הוא האי איסור משא"כ ביצה קפוי בשלמא בחלב דמפיק היתרא מעשרה חריצי חלב הרי התיר האוכל להדיא ולהך שינוי' דמפיק לי' מזבת חלב ודבש אפשר דאהאי שינוי סמיך ומשו"ה מאחר להאי שינוי' עד בתר דמייתי שינוי' דעשרה חריצי החלב ומקדים דברי קבלה לד"ת עיי' מזה בפלתי הנ"ל אבל אביצים קשה אע"כ דגמיעת הביצה אוכל מקרי ולא משקה וא"כ תבנא לדינא לאסור ביצים לנכרים:

167

קס״חומעתה תמוה תתמה עיוני מאין אנו רגילים למכור ביצים לנכרים והתירה מפורש בש"ס ופוסקים עיין בשולחן ערוך י"ד סוף סימן פ"ו הלא אסור להושיט להו אבר מן החי משום לפני עור ואי נימא משום דמצוי להוא בלאו הכי ביצים שרי למכור להו דדוקא בתרי עברי נהרא אסור להושיט כמבואר במס' ע"ז ו' ע"א ומבואר שם דאפי' איסור דרבנן ליכא ודלא כמשמע מתוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא דרישא וכו' וצריכים לחלק דוקא לישראל מצוה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבי' זה בזה משא"כ לנכרי' אפי' מאי דאסור נמי לדדהו מ"מ אין כאן ערבו' והיכי דלא שייך לפני עור אין מצוה להפרישם וא"ש היתרא דמכירת ביצים המבואר בש"ס ופוסקים משום דשכיח להו טובא מ"מ יש לתמוה על מנהג ישראל שנותנים ביצים טריפה בפס דמים לנכרים וזה אסור אפי' היכא דשכיח להו כמוכח ממ"ש תוס' פסחים צ"ב ע"ב ד"ה ואבר מן החי לב"נ ומהרש"א לא עמד על כוונתם ופני יהושע ביאר בפשיטות דע"כ בשל נכרים איירי אבל בשל ישראל אין חילוק בין תרי עברא דנהרא או שניהם במקום א' וא"כ צ"ע על מנהגינו ואין לומר ולדחוק דכיון דאסור לתת מתנת חנם לנכרים מלא תחנם ומה שאנו נותנים מתנת חנם לנכרים היינו במכירו ושכנו דהוה כמוכרו לו וכמבואר בע"ז כ' ע"א תוס' ד"ה ר' יהודה אומר וכו' והדר ה"ל מתנה כזבינא וכיון דמצוי להם בלא"ה שרי אפי' בשל ישראל דא"כ לא הוה מקשי התוס' מידי דלמא לעולם בשל ישראל איירי ואפ"ה דוקא בתרי עברא נהרא דמתנה ה"ל כזבינא כנ"ל אע"כ זה ליתא דנהי דלא עבר בלא תחנם דלאו מתנת חנם יהיב לי' מכל מקום מסייע לעוברי עבירה בנתינתו לו והדרה קו' לדוכתא:

168

קס״טמיהו ביצים שלימות פשיטא לי דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי לה שרי דבכל שהוא דאיכא למתלי תלינן כמבואר במשנה מס' שביעית פרק ה' משנה ח' ומבואר מאוד במס' ע"ז ט"ו ע"א ובסוף פרק ה' דגיטין ס"א ע"א תוס' ד"ה משאלת אבל לתת להם ביצים טרופות וכן בדין דאסור לתת להם שלימות כשיש בהם חשש טריפות משום שמא יחזור וימכרנה כמבואר בשולחן ערוך יו"ד סימן פ"ו הנ"ל מן התורה להתיר - אך מדלא שמעתי מי שנתעורר בזה מעולם עמדתי מרעיד ואמרתי למצוא היתר מפורש להתיר ביצים לבני נח ואולי נימא כשהותרה נבלה ביצתה נמי הותרה למכור לנכרי דאין לומר דלמא קרא בנבלת בהמה קאי ולא בעוף ז"א דא"כ איך אמרינן בפסחים כ"ג כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה מנ"ל להתיר חלב דלמא בנבלות חי' מיירי דחלב חי' שרי בשלמא הא לא קשי' דלמא בעוף מיירי קרא דאין לו כף וגיד הנשה לא שייך בי' כמבואר ריש פרק ג"ה ולא נדע אפילו היתר גיד ז"א אולי ס"ל למתני' דשולח אדם ירך וכו' כרבי אלעזר בחולין קט"ו ע"ב דמפיק איסו' בשר בחלב מהיקשא דנבלה וה"ק רחמנא כשתמכרנו לא תבשלנה בחלב ותמכרנה וס"ל נמי לתנא דמתני' דבשר עוף בחלב שרי' מן התורה ומיעוטו דחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם א"כ ע"כ קרא דנבלה לא בעוף איירי אבל מחלב קשי' דלמא בחי' איירי קרא ודוחק לומר בהא נמי דמתני' אתי' כר' עקיבא דמתיר בשר חי' בחלב זהו דלא כהלכתא והלא כל הפוסקים פסקו הך כשהותרה ועיין לקמן כ"ג ע"ב פלוגתת ריה"ג ורבי עקיבא י"ל בזה פרפרת נאה ריה"ג לשיטתו ורבי עקיבא לשיטתו וק"ל:

169

ק״עמ"מ קשי' מנ"ל לדינא להתיר חלב מדהותרה נבלה אע"כ צ"ל דקרא מסתמא בכל גווני איירי בין בבהמה בין חיה ועוף וכשהותרה ביצתה נמי הותרה אע"ג דלמאי דקי"ל דבשר עוף בחלב מותר ע"כ לדבי ר"א הנ"ל לא איירי קרא בנבלות עוף דא"כ איך מזהר לא תמכרנה מבושל בחלב מ"מ אנן לא פסקינן איסורא דבב"ח מהך היקשא אלא מלא תבשל ג"פ כמבואר ברמב"ם ודבי ר"א אפשר דס"ל בשר עוף בחלב אסור אבל א"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואינו נקרא נבלה כלל כמו שלא נכלל דגים וחגבים בכלל זה ז"א עמ"ש תוס' חולין ק' ע"א ד"ה לא אמרן וכו' אלא מחוורתא דס"ל בשר עוף בחלב אסור ואנן דס"ל בשר עוף בחלב מותר לית לן הך היקשא ולכ"ע מיהת קרא בכל גוונא איירי וא"כ כשהותרה נבלה ביצתה נמי הותרה לב"נ וא"ש:

170

קע״אשבתי וראיתי תינח להרמב"ם הנ"ל דלית ליה מי איכא מידי וא"כ ס"ד למיסר אפילו ביצים דשרי לישראל ומדגלי רחמנא היתרא בנבלה וביצתה ה"ה בכל ביצים שבעולם אמנם להפוסקים דאית להו מי איכא מידי וא"כ תינח בביצת נבלה דמן התורה לישראל נמי שרי' עיין שם רפ"ה דעדיות ובחולין נ"ח ע"א בתוס' שם באריכות אבל ביצי טריפות דאסורי' לישראל מנ"ל היתרא לבני נח דאין לומר מכל מקום מוכח מביצים נבלה המעורת בה ונמכר' עמה לנכרי דאסור מן התורה ז"א דהתם היינו טעמא משום דכגופה חשיבה ומתה עמה ואין כאן אבר מן החי משא"כ אותן הנגמרות כבר שאין מתה עמה אפ"ה שרי רחמנא לנכרי ע"ז אנו דנין ואינהו שרי' לישראל מה"ת ואין כאן ראי' כלל להתיר ביצה לנכרי:

171

קע״בותו דלהרמב"ם נמי מאן לימא לן דהיא וביצתה הותרה דלמא ע"כ לא אמרינן הכי אלא בגידה וחלבה דאסורה לישראל ושרי לנכרי א"כ כשהותר לישראל למוכרם לנכרי הכל בכלל כל מה שאינו ראוי' לישראל אך ביצת נבלה דמותר לישראל באכילה ולנכרי אסור לפי הנחתינו א"כ אינה בכלל היתר נבלה דלא שרי רחמנא אלא מאי דלא חזי לישראל אבל מאי דחזי לישראל לא ואיסורא נמי איכא למוכרים לנכרי בזול בדמי נבלה כמבואר בתוס' ע"ז כ' ע"א בסוגי' דלא תחנם:

172

קע״גאמנם יגעתי ומצאתי דלכאורה דבר זה במחלו' שנוי' דבילקוט מייתי בשם ספרי לא תאכלו כל נבלה לרבות הטריפה פי' שיהי' מותר למכור לעכו"ם ולא נימא לכלבים דוקא וא"כ נימא כשהותרה טרפה היא וביצתה הותרה וזה אסור לישראל משום ביצים טריפה מן התורה כמבואר ושרי לנכרי א"כ התירה מפורש אך במכילתא פרשת משפטים בפסוק ובשר בשדה טרפה לא תאכלו יליף היתר מכירת טריפה לנכרי מק"ו דנבלה שאינו מטמא במגע ומשא כ"ש טרפה א"כ משמע דלא דריש כל נבלות לרבות טריפה ואין לומר כשהותרה טריפה דלא הותרה מק"ו אלא המותר לנכרי בלא"ה לא זולת בנבלה והנה בתוס' פסחים כ"ב ע"ב ד"ה אותו וכו' משמע דס"ל דרשא דספרי דאי מפיק להו היתר טריפה מק"ו א"כ זה הק"ו בעצמו שייך נמי להושיט העובר את ידו ומהאי טעמא ניטעה למילף מהיקשא מבשר קדשים דאפילו למאן דאמ' היקשא עדיף מק"ו מכל מקום הכא אתי הק"ו לגלות לן דנילף היקשא מטריפה ובשר מן החי דקרא דשרי' בהנאה ולא מבשר קדשים דה"א אותו הק"ו בעצמו שייך נמי אהוציא עובר ידו שאינו מטמא במגע ומשא וע"כ לית לי' להתוספות הך ק"ו אלא מרבה טריפה מכל נבלה ואם כן נטעה להקיש עובר שהוציא ידו מהיקשא לבשר קדשים לחומרא וכבר כתבנו דאי נפקא מכל נבלה מוכח שריותא דביצים אמנם רש"י אינו מפרש כפירוש התוס' משמע דס"ל הק"ו הנ"ל לכן דחק בדברי אגדה שאין הקדוש ב"ה מקפח שכר וא"כ אין לנו היתר לביצים לתתם לנכרים כשהם טרופות והדבר צריך תלמוד:

173

קע״דועדיין אני אומר דגם אי ביצים אסורות לנכרים מכל מקום מותר לתת להם ביצים טרופות חיות אפילו אי אסורות לגומעה לבני נח וכדמשמע ריש ביצה דאמר ביצה אוכלא ע"ש מכל מקום מותר לתת להם משום דאולי לא לאכילה קבעי להו כ"א למלאכה כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות כמלאכת הדבוק וכדומה אמנם להזמינם על המאכלים שנילושו בביצים או שנתבשלו עמהם ביצים כדרכינו בי"ט ופורים אסור לפי הנ"ל ואין לומר דטעם כעיקור לא נאסר אלא לישראל ולא לבני נח ז"א אדרבא מבואר בלשון רש"י בחולין בסוגי' דזרוע בשלה דלכן איצטריך ילפותא לטע"כ משום דמסברא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות וא"כ בב"נ דלא כתיב אחרי רבים להטות אפי' באלף לא בטיל:

174

קע״הולא עוד אלא אפילו תבשיל שנתבשל בקדירה שהי' בה ביצים פ"א יש לאסור ולא שייך בהו שריותא דנותן טעם לפגם לא מבעי' להפוסקים דכל היכא דלא בטיל נותן טעם לפגם נמי אסיר א"כ ה"נ הא הנחנו דאפילו באלף לא בטיל לדדהו אלא אפי' להחולקים נמי דע"כ לא שרי ר"ש נותן טעם לפגם במס' ע"ז ס"ח אלא משום דגלי לגר אשר בשערך תתנה ואכלה נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה ולישראל גלי רחמנא ולא לב"נ ויש לעיי' לדינא בכל מ"ש וצ"ע. פ"ב עש"ק בהעלותך קע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

175

קע״ושוכ"ט לתלמידי ה"ה הרבני המופלא כבוד מו"ה חיים נ"י מ"ץ לעדתו ישוב קאסטילאן:

176

קע״זנפשו היפה בשאלתו מסוכנת שנשחטה אי נאמן ע"א שפרכסה דאתחזק איסורא ואינו בידו שתפרכס ואת"ל נאמן אי לא השגיח השוחט אי אשה מהימנת:

177

קע״חכבר מאז נתעוררתי על מה שכתב רמב"ם אם לא ידע שפירכסה היא ספק נבלה אמאי בשלמא אי ודאי לא פרכסה הוה ודאי נבלה ולוקי' עלי' א"ש שכן העידו חכמינו ז"ל חולין ל"ח כל שלא פירכסה בסוף השחיטה בידוע שכבר יצאה נשמתה קודם שחיטה ומשמע דידוע הי' כן לחכמינו ז"ל ולוקין עליו משום נבלה אבל בספק נוקמא אחזקת חי מי לא תנן נגע בא' בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר ורבנן לא פליגי אלא משום חומרא דקדשים אבל לא לחולין כמ"ש תוס' ריש נדה ובעירובין ל"ה ע"ב ובכתובות סוגי' דמומין ומה שכתב תוספ' נגד זה בפסחים צ"א ע"א ד"ה שהי' וכו' כבר עמד על זה הגאון בכור שור במס' מ"ק יע"ש מכל מקום האמת דמוקמינן בחזקת חי ובתוספתא דמייתי ר"ש פרק ה' דטהרות מבואר שהי' מסוכן בלילה וא"כ ה"נ מ"ש וצ"ל הכא חזקה מתנגדת חזקת שאיננו זבוח אף על גב דלא שייך שפיר שאינו זבוח דהרי מעשה השחיטה נעשה שפיר כתקנו לפנינו והספק נולד בחיותו ויש למוקמי בחזקת חי מ"מ מהני איסור שאינו זבוח לשווי' ספק להחמיר וא"ש הרמב"ם דהוה ס' נבלה ומתוך הדברים למדנו שאין כאן חזקת אי' ונאמני' עליו ע"א ואפי' אשה:

178

קע״טוהנה בביצה ל"ד ע"א בעוף הנדרס קבעי אי מותר לשוחטו בי"ט הקשה פני יהושע תפשוט מבהמה מסוכנת דגם כן צריך בדיק' אי מפרכסת ומותר לשוחטה ותירץ התם התירו משום הפסד ממונו ואני הסברתי הא בפסחים ע"ג ע"א מסיק דכל שוחט טרפה מקלקל לולי שמוציא מידי אבר מן החי לבני נח או מידי טומאת נבלה כמ"ש תוס' שם והנה תינח בהמה בריאה אבל הכא במסוכנת שירא שתמות קודם חשכה אין כאן תיקון להוציא מידי אבר מן החי שהרי בלאה"נ היתה מתה ונמצא ממ"נ אי תפרכס הרי יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י ושפיר קשחט ואי לא תפרכס הרי קלקל בחתיכת והפסד עור דלהוציא מידי אבר מן החי בלאו ה"נ היתה מתה וכן נאמר לענין טומאת נבלה ממ"נ אי תפרכס יוכל לאכול ממנה ואי לא תפרכס הרי אכתי מטמאית ולא הועיל אלא אדרבה קלקל בעור ומשו"ה כיון דעכ"פ ליכא איסור דאורייתא שוב הקילו חכמינו ז"ל להתיר אפילו לכתחלה משום הפסד ממונו כן נראה לפי ענ"ד והחיים ושלום וכ"ט כנפש א"נ הדש"ת. - פה מרחץ ביסטשאן:

179

ק״פשלום לידידי הותיק החרוץ המופלג השנון בעל פיפיות כמוהר"ר פייש נ"י:

180

קפ״איקרתו מיום י"ד תמוז העבור הגיעני בזמנו ואחיו הבחור לא עוררני על ככה ומרוב טרדותי לא השבתיו עד יום עש"ק העבר אתא לידי מכתבו ועיינתי בו. הנה אמת נכון הדבר דמסברא י"ל דאומן באומנתו בקי ולא פקע ולא נגע בסימנים כמו שהעיד פרי מגדים סימן מ"ו על מנהג היתר במסורסים כמ"ש מעלתו וק"ו הרי הסירוס מסור לכל כפרי וכפרי בשלו כידוע מכ"ש הכא שצריך רופא אומן להקזה ועוד כיון שקושר חבל בצוואר עד שיראה פליטת גיד עורק הדופק הו"ל כתפס בקנה סימן כ"ג וגם באשר מיעוט המצוי הוא בבהמות ורובם של אותם מיעוט שיש בהם רושם ההקזה וחיים לפנינו ש"מ האומנים בקיאים וכל אלו. הסברות נרמזו בדברי מעלתו ויפה כיוון אך אין להורות מסברא בלי ראי' עכ"פ מפוסקים ראשונים והנה ז"ל המרדכי פ"ב דחולין סי' תר"ו כ' וז"ל אפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכים עליו כיון שיצא ממנו דם ואף על גב דקנה סמוך לעור הוא ובקנה ליכא למיחש למיעוט קמא מכל מקום לפעמים גם הושט סמוך לעור על ידי אחיזת סי' שתופס בהן כשבא לשחוט עכ"ל הנה משמע מלשון זה דאי תפס לשוחטם ותחוב קוץ בצוואר או חתך בו ליכא למיחש לושט שאין הושט סמוך לעור כי הושט הוא בין קנה למפרקת בין עובי הצוואר ואין אדם פוגע בו אא"כ תפס הסי' לשוחטם ואז אפשר ע"י נדנוד נפרדים והקדים ושט לקנה וצ"ל הא דממסמס קועי דמא חולין כ"ח ע"א דלרש"י משום חשש נקב נגעו בי' אע"ג דנמצא קנה שלם חיישינן לושט אף על גב שאין הושט סמוך לעור מכל מקום כיון שלא בפנינו נעשה על ידי מקרה מי יודע אם לא נכנס הקנה מן הצד בין קנה לושט ושם ניקב הושט או נעשה באופן שבאונסו נתדלדלו הסי' ונפרדו זה מזה ומכ"ש אם נעשה ע"י כלבא ובעל חי וכדומה אבל כל שנעשה בפנינו אי לאו דהשוחט תופס בסי' ופעמים מפרידין זה מזה לא היה לן למיחש לושט א"כ מכ"ש הכא בנדון שלפנינו דליכא למיחש למידי ואיכא נמי כל הנ"ל דחזי לאצטרופי להיתרא לפענ"ד וכלשון זה שבמרדכי הנ"ל כ' ג"כ בסמ"ק סי' קצ"ז יע"ש וראוי' לסמוך ע"ז וממילא תו לא צריכי להני פלפולא דפלפל מעלתו אי מותר לאכול מחלב פרות במקומות ההם:

181

קפ״בומ"מ אשתעשע קצת בדבריו שכתב כיון דמיעוט המצוי הוא הו"ל כמו ריאה וכמו תקנת הושטין שכתב רמ"א סימן ל"ג ולכאורה תמוהי' דבריו לא יהא אלא בריאה הלא בריאה גופה אנו אוכלים לחלבה וכן בושט מביעתה ולא חיישינן אלא לבדוק אחר שחיטה היכא דאיכא לברורי לפנינו וזה הקשה רש"י לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה והשתא ניחש לבשרא:

182

קפ״גועיקר תירץ קושי' זו בדברי רבינו יונה שבריטב"א פ"ק דחולין באמת לא היה צריכים אפילו היכא דאיכא לברורי אלא משום שהוא דבר מפורסם וניכר לעין כל כשמוצאין הריאה כל א' יכיר הסירכא וילך לבתים וישבור כליהם ויאמר אכלתם מבהמה טרפה ע"כ הטילו לבדוק ועכשיו שהטילו לבדוק הרי הוא בספק איסור עד שיבדוק ועיין היטב בשלטי גבורים שסביב הרי"ף בפ' לא יחפור בסוגיא דניפול שרוב דבריו צ"ע ואי ספיקא של מעלתו באותן שבחייהם בהם רושם ההקזה וקא מבעי' לי' אי הוה אסרינן לאכול מבשרן אי גם חלבן אסור הנה בעינא לא קא מבעי' לי' פשיטא דאסור כיון דהבהמה אסורה גם חלבה אסור ולא קא מיבעי' לי' אלא אי ניחוש לסתם חלב דלמא אית בהו מתערובות בהמה זו או כולו מבהמה זו וישראל העומד על החליבה לא השגיח על רושם ההקזה גם זה פשוט דמרובא פרוש ומכ"ש אי הוה אסרינן אותן הבהמות היה מפרסמים הדבר להעומדים על החליבה ולא נחשדו להאכילנו איסורא דא"כ אהחלב גופי' לא מהימנו כללו של דבר לא הבנתי שאלתו בזה והיה זה שלום וכל טוב ממני א"נ. פ"ב יום ב' יו"ד מנחם פק"ח לפ"ק:

183

קפ״דשלום רב לידידי הרב המופלג המאה"ג המופלא כש"ת מו"ה אלי' משה כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק פעצל יע"א:

184

קפ״הגי"ה הגיעני ע"ד שוחט שהתודה בחליו שזה כמו ד' שנים שהוא שוחט באותו היישוב כשהי' עומדים ואצים עליו למהר לשחוט בין בעופות בין בבהמות וכמה פעמים הרבה הרגיש בפגימה שבסכין קודם שחיטה ושחט בסכין פגום כי מיהרו עליו ולא אימץ לבו בגבורים נגד יצרו לעכב האנשים ושחט בסכין פגום הרבה פעמים והנה בכמה מקומו' לקחו שומן מהמקום ההוא מה יהי' דין השומן והכלים:

185

קפ״והנה אי היו עדים לפנינו ששחט כמה פעמים בסכין פגום והי' מומר להאכיל לאחרים נבלות אזי אפי' אותן בעלי חיים ששחט ולא העידו שהי' סכינו פגום מכל מקום הכל בחזקת איסור שאינו זבוח ובחזקת נבלה עומד אע"ג די"ל דאינו מומר אלא לתיאבון הוא שלא להתבייש בפני העומדים ומלעיגים עליו שמאריך בהשחזת הסכין אבל לעולם רובא דרובא השחיז סכינו יפה בינו לבין עצמו כדי שלא יבוא לידי כך והי' סכינו יפה בבית המטבחים קודם שחיטה דלזה לא הוה מומר וס' זו צ"ל במ"ש ש"ך סימן ב' סעיף קטן כ' דפסול עדות מחמת נבילה נהי דאינו שוחט לעצמו אבל שוחט לאחרים ובנב"י קמא חי"ד סי' א' תמה עליו מ"ט והטעם כפשוטו דאינו נחשד אלא דחייש להפסד ממון עצמו לכשיתנבל בידו לא יפרוש מאיסורא אבל לטרחת גופו לא נחשד ע"כ נאמן לשחוט של אחרים בלי בדיקת סכין מ"מ היינו בחשוד פ"א לאכול נבלות מחלקינן כנ"ל אבל במומר לאכול נבלות שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד לאחרים כמוכח מהוכחת ת"ח שממנו הוציא הש"ך דין זה מדאמר רבא מומר לאכול נבילות בודק סכין ונותן לו משמע דוקא מומר אבל לא חשוד ובהכי מתיישב הרמב"ם ע"ש בת"ח הרי קמן דבמומר לעצמו פסול גם לאחרים והטעם אף על גב דאינו מומר אלא לתיאבון ממונו ולא לאחרים משום טרחת גופו מכל מקום כיון דדש בי' ונעשה לו כהיתר אף על גב שמתחלה לא נכנס לזה אלא מטעם חמדת ממון מכל מקום כיון שעבר ושנה ונעשה לו כהיתר ישחט ולא יטרח לתקן פגימה דהרי מעיקרא הוה ס"ד בש"ס חולין דף ד' ע"ב דאפילו היתרא שביק ואכיל איסורא כיון דדש בי' קמ"ל רבא דהיתרא לא ישבוק אבל מטרח לא טרח אף על גב שאינו מומר אלא לתיאבון ממון מ"מ כיון שנעשה לו כהיתר לא טרח אפילו טרחא כ"ד אם כן מכ"ש הכא שנעשה לו כהיתר להאכיל נבלות לאחרים משום בושת שוב לא טרח וכל מה שכבר שחט בחזקת איסור שאינו זבוח הוא:

186

קפ״זאך כל זה אי הי' שום עדות ששחט בסכין פגום אבל הכא בנידון שלפנינו שמפי' אנו חיים והוא מעיד על עצמו ולא נדבר עתה מדין נאמנות אחר שהוציא מתח"י ונניח כדעת קצת אחרונים הואיל והודה דרך וידוי ותשובה נאמינהו אך הפה שאסור אותן ששחט בסכין פגום הוא הפה שהתיר אותן שלא עמדו עליו אנשים ולחצוהו ושהי' הסכין מתוקן בביתו כדרך רוב השוחטים ואלו היינו בודקים סכין ונותני' לו היינו אוכלים משחיטתו ה"נ הוה הני כאלו בדקנו לו סכין שהרי אמר בוידוי דוקא לכשלחצוהו והי' סכינו פגום הזיד ושחט בו מחמת הלוחצים ולא זולת נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגן וכל דפריש מרובא פריש ואין לאסור השומן והכלים למפרע אפי' אם נחליט שנאמינהו הואיל ואמרו דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי בנב"י קמא חלק א"ע סימן ע"א לא האמין לאשה מה שאמרה דרך וידוי בחליה ובחו"י סימן ע"ב כ' לאסור אשה על בעלה אמנם גם הוא לא אמר אלא באשה על בעלה דראוי' הי' להאמינה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסו' לולי דעיני' נתנה באחר וכיון דהולכות למות לא שייך נתנה עיניה באחר אבל בעלמא לא ס"ל לחלק בין דרך וידוי או לא ובסימן ק"ד מתשובותיו רצה לומר דבהא דפלוני רבעני לרצוני מיירי ששב ואפ"ה לולי דפלגי' דיבורי' לא הוה מהימן ע"ש היטב ובמ"א הארכתי בזה [עיין בסימן ד'] ואין כאן מקומו ואין צורך להאריך כי נ"ל כנ"ל וה' שנותיו יאריך הכ"ד החותם בברכה יום ה' ח' שבט פק"ח לפ"ק. - משה"ק סופר מפפד"מ:

187

קפ״חשלום וכ"ט לך התלמיד הותיק הרבני המופלא מוה' פנחס ליב נ"י:

188

קפ״טמה שכתבת בדברי הט"ז בי"ד סי' ק"ז להתיר נשברה מפרקת ורוב בשר אם החוט קיים ואתה באת להחמיר - כל דבריך אינן אלא תמה עיקור יסודך בנית ליישב ק' תוס' פ"ב דחולין ל"ב ע"ב ולחשוב נמי דחזקי' שהקשו ולחשוב נמי דזעירא הנה פשוט הוא דעיקור כוונת קו' תוס' היא על המקשין שהקשה על רבא שתירץ אלא אסורות קתני ובא להקשות עליו מדחזקי' שאפשר שרבא יחלוק על חזקי' ומכ"ש מהא דר"א ניטל ירך מצינו בהדי' פלוגתא בנדה כ"ד ע"א ואפשר דרבא לא ס"ל כוותי' ואין כאן ק' אלא מדוחק איך יפרשו הם המשנה טפי ה"ל להקשות מזעירי דרבא בעצמו אית לי' דזעירי פ"ק דחולין כ"א ע"א אימא כך הוא עושה וכו' ודזעירי מוכרח מברייתא דתני' כוותי' רק ר"ל ור"א לא שמיעא להו הך ברייתא אבל מכל מקום לדינא מוכרחי' הם דברי זעירי וה"ל למפרך מיני' והוה עדיף טפי וקו' תוס' עצומה ותי' מוכרח ודברי ט"ז מיוסדים על אדני פז - ובלאו ה"נ כיון דאודית לי מיהת דלרש"י ולרמב"ם מוכרח כן דבלא פסיקת החוט אין כאן טריפות א"כ נהי דלשאר פוסקים אין כאן הכרח לזה מנ"ל להוסיף על הטריפות ואפי' לא יהי' ההיתר מוכרח אליבא דשום פוסק כ"ז שלא תברר האיסור לא נקבלנו ממך וכ"כ שמלה חדשה בענין - ואתה באת לדחות דבריו במחתרת במה שהביא הגאון הנ"ל מאף אנן נמי תנינא ונכנסת בדוחק גדול לחלוק על הגדולים בלי טעם:

189

ק״צוהלא מאז שמעת מה שצל"ע בר"פ אלו טריפות דברי רשב"א שכתב לחלק בין נשברה מפרקת לנקיבת הושט דהתם הוה שפיר מתה עומד ומולק משום שמטמא מחיים משא"כ נקובת הושט ואם כן לפ"ז מוכח דסי' א' בעוף נבלה ומטמא מחיים הוא דאל"ה לא הוה אביי מקשה מידי ותקשה לך עולת עוף בחולין כ' ע"ב ע"ש אע"כ סי' א' בעוף נמי נבלה ומטמא מחיים וא"כ במתני' דואלו טריפות בעוף דחשיב נמי פסוקת הגרגרת דהיינו סי' א' בעוף ש"מ דחשוב נמי נבלה ומטמא מחיים א"כ קשה לחשוב נמי דחזקי' ועיין חידו' רשב"א כ' ע"ב פי' כוונה אחרת מפירש"י ולדבריו י"ל ק' הנ"ל וק"ל. ואקצר ואומר שלום לך וכל אשר אתך. פ"ב נגהי ליום ה' שבעה עשר בתמוז תקס"ז לפ"ק. - משה"ק סופר מפפד"מ:

190

קצ״אשוכ"ט לתלמידי הרב המופלג החו"ש כש"ת מו"ה בער נ"י היושב בשבת תחכמוני עדני העצני בק"ק מיקלאש נ"י:

191

קצ״ביקרתו הגיעני ועיקור דינו מבואר בתשובת מהרמ"ל סי' כ"א ומייתי לי' ש"ך סוף סי' ל"ג ומיני' אין לזוז - והנה מ"ש תוס' נדה י"ח דבשר הנמצא הוא בחזקת שאינו זבוח פשוט הוא דלמא לא נשחט כראוי ולא נעשה בה מעשה שחיטה אבל בהמה שנשחטה כראוי וכהלכה רק אנו מסופקים שמא ניקב הושט אין זה ספק בשחיטה כי רוב בהמות ראויים לשחיטה ואין בהם דבר המונע השחיטה אלא שהיא אינה זבוח ומחוסרת מעשה השחיטה עד שיודע שנעשה המעשה אבל עכ"פ ראוי' היא לשחיטה ואם היתה נקובת הושט לא היתה ראוי' לשחיטה על כן אין כאן חזקת שאינו זבוח. ולא דמי למ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא דספק ניקב הושט מקרי אתחזק אינה זבוח התם קאי אי לא אזלינן בתר רובא באיסורא נמצא לא אמרינן רוב בהמות כשרות וכל בהמה בחייה בספק טריפה וניקב הושט עומדת ובחזקת שאינו זבוח ואינה ראוי לזבוח אבל לבתר דאזלינן באיסורא בתר רובא וממילא כל בהמה בחי' אף על גב שהיא בחזקת שאינה זבוחה מ"מ היא בחזקת שראוי' לזבוח שהרי רוב בהמות אין ושטן נקוב. ואמנם תוס' בבכורות כ' ע"ב שהקשו נוקמה מיעוט אינם מומחים לחזקת שאינו זבוח ואיתרע לי' רובא ותי' דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא כמו סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי והרשב"א בתה"א בתחלת הספר הקשה מה יענו בשמא במקום נקב קשחיט נימא סמוך מיעוטא לחזקה וע"כ תי' תירוצים אחרים ע"ש ולפע"ד נ"ל ליישב בשלמא בסוגי' פ"ק דחולין דבעי למילף רובא מרישא של עולה דלמא נקב קרום של מוח או משחיטה דלמא ניקב הושט א"ל דהתם הוה מיעוטא דמיעוטא רוב כשרות ומיעוט דטרפות אינם טריפות בקרום של מוח או בושט דוקא דז"א דכל החששו' טרפיות חד הוא ולמיעט א' יחשב אלא שילפינן מהיך אבל בתר שידעינן דהולכין אחר הרוב וליכא למיחש לשום טרפות רק לנקובת הושט דהוה נבלה ואוקמא מיעוטא לחזקת שאינו זבוח דשארי טרפיות שאינן נבלה לא שייך לצרופי לאינה זבוח רק נקיבות הושט שהוא נבלה וה"ל מיעוטא דמיעוטא דרוב כשרים והמיעוט דמיטרפי לאו בושט מיטרפי וה"ל כמו רוב מומחין דהוה כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי:

192

קצ״גאמנם בבכורו' שם ס"ל דנקיבת הושט נמי טרפה הוה ולא נבלה דדוקא פסוקת הגרגרת ברובו הוה נבלה ולא נקובת הושט ולא כדעת תוס' ריש פא"ט ע"ש וכן משמע בלשון הרא"ש פ"ב דחולין סימן ו' דהוה רק טריפה וכ"כ מהרש"ק בס' תפארת שמואל בטי"ד:

193

קצ״דומ"ש מעלתו אף אי נימא ספיקא לקולא מה"ת מ"מ אין לוקין על או"ב דלמא במקום נקב שחיט דבריו תמוהים אטו באו"ב כשירה כתיב שחיטה ראוי' לאכילה בעי' וכיון דכל שחיטה דעלמא ספיקא היא ורחמנא אכשרה דספקא לקולא א"כ על אותה שחיטה אזהר רחמנא לא תשחטו ביום א' והוא פשוט:

194

קצ״הואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהי' בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור יעיין בש"ך סימן מ"ח סקכ"ג - ואחתום בברכה דברי א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' ו' כסליו תק"ץ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

195

קצ״ושלמא נפישא לידידי הרב המופלא עושה פלא הותיק חדתי מלא עתיק כש"ת מו"ה אייזק נ"י אבדק"ק עקרעסע והגליל יע"א:

196

קצ״זועל דברי תורה, להיותי טרוד מאוד בתחלת זמן בהלו"ת ע"כ אבא בקצרה מה שנוגע רק לדינא. ואומר בענין קוץ ממש התחוב בושט יהי' כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר ח"ו אעפ"י שנקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים ואפילו רמ"א שכ' יש מכשירים הרי כבר הכריעו הט"ז והש"ך דלא כ"כ אלא להתנצל על מנהג עירו וכן לא יעשה והאי יש מכשירים דרמ"א קאי אפי' לא שלט בחיצון שבפנימי כמ"ש בנה"כ שם בראי' ברורות דאל"כ תקשי דברי הרא"ש אהדדי דהרי דברי רמ"א שבס"ד והיש מכשירים שבסעי' ט' שניהם דברי הרא"ש הם אע"כ כמ"ש נה"כ הנ"ל:

197

קצ״חוהנה מ"ש ש"ך סקכ"א דלא חיישינן שמא נתרפא אלא בחיצון דאין לה בדיקה ולא בהיפוך זהו קשה מלקמן סי' מ"ח מ"ש הש"ך שם סקי"ד דגם גבי המסס חיישינן שמא הבריא וצריך לדחוק דוקא גבי ושט שיש לו שני עורות ובלא"ה החששא רחוקה שעבר השני עורות לכן לא הוה חיישי' שמא נתרפא זולת הך דאין לו בדיקה בחוץ אבל בהמסס חיישינן שפיר א"כ לפ"ז בלא עבר הקוץ לצד החיצון של הפנימי ששם יש לו בדיקה לא חיישינן שמא נתרפא אבל זהו דוחק והיותר נ"ל ליישב ק' הש"ך דנפקא מיני' בהא דאין לו בדיקה בשנתחב המחט והקוץ עתה בפנינו בעור הפנימי באופן דלא שייך בשעה מועטת כזה שמא הבריא ובדקנו ולא מצאנו עובר מעבר לעבר בכה"ג צריכי' לטעמא דאין לו בדיקה מבחוץ ואז באמת כשמפריד העורות ולא עבר לצד החיצון של פנימי כשר באמת וכמבואר בתוס' ס"פ במה מדליקין יע"ש שוב מצאתי כן בפליתי מ"מ בהא סלקינן דחלילה להתיר בישב לו קוץ אעפ"י שהפריד העורות ולא עבר הקוץ את כל העור הפנימי דשמא נתרפא והאריכות בזה ללא צורך:

198

קצ״טאמנם בנידון דידי' שמצא כמין שערות תחובים בושט הנה אם נאמר דמעלמא אתי' הנך שערות ידוע הוא שאין בכח השערות לנקוב עור הושט כלל וע"כ כבר הי' בו נקב מאז ונסרכו בו השערות האלו והנה אם נמצא נקוב הושט ולא נודע אי מחמת חולי אי מחמת קוץ מחמרי' בספיקא כמבואר בראשונים וכפסק רמ"א ס"ד והנה בט"ז סי' מ"ט סק"ג הקשה סתירה ממ"ש שם ב"י בשם אהל מועד גבי נקב הקרקבן סומכי' בספיקו להקל ומשנים קדמוניות הייתי רגיל לתרץ דספק ניקב הושט הוי ספק נבלה וה"ל ספק בשחיטה ומחמרינן בספיקא טפי משארי טריפות דנשחטה הותרה ובסברא זו הייתי מוליד חדשות בכמה דינים ומצאתי עתה כן בפליתי סי' ל"ג סק"ד וכ"כ בבית הספק דף קס"ג ד"ה ומה אעשה וכו' וע"ש אמנם אחר העיון הדרני בו ובררתי דלא כן הוא ומצאתי און לי בספר קטן נקרא שיחת חולין בסופו שכ"כ בפשיטות דהא דספק בשחיטה להחמיר היינו ספק במעשה השחיטה אי שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין הושט שלהם נקוב ונהי דיש לה חזקת שאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מ"מ כל שנעשה כהוגן והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות ויש לי הרבה ראיות על זה ויעיין במ"ש תוס' בחולין י"א ע"א ד"ה מנא הא מלתא וכו' אלא יליף מפרה אדומה וכו' וקשה אמאי לא יליף לי' בקצור משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קשחיט ונוקמא בחזקת שאינו זבוח אלא ש"מ רובא עדיף מחזקה אע"כ מדלא כ' תוס' הכי ש"מ זה לא הוה בכלל חזקת שאינו זבוח דאפי' אי לא הוה אזלינן בתר רוב מ"מ לא הוה בחזקת ניקב הושט וק"ל:

199

ר׳וכן נ"ל ממ"ש הריב"ש בתשובה הובאה בפני יהושע בקונטרס אחרון חי' כתובות סי' מ"ו דרובא לא עדיף משני חזקות והקשה בנב"י חא"ע סי' מ"ג דף מ"ד ע"ב הא פרה אדומה מטהר לגברא שיש לו חזקת טומאה וגם לה יש חזקת שאינה זבוח וה"ל ב' חזקות ואפ"ה סמכי' אחד רובא רוב בהמות כשרות ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דלא מקרי חזקת אינו זבוח לענין ניקב הושט אפי' בלא רוב בהמות כשרות אין כאן חזקה ניקב כלל וכיון שנשחטה כדינה יצאה לה מהך חזקה וזה ברור לפע"ד:

200

ר״אולענין ק' הט"ז העיקור כמ"ש נקוה"כ שם דשאני ושט דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלין לכן מחמרי' טפי ותולי' במצוי וצריך לדחוק בזה ממ"ש בסי' ל"ד בקנה ובש"ך שם סקי"ט ע"ש מ"מ האמת בזה דלא מחמרינן אלא מטעם דחיוי ברייתא קוצי אכלי וא"כ לפ"ז נ"ל להקל בזה בהני אוזא דמלעיטי' דכל ציד מאכלם ממה שמלעיטי' וכבר כ' ט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבס' נה"כ פליג עליו בסברא בעלמ' הוא דפליג והעיקור בזה כט"ז וכן פסק פליתי והנה רגיל אני להזהיר להמלעיטין בחטין הנקראים חיטי התוגרמא לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבשול יתרכך הקוץ שבשרש החטה ויעיי' מ"ש בזה בתשו' צמח צדק סי' י"ז ואותן המלעיטי ' בעגולי' עשויי' מעיסה בלוסה אני מזהיר להניפה בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך להדיא אהט"ז הנ"ל ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כנ"ל נ"ל להתיר באוזי ההלעטה בנמצא נקב ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי ומכ"ש הכא בנמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש מעלתו מצא כן כמה וכמה וגם הי' קשה מאוד להוציא השער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו השערה מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגדולי הושט הוא כעדות הרופאים שהעלה ר' צדוק מטבעין ליבנה בר"פ המפלת הגם שאיני סומך על זה להתיר להדי' בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש א"כ הרמב"ן והרא"ש דמכשירי' ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצי' נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב שהוא בספק ע"י חולי או קוץ וסמכי' אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאוזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר ולא נשארה לנו רק סברת נקה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרך לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגדולי הושט הוא כההוא דר"פ המפלת וע"י צירוף סברת האלו אני מסכים להתיר אחר שנבדקו אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפי' ע"י בדיקה כל זה כתבתי בחפזי מבלי שום עיון בספר כלל הכ"ד החותם באהבה רבה. פהק"ק מ"ד מש"ק ה' מרחשון תקסג"ל. משהק"ס מפפד"מ:

201

ר״בשלום לתלמידי הותיק המופלא החרוץ מו"ה אהרן נ"י:

202

ר״גמ"ש אודת שריית הושטין במים קרים ולהר"ן דקי"ל מים מטרשי לי ושוב לי' ליה בדיקה דהמים סותמים את הנקב א"כ ה"נ שוב לית לי' בדיקה להושט יפה כ' אי הי' חשש משום ספק ניקב הושט אבל אלו נקב הושט לפנינו היה הנשים השואלות רואות כמונו וכל עצמן לא באו לשאול אלא על מכה שבושט ואנו בודקים אם שלט החולי מעבר לעבר וכשהוא יבש כעץ קשה להפריד עורות וע"כ שורה במים ואין הפסד בזה ע"י המים. גם מ"ש דאולי יש קורט דם בעבר השני והמים ישטפוהו ידע מעלתו כי ב' מיני קורט יש א' הבא מחמת מכה והוא נבלע בעצם העור ואינו נשטף ע"י כל מימות בעולם והוא ארס החולי השורף בגוף והשני טפה דם ממש היוצא מחבלה ומזה מיירי גבי קיבה וכרס לכשנמלחו חיישי' שנשטף אמנם בושט אין אותו טפה מעלה ולא מוריד כי ע"י השחיטה הוא מלוכלך בדם הרבה עד שכמה פעמים אפי' בין העורות האדוקים ודבוקים הרבה ומ"מ בשעת שחיטה נמשך דם לבין הבינים ונקרש שם אך העיקר בושט נקודות אדומות הנבלע בתוך העור ולא ישתטף ע"י מים ודברי ב"י בזה סי' ל"ג מאוד תמוהים:

203

ר״דמ"ש דבשיטת הר"ן הנ"ל מיושב קו' התוס' שהקשו דלמא רוצח מיירי ששטפו בנהר והטביעו ואח"כ בודקים אותו ולהר"ן לק"מ דא"כ יהיה מלא מים קרים ולא יהים בדיקה לניקב. ראה דבריך טובים ונכוחי' אי ליכא אלא מים קרים אבל אם יטבעהו במינהר מחמי טברי' וכדומה ואני נסיתי בהיותי בבאדן זה עשר שנים בא לפני אשה שמצאה קרטין הרבה על העד ואמרתי לתלמידים עתה אנסה במים פושרים כל מעל"ע שהוא ממש נמנע במקומ' אחרים שישארו המים הפושרים בתכונה א' מעל"ע וצויתי לתת העדים בתוך צלוחית ולשוקעו בתוך מי המרחץ בזויות א' בתחתיתו ונשתהו שם מעל"ע ולא נימוחו וטהרתים ויותר מזה אין להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ ד"ש ושלום תורתו. פ"ב יום ה' ז' טבת קע"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

204

ר״השלמא למעלתו להגאון מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק יארמוטה:

205

ר״ואשר נדברנו יחד אודות דברי טוי"ד סי' ל"ג אלו דברי הנאמרים שם המעיין היטב סוגי' דחולין כ"ח ע"א ותוס' ד"ה אתא כי ממסמס וכו' ושם מ"ג ע"ב ד"ה ההיא וכו' יבין לאישורו כי רש"י ותוס' בתרתי פליגי חדא להקל וחדא להחמיר דלרש"י מפרש ההיא דממסמס בספק נקב ולטעמי' אזיל דס"ל לקמן נ"ג ע"ב ודאי דרוסה אין לו בדיקה והשתא אי הוה מיירי האי דממסמס שהיה שם שונרא בפנינו וגם ממסמס אין לך ודאי דרוסה יותר מזה דתלינן במצוי בשונרא ולא היה לו בדיקה וע"כ בשאין שונרא לפנינו וא"כ לא בעי בדיקה כלל וע"כ ספק נקובה הוה ואהא קאמר רבה אין לו בדיקה מבחוץ ש"מ אפי' נקב אין לו בדיקה מבחוץ שהוא אדום זהו חומרתו של רש"י ולעומת זה יש כאן מקום להקל דדרוסה יש בדיקה בפנים אפי' לבהמה דמאי דאמרי' התם שמא במקום נקב שחוט היינו נקב שהוא דק אבל ארס דרוסה רחב הוא וניכר ואפי' בהמה יש לה בדיקה והיינו דפירש"י מ"ג ע"ב ד"ה ההיא וכו' ואם בהמה הוא וכו' דהוא קולתו וחומרתו של רש"י:

206

ר״זאמנם להתוס' נהפוך הוא דאינהו ס"ל דודאי דרוסה נמי יש לו בדיקה ואם כן הך דממסמס מיתוקם ביש שם שונרא לפנינו ואפ"ה יש לו בדיקה בשארי איברים וקאמר התם דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין דרוסה דוקא וא"כ יש כאן קולא דנקב יש לו בדיקה בחוץ ולעומת זה יש כאן חומרא דאפי' לדרוסה שהוא כתם רחב אין לבהמה בדיקה בפנים שמא במקום דרוסה קשחיט דהא דאמרי' כ"ח ע"ב דלמא במקום נקב היינו במקום דרוסה:

207

ר״חוהשתא לפ"ז לכאורה א"א לאחוז החבל בשני ראשין לפסוק הני תרי קולא בחדא דוכתא לומר נקב יש לו בדיקה בחוץ ויש לבהמה בדיקה בדרוסה דלא אמרי' במקום דרוסה קשחיט דא"כ ההיא דממסמס ספק נקב הוה דקאמר אין לו בדיקה מבחוץ וקאמר נמי שמא במקום נקב קשחיט והיות כן תימה על הטור סי' ל"ג דמייתי דעת העיטור דבהמה יש לה בדיקה בדרוסה ולא נחלק עליו אלא שכ' שקשה לבדוק שבית השחיטה מלוכלך ובשחיטת יבשתא מודה לי' ועב"י וד"מ שם ושוב אח"כ מייתי להלכה דעת הרא"ש ז"ל דנקב ניכר בחוץ וזה צ"ע לכאורה:

208

ר״טשוב עיינתי ונ"ל דיש ליישב ולומר דרש"י לא קאמר אלא בדריסת בהמה שע"י ארי וזאב שכתם הארס רחב אבל דריסת חתול בעוף דהוא טפה קטנה מודה רש"י דאם נשחט ויתחלק הטפה ע"י השחיטה חציו לכאן וחציו לכאן שוב אין הארס ניכר וגדולה מזה כ' רש"י לקמן דף נ"ג ע"ב ד"ה לפרסומי מילתא וכו' א"נ איידי דקליש וכו' ע"ש מיהו התם בנץ אין לו בדיקה כלל אפי' שלא במקום שחיטה ובשונרא דגדול מנץ עכ"פ במקום שחיטה אין לו בדיקה וכדמות ראי' מלשון רש"י מ"ג ע"ב ד"ה ההיא וכו' אם עוף היה וכו' ואם בהמה וכו' משמע דוקא בבהמה ולא בעוף וא"כ שפיר י"ל למאן דס"ל ודאי דרוסה נמי יש לו בדיקה בשארי איברים ההוא דממסמס בשונרא לפנינו ומשום דרוסה אבל נקב יש בדיקה לושט בחוץ ודקאמר התם שמא במקום נקב קשחיט היינו במקום דרוסה ובעוף דוקא אבל בבהמה יש בדיקה לנקב בחוץ ולדרוסה בפנים:

209

ר״יאי נמי י"ל ע"כ לא קאמר רש"י דבדרוסה לא חיישינן שמא במקום דרוסה קשחיט היינו לטעמי' דס"ל אין בודקים דרוסות רק הספיקו' ולא מחמרינן כולי האי למיחש שמא במקום דרוסה קשחיט ועיין כעין זה בהרא"ש פא"ט סי' ג' ע"ש וגם תוס' מודים לרש"י בזה אך הם פירשו הך דממסמס באיכא שונרא לפנינו והוה ודאי דרוסה ובהא חוששי' שמא במקום דרוסה קשחיט אבל בספק דרוסה כ"ע מודים דיש בדיקה אפי' לבהמה ומיושב הטור:

210

רי״אולדינא יש לומר נהי דבודאי דרוסה בבהמה וספק דרוסה בעוף אין לסמוך להקל לבדוק בהמה אחר שחיטה או ספק עוף אבל עכ"פ ספק דרוסה בבהמה נ"ל הסומך להקל לא הפסיד הנלע"ד כתבתי. פ"ב יום ה' ו' מרחשון תקפ"ב לפ"ק:

211

רי״בשלום וכ"ט למארי' אברהם דתליא תני' בדלא תני' בבחירתא כוותי' מסתבר ה"ה הרב המאה"ג לממשלת החכם השלם המופלג בתורה וי"א כמו"ה אברהם נ"י ריגיי"ו רב אב"ד ומורה לצדקה בקהל עם ה' גריצייא יע"א:

212

רי״גיקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו אודות בר אוזות שנמצא בשלהי ושט סמוך לקורקבן כמין כפתורים או בומות וכשנפתחים מונחים בתוכם תולעים חיים וכמה פעמים נמצאים נקבי' בבועות הללו בפנימיותם בתוך הושט. טרם אענה על גוף הדין אשתעשע בדברי מעלתו למען יראה שלא העלמתי עין מדבריו:

213

רי״דריש כל מראין אמר מר דברי פר"ח סס"י ל"ג תמוהין דמייתי ראיה דמעי היוצא מהזפק הוא בכלל בני מעיים מש"ס פא"ט נ"ח ע"ב כנגדו בעוף וכו' וכ' מעלתו שם מיירי לענין יתר כענף היוצא מן הבד ומה ענין מעי הוא לענין יתרת. הנה מעלתו העלים עינו מפרש"י שם שפי' כן שכנגדו בעוף היינו המעי שבין זפק לקרקבן ולא שיהיה יתר בעוף אלא שאם ימצא בבהמה כיוצא בזה יוצא מהדקין טריפה והוכיח הפר"ח מדקרי לי' ש"ס מעי ש"מ דינו כמעי ונקבותו במשהו ולא כזפקו ופשוט:

214

רי״העוד כתב מעלתו על דברת דבר שמואל וז"ל ותמי' לי טובא למה הביא קוץ התחוב אפי' בלא קוץ נמי אם ניקב זה בלא זה מטרפינן ואינו מועיל הבדיקה משום דבהמה בחייה מנשמת וזימנין מתרמי אהדדי עכ"ל וכ"כ עוד הפעם לקמן. ודברים הללו מאוד תמוהים מה ענין מתרמי אהדדי להכא הן הנה דברי ש"ס רפא"ט ומייתי לי' ש"ך סי' ל"ג סק"ו בניקבו שני העורות פנימי וחצון אלא שהנקבים המה זה שלא כנגד זה אחד בעליונה של ושט וא' בתחתונו דבקורקבן כה"ג כשר כאלו ניקב מצ"א ובושט טרפה משום דמתרמי אהדדי אבל אי לא ניקב אלא עור א' כשר לכ"ע והיינו אם ניקב עור החצון לבדו בדקין הפנימי' אבל אי ניקב הפנימי א"א לבדוק החצון דושט אין לו בדיקה מבחוץ אא"כ מפרידים ב' העורות ורואי' שלא שלטה המכה בין ב' העורות אזי הוה ברור שניקב מצד א' ואז אחר שנתברר לנו שאיננו ניקב רק מצד א' אח"כ אתאינן לפלוגתת הפוסקים בחשש שמא הבריא ועיי' ש"ך סקי"ט וסק"כ שם יבין ההפרש דבושט מטרפי' אפי' בלא נמצא קורט דם מבחוץ דחיישי' שמא הבריא משא"כ בקורקבן ושארי איברים ולזה ההפרש נתכוון הגאון דבר שמואל ושפתיו ברור מללו ומעלתו לפום רהיטא לא עיין היטב וכ' שלא ידע מה בין ושט לקורקבן וטובא איכא בינייהו:

215

רי״וומעתה נחזי מאי דקמן הני כל הני דאתו לקמן מאותן בר אוזות החוש מעיד שהתולעי' האלו מיניהו קא רבו ולא מעלמא אתי וכשפותחין הכפתורי' ההמה מונחי' בתוכו למאות כחוט השערה דקים ונכרכים בעיגול וכשמוציאים אותם רוחשים ומתפשטים זה מזה וכן נמצאו הרבה כפתורים כאלו בכל א' מהם ורובם הבועא בעליונה היא בשר שהרופא גורדו וא"כ בתחלה צריך המורה לפנות הבועה ולבדוק אם לא שלטה המכה גם בחצונות הבועה והוה ג"כ בשר שהרופא גורדו וה"ל כמו ניקב משני צדדים וטרפה אך אם הבשר מעבר השני שלם ויפה וליכא למיחש רק משום תולעים הנה בודאי אי מצינו נקבי' משני הצדדי' ע"י התולעים א"כ יש לאסור לדעת הדרישה שבש"ך סי' ל"א סק"ז דדוקא בקורקבן יש להקל משום שעורו עב ולא באבר אחר אך אי לא ראינו ריעותא מבחוץ י"ל דאין להחזיק ריעותא בזה ולומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין זה כיון דבלא"ה ספיקא הוא אי מחיים פריש או לאחר מיתה פריש ועוד שרוב אותם הכפתורים המה מחלק הקורקבן ולא מחלק הושט והם במקום פירצי פירצי שבש"ס פא"ט ובש"ע סי' כ' ס"ב וגם אין לחוש לשמא נתרפא כי התולע המנקב אינו מניחו להתרפאות ועדיף מקוץ התחוב עיי' ש"ך סקכ"א ועיי' תוס' ס"פ במה מדליקין כך נלע"ד לפי מה שנ"ל ברור שהתולעים האלו נולדים מעצמן של העופות אך אם הי' מקום לחוש שבאו מבחוץ כמו שחשב מעלתו אזי תלינן בפלוגתא שבש"ך סי' ל"ו סקי"ז יע"ש והחכם עיניו בראשו יבין דבר לאישורו וה' עמו יברכהו וירבה כבוד תורתו והוד רום תפארתו הכ"ד החותם בברכה. פ"ב יום ה' אדר"ח כסליו קפ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

216

רי״זשלום וי"ר למחותני הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה כש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד דק"ק מ"ד יע"א:

217

רי״חבזו הרגע בא הדואר עם אגרת ממו"ח הגאון נ"י והוא לוטה פה. על דברי תורתו אשיב אע"פ שאין לי ספרים ולא מנוח לעיי' מ"מ היות לי לשעשועים להשתעשע עמו בויכוח תורה ורפאות תהי' לכל בשרינו:

218

רי״טפר"מ דימה חשש נקובת הושט לחשש שמוטה ועקירת סימנים ולא דמי אהדדי דנקובת הושט אינו ע"י מעשה השחיטה רק דניחוש דמאז היתה נקובת הושט ואינה ראוי' לשחיטה וזה לא אמרינן, דרוב בהמות ראוי' לשחיטה אבל שמוטה חיישי' שמא עתה ע"י מעשה השחיטה ודחיקת הסכין נשמט קודם גמר שחיטה וכל דבר הנעשה ע"י מעשה השחיטה הוא בחזקת שאינו זבוח עד שיודע לך שנעשה המעשה כראוי' ונהירנא בחי' למס' חולין עמדתי על דעת רש"י יו"ד ע"א דס"ל שמוטה טריפה בעלמא הוא ויעוי' שם בתוס' ט' ע"א א"כ אמאי לא ניזל בספיקא להקל וגם עמדתי שם על דברי רבינו יונה שבר"ן:

219

ר״כמחותני הגאון נ"י נחית לחלק דנקובת הושט כבר יצאה בחזקת היתר ע"י שאכלנו חלבה דאי היתה נקובת הושט היה חלבה אסור משא"כ שמוטה לה"ג אינה טריפה ואין ראי' מאכילת חלב שלה אם לא נניח לכלל מונח דברינו הראשונים הנ"ל דרוב בהמות ראוי' לשחיטה ואין בהם דבר המונע השחיטה ונימא ההיפוך שבכלל חזקת שאינו זבוח הוא שאינה ראוי' שתשמוט א"כ היא גופי' קשי' איך נאכל חלבה ואם נאמר חלב רחמנא שרי' אפי' מאינה שחוטה מדאיצטריך לאיסור בב"ח בפ"ק דבכורות א"כ נילף מהכא מה"ת דרוב בהמות ראוי' לזביחה אמרי' והא דחשיב רש"י לרבותיו אתמול אכלנו חלבה וכו' היינו שהם חדשו חיוב בדיקות הריאה שלא נמצא בש"ס וע"ז יפה דן אתמול אכלנו חלבה ומזה מוכח דלא חששה תורה להריאה משא"כ בנדון דידן תקשי על התורה איך התירה חלב אע"כ מטעם הנ"ל:

220

רכ״אוהנה רבים מקשים על ה"ג דשמוטה אינה טריפה רק אינה ראוי' לשחיטה וכ' האחרונים סי' כ"ג דנ"מ להתיר חלבה הא כיון שאינה ראוי' לשחיטה ממילא חלבה אסור כמבואר חולין ס"ט ע"א היכא דלית לי' תקנתא בשחיטה לא שרינן החלבולע"ד לק"מ כיון דאינו טריפה א"כ אי בדרא לה סמא חי'. דוקא טריפה לית לי' תקנתא אבל מה שאינה טריפה אית לי' תקנתא רק אם נשחט בשעה שהי' שמוט ולא נתרפא לא עלתה לו שחיטה מ"מ כל זמן שהוא בחיים מיקרי אית לי' תקנתא וזה ברור לפע"ד:

221

רכ״במ"ש קו' זקינו הגאון ז"ל במשנת דר"ע לפמ"ש רא"ם דמשו"ה מטמאים הטהרות במעל"ע שבנדה ולא מוקמי' בחזקת טהרה משום דודאי נגע והספק נולד בהנוגע והק' הגאון הנ"ל א"כ לא מוכח מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה דלמא שוים הם והא דלא מוקמי' האדם בחזקת טומאתו משום דודאי הוזה והפרה בחזקתה דרובה הוה כמו חזקה הנה קו' זו הו"מ למידחי דבנדה לא הוה אלא ס' אבל ודאי לא שמעי' ואיך מטהרין האדם בודאי אלא שפר"מ מח' הגאון נ"י הוסיף להקשות מס"פ כל הגט דהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ומתירים חזקת יבמה לשוק אלו דבריו:

222

רכ״גולא ידעתי מ"ט לא הק' מהיתר חזקת א"א לעלמא ולהיות כי אין אתי ספר לעיי' בו וגם קו' הנ"ל לא שמעתי מאז ולא הרהרתי בה מעולם לא אוכל לשפוט על זה כלל כי לדעתי מנדה לק"מ דהתם אינו רק לקדשי' ומשום חומרא ולא מדינא כלל ומחזקת חי י"ל דבודאי לא ניחש שנשתנה דבר מאשר הי' חי כן הוא עדיין משא"כ בפרה שמא מעולם לא הי' כשרה אלא טריפה נולדה וכן היא כמו שהיתה מעולם אי לאו רובא עדיף ובאדם חי נמי היינו טעמא משום שרובם אינם טריפה א"כ יש לו חזקת חי טוב ולא ניחוש שמא נשתנה בו דבר:

223

רכ״דמה שהזכיר מרמב"ם שמחלק בין מקוה לחביות נהירנא בחי' ישבתי דלכאורה לא ק' ממקוה ק' הש"ס ריש נדה וקדושי' כלל דבמקוה אפשר עם סילוק ידיו אתחסר משא"כ חביות ג' ימים ראשונים היה ודאי יין למ"ד מעילאה עקר והא טעמי' ולא עקר ואפי' נימא עם סילוק ידיו עקר עכ"פ ג' ימים הוה ריחא חלא לכן מותר להפריש ממנו משו"ה מוקמי' אחזקי' אפי' אחר שאיתרע ולא הוה אלא ספיקא וחלוק זה מוכרח דהרי ריב"ל מחמיר מטעם שמא עם סילוק ידיו עקר מתתאה וק' מה בכך עכ"פ בשעה שטעמו הוה ריחי' חמרא אע"כ חיישי' שמא עם סילוק ידיו מיד נעקר משו"ה מחמי' ועשאוהו כודאי חומץ משא"כ לר"י וא"כ לק"מ ק' דהש"ס אזיל לאידך ורמב"ם פסק כר"י ולק"מ ואחתום בכל חותמי ברכות באדן יום ד' ח"י תמוז תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

224

רכ״השלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדול נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה דוד המשכיל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ק"ד יע"א:

225

רכ״והלום ראיתי היכן דעתו נוטה בנטית יתרת בדרי דאוני וכן עשה מעשה לשלוח יד להגי' בגליון ספר זבחי שלמים סימן כ"ג ושם כתב שתלה בספר אהל ישראל דלא ראיתי ולא מצאתי דאתי לידי' ואם ככה כתוב שם לא שמיעא לי דלא ס"ל ואברר בעזה"י שרש הדין ומקום מחצבו והגם שהדברים הם כפשוטים ונראים כיתרת מ"מ הם בדרי דאוני:

226

רכ״זבבדיקת מהרי"ו הישנים שעם תשובת מהרי"ו וכן הוא בחדשים שנדפסו בפ"ע וכן הועתק בד"מ סימן ל"ה אות ד' ז"ל ויתרת העומדת שלא בדרי דאונה טריפה יש מרבותינו מטריפים אפי' מקמא ויש מכשירים ויתרת העומדת בדרי דאוני וכשנופחים אותה אז היתרת נוטה לצד גבה אז היא טריפה אבל כשנופחים הריאה נוטה לצד קמא של ריאה כשרה עכ"ל מהרי"ו וע"ז כתב בד"מ ומשמע מדבריו אפילו לרבותינו האוסרים יתרת מקמא בכה"ג יש להכשיר או אפשר דאנו סומכים בזו על דברי המכשירים עכ"ל ד"מ:

227

רכ״חומדברי הגאון בעל תבואת שור סימן ל"ה סי"ב למדתי לומר דב' סברות של רמ"א פליגי בהא לישנא קמא ס"ל דהכל הולך אחר השרש ולכ"ע אין כאן שום יתרת אעפ"י שנוטה ומשו"ה נטי' לקמי' כשר אפילו להאוסרים אמנם בנוטה לגבה טריפה מטעם אחר שמתחכך שם בצלעות ולפ"ז נ"ל אפי' נטי' כ"ש ואפי' בחודה למעלה בכל מקום שהוא הכל טריפה בגבה ולישנא בתרא לא ס"ל הא אלא משום יתרת אתאינן עלה ומשום כן למ"ד דמקמא אסור ה"נ אסור אלא אנן סמכי' בהא להקל אפי' במקום שנוהגים לאסור מקמא ולפ"ז כיון דמטעם יתרת אתאינן עלה א"כ אפילו מגבה נמי לא נאסר אלא כשהנטי' עכ"פ נטה כשיעור טרפא דאסא דאל"ה אין עליו שם יתרת וכן משמע בלשון תבואת שור שם סקי"ז:

228

רכ״טאמנם ביש"ש פא"ט סימן כ"ט כתב וז"ל תו מ"כ בהלכות בדיקת יתרת העומדת בדרי דאונא וכשנופחים הריאה אז הי' היתרת נוטה לצד גבה של ריאה טריפה אבל כשנטה לצד קמא כשרה (וזה ממש לשון מהרי"ו דלפנינו הנ"ל) וכ' עליו היש"ש ז"ל ואף שמ"כ בבדיקת ישנות כל היכא דקיימא בדרי דאוני ואפי' נוטה מעט לצד חוץ בין מקמא בין מגבה כשירה שבשביל בליטת חוץ לא מטרפי' הואיל ועומד בשוה ומשורש עם חבירתה ע"כ מ"מ נראה שלא להקל מאחר שרבא מטריף כל יתרת אפילו בדרי דאוני נהי דלית הלכתא כוותי' כדקיימי בדרי דאונא מ"מ כל דלא קיימא ממש בדרי דאוני אין לנו כח להכשיר מה שמטריף רבא ומ"מ אם נוטה לצד קמא כשרה ולא כדעת מהרי"ו שמטריף אפי' בנוטה לצד קמא והא דמטריף בנוטה לצד גבה דוקא היתרת אבל בלי יתרת לית לן בה חששא רק שיהא השרש עומד בדרי דאוני עכ"ל יש"ש שם והחלוק הזה האחרון דבאוני בלי יתרת לית לן בה כן משמע מסתימת כל הפוסקים דביתרת עסקי ובאו ואוני מאן דכר שמי' וכן קבע להלכה בתבואת שור שם וע"ש ס"ק י"ז:

229

ר״לוצ"ע דהיש"ש כ' בשם מהרי"ו היפך ממ"ש בספרו ונ"ל בכוונת היש"ש דמפרש דברי מהרי"ו כאותו פי' שכ' ד"מ דהא דמכשיר מהרי"ו מקמא היינו למאן דמכשיר יתרת מקמא וא"כ למאן דאוסר ה"נ דאסר והיש"ש ס"ל להתיר מקמא אפי' למאן דפוסל יתרת מקמא משום דאזלי' בתר השרש והא דפוסל מגבה לאו משום יתרת אלא משום חכוך בצלעות:

230

רל״אוהשתא א"ש מ"ש והשיג על הבדיקות ישנות שכ' להתיר בנוטה קצת לחוץ וכ' דלא נ"ל כן אלא דטריפה ומשמע אפי' בנוטה רק קצת אפי' מפחות מט"ד וע"כ משום דס"ל הטעם משום חכוך בצלעות ואוסר אפי' בנטי' כ"ש:

231

רל״באברא ב"י וד"מ שם בשם מ"כ כתבו וז"ל ומ"כ עוד אם נראה מעט מהריאה כאונה קטנה ויוצא מחתוכי דרי דאוני וא"י אי מקמא אי מגבה נפחי' לריאה אי פונה לפני' הוה מקמא וכשרה ואי פונה לחוץ הוה מלגבה וטריפה ודוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה אין כאן בית מיחוש כיון שעומדת ומשורש במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מטריף עכ"ל ומהר"ץ הביא זה בשם המרדכי שהביאו הש"ך כוונת המ"כ מבואר דס"ל בהיתרת גופי' אם יצא ממנו בליטה מגופי' ומתפשט לגבה ה"ל יתרת מגבה וטריפה אבל נטי' ועיקום לית לן בה ומינה דאפי' כט"ד כשר בנטי' ועיקום דמטעם יתרת אתאינן עלה ולא מטעם חכוך וס"ל דלא שייך יתור בדבר העומד במקומו ומתעקם למקום אחר אף עפ"י שהעיקום בולט לחוץ אלא דוקא בבליטה ממש והבליטה ההיא צריכה שתהי' עכ"פ כט"ד ועפ"ז הם דברי העט"ז סי' ל"ה ס"ג וז"ל אבל אם היתרת עומדת שלא כסדר שאר האונות וכו' ואם היא עומדת כסדר האונות אלא כשנופחים אותה נוטה לא' מן הצדדים אז אם היא נוטה לצד פנים ואפי' נראה לה בליטה לצד פנים כשירה לכ"ע ואם היא נוטה לצד חוץ טרפה והוא שיש לה כמין בליטה לצד חוץ שהוא כטרפא דאסא אעפ"י שהיא משורשת בדרי דאוני אבל אם אין לה בליטה לחוץ כט"ד אלא שנתעקמה והולכת למעלה כשרה כיון שהוא משורשת במקום הכשר אונות עכ"ל:

232

רל״גועתה היש חיך מתוק מזה ועפ"י דבריו הם דברי הש"ך סקכ"ד וכן ראוי להורות דהש"ש יחידאי הוא בענין זה דהוא גופא מייתי בשם בדיקות ישנים דמכשרי בנטי' קצת ש"מ דלא ס"ל משום חכוך ומיני' דבעיקום לית לן בה אפי' כטרפא דאסא ולא מקרי נטי' גמורה אלא בליטה ולא עיקום כי הכל נקרא קצת וכן ס"ל למהרי"ו לפירש היש"ש והד"מ כמ"ש לעיל וכן ס"ל למ"כ שבב"י וכן הכריע העט"ז והש"ך וגם הך דחכוך היא סברא מחודשת בכאן לא נמצא בכאן בש"ס ע"כ תפסו במוחלט דלא כיש"ש:

233

רל״דולהיות דצריך גדר מה נקרא בליטה או עיקום ונראה דכל שהיא משורשת כראוי' בדרי אחד עם האונות ורק למעלה בגובהה וחודה כוטה לגבה מקרי עיקום ושרי' אפי' יתר מט"ד דמבואר דאין חלוק בין ט"ד ליתר מט"ד אמנם אם במקום שרשה היא מתעבה ובולטה גם חוץ למקומה לגבה ואדרבה למעלה היא הולך ביושר ולא מתעקמת אלא למטה במקום שרשה בולטת לחוץ זה הוא בליטה וטריפה אם הבליטה היא כט"ד משא"כ באונה שאינה יתרת כשרה אפילו בכה"ג וכמ"ש גם ביש"ש ובשמלה חדשה ועפי"ז הם דברי הספרא דוקנא בס' זבחי שלמים סי' כ"ג אם היתרת עומדת בדרי דאוני ונוטה בשרש שלו אחר הנפיחה לצד גבה כט"ד טריפה עכ"ל בבבא ראשונה ור"ל שהיא משורשת בדרי דאוני אלא שהיא בולטת למטה גם לחוץ כט"ד טריפה אבל אם היא מושרש כראוי ר"ל כראוי בלי שום בליטה למטה במקום דרי דאוני רק החוד בולט לגבה אחר הנפיחה אפי' כט"ד כשרה עכ"ל והם דברים ברורים:

234

רל״הובקשתי לי חבר בפירוש זה ומצאתי לי רב גדול ומופלא בבודקים והוא בעל מחזיק בדק שכתב בספר תיקון הבדק בהלכות יתיר סעי' ה' אהא דכ' מהרי"ו דנופחי' אי נוטה לגבה טריפה כ' וז"ל וטעמא דלאחר נפיחה נראית יותר על גבה או מקמה משום כשנופחים הריאה אז מתרחב מקום עמידת שרש היתרת ונמשך אחר בשר הריאה ואז נראה שפיר אם למעלה או למטה הוא, אבל אם נתעקם חודה ושיפולה לצד גבה והשרש עומד מקמא או בדרי דאוני לית לן בה עכ"ל והביאו גם בספר זבחי טובי':

235

רל״וועוד כתב במח"ב בהלכות יתר סי' ד' וז"ל אם היתרת עומד בדרי דאוני וכשנופחי' הריאה נתעקמה חודה ושיפולה למעלה לצד גבה אפי' העקמומי' גדולה כמו ט"ד כשרה שלא אסרו יתרת שלא בדרי דאוני רק משום שרשה ולא משום עקמומי' ראשה וכ"כ ב"י סימן ל"ה וכו' ונ"ל דדייק מהא דאמר גבי כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו ה"מ ביני וביני אבל מגבה לא ומדאמר אבל מגבה ש"מ דומי' דביני וביני הוא מה התם משורש ביני וביני ה"נ גבה משורש מגבה כנ"ל וכן מצאתי בבדיקת מהר"ם מדלינג וז"ל ותלמודא לא מטריף אלא מגבה ממש אבל עומד ומשורש כשאר אוני בשביל בליטה לחוץ לא מטרפי' וכ"כ הב"י ז"ל כל שלא עומד ע"ג ממש לא נקרא יתרת עכ"ל ונ"ל לומר שאפילו מאן דמטריף יתרת מקמא מכשיר בהכי דהא אמר אין כאן בית מיחוש כנלע"ד והארכתי בזה אף כי מסברא אין צריך אך כיון שראיתי בעל המורה שרצה להטריף בכה"ג והמורה ההוא הרים קול ברבים לומר משמעות דברי מהרי"ו משמע הכי ויראתי שמא יבואו גם אחרים לטעו' בזה לפום ריהטא דלשנא הכי לכן בררתי דברי בראיות ברורות כפליים לברר האמת עכ"ל מחזיק בדק:

236

רל״זושוב עיינתי גם במהר"ץ ואעתיק לשונו אחר שהבי' דברי מהר"ם ממעדלינג והבי' דברי המ"כ שבב"י בשם המרדכי כ' וז"ל ונ"ל דהאי בליטה יתירה שאמר שהוא גדולה מט"ד דהא שיערו רבנן אפילו ביתרת ע"ג הריאה דוקא כט"ד טריפה הא פחות מט"ד כשרה ואף ע"ג שיש לחוש שמא יתפרק בצלעות שהרי יתרת עומדת במקום א' ואינה יכולה לנטות לא לפנים ולא לאחור ולא לצדו אפ"ה פחות מט"ד כשרה וכ"ש הכא שיכול לנטות לפנים ואין לחוש שמא תפרק בצלעות כמו ביתרת ע"ג הריאה לכן נראה לי שאם הבליטה יותר מט"ד טריפה הא פחות כשרה ושוב מסיים ואת לא תעביד עובדא להכשיר בלא שאלת חכם מאחר שמהרי"ו כ' אם היה נוטה לצד גבה של הריאה טריפה ולא מחלק בין מעט להרבה וכ"כ בתשו' הגאונים אם יתרת קטנה אפי' אחר נפיחה טריפה וכ"ש מגבה ממש עכ"ל וכ' עליו ס' בית לחם דהיינו אם אין השרש עומד במקומו דאם עומד במקומו לכ"ע כשר ושכ"כ בסמח"ב ובס' דמשק אלעזר ושוב ראיתי ס' א' נקרא מנחת יהודה לא פי' כן ואינני סומך על הבודקים האחרוני' האלו שכתבו בלא שרש מה שהיה נ"ל וכבר כתבתי לעיל העיקור ולא באתי עתה אלא לומר שלע"ד לא צדק מעלתו במה שהגי' במהר"ץ גדולה מט"ד שצ"ל כט"ד דתינח ברישא אבל בסיפא א"א להגיה שכ' כן נ"ל שאם הבליטה יותר מט"ד טרפה הא פחות כשרה אם לא שימחוק תיבת יותר ובאמת יהיה איך שיהיה לשון מהר"ץ מגומגם בדיוקו הא פחות ה"ל למימר כט"ד כשרה וגם מה שיעור יש ביותר הלא לא בא אלא ללמוד ק"ו ודיו לבא מן הדין אבל מ"מ ההגה' לא נ"ל ואם דבריו מגומגמים לא נלמוד מהם כלום כיון שבאנו להגיה כרצונינו נעשה מטריפה כשר וההיפוך וכה"ג אמרו חז"ל לאו תרוצי מתרצת תריץ נמי הכי מ"מ דברי בעל זבחי שלמי' ראוים לו ז"ל:

237

רל״חויש נתלים בלשון הב"ח ובאמת לשונו כלשון מהרי"ו ז"ל וכמ"ש מהר"ם מח"ב שטועים בכוונת מהרי"ו כך טועים בכוונת ב"ח למעיי' שם כי כל כוונתם על בליטת מקום השורש והפר"ח קבע להדיא הלכה כלשון הרב"י שמבואר כוונתו דליכא למיחש בבליטה למעלה כ"א במקום השורש וכ"כ להדיא בכרתי שם דכן כוונת הב"י אלא שבכרתי מסיים שהרבה מאחרונים מחמירי' דלא כב"י וכוונתו אהיש"ש וסיעתו דחששו לחכוך בצלעות והוא לא הכריע והנראה דהמקיל בבהמת ישראל או לצורך שבת לא הפסיד והמחמיר לעצמו תע"ב:

238

רל״טאלא שדברי השמ"ח שם סעי' י"ג נפלאו ממני ולא יכולתי להבין אל מי מקדושים פנה יע"ש היטב דמשמע מדבריו דעיקור הנוטה כשיעור טרפא דאסא קורא לי' בליטה וטריפה ומה שהוא פחות מזה קורא לו עקום קצת וכשר וקשה הא במ"כ שבב"י וד"מ כ' להדי' בשביל שבולטת חוץ לא מטריף עכ"ל מבואר דעקום שלמעלה אפי' אם הוא בולט לא מטריף ואלו הוא ז"ל כ' דוקא מתעקם קצת למעלה ואולי ס"ל כיש"ש וס"ל דיש"ש גופי' לא מטריף במקצת אלא בכט"ד וקורא לי' מקצת כיון שהבליטה אינו מגופי' אלא מחמת עיקום ומ"מ לא ידעתי מנ"ל גם לא הראה מקום בספרו מנ"ל הא ויהיה איך שיהיה דברי זבחי שלמים נכונים הם ואין מזחיחים אותו והרוצה להוציא ממנו עליו הראי' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' כ"ג תמוז תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

239

ר״ממה שנסתפק ביתרת באונה עליונה לא הבנתי אריכות דבריו על בוריין כי כל מה שפלפל בדבר הזה הוא ללא צורך כי אין לנו לבקש טעם יותר ממה דאמרו היינו רביתי' ותל"מ ומעתה אם אין השורש נוטה לקמא הרי דינו מבואר בתשו' דבר שמואל שקיצר בספר לחה"פ סי' ל"ה סס"ק ל"א ואם הוא יתרת מקמא ממש אוסר בשמ"ח סימן ל"ה סק"כ ואם עומד על החוד ממש וע"י נפיחה נראה דהשורש נוטה מקמא לכאורה טריפה כמו בשארי אונות שהיתרת נוטה לגבה ה"ה הכא במקמא ודוקא שהשורש נוטה ולא החוד בעלמא ויעיין בס' זבחי שלמים סי' כ"ג אמנם הבודקים מומחים שבכאן אמרו לי דאפי' הי' השורש נוטה לקמא באונה העליונה צריך שיובחן זה בעוד הריאה בתוך הבהמה כי שם היא נדחקת במיצר החזה בחיי' וכשמוציאה אותה רווח לה עלמא ועי"ז נוטה לפעמים השרש למקמא ע"כ צריך להבחין זה בעודה בבהמה במקום דוחקה ודברים של טעם הם. יותר מזה אין אתי בדבר הזה גם כי הזמן אינו מופנה ואסיים בברכת שי"ט דברי א"נ:

240

רמ״אשוכ"ט לידידי ורב חביבי הרב המאה"ג המופלג כמו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ב יע"א:

241

רמ״בע"ד ענוניתא דורדא שיש לה תואר ורד בשרשה כעובי אצבע אך היא חדודה בראשה הנה בד"מ מייתי דבאגור הטריף אם בראשה חדודה כצורת אונה ורמ"א מייתי יש מקילים ופליגי וס"ל דסגי בתואר ורד בשורש שכ' הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל בבית אפרים בחלק שפת אמת סקכ"א וס"ל דרמ"א השמיט דינו של אגור מפני שאינו עיקור כי אדרבה ענוניתא כאונה קטנה וע"ש ומ"מ נראה דע"כ לא הטריף האגור אלא בשראשה כצורת אונה דהוה תרתי דסתרי אהדדי השרש עם ראשה אבל אם שינתה צורתה באופן שאינו דומה לאונה ויתרת מקמא לא איכפת לן כיון ששרשה טוב אין כאן חסרון וורדא ובזה יש ליישב כל הפקפוקים בלשונות האחרונים אך אין דרכנו לדקדק בהם כל כך ובהפ"מ יש להקל גם בזה ופשוט וה' שנותיו יאריך הכ"ד הכותב בחפזי א"נ. פ"ב ו' כסליו תקי"ף לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

242

רמ״גשלום רב להרב המופלא המאה"ג מעוז ומגדול כש"ת מה"ו משה ליב נ"י אב"ד דק"ק פיזונג יע"א:

243

רמ״דנועם מכתבו הגיעני שבוע זו, ועמ"ש אשתקד יהיה רעוא דתשרי תרבא לשון חכמים הוא בשבת קל"ו ע"ב וביבמות ל"ז ע"א. ואשר בקש ממני לחוות דעתי הקלושה בסירכא היוצא מכפתור או בועה בבית הכוסות ונסרך לטרפש ולא פירש אם מיירי בנמצא מחט על הפרש או לא והנה בסירכא בשארי איברים רבו המחמירים כמ"ש פר"ח סס"י ל"ז עפ"י התה"ד סי' קס"ג והיש"ש פא"ט סס"י מ"ח והפר"ח הוסיף להביא ראיות מהראשונים ז"ל הראב"ן והר"ן ז"ל והחזיק על ידו בתבואו' שור סס"י ל"ט ס"ק צ"ט בראיות ברורות שאין עליהם תשובה להחמיר אמנם כל זה אם נסרך למקום שהנקב פוסל במשהו אך הכא בבית הכוסו' שנסרך לטרפש יש לתלות שמהטרפש באה הסירכא אמנם כשיש לפנינו בועה או כפתור בבית הכוסות הרי לפנינו שהסירכא משם באה דאפי' להקל תלינן בכה"ג בריאה הסרוכה בדופן ויש מכה בדופן כנגדה תלי' הסירכא בדופן להקל אע"ג דרוב סירכות שכיחי' בריאה טפי אפ"ה תלי' במקום המכה כ"ש הכא שיש לתלות במקום המכה להחמיר וזה פשוט:

244

רמ״הועוד בלא"ה יש לומר דסירכא ובועה מעידים זע"ז דהרי ראש המתירי' סירכא בשארי איברים הוא הרמ"א בד"מ סי' מ"ו אות ד' מראב"י בטרפש הלב שנדבק ואלו לא מצא קורט דם הכשיר יע"ש וא"כ הא קמן דעכ"פ בקורט דם הטריף עם צירוף הדבוק שבחוץ א"כ מכ"ש בבועה שהרי קורט דם אינו אלא עדות על המכה ובועה היא בעצמה המכה וגרע בועה בשארי איברים לענין זה מבריאה דבריאה אין הבועה אלא מכה בפני' ונראית בחוץ וחסרון בפנים לא שמי' חסרון ומ"מ כשנמצא עלי' סירכא בחוץ מטרפי' משום שמעידים זע"ז שכבר שלטה הבועה בעור בחוץ כ"ש בכה"ג שהבועה היא בעובי הבשר בעצמו שכשיצורף הסירכא שיעידו זע"ז שהסרכא באה מהפשטת ליחות המכה באופן שאין כאן ספק שהסירכא היא מבי' הכוסות ולא מהטרפש:

245

רמ״ואך בכל זה אין מקום לאסור לפע"ד משום דעורו עב קצת טפי מריאה ונ"ל אה"נ הי' כאן חולי בהעור מבחוץ והוליד בועה וגם המשיך סירכא ומ"מ לא שלט החולי בפנים והרי יש לנו עינים לראות ולבדוק בצד הפני' אם שלט שם או אם יש להסתפק בבשר שהרופא גרדו ואל"ה כשרה אפי' בכה"ג דהרי אפי' בושט החמור לא חיישי' שמא הבריא בניקוב מחמת חולי ולא שלט החולי בפנים כ"ש בכה"ג וראי' ברורה מהראב"י הנ"ל הובא לשונו ג"כ בש"ך סס"י מ' כשהיה הלב דבוק וכשבדק אחר קורט דם ומצא יפה במקום הדבוק וקורט דם באמצע עוביו ולא בחללו ואז הטריף וצוחו בי' קמאי דלמא לא הגיע עד החלל וכמ"ש ש"ך בשם מהרש"ל והפר"ח שם והאמת כמ"ש בתבואות שור שם דוקא התם שלא ראה ריעותא בחוץ כלל רק שהי' דבוק ולא שום ריעותא ובעביו מצא קורט דם והם מעידים זע"ז שהדבוק והקורטדם הם שייכי' אהדדי ואפ"ה לא נמצא שום ריעותא בחוץ עד אמצע עביו ש"מ שכבר הבריא ונתרפא משו"ה איכא למיחש שגם כבר הגיע לתוך החלל ונתרפא אבל זולת זה לא עכ"ד ועוד נ"ל התם לא הי' אפשר לבדוק בתוך החלל שהוא מלא דם כמ"ש הש"ך ה"ל דבר הצריך בדיקה להכשיר ונאבד בלא בדיקה או נמלח והודח דטריפה אבל אי הי' הלקותא מתחלת מבחוץ ממקום הדבוק ונמשכת עד סמוך לחללו ונשאר כל שהוא מעביו שלא שלט שם החולי והי' אפשר לבדוק כן למראה עין הי' כשר לפע"ד אע"פ שלשון הש"ע סס"י מ' לא משמע כן מ"מ האמת כמ"ש ועי' חו"י סי' ע"ו:

246

רמ״זאך כל זה כשלא נמצא מחט או קוץ בפנים אזי תלי' הכל בחולי שלא שלט בפנים ולא חיישי' לשמא הבריא אבל בנמצא מחט רק מונח על הפרש צל"ע להתיר בכה"ג דהרי גם בלאה"נ בנסרך ונמצא מחט על הפרש רבו האחרונים האוסרים ויעיי' בתשו' מאמר מרדכי והנה טעם המתירם שפירשו מ"ש רמ"א סי' מ"ח סס"ח מחט או קוץ הנמצאים בהמסס לבית הכוסות בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין וא"צ שום בדיקה עכ"ל שר"ל אין צריך בדיקה אחר נקב אע"פ שיש שום קורט דם בחוץ כשר דלא כש"ך שם וזה דעת הצמח צדק סי' מ"ט וכ' דלא דמי לושט סי' ל"ג סעי' ט' דהתם י"ל שהיה המחט תחובה כבר וחזרה לאחורי' ע"י דאכלה ביה ופעי' ביה משא"כ הכא אי איתא דהיתה תחובה מי החזירה לאחורי' ועי' בנב"י סי' ט"ו והנה סברא זו אעפ"י שהיא לקוחה מדברי הרא"ש בסוגי' דהבריא מ"מ הכא צ"ע אי נימא דבושט טריפה כה"ג ע"כ אין לחלק בזה דא"כ אמאי אמר אביי לרב עוירא טרח טריי' דהאי גברא המסס וביה"כ שניקבו לחוץ תנן יעיין בחולין נ"א ע"א והלא צ"ע כיון דאין כאן סבה להחזיר המחט לאחורי' להיותה מונח בתוך החלל מה"ת נטרף אם לא נקב לחוץ ע"י קורט דם שכנגדה דאי איתא שהי' תחובה עד לחוץ מי החזירה לאחורי' בחצי עובי העור וע"כ לדחוק ולחלק בין החזירה כולה או מקצתו מ"מ אין זו סברא פשוטה כל כך ואמאי אמר אביי טרח טריי' טובא קמ"ל להטריף בכה"ג אע"כ פשיטא הי' זה לו לפי העיקור להטריף בכה"ג במונח וקורט דם בחוץ נמי ועיי' פר"ח סל"ג סקי"ט וע' תב"ש שם סקי"ב:

247

רמ״חועוד נ"ל אפי' יהיבנא להו דכוונת רמ"א להקל בכה"ג מ"מ אחרי שראינו מימי רמ"א ואילך שבדקנו לאלפים ורבבות בהמות וכל שהי' לה סירכא נמצא מחט ג"כ מונח עכ"פ בתוך החלל הרי המקרה לא יתמיד והרי החוש והנסיון מעיד שהמחט והקוץ גורמי' להסירכא שתבוא ואין זה כ"א שניקבו לחוץ וחזרו לאחורי' והבריא המכה והי' ראוי' להטרף עפ"י הנסיון הזה לבד:

248

רמ״טומ"מ אעפ"י שדעתי כן מ"מ לא ישר חילי לבטל מנהג המתירים עפ"י רבנים קדמונים שהי' לפני ויש להם על מה שיסמוכו ואפי' תחוב בכוסות שקורין פלידרלי"ך נוהגי' להתיר כל שלא תחוב בעובי העור עצמו ואני מניח להם מנהגם ובעל נפש יחוש לעצמו וכל זה בסירכא לחוד שאנו תולין הסירכא עדיין בטרפש ואין כאן ריעותא בביה"כ כלל אבל כל שיש כאן קורט דם או מכ"ש בועה וכפתור בביה"כ שנראה לחוש שעי"ז באה הסירכא ושלט בעור מכה וחולי והרי בתוכו נמצא מחט וזה גרע מק"ד לחוד ומחט בפנים נ"ל לאסור אפי' בהפ"מ והמכשיר בזה יחוש לעצמו שלא יאכיל טריפות לישראל ח"ו:

249

ר״נהנה לא הבאתי ראיות לרוב דברי מש"ס וראשונים כדרכי להיותי טרוד במסכתא אחרת בהלו"ת כנ"ל וסמכתי על המעיי' למי שבקי בטריפות יבין ראיותי מתוך רמיזותי והדברים רובם פשוטים והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי - מ"ד כאור בקר ליום עש"ק ט' חשון תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

250

רנ״אלי"נ הרב המאה"ג המופלג מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ב יע"א:

251

רנ״ביקרתו הגיעני אודות ריאות של כבשים שנמצא עליהם כעין זהרורי' מראה לובן וחתוך בתוך בשר הריאה בעומק ושם נתלבן יותר ויותר עד שמגיע לבשר יפה הנה חזרתי על כל ספרי האחרונים אחר הש"ך וכלם אוסרים והראשון שבהם אורח מישור סי' ל"א סק"א ואחריו נמשך תב"ש והגאון בפרי תבואה סקי"ט וסקנ"ט ולדעתי לא היה צורך לטעם שאין אנו בקיאים במראה אופתא ובקעת לבן אלא בלא"ה כיון שהעלה בתב"ש סי' מ"ג שכל מראות שלא נתפרשו בהדיא להיתר אסורי' ובנב"י קמא חי"ד סי"ג פליג אך הגאון הנ"ל בקונטרס הראי' שבסוף הספר סי' כ"ג כ' שהגאון חזר בו וראוי' היה לחזור בו דאין אנו בקיאי' בבשר שהרופא גורדו וכל שינוי מראה שלא נתפרש להתיר צריכים אנו לחוש שמא הוה נתמסמס א"כ פשיטא שאפי' זהרורית לובן פסול אך לפי דברי מעלתו נ"י שבעור אינו רק זהרורית כעין לובן ובבשר הריאה מתלבן יותר א"כ לענ"ד לקלוף העור ולראות אם ישאר אח"כ בלבנוניתו כי יש לתלות שהמכה הוא בפנים הבשר וע"י הבשר נראה זהרוריתו בעור וחסרון מבפנים לא שמי' חסרון וכה"ג אמרינן במראה פסולה שמחמת מוגלא שתחתיו כשרה וה"נ דכוותי' ותל"מ בענין זה הכ"ד א"נ. פ"ב יום א' דסליחות תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

252

רנ״גשוי"ר לידידי הרב הותיק החרוץ המופלא עושה פלא כש"ת מו"ה געץ נ"י אב"ד דק"ק ק"ד יע"א:

253

רנ״דבזו רגע הגיעני נועם מכתבו ולהיות נפשו בשאלתו להשיבו עי"מ האפשרי ע"כ לא אעכוב כלל ואשיבהו בקיצור נמרץ כיד ה' הטובה אודות הריאות שבשיפוליהם הם עשויים פגומות פגומות זה נכנס וזה יוצא ושפה של עור מקפת הריאה ומחברת הפגמי' וכמה פעמים נראי' כמקמיטי' עי"ז אלא בשום פעם אינו עושה חלון אלא השפה של עור נכנסת ויוצאת בשוה עם הפגימת ההמה והנה אי היה למיחש בהני משום סירכא פשיטא דלא יועיל מה שאומרים שכל הנהו חיווי ברייתא הכי אית להו בודאי להסוברים סירכא משום ספק נקב הרי קמן דחי' יותר מיב"ח אבל הכא בסירכא ממקום למקום כה"ג דעיקור החשש משום סופו להתפרק אפי' אם ירבה כחול ימים מ"מ טריפה שסופו למות באותו מיתה ע"י פירוק וזהו טעמו של רשב"א גבי יתרת שאפילו אם ירבה ימים כחול עם יתרונו טריפה משום שאין הטבע יכולה לזון ב' איברים וסופו ליפול ולא יועיל לזה י"ב חדש וזה ימים לא כבירים עשיתי לזה סמוכים מס"פ הקומץ גבי מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהם מניח תפילין דתנא ליה ההוא סבא מבכור שיש לו ב' ראשים ולכאורה מה ענין זה לזה דלמא שלשים יום יחיה אבל לא י"ג שנים שיגיע לזמן הנחת תפילין ובמה נמלט פלימו מנידוי אע"כ ביתרת יכול לחיות כמה מטעם הנ"ל ואעפ"י ששוב דחיתי זה דלרבי לשיטתו דס"ל זמן טריפה שלשים יום בחולין נ"ח ע"ב שפיר מייתי ההוא סבא מ"מ היא גופי' קשי' מ"ט לא הדר בי' רבי דהא טריפה אינו חי' שלשים יום ואיך אפשר לבכור בן שלשים יום אע"כ כהרשב"א וכהנ"ל:

254

רנ״האמנם האמת אגיד דכל ימי ראיתי ריאות לאלפים כאלו ולא שמעתי מי שפקפק בהם וגם על לבי לא עלה שום ספק שאין זה רק דלדול ושפה של עור הריאה עצמה המתדקדק בסוף השפול ואם כי לא מצאתי בזה לשום מחבר המדבר מזה ולא שמעתי בזה ממורי שום דבר מקובל מ"מ לא עלה על לבי שום ספק בזה עד שבאתי לכאן נאמר לי מפי המומחי' ומוחזקים דפה כי כבר נתעורר בזה גאון א' בכאן והרעיש העולם וכ' בשביל זה לק"ק פראג ואח"כ חקר ג"כ בשארי עיירות גדולות וכלם הסכימו שזה הוא רק דלדולי הריאה ובכל זאת אם המה מקמיטי' הבשר הרבה באים ושואלים אותי בזה ולבי נוקף מאוד בכזה ואין לי בזה דבר מקובל לסמוך עליו ואני נמנע מכיוצא באלו אבל איני מורה לאחרים לאיסור:

255

רנ״וומ"ש אודות חסרונות קטנים שבפנים הנראים על הריאה כעין נקבי' שבפני אדם הרשומים מחולי בלאטר"ן פשיטא דאין כאן בית מיחוש אפי' להרמב"ם דאוסר חסרון מבפנים הניכר בחוץ דלא יחפוץ ללקט הריאה במלקט ורהיטנא וכל הני הכי אית להו ע"י הרוח שאינו נכנס בשוה ע"י כח הנופח אמנם את זה אגיד הרשום בזכרוני שלפע"ד נהי שאין הלכה בזה כהרמב"ם בחסרון מבפנים מ"מ לא תהיה סברתו קלה בעיני המורים שאם יצורפו לזה איזה סברות יש להחמיר ומכ"ש פסקו של אוהל מועד באם יש חסרון כדי רביעית ויש לי ראי' מלשון הש"ס דאר"נ ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים והוא שלא לצורך וכי ס"ד שאם אין הקרום קיים יהיה כשר בנימוקה טפי מבאינה נימוקה אע"כ הכי קאמר וקרום שלה קיים מבחוץ ואין ההתרוקנות ניכר בקרום וגם ראיות הכ"מ ראי' ברורה היא מר"פ א"ט דא"כ בצרי להו י"ח טריפיות והתו' נדחקו שם דסוגיא אתי' כר"ש ולא לדידן וזה דוחק ולרמב"ם ניחא:

256

רנ״זומה שהקשו תוס' על זה דה"ל לש"ס לשנויי' הכא בחסרון ניכר מבחוץ בעור מיירי י"ל על שני אופנים דהרי בלא"ה צריכים להבין מנ"ל להקשות ומ"ט לא משני באמת הכי אלא יראה שהיה להש"ס הכרח לזה משום מ"ש בחי' רשב"א אדר' יוחנן דלא רצה להתיר צמחי צמחי והכא מתיר אפי' כולה נשפכה כקיתון ותי' דמבפנים לא שמי' חסרון אבל צמחי דמבחוץ בולטים וכשסופו לנקוב ינקוב העור מבחוץ וע"ש וא"כ להרשב"א אין אנו צריכים לומר כפירש"י בשמעתין דריאה שחסרה כבר קצת אלא שנשפכה כקיתון ועדיין מלאה כולה ואפ"ה אי היה חסרון מבפנים שמיה חסרון היה טריפה משום שסופה להתחסר מבפנים כמו לר' יוחנן בצמחי וא"כ שפיר היה הכרח להמקשן דע"כ ר"י מכשר אפי' כשנראה החסרון בחוץ דאלת"ה היה לו להטריף גם עכשיו שמא סופו להתרוקן באופן שיראה מבחוץ בהעור כמו שחייש גבי צמחי אע"כ לגמרי מכשר ולר' יוחנן לא קשי' א"כ בצרי ליה י"ח טריפות דבלא"ה לית ליה ולעולא מספר י"ח טריפות כמ"ש תוס' לעיל מ"ג ע"א ד"ה הנך דאפקת יע"ש ומ"מ לדידן דאית לן י"ח טריפות יש לנו לומר דניכר החסרון מבחוץ טריפה כאשר הוכחתי מלשון ר"נ שאמר וקרומו קיים ולא תיקשי עלן מהא דניחוש שמא יהי' סופו להתחסר הקרום ז"א דהא אנן קיי"ל להתיר להדי' גם בצמחי ודלא כר' יוחנן:

257

רנ״חעוד נ"ל קו' תוס' דאה"נ הש"ס הו"מ לשנוי' בניכר החסרון מבחוץ וכהרמב"ם אלא דא"כ היה קשה סדורה של משנתינו דהכי ה"ל למיתני הריאה שחסרה או שניקבה רש"א עד שתינקב וכו' כיון דר"ש אניקבה קאי ה"ל לסמוך ר"ש לניקבה ולא לחסרה ואין לומר לאשמעי' דמיקל אפי' בחסרה ז"א דהא חסרון מבפנים לא שמי' חסרון ואין כאן איסור רק משום חסרון הניכר בעור ופשיטא שזה הוא גרוע וקיל מניקבה ממש אע"כ משום זה הוה ס"ל להמקשין דחסרה דמתלי' לאו חסרון הניכר בעור אלא משום החסרון מבפנים בעצמו שהוא אוסר וקמ"ל דר"ש מתיר אף בהא ומשו"ה פריך והוצרך לדחוק דחסרה לר"ש ולפ"ז מתני' לא איירי כלל מזה הדין כשהחסרון ניכר בהעור וא"כ מ"מ אפשר שהוא טריפה מסברת חוץ מהראי' שהבאתי מלשון ר"נ ומטעם שסוף העור לינקב בזה כיון שאין בשרה מחזיק אותה:

258

רנ״טועכ"פ דברי האוהל מועד אמת דאוסר במחזיק רביעית ומייתי ראי' מאפי' עד רביעית משמע יותר מרביעית לא ובאמת כן הוא ג"כ לעיל גבי אפי' כטרפא דאסא והט"ז דחאו בקש דר"נ שהוא אמורא צריך לפרש דבריו איך לא פי' הוא כן כמו שפירשה הבריתא כן ואי משום הא לא ארי' דר"נ לא אתי כלל להורו' אלא כשרותה של ריאה שנימוק והיא מלאה שאז היא כשרה בכל ענין בלא תנאי ואינו צריך שום פירוש להוסיף על דבריו והברייתא רצתה להורות גם טרפותו של קמט וה"פ אם קרום שלה קיים בלי סדק וקמט אז כשר אפי' מחזיק רביעית ומינה ביתר מרביעית טריפה ע"כ נראה לי אם החסרון מחזיק רביעית וגם יש קמט הרי זה טריפה אפילו בהפסד מרובה כל זה כתבתי לפום ריהטא ובנחיצה רבה הכ"ד א"נ הדש"ת. פה מ"ד יום ג' כ"ו אד"ר תקס"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

259

ר״סשלום להרבני המופלא מהו' פייש נ"י:

260

רס״אמ"ש מעלתו שהטריף סירכא תלוי יוצאת מהבועה שנתכסתה מבשר הריאה ורק שהיה גבוה מבשר הריאה וטעמי' דלא גרע מגבשושי' וכיון שלא מצא להתיר להדי' הי' נראה לו לדמותו לגבשושית משמע דפשיטא ליה דסירכא תלוי יוצאת מגבשושית טריפה וחזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי מפורש לאיסור בסירכא תלוי היוצאת מגבשושית וגם שאלתי פי הבודקי' המומחי' שבכאן ולא מצאו ככה לאסור ואדרבא סירכא תלוי היוצאה מבועה הגבוה מבשר מפורש להיתר בשמלה חדשה ושם משמע להתיר נמי בתלוי יוצאה מגבשושית שכ"כ סי' ל"ט סעיף מ"ז שסירכה תלוי יוצאת מבועה שנתכסה מבשר הריאה כשרה אפילו גבוה מבשר הריאה אבל נסרכה למקום אחר טריפה אם היא גבוה דלא עדיף מסירכה על הגבשושית ונסרך למקום אחר דפשיטא דהוה תרתי לריעותא כמו בועה על גבשושית עכ"ד ונמשך אחריו בזבחי שלמים סי' ס' א"כ מבואר דתלוי על הגבשושית כשרה דאל"כ הוה מטריף גם בתלוי בבועה הגבו' וזה פשוט אבל גם דמיונו של הגאון זצ"ל לא נ"ל מה ענין בועה גבוה לגבשושית בשלמא גבשושית היא ריעותא קצת בגוף הבשר ואם יצטרף לזה סירכא למקום אחר טרפה משא"כ בועה שנתכסתה מבשר ריאה דה"ל רק חסרון בפנים ומה שהוא גבוה מבשר הריאה אינו מחמת הריאה עצמה רק מחמת המוגלא שבתוכו וסופו לצאת ע"י שיעול שקורין הוסטי"ן אין בזה שום ריעותא לפע"ד ואמרו לי מקצת הבודקים שכוונת שמלה חדשה הוא כי היכי דבסירכא שעל הגבשושית ובבועה על הגבשושית טריפה משום שמתחכך בצלעות הה"נ בועה הגבוה מבשר הריאה ואני אומר אעפ"י שזה הטעם כ' בבדיקת האחרונים אינו אמת והלא אפי' בועה גבוה מאוד כשרה ול"ח לחכוך והטעם הוא משום תרתי לריעותא כללא דמלתא לפע"ד להתיר בכל גווני ותל"מ. משה"ק סופר מפפד"מ:

261

רס״בשוי"ר לה"ה ידידי הרב המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כבוד מה אברהם נ"י אב"ד דק"ק ראב יע"א:

262

רס״גאודות סירכא ממקום למקום באותה אונה עצמה והבשר מקמיט תחתיו והסירכא נתקית על ידי מיעוך ומשמוש שנחלק הגאון תבואות שור בסי' ל"ט סקנ"ב עם הגאון מהר"ם חריף ואוסר כשנשאר הקמט אחר הסרת הסירכא והגאון נוב"י כרך א' חי"ד סי' י"ב מסכים עם הגאון מהר"מ להקל בהנ"ל ומעלתו האריך להסכים לחומרא ועיקור טענתו דהוה תרתי לריעותא שהרי כמה פוסקים אוסרים סירכא ממקו' למקום ומחשבי' אותה לסרכא וא"כ מחשב עכ"פ ריעותא להצטרף לקמט שתחתיו אלו דבריו ובזה האריך ומהנראה שסובר מעלתו דתרתי לריעות' תלי' בפלוגתא דרבוותא דכל היכי דפליגי פוסקים מיקרי ריעותא:

263

רס״דאיברא לא כן הוא דעיקור ושרש הדבר יצא לנו מדברי הראב"ד בסירכא תלוי יוצאה מהבועה וכתב דהוה לקותא בתר לקותא ובועה בפ"ע אין שום דיעה שיאסור אותה ועוד אלו יבוא לצרף דעות הפוסקים לאסור א"כ סירכא ממקום למקום בצד זה של ריאה ובועה מצד אחר יטרף מפני שסירכא ממקום למקום יש דעת האוסרים לדעתו ובאמת אין תרתי לריעותא אוסר אלא בשניהם יוצאים ממקום א' ממש ואפי' עומדים בקרוב זה לזה ואין ביניהם הפרש קש אינו אוסר לדעת רוב ראשונים ואחרונים רק בשמלה חדשה חוכך להחמיר בשאין הפרש קש בין הריעותות אבל ברחוק מהפרש קש לית דין ולית דיין לאסור ואי ס"ד דמצרפי' דעת פוסקי' האוסרים לאסור א"כ ה"נ נצרף ונאסור ועוד מ"ש ריאה מכל איסורי תורה שאם באנו לצרף דעת האוסרים בכל דיני תורה לא נאכל לחם ולא נשתה מים כידוע דבעו"ה נשתכחה תורה ורבו הדעות האסור לזה מותר לזה ולא נמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א':

264

רס״האבל האמת יורה דרכו כי טעם תרתי לריעותא משום שהשני ריעות' מעידין זע"ז שיש כאן מכה עד"מ בועה אינה מורה על נקב כלל ומ"מ החוש מעיד שהוא לקותא עכ"פ אלא שאין זה הלקות מטריף כלל אמנם אם יצורף לזה עוד סירכא תלוי' שהוא ג"כ קצת לקות אף ע"פ שאם הי' בפ"ע הי' רק הפשטת ליחה בעלמא מ"מ הואיל ואתרמי על הבועה ממש נאמר לא במקרה איכא זה אלא שניהם מעידים זע"ז שהי' כאן נקב והעלה בועה וסירכא תלוי' בו ומשום כן כ' הפוסקים דבעי' שיורו שניהם מענין א' כגון זו הריעותא מורה על נקב וכן השני' ונהי בכל א' בפ"ע לא היינו חוששים לנקב מ"מ בהצטרף שניהם חוששין אבל אם ריעותא א' מורה על חשש נקב והשני' על חשש אחר כגון עתיד להתפרק וכדומה אזי אין הפסד אם יצטרפו שניהם כיון שכל א' בפ"ע הי' כשר ואין שניהם מעידים עדות א' משו"ה אין כאן תרתי לריעותא:

265

רס״ווסבירא לי' להש"ך סי' ל"ה סקכ"ב דכל ריעותא דמחמיר שום מאן דהוא להטריפו אפי' דלא קיי"ל כוותי' מ"מ לא שכיח שיהי' טריפה למאן דהוא ולדידן לא יהי' אפי' ריעותא דכולי האי לא משוינן פלוגתא אלא ודאי הוה לכל הפחות לקותא ויצורף לתרתי לריעותא לא מפני דעת המטריפים אלא מפני שלדידן הוי לקותא אמנם אה"נ אי ישתכח פלוגתא רחוקה כי האי שיהי' טריפה לכמה גאונים ולדידן לא יתחשב אפי' לריעותא כאשר יתבאר אי"ה אז אינו מצטרף לתרתי לריעותא אלא מסתמא לא ימצא כן:

266

רס״זוהנה חזינא הט"ז והש"ך סתרי אהדדי ופליגי מהיפוך להיפוך דבסימן ל"ז סק"ג ס"ל לט"ז דבועה במים זכים אע"ג דהוה לקותא מ"מ כשר בסמיכי ולא מיחשב תרתי לריעותא והיינו טעמא משום דהוה תרתי לריעותא משמע חדא ואלו בסי' ל"ט סק"ט במה שאיתא שם דסירכא כפולה כשר פסק ט"ז דסירכא היוצא מסירכא ונסרכה ממקום למקום טריפה משום תרתי לריעותא ולא מהני מיעוך ומשמוש דאף ע"ג דהוי תרתי לריעותא משם אחד ובקו' זו הרגיש בנב"י וכן קשה אהש"ך בסי' ל"ז סק"ג פסק דסמיכי במים זכים טריפה אע"ג דהוה תרתי לריעותא משם אחד ובסי' ל"ט סקי"ז פסק דסירכא כפולה שנסרכה ממקום למקו' מותר והנה ק' ראשונה מסתירת ט"ז יש לתרץ דלעולם ס"ל לט"ז דתרי ריעתות משם א' נמי הוה ריעותא אך מים זכים שאני נהי דלקותא מקרי מ"מ בועה לא מקרי רק לקותא וכי סמיכי אהדדי לא הוי תרי בועי דסמיכי רק תרי לקותא דסמיכי והרי בעלמא לא אסרינן תרי לקותא דסמיכי כגון בועה וסירכא דסמיכא אפי' שהן משני שמות ואפי' בועה דמוגלא כל שאינן יוצא ממקום א' ממש שהסירכא יוצא מבועה אין הסמיכות אוסר וה"נ בועי דמ"ז ריעותא מקרי אבל בועה לא מקרי ואינו אוסר ולק"מ סתירת הט"ז וממילא לק"מ נמי סתירת הש"ך די"ל מש"ה מתיר סירכא כפולה אפי' נסרכת ממקום למקום משום דתרי ריעתות שהם משם א' אינה אוסרת והא דפוסל בתרי בועי דמים זכים דסמיכי לאו משום ב' ריעותות אלא משום דמים זכים בועה ממש מקרי וה"ל בכלל תרי בועי דסמיכי אהדדי דטריפה:

267

רס״חאמנם הגאון בנב"י הבין דטעם ט"ז שמקיל בסמיכי במ"ז משום דתרי ריעתות משם א' והקשה ט"ז אהדדי והניח בצ"ע וס"ל כיון דהש"ך אוסר סמיכי במ"ז ש"מ ס"ל דתרי ריעותא משם א' הוה ריעותא וטריפה וא"כ מ"ט מתיר סירכא כפולה שנסרכה ממקום למקום וע"כ מוכח דלדידן אפי' שום ריעותא לא הוה אע"ג דלכמה גאונים הוא טריפה ואין מתירים אלא תלוי' מ"מ אנן מכשירין ס"ל דאפי' ריעותא בעלמא נמי לא הוה וטעמא אמינא דבש"ס איתא תרי בועי דסריכי אהדדי ומזה דייקי' דוקא סריכי אהדדי אבל תלוי לא הוה ריעותא אך כשנסרכת באונה עצמה ממקום למקום פליגי הגאונים משמעות הרא"ש והטור דסריכי אהדדי דש"ס הוא לאו דוקא ה"ה סריך לאותו מקום באונה עצמה וטריפה נמי הוה ולא ממעט אלא תלוי שלא נסרך כלל ולדידן ס"ל אוני דסריכי אהדדי דוקא אבל כל שנסרך באותה אונה עצמה הוה כתלוי' ואפי' ריעותא לא הוה ומשו"ה מותר בסירכא כפולה ולא תיקשי הא איכא כמה פוסקים דמטריפי' לגמרי כמו שהקשה מעלתו דז"א שכבר כתבתי דאין דעת המטריפי' עושה אותה תרתי לריעותא אלא דמסתמא כל שיטרף לדעת א' מהגאונים אמרינן מסתמא להמכשיר נמי ריעותא מיהת הוה אבל הכא הא קמן דלא הוה ריעותא כלל לדידן א"כ יפה כ' נב"י דלמאן דמכשיר סירכא כפולה ממקום למקום ה"ה קמט שתחת סירכא ממקום למקום להתיר במיעוך ומשמוש:

268

רס״טועוד דלא שייך כלל תרתי לריעותא כיון שאין הסירכא יוצא מהקמט ממש רק סמוכה לה וכבר כתבתי לעיל דבסמוכה אפי' בפחות מרוחב קש נהי דשמ"ח מחמיר מ"מ רוב אחרונים מתירי' ועיי' פרי מגדים ומכ"ש למ"ש בד"מ טעם הקמט שאין הריאה יכולה לנשב יפה וסופו להתפרק או שאין נישוב רוח על הלב כטעם אטום בריאה וטעם הסירכא הוא משום שאין סירכא בלא נקב א"כ אין שני העדים מעידי' עדות א' מכוונת ואין כאן תרתי לריעותא:

269

ר״עוראיתי למעלתו דברים תמוהים שכ' ויבחן בזה שאם תשאר הקמט אחר הסירכא הוה תרי ריעותא הסירכא מילתא בפ"ע והקמט בפ"ע ואם תתפשט הקמט ה"ל חדא ריעותא ולא תרתי וזה הוא תימה שמה בכך אם תשאר הקמט אין זה אלא ריעותא אחריתי שלא מענין הסירכא ואנן בעינן ריעותא חדא ששני עדים מעידים עליה ולא שני ריעותות:

270

רע״אומ"מ לדינא נהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ המחמיר בסירכא כפולה ממקום למקום ובקמט תחת סירכא ממקום למקום תע"ב ואסיים בברכה. פ"ב יום א' דר"ח מרחשון תקע"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

271

רע״בשלום וכל טוב למו"ח הגאון האמתי קדוש ישראל רכבו ופרשיו נ"י ע"ה פ"ה כבוד קש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

272

רע״געל אשר בדק לן מו"ח הגאון נ"י במ"ש ר"ן פא"ט למ"ד אין סירכא בלא נקב וסירכא כסדרן סותמתה איך תיאסר בהמה ע"י נקב בריאה נימא אי הוה חי' הי' מעלה סירכא ותי' אה"נ אלא שאין אנו בקיאים איזה מהנקב ראוי' לסירכא ומשו"ה אוסרים מספק כל נקב בריאה והוקשה למו"ח הגאון אפי' למ"ד שסירכא בלא נקב נמי תקשי אהש"ס דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבישרא נמי תיקשה אי לא סביך אמאי טרפה נימא אי הוה חי' הוה מסתבך בבישרא לבסוף אלו דברי מו"ח הגאון נ"י ולפע"ד דהר"ן לא הקשה אלא לפי מאי דהוה ס"ל דכל הנקבים ראוי' לסירכא והסירכא נעשה ממילא ע"י טפות לחות היוצאים מהנקבים ומתעבים והולכים ונסרכים למקום אחר באורך הימים וכיון שהוא דבר שנעשה מאליו בטבע וכל הנקבים ראוים לכך נמצא שלא נטרף מעולם ועדיף מהני דמחו בכולי' וגם לא נעשה בטבע מאליו ע"י ליחות היוצא מהריאה עצמו אלא לפעמים מסתבך בבשרא ולפעמים לא בזה הוה פשיטא לי' דאין כל בשר ראוי' לסתום נקב ולהסתבך בו:

273

רע״דואיידי דאיירי נא להאיר עיני במה שכתבו התוס' בשמעתין דהנהו תרי אוני דסריכי דכתבו התוס' דלר"ג ושארי גאונים סריכי כסדרן בעי' בדיקה ועיי' רשב"א וצל"ע לפמ"ש ר"ן דכל נקב בריאה לא מיפסל אלא מספיקא שמא זה הנקב אינו ראוי' לסירכא אבל אי הוה ידעי' שראוי' לסירכא הי' כשר אפי' בלא סירכא ע"ש א"כ בסירכא כסדרן בדיקה זו למה דא"נ יבצבץ מ"מ הא חזינן דהאי נקב הוא מאותן הנקבים הראוי' לסירכא אלא שעדיין לא נתחזקה ולא סתמה כל הנקב ואלו היתה הבהמה חיה עוד איזה ימים הא נגמרת הסתימה ואם כן מעולם לא נטרפה בזה הנקב. ועקוש בעיני לומר שאין כל הנקבים ראוי' לסירכא הגומרת סתימתה דמאי סברא היא זו כיון שנקב זו מוצי' ליחה המסתרכת למה לא יהיה ראוי' לסתום הנקב וצ"ע והנה אי נימא נמי בריאה הסמוכה לדופן נמי הוה ספיקא דלמא הנקב ראוי' להסתבך בבשר הדופן י"ל קושית תוס' במאי דקאמר הש"ס לחלק בין מקום רביתא לשלא במקום רביתא דה"ל לחלק בין סביך ללא סביך די"ל א"כ אפי' העלתה צמחים נמי אמאי מטרפינן מספק עיין רא"ש הא ה"ל ס"ס שמא מחמת דופן ואת"ל מחמת ריאה דלמא הנקב ראוי' להסתבך בבשרא ומשו"ה הוה צריך לשנוי' דמיירי שלא במקום רביתא ושם אינו ראוי' להסתבך בבישרא כלל ומיושב קו' תוס' אם לא נאמר דה"ל ס"ס בחסרון ידיעה אי הנקב ראוי' להסתבך וכו':

274

רע״הוזאת שנית נתקשה מו"ח הגאון נ"י וז"ל בדברי הרשב"א בתה"א הובא בב"י י"ד סס"י צ"א ואי ק' לך לדברי רש"י כיון דצלי רותח וכו' והלא הכמכא וכו' איך תולה הקושי' דוקא לפרש"י הא זה בלא"ה ק' מברייתא דפסחים בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכו' חם לצונן מדיח וכו' וק' ג"כ הא הבשר שוקע ונעשה תתאה. ובדברי תוס' בענין זה בחולין צ"ז ע"ב בד"ה אבל נצלה קולף וכו' ולקמן ספכ"ה ההוא בר גוזלא וכו' ולא ידענא מאי קשי' הא כבר כ' מקודם דחם לתוך צונן הטעם אדמיקר לא בעי' נטילה וסגי בקליפה וליכא קו' מבר גוזלא עכ"ל הזהב ולפע"ד ק' ראשונה י"ל דבבריי' איכא למימר אה"נ כשהבשר שיקוע שהחלב צף עליו מלמעלה היינו בכלל צונן לתוך חם ובבא דחם לתוך צונן היינו כשאין החלב כ"כ הרבה שהיא צף ועולה על הבשר ומה שהבשר שוקע והחלב נוגע בצדדים אינו נקרא עילאה כידוע דנגיעה בצדדים לא מיקרי עילאה ולק"מ מברייתא דפסחים אבל עובדא דבר גוזלא שפיר ק' דקאמר וה"מ צונן אבל צלי וכו' ואי מתבל וכו' ואי אית בי פילי וכו' וה"ל למימר נמי ואי הבשר שוקע והחלב צף למעלה תתאה גבר אע"כ כל העומד במקומו מקרי לעולם תתאה אפי' עולה למעלה ומדלא קשי' אהרשב"א בתה"א ממילא לק"מ אהתוס' כיון דמברייתא דפסחים אין הכרח לסברת רשב"א ועובדא דבר גוזלא דמיירי אפי' מכמכא צף למעלה וסתמא נמי בר גוזלא קטן בכדא דכמכא הוה כמכא עילאה ולא ס"ל להתוס' דהך דעומד במקומו מקרי תתאה וא"כ אדרבא תתחזק הקו' טפי אמאי סגי בקליפה והוכרחו לומר דצלי צונן איירי. פ"ב יום ג' י"ד מנחם פק"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

275

רע״ושלום וכ"ט לידיד עליון הרב המופלג והמופלא כש"ת מה' נתן יעקב נ"י יושב בשבת תחכמוני בדערעטשקי סמוך לדעברעצין:

276

רע״זמריש גם לי הוה קשי' ממנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסירכ' מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי ולא שקטה ולא נחה דעתי עד עתה חדשות הגיעני מי"נ גאון ישראל מו"ה זלמן מרגליות מבראד בספרו פרי תבואות סי' ל"ט ושם ס"ק קנ"ג נחה שקטה דעתי תלי"ת ואמרתי ברוך שבחר בעמו ישראל ומנהגיהם והיוצא מעיקר תשו' הגאון מו"ה סענדר שור שם דחז"ל לא דברו אלא מן סירכא יוצאת מגוף הריאה אבל פשוט אם היה בשר בלוי על הריאה ונקלף ממנו או קרום על כל הריאה כעובדא דריינוס בסי' ל"ה ובט"ז ס"ק קי"ד ובש"ע סי' ל"ט סעי' כ"ה בהג"ה ופשוט אם סירכא נדבקת ממקום למקום באותו קרום הכל שרי ומותר ועתה מה לי קרום על כל הריאה או על מקצתה וכיון שהעור נקלף מהריאה והיא נשארה שלם בלי בצבוץ שמע מינה קרום היה כאן וממנו נסרכה סירכא לקרום אחר ואין כאן בית מיחוש וא"כ אדרבה מנהגינו להחמיר כל שאינו נקלף מהריאה באופן שהסירכא בגוף אין אנו מתירים אפי' ע"י מיעוך שדברו ממנו הראשונים וההיא דידן מילתא אחריתי היא אלו תוכן דבריו ודברי אלהים חיים המה:

277

רע״חולפע"ד לזה נתכוון הרי"ף שלהי ביצה דמייתי לי' ש"ך סי' ל"ט סקל"ב דלכאורה מסברא יפלא איך תינתק סירכא ע"י שתיית מים אך התם לא מיירי מסירכא סתמא אלא מסירכא דמשכא ר"ל הנדבק בעור וקרום שעל הריאה וידוע קרום הנדבק בדבר אחר אם הוא נתייבש קשה להפרידו על כן בשתיית הבהמה מתלחלחי' עורקי הריאה ונקל להפריד אותו קרום ולמושכו מהריאה ואותו סירכא נקרא סירכא דמשכא ולפ"ז יש לפרש גם לשון הר"ן שם כן ולא כמו שהבין הש"ך שהר"ן נתכוון לפרש"י כי איך יפרש כן על הרי"ף מה שכ' הרי"ף בעצמו פי' אחר אבל להנ"ל יש להמתיק כן כוונת הר"ן אמנם בפי' המשניות להרמב"ם קשה קצת לפרש וגם בלשון הכל בו יש לעיין קצת מ"מ נראה לענ"ד המחמיר יחמיר לעצמו ויניח לישראל מנהגם עפ"י הנ"ל ויעיין היטב בספר הנ"ל:

278

רע״טוראיתי בערוך ערך כ"ס שכ' וי"מ שאם היה סירכות בריאה מחמת הצמאה שמדבקת בלב ובצלעות נפרדת כששותה עכ"ל ואע"ג שאיננו ממש כמו שכתבתי מ"מ מבואר נמי שאיננו מפרש שהסירכא מתנתקת אלא הדיבוק שנדבקה הריאה במקום אחר ועי"ז המשקה נפרדת מדבוקה וה"נ י"ל כמ"ש שהעור וקרום שעלה על הריאה נקלף ממנה בנקל והכל ענין שע"י ההשקאה מתלחלח וגורם פירוד בין הדביקו'. ובזה י"ל סתירת הרמב"ם בפי' המשנה בביצה מפרש כהרי"ף וכמ"ש תי"ט ובנה"כ סי' ל"ט ובפי' המשנה מס' תמיד פ"ג השקה תמיד בכוס של זהב כ' וז"ל משקין התמיד מים קודם שחיטתו לפי שזה ממהר להפשיטו כמו שנתבאר בביצה עכ"ל והוא סתירה לדבריו שבביצה והגאון מהר"ז מרגליות בספר שפת אמת סקל"ב מייתי קו' זו בשם ספר מקום שמואל ולפי האמור נ"ל ליישב דפעולת ההשקאה פועלת פירוד בין הדביקות הן להפשיט העור מעל הבשר הן להפריד דביקות שבריאה ולקלוף הקרומים שעלי' וכנ"ל. אמנם בביצה קשה לפרש משום סירכא דמשכא להקל הפשטת העור דמאי שייטי' לענין י"ט ואי מילתא אגב אורחא קמ"ל משום לשון חכמים עושר הא כבר אשמעי' מדהשקו תמיד בכוס של זהב ועוד במס' חולין ה"ל למתני ומה ענינו להלכו' י"ט אלא ע"כ התם משום סירכות הריאה הוא ומשום שלא יבוא לשחוט בי"ט וימצא סירכא ויהיה ספק טריפה ונמצא שחט בי"ט שלא לצורך גם אתי לאמנועי משמחת י"ט ונהי דאין איסור לשחוט בלא ההשקאה מ"מ עצה טובה הוא לכתחלה בי"ט טפי והיינו מילתא אגב אורחא קמ"ל מש"וה מפרש הרי"ף והרמב"ם בביצה משום סירכות הריאה אך ממילא מובן שההשקאה פעולה טובה להפריד העור מהבשר ג"כ אלא דהתנא לא נחית להאי טעמא אבל ממילא מובן גם כן שהעור נוחה לפשוט לכן כשהגיע למס' תמיד השקה התמיד בכוס של זהב לא רצה לומר משום סירכות ריאה דהתם בכבשים בני שנה דהיינו תוך שנתן טרם שהגיעו לי"ב חדש דאז מקרי פלגס ובכבשים כי הני לא שכיחי סרכות הריאה כלל כמבואר ברמ"א סי' ל"ט סוף סעי' ב' ומבואר בתבואת שור סימן ל"ה ס"ק י"ט דכל תיך שנתן מקרי גדיים וטלאים ומביא ראי' ממנחות ק"ז ופי' הרע"ב שם וא"כ בתמידים לא הוצרכו לתקן השקאה ולהזמין נמי רוס זהב מחשש ריאה דגדי דלא שכיחי בהו קרומים ודיבוקים וע"כ משום העור שלא ישאר מן הבשר אצל העור והבשר צריך להיות כליל ע"כ השקוהו ומ"מ מייתי שפיר ראי' מביצה דהכל ענין א' ואם גדיים וטלאים הנאמרים לענין דרוסת חתול ג"כ תוך שנתן א"כ רוב הקדשים תמידים ומוספים ופסחים נדרסים מחתול עיין בזה תוס' חולין נ"ג סוף ד"ה ספק כו' ע"ש:

279

ר״פויעיין פסחים כ' ע"א פרה של זבחי שלמים והעבירוהו במים ומה שפרש"י שם ומ"ש צל"ח פסחים שם בסוגי' דר"ח סגן הכהנים סי' קמ"ב והנכון והאמת בזה מה שרמז בס' קצות החושן ח"ב סי' ת"ו והוא ע"פ מ"ש רמב"ם פי"ב מטומאות אוכלין שאין הכשר מועיל לאוכלין כ"א ברצון בעלים דוקא וא"כ קדשי שמים אין להם בעלים שכל הזוכה משולחן גבוה קא זכי וא"כ אין שום רצון מועיל להכשיר כ"א זבחי שלמים שהם קדשים קלים אליבא דריה"ג דממון בעלים הם ומש"ה דקדק פרה של זבחי שלמים דוקא והנה אמת נכון הדבר אף ע"פ שאין מפורש כן בדבריו ז"ל והגאון הנ"ל בשפת אמת סקל"ב מערער בזה ולפע"ד הפשוט כאשר כתבתי בלי שום פקפוק בעזה"י:

280

רפ״אולפ"ז אתרוג של מעשר שני בירושלים למ"ד משום היתר אכילה דיי"ח כמבואר בסוכה ל"ה ע"א ואותו מ"ד קיל לר"מ מלרבנן דלרבנן דממון הדיוט הוא נהי דבדיעבד יי"ח מ"מ לכתחלה לא יטול מפני שמכשירו כמבואר שם בתוס' ד"ה מפני שמכשירו ולר"מ דממון גבוה הוא אפי' לכתחלה יטול דאין לו בעלים ואינו מתכשר ע"י כוונתו של זה. תבנא לדינא דלענין קליפות הסירכות ע"י בודק בקי וירא שמים יאכלו ענוים וישבעו דמ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה:

281

רפ״בוע"ד מ"ש שמלה חדשה סי' ל"ו סוף סעיף ל"ד וז"ל גבי צמקה רוב האונה רובו ככולו אפי' נשאר בהאי כטרפא דאסא לא מהני כיון דמתחלה לא נבראת כך קטנה עכ"ל ומעלתו פקפק בדבר והדברי' כפשוטן לפמ"ש בדיקות האחרונים פירוש דברי מהרש"ל דאונה שלימה שצמקה ה"ל כחסרה ר"ל דשבתה ממלאכתה מלאכת נשימה על הלב ויפה כתב השמ"ח דבנבראת קטנה כטרפא דאסא אם כן כל סימפוני דידה כך הורגלו ונטלו סיבובם כך ע"י אונה קטנה אבל כשנבראת גדולה ושבתה רובה ממלאכתה אסורה ונכון הוא ותל"מ. ואחתום בברכה הכ"ד א"נ לעבד ה' ודורשיו. פה פ"ב יום ה' כ"ה תמוז תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר ממפפד"מ:

282

רפ״גיראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה י"נ הרב המאה"ג המפורסם המופלג כבוד מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק קאדעלבורג יע"א:

283

רפ״דנעימות בימינו הגיעני והוא פקד עלי לעיין בהני מילי דיצא לחדש התו' ר' משה שוחט שקורא תגר על מנהג השוחטי' לבדוק ע"י רוק במקום פושרים אי מבצבץ או לא וקאתי עלה מתרי טעמא אי בעי' אימא סברא ואבעית אימא גמרא מסברא לא מצינו בש"ס פא"ט בדיקת רוק אלא בריאה דאושא ובאטום דתרווייהו חשש נקבים גדולים איכא שהרוח היוצא משם ראוי לנוד ולנוע גם רוק עבה אבל בריאה הסמוכה לדופן בחשש נקב כ"ש לא מצינו בש"ס אלא פושרים והמה מים זכים המתנענעים ע"י רוח כ"ש היוצא מנקב דק שבדקין אבל רוק עבה לא יתנענע על ידי רוח היוצא מנקב דק כזה וא"כ מנ"ל להמציא בדיקה זו ואב"א גמ' מהפוסקים שהזכירו פושרים שאין חמימתו ידוע ומבורר ולמה לא כ' רוק ששיעורו לעולם שוה בסיגנון א' בכל אדם ובכל זמן אע"כ לא יכין לבדוק ברוק והמצאת בעלי בדיקות האחרונים הוא ואינו נכון אלו דברי ר' משה הנ"ל:

284

רפ״ההנה ראייתו מדלא הביאו הפוסקים רוק לא ידעתי לאיזה פוסקים נתכוון כי אפי' פוסקים האחרונים שהי' לו לעיי' בהם גם הם ביארו בדרישה ופרישה וט"ז וש"ך סי' ל"ט יעויי' בט"ז סימן ל"ט סק"ה ו' ומכ"ש כל הראשונים שהביאו שאין לו עסק בהם ויבואר לקמן אי"ה ואם אולי לא נכתב בפוסק א' משום שנגרר אחר לשון הש"ס בריאה הסמוכה לדופן ושם לא נאמר אלא פושרין והטעם משום דשם צריך להניח כל הריאה בפושרים וזה א"א ברוק משא"כ אושא ואטום דסגי באותו מקום לחוד הוזכר רוק ובמס' נדה כ"ב ע"ב הוזכר רוק ופושרים ומשם למד הב"י בשם הריטב"א דרוק ופושרים שווים בכל מקום כמו שמביאו ש"ך סימן קפ"ח סקי"ד התם סגי להטמין שערות וקליפות בטיפה רוק ומתכסה בכולו משא"כ בסרוכה לדופן דבעי' כל הריאה לא סגי ברוק אבל בדיקת בצבוץ דסירכא דסגי באותו מקום לבד לא בעי פושרים ולקו' הפרישה מ"ש דבסרוכה לדופן בעי' שיכניס כל הריאה בפושרי' ולסרכא מאונה לאונה סגי בכ"ש תמוה קו' זו בעיני דאין כאן מקום ק' דהתם בעי' לברר שהריאה בריאה ולא הי' הנקב מחמתה כ"א מחמת הדופן צריך להכניס כל הריאה בפושרים כי אולי תתרכך הריאה ותתגלה בהתיתי' ונדע כי ממנה באה הסירכא אך בסירכא מאונה לאונה כסדרן דודאי לנו שהי' נקב אלא שנסתם ע"י הסירכא רק שהספק אם נסתם לגמרי או עדיין פתוח קצת א"כ למה לנו לרככה לפתוח הסתימה ואחר שהייתי מצטער מצאתי שקדמני הגאון מוה"ז מרגליות בפר"ת סקכ"ז:

285

רפ״ונחזור להנ"ל שאין קושיתו מהפוסקים קושי' אך מסברא שהרוק עבה ואינו מתנוע' ע"י רוח דק היוצא מנקב משהו ומנ"ל להמציא קולא והנה אפי' אראהו שכ"כ בבעל התרומות וסמ"ג עדיין ישאר קושי' מנ"ל. אך יען כתב כן במרדכי רפא"ט בשם רבינו חננאל באונה הסרוכה לאומה בפילוש לבדוק ע"י רוק וכן הביאו הראב"ן פרק א"ט בנוסחא אחרת קצת וידוע על רבינו חננאל אין להקשות מנ"ל שהרי כל דבריו דברי קבלה מחכמי ש"ס ואם המרדכי והראב"ן לא הרהרו אחריו אנן ניקום ונהרהר:

286

רפ״זונ"ל ליישב מסברא דהא כל מה שאנו חוששין לנקב היינו משום שאין סירכא בלא נקב שהוציא ליחה מהריאה טפין טפין וממנו נעשה הסירכא וחיישינן שהנקב לא נסתם כראוי' והנה ידוע ומוחש אע"ג דהריאה שואב כל מיני משקין אין המשקין הנשאבים מהריאה זכים וצלולים כמו שנכנסי' לגוף דא"כ לא תעשה מהם סירכא לעולם אך הם כבר נקפאי' והוה כמו ריר ועבים כמו רוק וידעו חז"ל דכל נקב שאינו מוציא רוח עזה שיכול לנענע רוק אותו נקב אינו מוציא ריר עבה מהריאה שיכול להוליד ממנו סירכא אע"ג דאפי' נקב כ"ש ופחות מזה פוסל בריאה מ"מ הכא כל עצמינו לא באנו לחשש נקב אלא כיון שראינו סירכא וכל שאין יכול להוליד סירכא אין אנו חוששי' לו מספקא ובאמת אי לאו דכתבו ר"ח לא היינו סומכין על סברתינו זו אבל כיון דאתמר משמי' דגברא רבא עלינו למשכוני נפשי' לקיים מנהג ישראל ודברי רבותינו ז"ל וכל הבא לחדש אין שומעין לו כתבתי בנחיצה רבה א"נ לנצח. פ"ב יום ד' ו' אב תקפ"ב. משה"ק סופר מפפד"מ:

287

רפ״חשלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג מוהר"ר דוד כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק רעטא יע"א:

288

רפ״טע"ד ריאה שנסרכה לדופן ויש מכה בדופן בשמ"ח סי' ל"ט ס"ק ע"ד כ' דבמקום שנהגו לאיסור אפי' מינתקת ע"י מיעוך ומשמוש אין להקל להם וטעמו ונימוקו נהי מדינא דש"ס קיל טפי באיכא מכה בדופן דאמרי' המכה שבדופן משכה הריאה אצלה והסירכא מהדופן ולא מהריאה מ"מ למאי שנהגו בכל תפוצותינו שלא להתיר בלא בדיקת מיעוך ומבואר במס' זבחים דף צ"ד ע"א דע"י מכה מתרכך א"כ אע"ג דהכא המכה היא בדופן ולא בריאה מ"מ הא דרך הדופן למשוך הריאה אצלה ואנו חיישי' שמא גם בריאה היה נקב ובא הסירכא ממנה דמש"ה בעי מיעוך והרי קמן דעכ"פ איכא מכה בפנינו בדופן שדרכה לפעול בריאה ולהמשיכה אצלה חיישי' שמא עשתה פעולתה ג"כ לרכך הריאה ותינתק הסירכא אע"ג דיש נקב בריאה ואסורה זה טעם מנהג האוסרי' מ"מ מקום שנהגו להתיר אין מזחיחים אותם. ובעיר חדשה שאין מנהג. דעת הגאון בית אפרים לאסור ולפע"ד להתיר בבהמת ישראל דאיכא הפסד מרובה ותל"מ. א"נ הכותב בחפזי פה פ"ב יום א' י"ט מנחם תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

289

ר״צשלום לתלמידי הותיק הרבני המופלא כבוד מו"ה ליפמן נ"י:

290

רצ״אמה שנסתפקת אי ניכר שניקב מחמת חולי וקורט דם מבחוץ אי אמרי' נמי אם אין כאן מכה קורט דם מנין זהו פשוט יותר מביעא בכותחא דכך לי מחט כך לי נקב בעלמא כל שיש קורט דם כנגד מורה לן שגם שם שלט המכה וקצת ראי' לזה ממ"ש המרדכי והג"ה אשר"י בשם ראב"י בשומן הלב שהיה דבוק ללב וחתכו משם ולא ראה שום ריעותא ורק כשחתך בעובי הלב מצא קורט דם ואסר והביאו הרב"י סימן מ' ועיין מה שכתב שם הש"ך סעיף קטן ז' ח' אם כן הרי שאפילו נקב לא היה כאן רק סירכא ודבוק ובין הסירכא והקורט לא היה ניכר שום ריעותא ואפילו הכי כשמצא קורט דם כנגדו מכל מקום אמרי' הסירכא והקורט שניהם מעידים זע"ז שהיה כאן מכה א"כ מכ"ש וק"ו כשיש לפנינו מכה מחמת חולי וכן יש ללמוד ממ"ש ט"ז סי' ל"ז ססק"ג גבי סירכא מליאה דם ע"ש וזה פשוט והא דלא אשכחן בש"ס אלא מחט וקורט דם היינו משום דבש"ס פא"ט נ"א ע"א בברייתא דמיירי מניקבה משני צדדים וחיישי' דנעשה אחר שחיטה וזה לא שייך בשאר נקבים כמבואר שם בש"ס כדפריך מ"ש בשאר נקבי דעלמא וכו' ובעובדא דרבי דמיירי מצד א' י"ל עובדא הכי הוה במחט והה"נ בנקב והפוסקים נקטו לשנא דש"ס ועוד נ"ל במחט דוקא צריכים להופכה לכתחילה ולבדוק אי איכא קורט דם מבחוץ דגבי מחט שכיחא שהבריא משא"כ במחמת חולי וניכר שלא שלט יותר נהי דאי משכחת לי' קורט דם כנגדו טריפה אבל אין צריך לבדוק על זה ודין זה אמת לפע"ד ועמ"ש תוס' כ"ח ריש ע"ב:

291

רצ״בומ"ש שהורה המורה להתיר באחר שחתך במספרים הסימן שלא נשחט צדקת בדבריך כי באמת אין חלוק בין השוחט לאחר וכהכרעת הש"ך סי' ב' סקכ"ז כמ"ש גם אתה ויותר היה ראוי' לאותו המורה לאמור הואול וגזז במספרים אין שם שחיטה עליו לאסור משום שהייה במיעוט בתרא ולא דמי לקורדום דפוסל בסמ"ק משום שהייה במיעוט בתרא התם חתוך מתקריא כמ"ש בשמלה חדשה סי' כ"ג ויש לי להביא ראי' ממתני' ג' פ"ח דשקלים ומייתי לה תלמודא פסחים ע' ע"א קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל ומיירי לשחוט בו ע"ש היטב משמע שהי' דרכם לשחוט בקופיץ וקורדום וקופיץ קרובים ודומין זה לזה כמוכח משנה ביצה ל"א סוף ע"א נמצא שייך עכ"פ שם שחיטה בקרדום ונהי שהכה בקרדום ועשה דרוסה וה"ל שחיטה פסולה מ"מ כיון שזה הכלי ראוי לשחיטה הו"ל שחיטה במיעוט בתרא בפסול ופוסל משא"כ מספרי' ההיא גוזז מקרי ולא חותך וא"א לשחוט בו בהכשר כלל כי אפי' אם יוליך ויביא וישחוט בו מ"מ חלק התחתון מחליד תחת הסימן ואם יפריד התחתון ולא יחתוך אלא בעליון נמצא אין זה מספרים אלא סכין ואנו דנים על מספרים דהיינו שחותך בשניהם כא' ואז א"א לעשות שחיטה כשרה בשום אופן ולא מיפסיל במיעוט בתרא כך היה לו להמורה למימר ואז היה מקום עיון אי הדין עמו כי לדינא חלילה לסמוך גם על זה כי אין הדבר ברור אצלי לחלק בכך בספק נבלה דאוריי':

292

רצ״גומ"ש עוד שהתיר הרב שימכרו בהמתם לנכרים שפחה שבביתם בכל ע"ש והשפחות מביאים מזונות לבהמה מן המחובר וחששת לו משום מראית העין גם במכירה. הא מילי דרבנן הוא ויש לו להרב על מה לסמוך עי' בש"ע א"ח סי' רמ"ו ס"ה ובהגה' שם אלא דיש להם לפרסם המכירה ההיא בכל העיר כמבואר שם ובמג"א סקט"ו והנה במידי דרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא כדבעירובין ס"ז ע"ב והביאו רמ"א בי"ד סי' רמ"ב סכ"ב בשגם כי י"ל דהרב התיר להם זה ע"ד מוטב שיאכלו בשר תמותו' שחוטות בקידושין כ"ב ע"א ועיי' ט"ז בי"ד סי' קי"ג סק"ג וכן ראוי' לעשות כמה פעמים אעפ"י שמ"ש בט"ז י"ד סי' של"ד סק"א אינני מסכים עמו והדין עם חו"י סי' קמ"א ובמקו' אחר הארכתי בזה וישבתי גם דברי מהר"י מינץ דאין ממנו ראי' לבעל ט"ז כלל וגם עשיתי כבר מעשה בזה מ"מ גם שם נאמר לחלק בין הא לנדון דידן ולא אאריך עכ"פ אתה אינך צריך להתקוטט עבור זה ובזה אסיים ואומר לך שלום רב - חתמתי פה ק"ק מ"ד יום ה' כ"א מנחם תקס"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

293

רצ״דיקרתם ע"י הציר הגיעני אודות עצם שנמצא בלב פרה אחר הבישול ויש להעצם עוקצים הרבה חדים מחודדים כאשר הי' למראה עיני ועיני מעלתו ראו חומרת פרי מגדים ויען הוא הפסד מרובה ותערובת כל בני הקהלה והרבה אנשים נסעו משם כבר ועמהם מבשר ההוא וע"כ שלחו להכא אולי יש מקום להקל אלו דבריהם:

294

רצ״הוהנה מרוב הנחיצה קצרו מעלתם באופן השאלה וגם כי דברי פרמ"ג אשר לוקח מדברי ת"ש מגומגמים ע"כ אמרתי טוב לבאר ת"ש ואח"כ נבוא לנידון שלפנינו בעזה"י. ההוא אמר תרי מיני עצמות בלב א' נמצא בחללו ולא תחוב בבשרו והיינו עובדא דב"ח סי' מ"א והסכים להכשיר הואיל ונמצא כן בלב צבי מדם הקרוש וכתב הנ"ל לדחות קו' ט"ז דליכא למיחש שמא ניקב הלב כי כל מה שגדל בטבעו אינו מתנועע ממקומו לנקוב וקו' שניי' דאין ללמוד מין משאינו מינו ישב הנ"ל דכיון דאין תחילת בריות הצבי בעצם אלא שעל ידי דם נקרש א"כ אפשר שימצא מין חולי או סבה זו גם בכל המינים ע"כ אם נמצא בחלל כשר בכל ענין אפי' יש לו עוקצים הרבה אך בתנאי שיהיה אדום אבל לא לבן כי אין דרכו של דם להתלבן והוכיח זה בראיות. שוב מין אחר עצם הנמצא גדל ומסובך בבשר עובי הלב ולא בחללו ועל זה העיד בלחם הפנים שהכשירו כמה גדולי הדור כי העידו בקיאים לפניהם שנמצא כן בשוורים גסים והוא מגודל הלב מגדל עצם בתוכו ככל אברי' גסים שמגדלים עצם לחיזוק וזה כשר בכל אופן בלי ספק אפי' יש לו עוקצים הרבה דכבר הנחנו שכל שדרך גדולו איננו נוקב ובין יהיה אדום או לבן הכל כשר וכ' שלזה כיון ס' שער שמים שכ' פר"ח והפר"ח הבין שזה הוא עצם של ב"ח ואינינו ומ"מ סיים שיפה כ' פר"ח שאם העצם גס מכל צדדיו שיש להכשיר רוצה לומר נ"מ בנמצא אבן לבן בחללו כי אדום בחלל ולבן בעובי הבשר בלא"ה כשר בכל אופן אלו דברי התבואות שור בתוספ' ביאור ודברי אלקים חיים המה:

295

רצ״וונבוא לענין שלפנינו הפשוט דכל מיני שורים ופרות ילפינן ממין שורים הגסים שהעידו הבקיאים הנ"ל דהרי עדיפי טפי מעוף ביתי שיש במינו מדברי לענין ירקות הכבד וילפינן ביתי ממדברי שיש במינו כ"ש שור משור וה"ה פרה וזה פשוט ומה שנמצא אחר בישול משמע שלא נמצא מונח בחללו אלא תחוב בעובי הבשר ומעתה אם ניכר היטיב שגדל בתוכו והיה מסובך בבשר הרבה א"כ הרי דינו מפורש להתיר אך יש ס' שלא נתגדל בתוכו אולי מעלמא נתחב לתוכו וה"ל כמחט שנמצא בלב הנה תשו' צ"צ מתיר בסי' ק"ז במחט שנמצא תחוב בכבד אחר בישול דאיכא ס"ס שמא השתא נפלה לתוכו ועוד כאן נמצא וכאן הי' ולא בבית מטבחיים כלל וכל דבריו נכון למבין אלא שהפר"ח סימן מ"ט ססק"י מזדנדז בדבר ומ"מ התיר הכלים אחר מעל"ע ובסי' מ"ט ססק"ג הורה לסמוך כיון שיש שם עוד צד קולא שכיון שיצא המחט לחוץ כחצי אצבע הי' מרגישים אלא שמא השתא נפלה ע"ש והנה דעתי נוטה להקל כצ"צ אך הכא אין אנו צריכים לזה לא מבעי' אם ספק אי היה תחלת גדולה או מעלמא אתי יודה הפר"ח לצרף הספק ולתלות שהי' מתחלת גדולה אלא אפי' אי נראה לעין שמעלמא אתי מ"מ בנידון דידן יש להקל כי העוקצין הם קטנים מאוד והעצם רחב ואינו חד ואפי' הי' נכנס דרך הוושט והי' ניקב בעוקציו איבריהם הפנימים לא היה יכול לעבור רוחב עצם הגס ע"י ניקב הקוץ הדק הלז ולא דמי למחט שהוא דק מלמטה ומתעבה והולך בשיווי וכשנוקב נקב דק המחט נדחקת והולך ביושר עד שהנקב מתרחב לפי עובי המחט עד שלבסוף גם הקופה יוצאת בו אע"פ שהיא כקשייתי דתמרי מה שאין כן הכא שהעוקצים קטנים והעצם רחב ואיננו חד שראוי' לנקוב ואינו ראוי' לכנס בנקב קטן שיעשה על ידי העוקץ הזה ובין שנאמר שנכנס דרך הושט ובין דרך הקנה קשה לומר שיצא על ידי אברים הפנימיים וניקב את הלב ונכנס לתוכו כי עכ"פ א"א שינקוב הלב לבית חללו מעבר לעבר ע"י עוקץ כזה ואע"ג היכא דהי' נמצא בלב שאינו מבושל אחר שחיטה ולא הי' מקום לתלותן אלא דקודם שחיטה אתי מעלמא לא הייתי מקיל מסברת הכרס הנ"ל בין עוקצין אלו למחט מ"מ אמת הוא שקשה לתלות באיסור וא"כ בכה"ג מודה פר"ח לצ"צ לומר מעלמא אתי אחר שחיטה כמו שסמך להקל סי' מ"ט ססק"ג הנ"ל ע"כ נ"ל בנדון דידן שהוא הפ"מ ג"כ להתיר ויאכלו ענוים וישבעו יחי לבבכם לעד. פ"ב יום ד' י"ג אב תקעט"ל. משהק"ס מפפד"מ:

296

רצ״זפה בקהלתינו ובגלילות האלו שכיחים למאוד באילים ששוחטים למאות שיהי' התליע הכבד שלהם וממש כמה פעמים לא נשארים אפילו שני זיתים ונהגו בו היתר מקדמת דנא עפ"י הסכמת הש"ע והש"ך וגם שהרב בעל שמ"ח מחמיר קצת בזה מ"מ הנחתי להם מנהגם בזה אך ראה זה חדש הוא הביאו לפני ריאה א' מאותן האילים וראיתי בה כתמים אדומים הרבה ונקודות אדומות הרבה מאוד וצויתי לבדוק הריאה בנפיחה ומים ואחר הבדיקה היתה מבצבץ וטרפתי' ואח"ז הביאו עוד כמה וכמה וכולם היה בזה האופן ורובם בצבצו ע"י בדיקה הנ"ל והקצבי' אומרים שמקדמת דנא בכמה שנים נהגו היתר באילים כאלו והנה הראוני על הריאות ההמה כמה וכמה תולעי' הניכרים שהן מאותן תולעי' שבכבד הנ"ל:

297

רצ״חואמרתי לעיי' בהך דינא לכאורה היה נראה להתיר בפשיטות דהא קיי"ל מורנא בריאה לאחר מיתה פריש לא מבעי' למאי דקי"ל הכי בכל האיברים שנמצאו בהם תולעים תלינן לאחר מיתה פריש משו' דאפס חום הטבעי כמבואר בש"ך סי' ל"ו א"כ ה"נ אותן התולעים הגם שיוצאים מן הכבד מ"מ גם מן הכבד אינם יוצאים אלא לאחר מיתה אלא אפי' להפוסקים דס"ל דוקא בריאה אמרי' הכי ולא בשארי איברים עמ"ש ש"ך סי' ל"א סק"ו וא"כ ה"נ ניחוש שפרשו מהכבד מחיים מ"מ זיל בתר טעמא דשאני לן בין ריאה לשאר איברים משום דבחיים הבהמה מרחפת הריאה תמיד וא"א להתולע לנקוב הריאה עד אחר מיתתה דנחה הריאה מרחיפתה אם כן ה"נ אי נמי פריש התולע מהכבד בחיים מכל מקום לא היה יכול לנקוב הריאה מחמת רחיפה דמה לי אם המורנא בפנים ורוצה לנקוב לצאת חוצה ולא יכול מחמת רחיפת הריאה ומה לי אם בא מחוץ לפנים נמי אינו יכול מחמת רחיפת הריאה שוב מצאתי סברא זו בעינה כתובה בס' שמ"ח בסי' ל"ו סקכ"ו וא"כ ממנ"פ מוכח דאם הנקבים הם מנקבי המורנא פשיטא דלאחר שחיטה נעשה אלא דיש לספוקי טובא אי תולין הנקבים במורנא דלמא דוקא כשיוצאין מן הריאה בעצמה י"ל שיצאו לחפש חום הטבעי שחסר להם ומשו"ה נקבו משא"כ הכא מה"ת ינקבו הריאה ובאמת בסברא זו יש קצת עיון עמ"ש הש"ך סי' ל"ו סס"ק ט"ז להביא ראי' אפי' אין שם כ"כ תולעים כמו נקבים דיש להכשיר מדתלינן בזאב אפי' שלא במקום שיניו משום דנקב וחזר ונקב ולכאורה אינו דומה דזאב ידעי' דרכו לישך ולנקוב אמרינן נקב וחזר ונקב משא"כ המורנא מאן לימא לן שדרכו לנקוב כלל דלא יצא רק לחפש אחר חום הטבעי שלו ומה לו לנקוב יותר וה"נ גבי הני מורנא דכבדא כיון שכבר יצאו מהכבד מה להם לנקוב יותר ועוד מאן לימא לן שיש להם כח לנקוב עוד כי משמתה הבהמה ואפס חום טבעי שלה אפס כח התולע ונמס והולך לו אחת לאחת ועינינו רואות כי רובם כבר מתו ומעט מהם אשר רוחשים עדיין ועמ"ש בפלתי כעין זה שם סי' ל"ו להחמיר במורנא לכן קשה להקל בזה:

298

רצ״טאך מ"מ הואיל ובהמה בחזקת היתר לגבי נקבי' אלו עומדת ותלינן בכל מה דאפשר לתלות ועוד נ"ל דבריאה יש להקל יותר בנקבים מבשארי איברים שהרי הקשה הר"ן פא"ט איך נכשיר סירכא כסדרן הא אין סירכא בלא נקב ואיך יחזור טריפות להכשירו ע"י סירכא ותי' אין כל הנקבים ראוים לסירכא ואלו היו יודעים שזה הנקב שאנו רואים עתה ראוי להעלות סרכא לא היה מטריפים אותו כלל אלא כל נקבי הריאה הבאים לפנינו אנו מסתפקים שמא אינו ראוי' להעלות סירכא ומטרפי' ליה מספיקא נמצא להך שיטה כל נקבי הריאה אינן אלא ספיקא ומעט סברא שיצטרף לזה ה"ל ס"ס בשגם כי בהמה בחזקת היתר עומדת ובנדון דידן כל הני מיני הכי אית להו וחיים ע"כ אמרתי בהמצא ימצא נקב במקום נקודות אדומה או כתם אדום אין לתלות בשום דבר וטריפה שהמראה מוכיח שיש בו לקותא ולא יהיה אלא ספק מורנא ספק מחמת לקותא וטריפה ואין כאן חזקת היתר ומכ"ש לפמ"ש בבדיקת מהר"ץ דנקודות אדומות צריך בדיקה אחר נקבים א"כ הרי הנקודות עלולים לנקבים ומה"ת לתלות במורנא וגם בכתם אדום מ"מ ה"ל נקב שסביבו אדום אין תולין במורנא ג"כ כמבואר באחרונים אמנם אם נמצא נקב במקום מראה ריאה ממש יש להתיר אם יש תולעים על הריאה ג"כ אעפ"י שניכרים שהם מתולעי הכבד שבאו לכאן כנלע"ד כתבתי. פה ק"ק מ"ד יום עש"ק תבא תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

299

ש׳שלום לך חלמידי הותיק מלא עתיק הרב האברך המופלא מו"ה עקיבא נ"י אשר מצ"פ לק"ק קובין יע"א:

300

ש״אהנוגע בנדון שאלתך ממני איך לנהוג בהמסס ובה"כ שנסרך לחצר הכבד הנה כל יקר ראתה עיניך בתשו' האחרונים זה אוסר וזה מתיר וכל אדם ימצא כמבוקשו ועיי' בפרט בתשו' מאמר מרדכי ואשר ראה לבי בזה עדותו של הגאון רמ"א נאמנה מאוד שכ' בסימן מ"א סעי' ח' ואם נסרך טרפש הכבד לבה"כ יש לבדוק בכרס שבודאי ימצא שם קוץ או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכא זו עכ"ל והוא דבר נפלא שבאמת כל שנמצא סירכא נמצא מחט או יתד אין א' יוצא מן הכלל וכמה מאות כבר ראו עיני א"כ הרי קמן דהסירכא יש לה שייכו' עם המרט ואם אין כאן מכה קורט דם מנין והנסיון הוא עד נאמן יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות ע"כ אם נמצא תחוב אפי' שלא כנגד הסירכא לית דין ולית דיין להכשיר לדעתי אך בתחוב רק בפלידרלי"ך שבבית הכוסות או בנמצא רק על הפרש אף שלפע"ד קרוב להטריף כי היה תחוב ויצא מחמת נענוע וטלטול מ"מ בהיות במקומו' שנהגו לאכלם עפ"י פסק רבנים שלפני לא היה בכחי למנוע מהם וכן היה בק"ק מ"ד והודעתי להם שאין דעתי להתיר רק לא אוכל להחמיר נגד מנהגם ופה מנהג פשוט הוא להטריף בכל ענין:

301

ש״בוסמוך לי"ט של פסח בא לפני שוחטי דמתא ואמרו איך שכבר יותר מכ"ד שוורים נטרפו ע"י סירכא הנ"ל ואין שום בשר בקהלה גדולה כזה ה' ישמרם ומה יעשו קהל גדול כזה בי"ט בלי שום בשר ובאמת יותר חששתי שיורגלו ליקח משחוטי חוץ במקומות שאין דעתי נוחה ליקח משם וירגילו לעשות כן אפי' שלא בשעת הדחק אמרתי לבחור הרע במיעוטו ונתתי רשות להבודקים אם ימצא מכאן ואילך עוד סירכא כנ"ל ישפכו הפרש בלי שום בדיקה אחר קוץ ומחט על הפרש ואחר השפיכה יבדקו בעור הכרס אם לא נתחב שום דבר אבל על הפרש לא יבדקו כי טוב יותר שלא יעיינו ויבדקו על הפרש ויעלימו עין מאשר יראה ויקילו. דוגמת מ"ש רמ"א גבי ושט במנהג עירו, והבודקי' הוצרכו לקבל עליהם חרם חמור שלא ללמוד להקל בפ"א ובמק"א כ"א סמוך לי"ט עד שיורווח בבשרא לבני עיר ומן אז יצאו מלפני שחטו תשעה עשר בהמות זאח"ז ולא היה שום סירכא ושום פקפוק ונדנוד כלל ואמרתי ברוך ה' אשר הרחיב לנו ולא הוצרכתי לכנוס לקילא הזאת אשר לבי מאוד נוקב עליו הודעתיך זה אעפ"י שאין בו חדוש ופלפול. פ"ב יום ה' ב' דר"ח אייר תקע"ד לפ"ק:

302

ש״גמעשה באוזא נשחטה והוציאו הושט לבדקו כנהוג ולמחר הוציאו בני מעיים ובכללם הכבד ג"כ והניחם על המערכת ולאחר שעה כשלקחו הכבד לשרות במים מצאו עלי' גרגיר מוזהב כחצי לבנה קטן לא נודע מאין בא לשם ולא נראה שום רושם במקום כי היה מונח עלי' ונלקט ממנה ולא ניכר שום חלודה על הזהב ולא שום מכה בהכבד או בשום אבר ונראה פשוט להתיר כי אמרה המשרתת שזהו במקום שהקרקבן מונח על הכבד כשנתלש הושט משם וי"ל שמן הושט בא שבלעוהו בחיי' ובשעת תלישתו נפל לשם או בשעה שהוציא הקרקבן יצא ממנו זה ונפל על הכבד ונ"ל פשוט שתלינן בזה דלו יהי' הושט בפנינו ונקב בו והגרגיר מוזהב תחתיו באופן שנדע בודאי שיצא מהושט וניקב הושט בפנינו הי' תולין במשמוש ידא דטבחי כמו בכל הטריפית דאין לחלק משום דושט ספק נבלה וה"ל ספק בשחיטה האמת שכן עלה ברעיוני מכבר אבל הדרנא בי ולא נ"ל כלל שהרי למדו דאזלי' בתר רובא מדלא חיישי' שמא במקום נקב קשחיט ש"מ אזלי' בתר רובא ורוב בהמות לא ניקב הושט שלהם אע"ג דאי נקב הושט ושחט במקום הנקב ה"ל פסול בשחיטה ובחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה אפ"ה אזלינן בתר רובא בהא וטעמא כמ"ש הראשונים ז"ל דלכן סמכי' ארוב מצוים מומחי' הם משום דהרי נודע במה נשחטה דהרוב הוי כודאי רוב מצוים מומחי' והרי נודע דנשחטה ממומחה וה"נ נודע דלא נקב הושט שפיר סמכי' ארובא דלא נשחט במקום נקב וה"ה והוא הטעם להשוות וושט לשאר אברים בשניקבה היכי דמשמשא ידא דטבחא להתיר דרוב בהמות אינן נבלות ע"י ניקב הושט ולא מקרי ספק בשחיטה אלא ספק במעשה השחיטה כגון ספק שהה, דרס, סכין פגום, שחט הושט ונמצא גרגרת שמוטה ואין לו במה לתלות, וכן מוכח בש"ך סס"י ל"ד גבי גרגרת דהוי נמי נבלה ואפ"ה תלינן היכא דאיכא למתלי ע"ש ופשוט לו זה ועיי' בחו"י סימן קכ"א דף קט"ו ע"א כ' שם דפסוקת הגרגרת לא מקרי אתחזק איסורא דנשחטה הותרה וק' הא ה"ל ספק נבלה אע"כ כנ"ל דנשחטה הותרה שייך נמי אספק וושט וגרגרת משום דאזלי' בחר רוב וה"ל נודע במה נשחטה וכיון שכן ה"נ כיון דאיכא למתלי שכאן נקרע הושט ע"י שתלשו מן הקרקבן וזה בא ממנו מה"ת נאמר שניקב הושט מחיים והוציא הך גרגר מוזהבת ואינו דומה למחט שנמצאת תחובה בכבד דע"כ מחיים בא לשם ולא ידעי' אי דרך הושט או קנה וכשנכנסה דרך הושט אזי הוא טריפה תלי' להחמיר דרוב בליעות דרך הושט משא"כ זה דומה לעובדא שבא לפני הגאון בעל צ"צ הסכימו האחרונים לאסור ה"ה בפר"ח ועמ"ש בפלתי וכן בשמ"ח מ"מ הא סיים שם בשמ"ח שאם המחט הי' תחובה על הכבד ולא בתוכה ואין בה חלודה יש להתיר מכ"ש הכא דאיכא למתלי טפי בקרקבן ואינו אלא מונח ע"ג הכבד ולא בתוכה כלל דיש להתיר וכן נ"ל ברור:

303

ש״דשלום וכ"ט לה"ה הרב המאה"ג המופלא כמו"ה אברהם יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש:

304

ש״היקרתו הגיעני ע"ד כוליא מליאה מים זכים מלוחים לא מצאתי בשום מקום לאסור, ובש"ס משמע דמים זכים כולל כל שאינו עב כמוגלא מיקרי זכים ואפי' עכירי וסריחי משו"ה כדאמרינן מים זכים כשרים בזה ובזה הוה סד"א כל שאינו מוגלא הוה מים זכים וכשרים הוצרך סתמא דתלמודא לפרש ומים זכים נמי לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי לא ודסריחי לא דאל"ה הוה גם אלו בכלל זכים וא"כ צילי ולא סריחי אע"ג דמליחי זכים נינהו בין בכולי' בין בריאה מליאה מים זכים ואך בתרי בועי דסמיכי דשם לא נזכר בש"ס לא מים זכים ולא מים עכורים אלא בועה וס"ל לריב"ם דלא מקרי בועה אלא כעין בועה הנאמרה במצרים פורח אבעבועות והתם מכה וחולי הי' ומסברא דמים זכים אינינו חולי וע"כ בועה היא שאיננה זכה ובזה כתב בס' מהרי"ו דיש אומרים דגם מליאה מים מלוחים הוה בכלל בועה שהוא חולי ומכה ויש פליגי גם בזה וכ' רמ"א סי' ל"ט לנהוג להחמיר ואין זה ענין לכאן התם בלשון בועה פליגי והכא בלשון מים זכים ואפ"ה הקשה הרא"ש בחולין מ"ח דה"ל להש"ס למימר דהברייתא אתרי בועי דסמיכי קאי אע"ג דתני סתם מים זכים כשרים דכי היכי דאי קאי אכולי' נקט סתם מים זכים אע"ג דעכירי וסריחי טרפה אע"ג שהם זכים וע"כ סמך ברייתא אסברת חוץ שנדע לפרש והוא דצילי ה"נ אי איירי בתרי בועי נפרש והוא דמתיקי ולעולם י"ל מים מלוחים כשרים בכולי' ע"כ המקיל לא הפסיד שהרי אפילו בתרי בועי רוב מקילין אליבא דריב"ם. ואחתום בברכה כנפשו היקרה. פ"ב עש"ק י"ד מרחשון קצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

305

ש״ויראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה תלמידי הותיק הרבני מה' וואלף ני':

306

ש״זעל דברי תורה אשיב בקיצור כמסת הפנאי הש"ך כ' בסי' מ"ח סקי"ד דבהמסס אי ליכא ק"ד שרי והשיבו תבואות שור דלמא אוכלין ומשקין שטפוהו כמו בושט סימן ל"ג סקי"ט ועל זה השיב מעלתו נר"ו דהכא שרי משום ס"ס שמא לאחר מיתה ואת"ל מחיים שמא לא הברי' משא"כ בושט ה"ל ספק אינו זבוח וחזקת איסור מסייע דבריו נכונים לפי דעת האחרונים שמחשבי' האי לחזקת אינו זבוח אבל בתשו' א' שדיתי בי' נרגא ולא נהיר לי כלל [ועיין בסי' כ"ד כ"ה] וא"כ צריך טעם מ"ט מחמיר הש"ך בושט הא הוה ס"ס ועוד מסתימת הש"ע והש"ך משמע אפי' במקום תורבץ חיישי' לשמא הבריא אפי' בליכא קורט דם ואמאי הא התם לא הוה ספק בשחיטה ויעי' מ"ש צמח צדק סי' י"ז ומ"ש עוד דניזל בתר חזקה דהשתא דנימא כאן נמצא וכאן הי' מחיים ג"כ לפי הנ"ל גם זה ליתא דאיכא רוב המתנגד ועוד הא עשוי' להשתנו' כל שעה ממקום למקום כמ"ש ר' ירוחם הביאו הש"ך בהגה' סי' ל"ג ס"ק כ"א והרי זה דומה למקוה שבתשו' הר"ן דמייתי הרב"י בי"ד סי' ר"א ובש"ע סעי' ס"ה ויליף לי' מחולה הי' באותה שעה בקידושין ע"ג ע"ש ויעיין היטב בחכם צבי סי' ג' ובתבואות שור בחי' למס' מ"ק:

307

ש״חואעתיק לו מ"ש בגליון ש"ע שלי באיזה מקומן בענין זה בסימן ל"ג סקכ"א מ"ש הש"ך מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דאין לו בדיקה מבחוץ הלא אפי' אי הוה לי' בדיקה הוה חיישי' שמא נתרפא וכתבתי עה"ג נלע"ד דלעיל איירי כשאנו רואי' שהנקב עדיין מלוכלך בדם שנעשה מזמן קרוב ואז ליכא למיחש שמא נתרפא וכמ"ש תוס' ס"פ במה מדליקין באכלה מחט לפנינו לכן כ' דאפ"ה אין לו בדיקה מבחוץ אלא דק' מנ"ל לרמ"א דהראב"ן לא חייש לשמא נתרפא דלמא הוא מוקי דעולא בנקב הנעשה מחדש ולשמא ניקב מעל"ע לא חיישי' ולשמא נתרפא הוא דחייש וגם תי' הש"ך קשה מלקמן סי' מ"ח סקי"ד דמבואר אפי' בהמסס שיש לו בדיקה מבחוץ נמי חייש שמא ניקב מעל"ע ונ"ל בדוחק דוקא ושט שיש לו ב' עורות משו"ה אי היה לו בדיקה מבחוץ לא הוה חיישינן לניקב מעל"ע עיין מ"ש ש"ך סימן מ"ח סקי"א וק"ל:

308

ש״טשוב בסי' ל"ד בהגהת ש"ע סעי' ט' דדוקא כשידוע שהוא מחמת חולי כתבתי עה"ג וז"ל צ"ע מלקמן סי' מ"ט ס"ד ועיי' בט"ז דמה שתי' בנכ"ה דבושט שכיחי קוצים לא שייך הכא ול"ש לחלק בוושט הוי אתחזק איסורא ול"א ס"ס באתחזק דליתא כמ"ש בתשובה [הנ"ל] וצ"ע: מט"ד עת"ב תקסד"ל:

309

ש״ישלום וכ"ט ושמחת י"ט לידידי ה"ה הרב החרוץ המופלג כבוד מו"ה יוסף דיין ומ"ץ בק"ק טארניפאל יע"א:

310

שי״אנידון בועות רבות הנמצאים בדקין דבהמה שכ' ש"ך סס"י מ"ח דצריכי' בדיקה והחמיר מאוד בשמ"ח סס"י ל"ז וכ' פר"מ שת"ח מיוחד הורה דסגי בבדיקת ג' בועות מהם ושוב מכשירין בלא בדיקת שאר ומכ"ת כ' שלא קיבל כן מרבו הגאון ר' יהושיע ז"ל לפ"ד יעמוד בקבלתו כי דברי המקיל אין מקום בראש לסבול כיון דיש מכה לפנינו שיש לחוש שע"י רתיחת הליחה שבבועה נשרף הבשר שתחתיו ונעשה כבשר שהרופא גרדו א"כ מה יעידו ג' על השאר אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף וגדולה מזו בי"ד סי' קפ"ח סעי' ה' באשה שרואה כעין חול ואפ"ה כ' רמ"א שצריכה לבדוק כל הקרטין ההוא ואם ג' פעמים בדקה כולן ולא נמוחו אז אינה צריכה לבדוק יותר אבל בכל פעם צריכה לבדוק כל הקרטין ולא סגי בבדיקת ג' מינים הללו והנה התם תלי' אם לא נימוחו שומא יש לה באותו מקום שממנה מפלת מינים הללו וא"כ כיון שבדקה ג' ולא נימוחו הרי קמן שיש לה באותה מקום דבר הגורם למינים הללו וא"כ שוב יש לנו לתלות כל הקרטין בשומא ההיא שהרי מזה הטעם כשבדקה ג"פ כל הקרטין ולא נימוחו אינה צריכה לבדוק יותר דנתברר לנו אשה זו יש לה שומא א"כ תלי' הכל בשומא וא"כ אי ס"ד דבדיקת של ג' קרטין מוכיחים על הכל א"כ בפעם ראשונה בבדיקת ג' מהם תסגי ואפ"ה כ' רמ"א דבעי בדיקת כל הנמצא בפ"א ג"פ זא"ז:

311

שי״בוהטעם לזה נלע"ד דהרי בלא"ה הקשו הראשונים התם מה יועיל בדיקה שלא נימוח הרי דם יבש נמי מטמא ותירצו מ"מ כיון שאין דרכו של דם להתיבש בזה האופן שיתהוו ממנו צורות הללו תלי' יותר בשומא וכדומה וא"כ אי מכל אלו הקרטין מצא א' שנימוח והי' לדם הרי קמן שדרך דם של אשה זו להתהוות כעין צורות וממילא אמרי' אין כאן שומא כלל והכל דם יבש הוא אלא כבר יבשו בתכלית היבשות ואלו לא הגיעו וקצת ליחות בהן ונימוחו כצ"ל א"כ ק"ו הדברים השתא התם איכא ב' מינים קרטין יש מהם שומא ויש מהם מדם שנתייבש ולא אמרי' ששלשה מהם מוכיחים שהכל משומא מכ"ש הכא דכל המורסין מין א' והליחה שורף במקומה איך נאמר אם ג' לא קלקלו מקומם יורה שגם האחרים לא קלקלו הבשר שתחתיו דברי תימה הם ויש לדעת כי ב' מיני בדיקת הם הרמ"א כ' לבדוק שלא נסתם הדקין כי לפעמים המורסא גורם החולה שיסתמו בני המעיים ואין מקו' לצואה לעבור והאו"ה והאורחות חיים מיירי מבדיקת הבשר שתחתיו שלא נימוק מחמת הליחה והנה בבדיקת הבשר אני מחליט כמ"ש לעיל דלא יועיל עד שיבדוק הכל אבל בבדיקת הרמ"א שלא נסתם המעי' בזה יש מקום להוראת ת"ח כי כמדומה לי זה מין מורסא אחר הסותם מעבורת המעי' מבפנים ואם נבדקים ג' שלא סתמו במקומן הרי מעיד שאין אלו מהבועי' שסותמים תו אינו צריך לבדוק תחת האחרים ומ"מ אע"פ שיש מקום לומר כן מ"מ צריך ראיה מנין וע"כ יעמוד בקבלת רבו הגאון לבדוק:

312

שי״גואם נאבדו בלא בדיקה הנה בסי' מ"ח ובש"ך שם סקכ"ה כ"ו עפ"י תשוב' רשב"א סי' תש"ם יש ללמוד כך אם ניקב המחט מעל"ע והרי היא טרפה לפנינו אלא שבודקי' להכשיר אם לא מצא קורט דם בחוץ כיון שהבדיקה להכשיר אם נאבד בלא בדיקה טריפה משא"כ אם נתחב ולא נבדק אם יצא לחוץ כלל הרי הוא כשר לפנינו והבדיקה להחמיר בזה איכא סברא להקל בנאבד בלא בדיקה ולפי דיעה זו הי' מקום להקל בנידון שלפנינו דהרי לא ידעי' כלל אם יש ריעותא בבשר והבדיקה להחמיר א"כ יש להכשיר בנאבד אבל מה אעשה והשמ"ח החליט אם יש הרבה בועות זה מוכיח על חולי וחולשה ויש להחמיר אפילו בהפ"מ בנאבד בלא בדיקה ולפע"ד סברתו נכונה התם במחט שהאבר בריא אולם אלא שנתחב מחט כל שלא ראינו יוצאת מעל"ע נוקמא בחזקת כשרות אבל הכא מדאיכא כל כך בועות מורה לנו שהאבר חלש וחלה והוליד בועות הללו א"כ למה לא ניחוש שבשר רע תחתיו הרי הבשר עצמו גרם הבועות הללו והוא סברא נכונה וישרה:

313

שי״דוכל זה אנו צריכים בנאבד אבל בהאביד בידים והשליך בלי בדיקה בפשיעתו פשיטא שיש לאסור עיי' ש"ך סי' ל"ט ס"ק ו' ומכ"ש אם הראה הבועות לא' שאינו בקי בהוראה אפי' הוא למדן מפולפל אך אינו בקי בהוראה ולא שימש חכמים בעניני הוראה ובדיקה וזה סמך עליו להכשיר גרע טפי ויש לדמות לבכור שנשחט שלא עפ"י מומחה עיי' י"ד סי' ש"י ע"כ יפה הורה מעלתו שאסר הבשר וגם תערובת חד בחד והקיל בכלים אחר ששהו מעל"ע את הכל יפה עשה בעתו ואין להאריך בפשיטות כ"ד א"נ. פ"ב ערב חג הסוכות תקצ"ט לפ"ק:

314

שי״העל דברת מהר"מ חאגיז בספרו שתי הלחם סימן ל"ט דף מ"ח ע"א שכ' קרקבן שניקב מחמת חולי מצד חוץ ועבר כלפי פנים עד הקרום שמסירת הנשים בהסירן הלכלוך והטנופות מתוכו אך אותו הקרום לא ניקב ופסק הוא שאין אותו הקרום מגין דלא כמורה א' שפסק דמגין ומסיים ואלי תשמעון, כוונתו מבואר דבאוז יש בפנימיות הקרקבן אחרי ככלות עובי הבשר האדום בשר לבן ממש עב קצת ובעליונו של אותו לבנוניות מתחיל קרום דק ירוק ועומד פרצי פרצי ואותו מסירות הנשים בשעת הסרת הלכלוך ואמנם בתרנגולת אין זה קשה כ"כ ואינו מפרך פירצי פירצי אלא מסירות אותו בשלימתו ונמשך כולו ככיס וס"ל לבעל שתי הלחם דאותו הירוק העומד באוזא בעליונו פרצי פרצי אינו מגין אלא עור פנימי הלבנה היא המגינה ויש לדבריו פנים בלשון הרמב"ם פ"ו משחיטה הלכה י"ח ב' כיסין יש בקרקבן החצון אדום כמו בשר והפנימי לבן כמו עור א"כ משמע הלבן הוא המגין ועתה מצאתי בפר"מג דמייתי גם לשון בעל ה"ג כן הוא וכן מצאתי בה"ג החדשים דצ"ד סע"א אמר רבה ב' עורות יש לושט וכו' ודכוותה בקרקבן דעוף. פנימי שלו לבן חיצון אדום נפקא מיניה דאי מחלפן טריפה עכ"ל וכן מצאתי בלשון הכל בו פ"ו ע"א ומאלו הלשונות סבר הרב הנ"ל דעור הירוק שבאוז שע"ג הלבן אינינו מגין אלא הלבן בלבד וכיון שעבר הנקב את עור הלבן כולו טריפה:

315

שי״ואמנם מלשון רש"י פא"ט מ"ג ע"א ד"ה כיס שלו קליפה הפנימיות ואח"כ בד"ה בקרקבן פסול שהמאכל מתאסף שם וכו' משמע שאין זה העור הלבן שאין נקלף וגם אין מאכל מתאסף שם וז"ל רשב"א בתה"א בית ב' שער ג' בחדשים דף כ"ו ע"א קרקבן זה יש לו כיס מבפנים מקום שמאכל מתאסף וכו' ואם ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשר ובת"ה הקצר בית ב' שער ג' דף י"א ע"ב בחדשים כ' קרקבן זה יש לו כיס שנקלף ממנו ואם ניקב הוא וכיסו קיים או שניקב הכיס והוא קיים כשר:

316

שי״זוהנלע"ד דלא פליגי כלל וה"ג ורמב"ם וכל בו קרי לעור הפנימי לבן מפני שתחלתה לבן סמוכה לבשר אבל פשוט שגם קרום העליון של אותה עור הלבן שנעשה ירוק כשעוה גם הוא מגין ודלא כתשו' שתי הלחם הנ"ל וכן נראה מסקנת פרמ"ג הנ"ל וכן מורה לשון בעל הכרתי ולולי כן לא הוו שתקי גדולי האחרונים מלהודיענו זה אע"כ לא פליגי והמחמיר יחמיר לעצמו והמקיל לאחריני לא הפסיד:

317

שי״חונוראות נפלאתי על מעלתו מה עלה על דעתו לדון מסברת הכרס לא מפי סופרים ולא מפי ספרים לומר שעור הפנימי של קרקבן הוא כל עובי הבשר ועור החצון הוא שום עור דק בחצונות בשר הקרקבן מה שעלה בדמיונו שזה נקרא עור החצון ושהשיב כזה לשואלו בשנת קע"ב לפ"ק עד שהוסיף בתשובתו שמה שמנו בסי' טהרה קורקבנו נקלף היינו שנקלף ממנו עור החצון שע"ג הבשר מבחוץ ומזה יבא לטהר עופות טמאים ולטמא טהורים ולא היה לו עינים לראות בלשון פי' משנה לרמב"ם בחולין י"ט ע"א ובתוך הקרקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא והרע"ב משנה ו' פ"ג דחולין הכיס שבתוך הקרקבן נקלף מבשר הקרקבן ורא"ה בס' החנוך פ' שמיני קורקבן נקלף והוא המקום שטוחן בו העוף המאכל הנקרא בלע"ז וינטר"י ויש לו עור דק בתוך הבשר לפנים ואותו העור נקלף ממקצת העופות הרי כולם כתבו בתוכו הוא הקליפה הנקלפת והוא הוציאה לחוץ היתכן להוליד ספק בקבלתינו אשר ראינו עין בעין עד רבינא ור' אשי והם עד משה רבינו ע"ה זה לא יתכן ואם נבוא להורות על שקול דעתינו ולא נאמין למשמשי חכמים שראו מנהגי רבותם אלא כ"א ידון עפ"י שכלו ישתנה צורת מנעל החליצה בכל דור ודור וסידורי הגיטין וכדומה ח"ו וכן לא יעשה:

318

שי״טאמת הוא בדידי הוה עובדא כד הוינא טלי' בהיותי יוצק מים ע"י רבותי הקדושים נוחי נפש זצ"ל למדתי הלכו' טריפות ובהגיעני להלכו' צומת הגידין וראיתי פי כל הנביאים מתנבאים בסגנון א' שהצומו' הן במקום חבור השוק עם הרגל אמרתי זה א"א להיות כ"א מקום חבור הרגל עם ההפרסות והארכובה היא הקרסולים שקורין קנעכ"ל בל"א ובעוף הוא מקום חבור הרגל אל מקום האצבעות וסדרתי לי ראיות ברורו' א' ממקום חליצה שצריך להיות נקשר על השוק ש"מ שזה נקרא שוק ופרסה התחתונה נקרא רגל יעוי' פ' מצות חליצה (יבמות ק"ג ע"א) פיסקא מן הארכובה ולמטה וכו' ובפסוק שוק על ירך פירש"י עפ"י תרגום הולכי רגלים רוכבי הסוסים ש"מ רגל נקרא שוק ומקום מושב נקרא ירך א"כ מקום חבורם בארכובה נק' חבור הירך עם השוק שקורין קניא בל' לע"ז ואשכנז ואיננו חבור שוק עם הרגל וידוע בלה"ק נקראו בתי שוקיי' אותן קנכל"ש שלובשין על הרגלי' התחתונים ואינך שלובשים על מקום המושב נקראו המכנסיים לכסות בשר ערוה א"כ מוכח שזה הרגל נק' שוק מכל הלין ראיות היה נראה בפשיטות כי כאן הוא מקום צומות הגידין וילדו' היתה בי והעזתי פני להציע כן לפני רבי וגער בי להוציאני חלק מבלי משים לדחות ראיותי כלל כי היה נראה לו אפקרותא להרהר ח"ו על דבר מקובל וע"י כך לא חש להשיבני על קושיתי ולתרצה עד שהאיר ה' עיני בתוס' מנחות ל"ז ע"א ד"ה קיבורת שהעלו דשוק של אדם איננו שוק של של בהמה ואמרתי ברוך שבחר בהם ובדבריהם ועי' בירושלמי דמייתי רב"י בי"ד סרמ"ב ופירושו בהגה' החדשים שם אות ח' ודי בזו לחכם ומבין כמותו ושלום לו ולתורתו כאות נפשו וכאות נפש הדורש ש"ת:

319

ש״כיקרת מכתבו הגיעני ונפשו בשאלתו ע"ד קרקבן של אוזא שנתחב בעורו החיצון חצי מחט וחצי' השני של מחט הי' תחוב בפנימו' הקרקבן נגד מקום תחיבת החיצון אך העור הפנימי וגם חצי עובי החיצון עד קרוב למקום חצי המחט החיצונה הי' שלם ויפה אך למעלה ממקו' תחיבת המחט החיצונה הי' קצת שביל שנראה שמשם ירדה המחט למטה ויצאה לחוץ ולא הי' שום רושם קורטדם או חלודה סביב מקו' המחט ובאה זאת השאל' סמוך לי"ט ולצורך אורחים ומעלתו לא הי' בצל קורתו (ומורה א') הכשיר ובבוא מעלתו אל ביתו כבר נתבשל ויצא בהיתרא ולא רצה למיהדר עובדא ועתה נתעוררו איזה מעררים ומפקפקים ע"ז ורצה לידע דעתי ויפה הראה ידו בפוסקים להמציא לו סממנים יפים לעשות סמוכים מדברי תורה ואין הזמן גרמא להאריך ונקטה נפשי בקצרה:

320

שכ״אהנה בזה יש ג' דינים

321

שכ״ב(א) אם נמצא מחט בחצי עור החצון וקורט דם נגדו בפנים והבשר שלם בין קורט דם למקום המחט באופן שבודאי מפנים יצאה לחוץ ונתרפאית בזה כ' פרמ"ג סמ"ח דאינו אלא ספק טריפה כיון דע"כ נתרפאית הפנימי א"כ אפשר נתרפאות טרם שניקבה המחט לחוץ ואז מועיל סתימת קרום נמצא מעולם לא היה טריפה ומשום כן אינו אלא ספק טריפה וגם מעלתו העתיק זה והוא ברור:

322

שכ״ג(ב) כל זה אם הי' קורט דם מבחוץ אכן אם לא הי' ק"ד ולא חלודה מבחוץ נ"ל פשוט דהמקיל בהנ"ל לא הפסיד כיון דבלא"ה רוב הפוסקים ס"ל להקל אפי' בקרקבן כשאין ק"ד מבחוץ דתלינן אחר שחיטה יצאה לחוץ ונהי אנן קי"ל כרמ"א דאפי' בהמסס אסור דאין אנו בקיאין ומכ"ש בקרקבן מ"מ הכא דאיכא ג"כ הך ספיקא הנ"ל דאפי' אי יצא לחוץ מחיים שמא יצאה לחוץ אחר שנתרפא עור העליון א"כ המקיל לא הפסיד:

323

שכ״ד(ג) כשאין קורט דם בפנים אפי' ליכא ק"ד מבחוץ נמי מ"מ אסור דתלינן שמבחוץ בא והשתא אפי' נכנס לתוך הקרקבן אחר שחיטה מפני שאין בו ק"ד במקום נקב מ"מ הרי הי' קודם שחיטה בתוך חלל הגוף וחיישי' לאיברים הפנימים שניקבו ע"י הקוץ ומחט וכ"ז פשוט ומבואר:

324

שכ״הוהשתא בנידון שלפנינו אי נידון החצי מחט שהיתה תחובה בפנים נגד תחובת המחט שמחוץ כמו קורט דם בפנים א"כ הרי מותר בלי פקפוק כמ"ש באות ב' ואם לא נידון כמו ק"ד הרי טריפה בודאי כמ"ש בחלוקה השלישי ולכאורה יש להביא ראי' דהרי הגה' מיימ' ומביאו ד"מ ורמ"א סי' מ"ח סעי' ח' מחט או קוץ הנמצאים בהמסס ובית הכוסות בחללו ולא נתחב בהם כלל כשר בכל ענין וא"צ שום בדיקה וכ' הש"ך הא כל שנמצא ק"ד מבחוץ אפי' לא נתחב טריפה דאם אין כאן מכה ק"ד מנין וכן דעת הרב בהגה' לעיל סי' ל"ג בושט עכ"ל ש"ך ס"ק ל"א ויעיי' סי' מ"א ס"ח ובהגה' ובצ"צ פליג להקל בנמצא על הפרש אבל בתחוב כ"ע מודים שהמחט שבפנים מורה על שכנגדו מבחוץ והתם נמי מיירי שהבשר שבין המחט והסירכא או קורט הדם בריא ויפה ואפ"ה תלינן זה בזה וה"נ דכוותי' וא"כ הי' ההיתר בנידון שלפנינו ברור:

325

שכ״ואבל מ"מ אין זה ראי' ברורה חדא התם להחמיר חיישי' ולא לתלות להקל ותו התם איכא הוכחה אם אין כאן מכה קורט דם מנין ונהי אי לא הי' מחט לפנינו היינו מכשירים והיינו אומרים שהיתה מכה שאינה מטרפת וממנה נולד ק"ד או הסירכא אבל מ"מ השתא דאיכא מחט בפנים מוכיחים זע"ז אבל הכא מאי הוכחה יש לנו וכי לא סגי בלא"ה שיהיה מכה זולת המחט שבחוץ עד שנאמ' אם אין כאן מבפנים מחט בחוץ מנין והשביל שכ' מעלתו אינו מעלה ואינו מוריד דגם אם נכנסה מבחוץ אפשר שנכנסה בעומק ועשתה שביל וחזרה לאחורי' למקום שנכנס לשם שהרי גם לדעת מעלתו צריכין אנו לומר שהמחט נשברה וחזרה לאחורי' אל תוך פנימי' הקרקבן ונתרפאו שבילי' וחציו השני ירדה לעומק ומאי חזית לתלות להקל ולא להחמיר:

326

שכ״זותו אפי' נימא פה אתי' המחט מ"מ מאן לימא לן ששלימה בלעה אדרבא הא קיי"ל במשנה דטהרות ומייתי לי' רפ"ק דנדה מחט שנמצא שבורה אמרי' כל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן יע"ש ד' ע"א וא"כ נימא שבורה בלעה וחלק א' נשאר בפנים וזה החלק השני נקב הקרקבן וירד עד עבר השני וא"כ הוה ספק טרפה כבבא ראשונה הנ"ל היות כן לע"ד אלו הוה אתי האי דינא לקמאי לא הייתי מורה בו להיתר:

327

שכ״חמ"מ הואיל וסמך עצמו על סברתו ולא נמלך במעלתו ודמה מחט לקורט דם והתיר לצורך י"ט ואורחים ומעלתו לא בעי למהדר עובדא בדבר שאינו ברור כאחותו שהיא אסורה אין מזחיחין אותו בדבר זה ואל יחוש להמצפצפים והמהגים המטילין דופי מבקרי מומין בניב שפתותיהם לדדהו הוה מומא ולדידן לא הוי מומא בכה"ג ואל יחוש לדבריהם הכ"ד הטרוד מאוד החותם באהבה רבה. פ"ב יום ב' ט' כסליו תקעו"ל. משהק"ס מפפד"מ:

328

שכ״טשלום וכל טוב לי"נ הרב המאה"ג המופלג והמפורסם כערוגת הבושם זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו לשם ולתהלה ולתפארת כמו"ה אברהם נ"י אב"ד דק"ק ל"ב יע"א:

329

ש״לנעימות ימינו הגיעני לנכון ונפשו היפה בשאלתו שאלת חכם בעובד' דהוה פר שאינו מסורס שרדפוהו ולא השגוהו עד שירו בו חיצים קנה שרפה שרע"ט והגיעוהו ועודנו חי אחר יב"ח אי יש לחוש הואיל וחיצים מלובנים הם אולי יכול לטרפה לחיות יב"ח ואפ"ה טרפה וצלל במים אדירים כדרכו להעלות ממצולות מים עמוקים מרגניתא בפלפולא דאורי' ובעי מינאי לחוות דעתי לדינא להלכה למעשה:

330

של״אהנה הגאון שביעקב בחי"ד סי' כ"ה דעגולי שרע"ט העבים ואינם חדי' דקים כקוץ ומחט הרי נידונים כקנה בחלל הגוף שיש לו בדיקה ואפי' לשמא הבריא לא חיישי' אחר הבדיקה יע"ש להתיר עכ"פ בהפ"מ, ואני עני חששתי לו לנחמרו בני מעים נהי משום ניקב ליכא ע"י בדיקה מ"מ ע"י רתיחה נחמרו והכא אפי' בבהמה ניחוש לכ"ע דוקא בנפלה לאור דאיכא עור וצלעות המגינים עיי' ש"ע סי' נ"ב ש"ך סקי"ו אבל בנכנס חץ מלובן אל המעים גם בבהמה איכא למיחש לכ"ע ולפמ"ש ש"ך סוף הסי' דאין אנו בקיאים בבדיקה דדמי' לנפולה א"כ אסורה עד אחר יב"ח אם אירע שנשתהה דלכתחילה אסור להשהות משום תקלה. והנה דין נחתך בסכין מלובן לענין איסור והיתר דטריפות לא נתבאר אך לענין היתר עגונה מוזכר שלהי יבמות ובטוש"ע א"ע סי' י"ז סעי' ל' ולא נתבאר יפה ואבאר בעזה"י. בש"ס מוקי רבא בסכין מלובנת ופי' ריטב"א ב' דיעות לרמב"ן וסייעתו מיירי כל הסוגי' במקום שאינה עושה טרפה כלל אבל במקום שעושה טרפה לא מהני ליבון ולשארי פוסקים אפי' במקום שעושה טרפה מחמת כאב חיתוך כגון נחתכו רגליה מהארכוב' שאין הטרפו' מחמת חסרון האבר אלא כאב החיתוך ממית ואז כשהחיתוך ע"י סכין מלובן אינינו כואב ולא נטרף מעולם אבל אם הטרפה מחמת ניקב או ניטל האבר ההוא לא יועיל סכין מלובן:

331

של״בולפע"ד ראיה ברורה לזה שאין עלי' תשובה דהרי בחולין אמר ר"ז ליבן סכין ושחט בה וכו' והרי"ף לא פסק כר"ז וכ' שמ"ח ס"ט ססק"ב דמדאמר רבא ביבמות בסכין מלובנת ש"מ לא ס"ל חדודה קודם ללבונה ע"ש ואמנם עכ"פ יקשה אר"ז נהי דאית לי' חידודה קודם ללבונה מ"מ מאי שקיל וטרי התם והאיכא צדדי' ודחיק מרווח רווח תיפק ליה שהוא מלובן ואינו מטריף אע"כ היכא שהוא טרפה בעצמותה לא מחמת כאב אלא ניקב הושט טרפה מחמת האבר בזה לא מהני ליבון סכין עיין ש"ע י"ד סי' כ"ו סעיף א' דלא הוה נבלה אלא טרפה ועיי' עירוכין כ' ע"א במתני' ערך ראשו וכו' ומסיק נשמה תלוי לרבות מן הארכובה ועתוס' שם ויל"ד בשלמא ראשי וכבידו לא זו ראשו דהותז הוה מת אלא אפי' דטרפה בעלמא א"כ נשמה תלוי' בו מאי מרבינן טפי אע"כ לרבו' טרפה שמחמת כאב שאפשר לחתוך בסכין מלובן ומ"מ כיון דאי חתכו בסכין סתם ימות ואין לו רפואה מיקרי נשמה תלוי בו - ומ"מ הוקשה לתוס' מ"ש ארכובה האיכא עוד טרפות דמחמת כאב ותירצו לאפוקי מרשב"א דאינו טרפ' כלל ומוכח כהנ"ל דלא כחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק י"ט דלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל עיין שם:

332

של״גוכבר הלכו בו נימושות בכוונת הרמב"ם פי"ג מגירושין ולפע"ד לפרש ע"ד הב"ח אבל לא מטעמי' - ואומר כי הרמב"ם ג"כ פי' הסוגיי' כרמב"ן וסייעתו במקום שאינו עושה טרפה וקאמר הרמב"ם בבבא ראשונה אם נשחט בו שנים וכדומה ואפי' ברח מעידי' אותו דהרי אין לו רפואה וימות בודאי ואך אם ירו בו חיצים או הוכה מכת חרב במקום שאינו עושה טרפה ואפי' עוף אוכל מאותן מקומות וגם הוא צלוב לא מיבעי' ברח אלא אפי' צלוב לא שנחנק אלא תלוי כמו תלוה וזבון באופן שאינו יכול לברוח לעשות לו שום רפואה או סמתרא שהרי נתלה ומכת חרב בלי סמא הוא סכנת נפשות בכ"מ כדאמרי' לענין חלול שבת מ"מ אין מעידין עליו ולא פי' הטעם והיינו שמא הי' החיצי' מלובנים ולא נעשה טרפה כלל:

333

של״דועיין דברי רמ"ה שבטור א"ע סי' י"ז נפלאו דמתחיל ברשב"א ומסיים כרבנן דרשב"א וא"א לפרשם מבלי הג"ה מועטת ומ"ש אבל צ"ל אעפ"י והכי פירושו ס"ל אפי' לטרפה דמארכובה נמי אינו מועיל ליבון ולא כווי' כיון שהוא טרפה אע"פ שאינו אלא מחמת כאב וס"ל בהא הלכה כרשב"א דכל שאינו טרפה ויכול לכוות ולחיות אח"כ אין מעידין ובהא הלכה כרבנן מארכובה ולמעלה טרפה דלא כרשב"א דס"ל מארכובה ולמעלה אין טריפות כלל - והשתא קאמר כל שיכול לכוות ולחיות אין מעידין דהלכה כרשב"א אבל מהארכובה ולמעלה אפי' נכוה לפנינו אין מעידין דהלכה כרבנן דמקום טרפות הוא כן נראה לפע"ד לפרש:

334

של״הועכ"פ מאי דקמן בהמה זו שרי' לכל הדיעות אפי' נזרקו עלי' חיצים חדי' כמחט וקוץ מלובנים - דמשום נחמרו בני מעיים ליכא דהא חי יב"ח וכן משום ספק נקב בני מעיים ליכא ג"כ כנ"ל ואע"ג דהי' סכין מלובן דממ"נ לכל הדיעות אין ליבון מועי' אלא לטרפות דמחמת כאב אבל טרפות דבני מעיים לא יועיל ליבון דהטרפות שמחמת עצמו לא יועיל ליבון וכמ"ש ריטב"א וכאשר הוכחנו וגם לא יעלה על דעת להמציא שהוא טרפה אלא שחי יותר מיב"ח ומעלתו כ' דודאי טרפה חיה יב"ח יש תמיה על חכמת מעלתו חלילה לומר כן לא עיין בתשו' הרשב"א סי' צ"ח ומצוה לעיין בה בפנים שכ' והכה על ראש המפטפטים האלו ואמר שלא ניתן סימן אלא לספק אבל ודאי טרפה אם יחיה יב"ח נאמר אירע בו שום סיבה שמא נחלפה וכדומה לקיים דברי חכז"ל וחלילה לומר שחי' כלל אפי' על המיעוט אלא היש"ש פא"ט רוצה לקיים דברי האומרים מיעוט יש ע"ש אבל חלילה לומר ודאי טרפה יחיה אם יחיה איננו טרפה וכיון שהוא טרפה לא יחיה חוץ מן היתרת כמ"ש רשב"א שם בתשובה שהוא כניטול וכל שהניטול אינו חיה יב"ח אוסר היתר אפי' חי' ע"ש וכן י"ל באלו העופות שניקב הגלגולת וחי יב"ח ומולידים מ"מ טרפה הם כיון שאין הטרפות מחמת עצמם אלא שסוף קרום לנקב ונקיבת הקרום אינו חי יב"ח א"כ היא טרפה מיד בנקיבת הגלגולת וכ"כ שמ"ח וכן ראוי' להורות בכל כיוצא בזה ועיין היטב יש"ש פא"ט סימן פ' וצריך להגיה בסוף דבריו שסופו לינקב הקרום ט"ס וצ"ל שספק נקב קרום אבל האי תורא מאן יהיב לן מבישרא ונאכל משופרא דשופרא ומה שנתעורר פר"מ על כ"מ פי"ג מגירושין שכ' דטרפות ארכובה אין ללמוד אדם מבהמה לענין זמן יב"ח ועיין בב"ש סי' י"ז סקצ"ז ועיי' זבחי' קי"ו ע"א תוס' ד"ה דלמא נח גופה טרפה הוה הקשו תוס' הא נח חי כמה שנים אחר המבול וכ' לר"ת ניחא אלא דקשה מאיוב וכ' בה"ז שם לפרש דודאי בזמן חיות יב"ח אין לחלק אלא במיני טרפות וא"כ לר"ת י"ל שהי' לו לנח מום בגלוי שבהמה נטרפת בה ואדם לא מיטריף בי' והיינו דלמא נח גופיה טרפה הוה פי' טרפות דבהמה ולא דאדם אבל אין שום סברה שטרפה דאדם חי יותר מיב"ח ומתמה על כ"מ הנ"ל דקשה עליו ממעשה דעינבל ומש"ס נדה כ"ד אלא תלמיד טועה כתבו והנה בלא"ה נמי דברי תלמיד טועה הנ"ל צ"ע דעכ"פ צ"ל אדם דאית לי' מזל חי יותר מיב"ח וא"כ מאי טעמא התירו לינשא אשתו ואיזה זמן נתנו לה אבל לפע"ד נהי דע"כ ט"ס יש בכ"מ הנ"ל אבל עכ"פ יש כאן מקום לחקור דהא חזינן דפשיטא לכמה ראשונים ביבמות הרמב"ן והרשב"א והריטב"א טרפות שמנו חכמים בבהמה אינם באדם וכן משמע קצת מדהוצרכו לומר טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף משמע אל"ה הוה מחלקים בניהם כיון שאין טבעם שווה א"כ מכ"ש שיש לחלק בין אדם לבהמה כל שלא מנו חכמים - וא"כ ק' מאיוב דפריך ש"ס מיני' בפשיטות מיהו בלא"ה נמי צ"ע גדול מאי פריך מאיוב הא תוך י"ב חדש הוה דכל משפטו אינו אלא י"ב חדש כמבואר במשנה דעדיות ואין לומר דפריך מדחי אחר כך ק"מ שנה ועדיין לא אסיק אדעתי' מעשה ניסים שאני ז"א דהא באמת לא נשפך מרירתו אלא לפי יסורים דימה עצמו כאלו נשפך מרירתו ופריך איך עלה על דעתו שנשפך מרירתו הא לא חי וא"כ קשה מאי קושיין הא תוך י"ב חדש הוה. מזה אומר אני דודאי אדם חלוש טפי מבהמה וכל טריפות דבהמה מכ"ש באדם שימות אי לא בדרי' לי' סמא אך על ידי רפואה יש מאותן הטרפות דאדם דאית לי' מזלא יחיה אחרי נפלו דודאי מזלא בלי מעשה אדם לא יועיל כדאמרי' בעלמא וברכך ד' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה יכול אפי' יושב ובטל ת"ל אשר תעשה וה"נ על ידי רפואה יסייע המזל באיזה טרפות ואותן טרפות לא יועיל להם שום רפואה גבי בהמה מה שא"כ באדם אמנם אי לא עבדינן לי' סמא והרי הוא מכת מות אז גרע אדם לחולשתו מבהמה ולא יחיה אפילו י"ב חדש ושפיר פריך מאיוב דלא עשו לו רפואה כמ"ש תוס' חולין מ"ג ע"א ד"ה יפלח וכו' דכיון ששיער בנפשו מכאוביו כשיעור ישפך לארץ מרירתו אי ס"ד דהוה טרפה בבהמה דנהי דחיה עד יב"ח אפי' בלא רפואה מ"מ אדם לא יחיה בלי רפואה אפילו זמן קצר ולק"מ אר"ת וסייעתו:

335

של״וובלאה"נ יש לי דין ודברים אהך דמארכובה ולמעלה הנה בנדה כ"ד בהא דשינטל מן החי וימות אין אמו טמאה לידה וכן ושטו אטום הרבה רשב"א קו' הרבה והעלה דאין לידה וטריפה תלי' זה בזה כלל אלא רבי קבלה הי' בידו כשנולד אדם בכדי שיעור שינטל מן החי וימות איננו ולד לא משום שהוא טרפה אלא סימן ושיעור בעלמא נקט והשתא פליגי אמוראי אליבא דרבי מאי נקרא אצל רבי ינטל מן החי וימות ומר ס"ל אליבא דרבי טרפה חיה א"כ ע"כ לא סגי בארכובה וצ"ל יותר ע"ש ויש להביא ראיה לזה דלרמב"ם כל שניטל טרפה נברא חסר כשר וא"כ בארכובה כל שינטל מן החי וימות מ"מ נברא חסר כשר ואמאי אין אמו טמאה לידה אע"כ לרמב"ם סימן בעלמא הוא כרשב"א אלא לפי זה צ"ל אליבא דרבי פליגי ולחד מאן דאמר ס"ל לרבי טרפה חיה וק' איך אפשר לומר כן הא מבואר בסוף פרק הקומץ גבי מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהן יניח תפילין דטריפה אינו חיה ס"ל וכן בחולין נ"ז ע"ב לפי גרסאות שלפנינו רבי אומר סי' לטרפה שלשים יום מיהו בזבחים ס"ט גרסי תוס' ר"מ ע"ש ובגליון ש"ס מ"מ קשי' וע"כ צ"ל אדם שאני ולכל הפחות ארכובת אדם שאני מבהמה ועל פי סברה שכתב רשב"א ור"ן בחולין נ"ז ע"א בשמוטת ירך דעוף כיון שאינו נשען על יריכו כבהמה לא מטריף בי' מכש"כ אדם דאפשר לישב ולשכב ולא ינועו רגלו כלל תדע לך שכן היא שהרי הרמב"ם פסק עד טיבורו לענין לידה ואיהו טריפה אינו חיה סבירא לי' ועוד דפסק ניטל ירך וחללה ניכר נבלה נמי הוה וכן הקשו עליו - ועוד הקשה בספר יש"ש דחילין ק' אחרת דרמב"ם בהלכות שחיטה וכן בפרק ב' מאבות הטומאה מונה נבלה ומטמאה מחיים ניטל ירך וחלל שלו ובסוף פרק א' מטומאת מת באדם לא מנה ניטל ירך אע"כ הוא הדבר שאמרתי בבהמה הוא נבלה ומטמאה מחיים ובאדם אפילו טרפה לא הוה להך מאן דאמר ודקאמר טריפה חי' רוצה לומר הך טריפה דארכובה וא"ש כל הנ"ל:

336

של״זאלא דלפ"ז תיקשי מתניתן דיבמות דמן ארכובה ולמעלה תנשא וע"כ צ"ל טרפה לא הוה דעל ידי מזלא וסם חי אבל אי לא עביד לי' סמא מוכח מההיא דאיוב דאפי' בתוך יב"ח ימות וא"כ ק' קושי' כ"מ אהפוסקים כהירושלמי דצריכה להמתין יב"ח הא ע"כ מת בתוך יב"ח מדמקשה מאיוב כנלע"ד בכוונת הכ"מ:

337

של״חמה שנתעורר מעלתו אהא דגוסס מגויד יפה נתעורר וגם בעיני יפלא יתר הדברים נראה דיו במה שכתבתי ובהא דרבא ור"ח כתבתי בחידושי די"ל רבא לדנפשי' סבר טרפה אינה חי' י"ב חדש ור"ח סבר טרפה חי' אך התם אליבא דר' יהודה פליגי בהיפוך רבא אליבא דר"י סובר טרפה חיה מסוגי' דחולין נ"ז ע"ב ור"ח ס"ל אינה חי' כסוגי' דע"ז ועיין תוס' חולין נ"ז ע"ב ד"ה ודלמא וכו' וכן בע"ז ובבכורות ואין להאריך יותר וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ. פ"ב יום ה' צום העשירי תקצו"ל - משה"ק סופר מפפד"מ:

338

של״טשלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג החרוץ המפורסם כבוד מו"ה יונה ארי' נ"י אב"ד דק"ק צעצער יע"א:

339

ש״מע"ד שור פר שנשחט ונמצא כמה וכמה חצים שקורין שרוי"ט בבשרו ואחד תחב בתוך כבד שלו ואחד [בהאלס גארב] סמוך לושט שנראה שרדפוהו והשיגוהו רודפיו ע"י חצים ובלסטראות והמורה התיר להדי' בלי שום בדיקה באיברים הפנימים הנה הגיס לבו בהוראה כבר אמור עם הספר תשו' שב יעקב חי"ד סי' כ"ה באוזא שנמצא שרוי"ט אחד תחובה לפנים מעצם החזה והעלה אם המה גדולים כקטנית מועיל בדיקה לכל איברים הפנימים יען כי הוא עגול ועב אינו דומה לקוץ ואם המה פחותים משיעור הנ"ל יש לאסור אי ליכא הפ"מ ואמנם בכל אופן בלי בדיקה א"א האמנם מטעם אותה התחובה בעובי הכבד אפשר ועדיף מעובדא דשב יעקב הנ"ל דהתם נתחבה מעבר העצם החזה וביתה וחלל העוף מלא על כל גדותיו מבני מעים השוכבים על עצם החזה וא"כ בכניסת חץ השרוי"ט נגע גם בבני מעים וצריך בדיקה ובקטנה לא יועיל בדיקה אך הכא בשור הנמצא תחוב בעובי הכבד הוה ממש כאלו תחב במקום ידוע ולא זז ימין ושמאל כמ"ש ש"ך סימן נ"א סק"ג והך דבר ידוע שהמורים בקנה שרפה בכח ירייתם זורקים השרוי"ט להלן ושם נפל שדוד לא יטה ימין ושמאל ואם יטה לאחד מאברים כבר פסק כח גברא הזורק ואינו חוזר ונכנס לתוך הכבד ומדמצינו בעובי בשר הכבד ש"מ כך נכנסה מתחלה וכאן פסק כח הזורק ושם עמדה וזה ברור לפע"ד אך מה שנמצא הרבה שרויטי"ן א"כ דלמא איכא עוד טובא ונכנסו כמה מהם לבני מעים וחיישי' שמא הבריא ומכ"ש שנמצא א' סמוך לושט בודאי איכא למיחש לנקובת הושט ועוד צריך חקירת חכם בהני חצים של קני שריפה רובם בשעת ירייתם שורפי' כאש בוערת מיקד יקוד הפולווי"ר ואיכא למיחש לחמירת בני מעיים באותו מקום ותמהתי על הגאון שב יעקב שלא עמד בזה:

340

שמ״אוהנה מעשה הי' בחה"מ העבר והבשר כבר נאכל וכ' מעלתו שהכלים הם כלי י"ט ושמרום בעליהם לי"ט של פסח הבעל ואז יהיה קרוב אחר יב"ח ויען שב יעקב מתיר בהפ"מ א"כ אין לנו להחמיר על הכלים האלו ונחוס על כבוד המורה שהוא למדן עכ"פ אע"ג דהשתא הכא לא טב הורה יודיעהו בחשאי ולא בקולי קולות וגם הוא ישמע ויאזין ויקבל וה' ישמור רגליו מלכד ויברך אתכם בשלום כנפשו היפה ונפש א"נ הכותב בנחיצה. יום ב' כ' למב"י פ"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

341

שמ״בע"ד השוורים שנתפטמו מפסולת בישול י"ש שהם מים חמים ולפעמים הם רותחים וכבר רבים שתו ומתו אם יש לחוש בסתם אותם שורים לנחמרו בני מעים מרתיחת המים לא מצאתי בשום מקום נחמרו בני מעים אלא ע"י האש כלשון המשנה אלו טרפות בעוף נפל לאור ונחמרו בני מעים מדתנן נפלה לאור ולא תנן סתם נחמרו בני מעים ועוד מדתנן באלו טריפות ולא מנו ליה בטריפות בהמה שמזה הוציאו הפוסקים דבבהמה דעורה עב וקשה לא חיישי' לנחמרו אי לא ראינו שנפלה וקצת פוסקים אפי' נפלה לפנינו לא חיישינן ומשו"ה לא תני לי' בטרפות בבהמה ובעוף נמי אין ריאה לעוף לענין נחמרו ומפני שצלעות מגינות ואי ס"ד שייך נחמרו על ידי מים רותחין א"כ לא ליתני נפלה לאור וליתני גבי טרפות דבהמה ובריאה דעוף נמי ניחוש היינו אי חזי' בה ריעותא ניחוש ששתה מים רותחין אע"כ ליתא משום נחמרו אלא באור דוקא ומה שמתו כמה בהמות משתיית רותחין אי הוה בדרו לה סמא הוה חיי וכי להוסיף על הטרפות יש בודאי אי מצינו שינוי באיברים הפנימים דמטרפי בהו וקודם בישול הרי כל שום שינוי אנו חוששים לבשר שהרופא גרדו ומטרפי' בלא"ה אך אם האיברים יפי' או שלא בדקנום כלל ולאחר הבישול מצינו שינוי אין לתלות בנחמרו כלל כן נראה לפי ע"ד להלכה ולמעשה ואחתום בברכה א"נ. משה"ק סופר מפפד"מ:

342

שמ״גשלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג ומופלא בתורה כש"ת מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק שארוואר יע"א:

343

שמ״דעל אשר כ' בד"מ י"ד סימן נ"ד שכבר הקשה עליו ט"ז משני טחולים ומעלתו הקשה משני כבדים דמטרפינן בסי' מ"א ועוד כ' דהרשב"א לא הזכיר כלל יתרת בחולין כ"א בצלע וכ' עוד די"ל מדהזכירו בלשון נעקרה הצלע י"ל כ"ע מודים ה"ה חסרה בתחלת ברייתו והן הנה דברי הב"ח כהוייתן ואנן מה נענה בתרי':

344

שמ״התחילה נכתב תוכן דבריו על הסדר בקיצור. ההוא אמר הרשב"א לא מיירי אלא מצלע ולא מחולי' דהא קיי"ל ב' כבדים טרפה וע"כ כרש"י וה"ג ואין לומר דשני כבדים טרפה מטעם ניטל המרה ז"א דכ' תוס' במתני' דניטל הכבד דהמרה נשארה בצלעות ולבסוף כ' ע"פי מ"ש רשב"א בתה"א דלא כהרמב"ם דאמר היכי דנאמר חסר פוסל אפי' מתחילת ברייתו מה שאין כן ניטל. דליתא אלא משו"ה נאמרה הל"מ באיזה מהם חסר ובאיזה מהם ניטל ליתן האמור של זה בזה ושלא ליתן פתחון פה לבע"ד שאלו בכולם ניטל הי' בעל דין אומר חסר כשר וכן בהיפך ע"כ התחכמה התורה ואמרה הל"מ קצת כן וקצת כן לומר הכל חד ומעתה אמר הב"ח מדתנן במתני' דאהלות שדרה וגולגולת שחסרה ושוב אמרה בחולין חולי' שנעקרה ש"מ דוקא נעקרה ולא מתחילת בריית' יע"ש וכבר כ' הש"ך על דברי ב"ח הללו שאין להם מובן ומעלתו הוסיף מבוכה כי יש חילוק בין לשון נעקרה ללשון נטילה - כל היודע לדבר בלה"ק יבין הדבר לאישורו:

345

שמ״והנה מ"ש הב"ח דא"א לומר טרפות הכבד משום המרה דהרי כ' תוס' דמרה נשארה בין הצלעות תמוהים דבריו דודאי אמת כן הוא טריפות הכבד משום המרה היא דאע"ג דלא ניטלה המרה כי היא תלוי' בין הצלעות מ"מ סופה ליטול כי הכבד מגינה עליה כ"כ הרשב"א וכן משמע מלשון רש"י פא"ט מ"ו ע"א סוף ד"ה מטביל לי' ואכיל לי' וחסרה הכבד תחלת ברייתו או שני כבדים טרפה משום סוף המרה שתנטל והא דלא תנן במתני' חסרה הכבד משום רבותא כח דהיתרא דאפי' ניטלה נמי כשרה בנשתייר ממנה כזית במקום מרה וחיותא וסוף דברי הב"ח והוספת דברי מעלתו אין להם שחר כמ"ש כבר לעיל אמנם אומר אני דלכאורה צע"ג לשון המשנה השדרה והגולגולת שחסרה כמה חסרון בשדרה וכו' ובגולגולת כדי שינטל מן החי וימות הלא כ"ע מסכימי' דלשון חסרון הוא חסר מתחילה ולשון נטילה שניטל אח"כ אלא שהרמב"ם ס"ל הל"מ דוקא קאמר זה בחסרון וזה בנטילה ורשב"א סבר ליתן האמור של זה בזה וכמ"ש לעיל בשמו והעתיקו הב"ח הנ"ל וא"כ יפלא במתני' מתחיל בחסרון שדרה וגולגולת ומסיים כדי שינטל מן החי וימות וכבר הרגיש קצת בזה הפר"ח סי' כ"ט ולע"ד דהך כללא דחסרון הוא מתחלת ברייתו הא לאו דוקא תחלת ברייתו היינו תחילת ביאתו לעולם אלא תחלת אותו ענין שאנו דנין עליו ע"ד משל אנו עוסקים ובאים בהלכות טרפות ע"כ חסר הוא תחלת ברייתו ביאתו לעולם שאז נכנס לענייני טרפות וניטל הוא שנטרף אח"כ וכשאנו עוסקים ובאים בטמאת אוהל המת אז כשמת כך והי' אז חסר ממנו אותו האבר אע"פי שניטל ממנו בידים בחיותו אבל עכ"פ בשעת מיתתו הי' כך נקרא חסר ואם מת שלם ואח"כ נחסר ממנו נקרא ניטל או נעקר:

346

שמ״זומעתה אומר אני דלכ"ע אפי' להרשב"א דס"ל דליתן האמור של זה בזה מ"מ במתני' דמתחיל בחסרון לענין אוהל וסיים לענין טריפות נטילה מן החי וימות ע"כ בדוקא נישנית וה"פ דאם נחסר גולגולת תחלת ברייתו לא כאיב לי' וכשר אלא דוקא ינטל מן החי וימות ואז כשניטל ממנו בחיותו ומת כך הרי לענין טומאה נקרא חסרון שהרי נכנס לענין טומאת אוהל בחסרון הזה והרי הוא טהור ואינו מטמא באוהל ומדנקט כמה חסרון לענין אהל כדי שינטל מן החי וימות על ידי נטילה:

347

שמ״חמתוך הדברים למדנו דהני עופות דיבשה כגון דתרנגולים שיש נקב מתחילת ברייתם וניכר גבשושית שבראשן שקורין שעפלי"ך ואפי' נימא קטנן וגדלן יש בנקב כשעור חסרון גולגולת מ"מ מותרים כיון שאינו ניטל מן החי רק חסר תחלת ברייתו ובהא אפי' רש"י וה"ג מודים כדמוכח ממתני' ופר"ח כ' שראוי להחמיר לעצמו וכן אנו נוהגים אבל מ"מ מעיקר הדין נראה להתיר:

348

שמ״טואמנם עופות המים כגון אווזות שקרומן רך והעצם יגן על הקרום ואם אין עצם שלם סוף הקרום לינקב א"כ טרפה אפילו היא מתחלת ברייתו וכמו שכתבתי לעיל דשני כבדים שסוף המרה לינטל וה"נ סוף הקרום לינקב וטרפה מיד ואפילו ירבה כחול ימים ויטיל ביצי' מכל מקום נהי השתא מגדל ביצים כיון שעדיין לא ניקב הקרום ומכל מקום כיון שסוף הקרום לינקב אפי' אחר כמה שנים כבר נטרף היום וכ"כ בשמ"ח וכן נוהגים כאן ובק"ק נ"ש ובפ"פ דמיין ובכל קהילות ישראל ודלא כנב"י בזה נחזור להנ"ל דכ' תוס' בעירובין ז' ע"א דכדי שינטל מן החי וימות קאי גם אחסרון בשדרה גם שם הטעם שינטל מן החי וימות הרי דין השדרה כדין הגולגולת דוקא ניטל או נעקר טרפה אבל חסר מתחלת ברייתו כשר וכתרומת הדשן ורמ"א ותל"מ. והריני חותם בברכה - פ"ב יום ג' ער"ח שבט תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

349

ש״נאשר שאל מעלתו הרמה בענין בהמה שירכה א' גבוה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר והאריך מעלתו בפלפולו:

350

שנ״אתשובתי על זה לפי ציור השאלה היינו כסול המנוי במומי בכור במס' בכורות מ' ע"א שאחת מיריכותי' גבוה ומפרש בגמר' עלה שרגל א' בתוך הכסל ורגלו א' ע"ג הכסל ורש"י כתב שם שמקום בוקא דאטמא של ירך זה עלה למעלה על הגב יותר מחברתה עכ"ל ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפילו בדיקה אינו צריך אך נשמטה יריכה היינו שרוע דקרא ובלשון אמוראים נשמטה יריכה דאי איעכול ניבים טריפה נמי הוה ואי לא מום דעלמא הוא והוא נקרא בלשון משנה שחול מלשון שחלתי' כמ"ש הרע"ב שם ובלשון ברייתא דת"כ נשתרבב יריכו וכמ"ש בתי"ט וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש הלכה ט' שהרי מונה ששה מומין ביד ורגל רוצה לומר בין שניהם יש ששה מומין וזהו סדרן א', פסח, ב', מי שנשמטה יריכו והוא שרוע האמור בתורה, ג, מי שיריכו א' גבוה מחברתה, ד', מי שנשבר עצם ידו וכו', ה', נשבר עצם רגלו וכו', ו', רגלו מבולמות וכו' הרי שלא מנה נשתרבב ולא כסול כי נשתרבב היינו נשמטה וכסול היינו יריכו גבוהות כל זה פשוט:

351

שנ״בונראה לי עוד דרש"י שפי' שם במתני' שנשמטה יריכו ולא איעכול ניבי' ולא רצה בפי' התוס' שנשמט כן מתחלת ברייתו משום דלשון נשמטה לאחר מכאן משמע דא"כ ה"ל לומר בעלת שמוטת הירך או שיריכה שמוט וגם כי נדחקו תוס' בזה דמ"מ י"ל שנשמט כן מתחלת ברייתו כי אפשר שלשון נשמט סובל כן מ"מ הרגישו תוס' בדחקם כי לשון נשתרבב דברייתא קשה לפרש כן כי ענין שרבוב הוא מה שנעשה אח"כ ומשתרבב ממקומו אחר שכבר היה במקומו הראוי' לו כמו שיני רשעים שרבבת ברכות נ"ד ע"ב ובקידושין מ"ט ע"ב אשתרבובי אשתרבוב להתם וע"כ הוצרכו תוס' לומר בסוף דבריהם דגם נשתרבב דברייתא נמי בהכי מיירי אף עפ"י שהוא דוחק כן היה נ"ל לפרש בפשיטות וכן הוא בת"כ בהדיא שרוע שנשמטה יריכו:

352

שנ״גאמנם בלשון הטור י"ד סי' ש"ט לא משמע כן שכ' או שנשמט הירך וכו' או שאחד מיריכתו קבוע במקום הכסל וכו' או שירך גדול מחברו וכ' הרב"י או שירך א' גדול מחברו ברייתא שם השרוע ומפרש דהיינו נשתרבב יריכן ומשמע דלאו היינו נשמט דרישא אלא שהוא גדול ממש בגידולו וזהו ג"כ דעת רש"י בחומש פרש' אמור שכ' במומי אדם חרום או שרוע שעינו א' גדולה וכו' או שוקו ארוכה מחברתה וגם במומי בהמה כ' שרוע אבר גדול מחברו וכ' שם הרא"ם שבת"כ איתא שהוא שמוטת הירך ושניהם אמת כי כל דבר הגדול מחברו הן על ידי שנשמט ממקומו למטה ונתגדל הרגל מחברו או שכך נתתרבב מקרי שרוע כמו כי קצר המצע מהשתרע אלא שהקשה אמ"ש רש"י עינו א' גדולה בסוג שרוע וכבר כ' המערבי שמקומו מש"ס דבכורות ג' ע"ב לר' יוחנן יע"ש והוא נכון. וכגון דא צריך לאודועי מ"ש רש"י במומי אדם שוקו ארוכה היינו ירך דבהמה דשוק גבי אדם הוא מקום ירך בבהמה כמו שכתב תוספת במנחות ל"ז ע"א ד"ה קבורת ממשנה דאהלות יעיין שם:

353

שנ״דהוצרכתי להאריך בזה להוציא מלבו דפר"מ כל האריכות שכ' בזה כי לא נ"ל רוב דבריו ומה שכתבתי הוא העיקור לפע"ד:

354

שנ״הואגב אודיעהו כי נפל ט"ס בלשון רש"י דתמורה ז' ע"א ד"ה שרוע שנשתברה אחד מאיבריו וצ"ל שנשתרבבה א' מאיבריו וק"ל:

355

שנ״ועוד אדבר מ"ש תוס' לרש"י הא איכא רב מתנה דס"ל בוקא דאטמא טריפה אפי' בלא איפסוק ואיעכול כלל י"ל דבלא"ה משכחת בקדשי' בעוברים הניתר בשחיטת אמו וכמ"ד דקדוש בתמורה י"א ע"א דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואי הומם הרי הוא כפסולי מוקדשים וטריפה לא שייך בי' אלא שזה קצת דוחק משום דמשנתינו אבכור קאי ושם לא שייך עובר ומשום כן פירש"י דמיירי בלא איעכול דלהלכתא קיי"ל דלא מיטרפא אבל רב מתנה ידחוק כן כנ"ל ואקצר ואומר שלום לפר"מ ותורתו. הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ב' ח"י למב"י תקסג"ל. משהק"ס מפפד"מ:

356

שנ״זשלומים רבים לה"ה הרב הותיק המופלא ומופלג כש"ת מהו' יעקב יצחק אויערבאך ני' אב"ד דק"ק ליסקא ואגפי' יע"א.

357

שנ״חהגיעני נועם מכתבו אודות רועה עכו"ם ששמע בלילה נפילת זאב מן ההר אל תוך עדרו המוקף מחיצות והיו בו כמאתים וששים צאן וכשבא להציל ברועים ומקלות ברח הזאב ובבריחותו נפל בלעו מפיו דהיינו טלה א' מן הצאן והוא פצוע וקרוע וחי אח"ז כמו שעה ומחצה ומת אחר כך ונפשו היפה בשאלתו מה דין הצאן הנותרים אם ניחוש לכולן או לא: -

358

שנ״טוהנה מעלתו צלל במים אדירים והעלה לאסור כולן לישראל וגם במכירה לגוי ורק להשהותם עד עיבור והולדה דהאי קיל טפי לדעתו מלמוכרם לגוי וכ' טעמא דכיון שנתערבו ס' דרוסו' ברובא שאינם דרוסים כי בזמן מועט כזה לא דרס כולם א"כ אין כאן איסור דאוריי' רק דרבנן וגם אין כאן אי' ברור ובזה לא חיישינן לתקלה ולא דמי למותר שמן שבנר חנוכה דבאי' דרבנן חיישינן לתקלה התם איכא איסור ברור משא"כ הכא ובזה אמר פלפולא חריפתא בריש מס' חולין ויבוא לקמן בסוף התשובה אי"ה אך עתה נדבר מה שנוגע מדבריו לדינא כי העלה שפשוט הוא בעיניו שיותר יש להתיר שיהוי יב"ח ועיבור והולדה ממכירה לגוי ומייתי לי' מש"ס ופוסקים מלשון וסידור הש"ס דחולין נ"ג ע"ב דבתחלה פריך ולישהינהו יב"ח ובתר הכי פריך ולזבנינהו לנכרי משמע דהך היתר דשיהוי פשוט לי' טפי ומרדב"ז בתשובה שכ' ספק דרוסה שנתערב לשהינהו יב"ח ומצמח צדק סימן ק' אלו דבריו בקיצור והנה דברי רדב"ז המה בח"א סי' שע"ג ושם נאמר דודאי דרוסה שנתערב אין לסמוך על ר"ת דנכבשינהו ונדינהו אבל בספק דרוסה יש לסמוך עליו ומסיי' אפי' להמחמירים יש תקנה בשיהוי יב"ח אלו דבריו שם ותל"מ וממכירה לגוי לא מיירי שם ונ"ל דפשיטא לי' להתיר ולא מיירי רק למצוא תקנה להאכילם לישראל ומצ"צ סי' ק' הביא מעלתו חובה לנפשי' דהתם התיר בתחלה למוכרם לנכרי שוב כשנודע לו שהי' החצר קצת פרוץ והצאן היו יכולים לקפוץ ממעל לגדר הוסיף להתיר שיהוי יב"ח עיי"ש א"כ מבואר ההיפוך ולולי שהביא מעלתו ראי' מש"ס הנ"ל הייתי אומר דמדברי צ"צ אין סתירה כי הוא מיירי משיהוי יב"ח דגרע ממכירה ומעלתו מיירי מהיתר שיהוי עיבור והולדה לחוד שהוא זמן קצר:

359

ש״סואע"ג דלדינא לא נ"ל גם זה דודאי תקלה דיב"ח דכ' רמ"א הוא לאו דוקא דהרי מצינו בש"ס דחיישי' לתקלה דחצי שנה והוא בביצה בסוגי' דטבילת כלים דחיישי' שמא ישהה כלים טמאים עד זמן י"ט שהוא פנוי ויבוא לידי תקלה להשתמש בכלים טמאים והנה התם זמן היותר ארוך הוא משמיני עצרת עד תחלת הפסח והוא חמשה חדשים וג' שבועות וחיישינן לתקלה ש"מ דאפילו בפחות מיב"ח נמי חיישי' לתקלה וא"כ מסתייען להקל בשיהוי דעיבור והולדה דעופו' שהוא רק כ"א יום דמצינו בהדי' בתוס' לחד תי' בחולין נ"ג ע"ב הנ"ל וכמ"ש ש"כ סי' נ"ז ס"ק מ"ז אבל עיבור דבהמה אפי' דקה שהוא ה' חדשים כמבואר פ"ק דבכורות לית לן להקל ולחלק: -

360

שס״אוהיותר תימה ראייתו מהש"ס שהביא שהוא מבואר ההיפך דבתחלה הקשה ולשהנהו יב"ח וכשתירץ לו משום תקלה אכתי הוה ס"ל להמקשן תינח תקלה גדולה כזו שישהה בבית ישראל ויבוא לאכול מהן או מביציהן להדי' חזר והקשה עכ"פ ליזבנינהו לנכרי' דלית כאן תקלה על זה חידש לו שגם בזה שייך תקלה במקצת עכ"פ א"כ מוכח מזה דלמאן דחייש לתקלה איכא למיחש יותר לתקלות השיהוי מתקלת המכירה וזה מבואר לכל מתחיל בש"ס: -

361

שס״בנמצא לפי הנחת מעלתו דמסיים וז"ל בנדון דידן לא מבעי' דאין כאן היתר לישראל אלא אפי' היתר מכירה לגוי ליתא אמנם להשהותם עד עיבור והולדה או עד יב"ח נ"ל להקל ולהתיר הואיל ובלא"ה נידן דידן הי' החצר רחב כפי השמועה ואיכא נמי דעת איזה פוסקים דמקיל לגמרי בזה ונהי דלא מחשב זה לספק בפלוגת' דרבוותא להתיר עכ"פ במכירה הואיל ורבו האוסרים וכיוצא בזה מיקרי ודאי איסור ולא נכנס כלל בגדר ספק פלוגתא דרבוותא עכ"ל מעלתו אות באות וא"כ הא כבר הוכחתי לעיל דאם אין כאן היתר מכירה פשיטא שאין כאן היתר שיהוי לא מבעי' יב"ח לזכרים אלא אפילו עיבור והולדה לנקבה נמי לא: -

362

שס״גואנן מה נענה בתרי' לא מבעי' להתיר מכירת הנכרי דשרי' אי דקדק מעלתו בשמועתו שהי' החצר רחב דזה היתר פשוט אלא אפי' כל נפש היפה יאכלם ויאכלו ענוים וישבעו כאשר אבאר אי"ה: -

363

שס״דוהנה היתר מכירה לנכרי יבואר כך דהנה זה לשון ס' התרומה אם מצא חתול או חולדה בין התרנגולים כשרים דכיון שיכולים לברוח ולהשמט ממנו אין לומר שהכה אותם אבל אם התרנגולים בלול במקום שהוא צר וקטן שאינם יכולים וכו' אסורים כמו בארי בין השוורים וכו' ותו כתב וחומרא גדולה היא זו ואינם זהירים בזה וכו' אמנם יש למצוא היתר דדוקא במצילים שהתרנגולת בורחת מפני החתול אז אם הכה אותה יש דרוסה וכו' אבל בארי וזאב אין חילוק בין מצילין לאין מצילין דבכל ענין דרסה עכ"ל ורצונו דבמקום צר דרסי בכל ענין בין מציל עצמו בין יתיב ביניהו וכן מבואר עוד להלן במ"ש אי קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' אבל בהכאה גרידא לא חזינן דנח רוגזי' וכן הדין בזאב בין הרחלות וכו' כמו שפירשתי בחתול בין התרנגולים רק דליכא חילוק בין מצילין לאין מצילין עכ"ל וכן הוא לשון סמ"ג עשין ס"ג החתול שהכה א' מן התרנגולים שאר התרנגולים מותרי' אם הם במקום שיכולים לברוח ואם הוא במקום צר וקטן כולן אסורים וכו' עכ"ל והרב"י סי' נ"ז כ' ע"ז דמלשון רשב"א שכ' הטור שם משמע דוקא בנכנס ארי בבקעה אבל בחצר הוה מקום צר כיון שמוקף גדר אלא שמסיים שיש לדחות והנה אם הי' ברור שדיוקא של הרב"י אמת ברשב"א הי' מצוה להשוות המחלוקות ולומר אינהו נמי לא אמרו אלא בחתול בין העופות אבל בזאב וארי בין הבהמות כ"ע מודים דבעינן בקעה ולא סגי בחצר מוקף גדר אפי' גדול הרבה אמנם הואיל בעצמו כ' שאין ראי' מדברי רשב"א שאפשר דאורחי' דמלתא נקיט ובחי' רשב"א למס' חולין ביאר כן להדיא וז"ל ולענין פסק הלכה וכו' וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת לדיר או לכלוב ומקום שיכול לדרוס אם הוא שותק והן שותקין וכו' וסיום דבריו נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וכו' בא בתוכן והן במקום רחב שיכולים לברוח מפניו אע"פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרי' נראה שאין חוששין להם כמ"ש למעלה וכן נראה דעת הרב בעה"ת ז"ל עכ"ל רשב"א הרי קמן אלמוד סתום מן המפורש דדעת רשב"א להתיר אפילו בארי בין השוורים במקום שאינו קטן וצר כמו דיר והיינו חצר ועוד העיד שהוא ז"ל הבין ג"כ כוונת בע"הת דס"ל עוף וחתול לאו דוקא ה"ה ארי וזאב בין השוורים ולדעתי אלו ראו האחרוני' דברי חי' רשב"א הללו לא רפרף אדם שוב מצאתי שהרגיש קצת בפר"ח בזה וכן נוטה דעת שו"ת מהרמ"ל סי' ק"ד אלא שהשואל הקשה נתת דבריך לשיעורין והשיב ז"ל שהוא לפי ראות עיני המורה לפי רבות הדורסים והנדרסי' ע"ש ואמנם משאת בנימין סי' פ"ו יליף מאיסור צידה דכל היכא דמטי' לי' הדורס להנדרס בחד שחי' אסורים וזולת זה מותרים דה"ל ספק לא על ומסיים בי' מאחר שלא נתנו חכמים שיעור בין מקום צר למקום רחב יש לסמוך על שיעור זה שגבי צידה לענין שבת וי"ט ובפרט דהאי חששא דס' דרוסה אינו אלא מדרבנן ורב סבר דאין חוששין כלל עכ"ל רצונו הך דאיהו שתיק והן מקרקרי' הוא ספיקא דרבנן היכא דלא חזינן שדרס להדיא: -

364

שס״הוכל זה מבואר דלא כב"ח שכ' שגם בעה"ת לא התיר אלא בחתול בין העופות ולא בארי וזאב בין הבהמות והסכים עמו ט"ז. וכן פסק המחבר בש"ע בפשיטות להתיר אלא שהש"כ כ' לחוש להחמיר כהב"ח ולמוכרם לנכרי וכ"כ פר"ח וצ"צ סי' ק' ומי יקל ראש להקל במקום גדולים הפוסקים האלו ומ"מ לולי דבריהם הי' נראה להתיר אף באכילה וכן משמע מסתימת לשון או"ה סי' נ"ז אות ח' וי"שש פ"אט ס"סי ע"ד שהעתיקו בסתם ומשמע דאין לחלק והנה בכל זאת אין דעתי לזוז מהסכמת ש"כ ופר"ח וצ"צ להקל ולא הארכתי בכל זה כ"א להגדיל התימה על דברי מעלתו שכ' דאין לסמוך להתיר למכור לנכרי מפני שהיה מקום רחב כיון שיש רק איזה פוסקים שמתיר אין לחושבו לס"ס דפלוגתא דרבוותא ונהפוך הוא דלא נמצא בכל הראשונים והאחרונים מי שאוסר באכילה זולת הב"ח והטו"ז וגם העלים עינו מהש"כ ופר"ח וצ"צ שהתירו עכ"פ למוכרו לנכרי ולא נמצא בשום פוסק שום דבר מאיסור מכירה לנכרי במקום רחב: -

365

שס״ומכל הלין מבואר בפשיטות דאם שמועתו ששמע הוא אמת שהחצר רחב כפי הבהמות הרבי' ההמה הרי היתר מכירה לנכרי פשוט מאוד וכל זה להתלמד במקום אחר אך לנידון שלפנינו לא באנו לידי מדה זו כי לע"ד מותרים הם באכילה דאמרי' התם קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' וכ' הר"ן דלא אמרי' דמקודם לזה כבר דרס אחרים ולכאור' יפלא מה"ת לתלות להקל בהכי ומי חכם ויבין אלה דאפי' לשמא דרס אח"כ איכא למיחש ומאן לימא דנח רוגזי' בהכי אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בהגה' דרישה הטעם משום חזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס והשתא דכל זמן שלא ראינוהו דורס להדיא או יש לנו שום הוכחה כמו שתק ואינהו מקרקרי' לשמואל שאז חזינן שע"כ נמלטו מידו ואז חוששי' לכולן דכי היכי דהאי נמלט הה"נ לאחריני טובא נמלטו אבל זולת זה כשראינו שהמית א"כ אדרבא נימא כדרכו עביד דכל הבא לידו לא נמלט מידו ואינך לא נגע בהו דאל"ה לא יצא מתחת ידו: -

366

שס״זוכן מבואר בלשון משאות בנימין בחי' דינים שבסוף הספר וז"ל יואב שנכנס לדיר ונמצא אחד מהן הרג וקצת פצועים יש לאסור ממ"נפ אי הרג תחילה ואח"כ פצע הרי דלא נח רוגזי' וכו' ואי פצע תחלה ואח"כ הרג דנח רוגזי' מכל מקום יש לחוש לדריסת האחריני קודם ההריגה זו שאני אומר כשם שפצע א' מהן וברח כך פצע גם האחרים קודם שהרגו לזה ע"ש הרי שתלה לומר כשם שפצע וברח וכו' משמע דאי לאו דחזינן שפצע א' וניצל מת"י לא הוה לן למימר שניצל הנדרס מיד הדורס וכן כ' עוד סוף סי' וז"ל דכל כמה דלא חזינן דפצע חד מיניהו וברח וניצל לא חיישי' לאחריני אלא תלינן לומר קמא דמטא לידי' קטל עד דנח רוגזי' וכו' ע"ש הרי מבואר מדבריו כמ"ש: -

367

שס״חולפ"ז יפה כ' מ"ב הנ"ל דאפי' הרג כמה וכמה כל שלא ראינו שניצל נדרס אחד מידו לא תלי' שדרס טפי וניצל אלא שהרב מ"ב חשב שהאו"ה פליג עליו וכבר כ' צ"צ דאין כאן מחלוקו' דהאו"ה נמי לא אמר אלא בהרג א' והכה והמית א' לא שהמיתו ממש אלא שהכהו ואח"כ מת אבל בהמית ממש מודה שאפי' היו המומתי' כמה וכמה אמרי' נח רוגזי' אלא שהצ"צ חשב טעם הדבר משום שלא ראה נקמתו בפניו שלא ראהו מת ומשום כן העלה כל שמצאנו מת חיישי' שמא לא ראהו הזאב בהיו' עודנו עומד על גביו ולא נח רוגזי' ולפע"ד ליתא אלא לפי הנ"ל היינו טעמא דאו"ה בהכה ואח"כ מת מיירי שהציל עצמו מת"י הדורס שאז חזינן שחלשה כח הדורס ויכול הנדרס להציל עצמו מת"י אע"ג שמת אח"כ מ"מ חיישינן ה"נ כמו כן דרס אחרים והצילו עצמם מת"י וסופן למות ואמנם כן כ"ז כשמצאנוהו הטלה הפצוע עודנו מפרפר והזאב כבר הלך לו ש"מ הציל עצמו מידו משא"כ בנידון דצ"צ שמצאו מת לא ניחוש מס' שמא לא מת ת"י ולא נח רוגזי' דז"א דחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו מיד הדורס וחזקה אלימתא היא לחז"ל: -

368

שס״טונ"ל משו"ה נקטו בש"ס קטע ראשו דחד מיניהו לרבותא לא מבעי' אכל ממנו דאיכא למימר שלא דרס כלל רק בשיניו נשך ולא בא כ"א למלאו' נפשו כי ירעב ומצא די שבעו והלך לך אלא אפי' קטע רישי' דלא אכל מידי וחזינן דכעס עליהו וניחוש לכולהו דמ"ש לי' האי מהאי קמ"ל דחזקה גדולה היא דאין כח לנדרס להציל עצמו מיד רודפו וע"כ שבקינן ודחקינן למימר דבחדא נח רוגזי' או במספר ההרוגי' האלו ולא נגע באינך כלל א"כ מבואר ממ"ש בנידן דידץ שלא ראינו שום רושם דרוסה רק שהי' טלה בין שיניו וכבר כ' בסה"ת ובכל הפוסקים כשנשא שה מהעדר שיניו והצילו הרועה שאפי' טלה עצמו שרי' שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישי' שמא דרסו ג"כ ומכ"ש להתיר אחריני והכא נהי שמת הטלה מאן לימא לן שדרסו דלמא מחמת מכת נשיכת שיניו מת ואפי' דרסו כיון שלא הציל את עצמו מת"י רק עתה כשבאו הרועי' ויגרשוהו וילך א"כ מוקמי' אחזקה אין כח הנדרס להציל עצמו מיד הדורס ואינך כולהו שרי' ומכ"ש בהצרף לזה שהי' היקף גדול דהיו יכולים לברוח מפניו דשרי' לרוב הפוסקים כמ"ש לעיל ובשגם דמן התורה כבר בטלו ברובא: -

369

ש״עומ"מ מהיות טוב אין הפסד אם נאמר לרועה דיכבשינהו וניידינו ונימא כל דפרוש מרובא פרוש דודאי סברא גדולה היא לומר שבשעה מועטת לא דרס מאה ושלשים ואחת צאן שהם הרוב ממאתים וס' וא"כ הרי לר"ת מותר אפי' לכתחלה אפי' בודאי דרוסה שנתערבו והטור פסק כן בדרוסה לכל הפחות ואע"ג דבשארי איסורא דבעלי חיים פסק כר"י בסי' ק"י מ"מ בדרוסה פסק כמותו מטעם שכ' בי"שש דאיכא כמה ספיקות אפי' בודאי דרוסה וא"כ מכ"ש בספיקה הנ"ל דהנפרשי' שרי' בלי פקפוק ושנים אחרונים ישהה יב"ח או עד עבור והולדה והמחמיר על עצמו למוכרו לנכרי חיים תע"ב דהיינו שנים האחרונים הנ"ל דלעולם קיל מכירה לנכרי משיהוי בבית דהמכשול מזומן לפניו משא"כ מכירה לנכרי דה"ל כמו לפני דלפני בע"ז י"ד ע"א וכ"א ואמרתי להביא עוד ראי' דמכירה קיל משיהוי לאפוקי מדעתו דמעלתו דהרי כ' ר"ן ריש פסחים דהתורה הזהירה בחמץ בל יראה ובל ימצא משום דלמא אתי למיכל מיני' הרי דחיישא תורה לתקלה בחמץ דלא בדילי מיני' אפ"ה אין ספק דהאי ארבא דטבעה בחישתא דמן התורה שרי למכור לנכרי אפי' כולו בב"א אפי' בשעה חמישי' ולא חיישינן מן התורה לשמא ימכרנו והיינו מטעם הנ"ל דה"ל לפני דלפני וכ"ז ברור ואמת לפע"ד: -

370

שע״אוהנה מ"ש פלפלת כ"ש דאפי' באי' דרבנן חיישי' בשיהוי לתקלה ממותר שמן שבנ"ח ומבשר ששהה ג"י בלא מליחה שאין להשהותם לכתחילה יפה כ' אלא שמ"ש דהיכא דליכא אי' ברור ל"ח בשיהוי ומשמע מדבריו אפילו באי' דאוריי' וכדמוכח מהראי' דמייתי מעלתו משחיטת חרש ש"וק והא ליתא גם כל דבריו בזה אינם נכונים הנה כ' ליישב ק' תוס' ריש חולין שהקשו אפירש"י שמא יקלקלו בשחיטתן שפי' רש"י אין מוסרים להם חולין לכתחלה על סמך אחרי' הרואים אותן והקשו תוס' הא מסיפא שמעינן לי' מדקתני ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ותי' מעלתו דהכוונה עפמ"ש רשב"א בשם הר"י הלוי דבשחטו חש"וק בפני אחרי' והלכו להם האחרים מותר דסתמא אי קלקלו לא הוה שתקו האחרים והשתא אמר מעלתו דהי' ק' לרבא מ"ט אין ליתן להם לכתחלה לשחוט בפני אחרים ואי משום דלמא משתלי לשאול להאחרים אי שחטו שפיר הא כשר בלתי אחרים ולתרץ זאת אמר רבא דמרישא דמתני' מבואר שמועדין לקלקל וה"ל ברי איסורא וכ"ה דברי איסורא חיישי' דלמא משתלי לשאול אע"פי שאם עבר ולא שאל פי האחרים והלכו להם כשר מ"מ לכתחלה אין ליתן להם לשחוט בפני אחרים אלו דבריו. ומהתימה שבנה בנין על יסודו שהטעם שאין ליתן לחש"וק משום שמא ישכחו לשאול את האחרים וא"כ תינח ראובן לא ימסור לחש"וק לשחוט בפני שמעון שמא ילך לו שמעון ולא יודיענו מ"מ אם ראובן הוא מומחה יכול ליתן להם לשחוט בפ"ע והוא יאכל משחיטתם דלא שייך שמא ילך לו וזה הדין שקר דבודאי אין אדם רשאי לעשות כן והטעם משום שמא ישהו וידרסו ולאו אדעתי' דאחרים להשגיח על זה ואמנם אם בדיעבד שחטו בפני האחרים ואומרים ברי לנו שהשגחנו שלא שהו ולא דרסו מותר בדיעבד ועל זה כ' הר"י הלוי דאפי' בשתקו האחרים נמי מותר לאכול ובלאו ה"נ אין הלשון סובל פירושו וגם אין ענין הך תקלה לתקלת שיהוי ואין להאריך הכ"ד הטרוד מאוד הכותב בחפזי: - פ"ב יום ה' כ"א טבת תקע"א לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

371

שע״במה שנסתפק מעלתו אי עכבר גדול שקורין (ראטץ) יש לו דרוסה וספיקו מפני שהפוסקים סוברים דלדוב ונמר יש דרוסה כל שהם גדולים מהזאב והם בכלל מן הזאב ולמעלה והוצרכו חז"ל להוציא הכלב מן הכלל וא"כ זה המין העכבר גדול מחולדה שקורין (וויזלע) א"כ יש לו דרוסה אלו דבריו: -

372

שע״גאומר אני שאין ספק אצלי שאין לו דרוסה כי לא אמרו כל שלמעלה מהזאב וכו' אלא כל הדורסים שלמעלה מן הזאב ולא הוצרכו להוציא מץ הכלל סוס ופרד וכדומה להם שהם אינם ממין הדורסים ולא דברו חז"ל אלא באותם שהם דורסים ומ"מ לפעמים אין ארס שלהם מזיק ע"כ הוצרכו להעיד כל שלמעלה מהזאב ודורס אותו הדורס ארס שלו מזיק והוציאו הכלב אפשר ראו בו סימני דריסה ברגליו והעידו שאין לו ארס ופליגי רשב"א ורא"ש בדוב ונמר הואיל והוא שכול כמ"ש הם ז"ל בביאור: -

373

שע״דוהתימה כי נחש שהוא ארסיי יותר מכל בעלי חיים ויש ממנו כקורת בית הבד שהוא גדול מכולן ומשמע שאם הטיל ארס מ"מ אין אותן בעלי חיים טריפה ורק משום סכנת נפשות אסרו ואלו עבר אדם ואכלו והתרו בו משום טריפה פטור והוא תימא ומסתמא קבלו חז"ל אי בדרו לי' סמא חי' משא"כ כשנדרס מהדורסים וכלל אמרו אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא וה"ה נשיכת הפה דלא כמבואר במתני' הכתה חולדה על ראשה והני עכברי רשיעי דקייצי בשיני רשעים אבל דריסת רגל לא ראינו ולא שמענו גם מה דפשיט לי' דחולדה (וויזלע) קטן מעכבר כאשר ראה מאיזה לועזים החולד והעכבר לדעתי חולדה שהוזכרה בדריסה איננה מין שרץ אלא מין חי' כבמשנה ה' פ"ח דכלאים ומ"מ עוף הנשוך על ראשו עד שפוך עליו דם וקרעו באותו מקום ונטל כרבלתו צריך לבדוק בעצם המוח אם לא שברו ונקבו והמורה אשר הורה להשהותו יב"ח לא טוב הורה ואחריות דאחריני לא בעינא לקבולי אם ירצה להראות לו מכתבי זה הרשות בידו ואחתום בכל חותמי ברכות: -

374

שע״הנועמו הגיעני לנכון ואימא לי' איזה גופא דעובדא מחו' הנגיד ציוה לשאלני אודות בישול שכר בברייהויז שלו ביום ש"ק והשואל אחר שהאריך בדין הנ"ל כ' בשולי יריעה אודות המורה שהורה להשהות עוף נשיכת העכבר יב"ח ונתן אמתלא כי דברי רמ"א סי' נ"ז הוא מנהג במדינת פולין. ולא האמנתי שיצאו הדברים מפה שום מורה הוראה בישראל רק שהוא רק דרך פלפול שהיה לו להשואל עם לומדים כנהוג ועתה כ' פר"מ שהוא המורה וכי נשיכת עכבר הנ"ל אינה דרוסה ולחומרא בעלמא ציוה להשהותו ושכבר יצא הוראה מאביו הגאון זצ"ל להשהות ס' דרוסה יב"ח כי המנהג שכ' רמ"א אינו במדינתנו וראיי' שאל"כ לחנם נתחבטו הפוסקים בשיעור יב"ח אי חודש העיבור בכלל או לא הרי אנו אין לנו להשהות כלל אע"כ אין הדין נוהג בינינו אלא במדינתו של רמ"א אלו דבריו: -

375

שע״ובקראי הדברים עמדתי מרעיד אם יצאו הדברים מפה זקן מורה הוראה בן גדולי עולם האמנם אמת הדבר כי עכבר אינו דורס ואין זה צריך לפנים אך נשיכתו במקום גלגולת וקרע כרבלתו לגמרי צריך בדיקה במקום עצם וקרום של מוח וחמור מדרוסה דבספק דרוסה איכא מאן דלא חש לספק דרוסה אבל הכא פשיטא דצריכה למבדקה והיינו הכתה חולדה דתנן במתני' ורב גופיה דלא חשש לספק דרוסה מ"מ בהכתה חולדה על ראשה אמרי' בחולין נ"ו ע"א רב ושמואל ולוי בדק ליה וכו': -

376

שע״זוהנה הרב"י תמוה לכאורה דפסק כיחידאה כהרשב"א דלא חיישי' לתקלה בעוף א' כ"א בהרבה עופות דוקא ושביק דברי הגה' מיי' וסמ"ק וכלבו והמרדכי פ"ב דחולין בשם מהר"ף דכולהו ס"ל בשיהוי בשחיטה בכל שהוא אסור להשהותו משום תקלה אפילו בעוף יחידי והרב"י בעצמו מייתי דעתם בלי שום חולק בסי' כ"ג בסופו והנה דברי רשב"א גופי' תמוהים הרבה דמחלק בין א' להרבה כבר הרבה להקשות עליהם בפר"ח סימן נ"ז מסוגיות טובא ואני מוסיף בביצה בסוגיא דטבילת כלים חוששין שמא ישהא אפי' בכלי א' ובפ' ג"ה בסוגיא דמכריזין קפיד שמואל למה תשהא איסורא וההוא פינכא דתברא ר' אמי כ' הפוסקים בסי' ס"ט משום תקלה וע"כ לתרץ הרשב"א צ"ל כמ"ש פרי תואר דרשב"א גופיה ס"ל להקל בספק דרוסה דאיכא בלא"ה מאן דלא חייש כלל לספק דרוסה משו"ה הקיל הרשב"א נמצא לפ"ז י"ל הרב"י ס"ל דהמרדכי וכל הני פוסקי' וכו' דלעיל לא אמרו אלא בשיהוי בשחיטה ולא בספק דרוסה ומשו"ה פסק כרשב"א והרמ"א לא ס"ל לחלק ופסק כרוב הפוסקים הנ"ל: -

377

שע״חדאדרבה כל דקיל איסורא טפי איכא למיחש לתקלה ובמנחת יעקב כלל ד' סק"ו הקשה דבבשר חיישינן אפי' לזמן מועט שלא להשהותו לכתחלה ג' ימים בלא מליחה ותי' בודאי איסור חיישינן אפי' לזמן מועט משא"כ דרוסה הוה ספק איסור והוה בזמן מועט ס"ס משא"כ יב"ח הוה קרוב לודאי שיכשל בה יע"ש: -

378

שע״טוהשתא נידון שלפנינו שנשכה העכבר שנקרא (ראטץ) על ראשה מקום שעושה אותה טריפה דגריע מספק דרוסה אפשר גם הרשב"א מודה דחיישינן לתקלה אפי' באחד ואפי' לזמן מועט ואין לו על מה נסמוך כלל ומכשול נמי איכא להשהותו יב"ח:

379

ש״פומ"ש והעיד על אביו הגאון זצ"ל שהורה בספק דרוסה כהמחבר להשהותו יב"ח אני אומר השומע שמע וטעה כי אולי היה לו עוד צדדים הרבה להקל אבל זולת זה מאן ספון מאן חשוב לבוא אחרי הרמ"א בשגם הפר"ח שהוא מרא דארעא דישראל שכל מנהגם עפ"י הרב"י פסק דלא כוותי' ניקום אנן ונימא הרמ"א העיד על מדינתו בפולין חס לי' למימר הכי אם בהלכה קבועה כן יאמר מה יאמר בדברים שהם באמת רק מנהגן של ישראל יאמר הרמ"א כוון על פולין ויתן יד לפריצי עמינו שיעמידו חזון ומקלם יגיד להם להרוס הרבה שרשי מנהגי הש"ע שהם כקוצים בעיניהם בלא"ה ופר"מ כ' דבז"הז איכא למיחש לכבוד התורה טפי יפה כ' ומכש"כ דאיכא למיחש לכבודו של רמ"א טפי: -

380

שפ״אומ"ש והוכיח שאין מנהג זה במדינתינ:ו מדהטריחו האחרונים אי חודש עיבור בכלל יב"ח או לא יש לתמוה א"כ הרי עכ"פ בפולין נוהגים כהרמ"א א"כ לדדהו תיקשי למאי הטריחו הפוסקים בשיעור יב"ח ואם יאמר נא לבני מדינתינו כתבו כן גם אנחנו נאמר לבני ספרד שנוהגים כהרב"י כתבוהו אבל מעיקרא לק"מ דעכ"פ נ"מ בעבר ושהה או שנודע ספק הטריפות אחר יב"ח וכדומה או שהה ביד גוי דאלת"ה נימא כן בכל הני אמוראי דיהבי שיעורא לטריפה יב"ח בחולין נ"ז ע"ב כולהו לא חיישי לתקלה דאל"ה למה להו דיהבי סימנא ואי אינהו כולהי לא חיישי לתקלה הוה לן למפסק כוותי' אע"כ נ"מ כנ"ל ומיהו ר"ש בן חלפתא התם דעשה לתרנגולים דילי' שפופרת של קנה אי ס"ל דחיישינן לתקלה קשה איך השהה אותו ואולי ס"ל טריפות הניכר לעין כל כמו שמוטת ירך ל"ח ודוחק:

381

שפ״בבהא סלקינין דאות' התרנגול שנשכה (ראטץ) על ראשה עד שהסיר כרבלתה אין להשהות יב"ח אלא לשוחטו מיד ולבדוק עצם הגלגולת שבזה גם אנו בקיאין ואם ניקב העצם איכא למיחש לקרום ובהא אין אנו בקיאין ומיהו נפלי' ברב רבתא במ"ש הרשב"א בתה"א ומייתי לי' הטור סי' נ"ז דבעי בדיקה מיד שנולד הספק אבל אחר זמן חיישי' שמא הבריא יע"ש והסכים כן הב"י והב"ח ואולי הכא לא חיישינן לעצם שמא נתרפא כל כך מהרה דעצם קשה הוא וצ"ע: - והנני אוהבו כמאז ומקדם והאמת אהוב יותר הכ"ד החותם בחותמי ברכות: - פ"ב יום ב' טוב א"ר תקע"ה לפ"ק:

382

שפ״גשלום וכל טוב לתלמידי הרבני המופלג מוה' הרש ליב נ"י:

383

שפ״דגי"ה הגיעני נפשך בשאלתך נידון מעשה בזאב שנכנס בעדר של רועה שהי' רועה מאתים צאן של שר אחד וחמשים של יהודי וראו כן ב' יהודים שהיו ביער כשקפץ הזאב על אחד והצילו הרועה וגרש הזאב מן העדר וטרם שנודע ליהודי בעל הצאן מעדותן של הישראלים לקח אחד מהצאן לשחיטה כי הוא טבח ושחט לנכרים והראה לו הרועה איך הצאן נחבל קצת בראשו ואמר שאירע לו כן מעשה הזאב והצילו הוא מיד הזאב והראה לו היהודי עוד שאר רושמים כיוצא בזה בשאר הגוף וא"ל אלו הרושמים מעקיצת קוצים שביער אבל זה שבראש הוא מהזאב שוב זמן מה אח"ז באו ב' הישראלים וספרו לבעל הצאן כנ"ל והם אמרו שמיד שלחו לו אגרת על ככה אלא שלא הגיע לידו ושאל מה יהיה מן הצאן הנותרות ומעלתך פלפל בזה אי להאמין לגוי מסל"ת להתיר ולומר שזה הנדרס: -

384

שפ״הלא אאריך כי אין פנאי להאריך ואומר מ"ש הגוי שנכנס הזאב והוא הציל אינו נאמן לאסור שאר הצאן ואף אותו הצאן עצמו מותר דכ"ש בחזקת היתר אין הגוי נאמן לאוסרו ומכ"ש שאומר הגוי ע"ד התפארות שהוא הציל מיד הזאב שאף בעדות נשים אינו נאמן להתיר בכה"ג מכ"ש בשאר איסורין ולאסור מה שהוא בחזקת היתר נמצא בשעה שסיפר הגוי טרם שהעידו ב' הישראלים היה כל הצאן בחזקת כשרות וכיון שהיו בחזקת היתר ובהיתרא שחט ישראל אחד מהם נמצא אח"כ כשבאו הישראלים והעידו אז כבר נשחט אחד ונאכל לגוי שלא נשאר דבר ממנו בעולם ולא אף טעם הבלוע בכלי שנידון עליו הרי הותרו כולם לאכול שנים שנים דהיינו שישחט שנים וימכור לכל א' חתיכה מזה וחתיכה מזה ועפר"ח סי' ק"י סס"ק ל"ג אך כל זה אם יעידו הישראלים שראו תחלת ביאת הזאב עד סופו שגרשו הרועה ולא קפץ אלא על אחד אבל אם לא יוכלו להעיד כן א"כ אם היה מקום צר הרי כולם בספק ומה יועיל פרישת אחד מהם אך נ"ל פשוט דיער אפי' מסובך באילנות הו"ל כמקום רחב בבקעה דיכולים להשמט בין האלנות ולא ישיגם ורק א' שראה שקפץ עליו חיישינן ואותו נתערב הדרן להנ"ל כיון שנשחט א' כולם מותרים שנים שנים וטוב להחליף חמשים שלו עם נכרי אחד אם אפשר בלי הפסד מרובה כנלע"ד ופשוט כ"ד א"נ: - משה"ק סופר מפפד"מ.

385

שפ״ושוכ"ט לתלמידי הרבני המופלג מו"ה ליב נ"י ליטש: -

386

שפ״זע"ד בהמה של ספק טרפה שהשכינה הישראל לגוי על יב"ח אי שרי או איכא למיחש לתקלה הנה המחבר בש"ע י"ד ססי' נ"ז סתם כרש"י חולין נ"ג ע"ב ורשב"א דלא חיישי' לתקלה אלא בשרקפא דס' דרוסות וכיוצא בה דאיכא הרבה אבל בא' לא חיישי' לתקלה והפר"ח שפך סוללה מכמה סוגיו' ועמג"א בסי' תס"ז דאפי' בביצה א' ספק טרפה חיישי' לתקלה ולק"מ דלא מצינו חשש תקלה בכל המקומות שהביא אלא בדבר שאפשר להכשל בי' בעינא כמו שהיא באכילה או בהנאה ומעילה וחיישי' שישכח לשעתו ויכשל אבל ס' טרפה דבעי' שישחט ויתקן ואדהכי והכי מידכר דכיר לא מצינו חשש תקלה לולי דאמרה שמואל בשרקפא ואין לך בו אלא חידושו בהרבה אבל בא' לא והא דלא זבני' א' א' לכמה ישראלי' משום דאסו' לעשות סחורה בנבלות וטרפות וה"ה בספיקיהן ונהי דגבי בעליו הוה נזדמנו לו אבל ישראל לא יקנה ס' טריפה והא דלא השאיר א' לעצמו לא פלוג רבנן כיון שהיו הרבה ונאסרו אין להתיר אפי' א' אבל אי לא נולד אלא בא' י"ל דשרי וא"ש שיטת רש"י ורשב"א: -

387

שפ״חמ"מ רמ"א פסק כמרדכי מהגה' מיי' לחוש אפי' בא' שלא ימכרנו לגוי בלתי שימיתם תחלה ומי יבוא אחרי הכרעת רמ"א להקל ח"ו אך בנידון שלפנינו אם הרהנו אצל הגוי וקבע לו זמן אחר יב"ח באופן שאין הגוי יכול למכור עד אחר יב"ח וליכא למיחש שהישראל יפדנו קודם דכיון דלא התרת אלא ע"י משכון זכור הוא שלא לפדות לאכילה מיד ואם לפדות לשומרה לאח"ז ובין כך יטעה ויאכלנו מי פתי יסור לפדות ס"ט שמא תמות אצלו הלא טוב לו להניח אצל הגוי עד כלות יב"ח ולדרכים רחוקים שלא הוזכרו בפוסקים אין לחוש וכדאי הכרעת המחבר לסמוך עליו במשכון עכ"פ הנלע"ד כתבתי - פ"ב יום ה' ג' שבט תקבץ לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

388

שפ״טשלום ושי"ט לתלמידי הרבני החריף המופלג מה"ו גדליה נ"י.

389

ש״צגי"ה הגיעני נידון שלוש מאות ושבעים צאן שבבקר השכם בא הרועה אל החצר מצא ג' מומתים והרביעי נאכל חציו ועוד י"ג נפצעים והשאר לא ניכר בהם דבר ועוד י"ז צאן שבודאי לא היו בספק נתערבו אחר כך בהספיקות הנ"ל ונפשו היפה בשאלתו מה משפט הצאן וחלביהן להצילו בהפסד מרובה כזה: -

390

שצ״איומא קא גרים שלא להאריך גם מכותלי כתבו ניכר שכבר צלל במים אדירים וכוון ההלכה אל האמת שאין להתיר הצאנים תחת זה ישראל דחיישי' לתקלה ומ"ש מעלתו לרש"י דכ' דחיישי' אתי למיכל מיניהו והני אינם עומדים כ"א לחליבה ולגדל תמהתי אפי' נפרש כפשוטו דוקא שמא אתי למיכל מבשריהו ולא מחלב אלא דוקא אכילת בשרם חיישי' אם נשתבש ונפרש כן וכי אלו הצאן אינם ראוים לאכילה בתמי' אינם עומדים לכך ומ"מ אם יזדמן לו קונה או אקלעי לי' אורחים יעשה להם גדי או טלה ועוד מה"ת לא נחוש למכשול חלב שעומדת לכך אדרבה הוא חמיר טפי ובמק"א כתבתי [עיין סי' ס"א] ליישב קו' פר"ח על הבית יוסף דהפר"ח שפך סוללה על הרב"י דנמשך אחר לשון רש"י בשרקפי דס' דרוסות דדוקא בהרבה חיישי' לתקלה ולא בא' וקשה מכמה מקומות דאפי' בביצה א' חיישינן וכמ"ש מג"א רסי' תס"ז ואמרתי די"ל דס"ל לרש"י לחלק דתקלה אינה אלא מחשש שכחה וטעות וי"ל דבר הצריך שחיטה ותקון אדהכי והכי מדכר דכיר ולא חששו אא"כ יש הרבה אבל בביצה דראוי' לאכילה בעינא חיישי' אפי' בא' נמצא רש"י נמי לא אמר אלא דעופות או בהמות זכרים אבל היכי דאיכא בצים וחלב מודה רש"י כן י"ל יהיה איך שיהיה אין להתיר כאן דאיכא טובא וגם חולבות: -

391

שצ״בושם התרתי להרהן אצל הגוי במשכנתא או למוכרו לגוי שאם לא יתן המעות אחר יב"ח בטל המקח ואפי' למפרע אע"ג גבי חמץ כה"ג לא מהני דנמצא אם יפרע להגוי אחר הפסח ה"ל חמצו של ישראל אבל הכא לא איכפת לן אם הוא של גוי או של ישראל רק ששניהם אינם רשאים לאוכלם או למוכרם יהיה ע"י איזה תחבולה שיהיה באופן שלא תבוא תקלה והכא כיון ששניהם אינם רשאים א' מהן עד אחר יב"ח ויד ישראל מסולק מהם לגמרי אלא שמשועבדים לו על חובו א"כ לית כאן תקלה ושרי': -

392

שצ״גאך צריך לעיין מה לעשות בחלב באותן הימים הנה בתשו' מהרמ"ל סי' ק"ד הוה עובדא שר א' היה לו ג' מאות צאן ונהרגו מהם הרבה ונפצעו מהם לערך ט"ו ואותן הופרשו כולם והנשארים בספק חכר יהודי מן השר החלב לגבן והורה הואיל שיש שם גם ארבעים פרות ואומרים העולם פרה א' חולבת כמו עשרה כבשים וכ' שם בודאי לא פגעו הזאבים ברובם אע"ג שלפני זה כ' וז"ל מדהומתו כ"כ ניחוש שהיו כמה זאבים מ"מ כ' מסתמא לא פגעו ביותר מערך עשרים או שלשים וא"כ חלב בטל בס' ואי משום ביטול אי' לכתחלה כיון שנעשית ע"י גוי פועל של השר ויהודי רק עומד על גבו לשומר ושוב נוטל הגבינות שחכר יש להתיר משום הפ"מ אלו דבריו ז"ל: -

393

שצ״דולכאורה הם תמוהים מה ששיער שדרסו הזאבים עוד עשרים כבשים וא"כ בעינן י"ב מאות כבשים שיהיה ס' נגד כ' וכל הצאן לא היה אלא ג' מאות ומ' פרות נחשב כל פרה לעשרה כבשים יהיה ד' מאות צירוף הכל עולה לשבע מאות ואין כאן ס' דאנן בעי' י"ב מאות ואפשר הכא בעינן ס' מדינא דחלב וגבינה מחלב פרה הוה אינו מינו בטעמא עם חלב וגבינות כבשים מיהו לזה י"ל סלק שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו וסגי ברובא שוב הוה שיעור ס' דרבנן בעלמא אבל קושי' ראשונה קשה דליכא ס' וצ"ל דס"ל למהרמ"ל דכבשים הנדרסים המתנוונים והולכים למות חלבם מועט ולפי שהוא דרבנן דיינינן כנשפך ושיער באומד שעשרים נדרסים בטלים בשבעה מאות בריאים כצ"ל ליישב דברי הגאון דלא לשוי' טועה ח"ו: -

394

שצ״הוכיון שזכינו לדין נבוא לנדון שלפנינו ונאמר דכאן בודאי לא הי' יתר מזאב א' דאלו היו ב' זאבים ומכ"ש יותר לא היו משיירי' חצי כבש שאכל חצי והניח חצי דמה יש זה ליתן לפני ב' או ג' זאבים אע"כ לא היה שם אלא א' ואם מהרמ"ל ז"ל שיער במין שאינו מינו החמור לפי אומד דכמה זאבים דרסו עוד עשרים אחר שפצעו ט"ו נאמר זאב אחד אחר י"ז לא פגע אלא עוד בד' או ה' ומהרמ"ל שיער עשרים דרוסות בז' מאות בריאות שיעלה לס' כיון שחלב הדרוסות מועט אנן במב"מ דקיל נשער ה' דרוסות בשלש מאות וחמשים בריאות הנותרות שיהיה חלבם ס' נגד חלב הדרוסות אם נניח שהיו דרוסות בשגם שהוא ספק ויפה כ' מעלתו שכ' ש"כ ססי' קי"ד לענין כרכום כיון דאיכא ספיקא אם יש כאן אי' כלל מותר לבטל לכתחלה בס' ועוד כיון שכבר נמכרו לגוי בקנין גמור על תנאי הנ"ל הו"ל הביטול בשל גוי כמ"ש המהרמ"ל ושוב יחכור מעלתו החלב מן הגוי הקונה אחר שכבר נתבטל ועיי' עוד בכללי ס"ס שבש"כ סי' ק"י אות י"ט ד"ה ואין להקשות וכו' עש זהו מה שנלע"ד להקל בהפ"מ כזה וישמח בחג המצות בדיצות הכ"ד א"נ: - פ"ב נגהי ליום ב' י"ב ניסן תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

395

שצ״ושלום להרב המא"הג חו"ש כמו"ה משה ני' אב"ד דק"ק מארטין וגליל טארץ יע"א: -

396

שצ״זיקרתו הגיעני נידון צאן שנכנס מזיק ביניהם והומתו ששה ושנים מאותן המומתים נאכל מכל א' קצת ושארי נמצאים שלימים וטובים בלי שום חבלה ונזק וההפסד מרובה ומעלתו פתח פתח להיתרא. א', דבד"ה חולק על רשב"א וס"ל לא אזלי' בתר מצוי להחמיר ותלי' בכלבא, ב', שהיה קצת פרצה בחצר וגדר נמוך שהיו יכולים לברוח ולהציל עצמן, ג', כיון שהמיתו ששה י"ל נח רוגזיה ולבסוף קאמר מעלתו אולי נכבשינהו וניניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש: -

397

שצ״חמ"ש מרובא פריש מאיזה רוב הא כולם בספק וקיי"ל אם א' נתערב ופריש מרובא עכ"פ שנים האחרונים אסורים והכא כמה נשאר באחרונה לאיסור לא ידענו כמה נכנס בספק: -

398

שצ״טמ"ש כיון שהומתו נח רוגזי' ונתלה בלשון רש"י שכ' קטע רישי' דחד מינייהו נח רוגזיה בה"ני משמע שהומתו רבים במח"כ טעות נזדקר ליה בלשון רש"י וצ"ל נח רוגזיה בהכ"י וכן הוא ברש"י שברי"ף והוא פשוט דאין דרך רש"י להוסיף על לשון הש"ס אבל מ"מ אמת נכון הדבר מסברת חוץ דאפי' הומתו רבים הותרו כולם ובתנאי שהומתו לפני הדורס אבל אם פצעם ואח"כ מתו והדורס לא ראה נקמתו לא מהני ובזה מיישב צ"צ לשון האו"ה ואמת נכון הוא ובנידון שלפנינו שנים שנאכל מהם הומתו לפני הדורסים אבל אינך נמצאו נשוכים במקום סימנים ומאן לימא: שמתו בפני הדורס: -

399

ת׳מ"ש שהיה פרצה בחצר היינו מקום הגדר נמוך שהיו יכולים לברוח היינו ע"י הדחק להיות מטפס ועולה. קשה לסמוך על זה נהי מחמת אימת המזיק היו מטפסים ועולים על הגדר במקום שהוא נמוך אבל אם היה כן איך חזרו לחצר אח"כ כי אין דרכם לכנוס בפרצה דחוקה ולהעלות ע"י גדר על מגן: -

400

ת״אאך מ"ש מעלתו בפלוגתת רשב"א והרא"ה בתולין במצוי מזה נדבר אי"ה כי פר"מ במ"חכ לא חזי שפיר הנה הרשב"א בתה"א כ' יען א"ר אשי מי לא א"ר ס' כלבא ס' שונר' אימר כלבא ה"נ ספק קני' ס' שונרא אימר קני' דה"פ דאי לא היה בפנינו קני' ושונרא היה תלי' במה דשכיח ואי שונרא שכיח טפי מקני' במקום הזה וכן שונרא טפי מכלבא הוה תלי' במצוי אבל כיון ששניהם לפנינו ולענין פציעה אין חילוק כי החיכוך בקני' שכיח כמו בשונרא וה"ה כלבא ושונרא ע"כ שרי' הא אם אינם לפנינו תלי' במה דשכיח טפי ושוב מייתי ראי' מבר אוזא דרבא וכ' דראייתו הוא רק למ"ד ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא לס' דרוסה יעיי"ש ר"ל אע"ג דלאידך שיטה ליכא ראיי' מ"מ כיון דראיי' לשיטה זו דס"ל דתלי' במצוי להחמיר א"כ בהא לא פליגי עיי' בפנים ויראה כן ומעלתו האריך לתלות זה ברש"י וריב"א ואיננו: -

401

ת״בובב"ה פליג על רשב"א בסברא דס"ל שונרא עלולה יותר מקני' וכלבא וא"כ כששניהם בפניהם נמי שונרא מצוי טפי אפ"ה אזלינן להקל בדרוסה: -

402

ת״גובמתני' דמס' מכשירי' תינוק שנמצא בעיר שישראלים וגוים דרים שם ומייתי ליה ספ"ק דכתובות פליגי לרבנן אזלי' בתר רוב גברי ור"י אזיל בתר רוב משליכים ויע"ש ברע"ב ותי"ט וקיי"ל כרבנן ובסוגי' דראוהו מדברת דאזיל ר"ג בתר סברא אשה מזנה בודקת ומזנה אפי' נגד רוב פסולים משום שמצוי יותר שהאשה בודקת ואינה שומעת לפסול נוטה קצת לסברת ר"י דאזיל בתר רוב משליכים נגד רוב גברי אבל ז"א התם משום צירוף אלים ליה ברי הוה הרוב כמע"מ ושוב יכריע סברת מצוי האשה שבודקת ומזנה והה"נ בעיר שמחצה על מחצה ישראלים וגוים מודה דאזלי' בתר רוב משליכים מיהו י"א התם טעמא דת"ק משום שנת בצורת [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סימן ט' י']: -

403

ת״דע"כ הכא בין לרשב"א בין לרא"ה לא פליגי דאזיל בתר רוב גברי ואי הוה שוה בשוה אזלינן בתר טבע הענין והכא בדרוסה פליגי לרשב"א ס"ל דרוסה הוה ככל אי' דעלמא ורא"ה ס"ל להקל בדרוסה ופלוגתתם תלי' בסברא רשב"א ס"ל אין ס' לתלות יותר בשונרא מחיכוך קני' ונשיכות כלבים ע"כ תלה להקל אבל אי לא הי' לפנינו הי' הולכים אחר רוב אי רובקני' וכלבא במקום ההוא מותר ואי לאו אסור והרא"ה ס"ל אפי' שניהם לפנינו מ"מ מצוי דהשונרא דורס יותר ואפ"ה אזיל לקולא ש"מ לא אזיל בתר מצוי להחמיר בדרוסה וא"כ בנידון שלפנינו מותר ממ"נפ הא לא ראינו שום מזיק ודורס לפנינו א"כ להרא"ה דס"ל אפי' הי' לפנינו כלב וזאב שמצוי לדרוס מ"מ לא אזלי' בתר מצוי' להחמיר ולהרשב"א דאזלי' בתר מצוי ואי הי' כלב וזאב לפנינו הי' תלינן בזאב להחמיר מ"מ כיון שאין לפנינו תולי' ברוב כלבים המצויים בשכונתינו ביישוב יותר הרבה מזאבים וכת"ק דר' יהודה דאזיל בתר רוב גברא ולא בתר טבע הענין נמצא דיש להתיר בהפ"מ: -

404

ת״המ"מ קשה לסמוך ע"ז לבד הנה הטור סתר עצמו דבסי' נ"ז פסק בס' דרוסה כר"ת דנכבשינהו וניידי וכ"כ ביש"ש דבדרוסה בלא"ה יש להקל מכמה ספיקות סמך הטור על ר"ת משא"כ בסי' ק"י ומה שנדחק שמה הגאון מוה' שכנא בהגה' רמ"א היינו משום שהטור פסק גם באו"ב כר"ת והתם ליכא לשנוי' הכי עיי"ש: -

405

ת״ונמצא י"ל הכא נכבשינהו וניידו אך שנים אחרונים אסורים ולא ידענו כמה יען בלא"ה יש לנו היתר דלעיל בואו ונסמוך על הגאון בתשו' מהרמ"ל ז"ל בתשו' סי' ק"ד ששיער שנכנסו ג' זאבים וכו' למרבי' הצאן ומצא ט"ו מתים ואמר מסתמא לא פגעו בכולן ונאמר שפגעו בשלשים וע"ז שיער החלב לבטל בס' בחלב פרות עי"ש - והואיל ונפיק מפומי' דגברא רבה לא יאונה לו כל און הרי שיער לג' זאבים שהמיתו לפנינו ט"ו יהיב להו עוד שלשים מגיע לכל א' ט"ו והנה בנידון שלפנינו שאכלו משנים מכל א' קצת על כרחך הי' כאן ב' זאבים כל א' אכל משלו דאלו זאב א' מ"ט לא אכל הכל מאחד אע"כ ב' הי' והמיתו ששה מגיע לכל א' עוד י"ב נמצא הספק על כ"ד ואם נכבשינהו ונידינהו ישאר באחרונה מ"ח שהם ב"פ כ"ד וא' יותר יותרו א' לא' הנפרשים וטוב למכור לנכרי מ"ח מהצאן אשר ישאר באחרונה יהי' איזה שיהי' באופן שא"א ליטול מהם שהרי נמכרים הם להגוי וחלילה ללמוד מזה למקום אחר שאמרו שנים האחרונים אסורים כי אין לנו לחדש המצאות להקל אך הכא בלא"ה יש צדדים להקל נ"ל כנ"ל: -

406

ת״זויען הוא הפ"מ נכנסתי בפרצה דחוקה ואחתום בברכה א"נ. פ"ב עש"ק כ"ט למב"י תקצ"ד לפ"ק - משה"ק סופר מפפ"דמ.

407

ת״חשלום וכל טוב ושמחת י"ט לידידי הרב המופלג ומופלא בתורה כש"ת מוה' שלמה זלמן ני' אב"ד דק"ק מארגיטין: -

408

ת״טגי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידון עדר צאן מאה ושלשים עמדו בחצר סמוך לבית מוקף מחיצות לערך כ' אמות אורך וח' רוחב ובין השמשות הרגישו בני הבית קירקור הצאן יצאו ושאלו לנכרי הרועה מה קול הצאן הזה ואמר שהי' זאב בעדר ופצע צאן א' והוא גרשו מיד במקל ולא נגע בשארי הצאן ולמחר מצאו אחד הנפצע ועתה שאל השואל מה דינם של שארי הצאן עכ"ל השאלה: -

409

ת״יופלפל מעלתו אי גוי מסל"ת נאמן בדרבנן ואתחזק אי' והוכיח שאינו נאמן מריש פסחים ד' הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' אשה אפי' קטן ופריך מ"ט מהימני והוקשה למעלתו וכי לא ידע דבדיקת חמץ דרבנן אלא הוה ס"ל דאיתחזק איסור' ואכתי קשה לוקמא במסל"ת ש"מ בדרבנן ואתחזק איסורא לא מהני מסל"ת וכהש"ך סי' ס"ט סקמ"ב ודלא כפר"ח והכא נהי דלא דרס אלא מיעוט ונתבטלו ברוב ושוב הוה דרבנן מ"מ איתחזק דבהמה בחיי' בחזקת אי' עומדת שאינה זבוחה ולא מהימן גוי מסל"ת ואסורים רק יש להסתפק אי מותר למוכרם לגוי אלו דבריו: -

410

תי״אמה שהוכיח מגמ' לא נ"ל דלא הו"מל דאיירי במסל"ת דא"כ מאי הכל נאמנים אפי' נשים פי' לא מיבעי' ע"א כשר אלא אפי' נשים ובעד כשר עדיף מתכוון להעיד ממסל"ת ובעד שאינו כשר ההיפוך כמבואר במתניתין סוף יבמות וא"כ לא שייך לומר במס"לת הכל כשרים אעד כשר ובלא"ה לא זו הדרך ומ"ש דהוה מסל"ת זה תימה ע"י שאלה אינו מסל"ת ומכ"ש הכא דאמר להשביח עצמו וגבורתו שגירש הזאב ולא נגע בכל הצאן ומ"ש בהמה בחזק' אי' עומדת חלילה רוב בהמות כשרים ובחזקת היתר עומדת אך בחזקת שאינו זבות ע"כ אם נולד הספק טריפות בחיים טרם שיצאה מחזקת שאינה זבוחה אע"ג דלענין טרפות בחזקת כשרות עומדת מ"מ כשתשחט ורוצים להוציאה מחזקת שאינה זבוחה כבר יש בה ספק דרוסה ומתחזקת מאיסור לאיסור והוא פלוגתת הפוסקים בסי' נו"ן והוא מתוס' ריש פא"ט וביבמות ל' ע"ב ועיין ר"ן כאן גבי דרוסה ואין כאן מקומו דעל הצאן הנפצע שיצאה מחזקתה אין אנו דנים רק על הנותרים דלא נמצא בהו ריעותא - ונחזי אנן פא"ט נ"ג ע"ב ס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא איכא ג' שיטות לרש"י פ' השוחט מ"ג ע"ב לעולם לא תלי' בדורס כלל וכלל וכדאתא לקמן נפצע תלי' בקני' וכלבא ולתוס' מחמירינין דוקא היכא דליכא קמן מידי אבל אי איכא שונרא קמן תלי' להחמיר אבל מודו כי ליכא קמן מידי תלי' להקל: -

411

תי״בורשב"א מחמיר יותר דוקא כי איכא כלבא לקמן אבל כי ליכא שום מידי תלי' במצוי בין להקל ובין להחמיר וכ' שכן דעת הרמב"ם ואמנם בחי' הרשב"א פי' דהיכי דליכא מידי תלי' בחתול דמצוי טפי בבית וכן בתה"א ורמב"ם ספ"ה הכל מיירי בעוף דס' שונרא שכיח טפי בביתא אבל בבהמה דס' כלבא ספק זאב וארי בוודאי כלבא מצוי טפי בבית ותימה דבלשון המחבר בש"ע לא נזהר מזה והרא"ה בבד"ה והר"ן ס"ל דלעולם לא חיישי' לדריסה כלל דדריסה מילתא אחריתי הוא ע"ש: -

412

תי״גנמצא לולי דברי הגוי ושמענו מקרקרים ומצאנו א' נפצע ולא ראינו בעל חי נכנס ולא יוצא לכל הפוסקים הנ"ל מותר אפילו אותו הנפצע באכילה דתלינן במצוי בבית ואין זאב וארי מצוי בבית ולרוב הפוסקים אפילו בלא טעם דמצויים כלבים בבית בלאה"נ מותר מיהו לא נשאלנו על הפצוע רק על שלימי' ופשיטא שמותרים אפי' בלא תערובות מכ"ש שודאי לא נגע אלא במיעוט ונתערבו בכמה פעמים כיוצא בהם וליכא אלא אי' דרבנן דבע"ח לא בטילי ופשיטא יותר מביעא בכותחא דמותרים ורק משום שהרועה אחר ששאלהו מה הי' השיב שזאב בא ופצע א' מהם והוא הבריחהו פשיטא דמעיקר הדין אין גוי נאמן לא לאיסור ולא להתיר ומכ"ש דאמר להשביח ולהתפאר איך שמר שמירה מעולה והבריח הדורס מן העדר וכל זה מבואר בפשיטות בש"ך סי' קכ"ז סוף סק"כ ואם מ"מ באנו להאמין להגוי שזה הי' הזאב אם כן נאמין לו ג"כ שלא נגע אלא בזה הנפצע והפה שאסר הוא הפה שהתיר כבמשנה בפ"ח דעדיות הובא בכתובות כ"ו ע"ב אם אתם מאמינים שהורהנה וכו': -

413

תי״דאבל אין לצרף לזה דעת הפוסקי' דבחצר רחב אפי' מוקף יש להקל דהאי חצר לאו רחב הוא למאה ושלשים צאנים דאורך כ' ורוחב ח' יש בתשבורת ק"ס אמות ואינו מגיע לצאן מקום אמה ורביע אבל אין צריך לזה מעיקר הדין אפי' לישראל מותר ואם רוצה להחמיר למוכרם לגוי זכור לטוב ואחתום בטוב א"נ: - פ"ב יום ב' יו"ד ניסן תקצ"ו לפ"ק:- משה"ק סופר מפפ"דמ:

414

תי״השלום רב להרב המופלא כבוד מהו' משה עלישטאבי נ"י:

415

תי״ונפשו בשאלתו אודות רועה ערל שאמר שנכנס זאב בחצר ובתוכו מאה צאן והמית א' ופצע א' והנשארים נמלטו וההוא אמר שבירידת הזאב לחצר מרעשו נפלה המחיצה של החצר ושאל השואל אם יש היתר לצאן הנותרות כי הוא הפ"מ ואפי' אם נתיר להשהותם יב"ח או עד עבור והולדה מ"מ שיהוי החלב הוא ג"כ הפ"מ:

416

תי״זהנה דין זה פשוט דאע"ג דקטע רישא דחד מיניהו מ"מ כיון שנפצע גם א' א"כ ממ"נ אי בתר דקטע רישי' דהך פצע את זה ונמלט מידו א"כ אזדא לי' כללא דנח רוגזי' וא"נ קודם שהרג זה פצע מ"מ אזדא ליה חזקה דאין הנדרס נמלט מיד הדורס וכולם בספק שמא נדרסו קודם וה"ל כולם ספק דרוסה ואסור אפי' להשהותם יב"ח וגם למוכרם לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל וכל זה מבואר ופשוט:

417

תי״חאך שריותא דהנך צאן נ"ל דהולך הוא קדמת אישור ג' סברות אשר תעבורנה לפנינו כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שפטו משפט הרועה והצאן והחצר, הנה אנחנו לא ראינו זאב שנכנס בין הצאן ורק מצאנו א' מת וא' נפצע ואי לא הי' הגוי לפנינו היינו אומרים ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וה"נ כיון שאין זאב לפנינו נוכל לתלות בסבה אחרת שאינו אוסר בדרוסה ודברי הגוי לא מעלים ולא מורידים כמוכח מההוא דערלה ועזקה ועיין ש"ך סי' קכ"ז סק"כ ואם נאמר שהימני' בעל הבית וסומך על דבריו א"כ אם נאמין לו שבא זאב נאמין לו נמי שנפלה המחיצה בכניסת הזאב והיה מקום רחב ובקעה פתוחה להצאן להמלט מיד ומותרים כולם כמ"ש בעל התרומה וסמ"ג ורשב"א ופסקו בטוש"ע ובבקעה כ"ע לא פליגי דמותרי' כולם אפי' יש מי שנפצע כמוכח ממ"ש ד"מ גבי ישב לו ציפורן בגבו של א' מהם ופשוט וא"כ ממ"נ אם נאמין לגוי דנכנס זאב נאמין נמי שהי' כר נרחב ומותרים כולם ודומה זה למשנה ב' פ"ח דעדיות אם מאמינים אתם שהורהנה כו' ומיירי בפסולי עדות כמ"ש תי"ט שם בשם ראבי"ה וה"נ דכוותי':

418

תי״טאלא שיש לפקפק תינח לדעת הסוברים דלעולם תלינן בכלבא כל שאין דורס לפנינו ומכ"ש להרא"ה שאפי' יש גם דורס לפנינו לעולם תלינן להקל אבל להרשב"א וסייעתו כל שאין ההיתר מצוי טפי תלינן להחמיר א"כ אפי' לא נאמר לן מהנכרי שנכנס זאב ומצאנו כבש א' נהרג וא' נפצע אפשר שהיה תול' בדורס שנכנס והיינו חוששין לכל הצאן וא"כ אזדא ליה ממ"נפ הנ"ל דאפי' לא נאמין לנכרי שנפרצה הכותל בשעת כניסת הזאב ולא נאמין נמי שנכנס זאב כלל מ"מ בלא דבריו נמי ניחוש לדורס שנכנס:

419

ת״כלזה נצטרף עוד היתר שני והוא דאפי' בלי פרצה בחומה ס"ל לרשב"א דחצר גופי' מיקרי מקום רחב אפילו בלא בקעה ואעפ"י שהרב"י נסתפק בלשון רשב"א מ"מ כל מעיין בצדק בלשון חידושי רשב"א וגם בלשון בעל התרומות בעצמו יראה שאין שום סברא להעמיס בלשונו ספיקו של ב"י וגם לא חלוקו של ב"ח לחלק בין עוף המעופף ובין בהמה אלא לעולם חצר מקרי מקום רחב וכן פסק משאות בנימין ויהיב שיעור' כל דלא מגיע לי' בחד שחי' כבריש פ' אין צדין וסתם חצר הכי הוא וכבר הארכתי בזה בראיות ברורות בתשו' א' זה שנתיים וכעת מצאתי רובם בתשו' מהר"ם לובלין וברוך שכוונתי ואין לי להאריך עתה כי לא באתי לסמוך עתה על זה בשגם דהש"ך סקכ"ד משוי לי' ספיקא דדינא ואמנם מ"מ כיון שהכותל פרוצה לפנינו א"כ דל דברי הרועה מהכא וה"ל ס"ס ספק שמא היתה פרוצה מיד וה"ל כבקעה דלכ"ע ה"ל מקום רחב ואת"ל נפרצה אח"כ מ"מ דלמא הלכה כרוב הפוסקים דאפילו חצר לחוד נמי מיקרי מקום רחב ויכול להתהפך שפיר כמובן מה תאמר שם אונס חד הוא שמא הגיע הזאב שמא לא הגיע אף אנן נאמר זה הוא מה שבקשנו שיהי' ספק על ספק לא על ושרי' וכ"כ הב"ח דהיתר מקום רחב הוא משום ס' על ס' לא על אלא דהכא אנו מסופקי' אם היה מקום רחב או לא והרווחנו בס"ס הזה שיהיה עכ"פ ס' על ס' לא על ושרי':

420

תכ״אואם מפני שאנו מדמים לא נעשה מעשה להתירם באכילה להדי' מיד אבל להשהותם יב"ח מבלי לחוש לתקלה נוכל לסמוך על הנ"ל לכאורה:

421

תכ״בונצרף לזה עוד היתר שלישי והוא כיון שלא ראינו זאב שנכנס כלל נהי דנתלה להחמיר בזאב מ"מ אין לנו לומר שנכנסו ב' או ג' זאבים ודי לנו לומר על צד ההכרח שנכנס זאב אחד והנה קיי"ל זאב א' אינו אונס מפני שהרועה יכול להציל וא"כ חזקה על הפועל שעשה פעולתו אעפ"י שהוא נכרי כיון שהוא שומר ממונה על כך וזה הוא אומנתו מסתמא הקדים ברועים ומקלות בכל מה דאפשר ומסתמא לא נשאר שם זאב אלא כשעה חדא ולא היה פנאי לדרוס כולם ולא רובם וסברא זו גם כן כתבו מהרמ"ל בתשו' בלי שום ראי' וסברא אלא מסתמא ע"ש ואולי הי' שם רועה ישראל שהעיד שלא נשאר שם זמן רב מ"מ נלע"ד פשוט מהנ"ל שלא הי' שם זמן רב ולא דרס רובם נמצא מן התורה בטלו הנדרסי' ברוב דמן התורה אפי' בעלי חיים בטילי ואינו אלא קבוע דרבנן ובמ"ש תוס' בב"מ גבי קפץ א' מן המנויין כבר הלכו בו נמושות אין כאן מקומו ומ"מ האמת כן הוא דליכא אי' דאורייתא וא"כ י"ל דלא מצינו חשש תקלה בש"ס להדי' בכה"ג דהא שרקפא דס' דרוסו' אפשר שהיו כולם בספק אבל היכי דאין כולם בספק אלא מיעוטא ובטלי ברובה מ"הת וא"נ משתלי ואכיל חד מיניהו בתוך יב"ח אין כאן אי' דאוריית' דרובם לא יאכל ע"י שגגה ותקלה א"כ מותר להשהות' יב"ח ומכ"ש ע"י צירוף כל היתרי' הנ"ל נ"ל בלי פקפוק להתיר שיהוי יב"ח ואי פריש מיניהו שלא בפני ישראל עד רובא מותרי' אותם שפירשו אפי' תוך יב"ח:

422

תכ״גוראיתי בתשוב' מהרמ"ל שיצא לדון להתיר אפי' החלב עפ"י הסברא הנ"ל שיחליבם בתוך כלי א' שתתבטל ולא חשש לביטול אי' לכתחלה ע"ש אלא שהוא ז"ל בא חשבון שיהיה ס' בחלב של היתר ואני אומר אבא שיער בס' ואני אשער להתיר אפילו רק ברובא כיון דיש כאן כל הני התרי' דלעיל שאפשר להתיר אפי' הצאן בעצמם ונהי דהצאן לא נתיר אפי' ע"י בטו' משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי מ"מ החלב יש להתיר לחלוב כל הצאן בכלי אחד והחלב שנתערב אינה דבר חשוב ובשגם שהוא הפ"מ ויש ג"כ עוד ס' שאפי' נאמר שיש עוד דרוסה דלמא איכ' ששים בחלבן של כשרים ואם יסכים עמי הגאון מהו' דוד נ"י אזי דרינא עמו כי היכי דלימטנא שיבי מכשורי הכ"ד הכותב בחפזון רב בלי עיון בשום ספר החותם בברכ'. פ"ב עש"ק ח"י תמוז תקעג"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

423

תכ״דשלום וכ"ט לי"נ הרבני המופלא ומופלג כבוד מהו' אברהם יוסף נ"י:

424

תכ״הנפשו היפה בשאלתו אודות ההוא תורא דערק לאגמא והשיגוהו רודפיו אינם נימולים והביאוהו לעיר קשור בד' רגליו מונח על השלי"טן והרודפים אומרים כי מתחלה ברדיפתם אותו נפל לארץ ועי"ז השיגוהו ועמד או העמידוהו והמתינו כמו שעה עד שהביאו השלי"טן מהעיר והובילוהו לבית המטבחיי' והשוחטי' לא נמלכו במורה הוראה ושחטוהו ומעלתו אסר את הבשר מטעם חשש נפולה וכתב בו ב' חששות א' נפולה ראשונה שנפל מעצמו שמא הי' מגבו' יו"ד טפחים וספק בדיקה להחמיר כי הרודפים א"נ אינם נאמנים לא להקל ולא להחמיר וזאת שנית מה שהפילוהו על השלי"טן קשור בד' רגליו ובהפילוהו אחרי' אסור אפילו פחות מיו"ד אלו דברי מעלתו הנה יפה הורה להחמיר ותבא עליו ברכה אבל המקיל לא הפסיד:

425

תכ״ואמת נכון דבעוף הנדרס ושהה מע"לע אמרינן דצריך בדיקה ואבעי' לן בביצה ל"ד ע"א אי מותר לשוחטו בי"ט וכתב הר"ן דהוי ספיקא דאורייתא לשוחטו ביום טוב ש"מ דס"ל להר"ן דעוף הנדרס בעי בדיקה מן התורה ובפרי מגדים י"ד סימן כ"ח רמז למ"ש שאגת אריה בתשובה בזה והוא דפליג על הר"ן אי ס"ד דהוה ס' דאורייתא מאי קמבעי' ליה אי מותר לשוחטו בי"ט מה"ת יהיה מותר לשוחטו בי"ט אע"כ הבדיקה היא רק מחומרא בעלמא ומבעי' לי' אי גם לשוחטו בי"ט חיישינן ואי משום שמחת י"ט לא החמירו אלו דבריו ואין הדברים האלו כדאי לחלוק על הר"ן ויש לדחות דלמא היא גופי' מבעיא ליה אי נימא מכיון שנדרס אע"פי שכבר שהה מע"לע מ"מ הרי כבר יצא מרוב בהמו' כשרות ושוב צריך בדיק' מן התורה וממילא אסור לשחטו בי"ט א"ד נהי דרובא ליכא שהרי יצא מהרוב שהרי נדרס מ"מ מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהי' בחזקת כשרות עד השתא והבדיקה אינו אלא לחומרא בעלמא דכל חזקה דלא אתי' מכח רובא ואיכא לברורי צריך לברורי מדרבנן מיהת וה"נ נהי דהכא ליכא חזקה מכח רובא דהרי נדרסה מ"מ כיון דעד שנדרסה היתה בחזקת כשרות מכח רובא והשתא נמי דנדרסה אוקמא אחזקה קמייתא דעדיין לא נטרפה וזו היא סברת הועוד י"ל דמייתי הרא"ש להתיר הגבינות פ"ק דחולין סימן י"ו ואלא לזאת החזקה שאינה רוב צריך לברורי מדרבנן היכי דאפשר לברורי ודוקא שארי בהמות דעלמא דחזקה דידהו אתי' מכח רובא לא בעי' לבדוק אחר י"ח טרפות כיון דאין חזקה מנגדתה וכמ"ש מג"א סי' תל"ז סק"ד משא"כ חזקה דלא אתיא מכח רובא בעי' ברור אפי' אין חזקה מנגדת וזה לשוני על גליון מג"א שלי סי' ח' סקי"א ע"ש במ"ש מג"א אך נ"ל דמ"מ חייב לבדקן משום דאין סומכים על החזקה במקום דיכול לבררו כמ"ש בי"ד סימן א' עכ"ל מג"א וכתבתי על הגליון אע"ג דהתם בא להוציא מחזקת איסור אמ"הח כמ"ש במג"א סי' תל"ז ע"ש מ"מ התם הוה רוב מצוים מומחים וכן גבי חמץ רוב בני אדם בודקים בתיהם ורובא עדיף מחזקת איסור ' ואפ"ה אמרי' דאותו עדיפות שיש לרובא על החזקה אינו מועיל לכתחלה היכי דאפשר לברורי והה"נ בציצית דליכא אלא חזקה ולא רובא צריך לברורי אפילו בלא חזקה המנגדתה משא"כ טרפות דרובא כשרים לא בעי' לברורי עכ"ל על הגליון שם:

426

תכ״זנחזור להנ"ל דבהא מסופק הש"ס אי עדיין נשאר חזקה להנדרס והבדיקה היא מדרבנן משום דאיכא לברורי ובי"ט שוחטין משום שמחת י"ט או דלמא כיון שנדרס לית ליה חזקה כלל וכסברא קמייתא דהרא"ש הנ"ל וכסתימת תוס' ריש נדה ד"ה דאיכא ריעותא מגופה ע"ש וא"כ הכא צריך בדיקה מן התורה ואין שוחטין בי"ט ויפה כתב הר"ן דאזלינן לחומרא בדאורייתא:

427

תכ״חועוד נ"ל אפי' להחולקים על הר"ן ופסקו לקולא וכמ"ש בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף ח' היינו בעוף הנדרס דחיותו מועט וכיון שכבר שהה מעת לעת קרוב לודאי שלא נתרסקו איבריו דאלא"ה לא הי' חי ורובא דעופות שנתרסקו איבריהם אינם חיים מע"לע וזה כיון שחי כ"כ יצא מן התורה מספק ריסוק והבדיקה היא מחומרא בעלמא אבל בבהמה שחיותה רב אפשר בעי בדיקה מן התורה אחר מע"לע וכדמוכח סוגי' דפ' התערובו' גבי דאיערב בנפולה ובהמה שיש בה חשש ריסוק איברים באמת י"ל דאין שוחטים בי"ט ובזה מיושב היטב סתירת הפסקי דינין בעגל הנולד בי"ט דבעי' הפריס ובעוף הנדרס מותר לשוחטו ביום טוב ונדחק בד"מ ביישוב קושי' זו כמו שכתב מגן אברהם סי' תצ"ח סק"יו ולהנ"ל ניחא. מכל מקום בהא סלקינן דבדיקת נפולה דבהמה אפילו שהתה הוא מחמת ספק דאורייתא ובדיעבד אסורה הבהמה:

428

תכ״טאיברא כל זה אחר דאיכא לפנינו חשש ריסוק אז הבדיקה היא מן התורה אבל כל זמן דליכא חשש ריסוק לפנינו כגון הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה תלינן שקפצה ולא נפלה ואמרי' כיון שקפצה אמדה נפשה אף ע"ג דליכא מידי למסרכי ולכאורה הדבר תמוה דהא סתמא מיירי אפילו גבוה הרבה מן הארץ נהי דאי הוה חזינן דקפצה מדעתה אמרי' אמדה נפשה ולא נימא דטעתה באומדנא אלא נימא אמדה ולא טעתה וקולא גדולה היא זו מ"מ כיון שלא ראינו שקפצה ולפי אומד הדעת א"א לקפוץ ממקום גבוה כזה הישר דליכא מידי למסרך א"כ ה"ל למימר בהיפוך בודאי לא מדעתה קפצה שהרי הבהמה אמדה נפשה ולפי אומדנא א"א לקפוץ כך ע"כ נפלה ונאסרה זה לא אמרי' משום שכ"כ מוקמי' אחזקת כשרות כל זמן דליכא ריעותא לפנינו ואע"ג דהעלה ש"ך סס"י נ"ח דבהחזירו' גנבי' כל דלא ברור לנו שהחזירוה כדינא ומחמת תשובה חיישינן דלמא מחמת יראה החזירוה ונפלה על צלעותי' וחיישי' ולא אמרי' נוקמא הבהמ' אחזק' י"ל התם היינו טעמא משום אדרבא אוקמי גנבי בחזקת רשעתם ולא עשו תשובה מעליותא והדר ה"ל תרי חזקות מתנגדות חזקת גנב לאיסור וחזקת בהמה להיתר ונהי חזקת בהמה אתיא מכח רובא ועדיף מ"מ צריך בדיקה כמ"ש לעיל וי"ל דעת הרוקח דכ' טעם אחר משום דס"ל גברא איתרעי בהמה לא אתרעי ואין להאריך כאן:

429

ת״למ"מ אמת נכון הדבר אם מצינו בהמה נפולה פשיטא דליכא למיחש כלל שנפלה בדרך שנאסרה אך מה שראינוהו מונח על השלי"טן ורגליו אסורות וכבולות ודוחק לתלות ולומר שמצאו הנכרים את הבהמה מונחים על הארץ וגררוהו כך על השלי"טן מבלי שהפילוהו אחרים זה קצת אינו מצוי ויותר לתלות במצוי שהם הפילוהו בכח על השלי"טן וכיון שכל רגליו כבולות ולית ליה מידי למסרך הוה חששא דאורייתא ובעינן בדיקה וכיון ששחטוהו כך בלא בדיקה יפה הורה לאיסור:

430

תל״אאך מה שיש לדון דבס' פרי תואר כ' בפשיטות דאפי' בהפילוהו אחרים נהי דיו"ד טפחים לא בעינן מ"מ ד' טפחים בעינן ובפרי מגדים כתב שלא ידע מנ"ל זה ולפע"ד הוציא כן מאו"ה שהביא בד"מ שכ' דמשום חשש נפילה נוהגים להשליך הבהמה על השרא"גין שהוא גבוה קצת מן הארץ ולשחוט עליו ע"ש וכן ראיתי נוהגים בפפ"דמ והדבר תמוה מה יועיל זה שהוא גבוה דבר מועט מן הארץ ועכ"פ הבהמה מושלכת בכח על השרא"גין ודוחק לומר דאו"ה מיירי באמת בגבוה מאוד כגובה הבהמה באופן שמניחים אותה בנחת כי אין לשונו משמע כן וגם החוש מכחיש אע"כ כל שגבוה קצת מן הארץ תו לא הוה ד' טפחים מרגלי' להשרא"גין וכפרי תואר הנ"ל ואם כן ה"נ דהפילוהו על השלי"טן דגבוה קצת מן הארץ הסומך על הא"וה ופרי תואר לא הפסיד בשגם דיש לתלות נמי שלא הפילו כלל רק גררוהו כך ממקום שכיבתה על הארץ אף על גב שכתבתי לעיל שסברא רחוקה היא מכל מקום חזי לאצטרופי באופן שאין להאשים השוחטים בזה ומכל מקום מעלתו דהחמיר תע"ב ואחתום בברכה כנפשו ונפש א"נ. פה פ"ב עש"ק תרומה ק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

431

תל״בשלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה דוד דייטש. נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ע"ח יע"א.

432

תל״גיקרת קדשו הגיעני על נכון אשר בדק לן מר במ"ש תוס' ר"פ אותו ואת בנו ד"ה ועוד כו' דלא ילפי' שור שור משבת היכי דאינו נוהג בטמאה כמו בשבת ופר"מ הקשה ממסכת כריתות דף ד' ע"א כל חלב שור ה"א נילף שור שור משבת או מסיני כו' והתם בחלב נמי אינו נוהג בטמאה ואפ"ה ה"א דילפינן משבת או מסיני וא"כ בא"וב נמי אלו דבריו דפח"ח:

433

תל״דולולי דהקשה מר קושי' זו הי' פשוט לי הא דחֵלב אינו נוהג בטמאה היינו מהאי קרא גופיה דכתיב שור וכשב ועז אבל אי הוה ילפי' משבת כי היכי דהוה ילפי' דנוהג בעוף אף ע"ג דאינו ראויה להקרבה ה"נ הוה ילפי' טמאה ואע"ג דכתיב חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ודרשי' בזבחים ס"ט ע"ב למעוטי טמאה שאין במינה טרפה התם לענין טהרה חלב טמאה אינו טהור עפרש"י שם ד"ה אלא האי טריפה כו' וכן מייתי ליה נמי הש"כ בי"ד סי' קי"ז סק"ד לענין היתר סחורה דחֵלב טמאה אסור לסחור בו אבל א"א למדרש כל שיש במינו טרפה לא תאכלוהו הא טמאה תאכלוהו הא עכ"פ אסור משום טמאה וכרת לא נזכר בהאי קרא דלמימר' למעוטי מכרת אתי אע"כ לא אתי האי קרא אלא לטמאות חלב טמאה ולאסור בסחורה אבל פיטור מכרת לא אתי' אלא משור כשב ועז ואי הוה ילפי' משבת ה"נ דהוה נוהג בטמאה משא"כ אותו ואת בנו דכתיב לא תשחטו ביום א' וזה לא שייך בטמאה א"כ ליכא למילף שור משבת זה הנל"עד:

434

תל״השבוע זו הראוני בס' מחנה לוי שהקשה ק' עצומה לכאורה אהמרדכי ביבמות פ' אלמנה סי' ס"ה דרבינו יקר ס"ל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת ונמצא ישראל אוכל תרומה יע"ש וא"כ ק' מש"ס דע"ז ט"ו ע"א ואי ס"ד שכירות קני' וכו' יע"ש ומאי קושי' הא טעמא משום דישראל יאכל הפרה שנתפטמה מתרומ' ולע"ד לק"מ ולא נתכוון ר' יקר מעולם שיהיה אסור לישראל לאכול פרה שנתפטמה מתרומה ויעיי' בש"ע י"ד סימן ס' ובש"ך שם דמייתי להאי פסקא דרבינו יקר אבל האמת יורה דרכו דכלפי דס"ל לר"ת דהנאה של כילוי אסור לישראל ליהנות מתרומה ומוכיח ליה מפרה שאסור לפטמה בכרשיני תרומה על זה אמר ר' יקר הנאה מותר אפי' של כילוי והכא לאו הנאה היא אלא אכילה ולא שיהיה אסור לישראל לקנות פרה מכהן שכבר נתפטמה מתרומה זה אינו אסור שכבר כלה והלך לו התרומה אך הכהן שמפטם פרתו של ישראל זה ה"ל כמאכיל ולא כמהנה והנה תרומה שנפלה במקרה לקדרה של ישראל ונתבטלה פשוט שמותר לישראל לאכול וכן נמי כהן שעירב תרומה בתבשילו פחות מנ"ט יכול להזמין את ישראל על שולחנו ומ"מ אסור לכהן לערב תרומה בתוך קדירת ישראל פחות מכדי נ"ט נהי משום מבטל אי' לכתחלה ליכא גבי כהן דהא היתרא הוא לגבי' מ"מ ה"ל כמערים להאכיל תרומה לישראל ולא כמהנהו אלא כמאכיל והנה בפיטום כהן שפיטם פרתו של עצמו מותר לישראל ליקח הפרה מהכהן אבל לא יאכיל פרת ישראל דהוה כמאכיל ולא רק כמהנה זהו כוונת רבינו יקר נמצא מ"מ פריך ש"ס בע"ז שפיר דאי ס"ד שכירות קני' ה"ל פרתו של כהן וכשכלו ימי שכירות ה"ל כישראל שלוקח מכהן פרה שנתפטמה מתרומה וזה מותר ואמנם במרדכי שם הקשה לרבינו יקר א"כ אמאי אנו אוכלי' תרנגולי' המתפטמים מהשרצים נראה דעיקר הקושי' דהוה נמי כמאכיל בידים כיון שאנו יודעים שכך דרכן של אותן עופות הי' לנו לשומרם שלא יאכלו מ"מ בפי' ר' יקר יראה כל מעיי' שהאמת כמו שכתבתי ולק"מ קו' הנ"ל. פה פ"ב עש"ק ד' תמוז קפ"ל. משה הק' סופר מפפ"דמ.

435

תל״ואת חג המצות יחוג בדיצות תלמידי התו' המופלא מו"ה יעקב נ"י.

436

תל״זע"ד בשר שבין צלע י"ב לי"ג שהזהיר עליו בעל זבח שמואל וכן הרב הגאון מו"ה שמואל לאנדוי בס' נ"בי ח"ב והעתיק דבריהם בעל אהל יצחק. דע כי אין לנו אלא דברי האחרונים אשר מפיהם אנו חיים והסכמת ש"כ סי' ס"ד כדברי מ"ב שאפי' צלע י"ג גופיה אינו אלא חומרא אך האמת כי הבשר הזה צריך קצת ניקור ומפשיטים השלי"ם העור דק מעליו שהוא קרוב לחלב הכסלים ומכ"ש בשר שסמוך לבטן בטבור שקרוב מאד לחלב הפריסה וצריך השגחה להפשיט משם השלי"ם ההוא והקצבים הישראלים בקיאים ואומנים בזה וכן מנקרים איזה גידי דם בין צלע לצלע היורדים מחזה וגם בזה בקיאי'. אמנם במקומות שישראלים אוכלים חלק האחוריים וממונים מנקרים בקיאים על זה אז מניחי' אפי' הצלע הי"ב לאחוריים ומוסרים אותו להמנקרי אחוריים בכלל שארי דברים שצריכי' ניקור ואין להקצבים אלא י"א צלעות בחלק הפנים ואין עליהם לנקר שום ניקור כ"ש ומשו"ה צווח בעל זבח שמואל שהיה בק"ק ליסא ששם מנקרי' האחוריים אם יעזבו הצלע י"ב עם הבשר שבינה לבין הי"ג להקצבים והם אינם מנקרים שום דבר יבואו לידי איסור אך במקומינו שהאחוריים אוכלים רק הא"נ מפני טורח בניקור א"כ הבשר שבין הצלעות הנ"ל שניקורו קל ואין בו טורח וגם אינו חמור כ"כ והקצבים מנקרים אותו ונאמנים עליו יאכלו ענוים וישבעו והרב בס' נ"בי מייתי ראיה מק"ק פראג ששם מנקרים אחוריים, לק"ק פאקש, ולא דמי להדדי ובעל אהל יצחק העתיק ולא שם על לב ודי בזה למבין. פה פ"ב יום ה' י"ב ניסן קפ"ה לפ"ק - משה"ק סופר מפפ"דמ.

437

תל״חשוכ"ט לידידי הרב המפואר ומהולל כמ"וה אברהם נ"י:

438

תל״טספרו כאן הגיעני ואשר הערני עליו בשני דברים הנני להשיב. ראשון תחלה מ"ש בכרתי ס"סי ס"ה שמנקר א' הרעיש העולם שגיד הנשה היא גיד א' שאינו נמצא אלא בבהמות זכרים ולא בנקבות ולא מצאו חכמי פראג מענה עד שהגאון בעל פלתי הראה לו בסמ"ג שכ' מצות ג"ה נוהג בזכרים ונקבות וא"כ ע"כ איננו אותו הגיד ורבים תמהו על שגגה גדולה שיצאה מהשליטים דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות כדרכו בכל המצות לכתוב כן אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא בזכרים ונקבות אי לא וכיון שטעות נזרקה לפני הגאונים הנ"ל ודחה לזה בקנה נמצא דבריו קיימים ואין לאכול אחוריים אא"כ נקרו מהם שני הגידים: -

439

ת״מואני אומר דברי חכמים קיימים דהרי יש לחקור כיון דקיי"ל בני ישראל ולא בנות ישראל וע"כ לא פליגי ר"י ור' יוסי אלא אי סומכות רשות או אסור לסמוך אבל כ"ע מודים דדרשי בני ולא בנות א"כ קשה ג"ה נמי אמאי לא נימא בני ישראל ולא בנות ישראל ולא ינהוג אי' ג"ה בנקבות ישראל ולכאורה יש ליישב דלא דרשי' כן אלא בקום ועשה אבל בל"ת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אך הא מצינו גם בל"ת אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן שמטמאים למתים הרי אפילו בל"ת ממעטי' נשים וא"כ בג"ה נמי אמאי נוהג בזכרים ונקבות וצ"ל שאני גבי כהנים דהסבר' נוטה לחלק בין זכרים אפי' בעלי מומין ובין נקבות לענין קדושת כהונה משא"כ בשארי ל"ת השוה אשה לאיש ולא דרשינן בני ולא בנות כנ"ל: -

440

תמ״אוהשתא אס"ד דאותו הגיד הנשה ביעקב הוא גיד דלא נמצא בבע"ח נקבות א"כ שפיר הי' סברא לחלק בין בני ישראל לבנות ישראל ואיך כ' סמ"ג נוהג בזכרים ונקבות וכן במתני' ג"ה נוהג וכו' לא קאמר ואינו נוהג בנקבות אע"כ הגיד הוא הנמצא בין בזכרי' ובין בנקבות וע"כ נוהג איסורו ג"כ בכל ודברי חכמים קיימים:

441

תמ״בוע"ד הקושיא השנית אכתוב לו ממ"ש בדרושי בחי' תורה שלי אהא דאמרי' במנחות מ"ה ע"א פרשה זו אלי' עתיד לדורשה י"ל ר' יוחנן לשיטתו אמר אלי' עתיד לדורשה דרבינא משני לי' דהוה סד"א הואיל ואשתרי מליקה תשתרי נמי נבלה והקשו תוס' הא כהנים חייבים בציצית ולא אמרי' מדאשתרי כלאים גביי' אע"כ משום דלא אשתרו אלא בעידן עבודה וה"נ הרי מליקה לא אשתרי אלא בעידן עבודה ומהיכי תיסק אדעתין למשרי נבלה ולפע"ד לפמ"ש הר"ן פג"ה בסוגי' דריחא מילתא דבאי' הנאה לא שייך פסיק רישי' ומייתי' ראי' מלובש כלאים להעבי' המכס ובס' טורי אבן בפ' ראוהו ב"ד הקשה א"כ הנודר מן המעיין מ"ט אינו טובל בו בימות החמה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו ופ"ר דהנאת רחיצה אינו מעכב עליו באי' הנאה ע"ש מ"מ יש לי לעיין א"כ מאי איסור כלאים יש בלבישת כלאים בשעת עבודה דמצוה לאו ליהנות ניתנו ופ"ר לא שייך ומכ"ש בכהן המלובש בבגדים מפני חמה וצינה ופושטם ללבוש בגדי כהונה לעבודת בוראו אין כאן כוונת הנאת חמה וצינה רק מצותו ולאו ליהנות ניתנו ופ"ר אין כאן הגע עצמך אם המוכסן גוזר מי שלא ילבש בגד כזה ורוצה לשחוט בהמה צריך לשלם מכס כך וכך והוא לובש בגדי כלאים אלו להעבירו מכס שחיטת בהמה הרי פטור כנ"ל וכי גרע צוואת המלך ה' צבאות ית"ש דאפילו להרמב"ם ומחבר סי' ש"א דאסור ללבוש להעביר מכס מ"מ הא כ' הש"ך סק"ח משום דהעברת מכס היא הנאה משא"כ הכא מצות לאו ליהנות ניתנו ואני כתבתי במ"א ע"פ דברי ר"ן נדרים ט"ו ע"ב דכל שעשוי לכך כגון מעין להקר או הנאת בעילה או בגד ללבוש שייך פ"ר גם באי' הנאה מ"מ האי אבנט אינו עשוי ללבוש לא לגוי ולא לישראל אלא למצותו לא שייך בי' אי' לבישה כלל ועכצ"ל אה"נ קאמרי' משו"ה חייבים בציצית משום דלא אשתרי אלא בעידן עבודה נמצא לא אשתרי כלל דמצות לאו ליהנות ניתנו משו"ה חייבים בציצית אבל אה"נ אי הי' איסור בלבישת כלאים ורחמנא שרי' אפי' רק בשעת עבודה היו פטורים מציצית וה"א דשרי' בנבלה הואיל ואשתרי במליקה ומיושב קושי' תוס': -

442

תמ״גואין להקשות בכלאים בציצית נמי נימא לאו משום עשה דוחה ל"ת אלא מצות לאו ליהנות ניתנו ופ"ר ליכא בכלאים ז"א דעיקר מצות ציצית בטלית אשר תכסה בה מפני החמה והצינה ועוד א"א בלובש מלבוש כל היום שלא יכוון להנאתו אבל בגדי כהונה שאינו לובש רק ברגע עבודה כמ"ש רמב"ם סוף הלכות כלאים והוא פושט מלבושיו שהוא לבוש להגן הוא פושט אותם ולובש במקומם בגדים אלו הרי אינו אלא משום מצוה והוה כמו לא אפשר ולא קמכוון דהר"ן הנ"ל: -

443

תמ״דומריש ה"א הא דאמרי' במס' ברכות פ' אין עומדין (ברכות דף ל"א ע"ב) ויביאו הנער אל עלי שהיו מחזירים אחר כהן לשחיטה וא"ל שמואל שחיטה בזר כשרה ונתחייב מיתה משום שהורה הלכה בפני עלי י"לד מאי לשון מחזירי' אחר כהן הלא בעזרה שכיחי כהנים טפי מישראל והו"א דלפי סברתם דשחיטה בעי כהן וה"ה בגדי כהונה ומ"מ כל מאי דמצי למיעבד בהיתרא טפי עדיף ע"כ מהדרי' אחר כהן שכבר עבד עבודה אחרת ומלובש בבגדי כהונה של כלאים לצורך אותה עבודה ובתוך שיעור שהיי' פשיטה ולבישה ישחוט הפר ולא מחייב משום שהיית כלאים מכיון דהוה בתוך שיעור פשיטה ולבישה ורוצה להרוויח שלא יצטרך כהן ללבוש כלאים לכתחלה לצורך שחיטה ובתוך כך א"ל שמואל שחיטה בזר כשרה ובזה מיושב מאי דמקשים אמאי נתחייב שמואל משום מורה הלכה הא הוה לאפרושי מאיסור דלבישת בגדי כהונה של כלאים לצורך שחיטה ולהנ"ל א"ש בלאה"נ לא מתעביד אי' דהרי הוה מהדר אחר כהן מלובש כבר בהיתר ושישחט בתוך שיעור פשיטה ולבישה ואי משום להודיעם הדין לזימני אחריתי כשלא ימצא כהן מלובש ובכל בקר לתמיד של שחר ז"א לאיפרושי מאי' לפי שעה ומחויב לבוא לפני עלי ולומר ולדון לפניו ע"ג קרקע ולא כמורה ובא וע"כ נתחייב. כך ה"א מאז. מיהו פשיטה ולבישה דאבנט הוא זמן מועט מאוד. וזה ימים לא כבירי' הקשני תלמיד א' כהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים אמאי הא חייב מלקות על ששוהה עליו מלבוש כלאים וחייב מלקות על השהיי' וקים לי' בדרבה מיני' דלא גרע מזר שאכל תרומה וקרע שיראי' של חברו בר"פ אלו נערות והשבתי לו אפי' אי כהנים שפגלו מיירי בעבודות דבעי בגדי כהונה היינו מקבלה ואילך מ"מ כיון שכבר מלובש בהם ושוב מחשב בפיגול ומחשבה כרגע כמימרי' ואינו שוהה בה אפי' שיעור פשיטה ולבישת האבנט אע"פי שהוא זמן מועט ולק"מ מ"מ הדרנא להנ"ל שישבתי ק' משמואל ע"ד האמור:

444

תמ״הושוב הדרנא בי דלאו מילתא היא דאמינא דהרי עכ"פ בעי עוד כהן סמוך לשוחט לקבל דם שא"א להשוחט לקבל דם בעצמו אם לא בכה"ג בי"הכפ שאחר מירק שחיטה ע"י וזה אין עושי' לכתחלה בשאר ימות השנה אלא השוחט הוא המורק וכהן אחר מקבל דם וא"כ ממ"נפ אי זה המקבל עומד לבוש בבגדי כהונה ועומד ומצפה עד ימצא כהן מלובש כבר בבגדי כהונה לשחוט כדי שלא יצטרך כהן ללבוש כלאים משום שחיטה הא בין כך זה שוהה בבגדי כלאים שעליו ומצפה עד שימצא כהן השוחט אי המקבל אינו מלובש עדיין עד שיבוא השוחט ואז ילבש עצמו נמצא השוחט שוהה במלבושיו שיעור פשיטה ולבישה שהרי זה יש לו זמן ללבוש וזה בא מלובש ושוחט והרי הרבה שהות יש כאן ועכ"פ נדחה אי' כלאים והוצרכה הוראת שמואל לאיפרושי מאיסורא לשעתה והדרה קו' לדוכתא אמאי נתחייב שמואל: -

445

תמ״ואלא מחוורתא כמ"ש לעיל שלבישת כלאים לצורך עבודה לית בי' אי' כלל דלא גרע מלהעביר המכס ומצות לאו לה"נ ופ"ר לא שייך בכלאים ואין כאן אפרושי מאיסורא אפילו אם יניחום בטעותם דשחיטה צריכה כהונה ובגדים מ"מ אין כוונה להנות וליכא איסורא: -

446

תמ״זנחזור לדרושינו דהנה באלי' הנבי' כתי' שלבש אדרת שער וממנו ואילך מצינו שהרגילו נביאים בכך כדכתי' לא ילבשו אדרת שער למען כחש ולכאורה מחמת חסידות לא רצה להתנאות במלבושי כבוד אבל אינו כן דהרי אר"י במס' שבת פ' כל כתבי דקרי למנא מכבדותא ודריש קרא לקדוש ה' מכובד זה כסות נקי' ות"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה אבל נראה מחשש תערובות חוט כלאים לא רצה ללבוש בגדי שש פשתן או צמר ע"כ לבש אדרת שער ואפשר שהי' מהודר ויפה כדאמרי' סוף תמורה דעביד כצפירתא אלא לפ"ז מוכח דלא כהר"ן הנ"ל דאס"ד ליכא בכלאים משום פ"ר בודאי ליכא למיחש אולי נתערבו בבגד שום חוט כלאים שאינו ניכר ושלא ברצונו אע"כ ס"ל דלא כהר"ן ושייך בכלאים פ"ר או אפי' שלא מתכוון אסור וא"כ כהנים שלובשים כלאים התורה התירה להם וחזינן דאפ"ה חייבים בציצית ממעשים בכל יום ממרע"ה ואילך וע"כ כיון דלא אשתרי אלא בעידן עבודה לא מקרי אשתרי א"כ ה"ה אין ללמוד מכאן מדאשתרי מליקה גביי' בעידן עבודה דלשתרי נבלה בעלמא וא"כ הדרה ק' לדוכתא אמאי איצטריך קרא דיחזקאל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים נמצא לולי ר' יוחנן דקרי למנא מכבדותא ולולי אלי' דלבש אדרת שער לא הוה ק' קרא דיחזקאל דה"א כרבינא הואיל ואשתרי מליקה גביי' אך ר' יוחנן לשיטתו אמר אלי' לשיטתו עתיד לדרוש מקרא זה לברר לנו דין הנ"ל ה' יזכינו לקרא כדכתי' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנבי' בב"א הכ"ד א"נ: - נגהי ליום ג' כ"א אדר תק"צ לפ"ק:- משה"ק סופר מפפ"דמ.

447

תמ״חשלום וכל טוב לידידי הרב המופלג הותיק כמהו' יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש:

448

תמ״טגי"ה הגיעני טרם נסעי מקהלתי ק"ק פ"ב והנני בקרית חוצות תמול בואי ועיינתי היום בשאלת חכם אשר שאלני אודות דם שחיטה שנקרש ומתמצותו מתמצי' מים צלולים מה דינם של אותם המים אם מפליט לתבשיל ובחולין פ"ז ע"ב מבואר כשאין בהם מראה אדמומית אין חייבים עלי' כרת מ"מ יש לשאול אי אסורים מדאורייתא או מדרבנן או אינם אסורים כלל:

449

ת״ננחזי אנן בעזה"י בפ' כל הבשר (חולין קי"ד ע"א) המבשל במי חלב פטור כו' וע"ש ברא"ש שכתב הרמב"ם אוסר אותן מפני שהופרשו מחלב חזרו לאי' אמה"ח [בל"ח הגיה הרמב"ן ויען בטור סי' פ"א כתוב רבינו אליעזר אוסר כ' בכנה"ג הובא בהגהת הטור החדשי' אות ז' דצריך להגיה בהרא"ש ר"א ממיץ ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא צ"ל הראב"ן היינו ר' אליעזר בר נתן חבירו של ר"ת שהי' רבו של הר"א ממיץ ושפי' השיב עליו ר' שמחה] ור"ש פליג דהרי לענין הכשר זרעים חלב גמור הוא אלא לענין ב"בח גז"ה הוא בחלב אמו כעין שיצא מאמו אבל לשאר מילי חלב הוא ודברי הש"כ בי"ד סי' פ"א סקי"ב תמוהים בעיני שכ' מסברה דנפשי' כיון דגלי רחמנא היתר חלב ש"מ בשר דוקא נאסר מן החי ולא שארי דברים א"כ גם המים מותרים ודבריו צ"ע וכי עלה על הדעת דחלב יהי' אבמ"הח או בשר מ"הח אלא הוה סד"א דהוה בכלל ציר היוצא מדבר איסור דקיי"ל בכל התורה משקין היוצאים מהם כמותן והוא מבואר בחולין ק"כ ע"ב ורק בדגי' פליגי תוס' בחולין ס"ל דהוה דרבנן ובע"ז ס"ל דהוה ג"כ דאורייתא וכן עיקר וכמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קפ"ח והוספתי ראיות בחידושי וכתבתי בגליון ש"ע י"ד סי' פ"ג ס"ה מ"מ כל מעיין בש"ס פ"ק דבכורות יראה דכל הסוגי' התם ניבנית אהך קרא לאסור צירן ומדהתי' רחמנא חלב דהוה ציר אמ"הח ה"א אפי' חלב דציר טמאה מותר קמ"ל גמל גמל וס"ל לראב"ן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא כשהחלב והמים מעורבים אבל כשפירשו ה"ל כשאר ציר היוצא מאמ"הח ורב"ש נמי הי' מודה לזה אלא דפליג בעיקר הסברה ואסר דעדיין חלב הוא רק לענין בישול קפיד קרא חלב אמו כמו שיוצא מהאם וכל ב"בח חידוש הוא ואהא קפיד רחמנא שיהי' מעורב אבל לענין שארי ענינים חלב הוא שהרי מכשיר כל זה ברור ודברי ש"ך והכרעתו צ"ע:

450

תנ״אוהנה בגליון תוי"ט ריש מס' נדה בתו' חדשים מבואר בראיו' ברורו' שאין עליהם תשובה ע"פ טבע מפורסם כי לכ"ע החלב מתהוה מאותן הליחות שדרכם להתהות מהם הדם אלא ר"מ ס"ל מתחילה נעשית מהליחות דם ושוב נעכר ונתהפך לחלב והוה טהור מטמא ולרבנן לא נתהוה דם מעולם כי בימי הנקה אותן ליחות שיהיה ראויין להתהוות מהם דם מתהווים מיד לחלב ואין כאן טהור מטמא ע"ש והנה אמת והנה נכון ולפ"ז יש לעיין מה בין מים צלולים המתהוים מתמצית הדם שנקרשו למים צלולים המתהוים מתמצית החלב שנקרש כיון שטבע א' להם ומבטן א' יצאו מליחות הבעל חי שמתהפך ונעשה דם או חלב ולכשיקרש יוצא מיץ מים מתמציתן ומה בין אלו לאלו דבצללתא דדמא אמרי' בחולין פ"ז ע"ב אי לית ביה מראה אדמומית אינו מכשר ואי לית ביה כזית דם אינו חייב כרת ובמי חלב אפי' צלול ממש מכשיר לכ"ע ולרבינו שמחה לשאר מילי נמי חלב גמור הוא אפי' להקל:

451

תנ״במיהו לענין הכשר לק"מ דהכשר בראוי' לשתיית אדם תלי' מילתא ומי חלב עומד לשתי' טפי ממי דם אפי' לבני נח ודבר זה יתבאר במתני' סוף מס' מכשירין ולשון רמב"ם פי"א מטומאת אוכלים הל' ג' ד' ע"ש אבל ארבינו שמחה קשי' דבצללתא דדמא בעי' מראות דם וגם כזית דם בתוכו והנה בהא דאמרי' והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית משמע מפירש"י ותוס' דהאי צללתא אית בעצמו כמה זתים ואנו משערינין שיעור מרא' אדמומית שבו שעדיין לא נצלל לגמרי ויש בו בהני כמה זתים מים עכ"פ עוד זית אחד דם ממש שממנו מראה האדמימות אך הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות וגם בה' טומאת מת פ"ג לא הביא תנאי זה דכזית או רביעית והרגיש בזה בס' תורת חיים וכתב דרמב"ם לא פי' כפיר"שי ותוס' אלא כל שיש במים עדיין שום מראה אדמומית הרי הם דם גמור ובלבד שיהיה במים בכללי כשיעור כזית או רביעית וזה לא צריך לכתוב ונדחק בת"ח מה צריך ש"ס להביא זה פשיטא שלא יהי' חמירי מדם עצמו דבעי כזית ורביעית ע"ש והנה כוונתו ברמב"ם הוא אמת אך הא דמייתי ש"ס והוא דאית בו כזית והוא דיש בו רביעית נ"ל היינו משום כזית דם עב ובנקל הוה כזית והשתא נצטללו המים ובעו שיעור רב שישוער בו שיעור כזית וכן רביעית ודבר זה יעויין בש"ס ר"פ המוציא יין ויובנו דברי וקמ"ל ש"ס אע"ג דהנהו מים אדומים יש להם דין דם ממש להתחייב כרת ולטמא באוהל מ"מ שעורן משתנה שצ"ל שיעור כזית ורביעית מים לא לפי ערך דם כיוצא בו. ואעורר ע"ד נפלא בכ"מ פ"ב מטומאת מת שם שהראה מקום לרמב"ם מש"ס חולין ודזבחים ע"ט ושם בזבחים לא נזכר תנאי דכזי' ורביעית ע"ש אבל דברי הכ"מ נפלאו שנתחלף לו דם התמצי' בתמצית הדם כי הרמב"ם וש"ס דחולין מיירי בתמצית דם ובזבחים מיירי מדם תמצית והוא פלא לפע"ד:

452

תנ״גנחזור להנ"ל דאפי' להרמב"ם דמחייב כרת אפי' ליכא כזית דם מעורב מ"מ מראה אדמומית בעי ואלו במי חלב לרבינו שמחה הוה חלב גמור בלי שום תנאי ונלע"ד לישב דכי היכי דס"ל לרבינו שמחה לענין ב"בח בעי' חלב אמו כמו שהוא יוצא מהאם ה"נ לענין חיוב כרת בעי' עכ"פ דם הראוי' לכפר על המזבח וזה פשוט דמים צלולים שאין בהם שום מראה דם אינם ראוי' לכפר וממילא לית בהו כרת וכן לענין טומאת אוהל הא נפיק מקרא נפשות מת שהוא דם ובצלילות מים אין נפש תלוי' בו כן נ"ל ליישב ועדיין צריך ישוב קצת לענין כיסוי דם:

453

תנ״דמ"מ לפ"ז נהי דכרת ליכא כיון שאינו ראוי לזריקה מ"מ כיון דדם מעלי' הוא לרבינו שמחה אם כן ה"ל כדם שקרש דפליגי במס' מנחות אי עובר עליו והתם משום שכנגדו ראוי לחטאת עכ"פ דלא בעינן זריקה אלא נתינה אבל הכא מים צלולים אפי' לחטאת לא חזי לכ"ע כרת ליכא אבל לאו איכא לרוב הפוסקים ורש"י בראשם וכן הסכימו כל גדולי אחרונים לבתר ש"ך וט"ז דדם שבשלו ושמלחו נהי כרת ליכא לאו מיהא איכא משום דם האיברים דלא בעי' ראוי' לזריקה ולהתוס' וסייעתם נמי איסורא דרבנן מיהת הוה. ועוד נראה פשוט דלא צריך לכל זה דאפי' לראב"ן דס"ל מי חלב וה"ה מי דם תו לא הוה לא חלב ולא דם מ"מ הכא אסור דה"ל ציר היוצא מדם וכמו שאסור ציר מכל האיסור למאי דקיי"ל משקה היוצא מהן כמותן ואם כן הני מיא הוה כציר היוצא מהדם וכבשר טרפה ויצא ממנו ציר אסור כטרפה עצמו הה"נ כל האיסורים חוץ מאותן המפורשים בחולין ק"כ ע"ב ע"ש וה"נ ואין זה ענין לפלוגתת הראשונים גבי מוס"ק דמייתי מג"א סי' רי"ו סק"ג ודבר גדול דיבר הגאון חק יעקב סי' תס"ז דזה אינו ענין לדם נעכר ונעשה חלב דלא הוה אזלי' בתר השתא אי לאו דגלי קרא דשאני התם דלא נישתנו לדבר המותר בשלמא בשר שנשתנה לדבש איכא דבש תמרים ודבורים היתר גמור ונשתנה הבשר לאותו הדבר היתר אבל הכא נתלבן וליכא בעולם שום חלב דלא אתי מדם שנאמר שהדם נתהפך לאותו דבר אלא נעשה לבן ומהיכי תיתי לנו להתיר דם שנתעפש ונעשה ירוק ה"נ לא נתיר אם נעשה לבן אי לאו דגלי קרא אבל בנתהפך לדבר המותר או לעפרא בעלמא בהא פליגי ע"ש וה"נ נשתנה למים אבל טעותא הוא כי לא נתהפך ולא נשתנה וכל ציר של כל איסורים כך הוא כשאכל בשר נבילה יש בו צירו ומצטרף לכזית ולוקה עליו ושוב כשאותה הציר יוצא ממנו לא נשתנה ממה שהי'. והמחה את החמץ וגמעו זה היה אפשר לדמות לנשתנה ומ"מ חייב עליו כרת משום שלא נשתנה לדבר המותר אבל הציר ומי דם לא נשתנו כלל וכשהי' עם הדם הי' ג"כ חייבים כרת על כזית דם ומים מעורבים ועכשיו שנצטללו לא נשתנו ממה שהי' והא דלא חייבי' עליהם כרת כמו משקין היוצאין משאר איסורים דחייבים עליהם כמו האיסור עצמן נ"ל הכא לא עדיפי מאבוהון דהרי אבוהון דם ודם עצמו כשאינו ראוי עוד לזריקה בטל חיוב כרת מיני' וה"נ כיון שאינו ראוי עוד לזריקה בטל חיוב כרת ממנו אבל עכ"פ דינו כדם שקרש ותלי' בהנ"ל אי איכא לאו בדם שבשלו ושמלחו או אי' דרבנן אבל כשנפל לקדירה פשיטא שאוסר ועיין ליקוטי חי' ר"ן שלהי חולין שהקשה אמתני' ס"פ כל הבשר חומר בחלב מבדם ליתני נמי חומר בחלב שחייב עליו מבושל משא"כ דם שבשלו אע"כ דם שבשלו לוקין עליו כדם האברים ובחידושי הוספתי דהא לא קשי' לתני חומר בדם דחייב עליו כשאכלו חי בלי מבושל משא"כ חלב חי דהאי לאו חומר הוא אלא כל א' חייב עליו כדרך הנאתו וחלב חי הוה שלא כדרך הנאתו משא"כ דם חי אבל מדם שבשלו ק' אע"כ דם שבשלו נמי אסור מן התורה וראיה זו נמי יש להבי' בציר היוצא מחלב תרבא דהוה משקה היוצא ממנו כמותו ואי ס"ד משקה היוצא מדם לאו כמותו ליתני חומר אע"כ כנ"ל וע"כ נ"ל הלכה למעשה דהני מיא אסורים ואוסרים התבשיל:

454

תנ״המ"ש מעלתו שהק' לו א' בחולין ס"ד ע"ב בת היענה לרבות ביצת עוף טמא וכ' תוס' דסד"א כיון דביצת טהורה שרי' אע"ג דיצא מחי ה"א ה"ה דטמאה קמ"ל והוקש' לו לר"מ דס"ל אמ"הח אינו נוהג בעוף בחולין ק"ב ע"א בת היענה ל"ל הנה כיוצא בו שמעתי ק' ס"פ כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בשחיטת חש"וק אי בעי כיסוי וקאמר התם לר"מ אוקי מיעוטא להדי חזקה פירש"י חזקת אמ"הח וק' הא בעוף וחיה מיירי ולר"מ אין אבמ"הח נוהג אלא בבהמה אומר אני מאן דמקש' הא לא חש לקמחי' דפשוט הא דאמר ר"מ אינו נוהג אלא בבהמה טהורה משום דכתיב וזבחת מבקרך וסמיך לה לא תאכל הנפש עם הבשר היינו אמ"הח משהו בשר גידין ועצמות אבל בשר מן החי דלפי מאי דקיי"ל כר"י חולין ק"ב ע"ב נפקא ליה מבשר בשדה טרפה א"כ כל שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי ועוף וחיה שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי והא דכ' רש"י ס"פ כיסוי הדם הנ"ל דבהמה בחיי' בחזקת אמ"הח עומדת אשגירת לישנא נקיט וכוונתו דבחזקת איסור בשר מן החי עומדת ויעיין פ"ג דשבועות כ' רש"י דבהמה מוחזקת מאי' אמ"הח לאיסור נבילה ע"כ אין יו"הכ חל על הנבילה והקשו תוס' למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת מאי איכא למימר יע"ש ולק"מ דרש"י שם בחולין ק"ב ע"ב ס"ל אפי' למ"ד לאו לאיברי' עומדת מ"מ לבשר עומדת ע"ש וא"כ היא מוחזקת מאי' בשר מן החי לאיסור נבלה וה"נ בסוף פרק כיסוי הדם הנ"ל כוונת רש"י על אי' בשר מן החי דמודה ר"מ וממילא מתורצת גם קו' הנ"ל דשפיר איצטרך בת היענה דה"א הואיל וביצת עוף הוא כציר מבשר מן החי ואפ"ה שרי' ה"א דטמאה נמי קמ"ל:

455

תנ״וואעפ"י שהתי' הלז אמת מ"מ מי שתי' דאפשר ר"מ פליג אהך דרשא אע"פ שאמר כסומא בארובה מ"מ לא נשתבש דהרי הך בת היענה גופי' לא מייתר דכך שמו של העוף עצמו כדכתיב בנות היענה אלא משום דפסקי' ספרא בשתי שיטין ש"מ בתו של יענה קאמר והיינו ביצתה ואין זה אלא קבלה ממסורת הסופרים א"כ אולי ר"מ לא קיבל זה ובתורתו של ר"מ לא היה כ"כ:

456

תנ״זומריש לפום רהיטא ה"א הנה הפשוט מפירש"י כי יענה הוא עוף אוכל אבנים וברזל ובשרו נחוש כנחושת וא"א לאכלו בשום אופן ע"כ כ' התורה באי' אכילה בת היענה פירוש אפרוח בתחילת יציאתו שאז אפשר שיהיה ראוי' לאכילה וחכז"ל מיאנו גם בזה וכי בת יש ליענה כי אפי' בתה ביום יציאתה לאויר העולם אינה ראוי' לאכילה ע"כ מוקי ליה בביצתו והאמת כי הביצה נאכל ואני ראיתי כלים העשוים מקליפת ביצתה ועלה ברעיוני דלא פליגי במציא' דאפרוח ביצתה בתחילת יציאתו לאויר ראוי' לאכילה ומ"מ יליף חזקי' מיני' איסור ביצת טמאה דלאפרוח שלא נפתחו עיניו לא צריך קרא דאפי' בטהורה אסורה כדאמרי' התם בחולין אלא דמסיק אסמכתא בעלמא הוא וס"ל לחזקיה דרשא גמורה הוא ומש"ה מוקי ליה לביצה ור"מ ס"ל דאינו אלא מדרבנן וא"כ בת היענה י"ל אאפרוח של יענה ולביצה לא איצטריך קרא:

457

תנ״חאלא דהדרנא בי דקיי"ל דטהורה שלא נתפתחה עיניו הוא מדרבנן וקיי"ל ביצת עוף טהור מותר מלך ולא לכלביך כמ"ש תוס' שם וא"כ מנ"ל דביצת טמאה אסור' דמדאיצטריך בת היענה ליכא למילף דהא איצטריך אאפרוח ועוד ראיתי ברמב"ן על בכורות שנדפס עתה אצל הרי"ף שכ' בשם ה"ג [גם בתוס' מייתי לי'] דיליף היתר ביצת טהורה מדאיצטרך בת היענה לאסור טמאה ש"מ טהורה מותרת וע"ש במהר"יט אלגאזי פלפול הגון מ"ט לא יליף ליה מתקח לך ולא לכלביך וע"ש מ"מ אי ס"ד כהנ"ל קשה אכתי מנ"ל להתיר טהורה דלמא אסור משום דנפק מחי ובת היענה אאפרוח קאי דבטהורה מותר מן התורה אפי' לא נפתחה וביענה אסורה אע"כ צ"ל דפשיטא לחכז"ל אפי' ביומה אינו ראוי' לאכילה או דא"כ לא ה"ל לספרא למפסק' בתרי שטין דאפי' אי נימא שמה כך מ"מ ממיל' נבין דאפרוח קאמר דהזקינה אינה ראוי' לאכילה ומהיכי תיתי נטעה לומר עץ הוא והתורה חייבה עליו אע"כ מדפסקא ספרא לב' תיבות ש"מ ביצתה קאמר וא"כ ליתא להאי שינוי ומחוורתא כדשנין מעיקרא:

458

תנ״טובדרך הליכתי קרב אלי דברי הרמב"ן בכורות הנ"ל בשם יש גאונים שאומרים היתר ביצת טהורה נפקא לן מדשרי עופות ואי ס"ד הביצה אסורה אם כן כל היוצא מטמא טמא ורמב"ן דחה אעפ"י שהביצה אסורה מ"מ האפרוח מותר כמו אפרוח ביצת טרפה במסכת תמורה אימת קא גביל לכי מסרח עפרא בעלמא הוא אלו דברי רמב"ן שם ובאמת כבר נמצא פלפול כזה בתו' נדה ד"נ ע"ב על ענין כיוצא בזה ע"ש אבל אינו ענין לכאן:

459

ת״סונוראות נפלאתי על הגאונים למאי דלא סלקו אדעתן הך דתמורה אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא הוא א"כ מאי קאמרי דאי הביצה אסור משום דנפיק מחי גם האפרוח יהיה אסור הלא נולדו לו סימני' ושוחטי' אותן ומסתלק איסור דנפיק מחי הלא כך היתר של כל אמ"הח לכשישחט יהי' מותר ול"ד להא דחולין ס"ט ע"א דמבואר אי אבר מוליד אבר חתיך לי' להאי יד ולא נימא שתותר ע"י שחיטת סמני' שהרי אי אבר מוליד אבר א"כ הסימנים ראוי לשחיטה ומכשירים כל הבהמה ואפ"ה אינם יכולין להתיר האבר הזה הואיל ונולד מהאבר שלא הי' לו היתר גם הא דנפיק מיני' אין לו היתר אבל הכא הביצה עצמה מתרקם וגומר והולך ומעיקרא לא ה"ל סימנים ועכשיו נולדו לו סימנים ושוחטים ומסלקין אסור חיותו אלא דלא שייך למימר שהביצה עצמה נעשה ראוי' לשחיטה ע"י גמר ריקום שהרי בין זמן היותו ביצה אסורה ובין גמר רקומו ביני לביני עפרא בעלמא הוא וא"כ שפיר י"ל הביצה לא היה לו שום תקנה כמו אבר היוצא הנ"ל ומה שנולדו לו לאפרוח סימנים פנים חדשות כך צ"ל וא"כ כבר אסקי' אדעתי' הך אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא הוא וא"כ ממ"נפ לית כאן אי' מחי וכדמייתי רמב"ן א"כ דעת הגאונים הללו צע"ג וי"ל דס"ל אין סימנים של עוף הלז יכול להתיר איסור חי דנפיק מעוף אחר ואסורו של ביצה היה מחיות האם ולא יכול להתירו והנה במ"ש לעיל דבעוף אף על פי דלר"מ אין אמ"הח נוהג מכל מקום בשמ"הח נוהג בו היה אפשר ליישב בזה מ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים דאאמ"הח מן העוף אין ב"נ נהרג עליו ומקשי' עליו מפסחים דקאמר השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דתיקן להוציא מידי אבמ"הח פירש"י לב"נ ומקשי' הא ספ"ב דחולין מוקמי' להאי ברייתא בחטאת העוף ולרמב"ם אין אמה"ח לב"נ בעוף ולהנ"ל י"ל דהא הרמב"ם כ' דב"נ מוזהר על אמ"הח וגם על בשמה"ח א"כ י"ל נהי אין נהרג על אבמ"הח דעוף אבל אבשר מן החי נהרג ושפיר תיקן להוציא מידי בשמ"הח אבל לא יתכן חדא טעמא לא ידענא לחלק בשלמא בישראל א"ש כיון דבישראל נפקא מבשר בשדה טרפה וכל שישנו בטרפה ישנו בבשר בשדה אבל בב"נ מנ"ל לחלק ועוד שמעתי בלאה"נ קושי' ממ"ו הגאון מו"ה נתן אדלר זצ"ל שהק' לו הגאון שאגת ארי' בעברו דרך פפ"דמ מאי נפקא מיניה לב"נ בין במ"הח לאבמ"הח בישראל איכא נ"מ משהו בשר וגידין ועצמות אבל בב"נ דלא נאמר לו שעורא כמ"ש רמב"ם עצמו א"כ על כל כ"ש בשר מ"הח נהרג א"כ מה בין אבר לבשר ולמה הוצרך רמב"ם לומר שב"נ מצווה על אבר ועל בשר וכשאני לעצמי אמרתי עכ"פ אם אוכל קצת בשר מאבר שנאתך שלם מהבהמה אית בי' ב' אסורים משום אבר ומשום בשר מה שא"כ כשאוכל קצת בשר שנחתך ולא נחתך אבר שלם ליכא ביה אלא חד איסור והשתא נ"מ כמ"ש תוס' ס"פ בן סורר ומורה דגם בב"נ אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם ונמצא כשהוא מסוכן ורפואתו ע"י בשר ויש לפניו במ"הח ואבמ"הח ושביק במ"הח ומרפא עצמו באמ"הח נהרג עליו דאיסור בשמ"הח הותר לו לרפואתו ולא אמ"הח כנלע"ד לפי חומר הקושי' אך לא הועלתי ליישב הנ"ל לומר ג"כ דבעוף אינו נהרג על אבר אבל נהרג על בשר ונפ"מ במסוכן ויש לפניו במ"הח דעוף ואמ"הח דעוף שיכול לאכול מה שירצה דזה לא מיקרי תיקון לפקוח נפש כמובן:

460

תס״אראיתי בדברי מעלתו דבר שצריך אני להעמידו על האמת והוא דהא דקי"ל ב"נ נהרג בדיין א' רוצה לומר אפילו אין כאן אלא דיין א' הורגו על פיו ולא בעי עדה ועדה אבל אי יש כאן ג' דיינים ושנים מזכים ואחד מחייב פשיטא דהמיעוט בטל ברוב ואינו נהרג אדרבא בענין זה שייך בב"נ אחרי רבים להטות יותר מבישראל דבישראל בד"נ להחמיר לא אזלינן בתר רובא עד דאיכא ב' מחייבים יתר מעל המזכים וא"כ אין זה נהרג מטעם רוב דא"כ בחד סגי אלא מגז"ה משא"כ ב"נ אם א' מזכה ושנים מחייבים נהרג עפ"י הכרעת אחד משום רוב ודברים פשוטים וברורים לפע"ד והנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ. פ"ב י"ג מנחם תקצ"ול - משה"ק סופר מפפ"דמ:

461

תס״בכתבת במ"ש המחבר סי' ע' סעיף ג' ויש מי שאומר דבנגע טמא התפל בטהור המליח הוה לי' כאלו שניהם מלוחים זה כתב הר"ן לשיטתו כי הוכרח כן מפני שהוא כתב זיתא דתרבא לדיקולא דבשרא היינו סל שמלחו בו בשר ואין דרך למלוח חלב וע"כ משום שנגעו זה בזה ה"ל כשניהם מלוחים הנה גם הרשב"א משמע דס"ל דמיירי בסל שמלחו בו כמבואר בחי' רשב"א ועוד שאינו דוחה פירוש זה לשיטת רש"י אלא מטעם אחר ולא משום טמא תפל ע"ש והנה הוא ס"ל דבשניהם נוגעים מיירי הך דטמא תפל כדמוכח ממ"ש שם לענין עילאה ותתאה גבר וכן במ"ש בתה"א דף צ"ב ע"ב וצ"ג ע"א אע"כ מוקי לה בתרבא מלוח כי דרכם הי' למלוח חלבים כמבואר פ"ק דביצה גבי מליחת חלבים בי"ט וא"כ י"ל להרשב"א אפי' בתרבא תפל מ"מ אסור משום תתאה גבר הבשר המלוח וא"כ מנ"ל להר"ן להוכיח דינו אבל ההכרח שהביא הר"ן לפרש כן הוא קושיתו בחי' שכתב על הא דרמב"ן גבי טמא תפל נימא תתאי גבר ותי' וז"ל אפשר דהכא לאו בנוגעים ז"בז מיירי אלא שעומדים בסמוך בכדי שפליטת הטמא נוגע בטהור דבכה"ג למ"ד תתאה גבר הא איכא שהרי הפליטה זב תחתיו ולמ"ד עילאה גבר נמי אפשר לאו דוקא עילאה אלא ה"ה מן הצדדין ולא אמר עילאה אלא למעוטי תתאה ואפי' למ"ד תתאה נמי אפ"ל כן עכ"ל הרי מה שבקשנו ובאמת שם בחי' חזר בו שוב בעצמו וכ' תי' אחר דל"ש במליחה עילאה ותתאה דבשלמא מה שחמימתו מחמת האור א"כ מקומו גורם לו וכשהורק ממקומו י"ל זה גובר או זה משא"כ מליחה כל מקום שהולך רתיחתו הולך עמו ע"ש ובאמת צ"ל סברא כזו גם לתי' ראשון דאל"ה קשה הא קיי"ל לעולם מה שעומד במקומו הוא תתאה ומה שזב אליו הוא עילאה כמבואר בש"ך סי' צ"ב סקל"ו:

462

תס״ג(ב) דברי הר"ן בסוגי' דנ"ט בר נ"ט כוונתו מבואר' לחלק בין דגים שהטעם הוא מובלע בתוכם וכבר נתחלש בפליט' ופוגע בחלב שבכותח ובין טעם בשר שבמים הצלולים שהטעמים נפגשים ז"בז להדיא ובחי' אנשי שם כ' זה מסברא דנפשיה ולא שת לבו שזה כוונת הר"ן בעצמו:

463

תס״ד(ג) דברי רש"י דביצה ל"ט ע"א י"ל כוונתו דתרויי' צריכי למחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן דהיום יאכלוהו כאן לחוד לא הוה דשיל"מ דלדבר זה לא נאסר מעולם ולמחר יוליכוהו לחוד אינו מועיל דהוי שלא במינו אלא מכח צירוף שניהם הוה דשיל"מ ואע"ג דלרב אשי קיימינן ואיהו ס"ל ביבמות כה"ג יש לו מתירין כאשר כתבת מ"מ רצה רש"י לפרש הכא שיהי' נכון גם אליבא דהלכתא וא"כ אין ענין זה לפת שאפאה עם הצלי שאין בו אלא צד א' שיכול לאכול עתה וזה דבר שלא נאסר מעולם ועיי' בלשון רמב"ם במשנה דמס' ע"ז אלו אסורין ואוסרים בכ"ש בסוף דבריו והן הנה דבריו פט"ו ממ"א הלכה ט' ועיי' כ"מ שם ולכאורה צ"ע הלא ר"י ור"ל אמרו חוץ מטבל והרמב"ם כ' שם בהל' וי"ו טעם טבל במשהו משום דאפשר לתקנו וא"כ כיון שכן מ"ט לא הזכירו נמי חמץ בפסח אשר מזה נראה שיש חילוק בין יש לו מתירין דטבל דאפשר לתקנו מיד ולאלתר ובין דבר שיותר אחר זמן כחמץ וכדומה ויש מקום עיון בזה ואין כאן מקומו ועיי' נ"בי חי"ד סי' צ"ב והא דנקיט הרמב"ם טעמא דטבל משום דאפשר לתקנו בהירושלמי נראה משום דס"ל דמ"במ לא בטיל וא"כ מפרש פלוגתא דאביי ורבא בחמירי דחיטי ובשערי דטבל כמ"ש תוס' וקשה אי הטעם כהיתרו כך איסורו א"כ תינח במינם שיוכל להפריש מזה על זה חטים על חטים אבל חטים ושעורים ניהו לענין בטול הוה מ"במ דשם חמירי חד הוא מ"מ לענין טבל בעינן שיוכל להפריש מזה על זה והכא א"א ובאמת תמיה לי על התוס' שדחו דברי רש"י בזה והוא תמוה ע"כ ס"ל להרמב"ם דבלא טעמא דש"ס הוה נמי דשיל"מ כהירושלמי ומ"מ אינו דומה לחמץ דזמן ממילא עבר משא"כ טבל דבעי תיקון ומיהו יכול לתקנו מיד וכעין זה צריכים ליישב ברש"י בנדה ריש דף מ"ו שכ' מדאוריי' חד בתרי בטל ומדרבנן צריך מאה וחד וק' א"כ ע"כ במינו מיירי דשלא במינו ל"ב מאה וחד ואיך כ' דחד בתרי בטיל הא לר"י קיימי' דמ"במ לא בטיל ודוחק דרש"י אזיל לטעמיה בחולין צ"ט ע"א דמשמע אפי' באינו מינו בעי מאה וחד בגריסים ועדשים ומוקי לה הכא באינו מינו אבל האמת יורה דרכו דמיירי במינו לענין תרומה ומפרישים זע"ז ושיעורו בק"א דכתיב מקדשו ממנו כשנפל לתוכו מקדשו ומ"מ לענין ביטול איסורים אפשר שיהיה אינו מינו בשמא ובכה"ג מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הצריכו מאה וחד דאסמכוהו אקרא דמקדשו ממנו ומזה תבין לשון התוס' ביבמות פ"ב ע"א ד"ה ר"י שכתבו דר"י גופי' אית לי' בפ' נוטל מעלין את המדומע באחד ומאה ואפי' במ"במ כדמשמע בליטרא קציעות וק' מה צורך לראיה מקציעות הלא לא שייך להעלות מדומע בק"א אלא במ"במ דשאינו מינו לא בעי ק"א וע"כ משום דהו"מ לאוקמי במינו לענין תרומה ומ"מ הוה אינו מינו לענין ביטול איסורים לכן מייתי מקציעות דהוה מב"מ בכל צד: -

464

תס״ה(ד) העתק ממ"ש בגליון ש"ע שלי סימן יו"ד סקי"א בהרא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ה משמע כמהרש"ל אלא דיש לדחות דלעולם אנן לא מורין לו לעשות כן לכתחילה אלא מיירי במי שלא נמלך ועשה כן לכתחילה ע"מ לתקנו אח"כ כשבא לשאול מורין לו קולף או מדיח עכ"ל שם בגליון:

465

תס״ו(ה) מ"ש על הרב"י ליתא דפשוט הי' לו דאין לחלק כלל לדינא דלכתחלה בין ב"י לאינו ב"י ואי הוה ס"ל לרבב"ח בב"י קולף הכי הוה ס"ל נמי באינו מינו לכתחילה מיהת ודמוקי לה הרא"ש באינו ב"י לאו משום דיש חילוק ביניהם לדינא אלא משום דבסתם סכין מיירי שאינו ב"י אבל לדינא אסור לחלק ביניהם מגזירה דרבנן דלמא אתי למיעבד כן בבן יומו:

466

תס״ז(ו) בסי' ע' סעיף וי"ו דע דעכ"פ אי אפשר בלא הגה' בי"א הראשונים דצריך להגי' כמ"ש באר הגולה דודאי א"א לומר דמייתי דברי המתירי' במליחה אפי' בשר שכבר נמלח ע"י מליח' והשמיט דברי הרשב"א והתרומה והטור שהם גדולי המורים והם כתבו על המתירים האלו דלא נהירא והאיך יפסק כדבריהם והשמיט דברי הרשב"א והתרומה והטור וע"כ להגיה בי"א ראשונים כמ"ש באר הגולה וזה דעת התרומה ועתה יכול לומר שי"א אחרונים הוא ר"ת אלא שתצטרך להגיה ולהוסיף תיבות אלו ויש מתירי' בכ"ז אם אין בו גומות שמתאסף שם הציר דהרי בכה"ג ל"ש מישרק כמ"ש תוס' וע"כ אזדקר בקמייתא ואין לזוז מדברי ש"כ ובאה"ג וגם המעיין בב"י יראה שעל דברי המתירי' שברשב"א כתב לשון זה ולענין הלכה לכתחילה כמו שכ' בש"ע והאמת יורה דרכו:

467

תס״ח(ז) שאני לב דשיע ס"ל לר"ת שאין זה שום סברא ולא נאמר רק לשנוי' נימא מסייע דר"פ כ"צ אבל אין זה שום סברא כלל דאלת"ה הי' ראוי' שיסבור ר"ת בודאי דלב דשיע להנצל מדוחק דברי התוס' חולין ק"י ע"א בסוף הדבור ובכל דוכתא אמרינן דלא סמכי' אשינוי' דחיקא וא"כ הי' לן למיפסק דשיע אע"כ דליתא כלל אלא דמהרש"א שם בתוספות כתב דברים העומדים לנגדי ע"כ אעתיק לשוני בחי' וז"ל נדחק המהרש"א להגי' ועוד שינוי דשיע לא קאי והוא דוחק ועוד אס"ד מתחלה מיירי אי שיע קאי א"כ לק"מ דאע"ג דהבשר נ"נ מ"מ כיון שהאוסר שהוא הדם אינו נכנס ללב מפני שיעתו גם שמנונית הבשר אינו אוסר וכן הקשה פר"ח סי' ע"ב עוד ק' לקו' ב' של תוס' ועוד שיע לא קאי לזה לא צריכא להקשות מדרישא מיירי עם בשר דאפילו אי מיירי בלא בשר כיון דמיירי בבישול א"כ לא הוה דומי' דלב דמיירי דוקא בצלי אי שיע לא קאי אבל האמת יורה דרכו דודאי לר"ת אין שום חילוק בכחל בין צלי לבישול רק בין בהדי בשר לבלא בשר וא"כ תוס' מוקי הברייתא בצלי ורק עם בשר דבכחל כה"ג בעי קריעה לר"ת אלא דקשה להם ע"ז כיון דשיע לא קאי נמצא הלב בולע הדם ויכול האוסר לכנוס לתוך הלב ונכנס גם הנאסר היינו שמנונית שנעשה נבלה נכנס עמו ונהי דלענין דם אמרינן כבולעו כך פולטו אבל גבי שמנונית לא אמרינן הכי והכא ל"ש כ"מ שהאוסר כו' דהרי האוסר נכנס לתוכו וא"ש וק"ל נמצא לפ"ז קמו נצבו כמו נד דברי הנ"ל דלר"ת סברת שיע אינה סברא כלל עוד כתבתי שם דרש"י לטעמיה דס"ל דמוקי להכחל היינו בצלי דלר"ת צלי מותר אפי' לכתחלה א"כ מוקי משנתינו בבישול ע"כ וא"כ ע"כ סיפא דלב נמי בבישול ומטעמא דשיע מדחזינן לר"ת טעמא דשיע קאי מה"ת נחלק עליו בזה:

468

תס״ט(ח) דברי ריב"א שבתוס' ר"פ כ"צ ריש ע"ב ד"ה שאני כו' המה למסקנא דמיירי בשמנונית ואז אוסרת דתנן שלא לצורך הוא ולא תני ליה רק איידי דתנן אינה נאסרת וא"כ קשה ליתני נמי גבי לב כה"ג אבל להס"ד דמיירי מדם אוסרת אשמעינן דדם הכבד אוסר דה"א רחמנא שרי' דאפילו למ"ד דמליחה נמי לא יועיל מ"מ ה"א דגם זה ה"א לא יאסר כלל א"כ לק"מ ליתני נמי לב דה"א דלב אינה נאסר תני נמי הלב קורעו לא קרעו א"ע עליו ודומי' דרישא דכחל דאינו עובר מותר ולאשמעינן דלב אינו אוסר הוא משנה שאינה צריכה:

469

ת״ע(ט) גם נפשך יודעת מאוד שאין להביא ראיה ממולח בכלי שאינו מנוקב למבשל בכלי שא"מ שעל ידי רתיחת הרוטב מבלבל ומפליט ואיידי דטריד ל"ב:

470

תע״א(י) אעוררך לעיין בדברי המרדכי גבי הני אטמהתא שכתב דעת הר"י דמליחה שומן בס' מהנהו אטמהתא דאי לאו דהוי ס' בירך מ"ט דמאן דשרי ע"כ ודבריו תמוהי' וביותר למעיי' בהגה' ש"ד ומהרש"ל בביאור ש"ד תמה עליו דאי איתא דהוה ס' א"כ מ"ט דרבינא דאוסר ועוד שהוא מערכה על הדרוש דילמ' מליחה ל"ב ס' ומשו"ה התיר והנלענ"ד דס"ל כהפוסקים דכל היכא דאמרינן מותר ר"ל לגמרי אפי' בלא קליפה וס"ל הא דלא בעי קליפה לגיד היינו משום דנוטלים השומן שתחת הגיד והוא במקום קליפה נגד השומן הי' הירך ס' ומשו"ה התיר אך רבינא ס"ל מליח כמבושל וא"כ צריך ס' גם נגד הגיד עצמו וכ"כ לא הי' בירך להיות ס' נגד הגיד ושמנו דלא היה בו אלא ס' נגד השומן בלי הגיד וא"ש אבל אי הי' ס"ד דמליחה ל"ב ס' אפילו בשומן א"כ צריך קליפה במקום שנגע השומן איך התיר לגמרי בלא קליפה כנלענ"ד פי' דברי הר"י התמוהים:

471

תע״ב(יא) בסוף סימן צ"א מייתי הב"י דברי הר"ת דס"ל ב"בח דתרי יותר מיום שלם אסור מדרבנן מדאמר אי תרי לי' כולי' יומא בחלבא משא"כ יותר מיום שלם אסור והוא תמוה מאוד דהא הש"ס אדאורייתא קאי דכולי' יומא וה"ה כמה יומי ודוקא דרך בישול אבל מדרבנן אסור אף ביום מצומצם אם לא נאמר א"א לצמצם הזמן ובדרבנן הולכין להקל עד שיהיה קצת יותר מיום שלם וזה אינו במשמע לשונו:

472

תע״ג(יב) בריש סי' צ"ב כ' הב"י ולהרמב"ם אי כבר פלט הבשר את החלב תו לא מועיל קפילא דהרי חלב בחלב שוה בטעמו והרעיש בפליתי א"כ מאי מקשה התוס' צ"ט ע"א ד"ה אלא במאי כו' ומאי קו' דילמא התם ה"ט משום שכבר פלטו הגריסי' טעם העדשים לתוך העדשים וא"א למיקם אטעמא ובעי ס' והנה קשי' זו היא להר"י דס"ל אין כח הטפל חמור יותר מהעיקור דלהרשב"ם דיפה כח הבן מכח האב א"כ נעשה פליטת העדשים עם העדשים מ"במ דתרומה ובעי ק"א אע"כ הקו' להר"י דאין כוחו יפה מהגריסי' וסגי בס' ולעד"נ דלק"מ דהא דשיערו במ"במ בס' היינו כשיעור בצל וקפלוט שאין באיסורין נ"ט יותר מבצל וקפלוט מפני שאין אנו יכולים לעמוד על אופי' של כל דבר ודבר בכמה ישער והכא דאיכא קפילא שאמר שעכ"פ כבר פסק טעם של הגריסי' בפחות מס' תו לא בעי לטעם עדשים יותר מזה השיעור של גריסי' שלא יהיה כח הבן יפה מכח האב והב"י בסי' צ"ב קאי אב"בח דהתם יפה כח הבן משום שהחלב אסור מחמת עצמו משא"כ בשארי איסורים פ"ב יום א' ג' אלול תקע"דל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

473

תע״דשלום לך תלמידי המופלג מו"ה ישראל נ"י.

474

תע״האין לי פנאי להשיבך כלל רק בתרי ותלת מילי להשיב על דברי תורתך להודיעך כי בפעם הזאת לא צדקת כי הרמב"ם והרע"ב כולם מפרשים טעם איסורא לגבו' בכשירה שינקה מן הטריפה משום גנאי כיון שינקה מדבר איסור גנאי לגבו' ותדע הרי אפי' להדיוט יש אוסרים משום מראית עין ונהי לא קיי"ל הלכתא כוותי' מ"מ לגבו' דאיכא קפידא טובא וגנאי גדול אסרי' וא"כ ממילא מובן דלא נפיק מקרא אלא מסברא כל מה שאסור לגבוה להקריב בעצמו יהיה מאיזה טעם שיהיה אזי ממילא היונק ממנו אסור ג"כ משום גנאי ואין צריך לזה מן הבקר ופשוט:

475

תע״ופלוגתת רבי ורבנן פג"ה דכ"ע ס"ל ממשקה ישראל אלא מר ס"ל דע"כ לא קאי אלא למעוטי טריפה או ערלה דכולו אסור לגבוה אבל היכא שהבשר מותר לגבוה כל מה שבתוכו הותר אפי' הגיד דאלת"ה חלב ודם מא"ל הא ליכא משקה ישראל אע"כ לחלק בכך ואידך סבר מחלב ודם אין ראי' שמצוותן בכך וכן פי' רש"י שם להדיא:

476

תע״זועל דברת הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה י' שכ' טעם פסול טריפה לגבוה משום הקריבהו נא לפחתיך וכ' כ"מ דס"ל דרשא מן הבקר אסמכתא בעלמא והקשה בשער המלך פי"א מה' שחיטה מש"ס חולין י"א דאמרי' מנ"ל דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה וטובא התם ואי ס"ד לאו דאורייתא קשי' סוגי' דהתם לפענ"ד הו"מ לשנוי' בקיצור דרמב"ם ס"ל מן הבקר אינו ממעט אלא דרוסה המפורש בקרא לאיסורא בהדיוט אכן שארי טריפות שאינו אלא הלמ"מ להדיוט לא רמז קרא דמן הבקר עליהם ולא מיתסרי לגבוה אלא משום הקריבהו והא דלא משני הכ"מ הכי היינו טעמא משום דבתמורה כ"ט מייתי שם הך דמן הבקר ומייתי עלה מיעוטא כל אשר יעבור פי' רש"י למעוטי נחתכה רגלי' והתם לא שייך דרוסה שאינה בחלל הגוף וע"כ נחתך שלא ע"י דרוסה ומשו"ה הוצרך לתרץ דההיא אסמכתא בעלמא אבל לעולם מודה דלענין דרוסה מכפא דמוחא עד אטמא אימעט לגבוה מקרא מן הבקר ודרשא גמורה הוא ואתי' ש"ס דחולין על נכון. ואם אולי לא נתכוון הכ"מ לכך מ"מ הדברים בעצמם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת. פ"ב יום ה' כ' שבט קע"דל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

477

תע״חשלום וכ"ט לתלמידי מו"ה אהרן פאלאק בק"ק דארדע.

478

תע״טע"ד מימי חלב שאלתו א"צ לפנים פשוט דחולה לאונסו השותה לרפואתו שא"צ להמתין אחר אכילתו בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ב"המז ישתה וירווח ליה. אך ראיתיו יורד לעומק' הלכה זו ע"כ אמרתי אברר בעזה"י. והנה במס' חולין ס"פ כ"ה מייתי ש"ס מתני' דמכשירין דמי חלב ה"ה כחלב ואמר ר"ל עלה ל"ש אלא לענין הכשר זרעים אבל לבשל המבשל במי חלב פטור וכ' תוס' שם דמ"מ איסורא דרבנן איכא במי חלב בבשר דהרי כותח לית בי' חלב אלא נסיובי דחלב ואפ"ה אסור בר גוזלא בכדא דכמחא והרא"ש כ' דנסיובא דחלבא שבכותח דאוריית' אסור ומי חלב דשם היינו אחר שכבר עשו הגבינה וחזרו והסירו שנית כל מאכל שצף בו ולא נשאר שם מאומה דזה הוא שמותר מ"הת בבשר (ואסור מדרבנן מיהת כמ"ש יש"ש סי' ק"א) ושוב כ' דרמב"ן אסרו למי חלב דהש"ס לא מצא היתר אלא לחלב כמות שהוא בתערובות אבל אחר שפי' המים נאסר דאין לך בו אלא חדושו ומידי דהוה אדם איברים שלא פירש מותר ומשפירש נאסר [וראי' זו דחה הש"ך סי' פ"א דהתם משפי' הוא דנעשה דם אבל הכא משום אבר מן החי אתאן עלה אי נימא בשעת פרישתו מחי לא נאסר איך יאסר עתה בפרישתו מן האוכל שלו] וכ' הרא"ש דרבינו שמחה התיר דמדאמרי' לענין הכשר זרעים הוה חלב ש"מ שמו חלב עלי' ובכלל התירה דחלב שהתירה תורה הוא ורק לענין ב"בח דכתיב בחלב אמו כעין שיצא מן האם בתערובו' ולא כשנשתנה והש"כ כ' דלא צריכין לזה דמכיון שגילה רחמנא להתיר חלב ש"מ לא תאכל הנפש עם הבשר דוקא בשר מ"הח ולא מילת אחרות וממילא הותר הכל, ודבריו תמוהים בעיני דודאי משמע בסוגיא דבכורות גבי את הגמל דלמסקנא נמי חידוש הוא ויותר מזה מבואר באר היטב בתוס' פא"ט ס"ד ע"א ד"ה שאם רקמה מבואר דלא כהש"ך ומ"ש שם תוס' א"נ כיון דכל שאר אמ"הח אסור מקרי הני חדוש עכ"ל לכאורה צע"ג א"כ כי אמרי' ר"פ אלו עוברין ב"בח לאו חדוש הוא משום דמצינו כן בכלאים אלמא דאע"ג דאשכח כה"ג מ"מ חדוש הוא וצריך לדחוק כשהתירה התורה דבר האיסור כגון אבר מן החי הוה חדוש טפי דאפי' משכחת כה"ג ב' או ג' פעמים הכל חדוש משא"כ ב"בח וכלאים שהוא לחדש איסור חדש מה שהי' נראה היתר זה איננו חדוש כ"כ וכיון דאשכחן בכלאים ג"כ לא הוה ב"בח חדוש כן צריך לדחוק מ"מ מבואר דלא כש"ך הנ"ל וצ"ע. ובמהרש"ל ביש"ש פכ"ה ס"סי ק"א דחי לדרמב"ן הנ"ל דלעולם שרי מימי חלב דנהי דחלב לא הוה וליתי' בכלל היתר חלב מ"מ לא הוה אלא מים ומותר בפשיטות ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו ומי התיר מים היוצאים מ"הח והלא מבואר בסוגי' דפ"ק דבכורות דמים היוצאים מן הטמא אי מגופי' מתמצים אסורים משום טומא' גבי מי רגלי החמור אי לא מעלמא אתי ומיא עול ומיא נפיק וכן גבי דבש הגזין והצרעין והה"נ מים היוצאים מ"הח ולדברי מהרש"ל נתיר מימי חלב של גמל מה תאמר התם משום בהמה טמאה נאסרה א"כ ה"נ משום אמ"הח נאסרו וצריך תלמוד לע"ד:

479

ת״פולכאורה נ"ל דרבינו שמחה דדחי דברי רמב"ן דמדמכשיר ש"מ נקרא חלב איהו ס"ל כפי' התוס' דמי חלב היינו נסיובא דחלבא והני ודאי לא מכשיר מקרא דיובא עליו מים דהני לאו מיא נינהו וע"כ מכשרי מקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו א"כ ש"מ דחלב נקרא וע"כ הא דאין בו משום ב"בח התם חלב אם כתיב והאי נשתנה וא"כ ממילא אין לנו שום ראיה אפי' על מימי חלב שהוסר משם כל המאכל שיהיה אסור משום אמ"הח אבל הרמב"ן ס"ל כרא"ש דנסיובא דחלבא חייבי' עלה משום ב"בח ומקרי שפיר חלב אם ולא מיירי מתני' דמכשירי' אלא מהני מיא בתראי שאין בהם שום אוכל והני מיא ממש נינהו שהרי להיש"ש פשיטא ליה להתיר מטעם זה ונהי דלא נ"ל ממ"ש לעיל דעכ"פ מים היוצאים מ"הח נינהו אבל לענין הכשר י"ל נהי דלא מקרי חלב ומטעם קרא ותפתח נאד החלב לא ילפי' דהני מיא מכשרי מ"מ מקרא דנפקא לן הכשר מים הוה הני מיא בכלל דמה לי יצאו מ"הח או מן המעין מים נקרא הגע עצמך דם דמכשיר לא ילפי' אלא משום דנקרא מים בקרא על הארץ תשפכנו כמים וכן טל וימץ מלא הגזה מים והני מי חלב נמי בודאי מים נינהו ומכשרי זרעים אבל חלב לא מקרי אע"ג דמתני' אמרה מי חלב הרי הן כחלב משמע מטעם חלב אתאינן עלה אין זה ראיה דלדינא קאמרי' שיש להם דין חלב לענין הכשר אבל הא מטעמיה והא מטעמי' וממילא אין לנו היתר ממתני' דמכשירי' וממימרא דר"ל ומסברא נימא דאסור משום דאין לך בו אלא חדושו וא"כ לפמ"ש הטור סי' פ"א שנוהגי' היתר במימי חלב משמע אפי' לבריא וכרבינו שמחה וממילא דהלכה כהתוס' דנסיובא דרבנן וא"כ מימי חלב אחר שהוסר כל האוכל נהי דנאסר נמי מדרבנן אבל כבר קלישי לי' איסורא ופשיטא דאין להחמיר לחולי קצת אחר אכילת בשר בשיהוי שעה:

480

תפ״אאיברא שיטת הפוסקים האוסרים מימי חלב הנ"ל משום אמ"ה בלא"ה צע"ג א"כ בפ"ק דבכורות דמסקי' שריותא דחלב או מחריצי חלב או מזבת חלב ודבש ולתרוייהו תיקשי מזבת חלב ודבש מנ"ל היתרא לגבינה דלמא כי היכי דמיא חוזרים לאסורא ה"נ הגבינה ולא הותר אלא החלב בתערובתה כמות שהיא ומאן דיליף מחריצי חלב קשה איפכ' דלמא המים אסורים גם בתערובתן וממילא אסור למשתי חלב כלל משום תערובות הני מיא ואמנם אח"כ כשמפרישים זה מזה הותר הגבינה והמים נשארים באיסור' וקושי' זו קשה נמי למסקנא דכתיבי תרי קראי זבת חלב וכתיב נמי חריצי חלב עדיין נאמר דלא הותר חלב אלא לעשות מהן גבינה ולהפריש ההיתר הגבינה מן האיסור מי חלב אבל תערובתם נאסרו ושפיר משבח קרא ארץ ישראל בחלב לעשות מהן גבינה וכן חלב עזים ללחם ביתך הכל לעשות מהם גבינה ולרבינו שמחה לא קשי' בהס"ד דהוה בעי למילף שריותא מדאיצטריך למיסר ב"בח וא"כ דלמא לא הותר אלא כמו שיוצא מאמו מעורב כדכתיב בחלב אמו אבל אם הופרש קצת אוכל ממנו תיאסר להס"ד ובהא לא פליגי הס"ד עם המסקנא וזה קשי' קצת לשיטת רבינו שמחה אלא די"ל שטתו דס"ל להס"ד מכיון שמוכח שהותרה החלב בשעת פרישתו מהאם שוב ממילא לא שייך לחזור לאיסור אמ"הח לאחר זמן כיון דבשעת פרישתו מהחי לא נאסר ולא דמי לדם איברים שלא פירש וכמ"ש הש"ך אך החולקים דלית להו הך סברא ומדמי ליה לדם איברים שלא פירש אם כן לדידהו צריך לעיון גדול קושי' הנ"ל:

481

תפ״בולשלימות הענין לא אמנע בר דכירנא כד הוינא טלי' אמינא מילתא בפני מ"ו הגאון מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל וישרו הדברים בעיניו והוא מה שמצאתי בתוספת על החומש שכתבו אהא דאחז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפי' ערובי תבשילין שפירושו שהיה נזהר מלערב תבשילי חלב עם תבשילי בשר דהרי כתיב חמאה וחלב והדר בן הבקר ולא בהיפוך ע"ש ואמרתי אני דלפ"ז י"ל היינו רבותי' דב"נ מצווה על אמ"הח וממילא נאסרה להם חלב עד שניתנה תורה ונתחדשה היתירה ואז גם ב"נ מותרים מטעם מי איכא מידי אבל קודם מ"ת נאסרה שוב מצאתי שעל מדוכה זו כבר ישב בס' כר"ופ וא"כ מדהאכיל א"א ע"ה חלב ש"מ שכל כך נתעצם בשמירת התורה עד שלא ניתנה עד שיצא מכלל ב"נ אפי' להקל ולא הוא לבדו אלא כל האורחים ומשו"ה אכל חלב אלא לכאורה אין להוכיח כלום דדלמא חלב שחוטה הוה וליכא משום אמ"הח ע"כ הוכיח הש"ס מדהקפיד על עירוב תבשילין תבשיל חלב עם בשר ש"מ דחלב מבהמה חיה היה ולא שחוטה דא"כ לית ביה משום ב"בח דאוריי' ואין להקפיד לאכל חלב אחר בשר כדמשמע ממ"ש ט"ז סי' צ' סקי"ב ומוכח מעירובי תבשילין דלא היה חלב שחוטה וא"כ איך אכלוהו כלל הא נאסר מאמ"הח אע"כ יצא להקל וחדוש זה קמ"ל רז"ל שקיים אאע"ה אפי' ערובי תבשילין - ונהי דקטנותא היא מ"מ קלסוהו מ"ו הגאון זצ"ל:

482

תפ״גוהנה על דברי ט"ז ס"סי צ' סקי"ב הנ"ל הקשה דגול מרבבה מבר גוזלא שנפל לכדא דכמכא לתוס' דכותח דרבנן דה"ל תרי דרבנן והחמירו בו ולפע"ד בבשר עוף דוקא החמירו ועשאוהו כשל תורה ואפי' ב' דרבנן כמ"ש ט"ז סי' צ"ח סוף סק"ה אלא שהמדפיסים השמיטו שם תיבה א' במ"ש שם דכיון דמצינו ב"בח שעשו חזוק וכו' צ"ל בבשר עוף בחלב שעשו חזוק כמבואר לכל מעיין וכ"כ עוד סי' פ"ז סוף סק"ד ע"ש אבל זולת זה יש להקל בתרי דרבנן וא"כ מדמייתי ט"ז ראי' שהחמירו בבשר עוף כשל תורה מריש סי' פ"ט ר"ל שלא לאכלו עם גבינה א"כ ש"מ בשארי איסורי דרבנן לא מחמירי והני מי חלב דרבנן נינהו וליכא לאחמורי בהא. ועיין רמב"ם הל' ממרים פ"ב הלכה ט' כ' שהאומר לא תבשל גדי למעט חיה עובר על בל תגרע וכן האומר גדי ה"ה בשר עוף עובר על בל תוסף וצווחו עליו כי כרוכי' הא איהו גופיה פסק כמ"ד בשר חיה הוה כמו עוף ולאו דאוריי' והנלע"ד הנה יש חילוק בלשון הקרא בין חיה לעוף כי מסקנת ש"ס דלשון גדי סובל נמי חיה אלא מיתורא ממעטי' גדי ולא חיה אבל עוף נהפוך שאין גדי ולא חלב אם סובל בשר עוף כלל ולמ"ד בשר עוף נמי אסור בחלב מפיק לי' מיתורא ג' לא תבשל אבל לכ"ע אין פשטיות הקרא סובל וא"כ למאי דקיי"ל תרויי' מותרים איכא בינייהו דחי' פשטי' דקרא אוסרו ומדרשא הותר ועוף הותר מפשטי':

483

תפ״דוהט"ז השריש בא"ח סי' תקפ"ו ובי"ד סי' קי"ז ובח"מ סי' ב' דחכמים אין יכולת בידם לאסור מה שהתירה התורה בפי' והשתא מה שאסרו חז"ל בשר עוף בחלב אע"ג דהתורה התירה בפירוש גדי ולא עוף היינו משום דפשטי' דקרא לא מיירי מאכילה אלא מבשול ובשול עוף בחלב באמת לא נאסר מדרבנן ואין כח בידם לאסרו אך חיה שלא הותר בפי' אדרבא גדי משמע אפי' חיה נהי מדרשא הותר עכ"פ יש כח ביד חכמים לאסור אפי' הבשול ונהי דלא אסרוהו כי היה די להם לדורותם בסוג אי' אכילה מ"מ יש כח בידם עדיין לכשימצאו בקעה לגדור גדר ולאסור גם הבשול ואיננו לעבור על דברי תורה משא"כ בשר עוף כנ"ל והשתא האומר בהיפוך שבשר עוף אסור ממשמעות נהי מודה דמותר מדרשא אבל עכ"פ אומר ממשמעות נאסר ובחיה אומר בהיפוך שמותר ממשמעות הרי מהפך הקערה על פיה וקמ"ל הרמב"ם שגם זה בכלל בל תוסף ובל תגרע שאסור לחכמים לעשות סיג במה שהתיר להם התורה ומתיר להם מה שאסרה תורה ואולי יש קצת דוחק בלשון רמב"ם מ"מ נלע"ד הדברים מכוונים להלכה. מעתה הא לן כיון דכתיב ג"פ חלב אמו ולכ"ע מימי חלב חלב אמו מיהת לא מיקרי דאיננה כמו שיצאה מאמו א"כ א"א בשום אופן להחמיר ולעשות בו סיג כשל תורה ממש והיכרא מיהת בעי' ופשוט שמותר אחר בשר. וה' ירפאהו ויחלימהו ויחזקהו על התורה והעבודה כנפשו ונפש א"נ ד"ש ושוחר טובתו. פה פ"ב יום א' ט"ז מנחם תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

484

תפ״הע"ד בר אוזות שהזכר שהי' ביניהם הוא מבר אוזא הבר שאנו נזהרים מלאכלם מפני שאין לנו מסורת וכמ"ש בצמח צדק ובקונטרס פני נשר וכאשר כתוב אצלינו במקומו באורך ואותן בר אוזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה ושאל השואל אי מותרי' הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו במסורת טהרה:

485

תפ״ובפ"ק דבכורות דף ז' ע"א אמרי' אריב"ל לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא נמצא לפי עדותו של ריב"ל לכאורה אפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים והאי כיון שהגדילו אפרוחים ע"כ לא האי זכר קא גרים אלא כמ"ש חז"ל בפ"ק דביצה דף ז' ע"א דשמעה קלי' דזכר ועלה עלי' בלא יודעים ואם אולי לא נמצא שם זכר אולי נימא דהאי זכר גופי' מינא דטהור הוא כי לא ברור איסורו של אוז הבר אלא שאינו נאכל בלא מסורת ע"כ אלו אפרוחים מותרים לכאורה:

486

תפ״זואם אולי יש לפקפק דלמא לא אמר רי"בל אלא בבהמה אבל בעוף שפיר מתעבר טהורה מטמא ונפלין בפלוגתא דחוששין לזרע אב וזה וזה גורם מ"מ נ"ל בודאי אי הי' אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אוז הבר ונהי כשלא היו זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מטהור טהור כפרה שילדה מין חמור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם ניחוש לו ונפלין בפלוגתא דז"וז גורם אבל כיון שאין שום סי' באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא וניתלי ברובא דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא כאשר מבואר במקום אחר ובשגם דאוז הבר גופיה הצמח צדק התירו ונהי דלית הלכתא כוותיה בהא מ"מ אינהו מיכל אכלי וכו' וחוששי' לזרע האב גופי' ספיקא הוא ע"כ נ"ל בהני בני אוזא יאכלו ענוים וישבעו הנלענ"ד כתבתי:

487

תפ״חפה צויתי להעתיק לך מחדושי בסוגיא דנשר חולין דף ס"ג ע"ב.

488

תפ״טתני' רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם וכו' שעופות טהורים מרובים וכו' לעולם ישנה לתלמידו בדרך קצרה פירוש אפילו בלשון מגונה שהרי הזכיר הטמאים ולא הטהורים ועיין ריש פסחים:

489

ת״צומ"מ יש לעיין תינח אם נתבארו הדברים ביאור יפה בקצרה אז עת לחשות ולקצר אבל הכא לא נתבאר יפה דהרי כתיב למיניהם גבי ד' מינים ומרבה ר"א שכן אע"פי שאין נדמה ואם כן אדם מכיר העופות הנזכרים להדי' במראיהן מ"מ עוף הבא לפנינו מי בקי ויכיר אולי הוא שכנו של נץ או איה וכמ"ש בחי' ר"ן ונדפס בגליון הרי"ף וא"כ לא נתבאר המבוקש משא"כ אלו הזכיר כל הטהורים לא הי' נשאר שום ספק וצ"ע לכאורה וצ"ל רבי ס"ל כרבנן דר"א דלמינהו אינו מרבה אלא שכן ונדמה בצורה כמותו וא"כ אם מכיר איה ונץ אנפה ועורב מכיר כל מיניהם הדומה להם בצורה ושפיר נקט קרא דרך קצרה ויש מזה סייעתא לפסק הרי"ף כרבנן דלא כר"א עיי' ר"ן:

490

תצ״אובזה י"ל ס"פ הפרה דאמר ר"ל כאן שנה רבי תרנגול וטווס ופסיוני כלאים זה בזה פשיטא ואע"ג דרבי בהדי הדדי סד"א חד מינא היא קא משמ' לן הקשו תוספות היכי מוכח זה ממשנתינו והר"ש פ"ק דכלאים כתב דסמיך עצמו על מה ששנה במתני' דכלאים הכלב והזאב כלאים ה"ה ב' מיני עופות ע"ש שחזר ודחה זה ולהנ"ל י"ל סמיך עצמו ארבי דברייתא דשמעתין הנ"ל דס"ל דשכן בלא נדמה לא הוה למינהו א"כ תרנגול וטווס ופסיוני אע"ג דרבי אהדדי והוה שכן כיון שלא נדמה בצורתן לאו מיניהו הוא וה"ל כלאים:

491

תצ״בועוד שם ס"פ הפרה אוז ואוז הבר ע"ש ובתשו' צמח צדק מייתי בשם הגאון מוהר"מ מווינא ראיה משם דאווז הבר טהור הוא דאלת"ה א"כ פשיטא וכי ס"ד דאין טמא וטהור כלאים זה בזה ע"ש:

492

תצ״גולדידי צל"ע מאי ראיה היא זו דהרי האוז היה נאכל להם במסורת ואי אוז הבר ואוז חדא מינא הוא וכדהשקה אטו משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' ליהוי תרי מינים אלא הכל חד אע"ג דהאי גדל בבית והאי גדל בדברא מ"מ חד הוא כמו שור ושור הבר אם כן כי היכי דאין בהם כלאים ה"נ נאכל אוז הבר בהאי מסורת גופי' שאוכלים אוז הבייתי דהכל חד אבל לבתר דמסיק דברי' אחריתי דהאי ביעא מבפנים והאי מבחוץ ואפי' אם שניהם טהורים מ"מ הוה כלאים זה בזה לענין הרבעה משום שני מינים ושוב ממילא לא נאכל אוז הבר בלי מסורת דמסורת של אוז הבייתי לא יועיל על אוז הבר כיון דמין אחר לגמרי הוא וצ"ע:

493

תצ״דוהנה במה שהחליט הגאון הנ"ל דטמא וטהור הוה ב' מינים לענין הרבעה האמת כן הוא בבהמה אבל בעוף צ"ע לדיעא קמייתא בתוספות נדה נו"ן ע"ב והיא דעת רש"י שם דתרנגולא דאגמא הזכר הי' משמנה ספיקות וטמא והנקבה מזה המין הי' טהור עד דחזיוה דדרסי עכ"פ מבואר מדעתו דאפשר בעוף שיהיה בטבע הבריאה הזכר והנקבה חלוקים זה מזו בטומאה וטהרה וא"כ שוב אי אפשר שיהיה זה גורם איסור הרבעה וצ"ע:

494

תצ״הוהמעיין בדברי תוס' נדה הנ"ל יראה דס"ל נהי בעלמא קיי"ל פרה שילדה כמין חמור אע"פי שיש לו כל סי' טומאה טהור הוא כי כל היוצא מטהור טהור מכל מקום בעוף אינו כן תרנגולת שהטילה ביצה ויצא ממנו אפרוח שאין לו סימן טהרה הרי הוא אסור דלאו יוצא מן התרנגולת הוא אלא מעפרא קא גביל אלא שהעלו תוס' דאם יש לו רק שום סי' א' טהרה מותר שהרי אינו דומה לנשר אבל אם לא היה לו שום סימן טהרה אסור מן התורה שהרי דומה לנשר ולא מבעי' אם גם ראינו שדורס שאסור ונ"מ דאסור מדינא ולא רק מקבלת נח כל העוף הדורס טמא ועוד כי נח לא היה יכול למסור אלא כללא על מינים ידועים אבל לא על מקריים ההוים בעולם שתלד תרנגולת אפרוח שאין לו סימן טהרה ע"ז לא כתב קבלת נח כמ"ש תוס' גבי שסועה וא"כ אפי' אי דורס והי' לו שאר סימן טהרה הי' מותר לפי שאינו דומה לנשר אבל אי דורס נמי הרי דומה לנשר ואסור ולא עוד אלא כל שאין לו סי' גופו ניחוש שמא ידרוס ויהיה נשר ואסור:

495

תצ״וולפ"ז א"ש לשון הש"ס מה נשר וכו' אף כל כיוצא בו ונדחקו כל הראשונים מה כיוצא בו דנשר והא"ש כנ"ל וכן לשון עוף הבא בסימן א' בלשון תני ר' חייא י"ל על זה האופן שבא במקרה כמו פרה שילדה כמין חמור וכנ"ל וכמה קושיות יתישבו בסוגיא עי"ז:

496

תצ״זונ"ל כי כן מבואר בלשון הקרא בפרשת ראה כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וצ"ע האי לישנא הא בצפור טהורה עסיק מאי שייך אשר לא תאכלו מהם וכי מן הטהורים לא יאכל הנשר ולהנ"ל א"ש הא נשר אתי' על כל כיוצא בו והיינו היוצא מן הטהורים דומיא דנשר אותו לא יאכל אפי' מהם פי' היוצא מן הטהורים כיון שדומה לנשר:

497

תצ״חובזה י"ל בש"ס אמר ר' עוקבא ב"ח להקרבה דצ"ע כיון דעיקר קו' תורים למה לי אינו אלא טעות המקשן דהוה סד"א דמיותר שום תורים להכי וכמ"ש תוספות וטעות הי' בידו דלא אייתר שום קרא אלא כולהי כתיבי לצורך קרבן א"כ מאי שייך אמר ר' עוקבא ב"ח כאילו חידש דבר ושאר אמוראי לא אמרי הכי וכי מי לא ידע זה ואיננו אלא שקלא וטריא בעלמא ומאי שייך ליחס תי' זה לר' עוקבא ב"ח ע"כ נלע"ד דודאי אמת כן הוא דאיכא שום קרא מיותר להכי אך ר' עוקבא ב"ח חידש לן דלהקרבה איצטריך ופי' כשם דנשר בא להורות דאפרוח ביצת עוף טהור הדומה לנשר אסור וה"ה אפרוחי' ביצת נשר שיש לו סימן טהרה מותר ה"ה בתורים לענין אפרוח ביצת תורים לא הותרה להקרבה אא"כ יש לו כל ד' סימני טהרה אבל אי חסר א' מהן נהי מותר באכילה שאינו דומה לנשר מ"מ להקרבה אסור אע"פ שהוא בן תור שנולד מביצתו מ"מ אינו דומה לתור והוא נכון לפע"ד בעז"הי:

498

תצ״טוהנלע"ד דפסוק המיותר לכך היינו גופיה דקרא כל צפור טהורה תאכלו שהוא תמוה במשמעותי' כי טרם שהתחיל לדבר משום עוף טמא איך יוצדק לומר כל צפור טהורה תאכלו אע"ג מריבוי דכל מרבינן משולחת של מצורע היינו מכל כמ"ש רמב"ן ר"פ מצורע אבל גופי' דקרא אין לו שחר וע"כ סמיך אצפור שכבר הוזכר בתורה שהוא טהור ואמר כל אותן צפור טהורה תאכלו ולא הוזכר צפור בתורה כ"א תור כמ"ש רמב"ן ר"פ מצורע דתור נקרא צפור כדכתיב ואת הצפור לא בתר והאמת סוף פרק שלוח הקן דריש ש"ס הך טהורה ועיין היטב ברמב"ן ר"פ מצורע ותשכיל ואה"נ שליו נמי כתיב בקרא שאכלו במדבר אבל לא נקרא צפור אלא נקרא עוף כנף עיין ר"פ יום הכפורים וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף עיין רמב"ן הנ"ל וא"כ כל צפור טהורה היינו תורים וכל דדמי ליה וזה אשר לא תאכלו נשר וכל דדמי ליה ומדסתרי הדיוקי' ומוכח מילפותא דשמעתין דכיוצא בו דנשר הוא עיקר לענין עוף טהור הנדמה לנשר כנ"ל מוקמי' דמיון דתורים כל צפור טהורה תאכלו לאכילת הקרבה מזבח וכהנים דכל שאינו דומה בד' סימנים לתורים אע"פ שיצא מביצת תורים פסול להקרבה וכאלו תאמר כל צפור טהורה תאכלו אפי' מזבח וכהנים וזה אשר לא תאכלו אפילו ההדיוט הנשר ומה שבין תורים לנשר המזבח לא יאכל וההדיוטי' יאכלו כנלע"ד נכון בעזה"י:

499

500ובזה ניחא דקאמר תורים ולא אמר נמי שליו דאכלו ישראל במדבר וע"כ יש לו ד' סימני טהרה דאל"ה מאי פריך לקמן מי"ט עופות ומפרס הרי שליו אכלו ולא היה לו ד' סימנים אע"כ יש בו ד' סימנים א"כ מ"ש תורים דנקט ואף ע"ג שכתבתי בקרא כתי' צפור ושליו לא נקרא צפור אקרא גופי' קשי' מ"ט לא נקט כל עוף כנף טהור תאכלו לכלול גם שליו ולהנ"ל א"ש דקאי אאכילת מזבח:

500

501ודאתאן עלה שיטה קמייתא דתוס' נדה הנ"ל דמחלק בין זכר לנקבה י"ל דס"ל דשמנה ספיקות לא הי' להם שום סי' טהרה אלא קורקבן נקלף בסכין ולא ידעו אי דרסי או לאו והשתא אי קליפת הסכין שמי' קליפה ה"ל סימן המחודש ובודאי לא ידרוס דפרס ועזני' לא שכיחי ואי לא שמי' קליפה איכא למיחש שידרוס והוא נשר ומעתה לק"מ דהרי הנקבה נקלפה ביד וטהורה ואיך יטמא הזכר משום שיוצא מעפרא הרי עכ"פ אינו דומה לנשר ז"א דהרי דומה ודומה אי קליפת סכין לא שמיה קליפה איכא למיחש שידרוס ודומה לנשר ופשוט:

501

502ולפ"ז י"ל לשון ההוא בר אוזא דהוה בי' מר שמואל ע' מהר"ם שי"ף שנדחק בלשון זה ולהנ"ל י"ל אע"פ שכל בר אוזות דעלמא נקלפי' וטהור מ"מ כיון שנמצא ההוא בר אוזא שלא נקלפה הרי היא יוצא מעפרא מביצה בתר דמסרחא וכיון שאין לה סי' טהרה נאסרה ומיירי שלא הי' לה סי' טהרה רק קליפת הקורקבן וכנ"ל:

502

503מיהו כל זה לשיטת תוס' נדה י"ל כנ"ל אבל רש"י פי' התם גם כן דתרנגולתא היא הנקבה ובשמעתין פירש רש"י דג' סימני טהרה הי' להס מלבד קליפת הקרקבן בהא בודאי קשה קו' תוספות דנדה נהי דגביל מארעא הא לא דמי לנשר ומי"ט עופות לא הוה דהתם כולם שוין זכרים ונקבות כמ"ש תוספות שם ויש לעיין דבתורת כהנים כתיב את הרחם ובמשנה תורה כתיב רחָמה משמע דאתי לאוסופי הנקבה משא"כ באינך אפשר חלוקים הזכרים מנקבות ודלא כתוס' נדה הנ"ל וצריך עיון:

503

504וכבר מאז משנים קדמוניות עמדתי בחקירה כיון שהסימני' לא נתפרשו אלא חז"ל המציאו כן על ידי בדיקותם מה בין תור לנשר מה ראו שלא הכניסו לזה סי' ביצים ראשו א' כד וא' חד עי' היטב לקמן ס"ד ע"א אע"ג דסימן ביצים לאו דאורייתא מה בכך הלא כל אלו הסי' לאו דאורייתא אלא שמצאו ואי משום איכא עורבא דדמי לדיונה מה בכך נימא דאסרו הכתוב ויש לו ג' סימני טהרה כמו שאנו אומרים עתה שיש לו ב' סימני טהרה ונאסר כן נאמר שיש לעורב ג' סימני טהרה ולנשר ה' סימני טומאה ואולי י"ל כעין מ"ש תוס' נדה הנ"ל דפסוק מיירי מדבר השייך בזכר ובנקבה בשוה וסי' ביצים אינו ניכר אלא בנקבה ואין לדון מנקבה לזכר ודוחק וצ"ע:

504

505גם יש לחקור אחר שטרחו בש"ס ובתוס' וכל הראשונים מ"ט פרט כל הני עופות טמאים ועשו מהם ב' כתובים הבאים כא' וי"ט כתובים הבאים כא' מה יענו בטעם שפרט בפ' ראה הבהמות הטהורות ומנה עשר בהמות טהורות שור שה כשבים שה עזים איל וצבי ויחמור ותאו ודשן ואקו וזמר כל הני פרטי למה לי הלא יהיב בהו סימני מובהקי' מפרסת פרסה ומעלת גרה והרי בדגים לא מנה כלל וסמיך על סי' וכן בת"כ בשמיני לא מנה שום בהמה טהורה וסמיך על הסי' ומ"ט פרט במשנה תורה ואי משום יגדיל תורה ויאדיר ועיין תוס' חולין ס"ו ע"ב א"כ ה"נ נימא בהני פריטי דעופות טמאים וצ"ע ויש ליישב ע"פ מ"ש רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' ג' ע"ש וק"ל:

505

506ר"א בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא עתי"ט דלא פליג אלא מפרש וכ"פ רמב"ם והנה במתניתין א"ש שמניח לנו כלל מונח לידע אם תמצא החולק רגליו תדע שהוא דורס וטמא אולי אפילו יש לו סי' טהרה ונדע שאינו מעופות טמאים מ"מ נשתנו עליו סדרי בראשית וכ"כ בס' יראים סי' קל"א אבל בברייתא דתני' מותחים לו חוט וכו' משמע שצריכים אנו לבדוק על ככה וקשה לשיטת תוס' דסיפא לאו ארישא קאי אלא הכי קאמר ר"ג אם יש לו ג' סי' גופו בודאי אינו דורס והשתא אס"ד ר"א בר צדוק לא אתי לאיפלוגי את"ק א"כ אהי קאי ביש לו ג' סי' גופו לאיזה צורך נמתיח לו חוט או משיחה לבדקו דיו אם נמצא במקרה שחלק רגליו נאמר נשתנה עליו סדרי בראשית ונאסר אותו אבל מהיכי תיתי למתוח לו חוט לבדקו אחר שיש לו ג' סי' גופו למעליותא ואי נימא ארישא קאי כל העוף הדורס טמא ואין לו שום סימן גוף ואין אנו יודעים אם עתיד לדרוס או לא ע"כ מותחים לו חוט או משיחה לברר אם דורס או לאו וא"כ איך החליט ג' אצבעות לכאן וכו' בידוע שהוא טהור כיון שאין לו סי' גוף רק שאינו דורס דלמא פרס ועזני' היא כמ"ש תוס' בדאמימר והוא דלא דריס שאותו סי' הוא שאינו דורס ואז איכא למיחש לפרס ועזניה אלא דלא שכיחא אבל לא שייך לומר בידוע שהוא טהור ואולי מפני כן כתב הר"ן בידוע שהוא טהור הוא לאו דוקא אבל ר' ירוחם לא ס"ל כן עיי' בב"י ויש כאן הכרח לשיטת רש"י דסיפא ארישא סמיך דבעי' ד' סימנים ורבי אליעזר בר צדוק מפרש איך נברר ענין הדריסה ומשום הכי העמיד רש"י פירושו אברייתא ולא אמתניתין משום דבברייתא מוכח כן כנ"ל:

506

507והנה רש"י פי' דורס ואוכל שדורס ברגליו על מאכלו אף ע"ג דמשמע ברמב"ם בפי' המשנה דריסה על מאכלו הוא רק לסי' שהוא מעופות הטורפי' וכל עיקר טעם איסור משו' שהוא אכזר וטורף כמ"ש רמב"ן פ' שמיני מ"מ לא רצה לפרש דורס ומטיל ארס דא"כ לא הול"ל ואוכ"ל אלא דורס סתם ורמב"ן נדחק דורס לאכול וזהו דוחק להזכיר כן גבי סי' עופות ולא דמי לארי דורס ואוכל כי התם הוצרך לחלק בין ארי לזאב ובין אורחי' ללאו אורחיה ע"ש אבל בסי' עופות לא היה לו להזכיר אכילה אע"כ דורס ברגליו על מאכלו וזהו סי' שהוא מן הטורפי' כמ"ש פי' משנה לרמב"ם:

507

508והנה שיטת רש"י אצבע יתירה שאחורי רגל ור"ן העיד שבאותו אצבע הוא עיקר דריסת הדורסי' אלא שטהורים אע"פ שיש להם כלי משחית אינם דורסי' בו אבל הדורסי' עיקר מלחמתם באצבע הלז וצ"ל לפירש"י הנשר הוא הגדול שבדורסי' ודורס אפי' בלא אצבע יתירה הלז והטהורים אע"פ שיש להם כלי משחית אינם דורסי' אבל לא יכחיש המציאות שאצבע יתירה הלז הוא עיקר כלי מלחמת הדורסי' וכמו שהעיד הר"ן ז"ל ע"ש היות כן יש לתמוה על פירוש התוס' דכל שיש לו ג' סי' בגופו בידוע שאינו דורס ועוף הבא לפנינו בזפק וקורקבן נקלף ואין לו אצבע יתירה אנו מסופקים אולי ידרוס בלי כלי משחית אצבע יתירה כמו הנשר וכשיהיה לו גם כלי משחיתו אצבע יתירה ויהי' ג' סי' גופו אז נדע שלא ידרוס איך יתכן שכלי המשחית יורה לנו שלא ישחית אדרבא טפי יש לחוש אע"כ דלא כר"ת אלא כפירוש רש"י וצ"ל רבינו תם מפרש אצבע יתירה כהר"ן אצבע ארוך מחבריו:

508

509ולפי הנ"ל המפרש כפירש"י אצבע יתירה של אחורי רגל מוכח כפי' רש"י דסיפא ארישא קאי ויש לפרש כפירוש רבינו ירוחם ג' אצבעות לכאן וא' לכאן טהור בודאי טהור:

509

510בת"כ אמר ר' ישמעאל נשר נשר לגז"ש מה נשר האמור בת"כ עשה המאכיל כאוכל בנשר וכל האמורי' עמו דהא כתיב לא יאָכלו אף נשר האמור במשנה תורה לחייב מאכיל כאוכל הנשר וכל האמורים עמו ולכאורה לא פליג אש"ס דילן דאיצטריך לסי' וכל כיוצא בו דנשר ובת"כ גופי' מייתי הך דרשא אלא דהוה סגי בחד נשר דלגופי' לא איצטריך דהשתא בתלתא ותרי וחד לא ניכול נשר דלית ליה כלל מבעי' ורק לסי' איצטריך ובחד נשר דת"כ סגי ואייתר אידך לאפנויי לגז"ש אלא לפי מה שכתבתי לעיל עיקר ילפותא מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והיינו קרא דמשנה תורה ואם כן זה שבת"כ הוא המופנה ואתי למילף אדמשנה תורה שיהיה המאכיל כאוכל וזה דוחק ונגד שיטת רבינו פרץ דלעולם המופנה אתי ללמד על עצמו ועי' בזה בכללי סוגי' שבסוף ס' באר יעקב: -

510

511הרמב"ם פסק בזרזיר כר"א ואפ"ה פסק כאחרים דבעי שכן ונדמה וכתב רלב"ח בתשובה דס"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן ונימא בזרזיר לא פליגי שהרי הוא שכן וגם נדמה שחור כעורב ולא פליגי אלא בסנונית דלא דמי אלא שכן אבל זרזיר נהי דלא אסרו מטעם שכן לחוד דסגי ליה בהכי מ"מ רבנן אסרי ליה מטעם שכן ונדמה כי כן הוא באמת אלו דבריו ז"ל ובאמת כי כן משמע מש"ס בב"ק סוף פרק החובל דמייתי ליה בסתמא לא לחנם הלך הזרזיר וכו' וברבה בפסוק ויהי עשו בן ארבעים שנה פסק ר' חייא כן בזרזיר ומייתי ליה רלב"ח הנ"ל ע"כ משמע בודאי בזרזיר הלכה כר"א אך דברי רלב"ח הנ"ל דחוקי' ביישוב הסוגי' והנה גי' הרי"ף למינו לרבות זרזיר למינהו לרבות סנונית לבנה וכתב רלב"ח דרוצה לומר כיון דדרשינן כל עורב לרבות עורב העמקי שאינו שחור כ"כ נמצא ב' עורבים כתיב עורב שחור ועמקי וכתיב למינו ה"ל כאלו כתיב ב' למינו א' אשחור והיינו זרזיר שהוא ג"כ שחור וא' סינונית לבנה דהוה מינו דעורב עמקי שאינו שחור כ"כ ע"ש ודברי פח"ח אלא שצל"ע כיון דר"ח ברבה הנ"ל ס"ל כר"א בזרזיר וצ"ל כנ"ל דתרי למינהו אם כן הוה ליה כ"ה עופות טמאים בשלומא עורב עמקי דאתי מריבוי דכל הוה כללא חדא עם עורב שחור והכתוב כללם יחד כל עורבי אבל אית להו תרי למינהו ה"ל כ"ה עופות ושם קאמר אליבא דר"ח כ"ד עופות יש עשרים מיניהו תלתא תלתא וכו': -

511

512וי"ל עוד לפמ"ש רלב"ח שם דר"א דריש כל לרבות עמקי לטעמי' ר"פ אלו עוברי' דדריש כל מחמצת ע"ש והנה תוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' העלו דאנן קיי"ל דרשי' כל חלב לרבות חצי שיעור אבל לא ממש כאלו כתיב בקרא בהדיא ודלא כר"א והשתא לפ"ז י"ל ר"א דדריש כל כאילו כתב להדיא עורב עמקי בקרא להדיא אם כן למינו מוסב נמי אעורב עמקי וכאלו כתיב תרי למינו ומרבי' אפילו סנונית לבנה שהוא שכן אצל עורב עמקי ולא נדמה עי' רלב"ח וממילא נמי הך למינו דקאי אעורב דמרבה זרזיר מטעם שכן נאסר אפי' לא הי' נדמה אך ר' חייא דבראשית רבה הנ"ל וסתמא דש"ס ס"ל כהלכתא נהי כל מרבה עורב עמקי אבל לא שיהיה כאילו כתב להדיא בקרא ומסתיין דמרבי' אותן לאיסור אבל לא לאסור גם סינונית לבנה השוכן אצלו דלא הוה אלא כמו שכתב פעם א' למיניהו אגוף עורב והוא זרזיר דשוכן וגם נדמה וליכא אלא כ"ד עופות וא"ש פסק הרמב"ם לאסור זרזיר ולהתיר סנונית כי הוא טהור. ושארי חי' בסוגיא זו יחדתי קונטרס בפ"ע. - פ"ב יום ב' כ"ב מרחשון תקצ"אל - משה"ק סופר מפפ"דמ:

512

513שלום וכל טוב לי"ע וי"נ הרבני המופלג ומופלא בתורה ויראת ה' כבוד מו"ה מאיר ני' ראנדיבורג דיין ומ"ץ בטריעסט:

513

514מדברי מעלתו בענין קשקשים נראה שהקשקשים גורמים ששוכנים באויר בעליונות המים ואינו כן כי שרשי דברים אלו יצאו מפי קדוש רמב"ן פ' שמיני ושם נאמר כי סנפיר גורם ששט בעליונות המים והקשקשת מורה על דחיית הליחות ממנו וע"י ב' סימנים אלו ידעי' שאיננו ארסיי' ומ"ש מעלתו דמיון לאפרוח שלא נתפתחו עיניו במ"כ אין דמיונו עולה יפה כללא כיילי חז"ל פ"ק דבכורות ה' ע"ב כל היוצא מן הטהור טהור ומבואר שם אפי' בהמה טמאה במעי בהמה טהורה טהורה היא וא"כ א"א בשום אופן שדג טהור הנולד מביצה דג טהור יהיה טמא אפילו רגע א' ואלו היינו יודעים שדג זה נולד מביצה דג טהור אפי' לא יהיה לו שום סי' טהרה היה טהור אך עסקי' בדג שאין אנו יודעים מבטן מי יצא ועל זה צריך סימנים וא"כ איך אפשר לומר ששעה א' יהיה טמא ואח"כ יחזור להיות טהור ולא דמי לאפרוח שלא נתפתחו עיניו לראב"י דאסור לאו משום שאיננו מין טהור אלא שלא נגמר חיותו והוה כנפל בבהמה ולא יועיל לו שחיטה אבל דג שאין בו טריפה ונבלה רק משום מין טומאה וטהרה א"א בשום אופן שיהיה ביציאתו לאויר העולם טמא ושוב מין טומאה וטהרה וזה לא יתהפך וכל עצמו לא איצטריך ש"ס לאשמעי' בסימנים דהוה סד"א אותו דג שצריך סימן לפנינו אין זה סי' אם לא נולד עמו ונשאר אצלו כל ימיו קמ"ל אע"פ שאין לו עכשיו וכו' ולזה א"א לומר דסנפיר מורה ע"ז דממ"נפ אי ידעי' ביה שעתיד לגדל אח"ז למה לי סנפיר הלא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואי לא ידעי' הדג הזה רק ע"י סנפיר נאמר שעתידים קשקשים לגדל זה א"א דהרי יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשים אע"כ א"א אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ואמנם בגוף הדבר בחידוש הר"ן דנפקא לן מאין לו ולכאורה לולי דברי הר"ן היה משמע דמסברא או מהל"מ אמרו כן אלא שראה הר"ן גבי חגבים דריש ר"א קרי אשר לא כרעים באל"ף קרי וכתיב ע"כ חתר הר"ן למצוא גם כאן שום דרוש וכ' אין לו עיין עליו ולפ"ז י"ל דבחגבים פליגי בזה ת"ק וראב"י בחולין ס"ה ע"א ועיין שם תוספות ד"ה אף על פי וכו' דראב"י לטעמיה דדריש גם כן אשר לא חומה במגלה יו"ד ע"ב ות"ק דחגב היינו תנאי דפליגי התם ולא דרשו אשר לא חומה ה"ה דלא דרשי אשר לא כרעים רק מסברא בעלמא נפקא להו בחגב וה"ה בדגים ולא הצריך הר"ן לחדש דרשא דאין לו אלא לראב"י ובזה י"ל גם כן ק' מעלתו אלא שאין צורך: -

514

515דברי רדב"ז סי' תש"ל תמה על תשו' רשב"א שנמצא לו שכ' בו על מחט שנמצא בקורקבן תחוב מבחוץ אע"פי שלא נקבו נקב מפולש טרפה וכן הדין בכל איברים שנקובתן במשהו וכו' ועל זה תמה רדב"ז ואמר שהרשב"א יחיד הוא יפה כ' דהרשב"א לא מיירי הכא בחשש שמא ניקבו א' מאיברים הפנימים מזה לא מיירי דאפשר דס"ל שנוכל לבודקו כדעת רש"י פא"ט נ"ב ע"ב אך ס"ל דהוא טרפה מצד עצמו הואיל ונתחב בו מחט חיישי' שמא פ"א נתפלש וחזר לאחוריו ומשו"ה כ' וכן הדין בכל איברים שנקובתן במשהו ור"ל ושט וקרום המוח דליכא חששא שמא ניקבו איברי' הפנימי' אע"כ הטע' משו' שמא ע"י המח' נתפלש הנקב פ"א וחזרה לאחורי' וע"ז תמה הרדב"ז משני טעמים חדא אדרבה ע"י חולי יש לחוש יותר כמו שביאר ותו א"כ מה לי תחובה בחוץ או בפנים לעולם איכא למיחש להנ"ל והלא הרשב"א מודה להתיר בתחובה בפנים וא"כ בחוץ נמי וכ' ומ"ש בש"ס ובקוץ עד שתינקב לחלל פי' שנקב הקוץ מבחוץ לחלל הגוף אז חיישי' שמא נגע הקוץ בא' מאיברים הפנימי' ונקבו במפולש וצריכים לבדוק כל האיברי' הפנימים אבל לומר כהרשב"א זה לא שמענו אך גם מה שמשמע מרדב"ז בקוץ שניקב לחלל יש בדיקה לאיברים הפנימים צ"ע דגם לרש"י דמקיל בבדיקה כנ"ל מחמיר הכא כמבואר פא"ט נ"ג ע"ב ד"ה עד שתינקב לחלל מכל מקום יפה תמה על הרשב"א. הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות משה"ק סופר מפפ"דמ:

515

516שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג המא"הג המופלא כבוד מו"ה אברהם משה ני' אב"ד בטורקייא יע"א: -

516

517גי"ה מער"ח שבט העבר הגיעני ונפשו היפה בשאלתו אודות עלמה א' בת י"ח שנים והיא ניכפת בחולי נכפה ר"ל והיא מוטלת עלאבי' האביון מטופל בחמש בני' מאשתו השני' וגורם מחלוקות בינו לבין אשתו וגם פרנסתו אשר הי' מלימוד נתמעט מטעם שאבות הבנים אינם רוצים לשלוח בניהם במקום חולי המתדבק והנה כל הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה אך הרופאים הכומרים הידועים בארץ ישמעאל אומרי' אפשר ע"ד הרחוק ימצאו לה רפואה או שתמות בסמי' החריפים וזו היא טובתה לחיים או למות ואך הרופאי' ההמה אינם מאספים אותה לבית כומרים שלהם אא"כ תאכל עמהם דברי' האסורים ושום ישראל ממשפחתה לא יבוא אצלה כל ימי משך היותה אסור בחצר המטרה שלהם ועתה נפשו לשאל הגיע אם מותר לעשות כן או לא: -

517

518הנה בט"ז י"ד ס"סי פ"ד מייתי דברי מהרש"ל בשם תשו' ר"י דנכפה הוה סכנת נפש ומותר להאכילו שרץ לרפואתו ואמנם מתשו' הרא"ש שער מ"ב יש להוכיח דליכא סכנת נפשות דהתיר לגרש אשה נכפית בע"כ וכ' שם א' מהגדולים ק"ו אם בשפחה הוה סמפון בפ' האומנין ק"ו באשה יע"ש ואי ס"ד דמסוכנת למיתה א"כ מאי ק"ו יש דלמא בשפחה הוה סמפון משום דסופה למות ע"י חולי זה והרי עשה מעותיו אנפרות שקנה שפחה שתמות מהרה משא"כ האשה אינו יכול לגרשה בע"כ שתאמר מה איכפת לך אם תמות עכ"פ כל זמן שהיא חי איננו מום ומאי ק"ו הוא זה אע"כ מוכח מזה דס"ל דאין כאן סכנת מות ואפ"ה הוה סמפון בשפחה ושפיר הוה ק"ו באשה ומ"ש הרא"ש בתחלת התשובה דהוה סכנה וכן העתק הב"ש רסי' קי"ז לאו סכנת נפשות אלא סכנה לבעל שהוא יהיה נכפה כמותה נמצא דבר זה אי חולי נכפה הוה סכנת נפשות תלי' בפלוגתא ומכל מקום נ"ל בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י הנ"ל להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה: -

518

519ומ"מ בנידון שלפנינו פשוט יותר מביעא בכותחא דאסור למוסרה לבתי הכומרי' הנ"ל מכמה טעמים חדא אפי' רופאים ישראל כה"ג מי התיר להם להיכנס עצמם בספק נפש להמית או להחיות ומכ"ש דהרי לדעת הרא"ש הנ"ל אין כאן סכנת נפשו' ונהי דלעבור אי' דאוריי' הולכי' להקל שמא הלכה כמ"ד יש בו ס"נ אך לעומת זה לענין למוסרה למיתה אמרי' שמא אין בחולי זה ס"נ ואסור למוסרה למיתה ומכ"ש ברופא ישמעאל בכה"ג שאסור שהרי נחשד על ש"ד לולי שהוא רופא מומחה ולא מרע אומנתו והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנו כי יאמר מעיקרא אדעתא דמיתה נחית ויעיי' מ"ש ש"כ י"ד ר"סי קנ"ה: -

519

520ויש בזה עוד משום אכילת דברים האסורי' ובפרט שהכומרים מקפידים שלא תאכל משלה בשר כשר אלא מפתם תאכל ומכוסם תשתה וכוונתם בזה להעביר על דת וכל להעביר על דת הוה כמו ע"ז עצמה דיהרג ואל יעבור וכשם שאין מתרפאי' בעצי אשרה אפי' רפואה בדוקה ה"ה שאין מתרפאים בהעברת דת כגון שרפואה בדוקה לאכול בשר והגוי מכוון להעביר ורוצה שיאכל דוקא נבלות ואם לאו לא יניחנו לאכול בשר ימות ואל יאכל נבלות ומכ"ש הכא שהעברה אינו ענין לרפואה כי רפואתה בסמי' וסממנים ולא באכילה זו ומכ"ש שיש לחוש בפיתוי להעברת דת והמרת דת ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ומוטב שתמות זכאי ולא תמות חייב: -

520

521ועוד משום אל תתיחד אשה עם הערביי' שחשודי' על עריות אפי' בכה"ג דהוה חולי מתדבק דאלת"ה לא מקשו תוס' מידי אפירש"י בע"ז כ"ה ע"ב ד"ה איכא ביניהו וכו' דמשכחת לי' במאיסה כנכפה ומוכה שחין אע"כ גם בזה שייך חביבה עליהם בהמתן של ישראל מנשותיהן ועוד דלמא אחר שתתרפא תיאנס או תתפתה להן ע"כ נלפענ"ד אין שום סברא להתיר לכנוס לבית הכומרי' הנ"ל מכל הלין טעמא: -

521

522ואמנם פשוט שאין מוטל על האב הזה לא פרנסתה ולא רפואתה של בת י"ח שנה והיא כשארי עניי ישראל המוטלים על הצבור להכניסה לבית הקדש החולי' בקהלו' גדולות שבמדינותיכם ולהקל מעל העני הזה אבל למסור נפש א' מישראל חלילה ומוטב שיגרשה מביתו ותלך לנפשה ותמצא מרחמי' מאחינו ב"י ולא להוציאה משני העולמו' וה' ירחם וירפא שבר עמו בעגלה ובזמן קרוב ישמחנו שמחת ירושלים נוה שאנן הכ"ד א"נ הדש"ת: - פ"ב נגהי ליום ג' י"ב אדר שני קפ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

522

523שוכ"ט לתלמידי הרב הצדיק המופלג החרוץ ובקי כמו"ה מאיר באסקאוויץ נ"י:

523

524אשר נדברנו אמש שמעלתו בחנות שלו בק"ק קאמאהרן אינו מוכר פירוש יבישים של אשתקד בימות החורף כי כיון שמימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווען וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד אלו דבריו. הנה בצדקתו ותומתו מחמיר לעצמו והדברים ראוין למי שאמרן מ"מ כיון שלא ראינו מי שחייש לזה צריכים אנו לאמשוכי נפשי' לומר הנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאי' הם ומה שאמרתי תמול פא"פ אבאר עתה במכתבי בעזה"י:

524

525תחילה אומר מ"ש כל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים אע"פ שכ"כ בפר"ח וכן בס' שאילת שלום סי' פ"ט שניהם לא דקו במ"כ כי במ"ר פ' שופטים ובירושלמי פ"ק דשבת אמתני' ולא יפלה את כליו לא נאמר כל ברי"ה אלא כל דבר שאין לו עצם אינו חי ששה חדשים ובש"ס פא"ט אמרי' כל ברי"ה שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח ואלו הי' מדקדקים בלשונם לק"מ ק' באר שבע מדתנן ספ"ג דגיטין נותנין לה בחזקת שהוא קיים וכן מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולק"מ כי ענין קיום הוא קיומו של הענין שאנו עוסקים בו וכשאנו עוסקים בבע"ח באדם שהניח חולה או זקן אי חיותו קיים או לא ואמרי' בחזקת שהוא קיים ר"ל חיותו קיים וכשאנו אומרים כל בריה שאין בו עצם אין בריותה מתקיימת יב"ח ע"כ הוא כעפרא דאם אינו כעפרא עדיין בריותו קיים דמת נמי בריה מיקרי אבל אי הוי אמר כל בעל חי שאין בו עצם אינו מתקיים הי' אומר אינו מתקיים ששה חדשים שאין חיותו מתקיים ששה חדשים אבל עודנו בריה הוא [ומה ששאלני על נוסח דוד המלך ישראל חי וקים בסנהדרין ביארתי יפה ואין כאן מקומו] ונבוא לנידון שלפנינו הנה הרמב"ם פ"ב ממ"א הל' ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפרשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיק' אלא אמחובר אבל לא בתלוש וכ' ה"ה הטעם משום דהוה מיעוט המצוי רצונו אפי' עינינו רואות רוב בזמנם ובמקומות ההמה שכיח הרחש אפי' ברוב החביות אבל לא ברוב הפירות ואם יבדוק כל פירי בפ"ע יהי' הרוב בלא תולע ע"כ ליכא אלא מיעוט המצוי:

525

526והנה לכאורה הי' נראה לפ"ז היינו לכתחילה אבל אם עבר ובישל בלא בדיקה הי' לנו להתיר מעיקר הדין לולי א"כ מה הועילו בתקנתן כל א' יבשל בלא בדיקה וכמ"ש ש"כ בי"ד סי' ל"ט סק"ח בטעם המחמירים בריאה וה"ה הכא ומשו"ה הוצרכו רשב"א ורמב"ן לומר שמותר מטעם ס"ס וכל זאת באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר רמב"ם בדיקה אפי' לכתחילה ועיין ה"ה שם ד"ה ואם שהה וכו' אלא שהרא"ש החמיר גם באלו לבודקן לכתחילה עי"ש ועוד רמב"ן ורשב"א יהבי טעמא משום דאיכא למיתלי שנימוחו משו"ה מותר אפי' לכתחילה ומשמע אפי' מיעוט המצוי שפירשו אפ"ה תלי' לקולא מטעם שימוחו בתבשיל ורא"ש לא סמך גם ע"ז והחמיר ועכ"פ מבואר דקיל חששא דמיעוט המצוי בפירות בתלוש ממיעוט המצוי דהתליע במחובר וצריך טעמא למה:

526

527ונלע"ד דהתליע במחובר לא הי' לו חזקת היתר מעולם אפילו כשהפרי באיבה ובעיקרי גפנים כבר מצוי תולעים וליכא חזקת היתר על הפירי זו עצמה אלא דמרובה פריש וכיון דאיכא מיעוט המצוי חיישינן והוי כמו ריאה ממש דאין לבהמה חזקת היתר מבורר שעה אחת אלא מרוב בהמות כשרות פריש וכיון דאיכא מיעוט המצוי חיישינן מה שאין כן אם לא התליע במחובר או אחר י"ב חודש דליכא אלא ספק אם נולדו חדשים בתלוש ולענין זה הפירי בחזקת היתר וכשרות עומדת נמצא הו"ל לפירי זו עצמה חזקת היתר וגם מרובה פריש שאין רוב הפירות מתליעי' בתלוש ופירשו רק מיעוט המצוי ה"ל נגד רובא וחזקה וס"ל להקל אפי' לכתחילה:

527

528ולפי"ז י"ל אפי' להמחמירין לבדוק לכתחילה אפילו בהא היינו דאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכי דא"א לעמוד עליו כגון נידון שלפנינו שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפירי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים מילווען מתים יסורו אע"פי שאין זה תיקון גמור דא"כ אפילו במילווען חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ששה חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים: -

528

529וכעין ראיה מנדה דאשה עלולה לראות ומינה קרבו טפי ממילווען ואפ"ה הואיל והיא בחזקת טהרה אם יש לה מכה באותה מקום תלינ' במכה ופשטו' משמע אפי' ביום הוסת וכן דעת הרשב"א אלא שהתוס' כ' א"כ לא תטמא לעולם וכוונת תוס' לא שאחריות נידות עלינו ומה בכך אם לעולם לא תטמא אלא כוונתם כיון שלא באנו לטהר אלא משום אוקמה אחזקת טהרה כיון דוסת לאו דאוריית' איך נטהר אותה לעולם ונוציא אותה מרוב נשים הרואות דם נדה בזמנם ונימא היא מן המיעוט וכי חזקה עדיף מרובא ע"כ ניתן לה יום וסתה לתלות ראייתה ביומו זהו סברת תוס' לולי זה גם תוס' היו מודים שתולים במכתה אע"ג דמינה קרבו דמים מ"מ כיון שמוחזקת בטהרה וא"א לבדוק לא בעי בדיקה ע"כ הוצרכו תוס' לומר שהרוב מתנגד לחזקת טהרה דרוב נשים רואות עכ"פ משלושים לשלושים או בשום זמן וכי זו לעולם לא תראה וכבר ידע מעלתו מ"ש אני בתשו' אחרת טעמו של רשב"א דס"ל ע"פי חכמת הרפואה דכשיש לאדם מכה פתוחה המוציאה ליחה ודם אז כל שארי ליחות מלוחו' ומעופשים ומותרות שבגוף נמשכים לשם ויוצאים דרך שם ואפשר שיהי' דם נדה שדרכו להתבשל בעורקי האם שהיא המקור עתה נמשך דרך המכה ואינו מגיע להתבשל במקור ואינו מטמא באמת לעולם ואין זה נגד רוב הנשים כי מאן לימא לן שרוב הנשים שיש להם מכה כזו שרואות דם נדה דלמא כל כי האי איתתא אינה רואה ושוב מוקמי' אחזקת טהרה וכיון דא"א לבדוק שריא בלא בדיקה. הדרן לדידן בודאי הפרוש והחסיד לא יאכל שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושארי עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתינו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אישתקד כי כבר מתו אותו הרחש שמימי סיון וצדיק כמותו לא ימכרנו בחנותו כלל אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר לא נ"ל ומסתיין דמצאנו טעם הגון למנהג בני נביאים והנלע"ד כתבתי: - א"נ משה"ק סופר מפפ"דמ:

529

530מכתבך הגיעני לנכון וע"ד קושייתך אעתיק לך מחידושי בסוגי' דסימני ביצים חולין דף ס"ד:

530

531ת"ר לוקחים ביצים מן הנכרים בכל מקום פי' הר"ן אפילו במקום שמצוי' למכור ביצי עופות טמאים ג"כ ומשו"ה פריך וליחוש שמא מעוף טמא נינהו וכפי' ר"ת בס' הישר סי' שס"ד וסיים וכ' דמשו"ה מהמנינן לי' באומר של עוף פלוני וטהור הוא כיון דעכ"פ רוב עופות דעלמא טהורי' נינהו סמכי' ארובא בצירוף אמירתו כנ"ל כוונתו ע"ש וא"ש אפי' למסקנא דאיירי בכד וחד נהי דסי' לא הוה משום עורבא מ"מ רובא מיהת הוה:

531

532ולפ"ז התם במס' ע"ז דנוקי עוברי דגים שנימוחו לא מהני אמירתו של דג פלוני משום דבדגים ליכא רובא טהורים וגם נימוחו ולית בהו סי' כד וחד ויפה דחו תוס' ורא"ש הוכחת ר"ת דסי' דגים דאורייתא משום דדחיק בנימוחו ולא משני סי' לאו דאוריי' ודחו דאכתי הוה קשה דליקח מאינו מומחה באומר מדג פלוני משו"ה מוקמי' בנימוחו ואז לא מהני אמירתו משום דליכא רובא:

532

533מיהו הטור ס"ל דגם בנימוחו מהני אמירתו ולכאורה כן נראה לא מבעי' לחד פי' ברשב"א דכד הוה מוקמי' ליה בטרופות בקערה מ"מ איכא הכירא בט"ע א"כ ה"ה נימוחו אלא אפילו למאן דס"ל בטרופות לא מהני אמירתו משום דתו ליכא ט"ע מ"מ נימוחו דדגים אינם כטרופות ממש אלא כחתוכות ומכ"ש בקרבי דגים דליכא אלא נימוחו השלפוחית והקרביים קיימים א"כ מועיל אמירתו וא"כ אכתי ה"ל למימר לוקחי' מאינו מומחה ע"י אמירה ודוחק דמיירי בנימוח ממש אע"כ אין זה דקדוק ויפה הוכיח ר"ת אלא שהם הקשו אר"ת לשיטתו דס"ל דלא מהימן בלא רוב ובדגים ליכא רוב טהורים ולא מהני אמירתו בנימוח בלי סי' כד וחד, אמנם המעיין בדברי ר"ת בס' הישר סי' תקי"ב יראה שיטתו דה"ק רב היכי דאיכא מומחה אינם ניקחי' אלא מן המומחה אפי' יאמר מלחתים ואלו דגים וקרביהם ונראה מכ"ש באומר דג פלוני וטהור דלא התירו לסמוך ע"ז אלא היכא דא"א ליקח ממומחה אבל היכא דאיכא מומחה לא התירו לסמוך ולק"מ על ר"ת:

533

534מן הנכרים בכל מקום רמב"ם לא גריס מן הנכרים דלא מהימן אפי' באומר של עוף פלוני וס"ל בכל מקום היינו אפי' בח"ל ולטעמי' דס"ל אין שום סתם ישראל נאמן אלא בא"י כשרוב ישראל דרים שם אבל בלא"ה נחשדים אפי' על נבלות וטרפות כמ"ש ס"פ י"א ממ"א ע"ש והיינו דתני' לוקחים בכ"מ מסתם ישראל ואין חוששין צנבלות וטרפות משו' רובא ומשום עוף טמא נאמן באומר עוף פלו' דמירתת ולכאורה ק' מה צריך לדחוק באומר עוף פלוני לימא במקום דלא שכיחי טמאי' טפי כיון דבכל מקום דתני קאי אמקום חשודי היינו סתם ישראל ולא אמקום שטמאים שכיחי א"כ מאי פריך ולכאורה י"ל כמ"ש רשב"א ור"ן בשם י"מ דפריך דמצטרפי' תרי מיעוטא דטריפות וטמאים אלא לפ"ז צ"ע מאי מקשה הש"ס מאין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה פי' וה"ה מישראל סתם דחשוד כנכרי כצ"ל לרמב"ם ומאי קושיין דלמא מנכרי לא מזבנינן דאיכא ב' מיעוטי מיעוט טרפות ומיעוט טמאים ונכרי לא מהימן באומר עוף פלוני אבל ישראל דמהימן באומר מעוף פלוני וליכא אלא חשש טרפות לוקחי' טרופות דרובא לאו טרפות נינהו אע"ג דכ' ראשונים דמש"ה אין לוקחים טרופות משום דאיכא ריעותא שהן טרופות בקערה ומסתמא לוקחים מישראל שנטרפה לו תרנגולת וי"ל דהקשה ישראל חשוד נמי נימא שלקח מגוי שלקח טרופות טריפות מישראל מ"מ מנ"ל להקשות כן הא איכא למימר כנ"ל וי"ל:

534

535והנה אע"ג דרמב"ם לא גרס נכרי ומוקי בישראל סתם מ"מ כ' דין נכרי שלוקחי' ממנו ע"י היכר ט"ע עי' פ"ג ממ"א הל' י"ט ומשמע מה"ה דיצא לו מברייתא דבצים טרופות דמשמע שלימין לוקחי' והיינו ע"י היכר ט"ע ולפע"ד יצא לו מברייתא חולין ק"יו ע"ב והתם גרסי' נכרים ולא גרסי' בכל מקום ובשמעתין גרסי' בכל מקום ולא גרסי נכרי' אלא צ"ע מאי פריך דלמא דעוף טמא נינהו ודחיק באומר של עוף פלוני שלא הוזכר מזה בבריית' כלום נימא כי היכי דבאידך ברייתא דמיירי בגוי דלוקחי' ע"י ט"ע ועיקר קמ"ל דאין חוששי' לנבלות וטרפות ה"נ נימא הך ברייתא דישראל מיירי בהכי בשלמא להמפרשים בכ"מ אפי' בשכיחי טמאי' א"ש ע"כ מיירי בלא סימן ובלא ט"ע דא"כ מאי רבותא דרוב טמאי' הא יש לו סי' או היכר אע"כ לית ליה א"כ ליחוש של עוף טמא הוא אבל להרמב"ם ק' וצ"ע:

535

536בכל מקום לולי דברי הרמב"ם והר"ן הייתי אומר בכל מקום אפי' רוב גוים שכל שחיטתן נבלה ושכיח נבלות אפ"ה לא מצרפי' ס' נבלה עם ס' טרפה ולא חיישי' דבצים גמורי' במעי אמן לא שכיח וטרפות שנטרפה התרנגולת באופן שגדלה באיסור נמי לא שכיחא ולא מצרפי' ס' נבלה עם ס' טרפה ופריך עכ"פ נצרף לזה ס' טמאה כמ"ש הרשב"א:

536

537ולבדוק בסימני' עיין לקמן ע"ט ריש ע"ב וסימן דאורייתא פי' לסמוך אסימן באיסורא הוא דאורייתא באמת הר"ן פי' שם הנך סימן דאודנא וגנובתי' הוה סי' דאורייתא אבל רש"י לא פי' כן אלא אפי' אי הנך סי' דאורייתא ולא אשכחן חמרא דדמי לסוסי' כמו עורבא ויונה ויהיה הסימן דאורייתא מ"מ לסמוך אסימן כמו על עדות עדים או רובא וקורבא לסמוך כן אסימן זהו אפשר לאו דאורייתא נהי דהסי' בעצמן דאורייתא דלא אשכחן מין אחר דכוותי' מ"מ אין לסמוך אולי השתא נשתנה ברייתו של עולם על סוס א' ואית לי' אודנא כחמור וזה עיקר סימני' לאו דאורייתא התם בב"מ ויבמות דחיישי' לאתרמי סי' כסי' עי' היטב:

537

538ונ"מ למ"ש האחרונים בש"ע א"הע סי' י"ז דבשני סימנים הוה כסימן מובהק ביותר ולכ"ע דאורייתא דלשני מקריים לא חיישי' שיזדמנו ב' סימני' כאחד ועי' בנ"בי תנינא הקשה הגאון מו"ה וואלף ל"ש זצ"ל להגאון נ"בי שם א"כ לפירש"י בחולין ע"ט דדמיין להדדי באזנים וזנב ה"ל ב' סימנים ולכולי עלמא דאוריית' אמאי קאמר ש"מ סימן דאורייתא ותי' הגאון נ"בי זצ"ל דהני תרי חד הוא ע"ש מ"מ הכא נ"מ אי הסי' בעצמותו דאורייתא רק לא סמכי' אסי' דאורייתא א"כ אשני סימנים סמכי' אבל אי הסימן בעצמו לאו דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי' לדיונה ואיכא מיני' הדומים בתולדה זה לזה לא במקרה ושינוי ברי' א"כ אפי' אלף סימנים לא יועיל דעורבא דמי ליונה בכל סימן:

538

539ובזה י"ל דקדוק דמייתי ש"ס ברייתא קמייתא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים והא"ש י"ל דאסיק אדעתיה דמצי לאוקמי בחתוכות ואי משום לבדוק בחלבון וחלמון י"ל נהי דהוה ס"ד סימני ביצים דאורייתא מ"מ י"ל לסמוך אסי' לאו דאורייתא ובעי' ב' סימני' כד וחד וגם חלמון וחלבון ובחתוכו' ליכ' אלא חד סי' ולא סמכי' עלי' מש"ה מייתי מסימני דגים דליכא אלא חד סימן וכהרי"ף דגרס קרבי דגים ועוברי' ליכא או כהרמב"ם דס"ל למ"ד עוברי' ליכא סימן בקרבי דגי' ואפ"ה מהני ש"מ ס"ל לתנא דסמכי' אסימני דאוריית' וא"כ אפי' מוקי ליה בחתוכות תיקשי לבדוק בחלמון וחלבון:

539

540ולפי הנ"ל לר"ת דס"ל גם ר' זירא מודה דסימני דגים דאוריית' ור"ז ס"ל נמי בע"ז דאיכא סי' עוברי' וסימן קרבי לרוב הפוסקים דלא כהרמב"ם א"כ א"צ להגיהה ברייתא כ"כ סי' עוברי דגים אלא כך סימני דגים ממש אם אין לו קשקשת כמו ברבוט בודקי' בשני סימני' עוברים וקרביים דאפי' למ"ד סימן לסמוך לאו דאורייתא מ"מ אתרי סימנים סומכין מן התורה ומתירי' הדג שמסתמא נשרו קשקשיו וק"ל:

540

541ולכאורה לפ"ז מאי פריך במס' ע"ז אדרב דאמר קרבי דגים ועוברי' אין לוקחין אלא מן המומחה ולבדוק בסי' דלמא ס"ל לרב לסמוך אסי' לאו דאורייתא אע"ג דסי' דאורייתא בשלמא בברייתא קאמר שפיר דסי' דגים מועילים להתיר הדג כשנמצא בו ב' סימנים עוברי' וקרביים אבל רב מיירי לקנות העוברי' והקרביים בפ"ע וכל א' יעיד על עצמו ליכא אלא סי' אחד ואע"פ שהוא סי' דאורייתא מ"מ אין סומכי' על סי' א' מן התורה והא"ש דנקט דגים ולא בצים אין ניקחים אלא מן התומח' משום דבביצה בעצמו איכא ב' סי' בגופו כד וחד וחלבון וחלמון וסמכי' עליו מן התורה ולא בעי מומחה משא"כ דגים וצ"ע לכאור' וע"כ צ"ל דכל השקלא וטרי' לעולא דסמי מכאן עוברי' וליכא בדגים אלא סימן א' ומכאן ראיה לפסק הרי"ף ורשב"א כעולא מדשקיל וטרי ש"ס אליבי' דאע"ג דלא קיי"ל כשינוי' דש"ס התם משום דס"ל סימני דגים דאורייתא ומוקי בשנימוחו מ"מ מדשקלו וטרו אליבא דעולא ש"מ הלכתא כוותיה ועדיין צ"ע:

541

542בטרופות בקערה לחד תי' ברשב"א אין היכר וט"ע בטרופות והו"מ להקשות א"כ מה יועיל אמירתו מעוף פלוני הא מצי לאשתמוטי ולפמ"ש לעיל די"מ דה"ק ודלמא מעוף טמא היינו משום צירוף ב' מיעוטי' מיעוט טריפות ומיעוט טמאים א"כ צ"ל מש"ה מוכרים בצים טרופות לנכרי כיון דבלא"ה אין לוקחי' מהם דאיכא ב' מיעוטי' אך לא שייך שפיר לפיכך כמ"ש גם ברשב"א:

542

543אמנם העיקר בראשונים וברשב"א עצמו דגם בטרופות איכא הכירא וט"ע ומהני אמירה מעוף פלוני ולפי זה למאי דמסיק נמי בסי' כד וחד מסייעי' ליה לא דבעי סיועי דאפילו טרופות ונימוחות נמי מהני אמירתו רק לאפוקי בהיפוך שיש לפנינו שניהם כדים וחדים אזי בודאי משקר ולפ"ז התם במס' ע"ז כדמשני בשנימוחו אכתי הו"מ למימר בלא מומחה מהני ע"י אמירתו וזה דעת הטור סי' פ"ג אלא שצ"ע לפ"ז לענין מאי מהני לן סי' דגים ובצים להחמיר ולא להקל דבלא אמירתו לא מהני סי' להכשיר ובאמירתו לא בעי סי' רק להחמיר כששניהם חדים או כדים ידעי' שמשקר וזה דוחק בלשון הברייתא:

543

544והנה לשיטת הסוברים דפליגי שמעתין אההדי וסוגי' דהתם ס"ל סי' דאורייתא אפי' בבצים צ"ל דס"ל לא איכפת לן במין א' עורבא דדמי לדיונה ודי דנחוש לבצים בינונים כיוצא בהם כמ"ש הר"ן ואי משום ח' ספיקות י"ל שמצאו טהורי' כטמאי' וסי' שניהם חדים אינו מובהק אבל לא נמצאו טמאים כטהורים זולת עורב ואכתי סי' טהרה דאורייתא הוא בתרווייהו:

544

545והשתא לפ"ז דברייתא באה לומר שניהם כדים וחדים ס' איסו' וא' חד וא' כד בודאי היתר י"ל גם בסיפא חלבון וחלמון מעורבי' בידוע שהיא ביצת השרץ לענין ס' טומאה שמא ביצת צב שמא ביצת נחש ומיהו אי לא הוה בידוע שהוא ביצת השרץ והוה ס' עוף ס' שרץ ורוב בצים מעופות נינהו וכל ביצי עופות אינם מטמאי' וא"כ ממיעוט שרץ הא איכא נחש דלא מטמא והוא טהור אפי' רוקמה לכן קאמר כיון שחלבון וחלמון מעורבי' בידוע שהיא ביצת השרץ וליכא אלא חד ספיקא ס' צב ס' נחש וטמא מס' עכ"פ ולא הוה נאיד מאוקימתא שאם רקמה מטמא בכעדשה אלא מדאסיק הכא בחולין סי' לאו דאורייתא וברייתא נקיט האיסו' בודאי שניהם כדי' וחדים בודאי אסור ולוקין עליו וא' חד וא' כד ספק ובעי אמירתו א"כ חלבון וחלמון מעורבי' נמי ודאי טמא קאמר לכן פריך דלמא דנחש הוא:

545

546ובזה י"ל דברי רש"י בע"ז דפי' כס"ד דש"ס דנ"מ לטמא בכעדשה משום דסוגיא דהתם סבירא ליה סי' דאורייתא ואפילו אי סבירא ליה דלא פליגי דסימני בצים לאו דאורייתא ודדגים דאורייתא כמ"ש בשמו מדפי' סי' בצים לאו דאורייתא משמע דדגים דאורייתא מ"מ עכ"פ לענין סי' דגים נקטו האיסור בס' והיתר בודאי כאשר יבואר בסמוך אי"ה כדמוכח בירושלמי דאיכ' בדגים טמאים כטהורים א"כ ה"ה לענין ביצת שרץ י"ל כנ"ל ורש"י לטעמי' דמפרש מומחה בקי ובמי שאינו בקי וטועה לא שייך מירתת ולא מהני אמירתו מעוף פלוני וקמה נצבה ראיית ר"ת דסי' דגים מן התורה מדלא משני התר סימנים לאו דאורייתא:

546

547והנה הרא"ש הקשה להרשב"א בתשובה אהרמב"ם דס"ל דאין כלאים דהנהגה נוהג אלא בשני מיני טהורה וטמאה כשור וחמור אבל ב' מיני טמאים עם טמאים וכן טהורים עם טהורי' אינו אלא מדרבנן א"כ לקמן ע"ט מאי קאמר ש"מ סי' דאורייתא דלמא סי' לאו דאורייתא ואפ"ה סמכי' בפרידות דהוה מדרבנן סוס וחמור ע"ש. ולפ"ז צ"ע מאי כל הרעש דה"ל לתרץ התם בע"ז דסי' לאו דאורייתא כדמשני בשמעתין בשלמא בשמעתין קאי אביצת טמאה דהוה דאורייתא מבת היענה בעי' סי' דאורייתא אבל עוברי דגים מנ"ל לאסור מן התורה דכי היכי דלא ילפי' שרץ מעוף ה"ה דגים לא ילפי' מעוף ועוברי דגים לאו דאורייתא מיהו לתי' קמא דתוס' בשמעתין דלהכי אצטריך בת היענה משום דחדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי' והכא שריא טהורים ה"א טמאי' נמי שרי' אפשר זה לא שייך בדגים דשרי' בחייהם וממילא אמרי' כל היוצא מטמא טמא ודוחק מ"מ לתי' ב' דהתוס' דהזרע נעשה עפרא טרם שנעשה ממנו הביצה א"כ גם בדגים כן א"כ קשה כנ"ל דלמא משום עוברי דגים לא הו"מ לשנויי התם סי' לאו דאורייתא דעוברי דגים גופייהו לאו דאורייתא ואע"ג דתוס' דחו זה התי' משום דכשמעורבים בבשר כבר נאסרו כבשר עצמו היינו להפוסקים דס"ל הכי אבל שיטת רש"י ותוס' במס' ביצה דלא נאסר אלא האשכל פי' השדרה שבו תלוי האשכל אבל הבצים גופי' אינם חשובים כבשר כלל בשום אופן וכן נראה דעת הרמב"ם עיין לח"מ פ"ג ממ"א הל' ז' ובאמת הרמב"ם כ' יראה לי האוכל ביצת דגים טמאים כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה מדתלי זה ביראה לי מבואר דס"ל מסברא חיצונה אין ללמוד דגים מבת היענה ועוד אבת היענה גופיה אין לוקים להרמב"ם וס"ל ביצת דגים אסורי' מסברת חוץ וכמ"ש לתי' קמא של תוס' מש"ה כתב יראה לי אבל עכ"פ לתי' ב' דהתוס' דהיתר בצים טהורים לאו חידוש הוא שכבר אשכחן כיוצא בה בחלב ותו לא הוה חידוש ורק אצטריך בת היענה משום דמגבל מעפרא בעלמא א"כ עוברי דגים לאו דאורייתא וא"כ מנ"ל להוכיח דסוגי' דהתם ס"ל סי' דאורייתא או כר"ת סי' דגים דאורייתא ולהתיר גם הברבוטא בעצמו ע"י סי' דלמא משום עוברי' לא הו"מ לשנוי סי' לאו דאורייתא ומיהו לפמש"ל דעיקר קושי' הש"ס ולבדוק בסי' היינו למאן דסמי מכאן עוברי' אבל למאן דס"ל איכא ב' סי' עוברים וקרביים בלא"ה לק"מ די"ל לסמוך אסי' לאו דאוריי' עד דאיכא עוברי' וקרביי' ובהכי מיירי ברייתא ורב מיירי בלוקח א' מהם א"כ שפיר הו"מ לשנויי אקרבי דגים סי' לאו דאורייתא וא"ש:

547

548שבתי וראיתי דהרא"ש והרשב"א בתשובה שהקשו כן אהרמב"ם דס"ל ב' מיני טמאים לאו דאורייתא ואינהו הוה מפרשי התם ש"מ סי' דאורייתא כפירש"י ש"מ לסמוך אסי' דאורייתא ואהא הקשו דלמא סמיכ' סי' לאו דאורייתא רק מדרבנן מחזירי' אבידה וה"ה לענין אי' דרבנן הימנו רבנן בדרבנן אבל אי נימא דסי' גופי' לאו דאורייתא דאין לסמוך על אותן הסי' דאיכא מינים אחרים הדומין להם אפי' באיסור דרבנן אין לסמוך עליהן ושפיר הרעישו העולם אפי' אי הקושי' מעוברי דגים והם לאו דאורייתא מ"מ הו"מ לשנוי סי' לאו דאורייתא ומדלא משני הכי ש"מ סי' דאורייתא ס"ל:

548

549ואזדא נמי מה שהקשיתי לעיל נהי סי' דגים דאורייתא מ"מ דלמא לסמוך אסי' לאו דאורייתא אא"כ איכא תרויי' עוברים וקרביים ורב מיירי בלוקח א' א' והא"ש דעכ"פ עוברי דגים גופי' לאו דאורייתא ויכול לסמוך אסי' א' אי הוא סי' דאורייתא ולמה אינו ניקח אלא מן המומחה:

549

550שבתי וראיתי דאולי עוברי דגים הם יותר שייך להבשר מביצי שארי מינים וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל וכן משמע ממ"ש תוס' חולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני דציר דגים לאו דאורייתא והיינו טעמא דרש"י פי' בחולין קכ"ו ע"ב ד"ה הטמאים דציר ובצים שקולים הם גבי שרצים ויבואו שניהם וי"ל בדגים אינם שקולי' מוקמי' קרא רק אאיסור בצים ולא אציר ומש"ה ציר לאו דאוריי' ולפ"ז בחולין קי"ב ע"ב דפריך מציר דגים איהו ס"ל סמי מכאן עוברי' וא"כ קרא קאי אציר דגים והוה דאורייתא וק"ל:

550

551ונבוא לבאר דברי הטור בעזה"י ועי' מ"ש ש"ך בספרו הארוך והוא דחיק ואתי מרחוק והנה הטור ס"ל דסימני דגים סמכי' עלייהו להתיר העוברים עצמן ולא להתיר הדג וביאר ד"מ משום דאיכא ריעותא דלית לי' קשקשי' וביאור דבר זה דס"ל לטור דגם בשנימוחו נאמן בדג פלוני וטהור כמ"ש להדיא והטעם כיון דבחולין בהס"ד הוה משני בטרופות והוה ס"ל דשייך בהו מירתת מכ"ש בשנימוחו דדג והתרצן לא חזר מסברא זו ואם כן כדמשני בע"ז כשנימוחו אכתי הו"מ להקשות לוקמי באומר של דג פלוני וצ"ל שום תי' כה"ה בדג לא שכיח שיהיה היכר כיון שבאי' ממרחק וממדינת הים וכדומה מש"ה לא הו"מ למימר דג פלוני וטהור הוא אבל אי אמר מהני מ"מ ק' לישני סי' לאו דאוריית' אע"כ כר"ת דרבינא ס"ל יש לסמוך אסי' דגים אך לזה ק' ממעשה רב דירושלמי דאשכח טהורי' דמיא לטמאים ורבינא לא יכחיש המציאות ומעשה רב דירושלמי דהוה קודם לרבינא וצ"ל נהי דאשכחן טהורי' דדמיא לטמאים מ"מ לא אשכחן בהיפך שיהיה טמאי' דמיא לטהורים ולא דמי לעורבא דדמיא לדיונה ובסברא זו כבר עמד בחי' ר"ן גבי ח' ספקות והשתא נהי מ"מ סימן מובהק גמור לא הוה כיון דעכ"פ אשכחן טהורי' דמי' לטמאים מ"מ כיון דלא אשכחן שום מין קבוע לפנינו שיהיו טמאים דמי' לטהורי' א"כ סמכי' ארובא וכל שיש בו סי' יש להתיר אך אם הדג לפנינו ויש בו ריעותא שאין לו קשקשי' והלא רוב דגים אין קשקשיהם נושרים במים ואיך נוכיח מסימני עוברים שאינו מובהק רק מכח רוב דרוב שיש להם סימן זה טהורי' המה נימא בהיפוך רוב טהורי' אין קשקשיהם נושרים במים ע"כ אין להתיר הדג על סמך סי' עוברים וקרביים וכ"כ ש"כ סי' פ"ג סק"ו בדעת הרא"ש והטור לענין ראש ושדרה ע"ש:

551

552ומה שהעיד הטור שכן דעת הרא"ש נרא' לי משום דבחולין כשפס' סי' ל"ד כ' ולענין סי' דגים אי דאורייתא כתבתי פ' אין מעמידין ואס"ד ס"ל סי' דגים לאו דאורייתא מה היה לו להראות מקום אפ' אין מעמידין ה"ל למיכללינהו בחדא פסקא סי' ל"ד כדכייל לי' הברייתא כסי' בצים כך סי' דגים אע"כ מסי' בצים לא ברירא ליה סי' דגים והתם בפ' א"מ כדמייתי הוכחת ר"ת הקשה עליו קו' תוס' איך תלי תני' בדלא תני' דגים בבצים ותי' הוא הקו' ע"ש ש"מ ס"ל הלכתא כוותי' דר"ת בהא אע"ג מתחלה כ' דיש לדחות ראי' ר"ת משום דה"ל למימר באומר עוף פלוני וטהור הוא פי' ע"ד פלפול יש לדחות אבל באמת אין כאן דחי' כמ"ש לעיל דס"ל גם אחר שנימוחו מועיל דג פלוני ואפ"ה לא אמרו רב מטעם הנ"ל ואס"ד שדחאו לגמרי לא הוה הדר ומקשה עליו ומתרץ הקושי' דתלי תני' בדלא תני' וע"כ ס"ל להרא"ש לסמוך אסי' וגם שנאמן לומר דג פלוני וטהור אחר שנימוחו והא דמייתי רא"ש אח"כ הירושלמי היינו לדחות היתר הברבוטא ע"י היכר העוברי' אבל להתיר עוברי' גופי' לא נדחו דברי ר"ת:

552

553שאם רקמה וניקבה מטמא בכעדשה קושטא דמילתא אמר אבל י"ל דברייתא לא מיירי אלא מאיסורי מאכלות ולא מטומאה וטהרה אלא דמסקי' במסכת מעילה דף ח' שרצים המטמאי' שיעור אכילתן כטומאתן בכעדשה ושאר שרצים שיעור אכילתן בכזית וא"כ אי ביצת עוף טמא שיעור מלקות בכזית ואי ביצת שרץ שיעור מלקות בכעדשה עמ"ש תוס' לקמן ק"כ ריש ע"ב ומ"מ פריך שפיר דלמא דנחש הוא דלית ביה טומאה ואם כן שיעור אכילתן ג"כ בכזית:

553

554ולפ"ז ליתא למ"ש לעיל דאיכא לפרש לענין ס' טומאה ע"ש וליתא דבס' ליכא נפקותא למלקות בין עדשה או כזית דאין לוקי' על הספיקות וחצי שיעור אסור מן התורה ואין להאריך:

554

555שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ יש כאן ג' שיטות להתוס' אם ריקם אין חילוק בין עוף לשרץ לעולם לוקה אלא בשרץ מתרינן משום שרץ הארץ ובעוף משום שרץ העוף אך קודם ריקום קיל שרץ מעוף דעוף לוקה משום בת היענה ושרץ מותר לגמרי מן התורה:

555

556ולהרשב"א נהפוך הוא דקיל עוף משרץ דלאחר ריקום לוקה אשרץ משום שורץ על הארץ ועוף אינו לוקה כלל דשרץ ארץ ליכא ושרץ עוף נמי כל זמן שאינו מעופף אינו בלאו דשרץ עוף ואבת היענה אינו לוקה אלא עשה בעלמא:

556

557ולרמב"ם כל אנפי שוין קודם ריקום אמעטו מלאו מבשרם לא תאכלו הא חלב וביצים ליכא לאו והדר אתרבו מבת היענה לאיסורא וזה כולל כל מיני טמאים ולאחר ריקום לוקי' ע"ז משום שרץ עוף ולזה משום שרץ הארץ כהתוספות ולרמב"ם לא קשי' ק' תוס' בת היענה למה לי דמשום דכתיב מיעוטא מבשרם ולא מביצתם הוצרך לאוסרם מבת היענה:

557

558והנה בה"ג פ' ג"ה כ' היתר טהורה מדאיצטריך בת היענה כמ"ש תוס' וצ"ע דלא ניחא ליה למימר היתר טהורה מתקח לך ולא לכלביך דז"א דאפי' נימא ביצה אסורה מכל מקום אפרוח היוצא ממנו מותר דאימת קא גביל וכו' וא"כ הוה שפיר לך ולא אימעט אלא אפרוח טמאה דהוה לכלביך אבל ביצת טהורה אפילו יהיה הביצה אסורה באכילה מ"מ אינה לכלביך אלא לגדל אפרוחים וק"ל ועמ"ש תוספות סוכה ל"ה ע"א ד"ה לפי וכו' ואולי הכא ס"ל לתוס' דבעי' לך דומיא דאם שהיא מותרת מדכתיב צפור כדלקמן ק"מ ואמר רחמנא האם תשלח והביצים לא תשלח אלא תקח לך כמו שהיתה האם אלו לא נשלחה ואם כן צריך שיהיו הביצים בעצמם מותרים ולא לגדל אפרוחים ויש לעיין לפ"ז לקמן שם גבי אֵם טרפה דמסיק אם כן צפור למה לי ולהנ"ל איצטריך צפור ויש ליישב וק"ל:

558

559והנה בפ' משפטים בפסוק לא תבשל גדי כתב הראב"ע דיענה אינו ראוי למאכל אדם בשום אופן והיא כעץ ואפילו בקטנותן מתחלת יצירתן אין הזכרים ראוים אלא בשר הנקבה בתחילתה ע"כ כתיב בת היענה ע"ש והנה המציאות לא יוכחש ומ"מ דברי חז"ל נכונים דא"נ כתיב יענה סתם נמי הוה ידעינן דקאי אמה שראוי לאכילה ממנה והיינו הנקבה בילדותה דדוקא בג"ה דליתא ממנו שום דבר הראוי לאכילה דמיד ולאלתר כשיבוא על הירך כבר נתקשה כעץ א"כ ע"כ עץ הוא והתורה חייבה עליו עיי' לקמן פג"ה צ' ע"א תוס' ד"ה אלמא וכו' ותבין אבל יענה דאית בה בילדותה דבר הראוי לאכילה ממילא נימא אז אסרה רחמנא וכשנתקשה ונעשה עץ לית בה איסורא דלא מקרי אכילה וא"כ בת ל"ל ע"כ לאסור ביצתה. והרוחנו בזה מ"ט כ' רחמנא איסור ביצים גבי יענה משום דסד"א כיון דביצת יענה יצאה מזקנה שכבר נתקשה ונעשה כעץ והוה ליה כגביל מעפרא ומדבר המותר ושרי' דלא דמי לשארי ביצת טמאים שיוצאים מדבר איסור משא"כ הכא שהאֵם עץ בעלמא קמ"ל אפ"ה אסורה ולפ"ז אין ק' תוספות ל"ל בת היענה ת"ל כל היוצא מטמא טמא די"ל דאיצטריך לכנ"ל אך הקושי' על לשון חזקי' מנ"ל לביצת טמאה שהיא אסורה ת"ל כל היוצא מטמא טמא ועל חזקי' סובבי' תי' תוס' אבל אקרא לק"מ:

559

560שאם רוקמה ואכלה וכו' כתב תוספות ואף על גב דהשתא איכא תרתי דאתי מחי ושרי וכו' ע"ש הנה תי' זה ואי נמי שכתב תוס' צלע"ג מר"פ אלו עוברין דבשר בחלב לאו חידוש הוא משום דמשכחת כן בכלאים אע"ג דאין כאן אלא ב' ענינים ואולי יש להגיה ולמחוק תיבת ואי"ן ואדרבה הואיל ושניהם חלב וביצים באים מן החי בענין א' כחדא חשיבי ואכתי הוה חידוש משא"כ ב"בח וכלאים ענינים שונים הם ותו לא הוה חידוש תו כ' תוס' כיון שכל אמ"הח אסור ה"ל האי חידוש פי' משא"כ כלאים איכא זרעים ולבישה והרבעה והנהגה אבל הכא ליכא אלא ב' התירים חלב וביצים ואכתי צ"ע:

560

561דפסיק ליה ספרא בשתי תיבות הנה כל בעלי מסורה הסכימו דכדרלעומר תיבה א' וכן הלכה רווחת כמסורה נגד הש"ס אך בס' אור תורה פ' לך לך תמה מאוד על מאורן של ישראל הרמ"א שכתב שכן מוכח בחולין דכדרלעומר מלה חדא והוא ההיפוך ועי' מה שהאריך בתשו' שב יעקוב חי"ד ועי' בית שמואל סוף סי' קכ"ט בסוף ליקוטי שמות ובס' גט פשוט וטיב גטין והנה אור תורה כתב שאין קושי' הש"ס אלא מדכתיב בת היענה בה"י השמשית באמצע תיבה התם כתיב בנות יענה אבל לא היענה ולכן לא פריך ש"ס מבת שוע ומבת שבע דדמי טפי לבת היענה דהתם לא כתב ה"י שמשית באמצע אבל פריך מכדרלעומר דלמ"ד שמשית שהוא דר אצל העומר שבשדה וא"כ איכא ג"כ אות שמשית באמצע ועדיין צל"ע מ"ט מייתי ש"ס מואת כדרלעומר ולא מקרא קמא אמרפל מלך שנער כדרלעומר מלך עלם תו יש להבין מאן האי ספרא דסמכי' עלה דפסיק ודלא פסיק ואם הלמ"מ היא ה"ל למימר הכי ובפסקי מהרי"א כ' שבדק כל ספר תורה ולא מצא בת היענה בשתי שטין משמע דהי' ראוי להקפיד לכותבו דוקא בב' שטין כדי להורות זה הדין דבצים וכ"כ בטיב גיטין וא"כ צ"ע מ"ט באמת ליכא קפידא לכתבו בשני שטין ע"כ נר' לע"ד דהנה בעל אור תורה נדחק לפרש דפסיק ספרא ר"ל דפסק במבטא שפתיו מב' שטי היינו במכתב ע"ש ודוחק ונ"ל דהכי קאמר מדפסק ספרא לשתי תיבות פי' כיון דכתיב בה"י שמשית באמצע א"כ כל ספרא הכותב ספרים לעצמו או אגרת רשות מטבע הענין הוא לכותבו בשתי תיבות הואיל ורואה ה"י שמשית מפסקת וא"כ גם לדינא ב' תיבות נינהו ולא הו"מ למפרך מבת שבע דליכא ה"י שמשית ואין שום סופר טועה בו כמ"ש אור תורה אפילו מכדרלעומר דקרא קמא נמי לק"מ אע"ג דאיכא למ"ד שמשית מ"מ כל כותב יודע ומבין שהוא שם אדם ולא יחלקנו אע"ג דאביו שקרא לו השם ההוא נתכוון לשום כוונה שהי' כדרלעומר שדה וכדומה מ"מ השתא הוא שם א' כמו ידידיה למ"ד שם תיבה א' אבל את כדרלעומר דאת כדר הוא במקף בלי טעם ולעומר יש עליו נגינה אזלא גרש והקורא במבטו את כדר בנחת ומגביה קולו בלעומר וזה יכריע הסופר לחלקן לב' תיבות ואפ"ה קיי"ל במסורה שאינו אלא מלה חדא וה"נ בת היענה אע"פ דה"י שמשית תגרום לעשותו שנים מ"מ חדא היא כמו בנות היענה ומשני התם הסופר יודע עכ"פ שהוא שם אדם אפי' יחלקנו לב' תיבות בשיטה א' מ"מ בב' שיטין לא יחלקנה אפי' באגרת רשות וממילא דהוה תיבה א' וקי"ל בס"ת נכתב דוקא תיבה א' אבל בת היענה סתמא היא ב' תיבות בתו של יענה והכותב דרך רשות חולקו לשתי שטין לא היה לתורה לכתוב ה"י שמשית לולי שהאמת כן הוא ביצה של יענה נמצא מבואר הכל בקרא וגם מבואר בש"ס דכדרלעומר תיבה א' וכן הלכה רווחת בישראל:

561

562בע"ז מ' ע"ב אין שם מומחה מאי דקדק הרשב"א בת"הא דה"ל למימר אינו מומחה מאי ונלע"ד ע"פ מ"ש ה"ה דבדגים לא מירתת באומר דג פלוני וטהור דלא שכיחי דגים דרובם המלוחים אתאי מעבר לים ע"ש וא"כ י"ל אם רק יש מומחה בקי וציד בעיר מותר ליקח על סמך דג פלוני וטהור הוא דמירתת שיראהו לאותו מומחה ע"כ שאל אם אין שם מומחה בעיר מאי והוצרך לומר באומר מלחתים ולא הו"מ לשנויי בדג פלוני:

562

563שם משכחת ליה בשלפוחיתא פירש"י השלפוחית המליאה רוח וכן פירש ר"ן שם ואך בחולין כתב משכחת בדג שקורין צלובח"תא משמע שגרס כן והוא דג ואין לו מובן לכאורה ובערוך ערך צלבחת גריס ג"כ כהר"ן דחולין וכתב שהוא דג טמא ע"ש שהאריך כמדומה לי שהוא אותו שקורי' אָהלע לפי מה שציירו ומדברי ה"ה למדתי פי' דברים אלו דרוב דגים טמאים אין להם שלפוחית כלל כי שוכנים בתחתית המים בקרקעית הים ואינם צפים למעלה לכך אין להם סנפיר כמ"ש רמב"ן פ' שמיני ואין צורך לשלפוחית ואם כן בקרבי דגים שצריך היינו להפריש בין צלובחיתא וחבריו שהם טמאים ואפ"ה יש להם שלפוחית אלא ששני ראשים שוים משא"כ בטהורים א' כד וא' חד עיין:

563

564עי' נדה נו"ן ע"ב שיטת ר"י בתוספות דתרנגולתא דאגמא היא הנקבה מתרנגולא דאגמא והזכר הי' קרקבן נקלף בסכין והי' משמנה ספיקות נקלפת ביד והי' מותרת עד בימי ר"פ שמצאו אותה דורס ואסרוה עיין מ"ש אני עני בחי' לסוגיא דנשר בזה וכעת י"ל דהני ח' ספיקות לא מצאו מעולם טהורים דומי' דטמאות ומשום עורבא לחוד אכתי הוה סימן דאורייתא בביצים גדולים כמ"ש ס' זו ברשב"א ור"ן אך מה שנסתפקו הואיל ותרנגולתא דאגמא שהיו מחזיקים אותה בטהורה היו ביצים שלה חד וחד או כד וכד הרי קמן דאיכא טהורים דמיא לטמאים ואיכא נמי עורבא דדמי ליונה ממילא שפטו מזה סימן ל"ד ונסתפקו בח' ספיקות והיינו אבוה דשמואל דשמעתין וכדמשני ר"ז סי' ל"ד אך בדורות אחרונים מר"פ ואילך דאשכחו דמתרנגולתא נמי דרסי ועוף טמא הוא (ועיין לעיל ס"ב ע"ב) א"כ תו לא משכחי' עוף טהור בשניהם חדי' וכדי' רק עורבא דדמי ליונה משום הא לחוד לא שביק סימן שבידינו וא"כ רבינא במס' ע"ז שהי' בתר ר"פ משני בשנימוח ולא בעי לשנוי' סי' לאו דאורייתא אע"ג דאדרב קאי הי' בדורות הראשונים טרם שהחזיקו תרנגולת' דאגמא לטמא מ"מ בימיו כבר נתגלה האמת דסימני ביצים וגם דגים דאורייתא נינהו ע"כ האמת משני דבשנמוחו אין ניקחי' אלא מן המומחה וק"ל:

564

565מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא משמע אפילו בתוך הקליפה אפילו יש בו חיות אינו אלא אסמכתא וכן משמע בביצה דף ז' ע"ב שכתב להדיא רמב"ם וטור ש"ע אך ברש"י לקמן צ"ח ריש ע"א פירש רש"י להדיא דביצת אפרוח איכא משום נבלה כיון דהוי בשר בעי שחיטה ואי לא הוי נבלה ולזה נתכוון בספר התרומה למעיין בסימני ספר סי' ל"ה ובגוף הספר בפסק ע"ש והרשב"א בחי' שפך סוללה עליו וחשב דאאפרוח שיצא לאויר העולם ולא נתפתחו עיניו קאי וכל מעיין בדבריו יראה אאפרוח שבתוך הקליפה וחי אפ"ה אין לו הכשר שחיטה כמו נפל דבהמה ומיהו נפל דבהמה לא שייך במעי אמו דמותר בשחיטת אמו רק כי נפיק ולא גמרו שערו וציפרניו ולא שהה ח' ימים הוה ס' נבלה וה"ה באפרוח נהי ביצא לאויר העולם שוב לא שייך בי' נפל מ"מ בקליפתו לא נגמרה יצירתו וכנפל חשוב ולא מהני ביה הכשר שחיטה וה"ל נפל כן כוונת דבריו לכל מעיין:

565

566מיהו לקמן צ"ח דקאמר אפרוח נמי טמאה קרי ליה משמע היינו טעמא משום דלית ביה איסורא אלא משום אסמכתא דשרץ השורץ על הארץ משו"ה קרי ליה טמאה ואס"ד דאית בי' אי' דאורייתא משום נבלה איך שביק אי' נבלה דאורייתא ונקיט אי' טמאה דרבנן וצ"ע:

566

567גיעולי ביצים פירוש ערוך שהכה על זנבה פי' והוה סד"א כי היכי דביצת נבלה גזרי' אטו בשר ה"נ נגזר אטו אמ"הח מהעוף עצמו קמ"ל גיעולי ביצים מותרים:

567

568זורק את הדם וכו' ערש"י ר"פ דם השחיטה לחד פי' דם ביצים דהתם היינו ביעי זכר והקשו תוספו' הא הוא מין בשר לפע"ד הדם שעל הקרום שלהם הוא מזרע שנקרש ונעשה דם כדלקמן צ"ג ע"ב אי אזרע אסור והיינו מדרבנן אבל מן התורה ממעטי' ליה בכריתות ולפ"ז לא איירי ש"ס מביצי עוף דממ"נפ אותו של ריקום שהולד נוצר ממנו היינו דם גמור ומין בשר ואותו שאינו של אפרוח ומתהוה מביעי עצמו אין בו שום נפש ולא מקרי דם ולא צריך מיעוט כטיפה אדומה שבתפוחים וצמחים בשלומא דם דגים וחגבים הוא דם נפש ולולא מיעוט הוה דם גמור ודם זרע ביעי זכר נמי אבל דם שבטבע מתהווה על הביצה בלי ריקום איננו אלא טיפה אדומה ולא צריך מיעוטא כנלע"ד:

568

569תני דוסתאי וכו' שיטת הרא"ה שבתחלה היו סבורים דהכל תלוי בחלמון ושוב איפכא תני דהכל תלוי בחלבון אבל החלמון אינו נוצר ממנו כלום ונשאר בתוך מעיו של אפרוח למזונו הנה בשבת פר"ע אחז"ל שלענין יניקת זרעים סמכו חז"ל על חכמי הגוים הקדמונים שניסו והריחו הארץ ודרשו ע"ז אל תסג גבול עולם ע"ש ואחר הקדמה זו ראיתי בס' שער השמים ריש מאמר החמשי שדעת אפוקרט הי' שנוצר מחלמון ושוב בא חנן ומתמה עליו והראה שנוצר מחלבון והחלמון נשאר למזונו כהרא"ה הנ"ל ונר' לע"ד שלעולם הולד נוצר מהחיצוני ונשאר הפנימי למזונו ואפוקרט ניסה בעופות טמאים שחלבן בפנים ומצא שנברא מחלמון ולא נתן על לב לחלק בין עוף לעוף והשריש כך והאמינו חז"ל לנסיונו ע"ד אל תשיג גבול עולם ושוב אחר מאות מהשנים בא זה וניסה בעופות טהורים שהחלמון מבפנים ומצא ההיפוך ואז נודע לחז"ל האמת ששני הנסיונים צודקים ואם כן אנו שעסקינו בטהורים הכל תלוי בחלבון ולא בחלמון וא"ש בעז"הי. משה"ק סופר מפפ"דמ:

569

570שוכ"ט לתלמידי הותיק הרבני המופלג החרוץ מו"ה קויפמאן ני':

570

571גי"ה הגיעני על נכון וע"ד שאלת חכם באשה שלקחה חמאה מא"י במקום שנוהגי' היתר ושוב נודע שזו החמאה נעשית משיורי הגבינה הנשאר ביורה אחר שהוציאו הגבינה הראשונה והשני' שנקרא (צוואהריך) ושוב נעשה חמאה משיורים ההמה ונפשו בשאלתו אי אית בי' משום אי' גבינה של נכרים או לא והאריך מאוד בפלפול דבר המעמיד אי בטיל או לא: -

571

572בענין דבר המעמיד לעמוד על האמת והמקור אומר בקיצור עיקרו בש"ס ע"ז ל"ה ע"א דקאמר המעמיד בקיבת ע"ז אסורה בהנאה ומ"ש ממורייס ומשני הכא דקא מוקים ה"ל איסורא בעיניה וכ' מג"א סי' תמ"ב סק"ט דאו"ה כלל כ"ה ס"ל שהוא דרבנן ואמנם בטור משמע שהוא דאוריי' כיון שפסק שאסור להשהותו ולהטור כל שמות' באכילה מ"הת מותר להשהותו אע"כ שאסור מ"הת וכ"כ בס' אלי' רבה בשם ס' אמרכל שאסור מ"הת וכ"מ מע"ז ל"ה הנ"ל דאוקומי קמוקים חמור מתערובת מורייס שיש בו טע"כ וכ"כ בהגה' שבמרדכי פ' אין מעמידין סי' תתכ"ט דלמ"ד טע"כ דאוריי' גם דבר המעמיד דאורייתא וכ"מ בראב"ן סי' ח' דף ע"ב ע"ב ע"ש ברא"בן [דמייתי מג"א שם דתמה על ר' יעקב דמייתי] ואינו רבינו תם אלא בן רבינו יצחק ע"ש ויש לתמוה קצת על מג"א שכ' לעיל ססק"א בשם הרשב"א דכל שדעתו לערבו כך לא בטיל והוא באורך בשלטי גבורי' מס' ע"ז של"ח ע"א דפ וס ז"ב וכ"כ הריא"ז ומסיק שם מג"א דאינו אסור מ"הת כיון שאין בו כזית בכא"פ ואפ"ה משמע להטור אסור להשהותו ועיי' מ"א ס"סי תמ"ז סעי' קטן מ"ב: -

572

573ולפ"ז מ"ש ש"כ י"ד סי' פ"ז סק"ל די"ל הטור ס"ל כר"ת דמעמיד בטל בס' לא כ"כ אלא ע"ד בשלומא כלומר להטור אפשר לדחוק ולומר כן אבל האמת אינו כן כמו שהוכיח מג"א הנ"ל וס"ל כתי' ש"ך גם שהוא דוחק והיינו בקיבה שנמלחה בעורה כיון שהוא ב"בח דרבנן שלא ע"ד בישול ע"כ לא החמירו במעמיד שלו אפי' אחר שכבר נעשה נבלה דרבנן מ"מ לא גזרו אעפ"י שמעמיד חמור מטע"כ כמו שהוכחתי מש"ס דע"ז הנ"ל דאוקמי קמוקים חמור ממורייס מ"מ לענין גזירה דרבנן חמיר טעם הנרגש בו ב"בח ואתי להחליף ב"בח דאורייתא משא"כ בטעם שאינו נרגש אעפ"י שפעולתו ניכר מ"מ אינו ניכר שהוא מב"בח ולא אתי לאיחלופי ב"בח דאוריי' כן יש להסביר דברי הש"כ וסברתו על נכון בעז"ה: -

573

574והנה רש"י ס"פ כל הבשר אוסר גבינות שנעשו מקיבה שנמלחה בעורה משום מ"במ וס"ל לרש"י אפי' ב"בח דרבנן מ"במ לא בטיל ועתוס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה בטומאת משקין וכו' מ"מ מוכח דלית ליה לרש"י הנ"ל דהרי במ"במ אין הטעם נרגש ואוסר באלף א"כ ה"ה דבר המעמיד והא דלא פירש משום דה"ל מעמיד עדיפא מיני' נקיט דאפי' איכא כאן ב' קיבות א' שנמלחה בעורה וא' שלא נמלחה וה"ל זוז"ג וליכא משום דבר המעמיד מ"מ אסור משום מ"במ ולחנם נתלבט בזה בדגול מרבבה סי' פ"ז סקל"ה ע"ש: -

574

575וכצ"ל בהרמב"ם פי"ז ממ"א שכ' בהל' כ"ו המעמיד בשרף ערלה או בקיבת ע"ז או בחומץ יין של ע"ז אעפ"י שהוא מבשא"מ ואע"פ שהוא כ"ש שהרי הדבר האסור הוא ניכר והוא שעושה אותו גבינה עכ"ל הנה כוונתו על ע"ז שאוסר בכ"ש במינו והכא אעפ"י שאינו מינו מ"מ דבר המעמיד אסור והוסיף עליו באו"ה כלל כ"ה סי' מ"ו דלפמ"ש תוס' בביצה דכל שנעשה כך במים ומלח הוה מ"במ א"כ ה"נ הוה מ"במ הו"ל בעניני ע"ז דאומר מ"במ אסור אפי' בלי טעם דדבר המעמיד אלא משום מין במינו ונפקי מיניה אפילו על ידי שני גורמים אסור ואין רחוק דגם הראב"ד מודה דינא דדבר המעמיד אלא שכ' שאין צריכים לזה שלא הלכו בשל גוים אחר נ"ט שלא יפרוצו ונפקא מיני' אפילו זוז"ג אסור והנה גוף אותה ההשגה חסר מספרים שלנו ולא נמצא לא בפ"ג ממ"א ולא בפי"ז אך בפ"ט כשכ' הרמב"ם הואיל והמעמיד הוא דבר האסור בפ"ע וכו' השיג הראב"ד וכ' אין אנו צריכים לכך שאין הקושיא צריכא תירוץ משמע שאין צריך לכך אבל מ"מ הדין אמת דדבר המעמיד לא בטיל: -

575

576והתוס' בע"ז ל"ה ע"א ד"ה מפני שמעמידים וכו' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קמוקים אינו אלא איסורא דרבנן עכ"ל אין להבין מדבריהם דאוקומי הוא דרבנן אבל ב"בח הוה דאורייתא דזה אינו מכמה טעמים חדא איך ס"ד לייחס דס"ל לתוס' דע"י כבישה ומליחה בלי בישול יהיה ב"בח דאורייתא ומה לי דאוקומי קמוקים וה"ל כאלו הבשר בעין ומה בכך לו יהיה בשר בעין וחלב בעין מותר מ"הת לאכול זע"ז לולי שנתבשלו זע"ז ועוד איך אפשר לומר דט"כע ב"בח ע"י כבישה ומליחה יהי' דאורייתא ואוקומי קמוקים הוא דרבנן הא מבואר באותו עמוד דאוקומי קמוקים יותר מתערובו' מורייס ועוד מה יענו תוס' אמתני' ס"פ כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט אסורה הא לא"ה מותרת הא משמע הכא מתוס' דאוקומי קמוקים אסור ב"בח מדרבנן מיהת וקו' זו היא קושי' מהרי"ט חי"ד סי' ג' ולא תי' כלום וגם לא הניח בצ"ע אך כתורה עשה והביא ע"ז דברי הריא"ן מיגאש ז"ל דמובן מזה שבזה יובנו דברי תוס' ועוצם כונתם והוא דה"פ דס"ל נמי דהעמד' ב"בח ליכא בית' מנ"ט ומשו"ה בס"פ כ"ה אמרי' המעמיד בעור קיבה כשר' אם יש בה בנ"ט אסורה דוקא אבל ביתר מנ"ט לא מיתסר משום העמדה ואמנם הכא במס' ע"ז מיירי בפחות מס' ואמרו הא ב"בח בצונן היינו מליחה וכבוש ואפי' יצורף לזה שמעמיד נמי וה"ל ב' כחות כח כבישה ואין בו ס' וכח העמדה מ"מ אינו מדרבנן דדרך בישול אסרה תורה ע"כ ניחא לש"ס למנקט שמעמיד' בעור קיבת נבלה דעד ס' אסור מדאוריית' עכ"פ ואפי' ביתר מס' נמי ובהעמדה ואפשר מדאורייתא כמ"ש דהעמדה חמיר מנ"ט: -

576

577ור"ת בס' הישר סי' שפ"ו כ' בסוף דבריו ומדקתני אם יש בה בנ"ט היינו בפחו' מס' נ"ל דהעמדה אינה אוסרת אע"ג דצונן הוא ב"בח בצונן הוא דרבנן ביש נ"ט עכ"ל ור"ל ביתר מס' אין העמדה אוסר ב"בח כסברת הריא"ן מיגאש אלא בנ"ט מיירי ואע"ג דאכתי צונן הוא מליחה וכבישה מ"מ מדרבנן נאסר ולא מצאתיו לו להדי' דהעמדה אינו אוסר ביותר מס' בנבלה: -

577

578ושם דף ע"ז ע"א בשאלות ר' יעקב ישראל יע"ש שאל לו וז"ל מפני שמעמידים אותן בעור קיבת נבלה וק' לן אי אית בי' בנותן טעם מאי ארי' משום נבלה ת"ל משום ב"בח אפילו בעור שחוטה נמי אי לית בי' נ"ט אפי' אי' נבלה ליכא דקי"ל כל אי' שבתורה בנ"ט עכ"ל והשיב ר"ת שם דף ע"ז ע"ד אמת הן הן הדברים אם בודאי העמיד בעור השחיטה שהוא אסור כדאמרי' בפ' כ"ה בעור קיבת כשרה אם יש בה בנ"ט אסור' זו היא בשחיטה קיימא אבל שמואל בשל נכרי מיירי דלית להו שחיטה ועדיפא מיני' קאמר [פי' אפי' משום נבלה איכא] ועוד דב"בח דרך בישול אסרה תורה ואפי' אי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי אבל נבלה אסור מ"הת עכ"ל וזה ממש תי' דע"ז הנ"ל ודע מ"ש תוס' ר"ת סי' שפ"ו הנ"ל לשון העמדה בעור ר"ל קרושה שהיא פירשה לאפוקי צלול ולקרשה קורא שיהוי והעמדה וכן מבואר מדבריו שם דף פ"ג על בשר בתנור וכו': -

578

579ולענין נידון שלפנינו הנה אם הועמדו הגבינו' בעור קיבה לית דין ולית דיינא דגם שיורי הגבינות שעשה ממנו חמאה שאסור אך אם לא העמיד בעור הקיבה נהי מ"מ הגבינה אסורה משום דבר שנאסר במנין מ"מ שם חמאה לא נאסר במנין ובמקום שנהגו היתר בחמאה ש"ג גם זו מותרת ואם כי אין נראה לי להתיר לכתחלה להמון עם לקנות חמאה כזו מכל מקום בדיעבד אין לאסור התערובות והכלים כן נלפענ"ד ואחתום בברכה - פ"ב נגהי ליום ד' ג' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

579

580מ"ש בסי' צ"א סעי' ד' חלב רותח שנפל על בשר צונן מותר בלא קליפה כיון דא"א לקלוף והוא דעת ריב"א ולדעתו דמעלתו זה סותר לדברי תשו' הרא"ש שפסק רמ"א סי' ק"ד סעי' ב' בעכבר שנמצא בשומן שאוסר אפי' יש ששים כי העירוי נוגע תמיד בעכבר וא"כ קשה מ"ש. אלו דברי מעלתו: -

580

581והנה כבר הרגיש בזה בפלתי סי' ק"ד וכ' דהריב"א ור"ת אינם מתירים אלא ב"בח דהתירא בלע וקיל טפי מעכבר וכבר כ' מזה באריכות בסי' צ"א ודבריו רחוקים מן השכל להקל ב"בח משאר איסורים ולומר ב"בח התירא בלע הוא דבר תמוה: -

581

582ולבאר האי עובדא דעכבר בשומן שהוא בתשו' הרא"ש ריש כלל כ' ובת"ח כלל כ"ג מביאו. אומר כי עובדא שנמצא עכבר בשומן וידוע היה שהכלי היה נקי בתחלת שפיכת השומן לתוכו ולאחר ימים נמצא העכבר בתחתיתו של כלי ומעתה לא ימלט מאחד משלשה פנים או שהעכבר נפל בשהיה השומן נמס ונפל לתחתית השומן מחמת כובדו ומיד נקרש השומן אז סגי לי' בקליפ' סביב העכבר ואי באופן השני שנשאר השומן כך נמס מעת לעת אז נכבש בתוכו ובעי ששים ואי באופן השלישי שעירו לתוכו שומן רותח יום יום אזי אפי' ששים אינו מועילהטעם כי ידוע מטבע ההורק' והשפיכה בנחת שהקלוח נוגע תמיד בתחתית ושולי הכלי ונוגע תמיד ברתיחתו בהעכבר וכן הקילוח כולו הוא קליפתו כי כל טפה אחר שנוגע בהעכבר בא חברו ודחפו ונוגע גם הוא וכן טפה שאחריו עד שנגעו כולם ולא מבעי' למאן דס"ל חנ"נ שנאסר הכל ולא שייך הכא לומר שיטת הסוברים דלא אמרי' חנ"נ בקליפה דזהו בחתיחה עבה שנאסר ממנה קליפתה אבל אם כל החתיכה אינה אלא עובי קליפה הרי כולו נאסר ואין זה חצי חתיכה והי' משקה הלז כולו נאסר זה אחר זה וכל טפה ממנו אינו אלא קליפה ופחות ממנו ונאסרה ונ"נ וא"כ פשיטא שאסור הכל אלא אפי' אי לא אמרי' חנ"נ כלל מ"מ כיון שנאסרו הקליפות כולם שוב אינם חוזרים להיתרם ומשו"ה אוסר הרא"ש הכל והה"נ אם היה מעשה שהוריקו שומן חם על עכבר להדיא היה הדין ג"כ כנ"ל אך מעשה היה שהיה יודע שהכלי היה נקי וריק בתחלתו ע"כ הוצרך לומר שע"י שהוריקו שומן חם יום יום נמס השומן וירד לעומק עד שנגע בהעכבר ואה"נ דמכ"ש שיש להחמיר בזה ב"בח דחמיר טפי ומעכבר נשמע לב"בח: -

582

583אך כל זה אם הוריק מכלי אל כלי בכוונה ובנחת דרך שפיכה כמנהג השופכים שאז כל שיעור הורקה והקילוח נוגע אל האיסור ונעשה כלו קליפת האיסור אמנם בסי' צ"א מיירי חלב רותח שנפל על בשר צונן ונפל בבת אחת שפיכה מרובה על הבשר ועלה על כל גדותיו וסביבותיו של הבשר נמצא תחתית החלב נגע בבשר ואידך לא פגע ולא נגע ואח"כ כמעט קט נתערבו זה בזה וא"א לקלפם בזה התירו ריב"א ור"ת ואשמעי' ב"בח ומכ"ש בשארי איסורים דקילי טפי וקמ"ל רמ"א קולא דנפל בב"בח וכ"ש בשארי אסורים וקמ"ל חומרא דהורקה בשארי איסורים וכ"ש ב"בח ויגיד עליו ריעו: -

583

584ויותר אין להאריך וה' שנותיו יאריך אורכא תהא לשלותי' כנפשו ונפש אוהב לעבדי ה' הבע"הח יום ה' וי"ו טבת תקע"ב לפ"ק.

584

585שלום לתלמידי הרב הותיק המופלא כבוד מו"ה גרשון אב"ד דק"ק לויא: -

585

586נפשו בשאלתו אודת בן תורה א' דדחיקא לי' שעתא ואין פרנסתו כ"א מעשיית גבינה ורוצה מעלתו בתקנתו להמציא לו היתר להעמיד החלב בעו' קב' כי ההעמד' בקבה בלא עור מקלקל הגבינות וגם צריך זמן רב וזה מעשהו אחר שנתיבשה עור הקבה חוזרי' ומרככין אותה במים ויין שרף מעורבים ואחר כך מוצצין הלחלוחי' מהעו' אל תוך החלב וזורקין העור ומהמיץ הזה נגמרה העמדה ע"צ הי"ט עכת"ד: -

586

587הנה אין נראה להמציא היתר מפני שהעור כבר נעשה יבש כעץ וכמ"ש הרב"י ס"סי פ"ז בשם שבולי לקט דמאן לימא לן שהגיע' לשיעור הזה ועוד שאני התם שעומדת כך ביובשתו משא"כ הכא שחוזרת ומתרככת ע"י המשקין ודינו כבשר ממש וזה פשוט לפענ"ד אמנם מה שנ"ל בהיתר דבר זה הוא ע"ד שיתבאר אי"ה: -

587

588גרסי' במשנה חולין קי"ו המעמיד בקבת כשרה אם יש בנ"ט ה"ז אסורה ומזה הוכיח הראב"ד דליכא למיחש לדבר המעמיד בשום איסו' דאל"ה אם אין בה נ"ט נמי לתסר דהא מעמיד הוא אע"כ דלא חיישי' להא והא דאסרי גבינות גוים משום עור נבלה לאו משום מעמיד אלא משום דכל שאסרו בשל גוים לא הלכו אחר נ"ט שלא יפרוצו ועיי' בט"ז סי' קט"ו סק"ט, ולדברי הראב"ד א"ש דברי הש"ס דחולין צ"ט ע"ב וכי יש בו לחמץ במאה וחד אמאי לא בטל וקשה הא שאור דבר המעמיד הוא ודוחק לומר דהיינו תי' הש"ס שאני שאור דחימוצו קשה דר"ל שהוא מעמיד זה דוחק בלשון ולהראב"ד ניחא ויע"ש בלשון תוס' בד"ה לא במאה וכו' סוף הדבור מבואר דס"ל כנ"ל: -

588

589אמנם הריא"ן מיגא"ש שבר"ן ס"פ כ"ה ור"ת וממש כל הפוסקים החליטו לאיסור דבר המעמיד כאלו הוא בעין ממש ומשמע אפי' מ"הת הוה כאלו עומד בעיניו ויעיי' מג"א סי' תמ"ב סק"ט ולענין הק' אמאי הצריכו נ"ט גבי עור קבה כשרה תי' הריא"ן מגא"ש ור"ת ז"ל דלעשות ב"בח לא נעשה ע"י העמדה כ"א טעם ממש ולענין זה לחוד קיל מעמיד ולדידי הי' צלע"ג מימים רבים תינח שהחלב לא הי' נאסרה מהקיבה המועט משום מעמיד ולא נעשית ב"בח בתחלתו כיון שאין בתוך החלב טעם ממש כ"א מעמיד מבשר אבל עכ"פ הא העור בולע מחלב הרבה בעין ונעשה נבלה ואחר שכבר נעשה נבלה אז פשיטא שחוזר ואוסר החלב מפני שהוא מעמיד כמו עור נבלה ממש וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי תי' לקו' זו ועיי' ש"כ סי' פ"ז סק"ל אם לא נאמר שעור קבה שהוזכרה במתני' אין הכוונה עור בעין אלא מעשהו כנדון דידן שהלחלוחית והמציצה מהעור ומתערב עם החלב מיד ואין ניכר בפ"ע ולא שייך לומר שתעשה נבלה ותאסר החלב ולק"מ כנ"ל מ"מ נמצא לפי דעת זאת דעכ"פ ב"בח לא אמרי' דבר המעמיד לא בטיל אך המרדכי פכ"ה ותשו' מיימוני שבסוף הל' מאכלות אסורות סי' ח' כ' דר"ת לא אמרו למעשה דאפשר לומר דגם ב"בח הוה דבר המעמיד כאלו הוא בעינא והא דבעי' בעור הקבה בנ"ט מיירי שיש גם קבה בתוך העור דמשום מעמיד הו"ל זוז"ג ומותר ומשו"ה תלי' טעמא בנ"ט: -

589

590והנה בתוס' שם הקשו מאי ארי' שאסרו גבינות ש"ג משום קיבת נבלה אפי' משום חשש כשרה נמי ליתסר דלמא אי' בי' נ"ט ותי' דקבת כשרה ה"ל ספק דרבנן דב"בח שלא ע"י בישול לא אסרו אלא מדרבנן ע"ש והנה אי נימא דהאי עור הקבה דמשנתינו מיירי בגוני דלעיל שלא נתנו לתוכן גוף הקבה אלא המיץ ממנו נ"ל עוד באופן אחר דידוע דכל משקה היוצא מן האיסורים ע"י בישול הוא בכלל טעם כעיקר אבל היוצא ע"י מציצה ומליחה או כה"ג לית ביה משום טע"כ ובזה מיושב קו' תוס' דפסחים כ"ד ע"ב סד"ה אלא עש"ה ובמ"ש תוס' בביאור בחולין קי"ב ע"ב ובמס' בכורות וי"ו ע"ב ד"ה וי"ל עיקר קרא לצירץ וכו' כוונתם לרוטב וקיפה שהוא ע"י בישול לא צריך קרא דטע"כ ורק לצירן שלא ע"י בישול ולא נאסר משום טע"כ עוד תי' שם אפי' לרוטב איצטריך קרא דטעם לא עדיף מעיקר דהיינו שהוא אוכל ולא כשהוא בתואר משקה וה"א דוקא כשחזר ונקפה ונעשה אוכל ע"ש וא"כ הכא בעור הקבה שמוצץ ממנו הלחות ליכא משום טע"כ רק משום משקה היוצא מהם והנה בכל איסורים או ברובם המשקין אסורים דאתי מביניהו דהני המפורשי' בחולין ק"כ ע"א ועוד שם ע"ב וכי דייקת תמצא שנוכל לילף רוב האיסורים מבינייהו דהני ומכ"ש ב"בח ר"ל חתיכה שכבר נעשה נבלה ונאסר בהנאה ע"י שבלעה חלב דמשקה היוצא מאותה חתיכה לילף מהני דשם אך הכא בחתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין ומוצצין ממנו ציר מנ"ל מן התורה שתהי' זאת הציר היוצאת שלא ע"י בישול וגם לא הוקפאה שתהא נחשבת כעיקר גדי לאסור משום ב"בח מן התורה אם בשלה עם חלב ואין לך בו אלא חדושו וא"כ א"ש דלא אסרו גבינו' גוים משום עור קבת כשרה דליכא אלא איסור דרבנן משא"כ בעור נבלה דבנבלה משקה היוצא דאורייתא דאיכא למילף מבינייהו ועוד מבואר שם להדי' נבלת עוף טהור ועיי' בחולין צ"ט ע"ב תוס' ד"ה שאני וכו' בסוף הדבור וק"ל [ועיי' בתשו' באר יעקב בפסק לענין חדש] היוצא מהנ"ל לענין נידון דידן דליכא אלא תרי דרבנן דבשר גמור הנכבש עם חלב לא מיתסר אלא מדרבנן ומשקה היוצא מבשר שלא ע"י בישול נמי ליכא אלא אי' דרבנן לבשלה עם חלב והשתא שאינו מבשל אלא כובש המשקה היוצא מעור הקבה עם חלב ה"ל תרי דרבנן ולדעת הט"ז ס"סי צ' דמתיר להדי' בשר כבוש בחלב שחוטה משום דה"ל תרי דרבנן ה"ל מותר להדי' ואע"ג שבספר דגול מרבבה הקשה עליו מש"ס ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא וכו' והוקשה לט"ז מאי רבותא דרב אחא ברי' דרבא מפשרוני' הא ה"ל תרי דרבנן בשר עוף ורק בכבישה ולפענ"ד לק"מ דבשר עוף שאני דעשו חזוק לדבריהם יותר ונעלם מדגול מרבבה ז"ל מ"ש ט"ז עצמו בסי' צ"ח סק"ה בסופו משא"כ באינך לא גזרי' גזירה לגזירה אמלם לפמ"ש לעיל מוכח ממשנתינו דלא כהט"ז הנ"ל ואך הכא דודאי איכא ס' ואפי' מאה בחלב נגד מיץ עור הקבה וליכא נ"ט כלל דאע"ג דעור הקבה יהיב עוד טעם חמוץ טפי מס' ומאה שהרי ממנו הועמדה כל החלב מ"מ הא כבר כ' תוס' בחולין צ"ט ע"ב הנ"ל שזה לא מקרי טעם כלל וליכא אלא משום דבר המעמיד וכבר בררנו דלרוב הפוסקים ליכא בב"בח משום מעמיד ורק לחוש לדברי המרדכי ותשו' מיימוני ה"ל דס"ל גם בכה"ג דבר המעמיד לא בטיל ולצאת ידי דעתם יקח ג"כ מהקבה עצמו מצורף לעור הקבה ויהיה זוז"ג הקבה ועור ובלבד שלא נדע בודאי שבעור לחודא בלי הקבה נמי הי' עומד דאז לא הוי זוז"ג כמ"ש תוס' בע"ז מ"ט ע"א ד"ה שיהיה באיסור וכו' ועיי' ט"ז ס"סי פ"ז מעתה לא נשאר עלינו אלא משום דלכתחלה מיהת אסור לבטל אפי' איסור דרבנן בס' וגם זוז"ג לכתחלה מיהת אסור לזאת בואו ונסמוך על הט"ז דמתיר תרי דרבנן להדי' אפי' בלא ס' ובלא זוז"ג ה"ל תרי דרבנן משקה היוצא מהעור וע"י כבישא בחלב וכיון דלט"ז מותר לגמרי א"כ מותר לכ"ע לבטלו בס' לכתחלה ולהתיר זוז"ג לכתחילה אמנם כל זה אם נתרכך בזמן מועט אבל אם צריך שיעור כבישה וה"ל כמבושל וה"ל טע"כ ממש דמה לי כבישה או בישול ונפל פיתא בבירא דלסמוך רק על תי' ב' של תוס' הואיל ואינו קפוי, לא בעינא, ע"כ עצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהי' כבוש יום שלם בב"א ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבחג להסירם מן המים ע"י גוי בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו וה"נ כך יש לסמוך אהנ"ל מצורף לזה דה"ל הפ"מר ועני ע"כ נ"ל להתיר כנ"ל ויותר מזה אין להאריך בענין זה ואחתו' בכל חותמי ברכות - פ"ב נגהי ליום ב' ח"י טבת תקס"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

590

591ינחמהו ה' בנחמות ציון וירושלים ה"ה הרבני המאיר עינים מחותני המופלא מהו' מאיר פאל ני': -

591

592עיר התעוררת בד"ת אענהו בקיצור נמרץ בתחלה אעתיק לו דבור א' מחי' לפ' גיד הנשה בסוגיא דירך וז"ל ומ"ש תוס' דלרש"י מיירי בחצי' חוץ לרוטב צ"ע הא' בכה"ג איך לו דין בשול אלא דין צלי דסגי בכדי נטילה ולא שייכי הכא ב' תי' הש"ך דסי' צ"ב סק"ב דהרי גיד ושומנו כחוש הוא ואי בירך שומן המפטם לגיד איך יאמר שמואל על זה בנצלה קולף ואוכל עיי' היטב בט"ז סי' ק"ה סק"י ובש"ך שם סק"כח ובדברים אלו יש ליישב ק' תוס' אהא דאמר שמואל נצלה קולף ואוכל דהקשו פשיטא דאלת"ה הא משעת מליחה כבר נאסר די"ל דמ"מ ה"א דנהי דרותח דמליחה הוא כצלי מ"מ דין הוא שלא יאסר במליחה דאין בו דין פטום ולא אזיל שמלונית הירך ומפטם לגיד משא"כ בצלי קמ"ל שמואל דגם בצלי לא אמרינן הכי ועדיין צ"ע עכ"ל בחי': -

592

593ועתה אבא על סדר דבריו מ"ש דטיפת חלב מיירי דאית ביה פילי הוא פלאי דא"כ מאי שייטי' דבטול וס' הכא כולי' לתסר דהא אין כאן פעפוע בשוה והוא פשוט ונער יכתבהו ומ"ש דמתני' דירך מוקי לי' התוס' במתובל בתבלין זה צריך תבלין דא"כ אכתי מי ניחא הא דשמואל דבר גוזלא דמתובל בצלי כולו אסור גם זה פשוט: -

593

594ומ"ש אהש"ך סי' צ"ב סק"ו שכ' דהרמ"א מסתפק אי כהר"י אי כרש"י וכ' מעלתו די"ל דמסופק אי חלב דין כחוש יש לו או שומן ומפעפע בכל החתיכות כבסי' ק"ה ס"ז אלו דבריו יהי' מעלתו זהיר בדברים אלו שלא יעוות עלינו סוגי' דטפת חלב אי חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ולא עלה כן על דעת ד"מ מעולם ומ"ש בסי' ק"ה דאפשר דחלב מפעפע כמו שומן והביאו הש"ך הנ"ל היינו לענין אותה חתיכה עצמה אבל מחתיכה לחתיכה לא וכעין מה שתי' הש"ך בתירוץ השלישי שהוא האמת בשם הר"ן דהבל הקדירה מועיל אינו רוצה לומר שיהיה לו פעפוע כבשול ממש אלא לענין אותה החתיכה ה"ה פעפוע של חלב יש לו דין שומן לאותה חתיכה וזה ברור: -

594

595ומ"ש מש"ך סי' ק"ה סקי"ז שכ' וכן מוכח דעת הרב בסי' צ"ב שכ' דאם נפלה טפת חלב אינו אוסר רק אותה חתיכה ואם היה נחשב לגוף האיסור כל מה שבקדירה תאסר דהרי קיי"ל חם בלא רוטב אוסר ותמה מעלתו הא הרמ"א בסי' צ"ב הנ"ל פסק דבעי' שיהיה בקדירה ס' ואיך יאסר כל הקדירה אלו דבריו אני תמה לתמיהתו הא עכ"פ פסק שם רמ"א שהחתיכה עצמה אסורה אעפ"י שיש בקדירה ס' משום שאין הטפה מפעפע בכל הקדירה יהיה מטעם הש"ך שמסופק אי כר"י או כרש"י או מטעם שכ' מעלתו שמסופק בין כחוש לשומן והשתא שנאסר החתיכה עכ"פ ואי ס"ד דה"ל איסורא מחמת עצמה תאסר החתיכה את כל מה שבקדירה שאין בו אלא ס' נגד הטפה לא נגד החתיכה אע"כ שאין אי' מחמת עצמו והוא מובן. גם מ"ש מש"ך סי' ק"ה סקי"ט שכ' שהמחבר סתם הדברים כ' הוא שסמך עצמו אסי' צ"ב דבעי' ניעור דוקא ולא חילק בין בשר כחוש לשומן גם ז"א הא ע"כ אותו פוסק דס"ל דשומן מפעפע ומפרש הש"ס בבשר כחוש וככה יתפרש לשון הש"ע ואיך סתם הרב"י: -

595

596מ"ש במכתבו הקדום מש"ע י"ד סי' ר"ו סעיף ד' בש"ע שלי הגהתי בנזרי רשעים ממנו שלא אוכל והוא השמטת הדפוס:

596

597אעוררהו במ"ש פר"ח סי' צ"ד אדברי הש"ך סק"ד דכל בליעה ובליעה נעשה ב"בח חדש יש לי עיון בזה אי שייך בב"בח בישול אחר בישול הא לא תבעי' לי דבשר דנתבשל בפ"ע עם חלב שנתבשלה בפ"ע ואח"כ נתבשלו זע"ז בודאי שייך ביה ב"בח דאוריי' מש"ס ר"פ כ"ה דמשני שמא יעלה באלפס רותח אבל אחר שכבר נתבשל הגדי בחלב אמו אם חזר ובשלו אפשר דלא שייך בי' תו ב"בח דאוריי' ואפי' נצטנן ומחממו נמי לא דדוקא לענין שבת ה"ל כבשול משום דה"ל מלאכת מחשבת וכמ"ש ט"ז בא"ח סי' שי"ח סק"ד ומסולקת תלונות הפר"ח ואע"ג שהש"ך לא נחית לכך: -

597

598והגאון מו"הרם אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה כ' לי פקפוק אפר"ח הלז וז"ל ודברי הפר"ח סי' צ"ד סק"ד בלא"ה תמוהים דהרי המעט חלב שבכף דאסרה להכף ולהבלוע שבו עכשיו שחוזרים להכף הרי מפליט ממה שבכף וגם מקצת מן אותו חלב וחוזר ונבלע בו מן בשר א"כ לא נשאר בו רק מעט דמעט בחלב שאין בו כדי לאסור הבלוע שבכף רק כיון שנשאר בו מעט חלב עם תערובות הבלוע שהוא תערובות ב"בח הנעשה נבלה א"כ נבלה לחודא הוא דאסור להבלוע שנייה שבא להכף שהרי החלב העקרי אין בה בפ"ע כדי ליתן טעם א"כ מה בישול ב"בח יש כאן בישול מועט מדמועט חלב בטל בס' ובליעת תערובות בשר הנעשה נבלה וזה מבשלו עם בשר זה שרי ואין בו אי' בישול ודברי הפר"ח צ"ע עכ"ל הגאון הנ"ל ויש לפקפק וק"ל: -

598

599ועיי' עוד מה שחידש שם הפלתי לומר דצריכים ס' נגד חלק הכף שבהבל הקדירה שחוץ לרוטב מסברא נ"ל דליתא דאע"ג דפליטת רוטב פועל בכלי בקל מבמאכל כמ"ש רשב"א בשמעתין דטיפת חלב מדמהני הגעלה לכלים ולא לאוכלים ואפי' בנגיעת יבש אפשר נמי וכמ"ש רמ"א סי' ק"ה סעי' ז' אבל ההבל פועל יותר במאכל מבכלי ואל תתמה שהרי כן מצינו בריח דקיל כלי מאוכלים כמ"ש בתשו' מימוני שהביא ש"ך סי' ק"ח סקי"א וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סי' צ"ד סק"א שכ' דרך לתחוב עד ראש הכף והיינו אי משערים עד מקום שהגיע אל תוך המאכל אבל אס"ד דהבל הקדירה נמי אוסר א"כ הכל לפי גודל הקדרה אלא דלא כפלתי וכן נוהגים בעלי הוראות ואסיים בברית ציון וירושלים הכ"ד: -

599

600שלום רב להרב המופלא דפש מדבית אביו המאה"ג החרוץ ושנון כש"ת מהו' חיים נ"י:

600

601הגיעני נועם מכתבו ועל דברת פלפולו חריפא דמעלתו הגם שאין הפנאי מסכים לפנות מעסקי לפלפל במה שאינו נוגע להלכה ומעשה מ"מ אשוב לו מפני הכבוד: -

601

602ראשון תחלה כ' דהר"ן ס"ל בדרבנן לא אמרי' חנ"נ מדכ' דכל עצמו לא נאסר אלא משום לתא דב"בח ומשו"ה במליחה וכבוש ל"א נעשה נבלה ומזה שפט מעלתו דס"ל דבדרבנן ל"א חנ"נ ואמנם מתוס' הוכיח מעלתו דס"ל אמרי' נ"נ בדרבנן מדכ' גבי גדי אסרה תורה ולא חלב מוכח דלא כרשב"ם דבעי תרי ששים דא"כ ה"נ יאסר החלב שבתוך הבשר מדרבנן ותחזור לאסור הבשר שביורה מדרבנן אע"כ דלא כרשב"ם והק' מעלתו הא אביי מפיק טעם כעיקר מב"בח כמבואר בריש סוגי' דטיפת חלב וכ' שם רשב"א דמהחלב מוכח זה שאין בה אלא טעם בשר אבל מהבשר לא מוכח מידי שיש בו ממשות החלב וכ' מעלתו דהשתא לפי הס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב לא מוכח לאסור טעמו ולא ממשו וה"ל טע"כ דרבנן ולא הוכיח תוס' מידי דדלמא משום שהוא מדרבנן ולפי זאת הה"א משו"ה לא אמרי' דהחלב נעשה נבלה אע"כ לא ס"ל לתוס' לחלק בכך: -

602

603והנה לכאורה ה"ל להוכיח כפשוטו בלא רשב"א הנ"ל מכח קושי' תוס' אהרשב"ם דלמא רב ס"ל לפי זאת הה"א טע"כ לאו דאוריי' ולא נ"נ אלא שמעלתו לא רצה בזה משום שהתוס' ס"ל בעלמא טע"כ דאוריי' משו"ה פנה דרך חריפות להוכיח מכח דברי הרשב"א דלפי זאת הה"א דגדי אסרה תורה ולא חלב טעמו ולא ממשו לאו דאוריי' ואני תמה א"כ איך מצאנו אנחנו ידינו הלא רבא דחה דברי אביי ואמר לעולם לאו דאוריי' וב"בח חידוש הוא דדרך בישול אסרה תורה ומנ"ל טע"כ אע"כ כמ"ש תוספו' דדיחוי בעלמא הוא דמהכא ליכא למילף ואלא יליף לי' רבא ממשרת או גיעולי נכרים וכמ"ש התוס' בסוגי' דזרוע בשלה ובסוגי' דנותן טעם לפגם בע"ז וא"כ ה"נ אפי' לפי הה"א דגדי אסרה תורה ולא חלב. מ"מ טע"כ דאוריי' ממשרת וגיעולי נכרים: -

603

604אלא שלא ידעתי מה צורך לעצות מרחוק הלא תוס' כ' להדיא שהחלב שבתוך הבשר אינו אלא מדרבנן והיינו כי דלפי הה"א מיעטה התורה בפירוש גדי ולא חלב וא"כ אע"פי שהבשר אסור מ"הת וכשיתן טעם במים בעלמא יאסר משום טע"כ מ"מ החלב התירה התורה להדי' ולי' בי' אלא איסור דרבנן ויכול להוכיח הוכחתו: -

604

605אבל כל זה ליתא דהפשוט הוא דהסוברים לא אמרי' באי' דרבנן חנ"נ היינו באי' שהוא דרבנן אפי' אם יהיה טע"כ דאוריי' אבל באיסור דאוריי' אפי' אם יהיה טעמו מדרבנן מ"מ הם אמרו שיהיה טעמו כעיקרו ויעשה נבלה ג"כ וזה פשוט ולא נסתפק בה אדם מעולם וה"נ כיון שהבשר אסור מ"הת יאסור טעמו את החלב ועושה אותו נבלה מדרבנן ואין מזה ראי' לאיסור דרבנן שיעשה החתיכה נבלה: -

605

606ואני תמה לפי סברתו שהר"ן דס"ל חנ"נ משו לתא דב"בח הוא ס"ל לא אמרי' נ"נ בדרבנן א"כ ה"ל מרגנית' להוכיח דהתו' ע"כ לא ס"ל כהר"ן דכיון דלהר"ן ל"א נ"נ אלא בדומ' לבב"ח א"כ לפי הה"א דהתור' לא אסרה החלב א"כ ל"א מצינו ב"בח נ"נ אלא התחיכה ולא הרוטב דומיא דב"בח וגם החלב אבל לה"א לא ולא מקשה תוס' מידי ומדהקשו על הרשב"ם ש"מ לא ס"ל כהר"ן דמשום לתא דבב"ח אלא אפי' אי לא משכחת איסור חלב מ"הת ב"בח מ"מ נאמר חנ"נ בהרוטב ומזה יהיה מוכח דתוס' פליגי אהר"ן וזה הוא אמת לפענ"ד אך לא עמדתי על דעתו במה שכ' שהר"ן ס"ל בדרבנן לא נ"נ משום שכ' דבמליחה וצלי וכבוש ל"א נ"נ לא ידעתי מה ענין שמיטה אצל הר סיני הר"ן כ' דלא אמרי' נ"נ אלא בבישול אפי' בשל שמנו של גיד וכה"ג שהוא מדרבנן מ"מ אמרי' בי' נ"נ כיון שמצינו כיוצא בזה ב"בח דאוריי' משא"כ בכבוש אפי' חלב שהוא בכרת מ"הת ל"א נ"נ משום שלא מצינו כיוצא בו ב"בח וזה פשוט:

606

607בפרט השני לא אטפל במ"ש בענין מין במינו בטל כי הלכו בו נימושות רבות ובפרט בשער המלך והעיקר מש"ס פ' הערל כמבואר שם וכל הדברי' בזה כבר נאמרו ונשנו ולא באתי אלא לבדוק במה שחדש מעלתו. והנה בפרט השלישי כ' ליישב קושי' העולם שהקשו איך נילף טע"כ מג"נ דלמא משום בב"ח צוה להגעיל והרצון שמא בשלו הגוים חלב והישראל יבשל עתה בשר או בהיפוך משו"ה צוה להגעיל ותי' מעלתו לשיטת רבינו אפרים מוכח דז"א דא"כ האיך מגעילין יורה גדולה הא המים נ"נ כמ"ש תוס' להוכיח מזה שיטת ר"א דלא אמרי' חנ"נ ואי ס"ד דמשום ב"בח צוה להגעיל א"כ הדרא ק' איך מגעילין יורה גדולה אלו דבריו והם דברים שא"א לשומען והלא המגעיל יורה גדולה מחשש שמא בלע חלב ומגעילו בהמים לא יעשו המים נבלה מפליטת החלב של יורה שנפלטו ואפי' מאן דס"ל בכל התורה חנ"נ לית ליה אלא בפליטת איסור ולא בפליטת חלב לתוך המים וזה פשוט ומבואר בכמה דוכתי ונער יכתבם ואלו היה מגעילים יורה חולבת בתוך רוטב של בשר היה מקום לדבריו והוא חוכא: -

607

608בפרט הרביעי כ' ליישב קושי' תוס' מעל רש"י בסוגיא דטיפת חלב דפי' דהחידוש הוא האי לחודי' שרי וכו' והוא נגד ש"ס דפסחים דאמרי' כלאים נמי ע"ש ותי' מעלתו עפ"י מה שקשה לו אש"ס דפסחים דמסיק ג"נ חדוש הוא ה"ל להקשות נמי אפי' ליכא נ"ט נמי ע"כ ניחא לי' למעלתו דעיקר ק' אביי אי חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי היינו עפ"י רש"י סוף תמורה דמשו"ה אין ביטול לכלאים שאבד בבגד משום דהיתר בהיתר אין לו בטול והיה ק' לאביי אי חידוש הוא האי לחודיה והאי לחודיה א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי כמו כלאים ובאמת שכן הקשו תוס' בע"ז ס"ה ע"ב וע"ז תי' לו רבא דרך בישול אסרה תורה והיינו תי' תוס' שם אלו דבריו ואין להם מובן כלל א"כ הא אביי רצה להוכיח טע"כ דאוריי' מב"בח והקשה אביי לנפשי' דלמא ב"בח חידוש הוא משום האי לחודי' שרי ותי' א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי כמו בכלאים כן הוא לפי מעלתו ואלא מאי איך מוכח מזה דטע"כ דאוריי' ילפי מב"בח ואכתי איך אתי' שפיר מ"ט ב"בח מהני בטול ולא בכלאים הא איהו לא ידע מדרך בישול אסרה תורה ותו קשי' מאי תי' רבא לעולם טע"כ ל"ד ושאני ב"בח מכלאים משו"ה בטל ב"בח משום דדרך בשול אסרה תורה עכ"פ מה יענה רבא מ"ט לא נילף טע"כ מב"בח דהרי אין בו שום חדוש ממאי דהאי לחודי' שרי מצינו כן בכלאים ג"כ: -

608

609גם ק' מעיקרא ליתא מ"ט לא פריך כן בפסחים אי ג"נ חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי ולא יועיל הגעלה אשתומא קאמר כיון דהגעלה כתי' בקרא להדיא מאי קושי' לאלקינו הוא אמר כן כמו שתי' רבא ב"בח דרך בישול אסרה תורה וכיון שהתורה גילה להדי' דרך בישול שוב אין כאן קושי' אלא שאביי לא אסיק אדעתי' לדרוש מלשון בשול נתינת טעם משו"ה נתקשה במתני' טפת חלב אם יש בה בנותן טעם אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי אע"כ ס"ל למתני' דאין כאן חדוש א"כ נילף מיני' כל איסורים שבתורה לענין טע"כ זה הוא סברת אביי אבל גיעולי נכרים דכתיב להדיא כל אשר יבוא באש לק"מ: -

609

610האחרון הכביד בפרט החמישי כ' ליישב מ"ש תוס' סוף מעילה דפרוטה שבכיס יתבטל בכל הכיס ותי' מטבע חשיבא ולא בטילה וכ' מעלתו דהתוס' לא כ' כן אלא לר"ע דס"ל כיון שהוציא פרוטה ראשונה מעל אבל למאי דקיי"ל כרבנן עד שיוציא כל הכיס לק"מ ק' תוס' עפ"י מ"ש בבכורות כ"ג ע"א סד"ה נבלה דוקא במידי דאכילה דקמא קמא בטיל בבית הבליעה מועיל ביטול אבל לא בטומאה וא"כ ה"ה בשמוציא כל הכיס בפ"א לא שייך ביטול ובזה תי' ק' רש"י סוף תמורה אמאי לא יועיל ביטול לכלאים והיינו משום דלא שייך קמא קמא בטיל בבית הבליעה ובזה מיושב בביצה הרי שנתערב לו קב חטי' בעשרה קבין וכו' והקשו תוס' דה"ל להקשות כן בעלמא ולהנ"ל ניחא כיון דלא שייך קמא בטיל בבית הבליעה לא שייך להקשות הרי שנתערב וכו' אבל הכא בתחומי' שרוצה לומר דמים ומלח בטילה ומוציאי' חוץ לתחום אע"ג דלא שייך קמא קמא בטיל א"כ מקשה שפיר הרי שנתערב וכו' אלו דבריו והא שמעתא מרפסין איגרא א"כ ערלה שבטלה במאתי' אסור למוכרה בפ"א וכלאים וכל איסור הנאה אין מועיל להם ביטול למוכרם בבת א' משום דלא בטיל קמא קמא וזה דבר שלא נשמע כמוהו ומהתימא איך נתיישב לו ק' רש"י סוף תמורה בבגד שאבד בו כלאים דמשו"ה לא בטיל משו' דלא שייך קמא בטיל ואיך העלים עין שהש"ס הק' שם אשער נזיר ולבטיל ברובא ולדבריו לק"מ ובאמת כמעט נראה שדעת העט"ז דמייתי הש"ך י"ד סי' רצ"ט נוטה לדעת תוס' דבכורות הנ"ל אבל א"א לומר כן דא"כ ק' מאי מק' הש"ס סוף תמורה אשער נזיר ולבטיל ברובא ותמי' מהש"ך שלא הרגיש בזה ומה שיש לתמוה עוד על מעלתו שהתוס' כ' בבכורות שזה רק אי' דרבנן בעלמא ומעלתו רוצה לחייב קרבן מעילה כשהוציא כל הכיס ועוד איך אפשר שהתוס' בבכורות הזכירו בקושייתם מש"ס דביצה הרי שנתערב לו וא"כ איך בתירוצם שכחו שכוח מעיקרא ותי' לחלק בין איסור לטומאה ומה יתרצו אתחומי' דהוה דומי' דטומאה ולומר שיש בידי דבר ברור בפי' דברי תוס' בבכורות זה אינו אמת כי נתקשיתי בהם הרבה ולא עלה בידי אלא מדוחק ואמרתי דמעיקרא לא היו צריכים לכל האריכות אלא לומר אי' דרבנן בעלמא הוא ובטומאה החמירו כדמצינו בטומאה הרבה חומרות ופרצה טהרה בישראל והא דלא כ' כך בפשיטות משום דאיכא אי' חמורים דהחמירו בהו כמו בטומאה כמו בחמץ ויי"נ ע"כ כ' לחלק משום שעיקרו לאכילה חמץ ויי"נ ע"כ לא החמירו בו משום דקמא בטיל בבית הבליעה משא"כ טומאה אבל באי' כלאים ותחומים הקלים לא הצריכו לכל זה ומעלתו לא שת לבו לכל זאת:

610

611ומה שנ"ל בפי' העט"ז שבש"ך ר"סי רצ"ט הנ"ל דלק"מ ק' הש"ך עליו וקושייתי מסוף תמורה דפריך ולבטיל ברובא משום שק' נמי אשיטת התוס' והרא"ש דס"ל בפשיטות דבהיתר והיתר לא שייך ביטול וצע"ג הא המעביר עציץ נקוב בכרם אם לא הוסיף מאתי' מותר וכן מחיצת הכרם שנפרצה והטעם משום שהיניקה בטלה בפחות ממאתים וכ"כ להדי' רמב"ן ריש ב"ב וק' הא היתר בהיתר לא בטלי ע"כ נלמד עפ"י מה שהקשה תי"ט ריש שקלים נילף מב"בח דאפי' היתר בהיתר בטלי ולפע"ד אה"נ דילפינן אלא שהחילוק הוא כך איסור והיתר דאתי' ביטולו מאחרי רבים להטות בטל הוא בין יבש ביבש בין לח בלח כקו' הש"ך על העט"ז משא"כ היתר בהיתר דמסברא לא בטל כלל רק מב"בח א"כ תינח לח בלח דבר המתפשט אבל יבש ביבש לא והא"ש הכל בשער נזיר שהוא איסור בהיתר פריך הש"ס שפיר לבטיל אעפ"י שהוא יבש ועציץ נקוב אעפ"י שהוא היתר בהיתר נגד זה הוא לח ואתי' מב"בח משא"כ בגד שאבד בו כלאים שהוא היתר ויבש לא בטיל וא"ש דברי העט"ז עם התוס' והרא"ש בקנה א' ומאפס הפנאי אקצר ואומר שלום: -

611

612ז"ל העיטור בהל' בשר בחלב ואם יש בו ס' מותר אית מ"ד מבשל בה מין שבשל עכשיו כיון שהבישול מותר טעם הראשון בטל והקדרה מותרת נמי ואית מ"ד כיון דקיי"ל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואינו יכול לבשל בו לכתחלה ממין שבשל בה עכשיו וממין הראשון נמי אינו יכול לבשל שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה ומסתברא מדגרסי' קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ומדלא איירי בקדרה ש"מ דאי ליכא נ"ט בחלב הקדרה מותרת ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל מה שבקדרה בטל הוא ונשאר בדופני הקדרה משאר האיסור דרובא טעם חלב ומיעוט טעם בשר והרי במשהו ע"י תערובו' דרבנן ואזלינן בתר רובא דחלב ומה שבפנים אינו עושה ב"בח שתהיה איסורו במשהו שהרי אין בו טעם והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה ואם לא בשל מתחלה בשר ולא תבשיל אחר ובשל בה חלב עכשיו שניהם שווים ומבשל בה איזה מין שירצה עכ"ל:

612

613הנה דבריו האחרונים אין להם מובן כלל בלא הג"ה כאשר יבואר בעזה"י גם מ"ש והלכתא מבשל בה בשר ט"ס הוא וצ"ל והלכתא אין מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה שזה כל עיקר דבריו להוכיח כדעת הראשונה מבשל בה חלב כמין השני כיון שהיה בו ס' אלא שהאריך ליישב הק' הא כ"ח אינו יוצא מידי דופנו לעולם על זה כ' ולשונו מגומגם אבל כוונתו מובן ומבואר לעיל בהלכות חֵלב שדעתו דוקא קדרה שבלע איסור ובשל בו היתר אוסר הוא אם הוא כ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם שלעולם פולט מעט איסור אך הכא שהבלוע הוא היתר היינו בשר ושוב בשלו בו חלב ס' פעמים בכמות כל הבשר שנתבשל בו בראשונה והותר כל התבשיל א"כ גם בדופני הקדרה נכנס ס' פעמים חלב נגד בלוע הבשר שבתוכו והשתא אי חוזר ומבשל בו חלב מה ניחוש שיצא מדופני הקדרה פליטה של ב"בח שכבר נאסר ואפי' ס"ל נמי ב"בח שנאסר בהנאה אוסר במשהו כדמייתי רש"י שלהי ע"ז ע"ד ע"א מ"מ הכא לא נעשה הבלע הזה ב"בח בתוך דופני הקדרה מעולם ואי ניחוש לפליטת הבשר לבדו שיצא לתוך החלב שנבשל עתה שנית זהו דבר מועט הוא נגד מה שנבשל עתה וליכא למיחש לי' אפי' לכתחלה וז"ל בהל' חֵלב וכל היכי דאתבשל חלב ודם או שאר איסור בקדרה של היתר ואית בה ס' ודאי בטל ליה איסורא ואע"ג דאית ביה משהו של איסור כיון דבשולא שרי קדירה נמי שרי לכתחלה לבשולי בגווה ולית בי' משום מבטלינן איסור לכתחלה וכו' אבל היכי דמשהו הוא לאיסור' לא ועוד הא אתערב בגווה התירא ואיבטל וה"ה אם נבלע בקדרה טפת דם או טפת חלב ויוד"ע מקומ"ו יטו"ל דליתא לאיסור' בעיני' ונתבטל בה מותר בקדרה לבשל בה ולא דמי לגיעולי נכרים וכו' אבל הכא מאי איכא למגזר הא אפי' מבשל בה דלית בה טעמא דאיסורא דהא משהו ע"י תערובות הוא דאיכא וליכא לאיסור בעיניה וכו' וה"ה לקדרה חולבת שבשל בה בשר כמו שנפרש באיסור ב"בח עכ"ל:

613

614והכוונה בזה שאם נפל איסור לקדרת היתר ונתבטל בס' שוב מותר גם הקדרה לכתחלה לבשל בה היתר כיון שהאיסו' הנבלע בקדרה נבלע מיד עם תערובות היתר שוב אינו אוסר אפי' מינו מבשל בו למ"ד דמ"במ לא בטיל מ"מ הכא בטיל מפני שכבר נתבטל האיסור בהיתר הראשון. שוב כ' טפת דם וחלב ואיסור מועט שנבלע בקדרה ולא יכול לבוא לידי נ"ט מותר לבשל בה היתר לכתחלה וליכא ביה משום אין מבטלין איסור לכתחלה ומסיים ה"ה קדרה של בשר שמבשל בה חלב ומראה מקום ורמז למ"ש באיסור ב"בח והיינו מ"ש לעיל:

614

615והי' כך כוונתו או לא מ"מ נראה דירד להציל עצמו עכ"פ מעיקר ק' הטור י"ד סי' צ"ג שהקשה הא כ"ח אינו יוצא מידי דופנו ואיך אפשר לבשל בו חלב זה יישב העיטור גופי' במתק לשונו אך מה שלא הקשה הטור והוא קו' הב"י לפי הנוסחא שלפניהם שהתיר לבשל גם בשר אחר חלב קו' זו לא נתיישב' בדבריו ולפי ענ"ד לא עלה על דעת העיטור מעולם ואפשר גם בטור נפל טעות דאל"ה הוה מקשה קו' הנ"ל כמ"ש הב"י ודבריו האחרוני' של העיטור שלפנינו יש בהם ט"ס לפע"ד וכך צ"ל אחר שכ' והלכת' אין מבשל בה בשר ומבשל בה חלב צ"ל אח"כ ואם לא בשל מתחלה ח"לב א"לא תבשיל אחר יבשל בה עכשיו איזה מין שירצה ושניהם שוים כנלע"ד והוא שיטת הרשב"א בבשול ירקות דמייתי טור י"ד ס"סי צ"ג ועיין ב"י שם ד"ה ואיכא למידק וכו':

615

616הגיעני גם מכתבך השני' אודות קושיתך הנה בהאי מילתא והיא בשיעורא דיומא נאמר לי מהרב המא"הג מהו' דניאל פרויסטיץ נ"י קוי' וגם הוא אמר לי איזה קושיו' בפרקי דכלה ע"כ אסדרם ואעריך בכל אחד ואחד מענין לענין ומשם תמצא מבוקשך:

616

617ההוא אמר איך אפשר למילף טעם כעיקר מב"בח דילמא שאני התם דהיתר בהיתר אינו ראוי שירגיש וקל הוא שהקילוה תורה שיתבטל עכ"פ ביותר מכדי נ"ט איך נילף מזה חומרא או"ה שיהיה טע"כ:

617

618והנה כבר מאז משנים קדמונים אמרתי ליישב מה שכתב הש"ך בסימן רצ"ט בהקשותו על העט"ז ואני הוספתי להקשות מסוף תמורה בשער נזיר דפריך וליבטל ברובא אף על גב דהוי יבש ביבש תו צריך לעיין אכללא דהיתר בהיתר לא בטיל אם כן אמאי המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף ר' כו' וכן מחיצת כרם שנפרצה ומייתי לה ריש בבא בתרא ועיין שם ברמב"ן והכל מטעם ביטול וק' הא הוי היתר בהיתר (בשלמא ערלה וכלאים בעלמא דבטל במאתים התם כבר נאסרה הפרי מכלאים ושוב בטלה במאתים היתר) וע"כ מוכח מזה כסברת הלבוש דנהי דבביטול איסור בהיתר אין חילוק בין יבש ללח מ"מ בהיתר בהיתר יש חילוק דביבש ועומד במקומו כמו בגד שאבד בו כלאי' ל"ב אבל לח בלח שמתפשט ונאבד במיעוטו בטל ואפשר דילפי' לה מב"בח כקושי' תוי"ט ריש שקלים ע"ש ומה שתירץ התוי"ט דב"בח חידוש הוא אינו מוכרח כי רגיל אני לתרץ מה שכ' רש"י בסוגיא דטפת חלב דחידושא דב"בח משום דהאי לחודי' שרי והקשו תוס' דמסקינן בפסחים דהחידוש משום דאי תרי כו' נ"ל דהי' קשה לרש"י דאי כפשוטא ה"ל חידוש לקולא ונילף מיני' חומרא ועיי' מ"ש תוס' במ"ק ח' ע"א ודברי מהרש"א שם צ"ע ועיין סנהדרין כ"ז ע"א ד"ה אין לך וכו' ועיין נדרים דף ע"א ובתוס' שם ד"ה חידוש וכו' ע"כ ס"ל לרש"י לפרש דהש"ס דאמר אי תרו כו' לא הדר בי' משינוי' קמא דהחידוש הוא לחומר' דההיא לחודי' שרי כו' ומאי דדחי הש"ס כלאים נמי הכי איתא לזה משני שאני ב"בח מכלאים דכלאים עכ"פ קפיד רחמנא אתערובתן ומיד שנתערבו ונשרשו נאסרו דכלאים עיקרן נאסרו משא"כ ב"בח אע"פ שבלעו מהדדי ע"י כבישה שרו וכי בשיל להו נאסרו ולא נתחדש בו שום דבר שהרי כבר קודם הבישול נכבשו ועדיין היתר הוא ואפ"ה נאסרו ע"י בישול והיתר עם היתר ע"ז האופן לא מצינו שתאסר וה"ל שפיר חידוש לחומרא נמצא שכל החידוש הוא משום דהוי היתר בהיתר ושפיר פירש רש"י ושוב אמר אביי אי חידוש הוא אפי' ליכא טעם אלא ע"כ לאו חידוש הוא דכלאים נמי הכי הוא וס"ל לאביי השתא דכלאים אין עיקרן נאסרין נמצא דהוי כבב"ח דינקי מהדדי כל היום ומותר עד שתצמח מהלין נראה דהאי דתרו לי' כולי יומא כו' הוה ליה חידוש לחומרא ונוכל למילף מיני' לקולא וא"כ אזדא לן תי' של התי"ט הנ"ל אע"כ כנ"ל דאה"נ דילפינן מיניה לענין לח בלח ומובן ממילא דמיושב קושי' הרב הנ"ל אלא אפילו לפי הבנת הש"ך והתוס' הפשוט דהיתר בהיתר ל"ב כלל מ"מ לק"מ קו' הרב הנ"ל דלאביי ולס"ד דפסחים דלא אסקי' אדעתא דב"בח חידוש הוא א"כ אי ידעו מברייתא דבגד שאבד בו כלאים קשה להו קושי' תוי"ט נילף כלאים מב"בח דהרי לא ידעו דב"בח חידוש הוא וע"כ הוי ס"ל כטעותו של העט"ז ואף דהש"ך דחה לי' מהראיו' מ"מ אין ה"נ דהש"ס הו"מ למימר ולטעמיך וכה"ג טובא ולק"מ:

618

619תו הקשה הרב הנ"ל במ"ש הר"ש פ"ב דט"י להוכיח דח"ש אסור מ"הת אפי' ע"י תערובות מדקאמר ר"א לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא ח"ש אסור מ"הת ואף ע"ג דהוי ע"י תערובות וצע"ג הא כזית שלם בס' נמי לא הוי אלא ח"ש דהרי הוא טפי מפרס ואפ"ה מודה מר בר"א דבעי ס' בכזית שלם מה"ט משו' דעכ"פ תחילתו היה בו איסור דאורייתא ורק בח"ש הוי ס"ד דתחילתו הוא רק אי' דרבנן ומשו"ה הוי מזלזל בי' ואמר ליה אבוה לא תזלזל בי' דחצי שיעור נמי אסור מ"הת כשהוא בעין אבל לעולם א"ל דע"י תערובות הוא דרבנן וצ"ע לכאורה ואני אומר דלק"מ דעכ"פ קשה מאי א"ל אבוה ח"ש אסור מ"הת דילמא בשיעור שלם שיש בו עכ"פ שום תערובות שהוא דאורייתא דהיינו עד פרס דמחמרינן נמי עד ס' משא"כ בחצי שיעור נהי בכשהוא בעין אסור מ"הת מכל מקום מיד שנתערבו הוא מותר לא מחמרינן בתערובות אע"כ ח"ש בתערובות נמי אסור מ"הת ואתי שפיר ויובן יותר לפי מה שאני רגיל לפרש בהך דמר בר"א חלילה ליה לזלזולי' כולי האי אלא עובדא הוו הא דפלגא דזיתא הוציא משם והי' משער באומד יפה דבתלתין פלגא דזיתא היתר הי' בו ס' נגד מה דנפיק מיני' והוי ס"ל באי' דרבנן משערי' באומד יפה ואמר לי' אבוה לא תזלזל ועוד ח"ש נמי אסור מ"הת ובעי ס' נגד הכל והיות כן א"ש טפי מ"ש לעיל דהרשב"א הקשה הא טע"כ לאו דאורייתא ומ"ט לא נשער באומד יפה ותי' כיון דאילו היה ספק אצלינו אי הוי רובא הי' צריכי' להחמיר דטעם דאורייתא א"כ אפי' בטפי מיני' נמי צריכי' להחמיר ע"ש ודבריו צ"ע דהא השתא קאי אי טע"כ לאו דאורייתא ועוד אי טע"כ דאורייתא מחמרי' בספיקו עד נ"ט והכוונה הוא כך דיש פוסקי' סוברים לא אסרה תורה אלא ממשתו ולא פליטתו ונמצא לפליט' לא צריך אפי' חד בתרי מ"הת וע"ז כ' רשב"א דטעמו דאורייתא ר"ל פליטתו ובעי חד בתרי מ"הת אבל נ"ט ס"ל שהוא ל"ד מ"מ הרי מה שבקשנו דמר בר"א הי' ס"ל בשלמא שיעור שלם לא נשער באומד יפה משום דעכ"פ חד בתרי דידי' הוא דאוריית' ומחמרי' בספיקא ע"כ להחמיר נמי בספיקא עד ס' אף על גב שהוא רק דרבנן משא"כ ח"ש אי ס"ד דלא אסור מ"הת ע"י תערובות נמצא אפי' ספק חד בתרי ה"ל ספק דרבנן ויפה לשער באומד יפה ומה הקשה לו אבוה אע"כ דח"ש אפי' ע"י תערובות נמי אסור:

619

620תו הקשה הרב הנ"ל אדרשב"א שכתב דרי"ף גרס מ"במ וליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית של ג"ה וכתבמכאן מוכח דלא כרש"י דס"ל דמ"במ לא בטיל וקשה הרי הרשב"א בעצמו מפרש שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ובדרבנן לא אמר ר"י מ"במ ל"ב ושומנו שג"הנ מנהג קדושים בעלמא הוא ולפע"ד הא דפשיטא ליה להרשב"א דבדרבנן לא אמרי' מ"במ ל"ב כבר עמדו בזה האחרונים ביבמות פ"ב ע"א ובתוספות שם ד"ה טומאת משקין מבואר דס"ל לר"ש ברי' דר"א דגם בדרבנן מ"במ לא בטיל עיי' שע"המ והנלע"ד דדברי התוס' חולין צ"ט ע"ב צריכי' ביאור שהקשו דה"ל לשנוי הא דידי' הא דרבי' והנה ע"כ קשיא הוא משום דשמעתין אזלי' לאביי דיתיב ר"ד קמי' אביי ואביי ס"ל הכי בזבחים כך צריכי' לפרש קושי' התוס' ואם כן מאי הקשו תוס' נימא סליק הא אביי לית ליה סליק ומיהו התוס' לטעמי' דכתבו בסוגיא דט"ח דבמנחות גבי מנחת כהן משוח מוכח דלכ"ע ס"ל סליק דהתם ליכא שינוי אחרינא וצ"ל הא דדחיק אביי בשקדם וסלקו ולא משום סליק משום דאביי אזיל בתר טעמא ה"ל רוטב עם בשר מ"במ ולא שייך סליק וכ"כ רשב"א בסוגי' דזרוע בשלה ולעולם אביי נמי אית ליה סליק והקשו שפיר אבל לפע"ד דבריהם בסוגיא דט"ח צ"ע מאי ענין סוגיא דמנחת כהן לכאן התם אפי' מאן דל"ל סליק אותו שמן כמי שאינו מ"מ עכ"פ יבוא טיפה אחת שמן לתוך הסולת ויתבטלו ויהי רבה שמנה וחסר שמנה ורבא דאמר התם סליק עדיפא מיניה קאמר כיון דהאמת כן הוא אליבא דרבא אבל לא הי' צריך לזה נמצא לפ"ז י"ל אביי ל"ל כלל סברת סליק ואיהו הוא דמשני שאני ציר דזיע בעלמא הוא אבל רבא יתרץ סליק ציר כמי שאינו כק' תוספות וממילא נאמר דאפי' בדרבנן מ"במ ל"ב וכדר"ש בדר"א ויפה כ' רשב"א דמוכח מרבא דמ"במ בטל אע"ג דמיירי משמנו ש"ג ואפשר נמי דס"ל רבא ציר דגים דאורייתא וא"ש הא דמקשה האי דרב מרי בר רחל דמקשה הש"ס מציר דגים אציר טריפה משום דהתם ארבא קיימי' ועיי' במס' ע"ז מ' ע"א תוס' ד"ה מחלוקות כו' כתב בפשיטו' דציר דגים דאורייתא ותו מה שתירצו דביטל ברוב ע"כ היינו משום שיש שם מינים הרבה דאלו ברוב מים ה"ל טע"כ אע"כ במינם קאמרי איך בדיבור שאח"ז כ' דמיירי במין א' לבד וגם בהאי עובדא מחלק בין צירן לגופן וק' הא הוי דאורייתא ואין כאן ביטול ברוב והראו לי קושי' זו בפלתי והנר' לע"ד לפמ"ש תוס' בחולין ובבכורות דצירן ורוטבן שקולין הן תו הקשו ל"ל לרבות רוטב מחוי עי' בבכורות ביתר ביאור וצ"ע א"כ תינח ציר קפוי ורוטב מחוי דשקולים הם ואך ציד מחוי דהוי תרתי לריעותא מנ"ל וכ"ת אה"נ דשרי מן התורה אם כן מאי פריך בבכורות ל"ל גמל לאסור חלב בהמה טמאה תיפק ליה מצירן ומאי קושי' הא חלב מחוי הוא אע"כ פשיטא להש"ס לאסור צירן אפי' מחוי ומנ"ל והנלע"ד דהא גלי רחמנא בנבילה ובשרצי' דצירן כמותן ואתיא כל התורה מביניהו כמבואר בחולין ק"כ וכדמצינו בתוס' ג"כ חוץ מדגים דלא אתי מבינייהו דהנך כמ"ש באר יעקב משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן גידולי קרקע ע"ש והשתא מייתר קרא טמאים הם בבהמה טמאה ואם אינו ענין לציר קפוי וחלב מחוי דאתי מבינייהו תנהו לענין ציר אפי' מחוי ופריך הש"ס למה לי גמל היות כן אומר אני דגם קרא דדגים לאו אסמכתא אלא משום דדגים לא אתי' מבינייהו א"כ איצטריך לגופו לציר קפוי ורוטב מחוי אבל ציר מחוי לא הוי אלא מדרבנן וה"ט דקאמר שאני ציר דזיע בעלמא הוא ואמחוי קאי ואתי שפיר הך דרב מרי בר רחל דהתס מיירי מציר שנבלע בחתיכה ונעשה אוכל וקשה שפיר מדג טמא שמלחו עם דג טהור וא"ש ב' דיבורי התוס' דמס' ע"ז הנ"ל דדיבור ראשון קאי על טבל בצירן דבאוכל על ידי טיבול פשיטא להו שהוא דאורייתא ובדיבור הב' קאי אהא דחזו בי' קלופי שם לא הוזכר בש"ס טיבול רק בצירן והיינו בעינא מחוי וזה הוא רק דרבנן. וע"ד פלפול אמרתי ע"ד מ"ש רש"י בחולין קכ"ו ע"ב דגם ביצת שרץ המרוקמת אתיא מהאי קרא ושקול הוא עם צירן ורוטבן ונר' בודאי בשרץ דביצה שלו מותר קודם ריקום ורמב"ם בפ"ג ממ"א הל' ז' מייתי לה ממיעוטא מבשרם לא תאכלו למעוטי ביצתה עיין חולין ס"ד ע"א תוס' ד"ה שאם וכו' ונמצא שאין איסור בהביצה אלא משום שמתחיל בה ריקום שרץ חדש וכח זה הריקום שוה הוא עם צירן ורוטבן ויבואו כולם מהאי קרא אך ביצת הדגים אסורים מתחלת תולדתם איננו בגדר אחד עם צירן ומשו"ה מוקמי' קרא דדגים רק לביצה ולא לציר כלל ומשו"ה הוי ציר דגים דרבנן אך כ"ז למ"ד ליה דדגים טמאים יש להם ביצים אך דיבור ראשון של תוס' השני קאי אעולא דס"ל שם בסוף העמוד סמי מכאן עוברין דדגים טמאים אין להם ביצים א"כ אייתר קרא דדגים לציר וה"ל דאורייתא גבי דגים כמו בכל אינך ויפה כתבו התוס' דציר דגים דאורייתא. פפ"ב יום ג' יוד אלול תק"ע לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

620

621ואלו נאמרים בכל לשון של יפוי כח וחילא לאוריי' ובאהבה וחבה יתירה הנודעת לתלמידי הותיק חדתי מלא עתיק הרבני החרוץ בעל פיפיות המופלא ועושה פלא כבוד מו"ה מאיר א"ש נ"י.

621

622שמחתי באמרת צדקו גם כי העברתי עליהם בעינא ופקידא בעלמא מ"מ מצאתי בהם טעם זקנים ואם חכם לבך ישמח לבי גם אני ומ"מ לא מצאתי עצמי כעת באפשרי להשיבו על עומק דבריו כי סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים עד ירחם ה' ואז אראה בלי נדר למלאת מבוקשו כאשר אותה נפשו היפה:

622

623אמנם מה שנוגע לדינא וראיתי שחדש סברא דמרפסא אגרא והיא בעצמותה מתוקה מדבש והוא כי רצונו לומר למאן דס"ל טע"כע לאו דאורייתא והיינו משום דס"ל נבלה וטרפה וחֵלב וחמץ וכל האיסורים היינו ממשותם ולא טעמם אם כן אפי' ב"בח נמי גדי וחלב אסרה תורה ולא טעמם ונהי דמ"מ ב"בח טעם כעיקר דאוריית' לכ"ע מדאפקי' רחמנא בלשון בישול דוקא מ"מ י"ל היינו כשקבלה החלב טעם ממשות הגדי והגדי מהחלב אבל טעם גדי הנבלע בקדירה אינו כעיקר מן התורה לאסור החלב ולפי דבריו נ"ל אפי' למ"ד טע"כע דאורייתא נמי ב"בח לא הוה אלא בקבל טעם מן הגדי ממש שהרי לא מפקי להו אלא מג"נ משו"ה ס"ל להר"י דאורליינ"ש דלית ביה אלא עשה דתעבירו באש ולא לאו דנבלה וטרפה ולר"ת נמי דאית ביה לאו מכל מקום לא אמר דנבלה וטרפה היינו טעמו של נבלה וטרפה אלא אהדרי' לאיסורא קמא אבל לכ"ע אין במשמעות נבלה וטרפה אלא ממשו ולא טעמו וא"כ הה"נ גדי בחלב אמו היינו ממשו ולא טעמו ונהי אחר שנתערב ב"בח ונעשה איסור אז גם טעמו אוסר כמו שארי איסורים אבל להעשות ב"בח בתחלה בודאי אינו נעשה אלא ע"י ממשו של גדי עם ממשו של חלב כל זה צריכים לומר לפי דבריו ולפ"ז בכה"ג אינו אסור בהנאה ואי נכבש בשרה בקדרה חולבות למאן דלא גזר גזירה לגזירה ב"בח שרי' לגמרי ועוף שנתבשל בקדרה חולבת שרינן לגמרי דבשר עוף בחלב שרי' מן התורה והו"ל גזירה לגזירה והנה אם להראות לו מקום באחרונים דכתבו כמה דינים בהיפוך מזה ומעשים בכל יום אצל גדולי המורים בהיפוך מזה עדיין יאמר היא גופי' קשי' ומנ"ל אמנם נלפע"ד שהוא פשוט ומבואר בש"ס דאין לחלק בין טעם ראשון הבא מן העיקר לטעם שני הבא מן העיקר ר"ל שהקדרה בלעה מן הגדי והחלב מן הקדרה דהרי אם נחית לחלוק זה א"כ גם למ"ד טע"כע דאורייתא ויליף ליה ממשרת נאמר כן דוקא טעם הבא מהענבים אלהלחם ולא טעם טעמן וכן מכל הנוגע בו יקדש נמי נימא הנוגע בו ממש ולא טעם טעמו נמצא אי טע"כע דאוריי' ממשרת או מיקדש או מב"בח לכולהו לא נאסר אלא טעם מממש ולא טעם טעמו אמנם אי ילפי' מגיעולי נכרים נאסר להדיא אפי' טעם טעמו ונמצא יש נפקותא בין הילפותות אי נפקא ממשרת יקדש וב"בח או אי נפקא מג"נ וזה מבואר הבטול לכל מעיין קצת בסוגיא דפ' אלו עוברי' ואין צורך לבאר זה כי דעתו רחבה ויבין מאליו:

623

624ומ"ש רשב"א בחידושיו לחולין בתוחב כף חולבת ליורה של בשר ונשפך דלמ"ד טע"כע לאו דאוריי' אזלי' לקולא וצווח בי' הפלתי כי כרוכי' בסי' צ"ח סק"ב הא בב"בח לכ"ע טע"כע דאוריי' ונכנס שם בדוחקים שאינם לפי כבודו כמבואר בחידושי באריכות וכבוד תלמידי שי' כ' שלפי סברתו הנ"ל א"ש. דע דלפענ"ד ק' זו אינה צריכה לפנים כי הרשב"א לא מיירי מיורה רותחת המבשלת שאוסרת ב"בח מן התורה אלא ביורה חמה בעלמא ולטעמיה אזיל דס"ל דאפי' חום ביה"ש מבליע ומפליט מיהו ויעיי' בסי' ס"ח ונמצא שהבלוע שבכף אינו מתבשל ביורה רק מתערב ונאסר מדרבנן וכשנשפך אתאינן לפלוגתת רש"י ור"ת דהרי כ' שם להלן דלא מקלינן בנשפך דרבנן לר"ת אלא בכעין גבינות של נכרים ומכ"ש דנחמיר בבליעה ופליטה דב"בח כיון דבכל מקום מחמרי' בנשפך בכלי שני דהוא דאוריי' משא"כ לרש"י והרי יפה כ' דתלי' בדרש"י ור"ת:

624

625ומ"ש ט"ז ס"סי צ' סק"יב דבשר שנכבש בחלב שחוטה מותר משום דה"ל גזירה לגזירה ומשיג על א"וה שכ' שאינו שום חלוק. והקשה בדגול מרבבה מההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דאי הוה מליח ממש שאינו נאכל הי' אוסר בשר עוף בחלב במליח' אע"ג דהוה גזירה לגזירה ואמרו משמו של הגאון מהו' משולם זצ"ל דהתם נמי לא נאסר אלא לבשלו אח"כ דה"ל חדא גזירה וע"ז כ' מעלת תלמידי שע"פי סברתו אכתי ה"ל דרבנן אם הסברא אמת הדין עמך בזה אבל כבר דחיתי אמנם דברי הגאון מה"ו משולם זצ"ל דחוקי' בלשון הש"ס ואי מתובל בתבלים כולי' אסור ויהי' הכוונה לבשלו אח"כ ובשול מאן דכר שמי' ועוד דומי' דפילא דאז אסור לאכלו בעין משום חלב שבפילי דמי יתיר לאכול עוף עם חלב בעין כמבואר ר"פ כל הבשר גבי עולה ונאכל יע"ש ובמ"ש נקודת הכסף שם ס"סי צ'. אבל הנ"ל דנעלם מהגאונים דברי טו"ז בעצמו מ"ש סי' צ"ח ססק"ה דבשר עוף בחלב גזרינן גזירה לגזירה ע"ש ועוד נ"ל לישב קצת דברי הט"ז הנ"ל דהנה גבי בר גוזלא גזרי' לאכלו אפי' צונן משום דא"כ יתיר גם בשר בהמה בכה"ג ואז נבוא לבשלו כך ויהי' ב"בח דאוריי' והכל חדא גזירה ר"ל אם נאמר בר גוזלא שרי' נאמר גם בשר בהמה כה"ג שרי' וכיון דנתיר הבשר לא יבחינו ויבשלוהו עם חלבו הבלוע בתוכו ואין זה רק חדא גזירה ואה"נ דה"נ יש לגזור בבשר הכבוש בחלב שחוטה מטעם הנ"ל בעצמו:

625

626אך נחזי אנן אי אירע דההוא בר גוזלא נתבשל והוסיפו עליו עד שהי' ס' נגד החלב אין שום סברא לאסרו משום גזירה דבשר בהמה בכמכא אם יארע שיתבשל ע"י הוספה נמי נתיר וההוא כבר נעשה נבלה משעת כבישה בכמכא וקיי"ל אפשר לסוחטו אסור וזה ליתא הא לא נעשה רק נבלה מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה וא"כ נהי דבר גוזלא נאסר אי לא הי' נאכל מחמת מלחו או אי הי' מתובל משום דכוליה חדא גזירה היא כנ"ל מ"מ בלי ספק שאם הי' אירע שבשלוהו ע"י הוספת בשר עד ס' נגד החלב הי' מתירו והשתא יפה השיג הט"ז על האו"ה שכ' להדיא שאין שום חילוק בין בשר בחלב ממש לבשר כבוש בחלב שחוטה והא ליתא שההפרש רב ביניהם ואם כי הוא דחוק קצת בכוונת הט"ז מ"מ הדין אמת בעצמותו לפע"ד ואין להאריך יותר. כתבתי פה ק"ק מ"ד כאור בקר עש"ק תשא את ראש ב"י תקס"ג לפ"ק. - הכ"ד משה"ק סופר מפפ"דמ.

626

627שוכ"ט לתלמידי האברך הח"וש המופלא כבוד מהו' ישראל ני':

627

628מכתביו הנעימים הגיעוני בזמנם ולהיות הזמן מאוד יקר וחבילי טרדון הקיפוני בהקפת כל הראש ובשגם התורה חסה על ממונם של ישראל דין גרמא שמנעתי מלהשיבו על הדאר כ"א על שאלה ופסק דין הנצרך לשעה או לצורבא מרבנן מפני הכבוד להרבות כבודו בעיני בני עירו וכדומה ולגבי מעלתו ליתא לכל הני מילי כי כפי הנשמע כבר ברכו ה' בכבוד והון תל"ית וגם דבריו במכתבו לא נצרכה אלא לפלפולא ולפירוק ק' בעלמא אמנם על עתה באתי להיות נפשו בשאלתו אודות בשר כבש טריפה שנתבשל בקדרה עם בשר שור כשר ונשפך מזה לכמה קדרות ולא נודע אם הי' ס' בהיתר נגד האיסור ועתה הספק אי הוה מ"במ ואזלי' להקל בנשפך כמבואר סימן צ"ח או מקרי אינו מינו ומספיקא להחמיר ומעלתו הראה פנים לכל צד בחריפות ובקיאות אי עז ושור מקרי מ"במ או לא:

628

629והנה בהמרק הנשפך לשארי קדרות אין ספק דאזלי' להחמיר דמים עם בשר הו"ל אינו מינו דאפילו אם יהי' בשר עז עם שור מ"במ מ"מ עם המים הו"ל אינו מינו ולא אמרי' סלק את שאינו מינו כמו שאינו וכמ"ש הש"כ סי' צ"ח ואע"ג דהט"ז סי' ק"ט כ' ישוב הגון לדברי הש"ע ולהסיר מעליו תלונות הש"כ יע"ש מ"מ לא נראה להקל נגד דעת הש"כ דטעמא לא בטיל: -

629

630ואין כאן ספק אלא על בשר שור בעצמו אחר שיוסר ממנו כל לחלוחי' הרוטב והמרק ויקלפנו משום דאית בי' פילי כדי להסיר ממנו המרק של איסור שהוא בעין עליו ואח"כ ליכא אלא משום תערובת טעם בשר עז הנבלע בו ובהא יש להסתפק אי הוה מ"במ אי לא: -

630

631הנה לכאורה נראה בפשיטות והחוש שטעם בשר עז אינו דומה לטעמא של בשר שור וחיך אוכל יטעם וכיון שכן כל שטעמא נרגש טעמא לא בטיל דטע"כ ומ"ש מעלתו להוציא מלשון הפוסקים דדוקא למ"ד בתר שמא אזלי' הוה בשר שור עם בשר עז ב' מינים ומשמע דלמ"ד בתר טעמא אזלי' ה"ל מ"במ ואמת נכון הדבר אבל הם לא אמרו אלא לענין מ"במ לא בטיל דבעי' שיהי' שום השוא' ביניהם ולרבא ההשואה בשמא עושה אותם מין א' ולאביי ההשואה בטעם גורם ובזה ס"ל להפוסקים אפי' אינם שוים ממש בטעמם רק בקירוב נמי הוי מ"במ ולא בטיל תדע דהא ר' יהודה יליף לי' מדם הפר ומדם השעיר דלא בטיל ולאביי הגורם הוא השוואת הטעמים ומסתמא כי היכי דבשר שור ובשר פר אינו שוה ממש בטעמם גם הדם שלהם אינו שוה בטעם ואפי' אי ניזל בתר חזותא בזריקה כדמשמע קצת בזבחים פ' התערובות מ"מ גם בחזותא אינם שווים ממש דידוע דדם פרים סמיק טפי כמבואר במס' יומא גבי זהב פרווים ומ"מ לענין השואה דמ"במ אין קפידא כ"כ ומש"וה לא בטיל אפי' באלף לר' יהודה וה"ה לדידן בדבר שיש לו מתירי' וכה"ג וכן חמרא בעינבא אין טעמם שווים ממש וכן תבלין ב' וג' שמות וג' מינין פלפלין וכמון עיין תוס' ע"ז ס"ו ד"ה תבלין ומ"מ ה"ל מ"במ בטעמא לאביי: -

631

632אבל לענין שיהי' צריך מן התורה פשוט הוא כל שיש לו שום שינוי בעולם אפי' כ"ש נמצא שטעם נרגש וניכר האיסור ולא בטיל מן התורה מצד טע"כ דאוריי' וזה פשוט ומבואר לפע"ד:

632

633ומה שרמז לי לעיין בס' שער המלך פי"א מהל' מאכלות אסורות עיינתי שם וזה אשר כ' להקשות לשיטת הרי"ף דרב דס"ל ריחא מילתא אזיל לטעמי' דס"ל מ"במ במשהו א"כ מאי פריך הש"ס מבריית' לימא רבנן הוא ואנא דאמרי כרבי יהודה וע"ז תי' ז"ל משום דתני אפי' גדי וטלה ובשמא שני מינים הם אלו דבריו ז"ל ולדעתי כוונת מעלתו בזה דאי ס"ד דס"ל לשע"המ דבטעמא חדא מינא הם אכתי מאי פריך דלמא ס"ל לרב בתר טעמא אזיל והו"ל מ"במ וברייתא אתי' כרבנן אע"כ משמע דב' מינים הם בטעמא: -

633

634הנה אב"א גמרא יש להוכיח דרב ס"ל בתר שמא מדאוקי אמורה עלה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' ואוסרת כל החתיכות מפני שהם מינה והתם מיירי בחתיכת דג טמא שנתבשלה עם החתיכות של דגים טהורים ואין ספק שאין טעמם שוה ואפ"ה אסור במשהו משום מ"במ ש"מ דאזיל רב בתר שמא וחתיכת דג מקרי כמ"ש הפוסקים בחתיכות עז ושור: -

634

635ואב"א ה"נ דהו"מ לשנוי דרב ס"ל כאביי דאזיל בתר טעמא אלא דלא רצה לאוקמי לבר מהלכתי' דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלי' ותמהתי על מעלתו דאתקל לי' לשנא כמה פעמים וכתב דאנן קיי"ל כרבא לגבי אביי אך למאי דקיי"ל מ"במ חד בתרי בטל מודה רבא לאביי דאע"פ ששוה בשמא אי לא שוה בטעמא לא בטיל חד בתרי דטע"כ וטעמא לא בטיל אבל לענין מ"במ לא בטיל פשיטא דהלכתא כרבא דאזיל בתר שמא וזה פשוט ולהיות הדברים פשוטים אין כאן מקום לקבל אריך והקוצרים אומרים יברכהו ה' בהון הונה של תורה יעלה על במתי ההצלחה עד יעלה במסילה אשר עולה הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות: - פ"ב יום ה' י"ז טבת תקס"ט לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

635

636שלום וכל טוב למח' האברך גדול רב עוסק בחקי חורב אור נערב הרבני החרוץ המופלג כבוד מו"ה אהרן פולדא נ"י:

636

637יקרת מכתבו הגיעני על נכון ומ"ש וחשב עלי מחשבת פגול ח"ו באומרו כי בזיתי ענותו מבלי להשיב לו אשתקד חלילה אל יאמר כן כי נעימים עלי בצע אמרותיו עד לאחת ויהי לי לנחת אך יאמין לי הימנותא קאמינא כי עמוס התלאות אנכי מוקף בהקפת כל הראש בחבלי טרדון ע"כ יהיה כבודו מחול אם לפעמים לא אוכל לצאת בכותבת הגסה דמיתבא דעתי' גם היום עונה זו אינה יפה לצאת יציאה דכוותי' כי ממש לבלוע רוקי לא אוכל אך להפיס דעתו היפה אבוא בקצירת אומר ועמו הסליחה ואכתוב מה שנאמר אצלי על אותן הדברים ואשתעשע באמרותיו הנעימים בין הפרקים אבוא כמציץ מן החרכים: -

637

638ראשון תחלה על דברי הטו"ז י"ד סי' צ"ט סק"ט במי שטועה בדין ואומר מותר להרבות ולבטל איסור לכתחלה דנראה לו להקל מבלי לקנסו ומייתי ראי' מתוס' בכורות כ"ג ע"א ד"ה סבר וכו' והנה יראה דהט"ז הוה ס"ל התם בכוונת תוס' או הוה גרס התם כן בהתוס' בסוף דבריהם דאומר מותר קיל משוגג ואפי' למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ באומר מותר לא קנסו וע"ש פר"ח וצ"ל דאע"ג דרבא ס"ל במכות אומר מותר קרוב למזיד הוא אין לדמות אומר מותר להדדי דלענין החמורות כגון רציחה דמכות וע"ז דסנהדרין ס"ב ע"א בהני הוה קרוב למזיד ואפ"ה כ' תוס' דוקא ברציחה דכתיב בשגגה טובא ממעטי' בשגגה אבל בע"ז הוה שוגג וא"כ באיסורים דלא משמע לאינשי איסורא כ"כ י"ל לכ"ע קיל משוגג ומ"ש מג"א סי' שי"ח סק"ב דטעה בהוראו' חכם הוה כשוגג יעיי' בפנים בכ"הג בשם רד"ך דהתם להקל בא אומר מותר אינו ראוי לעונש וכן בשוכח דמייתי התם בשם תשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ח אתי להקל עליו ולא להחמיר ע"ש וראייתו מב"ק ויעיי' מ"ש מג"א סי' ק"ח סקי"א ותמהתי על מעלתו שכ' בהיפוך מזה: -

638

639ויותר נראה טעם אחר להקל באומר מותר אפי' יהיה קרוב למזי' מ"מ כיון דמ"הת לענין חטאת דינו כשוגג חוץ מבגלות דכתיב בשגגה טובא אבל בעלמא דינו כשוגג ויעיי' בשבועו' פ"ב דלא ידע אי בכעדשה מטמא י"ז ע"ב וי"ח ע"א ואי בעם הארץ ור"פ כלל גדול סוגי' דמונבז הכל באומר מותר דעכ"פ לא גרע משוגג וכיון שכן ממילא לא קנסו האי שוגג אטו מזיד דכל עצמו לא קנסו אלא שלא יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי כדאי' פ' כירה משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחי' היינו וזה לא שייך באומר מותר דלא יכול לומר דכל פעם אומר מותר הייתי דכיון דנודע לו הדין פעם א' תו לא מצי להתנצל ודוחק לומר אשתליין כי אז יהי' נידון כפושע וא"כ מזה הטעם אין לגזור אומר מותר אטו מזיד: -

639

640וטעם זה נ"ל יותר דאי כטעם הראשון דבשארי איסורים לא הוה קרוב למזיד אלא משום דלא משמע לאינשי אי' כ"כ יש להקשות א"כ פ' הנזקין נ"ד ע"א דפריך מדם שנטמא בשוגג הורצה וממעשר ומטביל כלים בשבת ולא מוקי לי' באומר מותר דקיל להטו"ז וכדמוקי אביי מתני' דכהני' שפגלו בשוגג פטורים באומר מותר וכמבואר במנחו' מ"ט אע"כ פשיטא להש"ס דלמאי דקי"ל כרבא דבריי' דמכות בשגגה פרט למזיד אתי למעוטי אומר מותר שנכנס בסוג מזיד א"כ א"א לפרש הך שוגג באומר מותר אע"ג דלדינא דינו כשוגג היכא דלא כתיב בשגגה טובא ולענין קנסא קיל משוגג מ"מ בלשון שוגג דברייתא א"א להכניס אומר מותר ואפי' בשארי איסורים דלא משמע לאינשי איסורא בכך ואביי לטעמי' דס"ל במכות אומר מותר קרוב לאונס הוא דמוקי הך דכהנים שפגלו באומר מותר וכבר עמד מעלתו בזה וניחא מ"ש תוס' בגיטין נ"ג ע"ב שהקשו מכהנים שפגלו שהוא דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד ולא תי' שאני התם דמיירי באומר מותר דקיל להט"ז ולהנ"ל ניחא דלסוגי' דהתם ע"כ א"א לומר כן דא"כ גם הש"ס הו"ל לשנוי' הכי ולעולם לדינא נראה כהט"ז וגם מעלתו קבע בי' מסמורים דבאומר מותר לא שייך תי' התוס' דגטין דבכהני' שפגלו לא קנסו שוגג משום מימנעו ולא עבדו אע"כ משום דאומר מותר קיל ויפה אמר ודפח"ח ולדעתי גם רבא לא פליג בהא לדינא ומן הטעם שכתבתי: -

640

641ומעלתו המציא טעם אחר משום דאומר מותר לא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן איברא סוגי' דבכורות כ"ג ע"א ותוס' שם לא משמע כן ומכ"ש בכהני בית שני דאפילו כה"ג דלהם אמרו לו שמא שכחת או שמא לא למדת ומ"ש נראה לי נכון בעזה"י: -

641

642ומה שצ"ע בזה דברי רמב"ם פ"ה מתרומות הלכה ח' שכ' באומר מותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ויצא לו כן מהירושלמי כמ"ש וזה צ"ע בודאי ואולי י"ל התם נהי ששגג בדין וסבר שמותר לתרום מטמא על הטהור מ"מ הזיד בגזל ועינו רעה במתנות כהונה למיהב לי' מה דלא חזי' לי' וצ"ע: -

642

643בהא דכהנים שפגלו העתק מחי'. רש"י שינה טעמו בגיטין נ"ג ע"א פירש"י שפגלו לאכול חוץ לזמנו כפי' פגול בכ"מ ובריש ב"ק ה' ע"א פירש"י ששחט חטאת לשם שלמים ועיי' פ"י שם ולכאורה במנחות מ"ט ע"א משמע כן דהוה בעי להוכיח מזה דעקירה בטעות שמה עקירה אלא התם בהס"ד דלא מיירי באומר מותר וא"כ שגגתו הוא שעקר הקרבן לגמרי מחטאת לשלמים אבל למאי דמוקי אביי באומר מותר בודאי ניחא טפי לפרש כסתם פגול דש"ס בחוץ לזמנו וקשה אפירש"י ותו בשלהי פסחי' פירש"י שלמים לשם חטא' וכן רשב"ם שם והנלע"ד בזה דבאסיפת זקנים הקשה המאירי כהנים שפגלו עברו בלאו דמחשב בקדשי' ואין לוקה ומשלם ותי' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין וק' א"כ ה"ל לש"ס דב"ק לשנוי' משו"ה לא חשיב מפגל דבפלוגתא לא קמיירי דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין אינו לוקה ומשלם ומשו"ה ס"ל לרש"י דעכ"פ קשה ליתני מפגל חטאת לשם שלמים דבהא אינו לוקה דוקא במפגל ממש דאהא קאי קרא לא יחשב וזה שיטת רמב"ן בס' המצות כמבואר אצלינו במ"א והנה שלהי פסחים הי' ק' לרש"י למה גזרו טומאה על הפגול משום חשדי כהונה הא במזיד צריכי' לשלם משום קנס א"כ תו לא נחשדו שיחשבו במזיד ע"כ פירש"י התם מיירי שלמי' לשם חטאת וכיון שעכ"פ הקרבן כשר נהי שלא עלה לבעלים לשם חובה מ"מ הדורון הזה שלהם הוא ואיננו נפסד לגמרי ופטור מלשלם ועיי' במשנה למלך פ"ז מחובל ומזיק ואיכא חשדי כהונה ומשו"ה מטמא ידים ובב"ק הוכיח לפרש חטאת לשם שלמים דפסול נמי הוא וחייב לשלם לבעליו והא דכ' רש"י בב"ק דלא עלה לבעלים לשם חובה משמע דאינו פסול יפה תי' פ"י ז"ל דאע"ג דפסול הוא הוצרך רש"י דלא עלה לבעלים לשם חובה דאי הוה עלה לשם חובה אע"ג דפסול פטורים מלשלם דרעהו ולא של הקדש אבל השתא דלא עלה לבעלי' לשם חובה צריך לשלם ע"כ העתק מחידושי: - פ"ב יום ד' כ"ד למב"י תקע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

643

644שלום לאהו' תלמידי הותיק המופלג מהו' ישראל ני':

644

645היות כי היום נודע לי מנסיעת חביבי מוכ"ז לשם ע"כ מהרתי לשוב בקיצור על דבריך והיות כי נמצאו דברים טובים בהם ע"כ אכתוב לך מה שנתחדש לי בענין זה ומשם תוכל להבין הטוב והישר וזה הוא:

645

646בנזיר ל"ז קאמר דלר"ע משרת להיתר מצטרף לאיסור ומכל אשר יעשה מגפן היין לאיסורי נזיר שמצטרפין אפילו בזא"ז ופריך הש"ס לר"ש דכ"ש למלקות מכל אשר יעשה למה לי ומשני דבעי' שיזיר מכולן והקשו התוס' אמאי לא פריך לר"ש משרת ל"ל ותי' בחד שינוי דאיצטרך לתערובו' דמודה ר"ש דבעי כזית וכל רואה יפלא א"כ אכתי מאי פריך הש"ס מכל אשר יעשה ל"ל הא איצטריך לכשנתערב חרצן עם היתר וזג עם היתר ואכל חצי זית מכל תערובות בזא"ז שנצטרפו:

646

647האמנם בלשון תוס' נזיר הנ"ל היה אפשר לדחוק ולומר דכוונתם דמשרת גלי קרא שהשורה פתו ביין במילתי' קיימי' ושיעורו בכ"ש כמו בעין ולא בעי שיעורא כלל וכס"ד דפסחים ר"פ אלו עוברים לר"ע דקמ"ל אפי' ע"י תערובו' נמי נאסור בכזית יין וה"נ לר"ש בכ"ש ואם כן שפיר פריך הש"ס מכל אשר יעשה ל"ל אבל זה א"א דהרי דברי תוס' אלו מבוארים יותר במס' ע"ז ס"ח בשם ר' יקיר מקינון והתם מפורש דלר"ש עי"ת בעי כזית וההיתר מצטרף לשיעור ולא קאי במילתא קמייתא והדין עמו דלמוקי' במלת' קמייתא לא הוה צריך קרא כיון דאית ליה לר"ש טע"כ מג"נ א"כ ממילא הטעם כעיקר ממש מה עיקר במשהו אף תערובות במשהו והתם בפסחים קאי הש"ס בהס"ד דלא שמעי' ליה לר"ע טע"כ ה"א דאיצטריך קרא לאסור תערובות בכזית אבל אי ידעי' טע"כ א"כ מסברא חיצונ' תערובו' במילתא קיימי' וע"כ לא איצטריך משרת אלא לומר דתערובו' בעי שיעורא אלא שההיתר מצטרף לאיסור וההיא קרא דמשרת בא להחמיר ולהקל לומר דעי"ת בעי שיעורא ולומר שההיתר מצטרף לאיסור א"כ תהדר קו' לדוכתא מאי פריך הש"ס מכל אשר יעשה ל"ל הא איצטריך לאוכל חצי זית תערובות חרצן וחצי זית תערובות זג בזא"ז דחייב:

647

648והנלע"ד בזה דס"ל להך שיטה דלר"ש דכ"ש למלקות אי נימא דע"י תערובו' יהי' צריך שיעורא משו' דקלי' לי' איסורא ע"י תערובו' ההיתר א"כ ממילא נימא שההיתר קלוש לי' ונעשה איסור ויצטרף שאין שום סברא לומר שהאיסור נתהפך קצת להיתר שלא יאסור בכ"ש וההיתר לא יתהפך לאיסור כלל והרי הם שוים ולא נתרבה אחד על חברו אע"כ מכיון שנאמר שעי"ת לא יתחייב בכ"ש אלא בעי שיעורא ממילא נדע שההיתר מצטרף לאותו השיעור והא בלא הא לא סגי:

648

649והשתא ממילא אי ס"ד דמכל אשר יעשה מגפן היין בא להורות על איסורי נזיר המעורבים בהיתר שיצטרפו בזא"ז א"כ נדע מזה שעי"ת בעי שיעורא משום דקלוש ליה אם כן ממילא נדע ג"כ שההיתר מצטרף לאיסור והדרה קו' לדוכתא משרת ל"ל והוצרך לומר מכל אשר יעשה איצטריך שאינו נזיר עד שיזיר מכולן:

649

650ובזה י"ל קושי' שער המלך פ"ו מחמץ אשיטה הנ"ל בפרק ג' דשבועו' דבעי למיפשט דר"ע ל"ל כ"ש למלקות מדבעי משרת להיתר מצטרף לאיסור ואי כשיטה הנ"ל הא עי"ת בעי שיעורא ולהנ"ל י"ל אה"נ דהוה מצי לשנוי' הכי אלא משום דלחד לישנא בנזיר ד' ע"א הא דאמר ר"ש מכל אשר יעשה שאינו נזיר עד שיזיר מכולן אזיל לטעמי' דאין אי' חל על אי' ע"ש פירש"י ותוס' ור"ע שמעינן ליה פג"ה גבי שבת ויה"כ לבתר דמפכינן דס"ל אחע"א ע"ש וא"כ לדידי' ע"כ מכל אשר יעשה לאיסורי נזיר שיצטרפו ואי ס"ד דכ"ש למלקות ע"כ מוקי לקרא עי"ת כנ"ל ומוכח ממילא הית' מצטרף לאיסור וא"כ הדר תיקשי משרת למה לי ואה"נ דה"מ לשנוי' לאתויי מהאי מכל אשר יעשה אלא משום דהתם לא מפורש ר"ע בהדיא ובהך דמשרת מפורש ביה ר"ע בהדי' מייתי לי' הש"ס ומ"מ סמיך אהנ"ל והכי אורחי' דהש"ס בדוכתי טובא כמבואר למבין ויודע וכבר ישבתי קו' הנ"ל באנפין שונין ויהיה גם זה כא' מהם. אלו דברי בזה ובין תבין אשר לפניך ואסיים בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ד' ה' דחנוכה תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד:

650

651שוכ"ט ומזלא טבא לי"נ תלמידי אהובי כנפשי הרב הדיין החרוץ בעל פיפיות כבוד מהו' יעקב נ"י נייא שלאס: -

651

652יקרתך הגיעני שבוע זה ושמחתי בשלומך ושלום תורתך ובהרמת קרנך יהא רעוא דתירום רישך לעילא מכל ברכתא ואחריתך מאוד ישגא סגי' טבא: -

652

653מה שנתקשית ברש"י פסחים מ"ה ע"א ד"ה ור"ע דמסיי' דרבנן דפליגי אר"א בכותח הבבלי ס"ל ג"נ חידוש הוא וקשי' לך א"כ לר"מ דאוסר נט"לפג לית לי' ג"נ חדוש הוא ע"כ לא יחלוק אכותח הבבלי וא"כ מה עלה על דעת ר"נ שם מ"ג ע"א דר"מ תערובות לית לי' ולרש"י הא א"א דלית לי' תערובו' אלו דבריך הקושי' ראוי' לך ולדכוותיך: -

653

654והנלפע"ד דהא דפשיטא לרש"י דרבנן דפליגי אר"א ס"ל טע"כ לאו דאורייתא היינו משום דאי ס"ד דהוה דאורייתא בעלמא אפי' לו יהי' מן הדין ק"ו דמשרת ואין לוקי' או אפילו רק בעשה דתעבירו באש מג"נ הוה לי' למלקי אתערובות חמץ מריבוי דכל דע"כ לא כ' תוס' מ"ג ע"ב ד"ה מאן שמעת לי' דעירובו אין סברא לרבות אלא משום דבכל התורה טע"כ לאו דאורייתא א"כ אין סברא לרבות אבל אי בעלמא דאוריי' נהי דאין לוקין בעלמא מ"מ איננו נגד הסברא לרבות בחמץ למלקות ואפשר אפי' יהי' רק קיוהא בעלמא כיון דטעם גמור בעלמא דאוריי' איננו חוץ מהסברא לרבות אפילו קיוהא ללקות וכיון דלר' יהודה דתני' כוותי' עירובו חמור מנוקשה ורבנן דפליגי אעירובו כ"ש אנוקשה וא"כ לא דרשי כל כלל כיון דלא אשכחי מידי דמסתבר למידרשי' א"כ מוכח מזה דס"ל בעלמא טע"כ לאו דאוריי' ומטעם שכ' רש"י דג"נ חידוש הוא: -

654

655וא"כ לרב נחמן דאמר לר"מ נוקשה אית לי' דחמיר ותערובות דקיל לית לי' שפיר י"ל דבעלמא טע"כ דאורייתא בעשה דתעבירו מג"נ דלאו חידוש הוא לר"מ ומ"מ הכא לאו ליכא כיון דדריש כל לנוקשה שוב לא מפיק מיני' תערובות דמאן דלא דריש כל אלא היכי דמסתבר טפי לא דריש מיני' אלא המועט האפשר היותר מסתבר משא"כ תנא דמתני' דדריש כל בכל מקום א"כ לתרוויי' מפיק מיני' נוקשה ועירובו ומיושב חומר ק' הנ"ל: -

655

656ומיהו אכתי לא פלטינין מקצת דוחק לכאורה דיהיו סברותיהם הפוכות לגמרי יותר מדאי דלר"נ נוקשה מסתבר טפי אפי' מתערובות לר"מ דטע"כ בעלמא דאוריי' אפ"ה נוקשה מסתבר טפי ולר' יהודה תערובות מסתבר טפי מנוקשה אפילו לרבנן דטע"כ בעלמא לאו דאוריי' מיהו לזה י"ל אה"נ לא פליגי ר"נ ור"י אלא אליבא דמאן דס"ל טע"כ דאוריי' היינו לר"מ ור"א דנקיט תערובו' ונוקשה לא קאמר ומוכח דלית לי' נוקשה כמ"ש תוס' ד"ה ואלו נוקשה נמי ס"ל טע"כ בעלמא דאוריי' ומשו"ה ס"ל לר' יהודה דנוקשה קיל ומ"מ מוכח דרבנן דפליגי אתערובו' אי ס"ד דטע"כ דאוריי' ופליגי אתערובות א"כ כ"ש אנוקשה לר' יהודה ואייתר כל אע"כ ס"ל טע"כ לאו דאורייתא ואה"נ אפשר דרשי' כל אנוקשה דחמיר מתערובו' דלאו דאוריי' בעלמא ולא פליגי אדר"א אלא בכותח הבבלי אלא דזה היפך מסקנת הפוסקי' הרמב"ם וש"ע דפסקו להחמיר בתערובו' כסתם משנה דאלו עוברין ולהקל בנוקשה כסתם משנה דשיאור ישרף ואינהו הא ס"ל טע"כ לאו דאוריי' כמבואר בפרק ט"ו ממאכלות אסורות ותן לחכם ויחכם עוד: - פ"ב נגהי ליום עש"ק עצם היום יו"ד טבת קפא"ל: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

656

657בטש"ע י"ד סי' ק"א בדין חתיכה הר"ל דעת הרשב"א והר"ן בחתיכה גדולה שאין דרך להתכבד לא מקרי חהר"ל וראייתם מכח קו' תוס' ר"פ התערובות וכי בהמה שלימה לא תהיה חהר"ל ותי' תוס' דמתני' מיירי בעוף כמתני' דמסכת קינין אע"ג דתנן זבחים הוא דוחק גדול וגם רמב"ם סתם וכ' דין זבחים שנתערבו אע"כ כנ"ל בחתיכה גדולה לא שייך רל"התכ והרמב"ם פרק ט"ז ממ"א לא חילק בין חתיכה גדולה לקטנה נ"ל דעדיפא מיניה ס"ל כהרא"ה דלא שייך חהר"ל אלא במבושל ולא בחי שהרי סתם וכתב חתיכה שנתערבה ומכירה מסירה ומגבי' והשאר בס' וק' הא ביבש עסקי' ומאי ס' שייך ביה כיון שמכירה מסירה אע"כ כיון דעסיק בראוי להתכבד ממילא מיירי במבושל דאל"ה אינו רל"התכ ומה שהק' הרא"ש לשיטה זו הא ברמוני בדן וכדומה מיירי בחי ולא במבושל אינני מבין ק' זו התם את שדרכו למכור במנין והם נמכרים במנין חי וזו היא חשיבתם וחהר"ל אע"ג שחשוב כמו את שדרכו למנות אבל אינו נמנה במנין אלא חשיבות כיבודו לאורחים עושה אותן כמו את שדרכו למנות ומ"מ בעי' שיהיה מבושל וראוי' לאורחים ואם כן עכ"פ חתיכה גדולה וגם חיה אית לן רשב"א ור"ן ורא"ה ולע"ד גם רמב"ם וכן פסק מחבר אלא מייתי יש חולקים וכ' רמ"א שכן נוהגים ופר"ח מסכים לגמרי כדעת המחבר ע"כ בהפ"מ צרפתי עוד קולא אחרת שהיה קצת ספק אם יצאה המחט מחיים בשני עברים כי נמצא אחר שהודח בחמין ונרגש כמעט בעבר השני צרפתי להנ"ל והתרתי בהפסד מרובה מאוד שעלה להפסד כמה מאות כנלע"ד:

657

658שלום וכ"ט לידידי הרבני החרוץ המופלג בתורה כמהו' אלעזר ני':

658

659יקרתו מיום כ"ב סיון העבר הגיעני בזמנו ויען ראיתי כי אין הדבר צורך שעה כי ההוראה שהורה כבר היה והעבר אין ועל העתיד אם יקרה כה ראוי' להקדים צרכי שעה והנחתי עד עתה יצאתי לטייל באחד הערים הסמוכות לנוח קצת מעומס טורח ועיינתי בדבריו והנה להשיב על כל פרט יאריך הזמן ואמרתי לברר הדין בעזה"י וממילא ימצא דברי' הנוגעים לדברי מעלתו באריכות דבריו:

659

660ע"ד חלב תרבא בחלב קי"ל כמ"ד בחולין קי"ד לוקי' על בשולו ואין לוקין על אכילתו דאין איסור חל על איסור כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות הלכה וי"ו ובכ"מ שם ולכאורה יש לעיין אמאי לא תחול אי' ב"בח על איסור חלב הא חלב שיערו בכזית וב"בח לוקה אפילו על חצי זית חלב לצרפו עם חצי זית חלב כמבואר בחולין ק"ח ע"ב דאפי' לרב עכ"פ בבא מיורה גדולה מצרפי' חצי זית בשר וחצי זית חלב ומכ"ש דאנן קיי"ל כלוי ע"ש וא"כ מתחלה כשהיה רק תרבא בפ"ע לא היה לוקה אלא על כזית ועכשיו ילקה על חצי זית בצירוף חלב וכה"ג אמרינן בשבועות כ"ב ע"ב ובפירש"י שם ד"ה אי אתה מוצא כו' ועוד שם כ"ז ע"ב בש"ס אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל כו' ועוד שם כ"ח ע"ב ורש"י ד"ה תשע כו' וכ"כ הריטב"א פ' בתרא דקידושין דנתנבלה בי"הכ ראוי' שתחול נבלה על איסור י"הכ משום דשיעור י"הכ בכותבת ודנבלה בכזית ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה ומכ"ש דתקשי טפי דעכ"פ אי נפל פחות מכזית תרבא לחלב דליכא שיעורא דתרבא כלל נימא דתחול אי' ב"בח על חצי שיעור תרבא וכ"ת אה"נ דחל והא דאמרינן אינו לוקה על אכילתו היינו בכשיעור הוא שבוש דאי חייל בכה"ג באוכל ח"ש ממילא באוכל כשיעור חייב שתים משום חלב ומשום ב"בח ותו קשי' א"כ בחולין קי"ג ע"ב דאמרי' קסבר אחע"א ואיסור חלב ומתה מחד קרא נפקא כו' וע"ז פריך ומי סבר שמואל איסור חל על איסור כו' והדר ביה נימא דקרא דחלב ומתה לענין ח"ש אתי' ובעלמא אין אחע"א ועוד קשי' אמאי אין לוקה על אוכל כזית חלב עכ"פ נהי אהתרבא לא חייל איסורא אבל עכ"פ איסור ב"בח איכא אלא דלא חייל וכי משכח רווחא חייל כדאמרינן בשבועות כ"ז ע"ב חיובא הוא דליכא כו' וע"ש ואם כן ה"נ איסורא דב"בח איכא אלא דלא חייל וא"כ עכ"פ החלב תיתסר משום ב"בח אלא דלכאורה י"ל נהי דלא קיי"ל כס"ד דש"ס גדי אסרה תורה ולא חלב אלא גם על החלב לוקה בפ"ע אבל עכ"פ עיקר איסורא הוא הגדי והיכי דליכא גדי ליכא לאו בחלב וכיון דאתרבא שהוא הגדי לא חייל לא חייל נמי אהחלב כצ"ל והשתא אס"ד דעכ"פ באוכל ח"ש חייב משום ב"בח א"כ איכא איסור בגדי דהיינו התרבא א"כ החלב תיתסר בפ"ע כמו בכל ב"בח אלא ע"כ דליתא וא"כ צריך טעם למה:

660

661והאמת יורה דרכו בכל הראיו' דמייתינא ממס' שבועות הנ"ל לא שייכי הכא דהתם אי' חל על ח"ש דקודם שבא האיסור השני לא היה איסורו של זו החתיכה אלא משום דחזי לאצטרופי לחתיכה אחרת והשתא ע"י האיסור השני נעש' איסור לעצמו בלי צירוף אבל הכא בחצי זית תרבא שנתבשל עם חלבא גם אחר שיחול עליו איסור ב"בח לא יתחייבו עליו בפ"ע אלא מקודם לא הוה חזי לאצטרופי רק עם תרבא חבירו והשתא חזי לאצטרופי גם עם חצי זית חלב אבל בין סך ובין כך אין לנו שיעור בפ"ע ובזה לא אמרינן איסור חל על ח"ש:

661

662עוד אזכיר מה שצלע"ג בענין זה רפג"ה דמבואר דבוולדות קדשים לא אתי' אי' גיד וחייל וק' הא משעה שנקשר הגיד על הכף נעשה גיד הנשה ואז אין בהולד כלו יותר הרבה משיעור כזית כמובן שם בש"ס וממילא שאין בכל הגיד ההוא שנקשר על הכף כזית והאוכל אז אותו הגיד כמות שהוא אעפ"י שאיננו כשיעור זית מ"מ חייב דהאוכלו כלו כברייתו אף עפ"י שאין בו כזית חייב כמבואר במשנה שם צ"ו ע"א ומשום קדשים לא מתחייב עד שיאכל כזית נמצא איסור ג"ה קדים ותו לא פקע מיניה וצ"ע לכאורה מ"מ בהא סלקי' דתרבא בחלב משום בישול איכא ומשום אכילה ליכא והוא מבואר בש"ס ורמב"ם:

662

663אמנם אי אסור בהנאה והנה הגאון מעיל צדקה בספרו כנפי יונה ר"סי פ"ז בעובדא שהאומנים עירבו חמאה בחלב לעשות מהם נרות כי הי' החֵלב ביוקר בזמנו ופשוט לי' לאוסרו בהנאה וס"ל להגאון דאף ע"ג דלאו דאכילת ב"בח לא חל על תרבא אבל לאו דהנאה חל ומ"מ לא נימא מגו דחייל איסור הנאה חייל נמי אי' אכילה דהנאה לאו כולל ולא מוסיף הוא אלא חומרא בעלמא וכדעת התוס' חולין ק"א ע"א ד"ה אי' כולל כו' כצ"ל בדעת הגאון הנ"ל הן אמת מטעם תרבא הייתי יכול לומר דנרות של חלב אינם עשויים מחלב הכליות והקרב לבד דמערבי' בהם כמה מיני חלבים ושומן של בהמה שאין בהם כרת וא"כ שפיר איכא אי' ב"בח משום תערובות דהני חלבים ובלבד בזמן שהחלב ביוקר עד שמערבי' בהם חמאה מכ"ש דאיכא למיחש נמי לתערובות שארי מינים שומן וקרומים חלב שאין בהם כרת ולאו ואיסור ב"בח חייל עליהם ומשו"ה אסרו הגאון בהנאה דאפילו על אכילתו לוקה אלא דזה ליתא דנהי משום תרבא ליכא כנ"ל מ"מ משום נבלה איכא דהא רוב בהמות של אינם נימולים אינם נשחטים וה"ל איסור נבלה ואין אי' ב"בח חל על מתה ואפילו הכי אסרו הגאון בהנאה וע"כ סבידא ליה אף על גב דאיסור אכילה ליכא מ"מ איסור הנאה איכא וכנ"ל:

663

664אמנם הרמב"ם בפי' המשנה דכריתות בנקודה נפלאה לפי שהוא סובר דאיסור הנאה הוה איסור מוסיף כפשטות לשון ש"ס כריתות י"ד ע"א והוה קשי' ליה א"כ למ"ד לוקי' על בישולו ואין לוקין על אכילתו משום דאין אחע"א אמאי לא נימא מיגו דאתוסף עלי' אי' הנאה נוסף נמי עליו אי' אכילה ע"כ השריש דאיסור אכילה והנאה בב"בח אדוקים זה בזה וכשאין אכילה אין מקום לאיסור הנאה דאע"ג דמודה הרמב"ם דאיכא כאן שם ב"בח שהרי לא יכחיש ש"ס דלוקין על בישולו ואין לוקין על אכילתו מ"מ ס"ל לרמב"ם דבישול והנאה לא תלי' אהדדי אבל אכילה והנאה תלי' אהדדי וכבר ביאר הפלתי ר"סי פ"ז כוונת הרמב"ם ואני ביארתי קצת באופן אחר מ"מ אמת נכון הדבר לרמב"ם אע"ג דלוקין על בישולו מ"מ כיון דאין לוקין על אכילתו ממילא אין מלקות על הנאתו ולא שום אי' ובחיבורו לא ביאר זה להדיא דאין לוקין על הנאתו כי זהו דרכו של הרמב"ם מה שאיננו מפורש להדי' בש"ס לא מייתי לי' בחיבורו רק לעתים רחוקים ובמקומות מועטים שכותב יראה לי כך וכך וא"כ ה"נ ילמוד סתום בחיבורו מן המפורש בפי' המשנה דאין מלקות על הנאה בחלב ומתה בחלב הארכתי בפשוט מפני דברי הלח"מ שהקשה אהרמב"ם נימא מגו דאתוסף הנאה לוקי' נמי על אכילה ונדחק לתרץ דרמב"ם ס"ל אין לוקין על שום הנאת ב"בח וכיון דלית ביה מלקות לא מיקרי מוסיף משמע מזה דס"ל דעכ"פ איסור דאורייתא איכא בהנאת תרבא בחלב כמו בכל ב"בח ולא ראה דברי פי' המשנה הנ"ל דאל"ה לכ"הפ הוה מייתי ליה אע"כ נעלמה ממנו לפי שעה אבל אמת להרמב"ם מותר בהנאה:

664

665והגאון בדגול מרבבה ריש סי' פ"ז כתב דהמיקל כרמב"ם לא הפסיד כיון שאין התוס' חולקים להדיא לאסור בהנאה ובודאי המורה ובא כהגאון ז"ל אין מזחיחין אותו אבל אי קמא דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנ"ל וכן משמע בהרב' מן גדולי אחרונים דתרבא בחלב אסור בהנאה לתוספ' ויפה נתעורר מעלתו במה שראה בפרי מגדים בשם רשב"א דתרבא בחלב נעשה נבלה מ"הת ככל ב"בח וכן הוא ברשב"א והרא"ה בהדיא והשתא אי ס"ד לית בי' אי' הנאה ואי' אכילה נמי ליכא א"כ לענין מאי אמרינן חנ"נ מ"הת אע"כ ס"ל דאסור בהנאה מיהת וכן ראוי' להורות:

665

666אך נר קרוי"זל שנאסר כנ"ל ונתערב יבש ביבש באחרים פשוט הוא שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נר חנוכה שבכל לילה מוני' מנין הנרות למצותו וגם על זה פליג ט"ז באו"ח סימן תרע"ג סק"ו אלא שבתשובת שבות יעקב ישב קושיתו ונכון הוא וע"ש ויעיין לשון מגן אברהם שם סק"ט ומה שכתב מעלתו בזה לא ידעתי מה היה לו:

666

667והנה אפי' להגאון דגול מרבבה הוא לא מיירי מהנאת הדלק' אבל נר קרוי"זל להדליקו בידים כבר ראו עיני מעלתו במ"ש גדולי אחרונים ז"ל ובפרט באלי' רבה הלכות חנוכה דיש לחוש למבשל ב"בח שהטפה שסביבת השלהבת מתבשלת ומאי שהקשה מהמותר השמן שבנר ושבקערה איך הותר בשבת הא ה"ל מבשל בשבת ואסור באכילה ליומי' מאן דרמי' האי לא חש לקמחי' הא מיירי שנתן השמן וגם הדליק הנר בע"ש מבעוד יום ואפילו אם מתבשל והולך כל השבת מותר אפילו לכתחלה ליתן קדרה על הכירה עם השמש והוא מתבשל והולך כל השבת והכ' לא שייך שמא יחתה שהוא אינו חפץ בבישול השמן ובשגם בלאו הכי נמי מותר השמן שבנר לא נתבשל מעולם רק הטפ' שסביב שלהבת ואותו כבר כלה והלך לו ולא נותר ממנו מאומה ואפי' אם היה שם סמוך לפתילה שמן שנתחממו והפשרו זהו בשולו אותו נתבטל ברוב אותו שרחוק מן הפתילה כי ידוע הוא שאין רוב השמן שבנר חם וכמה פעמים הנר דולק בקערה ותחתיות השמן קפוי מפני הקור:

667

668אמנם אף על גב שכן הוא מכל מקום בודאי המדליק נר בשבת אין בו משום בישול רק משום הבערה ולא לשתמיט מקום דהנותן שמן בנר חייב משום מבשל ולא משמע דתליא זה בפלוגתא מלאכה שאצ"ל אלא לכולי עלמא לית ביה משום מבשל אף על גב דלגבי בשר בחלב סבירא ליה לגדולי אחרונים דהוה מבשל מכל מקום מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בהן במשכן ושם היה בישול הסממני' שדבר המבושל היה בעולם והיו צריכי' לו וכל בישול שכיוצא בזה חייב עליו אפילו כלי מתכת עיין מגן אברהם סימן שי"ח ס"ק יו"ד בסופו יע"ש ומה שהניח שם בצ"ע כתבתי על הגליון ש"ע שלי וז"ל ק' זו נתיישב בו הלח"מ שם ומיהו מלשון רש"י שבת ע"ד ע"ב ד"ה דשדי סיכתא כו' ובד"ה דמרפי רפי' כו' שאין בישול אלא על ידי משקין עד כאן לשוני בגליון:

668

669ומ"מ ענין בישול בשבת הוא שצריך להדבר המתבשל ועכ"פ נשאר בעולם מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא ולענין ב"בח עשה תועבה דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא מכל מקום בשבת פטור דלא הוה כעין בישול סממני' וכיוצא בזה בגוזז והשער הולך לאיבוד רק לפנות מקום העור לענין גיזה בקדשים חייב משום גוזז ובשבת פטור משו' דלא הוה במקדש כמה שכתב המג"א סימן ש"ג סקי"ב דגם הריב"ש לא החמיר רק משום דסבירא ליה דעורות תחשים היו גוזזים ולא צריך לשערו' וכבר פליגי וסבירא להו דמנ"ל דגזזו עורות תחשים כלל דילמא בשערותיהן היו עושי' מהם כיסוי לאהל עיין קרבן נתנאל ועיין מה שכתב רש"י שבת קי"ז ע"א ד"ה דשקיל ליה בברזי ועיין מגן אברהם בשם מהרש"ל סימן תצ"ז סק"ו גבי צידת דגים וכן בדישה וסחיטה שני בני אדם סוחטים בשבת זה מאבד המשקה וזה מכניסה בכלי זה פטור וזה חייב מפני שזה המאבד אינו עושה כדרך שהיו דשין במשכן ועיין מה שכתב תוספות גבי מסיכרא דנזיתא ואם כן הכי נמי בשבת לא מיחייב משום מבשל אלא משום הבערה ולענין בשר בחלב אפשר דהוה בישול וכן מבואר להדיא בלשון כנפי יונה שם הנ"ל ואין להאריך יותר בזה:

669

670ומ"ש מעלתו במה שכתב הפלתי על מה שכתב רמ"א סי' פ"ז לחתות אש תחת קדרות נכרים אינו אלא חומרא בעלמא לא ידעתי מה נתלבטו בזה איך אפשר לומר שיהיה אסור מדינ' הא איכא כמה ספיקות אם בישל חלב מעולם או אם הוא בן יומא ואם ליכא ס' במאי דנפיק מיני' אע"ג דלענין שיעור ביטול איסורים משערים בכל הקדירה מ"מ לאסור החיתוי מטעם זה אינו אלא חומרא בעלמא ולאפס הפנאי פה תהיה שביתת קולמסי עד פ"א אי"ה אתעלס באהבים כיד ה' הטובה ואחתום בברכה א"נ. פה יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' כ"ה מנחם קפ"בל משה"ק סופר מפ"פדמ:

670

671שלומו ושלום תורתו יסגא לחדא ויתרומם כסאו וקרנו ה"ה חביבי תלמידי הותיק חדתי מלא עתיק הרב המפורסים מהו' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א: -

671

672לדעתי כבר הגיע לידו מכתבי זה שבועות שתים ואח"ז הגיעני נועם מכתבו מן א' דחנוכה ותימה על איחור הבי דואר:

672

673והנה אשוב בקצרה על דברי תורה כיד ה' הטובה עלי אודות הנמצא בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ק"ט בעגל שנמצא קוץ בחלל הגוף ונמלח צד א' מהעגל עם בשר הרבה והיא הפ"מ וצורך סעודת מצוה והתיר מטעם ס"ס דלמא לא ניקב א' מאיברים הפנימים ואת"ל ניקבו דלמא הלכה כראבי' וסייעתו דכל מליחה בקליפה והכא לא הי' אפשר לקולפו והתירו אלו דברי הגאון ש"י וא' מגאוני זמנינו מפקפק עליו לצרף דעת ראבי' דיחידאה הוא נגד כל הפוסקים ואי ס"ד דמחשב ספיקא א"כ בכל איסור דרבנן שנמלח נתיר בקליפה אפי' שומן משום ספיקא דרבנן לקולא אלא ע"כ אין לסמוך על שבות יעקב בזה ונסתפק מעלתו הלכה כמאן ופלפל בחכמתו בדברי' הראוי' לו: -

673

674אומר אני כי הרב המפקפק הפריז על המדה באמרו שהראבי' הוא דעת יחידאה ובאמת כי אני תמה על הגאון שבות יעקב שגם הוא סיים בסוף תשובתו וז"ל ואף דיש לומר דאין זה מקרי ספק גמור כיון דרוב פוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דצריך במליחה ס' אם הוא שומן וכו' מ"מ במקום הפסד גדול כזה וסעודת מצוה הוריתי להקל עכ"ל אני אומר במחילת כבודו שכח מה שכ' הוא עצמו בספרו מנחת יעקב שרוב הראשונים ס"ל כהראבי' ע"ש ריש כלל ל"ח וכ"כ רמ"א בעצמו שם בתורת חטאת כלל ל"ח סי' ב' וזה לשונו אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינו אוסרת רק כדי קליפה רק שאנו מחמירים לשער בס' מ"מ לא נחמיר כ"כ לומר ג"כ חנ"נ וכן השיב לו מהר"פ בתשובה דבמקום הפ"מ יש להתיר במליחה ע"י קליפה עכ"ל וכ"כ עוד שם אח"ז בסי' ג' יע"ש: -

674

675וזה לשון מהרא"י בהגה' ש"ד סי' ל"ח אות ב' על מ"ש ש"ד וכן ראיתי מעשה כמה פעמים לשער בס' כ' בהגה' וכן קבלתי דהכי נהיגי' לאסור מליחה בס' וכן לבטל בס' ולא בעי קליפה ואע"ג דרבותינו טובא פליגי עליו והנהו דאזלי' בתרי' ברוב דוכתין מ"מ כאן תפוש עיקר לשוויי' מליחה כבישול משום דמלתא דפסיקא היא ול"צ לתת דברינו לשעורי' כמ"ש ראבי' שצריך להעמיק יותר בחלב השומן מבכחוש ודבר זה תלי' תמיד באומד הדעת וכו':

675

676ולולי דמסתפינא הייתי אומר שט"ס הוא בש"י במ"ש רוב פוסקי הראשונים ואחרונים תיבת ראשונים צריך למחוק ורוב אחרונים קאמר דהאמת כן שכבר החליטו גדולי האחרונים לשער לעולם בס' מן הטעם שכ' מהרא"י שלא לתת דברינו לשיעורים והיינו טעמא נמי שאין לסמוך על הראבי' אפי' באיסור דבריהם שלא לחלק בין הפרקים משא"כ לצרפו לספק אחר ולעשותו ס"ס ובשגם בהפ"מ וסעודת מצוה אין ספק שראוי' לסמוך. גם מ"ש מעלתו גי' בזה דבאיסור דרבנן אין לסמוך להקל משום שיש נמי חומרא בדאיכא ס' וראייתו נכונה מדברי תוס' ביצה י"ד ע"א ד"ה איכא בנייהו וכו' ודברי ר"ן פע"פ גבי הסיבות תרי כסי קמא ונכון הוא אלא שלפ"ז היינו צריכים לומר מה שסמך עליו הגאון לצרפו לס"ס אף דנפיק מיניה חומרא מצד אחר ולתוס' ב"ק י"א לא אמרי' ס"ס כה"ג י"ל הגאון לא התיר אלא בגווני דידי' שלא הי' אפשר לקלוף ונמצא לעולם לא בעי קליפה אבל לא צריכנא לכל זה דחזי לאצטרופי דעת הפוסקים הגדולים ההמה שנלענ"ד דעתם עיקר בש"ס: -

676

677הנה הרשב"א בחי' פג"ה והר"ן שם גבי הנהו אטמהתא כ' בשם רמב"ן דמליחה אפי' שומן סגי בקליפה והקשו עליו הא לדעת רבינא הוה ס"ל דמליח כרותח דמבושל ואיך נאמר אנן אפי' כצלי לא הוה ולפעד"נ ליישב ק' זו בפשיטות דס"ל בודאי בגדי שצלאו שהי' החלב ניתך וכל טפה שבו מרותחת מפעפע הוא החלב עד ס' וה"ה נמי חלב מהותך מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו אוסר עד ס' אך חלב שנמלח עם בשר יחד הלא החלב בעצמו לא ניתך ולא נבלע בהבשר רק הציר היוצא ממנו על ידי מליחה ואותו הציר איננו אלא כחלב כחוש ואין לו כח לפעפע דזיע בעלמא ונהי לענין איסור אוסר כחלב עצמו מ"מ לענין פעפוע לא עדיף מחלב כחוש שאינו מפעפע והשתא רבינא דהוה ס"ל דמליחה כרותח דבשול ואין חלוק בין כחוש לשומן רצה לאסור הכל אבל למאי דקיי"ל שאינו אלא כצלי נמצא שאינו מפעפע אלא בשומן א"כ ממילא הציר אינו מפעפע ודברי רמב"ן נכונים: -

677

678וכ' הרא"ה כן בשמו בבד"ה דף צ"ה ע"ב והרשב"א במ"ה השיג עליו שהרי הרמב"ן בעצמו כ' דג טמא מלוח וטהור תפל דהכל נאסר מפני שהטפות החמין יורדין עליו תמיד וע"כ חזר בו הרמב"ן ממאי דהוה ס"ל דמליחה בקליפה וכ"כ הר"ן שם בפ' כל הבשר ותמי' בעיני דברי הר"ן דמייתי בשם הרא"ה דסגי בקליפה כאלו חולק על רמב"ן דאוסר כלו והרי הרא"ה בשם הרמב"ן העיד כן וגם על דברי הש"כ הנרשמים בש"ע סי' ק"ה סעי' ט' בהגה' שהניח סתירת רמב"ן בצ"ע ולא הרגיש שהרשב"א במ"ה הרגיש בזה והוא עצמו מביאו שוב מצאתי שכבר קדמני בזה במנחת יעקב כלל ל"ח: -

678

679ולפע"ד נראה דנאמנה עדות הרא"ה בשם רבו רמב"ן דלא הדר בי' ואין כאן סתירה כלל דהא בלא"ה תמה הר"ן שם על סברת רמב"ן לאסור הכל טפי מבעלמא חם לתוך צונן דאדמיקר ליה בלע כדי קליפה ולפע"ד סברת רמב"ן בשלמא התם בחם מחמימות האש אעפ"י דחם טובא מ"מ מכיון שבא לתוך צונן הרי הוא מתקרר ע"י הצונן התחתון והטפה החמה בעצמה נעשית קרה א"כ מסתיין לאסור כדי קליפה אדמיקר ליה ולפ"ז נ"ל בדבר שמעיקר דינו לא הי' צריך אלא קליפה הכא קיל טפי וסגי ליה בגרירה או בהדחה וכל זה בטיפות שחמימותן מהאש אבל טפות מלוחות הדבר ידוע שהם אינם זזים ממליחתם ומה"ט ס"ל לכמ' פוסקים דקערה שמלח בה בשר א"ל תקנה שהטפות מלוחות לעולם חמין הם א"כ אסורים הם אפי' התפל תתאה ולק"מ ק' הר"ן וסברא כעין זו יעיי' ברשב"א בחי' שם ויעיי' כעין זו בתוס' מס' שבת פ' כירה והשתא לפ"ז מ"ש הרמב"ן הכא כולו אסור לא נחית לשיעורא לאסור כלו או מקצתו רק לומר דהכא לא אמרי' אדמיקר ליה קיל טפי ממה שהוא עיקר דינא ולהפוסקים המצריכים ס' יהיה סגי בקליפ' ולמאן דסגי בקליפה יהיה די הכא בגרירה דז"א אלא כולו באיסור' מ"מ כאלו היה נמלח ממש מהטעם שהטפות בעצמן המה חמים ולא נתקררו ע"י התפל התחתון כנלענ"ד באופן שדעת הרמב"ן והרא"ה ברור דסגי בס' ולק"מ עליהם מהש"ס: -

679

680והנה המרדכי פג"ה ס"סי תרס"ח כ' שהראבי' פסק כן דבמליחה בקליפה אפי' שומן ושכן פסק ר' שמואל וריב"א והעיד ר' אפרים בר נתן שאנו נוהגים כראבי' ועוד שם סי' תרפ"ד שכן דן ר' ברוך בעל התרומה בתחילה והעידו לו ר' כהן מצרפת שזאת הסברא אמר ר' שמואל מוורדוס לפני ר"ת והודה לו ושכן פ' רבינו יואל הוא אביו של ראבי' הנ"ל וכן נהג חמיו הראב"ן ע"ש ונראה שהוא רבינו אפרים בר נתן הנ"ל אבל הראב"ן סתם שהוא ר' אליעזר בר נתן שיער מליחה בס' כמבואר בשערי דורא סוף סי' ל"ח הנ"ל [אמנם למעיי' בס' ראב"ן נמצא כמה פעמים חתניו ר' יואל א"כ נראה דחמיו דר' יואל הוא סתם הראב"ן ולא ר' אפרים והדבר צ"ע] ובב"י יש בזה ט"ס ויעיי' בהג"מר דחולין ס"ס תשד"ם מ"ש בשם ש"ד והנה הרב"י כ' שאפשר שהני גאוני ל"א אלא בשארי חתיכות ולא בחתיכה עצמה ויפה תפשו במ"י הנ"ל שהרי להדי' כ' בש"ד שראבי' אמרו בכל גווני יע"ש ולא הי' צריך להביא עצות מרחוק כי מיני' ובי' מהמרדכי מוכח כן שכ' שהר"י הלבן מצרך ס' ומייתי ראי' מהנהו אטמהת' דאמאי שרי' אי לא מטעם ששים יע"ש ואס"ד דראבי' נמי לא אמרו אלא בשארי חתיכות אבל החתיכות עצמה מודה דבס' א"כ מאי ראי' מהנהו אטמהתא. -

680

681והנה מה שמייתי הר"י הלבן ראי' מהנהי אטמהתא והעיד ר"י בעל א"ז שלא פי' דבריו מאי ראייתו וכ' הוא שנ"ל דא"כ מ"ט דמאן דמתיר אי לאו משום ס' כ"כ בהגה' ש"ד אות א' והוא תמוה מאוד דאי איכא ס' מאי טעמא דמאן דאסר ולומר דרבינא דאוסר ס"ל בעינן דוקא קליפה ולא ס' זה א"א דא"כ מאי האי דקאמר מאי דעתך כרותח דמבושל וכו' הא אדרבא אי הוה כרותח דמבושל פשיטא דמועיל ס' ונצטערתי בזה הרבה עד שמצאתי שכבר תמה בזה מהרש"ל בהגה' ש"ד שלו ותי' בדוחק גדול מאוד ולפע"ד י"ל כך שהי' הירך ס' נגד השומן ולא נגד הגיד עצמו ותרווי' הוה ס"ל יש בגידין בנ"ט ורבינא דאסר ס"ל כרותח דבשול א"כ בעי' ס' גם נגד הגיד ולא הוה ס' ואידך ס"ל כרותח דצלי נמצא השומן שמפעפע יש ס' נגדו והגיד לא בעי ס' רק קליפה והכא לא צריך קליפה כיון שעכ"פ מסיר השומן שתחת הגיד וסביבו היינו קליפתו אבל אי ס"ד דבמליחה בעי קליפה לעולם איך אמר אבא שרי הא עכ"פ בעי קליפה תחת השומן כנ"ל לפרש מ"מ כל הדברים בנוים אי אמרי' דגם שומן הגיד אוסר עד ס' אבל אי אמרי' שומן הגיד ה"ל כחלב כחוש א"כ תו ליתא להנ"ל מ"מ בהא סלקינן דכל הני רבוותא ס"ל מליחה בקליפה בין להקל בין להחמיר ופשוט שנוכל לסמוך עליהם בהפ"מ ושעת הדחק עם צירוף ספק אחר או קולות אחרות וכעובדא דשבות יעקב בלי פקפוק: -

681

682ועובדא הוה פה באשה שמלחה ששה אוזות לצורך סעודת מצות נישואי' ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה הי' כך ב' ע"ג ב' וב' על גביהם ולא הי' נוגעים זה בזה לא בצידיהם ולא העליונים בהתחתונים אח"ז מצא במעי של א' מהם מכה המטרפת והי' הפסד רב וצורך סעודת נישואים ואמרתי אם הי' ידוע לנו שהטריפה הי' מונח בתחתית הנסר לא הי' שום ספק בהעליונות רק באחד שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' הי' בטל בהאחרים חד בד' כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חר"ל אך שהספק אולי היה מהעליונים שהזב מהציר האסורה על כל האחרים והנה גם כי כן הוא אין כאן אלא איסור דרבנן דמ"במ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאוזות נגד הציר הזב מאוזא א' אם נשער באומד הגם דלא קי"ל הכי אלא לשער בכוליה דבמה דנפיק מנא ידעי' מ"מ נ"ל דיש לחלק בודאי בבשול דאע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרי' והדר בלע משל אחרים כדאמרי' אטו דהיתרא פלט דאיסורא לא פלט אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באוזא א' יש ס' נגד הציר הנחסר מהאחרת ונהי דמ"מ חלילה לסמוך על זה מ"מ הכא דאפשר דהי' האיסור התחתונה ואת"ל שהי' העליונה אולי יש ס' ולא הוה נמי רק מ"במ אי' דרבנן ונצרף לזה דלכמה פוסקים הנ"ל לא נאסר אלא כדי קליפה וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל א' בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא מצורף לזה שכבר הי' מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהי' שומן טהור סותם אלא שהי' קצת ספק בזה מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאוזות החמשה הנותרים ואותן הארבעה יבשלו כל א' בקדרה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם א': -

682

683מ"ש מעלתו לפקפק על תשו' שבות יעקב הנ"ל דכיון דרוב בליעות דרך הושט א"כ יש לומר יותר דנכנס דרך הושט וניקב איברים הפנימי' ממה שנאמר שניקב בתוך חלל הגוף לדעת הב"ח והש"כ דבעוף שאין דרכו להתחכך לא אמרי' שנכנס דרך הגוף אלו דברי מעלתו לא ידעתי לאיזה ב"ח וש"כ רמז כי מ"ש בסי' נ"א סק"ד התם בנתחב הקוץ בעובי בשר הירך שאין דרכו של עוף להתחכך כ"כ עד שהיה נדחוק בעובי הירך בקופא ואה"נ בחודו גם בעוף כשר ובחלל הגוף גם בעוף וקופא לגו יש להסתפק כי עינינו רואות שיותר מתפלש בעפר בכריסו מהבהמה ולא אמרו אלא ביריכו ובקופ' לגו ומ"ש רוב הבליעות דרך הושט לא נאמר דבר זה אלא בדברים הנבלעים אלא שהספק אם דרך הושט או דרך הקנה כגון מחטא דאשתכח בכבדא או בריאה אמרי' רוב הנבלעים דרך הפה אינם נבלעי' דרך הקנה כ"א דרך הושט א"נ להקל לומר שנכנס דרך הושט ולא ניקב ובא להקרקבן כמ"ש רשב"א הובא בש"ע סי' מ"ח וש"כ שם סקל"ח עיי' ט"ז סקט"ז אבל לומר שנכנס דרך הוושט וניקב מה שאין דרכן כך שרוב הנכנסי' דרך הוושט נכנסי' דרך נכונה בלי פגע א"כ עכ"פ ס' שקול הוא לתלות שנכנס דרך חלל הגוף ואין זה צריך לפנים:-

683

684מ"ש מעלתו אי עוף עם בהמה הוה מ"במ ורצה להוכיח דהוה מ"במ בין בטעמא ובין בשמא בטעמא מש"ס סוף ע"ז דקאמר כל יום נעשה גיעול לחברו אי בשל לי' חטאת האידנא הדר מבשל בי' שלמים והקשו תוס' והרא"ש בחולין מ"מ נאסרו השלמים דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ותי' דמ"במ הוא ואוקמו אדאורייתא ע"ש והשתא קשה תינח חטאת בהמה עם שלמים אבל חטאת עוף מא"ל אע"כ דהוה ליה מ"במ בטעמא עכ"פ ומן התורה חד בתרי בטל לפע"ד הא מיהא החוש מכחיש שיהי' עוף ובשר בהמה חד מינא בטעמא ומהנ"ל לק"מ דודאי הא דפשיטא להש"ס דהיו מבשלים גם חטאת ברגל דפריך כ"כ בפשיטות דלמא אה"נ דמתני' דבשל בו מקצת הרגל יבשל בו כל הרגל לא קאי אלא אשלמים היינו משום דסתמא קתני כל מה ששייך ברגל ומשום דשכיחי בי' קרבנות טובא כמ"ש רש"י בזבחים וכל מי שיש לו להביא חטאת מביאו ג"כ ברגל מפני שיוצאים בו י"ח שמחה כמו בשלמים כמבואר בחגיגה ח' ע"א משא"כ בעופות שאין יוצאים בו י"ח שמחה אפשר דלא הוה שכיחי ברגל ואי הוה מייתי ליה היה צריך מריקה ושטיפה באמת ומתני' דזבחים לא מיירי מינייהו משום דלא שכיח ואמנם בספר טהרות הקדש לזבחים הקשה ק' זו אבשר שור ואיל ועז למאן דאזיל בתר שמא ולא תי' כלום ובחי' למס' חולין הארכתי בישוב ק' ואין כאן מקום להעתיק זה: -

684

685ועוד מייתי מעלתו ראי' דבשר עוף ובהמה חדא הוא בשמא מאותו הראי' דמייתי הראב"ד דחלב ובשר מ"במ מדחייב על החלב משום אמ"הח ש"מ בשר מקרי א"כ אותה הראי' יש נמי לבשר עוף אי לאו דמתקרי בשר לא היה חייב עליו משום לא תאכל הנפש עם הבשר אלו דברי מעלתו ותמהתי עליו מה ענין זה לזה נהי דבשר עוף מקרי בשר סתמא לא מקרי והשתא קרא שפיר קאמר לא תאכל כל נפש עם בשר שלו נפש הבהמה עם בשר הבהמה וכן נפש העוף עם בשר העוף לא תאכל ואין זה ראיה שיהיה עוף עם בהמה מ"במ בשמא משא"כ חלב עם בשר מייתי ראב"ד ראיה ברורה: -

685

686ומה שרמז ע"ד שע"המ בפי"ז מא"ב אעתיק לו מחי' וז"ל ובשע"המ כ' דל"ל דס"ל לראב"ד דבחלב דחייב ג' היינו משום במ"הח דא"כ לא יתחייב משום טריפה דבמ"הח וטריפה מחד קרא נפקא ול"ל נמי מדקרי ליה אמ"הח ובקרא כתי' נפש עם בשר ז"א דבשר דהאי קרא לאו דוקא דהרי אפי' חלב נמי הוה אסרי' משום אמ"הח פ"ק דבכורות אי לאו קרא דחריצי חלב וליכא למימר נמי מדלוקה משום טריפה ש"מ הוא בכלל ובשר בשדה טרפה גם ז"א דהא כתי' לאו בפ"ע בחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו והניח בקו' על הראב"ד: -

686

687ותמה אני על הגאון ז"ל לפי דבריו דלמא לעולם משום במ"הח לקי מקרא דבשר בשדה טריפה והא דלקי נמי משום טרפה היינו משום דפריט בי' עוד לאו ואכול לא תאכלוהו אבל האמת יורה דרכו דמוכח מש"ס דזבחים ע' ע"א דלא אצטריך קרא ואכול לא תאכלוהו אלא לצריכותא דהתם ולא להוסיף לאו בחלב טרפה ועוד קשי' לי על הרב ז"ל דמהדר אפירכא מ"ט לא הקשה נמי אי ס"ד דמשום דמחייב עליו משום טרפה יהי' שם בשר עליו א"כ גם לחלב וביצים יקרא שם בשר שהרי גם הם אסורים משום טרפה אבל קושיתו מעיקרא ליתא דודאי דברי הראב"ד הם כפשוטו דמפרש הסוגי' אכל חלב מן החי חייב משום אמ"הח דהוה בכלל נפש עם הבשר ומזה מוכח דשמו בשר ומה שק' מפ"ק דבכורות דהוה בעי למיסר חלב משום אמ"הח לא היא התם הוה בעי למיסר משום צירן ורוטבן שהרי הבהמה כלו היא חי והחלב היא ציר היוצא מזה החי וכן יראה כל מעיי' שם בתחלת הסוגי' דאת הגמל ישפוט בצדק דכן הוא ולק"מ: -

687

688כל מ"ש מעלתו לדחות דברי נ"בי סי' ל"ב הדין עמו ובפרט מ"ש משני שבילין דלא דמי להא כי עוכלא לדנא וכבר בנה בעל הספר הנ"ל כמה בנינים על אלו היסודות בספר הזה ואין ראוי' לסמוך עליה' וראיית מעל' לסתור סבר' הנ"ל ממסוכן בר"הי והוציאו לר"הר בפ"ו דטהרות ומסוגי' דרפ"ק דנדה מטה אין בו דעת לשאול ראיות נכוחות הם למבין ויעיי' היטב במשנה למלך רפי"ט מאבות הטומאה ובד"ה שוב ראיתי וכו' ויעיי' בתוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה היינו וכו' דלענין בדיקה דרבנן אזלי' לקולא ולענין אכילה דאורייתא אמרי' היינו ט' חניות. הכ"ד א"נ - פ"ב יום ד' יו"ד אדר ראשון תק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

688

689שלום תניין לתלמידי האהוב כבוד הרב מהו' הירש נ"י קוניץ:

689

690יקרתו הגעני ומה דקשי' לי' אהרמ"א סי' ק"ד והוא מתשו' הרא"ש עכבר שנפל לשומן והוקשה למעלתו נימא אוקמא בחזקת חיים והשתא נפל הנה תרתי קאמר מעלתו חזקת חיים ועוד השתא נפל ואני לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי' לפליטה ובליעה מחיים או במות לעולם השרץ אוסר וראיתי בפרי מגדים א"ח סי' תמ"ז בסופו דבדגים חיים לא שייך בליעה ורצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב וטעמא משום שע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם דלא עדיף מאלו אכל חמץ וחלב דמותר הדג וק"ל:

690

691עובדא ידענא בפ"פ דמיין פרח תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון א' ומהולל מאוד שאסור החמאה אפי' לגוים ושפכוהו בחוצות ולבסוף הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ובתוך כדי דבור השיב הגאון זצ"ל דאה"נ בהנאה מותרת ולמוכרה לגוי אסורה משום בליעת אבר מ"הח דאסור לב"נ והיה נראה לעין דתחלת ההוראה לא הי' מטעם אבר מ"הח וכשגגה יצאה מלפני שליט אך לא יאונה לצדיק כל און הזמין לו השי"ת תירוץ לשזביה מכיסופא מ"מ נלמד דגם בחי שייך פליטה ותלמידי הרבני המופלג מהו' ברוך ני' הביא ראי' ברורה מדברי המן הרשע שברא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש: -

691

692ומה שהקשה נימא השתא נפל לק"מ דמחזקי' איסור מזמן לזמן עיי' מג"א סי' תס"ז סקח"י והפלתי בסי' ק"ד כ' דברים תמוהים בזה דמייתי מתוס' נדה דוקא בקדשים מחמירים ולא ראה דהיינו ממקום למקום אבל מזמן לזמן אמרי' כמוכח מסוגי' דמומין ועוד בלא"ה אין ראי' מסוגי' דנדה דהתם איכא חזקת חי דשרץ וחזקת טהרה דקופ' ואיכא תרי חזקות משא"כ הכא חזקת כשרות והיתר איכא חזקת חי ליכא דגם בחיותו אוסר כנ"ל ותל"מ הכ"ד א"נ הבע"ח: פ"ב יום ד' ג' אדר תקע"ד לפ"ק:

692

693שלום לך התלמיד הותיק אהוב כבן האברך הרב המופלא כבוד מהו' ליפמאן ני' אב"ד דק"ק קאלדי יע"א:

693

694אשר בקשתני להודיעך דעתי בדבר גוש אי דינו ככ"ר כדעת המהרש"ל פכ"ה ס"סי ע"א או כהרמ"א וכמה שכ' הש"ך סימן ק"ה סק"ח דע בעיקר הדין לא נפקא מיניה כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיס"ב וכמ"ש פר"ח ס"סי ס"ח אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכלי חרס ג' פעמים ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לן למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בודאי יש להקל אפילו בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבשר בחלב דטעם כעיקר שלו חמירי טפי מכל מקום על כל פנים הכא ע"כ לא בשול גמור הוא כמו שהוכיח מנחת יעקב כלל ס"א בסופו מש"ס פכ"ה דפריך ס"ס כלי שני הוא ומאי פריך המקשין דלמא בדבר גוש מיירי אלא על כרחך פשיטא לסתם תלמודא שהק' דע"כ איסור' דאורייתא ליכא משום דעכ"פ אינו מבשל אלו דבריו והנה לפ"ז הה"נ לענין שבת דאינו מבשל וכבר היה נגד עיניך דברי מגן אברהם ס"סי שי"ח דס"ל דאפילו לענין שבת מקרי בשול וא"כ הדרה קו' לדוכתא מרפכ"ה הנ"ל ונ"ל נהי דלענין שבת מקרי בשול אפילו כהאי גונא משום דאפילו צלי נמי הוה בשול לענין שבת אבל ב"בח י"ל דסבירא ליה כהר"ן ספכ"ה דף ש"נ סוף ע"ב דאין צלי אוסר ב"בח והטעם משום דהוה טגון ולא בשול וראיתו מסנהדרין ד' ע"ב ותוס' ד"ה דרך כו' ובפר"ח ופלתי ר"סי פ"ז ויבש וגוש לא עדיף מצלי ועיי' ש"כ ר"סי צ"ב ואם כן נהי דבשול גמור הוא לענין שבת מכל מקום לענין בשר בחלב לא מחייב מ"הת וליכא אלא אי' דרבנן ומכ"ש בשארי איסורי' דלא חמיר טע"כ כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל:

694

695בשגם עיקר הדין צל"ע מתוס' זבחים דף צ"ו ריש ע"א כתבו דשני דברים יבשים מקרי נפסק הקלוח יע"ש ואי איתא תיפוק ליה דהוה ליה גוש ועוד עיין ר"ן פרק כ"ש קל"ח ע"ב בסופו דסכיני' בעי כלי ראשון משום דזמנין דמעייל להו בדודי דבשרא והוה ליה כעין כפא עד כאן לשונו ואי איתא תיפוק ליה שחותכין בו דבר גוש אלא על כרחך לית ליה כמהרש"ל הנ"ל גם ראיות הפלתי סק"ה סק"ו נראה נכונה ומה שכתב' אתה דמהרש"ל וסיעתו לא אמרו אלא שתוכו נשאר רותח אבל דפנותו מתקררי' מדופנות הקדרה ונפקא מיני' לאסור חברו אבל לא להבליע ולהפליט הכלי הנה נדחקת מאוד בההיא דזבוב דמייתי ליה הש"ך סימן ק"ה סעיף קטן ח' הנ"ל ומשם מוכח דהאוסרים אוסרים לגמרי וכן מוכח להדיא במג"א סימן תמ"ז סוף סק"ט ונראה לי דאם נשפך כו' יעיין שם ואי אפשר להבין סברתך דאם תחתית הבשר נתקרר מדופני הקדרה אם כן יעשה זה דופן לקליפה הסמוכה לו ויקררנו וכן לעולם ועוד אין שרש לדבר בש"ס ופוסקים וכן קבלתי ממורי הגאון זצ"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך. מ"ד יום ג' כ"ב תמוז תקס"זל. - משה"ק סופר מפפ"ד:

695

696לידידי התו' הרבני המופלג מהו' גבריאל נ"י:

696

697נפשו היפה הקשה בדברי הש"ך יורה דעה סי' ק"ב סק"ח בכלי איסור שנתבטל ישהנו מע"לע דלענין זה ה"ל כדשיל"מ מ"הת לכ"ע וקשי' ליה למעלתו ממ"נפ אי אזלינן בתר השתא אחר שכבר נתערבו א"כ אי דשיל"מ נמי אינו אלא דרבנן ונט"לפ נמי מדרבנן ומה ריוח יש בשיהוי ואי אזלי' בתר מעיקרא קודם שנתערבו מ"מ תיקשי לזה מש"ס ב"מ דף נ"ג ע"ב דמסיק לעולם בטהור ודנפל מחיצות ואמר רבא מחיצות לקלוט דרבנן והשתא אכתי הוה דשיל"מ מאי' תורה לפדיון דרבנן אלו דברי פר"מ:

697

698הנה אי אזלי' בכל כי האי גוני בתר השתא או בתר מעיקרא יש לי מקום תימה על הט"ז א"ח סי' תרע"ג סק"ו כי דבריו נ"ל תמוהים כי דברי ת"הד נכונים מאוד ואין ספק דכל שהוא דבר חשוב בין מעיקרא ובין אחר הביטול לעולם לא בטיל דהשתא טהורו' בחולין דלא הוי דבר חשוב עד אחר הביטול דחזיא לישראל אפ"ה לא בטיל מכ"ש אי היה חשוב קודם הביטול דלא יתבטל ולא משכחת ביטול אלא טמאות בטהרות דאינו חשוב כלל לא בתחלה ולא השתא ומזה לא מיירי ת"הד כלל ואי נניח למוחלט דנר חנוכה הוי דבר שבמנין אף על גב דלאחר הבטול לא יהיה ד"שבמ מ"מ פשוט דלא בטיל מק"ו דטהורות בחולין וכנ"ל אך ע"ז גופיה צריכין לדון כיון דנרות אינן ד"שבמ כל השנה ולא עתה אצל כל אנשי העולם אינן נמני' רק האיש הזה שייחדן לנרות חנוכה הוא החשיבם עכשיו בימים אלו מאן לימא לן דכל כמיני' לעשותם ד"ח הואיל וחשובים לו זמן מה וע"ז מייתי ת"הד ראי' מטמאות וטהרות רלא הוי ד"ח מפני שהכהנים אינם מחזיקים טובה אע"ג שחתיכת בשר הוה ד"ח כל השנה אצל כל אנשי העולם וגם הכהנים עצמם בבשר חולין מחזיקים טובה רק השתא במשמר שלו חתיכה דבשר קדש אינם מחזיקים טובה ומ"מ לא הוי ד"ח והשתא לקולא אמרינן הכי דלבטל חשיבותא מכ"ש לחומרא להחשיב נרות חנוכה לפי הזמן והאדם זה נ"ל כוונת ת"הד להמעיין:

698

699אמנם לענין דשיל"מ נלע"ד לפי הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר זה שייך עיקרו אחר שכבר נתבטל אמנם אין זה עיקר הטעם דשיל"מ אלא הוא כמ"ש הר"ן בנדרים נ"ב ע"א משום דהוה מ"במ וכוונת הר"ן בזה דמדם הפר והשעיר ילפי' מ"במ ולמאן דל"ל מערבים לקרנות יליף ליה מקרא אחריני בתמורה ה' ע"ב ובהא פליגי ר"י אזיל בתר עצם הדבר דאין דם מבטל דם ולרבנן דוקא שיווי עולין גורם אפילו לא יהיה דם בדם אפילו אינו מינו רק שיהיה עולה לגבי מזבח ובסברת דבנן פליגי אמוראי איכא למאן דס"ל דוקא עולין אבל שארי דברים בטלים אפי' שוים וזה דעת ר"ל זבחים ע"ה ע"א ולא קי"ל כוותי' אלא בין איסורים ובין מצות אין מבטלים זא"ז מ"הת משום דה"ל מ"במ אפי' לא שוו בעצמם כגון פסח מצה ומרור:

699

700וזה לשוני בחי' לפסחים קט"ו ע"א אפי' למ"ד מצות אין מבטלי' הטעם דה"ל מ"במ דאפי' לרבנן דר"י אין מבטלים זא"ז והכי איכא דס"ל לאו דוקא עולין ה"ה מצות ועיין ס' זו בר"ן נדרים נ"ב ע"א וכ' רשב"ם כיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי יראה דר"ל ולהזהר דלא תיקשי מהלל אדר"ל דס"ל אי מבטלי' ובא לתרץ בשלמא פסח מצה ומרור כל קיום מצות ה' ענין א' הוא טפי מאי' שונים דכל שם איתא מלתא בפ"ע הוא ומ"מ ר"א בזבחים לא ס"ל כן והנה בטי"ד סי' צ"ח מייתי תשו' הרא"ש דחלב ודם מבטלים זה א"ז ורבים מקשים הא לא קיי"ל כר"ל דאי' מבטלים זא"ז עיין בס' דגול מרבבה והמעיי' בפני' בתשו' הרא"ש יראה דלק"מ דכ' דמבטלי' זא"ז אב"א סברא דהרי הטעם מתחלק לס' ומה לי תוך היתר או תוך איסור דעכ"פ אין כאן טעם אי' ואר"ל הפיגול והנותר כו' ואב"א גמרא דתנן הערלה מעלה את הכלאים כו' ולכאורה קשה מ"ט מייתי הא דר"ל באב"א סברא ולא בגמר' אע"כ אין מר"ל ראי' דלא קיי"ל כוותי' אלא ה"ק עכ"פ מבואר מר"ל שגם אי' מבטלי' זא"ז והא דלא קיי"ל היינו שהוא מ"במ אבל בא"מ שהטעם מתבטל בס' חלקים וזיל הכא ליכא טעם חלב וזיל הכא ליכא טעם דם ואין כאן טע"כ ובטול ואע"ג דגבי מצות אפילו א"מ כגון פסח מצה ומרור אין מבטלים התם ליכא ס' ואיכא טעמא של כל א' אלא דאי לאו דמצות אין מבטלין והיה גופו של כל א' בטל בחברו ולא היה רק טעמו הנרגש בזה אין יי"ח מצה דבעי' עיקר האכילה ולא כזית טעם משו"ה אמרי' אין מצות מבטלי' ואין גופו בטיל וטעמו הרי ליכא ס' א"כ יי"ח בו משא"כ בחלב ודם דאיכא נמי ס' הרי בטיל טעמו זהו סברת הרא"ש ומה דמייתי עוד ממשנת ערלה מעלה את הכלאים היינו לפי פי' הרע"ב וע"ש ומ"מ גם לפי' הרמב"ם אין תיובתא דהוא מיירי באי' האוסר עד מאתים אבל לא במתבטל בס' כיון דליכא טעמ' נתבטל אפי' בחרסי הקדרה או באי' או במה שיהיה עכ"ל בחי' שם:

700

701ומענין ביטול היתר בהיתר לא ידעתי לו מציאתו כי מה דקיי"ל צמר גמלים מבטל צמר רחלים נראה דזה לא מקרי היתר בהיתר להיות מ"במ כיון שצמר רחלים הוא אסור לעולם לערבו עם פשתן א"כ לעולם שם אי' עליו ואיננו מינו עם צמר גמלים וחלב עם מים או בשר עם היתר בטיל כמו צמר גמלים עם רחלים ועיין תשו' צ"צ שבמג"א ס"סי תמ"ז אלא שהרי"ף החמיר לענין פת שאפאה עם הצלי וצמר ופשתן או בשר עם חלב אף עפ"י ששניהם היתר פשיטא דלא מקרי מ"במ דרחמנא הקפיד על תערובתן ומ"מ מטעם אחר אמרינן בגד שאבד בו כלאים אין לו ביטול משום ששניהם היתר וע"י תערובתן נאסרו א"א שיהי' תערובתן גורם היתר דה"ל שני הפכים בנושא א' ולא מטעם מ"במ ובאמת צ"ע בזה מעציץ נקוב בכרם שמותר כל שלא הוסיף מאתים וכן מחיצות הכרם שנפרצה וכ' הרמב"ן ריש ב"ב שכל זה מטעם ביטול במאתים וק' הא היתר בהיתר כיוצא בזה לא שייך ביטול וראיתי להעט"ז שבש"ך י"ד סי' רצ"ט יהיב טעמא אחריני והש"ך תמה עליו ויותר יש לתמוה משער בכור ונזיר שלהי תמורה דאי לאו דעביד כציפורתא הוה בטיל והנה בתי"ט ריש שקלים הקשה נילף מב"בח דליבטל היתר בהיתר ותי' חדוש הוא וקשה לי הלא זה החידוש דאי תרי כולי יומא לא שייך אלא אי נילף מיני' איסורים המתבשלים ויהבי טעמא אבל לענין ביטול חוט בבגד לא שייך זה החידוש ואין לו ענין ע"כ הנלע"ד דאה"נ דהיתר בהיתר ילפי' מב"בח ומש"ה בטיל עציץ נקיב וכה"ג והיינו דבר לח המתפשט דומי' דב"בח אבל חוט בבגד שאינו מתפשט ונהי שער בכור ונזיר דהוי אי' בהיתר אפילו בכה"ג בטיל מ"מ היתר בהיתר שתערובו' גורמי' לו אי' אינו מתבטל כיון שלא מצינו כיוצא בו וצדקו דברי העט"ז עם דברי תוספות ורא"ש ועולים בקנה א' ומ"ש הש"ך שם דב"בח יבש ביבש בטל לא ידעתי לו מציאות לב"בח ביבש ביבש בדאורי' ועיין בתשו' הרשב"א סי' רנ"ט בדברי השואל שמיישב קו' הנ"ל כיון שאפשר לעמוד עליו ע"י צביעה לא שייך ביטול וצ"ל התוס' ורא"ש דלא תרצו הכי ס"ל דצביעה אינו מועיל לכלאים דאורייתא דאימר נתר אמרינן ולא ודאי ונעלם זה מהט"ז י"ד סי' ש"ב ססק"ג יע"ש:

701

702נחזור לשלפנינו דהמציא ר"ן מזה בנדרים דאי' שסופו להיות היתר ה"ל עם היתר כמו מ"במ אלא שלפי שעדיין אינו היתר צריך שיהיה העצם מ"במ ואני נבוך אם ס' זו דאורייתא או דרבנן והרב מהו' זלמן ליב זצ"ל רצה לפשוט ספיקא דילי מהר"ן פ"ב דפסחים גבי חמץ בזמנו ואמרתי לו דמחמץ אין ראיה דש"א עליו דודאי לא הוי מ"במ עם מצה כיון שהוא דומה ממש לחוטי צמר רחלים הנ"ל דה"נ לחם זה אי' מקרי כי יש לו ז' ימים בשנה שאסור לאוכלו ואינו מינושל מצה שמותר לעולם ואין בחמץ אלא משום עד שתאכלנו באי' וכו' וזה ודאי דרבנן אבל היכ' דאיכא משום מ"במ אני מסופק אי הוא דאורייתא או נימא הפשר והשיווי שכ' הר"ן שעצמיות מ"במ משלים החיסרון שהוא עתה איסור לא ידעתי אם זה הוא דאורייתא או רק מדרבנן מ"מ יהיה איך שיהיה נ"ל עיקר שכל עיקר חומר דשיל"מ משום לתא דהך אמרו יהי' דאורייתא או קרוב לדאוריי' ואגב אסרו נמי אפי' היכ' דלא שייך מ"במ כגון חמץ במצה שכתבתי לעיל מ"מ אסרו משום עד שתאכלנו כו' ואגב אסרו נמי מה"ט נמי אפי' ספק וכיוצא בו:

702

703היוצא מדברינו דודאי דברי הש"ך מוכרחי' עכ"פ בדינא דילי' דאזלי' בתר מעיקרא מטעם מ"במ ולא בטיל וממ"ש ר"ן בחמץ אין כאן ראי' ולא קושי' וכן מ"ש פלתי מסתם כלים אינן ב"י מלבד מה שהשיג מעלתו דיפה השיג עוד זאת התם בספיקא ליכא משום מ"במ ולא אזלי' בתר מעיקרא ולא שייך לדש"ך דמיירי מביטול:

703

704איברא קושייתו דמעלתו מש"ס דב"מ דפריק' אסור רק מדרבנן א"נ נימא יש לו מתירין מ"הת נ"ל דלא דמי לשיהוי מע"לע דאתי ממילא משא"כ פריקה דנהי דפדיון מע"ש מצוה איכא ומשו"ה נידון כיל"מ כמו היכא דאיכא מצוה בשאלה אבל לעבור אדרבנן ועוד אפשר אי עבר ופרק לא מהני כדאמר ר"י בכתובות פ"א ע"ב ע"כ אינו בדין יל"מ זהו מה שנלע"ד:

704

705מ"ש מו"ח הגאון ני' עמ"ש הפלתי להוכיח דב"בח נוהג בצלי מן התורה דאלת"ה ה"ל למימר ב"בח חידוש הוא דאי צלי לי' שרי ואי בשיל לי' אסור ומ"ט נדחק הש"ס למימר אי תרי לי' וכו' אע"כ אצלי לקי מן התורה ומו"ח הגאון ני' דחה דטעמא דהנך פוסקים אף דמצינו צלי בכלל בשול דכתיב ויבשלו את הפסח מ"מ היכי דלא מוכח ל"א כן וא"כ זהו רק מכח דחזינן דחידוש הוא שחדשה תורה ב"בח לחלק בין בליעת בישול לבליעת כבוש ממילא י"ל אולי לא אסרה תורה ג"כ בליעה דרך צלי ומקרי לא מוכח אבל כל כמה דל"א אי תרי וכו' לא הומ"ל דאי צלאי שרי דממ"נפ אי אתה רוצה לעשות בזה חידוש אדרבה נימא בהיפוך כיון דאין ס' לחלק גם צלי אסור דמקרי בישול במקום דמוכיח עכ"ל הקדוש ושפתים יושק אך עיינתי בפלתי ולא כ"כ אחידושא דתרי לי' דהש"ס משום דפשיטא לי' כסברת מו"ח הגאון ני' אך איהו כ' לרש"י דס"ל תרי לי' לאו חידוש הוא משום דאין כבוש אלא בחומץ ורק החידוש הוא האי לחודא שרי והשתא אי ס"ד צלי מותר ב"בח אע"ג דלרש"י לא מצינו שום ענין בליעה דהותר ב"בח בתרי לי' לאו חידוש הוא ואפ"ה נתיר צלי משום דאין לשון בשול סובל ה"ל למימר היינו חידושו ועוד מ"ט דרבא דפליג וס"ל לאו חידוש הוא ופירש"י משום דבכלאים נמי מצינו בכה"ג וקשה אכתי שריותא דצלי הוא חידושא רבא אע"כ לרש"י עכ"פ לוקים אצלי ב"בח ועניות דעתי בזה יבואר לקמן אי"ה:

705

706תו מוכיח הפלתי מכחלא עלוי' בשרא דאמרי' שרי' משום חלב שחוטה דרבנן ולא אמר בקיצור משום צלי דרבנן ומו"ח הגאון נ"י דחה דנפקא מינה אי הדר מבשל הבשר הזה אחר צלייתו דהשתא דחלב שחוטה הוא דרבנן הוא מותר אלו דברי קדשו והדין דין אמת אבל הוכחת הפלתי מ"ט נקיט הש"ס בכחלא ולא בחלב ממש כגון מולית' דגבינה עלוי' בשרא שרי משום צלי דרבנן והוה רבותא טפי מכחלא דהוה תרי דרבנן אע"כ צלי אסור מן התורה:

706

707שוב הקשה מו"ח הגאון ני' על לשון הר"ן ס"פ כ"ה ומייתי לי' פר"ח ר"סי פ"ז דבצלי שנאסר כ"ק לאו חנ"נ משום דלא מצינו קליפה בב"בח ופר"ח למד מזה דלהר"ן אין צלי אוס' ב"בח והוקשה למו"ח הגנ"י א"כ להר"ן אפי' צלי שומן דמפעפע בכלו אין אוסר ב"בח ומ"ט אמר דוקא אין כדי קליפה נעשה נבלה וצ"ע בודאי: -

707

708והנל"עד מה שרגיל אני לומר דבשול דקרא כולל כל בליעה שהוא דרך בישול רצוני אפי' צלי אש כשהוא שמן באופן שמפעפע בכלו היינו בישול וכל שאינו מפעפע בכלו כגון כחוש איננו בגדר בשול אפי' יהי' בקדרה חוץ לרוטב והוא דבר גוש כמ"ש ש"כ סי' צ"ב סק"ג ומצאתי לי און לסברא זו מלשון רש"י זבחים דף צ"ה ע"ב בשול ובלוע שמן המנחה עכ"ל נראה דס"ל דמנחה יבישה לא מקרי בשול אלא אפיי' וכשיש בו שמן ומפעפע הוי בשול ובריש סוגי' דירך דכ' תוס' דמיירי בחתיכה חצי' חוץ לרוטב אע"ג דגיד ושמנו גוש וכחוש הוא מ"מ אוסר בנו"ט משום דבירך שומן מיירי ומ"מ מבשעת מליחה לא נאסר דאין פטום במליחה כדעת מהרש"ל בש"כ סימן ק"ה סקכ"ח ודאמר שמואל לא שנו אלא נתבשל אבל נצלה קולף רוצה לומר כחוש שאז אפי' בקדרה חוץ לרוטב צלי הוא ובכל זאת לא נתיישבה ק' תוס' דהקשו פשיטא אי ס"ד ה"ה צלי ר"ל ה"ה כחוש א"כ משעת מליחה כבר נאסר דוקא אי בעי' פטום של שומן יש לחלק בין צלי למליחה אבל אי ס"ד דכחוש בלי שום פטום אוסר א"כ מה בין צלי למליחה ובאמת קרא ויבשלו את הפסח באש ואת השלמים בשלו בסירות א"ש דסתם פסח שמן הוא וצלע"ג לשון רד"ק בד"ה שם שכ' שלא מצינו בישול במקום צלי בשום מקום אחר זולת זה ובפ' ראה כתיב ובשלת ואכלת ומייתי לי' פר"ח ג"כ: -

708

709וכעין ראי' לדברי דאלת"ה מנ"ל מריקה ושטיפה לשפוד ואסכלה הא אשר תבושל בו כתיב או נפשוט מהכא בלוע בלא בשול אע"כ צלי שמן היינו בשול וראיתי דבר תימה בפלתי דמייתי קרא אשר לא יבוא במים תעבירו באש וקרא לא כתיב כן אלא אשר לא יבוא באש תעבירו במים והיינו צונן והדחה כפירש"י ורמב"ן שם תעבירו באש היינו בין בבשול בין בצלי מיהו בסמ"ג משמע כפירושו: -

709

710הנה אם כנים דברי נדחו רוב ראיו' הפלתי ומיושב גם קו' מו"ח הגנ"י על הר"ן דכללא הוא כל המפעפע בכלו הוא בכלל בשול ובהכי מיירי כחלא עלוי' בשרא וכל כחוש אינו אסור מן התורה אא"כ בהבל הקדרה וחלב צלול לאפוקי גבינה ע"ג בשר שחוץ לרוטב ובמקום אחר הארכתי עוד בזה ונא לחוות לי דעתו הקדושה בכל מה שכתבתי: -

710

711ומה שכתב עוד מ"וח הגנ"י וז"ל תו ק' לי על הר"ן בסוגי' הנ"ל דהוכיח דל"א דאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב דהא בחתיכה גסה ועבה הולך בכלו וע"ז כ' מו"ח הגנ"י ולא ידעתי הא חזינן חילוק דאין שארי חתיכות מסייעים לבטול ואותו חתיכה אפי' עבה וגסה מבטל הטיפה דע"כ אין החילוק משום דמח"לח אומרי' חענ"נ אבל בחד חתיכה ל"א בחצי חתיכה נ"נ א"כ קשה למ"ד אפשר לסחטו מותר מא"ל אע"כ דכח הפישוט בעידן נפילה הולך באותה חתיכה ולא מח"לח א"כ שוב הסברא כפשוטו מה שאין בכחו להפשיטו מתחלתו ונפסק כחו שוב אין מתפשט לחוץ וצל"ע עכ"ל הזהב לולי שמו"ח הגאון נ"י הצריך עיון הייתי אומר כפשוטו דס"ל לר"ן בשלמא בחתיכה א' אפי' תהי' עבה וגסה מ"מ מיד שנפל הטפה עומד להתפשט בכלו ומצטרף לבטל אפי' יקח מיד החתיכה מהקדירה מ"מ כבר נבלעה הטפה בכולה משא"כ בחתיכ' נפרדת ממנו נהי דפשיטא לן שכח הטפה להתפשט לשארי חתיכות כמו שיורדות לתחתיות חתיכה עבה ונאסרו כולם מ"מ לא נוכל לצרף לביטול אפי' למ"ד אפשר לסחטו מותר כיון דעכ"פ איכא שיהוי זמן מה שתצא מחתיכה זו לחתיכה זו ומאן מפיס אם כבר יצא ואיך נצרף החתיכות להקל אולי הפרדנו החתיכות זה מזה טרם שיצאה מזו ונכנסה לזו משו"ה לא מסייעי' לבטל אבל פשוט שיאסרו מספק ומכ"ש למ"ד חענ"נ שיש לחלק בפשיטות: -

711

712ויעיין בחולין ק' ע"א תוס' ד"ה כשקדם וסלקו במ"ש ארבינו אפרים דממ"נ אם אין חלב מפעפע וכו' יע"ש ולפמ"ש יש לדחות דבריהם ומ"מ נ"ל מהאי דדיקולא ראי' נגד רבינו אפרים די"לד כיון דעתה אין ס' במה שבקדרה נגד החלב איך רצה להתיר אך י"ל דשיער בהחתיכה העליונה שנפל עליו התרבא שהי' בו ס' בתחלת נפילתו עם מה דבלע דיקולא מזה החתיכה ואז בתחלת הנפילה לא הי' יכול לצרף שארי חתיכו' כי עדיין לא נפלט מהתרבא לאותן חתיכו' ומש"ה שיער כי אז הי' ס' באותה חתיכה לבדה נגד התרבא ועתה בסוף הבישול שכבר נצטמק והי' ראוי' שתיאסור החתיכה עתה מהתרבא אך לעומת זה עכשיו כבר פולטת לתוך שארי החתיכות ומצטרפים לבטל ומוכח דאי לאו דשיער במאי דבלע דיקולא מהחתיכה הי' נעשית נבלה בתחלת הבליעה ושוב לא הותרה לבסוף ע"י צירף שארי חתיכות ואחתום בברכה חתנו כבנו: - משה"ק סופר מפפד"מ.

712

713רב שלומים לי"נ הרבני המופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' מרדכי ליב נ"י:

713

714מ"ש והאריך בחכמתו בענין מכירה לנכרי כלי הבלוע מבשר בחלב בגמר דבריו אדם נתפס מ"ש בסיום דבריו וז"ל כי לדעתי רק נט"לפ בדבר אשר יבושל בו אבל מאן מפיס אם האיסור בעצמו הוא פגום ויש לי בזה הרהורי דברים עכ"ל דמעלתו: -

714

715הנה בר"ן דע"ז דפוס זולצבאך דף שס"ג ד"ה ודאמרינן כל שאינה חסרה כלום וכו' מבואר להדי' שאין הבלוע שבחרסי הקדירה פגום כ"כ שיהיה הפגם מתירו מאיסורו אלא שפוגם בתבשיל הבא אחריו ובתוס' שלהי ע"ז הקשו לפירש"י אמאי הצריכה תורה שבירה ומריקה ושטיפה ת"ל שנפגם בלינת לילה ומותר לבשל בו חטאת לכתחלה והנה אין כוונת קושייתם מדמותר לבשל בו לא יהיה צריך שבירה דאין טעם השבירה משום שלא יכול לבשל בו אלא משום ביעור נותר מן העולם אלא שהקילה תורה דסגי בשבירת הכלי אע"פי שנשאר הנותר בדופניו וכן משמע מתוס' זבחים צ"ו ע"א סוף ד"ה אלא וכו' רק כוונת תוס' כיון שמותר לבשל ש"מ שהטעם פגום הוא וה"ל כמבוער מן העולם ולמה יצטרך שבירה ואמנם הר"ן שם סוף ע"ז כ' לפמ"ש הוא לעיל שאין הטעם פגום בעצמו אלא פוגם בתבשיל הבא אחריו א"כ לק"מ קושי' התוס' דעכ"פ הנותר בעולם בדופני הקדירה וצריך ביעור יע"ש א"כ מדהקשו תוס' כן ש"מ לא ס"ל כהר"ן בהא אלא שפגום בעצמו בדופני קדירה:

715

716והנה ראיתי לרש"י במס' ע"ז ס"ז ע"ב ד"ה ואידך א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו וכו' ובפסחים מ"ד ע"ב ד"ה דלא פגמה פורת' מטעם הכלי נפגמ' הבליע' עכ"ל משמע קצת כאלו פגום בעצמו ויע"ש בלשונו בד"ה והכא אסור וכו' משמע קצת כשיטת הר"ן ויש לדחוק וליישב:

716

717ובחי' אמרתי ליישב בהקדם דהיה ק' לרש"י סתירת הסוגיות דפסחים ודע"ז דבפסחים אמרי' מאן דאית לי' א"א דלא פגמה פורתא ס"ל חדוש הוא וליכא למילף מיני' ובע"ז אמרי' דר"מ ס"ל א"א דלא פגמה פורתא ואדרבא יליף מיני' דנט"לפ אסור בכל מקום וכבר תמהו בזה התוס' שם ולתרץ זה יש להקדי' ב' הקדמות א' דמבואר דאפי' אם נאמר נט"לפ יהיה אסור מ"מ כל הסרוח מעיקרא כשהיה עדיין היתר ונסרח טרם בואו לכלל איסור א"א לאוסרו בשום פנים דלכל הפחות צריכים קרא לאוקי' לגר אשר בשעריך לסרוח מעיקרא כמבואר בע"ז שם ואם נמצא בשום מקום דרחמנא אסיר סרוח מעיקרא ע"כ נימא חדוש הוא וא"א למילף מיני' במקום אחר והנה ידוע דבמלחמות מדין אשתרי להו אפי' קדלי דחזירי בשעת מלחמה ולא הוצרכה הגעלה אלא משום שהביאום למחנה אחרי ככלות המלחמה (וזה מבואר היטב בסוף ס' יערת דבש חלק ב' לשיטת רמב"ם אבל שיטת רמב"ן פ' מטות אינו כן) נמצא אי נניח שמיד בשעת הבליעה בדופני הכלי כבר נפגם טרם נבלע בתבשיל אחר נמצא כבר נפגמה הבליעה בשעת מלחמה כשהיה היתר טרם שבא לכלל איסור ואפ"ה ציוה רחמנא להגעיל ה"ל חדוש לאסור סרוח מעיקרא וליכא למילף מיני' עוד הקדמה ב' מסברא אומר אפי' יסבור רש"י דלא כר"ן דס"ל דאינו נפגם בדופני הקדר' מ"מ ליכא אלא רובא אבל עכ"פ מודה רש"י דמיעוטא איכא שאינו פוגם בדופני הקדרה אלא בתבשיל הבא אחריו והשתא בע"ז דר"מ הוא דחייש למיעוט היכי דאפשר ע"כ שפיר יליף מהכא דנט"לפ אסור דאינו חדוש דאיכא למימר משום חשש מיעוט שאינו פוגמים בדופני הקדרה ציוה רחמנא להגעיל ומ"מ א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו וש"מ נט"לפ שאינו סרוח מעיקרא אסור וא"ש פירש"י דע"ז ובפסחים קאי למאי דקיי"ל לא חיישי' למיעוט והרי רובא כבר פגום בדופני הקדרה וה"ל סרוח מעיקרא ואפ"ה אסרה רחמנא ה"ל חדוש וליכא למילף מיני' כלל נמצא ב' דיבורי רש"י עולים כהוגן בסגנון א' באופן שנראה לרש"י רובם נפגמים בדופני כלי אפי' ביומי' מכ"ש אחר לינת לילה ויפה הקשו תוס' סוף ע"ז הנ"ל לשיטת רש"י מנותר ודלא כהר"ן:

717

718ולענין מה שהכריח הר"ן דאיך אפשר שיפגום כ"כ שלא יהיה דאוי' לאכילת גר ומפני זה הוכרח לומר שעכ"פ אינו משביח התבשיל הבא אחריו אבל בעינו לא הוה פגום י"ל הרמב"ם יהיב טעמא להתיר נט"לפג משום שלא כדרך אכילתן כמבואר בדבריו פי"ד ממ"א ה' י"א אושאוכל האיסור אחר שהסריח והבאיש וכו' יע"ש ולא אתי עלה מטעם נבלה שאינו ראוי' לגר וטעמא י"ל דס"ל לרמ"בם להלכתא קיי"ל דקרא דנבלה לסרוח מעיקרא אתי' ולענין טומאה כדאיתא בבכורות כ"ג ע"ב ויע"ש תוס' בד"ה ואידך שתירוצם תמוה ואין לו מובן ולהרמב"ם ניחא לי' דהש"ס דע"ז קאי לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולדידי' שלא כד"א והנאתן אי' דאוריי' כמו שמבואר במהרש"ל פ"ג דשבועות מש"ה הוצרך גמ' למימר דאתי לי' מנבלה אבל אנן קיי"ל שלא כד"א מותר א"כ נט"לפג מותר בפשיטות אפי' ראוי' לגר כל שהוא שלא כד"א וקרא דנבלה בסרוח מעיקרא ולענין טומאה ולפ"ז שפיר מצינו למימר שנפגם בדופני הקדירה דעכ"פ שלא כד"א הוה:

718

719והרא"ה בבד"ה ס"ל דקדרה של בשר אינו ב"י מותר לבשל בו חלב לכתחלה וכן בהיפוך והרשב"א במ"ה תמה מקדרו' בפסח ישברו דהוי נמי היתרא בלע ואפ"ה אסור ולכאורה דברי רשב"א תמוהים דהא איהו ס"ל חמץ מקרי איסורא בלע וכ"כ מג"א בשמו בסי' תמ"ז כמה פעמים ועוד איהו ס"ל נט"לפג בפסח אסור כמ"ש הרב"י בשמו סי' תמ"ז וכבר כ' קצת מזה בתשו' שב יעקב ולפע"ד באשר דברי הרא"ה גופי' תמוהים דהא עיקר טעמא לאסור לכתחלה אינו ב"י היינו משום גזירה אטו ב"י וא"כ מה לי היתרא בלע או אי' וע"כ צ"ל סברתו דמסתמא לא החמירו חכמים בשלהם יותר מלמ"ד נט"לפ אסור או יותר מטומאה לדידן דכל הסרוח מעיקרא מותר וה"נ כבר נפגם בדופני הקדרה בהיותו היתרא וה"ל סרוח מעיקרא אע"ג דלענין גזירה אטו ב"י ליכא לאפלוגי ביניהו מ"מ לא ראו חכמים לאסור בכך כך צ"ל סברת הרא"ה ז"ל ובא רשב"א להוכיח דע"כ הבלוע בדופני הקדרה לא מקרי סרוח מעיקרא דאלת"ה גם בחמץ מותר אע"ג דחמץ מיקרי איסורא מ"מ חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו ויעיי' מג"א ס"סי תמ"ב וא"כ קדרות בפסח לשתרי אע"כ לא מקרי הבלוע סרוח כנ"ל כוונת הרא"ה והרשב"א נמצא פליגי בהנ"ל דהרא"ה ס"ל נפגם בדופני הקדרה כרש"י דפסחים ותוס' סוף ע"ז וכנראה ' לי מדברי הרמב"ם והרשב"א ס"ל כהר"ן ויעיי' בב"י סימן ק"ג:

719

720אך כל זה בשאר איסורים אבל קדרה הבלוע מב"בח אפי' נניח שנפגם בדופני הקדרה הא עכ"פ אין הפגם גדול שלא יהא ראוי' לגר כמ"ש הר"ן אי משום שלא כד"א הא ב"בח לוקה שלא כד"א והנאה וע"כ כ"ע מודים מטעם פגם בתבשיל הבא אחריו הותר שאין כאן טעם כעיקר וכסברת הר"ן וכעת מצאתי סברא זו בפרי מגדים במשבצות זהב סי' צ"ד אות ד' יע"ש:

720

721והנה לכאורה בישוב ק' תוס' שלהי ע"ז הנ"ל שהקשו לרש"י דלינת לילה פוגמת מ"ט לשבירת כ"ח בחטאת וכתבנו דהקושי' היא לשיטת רש"י בפסחים דס"ל בדופני הקדרה נפגמה וה"ל כמבוער מ"מ נ"ל לדינא דביומי' דפגמה פורתא אינו מתיר אלא פגימה גמורה וס"ל לרש"י דבלינת לילה משום שפוגם עכ"פ בתבשיל הבא אחריו אבל לפגום בדופני הקדרה אינו אלא מע"לע ולא הוה כמבוער ומשו"ה בנותר צריך לבערה ואע"ג דמיקרי עיבור צורה בלינת לילה מ"מ הרי עכ"פ בעיבור צורה נמי בעי ביעור מן העולם כן נ"ל ולפ"ז מ"ש ב"בח שנבלע בקדרה מודה רש"י דבעי מע"לע דבעי פגם גמור ליתא דעכ"פ פוגם בתבשיל הבא אחריו וטעם כעיקר בעי וליכא:

721

722ולענין שאלתא דשאילנא קדמיכון אי מותר למכור לנכרי קדרה הבלוע מב"בח מה דאתי מעלתו עלי' מטעם שהגוי נהנה מהבליעה שבקדרה אין מקום בראש להניחו דבשלמא ירק הבלועה מב"בח י"ל שהגוי קונה ביוקר הירק משום שירגיש בו טעם ב"בח אבל הקדרה אפי' נימא שהבלוע שבדופני הקדרה אינו נפגמת לעצמה מ"מ הא א"א להוציאו אלא ע"י שיבשל בתוכו ויוציאו והרי אפי' ביומא א"א דלא פגמה פורתא ונהי דהפגם פורתא אינו מתיר שנבשל אנחנו בתוכה אבל עכ"פ א"א לומר שיתן הגוי יותר בשביל זה כדי שיפגום תבשילו פורתא ועוד עכ"פ ליומא אוחרא פגם גמור הוא וא"כ לענין מכירה ביומי' ה"ל ס"ס שמא לא יבשל היום בתוכו ואת"ל יבשל בתוכו שמא דבר הפוגם בעין ואפי' נימא דאין לעשות ס"ס בתחלה בידים ועיי' מג"א סי' תס"ז סק"ב בסופו מ"מ הכא אין הגוי נותן יותר בעד הקדרה משום שהגוי מסופק זה הס"ס בעצמו וק"ל:

722

723באופן די"ל פשוט יותר מביעא בכותחא דליכא למיחש להא אפי' חזינן דהגוי ניחא לי' בכלי ישן מבחדש משום שצריך לחסמן בחרס או מפני פגימות טעם כגון בכלי נחושת מ"מ לאו משום טפת אסור שנבלע בתוכו קונה אותו ביוקר כמובן ויעיי' במנחת יעקב כלל פ"ה סק"יז אך מה דצל"ע משום רוצה בקיומו דדעת מהרש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' מ"ו דכלי הבלוע מב"בח אסור לשמש בתוכו אפי' פירות צוננים מטעם רוצה בקיומו והוא ז"ל מפרש רוצה בקיומו של הבלוע כי א"א להוציאו כי אם ע"י ביטול הכלי באמת לא הבנתי זה דאפי' בכלי חרס יכול להוציאו ע"י כבשונות ונהי דאחר הוצאה מכבשן ה"ל כפנים חדשות מ"מ נהי דדינו כפנים חדשות מ"מ הכלי לא נתבטל ומ"ט רוצה בקיומו של הבלע הזה ואין זה דומה ליורה שבא"ח סי' ת"ן ויעיי' מג"א שם ס"ק י"א כמובן:

723

724ולולי שהתוס' בע"ז ל"ב ע"א סוף ד"ה והא הכא מדמה חמץ וב"בח לע"ז לענין רוצה בקיומו הייתי אומר דעכ"פ ב"בח לא דמי כלל דלא שייך איסור רוצה בקיומו אלא באיסורים שמצוה לבערם מן העולם כגון ע"ז וחמץ בפסח ונהי שכ' הרב"י בא"ח שהבלוע שבקדירות חמץ אינו צריך ביעור מפני שהוא כמבוער וה"ל כנפלה עליו מפולת מ"מ היינו כשאינו רוצה בקיומו אבל כשרוצה בקיומו בפסח עצמו שמשתמש בו ונניח שזה מיקרי רוצה בקיומו של בלע לקיים הקדרה אז אינו כנפלה עליו מפולת אבל ב"בח אין שום מצוה בבעורו מן העולם ויכול לקיים ב"בח כל ימיו אם לא ירצה להנות ממנו רק מדרבנן בעי גניזה שלא יוכשל בו והא דקרי ליה נקברים בשלהי תמורה לא שיהי' מצוה מן התורה לקברו כלל ובזה חלוקות שארי נקברים מחמץ בפסח לרבנן דר"י דאע"ג דגם חמץ מהנקברים דהשבתתו בכל דבר מ"מ התורה ציוה לבערו בכל דבר עכ"פ ויש בזה להקל ולהחמיר החומרא כדאמרן דאפי' הרצונו בקיומו אסור ולהקל דאפי' לרבנן אפרו מותר דכיון שהביעור מצוה א"כ כל שנעשה מצותו מותר כמ"ש תוס' שלהי תמורה טעם זה לחלק בין נקברים לנשרפים והדבר מובן דלאו דוקא בין נקברים לנשרפים אלא בין אותם שמצוה בביעורם שכיון שנעשה מצותו הותרו משא"כ ב"בח וכדומה שאין מצוה בבעורו הוה חומרא דאפרו אסור ורוצה בקיומו מותר וכבר נתעוררתי בחי' לש"ע א"ח במג"א ר"סי תמ"ה וכעת מצאתי בס' שחיבר הגאון מליסא על הל' פסח שם שכוונתי לדעתו ושמחתי מ"מ לא ידעתי איסור אם רוצה בקיומו של ב"בח ואולי הרצונו מיחשב הנאה גבי ב"בח דאפי' שלא כד"הנ אסור: -

724

725אלא לפ"ז גם בכלאי הכרם שאסור שלא כד"הנ יהיה אסור רוצה בקיומו אפי' למ"ד המקיים כלאים אינו לוקה מ"מ משום הנאת הרצון יאסר ולא משמע כן בע"ז ס"ד ע"א דקאמר מאי ארי' עוקרי' אפי' ק יימי נמי שפיר דמי ומאי קושי' נהי דקיימי שפיר דמי אבל רוצה בקיומו לאו שפיר דמי דה"ל נהנה שלא כד"הנ מיהו הא לא קשי' ת"ל דמצוה לבערו בשרפה פן תוקד אש וכל שמצוה לבערו אסור רוצה בקיומו י"ל כיון דאיכ' למ"ד רוצה בקיומו מותר עדיפא מיני' קאמר הא מני רבי יהודא הוא ומשום לא תחנם אבל הנ"ל קשי' ובאמת בלאו הכי צריך לי עיון הא ערלה מצוה בשריפ' דיליף מכלאי' כמבואר בתוספות שלהי תמורה וא"כ תאסר רוצה בקיומו ולא משמע כן בסוגיא דחדש יותץ יע"ש ואין כאן מקומו מ"מ לדינא הסכמת רמ"א בת"ח כלל פ"ה ובד"מ וש"ע י"ד סי' צ"ד כר"ת דלא מקרי זה רוצה בקיומו של בלע וכן הסכימו כל האחרונים וטעמא רבה איכא לחלק בין חרס הדריינו שרוצה בקיומו של בלע שסופו להוציאו ולשתותו משא"כ בלע ב"בח א"א להוציאו כ"א ע"י תערובו' מה שנתבשל בו ושם הוא פוגם עכ"פ פורתא אפי' ביומי' וכנ"ל וזה בכלל דברי הש"ס דע"ז ל"ב ע"א התם איתי' לאיסורא בעיני' פי' דכיון שסופו לצאת ה"ל כאלו הטמינו בחדרו משא"כ ב"בח ה"ל כמבוער וגנוז ויעיי' מ"ש פלתי סי' צ"ד שם סק"ז ולע"ד אין בו בית מיחוש כלל למוכרו לגוי אפי' ביומי' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ: - פ"ב נגהי ליום ה' ט"ו טבת קע"ח לפ"ק:

725

726שלום רב לה"ה הרבני המופלג ומופלא עושה פלא כש"ת מהו' משה צבי דיין דק"ק לאשברין יע"א:

726

727גי"ה לנכון ונפשו בשאלתו ע"ד אשה בעלת חמשה אוזות שחוטות אחר שמכרה מהם לאשה אחרת אוזא וחצי אוזא עוד מכרה לאחרת ב' אוזות ובתחלה הגביה' אוזא א' לקנותה ושוב השני' והלכה לה והשאירה אוזא ומחצה בבית שוב אחר כל זה נמצא טרפות באחת מן הקורקבנים והנה אחד ומחצה שפרשו ראשונה והשאירו רוב גמור אין בו ספק דמותרים דה"ל פירש מרובא דהיתרא קודם שנולד הספק אך בב' אחרונים נסתפקו לומדי עירו חדא דלמא מה שהגביה' האחת ולא הוציא' עדיין מבית לא מקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בבת א' פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגב' לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פרוש מרובא והותרה האוזא ההיא ושוב כשהוגבה' השני' והשאירה א' ומחצה ה"ל ג"כ פרוש מרוב התירא לדעת הפר"ח סי' ק"ט דלא בעי' חד בתרי אלא רובא בעלמא וכן הסכים שם פרי מגדים או ניחוש לדעת מנחת יעקב כלל ל"ט ונו"ן דבעי' חד בתרי ממש וא"כ האחרונה עכ"פ אסורה ויען הוא הפ"מ ע"י תערובות ע"כ בקש ממני לחוות דעתי הקלושה:

727

728לכאורה יש להביא ראיה דלא מקרי פרוש אלא בשיצא מאותו הבית כי כן משמע לשון ש"ס יומא פ"ד ע"ב וכל הפוסקים שם ובש"ע א"ח שכ"ט דבעי' פרוש מאות' חצר לחצר אחרת אבל פרוש באותו חצר עצמו לצד א' לא מקרי פרוש וכן מבואר יותר בתוס' ספ"ק דכתובות ט"ו ע"א ד"ה דלמ' וכו' שכתבו וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית (ומביאו בית שמואל סי' ד' ס"ק נ"ח) משמע אלו נמצא בבית אפי' ע"ד השלכה מ"מ לא מקרי פרוש כיון שלא יצא מהבית וה"נ דכוותי':

728

729אך מסתימת כל הפוסקים והש"ס בכל דוכתא דאתמר מילתא בפירש לא משמע לחלק כלל וכן יש להוכיח ממ"ש באו"ה ופסקו רמ"א בש"ע י"ד סי' ק"י ובש"ך שם סקל"ח דתרנגולת טרפה שנתערב' בין הכשרות ונמצא ביצה ביניהם אמרי' מרובה פריש והתם ודאי ביניהם ממש נמצא ולא פרוש לבית אחרת ואפ"ה אמרינן מרובא פרוש וכן יש להוכיח מתוס' סנהדרין פ' ע"א שהקשו אפסק ר"ת בעדר שיש בו שה א' כו' מטבעת של ע"ז כו' אבל בהאי גופא לא פליגי כו' וכן הקשו בחולין פג"ה ואי ס"ד ר"ת לא התיר אלא בשפרוש השה חוץ לגבול העדר אבל לא זולת וא"כ הכא בטבעת דלמא מיירי בפירש לבית אחר ולא הותר אותו הטבעת אלא ע"י תערובות השני ומטעם ס"ס ועקוש הוא לומר דא"כ לא שייך לשון פירש א' מהם לרבוא דלשון פירש משמע לבית אחר דודאי זה בורכא דהפריש' לרובא מקרי פרוש וא"כ דלמא באותו בית מיירי ולא הותר בפרישתו אלא ע"י התערובות אע"כ מוכח דפשיטא להו להתו' דאין לחלק בכך:

729

730ועיין בהגה' מרדכי שלהי חולין שהקשה אמתני' חורי נמלים שבתוך הקמה דמייתי ש"ס התם קל"ד ע"א ונימא מרובא פריש ותי' דכל שאינו בעלי חיים כל מקום הוה קביעתו וכמע"מ דמי ונתחבטו כל אחרונים בפי' דבר זה שאין לו מובן לכאורה ויעיי' משנה למלך פ"ב ממשכב ומושב ד"ה עוד עמדתי כו' ואם איתא לימא בקיצור התם לא מקרי פרוש כיון שלא פרשו מגבול אותו שדה אע"כ פשוט שאין לחלק וכל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פרוש לאפוקי אם האשה בעלת הבית הנעו אוזא מאוזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פרוש ממקומו אבל אם נטלה אוזא ע"מ להפריש אותה מהאוזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומ' מקרי פרוש מכ"ש אשה אחרת שבאתה לקנות והגבי' לשם קנין ונשתנה מרשות לרשות דאפילו לענין איסור והיתר מהני שינוי מרשות לרשות כמבואר ס"פ המדיר ועיין פ"ב דדמאי משנה ב' ויעיין ב"ב פ"ח ע"א ומש"ס יומא אין ראיה התם בני אדם הקבועים בחצר אטו לא ינוד ולא ינוע שום אדם בשום רגע ממקומו הלא כל החצר הוא קביעתו ולא מקרי פריש עד שיפרשו דרך פרישה לדור בחצר אחר' וכיון דבשעה שנפל עליו הגל חי הוא וכל מה שאנו מפקחים הכל משום שאנו מחזקים אותו בחזקת חי וכל זמן שהוא חי הרי הוא בכלל קביעתו עם חביריו באותו חצר ואיננו נדון כפרוש מהם שהרי לעולם הוא נד ונוע בחצר עצמו וה"נ מה שהוא מונח תחת גל איננו מפרישו מקביעתו אבל אה"נ אם פקחו הגל ומצאוהו מת ואינם יודעי' אם הוא ישראל או עמלקי בודאי הולכי' אחר הרוב לענין קבורתו דכיון שמת המיתה מפרישתו מחביריו וכל דפריש מרובא פריש אפי' הוא עדיין באותה חצר ויעיין בתשו' רשב"א שבב"י י"ד סי' שע"ד ומתינוק מושלך שבתוס' ספ"ק דכתובות בלא"ה לק"מ דהתם הבתים שבעיר שיש מהם דרים ישראל ויש דרים עמלקים ה"ל כחנות יש מהן מוכרים בשר טרפה ויש כשרה שבודאי בעי' פירש מן החניות ולחוץ אבל בנידון שלפנינו שבחניות עצמו יש תערובות כל שפי' בחנות עצמו באופן הנ"ל פשוט דמקרי פירש ע"כ נ"ל דאוז הראשונה יצאה בהיתר:

730

731וע"ד השני' שלא השאירו אחרי' אלא א' ומחצה אם זה מקרי רוב הנה לא נעלמו מעין כל חי אריכות דברי פר"ח סי' ק"ט להקל בזה והנה הרלב"ח דף ק"ט ע"ב מדייק מלשון רמב"ם שבדברים הנבללים זה בזה צריך בהיתר כפליים מהאיסור כו' נראה שיצא לו לחלק בכך בין נבלל לאינם נבללים משום דהרמב"ם בחלב האלי' כתב כשנים בחלב הכליות כו' ושוב כ' אפי' חתיכ' נבלה שנתערבה בשני חתיכות כו' משמע בחלב האלי' שנבלל בעינן כפליי' אבל בחתיכות בחתיכות סגי חד בתרי ואפילו לא יהי' כפליים רק שיהי' חתיכה א' בהיתר יתירה מהאיסור ועל אופן שהסביר במנחת יעקב ריש כלל ל"ט דברי הש"ך סימן ק"ט וטעמא נ"ל משום דילפי' מסנהדרין והתם א' מכריע אפילו מאה וה"נ באיסורא אם נתערבו אפילו מאה חתיכות בק"א כיון דאיכא א' יותר בדבר מסוים בטל מ"הת וא"א לחכמים להחמיר במה שמפורש בתורה כמו שהשריש ט"ז כמה פעמים ואמנם בדבר הנבלל נהי מן התורה נמי בטיל במעט יותר מ"מ מדרבנן החמירו להצריך כפליים ממש כדי שיהיה דבר הניכר כמ"ש מנחת יעקב סי' נ"א סק"ו וכיון דלא מצינו בפירוש בתורה בנבלל דבר המתנגד לזה יש כח ביד חכמים להחמיר בזה ורלב"ח כ' שלא ידע מנ"ל לרמב"ם חומרא זו ונ"ל כדמות ראיה ממאי דקיי"ל כר"א דמתני' ז' פ"ד דתרומות ויעיין פי' הרמב"ם שם והנה דברי מורו של שיטה מקובצת ביצה ד' ע"א גבי ליטרא קציעות דרוצה להחמיר מ"הת כל שאינו דבר מסוים לא נ"ל וכמדומה שיש שם ט"ס ומ"מ מבואר שם כל שנחלק לשיטת ולא דמי לסנהדרין וממילא להרמב"ם וסיעתו דינו כדבר הנבלל ובעינן כפל ממש ולא סגי ברוב והגאון מנ"י כ' כיון דבלא"ה כמה פוסקי' ס"ל דביבש ביבש מ"במ בעי' ס' א"כ עכ"פ אין להקל אלא ברובו דמינכר היינו כפל ממש ולפמ"ש לעיל עכ"פ בדבר שאינו מסוים ואיננו שלם יש להחמיר כמנ"י אך כל זה כשרוצים לאכול כל התערובות ונימא חד בתרי בטיל הוא דשייך דברינו אבל בנידון שלפנינו דאמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקות ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעי' כפל דוקא אלא שיש כאן קצת פקפוק ממקום אחר והוא דהרי החצי מן האוזא הלזו הנשארת בבית כבר פרשה והותרה וא"א שתהי' הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ולא לאסור הנפרשת ועיין בתשו' לרמב"ן דמייתי ב"י ס"סי ק"י מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אוזא לספוקי כלל והוה רק תערובות חד בחד וליכא למימר מרובא פריש מ"מ בהפ"מ ואי' קבוע דרבנן נ"ל דהמקיל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפי' כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן נ"ל דבהפ"מ המקיל לא הפסיד וזה הלשון ס' כנפי יונה מהגאון מעיל צדקה בסי' ק"י בדין חצי כבש שנפרש מהמקולין קודם שנודע התערובות וחצי כבש נשאר עם התערובות וכיוצא בזה כו' שאנו מתירי' ואינך נשארו באיסורי' הארכתי בקונטרס מאורי האור שלי עכ"ל. ולא זכינו לקונטריס הנ"ל ע"כ נלע"ד כמו שכתבתי:

731

732ושלא להוציא חלוק במאי דקשי' ליה בפי' דברי תוס' ב"ק ט"ז ע"ב נראה בפשיטות דעכ"פ על היותר משיעור קנסא דילי' נהי דב"ד לא מזדקקי להוציאו מידו מ"מ משמתין ליה וקביעין לי' זמני' לא"י והיינו מחייבים אי לא ח"נ ופשוט:

732

733בב"מ צ"ט ע"ב עיקר המשך תוס' אק' שני' למ"ד דון מינה ומינה לא לחייב אהנאה וש"ס דמעילה לא חש להקשות דס"ל דון מינה ואוקי באתרי' ומיהו למאי דאמרינן שם לענין שארי דברים תמעול מעל ריבה מתרצה נמי למ"ד דון מינה ומינה ולזה נתכוונו תוס':

733

734ולהיות הזמן יקר מאוד והדברי' פשוטים ואינם נוגעי' לענין דינ' אמרתי לקצר וה' שנותיו יאריך כחפצו ונפש א"נ לעוסקי תורה. פ"ב עש"ק ב' דר"ח כסליו קפ"גל. משה"ק סופר מפפ"ד:

734

735החיים ושלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק המופלג כבוד מו"ה משה ברעסווי נ"י: -

735

736יקרתך הגיעני ה' עמך גבור החיל אשר הקשית לשאול עמ"ש רמ"א בי"ד סי' קי"ב דפת של גוי שנתערב חד בתרי אפי' ככר בב' ככרות דבר חשוב אפ"ה בטל והוא מאו"ה והביאו ד"מ שם והנה הרב"י כ' שם דהא דתערובות פש"ג מותר ילפי תוספות פ' אין מעמידין מתערובות דמאי פ"ק דחולין והנה תערובות דמאי גופי' אינו מותר יבש ביבש מכ"שכ בדבר חשוב כדמוכח משנה יו"ד פ"ג דמכשירין גבי אוצר דס"ל לרבנן אפילו ישראל מטיל לתוכן ה"ל דמאי ולא מקלינין בתערובות לכאורה קו' גדולה היא לפי הבנת התי"ט עם גליון תוס' חדשים שם דמייתי מתערובות שהטילו שם גוים לישראלי' ונתערבו תבואותיהם ומשו"ה הוקשה לתי"ט מ"ט השמיט הרמב"ם הך בבא דישראל א' שהטיל ה"ל דמאי וכרבנן ונלע"ד דרמב"ם והאו"ה לא פרשו כן אע"ג דמתני' דאח"כ מיירי מתערובו' פירות שנה א' עם שנה ב' ג' ד' ע"ש מ"מ כל הפ"ק עד השתא לא מיירי מתערובת אלא מדין כל דפריש מרובא פריש וה"נ באוצר שמטילים בה התגרים תבואותיהם והממונה מוכר והוא אינו נאמן וקאמר תבואה עתה שנמצא בתוכו אם רוב מטילי תבואה בעיר גוים תלינן שהוא כלו של גוי ואם רוב ישראל תלינן שכלו של ישראל ואם מע"מ להחמיר וחכמים ס"ל אפי' ישראל מטיל לא אמרי' בדבר שיל"מ מרובא פריש והרמב"ם לא מייתי להו משום דלא קיי"ל הכי אלא אע"פי דדשיל"מ אינו בטל ברוב תערובו' אבל מרובא פריש כמ"ש הר"ן פ"ק דביצה גבי בדק בקינה של תרנגולי' ומ"ש ספ"ג כבר ביארתי במ"א ומשו"ה לא מייתי ש"ס פ"ק דביצה סייעתא מהך מתני' דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משום דלא מיירי מביטול רק לענין מרובא ובהא בודאי לא קיי"ל כוותי' וא"כ הדרן לכללן לא גזרו על תערובו' דמאי כלל וה"ה ומכ"ש בפש"ג וא"ש:

736

737וע"ד ת"הד דמייתי ש"כ ריש הל' חדש ובנ"הכ תמה עליו אמרתי דר"י ורבנן שלו לא פליגי אלא בשוב אינה קולטת דלר"י בשתי שבתות שוב אינה קולטת אבל לא יחלוק אדם שגם בג' ימים קולטת אלא שאין אנו בטוחים שלא קלטה אחר ג' ימים שעדיין קולטת ד' שבתות וע"כ בערלה דאוריי' בעי ב' שבתות אבל חדש למ"ד בז"הז דרבנן נוכל להתיר מכח ספיקא ולמ"ד נמי דאוריי' נוכל לצרף לס"ס למ"ד ס"ס בדשי"למ ולענין לחלק בין טיט לגריד עיין ב' תי' תוס' בפסחים נ"ה ע"א ויפה כתבת מפי' הרא"ש פ"ב דכלאים אות ה' ותל"מ. יברכך ה' וישמרך הכ"ד א"נ דש"ת: - פ"ב יום ב' וי"ו אלול תקצ"א לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

737

738שלום לתלמידי הותיק הר"ר הרשל ני':

738

739שאלתו חצי תשובה הגיעני אודת מרק של דגי' שהוריקו חם לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש והתירו המרק של דגים וגם השומן [ובלשון השאלה כ' ציר במקום מרק ולא דק ויעיין רמב"ם פ' ט"ו מהל' תרומות הי"ח וק"ל ועיין תוס' בכורות וי"ו ע"ב ד"ה רוטב וכו' יבין דמרק היינו ע"י בישול וציר ע"י מליחה ואציציתא עיי' מ"ק ספ"ק ועיין ש"ך י"ד סי' ק"ז]:

739

740תשובה הט"ז בי"ד סימן קי"ו סק"ב החמיר בהאי סכנתא דאפי' ס' לא מהני דחמירא מאיסורא והש"כ בנ"הכ טוען עליו דלא חמירא אלא לענין ספיקא [ורצונו מש"ס חולין יו"ד ע"א וק"ל] אבל לא לענין שיעורין דסגי בס' ולכאורה יש לתמו' על הגאוני' הללו והא באיסורא בכה"ג נמי לא מהני ס' כיון דכל חד לחודי שרי' כמ"ש תוס' ורא"ש בנדה ס"א ע"ב ד"ה בגד וכו' ובע"ז ס"ה ע"ב ד"ה הבגד ועמ"ש תי"ט ריש מס' שקלים והש"כ הלכו' כלאי' ריש סי' רצ"ט וק"ל וה"נ האי לחודא והאי לחודא ליכא סכנתא וא"כ לא יועיל ס' וי"ל דבאיסור' גז"ה הוא כל דהאי לחודא שרי' לא ליבטול כלל אבל עכ"פ טפי מס' ליכא טעמא וממילא דבסכנתא ליכא למיחש למידי א"נ לפי מה שהעליתי [עיין בסי' פ"א] דאפי' בתערובו' שני מיני היתר הנאסרים יחד נמי שייך ביטול אם הם דברים המתפשטים לחים זה לתוך זה. וא"כ ה"נ לח בלח הוא ומתבטל בס' ונ"ל עיקר כנקודת הכסף דס' מועיל בכה"ג וכן העלה בתשו' חוט השני סי' ס"ז בראיו' ברורו' ונכונו' ע"ש: -

740

741והנה מבואר מאוד היכי דלא ידעי' כמה נפק מיני' בעי' לשער בס' כנגד כלו וכמ"ש להדי' בהאי מלתא גופי' בש"כ י"ד סי' צ"ח סק"יו אלא שבהגה' שבסוף ס' או"ה שער כ"ד סי' נתלה במה שמצא לשון מרדכי פג"ה וז"ל טיפת חלב שנפלה לתוך רוטב של בשר כ' במרדכי פג"ה שישפוך עליו מים צוננים ויסיר כל השומן הצף עלי' למעלה והנשאר מותר אפילו ליכא ס' עכ"ל המרדכי והבין בעל הגה' הנ"ל שהוא חלב תרבא וע"ז בנה יסוד שאין חלב מתערב יפה ומתי' בלא ס' ונתלה בו הב"ח סי' צ"ח ס"ט ולפע"ד במחילת כבוד הגאוני' האלו טעו טעות גדול בכוונת המרדכי דאלו קאי אתרבא ה"ל למכתב חתיכת חלב מה לשון טפת חלב ועוד שנפל לרוטב של בשר מה לי בשר או תבשיל אחר ועוד מתחיל בחלב ומסיים בשומן ועוד איך לא יהי' ס' ברוטב נגד טפה א' אבל נ"ל דטפת חָלב בקמץ נפל לתוך רוטב מרק של בשר ולא הי' כאן שום בשר רק המים שנתבשלו בו הבשר והוא הרוטב ועיין חי' רשב"א בסוגי' דזרוע בשילה וק"ל והי' ס' נגד הטפה ונתבטלה ונאבדה בתוכו ומ"מ ציוה לצננו באופן שיקרוש השומן שהוא בשר בודאי ואם יש בו חלב הוא איסור גמור ויסירנו ושאר הרוטב הוא מיא בעלמא אע"ג שעכ"פ מ"מ יש בו טעם בשר בלי ספק וגם אחר הסרת כל השומן הצף אפשר שעי"ז לא ישאר אח"כ ס' נגד הטפה ואלו נפל איסור לתוך ס' של היתר ואח"כ הסירו מן ההיתר הרי האיסו' חוזר ואוסר כמבואר בטור וש"ע י"ד ס"סי ק"ו וא"כ ה"נ הכא כשיסיר השומן יחזור הטיפה ויאסור אם לא ישאר ס' מ"מ שאני הכא דבטור ש"ע הנ"ל מיירי מאיסור גוש ועודנו עומד בקדירה וחוזר ואוסר אחר הסרת חלק מה מההיתר משא"כ הכא הטפה כבר נתפשט ונחלק ויהיב פחות מס' לכל טפה וטפה שבקדירה וכבר נתבלבל ובטל טעמו ואיננו בעולם ומ"מ השומן בעין שאפשר להפרידו באופן שהקדירה הנשאר רובו מיא בעלמא צריך להסירו ולהפרידו והשאר מותר וכן פי' המרדכי הנ"ל בלי ספק אבל חֵלב שנפל לשום דבר חם אף ע"פי שהסירו משם פשיטא דלכ"ע צריך ס' נגד כל החלב דלא ידעינן כמה נפק מיני' כמבואר היטב בלשון הטור סי' צ"ח וא"כ מכ"ש הכא במרק של דגים עם שומן שהוא סכנתא ולענין ספיקא חמיר' סכנתא מאיסורא לכ"ע ואנן מספקינן אי איכא ס' במה דנפק מיני' דהדגי' לשומן ומשומן להדגים א"כ אסור הכל לכאורה: -

741

742אברא המהרש"ל פג"ה ס"סי ט"ו כתב דמדלא הביא הרמב"ם הך דמר בר רב אשי דפסחי' דביניתא דאטוי בהדי בשרא אסור למכלי אפי' במילחא משום סכנתא ש"מ דהוא ברוב בקיאתו בטבעיות וברפואות ידע דבריחא אינו מזיק והש"ס מיירי שנטוה עם בשר ממש ע"ש ודחוקו מפורסם דמ"מ ה"ל להרמב"ם להביא עכ"פ דאסור לצלות דגי' עם בשר ממש והרי הוא השמיט הכל ועלה ברעיוני תחלה דס"ל לרמב"ם דביניתא הוא דג ידוע שנקרא כן והוא שאסור לאכול עם בשר משום סכנתא ולא דגים אחרים וכה"ג כ' תוס' ספ"ק דמ"ק גבי כוורי ואותו ביניתא אינו מצוי בינינו ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ומ"מ נ"ל דוחק דעכ"פ לא יסף זכר המין ההוא ממקומו במדינתו והי' לו לרמב"ם להביאו לאנשי מדינתו ויותר נראה דלפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעיי' בענין זה וכמ"ש תוס' ספ"ק דמ"ק הנ"ל ועוד להם כיוצא בזה ביומא ע"ז ע"ב ד"ה משום שיבתי' ובפ' א"ט מ"ז ע"א ד"ה כל הני ובע"ז כ"ז ע"ב ד"ה פרה וע"ש מ"ש תוס' בבכורו' ר"פ הלוקח וז"ל ובמג"א סי' קע"ג סק"ו כ' ג"כ דאפשר דנשתנו הטבעיי' ומייתי ראיות אחרות ומ"מ כל הראיות יש לדחות דהתם ניברר לנו שנשתנה המקום או הזמן דוק ותשכח ואפי' הך דשיבתי' י"ל אותם הבקיאים בהם ובשמותיהם וכותבי קמיעות יודעי' רוחות ושידין דשכיחי ודלא שכיחי וע"פ ע"פ גבי זרדא דמתא ודדברי ועמ"ש תוס' במעילה י"ז ע"ב ד"ה יצא לקראתו וכו' ועיין ס' חסידים אבל הכא מי הגיד לנו שבטל אותה החששא דישראלים נזהרים באמת ומשארי אומות אין ראי' דאכלי שקצים ורמשי' וחביל גופי' כדאי' בע"ז ל"א ע"ב גבי ארמאי דוקאני דשתי גילוי ולא מתו מהם ע"ש אלא משום דחזינן לרמב"ם דרב גוברי' ברפואות וטבעיות שהשמיט הנ"ל ע"כ ניסה בחקירתו ומצא שנשתנו הטבעיי' בזה ובשכנ"הג בא"ח ראיתי שכ' מ"ש הר"בי בי"ד לאסור דגים עם חלב כמבוא' בא"ח שצווחו עליו הא בחלב ליכא קפידא כלל וכ' שכונתו כך כמ"ש בא"ח שבשר עם דגים מסוכן על פי רופאים הכא נמי עם חלב מסוכן על פי רופאים שאמרו כן ולפענ"ד זה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים: -

742

743והשתא נהי שלא נסמוך על זה לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו דבר הנאסר במנין ואפשר דלא שייך בזה כל הני תירוצים הנאמרים בגילוי ומש"וה אנו נזהרים ומנהג אבותינו תורה מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא ואפשר שגם בזמנם לא הי' הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצוים בינינו כלל וליכא אלא אי' קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא הוא היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא וא"כ הא אפילו באיסורא דאורייתא הוי ס"ל לראב"ד ז"ל ב"בח דטעם כעיקר לכ"ע אפ"ה סגי לשער באומד יפה ועמ"ש חי' רשב"א בחולין צ"ו ע"א ד"ה הא דאבעי' להו מכ"ש דיש להקל הכא ועוד מאן לימא לן דאיכא סכנה בכה"ג דוקא במטווי או מבשל להו ממש או אכול להו בעיני' אבל ע"י עירוי דאפשר אינו מבשל כלל אלא מבליע ומפליט ומבלבל הטעמים מאן לימא לן דגזרו בזה ואפי' בזמניהם והרי אנו נוהגים להקל להדי' לאכול בשר בכלי דגים בני יומן אפי' באותה הסעודה ע"י הדחה בעלמא אלמא קים לן דליכא סכנתא בבלבול טעמי בעלמא ובאמת ראיתי נוהגין כן להקל מגדולי הוראה ולהקל שומעין ומ"מ אם בא ושואל גם על השומן הנקרש יש לעיי' בו קצת עכ"פ אולי אם ישבר חתיכת שומן קרוש ההוא ימצא קצת ממי המרק ביני אטפי ואז יש לאסור בוודאי אבל אם א"א לעמוד עליו נראה דאין להחמיר כ"כ הנה הארכתי קצת לכבודו הכ"ד א"נ: - מ"ד יום א' דר"ח כסליו תקצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

743

744שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה יעקב וויילר ני' אב"ד דק"ק ביטש יע"א:

744

745ע"ד הרוצה לעקור גפנים לבנות בתים דשוו טפי הנה עיני דמעלתו שפיר חזו ברא"ש דב"ק צ"ב ע"א דלצורך מקומם נמי שרי דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה אבל בצריך למקומו לאו השחתה היא ופסקו ג"כ בתשו' צ"צ סי' מ"א בסופו וכן עשה מעשה בט"ז כמ"ש בי"ד סי' קי"ז וכן האריך בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ו אלא שבסוף דבריו הוסיף קולא שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור וז"ל עוד צריך אני למודעי שאם אע"פי שעוקרי' הגפן ממקומה עדיין היא חיה ויכולים לנוטעה במקום אחר אין כאן בית מיחוש לעולם דפשיטא אין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא בנדון דידן כך נראה פשוט עד כאן לשון היעב"ץ ובתשו' בית יעקב סימן ק"מ כתב דברים שאינם נכונים במחילת כבוד תורתו: -

745

746והנה בודאי קרא דלא תשחית דגבי מצור דמיירי דצריך לקורות האילן לבנות ממנו מצור כדכתי' אותו תשחית וא"א בלא קציצ' לצורך מצור ע"כ הזהיר הכתוב מה שהזהיר שלא ישחית בלא"ה אבל מצורך מקומו לבנות מצור על מקומו מזה הא לא מיירי קרא וי"ל אה"נ לא הותר לקצוץ כלל שהרי יכול לעקור שרשו עם הסלע עמו ולנטוע במקום אחר ואיננו השחתה והרא"ש נמי דהתיר בצריך למקומו ומשמע אפי' לקוץ היינו בשאינו מוצא מקום אחר לנטוע בהם האילנות שרוצה לעקור וע"כ קוצץ אותם וכן בב"ב כ"ז ע"א דא"ל רב יוסף זיל קוץ מיירי דלא היה יכול לנוטעם במקום אחר ובזה מדוקדק היטב מאוד בב"ק דא"ל שמואל זיל אייתי לי' מקורייהו ופירש"י מקורם ושרשם ומשינוי לשונו משמע שלא יקוץ אותם אלא יביא שרשם ומקורם וינטעם במקום אחר ולא לקוץ וכן ר"ח אמר זיל עקרינהו ולא זיל קייצינהו ומ"מ נ"ל נהי דלמדנו מדקדוק זה חומרא דהיכא דסגי ואפשר בעקירה אסור לקוץ מ"מ לקולא לא אעביד עובדא כהר' יע"בץ הנ"ל דשלא לצורך כלל למיעקרי לא הייתי מתיר דדוק מיני' מהאי ש"ס דדוקא הואיל וטעים בהו טעם גופני אמר זיל אייתי לי מקורייהו אבל בלא"ה אפי' למיתא מקורייהו לא הוה מתיר באופן דלדינא נ"ל דעל מגן אסור אפי' למיעקר ולשתלינהו במקום אחר לצורך מקומם או כל שאיננו לצורך הקורות אם אפשר למיעקרם עם השרש לנוטעם במקום אחר אסור למקצינהו אלא יעקרם וינטעם:

746

747והנה בפי' ש"ס דב"ק צ"א ע"ב רבו הפירושים ואיכא נפקותא לדינא ולא מצאתיו מבוארות וע"כ אבארם בעזה"י דעת רש"י דילפותא דש"ס הוא מייתורא אשר תדע דלמה לי קרא דהא פשיטא דספיקא אסורא ולא יקוץ אלא אחר הידיעה אע"כ אשר תדע לשון קרבא הוא ואמר האילן אשר הוא קרוב לך יותר וידיעה לך תחלה או אותו שאיננו עץ מאכל אותו תכרות ובנית מקורותיו מצור ומסיק כיון שסופינו לרבות הכל וה"ל למימר בקיצור האילן היותר קרוב אליך אותו תכרות אע"כ להורות בשוין שניהם בקורבא אז צריך להקדים סרק לאילן מאכל ועל אותה ההקדימה כתיב רק מיעוטא שאם עץ מאכל שוה יותר לקורות מפירות אזי מותר להקדימו קציצתו לאילן סרק כיון שאיננו דרך השחתה: -

747

748ואמנם שיטת הראב"ד דילפותא דש"ס מיתורא דתרי פעמים עץ רק ע"ץ אשר תדע כי לא ע"ץ מאכל וכו' אתי לאתויי' עץ מאכל ועל זה סובב כל הש"ס כמו לפירש"י הנ"ל אך להראב"ד תקשי אשר תדע למה לי פשיטא דמספיקא לא נתיר אי' דאוריי' ושיטת גאוני' שבשיטה מקובצת דהפסוק אינו יוצא מפשוטו ולא מיירי אלא מעץ שאיננו מאכל אותו תכרות לא אחר ומיעוטא דר"ק אתי' שאם הסרק מעולה בדמים ויש הפסד גדול בקציצתו מותר לקוץ עץ מאכל שאינו מעולה כ"כ ואמר ש"ס כיון שסופינו לרבות הכל והכל תלוי בעילוי דמים מ"ט הזכיר הפסוק כלל מעלה דעץ מאכל ה"ל לומר אותו הפחות בדמים תכרות אע"כ להקדים סרק למאכל אם שניהם שוים בדמים שוים הנה גם לשיטה זו תקשי כנ"ל למה לי אשר תדע פשיטא דספיקא דאוריי' לחומרא ואמנם שיטת הרמב"ם כמו שפירשו כ"מ פ"ו ממלכי' הלכה ט' והביאו גם סמ"ג דה"פ דקרא דמיירי מאילן מאכל שהזקין ואינו נושא עוד פירות הרבה ונעשה כעין סרק ועל זה קאמר עץ מאכל אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא מכאן ואילך כי כבר הזקין אותו תכרות וכ' במעין חכמה דרמב"ם לטעמי' דס"ל ספ"י מכלאי' כל ספיקא דאוריי' לקולא וא"כ מ"ט החמיר קרא דבעי' אשר תדע הא בכל האיסו' ספיקא נמי שרי אע"כ מיירי דכבר אתחזק איסור קציצה בזה האילן שהרי היה עץ מאכל ולא פקע מיניה חזקת איסורא עד אשר תדע בברור כי נזדקן ולא עץ מאכל הוא ודפח"ח: -

748

749והנה לפ"ז גם על הרמב"ם תיקשי כיון דמיירי מאתחזק איסור פשיטא דספיקא לחומרא דהרי מביאים אשם תלוי וא"כ מ"ש הכא דפרט קרא אשר תדע טפי מכל התורה כולה באופן דק' זו תיקשי לכל השיטות לבר מלשיטת רש"י דאצטרכינן אשר תדע כנ"ל:

749

750והנלע"ד דהכא צריך אזהרה טפי להזהר מספיקא משום דלא אסרה תורה אלא כריתה דרך השחתה וא"כ מי שחושב לפי אומדנא דילי' שזה הדקל לא טעין קבא או שקורותיו מעולי' בדמים וקוצצו אע"ג דאין הדבר ברור ואולי טועה בדמיונו מ"מ הקציצה איננה דרך השחתה כי היה סבור להרוויח בקציצה וה"א דאין זה ספק איסור אלא ודאי היתר קמ"ל קרא דאיכא קפידא אשר תדע ולא זולת בשום אופן ומ"מ נ"ל אע"ג דלרש"י לא אייתר קרא להכי מ"מ כיון דבלאו איסור דאוריי' איכא נמי סכנתא כמבואר ב"ב כ"ז ע"א דשכיב שיכבת ומבואר בט"ז הנ"ל א"כ חמירא סכנתא דאפי' בכה"ג אסור באופן דלדינא אין מחלוקת בין רש"י להפוסקים הנ"ל:

750

751ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בשאילת יעב"ץ סי' ע"ו הנ"ל אש"ס ב"ב כ"ז הנ"ל כיון דמייתי מדרב דאיסורא דאוריי' למיקציי' מאי מייתי תו מעובדא דשיכבת ועוד אשיכבת גופי' קשי' איך עביד איסורא וקץ תאינה בלא זימנא והנה בחי' רמב"ן הקשה איך אמר לרב יוסף אנא לא קאיצנא וכי משנת חסידים הוא זה שמזיק חברו ולא בעי למיקציי' וכ' בשם י"א דהא דאמר ר"י זיל קוץ לא מדינא קאמר אלא מלפנים משורת הדין והשיב כיון דאיכא אי' וסכנתא לא בעינא למיעבד מדת חסידות ואמנם רמב"ן לא הוה ניחא לי' בהאי שינוי' ותי' באופן אחר דר' יוסף חידש דאין לחלק בין אילן לגפן והיה נוגע בדבר ות"ח שאמר שמועה בשעת מעשה והוא נוגע בדבר אין צריכים לקבל ממנו והוא מש"ס יבמות ע"ז ע"א ועתוס' שם ד"ה אם וכו' ומשו"ה לא שמע לו ואמר לא איקוץ ונ"ל דמ"מ צריכים לדברי הי"מ הנ"ל דנהי דשפיר קאמר רמב"ן כיון שאמרה ר' יוסף בשעת מעשה אין צריכים לשמוע מ"מ מדת חסידות היה לשמוע לו כי אולי וקרוב לודאי דאמת קאמר ר' יוסף ועל זה לא סגי' בראי' מרב דאמר דיקלא דטעין קבא אסור למיקצי' דהא הוא לא יעשנו דרך השחתה דמידי ספיקא לא נפקא דלמא דינו של ר' יוסף אמת והוא צריך למיקצי' מדינא ואיננו השחתה לכן מייתי משכבת ברי' דודאי לא קץ דרך השחתה ח"ו רק טעה בדמיונו כי הוא סבר שכבר הגיע זמנו לקוץ ובאמת לא היה זמנו ונסתכן ומת כי חמירי סכנתא א"כ אנא נמי לא קאיצנא כנלע"ד פי' ההלכה:

751

752ומעתה כל דלא ברי שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציי' וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה כנ"ל אך אי איכא רווחא אפי' רק בצריך למקומו לבנות בתים בזמנינו ובמדינתינו דודאי עדיפא דיקלא בלי ספק שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשיהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם כנלע"ד וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות-הכ"ד החותם בברכה - פ"ב יום ב' ט"ז כסליו תקפ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ: -

752

753שובע שמחות ישיגו לי"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדול המופלא מו"ה דוד נ"י אבד"קק ק"ב יע"א:

753

754ע"ד בהמה מסוכנת ואין שוחט מצוי אי מותר למוסרו לנכרים לנוחרו אין הדבר צריך לפנים מכל הטעמים שכ' פר"מ ומעשים בכל יום בגדולה מזו באוזות הפטומות שכשיגיעו לסכנה היהודים תוחבים סכין בצוואריהם להציל מהפסד ואין פוצה פה ומצפצף והא דידן עדיפא דעושה ע"י שליחות גוי ואמירה לנכרי שבות בשארי איסורים הוא איבעי' דלא אפשטא לכמה פוסקים וא"כ בדרבנן יש להקל ואי משום גורם טריפות לבהמה טהורה שאוסר רש"י ורמב"ם פי"ד מאבל הלכה כ"ה וכ"מ כ' שם הטעם משום בל תשחית וליתא מ"מ להמית ממש לית דין כמוכח בע"ז י"ג ע"ב דפריך ולשוי' גיסטרא ובדשוי' טריפה נמי לא אמרה אלא ע"ד עיקור דהיינו שיעשנו טריפה ותלך ותתנונה בחיי' עד שתמות אבל לשוי' טריפה סמוך למיתה ממש דמיתה אריכתא היא בהא לא אוסר אדם והיינו הא דרבי פ' כ"ה שאמר לו זיל טרוף ושחוט מיד ויעיי' חולין ז' ע"ב גבי פרדות לבנות יותר מזה אין אתי מרוב טרדות ואחתום בכל חותמי ברכות הכ"ד או"נ: - פ"ב יום ד' תענית אסתר תקע"ו לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

754

755העתק השאלה מטריעסט.

755

756אבל שאלה אחרת קטנה יש לי לשאול מאת אדוני הגאון וזאת נחוץ לי מאוד כי נשאלתי על זאת מהרבה סוחרים בכאן ואמרתי להם האמנם יש דבר מה בידי להגיד להם אבל ידעתי מיעוט ערכי והדיבור הקשה יביאון אל משה וזאת היא יש בכאן מ"ומ גדול בין הנכרים בדגים טמאים שנקראים ביזאַשי ובאשכנז אאלפיש והמה באים מאיטלי' מלוחים בחביות ודאי מדינא אסור לישראל לסחור בהם או משום שמא יאכל או משום הרואה ונשאלתי להיות שיש להם שותפות עם א' ערל במדינת מצרים והוא כתב להם שיש להרויח הרבה בזאת שמה וישלחם לו והישראל בכאן אין עושה כ"א זאת הוא הולך לבית הנכרי המוכר אשר לו הרבה מחביו' דגים הנ"ל ואמר לו תמסור להספינה כך וכך סכום חביות דגים ואח"כ משלם הישראל אבל הישראל אינו מקבלם לביתו או לחנותו כ"א מבית אוצר נכרי מוסרים אותם הנכרים אל הספינה והולך למצרים לשותף הגוי והוא מוכרם בריוח והנה לענ"ד אין בזה משום שמא יאכל וגם מהרואים כי מי יראה אם גם הלוקח ישראל בעצמו אין רואה אלא אמירה בעלמא לנכרי המוכר למוסרם להספינה ולהיות הדבר נחוץ מאוד לידע הנני בבקשה פרושה ושטוחה להשיב לי מיד וכו' הקטן יהודה בראנדעבורג: -

756

757רב שלומים לידיד נפשי ה"ה הרבני המופלג והמופלא בתורה ויראת ה' כש"ת מהו' יהודה נ"י:

757

758נעימות ימינו הגיעני לנכון שאלת חכם חצי תשובה ולהיות דברי מעלתו נחוצים בענין לא אוכל להאריך כראוי ואען ואומר כי לכאורה חזרתי על כל צדדי קולא ולא מצאתי להתיר בהדי' אם לא כאשר אומר אי"ה בסוף דברינו ואמנם כי מוסכם מרובי גדולי אחרוני' כי איסור סחורה בדברים האסורים מן התורה ולא הי' להם שעת הכושר עיי' חו"י סי' קמ"ב איסורא דאורייתא הוא כפשטות סוגי' דפ' כל שעה ויעיין ר"סי קי"ז בכנ"הג בהגה' הטור ותשו' ת"ח ח"ג ושי למורא סי' י"ז ויעיין משנה למלך ספ"ח ממ"א ודלא כגליון תוס' שבת"הד סי' ר' אלא שכ' האחרונים דמסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא לאסור אלא במכוון פרקמטי' שלו והתירו בנזדמנו לו ומדתלי כתוב בלשון לא יאכל מזה הוציאו חז"ל דהקפידא בדברים העומדים לאכילה אבל בדברים שאינם עומדים לאכילה אלא למלאכה ולמשוח עורות וכדומה מותר כמ"ש ירושלמי שבתוס' וכ"כ תשו' חו"י סי' קמ"ב ולא הוציא הרמב"ם מן הכלל אלא חלב דכתי' יעשה לכל מלאכה ולכאורה צ"ע בפסחים כ"ג פלוגתא רי"הג ור"ע בדרשא דהך קרא יעשה לכל מלאכה וע"ש היטב ולר"ע י"ל דלפי מאי דס"ל כשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה ואה"נ איצטרך גופא דקרא יעשה למלאכה להתיר סחורה בחלב כמ"ש רמב"ם ופרקמטי' איקרי מלאכה כמו והאיש במעון ומלאכתו בכרמל וכמ"ש רמב"ן ויקהל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה ואייתר כל לטהרתו וס"ל לרמב"ם דלא צריך לטהרה תרי קראי לחולין ולקודש וכמו שהקשה פני יהושע באמת היכן מצינו לחלק לטהרה בין הדיוט לגבוה וגמ' לישנא בעלמא נקט שיכול למלאכת הדיוט יהי' טהור ר"ל שיהי' ראוי' למלאכת הדיוט שאין קפידא בטהרה אבל לא לגבוה רוצה לומר לעושי חוליהן בטהרה קמ"ל כל ולעולם גופי' דקרא אתי להתיר סחורה דחלב אפי' במכוון מלאכתו לכך אמנם לרי"הג דס"ל חלבה וגידה לא הותרה ואיצטריך גופי' דקרא להתיר חלב להנאת גבוה א"כ קשה מנ"ל דכל מתיר הנאת הדיוט דלמא להתיר סחורה לגבוה אבל להדיוט אסור אפי' בהנאה וי"ל בדוחק דלא שייך פרקמטי' לגבוה דאין משתכרי' בשל הקדש והוא פלוגתא דתנאי במס' שקלים ויותר נ"ל דכ"כ לעיל דכ' חו"י מדכתיב לא יאכל ש"מ במידי דקיימי לאכילה מיירי קרא. ומשום דלמא אתי' למיכל מיני' והקשה בדילי אינשי מיני' וגם זה דחוק דכבר כ' חו"י הנ"ל דאין לנו לסמוך על הטעם להקל ולהתיר נהי דאה"נ דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיים לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דלמא אתא למיכל מיני' ונתיר היכי דלא אתי למיכל מיני' וכן נוטה דעת הרמ"ע בתשו' סי' למ"ד שאוסר לישראל השוכר שדה מנכרי ומסרה לאריס נכרי ומגדל עליו דברים טמאים לטובת המשכיר שאוסר לישראל השוכר להרויח בזה ואף על גב שאינו בביתו וברשותו ולא אתי למיכל מיניה כלל ומכל מקום גזירת הכתוב הוא כל דבר העומד לאכילה אסור להשתכר בו אפילו לא יבוא למיכל מיניה ומכל מקום נ"ל אהני לן הטעם להחמיר אפילו אין הישראל קונה לעצמו כלל רק משכיר עצמו לגוי להרויח בסחורת דברים האסורים לטובת הגוי והישראל אינו מרוויח בו כלל כי אינו שלו רק בא בשכרו מ"מ אסור משום דלמא אתי למיכל מיני' ולזה אהני הטעם להחמיר אבל לא להקל וא"כ תיהדר הקו' לדוכתא הא איצטריך קרא כל להתיר פרקמטי' לגבוה ומנ"ל להתיר הנאה להדיוט ולכאורה י"ל דמסתבר יותר להתיר הנאת חלב להדיוט שיהי' כמו הנבלה גופי' דשרי' בהנאה ונהי דלא אמרי' כשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה מ"מ כשמצינו שום ייתור בקרא נוקמי להיתר הנאה דחלב הדיוט מלאוקמי' אהיתר פרקמטי' דהקדש כנלע"ד ויעיין מה שכתב דגול מרבבה בי"ד סימן קי"ז ולפ"ז לר' יוסי הגלילי אין לנו היתר פרקמטי' בחלב אלא אנן קיימא לן כר"ע: -

758

759היוצא מזה לנידון שלפנינו לכאורה אף על פי שהיהודים אין רואים ולא נוגעים בהדגים טמאים כלל ולא אתו למיכל מינייהו מ"מ אסור להרויח וכנידון הרמ"ע סי' למ"ד הנ"ל ולא ידעתי שום היתר דאם יקנו היהודים הדגים על שמם באופן שיהי' נקנו להם עצמם אפי' לא יגעו בהם ולא יבואו לאכול מהם אך נ"ל בנדון שלפנינו אם הוא הפ"מ יש להמציא היתר דהא אין הישראל מושך החביות כלל לרשותו רק נותן מעות להסוחר המוכר למסור לו כך וכך חביות להספן להוליכם למצרים ע"ש אותן הסוחרים הנכרים דלשם והנה לרוב הפוסקים קיי"ל כר"י דלישראל בכסף ולנכרי במשיכה נמצא ישראל מנכרי לא קנה בכסף ואפי' את"ל קנה בכסף היינו אם הי' מראה לו חביות אלו דוקא והוא נותן לו מעות ודוקא על אלו החביות ואם נפסדו נפסדו ללוקח ואין לו רשות למוכר להחליפם באחרי' ולאכול אלו אז מעות קונה אבל לפי דמשמע מהשאלה המה נותנים מעות להסוחר שיש לו מסחר בדגים אלו שימכר להם כך וכך חביות סתם ויש לו כמה וכמה חביו' ואפי' יפסדו כל סחורה שלו צריך הוא ליתן להם כך חביות שלהם ואפי' לכתחלה יכול למכור כל החביות שבחנותו עתה וליתן להם אחרים ליום הנועד וכל כי האי גונא אין כסף קונה וכמ"ש תוס' ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה האי קרוב לשכר וכו' ומ"מ לא קשה וכו' ע"ש נמצא ע"י נתינת המעות לא קנה הישראל. ושוב עיינתי בלשון השאלה דמשמע אפי' נתינת מעות אין כאן עד לאחר זמן ומה טוב שלא יהי' בדעת הישראל כלל להיות לו שום קנין בעצמות הדגים אלא שלוחו של הסוחר שבמצרי' ויהיו כל הדגים שלו ומה טוב אם יודיע כן להמוכר שהוא קונה עבור נכרים במצרים אע"ג דאפי' לא הודיע מכל מקום נקנה לבעל המעות שהוא הסוחר שבמצרים שנקרא בעל המעות שהישראל מלוה לו המעות לקנות עבורו וממילא אי הכסף קונה הרי הוא נקנה להסוחר שבמצרים לא לישראל השליח אפי' לא ידע מזה המוכר דלא קיי"ל כחוכא דבני מערבא ב"ק ק"ב וכמ"ש הר"אש והפוסקים שם מ"מ מהיות טוב להודיע כן להמוכר שקונה עבור סוחר נכרי שבמצרים ואע"ג שלבסוף נוטל חלקו מהריוח משותף נכרי שלו אין בכך כלום דשכר שליחתו הוא נוטל כאריס היורד למחצה שכר ושליש ואף אי מקבל אחריו' יוקרא וכדומה מ"מ כיון שלא קונה הסחורה ה"ל כמקבל אחריו' סחורה של נכרי בביתו של נכרי וכעין שכתבו גבי חמץ עיין א"ח סימן ת"מ גבי מקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי והשתא כיון שאין הישראלים אלא שלוחו וסרסורו של נכרי וגם אין משהה בביתו ולא נוגע בהם כלל ואפי' רואה אינו וא"כ מותר ממ"נ אי טעמא משום דלמא אתי למיכל מיני' או למחשדנהו הכא לא שייך זה ואי גז"ה הוא שלא לעשות פרקמטי' הכא אינו שלו ולא קנה מידי כנלע"ד אם האמת כמו שכתבתי שאין האחריו' על הקונה הישראל מטעם המוכר עד שיביאנו לתוך הספינות נמצא שלא קנה הישראל החביו' ההנה בכספו וכמ"ש לעיל רק האחריות הוא מטעם השותפי' עם משותפו לזה ה"ל מקבל אחריות דגים של גוי בביתו וספינת הגוי אבל אם קנאה הישראל מיד מהגוי בכסף קנין גמור ואחריותו עליו ומכ"ש אם קנאו בת"כ כדרך הסוחרים דקיי"ל סטומתא קונה נמצא קנה הישראל וליכא למסמך אלא אהך סברא לחוד שבדעתו לקנות בשליחותו של פלוני על זה לחוד לא סמכתי להתיר אך בהצטרף כל הנ"ל למטונא שיבא מכשורי' ואחתום בכל חותמי ברכות הכ"ד א"נ: -

759

760להרב הנ"ל

760

761שוכ"ט מגבהי מרומי' לה"ה הרבני המופלג ומופלא בתורה ויראת ה' כמהו' מאיר נ"י ראנדיגער דיין ומ"ץ בק"ק טריעסט:

761

762נעימות ימינו קבלתי בזו רגע וחשתי ולא התמהמהתי להשיב יען כי כבר נשאלה שאלה זו לפנינו מהרבני מהו' יודא בראנדיבורג משמה בשינוי קצת והשבתי כבר שבוע זו ונלאתי לכפול הדברים בעצמותן ובהווייתן מ"מ לא אשיב ריקם פני פר"מ כבוד תורתו מ"ש מעלתו דלהרמב"ם איסור פרקמטיא בדברים האסורים לאו דאוריי' אגב שיטפי' כ"כ ועיין רמב"ם ספ"ח ממ"א ומשנה למלך שם וכמעט כל הראשונים והאחרונים החליטוהו לאיסור דאוריי' זולת תה"ד סי' ר' בשם גליון תוס' גם מ"ש בס' תשו' נ"ש ס"סי ע' להתיר ע"י שליח נכרי ומייתי ראי' משבת בש"ע א"ח ס"סי רמ"ה במ"כ לא דק בזה התם מיירי שאינו מכוון מלאכתו בשבת דוקא וישראל מקבל הריוח של שבת בהבלעת שאר הימים אבל לכוון מלאכתו ושולח גוי לעסוק עבורו בדברים אסורי' לבד ישתקע הדבר ולא יאמר שהרי אמירה לנכרי שבות בכל איסורים ויעיין כ"מ פ"א מכלאים הלכה ב' אלא שיש ללמוד זכות על הרב נ"ש שלא הזמין תקלה ע"י צדיק כי מלבד דעכ"פ איכא תה"ד הנ"ל דמשוי' לי' איסורא דרבנן עוד הסביר בתשו' חו"י סי' קמ"ב דקרא לא מיירי אלא מאיסורא שלא הי' להם שעת הכושר אבל נבלות וטרפות שהי' להם שעת הכושר אינם נלמדים מהך קרא ואיסורן מדרבנן וא"כ י"ל אמירה לנכרי דרבנן הוה שבות דשבות וניצל אותו צדיק מאותו מכשול מ"מ אנן לא נסמוך על כזה ועל כיוצא בזה:

762

763והנה אחר שהחלטנו שהוא אי' דאוריי' מ"מ כ"ע מודים שאיננו אלא בפרקמטיא העומד לאכילה וכ' בחו"י הנ"ל דזה יצא לנו מדכתיב בקרא דטמאים יהי' לכם כתיב לא יאכל משמע דוקא בדברים העומדים לאכילה ומזה שפטו דטעמיה דקרא משום דלמא אתי למיכל מיני' ומ"מ כ' שם בתשובה הנ"ל דאין לנו למידרש טעמא דקרא להקל עי"ז היכא שאין הישראל נושא ונושא אלא ע"י שליח וסרסור גוי והוא אינו נוגע בו כלל ולא אתי למיכל מיני' מ"מ אין להתיר דלמא אין זה טעמא דקרא אלא גז"ה הוא דכל דבר איסור העומד לאכילה לא יסחור בו ואפי' ע"י שליח אסור וכן מורה דעת רבינו מ"ע מפאנו בתשו' סימן ל' דאוסר לשוכר ישראל מגוי שדות למוסרם לאריס גוי והאריס מגדל עליהם דברים טמאים לטובת המשכיר הנכרי ומ"מ אוסר לשוכר יע"ש וע"כ כנ"ל ואמנם נ"ל נפקותא בטעמי' דקרא להחמיר שלא יעשה הישראל שלוחו של גוי לשאת ולתת בשליחותו וישראל אינו נהנה ממנו מכל מקום אסור דלמא אתי למיכל מיני': -

763

764מ"מ נ"ל בנידון שלפנינו דאיכא הפסד ריוח הרבה כמבואר מתוך שאלתו דמכ"ת ע"כ אמרתי כבר עם הספר בתשובתי הקודמת להרבני מהו' יודא הנ"ל דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא שישראל אינו אלא שלוחו של גוי הקונה וסרסור שלו או ערב שלו אצל המוכר ואין שום אחריות הקנין עליו רק שמצוה לגוי המוכר כך וכך חביות תגלגל לתוך ספינה של זה הספן והישראל אינו נוגע ולא רוא' ולא עוסק עם הדגים ההמה נמצא אין כאן איסור משום דלמא אתי למיכל שהרי אין לו עסק עמהם כלל וגם משום עושה סחורה ליכא דהא אינו קונה הדגים כלל רק נעשה שליח וסרסור לנכרי א' באופן זה אני מסכים להתיר לענ"ד ואין להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד הטרוד מאוד: - משה"ק סופר מפפ"ד:

764

765יקרתו הגיעני היום שעבר יום ש"ק והנני חוזר על דברות הראשונות שממש רוב הפוסקים ככולם מסכימים שאיסור סחורה בדברים האסורים הוא אי' דאוריי' ודלא כתה"ד סימן ר' ויעיין בס' כנה"ג לי"ד ר"סי קי"ז ובתשובת שי למורא ובתשו' תורת חיים ח"ג וכבר רמזתי לו תשו' מ"ע מפאנו סי' למ"ד ותשו' חו"י קמ"ב והמ"ל ספ"ח ממ"א מוכיח במישור דעת הרמב"ם כן מדמייתי היתרא לסחורת חלב מקרא דיעשה לכל מלאכה ומה שקשה על זה מש"ס פסחים פלוגתא רי"הג ור"ע בפסוק יעשה לכל מלאכה וכן הקשה בדגול מרבבה ובנב"י ישבתי היטב במכתבי להרבני מהו' יודא בדאנדיבורג שם ימחול כבודו הרמה לעיין באגרת ההוא כי נצדך לעניננו ובחידושי למס' פסחים כתבתי דאין למדין מן הכללו' שכייל הרמב"ם דאסור לעשות סחור' חוץ מחלב דה"ה דם ואמ"הח מותר לעשות בו סחורה דהרי היתר הנאה דדם נפקא לן מעל הארץ תשפכנו כמים אתקיש למים והיתרא דאמ"הח דאיתקש לדם יע"ש וא"כ הרי הוא כמים לכל מילי גם להיתר סחורה ואין היקש למחצה ורחמנא שרי' וממילא אזדא לי' קו' תי"ט אש"ס דבכורות דאמר אעשרה חריצין דלמא לסחורה ולק"מ דהלא כל הס"ד למיסר חלב הוא משום דם נעכר או משו' אמ"הח ותרוויי' מותרים בסחורה אבל שארי איסורי דאוריי' אסורים גם מן התורה בסחורה ומה שנתקשה מעלתו אש"ס דבכורו' איך אפשר לסחורה הא חריצי חלב לא חזי' למלאכה אלא לאכילה ואמ"הח אסור גם לב"נ באכילה לק"מ דאפי' בישראל נמי לא הוה אסור שום ציר היוצא ממאכלות אסורות אי לאו דכתי' הטמאי' לאסור צירן ורוטבן ובדגים דלא אייתר הטמאים ס"ל לתוס' בחד שנוי' דמותר מ"הת ותחלת סוגי' דבכורו' כן הוא דמקשה למ"ל את הגמל לרבות חלב בהמה טמאה ת"ל מדכתי' הטמאים לאסור צירן וחלב נמי צירן הוא ומשני ס"ד הואיל וחידוש הוא דהרי חלב טהורה נמי ציר דאמ"הח הוא והי' לנו לאסור כמו ציר טריפה פרק כל הבשר (חולין קי"ב ע"ב) ויעיין תוס' שם ועיין ק"ב ע"ב מבואר דטרפה ובשר מ"הח או אמ"הח מחד קרא נפקא וכי היכי דפשיטא מהטמאים לאסור ציר טרפה מן התורה ה"ה ציר אמ"הח ובשר מ"הח וא"כ הי' לנו לאסור חלב טהורה מטעם ציר ואפ"ה שרי' רחמנא ה"א אפי' דטמאה נמי קמ"ל את הגמל זהו פי' כוונת סוגי' והשתא תינח בישראל דכתי' הטמאים אסור ציר אמ"הח אבל בב"נ אין ספק דציר אמ"הח מותר תדע שהרי דם מן החי לב"נ פליגי ר"ח בן גמליאל ורבנן רח"בג מפיק איסורי' מדמו לא תאכל פרק ד' מיתות ורש"י בחומש פי' כן והשיג עליו רמ"בן שאין הלכה כן וקשה ת"ל דהוה עכ"פ ציר מאמ"הח ובשר מ"הח אע"כ ציר מותר לב"נ וא"כ שייך שפיר סחורה בחריצים הנעשים מחלב דאמ"הח לב"נ ולעולם שארי מאכלות אסורות אסור בסחורה מן התורה וק' תי"ט לק"מ וק' מעלתו לק"מ ואמנם כבר הזכרתי דהגאון בחו"י המציא לנו קולא עכ"פ באיסורים שהיו להם שעת הכושר איסורא דדהו דרבנן אבל מ"הת לא נוכל לאסור אלא דומי' דשרצים דכתי' בהו יהי' וילפי' מיני' כל דדמי שלא הי' להם שעת הכשר וסברא נכונה היא ויש להביא ראי' מהרמ"בם ספ"ה דשלוחי' ושותפים שכתב וכבר ביארנו במקומו שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית וכו' ר"ל בפ"ו משביעית ביאר דין שביעית ובפ"ה מבכורי' דין סחורה בבכור ובפי"ב מתרומו' דין תרומה ובספ"ח ממ"א ביאר נבלות וטרפות ושקצים ורמשים כי שם מקומם והנה פשוט דאיסור סחורה בבכור ותרומה איננו מן התורה אלא משום תקלה או בזיון קדשים ומדכייל עמהם נבלות וטרפות והפסיק בתרומה בין נבלות וטרפות ובין שקצים ורמשי' ש"מ הני נבלות וטרפות נמי דרבנן נינהו משום תקלה דלמא אתי למיכל מיניהו אבל לא מ"הת שהרי הי' להם שעת הכושר משא"כ שקצים ורמשי' ומוכח כח"וי הנ"ל ולפ"ז רמ"בם ספ"ח ממאכלות אסורות אף על גב דכייל התם נבלות וטרפות ושקצים ורמשים ניהו דאיסור סחורה בהם שוה מכל מקום אלו אסורים מדרבנן בסחורה ואלו מן התורה: -

765

766ומ"ש מעלתו מ"ש דספ"ה דשלוחי' ושותפי' לא קניס להשותף שעשה סחורה באיסורי' ובפ"ו הי"ג דשמיטי' ויובל קניס לחמרי' ומזה שפט דסחורה דשביעי' דאוריי' קנסי' וסחורה דשארי איסורים לאו דאוריי' לא קנסינן הנה סברתו היא פלוגתת ר"מ ור"י גיטין נ"ג ע"ב ויע"ש פרש"י ד"ה מטמא ומדמע וכו' וד"ה ור' יהודה באי' דאוריי' וכו' יע"ש אמנם שם בדף נ"ד ע"א מבואר דעכ"פ שביעי' קיל להו לאינשי וקנסינין טפי חוץ באתרי' דר"י יע"ש וא"כ אי איכא לחלק י"ל סחורה דאוריי' אלא שביעי' קיל לאינשי קנסי' החמרי' וסחורת שארי איסורי' חמור להו לא קנסינן אבל מה אעשה והרמ"בם כתב בפירוש בפ"ה משלוחי' ושותפי' הנ"ל פירות ש"מ שלא קנסו הסוחר בפירות וקנסו החמרי' וע"כ קנסא מקנסא לא ילפי' וראו חז"ל שזהו שכיחא טפי שיהי' פועל וחמור ממה שיסחור בפירות: -

766

767ומה שהקשה עוד שהי' לנו לאסור לעשות שותפות עם הגוי משום שמא ישתכר באיסורי' אא"כ התנה עמו בתחלה כמו בנשתתף עם הגוי העושה מלאכה בשבת אע"כ שבת עיקרו דאוריי' וסחורה דאיסורי' דרבנן ז"א קושי' שבת קביעא וקיימא וא"א בלא שבת ע"כ צריך להתנות משא"כ סחורה אפשר שלא יקנה דברים האסורי' ע"כ משתתף עמו סתם ואם שוב שוכרו הגוי בדברי' אסורי' הוה לגבי ישראל כנזדמנה לו ומ"ש עוד מה שהתירה התורה בפירוש לא רצו חז"ל לאסור ולא ידע מקומו איה הנה כן כ' ט"ז בא"ח ס"סי תק"פח ושנאו בי"ד סי' קי"ז ושלישי בח"מ סי' ב' וכבר קדמו התוס' מס' ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור וכו' ולפי' ר"ת ע"ש ומה שהקשו ע"ז במס' ב"מ ע' ע"ב מבואר דאסור להלות לנכרי בריבית אף על גב דקרא כתיב לנכרי תשיך יש לומר דהתורה אמרה אם נלוה לנכרי לא נלוה בלי ריבית אבל חכמים למרו לא נלוה לו כלל ואין הכי נמי אי עבר והלוה מותר ליקח ממנו ריבית שהתורה אמרה תשיך אבל לא נלוה לו כלל ותי' זה כ' בשל"ה דף רס"ו ויש להשיב מקרא והלוית גוים רבים אבל לפענ"ד בלא"ה לק"מ שהרי לא אסרו לגמרי אלא למי דאיכא למיחש שילמוד ממעשיו והתירו לת"ח ולא מיעקר קרא לגמרי מ"מ בהא סלקינן שהוא אי' דאוריי' ואין לנו להקל לכוון במלאכתו ולא להיות קאמיסאנד בדברי' האסורי' אם לא ע"י סרסור נכרי והאיסור לא יבוא כלל לגבול ישראל ולא ישהה אצלו ואיננו אלא כמראה מקום וכמ"ש במכתבי למהו' יודא ג"כ בביאור יותר יע"ש: -

767

768מ"ש דלמא סנפיר וקשקשת בעי' להתיר הגדל אח"כ ומ"ש ר"ן מדכתי' אין לו עיין עליו כתב מעלתו דרשא גמורה ולא מקובלת וע"כ ליכא ס' מבחוץ דא"כ לא הוה מהדר הר"ן אדרשא וא"כ דלמא להכי כתיב סנפיר וקשקשת להתיר אם יש לו סנפיר ועתיד לגדל קשקשת ועוד כ' דבודאי אין סברת חוץ להתיר העתיד לגדל אח"כ שהרי אפרוח שלא נתפתחו עיניו אסור לראב"י עד שיתפתחו עיניו והכי נמי דלמא אסור עד שיגדלו אלו דבריו: -

768

769הנה הדמיון לאפרוח אינו עולה יפה [כמו שמבואר לעיל סי' ס"ח] ומה דמייתי הר"ן דרשא דקרא כמה פעמים אמרי' אב"א קרא אב"א סברא ודרשת הר"ן פשוטה מבוארת ודלא כמ"ש מעלתו דאיננה דרשת חכמים מקובלת דליתא הרי מורידין בן הבן לנחלה במקום בת מפסוק ובן אין לו עיין עליו ומתירים יבמה לשוק במקום בת ובן הבן מדכתיב ובן אין לו ומאכילי' תרומה מפסוק וזרע אין לה ועיין רפ"ק דקדושין וא"כ אין לו עיין עליו דרשא גמורה ואלימתא היא ומ"ש מעלתו דנימא סנפיר קאי להכי לא הבנתי זה מ"מנ אי אנו מכירים הדג הזה שעתיד לגדל קשקשיו א"כ דל סנפיריו מהכא אפי' נחתכו הלא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואי אין אנו מכירי' הדג הזה רק על ידי סנפיר נאמר שעתידים קשקשיו לגדל זה א"א דהרי יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת אע"כ א"א אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ואחתום בברכה א"נ לעבדי ה': פ"ב כ"ח שבט קפו"ל משה"ק סופר מפפ"דמ.

769

770שלום וכל טוב לתלמידי הותיק הב"ח המופלא מלא עתיק כ"ה זלמן שי':

770

771נעימות ימינך הגיעני והנאני שזכית לבוא לבית ירא ה' מרבי' יהיה מכירך ברוך ואתה תצליח ותשכיל במלאכתך מלאכת שמים ותלמידך ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם אמן. נידון מה שנוהגים שמה אפילו הכשרים בישראל שנזהרים מחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואה מ"מ פשוט להם והיתר גמור לאכול פת שנילש עם חלב הנ"ל ולוקחים מנחתום גוי להדי' ואם אין לזה שום היתר שאלת אם יש לצרפם לזימון הואיל ואוכלים דבר אי' דרבנן שוב דנת על עיקר הדין אי חלב נאסרה במנין אפילו במקום וזמן שאין בהמה טמאה הראוי' לחלוב מצוי ביניהם כבזמן ומקומות אלו שהבהמות הטמאים המצויים גם הגוים ממאסים חלבם: -

771

772הנה בש"ד כ' ומביאו פר"ח סי' קי"ד וז"ל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אין בהמה בדיר אסורה דלא ליפוק חורבא מיניה ופורץ גדר ישכנו נחש כך פסק רש"י ז"ל עכ"ל ולא הראה מקום איה מקומו ברש"י אולי בתשובה אך נ"ל מבואר כן במס' ע"ז ל"ה ע"א בטעם איסור הגבינה א"ר חנינא משום דא"א לה בלא צחצוחי חלב עפירש"י ומה שהקשו התוס' הא הגוי לא יהיה שוטה לערב חלב טמא שאינו עומד בשרוצה לגבן והמעיי' בלשון רש"י יבין דבר לאישורו דס"ל לרש"י דחלב גזירה קדמוניות היתה קודם שאסרו גבינה ואז אסרו החלב שאין ישראל רואהו אע"ג דתחלת גזירתו הי' משום חשש עירב דבר טמא מ"מ כיון שגזרו ואסרו במנין סתם אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה או יכול לראות אפי' ליכא חשש דבר טמא כגון החולב לגבן מ"מ החלב אסורה אמנם כשנשתנה מצורתה ונעשית חמאה או גבינה לא גזרו וחזרה להתיר וכ"כ ס' זו כ"מ נמצא באותו הדור הי' החלב אסור אפי' חולב לגבן כך נאסר במנין והגבינה הנעשה מזה הי' מותר כיון שנשתנה והנה החלב הלז כל זמן שלא נשתנית היא איסור גמור ככל האי' ואוסרת תנור ופת והכלים שוב בדור אחר נמנו לאסור הגבינה הנעשית ממנה משום נהי דאותו חלב שיקפה ונשתני' הותר' מ"מ אותו צחצוחי' שנשארו ביני אטפי לא נשתנו אעפ"י שהוא חלב טהור בודאי מ"מ כל זמן שהחלב בעין ולא נשתנה היא אסור משום גזירה קדמוניות דחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו כל עין רואה יבין שזה דעת רש"י במתק לשונו ולק"מ ק' תוספות ונ"ל דהאומרים דפליגי אר' חנינא וס"ל טעם אחר באיסור גבינה היינו משום דלא ס"ל לחוש לביני אטפי כאשר יבואר אי"ה ותלי' זה בב' לשונות מס' ע"ז ל"ה ע"ב ואי בעית אימא אפי' תימא דקבעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי אבל לישנא קמא לא חייש לביני אטפי אפילו בישראל הקונה חלב מנכרי לגבן מכ"ש נכרי חולב לעצמו לגבן ולא דפליגי לישנא אי הי' גזירה סתומה או לא אלא פליגי בלשון תחלת הגזירה ולכ"ע החלב נאסרה במנין ושוב אסורה בכל מקום ובכל זמן אך פליגי אי תחלת הגזירה גם הי' אחלב שעושי' ממנה גבינה ומשום ביני אטפי או מתחלה לא נחתי להכי ונ"ל עוד המדקדק ויעיי' בלשונותיו של ה"ה ממ"א באיזה מקומן שם יראה ויבין כי בהא לא מספקי' כלל ולא נחלק אדם מעולם דחלב דביני אטפי אותה שלא נשתית אסורה שהרי נאסרה במנין ואוסרת תערובתה ומה לי שערבה בקדרה או בגבינה וחמאה ולא יאכל הגבינה כ"א בהסרת צחצוחי החלב ההיא ובזה לא פליגי אך ר' חנינא ס"ל אסרו הגבינה הנכרית משום צחצוחי חלב גזרו על הגבינה אפי' בהסיר הצחצוחית ע"י בישול ועל זה פליגי אמוראי וס"ל גבינה מבושלת לא נאסרת אלא מטעם ניקור או שומן חזיר או העמדת הקיבה ופסק רמ"בם כוותי' וכן חלב שחלבו נכרי וקנאה ישראל ועשה ממנה גבינות גם ללישנא קמא היה אסור אם לא יסורו האי דקאי ביני אטפי אבל אי בשיל לה שרי ואב"א משום דקאי ביני אטפי אסרי אפי' לגבן ישראל ולא קיי"ל כל"ב ההוא דלביני אטפי לא חיישי' לאיסו' מבושל אבל בלי בשול פשיטא דאסור ואי לא תפרש כן דברי ה"ה אין מובן לדבריו במה שכפל דרמ"בם לית ליה הך דביני אטפי ולא חשש לצחצוחי חלב ושוב כ' וכפל דלרמ"בם לא הותר גבינה וחמאה אלא בבישול ומייתי תוספתא על זה אע"כ כנ"ל: -

772

773ובכסף משנה שם כ' להדיא דחלב הוא דבר הנאסר במנין וכן מורה פשטות המרדכי דמייתי הרב"י ריש הסי' אלא דהדר תבר לגזיזי' וכתב הטעם משום שמא הי' חלב טמא בכלי' מאז משמע אי לא שכיחי חלב טמא בכל השכונה מותר ורישא לאו היינו סיפא: -

773

774ועיין ד"מ אות ב' בסופו מייתי דברי האו"ה אבל אם היה לו חותם א' בחלב די בכך הואיל ורוב מן החלב כשר ואף אם עירב בו דבר טמא אינו אסור רק מדרבנן ולכן די לו בחותם א' עכ"ל ועיי' ש"כ סי' קי"ח סק"ח דמייתי האי טעמא אלא שכ' עוד טעם אחר בשמו כיון דרוב חלב המצוי בינינו הוה חלב טהור אם כן ליכא אלא אי' דרבנן ודגול מרבבה הקשה הא מרא דשמעתא דחמפ"ג הוא רב וס"ל מב"מ לא בטיל ומ"מ סגי ליה בחות' א' ולק"מ די"ל רב מיירי במקום שאין חלב טמא מצוי ואינו אסור רק משום גזירה והאו"ה רצה ליתן טעם דלדידן אפי' במקומות שמצוי חלב טמא מ"מ סגי בחותם אחד משום דקיי"ל מין במינו היא ברובא:

774

775שבתי וראיתי דק' דגול מרבבה בלא"ה יש לישב ולומר רב ס"ל טע"כ לאו דאוריי' וס"ל לענין מ"במ בתר טעמא אזלי' ולא בתר שמא כאביי ודלא כרבא והשתא י"ל נהי כל חלב טמא הוה מ"במ בשמא עם חלב טהור מ"מ בטעמא איכא חלב טמא דשוה בטעמא ואיכא דלא שוה ולפ"ז הוה ס"ס בין לדידן בין לרב לדידן הוה ס"ס שמא לא עירב בו כלל ואת"ל עירב שמא אותה חלב השוה בשמא וטעמא ובטל ברוב וליכא תו אלא אי' דרבנן וסגי בחותם א' ולרב הוה ס"ס בהיפך דלמא לא עירב ואת"ל עירב שמא מאותה חלב דשוה בשמא ולא בטעמא דמ"במ לא הוה דרב אזיל בתר טעמא ומשום טע"כ לאו דאוריי' וסגי בחותם א' כן י"ל מ"מ מבואר מכאן דמשמע דחלב טמא מגזירה נאסרה במנין בלא פלוג וכן יראה בהדיא בלשון רשב"א בת"הא והרמ"א בהגה"ה סי' קט"ו שכ' ואם חלבו גוים מקצת בהמות וכו' ומ"ש עליו ש"כ ס"ק י"ג וכן מ"מש רמ"א עוד שם אוסרת כליס שנתבשלה בהם וכו' ומ"ש ש"כ עליו סקי"ד ע"ש מבואר להדי' דס"ל דנאסרת במנין כיינם ובישולם אך הפר"ח מייתי תשו' רדב"ז דפשיטא לי' דחלב לא נמנו עליו לאוסרה ומשו"ה היכא דליכא דבר טמא מצוי מותרת וכ' פר"ח שעל זה סמך בהיותו באמשטרדם אכל עמה' חלב שחלבו נכרי ר"ל כי במדינתו מקום שיצא משם שמה שכיחי חלב גמלים משא"כ במדינתנו הנה מ"ש באמשטרדם רצונו שנתאכסן אצל ספרדי' פורדגיסין שם והם נוהגים היתר עפ"י רד"בז הנ"ל הנה בגוף הדין כבר כתבתי לעיל דעתי מש"ס ופוסקי' אך לו יהיה שיהיה כדעת הרדב"ז ועכ"פ איכא דעת רש"י בגמ' ותשו' רש"י ועוד פוסקים דס"ל לאסור ורמ"א וכ"מ כ' כוותי' ואנו נוהגים כן א"כ אפי' הלכה כאינך פוסקי' מ"מ כיון דיש דעה להחמיר כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דיעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה ועמג"א סי' קנ"א ססק"ז וקרוב בעיני נדר דאורייתא אף על פי שמכל מקום קיל ככל אי' דרבנן היינו כך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא איסו' דרבנן אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא והיינו אם הלכה כרד"בז להקל ורק אבותינו קבלו עליהם כדעת המחמיר ה"ל נדר דאורייתא אך אם עיקר הדין דלא כרדב"ז אם לא קבלנו עלינו כלום אלא שהאיסו' הוא כך מעיקרא איננו נדר אלא העובר הוא עבריין באיסור דרבנן נמצא חומרא קולו וק"ל: -

775

776ומה שכתבתי שהקבלה הוא נדר דאוריי' אעפ"י שלא אסר עצמו בלשון קונם מ"מ כל שמקבל על עצמו לעשותו דבר מצוה הוה דאוריי' ונפקא מפיך זו צדקה כ"כ ר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו' והמקבל עליו פרישות שלא לעשות כגון נידון שלפנינו שלא לאכול חלב גוי או קבלת תענית נפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה וכבר הארכתי בזה בגליון מג"א סקי"ו ואין כאן מקומו: -

776

777מעתה חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו אסורה עלינו אי דאוריי' אי דרבנן כמבואר לעיל ופורץ גדר ישכנו נחש אך מ"ש מעלתך שאפי' הנזהרים מ"מ נעשה להם כהיתר וכחומה פרוצה לקנות מפלטר פת שנילושה עם חלב שלהם צע"ג מאין נתפשט ההיתר ההוא הלא תערובתה אוסר אפילו הכלים ועיינתי בזה ללמוד זכות אולי ס"ל כשם שכ' כ"מ בדעת הרמ"בם שלא גזרו אלא אחלב בעין ולא על החמאה שכבר נשתנה וס"ל אע"ג דאוסרת תערובתה מ"מ כשנלושה עם קמח ונעשה מצירופם עיסה ונאפת פנים חדשות בא לכאן והוה ליה כנשתנה ויש לזה פנים במס' כריתות ה' ע"א לחם לא אי' בעיני' ועמ"ש בס' מקור חיים סי' תס"ז גבי דבש ודחיתי כל דבריו בגליון מג"א סי' רי"ו סק"ג באריכו' ואפי' לפי טעות הלז מ"מ צריך להיות כעין תורא דאי לאו הכי אסור משום עיסה שנילושה בחלב ועיי' מה שהחמיר בזה בתשובת צמח צדק ורמז עליו מג"א סוף סימן תמ"ז סוף סקמ"ה: -

777

778ואתה בני שמור נפשך ולא תטוש תורת אמך ומכל מקום לצרף בזימון כיון דפר"ח העיד דספרדים אוכלים להדיא אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים ועוד איכא משום איבה וגדול השלום ושלום לך ולתורתך הכ"ד א"נ - פה יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' ט"ו מנחם קצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

778

779שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלא ומופלג בתורה ויראת ה' כמו"ה יוסף ני' אב"ד דק"ק נאדאדוואר יע"א:

779

780גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידון ישראלים החוכרים קצבות מהשררה יר"ה וצריכים למכור לאו"ה בשר חזיר ומפני שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים מן התורה ע"כ שוכרים להם פועל נכרי המקצב כל הבשר הכשר ולו מסרו קצבת החזיר שלו יהיה הקרן והריווח והנה רואים שעי"ז באים לידי הפסד גדול כי אם יבואו נכרים לקנות מכחיש ואומר שאין להם בשר בהמה טהורה כ"א בשר חזיר שהריווח שלו ונמצא בשר בהמה טהורה של ישראל תעובר צורתו ויצא לבית העיפוש וסרחון ע"כ שואלים ומבקשים להמציא להם היתר שיהיה ריווח הטמאים נמי של ישראל ופועל הנכרי לא יהיה אלא משרת ובזה ינצלו מהפסד רב ויען מעלתו כ' שאגב עיין בסוגי' ובהלכה והאריך ואין דרכי אלא להעמיד על האמת לפע"ד ע"כ גם אנכי אעריך לפניו מקור הענין ממקור חוצבו וממילא רווחא שמעתא במה שנוגע לעניננו בעזה"י:

780

781במס' פסחים כ"ג ע"א והרי שרצים וכ' התוס' שם וב"בק פ"ב ע"ב בשם הירושלמי דבמין שסתמו למלאכה לא נאסרה סחורה ותו הקשו למה לי ארור מגדל חזירים תיפוק לי' מדאוריי' אסור וע"כ נחתו לחלק אפי' במין שעומד לאכילה אם אין הסחורה לאכילה כ"א לעשות מלאכה כגון למשוח עורות מותר ומבואר מדבריהם ומן הרא"ש במס' ב"ק שם ומלשון הרשב"א בתשובה סי' ש"א דמדאורייתא אסור אלא טעמי' דקרא משום דילמא אתי למיכל מיני' ע"ש וברשב"א ואמנם בת"הד מייתי בשם גליון תוס' דרק מדרבנן אסור וקרא דיהיה אסמכתא בעלמא הוא ולכאורה נראה כן מהסוגי' דפריך ולחזקי' למה לידכ' רחמנא לא יאכל ומייתי לכם למישרי וכו' ומאי קושי' דהא אצטריך לאיסור סחורה מן התורה וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א אבל לגליון א"ש דהנה המקשן דפריך אי הכי אפי' לכתחילה נמי צריך להבין מאי אי הכי הא בלא"ה קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וע"כ צ"ל בלא"ה נמי ה"א איסור סחורה דרבנן והם התירו בנזדמנו אבל השתא דכתיב להדיא לכם להיתרא כל צרכיכם לא מצי רבנן לאסור מה שהתורה התירה בהדיא כמ"ש ט"ז סי' קי"ז וכבר קדמו כ"מ פ"ג מהל' מלכים ומביאו תוי"ט פ"ט דסנהדרין משנה ב' ועיי' תוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה תשיך וכו' וא"כ שפיר מקשה אי הכי שהוא מבואר היתרא בקרא לכל צרכיכם איך יכולים לאסור ומשני לעולם דרבנן ואין היתרו מבואר בקרא כיון דהדר כתיב יהיה יש לסמוך עליו איסורא אע"ג שאין דרשה גמורה מ"מ לא מיקרי היתר מפורש ומצי רבנן למיסרי' ע"כ כיון דידע בפשיטות דהוא אסמכתא ואי' סחורה דרבנן ע"כ פריך לחזקי' לא יכתב לא יאכל ולא בעי לכם ומוכח כגליון:

781

782אך רוב הפוסקים התוס' ורא"ש ורשב"א הנ"ל ורמ"בם כמ"ש מש"למ ספ"ח ממ"א ס"ל דיהיה דרשה גמורה היא ומדאוריי' אסור וצ"ל בישוב ק' מהרש"ל הנ"ל כמו שתי' מהרש"א אלא שצריך ביאור והיינו דהא מלשון יהיה לא משמע אלא לומר אע"ג שכתבתי היתרא דלכם מ"מ בהויותו ראשונה יהיה וצריך חקירה מה היה הויתו ראשונה הנה לר' אבוה דכל לשון אכילה שבתורה משמע אי' הנאה א"כ הויתו ראשונה הוא אי' הנאה בכל מיני הנאות וכתי' לכם להתיר כל מיני הנאות וע"כ צריכים לפשר ביניהם ונמסר לחכמים לאסור סחורה ולהתיר שארי הנאות אך לחזקי' דס"ל כל אכילה שבתורה אינו אלא אכילה ממש וא"כ אי לא כתיב לא יאכל ולא לכם רק יהיה בהויתו יהיה נמי לא משמע אסור כל הנאות דהרי הויתו ראשונה אינו אלא אי' אכילה ומסתיין דהוין מרבין תוספת אי' קצת והיינו סחור' ולא שארי הנאות וא"כ לא לכתוב לא יאכל ולא ליבעי לכם וא"ש ואולי לזה נתכוון מהרש"א ז"ל אלא שקיצר:

782

783ומ"מ דעת הפוסקים בטעמא דקרא משום דילמא אתי למיכל מיני' ונ"ל ראיה ברורה לזה מש"ס ע"ז ס"ח ע"ב בעלמא סבר רב נט"ל מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיני' ואפ"ה אסרי' רחמנא ופירש"י ובלא אזהרה בדילין אינשי מיני' ולמה לי דאזהר רחמנא ש"מ אפי' נט"ל אסור עכ"ל ואי ס"ד סחורה אסרי רחמנא א"כ איצטריך קרא לאסור סחורה אע"כ סחורה נמי לא אסרה רחמנא אלא משום דילמא אתי למיכל מיני' והכא דבדילי אינשי לא נאסר סחורה כמ"ש בתשוב' רשב"א דבאינן ראוי' עוד לאכילה מותר לעשות בו סחורה ואע"ג דתוס' שם בע"ז פירשו פי' אחר בהא דחידוש הוא עיי"ש מ"מ במתני' סוף מס' מכות אמר"ח בן עקשי' רצה הק"בה לזכות את ישראל א"א לפרש פירוש אחר ע"ש א"כ מוכח כנ"ל וק"ל:

783

784ונ"ל דנפקא לרז"ל הכי מקרא דאוסר סחורה מלא יאכל ופירש"י פסחים כ"א ע"ב לא יהיה בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באותו שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל ומטעם זה נאסר אפי' צביעה והדלקה בכל אי' הנאה כמ"ש תוס' שם כ"ב ע"ב ד"ה לכם וכו' ע"ש וא"כ הכא בשרצים דהדר מפיק קרא היתר הנאה מלכם ולא נשאר רק איסור סחורה מיהיה איך יקוים לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וע"כ ה"ק בהויתו יהיה בדבר שאפשר שיבוא לידי אכילה היינו סחורה דלמא אתי למיכל מיני' גופה ולא לאסור שארי הנאות השוים דבר המביא לידי אכילה וקרוב לזה כוונת תשובת ח"וי ע"ש והגאון ז"ל הכריע שם דגילה רחמנא בשרצים וה"ה לכל איסורים שאין להם שעת הכושר כעין שרצים לאפוקי נבלות וטרפות דלא אתי למינהו אלא מדרבנן אסירי ע"ש ולולי דבריו הייתי אומר בהיפוך גלי רחמנא בשרצים דבדילי' מיני' ואפ"ה אוסר סחורה ק"ו לדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם דאסורים בסחורה מדאוריי':

784

785ובתוס' בסוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתב וכו' מבואר דישראל שנזדמן לו אעפ"י שמותר למוכרו מ"מ ישראל אחר אסור לקנות ממנו למכור לנכרי להרוויח ע"ש אע"ג דודאי כשם שהוא עצמו מותר למוכרו הה"נ שלוחו כמותו אבל שיקנה זה באופן שנסתלקו בעלים הראשונים לגמרי ונכנס הוא תחתיהם זה אסור אעפ"י שלפי הטעם דדלמא אתי למיכל מיני' י"ל כיון שנזדמן לזה ומותר לי' למוכרו ולא חיישי' דלמא אתי למיכל במקום הפסידו א"כ ע"כ כיון דטרפה הלז אית בי' משום דלמא אתי למיכל מיניה ואפ"ה שרי' רחמנא א"כ מה לי לישראל זה או לישראל אחר הקונה ממנו מ"מ מבואר מהתוס' דלא הותר אלא לזה ולא לקנות ממנו אך הט"ז סי' קי"ז רצה להתיר וסמך עצמו אדקדוק לשון הקרא תתננה או מכור ולא אמר או תמכור כמו דכתיב תתננו אע"כ להורות נתן שאין הוא צריך למוכרו בעצמו אלא אפי' אחר ולהתיר ע"י שלוחו פשיטא דשלוחו כמותו אע"כ ע"י מו"מ שזה קונה ממנו ומוכר לאחר כנלע"ד ליישב כוונת ט"ז ומ"מ נעלם ממנו תוס' סוכה הנ"ל שאוסר להדי' ודקדוקו בקרא דלא כתיב תמכרנו אינו כדאי - ובשגם י"ל דנתינה לגר שהוא מצוה להחיותו ולהקדימו ע"כ כתיב תתננו דמצוה בו יותר מבשלוחו אבל מכירה לעכו"ם שאינו מצו' כתי' או מכור ע"י שלוחו אבל לא ע"י הקונ' ממנו:

785

786והנה בתו"יט דמס' שביעית שם הקש' מפ"ק דבכורות דבעי למילף חלב שרי מעשרה חריצי חלב ודחי דלמא לסחורה וקשיא לי' דהרי כל האסור מ"הת גם סחורה אסור והנה קודם זה כבר מייתי ש"ס מחלב עזים ללחמך ודחי נמי לסחורה ומהא לא הוה קשי' לתו"יט משום די"ל בנזדמנה לו שהרי מגדל עזים לגיזה ולאכילה ובין כך חולב לסחורה אבל מחריצי חלב ק' שפיר דאפי' אם נזדמנו לישי אבי דוד חריצי חלב ומותר לו למוכרם לנכרי אבל מי התיר לשר האלף ללוקחם ממנו לסחור בהם:

786

787והנלע"ד בישוב קו' זו די"ל נהי בכל האיסורים מייתי ש"ס קרא להיתר הנאה לכם וקציריכם וכדומה מ"מ יהיו דכתי' בשרצים ומגלי על כל לכם דכתיב בכל האסורים שאיננו לכל צרכיכם ממש דלסחורה מיהת אסור ומ"מ משמעות דלכם במקומו קאי דלכם הוה דהרי מותר בשארי הנאות אך בדם ואמ"הח דפריך ש"ס והרי דם ומשני דם איתקש למים ואמ"הח איתקש לדם א"כ בהני תרי א"א לומר דיהיו דכתיב בשרצים מגלי נמי אדם ואמ"הח שיהיה אסור בסחורה דא"כ אינו דומה למים שהרי מים גם בסחורה מותר נמצא דם ואבר מן החי על כרחך מ"הת מותרים בסחורה ואם אסורים היינו מדרבנן אבל מ"הת א"א והא דהוה בעי למיסר חלב היינו או משוס איסור דם דנעכר ונעשה חלב או משום דליכא דבר היוצא מן החי דשרי' וכיון דבדם ואמ"הח מותר לסחור בהם מכ"ש בחלב רק הוה סד"א לאסור באכילה וכדבעי למילף מחריצי חלב דחי שפיר אימא לסחורה ועדיין לא אסרו רבנן וא"ש:

787

788ומתוך מ"ש לעיל דמשו"ה לא הקשה תו"יט מחלב עזים ללחמך דהו"מ למימר דהוה נזדמנו לו מוכח דכשקונה העזים לצורך עורם ובשרם וגיזה אעפ"י שממילא יש כאן חלב ה"ל כצד טהורים ויש שם ג"כ טמאים דמותר לכתחילה לצוד שניהם יחדיו וכ"כ ב"ח בלשון הטור ר"סי קי"ד ע"ש אבל לנחור תיישים למכור הבשר לנכרים אלא שלא להפסיד עורם הוא נוחרם זה בודאי אסור כמ"ש הגהת משאת בנימין סי' כ"ה ע"ש ודברי ט"ז המתיר תמוהים מאד כבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלי דאין כאן שום התחלה בהיתר דהרי עיקר קנייתם למכור הבשר לנכרים ורק משום הפסד מועט דהעור רוצה לנחור וישתקע הדבר:

788

789והנה מייתי לי' ראיה ממס' ברכות י"ד אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר ורבים תמהו שטע' בפשט גמרא התם ליכא שום נדנוד אסור בפ' ציצית ומאי ראיה מזה שהמתחיל בהיתר יגמור באיסור וכי היכי דלא לשוי' לגברא רבה בטועה ח"ו אימא בי' מלתא דהרשב"א שם הקשה אבני מערבא שמתחילין דבר אל ב"י ואמרת אליהם הא כל פסוקי דלא פסק משה אנן לא פסקי' לי' וא"ל תלמידי הבחו' המופל' החתן המל"ח כ"ה משה טוביה בשם אביו הרב מו"ה יוסף זצ"ל מק"ק אמשטרדם שאמר דבר נפלא שזה הוא המקרא בפ' עריות דבר אל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם ע"ש ותמיה רבתא ע"ש הרשב"א שנעלם זה ממנו אמנם שבתי וראיתי אני עני דלכאורה מה כל הרעש דבני מערבא שלא לומר פ' ציצית ויהי מה שאינו נוהג בלילה מ"מ מה הפסד יש באמירת פ' ציצית בלילה וצ"ל כיון דאז אין לו שייכות לק"ש ה"ל הפסק בינו לברכת ק"ש שתים לאחריו ע"כ לא אמרו רק מה ששייך למלכות דבר אל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת ומעתה א"א לומר שלא נתכוונו לאותו פסוק עריות שלא נתקן מעולם לפ' ק"ש דפשיטא דהוה הפסק טפי וע"כ לא נתכוון אלא לחצי פסוק ראשון דפ' ציצית וחצי פסוק אחרון דהם שייכי לקש ושפיר הקשה הרשב"א דהא לא פסקי' משה ונדחק בתירוצו והשתא אמר רב לא יתחיל כלל כי היכי דלא לפסוק קרא דלא פסקי' משה ואי התחיל גומר אע"ג דמפסיק בפ' ציצית בין ק"ש לברכה אחרונה דקיי"ל דכל שהתחיל בהיתר גומר אותו הדבר אעפ"י שגמרו באיסור כך יש ליישב כוונת ט"ז שלא יהיה כטועה בפי' הש"ס אבל פשיטא שמ"מ אין הדמיון עולה יפה ומה ענין זה לזה ובפע"פ קיי"ל אפי' התחיל בהיתר אינו גומר אלא פורס מפה ומקדש ובמס' ביצה י"א ע"ב המתחיל בעיסתו ע"ג הרגל לולי התירו סופן משום תחלתן לא היה מתירים לגמור:

789

790וניחזי מאי דקמן בעזה"י הנה לכאורה אם נסמוך על טעמא דקרא הנ"ל אפי' להקל א"כ אם אין לישראל שום עסק כגון שהגוי קונה ומוכר קדלי דחזירי וישראל אינו עוסק בהם כלל ולא באו לידו רק שהמשרת הגוי נותן ריווח לישראל היה מותר אלא שאין לסמוך להקל דלמא גזירת הכתוב הוא בלי שום טעם וכן אסר להדי' בתשוב' מנחם עזריה סי' למ"ד אלא לפ"ז אם לא קנה הישראל החזירים בדין קנין התורה נמצא אינן של ישראל ומותר ליטול הריווח ע"כ יש להמציא היתר בהפ"מ על אופן זה שהישראל ילוה מעותיו להמשרת והוא יקנה לעצמו חזירים וינחרם ואח"כ יקנה הישראל ממנו הבשר בעד חובו שהוא חייב לו ולא ימשוך ולא יתעסק כלל והגוי יקצב ויתן הקרן והריווח לישראל דלכמה פוסקים אין ישראל קונה מגוי בכסף בלי משיכה ולרוב הפוסקים אין קונים במלוה עכ"פ וא"נ קונה ה"ל כגובה בחובו דמותר דה"ל כמציל מידם דאע"ג דכ' ת"הד דמכוער הדבר להלות אקדלי דחזירי היינו כשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם אבל הכא שאין לישראל שום עסק עם האיסור ולא אתי למיכל מיני' וגם לא קנאום בדין יש לסמוך בהפ"מ ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל אלו ויזכה להתפרנס בהיתר ולא באיסור וה' יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות הכ"ד: פ"ב יום ה' ט' שבט תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

790

791שלום וי"ר לתלמידי וכו':

791

792אשר עוררני על דברת הט"ז דבר זה כ' בא"ח ס"סי תקפ"ח דכל מה שהתירה התורה בפירוש לא אסרוהו חז"ל ועל זה אחז"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת שהרצון שלא לעבור הדרך במ"ש בפירוש להתיר ושמפני זה לא אסרו מילה בשבת משום שמא יעבירנו משום דכתי' להדי' ביום אפילו בשבת אלו דבריו שם ושנוי בי"ד ר"סי קי"ז לענין איסור סחורה דכתי' ההיתר להדי' או מכור לנכרי ומשולש בט"ז לח"מ סי' ב' ושם נאמר דמשו"ה לא אסרו חלב בהנאה משום דכתי' להדי' יעשה לכל מלאכה והנה נתעורר עליו הגאון בתשו' חות יאיר סי' קמ"ב והקשה מהא דכתי' לנכרי תשיך וחז"ל אסרו ריבית נכרי שמא ילמד ממעשיו ומפני זה דחה דבריו [עיין בסימן פ"ט] ולפע"ד לק"מ דודאי אי הי' אוסרים ליקח ריבית מהנכרי מטעם גדר וסייג של איסור ריבית שלא יבוא ליקח מישראל הי' נראה כעובר על ד"ת שכ' בהדי' במקומו לנכרי תשיך אמנם חז"ל לא מטעם זה אסרוהו אלא עשו אותו תוספת וגדר ללאו דלא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם עשו גדר לאוסרו כל משא ומתן המביא להתחבר עמהם וללמוד ממעשיהם וראו חז"ל שאין שום מ"ומ מביא לזה כ"א הריבית הואיל וא"א לעשות כן עם ישראל חברו יבוא למשוך אחר הגוים ההם ואסרוהו ובזה לא נקרא לעבור על ד"ת וגם ד"ת מתקיימין עכ"פ היכא דליכא למיחש למשוך אחריהם כגון בת"ח כמבואר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע' ע"ב) ובכדי חייו וא"נ בז"הז כמ"ש תוס' ופוסקי' שם דלא אסרוהו משום לתא דרבי' כלל וגם שיש קצת פקפוק על דברי ממ"ש רש"י על כדי חיי' שהטעם לאותו מ"ד דאתי למסרך משמע למסרך באיסור ריבית מ"מ יש ליישב בנקל: -

792

793ובדברי אלו מיושבי' היטב דברי הרמב"ם שפסק פ"ה ממלוה ולוה הלכה ב' שיש מ"ע מ"הת להשיך לנכרי והקשו עליו דהש"ס קאמר דלא אתי אלא לעבור על ריבית דישראל בעשה ול"ת והר"ן תי' דלמסקנא דמדרבנן אסור הדרי' לכללא קמא דהוה ס"ד דמקשה דלנכרי תשיך מ"ע הוא אלא שחכמים אסרוהו וקרוב לזה המתיק בשל"ה דפוס פיורדא דף רס"ו ע"א ע"ש מתק לשונו אלא שזה דוחק כמ"ש לח"מ דודאי גם המקשן ידע שאינו אלא איסורא דרבנן ואפ"ה הקשה מקרא מטעם שכ' תוס' כיון שהוא מ"ע מן התורה איך אסרוהו חכמי' וא"כ גם למסקנא נדחה הך סברא שע"כ אינו מ"ע מן התורה ולפע"ד לפי הנ"ל א"ש שבתחלה הוה ס"ד שחכמים אסרוהו לגמרי בכל אופן שבעולם אפי' כדי חייו ואפי' לת"ח ומשום לתא דריבית ע"כ פריך איך אפשר שיאסרו מה שהוא מ"ע מ"הת אבל לבתר דמסיק שאינו אלא משום שלא ילמוד ממעשיו וגם לא אסרוהו ממש כשאר ריבית אלא התירו לכדי חייו ולת"ח א"כ תו לק"מ ותבנא לדינא שהוא מ"ע מן התורה ומיושב פסק הרמב"ם על נכון: -

793

794תו הי' נ"ל ליישב קו' החו"י הנ"ל על הט"ז ולומר שאין הדמיון מריבית עולה יפה דלא ציותה לנו התורה להלות לעכו"ם כדי ליקח ממנו ריבית אלא שאם נלוה אותו ניקח ממנו ריבית ולא נלוה לו בחנם להחזיק ידו כמו לישראל אחינו אבל אם נרחיק עצמינו מלהלות לו כלום לא בשכר ולא בחנם מזה לא דברה התורה ובאו חז"ל לאסור ההלואה לו ואה"נ מי שמלוה לו ע"י איזה סיבה שיהיה עדיין מחוייב הוא ליקח ממנו ריבית ע"פ דין תורה וסברא זו למדתי מדברי של"ה שם בהיפוך הדף וא"כ אינו ענין להט"ז: -

794

795ובהשמטות כ' הגאון בח"וי יע"ש דף רס"א שקשה על הט"ז ממ"ש כרם רבעי אע"ג דקרא משמע דנוהג בכל הנטיעות וכן אמרו מעשר דגן תירוש ויצהר מן התורה ובקרא משמע תבואת זרעך כל הזרעי' בכלל זה טפי מאילנות גפן וזית ודבריו מאוד תמוהים וכי יכחיש הט"ז שחז"ל גורעי' ומוסיפי' ודורשי' ומוציאי' קרא ממשמעותי' כפי הקבלה שבידם ועדותם נאמנה לנו מאוד לומר כך היתה כוונת נותן התורה ית"ש ולא דבר הט"ז אלא במה שחכמים מודים שלא לכך נתכוין הפסוק אלא שהם מחדשי' גדר זה בזה התנה הט"ז שלא יהי' לעבור על ד"ת במ"ש ההיתר מפורש ושום שכל וזה פשוט מאוד ונעלמה ממני כוונת הגאון בחו"י ז"ל: -

795

796והנה לפענ"ד נעלמו מהגאוני' דברי ר"ת שבתוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ד ע"ב) ד"ה ולא ישכור שכתב ולפי' ר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדי' לא רצו שם חכמים להעמיד דבריהם עכ"ל הרי כדברי הט"ז אלא שיש ללמוד מכאן דוקא באותו דבר עצמו לא העמידו דבריהם כגון בבית עיר חומה בעצמו אבל שאר עניני' כיוצא בזה במשכנתא גזרו ואסרו אותו הענין בעצמו שאסרו התורה שהרי אין שום חלוק בין בית ערי חומה לשארי בתים ושדות ואפ"ה אסרוהו חכמים והאמנם בתוספות ערכין ל"א ע"א ד"ה והתני' נדחקו בתי' אחר משמע דלא ס"ל כהתוס' דפ' איזה נשך ועדיין אני מסתפק אי ס"ל להתו' דערכי' דיש כח לחכמים לאסור מה שההיתר מפורש בתורה ודלא כט"ז א"ד ס"ל דזה ל"מ מפורש בתורה דעכ"פ אין לנו ראי' מפורשת שאינו מנכה לו שכר דירתו וס"ל טפי מהנ"ל דאי הוה מפורש ההיתר ממש לא הי' להם לאסור אפי' משכנתא בלא נכיית' יהי' איך שיהי' מדשתקו הגאוני' הנ"ל מדברי תוס' אלו נראה שנעלמו מהם והוא תמוה:

796

797והתוספות ר"פ מקום שנהגו שכתבו ואספת דגנך בא להתיר מלאכה בכל יום דמשמע שאיסור מלאכה ביום הקרבן הוא מ"הת לית להו כט"ז הנ"ל וגם זה נעלם מהגאוני' הנ"ל:

797

798ודאתאן עלה מה שהקשה הרב דק"ק סאנגרוט מלא תבשל גדי בחלב אמו וחכמים אסרו כבישה וצליק' זו אינה צריכה לפנים אי הוה כתי' גדי בחלב אמו כבוש וצלי תאכלוהו ובשל אל תבשלוהו אז הי' מענין זה כמו דכתיב קום ועשה בהיתר מכור לנכרי ובהיתר יעשה לכל מלאכה וביום אפי' בשבת ולנכרי תשיך ומענין הזה הוא ששת ימים תעשה מלאכתך ושש שנים תזרע שדך אבל הכא לא כתי' אלא האזהרה מבשול לומר שהתורה לא אסרה אלא הבשול והכבישה והצלי לא דברה בו התורה והניח' לחכמים לעשות כרצונם סייג וגדר לפי המקום והזמן וכן אך ביום הראשון תשביתו אמרי' אך חלק שהחמץ אינו אסור אלא מחצי היו' וחכמים אסרוהו ב' שעות קודם משום דלא כתי' להדי' עד חצי היום תאכלוהו ואז תשביתהו ולא הוזכר ההיתר בקום ועשה וזה פשוט וברור: [תשלום הדברי' עיין בסי' ע"ג] ואומר שלום הכ"ד: מ"ד מש"ק כ"ח למב"י תקס"ה לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

798

799החיים והשלום יחדיו יהיו תמים יעלו על ראש ה"ה תלמידי הרב הותיק המאה"ג המופלא כש"ת מהו' מאיר נ"י אב"ד דק"ק בייא יע"א.

799

800קבלתי נועם מכתבו והנה מאז אמרתי להשיב באורך כל הצורך וכל פעם הפסיקוני הטרדות הרבות ההנה והן עתה היום הגיעני מכתבו שנית אמרתי מעוכב בין יומו קרוי מעוכב ואשיב בקיצור נמרץ ע"ד המחבת הנה הדין דין אמת דבהיתרא בלע יש לסמוך אפי' לכתחלה להתיר בהגעלה ומכ"ש במחבת כי דברי המנחם עזרי' מפוקפקי' הם ואפשר דגם באיסורא כה"ג הוה סגי בהגעלה אך הדבר רחוק קצת במציאות כי חמץ מקרי איסורא בלע לענין זה וקדרה של בשר לא נהיגינן להכשירו לחלב וכן בהיפוך כמ"ש מג"א בהלכות י"ט ולא משכחת אלא במכשירו בלאו הכי לצורך י"ט של פסח שאז אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב וכן בהיפוך כיון שלא היה ההכשר לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ אז ליכא למיחש למ"ש מג"א בהלכות י"ט ואם כן בכה"ג שייך לומר שאם טגנו בו בשר יש לסמוך דסגי בהגעלה הנ"ל לבשל בו חלב או בהיפוך לפום רהיטא נראה אך באופן דמעכ"ת שהי' הבליעה מחלב אינו ב"י ועבר וטיגן בו בשר ה"ל הבלועה השני איסורא בלע דאף ע"ג דהבליעה הראשונה הי' אינו ב"י מה בכך מ"מ איסורא מדרבנן מיהת וה"ל בלע אי' דרבנן לא נ"ל לסמוך כלל למימר דסגי בהגעלה וכיון שע"י הטגון הזה כבר קבל עליו שם ב"בח דרבנן וגרע טפי מבשל בו בשר עוף בחלב דהוה עיקרו מן התורה טפי כמ"ש בטור סימן קכ"א בשם רשב"א דאינו ב"י מקרי עיקרו מן התורה טפי מתרומה בז"הז וה"ה להנ"ל ולא יעלה על הדעת לומר דשפוד שצלאו בו בשר עוף בחלב שתהיה ניתרת בהגעלה כך נראה לכאורה אך כד מעיינת שפיר הא ליתא דודאי אינו בן יומו מותר לגמרי ואין שום שם איסור על הבליעה הזאת והאמת דמקרי איסור דרבנן שעיקרו מהתורה משום גזירה אטו ב"י אבל הבליעה אין שם איסור עליה כלל והראיה שהתבשיל השני המטוגן בעצמו מותר באכילה ועוד שהרי הרא"ה דעתו שבהיתרא בלע מותר אפילו לכתחלה לבשל בקדרה אינו ב"י ולא גזרו בו אטו בן יומו ומייתי ראיה מדתני קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב והוא מיותר אע"כ הכי קאמר אם הוא בן יומו באופן שאפי' אם בשל בדיעבד הוא בנותן טעם אז לא יבשל לכתחלה אבל באינו בן יומו שבדיעבד אינו אוסר בנותן טעם אז גם לכתחילה יבשל בה וכן משמע קצת מתוספות סוף ע"ז ד"ה מכאן ואילך לשתרי שכ' משום הכי מחמרי' בכלי טפי ממאכל משום דכלי בלע איסורא משמע דכלי דבלע היתרא מותר אפילו לכתחלה ומיהו יש לדחות ולומר דאדרבה בכלי כשר פשיטא להתוס' דיש לאסור טפי ממאכל משום דהוה כלכתחילה ולא צריכים לשום טעם רק בכלי שבלע איסורא דהוה כדיעבד על זה הוקשה להם מאי טעמא מחמרינן טפי ממאכל וכן משמע בהגהת אשר"י שם ועל זה תירץ דאיסורא בלע מכל מקום בנידון דידן הוה תרתי למעליותא חדא דהיתרא בלע ב' דהשתא שטיגן בו תהיה הקדירה אסורה לגמרי אם כן להתוס' ומכל שכן להרא"ה הי' מותר בלא הגעלה לכתחלה אחרי שישהנו ולא יהיה בן יומו והנה הרשב"א בתה"א דחה שיטת הרא"ה הנ"ל ומביאו הרב בית יוסף ריש סימן קכ"ד ופסק כן בפשיטות וראייתו מקדירות בפסח דהוה נמי היתרא בלע ואפי' הכי אסור אינו בן יומו ודבריו צריכים ביאור הא חמץ מקרי איסורא בלע ורשב"א הוא ראש להסוברים כן ונראה לי דסבירא ליה סברת הרא"ה להתיר מבלי לגזור אטו בן יומו היינו טעמא דאין לנו להחמיר טפי באינו בן יומו דרבנן ממאי דמחמיר מאן דאמר נותן טעם לפגם אסור מהתורה ולאותו מאן דאמר מותר עכ"פ בסרוח מעיקרא וסבירא ליה להרא"ה דהיתר שנפגם קודם שנעשה איסור הוה ליה סרוח מעיקרא ועל זה השיב הרשב"א שפיר דאם כן גם חמץ שנפגם ונעשה סרוח קודם פסח פשיטא דמותר ומיושב נמי מה שהקשה בשב יעקב על ראיות הרשב"א הנ"ל דהא הוא סבירא ליה דנותן טעם לפגם אסור בפסח ולפי הנ"ל אתי שפיר אפילו אי סבירא ליה נותן טעם לפגם קודם פסח נמי אסור מכל מקום סרוח מעיקרא מותר והרשב"א לא בא אלא להוכיח דפגם בדופני הקדירה אינו בגדר סרוח מעיקרא ואתי שפיר והנה נהגי עלמא כרשב"א אמנם מכל מקום בנידון דידן אפשר גם הרשב"א מודה כמו שכ' לעיל בדעת התוס' ואם כן כיון דלהרא"ה והתוס' שרי אפילו בלא הגעלה ואפשר גם הרשב"א לא יחלוק אם כן לכל הפחות יש להתיר בהגעלה בלא ליבון ומכל שכן כשאין הבלוע על ידי האור ממש רק על ידי טיגון:

800

801אלא שמעלתו רמז דעכ"פ יש לחוש שמא יבשל בו דברים חריפי' דמחליה לשבח וראיה לחששא זו ממה שכתב רשב"א בתשובה שהקשה מנא לן דנותן טעם לפגם אסור למאן דאמר הכי ויליף מגיעולי נכרים דלמא משום דבר חריף יש לומר כיון דהכא כבר איקלש איסורא על ידי הגעלה מיהת אינו יכול להתעורר שוב על ידי דבר חריף אלו דברי מעלתו וכתב שבזה נתיישב קושית רשב"א הנ"ל דאי סלקא דעתך משום דבר חריף למה כתיב תעבירו באש כלל הא סגי בהגעלה למקלש איסורא ודפח"ח ואם כן היוצא מזה דממה נפשך שרי בנידון דידן דלהפוסקים כל דבר חריף מחליא לשבח על כרחך צריכים לתרץ כנ"ל ומוכח היכי דמקלש איסורא לא מועיל חריפות ומאן דפליג אהא אם כן על כרחך לא חייש לבשול דבר חריף כקושית רשב"א הנ"ל:

801

802ומה שיש לפקפק על זה לפי מה שכ' הרמב"ן בתורה תעבירו באש אינו לבון דוקא אלא הגעלה ברותחי' ואשר לא יבוא באש תעבירו במים צונן להדיחם עיין שם ואם כן ליתא לדבריו ובחי' ישבתי קושי' רשב"א הנ"ל וז"ל לפי מה שכתב ר"ן סוף עבודה זרה לדעת כמה פוסקים דסבירא להו דהקפידה תורה תעבירו באש ואחר כך במי נדה יתחטא אבל בהיפוך הוה ליה כטובל ושרץ בידו ואם כן אי סלקא דעתך לא מיירי תורה אלא מאינו בן יומו ונותן טעם לפגם שרי רק משום דברים חריפי' אם כן כיון דעל כל פנים הבלוע כמות שהיא עתה שרי באכילה מ"הת לדברים שאינם חריפים אין כאן טובל ושרץ בידו ואפילו טבילה קודם הגעלה נמי תשתרי אלא על כרחך הבלוע אסורה כמות שהיא כשרץ ממש ומיושב קושיא הנ"ל:

802

803הדרין לנידון דידן דליתר שאת על כל פנים יגעילנה ג' פעמים דלהטור ורשב"א הוה סלקא דעתין דיועיל אפילו לכלי חרס באינו בן יומו כמו שכ' בטור סימן קכ"ב אם כן על כל פנים יועיל גבי היתרא בלע בכלי מתכות להקליש כח האי' מכל שכן הכא דאיכא הפ"מ בלבון לפי דבריו כן נראה לפי עניית דעתי להלכה ולמעשה בעז"הי:

803

804אלף שלומים לי"נ תלמידי הרב הותיק המופלא והמופלג מהו' שמעון נ"י אבד"קק סאנגרוהט יע"א.

804

805אבוא כמתנצל כי רבו עלי טרדותי סבבוני מבית ומחוץ לא אוכל ספר ע"כ לא יכולתי להשיב על המון אגרותיו ודברי תורה ע"כ אשיב בקצירת אומר. ואומר ע"ד מ"ש הש"כ י"ד סי' קכ"א סק"ח על שם תשו' מ"ע סי' צ"ו עיינתי שם היטב ולע"ד העליתי לדינא בראיות ברורות ושכן משמע מלשון תשו' למעיין בפנים דהענין הוא כן דכל בליעה שהיא דרך בישול אפי' לא יהי' באמצעית היתר כגון שבישל י"נ וחלב של עכו"ם ואפי' איסורי דאוריי' כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמים דכל המשקים נקראים בישול חוץ מחֵלב ושומן וכ"מ ברש"י סנהדרין ד' ע"ב חָלב צלול כמים ואיכא בישול עכ"ל וכבולעו כך פולטו אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אזי תלי' אי הי' ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגונו במחבת שהשומן הוא היתר אע"פי שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של גוי שבולע בלא אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא ובזה יובן התשובה הנ"ל אע"פי שהש"כ לא הבין כך וממילא נפשט שאלתו דכלי חלב הניקני' מן הגוי די בהגעלה ותל"מ הכ"ד א"נ: - פ"ב יום ג' כ"ו מנחם תקע"ו לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

805

806שלום וכ"ט לה"ה הרב הותיק מלא עתיק כבוד מוה' יעקב וויילר נ"י רב ומורה לעדתו בק"ק ביטש יע"א:

806

807ע"ד עז שבאה מהעדר וצוארה מלוכלך בדם הסימנים שוב אח"ז בא הרועה ארמאי וסיפר לבע"הב שכלב שלו הציל העז מזאב שבא עלי' ונפשו בשאלתו היאומן לו אם לא:

807

808הנה מהעז גופי' לא תיבעי' לי' דאנן נוהגים לאסור כל ממסמס קועי דמא כמ"ש הגה' מרדכי בשם א"ז פא"ט ומביאו רמ"א סי' ל"ג ס"ח ואפי' מריטת הנוצות נוהגין לאסור ס"סי כ"ג ומעלתו נזהר מזה וכ' שלא כנגד הסי' ולא ידעתי מקומו איה כי בכל אורך ורוחב הצוואר יש לחוש לושט אם לא אחורי העורף וזה אינו צוואר ומעלתו כ' שמבעבע דם בצווארה ע"כ אותה העז לא תבעי' ליה לאסרה אם לא שיש קנה רחב לפנינו שנתלו בו שאז בקיאין בבדיקה כמ"ש ש"כ סימן נ"ו סקל"ג כי קא מבע"ל אם יש לחוש לדרוסה יש חשש בכל העדר אם לא היה בבקעה עש"ך סי' נ"ז סקכ"ד:

808

809הנה פשוט שאין ארמאי מהימן לא לאסור ולא להתיר אפילו מסל"ת כמ"ש ש"כ סימן צ"ח סק"ב ואפילו איכא אומדנא כדבריו אין שומעים לו כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח בהגה' שני' אם לא שיש רגלי' לדבר טובא כמ"ש מרדכי בע"ז ספר"י והובא דבריו בקיצור ברמ"א ס"סי קכ"ד ומ"ש ש"ך סי' שי ג סק"ד דהיכא דאיכא אומדנא מהימן במסל"ת הכי פירושו כיון דמעיקרא תקנו חכמים לאסור בכור באומדנא בעלמא כמ"ש לפני זה באם מטיל מום באחרים אזלי' בתר אומדנא לאיסור ה"נ אזלי' בתר מסל"ת באומדנא ותיקון חכמים כך הי' בהטלת מום בבכור למיזל בתר אומדנא משא"כ בשארי איסורים אפי' איכא אומדנא לא נאמינוהו אפילו במסל"ת כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח הנ"ל ומלשון מנחת יעקב כלל נ"ט סק"ז ע"ש משמע שלא הבין קצת כן ע"ש וכ"ז במסל"ת אבל בנידון שלפנינו שנתכוון להתנצל על שלא שמר צאנו ונגף בקנ' הוצרך לומר שע"י זאב נעשה ומי יאמין לו ע"כ אין לחוש על שאר העדר:

809

810אמנם מה שפטפט ההוא מרבנן כפי שכ' מעלתו דלענין דרוסה יש להאמין רועה ערבי כמו שחי' נאמנת על הבכור וכ' הר"ן הימנו' רבנן משום דעל הרוב א"א בענין אחר וה"נ דכוותי' על הרוב א"א לברר אלא ע"י הרועה הארמאי אלו דבריו הגם שאין הדמיון עולה יפה התם אם לא נאמין לחי' לא נמצא כהן משמש ע"ג מזבח ובכור וכדומה אבל הכא וכי אחריות דרוסות עלינו וכדאמר ר"ע וכי אחריו' זבין עלינו מ"מ ניבא ואינו יודע מה ניבא דהרמ"א בח"מ ס"סי ל"ה מייתי די"א דתקנת קדמונים הוא כו' ע"ש ועיי' היטב מה שכ' הסמ"ע סי' ת"ח ובסי' זה כ' החילוק דוקא ניזקים שכיחא אבל בעלמא מהימנינן פסולי עדות באותן המקומות והוא מת"ה דסי' שנ"ג שמצא כ' שהוא תקנת קדמונים להאמין פסולים במקום דל"ש כשרים וסמכו תקנתם על הך דג' נאמנים על הבכור וא' מהם חי' וכ' הא דלענין נזיקים לא מהימני עכו"ם ועבדים משום דנזקי' שכיחי ולא שבקת חי כל גזלן וחשוד ישכור לו עכ"ום ועבד להעיד שנזק מחברו וישלם לו ע"כ לא עשו בו תקנה אבל בהנך דברים עשו תקנה אלו דבריו ז"ל:

810

811משמע מזה דבשארי דברים אפי' לעכ"ום עשו תקנה להאמינו ומ"מ הרמ"א ל"כ אלא פסולי עדות ישראלים אבל ארמאי אשר פיהם דיבר שוא חלילה לתקן להאמין והבו דלא לוסיף גם המהרי"ק כ' שרש כ"ג דלא ניתקן אלא כשהתובע טוען ברי אבל אי תבע על פיהם הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דחי' נאמנת בלי ברי של שום אדם מ"מ הבו דלא להוסיף על התקנה מכ"ש להאמין הרועה ארמאי תדע דא"כ ה"ל להאמין בהיתר עגונה דמי שכיחי בהריגת ורציחת כ"א אותם אשר על פיהם כל ריב וכל נגע בארצות ערביי' ואפ"ה אין נאמן אלא במסל"ת ולא במתכוין להעיד עיין יבמות קכ"א ע"ב במשנה וגמ' אם נתכוון להעיד אין עדותו עדות ובשאר איסורים אפילו מסל"ת אינו נאמן וכללא כיילי דבריו אינם מעלים ואינם מורידין והבהמה שבעדר יאכלו ענוים וישבעו הכ"ד א"נ ד"ש הבעה"ח. פ"ב יום ה' י' כסליו תקפד"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

811

812שוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג ומפורסם חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מו"ה ליזר נ"י בעהמ"ס אבני קודש בשבת תחכמוני בק"ק קראקע יע"א:

812

813חהמ"פ העבר הגיעני יקרתו וז"ל שאלה היות פה ק"ק קראקע ממש כל בעלי בתים משתמשים בקדירות ברזל מצופים בהיתוך (געשמעלצט) לבן ושוע וחסרון ידיעה לכל העולם ממה נעשים הגשמעלצט כי הבעלי מלאכות מסתירים מעשיהם שלא יודע לשום אדם לעשות כמעשיהם והגשמעלצט דק מאוד פחות מכדי קליפה עביו ויש לחוש אולי מחרס נעשה התערובות בהיתוך וגוף ההיתוך קשה ונראה כברזל ולעיי' בהאי מילתא צ"ע אם להתירם בהגעלה אם אירע בהו טריפות או צריך ליבון בחזרת כבשונות כדין כ"ח או בלבון כ"ד עד שהקש נשרף בחוץ עכ"ל השאלה: -

813

814ופר"מ העמיק הרחיב ועיקר בנינו על דברת העיטור והרשב"א דמייתי טי"ד סי' קכ"א דאפשר להקל בכ"ח שאינו ב"י בהגעלה ג"פ ולפע"ד אין להתיר כלל ע"כ אבאר דבריהם הנ"ל בעז"הי וממילא רווחא שמעתתא וה' יעזרנו. כ' הטור כ' בע"הע אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפי' בכ"ח בקדרה דלאו ב"י מגעילה ג"פ ודיו וכ"כ הרשב"א וכו' ע"ש ובאמת לא כ"כ הרשב"א שז"ל בת"ה הקצר בית ד' סוף שער ד' כ"ח שבלע א' מן האיסורים וכו' דברים אלו שאמרנו כשבלע א' מאיסורי תורה אבל בלע א' מאיסורי דבריהם מגעילו ג"פ ודיו ואפשר לומר שלא התירו אלא באי' שאין להם עיקר וכו' וראוי' לחוש שלא להקל בהם עכ"ל הרי שדברי רשב"א רחוקים מעיטור דהעיטור אי לא הוי מסתפי הי' מתיר אפי' קדרה שבלע אי' דאוריי' רק שנעשה אינו ב"י רק דמסתפי להתיר כל שתחלת בליעתו אי' דאוריי' אף ע"ג שנפגם אח"כ ולא התיר אלא כשתחלת בליעתו אי' של דבריהם שאין לו עיקר בדאוריי' ודבר זה מבואר בת"הא דשם עיקרו של דבר והטור לא ראהו ואלו דבריו בת"הא שהוכיח מדקאמר בירושלמי ואין למדין ממנו לנבלה ולא קאמר ואין למדין לשארי אי' דרבנן ש"מ כל אי' דרבנן שוים להקל ותו פריך מפינכא דתברי' ר' אמי אע"ג דדם שמלחו דרבנן ומייתי על זה פלפול מש"ס מנחות דדם שמלחו דרבנן ואמאי תברי' ונדחק רשב"א מדצריך הגעלה ג"פ חייש לתקלה ביני וביני דאלת"ה ליהדר לכבשונות אע"ג כאן שהדבר אינו מצוי חיישינן לפשיעה ותקלה אלו דבריו והנה מבואר מדקמהדר להוכיח דם שמלחו דרבנן ולא קאמר בפשיטות מ"ט לא שהי' מע"לע והגעיל ג"פ אע"כ אי הוה דם שמלחו דאוריי' פשיטא לי' דלא מהני מעת לעת כיון דתחלת בליעתו איסור תורה לא מקלינין בי': -

814

815והרא"ה בבד"ה הקשה קו' עצומה להס"ד דירושלמי דבתרומה דאורייתא למי קאמר מה צורך להקשות נבלה בלאו ותרומה במיתה ולא הקשה בקיצור הא כ"ח אינו יוצא מידי דפנו לעולם אע"כ גם בתחלה ידע דמיירי בתרומת ח"ל שאינו ב"י ואמר אין למדין ממנו לנבלה אינו ב"י והקשה נבלה בלאו ותרומה במיתה ומשני מאליהן קבלו אפי' בא"י ואין לה עיקר כלל לכן אפי' ב"י מותר משא"כ נבלה אפילו אינה ב"י ותו הקשה שם אי ס"ד דאי' דרבנן שרי' בהגעלה ג"פ א"כ כל כ"ח אינו ב"י לשתרי בהגעלה וכל הש"ס מלא דאין לו תקנה ואין לומר משום חשש תקלה הא אמרי' בפכ"ש ולשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שא"מ אע"כ אין לו תקנה ועיין במשמרת הבית שלא חלק עליו כלל בכ"ז עולה מזה בקדרה שבלע אי' דאוריי' ונפגם לא עלה על רשב"א לא בארוך ולא בקצר להתירו והרא"ה אוסר להדי' ובעל העיטור מסתפי להתירו וצ"ל העיטור לטעמי' לפמ"ש הטור בשמו בסי' צ"ג דקדרה שבשל בה בשר וחזר ובשל בה חלב ונתבטל והותר המאכל מותר בקדרה לבשל בו מין האחרון ודבריו תמוהין כמ"ש טור וב"י שם ואני זכיתי וראיתי בפנים בעיטור כתב ישן נושן והעתקתי לשונו בתשו' אחרת ודעתו כיון דידעי' כמה בלע והחלב יש בה ס' נגד כזית בשר שבלע הקדרה נהי שאינו יוצא מידי דפנו ונשאר בדפנו קצת בשר מ"מ לעומת זה נבלע בו ס' פעמים חלב ונתבטל הבשר שבדופני החרס בס' חלב שבדופני החרס ולכן ישתמש בו מין האחרון והארכתי בביאור הדבר ולפ"ז י"ל ה"נ ס"ל דמשו"ה סגי בהגעלה כיון שאע"פי שאינו יוצא מידי דופנו מ"מ נגד המעט הנשאר יכנס לתוכו ס' פעמים מההיתר כנגדו ונהי בדאוריי' ואיסורא בלע לא סמכי' אהא מ"מ בדרבנן סמכי' ואמרי' שאני אומר וא"כ לדינא דלא ס"ל כהעיטור הנ"ל אין שום ס' לומר בכלי שבלע איסור דאורייתא ונפגם להתיר בהגעלה:

815

816ותמהתי על רפ"מ שכ' דנ"ט בר נ"ט דאיסורא לא מיתסר אלא למ"ד חנ"נ בשארי אי' וא"כ לרבינו אפרים וסייעתו נ"ט בר נ"ט שרי' אפי' היכא שאי' בלע א"כ תיקשי להו ש"ס ערוך דבעי לחלק בין איסורא בלע להיתרא בלע ועוד אני תמה על פר"מ נ"י שרצה לומר כ"ח דשבע לבלוע אינו מוציא טפה ואינו מכניס מי הגעלה ומפריד בינו לבין הברזל א"כ למה מגעילים ג"פ ע"כ משום בכל פעם מוציא קמעא ואז יכניס מי הגעלה לדופנו ויגעיל הברזל שבחוץ כבכ"פ: -

816

817והעיקר נ"ל דלא ליעבד להו הגעלה כמש"ל אבל למלאות גחלים ש"ד דמסתמא לא ניחוש דפקעו ואי פקעו הרי קמן שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש ואמנם אי לא פקעי לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עליי' דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז ואז אם הרתיח כ"כ עד שהקש נשרף בחוץ אז גם הברזל הוכשר ומותר כן נראה לעניית דעתי וחיים ושלום וכל טוב כנפשו היקרה ונפש א"נ החותם בכל חותמי ברכות. משה"ק סופר מפפ"דמ:

817

818ע"ד פלפולך בסוגי' דשלהי ע"ז צויתי להעתי' לך מהרשו' בחידושי:

818

819איבעי' להו משכנתא מאי וכו' הרמב"ם לא מייתי הא דדעתיה לשקועי צריך טבילה בברכה ותמה הכ"מ ולכאורה יש לעיי' מה יועיל דעתיה לשקועי הלא בישראל שיש לו משכון מישראל חברו דאפילו עבר הזמן ודוחקו לפורעו ואומר לו בהדיא יהיה שלך לא מהני דהוה אסמכתא עי' ש"ע ח"מ סי' ע"ג סי"ז בהג"ה ושיט' הרמב"ם ורוב הפוסקים דגם בעכ"ום דין אסמכתא ועמג"א תמ"א סק"ב וא"כ אמאי יחשב כשלו כשדעתו לשקועי בידו ומיהו מג"א סיים שם וע"סי תמ"ח אי אזלינן בתר דיניהם פי' והערכאות בדיניהם אין דנין דין אסמכתא ובסי' תמ"ח הוכיח מג"א מש"ס רפ"ב דבכורות דלא אזלי' בתר דיניהם מדדחיק ש"ס ואמר בדיניהם שפסקה להם תורה ש"מ לא אזלי' בתר דיני ערכאות שלהם - אמנם רמב"ן במיוחסת סי' רכ"ה מוכיח דאזלי' בתר דיניהם והוא ממש דין תורה מדאמר רב אשי במס' ע"א ע"א רמות רוחא הוא דנקטי להו ולא אמר דילמא דיניהם כך הוא אע"כ אי הי' דיניהם כך הוה מדין תורה משיכה בנכרי קונה והוא רוצה לדחו' דמשיכה אינו קונה ונדחק רמב"ן דרפ"ב דבכורות ידוע היה להם שלא היה דיניהם שם במקומם כך ע"כ נדחק בדיניהם שפסקה להם תורה וזה דוחק וס"ל לרמב"ם דסוגי' דפ"ב דבכורות פליג על רב אשי וס"ל דלא אזלי' בתר דיניהם של או"ה והא"ש דמר בר רב אשי שפיר אמר אדאבוה' רב אשי אי דעתיה לשקועי קני דאף על גב דהוה אסמכתא מכל מקום בתר דיניהם אזלינן דרב אשי לשיטתו אך הרמב"ם פסק כסתם ש"ס דרפ"ב דבכורות דלא אזלינן בתר דיניהם ואסמכתא לא קניא ולא מהני דעתו לשקוע דלהוי כשלו כעין כל כלי מדין האמורים בפרשה ע"כ לא בעי טבילה ומה שכתב רמב"ם בהלכות בכורות בדיניהם כבר פרשתי שם בעזה"י:

819

820אמנם מה דפסק הרמב"ם האיבעי' לקולא ורשב"א ס"ל דלרמב"ם טבילת כלים דאוריתא וה"ל לפסוק ספק דאוריתא לחומרא כמ"ש כ"מ ועיי' הגה"מ שכ' הואיל ואיננו איסור וגם לא מצוה המוטלת על האדם לקיימה פ"א ע"כ אזלי להקל ע"ש וצ"ע ולפענ"ד אומר דלכאורה רחוק קצת לומר דחזי לדעתי' דעכו"ם לשקועי דא"כ הי' מפרש לתלמידיו ללמוד הלכה למעשה כדרכו של חז"ל גם מסברא קשה לומר דמשכנתא כזביני דאפילו נאמר בע"ח קונה משכון להתחיי' אפי' באונסי' מ"מ לא עדיף משואל דחיי' באונסי' ומותר נמי להשתמש בו מ"מ ל"צ טבילה משום דל"ד לכלי מדין מכ"ש משכנתא וצריך לדחוק כיון דיש לו חוב עליו עדיף ודמי טפי לכלי מדין כ"ז דוחק והנה במס' ב"ק קי"ג ע"ב בתוס' מסופקי' אי רב אשי ס"ל גזל עכו"ם אסור או מותר עי"ש ומהרי"ל כ' אסור לשמש במשכנתא של עכו"ם דשואל שלא מדעת גזלן הוא חוץ מליל פסח עי' ט"ז י"ד סי' ק"כ ס"ק י"ד ועיי' מג"א תע"ב ס"ק ב' עי"ש א"כ י"ל הא דרב אשי הי' משמש במשכנו של גוי לא היה בליל פסח ומספקא לי' למר בר אשי אי ס"ל לאביו גזל גוי אסור ואסור לשמש ועל כרחך מה שהי' משמש הוא משום דחזי דעתי' דגוי לשקועי וס"ל בדיניהם אין אסמכתא כנ"ל וסמך שהתלמידים יבינו כך מדמשמש והרי גוזל וע"כ יבינו דעתי' לשקועי' וממילא אין לנו להמציא דמשכנתא שאין דעתו לשקועי יהיה כזבינא דמה"ת יהיה עדיף משאלה - או דלמא הי' ידוע להתלמידים דס"ל גזל עכו"ם מותר ומשו"ה שתי בי' אע"ג דאין דעתי' לשקועי דמותר לגוזלו והא דהטביל משום דמשכנתא עדיף משאלה והוה כזביני ולא איפשיטא ליה למר בר רב אשי מיהו אנן קי"ל גזל גוי אסור וכן פסק רמב"ם כמו שהוכיח חכם צבי סי' כ"ו עיין שם ע"כ אמרינן ודאי ר"א לא היה שותה לולי דדעתי' לשקועי ולטעמיה אזיל דאסמכתא קניא בדיניהם ולדידן לא בעי טבילה כלל: -

820

821מיהו כל הפוסקים פסקו דבאין דעתו לשקועי נמי ספיקא הוה דלא כנ"ל והטור פסק אי ידעינן בודאי אין דעתו לשקועי לא לבעי טבילה ובסתמא מטבלי' מספיקא והנה תוס' כ' דישראל שהשכין אצל גוי ופדאו בודאי לא בעי טבילה ונתקשה מהרש"א מה בין גוי לישראל ולפענ"ד לפי הנ"ל דקיי"ל גזל גוי אסור ואסור לשמש בו וגם הקו' מה"ת ע"י משכון יהיה כזבינא יש לומר כמה שכתב ט"ז אלא שלא ביאר יפה דאף על גב דגזל עכו"ם אסור מ"מ הפקעת הלואתו היכא דבהתירא אתי לידיה מותר והשתא כל המשכון הזה דבהתירא אתי לידיה מותר לו להפקיעו ולהחזיקו לעצמו לגמרי ונהי שסופו יצטרך להחזירו להעכו"ם ולא יכול להפקיעו מכל מקום כל זמן שלא פדאו והוא בידו הרי התשמיש שמשתמש אפי' מחסרו על ידי התשמיש הוה כהפקעת הלואה ושלו הוא ומשו"ה מותר לשמש ובעי נמי טבילה:

821

822אמנם בים של שלמה בב"ק פ"י סימן כ' דעתו דלא הותר אלא הלואה שניתן להוצאה שוב לא יתחייב הישראל ליתן לו משלו אבל מה שבא ליד ישראל מיד הגוי פקדון או כדומה לא וכתב בקיצור בש"ך ח"מ סימן שמ"ט סק"ג עיין שם וי"ל בהא מסופק מר בר רב אשי דאפילו אי סבירא ליה לאביו גזל עכו"ם אסור מכל מקום משכנתא כזביני מטעם הפקעת הלואה או דלמא לא שייך הפקעת הלואה אלא במלוה ולא בפקדון ונמצא כל זה במשכון של גוי ביד ישראל אבל משכון של ישראל ביד גוי בודאי לא הוה כזבינא אלא עדיף משאלה וא"ש דינו של תוס': -

822

823וי"ל דס"ל להטור להלכתא אי בודאי אין דעתו לשקועי ה"ל ספק איסורא דלמא לא הותר הפקעת הלואה אלא במלוה וממילא מספק גזילה אסור להשתמש בו והשתא אפי' ישמש בו באיסור או בליל פסח לא דמי לכלי מדין ולא בעי טבילה בודאי אך אם ספק דעתו לשקועי ה"ל ס"ס אולי דעתו לשקועי ולא יקפיד על התשמיש ואם תמצא לומר אין דעתו לשקועי דלמא הפקעת פקדונו נמי מותר ומספק ספיקא מותר להשתמש בו ממילא מספקינן אולי משכנתא כי האי כזביני וטובל בלא ברכה וק"ל: -

823

824וז"ל הירושלמי ר' אמי סליק עם ר"י נשיאה לחמתא דגרר ושאלין כסף מן אילין דאסיגס פירוש גוים דלשם שאלין לרבי ירמיה אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת גוים לקדושת ישראל יצאו לחוץ פירוש שיצאו חוץ לבית המדרש ושמעין ר"ז בר בא בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לוקח אבל שואל מותר מעתה אפילו כלים ר' הושע זבין כלים ומטבילן ע"כ לשונו ועיי' פני משה דמיירי שאלו כסף מהגוי והם עשו מהם כלים ע"ש ולא פי' כל צרכו ולפענ"ד לא נסתפק מעולם דשואל כלי מגוי דלא דמי לכלי מדין שבפרשה גם אין ספק אם קנה כסף מגוי ועושה הישראל כלי ממנו דכל הני לא בעי טבילה אבל הם שאלו כסף מהגוי להחזיר לו לאחר זמן ובתוך ימי שאלה התיכם ישראל ועשה מהן כלים והשתא נהי דמשום היתר הפקעת הלואתו לא בעי טבילה כמו כל שאלה דעלמא דוקא במשכון דיש לו ג"כ חוב על הכלי אבל בשאלה בעלמא וגם משום שקונה בשינוי מעשה שעשאו כלי וגם קונה בשבח כלי משום זה לחוד לא הי' חיוב טבילה אבל השתא דאיכא תרתי שיכול להפקיע לגמרי וגם קנה שבח הכלי ושינה אותו ואין להגוי אלא תביעת כסף שבור לא גוף הכלי ע"כ הצריכו טבילה אלא שיש לדון אם עלתה לו כיון דעדיין כח גוי מעורב בו והוה כיוצא מטומאת גוי ולקדושת ישראל לא בא וכעין חציו עבד וחציו בן חורין דאפי' עצמו אינו מוציא משום דעבדות וחירות מעורבים בכל מעשיו וה"נ דכותי' ע"כ מסיים ר' הושע זבין ומטבילן פי' בעובדא כי האי זבנם מן הגוי אחר שכבר נעשו כלים והטבילן אז כשנכנס לגמרי לקדושת ישראל: -

824

825ת"ר הלוקח כלי תשמיש והוא תוספתא פ"ט דמס' ע"ז ושם תני מטגנין היינו מחבת בבבא דמגעילן והיינו משום דאזלינן בתר רוב תשמישן ורוב פעמים אין השמן מתיבש ובלע על ידי אמנעי וגם רוב טיגונם הי' בשמן ולא בשומן של איסור וע"כ סגי בהגעלה אך הרשב"א בתה"א סוף בית ד' כ' מדהשמיט בש"ס ולא נקיט מטגנין ש"מ ס"ל בעי ליבון דלא אזלינן בתר רוב תשמישו ע"ש וק' א"כ ה"ל למיתני בבבא דליבון עכנלע"ד לפמ"ש בתשו' מנחם עזרי' סוף סי' צ"ו דוקא באינו בן יומו אזלינן בתר רוב תשמישו אף על פי שבודאי באורך הזמן שמשו בו פ"א באור מ"מ לא גזרו חכמים אלא משום רוב תשמישו והה"נ אפילו בן יומו ולא ידעינן איזה תשמיש נשתמ' בו היום אזלי' בתר רובא ותלינן בודאי לא שמשו בו באור אבל אי ידעינן ששמשו בו היום פ"א באור אפי' היה רוב תשמישו היום בבישול מ"מ צריך ליבון משום אותו הפעם ע"ש וא"כ תינח למ"ד נט"לפ מותר והכי קיי"ל אבל למ"ד נט"לפ אסור א"כ א"א למיזל בתר רוב תשמישו דהרי לא ימלט ששמשו באורך הזמן פ"א ע"י האור ונט"לפ אסור מדאורייתא והמטגני' צריכים ליבון: -

825

826והא"ש ברייתא דתוספתא ס"ל כהלכתא נט"לפ מותר ע"כ כלל מטגנין בהדי הגעלה בתר רוב תשמישו משא"כ ש"ס דילן הוה בעי למיתנא בסיפא דברייתא וכולן שנשתמשו בהן עד יטביל וכו' תני חדא אסור ותני חדא מותר וא"כ למ"ד אסור נט"לפ אסור צריך למיתני מטגנין בהדי ליבון ולמ"ד מותר מיתני בהדי מגעילן ע"כ השמיטו לגמרי מהברייתא ולעולם להלכתא בהגעלה סגי: -

826

827מדיחן ומטבילן והן טהורין פי' אעפ"י שמטבילן לא סגי בלי הדחה ושפשוף בידים להסיר מה שבדופני הכלי ומ"מ נראה אם לא הדיח בידים רק הטביל בצונן וסר ממנו מה שבדופני הכלי סגי והא"ש דתני וכלן שלא הטביל וכו' ולא קתני שלא הדיח לומר דוקא אם לא הטביל אסור ובעי ס' נגד הטוח שעל פניו אבל אם הטביל אפי' לא הטיח לא אסרי': -

827

828ואפשר עוד דהרי מיירי בקונ' סתם כלים מגוים שסתמן מקונחים אלא דעכ"פ צריכים עוד הדחה על ידינו ומ"מ אם לא הדיח ולא הטביל ובשל בהן יש לסמוך דרוב פעמים יש יותר מששים נגד הטיח שעל פני הכלי ואין צריך להחמיר כ"כ דטיחה משהו עבדי לי' והא דתני חדא אסור היינו דס"ל נט"לפ אסור ואינו אלא כמו טעם כל שהוא ואפ"ה אסרי' רחמנא אע"ג דאינו כ"ש ממש דהא כל אי' בס' משיירי' אבל מ"מ טעם קלוש הוא כמ"ש תוס' סברא זו לעיל ס"ו ע"א ד"ה מכלל וכו' ע"כ מחמרי' ה"נ ותני' חדא אסור אבל מאן דמתיר נט"לפ הא נמי שרי' בדיעבד: -

828

829ולמ"ד נט"לפג מותר ג"כ היכא משכחת לה נראה בוודאי ידע סתמא דתלמודא דפליגי תנאי בנט"לפג אלא הוה ס"ל בפוגם בעין כגון חומץ לתוך הגריסי' לעיל במשנה ס"ה ע"ב אבל הכא שאיננו פגום בעצמו כמ"ש הר"ן בשמעתין אלא פוגם בתבשיל הבא אחריו וכן פירש"י לעיל ס"ז ע"ב ד"ה ואידך וכ"כ שם רשב"א ור"ן ע"ש ודלא כהרא"ה שם - זה הוה ס"ד דאסור לכולי עלמא והיינו דאסר רחמנא ג"נ אבל השתא דתני' חדא דאפי' פגם בתבשיל הבא אחריו מותר אם כן ג"נ היכי משכחת ליה: -

829

830וכבר כתוב אצלינו במקום אחר דגם תוס' לא פליגי ע"ז דאין הבליעה נפגמת בעצמה אלא שפוגמת בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה רצו להוכיח דתחלת הלילה אינה פוגמת דאי לאו הכי מ"ט הצריך שבירה ומריקה ושטיפה ולא בעי למימר משום ביעור נותר וכמ"ש הר"ן באמת י"ל דהר"ן מסיים שבירה ומריקה ושטיפה רחמנא אמר זהו ביעורו וזה דוחק גדול אבל תוס' ז"ל דמה שהוא בלועה בדופני הקדירה אין לך ביעור גדול מזה ובתשו' תה"ד סי' קפ"ג כ' שזה כעין טהרה וטומאה בלועה שאינו מטמא ע"ש אך כל זמן שהקדרה ראוי לבשל בו ולהוציא הבלע ושיבלע בתבשיל אחר איננו בלועה אלא כסגור בתיבה ואם יסגור אדם בשר קודש בתיבתו וכי זה ביעורו ה"נ בדופני הקדירה אם אפשר להוציא בלעו איננו בלועה אלא סגורה אבל אם משבר כ"ח ושוב אינו ראוי להוציא הבלע ולהבליע בתבשיל אחר זה ביעורו וא"כ ה"ה כשכבר נפגם ונהי הוא בעצמו אינו פוגם עכ"פ א"א להפליטו ולהבליע בתבשיל אחר שהרי פוגם התבשיל האחר א"כ ה"ל כמבוער ומשו"ה הוכיחו מזה דבעי' כל הלילה לשיעור פגימה אבל לעולם מודה תוס' דהבלוע בעצמה איננה פגומה ועיי' עוד לקמן אי"ה: -

830

831היכי משכחת לה מצאתי כתוב בכתבי יד הגאון מחצית השקל זצ"ל שביד נכדו הב"ח החרוץ מו"ה גבריאל זצ"ל שהקשה למ"ד לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ל"ל מיעוטא דלא בעי הזאת ג' וז' ת"ל אך חלוק תיפוק ליה אי צריך ז' ימים ה"ל פגם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ותי' דהוה סד"א כיון שהבלע בעצמו אינו נפגם כמ"ש הר"ן הנ"ל ה"ל טובל ושרץ בידו מש"ה צריך הגעלה ואח"כ טבילה אבל לא משום או"ה קמ"ל אך דלא בעי הזאת ג' וז' וממילא לא נאמר דהגיעול הוא רק משום טבילה אלא משום או"ה ובת יומא דוקא אלו דבריו ז"ל ועדיין לא יי"ח עכ"פ מאי פריך ש"ס היכא משכח' לה דלמא האמת כן הוא דהגעלה משום דלא ליהוי כטובל ושרץ בידו דהרי יש פוסקים שסוברים כן ועריט"בא ורמב"ן פ' מטות ויעיי' בסוף ס' הפלאה דכתובות בלקוטי בנו הרב הגאון ז"ל ולפע"ד ליישב בעזה"י דהתוס' כתבו דא"א לומר דהוה כטובל ושרץ בידו דא"כ סכין שפה וטהורה לצונן אע"ג עדיין בלע של איסור בתוכו ולכאורה יש לעיין הא מתני' בסתם סכין שאין ב"י ומן התורה שרי לגמרי ואין כאן שרץ בתוכו רק רבנן אסרוהו והם אמרו שפה וטובל והיא טהורה ומאי ראיה היא זו דוקא בסכין שמטהרו לצונן התירוהו אפי' לחמין אח"כ משא"כ בשארי כלים וכמ"ש ש"ך סי' קכ"א סק"ג והכל מדרבנן הם אמרו והם אמרו ואין כאן ראיה כלל: -

831

832וי"ל עפ"י מ"ש תוס' לעיל ל"ח ע"ב ד"ה ת"ר בסוף הדיבור דמשו"ה סתם כלים אינם ב"י דהוה ס"ס ספק אם נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו דלמא בדבר הפוגם בעין ע"ש והיינו כחומץ הפוגם בגריסי' ולפ"ז תינח לענין איסור והיתר התבשיל הוה ס"ס אבל לענין טובל ושרץ ליכא רק ס' א' דילמא לא נשתמשו בו היום אבל אם נשתמשו בו היום דבר האסור אע"פ שפוגם בתבשיל זה שבשלו בו גריסין מ"מ האיסור עצמו איננו פגום לא מצד עצמו ולא מצד זמן שהרי בשלו היום וא"כ ק' שפיר מסכין שפה אע"כ אין הטעם משום טובל ושרץ וא"ש אך הרשב"א והטור כ' ס"ס באופן אחר שמא לא בשל היום ואת"ל היום דלמא דבר המותר לגמרי כגון ירקות וכדומה ועמג"א תמ"ז סקכ"ג הנפקותא בין ב' הס"ס מ"מ לפי אותו הס"ס שפיר י"ל הטעם משום טובל ושרץ בידו הא דסכין שפה והיא טהורה משום דסתמא לפגם מס"ס הנ"ל שמא בשלו בו דבר המותר ולא מוכח מידי וא"ש הנך פוסקים:

832

833ובזה י"ל הא דלא מקשה מיד מכאן ואילך לשתרי פי' אי הכי דנט"לפג מותר אפי' לכתחלה נמי וי"ל דכל דלא הוה ס"ד דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ה"א דהס"ס הוא שמא לא נשתמשו בו דבר אסור ואת"ל נשתמשו דלמא הפוגם בעין וא"כ הבלע בעצמו באיסורו אלא ע"י שאנו נותני' בו התבשיל הלז אשר שמא הוא נפגם בעין מהבלע עי"ז הותר ואין לעשות ס"ס בידים כמ"ש מג"א ר"סי תס"ט בשם מהר"יט ומשו"ה אסור לכתחלה אבל כדמשני לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י א"כ יש ס"ס שמא דבר המותר ושמא אינו ב"י ושפיר יש להתיר לכתחלה ופריך מכאן ואילך לישתרי: -

833

834ובזה יש ליישב חקירת תוס' מ"ט לא אסרו גם התבשיל גזרה אטו ב"י די"ל דלא גזרו כלל אטו שיבשל בקדרה שנתבשל בו איסור ביומו זה לא ס"ד אלא גזרה אטו שידעי' שנתבשל בו היום דבר מה ולא ידעי' אי איסור או היתר וא"נ איסור דלמא פוגם בעין ואסור לעשות ס"ס בידים לכך אסרינן אפי' ספק אינו ב"י ג"כ אע"ג דהוי ס"ס דממילא כן נ"ל - ולפ"ז תינח בכלי דגזרי' אי שרית בכלי דלא ידעי' אי שמשו היום או לא אתו להתיר בכלי בת יומא שוודאי שמשו בה היום ויהיה ס"ס שמא בדבר המותר ושמא בדבר הפוגם בעין ואסור לעשות ס"ס בידים להכניס לתוכו דבר מאכל אבל אי כבר ניתן לתוכו המאכל ונתבשל בו תו הוי ס"ס גמור ואין לגזור דמה לי הך ס"ס או הך וק"ל: -

834

835ואין רחוק לומר דאביי ורבא פליגי בהנ"ל דודאי לא נעלם מאביי דל"ש בכה"ג יגיד עליו רעו אלא במשנתינו משמע דתרתי בעי דהרי שנינו את שדרכו להטביל יטביל ואת שדרכו להגעיל יגעיל לפ"מ שפירש"י במשנתינו האי יטביל היינו טבילת מ' סאה ודלא כריטב"א ע"ש א"כ הא דתנן להגעיל יגעיל ר"ל להגעיל גם כן אבל טבילה בעי גם כן ומוסיף על הראשונות דבעינן טבילה והגעלה אם כן שוב כדתנן ולהלבין ילבין היינו מוסיף על הראשונות להטביל ולהגעיל ולהלבין ובזבחים נקיט חדא מנייהו ויגיד עליו רעו ולק"מ קו' רבא - אלא נהי ממתני' לא קשי' מברייתא קשי' דהלוקח כלי תשמיש דהתם ליכא למימר דמוסיף על הראשונות דהרי מדנקיט מגעילן ומטבילן ומלבנן ומטבילן מדנקיט מטבילן ולא סמך אדרישא ש"מ איננו מוסיף על הראשונות אלא הגעלה לחוד וליבון לחוד ולזה י"ל אביי ס"ל טעם הטבילה הוא שלא יהא כטובל ושרץ בידו ע"כ הזכיר טבילה לומר אחר הגיעול צריך טבילה דוקא וכן בשדרכן ללבן י"ל לעולם צריך גיעול וליבון וקמ"ל אחר הליבון יטביל שלא יהא כטובל ושרץ בידו והא דסכין שפה והיא טהורה בלי טביל' משום דס"ל הס"ס היא כרשב"א וכבר הוה פגום דס' לא שמשו בו היום וספק דבר המותר לגמרי ומן התורה מותר לגמרי משו"ה כיון שאינו רוצה לשמש עתה אלא צונן סגי בהאי טבילה וסברא זו עיי' ש"ך סי' קכ"א סק"ג ע"ש - ואך רבא ס"ל שהס"ס כמ"ש תוס' א"כ לענין טבילה ליכא אלא חד ספק ואפ"ה סגי בטבילה קמייתא אע"פ שלא הגעיל ש"מ לאו משום טובל ושרץ בידו ושפיר ק' על אביי מהבריי' קצרתי וק"ל:

835

836וליישב קושי' ראשונה נאמר דהמקשה דפריך ג"נ היכי משכחת לה לא ידע לחלק בין ב"י לאינו ב"י ולא ידע ס"ס אלא שמא לא נשתמשו בו איסור או שמא נשתמש בו דבר הפוגם בעין וא"כ לשמש לכתחלה ה"ל חד ספק לענין טבילה ועוד דאסור לעשות ס"ס בידים ומוכח מסכין שפה והיא טהורה כהוכחת תוס' דלאו משום טובל ושרץ בידו - ומ"מ לא הוי קשי' לי' למה לי אך למעט הזאת ג"וז דז"א דהרי לא ידע לחלק בין ב"י לאינו ב"י ע"כ פריך היכי משכחת לי' אבל למסקנא דמשני לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא אז קשיא ליה למה לי אך למעוטי הזאה ת"ל דהוי אינו ב"י ולעומת זה י"ל משום דהוי טובל ושרץ בידו ולא קשי' מסכין שפה די"ל דהוי ספק ספיקא ספק לא נשתמש בו איסור ואת"ל נשתמש בו שמא אתמול כנ"ל: -

836

837ועוד לכאורה יש להוכיח כמ"ד דהטבילה אחר ההכשר משום טובל ושרץ בידו דרש"י בחומש פי' אשר לא יבוא באש תעבירו במים היינו טבילה והרמב"ן הקשה למה לי הא כבר כתי' במי נדה יתחטא ותי' הרא"מ דה"א המגעיל ע"י בישול בעי טבילה ולא אותן שמשתמשין בצונן ע"ש - ואם כן מוכח דהמרק פיגולים מטמא והוי טובל ושרץ בידו דאי לאו הכי אין סברא לחלק: -

837

838אך הרמב"ן מפרש תעבירו במים שכשוך להסיר הטיח שעל פניו מפני איסור דבשולים של נכרים וא"כ לא מוכח כנ"ל אך זה א"א דהרי לא מיירי התורה אלא מבת יומא והטיח שעל פניו שהוא בעין אין חילוק בין יומו ליום אחר ומיהו הרמב"ן מצי סבר כהרמב"ם דגם הטיח נפגם אבל למאי דקיי"ל דאינו פוגם א"א לומר כהרמב"ן וע"כ כפירש"י נמצא לבתר דמסיק לא אסרה תורה אלא לקדרה בת יומו מוכח דהוי כטובל ושרץ בידו והא דסכין שפה כנ"ל: -

838

839רמי ליה רב עמרם לר"ח וכו' במתני' כ' ריטב"א דהוצרך לאשמעי' שפוד ואסכלה מלבנן אע"ג דכבר תנן את שדרכו ללבן ילבן משום כיון דתנן בזבחים להדי' השפוד והאסכלא מגעילים קמ"ל מתני' דבעי' ליבון ומטעם דמסיק בש"ס וצריך להבין הלא גם אי לא תנן השפוד והאסכלא מלבנן נמי הוה רמי מתני' אהדדי הכא תנן את שדרכו להלבין וכו' והתם תנן מגעילין וי"ל עפ"י מ"ש רשב"א במשמרת הבית דבליעה ע"י האור דשפוד שאני שהרי אותו צד שהבשר תחוב בו אינו רואה את האור דבשר מקיפו ורק אותו צד החיצון שרואה פני האור וחם מקצתו חם כולו ממשיך רתיחתו שע"י האור גם למקום שהבשר מקיפו והוה סד"א דהוה דבר שדרכו להגעיל משום הכי קמ"ל דבכלל דרכו ללבן הוא ומשום הכי רמי' ליה אמתניתין דזבחים והוצרך לשנוי' דש"ס: -

839

840מגעילן פירש"י וז"ל משום דכי אתי למחר הוה נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר אי' כרת הוא עכ"ל ויל"ד מה לי אי' כרת או לאו ועוד קשה הא משמע מלשון רש"י דלעיל ד"ה בת יומא דלינת לילה פוגמת א"כ כי מפליט למחר נט"לפג הוא ולא פי' כפשוטו דבעי תיקון לבער הנותר הבלועה בהשפוד ונלפע"ד דס"ל דמהא לא הוה קשי' לי' דפשיטא די"ל מאחר שכבר הגעיל ולא נשאר אלא מה שבעומק הכלי הנבלע ע"י האור יותר מע"י בשול נהי דלענין הכשר לא מהני עד שיכשרנו כדינו אבל לענין ביעור נותר ודאי אותה הבליעה עמוקה הוה כמבוער ועומד ולק"מ ובפלתי הקשה למ"ש הרא"ש דלמ"ד לינת הלילה פוגמת כל המריקה גז"ה א"כ לק"מ דגז"ה כך הוא מורק במים ולא בעי ליבון ומה שתי' דמורק משמע נמי ליבון שממרק הכלי ז"א לפי' הרא"ה שהליבון אינו מפליט אלא שורף ומכלה וא"כ קושיתו עצומה ולק"מ ק' ש"ס ע"כ פירש"י דהקושי' קאי למאי דמסקי' דגזרי' אינו ב"י אטו ב"י א"כ בקדשי' נמי לגזור כמ"ש הרא"ש דאיכא למגזר טפי כיון דקדשי' מרובי' ומחלפי הכלי' ב"י עם אינו ב"י ול"ש הכא למימר לא גזרו במקדש אדרבא איכא למגזר טפי וע"ז סובב כל השקלא וטרי' וכיון דעיקר ק' משום דה"ל למגזר אטו ב"י ואמרי' ר"פ הנחנקין לאיסור חנק חששו לאיסור לאו ל"ח למגזר [ומאי דקשי' ע"ז מש"ס ר"פ האשה רבה כבר כתבנו במקום אחר] מ"מ הו"מ לשנויי' הכא בג"נ לאיסור כרת דחלב ודם חששו ולאיסור לאו דקדשי' לא חששו ע"כ כ' רש"י דנותר נמי בכרת. ובזה יש לדחות הוכחת תוס' דחולין וזבחי' צ"ו ע"א דלר"ט איך נעשה גיעול לחברו הא הוה נ"ט בר נ"ט דאיסור לענין זר ויוצא ולהנ"ל י"ל כיון דכבר איפגם רק משום גזירה ולנותר דכרת חששו אלא דהוה נ"ט בר נ"ט דהתירא ולאיסור לאו דזר ויוצא לא חששו ולא צ"ל דמ"במ אוקמי' אדאורי': -

840

841ומיושב נמי מאי דמקשי' אשינוי' דרבא לקמן כל יום נעשה גיעול עכ"פ בכל שבת דלא נעשה גיעול ליבעי ליבון ולהנ"ל ניחא דהא משום ביעור נותר ליכא למיחש לבלועה עמוקה הלז ולפליטה בקדשי' אחרי' הא הוה פגם מה תאמר נגזר אטו דמיחלפי בקדרות אחרות בשבת לא שכיחא בני יומן ולא מיחלף עד יום אחר שבת ומיד ביומו לא שכיחא דהרי אתמול בשבת לא שחטו שלמי' וא"כ שוב כולי האי לא גזרו: -

841

842ועפי"ז יש ליישב הא דמשני ליה התירא בלע ודפריך ליה רבה איסורא קפליט ולקמן בסוף מסיק ליתי' לאיסורא בעיניה פירשו הראשוני' דמיקלש קליש איסורא ולא חל עליו שם חדש שם נותר רש"י לא פי' כן אלא פי' מעולם לא הוכר איסורא ע"ש והלא דבר הוא אבל נלע"ד הנה בזבחים צ"ו ע"א כ' תוס' דע"כ ההכשר היא אחר שכבר נעשה נותר דאי ס"ד קודם ומשום שלא יביאו קדשים לבית הפסול א"כ מה הועיל ר"ט הא כבר חל עליו חיוב מריקה ושטיפה ופי' ט"הק היינו שטיפת צונן כבר חל עליו קודם זמן נותר ואיך פקע מיניה ע"י גיעול חברו ומזה הוכיחו תוס' דההכשר היה אחר שכבר נאסר אמנם י"ל היינו אי שטיפה הוא גז"ה בלי טעם אמנם לחד פירושא שכתב הרא"ש בשמעתין דלא היה גז"ה בלי טעם אלא להסיר כל הטיפין מועטי' שנשתיירו אע"ג בחולין לא קפיד רחמנא עליהן מ"מ בקדשי' קפיד ע"ש א"כ י"ל לעולם ההכשר היה קודם זמן נותר ושלא להביא קדשי' לכלל נותר והא דר"ט דגיעול לחברו היינו משום דלדידיה ברגל אוקמוהו אדאורי' מ"במ חד בתרי בטיל א"כ גם הניצוצו' ההם בטלי ולא בעי שטיפה וכ"כ הט"הק בעצמו שם בדבור אחר ע"ש ולשיטה זו צ"ל דכל הגעלה ומריקת חמין היה בפחות מששי' כאשר יבואר אי"ה שיטת רמב"ן דאל"ה למה לי שטיפה כלל הא כשם שלר' טרפון בטלי הניצוצו' במ"במ חד בתרי כ"ש שיתבטלו בששי' של מי הגעלה אע"כ כרמב"ן שהיה פחות מס' ויבואר לקמן אי"ה: -

842

843נחזור לעניננו דבהא פליגי ר' עמרם הוה ס"ל ההכשר היה אחר זמן איסורא וקשי' ליה ור' חסדא השיב לו התירא בלע והתירא פליט דההכשר הוא קודם זמן איסורא וכיון שכבר נגעל שוב אין הבליעה קלישה ההיא כח לקבל שם חדש של נותר ולק"מ אך רבה ס"ל דההכשר היה אח"כ וכבר חל שם נותר וסוף סוף כי פליט איסורא פליט ועד"ז אזיל השקלא וטרי' לפ"ז לבסוף כי מסיק רב אשי ליתי' לאיסורא בעיני' לא הוה רש"י מצי לפרושי דאין חל עליו שם חדש דנותר דהא קאי השתא לתרוצי אי ההכשר היה אחר זמן איסורו ע"כ פירש"י דלא ניכר איסור מעולם פי' ע"ד שכתב המרדכי ספ"ק דשבת גבי איסור שלא ניכר מעולם ותחלת ביאתו הוא ע"י תערובו' לא גזרו ביה רבנן משום דבר שיש לו מתירין ע"ש וה"נ ס"ל הנותר כל זמן שהוא בלוע אין עליו שם איסור דהוה כמו טהרה בלועה שכ' ת"הד סי' קפ"ג הנ"ל ותחלת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובו' לא גזרו בי' רבנן משום אינו ב"י וביותר י"ל דסמיך ג"כ אמ"במ אוקמוהו אדאוריי' נהי דלא ס"ל לרבנן כר"ט דאוקמוהו אדאורי' ומשו"ה בעי הכשר ברגל ולא אמרי' נעשה גיעול מ"מ הכא אחר שכבר הוכשר כל כך על אותו משהו שנשאר ונתבטל מין במינו חד בתרי גם כן שוב לא גזרו בי' רבנן הואיל ולא ניכר איסורו:

843

844ובזה י"ל דרבי דס"ל מריקה ושטיפה בצונן דאי ס"ד מריקה בחמין ומשום הגעלה מ"ט לא הזכירה תורה ג"כ ליבון באש אשפוד ואסכלה ואין לומר בקדשי' אין צריך ז"א לרבי דאית ליה בעלמא מ"במ לא בטיל מן התורה ולדידיה שפוד של קדשי' צריכא לבון ומ"ט לא הזכירה תורה אע"כ לא מיירי התורה מהכשר אלא מריקה ג"כ בצונן: -

844

845יגיד עליו ריעו כבר כתבתי לעיל באריכות דאביי ס"ל במתני' הוזכרו שניהם גיעול וליבון דקאי אדלעיל את שדרכו ללבן ילבן ג"כ עם הגעלה וטבילה הנזכר ברישא ורק מברייתא קשי' עליו שהזכירו טבילה בהגעלה ובליבון ש"מ דלא בעי אלא לבון וטבילה ולא הגעלה ולזה כתבתי דס"ל לעולם קאי ארישא לבון וגם הגעלה והזכיר טבילה לומר דבעי טבילה אחר הליבון דוקא שלא יהא כטובל ושרץ בידו ורבא לס"ל הא כמ"ש תוס' מסכין שפה:

845

846והשתא י"ל דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקים דכ' תי"ט דרמב"ם ס"ל סכין לא בעי טבילה ע"ש וא"כ לק"מ מסכין שפה ורבא לס"ל כהרמב"ם ואמנם בטעם הדבר נ"ל דהנה הרמב"ם מפרש משנתינו ברוצה לאכול בה רותחין מעבירה במשחזת היינו שפה ולצונן לא הוזכר במשנה רק בש"ס מפרש דסגי בנועץ בקרקע וכ' עוד או משחזת או ליבון ומשמע הגעלה לא מהני רק בפסח דהתי' בלע וסברתו נ"ל דסכין רוב תשמיש ע"י דברים גושים רותחי' ואינו בולע אלא כדי קליפת הסכין ומ"מ ברותחי' לא סגי ליה דכבולעו ע"י רותחי' וגם דוחקא דסכינא ע"כ צריך תיקון יותר אבל עכ"פ אין הבלע נכנס יותר אלא עד הקליפה ולזה סגי בהשחזה להסיר קליפתו או ליבון עד כדי שיסיר קליפה שהוא שיעור המפורש בש"ס דילן זהו סברת הרמב"ם ויען כי הכשר זה לא נזכר בכלי מדין א"כ איננו בכלל טבילה אף ע"ג דאפי' כלי' שתשמישן בצונן ואינם בולעי' כלל צריכי' טבילה מ"מ ראוי' לבלוע משא"כ סכין ואל תתמה שהרי סכין של שחיטה מוכיח במרדכי פ"ק דחולין דלא בעי טבילה אעפ"י דבולע ובעי הכשר למ"ד בית השחיטה רותח עכ"פ להרמב"ם לפי פירושו דמתניתין משימוש רותחי' מיירי וסגי בסכין בשיפה היינו השחזה ממילא לא בעי טביל' והכי ס"ל לאביי אך רבא ס"ל דשיפה דמתניתין לתשמיש צונן אבל לרותחי' בעי ליבון ממש וממילא בעי טבילה:

846

847ובזה א"ש בפ"ק דחולין ח' ע"ב דמשני שליבנה באור והסוברי' דסגי בהגעלה מתרצים דש"ס לא דקדק אלא נקט ההכשר היותר גדול ואמנם להרמב"ם דלשון המשנה שפה והיא טהורה היינו משחזת וסגי לשמש בו חמין א"כ ק' שינה לשון המשנה ולא תי' כגון ששיפה ולהנ"ל ניחא דהתם לרבא קאי מפרש מתני' לתשמיש צונן אבל לחמין בעי ליבון ואין הלכה כרבא בזה: -

847

848ודאתאן עלה מ"ש המרדכי סכין של שחיטה לא בעי טבילה מש"ס דחולין ומקשים דלמא מיירי בשאלה מהנכרי כבר כתבתי בחי' למס' חולין שם לפמ"ש פני יהושע שם איך מותר לשחוט הא רוצה בקיומה של משמשי ע"ז ותי' להפוסקים משמשי ע"ז של ישראל יש לה ביטול מיירי שישראל מקיימו כדי לבטלו ע"י גוי שימצא או לבערו לבסוף וזה מותר למעוטי תפלה ובין כך מותר לשחוט ע"ש וא"כ ע"כ לא מיירי בשישאל מעכו"ם דא"כ אין בידו לבטל ולא לבער ואסור רוצה בקיומו א"כ כיון דשלו הוא הו"ל להזכיר טבילה אע"כ סכין של שחיטה לא בעי טבילה ולהרמב"ם שום סכין לא בעי טבילה: -

848

849כל יום נעשה גיעול לחברו זו היא סברת ר"ט דמשום כך לא בעי הכשר כל הרגל והסבירו תוס' דמ"במ בטל מן התורה וס"ל לר"ט במקדש ברגל אקמוה אדאורייתא ואמנם רבנן לא ס"ל הכי דאקמוהו אדאורייתא וחידש לו רבא דמ"מ בשפוד הקילו דתיסגי בהגעלה במקום ליבון משום דכל יום נעשה גיעול לחברו ולמדתי מדברי הריטב"א משום דהרי בלא"ה איננו בלוע ע"י האור ממש שהרי במקום שהבשר תחוב הבשר מקיפו ואינו רואה פני האור ואותו צד שחוץ לבשר ורואה פני האור הרי אינו עתיד להשתמש בו אלא שחם מקצתו ע"י האור מחמם כלו גם העליון שתחת הבשר ונהי בעלמא כה"ג צריך ליבון דוקא דאע"ג דלאחר הגעלה לא נשאר בו אלא משהו מ"מ אינו יוצא מידי איסורו אלא בלבון ממש ס"ל לרבא הני מילי באיסורו אבל הכא דהתירא בלע אע"ג דהשתא קיימי' כי קפליט איסור' פליט מ"מ לגבי משהו כה"ג ל"א הכי וגם אי בשיל חטאת דממעט באכילת שלמי' דיקדש להיות כמוה ל"א תורה אלא בטעם גמור לא בטעם משהו אע"ג דבאיסור ממש אסור משהו כה"ג שהי' מתחלה איסור גמור ולא הפליטו ממש והשאיר בו משהו מ"מ בהיתר כי הכא אלא דאסור לזרים וביוצא לא החמירה תורה: -

849

850והגי' שלפנינו פריך ש"ס א"ה הגעלה לא בעי ונשאר בקשיא ולא בתיובתא ובאמת אי קושי' הוא הוה תיובתא רבא כמ"ש ריטב"א ומשו"ה מוחק הגירסא לומר שאין כאן ק' כלל וכמו שהסברתי לעיל ומ"מ נלע"ד רבא לשטתו לק"מ ואקדים פלוגתת רשב"א ורמב"ן במשמרת הבית הרשב"א ס"ל דבעי' שיהיה במים ס' או שיגעיל בשעת היתר כמ"ש תוס' ובדבר שהתירא בלע יכול להגעיל בפחות מס' וע"כ קדרה של בשר שבשל בה ירקות הרי הוגעל ומבשל בו חלב אח"כ וכמ"ש הטור בשמו ג"כ ולפ"ז יורה דמר עוקבא מיירי באינו ב"י דאל"ה הא לית במים שבתוכו ס': -

850

851ורמב"ן פליג דמסתמא יורה דמר עוקבא ב"י הוה ונגעל בלי ס' והטעם דדרך מים להפליט ולא להבליע כלל והא דנאסר קדירה שנפל בו חתיכת איסור אע"פ שיש בו מים היינו משום דע"י פליטת החתיכה המתערב במים נעשה רוטב ואין הכשר אלא במים צלולי' ולא ביין ולא במזוג כדאמרי' בזבחים ומשום משנעשה רוטב הרי מבליע ולא מפליט אבל מים צלולים מפליטי' ומצחצחי' ואינם מבליעי' כלל והקשה לו הרשב"א אדרבא בזבחי' מבואר דוקא קדשי' במים ולא ביין אבל תרומה וכל האיסורי' אפי' ביין וה"ה לרוטב וירקות ובלבד שיהיה בהם ס' או התירא בלע זולת זה המים חוזרי' ומבליעי' האיסור ע"ש:

851

852וצ"ל לדעת רמב"ן דס"ל לא לחנם הקפידה תורה בקדשים שלא להגעיל ביין ומזוג אע"כ אינם פועלי' כמים ובקדשים החמירה תורה אפי' התירא בלע או אפי' מגעילי' בס' מ"מ במים ולא ביין משא"כ תרומה ושאר איסורי' אי איכא ס' או אי התירא בלע אפי' ביין שיש בו ס' סגי אבל במים לא בעי ס' ובקדשים החמירה תורה דאפי' בהתירא בלע בעי' דוקא מים ולפ"ז רבא לשטתו דחידש התם הך דבמים ולא ביין וס"ל יין מצחצחי טפי ואפי' בקדשים דהתירא בלעי בעי דוקא מים ולא רוטב א"כ כל יום נעשה גיעול אינו מועיל כיון שהגיעול הזה איננו לבון ממש ופעפוע השומן של בשר הוה כמו רוטב שאינו מועיל בליכא ס' ע"כ בעי הגעלה תחלה שהמים מצחצחי' ונהי דלא יועיל כמו ליבון מ"מ על אותו בליעה עמוקה מועיל מה שנעשה גיעול לחברו כיון דעדיין היתר הוא וכמ"ש לעיל והמקשן ס"ל כהרשב"א ואפשר ל"ל דיוקא במים ולא ביין ע"כ הקשה אפי' הגעלה לא ליבעי:

852

853יש מקשי' ממ"ש כ"מ פ"ו דפס"המ דכ' רמב"ם תודה שנתערבה באיל נזיר מקריבים שתיהן והקשה ראב"ד הא ממעט באכילת תודה שמאכיל לכהן זרוע בשלה ותי' כ"מ דכיון שאינו ממעט אלא באבר א' לא בכל הקדשים לא איכפת לן ומקשי' מתוס' דס"ל דאפי' אהבלועה מקפדי' דלא למעט ולק"מ דפשיטא ומבואר בדוכתא טובא דמקפידין אפי' אכל שהוא דקדשים שלא להביאן לבית הפסול והתם הכ"מ הכי קאמר טוב להבי' אבר א' לבית הפסול היינו למעט באכילה מאשר נאמר ב' הבהמות ירעו עד שיסתאבו ופשוט:

853

854ואשר מבואר בפסחים ר"פ אלו דברים כל א' הביא סכינו עם פסחו ולא מצינו כן ביום טוב שחגיגה ושמחה מרובי' יותר מפסחי' ובב"המק היה בית החלפי' ששם היה סכיני' לשחיטת קרבנות ע"כ נראה דפסח שאינו נאכל אלא למנויו אי ב"השח רותח לא יכול לשחוט פסח לזה בסכין ששחט פסח אחר בלא הכשר ומריקה ושטיפה בנתיים ולפ"ז היה בב"המק סכינים מיוחדי' לחטאת ולא לשלמים וכדומה או היה מורק ושוטף בנתיים:

854

855קרא כדכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים כל זכר בכהנים יאכל אותה הנה כבר כתיב הכהן המחטא היינו הראוי לחיטוי יאכלנה עיי' זבחים צ"ח שם ויש לרמוז דזה בכלל ביעור דקאמר או מורק ושוטף או כל זכר בכהנים יאכלנו הבלוע ע"י שיבשלו חזה ושוק שלהם ויעשנו גיעול לחטאת והיינו כר"ט ולרבנן הכי קאמר ומורק והבלוע הנשאר אחר מריקה היינו בשפוד הצריכה ליבון אותו יאכלנו זכרי כהונה ע"י גיעול לחברו:

855

856ונ"ל עוד למאן דס"ל דההכשר הוא קודם זמן נותר כדי שלא יבואו לידי נותר א"כ דוקא מורק במים ולא ילבן משום שריפת קדשים שלא נתותרו עדיין ואסור לשורפם אבל להוריק אינו ביעור אלא המרקה מהכלי והנשארו במים בכל מקום שהם ודוקא ומורק במים ולא באש אלא במים:

856

857עוררני תלמידי הרב המופלג מהו' משה ברעסווי ני' אבדק"ק יערגן יע"א לפמ"ש רמב"ם ספ"י מהל' מ"א דהקדש משקי' היוצאים אסור ואין לוקי' וכ' הכ"מ דס"ל שהוא רק אי' דרבנן א"כ מן התורה הפליטה מהקדשים הוה משקים היוצאים מהם ואינו נאסר האמנם דברי כ"מ אינם מוכרחים כמ"ש בחי' למס' חולין דף ק"כ דטעמא דרמב"ם כיון דאתי' רק מביניהו ע"ש אין לוקי' דאין עונשי' מן הדין ולעולם אסורים מן התורה אך לפי הכ"מ צריך לברר הדבר והאמנם שם בחולין ק"כ ע"ב בתוס' ד"ה היכא וכו' מבואר דמיירי בהקדש בד"ה אבל הקדש גבוה דכתיב בי' אכילה לא יאכל כי קודש הם לא יאכל באש ישרף מהא לא מיירי התם אלא לכאורה מפי' רש"י לכאורה משמע דמיירי דוקא מקדשי מזבח דלא תיקשי ק' תוס' שם ע"ש:

857

858אמנם בחי' שם כ' דרש"י נמי לא מיירי אלא מהקדש בד"ה וקו' תוס' ל"ק לרש"י דס"ל הקדש אתי' חטא חטא מתרומ' וכאלו כתי' אכילה בגופי' כמ"ש תוס' פסחים כ"ו ע"א ואי קשי' א"כ ל"צ למילף מביניהו לילף מתרומה עיי' תוס' מנחות בכורים איקרי תרומה ותרומה לא איתקש לבכורים וההיא דשמעתין אסמכת' בעלמ' ע"ש ופי' כוונת' הא דמשמע משמעתין תרומה אתקש לבכורים זו היא אסמכת' אלא תרומ' גופי' אתי' מביניהו דבכורי' וחד מהנך ולעול' א"א למילף הקדש לענין משקי' היוצאים מתרומה דתרומה גופי' לא אתי' אלא מביני' ואם כן לעולם לא מיירי אלא מהקדש בדק הבית:

858

859אמנם לו יהיבנא דאיכא מ"ד דקדשי מזבח נמי אין משקי' היוצאים מהם כמותם מן התורה מ"מ לק"מ אדשמעתין דמריקה ושטיפה עיי' חולין קי"ב ע"ב תוס' ד"ה ורוטבן וכו' וביאור דבריהם עפ"י שיטת רבנו שמואל שבתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא ע"ש וס"ל דמשקים היוצאים מהם שאינם כמותם הוא מתרי טעמי א' כיון שנשתנה ונעשה משקה אינו אלא זיעה בעלמא וזה דוקא במשקה היוצאים ע"י איצצא אבל הרוטב שע"י בישול ומכ"ש המחהו וגמעו היינו הדבר עצמו דלא גרע מטע"כ ומכ"ש בקדשים דלכ"ע דאורי' וצריכים לומר לפ"ז הא דאמר לחם והא לאו לחם הוא היינו בלחם דוקא שכל עיקר הוייתו לקבץ נפזרי' פזורים הקמח לעשותו גוש א' ע"י לישה ואפי' ואם נימוח ונפרד איננו תואר לחם אבל שאר עניני' כגון זרע כלאים וכדומה אעפ"י שנשתנה במילתיהו קיימא ולא נאמר משקה היוצא מהן אלא היוצא שלא ע"י בישול כמו ציר אבל רוטב היינו הדבר עצמו רק מטעם השני מטעם האוכל שהקב"ה לא אסרו אלא באכילה ולא בשתי' דלא יאכל ושתי' אינו בכלל אכילה כ"א בתירוש ויצהר וא"נ דבמילתיהו קאי ואסור לאכלו אבל מותר לשתותו אי לאו שום ילפותא ונפקא מיניה דמשקים היוצאים ע"י אציצא אין שם איסור עליהן אפי' נכנסו ונבלעו במאכל או שנקרשו ונקפאו מ"מ שרי אבל היוצא ע"י בישול הוה כגוף הדבר ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישות האיסור עצמו דבמילתא קמיתא קאי אלא מצד הפועל שאינו אכלו אלא שותהו וכבר האריכו בשיטה זו בס' באר יעקב ולא עמד בזה פני יהושע בקונטרס החדש שלו וא"כ הכא הבלוע דנותר שיצא על ידי בישול נהי מי שהיה מוצצו בעינא בלי שיבלע במאכל אחר לא היה חייב משום אכילת נותר משום דאכילה כתי' ואם האכל יאכל ביום השלישי מ"מ הבלוע בפ"ע נותר הוא וצריך ביעור מן התורה ואין ביעורו אלא שרפה או שבירת כ"ח או מריקה ושטיפה בכלי נחשת וזה ברור בלי פקפוק:

859

860ועיי' במקור חיים רס"י תס"ז גבי דבש של פסח שהביא בקיאות מכריתות ה' ע"א גבי לחם כרמל וקלי כבר קדמו פני יהושע שם וכבר כ' בזה בגליון מג"א שלי סי' רי"ו אבל בלא"ה נמי טעותא הוא במ"כ דהש"ס התם לא קאמר אלא דלא הוה. מוקמי' יתורא לחלק אלא ה"א דלא נטעה לומר נשתנה אבל למסקנא חלילה לומר בשינוי כל דהוא כזה שמחטי' נעשה קלי יותר האיסור א"כ יאכלו כל תועבה ע"י צלי וכדומה ושינוי כל דהו שרו להו מריהו למימר הכי וישתקע ולא יאמר:

860

861י"ל הא דאמר רב אשי לדידי חדתא וכו' ובלא"ה ל"ע שם מאי קמבעי לי' סכינא דפסחא אי משום דהתירא בלע ה"ל למיבעי סתם כלי פסחא ואי משום דסכינא שאני דרוב תשמישן אין באור ובכלי ראשון כמ"ש הר"ן ה"ל למיבעי סתם סכינא אפי' של גוי וכבר עמד כעין זה בט"ז סי' תמ"ז והנה בי"ד פסק סכין בעי ליבון ובמחבת ג"כ לא אזלי' בתר רוב תשמישו ובסכין של פסח סגי' בהגעלה והיה נלע"ד דנהי חיישי' למיעוט תשמישו ובסכין פעמים תוחבי' בבשר צלי על האור אבל לענין חמץ לתחוב בפ'שטידא וכדומה הוא מיעוטא דמיעוטא לכן סגי בהגעלה ואמנם הגדולים הרגילים באורחים חשובים וכעין דאמרי' בחולין דעביד תלת סאה טחי ואמר מי ידעתון דאתינא א"ל מי עדיפת משבת וקראת לשבת עונג ע"ש פג"ה והיינו דיסד הפייט דאשתמש ביה סכינא לארוחין פי' ארוחת שרים וגדולים כמו ארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו אותם יש לחוש למיעוט תשמישן ע"י האור בפשטיד"א והיינו דשאיל סכינא דפסחא דהוה תשמיש אור מיעוטא דמיעוטא אי ניחוש ואמר ר' אשי אנא דהיה ראש ישיבה ועשיר גדול ושכיחי רבנן גבי' דהוה תורה וגדולה במקום א' הוא ודאי כעין חדתא צריך למיעבד וא"ש וק"ל: ע"כ ההעתק.

861

862ה' ישפות שלומו ורב טובו ואורך ימים ושנות חיים לאורן של ישראל הגאון האמתי נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוה' מרדכי בנעט ני' אב"ד ור"מ דק"ק נ"ש והמדינה יע"א:

862

863ע"ד המטהר יינו של נכרי אשר לע"ד בחוזר ורואה חותמו ומכירו בט"ע שהוא הוא לית בי' חומרת מטהר יינו ש"נ דעלמא ועל זה כתב הדרת גאונו ני' דליתא דהרי סוף פרק ר' ישמעאל בברייתא המטהר יינו כו' עד שיהיה יושב ומשמר ורישא מיירי במפקיד וסתם מפקיד חוזר ורואה את חותמו כמה שכתבו תוספות לעיל ל"א ע"א ד"ה דאמר כו' ואפילו הכי בעי' במטהר יושב ומצפה אלו תוכן דברי קדשו ודקדוק נכון הוא בברייתא איברא דהתוספות ל"א עמוד א' הנ"ל לא כתב אלא סתם מפקיד חוזר על חביתו וחותמו ומירתת הגוי שמא יעיין בו ולא ימצאהו נכון וכתבו תוספות דסברת מירתת בחותם א' מועיל כמו סברת לא טרח בחב"ח ומינה כי היכי דסברת לא טרח בחב"ח אינו מועיל במטהר יינו הוא הדין סברת מירתת לא יועיל וכדקדוק של מעלתו הגאון ני' אך לא מיירי בחוזר ומוצא חותמו ומכירו בט"ע כמבואר בשולחן ערוך ריש סימן קי"ח דמטעם מירתת שרי אפילו באינו מכיר חותמו כי חזקה דלא נגע בו העכ"ום כי הי' מירתת שמא יבדוק אחר חותמו ומסתמא כל מפקיד חוזר על חותמו ומתיירא הגוי ממנו וסברא זו אינו מועיל במטהר יינו אבל אם באמת בדקו ומצאו נכון בסי' או בט"ע זה אינו מדויק מברייתא דסתם מפקיד אינו מכירו בט"ע דנימא סיפא מחמיר אפילו במכירו בט"ע דזה אינו סתמא דהרי המפקיד לא בעי ט"ע והא דט"ע מהני באיסורים פשוט ומבואר בש"ס דחולין פג"ה ובפוסקים וביי"נ בפרט בירושלמי דשקלים פרק ז' הלכה ד' יחכמון שפייא קטריהן ומזה הירושלמי נראה דפשיטא ליה לבד"ה ומשמרת הבית שער ד' בית ה' הא דט"ע גמור מהני דהשתא במוצא בשוק מתירין משום יי"נ מכ"ש במפקיד ומטהר ומה שכתב הדרת גאונו דט"ע לא שייך בחותם שבדפוס כמבואר בסנהדרין דף ל"ז ע"א שאדם טובע כמה מטבעות בחותם א' כו' שתי תשובות בדבר חדא התם בחותם א' ממש אבל הכא ניחוש שהעכ"ום המציא לו אומן שיעשה חותם אחר כעין חותמו של ישראל אומר אני אפילו יזדמן לו אותו האומן בעצמו שעשה החותם של ישראל אי אפשר שלא יהיה היכר בט"ע בין חותמו שלו לשל עכ"ום שאי אפשר לשום אומן לעשות ב' דברים דומין ממש ונהי דסימנא ליכא ט"ע איכא ועוד נהי בצורות האותיות ליכא הפרש ט"ע מכל מקום בטיט החותם שסביב האותיות אינו דומה חותם לחברו אפילו של אדם אחד בעצמו ומכל שכן שהראשון הטביע חותמו במקום חלוק ויפה והשני שזייף ושיבר החותם הראשון חותם על המחק הזה וניכר היטב בט"ע עוד נקיט חומרא מתנייתא דבחביות של עץ איכא למיחש לבין הנסרים אמת שכך כתבו התוס' ל"א עמוד ב' והב"ח שבש"ך בסימן קל"ו ובעו"ה רוב בני מדינתינו נכשלים בזה כי ממש דבר ידוע הוא בלי ספק שכן אורחות כל בעלי עגלה להוציא יין מבין הנסרי' וממש אינם נתפסים כגנב על זה לא בעל העגלה ולא בעל הספנים על דרך תורא מדישי' קאכל אך היינו בעובר ממקום למקום אך במטהר יינו אם הניח החותם על פתח המרתף ומכיר חותמו בט"ע כנ"ל תו ליכא חששא דבין השוליים אלא אפילו במניח חותמו על החביות והמרתף פתוח מכל מקום הא כבר כתב הדרת גאונו במכתבו הראשון דהיכי דליכא למיחש לחליפי' ולגנב לא חיישינן כולי האי והכא ביינו של עצמו למה יוציא מבין הנסרים ממה נפשך הלא כלו שלו יפתח חותמו וישתה ומכל שכן כשישראל עמו בעיר כעובדא שלפנינו פשוט דליכא למיחש לזיופא כי האי שהרי אם ירצה לשתות מיינו של עצמו יקרא לישראל ויפתחנו ויחזור ויסתמנו ומהיכי תיתי לחדש חומרות והלואי נעמוד בראשונה:

863

864מ"ש מהכשר הגת פשוט הוא ומה"ת לחשוד המורה שנתן כ' הכשר שלא ידע בכל אלו ולא ישגיח בכך ובמס' ביצה י"ד עמוד ב' רב פפי אקלעי לבי מר שמואל וכו' מזה הוכיחו הראשונים ובשיטה מקובצת שם דע"א הנאמן באי' צריך לחקור איך נעשה בהיתר דמסתמא בהתירא עביד דהרי פריך אר"פ דלמא במכתשת קטנה ודלמא מאתמול וכו' דהוי ליה למתלי בהיתרא טפי מלאיסור ולא לחשוד ותו מוכח מהתם דבפריצי דעבדא אף על גב דלשמואל מהימני ואכיל למאן דלא מהימני אינו יכול לסמוך על שמואל אף על גב דידע שמואל דבביתי' לא עבדי פריצותא מאימתו דשמואל מכל מקום לרב פפא לא הוה מהימנא והוא דבר חידוש ויעויי' בס' באר היטב ויורה דעה סוף סימן ס"ה ולא אאריך לקדם קדושת מעלתו הדרת גאונו ני' ואחתום בברכה מרובה ואחוי קידה: - פ"ב יום ד' ח' שבט תקפ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

864

865בין הגתות שעושי' יין כשר אזל חד מעמא דארעא לפי תומו ושאב לו יין בכד שלו מהגיגית המלאה לה ענבים דרוכות להוליכה לגת וכדי שלא יתערבו לי' חרצני' לתוך הכד שלו עשה לו עכבת יין בידו בין אצבעות להיות לו היד כעין מסננת לסנן היין הנמשך לתוך הכד אמנם בכל זאת לא ניצל מהיות עכ"פ איזה חרצנים וזגים בתוך היין צלול שבכד ועושי היין לא נתנו לבם ע"ז המעשה ועשו היין על ידי עכ"ום כדרכם אלא שנתערב הגיגית ההיא עם כמה גיגיות ונתנו לגת והיין מעורב עתה ואחר כל המעשים נתעוררו ובאו לשאול אם יש ביין חשש מגע נכרי ביין שלנו:

865

866הנה לכאורה דין זה פשוט ומבואר לאיסור בתוס' דע"ז נ"ה ע"ב בסוגיא דגת בעוטה ע"פ דעת רש"י דכל שנמשך היין אפי' במדרון שבגת או בגיגית ע"י כוס שכיוון לשלותו מן הזגים יש בו שוב משום מגע גוי ולזה הסכי' הרא"ש שם והרשב"א בת"הא והר"ן שם והטור וכתב הרב"י וכ"כ בכ"מ שזה דעת הרמב"ם והסמ"ג והתרומו' וכן קבע להלכה בש"ע סימן קכ"ג סעיף י"ח ומדכ' וכיון לשלותו משמע דהכל תלי' בכוונתו של המושך אם הי' הכוונה לשלותו אף על פי שלא עלתה בידו כהוגן מכל מקום על ידי כוונתו נעשה כל הגת ראויה לניסוך תדע לך דאי לא תימא הכי אלא כל שהולכים עמו איזה חרצנים וזגי' לא מקרי המשכה אם כן הא דאמרי' מכיון שהתחיל למשוך עושה יי"נ ר"ל התחיל למשוך צלול בלי שום חרצן וזג כלל א"כ אתה צריך לומר לפי משנה ראשונה דמקיל טפי ובעי' עד שירד לבור היינו גם כן צלול בלי שום חרצן וזג דאין לומר דלמשנה ראשונה דבעי' הורדה לבור דוקא אז אם ירד לבור אף על פי שאינו צלול כל כך נמי עושה יין נסך כיון שכבר ירד לבור אבל למשנה אחרונה דמחמרי' לאסור אפי' ברק התחיל למשוך אז בעי' שהתחיל למשוך צלול ממש ז"א דאם כן כי פריך ממתניתין עד שירד לבור אדר"ה דאמר משהתחיל למשוך עושה יין נסך ומוקי ליה בפקוקה ומליאה ושוב הקשה מסיפא ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ומשום אותה קושי' מסיק דמתני' היא משנה ראשונה ור"ה קאי למשנה אחרונה ואי איתא לשני דר"ה מיירי בהתחיל למשוך צלול לגמרי ועושה יי"נ מיד בתחלת המשכה ומשנתינו דקתני והשאר מותר מיירי שלא נמשך צלול לגמרי ואף על גב דרישא דקתני ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור לא מיתרצי בהכי דמשמע דעד שירד לבור לא יעשה יי"נ אפי' בנמשך צלול קודם הורדה י"ל הא מוקי ליה רישא בפקוקה ומלאה שלא הי' בגת שום המשכה ומיירי מתני' שגם כשפתח אח"כ הפקק לא ירד היין צלול לכן מה שבבור אסור והשאר מותר:

866

867אע"כ צ"ל דברור להש"ס דדא ודא אחת היא באותו אופן שנקרא יין אחר שירד לבור באותו אופן ממש מקרי יין בתחלת ההמשכה ואין סברא לחלק בזה והשתא אי ס"ד דהמשכת היין שנתערבו בו איזה חרצני' וזגים לא מקרי המשכה לעשות יי"נ אע"פ שהיתה כוונתו לשלותו מחרצני' וזגים אם כן לפי ההנחה דלעיל הוא הדין כשכבר ירד לבור נמי אינו נעשה יין נסך אם לא הי' נקי משום תערובות חרצנים וזגים ואם כן קשה מאי פריך התם בש"ס דף נ"ו עמוד א' ואינו עושה יי"נ עד שירד לבור והתני' היין משיקפה הא פירש"י משיקפה שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור אם כך שמיירי שאין היין צלול בבור ומשום הכי אינו נעשה יין להתחייב במעשר עד שיקפה מה שאין כן משנתינו מיירי בצלול ואין בו חרצני' שנאמר עד שיקפה והוה לאלתר יין נסך אלא על כרחך זה אי אפשר כלל ולעולם יורדים חרצנים עמו לבור ומשום הכי פריך שפיר ממתניתין אמעשר והרי כבר הוכחנו דהמשכה דרב הונא מיירי נמי דומיא דהורדה לבור דמתניתין ואף על גב שאינו צלול מכל וכל כל שנעשה באופן הראויה ליין וכוונתו לשלותו הוה יין נסך והוא הדין בשולה על ידי כוס מהגיגית דחדא מלתא היא:

867

868וכן מצאתי להדיא בשלטי הגבורים שסביב הרי"ף דמסכת ע"ז דף שנ"ה ע"ב שכתב בפשיטות וז"ל דאטו בלוקח יין בכוס מן הגת שכ' הפוסקים דאם מתכוון להיות שולה החרצנים דהוי המשכה אם היה שולה עמהם איזה גרעינים מי לא הוי המשכה ודאי דהוי המשכה אלמא שאם נתכוון הוה המשכה אפי' בעליית איזה זגים וחרצנים עד כאן לשונו ועיין שם הרי מבואר כמ"ש ואם כן לכאורה אין היתר להיין הנ"ל שנגעו בו עכ"ום אחר שהמשיך הישראל מהגיגי' כד יין אף על פי שעלו עמו חרצנים כיון שכוון לשלותו וסיננו בין אצבעות ידיו כנ"ל:

868

869אמנם להיות הפסד מרובה מאוד להמוכרים עושי היין הנ"ל וגם השתא הכא אין היין מצוי להקוני' כידוע ע"כ אמרתי לעיין למצוא תרופה והיתר שתי' ליין הנ"ל ולאחר העיון נראה לי להתירו על ידי צירוף איזה התירי' אשר יבוארו לפנינו בעזה"י והראש והראשון הוא מה דהוא מבואר בש"ס דעבודה זרה דף נ"ח ע"א וע"ב דמגע עכ"ום בלא כוונת יין שהיה סבור שהוא מים או שמן ושכרא וכהאי גונא אינו אוסר בהנאה אלא בשתי' ופסקו כן כל הפוסקים בלי שום חולק ועיין בשולחן ערוך סימן קכ"ד סעיף יו"ד והנה לפי זה הך יין שבגיגית או בגת קודם שהתחיל למשוך אין לו דין יין כלל אלא מים בעלמא וזה פשוט ומבואר ומשום הכי תמה הרשב"א בת"הא שער א' על ר"ה שאוסר בהחזיר גרגותני לגת משום טפת יין שבגרגותני והקשה כיון שהיין שבגת לא הוה יין עדיין להעשות יין נסך איך יהיה יין לאוסרו על ידי טפת יין שבגרגותני יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ומביאו הט"ז סימן קכ"ג סקי"ב עיין שם וכוונת קושי' הרשב"א צריכה ביאור ורצונו לומר לפי מה דקיימא לן בתר שמא אזלינן אם כן היין שבגת אין לו שם יין עדיין שמשום כן לא גזרו בו יין נסך איך יקרא עליו שם יין לאסור במשהו על ידי תערובות טפת הגרגותני הא מים ביין בנ"ט ולא ניחא ליה למימר דר"ה אזיל בתר טעמא כאביי לבר מהלכתא והא דלא קשי' ליה לרשב"א בקיצור אפילו אי הוה טפת יין הגרגותני מ"במ עם יין הגת נימא סלק מינו כמי שאינו והחרצנים רבו עליו ומבטלו וזה קושי' תוספות בעבודה זרה נ"ו עמוד ב' י"ל סבירא ליה לרשב"א דלא שייך סליק בכהאי גונא שטפת יין מתערב ונבלל עם יין ולא עם החרצנים וזגים ואי אפשר לומר סליק יין מתוך יין וכ"כ הוא ז"ל בחי' חולין פרק גיד הנשה גבי הא דאמר רבא סליק את מינו דאחר שכבר קבל החתיכה טעם מחברתה לא שייך סליק והרוטב יבטלנו ומינו יהיה כמי שאינו שהרי נבלע במינו וא"א לבטל ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ומינו אינו יכול לבטל עד כאן לשונו עיין שם בפנים וא"כ הכא נמי שמתערב היין ביין לח בלח לא שייך לומר סליק משום הכי לא קשי' ליה לרשב"א אלא הך קושי' איך אפשר שיקרא מ"במ זה היין שהוא יין גמור ליעשות יין נסך עם היין הזה שאינו יין עדיין כך נראה לי פי' קושייתו ומיהו מהתוספות ד"ה אבל אם החזיר כו' מבואר דלא סבירא להו בהא כרשב"א במה שכתבו שם עי"ל דמיירי הכא שיש הרבה יין בגת וה"ל מ"במ במשהו ואפי' לרבא אסור עד כאן לשונ' מבואר מדבריהם דפשיטא להו דהוה מ"במ יין שנמשך עם מה שבגת ונראה לי דצריך לתת טעם לסברתם דסברת הרשב"א נכונה ונראה לי דסבירא להו להתוס' הא באמת גם יין הזה שכבר נמשך נמי מיא בעלמא הוא דהרי לענין מעשר קיימא לן עד שישלה ולכ"הפ עד שיקפה ורק משום חומרא דיין נסך החמירו חז"ל לאסרו משהתחיל לימשך או משירד לבור אבל מכל מקום בשביל זה לא ישנה שמו וטעמו להיות לו שם וטעם אחד עם מה שבגת אלא שכל כך לא ראו חז"ל להחמיר על מה שבגת אבל לעולם תרוויי' חד שמא אית להו והוה ליה מיא במיא מיא דאיסורא במיא דהיתרא דהוה ליה גם כן מין במינו ומשום הכי לא חשו תוספות לסברת רשב"א ז"ל:

869

870מ"מ לכולי עלמא מיהת לענין ניסוך הוה ליה יין שבגת כמו שמן ושכרא שאינו מקבל ניסוך וכי היכי אי היה הגוי משכשך ביין וסובר שהוא שכר היה מותר בהנאה על כל פנים הה"נ כשנגע בענבים דרוכות שבגיגית שנמשך ממנו והוא סבור שאינו נמשך ממנו ולא נעשה עדיין יין והא דמשמע מהתוספות כשהמשיכ' ממנו בכוס נעשה יין נסך ומשמע אפילו בהנאה היינו כשעכ"ום יודע מזה אבל בלאו הכי אינו אוסר בהנאה:

870

871וכיון שבררנו שאינו אוסר בהנאה מדינא אם כן בז"הז שאנו דנין כל האומות שבגלילותינו שאינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשי' מותר אפילו בשתי' כמבואר בשולחן ערוך סימן קכ"ד ובש"ך שם סקע"א באר היטב וביותר למעיין בפנים בתשו' רלב"ח סימן מ' ברור מלולו להתיר במקום הפסד לכ"הפ כה"ג נמצא אי הוה ידעינן בודאי שהגוי היה סבור שעדיין לא נמשך ממנו היה מותר אפילו בשתי' מה תאמר מאן לימא לן דלמא הגוי אסיק אדעתיה בסתם שדרך למשך ממנו וכבר נעשה יין ז"א מהא דעבודה זרה דף נ"ח עמוד א' בעובדא דר"י בן ארזא ור"י בן נהוראי שתו חמרא ואתי' גברא ואמר ליה אשקיין לבסוף אשכחו דנכרי הוה חד אסר אפילו בהנאה משום דמימר אמר הנכרי רבנן חשובים כי הני בודאי חמרא שתו ונסכיה ומאן דשרי סבירא ליה מימר אמר הנכרי רבנן צדיקים כי הני אי הוה שתו חמרא לא הוה אמרי לנכרי אשקיין ש"מ שכרא הוא והוה ליה כחו שלא בכוונה ושרי אפילו בשתיה עיין שם ואם כן לא מבעי' למאן דשרי הכי נמי מימר אמר הנכרי אי ס"ד דיש בו כבר דין ניסוך לא היה מניחים אותי להוליך הענבים לגת ואפי' מאן דאסור התם היינו משום דהוכחתו של גוי הוא דאנשים חשובים כאלו לא ישתו שכר והא דאמרינן אשקיי' או שלא ידעו שהוא גוי או שלא נתנו לבם באיסור נגיעת גוי וכהאי גוונא יחשוב הנכרי מפני הוכחתו רבנן כאלו ישתו שכרא אבל הכא שהכל מכירים ויודעים בו שהוא גוי והאנשים היהודים האלו כל עצמן לא באו אלא לעשות יין בהכשר בודאי יאמר הנכרי אלו כבר היה בו דין נסך לא היו מניחים אותי להפוך בענבים אלא על כרחך עדיין דין מים יש לו וא"כ אף על גב דבאמת כבר נמשך ממנו ה"ל מגע גוי בלא כוונת יין שבז"הז שרי אפילו בשתיה בהפ"מ:

871

872מצורף לזה עוד הא מבואר בדברי הראשונים ומביאם הטור והרב"י ובביאור יותר בד"מ ר"סי קכ"ג דיי"נ בז"הז לא מחמרי' ביה כולי האי ואינו אלא משום גזירת בנותיהן כמו פת ושלקות ובכמה דברים סמכינן בזה כמבואר גם ברמ"א בשולחן ערוך ריש סי' הנ"ל וא"כ נחזי אנן הא לענין מעשר קיימא לן דלא נקרא יין עד שישלה בחביות ורק משום חומרא דיין נסך החמירו לאסור משירד לבור ובמשנה אחרונה החמירו יותר לאסור משעה שהתחיל למשוך והכל משום חומרת יין נסך ואם כן בז"הז דליכא חומרת יין נסך היה לנו לומר דדי לאסור משישלה כמו במעשר דאורייתא ונהי דחלילה לסמוך על זה דהרי כ' תוס' שר"ת רצה לנדות אותם הדורכי' עם הנכרי בגת אף על פי שכבר בזמנו לא היו עע"ז אדרבא הוא ר"ת היקל לעשות שותפו' עם הנכרי בז"הז מפני שאינו נשבע בע"ז עיין תוס' בכורות דף ב' ע"ב ובש"ע א"ח סי' קנ"ו בהג' מ"מ לא רצה להתיר לדרוך עם הנכרי אפילו בז"הז מכל מקום בהפסד מרוב' דסמכינן אדברי רשב"ם דאמר גוים בז"הז לא מנסכי יין נינהו יש לצרף גם סברא זו להנ"ל להתיר בכה"ג ועיין במהרי"ק שרש ל"ב:

872

873ובחידושי אמרתי לישב דברי העט"ז סימן קכ"ג שהקשה עליו הש"ך שם סקמ"א שכתב בהחזיר גרגותני לגת אי ליכא ס' בחרצנים אין היין שבשולי הגרגותני מתבטל ביין שבגת והוקשה להש"ך הא בז"הז קיימא לן יין ביין בס' והיה נר' לומר הנה הך דהחזיר גרגותני לגת דמייתי בש"ע הוא על פי דברי הר"אש בעבודה זרה שם שכתב דהא דר"ה נפקא מיניה נמי בז"הז וכמו שביאר הט"ז שם סקי"ב באריכות יעו"ש ומה שכתב המחבר סתומה ומלאה רצה לומר שהיתה סתומה ומלאה עד עתה ולא משך מיניה ובי' בגת אבל עתה נפתחה וירדו בתערובות אל הגרגותני ושם נסתנן וירד לבור וסבירא ליה לר"אש דהגרגותני מפסיק שאין מה שבתוך הגת נעשה יין על ידי הסנון הזה ובחי' מהר"ם א"ש הקשה מה מקשה הש"ס ממתניתין השאר מותר דלמא מיירי בהפסק גרגותני ולפע"ד דהר"אש לא קאמר אלא בשלא פחסתו בורו דאז הגרגותני מפסיק בין גת לבור ואין מה שבבור עושה יין נסך למה שבגת אבל משנתינו והשאר מותר מוקי ליה ר"ה בעצמו בשפחסתו בורו משום דתני סתמא וכיון שיין הבור מגיע לשולי הגרגותני אין כאן הפסק בין יין הבור שבגרגותני ליין הגת נעשה הכל יין נסך כן נראה לי יישוב דברי הר"אש מכל מקום לא ראיתי לשום א' מהראשונים זולתו שפסק כן והוא חדוש דין ומהתימה על הרב"י שסמך על זה לפסוק כן ואין כן דרכו ולא דרך הרמ"א לסתום על כן היה נראה להעט"ז דנהי מעיקר הדין אין לסמוך על הר"אש בזה מ"מ כיון דחומרא דיין נסך ליתא בז"הז והיה ראוי לומר שיעור' משישלה בחביות כמו מעשר ומסתיין להחמיר עכ"פ בליכא הפסק גרגותני אבל בהפסק גרגותני לא נחמיר נמצא לפי זה מהראוי היה לאסור יין הגת עצמו במגע גוי בגרגותני אפילו בלא תערובות הגרגותני ורק משום קולא דז"הז לא אסרינן עד שיתערב וסבירא ליה להעט"ז השתא שנתערב לא נקיל עוד להתיר מ"במ בס' בז"הז דתרי קולי בחדא דוכתא לא מקלינן כך כתבתי מאז בחידושי וזה סיוע להנ"ל:

873

874מצורף עוד הא עכ"פ מי ליכא ר"ת דפליג ארש"י וס"ל דאינו נעשה יין נסך אלא בהתחלת הורדה לבור ממש ואפשר לומר אפילו בהמשכת הכוס מתיר אף על גב דאינו משמע כן בב"י הא הסמ"ג והתרומות מביאם הרב"י סבירא להו להדיא דהמשכת הכוס לשתות לפי שעה לא מקרי המשכה כלל אף על גב דסבירא ליה כרש"י ותוספות לאסור בהמשכת הגת מני' ובי' מכל מקום בכוס שבגיגית קיל טפי ואיכא נמי רמב"ן וראב"ד דסבירא ליה דאף על גב דעושה יין נסך על ידי המשכה כל דהו היינו אותו היין הנמשך אבל לא לעשות יין נסך מה שלא נמשך ממנו וכיון דיש לנו ר"ת וראב"ד ורמב"ן וסמ"ג והתרומות שמתירי' לגמרי נהי דלא קיימא לן כוותיה בעלמא מכל מקום נוכל לצרף הנ"ל להתיר:

874

875בשגם שאין אותו היין בעינו ונתערב ברוב גיגיו' אחרים ונדרך כך והלא אפילו באיסורי כרת אחרי שנתערבו ברוב במינו הולכים להקל בכמה דברים כגון לענין נשפך והכי נמי כבר איכא רובא יין כשר שהוא מינו אע"ג דאיכא נמי חרצנים וזגים אינו מינו אמרינן סליק את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו כמבואר בתה"א שבש"ע סימן צ"ח ומה שהק' הש"ך שם על דין זה סק"ח לא שייך הכא משום ששוה בטעמיה על כל פנים וגם מה שכתב לעיל בשם ר' יונה לא שייך הכא דאדרבא הכא אנו מסלקים החרצנים ומבטלים היין ביין ברוב באופן שאפילו היה איסור כרת היינו יכולים לסמוך אקולות טובא המצורפים כ"ש ביי"נ בזמן הזה שאין לו חומר אלא כמו פת ושלקות שעכ"פ בהפ"מ יש לסמוך אכל מ"ש לעיל בלי פקפוק להתיר לפע"ד. פק"ק מ"ד ט"ו כסליו תקס"ול. משה"ק סופר מפפ"ד:

875

876פה בסביבותינו מצא א' ברוב חקירתו לעשות שמן מחרצני הענבים והיינו שמצא בכל חרצן וחרצן יש שקידה א' קטנה ומאותה שקידה נעשים שמנים ממחים משמרים מזוקקים טוב מאוד למאכל וכך משפט עשייתן מיד כשמביאים החרצנים והזגים מבית הבד נפין החרצנים בנפה כדי שלא ישאר בהם שום דבר מהזגים ואח"כ מיבשים החרצנים בחמה עד שנעשים יבש מאוד ואח"כ דכין אותם במדוכה עד שנעשים לפרורין קטנים ואותן הפירורין מהבהבין אח"כ במחבת על האש עד שמעלין זיעה כדרך (הקאפע ברענין) ובשעת ההבהוב הזה מריחין מהן ריח יין ואז בעידן ריתחא משימין הכל בשק חזק ויפה וכובשים אותן במכבש של ברזל המיוחד לכך ועי"ז נוטף השמן דרך אותו השק זך ונקי והפסולת היינו החרצנים הנדוכי' נשארים כולם בתוך השק ואין שום אדם או קפילא יכול לטעום או להרגיש שום טעם יין באותו שמן או להבחין בינו ובין שמן זית והנה מלבד שזה דבר חדש שלא זכרו ולא רמזו מזה אבותינו ורבותינו חכמי התלמוד ז"ל בכולי סוגי' דנזיר פ' ג' מינין וגם בנדרים גבי הנודר מן הענבים ובשבועות גבי שבועה שלא לאכול חרצן ובשביעית גבי הגלעינין דבכולהי איכא נ"מ לדינא בזה אמנם אנא לא לאשתעי דינא ולא לחדש חדשים קאתינא רק תלמיד הבא לשאול ולשמוע הלכה למעשה מפי רבו נ"י: -

876

877שלום לתלמידי הרב הדיין המופלג החו"ש כמו"ה ליזר שאפלך נ"י:

877

878קבלתי גי"ה נידון שמן הנעשים משקדים הגדלים בענבי חרצי ענבים והם מי"נ ומעלתו בחכמתו ומתק לשונו ביאר כל מעשה מלאכה ההיא ומ"מ לא ידעתי שום מקום לאיסור אי משום נימא דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סימן רי"ו צ"ע ויפה פסק בחק יעקב סימן תס"ז כל דבר שנשתנה לדבר היתר הותר כגון בשר לדבש והכא היין לשמן ואמנם הגאון מקור חיים שם הפריז על המדה ומייתי מש"ס כריתות ה' ע"א ובמ"כ לא דק התם לחם אשתנה ונצטרף עמו מים והוה סד"א דמשערי' בקמח ולא מחייב בכזית לחם וקלי ה"א כיון שאינו ראוי להקריב ממנו עומר וכל זה רק לצריכותא בעלמא ולא לדינא אבל דברי חק יעקב נכונים ואמיתים וה"נ דכוותיה ואי משום תערובות יין כיון שטעמנו כמה פעמים ולא נטעם ונרגש בו טעם יין אין לחוש וגדולה מזו בתשו' רמ"א שחששו בשמן זית משום תערובות שומן חזיר והתירום מטעם שאין הגוים מרגישים וראי' מתשו' רשב"א בגבינות של נכרים מדאכלי אותם בימי תעניתם ש"מ שאינם מרגישים בו טעם וה"נ דכוותי' מכ"ש הכא כמה ישראלים טעמוהו ולא הרגישו בו טעם יין ע"כ נ"ל היתר פשוט ומ"ש מעלתו אהש"ך דאוסר אפי' החרצנים הוא ק' דגול מרבבה וז"ל בחי' למס' ע"ז ס"ה ע"ב דלא נצטרי זיקי בטא"ח סי' ת"ן במשכיר יורה לגוי לבשל בו חמץ אסור משום רוצה בקיומו פי' ב"י דלא יבקע היורה ומג"א לא ניחא לי' בהא וטעמו דהא היורה לאו איסור הוא ע"כ פי' דרוצה בקיומו של שכר שאם יבקע היורה ישפך ע"ש ס"ק י"א ונעלם ממנו ש"ס דהכא לא נצטרי זיקי רוצה בקיומו של זיקי שהרי אם ישפך יין טוב לזיקי כדלעיל למ"ד סוף ע"א חריפי דמצרי זיקי אע"כ צ"ל דהכלי שהוא בסיס לאי' הנאה כגון זיקי דהכא ויורה של חמץ הא גופה אסור בהנאה ואסור להיות רוצה בקיומו זכר לדבר עצמות ששמשו נותר פסחים פ"ג ע"א ולפ"ז חרצנים של יי"נ הם עצמם אסורים בהנאה ואפרן אסור וכמ"ש ש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ו ולחנם השיג עליו דגול מרבבה ואחתום בברכה מרובה א"נ: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

878

879ישמחהו ה' ואת ביתו כל הימי' בפר' בשי"ט הבע"ל עוד ישמח בבנין עיר ה' היכל ואולם ה"ה י"נ הרב הגאון המופלג המאה"ג המפורסם כש"ת מוהר"ר מאיר ני' א"בדק"ק יארמוט:

879

880ע"ד אשר יצא לדון בדבר חדש נגיעת עכו"ם ביין בסודר שכרך בידו אי אוסר או לא כיון דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וכן להיפך אם יש להקל אם עכו"ם הדורך יין וכורך סודר סביב המקל שדורך בו אי הוה ב' כוחות ולא גזרו או לא: -

880

881אהו' י"נ דעתי' העניי' נוטה דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה אבל ל"ש נגיעה דלקיחה לעצמו תלי' בכחו כל שלקחו בכחו ועוצם ידו מה בכך שדבר מפסיק ביניה' מ"מ לקיחה הוא משא"כ נגיעה בפגישת כחו באותו דבר וכל שדבר חוצץ ביניהם אין זה נגיעה ומינה דנגיעת נכרי ע"י בית יד דאינו אוס' והדורך בהפסק סודר אוס' ע"י כחו והנה שרש דבר זה בסוכה ל"ז ע"א ויש לעיי' קצת דלכאורה משמע דגם רבה מודה דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ורק הכא בעי לקיחה תמה ס"ל נהי לקיחה מקרי תמה לא הוה כיון דמפסיק וא"כ ק' מאי מייתי רבא מאיזוב קצר וצ"ל גם שם יש איזה ריבוי ובההי' דנפל משפופרת משמע להדי' דאיכא איזה ריבוי דבעי לקיחה גמורה וברורה ואפ"ה מהני עיי' ת"י יומא אבל בהא דאיזוב צ"ע קצת: -

881

882והנה רש"י פי' ומיהו כשהוא מזה צריך לאחוז באיזוב מפני כשאוחז בסיפוקו הוא מנענע ע"ש משמע דלא מדינא פסול סיפוק בשעת הזי' אלא עצה טובה קמ"ל שלא יהיה מנענע והקשה בכפות תמרים הא שם רפי"ב דפרה פליגי בסיפא כשם וכו' ולרש"י אין לדמות הזי' שמנענע לטבילה דכשר ועוד לפ"ז פליגי ת"ק ור"ש בהא דלקיחה ע"י ד"א ויהי' פלוגתת רבה ורבא פלוגתא דתנאי עוד הקשו האחרונים להסוברים דבכרך על ידו לא שייך חציצה דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה קשה משלהי עירובין סוגי' דצלצל דכורך גמי ע"י אסור משום חציצה וכן הקשו מיששכר איש כפר ברקאי שהקשו תוס' וי"ל דס"ל לרש"י כסבר' שכ' תוס' דכל שהוא צריך לאותו בית יד נפיק מכלל בית יד וטפל ונעשה עיקר ולא שמה לקיחה אבל אם אינו צריך רק ליתרת בעלמא אותו בית יד ה"ל טפל ושמי' לקיחה ויששכר שהיה מאניני דעת ולא יכול ליגע בבשר בידיו בלי הפסק שיראי הו"ל חציצה ולא בית יד וכן צלצול דצריך לאצבע שלק"ה הו"ל חציצה וכן איזוב בשעת הזי' דמנענע וצריך לכוש לא שמיה לקיחה מדינא לא מעצה טובה בעלמא אך בשעת טבילה פליגי ת"ק ס"ל דהוה אפשר בלי כוש כגון שיקצר השפופרת ויגיע האיזוב לתחתיתו וס' זו כ' בכפות תמרי' ור"ש פליג וס"ל דהוה לא אפשר והשתא שפיר מייתי רבא ראי' ע"כ איכא קפידא באיזוב דאל"כ מ"ט פסול בסיפא באיזוב קצר אע"כ איכא קפידא משום יתורא כמו לקיחה תמה דהכא ואפ"ה ברישא בטבילה כיון דל"צ לכוש לת"ק שמי' לקיחה ור"ש לא פליג אלא דס"ל דגם ברישא צריך לכוש אבל היכא דלא צריך כ"ע מודים דלקיחה ע"י ד"א הוה לקיחה גמורה א"כ ה"נ אע"ג דבעי' לקיחה תמה היינו הכא דצריך לי' אבל היכא דלא צריך לי' לא ואפי' רבה לא פליג אלא הכא משום דכתיב ולקחתם לקיחה תמה אבל לקיחה סתמא בודאי הוה: -

882

883והר"ן וכן ריטב"א בשם רמב"ן ס"ל בלולב לא שייך חציצה כ"א בטבילה ותפילין דאיכא ריבוי הנה לאו דוקא ה"ה בקודש דכתיב ולקח הכהן פי' עצמו של כהן ולא נקרא עצמו ע"י הפסק שום דבר והן הנה דברי ריצב"א שבתוס' יומא נ"ח ע"א ולריצב"א ה"ה טבילה ותפילין דאיכא ריבוי יתירה ולר"ן ה"ה עבודה דכתיב ולקח הכהן ובלולב אי הוה כתיב ולקחתם אתם הוה משמע בעצמכם ונגיעה ע"י הפסק דבר אחר לא שמי' נגיעה אבל לקיחה ע"י כחו מקרי לקיחה: -

883

884מ"ש והשיג על חו"י גם אני בחי' השגתי כן מ"ש על הש"כ סי' קכ"ג יפה כ' דאין השגה על הב"י לשיטתו ודפח"ח ויומא קא גרים לקצר באמרים והקוצרים אומרים יברכהו ה' בברכה משולשת הכ"ד אה"נ דש"ת - פ"ב יום א' ערב ח"הס תק"יף לפ"ק:

884

885שלום וכ"ט למחותני הרב המופלג ומפורסם כבוד מו"ה מאיר פאל ני' אב"ד דק"ק טעט יע"א: -

885

886אשר אותה נפשו היפה לדעת דעתי הקלושה בעובדא דנכנס גנב למרתף של יין כשר ופתחו חביתא באופן שאם היה הגנב גוי היין נאסר בלי פקפוק ואמנם ב' ישראלים הסמוכים למרתף הרגישו בדבר ונכנסו להציל וברח הגנב ועתה הני תרי סהדי מכחישים זא"ז זה אומר שהכיר הגנב שישראל היה וזה אומר בבטח שהגנב היה גוי ומעלתו האריך קצת בפלפולא ואך בעיקר השאלה קיצר ולא ביאר כל הצורך ע"כ אחזור על כל צדדי ואופני הענין ובתחלה אבאר דברי הפוסקים בענין זה:

886

887הש"ך בי"ד סי' קכ"ז סוף סקי"ד כ' כל היכי דב' עדים מכחישים זא"ז הני סהדי כמאן דליתא ואוקמא הדבר בחזקתו כמו שהיה קודם ומייתי לי' ראי' מתוס' ור"ן דכתובו' ומעלתו דקדק בזה דה"ל לאתויי מדאמרינן בעלמא אין ערעור פחות משנים ואמרי' בקידושין ע"ג ע"ב דערעור חד סהדי היכי דאיכא חזקת כשרות לאו כלום הוא והיכי דליכא חזקה חיישינן ליה ובעינן נאמנות דחיה לומר זה כהן ומזה הוליד חדשות דאין ראי' מהתם דאיכא חזקת הגוף דאלים טובא וס"ל חזקת כשרות דיין נסך לא הוה חזקת הגוף במ"כ שגה מעלתו בזה דענין חזקת הגוף הוא כגון חזקת בתולה דידעי' שנולדה בתולה שלא ישתנה בלי שינוי מעשה בגופה מוקמי' לה בחזקת הגוף וכן במומי' אם בדקנו אותה וידעי' שנולדה בלי אותו המום ועכשיו נמצא בה מום אמרי' השתא הוא דאתרע וכל כיוצא בזה ויי"נ דומה לזה כי כל יין גדל בהכשר וע"י מעשה מתנסך א"כ כל ספק שבו מוקמי' אחזקת גופא דמעיקרא ואמנם ספק אי מכהנת נולד או מממזרת שאנו מסופקים בעיקר לידתו אין לו חזקת הגוף שיהיה כהן טפי מממזר והחזקה דקידושין הנ"ל פירש"י שהיינו אנחנו בדעתינו מחזיקים אותו בכהן ובא א' ואמר לנו שאנו טועים בדעתינו כי איננו כהן מזו מיירי התם וזו חזקה גרוע הוא ויש נמי חזקת הגוף בכי האי גונא כגון שהעדות על האם שהחזקנו הבן בכשרות מפני שהאם היתה כשרה ושוב אתא חד מערער שהאם נתחללה קודם לידתו של זה א"כ נימא אוקי האם בחזקת גופה שכשרה נולדה ותלי' זה אי חזקת האם מועיל לולד או לא בסוגי' דראוהו מדברת יע"ש מ"מ אמת נכון הדבר דהתם בקידושין אפי' להעיד נגד חזקה גרוע נמי אין ערעור פחות משנים ומ"מ לא סגי לי' לש"ך לאתוי' ראי' מהתם דה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא ואפשר דלפסל הכל חשוב דיעבד עיי' שיטות הר"ן ספ"ק דכתובות אהא דארוס וארוסתו ומייתי ליה הרב"י משו"ה מביא ראיתו מתוס' ור"ן דמבואר אפי' לכתחלה אין חוששי' לדברי העד הנכחש:

887

888והנה תוס' בכתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוויי' וכו' יע"ש פי' כוונתם דודאי מיירי ע"א אומר נתקדשה בפני ב' וע"א לא נתקדשה בפני ב' וכתבו אפי' ליכא עד המכחיש מ"מ בדבר שבערוה אין ע"א נאמן לומר נתקדשת ושוב הקשו השתא דאיכא עד המכחיש אפי' לכתחלה תינשא דאוקי חד להדי חד ואוקי דבר בחזקתו ואפי' ספיקא דרבנן ליכא וכמ"ש תוס' בד"ה מאי שנא' יע"ש ובתי' ק' זו פליגי תוס' ור"ן להתוס' מיירי שהדבר ידוע לנו בלי העדאת העדים שנזרקו לה קידושין וכבר איתרע חזקת פנוי' שלה ולר"ן מיירי אפי' הני סהדי חידשו לנו ספק קרוב לו ולה מ"מ כיון דתרוויי' מודו שיצאה מחזקת פנוי' ע"י זריקת הקידושין וספק קרוב לו ולה הוא דבר שרגילים לטעות בדמיון אנו תולים ששניהם ראו קרוב לה בשעת מעשה ונתקדשה בפני ב' עדים ועכשיו אחר מעשה טועה זה בדמיונו וחשוב שהוא קרוב לו ע"כ לא תינשא לכתחלה אבל בעלמא כה"ג מודה הר"ן לתוס' דאי ליכא ריעותא בחזקה בלא הני סהדי מוקמי' סהדא לגבי סהדא ומוקמי' הדבר בחזקתו ואפי' לכתחלה מותר ולהר"ן גם דעת הרמ"בם כן:

888

889ואמנם הרמ"בם פ"ג מגירושין לפי דעת ה"ה דמשו"ה לא תינשא לכתחלה משו' דבעי' דוקא הכחשת הבע"ד בעצמו והכא דעד המכחיש מסייע להאשה אין בהכחשתה כלום דמעיזה פני' כיון דאיכא דמסייע לה משו"ה לכתחלה לא תינשא והראב"ד והרמב"ן והרשב"א נמי ס"ל דבעי' הכחשת הבע"ד דוקא אלא דפליגי בהא דמעיזה פניה הנ"ל דס"ל אי הוה האשה מכחישה בברור היתה מותרת להנשא לכתחלה אע"ג דעד מסייע לה אלא מיירי שהיא אינה יודעת אי קיבל בה אביה קידושין במקום אחר או לא וכיון דחזקת פנוי' עשוי' להשתנות ע"י אבי הנערה ואיכא ע"א בפנינו שאומר שנעשה מעשה השכיח להעשות צריכה למיחש כיון שהיא אינה יודעת אבל אם מכחשת מהימנת ויעיי' בקידושין מ"ה ע"ב פלוגתת ר' מנחם מיוני בתוס' ד"ה בפירוש וכו':

889

890טרם אוחילה לדבר על נידון שלפנינו אכתוב מ"ש הר"ן עוד שם בכתובות כ"ג הנ"ל ע"א אומר נתגרשה וכו' דהוקשה לו ע"א אומר נתקדשה ונתגרשה וע"א אומר נתקדשה ולא נתגרשה דאמרי' תרוויי' בא"א קא מסהדי וקשי' לי' להר"ן נימא בהדי סהדי שקרי למה לי ותי' דאין כאן עד שקר דתלי' בטעות דמיון דקרוב לו ולה אבל בלא"ה לא היה מאמיני' שנתקדשה כלל ואוקמי' אחזקת פנויי' ושוב מבואר בסוף דבריו דהיכי דלא הוה הטעות בדמיון קרוב לו יש להאמין העד שאומר שנתגרשה מטעם מגו דאי בעי שתיק ולא נתקדשה מעולם אלא דהכא ליכא מגו דזה בא לפוסלה מכהונה ע"כ אתאינן מטעם סהדי שקרי וסליק סהדי מהכא ואוקמא אתתא אחזקה קמייתא דפנוי' היא כך מתבאר מדברי הר"ן שם:

890

891ומעתה נבוא לנידון שלפנינו בעזה"י אי הדבר ידוע בלא העדאתן של עדים שנפתחו החביות א"כ דל הני סהדי מהכא ונדון היין כאלו ליכא סהדי כלל ואי רוב גנבי ישראל מותר ואי רוב גנבי גוים אסור ואי לא נודע פתיחתו כ"א עפ"י הני סהדי כגון שהחביות והמרתף סתומים עתה לפנינו ומפי עדים אנו חיים אם רוב ישראלים א"כ העד המעיד להכשיר מהימן במגו דאי בעי שתיק אך אם רוב גוי' ותרוויי' בפתיחת החביות קמסהדי אי ליכא למטעי בטעות הדמיון שטעו בין ישראל לגוי א"כ הני סהדי שקרי נינהו ולא מהימנו כלל שנפתחו החביות ואי איכא למתלי בטעות הדמיון א"כ הני סהדי לאו סהדי שקרי נינהו ותרוויי' במרתף וחביות פתוחות במקום שרוב גוים נינהו קמסהדי ואידך אוקי גברא להדי גברא והיין אסור כל זה פשוט ומבואר ממ"ש לעיל:

891

892אמנם מה שחקר מעלתו עוד במ"ש הש"ך עוד שם סי' קכ"ז ס"ק י"ד ובתחלה אבאר דברי הש"ך כי מעלתו פקפק עליו הרבה הנה הש"ך ס"ל כל שע"א מהימן מן התורה אזי אפי' באו שניהם בב"א מהימן המעיד ואין דבריו של מכחיש במקום שנים ואין רצונו לומר בב"א תוך כדי דבור דבזה בודאי לא מהימן המעיד והיינו דברי ר' חיי' בסוטה פ' מי שקינא כמ"ש רש"י שם וזא"ז דר' חייא שם דהיינו מיד אחר כדי דבור זהו זה אחר זה דר' חיי' והיינו בת אחת דהש"ך כיון שלא התירו הב"ד בין עד לעד קרי לי' ש"ך בת אחת וכיון דהיה אחר כדי דיבור קרי ר' חיי' זא"ז ואמנם זא"ז דהש"ך היינו שכבר הותר בב"ד בין עד לעד וזה מועיל אפי' בעד דרבנן ויליף הש"ך חילוק זה ממ"ש תוס' לעולא בכתובות כ"ב ע"ב נשמע מזה גם לר"ח וליישב קושי' תוס' פ' מי שקינא והדברים ברורים למבין וכ"כ ב"ש בשני מקומו' בסי' קע"ח סקי"א וסי' י"ז ס"ק ק"ט:

892

893שוב כ' ש"כ דעד דמהימן מדרבנן לא הוה כבי תרי אא"כ נעשה מעשה בב"ד על פיו ומשו"ה נשאת עפ"י ע"א תצא הנה לא היה צריך לזה דאפי' אי נשאת לא תצא משום דמעשה רב כזה מועיל כמו התירוה לינשא מ"מ היכא דליכא לא היתר ב"ד ולא מעשה אע"ג דבא זה המכחיש אחר כ"ד של המעיד היה מבטל עדותו של זה אלא הש"ך לרווחא דמלתא קאמר האמת דס"ל לש"ך להלכה כרמב"ן וריב"ש ורשד"ם שבב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ג דלא כח"מ שם והגאון בית מאיר מייתי ראי' ברורה מירושלמי דמייתי ה"ה פי"ב מהל' גירושין הל' י"ט ע"ש דלרמ"בם מיירי דוקא בנישאת לא' מעידי' אבל לאיניש דעלמא אפי' לרבנן תצא ולר"מ בר יוסי אפי' לא' מעידיה תצא אע"ג דהיה בזה אחר זה אם נישאת תצא וצע"ג להר"ן דהוא הי"א שבש"ע סי' י"ז סעי' ל"ט:

893

894ואיברא לענין ע"א נאמן באיסורים לא שייך דינו כולי האי דנימא ע"א האומר נתנסך התורה האמינתו וה"ל כשנים דאפי' למ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר דגז"ה הוא להאמין לע"א לאסור המותר אבל מ"מ מכ"ש דע"א המעיד לא נתנסך ובא להתיר דמהימן מן התורה טפי מוספרה לה או מושחט בן הבקר ויעיי' היטב מ"ש הר"אש פ' ואלו מגלחים סי' ע"ט וא"כ אין שייך לומר דהמעיד נתנסך הוה כשנים נגד זה האומר לא נתנסך והן הנה דברי הש"ך סי' קכ"ז ריש סקי"ד על העט"ז ויש ליישב קצת דעת העט"ז דעכ"פ כיון ששמענו תחלה דברי האומר נתנסך נתחזק אצלינו בחזקת איסור ושוב עד הבא להתיר רוצה להוציא מחזקת איסור ולא מהימן דאין ע"א נאמן להתיר אלא היכי דלא אתחזק איסורא כבריש גיטין וביבמות ר"פ האשה משא"כ הכא ה"ל חזקת איסור ע"י עד הראשון וזה נוטה לדעת הר"י בר ברוך בתוס' כתובו' כ"ו ע"ב סוף ד"ה אנן אחתיני' וכו' כנ"ל ליישב דברי העט"ז אבל העיקר נראה כהש"ך:

894

895והנה אין חילוק בכל זה בין שהאיסור דאוריי' או דרבנן רק הכל תלוי בנאמנתו של עד אם הוא נאמן מ"הת כבי תרי אזי אפי' באיסורים דאוריי' ה"ל כשנים אפי' לא נתקבל עדותו ואם נאמנתו אינו מ"הת אזי אפי' באי' דרבנן לא הוה כבי תרי אא"כ נתקבל כבר עדותו בב"ד וכל הדברים ברורים בעזה"י בלי פקפוק לפע"ד וה' יורנו נפלאות מתורתו: פ"ב אור בקר יום א' ג' דחנוכה תקפ"א לפ"ק - משה"ק סופר מפפ"דמ:

895

896יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה תלמידי המופלג החרוץ ושנון כש"ת מו"ה פייבל ני':

896

897תמול הגיעני נועם מכתבו אודות ישראל שדרך יין והעידו עליו ב' עדים שדרכו בליל שבת קדש אחר צאת הככבים וב' מעידים שלא יצאו הככבים עדיין הנה מדברי כולם נלמד שעכ"פ דרך בגת סמוך לשבת מאוד והוא איש רשע וראוי לגעור בו ושלא להאמינו על איסורים אבל לומר שיהיה אותו היין י"נ על שחילל שבת לא ידענא כי לא הזכיר מעלתו שהיו שם עשרה מישראל דאל"ה לא מקרי מחלל שבת בפרהסי' ובשגם איכא תרי כתי עדים דסתרי ואוקי גברא אחזקתי' ומכ"ש די"ל דלא מכחשי אלא הני ראו ג' ככבים מפוזרים והני לא ראו ואז באותו מעמד סמך הוא אהני דלא ראו ועוד דלא הזכיר מעלתו שהיו הענבי' שדרך מחוסרים שחיקה ודיכה ועיי' ספ"ק דשבת בראשונים ובמומר לתיאבון באי' דרבנן יעיי' הוריות י"א ע"א והתם בלהכעיס מיירי והכא מה שעושה יי"נ איננו משו' חתנות כי מותר להתחתן בבנותיו ולא משום לתא דע"ז אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עע"ז וע"כ אין להחמיר כ"כ ומכ"ש אם לא נודע שנגע בהיין רק מה שדרך והוציא היין ע"י כחו וא"כ היין שיצא מהענבי' קודם שנעשה מומר הי' מותר ומה שיצא אח"כ באותו הגת שבאותה הדריכה עצמה נתערבו זה בזה וקמא קמא בטיל על כן אין להחמיר ולהפסיד ממונו של ישראל כשר בשביל זה. - פ"ב יום א' כ"ה תמוז תקפ"ז לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

897

898שוי"ר לי"נ הרב הגאון המפורסם ערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' דוד דייטש ני' אב"ד ור"מ דק"ק סארדהעל יע"א:

898

899מכתבו הנעים הנכתב בה' שבט העבר הגיעני היום הזה ולא ידעתי מי גרם ככה עיכובא ולהיות בעו"ה זה כמו ח' שבועות אני עצור וכלוא בבית מחמת חולי השיעול ר"ל וכבר הייתי איזה פעמים בסכנה חמורה וב"ה אשר עזרני עד כה ומ"מ עדיין מלאכתי נעשית ע"י אחרים רצוני לומר מלאכת התרביצא כי אסרוהו הרופאים לגמרי כ"א אני אומר בלחש לא' מן התלמידים והוא מתרגם לאחרי' בפני ה' ירחם וישלח לי מרפה ארוכה ותעלה בתוך שח"י וכמאן מצלינין האידנא וכו' ולהיות נפשי חשקה להודיעו כזאת ע"כ מיד כראותי כ"י הטהור לא אחרתי מלהשיב מבלי עיון כלל בשגם אין דעתי צלולה לעיין ובטוח אני באהבתו עזה כי ישים עינו עלי לטובה להזכירני בתפלתו כחק החיוב: -

899

900ובמאי דבדק לן במ"ש הרב ב"י בי"ד סי' קכ"ז בשם מצא כתוב דע"א המעיד ע"ד איסור בהכחשת בע"הב נהי דמותר לבע"הב המכחישו מ"מ לכ"ע לא הותר כי הם יחושו לדברי העד ועל זה הקשה בס' תפארת שמואל מהא דאמר אביי בקידושין ס"ו שורך נרבע והלה שותק נאמן ואי איתא אפי' הלה צווח מהימן העד דהא הכהנים יחושו לדברי העד ומכ"ת כ' דהא לא קשי' דמצי איירי שהבעלים כהנים ומקריבים בעצמם דבכה"ג בצווח לא מהימן העד משא"כ בשותק אלא הא קשי' ליה מאי מייתי ותנא תונא ושנרבע עפ"י ע"א דלמא מתני' בבעלים ישראל עכ"ד: -

900

901ובמכ"ת דבריו תמוהים דהא רצונו לומר כך דלמא לעולם ע"א אפי' בשתיקה לא מהימן לבעלים ומתני' דשור שנרבע עפ"י ע"א מיירי בעלים ישראל דבכה"ג אפי' אי הי' בעליו צווחי' לא יקריבוהו הכהנים והוא פלא דאי נימא דע"א אפי' בשתיק' בע"ד לא מהימן ע"כ היינו משום דע"א אינו קם לאיסורא להוציא דבר מחזקת היתר ומה לי בעליו או אחר אדרבה יותר היה סברא לומר לאסרו לבעליו כיון ששתקו אפשר שחששו לדבריו ושוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא ממה שנאסרו לאחר שלא שתק דלכ"ע תבנא לדינא אין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקת היתר וע"כ לא כ' המ"כ שאחרים יחושו לדברי העד אלא למאי דקי"ל ע"א בשתיקה מהימן (וס"ל כהפוסקים דלאו משום הודאה הוא) נמצא דע"א קם לאיסור' והא דלא מהימן בצוויחה משום דה"ל ע"א בהכחשה ע"ז יפה כ' דמ"מ אחרים יחושו לו דמאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי ומטעם שיבואר לפנינו אי"ה אבל להס"ד דאפילו בשתיקה לא מהימן תו אין לחלק בין בעליו לאחר ובין בעליו כהנים לישראלי' ויפה אמר אביי ותנא תונא והוא פשוט מאוד:

901

902והנלע"ד בישוב ק' בעל תפארת שמואל אם כי הספר איננו במחיצתי דהא צ"ל טעמו של בעל מ"כ מ"ט יחושו אחרים לדברי העד הא קיי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא דה"ל ב' עדים המכחישים ונסתלקו דברי העדים ואוקמא מלתא אחזקת היתרא ואפי' ספיקא דרבנן לא הוה לדעת כמה פוסקים דדוקא בתרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ולא בע"א יעיי' זה ביבמות ל"א ע"א ובראשונים שם וע"כ משום דס"ל כיון דהבע"ד הוא מכחיש את העד לא הוה הכחשה ממש משום דנוגע בדבר ונהי דלעצמו מהימן ואין אנו אחראי' למחות בידו מלאכול אותו הדבר כיון שהוא אומר ברי לי אבל מ"מ אנן לא נסמוך עליו מפני שהוא נוגע בדבר נמצא לפ"ז תינח בנתנסך יינך וכה"ג והה"נ בשורך נרבע אחר שכבר הוקדש אז הוה בעלים נוגעים בדבר משא"כ אביי מיירי בשורך שהוא חולין נרבע ואז אי היה הבעלים מכחישו היה מהימני לכ"ע דהכא ליכא נגיעה דמאי אכפת להו לבעלים הא סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי דהכי קיי"ל ב"בק צ"ח ע"א בתוס' ד"ה הצורם וכו' ואע"ג דלענין עדות ממש אינני מחליט סברא זו דקי"ל דנגיעה אפילו על צד רחוקה ונפלאה לא יעיד מ"מ הכא הא בלא"ה פליגי רוב הפוסקים וס"ל דלכ"ע שריא ולא שייך הכא נגיעה כלל א"כ עכ"פ נאמר דלמ"כ נמי דוקא נגיעה ממש אבל בבהמת חולין הבעלים מהימני ואם אח"כ ירצו להקדישה רשאים הכהנים להקריבה כנ"ל פשוט לפי עניית דעתי: - מ"ד עש"ק כי תשא תקס"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

902

903אשר שאל מעלתו ע"ד האוזות הפטומו' שמדרך הערלים המוכרים לתחוב במחט כמה פעמים תחת הכנף כדי להצבות מקומו שיראה עבה מחמת שומן אם יש לחוש לכל האוזים משום ניקבה הריאה שהיא נחבא בין הצלעות: -

903

904בלי ספק שרוב ורובא דרובא של העושים כן אינם מגיעים במחט להצלע כי אין הגוי שוטה ואינו עושה כן רק להשביח מקחו ותוחב בעליונו של עור לבד וא"כ נהי אי ניכר האוזא שנעשה בה כן אזי צריכה בדיקה בלי ספק וק"ו מנשבר הגף סמוך לגוף ואפי' החולקים שם יודו הכא דיש' ריעותא לפנינו שנתחב באותו מקום שיש לחוש שנגע בריאה ואפילו יאמר ברי לי שלא נגעתי דברי הגוי לא מעלי' ולא מורידין לענין זה מתרי ותלת טעמי חדא שהרי פסול להעיד ומכ"ש באיסור תורה ויש לו הנאה מיני' והא למה זה דומה לאומר של עזקה הן של ערלה ושביעי' הן ועיי' באריכות בש"כ סי' קכ"ז סק"כ בסופו דלהקל פשיטא דלא מהימן ויש לנו בזה אריכות דברים במקום אחר אלא שאיץ אנו צריכי' לכך לנדון דידן: -

904

905דבלא"ה נמי אפי' ישראל בכה"ג לא מהימן משום דבשעת תחיבה לא רמי' עליה דינא דריאה וכל מלתא דלא רמי' עליה עביד ולאו אדעתא ונהי דישראל ממש המוזהר על הטריפות בודאי רמי' עליה להשגיח שלא להטריף ומהימן לומר ברי לי שלא נגעתיו ומזה הענין מ"ש ב"י סי' ל"ד כשניקב הקנה ותופסו בידו ואומר שלא נגע בוושט כשר ולא נאמר דלמא עביד ולאו אדעתי' והיינו על כרחך משום דישראל הוא ורמי' עליה איסורא דטריפות מהימן בכך אבל גוי אפי' אי הי' לענין עדות כישראל מ"מ כיון דאיסורא דטריפות לא רמי' עליה בשעת התחיבה עביד לה ולאו אדעתי' למה זה דומה למ"ש המרדכי פ"ב דפסחים והגה' מיימוני פ"א מחמץ והביאו רמ"א בש"ע א"ח סי' תמ"ז ס"ה דשומן מהותך בכלי חמץ אפי' היה נקי ואומר שלא היה בן יומו מ"מ אמרי' כל מלתא דלא רמי' עליה דאינש עביד לי' ולאו אדעתי' כיון שלא נזכר פסח בשעת עשייתו ודבר זה מתבאר יפה בתשובת צמח צדק ס"סי ס"ה ועוד מי יכול לומר ברי לי וכי עיניו שם ואולי פעם א' נדחה ידו לפנים מהצלעות ע"כ כל אוזא שראינו או אנו מכירים בסימני' שנתחב לה מחט אסורה באכילה בלא בדיקה וכיון שאין אנו בקיאים בבדיקה תאסר ולפע"ד הא גרע מיש לה מכה עמוקה תחת הכנף דסמכי' אבדיקה אם לא תבצבץ כמבואר בש"ע ס"סי נ"ג דהתם המכה עדיין בפנינו ואם נקבה הריאה ע"י מכה זו תבצבץ כי לא ניחוש שמא הבריא דהשתא המכה שבחוץ שאינו במקום שעושה טריפה לא הדרא בריא הריאה שהיא במקום שעושה טריפה לא כ"ש דלא הדרא בריי' ואע"ג שיש לומר נמי בהיפוך דריאה לא שליט בה זיקא משא"כ המכה שבחוץ כמבואר חלוק זה פא"ט מ"ו ע"ב לחלק בין אוזן בכור לריאה יע"ש מכל מקום יש לחלק דהכא שהמכה תחת הכנף הוא באותו מקום ממש שהיתה הריאה הנקובה והם גורמי' זה לזה א"כ אי הי' מזיק הזיקא למכה שבחוץ הי' מזיק גם למכה שבפנים כנגדה ומשו"ה נסמוך אבדיקה ולא ניחוש שמא הבריא גם כי אין כאן לפנינו ריעותא כ"כ כי אפשר שהיא מכה שע"י חולה ומעולם לא שלטה בפנים משא"כ הנעשה ע"י קוץ ומחט גרע טפי ואיכא למיחש טובא והואיל ויש ריעותא כ"כ ניחוש נמי לשמא הבריא הריאה ולא נעלמו ממני כל סברות הנאמרים גבי שמא הבריא דושט לחלק בינו למחט שבבית הכוסות ומ"מ המעיין יראה כי האמת כמ"ש ואין הפנאי מסכים להאריך:

905

906אמנם למיחש מסתמא להכי לא נ"ל כלל כיון דהרוב אינם עושי' והעושי' ותוחבי' במחט מ"מ רובם אינם נוגעים בריאה ובצלעו' כלל ואוזא זו בחזקת היתר עומדת משנולדה דכשרה נולד' אע"ג שכתבו תוס' פ"ק דחולין ד"ה אתי' מפרה אדומה דזה לא מקרי חזקה כיון שלא נתבררה שעה א' לא כ' כן אלא אי לא אזלי' בתר רובא אבל השתא דאזלי' בתר רובא י"ל הכל בחזקת היתר וכשרות משעה שנולדה אפי' לא חי יב"ח עדיין כמ"ש הרא"ש שם ואפילו לילך בתוך ביתם או מקום שעומדים ביומא דשוקא דה"ל קבועה וידעי' בודאי שיש ביניהם מי שעושה כן מ"מ מותר ליקח בסתם אם אינו יודע בודאי שזאת האוזא נתחבה ולא שייך קבוע לבטל רוב אלא היכי דצריכי' רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות משא"כ רוב בהמות כשרות זה הרוב לא מתבטל ע"י קבוע וזה ברור אצלינו הארכנו במקום אחר בכל זה גם כי יש כאן ס"ס אעפ"י שהוא גרוע שאינו יכול להתהפך ושם אונס חד מ"מ מצטרף לכל מה דאמרן דהיכי דאיכא צדדי' להתיר מצטרפי' אפי' ס"ס גרוע כמ"ש הר"ן גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה וכן מוכ' ממתני' דנדה ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' דעוש' ס"ס גרוע כי האי גוני ועל כרחך משום דסבירא ליה לר' יוסי אשה בחזקת טהרה עומדת לכן מועיל אפי' ס"ס גרוע וכן כ' להדי' בפלתי בהלכות נדה ועל כרחך הכ"מ פ"ט מה' א"ב שהקשה כל הכתמי' הם ס"ס והביאו ט"ז ר"סי ק"ץ אע"ג שהוא ס"ס גרוע מ"מ כיון שאתתא בחזקת טהרה מועיל לה ס"ס כנ"ל ומ"מ אם הוא מיעוטא דשכיח שם כל בעל נפש יחוש ויבדוק עכ"פ כמו במכה תחת הכנף ויכול לסמוך על בקיאתו בענין זה אבל בלא בדיקה לא יאכל היכא דשכיחא דלא גרע מריאה וושט דצריך בדיקה משום מיעוטא דשכיח הנלענ"ד כתבתי במהירות רב. פה ק"ק מ"ד יום ה' א"ך תמוז תקס"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

906

907שלום וי"ר לה"ה הרב הגדול המופלא כש"ת מהו' הרש ליב ני' יושב בשבת תחכמוני דק"ק לויא יע"א:

907

908הגיעני נועם מכתבו ביום אתמול ושם מבואר שאלת חכם וז"ל ראובן עשה יין כשר אצל נכרים וחתם היין כדת וכדין אך להבי' לביתו לא היה יכול עד שיטול השררה המעשר וכשבא השררה ליתן לו המעשר נתן עיניו ביין ישראל ופתח החתימות מן היין ונתן אצבעו ביין ואמר בז"הל עכשיו ישתה מן היין היהודי כבר נגעתי בו אך מיד אחר הליכת השררה מן המרתף סגר הנכרי המרתף והלך והודיע לראובן שיינו פתוח והלך ראובן עם הנכרי וחתם היין מחדש וההפסד גדול יותר ממאתים זהובים בזה היין וגם להבא שמרגילים לעשות כן עכ"ל מכ"ת:

908

909הנה בזה היין באנו לשתי תששות א' מצד נגיעות השר כפי דברי הנכרי בעל המרתף שהשר נגע בו באצבעו וכנראה מדברי אגרותיו שע"ז בא מכ"ת לשאול ולא חשש לחששא אחרת אמנם חששא שני' היותר גדולה וחמורה והוא מצד שנתייחד היין אצל הנכרי בעל המרתף בלא חותם בשעה שהיה השר במרתף וגם אח"כ כי מאן לימא לן שמיד בא אל היהודי להודיעו שנפתח חביתיו שמא שיהה אחר יציאת השר מן המרתף ונשתהה היין זמן מה אצל הנכרי ההוא ועוד מאן לימא לן שהאמת אתו שהשר פתחו להכעיס שמא זמן רב קודם ביאת השר פתחו בעל המרתף לזייף וליהנות מחליפין ותולה עתה בהשר ואמר שעשה כן להכעיס האמת דמלשון השאלה שכ' אך להביא לביתו לא היה יכול עד שיטול השררה המעשר משמע זולת זה היה יכול להביאו לביתו א"כ אפי' אם עדיין חייב לגוי על היין מ"מ ה"ל יינו של ישראל כיון שאינו מעכבו בעד המעות וה"ל יינו של ישראל ברשות נכרי ולא נקרא יינו של נכרי וזה קיל טפי מ"מ בלי חותם כלל נאסר בשתי' מיהת אפי' בז"הז ודבר זה מבואר בש"ס ס"פ ר' ישמעאל ויעיי' פ' השוכר ס"ד ע"ב ויע"ש ס"ט ע"ב תוס' ד"ה מ"ט יע"ש בס"הד בשם רשב"ם יע"ש ובראשונים ואחרונים ופסקא דמלתא בלשון רמ"א סי' קכ"ח ס"ד:

909

910הנה מחמת החששה הראשונה מצד נגיעת השר אם לא נחוש למילתא אחריתי ונניח שלא היה כאן חשש זיוף וחליפין כלל רק משום שנגע השר להכעיס לישראל התירו מבואר ושרשו פתוח עלי דברי התוס' ע"ז נ"ח ע"ב ד"ה כתב וכו' מבואר שם בשם כמה גאונים דגוי הנוגע ביינו של ישראל להכעיס שרי וכן הוא שם במרדכי והג"א אע"ג דהרמב"ם ספי"ג ממאכלות אסורות מפרש הא דאמר רב אשי בע"ז נ"ט ע"ב ככרי שנסך יינו של ישראל בכוונה שרי למישקל דמי מההוא נכרי משום דקליי' מפרש הרמב"ם דבכוונה דקאמר רב אשי היינו שמכוון להזיקו ומשו"ה שרי למשקל דמי מההוא נכרי וכמבואר בכ"מ שם ובהרב"י ר"סי קל"ב א"כ מבואר דאע"ג דמכוון להזיקו לא שרי אלא למשקל דמי מההוא נכרי אבל אסור הוא בשארי הנאות ומכ"ש דאסור בשתי' אע"ג דעשה להזיק ולהכעיס ומוכח מהש"ס דלא כהגאונים הנ"ל מ"מ הא הרשב"א בתה"א מפרש דלא כהרמב"ם דבכוונה דקאמר רב אשי היינו בכוונת ניסוך ולעולם שלא כוון להזיק אבל אי כוון להזיק י"ל דאפי' בשתיה שרי ועוד הרי הרי"ף והרא"ש לא גרסי כלל הך תיבת בכוונה אלא נכרי שנסך ליינו של ישראל ולא מיירי רב אשי כלל מנתכוון להזיק ויחיד הוא הרמב"ם נגד כל הני רבוותא וכן פסק רמ"א ס"סי קכ"ד וכל האחרונים אע"ג דלכאורה משמע דהרב"י חייש להא דהרמב"ם ומשו"ה השמיטו מהש"ע ולא הביא דעת הא"ז הנ"ל דנכרי שנגע להכעיס שרי' אפי' בשתי' אברא כד מעיינינן שפיר חזינן דלאו מילתא היא דהרי ר"סי קל"ב פסק בש"ע דשרי למשקל דמי מההוא אפי' לא כוון להזיק יע"ש ודלא כהרמב"ם וע"כ ס"ל בפירוש דברי רב אשי דלא כהרמב"ם וא"כ לא מוכח מהש"ס נגד דעת הגאונים הנ"ל וא"כ כיון דלא מוכח מהש"ס נגד הא"ז והתוס' ומרדכי והג"א ולא נמצא בפי' מי שחולק מה"ת יחלוק הרב"י על זה אלא הא דהשמיטו מהש"ע צ"ל כך לפמ"ש הב"ח סי' קכ"ה סס"ה דטעמא דהני גאונים שהתירו בנגע להכעיס משום כיון שכל כוונתו להכעיס וה"ל כמו מדדו ביד דקיי"ל בז"הז להתיר אפי' בשתיה ע"ש וא"כ הרב"י אזיל לטעמי' דפסק מדדו ביד אסור עיי' בש"ע סי' קכ"ד סי"ט ורמ"א שם פוסק להתיר במדדו ביד ובז"הז בעושה להכעיס יש להתיר אפי' בשתיה הלכה רווחת ומנהג קבוע להקל במדדו ביד בז"הז א"כ ה"ה בנדון דידן לא יאסור מטעם נגיעת השר:

910

911ובר מן דין אפי' אי באנו לחוש להרמב"ם דנוגע להכעיס אוסר מ"מ יש להתיר הכא דהיינו אי לא חיישי' לשום חשש זיוף להחליף רק משום הך דהשר נגע באצבעו יש להמציא היתר דהרי פשוט אי ליכא למיחש להחליף להנאתו א"כ אפי' אי מצינו החבי' פתוח וגדולה מזה אפי' מצינו שהגוי תופס ברזא בידו מ"מ תלינן להקל שהיה באופן שאינו אוסר ודבר זה הוא גמ' ערוכה במס' ע"ז ע' ע"ב אימר מגבה דחביתא שקילתא ומ"ש הר"ן שם גבי ההוא מסוכיתא ויעיי' מ"ש ש"ך סי' קכ"ח סק"ח ע"ש ואע"ג דהכא איכא ריעותא טפי שנשבר החותם ואפשר דהוה ריעותא טפי ממ"ש הר"ן גבי מסיכותא נ"ל דלאו מילתא היא שהרי כ' בת"הד ומביאו ש"כ בי"ד סי' קי"ח ס"ק כ"ד דבאיסור דרבנן אפי' נשבר החותם ונתקלקל תלי' להקל אע"ג דבסי' ר"ה בת"הד משמע דמחמיר קצת ביי"נ יותר מגבינות בסי' ר"ו ועוד בגבינות נמי לא התיר אלא משום שהשמנים הטובים לא הוחלפו משא"כ היכא דליכא הוכחה לא מ"מ נ"ל דהיינו דוקא אי איכא למיחש לאחלופי אזי צריכים הוכחה מגבינות שהשמנים לא הוחלף ע"ש ומשו"ה ביי"נ חמיר אי ליכא הוכחה משא"כ השתא קיימין אי לא היה שייך חשש אחליפו ובז"הז דליכא חיבת ניסוך היה תולין להקל אי נשבר החותם נמצא דלא כיוונו עתה למיחוש אלא משום אמירתו של זה שאמר השר נגע באצבעו בהיין ואטו אמירתו של נכרי מידי מששא אית ביה והלא דבריו אינם מועילים לא לאיסור ולא להתיר וכמ"ש הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט בשם ר"מ דמידי דאתחזק התירא אין אנו מאמינים להנכרי לאסרו דדוקא במה שהוא שלו נאמן לאסרו והכא כבר בארנו שאפי' נשאר לו הישראל חייב מ"מ אינו שלו מקרי ועיי' בזה בש"ך סי' קכ"ז סוף סק"כ ויש מקום עיון שם ברא"ש אין כאן מקומו. במה שהרכיב גוי מסל"ת עם הך דפ' בתרא דיבמות ובלאה"נ אפי' ישראל בכה"ג לא מהימן משום דאין ע"א נאמן לאסור אפי' הלה שותק אא"כ אמר לו נתנסך יינך בפניך והיה לך לידע והלה שותק אז ה"ל שתיקה כהודאה כמבואר לשיטת תוס' פ' הניזקין ובקידושין פ' האומר וכן פסק בש"ע סי' קכ"ז הנ"ל ס"א ואפי' למ"ש הש"ך שם סקט"ז דרבים חולקים ומשמע שדעתו נוטה כהחולקים דלעולם שתיקה כהודאה מ"מ הא אסיק התם דהסמ"ק וסמ"ג והג"מ ורי"ו ואגודה ואו"ה ס"ל כהט"ו וא"כ ביי"נ בז"הז והפ"מ יש לסמוך אהפוסקים הנ"ל ולהתיר שלא להאמין אפי' בע"א ישראל כה"ג כל זה כתבתי לפמ"ש הש"ך אמנם בחידושי ביארתי ודחיתי כל שבעה ראיות של הש"ך שם והעליתי תלי"ת כדעת התוס' שהיא שיטת הט"ו והואיל ואין אנו צריכים לזה דהא בעכו"ם קיימים ע"כ לא אאריך במה שאינו נוגע לעניננו:

911

912ועתה אלכה ואשובה אראה מה יהיה באותן החששות דלמא גוי בעל המרתף החליפו ברע ממנו ואפי' ליכא רע ממנו דלמא החליפו במים ואומר נ"ל פשוט דבפני השר לא חיישי' שמא שלח הגוי ידו בהיין להנאתו לא מבעי' אי לא נאמין שהשר קלקל ושבר החותם א"כ איך נימא שהגוי העיז פניו לפני השר לזייף ולשקר באומנתו דגוי בפני חברו מרתת לעשות כן כמבואר בש"ס פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"א ע"ב) דבין הגתות שהוא מעבר לרבים נכרים מרתתו מלשלוח יד בחבי' סתומה כ"כ רשב"א ופסק כן בש"ע ר"סי קל"א ומבואר ג"כ ס"פ ר' ישמעאל היכי דלא שייך גומלי' כ"ע מודים דמרתת בפני חבירו ומשמע התם גבי עובדא דפרזקא רופילא דלגבי שר לא שייך גומלין ואיפך אנא אימת השר עליו אשר במשפט יעמיד ארץ וכפירש"י שם גבי ההוא כרכא דיתיב בי' חמרא אשתכח גוי בי דני אמר רבא נתפס עליו כגנב חמרא שרי פירש"י אם גוי חלש הוא ואימת שופטי העיר עליו ע"ש א"כ מכ"ש הכא שהשופט עומד עליו איך יעיז לקלקל חותם ולזייף וע"כ אם יניח למוחלט שנעשה הקלקול באותה השעה ע"כ נעשה ע"י השר בעצמו ורצה להזיק לישראל מה תאמר אכתי ניחוש שמא אחר שהשר הראה שנאתו את ישראל וקלקל חותמו אז גם בעל המרתף זייף להנאת עצמו לאו מילתא היא דע"כ היה כוונת השר להודיעו זה לישראל שנוגע ביינו דהשתא לצעורי קמכוון אודועי לא מודע ליה כמבואר פ' הניזקין (גיטין נ"ג ע"א) וע"כ היה סבור נמי שע"י נגיעתו נאסר לישראל דאל"ה לא היה בזה שום צער לישראל נמצא שמתכוון השר שהיין הזה ימכר לנכרי ולא יניח לזייפו ואם יש לפקפק קצת על זה מ"מ בלאה"נ י"ל נהי דהשר הראה שנאתו לדת ישראל וקלקל את החותם ונגע ביין היינו במה שנוגע להדת ומכ"ש בענין מגע יינם שהם חושבים שזה נגד כבודם כמבואר באגדת מגלה מדברי המן למלך וכמ"ש תוס' ע"ז ל"ג ע"ב ד"ה כסי וכו' אבל זולת זה מה שנוגע בענין הימנותיה לשקר במ"ומ זה לא יעשה השר דא"כ לקתה מד"הד וקצת ראי' דמהימנו בענין מ"ומ וכדומה ממה דקיי"ל בח"מ סי' ס"ח ושם מבואר ברמ"א אפי' נפיק עליו קלא דמקבלי שוחדא מ"מ לעדות שקר לא מרעי נפשי' וה"נ אע"ג דאתרע השר בענין זה שנוגע לדת מ"מ לא אתרע בהא שיניח לזייף ולהחליף מכל הלין נראה דבאותה שעה שהיה השר שם לא נעשה דבר:

912

913וא"כ ממילא ליכא למיחש נמי דלמא כבר קודם ביאת השר קלקל בעל המרתף את החותם ע"מ להנות בחליפין דכיון דאיכא למתלי שנעשה לפני שעה ואיכא למימר נמי שנעשה כבר מזמן רב תלי' דהשתא הוא דאתרע ואוקי יין בחזקת כשרותו שנעשה בהכשר ואוקמא החותם בחזקת מחותם אע"ג דאדרבה הא אתרע לפנינו ז"א דאיכא תרתי לטיבותא חזקת כשרות של יין וחזקת החותם שהניחו מחותם הא למה זה דומה לנגע בא' בלילה ולמחר השכים ומצאו מת שאם ראוהו חי מבערב הרי הוא בחזקת חיותו גם בלילה אע"ג דהשתא מת לפנינו ויעיי' תוס' נדה ד' ע"א ד"ה כי פליגי וכו' ועדיף זה ממקוה שנמדד ונמצא חסר שכל הטהרות מטמאים למפרע ודחי חדא מקמי תרתי לריעותא יעיי' פ"ק דנדה והכא נמי איכא תרתי לטיבותא ועדיף מיני' דהכא דרכו להתקלקל בבת א' אמרי' השתא הוא שנתקלקל משא"כ במקוה דחסר ואתאי וכ"כ שם תוס' ד"ה התם תרתי לריעותא לחלק בין מקוה למצורע מוסגר ע"ש וא"כ אית לן למתלי השתא נפתח החותם במעמד השר ולא לפני זה וכבר בררנו דלאותה שעה ליכא למיחש למידי גם כי חותם אתרעי יין לא אתרע יעיי' תוס' בחולין יו"ד ע"א:

913

914ועוד מלבד החזקות הנ"ל כיון דאיכא למתלי שנעשה בהכשר ע"י השר או שנעשה באיסור ע"י גוי תלינן להקל דבדרבנן אמרי' שאני אומר וכ"כ מרדכי פ' אין מעמידין וכ' שם גדולה מזה במקום שרגילים הגוים להחמיץ הלחם בשמרי יין כיון דא"א שלא יהיה א' משמר בשמרי שכר אזי מותר ליקח מהם הפת דעל כ"א אומרי' זהו המשמר בשמרי שכר ויליף זה ממחבואה א' המצלת על כל הכהנות כולם פ' האשה שנתארמלה ומענין זה כ' רמ"א בש"ע סי' קי"ד סעיף יו"ד וע"ש ומ"ש ט"ז שם סקי"ג ובחי' ישבתי ק' הט"ז מ"מ בנדון דידן לא צריכים לכל זה דהוה ממש כמו מחבואה דאיכא לפנינו שני מיני עכו"ם א' החשוד להחליף והוא בעל המרתף וא' השר שאם עושה דבר אינו עושה אלא להכעיס א"כ תלינן בו כמו מחבואה:

914

915ואפשר עוד דאי ליכא למיחש שיהנה בחליפת יין ביין ורק משום שמא הוציא יין ונתן מים א"כ במה שנתן בו מים לא נאסר לפמ"ש ר"ן גבי יין שמסכו עכו"ם דיין בחבית שאינו בתורת מזיגה אינו אוסר וליכא למיחש רק במה שהוציא היין מהחבית והנה תינח אם הוציא בגישתא או שאב בכלי מ"מ הא אפשר שהוציא באופן דליכא איסורא כגון שהוריק מחבית או הוציא הברזא ולא נגע כלל דמגעו ע"י דבר אחר וכן כחו שרי בז"הז במקום הפסד עכ"פ ועיי' בש"ע ר"סי קכ"ה ובש"ך שם וא"כ מידי ספיקא לא נפקא וה"ל ס"ס להתיר ספק ע"י השר להכעיס ושרי' ספק ע"י הנכרי בעל המרתף ליהנות בחליפי מים ואת"ל ע"י בעל המרתף ספק ע"י בת גישתא ואסור אי ע"י כחו ושרי' וס"ס זה מתהפך שפיר גם לא הוה שם אונס חד כיון שהא' הוא הנגיעה גמורה ושרי' אפי' שלא במקום הפסד והא' הוא ע"י כחו או מגע ע"י ד"א ולא שרי' אלא במקום הפסד וגם לא הוה אלא איסורא דרבנן ולא אתחזק איסורא אדרבא אתחזק היתרא ותלינן שלא נעשה ע"י בעל המרתף טרם בוא השר:

915

916ועדיין פש גבן לברורי דלמא נעשה זה אחר הפרד השר משם ולכאורה דכל ההיתרים הנ"ל נהפכו אל הרודף דנימא אוקמא החותם אחזקתו והשתא הוא דנשבר ונתקלקל וגם כי אתרע לפנינו ונימא דהשר לא עביד מידי וא"נ אמת הוא דהשר קלקל מ"מ דלמא גם הגוי קלקל אחריו וכן לא מהני הס"ס כיון דאיכא חזקה דהשתא הוא דאתרע אחר יציאת השר ומ"מ נ"ל דליכא למיחש להא דהא כל עצמו לא שרי' בחותם אלא משום דמרתת ליגע א"כ גם כי נתקלקל החותם איכא למימר מסתמא נעשה באופן דמסתלק רתיתתו והיינו אי קודם שבא השר דיש לו זמן דידע שהישראל לא יבוא עד אחר שכבר בא השר ונטל מעשרו או בפני השר וכיון דכבר בררי' דלא חיישי' שנעשה קודם ביאת השר א"כ תלינן שנעשה בפני השר ולהכעיס כנ"ל אבל שנעשה אחר שהלך השר דכל שעה היה מרתת השתא אתי ישראל ונסתלק הפלגתו של ישראל וא"כ א"נ נימא שהחותם נתקלקל ע"י השר מ"מ הא חזינן שהעכו"ם רץ להגיד לישראל שנתקלקל חותמו וע"כ שהיה רוצה להיות צדיק ראשון בריבו כי ירא שלא יבוא הישראל ויראה חותמו מקולקל ויתפשהו ע"ז א"כ א"נ נימא דבכל זאת כיון שהחותם היה פתוח לפניו חיש קל משך יין ונתן מים מ"מ ברעדה גדולה ורתיתה עשה והרי זה דומה לבולשת שנכנס לעיר במתני' דע"ז ע' ע"ב ויע"ש בעובדי דגנבי ויעיי' מ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס"ה מכל הלין נ"ל היתר גמור ביין הנ"ל:

916

917האמנם לפ"ז היה קצת מקום לפקפק בהיתר הנ"ל והוא עפ"י מ"ש הר"ן פ"ק דחולין דכל היכי דנבוא לסמוך על החזקה ולמימר השתא הוא דאתרע והוא באופן שנודה ע"כ שכבר נעשה זה מזמן שעה א' וא"א לומר השתא ממש אתרע כגון בסירכת הריאה או הוגלד פי המכה אזי איכא למיחש נמי שנעשה כבר מזמן רב יע"ש וסברא זו רמוזה בתוס' נדה ג' ע"א ד"ה ושרצים בתירוצם למעיי' היטב וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ נרצה לומר שאחר יציאת השר לא העיז פניו לקלקל החותם א"כ עכ"פ כבר נעשה זה בהיות השר פה ויצא שעה א' מחזקתו דא"א לומר השתא אתרע א"כ ממילא נימא שנעשה כבר מזמן רב קודם השר י"ל אה"נ אי היה ברור לנו שזמן מה אחר פרידת השר מהמרתף נתעכב הגוי ולא הגיד לישראל א"כ לדעת הר"ן היה נדחה דברים הנ"ל ומ"מ היה מקום לסמוך על שארי התירים שכ' אך הרי מבואר בלשון השאלה דמיד רץ להגיד לישראל שנפתח יינו נהי שכתבתי שאין לנו להאמין להעכו"ם שהיה מיד מ"מ היינו מצד נאמנתו לא נאמין לו מ"מ מפני החזקה דהשתא הוא דאתרע וכיון דברור לן מהסברא שאחר שיצא השר מרתת הגוי לקלקל החותם ולא נתקלקל אלא ע"י השר שבידו תוקף לעשות בחוזק והחזקה היא דהשתא אתרע א"כ נימא דהשתא פתחו השר ובעל המרתף לא עכב וירץ המערכה להגיד לישראל כל הנ"ל נלע"ד להלכה ולמעשה בשגם שהוא רק איסור דרבנן וסתם יינם בז"הז שאינם בהולים לנסך והפ"מ כתבתי וחתמתי שמי. פה ק"ק מ"ד יום ג' ט"ז מרחשון תקס"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ.

917

918שלום ושמחת י"ט לתלמידי הרב המופלג כבוד מהו' שמעון נ"י אבד"קק סאנגרוהט יע"א:

918

919מכתב מעלתך הגיעני ע"ד יינו של ישראל במרתפו של נכרי חותם בתוך חותם וישראל דר בעיר אחרת ובא נכרי והודיע לישראל שכשהי' במרתף ראה שחביות של ישראל נתקלקלו החותמו' ע"י השרצי' השכיחים שם במרתף ונסתפק מעלתו מה דינו של זה היין שמונח ברשותו ומרתפו של נכרי בעיר שאין ישראל דר שם והוא הפ"מ ובפרט בשנים הללו:

919

920הב"י בי"ד סי' ק"ל ד"ה חתמו בב' חותמו' וכו' בסוף הדבור מייתי בחתמו כדינו ונתקלקל דהמרדכי מתיר וסמ"ג אוסר אא"כ ישראל יוצא ונכנס ושתה"ד [סי' ר"ה] מכריע דהיכא דודאי נפתח בידי אדם בעי' יוצא ונכנס משא"כ היכא דאיכא למתלי בשרצים ובהמה או נדנוד עגלה מותר אפי' בלא יוצא ונכנס ע"ש ועיין מג"א סי' ל"ב סקי"ג כ' לחלק בין מידי דאכילה דמחמרי' בי' טפי וכ' לעיין בי"ד סי' ק"ל בב"י ולכאורה דבריו מאוד תמוהים הא מייתי ב"י שם דברי מרדכי פ' ר' ישמעאל [וכן הוא שם דפוס זולצבאך שע"ד ע"א] דמייתי ראי' מתוספתא דטהרות פ"ח המניח כליו בחלון של אוליירין והתם בכלים איירי ומייתי מיני' ראי' להקל ביי"נ שהוא דבר מאכל ש"מ שאין לחלק אבל כד מעיינת שפיר דברי המג"א נכונים דהרי ר"ש בתשובה שבמרדכי דפר"י הנ"ל דמייתי ראי' מחלון של אוליירין סיים מדקתני בסיפא וכן בכותי אינו עושה יי"נ ואכולה מילתא קאי ר"ל דהאי וכן בכותי אינו עושה יי"נ ושני' בתוס' פ' בבא שלישי' שאחר זאת הבבא דאוליירין הוצרך לדחוק דאדלעיל נמי קאי ולכאורה מי דחקו לזה הלא מפורש אמרי' פ"ב דע"ז לטהרות אמרו ליי"נ מבעי' והוא בעצמו מייתי אח"כ אע"כ משום דיש לחלק דלא נלמד ק"ו אלא מטהרות שהם דבר מאכל ליי"נ אבל לא מכלים ליי"נ משו"ה הוצרך לאתויי' דבתוספתא קאמר וכן בכותי אינו עושה יי"נ ואנן לא היינו מדמין י"נ לכלים לולי שהתוספתא מדמי אהדדי להדי' ושוב כ' גם ראי' מדאמרינן בפ"ב דע"ז הנ"ל השתא לטהרות אמרו ליי"נ מבעי' ר"ל אפילו נאמר דהאי וכן בכותי לא קאי אכולה בבא מ"מ מסתייען דהתוספ' מדמה יי"נ לטהרות שאינם בני אכילה וה"ה נימא דנילף מכלי אוליירין שהרי בש"ס מייתי לי' יי"נ בק"ו מטהרות כנ"ל בכוונת ר"ש והרי קמן דהסמ"ג והתרומות דמייתי ממתני' דטהרו' פ"ח הניחו פתוח ומצאו נעול הם מייתי בפשיטות מק"ו לטהרות מהני מכ"ש ליי"נ והיינו משום דשם הבית טהור היינו אוכלין ומשקים שבבית והוה שפיר ק"ו משא"כ ר"ש דמייתי מתוספתא דמיירי מכלים וליכא ק"ו טוב ע"כ הוצרך לאתויי' דבתוספתא מדמי' להדי' יי"נ וטהרות להדדי: -

920

921ואין להקשות אתוספתא גופי' מ"ט מדמי יי"נ שהוא דבר מאכל לכלים טהרות י"ל דלענין שארי איסורין דרבנן אפי" שיהי' דבר מאכל שנפשו של אדם מתאוה להם מ"מ הי' פשוט מסברת חוץ להקל בנתקלקל החותם ולא באנו לידי ספק זה אלא ביי"נ דמשום חיבת ניסוך מוסר נפשו טפי מחיבת מאכל ומשו"ה מדמה שפיר לכלים של טהרות דפשיטא לי' דלא חמור יי"נ טפי מטהרות ורק משום חיבת מאכל ולזה לא צריך ראי' להקל בררבנן רק משום ניסוך וזה נלמד מק"ו מכלים של אוליירין כן נראה לי ליישב באופן שדברי מג"א עולין כהוגן: -

921

922ואין להקשות על הר"ש עכ"פ מי הכניסו לכל הדוחקי' האלו להביא מתוספתא דמיירי בכלים ולא מייתי ממתני' כמו הסמ"ג ותרומה הנ"ל וי"ל הוא הדבר אשר דבר בתה"ד סי' ר"ה הנ"ל דמתני' משמע שניכר שנעשה ע"י אדם גנבים והתם צריך יוצא ונכנס כי אין סברא להקל כולי האי ור"ש מיירי שלא הי' ניכר להדי' והי' יכול לתלות בסבה אחרת ע"כ מייתי מתוספתא דמיירי בכה"ג וכמ"ש וביאר בתה"ד באורך וכן פסק בש"ע סימן ק"ל סעי' ח' ועיין סי' קי"ח בש"ך סק"כ: -

922

923גלל כן לנידון שלפנינו אם לא נפתחו אלא החותמו' העליונים שנוכל לתלות בשרצים הרי היין מותר בלי שום פקפוק ומכ"ש בזמנינו דליכא חיבת ניסוך אפשר לא גרע משארי איסורי דרבנן דהוכחתי לעיל דפשוט להתוספתא להתיר אך אם גם המגופה והברזא מקולקל הרי חזינן דנעשה בכוונה ע"י אדם אין דעתי להתיר דחיישי' שהחליף רע בטוב באופן שאפי' נסמוך על קולתו של ט"ז סימן קכ"ד סקל"ג ודברי נ"הכ שלא לאסור מטעם ניצוק בהפ"מ מכל מקום מטעם חליפין נאסר וכ"ז ברור לפע"ד: - פ"ב מש"ק ט' ניסן תקע"ו לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

923

924שלום וכ"ט לו ולתורתו ה"ה ידידי הרב המא"הג מעוז ומגדול כש"ת מהו' אברהם נ"י פ"ש אבד"קק קומאהרן יע"א:

924

925נועם מכתבו היקר הגיעני לידי על נכון ונפשו אותה לדעה דעתי אודות שאלה שבאה לפני פר"מ בישראל שעשו יין אצל העכו"ם בעיר שכולם נכרים ולא הי' להם על היין רק ג' מאות זהו' דראן גאב והחתימו היין חותם דהיינו חוב"ח הראשון הי' משונה דף קטן על נקבי המגופה וקשור בשני משיחות עולים ויורדים בו באופן שהוא משונה שאין דרך גוים לעשות כן ועוד חותם שני על גביו ובהגיע התור ליקח יין מביתו של גוי לא היו יכולים לבוא עם הגוי אל עמק השוה במחיר היין ועמדו למשפט לפני מושל הגוי ויצא דינו שהמקח בטל והגוי יחזור להם צרור כספו ובהיו' שהגוי לא רצה בקיום המקח רק במחיר רב נכנסו הישראלי' ושברו החותם העליון והניחו הקשר התחתון והגוי' אשת בעל היין בקשה מהיהודים שלא ימהרו לשבור החותם כי ימתינו עד יצא יינו של בעלה מלבו השתוי יין כעת ואז יתרצה להם והם לא שמעו ולא האזינו ושברו חותם העליון לומר אין אנו חפצים ביין עוד ויהי בבוקר נתרצה הגוי עמם והם לקחו היין במחיר חשבו לפשוט דסגי בחותם א' הקשר המשונה הזה ע"כ לקחוהו ועתה נשמע הדבר לפר"מ ואמר שזה צ"ע רב להתיר ואמנם יהי' הפסד מרובה להיהודים שכבר לקחו היין ע"כ נכנס לשערי היתרא וכל ספרן של צדיקים היו פתוחי' לפניו וממש לא הניח מקום להתגדר והאמת כי גם דעתי להתיר בהפ"מ ופר"מ ראוי לסמוך על עצמו ובשגם אין הפנאי מסכים לעיי' כלל בשום ספר וגיסו אץ עלי למהר תשובתי ואין לי פנאי אפי' לכתוב אין לי פנאי מ"מ להיות כי חביב עלי מעלתו ע"כ קמא דמטא לידי אערוך לפניו לחזק היתרו והוראתו: -

925

926הנה המטהר יינו של גוי אסור אפי' חב"ח לרוב או לכל הפוסקים האחרוני' כאשר העלה והביא הש"כ סי' קל"א סקט"ו אם לא שיש לישראל שום שותפו' בהיין כמ"ש ש"ך ר"סי הנ"ל ואם יש לדון דראן גאב כשותפו' וכפרע קצת מהיין זה צלע"ג לדינא דהש"כ מיירי שפרע קצת מהיין אחר הפיסוק ואז המקח חזק ואמיץ וא"כ כשפרע קצת יין קנה כנגד מעותיו עכ"פ וה"ל שותף בהיין אבל נתן דראן גאב עד שלא פסק מחיר היין בכמה א"כ לא קנה מן היין כלל אפשר לא מקרי שותף כלל ואפילו בחב"ח צ"ע להתיר אלא אני לא נשאלתי על זה וגם מעלתו דהרי קמן אלו לא אירע המכשול הנ"ל לא היו מסופקי' בדבר והי' פשוט לכ"ע להיתר וכך דרכם ומנהגם במדינה זו ולא אכנס עצמי בתגר הזה כי הרבה נתקלקל השורה בענין זה בעו"ה ע"כ אניח למוחלט שיש לו דין יינו של גוי שיש לישראל שותף בו שמותר בחב"ח ובהפ"מ בחותם א': -

926

927ולא נצרכה אלא הואיל והרשה לגוי למוכרו בכל אופן שירצה והיהודים בעצמם שברו החותם העליון והניחום כך ביד הגוי כל הלילה אם נעשה עי"ז יינו של גוי או נשאר בהיתרו הראשון וכבר הזכיר פר"מ דברי תשו' רשב"א שבב"י סי' קל"א דבשאמר הישראל לנכרי שימכרנו למי שירצה אפי' מאן דמתיר במטהר יינו של נכרי בחותמי' הכא אין החותמי' מצילין שהרי לא אמרו שחותמי' מצילין אלא משום שירא לרמות שמא לא יכוין ויכירו ברמאתו והכא ממי ירא עכ"ל אלא שפר"מ ירד להציל ולחלק: -

927

928מ"ש מעלתו שהיו ישראלי' שומרי' בבית הנכרי כל הלילה ההיא דהיינו שעשו יינות בבית הבד שבאותו החצר לע"ד לא נ"ל שיהי' זה כשומר דשומר לא מהני אלא בחד מתרי טעמא או שהשומר יודע שעל דעת כן הועמד שם לשמור או אפי' אינו יודע מ"מ הגוי ירא שמא יראה ויכיר ברמאותו והכא אי נניח כסברת רשב"א ממי ירא לזייף הלא הכל שלו ומי יאמר לו מה תעשה והשומרים לא נתמנו לכך ואפשר שנכנס הגוי למרתף ולאו אדעתי' דהני שומרים כיון שהגוי לא מרתת והם לא נתמנו להשגיח א"כ שומר אין כאן: -

928

929אבל יש להתיר מטעם האחר שכתב פר"מ בצירוף הנ"ל והוא כי החביות היו חסרי' הרבה וא"א ליגע כמתעסק אם לא שיגע בכוונה ולשתות מן החביות לא הי' צריך להתיר הקשר המשונה הזה כי הי' לו יין הרבה במרתף כמו זה וחשוב ממנו וכל יינו שבמרתפו הי' טוב מזה או כמותו לכ"הפ ואם כן גם בחליפין אינו נהנה ולשפוך מים זהו פסלנות והורעת אומנתו שזה הוא מתיירא שפיר מן השומרים שיוצאים ונכנסי' כל הלילה בחצירו וירגישו כל מוליך ומביא מים למרתף יין לרמאות וזה עדיף ממ"ש טור סי' קל"א בשם אביו הרא"ש להתיר במקום שהגוים נזהרים מיין ישראל שירא לזייף וה"נ דכוותי' וכיון דלא נהנה בחליפין מותר אפי' בחותם א' וזה פשוט לי שזה מקרי חותם א' וסגי היכי דלא נהנה כמ"שכ הש"כ סי' קל"א ססקט"ו:

929

930עוד נ"ל דברי רשב"א גופי' קצת שהחמיר שאין הגוי מתיירא עוד ממ"נ אי נימא שהנכרי הסיח דעתו מלמכור היין עוד לישראל כלל א"כ למה הטריח לזייף להחזיר החותם למקומו הראשון ומכ"ש שהוא מיירי בשני חותמי' ואם שעדיין לא הסיח דעתו מלהשוות עם היהודים אכן כיון שהחותמי' קיימי' לפנינו כמו שהיו אמאי לא נימא דמרתת לזייף שמתיירא שיכיר היהודי זיופו ולא יקחנו ממנו ולא דמי למטהר יינו של נכרי ממש שלרוב הפוסקי' אפי' חב"ח אסור התם שפיר ניחוש כיון שעשאו עכו"ם למוכרו ליהודי כאשר תמצא ידו א"כ יפתחנו כרצונו ויחזור ויחתמנו כרצונו לקיים מחשבתו למוכרו ליהודים אם ימצא קוני' אבל אנן מיירי ביינו של ישראל ידוע דביינו של נכרי לא התיר רשב"א אפי' בחב"ח וא"כ אם דעתו עדיין על ישראל זה הרי חותמי' קיימין ושרי ואם אין דעתו על ישראל מי הביאו לזייף הי' לו לפתוח החותמי' וילך לו וע"כ צ"ל עכ"פ ניחוש שאע"ג דעתו לקיים המקח עם היהודי הידוע אם אפשר לו מ"מ כשרוצ' לשתות מן היין או שום הנאה יפתחנו ואיננו מתיירא דלמא השתא אתא ישראל ויראנו פותח כי אז אומר לו אין דעתי לקיים המקח עוד כאשר הרשית לי ומ"מ אחר שפתח ולא בא ישראל חזר וזייף כדי שיכול לקיים עוד המקח ואע"פי שמלשון רשב"א לא משמע כן אלא עיקר המורא שיכיר הישראל בחותם שאינו מאושר כמו חותם שלו מ"מ א"א לפרש אלא כמו שכתבתי שעיקר החשש הוא הואיל ונסתלק מוראו של ישראל מעל הגוי בשעת הפתיחה וא"כ צריך להבין מנ"ל לרשב"א חומרא וחשש זה וי"ל שזה מוכח שהרי עכ"פ אפי' ביינו של ישראל ממש צריכי' חב"ח ולא סגי בחותם א' ומכ"ש בנידון רשב"א שבודאי אין שום ה"א להתיר בחותם א' אפי' מצא חותמו כמו שהי' וא"כ נמי נימא ממ"נ אי הי' בדעת הגוי לבטל המקח ונכנס ונגע בו א"כ מדוע החזיר אפי' חותם א' למקומו ואי הי' בדעתו לקיים המקח אפילו חותם א' יזייף וע"כ צ"ל אפ"ה טרח וזייף כנ"ל וממ"נ צריך ב' חותמו' וא"כ בנידון הנ"ל ניחוש אפי' לב' חותמו' וכל זה למאן דאוסר בחותם א' יינו של ישראל אבל למאי דקיי"ל בהפ"מ כר"ת דשרי בחותם א' א"כ אין שום הכרח לסברת רשב"א הנ"ל וגם הוא יודה להתיר בנידון שלפנינו ומכ"ש שלא נהנה בחליפי' והי' ישראל תמיד בחצרו מכל הלין נ"ל להסכים עם דעתו דעת תורה להתיר בהפ"מ כל זה כתבתי בהשקפה ראשונה בלי שום עיון וחתמתי בכל חותמי ברכות: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

930

931שלום לידידי תלמידי הרב המופלג דיינא רבא כמהו' מנחם אהרן ני' בק"ק נייטרע:

931

932גי"ה הגיעני ע"ד ישראל שטיהר יינו של נכרי ושוב פסק עמו עפ"י השער שבשוק ביום השער וביני לביני נתן להנכרי מעות על היין הנ"ל ויען כי חק להשררה שמכל חביות יין כשר צריך ליתן לו מכס חצי זהב ולהעביר אותו המכס עשו שלא ירגשו השר כשיבוא למרתף כדרכו ליקח מעשרו ע"כ כדי שלא ירגיש לא חתם החביות ולא המרתף רק סגר במפתח וכתב מעלתו דפשיט' ליה דנתינת מקצת מעות ה"ל כקנין כאשר פשוט בש"ך ר"סי קל"א וסגי בחותם אחד וכיון דסגי בחותם אחד סגי נמי במפתח כהסכמת ט"ז ר"סי קי"ח ורוב האחרונים דלא כש"ך רק מספקא ליה אי מהני האי קנין קודם פסיקה או לא דלמא כיון דפסק על יציאת השער הוה פסיקה גמורה וגם זה פשוט לי' להתיר' מחמרא דזולשפוט במסכת ב"מ ע"ג ע"ב דפסיקה על יציאת השער הוי פסיקה לענין קנין ועוד דבדיניהם הוה קנין גמור אלא שמסופק כיון שאין לו שטר על מעותיו יכול הגוי לכפור בו ועוד מסופק כיון שישראל מירתת מן הנכרי שאם יקבול עליו לפני השר שנתפס על יינו כגנב גם הגוי יאמר עליו שטיהר יינו והבריח המכס:

932

933מ"ש באחרונה דהישראל מרתת מפני שהישראל מתירא ממנו לקבולעליו סברא גדולה היא לאסור דספר"י גבי חמרא דמנח בכרכא פירש"י דאינו נתפס כגנב פי' שהוא גוי אלם ואין אימת שופט עליו וכ"כ רי"ו הביאו ב"י סימן קכ"ח וכן מפורש בש"ע ס"סי קכ"ח וכן פי' ש"ך שם סקי"ב דכל נתפס כגנב שבהל' יין נסך פירושו כמו בסעיף ה' שם וכן ביאר באר הגולה שם ואם כן אי אין הגוי מתיירא משופט העיר אין כאן נתפס כגנב דה"ל כגברא אלמא והיין אסור אך אי יש לו לישראל להתנצל לפני השופט ולומר שלא טיהר יין זה מעולם אלא קנאו לסחורה לגוים כבר מרתת גוי זה ומעלתו בפנים ואני בחוץ:

933

934אך מ"ש דאין לישראל שטר על מעותיו ויכול לכפור בו מ"מ נ"ל דמרתת להעיז פניו לכפור ולא בעינן שטרא כה"ג וראיה מתשו' הר"ן שבב"י ס"סי קל"א דיהיב רק פרוטה לסי' קנין ואי לאו דמיחשב ליה הר"ן כיינו של גוי עדיין מטעמים המפורשים שם היה מתיר אע"ג דליכא שטרא ודוחק לומר דהיו עדים שם:

934

935ומ"ש דפסיקת שער הוה קנין גמור משום דבדיניהם הדין כן בודאי אזלינן הכא בתר דיניהם דוקא ולא בתר דין ישראל כלל לא להחמיר ולא להקל דהכא אין הטעם משום דינא דקנין כמו במכירת חמץ ובכור והיתר שביתת בהמה דהכא הכל תלוי במירתת וכיון דשופט העיר יעשה בו דין אם יעבור על דיניהם הרי מירתת מה לי קנה ישראל בדיני או לא אך מ"ש מחמרא דזלשפוט דבריו תמוהים התם לא מיירי מדיני קנין אלא משליחות ופועל שהשכיר עצמו להביא לו יין במעותיו ופשע בשליחתו וס"ד דצריך לשלם לבעלי' הפסדם כיון שהיה בידו לקיים שליחותו והתנה לשלם לא הוה אסמכתא ובהא שקלי וטרי אמוראי אבל מה ענין זה לקנין ומפסיקא דהיתר ריבית בלאו הכי אין ראיה ולא מייתי מעלתו מיני' ומהך דזלשפוט אין שום דמיון לכאן אמנם כבר כתבתי דאין צריך לכאן לדיני קנין רק שיהי' מרתת:

935

936כתבתי כ"ז לפי שהניח מעלתו בתחלת דבריו כיון שנתן ישראל קצת מעות ה"ל כיש לו שותפות בגויה וצריך לדקדק בלשון הש"ך שכ' שם וז"ל אבל אם פרע מקצת בענין שיש לישראל חלק ביין רצה בזה דנתן לו מקצת לא מהני אם יכול הנכרי לסלקו בזוזי אם לא ירצה ליתן לו היין או לא ירצה הישראל ליקח כלו אין לו לישראל על היין כלום אלא אפותיקי בעלמא אין זה קנין ופירעון אלא הלואה אך אם עכ"פ צריך ליתן לו יין כפי שיעור מעותיו נמצא יש לו לישראל שותפות ביין דין זה למד ש"ך מתשו' רשב"א דמייתי ש"ך ס"סי קל"א שם אבל באופן אחר לא:

936

937נמצא לפ"ז אם בדיניהם מחויב הגוי ליתן לישראל יין לפי מעותיו וממילא נתפס כגנב וגם אפשר לישראל להתנצל לפני השר שלא עבר המכס אם כן מתירא הגוי יש להתיר היין בהפ"מ כי בלא"ה כבר נקטיני' קולא כמה מתנייתא גם להיתר זה ע"כ שלא בהפ"מ אין להתיר ואם חסר תנאי א' אין דעתי להתיר אפי' בהפ"מ והמתע"ב ובברכה אחתום הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק י"ב שבט תק"צל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

937

938שלום וכ"ט לתלמידי הותיק הרבני המופלא מוה' הרש ליב סג"ל ני' מ"צ בישוב נאוועסע:

938

939גי"ה נפשו בשאלתו כומר א' מת והי' חייב ליהודי סך שמונה מאות זהובים וכל עזבונו לא עלה לסך ההוא והחליטו השרים במשפט הכל ליהודי ונמכר הכל לנכרי א' בעד ד' מאות זהו' והנכרי נתן מיד חמשים זהו' והשאר לשלם לזמן ד' שבועו' ונמצא בעזבון אליל א' והשכינה הקונה ליהודי על מותר המעו' אמנם בלי קבלת אחריות וכשהגיע הזמן ולא בא לפדות משכונו הלך היהודי אצל גוי אחד משכניו וקטע אצבע מהאליל לבטלו מתורת ע"ז ועתה מסתפק אי מעותיו מותרים משום חליפי ע"ז ואי מהני הביטול והחמשים זהובים הראשונים כבר החליפם וקנה מהם דגן וה"ל חליפי חליפי ע"ז גם כ' מעלתו שהישראל לא זכה בהעזבון הנ"ל:

939

940הנה זה הלשון לא זכה בו ישראל לא הבנתי כוונתו וכדומה לי רוצה לומר לא נכנס לרשות ישראל ולביתו אלא כל העזבון נשאר בתפיסת הבית הכומר ושם נמכרו נכסיו בהכרזה (פער לעציטאנ"דע) והמעות יהיה ליהודי בחובו אבל לא באו לרשות של ישראל הנה לכאורה יש לדון אם יש לישראל שום זכות בנכסים הללו כלל דכשמת נפלו נכסים ליורשיו דאע"ג דלית ליה בן מ"מ אין אדם שאין לו יורשים ומשאחכז"ל ר"פ יש נוחלין וב"ק וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים לאו דוקא אדם מישראל אלא כל אדם בעולם לאפוקי גר ע"כ אמרו וכי יש לך אדם מישראל אבל פשיטא דלכ"ע זולת גר יש לו יורשין ונכרי מוריש יורשיו לאו דוקא לבניו יוצאי חלציו אלא כל יורשיו כדילפינן קידושין י"ד ע"ב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו וכתב רמב"ן בחי' יבמות צ"א ע"א דוקא לענין קורבה דעריות אפקרי' רחמנא לזרעי' אבל לענין ירושה הם קרוביו כדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו נמצא נפלו נכסיו קמי' יתמי היינו יורשי הכומר וא"כ לא מיבעי לרוב הפוסקים דפשיטא להו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדא לבע"ח דאוריי' הוא רק מתקנות הגאונים גובים ממטלטלי דיתמי וא"כ בשל גוי אין להם לתקן נמצא מדאורייתא אין לישראל שום אחיזה באותן נכסים נהי בדיניהם גוב' ממטלטלי ואי אתי נמי קמי דידן אמרי' ליה בדיניכם כך דינא דבאים בעקיפי' עליו מ"מ שיהיו קנויים לו ויהי' ע"ז של ישראל אין שום ה"א רק מעלמא ומהפקירא זכה בפרעון חובו אלא אפי' להרשב"א בחי' ב"ק י"ז ע"ב דס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי מן התורה ורק מדרבנן לא משתעבדי נמצ' י"ל בגוי לא תקנו משתעבדי אפי' מדאוריי' מ"מ נהי דשיעבוד עליהו אבל מיקני לא קני דלהוי דידי' והיורשי' מצי לאסתלוקי בזוזי ולענין יוקרא וזולא נמי אי שארי מטלטלי יתיקרו וימכרו בכדי חובו אין ליהודי שום קנין ביותר מכדי חובו והשתא שנמכרו כאלו היורשים מכרו לשלם חוב מורישם והישראל מקבל מהם הני זוזי:

940

941והנה בטור י"ד סי' קל"ב כ' אההיא דמס' ע"ז דף ע"א מלטני מן העוצר דהמלך הטיל יינו על הבעלי בתים כל אח' מקבלים כך וכך וכתב הטור י"א אם כבר נכתב עליו בספר המלך כך יין צריך זה לקבל מהמלך הו"ל יי"נ של ישראל ואסור ע"ש ונ"ל דזו היא ס' הראב"ד לפי הבנת ה"ה בפ"ד מחמץ אהא דאמרי' פסחים ה' ע"ב בערו חמירא דבני חילא דהמלך הטיל על כל בעל בית לאפות פת משלהם לפרנס חילו ומסתמא הישראלי' היו אופים קודם פסח שיספיק להחייל לכל הפסח ומתחילה היו מניחים אותן הככרות בביתם דכיון עפ"י חק המלך שייך לאנשי חיל שוב לא הוה חמץ של ישראל ואמר להם שלא כדין עושין דאע"ג דאמת הוא שאינו שלהם שהמלך הקנם לבני חיל מ"מ אי מיתביד או מיגנב צריכים לאפות אחרים תחתיהם א"כ כדידכו דמי זה נ"ל פי' ה"ה שם וא"כ היינו י"א שבטור הנ"ל וא"כ ה"נ י"ל כיון שכבר יצא פס"ד משרי המושלים שכל העזבון מהכומר יהיה לישראל בחובו הו"ל כשלו עפ"י כתב הערכי הנ"ל לא נ"ל מכמה טעמים חדא הם עצמם לא החליטו שיהיה שלו לענין יוקרא או שאם ירצו היורשים לסלוקי בזוזי שלא יוכלו ועוד לא דמי לדהתם שחק מחק מס המלך ומחק פרנסת חיילותיו דמדאוריי' דינא דמלכותא דינא וכיון שנכתב ונחתם בטבעת המלך בספרו אין להשיב ונקנה קנין גמור טפי מכל השטרות בעולם אבל הכא פס"ד שלהם איננו קנין לא עדיף מפס"ד של ישראל דלא קני נהי דע"י העמדה בדין נעשה קנסא ממון להוריש לבניו מ"מ אין חפץ ידוע נקנה לו אלא א"כ יחד לו כלי לעשקו והלואתו עיין כתובות מ"ב ע"א תוס' ד"ה ר"ש וכו' א"כ לא ידעתי שום ענין שיהיו ניקנים לו חפצי' באופן שיהיו הדמים דמי ע"ז של ישראל:

941

942אמנם הרב"י בי"ד ר"סי קמ"ו כ' דאפי' רק שנקרא שמו עליו נמי אסור והשיג עליו מג"א סי' תקפ"ו ססק"ה וע"ש במחצית השקל ולא זכיתי להבין דברי כולם ע"כ אבאר הסוגיא בקיצור בקידושין י"ז ע"ב רצה להוכיח דירושת הגר לאו דאורייתא דאלת"ה אפילו לא בא לרשותו הלא כל היכי דאיתא קני ליה אע"כ לאו דאורייתא ורבנן לא רצו להקנות לו איסורא ובע"ז עדיין קשי' ליה אי ס"ד חליפי' רוצה בקיומו אסור א"כ נהי חכמי' לא הקנו לו בירושה מ"מ רוצה הוא בקיומו ומשני לעולם חליפי' רוצה בקיומו אסור מדרבנן והכא וויתרו רבנן כדי שלא יחזיר לסורו ומייתי תנ"ה גר וגוי שירשו אביהם גוי מותר נשתתפו אסור והנה הר"ש פ"ו דדמאי מייתי דירושלמי פריך אנשתתפו מ"ט לאסור ומשני דמיירי בבא לרשותו וס"ל לירו' חליפי רוצה בקיומו מותר וע"כ לא מצא טעם לאסור נשתתפו אלא בשבאו לרשותו אך ש"ס דילן ס"ל נשתתפו דומיא דירשו בלא בא ברשות השותפי' ואין כאן קנין דאורייתא ואפ"ה אסור וע"כ משום רוצה בקיומו:

942

943ומ"ש תוס' בע"ז דמש"ה מייתי תנ"ה דמתני' דגר ה"א משום ברירה לא קאי אסוגי' דע"ז דמה בכך דיש ברירה עכ"פ לתסר משום רוצה בקיומו אלא אש"ס דקידושין קאי דה"א ירושת הגר דאורייתא וה"א משום ברירה והוה סד"א אפי' בשני מיני' שאינ' דומים כגון גדיים נגד תיישים וה"ה הכא ע"ז נגד שארי חפצי' ה"א שייך ברירה משו"ה מייתי תנ"ה אי הוה שייך ברירה כה"ג אפילו נשתתפו נמי לישתרי אך הכא בשמעתין לא שייך זה ואשגירת לישנא דקידושין נקט הכא תנ"ה ודברי תוס' קידושין צע"ג ואין להם שחר ועיין תוס' חגיגה כ"ה ע"ב ומ"ש טורי אבן שם:

943

944ואמנם איך שייך נשתתפו זע"ז ולא בא ברשותו ק' הדבר לצייר דהא בא ברשותו הוא לאו דוקא אלא שקנאו בקנין גמור יהיה ברשותו או בשום מקום בסוף העולם הלא נשתתפו ע"כ בשום ענין וקנין ואיך יצייר שלא בא ברשותו ועיין מסכת ע"ז ע"ב הלוקח גרוטאות ונלע"ד משו"ה התחכם הרמב"ם בפ"ח מע"ז וכ' גר וגוי שנשתתפו ומתחילה מיירי ב' אחים גוים שנתגייר א' ושוב מת אביהם ואח"כ מיירי ב' גוים נשתתפו בדינא ושוב נתגייר א' מהם וס"ל כדאמרי' שם במס' ע"ז ס"ד ע"א כיון דדעתיה לאיגיור' ודאי בטלה והכא בודאי אסח דעתיה מע"ז והקנה אותו לשותפו גוי ונתבטלה אצלו ע"ש תוס' ד"ה זביני וכו' נמצא מצד דמי ע"ז ליכא שכבר החליפה טרם שהתגייר אך רוצה בקיומה איכא ומשו"ה אסור זה נלע"ד דעת הרמב"ם יהי' איך שיהיה אינני מוצא שום מקום אשר יאמר כי הוא זה שיאסר משום נקרא שמו עליו אך מ"מ אסור משום רוצה בקיומו ונפקא מיניה לענין חליפי חליפי כי הנה במס' ע"ז נ"ד ע"ב פליגי תנאי בחליפי חליפי יע"ש ופסק הטור להקל וכתב הרב"י סימן קמ"ה דבמידי דרבנן יש להקל ועוד דתלי' בפלוגתא אי שני כתובים מלמדים ואנן קיי"ל אין מלמדים ותמה על הרמב"ם דפסק להחמיר והנה מ"ש שהי' מדרבנן ר"ל חליפי בע"ח אפשר שהוא רק מדרבנן גם זה לא נתברר לי אבל חליפי ע"ז פשיטא בב' כתובים דעלמא דאמרינן בסנהדרין ס"ז עדא אמרה ר' יהודה ס"ל ב' כתובים מלמדין ולא לישתמיט דמייתי נמי הך תנאי אע"כ ב' כתובים בעלמא אין מלמדין אך הכא לא הוה ב' כתובים ממש כמ"ש תוס' קידושין נ"ו ע"א ובהני ב' כתובים הוא דפליגי ופסק רמב"ם לחומרא בדאורייתא נמצא היינו בחליפי ע"ז ממש אבל בקליפי חליפי רוצה בקיומו דהוא דרבנן לכ"ע מותר:

944

945לפ"ז בנ"ד שאין שום מקום לומר שיהיה תחלת קנינו של זה הגוי מישראל ואין כאן דמי ע"ז רק שהישראל רצה אז בקיומו וכבר קיבל החמשים זהו' וכבר החליפם בדגן ה"ל חליפי חליפי' של רוצה בקיומו דשרי ומכאן ואילך נתן לו שטר על יתר המעות וקבע לו זמן אינו רוצה בקיומו של ע"ז עוד אך מה שהשכין לו ע"ז ולא קיבל אחריות הנה מטעם פקדון אפי' קיבל אחריות נמי אינו נאסר אע"ג דמג"א סי' תקפ"ה הנ"ל העלה דהגבה ע"מ לגזול נעשה ע"ז של ישראל כיון שחייב באחריות לכאורה דבריו תמוהים דמייתי ראיה לסתור מחמץ אדרבה בחמץ פריך ש"ס הא דבר הג"למ לאו כממון דמי ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא אפילו רק במצוי לך נמצא בע"ז דלא כתיב לא ימצא הוה קבלת אחריות רק כדבר הגורם לממון ולאו כממון דמי ודברי מג"א תמוהים לכאורה אך י"ל הראיה כך דלכאורה יש חילוק בין קבל' אחריו' דשומר דאין דעת השומר להחזי' החמץ לעצמו אלא שמשאיל מקום בביתו להמפקיד ומניח שם חמצו ומקבל עליו אחריות וזה אינו אלא גורם לממון משא"כ גזלן שדעתו להחזיק כשלו ואינו משאיל מקום ביתו לבעל החמץ אלא רוצה שיהיה שלו נהי דלא אהני ליה שלא קנה רק שהתורה חייבהו באחריות מ"מ זה החיוב יעשנ' כשלו וא"כ מנ"ל לש"ס דלא ימצא קאי אמפקיד דלמא דוקא אגזלן ולא אמפקיד אלא ע"כ גזלן לא צריך קרא דאפילו בע"ז נמי דינו הכי אבל בחמץ מרבי' אפילו פקדון אבל בע"ז פקדון לא מיחשב כדילי' ומכ"ש כשפירש בהדי' שאינו מקבל אחריות המשכון ויש לו מקום לגבות חובו מהקונה ממקום אחר ולשיטת תוס' ס"ד ע"א ד"ה אבל וכו' לא מיקרי זה רוצה בקיומו אף ע"ג דהר"ן חולק מ"מ באי' דרבנן והפ"מ יש לסמוך להקל:

945

946גם אחר שכבר הגיע הממון ועדיין לא פרע לא קנה המשכון בהגעת זמן ולא פרע אא"כ אמר לו להדיא אם לא אביא לך מעות ביום פלוני יהיה שלך ואז אפילו א"ל כן אי לא א"ל מעכשיו תליא בפלוגתא אם יש משום אסמכתא בנכרי והכא כיון שכבר ביטל הע"ז וכ' הראשונים ומביאם ב"י ר"סי קמ"ו דע"ז של גוי שביד ישראל שביטלו גוי בטלה מן התורה רק מדרבנן לא בטלה גזירה משום ע"ז שעבדה ישראל וכיון דמדרבנן הוא אזלי' לקולא לומר דאפילו היה מעשה שאמר הגוי אם לא אביא לך מעות ליום פלוני יהיה שלך כיון שלא אמר מעכשיו אינו קונה ועכ"פ מהני הביטול ועוד אפילו כשהגיע מסתמא לא ניחא לישראל למיקני אסורא עד אחר הביטול ולפמ"ש פני יהושיע בחי' לחולין דף ח' גבי השוחט בסכין של ע"ז דהקשה הא רוצה בקיומו של סכין ותי' כיון דרוצה לקיימו כדי לבטל הע"ז שכשימצא גוי שיבטל הע"ז רוצה בקיומו כזו שרי ע"ש ואם כן ה"נ י"ל דכיון דידע לכשיבוא יומו ולא יפרענו יש לו כח לבטל ע"י גוי ליכא משום רוצה בקיומו כלל:

946

947והנה במס' ע"ז נ"ג ע"ב דקאמר אשיריהם תשרפון באש הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הקשה הרמב"ן דלמא ע"י מעשה אסרי' ותי' א"כ תו לא ה"ל ע"ז של גוי בעל המעשה ויש לו ביטול ומקשי' מאי קשי' לרמב"ן הא אפי' עשה בו מעשה מ"מ אינו אליל שעבדו ישראל רק גוי עבדו ומן התורה יש לה ביטול והכא אדאורייתא קיימי' והר"ן פליג אדינו של הרמב"ן אבל לא מטעם זה ובחי' אמרתי דהא אין א"א דבר שאינו שלו והא דע"י מעשה אוסר צ"ל א' משני דברים או שהמעשה אלים כ"כ שיהיה כאלו הבעלים בעצמם עבדו ומכח זה הקש' הרמב"ן דלמא ע"י מעשה הו"ל כאלו הישראל עבדו ואין לו בטול מן התורה ועל זה תי' הרמב"ן דז"א דאין חומר המעשה פועל שיהיה כאלו הבעלים עע"ז אלא ע"י מעשה נקנה להעע"ז והו"ל ע"ז של העובד והרי הוא גוי ויכול לבטל ומיושב הש"ס וס"ל לרמב"ן דאין לנו לבדות מלבינו דגזרו חכמים גם בזה וכיוצא בזה דוקא באגבה ליה והדר מבטל ליה ע"י גוי גזרו אטו אליל של ישראל ולא בכה"ג:

947

948מ"מ בהא סלקי' שלע"ד הדמים מותרים להישראל וגם הדגן שהוא חליפי חליפין דרוצה בקיומו והא דלא תני' במתני' דמכרן וקידש בדמיהן חליפי חליפים כנ"ל משום דתלי' בפלוגתא דתנאי ובפלוגתא ההיא לא מיירי ולדידן בדרבנן סומכים להקל ומכ"ש באידך ממון תו לא חליפי ע"ז ולא רוצה בקיומו כנ"ל והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בקר ליום ג' ד' שבט תקצ"טל:

948

949שוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג שלשלת היחס כש"ת מו"ה אליעזר הורוויץ סג"ל נ"י רב בע"מ וויען:

949

950גי"ה ושם נאמר כי נשאול נשאל כבוד פר"מ מישראל א' כשר אחד הרוצה ללמוד אומנות פסילת אבנים וציור צורות אצל אומן שם כדי שיעשה הוא אומן להתפרנס מעשיית צורות לנוי לפני מלכים יתיצבו אך יש איסור בעשיית צורת אדם שלם בולט ואם יעלה להיות אומן בדבר ישתדל לעצמו משרתים אינם נימולים לגמר צורות ההמה אך עתה בעת לימודו בפני רבו (מיינסטר) ובפרט במקום קיבוץ האומנים והתלמידים שם באקעדעמיא ע"כ צריך הוא לגמור הרבה צורות שלימות ממעשי ידיו לעיני רואה אם מותר או לא וחשב השואל שזה בכלל אתה למד להבין ולהורות ויפה השיב פר"מ נ"י להבין ולהורות דהתם הלכה למעשה אבל ללמוד לעשות לא הותר אך מ"ש מעלתו דבז"הז דליכא סנהדרין לא שייך כלל להבין ולהורות ז"א דהרי ר"א ור"ע אחרי ביטול סנהדרין היה שכבר מ' שנה קודם החורבן גלתה סנהדרי' ומ"מ למד לו נטיעת קשואים להורות וכן ר"ח בן תרדיון אחר חורבן הי' והוגה ה' באותיות להורות ואע"ג דאין דנין בז"הז מ"מ מחויב ללמוד הכל ודרוש וקבל שכר ומ"ש מעלתו דהרמב"ם השמיט הך דלהבין ולהורות כבר כ' פר"ח בהלכו' ע"ז דסמך אמ"ש בהלכ' סנהדרין שצריכי' לידע שארי חכמו' שיוכלו לדון עע"ז ומכשפה הרי מבואר שמות' ללמוד להבין ולהורו' ועוד רמז בכאן בהלכ' ע"ז שכ' צור' אפי' לנוי אסור משמע לנוי אסו' אבל להבין ולהורות שפיר דמי:

950

951אבל מה שיש לעיין בזה מ"ש רמב"ם פ"ג מע"ז ה"ט וסמ"ג סי' כ"א וז"ל כדי שלא יטעו בהם הטועים ויסברו שהם של עכו"ם עכ"ל לשון זה צ"ע דודאי אין הכוונה שמשום חשד נאסר כמו מוצא צורות ומקיימם אלא כוונה שאסור לעשותם משום מכשול שעתיד אדם להכשל בהם וא"כ אם יעשם העושה ומיד ישברם ויכתתם כנבל שבר יוצרים או אפילו רק לסמא עינא דדין סגי ויהי' מותר לעשות וזה קולא גדולה דלכאור' משעת מעשה עביד איסורא אפי' ישבר אח"כ לא תיקן הלאו שעבר ומנ"ל לרמב"ם לבדות טעם ולהקל עי"ז וכבר עלה במחשבתי קצת לומר דרמב"ם אזיל לטעמי' דכ' פ"ג הל' ו' העע"ז מאהבה כגון שחשק צורה זו מפני מלאכתה שהיא נאה ביותר וכו' אם קבלה באלוקות חייב סקילה ואם עבד דרך עבודתה או בא' מד' עבודו' פטור והנה פטור מחטאת אבל אסור ומגונה בודאי ורמב"ם מפרש כן פלוגתת אביי ורבא העובד ע"ז מאהב' סנהדרין ס"א ע"ב ע"ש וס"ל דחיישי העוש' צורה עצמה לנוי אולי אחר גמר מלאכתה תהיה נאה ביותר ויחשק הוא או העומדי' אצלו לנויות הצורה וישתחוה לה אפי' שלא לאלהו' אלא לנויתה ומפני זה אסור לעשות' אפי' ישברנה מיד ואע"פ דרמב"ם לא כ"כ אלא בצורה הנעבדת והוא חושק לנוי שלה אבל מ"מ הצור' נעבדת בעלמא ר"ל ה"נ צורת אדם נעבדת בכל מקום ובכל זמן לעע"ז אע"פי שזו נעשית לנוי מ"מ צורה הנעבדת היא ואם חושק ומשתחוה לה עושה אי' ומש"ה אסרה התורה העשייה כנ"ל ליישב בדוחק:

951

952מ"מ לא ידעתי שום היתר אך נ"ל דבקל יכול להשתדל בבוא יומו לעשות צור' כנ"ל יניחנו סומא בעין א' ויגמרו א' משארי תלמידים אינם נימולי' העומדי' שם אם כה יעשה ויתפרנס בהיתר ולא באיסור יהיה ה' עמו ועמנו אל הכ"ד א"נ: יום ב' ט' מרחשון תקב"ץ לפ"ק:

952

953שלום לידידי הנגיד התורני המופלא מו"ה הרש נ"י:

953

954אשר אותה נפשו היפה לחוות לו דעתי בבית הכנסת שעשו בחלון זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביבת העגול כניצוצי חמה בזריחה ובתוכו כ' שם הוי"ה ובצידו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם לע"ד שתים רעות עשו בשגגה מבואר בש"כ י"ד סי' קמ"א סק"ח דעגול השמש נהי המוצא מותר בהנאה מפני שאינו נעבד אבל עכ"פ העושהו עובר על לאו דאורייתא והמשהה עובר על איסור דרבנן משום חשדא וברבי' נמי איכא למ"ד לחד לישנא בש"ס דליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש ר' ירוחם מביאו ש"כ שם סקכ"ז והכא מגרע גרע שהרי' כ' להדי' בצדו ממזרח שמש עד מבואו וכו' הרי אומר שמתכוון לצורת השמש ממש וגרוע ממ"ש ט"ז ססקי"ג מצורת המזלות שבמחזורים כיון שמכוונים להדי' לצורת המזל שמוזכר שם בפייט גרוע טפי וש"ך בנ"הכ שם לא חלק עליו אלא משום דלהתלמד עביד משא"כ הכא ומ"ש בשם א' סברת הכרס כיון שכ' שם הו"י בתוכו ממילא אין כאן צורה ממש של עיגול השמש אין שומעין לו שלא אמר כהלכה:

954

955וזאת שנית אפי' לא כ' בצדו ממזרח שמש מ"מ מעשה גוים מגשימי' היא זו שדרכם להדפיס בשערי ספרי' או במטבע של שווידן עיגול או משולש ובתוכו הו"י ונצוצי' בוערים ממנו כדרך שמציירים היהודים קרני הוד של מרע"ה כל עושין אלו צורו' ודמיונים לזיו הודו ית"ש רחמנא ליצלן כי מה דמות תערכו לו ובפרט במקום קדוש ובמזרחו שהכל משתחוי' למולו בכניסה לפתח ב"הכנ בודאי מכוער הדבר ועיין רדב"ז ח"א מ"ש בענין צורת אריה שרגילים בב"הכ ע"ש ע"כ נ"ל מי שיכול לבטל זה יזכה לשמש מרפא בכנפיה ב"ב הכ"ד א"נ: נגהי ליום ד' חמשה עשר באב תקצ"ז לפ"ק:

955

956שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסים המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו לשם ולתהלה ולתפארת כבוד מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק אונגוואהר יע"א:

956

957יקרתו הי' לי לשמחת י"ט העבר וכו' ודשדר לן חורפא תרי מילתא דתמיהה אדברי הר"ן ספ"ב דקידושין ודר"פ השוכר את הפועל חדא הא דמשמע לי' דאי לא דכ' הרמב"ן בשם הירושלמי המוכר אי' הנאה אינו דמיו והמעות מתנה או הלואה או גזל בידו לולי כן היו החליפי' אסור בהנאה מ"הת להמחליף עכ"פ והוקשה לפרמ"כת הא לא נהנה מגוף האיסור אלא הגרמת הנאה ומ"ש מטובל במעין בימות החמה דהנאת טהרה לאכול בתרומ' ממילא אתי וגרמא בעלמא הוא וכן חולצת בסנדל של אי' הנאה דההיתר לעלמא ממילא אתי וגרמא בעלמא היא וכן מצוה לאו להנות ניתנו כי שכר מצוה ממילא אתי ולא הוה רק הגרמא בעלמא וא"כ ה"נ שכר פועל או דמי מכירת אי' הנאה אינו אלא הגרמא ולא נהנה מגוף האיסור: -

957

958תו הקשה לפמ"ש רמב"ן שם ר"פ השוכר הפועל דהוה סד"א שכר פעולה אסור מ"הת דהגרמא כי האי אסורה א"כ מאי פריך ש"ס ממכרן וקידש בדמיהן התם משום דלאו דמיו הוא והדמים מתנה בידו או הלואה משא"כ שכר פעולה שקיבל מהנכרי המשכיר. הנה להחכם שכ"יב הקיצור יספיק הנה ההפרש בין משתכר או מוכר אי' הנאה לבין הטובל במעין או חולץ או שכר מצוה רב ביניהם כי הטובל במעיין אינו בטוח שיזדמן לו תרומה והחולצת איננה בטוחה שיזדמן לה מי שישאנה אלא רווחא ממילא אתו ועוסקי מצוה אע"פי שבטוחים אפילו שכר שיחה נאה אין הקב"ה מקפח מ"מ מוכרח הוא להביא צווארו בעבודת ה' ואי לא עביד ענוש יענש אפי' מצות עשה כציצית בעידן ריתחא נענש אלא שאם מקיימה אתי שכרו ממילא מטוב ה' וחסדו משא"כ המוכר אי' הנאה או משכיר עצמו ליי"נ ברצונו מוכר ומשכיר עצמו על מנת שיקבל מחירו ואפי' למ"ד שהוא גזל בידו מ"מ לא יזכה בגזילה או מתנות אלא ע"י רצונו וחפצו לתת לזה אי' הנאה שלו א"כ הוה תרתי לריעותא א' שברצונו מחליף משא"כ מצוה שע"כ עושה ומחירו בטוח לו חלף חפץ האסור בהנאה משא"כ בטבילה וחליצה שאין מחירו בטוח לו שאם יזדמן לו תרומה או לא יזדמן לה ההגון לה הרי הטבילה והחליצה בלי שום תועלת: -

958

959והיות כן ס"ל להתוס' דהוה שפיר גרמת הנאה דאסור מן התורה והרשב"א בחי' נדרים מוכיח זה מדילפי' אי' הנאה מאו מכור לנכרי ש"מ מכירה אי' דאוריי' הוא והחו"י בתשוב' הסביר דהרי מדאיצטריך או מכור ילפי' פירושו של כל אכילה שבתורה דבר המביא לידי אכילה אלא דמי מחיר המכירה שהתירה התור' בנבלה ואסרה בשאר איסורים ואמנם הרמב"ן בחי' ר"פ השוכר את הפועל כ' דלעולם אין מחירת אי' הנאה אסור דס"ל אי' הנאה לא מקרי לכם ולא הוה דמיהם וגזל הוא בידו ודילפי' היתר הנאה בנבילה מאו מכור היינו מדקרי לי' קרא מכירה ש"מ אינה אסור בהנאה דאי הוה אי' הנאה לא הוה לו דמים ולא שייך לשון נתינה ומכיר' ומדאיצטריך למכתב הכי בנבילה ש"מ בשארי אי' הנאה לא מקרי מכירה אבל לעולם מחירו מותר שהרי אינו דמיו זו היא סברת הרמב"ן להמעיין והא דאי מיקרי אי' הנאה לכם או לא יעיין מג"א סי' תרמ"ט ועיין תוס' חולין ק"מ ע"א והשתא ס"ד דש"ס ר"פ השוכר את הפועל דשכר פעולתו אסור מ"הת אע"ג דהוה רק גרמת הנאה וכמ"ש הר"ן ומ"מ הוה ס"ד דאסור וכמו שחלקתי לעיל והיינו משום דכתי' או מכור וכסברת תוס' דלא כרמב"ן א"כ ק' ממכרן וקידש בדמיהן אמאי מקודשת ואי תימא משום שאינו דמיהן וכסברת רמב"ן באמת א"כ תו איצטריך או מכור לכדרמב"ן ומהיכי תיתי לאסור הגרמת הנאת שכר או דמי מכירה אע"ג שחלקתי לעיל היינו למאן דס"ל דלא כרמב"ן וס"ל דמיקרי לכם והוה דמיו מוכח מאו מכור דהגרמת הנאת מכירה אסור מטעם שחלקתי לעיל וא"כ ק' אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואם נאמר כרמב"ן דאינו דמיו אין הכרח לאסור דמי פועל וקושית ש"ס כפתור ופרח. הנלע"ד כתבתי וחתמתי פ"ב יום ב' כ"ג ניסן תקצ"ט לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

959

960שלום וכ"ט להרב המאה"ג המופלג כבוד מו"ה שלמה נ"י:

960

961נפשו היפה בשאלתו בארץ תוגר פקד השר על כל אנשי העירות וכפרים להשכיר להם מילדות בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם בבית מדרשיהם ואפילו יש להם חיות פקחות מ"מ צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא איזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כ"א ישראלית ושאלו השואל אם רשאי להשכיר עצמו להם בין בחול ובין בשבת:

961

962במס' ע"ז כ"ו ע"א מבואר בחול מותר משום איבה ובשבת אסור משום דמצי לאישתמוטי וכ' תוס' אפי' שאין בו חילול שבת ומייתי ליה בש"ע י"ד סימן קנ"ה ב' הדינים דשבת ודחול אע"ג דהא דשבת כבר מייתי ליה בש"ע א"ח סימן ש"ל ס"ב מ"מ הדר כ' בהל' ע"ז והרמב"ם דמייתי הך דשבת פ"ב דהל' שבת מ"מ תמה עליו הכ"מ פ"ט מהל' ע"ז מ"ט לא מייתי ליה הא דשבת גם שם בהל' ע"ז:

962

963והנה בי"ד סי' קנ"ד מייתי בבד"ה דרמב"ן עסיק להתעבר עמלקי' וכ' לו ר' יונה תבוא עליך ברכה שהרבית זרעו של עמלק ע"ש וצ"ל דלא היה שייך שם איבה דאל"ה לא היה ר' יונה מערער עליו וא"כ טעמא בעי אהרמב"ן ואין לומר דהוא ס"ל גוי' בזמנו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בז"הז כולי האי אבל פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא עמ"ש רמב"ם פי"א ממ"א הל' ד' ובספרי רמב"ם שלפנינו חסר שם וצריך לעיין בדפוס אמשטרדאם או ווינציא דוקא ופשוט דלא מורידין ולא מעלי' ואסור להרבות זרעו של עמלק וא"כ קשה אהרמב"ן וצ"ל כמ"ש תוספ' בע"א דף ב' ע"א בסופו כיון דשכיח להם מעות הרבה לתקרובות ע"ש ה"נ היה שכיח להם רופאים הרבה שהיו יכולים לעשות רפואה ההיא ועכ"פ ירבה זרעו של עמלק וא"כ למה יפסיד הרמב"ן שכרו אשר קיבל ולפי זה מכ"ש בנידון שלפנינו שיש להם כמה חיות בקיאות שבהגיע עת לידת הגוים ולא מצא עדיין מילדות עפ"י המלכות מ"מ לא יתאחר לידת הולד כרגע שהרי בקיאות מוכנת לפניה' ורק לי"ח פקידות המלך צריכי' להמציא להם מילדת מלומדת א"כ פשיטא דשרי אפי' בלא טעמא דאיבה ולמה תפסיד הישראלית שכרה על מגן וזה פשוט לפע"ד:

963

964והנה בפ"ב משבת שכ' רמב"ם דאסור להוליד בשבת אפי' ליכא חלול שבת והוא מוכח מש"ס ע"ז כ"ו ע"א כמ"ש תוספ' שם כ' עליו הכ"מ מפני שיכולה להשמט ולומר שיש בזה חלול עכ"ל מבואר מלשונו זה דלאו מטעם חלול שבת אסור דהא אין בו חילול שבת אלא מטעם מגדל בן לע"ז דכיון דמצי לאשתמוטי ולהטעות העכ"ום ולומר שיש בו חילול שבת ולמאן דלא מינטר שבת לא מחללינין ממילא אסור משום מגדל בן לע"ז א"כ היכי דלא שייך גידול בן לע"ז כמ"ש לעיל דיש בלא"ה הרבה בקיאות שיולידו אותה מותר גם בשבת במקום דליכא חלול שבת והיינו טעמא דמייתי ליה ש"ע בהל' ע"ז כיון דכל עיקר טעמא משום ע"ז ולא משום שבת ואית ביה נפקותא לדינא כנ"ל והיינו דתמה כ"מ על הרמב"ם דלא מייתי ליה נמי בהלכות ע"ז כנ"ל ואפשר דרמב"ם ס"ל כרבי' יונה דלא כרמב"ן אלא אפילו איכא רופאים אחרים נמי אסור לישראל לסייע לזה וא"כ ליכא שום היתר לילד בשבת משו"ה לא מייתי ליה בהל' ע"ז דלא נפקא מיניה מידי מ"מ להלכתא נ"ל דיש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצו' לנכרי' הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אף ע"ג דמלשון מג"א ס"סי של"ד משמע דוקא כיבוי דהוה משאצ"ל הותר ולא מלאכה גמורה מיהו עיין עירובין מ"ד ע"ב במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם א"א בלעדה והנלע"ד כתבתי: יערגן יום ד' כ' מנחם תקצ"טל: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

964

965שלום רב לתלמידי האברך החרוץ מהו' ישעי' נ"י:

965

966מה שהקשית לשאול בע"ז ל"ב ע"א אמרינן בן גודא לחוד ובן גודע לחוד ה"ל לשנוי' דתרי בנו של ר"ג הוה כמ"ש תוספ' דחד הוה ר"ח ב"ג וחד רשב"ג יפה הרגשת והנה על התירצן הראשון שתי' לא הודו לו כל סיעתו אינה קשה כל כך דעדיפא מיני' משני דהרי בכלל כל סיעתו היינו אחיו ובית אביו של בנו ואם כן אחיו השני בכלל והיינו שלא הודה לו באידך ברייתא אלא דנקוט כל סיעתו שהוא אשגירת לישנא דלקמן ל"ז עמוד א':

966

967אמנם על התירוץ השני בן גודא לחוד כו' שפיר קשי' לך לימא האי בן לחוד והאי בן לחוד ועתה שמע בני דברי חכמי' וחידותם מה ששמעתי מאז בשם הגאון מהו' מאיר פישלש זצ"ל דמשו"ה קבלו מבן גודע ולא מבן גודא דבן גודא העיד על יין הכנו"ס משמע לזמן רב לכן לא הודו לו מה שא"כ בן גודע לא העיד אלא על יין הב"א באקראי בעלמא כמבואר בשינוי לשון הברייתא ולזה הודו לו אלו דברי פי חכם חן אלא שצריכין תבלין דאכתי אמאי תלו בגודא וגודע לימא ל"ק כאן בכנוס כאן בבא ונלע"ד דע"כ ג' מחלוקות יש דת"ק דבן גודא ובן גודע עצמו אינם אוסרים אלא יין הכנוס זמן רב ובן גודא מתירו אפילו היה כנוס ות"ק דבן גודע אוסר אפי' הבא והיה נראה לדוחק גדול שיהיה תרי ת"ק לחד תנא ע"כ חידש לן בן גודא לחוד ובן גודע לחוד והשתא נאמר עובדא הכי הוה שכשעמדו חכמים למנין לפני בנו של ר"ג ובקשו לאסור יין הבא ברוקבאות עמדו שני אלו והעידו עדותם בן גודא העיד על אביו ששתה יין בכנוסי' ובן גודע העיד ששתה יין הבא וקבלו עדותו של בן גודע ובטלו עדותו של בן גודא ות"ק דבן גודא היינו בן גודע והכל מרווח ולא רצה לדחוק דתרי בנו הוה:

967

968וזאת שנית במס' ע"ז כ"ז ע"א נתקשית אמאי דחיק הש"ס למימר איפך כדמעיקרא ונצטרך לומר דר' יהודה דברייתא הוא ר"י הנשיא לימא איפוך בתריתא ק' זו אינה צריכה לפנים דלמימר האי ר"י הוא ר"י הנשיא אינו דוחק ואורחא דש"ס הכי ריש מס' מגילה איכא דמתני' לי' בדר"י ואיכא דמתני' ליה בדר"י בר"י ומדקשי' ליה דר"י אדר"י אמרינן מאן דמתני לי' בדר"י בר"י דוקא ומאן דמתני ליה בדר"י לאו דוקא וה"נ דכוותיה הא איכא ברייתא מפורשת דמתני לי' להאי דרשא ואתה את בריתי תשמור בדר"י הנשיא ומדקשי' לן דר' יהודה אדר' יהודה אמרינן מאן דמתני' ליה בדר"י הנשיא דוקא ואידך לאו דוקא ואין כאן דוחק משא"כ אי הוה מהפך בתריי' היה צריך לאוקמי קמייתא ברופא מומחה דוקא וזה דוחק מכמה טעמים חדא דרופא סתמא קתני ועוד דומיא דרופא ישראל דודאי אפילו אינו מומחה לרבי' קאמר דבישראל לא בעי מומחה לרבים רק שיהי' מומחה לימול מבלי לסכן הילד ועוד הא כבר נדחקו מאוד איך משכחת מומחה גוי לימול הא לא ימול ארמאי והי' נ"ל לפמ"ש הגה' אשר"י דבשכר ימול גוי דנכרי חס על שכרו א"כ י"ל דאתמחי ע"י מילה שבשכר עיין ש"ך סי' קנ"ה סק"ו והי' נראה לי דודאי ר' יוחנן לשיטתו לעיל ריש פרקין דס"ל גבול יש לה כו' והיינו דסומך עצמו משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר הה"נ גוי חס על הפסד שכרו ואיתא לדינא של הג"ה א"כ משכחת שפיר גוי מומחה דאתמחי על ידי שכר דשרי אבל למאי דלית לן הך דנכרי חס על בהמתו אם כן ה"ה ומכ"ש דלא סמכי' בסכנתא על נכרי חס על הפסד שכרו ולא משכחת מומחה והרמב"ם השמיט הך דרופא מומחה והכ"מ תמה עליו והא"ש וק"ל מ"מ מבואר שהוא דוחק לאוקמי ברופא מומחה משא"כ איפוך קמייתא איננו דוחק כלל:

968

969ולכאורה היה נראה לפום רהיטא אי הוה מהפכי' בתריי' ור' יוסי ס"ל בעי' מילה לשמה הי' מרוויחי' ק' מהריעב"ץ בתשו' ח"ב שהקשה מר' יוסי דיבמות מ"ו ע"ב דס"ל בעי מילה לשמה לשם מצוה ועיין שם לשון רש"י מטבילין אותו כו' ובד"ה ומה בכך כו' והניחה בצ"ע גדול ואי מפכינין בתריי' כקושייתך לא הוה ק' מידי אמנם כד מעיינת שפיר לאו מילתא היא דאכתי תקשה גם לר' יהודה אי ס"ל לא בעי' מילה לשמה א"כ איך קאמר התם לפיכך מטבילין גר בשבת מאי לפיכך הוא זה דאפי' ס"ל בעי' מילה וטבילה ואין מטבילין גר בשבת מ"מ גר שבא לפנינו כשהוא מהול מטבילין אותו משום דהשתא קיימי' דרבי יהודה לא בעי מילה לשמה אבל באמת אפילו ריח קושיא אין כאן וכמ"ש במקום אחר [עיין בסי' א']:

969

970והנה הכ"מ תמה על הרמב"ם שכ' להתיר מילת ארמאי בדיעבד דוקא ולא לכתחלה ולפע"ד כי שמעתי מקשים אחר שמילת ארמאי כשרה מ"ט להתיר מילה בשבת היכי דאפשר ע"י ארמאי ולפע"ד נהי דהבן הוא מהול מ"מ מ"ע שמוטל על האב למול בנו או על הב"ד למול הבנים לא מתקיימת אלא ע"י שליח ישראל שהוא שלוחו כמותו משא"כ גוי שאין שליחות לגוי לא מקיי' האב מ"ע המוטלת עליו נהי שהבן הוא מהול מ"מ האב והב"ד לא קיימו מ"ע שלהם ומשו"ה דוחה שבת וא"כ הא דאמר ימול ארמאי ואל ימול כותי ר"ל אם א"א להמתין בשום אופן וע"כ רוצה למולו ביומו כי אולי יחוש דכשיזקין הנער כאיב לי' טפי א"כ ימול ארמאי ולא כותי אבל טוב משניהם שלא ימולו כלל וימתין ויפה כתב הרמב"ם שלא ימול ארמאי לכתחלה:

970

971ומאז קשי' לי טובא בהאי סוגי' לפמ"ש בחי' רשב"א חולין וי"ו ע"א דר"מ גזר על הכותים ולא קבלו ממנו ואתא רבי אבוה גזור וקבלו ממנו כ' ז"ל דבימי ר"מ עדיין לא נתקלקלו אלא מיעוטם ור"מ הוא דחייש למיעוטא ע"כ לא קבלו ממנו גזרתו ובימי ר' אבוה כבר נתקלקלו כולם או רובם ע"כ עשאום כגוים גמורים וצ"ע גדול לפ"ז בימי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי עדיין לא נתקלקלו אלא מיעוטם ור' יהודה ור' יוסי הא לא חייש למיעוט' א"כ אמאי נתלבטו במילת כותי מיהו בברייתא קמייתא י"ל ר"מ ס"ל ימול כותי דלא בעי מילה לשמה ולא ארמאי משום ש"ד אפי' עע"ג דמצלי לסכינא ור' יהודה נהי דס"ל אזלינן בתר רובא ורוב כותים מכוונים מ"מ למאי דלא חייש לש"ד בנכרי בישראל עע"ג א"כ טוב שימול גוי ולא כותי דאיכא עכ"פ חששא דמיעוטא אבל אה"נ אי ליכא ארמאי מודה ר"י דימול כותי אבל באידך ברייתא דפליגי ר"י ור' יוסי צל"ע ליישבו:

971

972ומה דקשי' לך תו בהאי סוגיא אמאי דחיק למימר דלר' יהודה דברה תורה כלשון ב"א ולא אמר דהמול ימול אתי' לציצין המעכבים כמבואר להדיא ביבמות ע"ב ע"א דאמרו כן רבנן לר' יהודה בעצמו לא עיינת יפה במקור הך סוגיא בב"מ ל"א ע"א השב אפילו מאה פעמים כו' וכתב רמב"ם שם בפי' המשנה וכן בסוף מס' חולין דהמקור נדרש אפילו מאה פעמים לכן אמרינן השב שלח עזוב אפי' מאה פעמים ומהכפל דרשי' דרשא אחריתי וה"נ המול שהוא מקור דרשינן אפילו מאה פעמים לחזור אחר ציצין המעכבים ומהכפל דריש ר' יוסי בשמעתין אפי' שלא לשמה ור' יהודה ס"ל דברה תורה כלשון ב"א:

972

973והנה לכאורה צ"ע לאיזה צורך הצריך המול ימול לרבות מילה שלא לשמה מה"ת יצטרך לשמה כיון דס"ל לה' אפסח שלפניו קאי ולא אמילה שלאחריו לזה נ"ל אי לאו המול ימול הוה אמרי' מקרא נדרש לפניו ולאחריו כמו לגר אשר בשעריך תתננה אבל צ"ע בר"ה דף ט' ע"ב מבואר דר' יהודה ור' יוסי תרוויי' לית להו מקרא נדרש לאחריו ור' יוחנן הוא דמייתי רבנן דדרשי לאחריו ע"ש ואולי יש לחלק ועיין זבחים כ"ד ע"ב ובתוס' שם ובדוכתי טובי:

973

974מאי דקשי' לך אהתוס' ר"פ אין מעמידין דכת' דרב הדר ביה וקשיא לך נהי דרב הדר ביה ממה דאמר במקום שאסרו לייחד אסרו למכור דליתא משום דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר מ"מ מהא לא הדר ביה דהיכי דלא נחשדו על הרביעה מותר לייחד עמהם וכיון דהשתא לא נחשדו מותר למסור בהמה לרועה וכמ"ש ה"ה בשם רשב"א אלו דבריך:

974

975דע דהתוספ' לא היו צריכים להביא מרב כלל אלא מסברא כל עצמן לא גזרו אלא משום רביעה והשתא תו לא נחשדו ואכשיר דרא והא דלא כ' כן משום דדבר הנאסר במנין בכל מקום ובלי תנאי אפילו בטל הטעם לא בטל התקנה משו"ה כתבו דלרב דלעיל גם מתחלה לא גזרו לייחד בכל מקום אם כן השתא כל המקומות שווים וכה"ג כתבו תוס' לענין איסור גילוי כיון שגם מתחלה לא גזרו במקום שאין הנחשים מצוים אם כן עתה דלא שכיחי נחשים בטיל ליה איסור גילוי ועל זה דחו דהרי רב הדר ביה מהאי אוקמתא נמצא לא מצינו בפירוש שלא גזרו מתחלה בכל מקום לייחד ואם כן אף אי בטיל הטעם לא בטול התקנה וזה ברור ודברי רשב"א י"ל ג"כ למאן דס"ל במידי דתליא בחששא אי בטל החששא בטלה התקנה ועיין תוס' גטין ל"ו ע"ב ד"ה אלא כו' עמג"א ר"סי תס"ח וסי' ט' סעיף ה':

975

976ואעתיק לך מחידושי דרפ"ב דע"ז וז"ל מפני שחשודי' על הרביע' כו' עמ"ש תוספ' דאנן קיי"ל כר' פדת וכרבנן דר"א ולא כסתם מתני' מפני שיש מחלוקת במס' פרה ועיין מהרש"א שנתקשה בדברי תוס' ומצאתי במרדכי שכ' בשם ר"ת דלסתמא דמשנתינו לא חיישי' כיון דאיכא נמי סתמא במס' פסחים מקום שנהגו למכור כו' דאתי' כרבנן וכן הוא בהגהות מיימוני פכ"ב מא"ב וצ"ל הא דלא מייתי סתמא דמס' ע"ז גופי' מקום שנהגו כו' משום דבחדא מס' איכא למ"ד יש סדר וה"ל אין מעמידין בסוף ע"כ מייתי מפסחים דה"ל תרי מסכתא דלכ"ע אין סדר ואיכא למימר פסחים נישנית בסוף והלכה כסתם דרבנן ויש להגיה בתוס' שלפנינו וכן צ"ל מ"מ לית הלכתא כוותי' כיון שיש מחלוקת במס' פרה ועוד איכא סתמא במס' פסחים ובתרי מס' לכ"ע אין סדר כן צריכים להגי' ואע"ג דבשמעתין משמע מהתוס' דגם לר' פדת אתי' משנת מקום שנהגו כר"א ומשום נכרי חס וא"כ אין כאן סתמא כרבנן מ"מ כיון דחזינן במרדכי והגהות מיימוני דר"ת עצמו הביא אותה ראיה ולא ס"ל כסתם תוס' דשמעתין אלא ס"ל כק' מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה רבינא אמר כו' אם כן טוב להגיה כן בדבריו שבכאן אלא דלשון הרא"ש א"א ליישבו אפילו בהגה' ע"ש ועוד נ"ל בלאה"נ יש לסמוך אסתמ' דפסחים משום דתני ליה גבי הלכתא פסיקתא כדלעיל ז' ע"א וק"ל עכ"ל בחידושי:

976

977ובמה שנתקשה עליך דברי תוס' סנהדרין מ"ז ע"ב שכת' דרבא פסק בכל מקום הלכתא כר' יוחנן לבר מתלת ור' יוחנן אית ליה פ' או"ב עגלה ערופה משעת עריפה נאסרת וכתבת שנעלם מהם סוגי' דכריתות כ"ד דשם מבואר להדיא דרבא בעצמו אמר עגלה ערופה משעת עריפה נאסרת הנה הגם שיש בזה קושי' ונעלם ממנו טעמם ונימוקם דשבקו סוגיא ערוכה דכריתות והביאו מדס"ל לרבא כר' יוחנן אבל לא תחלוט כי נעלמה מהם חלילה הוה זהיר ברוחך:

977

978ולכאורה בנקל נוכל ליישב דלא ברירא להו האי דכריתות אולי הוא רבה ולא רבא אבל זה ליתא כיון שהוזכר אחר רב המנונא ותוס' הוכיחו ספ"ק דסנהדרין דרב המנונא היה תלמיד ר"ח מההיא דקידושין כ"ה ע"א גבי המנונא קריינא ומעול' לא הוזכר ר"ח קודם רבה ומכ"ש רב המנונא תלמידו אם כן משמע שהוא רבא א"כ קושייתך צריכא עיונא:

978

979והנלע"ד דלכאורה י"ל ק' תוס' ולומר דהרי חזינן דרבא בכריתות לא מייתי שום ראיה מהתורה שלא תאסר ע"ע מחיים והלא הסברא נותנת שתיאסר מחיים כמו כל המכפרים וכמו שפירש"י שם סוף הסוגיא וכמ"ש גם התוס' וא"כ היה רבא צריך להביא שום ראיה שלא תאסור עד עריפתה וע"כ לומר דרבא לטעמיה דס"ל בכל התורה הזמנה לאו מילתא היא מע"ז ודוקא בקדשי גבו' דיש הקדש לגבו' מה שא"כ בכל התורה הזמנה לאו מילתא היא ויליף חוץ מחוץ עגלה ערופה ג"כ כמו כל התורה כולה והזמנה לאו מלתא היא וא"כ יפה הקשה הש"ס מנ"ל לרבא למילף מע"ז לקולא אדרבא נימא איפכא מסברא חיצונה עגלה ערופה נאסרת מחיים ככל המכפרים ואחר כך נילף כל התורה מעגלה ערופה דהזמנה מילתא היא וא"כ לק"מ ק' תוס':

979

980אך כל זה נוכל לומר דרבא סמך עצמו במה שאמר כבר הזמנה לאו מלתא ע"כ אמר סתם משעת עריפתה נאסרת ולא פי' טעמו והרי מבואר אך ר"י דפ' או"ב דס"ל נמי משעת עריפתה ולא פי' טעמו סמך עצמו לכאורה על דבריו שבקידושין נ"ז דשם ס"ל ציפורי מצורע שחיטתן אוסרתן ולא מחיים ויליף התם מקרא מדאיצטרך לאסר השחוטה ע"ש ואמר שם עוד לא מצינו בע"ח שאסורין ע"ש וגם רבא מפרש שם אליבא דרבי יוחנן לא אמרה תורה שלח לתקלה מ"מ מבואר שם מקרא דציפורי מצורע אינם נאסרים מחיים א"כ פשוט הוא דילפי' עגלה ערופה מיניהו חוץ מחוץ ודמי להו טפי וכיון דרבא ס"ל הלכתא כר' יוחנן אם כן ממילא גם בהא ס"ל הלכתא כוותיה וא"כ מאי מקשה הש"ס לילף מעגלה ערופה ושפיר הקשו תוס' דוקא מדר' יוחנן ולא מרבא עצמו ותנוח דעתך בזה כעת כי רוב טרדותי לא הניחוני להאריך עוד יותר והיה זה חיים ושלום לך ולתורתך דברי החותם באהבה: פ"ב יום ה' ה' כסליו תקע"בל משה"ק סופר מפפ"דמ:

980

981שו"כט לי"נ הרב המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות כש"ת מה"ו וואלף נ"י אבד"קק לוגאש יע"א:

981

982יקרתו הגיעני וע"ד שאלתו הנה כתבתי קונטרס הלז משם יראה ויבחין ושארי דברים שאינם לנחת וכו': -

982

983הרמב"ם פ"ה מיסודי תורה הל' ד' כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג וכו' עיין השגת רמ"כ שבכ"מ ומ"ש עליו לח"מ והנלע"ד אבאר תחלה סוגי' דמס' ע"ז נ"ד ע"א שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידי' וכ' תוס' א"א שכפוהו קומתו להשתחות דההוא מעשה עץ בעלמא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ שמעצמו השתחוה מאימת מיתה וע"ז פריך ר"ז רחמנא פטרי' ותי' רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם וכו' הא בצנעא הא בפרהסי' ויש כאן ב' שיטות בב' דבורי תוס' א' שיטת ר"י וא' שיטת סמ"ג שיטת ר"י ע"פ מה שביא' ריטב"א בחי' הוא כך ר"ז הוה ס"ל כיון דרחמנא פטרי' איננו בכלל נעבד כלל ואינו נכנס בכלל לאו דלא תעבדם ולא תאסר הבהמה ואתא רבא וחידש הכל הי' בכלל לא תעבדם אלא שהפסוק פטרי' מוחי בהם וחזר וצוה והזהיר לא תחללו והומ"ל הא בשארי עבירות הא בע"ז אלא דאמר לר' ישמעאל המיקל יותר אפי' בע"ז איכא צד דאינו מצווה על לאו דלא תחללו היינו בצנעא מכל מקום בפרהסי' מוזהר על לאו דלא תחללו ונהי מיתה ליכא מ"מ כיון שהי' בכלל לא תעבדם וחזר והכניסו לאיסור לאו עכ"פ מקרי הבהמה נעבד נהי שהוא אינו חייב מ"מ בכלל נעבד הוא לאפוקי מדר"ז דהוה ס"ל שלא נכנס אונס בכלל לא תעבדם כלל ולא מיקרי הבהמה נעבד ולשיטה זו מ"ש רבא בפ"ב דכתובו' י"ט ע"א אין לך דבר שעומד בפני פ"נ חוץ מע"ז ג"ע וש"ד נמי ה"ק אפי' המחמיר יותר אינו מחמיר אלא בג' אלו בצנעא והכא במס' ע"ז קאמר אפי' המיקל יותר אינו מקיל אלא בע"ז בצנעא אבל לא בא רבא להכריע כלל זהו שיטת ר"י: -

983

984ושטת סמ"ג דרבא נמי ס"ל סברת ר"ז כל שאין הבעלים חייבים מיתה אין הבהמה בכלל נעבד אלא רבא חידש לנו דע"ז בצנעא שהוא רק עשה למסור נפש מבכל נפשך לא אהדרי' קרא ללא תעבדם וכשם שהאדם פטור בדיעבד כך אין הבהמה נאסרת אבל בפרהסי' דאיכא לאו דלא תחללו אותו לא אהדרי' ללאו קמא לא תעבדם וחייב מיתה עליו ומשו"ה נאסרה הבהמה וא"ש רבא דכתובות י"ט ע"א הנ"ל דודאי חייב למסור בין בצנעא מעשה בכל נפשך ובין בפרהסי' מלאו דלא תחללו ובפרהסי' נהרג אפי' בדיעבד: -

984

985והרמב"ם הנ"ל נראה מפרש כהר"י בעל התוס' הנ"ל וע"כ כ' אפי' בעדים והתראה אין ממיתין האונס כי מה היתה התראתם ה' אמר לא תחללו והוא קיבל התרא' ואומר אעפ"כ הלא לא התרו בו והוא לא קיבל התראה אלא לעבור על לאו בעלמא לא על חיוב מיתה ומשו"ה הוקשה להרמב"ם מ"ט דאביי דמחייב בעובד מאהבה ומיראה הלא יראה אונס ורחמנא פטרי' ע"כ פי' רמב"ם יראת הצורה שמטיבה ומריעה כמ"ש כ"מ פ"ז מע"ז הל' וי"ו: -

985

986מיהו הריטב"א בחי' יבמות ר"פ הבע"י כ' ליישב זה דתוס' ס"ל מפני היראה לא שצוה המלך אלא שעושה מיראת המלך לכבוד יראתו יראת רוממות ולהחניף לא יראת מיתה וצ"ל והא דפריך מהמן ושם צוה המלך להשתחות לו וחמת המלך מלאכי מות ואלו לא בז בעיני המן לשלוח יד במרדכי לבדו הי' חייב מיתה כמורד במלכות מ"מ לק"מ דכמה פעמים מצי למימר ולטעמיך לאביי מי ניחא הא יראת מות הוה אע"כ כהמן ולא כהמן א"נ הומ"ל ברייתא דמייתי משל מהמן ס"ל שלא בפני עשרה מישראל וכר' ישמעאל דאין מסירת נפש בצינעא מכל מקום שיטת רמב"ם היא הנ"ל: -

986

987אמנם רמ"כ סבירא ליה כהסמ"ג דכל שמחויב למסור נפשו אהדריה ללא תעבדם ואפי' למיתה אלא דהבין גם הרמב"ם סובר כן אלא סבירא ליה לרמב"ם נהי דחייב מיתה היינו בידי שמים ודין ד' מיתות לא בטלו אבל ב"ד אין ממיתין אלא בעדים והתראה של רצון וע"ז צוח כי כרוכי' כיון שמתרי' ואומרים לו הוי יודע כי לא תחללו נאמר אפי' לחיוב מיתה והוא מקבל התראה מ"ט לא ימיתוהו ב"ד ע"כ שמא לא האמין להם שחייב רחמנא על האונס הואיל ולבו לשמים וזה יליף ק"ו ממוטעה דפעור הואיל והעדים מתרים בו ואומר אפי' לבזוי' חייב מיתה והוא מקבל התראה אין אומרים שהי' כמהתל בעדים ולבו לשמים לבזות ע"ז ז"א אלא נהרג כיון שהודיעוהו פי' הקרא אפי' לבזוי א"כ כ"ש אונס דע"ז שמרצונו נכנס לעע"ז ממש אחר שהתרו בו ולא תחללו קאי אמיתה ממש והשתא ל"ק מהא דתני' בת"כ ההוא ולא מוטעה ולא אונס מוטעה אמוטעה ל"ק מעיקרא התם כרת בידי שמים לא חייב אבל מיתת ב"ד אחר ההתראה חייב אבל אונס אאונס קשי' שהרי רמ"כ יליף ק"ו ממוטעה לאונס שחייב קיבל התראה ובת"כ פטור לי י"ל רמ"כ לא מחייב אלא באונס שחייב עליו מיתה היינו פרהסי' אבל בצינעא דאינו אלא מ"ע של ובכל נפשך לא ובהא מיירי הברייתא דת"כ א"נ ברייתא מיירי באונס דכופף קומתו דפטור לכ"ע: -

987

988ויש לעורר בזה דהנה בג"ע וש"ד פטור קרקע עולם אפי' כאסתר שהרי לא השכיבה באונס אלא שהיא שכבה עצמה במטה והוא בא עלי' והיא היתה קרקע עולם והטעם כיון שאם ירצה יכול לכופה ולהשכיבה ע"כ ולדבק בה ואין חילוק בין ביאה לביאה לעולם נדבק בה ובא עלי' ע"כ נהי שאסור לה לעשות מעשה להביא הערוה על עצמה מ"מ לשכוב ולהפקיר עצמה מפני אונס מיתה מותרת כיון דביכולת הגוי לעשות כן וכן קיי"ל בכל מ"ע אינו צריך לפזר ממונו משום שבלא"ה יכול למנוע ממנו וכל זה בג"ע אבל בע"ז אע"פי שהגוי יכול לכפוף קומתו ע"כ מ"מ אסור להשתחות מעצמו מפני אימת מיתה ולסמ"ג נהרג עליו אע"פי שהגוי יכול לכופו מ"מ אינו דומה עבודת כפיפת קומתו ע"כ כדורך עץ לפני ע"ז למשתחוה בעצמו דמחזי כעובד ממש אע"ג דלבו לשמי' ואינו דומה לבעילה דאין חלוק בין הבעילות אי משכיבה ע"כ או שהיא שוכבת עצמה ומובן מ"מ אפשר ברייתא דת"כ מיירי בכופף קומתו ול"ק אברייתא אבל אהרמב"ם קשי' לי' להרמ"כ לפי הבנתו דס"ל כסמ"ג אמנם הרמב"ם מוצל מהשגה זו דס"ל כשיטת תוס' דלא תחללו הוא רק התראת לאו ואין ממיתין על התראת לאו משא"כ פעור לבדו הוה התראת מיתה אין לו לומר שלא האמין להמתרים בו כיון שקבל התראה ע"כ חייב אף ע"ג דרמב"ם לא הביאו אלא לענין שוגג וחטאת מ"מ אם התרו בו חייב מיתה ובדברינו אלו בעז"ה נסתלק השגת לח"מ מכ"מ והשגת כ"מ מרמ"ך והשגת רמ"כ מרמב"ם ואיש על מקומו יבוא בשלום בעז"הי: -

988

989והנה אמת נכון הדבר דמכאן מוכח דס"ל לרמב"ם ולרמ"כ דמולך ע"ז היא מדפירש בסנהדרין ס"ד סוף ע"א אי מולך לאו ע"ז אינו אלא חק אמורי ואהאי חק קפיד קרא א"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואיך יליף רמב"ם מיני' ק"ו וגם הרמ"כ לא היה צריך לחלק בין פעור לבזוי' למולך דמיירי בלא התראה תיפוק לי' מולך חידוש אע"כ תרוויי' ס"ל מולך ע"ז הוא וטעמם אפשר מדאמר אביי שם בסנהדרין דמ"ד מולך לאו ע"ז שיטה הוא ואין הלכה כשיטה ואע"ג דרבא מיישב דאפשר דלאו שיטה הוא דחי' בעלמא הוא ובגוף הדין אפשר דלא פליג ובכל שאפשר לפרש התורה בלי גז"ה וחידוש מפרשינן: -

989

990ואפי' יסבור הרמ"כ דמולך ע"ז הוא שהכומרים מעבירים באש והאב הוא רק הנותן להם מ"מ הנתינה היא העבודה בעצמה ולא רק מסייע דהרי אהכי חייב כרת במזיד וזהו האיסור בעצמו ולא לפני עור והרי קמן אם יקחוהו בעצמם לא יעברוהו באש כי כך קפידת עבודתם שהאב יתנהו להם וזהו עצמו העבודה וחייב עליו כרת במזיד ואי הצריך למסור נפשו ולא מסר מקרי רצון האי נמי רצון הוא וחייב ואע"ג דבע"כ יהיב והא קיי"ל תלוהו ויהיב לא הוה נתינה לכל מעיין קצת בב"ב מ"ח ע"א ורמב"ם וטוש"ע שם זהו שבין מכר למתנה דבמכר ולא מסר מודעה הוה מכר טפי אבל לא במתנה ואי מסר מודעה אז מתנה קיל דלא בעי להכיר באונסים משא"כ מכר ואין להאריך יותר ולבלות זמן ולטפל בדברי' הללו וחכם ישמע ויוסף לקח ואפ"ה במתנה באונס מיתה כי הכא לכמה פוסקים הוה מתנה דאגב אונס מיתה גמר ומקנה עיי' בי"ד וא"נ אשכח מאן דאמר במי שהתנה ע"מ שאתן לך מאתים זוז תהי' מקודשת וכפאוהו ליתן אינה מקודשת דעכ"פ הוא לא קיים תנאי מרצונו אבל אי הי' התנאי אם אתן לך אפי' בע"כ תהי' מקודשת בודאי אי כפאוהו ליתן מקודשת והכא הקב"ה הקפיד שאפי' בע"כ לא יתן וחייב מיתה ע"ז להרמ"ך איך נאמר דלא הוה נתינה והכומרים מתפייסים בנתינה זו והוה קרבן לע"ז דדהו איך נשתבש בשבושים הללו: -

990

991ועוד דלא הוה מתנה דלא קנה אבל הכא מוסרים לכומרים שיחזירוהו לו אחר העבודה באש ומסירה בע"כ הוה מסירה:

991

992ולענן מה שמסבבי' בארץ הודו בע"ז שלהם וכל הדרי' באותו המבוי צריכים להדליק נרות ויהודים הדרים שם אם אינם מדליקים הם בסכנה מפני ההמונים אע"פי שע"ז זו אין עבודתה בכך ולא עוד אלא אפי' נרות הדולקים בפני' אינו תקרובו' אלא נוי כמבואר בש"ע י"ד סי' קמ"ט ס"ט ועוד אפי' תקרובת עצמם כל שהוא להנאת עצמם מותר ליתן להם כמבואר ס"פ בן סורר ומורה ובימי רבי יהבא תורא להקרבה עד שבטלו רבי א' לאחת כמבואר בש"ס ומכ"ש הכא דאפילו נוי ע"ז ליכא אלא כמכבד ומרביץ לפני' מ"מ הישראל אסור לעשות וצריך למסור נפש ע"ז אך יאמר לשכנו מלטני מן העוצר ולא עול תחתי ויעיין שיטת תוס' בע"ז ע"א ע"א ומ"ש מעלתו שלא ישכנו ישראל באותו מבוי יעיין מ"ש רמב"ם בפ"המ ע"ז י"א עיר שיש בה ע"ז וכו' וה' ירחם ויקבץ נדחינו בב"א הכ"ד א"נ מש"ק ער"ח שבט תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

992

993שלומכם יענה יושב בסתר עליון מופלגי תורה זכי הרעיון אשר בהם ירוחם יתום עני ואביון אבוהן דיתמי כשמעי' ואבטליון ה"ה התורנים המופלאים בפז מסולאים מותב בי דינא רבא דק"ק מיקלאש יע"א. וגובה להם ה"ה רב"ד המופלא ומופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' סיני נ"י. וצירופי' ה"ה החרוץ ומופלג מהו' נפתלי נ"י. ותלמידי הותיק מלא עתיק מהו' עקיבא נ"י:

993

994יקרת מכתבם הגיעני על נכון אודות הני זוזי דכמה וכמה יתמי בקהלתם אשר נתנו ביד המקבלים להשביח לטובת היתומי' ורוצים המקבלים שהיתומים יפסידו מחצה בהפסד שינוי המטבע באנקאנא"טא עפ"י פקידת אדונינו קיר"ה ומעלתם הרמה אבוהון דיתמי טוענין עבורם היות כי הא' האפטרופסי' לא התנו כלום עם המלוי' בשעת מסירת המעות לידם א"כ נימא מסתמא ע"ד ב"ד ניתנו וכהסכמת הש"ע י"ד סי' ק"ס דמעות היתומים מותר להלות קרוב לשכר ורחוק להפסד והיינו שלא יפסידו היתומים כלום כמבואר בטור שם וא"כ יהיה כל ההפסד על המקבלים:

994

995וזאת שנית הפליא לעשות הרב מהו' נפתלי נ"י משמיה דנפשי' במעות המיוחדים לת"ת והלוום הממונה לצורך הספקת לומדי תורה הא איכא רשב"א בתשובה שמתיר להלוות בריבית קצוצה ומביאו בס' דגול מרבבה בגליון ש"ע סי' ק"ס הנ"ל א"כ פשיטא דלא יפסידו לומדי תורה ע"י שינוי מטבע הנ"ל:

995

996ושלישי הכי עביד מאי עדיפי הני באנקינא"טא או שיי"ן של עכשיו משארי שטרות ואין דין ריבית נוהג בהן וא"כ אפילו כל אינשי יכולי' להלוות אותם אפילו בריבית חצוצה מן התורה ואם יאסר מדרבנן א"כ ביתמי לא גזרו כך צריך לפרש כוונתו שלא ביאר יפה:

996

997ורביעי בקודש עפ"י מ"ש תוס' ב"ק צ"ז ריש ע"ב דלמ"ד נפסל הוי כנסדק צריך לשלם מטבע היוצא א"כ כל המקבלים ישלמו מטבע היוצאות עכשיו:

997

998אלו דבריהם בחכמה דעה ובינה ומאלקי קדם מעונה אשאלה מענה להשיב תשובה נכונה על סדר דבריהם על ראשון ראשון מ"ש שמסתמא היה ההלואה קרוב לשכר ורחוק להפסד בוודאי הדין דין אמת נכון הדבר וכל דמוקי אפטרופי' לוקמא כי האי דידע למיפך בזכותא דיתמי אבל מ"מ לעניננו לא יועיל כלום דעיקר זה הדין בפרק הריבי' דף ע' ע"א והריטב"א וכמה ראשונים הסכימו דוקא דקיבלו עליהם יתמי יוקרא וזולא עכ"פ דאל"ה לא הוי רחוק מהפסד כ"א כל ההפסד על המקבל וריבי' קצוצה נמי הוי וכ"כ הג"א שם ומעד"מ רוצה לפרש כן דברי רא"ש שם אך לא נ"ל דהרי הטור סי' ק"ס לא פסק כן ואמנם דעת רמב"ן בשיטה מקובצת על פי' הירושלמי דכל ההפסד על המקבל וכן דעת הרשב"א שבב"י והטור סימן ק"ס וכתב רמב"ן ורשב"א דעכ"פ בעי' שיעמוד המעות בעיסקא לצורך היתומים ולא יוציאם בהוצאה דמחויב להעמידם בעיסקא בעיניה השייכת ליתומים ושוב כת' רמב"ן דאפשר דהוי רק פלגא פקדון ואידך פלגא מלוה ויכול להוציאה לכל צרכיו ורק בתנאי שקיבל עליו המקבל כל אונסא דמתיליד מהפקדון דהרי מתנה ש"ח להיות כש"ש וכשואל:

998

999והנה מבואר דעכ"פ לרמב"ן ורשב"א וטור מידי שומר לא נפקא אלא דבתחלה ס"ל לרמב"ן דהוי שומר אכולי' ונעשה שליח היתומים להרוויח ונותנים לו שכרו חצי הריוח ולמסקנא מסיק דהוי רק שומר אפלגא דיתמי ושלוחא דידהו בהאי פלגא בין כך ובין כך ה"ל כהתנה לקבל עליו כל אונסא דמיתילד ונראה דזה תליא בפלוגתת שמואל ור' יוחנן ס"פ הפועלים דלשמואל לא מצי ש"ח להתנו' אלא בשקנו מידו להיות מתחייב באונסין וא"כ ש"ס דילן מילתא דפסיקא נקט מעות יתומים מותר להלוות קרוב לשכר ורחוק מהפסד אבל כולי הפסד לא אא"כ בשקנו מידו לשמואל ומזה לא מיירי דהא מיירי מסתם איך יהיה מותר להלוותם והירושלמי ס"ל כרבי יוחנן דלא בעי קנו מידו דבההי' הנאה דנפיק עלי' קלא דגברא מהימנא הוא נעשה כשואל בדיבורא בעלמא והכא אפילו דיבורא לא בעי גבי יתמי דע"ד ב"ד הוא וכיון דקיי"ל הלכה כר' יוחנן התם הה"נ דהלכה כירושל':

999

1000וי"ל עוד לפי מה דפליגי בנוסחא ס"פ הפועלים בש"ס דילן איתא מתנה שומר שכר להיות כשואל והרא"ש וכן הרשב"א בשיטה מקובצת גורסי' מתנה ש"ח להיות כשואל א"כ להגורסי' מתנה ש"ש להיות כשואל ס"ל דוקא ש"ש הוא דמתנה להיות כשואל אבל ש"ח לא מצי להתנות תרי דרגא להתחייב באונסי' משום ההיא הנאה פורתא עיין שיטה מקובצת אם כן הכא לא שייך שיתחייב המקבל בכל הפסד דהרי אינו יכול להתנות כיון שמעיקר הדין אינו אלא ש"ח על הפלגא כיון שאינו מקבל שכר עמלו מיתמי כמבואר בהשגת הראב"ד פ"ו משלוחי' ושותפים הל' ב' וש"ח אינו יכול להתנו' ומשו"ה הקשה הריטב"א על רמב"ן דזה הוי ריבית קצוצה אמנם אנן קיי"ל בטוש"ע סימן רצ"א סעיף כ"ז דגם ש"ח יכול להתנות א"כ הלכה כרמב"ן וכרשב"א וטור דכל ההפסד על המקבל:

1000

1001אמנם בכל זה הרווחנו דלא הוה אלא שומר שהתנה וקיבל עליו כל אונסא דמתילד והנה פשוט יותר מביעא בכותח' דשומר שהתנה כה"ג ונפסלה המטבע שהופקדה בידו דאומר הרי שלך לפניך ואפילו גזלן שחייב בכל אונסי' פטר נפשי' בהרי שלך לפניך ועמג"א סי' תמ"ג ס"ק ה' והיינו אם הפקדון בעין כמו שהופקד אצלו והכא כיון שעשינו המקבל שליח להרוויח בעד היתומים בפלגא מיהת אם כן כשמוציא המעות בשליחותם ולוקח סחורה הרי ידו כידם ונעשה שלוחם לזכות בסחורה עבור' הרי הסחורה שלהם בכל מקום שהיא והוי הפקדון בעין כמו שהופקד בידו חזר ומכרה ועשה ממנו מעות הרי ידו כידם לזכות עבורם בזוזי והוי שלהם בעין בכל מקום שהם ונהי כל הפסד שיארע בהם וחלופיהם וחליפי חלופיהם עד עולם הכל הוא באחריותו של המקבל מ"מ פטר נפשיה בהרי שלך לפניך לעולם דהרי הכל הוא שלהם כאלו הוא בעינא כמו שהפקיד בידו דלעולם ידו כידם והדרא לשמירתי' יעוי' ב"ק ק"ח ע"ב רבה זוטי בעי לה הכי כו':

1001

1002וכיון שזכינו לדין י"ל בפשיטות לשון ש"ס דילן דמותר להלוות ברחוק מהפסד דמשמע הפסדא קצת מיהא מקבל והיינו כנ"ל דנהי דכל הפסדא מקבל אפי' יוקרא וזולא מטעם שכתבתי דהוי קצת כעין פשיעה דה"ל לקנות סחורה אחרת או למכור מהר משא"כ פסידא כפסול מטבע וזולא דסחורה היה על ידי שינוי מטבע ודכ"ע נמי פסיד וכל היכי שהיה המעות או הסחורה אירע הך פסידא אין נקי אומר הרי שלך לפניך בפשיטות והוה עכ"פ קצת פסידא איתמי:

1002

1003נמצינו למידין ביום שהדת ניתן לפחות הבאנקא"צעטעל והוזלו כל הסחורו' ממילא א"כ למאי דקיי"ל כהרמב"ן והרשב"א וטור וש"ע דכל הפסידות על המקבלים א"כ ממילא אי הוה לכל הפחות רק פלגא פקדון הפסד פלגא על היתומים ומי שהיה לו אלף זהו' זוזי דיתמי נעשי' היום שש מאות דה' מאות פקדון נעשי' מאה וה' מאות מלוה נשארו ה' מאות [אם היה כן חשבון השקאל"א] והיה ראוי שמאותו יום ואילך לא יטלו היתומים רק ריוח ממאה פקדון לבד דמחמש מאות מלוה אסור ליקח ריבי' קצוצה אך אנן אבוהון דיתמי וכאלו התנה ב"ד באותו יום תנאי מחדש עם המקבלי' שיהיה אותן הששה מאות פלגא פקדון ושיהיה ג' מאות פקדון ויקבלו ריוח מכאן ואילך משלש מאות:

1003

1004ולכאורה היה קצת מקום לפקפק ולומר אם אח"כ במשך השני' נתייקרה הסחורה וחזרו והרוויחו עד שלא בא לחשבון א"כ נימא שכבר נתמלאו חסרונם דהכי קיי"ל בב"מ ק"ה ע"א אבל בקצת עיון יבואר שזה ליתא דהתם טעמא מאי משום דניחא לי' דלא ליקרי פסיד עיסקא אבל הכא מאן פסיד הא כ"ע פסדי וגזירת המלך הוא וגם ידוע שזה לא היה ולא יהיה שלא הרוויחו הסוחרים כפי הפסידם:

1004

1005וא"כ לא מיבעיא הני זוזי דיתמי שביד מקבלים דינא כנ"ל שיפסידו היתומים פלגא אלא אפילו הני זוזי שביד הקהל כנהוג בכל הקהלות דינא הכי שגם הקהל אינם נותנים ריבית קצוצה חלילה ועיין תשו' מהרי"ל סימן ל"ו אבל הכל פלגא מלוה ופלגא פקדון ע"ד הנ"ל ואע"ג שאין להקהל שום עיסקא מ"מ הדבר ידוע אלו לא באו הני זוזי לידם היו צריכים להוציא כסך ההוא מבעלי בתים להוצאת וצורכי הקהלה ועכשיו שבאו לידם הני זוזי דיתמי וכדומה משלמים הרווחים ג"כ מהכנסת בעלי בתים כל א' לפי עשרו וסכומו ונעשה כאלו מעיקרא חלקו המעות של יתומים בין כל אנשי הקהלה והגיע לפלוני סך כך ולפלוני סך כך בתורת הלואה בהיתר עיסקא או כשאר זוזי דיתמי ע"ד הנ"ל וחזרו וגבו מהם מכל אחד ואחד אותו הסך לצורכי הקהלה וא"כ צריך כל אחד לשלם הרווחים ליתמי או לבעל המעות לכן עכשיו נמי שהק"ק מוציאים מיד הסך לצרכם ומשלמים רווחים מכיס הקהל שהוא מקובץ מבעלי בתים והפוכי מטרתי למה לי אף ע"ג שאין אדם מתנה ע"ד שיהיה כן ואין אומר ואין דברים מ"מ כל צרכי ציבור נעשים ע"ד ב"ד ואף ע"ג דאינהו לא חזו אדיריה' וגדולי קדמונים חזו והנח להם לישראל אם אינם נביאים כו' נמצא לפ"ז הדר ה"ל זוזי דיתמי אצל הקהל כמו אצל יחידים ואין שום חילוק ביניהם:

1005

1006ועל השני' מעות של ת"ת אי שייך בהו ריבית אין זה נצרך לעניננו כלל דאפילו להמתירי' להלוות בריבית קצוצה היינו מכאן ואילך יהיה מותר לומר להלווי' מעות ת"ת אני מלוה אתכם בריבית קצוצה אבל מה שהלוה עד עכשיו סתם הכל הוא בחזקת רווחים ולא ריביתא וחלילה לא עלה על דעת ישראל מעולם ללוות על ריבית אלא מרגלא בפומי' רווחי' והיינו כשירוויח ונהי דמ"מ אבק ריבית מיהא הוי שאינם מתני' שום תנאי עיסקא ואינם מקבלים שכר עמלו ומזונו מ"מ ריביתי' ליכא וא"כ מי שלו' מעות ת"ת סתם על שם ריוח לוה ונהי דהותר ביה אפי' ריבית דאורייתא למאן דס"ל הכי מ"מ העבר אין ודין זה כדין זוזי דיתמי הנ"ל לכל מילי בלי ספק:

1006

1007ולהתיר מכאן ואילך להלוות על ריבית קצוצה חלילה לא ירד בני עמכם דהרשב"א שכ' כן בתשובה כבר העיד בתשוב' הר"ן שלהלכה אמר כן ולא למעשה ומביא בכנ"הג לי"ד סי' ק"ס בהגה' ב"י אות ע"ד לשון זה לא מצאתי בתשו' ר"ן שלפנינו אבל מצאתיו בריב"ש סי' תס"ה ובאמת בתשו' מיימוני לספר משפטים סי' י"ד מייתי פלוגתת ראבי' והר"מ ומשמע דלהלכה ולמעשה מ"מ כבר מייתי ב"ח בשם אגודה שלא מלאו לבו לעשות כן אלא הלוה לגוי ע"ש ואנן ניקום וניעבד עובדא בהא חלילה והרשב"א בתשו' סימן תרס"ט כ' בעצמו שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר ומצוה לעיין ביש"ש ס"פ החובל שהרעיש עולם על הגזברים בזה:

1007

1008והרב מהו' נפתלי כ' שראי' מוכרחת דבהקדש עניי' הותר אפי' ריבית קצוצה דמיושב בזה קו' תוס' ס"פ החובל דפריך ש"ס ורמינהו לשמור ולא לאבד והקשו התוס' דילמא לא פטרינן אלא מפשיעה ולא המאבד בידים ולשיטה הנ"ל לק"מ דהמשנה למלך הקשה אי ס"ד הקדש עניים לא מקרי רעהו למה לי לשמור ולא לחלק תיפוק ליה דלא הוי רעהו ותי' דלשמור אתי' לפטור אפי' מאבד בידים וא"כ מיושב קושי' תוספ' דמדמעטי' מלשמור לאבד ולחלק וכי היכי דלחלק מותר אפילו מזיק בידים הה"נ לאבד ומוכח כשיטה הנ"ל אלו דבריו ומאוד אני תמה כי די לן שהתוס' חולקים ולעולם הלכה כרי"ף אם לא במקום שהתוספ' חולקים כידוע ותו הרי קמן דבעלי דעה זאת בעצמם לא ס"ל כמשנה למלך כאשר יראה בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ד הנ"ל ועוד המשנה למלך נמי לא קאמר אלא למסקנא דתוספות בתירוצם דע"כ משמעות דיוקא דלשמור משמע אפי' מזיק בידי' פטור אבל לפי קושי' תוס' שהקשו דילמא לשמור אינו פוטר אלא מפשיעה איך נימא כי היכי דלענין לחלק אתי' קרא לפטור אפי' מזיק כו' הא מנ"ל דמזיק פטור דאין לומר מדאיצטרך קרא לפטור מחלק לעניי' דמרעהו נפקא ז"א דהא אצטריך קרא לפטור ע"מ לקרוע ולאבד וזה פשוט:

1008

1009ולדידי צל"ע שיטה זו דהם פטרו הקדש עניים כהקדש בדק הבית ובש"ס פ' הזהב (בבא מציעא נ"ז ע"ב) ריבית ואונאה להדיוט ואין ריבית ואונאה להקדש ופריך הש"ס ריבית דהקדש היכי משכחת לה הא מעל ויצא לחולין ומאי קושי' דע"כ הך הקדש הוא לאו דוקא הקדש גבוה אלא ה"ה הקדש עניי' להנ"ל ובהא מעילה ליכא וריבית נמי ליכא ולא אונאה דלאו רעהו ואחיך הוא ויש לדחוק בזה ואלו הווינא התם ה"א דודאי הקדש עניים מיקרי רעהו ומ"מ מותר להלות בריבית קצוצה מטעם אחר דלא אסרה תורה ריבית אלא היכי דאיכא מ"ע אם כסף תלוה או וחי אחיך וכל שישנו באם כסף תלוה ישנו בלא תקח מאתו ומעות שהוקדשו לעני' ולת"ת אסור להלוותן לאחרי' כלל כדאיתא פ"ק דעירכי' רק אם יש לעניי' צורך בהלוואה זו כדמייתי התם מרבי ינאי ע"ש וי"ו ע"ב וכיון דליכא אם כסף תלוה וחי אחיך ליכא לא תקח ואין רחוק שזאת היתה כוונת הג"ה שני' דמרדכי דב"מ סי' תנ"ג נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של קברות בריבית לישראל ונראה דאין להתיר מדאמרי' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופי' הקונטרס משום דהקדש הו"מ מזבין ליה לגוי ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ"ל וכ' משנה למלך דהסיגנון הוא כך שאין להתיר ולהבי' ראיה להיתר מההי' דחמץ כו' שיש לחלק ביניהם ואותו החילוק חסר מהמרדכי ומ"מ איך מייתי מהתם להכא ומה ענין שמטה אצל הר סיני גם מ"ש בשם הקונטרס אינו ברש"י שלפנינו והוא תמוה מאוד וכי גזבר שנטע אילן אין פירות ערלה אסורים בהנאה וב"בח של הקדש יהיה מותר בהנאה ומה שייך באיסורים לאו בר מיעבד מצוה אבל נ"ל דשאני חמץ דתלוי בכל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ וכיון דהקדש לאו בר מיעבד מצות אכילת מצה ממילא אין חמצו נאסר בהנאה וע"ז הדין יש ללמוד היתר ריבית אפילו להקדש עניים דכל שאינו באם כסף תלוה ליתנהו באל תקח מאתו נשך ותרבית:

1009

1010והנה בפ' הריבית ע"א ע"א מייתי קרא כספו לא נתן בנשך ויש לדקדק בהאי קרא מאי כספו דקאמר ולא ה"ל למימר אלא כסף לא נתן בנשך דפשיטא דשלו הוא אלא דמאן אבל הנלע"ד דקרא לא משתבח במי שלא טעם טעם ריבית מעולם ולא נתן כספו בנשך שזה אינו חידוש כ"כ והרי הרשעים אומרים אילו היה משה רבינו יודע מה ריוח יש בדבר לא היה אוסרו ע"ש סוף פירקין ולא משתבח קרא אלא במי שטעם טעמא ויודע ריוח הדבר כגון הממונה על הקדש עניים ות"ת והלוה בריבית קצוצה לפי הנ"ל דע"כ קרא אריבית קצוצה קאי ואפ"ה כספו הוא דלא נתן בנשך אבל כסף אחר נתן עושה אלה לא ימוט לעולם:

1010

1011ומזה יש ללמוד סנגוריא על מ"ש המהרי"ל וקרא תגר על המלוי' מעות יתומים בריבית קצוצה דהש"ס לא התיר אלא קרוב לשכר כו' ויש לומר דלפי הנ"ל אפשר גם יתמי לאו בני מיעבד מצות אם תלוה נינהו ולא נאסר מעותם בריבית כלל ואפילו כקטן אוכל נבילות לא הוי ונהי בחמץ וכה"ג אסור ליתן לו משום דאתי למיסרך משא"כ הכא שאין הקטן יודע כלום והאפטרופס הוא דעביד לא שייך אתי למיסרך אלא דבכל זאת אסיר ליה הש"ס לאפטרופס משום אפטרופס גופיה דאתי למיפרץ בשלו כמ"ש רשב"א בתשו' הנ"ל שאין להתיר מטעם זה והכתוב משבח מי שכבר עמד בנסיון וכספו לא נתן כו' כנ"ל אבל מאן ספן מאן רקיע למעבד הכי משו"ה אמר רב ששת דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בקציצה לא אך הא זה אי גזרינן דילמא אתי למיסרך תליא בפלוגתא ב"מ ע"א ע"א ר"ס ברי' דר"ה ס"ל אסרו ריבית גוי משום אתי למיסרך גם בשלו ומשו"ה אסיר אפי' לת"ח להלוות לגוי בריבית ורבינא לא חייש להכי רק משום ילמוד ממעשיו ומותר בת"ח ע"ש בפירש"י וכיון דקיי"ל כרבינא ולא חיישי' בריבית גוי משום אתי למיסרך ה"ה בשל יתומים ועניים דמותר כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא וחלילה לסמוך על זה אפי' לסניף בעלמא:

1011

1012ונבוא אל השלישי מ"ש דבאנקאנא"טא שטרות נינהו ולית בהו משום ריבית במה שכתבתי לעיל בסמוך גבי מעות ת"ת דאפילו אי מותר להלוותם מכאן ולהבא בריבית קצוצה מ"מ השתא עדיין לא הלוום אלא ברווחים ולא בריבית וזה שייך נמי הכא:

1012

1013ותו כבר העלה ט"ז סי' קס"א סס"ק א' דבשטרות איכא ריבית דאורייתא לכ"ע והנה אמת נכון הדבר כמבואר לכל מעיין שם ולא הייתי צריך להאריך בפרט הזה לעניננו אלא שפר"מ קרא תגר על גאוני זמנינו שמשביעי' על טענת באנקאלא"טא ונותנים להם דיני שומרים והרי שטר מימעט מכל הנ"ל וחזר וירד להציל הואיל ולא כ' שם מלוה וכל המוציא גובה בו משו"ה עדיף משטר והאריך בזה והנה הציל גאוני זמן משגיאה והכניס הגאונים ואבות בתי דינים אשר מעולם לשגגה גדולה שהרי דבר ידוע שרוב שטרות שבזמנינו הם כך שכל המוציא אותם גובה בו כמה פעמים מניח חלק שם המוציא ולפעמים כתב להדיא לכל המוציאו ואפ"ה כל הדיינים אשר מעולם אנשי שם נתן להם כל דיני שטר ולא רפרף אדם מעולם ואם מסברא באנו לדון ונוכל להוסיף עוד הפרש אחר שכל השטרות בעולם עיקר השיעבוד הוא גופו של לוה ונכסיו אחראי' וערבאי' ומשו"ה משמת בטיל ליה שיעבודא דגופיה ואין על היתומים שום שיעבוד רק מצוה בעלמא לפרוע חוב אביהם כמבואר פ' הכותב ויתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו פטורים באמת עד שיגדלו ויהיו בני מצוה נמצא שטר זה אין. גופו ממון משא"כ הני אין גופו של מלך משועבד ולכשיקום מלך חדש חייב לשלם כמו המלך זה אין הפרש ביניהם משו"ה הוי טפי גופו ממון כן היה אפשר לומר אלא לפ"ז גם בשטרות הנקראים באמאטק"א וקופ"ר אמבו"ט היה דינם כמטבע וליתא והכלל אין לדון על סברת הכרס:

1013

1014והאמת יורה דרכו דהלא גם במטבע יקשה לנו כן דהרי ז"ל רש"י שבועות ל"ז ע"ב מיעט שטרות שאין גופן ממון שאינן אלא לראיי' שבהן עכ"ל וקשה מאי פסקת שאינו שוה כלו' ואולי הנייר שוה פרוטה עוד הכותב על טסשל זהב מאכ"ל כבגיטין וכבר ראיתי כמה פעמים אבליגאצ"יאהן על טסי נחושת והרי גופן ממון אבל כוונת רש"י דעכ"פ כיון שעשוי לראיה שבו ששוה הרבה מאוד יותר מגוף השטר אפילו יהיה מוזהב מ"מ הראיי' שוה יותר הרבה בלי ספק ממילא אינו עומד להתיך הזהב ולהפסיד הראיה ומכ"ש לצור נייר עפ"י צלוחת' נמצא מה שגופו ממון ושוה זה אינו נחשב מפני שאינו עומד לכך והראיה לא מיחשב גופו ממון משו"ה אימעט שטרות זו היא כוונת רש"י בלי ספק וכן הוא בר"ן פ' הכותב להדיא גבי מלוגא דשטרא כו' ד"ה ומסתברא לן כו' ע"ש ואם כן תיקשי לן גם אמטבע טבוע דידוע דרובם בזמנינו אינם שוים כ"כ כמו שיוצאי' ומסגי בעלמא ולפעמים בשעת מלחמה שהמלכיות פוחתי' וגורעי' אין שוה אפילו השליש ומטבע זיבענע"ר שהיה בזמנינו לא היה שוה ג' צ"ל כסף ורוב מטבע נחושת כן ולא אאריך במובן ואיננו הולך ומסגי אלא מפני הצורה שבו והיינו אין גופו ממון ואינו עומד אלא לראי' שבו אעפ"י ששוה משהו ואיך מצאנו ידינו ורגלינו:

1014

1015אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלמכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר דאין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכים למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו שיודעים שזה הוא אדם בטוח אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין מש"ה אינם אלא שטר בעלמא:

1015

1016והנה הרמב"ם פסק דקרקע ניקני' במלוה וס"ל אשה אינה מתקדשת במלוה וקשי' עליו מש"ס קידושין מ"ז ע"א ותיסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קונה ואם אי' מאי קושי' ממכר לקידושין ועי' ש"ך ח"מ ריש סימן קצ"א ובחידושי אמרתי דהתוס' הקשו בקידושין כ"ו מ"ט יליף קנין קרקע בכסף משדות בכסף יקנו ולא יליף משדה עפרון וי"ל לפי מ"ש רש"י וי"ו ע"ב המקדש במלוה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים חייבת לו עכ"ל משמע מלשונו אי לאו דילפינן משדה עפרון הוי מלוה נמי איקרי כסף אך כיון דגמרי' גז"ש בעינן ממש כי התם דיהיב כסף ממש לעפרון בשעת מעשה אבל אי הוי מפיק מויצאה חנם הוה מתקדשת במלוה דנמי מקרי כסף ואם כן הרווחנו קושי' תוספות דלהכי יליף קנין קרקע משדות בכסף יקנו דאי משדה עפרון לא הו"מ למיקני במלוה דבעי דומיא דהתם מה שאין כן כדמפיק משדות בכסף יקנו קונין אפילו במלוה וא"ש:

1016

1017והנה בקידושין ג' ע"ב מפיק ר' יהודא אמר רב קידושי כסף מויצאה חנם ובדף ד' ע"ב אמר ותנא מייתי לה מהכא מגז"ש דעפרון ומסיק ש"ס דאיצטריך תרווייהו ומבואר במפרשי' ובפרטות בפני יהושע דודאי ר' יהודא אמר רב ותנא דמייתי לה מהכא פליגא דאיהו ל"ל דרשא דידיה וכן בהיפוך ואנן אית לן תרווייהו דרשות כדמסיק ואיצטרך כו' נמצא לפ"ז לדינא אע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דבעינן דומיא דשדה עפרון מ"מ קוני' קרקע במלוה משדות בכסף יקנו דמלוה נמי מיקרי כסף ובקידושין מ"ז קאי ארב דאמר התם המקדש במלוה אינה מקודשת ואיהו מפיק קידושי' מאין כסף ולא משדה עפרון ש"מ ס"ל מסברת חוץ מלוה לא איקרי כסף א"כ ה"ה בקרקע נמי לא איקרי כסף ופריך שפיר מושוין במכר שזה קנה וא"ש ע"כ בחידושי:

1017

1018והנה לפ"ז אין ספק אצלי דהני באנק"א המה כסף גמור אפי' לקדש אשה והוי שפיר דומיא דעפרון וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני דאלת"ה בקידושין ה' ע"א דבעי למילף שטר בק"ו מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס ופריך מה לכסף שכן פודין הקדשות ומע"ש תאמר בשטר שאין פודין בו ה"ה שאין מקדשין בו ואם איתא לימא שטרא דמלכותא יוכיח כעין באנ"קא שמקדשין בו ואין פודין אף אני אביא שטר קידושין שיקדשו בו אעפ"י שאין פודין אע"כ פודין בו ועדיף מאסימון אף עפ"י שהוא כסף גמור מ"מ וצרת כתיב והא באנקא עדיפי דמקיים ביה וצרת וכסף דקרא הוא לאו דוקא שהרי פודין על נחושת רק תליא אי חריפי ומסגי בעלמא כמבואר ר"פ הזהב ע"ש וכדמות ראיה מש"ס ב"מ נ"ד ע"א וצרת הכסף לרבות כל דבר שיש עליו צורה ע"ש ומלשון לרבות כל דבר לומר אפי' אינו כסף רק שיש עליו צורה פודין בו [עכשיו הראוני שכבר קדמני בזה באבני מילואים סימן כ"ח ססקט"ז]:

1018

1019וא"כ יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א כיון שפודין בו הקדשות ומע"ש נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקוני' והמוכרים פודי' בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרי' משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה כי ליכל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחוש' שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה ואע"ג דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה היינו משום שאם הי' לו ה' סלעים היה נותנם בעד הסודר משא"כ אלו הצורות אינם שוין גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא אפשר אין פודין ועדיין צ"ע [ויש לעיין היטב במ"ש אבני מילואים שם בסוף דבריו ע"ש]:

1019

1020ועל הרביעית מ"ש תוס' בבא קמא צ"ז ע"ב דלמ"ד לפסל' כנסדקה תמה על גאוני הזמן דא"כ צריכים לשלם מטבע היוצא ואני אומר יותר ה"ל לתמוה דאפילו לאידך מ"ד שמשלם לו מטבע שנפסלה היינו כי מסגי קצת בעלמא במישן או בשום מקום אבל כי לא מסגי בעלמא כלל אין שוב שם מטבע עליה וצריך לשלם מטבע היוצא לכ"ע והרי הנך באנ"קא הישנים כבר נשכח זכרם מכל איש ואם כן לכ"ע צריך ליתן מטבע היוצא אבל מה אעשה והלכה פסוקה בזה דינא דמלכותא דינא וכיון שהוא תיקון לשלם החובות על אופן כך וכך וכתובת אשה כך וכך הרי דינו דין יעוי' ח"מ סוף סימן ע"ד וזה פשוט ואין להאריך יותר. וז"ל מהריעב"ץ ח"א ס"סי פ"ה שם מדבר מי שפשע בלאטריע לא"ס כ' וכ"ש הני דעדיפי משאר שטרות שאינן שוין להמכר לכל אדם משא"כ באלו הפתקאות שדמיהן קצובים ויש להם שער בשוק וחריפי זבינא כו' עכ"ל. ואחתום בכל חותמי ברכות:

1020

1021שלום לידידי הרב המופלג כבוד מהו' גדליה ני' אבד"קק ש"ד יע"א:

1021

1022גי"ה קבלתי לרוב טרדותי לא יכולתי ליקח מועד להשיב ע"ד שאלתו בקהלתו הוצרכו הקהל למעות לבנות מקום לינת האורחים העניי' וחומת בית עלמין והר"הק השכין כספו וזהבו אצל כותי א' ולוה לצורך הקהל סך איזה מאות זהו' על ריבית ושילם הריבית מכיסו ואחר זמן תבע הר"הק מקהל שישלמו לו מעותיו כדי שיכול לפדות משכנותיו ולפטור עצמו מרבית להכותי ופייסוהו הקהל לבל יגוש אותם ולעומת זה כל זמן שהוא משלם עבורם רבית הנ"ל הם יניחו לו מעול הבלעט"ן המגיעים לחלקו מהכנסת אורחי ופרחי דלפי מנהג ותיקון קהלתם גם ראש הקהל צריך להחזיק ולהכניס אורחים כפי מסת המגיע על חלקו ומעתה יפטירוהו מעול הנ"ל והנהיגו כן שנים רבות ובהגיע עתה הדבר לאוזן פר"מ נראה לו כרבית קצוצה כיון דהכותי אינו סומך אלא על משכנו של ר"הק ה"ל הוא הלוה מהכותי והמלוה להקהל והפיטור מעול הנ"ל ה"ל רבית קצוצה ולדעתו דמעלתו אינו דומה לסי' קס"ט סי"ז ברמ"א לפמ"ש ט"ז שם סקכ"ב ע"ש אלו דברי מעלתו בקיצור:

1022

1023כיוצא בזה שמענו בתשו' ראנ"ח סי' נ"ז דרמז עליו הש"ך סי' קס"ט סקנ"ד דעובדא הוה שהממוני' על הקהל בנו בתים לצורך הקהל להשכירם ולהרוויח בהם ולקחו אבנים וקורות בהקפה לצורך הבנין ואח"ז נגשו עליהם המוכרים ולוו אלו הממונים מעות מנכרי ברבית לשלם להמוכרים ופסק בפשיטות דהקהל צריכים להחזיר להממוני' הרבית דלא דמו ללוה מנכרי וחוזר ומלוהו לישראל דאסור ליקח הרבית דהכא שאני דכיון שהוציאו לבנין והבתים בנויים לפניהם ונוסף על ההוצאות הרבי' שמשלמים להנושים א"כ הנ"ל כנושא ונותן באמונה שמעלה על הפירות שכר חמרים וכתפים יע"ש ואני רואה הדברים ק"ו השתא התם שכבר נבנו הבתים באבנים וקורות ושוב לוו אח"כ לשלם חוב האבנים והקורות קמחשיב לי' הגאון כמעלה שכר חמרים וכתפים מכ"ש הכא שלכתחלה לצורך הבנין מיד לוה המעות בריבית וקנה מהמעות אבנים וקורות ושכר פועלים פשיטא דה"ל כשכר חמרים וכתפים טפי ותו דהכא עדיף טפי טובא דכיון דהבנין הוא בית הלנת האורחים העניים ואגר נטר דילי' הוא שלא ינגושו להאכיל העניים א"כ י"ל דאין כאן אגר נטר כלל שהרי הצבור מחוייבים להאכיל העניים וליתן להם גם פרנסת לינה וזה מוטל על כולם בשוה עפ"י הערך והנה קבל זה עליו עול גדול ותשלומין הרבה מהלנת האורחים שהרי משלם הריבית לצורך בנין בית הלינה ולעומת זה יקבלו אחרים עליהם עול פרנסת אכילתם והוה רק כשותפין שהתנו שמור לי היום ואשמור לך למחר עדור אתה ואני אנכש וכדומה דלא שייך בזה ריבית כלל: ולהחליט שיהיה ריבית קצוצה נ"ל בלא"ה דתלי' באשלי רברבי דלשיטת רש"י וסייעתו דבכרם לא שייך ריבית קצוצה דלמא לא יעשה פירות כמ"ש פ' איזה נשך ס"ב ע"ב ובדינינו אין מחזירין דאבק ריבית הוא דזימנין שאין עושין פירות שהכרמי' לוקי' ואין כאן ריבית קצוצה עכ"ל אע"ג דזה רחוק א' מאלף שנים שלא יהיה עושה מעט פירות עכ"פ מ"מ קציצה אין כאן מכ"ש הכא אי לא אייתי ארחי ופרחי אין כאן ריבית אלא אפי' להחולקים מ"מ הרמ"א מייתי היתר בשם מהרי"ל להלוות בלא נכיתא על מקומות בב"הכנ דה"ל צורך מצוה שהמלוה מתפלל שם אע"פי שאין צורך מצוה להלוה ועיי' ש"כ סי' קע"ב סק"ט מכ"ש הכא דכל הלואה אינו לשום צרכי קהל אלא לצורך עניים מתים ומ"ש רמ"א סי' ק"ס סכ"ב דהלואה לצורך הקהל לא מקרי פקוח נפש היינו לפרעון מסים דדהו דמונח אקרקפתא דגברי לשלם למלך אבל לעשות צדקה לעניים ולגמול חסד של אמת עם המתים פשיטא דהוה לצורך מצוה:

1023

1024ועוד נ"ל אע"ג דהאומר לחברו שלם מס עבורי ה"ל ריבית קצוצה כמ"ש בתשו' הרשב"א מש"ס דע"ז ע"א ע"א ופשוט דהכא אפי' מלטני מן העוצר אסור בשלמא התם ליכא דמי יי"נ אבל הכא ריבית הוה עכ"פ ועיי' בתשו' הרשב"א דברמ"א סי' קע"ג ס"ד ואין כאן מקומו ועתשו' רשב"א שבב"י סי' ק"ס וה"נ כיון שהקהל יכולים להסיע על קצתן י"ל ה"ל כמו מלטני מן העוצר דאסור מ"מ נ"ל דהכא שאני דמה שאין הקהל נוגשים אותו להחזיק האורחים המגיעים על חלקו איננו שום ריבית ואלו היו שולחים אורחים לכל בעלי בתים לפי המגיעים על חלקם ואותם המגיעים על חלקו של המלוה לא היו שולחים לשום בעל הבית ואפילו היו אומרים להם אתם מגיעים לפלוני המלוה שלנו לכו אצלו ויפרנס אתכם אלא שאם לא ירצה לזונם לא היו עושים לו שום נגישה וכרצונו יעשה לא היה בזה שום ריבית הא למה זה דומה לראובן ושמעון ששניהם לוו זה מזה וזה מזה וראובן ירא לנגוש את שמעון מחובו פן ינגשנו גם הוא שאין בזה שום אגר נטר ולא דמי לדרמ"א סי' ק"ס סעי' ט' וש"ך סק"יד ופשוט:

1024

1025ולא נשאר עלינו שום חשש אלא במה שהגבאים שולחים האורחים ההמה המגיעים לחלקו של המלוה לאנשים אחרים להאכילם במקומו דאפי' אי לא היו נוגשים אותו להאכיל האורחים מ"מ היה מתבייש והיה מאכילם ועכשיו ששולחי' אותם לבעלי בתים אחרים נפטר הוא לגמרי וזה יהיה מחזי כריבית ולפענ"ד גם ז"א דה"ל מבריח ארי וכמו שוקל את שקלו והעלה בכנ"הג סי' ק"ס בהגהת ב"י אות ז' דגריע מאבק ריבית ומותר בנכסי יתומים לכ"ע והעתיקו ג"כ בהגהת הטור החדשים סי' הנ"ל אות קטן ב' ופשוט דצורך הני עניים הוי כנכסי יתומים ושרי כנלע"ד להלכ' ולמעשה בלי פקפוק בעז"הי: פ"ב עש"ק ב' דר"ח אדר תקע"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1025

1026שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק הרבני המופלג צדיק ונשגב חו"ש כש"ת מהו' משה ני' פאקש:

1026

1027אשר עוררתני בלוחות שניות אודות ישראל הלוה בריבית מאינו ישראל וזוקף מיד הריבית על הקרן דהיינו שלוה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר אי שרי לישראל חברו להיות ערב בעדו: -

1027

1028איברא הן הן דברי המרדכי פ' איזה נשך סי' של"ד בעובדא דהמלצר ורמז עליו ש"ך סי' ק"ע סק"ה והעלה שם כיון שזקף הקרן עם הריבית נעשה הכל קרן ומייתי ראי' מש"ס פא"נ ע"ב ע"א ישראל שלוה מעות מנכרי וזקפן עליו במלוה וכו' ועיי' בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהתם כל עצמו אינו אלא רבית דרבנן שהרי עיקר ההלואה היתה בגיותו דאי ס"ד דהוה ריבית דאוריי' לא הוה ר' יוסי מקיל משום שלא יאמרו מפני מעותיו נתגייר זה ומ"מ יליף מהר"מ שבמרדכי מתמן דעכ"פ זקיפת מלוה מלתא היא וה"ל כלו קרן ואין כאן ריבית כלל והגע עצמך למאי דקי"ל כרבי יוחנן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"הת אע"פי שאין חייב לו כלום וכדקיי"ל בש"ע ח"מ סי' מ' סעיף א' וא"כ בשלמא הלוה מישראל חברו מנה ומחייב עצמו במאתים הזקיפה גופי' ריבית היא ואסור מ"הת אך בלוה מגוי מיד שמודה שחייב לו מאתי' הרי חייב לו באמת והוה קרן גמור ושוב נכנס ישראל ערב בעד קרן ולא בעד ריבית ולפ"ז לעיל ע"א ע"ב דאמר רב ששת שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו הומ"ל בפשיטות שזקף הריבית על הקרן ונעשה לו ערב אלא דלמאי דקיי"ל כר' יוחנן ר"פ הנושא הנ"ל הא מלתא דפשיטותא היא ולא צריך קרא ואפשר לריש לקיש דפליג אר' יוחנן וס"ל דאין יכול להתחייב מה שאינו חייב וכן לבן ננס שם בכתובות ק"ב ע"ב לדדהו הזקיפה לאו כלום הוא דהרי אין אדם יכול להתחייב מה שאינו חייב אלא משום שכר מעותיו מתחייב להנכרי וא"כ אפשר דבאמת אסור להיות ערב וא"כ קרא דאל תקח מאתו נשך דדייקי' מיני' אבל אתה נעשה לו ערב אמאן תרמי' משו"ה פי' רב ששת בקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לעולם דינו של מרדכי בשם מהר"מ אמת נכון ומסתיין דגברא רבא אסהיד שכן לוהגים רובא דעלמא ה"ה שלטי הגיבורים פ' איזהו נשך בשם ריא"ז והוא דפוס זולצבאך דף ק"ד ע"ב ויאכלו ענוים וישבעו ויתקיים בהו והלוית ואתה לא תלוה והעבטת ואתה לא תעבוט תרמינך שעתך כנפשך ונפש א"נ:

1028

1029שלום וכ"ט לה"ה הרבני המופלג והמופלא עושה פלא צדיק ונשגב כש"ת מה"ו שלמה ני' גאנץ פריד: -

1029

1030נפשו היפה בשאלת חכם חצי תשובה ותוכן ענינו ע"ד כי אשתקד עת שסילקו חותנו בסך נדן שלו הסכים ליקח ממנו יי"ש במחיר הנדן ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו קצת במזומני' וקצת בהקפה ואמר לו שאקח אני הי"ש מחותנו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר וכן נעשה ולקח האיש ההוא ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומני' ובהגיע זמן פרעון פרע חובו אך שמעלתו יודע שהאיש הקונה מכר הי"ש בפחות ממה שקנאו אשר הנראה שהי' צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר ממה שמכרו בשביל המתנת מעות אך לא יצא שום שער ידועה ליי"ש וגם אין שומתו ידוע כמבואר ונודע ומ"מ לבו השלם עם ה' נוקפו מחשש איסור אבק ריבית עכ"פ אלו תוכן מתק דבריו בשאלתו - והיות כי לבו ראה שרש הדברים במקומם וממש לא באתי לחדש דבר אשר לא ידע רק לסדר הדברים על מכונן וממילא יבורר הלכה לאמיתה בעזה"י להוציא ספק מלבו: -

1030

1031הנה יש בכאן ב' חששות אם מפאת תחלת הקנין ואם מפאת סוף המכירה דאע"ג דגוף הענין הזה היינו טרשא דר"נ לפירש"י ותוס' ב"מ ס"ה ע"א דנהיגין להתיר כמ"ש בטוש"ע י"ד ר"סי קע"ג מ"מ כד אתי עובדא קמי' דרלב"ח סי' ע' בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מה"ו ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן ה"ל כמפרש ואסור וה"נ הרי הקונה אמר לו שיקח הי"ש מחותנו והוא יקנהו ממנו בהמתנה הוה כגווני דרלב"ח הנ"ל הא חדא מפאת תחלת הענין:

1031

1032וזאת שנית דברי הריטב"א שהבי' הרב"י בבד"ה סי' קע"ג הנ"ל וז"ל לא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגרים למכור ולהרויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב וכו' אבל הנוהגי' ליקח טרשות למוכרו לאלתר בפחות דכ"ע אסור ע"כ לשונו וא"כ ה"נ הא מכר בפחות והפסיד מקרנו ואסור לכאורה: -

1032

1033והנה דברי הריטב"א הללו מובאים בשיטה מקובצת במקומו ואין חולק עליו והסברא נותנת כך והנה מ"ש הרב"י בסי' קס"ג בהא דכ' הטור שם ממאי דאיתא בש"ס ס"ב ע"ב תני רב ספרא בריבית דבי ר"ח וכו' וכתבו תלמידי רשב"א שאם הי' השער בדינר זהב ונתנם לו בשלשי' דינרי' ריבי' הוא זה ואסור כלומר ולא משום הערמה בלבד עכ"ל בודאי אי היה הרשב"א כותב כן להורות הלכה הו"מ למידק מיני' הא לא יצא השער אע"פ שבמקח השוה אינם שוה כ"כ רק השער לא יצא מותר אע"ג שלוקח מתחלה ע"מ למכור בפחות והתם הוה ריבית טפי מאומר לו הלויני בתחלה וגם חוזר ומוכרו לבע"ד עצמו ואפ"ה דקדק הרשב"א וכ' יצא השער דווקא א"כ מוכח דלא כהריטב"א והי' קושי' על הרב"י דמייתי הרשב"א בלי חולק בסי' קס"ב ושוב העתיק דברי הריטב"א בבדק הבית שלו ואע"ג שלא קבעום בש"ע שלו היינו משום דחיבר ס' בדק הבית זמן רב אחר שכבר נדפסו ספרי הרב"י בחייו ג"פ שוב לעת זקנותו חיבר ס' בד"ה וא"כ כיון שכבר כ' דברי תלמידי רשב"א הנ"ל ושוב חזר וכ' דברי הריטב"א הנ"ל אי פליגי אהדדי הלכה כהריטב"א שחזר בו הרב"י אבל מדלא עשה מזה שום מזכרת בבד"ה ש"מ דלא פליגי ותלמידי רשב"א לא באו לפסוק הלכה אלא מקורן בשיטה מקובצת ב"מ ס"ב ע"ב אמאי דפריך שם הא וכן השער קתני כ' בשם רמב"ן וז"ל ודחינו בגמרא פירוקא דאביי משום דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב וכו' ה"ז ריבי' גמור ואפי' לא חזר ולקחה ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחום ממנו ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן הערמה וכו' ע"ש והן הנה דברי תלמידי רשב"א דמייתי הרב"י אעפ"י דשם כתבו בשם רמב"ן רבו ועוד כ"כ שם בשם הריטב"א דמייתי לשון רש"י ממש בזה האופן יע"ש ואם נידוק מיניה הא לא יצא השער שרי יסתור הריטב"א א"ע אבל האמת יורה דרכו כי לא באו אלא לפרש לשון הש"ס דמדייק מלשון המשנה דקתני וכן השער אבל לעולם אפי' בלא יצא השער אלא כגווני דריטב"א נהי דרבי' קצוצה לא הוה אבק ריבי' דרבנן מיהת הוי והא דכ' בש"ע בסי' קס"ג ס"ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער לדיוקי מיניה לאפוקי אם השער הוא בזול אסור ולא כ' רבותא טפי אפילו לא יצא השער רק ששוים פחות ועוד אפילו בלא הלויני היינו משום דלא ראה דברי הריטב"א אז כמ"ש לעיל וגם מט"ז שם נעלמו דברי בד"ה הנ"ל כי לא היה בידו אותו הספר (וביד הש"ך הי' כמבואר כמה פעמים): -

1033

1034אך מ"מ אע"פי שדברי הריטב"א אין לנו כח לחלק עליהם מ"מ נ"ל טרשא דידי' דמעלתו שרי בלא פקפוק דהריטב"א כתב חנוני או תגר המוכר מעט מעט הנה רוב תגרי' אינם מוכרי' מעט מעט אלא סוחרי' לאצור עד יומא דשוקא או עד השער הגדול כידוע אך הריטב"א רבותא קמ"ל לא מיבעי' תגר המוכר אח"ז ואז ירויח וא"כ אפי' אירעו שהפסיד לא איכפת לן אלא אפי' אלו המוכרי' מיד ולאלתר מעט מעט ומוכר מהם בשעת הזול בפחות ממה שקנה עכשיו מ"מ כיון שמוכר מעט מעט דרכו שימשך זמן מכירתו לאט לאט עד שעת היוקר ושוב ירויח יותר ממה שהפסיד ואם אירע שלא הי' כן ונכזבה תוחלתו אין בכך כלום דדרך תגרי' כך הוא ולאפוקי מי שאיננו תגר באותה סחורה ומעיקרא איננו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בבת א' בזול כדי להמציא לו מעות וכעין ברייתא דר"ס בריבית דבי ר"ח זה אסור אפי' לא אמר הלויני ואפי' מוכר לאחר לא אותו בע"ד עצמו ואם איננו רבי' קצוצ' א"ר מיהא הוי אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפי' מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השני' אין בכך כלום וזה פשוט מאוד מסברא: -

1034

1035ונידון שלפנינו הא חזינן דהאי גברא תגרא הוא באותה סחורה ולא לקח מתחלה להמציא לו מעות דהרי קנה אותה סחורה בעצמו מחותנו במעות מזומני' אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהי' צריך למעות ולא הו"מ לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד ריבי' עשה כן שרי לפע"ד בלי ספק: -

1035

1036ונבוא לקמייתא להא דרלב"ח שהרי גם הוא אמר למעלתו שיקח סחורה מחותנו ויתנו לו בהקפה גם זה אינו דומה לדהתם דהתם הא גברי דביני ובינו איננו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה ומעיקרא לא לקחו אלא בשליחות משלחו ראובן אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה מעלתו ליקח י"ש מחותנו ונזדמן למעלתו עתה התגר הזה שלקחו מיד ממנו והא למה זה דומה אלו ב' מוכרי' יושבי' זה בצד זה ובא פלוני ליקח סחורה ונוח לו ליקח מא' מהם אפי' קצת ביוקר בהמתנה ממה שיקח מזה בפחות ובהמתנה כי השני נוח לו והראשון קשה ממנו וה"נ דכוותי' כי בלא"ה רצה מעלתו ליקח י"ש מחותנו נמצא יש לשניכם י"ש למכור והקונה הזה רוצה ליקח ממעלתו בהמתנה קצת ביוקר ממה שיקח מחותנו כי מעלתו נוח לו יותר ואין זה ענין לדרלב"ח כלל ונ"ל היתר גמור לפע"ד ויאכלו ענוים וישבעו יחי לבבכם לעד הכ"ד בנחיצה רבה - פ"ב כאור בוקר ליום ה' יוד כסליו פק"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1036

1037שלום לידידי הרבני המופלא מהו' יואל נ"י:

1037

1038ע"ד מה שנמצא כתוב בס' באר היטב ליורה דעה סימן קע"ט בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם ונדמה למעלתו כדרכי האמורי ואני אומר החוששים לדברים אלו שנאמרו משמו של הגאון ז"ל דימו שאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים חיים הנקראים גבר ה"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם ובזה כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פדיון נפש בעלי הבית דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא ר"י חסיד חתום עלי' וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א:

1038

1039ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בח"ל ולהתייאש מן הגאולה בכיוצא באלו הרי בנינו סכנה ואינם מצוה להגן והה"נ המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת ח"ל דידיעת ההפכים א' כי היכי דאיכא מצוה בארץ ישראל בבתים טפי מדקלי משום ישוב א"י ועיין סוף עירכין ה"ה בהיפוך בח"ל אבל בעו"ה באורך הגלות כי לא נשא הארץ לשבת אותנו וישמחו אלי גיל כי ימצאו מקום פנוי לבנות עליו בית ומצוה רבה נמי עביד להמציא מקום דירה לשה פזורה עד ישקיף ה' וירא ויעיין רפ"ב דתענית י"ז ע"א בפירש"י ד"ה ר' אומר אני כו' יע"ש לדעתי איכא מצוה וכדי להגן והנה ירמי' אמר בנו בתים ושבו וגו' ומייתי ליה ש"ס ב"ב כ"ט נראה מזה שהיו בני גולה מצפים לישועת ה' בהרף עין והיה בעיניהם כחטא ועון לבנות בתים ולנטוע כרמים בח"ל עד שנאמר להם מירמי' עפ"י ה' שאין תשועתם ממהרת קודם ע' שנה (ואמר להם עוד קחו נשים לבניכם ומייתי ש"ס בכתובות נ"ב ע"ב י"ל כיון דלא מקיימי תקנתא שיקפוץ ויתן לבתו כבנו אלא אם מקיימי תקנת בנין דכרין והך תקנתא לא שייך אלא בקרקע כמבואר שם ע"כ אם יבנו בתים ויטעו כרמים מתקנים הכל וק"ל) ומינה גאולתינו העתידה שנסתם קיצה וכל יומא זמנה הוא נתבונן מזקינינו שלא לבנות בתים ולנטוע כרמים כנ"ל אך כל זה לבנות ללא צורך אבל צרכינו מרובים וישיבתינו מצער והגלות ארוך עלינו נראה דאין להקפיד בכיוצא בזה וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה כי היא חיינו ואורך ימינו והי' זה שלום א"נ. פ"ב עש"ק כ"ג שבט קעה"ל - משה"ק סופר מפפ"דמ:

1039

1040ישאו הרים שלום לנופך ספיר ויהלום יגדל כסאו וירום קרנו ה"ה הרב הגאון הגדול האמתי המפורסים כערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו' עקיבא איגר ני' אב"ד ור"מ דק"ק פרידלאנד: -

1040

1041אשר בדק לן מר מנ"ל היתר סריקות פאות הראש למאן דמחמיר בש"ע י"ד סי' קפ"א אפי' במספריים כעין תער משום דלא ילפי' ראש מזקן א"כ יש לאסור כל מיני הקפה ואפי' במסרק וכדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלו דברי קדשו: -

1041

1042והנה ברור דמנזיר אין ראי' דהתם כתי' גדל פרע שער ראשו שמצוה לגדלם לכן אפי' תולש אסור שהרי עכ"פ אינם מגודלים אבל הכא לא הקפידה תורה אלא ההסרה אפשר לומר שאין הקפדה בתלישה וכן אין ראי' מתוספתא דמייתי סמ"ג הובאה ביתה יוסף דתולש ב' שערות חייב משום נזיר ומשום מקיף דע"כ לא מותבינן מההיא תוספתא מדשבקו תוס' ריש שבועו' מלהביא ראי' ממנה לשיטתם דלא מקשינן ראש לזקן אע"כ תוספתא לא נחית אלא לשיעורא דשתי שערו' אבל לישנא דתולש איידי דנזיר נקיט ושגירת לישנא בעלמא הוא אלא ניהו דאין ראי' לאסו' מ"מ מסברא נראין דברי פר"מ וכיון דהקפיד על ההקפה שלא להשוות אחורי אזנים עם צדעיו א"כ מה לי תולש או גוזז: -

1042

1043איברא לא חזינא לרבנן קשישי דמזהרו בהכי וגם ראיתי למורי הגאון חסיד שבכהונה מה"ו נתן אדלער זצ"ל מרי דעובדא דעביד הכי ש"מ לית דחש להאי מילתא ומיהו טעמא בעי ואנן עיינינן ואשכחנא ביה טעמא בעזה"י - הנה בודאי לשיטת רמב"ם דיהיב שיעורא לפאת הראש ארבעי' שערו' לא קמבעי' ליה לפר"מ דלא מבעי' למאן דאית ליה שערות מלאות בפאת ראשו שאין חשש בסרוק דבשלמא בנזיר דמחייב על השרת ב' שערות ה"ל פסיק רישי' שלא ישיר ב' שערות משא"כ בפאת ראשו לא שכיחי שישיר רוב שערותיו ויעמידם על ארבעי' ואין כאן בית מיחש אלא אפי' במי שאין לו אלא מ' שערו' מצומצמים נמי נראה דליכא למיחש למידי די"ל בפשיטו' דזקינים של רמב"ם דיהבי שיעורא מ' שערו' לא מהלכה למשה מסיני אמרו כן ולא הוה מב"ד של יע"בץ שיסדו שיעורים אשר לא שיערום אבותינו בש"ס אלא נראה דס"ל דשיעורו מן התורה הוא בשיור ב' שערות דהרי לא הקפיד אלא שלא ישוה צדעיו עם אחורי אזניו וכל שלא שוו ושתי שערו' מפסיקו' שזהו שיעור המקובל בכל דיני שיעור אזי לא הוה היקף רק שמקובל בידם מחכמי אחרונים או אפי' מחכמי התלמוד משום מראית העין להשאיר מ' שערו' שלא יראה כמשוה הצדעי' עם אחורי אזניו אבל מן התורה כלל לא והמעיי' בלשון הרמב"ם יראה וישפוט בצדק כי כן דעתו וא"כ ממילא אין לאסור במסרק משום פסיק רישי' באיסור דרבנן שישיר שתים ממספר הארבעים: -

1043

1044וזה י"ל נמי שהבין הסמ"ג ומשו"ה השיג אהרמב"ם מהתוספתא הנ"ל תולש ב' שערו' חייב משום נזיר ומשום מקיף כיון דתוספתא מיירי מחיוב מלקות א"כ ע"כ מיירי ממי שלא השאיר אלא ב' שערו' לבד וא"כ התולשם לא יצדק לומר שחייב משום תולש ב' שערו' שהרי עוקר הכל ומשוה עתה בתלישה צדעיו עם אחורי אזניו ואין זה דומה לתולש ב' שערו' דנזיר אע"כ דלא כרמב"ם ואפי' בפאה מלאה חייב הגוזז ממנו ב' שערות וצדקו דברי התוספת': -

1044

1045מ"מ הדרן להנ"ל דלהרמב"ם לא קא מבעי' לי' רק לשיטת הסמ"ג הנ"ל דאסור לגזוז ב' שערו' מפאה המלאה לה אם כן יאסור סירוק למ"ד דאפי' בלא תער אסור ולזה אומר אני דא"א למחמיר תרי חומרי בהדדי דא"כ מ"ט תנן מתני' דאבל לא סורק בנזיר ולא אצל כל אדם בפיאה שלו דשכיחי טובא והוה נמי חידוש טפי אע"כ או נימא דלא מחייב אלא בהשרת כל השיעור מבלי השאיר ב' שערו' מן התורה וכמ"ש לעיל וזה לא הוי פסיק רישיה או נימא דילפי' ראש מזקן דבעי תער דוקא אבל לחוש ולומר דהלכה כתרוויי' לחומרא א"כ תיקשי מתני': -

1045

1046גם מברייתא דת"כ גופיה מוכרח להתיר תלישה אליבא דכ"ע דהרי ממעט מספרים ומלקט ורהיטנא בזקן מדכתי' לא יגלחו וכתיב נמי לא תשחיתו וילפי' פאה פאה ליתן האמור של זה בזה וכו' וכן פירש"י להדי' פ"ק דקדושין וצ"ע היכן מצינו הכי ליתן האמור של זה בזה להקל שלא יתחייב עד שיהיו שניהם גלוח והשחתה ולמה לא נימא להחמיר לחייב על כ"א בפ"ע בין בגלוח בלא השחתה דהיינו מספרים ובהשחתה בלא גלוח היינו מלקט ורהיטנא ואין לי מנוס מלהסתר מזאת הקושי' אלא לומר דאי ס"ד להחמיר לא לכתו' רחמנא לא ה"י ולא וי"ו לא גלוח ולא השחתה אלא לא תסיר פאת זקניך (דאי כתי' לא תגוז נמי הוה ממעט מלקט ורהיטנא שאין דרך גזיזה בכך כמ"ש רש"י בגלוח) ומדלא כתיב לא תסיר ש"מ ליתן האמור של זה בזה להקל כך צריך לומר והשתא אכתי תקשה אי הוה כתיב הכי ה"א לאסור אפי' תלישה ומריטה ע"כ היה צריך למיכתב לשון גלוח והשחתה אע"כ מוכח דפשיטא לרבנן דאפי' אי הוה כתיב הכי לא הוה תלישה בכלל איסור דכל דלא מפרש בהדיא קרחה כמו בבין עיניכם אז לא נאסור בקריחה ונזיר שאני משום דכתיב גדל פרע כמ"ש לעיל וא"כ מוכח מזה לכל השיטות להתיר התלישה בפאת הראש: -

1046

1047וזאת לדעת כי דברי תוס' דשבועו' צל"ע דרצו לומר לאסור במלקט ורהיטנא ולהתיר במספרים מאי אולמא דהאי מהאי דממ"נ אי מקשי' ראש לזקן לא לחייב אלא בתער ואי לא מקשי' ראש לזקן אפי' במספרים לאסור ע"כ היה נראה לענ"ד דס"ל להתוס' נמי דילפי' ראש מזקן בלי ספק דהרי לענין נשים ילפינן היקשא כל דליתא בהשחתה ליתא בהקפה א"כ הה"נ לענין תער אלא דס"ל להתוס' כיון דלא כתיב השחתה בגופיה דהקפה דילפי מזקן מ"מ אינו דומה ממש כמו זקן דכתי' השחתה בגופי' דומה קצת למ"ש בכלאי הכרם וב"בח להכי לא כתיב אכילה בגופי' וכו' וה"נ דכוותי' וס"ל להתוס' נהי דתולש לא מחייב דהרי מקשינן לזקן מ"מ מספרי' כעין תער ה"ל קצת השחתה עכ"פ מיחייב מדלא כתיב השחתה בגופיה הדר אמרו דלמא דוקא לענין מלקט ורהיטנא חמיר ראש ולא לענין מספרים וחזרו בהם והעלו שניהם לאסור והכל משום דלא כתיב השחתה בגופיה סגי בקצת השחתה אבל בתלישה לית דין ולית דיינא: -

1047

1048ועוד נ"ל מה שאנו תופסים לאסור מספרים כעין תער בפאת הראש לאו מטעם התוס' והרא"ש אתאינן עלה דס"ל לחלק בין ראש לזקן אלא מטעם גליון תוספות שהביא בתה"ד הובא ביתה יוסף דס"ל לאסור גם בזקן מספרים כעין תער אלא שבאו דבריהם סתומים ונראה דס"ל מכח ראיות תוס' מסוגיא דנזיר דמספרי' כעין תער בראש אסור וס"ל נמי דע"כ הקיש הכתו' ראש לזקן וא"כ ע"כ בזקן נמי תער לאו דוקא אלא ה"ה מספרים כעין תער והש"ס דמכות דממעט מספרי' היינו שלא כעין תער אבל כעין תער אסור בשניהם מן התורה ומ"מ ילפי' זקנו דמצורע מזקנו דכל אדם דמפורש בי' השחתה דמשמע תער דוקא למימרא דבמצורע בעי' דוקא תער וכאלו מפורש במצורע השחתה דהיינו תער ומדאיצטריך זקנו ש"מ בראשו דכל אדם אסור אפי' במספרי' כעין תער והדר נילף גם זקן מיני' דראש לאסור במספרים כעין תער זה הנ"ל בדעת גליון התוס' וא"כ אין שום ה"א לאסור תולש ונ"ל שזה דעת המפרש בנזיר מ' ע"ב דמפרש מתני' דמכות שאינו מחייב אלא בתער דאהקפת הראש קאי והקשה באורח משור הא מסוגי' זו מוכחת להיפוך כמו שהוכיחו תוס' ריש שבועו' ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לאו דוקא תער ה"ה מספרים כעין תער מחויב בשניהם בין בראש בין בזקן מיהו בלאה"נ יש ליישב ק' התוס' דשבועו' ולמימר אי לא הוה כתי' זקנו לא מוקמי' ראשו אלא בנזיר ומצורע כמו בת"כ דמייתי תוס' אבל השתא דכתיב זקנו מוקמי' ליה אפי' בעלמא בלא נזיר ופשוט: -

1048

1049וצל"ע בכל זה הא בעידנא דמיעקר ללאו דהשחתה לא מקיים עשה דמצורע דעכ"פ בזקנו חייב בשתי שערו' במלא פי הזוג ומצות גלוח מצורע לא מקיים עד שיגלח כל שערו ולא ישאיר ב' שערו' בכל גופו עיי' נזיר מ"ב ובתוס' שם ריש ע"א. תבנא לדינא דמכל האמור נ"ל פשוט היתר גמור בלי פקפוק וזכות למנהגן של ישראל למיסרק רישא במסרק מבלי לתלות בוקי סריקי ברבותינו: -

1049

1050ובזה אתן קנצי למילין עד כי יבואו דברי קדשו עוד אלינו וכבדנוהו וה' ישמור צאתו ובואו לחיים ולשלום וירום כסאו וקרנו הגבה למעלה ותחז עינינו שבעה רועים ושמנה נסיכים הכ"ד אוהבו הדבוק מאח המצפה לתשובתו החותם בכל חותמי ברכות - פ"ב יום ד' י"א סיון תק"ע לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1050

1051החיים והשלום יהיו תמים יחולו על ראש צדיק ונשגב ה"נ רב חביבי ה"ה הגאון הגדול האמתי המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' עקיבא ני' אב"ד ור"מ דק"ק פרידלאנד יע"א:

1051

1052נועם אמרותיו מכתב פתוחי חותם הגיעני יום אתמול ש"ק והיה לי שעשועים ויום עונג להתענג ברב טובו ויפיו מסולאים בפז וטרם אענה לעשות סנגוריא על כל דברי אומר כי באותן הימים עלה ברעיוני מלתא חדתא טבא דשוי' טובא לפע"ד בענין זה והוא כי הנה רש"י פי' בטעם לא סורק משום דהוה פסיק ריש' ועל זה נבנה יסוד דברינו מאז והנה כבר עמד בזה הריב"ש בתשובה סי' שצ"ד שהוא נגד ש"ס דנזיר דמפרש משום דלהסיר נימין המדולדלי' הוא מכוון וכן כ' תוס' בשבת נו"ן ע"ב ומייתי לי' מג"א סי' ש"ג סקכ"ב ועתה מצאתי בש"מ דנזיר על מתני' אבל לא סורק דהוה פ"ר ולא ימות כר"ש כדמפרש בגמ' הרא"ש ז"ל בפי' עכ"ל והוא תמוה ביותר דהא בש"ס מפרש להדיא משום דמכוון להשיר נימין המדולדלים ואנו אין לנו בזה אלא דברי האורח מישור שכ' דס"ל מדלא מפליג בסורק גופיה בין מתכוון לאינו מתכוון אע"כ דפ"ר הוא והש"ס לא קאמר אלא דהוה פ"ר דניחא ליה דנהנה במה שמסיר נימין המדולדלין ע"ש הנה כי כן אני אומר דנימין המדולדלים דהיינו שכבר נעקרו מהגומות ותלוין במקצת לית בהו משום השחתה שהרי מושחתי' ועומדים הם ובשלמא בנזיר עכ"פ איכא משום גדל פרע שער ראשו אבל לאו דהשחתה ליכא וכעין ראי' מרמב"ם שכ' שאין מלקות על המסרק ולזה עוררני מופלג א' הגם שאינני שוה עמו כי ראי' זו יש לדחות בנקל מ"מ הדברים בעצמם נראים אמתיים:

1052

1053ועתה אעבור פרשתא דא מ"ש פר"מ כמסייע שיש בו ממש דפ"ר בדרבנן הוה פלוגתא דרבוותא ובדרבנן אזלי' להקל מהא ליכא סייעתא לדידי דמג"א בסי' שי"ד חותך ההלכה בראיות ברורות ונכוחות דבדרבנן נמי אסרי' פ"ר לענין שבת חוץ מאמירה לנכרי ובס' אלי' רבה מסיק דגם התה"ד ס"ל כן יע"ש אמנם כל זה באי' שבת ולא ילפי' מיניה לשארי אי' כמ"ש מג"א שם בעצמו מדברי הרא"ש והוא בפ"ב דפסחים סי' ב' דפסיק רישא הוה כמתכוון בכל איסורים דאוריי' עכ"ל משמע אבל לא בכל איסו' דרבנן וע"ז כ' מג"א דלאו משום אי' שבת כ"כ הרא"ש רק משום שארי איסורים שהוזכרו שם לענין לא אפשר ולא קמכוון יע"ש ולזה נתכוונתי מעיקרא דלא אסרי' פ"ר בדרבנן לענין הקפת הראש:

1053

1054ומ"ש פר"מ הגאון ני' דאי כהוכחתי דא"א למתפס בתרי חומרי יקשה אמרן בש"ע ואמ"ש בב"י וכיון דספיקא דאוריי' הוא כל רוחב מקום זה לא תיגע בו יד בתער או במספרים כעין תער הרי דפסק לחומרא במספרים כעין תער אפי' במקצת שערות אהו' ידידי אם אין להשיב על ההוכחה שלי רק משום דא"כ יקשה על בעלי ש"ע א"כ הרי כבר זכינו להתיר פאת הראש ולא נשאר אלא ק' על הרב"י ומי שדעתו רחבה מדעתינו יתרצנה בשגם י"ל עפ"י מ"ש פר"מ עוד לקמן במה שכתבתי שאפשר שאנו נמשכים אחרי הגליון התוס' שאוסר במספרים כעין תער בין בראש בין בזקן ולדידיה מותר לתלוש וגם על זה השיב מכ"ת דהרב"י לא מייתי חומרת הגליון תוס' גבי זקן לאסור במספרים כ"א הרמ"א על זה אני אומר אפשר דס"ל בפאת הראש דאיכא תוס' וגם גליון תוס' תרוויי' לאסור במספרים נחוש להו לחומרא נגד הרמב"ם משא"כ בזקן דאיכא הרמב"ם וגם התוס' להקל במספרים ע"כ לא חייש לגליון תוס' לחוד ומשו"ה סתם להקל וא"כ בתולש דשרי בין להרמב"ם ובין להגליון נקטינן להקל:

1054

1055ומה שפקפק פר"מ אמ"ש בתוס' פ"ק דשבועות דיש לפרש פי' אחר אה"נ אי הוה אתאינא למילף היתר סריקה מהתוס' על פי הפירוש שלי היה הדין עם פר"מ כיון דאפשר לפרש פי' אחר אפי' בדוחק מנ"ל להוכיח דין חדש אבל נהפוך הוא כי פר"מ רצה להוכיח משיטת התוס' לאסור תלישה אשר לא נזכר בשום פוסק וכיון דאיכא לפרש כוונת התוס' כמ"ש אני ולהשוות המחלוקו' בינם להרמב"ם בענין זה א"כ המוציא עליו הראי':

1055

1056ומ"ש פר"מ על מ"ש שאפשר שאנו נוהגים עפ"י גליון תוס' ותמה עלי במה שרציתי לומר שהגליון נזהרו מק' תוס' דשבועות בתחלה אומר אני כי אפי' אם לו שגיתי בזה מ"מ לדינא אין נפ"מ כי אפי' אם לא נתיישב בזה ק' תוס' דשבועות מ"מ הגליון ס"ל כיון דבין בראש ובין בזקן אסור במספרים כעין תער מן התורה והוא עפ"י מנהגינו וזה אשר חפצינו אמנם מה שכתבתי שמיושב בזה ק' תוס' דשבועות אמנה אני אומר שכבר הרגשתי בקיצור דברי והוספתי שורתיים על הגליון של האגרת וז"ל ומ"מ ילפי' זקנו דמצורע מזקנו דכל אדם מה התם תער דהרי מפורש בי' השחתה שהוא תער אף ה"נ תער וה"ל כאלו כתיב השחתה במצורע להדיא ובתר דכתיב זקנו מוכח מדאיצטרך ש"מ בראשו חייב אפי' בכעין תער והדר נילף זקנו מראשו לענין זה וכעין זה מצאתי עתה בריטב"א ומ"ש בכוונת אורח מישור לא כן אהובי האורח מישור כ' להרמב"ם והגאונים לא קשי' לי' דאינהו סמכו אלשון תוספ' דמפורש תער להדי' נגד שקלא וטרי' דנזיר אך על המפרש דבא לפרש אותה הסוגי' בעצמה עלי' דידיה הדרה קושי' יע"ש ומ"ש בכתבי הראשון די"ל ק' תוס' בפשיטות ומר ני' כתב שאינו פשוט הנה מצאתיו בעינו כ' בשיטה מקובצת בשם מהו' עזריאל:

1056

1057ומ"ש פר"מ על קושייתי דנימא לחומרא לאסור השחתה בלא גלוח וגלוח בלא השחתה וכתבתי שאין לומר דא"כ לא לכתוב לא גלוח ולא השחתה דז"א דה"א לאסור נמי תולש ועל זה דחה פר"מ דתולש נמי הוה השחתה וא"כ גם אי כתיב השחתה נאסר תולש הנה אפשר שכן הוא שגם תולש נקרא השחתה אע"ג שלא נ"ל כן מ"מ הקו' דלמא נילף הכי מה גלוח בכלי השחתה נמי בכלי והיינו בתער למעוטי תולש אבל מנ"ל דבעי' גלוח שיש בו השחתה אע"כ כמו שהוכחתי:

1057

1058ומ"ש פר"מ ני' לתרץ הקו' שהקשיתי דבעידנא דמעיקרא ללאו לא מקיים עשה דגלוח מצורע וכ' דלפי דברי פסקי תוס' דזבחים לק"מ כיון שא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעי' בעידנא מטיבותי' דמר קאמינא לא הבנתי זה הא אפשר ואפשר שיגלח השערות האלו במספרים ויקיים מצות מצורע שהוא בתער בשארי שערותיו ובהכי יתפרשו דברי תוס' דשבועות ג' ע"א ד"ה ועל הזקן וכו' דאפשר לקיים ע"י אשה ונכרי והקשה בשער המלך הא בעי' גלוח ע"י כהן ולק"מ דכיון דבגלוח ב' שערות סגי למצות מצורע כמבואר בנזיר וברמב"ם פי"א מצרעת דהיינו אם כבר נתגלח כל גופו שלא בתער ושייר ב' שערות מגלחן בתער ודיו וכן אם גלחן שלא בכהן דיו אם מעביר הכהן ב' שערות הנותרות וא"ש וא"כ לא שייכי הא לדברי פסקי תוס' דזבחים דהתם א"א לקיים כלל מ"ע של ואכלו הבשר בשום פעם אם לא יוציא המוח ע"י שבירת עצם משא"כ הכא אפי' אי לא ימצא השתא זוג ומספרים לגלח שערות זקנו וכמ"ש תוס' באשה ונכרי מ"מ כיון שעכ"פ אפשר שיתקיים המ"ע בשום פעם אם יהיה מצוי זוג ומספרים תו לא דחי ל"ת משום דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים עשה:

1058

1059ובזה נדחה נמי מ"ש פר"מ מדברי נימוקי יוסף דב"מ מלאו דלא תוכל להתעלם דכהן בב"הק דמיחשב בעידנא משום דכולי' חדא השבה היא וכן נמי מילה בצרעת דאע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ כולי' חדא חשיבא וה"ל בעידנא ג"ז י"ל התם הגבהה צורך השבה וא"א להשיב מבלי שיגבי' האבדה והמילה צורך פריעה ומשו"ה מיחשב בעידנא משא"כ אין העברת זקן בתע' התחלה לאינך שהרי אפשר שיעבירם במספרים ומלקט ויקיים מצות תער באינך ועדיין צריך עיון:

1059

1060מ"ש פר"מ ליישב ק' הנימוקי יוסף דמשכחת לי' בשומר שאבד הפקדון באונס ומשכח לי' בב"הק דכיון שמגביהו ה"ל השבה מעליתא דידו כיד בעלים נהניתי בזה וראוי למי שאומרו מ"מ ק' קצת למצוא שלא יתטמא מיד טרם הגביהו אותו מב"הק שע"י שחייתו ליטול הרי מאהיל על הקבר ומכ"ש אי אמרי' שכבר כלתה שמירתו ולא אתאינן עלה אלא משום דחוזר ונעשה שומר מחדש א"כ בעי הגבה' ומשיכה מחדש להעשות שומר וקדמה לי' טומאה מ"מ צדקו דברי פר"מ כיון שהוא אבעי' בב"ק ק"ח ע"ב ככל מה דכ' ומפורש באר היטב בדברי פר"מ והיות כי הזמן יקר פה תהיה שביתת קולמסי וכי יבואו עוד דברי קדשו אלינו אענדם עטרה לראשי ואחתום בכל חותמי ברכות ממנו א"נ השש ועלז בשלותו ורב טובו יראה ציון בשובו: משה"ק סופר מפפ"דמ.

1060

1061בצאת השנה יתברך מאלקי קדם מעונה וברב חסד וחנינא ה"ה הרב המאה"ג הגאון המופלא כבוד מהו' צבי אביגדור נ"י אב"ד דק"ק מונקאטש יע"א.

1061

1062במאי דבדק לן במ"ש תוס' בנזיר נ"ז ע"ב ד"ה ורב אדא וכו' ותדע דאל"כ מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן אשה ונכרי אע"כ ש"מ דאף ע"ג דמקיף לאו בר חיובא מ"מ הניקף חייב מבואר מדבריהם דאין צריך כהן להקיף א"כ איך בעי למילף עשה דחי ל"ת ממצורע הא אפשר להקיף ע"י מקיפים הפטורים כגון נכרי ואשה והניקף לא יסייע כלל דאפילו ס"ל להתוס' כהרא"בד פי"ב מהלכות ע"ז דאפי' כשאינו מסייע כלל מ"מ עביד איסורא עכ"פ לאו שאין בו מעשה הוה שהרי המקיפים אינם מוזהרים והניקף לא עביד מעשה ואיך נילף מיני' עשה דוחה ל"ת שיש בו מעשה וכמו שמחלקים בברכות דף כ' שב וא"ת שאני אלו דברי פר"מ ודפח"ח:

1062

1063לע"ד ליישב בודאי מקרא מוכח שפיר עשה דחי ל"ת דסתמא קאמר קרא שיקיף ביום טהרתו ואם לא ימצא נכרי ואשה וקטן יקוף ע"י ישראל וכן כ' להדי' במס' שבועו' דף ג' ע"א סוף ד"ה ועל הזקן וכו' ומייתי ראי' מדס"ד דעשה דמצורע דחי לאו דשילוח הקן ולא נימא דימתין עד שימצא עוף אחר אם כן הכא נמי סתמא צותה התורה להקיף שפיר מוכח דעשה דוחה לא תעשה אפילו לאו שיש בו מעשה ומכל מקום מוכיחו תוספות בנזיר אי סלקא אדעתין לרב אדא פטור כשאין מקיף בר חיובא א"כ נהי דקרא מיירי בכל גווני מ"מ לא לשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמעי' דמצורע צריך להקיף ע"י אשה ונכרי כשיהיו נמצאים דאפשר לקיים שניהם אע"כ ממעשי' בכל יום שהקיפו מצורע בב"המק שלא ע"י נכרים ואשה וקטן מוכח דעכ"פ הניקף חייב וס"ל כהראב"ד דאפי' אינו מסייע מ"מ עובר אלאו ולא מקרי אפשר לקיים שניהם ואפשר עוד ס"ל להתוס' כהסוברי' דכל לאו דשייך בי' מעשה אי נמי איכא דעביד בלא מעשה נמי לוקה וא"כ אפי' לא יסייע ניקף מחייב עיין במשנה למלך פ"ד ממלוה ולוה הלכה וי"ו ע"ש וא"כ אפי' לא יסייע הניקף מ"מ לוקה: -

1063

1064כל זה כתבתי לפי הבנת מעלתו וכן דעת שער המלך דהתוספתא לית להו דבעי' כהן להקיף וכבר כתבתי בתשו' א' למו"ח הגאון נ"י זה כמשלוש השנים [עיין בסי' ק"מ] דלדעתי אינו מוכרח דהרי קי"ל דגלוח מצורע סגי בשתי שערות ר"ל כשלא ימצא בכל גופו אלא ב' שערות מקיים מצות גלוח מצורע וא"כ אפי' אי בעי כהן לגלוח מצורע מ"מ יעשה הגוי ההקפה ויקיים מצות גלוח ע"י כהן בשאר שערות שבגוף שהרי אפי' בשתי שערות שבגוף יצא ידי חובתו ושם ביארתי כל הצורך וכאן אין להאריך: פ"ב נגהי ליום ד' ער"ח אלול תקע"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"ד:

1064

1065בענין אשה שיש לה מכה באותו מקום ראיתי אלהים עולים במסילות ושבילים בדרך אשר בחרו לעצמם רבנים גדולים והנה כולם המה נתלים בלשון רשב"א בת"הא סוף שער ד' ודברי המרדכי פ"ב דשבועו' ואני רש לשועלים ראיתי דברי המחמירים והמקילים ואלך בעקבותיהם ואדרוך במסילותיהם וה' אלקים יעזר לי שלא אכווה בגחלותיהם ולא אכשל בדבריהם ואעתיק לשון רשב"א בת"הא אות באות: -

1065

1066וז"ל פעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד הא' כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכי' והשני בשיש לה מכה במקור. עושה צרכי' דתנן וכו' השני בשיש לה מכה במקור כיצד תניא בפ' כל היד (נדה ט"ז ע"א) הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג וכו' וקיי"ל כאוקמתא דרבינא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש אפי' בשהגיע וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ור' בדבר זה וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישי' לעונת הוסת כולה ואע"פי שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והאיך אתה מתיר את זה שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך וי"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמלתא ואין דנין אפשר משא"א שאם כן אף אתה אוסרה על בעלה לעולם ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת כדרך שאמרו בפ' תינוקות ס"ו ע"א ברואה דם מחמת תשמיש והתם משמע בודאי ברואה דם מחמת מכה אינה צריכה שפופרת דתני' התם הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית וכו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה כיצד בודקת א"ע מביאה שפופרת וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם הי' דם מכתה משונה מדם ראי' אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה דאף בשיש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה אלמא מן הסתם היא תולה במכתה והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר שאין אנו צריכים לדעת בברור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך שנוי' בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ע"כ ודרך הש"ס בכמה מקומות להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאלו הוא מגוף התוספתא עכ"ל רשב"א ז"ל הביאו בשינוי והיפוך בב"י סי' קפ"ז: -

1066

1067והנה בפי' כונת הרשב"א הנ"ל נחלקו אבות העולם הרב"י וד"מ וב"ח ורוב גדולי האחרונים ס"ל דדעת רשב"א לתלות במכה אפי' אינה יודעת כלל שמכתה מוציאה דם בשום אופן וכן משמע לשון המחבר בש"ע סי' קפ"ז ס"ה אמנם הש"כ שם סקכ"ד בסופו כ' וז"ל כן הוכחתי בספרי וכו' ושם הוכחתי דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והרב"י והב"ח הבינו שרשב"א פליג עכ"ל והחזיק על ידו הגאון בח"ץ (סי' מ"ו) להביא ראיות ולהרבות בקושיו' על מפרשי הטור דמפרשי' דברי רשב"א כפשוטו ויתבארו דבריו מתוך דברינו במה שלפנינו אי"ה: -

1067

1068והקשו עליו א"כ מ"ש רשב"א דלא משכחת שתדע שמכתה מוציאה דם אלא ע"י שפופרת מיירי שעתה מוציאה דם והקשו הא א"א לידע בשום אופן דהא מיירי ברייתא בשעת תשמיש והוא ז"ל בעצמו הרגיש בזו ונכנס בדחוקים לצייר אופנים שונים ואמר דלרווחא דמלתא נקיט רשב"א ולא נתקבלו דבריו בזה עוד צ"ע על דבריו א"כ מה צריך רשב"א להוכיח דתולה במכתה מיירי שאינה מרגשת עתה ביציאת הדם דא"כ הי' צריכה לזה שפופרת ובקיצור הול"ל א"כ פשיטא מאי קמ"ל דנהי בעלמא אשמעי' דלא ניחוש לטיפה דם נדה המעורב בו מ"מ הכא דמחמת תשמיש מיירי ועיקר בריי' לא אתא לאשמעי' אלא שלא תתגרש ופשיטא שלא תתגרש כיון שמרגשת שהדם יוצא עתה מהמכה ונהי דסד"א דטמאה נדה משום טפה דם המעורב ואיצטריך לאשמעי' דלא מ"מ בהך בריי' דמיירי מרואה מ"ת ובמה שיכולה לתלות שלא תתגרש ולזה אפילו אי הי' טמאה נדה דהוה חיישי' לטפה דם המעורב מ"מ פשיטא שלא תתגרש דהרי מרגשת שהדם יוצא מהמכה ואע"כ דמיירי שאינה מרגשת עתה שהדם יוצא מהמכה וא"כ לאיזה צורך הביא רשב"א ראי' משפופרת אלא ש"מ דראייתו של רשב"א הי' דלא צריכה שתדע כלל בשום פעם שמכתה מוציאה דם וק' זו ג"כ רמוזה באחרונים ועיין בפלתי אלא שלא פי' כל הצורך: -

1068

1069תו קשי' לי טובא על השיטה הנ"ל מה שהרגיש הח"צ בעצמו דלאי זה צורך נדחק הרשב"א במה דמסיים בריי' שממנה דם שותת ויורד וקאמר שהוא רק פי' וביאור שאנו אומרים כן ומ"ט לא פי' בקיצור שממנה דם שותת ויורד כבר פעם אחר ולא עתה וע"ז תי' הח"צ דרשב"א גרס הדם שותת בה' הידיעה משמע דם הידוע של עתה וע"ז דייק הרשב"א ולפע"ד זה א"א כלל שא"כ שכל דיוקו של רשב"א הוא מתיבת הדם א"כ כשכתב והא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה וכו' לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר וכו' וק' איך שבקו תיבת הדם שכל עיקר דיוקו ממנו ונקיט שותת ויורד דלא דייק מיני' מידי והכי הול"ל לאו נאמנת לומר שממנה הדם שותת וכו' ועתה דשביק תיבת הדם משמע לאו מיני' דייק מידי וא"כ הדרה קו' לדוכתא דנימא דבריית' קאמר שממנה דם שותת ויורד זימנין אחריני וע"כ אין מקום לפרש ברשב"א כדעת הש"כ והחכם צבי כלל: -

1069

1070אמנם לפרש כמפרשי הטור הנ"ל ג"כ קשה טובא חדא מה שהקשה ח"צ מלשון רשב"א דקאמר ונאמנ' לומר מכה יש לה שש"ם דם הרי משמע להדיא שצריך שתאמר שיש לה מכה ששם דם שבודאי ק' לומר שהרשב"א כ' כן רק ע"ד פירוש וביאור שאנו אומרים שם יש דם זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כיון שנצטער בו אותו צדיק ליישב לישנא טפוי' דש"ס שממנו דם שותת ויורד מה היה לו להוסיף דברים כאלו וכ"כ ח"צ ע"ש עוד קשי' לי דקדוק לשון רשב"א ומסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מה רצה בזה במ"ש שאינה מרגשת ממ"ש תיבת ממ"ש הוא מיותר גם מה יפה כחו בזה במ"ש שבתוספתא לא גרסי' ליה והש"ס הוסיף ביאור תיבת אלו: -

1070

1071והנלע"ד בזה דשני מיני מכות יש א' פצע וחבורה ומכה טרי' ואבעבועות וצמחים שמדרכם להאסף שם דם וליחה סרוחה וחמוצה כידוע ויש שיפתחו ולא יסתמו לעולם ושכיחי טובא ברגלי' מכות כאלו ומין השני הוא כאב וחולי באבר מהאברים ואין שם דבר ניכר לעין וקורין לו הרופאי' רעמאדיסימוס וכדומה לזה והשתא אומר אני דס"ל לרשב"א אין צריכה שתדע שמכתה הוציאה דם בשום פעם כלל שא"כ תצטרך לזה שפופר' אמנם תדע עכ"פ שהמכה הזאת היא מאותן המכות שיש שם דם עכ"פ ואז נאמר שממנה שותת ויורד אבל אי לא ידעת כן אע"פ שמרגשת כאב מ"מ מאן לימא לן שיש שם קבוץ דם כלל דלמא הוא מן המין השני הנ"ל וזהו שהתחיל הרשב"א לומר דאפי' אינה מרגשת ממ"ש פי' צריך שתרגיש עכ"פ ותבחון איזה מין מהמכה היא וכ"כ בסדרי טהרה בשם תשובת דבר שמואל שהאשה מרגשת אם הוא ממין זה מהמכה או לא ע"ש אלא שלא נחית למ"ש והיינו נמי מ"ש ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם פי' במכה יש דם אבל אינה יודעת אם יוצא ממנו דם ולזה מייתי ראי' לדבריו מתוספתא דתני סתם מכה ואינו מפרש כלל אי צריכה שתדע שממנה יוצא דם בשום פעם או אפי' עתה שותת ממנו וכל כה"ג ה"ל לתוספתא לפרושי אע"כ דלא בעי' אלא שתדע שהוא ממין המכה שמוציאה דם בעלמא וזהו פשוט ולא צריך לפרושי דאיך תתלה במכה שאין דרכה בעלמא להוציא דם והש"ס הוסיף ביאור בעלמא ללא צורך רק לתוספות ביאור וא"ש כל דברי רשב"א בדקדוק נכון ונ"ל דרשב"א הצריך לכל זה לפי גרסתו בש"ס שהדם שותת ויורד אבל לפי גי' שלפנינו שממנה דם יוצא א"כ אין צריך לשום דוחק שהדם יוצא ממנה פי' ממכה כזו דם יוצאת וכן י"ל לשון כמה פוסקים שכ' מכה שמוציאה דם פי' שהמכה מוציאה ומגדלת דם בעלמא וקרובים דברים אלו למ"ש ט"ז ססק"י וז"ל ועוד נ"ל אם י"ל מכה שרגילים נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אעפ"י שזו אינה יודעת יש לה לתלות במכה עכ"ל זהו מה שנלע"ד בלשון הרשב"א ז"ל בביאור וז"ל בס' סדרי טהרה סק"ט בשם אמונת שמואל סי' כ"ג דמסיק כאב אינו כמכה אפי' כמכה שאינה יודעת אם מוציאה דם ולא נקרא מכה אלא במרגשת בהלוכה או בישיבתה או שאר סברות שיש לה מכה עכ"ל משמע ג"כ דתוכל להרגיש זה והיינו כמ"ש: -

1071

1072אמנם הגאון ח"צ הקשה עוד ב' קו' ע"ז מסברא א' הא אר"ע גבי כתם אם יכולה מכתה להתגלע ולהוציא דם טהורה ובכל זאת ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה עד שאמר להם ר"ע דם ולא כתם משמע דם גמור לא תלינין במכה שיכולה להתגלע וכתם נמי דוקא במכה שיכולה להגלע ולהוציא דם ולא זולת ואיך יאמר הרשב"א דתלינן במכה שאינה יודעת אם מוציאה או לאו והנה יש מי שרוצה לומר דרשב"א נמי לא אמר אלא שלא תתגרש מבעלה שהוא רק דרבנן בעלמא משום שמוש סמוך לוסתה והוי ליה ככתמים אבל נקיים צריכה ותימה דמתחלת לשונו של רשב"א מבואר דמיירי מדין תורה דמתחיל פעמים שאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד האחד שיצא בשעת שהיא עושה צרכיה והשני בשיש לה מכה במקור וכו' ומבואר דכשרואה כשהיא עושה צרכיה טהורה לגמרי ולא צריכה נקיים וא"כ הה"נ בשיש לה מכה דבחדא מחתא מחתינהו ועוד דהכא בהכי קאעסיק ובא בטהור' לגמרי ולא בהיתר אשה לבעלה דמיני' מיירי לעיל שער ב' ע"ש קס"ו ע"ב והתם ה"ל למימר הכי ולא בכאן סוף שער ד' אע"כ דס"ל דטהורה לגמרי ואפי' נקיים לא צריכה וק' כנ"ל והנה לפמ"ש לעיל דגם רשב"א נמי לא קאמר אלא במכה שיש בה דם עכ"פ י"ל בקל אבל האמת מ"ש בפלתי וז"ל שם מיירי דכבר נתרפא המכה רק עדיין קרום עלי' כמ"ש רש"י שם שהוא מכה יבשה אבל בפשט מכה פשיטא דאין כאן מקום ספק וזה פשוט דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק רשומו ניכר ואמרי' אם אפשר שתשוב להיות כבראשונה אך דליתא קמן תלינן בו כתם שאחז"ל להקל וזהו נכון עכ"ל וזה באמת נכון וכן מבואר להדיא במרדכי פ"ב דשבועו' דף שכ"א ע"א וז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום וכו' דוקא שיודעת שיוצא דם מהמכה וכו' אבל מספק אינה תולה וכו' אמנם כתמים שתמצא בבגדי' טהורה ותולה במכה אפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל וכו' ואשה שנמצאה כתם דם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה בו בכתם זה וכו' ע"ש הרי לפניך אע"פ שכבר כתב שתולה במכה שאינה מוציאה דם חזר וכתב שתולה במכה שיכול להגלע וכ"כ ע"ד לא זו אף זו דמכה שיכול' להגלע גרוע ממכה שאינו מוציאה כי על כ"פ לא נתרפאת ויש שם דם אלא שאינה יודעת אם דם יוצא ממנה ושוב מצאתי ראי' זו מהמרדכי בסדרי טהרה ג"כ אלא שמתנבא בסיגנון אחר וראיתו מדסיים מרדכי שאם היתה מסירה הקליפה היתה מוציאה דם וזה סתירה למ"ש תחלה אפי' א"י אם מכתה מוציאה דם טהורה אע"כ מכה יבשה שאני אלא שמסיים דעכ"פ אכתי ק' דמשמע בפ' הרואה כשהיה מסתכלין זו בזו אמר להם דם ולא כתם משמע דם גמור אפילו יכולה להתגלע לא מהני ולא ידעתי מאי קא קשי' ליה אה"נ דבדם גמור אפי' יכולה להתגלע לא מהני כיון שסתמי' לא יתגלע וכבר חלפה המכה והלכה לה משא"כ מכה שיש שם דם ועלולה להוציא דם אלא שא"י אם היא מוציאה דם אצלה או לא פשיטא שנוכל לומר שנתלה בה וזה ברור כמ"ש בפלתי ולק"מ: -

1072

1073אך קושיתו השני' עצומ' לכאור' לא מצאתי לה פתר בדברי האחרוני' בדברים המתישבים על הלב והוא כי להרשב"א אפי' בשעת וסתה תלינן במכה שאין יודעת אם מוציאה דם אם לאו ואמאי לא יהיה אלא ספיקא ואתתא בחזקת טהרה קיימא מ"מ הא לעולם תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר והכא ביום הוסת אפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ דם המקור מצוי אז ודם המכה ההיא לא ידעי' שהיא מצוי שהרי א"י אם מוציא' דם ואפי' לפמ"ש דעכ"פ יודעת שיש שם דם מ"מ מה יושיענו זה הא במקור נמי יש שם דם ומצוי הוא להוציאו עתה משא"כ המכה שאינה מצוי שתוציא' דם היום וק' גדולה היא זו והנה התוס' כתבו בנדה דף ט"ז ע"א דביום הוסת לא תלינן במכה אפילו למ"ד וסתות דרבנן אא"כ יודעת ומרגשת עתה שדם זה שותת ויורד עתה מהמכה דאל"כ לעולם לא תטמא ונ"ל דאין הכוונה שנהי' ערבאין ואחראין שתטמא בשום פעם וכן משמע קצת מהש"כ סי' קצ"א סק"ז במ"ש שתטמא כשתמצא על המוך משמע שצריכים למצוא עכ"פ שום פעם שתטמא ודי בזו וזהו דבר שא"א לשמוע ומי הגיד להם לרבותינו בעלי תוס' שצריכה שתטמא בשום פעם אבל הפי' כי מה שאנו מקילין לתלות במכה דמוקמי' אשה בחזקת טהרה וספיקה להקל ואפי' ביום וסתה מ"מ כיון דוסתות דרבנן אין כאן חזקה שתראה היום ונוכל לתלות מספק להקל והנה תינח לומר שלא תראה היום מפני שמוחזקת ברואה היום לזה נאמר אין זה חזקה דאוריי' וחזקת טהרה עדיף אמנם הלא רוב או כל הנשים רואות דם נדה א' לשלשים או לארבעי' יום או עכ"פ בשום זמן ומיעוט דמיעוטא שנמצא אשה שדם נדתה נעצר מבלי סבה מינקת ומעוברת וכדומה וא"כ אם לעולם נתלה במכתה נוציא אשה זו מרובא דעלמא והלא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ומה יועיל לנו חזקת טהרה לזה כיון שרוב הנשים רואות עכ"פ בזמן מן הזמנים ומכ"ש שחזקת טהרה עשוי' להשתנות ועלולים המה לראות עכ"פ אלא דמ"מ חזקת טהרה חזקה טובה היא אע"פ שהיא עשוי' להשתנות כיון דיש ג"כ חזקה ורובא ורוב נשים אינן רואות תמיד לכן בין הזמנים יש לה חזקת טהרה והיינו כשיש לנו עכ"פ מקום פנוי שנוכל לומר עתה תראה אבל לטהרה לעולם זה א"א וכיון שע"כ נודה שפ"א תראה דם נדה א"כ טוב לתלות במצוי ביום הוסת אע"פ שהוא דרבנן כן נ"ל בכוונת תוס' וסברא גדולה היא זו עד שק' לי איך תי' התוס' קו' זו במ"ש שמרגשת שדם זה יורד מהמכה וכוונתם שעכ"פ תהיה טמאה אם לא תרגיש דם זה יורד מהמכה ומה הועילו בזה הא עכ"פ אפשר שטפה דם נדה ג"כ מעורב בו ומה נעשה לאחותינו אם תרגיש דם יורד מהמכה זמן זמנים טובא כאשר הוא שכיח בבעלת (פא"ר פאל"ל) וכי נוציא אותה מרוב נשים אע"כ נאמר גם דם נדה מעורב בי' ולא הועילו כ"כ בתירוצם זה מ"מ יש לדחוק אבל להרשב"א דלא חייש לדברי תוס' ס"ל דאפילו בשעת וסתה תלי' במכה ואפי' אינה יודעת שמוציאה ולא תטמא לעולם וזהו פלא: -

1073

1074ובר מן דין קשה וכי על איזה חזקה נסמוך לטהר ביום וסתה הלא חזקת טהרה שלה עשוי להשתנות בהאי יומא ואין סומכי' עלי' כלל וגדולה מזו כ' הר"ן בתשובה הביאו הרב"י סימן ר"א במקוה שנמדד ונמצא שלם לפני טבילה ולאחר טבילה ואפ"ה אם עשוי' להתחסר אין סומכים על חזקתו הואיל ועשוי' להשתנות ומייתי ראיה מש"ס דקידושין ע"ט ע"ב דקיי"ל כרבי יעקב דאע"ג שהי' בריא משנולד ועכשיו נמי בריא ורובא דעלמא נמי בחזקת בריאים נינהו אפ"ה אוקי ממונא בחזקת מרא והיינו טעמא משום דאדם עשוי להשתנות מבריאות לחולי ולא הוה חזקה גמורה וה"נ אוקי טמא אחזקתו לא טבל מפני שמקוה זו עשוי' להשתנות ע"ש ואע"ג דיש לדחות דהתם איכא מיהת חזקת ממון וחזקת טומאה משא"כ הכא מ"מ כיון דחזקת טהרה לאו חזקה היא במה נטהר ספק דאוריי' וע"ש עוד ע"ט ע"א בקדשה אבי' וכו' ומ"ש פני יהושע שם ובכל המפרשים שם דהואיל דההוא יומא עשוי' חזקת נערות להשתנות לא מחשב חזקה ועיי' בתוס' נדה ב' ע"ב ד"ה השתא וכו' וגדולה מכל זה כ' הר"ן פ"ב דכתובות ביישוב ק' תוס' שם כ"ג ע"א ד"ה מ"ש דהקשו דנוקמא אחזקת פנוי' ותי' דחזקת פנוי' עשוי' להשתנות כיון דאשה עומדת להתקדש ע"ש א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו דחזקת טהרה שהוא עשוי להשתנות ממילא בלי שום מעשה משא"כ חזקת פנוי' הנ"ל וגם בההיא יומא עשוי הוא להשתנות אם כן איך נסמוך עלי': -

1074

1075וראיתי בסדרי טהרה סי' קפ"ז שכ' שראה בפוסק א' דאפילו למ"ד וסתות דרבנן היינו דוקא לענין דנחזיקנה בודאי טמאה מיום הוסת ואילך זה לא אמרי' משום דאוקמא אחזקת טהרה אבל מ"מ ימים שבין הוסת לוסת טהורה היא מן התורה משום חזקה אפי' להך מ"ד ע"ש ולפי הנ"ל ק' הא כיון דמן התורה תלת זימני הוה חזקה לכ"ע והאי אתתא כבר אתחזקה תלת זימני איך נאמר משום דחזקת טהרה שלה עשוי' להשתנות נדחי' חזקה דאורייתא ועוד חזקת טהרה שלה כבר אדחית בהא דחזאי תלת זימני בהאי יומא דאלת"ה שור המועד היכי משכחת ליה למ"ד כל השוורים בחזקת שימור קיימי ומכ"ש שור דאייעד לימים ידועים לדילוג וסירוגין וכדומה דבימים שבנתיים איהו גופיה תם הוא וקיים בחזקת שימור כמבואר כל זה בב"ק ל"ז ע"ב וא"כ נימא דבהאי יומא נמי מוקמי' ליה בחזקת שימור ותמותו במקומו עומדת אע"ג דבנדה אי מצאה טמאה אזי מטמאים לה למפרע מיום הוסת אפי' למ"ד וסתות דרבנן וה"נ אי נגח בההוא יומא אזי נדע למפרע שהוא מהחזקה שהוחזק ליגח בההוא יומא אה"נ אבל מ"מ כל זמן שלא נגח אין הבעלים מחוייבים לשמרו מ"הת משום שחזקת שמור שלו מנגדתו דהרי בנדה נמי ס"ל לרוב הפוסקים וכן הסכים הש"ך דלמאי דקיי"ל וסתות דרבנן גם הפרישה סמוך לוסתה דרבנן אע"ג דאם תראה נדע שמחמת הוסת הוא לה מ"מ מ"הת לא צריכה לחוש לזה כלל ומותרת לשמש סמוך לוסתה ולפי הנ"ל היינו טעמא משום דמוקמי' לה בחזקת טהרה וא"כ בשור נמי לא יצטרכו הבעלים לשמרו כלל ואי אירע שנגח אמאי מחייבי נזק שלם והנה שיטת הרא"ה בבד"ה בית ז' שער ב' דף קנ"ה ע"א דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ לשמש בעונה הסמוכה לוסתה דאוריי' היא והיינו מותר העונה שמשעה שהיתה רגילה לראות עד סופה דנהי דלא חיישי' שראתה דוסתו' דרבנן מ"מ חיישי' שמא תראה שדרכו של דם לבוא בהרגל התשמיש אמנם בחלק מהעונה מה שלפני רגע שרגילה לראות זה תלי' בפלוגתא דוסתות אי דאוריי' או דרבנן פי' דלמ"ד וסתות דאוריי' קאי קרא נמי אשלפניו ולמ"ד דרבנן קאי רק אלאחריו ע"ש ומתוס' דיבמות ס"ב ע"ב משמע נמי דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ חיישי' מ"הת לשמא תראה ע"ש ומ"מ לא א"ש הכא גבי שור דשאני התם שדרכו של דם לבוא בהרגל התשמיש אבל בשימור השור מ"הת נחייבו נוקמי' בחזקת שימור אע"כ צ"ל דכיון דאתחזק בתלת זימני אזל לי' חזקת שימור דילי' בההוא יומא אע"ג דרוב שוורים דעלמא בחזקת שימור קיימי ואינה עשויה להשתנות מ"מ כיון דאתחזק תלת זימני תו ליכא חזקת שימור א"כ מכ"ש הכא בוסתות דחזאי תלתא זימני בהאי יומא וחזקת טהרה בלאה"נ עשוי להשתנות דכל נשים דעלמא עשוי' להתטמא בזמן ידוע עכ"פ א"כ מה"ת נוקמא אחזקת טהרה ונאמר וסתות דרבנן שלא תחוש נמי לשמא תראה מן התורה והא אנן קיי"ל כמ"ד סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כמ"ד פלגא נזקא קנסא בב"ק ט"ו ע"א ע"ש ואפ"ה מחייב בעליו ביעוד תורי':

1075

1076מיהו במה דמטהרים בשעבר הוסת י"ל משום דרוב נשים בהרגשה חזי' והאי נמי רוב ימים נמי מרגשת בראי' דאי לא ארגשה טהורה כמבואר ר"פ הרואה כתם וכיון דלא ארגשה השתא למה ניחוש ארגשה ולאו אדעתא משו"ה ה"ל דרבנן אבל במה דלא חיישי' שמא תראה קשה וע"כ נלע"ד דהיכי אמרי' תלתא זימני הוה חזקה במידי דאינו עשוי להשתנות משא"כ חזקת הוסת תלוי בבריאות הגוף ומזגו ושינוי תהלוכות הגלגלים וכוכביהם ומשתנה ע"י אכילה ושתיה ושינה וקפיצה ומנוחה ויגיע' וילדות וזקנה וכדומה וק"ו הדבר הרי אפי' גבי חזקת בריאות כ' הר"ן בתשובה שהבאתי לעיל דלאו חזקה גמורה היא משום שאדם עשוי להתחלות מכ"ש שעשוי הוסת להשתנות ע"כ אעפ"י שהוחזקה אלף פעמים לראות בזה היום מ"מ א"א להחזיק זה בחזקה דאוריי' דדלמא השתא נשתנה מזגה וטבעה ומשו"ה אוקי אתתא בחזקת טהרתה אעפ"י שעשוי להשתנות מ"מ הך חזקה נמי עשוי להשתנות וא"ש:

1076

1077מ"מ להרשב"א ק' בשלמא שלא בשעת וסתה נימא אע"ג דוסתות דרבנן מטעם הנ"ל מ"מ זהו דוקא שלא להחזיקה בטמאה ביום הוסת משא"כ ימים שבנתיים אית לן למימר שאין דם המקור מצוי כלל וגם כי אית לה חזקת טהרה שאינו מצוי' להשתנות באותן הימים עד שיגיע שעת וסתה ומכה יש לה בפנינו שיש שם דם ודרכן של אותן המכות להוציא דמן בלי זמן וגבול ידוע ומשו"ה תלינן בה וסברא נכונה היא אבל לתלות בה ביום הוסת נמי קשה:

1077

1078והנה בס' נודע ביהודה כ' מדכ' רשב"א אפי' בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה טהורה והוקשה לנ"בי הנ"ל מאי אפי' בשעת תשמיש דקאמר אע"כ ה"ק אפי' בשעת תשמיש דאיכא למימר הרגשת שמש הוה ומכ"ש שלא בשעת תשמיש כיון דלא ארגשה ובזה נתיישבו לו דברי רשב"א דכיון דמיירי שלא ארגשה פתיחת פי המקור ממילא איכא כאן ס"ס של רמ"א בסי' קפ"ז ס"ה ועל זה בנה בנינו והעלה שם דלפ"ז כשהמכה בצדדים אזלא לה ס"ס דשם חד הוא מה לי מהמכה מה לי מן הצדדים בלא מכה דכשמכה במקור עצמו אזי תלי' במקור מקומו טמא אבל כשהיא בצדדים לא שייך זה עכ"ד ולא נ"ל כל דבריו במכ"ה דאם באנו לידי מדה זו דרשב"א מיירי בלא הרגשה א"כ למה הלך בדרך למרחוק דמטעם ס"ס נגע ביה הלא לק"מ ארשב"א שום קו' מקו' הח"ץ הנ"ל דכיון דרוב נשים וגם האי אתתא רוב ימים בהרגשה חזי' לא נאמר ארגשה ולאו אדעתה כיון דאיכא למתלי במכה ומסתיין שתטמא בדארגשה שיצא מהמקור ואי משום מ"ש אפי' בשעת תשמיש שאז איכא למימר הרגשת שמש הוה ואפ"ה מטהרת הרשב"א הא רשב"א לא מיירי ברשיעי דמשמש בעונת הוסת דמ"ש ואפי' בשעת תשמיש ואפי' בשהגיע עונת הוסת פשוט הוא דל"ש אהדדי למימר דמשמש בעונת הוסת אלא רשב"א מילי מילי קאמר אפי' בשעת תשמיש שלא בשעת וסת וא"נ בשעת וסתה שלא בשעת תשמיש וכיון דשעת תשמיש הוא שלא בשעת וסת א"כ לק"מ ק' ח"ץ כנ"ל וא"כ ממ"נ בשעת תשמיש הא לא הוה בשעת וסתה ובשעת וסתה הא לא ארגשה וא"כ תו לא צריכא להרעיש עולמות על רשב"א בזה ועוד אי משו"ה נקיט אפי' בשעת תשמיש משום דלא ידעי' אולי הרגשת שמש הוה א"כ עכ"פ מדוע תלה האי רבותא בתשמיש דעכ"פ קיל הוא משום דרוב נשים אינן רואות בשעת תשמיש טפי הל"ל אפי' ע"י בדיקת העד דאימר הרגשת עד הוה:

1078

1079אבל האמת במ"ש הרשב"א אפי' בשעת תשמיש הוא זה דרגיל הדם לבוא מהמקור מחמת חמום וחמוד התשמיש וכמ"ש בדק הבית הנ"ל וכמ"ש והאריך הפלתי סי' קפ"ד והוא אמת וראה איך נשמר רשב"א בלשונו וכ' ואפי' ראתה בשעת תשמיש ולא כ' מחמת תשמיש כלשון הש"ס כי האמת אעפ"י שרגיל הדם לבוא לפני תשמיש מחמת חמוד או לאחריו מחמת חמום התשמיש והתעוררתו מ"מ מחמת תשמיש ממש דהיינו בעוד שהשמש דש באופן שיחייב בעלה חטאת זהו אינו מצוי כלל ומשו"ה מקלינן ברואה מחמת תשמיש דעל הרוב בשעת בעילה ודישה נסתם עורק הדם גם כל הרגשותי' דנותנת כל לבה ועיונה על תאות התשמיש וכמדומה לי ראיתי גם זו בפלתי לחלק כנ"ל ואע"ג שהרא"ה הנ"ל כ' דהטעם דצריכה לפרוש בעונה שלאחר הוסת משום שהתשמיש גורם זילת הדם ומשמע בשעת תשמיש גורם כן י"ל אה"נ כיון שהוא ג"כ עונת הוסת צריכה שתחוש לכתחלה אפילו לכעין זה דסמוך לוסתה חמיר טפי אבל שלא בשעת וסתה לא ניחוש שיבוא מחמת תשמיש אבל בשעת תשמיש שלא מחמתו דהיינו לפניו או לאחריו בסמוך זהו רגלים לדבר קצת ואפילו הכי מקיל רשב"א כיון שהוא שלא בשעת וסתה ויש לה מכה לפנינו:

1079

1080ובזה י"ל הגי' שלפנינו בנדה ס"ו ע"א ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראיה אינו תולה דמפסיק בבבא דאם יש לה וסת בין דיני מכה ובאמת הרשב"א בת"הא בשני מקומות הנ"ל הקדים בבא ואם יש לה וסת לואם יש לה מכה וכן המרדכי וכן הוא ברי"ף ובסמ"ק איתא תחלה דיני מכה ואח"כ ואם יש לה וסת אמנם לגי' שלפנינו י"ל כך ע"ד פי' הרמב"ם וכל הראשונים ואם יש לה וסת ששמשה קרוב לזמן וסתה ועפ"י דרכו של רשב"א ז"ל ואם יש לה מכה אפי' אינה יודעת שמוציאה דם מ"מ תולה היא במכתה לטהרה אפי' בלא נקיים כלל וע"ז אמר אמנם אם שמשה סמוך לוסתה תולה הדם בוסתה להחמיר כי אז ע"י חמום התשמיש וגם כי הוא קרוב לזמן הוסת אזי דם המקור יותר מצוי ממכה שאין אנו יודעים שמוציאה דם וטמאה היא אך אם דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה פי' אם זה הדם שאנו רוצים לתלות במכה [אלא מפני שהוא סמוך לוסתה ושמשה עתה לא רצינו להקל אבל זולת זה היינו תולים במכה] אם אותו מראה דם משונה ואינו דומה למה שרגילה לראות תמיד בשעת וסתה אזי אינו תולה פי' בוסתה להחמיר אלא טהורה היא אפי' שמשה קרוב לזמן וסתה דהא כל עצמינו לא היינו מטמאים אלא משום דאזלי' בתר המצוי לומר מדם וסתה הוא זה שמיהר עתה לבוא מפני התשמיש והא אינו מצוי שתראה מראה כזו לכן אינה תולה בוסתה להחמיר אלא במכתה להקל וא"ש נמי מה דמסיים ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה דם יוצא שנדחק רשב"א מ"ט צריכה לומר שממנו דם יוצא הא לא צריכא שתדע שמכתה מוציאה דם וגם בתשו' האחרונים דקדקו מ"ט לא נקיט לשון זה בבבא דרישא ואם יש לה מכה שמוציאה דם תולה במכתה ולפי הנ"ל א"ש דכל זה הוא בשא"י שמכתה מוציאה דם אז נאמר אם שמשה בשעת וסתה אם אין דם מכתה משונה אזי טמאה ותולה בוסתה שמצוי יותר משום שאינה יודעת כלל שמכתה מוציאה דם אבל אם יודעת היא שמכתה מוציאה דם בודאי וזילת הדם ע"י הגרמת התשמיש סמוך לוסתה הוא ספק ואשה זו בחזקת טהורה עומדת אזי טהורה אפי' אם אינה משונה מדם ראי' ועל זה אמר עתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שמוציאה דם ואז לא צריכה שתדע שהוא משונה מדם ראי' וא"ש הכל וק"ל מ"מ בפי' כוונת הרשב"א במ"ש ואפי' בשעת תשמיש נ"ל דהאמת אתי ודלא כנ"בי הנ"ל וסתירת יתר דבריו יתבארו לפנינו אי"ה:

1080

1081ונחזור עתה לק' הנ"ל אהרשב"א שמתירה אפי' בשעת וסתה ממש שצע"ג מכל הטעמים שכתבתי ע"כ אמינא לולי דמסתפינא דמחכו עלי בבי מדרשא שאומר דבר פלוספיא והוא כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכו שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים והעורקים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים וכן הוא במה שקורים (פונטענע"לא בלע"ז) וכן ה"נ אם יש לה מכה במקור המוציאה דם אזי אין פלא אם עי"ז נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי הדמים שלה המה שופכים דרך מכתה באופן שאם תגיע עת וסתה לא יהיה לה מה להזיל דרך העורק מקום אשר דמי נדה שופכים שמה ופשוט דדם המכה איננו דם נדה ומעתה תו לק"מ מכל מה שהקשינו לעיל דאין כאן רובא כלל לומר וכי נוציאנה מרוב נשים הרואות דם נדה ועוד הלא בההוא יומא דם מקור מצוי יותר והשתא כ"ז ליתא דרוב נשים אין להן מכה והיא גם היא כל היות שלא היה לה מכה קבעה וסת לזה היום אבל עתה דמפקא אתתא דא מרובא ויש לה מכה מהמכות שיש שם דם א"כ אין כאן שום דם מצוי היום ולא שום רובא דמאן לימא לן דאין רוב הנשים שיש להם מכה נעצרים מדם הנדות ולא יהיה אלא ספיקא מוקמי' לה בחזקת טהרה ולא מקרי עשוי להשתנות היום שאינו עשוי היום להשתנות ונראה דגם דעת התוס' כן אלא דלא ניחא להו למסמך על סברא זו אלא בשעה שמרגשת שדם זה יורד מהמכה אז נימא שאין לה דם נדה והוא נעצר אבל כל שאין מוכיחה קיים לא נסמוך על זה והרשב"א הקיל יותר אבל אין כאן שום תימה על הרשב"א ז"ל וא"כ עכ"פ שלא בשעת וסת יש לנו עמוד גדול הרשב"א ז"ל לסמוך עליו בשיש לה מכה אפי' אין יודעת שמוציאה דם דהא איהו סומך על סברא הנ"ל אפי' בשעת וסתה:

1081

1082אלא שראיתי שנ"בי ז"ל השריש ברוב או בכל תשובותיו דכיון דרשב"א נמי לא אמרה אלא משום חזקת טהרה א"כ כיון שתראה פ"א דם נדה ממש באופן שתהיה טמאה גם לרשב"א או לדידן אם לא נסמוך על רשב"א בשעת וסתה ממש א"כ משתגיע עונת הוסת ותהיה טמאה נדה שוב לא תטהר לעולם עד שתרפא מכתה דהא מכיון שנטמאת שוב אין לה חזקת טהרה ובמה תטהר ולפי דבריו נמי צ"ל דברייתא בגמ' והרשב"א וכל הראשונים ואחרונים מיירי כשתחלת המכה בא לה בשהיתה טהורה אבל אשה טמאה נדה אם אירע לה כן תחלת תקלה אזי גם לרשב"א אין תרופה למכתה ולא נ"ל כלל דא"כ לא הוה שתקי קמאי דקמאי מהא גם צלע"ג אי כדבריו כן הוא א"כ מה זה שהקשה הרשב"א בת"הא והרא"ש אהא דכ' רמב"ן דבז"הז דמחמרינן אפי' בבתולה שדמיה טהורים לא תלינן תו במכה והקשו עליו שאני בתולה שיהיה לה שעת הכשר עכ"פ לכשתפסוק אבל לאסרה על בעלה לעולם לא החמירו והשתא אי איתא לדברי נ"בי מאי קושיין דלמא רמב"ן ס"ל אפי' במכה שבודאי מוציאה דם נמי לא תלינן בה אלא בצירוף חזקת טהרה של אשה דאלולי שיש לה חזקת טהרה לעולם היה לנו ספק שגם דם נדה מעורב אלא משום חזקת טהרה תלינן במכה ואפשר וקרוב לודאי דכ"ע ס"ל הך סברא וכמ"ש הרא"ש בעצמו דמשו"ה אין צריכים להקיף אם דם מכתה משונה משום דמוקמי' אחזקת טהרה וא"כ ממ"נ אי נאמר שאעפ"י שיש לה מכה המוציאה דם מ"מ אפשר שתספור ז' נקיים לפעמים א"כ הדר ה"ל ממש כמו דם בתולים שיש לה שעת הכושר לכשתספור ז' נקיים ותהיה טהורה לבעלה אז ואי מיירי שלא אפשר לה לספור נקיים ותתגרש ע"כ ותאסר ועל זה אנו דנין דלא דמי לדם בתולים משום דהכא אנו אוסרים אותה לעולם וק' לדדהו מי ניחא אם נמי תטהר אותה עתה ונתלה במכה מ"מ משיגיע פ"א ימי וסתה תאסר ולא תטהר לעולם דמאז אזדא לה חזקת טהרתה נמצא כל הפלפול הוא על אותן איזה ימים שבין התחלת המכה עד שיגיע וסתה ולמה נקיל משום אותן ימים מועטים ולא לילף מדם בתולים ודוחק לומר דקאי אהא דמשמע דרמב"ן ברואה מחמת תשמיש נמי ס"ל דלא נתלה במכה והיא אינה רואה בשום פעם מחמת מכה אלא ע"י תשמיש ותאסר על בעלה לעולם דזה לא משמע כלל ובשגם דא"כ היה להם להודות לו עכ"פ באינה רואה מחמת תשמיש ויש לה מכה ואמנם רשב"א אפשר דלטעמי' אזיל דמטהר נמי בשעת וסת ומ"מ עדיין קשה אם תדע עכ"פ שזהו דם נדות שוב לא תתלה במכה כלל אפי' קודם שיגיע הוסת וזה לא משמע בפוסקים כלל אע"כ צ"ל דאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' כשראתה נדה אטו אנן על חזקת טהרה אנו דנין הלא נאמר אין אשה זו בחזקת רואה עתה מה לי אם לא טבלה לנדתה והיא טמאה או טבלה כיון שהיא בחזקת שלא תראה כל שעה הרי היא בחזקת טהורה ותלינן תו במכה:

1082

1083ולא מיבעי' אי פסקה בטהרה עכ"פ אחר ימי וסתה שבדקה פ"א ומצאה העד נקי שמאז מחזקינן טהורה לא מבעיא לפירש"י דזבחים כ"ט ע"א ומייתי ליה נ"בי בעצמו וכתב בעצמו דלדברי רש"י שם אין חלוק בין ד' ימים ליום א' מכיון שפסקה בטהרה שוב אינה בחזקת רואה אלא אפי' לפמ"ש תוס' שם ד"ה וכיון שראה וכו' שכתבו להדיא וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה עכ"ל מ"מ נראה פשוט דהיינו התם דאמר ר"א אקרא אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל וע"ז דן ר"ע הן מצינו בזב וזבה שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אעפ"י שהוכשר שיחזור ויפסול וא"כ ר"ע שבא לדמות זה לזב וזבה ע"כ הדמיון הוא כשם שזב וזבה אחר שנטהרו לגמרי והותרו מן התורה ליגע בטהרות ולכנוס למקדש אפשר שאח"כ יסתרו למפרע והה"נ בנותר אפשר אם יאכל ביום השלישי יסתור למפרע שלא יהיה לרצון לפני ה' וזה לא שייך אלא ביום הז' ושפיר הקשו תוס' אפירש"י כי אעפ"י דלענין חזקה מקרי חזקת שאינו רואה מיום הפסק טהרה ואילך מ"מ על זה לא שייך דמיונו של ר"ע והוא פשוט ומובן:

1083

1084וכן מבואר להדיא בש"ס דנדה ס"ח במתני' נדה שבדקה עצמה וכו' דלרבנן בתראי דקיי"ל כוותי' כל שהפרישה בטהרה ביום שני אעפ"י שלא בדקה עצמה כלל וטבלה בשביעי לערב ולאח"ז בדקה עצמה ומצאה טמאה אפ"ה טהורה היא אע"ג דחזקה דהשתא טמאה היא שהרי מצאה עצמה טמאה וחזקה דלמפרע נמי טמאה היתה מ"מ מכיון שהפרישה בטהרה ביום שני לראיתה ה"ל חזקת שאינה רואה ודחי חזקה דטומאה דהשתא ועיי' כן לעיל ב' ע"ב:

1084

1085אלא אפי' לא פסקה כלל בטהרה נמי נ"ל דעכ"פ יש לה חזקה שלא תראה זמן רב כל כך עד שתהיה שופעת כנהרא וראיה לזה מדיוקא דמתני' שם דקשי' דיוקא אהדדי ברישא קתני נדה שבדקה עצמה וכו' משמע הא לא בדקה כלל טמאה היא ובסיפא משמע דוקא בדקה ומצאה טמאה הוא דטמאה הא לא בדקה כלל טהורה היא וקשיין דיוקא אע"כ צ"ל דבדלא הפסיקה בטהרה אז הכל תלוי במצאה אח"כ אי טמאה אז מטמאינן נמי למפרע משום דכיון דלית לה חזקת טהרה ממש מלמפרע דאע"ג דכתב תוס' ריש גיטין וביבמות פ"ח ע"א דאשה אין לה חזקת טומאה בימי ליבונה מ"מ חזקת טהרה נמי לית לה כי היכי דנאמר דחזקת טהרה דלמפרע ידחה חזקת טומאה דהשתא שהיא טמאה לפנינו זה לא נאמר אמנם מ"מ אם בדקה אחר זמן ומצאה טהורה הרי היא בטהרתה למפרע ונחזקנה בטהרה מלמפרע כי מסתמא פסקה ביום שדרך רוב נשים לפסוק או לכל הפחות מזמן שרגילה היא לפסוק בטהרה:

1085

1086ובזה נ"ל ליישב דקדוק הש"ס שם דאמר רב נדה שבדקה ביום ז' ומצאה טמאה וב"הש לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא זבה ודאי וקשה מ"ט לא נקיט בדקה ביום ב' ומצאה טמאה כלישנא דחכמים דמתני' דהלכתא כוותיה דודאי איכא רבותא טפי בשני מבשביעי דנימא דמשך ראיתה כ"כ משני ואילך ותו בעיקרא דמלתא נמי קשי' איך נחזיקנה כזבה ודאי ומביאה קרבן ונאכל הא רוב נשים לא חזיין כ"כ בשפע ופסקו ביני ביני ומכ"ש בי"א יום שבין נדה לנדה דלא מוחזקת ברואה אע"כ צ"ל אה"נ אי בדקה בשני שכן דרך רוב נשים להמשיך ימי ראייתן אז אע"ג דאחר ימים מצאה נמי טמאה לא מחזקינין למפרע ברואה ודאית דסמכי' ארוב נשים דלא חזיין וכנ"ל ונהי דטמאה עכ"פ מספק משום צירוף ב' חזקות לגריעותא חזקה דמעיקרא דיו' ב' שהיתה טמאה וחזקה דהשתא מ"מ א"א לטמאותה בודאי משא"כ בדקה בשביעי דהשתא מפקא האי אתתא מרובא דהרי רוב נשים לא חזיין תו בשביעי כיון דמפקא מרובא אתרע חזקתה לגמרי וכיון דחזקה למפרע וגם חזקה דהשתא שניהם לגרוע ומרובא נמי מתפקא לכן מטמאינן לה בודאי:

1086

1087ואש"נ לשון הרמב"ם שכ' אפי' בשביעי ודקדק בסדרי טהרה מאי רבותא דשביעי ולפי הנ"ל יש לומר לא מבעי' בשלישי ורביעי וכה"ג דודאי מפקא מרוב נשים שאין שופעת כ"כ ימים מרובים וא"כ חיישי' נמי ששפעה לתוך ימי זיבה אבל בשביעי אימא אה"נ פסקה אחר ב' ימים לתחלת ראייתה והשתא נפתח מעינה מחדש ביום השביעי ותחזור ותראה יום או ימים ואחר תטהר ולא תהיה זבה עכ"פ קמ"ל אפ"ה מחזקינן לה בודאי זבה כיון דעכ"פ רוב נשים לא חזיין ב' פעמים בתוך ז' ימים והוה שפיר רבותא:

1087

1088מכל הלין מבואר נגלה דאפי' בלא הפסיקה בטהרה יש לנו סברא גדולה לומר דאזלינן בתר רוב נשים דלא חזיין כולי האי ועכ"פ לא מיקרי חזקת טומאה האמנם דברי רש"י בנדה ס"ט ע"א עומדים לנגדינו במ"ש בד"ה והכא אשמעי' סופן אע"פי שאין תחלתן וכו' ומיהו הפרשה בטהרה בעי' דמשהוחזק מעין פתוח ליכא לאחזוקי בטהרה עד שתבדוק ותמצא שפסק כדאמרי' במתני' דהפרשה בטהרה בעי' עכ"ל ופשוט מ"ש רש"י כדאמרי' במתני' דהפרשה בטהרה בעי' לא בעי' לאתוי' ראי' דבעי' אפרושי בטהרה דהא רב אמר כן להדי' נדה שהפרישה בטהרה וכו' ומה צריך לראיה אלא רש"י כ"כ לפרושי מלתא דרב דהא דפשיטא לרב דלר"א בעי' עכ"פ הפרשה בטהרה דלמא סגי' ליה בסופן אעפ"י שאין תחלתן ואפי' הפסק טהרה נמי לא בעיא ומנ"ל לרב הא לכן פירש"י דזה משמע ליה מסתם מתני' דבעי' עכ"פ הפרישה בטהרה כן נראה כוונת רש"י מ"מ קשה הא אדרבה מדיוקא דמתני' מוכח אי לאו דבדקה אח"כ ומצאה טמאה וגם לא מצאה עצמה טמאה לא בשני ולא בשביעי אלא לא בדקה עצמה ולא הפרישה בטהרה כלל הרי היא בטהרתה משום דרוב נשים לא חזיין כ"כ בשפע ואיך נלמוד מכאן דכל שלא הפרישה בטהרה הרי היא בטומאתה כיון שהוחזקה מעיין פתוח וצ"ל דודאי אין ראיה מנדה דמתני' לזבה דאיירי ביה רב דודאי במתני' דמיירי מנדה בדין הוא דאם לא הפרישה כלל ולאחר ימים מצאה עצמה טהורה נחזיקנה טהורה למפרע משום דהואיל והוחזקה נדה לא נחזקנה זבה ואם נאמר ששפעה אחר ימי נדתה הרי מחזקי' אותה בזבה ואותה חזקה לא הוחזקה ועוד הואיל והוחזקה לראות בימי נדתה דרוב נשים חזיין בהו לא נחזקנה רואה בתוך י"א יום שמסולקים בדמים וכיון שכן ואיכא נמי רוב נשים דלא שפעו כ"כ זמן רב א"כ בדין הוא שאם תמצא אח"כ טהורה תהיה נמי טהורה למפרע אך מ"מ חזינן מיהת דכל הני סברות לא הועילו לומר שתהיה באותן הימים בחזקת טהרה ממש אם לא הפרישה בטהרה דא"כ אפי' מצאה טמאה אח"כ נמי אע"כ נהי דע"י צירוף כל הסברות הנ"ל מטהרים אותה כשמצאה טהורה אח"כ אבל מ"מ כשמצאה עצמה טמאה אח"כ הרי היא טמאה למפרע מספק אם לא הפרישה בטהרה משום שהימים שבנתיים לא מקרי מוחזקים בטהרה וא"כ מזה יליף רב לימי זבה אם חזייה בהו והוחזקה מעיינה פתוח אפי' בתוך י"א ימים וגם הוחזקו בטומאת זיבה אז אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה היא שהרי בימים שבנתיים לית לה חזקת טהרה עכ"פ וזה מוכח ממתני' ונהי דבימי נדה מקלינן מ"מ בימי זבה מחמרינן כנ"ל פירש"י באמת וא"כ לפ"ז הני נשי דידן דכולי ספק זבות שוינהו רבנן לא מוקמי' להו בחזקת טהרה עד שתפסוק בטהרה עכ"פ בבדיקת נקיים:

1088

1089ואפשר אם דם מכתה שרגילה לראות כל שעה אעפ"י שהוא ממראה טמאה אם הוא עכ"פ משונה ממה שהוא בשעת וסתה א"כ אחר שהמתינה כ"כ ימים שדרכה לפסוק בראי' דמים באומד יפה ותפסוק בטהרה ותראה אח"כ העד נקי ממראה הוסתות רק שהוא מלוכלך ממראה דם מכתה מקרי שפיר הפסק טהרה לענין זה ויש להבין בזה דברי רמב"ן בהלכות נדה שכתב דבזמן הזה דלא בקיאין במראה דמים לא תלינן במכה שא"כ אתה מצרכינן להקיף ולראות אם דם מכתה משונה מדם ראייתה והקשה הר"אש הא לא תנן שצריך להקיף אלא אם דם מכתה משונה אבל מסתמא אמרי' שאינה משונה דמוקמינן לה בחזקת טהרה ולפי הנ"ל אפשר דס"ל לרמב"ן עכ"פ בהגיע ימי וסתה אזדא לה חזקת טהרה עד שתפריש בטהרה עכ"פ ואם תמיד תראה דם מכה ע"כ צריכה היא להקיף ולראות אם משונה מדם ראייתה כנ"ל ואין אנו בקיאין כן יש לפרש מ"מ כבר כ' הר"אש דבשני דמים שהם לפנינו גם אנחנו בקיאין שלא לחוש לחומרת הרמב"ן ז"ל ומבואר מכל מ"ש שלא כדברי נ"בי ז"ל הנ"ל:

1089

1090וממילא אזדא נמי מ"ש עוד אס"ס של רמ"א באינה יודעת אם בא מן המקור ע"ש שהאריך בנ"בי בזה בכמה המצאות חדשות והעיקר בזה מ"ש בפלתי בתי' השני דכיון שיש לאשה חזקת טהרה לא מקפדינן אס"ס אם יכול להתהפך או לא או אם הוא משם א' או לא וכ"כ בפלתי עוד ר"סי ק"ץ שכן דעת הכ"מ שהקשה דמ"ט טמאו כתמים הא ה"ל ס"ס וע"ש בט"ז וק"ל וכן הוכחתי בתשו' א' מסוגיא דר"פ האשה שהיא עושה צרכיה דהס"ס דסמיך עלי' הש"ס שם אין לו ציור מדיני ס"ס אע"כ כיון דאתתא בחזקת טהרה ומהדין דניזל לקולא בכל דהוא מקלינן וסמכינן אס"ס גרוע ועיי' מ"ש תוס' נדה י"ט ע"ב וק"ל:

1090

1091שוב מצאתי בסדרי טהרה דכ' ומסתייע מהנך דיבורי תוס' דלא בעי' ס"ס משני שמות דלא אמרי' שם אונס חד הוא והאריך בכמה ראיות ג"כ להחזיק דברי רמ"א הנ"ל מ"מ באשה דעומדת בחזקת טהרה לפמ"ש לעיל יש לסמוך ולומר דמחשב שפיר ס"ס כנ"ל גם מצאתי שם דמייתי בשם ס' זכרון יוסף שפלפל השואל עם הגאון המחבר ז"ל בסברא זו שכתבתי אי ניזל בתר רובא דעלמא דלא מחזי' דמא כ"כ זמן רב ולא ידעתי סברותיהם וראיותיהם אולי הוא מן הראיות שכתבתי לעיל:

1091

1092המורם מדברינו שבררנו דברי הרשב"א וסלקנו מעליו ק' הח"צ אפי' בשעת וסתה ממש ונהי דאין נראה לסמוך עליו באשה שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשעת וסתה לטהרה כיון שהתוס' חולקים מ"מ שלא בשעת וסתה פשיטא ופשיטא שיש לסמוך אהרשב"א בהא ודלא כהבנת הש"ך והח"ץ וגם בפלתי תמה מ"ט החמיר הש"ך כ"כ בזה וגם ראיתי מועתק לשון תשו' אמונת שמואל שתמה אהמחמרים בזה כ"כ:

1092

1093והנה לשון המרדכי פ"ב דשבועות כך הוא ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל והנה להבין כפשוטו דכל שיש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה במכה אם תראה מחמת תשמיש אפי' אין ידוע לה שום מכה כאשר הבינו הרבה זה הוא רחוק מן הדעת וכ"כ בפלתי והרבה להשיב ומ"ש בפלתי שיש ראי' לשיטה זו מסוף נדרים באומרת טמאה אני לך לא מהימנא שלא תתן עיניה באחר ותקלקל על בעלה ואכתי תקלקל ותאמר ראיתי דם ג"פ מחמת תשמיש ותתגרש אע"כ באשה שיש לה וסת תולה בוסתה כהמרדכי ובאין לה וסת לא אכפת לן אם תתגרש ע"ש ובחידושי אמרתי שאין כאן ראי' כלל דבשלמא התם תקלקל על בעלה לומר נטמאתי כדי שתתגרש ותנשא לאחר משא"כ הכא הלא יאמר נא בעלה לא אגרש אותך ואשרה אותך ע"י שליש אולי תתרפא ונמצא שלא תוציא מחשבתה הרעה לפועל לכן לא חשו חז"ל לזה משא"כ באומרת נטמאתי דאסורה לו לעולם לא ישרה אותה ע"י שליש ותתגרש לכן חשו שנתנה עיניה באחר ואין כאן שום ראי' מ"מ הא גם בפלתי הסכים שאין הפי' במרדכי כפשוטו אלא א' משני פנים או שכוונתו דעכ"פ לא תתגרש אם יש לה וסת אמנם ז' נקיים צריכה ולא היקל אלא באי' דרבנן דהיינו לשמש עם בעלה אבל בכל פעם צריכה נקיים או דמטהרה לגמרי אלא דמיירי ביש לה מכה שאינה מוציאה דם וכיון שהוא שלא בשעת וסתה תולה במכה כי האי ובפלתי הסכים לזה הפי' השני דאי כפי' הראשון דמיירי לבעלה א"כ הא דתני' ואם יש לה מכה תולה במכתה דמפרש במרדכי במכה שמוציאה דם ואז תולה בלי ספק לטהרה לגמרי א"כ לא הוי דומה לותולה בוסתה שזה תולה לטהרה לגמרי וזה תולה רק שלא תתגרש ועוד אי נימא דשלא בשעת וסתה תולה אפי' אין לה מכה סתר מרדכי א"ע שכ' לפני זה בשם ראבי' דרואה מחמת תשמיש לא תפסיד כתובתה אפי' אין לה וסת משמע לא מבעי' יש לה וסת דלא תפסיד כתובתה אבל מיהת תתגרש ועכצ"ל מ"ש המרדכי דתולה בוסתה היינו בצירוף מכה שאינה מוציאה דם ואז טהורה לגמרי זהו דעת הפלתי בפירוש המרדכי ואם כן הרי גם הר"ם מרוטנבורג בתשובה סימן תרכ"ה מפרש כהמרדכי גם הראב"ד בס' בעלי נפש ס"ל ע"כ כהמרדכי הנ"ל שכתב מדתניא הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א וב' וג' משמע דתשמיש ראשון אינו בכלל משום ששמשה שלא בבדיקה ראשונה שלפני תשמיש ומזה הוכיח דאפי' אין לה וסת נמי לא בעי בדיקה לפני תשמיש שהרי בריי' ע"כ באין לה וסת מיירי מדתני' אח"כ ואם יש לה וסת תולה בוסתה משמע ברישא באין לה וסת מיירי עכ"ד וא"כ ע"כ מפרש כפי' המרדכי דאי כפירש"י שיש לה וסת לקלקול זה או כפירוש הרמב"ם ששמשה סמוך לוסתה א"כ לעולם רישא ביש לה וסת מיירי וזה הוא מובן גם הש"ך עמד בזה בסי' קפ"ו ותימה רבה ששום א' מאחרונים לא הביא בזה דעת הראב"ד דס"ל כהמרדכי וא"כ לפי הנ"ל באשה שיש לה וסת ויש לה מכה שאינה יודעת שמוציאה דם שלא בשעת וסתה יש לנו עמודים גדולים ה"ה הראב"ד ומהר"ם מר"ב ורשב"א ומרדכי וכן הסכים המחבר בש"ע כמבואר:

1093

1094האמנם בכוונת המרדכי אין נ"ל הכרח במ"ש הפלתי אדרבא מלשונו שכ' שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור משמע דלא תתגרש קאמר ולעולם נקי' צריכה דאל"כ מה שיכולה לומר דקאמר כאלו היא מדברת בעד עצמה ואי אמרה כן בברור שזה דם טהור הלא נאמנת אשה לומר אפי' אין לה וסת אע"כ שלא אמרה כן בברור א"כ מה שיכולה לומר דקאמר אע"כ משמע דלענין נקיים וספק דאוריי' טמאה היא אלא להתגרש יכולה היא לטעון ולומר דם טהור הוא כן משמע לי קצת ומ"מ ראיותיו של הפלתי אין מכרעת מ"ש דא"כ ותולה בוסתה אינו דומה לותולה במכתה אין זה קו' דהברייתא לא מיירי כלל אלא מדיני גירושי אשה ותיקוני' ולא מיירי מאי' נדה לכן קאמר בשניהם ותולה שלא תתגרש מיהת אמנם מספירת נקיים לא מיירי ברייתא ודין מכה מפורש באידך פלוגתת ר' ורשב"ג פ' כל היד דלכ"ע טהורה ופליגי התם במקור מקומו טמא ומ"ש דא"כ המרדכי סתר א"ע שכ' לפני זה שלא תפסיד כתובתה אפי' אין לה וסת יש לדחות דה"ק אפי' אין לה וסת כלל ומכ"ש ביש לה עונה ידוע אלא שרגילה להקדים ולאחר אבל וסת קבוע ממש לא תתגרש כלל:

1094

1095הנה בזה נ"ל אפי' אי יהיבנא לי' פירושו במרדכי דמיירי ביש לה מכה שאינה מוציאה דם והואיל ויש לה וסת תולה בה מ"מ לאו דוקא ביש לה וסת ליום ידוע ממש אלא אפי' רגילה להקדים ולאחר ג' או ד' ימים באופן שאין לה שום יום הנקבע ממש מ"מ כיון שברור לה שאינה רואה בפחות מג' או ד' שבועו' וכדומה הרי היא באותן ימים שבנתיים טהור ותולה בוסתה וכעין שכ' מהרי"ל שהביא הש"ך סי' קצ"א סק"ז דהא לאו מטעם חזקה אורח בזמנו בא אתאינן עלה דנימא דבעי' חזקה גמורה על יום ידוע זהו ליתא דהא קיי"ל וסתות לאו דאורייתא ולא אתאינן עלה אלא משום שעכ"פ אין הדמים מצוים בה בימים שבנתיים והוה עכ"פ כספק שקול אי מהמכה אי מהמקור ומכ"ש לפמ"ש לעיל שהמכה מוליד עוצר במקור מלהזיל ומלהוריק דם נדות וא"כ דם מכה מצוי יותר ומטהרים ליה וטעם זה שייך נמי בכנ"ל ויש לה וסת הוא לאו דוקא וסת קבוע ממש אלא כמ"ש וזה נ"ל דעת מהר"י סג"ל שהביא ט"ז סי' קפ"ז וז"ל אבל בנדון דידן דלית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נ"ל לסמוך על התירוץ דלעיל ובאותה תשובה מקיל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן עכ"ל וכל רואה ישתומם אדרבה למ"ד וסתות דאורייתא יותר יש לתלות שלא בשעת וסתה במכה אע"כ דמהרי"ל מיירי באשה שאין לה וסת קבוע אלא כמ"ש ש"כ בשמו סי' קצ"א הנ"ל שאינה רואה בפחות מג' או ד' שבועות ולכן לא קאמר בין וסת לוסת אלא בין עונה לעונה דמשמע כנ"ל אבל וסת קבוע לית לה והשתא אי הוה קיי"ל וסתות דאוריי' היה אפשר לומר מה שמקילי' בין וסת לוסת הוא משום חזקה וזו שאין לה וסת ממש ליום ידוע לא תתלה במכה משא"כ השתא דקיי"ל דוסתות דרבנן ואפ"ה תולין במכה בין וסת לוסת ע"כ היינו טעמא משום שאינו מצוי אדם דם מקור א"כ ה"נ בין עונה לעונה כנ"ל ברור דאין חלוק בזה והך דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס דספ"ק דנדה דפליגי באשה שאין לה וסת שתתגרש לר"מ מיירי דוקא באין לה וסת כלל אבל ביש לה שום יום ידוע שלא תראה בו לא תתגרש לר"מ והראבי' שבמרדכי עלי' קאי ושפיר הוכיח הפלתי ומוכח מזה דאפילו אין לה וסת ממש נמי יש לסמוך אכל מ"ש לעיל:

1095

1096ולולי דמסתפינא ה"א דבר חדש שלא ראיתי בשום א' מהפוסקים מה שנ"ל בפי' מהר"מ מר"ב לפי הנוסחא הנדפסת לפנינו בסי' תרכ"ה וז"ל ואם יש לה וסת קבוע שהרי רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר הדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל והנה מ"ש שהרי רואה נדה תיבות אלו אין להם שחר ובמרדכי כתוב שהיא רואה דם וא"כ יכול להגיה במהר"ם שהיא במקום שהרי אלא שגם ההגהה לא יתכן דבמרדכי דכתב שהיא רואה דם א"ש אבל שהיא רואה נדה אינו נכון בלשון ע"כ היה נראה דהיה קשה למהר"ם קו' הראב"ד הנ"ל מ"ט אמר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א ב' ג' וה"ל לומר המשמשת וראתה דם ג"פ מחמת תשמיש וכו' ולא ס"ל כראב"ד דראיה ראשונה לא תהיה מן המנין עיי' מנחת יעקב ר"סי קפ"ז ולומר דהוא רק תואר לאשה שכך תואר שמה הרואה מ"ת קשה מ"ט תיארה כן במקום דנפיק מיניה חורבא דיש לטעות כראב"ד ע"כ ס"ל כיון דרוב נשים לא חזיא מ"ת וגם כי לאסרה על בעלה הוא אי' דרבנן בעלמא כמ"ש הפוסקים ע"כ אין לנו להחמיר בזה כלל ומכ"ש אשה שהיה לה שעת הכושר ששמשה כמה פעמים עם בעל זה ולא ראתה מ"ת ועכשיו נתקלקלה הרי לפנינו דאין האצבע גורם אלא שנולד לה עתה קלקול בחדרי בטנה א"כ נאמר שמכה יש לה וזה דעת ר"ח שבס' התרומה אלא הכא מיירי באשה שאין רואה שום דם נדות כלל אלא מה שעתה רואה בשעת תשמיש לכן תיאר זאת האשה בשמה הרואה מ"ת פי' שכל ראיית דמה מ"ת ואז כך דינה משמשת פ"א ב' ג' וכו' דאין לנו לומר שזה דם מכה הוא משום דרוב נשים אינן רואות מ"ת ז"א כיון שאנו רואים שמיום שהתחילה לראות מ"ת פסק וסתה ע"כ אין לנו לתלות במכה וע"ז אמר ואם יש לה וסת ולאו דוקא וסת ממש אלא אם לא עברה עונתה שרגילה אלא רואה היא דם נדה כמנהגה וזה שכ' הר"ם שהרי רואה נדה פי' שהרי רואה היא כמנהגה ע"כ תלינן לומר שהדם שראתה בנתיים טהור הוא כן משמע לי מלשון מהר"ם והוא פי' נאה אלא שלא נמצא כן לא' מהפוסקים ע"כ לא רציתי להאריך בזה יותר מ"מ מ"ש לעיל בכל זה נ"ל להלכה ולא למעשה כלל עד שנעיי' עוד יותר בכל זה בעיון הדק היטב. כתבתי פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' ג' דחנוכה תקס"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1096

1097למחותני כבוד הרבני המופלא עושה פלא כש"ת מהו' מאיר ני' פאלל מס"ה יע"א: -

1097

1098בהגיעני נועם מכתבו ברכתי ברכת הנהנין ברוך שלא השבית גואל למלכים למואל ותורה מחזרת על אכסני' שלה להיות קבוע בתוך משפחתינו משפחת רם גם כי חתנינו לוקחי בנותינו גדולים וטובים תלי"ת כפי הנראה מכותלי כתבו דמעלתו הי ניהו משוקדי דלתי ה' ועוסקי תורתו כן יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו יראה בנים לבניו עוסקים בתורה ועבודה תמה ותחז בציון עיננו בנויות ברמה נצבה אלומת ישראל וגם קמה אמן: -

1098

1099ודשאילנא קדמיכון במ"ש הרב בהגה' ש"ע י"ד סי' קפ"ז ס"סעיף יו"ד דרואה ג"פ אחר הלידה אסורה לבעלה ואמאי הא אין אשה קובעת לה וסת בימי מניקותה ואפי' מיחוש חששא בעלמא לא תיחוש דאל"תה מה הקשה רשב"א בת"הא הביאו ב"י סי' קפ"ט אמתני' דנדה י"א דקאמרה יושבת על דם טוהר לא בעי' בדיקה משום דבימי טוהר לא קבעה וסת ת"ל משום מניקה והאריך בזה הרשב"א שם ומאי קושי' דלמא בימי טוהר אפי' חששא ליכא משא"כ בימי מניקה דמיחש לה עכ"פ וצריכה בדיקה למיחש אע"כ פשיטא להו להראשונים ז"ל דבימי מניקה לא תחוש כלל וא"כ איך תאסר על בעלה בשביל זה הא כל ראי' מחמת תשמיש לא אתאינן עלה אלא משום קביעות וסת וכמ"ש הרב"י ס"סי קפ"ז בשם רשב"א וכ' מעלתו עוד דהא דפסק בש"ע ס"סי קפ"ט דבימי מניקה אעפ"י שאינה קובעת מיחש מיהת חיישי' לראייתה כ' מעלתו זהו ע"כ לחומרא בעלמא כמוכח מלעיל דלעיקר הדין אפי' חששא ליכא וא"כ מה"ת לאוסרה על בעלה בשביל זה אלו תוכן דבריו אלא שהוא כתב במשמעות לשונו כאלו מוכח כן ממשנה וגמרא דף י"א הנ"ל וליתא אלא מדברי ראשוני' מוכח כן וכמו שתקנתי לשונו כצ"ל:

1099

1100יקבל תשובתו כיד ה' הטובה עלי וטרם נבוא אל עומק דברי רשב"א בת"ה אקרא תמה על מעלתו מה ראה על ככה לומר שהאי חששא הוא רק מחומרא בעלמא וכי מפני קושיא נדחה הלכה ברורה ח"ו הנה הרמב"ן פסק דקובעת וסת בימי מניקה ומהראוי' היה להחמיר בזה כדבריו אלא שכ' הש"כ ס"סי קפ"ט סקע"ג דהראב"ד ורשב"א וריטב"א חולקים שומעים להם להקל דה"ל רבים וא"כ תינח לענין קביעות וסת משא"כ לענין חששא הא סיים רשב"א בסוף דבריו וז"ל ומהא נמי משמע דאפי' מיחש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מניקתא אבל הרב ר"א כ' דמקבע הוא דלא קבעה הא ליחוש נמי חיישי' דומי' די"א שבין נדה לנדה שחוששת לפי מ"ש למעלה ואעפ"י שהראשון נ"ל עיקר יש לחוש לדברי הרב ז"ל עכ"ל והיינו דלעיל מזה הביא פלוגתא בת"הא דהראב"ד פסק דבי"א שבין נדה לנדה חוששת אפילו לראי' א' כרב פפא ס"פ האשה ויע"ש במהרש"א וק"ל ומביאה הרב"י סי' קפ"ט ד"ה מדין הגמ' ועוד נדבר מזה לקמן אי"ה וכיון שכן על מי נסמוך לומר דלא תחוש הלא להרמב"ן אפי' וסת ממש קבעה ולהראב"ד נמי נהי דלא קבעה מיחש מיהת חיישי' אפי' בימי טוהר ומכ"ש בימי הנקה והרשב"א נמי כ' בהדי' דבימי מניקה חוששת אלא דבימי טוהר דעתו להקל אלא שלא מלאו לבו להקל נגד הראב"ד וא"כ על מי נסמוך להקל בזה וכל מה שהקשה מעלתו אינו מלשון המשנה והש"ס אלא מלשון הפוסקים האלו בעצמם הקשה וכל ק' יש לה תי' ויתבאר לקמן אי"ה היות כן יפה כ' רמ"א דג"פ אחר לידה נאסרת על בעלה משום הך חששא וכ"כ להדי' גדולי האחרונים הגאון בסדרי טהרה בסי' קפ"ז ס"ק כ"ו בד"ה הנה והניח בצ"ע ולפמ"ש לעיל י"ל הצ"ע שלו דהחששא דג"פ של ימי מניקה חמיר טפי כיון דלרמב"ן אפילו וסת קבעה א"כ לענין חששא על כ"פ אין להקל אפילו לבעלה: -

1100

1101ובזה יובנו על נכון דברי הש"כ סי' קפ"ז סקל"ב שכ' דכל זה כשראתה אחר ימי טוהר דזכר ונקבה אבל בתוך ימי טוהר לא יע"ש בפנים ולכאורה ק' אמאי הא הסכמת הרשב"א להראב"ד הנ"ל דגם בימי טוהר חוששת עכ"פ ואיך נתירה לבעלה והיה אפשר לדחוק בזה בא' משני אופנים (א') דה"נ אחר שעברו ימי טוהר אסורה לבעלה אם לא פסקה מלראות עדיין מחמת תשמיש אלא שהוא כ' בתוך ימי טוהר מיהת מותרת לשמש אפי' אחר שראתה ג"פ משום דדם טוהר הוא ולבעלה לא החמירו אבל אה"נ אם לא פסקה מלראות מ"ת כל ימי טוהר אזי כשעברה ימי טוהר אסורה לשמש דחוששת מימי טוהר לימי טומאה כנ"ל וזהו קצת דוחק בלישנא (ב') י"ל כך דהראב"ד יליף זה מי"א יום שבין נדה לנדה והתם הא פליג הרמב"ן ופסק כר"ה ברי' דר"י ס"פ בנות כותים דליכא אפי' חששא וה"ה בימי טוהר והרשב"א נמי לא הסכים בזה לראב"ד אלא מחמת חומרא בעלמא וא"כ סמכי' להתירה לבעלה אפי' לא פסקה לראות כל ימי טוהר מ"מ לא תחוש לזה אח"כ וגם זה דוחק קצת מנ"ל להש"כ להעמיס זה בדברי רמ"א דלמא ס"ל עיקר כהראב"ד בהא די"א שבין נדה לנדה כיון דגם הרמב"ם פ"ח מא"ב קאי כותי' ופסק כר"פ יע"ש וא"כ אה"נ דנאסרה לבעלה מימי טהרה לימי טומאה אמנם לפי הנ"ל יתיישב בפשיטות דס"ל כיון דלבעלה לא החמירו כלל בחששא שהרי משום כך לא נאסרה בפ"א וא"כ ה"ה בג"פ דדם טוהר כיון שאינו אלא חששא בעלמא לא תיחש ליה לענין בעלה ודוקא במניקה בשלשה דאיכא עכ"פ הרמב"ן דס"ל דקובעת אפי' וסת א"כ להרמב"ן קבעה ולדידן אפי' חששא לא תחוש בתמי' משו"ה מחמרי' בג"פ אפי' לבעלה משא"כ בימי טוהר דלכ"ע לא קבעה וסת וליכא אלא חששא בעלמא לא נראה לש"כ לחלק בין חששא דפ"א לחששא דג"פ ויעיי' במהרש"א ס"פ האשה הנ"ל: -

1101

1102ועתה נעיי' על דבר קושייתו ולהיות כי דבריו באו סתומים קצת ע"כ אעתיק תוכן דברי הרשב"א בת"הא דף קע"א ע"ב אחר שכ' שהרמב"ן הוציא מן הש"ס י"א ע"ב דאשה קובעת וסת בימי מניקתה דלא ממעטי' הכא ימי טוהר דידה כ' שהר"א חולק ושכן נ"ל כדבריו דכי היכי דדיין שעתן בימי עיבורן ובימי מניקתן דראייתן מקרה בעלמא הוא ה"נ לענין קביעות וסת וכמ"ש ב"י בשמו כ' והא דקתני הכא חוץ מן היושבת על דם טוהר ולא חוץ מן המניקה כ' על זה ג' תירוצים (א') דמתני' כ"ע היא ולר"י ר"י ור"ש דלא דיין שעתן הה"נ דקובעת וסת משו"ה נקיט דם טוהר לכ"ע אבל אנן לדידן דקי"ל כר"מ בהא דדיין שעתן הה"נ דאין קובעת וסת בהם (ב') א"נ אתי' מתני' כר"מ אפ"ה נקיט ימי טוהר משום דלר"מ מת בנה אין דיה שעתה משא"כ בימי טוהר (ג') אפי' היה מוכח מהך סוגיא דבימי מניקה קבעה וסת היינו להך לישנא דיושבת על דם טוהר ממש קאמר ומשום דלא אשכחן למתני' צריכותא אחריתי אבל ללישנא דמבקשת לישב לא צריכא מתני' לאשמעי' הכי דפשיטא דאפי' בימי מניקותה נמי לא קבעה לה וסת ותדע לך מדקא מתמה אי ביושבת פשיטא וכו' וכיון דקי"ל כרב דמעיין א' הוא ולישנא בתרא אינו אלא לרווחא דמלתא קיי"ל כלישנא קמא ולא אתאינן כלל להך חלוקא בין ימי טוהר לימי הנקה ועל זה מסיים ומהא נמי משמע דאפי' מיחש נמי לא חיישי' משא"כ בשאר ימי מניקותא אבל הרב ר"א ס"ל דאפי' בימי טוהר חיישי' כמו בי"א ימי זיבה כמו שכתבתי לעיל בשמו אלו תוכן דבריו ובב"י נדפסו בטעות: -

1102

1103והנה סוף דברי הרשב"א צע"ג דהא ע"כ מ"ש דמהא משמע דאפי' מיחש נמי לא תחוש והראב"ד פליג ע"כ בהא פליגי דהראב"ד ס"ל דודאי לא עדיפא ימי טוהר מי"א יום שבין נדה לנדה דמיחש תחוש עכ"פ ומ"מ לא צריכא בדיקה בשביל זה דמחשבי' לה למסולקת בדמים ונהי כשראתה תחוש מ"מ לא נצטרך לבדוק בשביל זה דמה"ת לנו לומר שתראה שהרי אנו מחשבים אותה למסולקת בדמים והרשב"א ס"ל אי הי' חוששת היינו מחמרי' נמי שתבדוק אח"ז אע"כ מיחש נמי לא תיחוש כצ"ל בפלוגתתם וא"כ צע"ג מ"ש רשב"א משא"כ בימי מניקותה כיון דע"כ ס"ל כל החוששת צריכה נמי בדיקה א"כ אי ס"ד דמניקה חוששת פשיטא שצריכה בדיקה א"כ נפל כל יסודו שעליו בנה בנינו וטרח לתרץ ג' תירוצים כמובן וצ"ע לכאורה ע"כ נ"ל בלי ספק שטעות המעתיק הוא שם ברשב"א וצ"ל משא"כ בשאר הימים ותיבת מניקותה טעות הוא ור"ל דוקא מניקה וה"ה לכל ד' נשים הוא דלא חיישי' משא"כ בשארי הימים כגון י"א ימי זיבה או ימים שבין וסת לוסת בהנהו אי ראתה בהן מיחש חיישי' זולת זה לא ידענא פתרא להא דרשב"א: -

1103

1104ובלאה"נ דברי הרשב"א הנ"ל מגומגמים כי לכאורה תי' השלישי הנ"ל אין לו מובן הלא תחלת ההוכחה של רמב"ן שקובעת וסת בימי מניקתה היא מדלא חשיב במתני' נמי מניקה ואיך תי' זה הרשב"א ותלי' בלשני דש"ס מה לי לישנא קמא או לישנא בתרא בזה אבל האמת יורה דרכו כי לא היתה תחלת ראיות הרמב"ן ורשב"א מדלא קחשיב במתני' מניקה ז"א ראי' בלא"ה דהרי כ' תוס' יו"ד פ"ב ד"ה הרי הן בחזקת טהרה וכו' דה"ל למחשב נמי מי שלא הגיע זמנה לראות וי"א יום שבין נדה לנדה ותי' דלא חשיב אלא הני דאין קפידא בראייתם וא"כ זה התי' יספיק נמי למניקה ומאי ראי' מייתי הרמב"ן ועוד מנ"ל להקשות כ"כ בפשיטות דלמא מניקה אף ע"פ שאינה קובעת וסת מכל מקום בדיקה צריכה והרי כ"כ תוס' להדי' ד' ע"ב ד"ה כל אשה וכו' דאעפ"י שאמרו דיה שעתה אארבע נשים נמי קאי: -

1104

1105וביותר לפמ"ש אצלי בחידושי במ"ש תוס' י"א ע"ב ד"ה אפילו הכי לר"א תבדוק שמא תפסוק ג' עונות ותי' דמימי טהרה לימי טומאה לא מיקרי הפסקה ומהרש"א הגיה ר"י במקום ר"א ומ"מ בתי' תוס' לא עלתה בידו דלהדיא אמרי' לעיל יו"ד ע"ב לר' יוסי ימי עיבורה וימי מניקתה עולין להדדי ואמרתי ליישב בלי שום הגה' דהתוס' ס"ל כהרשב"א בימי מניקה אין קובעת וסת והא דנקיט ימי טוהר משום דאזלא לר"מ ובמת בנה כתי' ב' של רשב"א הנ"ל וא"כ שפיר קשי' להו לר"א דכל נשים שעברו עליהם ג' עונות די' שעתה תבדוק ולק"מ ק' מהרש"א וע"ז תי' שפיר דנהי דלר' יוסי מחמיר טובא דאפי' בימי עוברה ומניקה דהחוש מעיד דמסולקת בדמים אפ"ה בעי' ג' עונות א"כ להכי סגי ליה אפי' בג' עונות כי הני מימי טהרה לימי טומאה משא"כ ר"א דמקיל טובא דאפילו כל נשים סגי להו בהעברת ג' עונות א"כ בעי' לכ"הפ ג' עונות מעליותא ולא מימי טהרה לימי טומאה זה נ"ל קרוב לאמת בכוונת תוס' הרי' קמן דס"ל להתוס' דמניקה לא קבעה וסת ואפ"ה פשיטא להו לעיל דצריכה להיות בודקת ואע"פ שאמרו דיה שעתה אארבע נשים קאי וא"כ מאי פסקא דרמב"ן ורשב"א להקשות אמתני' דה"ל למנקט מניקה אבל האמת יורה דרכו דהלשון מגומגם קצת ברשב"א ועיקר הכוונה לא קאי אמתני' רק אמאי דקאמר הך לשנא יושבת על דם טוהר ממש קאמר וק' מאי קמ"ל מתני' בהאי חוץ פשיטא דיושבת על דם טוהר לא בעי' בדיקה בשלמא להך לישנא דמבקש' לישב קמ"ל דמעיין א' הוא אבל להך דכבר יושבת א"כ מאי קמ"ל ועכצ"ל דהיא גופא קמ"ל דלא תקבע וסת והשתא אי ס"ד דכל מניקה לא קבעה וסת הדרה ק' לדוכתא מאי קמ"ל הא אפי' מניקה בעלמא דאפי' בדיקה צריכה אפ"ה פשוט דלא קבעה וסת יושבת על דם טוהר מיבעי' אע"כ אה"נ דמניקה קבעה וסת זה הוא ראי' רמב"ן וע"ז דחה רשב"א לעולם מניקה נמי לא קבעה אלא נקט דם טוהר משום ר"י ור"י ור"ש או במת בנה ולתי' השלישי אמר אה"נ דלהך לישנא דגרסינן יושבת ממש משנה שאינה צריכא היא אי לאו משום דמניקה קובעת וסת מיהא אנן קי"ל כלשנא קמא מבקשת לישב והדרי' לכללן דמניקת לא קבעה והנה המעיין יראה שהפי' אמת ודברי רשב"א מגומגמי' והה"נ אל יקשה בעיניו אם נגיה הך תיבת מניקה דלעיל: -

1105

1106ואמנם מ"ש עוד דגם בי"א יום שבין נדה לנדה אם לא תראה ממעיין סתום לא תאסר משום רואה מ"ת מ"ש ממעיי' סתום בחפזו כ"כ דבימי זבה אין חילוק בין מעיין סתום לפתוח ובימי נידה אתמר ולא בימי זיבה ואולי נמשך אחר לשון הטור סי' קפ"ט וחשב דדברי הטור אימי זבה דלפני פניו נמי קאי וליתא ויעיי' בש"ס בשורש הדין ויבין מ"מ בעיקרא דמלתא לכאורה אי ליתא לדבריו בקמיתא במניקה ליתא נמי בבתריי' בימי זיבה אלא לפמ"ש לעיל דבימי מניקה גופה היינו טעמא משום דלרמב"ן אפי' וסת קובעת א"כ לדידן ניחוש לה עכ"פ משא"כ בימי זיבה הי' אפשר להקל דהא ליכא למ"ד מהפוסקים דקובעת וסת אלא דהא הלכתא למשיחא דאין אנו בקיאים בין ימי נדות לזיבות ומ"ש מעלתו דלרש"י דמייתי ב"י סי' קפ"ג בקל ימצא פתחי נדות וזיבות ואנכי תמהתי על המראה הגדולה הזאת ומה אאריך מה שתשב"ר יודעים ובלי ספק פלטתה קולמסו ורצה לכתוב להרמב"ם כי האמת כן הוא דלהרמב"ם קל מאוד לידע פתחי נדה וזבה אבל לשיטת רש"י שהיא שיטת כל המחברים הוא ממש מהנמנע בז"הז אבל מה אעשה וא"א לעשות להרמב"ם אפי' סניף בעלמא בהא מלתא כי שיטתו דחוי' ולא מצאנו ידינו ורגלינו ברוב הסוגיו' ובפרט בסוגי' דטועה ס"פ בא סימן כמ"ש והאריך הרמב"ן שם בחידושיו ובסדרי טהרה הוסיף עוד עליו ק' כהנה וכהנה והוא דעת יחיד ואין עושין אותו סניף אפי' לעשרה קולות אחרות עד נמצא מקום ליישב שיטת הש"ס לדבריו: -

1106

1107עוד הקשה אפסק ש"ע דאוסת דקובעת עכשיו חוששת מיהת ואוסת שלפני ימי עיבור והנקה לא תחוש והוא למעלתו נגד הסברא שהרי כ' הרב"י סי' קפ"ד דבש"ס דנדה ט' ע"א משמע דמעוברת חוששת לכתחלה לוסתה שהי' לה מקודם וכ' הרב"י דהיינו לר"מ דס"ל וסתות דאוריי' נמצינו למדין עכ"פ דלר"מ חוששת לוסתה הקודם ומפוסקים דלעיל משמע דמניקה אינה חוששת כלל לוסתה של עכשיו אלו תוכן דבריו אלא שחזר וכתב כאלו מוכח כן ממתני' וגמ' דף י"א וליתא אלא דברי הפוסקים הנ"ל שרוצים להוכיח כנ"ל וצריכים לתקן דבריו כמ"ש: -

1107

1108הנה בלי ספק גם נפשו יודעת מאוד כי אלו הי' מוכח כן כמו שהוא אומר הי' זה הדין דבר שהשכל מנגדתו איך נאמר לוסת שעבר כבר וע"י עיבור והנקה נעקר מ"מ נחוש לו לכתחלה אע"פי דרוב נשים מסולקת בדמים בימים אלו והך אתתא לא מפקא מרובא מ"מ נחמיר לחוש לכתחלה ובאשה שכבר יצאה מרוב נשים וראתה ג"פ בימי עבור והנקה אפילו לכתחלה לא נחוש ולא עוד דהא בנדה יו"ד ע"ב ס"ל לרב ור"ל דמעוברת ומניקה אפילו בפ"א שראתה הוחזקה בדמים יע"ש והרמב"ם פסק כן בפ"ד ממשכב ומושב ואע"פי דלוסת שקודם הנקה לא חייש רב מ"מ אם ראתה רק פ"א חוזרת לקדמותה משום דיוצאת מרוב נשים ואיך נאמר אנן דאפי' בג"פ לא תחוש כלל ולוסת שקודם תחוש והדבר מתמיה נמצא דדינא דילי' הוא נגד הסברא אלא שלדעתו הוכיח כן ממ"ש הרר"י דלר"מ חוששת לכתחלה לוסת הקודם ואומר אני אה"נ דקושט' דלר"מ חוששת לוסת שתקבע עכשיו אחר שקובעתו ג"פ ומה קשי' לי' מסוגי' דף י"א אפילו למה שמפרשים פשטיות לשון הרמב"ן ורשב"א דבנו יסודם דמתני' ה"ל למנקט נמי מניקה דא"צ בדיקה משום דאפילו חששא נמי אינה חוששת מ"מ כל זה מיירי במניקה שלא ראתה עדיין כלל פשיטא דלא צריכה בדיקה דאפי' אם תראה נמי לא תחוש לפ"א ומ"מ אם תראה עתה ג"פ וכוונה ראיתה אה"נ דחוששת ומה ענין זה למשנתינו: -

1108

1109כל זה כתבתי לפי מה שנדחק הרב"י ביישוב דברי הטור סימן קפ"ד וכ' דמשמעות הש"ס דלכתחלה בעי' בדיקה וכל דבריו דחוקים לחלק בין מעוברת לחרדה ובחדושי אמרתי ליישב באופן הנאות בעז"הי והוא בהיפך ממ"ש הרב"י דודאי לשון הש"ס מדקאמר לא בעי בדיקה משמע אפילו לכתחלה נמי לא אלא שהדבר ק' מ"ט לא תיבעי בדיקה לכתחלה הא קיי"ל כל היכי דסתרי תרי חזקה אהדדי אזי היכי דאיכא לברורי מבררי' ונפקא לן מפ"ק דפסחים גבי המשכיר בית לחברו בי"ד דקאמר הש"ס מאי נ"מ לשיילי' שם כ' הר"ן דצריכים לברורי אע"ג דהבית הוא בחזקת בדוק מ"מ הוא בחזקת חמץ כל השנה כן ביארו היטב במג"א סי' תל"ז סק"ד יע"ש היטב וא"כ ה"נ האי חזקת אורח בזמנו בא אתה בא להוציאו ע"י חזקת חרדה או מעוברת מסלקת הדמים א"כ כיון ששני חזקות מתנגדות ה"ל למיחש עכ"פ לכתחלה ולברורי על ידי בדיקה ולכאורה יש לומר שאני הכא דאוקי חזקה בהדי חזקה ואוקי אשה בחזקת טהרה משא"כ התם גבי בית בי"ד אי אוקי חזקת חמץ לחזקת בדוק לא אשתייר לן חזקה למעליותא אלא דזה א"ש במעוברת אבל גבי חרדה לא שייך הא דהרי מבואר דחזקת טהרה דאשה ריעא טובא משום דמגופה עלולה לראות דם כדאמר הלל ריש מכילתין וא"כ בשלמא מעוברת א"ש דא"ל גופה ריעא דעלול' לראות ז"א הא נמי עלולה אשה להתעבר ולהיות מסולקת בדמים והאי נמי מגופה הוא וא"ש דלא בעי בדיקה אפילו לכתחלה אבל גבי חרדה קשי' ועכצ"ל דהך סוגי' דנדה פליג אהך דפ"ק דפסחים וס"ל להך סוגי' דנדה אפי' היכי דאיכא לברורי לא מבררי' ובלאה"נ אמרתי ליישב בזה לרמב"ם דס"ל דכל אשה בעי' בדיקה לפני תשמיש כמבואר בטוש"ע סי' קפ"ו והוא נגד הש"ס דנדה י"ב ע"א דאמרי' א"כ לבו נוקפו ופורש ואמרתי הא תוס' כ' שם בד"ה לבו דהיינו משום דלא תקנו חכמים בדיקה אבל אי תקנו לא שייך לבו נוקפו וס"ל להרמב"ם דהך דנדה ס"ל אפי' היכי דאיכא לברורי לא מבררי' א"כ אין כאן שום תיקון חכמים ולבו נוקפו משא"כ אנן סמכינן אהך דפ"ק דפסחים וצריכה לברר מתיקון חכמים ולא שייך לבו נוקפו וא"כ ה"נ נימא בהך דלעיל ט' ע"א דהך סוגי' ס"ל דלא כסוגי' דפסחים אלא דלא צריכים לברר א"כ בין במעוברת בין בחרדה לעולם לא בעיא בדיקה אפי' לכתחלה אמנם אנן הא ס"ל דצריך לברורי א"כ החלוק מבואר בין מעוברת דלא בעי ברור ובין חרדה דבעי' ברור כמ"ש בביאור: -

1109

1110ומ"ש מדברי ט"ז ס"סי קפ"ט סקמ"ח הנה דברי הט"ז הן הנה לקוחים מדברי הרב"י סי' קפ"ט ד"ה ומ"ש ואפילו חזרה לראות באותן עונות וכו' ושם נאמרו כדברי ט"ז כהויתן אלא שמ"ש ט"ז ותיכף שעברו וכו' הוא קצת מגומגם ולא היו צריך לזה וכבר עמד בזה בפלתי המכונה תפארת ישראל יע"ש תו אין אתי כעת ובזה אסיים ויתענג על רוב שלום עם כל ב"ב ישמרם ה' הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום עש"ק ער"ח אב תקס"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1110

1111העתק השאלה.

1111

1112טרם אדבר באתי להפיל תחנה לפני הרב הגאון נ"י שאל יאשימני על גודל ערכי השפל כמוני ואיך אבוא לרמוס חצרותיו אמנם זאת נחמתי כי דברי תורה היא וללמוד אני צריך ובפרט בנידון כזה שמוטל על גדולי זמנינו להורות הדרך הישר אשר ילכו בו ע"כ אמרתי אם ישים איש מתג בפי לא ימנע אותי מלדבר בנידון זה אולי ימצא לה עילה ותרופה. אודות אשה אחת והיא אחותי העלובה אשר זה כמה שנים כמעט אינה יכולה לטהר לבעלה מחמת שום מכה שיש לה בבטן ורופאים קוראים (לעבער פערהערטונג) וממש מרגשת ביד מקום המכה הנ"ל ומתחלה היתה שופעת דם תמיד בלי הפסק וסת קבוע ועתה כמו שנה מחמת רפואות נעשה אורח כנשים רק רובא דרובא בימי ליבונה רואה דם נוטה לאדמימות ולפעמים כמראה שריית בשר או כמראה מוגלא ואינה יודעת אם דם בא מן הרחם או מצדדין רק יום קודם ראייתה מרגשת כאב גדול במקום המכה ושוב יודעת בודאי שתראה דם והנה אחותי העלובה הנ"ל מתוך כך ארכו לה הימים ועד שמגיע ליל טבילה חוזרת להיות לה אורח כנשים ע"כ יש לצדד היתר אולי ימצא עילה לתרופה ויורני הרב הגאון נ"י דעתו הרמה בזה והאריך השואל קצת בדברי תורה לא רציתי להעתיקם: -

1112

1113תשובה כבר הלכו נימושות בזה וכיוצא בזה וגם לנו כבר איזה תשו' בענין כזה מ"מ הפרטים משתנים לכל עת ואין למדין מן הכללות ע"כ אחזר ואשנה פרק זה ואשא כפי אל אלקי השמים יורני מדרכיו לכוון ההלכה אל האמת כי הוא ית"ש אמת ותורתו אמת הוא יעזור יגין ויושיע לכל החוסים בו אמן: -

1113

1114הרשב"א בת"הא סוף שער ד' כ' להדי' דביש לה מכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם תולה בה אפי' בשעת וסתה ממש וכן הבין הד"מ והב"ח והט"ז זולת הש"כ והח"ץ סתרו דבריהם ורצו להעמיס בדבריו מה שלא עלה על לבו וא"א לפרש כלל וכבר קמו אחרוני האחרונים כלם והחזירו העטרה ליושנה וכמ"ש והסכים גם בס' פלתי המכונה תפארת ישראל וכאשר הסכים ג"כ גדול האחרונים בס' סדרי טהרה שכוונת הרשב"א כפשוטו שאינה צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם ובתשו' א' הארכתי ובררתי שא"א לפרש כוונת הרשב"א בשום אופן אחר אך שם הצרכתי שעכ"פ תדע שמכה כזה מוציאה דם בעלמא וזה שכ' הרשב"א שיש שם דם ר"ל שיש דם בהמכה כגון מורסה או חבורה שיש בה דם אע"פי שלא ידעה שהוציאה דם בשום פעם לאפוקי כאב שקורין (רעמאדיסמוס) או (זאלצפלוס) וכדומה שהמה מכות שאין בהם דם כלל ונוטי' דברים אלו למ"ש ט"ז סי' קפ"ז סק"י וע"ש ומבואר בתשו' אמונת שמואל שתוכל להרגיש זה במשמושה ובישיבתה וכדומה: -

1114

1115ואמנם מה שנתעוררו רבותינו להקשות ע"ז דאם כדברי הרשב"א א"כ מה זה הסתכלו תלמידי ר"ע זה בזה עיין בנדה נ"ח ע"ב כשטיהר כתם לאשה במכה שיכולה להתגלע ולהוציא דם והלא אפי' בדם גמור מטהרים אפי' במכה שאינה יודעת שמוציאה דם האמת כמ"ש בתפארת ישראל דשם מיירי במכה יבישה שאין בה עתה דם ולא דרכה להוציא דם וחלוק זה מבואר במרדכי למעיין שם וכ"כ בסדרי טהרה ואמנם מה שקשה מזה עוד מדאמר להם ר"ע דם אמר רחמנא ולא כתם נ"ל דברי ר"ע תמוהים בלא"ה בזה דלא הי' לו לתלות בלשון הקרא דם ולא כתם דהרי באמת אין חלוק בין דם לכתם אלא שזה יצא בהרגשה וזה בלא הרגשה והול"ל בבשרה אמר רחמנא עד שתרגיש והאי לא ארגשה וא"נ דלמא אתא מעלמא ומה הי' לו להביא הך קרא דם ולא כתם ע"כ הי' נ"ל שעיקר מה שהיו מסתכלי' בי' לא על שטיהר האשה לבעלה דבודאי ראוי' לטהרה אם יש לה מכה וכהרשב"א ועוד שלא הרגישה אבל במה שטיהר ר"ע גם הדם מלטמא טומאת ערב אע"ג דקיי"ל מקור מקומו טמא ואפי' אי אתא ממכה שבבטן ואתא דרך מקור נמי טמא כמבואר מלשון הש"ס פ' כל היד ומכ"ש אי אתא ממקור ממש בלי הרגשה דטמא ואפ"ה היקל ר"ע וטיהר וע"ז היו מסתכלין וע"כ הבי' מיעט קרא להדי' דם ולא כתם וקרא זה לענין טומאת הדם נאמר כמבואר ר"פ דם הנדה דילפי' מדם תהי' שתהי' מדוה כמותה יע"ש וזה נ"ל ברור ומקום הניחו לי אבל שתהי' האשה טהורה הי' פשיטא: -

1115

1116תו הקשו על שיטה הנ"ל דס"ל דתלינן אפי' ביום הוסת במה שאינה יודעת שמוציאה דם הא ניהי דוסתות דרבנן מ"מ הא לעולם תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר וביום הוסת עכ"פ מצוי טפי דם המקור מדם המכה שאין אנו יודעי' שמוציא' דם ומה"ת לטהר ולפע"ד ק' לי ולהתוס' מי ניחא שהם כ' פ' כל היד (נדה ט"ז ע"א) ד"ה ומ"ס וסתות דרבנן נראה דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאוריי' חיישי' וכו' אבל אם אינה מרגשת שדם זה מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"ה וכי לעולם לא תטמא והלא קודם מכה הי' לה וסתה עכ"ל וקשה מה בכך שלעולם לא תטמא וכי אנו ערבאין ואחראין לכך עיין זבי' משנה ב' פ"ב אבל הענין מובן בפשיטות דהא נהי שמספק מוקמי' אשה בחזקת טהרה מ"מ רוב עדיף מחזקה והרי רוב נשים רואות לזמן ידוע עכ"פ א' לשלשים יום או מאוחר זמן מה אבל שלא תראה לעולם זה לא שמענו וא"כ איך נטהר אשה זו משום ספק דם מכה ונוקמא אחזקת טהרה ותהי' טהורה לעולם ונוציאה מרוב נשים שעכ"פ חזי' פ"א בזמן מה וע"כ א"א לנו אלא שנקבע לה זמן לראיי' דם נדה נמי ומה"ת לא נאמר שזה היום הוא ביום וסתה דמעיקרא אע"פי שאינו מ"הת כצ"ל בכוונת התוס' ודלא כהבנת הש"כ ר"סי קצ"א יע"ש וכיון שכן ק' מה הועילו אם גם מרגשת שדם זו בא מהמכה אכתי אמאי לא נימא שגם דם נדה מעורב בו והרי אם ימשך שפעת המכה זה אחר זה כמה חדשים כמו שהי' בנידון שלפנינו ותרגש דם מכה נטהרה זמן רב ונוציאה מרוב נשים הרואות עכ"פ מעונה לעונה וצ"ע לכאורה: -

1116

1117והנל"עד בזה דאע"ג דודאי רוב או כל נשים בעלמא מוציאות מותרי דמיהן בזמן ידוע ולא ישנו את תפקידן כ"א ע"י מציאות רחוק מ"מ אם יש להם מכה שדרכה להתאסף שם דם ומוגלא וכדומה אזי נפל פיתא בבירא ואין כאן שום וסת ידוע וקבוע כי דם המותרות מתקבץ במקום המורסא ההיא ומתאסף ויוצא או סופו לצאת שם הגם אמנם ידעתי שע"פי הטבע לפעמים יקרה הענין בהיפך מזה דהיינו שע"י כאב ויסורים שבמקור לא יעצר העורק כח לבשל הדם המתאסף בתוכו ויוצא קודם זמנו בלתי מבושל ע"י תמונות שונות קרטין קטנים וטיפין שחורות ואדומות וכה"ג מ"מ ע"י מורסא הסמוכה לשם הענין בהיפך שמוליד עוצר בדם הנדות וה"ל כמו מעוברת שע"י הולד היונק דם נדות אמו ומינקת שדמה נעשה חלב או ע"י פירוק איברים מוליד עוצר ה"נ דכוותי' וע"כ ס"ל להתוספות דכשיודעת שדם זה ממש בא מהמכה אין כאן מקום לוסת כלל כי הדם ההוא בעצמו יוצא ע"י המכה והרי הוא טהור אלא שהתוס' ס"ל דזה דוקא בשעה שהמכה מזיל הדם אבל בשעת שנסתם נקב המכה נפתח מקור הרחם והרשב"א מוסיף דאין חשש וסת כלל למ"ד וסת דרבנן ומיהו למ"ד וסת דאוריי' הוה ס"ל להש"ס בס"ד דלא תלינן במכה דהרי אפי' במעוברת הוה ס"ד הכי למ"ד וסתות דאוריי' עיין פ"ק דנדה ט' ע"א: -

1117

1118וראי' לסברא זו מלשון הבריי' פ' כל היד (נדה ט"ז ע"א) הנ"ל ר' אומר אם יש לה וסת חושש' לוסתה ולמסקנא ה"ק רבי אם חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור והלשון תמוה דהא באשה שיש לה וסת עסקינן דאמרי' אפי' בימי נדתה טהורה ופירש"י בימי וסתה וא"כ הכי הו"ל לרבי למימר אי חיישת לוסתה ולא אם יש לה וסת דהא בהכי קיימי' אע"כ כנ"ל דהא דמטהרי' האשה הזאת אפי' בשעת וסתה בין להתוס' כשיודעת עתה שמכתה מוציאה דם ולהרשב"א כשהוא רק מכה שדרכה בעלמא להיות דם בתוכה כל זה אינו אלא משום ההנחה שהנחנו שאע"פי שקודם המכה הי' יום זה יום וסתה מ"מ עתה שיש לה מכה להתוס' המוציאה עתה דם ולרשב"א שמוציאה דם בשום פעם בטלה לה וסתה כי אין חזקה ולא רוב לשום אשה שתראה נדה עם מכה ואפ"ה מחמיר רשב"ג לטמא את הדם ועל זה אמר רבי אם יש לה וסת אם תאמר שגם עם מכתה עדיין יש לה וסת לדם נדה א"כ גם האשה טמאה שהרי דם נדה מעורב בו ואם אין לה וסת לזו מפני שהמכה מוליד עוצר א"כ הכל טהור ולפע"ד זה ראי' ברורה למ"ש בענין זה וממילא לק"מ אשטת הרשב"א שמטהר אשה שיש לה מכה שאינה יודעת שמוציאה דם וטהורה אפי' בשעת וסתה ממש ולעולם לא תטמא וכן פסק המחבר סתמא בש"ע: -

1118

1119אמנם למעשה חלילה וחלילה לסמוך על סברות הנ"ל ובפרט במקום שרוב הפוסקים חולקים אשעת וסת ממש ואפי' יודעת שמכתה מוציאה דם אם לא יודעת שעכשיו מוציאה דם כמ"ש תוס' שלעולם הלכה כדבריהם ובשגם לישנא דש"ס מורה כדבריהם מדאמרי' בבריי' דפ' כל היד הנ"ל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה והנה לשון זה אינו מדוקדק והכי הול"ל אשה שיש לה מכה ורואה דם דהרי לרשב"א אין זה מוחלט שהיא רואה כלל מחמת מכה אלא שאנו תולין בהמכה ואיך החליט שהיא רואה מחמת מכה מיהו למסקנא י"ל אה"נ המ"ל הכי אלא דעיקר פלוגתיי' במקור מקומו טמא ואשמעי' רבותא לרשב"ג דאע"ג דידעה דהדם בא מחמת מכה מ"מ טמא משום דאתא דרך מקור דא"ל ה"ל לאשמעי' כח דהיתרא לרבי דמטהר אפי' כשאין יודעת שבא מהמכה דלזה י"ל דסמיך עצמו אברייתא דפ' כל היד דשם תנינא סתם ותולה במכתה גם בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו דם יוצא לא גריס רשב"א בתוספתא בסיפא שממנו דם יוצא ומיירי במכה שאינה יודעת שמוציא דם ואפ"ה פליגי התם רשב"ג ורבי ומטהר לה רבי והוה רבותא דהיתרא והכא אשמעי' כוחו דרשב"ג דמטמא אפי' בכה"ג ולק"מ למסקנא אבל להס"ד דהו"א דפליגי בוסתות דאוריי' ק' אמאי נקיט רשב"ג הרואה מחמת מכה אע"כ צ"ל דאל"ה לא הי' רשב"ג מטהר אפי' בימי נדתה דבשעת וסתה עכ"פ הי' טמאה דוכי לעולם לא תטמא וכשיטת התוס' ונהי במסקנא לא קאי הך אוקמתא ופליגי במקור מקומו טמא מ"מ בהך סברא לא פליגי הס"ד עם המסקנא דכי היכי דלפי הס"ד למ"ד וסתות דרבנן לא מטהר בשעת וסתה אא"כ ראתה מחמת מכה ה"ה במסקנא הכי הוא ולרשב"א צריכים לדחוק ולומר דאה"נ הומ"ל ולטעמיך אס"ד פליגי בוסתות מ"ש מחמת מכה דנקיט אבל זה דוחק ופשטות הסוגי' משמע כהחולקים דבשעת וסתה עכ"פ טמאה אם לא מרגשת שדם זה בא מהמכה: -

1119

1120אמנם שלא בשעת וסתה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מבואר דעת מרדכי ותשו' מהר"ם דפוס פראג סי' תרכ"ה לטהר וכן הסכמת רמ"א וכן הוכחתי דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש שמפרש ואם יש לה וסת כפי' המרדכי וכן דעת רוב אחרונים בתשובותיהם וכ"כ בפלתי שאין להחמיר כיון דלכאורה הרשב"א מתיר אפי' בשעת וסתה ממש והמחבר פסק כוותי' איך נחמיר אנחנו אפי' שלא בשעת וסתה ואלו הש"ך כ' דוקא לבעלה שלא תתגרש מקלינן כולי האי אבל שלא להצריכה נקיים לא ס"ד להקל כ"כ ובאמת יש לעשות סמוכים לזה מהש"ס דאמר אם יש לה מכה תולה במכתה וכו' נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו הדם שותת ויורד וי"לד בבבא דרישא מיד הומ"ל נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם יוצא ותולה בה ומ"ט חלקו לשתי בבות וכבר דברו מזה בתשו' האחרונים ע"ש ובסדרי טהרה ונלע"ד דהנה בהא דמהימן האשה בכך יש לעיין קצת ועמ"ש מזה במנחת יעקב באמת דבשלמא בכל אשה דעלמא דנאמנת למיעקר וסתה לק"מ כיון דהיום בחזקת שתראה מנ"ל שתאומן ולקו' זו עוררני הרב הגדול מהו' סענדר אבדק"ק רעכניץ נ"י וכ' דלא דמי לוספרה לה דיומי ממילא אדכי כמ"ש תוס' בגטין ב' ע"ב ומהרש"א שם אבל היכי דאתחזק איסור כגון שקבעה וסת היום מנ"ל דמהימנת למיעקר וסתה או למימר שיש לה מכה שממנו הדם שותת עתה דזה לא מצינו למילף מוספרה לה אלו דברי הרב נ"י ולפע"ד משום הא לא ארי' כיון דכל עיקר הוסת נקבע אלא על פיה ומפיה אנו חיין נאמנת נמי למיעקרה וה"ל כעין הפה שאסר הה"ש: -

1120

1121וכבר מאז עמדתי על דברי הרמב"ם פי"ו מהל' סנהדרין הלכה וי"ו כ' וז"ל אינו צריך ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי כרם הם הפירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אף ע"פי שעיקר האיסור בע"א והכ"מ נדחק במוצא זה הדין והמשנה למלך פ"ג משגגות הל' ב' הראה מקומו מירושלמי דנזיר ועיין בקידושין ס"ג ע"ב ובפ"י שם ושם ס"ד ע"א בתוס' ד"ה נאמן לנדרים ע"ש והי' לי מקום עיון ת"ל מ"הת מוכח כהרמב"ם הנ"ל דאלת"ה כרת ומלקות וקרבן בבועל נדה היכי משכחת לי' דהא אפילו אם ראינו הדם שותת ויורד מבין רגלי' דלמא לא ארגשה וע"כ שהיא אמרה הרגשתי והוחזקה נדה עפ"י עצמה ושוב כשבא עלי' בשני עדים לוקה וחייב כרת א"כ הרי הדין מבואר מ"הת והי' ניחא לי דשאני הכא דחזקת דמים מן המקור בהרגשה כי כן צריכים לפרש לשון המשנה נדה י"ח ע"ב שחזקת דמים מן המקור והיוצאים מן המקור רובם יוצאים בהרגשה וכן מבואר להדי' בלשון הרמב"ם רפ"ט מא"ב יע"ש וא"ש הא: -

1121

1122אך לענין קביעת וסת אפי' ראינו ג"פ ביום זה דם שותת ממנה ונימא חזקה שהי' בהרגשה מ"מ מאן לימא לן שקבעה וסת ליום זה דלמא גם בנתיים ראתה באופן שאין ההפלגות שוות או שמא קפצה היום או אכלה שום וכדומה או שמא היא היום בימי זיבתה שאינה קובעת בו וסת וע"כ אנו סומכים על חשבונה ודבורה ונמצא שכל הקביעות הוא על פיה ומכ"ש כשלא ראינו כך דם שותת רק היא אמרה דם ראיתי א"כ מן הדין שתאומן לעקור הוסת או לומר דם זה מן המכה שותת ויורד וא"ש:

1122

1123אבל אי קשי' הא קשי' הא חזינן אפי' גבי מת בעלה דמוקמי' אחזקה אלימתא דייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עלי' ואפ"ה מת בעלי תתייבם לא מהימנת משום דזמנין מרחמת לי' ליבם ולא דייקא כמבואר ביבמות צ"ג ע"ב א"כ ה"נ איך נאמין להאשה המתירא' להתגרש מבעלה ותאסר עלי' עולמית והיא מרחמא לי' ניחוש שתשקר לומר מכתי מוציאה דם אע"פי שאינו ועיין היטב במנחת יעקב מ"ש מנאמנת האשה בענין זה ולא נחית למה שכתבתי ועמ"ש ח"ץ בזה ס"סי נ"ו דלא מחזקי' לה לא במשקרת ולא בטועה בדמיון ע"ש שהאריך ונ"ל חזקה אין אשה מקלקלת עצמה להיות באי' חמור דנדה כל ימי' לשמש באי' כרת וס' כזו כ' גם הרא"ש סוף נדרים באומרת טמאה אני לך חיישי' עיני' נתנה באחר משום שאינה באיסור אלא שהיא מטעת את בעלה שיתן לה גט משא"כ בגרשתני שהיא מקלקלת עצמה וצ"ל דלא דמי למת בעלי תתיבם דחיישי' משום מרחמא לי' תקלקל עצמה התם לא חיישי' שתאמר כן במזיד אלא דמחמת דמרחמא לי' לא תידוק שפיר ותאמר בדדמי אבל במזיד לא תקלקל עצמה [ומ"מ מצינו גבי צרה חיישי' משום שנאה תקלקל גם עצמה משום תמות נפשי עם פלשתי'] ולפ"ז ה"נ לא חשידה לקלקל עצמה ולעולם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש והא דצריך לוספרה לה לעצמה ת"ל משום שלא תקלקל עצמה י"ל הא עיקר האי קרא לאו לבעלה כתי' אלא לטהרות ובשנגעה בטהרות ואמרה שהיא ספרה וטבלה מהימנת ולא מקלקלה עצמה אבל בעלה בההיא קרא לא כתיב עיין תוס' יבמות מ"ז ד"ה במקום וכו' וק"ל וראה זה מצאתי בתשו' מהר"יו סי' כ"ה כ' דאין נשים נאמנו' לומר שהתירו רבותינו כזה דאין נותנת לב לדקדק האיך התירו והא דנאמנת לומר כזה התיר לי חכם היינו לעצמה דהתורה האמינה על עצמה דכתיב וספרה לה לעצמה עכ"ל משמע מטעם דאינה מקלקלת עצמה וכנ"ל: -

1123

1124והשתא לפי דברי הש"ך דבאין ידוע שמכתה מוציאה דם אפי' בין וסת לוסת אינה טהורה לגמרי אלא שלא תתגרש שזהו הוא רק אי' דרבנן י"ל אהא לא מהימנא האשה אף ע"ג שהוא רק אי' דרבנן לא הימנוהו רבנן בדרבנן כה"ג שמתיראת שלא תתגרש מבעלה דמרחמא לי' וגם מורי' היתרא יכול הוא לבעול ולא תראה השתא ועיין פ"ב דשבועו' בשמש סמוך לוסתה אומר נמי בדדמי יכולני לבעול ומכ"ש שהיא מורה היתרא לכן לא מהימנת משא"כ בשיודעת שמכתה מוציאה דם שאז מתרת עצמה בלא נקיים ותהי' באי' נדה עמו על זה מהימנינן לה טפי שלא תקלקל עצמה והא"ש לשון הבריי' בדקדוק וה"ק ואם יש לה מכה תולה במכה ומיירי באינה יודעת שהיא מוציאה דם ותולה בה שלא תתגרש עכ"פ אבל נקיי' בעי' ומשו"ה אה"נ דאין האשה נאמנת ע"ז אלא אנו צריכים לידע שיש לה מכה ומסיים ע"ז ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שהדם שותת ויורד ממנה דכיון דאמרה כ"כ שהדם שותת ממנה הרי מתרת עצמה בלא נקיים וטבילה ומשו"ה מהימנת והוא ממש כדברי הש"ך:

1124

1125מיהו אע"ג דהוא פשט נאה וכפתור ופרח המכריע כדעת הש"ך מ"מ לדינא לא הי' נ"ל להחמיר כדעת הש"כ ולא משמע כן מכל הראשונים ואחרונים ועוד שיש ליישבו באופן אחר והוא דצריך להבין מ"ט לא נתלה במכה אם משונה מדם ראיי' נימא שמש עוכרן כמו בדם בתולים פ"ק דנדה י"א ע"ב ובסדרי טהרה תי' שאני התם בבתולי' שהמכה היא במקום דישת השמש משא"כ הכא שהמכה למעלה ודבריו לא נ"ל דעכ"פ הדם הבא בשעת תשמיש עובר דרך שם שהשמש דש ונימא שם נעכר ונשתנה ועכנ"ל דשאני בתולים שידעי' בודאי שמוציאי' דם משו"ה מקיל טפי משא"כ הכא מיירי באינ' יודעת שעדיין מוציאה דם והא"ש ע"ז אמר נאמנת אשה לומר שממנה דם יוצא ומועיל אפי' אם דם מכתה משונה מדם ראייתה וא"ש לדינא נמי לפע"ד אלא שאין אנו צריכים לכל זה דלו יהי' כדברי ש"כ מ"מ כל זה היינו ביודעת שהדם הזה יוצא מהמקור עצמו אבל כשאינה יודעת שזה הדם הוא יוצא מהמקור עצמו א"כ לא יהא אלא אשה שאין לה וסת שמטהרים מטעם ס"ס ספק מן הצדדים והאשה והדם טהורים ואת"ל מן המקור והדם טמא שמא מן המכה ועכ"פ האשה טהורה וכמ"ש רמ"א ע"ש ש"ד:

1125

1126אמנם נחקור אחר שרש הדבר הרמ"א יהיב טעמא משום ס"ס ספק ממקור ספק מצדדים ואם תמצא לומר ממקור שמא ממכה והש"כ הקשה ע"ז דשם אונס חד הוא ופירש הפלתי בשלמא במקור י"ל מקור מקומו טמא אבל אם אין המכה במקור אין כאן שום נפקותא בין מכה שבצדדים למכה שבמקור וכ"כ בנ"בי ובסדרי טהרה ולפע"ד עדיין אם המכה בצדדים למעלה ממקום הרחם שהוא המקור שאפשר שתעבור הדם דרך מקור אכתי ה"ל ס"ס שהרי בביאור אמרי' בפ' כל היד דם טמא דאתי דרך מקור מבואר אע"פי שאינו עיקר גדולו במקור מ"מ כיון דעבר דרך מקור מ"מ טמא א"כ אכתי ה"ל ס"ס ספק אתי דרך מקור וטמא ספק לא אתי ואת"ל אתי וטמא הדם מ"מ דלמא מהמכה והאשה עכ"פ טהורה ועכ"פ במכה שבצדדין למטה ממקום המקור שא"א לבוא דרך מקור הי' טמאה לכ"ע לפ"ז: -

1126

1127ולפע"ד גם זה א"א דהרי הרמב"ן ז"ל כ' בהלכותיו דבז"הז לא מטהרינן ע"י מכה ק"ו מדם בתולים שלא תלי' בו ואין לך מכה גדולה ממכת בתולים והרא"ש בפ"ב דנדה שקיל וטרי בדבריו והטור מייתי לי' וגם הרשב"א סוף שער ד' מייתי לי' ובת"ה הקצר חשש לו וק' איך לא שמו לבם שדברי רמב"ן תמוהים מה ענין לדם מחמת מכה שבחדרי בטנה אפי' אינה במקור עצמה דאיכא עכ"פ ס"ס כנ"ל משא"כ דם בתולים דליכא אלא בשיפולי אותו מקום מקום שבירת הבתולים ושם לא עבר דם דרך מקור וליכא ס"ס דשם אונס חד הוא ומש"וה מחמרי' בהו טפי: -

1127

1128וראיתי במקור הענין דשם אונס חד הוא בכתובו' ט' ע"א דשם תי' תוס' כן וראיתי בש"מ שם שכן תי' תלמידי ר' יונה והרשב"א בעצמו וגם תי' הרא"ה שם נוטה לכך יע"ש ולפע"ד גם הרמב"ם דס"ל דפיתוי קטנה לאו אונס הוא לא יחלוק על זה וכבר כתבתי בזה בחי' למס' כתובות וז"ל שם ואב"א באשת ישראל הקשו תוס' דה"ל ס"ס דפיתוי קטנה אונס הוא כדאמר' בהבע"י ס"א ע"ב ולא הקשו מפ"ב דיבמו' ל"ג ע"ב דהתם י"ל דלאו לקושטא דמלתא אמר הכי אלא דהכי הוה איכא למימר וכ"כ ה"ה בדעת הרמב"ם פ"ג מא"ב ה"ב אבל מפ' הבע"י הוה ראי' גמורה וכ"כ מ"ל פי"א מאישות עיין שם והנה בגוף הדין אני תמה הא קיימא לן לענין איסור יחוד עם נשים אם יש שם קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מותר להתייחד עם הגדולה וכ' הב"ח בא"ע סי' כ"ב משום דלרצון דידה ליכא למיחש שלא תשמע לו שאינה מוסרת עצמה לביאה וע"ש בב"ש סקט"ו ונהי מ"מ אמרי' שפיר גבי כהן שמא תתפתה תחתיו דכיון שהיא כבר נשואה לזה הכהן ומסורה לביאת בעלה הרי תמסור עצמה גם לאחרים מ"מ מאי מסיק פיתוי קטנה אונס הוא אמאי יהי' אונס הלא חזיני' אם תרצה לשמור עצמה יכולה היא לשמור עצמה ואחרי' עמה דהרי כשהי' פנוי' אמרי' שמעמדת על עצמה ואינה מוסרת עצמה ואין אדם יכול לפתותה ולהעבירה על דעתה וא"כ השתא נמי שנישאת וטעמה טעם ביאה ונתפתי' גם לאחריני אינו אונס אלא מרצונה כמו פיתוי גדולה ממש וי"ל נהי דלענין אי' יחוד הקילו ונתנו תורת כל א' בידו לשער אם הגיעה לשיעור שאינה מוסרת עצמה לביאה מ"מ לענין נישואי כהן יש לנו למיחש שמא לא הגיעה לפלגות ראובן ולא תוכל לעמוד על עצמה ובשלמא בישראל אמרי' ממ"נפ אם הגיעה לפלגות ראובן חקרי לב ותוכל לעמוד על עצמה לא ניחוש שתתפתה אע"ג שכבר טעמה טעם ביאה כמו גדולה ואם לא הגיעה הרי פיתוי' אונס הוא משא"כ בכהן שאינה אסורה לו חיישי' ולשון פיתוי קטנה אונס רצונו פיתוי הבא מחמת קטנות שלא הגיעה לכלל דעת אותו הפיתוי הוא אונס ולפיתוי שאינה מחמת קטנות לא חיישי' והבן זה ומ"מ התוס' בשמעתין הקשו שפיר כיון דמיירי שקבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' ועכשיו היא נערה לפנינו א"כ כבר עברו עלי' כל הזמנים ויש בהם זמן שהי' פיתוי' אונס ומיושב היטב פסק הרמב"ם פ"ב מסוטה שפסק פיתוי קטנה לאו אונס והיינו אחר שכבר זנתה נאסרה על בעלה מספק שמא הי' פיתוי שלה כפיתוי' הגדולה ועיין בירושלמי פ"ק דסוטה במ"ש אין רצון לקטנה ובפני משה שם ד"ה קטנה וכו' ולפ"ז נ"ל דגם רמב"ם ס"ל הא דשם אונס חד הוא:

1128

1129יהי' איך שיהי' ק' הא בודאי הכא שם ספק חד הוא ואפ"ה משמע מרמב"ן דמדינא מטהר לה והנה ראיתי בפלתי בבית הספק הקשה ג' קושיו' א' מחדש דאמרי' ס' שמא משנה זו שמא מדאשתקד ואת"ל משנה זו שמא קודם לעומר והקשה א"כ נימא שמא מטבת שמא משבט דהיינו קודם עומר היינו אשתקד ולפע"ד י"ל כיון דעכ"פ בפירות שבא"י יש לחלק בין פירות שנה זו לשנה אחרת לענין מעשרים מזה על זה ולענין מעשר שני ומעשר עני אפי' אי כבר הפריש מינ' מ"מ אי מתשיל והדרה לטבלי' א"ב טובא א"כ אפי' בפירו' ח"ל נמי ה"ל ס"ס וגדולה מזו כ' ש"כ בכללי ס"ס בס"ק י"ב בנקבה אי הוה זכר הוה שייך בי' דין בכור מיחשב לס"ס וכן מה שהקשה נמי בפלתי מסתם כלים אינם ב"י כבר כ' בזה הש"כ שם ע"ש והיותר פשוט הא כל ספק מתיר יותר באינו יומו אסור עכ"פ בדבר חריף דמחלי' לשבח משא"כ בפוגם בעין אז פוגם גם בדבר חריף ופוגם בעין אסור עכ"פ בדברים שמשביחו' ברוב המאכלי' כמ"ש מג"א לענין חמץ שמשביח ברוב הדברי' וכן חמאה משא"כ משום אינו ב"י ולק"מ אבל עיקר קושייתו מספק טריפות וספק דרוסה דכל אותן הס"ס אינם משתי שמות ואפ"ה מועילי' ועכנלע"ד דכל כיוצא באלו לא צריכי' לציורי ס"ס כיון דבלאה"נ רוב בהמות כשרות הם ורק משום דבעי' עכ"פ לתלות בהיתר לפנינו כיון דאיכא ריעותא לפנינו כמ"ש רשב"א בשם ר' יונה פ"ב דחולין וכמ"ש הפר"ח באריכות סי' כ"ט ע"ש מועיל ס"ס גרוע וראי' לזה מס"ס דר"פ האשה שהיא עושה צרכי' שאין לו שום ציור ס"ס וע"כ ה"ט משום דאשה בחזקת טהרה עומדת וכ"כ כה"ג בט"ז ר"סי ק"ץ וע"ש בפלתי וכן צריכי' לומר נמי הכא באשה זו דבחזקת טהרה עומדת מועיל עכ"פ ס"ס גרוע כזה ומכ"ש וק"ו באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דה"ל רוב וחזקה אלימתא דרוב ימים אינה רואה בין וסת לוסת וחזקת טהרה שלה אלים טובא בין וסת לוסת ומשו"ה מועיל לה ס"ס גרוע לתלות אפי' בדסמכה שאינו עובר דרך המקור ומשו"ה סתמו כל הפוסקים בזה ולעולם טעמא משום ס"ס כהרמ"א: -

1129

1130וזה לשון התוספתא פ"ח מנדה נאמנת אשה לומר יש בי מכה במקור דברי רבי רשב"א אומר משום ר"מ דם היוצא מהמקור אע"פי שבידוע שהוא דם מכה טמא והנה מאי דשייך נאמנות באין בו מכה במקור לטמאת את עצמה היינו ללקות את בעלה או לשרוף עלי' תרומה אבל אי קשי' מאי קאמר רשב"א דם מקור טמא אע"פי שבא מהמכה מנ"ל דרבי לא ס"ל כן דלמא ה"פ נאמנת יש בי מכה במקור כשהדם יוצא בודאי מהמקור אז צריכה שתדע שגם המכה במקור עצמו ואז באמת הדם טמא והיא טהורה ואין בי מכה במקור ר"ל כשאינה יודעת שהדם יוצא מהמקור או מהצדדים אז האשה טהורה לעולם כשיש בה מכה בעולם כמו שהוכחנו ונאמנת לומר שהמכה אינה במקור לטהר גם הדם עצמו וי"ל וק"ל מ"מ מבואר מתוספת' דאפי' למ"ד מקור מקומו טהור גם האשה טהורה אפי' אין המכה מוציאה דם שהרי לא הוזכר שם מידי מזה ולאותו מ"ד לעולם ליכא ס"ס משני שמות דהא מקומו טהור ס"ל אע"כ בנדה דאיכא חזקת טהרה לא בעי' ס"ס משני שמות וכמ"ש לעיל וק"ל: -

1130

1131ונבוא לנדון שלפנינו בעזה"י לכאורה אתתא דא לא מבעי' שאינ' יודעת שיש לה מכה שמוציאה דם אלא אפילו מכה שיש בה דם דזה סגי להרשב"א מיהת זה נמי אינה יודעת דאף ע"ג דבכבדא אית ביה דמא ואמרינן ר"פ מי שאחזו האי דמא דאתי מפומא אי מכבד' אתי לית ליה תקנתא ומסיק שם כיון דמפומא אתי אימר אתמוהי אתמהה ופירש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלוי' למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימר אתמוהי אתמהי כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום כו' והנרא' מזה דריאה שהיא סמוכה לפה מוציאה המותרת והליחה סרוחה שלה דרך הפה והכבד מוציאה דרך מטה ואם אמנם נסתמו השבילים שלא יצא דרך מטה ומתעכב בה כ"כ עד שע"כ מתוך הרבוי חוזר דרך מעלה על ידי קנה הריאה נמצא שנתעכב יותר מדאי מסתמא אכלה המכה את כל סביבותי' עד שאתמהי אתמוהי כולה וזהו סי' במה שאנו רואים יוצא הדם דרך הפה מסתמא נסתמו שבילים של מטה ובזה יובנו דברי ד"מ בי"ד סי' מ"א אמ"ש הב"י שם על הרוקח שכ' נימוק הכבד טריפה וכ' הרב"י דהיינו בלא נשתיירו ב' זיתים ורמ"א כתב דלא משמע כן בש"ס דגיטין וכוונתו כנ"ל דכיון שאם יוצא מן הפה אנו יודעים שנימוקה כולה דאל"כ היה יוצא א' א' דרך מטה אבל כיון שנתעכב כל כך עד שיוצא דרך הפה אכלה המכה סביבותיה א"כ כל כבד שהתחילה למוק צריכים אנו למיחש שמא לא היה מקום לפלוט דרך מטה והיה מתמוגג והולך ונימוס עד שלבסוף היה יוצא דרך פה וזה כלל גדול בטריפיות כל שסופו להטריף הרי אנו אוסרים אותו מיד ועל חנם השיג המשאת בנימין עליו והסכים הש"ך על ידו שם סק"ד וראוי' לחוש להרמ"א אלא שמ"מ סיים שם במ"ב ס"סי כ"א וז"ל ועוד אני אומר שגם הרמ"א ז"ל לא החמיר אלא בנימוק גוף בשר הכבד אבל בנ"ד שגוף בשר הכבד קיים ובריא רק שנצרר הדם וכשגוררים הדם הכבד שתחתיו קיים אין כאן בית מיחש כלל אפילו אם נחסר מבשר הכבד כשיעור הדם ולא שייך למימר נימוקה הכבד דאם איתא דנימוקה הכבד לא היה אפשר שלא היה בשר הכבד נרקב קצת תחת הדם אבל כל שגוררים הדם והבשר שתחת הדם בריא אין כאן נימוק כלל ואנו תולין שהדם בא מחמ' איזה מכה או חולי אחר והדר בריא ופשוט הוא עכ"ל משאת בנימין העתקתי זה להתלמד במקום אחר אעפ"י שאינו ענין לכאן ע"ד לשון חכמים מחכים:

1131

1132הרי דמשמע לכאורה דהאי מכה אית ביה דם אבל אדרבא דוק מיניה לאידך גיסא דהיינו נימוק הכבד ונתמסמס אבל התקשות הכבד הרי פסק הרמ"א שם דקשה כאבן מותר אם נשתיירו ב' זיתים ואס"ד דאית ביה גם כן דם אלא שנעצר מחמת שנתקשה אם כן פשיטא שסופו להיות כולה דם כיון שאין לו מקום לצאת משם אלא על כרחך שאין זה מאותו המין והכא שמכתה שאומרים הרופאים היא התקשות הכבד אם כן הרי בודאי אין מכתה מוציאה דם לכאורה ואין לה תרופה להתירה:

1132

1133אבל ז"א ואעידה לי ב' עדים נאמנים שיש לה מכה שמוציאה דם חדא כיון שבכל פעם קודם זילת הדם ההוא שבא שלא בזמנו קודם לזה היא מרגשת כאב גדול במקום ידוע וע"י אותו ההרגש אח"כ באו מיני דמים הללו ולא בשום פעם זולת זה הרי זה ראי' ברורה שיש לה מכה שם שממנו דם זה יוצא וז"ל סדרי טהרה ודע אע"ג שכתבתי לעיל כאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכי דידעה בודאי שיש לה מכה וכמ"ש בתשוב' אמונת שמואל שהרגשה בהליכתה ובישיבתה או כדומה לזה רק שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם ופעם שכואב לה המכה מוציאה הדם אזי מסתמא המכה היא שמוציאה דם וכנ"ל לדקדק מתשו' מהרי"ל המובא בהגה' ש"ד גבי הארי"ן ווינ"ד ועיין עוד בתשו' שבות יעקב וכנסת יחזקאל:

1133

1134וכעין דמות ראי' לסברא זו ממ"ש הטור י"ד סי' קפ"ח באשה שנפלה לה חתיכות בב"הח ולא פסקה לראות כל זמן שהיו החתיכות בב"הח יע"ש והבין הרב"י שהכוונה שהיו חתיכות בשר ממש נופלים לה לחוץ ונתקשו האחרונים מה הוסיף הטור ורי"ו על דברת ר"ש שלא פסקה לראות כל זמן שהיו בבי"הח גם הב"ח כת' אם לא בדקה עצמה ברגע נפילת החתיכה ניחוש שמא אז היה דם נדה שם מקודם ולפע"ד המעיין היטב בשיטת הר"ש שם ר"פ המפלת יבין דלדידיה אין חילוק בין שהחתיכה פלי פלויי או שהוא חלוק ושיעא והדם טוח על פניו כל שיצא הדם עם החתיכה הרי הוא דם טהור אפילו אם יצא הדם מהעורק שבו דם נדות מ"מ טהור מפני שאין דרכה לראות כך ואלא דאיכא למיחש שמא היה ג"כ דם נדות שם מקדמת דנא טרם יצא החתיכה או שמא אחר שכבר נפל החתיכה לבי"הח יצאו אח"כ טפות דם מהמקור שאין להם שייכות עם החתיכה והנה אם היה לנו ברור גמור שיצא דם עם החתיכות בשעת נפילתן א"כ הרי דם טהור לפנינו ואפשר שאותו דם טהור שיצא מהחתיכות מהמקור לבי"הח נתעכב ויוצא לחוץ א' א' וה"ל כמכה שיודעת שמוציא' דם דמה לי דם טהור ממכה או מחתיכ' דרחמנא טהרי' וכיון שיש כאן דם טהור אזי אין חוששין בין וסת לוסת כלל לטפה דם נדה דאוקמה אחזקת טהר' אלא היא גופא מספקא לן אי יצא כלל שום דם טהור עם החתיכות וה"ל כמכה שאינה יודעת אם מוציאה דם וס"ס נמי ליכא דהת' בא בודאי מן המקור ולא מספקי' אלא אי אתי עם החתיכות או בפ"ע משום כך הוסיפו הטור ורי"ו תיבות אלו ולא פסקה לראות כל זמן שהחתיכות בבי"הח שרצונם שכל זמן שהיו החתיכו' בבי"הח ראתה וכשיצאו מבי"הח לא ראתה וכשחזרו לשם ראתה וכשיצאו לא ראתה וכן לעולם א"כ מזה ניקח ראיה שהחתיכות הובילו דם עמם עכ"פ וה"ל כמכה שברור לן שמוציאה דם ומצלת על כל דם שתראה בעת ההיא זה נ"ל ברור בכוונת הטור בעזה"י:

1134

1135והשתא נדון ק"ו למכה ממש שהיא מרגשת במשמושה ויש לה סי' מובהק שכל זמן שמרגשת כאבה יוצא דם ולא זולת זה לפניו ולאחריו פשוט שהוא ראיה ברורה שזאת המכה היא המוציאה דם ומ"מ לא נסמוך על זה ונחקור בעדותו של עד שני והוא מה שרואה הדם כעין מוגלא שהוא ראיה ברורה שבא מן המכה כמבואר להדיא בהגה' ש"ד ובתשו' מהרי"ו סי' כ"ה כתב ועוד אם בשעה שהיא משתנת דם אז היא ג"כ משתנת חול אז מוכח מלתא דחול הוא הגורם דם עכ"ל ובסדרי טהרה השיג על הגאון שבות יעקב שרצה להקל על שדם משונה מדם וסתה וכ' עליו מה בכך הא חמשה דמים טמאים באשה ומייתי מתשו' דבר שמואל דכיון דיש לה מכה החמום והכאב גורם שתשתנה דם מקורה ואין ראי' משינוי מראה דמים ואחר זה מסיים הסדרי טהרה ולא דמי למ"ש בהג"ה ש"ד דהתם שהיה מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום שזו ודאי הוכחה שמן המכה הוא וכ"כ בש"ות פ"י חי"ד סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה באותה מקום ועיין עוד שם אם בא בשינוי ממה שבא בימי וסתה דרגלי' לדבר הוא דלאו מדם מקור הוא עכ"ל:

1135

1136והנה מ"ש מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום אין הכוונ' שלא היה שם שום מראה אדום דאם כן תיתי מהי תיתי אם מן המכה או מהמקור מראה מוגלא טהורה היא אלא כלפי דמיירי מלפני זה במראה דמים ממש רק שהם משונים ע"ז כתב דהגה' ש"ד מיירי שיש מראה מוגלא לבנה או ירוקה ממש וגם פשיטא שיש בו תערובות דם אבל עכ"פ כיון שיש בו תערובות דם ג"כ כדרך מוגלא היוצא מן המכה שעכ"פ מהמראה המוגלא מוכח שיש כאן מכה פתוחה המוציאה דם והמובן ממילא כיון שזה מעיד שיש כאן מכה פתוחה ממילא אם לפעמים בא דם בפ"ע שלא בשעת וסתה טהורה כמי שיודעת שמכתה מוציאה דם שטהורה שלא בשעת וסתה שתולה במכתה:

1136

1137וקצת סמוכים לזה מהש"ס נ"ל במה דתני' ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה וחזר לדין מכה ואם דם מכתה משונה מדם ראיה אינה תולה וי"לד מ"ט הפסיק בדין וסת בין דין מכה למכה ובכמה ראשונים באמת אין הגירסאו' כן תו י"לד טובא דהא לכאור' קאי ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה ר"ל מדם שהיא רואה עתה בשעת תשמיש וכיון שדם התשמיש הוא שנתחדש עתה אצלה ואנו דנין עליו ה"ל למימר בהיפך ואם דם ראייתה שמחמת תשמיש משונה מדם מכתה אינה תולה במכה וזה מובן ובצ"צ ר"ל דאדם נדתה קאי והח"ץ השיג עליו והאמת שהפי' הפשוט הוא כהח"ץ דאדם ראיית התשמיש קאי אמנם בתוספתא פ"ח דנדה איתא להדיא ואם היה דם נדתה משונה מדם מכתה אינה תולה בה הרי דשם תניא כמו שכתבתי שהדם משונה מהמכה אלא שהגי' שם דם נדתה משמע אדם הוסת קאי ולא אראיית התשמיש דדם הוסת קרי ליה נדתה כדלעיל ט"ז ע"א אפי' בתוך ימי נדתה טהורה וחפשתי ומצאתי ברמזים פסקי הרא"ש פ"י דנדה סי' ג' כתב ואם היה דם נדה משונה מדם מכה אינו תולה עכ"ל והנלע"ד דתרתי אמר הש"ס דעיקר כוונת הברייתא דתלינן במצוי בין להקל בין להחמיר ע"כ הרואה דם מחמת תשמיש שאינו מצוי לראות מ"ת תולה במכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם משום שיותר מצוי דם ממכה מדם מחמת תשמיש הדר אומר ואם יש לה וסת תול' בוסתה בין להקל בין להחמיר דיותר מצוי דם בשעת וסת ממקור ואפילו בשעת תשמיש ממה שמצוי ממכה וע"כ אם יש לה וסת אינה תולה במכה וגם אינה תולה בגרם התשמיש והרי היא טמא' כאלו לא היה לה מכה ומבעלה לא תתגרש אפילו אין לה מכה כי הוסת גורם ששמשה סמוך לו תו קאמר ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ר"ל ג"כ בין להקל בין להחמיר אם דם שרגילה לראות ממכתה משונה מדם שיוצא עתה בשעת תשמיש אזי היא טמאה ואינה תולה במכה וכן אם דם מכתה משונה מדם וסתה נמי תו אינה תולה בוסתה להחמיר דה"ל כאלו יודעת בודאי שמכתה מוציאה עתה דם בזה אפילו בשעת וסתה טהורה וכמ"ש תוס' פ' כל היד (נדה ט"ז ע"א) הנ"ל:

1137

1138הרי מוכח מהש"ס דשינוי הדס ראיה ברורה לטהר אלא שבודאי אין הכוונה על שינוי מראה לחוד דהא חמשה דמים טמאי' ואי משום שהוא משונה ז"א ראיה כמ"ש דבר שמואל הנ"ל שהכאב גורם חמום ושינוי מראה אע"כ הכוונה על מוגלא מעורב עם דם המעיד על פתיחת המכה וזילתה:

1138

1139היות כן נ"ל לטהר אחותינו המדוברת בה עתה דהרי לכמה פוסקי' אפי' כאב בעלמא הוא כמכה ומכל שכן הכא שמרגשת בשמושה ולרשב"א דפסק המחבר כוותיה אפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם טהורה אפילו בשעת וסתה ולכ"הפ לראב"ד ומרדכי ותשו' מהר"ם שלא בשעת וסתה מיהת ומכ"ש הכא דיש לנו הוכחות ברורות שמכתה מוציאה דם ועוד לצרף שאינה יודעת בברור שבא מהמקור וה"ל ס"ס כנ"ל ואע"ג שהמכה הוא למעלה מהמקור מ"מ כבר העלינו בעזה"י דמ"מ ה"ל ב' שמות משום דדלמא אתי הדם דרך מקור ובלאה"נ העלינו לעיל דהואיל ואשה בחזקת טהרה עומדת לא בעינן ס"ס טוב כ"כ ובפליתי סימן קפ"ז סמך עצמו להתיר על חזקת טהרה לחוד ואנן לא נסמוך עליו בצירוף ס"ס גרוע לכ"הפ ומכ"ש שלפע"ד הס"ס הוא טוב מאוד ואפשר שמכח סברת הנ"ל לא אתאינן כלל לס"ס כיון שיודעת שמכתה מוציאה דם:

1139

1140וראיתי בנ"בי ברוב תשובותיו השריש דחזקת טהרה של אשה היינו כל זמן שהיא טהורה אמנם אם פעם א' תראה נדה ותהיה טמאה שוב א"א לה לטהר משום חזקת טהרה שהרי טמאה היא ובזה החזיק בכל תשובותיו אלא שנראה בסוף ימיו חזר וכ' בגליון תשובותיו וכן בס' דגול מרבבה שזה תליא בפלוגתא רש"י ותוס' זבחים כ"ט ע"א ד"ה וכיון שראו סתרו כו' ובמכ"ה דבריו תמוהים פה קדוש יאמר דבר זה דפשוט הוא דכיון שפסקו ימי הוסת הרגילות לזוב זוב דמה שוב אין לה חזקת ראיה עכ"פ ומה לנו בטהרתה לבעלה אנחנו דנין על ראייתה אם נפסק דם מקורה או לא ולדבריו כל רואה דם דתולה במכה שכתב שם הרא"ש דמשו"ה אין אנו צריכים להקיף אם נשתנה או לא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת יהיה כל זה קודם וסתה אבל משתרא' פ"א בשעת וסתה ותהיה טמאה נדה שוב תהיה טמאה לעולם אם לא נבחין תחלה אם לא נשתנה דם מכתה א"כ מה הרעש הרעיש על רמב"ן שם שכתב שאין אנו סומכים עתה על מכה משו' שאין אנו בקיאי' להבחין בין נשתנה ללא נשתנה דם מכתה ואפי' על דם בתולים אינם בועלים מכ"ש על דם מכה והרעישו העול' הרשב"א וגם הרא"ש בשלמא דם בתולים הוא לשעה משא"כ הכא הוא להתגרש מבעלה לעולם ועוד דאין אנו צריכים להבחין בין דם לדם כיון דאשה בחזקת טהרה עומדת וק' מאי קושיין דלמא ה"ק רמב"ן כיון דעכ"פ אחר שיגיעו ימי וסתה לא יהא לה חזקת טהרה ונטמאנה כו' א"א לנו להבחין ואם כן ממילא משום ימים אחדים שבין תחלת ביאתה לחכם לשאול עד ימי וסתה נמי לא נטהרנה דמשום אותן ימים מועטים לא עדיפא מדם בתולים אע"כ ליתא להני כללי דכייל רבינו יחזקאל בהא אלא כל שרוב נשים אין שופעת זמן רב כזה אחר ימי וסתה איננה בחזקת רואה וראיתי שגם בסדרי טהרה מייתי ס' זו בשם זכרון יוסף ולא ראיתי מאיזה טעם כ' כן ורש"י ותוס' ל"פ בהא אלא התוס' ס"ל דמיונו של ר"ע דמדמה פגול לזב אינו דומה אם אינו מדמהו ליום הז' שהוא טהור לגמרי וסותר אבל באמצע הספירה אע"ג דאית ליה חזקת שאינה רואה ושופע כנהר מ"מ אינה דומה לפגול עיין וק"ל ובתשו' אחרת הארכתי מאוד בזה בראיות ברורות כראי מוצקות בעזה"י:

1140

1141והנה לפענ"ד בנדה דאורייתא סגי בזה אפי' לא פסקה בטהרה כל שעברה עלי' ימים הראוי' לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה ליה חזקת ראי' וכן יש להוכיח מדיוקא דרישא וסיפא דמתניתין דנדה ס"ח ע"א נדה שבדקה עצמה יע"ש אלא משום דנשי דידן ספק זיבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה בפנינו עכ"פ ודעת המרדכי דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה ואני בארתי באריכות במ"א דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה פלתי סי' קצ"ו סעיף ה':

1141

1142גלל כן אתתא דא בימי' שבין וסת לוסת אם תראה מראות ע"י שתרגיש בתחלה כאב במכתה או שיהיה בהם מראה מוגלא אזי היא טהורה לבעלה לפי סברתינו הנ"ל ואמנם אחר שכבר ראתה נדה בימי וסתה לא נעבוד בה עובדא עד אחר שפסקה בטהרה ופסקה לראו' והיה נקיי' ג"י שלמים כדעת המרדכי דתרי קולות לא נעבוד אבל משפסקה ג"י והי' נקיי' גמורי' אזי אם תרגיש אח"כ כאב באותו מקום ואחר כך תראה כנ"ל יש לטהרה ויראה שתזהר מלבדוק עצמה כ"כ בעומק באותן הימים באופן שלא תבוא לספק הרגשה ונימא הרגשת עד הוה דכל מה שנוכל להקל מעלינו עול משא חומר נדה ונקיים עדיף טפי ואם לא הרגשה הרי ספק אי' דאורייתא אין כאן דהרגשת זיבת דבר לח לאו הרגשה הוא כמבואר אצלינו באריכות דלא כנ"בי ורק אם בדקה בעומק ניחוש שמא הרגשת עד הוה וה"ל ספק דאוריי' עכ"פ אבל אם לא תכנס כ"כ בעומק שהרי כבר הפסיקה בטהר' והוחזקה ג"כ ג"י בטהרה ע"כ די לה עתה בהכנסת העד לפנים קצת והיינו באותן הימים שהרגישה כאב במקום מכתה שאז דרכה למצוא דם מכה ואנחנו נקיל לה ע"כ טוב שלא תבדוק כ"כ בעומק כדי שלא נבוא לידי ס' דאורייתא וגם לא תוסיף לבדוק שלא לצורך כ"כ דומיא מה שכתב רמ"א סימן ל"ג דטוב היה יותר לתקן שלא לבדוק הושט כלל משנבדוק ונוהגים קולות ע"ש ובזה הוה קצת כעין נקיי' ג"כ שהרי כתב רז"ה פ"ב דנדה לדעת כמה גאונים לא בעינן בדיקה לנקיי' לבעלה דסגי לנקיי' שלה במה שאחר שפסקה בטהרה ונסתם המעיין הראשון שוב לא הרגישה ז' ימים זא"ז ונהי דלא קיי"ל כאותן חכמים מ"מ באשה זו שא"א לה בנקיי' שע"י בדיקה שהרי מצאה על העד כתמים הנ"ל א"כ עכ"פ תהי' נקיים בהרגשה ולמה נגרום לה ספק הרגשה ע"י הכנסת העד בעומק ע"כ נראה לי לעשות כנ"ל ואחר תטהר לבעלה ובלבד שיהיה מוכיחה קיים היינו הכאב הנ"ל והמוגלא שתמצא לזמנים:

1142

1143כל הנ"ל כתבתי להלכה אמנם למעשה לא צהירנא ולא חוירנא ע"כ אם יסכים עמי גדול א' אשר יורה יורה הראוי' ליכנס בעובי קורה דמצי דרי כשורי אזי דרינא בהדי שיבי זעירא הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ג' י"ד אלול תקס"דל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1143

1144שאלה באשה שיש לה חולי השבירה שקורין (פארפאהל) ותמיד היא מרגשת וזב ממנה מראות ירקות ולבנות ולאחר שעה נמצאי' בתוכו טיפין אדומים ג"כ וא"א להאשה הזאת למנות ז' ימים נקיים בשום אופן כי לעולם תראה מראות כאלה ולאחר שעה המצא ימצא בתוכן טיפין אדומים ואי נמי ימצא לה די ספירת נקיים מ"מ א"א לה להזדקק לבעלה כי תמיד תרגיש ותצטרך לבדוק ולהמתין זמן מה אולי תמצא בתוך המראות טיפין אדומין כנ"ל כי אפי' להט"ז ר"סי קפ"ח דאין צריך להמתין עד שתתייבש היינו בסתם אשה אבל הך אתתא שכבר הוחזקה בכך שהמראות מתהפכות אחר זמן א"כ פשיטא שאינו יוצאת ידי בדיקה עד ששהתה זמן מה וראתה שלא נמצא בתוכה דם וא"כ נפל פיתא בבירא כי אם תמתין זמן מה אם תרצה אז להזדקק לבעלה תחזור ותרגיש כי היא מרגשת תמיד וקרוב מאוד שתתגרש האשה מבעלה עי"ז עכ"ת דברי התלמיד השואל אלא שהאריך עוד מה שלא נראה צורך לעיקר השאלה: -

1144

1145תשובה הדין הזה כבר הלכו בו נמושות בתשובו' רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ולא אבוא פה כ"א בקצרה מה שהורוני מן השמים בעז"ה ובו אבטח שלא אכשל ח"ו. וכל מה שאכתוב פה אינו כי אם להלכה ולא למעשה אם לא שיסכים עמי אחד מגדולי המורים אז אמטיני שיבא מכשורי': -

1145

1146הנה ר"פ המפלת מוקים אביי בשפופרת דכולא עלמא לא פליגא דטהורה כי פליגי בחתיכה ולרש"י פליגי בפלי פלויי והרא"ש הקשה ע"ז ג' קו' ועוד קשה קו' מהרש"א שם דא"כ לא פליגי רבנן ממאי דאר"א בהדי' וקו' זו ק' בין לפירש"י בין לפי' התוס' שם אשר ע"כ בחרו האחרונים בתי' הרא"ש בשם השר מקוצי דפליגי בטעמא דקרא ונלע"ד עפ"י דבריו דהכי פירושו כולי עלמא סבירי להו בבשרה ממעט ולא בבשר שאינו בשרה ממש היינו בשפיר וחתיכה נפרדת ממנה אלא דפליגי בטעמא דקרא ת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הא דמיעט רחמנא חתיכה ושפיר ע"כ לאו משום דאין דרך ראי' בכך ז"א הא דרכה של אשה לראות כך אע"כ משום חציצה הוא וה"ה ומכ"ש בשפופרת דטהורה אבל פלי פלוי טמאה ולא עוד אלא אפי' כל הראיי' שאין דרכה בכך נמי טמאה דמה"ת לטהר [ובלשון הרא"ש לא משמע קצת כן נ"ל בקל] ורבנן ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ נאמר טעמא דקרא דממעט שפיר וחתיכה לאו משום חציצה וה"ה נמי לכל מיני ראיות שבעולם שאין דרכה בכך אע"פ דברור לנו שהוא דם נדה מ"מ טהורה היא זה פי' פלוגתת' ולרבא כ"ע ס"ל הכי והכי קיי"ל להר"ש הנ"ל דכל שאין דרכה בכך לראות כן מטהרינן הדם ההוא אע"ג דברור לן שהוא דם נדה הבא מן המקור: -

1146

1147ומזה הוליד הר"ש ז"ל קולא באש' שנעקר מקורה וכמין חתיכת בשר נפל לה בבית החיצון וטיהרה והטור הוסיף תיבות אלו ולא פסקה מלראות כל זמן שהית' החתיכה בבי"הח והרב"י והרמ"א והב"ח והש"כ כולם הבינו כפשוטו שנפלו חתיכות בשר בלוי וכעין פלוגתא ר"א ורבנן דבש"ס והרבה נתקשו בזה ובפרט מה שהקשה בל"ח הא לרש"י נמי טהור הוא בפלי פלוי ומה בין ר"ש לרש"י וגם מה שהקשה הב"ח אם לא בדקה עצמה בשעת נפילת החתיכה ניחוש שמא הי' שם דם נדה ג"כ גם נתקשו מאוד בהוספת הטור ורי"ו תיבות הנ"ל ולא פסקה מלראות כ"ז שהחתיכה בבי"הח ולפע"ד ליישב הכל בעזה"י דהנה לרש"י דטעמא דטהור משום שאינו דם נדה אלא דם חתיכה א"כ דוקא בדפלי פלוי והדם בתוך הבקעים שזה מורה שהדם הזה יש לו שייכות עם החתיכה ואיננו דם נדה אז הוא טהור אבל אי הית' החתיכה שיעא ולית בה בקעים והדם טוח ע"פ החתיכה הי' טמא שהרי הדם הזה אין לו שייכות עם החתיכה אלא שהוא דם נדה שיצא עם החתיכה וטמאה היא ולא עוד אפי' אי רק מספקא לן אי החתיכה פלי או שיעא כנראה שכן הי' עובדא דהר"ש שלא הית' מפלת חתיכה לחוץ כהבנת הרב"י אלא שנפלו לב"הח ונשתהו שם ואולי אח"ז חזרו לאחוריהם למעלה אל המעיים ומ"מ לא נודע אי הם פלויי והדם בתוך הבקעי' או לא ולרש"י טמא מספק משא"כ להר"ש דס"ל כל שאין דרכה של אשה לראות כך טהור הוא א"כ כך לי אם הדם בתוך הבקעים או טוח על פי החתיכה דדם נדה הוא והתורה טיהרו הואיל ואין דרכה של אשה לראות כך ומבואר ההפרש שבין שיטת רש"י לר"ש ויובן נמי מה שהוסיף הטור שלא פסקה לראות כ"ז שהי' בבי"הח דבודאי הי' ראוי לחוש לשמא מעורב בו ג"כ טפת דם נדה שיצא מעצמו בלא החתיכה או שהי' שם מכבר כמ"ש הב"ח אך הא באשה שיש לה מכה ויודעת בודאי שמכתה מוציאה דם טהורה היא לכ"הפ שלא בשעת וסתה כיון דיש לפנינו בודאי דם טהור לא ניחוש לדם טמא מטעמי' המבוארי' בראשונים סימן קפ"ז א"כ ה"נ מה לי דם מכה או דם נדה שהתורה טיהרתו כיון שיש עכ"פ בודאי וברור דם טהור באשה זו מה"ת ניחוש בין הוסתות לתערובות דם טמא אך כל זה אי ברור לנו שהחתיכות האלו הביאו עמם דם בשעת נפילתם לבי"הח ואותו הדם טהור ויוצא הוא לחוץ אחת לאחת א"כ יש כאן דם טהור בודאי אין אנו חוששים לדם טמא כלל אך מנ"ל שאלו החתיכות הביאו כלל דם עמהם ואין כאן דם טהור כלל דאפי' להמקילים בסי' קפ"ז לטהר אפי' במכה שאין ידוע שמוציאה דם מכל מקום לכל הפחו' בעי' שמכה כיוצא בזה דרכה להוציא דם אבל הכא השתא מאן לימא לן כלל שחתיכות כאלו דרכן להביא דם עמהם אדרבה הא אמרי' אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ מה"ת לטהר ע"כ הוסיף הטור ורי"ו ולא פסק' לראות כל זמן שהחתיכות בבי"הח ר"ל שזה הי' סי' מובהק שהחתיכות הוליכו הדם עמהם שהרי כל זמן שהיו החתיכות למעלה בבטן לא ראתה כלום ומשעה שנפלו לבי"הח לא פסקה לראות כל שעה ומדיוקא נשמע כשפסקו החתיכות מלהיות בב"הח פסקה מלראות וכשחזרו חזרו לראות הרי לפנינו שזאת הראי' התמידי' היא מחמת דם שהוליכו החתיכות עמהם והוא דם טהור וכיון שיש בודאי דם טהור לפנינו תו לא נחוש לתערובות דם טמא ומיושבים בזה כמה ק' שהקשו האחרונים על זה עיין: -

1147

1148אמנם מ"מ צ"ע אכתי ניחוש שמא החתיכות בעצמם הנופלים בבית החצון אינם חתיכות בשר כלל כ"א דם יבש ובשהייתם בבי"הח הם נמסים ונמקים והיינו זיבת הדם ההוא ומפני זה כ' הרב"י דמיירי שהטיל החתיכות למים פושרים ולא נמוחו ולא נראה לפע"ד כי לא נאמר שהאשה הפילה החתיכה דהיה משמע שהפילה לחוץ אלא שנפלו לה בבי"הח ולא יצאו לחוץ לעולם וא"כ איך בדקם בפושרים והדרה ק' לדוכתא דלמא החתיכות בעצמם היה דם יבש ונ"ל דמיירי שידוע לה שהיה בשר בלוי מהמקור שהיה ידוע לה שנעקר מקורה ומזה נפלו החתיכות בבי"הח:

1148

1149מ"מ כל זה דוחק גדול עד שקמו אחרוני האחרונים והאירו עינינו בפי' כוונת הר"ש ז"ל ורמזה הט"ז בלשונו הצח וכתבה במעיל צדקה ובשארי תשו' אחרונים וביאר הדבר יותר בפליתי המכונה תפארת ישראל שהיה להאשה חולי השבירה לא שבירה שנקרע הפריסה אלא חולשה שעי"ז נשתרבב המקור למטה והיינו חתיכת בשר ר"ל המקור נמשך וכל אותו הזמן עלולה לראות כמה מיני מראות משונות ודם מפני שהוא חוץ למקומו ומתנדנד ע"י הליכה וטלטול גם אין בכח העורקים לבשל הדם היטב וזה הוא שטיהר הר"ש ז"ל מפני שאין דרכה של אשה לראותו אלא בשהמקור במקומו אבל לא בזה האופן וכ' הפליתי שהוא עשה מעשה לטהר אשה בכה"ג בצירוף סברת הר"ם שבדיקה איננה הרגשה דאורייתא כמבואר בדבריו בריש הספר ההוא ולפע"ד כל מעיין בצדק ישפוט שהר"ש נתכוין לזה הענין בעצמם בלי ספק:

1149

1150אלא שראיתי הגאון בתשו' נודע ביהודה סימן נ"ח דחה שיטה זו בשתי ידים ואנכי בעניי לא הבינותי כל דחיותיו כי מ"ש המקור אינו מונח בקבוע לעולם והוא נוטה מצד לצד ולעולם לא תטמא ז"א ק' כלל אדרבה היא הנותנת כיון שדרכו של מקור להתנועע ולנטות מצד לצד א"כ בכל צד שיהיה נטוי ותראה דם הוה דרכו של דם לצאת כך וטמאה משא"כ שבירה ושרבוב המקור ממקומו למטה חולי הוא בנשים ואין דרכו וטבעו בכך וכל שאין דרכו של דם לצאת כך טהורה היא להר"ש ומ"ש שהעיד הרופא שלו היפך מעדותן של גאוני' הנ"ל שאמר שאין המקור משתרבב למטה לעולם כ"א העליי' והרמב"ם כ' דם עליי' הוא כשישוסע עורק שבעליי' וזה לא שכיח כלל הנה אם אומר שאאמין לעדות הרופא נגד כל הגאונים מ"מ עדיין אני אומר בודאי לא שכיח שישוסע עורק כשהעליי' במקומו אך אחר שנלקה ונפל למטה לבי"הח ונדחק בין רגלי' שכיח טובא שישוסע העורק ויזוב זוב דמה וא"כ אדרבה לפי עדות הרופא ההוא אין להסתפק בדם מקור ע"י השבירה כ"א בדם עליי' דמקרבא השתא בבי"הח ומ"ש עוד מ"ט נאמר שאין דרך לראות בכך מה לי אם הוא למעלה או למטה לעולם הוא דם נדה לא ידעתי מה קשי' אה"נ שהוא דם נדה מ"מ אין דרכה של אשה לראות בכך ועוד נלפע"ד לפרש הא דאמרינן אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולהר"ש זה הוא טעמא דקרא וק' מה טעם יש לזה אם דרכה או אין דרכה לכך והיה נלפע"ד לפי מה דאמר שמואל ר"פ הרואה כתם בבשר' עד שתרגיש בבשרה ופריך התם הא מבעיא למעוטי שפיר וחתיכה ומסיק תרתי שמעת מיניה ופי' בחי' הר"ן דבשפיר וחתיכה איננו הרגשת הדם אלא הרגשת שפיר וחתיכה ע"ש וי"ל כך דעיקר דם נדה הוא מה שהדם המתקבץ בעורקי המקור ויוצא בזמנו ואז ע"י התעוררת יציאת הדם מזדעזע כל גופה או לכ"הפ מרגשת בפתיחת פי המקור ע"י הכח הדוחה או לכל הפחות כצער עקיצת מי רגלים וכה"ג וזה הוא דם נדה שטמאתו התורה יהי' מאיזה סבה שיהיה שתמהר יציאת הדם לפעמים ע"י אכילת שום או ע"י קפיצה או ע"י חמום התשמיש וכה"ג כל מה שגורם יציאת הדם בטבעו היינו דם נדה דקרא ואפי' יהיה כעין החרדל ובפחות אמנם בצאתו מבשר המת מבלי הרגש כלל או א"נ יוציא המקור שפיר או חתיכה והם יובילו עמהם דם או שתושיט שפופרת לשם ותוציא דם אפילו אם תרגיש אז לא היה ההרגש ע"י שנתעורר הדם לצאת בשעתו אלא שהגורמים האלו פתחו המקור והוליכו הדם עמהם ואין זה הרגשה שהקפידה התורה עלי' והיינו דכ' הר"ן בחי' הנ"ל דתרתי ש"מ דבשרה שתרגיש בבשרה הרגשת יציאת הדם ולא הרגשת השפיר והשלי' וא"כ הה"נ אם המקור נשתרבב לבין רגליה וע"י דחיקתו יוצא הדם אפילו אם תרגיש מ"מ אין זה מחמת דם המתעורר לצאת מעצמו שהגיע זמנו לצאת אלא מחמת משמוש ודחיקת הצדדים בהמקור ועורקי' שכולו דם הוא והיינו אין דרכו של אשה לראות כך שאמרו הכוונה אלו היה דרכה לראות כך היינו אומרים שיציאת החתיכה ושפיר הוא כמו תשמיש וכה"ג המעורר דם לצאת אבל אין דרכה של חתיכה לעורר יציאת הדם אלא שמוליך עמו בע"כ וליכא הרגשה כנ"ל באופן שכל ק' הנודע ביהודה לא יזיזו השיטה הנ"ל ממקומה זיז כ"ש:

1150

1151גם מה שהקשה הב"ח אשיטת הר"ש דאמרינן בנדה מ"א ע"ב אר"ל מקור שנעקר ונפל לארץ טמא שנאמר יען הושפך נחשתך ותגל ערותך ופריך למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה משמע אי היה שם דם היה טמאה אף ע"ג שנעקר המקור כיון שהדם הוא מן המקור י"ל לפע"ד דהש"ס הכי פריך מדמייתי ר"ל מקרא דדברי קבלה דטמאה וק' ת"ל דכל המקור מלא לעולם עם עורקי דם אפילו במסולקת מדמים וזקינה מ"מ לעולם עורקי המקור מלאים דם והרי ברור לנו שיצא דם נדה ממש עם החתיכה הזה וטמאה היא בלא קרא דדברי קבלה אלא עכצ"ל אפילו אם הוא דם נדה ואין כאן חציצה מכל מקום טהור משום שאין דרך ראיה במקור שנעקר וכל שאין דרך ראיה בכך טהורה ועוד בלאה"נ דם נדה תלוי ביציאתו מפי המקור דוקא משא"כ הכא שלא יצא מפי המקור לעולם אלא נשאר בתוכו ויצא חוץ לבי"הח אין לטמא משום דם נדה משום כן הוכרח ר"ל לאתוי' קרא דדברי קבלה דהמקור בעצמו טמא הוא ולא משום הדם שבתוכו וע"ז פריך הש"ס מה בכך שהחתיכה ההיא טמאה מ"מ גז"ה הוא דם מטמא משום נדה ולא חתיכה טמאה וכיון דמשום דם לא מטמא ליה א"כ משום חתיכה נמי לא תטמא ולק"מ קושית הב"ח והנה בעיקר ק' הב"ח יש לתמוה קצת הא הב"ח הוא מן אותם הפוסקים שהבינו מעשה דר"ש שנפלו חתיכות בשר ממש בבי"הח ואותו טיהר הר"ש אבללא הוזכר שם מעקירת מקור ממקומו כלל וא"כ לדדהו י"ל אם נעקר המקור ממקומו ויוציא דם מ"מ טמא הוא כי מה לי במקומו או שלא במקומו וא"כ מה קשי' ליה מהא דדף מ"א ע"ב אעכצ"ל מ"מ מסברא נשמע גם לשיטת הב"י ורמ"א והב"ח דמעשה דר"ש היה בחתיכות ממש מ"מ זיל בתר טעמא שטיהר משום שאין דרכה לראות בכך א"כ ה"ה בעקירת המקור ויצא חוץ למקומו נמי אין דרכה לראות בכך אע"ג די"ל היינו כשנעקר לגמרי אבל נשתרבב היינו אורחי' זהו דוחק וא"א לאומרו אלא לכ"ע נ"ל דלר"ש אשה כזו דמיה טהורים דהיינו אם כ"ז שהמקור בחוץ תראה דם וכשיחזור למעלה לא תראה שעי"ז מבואר שהדם בא רק ע"י דחיקת רגלים במקור ואין זה הרגשת יציאת הדם אלא דחיקת רגלים גורמים לה ואז טהורה היא להר"ש:

1151

1152אך מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה שיטת רמב"ם דפסק להדיא בפ"ה מהלכ' איסורי ביאה ה' י"ג י"ד דלא כהר"ש הנ"ל וס"ל דם הבא עם החתיכה טמא א"כ ס"ל אפי' מה שאין דרכה בכך נמי טמאה וקשה לי להכניס ראשי באי' כרת ע"כ אני אומר בודאי אם האשה מרגשת ממש קשה לי להתיר אך כפי הנראה מכותלי שאלתך שאין ההרגשה שלה אלא זיבת דבר לח והנה בתשו' שב יעקב מוכיח דע"כ זיבת דבר לח לאו הרגשה היא מדאמרינן ר"פ הרואה כתם גבי מי רגלים אי דארגש' יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה כו' וקשה מה ספק יש כאן הא בודאי ארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים אע"כ שאין זה הרגשה הגם שמוז"ה מהרשש"כ דחה זה שם בתשובה דה"ק אי ארגשה הרגשה גמורה יושבת אמאי טהורה ע"ש ודבריו תמוהי' עכ"פ איך אמר אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה אמאי לא תהיה טמאה נהי דלא הרגישה הרגשה גמורה מ"מ זיבת דבר לח מיהא ארגשה ויש לדחוק בזה עוד הארכתי בתשוב' א' והבאתי ראיה ממ"ש ריש נדה ישנה נמי אגב צערה מתערה משמע דכל הרגשה הוא מחמת צער ולא זיבת דבר לח בעלמא דפשוט דע"י דבר לח לא מתערא וכן משמע נמי מלשון התוס' נדה דף ע"א ד"ה והא אשה מכוסה היא כו' יע"ש שמבואר שפתיחת פ"המ הוא ההרגשה או צער כעין עקיצת מי רגלים וכה"ג ולא זיבת דבר לח והנה בתשו' נ"בי סי' נ"ה כ' סתם דלא נ"ל ככת הקודמים אלא דזיבת דבר לח הוא הרגשה דאוריי' ולא שת לבו לסתור ראי' א' מאלו הנאמרים לעיל אך רק הוא הבי' ראי' מדנפקא לן הרגשה מבשרה שתרגיש בבשרה והאי קרא נמי אתי שמטמא בבי"הח והיינו חוץ לפ"המ שם מתטמא זה הוא הבשר דמיירי בי' קרא ושם הוא ג"כ מקום ההרגש והוא בבי"הח ש"מ דזיבת דבר לח הוא הרגשה דאוריי' ודבריו תמוהים אדרבא דוק מיני' לאידך גיסא הא ממעטי' נמי בבשרה ולא בשפופרת והיינו אם תכניס השפופרת לפי המקור ותקבל הדם דאלו לא תכניסנה אלא לבי"הח א"כ כבר היא טמאה משעה שיצא הדם חוץ לפי המקור אע"כ אתא למעוטי בבשרה של עצמה ר"ל שיעבור הדם בפי מקורה ולא שיהי' שם שפופרת לקבלו וא"כ הרי מבואר דהך בשר היינו פי המקור ושם צריכה שתרגיש ומ"ש מדרשא בבשרה בפנים כבחוץ הוא מבואר בנדה מ"א ע"ב דהיינו מקום שהשמש דש והיינו פי המקור למעיי' בלשון הרמב"ם פ"ה מא"ב ה"ד ובפי' המשנה ועוד הארכתי בזה בתשו' אחרת מ"מ בהא מסקינן דעיקר הרגשה דאוריי' היא לפע"ד הרגשת פתיחת פ"המ או צער כעקיצת מי רגלים אבל לא זיבת דבר לח:

1152

1153גלל כן אם הרגשה הזאת אינה אלא זיבת דבר לח כמשמע מלשון השאלה אין כאן אלא ספק דרבנן ומצורף לזה אומר כי כיון שהמראות הם טהורות בשעת מציאה אלא שנהפכו אח"כ ונמצא בתוכן טיפי' דם הנה אם נאמר שהמראות הן בשעת יציא' ירוקות ולבנות אלא שאח"כ בשהייתן בחוץ משתנין ע"י האויר פשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל דאין לחוש שמא כבר הי' אדום ונלקה ונעשה לבן ועכשיו חוזר לקדמותו דז"א כמ"ש ט"ז רס"י קפ"ח שחור אדום הוא אלא שלקה אמרי' אבל לבן אדום הוא ל"א ואין לנו לחדש דברים כאלו אבל החשש הוא כך שאלו הטיפין הי' גם מתחלתו ונתערבו בתוך המראות הטהורו' ולא נראי' לעינים עד אחר עמידתן אז מצתללין ומתבררין ונראי' לעין ומשום הך ספיקא מטמאין לי' ואם כן מידי ספיק' לא נפקא ויש לצרף עכ"פ לקולא הנ"ל דהיינו דליכא בלא"ה רק איסורא דרבנן בשגם להר"ש והרא"ש וטור ושיטת בעלי הש"ע טהורה לגמרי וגם ספיקא הוה עכ"פ לכן כשאין לה חזקת טומאה היינו אחר שפסקה מלראות דם וסתה הרגיל ופסקה בטהרה לערב וגם כל יום המחרת היתה בטהרה דהיינו בדיקת שחרית של יום המחרת ובדיקת ערבית שלו דהוי ליה ג' בדיקות שעי"ז מתחזקת בסילוק דמי הוסת אז נראה להקל עפ"י התנאים שאכתוב אי"ה בסמוך ורק אקדים כי לא נעלם ממני דברי הרמ"א בשם המרדכי דבעי' ג' ימים שתתחזק בטהרה לתלות במכה מ"מ כבר הארכתי בחידושי והרבתי להקשות על זה וכ"כ הקשה בפלתי שם וגם בסדרי טהרה ראיתי שס"ל שדי ביום א' ואם מי שיפקפק ע"ז עמ"ש תוס' בנדה ז' ע"ב ד"ה ר"א וע"ש בסוגי' ס"ח ע"א וק"ל: -

1153

1154פרטי דינים היוצאים מכל מ"ש הוא כך.

1154

1155א אם האשה הזאת מוצאת כל אלו גם כשהמקור למעלה במקומו אזי ידי מסולקת הימנה ורק אם כשהמקור במקומו לא תמצא בכמו אלו רק כשהוא חוץ למקומו אז יש להתיר כאשר יתבאר אי"ה:

1155

1156ב אם תרגיש האשה בראיות אלו הרגשת פתיחת פ"המ או כעקיצת מי רגלים ג"כ אין לי עסק בזה ורק כשההרגש הוא רק זיבת דבר לח ומוצאת בכל פעם כנ"ל אז אם אפי' גם ע"י בדיקה תמצא אעפ"י שאז י"ל הרגשה ממש היה לה וקסברא הרגשת עד הוא מ"מ כיון דבלא"ה בפלתי שדא נרגא בהרגשת עד גם כי אינו נכון לפע"ד כמו שמבואר אצלינו במקומו מכל מקום הכא כיון דבלא"ה רוב ראייתה שע"י זיבת דבר לח הם באותו אופן ממש שע"י בדיקת העד אמרי' היינו הך ממש ותלינן להקל:

1156

1157ג בכל פעם שתרגיש דבר לח תקנח עצמה ולא תבדוק עצמה כלל כי למה לה לבדוק ולגרום לן להכניס עצמינו בקולא טוב לה שלא תבדוק רק תקנח הדבר לח שזב ממנה וגם את זה לא תעיי' יותר אלא בשעה שהכתם לח ותשליכנה ולמה לה להמתין עד שיתייבש ותמצא טיפין דם ונכנס ראשינו להקל טוב יותר להשליכם מבלי עיון וספק אולי לא יהיו שם טפי דם אחר הייבוש ויהיה כעין ס"ס שאם נמי יהיו שם טפי דם אולי בא אח"כ ע"י שינוי האויר ולא היה שם מתחלה: -

1157

1158ד וכן נמי אם אירע לה שבדקה עצמה או שהית' צריכה בדיקה כשאר נשים שדרכן לבדוק שחרי' וערבי' מ"מ לא תעיין בו כ"א בלחותו ולא בייבשותו ומ"מ אי אירע שבדקה עצמה ומצאה מראות כאלו וגם עיינה בהם אחר שנתייבשו והיו לדם מ"מ יש לטהרה אם הוא בשעה שהמקור חוץ למקומו ומ"ש בזה הוא דומה קצת למ"ש רמ"א בי"ד סי' ל"ג על מנהג אנשי עירו בבדיקת הושט שיותר היה טוב מבלי לבדוק אותם ממה שנבדוק ונסמך להקל וה"נ דכוותי': -

1158

1159ה כל זה בין וסת לוסת ואפי' בימי נקיים ר"ל שתבדוק עצמה כדינה ולא תעיין בו אחר שנתייבש ומ"מ אם עיינה בו ומצאה טפת דם יש לטהר אבל ג' בדיקות הראשונו' שאחר ראיית דם וסתה דהיינו בדיקה של הפסק טהרה ושל שחרית וערבית שלמחרתו אותן צריכי' להיות נקיים לגמרי וע"כ תעיי' או אחר שנתייבש ויהיה נקי מכל טפת דם ואדום כלל דאף על גב דבעלמא לא חיישינן לכך מכל מקום היא שהורגלה בכך ואפשר שעדיין לא פסק דם נדות אלא שתחפנה לכלוך הירק ולחה הלבנה על כן צריכה שתמתין עד שנתייבש ויהיה נקי ואחר תטהר: -

1159

1160ו פשוט מאוד האשה בעצמה נאמנת על כל זה דלא כמו שחשבת בדבריך שאין לה נאמנות כיון דריע טובא ולא ידעתי מנ"ל הא ואי היה שום מציאות בעולם שלא תהי' נאמנת היה הש"ס משני כן בכתובו' פ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) אע"כ כללא הוא וספרה לה לעצמה והוא פשוט: -

1160

1161כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד שתציע הדבר לפני מפורסם בהוראה ויסכים עמי וה' עמנו פה מ"ד נגהי ליום עש"ק בשלח תקס"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1161

1162שלום לידידי ורב רחימי האמ"הג מהו' משה ליב ני' אב"ד דגליל בארעניס יע"א:

1162

1163השתא הכא קבלתי נועם מכתבו ולהיותי כאן מוטרד מאוד אמרתי להשיב מיד מפני הכבוד לבל יאוחר דבר עד שבוע הבע"ל ומי יודע כמה עיכובים יתגלגלו והנה נפשו היפה בשאלתו בבתולה שאחר הנישואים לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפוטרה בגט פטורין כרואה מחמת תשמיש לא ידעתי מקום הספק לא מיבעי' אם מרגשת פתיחת פי המקור שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא המוזכרת בכל מקום פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאוריי' היא כמ"ש ת"הד ומובא בש"ע סי' ק"ץ וט"ז שם סק"ג ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ופתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש ת"הד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור זה לא נ"ל להקל כ"כ דכל עצמו של דין תלי' בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש ט"ז ס"סי קפ"ז והבו דלא לוסיף:

1163

1164אך אפי' אם אינה מרגשת פתיחת פ"המ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהוא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתא משום הרגשת שמש והרי סמכינן על סברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה בודאי אי לאו חזקה שיוצא בהרגשה אעפ"י שהרגישה יוצא וזב מהמקור מ"מ כיון דבריא לה שלא הרגשה פתיחת פ"המ ה"ל רק אי' דרבנן וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן אפשר היה להקל ולתלות במראות טהורים ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש אבל האמת ה"ל חזקה דאורייתא שאינו יוצא אלא בהרגשה והרגשת השמש הטעתה ולית לנו אלא לומר שמא מראה טהור היה וזה ג"כ לא שכיח שהדמים הטמאים מצויים באותו מקום ע"כ משמים ירחמו ומ"מ בחפזי כתבתי סמוך להכנסת כלה ואם יש עוד להשיב ע"ז יבואו דבריו אלינו כתבתי וחתמתי פה ק"ק פ"ב עש"ק פקודי תקס"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1164

1165החיים והשלום יחדיו יהיה תמים יחולו על ראש תלמידי הותיק הרב המופלא מהו' איצק ני':

1165

1166אור ליום אתמול העבר בא אלי דודך הקצין עם נועם מכתבך עם ספרך כאן וזיין עלך מזויין בזיו נועם ה' עליך ושמחתי והנה ע"ד העברה ראיתי קמא דמטא לידי בסוף סעי' ה' והנה בזה הזמן אנו עוסקים במס' גיטין ובהגיעי לדברי תוס' שכתבו מוספר' לה נפקא לן ע"א נאמן באי' אמרתי דלכאורה יש להשיב שאני התם דהאי' הוחזק רק על פיה לכן דין הוא שתאומן להתיר ושוב ראיתי שהרמב"ן נזהר שכ' הקושי' שהיא עמו במטה ר"ל נמצא על שלו או שרואה הדם שותת ויורד מאותו המקום וקיי"ל רוב דמים מן המקור ורובם יוצאים בהרגשה וה"ל מוחזקת טמאה שלא על פי' ואפ"ה האמינה קרא וספרה לה א"נ משכחת לה ביולדות שהיא טמאה ואפ"ה מהימנא שספרה ולפ"ז ממילא לק"מ מוסתו' אפי' יהא דאוריי' וראת' ג"פ בכ' לחדש דם יורד מבין רגליה וכה"ג מ"מ אין כאן חזקה דאוריי' אלא על פיה שלא ראתה בנתיים באופן שנשתנית ההפלגה ועוד אפשר שהיה ע"י מעשה וקפיצה וכדומה והכל אנו סומכים על פי עצמה וכל כה"ג פשוט דמהימני' ולק"מ ק' תוס' ורמב"ן ועיי' רמב"ם פ"יו מסנהדרין הלכה וי"ו:

1166

1167ובעת נ"ל עוד דאחזקה דוסתות דאוריי' אין מביאין קרבן ולא מלקות ונהי דטמאה נדה בלא בדיקה בזמן הוסת למ"ד דאוריי' מ"מ ליכא אלא ספיקא דאוריי' דמוקמינן חזקת טהרה שלה נגד חזקת אורח בזמנו בא וה"ל ספיקא ומשו"ה מהימן ע"א לברר ספיקא:

1167

1168והנה תירוץ רמב"ן צריך ביאור רחב וכמעט שצריך אני לעשות לי רב להבינני דבריו שכ' מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה ואין הכוונה כמ"ש אתה והפכת דבריו חזקה אינה מקלקלת עצמה ולפ"ז יהיה כל ע"א נאמן באי' אפי' אתחזק אי' אם גם הוא עצמו אוכל או בועל וכיוצא בזה ויהיה ע"א נאמן לומר גירשך בעלך שזרק גט לחצירך אם העד רוצה לישא את האשה דחזקה אינו מקלקל עצמו וחלילה לחשוב אדרבה כל שיש לעד נגיעה בדבר פסול עדות ומה שכל אדם נאמן על עצמו אינו מתורת עדות אלא מתורת בעל דבר ואין צריך לזה לא ראי' ולא חזקה ורק להאמינו על אחרים צריך תורת עדות וכל שיש לו שום נגיעה בדבר פסול ומה שמצינו בכותי חותך כזית בשר ונותן לו היינו בתר דקיי"ל ע"א נאמן באי' וה"ה כותי' כשרים לעדות מ"הת כמבואר בגיטין בסוגיא דגט כותי' לולי דחשידי אלפני עור משו"ה כל שהוא אוכל הדר ה"ל עד כשר אבל היכי דע"א לא מהימן לא יועיל מה שהוא אוכל ודברי רמב"ן צריכין להתפרש הואיל שהוא דבר שבגופה ממש שמעידים על מה שיוצא מגופה וגם א"א לה שתבעל לאדם בעולם כלל אם לא תאומן גם על הבועל משו"ה אמרי' מתוך דנאמנות וכו' ועדיין ק' הא קרא וספרה לה לא מיירי כלל מבעלה כ"א לטהרות דבעלה בפ' עריות הוא דכתיב וגילה רחמנא דנאמנת אפי' על טהרות קדש ומקדש אפי' על אחרים ובזה לא שייך מתוך שנאמנת כנ"ל ודבריו צריכים רב ומ"מ איננו כמו שחשבת חזקה שאינה מקלקלת:

1168

1169גם מ"ש מרש"י קידושין היא תועבה בעונש עבירה אין כוונתו של רש"י שהיא בעונש עבירה שיהיה עלי' עונש מזה לא מיירי רש"י כלל אלא היא תועבה שהבא עלי' נתעב בעונש עבירה וזה פשוט לכל מבין ומתחיל כאלו תאמר ב"בח נקרא תועבה מפני שיש עליו עונש עבירה ה"ל האוכלו או מבשלו נענש וכן כל תועבה שבעולם נקרא על אחר הנתעב על ידו ונענש בעבורו וזה פשוט מאוד:

1169

1170גם מ"ש מרמב"ם נ"ל דלא נחית להכי למעט אשה מעונש וכפיי' ומ"ש שכ' גבי עריות דגם היא חייבת היינו משום דהתם כתי' העושות וה"א לא היא עבדה מעשה וזה מבואר בש"ס ב"ק ל"ב ע"א קמ"ל נפשו' לשון רבים דתרויי' חייבים ובאמת פסק המרדכי מה"ט דבראתה בשעת תשמיש ופירש באבר חי פטורה האשה כמ"ש רמ"א בי"ד ס"סי קפ"ה ע"ש ומה שמקשי' שהוא נגד ש"ס פ"ב דשבועות דמוקי מתני' דאותיום בשלא סמוך לוסתה ואפרישה י"ל דס"ל לפמ"ש תוס' ס"פ בן סורר ומורה דקרקע עולם דעריות דפטור נפקא לן מרוצח ורוצח מסברא דמאי חזית ומשמע שם מהתוס' דאי הוה לן הל"מ מפורשת ארוצח דיהרג ולא יעבור ולא מסברא דמאי חזית אזי באמת הוה קרקע עולם דרוצח חייב וה"ה לעריות וא"כ תלי' זה בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל דירושלמי דמייתי כ"מ פ"ה מיסודי תורה הלכה ה' ע"ש בסוף דבריו וא"כ ש"ס דשבועות לר"ל ואנן קיי"ל כר"י לגבי ר"ל ומותר קרקע עולם וה"ה דפטורה בפרישתו דלאו מעשה עבדה כלל ויש מזה ראי' לרמב"ם דפסק כר"ל משום דש"ס דשבועות קיימי כוותי' ור"ל צריך לומר דלית ליה דרשא דהיה לו לבית וכאשר אבדתי וכמ"ש רמב"ן ס"פ בן סורר ומורה ועיי' רשב"א ספ"ק דמגלה גם פשוט אפי' אי נימא דאין עלי' שום אי' מ"הת היינו לאו דמחזיר גרושתו אבל מ"מ עברה על לפני עור וקא מרגילתו ומסייע' ידי עוברי עבירה ועיי' ר"ן ריש מס' שבת ומלשונך שם לא משמע כן כ"ז אני כותב בחפזון וה' יברכך וירום קרנך וקרן תורתך עוד יפוצו מעינותיך חוצה מים חיים נוזלים מן לבנון עד נחזה לפני שמש שמו ינון והר בית ה' בראש ההרים תכונן וככה תאמר שלום רב לחמיך הגאון המפורסם ני' ממני א"נ דש"ת: פ"ב נגהי ליום ג' ז' א"ש תקס"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1170

1171החיים והשלום וכ"ט להרב המא"הג המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כקש"ת מהו' צבי אביגדור ני' אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש ואגפיה יע"א:

1171

1172הגיעני נועם מכתבו והנה נפשו היפה בשאלתו אודת אשה א' אשר סמוך לימי זקנתה פסק' מהיו' לה אורח כנשים כמו ב' חדשים וטרם עברו עלי' ג' עונות להיות לה כדת הזקנו' המסולקו' בדמים התחילה להרגיש כאב בגבה בשעת הטלת מי רגלים ומן אז והלאה לא פסקה מלראות דם עם מי רגלים ומתחלה ראתה גם על עד הקנוח אחרי ההטלה אמנם זה כבר פסק ונעקר החשש הזה ולא נשאר לה רק מה שהיא רואה תמיד עם מי הרגלים ואמנם גם הרגשת הכאב הנ"ל פסק חלף לו והנה היא רואה בלי שום כאב ואמנם יש לה מיחוש גילדנ"י אדי"ר וצלל מעלתו במים אדירים להמציא לה היתר ע"י בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו המבואר בדברי רמ"א שבסי' קצ"א ועפ"י קולתו של הגאון נ"בי סי' מ"ח:

1172

1173האמנם לדינא גם דעתי נוטה להקל עפ"י הנ"ל עפ"י תנאים אשר יתבארו אך היות כי באמת דברי הנ"בי ז"ל מלתא חדתא היא לא שערום הראשונים בתשובת אחרונים כי אין גם א' שיתיר בלא כאב ובלא בדיקה ג"פ ואלו היה כדברי הש"ך סי' קצ"א שהעלה שדברי הר"ח דינא הוא והלכה כמותו מעיקר הדין ולא כמו שחשב רמ"א ועט"ז ז"ל א"כ היה קשה עלינו לסמוך על דברי נ"בי לבד וכמ"ש שאשה זו אינה רואה כ"א במ"ר וא"כ וכי לעולם לא תטמא אמנם אחר הבירור אי"ה יבואר דלא כמו שחשב הש"ך במח"כ כי העיקר נראה כדעת שארי הפוסקים הרבים ההמה דפסקו דלא כר"ח ורק משום חומרא בעלמא נחוש לו ועוד יבורר שגם ר"ח בעצמו לפי פירושו בהש"ס אינו אלא חומרא בעלמא ולמיחש בעלמא ולא להוציא אשה מבעלה עי"ז וא"כ נראה פשיטא דעכ"פ ע"י בדיקה הנ"ל יצא כנוגה צדק האשה הנ"ל עפ"י דבר גדול אשר דבר

1173

1174גרסי' ר"פ האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ס"ל לר"מ לחלק בין יושבת לעומדת ור' יוסי מטהר לעולם ומקשה בש"ס מ"ש בין יושבת לעומדת ומסיק במזנקת ותו פריך ניחוש בתר דתמו מיא אתו דם המקור ומוקי לי' בנמצא תוך הספל ולא על שפת הספל וכל הפוסקים פה א' פסקו כר' יוסי ואמנם בפירוש הסוגיא פליגי רש"י ותוס' בשני דברים א' כי רש"י ס"ל דר"מ נמי לא מטמא אלא בשותת ועומדת דנקיט הוא לאו דוקא ור' יוסי מטהר אפי' בעומדת ושותת ואמנם התוס' ס"ל דהש"ס לא מיירי מזה מתרתי לריעותא כלל דאפשר דגם ר' יוסי מודה בתרתי לריעותא דהיינו עומדת ושותת אלא חדא לריעותא היינו מזנקת בעמידה ומבואר מדבריהם ומהרא"ש וסייעתי' דה"ה שותת בישיבה ר"מ מטמא ור"י מטהר דכל זה מקרי חדא לריעותא מלבד המרדכי והגהת מיימ' בשם תשו' מהר"מ והוא בתשובה דפוס פראג סי' תר"ל דס"ל דשותת בישיבה גרע וגם ר' יוסי מודה לאסור ולא מתיר אלא בחדא לריעותא קטנה דהיינו זינק בעמידה והוא דעת יחיד בזה וגם הוא ז"ל לא החמיר מטעם זה לבד אלא משום שחשש לדר"ח הנ"ל ע"ש:

1174

1175והנה אין רחוק לומר דאמוראי דפליגי בנדה י"ד ע"ב אי ר"מ מטמא משום כתם או משום נדה י"ל דבהא פליגי מר סבר דפלוגתיי' דר"מ ור"י כפירש"י נמצא מיירי ר"מ אפי' בשותת בעמידה וא"כ ראוי' שיטמא משום נדה דחשש גדול ומצוי הוא (אף על גב דר"י מטהר לגמרי זה יבואר לקמן אי"ה) ואידך ס"ל כפי' התוס' ולא מיירי ר"מ אלא בחדא לריעותא ולא עוד אלא שלא הזכיר אלא הריעותא הקלה שהוא זינוק בעמידה ודיו לטמא משום כתם: -

1175

1176ובזה י"ל מ"ש הרב"י דלשיטה זו ק' שיהי' ג' מחלוקו' בעד שאינו בדוק דרבי מטמא משום נדה כר"מ ור' יוסי מטהר לעצמו טהרה גמורה ור"ח מטמא משום כתם דלא כמאן ולפי הנ"ל נראה מצד הסברא לומר דעד שאינו בדוק אינו דומה לעושית צרכי' ואיכא תרתי לריעותא דבשלמא התם הספק הוא באותו המקום בעצמו וכיון שאיכא תרתי לריעותא ויכול לבוא מן המקור כמו מן המכה שבמקום מ"ר א"כ נימא חזקת דמים מן המקור טפי מבחלחולת וכליות מה שאין כן עד שאינו בדוק שספיקו מדמים ולכלוכים הרבה שהשוק מלא מהם ואשה זו בחזקת טהרה עומדת לא תטמאנה מספק וגם לא דמי לחדא לריעותא קלה שהיא זינוק בעמידה דהתם קל הוא שחזקת המקור סתום בשעה שמ"ר זונקים בכח כמו שהזכירו תוס' והפוסקים משא"כ בעד שאינו בדוק כיון שאין כאן דבר המונע דם לצאת מהמקור חיישי' למקור טפי אך כי איכא לדמויי' לשתיתה בישיבה שהוא ריעותא רבתי שהרי להר"ם ז"ל מודה ר"י בהא לר"מ ונהי דלא ס"ל להתוספות כן מ"מ ריעותא גדולה היא ודמי' לעד שאינו בדוק והשתא בהא פליגי וכ"ע דלא כהר"מ אלא בכלל דברי ר"מ נכלל גם שתיתה בישיבה ור' סבר כפיר"שי דלאו דוקא עומדת ויושבת אלא מזנקת ושותת ובכלל דבריו בין שותת בעמיד' דהוה תרתי לריעותא ובין בישיבה ומסתמא טמא נדה קאמר דהרי מיירי מתרתי לריעותא ומינה דבריעותא גדולה כעין שתיתה בישיבה נמי מטמא משום נדה וה"ה לעד שאינו בדוק דדומה לו ור"ח מפרש כפי' התוס' ומיירי ר"מ מחדא לריעותא זינוק בעמידה ובכל דבריו גם שתיתה בישיבה ומסתמא טומאת כתם קאמר בתרוויי' וה"ה לעד שאינו בדוק וק"ל: -

1176

1177תו פליגי רש"י ותוס' דלרש"י בתר דתמו מי' חיישי' דלמא אתא דם המקור להדי' במקרה סמוך למי רגלים ולא בשתיתה דסוף הזינוק ולתוס' למקרה זו לא חיישי' כלל אלא חיישי' שבסוף הזינוק הי' שותת כדרך של סוף מ"ר ואז יצא דם ע"י דהדור מ"ר למקור ונראה דפלוגתא זו תלי' בפי' דברי הש"ס הדר מ"ר למקור ואייתי דם דמפירש"י מבואר דס"ל דע"י כח העצירה שעצרה עצמה חזרו מ"ר לאחורי' אל תוך המקור ושטפו עמם דם משום דבלא"ה לא חיישי' כלל שיצא דם המקור עם מ"ר אם לא ע"י העצירה הלזו וא"כ כדמקשו בתר דתמו מי' וכו' ליכא לפרש כפי' התוס' דאז המ"ר שותתים וניחוש דהדור למקור וכו' ז"א דבשלמא בשעה דאיכא רוב מ"ר ושותת היינו ע"י כח העצירה אז הדור למקור משא"כ בסוף הקילוח כד תמו מי' והשתיתה היא מפני מעט מים שבשלפוחית וסי' לדבר חרי' דעיזי במס' תענית ט' ע"ב ואין כאן דבר המכריח מ"ר למיהדר למקור ולק"מ ק' הש"ס אע"כ החשש הוא בתר דתמו מיא לגמרי ניחוש לדם המקור שבא במקרה סמוך למ"ר וא"כ לפ"ז גם לר' יוסי ניחוש לזו וצריכים לתי' הש"ס דלא נמצא בשפת הספל אך התוס' מפרשי' דלא כפירש"י אלא דלעולם איכא למיחש דהדור מ"ר וכו' רק בזונקת כח הקלוח ורבוי המים הדוחקים לצאת חוצה ע"י כח הדוחה לא הניחום להדור למקור אבל כל שאין כאן רבוי מים אפילו יהי' השתיתה בסוף הקלוח מ"מ השתא דליכא ריבוי מים איכא למיחש דהדור למקור בטבעם והוציאו דם עמהם ואון מצאתי לי בלשון תשו' הר"ן בכוונת התוס' למעיין שם וא"כ י"ל ק' הש"ס בתר דתמו מיא כפשוטא מחמת מ"ר דהדור למקור בסוף הזינוק: -

1177

1178והשתא לפ"ז לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי לרש"י קיל לן בתוך הספל אפי' בתרתי לריעותא ומחמיר לן בנמצא בשפת הספל ולא בתוכו אפי' בלא שום ריעותא דניחוש שבא במקרה מהמקור ולתוס' חמיר לן לטמא בתרתי לריעותא מיהת וקיל לן בחדא לריעותא לא מבעי' ביושבת דאפי' שתתה להדי' טהורה אלא אפי' בעומדת ומזנקת ולבסוף שתתה נמי ליכא למיחש לר' יוסי דלא מקרי תרתי לריעותא אלא כשהעמידה גורמת השתיתה דדחיק לה עלמא טפי אבל כשאנו רואי' שזינקה מעומד ולא דחיק לה משום דשותת לבסוף מחמת מיעוט המים לא ניחוש לה לר' יוסי וזה ברור ואמנם זכינו לדין באשה ששתתה בעמידה מתחלה ועד סוף ונמצא הדם על שפת הספל ולא בתוכו טמאה בין לרש"י בין לתוס' בין לרש"י האיכא בשפת הספל וניחוש בתר דתמו מיא וכו' ולהתוס' האיכא תרתי לריעותא אמנם רוב הפוסקים רמב"ם וראב"ד בס' בעלי הנפש לשער הכתמים אות קטן ג' והרמב"ן בהלכו' נדה שלו והרשב"א בת"הא דף קע"ח והר"ן בתשובה וכן הסכמת הרב"י בש"ע פסקו כר"י אליבא דר"ש שלא לחלק כלל בין ריעותא לריעותא וסתימת דבריהם ובתשו' הר"ן מבואר כן להדי' דמפרשי בפי' תמו מיא כהתוס' ונמצא הוה בתרתי לקולא אפי' בתרתי לריעותא יהי' טהור בנמצא על שפת הספל וכפי' התוס' הזה פי' ג"כ הר"אש והטור וכן משמע מדברי מהר"מ שבהגה' מיי' ובמרדכי שמפרשי בפי' תמו מיא כהתוס' (אלא דאוסרי' תרתי לריעותא כמבואר): -

1178

1179והנה בעד שאינו בדוק פסק הרמב"ם והראב"ד בבעלי הנפש כרבי דטמא נדה ולפי הנ"ל ההכרח הוא לפ"ז שיפרשו הסוגי' כרש"י דר' יוסי מטהר אפי' בתרתי לריעותא דמשום כן מטמא ר' משום נדה משום דמפרש ר"מ בתרתי לריעותא קאמר כנ"ל אלא שהתימה מפורסמת כיון דהלכה כר' יוסי לטהר אפילו בתרתי לריעותא איך מטמא משום נדה כרבי וכן תמהו הרמב"ן ורשב"א ומכל מקום לא מלאו לבם לחלוק ולהקל בעד שאינו בדוק ולפע"ד ליישב ע"פי מ"ש הר"ן בחי' ר"פ האשה ובתשו' הנ"ל באריכות דיש לתמו' דר' יוסי מטהר לגמרי ואיך מתמה הש"ס לר"מ שיטמא אפי' ביושבת ובתר דתמו מי' ולא מקשה על ר' יוסי דמטהר לגמרי ותי' דמיעוטא הוא שיהדר דם למקור ור"מ הוא דחייש למיעוטא פריך הש"ס ניחוש נמי להני חששא ומשני דהני מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישי' לה וכל זה לר"מ אבל ר"י לא חייש למיעוטא לק"מ מעיקרא אלו דבריו ז"ל ותמוהים הם בעיני דהרי ר' יוסי חייש למיעוטא להדיא פ' אלמנה ס"ז ע"א וכמ"ש שם בתוס' ד"ה אוכלת ולעיל בתוס' ר"פ בנות כותים ובשבת י"ז ע"ב ומבואר התם דר' ישמעאל בר"י שאמר משום אביו לא פליג את"ק אליבא דר' יוסי בהא דחייש למיעוטא וא"כ דברי הר"ן תמוהים ואולי יש לחלק בין התם דחיישי' למיעוט שסופו להתברר שתלד זכר ואכלו תרומה למפרע שלא כדין משא"כ בעלמא לא חייש למיעוטא מיהו בתוס' הנ"ל לא משמע חלוק זה א"נ י"ל ר' יוסי לא חייש למיעוטא אלא היכי דליכא חזקת טהרה מנגדתה משא"כ בשמעתין ודוחק מ"מ י"ל פסק הנ"ל ונאמר דהי' קשיין להפוסקים הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר' מחברו וטמאה נדה והכא איפסקה הלכתא כר' יוסי דטהורה לגמרי ק' זו כבר התעורר עליו השואל בתשו' הר"ן וליישב קו' זו י"ל דודאי ר"מ ור"י דחיישי בעלמא למיעוטא ולדדהו מיעוטא כמאן דאיתא דמי' ודמי לעד שאינו בדוק אע"ג דהכא ליכא רוב מתנגדו מ"מ לדדהו דחיישי' למיעוט' תלי' זה בזה כנ"ל אמנם לדידן נהי דקיי"ל כרבי מחברו דס"ל כר"מ דבריעותא גדולה מטמא משום נדה ומשו"ה בעד שאינו בדוק טמאה נדה מ"מ בהא דעשתה צרכי' דלית כאן שום ריעותא דמיעוטא כמאן דליתא דמי' טהורה לגמרי וכר' יוסי ולא מטעמי' וא"ש פסק הפוסקים ולפ"ז אפשר גם לרש"י ותוס' טהורה אפי' בשפת הספל ותרתי לריעותא דהכל מיעוטא הוא ואנן לא ניחוש לי' ולא קאמרי אלא לפרש דברי ר' יוסי ולא לדינא:

1179

1180ואמנם ר"ח ז"ל מפרש דר"י לא טיהר אלא משום נדה אבל טמאה כתם ואתי' דר"ח בעד שאינו בדוק כר' יוסי ממש ולא נצטרך לומר ג' מחלוקות בדבר והנה כבר כתבנו לעיל דאין מזה הכרח דבלאה"נ לא נצטרך לומר ג' מחלוקות והש"כ מייתי ראי' מהירושלמי דמפורש להדי' דר' יוסי מטמא משום כתם והנה ז"ל הירושלמי ר"ח אבוי דר' הושעי' בעא קומי ר"י בר' יוסי בדקה בעד שאינו בדוק או שהטיח גופה לבית התורפה אמר ליה כדברי מי את שאלני כדברי הרב או כדברי התלמיד אמר ליה אבא אמר כתם ורבי אמר ראייה וכו' ואחר כך מייתי התם בדקה עצמה והניחה בקופצה של זכוכית ר' חיי' אומר כתם ורבי אמר ראיי' ע"ש וברור הוא דט"ס הוא בירושלמי דרישא דירושלמי מיירי בעד הבדוק וטחתה ביריכה דאיתא התם בש"ס דילן י"ד ע"א ובהא אמר ר"י טמאה כתם ואח"כ מייתי פלוגתא דעד והניחה בקופסא ואדרבה מדאמר ר' יוסי גבי הטיחה ביריכה טמאה משום כתם והכא אמר טהור משמע דלגמרי טיהר וזה ברור ולא ירדתי לסוף דעת הש"ך בזה ומעשה דירושלמי לאו היינו עובדא דש"ס דילן ומה דמייתי הש"כ מתוס' ורשב"א שהביאו דבריו הם דחאו דברי ר"ח ולא להלכה הביאוהו ומ"ש מפירש"י תמוה מאוד דמבואר לכל מבין דרש"י אינו מפרש כפיר"ח וכ"כ בסדרי טהרה ותמה על הש"ך בזה באופן שעכ"פ אין שום הכרח בשום מקום לדר"ח ז"ל: -

1180

1181ועתה נחזי נשית לבנו אם יש מקום לדבריו במה שאמר הא לכתחלה הא דיעבד הוא לקושטא דמלתא בחד ספיקא הוא לכאורה תמוה דמה ענין טמא כתם להא לכתחלה דבכתם תולין עכ"פ ולר' יוסי טהורים הטהרות בדיעבד והנה המהרש"א כ' ליישב דברי ר"ח ז"ל דהש"ס הו"מ לשנוי' רישא טהורה נדה וסיפא דס"ס טהורה לגמרי אלא משום דלהס"ד ר"מ מטמא כתם ור' יוסי מטהר לגמרי בעי לשנוי' אפי' לאותו הה"א נמי ה"א דיעבד אין לכתחלה לא ע"ש ולא הועיל כלום דמאי הי' ההפסד גם לפי הס"ד אי הוה משני אי מרישא ה"א ר"מ טמא נדה קאמר ור"י כתם קמ"ל מסיפא מיתורא דר"מ מטמא כתם ור"י מטהר לגמרי והי' זה התירוץ מספיק גם להס"ד והנה לא מצינו מהראשוני' מאן דחייש לדבריו ז"ל כ"א מהר"ם מר"ב בתשובותיו סי' תר"ל ובמרדכי ובהגה' מיי' הביאו תלמידי מהר"מ מר"ב דבריו שבתשובה הנ"ל ואמנם השואל שבתשו' הר"ן מייתי לה בשם הר"מ הנ"ל בנוסחא אחרת דר' יוסי לא טיהר אלא לטהרות ולא לבעלה והרב"י דחיק למצוא קולא בטהרות מבעלה שהוא בכרת ודבריו תמוהים ואינם מובנים וכבר עמד עליהם בסדרי טהרה ומייתי להדי' מש"ס דנדה ס"ג ע"ב גבי עונה הסמוך לוסתה דמחמרי' בטהרות טפי ובכמה מקומות ברמב"ם ומ"ש מת"הא דף קפ"ט ע"א שמשמע דלבעלה חמור המעיין שם יראה דאדרבה הראב"ד ס"ל בהיפך שם והרשב"א דפליג לא מוכח מיני' אלא דראוי' להשוותן ועוד אני אומר אם המצא ימצא בפוסקים דמחמרי' בלבעלה טפי י"ל משום דלבעלה דאוריי' וטהרו' בז"הז דרבנן דלהרמב"ם כל תרומו' ומעשרו' מימי עזרא ואילך דרבנן הוא אבל הכא אנן לר' יוסי קיימינן דס"ל ביבמו' דף פ"ב תרומה בז"הז דאוריי' וחייבי' מיתה באוכלה בטומאת הגוף ומה לי איסור מיתה או בעלה דאיסור כרת ועיין יבמות קי"ט ע"א אמר רבה מכדי הא דאוריי' וכו' באופן שנוסחא זאת תמוה לכאורה: -

1181

1182והנלע"ד שיהיו כל דברי חכמים קיימים בשתי הנוסחאות דס"ל לר"ח דבמתני' מיירי ר' יוסי רק לטהרות ולא מיירי כלל מלבעלה מש"ה אמר טהורה והיינו בדיעבד אי עבר' ונגעה אבל לכתחלה לא וה"ה לבעלה נמי דלכתחלה אסור' לשמש ופלוגתת ר"ח ורבי בעד שאינו בדוק מיירי לבעלה ולא מיירי כלל מטהרו' משו"ה אמר ר"ח טמאה משום כתם ר"ל מדרבנן אסורה לבעלה אע"ג דאינו חמירא כ"כ כמו הרואה כתם מ"מ כיון דלבעלה אין נפקותא אי אמרינן לכתחלה אסורה או אי אמרינן טמאה כתם לכן לא דקדק ר"ח בלישני' והשתא ב' הנוסחו' אמת ועדיין צריך להתיישב אכתי בראתה מחמת מ"ר אמאי לא ניחוש שמא מעיקרא הוה דם וכותלי בית הרחם העמידו ועתה בבוא שטף מ"ר שטף ועבר הדם עם מ"ר בשלמא אי נימא ר"י מיירי לבעלה ומטהר אפי' לכתחלה לק"מ דלבעלה קיי"ל בית הרחם לא מוקמי דם אבל אי נימא דלקושטא דמלתא ר"י לא מיירי אלא לטהרות ק' דהא לחששא דטהרות חיישי' לבית הרחם דמוקי דם כמבואר ריש מכלתין ג' ע"א ויש לדחוק דס"ל דלא חששו למע"לע אלא לטהרות הקדש וכמ"ד דס"ל הכי לעיל וי"ו ע"א והכא מיירי לטהרו' תרומה וא"כ למאי דקיי"ל כמ"ד שם ע"ב דבין לקדש ובין לתרומה ליתא לדרבינו חננאל:

1182

1183ואי נמי איתא לדרבינו חננאל דר"י אוסר לטהרות לכתחלה מ"מ נחזי אנן תינח לטהרות דאין הפסד אי לא תיגע בטהרות ותאכל חולין בימי טומאתה ולהדי' אמרי' בכה"ג בע"ז ל"ב ע"ב הא איכא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו אבל לאוסרה על בעלה דכל רגע פסידא ובטול פ"ור ומצות עונה דה"ל כדיעבד מנ"ל לדמויי' ואם כי מ"מ חזינן דהש"ס מדמי להדדי הא דרבי חיי' דמיירי לבעלה לדר' יוסי דמיירי לטהרות לפי פי' ר"ח ז"ל מ"מ י"ל היינו ראתה במקרה בשעת צרכי' דלא תאסר לעולם אלא עד שתספור ותטבול אבל הרגילה בכך ואם נחמיר עליה תצא מבעלה אין שום סברא שיהיה גרוע מדיעבד טהרות ובודאי גם ר"ח מודה לכאורה דמותרת דחשיב כדיעבד וגדולה מזה בתוס' פסחי' למ"ד ע"א ד"ה ולשהינהו וכו' ור"י מפרש וכו' ועיין בהגה' אשר"י סוף מס' ע"ז בהגה' המתחלת אבל קדרה אי שרית וכו' ע"ש:

1183

1184ועוד נ"ל דר"ח נמי לא אמרי' למלתי' אלא בעד שאינו בדוק דלא טיהר ר"י אלא משום כתם ופסק ר' חיי' כוותי' אבל באשה שעושה צרכי' לא שמענו דפסק ר"ח כוותי' דר"י הוא דחייש למיעוטא ולא אנן וטהורה אפי' לרבינו חננאל וראיה ברורה לזה שהרי הרא"ש פ' האשה פסק כשיטת תוס' כמ"ש הטור בשמו ובפ' כל היד גבי עד שאינו בדוק פסק כר"ח וסתר עצמו ולא הרגיש אדם בזה אע"כ כנ"ל וזה ראי' ברורה שאין עלי' תשובה לענ"ד ועתה מצאתי שבלחם חמודות הרגיש בסתירת הרא"ש ר"פ האשה שעושה צרכי' ותי' בדוחק גדול מ"מ העלה לר"ח אליבא דהרא"ש טהורה לגמרי בהאשה שעושה צרכי' ולא פליג ר"ח אלא בעד שאינו בדוק וזה שבקשנו: -

1184

1185היוצא מדברינו אלו דעכ"פ לדעת רוב הפוסקים אשר עמוד ההוראה נשען עליהם ה"ה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל מטהרי' להדי' כר"י אליבא דפירש"י דאפי' בתרתי לריעותא מטהרינן ובלא נמצא על עד הבדיקה שאחר מ"ר גם להרא"ש והטור טהורה ותשו' הר"ן מקיל אפי' בנמצא גם בעד ואולם מהר"מ הוא דחייש לדברי הר"ח ז"ל וא"כ בודאי הדין עם הרמ"א והעט"ז שרק מחומרא בעלמא ניחוש לדברי ר"ח ז"ל בשגם כבר בררנו שאין שום ראי' לדבריו לא מהש"ס ולא מירושלמי דלא כהש"ך ז"ל והשתא נמי כי ניחוש לדברי ר"ח ז"ל מ"מ הוא נמי לא אמרה מדינא רק שחז"ל החמירו לכתחלה ואפשר בנדון דידן מודה שלא להוציא אשה מבעלה ואפשר למאי דלא חיישי' למיעוטא אפי' לכתחלה נמי ובאם בכ"ז חלילה לעשות מעשה להתיר מ"מ ע"י בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו שבדיקה מעלי' היא פשיטא שנוכל לסמוך על דברי הנ"בי שדבריו נראים אמת בלא"ה דסגי בפעם א' ובלי הרגשת כאב כלל ומכ"ש דהכא כבר הרגישה כאב בהתחלות המיחש ולט"ז סגי בזה שאין לנו שום פקפוק וספק להתיר ומכ"ש באשה זו שיש לה חולי (גילדני אדר) שרגילה להוציא דם דרך מי רגלים כידוע: -

1185

1186על כן האשה הזאת אחר שתרחץ באותו מקום ותהי' נקייה שם תכניס לשם מוך דחוק מאוד דהיינו בגד פשתן נקי ולבן תמלא לה בצמר גפן ככדור של בנות ותעמוד רגלה הא' על הספל וא' על הארץ ואז תכניס בכח ובדוחק גדול למעלה קצת ממקום שהשמש דש והיא תרגיש בעצמה שהוא למעלה ממקום נקב מ"ר ואח"כ לכשתשתין ותראה דם על המ"ר תקנח עצמה היטב היטב במוכים יבשים עד שתוציא המוכים נקי כמו שהכניסם ואח"כ תוציא המוך דחוק הנ"ל ואם יהיה נקי הרי מבורר לנו שדם זה שבא במ"ר לא בא מהמקור אלא ממכה שבמקום מ"ר ואמנם בכל זאת נ"ל שתזהרי האשה הזאת שלא תטיל מים כלל כ"א יושבת על גבי כלי רחב כעין גיגית שקורין (שאף) ותשב ותטיל מים באמצעו ולא על שפתו כלל או ע"ג עסלא שע"ג הבית מוצנע (עירובין יו"ד ע"ב) באופן שלא נמצא אחרי' להדי' דם על שפת הספל כי מה לנו להכניס עצמנו בספק ולהקל טוב שלא נדע ואז נתלה לומר מסתמא בא בתוך מ"ר מכח מ"ר ולא מהמקור כיון שעכ"פ בלאה"נ לכ"ע מיעוטא הוא שיהיה מהמקור בתר דתמו מיא ועיי' מ"ש רמ"א כעין זה גבי וושט: -

1186

1187וא"כ אחר זאת הבדיקה תבדוק עצמה בדיקת הפסק טהרה ותספור ז' נקיים הנקיים בלי ראיית דם ובלי עד שאינו נקי ועל מ"ר לא תשגיח כלל ותזהר להשתין מים באופן הנ"ל ומה טוב שאם תחמיר על עצמה באם שיארע לה שתטיל מים בשתיתה בעמידה שתהי' טמאה אז ולא תסמוך על הבדיקה הנ"ל בכה"ג ומרוויחים אנו בזה ק' וכי לעולם לא תהא טמאה כי תטמאה עצמה בתרתי לריעותא עכ"פ אמנם עיקרא דהא מלתא מ"ש בתוס' נדה ט"ז ע"א הארכתי בתשו' אחרת [עיין בסי' קמ"ג] בביאור דבריהם ושם הארכתי וביארתי דהרבה פוסקים והרשב"א מכללם פליגי ודעתם דאה"נ לעולם לא תטמא כי אורחי' בכך שהדם הראוי להמשך אל הוריד שבמקור ולהתבשל שם להיות דם נדה נמשך עתה ויצא מעט מעט יום יום דרך פתח המכה ומ"מ אין זה דם נדה וטהורה היא וא"כ מכ"ש הכא שהוא סמוך לזקנתה שאפשר שתפסוק לגמרי ולא הוי נגד רוב נשים גם תוס' מודים בזה ומ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"כ נאמר עוד לפמ"ש רמ"א לעיל סי' קפ"ז באין לה וסת ומכתה אינה מוציא' דם שתחוש ליום למ"ד וכבר עמד בזה הגאון מהר"ץ שבתשו' כנסת יחזקאל מ"ט לא נימא ה"נ כן ונ"ל דס"ל למהרי"ל דהכא גרע ממכה שאינה מוציאה בודאי דם ועיי' בנ"הכ סי' קפ"ז ועיי' סדרי טהרה וא"כ בנדון דידן עכ"פ תחוש ליום למ"ד לעולם ולא שייך לעולם לא תטמא ומהיות טוב וגו' טוב לה שלא תעיין כלל במ"ר אמנם באם המצא שתראה שפסקה מלראות עוד דם עם מ"ר אז אם אח"כ תחזור ותראה א"כ פנים חדשות בא לכאן וצריכה בדיקה מחדש:

1187

1188אחזור מענינו של שטר אשה זו שהיא סמוך לימי זקנתה וכבר פסקה ב' חדשים מלראות והרגשה כאב בגבה ועתה רואה היא דם עם מ"ר ולא אח"כ כלל אם תבדוק עצמה כנ"ל ותעמוד בנסיונה ואז יהיו כל הדמים שתראה עם מ"ר בשעה שהיא על ספל רחב ותשתין לתוכה יהיה טהור ולא תחוש לו חוץ בכל יום למ"ד או ליום וסתה שיהי' לה וגם בין הזמן טוב להחמיר בשותת בעמידה ואחר שיעיין מעלתו ואחוזת מרעהו בכל הנ"ל למטינא שיבא מכשורי מהנ"ל כתבתי פה ק"ק פ"ב יום ד' ער"ח חנוכה תקס"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1188

1189נסתפקתי באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטהר אי שרי לבעלה להחמיר על עצמו דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם או דלמא לאו כל כמיני' להחמיר על עצמו להפקיע שיעבודו דנשתעבד לאשתו בעונה האמורה בתורה והיא תשוב אמרי' אנא אמרי דאתרא קסמיכנא ולא בעינא לאחמורא אנפשי טפי ואי משום בהמה שהורה בה חכם האי מצוה דילי' היא ולדידה מאי איכפת לה וכה"ג כ' רש"י בכתובו' ס"ב ע"א ד"ה שאני התם וכו' אבל ת"ת מצוה דילי' היא עכ"ל ע"ש: -

1189

1190הרמב"ם פי"ד מה' אישות כ' דרך וענוג שבקש לעשות ת"ח אין אשתו יכולה לעכב עליו וכ"כ הרא"ש בכתובו' פ' אעפ"י סי' כ"ט אמאי דאיתא התם בש"ס ס"ב ע"ב אמר ליה רבה בר ר' חנן לאביי חמר ונעש' גמל מהו פירש"י נישא' לו כשהוא חמר [שעונתו פ"א בשבת] מהו לעשות גמל שלא ברשו' [ועונת גמל לשלשים יום] הרוחא עדיפה לה שיתעשר או עונה עדיפא לה עכ"ל רש"י ומסיק הש"ס רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות ואינו רשאי לשנות וכתב הרא"ש שם וז"ל וכן כלם לבד מטייל ונעשה ת"ח דכיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וגם כיון שהוא לומד אינה מקפדת עכ"ל ולפע"ד משמע דפליג ארמב"ם דלרמב"ם שכ' אינה יכולה לעכב משמע אפי' עומדת וצווחת אינה יכולה לעכב משא"כ להרא"ש דאינו צריך ליטול רשות דמסתמא מתרצת בכך אבל עומדת וצווחת לא והטור בא"ע סי' ע"ו ס"ג פסק כלשון אביו הרא"ש והמחבר בש"ע ס"ח כ' כלשון הרמב"ם ומשמע דאינהו נמי בהא פליגי ובאמת צ"ע על הב"י שכ' על לשון הטור חוץ מאדם בטל שיכול לחזור ת"ח כ"כ הרמב"ם פי"ד מה' אישות ע"ש משמע דלא פליגי ואיך לא הרגיש בהנ"ל ואי לא הרגיש איך נשמר בש"ע ושינה לשון הטור וכ' אינה יכולה לעכב וי"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם כרבנן דר"א שם דת"ח יוצאין שלא ברשות אפי' ב' וג' שנים והתם פשיטא לן דעומדת וצווחת מעובדא טובא דמייתי התם דנתר דמעא מעיניהו ואפ"ה עבדי ת"ח עובדא בנפשיי' כמבואר א"כ כיון דפסק בהא כרבנן דלא כל כמינהו דאתתא לבטולי מת"ת ה"ה כשהוא פועל או טייל ורוצה לחזור ת"ח דאין שומעין וכ"ש נמי הוא השתא מי שהוא כבר ת"ח רק שרוצה בשמוש חכמים ודבוק חבירים אינה יכולה למחות מלילך לב"המ מכ"ש לע"ה שרוצה לחזור ת"ח שלא תמנעהו מחיי' הנצחיי' וכיון דחזינן דהרא"ש וטור נמי ס"ל בהא כהרמב"ם כמשמע מלשונם מסתמא ס"ל כוותי' נמי בהא דאינה יכולה למחות והא דכ' אינה מקפדת משמע אי שמעינן דמקפדת לא היינו לפמ"ש הרא"ש הטעם בתחלה כיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וכ' הב"י שכתב כן להנך דפסקו כר"א דת"ח אינו רשאי לצאת בלא רשות אבל לפי מאי דקיי"ל כחכמים אפי' אינו מצוי אצלה בעיר נמי דינא הכי ע"ש א"כ כיון דנחית הרא"ש הכא לפרש אפי' לר"א ע"כ כתב אינה מקפדת דלר"א אי מקפדת מעכבת על ידו אבל לדינא מודה הרא"ש כי היכי דיכול לצאת כמה שנים בלא רשות אע"פ שמסתמא צווחת ה"נ יכול לחזור ת"ח ולא פליגי וא"ש: -

1190

1191נמצינו למדין לדעת הב"י כ"ע שוין בזה דאפי' עומדת וצווחת אינה יכולה למחו' לחזור ת"ח אמנם הב"ח יישב קו' הנ"ל בדרך אחר אמאי נקיט הרא"ש שהוא מצוי אצלה תמיד הא קיי"ל כחכמים כתב ז"ל דוקא בשהי' ת"ח בשעת נישואין אבל טייל נהי דיכול לעשות ת"ח אבל לא לצאת כמה שנים בלא רשות והביאו הב"ש סק"י ע"ש א"כ לא קאי הרא"ש כלל לר"א רק לחכמים ואפ"ה בעי מצוי אצלה תמיד כיון שהיה טייל בשעת נישואין ואפ"ה מסיים הרא"ש אינה מקפדת משמע אי מקפדת יכולה למחות אפי' לרבנן א"כ פליגי הרא"ש והרמב"ם והנה מפירש"י משמע קצת כהרא"ש דהנה דין זה דיכול לחזור ת"ח לא מצינו מפורש בש"ס דילן אלא דמוכח כן מדבעי' להו חמר ונעשה גמל מהו ולא בעי לי' נמי באינך בשלמא בכולהו איכא לתרוצי דגמל וספן פשיטא ליה דלא כיון דזמני' מרחקי טפי טובא (ומפועל שנעשה חמר נכתוב בסמוך אי"ה) ומת"ח שנעשה חמר נמי לק"מ דלא שכיחי רבנן דשבקי חיי עולם ועסקי בחיי שעה ח"ו וטייל שנעשה פועל נמי לא שכיחא דלמה ליה לעשות מלאכה ולהשתעבד לאחרים והוא אינו צריך מ"מ ה"ל למבעי' טייל ופועל שנעשו ת"ח מהו דודאי שכיחי רשעי ישראל דהדרי בתיובתא ור"ע ור"ל יוכיחו וכן ר"א בן הורקנוס אע"כ פשיטא ליה דלא מצי מעכבת עליו למונעו מן החיים ובזה מיושב מ"ש המהרש"א והב"ח על הרב"י שכ' בדעת הטור והרא"ש דס"ל דחמר זמנו ביום ח' ובאמת פשטא דשמעתא משמע ביום השביעי יבוא ביתו ובאמת כבר תמה הר"ן בזה על ר' יונה שכ"כ ע"ש ולכאורה מוכח כן דא"כ עדיין ק' מ"ט לא מבעי' ליה מפועל וחמר וכן הקשה מ"ו בקונטרס שבת אחים סי' ע"ו סק"ב ותירץ דהרי פועל בלא"ה יכול לשנות ולעשות מלאכתו בעיר אחרת ואז עונתו פ"א בשבת וכמ"ש ב"ש סק"ב וא"כ פשיטא שיכול לעשות חמר ע"ש וזהו פשוט אמנם איפכא איבעי' לן חמר מהו שיעשה פועל שמלאכתו קבוע בעיר אחרת שזמנו א' לח' ימים להר"י בר ברוך וחמר זמנו ביום השביעי אע"כ כר' יונה שגם חמר זמנו ביום ח' ושפיר כ' נמי הב"י בדעת הרא"ש והטור כיון שמדקדקים אהש"ס מדלא בעי' אטייל שנעשה ת"ח ש"מ שמותר לעשות ת"ח אם כן לדדהו קשה מאי טעמא לא בעי אחמר שנעשה פועל בעיר אחרת אלא על כורחך דסבירא ליה כרבי' יונה דחמר זמנו ביום השמיני וא"ש מכל מקום מוכח מהנ"ל דיכול לחזור ת"ח והנה רש"י פי' דהאבעי' הוא שלא ברשות וכ' מ"ו דמתוס' דבור המתחיל רוצה אשה וכו' משמע דמפרשי' האבעי' ברשות ומשום אורחא דמלתא דאל"ה לא הוה מקשו מידי מלעיל דהתם ברשות איירי וגלית דעתה דניחא לה בהרוחא לא אמרינן דמחמת בושה נתפתת כיון דאיכא נמי סברא דהרווחא משא"כ הכא אע"כ ה"נ ברשות איירי להתוס' ורש"י לטעמיה אזיל דלא מצי לפרש ברשות דקשה ק' תוס' דלעיל אמרינן דניחא לה בהרווחא ותירץ תוס' דהרוחא דמלך שאני לא ס"ל לרש"י כמשמע לעיל בתוספות ד"ה אלא אורחא דמלתא וכו' לכן פי' שלא ברשות איירי כ"כ מ"ו ני' ולדידי לא מוכרע כ"כ דאי משום קושי' תוס' י"ל דמשום הרוחה נותנת רשות להיות עכ"פ חדש בביתו ובאותו חדש ישמש עמה בכל שבת ושבת כדבעי' ומשו"ה תעמיד נפשה ב' חדשים משא"כ הכא שלעולם תפסיד בכל חדש ז' עונות שלימות הסברא נותנת דמחמת כסופא יהבא רשות וה"ל למבעי' הכי אבל טעמו של רש"י נלפע"ד דלטעמיה אזיל דמפרש לעיל ק' הש"ס ברשות כמה את"ח וס"ל לרש"י דוקא ת"ח מקפיד על זה שאפי' אם תתן רשות אולי לא יהיה בלב שלם ועושים משום אורחא דמלתא לפנים משורת הדין כדאשכחן בדוכתי טובא אדם חשוב שאני משא"כ פועלים וכה"ג ולכן הכא דשאל אחמר גמל ע"כ אשלא ברשות קאי דאי ברשות כמה דבעי וא"כ כיון דכל זה הדין לאו מוכח אלא מהך אבעי' ואהא פירש"י דאשלא ברשות קבעי א"כ אין להוכיח מכאן אלא ת"ח יכול לעשות אפי' שלא ברשות אבל בעומדת וצווחת לא כך נלע"ד לרש"י:

1191

1192אמנם הר"י נלע"ד דס"ל כהרמב"ם דלהר"י דמפרש האבעיא ברשות לא מוכח מהכא מידי דיכול לחזור ת"ח שלא ברשות ונלע"ד להוכיח ממקום אחר דבתוס' ד"ה והתני' הפועלים וכו' לפי' ראשון שהוא פי' משמע דס"ל דפועל אינו יוצא שלא ברשות כ"א ז' ימים פי' ביום הז' יהיה בביתו ואינם מחלקים בין שבת א' לא' בשבת עיי' מהרש"א וצ"ע מ"ט לא נחית לחלק כהר"י בר' ברוך דשבת א' היינו שיוצא בלא רשות כל השבוע וביום הח' יבוא וי"ל דק' להר"י מ"ש דפרט מתני' פועלים יוצאים בלא רשות טפי מאינך בשלמא טיילי' איכא למימר דאין דרכם לצאת כלל דומי' דרב שמואל בר שילת דמייתי דאפי' גינתי' לא חזי בתליסר שני עיין ב"ב ח' אבל מאינך ק' אע"כ צ"ל כך כיון דחזינן דפליגי ב"ש וב"ה במתני' במודר אשתו מתשמיש המטה מר מדמי לה לנדה דשכיח ומר מדמי לי' ליולדת נקבה דהוא גרם לה וע"כ הכוונה אע"ג דבשעת נשואין נשתעבד לה לכל יום או לב' פעמים בשבת מ"מ סברת וקבילת שלפעמים מחמת אונס תהא מרחקא ז' ימים כימי נדת דותה א"כ גם עתה תסבול זה ולב"ש ילפי' דוקא מיולדת נקבה דסברת וקבילת שלפעמים יהיה הוא גורם לרחקה ב' שבתות כגון באיש המזריע תחלה ואינו משהה עצמו על הבטן ויולדת נקבה גרם לה להתרחק ב' שבתות וכל זה סברת וקבילת ולכן תסבול ג"כ נדרו ב' שבתות וכעין זה מפרשים ג"כ סיפא דמתני' דפועלים יוצאים שלא ברשות שבת א' משום שבשעת נישואין סברית וקבילת שאם ירצה יהיה ת"ח ויהיה זמן עונה מליל שבת לליל שבת דאנן סהדי דסתם בנות ישראל ניחא להו בגוויי' שיהי' בעליהן ת"ח והשתא נמי דהוה פועל יוצא שלא ברשות שבת א' וא"ל א"כ מ"ט לא נילף מדיר נמי מת"ח ומה צורך למילף מנדה י"ל דשאני מדיר מת"ח דהמדיר כועס עמה ומרחקה לגמרי דומי' דלידה ונדה וכן פועל שלא ברשות ליכא למילף מק"ו דמדיר דילפי' מנדה דהתם לאו ש"ד למיעבד הכי אלא שאין כופין להוציא ותסבול כן ע"כ וליכא למילף פועל כ"א מת"ח ומטעם הנ"ל כיון שיכול לעשות ת"ח וא"כ מוכח דשבת א' היינו שביום הז' יהיה בביתו כשיטת הר"י דהרי כל עצמו לא ילפי' אלא מת"ח ועונתו ביום הז' לעולם וא"ש דלא נקיט שארי דיוצאים שלא ברשות דאינך באמת אינם רשאים להרחיק נדוד יותר בלא רשות רק פועל משום דיכול לעשות ת"ח מסתמ' דמתחלה סברית וקבילת וא"ל א"כ יהיה יוצא שלא ברשות ל' יום כת"ח שיצא שלא ברשות שלשים יום ז"א דהרי כתבנו לעיל בשם הב"ח דאפי' אי כבר נעשה ת"ח כיון שלא היה בשעת נישואין אינו יוצא בלא רשות כ"ש השתא שהוא עדיין פועל פשיטא שאינו יוצא שלא ברשות שלשים יום לכ"ע וזהו כעין דוגמא דאמרי' בפ"ק דב"מ תרי מגו לא אמרי' מגו דאי בעי מפקר נכסיה ומגו דאי בעי זכי לנפשי' וכו' וה"נ מגו דאי בעי נעשה ת"ח ומגו דאי בעי יוצא שלא ברשות זה לא אמרי' וכיון שזכינו לדין אמרי' אפי' צווחת לא מהני דאמרי' השתא הוא דאתרעת דבשעת נשואין מסתמא היתה כשרה כשאר בנות ישראל ורוצה שיהיה בעלה ת"ח ולא נשתעבד לה מעולם בכה"ג שלא יעשה ת"ח וא"כ לא מהני צווחה שלה עתה וזהו כשיטת הרמב"ם אמנם י"ל דגם רש"י מודה לזה ודוקא בחמר שנעשה גמל איבעי' לי' בלא רשות אולי אינה מקפדת משום רווחא משא"כ בצווחת השתא ואינה חוששת להרווחא מגלת דעתה דגם בשעת נישואין אדעתא דהכי נישאת שיהיה חמר ולא גמל משא"כ בממאנת בת"ח דזהו חוץ מדעת בנות ישראל אמרי' השתא הוא דאתרע' ועד השתא אוקמא אחזקת כשרות וכן מצינו באגדה דסתם בנות ישראל משתוקקות שיהיה בעליהן ת"ח אע"ג שיפרש מהם יותר וימעט בעונתם דכן מצינו בנבואת אלדד ומידד שאמרו הנשים אשרי נשותיהם של אלו שזכו לכך ובלי ספק שהנביא פרוש יותר משארי חכמים ואפ"ה שבחו נשותיהם אע"ג דציפורה השיבה אוי לנשותיהם דמיום שנתייחד הדבור עם בעלי פירש ממני היינו שפרש מכל וכל והאשה מבקשת תפקידה אבל למעט עונתה אינה מקפדת וכן אמרו חז"ל נשים במאי זכיין דנטרה לגבריי' עד דאתי מב"מ וא"כ ההיא איתתא דממאנת יצאה מחזקת הכשרות ואמרי' השתא הוא דאתרע' ובשעת נישואין לא לכך נתכוונה ולא נשתעבד לה מעולם ולא אשגחי' בצווחה דילה השתא ובחמר גמל הוא דכ' רש"י שלא ברשות אבל בת"ח מודה רש"י להרמב"ם והר"י ואולי גם הרא"ש והטור לא פליגי ודכתבו אינה מקפדת היינו כיון דאנן סהדי דאינה מקפדת בשעת הנישואין א"כ לא נשתעבד לה מעולם א"כ אפי' צווחת לא מהני מעתה כיון שכל הפוסקים שווים בזה בודאי הכי נקטינן ודקדק המחבר ש"ע כלשון הרמב"ם והדין עמו:

1192

1193ומעתה נבוא לנידון דידן נמי כיון שכן דרכן של פרושים שבישראל להזהר מדבר שהורה בו חכם נהי דבעת הנישואין לא היה מתנהג עדיין בפרישות רק כשארי ת"ח לא מצי' למטען לא קבלית עלאי שתהיה חסיד ופרוש אלא אמרינן כיון שנישאת לבחור רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה ה"ה כל מדרגת מעלת עבודת השם שמחה היא לאשתו וכשצווחת אמרי' השתא הוא דאתרעי ומעולם לא נשתעבד לה זה הנלע"ד:

1193

1194שלום לידידי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המופלא ומופלג כש"ת מו"ה ליפמאן ני' אב"ד דק"ק קאלדי:

1194

1195ע"ד אשה שבדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש בכתונת המלוכלך בכמה טיפי דמים אפי' ע"י הרגשת זיבת דבר לח אם מצאה עליו ליחה לבנה שנוכל לתלות ההרגשה בליחה ההיא כמ"ש ת"הד שגם מראות כשירות גורמת הרגשה אזי אם יש בתוכה טפה או טפות דמים פחות מכגריס ועוד טהורה דעד שאינו בדוק אינו מטמא אלא בשיעור כתם כמבואר בש"ס י"ד ע"ב ופוסקים ואע"ג דכל בדיקה ספק הרגשה הוא כמבואר ר"פ הרואה כתם אמנם זה אני אומר נהי דבכתם דעלמא אינה טמאה עד שיהיה בו שיעור כגריס ועוד שהוא שיעור גדול הרבה מהמאכולת שנמצא בזמנינו ובארתי הטעם במקומו משום דתחלת גזירת כתם היה משום חומרא דטהרות דלהראב"ד אין דין כתם לבעלה כלל ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ האמת שתחלת גזירת כתם היה לטהרות ולא פלוג רבנן וטמאו אותה גם לבעלה שלא תהיה חוכא האשה טמאה נדה לטהרות וטהורה לבעלה וכיון שנאסר במנין א"כ אעפ"י שבטל טעם טהרות מ"מ גזרה לא בטלה ועדיין אסורה לבעלה וכיון שכל עצמה לא נאסרה לבעלה אלא מתקנת חכמים הראשונים א"כ אין לנו לטמאותה אלא בשיעור כתם שבזמניהם שהיה מאכולת גדולות מצוי' אעפ"י שבזמנינו אין נמצא כזאת וכל זה בכתם הנמצא אבל בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש ע"י הרגשה נהי דדין כתם יש לו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ולא מטהרים אלא בשיעור קטן כדם המאכולת שנמצא בזמנינו שהוא קטן מהכיל ולא בעי' כגריס ועוד:

1195

1196אמנם בהרגשת פתיחת פ"המ וזיעזוע כל הגוף וכדומה או עקוצה כמו עקוצת מ"ר שהם הרגשות גמורות מ"הת בזה לבי חוכך להחמיר אפי' בכתונת מכ"ש בעד שאינו בדוק דעדיף מכתונת והטעם דמשום דמיד שהרגשה אבדה לה חזקת טהרה שלה עד שתבדוק מפני שרוב הזמנים אינה מרגשת באופן זה ואעפ"י שגם על ידי מראות כשרות מרגשת כמ"ש ת"הד מ"מ רוב הנשים אין מרגשת ברוב הזמנים כ"א בהגיע תור דם לצאת וא"כ כ"ז שלא בדקה עצמה הרי היא בספק טמאה ספק הרגשה ממראה טמאה ספק ממראה טהורה ואם בדקה ונאבד העד בטמאה מחזקי' לה והה"נ בדקה בעד שאינו בדוק לה ויש לי להבי' ראי' לזה מש"ס פ"ק דנדה י"ד ע"ב דקאמר והא רבי משום נדה מטמאה לה משו"ה מגיה' הברייתא ההיא משום נדה אתמר ואם איתא לימא הא דמטמא משום נדה מיירי בבדקה עצמה ע"י שהרגישה והא דטמא משום כתם היינו שלא הרגשה ורק חשש שמא הרגשת עד והוה כמו הרגשת מ"ר דר"מ ור"י ומשו"ה מדמה לי' לפלוגתת ר"מ ור"י דהאשה שעושה צרכי' ומנ"ל להגי' הבריי' ודוחק לומר דפשיטא לי' שאין לחלק כלל בין בדיקה שע"י הרגשה לבדיקת שחרית וערבית דודאי סברא גדולה יש לחלק ביניהם אע"כ פשיטא להש"ס דע"י הרגשה אבדה חזקתה וטמאה אפי' בפחו' מכגריס ועוד ואיך אמר רבי בעי כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וע"כ דמיירי בבדיקת שחרי' וערבי' בעלמא ולא בבדיקה שע"י הרגשה ואפ"ה מטמא משום נדה משו"ה הוצרך להגיה הבריי' ההיא משום נדה אתמר:

1196

1197מיהו כל זה בהרגשת פ"המ וכדומה דלא שכיחי הני הרגשות אלא על ידי שום מראה תהיה טהורה או טמאה ואבדה חזקתה עד שתבדוק אבל הרגשת זיבת דבר לח אפי' יהיבנא ליה להגאון נ"בי ז"ל שהוא הרגשה דאוריי' (מה שאינני מודה לו) מ"מ היינו שאם ראתה דם ע"י הרגשה כזו חייבים עלי' כרת שהרי הרגישה בבשרה וקורא אני בה בבשרה שתרגיש בבשרה אבל שיהיה הרגשה כזו מוציאה מחזקת טהרה שלה עד שנאמר שאם נאבד העד או שאינו בדוק תהיה בספק טומאה זה לא אמרי' וא"א לאומרו כלל דכיון דהני נשי דידן רוב ימיהם מרגישים זיבת דבר לח ואיננו דבר חידוש אצלה כמו פתיחת פ"המ והרי אשה בחזקת טהרה עומדת בין וסת לוסת ואיה חזקת טהרתה ודוקא הרגשת פ"המ שהוא דבר רחוק ולא יארע לה כן על הרוב אלא בשעת וסתה וכדומה א"כ אבדה חזקתה משא"כ בזיבת דבר לח ופשיטא שאינה טמאה יותר אלא כשאר בדיקות עד שאינו בדוק:

1197

1198היוצא מדברינו לדינא יש כאן ג' דינים המוצאת כתם שיעורו בכגריס ועוד שהוא שיעור דם מאכולת גדולה שלא נמצא כן דם מאכולת בזמנינו ושיעור זה ציין בס' מעיל צדקה בדקדוק גדול וכמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחרי הגאון הזה ומצאתי שיעורו נאמן כמו שנדפס בספרו לא נשתנה הדבר כלל וכבר סלקתי מעליו כל תלונות הפלתי ואין כאן מקום להאריך בזה כי לא נשאלתי עליו עתה:

1198

1199דין השני בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ואפי' ע"י הרגשת זיבת דבר לח אעפ"י שגם דינו בשיעור מאכולת מ"מ אינני מטהר אלא בשיעור מאכולת קטן שבזמנינו או פשפש אם מצויים שם:

1199

1200והשלישי כשהרגישה בבשרה ממש כדרך הנשים שמרגישי' פתיחת פ"המ או זעזוע הגוף ואפי' רק כעין צער עקיצת מ"ר וכדומה אזי טמאה אפי' בדקה בכתונת שהוא גרוע מעד שאינו בדוק דעלמא מ"מ טמאה בכ"ש דמידי ספיקא לא נפקא ומ"מ ראוי לגעור בהנשים ולהודיע להן שלא תהיינה רגילות לבדוק בכתונת ומכ"ש בשעה שמרגישים ודרך בנות ישראל בודקות בעדים המכוונים לכך וראויות לבדיקה הנלע"ד כתבתי בקצור נמרץ ודי לחכם שכמותו הכ"ד א"נ פ"ב יום ה' כסליו תקע"ב לפ"ק:

1200

1201שלום וכל טוב לי"נ הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' דוד דייטש ני' אב"ד ור"מ דק"ק ע"ח יע"א:

1201

1202נועם מכ"ק הגיעני על נכון בימי מועד העבר ובדק לן מר בקו' א' שהקשה לו הרב הגדול מהו' בצלאל ר"ב מפראג ני' על דברת הרמב"ם שפסק פ"ג ממשכב ומושב הלכה ד' וז"ל הנדה וזבה ושומרת יום והיולדת אעפ"י שלא ראתה כלום מטמאות למפרע מע"לע וכו' וכ' כ"מ כחכמים בריש נדה דכל הנשים מטמאות למפרע ופרט רבינו את אלו מפני שבפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) פרטום שהרי על כל הנשים אמרו בריש נדה ואפשר דלרבותא נקיט הני וכ"ש אחרות עכ"ל ונתקשה הרב הגדול הנ"ל בהבנת דברי הכ"מ מה הן אלו האחרות דאתי' במכ"ש דהני והלא כל הטומאות דשייכות בנשים פרטום הרמב"ם הנ"ל ועוד מה היה לו להביא עצות מרחוק מבריי' דפ' יוצא דופן דנישני' למלתא אחריתי לענין מטמאות בפנים כבחוץ ולא מייתי מבריי' דפ' בנות כותים (נדה ל"ט ע"א) דשם נישני' אלו הנשים בעצמן לענין טומאת מע"לע אלו דברי הרב הנ"ל ופר"מ בקש ממני אולי אמצא ישוב לקו' החמורות האלו:

1202

1203אומר אני לא לדידי צריך מר לא לסברא ולא לגמ' מ"מ מפני הכבוד אשיב דלדבריו תקשה אהרמב"ם גופי' שכ' יולדת שלא ראתה מטמא למפרע מע"לע והלא טומא' מע"לע טעמא מאי משום שמטמא בפנים כבחוץ וחיישי' שמא כותלי ב"הר העמידו דם וא"כ תינח בשראתה אבל יולדת שלא ראתה וטמאה מגז"ה טומאת לידה מה"ת תטמא למפרע ואפילו למ"ד א"א לפ"הק בלא דם מ"מ תקשה תינח משעה שנפתח הקבר אבל מה"ת לטמא למפרע מע"לע קודם שנפתח הקבר כלל וצ"ע לכאורה ואין לנו מנוס להסתר מזאת הקו' אם לא ע"פי בריי' מ"ב ע"א הנ"ל דתני יולדת מטמא' בפנים כבחוץ ומסיק בלידה יבשתא ובשהוציא ראשו חוץ לפרוזדר וא"כ לפמ"ש הראבי' הביאו בתשו' רי"ו ס"סי כ"ה דאיידי דטריד' בצערה אינה מרגשת ועיין ב"ח סימן קצ"ד סעי' י"ב והיינו דתנן כל הנשים מטמאות מע"לע לרבנן ריש נדה משמע דכולל כל הנשים המטמאות בפנים כבחוץ כולם מטמאות מע"לע ואפילו לידה יבשתא שמטמאות בפנים כבחוץ כמבואר בבריי' הנ"ל מ"ב ע"א גם היא מטמא מע"לע ולא הי' מקום להכ"מ להראות מקום מוצא דין זה אלא מברייתא הנ"ל ולא מברייתא דבנות כותים:

1203

1204אלא דהוקשה להכ"מ א"כ גם פולטת ש"ז שמטמאה בפנים כבחוץ כמבואר שם מ"א ע"ב ופסקה הרמב"ם פ"ה מאבות הטומאה הל' י"א וא"כ מסתמא מטמאת למפרע וה"ל למחשבה אלא דאתי' במכ"ש הני דמגופי' קחזי' ובהרגשה וה"ל למימר מדלא ארגשה ש"מ השתא הוא דחזי' אפ"ה חיישי' שמא לאו אדעתא מכ"ש פולטת דלאו מגופה מכ"ש שתטמא מע"לע ואומר אני עוד משכחת באשה שנתחב לה כזית נבלה בתוך המקור במקום שאינה מטמאה משום דה"ל טומאה בלוע' ופולטת לחוץ וחזרה ופולטתו גם היא מטמאת מע"לע משום דחיישי' אתמול כבר יצא לחוץ וכותלי בית הרחם העמידוהו ואותו מקום דין בית הסתרים יש לו ומטמא במשא כמבואר כל זה בנדה מ"ב ע"ב וא"כ דברי הכ"מ נכונים דשארי נשים אתי' במכ"ש אלא דיש לעיין קצת לפ"ז במתני' ריש נדה דנקיט כל הנשים וכולל כולן ויהי' גם פולטת ש"ז בכלל המטמאו' מע"לע כנ"ל א"כ מ"ט דשמאי למימר דיין שעתן הא כל הטעמים הנאמרים שם בדף ג' דהיינו אשה מרגשת או ביטול פ"ו לא שייכים בפולטת ומ"ט דשמאי דס"ל דיין שעתן בהא ודוחק לומר דלהני לישני אתי' שמאי כר"ש דס"ל פולטת אינה מטמאה בפנים כבחוץ. ואין להאריך יותר הכ"ד אה"נ הדש"ת: -

1204

1205פ"ב יום א' א' דר"ח אייר תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ.

1205

1206שלום להרב מהו' יוזפא נ"י:

1206

1207הקושי' בשם מופלג א' על דברת משנה למלך פ"ד מאי' ביאה הלכה ה' שכ' לפרש הירושלמי דיולדת שנתגיירה יש לה דין דם טוהר דלא תלינן דם טוהר בדם טמא דאע"ג דלא הי' לה דם טמא בגיותה מ"מ דם טוהר יש לה בגירותה ושזה דעת הרמב"ם שם והקשה מופלא א' שזהו נגד בריי' מפורשת בכורו' מ"ו ע"ב יצא פדחת ולדה בגיותה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה ולכאורה עצומה קושיתו ותימה גדולה על משנה למלך דעכ"פ הל"ל הבקיאות הלז גם על פני משה בירושלמי פ"ק דנדה יש לתמוה שלא הביא זה הבקיאות: -

1207

1208והנלע"ד בישוב ק' זו דהנה היולדת אית בה קולא וחומרא קולא דאפי' תראה דם מ"מ טהורה לבעלה דרחמנא טהרה לדם וחומרא דאפי' לא תראה מ"מ אל המקדש לא תבוא דה"ל טבולת יום ארוך והשתא בירושלמי מיירי מראתה דם בימי טהרה והוה סד"א דכל דלית לה דם טמא בלידתה לית לה נמי דם טוהר בימי טהרה דכן הדעת נותן למ"ד מעיין א' הוא וקיי"ל הכי וקמ"ל ר' הושעי' בירושלמי דליתא דאע"ג דבגיותה לא הי' לה דין טומאת לידה מ"מ בהגיע תור ימי טהרה ביהדותה וראתה דם טהורה לבעלה דלא תלי' זה בזה ומזה איירי נמי רמב"ם שם ומש"ה דקדק ירושלמי להזכיר דם טמא ודם טהור אמנם בריי' דבכורות מיירי להדי' מלא ראתה שהרי לא הזכיר שם כלל רק ימי טהרה ולענין ביאת מקדש משום טבולת יום ארוך והך דבגיותה לא נתטמא בלידתה אין כאן טבולת יום לא ארוך ולא קצר ואל המקדש תבוא ובקדש תגע נמצא תרי קולי מקילינן בה אם ראתה דם טהורה לבעלה וגם מותרת בביאת מקדש בין תראה בין לא תראה וא"ש דלא מייתי ש"ס הך בריי' דבכורו' בנדה ל"ו ולהקשות על לוי דשתי מעינו' הן א"כ מ"ש גיורת מישראלי' הלא מעין א' הוא אמנם הבריי' לא מיירי מדם טוהר אלא ימי טוהר קאמר דלית לה לענין שלא תבוא אל המקדש וזה ברור לפע"ד ומה"ט נמי לא אמרי' בנדה ל"ה ע"ב א"ב דרב ולוי גיורת אע"כ דאפי' לרב דמעין א' הוא מ"מ לא תלי' אהדדי דם טמא עם דם טהור: -

1208

1209וע"ד קושי' ממ"ש רש"י בנזיר כ"א ע"ב דבחטאת עוף לא גמירי דתמות והוקשה לו מש"ס גיטין כ"ח ע"ב דמוקי לי' בחטאת העוף ק' זו הקשה שע"המ פ"ד דפ"המ ואעתיק מ"ש בחי' למס' גיטין כ"ח ע"ב מספיקא לא ליעול חולין לעזרה יש לעיין דהל"ל סתם אבל חטאת מספקא וכו' דהא לחד מ"ד מיירי בחטאת בהמה ועוד הל"ל מספיקא לא ליקרב חטאת המתות ע"כ נ"ל מזה ראי' ברורה לדעת המפרש בנזיר דף כ"א ע"ב דבחטאת עוף לא גמירי דתמות ומיהו חולין בעזרה דעכ"פ מידי רעי' לא נפיק וניתק לרעי' וה"ל חולין בעזרה ומיהו התם בנזיר כיון דספיקא הוא ומצוה להמיתה ליכא א"כ ממילא תו ליכא משום חולין בעזרה דחטאת עוף באה על הספק עכ"ל בחי' והמעיין יבחר [עיין בסי' י"ג] הכ"ד הבעה"ח: פ"ב יום ד' ח"י למב"י תקע"ב לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

1209

1210שלומים רבים כטל וכרביבים לידידי הרב הגאון המופלג ומפורסם כערוגת הבשם כקש"ת מהו' קאפיל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ווערבויא יע"א:

1210

1211נועם מכתבו הגיעני בזמנו באותה שעה שהיתה זוגתי הרבנית זצ"ל גוססת ולא יכולתי לעיין בו ואחר מיתתה ועבור ימי האבל השתרגו עלי טרדות רבות כי אם אין עזרתי בי ותושי' נדחה ממני וביותר כי אקרו"ט החילו לבנות ביתי ביתר שאת ועוז ועי"ז אני מטולטל ברחוק מקום ואין לי שום ספר לעיין בו ובאמת כבר התחלתי לעסוק בתשובתו דמכ"ת ונטרדתי ופסקתי באמצע הפרק ונתייאשתי כעת מלעיין בו כלל אך שבוע זו עוררני בלוחות שניות על שאלה זו ה"ה י"נ הגאון דק"ק ע"ח אמרתי לעיין בו קצת ולהשיב כיד ה' הטובה והוא יעזרני ע"ד כבוד שמו הגדול שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה: -

1211

1212שאלה אשה שהי' לה וסת קבוע ששמשה אחר לידתה ג"פ רצופים שלא בשעת וסתה שהי' לה מאז והרגישה כאב וצער גדול בשעח תשמיש עד כי ממש א"א לה לסבול התשמיש וכל פעם באמצע התשמיש מרגשת זיבת דבר לח ובודקת עצמה מיד ומוצאת דם והרופא מומחה עכו"ם אומר שנשאר לה מכה מחבלי לידה ואמה של האשה בדקה בחדרי בטנה במשמוש ידים ואומרת שמוצאת שם חבורות ופצעים ונסתפק מעלתו מה יהי' דינה של אשה זו וצלל במים אדירים באריכות נפלא ואני אענה חלקי כיד ה' הטובה: -

1212

1213תשובה הרמ"א סי' קפ"ז פשיטא לי' באשה שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה תולי' במכה אף ע"פי שאין יודעים אם מכתה מוציא' דם והעלה הש"כ נהי דשבעה נקיים צריכה מ"מ להתירה לבעלה דהוה רק אי' דרבנן סמכינן אצירוף דעת המרדכי דמתיר לעולם בין וסת לוסת עם צירוף דעת רשב"א דס"ל תולים לעולם במכה אפי' אין יודעים אם מוציאה דם ויבואר לקמן אי"ה וא"כ הכא מותרת לבעלה לכאורה בלי שום בדיקה ואפשר דהכא כ"ע מודים להמרדכי דע"כ לא פליגי אלא באשה דעלמא דיש לה וסת ובין וסת לוסת אינה מסולקת בדמים כ"כ שנסמוך ע"ז אבל הכא בנדון דידן משמע לי מלשון השאלה שכ' שש"משה של"א בשע"ת ו"סת ש"הי' ל"ה קו"דם לי"דה, משמע עתה אין כאן וסת כלל והיינו משום שהיא מינקת ומסולקת בדמים והוא רובא דעלמא דאין דרך מינקת לראות דם נדה והיא מארבעה נשים דדיין שעתן וא"כ מה"ת לומר נמי דאשה מינקת הלזו משונה ומרובה בדמים כ"כ דאפי' בלא שעת וסתה תראה וגם בשעת תשמיש דאין דרך רוב נשים לראות מחמת תשמיש ואפשר בכה"ג כל הפוסקים מודים להמרדכי: -

1213

1214והנה לפי מה שהתנה הרמ"א לצרף גם דעת רשב"א שיהי' לה מכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם אבל עכ"פ בעי' שתהי' לה מכה והסכימו כל האחרונים דכאב אינה כמכה דמכה ממש בעי' וכן הסכים בח"ץ ובסדרי טהרה ודוקא בכתמים דרבנן תלינן בכאב ודעתם משום דכתמים דמעיקרא איכא ספיקא דהרי לא ארגשה מה תאמר שמא ארגשה ולאו אדעתה ה"נ נימא שמא עברה בשוק של מטבחיי' ולאו אדעתה נמצא מעיקרא לא אחמרו רבנן אלא מספיקא ועמ"ש ט"ז ר"סי ק"ץ ועיין מנחת יעקב שם משו"ה מקלינן בכאב אבל הכא אע"ג דהוה נמי דרבנן כמ"ש הראשונים מ"מ חמיר טפי מכתמים ועוד יתבאר לקמן אי"ה משו"ה הסכימו דכאב אינה כמכה וע"כ לא כ' רמ"א ס"סי ג' דבהרגשת כאב וצער בשעת תשמיש להקל אלא להתירה בבדיקה לבעל הראשון אבל בלא בדיקה לא שמענו וא"כ הכא במה שמרגשת צער גדול בשעת תשמיש ליכא למסמך לכאורה: -

1214

1215גם מה שאומר הרופא אינו יהודי שיש לה מכה אין לסמוך מתרי טעמי חדא ע"כ לא פליגי ס' התרומה והרי"צבא שבתשו' מיי' אלא ברופא יהודי אבל ברופא עכו"ם כתב הרי"צבא להדי' דאין לסמוך אשר פיהם וכו' וצ"ל דלענין חלול שבת וי"הכ סמכי' משום דעכ"פ דבריו עושים לנו ספיקא וה"ל ספק פ"נ ודוחה שבת וי"הכ אבל הכא מעיקרא נמי מספקי' ומחמרי' א"כ דבריו אינם מעלי' ולא מורידי' ועוד ע"כ לא פליגי אלא באומר נתרפאית זו ע"י רפואות ואתמחי הרופא שריפא כבר ג' נשים מאותו החולי דס"ל להרי"צבא דנוכל לסמוך שגם עתה ריפא כדסמכי' לענין קמיעא בהוצאת שבת וכדמיי' מירושלמי ואפשר התרומה ס"ל דאין לסמוך על שריפא ג"פ בסם שלו דהא אמרי' ס"פ המפלת איכא גופא דלא מקבל סמא ולא דמי לקמיעא אע"ג דאיכא נמי מזלא דלא מקבל כתבא כדאי' בפ' במה אשה מ"מ כיון שנראה בעינינו דאתמחי ה"ל כתכשיט לחולה אפי' אם לא יועיל בברור מ"מ ה"ל כתכשיט כיון שמצפה להתרפאות עי"ז וליכא משוי אבל להתיר תשמיש ע"י המחאה זו ס"ל להתרומה שאין לסמוך להקל והרי"צבא ס"ל כיון דאתמחי גברא וסמא לדבר זה שפיר סמכי' וכל זה התם שאנו רואים שריפא ג' אנשים ואתמחי לדבר זה אבל לומר אשה זו יש לה מכה מנין יודע זה וכי עיניו ולבו שם היו ואין לסמוך על המחאתו ושכלו ואינו דומה להא דר"פ המפלת שהעלו מטבעין ליבנה דשם לא דנו הרופאי' על אשה ידועה ולא על שכלם ובינתם כי קבלה בידם שקרטין הללו אינם אלא ממכה במקור ובכל זאת אמרו תטיל למים ועיין מה שנתקשה הרא"ש בתשובה להרשב"א ואין כאן מקום להאריך מ"מ נראה דדברי הרופאים בזה לא מעלה ולא מוריד: -

1215

1216ועוד שהרי אין הרופא אומר אלא שיש לה מכה אבל אינו אומר שיש מכה שדרכו להוציא דם בעלמא דאפי' להרשב"א דלא בעי' שתהי' יודעת שמכתה מוציא' דם היינו שמכה זו מוציא' דם באשה זו אבל צריכה שתדע שזה הוא מכה שדרכה להוציא דם בכיוצא בזה בעלמא וכן מבואר מלשונו סוף שער ד' ומביאו ב"י מסתברא אפי' אינה מרגשת שדם שותת ויורד וכו' אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם וכו' וכוונתו במ"ש מכ"ה שש"ם י"ש ד"ם היינו משום דיש מכה שאין בה דם כלל ואין דרכה להוציא דם בשום מקום וצריכה שתדע שיש לה מכה שיש בה דם כגון פצע וחבורה או בועה מלאה לה דם אע"ג דאפשר דמ"מ אינה מוציאה דם מ"מ כיון שיש שם דם תלינן משם יצא הדם והטעם לזה נ"ל מסברא כי אין אנו מכניסים בספק אלא אם שני הצדדים שקולים והנה במקור יש דם בודאי תמיד אלא שאין דרכו להוציאו שלא בשעת וסת אבל מ"מ ידעי' בודאי שיש בו דם והמכה לא ידעי' אם יש בה דם כלל ואינו נכנס לגדר הספק כלל לכן הצריך הרשב"א שעכ"פ צריכה שתדע בודאי שזהו מכה שיש בה דם עכ"פ ואעפ"י שאין אנו יודעים אם מוציאה דם הרי הוא שקול עם דם מקור ושרי' מספיקא להרשב"א משום דמוקמי' בחזקת טהרה ולרמ"א סמכי' עכ"פ להתיר' לבעלה משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ הכא שאין הרופא יכול להעיד אם זו היא מכה שדרכה להוציא דם אין בדבריו כלום ועיי' ש"כ סקכ"ד מחמיר יותר בכוונת רשב"א ומה שנלע"ד כתבתי:

1216

1217אבל מה שאמרה האם שמשמשה בידים ומצאה בצדדי' חבורות ופצעים נ"ל דיש לסמוך על זה דע"א נאמן להתיר היכא דלא אתחזק אי' ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אין רואות מחמת תשמיש ונ"ל אפי' להתברר אינו צריך לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתי' על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהי' לכאורה שהרי הא דקיי"ל ע"א נאמן באי' נפקא לן מוספרה לה כמ"ש תוס' ריש גיטין האמת בחי' רמב"ן מצאתי מי שרוצה לומר דהתם שאני דמתוך שהאשה נאמנת על עצמה לשמש מהימנת נמי על בעלה ואין ללמוד מזה לע"א נאמן באי' דעלמא ואין הספר עתה בידי לעיין בו מ"מ הדבר ידוע שדיעה זאת דחוי' היא ופשיטא דע"א נאמן להתיר לברר ספיקא ומכ"ש הכא שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות לה פצעי' אחר הלידה כמבואר מלשון רמ"א סעיף יו"ד ויש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדי' דרגילות הנשים להיות להם פצעים וחבורו' אחר הלידה וגם הרופא אמר כן א"כ אין לסמוך על עדות האם דמורי' היתרא וכמבואר ברמ"א ס"סי קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל דהכא איכא בלא"ה סברות להקל כיון שהוא שלא בשעת וסתה ובימי מניקתה שהדם נעכר ונעשה חלב א"כ באותו העת אין המקור מוחזק בדם טפי מהמכה וכיון שעכ"פ מרגשת כאב ועכ"פ קצת הוראה איכא בכאב שיש כאן מכה שהרי סומך עלה רמ"א לבדוק אצל בעל הראשון ש"מ כי עכ"פ לא דבר ריק הוא א"כ לא גרע כאב בימי מניקה ממקור וה"ל ספק שקול ולקולא:

1217

1218אך בתחלה נדון על גוף הדבר ואומר בודאי מה שהחליטו הראשונים ז"ל דרואה מחמת תשמיש ליכא אלא אי' דרבנן הוא ברור לא מיבעי' למ"ד עונה סמוך לוסתה הוא דרבנן אלא אפי' אי בעלמ' דאוריי' הוא משום שמא תראה חיישי' מ"מ בוסת שע"י מעשה תשמיש גרע טפי וה"ל כוסת דאכלה שום וראתה שהרי התוס' כ' מטעם זה רבי מודה דבעי' תלתא זימני משום דדמי לאכלה שום וראתה ונראה גם רש"י לא יחלוק ומ"ש רש"י דאתי' כרשב"ג רש"י במתק לשונו נשמר וכ' בכל הני גרסי' שלישי' וראתה וכ"כ רשב"א בת"הא ומה רצה בזה ומה"ת לא נגרוס כן בכל הני כיון דבעי' תלתא זימני לחזק' והנלע"ד דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דביאה ראשונה אינה מן המנין והטעם משום שלא בדקה עצמה מקודם חיישי' שמא הי' דם זה מקודם תשמיש ועש"ך סי' קפ"ו וצריכים להבין נהי דפעם הראשון היתה ככל הנשים ושמשה בלא בדיקה לפני תשמיש מ"מ כשנישאי' לשני הי' לנו להחמיר שלא תשמש בלא בדיקה ויהי' ראי' ראשונה מן המנין וכן בבעל שלישי ומ"ט גרסי' שלישי' בכולהו ולא הי' לנו להתיר אלא ב"פ אחר תשמיש הראשון וצ"ל אשה זו בחזקת התירה וטהרה עומדת ככל הנשים ולעולם תלינן באצבע של הראשון וכן של השני כל שלא תתחזק ג"פ ומש"ה מותרת לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש וכל שלא תראה ג"פ בלא ראי' ראשונה לא תתחזק לרואה מ"ת כצ"ל סברת הראב"ד וסיעתו והוה ס"ל לרש"י תינח לרשב"ג דגם בעלמא לא אתחזק עד תלתא זימנא נמצא בשני בעלים הראשונים לא יצאה האשה מחזקת רוב נשים כלל ומותרת לשלישי בלא בדיקה לפני תשמיש ככל הנשים לבעליהם משא"כ לרבי נהי דהכא מודה הואיל והוא וסת גרוע דלא אתחזק לרואה מ"ת כיון שראתה ע"י ב' אצבעו' נהי דלא אתחזקה לרואה מ"ת אבל מ"מ גם חזקת טהרה והתירה שלה אתרע כבר שהרי בעלמא כה"ג אפי' חזקה הוה ואין סברא לומר דלא מיחשב הכא כלל לריעותא וא"כ כיון דאתרע חזקתה א"כ בבעל שלישי לא תשמש בלא בדיקה לפני תשמיש וכיון שע"כ בדקה לפני תשמיש א"כ ראי' הראשונה מן המנין ואין לשמש אח"כ אלא ב"פ ואנן גרסי' שלשה פעמי' בכל השלשה אצבעו' ומזה הוכיח רש"י דלא אתי' כרבי אבל לעולם יודה רש"י דאינו אלא וסת גרוע דרבנן כמו אכלה שום וראתה: -

1218

1219אלא שהגאון מהו' דוד אבד"קק ע"ח עוררני על דברת החלקת מחוקק סי' קי"ט שכ' דשבוי' דרבנן משא"כ סוטה ורואה מ"ת דאוריי' הרי קמן דס"ל שהוא דאוריי' ואם נאמר דנפיק מיני' אי' דאוריי' אם תראה א"כ בשבוי' נמי אם קמי שמי' גלי' שנבעלה לשבוי ה"ל אי' דאוריי' וצ"ע לכאורה והנלע"ד דודאי היכי דלא מצאה אלא בעד שלו או אפי' בשלה אותיום אע"ג דברור לנו שהי' כבר בשעת תשמיש ונעשה אי' דאוריי' מ"מ כיון דהך וסת לאו דאוריי' והי' הכניסה ברשות ובהיתר וגם בשעת פרישה לא ידע מאומה אפי' פי' באבר חי לאו מידי עביד דדינא הכי שאינו צריך לחוש שמא תראה וא"כ אי נמצא אח"כ אפי' אותיום הוי הכל באונס ורחמנא פטרי' ורק דרבנן חששו ולכן יש להקל אך בנידון דידן שהוחזקה האשה להרגיש באמצע תשמיש זיבת דבר לח ונהי דהכניסה הית' בהיתר מ"הת מ"מ הפרישה היא בכל פעם באי' כרת דלאו בכל פעם יעצור חיל לעמוד עצמו מדישה ולפרוש באבר מת ונ"ל דמשו"ה כ' רש"י בשמעתין שמכניס עצמו לספק כרת דהיינו אם תאמר נטמאחי בשעת תשמיש ומשו"ה חמירא לי' להח"מ מאי' שבוי' שלעולם משמש בהיתר ואם מחר יבואו עדים שנטמאת יוציאנה ומה שהית' עמו עד עכשיו הי' בהיתר כיון דדינא הוא שאין צריך לחוש ולא שכיחא שיבואו עדים בשעת תשמיש ממש באופן שיגמור תשמישו באיסור משא"כ ברואה מ"ת שכיחא טובא שיודע לו בשעת תשמיש ויהי' תחלתו בהיתר וסופו באי' כרת וא"כ בנידון דידן שוסתה כך שמרגשת לעולם בשעת תשמיש ומכניס עצמו בתחלה בספק אי' כרת אין להקל: -

1219

1220ואע"ג דבתשובה אחרת בררתי שהעיקר דזיבת דבר לח לא הוה הרגשה וכדעת מורי זקני הגאון מהרשש"ך בתשו' שב יעקב וראי' ברורה שלו מר"פ בנות כותים בשקלא וטרי' דהרגשת מ"ר הוא ואי ס"ד דבר לח הוה הרגשה אין לך דבר לח יותר ממ"ר ומאי פריך מעיקרא אי דלא ארגשה וכו' ואני הוספתי כמה ראיות ודחיתי דברי נ"בי וכן אני מורה הלכה למעשה וכן קבלתי ממורי זצ"ל מ"מ הכא לא דיינינן אהרגשת זיבת דבר לח אלא שעי"ז שהיא מרגשת כך ואומרת להבעל ע"כ צריך הוא לפרוש באבר מת שמא הך זיבה הוא דם וארגשה פתיחת המקור ג"כ אלא שחשבה הרגשת שמש הוא כתי' ש"ס ר"פ בנות כותים נמצא לפ"ז קשה עלי קצת לסמוך בנידון שלפנינו על התירים דלמעלה:

1220

1221אבל בלי פקפוק דשרי' בבעל ראשון ע"י בדיקת שפופרת מפני הוכחת הרגשת כאב וצער וכמ"ש רמ"א סעי' ג' ומכ"ש דאיכא נמי אמירת הרופא ובדיקת אמה ושהי' מינקת ושלא בשעת וסתה ואפי' רש"י בעצמו מודה לזה ואיידי דאיירי אפרש מ"ש הש"ך דלרש"י לק"מ ק' תוס' היינו לפמ"ש לעיל סברת רש"י היא כך דמשנתגרשה ונישאית לשני הרי בחזקת היתר כאלו לא ראתה מעולם ואפי' בדיקה קודם תשמיש לא צריכה כאלו ברור לנו שלא תראה וכן בשלישי עד שתתחזק ואמנם בדיקת שפופרת אינו עושה אלא ספק דכיון שכבר אתחזק אצל זה הבעל אין פעולת השפופרת אלא לעשותו ספק ולהתירה בספיק' דרבנן וס"ל כיון דאפשר להתברר בהיתר גמור דלבעל שני ושלישי הוה כהיתר גמור בלי שום ספק א"כ אין להתיר לבעל ראשון ע"י שפופרת שתשאר בספק זה הוא סברת רש"י: -

1221

1222והנה המקשן שהקשה ותבדוק בביאה ראשונה של שלישי בודאי כבר ידע שאין הכוחות שוות שאל"כ מ"ט להתיר ג"פ אפילו בבעל ראשון אלא הוה ס"ל ספק כחות אינו כמו ספק אצבעות כי ספיקא דאצבעות הוא כמו ודאי שעי"ז האצבע הלז לא תראה אבל כחות אינו אלא ספק תראה ספק לא תראה ומספיק' שרינן ומשו"ה פריך כיון שנכנסת לבית הספק תבדוק מיד בשפופרת וע"ז משני אין כל הכחות שוות ר"ל הוא ממש כמו אצבעות שממש כמו ברי לנו שלא תראה עתה ע"י כח זה כל שלא תתחזק בג' כוחות בכל אצבע א"כ הדרן לכללן דעדיף ודאי דכוחות מספיקא דשפופרת והשתא לפ"ז לא הי' רוצה להקשות כן אבעל שני למה תכנס לספק כוחות תכנס לספק שפופרת די"ל דטבא לה עבדי' לה כיון דאידי ואידי ספיקא הוא א"כ טוב לה שתשמש בספק כוחות ולא תאסר לשלישי ממה שתשמש בספק שפופרת דאפשר שעי"ז תאסר לשלישי וכל זה בשני שעדיין השלישי לפני' אבל בשלישי פריך שפיר למה לה לבעול בספק כוחות טוב לה לבדוק בשפופרת ואי משום הפסד ביאה שלישי' משום זה אינו כדאי להניח בדיקת שפופרת ושפיר פריך וצדקו דברי הש"ך מ"מ בנידון שלפנינו נראה דהוה קרוב לודאי כמו אצבע ומותר על ידי בדיקה אפי' בבעל הראשון: -

1222

1223והנה בתשו' אמונת שמואל המציא דבר חדש והסכים ע"י בסדרי טהרה ועשה מעשה על פיו וכן עשיתי ועלתה בידי תל"ית ועדיין הכלי מונח בידי והראתי לתלמידים והוא לעשות כעין כיס ארוך כאורך האצבע מבגד פשתן וימלאנו מוכין ויהי' עב כדי שיגע בצדדים עכ"פ ותכניסנה באותו מקום ואם ימצא על הצדדים ולא בראשו הרי קמן שמחמת מכה שבצדדים בא הדם ואין צורך שוב לשפופרת ואם תמצא בראשו נאמר שלא הית' בקיאה בהטי' ועדיין בספיקא עומדת ותבדוק אח"כ ע"י שפופרת שבראשו מכחול ובנידון שלפנינו דאיכא כמה ידים מוכיחות דאיכא מכה וקרוב הי' להתיר בלא בדיקה כלל כמ"ש לעיל נ"ל ברור בלי פקפוק לעשות מעשה כנ"ל ויאומן לי כי לא עיינתי בשום ס' כ"א בטוש"ע ואשר עלה ברעיוני והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: -

1223

1224פ"ב ע"שק ער"ח אלול תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

1224

1225החיים והשלום יחדיו יהיו תמים לראש צדיק ונשגב תלמידי הותיק ניהו הרב המא"הג המפורסם ערוגת הבשם כש"ת מוה' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א ה' עליו יחי':

1225

1226נועם מכתבו הגיעני על נכון ונתעכב על הדרך הרבה מפני קלקולי דרכים ועיקולי ופשורי והנה נפשו היפה אותה לדעת דעתי הקלושה אודת אשה שיש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה רגילה פעמים רבות לראות דם המשונה מדם ראייתה שבימי וסתה עם הרגשה באברי' שקורין (קרעמפפונג) בלבה ובזרועותי' ובשיפולי מעי' ושפטו הרופאים מאז שבא לה מגילדנ"י אדי"ר שנסתמ' שבילי' ולקחה דרך לעצמה באותו מקום ועסקה ברפואות והחזירה שביל גילד"ני אד"ר למקומה הראוי' ומאז פסקו ראיות דמים הנ"ל ונתבטלו כל הרגשות ההמה הנ"ל ואח"כ כשפסקה האשה מלעסוק ברפואו' ההמה נסתמה שבילי גילדנ"י אד"ר ממקומו הראוי' וחזרו ראי' דם והרגשות גופה לאיתנה הראשון ולא יכלה לטהר עצמה עוד זאת אומרת שבמשמוש ידיה בצדדים מרגשת מקום א' גבוה משארי מקומות ובפגעה בו קצת בדוחק מוציא דם לעולם וארי נעשה שואל מה משפט האשה לטהרה לבעלה: -

1226

1227לפי הנראה אין האשה מרגשת ויודעת שהדם יוצא מהמקור וא"כ חזרנו על כל צדדי קולא ומצאנו שהאשה טהורה לפע"ד שהרי יש לה וסת קבוע והיא רואה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שיודעת בודאי שמוציאה דם אע"פי שאינה יודעת שדם זו עתה שותת ויורד מהמכה מ"מ תולה בהמכה וכל זה פשוט ומבואר ואינו מקבל אריך אך שעומד לפני מעלתו מה שהיא מרגשת (קרעמפפונג) באיברי' דה"ל כעין קביעות וסת הגוף בתוך וסת הימים ובשעת וסתה לא תלינן במכה אי משום הא לא ארי' ואינו דומה לוסת בימים ידועים שהימים גורמים לזילת דם הנדות וגם בשכבר הי' קבועים קודם המכה. משא"כ וסת הגוף שהדם גורם שינוי בגוף וגם לא הי' לה מעולם ומלפנים כזאת א"כ מאן לימא לן שדם המקור גורם זה דלמא דם המכה גורם זה הוסת כאשר אבאר לקמן אי"ה: -

1227

1228עוד הרי הרשב"א מתיר אפי' בשעת וסתה כשידוע שמכתה מוציאה דם אלא שהתוס' חולקים וס"ל דבשעת וסתה טמאה מיהת משום וכי לעולם לא תטמא ולהש"ך גם הרשב"א מודה להתוס' יע"ש סי' קפ"ז סקכ"ד וכבר בארתי בארוכה בתשובו' אחרות כוונת התוס' במ"ש וכי לעולם לא תטמא וק' אם מן הדין טהורה מה בכך שלעולם לא תטמא וכי אחריות נדות עלינו וכה"ג במשנה ב' פ"ב דזבים והענין הוא כך נהי דאשה זו בחזקת טהרה עומדת מ"מ הרי רוב נשים רואות דם עכ"פ ואיך נאמר שאשה זו פסקה מלראות דם נדות כלל הלא רוב נשים רואות והיא גם היא ברוב שנותי' שעברו היתה מרוב הנשים שראו והרי קבעה לה וסת ואיך נאמר עתה יבש המעין לגמרי אשר על כן ע"כ לקבוע לה יום שבו תראה דם נדה ושוב בשארי ימים נתלה במכה ואיזה יום יבחר הלא יום הוסת אע"ג דוסתות לאו דאוריי' לאוקמי' בחזקת טומאה אבל מ"מ יועיל שנתלה בו ראיית דם הרגיל ושוב נתלה שארי ימים במכה:

1228

1229נמצא לפ"ז באשה שיש לה וסת בתוך וסת ויש לה מכה באותו מקום שמוציאה דם נהי כשהי' לה ב' הוסתות קודם למכה לא נוכל לומר שנתלה ראייתה באחת הוסתות ותאמר על אידך דם מכה הוא דמאי חזית אבל אם נולד א' אחר המכה אפשר שלא תחוש לו כלל דחששות הוסתות לאו דאוריי' ודם המכה ברור ולא שייך לעולם לא תטמא ולא תהי' מרוב הנשים שהרי תטמא בוסתה הקבוע מאז ואדרבה רוב הנשים אין להן ב' וסתות אלא דלמעשה עדיין צ"ע בזה דהרי רוב המכות אין להם ימים ידועים לזיבת הדם וא"כ הענין מורה שהוא דם נדה משא"כ בוסתות הגוף אם אפשר שע"י המכה יבואו שינוי' בגוף כאלו או אפשר בהיפך שע"י כאב (הקרעמפפונג) גורם זיבת דם המכה וזה קרוב לאמת ומנוסה א"כ נוכל לתלות בזה:

1229

1230נוסף לזה נעיי' במ"ש הרופאים כי בא (מגילדני אדר) הנה כבר הי' נ"ל מאז כי ראש הרופאים וגדול המורים העיד ע"ז כי כן הוא והיינו הרמב"ם ז"ל שכ' ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנו כמבואר פא"ט ניקב החלחולת וירכי' מעמידים אותו ולא מצינו חלחולת אצל מ"ר ע"כ חשבתי למשפט דהיינו (גילדנ"י אד"ר) וכאשר העיד רדב"ז בח"א סי' שט"ו שיש מורסת בפי טבעת שנפתחות ומהם יתהוה הדם והליחה הסרוחה (וזו היא התשובה שרמז עלי' מג"א סי' ע"ו סק"ח ונדפס בטעות מ"ש מג"א אין לו תקנה צריך להגיה אינו צריך תקנה יע"ש) וכשנסתם השביל ההוא יוצא הדם ההוא עם מ"ר או במקום אחר וא"כ בלי ספק שמתהווים כעין אבעבועות במקום ההוא והיינו מקום גבוה שמרגשת האשה אשר בפגעה בו מוציא דם הוא המורסא שבמקום שהי' בפי הטבעת ובחלחולת נתהוו עתה בשפתי הרחם נמצא שדם (גילדנ"י אד"ר) ודם מכה הנ"ל הכל א' וא"כ אין תימה אם מרגשת באברים בשעת זילת הדם ההוא כי ידוע שכך הוא דרכה של (גילדנ"י אד"ר) לגרום כיוצא בזה:

1230

1231ותיתי לי כי אחר שקיימתי מסברא קראתי לרופא ישראל מומחה ונשאתי ונתתי עמו בענין ואמר לי ממש דברים כהווייתן ושמחתי מאוד והנה כיון שעכ"פ אפשר שכך הוא ויש לה מכה שמוציאה דם שמן הדין תוכל לתלות בה שלא בשעת וסתה ואין עומד לנגדינו אלא מאין יבואו הכאבים באיברים בשעת מציאת הדם ואפשר שיש לתלות בכנ"ל נתלה בזה:

1231

1232ומכ"ש שהרופאים שעסקו ברפואות זו האשה שפטו כן והועילו רפואותיהם להחזיר שביל המכה למקומה הראוי' לה ונאמין להם ממ"ש בתשו' מיי' להלכה אי' ביאה סי' ג' דאם עשו לה רפואות ועי"ז פסק דם וסתה וראי' יכולה לסמוך ולשמש עם בעלה אעפ"י שראתה דם מ"ת כמה פעמים ונ"ל דבהאי גווני אפי' ס' התרומה סי' ק"ו דמחמיר בהאמנת הרופא מ"מ בכה"ג מודה כיון שראינו שהועיל וכן משמע מלשון ש"ע סי' קפ"ז ס"ח דכ"ע מודים בהא וה"נ דכוותה ויע"ש בש"ך בשם הב"ח דאפילו אשה אחרת יכולה לסמוך על רופא שריפא אשה זו וא"כ ק"ו הכא שהרי איכא גופא דלא מקבל סמא ואפ"ה סומך הב"ח על הרופא בגוף אחר מכ"ש באשה זו וגוף זה בעצמו ונימא כי היכי דאשתקד הי' ע"י מכה שהרי כשהחזירו השביל למקומו הראוי' פסק הדם מלפניו ה"נ דם דהשתא מאותו מכה היא ואם תעסוק ברפואות יוחזר למקומו הראוי ואע"ג לסמוך ע"ז למעשה יש להשיב דלמא אשתקד נמי דם נדות הוה ופסק ע"י רפואות ועכשיו חזר דם נדות למקומה ומה שראתה אז דם מכה בטחורי' מקרה הי' לה ולא אותו הדם שפסק מלפניו וא"כ אין לסמוך על זה לחודא להתיר מ"מ בלא"ה יש לנו צדדים להתיר וחזי לאצטרופי אשר לפע"ד אם המכה זו איננה במקור ואינה מרגשת שהדם יוצא מהמקור אזי יש לטהר האשה שלא בשעת וסתה ועפ"י תנאים שאכתוב בסוף התשובה אי"ה:

1232

1233אמנם אי יודעת שמכה הזאת היא במקור עצמו והואיל ותלינן שהמכה היא בעצמה מכת (גילדנ"י אד"ר) יש לדון. ואומר דבאמת נ"ל דכל מעין שאינו ממדוה נדתה טהור הוא אפי' יוצא דרך המקור וראי' ברורה לזה מדברי לוי נדה ל"ה ע"ב שאמר שתי מעיינות הם וע"כ היינו טעמי' משום דלית לי' גזירת הכתוב בלי טעם שנאמר התורה טמאתו והתורה טהרתו ע"כ אמר שזה המעין הוא מעין אחר טהור וע"כ אותו המעין יוצא מהמקור דאל"ה פשיטא שהוא טהור אפי' יהי' דם נדה כל שיוצא בלי הרגשה ועיקר הרגשה הוא פתיחת פ"המ וע"כ מיירי קרא בשהרגשה פפ"המ ואפ"ה טהור הואיל והמעין טהור ואס"ד בעלמא מעיין טהור היוצא דרך מקור טמא הוא והכא התורה טהרתו א"כ מה הי' לו ללוי לחלוק על רב ותו כבר הרגיש מעלתו אהש"ס התם מאי קאמר א"ב בשופעת מתוך מ' לאחר מ' דלרב טמא וללוי טהור הא ללוי נמי טמא וכן כולהו קושייתא דהש"ס וסייעתא דמייתי ש"ס ללוי מבריי' דושווין א"א להולמם אם נאמר דללוי גזירת הכתוב הוא אע"כ דכל מעין טהור אעפ"י שיוצא דרך המקור טהור הוא ולא טימא התורה אלא דם המדוה והא דאמרי' בפ' כל היד מנ"ל דאיכא דמים טהורי' באשה ומייתי לי' מקרא משמע דאל"ה הי' כל היוצא ממקור טמא היינו הכל כשבא ממדוה נדתה או מספק מדוה אעפ"י שנעכר ונעשה לבן וירוק הוה מטמאים לי' אי לאו קרא אבל מה שאינו בא מאותו המעין טהור אפי' אדום וכן נמי מה דאמרי' פ' בנות כותים דם נדה וזבה מטמא אפי' באונס דמייתי מעלתו היינו נמי הכל ממעיין הנדה שאפי' לא הגיע עת נדתה ויצא הדם באונס ע"י קפיצה וכדומה מ"מ טמאה זולת יולדת בזוב אבל הכל ממעיין א' וכמ"ש רמב"ם להדי' רפ"ו מאי' ביאה אבל מעין טהור הרי הוא בטהרתו:

1233

1234וכן מוכח ממ"ש תוס' בנדה ל"ו ריש ע"ב כשהקשו ללוי דב' מעיינות הם אמאי אין ימי טוהר לגיורת וליוצא דופן ותי' בתי' השני דאע"ג דב' מעיינות הם יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא שהתור' טיהרתו עכ"ל ומדדקדקו לומר יש לטמא הד"ם משמע דפשיטא להו שהאשה טהורה בלי ספק אפי' בגיורת ויוצא דופן אלא שהדם טמא דקאתי דרך מקור ולא גרע מדם מכה דהדם טמא משום דמקור מקומו טמא כמבואר בדוכתי טובא ועיי' נדה ט"ו ע"א בתוס' ד"ה במקור וכו' והכא ביולדת גז"ה הוא שיהי' הדם טהור דכתב דמ"י טהרה ובגיורת ויוצא דופן טמא אבל לבעלה טהורה לעולם וכן הבין בחי' הר"ן שהקשה אהתוס' מהא דפריך הש"ס ללוי ממטמא לח ויבש ע"ש ולא הוקשה לו מהא דשרי' ללוי שופעת מתוך מ' לאחר מ' וכן מכל ק' הש"ס אע"כ התס לענין טהרת האשה והוי מעין טהור ממש ולא הוקשה להר"ן רק ממאי דפריך מב"ה דמטמא לח ויבש והיינו טומאת הדס ולהתוס' דהדם טמא מדינא רק גזירת הכתוב ביולדת א"כ נימא שפיר דביומי וטבילה תלי' כמו לרב ומ"מ י"ל דלהתוס' לק"מ ק' הר"ן דהא דדם נדה מטמא לח ויבש מפקי לי' ר"פ דם הנד' מהדוה בנדתה שיהי' מדוה כמותה וכתיב יהי' שיהי' בהווייתו בין לח ובין יבש וא"כ כל זה בדם מדוה אבל דם ממעין טהור שאיננו מדוה ואינו גורם טומאה לאשה נהי שטמא מכח המקור מ"מ לא נפיק מהאי קרא ודיו לטמא לח ולא יבש ככל הטומאות שבתורה ושפיר פריך ללוי מב"ה דמטמא לח ויבש נמצינו למדין דאין האשה טמאה אלא מדם מדוה היוצא דרך המקור ולא ממעין אחר: -

1234

1235אלא שיש לדון בשנדקדק בלשון הש"ס הנ"ל דלוי אמר ב' מעינות הם נסתם הטמא ונפתח הטהור נסתם הטהור ונפתח הטמא מה הי' לו לומר ולהאריך בכך דאפי' לא יהי' נסתם הטמא אלא יהי' דרכו ככל הימים מ"מ כיון שברור לנו שנפתח לה מעין טהור א"כ לא גרע ממכה שבאותו מקום ויודעת שמכתה מוציאה דם טהור ותולה במכתה ובשעת וסתה נמי לא מטמאי' אלא משום וכי לעולם לא תטמא ומפקי' לה מרובא דעלמא אבל הכא הרי תטמא אחרי ימי טהרה א"כ אפי' הגיע וסתה בימי טהרה וגם מת בנה וגמלתו לר"מ מ"מ לא תחוש לוסתה כלל אפי' אי וסתות דאוריי' לדעתי וא"כ לאיזה צורך האריך בזה אבל האמת יורה דרכו כי דקדקו חז"ל בלשונם באמרם מעין א' הוא או ב' מעיינות הם ולא אמרו וריד א' הוא או ב' ורידים או צינורות ואמרו בלשון מעין אלא רמזו לנו הענין כאשר הוא באמת כי הרחם הוא כלו עשוי מוורידי' ועורקי' קטנים והמה מתמלאים דם תמיד המתקבץ מחלל הגוף מטבע המוליד דם נדות האשה ואין העורקי' מעין לדם אלא צינורו' הם והסבה הגורמת והמושכת הדם ההוא ממקורו מן הגוף ועושהו דם נדות בנשים הוא הנקרא מעין והעורקי' המה הצינורות והרחם הוא כלי הצינורות ההמה ומש"ה דם מכה שברחם עצמו טהור שהוא מתקבץ מלקותא שבבשר הרחם עצמו ואינו בא דרך הצינורות האלו וכן מבואר בלשון מהר"י רופא שבשאלת מהר"ם לובלין סי' קי"א אשר זה לשונו דלא אסרה תורה אלא מקור דמים ומקור דמים הוא המקורות שברחם שהם נפתחי' והדם הזה מהם ולא מהרחם עצמו כי הוא מקוה לדם ולא מקור עכ"ד וכבר הי' נגד עיני מעלתו והנה כי כן כשאמרו מעין טהור אין הכוונה שיפתח וריד אחר כלל אלא מעין אחר וסיבה אחרת בכלל הגוף שממנה מתמלאים הצינורות האלו בעצמם דם באותן הימים שהם ימי טוהר ולכן אמרו ב' מעיינות ולא ב' צינורות או ורידים דאלו כן כבר הי' מתברר הדבר ע"י הניתוח וכעובדא דקלפטרא בנדה ל' ע"ב אבל הואיל שהם מעינות לא ורידים וצינורות א"א שיתברר הדבר לעולם:

1235

1236הנה כי כן מיושב קושיתנו הנ"ל דאי לאו דהעיד לוי שנסתם הטמא לגמרי הי' ראוי' לטמאות האשה מפני שדם המעין הטהור לוקח דרכו דרך הצינורות שבמקור המלאי' תמיד דם נדות וא"א שלא יביא עמו מתערובו' הדם ההוא ותהי' טמאה שהרי באונס נמי טמאה משו"ה העיד שהטמא נסתם לגמרי ר"ל שהסבה הגורמת דם נדה נחה שבתה מפעולותי' בימים ההם והנהר נחרב ויבש המעין ואל"ה הי' טמאה עכ"פ ול"ד למכה שבאותו מקום שאין דם המכה יוצא ובא לו דרך עורקי' ההמה כלל משא"כ מעין מי נפתח המתאסף מהגוף אל תוך המקור אין לו וריד אחר אלא אלו והמה מלאי' מדם טמא לולי שנסת' הטמא:

1236

1237ומזה הטעם בעצמו הוצרך לומר נמי נסתם הטהור נפתח הטמא דאל"ה ה"א בשעברו ימי טהרה נפתח הטמא מאליו אפי' עדיין שופעת מתוך מ' לאחר מ' ולא נסתם הטהור עדיין מ"מ גם הטמא נפתח והי' טמאה אפי' בשופעת מפני התערובות כי דמים בדמים נגעו דל"ד ליודעת שמכתה מוציאה דם כנ"ל משו"ה העיד כל זמן שלא נסתם הטהור לא נפתח הטמא:

1237

1238והיוצא לנידון שלפנינו אם המכה הזו היא במקור עצמה הורע כחה משארי מכות כיון שקרוב לברור ואמת שהוא מורסא גילדנ"י אד"ר והוא מעין המתקבץ מהגוף מחצוני המקור ונכנס לתוכו אם לא נתברר באמת שנכנס בוריד ידוע לעצמו (והוא לדעתי דבר שא"א להתברר) מסתמא נכנס ע"י ורידי הנדות ויוביל עמו דם טמא והאשה טמאה בכל ענין אבל לפי עניית דעתי הואיל שכתב שהאשה הרגשה במשמוש היד המורסא ההיא על כן אי אפשר שתהיה בהמקור כי לא תגיע שם יד האשה בשום אופן בעולם יעיי' לשון הרמב"ם פ"ה מא"ב ה"ג וק"ל וא"כ הדרן להנ"ל לע"ד יש לטהר האשה הנ"ל ומהיות טוב תוכל לבדוק עצמה כך שתעשה כיס ארוך כאצבע מפשתן לבן ונקי ותמלאהו מוכין רכים ובשע' שתתחיל להרגיש כאב (הקרעמפונג) תכניסהו בנחת ובדרך ישר עד שיעבור מורסא שמרגשת ותזהר שלא יגיע הכיס בראשו אל המורסא ויהיה כך תחוב בגופה שעה או שתים ותוציאהו בנחת וכשתמצא דם על צד הכיס מקום שנגע במורסא ולא בעליונו של כיס הרי מה שבקשנו ואין בדיקה זו קשה כבדיקת מהרי"ל ומהרי"ו שבסי' קצ"א וכעין בדיקה זו הוזכרה בס' אמונת שמואל על מלתא אחריתי ואין הפסד בבדיקה זו כי אם נמי תמצא על עליונו של הכיס לא נאמר שהוברר שהדם בא מהמקור כי אולי לא הית' בקיאה בהטיה ונתלכלך בכניסתו או ביציאתו שהרי מפני זה הצריכו חז"ל להכניס מכחול לתוך השפופרת שיהי' עובי השפופרת מפסיק בין הצדדים לראש המכחול דאל"ה יתלכלך מצדדים ואם כה תעשה האשה הרי התירה ברור ואם לא תרצה לשמוע גם לזה כאשר רמז מעלתו לא יסמוך על ההתירים שכתבתי לעיל אם לא בצירוף עיונא רבא דמעלתו עם עוד א' מופלא בהוראה ואז הנני דלמטי לי שיבי מכשורי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות: פ"ב יום עש"ק ז' שבט תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1238

1239שלום רב ומז"ט לתלמידי הותיק הרבני האברך מהו' אפרים ני':

1239

1240אתמול יום ש"ק קבלתי מכתבך ואשר כתבת ע"ד התלמיד שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ביום ל"א לראייתה פ"א בתחלת הלילה ופעם ב' קודם אור יום ואז הרגישה כובד באברי' וכן דרכה בכל עת זיבת דמה וגם הרגישה לח בסדין וחשבה שהיא מחמת ליכלוך התשמיש ובעמדם מיד מצאה כל הסדין מלא דם נדות והאיש ירא ה' ודואג מאוד על עצמו ועל אשתו והיא רכה בשנים ולא הגיעה לבת כ' אלו דבריך:

1240

1241במרדכי פ' ידיעת הטומאה סי' תשנ"ד גבי פירש באבר חי סיים והאשה אינה צריכה כפרה ופסק כן הרמ"א בי"ד סי' קפ"ה וטעמא מבואר דאנוסה היא כיון שאמרה לו נטמאתי מה הוה לה למעבד יותר מזה ואין בידה להחזיקו אצלה עד שימות האבר והוא שפירש ולא ידע הדין שוגג הוא וראי' מלשון המשנה פר' ה' ידיעות הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופי' מיד חייב וכו' ולא אמר חייבים כדאיתא פ' כל היד במשנת אותיום שניהם חייבים בקרבן אלא ע"כ הכא אפרישה לבד הוא חייב והתם אכניסה וסמוך לוסתה שניהם חייבים ואע"ג דבס"ד דפ' ידיעות הוה בעי למימר דמשנת אותיום מיירי נמי אפרישה אפ"ה שניהם חייבים ה"מ למימר ולטעמיך דבלא"ה דחי לי' שפיר וגם תוס' כ' שם דהומ"ל ולטעמיך מנמצא על שלה ע"ש ובמ"א כתבתי תירוץ אחר אבל זה הנכון לדינא ואמנם כל זה באמרה נטמאתי אז הוא שוגג והיא אנוסה אך אם לא הגידה לו כלום עד אחר הפרישה א"כ הוא אונס גמור ופטור לגמרי והיא מזידה דאין לומר שוגגת שלא היתה יודעת שאסור לפרוש באבר חי דמה בכך עכ"פ מחוייבת להודיעו כדי שיפרוש מיד אע"כ דעתה הי' לילך אחר שרירות לבה ולשמש נדה אלא שי"ל אפ"ה פטורה אם לא הרגישה עד אמצע התשמיש דכיון דנכנסה בהיתר יצרה אלבשה וה"ל תחלתה באונס וסופה ברצון דה"ל אונס גמור כדקיי"ל כרבא כתובות נ"א ע"ב וכן נראה:

1241

1242ובנידון דידן נראה לפי דעברו ימי וסתה ושוב אין לבעל לחוש כלל מ"מ נהי דימי וסתה עברו מ"מ כפי הנראה יש לה וסת הגוף וע"י כובד האיברים והיא שהרגישה הכובד היה לה לחוש לו ואע"ג שכפי מכתב מעלתך משמע שהי' חושבת הואיל ועברה שלשים יום מראייתה חשבה עצמה למעוברת ולא חששה כלל לכובד האיברים מחשבת של שטות הוא להתיר פתח לחטאת רובץ וזה ממש כמה שכתבו תוספות פסחים ע"ב ע"ב ד"ה סמוך לוסתה דכשטעה בסמוך לוסתה נמי מתחייב חטאת והכא נמי מידי ספיקא לא נפקא והיה לה לחוש כיון שהרגישה וסת הגוף שלה:

1242

1243ע"כ אם קודם התחלת התשמיש הודיעה לבעלה שמרגשת כן א"כ שניהם בסורה על רעות שתים על הכניסה ועל הפרישה ואע"ג דלענין חטאת אינם חייבים אלא כל א' חטאת א' דה"ל ב' זיתי חלב בהעלם א' מ"מ תשובה וכפרה מיהא בעי על כל כח וכח ואם לא הרגישה עד תוך התשמיש והודיעה לו הבעל שוגג והיא פטורה דאנוסה היא כמ"ש המרדכי הנ"ל ואמנם לפי הנראה שלא הודיעה לו כלל וכלל וא"כ רע ומר עלי מעשה האשה קרובה היא למשמשתו נדה וצריך לאיים עלי' הרבה שלא תבוא להכשיל בעלה עוד כי נשים דעתן קלות ודוחות בפן ואולי להתיר איסור כרת ר"ל:

1243

1244ולא מבעי' בשהרגישה קודם כניסה אלא אפי' בתוך התשמיש דכתבתי לעיל דיצרה אלבשה ותחלתה באונס מ"מ אפשר שאינו דומה כ"כ להא דאבוה דשמואל דהתם אשת ישראל שנאנסה מגברא אחריני דיצרה תקפה מאוד דאם לא עכשיו אימתי א"כ קשה לה לפרוש משא"כ נדה שמותרת לאחר זמן דמשו"ה מותר להתייחד עם אשתו נדה משום דאין תקיפת היצר כ"כ א"כ אפשר אפי' באמצע הבעילה לא שייך יצרה תקפה למיחשב כאונס מה שלא הודיעה לבעלה:

1244

1245ומה שרמזת והיא לא הגיעה לעשרים שנה נראה דעתך שאינה בת עונשים למעלה זה לא נמצא בש"ס רק בדרושי אגדה וכבר כתבו מזה האחרונים שאין לסמוך על זה כלל ובאמת בתוס' יבמות פ' ע"א גבי אכל חלב מבן י"ב עד י"ח כ' התוס' הא הוה התראת ספק וק' אמאי לא נימא לענין חטאת ובשוגג מיירי אע"כ משום דקודם עשרים שנה לא שייך כרת וחטאת וע"כ א"א לפרשו אלא לענין מלקות אבל באמת זה ליתא ושערי תירוצים לא ננעלו כאשר בארתי במקום אחר אבל האמת משנעשו בני מצוה בשנים וסימני' מתחייבים בכל חיובי תורה בב"ד של מעלה ושלמטה דאלת"ה למ"ד יולדת ומצורע ונזיר חוטאים הם לא מייתי קרבנם קודם עשרים וישתקע הדבר:

1245

1246וכדמות ראי' נ"ל דבשבועות ח' ע"א שקיל וטרי אי שעיר בפנים מכפר על ע"ז ג"ע וש"ד ופריך אי בשוגג בר קרבן הוא ומאי פריך דלמא מבן י"ג עד עשרים דבר קרבן לא הוה ומ"מ לא ימלט מעונש שיענש אחר עשרים דלא גרע ממי שחטא בקטנות ממש שיש לו עונש קצת בגדלותו כמ"ש בש"ע א"ח סי' שמ"ג מהא דרפרם אכפיי' לרב אשי וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בחטא של בין י"ג לעשרים שענשו יותר מרובה ודינא רבה ודינא זוטא א"ב ואס"ד שעכ"פ לכלל כרת וחטאת לא הגיע נימא דשעיר הנעשה בפנים מכפר על אלו בשלמא הא לא קשי' דנימא דיכפר על חטא של קטנים דודאי לא יעלה על הדעת להצריך עבוריהם חטאת לפני ולפנים והכתוב אומר לכפר על הקדש מטומא' ב"י ומפשעיהם לכל חטאתם וכתיב ועל כל עם הקהל יכפר ואין אלו בכלל אבל אלו שמבני י"ג עד עשרים עם קהל גדול הוא אימא עליהם בא לכפרה אע"כ בני חטאת הם:

1246

1247ולפע"ד כי לא נאמרו שיעורים הללו במדרשות שבני כ' נעשו בני עונשים למעלה אלא בעונשים על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר וכן בשרה נאמר בת עשרים כבת ז' בלא חטא התם קודם מ"ת הוה והכל אצלה כמצות שכליות וע"ז נאמרו שיעורי' הללו אבל עונשי התורה אין שום חלוק כי שיעורים הלכה למ"מ בין למלקות בין לקרבן ובן י"ג שהביא ב' שערות שוה לכל עונשים שבתורה ואין צריך לפנים:

1247

1248והנה ברוקח כ' בבועל נדה להתענות מ' יום ומשמע אפי' בעל במזיד ובתשו' מהר"ם שבמרדכי דשבועות סי' תשנ"ד הנ"ל כ' מיום עשירי לאייר עד ר"ה יתענה יום בכל שבוע והוא פחות הרבה מארבעים יום והי' נראה דבשוגג מיירי משו"ה הקיל אך בכתבי מהרא"י סי' ס' כתב ששיעורא דמהר"ם מאייר עד ר"ה הוא ממש שיעור מ' יום ע"ש וצ"ל דהי' בגירסתו ב' יום בשבוע ואז עולה החשבון בקרוב דוק ותשכח ומי כהחכם ויודע והמקובלים כ' להתענות ע"ב יום גמטרי' נדה עם האותיו' מיהו הם דברו במזיד לכן נ"ל אם חטא הבעל יתענה מ' יום אינם רצופים ואם חטא ב"פ בכניסה ויציאה יתענה ב"פ ככה והאשה אעפ"י שכתבתי שחטאה גדול משלו מ"מ נשים תשושי כח הן יש להקל עלי' בתענית ועכ"פ לא ינהגו עידונין באותן הימים ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ומיד יפרוש לצדקה כשיעור שעיר לחטאת בזמנינו אם לו או לה או שנים לשניהם ויתן ללומדי תורה וכל יום התענית שקשה עליהם יפדו להאכיל ללומדי תורה וב"ב טפלי התלוי בהם ועכ"פ לא ינהגו החוטא עידונין בנפשו והיות הוא בעל תורה לפי מכתבך יוסף אומץ הרבה בתורה ללמוד איזה דפים מש"ס בכל יום ולחזור עליו מבלי פלפול הנהוג רק להכניסו לקיום:

1248

1249ואם א' מהם פטור באופן שכתבתי לעיל מ"מ יתענה ב' ימים או יפדה כנ"ל דלא יהי' אלא נתכוין לבשר טלה ועלתה בידו בשר חזיר ע"ז ידוה כל הדווי' עיי' פ' עשרה יוחסי' פ"א ע"ב והעיקר להתוודות בכל יום ויום מימי התשובה ולפרוט החטא ולקרות פ' חטאת אבל בלי יה"ר כי לא נתברר לנו אם נתחייב חטאת מי מהם. ועיקר גדול בתשובה אשר נלע"ד וכבר קבעתי כן לאחד אשתקד בכיוצא בזה והוא מה שכ' ד"המ ע"ה וחטאתי נגדי תמיד ע"כ יהי' לזכרון בין עיני שניהם יום החטא ויהי' בעיניהם כיום (יארצייט) שבכל שנה ושנה כל ימי חייהם יהיה אותו היום יום תשובה ווידוי להם ואם א"א בתענית עכ"פ ירבו בתשובה ומע"ט למען יהי' לזכרון בין עיניהם וה' הטוב יכפר בעדו והנה כל מה שהאשה מתחייבת פשוט שצריך ליתן הבעל עבורה ועיין בא"הע סי' צ"ג סעי' ד' ועיי' י"ד סי' רמ"ט ובש"ך ס"ק יו"ד ואין להאריך יותר הנלע"ד כתבתי בחפזי הכ"ד החותם משה"ק סופר מפפד"מ:

1249

1250שלום רב לידידי תלמידי הרב המופלג מהו' חיים ני' אב"ד דק"ק ציפער יע"א:

1250

1251נפשו היפה בשאלתו אשה א' ביום ראשון לנקיים מצאה כתם וחזרה למנות וטבלה ושמשה את ביתה ולמחרת שימושה אמרה לה א' משכנותי' שהטבילה הי' ביום ששי למציאת הכתם ובתחילה הכחישה ולבסוף לבה נוקפה בעצמה שמא טעתה במנינה:

1251

1252הנה ע"א אומר אכלת חלב והבע"ד לבו נוקפו לחוש לדברי העד לית דין ולית דיין דצריך לחוש מכאן ואילך שלא לאכול עוד מאותה חתיכה ומידי ספק אי' לא נפקא דבאשם תלוי קאי ולית דין צריך בשש וגם לא שייך הכא למימר ניזל בתר מנהגא דמסתמא עשתה כדינא כמ"ש ט"ז סי' ס"ט בענין מליחת בשר דהכא ליכא אלא בלבול הדעת וטעות במנין הימים לא שייך חזקה זו וליבא דאינשא אינשי:

1252

1253אך היות כי בלי ספק עברו ז' ימים מימי ראיי' דאוריית' וליכא אלא ספיקא מיום ראיית הכתם והוה ספיקא דרבנן ואפי' למאן דס"ל דלא אזלינן לקולא היכי דאתחזק אי' הכא לא מיקרי אתחזק איסו' כיון שפסקה בטהרה אתחזקה שלא תראה עוד ואע"ג דהמרדכי מחמיר בכתם בג"י הראשונים חומרא בעלמא הוא ואין להקל אבל בעיקר הדין מכיון שפסקה בטהרה שוב הרי היא בחזקת שלא תראה ולא מיקרי לענין ראי' אתחזק איסורא וכ"כ רמב"ן הובא בב"י סי' קצ"ו דמשפסקה בטהרה לא מיקרי אתחזק טומאה וא"כ הו"ל הכתם ס' דרבנן בלא אתחזק ועוד הו"ל ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופה שמא עברו ז' נקיי' מיום הכתם ושני הספיקות נולדו בפ"א בשעה שעלתה מהטבילה דקודם לזה לא היינו דנים על הכתם כלל כמ"ש מג"א סי' תל"ט וגם יכול להתהפך וגם לא שייך שפיר שם אונס חד והו"ל ס"ס:

1253

1254אך כ"ז שייך אי הוה ספק אך כיון שע"א מעיד בברור שכן הוא והבע"ד אינו מכחישו שוב אין כאן ספק שהרי חייב חטאת על ע"א אומר אכלת חלב אי היה שותק לגמרי ועוד נהי דהכא הי' פטורה על העבר מפני שאין כאן שתיקה כהודאה ורגלים לדבר מ"מ על העתיד הו"ל דשיל"מ שאינו מועיל ס"ס ולא אי' דרבנן וגדולה מזה אמרו במס' ע"ז ל"ז ע"ב הא איכא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו ואפי' אי לא קיי"ל התם כר' ינאי משום דסבר טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה ואין כאן ספק אבל הכא דלא נתיר אלא מטעם ספיקא א"כ הו"ל יל"מ אלא שיש לספק ולומר הכא ע"כ תמתין עד אחר זמן פליטה ש"ז ותפסיד תשמיש אותן העונות אולי לא שייך דשיל"מ מ"מ הכא נ"ל שאין להקל ואני מאוד טרוד ובחפזי כתבתי בלי עיון וחתמתי שמי: משה"ק סופר מפפד"מ:

1254

1255שלום להרב המופלא כבוד מהו' דוד כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק רעטע יע"א:

1255

1256שאול שאל מעלתו אם יש להתיר ליולדת הטובלת תוך מלאות דהיינו מ' לזכר ופ' לנקבה וחזרה וראתה באותן הימים אם תתחיל לספור נקיי' השניי' האלו אחר ד' לשימושה דלא גרע מכלה הטובלת לדם בתולים שכ' מהר"ל מפראג שאין להחמיר להצריכה ה' ימים וכן הסכים ט"ז סי' קצ"ו סק"ה ועוד דכלה חמירא דהרי בש"ס חזרו ונמנו בנדה ס"ה ואפ"ה הקיל מכ"ש ביושבת על דם טוהר דלא מצינו בש"ס חומרא זו כ"ש שיש להקל אלו דבריו:

1256

1257יפה כוון בסברא וק"ו שלו אך גם עיניו לנוכח הביטו מ"ש רמ"א בסי' קצ"ד ס"סעי' א' דנהגו לטבול על ראיי' דם טוהר ודינו כדם לכל דבר שאין לחלק בשום דבר ככל מנהגי נדה וחומרותי' ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשאוהו:

1257

1258ומיהו טעמא בעי ולכאורה ק"ו דמעלתו פריכא הוא לפמ"ש ח"ץ בתשו' סי' ח' לתת טוב טעם מה שנוהגים בקצת מקומות שלא לטבול עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה כר"ת ולא נהגו כן במפלת וכ' הטעם משום ביטול פ"ור לא רצו להחמיר משא"כ ביולדת ולד קיימא שעל הרוב היא מינקת ולא תתעבר ואין כאן ביטול פ"ור ע"ש וא"כ ה"נ יש לחלק בין טובלת על דם בתולים דאיכא ביטול פ"ור לא החמירו ובין טובלת על דם טוהר דליכא ביטול פ"ו החמירו אך לפ"ז במפלת הי' לנו להקל שתתחיל לספור ביום ה' לשימושה דאיכא נמי ביטול פ"ור וק"ו דמעלתו כראי מוצק אך י"ל מטעם אחר דהא ש"ס ערוך בפ' ע"פ דהיושבת על דם טוהר אסורה לשמש בליל מ"א ובליל פ"א אלא שהפוסקים לא הביאו זה ומבואר הטעם בב"י על פי דברי הרא"ש דפ' המפלת דהטעם הוא משום כיון שהורגלה לטהר הדם של ימי טוהר הוצרכו חז"ל לאוסרה על בעלה עונה א' שתדע להפריש בין ימים שעברו לימים הבאים א"כ בז"הז שאין בועלים על דם טוהר לא בעי להפריש עונה א' ועט"ז סי' קצ"ד סק"ב וא"כ י"ל ס"ל לרמ"א דאי לא יהבא לה כל חומר דם נדה ממש על כרחך צריכה להפריש עונה א' שתדע לחלק בין ימים שעברו לימים הבאים נמצא אין כאן ביטול פ"ור דמה שמרויח בקדימת ליל א' יפסיד בהפרשת עונה ליל מ"א ופ"א ומכ"ש במינקת שאין כאן ביטול פ"ור כלל ע"כ לא פלוג בין דם לדם ול"ד לדם בתולים דאיכא ביטול פ"ור כנ"ל בטעם הדבר ומ"מ הדין דין אמת שגם יושבת על דם טוהר צריכה להמתין ה' ימים קודם שתספור נקיים ואסיים בברכה: פ"ב יום ד' ז"ך טבת קע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1258

1259שלום טב לרב טב ה"ה י"נ מחותני הגאון המפורסם המופלג החו"ש נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה בונם גינס ני' אב"ד ור"מ דק"ק מאטערסדרף יע"א: -

1259

1260יקרת מכתבו הגיעני יום ה' העבר וביום ש"ק עיינתי בו והנני להשיב בקיצור כי למהר המצוה עדיף נידון אשה אחר לידתה וימי טהרה ראתה ג"פ מ"ת והרגישה כאב וצער בתשמיש ואח"כ עסקה ברפואות אצל הרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה ואמרו הרופאים שהרפואות מספיקים לרפאות מחולי זה וכבוד פר"מ שלח (הרעצעפטין) לכאן להראות לרופא יהודי מומחה כדי שיהיה עדות יהודי בדבר זה ודעתו הרמה לנסות ג"כ בבדיקה במכחול בלא שפופרת שהמציא גאון א' בפני הגאון אמונת שמואל בתשו' סי' נ"ז והובא במנחת יעקב סי' קפ"ז סק"ח ופר"מ הגאון מחו' ני' צלל במים אדירים שלדעתו הרמה על כל א' בפ"ע אין לסמוך רק בצירוף שניהם ומענותנותו רוצה הוא לשמוע דעתי והסכמתי בענין זה: -

1260

1261לא עברתי על מצוותו גם כי הזמן מאוד יקר ורבות סבבוני במילי דפסחא ופרקי דכלה כמובן מ"מ אעבור פרשתא דא ואתני' וה' יורני נפלאות מתורתו. ואומר לסמוך על הרופאים יש לי כמה גמגומי על הפרטים הנולדים בענין זה ועל הכלל כלו מיד בקראי אגרתו אמרתי איך ישפוט הרופא יהודי על (רעצעפטין) אם אין גוף החולי לפניו כי אולי לגוף הזה לא יועילו רפואות האלו ועל הכלל אמרו חז"ל ס"פ המפלת איכא גופא דלא מקבל סמא ואם באנו לסמוך על הרופא צריכים להאמין לו שגוף זה מקבל סם זה לפי מזגו וא"כ צריך שיראה רופא יהודי הנאמן את הגוף לפניו והאחרונים שכלו את ידיהם וכתבו שאם הרופא כבר ריפא פ"א תסמוך עליו וקשה רופא ל"ל תקח היא הסממני' בלי ידיעת הרופא אע"כ צריך שישפוט הרופא על הגוף הזה אח"כ הראתי (הרעצפטין) למומחה א' יהודי ולא גליתי לו עניניה' והוא אמר לי ששני הרעצעפטין הם להחזיק חולשת האברים והעורקים הנקראים (נערפין) והם דברים פשוטים אין בהם חידוש שוב גליתי לו שהמה נתנו לתרופת רואה מחמת תשמיש וע"ז השיב דבר זה יש לו ג' סיבות (גם בלעדו ידעתי זה) וסיבה א' הוא חולשת העורקים שבמקור ולזאת הסיבה ניתנה הרפואות האלו אבל אינה בדוקה וחלילה לסמוך ע"ז לענין איסורא אלו דברי רופא היהודי: -

1261

1262והנה הוליד לנו ב' מבוכות א' מי יעיד לנו שאשה זו איננה חולה בסבה אחרת שאין הרפואות האלו מועילים לה ואני דחיתי להרופא בקש ואמרתי לו מסתמא הרופאים שנתנו לה (הרעצעפטין) בחנו הדבר היטב ומצאו סיבת דם זה אבל לדינא אנחנו לא נסמוך אלא על היהודי ויש כאן מבוכה א' שנית שהיהודי אמר שאין לסמוך על זאת הרפואה א"כ אפי' יהי' גוי נאמן כמו בעדות אשה מ"מ כיון שעד כשר מכחיש אותו הו"ל כתרי ותרי ונפלינן ברבוותא כידוע ועוד הרעו לנו אלו הרופאים כיון שהחליטו שהיא מחולשת העורקים משמע דפשיטא להו שאיננו מכה בצדדים ואיך יועיל אח"כ בדיקתינו ובודאי אי לא ימצא דם כלל הרי נתרפאית ואם תמצא בצדדים ולא בראשו הרי קמן דממכה שבצדדים הוא והרופאים שקורי משקרי אך אם תמצא בראש המכחול ולא בצדו דבכה"ג העלה אמונת שמואל וסיעתו דעדיין נשאר בספק ולפי עדות הרופאים אפס ספיקא ומזקני' אתבונן דבאמונת שמואל שם כ' שתבדוק ואם לא תעלה לה אותה בדיקה תעסוק ברפואות אולי מטעם הנ"ל שאם תעסוק תחלה ברפואות אם יחליטו הרופאים שהיא מהמקור שוב לא תועיל בדיקה זו אלא אכתי י"ל התם מיירי מרופאי ישראל הנאמנים אבל בנידון דידן נימא כעדות ר' זכרי' בן הקצב אם אתם מאמינים לה שהורהנה וכו' ויש לדחות הדמיון וק"ל זהו מה שנתחדש לנו בפרטי דברים בנידון זה: -

1262

1263ועל הכלל בהאמנת הרופאים הטור בסי' קפ"ז הביא שבע"הת מגמגם בדבר וצ"ל שאינו דומה לפיקוח נפש בשבת וי"הכ דדי לנו אם דיבורו עושה ספק פ"נ אבל הכא צריכים ברור גמור וצ"ל נמי דלא דמי לשאר איסורים דע"א נאמן באי' דאורייתא אע"ג דהכא אתחזק וסת בשעת תשמיש והו"ל אתחזק אי' ואין בידו מ"מ לא הו"ל להחמיר כיון דוסתות דרבנן וי"ל לא מבעי' אי מיירי בסתם שהרופא נתן לה עסקי רפואות והבטיחו על הבנתו בעיוני חכמתו שיועילו לה הדמיון כוזב וטועה ואין זה ענין לע"א נאמן באי' המעיד מה שעינו ראו ולא זר ואפי' אם אומר שכבר ריפא ע"י רפואות זו פ"א אפשר שאין להאמינו דעביד לאחזוקי אומנתו ועוד נ"ל דהכא חמיר טפי משארי אי' דרבנן כמו שבארתי בתשו' אחרת דברי החלקת מחוקק סי' קי"ט סקכ"ג שכ' לחלק בין שבוי' דרבנן לרואה מ"ת דאוריי' והוא תמוה לכאורה דהא וסת שע"י מעשה בודאי דרבנן ואמרתי אז דעל כל פנים בשבוי' א"א שיבוא מזה אי' דאורייתא ממש דאי נמי יבוא עלי' ואח"כ יבואו עדים שנטמאת מ"מ מ"הת היא מותרת לו והביאה היתה בהיתר ואונס רחמנא פטרי' ותחלת ביאתו לא היתה אלא אי' דרבנן משא"כ ברואה מ"ת נהי דאם יבוא עליה ותראה אותיום הוה הכנסה באונס דמ"הת מותר דאין לחוש לוסת כי האי מ"מ אם תראה באמצע התשמיש ותאמר נטמאתי לאו כל אדם יעצור חיל לפרוש באבר מת ולאו כ"ע דיני גמירי ולאו כל עתים שוות ע"כ הו"ל קרוב למכשול דאוריי' טפי משבוי' וכן י"ל טעמו של בע"הת: -

1263

1264והב"ח כ' על דברי התרומות שאפשר שאם ריפא כבר אשה א' אחר שראתה ב"פ סמכינן על הרופא גם באשה זו ויעיין בהגה' מיימוני שבב"י ע"כ דברי הב"ח (ומחו' הגאון נ"י שפט שהב"ח החליט כהתרומות וליתא אלא שכ"כ לפי דבריו) ודבריו מאוד תמוהים שאפי' ראינו וידענו שריפא א' שראתה ב"פ מה ראי' דאתמחי גברא וסמא הלא האשה ההיא התרנו לבעלה בלא רופא כלל משום שהיינו תולים במקרה כל זמן שלא אתחזקה שוב מצאתי שגם בחוות דעת הרגיש בזה ויש לקיים דבריו של הב"ח בריפא גוי' שראת' ג"פ כי הרופא אמר שיש בכאן גוי' א' שעוסקות ברפואות בענין זה ממש מכל מקום אפשר דלא דיינינן מינייהו לדידן כמבואר בשבת פ' ר"ע ובנדה וא"נ בישראלית ואחר פעם שניה בבעל שלישי דנהי דלענין וסתות דרבנן דלענין שלא לעגנה נותנים לה עוד בעילה ג' מ"מ להאמין הרופא אפשר יש לסמוך וכולי האי ואולי אבל אחר ביאה שני' של בעל א' מה זו סמיכה: -

1264

1265ומזה יצא לנו קולא לומר דבע"הת לא אמר אלא אחר ביאה ג' של בעל א' דהרי קמן דחז"ל לא החזיקו האשה לחולנית מחמת עצמה אלא שתלוי זה באצבע הבעל וסמכו ע"ז שתינשא עוד לשנים וא"כ אפי' ראינו שהרופא ריפא אשה אחרת מה יועיל זה הלא אין כל אצבעות שוות ולא יועיל רפואה שלו להציל האשה מדוחק אצבעו של זה אמנם אחר שהוחזקה אשה זו בג' בעלים ואז נדע שהחולי תלוי בה ולא בבעל ורופא זה כבר ריפא אשה אחרת בבעל ג' כנ"ל אז מודה התרומה שיש לסמוך והה"נ ריפא ג' נשים מג' בעלים הרי הוחזקה רפואתו לכל אצבעות אפשר שיועיל גם לאשה זו אפי' בבעל הראשון: -

1265

1266כל זה להתרומות אמנם בתשו' מיימוני להלכות אי' ביאה סי' ג' מייתי תשו' ריצב"א (ובב"י נדפסה ע"ש הגה' מיימוני וליתא שם וגם נדפסה בחסרון) דעתו נוטה לסמוך על הרופא מירושלמי פ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זו מומחה ורפאתי ושניתי ושלשתי ואעפ"י שיש לדחות דהתם מיירי שידענו שריפא כבר פעם אחד אלא שאין אנו יודעים בשלוש מ"מ דעתי נוטה להתיר ע"ש. פי' דבריו דהא אין ללמוד מהתם דבעי תלתא זימני מתרי טעמא חדא דהתם אינה אלא קמיע סגוליית שאין השכל גוזר על הרפואה אם כן כל דלא אתחזק תלינן במקרה ועוד דהתם אפי' לו יהיה שיתרפא חולי זה על ידי קמיע מ"מ לענין משא בשבת לא מיקרי תכשיט לחולה אא"כ דעתו סומכת עליו בודאי ושיעורא דרבנן דלא סמכה דעתי' דחולה להיות לו כתכשיט אא"כ ריפאתה ג"פ משא"כ הכא ברפואה שהשכל גוזר עליו עפ"י טבע אלא דחיישינן לטעות הדמיון כיון שניסה פ"א ועלתה בידו אין חכם כבעל נסיון לכן פשיטא ליה דבפ"א סגי אלא הספק אם נאמין לו כך אם כי לא ראינו כן בעינינו ומטעם שכתבתי לעיל דלא דמי לשאר ע"א דעביד לאחזוקי אומנתי' ולומר שהוא מומחה ואפי' ת"ח שאמר שמועה ובא בשעת מעשה אין שומעים לו ולזה פשיט לי' מירושלמי דמהימן הרופא דהקמיע מומחה ג"פ וחזר ודחה דהתם מיירי שריפא בפנינו פ"א עכ"פ שוב מאמינים לו על השילוש משא"כ הכא שלא ראינו כלל אולי לא יאומן שריפא פעם א' וע"ז כתב שדעתו נוטה להקל: -

1266

1267הנה כל מעיי' בצדק יראה וישכיל כי גם הריצב"א לא התיר אלא באומר שריפא פ"א אבל אם לא ניסה עדיין לא שמענו ומינה דבע"הת אפי' באומר שריפא לא מהמנינן ליה ודברי הריצב"א הללו צלע"ג איך יהיה בנמצא שריפא כבר פ"א אי באשה בבעלה הראשון הרי לא אתחזק רפואתו לכל האצבעות וכמ"ש לעיל ואי אתחזק בג' נשים ובג' בעלים א"כ הרי ג"פ כמו בהירושלמי וצ"ע: -

1267

1268ומחו' הגאון ני' פקפק על הריצב"א ב' פקפוקים א' א"כ בקבעה וסת לקפיצות ג"כ נאמין לרופאים שנתרפאת וזה לא יעלה על הדעת ואני אומר בודאי לא יעלה על הדעת אלא שלא בירר דבריו מ"ט לא יעלה על הדעת תורה ואני אפרש משום דאיכא לברורי שתקפוץ פעם אחרת ונראה אם נתרפאית אבל ווסת התשמיש אם לא נאמין לרופא אין לנו נסיון שתשמש פעם אחרת שהרי ע"ז אנחנו דנים ובדיקת שפופרת אינה מוציאה מכל ספק כידועי והפקפוק השני א"כ בממלאה ונופצת שאמרו חז"ל אין לה תקנה ואם כן לא נאמין לעדות הרופא שריפא אותה ואם כן במה יודע הרופא מבחוץ שחולי זה הוא מחולשת העורקים או ממלאה ונופצת ודבר זה אין צורך להשיב דמסתמא הרופא בודק עד מקום שידו מגעת והוא יודע במה כוחו יפה לרפאות וכיון שעשה לה רפואה מסתמא הבין שאין זו ממלאה ונופצת וכל זה לפי הבנתו אבל אין האמת כן דגם ממלאה ונופצת יש לה תקנה ברפואות בלי ספק והענין יש שנעצר דם ברחמה ומוציאה אותה מעט מעט ע"י תשמיש ולזה צריכים סמים המריקי' ומוציאים הדם ההוא ומנקים אותו המקום וזהו הוא החולי השכיח טפי וע"ז נסו חז"ל בבהלה פתאומיו' ושיערו חז"ל שע"י הבהלה תפיל החררה ההיא הנעצר ותתרפא ובאם לא תפיל החררה אזי אין לה תקנה ברפואות המוציאים דם הנעצר כי יש לה חולי אחר הממלא העורקים דם ונופצים בשעת תשמיש וזה חולשת העורקים שאנו עוסקים בהם עתה שאין בכחם להחזיק הדם אצלם עד זמן בישולו כראוי אלא מחמימות ותנועות התשמיש מנפצים אותו ע"כ אין לה תקנה כתקנת בהלה אכן בלי ספק יש לה רפואות אחרות מענין אחר: -

1268

1269והנה בתשו' הרא"ש כלל ב' הקשה אש"ס ר"פ המפלת מאשה זו העלה ר' צדוק וכו' בעין לבנה ושאלו חכמים לרופאים וכו' הקשה הרא"ש ממ"נפ אי האמינו לרופאים למה לי הטלת מים ואי לא האמינו למה שאלו ולא נמצא תי' על קושי' זו ומהר"ם לובלין בתשו' נדחק ובכל זאת לא תי' להלכתא אמאי סמכינן אנן אבדיקת פושרין ולא נשאל לרופאים בכל פעם אבל האמת יורה דרכו דאין לסמוך על הרופאים על גוף פרטי מה שהם שפטו בשכלם על גוף זה אבל המה נאמני' בדברים כללים שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם והנה התם במעשה דטבעין אי לאו הרופאים אפי' הניחו במים ולא נימוחו הי' טמא דדם יבש נמי טמא אע"ג דלא שכיח כלל שיצא דם יבש כזה ובשגם בצורת קליפות ושערות וחול הדק והיה לנו לשפוט מזה שיש לה מכה שמוציאה כמו אלה מ"מ לא היינו תולים במה שאינו מצוי אך באשר שהעידו הרופאים כששאלם על אשה זו ואמרו אשה זו מכה או שומא וכו' נהי דלא מאמינים להם על אשה ידועה רק מעשה שהיה כך הי' ששאלו על אשה ידועה מכל מקום נדע מזה דבר כללי שיש בעולם מציאות שיהיה לה מכה או שומא במעיים שממנה תפיל צורות אלו על כן כל פעם שנטיל להמים ולא נימוחו תולין במצוי שיותר מצוי ממכה ושומא צורת יבשים כאלו ממה שיהיה מהמקור וזה נ"ל נכון בעזה"י א"כ הרי קמן דאין לסמוך על הרופא אלא די"ל התם באי' דאוריי' לטהר אשה לגמרי והכא בדרבנן מ"מ כבר כתבתי בשלא ריפא בפנינו פ"א אין להתיר כלל וזה יקר במציאות עפ"י תנאים שהתנתי לעיל ע"כ הרופאים האלו לפענ"ד הבל וריק יעזורו: -

1269

1270ונבוא לדברי הגאון שעשה לפני בעל אמונת שמואל בדיקה במכחול בלא שפופרת כאשר אבאר לקמן אי"ה ואם לא נמצא כלל או בצדדים ולא בראש טהורה ואם תמצא בראש המכחול עדיין ניתלי בספיקא אולי נטתה כיון שלא הכניסה אותו לתוך שפופרת המפסיק בין הצדדים למכחול והסכים הגאון אמונת שמואל הוא המהרש"ק וכן הסכים במנחת יעקב סק"ח אלא שכ' דקרוב לודאי שיטה לצדדי' כי א"א להשמר במקום צר ודוחק כזה וכ' הגאון בסדרי טהרה שעשה כן הלכה למעשה ועלתה בידו וצווח כי כרוכיא על הגאון זכרון יוסף שכ' בדיקת מכחול לא מהני ולא ראה דברי אמונת שמואל כי לא הביאו עכ"ל דברי סדרי טהרה אלא שהיה לו להביא טענת זכרון יוסף ולדחות' והאמת אגיד כי גם עפ"י הוראתי כבר נעשה מעשה והצליח תל"ית והמכחול הזה העשוי ממוכין עשה לי ר' יעקב רופא משם ועודנו בידי להראות הלכה לתלמידים: -

1270

1271והנה נבוא לדברי החולקים תלתא קראי ותנאי ותוספאה ה"ה הגאון נ"בי וזכרון יוסף ומחו' הגאון ני' דחו מסברא ומגמ' ואבוא על סדר סברתם ואח"כ נכנס לגמ' הגאון בנ"בי במהד"ק חי"ד סי' מ"ג אחר שהאריך בפלפולו והעלה שהבדיקה אינו עושה אלא ספק ויהיה ספיקא דרבנן ולקולא כ' בד"ה ולפ"ז וכו' דלמ"ש פר"ח בכללי ס"ס סי"ח דאין לעשות ס"ס בידים ה"ה דאין לעשות ספק דרבנן בידים אלו דבריו שם ותמהתי על פה קדוש יאמר דבר זה הפר"ח שם לא חידש דבר מלבו רק הביא דברי מהרי"ט שהבי' מג"א ר"סי תס"ז דארבא דטבעה בחישתא אין למכור החיטים לנכריס ולסמוך על ס"ס דאין לעשות ס"ס בידים ע"ש ואפשר דהוה כעין ביטול איסור לכתחלה יהיה איך שיהיה התם הוא מחדש דבר חדש בהחיטים שע"י החדוש הזה שאנו מוסרים ביד נכרי שעי"ז יהיה חשש המכירה לישראל ס"ס וזה אין לעשות אבל הכא אין אנו מחדשים דבר האיסור שאנו דנים עליו אלא שאנו מחדשים דבר בידיעתנו שמתחלה היינו סוברים דם זה ודאי מן המקור שחזקת דמים מן המקור ועכשיו אנו מבררי' כי הוא אפשר ממכה שבצדדים ואלו היינו יודעים כן מתחלה והיו עינינו באותו מקום היינו מתירים ספיקא דרבנן מיד ולאלתר הגע עצמך אדם המחזיק איסור בדבר מפני שהוא סבור שהוא ודאי אי' דרבנן יהיה אסור לו לשאול לחבירו אולי יברר לו שהוא רק ספק אי' דרבנן ויהיה מותר לו דברים אלו המה שלא בדקדוק ואין ראוי' לשומען: -

1271

1272ולעיל מיני' בד"ה ואם כן א"ש וכו' כתב סברא אחרת דלא תועיל הבדיקה הלזו אלא אחר שכבר הוחזק' בג' בעלים הואיל ואין מושיע לה נסמוך אהא וזה תימא כיון דבסברא זו פליגי רש"י ור"ת רש"י ס"ל דבדיקה דש"ס לא הותרה אלא אחר שהוחזקה בבעל ג' מפני עגונה הקילו ור"ת לא ס"ל הכי דממ"נפ אם היא מועלת תועיל אפי' בראשון ואנחנו קיימי' השתא בשיטת ר"ת ומתירים בדיקה בבעל ראשון א"כ מנ"ל לחדש סברא זו מלבנו שלא הוזכרה בש"ס אם לא מפני דוחק קושיתו שהקשה מגמ' וקו' זו יבואר לקמן דליתא ואם כן אין כאן מקום לסברא: -

1272

1273בזכרון יוסף סי' כ"ב הוה עובדא ברופא שבדק באצבעו והקשה הגאון קו' גדולה ועצומה אס"ד בדיקת אצבע מועיל א"כ בטלת כל ענין רואה דם מ"ת דהא אחר כל ראיה ספרה נקיים ובדקה עצמה בהפסק טהרה ע"י הכנסת מוך שבאצבעה א"כ הרי כבר בדקה עצמה לפנינו אע"כ זה אינו מועיל מפני לכשתשמש ויבוא לה חמימות התשמיש תחזור ותראה ומזה שפט שגם בדיקת מכחול בלא שפופרת לא מהני ותמהתי כי האמת אתו דבדיקת אצבע לא מהני מהראי' שהביא ומהטעם שכ' שאינה מתפעלת אלא בכעין תשמיש והאצבע איננו בעובי האבר אבל מכחול שהוא כעובי האבר אע"פ שאיננו פגיעת בשר בבשר מכל מקום על כרחך מתפעלת ממנו כמו בתשמיש דאל"כ גם בתוך השפופרת לא יועיל: -

1273

1274ופר"מ מחו' הגאון ני' אמר סברא אחרת כיון דנמצא בראש המכחול ולא בצדדים תו ליכא ספיקא אלא ודאי טמאה ותאסור לכ"ע דרגלים לדבר שלא נמצא בצדדים דמ"ש דודאי מטהו במקום צר כזה לא נראה לו והו"מ להקשות קו' עצומה אי נימא קרוב לודאי שהוא מטהו א"כ גם נמצא בצדדים ולא בראשו נימא שמא הטתה המכחול ומה שבצדדים בא מפתח המקור אבל האמת יורה דרכו כי פתח המקור הוא באמצע עליונו של רחם קצר הרבה מרוחב הרחם ע"כ כשבודקת במכחול שבתוך השפופרת הרי המכחול עומד באמצע חללו של שפופרת והרי הוא מכוון נגד פתח המקור ומשום כן אם נמצא בראשו של מכחול הוא בודאי מן המקור ואמנם אם נמצא בעליונו של שפופרת המסבב המכחול אעפ"י שאינו נוגע בצדדים כלל כי עליונו של פי השפופרת היא כלפי מעלה מכל מקום כל שלא נמצא על המכחול נקרא צדדים מפני שזה הדם לא יצא מפתח המקור ומתוכו אלא הוא ממכה שבקרקיעות המקור מה שהוא להלן מפתח המקור וא"כ כ"ז במכחול שבשפופרת שהוא מכחול דק אמנם אי מכניסי' מכחול בלא שפופרת מעשהו הוא כך עושי' כיס כאורך אברו של בעל וממלאי' אותו מוכין וצמר גפן דחוק מאוד עד שיעשה יותר עב מאברתו של בעל ומכניסים לאותו מקום עד מקום שהשמש דש ובאופן שיגיע היטב בכל הצדדים וא"כ ראשו של זה הוא מקום רחב כרוחב כל הרחם ואם נמי לא נמצא בצדי המכחול הזה מ"מ ראשו נמי צדדי' נינהו מה תאמר עכ"פ אם נמצא באמצעו שבראשו נימא בודאי טמאה שבא מהפתח לזה בודאי א"א לעמוד עליו שלא יטה לכאן ולכאן קצת ואינו דומה למכחול המסובב משפופרת: - ומלשון הרמב"ם מבואר שהבדיקה היא שתכניס תחלה שפופרת חלול פתוח מלמעלה ומלמטה ואחר שכבר הכניס' לעומק עד שהשמש דש תכניס מבחוץ מכחול דק לתוך נקב השפופרת שמבחוץ ותכניסהו עד לפנים מקום שהשמש דש שיצא מהשפופרת בפנים ויש לעיין הרי התפעלות בגוף כעין תשמיש עושה השפופרת ולא המכחול וא"כ ניחוש מיד בכניסת שפופרת יצא דם מהמקור ונפל על שפתי השפופרת העליונה ואח"כ כשמכנסת המכחול תו ליכא דם במקור שכבר יצא בתחלה אע"כ כנ"ל שפה המקור הוא באמצעיתו ואלו יצא משם הדם היה נופל על פה השפופרת וכשתכניס המכחול יתקנח דם בהמכחול וימצא עליו וכנ"ל: -

1274

1275ואחר שדחינו כל הסברות הנ"ל נראה איזה הכרח הביא לכל הטורח הזה הוא קו' א' דלר"ת דעצה טובה קמ"ל שלא תבדוק עד בעל ג' שלא תאסר לעולם אמאי לא נתנו לה עצה לבדוק בבעל א' במכחול בלא שפופרת שאין סכנה בבדיקה זו אתמהה מפני קו' קלה כמות שהיא נדחה דבר ברור בסברות עקושות דהש"ס לא בא ליתן לה עצה באיזה רפואה תעסוק ופשיטא שתעשה כל טצדקי דאית לה למיעבד לברר התירא וכל הממציא דבר חכמה בזה רופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול אלא הואיל ובדיקות אלו אינם אלא לברר ההיתר אכן אם ימצא בצדדים ולא בראשו אך אם נמצא בראשו ולא בצדדים אינם מבררי' האי' ע"כ סדר הברייתא כך הוא אשה שראתה דם מ"ת וכבר עשתה כל האפשרי מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסי' ועדיין בספיקא עומד כיון שנמצא בראש המכחול וכדומה ולא נשאר לה אלא לבדוק בדיקה המבוררת מכל ספק שהוא השפופרת עצה טובה קמ"ל שלא תעשה זאת עד בעל ג' שלא תאסר אכ"ע והתימה על מחו' הגאון ני' דאזיל בתר איפכא וכ' לשיטת ר"ת קשיא ולק"מ: -

1275

1276ובזה מיושבים דעת הסוברי' ביש לה מכה באותו מקום צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והקשה רשב"א בתה"א מנא תדע אם לא ע"י זה בדיקת שפופרת ובברייתא משמע נאמנת אשה לומר מכה יש לי בלא בדיקת שפופרת וי"ל נהי דהפלתי סי' קפ"ז בס' המכונה תפארת ישראל צייר בדיקה זו אם מכתה מוציאה דם ג"כ ע"י שפופרת וכן מורה לשון הרשב"א מ"מ אינך סוברים דזה יכול להתברר בלא שפופרת ובמכחול לחוד ומכ"ש בת"הד המובא בש"כ סעי' י"ז ותו לק"מ קו' רשב"א דש"ס לא מיירי אלא מבדיקה ע"י שפופרת אבל במכחול בלא שפופרת כל אשה תעשה כן: -

1276

1277על כן בנדון דידן דאיכא בלא"ה עוד סברות לאצטרופי להקל חדא דדעת המרדכי באשה שיש לה וסת להקל שלא בשעת וסתה ומכ"ש הכא שהיא מינקת המסולקת בדמים טפי משארי נשים ואינה קובעת כלל איך נימא שקבעה וסת ע"י מעשה גרוע דתשמיש ודעת הרשב"א לתלות במכה אפי' אינה יודעת שמוציאה דם והכא הרגישה כאב וצער נהי דקיי"ל כאב אינו כמכה מ"מ הא חזינן בכתמים דרבנן כאב כמכה כמ"ש והאריך בסדרי טהרה וגם רמ"א צירף עכ"פ לבדוק בבעל ראשון וגם הרדב"ז סי' ת"מ סמך ע"ז לצרף עכ"פ הרגשת צער וכאב בשעת תשמיש והא קצת לאצטרופי אמירת הרופאי' עכ"פ וצירוף כ"ש מיהו הוה ומכ"ש אם ע"י בדיקה זו שבמכחול עב לא תרגיש בו כאב וצער הרי ראי' ברורה לרפואת הרופאים שהרי המכחול פועל בגופה התפעלת התשמיש ואם לא הרגישה כאב וצער הרי שנתרפאית מכל הנ"ל אם דעתו הרמה מסכמת למטינא שיבא מכשורא לסמוך אבדיקת אמונת שמואל ז"ל וה' יורנו נפלאות מתורתו ויברך אותו ואת ביתו כאות נפשו היפה ונפש א"נ מחותנו דש"ת - פ"ב נגהי ליום ז' ז"ך א"ש תקע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1277

1278ע"ד האשה שמצאה קרטין אדומין ושחורין בעדים שלה וכבר צוה לה לבדוק בבדיקת מהרי"ו בש"ע ס"סי קצ"א ומצאה גם על ראש המוך ואח"כ בדק הקרטין במיעוך הציפורן ולא נימוחו לא ידעתי מאי קמספקא ליה פשיטא דטהורה היא ולא נחלק ע"ז אדם מעולם שכל שלא נימוח ברוק וציפורן טהורה אפי' ידעי' בברור שבאו מהמקור בלי ספק ולא מרגשת כאב כלל והיינו הך דהעלה ר' צדוק מטבעין ליבנה והראב"ד ז"ל וסייעתו שכתב דדם ממש אפי' לא נימוח טמא וכמו שהאריך הרא"ש פ"ב דנדה סי' ג' לא נאמרו דבריו אלא בחתיכ' דם ממש אבל לא בקרטין כאלו הנלקחיס מעל העד ע"י מחט ולא יכחישו הראב"ד והרשב"א ל' משנתינו כעין עפר כעין יבחושין אדומין הרי דמשנתינו מפרש להדי' דבאדומין מיירי אלא כיון שהוא כעין עפר או חול או יבחושי' וקליפות וכדומה הרי הוא בכלל עובדא דר"א בר צדוק שהעלה מטבעין ליבנה ומעשי' בכל יום בבית מדרשינו ואנו מטהרים ע"י בדיקת רוק וציפורן וכן קבלנו ממרנ"א הגאון נ"י אמנם בלא בדיקה זו ק' מאוד להתיר אפילו בבדיקת מהרי"ו הנ"ל בלא הרגשת כאב ויעיי' בתשו' נב"י והואיל ואין הדבר צורך לעניננו פה לא אאריך מחמת הנחיצה: -

1278

1279אך מה שהאריך מעלתו להשיב על הח"ץ לא הבנתי דבריו כי מרוב נחיצתו רוב כתבו מטושטש ומגומגם אבל ידע כי כל דברי הח"ץ בתשובה הלזו מקויימת מגדולי האחרונים כולם ובספר פלתי המכונה תפארת ישראל סימן קצ"א ומינה לא נזוע: -

1279

1280ובעניני הס"ס שהאריך מעלתו גם בס' נ"בי האריך בדיני ס"ס והס"ס היותר גדול בכל אלו הוא לע"ד ספק דלמא לא ארגשה אע"ג דע"י בדיקה איכא למימר שמא הרגשת העד הוא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא אע"ג דבמ"א ביארתי דכל שהיא רואה דם אמרי' חזקה דארגשה יעיי' בריש ס' פלתי הנ"ל וקצת הי' נראה כעת להביא ראי' לזה מש"ס קדושין דף ס"ג ע"א דאמר רב חסדא בני זה בן ט' שנים אינו נאמן למכות ולעונשין וכן פסקו כל הפוסקים ומכ"ש לכל ע"א שנאמן באי' היינו לאסור ולהתיר ולא לסקול ולענוש שוב מצאתי כן בפ"י והשתא צע"ג הא ע"א נאמן באי' נפקא לן מנדה וספרה לה לעצמה והשתא היכי משכחת לה כרת על בועל נדה או מלקות בעדים והתראה הא א"נ חזינן דם שותת ויורד מבין רגלי' תאמר לא הרגשתי ומ"הת טהורה מה תאמר דמשכחת ליה כשאמרה כבר אני מרגיש ונטמאתי ונאמנת ע"ז ואח"כ כשבא עלי' מתחייב אם כן הרי מוכח דע"א קם למלקות ולעונשי' וה"ה האב על הבת ובן שהתורה האמינתו ג"כ וקשי' לרב חסדא ודוחק לומר דר"ח פליג אדשמואל דהרגשה וס"ל דבלא הרגשה נמי טמאה וא"כ משכחת ליה כשרואים דם שותת ויורד ולא צריכים לעדותה ז"א דהא קי"ל כשמואל דהרגשה וכרב חסדא דמכות ועונשים ויהי' סתירת ההלכות אלא על כרחך צ"ל חזקה על דם שאיננו יוצא בלי הרגשה ונהי דכשהיא רואה דם ואומרת לא הרגשתי מהימנת דהתורה האמינתה וספרה לה וכן לכל ע"א מ"מ כשאומרת הרגשתי מסייעא לה החזקה וכשבא עלי' אח"כ בעדים והתראה מלקין אותו על החזקה זו ולא מפני עדותה לחוד משא"כ באב המעיד על בנו ובתו וא"כ מוכח דכל הרואה בחזקה דארגשה וא"כ אזדא לן ס"ס ע"י צירוף דלמא ארגשה דחזקה ארגשה ויש לדחות ראיה זו לפמ"ש פ"י שם בקונטרס אחרון סי' צ"א יע"ש וה"נ י"ל נהי דחזקה דארגשה ליכא מ"מ איתרע לה חזקה קמייתא הקצרתי ובלאה"נ א"ל דמיירי בשעת וסתה הידוע לנו שאז חזקה דארגשה משא"כ שלא בשעת וסתה יעיי' כה"ג בנדה נ"ז ע"ב אם רוב ימיה בהרגשה חזי' וכו' יע"ש מ"מ הדין דין אמת דכל הרואה בחזקת שהרגישה וא"א להאריך פה יותר אך היינו דוקא בדם ממש משא"כ בקרטין כמו אלו באם אירע שנאבדו מעל העד ולא נבדקו יש לסמוך אס"ס ספק מן המכה ואת"ל דם נדה שמא לא ארגשה וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא דבכמו אלו ליכא חזקה כלל אך בתנאי שלא יהיה בימי וסתה שאז היא בחזקת רואה וגם יהיה ג' ימים אחר תחלת ימי ליבון שלה לא זולת זה שכבר הוחזקה בטהרה אע"פ דעדיין לא טבלה והיא טמאה מ"מ ה"ל חזקת טהרה כמוכח ממ"ש תוס' ריש גיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורין ועיי' מהרש"א ופ"י שם ובחידושי הארכתי בזה וכשכבר נבדקה הקרטין ג' פעמים אזי הכל טהור אח"כ בלא בדיקה שלא בשעת וסתה כמ"ש רמ"א סי' קפ"ח וכל אלו דברים קרוב לפשוט הקצרתי מאוד וחתמתי שמי. פה מ"ד עש"ק יתרו תקנט"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1280

1281שלום וכל טוב ושמחת י"ט לך תלמידי כבני חביבי כנפשי ה"ה החרוץ הרב המופלא מו"ה וואלף ני' תרציס: -

1281

1282יקרת מכתבך היום הגיעני וכבר נשאלתי בענין זה ממחו' הרב הגאון ני' וזה שבועו' שתים השבתי לו באורך [עיי סי' קנ"ח] והעלתי להסכים לבדוק בדיקת אמונת שמואל והובאה ג"כ בסדרי טהרה ומנחת יעקב וכן עשיתי כן איזה פעמים ועלתה בידי תל"ית והיא קרובה לשכר ואין בה הפסד כלל ושם הוד עתי כי הראתי (הרעצעפטין) לרופא מומחה ישראל בכאן והוא ירא ה' מרבים ואמר לי אם שהן יכולים להועיל אבל אינם בדוקים וברורים לסמוך עליהם ולע"ד כן בדין כי דרך הרופאים אפי' היותר מומחי' ונאמני' ואפי' ישראל שאין להקפיד על דבר מועט אם ירפא חולי מחליו וישאר אחריו מעט מזעיר אינם מקפידים כי אומרים באורך הזמן יתרפא גם זה ואשה זו אשר דרכה לראות דם בשפע בשעת תשמיש די להם אם תתרפא ולא תראה אלא טפת דם כחרדל ויאמרו אין קפידא בזה והוא משיורי החולה וסופו לתקן לגמרי וכל זה בעסקי הרפואות אבל לדינא וכי יכולים להעיד שלא תראה כלל וכל זה אי היו רופאי ישראל אבל אותן שהם כזבים לכל דבריהם שאפי' אם יעידו על דבר שראו בעיניהם לא מעלה ולא מוריד מכ"ש לסמוך על הבטחתם על פי שכלם:

1282

1283ועוד הרעו לנו מכל אשר לפנים שעפ"י (רעצעפטין) שלהם מובן ששפטו שהדמים ממעין טמא מחולשת העורקים ולא מחמת מכה כלל ולפי משמעות דבריך עוד עדיין היא מרגשת צער כשתלחץ בטנה על דבר א"כ הרי קמן שלא נתרפאתה מכל וכל ועוד אם נאמין להבטחתם שאחר שתגמול בנה תתחזק ותתרפא א"כ אין להקל כלל כיון שיש לה תקנה ע"י שתגמול בנה או תמתין עד שתגמלהו:

1283

1284כלל הדבר שדברי רופאי אליל כחירגא דיומא דלא שמי' ותימה קיימת על ההוא מרבנן לבתר שראתה ב"פ מ"ת מדוע בעל שלישית ולא צוה לעסוק ברפואות קודם והכניס עצמו לזה התגר הגדול והעצום:

1284

1285ודע שלפענ"ד אחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ"מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די ומכ"ש לפי מ"ש הרא"ה בבד"ה לחלק בין קודם שהגיע זמן הוסת לאח"כ ע"ד משל אשה שזמן וסתה בחצי היום קודם חצי היום הוה עונה הסמוך לוסתה מדרבנן ולאחר חצי היום הוא דאורייתא א"כ בכניסה הוא קודם הוסת שפיר להקל אבל מה"ת להקל בפרישה שהוא אחר הוסת אף עפ"י שזה הוא וסת מחמת אונס וקיל מ"מ נ"ל מ"ש ובתשו' הנ"ל כתבתי ג"כ מזה עם ראיה קצת מחלקת מחוקק סי' קי"ט סקכ"ג ע"ש וא"כ טוב ויפה בדיקה הנ"ל טרם שנכניס עצמינו לחפש קולות:

1285

1286ועתה אבוא על סדר דבריך מקצתם הנוגע לדינא כי לא אוכל להאריך ולעיין היות היום ע"ש דרגלא והיה ראויה שיאוחר דבר אלא אח"כ ישתרגו עלי עול הצבור וי"ט הקדוש והכנותיו ע"כ אמרתי להשיב מיד ובקיצור נמרץ:

1286

1287כתבת שראייה מ"ת בב' בעלים הראשונים הוא ודאי מחמת אונס אצבע ובשלישי אפשר שהוא מחמת חמוד ועי"ז ישבת ק' תוס' נדה ס"ו ע"א ד"ה ותבדוק וכו' דבר שכלי אמרת ואפשר ג"כ שהכרעתך אמת (כי לדעתי הכל מחמת אונס אפילו בשלישי) וע"ז יצאת לדון א"כ באשה שיש לה וסת אינה צריכה לחוש כלל לוסת שאינו קבוע דוסת האונס אפילו הקבוע הוא כאינו קבוע ושוב הקשית על דברי עצמך הרי מינקת עדיפא מיש לה וסת ואפ"ה חוששת לוסתה שאינו קבוע כמבואר סי' קפ"ט סל"ג ומכ"ש שתחוש ביש לה וסת לוסת שאינו קבוע ונכנסת בדוחקים שאינם ראוי' לך ולא ידעתי מי הביאך הלום לטעות טעות גדול כזה חלילה דודאי אפילו אשה שיש לה וסת קבוע צריכה שתחוש לראיה פ"א ככל הנשים ואין שום חלוק בין וסת קבוע לאינו קבוע ועיין בתוספות נדה ס"ד ע"א ד"ה מיחש כו' ע"ש ואס"ד כדבריך הרי שפיר הוצרך להזכיר ראיה ג"פ באשה שיש לה וסת מכבר וקובעת לה עוד וסת בתוך וסת שאינה חוששת לו עוד ג"פ אע"כ ליתא ולא עלה על דעת אדם מעולם:

1287

1288ודברי הש"ך סי' קפ"ט סק"מ מלתא אחריתי היא התם אשה ששינתה וסתה דהיינו שרגילה לראות ביום כ' ובא כ' ולא ראתה אלא יו"ד ימים אחריו שהוא יום שלשים שאע"פ שיום כ' כבר נעקר ג"פ כל שלא קבעה יום שלשים ג"פ אם פ"א ראתה ביום כ' חזר הוסת למקומו ולא תחוש ליום שלשים אפי' כחששת לוסת שאינו קבוע והטעם התם שינתה ראיית' מיום כ' ליום למ"ד אמרינן האי ראיית למ"ד היינו ראיי' שהי' ראוי' לבוא בכ' וכיון שחזרה וראתה בכ' לא נחוש ללמ"ד כי לא היה לה וסת שאינו קבוע הזה מעיקרא אלא כשלא תראה בכ' אבל כשתרא' בכ' לזה לא הי' לה וסת הגרוע הזה מעולם ולא נחוש לו וכל זה בשינתה ראי' אבל אשה שיש לה וסת ורואה בשעת וסתה כדרכה ורואה גם פעמים אחרים אפי' ע"י אונס וקפיצה פשיטא שתחוש להם וזה פשוט:

1288

1289מ"ש בדברי רש"י נדה ס"ו אינו נכון לדעתי בא ואשמיעך פי' הש"ס לפע"ד דקאמר התם אם יש לה וסת תולה בוסתה ולפירש"י שיש לה וסת וזמן לראיה מ"ת ובנתיי' שמשה בלי ראי' דם וקשה פשיטא ומאי קמ"ל תולה ולמה לא אבל האמת כי כל מה שהצריכו הפוסקי' להמציא לומר שרואה מ"ת הוא מטעם וסת הוא באשה שיש לה וסת קבוע בלא"ה וגם מ"ת רואה היא לזה הוצרכו לומר משום וסת הקפיצות נגענו בה שבא בתוך וסתה הקבוע כמ"ש לעיל שצריכה לחוש לו אבל אשה שאין לה וסת כלל הרי ר"מ ס"ל שאסורה לבעלה ותצא בלא כתובה משום דכל שעה ועידן עלולה לראות ועיין בחי' רמב"ן שם ונהי דקי"ל כרחב"א משמשת בשלי עדים עש"ך קפ"ו כ"ז הוא מטעם דאעפ"י שאשה זו עלולה לראות בכל שעה ורגע מיהו בשעת תשמיש לא תראה שהתשמיש גורם עצירה רק לפני תשמיש לפעמים מחמ' חמוד ולאחריו מחמת חימום ולכן צריכה בדיקה לפניו ולאחריו אבל ברגע התשמיש נעצרו העורקים ולא נחוש לה כ"ז בסתם אשה שאין לה וסת אבל זו שהוחזק' בג' אצבעות וכחו' לראות מ"ת ג"כ נהי דחזקת וסת גרוע הוא מפני שבא ע"י אונס מ"מ אזדא לה חזקה ושתשמיש שלה אינו עוצר דם ובכי הא מודו כ"ע שתצא מבעלה אם לא ע"י בדיקה וע"ז תשוב להיות כשאר אשה שאין לה וסת שלא נחוש לתשמיש ובהא מיירי בריי' לרש"י באשה שאין לה וסת וקמ"ל השתא אם יש לה וסת לראו' התשמיש מותרת לשמש ימים שבנתיים ולא נאמר נהי דלא הגיע זמן וסת התשמיש שלה מ"מ קמן שתשמיש שלה אינה עוצר דם וה"ל ככל אשה שאין לה וסת שתתגרש קמ"ל שתולה בוסתה וס"ל לרש"י דקולא הגדולה הלזו לתלות בוסתה באשה שאין לה וסת אינו אלא בבעל שלישי כדי שלא תתעגן אבל בב' בעלים הראשונים כשם שאין סומכים על קולות הבדיקה ככה לא נסמוך ע"ז זה נ"ל פי' הש"ס ורש"י שמענה ואתה דע לך ויצא לנו קולא לומר דרש"י לא החמיר שלא לבדוק בבעלים ראשונים אלא באין לה וסת מטעם הנ"ל אבל בשיש לה וסת שאין בראיה מ"ת שום חשש אלא מטעם וסת האונס דקיל אפשר מודה דמועיל בדיקה בב' בעלי' הראשוני' ולדינא צ"ע:

1289

1290עוד כתבת לשיטת רש"י דלא יועיל בדיקה אלא אחר שהוחזקה בכל האצבעות מיושב ק' ב"י שהק' האיך נסמוך אשפופר' הא אין כל אצבעות שוות ולרש"י ניחא שהרי הוחזקה לכל אצבעו' תמהתי א"כ איך תוציאה מן החזקה בפ"א ולא תצטרך לה ג' מיני אצבעות שוני' וג' כחות שונו' ואשה שקבעה וסת צריכה שתעקרנו ג"פ וגם אי נניח עתה ע"י שהוחזקה לכל האצבעות שאין האצבע גורם כלל אלא החמוד א"כ איך נוציא מחזקתה ע"י שפופרת הלא אינו דומה חימוד קירוב בשר לפגישת שפופרת של אבר בבשרה אע"כ אנו אין לנו אלא שוסת אונס היא אפי' בבעל ג' ונעקר בפ"א וע"ז הקשה ב"י הא עדיין אין האונסים של האצבעות שוות והוצרך לדחוק דלחומרא לא אמרינן כן:

1290

1291תאמין לי אהובי תלמידי כבני כי לא פתחתי שום ספר כלל וכתבתי בנחיצה רבה באישון לילה ואני מאוד מוטרד דיומא קא גרים ודי בזה התנצלות על קצורי בענין החמור הזה וה' ישקוף ממקום קדשו להחליף כח לקוי ה' יראה זרע ויאריך ימים לא ימנע טוב להולכי בתמים עיניך לנוכח יביטו לבית ה' כמו רמים על הרי בשמים. הכ"ד א"נ דש"ת החותם בכל חותמי ברכות הבעה"ח: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1291

1292שלום רב לי"נ הרב הגדול החרוץ המופלג כמה"ו נפתלי ני'.

1292

1293ע"ד שאלתו שאלת חכם באשה שאינה יכולה לטהר מחמ' מציאו' כתמים תמיד אם יש לתקן לה שתלבש על גופה ובשרה כתונת מבגדי צבעונים שאינם מקבלים כתמים וכמ"ש רמ"א בש"ע סי' ק"צ סעיף יו"ד אלא שהגאון בדגול מרבבה שדי בי' נרגא כיון שרבינו שמחה שבהגה' מיי' פ"ג מא"ב אות וי"ו כ' שלא נאמר זה בש"ס אלא לטהרות ולא לבעלה וע"ז כ' מעלתו דרבינו שמחה לטעמי' דס"ל ז' סממני' מעבירין על הכתם נמי אינו אלא לטהרות אבל למאי דקי"ל דאפי' לבעלה מהני העברת סממנים אם כן ה"ה תקנת בגדי צבעונים נמי מועיל לבעלה אלו דבריו:

1293

1294ולא הבנתי זה דל"ד להדדי דהתם רבינו שמחה ה"ק דמתניתין מיירי בודאי דם נדה על הבגד והאשה טמאה ודאי לבעלה ולטהרות וכבסו הבגד והעבירו עליו ז' סממנים לנקות מן הדם ומה שנשאר רושם אחר העברת ז' סממנים אינו אלא טומאה בלועה ואינו מטמא טהרות מכאן ואילך אבל האשה טמאה לבעל' ולטהרות כיון דודאי דם נדה הוא זהו שיטת רבינו שמחה שם וכן דעת ראב"ד ספ"ג מה' א"ב ונידון דידן מלתא אחריתי הוא דס"ל כתם הנמצא על בגד צבוע והוא ספק דם נדה לא הקילו בו לבעלה כי אם לטהרות ולא יכולתי להלום ולחבר ב' דינים אלו:

1294

1295ומה שנלע"ד בענין זה הנה מסברא חצונה י"ל דיותר יש להקל בכתם הנמצא בבגד עליון ואינו נמצא בכתונת כלל יותר ממה שמקילין בנמצא בכתונת והוא דבר פשוט והנה בגמר' נדה ס"א ע"ב אמרי' תקנו בגדי צבעונים לאשה כו' ופריך מאי תקנו ומשני לא הותרו אלא משום לטהר כתמים ופריך הותרו מכלל דהיו ראוים לאסור ומשני אין כשגזרו בפולמס של אספסינוס היה ראוי לגזור גם על בגדי צבעונים של אשה והניחום משום טהרות כתמים והנה פשוט דלא היה ראוי' לאסור אלא בגדי צבעונים בבגד עליון אבל למטה תחת הבגדים ככתונת שאינו אלא מלבוש הזיעה בזה אינו ראוי' לאסור ולא נמנו עליו כלל לאסור וממילא לא מצינו שנמנו להתיר וכיון שלא מצינו התירו מפורש יש לנו לומר ולחלק מסברא כנ"ל שלא התירו אלא בבגד שעל החלוק אבל ללבוש חלוק צבוע סמוך לגוף ממש לטהר כתמי' מנא לן:

1295

1296ואיברא סברת רבינו שמחה והראב"ן שבהגה' מיי' הנ"ל צ"ע דבכל דוכתא מצינן דמקלינן לבעלה טפי מטהרות עד דהראב"ד הוי ס"ל למימר דכל חומרות כתמים הוא רק בעסוקה בטהרות ולבעלה כלל לא ואיך יחמירו לבעלה טפי מטהרות ולישב גם לשון שכ' תקנו בגדי צבעונים לאשה ובש"ס פריך מאי תקנו והכ"מ כ' כשנמנו בפולמס של אספסיאנוס ועסקו בבגדי צבעונים ולא אסרום ממילא תקנו והוא דוחק והרמ"א שינה לשון הרמב"ם וכ' לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונים ולא כ' תקנו וכ' מנחת יעקב ששינה לשון הרמב"ם מפני קו' כ"מ ועדיין לא הועיל טוב הי' לו לשתוק מזה כלל גם לשון הש"ס אינו מטמא משום כתם קשה כמ"ש הגה' מיימ' דה"ל למימר אין בו משום כתם דהוה משמע לבעלה אבל האי לישנא אינו מטמא משום כתם משמע דלטהרות מיירי והנלע"ד בכ"ז דודאי ברייתא לטהרות מיירי ומשו"ה פריך הש"ס מאי תקנו בשלמא לבעלה שייך תקנו משום ביטול פ"ור וכדומה אבל לטהרות לא שייך תיקון ומשני בפולמס של אספסינוס לא גזרו על בגדי צבעונים משום טהרות וממילא ניחא הא דלא תקנו לבעלה משום הא דר' ישמעאל ס"פ חזקת הבתים דאר"י מיום שגזרה מלכות כו' ראוי' היה שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים כו' ונמצא זרעו של אאע"ה כלה מאיליו אלא שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה נמצא באותו פולמס לא היה ראויה שיעשו תקנה משום ביטול פ"ור ודי שלא אסרו לישא נשים וע"כ לא הוו בה אלא משום טהרות וידוע דהמרדכי כ' משו"ה אין כופין עתה על פ"ור משום הך דס"פ חזקת הנ"ל ואמנם רוב הפוסקים ורמב"ם בכלל לא ס"ל כן ובש"ע רפיא הלכה הלזו ועיין ב"ש סי' א' סק"ו ונ"ל טעם החולקים על המרדכי וס"ל לכוף וכדמשמע בהרמב"ם וכמבואר בריב"ש סי' ס"ו למעיי' בפנים וצ"ל דס"ל ר"י לא אמרו אלא לאנשי דורו קרוב לזמן החורבן אבל אח"כ הקילו עולם מעלינו תל"ית וכמבואר גם כן פ' הניזקין בסוגיא דסקריקון וא"כ חזר הדין למקומו לכוף על פ"ור הנה כי כן נ"ל רבינו שמחה ס"ל כיון דבפולמס של אספסינוס לא הוו בה אלא לטהרות ולא להקל ולתקן לה בגדי צבעונים משום בעלה אותו הטעם בעצמו עדיין במקומו וכדעת המרדכי הנ"ל ורמב"ם לטעמיה ס"ל כיון דהוו בה בפולמס וראויה היה שיתקנו אז תקנה קבוע שתלבש בגדי צבעונים לבעלה ונהי דלא תקנו כן היינו באותו הדור שהיה דור של שמד אבל בז"הז כשם שכופין על פ"ור ה"נ תקון קבוע הוא ללבוש בגדי צבעונים ורמ"א אחז דרכו להיות הדין רפוי' בידינו לא כ' בלשון תקנה גם לא כרבינו שמחה אלא ברצון האשה תלוי הדבר:

1296

1297וכעין זה י"ל דברי הראב"ד ז"ל שכתב דבז"הז שהחמירו בנות ישראל על עצמן בחומרא דר"ז ה"נ נחמיר ברואה מ"ת שלא לבדוק בשפופרת עב"י סימן קפ"ז והוא תמוה מה ענין זה לזה וי"ל דכל קולא שהקילו בשפופרת הוא לבעלה ומשום שלא תתעגן ותתגרש וכיון שהן החמירו על עצמן בחומרא דר"ז ומי נתן להם רשות להרבות בחומרו' אלו ולבטל הבעל מפ"ור וע"כ משום דבז"הז הניחו להן להחמיר על עצמם מטעמים הנ"ל א"כ ה"נ לא ניקול להם בבדיקת שפופרת בז"הז מטעם הזה בעצמו:

1297

1298היוצא מדברינו לדינא דקיי"ל כרמ"א דאשה הלובשת בגדי צבעונים מצלת על כתמים שלא לחוש לדברי רבינו שמחה נהי דתקוני לא מתקנין כהרמב"ם מכל מקום אין מוחין בידם גם כן וזה דוקא בבגד עליון אבל בגד הסמוך לבשר כחלוק וכתונת לא שמענו: -

1298

1299וע"ד קושייתו אהש"כ סי' קפ"ג יפה כוון וכבר כתבתי כן על גליון ש"ע שלי ותל"מ רק חיים ושלום לו ולתורתו הכ"ד א"נ. - פ"ב נגהי ליום ב' כ"ו למב"י תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1299

1300שלום לי"נ תלמידי צמידי וחביבי הרבני המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות כמו"ה ברוך פרענקל ני': -

1300

1301יקרתו הגיעני והנאני בשבתו בבית חמיו הגביר בית אולפנא כה יהיה ה' עמו ויעלהו במות במעלות רמות ובימינו נעימות ינצח אמן: -

1301

1302ע"ד אשה העומדת עונה סמוך לליל טבילתה אי מותרת לה ליסע עם אבי' למצות סנדקאות בלי רצון ורשות בעלה שרש דבר זה מנימוק"י פ' הבע"י דמפרש הא דאמרי' התם דחייב אדם לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך. דכתיב ופקדת נוך ולא תחטא דלא נצרכה אלא לעונה סמוך לוסתה ומפרש ליה נימוק"י בעונה סמוך לטבילתה ומסיים ש"ס שם דה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מוטרד הוא ואינו צריך להמתין על טבילתה ומסתפק מעלת התלמיד ני' אם שייך זו גם באשה ועוד אי הסנדקאות הוה מצוה באשה כלל דהרי המהרי"ל הי' עושה בלא אשה כלל כמ"ש רמ"א בי"ד סי' רס"ד:

1302

1303הנה משטיחת הש"ס משמע דאי לאו קרא ואל אישך תשוקתך שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך לא הוה ידעי' שזה הוא עונה כלל והי' מותר לצאת אפי' בעונה סמוך לוסתה דהיינו טבילתה אע"ג דהבעל משועבד לאשתו לעונה האמור' בתורה מ"מ אין לה אלא מקומה ושעתה דהיינו כשהוא עמה בליל טבילתה אבל עונה שלפני' אין לה עליו כלום והשתא נמי דכתי' ואל אישך תשוקתך דמיני' ילפינן דשעת הוצאה לדרך הוא עונה המחוייבת מ"מ אכתי לא הוה ידעי' ביוצא בשעה שאינה ראוי' לתשמיש דהיינו בימי נדתה שצריך להמתין עד שתטבול ומשו"ה איצטרך תרי קראי וא"כ השתא נמי דכתיבי תרי קראי איכא למימר דוקא הוא לא יצא לדרך משום שהיא משתוקקת לו וע"י אותו התשוקה נעשה עונה האמורה בתורה אשר לא יגרע אבל לא מצינו שהבעל משתוקק לאשתו בשעה שהיא יוצאה לדרך וא"כ ממילא כיון שאין זמן טבילה ממש רק עונה הסמוכה אין לשיעבודה אלא מקומה ושעתה ולא בעונה הסמוכה: -

1303

1304ובר מין דין נראה נמי דהליכת האשה להביא התינוק למול הוה שפיר הליכה לדבר מצוה כמ"ש מג"א בהל' ת"ב דאיש המביא תינוק ואיננו תופסו בין ברכיו אינו לובש לבנים ואשה המביאה לובשת לבנים וטעמא משום דגבי איש איכא מצוה אחרת לתופסו בין ברכיו א"כ המביאו אינו עושה גמר מצוה משא"כ אשה דלית לה מצוה אחרת היינו גמר מצוה שלה ומ"ש רמ"א בי"ד דמהרי"ל היה עושה הכל בלי אשה היינו וודאי שההבאה היא מצוה שאפשר לבטלה כגון שמל בצד היולדת מבלי שיצטרך להביאו ממקום למקום ובכ"ז אפי' לר"ש דזבחי' י"ד ע"א נהי דלאו עבודה היא מצוה מיהת הוה כמובן למעיי' שם ומכ"ש הכא דכל מצות התפסת התינוק אינו אלא סניף לעושי מצוה והרי גם היא כמוהו נעשית סניף ועוד י"ל נהי דההבאה היא מצוה שאפשר לבטלה טפי מהולכת הדם דבהולכת הדם אחר שכבר נשחט הזבח רחוק מן המזבח מעתה תו א"א בלא הולכה משא"כ הולכת התינוק דבכל פסיעה ופסיעה יכול לבטל שהמוהל יכול לבוא שם ולמולו במקומו מ"מ חזירתו אל אמו לאחר שכבר נמול בב"הכנ צורך גדול ומצוה רבה ופ"נ הוא ואי הייתי מחליט דלדבר מצוה מותרת לילך היה ראוי' להתיר אפי' בעונה הסמוך לטבילתה אבל לפע"ד המורה לא טב הורה דא"נ היה מצוה רבה מ"מ אשה רשות בעלה עלי' ואחז"ל איזה כשירה בנשי' העושה רצון בעלה ומצות כא"וא שמתן שכרה בצדה ולפע"ד א"א שתתקיים ע"י אחרים אחז"ל אשה שרשות אחרים עליה פטורה מכ"ש הכא דליכא אלא סניף לעושי מצוה ואפשר שתתקיים ע"י אחרים ועוד הכא מי לא תעבוד מצוה רבה מזו בשמירת בעלה מן החטא ואי משום דעדיין לא הגיע זמנה אלא בעונה הסמוכה מ"מ הך מצות מילה ג"כ עדיין לא הגיע זמנה ומאי אולמי למדחי האי מקמי הא ודבר מצוה דש"ס מיירי במצוה שכבר הגיע שעתה א"נ א"א להתקיי' ע"י אחרים והיא והוא מחוייבי' בכבוד המקום וע"כ שתמחול עונה שלה וליכא גם בביטול עונה שלה הצלה מן החטא רק בטול מצות שמחת עונה משא"כ בבטול עונה שלו על כן נ"ל שאינו נכון לעשות כן. פ"ב נגהי ליום ב' טו"ב מרחשון תקע"ד לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ:

1304

1305שלום וכל טוב לידידי תלמידי חביבי הרב המופלא מו"ה שמואל ני' אבדק"ק יערגן יע"א: -

1305

1306נפשו בשאלתו ע"ד אשה שאירע לה פחד פתאום ואח"כ בלילה שמשה מטתה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש הי' ונסתפק אם צריכים כפרה דאע"ג דכ' רמ"א דשלא בשעת וסתה בכה"ג הוו אנוסים ואין צריכים כפרה מ"מ הכא כיון שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כמשמעו' פ' התינוקת ס"ו ע"א דא"ל זיל בעתה ונפל ממנה חררת דם וא"כ היה לה לבדוק ולא בדקה תו לא הוה אונס אלא שוגג וצריכים כפרה וכ' מעלתך ראי' מפ"ק דנדה י"ב ע"א דבעי אי תבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת ומסיק דלא תבדוק שלא יהיה לבו נוקפו ופורש והאי ע"כ בשלא סמוך לוסתה דאי בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש אע"כ שלא בסמוך לוסתה וק' א"כ חטאת היכי משכחת לה הא אונס הוא כמבואר פרק ב' דשבועות אלא על כרחך מיירי בכהאי גוונא שאירע לה שום מקרה שהי' לה לבדוק ולא בדקה אלו דבריך: -

1306

1307והנה מאי דאייתית ראי' מפרק התינוקת ס"ו זיל בעתה ה"ל למימר מרגניתא ואמרת חספא דמהתם אין ראי' דהחררה איננו דם נדה הרגיל אלא דמים יתירים וטבע אותן הדמים לצאת ע"י ביעתותא וכשיצא אותו החררה שוב אין כח הפחד להדחיק דם שלא בשעת וסת אבל הי' לך להביא ראי' מש"ס מפורש נדה ע"א ע"א דכתי' ותתחלחל המלכה שפרסה נדה והעלו תוס' בסוטה כ' ע"ב דגם ב"ה מודים ולא פליגי אדב"ש אלא אי ביעתותא דמלאך המות בשעת מיתה גורם זילת הדם אבל פחד דעלמא כ"ע מודים אלא דלפ"ז ק' טובא דא"כ נתוסף לנו וסת חדש בכל הנשים וכשם דבוסת הימים איכא יום שלשים השוה בכל הנשים וצריך לפרוש עונה הסמוכה ליום שלשים ה"נ נימא מקרה הפחד הוה מקרה השוה בכל הנשים וצריכה לפרוש מבעלה כמו שקבעה וסת למקרה ממקרי הגוף ולא הי' להפוסקי' לשתוק מזה ולא ראינו ולא שמענו מעולם ועוד מהתימה איך נתפייס בזה בישוב קושייתו על האבעי' בנדה י"ב ע"ב דאי נימא דמיירי בכה"ג שאירע לה מקרה שהיתה צריכה בדיקה ועברה ולא בדקה ושמשה ומצאה דם אותיום א"כ איך קאמר שמא לבו נוקפו ופורש יפרוש ויפרוש ולא ישמש אחר שפחדה פחד פתאום והאמת נלע"ד בזה שהפחד פתאום מרפי' ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה ואיננו כשאר מקריי' שחיישי' שמא ראתה טפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישי' לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנידון שלפנינו אינם צריכים כפרה: -

1307

1308ומה שהקשה מעלתך מש"ס נדה י"ב ע"ב יפה הקשית ונתכוונת דעת מעלתך לדברי הגאון סדרי טהרה סימן ק"צ סקס"ו שהקשה כן איך יתחייב בעלה חטאת שלא בשעת וסתה אונס הוא ושעת וסתה יפרוש ויפרוש ותי' עפ"מ שכ' בכ"מ דלהרמב"ם שהצנועות בודקות לפני תשמיש ונהי מי שאינו עושה כצנועות לא ימצא עון מ"מ אם מצאה דם אח"כ אותיום לא הוה אונס אלא שוגג כ"כ כ"מ א"כ מינה לדידן נמי לפי הס"ד דיהיה מצוה עליה לבדוק אחר תשמיש משום חשש שמא תמצא דם ה"נ איהו אית ליה למיחש בכל תשמיש ולפרוש באבר מת ונהי שאינו חיוב מ"מ מצוה איכא ואי לא עשה כן ומצאה דם חייב חטאת כשוגג ולא כאונס ואמנם להמסקנא שהיא לא תבדוק משום לבו נוקפו ה"ה אין מצוה עליו לפרוש באבר מת ומיושב ק' הנ"ל וכ' עוד הגאון ז"ל שבזה מיושב דקדוק לשון הש"ס דקאמר לחייב בעלה חטאת ולא קאמר לחייב שניהם חטאת אע"כ כנ"ל וכיון שהחטאת הוא על הפרישה ולא על הכניסה ממילא שאין חיוב חטאת אלא על הבעל כמ"ש המרדכי ומייתי ליה רמ"א ס"סי קפ"ה אלו דברי הגאון הנ"ל ומדבריו למדנו ג"כ דלא שייך חיוב על פחד פתאום דאל"כ הדרה ק' לדוכתי' לימא שיחייבו שניהם חטאת על הכניסה: -

1308

1309והנה דברי המרדכי הנ"ל נפלאו דס"ל דחטאת שעל הפרישה לא מחייבה האשה כ"א הבעל ותקשי מש"ס פ"ב דשבועות דבעי לאוקמי מתני' דנמצא על שלה חייבים שניהם חטאת על הפרישה מוכח דגם היא חייבת וק' זו כתובה על ספר הפלאה למורי הגאון בכתובות נ"א ע"ב וגם בסדרי טהרה הנ"ל הרגיש וכתב דאה"נ הו"מ הש"ס בשבועות הנ"ל להקשות לטעמיך הא אין שניהם חייבין על הפרישה ואני מאז אמרתי בזה פרפרת א' ויען היום ניתוסף לי נופך א' אמרתי אשנה פרק זה ואומר בטע' המרדכי שהיא פטורה משום דהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה בשעת פרישה והאמנם תוס' כ' ס"פ בן סורר ומורה הא דפשיטא לנו למפטר קרקע עולם בעריות משום דמסירת נפש דעריות מכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש נפקא לן ורוצח גופיה אתי' מסברא מאי חזית דדמא דירך סומק טפי וא"כ ממילא ברוצח פטור קרקע עולם כשזורקים אותו על תינוק שיתמעך פטור דאז לא שייך מאי חזית וכו' וא"כ ה"ה בעריות פטור קרקע עולם ע"ש וא"כ לפמ"ש כ"מ פ"ה מיסודי תורה ה"ה בסוף דבריו דלר"ל דירושלמי דרוצח לא אתי' מסברא דמאי חזית אלא הלכתא היא א"כ לר"ל ברוצח חייב קרקע עולם והה"נ בעריות דקרקע עולם ודלא כתוס' ס"פ בן סורר ומורה הנ"ל וקושי' דאסתר עריות הוה בלא"ה לא ק' כ"כ כמ"ש רמב"ן שם דלא ברירא כ"כ דאסתר היתה אשת מרדכי דדרשא דאל תקרי לבת אלא לבית דרש אגדה היא ואין לבנות בנין עלי' והשתא לפ"ז ש"ס פ"ב דשבועות לא הו"מ להקשות בפשיטות אי אפרישה אמאי שניהם חייבים חטאת הא האשה קרקע עולם דז"א דמי ליכא ר"ל הנ"ל דמחייב קרקע עולם ברוצח וה"ה בעריות ואמנם אנן סמכינין אסתמא דש"ס נדה י"ב ע"א דקאמר מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת וחיוב חטאת לא משכחת התם אלא אפרישה לפמ"ש סדרי טהרה הנ"ל דלמאי דקיי"ל דלא כהרמב"ם בצנועות לא משכחת התם חיוב חטאת אלא אפרישה ומדקאמר לחייב בעלה משמע היא לא מחייבה משום קרקע עולם וכר"י דירושלמי לענין רוצח וה"ה לענין עריות וא"ש: -

1309

1310ומתוך הדברים למדנו ישוב לפסק רמב"ם פ"ה מיסודי תורה הנ"ל שפסק כר"ל דירושלמי ושביק ר' יוחנן היינו משום דלרמב"ם דצנועות בודקות ואם כן אפילו שאינן צנועות חייבת חטאת כשמוצאת אותיום כמה שכתוב הכסף משנה ואם כן על כרחך הך דיוקא דלחייב בעלה חטאת דנדה י"ב לאו דוקא הוא וא"כ לית לן ראי' מהך שמעתתא למפטר קרקע עולם וכיון דפשטא דש"ס פרק ב' דשבועות דקאמר שניהם חייבים אפרישה מורה לן דלא פטרי' קרקע בעריות וה"ה ברוצח והיינו כר"ל דירושלמי ע"כ פסק כוותי': -

1310

1311ויותר אין להאריך וה' שנותיך יאריך תרום קרנך ותרמינך שעתך כנפשך היפה ונפש א"נ דש"ת: פ"ב נגהי ליום א' ג' אב תקע"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"ד:

1311

1312רב שלומים לתלמידי האהוב הותיק הרב המופלג החו"ש כמו"ה הרש קוניץ נ"י: -

1312

1313נעימות ידידותיו הגיעני לנכון וע"ד אשה שראתה דם מ"ת ב"פ טרם הוכר עוברה ופעם ג' אחר שהוכר עוברה נראה פשוט אי היה כל השלשה פעמים בימי עבור אחר הכרת העובר או בימי הנקה ה"ל רואה דם מ"ת ממש וכדמוכח מתשו' ר' יוחנן שברמ"א סי' קפ"ז ואע"ג דקיי"ל ס"סי קפ"ט דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה היינו להיות כוסת קבוע שצריכה ג"פ אבל מיחש חוששת וא"כ כיון שראתה ג"פ מ"ת צריכה שתחוש ואסורה לשמש ואין הכי נמי שנעקר בפעם אחת אם עברה ושמשה פעם אחת ולא מצאה דם נעקר הוסת ההוא וכן הדין בכל רואה שנעקר מ"ת בפ"א והטעם מפני שהוסת שע"י תשמיש דינו כוסת הקפיצות שע"י מעשה ואונס אירע לה ונעקר בפ"א וה"נ דכוותי' ואין להתעקש ולומר דעכ"פ בצירוף ב' יחד דהיינו וסת האונס בימי עיבורה כיון שכל א' לחוד אינו גורם קביעת וסת א"כ בצירוף שניהם יחד אפי' מיחוש נמי לא תחוש א"כ בראתה מ"ת ג"פ בימי עיבורה תהי' מותרת לבעלה ז"א כמ"ש לעיל מתשו' ר' יוחנן שבסי' קפ"ז מוכח נגד זה והטעם דאדרבה בזה י"ל דהואיל והיא מעוברת ואינה עלולה לראות דם בזמנה רואית היא ע"י אונס קפיצה או חימום התשמיש מתוך דברינו למדנו שמ"ש רשב"א בתשו' סי' תתל"ט שהרוא' מ"ת אסור לקיימה כמבואר סי' קפ"ז כיון שוסתות דרבנן קיל בעיניו וחיישי' שיבוא עליה האמת מפרש דקיי"ל וסתות דרבנן אבל באמת אפי' וסתות דאורייתא וסת שע"י מעשה לכ"ע דרבנן שאין כאן חזקה גמורה דאל"ה לא הי' נעקר בפ"א והוא פשוט: -

1313

1314נחזור להנ"ל אשה זו שראתה נמי ב"פ קודם היכר עוברה ופעם ג' אח"כ משמים ירחמו עליה כי לע"ד היא רואה מ"ת גמודה ומכ"ש לפי מה שכתב מעלתו שעלובתא דא רגילה לראות לעולם ששה חדשים הראשונים בימי עבורה בזמן וסתה והשתא בעבור זה אירע לה מקרה בלתי טהור הנ"ל הרי אשה זו גרועה משארי נשים לענין זה שאין עיבורה מסלק דמים: -

1314

1315מ"ש מעלתו במה שהכריע בש"ע שאין קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה שהוא נגד רמב"ן ורא"ה בבד"ה ורמב"ם לפי הבנת ה"ה והש"כ שכ' שהרמב"ן דעת יחיד הוא תמוה יפה כ' בזה ומ"מ נראה דהרא"ה מייתי לי' בשם מורו והרב והתלמיד מונין לו א' ויפה דחה במש"ה דברי בד"ה שם אלא שקיצר במובן ואפרש דרשב"א ס"ל דכל שדיין שעתן אין ראייתן אלא במקרה ולא קבעה וסת והקשה בבד"ה מנערה וזקנה דדיין שעתן ואפ"ה קובעת וסת ומצטרפת אותה ראי' ראשונה שהי' די' שעתה ולא אמרי' מקרה היא ולק"מ דנערה עומדת חזקתה להשתנות ומעותדת לכך להיות רואה ככל הנשים ומשו"ה כל שראתה ג"פ איגלאי מלתא למפרע דגם ראשונה מן המנין וזקנה הרי היתה בחזקת רואה מעולם והזקנה אין לה גבול לסלוק דכמה נשים רואות בזקנתה כ"ז שהליחה בה קיימת כמ"ש רמב"ן בנימוקי חומש גבי אמנו שרה ומשום כן כל שרואה ג"פ מצטרפות הראיות הראשונה ואיגלאי שעדיין בחזקתה הראשונה קיימת משא"כ מעוברת כל מה שנכנסים ימי עיבור תוסיף כובד הראש ואיברי' והדם מסתלק והולך ואם גם כבר ראתה ג"פ נאמר בפעם ד' לא תראה כי נוסף כובד וחולשה וכן י"ל במינקת שמניקה באמת אבל מת בנה וגומלתו קשה להסביר קצת כי לדעתי באורך הימים תוסף תת כחה ואם ראתה ג"פ הי' לנו לחוש מכאן ואילך:

1315

1316ונ"ל דעת התוס' כהרש"בא דבנדה י"א ע"ב פריך הש"ס דבימי טוהר תבדוק דלמא תקבע לה וסת ומשני מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת וכ' התוס' דלר"א דס"ל כל אשה שעברו עלי' ג' עונות די' שעתה תבדוק דלמא תפסוק ג' עונות ותי' מימי טהרה לימי טומאה לא תפסוק ומהרש"א נתקשה מאוד בדבריהם בקושיתם ובתירוצם והנכון בזה דס"ל כרשב"א הנ"ל דס"ל להלכה בימי הנקה ליכא וסת וכשהוקשה לו ק' רמב"ן א"כ לענין מאי אומר לבדוק דלמא קבעה לה וסת הא הוי בימי הנקה תי' דהקו' קאי לר"מ דס"ל במת בנה וגמלתו לא הוה די' שעתה וא"כ יפה הקשו תוס' א"כ אכתי לר"א תבדוק שמא תפסוק ד' עונות וע"ז יפה תי' דמימי טוהר לימי טומאה לא תפסוק ולא תיקשי השתא מלעיל דאמרי' ימי מניקה משלימים לימי עיבורה דלעיל מיירי דלא כר"מ דלמאי דקיי"ל אפילו מת בנה וגמלתו נמי די' שעתה משום דאיבריה מתפרקים אלא דר' יוסי היא דס"ל דאפ"ה כל מעוברת ומניקה בעי הפסקת ג"ע ומ"מ מיקל דמשלימי' זה לזה אבל הכא דלר"מ קיימינן דמת בנה וגמלתו הרי היא ככל הנשים ועלולה לראות ממש ולעלולה לא מהני הפסק מימי טוהר לימי טומאה ויפה תי' תוס' מה תאמר אכתי תיקשי לר' יוסי ק' התוס' תבדוק דלמא תפסוק י"ל כיון דלית הלכתא כוותי' לא חש הש"ס לתרוצי מתני' לרב אליבא דר' יוסי והיינו כהרשב"א ואחרי כותבי זאת מצאתי כעין זה בפלתי סי' קפ"ז ואמרתי ברוך שכוונתי:

1316

1317והנה בסדרי טהרה ס"סי קפ"ט כ' מדיהיב רשב"א טעמא דלא קבעה וסת מדדי' שעתה ש"מ דראי' כמקרה בעלמא הוא אם כן הרמב"ם דפסק כר' יוסי דלא אמרי' די' שעתן כל ימי עיבורן ס"ל דקובעת וסת ודפ"חח ומ"מ יש לפקפק דהא בפ"ד דמשכב ומושב כ' הכ"מ שם בהל' וי"ו דרמב"ם אינו מפרש כפירש"י וס"ל דר"י נמי ס"ל בהא כת"ק דמעוברת ומניקה דיין שעתן בתחלת עבורן עד שתשלש בראיות ואח"כ פסקו ג' עונות ושוב חזרו לראות פ"א בהא פליג ר' יוסי וס"ל דהרי היא ככל הנשים ובחידושי עשיתי קצת סמוכים לפי' זה דהקשיתי במה דאמר ר"י ור"י ור"ש אמרו לא אמרו דיין שעתן וכו' מה ענין דר"י לכאן דע"כ לא אמר ר"מ דיין שעתן אלא משום דס"ל דעיבור וההנקה גורמים סלוק ע"כ אמר דכל ימי עיבורן הסלוק קיים וכמ"ש תוס' יו"ד ע"ב ד"ה דיין משא"כ לר"י דס"ל דגם מעוברת ומניקת צריכה הפסק ג' עונות ככל הנשים א"כ אין העבור גורם סלוק כ"כ א"כ אפי' עברו עלי' ג"ע מה"ת לומר שתהיה דיין שעתן טפי מאחריני ולהרמב"ם ניחא וק"ל יהי' איך שיהי' לפי פי' הרמב"ם בדר' יוסי אין הכרח להכרחו של סדרי טהרה הנ"ל אך לפמ"ש לעיל מוכח שפיר דתוס' ס"ל כהרשב"א והרמב"ם אין הכרע ובד"ה תלמידו דרמב"ן לא מנה לי' ש"כ יפה כ' דעת יחיד הוא:

1317

1318מתוך הדברים למדנו שמ"ש שמואל הלכה כר"א בארבעה ועיין גליון תוס' ח' ע"א ד"ה משום וכו' ומה שהעלו בתי' לא שייך לפי' הנ"ל דר"י לא פליג את"ק ומוכח דשמואל עכ"פ פי' דברי ר"י כפשוטן כפירש"י דלא כרמב"ם וכן הני אמוראי דאמרי ימי מניקה משלימים לימי עיבורה אי הפי' בדר' יוסי כרמב"ם לא משכחת להאי דינא וע"כ כל הני אמוראי מפרשי כפשוטו ותיקשי להו קושייתם דלעיל מה ענין ר' יוסי לפלוג עם ר"מ בענין די' שעתה וע"כ כל הני אמוראי לא ידעי הך ברייתא דפלוגתא ר"מ ור"י דדיין שעתן כל ימי עיבורן וזה סיוע שיש בו ממש למ"ש כ"מ פ"ד ממשכב ומושב הנ"ל להסיר תלונות הראב"ד ע"ש מיהו בב"י ס"סי קפ"ט משמע שגרס זוזי ר"מ עם ר' יוסי ור"י ור"ש אך בכל הפוסקים וגם בכ"מ הנ"ל מבואר דליתא וכן התעורר ע"ז בחדוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה: -

1318

1319תבנא לדינא דאשה אם ראתה ג"פ מ" ת צרת' צרה אך כ"ז אם בדקה עצמה קודם תשמיש דאל"ה אמרי' מקמי הכי הוה דמא וזה דעת הראב"ד בס' בעלי נפש ורמזו ש"ך סי' קפ"ו ואעתיק לו גרגיר א' מחידושי למס' נדה ס"ו הרואה דם מ"ת מזה דייק ראב"ד ז"ל דראי' ראשונה אינה מן המנין כיון שלא בדקה תחלה לכן מכאן ואילך לא תשמש בלא בדיקה תחלה ותשמש כך פ"א וב' וג' ואז תתגרש ומשמע מזה גבי כל בעל ובעל משלשתן ראי' ראשונה אינה מהמנין דמותרת לשמש עם כל בעל פ"א בלא בדיקה תחילה שהרי גבי כל בעל ובעל תני כלשון הזה וי"ל שזה גם כן דעת רש"י שכ' ותנשא לאחר דתלתא זימני בעי' לחזקה כרשב"ג בכולה גרסינן ושלישי' עד כאן לשונו והוא שפת יתר אלא על כרחך סבירא ליה כהראב"ד והוה סד"א דבאינך בעלי' לא תשמש כלל בלא בדיקה דלפני תשמיש כלל וא"כ ראשונה מן המנין ולא גרסי' אלא משמשת עוד פ"א ושני ושוב לא תשמש עוד קמ"ל בכולהי גרסי' ושלישי' ובזה י"ל נמי מה דפירש"י דאתי כרשב"ג גבי נישאת לשלישי ולא פי' כן גבי בעילה ג' שבבעל ראשון עמ"ש ב"י בשם סמ"ג וי"ל דס"ל נמי כהתוספת דהכא הוה וסת מחמת מעשה כאכלה שום ומודה רבי דבעינן ג"פ אך בבעל ג' לא הוה מקיל רבי ליתן לה ד' בעילות כיון דבעלמא אית לי' תרי זימני הוה חזקה א"כ לכ"הפ ניחוש בבעל השלישי שלא תשמש בעילה ראשונה בלא בדיקה לפמ"ש וממילא לא תשמש אלא ג"פ עם הראשונה אע"כ רשב"ג היא עכ"ל בחי' והנה נראה שזה הי' כוונת הגאון נב"י זצ"ל במה"ת חי"ד סי' פ"ז במצאה על עד שלו שכ' הואיל שפעם הראשון שאירע לה דבר זה הי' לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראי' ראשונה מן המנין עכ"ל ומעלתו נתעורר בזה כיון שנמצא על שלו מה בין סמוך למופלג מן התשמיש ובאמת גם בעיני יפלא אבל נראה ט"ס וצ"ל ולא היתה בדיקה בלא ה"י הידיעה וקאי אבדיקה דלפני תשמיש וסמך על הראב"ד הנ"ל ומ"מ נראה מצחות לשונו הואיל והי' הדבר פתאום שלא לחנם כ"כ אע"כ דוקא פ"א אינו מן המנין אבל פעם שני' שכבר אירע לה מקרה לא טוב לא היה לה לשמש בזה האצבע בלא בדיקה לפני תשמיש ואם עברה ושמשה מ"מ מצטרף:

1319

1320איברא הגם שנראה כן דעת הגאון זצ"ל וגם בסדרי טהרה סי' קפ"ו בתחלת דבריו נטה דעתו להראב"ד הנ"ל מ"מ בסוף דבריו חזר בו וגם בסי' קפ"ז סק"ב החליט דלא כהנ"ל וגם בפלתי סי' קפ"ז ססק"ב בסוף לא העלה להקל בזה ע"כ אלו היה השאלה אחר ב"פ לא הייתי מקיל שלא לצרף ראי' ראשונ' אך היו' כבר עברו ג' תשמישים ואם נאסר' תתגרש ח"ו וקשי' גירושי' או תבדוק ונפלין ברברבתא נ"ל לסמוך הפעם להקל שלא לצרף ראי' ראשונה ותידון כרואה ב"פ מ"ת ועתה לא ישמש עמה עד שתשאל לרופאים ותעסוק ברפואות וכיון שאינה מוחזקת עדיין תוכל להאמין לרופאים שנתרפאית ותשמש פ"ג ותראה לדחות התשמיש השלישי ההוא עד אחר ה' או וי"ו חדשים לעיבורה דבלא"ה אינה עלולה לראות באותן הימים לפי דברי מעלתו וכל שנוכל לעשות הצטדקאות שלא תתקלקל נעשה לה זהו מה שנלע"ד בזה:

1320

1321מ"ש מעלתו מעונה הסמוך לוסתה ידע מעלתו כי לכמה פוסקים אפילו וסתות דאוריי' מ"מ עונה הסמוך לוסתה דרבנן דקרא אסמכתא הוא יעיין סי' קפ"ד ועוד יש כמה דס"ל ההיפך דוסתות דאורח בזמנו בא דרבנן ושמא תראה סמוך לוסתה דאוריי' וזה הי' דעת מורי ורבי הגאון החסיד זצ"ל ודעת נב"י זצ"ל ומצאתי כן בבד"ה בשער הפרישה ומ"מ דעת תוס' יבמו' ס"ב ע"ב דתלי' זה בזה מ"מ אין קושיתו על רש"י כלל: -

1321

1322מ"ש מעלתו מר"פ האשה שהיא עושה צרכי' דהוה ס"ס שאינו מתהפך כבר כתבתי בחי' שם דאינו מתהפך וגם שם אונס חד הוא אלא משום דאתחזקה אשה בטהרה ובפרט בהטלת מ"ר מש"ה מקילינן וכ"כ בפלתי זה הכלל ושם בארתי פלוגתא ר"מ ור"י ור"ש שם בזה ואין להאריך כאן יותר ואחתום בברכה: -

1322

1323פ"ב נגהי ליום ד' י"ב שבט תקע"ז לפק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

1323

1324שלום לתלמידי הרב המופלג הותיק מהו' ליפמן נ"י אבדק"ק יעמערונג יע"א:

1324

1325אשר אותה נפשו היפה לדעת באשה שבימי נקיים שלה הגיע וסת (גילדני אדר) עורק זהב וחלוקה וסדינים מלוכלכים בדם אי לתלות ג' ימים הראשונים או דלמא כיון שבימים מועטים יעברו אלו הדמים של עורק זהב אין הפסד שתמתין מלספור וכמ"ש ת"הד דמייתי ד"מ סי' קצ"ו ולהסכמת הש"כ שם סקי"ג וט"ז שם. לא ידעתי מקום הספק איכפול כל הני פרסי למיעקר הא דרבוותא וגם האחרונים שהקשו לא מלאו לבם להקל למעשה ואנן חלילה להקל אך היות מעלתו יצא קצת לקראת נשק אמרתי לברר הדברים בעזה"י:

1325

1326במס' נדה ס' ע"א פליגי רבי ורשב"ג אי תולה בשומרת יום בשני שלה דלרבי תולה ולרשב"ג אינו תולה ואמרי' התם ושוים שתולה בראשון שלה ומסיק דתלי' בפלוגתא דשבילין ונתעורר משנה למלך פ"ט מא"ב במ"ש רש"י שם דלרשב"ג תולה בשומרת יום משום דמעיינה פתוח דהא ע"כ לאו משום הכי הוא אלא משום תולין להקלקלה במקולקל דהרי הש"ס מדמה לשבילין והתם ליכא טעמא אחריני ובאמת רש"י בעצמו סיים בסוף דבריו משום דטמאה היא וכן פי' בד"ה ושוין והעולה מדברי מש"ל דבשבילין שני הצדדין שוים אמרי' תולין במקולקל משא"כ הכא ה"ל למימר כאן נמצא בבעלת הכתם וכאן הי' משו"ה כ' דמעיינה פתוח וזה שקול כמו כאן נמצא ושוב תולין במקולקלת ומעתה פשוט דאין דעת רש"י שיהי' מעיינה פתוח ממש דזבה בתוך י"א יום אין מעיינה פתוח כמבואר נמי בת"הא דמייתי הב"י סי' קצ"ו ולא כתב כן אלא כלפי האחרת בעלת הכתם דעכ"פ הוה סברא טפי למתלי בה דהרי התורה חשה שתהי' שומרת יום אולי תראה ש"מ כיון שעכ"פ איכא ריעותא שראתה יום א' בלא עת נדתה חיישי' שמא תראה עוד ותצרף א"כ עכ"פ הוה טפי מעיינה פתוח מבעלת הכתם אבל לעולם אמת הוא דזבה לא נקראת מעיינה פתוח נגד נדה וכמ"ש רשב"א ואין כאן מחלוקת כמו שחשב מעלתו וצ"ע קצת לשון ש"ס ורשב"ם פסחים קי"ב ע"ב ד"ה ובנדה דאוריי' וק"ל: -

1326

1327וכ' הפלתי סי' קצ"ו שמזה ק' על שיטת התרומה ומרדכי והגה' מיי' דבג"י הראשונים לליבונה אינה תולה במכה משו' דאתחזק ברואה והכא מוכח דלרבי אינה תולה בשומרת יום ולרשב"ג נמי משום דתלינן הקלקלה במקולקלת כטעמא דשבילין אבל לא שנאמר שמוחזקת ברואה אחר פסיקת טהרה כלל וק' גדולה ועצומה היא לכאורה וממ"נפ אי בימי נדה קאי לא בעי נקיים ואי בימי זיבה אין מעיינה פתוח ולדידי נמי קשי' ממ"ש תוספו' ריש גיטין דלהכי אשה מהימנ' על ספירת' משום שאין כאן חזקת רואה ולהנ"ל קשה עכ"פ ג"י הראשונים לא תאומן עיין מהרש"א שם:

1327

1328תו הקשה הגאון פלתי הנ"ל מסוגיא ס"ח ע"א דלרבנן דמתני' אם בדקה בשני ומצאה טהורה וטבלה בשביעי ושוב בשמיני מצאה טמאה אמרי' טהורה היא עד השתא ואמאי הא לא בדק' ג"י ע"ז השיב מעלתו דיש לחלק בין היכי דלא בדקה כלל ג"י ויצא הדבר בטהרה ובין מצאה כתם וריעותא לפנינו וכמ"ש ט"ז בי"ד סי' י"ח סק"י אבל יע"ש דהקשה מהרש"ל מה מעליותא דיצא בהיתר והסברתו של ט"ז לא שייך כאן דהתם איכא חיוב בדיק' כשהסכין לפנינו אבל בנדה דאורייתא שאינה צריכה נקיים אין שום חיוב בדיקה עלי' אלא לידע שפסקה פ"א וא"כ מה לי יצא בטהרה או לא ועוד התם איכא בלא"ה עוד מעליותא כמה שכ' הש"ך שם בשם הרא"ה יע"ש וא"כ ק' הפלתי כראי מוצק:

1328

1329וזה לי שנים רבות הי' צל"ע לו יהיה כדברי התרומו' הנ"ל דבעי' שתוחזק בטהרה עכ"פ ג"י מאי עבידתי' דיה בג' בדיקות של שחרית וערבית דהיינו ערבית של הפסק טהרה ושחרית וערבית שלאחריו וכיון שיצאה נקי בג' בדיקות של תחז"ל הרי הוחזקה נהי דג' בדיקות בעלמא שאינם מתחז"ל לא נימא דמחזיקי' עיין מ"ש משנה למלך פ"ג ממשכב ומושב הלכה ד' מ"מ בדיקות שחרית וערבית מחזיקים וא"כ ג"י מאן דכר שמי' וליישב כל זה שיהי' כל דברי חכמי' קיימים נ"ל עפ"י מ"ש פלתי הנ"ל שעלה בדעתו ליישב דהתרומות מיירי בשראתה ג"י צריכה ג"י למעקרה אלא דלא משמע לו כן דמיירי דוקא בהכי ע"ש ואני אומר דבר גדול דיבר דנהי דודאי מיירי בסתם נשים אך כיון דאית לן חומרא דר"ז אפילו רואת טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים והטעם משום דחיישינן שיצא בג"י זא"ז ונתעכב בבית החצון וה"ל זבה גדולה נמצא אנו מחזיקים כל נשים דידן כאלו הוחזקה רואה ג"פ בג"י א"כ צריכה ג"י להפסיק להחזיקה במסולקת ואפילו למ"ש רשב"א בת"הא דמייתי ליה ב"י סי' קצ"ו דמשמע דוקא נדה מחזקי' לה במעיין פתוח ולא בימי זיבה משום שמסולקת בדמים באותן הימים אפי' חזיי' ג"פ וא"כ נימא ממ"נפ אי בימי נדה קיימא לא בעי נקיים ואי בימי זיבה אין כאן מעין פתוח מ"מ איכא למיחש שמא עמדה ביום עשירי וי"א של ימי זיבה ויום י"ב הוא תחלת נדה וראיה זו שראתה היום הוא ביום י"ב תחלת נדה ויצא בג"י יו"ד י"א י"ב נמצא הוחזקה רואה ג"י והוא תחלת נדה שמעינה פתוח וצריכ' שימור יום א' נקי משום יום עשירי וכל שתמצא כתם בג"י ראשונים דנקיים היינו יום י"ג וי"ד וט"ו אפי' נמצא ביום ט"ו שהוא האחרון מג"י של נקיים הרי חיישינן שגם זה נחלק לג"י וכבר יצא קצת ממנו ביום י"ג וקצת ביום י"ד ולא היה שימור יום א' ליום עשירי ובעינן דוקא ג"י נקיים שלפנינו וכ"ז אחר חומרא דר"ז ולק"מ מהמשניו' וש"ס דהיו קודם חומרא דר"ז:

1329

1330ובזה נתיישב לי דקדוק עצום מה ראה ר"ז לתלות החומרא בבנות ישראל שהחמירו על עצמן ולא אמר סתם השתא נהוג עלמא להחמיר ולהנ"ל ניחא שהרי הקשיתי אי נימא דג"י הראשונים מוחזקת ברואה א"כ לא תאומן האשה היכי דאתחזק אי' והא"ש אלו היינו אנחנו מסכימים לחומרא דר"ז לא הי' להאמין לנשים אך בנות ישראל החמירו והם אמרו והם האמינו את עצמם על מנהג חומרתם ואנו אין לנו עמהן כלל:

1330

1331והנה מ"ש ד"מ סימן קצ"ו מת"הד דכתב דתלינן בפחו' מכגריס במאכולת אפי' בג"י הראשונים כיון דא"א ליזהר עיין סי' רמ"ט וע"ז כ' ד"מ אס"ד דמעיקר הדין החמיר התרומו' אם כן מה לי אפשר ליזהר או א"א לע"ד דכל זה מעיקר הדין והוא כעין מה שאני רגיל לפרש במ"ש תוס' דביש לה מכה שמוציאה דם מ"מ בשעת וסתה טמאה אפי למ"ד וסתות דרבנן דאל"כ לעולם לא תטמא וק' מה בכך וכי אחריות נדות עלינו כמ"ש ר"ע במתני' מס' זבים פ"ב משנה ב' והרשב"א ס"ל באמת דאפילו בשעת וסתה טהור וצ"ל סברת תוס' דהרי משו"ה תולי' במכה משום דהאשה בחזקת טהרה ואפילו בשעת וסתה כיון דחזקת ראיה שבשעת וסת ליכא חזקה דאורייתא דוסתות דרבנן וא"כ האשה בחזקת טהרה ודם המכה ודאי והמקור ספק ובכה"ג אוקמא אחזקת טהרה אפילו מדרבנן אין להחמיר וזהו סברת רשב"א אך לפ"ז אשה זו לעולם לא תטמא והרי קמן דרובא נשים בעולם יש להם דם נדות ואיך נפיק זו מרוב נשים מפני חזקת טהרה שלה הלא רובא עדיף מחזקה ע"כ לייחד לה זמן מה שנאמר שראתה בו דם נדה וממילא נאמר שהוא ביום וסתה ומשו"ה מטמאינן לה מיהת ביום וסתה כך היא סברת התוס':

1331

1332וממילא נימא כן הכא דאשה זו אחר שפסקה בטהרה ואפ"ה נחזיקנה ג"י בטומאה היינו משום דלא יצאתה מחזקת ראיה עדיין אם נחוש לפחות מכגריס הרי מסיים ת"הד שם וז"ל אי לא תלינן במאכולת ג"י הראשונים אין אשה יכולה לספור ז' נקיים עכ"ל הרי דנוציא לזו מרוב נשים שהרי רוב נשים אין שופעות דם והולכות כמה וכמה ימים ובשלמא מכה אפי' שבגופ' שבודאי מוציאה דם העוברות אחר איזה ימים אם נספק כל הדמי' בדם נדה אין זה נגד רוב נשים דכמה פעמים מצינו שאשה שופעת דם איזה ימים אבל אם לא נתלה במאכולת נאמר ששופעת כמה שנים וזה נגד הרוב ורובא עדיף מחזקה חזקת טומא' שלה וזה ברור ואין כאן דוחק כלל:

1332

1333לכן האשה שאנחנו דנין עלי' שאין וסת גיד העורק זהב נמשך אלא איזה ימים א"כ אין לתלות בה בג"י הראשונים אך נעשה לה תקנה כמ"ש מנחת יעקב שמיד אחר ב' ימים לראיה תפסוק בטהרה דאע"ג דאילו ג' ימים אין עולין לה לנקיים מפני חשש פולטת ותמתין עד אחר חמשה ימים מ"מ מועיל לה בדיקתה שלא נחזיקנה רואה ואם אחרי ה' ימים תפתח עורק זהב שלה תולין בו כתמים כנ"ל למעשה:

1333

1334שאלה אשה חכמה א' וז"ל השאלה אשה קבעת וסתה לכ"ו או כ"ז או כ"ח מיום ראייתה וחוששת כל פעם לאותן ימים וזה הפעם ח' אב התחילה לראות עד ט"ו אב ולבשה לבנים בין השמשות וביום י"ט אב התחילה לראות ושופעת עד כ"ו אב ולבשה לבנים בין השמשו' וראת' אח"כ מעט ולא הית' יכולה ללבוש לבנים עד יום א' העבר וכהיום זמן טבילה והוה מן ח' אב ל"ט יום ומן י"ט אב הוה כ"ז יום עכ"ל השואל לא ידעתי מנו:

1334

1335תשובה מכותלי כתב השואלת נראה כי היא אשת חבר ורוח חן בעלה הוצק בפיה ולהיות כי באה השאלה מאוד סתומה ע"כ הוצרכתי להאריך קצת ולבאר כל חלקי הסותר הגם שהדברים פשוטים מבוארים בפוסקי' ראשונים ואחרונים: -

1335

1336ואומר ראשון תחלה כי אין לפרש לשון השואל במ"ש קבעת וסתה לכ"ו או לכ"ז או לכ"ח דהיינו שכך קבעה לדילוגין חלילה שבתחלה הפליגה כ"ו ימים ואח"כ כ"ז ואח"כ כ"ח וכן חוזרות חלילה לעולם ובראי' קמייתא שהיתה לפני ח' אב ראתה ביום כ"ו באופן שהיום יש לחוש ליום כ"ז ז"א במשמעות לשון השאלה במ"ש או או וגם קיצר הרבה במקום שהיה לו להאריך אע"כ לא נתכון לזה אלא לומר שאשה זו אין לה וסת קבוע ליום ידוע ממש רק זה ברור לה שלא תקדים לראות בפחות מיום כ"ו לראייתה ולא תאחר מיום כ"ח אבל אין לה יום ידוע בזה אלא שכך דרכה לעולם לפרוש מיום כ"ו ואילך וכן נאמר לי שכך דרכה יותר מט"ו שנים:

1336

1337(ב) הנה אשה זו אשר בחכמה פתחה פיה חזרה וקלקלה דבריה במ"ש וראתה אח"כ מעט וכו' אם כמובן מדברי' שראתה ממש מה לי מעט או הרבה אפי' פחות מכעין החרדל גורם למנין הוסתות וזה פשוט ואין צורך לראי' לרוב פשיטתו מ"מ אביא קצת ראי' ממ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש וז"ל ועוד אני אומר שאין הכתמי' עוקרים ולא קובעי' וסת אלא כתמי עד הבדוק לה שהן מטמאין בכ"ש והרי הן כראיו' לכל דבר עכ"ל והביאו הטור וב"י ס"סי ק"ץ יע"ש מדכ' דכתמי עד הבדוק שמטמאים בכ"ש הרי הן כראי' לכל דבר ומשו"ה קובעת וסת א"כ מבואר דראי' כ"ש קובעת וסת והוא פשוט א"כ הי' מהצורך להודיע איזה יום היתה הראיה כ"ש ההיא שנדע לחשוב ההפלגה שמיום י"ט אב עד הראי' ההיא ותחוש לה ולימי החדש אך כמדומה לי לא נתכוונה השואלת בראי' רק שמצאה כתם מה באופן שנסתרו ימי ליבונה ונתגלגל' ימי ליבונה עד היום הזה שהוא ט"ו אלול: -

1337

1338(ג) מ"ש שראתה מח' אב עד ט"ו אב ובפעם שנית מי"ט אב עד כ"ו אב עכ"ל אין בזה שום נפקותא לדינא כי כבר הסכימו רוב הפוסקים ראשונים דבתר תחלת ראי' אזלי' בקביעות הוסת ועמ"שכ סי' קפ"ט סקל"ט:

1338

1339ואחר שבררנו לשון השואל נבוא להשיב וה' יעזרני גל עיני ואביטה נפלאות:

1339

1340והוא זה אם האשה הזאת לא קבעה מעולם שום יום משלשה ימים אלו דהיינו כ"ו כ"ז כ"ח שום יום מאלו לא קבעתה ג"פ זא"ז אלא פעם ראתה בכ"ז ואח"כ נעקר לכ"ח וממנו לכ"ו וכן לעולם באופן שלא נקבע שום א' מימים אלו להיות וסת קבוע ונמצא שנעקר בפעם א' א"כ השתא הכא נעקרו כולם ושוב לא תחוש לשום אחד מהם כי משראתה ביום ח' אב וחזרה וראתה י"א ימים אחרי כן שהוא י"ט אב א"כ לדעת רמב"ן הביאו הד"מ סי' קפ"ט והביאו הש"כ שם סקל"א נעקר ההפלגה שהיתה צריכה לחוש לו ע"י ראי' ח' אב וכן הסכים בס' תפארת ישראל ואפי' להט"ז שם סקי"ח דהאריך וסובר דלא נעקר בראי' המפסקת בנתים מ"מ האשה הזאת כשהגיע יום ג' ד' ה' אלול ולא ראתה בהם הרי נעקרו חששות א' מג' ימים כ"ו כ"ז כ"ח ושוב לא תחוש להם כ"א להפלגה שמיום ח' עד י"ט אב והיינו י"ב ימים וגם זה כבר חלף עבר ביום ר"ח אלול נמצא שאין לה לחוש עתה כ"א לוסת החודש ולעונה בינונית שהיא משלשי' לשלשים יום ולהיות כי חדש אב מלא נמצא שיום שלשים לראיתה שהוא עונה בינונית ויום וסת החדש מקלעי אהדדי לכ"ע עש"כ שם סק"ג ותחוש מיום י"ט אלול ולא לשום חששא אחרת כלל כל זה אם לא קבעה וסת ג"פ ביום מן הימים הנ"ל: -

1340

1341אך אם קבעה וסת ג"פ ולא מבעי' אם אותה הפלגה של ח' אב הי' קבועה כגון שג"פ זא"ז ראתה ביום כ"ח וגם ראי' ח' אב היתה בהפלגת כ"ח יום א"כ פשיטא שלא מהני עקירה פ"א וכן אם היה וסת הפלגת יום כ"ח קבועה לפני ב' או ג' וסתות אעפ"י שהפלגת וסת ח' אב הי' ליום כ"ו ואח"כ ביום י"ט שנתה ליום י"ב מ"מ עדיין לא נעקר יום כ"ח ג"פ וחוששת לו וכיון שהלילה תהי' יום כ"ח אסורה לשמש וזה פשוט אלא אפי' רק פ"א מזמן רחוק מאוד לפני ט"ו שנים קבעה וסת יום כ"ח ג"פ ואח"כ עקרה בג' ראיות משונות זה מזה ועדיין לא קבעה לה וסת אחר במקומו א"כ כיון שראתה רק פ"א בכ"ח חזר וסת למקומו וצריך עקירה ג"פ מחדש כמבואר בש"ע סי' קפ"ט סט"ו ונאסרה אשה זו לשמש הלילה שהוא כ"ח ליום י"ט אב וזה פשוט אך תשמש ליל ב' נגהי ג' י"ז אלול שהוא יום כ"ט לראייתה וכל זה פשוט מאוד:

1341

1342אמנם אי שכחה ולא ידעה כלל שום זמן קביעו' וסתה רק כמבואר בשאלתה ונסתפקה אי קבעתה א' מן הוסתות ג"פ או לא אין בידי להתיר כלל לשמש בעונה הסמוכה לספק וסתה לא מבעי' למאן דס"ל וסתות דאוריית' אלא אפי' להסוברי' וסתות דרבנן היינו אם לא בדקה ועבר וסתה לא מחזקינן בטמא' שמא ראת' לא אמרי' אבל לשמא תראה חיישי' מדאורייתא והוא דעת תוס' יבמו' ס"ב ע"ב וכן קבלתי מאמ"ו הגאון החסיד שבכהונ' מר"נא נ"י לחוש לחומרת כמה פוסקים ראשוני' דס"ל הכי וכן דעת הגאון מהר"י בס' תפאר' ישראל ובקונטרס אחרון שם ודלא כמשמע משטחיות לשון הש"כ סי' קפ"ד סק"ה וכן הארכתי בחי' למס' שבועו' ועיי' בתורת הבית הארוך להרשב"א שער ב' ובבדק הבית שם מבואר כן ותמהני על הגאון נודע ביהודא זצ"ל אשר בנה סברות מנפשו ולא הזכיר ס' הרא"ה הנ"ל בזה ואפילו לדברי הש"ך שהוא דרבנן בעלמא מ"מ לא מלאני לבי להקל לכתחלה בספיקא דמצי אתי לידי חיוב חטאת ח"ו כמבואר פ"ב דשבועות ומכ"ש דהאי אשה ממ"נ אי קבעה לה וסת הרי אסורה לשמש בליל קביעות וסתה ואי לא קבעה א"כ הרי היא עתה כאשה שאין לה וסת כלל ואין לה חזקת טהרה כלל כמ"ש רמב"ם ורא"ש כמבואר בש"ע סי' קפ"ו הגם שהש"כ האריך שם למעניתו מ"מ אשה זו יש להחמיר יותר בהגיע ימים הללו שרוב ימים היתה עלולה לראות בהם לא מלאני לבי להקל אפי' בס' דרבנן ועמ"ש תפארת ישראל סי' קפ"ז ססק"י מ"מ אומר אני אם תדע בברור שזה שלשה פעמי' זא"ז ראתה ביום ולא בלילה דהיינו תחלת ראיתה היה ביום א"כ יצאה הלילה מכלל ספק ונהי שהש"ך החליט בסי' קפ"ד להחמיר כא"ז לפרוש יום ולילה מ"מ הכא יש לסמוך כיון דבלא"ה הוה ספיקא אבל זולת זה לא ידעתי להקל כלל הנלע"ד כתבתי ורוב הדברים המה פשוטים ומבוארים חתמתי פה ק"ק מ"ד יום א' ט"ו אלול תקנ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1342

1343תיתי שלמא רבא מן שמי' וחיים לאמ"ו הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים דולה מים מבורות עמוקים בנו ממנו חרבות עולם מוסדי דור ודור יקים כושל יקימון מיליו מדבש ונופת מתוקים מפומי' דמר נפקין זקוקין דנורא נחמדים מזהב ומכסף מזוקקים ה"ה הכהן הגדול תורה נבקש מפיהו משפטים וחוקים הוא המורה המרווה צמאון צחיחים כמים על אפיקים נ"י ע"ה פטיש החזק כראי מוצקים כק"שת מהו' נתן מר כהן צדיק על החסידים ועל הצדיקים הוא הנשר הגדול המרחף על גוזליו תלמידיו הותיקים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה ירקריקים ואנא מן זעירא לא מן תיישים אלהין מגדיים דקיקים נקטינא בשיפולי גלימא ואחוינא קידה והשתחוי' בתוך הבאים לפני אמ"ו הגנ"י בשנים ושלשה גרגרים גם אני בחלומי חזיתי חזות קושי' ופירוקא ודברים שצריכים לפנים להגישו אל הכהן העומד לאורים להאר עינינו ולהגיה חשכנו ה' ישמרהו ויחייהו יאושר עיניו בארץ נכוחות וישבע שובע שמחות ובחסדו נקוה ירוה צמאונינו במי מנוחות ישיבנו תשובה נכונה מכתב אלקי' חרות על הלוחו' ואנחנו נקטוף מלוחותיו עלי שיח שפתותינו ומהם נשים חכמה בטוחות וזה החלי בשם אלקי הרוחות:

1343

1344מיום הועמס עלי עול ההוראה אמרתי אני עם לבי וקבעתי מסמר ויתד תקועה במה שהוא פשוט בפוסקים ראשונים ואחרונים ושרשו עלי ים התלמוד פתוח דבדיקת עד שאינו בדוק אינו מטמא אלא משום כתם לכל היותר והי' נ"ל דזהו דוקא באשה שלא הרגישה ובדקה ונהי דאי היה עד הבדוק הי' אמרי' הרגשת עד הוא פי' היא טעתה בהרגשת עד ולעולם בהרגשה בא כמבואר ר"פ הרואה כתם מ"מ עכשיו שהעד אינו בדוק אנו תולין דם זה מעלמא או במאכולת וכדומ' אבל כשהרגשה ומשום כך בדקה ומצאה אפי' טפת דם כחרדל פשיטא שהיא טמאה כי הרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש ת"הד וכל שהיא מוצאה על העד אפי' כ"ש איך נקל ראש לומר שהוא דם מאכולת ונטהרנה וכך הנהגתי אעפ"י שהי' איזה לומדים מפקפקים ע"ז כי לא שמעו כזה מעולם שיהי' המורה חוקר על ההרגשה בכעין זה מ"מ לא הזזוני ממקומי עד שכמו ב' שנים נתאכסן אצלי הרב המא"הג איש עמיתי מהו' דוד קיצע ני' לע"ע אב"ד ור"מ דק"ק סארדעהל (והוא עמד לפני אמ"ו הגאון נ"י בק"ק פראג והשתעשע עמו לפרקים) והוא אמר לי כי כן קבל ג"כ מרבו המובהק הגאון בעל נ"בי זצ"ל ושמחתי כעל כל הון והנה זה ימים לא כבירים עשיתי לזה גם סמוכים כדמות ראי' מהש"ס נדה י"ד ע"א באופן דממקומו הוא מוכרע קצת מדאבעי' לי' אי טיהר ולא כלום קאמר ע"כ בדלא ארגשה דאי בדארגשה והלא מיירי בכגריס ועוד מדמייתי עלה מהך ברייתא דמיירי ביותר מכגריס א"כ ה"נ דכוותי' וכן הוכיח ג"כ להדי' בתה"א בשער הכתמים קע"ח ע"א דבכגריס ועוד מיירי וא"כ איך תיסק אדעתן דנקל כולי האי דבהרגשה וכגריס ועוד נטהר לגמרי והא מידי ספקא לא נפקא אע"כ דבלא הרגשה מיירי ומספקא לי' בלא הרגשה אפשר דמטהר לגמרי ותולה במעלמא כצ"ל וא"כ מאי מייתי ת"ש מברייתא דר"ח טמא משום כתם מיהת דלמא התם בארגשה ואכתי מבעי' לן בלא ארגשה אע"כ צ"ל פשיטא להש"ס דבארגשה וגם מצאה כגריס ועוד לכ"ע טמאה נדה ושום אדם לא יחלוק על זה ועוד נ"ל ראי' מדאמר ר"ז כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר ר"י לעצמו טיהר ואי בהרגשה נמי מטהר מאי ראי' מאשה שהית' עושה וכו' דהתם בדלא ארגשה ותולה במי רגלים מיירי כמבואר להדי' ר"פ הרואה כתם והכא בארגשה להדי' ואע"כ ה"נ דוקא בדלא ארגשה האמנם כי דברי הרמב"ם עומדים לנגדי קצת שהוא דקדק ושינה לשון הש"ס וכ' פ"ד מה' איסורי ביאה הל' י"ט קנחה במקום בדיקה וידוע כי הקנוח הוא רק בפה הרחם משקופו של שמש כמבואר בש"ס י"ב ע"א ואי בדלא ארגשה איך ס"ד לטמאות משום נדה כלל הא לא ארגשה ולא שייך לומר אימר הרגשת עד הוה כיון שלא הכניסה העד לפנים אע"כ בדארגשה ובספר נ"בי סי' מ"ו דף נ"ז שם העלה לפרש דברי הרמב"ם דכל לבעלה סגי בקנוח והיינו בדיקה דש"ס יע"ש כי דבריו מתוק לחיך א"כ ליתא להנ"ל לכאורה מ"מ נ"ל ראיותי מגמ' נכונה ומשום ק' לא הדרנא בי כי כל קו' יש לה תי': -

1344

1345אמנם גדר ההרגשה הייתי מקיל דוקא כשהרגישה פתיחת פה המקור ממש כפשטיות לשונו של ת"הד אשה שהרגישה שנפתח מקורה גם כי ידעתי כי נחלקו בה אבות העולם בתשו' שב יעקב עם מוז"ה מהרשש"כ זצ"ל מ"מ לא נתתיעדיין לבילתור ולחקור אחר מוצא הדבר כי הוראתי הנ"ל הי' המצאה חדשה בעיני כל ודי לי להחמיר בפתיחת פי המקור ממש ולא בהרגשה קלה זיבת דבר לח אך להיותי עתה קובע להלכה דין הנ"ל דבדיקת עד שאינו בדוק בהרגשה טמאה אפי' בפחות מכגריס ודין זה הוא מעשים בכל יום ויום אמרתי אני עם לבי לבקש ולתור מוצא הדין ושרשו והנה הגאון שב יעקב מייתי ראי' דבעי' דוקא הרגשת פתיחת פ"המ דאס"ד זיבת דבר לח א"כ ר"פ הרואה כתם דקאמר הש"ס אי דארגשה וכו' אי דלא ארגשה כו' ומסיק אימא הרגשת מי רגלים היא והשתא מאי קושיא פשיטא דארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים וכן מלשון הרמב"ם שכ' להדי' גבי הך דהשתינה שנזדעזעה כל גופה ולכאורה ראי' ברורה היא זו ומוז"ה דחה שם דרמב"ם לרבותא נקיט אפי' הרגישה הרגשה גמורה נמי תלי' לקולא וש"ס נמי הכי קאמר אי דארגשה הרגשה גמורה יושבת אמאי טהורה יע"ש ודבריו נפלאו ממני לא אוכל להולמם דעכ"פ מה יענה אאידך אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה הא עכ"פ ארגשה זיבת דבר לח וצריכים לפרש דבריו דס"ל להש"ס חזקה אלימתא היא דאין דרך דם לצאת עם מי רגלים משום דבשעה שנפתחה השלפוחית נסתם המקור ובסברא זו י"ל שיטת הרמב"ם וסיעתו דפסק הא דר' יוסי דעומדת טהורה ופסקו כר' דעד שאינו בדוק ואלו הש"ס דנדה י"ד ע"ב קאמר ר' כר"מ ור"י לעצמו טיהר ונדחק ה"ה וגם בתה"א הזכיר זה ודברי מהרי"א בתפארת ישראל לא הבנתי בזה ולפי הנ"ל י"ל כיון שזהו חזקה גמורה א"כ מנ"ל לר"ז דזה תלי' בזה דלמא ע"כ לא טיהר ר"י אלא במי רגלים דחזקה אלימתא היא משא"כ בעד שאינו בדוק דסתם אשה בחזקת רואה היא לא מבעי' באין לה וסת דס"ל להרמב"ם דלרחב"א דספ"ק דנדה צריכה בדיקה בכל פעם אלא אפי' ביש לה וסת נמי הא קיי"ל וסתות לאו דאוריי' ואין כאן חזקה מ"הת לטהר ומשו"ה אפי' ביש לה וסת נמי הצנועות מיהת בודקת לפני תשמיש לבעלה להרמב"ם ויעויי' מ"ש כ"מ פ"ה מהל' שגגות הל' וי"ו א"כ אין לה חזקה כלל ואפשר דבכה"ג אפי' ר' יוסי מודה ומנ"ל לר"ז להשוות פלוגתי' אהדדי וע"כ צ"ל ר"ז לטעמיה אזיל דס"ל כל לבעל' לא בעי' בדיקה דלבו נוקפו ופורש כמבואר לעיל י"ב ע"א וס"ל נמי וסתות דאוריי' ט"ו ע"א מדאמר דכ"ע וסתות דאוריי' יע"ש לכן לדידי' שפיר תלי' בהדדי מאן דמטהר בעומדת מטהר נמי בעד שאינו בדוק אע"ג דאכתי איכא למימר בעומדת איכא תרי חזקה להתיר חדא חזקת טהרה דאשה לר"ז כנ"ל ואידך חזקה דמקור נסתם כנ"ל משא"כ בסתם אשה ז"א כבר למדונו הרב פני יהושע ז"ל בחי' לגיטין כ"ח ע"א דכך לי חד חזקה כמו תרי בדאוריי' כל שאין חזקה מנגדתו וא"כ לר"ז א"ש אבל לפי מה דקיי"ל וסתות לאו דאוריי' נמצא אין שום חזקת טהרה להאשה כיון דמגופה קחזי' ויעיי' מ"ש תוס' נדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי א"כ שפיר י"ל כק' הנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם וסייעתו מ"מ מבואר מדברינו האלו דחזקה גמורה היא דאין דרך דם לבוא עם מי רגלים לכן י"ל שפיר פריך אי דלא ארגשה הרגשה גמורה אמאי טמאה הא חזקה דאינו רואה דם עם מ"ר והוצרך לשנוי דבעומדת ליכא הך חזקה לר"מ משום דהדר מ"ר למקור כצ"ל לדעת מוז"ה הנ"ל:

1345

1346ולכאורה הי' נלע"ד להביא ראי' דבעינן דוקא פתיחת פ"המ מדאמרי' שם ג' ע"א ישנה נמי אגב צערה מתערי ודוחק גדול הוא דנימא מצער' דזיבת דבר לח במעט דם שאינו בא בשפע דמתערי משינתא ודוחק לומר אה"נ אבל כיון דעכ"פ בשופעת מתער' מהזיבה וממילא לא מטמאה מע"לע אפי' במעט דם משום לא פלוג וכמ"ש תוס' שם ד"ה מרגשת בעצמה וכו' זהו מבואר הדוחק גם כי ה"ל להתוס' להביאה כמ"ש תוספות אשוכבת פרקיד וכדומה אע"כ דפשיטא להו דזהו לא הוה הרגשה כלל אלא כשנפתח מקורה וכן מורה לשון התוס' שם שכ' כשנעקר דם מן המקור וידעתי שיש לפקפק ולומר דשמאי על הרוב ידבר ומ"מ זיבת דבר לח נמי מיקרי הרגשה אבל כל זה דוחק ומי יכניסנו לזה כשלא נמצא בהראשונים בהדי' כן אדרבה מלשון הרמב"ם הנ"ל שהביא שב יעקב ומלשון תה"ד שכתבתי משמע להדיא דהרגשה היא פתיחת פ"המ:

1346

1347עוד יש להבי' ראי' מלשון התוס' ד' ע"א ד"ה והא אשה מכוסה היא שכ' להדי' שהמקור סתו' והי' לה להרגיש כשנפתח אע"ג דמסקינן דאפ"ה מטמא ב"ה אע"ג דלא ארגשה פתיח' פ"המ היינו לאו משום דלא בעי פתיחת פ"המ אלא משום דס"ל לב"ה אימר ארגשה ולאו אדעתה דסבורה הרגשת מ"ר היא דבאמת כשמצטערת ע"י מ"ר הוא קרוב למקום פ"המ שראש השלפוחיות המונח על המקור מגיע עד כנגד פתח החדר כידוע למתחיל קצת בניתוח וכמבואר בציורי ספריהם מכל זה משמע בודאי דהרגשה ממש בעינן:

1347

1348אך את זה ראיתי דברי הגאון בנ"בי סי' נ"ה דף ס"א שכ' דנ"ל שלא כדעת כת הקודמים אלא הרגשה היא זיבת דבר לח ולא חש להבי' שום ראי' מראיותינו הנ"ל ולדחות אותה אלא הביא ראי' מדאמרי' ר"פ הרואה כתם בבשרה תרתי שמעת מינה עד שתרגיש בבשרה ושמטמאה בפנים כבחוץ והיינו מן השינים ולחוץ וזהו חוץ מפי המקור ש"מ ששם נמי הוא מקום הרגשה והיינו זיבת דבר לח עכ"ד וראי' זו איני מכיר הא כתב הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב ה"ד ובשע' גמר ביא' האבר נכנס לפרוזדר ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות וכו' וכך הם דבריו בפי' המשניות אלא ששם בסופו יש איזה שורות לא ידעתי לפרשם נמצא שפה המקור הוא מקום שהשמש דש ובנדה מ"א ע"ב אמרי' בין השינים היינו מקום דישה מאי מקום דישה אר"י מקום שהשמש דש אלמא דא ודא אחת היא ושם הוא מקום ההרגש כשנפתח פ"המ ואעפ"י שכ' שאינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו קצת היינו קצת רחוק מראש המקור מבפנים אבל הוא נכנס עד הפתח ממש והוא ראשו שבחוץ ויעויי' לשון הרמב"ם שם הל' ב' ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ובהלכה ד' הנ"ל כ' ג"כ זה הלשון ובשעת גמר ביאה האבר נכנס וכו' כמו שהעתקתי לעיל א"כ הכל חד וכן מבואר מלשונו בפי' המשנה ר"פ יוצא דופן אלא שצל"ע מ"ש מקום יוצא מצוואר הרחם וידוע כי פי' המשנה משובש מהמעתיקים א"א לדקדק עליו כ"כ סוף כל סוף דברי הנ"בי צ"ע:

1348

1349האמת שלפמ"ש תוס' נדה מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא משמע דבית החיצון שהשמש דש שם הוא חוץ לפרוזדר וא"כ דברי נ"בי נכונים כיון דבבשרה היינו חוץ לפרוזדר ה"ה ההרגשה נמי שם הוא והיינו זיבת דבר לח אבל באמת כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם וכן רש"י ז"ל פי' סוגי' דפרוזדר לפי מה שצייר מהר"ם לובלין הכל לפי שכלם אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם בזה כי האמת עם הרמב"ם כאשר יעיד הנסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל כמו מעשי טוביה וס' שבילי אמונה ושם במעשה טוביה יש טעות קצת בציור הלול ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל ומיני' לא נזוע גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי ובר מן דין לו יהיבנא לי' כשיטת התוס' הנ"ל מ"מ אין ראיתו ראי' דהרי אמרי' התם ר"פ הרואה כתם דבבשרה אתי נמי להא דר"פ המפלת בבשרה ולא בשפיר ובשפופרת ובלי ספק דאשה המוציאה דם בשפופרת מן הפרוזדר עד כותלי הרחם סמוך למשקופו של שמש והיינו לנ"בי בית החצון ואם אז יצא הדם מן השפופרת לחוץ ויגע בבשר אין שום ה"א שיטמא אעפ"י דנגע בבשרה דלשם וראי' ברורה לדבר מהא דר"ש שהביא הרא"ש ר"פ המפלת וז"ל הטור סי' קפ"ח וכן עשה ר"ש מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכו' ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות בבית החצון וכו' וכ' הרב"י שנראה שהיתה רואת דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבית החצון נמשך הדם וכיון דבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה טהור וכ"פ בש"ע ואע"ג דכ' מלשון הרא"ש לא משמע מ"מ אפי' לפי הבנתו בהרא"ש ה"ט משום דאז הוה חיישי' שמא דם ממש מעורב בו אבל אי הי' עינינו שם וידעי' שהדם הזה יצא מן החתיכה אעפ"י שנגע בבשר החיצון שקורא לו נ"בי ב"הח אפ"ה טהורה וע"כ האי בבשרה תתפרש לפנים מבית החיצון שלו ואם על כרחנו נאמר ב' מיני בשר בהאי קרא ויהי' הך דרשא דבפנים כחוץ קאי אבית החיצון שמחוץ לפרוזדר ואידך דרשא דבבשרה ולא בשפופרת יהי' קאי אבשר שלפנים מבית החיצון וא"כ הדרשה שלישית שתרגיש בבשרה ע"כ דומה לדרשא דלא בשפופרת דהרי כתי' בבשרה ואמרי' דייתורא דה"י קאי אהנך תרתי שתרגיש ולא בשפופרת כמבואר מלשון הש"ס דר"פ הרואה כתם הנ"ל וא"כ הנך תרתי בחדא מחתא מחתינהו קרא וידעתי כי משמע מדברי הגאון מהו' גבריאל שבתשו' שב יעקב דתרתי שמעת מיני' היינו הרגשה ובפנים כבחוץ נפקא כחדא יע"ש ולא אאריך בזה כי הוא המצאה שכלי' ולא אמתית. עוד כ' נ"בי ראי' ממשנה דמשל משלו חכמים י"ז ע"ב דקשה לו אי דארגשה אמאי ספיקו טמא הא ודאי הוא כבר הרגיש בזה בתפארת ישראל בתחלת הספר וכ' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם וה"פ ספיקו טמא שחזקתו מן המקור בהרגשה שחזקת דם מקור יוצא בהרגשה יעו"ש והוא פשוט למעיין:

1349

1350ובלאה"נ דבריו שבאותו ענין בתשובה ההיא אין להם שחר דכ' שם דאי מקור מקומו טמא ומטמא טומאת ערב מיהת שוב אין לה חזקת טהרה וממילא טמאה נדה נמי אע"ג דנגד חזקה שיוצא בהרגשה מתנגד חזקת טהרה הכא כבר אבדה חזקת טהרה שלה ודעתו דמשו"ה אסורה לבעלה והוא פלאי אי יהיבנא לי' כדבריו שהחזקות מתנגדות זו לזו א"כ עדיין מה הועיל במה שאבדה חזקת טהרתה מ"מ חזקת התירא לבעלה לא אבדה ועדיין במקומה עומדת ומה ענין חזקת היתר לבעלה לטומאת טהרות והכי כ' תוס' להדיא בב"ק י"א ע"א ד"ה דאין וכו' דהני תרי מילי לא אגידי בהדדי אך ראשית דבריו אין להם יסוד במח"כ כי הוא חשב דחזקת דמים שיצאו בהרגשה הוא חזקה בעלמא ונמצא שזהו מתנגד עם חזקת טהרה שלה או עם חזקת היתר לבעלה כפי מה שאומר אני והא ליתא דהאי לאו מתורת חזקה אתאינן עלה אלא חזקה דאתי' מכח רובא דרוב דמים שמן המקור יוצאים בהרגשה ויש לי להאריך בזה הרבה אלא שלא אעמיס על אדמ"ו נ"י מה שאין צורך למה שאני צריך כעת כללא דמלתא דרובא הוא ורובא עדיף מחזקת טהרה שלה ואזדא לי' כל מ"ש בהא דר' חיי' יע"ש:

1350

1351נחזור לעניננו שלפע"ד אין שום ממשות בראיות הגאון הנ"ל ולדעתי הראיות שכתבתי נכונות המה שאין הרגשה אלא פתיחת פ"המ והוא שנזדעזע גופה כעין צער מ"ר ולפלפולא בעלמא אומר כי הי' אפשר להמציא עוד קולא באם לא ארגשה פתיחת פ"המ ורק זיבת דבר לח לפי מה שידוע ברפואה שרוב הזיבות האלו באו להנשים מחמדה ותאוה והא כ' הר"ן בחידושיו אהא דס"פ כל היד אהא דר"א ארחי' ואמר האי דם חמוד דדם חמוד טהור לגמרי והא דאמרי' תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים היינו משום שמא נתערב בי' טפה דם נדה מחמת התעוררת החמוד וצריכים להבין א"כ מאי אהני לי' לר"א הא דמורח ודאין דאכתי דלמא דם נדה מעורב בה ולדחוק ולומר דהי' יכול להבחין גם זה אי מתערב בו או לא משא"כ בתבעוה לינשא מיירי או דאין כאן בקי בהרחה או דאינה מביאה דם לפנינו כלל וחיישי' שמא נאבד ממנה טפה דם חמוד שבה מתערב דם נדה ואה"נ אלו הביאתה לפנינו והי' בקי בהרחה הוה שריא ואלו כן הי' מיושב ק' ט"ז מתמר ורות דאנהי הוה בקיאי טפי מינן בלי ספק אבל זה מבואר הדוחק ואין לו קיום מכמה טעמים והמחוור דדוקא בחמוד גדול דתבעו' לנשא הוא דחיישינן לטפת דם נדה כי כן מורה לשון הר"ן ז"ל דמחמת החמוד מתעורר גם דם נדה לצאת משא"כ בחמוד דעלמא לית כאן אלא דם חמוד ושרי' א"כ יש לנו עוד קולא בהרגשת זיבת דבר לח בלי פתיחת פ"המ דנימא כיון דתחלתו ע"י חמוד בא גם הדם הוא דם חמוד זה כתבתי לפלפולא בעלמא כי לפע"ד אין אנו צריכים לכל זה והנה זהו מעשים בכל יום שע"י שמרגשת דבר לח מקנחת בחלוקה שאינו בדוק ומביאתו לפנינו ואם נחמיר בזה יהי' חומרא גדול' כמ"ש לדברי אין קץ לדברי חבירי אין סוף ע"כ עיני מיחלות ותלויות עד יורני מ"ו הגאון ובין כך אני מחזיק בסברתי הנ"ל:

1351

1352והנה יש מקום אתי לעייל פילא בקופא דמחטא ולפרש דברי נ"בי ולומר דה"ק נהי דחזקת דם יוצא בהרגשה הוא רובא מ"מ יש כאן ב' חזקות חזקת טהרה שלה וחזקת היתרא לבעלה וכ' הריב"ש בתשו' הביאה פ"י בקונטרס אחרון דכתובות סי' מ"ו דרובא לא עדיף משני חזקות וע"ז תי' נ"בי דחזקת טהרות אזדא לה משום שטמאה טומאת ערב מיהת דמקור מקומו טמא ונגד חזקת היתרא לבעלה מהני רובא דהרגשה כן יש לפרשו אבל הוא ז"ל בעצמו דחה דברי הריב"ש מהלכה בחלק אה"ע סי' מ"ג דף מ"ד ע"ב וכ' שיש לו ראי' ברורה ממה דילפי תוס' רובא עדיף מחזקה מפרה אדומה דסמכי' ארובא דכשרות נגד חזקת טומאה ש"מ דרובא עדיף והנה משם מוכח דעדיף אפילו מתרי חזקות שהרי הבהמה יש לה חזקת שאינו זבוח ונימא במקום נקב קשחיט אלא ש"מ אפי' נגד ב' חזקות מהני רובא ודלא כריב"ש ע"כ דברי הגאון ז"ל ומדויל ידי' משתלים אך לפע"ד דבריו לדחות דברי ריב"ש לא נהירא כלל דלכאורה ק' אהתוס' איך נילף מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקת טומאה של אדם בשלמא אי הוה כתיב בקרא שנקח פרה כשרה נמצא דאי הפרה ההיא תהי' טריפה בפנים יהי' האדם טמא כשהי' ואנו מטהרין אותו וסמכי' ארוב פרות אזי שפיר הי' מוכח מזה דרוב עדיף מחזקה אבל השתא דלא פסל בה טריפה אלא חטאת קרי' רחמנא שתהי' ראוי' לחטאת וגבי חטאת דינא הוא דניזל בתר רובא משום דאין חזקה מנגדתו והך פרה אדומה כיון שהיא ראוי' לחטאת הרי מטהרת האדם לא משום רוב אלא משום ברור גמור שהיא ראוי' לחטאת ואע"פי שהיא סברא דקה אבל לפע"ד היא נכונה וא"כ לא מוכיחו תוס' מידי וצ"ל דהתוס' כ"כ למאן דיליף רובא מפרה אדומה ולא משחיטה עצמה ולא חייש דלמא במקום נקב קשחיט ולדידי' גבי חטאת וכל הקרבנות לא אזלי' בתר רובא אלא בדקינן להו דהא לא חיישינן שמא במקום נקב שחיט ומפרה רצה למילף משום דא"א למבדקה דבעי' כשהיא שלימה וא"כ ליתא למ"ש לעיל דסגי שתהי' כמו חטאת ז"א דאכתי במה ידעי' שהוא כמו חטאת שהרי בדקינן לי' ופרה א"א למבדקי' וע"כ משום רובא ואתי רובא ודחי חזקת טומאה של אדם ושפיר הוכיחו תוס' וא"כ למאי דמסקי' דשמא במקום נקב קשחיט וא"א למבדק החטאת וסמכי' ארובא ובפרה סגי שתהי' רק כשר לחטאת ליתא הוכחות תוס' מפני ק' הנ"ל אלא דמ"מ מוכח דרובא עדיף מהיא גופי' דכיון דחיישינן למקום שחיטה נקוב ה"ל חזקת שאינו זבוח וש"מ רובא עדיף נמצא ממ"נ מוכח דרובא עדיף מחזקה אבל להוכיח דרובא עדיף מב' חזקות א"א להוכיח דכי איכא להך דחזקת טומאה ע"כ ליכא חזקת שאינו זבוח ואי איתא להא ליתא להא ודברי ריב"ש נכונים דלא כנ"בי: [ועיין בסימן כ"ד שם דחה ראי' הנ"בי נגד הריב"ש באופן אחר]: פק"ק מ"ד יום ה' א' דר"ח אלול תק"ס לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1352

1353רב שלומים מאל אלקי עולמים לי"נ הרב המאה"ג צדיק ונשגב נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' דוד אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה נ"י:

1353

1354נפשו היפה אותה לדעת מדוע הטרחתי לפלפל באשה שהרגשה ובדקה בעד שאינו בדוק מה דינה והקשה מכ"ת ת"ל שטמאה משום שהרגישה שנפתח מקורה וממ"נ אי הך דם שעל העד מעלמא אתא הרי נפתח מקורה וכ' בש"ע סי' ק"ץ וכ' ג"כ רמ"א סי' קפ"ח דטמאה: -

1354

1355הנה בש"ע סי' ק"ץ קצר בזה והן הנה דברי תה"ד שהבאתי בתשובתי ושם התנה דוקא אם לא מצאה כלום אבל אם מצאה מראה טהורה אזי תלינן ההרגשה במראה ההוא וטהורה היא וכ"כ בש"ע סי' קפ"ח ע"ש ובזה מיישב בספר תפארת ישראל ק' שב יעקב שהקשה מהא דנדה י"ו ע"א דאמר שמואל הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה טהורה ה"ז טמאה והקשה הגאון הנ"ל ממ"נ אי לא ארגשה הא לא ארגשה ואי ארגשה בלאה"נ טמאה לתה"ד ותי' תפארת ישראל הנ"ל דמיירי דבדקה ומצאה מראה טהורה דמשום הרגשה היתה טהורה ואלו משום וסת טמאה היא וזהו פשוט מאוד ויספיק גם לדידן וכ' הגאון ת"י הנ"ל שבש"ע רמז זה במ"ש ולא מצאה כלום הא מצאה אפי' מראה טהורה לא ושוב מצאתי בתשו' מהר"ם א"ש סי' י"ג כ' ג"כ לטמאות בעד שאינו בדוק כשהרגישה וא' מהטעמים הוא משום הך דתה"ד ומשמע דאם הי' מראה טהורה ג"כ הי' מטהר ולא נ"ל כמו שהארכתי בתשו' שלי שכתבתי על זה ובאמת צ"ל קצת מיתון בדין זה מהו מראה הטהורה כי לעולם תוציא לפנינו הבדיקה מלוכלכת (בשליי"ם) מלחלוחי הגוף ונפל פיתא בבירא: -

1355

1356והנה בש"ע כ' ובדקה אח"כ וכ' בת"י הנ"ל דהיינו שיעור וסת המוזכר ר"סי קפ"ז והוא אח"ז דמתני' נדה י"ד ע"א וטעמו ונימוקו עמו דהרי בתה"ד יליף זה מלמ"ד וסתות דאוריי' אי עברה ולא בדקה טמאה היא הה"נ בהרגשה יע"ש בתה"ד וא"כ דיו כוסתות דדוקא עברה ולא בדקה מיד אבל אי בדקה מיד ולא מצאה כלום טהורה היא והה"נ בהרגשה זהו דעתו אמנם ראיתי לשון רמ"א סי' קפ"ח שדקדק וכ' שהרגשה שנפתח מקורה ובדקה מיד וכו' יע"ש ואפשר דס"ל דחמירא הרגשה מוסתות דבשלמא וסתות אנו מוחזקין שבז"הז תראה בשפע וא"כ בשלמא אי עברה זמן וסתה ולא בדקה אע"ג שאח"כ אחר שיעור וסת בדקה ומצאה טהורה מ"מ חיישי' שמא בא אורח בזמנו ונפל לארץ ונאבד משא"כ בבדקה מיד בתוך שיעור וסת ליכא למיחש להנ"ל ולא חיישי' שמא טפה דם נימוק והלך לו מה"ת ניחוש לזה הלא לא באנו לחוש אלא משום חזקתה אורח בזמנו ולזה לא היתה מוחזקת לראות טפת דם כחרדל בשעת וסתה הלא אז דרכה לראות בשפע לא טפה הנימוק והולך משא"כ בהרגשה שהיא מרגשת במקרה שלא בשעת וסתה וכיון שהניח כלל שזהו סברא דאורייתא כל שנפתח מקורה רואה טפה לכ"הפ א"כ אפילו בדקה מיד ולא מצאה כלום נמי טמאה דעכ"פ צ"ל טפה א' נימוק והולך או של מראה טהורה או של דם נדות ומי מפיס וא"כ היא טמאה מספק מ"מ לבי ניקרני בזה ואיני יודע:

1356

1357ומ"ש לי מעלתו דבתורת שלמים כ' דמעוברת מטהרים אפילו בהרגשה ושבס' בית לחם יהודה וס' סדרי טהרה פליגי ומטמאים אותן ספרים לא נמצאו בידי אבל דברי ס' תורת שלמים ראיתי ובמח"כ לא נ"ל דבריו בזה דמ"ש דדיו כוסת למ"ד וסתות דאוריי' דמ"מ מעוברת טהורה כדאי' להדי' בש"ס נדה ט' ע"א א"כ ה"ה בהרגשה לא נ"ל דבשלמא הגיע וסתה בימי עיבורה אמרינן כיון דמוחזק לן דאשה מסולקת בדמים בימי עבורה ולא אתרע הך חזקה בפנינו כלל א"כ מוקמי' חזקת סילוק דמים של מעוברת נגד חזקת אורח בזמנו בא ואוקי אשה אחזקתה שהיא טהורה משא"כ בהרגשה בימי עיבורה מכיון שהרגשה הרי אתרע חזקת מעוברת שלה דהרי סתם מעוברת אין מקורה נפתח והאי כיון שנפתח אתרע חזקתה ע"י מעשה הפתיחה הלז ויש לחוש לה ובסברא כעין זו ישבתי ק' הרב"י על הטור שפסק דמעוברת אפי' לכתחלה לא בעי' בדיקה ונחבית במחבא בעי' בדיקה לכתחלה מיהת והקשה הרב"י הא מעוברת אתי' מנחבא במחבא כמבואר ט' ע"א הנ"ל ואיך הקיל הטור במעוברת טפי ממחבא יעיין בסי' קפ"ד ובתפ"י כ' שיצא לו מלשון הש"ס שם דקאמר לא בעי' בדיקה משמע אפי' לכתחלה ותימה הא גם במחבא אמרי' כיון דאיכא חרדה דמי' מסולקי' ולא בעי' בדיקה ואפ"ה אמרי' דוקא עברה ולא בדקה והנ"ל בזה דלפי הנ"ל איכא כאן ב' חזקות המתנגדות היינו חזקת סלוק דמים של מעוברת או חרדה נגד חזקת אורח בזמנו ודינו דלכתחלה מיהת תבדוק כמבואר בר"ן פ"ק דפסחים והובא דבריו בביאור במג"א סי' תל"ז סק"ד ויעיין ש"כ י"ד סי' פ"ג סקי"א וצ"ע שם ובמג"א סימן ח' סקי"א והוא מש"ס פסחים ד' ע"א מאי נ"מ לשיילי' יע"ש וא"כ ה"נ הי' לנו להצריך בדיקה לכתחלה מיהת אלא דהכא מוקמי' לה אחזקת טהרה שלה משו"ה אינה צריכה בדיקה אפילו לכתחלה דאמרי' אוקי חזקה להדי חזקה ונשתיירה בחזקת טהרה אלא אכתי הדבר ידוע דחזקת טהרה של אשה חזקה גרוע היא מאוד משום דגופה עלולה לראות כמבואר ריש מכלתין דנדה ודרכו בה כל הולכי נמושות והי' ס"ל להטור דודאי מעוברת דגם זה הוא חזקה דמגופה שמתעברה ומסתלקת דמים לזה מהני חזקת טהרה שלה להתירה לכתחלה בלא בדיקה משא"כ חרדה דהוא מלתא דאתי' מעלמא נהי דמהני נגד חזקת אורח בזמנו מ"מ אכתי הוה ב' חזקות המתנגדות ובדיקה מיהת בעי' היכי דאפשר ואי משום אוקמה אחזקת טהרה זה לא מהני כיון שגופה עלול לראות כנ"ל ביישוב דברי טור וס' כזו כ' גם בתשו' הר"ן הביאו הרב"י בהלכו' מקוואות ופסקה בסי' ר"א סעי' סה וע"ש ומייתי לי' ראי' מש"ס קדושין ע"ט ע"ב מי מוציא מיד מי וכו' דכיון דהאדם עלול מגופו להתחלות לפרקים לא אזלי' בתר חזקת בריאות שלו וע"ש ובחי' בארתי ראייתו באריכות זהו מה שרציתי לבאר ואומר שלום לו ולתורתו פה ק"ק מ"ד יום ג' י"ט אלול תק"ס לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ.

1357

1358אשר שאלת ממני באשה שהפילה ביום מ' לטבילתה אם יש לחוש לולד ועיניך לנכח הביטו בתשו' ע"הג סי' כ"א ומ"ש עליו בפלתי סי' קצ"ד וכתבת הנראה בעיניך וכוונת קצת למ"ש אני בחי' למס' נדה ואבאר עתה הדבר לדינא בעז"הי בתשו' עה"ג סי' כ"א כ' דאפשר דכשהפילה בתוך מ' יום לטבילתה ליכא למיחש לולד דליכא למימר שכבר נתעברה מקודם דא"כ לא היתה רואה דם דחזקה מעוברת מסולקת בדמים ומבי' ראי' לדבריו מלשון רש"י במתני' נדה ל' ע"א הפילה ביום מ' פירש"י לטבילתה ועוד האריך וסיים שעדיין צריך תלמוד והגאון מהר"י מילר בשבות יעקב הקשה ע"ז מש"ס נדה ט' ע"א מבואר כ"ז שלא הוכר עוברה שאין ראשה ואיברי' כבדי' אינה מסולקת בדמים ודחיית הש"י שם נוטים לדבריך ואין בהם ממש: -

1358

1359וזה לשוני בחי' למס' נדה ט' ע"א מידי הא טעמא אלא משום דראשה כבד עלי' וכו' הנה בשמעתין מבואר דסברא דאורייתא היא וסמכי' עלה אפי' למ"ד וסתות דאוריי' וק' א"כ אשה שראתה בתחלת זמן הכרת עובר נימא ודאי למפרע הי' הדם ההוא וכותלי בית הרחם העמידוהו ואפי' חולין ליטמו ואפי' שמאי נמי יודה לזה וכ"ת ה"נ לא לשתמיט וכו' וי"ל דנהי דסברא דאוריי' היא דבימי עיבורה לא תראה ודחי' בחזקה זו חזקת אורח בזמנו בא מ"מ בתחלת זמן הכרת עובר כשראתה לפנינו אין כאן סברא דאוריי' למתלי באמש יותר מבהיום והטעם דהנה ודאי החוש מעיד דמיד אחר קליטת הזרע נתמעט דם נדתה משום דהולד נוצר וניזון ממנו ונהי דמ"מ חזקה דאוריי' דמסולקת בדמים לא הוה בסברא זו לחוד עד שיצורף לזה גם כבידת ראשה ואיברי' הבא לאחר הכרת העובר ועד אז לא סמכי' אחזקה זו עד אחר ג"ח שיצורפו שניהם סלוק רמים שמחמת ולד ושמחמת ראשה ואיברי' הכבדים ובצירוף הטעמים נעשה חזקה גמורה דאוריי' והשתא תו לק"מ בראת' מיד אחר הכרת העובר נתלי הדם באמש טפי מבהיום דז"א דמה ניתוסף לה היום טפי מאמש סברת ראשה ואיבריה כבדים לחוד והאי לחוד אינו עושה חזקה דאורייתא לדחות סברת אשה מרגשת בעצמה וכותלי ב"הרח לא מוקמי' דם וחזקת טהרה שלה כמבואר ריש מכלתין ואי קשי' עכ"פ בתחלת עיבורה נמי נטהר ונימא דיה שעתה דהא מע"לע דרבנן בעלמא הוא והי' לנו להקל אפי' בסברת ולד מסלק דם לחוד בלא ראשה ואיברי' כבדים כמו דמקלינן בסברת ראשה ואיברי' לחוד גבי הפילה רוח שם ט' ע"א יש לומר אה"נ אלא מנא ידעי' דמעוברת היא וע"כ חזקנו אותה בטמאה וכשכבר הוחזקה בטמאה ואח"כ הוכר ניקום ונטהר מה שכבר מוחזק בטומאה משום ס' זו לחוד זה לא אמרי' ובזה י"ל מאי קמספקא לי' לר' ירמי' ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו דפירש"י מיד הוכר עוברה הוא קצת דוחק כמ"ש רשב"א הא כל שיעורי חכמים כך הוא וי"ל בדוחק דר' ירמי' לטעמי' בפ"ק דר"ה י"ג ע"א דלא ס"ל כל שיעורי חכמים כך הוא ור"ז השיב לו לפי שיטתו והוא דחוק אבל לפי הנ"ל א"ש בפשיטות דלמאי דלא ידע ר' ירמי' הך דראשה ואיברי' כבדים הוה ס"ל דסלוק דמים תלי' בולד והאי לחוד ס' דאוריי' הוא ומה שאינה דיה שעתה עד שהוכר עוברה היינו משום דלא ידעי' דמעוברת היא עד שהוכר עוברה ומבעי' לי' דעכ"פ אח"כ נטהר למפרע מה שכבר החזקנו בטמא משום שנתברר לן למפרע בחזקה גמורה מ"הת שהיא מסולקת וע"ז השיב לו שאין זאת החזקה עיקר אלא בצירוף ראשה ואיברי' וק"ל ואין להאריך מ"מ בדברינו אלו נדחו הרבה מדברי האחרונים שנתחבטו בזה אלו דברי בחידושי: -

1359

1360והנה מ"ש ע"הג מלשון רש"י מ' יום לטבילתה המעיין בתשו' יראה שלא כ' הגאון ז"ל להלכה ומסיים וצריך תלמוד ולא כ' רק להפיס דעת השואל במילי דחדודי אבל האי ראי' מידחי בגילי דחטי דפשוט וברור הוא כי רש"י לא נתכוון אלא לטבילה שאחר הלידה דרגיל הוא בלשון המשנה ובריי' למנות ימי מפלת מלידה שלפני' כגון המפלת לאור שמנים ואחד מביאה קרבן ואינו נאכל דמנין הימים קאי אהלידה שלפני זאת וה"נ המפלת ביום מ' ר"ל אחר לידה שקדמה והואיל וזה א"א לשמש מיד אחר הלידה שהרי היא טמאה לידה ע"כ פירש"י אחר שטבלה ללידתה ובזה האופן נדע בודאי שלא היתה מעוברת קודם ובחיי כי אחר שחדשתי זו מצאתי שכ"כ בסדרי טהרה והוא כ' באולי ואפשר והביא ראיות וסברות אחרות והנלע"ד שזה ברור ואמת בלי גמגום:

1360

1361ויש לתמוה על הפלתי שנדחק לומר דרש"י כ"כ משום סיפא דה"ל ס"ס ספק תוך מ' ואת"ל אח"כ שמא זכר ולא נקבה משו"ה פירש"י מ' יום לטבילה וחזקה שמתעברת בליל טבילתה אלו דבריו מ"ש מסס אולי נעלמו ממנו דברי תוס' בנדה כ"ז ע"א ד"ה חומר בס"הד ובב"ק י"א ע"א ד"ה דקא וכו' יע"ש תו ק' מאי פסקא דבעי' מ' יום אחר טבילה מי לא משכחת שטבלה ונתעברה וחזרה וראתה [דלדבריו תראה אחר שקיבלה ההריון] וחזרה וראתה לכ"ה יום וטבלה לנדתה ומפלת אחר איזה ימים אם נאמר חזקה אינה מתעברת אלא סמוך לטבילתה יהי' רק ה' או ז' ימים ומאי פסקא למימנה מטבילתה ותו ק' הא אשה מתעברת סמוך לוסתה כדלקמן ס"פ המפלת א"כ כשהגיע וסתה אימא דנתלה בוסתה ע"כ כל דבריו צ"ע:

1361

1362בהא סלקינן דחלילה לסמוך אהא כלל להקל והמפלת ולא ידעה שפירש בעלה ממנה או שהוא אחר לידתה זולת זה לעולם מספקינן בספק ולד ותשב ד"י יום ואם הי' בהם ז' נקיים רצופים תטבול ליל ט"ו דקיי"ל ימי לידה שאינה רואה בהם עולה לספירת זיבתה. ומה שהרגשת בטעות שנפל בדפוס ש"כ סימן קצ"ד סק"ג הא לך לשוני על הגליון צריך להיות ז' נקיים ואחר י"ד יום בוי"ו העיטוף והרצון שצריכה האשה ב' דברים הא' שתספור ז' נקיים והשני' שיהי' לה י"ד יום מיום לידתה ואחד בלא אידך לא סגי אבל הא פשוט דהז' נקיים יכולים להיות מכלל הי"ד יום כדלעיל סעי' א' עכ"ל בגליון ודי לך כעת בענין זה פה מ"ד יום ב' כ' מנחם תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

1362

1363שלום וכ"ט לתלמידי הרב הותיק המופלא מהו' שמואל נ"י אב"ד דק"ק יערגן:

1363

1364אודות אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישת עונה הסמוך לוסתה:

1364

1365שאלה זו בעינה נשאלה לפני שבוע העבר ואסרתי בפשיטות והעיקר כי מ"ש רמ"א בסימן קפ"ד לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש הוא לענ"ד מעיקר הדין דהש"ך כ' בזה משום דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא וכ"כ ב"י שם וכן משמע מתוס' פ' הבע"י ואני קבלתי ממ"ו זצ"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא דשמא ראתה כבר לא חיישינן אבל שמא תראה כמו שמא מת ושמא ימות ושוב נדפס כן בס' נ"בי ושוב מצאתי כן בבד"ה להרא"ה אלא שחילק שם בין עונה שקודם רגע הוסת לעונה שאחר רגע הוסת ע"ש ואמר לי מורי זצ"ל דאפי' להסוברי' בש"ך סי' קצ"ו סק"ט דקריבה דג"ע דהיינו חבוק ונשוק אסור מ"הת בכל העריות מ"מ מותר לפקוד בקריבה בעלמא בעונה הסמוך לוסתה לצורך מצוה ביוצא לדרך אף על גב דהפרישה היא חיוב מ"הת מ"מ הותר הקריבה משום דהבעילה בעצמה אין בה איסור מ"הת אלא משום שמא תראה באמצע התשמיש ואסור לפרוש באבר חי ויצטרך להשהות עליה משו"ה אסור לכנוס בתחלה על מנת כן אבל בשארי קריבות אם תרגיש היא תודיע לו ויפרוש מיד אלו דברי מורי זצ"ל ודפח"ח ואני התלמיד מוסיף על דבריו בשלמא חמום התשמיש גורם להקדים הזלת הדם קודם זמנו ואיכא למיחש טפי משא"כ בשארי קריבו' מה"ת לחוש:

1365

1366יהי' איך שיהיה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודאור זרוע בהאי יש להקל קצת אלא דלא נשאלתי ע"ז:

1366

1367ותו דהך מצוה מחודש מאחרונים דליל טבילה אין לה שרש כ"א ממ"ש ב"י בשם ירושלמי בא"ח סי' תקע"ד דמותר לשמש בשני רעבון וכבר דחה לי' מג"א שם סק"ה דוקא בחשוכי בנים וגם אלי' רבה שם הוסיף עוד דהא טבילה בזמנה לאו מצוה ועוד הא לית לן טבילה בזמנה כלל שהם ספק זבות והיה דעתי להאריך בזה ושוב מצאתי שהכל נכלל בדברי הגאון ס"ט סי' קפ"ד סקי"ד ע"ש:

1367

1368וי"ל דמג"א נמי לא אמרה אלא בשני רעבון דאין מצוה לקיים עונה בזמנה שהיא משתוקקת שהרי גם היא מחויבת לצער בצער הדור ואין לה להשתוקקת אבל בעלמא אפשר דהוה מצוה ועי"ל דבליל טבילתה שלא בסמוך לוסתה דלא ברירא לן שמתעברת דהרי פליגי ביה אמוראי ס"פ המפלת ע"כ לא עבדינין עובדא בשני רעבון אבל בליל טבילה והיא סמוך לוסתה דממ"נ מתעברת אפשר דמותר אפילו בשני רעבון אפילו כבר קיים פ"ור איכא משום לערב אל תנח ידך אלא דטבילה בזמנה לא שכיח שיארע סמוך לוסתה אם לא שראתה דם בלא עת נדתה ונמשכה טבילתה בזמנה עד עונה סמוך לוסתה ואם יארע כן אפשר שמותר אפי' בשני רעבון ומיושב ק' תוס' דמס' תענית י"א ע"א די"ל ללוי אירע כן ולא ליוסף:

1368

1369ועיי' מהרש"א שם ועי"ל דמה שהרגילו לומר דעונת ליל טבילה מצוה משום דעי"כ האשה זריזה למטבל דרוצה אשה בקב ותפלות ואילולי כן היתה מתעצלת ולא היה לבעל פת בסלו ובא לידי הרהור עבירה ח"ו וטעם זה שייך אפי' במעוברת ומניקת דליכא משום בבקר זרע זרעך דהרי כבר היא מעוברת מניקת נמי נוח לו שלא תתעבר משום דמיעכר חלבא מ"מ איכא מצוה מטעם הנ"ל אבל בכל זאת אין דעתי נוטה להתיר להביא עצמו לידי ספק כרת בעונה הסמוך לוסתה: פ"ב כאור בקר ליום ה' טבת תקפ"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1369

1370שלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ המופלג מהו' אברהם ני':

1370

1371גי"ה הגיעני בזמנו וסיבת איחור תשובתי הוא כי אינני נכנס לדבר זה לרצוני להזדקק לשאלת (פאר פאה"ל) כי מימי לא יצא הדבר בהיתר מת"י להיותי מיראי הוראה בענין זה גם לא בעינא למיסר אתתא דא כי פן ואולי תמצא מי שיתיר לה ולא אהי' למכשול ח"ו ובפרט למ"ש פר"מ כבר יצא בהיתר מהגאון מהו' וואלף בסקאוויץ זצ"ל וא"כ לא צריכי לדידי ולמטלעתי אך להיותו מעורר בלוחות שניו' עוד הפעם לאו אורח ארעא למיקם לרבנן אבראי אמרתי להשיב מפני הכבוד לא כפוסק הלכה רק לברר הענין גם כי הדברים פשוטים ופר"מ ידיו רב לו בכל מ"מ בכפילת הדברים א"א בלי חידוש ולבב נבון כמוהו ילקט ילבין אמרים הטוב בעיניו ויעשם סמוכים לדינא כפי ראות עיניו:

1371

1372הנה מה ענין ההרגשה מו"ז הגאון בעל מהרשש"כ והגאון שב יעקב הכריחו דע"כ הרגשת פ"המ או הזדעזעו' כל הגוף מכח הזלת הדם דאס"ד זיבת דבר לח א"כ ר"פ הרואה כתם דפריך אדשמואל מהאשה שהיא עושה צרכי' וקאמר אי דארגשה אי דלא ארגשה וק' בהטלת מ"ר מי לא ארגשה זיבת דבר לח ומי תוכל להבחין כלל בין לחות הדם ללחות מ"ר אע"כ ענין הרגשה הוא הרגשת הגוף והזדעזע באיברים ופתיחת פ"המ או עקוצה כעין עקוצה מ"ר המצערים כשהם נעצרים וכלשון הש"ס לעיל ג' ע"א ישנה נמי אגב צערא מתערא ולפע"ד זהו ראי' שאין עלי' תשובה אמנם הגאון נ"בי ז"ל הביא ראי' להיפך דהא מבבשרה נפקא ב' דרשות דעד שתרגיש בבשרה ועוד שמטמא בבית החיצון וא"כ האי בשר דקרא היינו בית החיצון שהוא חוץ למקור וא"כ ההרגשה נמי באותו הבשר בעצמו והיינו חוץ למקור ושם לא שייך הרגשת פ"המ אלא זיבת דבר לח אלו דבריו ז"ל והנה לשון התוס' לעיל ג' ע"א ד"ה מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ע"ש מתנגדים נגדו וגם לא פנה ליישב קו' הנ"ל מר"פ הרואה כתם וראיתו אינה מכרעת כלל [כמ"ש כ"ז בסי' קס"ז] ואדרבה דוק מיניה איפכא דהא דרשינן נמי בבשרה ולא בשפופרת והיינו שתכניס שפופרת עד פי המקור ממש ומקבלת הדם דאי מופלג קצת מפ"המ א"כ כבר נטמאה ביציאתו חוץ להמקור כ"ש שהוא בית החיצון בודאי ואיך תחזור ותטהר כשתקבלה לתוך השפופרת אע"כ שתחבה בשפופרת עד פ"המ ממש וקבלה משם הדם וכיון שהשפופרת חוצץ בין שפתי פ"המ לבין הדם טהורה משום דכתי' בבשרה ולא שתחוץ השפופרת וא"כ האי בבשרה הוא פ"המ ולא בית החיצון שחוץ לפה המקור ושם הוא מקום ההרגש נמי ולפ"ז שפופרת לאו דוקא ה"ה אם תכניס טבעת קצר לפ"המ באופן שתחוץ בין פ"המ לדם ושוב אחר שעבר הדם את פה הטבעת תיגע בבשר כותלי הרחם לא תטמא שמקום הגרמת הטומאה הוא בשפתי פה"מ וכיון שעבר הדם אותו המקום בטהרה שוב לא תטמא ולשון רש"י בנדה כ"א ע"ב ד"ה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם הוא לאו דוקא דרש"י לא נחית לכך דהא איירינן משפופרת שמפסיק באורך כל כותלי בית הרחם לכן לא דקדק רש"י בכך אבל האמת כמו שכתבתי:

1372

1373ודברי רש"י הללו דקיימי' בי' אעורר עליהם כי לא זכיתי להבין מה רצה במ"ש דהאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמרה בזבה ודוחק בעיני לומר דס"ל לרש"י דכולה שמעתא מיירי דוקא בימי נדותה אז בעי' שתראה כדרך שהאשה רואה בטבעה ולא ע"י שפופרת וחתיכה וכדומה אבל פרשת זיבה שהקרא מעיד שעיקר ראי' הוא בלא עת נדתה ורמב"ן כ' שמשום כן צריכה קרבן מפני שהוא מותרת וחולי באשה משא"כ נדה שוסתה וזמנה הוא וניקוי בגוף וא"כ כיון שכל ראית זיבה הוא בלא עתה ושלא כדרכה א"כ הכל טמא ולפ"ז הני נשי דידן דכולהון ספק זיבה נינהו נפל פיתא בבירא אלא שנ"ל דוחק כיון שלא ראיתי ולא שמעתי לא' מקדמונים כן וצריך תלמוד וגם בש"ס לקמן מ"א ע"ב דרשינן מזובה בבשרה לרבות זבה כנדה וצ"ע:

1373

1374והנה לקמן מ"א ע"ב דר"י משום רשב"י דריש מקרא דדם היוצא דרך דופן טהור דבעי' שיצא דם דרך ערותה רשב"י לשיטתו איצטריך להך דרשא דס"ל לעיל כ"א ע"ב המפלת חתיכה אם יש בה דם אגור טמאה א"כ ס"ל אפי' רואה דם באופן שאין דינה של אשה לראות בכך טמאה משו"ה איצטריך לטהר אשה שיוצא דם דרך דופן וכ"כ בחדוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה וצ"ל עוד שם דם אמר רחמנא ולא חתיכה לרשב"י איצטריך דאל"ה הא אין דרך ראיי' בכך אך הא קשי' כיון דגם לרשב"י אמרי' דם ולא חתיכה א"כ איך מטמא דם אגור ועכצ"ל דהאי חתיכה לא אחתיכה בעלמא קאי דהיכי רמיזא למעט חתיכה שיש דם בתוכה אבל הכי דרשי' דם יהי' זובה בבשרה שהדם יזוב ולא שהבשר עצמו יזוב והיינו המקור עצמו יצא ממקומו והדם לא נעקר ממנו אלא שהדם עומד במקומו והמקו' זב ויצא ממקומו אבל כל שהדם זב ונעקר ממקומו וזב מהמקור זה לא אימעט ותלי' בפלוגתת רשב"י ור"א ורבנן דף כ"א ע"ב הנ"ל וזה פירש"י שם מקור שנעקר חתיכת בשר רוצה לאסבורי לן דם ולא חתיכה דמסיק היינו בשר המקור קורא לי' חתיכת בשר וזה מיעט רחמנא אבל אם הדם נעקר ממקום חיותו שבמקור אינו מבואר אם יש חלוק בין יוצא בהפסק חתיכה או שפופרת או כיוצא בזה ותלי' בפלוגת' הנ"ל כ"א ע"ב א"כ מבואר גם מהא דבשר דקרא היינו מקור ולא בית החיצון ודלא כנ"בי הנ"ל:

1374

1375ומה שצל"ע בזה אשיטת גדולי אחרונים נוחי נפש מהגאון מעיל צדקה ואילך שהם מפרשים כוונת הר"ש שברא"ש פ' המפלת וטש"ע סי' קפ"ח דכוונתו על חולי (פאר פאהל) דמחמת חולשה נשתרבב המקור ויצא חוץ למקומו ובין רגלי' נפל ומוציא דם שם וטיהרה הר"ש דאין דרך לראות כך א"כ ק' שם בש"ס הל"ל בהא פליגי תנאי [דבלא"ה ג' מחלוקות יש בדבר רשב"י ור"א ורבנן] נימא רשב"י מטמא כל חתיכה בכל אופן דמ"במ אינו חוצץ ומוקי דרשא בבשר אשפופרת ולא אחתיכה דמטעם חציצה אתאינן עלה ור"א ס"ל מטעם אין דרך לראות כך אתאינן עלה א"כ ולא בשפיר ולא בחתיכה כל מיני חתיכה אפי' שרבוב המקור ממקומו שבודאי דם נדות הוא מ"מ טהורה שאין דרכה לראות כך וטעמא דקרא משום דאין דרכה לראות בכך ולא משום חציצה דאי הי' טעמא משום חציצה פשיטא אפי' חתיכה בעלמא נמי אינו חוצץ דמ"במ אינו חוצץ ורבנן דר"א פליגי אמאי דאר"א בהדי' ולא בחתיכה סתם משמע אפי' שרבוב המקור וכמ"ש ר"ש ואתו רבנן אה"נ דחתיכה טהורה משום דאין זה דם נדות ולאפוקי מדרשב"י אבל לא מטע' אין דרכ' לראות בכך דמ"מ טמאה ונפקא מיניה חתיכת מקור דלר"א טהורה ולרבנן טמאה באופן דלרשב"י כל מיני חתיכות טמאה ולר"א כל מיני חתיכות טהורה ולרבנן איכא הכרעה שרבוב חתיכות המקור טמאה ושארי חתיכות טהורה והכי ה"ל לש"ס למימר וקו' זה נולד לי מדברינו הנ"ל דהש"ס בדף מ"א ע"ב קורא למקור חתיכה דם ולא חתיכה א"כ אה"נ הומ"ל לר"א ולא בחתיכה כולל גם שרבוב המקור וכנ"ל וצ"ע לכאורה ואפשר שזה הכריחו לרש"י ותוס' שלא לפרש כהר"ש אלא פשיטא להו דרואה דם נדה טמאה בכל אופן בין שיהי' דרכה לראות כך או לא ולא הו"מ הש"ס למימר כנ"ל:

1375

1376ואפי' נימא דשיטת ר"ש מוכרח בש"ס דלפירש"י ק' קושי' תוספות ולשיטת תוס' ק' קו' מהרש"א ע"ש ומשו"ה הכריח הרא"ש כהר"ש וכ"כ מהר"י בתפארת ישראל מ"מ נהי דמוכח בש"ס דכל שאין דרכה של אשה לראות כך טהורה אבל עכ"פ דמיונו של הר"ש אינו עולה יפה שדימה שרבוב המקור לאין דרכה לראות בכך וא"כ ק' כנ"ל אבל נימא אם שיטה זו מוכרחת עכ"פ המקור שנשתרבב ממקומו ה"ל דרך לראות כך דמקור מה לי הכא מה לי התם ודלא כהר"ש לפי הבנת הגאונים הנ"ל:

1376

1377ולישב דברי הר"ש נ"ל נהי דהש"ס קורא למקור חתיכה היינו כשנחתך ונתלש ונעקר ממקומו ונפל לחוץ מהגוף דבהכי מיירי בדף מ"א ע"א אבל שרבוב המקור ונשאר מחובר במקומו ולא נתלש ממקום חיותי' זה לא יכונה חתיכה והר"ש דקדק בלשונו וכמין חתיכה לא אמר חתיכה אלא כמין חתיכה דאשה השואלת נדמה לה בדמיונה לפי משמוש ידיה באותה מקום כאלו חתיכה בשר מונח שם ולא ידעה מה הוא אבל אנן ידעינן שאין זה חתיכה נפרדת אלא שרבוב המקור אבל בלשון חכמים לא יכונה בלשון חתיכה סתם וע"כ לא הו"מ הש"ס למימר דחתיכה דר"א כולל שרבוב המקור וממילא כיון שאיננו מפורש בדברי ר"א לא הומ"ל זה הנפקותא בין רבנן לר"א משום דא"כ לא הוה פליגי על מה דאר"א בהדי' וכמ"ש תוס' ד"ה הא דם נדה טמאה וכו' ומיושב דברי הר"ש ז"ל:

1377

1378ומעתה נקל לומר דודאי שיטת הר"ש לא נפלאת היא בעיני רש"י ותוס' אלא הואיל ופשוט בעיניהם דמיונו של הר"ש ז"ל אמת ונכון כשאנו מטהרים כל שאין דרכה לראות בכך ממילא טהורה בשרבוב המקור ולא אמרי' מקור מה לי הכא מה לי התם והי' ק' להו על שיטה זו הנ"ל לימא חתיכה דר"א כולל גם חתיכה שרבוב מקור ומשו"ה נדחקו לפרש כפירושם ולהר"ש נראה כתי' שלי הנ"ל דבחבורו לא יתואר בשם חתיכה ע"כ תפס בשיטתו שהיא מחוורת ומסולקת מכל מיני ערעור והרווחנו בזה לפי מה שראוי לתפוס בפי' הש"ס כהר"ש מפני הקו' שנופלת על פירש"י ותוס' וכאשר הסכימו הרא"ש וטור א"כ דמיונו שדימה לדמות שרבוב מקור לאין דרכה לראות בכך הוא מוסכם מרש"י ותוס' וכל הראשונים דאל"ה היו מפרשים הש"ס כשיטתו המחוורת ויש בזה סעד גדול להקל בשרבוב המקור:

1378

1379עוד רגע אדבר לפמ"ש חי' ר"ן ר"פ הרואה כתם דהא דאמרי' בבשרה תרתי שמעי' עד שתרגיש ולא בשפופרת דה"פ דמשו"ה טהורה בשפופרת שאין זה הרגשת דם אלא הרגשת שפופרת וחתיכה וראיתי בסדרי טהרה ר"סי ק"ץ דחאו בשתי ידים ואני אומר רבותא למדחו לרבי ואומר אני בכוונת משמעות בהא פליגי הני תנאי ואומר דודאי כל שאפשר שלא יהי' גז"ה ונסביר הענין טפי עדיף ומכ"ש לרשב"י דדריש טעמא דקרא בעלמא א"כ מה"ת לומר דמקפיד קרא על הרגשת זיבת דבר לח ומה טעם יש לזה אבל ההקפדה הוא שיהי' כדרך דם נדות וכל מיני מותרת שכח הדוחה דוחה אותם שהדבר הנדחה גורם שום הרגש והתעוררת בגוף הן בבני מעים או בשלפוחית מ"ר וכן הדם שבמקור וכל שאין הדם גורם ההרגש אין כח הדוחה מדחה אותו ואין דרך לראות כך והנה רשב"י ס"ל בודאי אם הוציאה בשפופרת בודאי טהורה דלא התעורר הדם לצאת אלא השפופרת עורר הדם וטהורה אך כשדם נדה יוצא מובלע בחתיכה נימא שכח הדוחה דחה הדם וההרגשה הי' מחמת הדם וממילא יצא חתיכה עמו ור"א ורבנן למסקנא תרוויי' ס"ל אין דרך של אשה לראות כך וממילא נימא ההרגשה הי' מחמת החתיכה והיא הוליכה הדם וטהורה ולהס"ד דמטמא ר"א בפלי פלוי י"ל הוה סד"א דר"א סגי לי' בהרגשת דבר לח והרי הרגישה לחות הדם בפלוי ומ"מ למסקנא כ"ע לא ס"ל הכי אלא כהנ"ל וא"כ גם להר"ן דברי הר"ש נכונים דכשנשתרבב המקור רוב או כל פעמים הדם יוצא מכח דוחק רגלים לצוואר המקור שברחם ומוציא דם ולא הדם מעורר לצאת כלל והרווחנו בזה גם ק' הנ"ל דלא הומ"ל לר"א דם שרבוב טהור ולרבנן טמא דא"א לטמאותו מ"הת כלל שאין כאן הרגש כלל וי"ל להר"ן אפי' מדרבנן לא גזרו דלא מצינו גזרה אלא בדמים דשכיחי כה"ג אבל ע"י חתיכה או שרבוב המקור לא מצינו גזירת כתמים והרי בלא"ה להראב"ד ליכא גזירת כתמים אלא לטהרות ונהי דהוא נדחה מכל מקום אפשר בכי האי גווני כולי עלמא מודים לו:

1379

1380והשתא נהי כשמרגישה הרגשה ממש לא נסמוך לטהר אפילו כשהמקור משורבב ולא נימא דהרגשה הי' מחמת דוחק הרגלים מ"מ כשלא הרגישה ממש אפי' הרגישה זיבת דבר לח וגם הוא שלא בשעת וסתה הסומך על הנ"ל כ"ז שהמקור חוץ למקומו יש לו עמודי' לסמוך עלי' אבל כשהוחזר למקומו אין לנו ויען כבר הקדמתי שאינני רוצה לסמוך עלי בענין זה ולא יצאתי אלא לפלפל ולברר את ההלכה כמדומה לי כבר יצאתי ידי נדרי ובזה אחתום בברכה א"נ הדש"ת:

1380

1381פ"ב יום ד' ח' מרחשון תק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1381

1382שלום לי"נ הרב הגדול המופלג הח"וש כמו"ש ה' נפתלי ני' דיינא דמותב ב"ד רבא מיקלאש יע"א:

1382

1383נעימות בימינו הגיעני האותיות שאלני ע"ד אשה אשר מסתכנת בימי עבור והנקה וכמה פעמים היתה בסכנה עצומה אי שרי לה להשתמש במוך בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר ואם נתיר לה כנ"ל אי המוך ההוא חוצץ בשעת טבילה ומעלתו האריך והעריך מערכה כדרכו דרך הקודש יקרא לה:

1383

1384אמנם לפי ענין השאלה מבואר שהמוך יהי' באותו מקום בשעת תשמיש ממש ולא מצאתי מי שהתיר זה כלל ע"כ לא מצאתי מקום לפלפל בזה רק אבאר פשטיו' הסוגי' לפירש"י ור"ת ביבמו' י"ב ע"ב ובדוכתא טובא נראה דלכ"ע לשום מוך באותו מקום בשעת תשמיש הוה כמשמש על עצים ואבנים ומשחית זרעו ולרש"י לא הוה ניחא לי' לפרש הסוגי' תשמיש מוך אחר תשמיש לקנח ולהסיר הזרע משום דמשמע לי' פ"ק דנדה דהמוך הוא שם כל שעה כמ"ש תוס' ע"כ פירש"י דמיירי בשעת תשמיש ממש ולהיות איסור גמור התירו ר"מ משום סכנה ורבנן לא התירו והלכה כחכמים וצ"ל לרש"י דמוך אחר תשמיש אין רפואתו בדוקה דאין סמא בידה דלמא לא תקנח יפה יפה דאלת"ה מ"ט דר"מ להתיר מוך בשעת תשמיש דהוא אסור שהבעל משחית הזרע תיסגי לה בקינוח אחר תשמיש וכמו שפירש"י עצמו בכתו' ל"ז ע"א וכאשר יבואר לפנינו אי"ה אע"כ מוכח דמוך אחר תשמיש אין רפואתו בדוק:

1384

1385אמנם ר"ת לחומר אי' השחתה לא ס"ל שיתיר ר"מ ע"כ ס"ל דלכ"ע אסור אפי' במקום סכנה ולא מיירי אלא בלאחר תשמיש ולר"מ מחוייבת להציל עצמה מסכנה והוה בכלל מ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ולרבנן לא צריכה משום דמשמים ירחמו ואפשר לדינא לרש"י מסברת חוץ נהי דאסורה לשמש במוך בשעת תשמיש כרבנן אפשר מחוייבת לקנח אחר תשמיש ולא לסמוך על רחמי שמים היכא דאפשר בטבע על ידי קנוח משא"כ לר"ת דהלכה כרבנן:

1385

1386ודעת רשב"א בשם רמב"ן ר"פ כל היד דיש איסור לאשה בקנוח אחר תשמיש ויעיין בכתובות ע"ב ע"א מערה לאשפה ובמג"א סי' תר"ז נראה כעין פשר דבר דמתיר שלא סמוך לוסתה וטבילתה ואוסר בסמוך לוסתה וטבילתה משום השחתת זרע הריון ולא ידעתי הא מנ"ל: והגאון בית מאיר בסי' כ"ג תמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה והחליט לאיסור בכל גוני ומ"מ בשעת תשמיש לע"ד לית דין ולית דיין להתיר ולשון תשו' הרא"ש דמייתי ב"י בא"ע ס"סי כ"ג אפי' נימא דקאי אמשמשת במוך בשעת תשמיש וכדפי' רש"י אין הכרח דפוסק כר"מ נגד רבנן דמה"ת לפסוק כן אך כוונתו דהא גרוע אפילו במוך לר"מ דמתיר ולדידן הא והא אסור:

1386

1387ובתשו' חו"י דף ל"ז ע"ב הקשה לשיטות ר"ת דמוך הוא קנוח אחר תשמיש א"כ תיקשי מספ"ג דיבמות דפריך והתנן אנוסה פי' הא לר"ת אדרבה אנוסה בודאי תקנח אחר תשמיש ולפע"ד לק"מ דהמפותה משמשת במוך בשעת תשמיש וברי לה שלא תתעבר משא"כ אנוסה כי הקנוח שלאחר תשמיש לא ברי רפואתו והצלתו ובתוס' ספ"ק דמגלה הקשו על אסתר הא לא הי' לה חדשי הבחנה ותי' ששמשה במוך והקשה בטורי אבן א"כ האיך ילדה דריוש ולענ"ד לק"מ דבשעת תשמיש לא שמשה במוך משום שמא ירגיש אחשורוש ורק אחר תשמיש שמשה במוך ופ"א לא נתקנח יפה ונתעברה וילדה דריוש ואע"ג שממ"ש לעיל מאנוס' משמע דלענין הבחנה אין לסמוך אקנוח שלאחר תשמיש אפשר אסתר היתה בקיאה טפי וסמכה אנפשה ומ"מ מאת ה' היתה שלא קנחה יפה פ"א ותלד דריוש בונה בית שני ובטורי אבן העלה ששמשה במוך עם מרדכי שלא תתעבר ממנו ולפע"ד בודאי גם זה אמת נכון דאם תתעבר ממנו יהיה הבן ממנו מטומע בין פרסיים כי אחשורש יחשב שממנו נתעברה ובנו הוא ע"כ קנחה אחר תשמישו של מרדכי ומ"מ יש לעיי' קצת מנא ידעינן דדריוש היה בן אחשורש ולא בן מרדכי אם לא נאמר ששמשה עם מרדכי במוך בשעת תשמיש שבודאי לא נתעברה ממנו ולפמ"ש לעיל איסור' איכא ויש לדחוק ולומר דכיון דידעה בנפשה שבקיאה בקנוח ואפ"ה מאת ה' היה לה הריון הדעת נוטה שהיה בנו של אחשורש ולא יאונה לצדיק מרדכי כל און שיהיה בנו מטומע בין הנכרים ודוחק:

1387

1388והנה רש"י בכתובות ל"ז ע"א שינה טעמו ופי' במוך לקנח אחר תשמיש ונראה דהיה ק' לרש"י מ"ט דר' יהודה אלא ע"כ אחר תשמיש דבשעת תשמיש ירגיש הנואף ולא יתפייס בזה ורק תקנח אחר תשמיש וס"ל לר"י אימר לא קנחה כמו אימר לא נתהפכ' יפה. תבנא לדינא דבשעת תשמיש לע"ד אין להתיר אך אחר תשמיש אפשר יש להקל אולם ברשות הבעל ורצונו דהשתא איתתא לא מיפקדא מ"מ כופין אותו להוציא אם רוצה שתערה לאשפ' מכ"ש שאין לה רשו' להשחית זרעו בלי רצונו אפי' כבר קיים פ"ו ואין ראיה מדביתהו דר"ח אפשר שאני בימיהם דיכול לישא אשה על אשתו או לגרשה לדידה אם יהיה תאב לבנים משא"כ בזמנינו דאיכא חרגמ"ה לא תעשה בלי רשותו כנלע"ד:

1388

1389רב שלומים לתלמידי האברך השנון המופלג כמהו' בערל נ"י בנן של קדושים:

1389

1390נהניתי מנועם אמרותיך אבל אין זה מדרכי לבנות דיני' והוראו' על המצאות מחודשות שזה הוא טוב לחדד התלמידים ולהורות נתן לילך בעקבי אבותינו הראשונים ולמעט בחידושא עדיף ומ"ש נ"בי שרופאי' שלו אמרו שאין המקור נשתרבב בואו ונסמוך על הרופא מומחה וגאון עולם וחסיד בעל תשו' דבר שמואל מהימן טפי מרופאים אלו המכחישי' חכמי ישראל ועינינו רואות שע"י עגול וטבעת של שעוה חוזר למעלה למקומו והגאון נ"בי שלא סמך על דבר שמואל ומעיל צדקה ופלתי ע"כ הוליד חדשות וכתב שמא חתיכת העליי' ירד למטה ומשם יצא הדם וע"ז בנית בנינים סמוך מיעוט לחזקה וליתא כיון שצוואר המקור משתרבב למטה הלא העלי' וקרקע הפרוזדר שניהם למטה וגוף המקור ג"כ נעתק ממקומו אלא שלא הגיע בין רגלי' והיודע קצת בחכמת הניתוח יבין זה לאישורו ומיני' לא תזוע ובענין נאמנת הרופאים כבר כתבתי בתשו' אחרת [עיין בסי' קנ"ח] דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לאמור גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ"נ לעשות אותו ספק פ"נ ודוחה אי' מספיקא אבל לעשותו ודאי לא אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערו' וכיון שזה הוא במציאו' אחז"ל כל אשה שתפיל שומא ושערו' תטיל למים כו' עיין נדה כ"ב ע"ב ותבין ואי לא עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כיון שאינו במציאות שתפיל אשה כמו אלו הו"ל דם יבש שטמא אך עכשיו תלו בשכיחא עפ"י עדות הרופאים אבל על גוף ידוע אינו נאמן אלא לעשות ספק פ"נ ובזה מיושב ק' שהקשה הרא"ש בתשו' הרשב"א ובנידון שלפנינו נאמין להגאון דבר שמואל על כללת הטבע בשרבוב המקור [ועיי' מזה עוד בסי' קע"א וסי' קמ"ה] יהיה מקורך ברוך ושמח את ה' ותורתו כנפשך היפה ונפש א"נ: פ"ב יום ד' ט"ז תמוז תקפ"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1390

1391שלום וכ"ט לידידי הרב הישיש המופלג כמה"ו משה ארי' נ"י אב"ד דק"ק פיזינג יע"א:

1391

1392נשאלתי בשמו דפר"מ ע"י חתנו הרבני המופלג מהו' אייזק נ"י אודות אשה א' אשר אחר חתונה ראתה ג"פ מ"ת והרגישה כאב אז באופן שהיה ראוי' לתלות בדם בתולים אך זה כמה שנים רצופות עודנה רואות מ"ת ממש על עד ובהרגש' כאב ואמנם בליל טבילה אינה רואה אך איזה לילו' אח"כ היא רואה מ"ת ממש ולפי גודל הכאב שהיא מרגשת בהכנסת השמש היא תולה הדבר בכחו כי רב והתחננה לו שיכניס השמש בלט ונחת ולפעמים כשעושה רצונה אינה רואה ולפעמים אינו מעמיד על עצמו מרוב חמדה ואז היא רואה זה הוא תוכן השאלה:

1392

1393נ"ל פשוט דהיינו דתניא ואם יש לה וסת תולה בוסתה והפי' הפשוט שאם יש לה זמן ידוע שתראה לעולם בכך וכך בחדש ומחמת תשמיש אפי' הי' מקרה ששמשה ג"פ רצופות בכ"ח בחדש תולי' שכ"ח בחדש גורם ולא התשמיש דכל מה דאפשר למתלי שלא תהיה רואה מ"ת תלינן וכ"ז מבואר היטב בש"ע סי' קפ"ז סעיף י"א ע"ש בכל הסעי' ובש"ך ופשוט שאין חילוק בין וסת ליום חדש ולהפלגה וכדומה או לומר שבכל יום ד' אחר טבילת' תראה מ"ת שמותרת עד אותו היום וכמו אשה שרגילה לראות על ידי קפיצה בהפלגה פלוני' אזי אמרינן כך טבעה שאין הקפיצה פועלת להריק דם עד שכבר שהתה כך וכך ימים אז הקפיצה פועל בה ולא קודם ה"נ אין חמום התשמיש פועל באשה זו עד יום ד' אחר טבילתה ואפשר בתחלה קומטו עצבים שבה וסובלים התשמיש ואחר איזה חמום תשמישים נתרפו עצבי ומותרי המקור שלה ואינם סובלים התשמיש ועכ"פ אשה זו בליל טבילה לא תחוש כלל שהרי זה כמה שנים שמשה ולא ראתה בליל טבילה ואם קבעה ג"פ לראות ביום ג' או ד' אזי מותר עד אותו יום ומאז אסורה עד שתראה מעצמה ותטבול ותחזור ותשמש יומים וכן לעולם ואם דרכה לאחר או להקדים הרי דינה מבואר בש"ך סי' קפ"ט סקל"ט ועוד עפ"י מ"ש ס"ט סי' קפ"ד סק"ד בסופו עפ"י הראב"ד ז"ל וע"ש ועפי"ז יש לנהוג כאן וחכם עיניו בראשו ועכ"פ עד אותו זמן מותרת לבעלה ודברי תשו' רשב"א סי' תתל"ט בזה צ"ע קצת וכמדומה לי שיש שם ט"ס מ"מ יש להבין משם כמ"ש כאן בלי פקפוק:

1393

1394ולא מבעיא לשיטות הט"ז ונ"הכ ומנחת יעקב דס"ל בראתה ג"פ רצופים בליל טבילתה תולי' שטבילה גרמה ומותר לשמש מכאן ואילך בליל ב' של טבילה אע"ג שלא היה שום תשמיש של היתר בנתיים מ"מ תלינן בטבילה א"כ מכ"ש הכא דנהפוך הוא שבליל טבילה אינה רואה והתשמיש של היתר מפסיק בין תשמיש של אי' פשיטא שמותרת לעולם בליל טבילתה ובימים שאח"כ עד שתגיע עונת הוסת שרואי' מ"ת כגון ליל ב' או ג' וכדומה אלא אפילו החולקים שמה היינו תשובות אמונת שמואל והסכמת ס"ט סי' קפ"ז סקכ"ג מ"מ הכא בנדון שלפנינו לא יחלוק אדם מעול' שביאת ההיתר שבליל טבילה לא תיאסר על ידי ביאת איסור שאח"כ:

1394

1395אמנם בהגיע התור ההוא פשוט שאסורה ולא ניתן לו תורת בידו לומר שישמש בלט ונחת דנהי דחכמים התירו לשמש ג"פ משום שאין כל הכחות שוות מ"מ אחר שכבר הוחזק ג"פ בזמן הידוע ליום ידוע הרי הוחזקו כל כחותיו לכשיגיע אותו הזמן וע"י נידון זה שלפנינו הבנתי דקדוק לשון ש"ס פ"ב דשבועות י"ז סוף ע"ב בשלמא אכניסה לחייב קסבר יכולני לבעול והנה לשון יכולני לבעול קשה להולמו כאלו בדידיה הדבר תלוי' והרגיש רש"י וכ' לפרוש קודם שתראה עכ"ל והוא דחוק מאוד וכי מי יודע עצומים בבטן המלאה שיפרוש קודם שתראה והוא לא ידע מתי תראה וכל שעתא זמני' שהרי סמוך לוסתה הוא ואם נפרש כנידון שלפנינו א"ש דמיירי שהיה לה וסתה לזמנים ידועי' שתראה מ"ת לפי כחו והוא אמר יכולני לבעול בלט ונחת ואפ"ה חייב חטאת על ככה כי אין שליט ברוחו:

1395

1396כל זה כתבתי לפי ההנחה שזה הוא דם מקור כי מכיון שהיא מותרת לבעלה לפי הנ"ל אין ראוי' להכניס עצמינו בשארי צדדים כיון דליכא עגון אבל לע"ד טוב ליעצה שתשאול לבקיאות ולרופאים מומחים כי כמדומה לי אם יבדקו באותו מקו' נמצאו בצדדים מקום ההרגש כאב מחמת אבר וגם לדעתי ימצאו לה רפואה בנקל ועכ"פ בין כך דינה של זו ככל מה דכתב ומפורש לעיל הכ"ד הכותב בחפזי א"נ: פ"ב יום ג' כ"ה תשרי תקפ"אל. מש"הק סופר מפפ"דמ.

1396

1397החיים והשלום יחדיו יהיו תמים לחכם מחוכמים מארי דאברהם דתלי' תני' בדלו תני' בבחירתא כוותי' ה"ה הרב המא"הג חו"ש בעל פיפיות המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מהו' אברהם ני' אב"ד דק"ק ענטלינגה ומדינת שווייץ יע"א:

1397

1398תמול הגיעני יקרת מכתבו ע"י התו' ר' חיים דייטש נ"י וראיתי מגלה עפה מעולפת ספירים בבקיאות וחריפות כזוהר הרקיע מזהירים לטהר אשה לבעלה אשר אחר קושי לידתה ראתה ג"פ מ"ת והגידו לפר"מ כבודו ני' שהרופא מומחה עכ"ום הבטיח לרפאותה ופלפל פר"מ אי יש לסמוך עליו ושוב נודעלו כי לא הבטיח כלל ברפואתה אלא אומר על הימנותי' שהדם איננו מהמקור כ"א מהצדדים גם על זה פקח עיניו דשפיר חזי' להאמין לו גם את זה ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה בענין זה:

1398

1399אם כי המרחק רב בינינו ולא לדידי צריך ומהתם להכא כמה גדולי ישראל איכא שיכול לסמוך בהסכמתם ומה מצא בי כי סמך ראשו ורובו עלי כתיב אך רצון יראי ה' אעשה ורצונו הוא כבודו ואעבור פרשתא דא ואתני' כיד ה' הטובה עלי לברר עיקר הדין ע"פי ש"ס ופוסקים ראשונים ז"ל וממילא רווחא שמעתתא להיות לי דברי מעלתו שעשועים לטייל בדבריו ולפלפל בהם כי כך דרכה של תורה:

1399

1400ואומר הנה פשוט בהרואה דם מ"ת אם תספור ותטבול אחר כל ראיה מ"ת אין איסור דאורייתא בבעילתה כ"א אי' דרבנן שקבעה וסת לתשמיש ואסורה לשמש סמוך לוסתה וקיי"ל וסתות דרבנן ודבר זה כ' מהר"מ מר"ב שבתשו' רשב"א סי' תתל"ט ותת"מ ומביאו ב"י בקיצור ס"סי קפ"ז ורמז עליו ב"ש סי' קי"ז סק"ו יע"ש ונ"ל אפי' לשיטת הרא"ה בב"ה דס"ל אע"ג דוסתות ל"ד כדי שנחזיק אותה בודאי טמאה אחר שעבר רגע הוסת מ"מ מ"הת אסורה לשמש בעונה הסמוך לוסתה אחר רגע הוסת דודאי אם רגילה לראות באמצע היום ואנו אוסרי' אותה לשמש מתחלת הנץ קודם שתגיע רגע הוסת משום שמא ע"י חמום התשמיש יקדים האורח זה דרבנן אבל אחר אמצע היום שכבר עברה רגע הוסת אע"ג דלא מחזקינן לה בודאי ראתה כיון דוסתות דרבנן ולא אמרי' כבר ראתה אבל מ"הת אסורה לשמש חצי' של עונה זו מחצי יום ואילך דשמא תראה עתה מחמת חמום התשמיש כיון שכבר הגיע הרגע שהיתה ראוי' לראות בהם אלו דברי הרא"ה בבד"ה יע"ש וא"כ לכאורה ה"נ דאוריי' הוא שהרי קבעתה וסת לתשמישי' והרי היא משמשת ברגע הוסת ממש דפשיטא דאיכא למיחש שמא תראה מ"מ נ"ל דרא"ה נמי לא אמרה אלא בוסת דעלמא אבל וסת מחמת אונס התשמיש גרוע טפי ולכ"ע ל"ד וכמ"ש תוס' בנדה ס"ו ע"א ד"ה ונאמנת וכו' דאפי' לרבי דס"ל בעלמא תרי זימני הוה חזקה ואשה קובעת וסת בתרי זימני מ"מ בוסת שמחמת תשמיש דגריע טובא בעי' ג' זימני וי"ל דגם רש"י דנדחק ומוקי רישא כרשב"ג וסיפא כרבי לא יחלוק על תוס' בזה דוסת תשמיש גרוע אלא דהי' ק' לרש"י תינח בבעל ראשון ושני בעי' בכל א' ג"פ וגם עוד נניח לה להנשא גם לשלישי אפי' לרבי אבל בבעל השלישי אחר ב' פעמי' בודאי הוחזקה לרבי כיון דבעלמא בתרי זימני הוה חזקה והכא נהי דוסת תשמיש גרוע הוא מ"מ אחר שכבר אתחזקה זו ג"פ בתרי בעלים וב"פ בבעל השלישי שוב אין סברא לרבי שלא תהי' מוחזקת ולמה נתיר לה פעם ג' גם בבעל השלישי אע"כ כרשב"ג אתי' והיינו דמסיים רש"י דתלתא זימני בעי' כרשב"ג בכולהו גרסי' פעם שלישי עכ"ל ר"ל דאפי' בבעל הג' נמי גרסי' פעם השלישי מזה מוכח דאתי' כרשב"ג אבל מודה רש"י דגם לרבי בעי' ג"פ בראשון ושני והנה בנימוק"י ס"פ הבע"י כ' הא דאנו מכריעי' בנישואי' ומלקיות כרבי בתרי זימני הוה חזקה ובוסת כרשב"ג משום דספיקא הוא אי בתרי זימני הוה חזקה או בתלתא ע"כ בוסתו' דרבנן אזלי' לקולא יע"ש ויבואר לקמן בדברינו אי"ה א"כ מבואר מזה דלרבי דס"ל אפי' בוסתות דרבנן בתרי זימני הוה חזקה לא מספיקא אתי עלי' אלא לדידי' בתרי זימני הוה חזקה דאוריי' ודאית ומ"מ בוסת התשמיש מודה דבעי' תלתא זימני ש"מ שהוא גרוע מאוד משאר וסתות דרבנן אשר ע"כ אני אומר שגם רא"ה בבד"ה הנ"ל מודה בוסת הגרוע הזה שאפי' אי' עונה הסמוך לוסת שהיא בעלמא דאורייתא הכא דרבנן בעלמא הוא וזה ברור ונכון בלי פקפוק בעזה"י:

1400

1401ולא הוצרכתי להאריך בזה כיון שגם מעלתו כ"כ בשס הגאון נ"בי דאיסור רואה מ"ת לאו דאורייתא וחשב מעלתו כי הגאון ז"ל חידש זה ובא מעלתו לעשות לו סמוכים בחריפות ובקיאות ולא צריכנא דכבר קדמוהו רבותינו הראשונים ז"ל ולא נסתפק אדם בזה ומ"ש מעלתו מירושלמי שלהי גיטין דפריך לב"ש למה לי לא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה ת"ל דה"ל סוטה וק' מאי קו' דהא משכחת ליה ברואה ג"פ מ"ת והוכרח לגרשה ואח"כ הזקינה ופסק' וחדל להיות לה אורח כנשים דהי' מותרת לו ומשו"ה הוצרך ללא יוכל א"ד ולק"מ דלב"ש אסור לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר דוקא אבל בכה"ג ישרה אותה ע"י שליש עד שתזדקן ותהי' מותרת לו [עיי' סי' קפ"ז סעי' י"ב] ואפילו למאן דאוסר להשרותה ע"י שליש נמי עיי' ש"ע א"הע ר"סי קי"ז מ"מ האי לאו אי' דאורייתא הוא אבל מ"הת יכול הוא להשרותה ע"י שליש וא"כ אסור לגרשה לב"ש אע"ג דלכאורה אם היא צווחת גרשני ואנשא לשני ואבדוק נפשי מודה ב"ש דיכול לגרשה כיון שהיא רוצית בגירושין א"כ בלא"ה לק"מ ק' הירושלמי דהא צריך קרא כששניהם רוצים בגירושין ויעיי' חי' רשב"א שם ובפר"ח על הל' גיטין בתחלתו יע"ש: -

1401

1402וכן מה שהקשה אמתני' שלהי נדרים באומרת טמאה אני לך אמאי לא תאומן במגו דאי בעי' תאמר ראיתי רם מ"ת ג"פ אלא שמעלתו נדחק בזה ופשוט שתוכל לעשות תחבולות שימצא דם על עד שלו שתכניס עמה דם צפור כמ"ש הר"ן בשם הירושלמי בסוגי' דפתח פתוח וכן אפי' בבדיקת שפופרת תוכל להתחבל בתחבולות וימצא דם בראשו וא"כ תאומן טמאה במגו דרואה דם מ"ת הנה יעיי' תוס' כתו' ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה וכו' ועיי' מהרש"א יבמות קי"ו ע"ב בתוס' ד"ה באותה שעה וכו' והשתא כיון דברואה מ"ת יוצא' בלא כתובה כמבואר ר"סי קי"ז אם היה זה בתחלת נישואי' עכ"פ ובאומרת טמאה אני לך למשנה ראשונה יש לה כתובה תו לק"מ דלית לה מגו כמבואר ותו י"ל לפי הנ"ל דבאומרת שראתה מ"ת אינה בטוחה שיגרשנה כי אפשר שישרה אותה ע"י שליש עד שתזקן ועכ"פ אין יכולי' לכופו להוציא' משא"כ בטמאה אני לך דאפי' להתוס' זבחי' ב' ע"ב ד"ה סתם וכו' הרי הטעם מבואר בתשו' מהר"ם שבתשו' רשב"א סי' תת"מ הנ"ל משום דמאיסה בעיניו כיון שזינתה תחתיו ולא יבוא עלי' וזה שייך אי הוא יודע שזינתה או מאמין לה אבל אי אמרה היא טמאה אני לך והוא אינו מאמין רק אנחנו נאסור אותה משום דשוי' נפשה ח"דא איננה מאוסה בעיניו שהרי הוא אינו מאמין לה והיה צריך לגרשה ממש א"כ שפיר חיישי' שמא עיניה נתנה באחר וא"כ לית לה מגו:

1402

1403וכן מה שהקשה ממתני' דסוטה ר"פ ארוסה דחשיב מעוברת ומניקת חברו דלא שותות משום שאינה ראוי' לקיימה ולא קחשיב נמי רואה מ"ת היינו נמי כנ"ל דההוא ראוי' לקיימה היא ולבוא עליה אחר שתזקן משא"כ מעוברת ומניקת דיוצא ולא יחזיר עולמי' משום קנסא לר"מ ולרבנן דיחזיר אחר כ"ד חדש אה"נ דשותות כמבואר שם כ"ו ע"א ואין להאריך כי עכ"פ הדין דין אמת דהרואה מ"ת אם תספור ותטבול על כל בעילה אזי ליכא אלא איסורא דרבנן והוא אמת נכון: -

1403

1404ורש"י ס"ל דלבעל הראשון ושני לא יועיל בדיקה וכ' תוספות שלא תכניס עצמה לספק כרת ע"י שפופרת כיון שאפשר לה בבעל שני או שלישי וכ"כ המרדכי לשון זה וכן לשון הרשב"א שהקשה על רש"י אי לא היתר הבדיקה מבוררת לא התירו חכמים ספק כרת גם אחר בעל השלישי ותשו' רשב"א הנ"ל ר"סי תתל"ט כ' מהר"מ הואיל ורש"י ור"י פליגי מי יכנס עצמו לאי' כרת ורגיל אני להסביר דודאי לפי מה שהנחנו דמן התורה מותרת לשמש סמוך להאי וסת א"כ בהיתרא קא משמשת וא"נ אירע ותראה מ"ת עוד אין עליו עון אשר חטא דאכניסה אנוס הוא כדאי' בשבועות י"ח ע"א בשלא סמוך לוסתה אכניסה אנוס וה"נ מ"הת הוי שלא סמוך לוסתה אך אפרישה אם תאמר לו באמצע תשמיש נטמאתי ואה"נ אנו מזהירי' אותו לאמור אם יארע לה כך תפרוש באבר מת ויעמוד בלא דישה אך חכמים חששו פן לא יכול לעמוד על עצמו ויגמור דישתו ויפרוש נמי באבר חי ואש בנעורת ואז יהיה אי' כרת ע"כ החמירו בו רבנן וס"ל לרש"י דהבדיקה אינה ברור גמור שיועיל לאי' דאוריי' ונהי דמועיל לאי' דרבנן כי הכא מ"מ כיון שיכול לבוא עי"ז לאי' כרת החמירו עד שנישאי' לג' בעלים ואז משום שלא תתעגן סמכו על הבדיקה ושנזהיר לבעל הרביעי שלא יפרוש באבר חי ומיושב גם ק' רשב"א הנ"ל על רש"י כי איננו איסור כרת ממש אלא חששא ומשום עיגונא הקילו: -

1404

1405ובזה יובן נמי מה שדקדקו הראשונים הנ"ל לומר שחששו לאי' כרת הל"ל סתמא לאי' דאורייתא דמאי אולמא דכרת הלא קיי"ל כרבה יבמו' קי"ט ע"א מה לי אי' לאו מה לי אי' כרת אבל המעיי' בלשון רש"י שם וז"ל מה לי אי' לאו וכו' הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא וכו' דהכא שמא אי' דאוריי' ממש קעביד עכ"ל כוונתו מבואר דס"ל בודאי היכי דעסיק בהיתרא רק אנו חוששי' שעי"ז יכול לבוא לידי איסור בהא בודאי יש לחלק בין אי' כרת לאי' לאו והכי איתא להדי' בסנהדרין ר"פ הנחנקין דפריך א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק והיינו משום דבהיתרא קעסיק למשקל סילוא רק אנו חוששי' אם נתיר לו זה יעשה חבורה ובהא לאי' חנק חששו לאי' לאו לא חששו אבל התם ביבמות ברישא דמתני' איכא למיחש שהיא גופ' תהי' מחייבי כריתות ובסיפא איכא למיחש שפוגע בחייבי לאוין יבמה לשוק ומה לי האי אי' דאורייתא ומה לי האי אי' דאורייתא וא"ש יעיי' בלשון רש"י דיבמות הנ"ל ויראה כי כך כוונתו וא"כ ה"נ אי הוה המובן כפשוטו דכיון שהבדיקה אינה בדיקה גמורה חיישי' שתראה דם מ"ת ויבוא לידי איסורא בהא מה לי אם יהיה אי' כרת או לאו אך הכא איסורא ליכא כלל כיון דהך וסת גרוע הוא א"נ תרא' מ"ת לא מחיי' אכניס' ויפרוש באבר מת ונמצא מתעסק בהיתרא אלא אנו חוששי' שמא אם נתיר לו כן לכתחלה יבוא לפרוש באבר חי ולהא איכא למימר לאיסור כרת חששו ע"כ דקדקו רבותינו לומר שיבוא לידי אי' כרת:

1405

1406בהא סלקינן דאע"ג דליכא אי' דאורייתא להדי' מ"מ הרבה חששו שלא להקל כך פן יוכשל באי' כרת וכמ"ש מהר"מ הנ"ל בתשו' רשב"א הנ"ל ומעתה נחזי אנן מה יהיה בדבורי הרופא וכבר כ' טור י"ד סי' קפ"ז דברי בעל התרומות וכ' ב"י שכ"כ סמ"ג וסמ"ק שמסתפק אם להאמין לרופא ושריצב"א חולק וטרם נבוא לברר דבריהם בעזה"י נאמר תחלה בהא דאמרי' פ' המפלת (נדה כ"ב ע"ב) ב' מעשים העלה אבא מטבעון ליבנה וכו' והקשה הרא"ש להרשב"א ממה נפשך אי הרופא נאמן למה הטילוהו למים ואי אינו נאמן וחכמים סמכו על בדיקתם במים א"כ רופאים למה לי כלל עיי' תשו' רא"ש כלל ב' סי' ח' ולא נמצא תי' על קו' זו והגאון בעבודת הגרשוני תי' דהיכי דליכא לברורי מאמינים לרופאי' והכא דהיה יכולים לברר ע"י בדיקה לא האמינוהו וכ' שכן משמע ג"כ ממ"ש ב"י סי' תקצ"א אתשו' הר"ן גבי קרטין יע"ש ומעיל צדקה הוסיף דוקא לענין חלול שבת ויה"כ נאמין לרופא לעשות ספק פ"נ ודוחה שבת מספיקא אבל לסמוך עליו בודאי לא וקרוב לזה בתשו' מהר"מ לובלין וכן נוטה דעת מעיל צדקה סי' ל"ד ד"ה והנראה ממה דאיתא וכו' יע"ש ולכאורה נראה שכן דעת רדב"ז בתשו' סי' ת"י בדפוס קונשטאנטינא שכ' שם דאפילו לרש"י דלא שרינן לבעל ראשון אפי' ע"י בדיקה הכא שהרופאי' אומרים שנתרפאי' תבדוק אח"כ ע"י שפופרת וכו' יע"ש יראה דס"ל דאין הרופא נאמן אלא היכי דא"א לברר והכא שאפשר לברר ע"י בדיקה לא מהימן הרופא עד שתתברר ע"י בדיקה מיהו בדיקה לחוד לא הי' מועיל גבי בעל ראשון אך לעומת זה שוב הו"ל א"א לברר להיתר בעל ראשון ונסמוך נמי אהרופא וממ"נפ תהי' מותרת לבעל ראשון אי משום בדיקה אי משום מאמר הרופא ונ"ל סברתו נכונה לדינא דהכא ע"י רוב רופאים בקיאים ומומחים אתה בא להוציאה מחזקת רואה דם ורוב דמים מן המקור וכל שבא רוב להתנגד לחזקה צריך לברורי ואעתיק לשוני על גליון מג"א סי' ח' סקי"א שכ' שם דאין סומכי' על החזקה היכי דיכול לברורי וכו' כתבתי ע"הג ואע"ג דהתם בשוחט בא להוציא מחזקת אבר מן החי כמ"ש מג"א לקמן סי' תל"ז מ"מ הא התם רוב מצוים מומחי' ורובא עדיף מחזקת אי' אמ"הח וכן רוב אנשי' בודקי' בתיהם בליל י"ד עדיף מחזקת חמץ של כל השנה ואפ"ה צריך לברורי אלמא העודפת שיש לרובא על החזקה אינו יכול להתיר בלא ברור היכי דאפשר ה"נ גבי ציצית דליכא אלא חזקה לבד בלי רובא נמי צריך לברורי משא"כ בטרפות דאיכא רובא בלי התנגדות שם לא בעי' לברורי ולקמן אי"ה עוד יבואר מזה: -

1406

1407ואומר אני הגם כי לדינא מסברא יש לדון כהגאונים הנ"ל דאין להאמין לרופא היכי דאיכא לברורי מ"מ לא נ"ל שיהיה זה די באר ישוב קו' הרא"ש הנ"ל דאין לשון הש"ס מורה כוותי' והנלע"ד בזה כבר בארתי בתשו' אחרת דהיות כל דברי הרופאים אינו אלא אומד הדעת וכמ"ש מעיל צדקה שם שהם עצמם אומרים כי חכמתם הוא רק עיונת ע"כ המה נאמנים על הכלל ולא על הפרט רצוני שהם נאמנים לומר יש בטבע הכליות להוליד חצץ אדום אבל אינם נאמנים על הפרט על גוף זה שיש בכליותי' חצץ כי אולי מחשבותם הטעם לשפוט על גוף זה משפט שקר ועתה אשה זו שהפילה כמין קליפות ושערות ואלו נמי היה נותנם בפושרי' ולא נימוחו בכ"ז לא היינו מחדשים דבר חדש שיש לה שומא אלא היינו תולי' בדם יבש ואלו היו אומרי' הרופאי' גוף זה יש לו שומא נמי לא היינו מאמיני' על גוף פרטי אך האמינו להם עכ"פ שיש במציאות בעולם שיהי' לאשה שומא שממנה תפיל שערות וקליפות ובדקו חז"ל ולא לימוחו עי"ז הי' להם ראי' שאשה זו יש לה שומא שהעידו הרופאים שיש מציאות בעולם כן נלע"ד ישוב קו' הרא"ש עלי נכון בעזה"ית: -

1407

1408ומעתה נבוא לדברי התרומות שבטור שכ' שאם תרצה להתרפאות צריכה שקודם שתתחזק ג"פ דאחר שתתחזק יש להסתפק אם להאמין אפי' לרופא מומחה וכ"כ סמ"ג וסמ"ק נראה קצת מדבריו דקודם שתתחזק נמי יועיל עדות הרופא וזה ק' ממ"נפ אם לא תראה פעם ג' בלא רופא נמי מותרת ואם תראה מה תועלת ברופא וקרוב לומר דמאמינים לרופא שכבר נתרפאתה וכשתחזור ותראה פעם ג' נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא נצרף עוד עם הראשוני' ויש לה זמן לשמש עוד ב"פ כמו אלו היה מפסיק תשמיש היתר בנתיים ושוב ראתה הית' נידונת כבתחלה וה"נ נאמנות הרופא עושה אותה מוטהרה בודאי וב"פ הראשוני' יפלו ומכאן והלאה חושבנא כך נראה קצת אלא טעמא בעי כיון שאין נאמנות לרופא מ"ש הך מהא: -

1408

1409ונ"ל עפ"י מ"ש רי"ף פ' החולץ דפוס זולצבאך ט"ו ע"א וז"ל וכיון דקי"ל דאשתמדעינהו להדין פלני' גילוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמלתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא אלא מלתא בעלמא הוא דקא מגלו דהדין הוא גברא פלן והדין היא איתתא פלני' וכיון דמודיעי' לן הכי הרי אתחזק גבי דההוא סהדי וכו' הלכך שרי לסהדי למיסמך וכו' בין לענין איסורא ובין לענין ממונא וכו' ע"ש משמע מדבריו ז"ל אע"ג דלענין ממונא ואיסורא עדות כשרים בעי' ואפי' משה ואהרן דלא משקרי לא מהימני מ"מ אי אסהדי בשעה שאין אנו צריכים לא לענין ממון ולא לענין איסור ואנו מאמינים להם כיון שהוא רק גילוי מלתא בעלמא והרי הוחזק הדבר אצלינו שכן הוא ואם שוב אח"כ יסתעף ממנו ממונא או איסורא סמכי' עליי' כיון שבתחלתם הימנוהו שאז לא היה נוגע לענין דבר שצריך עדים אזי ישארו בנאמנותם זה נראה כוונת הרי"ף ז"ל והן הנה דברי הרמב"ם פ"ט מסנהדרין הלכה וי"ו אינו צריך ב' עדים וכו' יע"ש מבואר מדבריו כיון שהעד הראשון לא בא למלקות אלא להחזיק הפירות שהן כלאים ולהחזיק האשה בזונה והיה נאמן באי' ואם שוב אח"כ אדם אוכל אותן הפירות בפני ב' עדים בהתראה לוקה ואלו הי' הע"א מחזיק הפירות בכלאים בשעת אכילתו והתראתו לא היה לוקה כי אין ע"א בא למלקות אך כיון שכבר נתקבלה עדותו קודם שבאנו לדין על מלקות והי' מהימן שוב לוקי' עליו ועיין בקידושין ס"ג ע"ב ובס' פ"י בק"א שם ואני עשיתי סמוכים לזה מר"פ אין מכירי' דבעי' קרא משפט שלא יהיה ע"א נאמן לעדות החדש וק' ת"ל איך לוקין על מחלל י"ט והאוכל חמץ בפסח ויה"כ שנקבע על פי עדות האחד הא אין לוקין עפ"י ע"א ועוד ר"ש ס"ל במתני' ספ"ק דר"ה קרובים נאמני' לעדות החדש וא"כ ק' איך לוקין עפ"י קרובי' במחלל י"ט ויה"כ אע"כ כיון דבשעתא דאסהדי הני קרובי' או הע"א לא הי' הדבר נוגע למלקות מהמנינן לי' וקובעי' י"ט על פיו ושוב לוקה עפ"י ב' עדים ועוד מנדה גופי' נילף איך משכחת מלקות על בועל נדה כי מי הגיד לנו שראתה דם כלל ואם ראתה מי יימר שהרגישה הלא עפ"י עצמה ואיך היא ובעלה לוקין עפ"י אשתו אע"כ בתחלה היתה נאמנת שהיא הרגישה ואז היה שלא בשעת עדות ושוב נאמנת אפי' ללקות ועיי' תוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' וכו' דלפי הנ"ל לק"מ דבשלמא פלני' דהאי סימנא קטל נפשא תחלת העדות הוא למקטל לא קטלינין אסימנים אבל אם תחלת העדות הוא להתירה לעלמא ולזה מועיל עדות סי' שוב אח"כ עדות קטלא מלתא אחריתי היא וכנ"ל: -

1409

1410והנה ע"א לא מהימן היכי דאתחזק כמבואר ריש גיטין וטעמא לאו משום דמשקר אלא דאומר בדדמי כמ"ש פ"י בקידושין ס"ג ובק"א שם ואם אמר עדותו טרם דאתחזק והמנינן לי' שוב מהימן אח"כ באופן שכתבנו וה"נ אפילו מאה רופאים כיון שהוכחנו לעיל דאמרי בדדמי לא מהימן בתר דאתחזקה תלתא זימני ברואה מ"ת אמנם אם אמר הרופא שריפא אותה קודם דאתחזק ואז לא היה צריכי' לעדותו כלל מהמנינן ליה במלתא דעבידי לאגלוי' ושוב אע"ג שראתה אח"כ פעם ג' מ"מ בהימנותא עומד ופנים חדשות באו לכאן ומכאן והלאה חושבנא: -

1410

1411ואמנם מ"מ לא החליטו שלא יאומן בתר דאתחז' אלא כ' יש להסתפק אע"ג דבררנו לעיל מעובדא דהעלה ר' צדוק מטבעין ליבנה שאין להאמין לרופאי' משום דאמרי בדדמי י"ל הכא לא הוה אתחזק חזקה גמורה דוסתות בעלמא ל"ד ומכ"ש וסתות דתשמיש דקיל טפי כמ"ש לעיל והיינו נמי טעמא דהריצב"א דפליג להדי' ומאמין לרופא אע"ג דבאי' ממש כעובדא דטבעין ליבנה לא מהימן הכא חזקה גריע הוא וחזקת טהרה דאשה עדיפא טפי מה שאין כן ההוא דטבעין ליבנה אי לא עדות הרופא לא יעלה על הדעת שתפליט אשה דברים כאלה אלא שחזקתו מן המקור דם יבש:

1411

1412והנה הב"ח כ' הביאו הש"כ סי' קפ"ז סקכ"ח דאם עשה רופא זה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזק ונתרפא' יכולה אשה אחרת לסמוך עלי' אף אחר שנתחזק ג"פ וכו' ע"ש הנה לא הוה בעי למימר אם עשה רפואה זו לעכו"ם בתר ג"פ משום דאין ראי' מגופי' שלהם לגופי' שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו ע"ב ובע"ז ל"א ע"ב ונדרי' ל"ד ע"ב אינהו דאכלו שקצים ורמשי' חביל גופי' ע"כ הוצרך לומר שעשה רפואה זו לישראלי' קודם שתתחזק אלא שצע"ג מנ"ל למסמך על רפואתו של זה כיון דלא אתחזקה ג"פ מקרה בעלמא הי' ולא מ"ת ראתה כלל ואיך נסמוך עליו בראתה ג"פ כבר ונ"ל לישב קצת עפ"י מ"ש נימוק"י ס"פ הבע"י הנ"ל דאנן מספקינן אי בתלתא אי בתרי זימני הוה חזקה לכן בוסתות דרבנן אזלי' לקולא דלא הוה חזקה עד ג"פ ע"ש ומינה אם כפשוטו דבאי' דרבנן אזלי' לקולא ק' מי לית ביה חומרא הא בקביעת וסת אית ביה חומרא וקולא ועוד הרי כשם שאינו נקבע כך אינו נעקר פחות מג"פ אע"כ ה"פ חזקת של וסת חזקה גרוע דרבנן דמ"הת אין זה בגדר חזקה אפי' כוונה מאה פעמים ליום ידוע ורגע ידוע אין זה חזקה כלל דהטבע עלולה להשתנות ע"י שינוי מאכלים ומקומות וזמנים ושנותיו של אדם ע"כ אין חזקה לוסת מ"הת כלל ורק רבנן עשו מזה חזקה א"כ דיו שיקבע בג"פ בין לקולא בין לחומרא ומ"ש אזלי' לקולא לאו לקולא לדינא קאמרו דהא אפי' לחומרא נמי בעי' ג"פ אלא קולא לענין הקביע' קאמר כצ"ל בנימוקי יוסף הנ"ל: -

1412

1413והשתא דברי הב"ח נכונים דהא קמן דהריצב"א ס"ל להאמין לרופא נגד חזקה גרוע הלז ואפי' אם לא ריפא כלל בשום פעם וכל מה שאנו חוששי' לדברי בע"הת משום דנימא חזקה אלימתא היא קצת א"כ מכ"ש דנימא אפי' בתרי זימני הוה חזקה והרי א"כ ריפא למי שנתחזקה בב' זימני ואם תאמר בחזקה גרוע כזו לא הוה חזקה בתרי זימני כלל א"כ אפי' בג"פ נאמין להרופא כדעת הריצב"א ועיין ס"פ המפלת פליגי רבנן ור' ישמעאל רבנן ס"ל סמא דנפצא אשקינהו ור"י איכא גופא דלא מקבל סמא משמע לרבנן דהלכה כוותי' אם ידוע שסם זה יפה לדבר פלוני הרי הוא טוב לכל הגופי' בשוה ולפי הנחתינו לעיל דהרופא נאמן על הכלל ולא על הפרט א"כ עכ"פ נאמינוהו שהוא מקובל שסם זה יפה לחזק עורקי המקור שלא יזובו דם בשעת תשמיש והשתא לפ"ז אם הרופא מודה שדם זה מהמקור אלא שאומר שסממניו יפי' להפסיק הדם בהא קאמר ריצב"א דמהמנינן ליה אבל אם אמר דם זה מהצדדים הוא הרי הוא מעיד על דבר פרטי על גוף זה שאין מקורה חלוש אלא מכה יש בצדדי' מנא ידע זה אם לא משמש שם בידים והאשה מרגשת קצת כאב אפי' רק בשעת תשמיש מכח מיעוך הצדדים בזה כבר קדמוני הרדב"ז ס"סי ת"י כיון דיש רגלים לדבר מהימנינן להרופא בצירוף הכאב אבל היכי דליכא שום רמז ורמיזה רק שופט כן עפ"י אומדנא דיליה לפע"ד אין לסמוך אהרופא: -

1413

1414וכל האמור היינו ברופא ישראל אבל בארמאי משמע דפשיט להו דלא מהימן כדמשמע לשון סמ"ק דמייתי ב"י צ"ע אם הוא יהודי רופא מומחה וכו' וכן החליט הריצב"א בהדיא דאין להאמין אשר פיהם ד"ש ולא מירמי אנפשי' ומעלתו האריך להביא ראיות רבות ועצומות דארמאי נאמן אפי' באי' דאוריי' היכי דלא מרעא אומנתי' וכל ראיותיו נכונים ואמתיו' והגם שיש לפקפק על פלפולו לא אאריך בזה כיון שהענין אמת שעכו"ם אומן נאמן במידי דאומנתי' אפי' באי' כרת ואפי' היכי דיוכל להתנצל מ"מ אמרי' לא מרע אומנתי' כמבואר בש"כ י"ד ר"סי קנ"ד במילדת וה"ה ברופא אע"פ שיכול להתנצל שהכביד עליו חליו וכמ"ש ב"י סי' קנ"ה שם מ"מ חזקה לא מרע אומנתי' וא"כ ק' אהנך גאוני' אבל מ"מ מפני קו' אין לנו כח לדחות דברי ריצב"א וסמ"ק מהלכתא אבל הנלע"ד בזה הא באמת טעמא בעי' מ"ט נאמין היכי דמצי המילדת או הרופא לאשתמוטי היינו משום דלאו דוקא לא מרעא אומנתיי' אלא ניחא להו בהתפארו' שהצליחו במשלחתם וכל שאין לתלות שיש לו סבה שיעשה להכעיס ישראל דחביבא ליה טפי מהאי התפארות שריפא חולי שהיה מסוכן אמרי' מסתמא עביד כל טצדקי שיצליח במלאכתו אע"פ שאי לא היה מצליח נמי לא הי' מקפח פרנסתו מ"מ אין די השיב בזה כמובן ומשו"ה חולי שאין בו סכנה וכריבדא דכסילתא שאין התפארות בהצלחתו ואין קפוח פרנסה בהמיתו אותו אין מתרפאי' מהם לדעת האומרי' כן בש"כ ר"סי קנ"ה הנה כי כן כ"ז שייך התם אבל הכא להאמינו על התפארתו לומר שריפא את זה לא נאמין לו כי כך דרכם להתפאר שרפואתו בודאי הצליח ולהסמיך העולם על דבוריהם ולבסוף כשלא יעמדו דבריהם יתלו בסבת דבר מה ומפני שנחשד בהתפארת אינו נאמן ומיהו רופא אומן ישראל חומר האיסור עליו ומתירא להתפאר בשקר שלא יסמכו עליו באי' כרת משא"כ עכו"ם אשר פיהם ד"ש לא מירמי אנפשי': -

1414

1415וראי' ברורה לסברא זו הרי ברור שאין עדות עכו"ם אפי' מסל"ת נאמן בממון ורק ערכאות דלא משקרי (בגיטין יו"ד ע"ב וע"ש תוס' ט' ע"ב) ובעדות אשה פלוני מת ונהרג נאמן עכו"ם מסל"ת וא"כ מכ"ש ערכאות לכאורה ובאמת אינו כן כל מסל"ת נאמן חוץ מערכאות ופירש"י בגיטין כ"ח ע"ב וז"ל במלתא דלא שייך ביה שאינו תפארת להם אבל במלתא דשייכי בי' כי הכא שמתפארי' שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא ליהרג עכ"ל וכן הוא בש"ע א"ע סי' י"ז סי"ד בסופו וה"נ דכוותי' לפע"ד וק"ו מעדות אשה דהקילו בי' רבנן כמבואר בבכורות פ' יש בכור לנחלה ע"ש ואין לך מלתא דעבידא לאגלוי' יותר מפלוני נהרג דאח"כ יבוא ההרוג ברגליו וז"ל הרמב"ם סוף ה' גירושין אל יקשה בעיניך איך התירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו וכו' ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני ע"ש ואפ"ה אין הערכי נאמן משום דאומר להתפאר מכ"ש ברופא האומר להתפאר אע"ג דקצת עבידי לאגלוי מ"מ הכא יכול להשמיט בודאי חיישינן דלהתפאר עביד משו"ה נ"ל דעכו"ם בודאי לא מהימן אם לא שמרגשת כאב בצדדי' דכיון דהוזכר ברדב"ז להדיא דמהימן אפי' בלא בדיקה אע"ג דאפשר למבדקה ואע"ג דאפשר הוא מיירי ברופא ישראל מ"מ אפשר להקל נמי ברופא מומחה עכו"ם כיון דאיכא רגלים לדבר וטוב לומר לו שאנו רגילין לבדוק ע"י שפופרת שיהיה מרתת קצת פן נבדקה אחריו בשפופרת ונמצא דם על ראשו כדי שיהיה מרתת קצת שיתגלה בהתתי' דאע"ג דכתבתי דעביד להתפאר אפי' במלתא דעבידא לאגלוי' מ"מ כיון דאיכא נמי רגלים לדבר יש להאמינו ובש"ך י"ד סי' צ"ח ססק"ב כתב עכו"ם מסל"ת מהימן משום דאפשר להטעימו קפילא ואין הכוונה לומר שהקפילא נאמן כמו שחשב מעלתו וכ' מה שכתב אבל הפירוש הוא כך דהך מסיח לפי תומו לא הוי כמסיח לפי תומו דעדות נשים דהתם אין מדברים עמו כלל ולא שואלים אותו שום דבר דאי לאו הכי כבר נפסק ממסיח לפי תומו אבל הכא מטעימים לו ואומרי' שיודיענו מה טעם נמצא בו אבל הוא מסל"ת שלא נודיעהו שנצטרך הדבר לענין אי' והיתר כך פירש"י בחולין צ"ז ד"ה לטעום קפילא ע"ש והשתא כיון שעכ"פ אמרנו לו שיודיענו האמת איזה טעם נמצא בזה הוא אומר האמת כי מירתת שנטעימו לקפילא אחר אפי' יהי' נחתום גוי מ"מ הא קיי"ל גוי מירתת מחברו הוא ש"ס ערוך במס' ע"ז ס"פ ר"י גבי עובדא דפרזק רופילא ובש"ע סי' קל"א וה"נ מירתת גוי הטועם שמא נטעימנו לקפילא אבל לא מיירי השתא מאומנתו של קפילא רק מירתת מיניה מכ"ש הכא דמירתת מבדיקת שפופרת: -

1415

1416ומ"מ ברופא מומחה ישראל הי' אתי מקום לומר דהנה לכאורה מסתמא לא ראתה מ"ת ממש בכדי שתושיט ידה תחת הכר או על עד שלו כי זה לא נזכר בשאלה אלא נמצא דם סמוך לתשמיש ואנו אין אנו בקיאים ע"כ מחשיבי' הכל סמוך כמ"ש ש"ך ר"סי קפ"ז והנה כבר הנחנו למעלה שלכאורה אם תרצה לספור ולטבול אחר כל ביאה וביאה הוא אי' דרבנן קל מאוד ואין אנו מחמירי' אלא משום שמא תאמר באמצע התשמיש נטמאתי והוא יפרוש באבר חי והנה חשש זה חששו חז"ל לפי עיקר הדין שרואה בכדי שתרד מן המטה אבל הכא אתתא אינה עלולה להרגיש דמי' שלה באמצע תשמיש עכ"פ ומסתיין דנחשוב אותה כרואה מ"ת אבל שנחוש נמי שתרגיש הדם באמצע התשמיש מה"ת לחוש לכך ע"כ אין לפנינו אלא אי' דרבנן קל ואפשר בכה"ג לא החמירו שלא להאמין לרופא ישראל עכ"פ אפי' אינה מרגשת כאב מ"מ לבי נוקפי להתיר כיון דאפשר ע"י בדיקה למה נתיר בלא בדיקה: -

1416

1417ועיי' תוס' ב"מ כ"ד ע"א ד"ה מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא פי' גבי מציאה ולא שייך הא גבי פלוגתא דחיישי' למיעוט עכ"ל ודבריהם צריכי' ביאור מאי אולמא דמציאה ורש"י שם ע"ב ד"ה מי קתני וכו' דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא עכ"ל והוא מאוד תמוה דאדרבה ממון קיל דאתיהב למחילה רק חזקת ממון אלים שאפי' ממון הקל אין מוציאי' ע"י רובא משום דהתפיסה של ממון הוא חזקה אלימא מאוד ומכ"ש באי' היכי דאלים חזקתו כמו חזקת ממון וכגון חזקת א"א מכ"ש דלא יועיל רוב דהשתא ממון קיל לא יועיל רוב נגד חזקה אלימתא כ"ש באי' ולזה נתכוונו תוס' ב"מ כ' ע"ב ד"ה איסורא דאלים חזקת א"א כממון וכן נוטה דעת באר יעקב סוף חלק א"ח אבל אין שום סברא שממון שאין מי המוחזק בו יהיה חמור מאי' וא"כ דברי רש"י תמוהים אבל הנלע"ד דיתפרשו דברי תוס' ורש"י הנ"ל עפ"י דברי תוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה חוץ לחמשי' אמה וכו' בס"ד כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה משו"ה אין הולכי' במציאה אחר הרוב כיון דאיכא לברורי ולזה נתכוונו תוספות בב"מ הנ"ל גם כן וצ"ל למאי דמסיק הש"ס מי קתני אינו שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח נמצא שאינו מברר ע"י הכרזה ומ"מ אינו שלו ולא אזיל בתר רוב נכרים י"ל מכיון שאפשר לברר תו לית לן למיזל בתר רובא שיקח לעצמו ומ"מ לא יכריז משום דרובא נכרים ויבוא עכו"ם ויתן בו סי' ויהיה מחזיר אבידה לערבי משו"ה אינו מכריז ומ"מ אע"ג דהשתא אינו יכול להכריז מהאי חששא דמחזיר אבידה אפ"ה אינו שלו כיון שאפשר לברר ע"י בדיקה ועיי' ש"ג שסביב הרי"ף בפ' לא יחפור מייתי דמיון לזה מבדיקת הריאה הואיל ואפשר לברר לית לן למסמך ארובא ע"ש והנה לפ"ז למ"ש ר"ן פ"ק דחולין דלשיטת רש"י שהי' דן לפני רבותיו שלא לאסור שום ריאה בלא בדיקה מטעם דאתמול אכלנו מחלבה אם כן אפילו היכא דאיכא לברורי לא בעי לברורי אם כן תיהדר ק' לדוכתא מה טעמא לא ניזל במציאה ג"כ בתר רובא וצריכים לומר לחלק דבאיסור סמכי' ארובא אפילו היכא דאיכא לברורי ואם יתגלה אח"כ דטרפה הי' הבהמה אין בכך כלום דהתורה צותה לסמוך ארוב משא"כ ממון מחויב לברר טפי שאם יקחנו לעצמו ויאכל וחדי ואח"כ יבוא ישראל א' ויתן בו סי' והוא כבר אכלו ואפילו נימא ממון איתא בחזרה מ"מ ק' גזל הנאכל ועוד הבעלים רוצים בחפץ שלהם ולא בתשלומיו ועל כן לענין זה חמור ממון דאפי' היכא דליכא חזקת ממון כגון אבידה מ"מ לא אזלי' בתר רובא היכא דא"ל והיינו דפירש"י לא אזיל רבנן בתר רובא בממון היינו היכי דא"ל לאפוקי באי' לפירש"י דלא מחמיר בבדיקת הריאה אמנם אנן הא קיי"ל בין באי' בין בממון היכי דאפשר לברורי לא סמכי' ארובא א"כ כ"ש בנ"ד דאפי' רובא ליכא דהימנותא דרופא מומחה ישראל גרע מרובא פשיטא שלא נסמוך על דבריו היכי דליכא רגלים לדבר כגון כאב בצדדים ואע"ג דשוחט דאתמחי אין בודקי' אחריו הסכי' וב"הש וסימנים התם לאו מטעם רובא אלא כל המומחים שוחטים בטוב אבל הכא אפילו רופא מומחה שבמומחי' ליכא אלא רובא שלא יטעה בדמיונו ע"כ צריכי' לברר היכי דאפשר ע"י בדיקת שפופרת ואם יראה שתקלקל עצמה עכ"פ תבדוק עצמה בבדיקת ס' תשו' אמונת שמואל סי' נ"ז שתבדוק ע"י מוך כעובי אבר ואם תמצא דם על הצדדים ולא בראשו הרי מותרת היא ואם נמי תמצא נמי בראשו אינה מקולקלת כי תוכל לתלות שראש המוך מן הצדדים הואיל ואין מכחול בראש ועדיין תוכל לבדוק בשפופרת אח"ז והסכים עמו הגאון בסדרי טהרה סק"ז ומשיג על הזכרון יוסף דפליג על אמונת שמואל בזה וכבר עשינו מעשה כזה ועלתה בידינו תל"ית הנלע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ לעבדי ה': -

1417

1418שוכ"ט לה"ה ידידי הרב המופלג המא"הג כש"ת מו"ה יהונתן נ"י יושב בשבת תחכמוני על כסא הוראה דק"ק יאנעקויא יע"א:

1418

1419הגיעני נעימותיו קונטרס ארוך ערוך כאיש מלחמות ה' נידון קרטין קטנים הנלקטים מעד בדיקת האשה שלא בשעת הטלת מ"ר ובלי הרגשת כאב בכליות וצידד דיש להחמיר אפילו אינם נימוחי' ע"י מיעוך והתפשט בציפורן משום דלדעת הראב"ד שהיא דיעה קמייתא שבש"ע ססי קפ"ח בעי' דוקא צורת עפר ומי יודע אני הני דומי' לעפר וחול ושוב צידד להקל מפני שמראיתם שחור ורש"י פירש ר"פ דם נדה שערה אדומה משמע דלא אמרי' שחור אדום הוא אלא שלקה דוקא בדם צלול אבל בנתייבש לא אמרי' הכי: -

1419

1420הנה לכאורה מדאמרי' כן בחולין מ"ז גבי ריאה ובסוכה ל"ג ע"ב גבי אתרוג ש"מ אין חילוק בין צלול ליבש לעולם שחור אדום הוא אלא שלקה וענין הלקות הוא שנשרף מחמימות אש החולי השורף או השמש השורפת באתרוג ונתייבש בתכלית ונעשה שחור כפחם וכן מורה לשון רש"י בסוכה ל"ג ע"ב הנ"ל ולפ"ז אדרבה ביבש שייך לומר טפי אדום הוא אלא שלקה יותר מבצלול ולולי דמסתפינא הייתי אומר בהיפוך בכוונת רש"י דדקדק שערה אדומה דאלו שחורה תלינן שהוא דם שרוף שנשחר ונעשה כפחם אבל מדעדיין אדומה היא ואלו היה דם שנתייבש כל כך כבר הי' מושחר מהשרפה שקורין (בראנד) כידוע אע"כ ברי' הוא אלא שאינני רוצה שתצא חומרא מת"י בענין זה וכח דהיתרא עדיף להתיר אשה לבעלה ופשוט דאין כוונת רש"י לא למעוטי שחורה אלא למעוטי שער ממש כעין שער הראש שלזה אין צריך שום עיון ובדיקה דלו יהי' דם צלול אין טמא אלא בד' מראות ע"כ פירש"י אדומה וכל אבזרייהו היינו שחורה בכלל ולשון ש"ס כמין קליפות שערות עפר יבחושים אדומים הך אדומים אכולהו קאי וה"ה שחורים ע"כ אין להקל כלל מטעם זה שהם שחורות אלא ע"י מיעוך ציפורן:

1420

1421אמנם מה שחשש מעלתו להחמיר אפילו ע"י בדיקה מטעם הראב"ד דאין להתיר אלא כעין צורת ברי' ועפר המפורש בש"ס אבל דם יבש טמא לעולם וכדעה הראשונה שסתם המחבר ס"סי קפ"ח והיא ג"כ דעת הרשב"א וה"ה ז"ל יפה כ' אי לא הוה צורתן של אלו משונה והיינו עפר דתנן כי דם יבש שכ' הראשונים הללו היינו עכ"פ דבר ממשי וגושי כעין גרגר חרדל ופחות אבל קרטין אלו ידוע שאינם אלא כאבק ועפר ובפרט לפמ"שכ תוס' בנדה נ"ג ע"ב ד"ה שלש וכו' ויש שם ט"ס במ"ש כיון דראתה מעט צ"ל כי היכי דראתה מעט ומדבריהם הוציא בסדרי טהרה ס"סי קפ"ט דאין דרך המקור להוציא דם פחות משיעור גריס והנה הגאון הנ"ל מקיל טפי ומצרף להקל אפילו ביש לחלוחית דם ע"ג העד ועושה ממנו ס"ס ע"פי דברי עבודת הגרשוני לתלות בצדדים יע"ש ואין לסמוך על זה בלי בדיקת מהרי"ו כאשר כבר נסנו כמה פעמים בכמה נשים ע"י יולדת בקיאה ועלתה בידינו תלי"ת ואמנם ביבש בלי שום לחלוחית דם בודאי יש לצרף והענין בזה דודאי אין שיעור לדם נדה אפילו פחו' שבשיעורא אי יוצא מהמקור טמא וחזקת דמים מהמקור אך די לנו שמסתמא אין דרך המקור להוציא טפה קטנה פחותה משיעור שאם תתפשט יכולה להתפשט עד כגריס ואפשר היינו כחרדל שהגרגר ההוא עכ"פ יש בו קצת גוש וממש ולכשיתפשט יכול להתפשט עד כשיעור גריס אבל קרטין אלו מיעוטן מוכחת שאין כן דרך המקור להוציא ובשגם נתייבשו והרופאי' אומרי' שכן דרך להולד בכליות וכמו שהעידו כל הגאוני' בספריהם בעדות הרופאים הללו יש לסמוך עליהם: -

1421

1422וכבר אמרתי מאז בקו' הרא"ש לרשב"א בתשו' ממ"נ אי נאמין לרופאי' ל"ל בדיק' ואי לא נאמין מה העילו עדותן ולא נמצ' תי' בדפו' על ק' זו והי' נלע"ד דהרופאי' נאמני' על הטבעיי' שלמדו בנסיונת' ובקבלתם איש מפי איש ומצאו שיש במציאות שתמצא מכה או שומי' במעים שמוציאה כיוצא באלה אך להאמין להרופא או אפי' לכמה רופאי' מומחי' על גוף הזה שיש לאשה זו שומא או מכה במעי' לזה לא נאמין אפי' לרופאי ישראל כי טועה בדמיונו ובהשפטו יצא משפט מעוקל [עיין בסי' קנ"ח ובסי' קע"ה בביאור היטב]: -

1422

1423היות כן וכבר מימי הר"ן ז"ל מעידים כל הרופאי' כי דרך להולד בכליות כיוצא באלו שאנו מראי' להם ומעתה אם לא נמוחו במיעוך ציפורן אפי' לו יהי' שאין צורתן כאותן צורות המפורש בבריי' מ"מ כיון שרופאי זמנינו מעידים שצורות הללו נולדי' עתה בזמנינו בכליות נאמין להם ע"י בדיקה ובצירוף קרטין שכתבתי לעיל שאין דרך המקור להוציא דבר מועט כזה על הרוב משא"כ כליות מצוי בהם כיוצא בזה על פי עדות הרופאים הרי בסדרי טהרה רוצה להקל אפילו בלחלוחית דם מטעם זה ולתלות בצדדין עכ"פ נסמוך על זה ביבש ובתלי' בכליות עפ"י רופאי' וכדי תוס' ורא"ש וחי' ר"ן ר"פ דם נדה דפליגי אהראב"ד ורשב"א הנ"ל וכדי לסמוך עליהם בשעת הדחק שלא לגרש נשי עמי מבית תענוגיהן כי בזמנינו אלו שכיחי טובא ואין ראוי' להחמיר ביבשים ולא נימוחי' אבל בנימוחי' או יש עמהם לחלוחית דם אע"פי ששמעתי מהרבה גדולים מקילי' וכמ"ש בשם ס"ט מ"מ חלילה לי לעשות מעשה אם לא בבדיקת מהרי"ו וכמ"ש לעיל ויותר אין להאריך וה' שנותיו יאריך כנפשו היקרה ונפש א"נ דש"ת. פ"ב עש"ק ט"ו כסלו קפ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1423

1424שוכ"ט לה"ה מחו' הרב המא"הג המופלג ומפואר מורג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אבד"קק מאעשציסק: -

1424

1425יקרתו הגיעני בזמנו ויען דבריו בנויים על דברי ס' אבני מלואים ח"ב ולא נמצא אז בידי עד הנה אחרתי עד עתה ע"ד אשה שיש לה וסת ככל הנשים אך מצאה דם במ"ר ונבדקה בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו שברמ"א סימן קצ"א ועלה בידה כהוגן באופן שאין ספק שכל דם שתראה עם מ"ר בין עונה לעונה מטהרי' אך אחר שראתה דם ממש בוסתה ובאתה לפסוק בטהרה ולספור נקיים הי' פשוט בעיני ר"מ דהרי היא ככל הנשים שפוסקת בטהרה וסופרת נקיים והדם שרואה עם מ"ר אינם סותרים ואינם מפסידים אך מצא באבני מילואים ח"ב בתשו' ס"סי כ"ג שהצריך להפסקת טהרה וספירת יום א' מימי נקיים עוד פעם בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו הנ"ל וספק ביד ר"מ אם הדין דין אמת להחמיר כ"כ או לא: -

1425

1426אין ספק שפר"מ יפה מורה ובא שכיון שיצאה בהיתר שוב הרי היא ככל הנשים כאשר נבאר אי"ה ונידון שבאבני מילואים אינו סותר הוראתו דהתם מיירי באשה שפסקה וסתה לגמור ולא ראתה שום דם כ"א במ"ר שהדין עכ"פ ביום שהיתה רגילית לראות כוסתה או בעונה בינונית מל' יום לל' יום תחזיק הדם שעם מ"ר לדם ותספור עלי' ז' נקיים אחר הפסקת טהרה דאל"כ לעולם לא תטמא כמ"ש תוס' פ"ב דנדה דף ט"ו ד"ה ומר סבר וכו' בנידון הלז יש פנים לומר דאין מועיל שום הפסק טהרה אא"כ תטיל מים נקיים באותה שעה דמה שפוסקת ואינה מוצאת דם בבדיקת חורים וסדקים אין ראי' שפסקה כיון שלעולם אינה רואה אלא עם מ"ר ותחלת טומאתה שהחזקנו אותה בנדה הי' עם דם שראתה עם מ"ר ביום וסתה ותלינן שיצא דם המקור עם מ"ר וכל זמן שלא פסקה בטהרה אנו תלינן שאותה המעיין עדיין פתוחה ויוצא עם מ"ר ע"כ לא שייך הפסק טהרה עד שתפיל מים נקיים בלי דם וכיון שא"א בלא דם כלל עכ"פ צריך שנדע שיצאו מ"ר בלי דם מקור וזה א"א לידע אלא ע"י בדיקת מהרי"ל ומהר"יו הנ"ל וצדקו בזה דברי אבני מילואי' אבל נידון שלפנינו שלא פסק וסת שלה ורואה דם בזמנה ככל הנשים ופוסקת בטהרה ע"י בדיקת חורי' וסדקי' אין דם שיוצא עם מ"ר אח"כ סותר דתלינן בדם אחר שלא מן המקור אלא מהכליות כאשר נתברר ע"י בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו בראשונה ועדיין לא נולד ריעותא לומר שיצא דם מקור עם מ"ר של עכשיו וברור הוא: -

1426

1427ויען ראיתי כי תשו' אבני מלואים סי' כ"ג הנ"ל מפלגא דלעילא כבר כ' על סדרי טהרה קצת בסי' קפ"ח ד"ה תשובה גי"ה מן כ"ב כסליו וכו' יע"ש באותו העמוד בסוף התשובה ד"ה והנה ראיתי לחכם א' מחכמי זמנינו וכו' יע"וש וקצת בסוף סדרי טהרה חלק הנקרא חידוד הלכה בחדושי גפ"ת בגמ' דף ס"ו יעו"ש וימצא כל דברי אבני מילואים וחציו אחרון של תשובה הוא ויכוח עם הגאון ח"ד סי' קצ"ו ועיינתי בס' חוות דעת הנ"ל ע"כ אעמוד דברי ע"ס הגאון הנ"ל וממילא יתבאר דברי הגאון אבני מילואים הנ"ל: -

1427

1428ראשית דברי הגאון ח"ד דבמה שאינה מרגשת פתיחת פ"המ איננה הפסק טהרה מבלי שתבדוק בחורין ובסדקין א' מש"ס נדה ס"ט ע"ב דאמרה ספרתי וא"י כמה ספרתי ופירש"י בדיקה וק' עכ"פ כיון דלא הרגישה הוה לי' נקיים ותצטרך טבילה בזמנה שהיא מצוה אע"כ מ"הת בעינן סיפורה ע"י בדיקה דוקא ועוד דהרב ב"י כ' בסי' קצ"ו בשם כמה פוסקים דבדיקת חורין וסדקין בז' נקיים הוה אי' כרת א"כ מוכח דבדיקה זו דאוריי' ולא סגי במה שלא הרגישה פתיחת מקורה: -

1428

1429ואומר אני הדין דין אמת גבי הפסק טהרה וא"צ ראי' אבל הספירות נקיים צריך ראיה ואין ראייתו מכרעת דאיך אפשר לומר אם עמדה ב"הש ולא הרגישה פפ"המ יעלה לה להפסק טהרה הרי אנו דנין שביום וסתה נפתח מקורה להוציא דם וסתה ואנו חוששי' שעודנה פתוח ומורק דם עד שתפסוק לפנינו ואיך נאמר שכיון שלא הרגישה כל ב"הש שנפתח מקורה הרי פסקה דכי כל שעה נפתח מקורה הלא דלמא פתוח ועומד הוא וע"כ אי אפשר אלא שתבדוק בחורין ובסדקין ותדע שנסתם מקורה אבל שוב אח"כ אפשר לענין ספירת נקיים הוה ספורים לפנינו כל שברור לה שהשגיחה על עצמה שחרית א' מז' ימים ויודעת בודאי שאז לא נפתח מקורה ואמנם יהי' זה בהשגחה פרטית באופן שלא נחוש דלמא ארגשה ולאו אדעתה אלא שתעמוד שעה א' מסיחת דעתה מכל הרהורים ומחשבות ומשגיחת על עצמה ויודעת שלא נפתח מקורה והוה ספורים לפנינו אך יען שזה בדיקה ק' מאוד ע"כ עיקר הבדיקה ע"י הכנסת עד בחורין ובסדקין ואם לא תמצא דם הרי יצאנו מכל הספיקות וא"כ לא תיקשי מש"ס דאמרה א"י כמה ספרתי היינו כנ"ל שלא השגיחה על עצמה או שלא בדקה בחורין ובסדקין ורש"י פי' בדיקה פשוטה וכן כל הפוסקים שבב"י שאמרו בדיקת חורין וסדקין הוא ס' כרת בודאי כן הוא דמיירי באשה שאינה אומרת ברי לי אלא סומכת על בדיקה וכשאינה מכנסת לחורין וסדקין הוה ס' כרת ואין ראייתו מכרעת כלל: -

1429

1430תו כ' אם יצא ממנה דם שלא בהרגשה סותר דמקור מקומו טמא והוה לי' כפולטת הנה לדידן אפי' כתם סותר אבל מ"הת יפה כ' באבני מילואים דמבואר ברמב"ן והר"ן (והוא בחי' נדה מ"א) דאין מקור מקומו טמא מטמא בפנים עד שיצא לחוץ דנוגעת הוה ולא רואה וא"כ אינה סותר בשום אופן מ"הת ומ"ש עוד דבין אשה שהוחזקה נדה ואח"כ נולד לה מכה או אפילו יש לה מכה באותו מקום ואך ביום עונה שלה טמאה מטעם שכ' התוס' וכי לעולם לא תהי' נדה ומכיון שהוזקקה לטומאה צריכה שתפסוק בטהרה ותספור לפנינו יום א' נקי בלי ראיית דם מכה ובזה האריך עלינו הדרך והחמיר ואבאר אי"ה כבר בארתי באורך בתשו' אחרת מ"ש תוס' בפשיטות דעכ"פ ביום וסתה טמאה דוכי לעולם לא תהי' נדה ופי' כוונתם דנהי דאשה בחזקת טהרה עומדת וחזקת הוסת של אותו היום אינה חזקה גמורה דהרי וסתות דרבנן מ"מ רוב נשים רואות דם נדה עכ"פ בשום זמן מהזמנים וזו אם נתלה כל דמים במכתה נוציא אותה מרוב נשים ורובא עדיף מחזקה חזקת טהרה שלה ולומר משום כן תהי' לעולם טמאה א"כ הוא בהיפך נגד רוב נשים שאינם רואים דם אלא בזמן ידוע ופוסקים וגם חזקת טהרה מסייע לה ובשגם איכא מכה לפנינו ומשום כן נברור לה יום א' שעכ"פ אין חזקת טהרה שלה אלים באותו יום נהי חזקת וסת וטומאה לא אלים דוסתות ל"ד אך עכ"פ חזקת טהרה לא אלים שהרי משו"ה צריכה לפרוש עונה הסמוכה לוסתה שמא תראה וא"כ נברור לה אותו יום זה נ"ל סברת תוס': -

1430

1431אמנם הרשב"א והר"ן פליגי אהא וצריך טעם והענין הוא דידוע הוא כל מי שיש לה מכה טריה ופצע וחבורה פתוחה המוציא דם וליחה אזי כל המותרת והליחות שבגוף יוצאים דרך שם ונמשכים לאותה המכה כן י"ל שאשה שיש לה מכה באותו המקום במקור אזי כל מותר הליחות שרגילים להתאסף בעורקי דם נדה ולהתבשל ולצאת ביום הוסת השתא הכא יוצאים א' לא' דרך טריית מכתה ואינו נעשה דם נדות כלל ופסק דם וסתה כלל ועכ"פ אין קו' וכי נוציא אותה מרוב נשים ז"א קו' כי מי הגיד לנו שרוב או אפי' מחצה נשים שיש להם מכה שישאר להם וסת בזמנה כלל וקרוב לודאי שרוב נשים כיוצאים באלו אין להם וסת וכיון שכן וגם היום אין לה חזקה דאוריי' דוסתות ל"ד ע"כ אוקמא אשה אחזקת טהרה ויטהרנה לעולם זהו סברת הרשב"א והר"ן:

1431

1432וכן כ' הרשב"א בתה"א האיך אתה מתיר את זו בשעת וסתה והרי דם לפניך ובנשים דעלמא חיישי' לעונת הוסת ותי' האי מדרבנן משום דאפשר למיקם עלה דמלתא אבל לאוסרה על בעלה לעולם לא ראו רבנן להחמיר וכיוצא בזה כ' בחי' הר"ן דף ט"ז והעתיקו ג"כ באבני מילואים הכא כיון דא"א למיבדק טהורה ואין דנין אפשר משא"א כוונתם דאם נחוש שמא ביום הוסת נפתח מקורה א"כ אמאי תפסוק בטהרה לבסוף שהרי כבר כתבנו ביום הפסק טהרה אין מועיל במה שתשגיחה על עצמה שלא נפתח מקורה דלפי החששא שנפתח מקורה ביום הוסת נימא עדיין מקורה פתוח א"כ מה יום מיומים ויהי' כחוכא וטלולא ע"כ טהרו לגמרי ולפ"ז נ"ל גם התוס' מודי' לס' הנ"ל אלא מ"מ ס"ל כקו' רשב"א ור"ן דמדרבנן ולחומרא בעלמ' ניחוש ליום הוסת ולענין הפסק טהרה נימא לכשיגיעו מספר כ"כ ימים שיודעת שברוב ימים לא משך מעין שלה כ"כ זמן רב א"כ מסתמא כבר סתם מקורה ואם לא תרגיש אז פתיחת המקור תפסוק בטהרה ולא מיחזי כחוכא וטלולא:

1432

1433ע"כ לפענ"ד אשה שמעינה סתום שנולד לה מכה באותו מקום והגיע יום וסתה ואנו חוששי' לשיטת תוס' ומטמאי' אותה אז אחר שעברו עלי' כ"כ ימים אשר אין דרך דם למשוך אצלה תפסוק בטהרה באופן הנ"ל ותטהר אך אשה טמאה נדה שטרם שפסקה בטהרה ומעינה עדיין פתוח ונולד לה מכה איני יודע לה היתר לפסוק בטהרה באופן שבזה צדקו דברי הגאון חו"ד:

1433

1434ובחידוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה דקדק בנדה ס"ו בפלוגתת רבי ורשב"ג נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכו' מה ענין זה למקור מקומו טמא ותי' שם אינו נ"ל לומר שהאשה הטמאה טומאת ערב יהי' בחזק' טומא' אך הנה הוא ז"ל מייתי דברי תוס' ריש גיטין אמאי נאמין להאשה והרי היא בחזקת טומאה ותי' תוס' שם לא שייך גבי רואה דם לפנינו ואומרת דם מכה הוא או שלא בהרגשה יצא או מכה טהורה היא ואבדתי' וכזה התיר לי חכם וכדומה והנכון בזה תי' הרמב"ן שם מתוך שנאמנת על עצמה שאוכלת תרומה וטהרות ונכנסת למקדש ועביד עובדא בנפשה ואדם נאמן על עצמה ומתוך כך נאמנת על בעלה אך אי לא הית' נאמנת על טהרות אע"פי שתשמיש בעלה נוגע גם לעצמה מ"מ לא שייך לומר מתוך שנאמנת על עצמה אדרבה מתוך שאינה נאמנ' לבעלה אינה נאמנ' על עצמה אע"כ כנ"ל ומשו"ה נאמנת לומר מכה יש לה או שלא בהרגשה וכדומה ומטהרת עצמה וממילא נאמנת לבעלה אך רשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא נמצא אפי' דם מכה או שלא בהרגשה נמי טמאה לטהרו' עד הערב עכ"פ ותחלת דינה על תשמיש בעלה ומתוך שאינה נאמנ' עליו אינה נאמנ' לענמה ושוב לא פקע איסורא מינה אפי' לערב ולא תטבול עד לאחר זהו הנלע"ד נכון בזה בעזה"י אבל באמת לא נראה לי דכיון שנאמנת על עצמה לשמש עם הבעל נאמנת גם עליו וישמש עמה כן משמע לי מדברי תוספות חגיגה י"ד ע"ב ובארתי במ"א בתשובה אלא לרבי מקור מקומו טהור לגמרי אפילו דם בלא הרגשה או מראה טהורה ולרבן שמעון בן גמליאל טמא לגמרי ורבותינו העידו והכריעו דוקא דם מכה שאינו בתולדות המקור טהור אבל שארי דברים היוצאים בתולדות המקור טמא וכ"פ רמב"ם כרבותינו כמ"ש כ"ז בסדרי טהרה סי' קפ"ח ונאמנת אשה על דם מכה ולא על דם שיצא בלי הרגשה דהיינו אם ראינו דם שותת ויורד מאותו מקום אשר חזקתו בהרגשה ממקור אינה נאמנת לומר לא הרגשתי כיון דהדם טמא מטעם מקור מקומו טמא והיא טמאה לטהרות עכ"פ שוב אין לומר מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה וכמ"ש לעיל ואין להאריך יותר ואחתום בכל חותמי ברכות מחותנו: משה"ק סופר מפפד"מ:

1434

1435שלום לתלמידי חביבי הרבני המופלג מו"ה דוד ני':

1435

1436ני"א הגיעני אתמול וקראתיו ומיד נעלם ממני אבל ידעתי קצת מה היה כתוב בו אודות אשה שלא בדקה בז' וכבר לנתה אצל בעלה ובעלה מסופק אם לא התרשלה ולא בדקה גם בראשון ראוי' לגעור בזוג זו שניהם כא' לא טובים הספק הזה איננו מבית יראי ה' כי שכחה פ"א לבדוק ליבא דאינשי אינשי אבל להיות לב הבעל נוקף על אשתו אולי גם ביום הראשון לא בדקה מחמת התרשלות והאיך ס"ד בכך ואיך יעלה על הדעת:

1436

1437מ"מ בעיקר הדין רוב הפוסקים היינו רמב"ם וראב"ד ורמב"ן ורז"ה ורשב"א ורא"ה והרא"ש והטור כולם פה א' פסקו כרב ראשון או אחרון אך הראב"ן והסמ"ג והתרומות ומטו בי' בשם תוס' פ"ק דביצה מספקו להו אולי הלכה כר"ח דראשון וז' בעי' והרב"י כ' שאין להקל נגדם באי' כרת מ"מ נ"ל בדיעבד שכבר לנתה אצל בעלה לא שבקינן ספיקא דדהו מפני ודאי דרוב פוסקים הנ"ל דפסקו כרב בודאי:

1437

1438אך כל זה בבדקה בודאי בא' או בז' אבל בבדיקת האמצעי דהרז"ה והרא"ה מהאוסרים וגם הרשב"א בת"הא מסיק להחמיר עכ"פ בודאי חזי לאצטרופי להראב"ן וסייעתו לחוש אפי' בדיעבד:

1438

1439וראיתך מאריך להסביר ס' הרא"ה בבד"ה מה לי א' וז' ומה לי אמצעיי' שמענה ואתה דע לך דכולהי תנאי דמתני' נדה ס"ח ע"ב ס"ל דמדפסקה בטהרה ב"הש שוב היא בחזקת שלא תחזור ותראה ומ"ע דאוריי' שתספור דוקא והספירה בזה גז"ה כמו טבילה במים אבל בלי ספירה נמי בחזקת שלא תראה עוד והנה אותה הספירה אנו מקובלים ממרע"ה מפי הקבלה שאינה צריכה ספירה בפה כמ"ש בס' החינוך פ' בהר גבי ספירת יובל וקיצור מתק לשונו העתיק בסדרי טהרה סי' קצ"ו אך עכ"פ הכנה וכונה לספור בעי והנה לר"א דס"ל דחזקה מעלי' היא כאלו בדקו לפנינו מ"מ דברים שבלב אינם דברים ומה מועיל כוונה בלב בלי דיבור אך קיי"ל במחשבתו ניכר מתוך מעשיו מהני דברים שבלב ע"כ הבדיקה ביום א' הוה הוראה שמכנת עצמה לספור ולשמור הימים האלה ושוב אינה צריכה בדיקה יותר כי הוא כאלו ידענו שהבדיקות טהורות שהרי מוקמי' אחזקה ורק בדיקת יומא קמא הוא להורות אדברים שבלב שבתחלת ימי ספירתה וכן אם בודקת בז' מורה על מחשבת לבה כאלו היום פסקה כוונת ספירתה ובזה יי"ח ספירה אבל הספורים הם ע"י חזקת פסיקת טהרה וזה שייך בראשון או בז' אבל באמצע אין זה שום הוראה על דבר מה ונהי שהיא בחזקת טהרה וגם במחשבתה כיוונה לשמור נקיי' מ"מ דברים שבלב אינם דברים זהו ס' ר"א שהלכה כמותו אך ר"י ור"ע ס"ל נהי דמדאפסקה בטהרה הרי הוא בחזקת שאינה רואה ולא תסתור אך לא אלים חזקה שלא ראתה לומר הרי יום א' נקי והרי ב' ימים נקיים ולא ראינו אין ראי' למספר נהי דאין הימים מפסיקי' שאינה בחזקת ולא בס' רואה מ"מ אין חזקה אלים כ"כ כבודקת ממש ומצאה נקי ועיי' זבחי' כ"ט ע"א פלוגת' רש"י ותוס' בלשון ר"ע שאמר בחזקת טהרה ולדינא אין כאן מחלוקת בין לרש"י בין לתוס' משפסקה בטהרה ומכ"ש אחר ג"י שאינה שוב בחזקת רואה כלל אך אם יוצדק לשון חזקת טהרה בזה ס"ל לתוס' דלא יוצדק לשון זה ואפי' נימא לדינא דקיי"ל כר"א דיכולה לספור על סמך חזקתה מ"מ לר"ע לא יוצדק ומשו"ה פליגי שם תוס' ארש"י ואפשר ס"ל לרש"י ר"ע לדברי ר"א קאמר אבל עכ"פ לדינא לכ"ע מוחזקת באינה רואה ואינה סותרת ובנ"בי ברוב תשו' תמצא נגד זה [ועיי' בסי' קמ"ד] והנל"עד כתבתי דש"ת א"נ:

1439

1440שלום לידידי הרב המופלג החו"ש בעל פיפיות מופלא באנשים בנן של קדושים כש"ת מו"ה יוסף שמואל סג"ל נ"י:

1440

1441גי"ה הגיעני ע"ד אשה שבחודש ששה לעבורה אחזוה צירים וחבלים ובדקוה הנשים החכמות והמילדות ומצאו פה הרחם סגור ומסוגר ושוב פסקו הצירים והרי היא מתחזקת והולכת ככל הנשים אם יש לחוש למ"ש בתשו' נחלת שבעה סי' ט' שהעידו לפניו נשים מפולין שנהגו שם שאסורה לבעלה דחוששי' לפתיחת הקבר הנה כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא כמ"ש גם מעלתו והגאון מנחת יעקב בס' סולת בלולה סי' קצ"ד כ' דע"כ לא אמרי' במס' שבת מאימת פתיחת הקבר משעה שיושבת על המשבר אלא אם ילדה בסוף איגלאי מלתא שכבר משעה שיושבת על המשבר נפתח קברה וטמאה ולענין שבת כל שיושבת על המשבר חיישי' שמא לבסוף תלד ומהשתא היא בסכנה ומחללי' שבת על הספק אבל כל שפסקו צירים וחבלים איגלאי מלתא למפרע דלא נפתח הקבר ואין כאן טומאה כלל א"ד מנחת יעקב ודפח"ח וכ"כ בפליתי המכונה תפארת ישראל במסקנתו סי' קצ"ד וכ"כ בסדרי טהרה שם סקכ"ה וכ' ליישב מתני' דאהלו' פ"ח משנה ד' דאין לנפלים פ"הק פי' דין פ"הק שיהי' נפתח פתח רחב שיהי' מטמא באהל כ"א פתח כ"ש ועדיין טומאה בלועה ואינו מטמא באוהל אבל לעולם האשה מטמא משום שא"א לפ"הק כ"ש בלי דם משעה שיושבת על המשבר אבל כ"ז כשיולדת בסוף אבל אם אינה יולדת בסוף איגלאי מלתא למפרע דבטעות ישבה על המשבר והנה אמת נכון הדבר לדינא אלא שחשש למנהג שהעידו נשי פולין לפני הגאון נחלת שבעה אשר ע"כ סיים במקום שכבר נהגו אי' בפולין לא ישנו ואני אומר שהם לא דברו אלא בסתם אבל אם בדקו החכמניות ומצאו הפתח סגור אין יוצא ואין בא אז אפי' מנהגא ליכא:

1441

1442ונוראות נפלאתי עמ"ש מעלתו וז"ל ואני מסתפק ושואל מה שאינני מבין על גוף הדבר שהחמיר להחשיב בדיקת המילדת באצבעה לפ"הק ודבר זה ק' בעיני לאומרו וכי אם תבדוק אשה היטב ותתחוב אצבעה במקור תטמא משום פ"הק עכ"ל מעלתו והאריך עוד בזה ותמהתי כי לא מצאתי בכל הספרים הנ"ל שהזכרתי שום א' שהזכיר מתחיבת אצבע המילדת כי לעולם לא תגיע אצבע הנשים הן אשה הבודקת עצמה בחורין וסדקים לטהר לבעלה והן המילדת שבדקה לעולם לא יגעו בפתח הקבר שהוא המקור אלא בבית החיצון ואפילו השמש הדש אינו נוגע אלא סמוך לפתח הקבר היינו מקור ועיי' בפ"המ לרמב"ם ר"פ יוצא דופן ובחיבורו פ"ה הל' ב' ומשתתחיל להתעבר נסגר הפתח ההוא ואין המילדת יכולה להכניס אצבעה לפנים בשום אופן עד שתפתח בטבע וזה נקרא פ"הק שא"א בלא דם ע"כ איני יודע כוונת מעלתו בענין זה ותמיה על אביו הגאון ני' אשר כל רז לא אנס לי' שלא גילה לו רז זה:

1442

1443וזאת שנית ונפשו אותה לדעת דעתי הקלושה בנידון אשה ששינתה וסתה פעמיים בכל חדש באופן שקשה ורחוק שתזדמן שתטבול לנדתה כי עד שהראשונה פקודה שני' ממהרת לבוא ואם יזדמן לה ליל טבילה יהי' בעונה שוסתה מחר ביומו ולדעת הש"ך יש להחמיר כראב"ן לפרוש לילה שלפני אותה העונה א"כ אשה זו סופה להתגרש מבעלה ח"ו כי לא קיים פ"ו עדיין ונפשו בשאלתו אם יש למצוא לה ב' התירים (א') לשמש בליל הסמוך ליום שעונתה ביום (ב') אם יארע שתראה מיד אחר טבילה טרם ששמשה להקל שלא תצטרך להמתין שש עונות ותספור ז' נקיים מיד שתפסוק לראות:

1443

1444הנה בדין זה האחרון נראה פשוט דיש להקל כיון הא דנהיגי' להמתין ששה עונות אעפ"י שלא שמשה הוא רק משום לא פלוג בין שמשה ללא שמשה ואין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הדין עצמו כמ"ש ת"הד ומייתי מג"א ר"סי תמ"ז ע"ש וה"נ אינו אלא משום לא פלוג ויש להקל בכה"ג ולכ"הפ תמתין ג' עונות דהרי לרמב"ם דפסק כרבנן דר' יוסי סגי בג' עונות וחששא דבין השמשות חששה רחוקה היא והא דמחמרי' ששה עונות כר' יוסי חומרא בעלמא הוא כמ"ש מג"א סי' תצ"ד ונ"ל ראי' משלהי מס' מגלה דקדמאי הוו קרו בשבועות בפ' אמור ז' שבועות תספור לך ושנו מנהגא קדמאי וקרו בחדש השלישי ופירש"י משום דנתנה תורה והנה למקרי בענינא הוא ממרע"ה תיקון לישראל מקרא וידבר משה את מועדי ה' עיין ברייתא סוף מס' מגלה וגם כ' תוס' שם במשנה אחרונה דמס' מגלה דבימי התלמוד לא הוו מפקי ב' ספרים לקרות בשני פ' קרבנות נמצא לא הוציאו אלא ס"ת א' ומדשינו מנהג קדמונים דהוו קרי מענינא דשתי לחם דויום הבכורים וקרו בחדש השלישי הרי לא קרו כלל בענינא דיומא ועברינן על תקנת מרע"ה שהרי יום נו"ן לספירה שהוא וי"ו סיון הוא י"ט של שבועות בודאי ויום הבכורים הוא ויום מתן תורה איננו למאי דמצריכי' לפרוש ששה עונות כר' יוסי ובז' ניתנה תורה אפי' אי נימא מה שנוהגים לומר יום מתן תורתינו ר"ל זמן מתן תורה לולי הוסיף משה יום א' מ"מ אקריאת התורה והוא מפורש בש"ס קשי' כנ"ל אע"כ קיי"ל כרבנן דלא הוסיף יום א' ויום מ"ת הי' ביום וי"ו והוה בחדש השלישי מענינו של יום וכיון דאפסק הלכתא כרבנן א"כ מה שמחמרינן להצריך לענין ספירת ששה נקיים ששה עונות חומרא בעלמא הוא ועוד מחמרי' להצריך ה' ימים משום חששא ב"הש ולהחמיר עוד אפי' לא שמשה תמתין ג"כ ה' משום לא פלוג וחומרות יתירות נינהו ותוספת טהרה וישראל קדושים אך היכא דאיכא למיחש שתצא אשה מיד בעלה עי"ז פשיטא שיש להקל לכ"הפ אחר ג' עונות ואם טבלה במש"ק וראתה אחר הטבילה קודם תשמיש תחל לספור ז' נקיים ביום ג' ותפסוק בטהרה ב"הש דיום ב' נגהי ג':

1444

1445וע"ד הדין שאם יהי' ליל טבילתה בעונה הסמוך לוסתה אם צריך לנהוג כחומרת הא"ז והראב"ן ופ' כן הש"ך לפרוש עונה לפני עונת הראי' הנה הש"ך כ' שיש להוציא כן מש"ס ובנ"הכ ביאר דבריו איך הוציא כן וכ' עליו מנחת יעקב שדבריו אינם מוכרחים אלא שהי' להראב"ן גרסא אחרת בש"ס ולפי גי' שלפנינו ליתא לדינו וכ"כ בס"ט שהאחרונים חלקו על הש"ך ומשמע דס"ל להקל כאחרונים החולקים ע"ש:

1445

1446ועיינתי בראב"ן סי' שי"ח וז"ל תני' והזהרתם וכו' וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה אמר ר"י או יום או לילה שאם וסתה ביום יפרוש בלילה שלפניו ואם וסתה בלילה יפרוש ביום שלפני לילה בזמן תקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין אבל תקופת תמוז וטבת שאין יום ולילה שוין חצי יום וחצי לילה לפני הוסת עכ"ל והנה אין כאן גירס' אחרת בגמרא אלא מדנפשי' הוסיף ביאור דעונה שלפני עונת הראי' קאמר ומייתי ג"כ לכאן ש"ס דר"פ תינוקת דחצי יום וחצי לילה קאמר ואין כאן שינוי גי' כלל ואם הוכחת הש"ך אינה מכרחת א"כ ע"כ הי' לראב"ן וא"ז ראי' אחרת ואנחנו לא נדע לדחות גאונים בגילי דחיטתא:

1446

1447והנה רואה שראב"ן מחמיר תרי חומרי בחדא דוכתא חומרת האביאסף וחומרת הא"ז חצי יום וחצי לילה ועוד עונה שלפניו ונלע"ד לפי מה דס"ל דהאמור בר"פ תינוקת למיחשב חצי יום וחצי לילה שייך גם הכא בפרישת סמוך לוסתה וא"כ חשבינן כל אשה מרגע ראייתה מע"לע חצי יום וחצי לילה כגון שתראה אום אוהר ביום תחשב עד אותו שעה בלילה וכן כולם והנה אמרי' ר"פ תינוקת ר"ג מקיל לענין דם בתולה ויהיב לה לילה וחצי יום ולחד שינוי' משום דכתובה מגהי בה טפי ע"כ הקיל בלא פלוג להוסיף חצי יום על ליל בעילת מצוה וס"ל לראב"ן ק"ו להחמיר דנימא לא פלוג וכיון שאין כל הזמנים שווים לפעמים על ד' שעות ויהיה עונתה מד' שעות עד ד' שעות ולפעמים מאוחר ולפעמים מוקדם א"כ לעולם נוסף להחמיר עונה שלפני' משום לא פלוג מק"ו דר"ג הקיל בעונת בתולים זהו י"ל ס' הראב"ן והאביאסף שלא החמיר לפרוש גם עונה שלפניו דס"ל להקל כשינוי קמא דלי' לי' הך סברא מכתובה מגהי בה טפי כן נלע"ד:

1447

1448וכיון שזכינו לעמוד ע"ד רבותינו ואיננו אלא משום לא פלוג בשגם וסתו' דרבנן ואפי' להרא"ה בבד"ה דס"ל עונה הסמוך לוסתה חמירה מוסת גופי' דשמא תראה חיישי' טפי והגאון נ"בי כוון סברא זו מדעתו והנה היא קדומה בהרא"ה מ"מ היינו בוסת קבוע ג"פ אבל וסת שאינו קבוע כגון אתתא דא שמשנית וסתה תמיד וחוששת ליום ראי' שלה הוה עונה סמוך לוסתה דרבנן א"כ יש להקל בלא פלוג דידי' ולהתיר בעונה הסמוכה לעונת ראי' כדי שלא תתגרש ויקיים הבעל פ"ו והרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם יסיר כל חולי ומדוה וירפא שבר בת עמו מהרה הכ"ד א"נ: פ"ב יום ב' ח"י טבת תקצ"א לפ"ק:

1448

1449שוכ"ט לי"נ הרב הדיין המצויין המופלג בתורה ויראת ה' כמו"ה יהושע ני' דיין דק"ק א"ש יע"א:

1449

1450ע"ד אשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בכתונת שלה ומצאה מראה טהורה וגם טפי דם פחו' מכגרים ועוד דין זה צ"ע הנה הת"הד החליט דא"א להרגשה בלא יציאת דבר ומסתמא תלי' בטפה דם שנאבד אם לא שתמצא מראה כשרה לפנינו אבל בלא"ה תלי' בטפי דם כי רוב ההרגשות הוא מיציאות הדם א"כ אשה שבדקה עצמה בעד שאינו בדוק המלוכלך בכמה לכלוכי' הוה כלא בדקה כלל ותלי' שדם יצא מהמקור והאי מראה טהורה לאו מגופה אלא מעלמא אפי' אין על העד שום דם רק מראה טהור דין זה צ"ע להקל: [ועיי' בסי' ק"נ וקס"ח]

1450

1451מיהו בכתונת יש להקל דהנה המעיי' בכ"מ ובדברי ט"ז סי' ק"ץ ובדברי מנחת יעקב מתוך דברי כולם נלמד בכתמי' כך הוא הענין המוצא' כתם ובשוק של טבחי' לא עברה ובכתמי' לא נתעסק' והאי דם מאין בא אלא מגופ' אלא י"ל ה"ל להרגיש ואת"ל ארגשה ולאו אדעתה ה"נ נימא בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה וה"ל ספק ומוקמי' מ"הת אשה בחזקת טהרה ואינו אלא מדרבנן והכא בכתונת טפי דם פחות מכגריס איך שייך לומר בשוק של מטבחי' לא עברה הרי עברה ועברה שאין לך כל סדין שאינה מלאה דם כנים ואמנם לענין מראות כשרות מהיכי נתלה שנתעסקה ולאו אדעתה טוב לתלות מגופה ואי דלא ארגשה הרי הרגישה והרגישה ומה"ת להמציא נתעסקה ולאו אדעתה ע"כ המיקל לא הפסיד והמתע"ב כנלע"ד:

1451

1452שוכ"ט לידידי הרב הגאון המא"הג החרוץ המופלג כש"ת מהו' יצחק נתן נ"י אב"ד דק"ק מאדע יע"א:

1452

1453גי"ה הגיעני נידון אשה שראתה דם מ"ת כמבואר היטב בשאלת חכם חצי תשובה ולברר ההלכה אאריך קצת הנה רש"י מפרש ק' ש"ס ותבדוק ולמה תתגרש ומשני אין כל האצבעות שוות ואינו ראוי' שתכניס לכרת כיון שאפשר לתקן משמע דבדיקת שפופרת אינו מוציא מידי ספק עכ"פ משא"כ הא דאין כל האצבעות שוות ה"ל ודאי דכ"ז שלא אתחזקה באצבע של שני הוה כודאי שלא תראה מ"ת אצלו כרוב נשים דעלמא והק' תוס' א"כ אין לשון ק' ראשונה דומה לק' שני' ותבדוק עצמה בבעילה ראשונה של בעל ג' ובס' התרומה כ' ליישב דהכי מקשה כי היכי דבשלישי אמרינן דאסורה לרביעי בלא בדיקה וכיון שע"כ תבדוק עצמה ממילא תשאר תחת השלישי ע"י בדיקה א"כ ה"נ נימא שתהיה אסורה לשני בלא בדיקה וממילא תשאר תחת הראשון בבדיקה ולפ"ז מאי דפריך ותבדוק עצמה בבעל הראשון פי' שתהי' אסורה לשני בלא בדיקה וממילא לא תתגרש מראשון ותשאר תחתיו בבדיקה והוה ק' ראשונה כקו' שני':

1453

1454ומ"מ כ' התרומה שרש"י לא אמרה אלא באשה שנשאית עתה ולא הוחזקה לעולם בבעילת היתר לבעל זה בהא לא שרי' לבדוק לבעלה הראשון אבל אם הוחזקה בעילת היתר בבעל זה יש לתלות יותר במקרה אחר ויש לבדוק בבעל ראשון וכן גרס ר"ח בבריי' ת"ר נישאית וראתה דם מ"ת משמע שנשאת עתה לבעל זה אלא שכ' שבתוספתא לא משמע כפי' ר"ח דהתם גרסי' היתה נשואה לבעלה ורואה וכו' משמע שנשואה מאז ע"ש וי"ל הא מסייע לדבריו דבזה מיושב ק' תוס' מירושלמי ותוספתא דמשמע דלא כפירש"י והא"ש דתוס' וירושלמי בנשואים כבר מאז ושוב נתקלקלה מודה רש"י דבודקת תחת בעל ראשון ורש"י מיירי בראתה בתחלת נישואי' וכן משמע מדפירש"י לא בבתולה איירי משמע דמיירי בתחלת נישואי' ולא הוחזקה בהיתר משו"ה אין לבדוק בבעלה הראשון ומהתימה על הש"ך שלא הרגיש בס' התרומה הלז:

1454

1455ומ"ש ש"ך לשיטת רש"י מיושב ק' תוס' ובלא"ה א"א ליישב לא זכיתי להבין דמ"ש בשיטת רש"י י"ל ק' תוס' כבר כ' עלי' הגאון מהו' שמואל קוידנבר בספרו אמונת שמואל לספרו לא זכינו ואין אנו יודעי' איך מתורץ ק' תוס' לרש"י ולא בעינא לאמשוכי' נפשי' לחומרא שלו לגרש אשה מבעלה ע"ש ואמנם בפלתי נדחק לפרש דברי הש"ך ע"ש אך מה שצ"ע דלפע"ד אדרבה לשיטת תוס' אין כאן מקום לק' וכמדומה שלא הקשה אלא לרש"י דהרי להתוס' צ"ל דבדיקת שפופרת בדיקה ברורה היא ומשו"ה פריך תצטרך לבדוק בראשון ולא תשמש מספק היכי דאיכא לברורי ומשני אין כל האצבעות שוות ואין כאן תשמיש מספק כ"ז שלא תתחזק והוה זה ודאי כמו הבדיקה ולא מטרחינן לבדוק בראשון והנה בוודאי ידע דאין כל הכחות שוות שהרי משום זה משמשת ג"פ בכל בעל אך הוה ס"ד מדאתחזקה ג"פ באצבעו' וכבר בג' כחות באצבעו' הראשונו' וגם בזה השלישי פ"א כבר איתרע האי איתתא ויצאה מרוב נשים ושוב הוה בדיקה ודאית ותשמיש ספק וק' תבדוק ומשני אין כל הכחות שוות הוה כמו כל האצבעות דלעיל ועדיין הוה תשמיש ודאי זהו פי' ק' הש"ס אבל באצבע השני לא הוה ק' מידי כיון דידע דאין כל האצבעות שוות ידע שלא איתרע כוחה שהרי ידע שאין כל הכחות שוות כנ"ל ולק"מ אך לרש"י דס"ל דבדיקה ספק ותשמיש ודאי מותר ליכא לפרושי כנ"ל ולק"מ ק' תוס':

1455

1456תו כ' ש"ך לראב"ד ורמב"ן אין לסמוך כלל אבדיקה והנה דבריהם אינם מובנים ונדחו מכל הראשוני' ואיך נבנה בנין על מה שאין אנו מבינים והנל"עד בדעת הראב"ד דאין כוונתו כמו שהבין הרא"ש וצווח עליו כי כרוכי' אלא הראב"ד ס"ל כמ"ש רבינו יונה בטעם חומרת ר"ז בטפה דם כחרדל שמא יצא בג"י זא"ז וכותלי בית הרחם העמידוהו ויצא בפ"א ולעולם היא זבה גדולה וזה הטעם ק' מאוד דלמה לא תסגי כתקנות עם שבשדות ששה והוא מס"ס א' שמא יצא בפ"א ובפרט טפה דם כחרדל ואפי' תהיה בימי זיבה אינה אלא שומרת יום ואת"ל שיצא בג"פ זא"ז דלמא בימי נדה עומדת וסגי בששה והוא ועוד כמה פעמים בדקה עצמה בינה לבינה וליכא למיחש אכותלי ב"הרח ומ"ט לחומרת ר"ז וע"כ קבלו עליהם שלא לסמוך אס"ס ולא אבדיקה א"כ בכלל קבלת חומרא זו הוא ג"כ שלא לסמוך אבדיקת שפופרת ולא אס"ס דכ"כ הפוסקים שפופר' אינו עושה אלא ס"ס מן הצדדים ואת"ל ממקור דלמא אין אצבע הרביעי דומה להני אצבעות כיון דאיכא אצבע שפופרת שלא הוציא דם וה"ל ס"ס ע"י בדיקה וס"ל לראב"ד כיון דקבלו עליהם שלא לבעול אס"ס ואבדיקה מכ"ש הכא זה מה שנ"ל בראב"ד אלא שבאמת אין טעם חומרא דר"ז כנ"ל אלא משום שלא תתן תורת כל א' בידה עיי' סי' קפ"ג בטור ועוד דשאני חומרא דר"ז שאינה אלא לספור נקיים אבל לא לאוסרה על בעלה וקשים גירושין:

1456

1457ומכ"ש מ"ש ש"כ שלא תיאסר לעול' דטבי לה עבדינן לה והיא רוצית להכניס עצמה בספק בבעלה הראשון אנן מאי איכפת לן ומסתייעין שכבר דחו כל האחרונים את דברי הש"ך בזה ועכ"פ בדרבנן שומעים להקל דאי' דאוריי' ודאי ליכא אם סופרת ז"נ ובמק"א ביארתי דאף להסוברים עונה סמוך לוסת' דאוריי' והוא הרא"ה בב"הב מ"מ בוסת שע"י מעשה וע"י התשמיש כ"ע מודו שהוא רק מדרבנן אסור עיין בסי' קמ"ב וקע"ה:

1457

1458ע"כ פשוט שאם ראתה ג"פ מ"ת תבדוק בשפופרת אמנם טרם כל תנסה בבדיקת אמונת שמואל סי' נ"ז והוא כעין אותה בדיקה שכבר בדקה עצמה וכ"כ בס"ט סי' קפ"ז סק"ז ועושי' לה כיס של פשתן כאורך אצבע שביד וממלאי' אותו צמר גפן או מוכין דק מלמעלה ועבה בכולו כשיעור אצבע התשמיש בינוני ותבדוק עצמה אבל תכניסהו בכל האפשרי עד שיגיע לפתח בית הרחם מקו' שהשמש דש סמוך לגמר ביאה ודלא כמ"ש ש"ך בשם מ"ב שאינה צריכה לדחוק כ"כ אפי' נשמע לו בשפופרת מ"מ בבדיקה זו לא נקבל ואם נמצא על הצדדים ולא בראשו הרי נתברר שמן הצדדים בא ולא נצטרך עוד לשפופרת ואם נמי תמצא בראשו עדיין לא נאסרה דנתלה שהוא מן הצדדים ונסתרך בראשו כיון שלא במכחול שתוך השפופרת ועדיין בדיקת שפופרת לפניה:

1458

1459ואם לא תמצא כלל בין בבדיקה זו בין בשפופרת נמי טהורה כסברת הב"ח דודאי מן הצדדים ואם כי דברי ב"ח בזה נראים תמוהים וכבר הקשו עליו בתשו' גאונים בתראי ואמנם גברא רבא אמר מילתא לא תכיחו עלה דאצבעות וכוחות שאינם שווים הם על ב' אופנים א' שאצבע וכח זה גורם חימוד וחמום והזלת דם מן המקור בהגיע לפתח המקור ואצבע וכח אחר לא יגרום זה ועוד שנית דאצבע וכח זה בא בחיזוק ונינוע וחיכוך בצדדים ופתח עורקים דשם או פצע בהם פצע וחבורה קטנה כאשר יקרה לפעמים לאדם בשפת פיו מקום שהבשר ערום בלי עור ואצבע וכח אחר לא יגרום זה והרי הרב"י כ' והכריח דלחומר' לא אמרו אין כל האצבעו' שוות והשתא אי לא נמצא כלל הרי קמן דאינו מן המקור דא"ל אין כל האצבעות שוות דלחומרא לא אמרי' כן ואמרי' מדלא גרם אצבע הלז היינו השפופרת זילת דם מקור ע"י הגעתו בפה המקור ה"נ לא יגרום שום אצבע בעולם דלחומרא לא אמרי' אין כל האצבעות שוות ואמנם נתלה בצדדים ונימא אין חיכוכו של השפופרת שוה לחיכוכו של אבר ולכחו הרב שבנינוע התשמיש דלקולא אמרי' אין כל האצבעות שוות ואין לומר דהוה תרתי דסתרי במקור לא נימא אין כל האצבעות שוות ובצדדים נימא כן זה אינו כיון דמתרי טעמי אתאינן עלה לא סתרי אהדדי ודברי הב"ח נכונים שהרי כך כתב רמב"ם מפורש סוף פ"ד וז"ל ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים הוא עכ"ל ולשון הש"ס נמי משמע דקאמר ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים ואע"ג דבתוספת' תני' ואם נמצא על הצדדים בידוע וכו' משמע בלא נמצא כלל לא תלינן מ"מ אש"ס דילן סמכי' ואפשר שהש"ס הרחיב לשון הברייתא וביארה יותר שוב ראיתי בסדרי טהרה שכתב מראב"ד מוכח דלא כנ"ל דא"כ למה כ' שאין בדיקה בז"הז הא תועיל עכ"פ אם לא תמצא כלל ע"ש ויפה כ' לפי מה שפי' טעם הראב"ד שא"א לכוון אם בראשו או בצדדים אבל לפי מה שפירשתי אני לעיל אין ראי' מראב"ד גם מה שהקשה א"כ אפי' תראה אח"כ כמה פעמים תהי' מותרת דתלינן בצדדים וא"כ יפה כח שפופרת מביאת הבעל שאם בעל ולא מצא הותרה ואם חוזרת ותראה ג"פ חוזרת לאיסור' ולק"מ דאה"נ דיפה ויפה לענין זה דע"י ביאת הבעל אין יכול לתלות בצדדים שהרי בכחו הראשון הוציא דם ועכשיו אינו מוציא וע"כ תלינן בנתרפא וכיון שחוזרת המכה למקומה היינו החולשה הרי חוזרה אבל ע"י שפופרת י"ל מן הצדדים הי' וכחו של שפופרת אינו מוציא כי אינו פוצע פצע ותלינן בזה יותר מרפואה א"כ מותרת לעולם:

1459

1460ומ"ש בהגה' מיי' דתלי' בשפופרת שנתרפא י"ל דלא פליג אהנ"ל כדמשמע מהש"ך דלא פליגי דאין רצונו שהאשה נתרפאת מחולשת מעצור הזלת דם אלא נתרפא פצע שבצדדים ע"י בעילה האחרונה שלפני בדיקה הלז אותה הפצע והחבורה נתרפאת והשפופרת אינו מוציא דם מפצע חדשה ואמנם ע"י בעילה יחזור ויפצע ויוציא דם:

1460

1461ועכ"פ נ"ל פשוט לסמוך אחר ספירת ז' נקיים בכל פעם ולא תצא מבעלה ומה טוב אם לא יפרוש באבר חי כי לא באנו אלא להתיר אשה לבעלה ומה שאינו צריך לא נכנס בפרצה דחוקה וקצת משמע מרש"י ותו' דכל בדיקת שפופרת אינו אלא אחר ספירת ז' נקיים ושלא להתגרש דאלת"ה הומ"ל נפקותא בבדיקה שלא תצטרך לספור נקיים ולמה להו למימר שלא תתגרש ויש לדחות זה מ"מ הנלע"ד כתבתי לדינא ואחתום בברכה א"נ:

1461

1462גי"ה וע"ד שיעור כתם הנה הנכון כפ"מ שהעלה בתשו' מעיל צדקה ודקדקתי אחריו בצמצו' רב וכן הוא בלי פקפוק אך מה שהקש' איך אפשר לתלות שיעור זה במאכול' בזמנינו אעתיק לו מה שכתבתי בחידושי בדף נ"ח ע"א כל דבר שאינו מקבל טומאה וכו' וז"ל עיי' תוס' בטעמא דמלתא וצ"ע ועיי' פלתי ונ"בי. והנלע"ד דהנה הכ"מ הקשה לטהר כל הכתמים מטעם ס"ס ותי' הא בשוק של מטבחים לא עברה ובציפור לא נתעסקה והתי' תמוה דמספיקא לא נפקא דלמא עברה ולאו אדעתה וצריך לפרש עפ"י מ"ש ט"ז ר"סי ק"ץ מאי ס"ס הוא זה הרי רוב דמים שמן המקור בהרגש' יוצאים ותי' במנחת יעקב אה"נ רוב דמים מן המקור בהרגשה והאי מדלא ארגשה אין כאן רוב מהמקור והא"ש גם קו' שלי ויפה תי' כ"מ דהא לא עברה בשוק של טבחי' ואת"ל עברה ולאו אדעתה א"כ ה"נ נימא ארגש' ולאו אדעתה והדרי' לרוב דמים מן המקור ואין כאן ס"ס וא"ש דברי כ"מ:

1462

1463אלא אכתי י"ל בשלמא עברה בשוק ולאו אדעתה דהוי מלתא דלא רמי' עלה ומה לה להשגיח אם עברה בשוק של מטבחיים או לא משא"כ הרגשת גופה לטומאה וטהרה בודאי עיני' ולבה שם כל הימים ולא שייך כ"כ ארגשה ולאו אדעתה והדר' קו' לדוכתי' דה"ל ס"ס ולפי זה א"ש בעזה"י דאשה העסוקה בטהרות בבגדים המקבלים טומאה צריכה שפיר לתת לב על מקום עמידתה וישיבתה וכל פסיעה ופסיעה כי חוששים אפי' לספק הרוקים הנמצאים ולדם נבלה ושרץ וכל מילי והוה שפיר מלתא דרמי עלה ואי אפ"ה תימא לאו אדעתה ה"נ נימא ארגשה ולאו אדעתה דתרוייהו מלתא דרמיא עלה הוא וא"כ אזדא לי' ס"ס ושפיר טמאו כתם בבגד המקבל עכ"פ טומאת נגעי' שצריכה לתת לב שלא תבוא לידי נגע לבן אדמדם ועיי' בפלתי וק"ל:

1463

1464והנה הרב אב"ד הוה ס"ל דלא אמרו כתמים אלא לטהרות ולא לבעלה וראב"ד תמה עליו מלקמן דף נ"ח ע"ב דאמרי' אין לך אשה שטהורה לבעלה אע"כ לבעלה נמי חיישי' לכתמים וכן הלכתא ולפי הנ"ל נראה דעכ"פ צדקו דברי הראב"ד בהא שתחלת גזירת כתמים הית' כשהיו עוסקים בטהרות מטעם הנ"ל וממילא נאסר' נמי לבעל' ועכשיו נמי שבטלו טהרות מ"מ דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ובזה א"ש הא דבעינן שיעור גריס אע"ג דבזמנינו לא אשכחן מאכולת כה"ג מ"מ אין לך אלא מה שנאסר במנין הראשון שהי' מאכולת גדול כגריס הקלקי ואע"ג דליכא עכשיו כהאי גוונא מ"מ עכשיו בלא"ה הי' לנו לטהר כל הכתמים רק שא"א להתיר מה שנאסר במנין הראשון ושיעור קטן לא נאסר מעולם וא"ש הכל בעזה"י עכ"ל בחי' [ועיי' בסי' ק"פ]:

1464

1465נשאלתי אשה אחת מבכרת ואחר מלאות לזכר טבלה ושמשת ויהי בבקר מצאה דם על החלוק וביום ה' לבשה לבנות וספר' ז' נקיים וטבלה ושמשה ושוב בבוקר מצאה דם על החלוק ושוב לאחר י"ב יום טבלה ובדקה עצמה מיד אחר התשמיש בעד וראתה עליו טיפי דמים וכן עשתה עוד ג"פ ובכל פעם בדקה מיד אחר תשמיש ומצאה על העד טיפי דמים נמצא בין הכל וי"ו פעמים ב"פ על החלוק בבוקר וד"פ על העד ואינה מרגשת שום כאב בשעת תשמיש רק מחמת שמי המקוה קרים מחמת ביעתותא כל פעם ביום קודם שירדה לטבול הרגישה דבר מה בבטנה מחמת הרעדה ובפעם הששי חממו לה המקוה ועתה הגיעה נפשה לשאול מה משפטה מהיום והלאה:

1465

1466שוכ"ט לה"ה הרב המא"הג המופלג בתורה כש"ת מהו' משולם ני' אב"ד דק"ק נאדיעדע יע"א:

1466

1467גי"ה הגיעני נידון אשה אחר לידה ראשונה ראתה דם מ"ת ממש סמוך על עד הקינוח כמה פעמים והי' כל פעם בליל טבילה אלא שטבלה במים קרים והאשה פחדה מאוד מקרירות המים עד שכל פעם אחזתה רתת וכאב המעים שקורין קרימו"ן עד שבאחרונה חממו מי המקוה ומ"מ ראתה מ"ת כנ"ל ומסתפק רומכ"ת אם יש להתירה בליל שני אחר טבילתה מכאן ואילך כי כן דעת מנחת יעקב סי' קפ"ז סקכ"ג דלא כאמונת שמואל דאוסר ופר"מ שפיר חזי דברי הגאונים הללו והוסיף נופך מדלי' והנה חפשתי בכל האחרונים שאחריו ה"ה הגאון בס' כ"ופ המכונה תפארת ישראל ואחריו בס"ט והגאון בחות דעת וס' חכמת אדם ואין דן דינו למזור כולם צווחו כי כרוכיא על קולתו של במנח"י ומחו לי' מאה עוכלי בעוכלי ומי ירום ראש להקל בלי צירוף קולו' אחרות ומעטים המה וממש אפסו בנידון שלפנינו ומ"מ נבאר הלכה בעזה"י וניטל שכר כדרוש ומקבל שכר:

1467

1468במס' נדה ס"ו ע"א ההיא איתתא דאתא לקמי' דר"י דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוה חזי' דמא אמר שמואל דימת עירך עלתה בך לכי והבעלי ע"ג הנהר וכ' ראב"ד בשער הוסתות והיכא דקביעא לה וסת לשעה ולא ליומא ודאי קביעותא דשעה מהני לה וכו' איכא למגמר הא מילתא מההיא איתתא דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה וכו' והא התם יום טבילתה לא היתה קביעות פעמים מקדמת פעמים מאחרת וביו' טבילתה היה לה שעה קבועה לראי' שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה מיד הית' רואה ואעפ"כ לא חשש ר"י אלא לשעתה בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם שנכנסה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא לימי' אינה חוששת אלא לשעתה בלבד עכ"ל והרז"ה שם אות וי"ו השיב וז"ל ומה שהביא ראי' מההיא איתתא דסלקא מטבילת מצוה הויא חזי' זה במעשה הי' תלוי' ולא בשעה שאם אין לה יום קבוע אין לה שעה קבועה ואין בזה שום ראיי' עכ"ל:

1468

1469והמובן דס"ל לראב"ד דמעשה הטביל' הוה מעשה רבא כעין קפיצה ויותר מזה ויש לתלות הוסת בזה אבל דימת עירך אקראי בעלמא הוא כמ"ש לקמן אי"ה בשם הר"ן ולא תלינן ביה וא"כ מיד שעלתה מטבילת מצוה הרי יומה מסוים שעתידה לראות ע"י מעשה זו ותיאסר כל העונה מיד ואיך התירה ר"י ע"ג הנהר אלא משום דהיה קבועה לה שעתה בעונת הטבילה אחר שתכנס לעיר ולא נאסרה אלא משעתה ואילך ומוכח דינו של הראב"ד ז"ל אך הרז"ה ס"ל אע"ג דדימת עירה איננו מעשה רבא כטבילה מ"מ תלינן אונס המעשה בהרכבת שניהם טבילה ודימת עירה ונמצא לא הגיע זמנה עד אחר כניסתה לעיר משום שעדיין לא נעשה מעשה הגורם אבל זולת זה אין מקום לקביעות שעות בוסתות כנלע"ד טעם פלוגתתם:

1469

1470ובחי' ר"ן דנדה ס"ו שם כ' וז"ל לכי והבעלי ע"ג הנהר פי' כיון שוסת זו דימת עירה הי' גורמת אינו אוסר יומו אלא לשעת' כוסת של קפיצות ושל אכילת שום ועוד שוסת של קפיצה וכיוצא בו אינו נעשה אלא בימים וקפיצות וזו כל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוה חזי דמא ולא ביום ידוע ועוד שאפשר שאפי' בא ביום ידוע אינו קובע שדימת עירה אינו דבר של קביעות כקפיצה וכיוצא בה אלא אקראי בעלמא הוא עכ"ל ובס"ט הקשה על תי' אמצעי מה בכך שאינו נקבע אלא בימי' וקפיצות מ"מ כיון שראתה כמה פעמים חוששת לקפיצות פ"א עכ"פ כוסת שאינו קבוע כדאי' בהגה' מיי' ופסקו רמ"א בש"ע סי' קפ"ט ס"א ובש"ך שם סקמ"ח ע"ש ומזה הוליד דר"ן פליג אהגהת מיי' וס"ל דוסת שע"י מעשה אפי' בכמה פעמים לא ניחוש לן ולפ"ז מה דחוששי' לרואה מ"ת ע"כ לאו משום דראתה ג"פ איקבע וסת אלא משום דוסת ראי' מחמת תשמיש לא מיקרי ע"י מעשה אונס א"ד ולפענ"ד לק"מ אהר"ן דהרי ר"ן ס"ל כהרז"ה הנ"ל דתלינן המעשה בדימת עירה לא בטבילה שהרי כ' בתי' הראשון כיון שוסת זו דימת עירה גורמת וכו' וכ"כ בתי' האחרון שדימת עירה אינו קביעות כוסת של קפיצה וכו' ע"ש נמצא לפ"ז מאי דהוה ס"ד דהר"ן לומר דתאסר מיד אפי' קודם שנכנסת לעירה עד שהוצרך לג' תירוצים הנ"ל צ"ל דהוה סברא דהקפיצה שיש לו יום קבוע תיאסר מיד בהנץ החמה של אותו היום כיון שהיום עלולה לראות ע"י קפיצה עכ"פ ה"א ניחוש ותפרוש מיד אפי' בלא קפיצה וה"נ ה"ל לפרוש מיד אחר טבילה כיון שמעתה עלולה לראות ע"י דימת עירה וע"ז תירץ ג' תי' א' בקפיצה גופי' אפי' יהי' לה יום קבוע אינה נאסרת אלא מקפיצה ואילך ולא מנץ החמה ב' אפי' תאמר בקפיצה המורכב ליום ידוע חוששי' לו מהנץ החמה כיון דיומא נמי גרם מ"מ הא הכא אין לה יום ידוע אלא אחר סילוק טבילת מצוה כשתכנס לעירה לא נימא שתיאסר בין טבילה לכניסה לעיר אע"פי שכבר קבעה כמה פעמים דקיי"ל דחוששי' לה כהגהת מיי' היינו לאחרי' אבל לא לפניו ואפי' תאמר שבוס' המורכב חוששי' גם לפניו היינו במורכב לימים ידועים אבל לא במורכב מטביל' ודימת עיר ושוב כ' לו יהי' טבילה כיום ידועה מ"מ דימת עיר אינה כקפיצה ומכ"ש הכא דשלשה סברות אמתית דטבילה אינה כיום ידוע ודימת עיר אינו כקפיצה ואפי' יום ידוע וקפיצ' המורכב אינו אוסר לפניו אפי' איקבע כמה פעמים זהו כוונת הר"ן וליתא לדיוקא של ס"ט ואין כאן מחלוקת בין הר"ן להגה' מיימ' אלא וסת שע"י מעשה חוששים לו כוסת שאינו קבוע אם אירע לה ג"פ ורואה מ"ת כוסת שע"י קפיצה הוא ומשו"ה אינה חושש' לו כ"א בג"פ ואע"ג דלשיטת תוס' וסת שע"י אכילת שום ופלפלי' לא הוה כוסת דמעשה אלא כוסת הגוף פיהק ועיטוש מ"מ וסת שע"י תשמיש הוה מעשה רבה ואונס כקפיצה ממש כמ"ש ש"כ סי' קפ"ט סקמ"ח ומ"ש תוס' בנדה ס"ו ע"א ד"ה ונאמנת וכו' דאפילו רבי מודה ברואה מ"ת דבעי ג' זימני כגון אכלה שום לא שיהי' כמו אכלה שום אלא במכ"ש אתי אפי' באכלה שום מודה רבי כמפורש להדי' למה שלא מנו חכמי' ג' א"כ מכ"ש קפיצה ורואה מ"ת ועיין לעיל ס"ג ע"ב תוס' ד"ה אכלה וכו' ע"ש: -

1470

1471ומתירוץ שלישי של הר"ן למדנו דבר חידוש דכ' דימת עיר אינו קביעות כקפיצה ע"ש והנה דבר פשוט דטבילה במים הוה קביעות כקפיצה והנה יש לנו ב' מעשים א' הטבילה שהוא אונס גמור כקפיצה ודימת עירה שאיננו אונס גמור כקפיצה ואפ"ה כיון שאירעו שניהם זא"ז לא תלינן בטבילה לחוד אלא בצירוף שניהם מותרת לשמש בין טבילה להכנסה לעיר ומקולי וסתות שע"י מעשה שנו כאן: -

1471

1472וכ' ב"י בשם הגה' מיי' אשה שראתה ליל שני' של טבילתה מ"ת צריכה לחוש ולפרוש ליל ב' של טבילתה השני' ולא תחוש לפעם ג' ובש"ע השמיט תיבת שני' וכ' בליל של טבילתה ובתשוב' אמונת שמואל מגיה בש"ע כמו בהגה' מיי' והגאון בחות דעת ר"ל המחבר לטעמי' דס"ל סי' קפ"ט סעי' י"ז דלא אמרי' קפיצה דאתמול גרמה ראי' דהיום ובמח"כ אין זה ענין לכאן התם ראתה ב"פ ביום הקפיצה ממש והשתא קפצה ולא ראתה ולמחר ראתה לא תלינן בקפיצה דאתמול לצרף לתרי זימני דראתה ביום הקפיצה ממש דודאי אינו דומה אונס דיומי' לאונס דיום שלאחריו ואין לצרפם לקביעות אבל אה"נ היכי דראתה ג"פ ביום של אחר הקפיצה קבעה ליום שאחר הקפיצה אלא שנ"ל להחמיר עוד כיון שאין אונס של אתמול גורם כ"כ כאונסא דיומא אפשר לומר דקפיצה כזו דומה לאכלה שום ופלפלי דחוששת אפי' פעם א' משום אונסא דעירה ש"מ גם גופה עלול לראות וחיישי' אפילו לפעם א' ומשו"ה בהגהת מיי' חושש לפ"א לילה שאחר הטבילה משו' דטבילה של אתמול אינו אונס כ"כ כטבילה דהיו' וא"ש נמי מה שהק' ס"ט סי' קפ"ז סקכ"ד איך נעקר ע"י שלא ראתה בליל שני' של טבילה והא לא שמשה ואיך תלינן בתרוויי' בטבילה דאתמול ותשמיש היום ולהנ"ל א"ש ואומר דהגהת ס"ל בליל טבילה ממש מצטרפי' הטבילה והתשמיש יחד כשני אונסי' הנ"ל שהוכחנו להר"ן אפי' טבילה ודימו' עירה מצטרפי' מכ"ש טבילה ותשמיש וה"ל ראי' ע"י אונס ואינה חוששת לפ"א עד שתראה ג"פ מ"ת בליל טבילה ואז אינה אסורה אלא בליל טבילה ומותרת לשמש בליל ב' אך אם רוא' מ"ת בליל ב' של טבילתה ובליל טבילת' לא שמשה אזי חוששת לפ"א ותולה בטבילה דאתמול ולא בצירוף תשמיש כלל כמו כשאכלה פלפלי' או פיהקה בלי תשמיש ורואה מ"ת דתלינן בפיהוק או בפלפלי' לתוס' דדמי לפיהוק וה"נ טבילה דאתמול אבל בליל ג' אחר טבילה לא תלינן בטבילה של שום רלא מצינו בש"ס אלא בקפיצה דאתמול אבל של שום לא מצינו זהו מה שנלענ"ד וצרקו רברי מנח"י בהוכחת הט"ז ולא מטעמי': -

1472

1473אך נהי שבדברינו נתיישב כל הק' שהקשו האחרונים על שיטה זו מ"מ בתשו' רשב"א סי' תת"לח ותת"לט משמע להדי' אם שמשה בליל טבילה וראתה מ"ת ג"פ נאסרה ולא תלינן בטבילה וכמו שכ' זה בכ"ופ ואחריו בס"ט ע"כ חלילה לי להקל כלל: -

1473

1474ברם בנידון שלפנינו יש עוד צדדי' להקל חדא ששהתה עמו כמה שנים ולא ראתה מ"ת ואין זה תחלת תשמישה ב' שיש לה וסת וזו ראת' שלא בשע' וסתה ג' שהוא אחר לידתה הראשונה כי מבכרת היא וי"ל נתקלקלו צדדי' עי"ז ולא מן המקור הוא וכל אלו ההתירי' יש דעו' המתירי' אע"פי שאין סומכי' על א' מהם והרביעי שהיתה רותתת ע"י ביעתותא דמים קרים והרגישה כאב בבטנה עי"ז וזה גורם לפריסת נדה כדאי' בנדה דף ע"א ע"א ביעתותא מרפיא ואע"ג דאליבא דב"ש הוה ס"ד התם הכי ולא קיי"ל הכי היינו דלא קיי"ל דחזי' בשעת מיתה מחמת ביעתותא אבל אמת הוא דבעתותא מרפי' דהלכה כרב דאמר ותתחלחל שפרסה נדה ולא כשמואל ע"ש וא"כ אפי' אי טבילות דעלמא לא מצטרפי' לרואה מ"ת לדעת רשב"א הנ"ל מכל מקום היכא דחזינן דרפי ע"י ביעתותא כי הכא בוודאי יש לתלות בהכי ואע"ג דאח"כ חממו המים ומכל מקום ראתה מ"ת י"ל מכאן והלאה חושבנא וימים הראשונים יפלו ויכולה לשמש אפי' בליל טבילה שבמים חמין עוד ב"פ אלא שלא נסמוך על זה אלא בצירוף כל מה דכ' ומפורש לעיל ע"כ יש להתיר לשמש בליל ב' אחר טבילתה במים חמין דוקא שאז נצרף כל הקולות האלו ומ"מ אומר אני שבאות' בעיל' יפרוש באבר מת ולא באבר חי כי מה לנו להכניס לספק כרת על מגן ואם לא תראה אז תשמש כך לעולם בליל ב' אחר טבילתה בחמין דוקא ואם תרצה לבדוק בשפופרת כדי להיות ככל הנשים צריכה לבדוק דוקא אחר טבילתה במים קרים באותה לילה ולא תראה עלי' כדי שתיעקר כמו שנתחזקה הנלע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה: -

1474

1475שלום וכל טוב ליד"נ הרב המאוה"ג המפורסם הותיק מלא עתיק חרוץ ושנון תל תלפיות כש"ת מוהרר מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוטה יע"א: -

1475

1476נעימות ימין עוזו וזרוע תפארתו הגיעני ושם נאמר נפשו היפה בשאלתו ע"ד עובדא דאתאי לידו וז"ל אלמנה אחת דברו בה להנשא לאיש אשר לא ראתה מעולם ונתפייסה וקבע במכתב יום מועד לנשואין וספרה ז' ימים לטהרתה טרם בא האיש ונסתפק אם יעלו לה הימים דהא עיקר הטעם לתבעוה לינשא ונתפייסה שצריכה לישב ז"י נקיים הוא שמא מחמת חימוד ראתה דם וא"כ אפשר דעיקר החימוד יתעורר לאחר ראותה אותו ואין לחשוב הימים שלפני זה דהרי אמרו בסוטה דף ח' ע"א גמירי דאין יצ"ה שולט אלא מה שעיניו רואות ואע"ג דאליבא דר"י נאמר שם מ"מ נראה דרבנן לא פליגי מלשון גמירי וכן משמע מדברי תוס' שם שהקשו מחגיגה כו' ועוד האריך קצת: -

1476

1477הנה מסתימת לשון הפוסקים לא משמע לחלק בכך דלא הוי שתקי רבותינו ראשונים וגם אחרונים מחידוש דין זה אע"כ לא חשו להו ומטעם שיבואר לקמן אי"ה וקצת יש להוכיח בהיפוך דהרמב"ם פי"א מהל' א"ב הל' ט' כ' יתר על זה כל בת שתבעוה לינשא ורצתה שוהה ז' נקיים מאחר שרצתה ואח"כ תהיה מותרת להבעל שמא מחמדתה לאיש ראתה טיפה דם א' ולא ארגשה וכו' וכתב בהשגות כל ראתה שהוא מוזכר בכאן הוא טעות גדול מן הסופר שאפי' בלא הרגשה היא טמאה ודאי והאי ראתה רצתה היא עכ"ל פי' שהיה לפני הראב"ד ס' שכתב בו ראתה במקום רצתה ומשמע דמיירי שראתה דם ודלא נימא דם חימוד הוא וטהורה קמ"ל שטמאה שמא נתערב בו טיפה דם נדה [וסברא זו כ' בחידושי הר"ן ספ"ב דנדה] אבל אם לא ראתה דם טהורה קמ"ל הראב"ד שהוא ט"ס וכ' הכ"מ שמוכח כן מדברי רמב"ם עצמו שהרי סיים וכתב שמא מחמדה לאיש ראתה דם טיפה א' ולא ארגשה אלמא בלא ראי' והרגשה טמאה והנה לפמ"ש והסברתי הי' אפשר ליישב אותה הגרסה ולומר דמיירי שראתה דם חימוד בודאי וחיישינן שמא מחמדה לאיש ראתה ג"כ טיפה דם נדה ולא הרגישה מחמת טרדות בפתיחת פי המקור. אבל מ"מ לא נראה אותה הגי' דאיך שביק הרמב"ם הדין דנתפייסה דאיתא בגמ' וכ' סתם תבעוה לינשא והשמיט ונתפייסה אע"כ רצתה גרסי' והיינו נתפייסה שבש"ס: -

1477

1478ומ"מ אי ס"ד דבעינן שתראה הבעל פ"א א"כ מה לנו להטעות כל רצתה דאיכפל הרמב"ם ד' פעמים וטעה הסופר כולי האי נימא ה"פ כל אשה שתבעוה לינשא ורצתה פי' נתפייסה שוהה ז' ימים נקיים מאחר שראתה הבעל דבלא ראיי' לא יועילו ז' נקיים וטעו הסופרים יש שכתבו בשני הבבות ראתה ויש שכ' בשני הבבות רצתה וכן בשארי רצתה הנאמרים שם ומנ"ל לראב"ד וה"המ שכל ראתה שבכאן הוא ט"ס אע"כ לא עלה על דעת שום פוסק דבעי' ראתה אותו: -

1478

1479והגע עצמך סומא מה יהי' דינה אם נאמר שלא נאמ' כל דין חמדה אלא בשראתה אותו פ"א ולא זולת אם כן הנולדת סומא לא צריכה ז' נקיים מתביעה ואילך כלל ולא לשתמיט שום פוסק להשמיענו קולא זו באשה סומא ואי נימא עכ"פ יש חמדה בשעת פיוס אלא שבשעת ראי' נתחדש חימוד יותר וצריכה ז' נקיים מחדש וא"כ גם סומא צריכה נקיים מפיוס ואילך הנה עכ"פ לא יכחיש אדם בעולם שבשעת קירוב גופים לא גרע מראיית פני הבעל וא"כ סומא שלא ראתה אותו עדיין תהי' חידוש החימוד בשעת קריבה ותיאסר לעול' בודאי לתי' ב' של הט"ז סי' קצ"ב דכשהי' עמו במטה ליכא משום חימוד וזה נוטה דעת התוס' ביבמות ל"ו ע"ב וביומ' י"ח ע"ב ובת"י שם לק"מ אבל לתי' קמא של הט"ז דלית ליה הך סברא קשה סומא לית להתקנה כלל בשלמא פקחת י"ל משראתה אותו פ"א כבר שבעה לה חימוד ולא יוסיף אבל סומא שלא ראתה עדיין אי ס"ד חימוד שבשעת תביעה ופיוס לא השביעה אותה ולא תרווה צמאה א"כ כשתבוא לידי קירוב בשר תחמוד ותראה ולית לה תקנתא כלל אע"כ הא ליתא: -

1479

1480והנה הרב ב"ש סי' קי"ט ס"ק י"ג מסתפק בעתים שוטה ועתים חלומה ותבעוה בשעת שטותה ובדקוה בקיאות אי מותרת להבעל בחלימותה דלמא לא הי' חמדה בשטיותה ופשוט ליה להקל בקצת ראי' מדלא אמר בפ' חרש קי"ג ע"ב לר"א אין חרשת יכולה להנשא עיתים שוטי' עתים חלים ולענ"ד ראי' גדולה היא דהוא ז"ל כ' דה"ל לש"ס למימר האי נ"מ וזה באמת אינו ראי' כ"כ אבל הראי' מגוף הדין א"כ לר"א אין תקנה לחרשת להנשא כלל וגם לשמואל דס"ל התם כר"א בהא ואיך יפרנס עדותו של ר"י בן גודגדא פ"ה דגיטין וספ"ז דעדיות על החרשת שהשיאה אבי' וכו' ודוחק לומר דשמואל פליג על סתם מתני' ועדותו של ר"י בן גודגדא ואפי' ר"א לא יחלוק על משנה השנוי' בעדיות ועכ"פ מנ"ל לרב אשי להסתפק בדבר ולמימר דיחלוקו אע"כ מוכח דהחמדה שבימי שטותה מועיל ג"כ לזמן פקחת ודוחק לומר שהשיאה באיסור דהרי ה"ל לשנות שאירסה: -

1480

1481ונ"ל ראי' מקטנה גופה דכבר ביארתי במקום אחר דקטנה גופה אין כל הזמנים שווים והרי אפי' במופלא סמוך לאיש נדרי' נבדקין כל השנה לפעמים יודע ולפעמים אינו יודע לשם מי נדר וכתבתי דלרמב"ם דס"ל קטנה שנבעל' תחת בעלה אסורה לו לאו משום דפיתוי קטנה לאו אונס הוא לחלוטין אלא אין כל הזמנים והשעות שווים ולא כל הקטנות שוות וחייש דלמא היתה בעלת דעת ופתוי רצון הי' ובזה ישבתי דל"ק אהרמב"ם מיבמות ס"א ע"ב דאר"א כהן לא ישא קטנה שמא תתפתה עליו משא"כ ישראל דפיתוי קטנה אונס [עיין בסי' קמ"ד בביאור היטב]:

1481

1482וכבר עוררני חכם א' לפמ"ש הרא"ש בתשו' דבן י"ג לגדלות הוא ככל השיעורין הלכה למשה מסיני ולפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים הל' יו"ד לא נאמרו השיעורי' לב"נ א"כ ממילא אין דין גדלות וקטנות לב"נ ותקשי אהרמב"ם שכתב שם פ"י הל' ב' ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה וכו' ע"ש והשבתי לו דודאי הא דבעינן שנים וסימנים הוא שיעורא הל"מ אפי' יהי' משכיל ובן דעת לא יתחייב עד שהגיע לשיעורא דמרע"ה בשנים ובסימנים וזה לא ניתן לב"נ אבל עכ"פ קטן שאינו בר דעת אשר פיתויו ורצונו אונס וכחש"ו גם ב"נ פטור ופשוט לפענ"ד:

1482

1483והיות כן הלא ידוע דקטנה מבת ג' שנים ויום א' אין לה חמדה ואחז"ל שלהי קדושין קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה והענין הזה גדל והולך עמה ואין אנו יכולים לשער זה ואפשר הוא ג"כ עתים לטובה ועתים כך וקיימ"ל אחד קטנה ואחד גדולה צריכה להמתין ז' נקיים וק' מה יועיל דלמא בשעת תביעה לא הית' חמדה שלימה ועתה נתוסף לה חמדה יתירה אע"כ אין חילוק: -

1483

1484ואולי י"ל הא דש"ס נדה ס"ו ע"א רבינא איעסק לברי' בי' רב חביבא א"ל אימר דאמר רבא בגדולה וכו' וי"ל דגם ר"ח ידע דע"י חימוד אפשר שתראה אפי' קטנה אך הא הו"ל ס"ס שמא לא חמדה כיון דקטנה היא ואת"ל חמדה דלמא לא ראתה אך אי הוי קטנה עלולה לראות בעלמא אע"ג דהשתא לא הוי שעת וסתה לא הוי זה ס"ס דאין כאן אלא ספק א' שמא ראתה שמא לא ראתה אך קטנה שא"א להסתפק בראי' אלא ע"י חמוד ובחמוד נמי כולי האי ואולי והחמוד בקטנה ספק הוא וי"ל שפיר ס"ס כעין דאר"א ספק ביאה טהור ספק מגע טמא ובארתי זה במקום אחר ומ"מ ר"ח פליג נמי אהא ולא משוי חילוק בין גדולה לקטנה ועכ"פ מוכח דקטנה אין חמדתה שוה ומ"מ מועיל ספירתה ונפשט ספיקא של ב"ש לקולא והנה בטעם בדיקה זו והמתנת ז' ימים נקיים ס"ל להרשב"א משום דברגע התביעה יגרום החמוד טפת דם כחרדל ע"כ צריכה ז' ימים נקיים כרואה ודאית והרא"ש הקשה בימי רבא עדיין לא נתפשט חומרא דר"ז והוה סגי בששה והוא ע"כ ס"ל להרא"ש דבכל יום שמתקרבת לנשואין ניתוסף תאותה וצריכה בדיקה ליומא שמא תראה היום ואז באמת תספור ז' ימים מאותו היום שתמצא טפה דם ודבריו צע"ג כבר נתעוררו האחרונים במקצת ואעתיק מ"ש אני בחי' וז"ל דברי הרא"ש צע"ג ממ"נ מאי ס"ל אי מהני בדיקה לדם חמוד א"כ אמאי צריכה ז' נקיים תבדוק עצמה בשעת תביעה ואם לא תמצא דם תהי' טהורה כדעת ראבי' בתשובת מיימ' ואי ס"ל ככל הפוסקים דלא מהני בדיקה א"כ מאי מועיל בדיקתה בכל יום כיון שכל יום מוסיף לה חמדה אמנם בס"ט משמע דמודה הרא"ש דביום התביעה לא מהני בדיקה שאם תראה טיפה תאבד ובשארי ימים עכ"פ מועיל בדיקה וזה צ"ע יציבא בארעא דהרי חמדה אחרונה קשה מהראשונה להרא"ש ותו קשה נהי בימי רבא לא נתפשט' חומרת ר"ז ולא הצריכ' ר"ח הפסק טהרה מ"מ למאי דקבלו עכשיו חומרת ר"ז למה לא נצטרך הפסק טהרה ליום ראשון יום התביעה דלא יועיל בדיקה לאותו יום ומשווינן לה רואה ולמה לא תצטרך הפסק טהרה גם בז"הז תו' קש' מאי יועיל בדיקה כל ז' הלא כל שעה ורגע מחמדת וכי ידיה בין עיני' כל ז' ימים עיין לקמן ס"ח ע"ב גם איך אמר רבא ז' נקיים ואין רק ששה דיום התביעה הי' אז מן המנין להרא"ש שהיה קודם חומרת ר"ז ע"כ שיטת הרא"ש קשה לי להלום עד כאן לשוני בחידושי: -

1484

1485והנה הרשב"א לא יכחיש הטבע שהיא מוספת תאוה וחימוד בכל שעה ורגע מ"מ לא חייש ליה משום דשבע לה חימוד מיום התביעה ואפילו חימוד קל דשוטית וקטנה ואפי' תבעוה בקטנותה ונתגדלה בנתיים מעשה דרמי שערי באסינתא עד כניסה לחופה מ"מ החמדה היותר קלה שבשעת תביעה משביע לה ומרווה צמאונה עכ"פ וה"נ דכוותי': -

1485

1486ועתה נבוא ע"ד הש"ס דסוטה ח' ע"א דמייתי מעלתו דאין יצ"הר שולט אלא במה שעיניו רואו' הנה פשטות פי' הש"ס הוא דע"י שרואה בגוף זה ומהרהר עליו אין זה גורם להרהר על גוף אחר כיון שכל ההרהור לא נולד לו אלא על גוף זה אין יצ"הר שולט להתגרות עי"ז בגוף אחר ואם מתגרה ג"כ בגוף אחר אין ההרהור שבגוף זה גורם אלא מעלמא קאתי לי' ואלו לא היה רואה גוף זה נמי הי' חומד על אותו הגוף ואין רוב עולם ניצולים מהרהור עברה ר"ל אבל לומר שלא תסקל ערומה מחשש עי"ז יתגרה באחרת אין היצ"הר שע"י גוף זה גורם גירוי באחר זהו כוונת הש"ס וכן משמע בסיום לשון התוס' שם אלא ממה שכ' התוס' מהא דר"פ אין דורשין כתבו להדי' כיון שראה אותה פ"א יהרהר בה משמע דתלי' בראיית אותה פ"א גם זה אינו דהתם קאמר הש"ס אם ישאו ויתנו בעריות יבואו להקל בערוה מפני שנפשו מחמדתה אפי' שלא בפניה עד"מ שישאו ויתנו בהלכו' בת אשתו וע"י מ"ש בזה המ"ומ של הלכה יזכור אותה שכבר ראה אותה פ"א ויהרהר ויתאוה לה ויהי' דעתו נוטה לחפש קולות בזה ויבוא להקל בערוה דאלו לא ראה מעולם את בת אשתו ל"ש הרהור בה ע"י פלפול הלכה זו זהו פי' אותה הסוגי' מיהו מלשון תוס' סנהדרין מ"ה ע"א שהקשו מכל האומר רחב רחב מיד נקרי ע"ש משמע קצת דס"ל דאין הרהור אלא במה שראה כבר מ"מ אין הכרח: -

1486

1487והכלל המהרהר על גוף זה לא יבוא עי"ז להרהר על גוף אחר אבל אשה המחמדת סתם על חיבת ביאה סתם לא על גוף ידוע אין שום הכרח לומר לכשתראה אותו יתחדש לה חמדה יתירה אדרבה לפעמים יתגנה בעיניה ואם יהיה קצת חימוד יותר כבר מבואר מהראיות דלעיל דליכא למיחש ומ"ש הט"ז סי' קצ"ב והסכימו עמו כל האחרונים בנתחלף החתן צריכה נקיים מחדש הנה הם לא מיירי אלא בנתיאש' מן הראשון שוב אפי' באותו מעמד מיד נתחלף ונתרצה לחתן אחר היינו טעמא משום שנתיאשה מן הראשון אפי' בראשון גופה בנתיאשה וחזרה ונתרצה באותו מעמד איכא פנים חדשות אלא שהש"ך והט"ז ס"ל מסתמא אין כאן יאוש כי עיניה תולות ומיחלו' שעוד יתרצו משא"כ כשלא נתרצו אע"ג דמיד ולאלתר נתרצית לחתן אחר מ"מ הראשון חלף הלך לו ושני פני' חדשות הוא אבל באמת נ"ל אפילו לא הי' יאוש וקטטה כלל משום הפסק אלא שנתרצו להחליף חתן בחתן אחר מכל מקום כיון דהחמדה ראשונה הי' על גוף זה ואין היצ"הר מתגרה מגוף זה לגוף אחר א"כ כיון שנתחלף בגוף אחר הוי חמדה חדשה לגמרי וצריכה ז' נקיים אבל אשה שלא ראתה הגוף מעולם והיתה חמדתה סתם על חיבת ביאה בעולם לא מצאתי שישתנה ויתרבה ע"י ראיית הגוף ומכ"ש שכבר הוכחתי שאפי' ישתנה ויתרבה קצת מ"מ כבר שבע לה מתחילת התביעה שכן משמע מסתימת הפוסקים וקצת מהראב"ד וה"המ ושאר ראיות ודעתי נוטה להקל ומעלתו שהחמיר תע"ב יתברך ויתרומם קרנו וכסא כבודו כנפשו ונפש א"נ דש"ת - פ"ב יום ה' ג' כסלו פק"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1487

1488שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג המפורסם לשבח ולתהלה כש"ת מו"ה בער ני' אבדק"ק אייבשיץ:

1488

1489יקרתו הגיעני לנכון ע"ד אשה שאמרה לבעלה ביום ד' יגיע זמן טבילתה ואחר זמן ביומו או ביום שלאחריו אמרה שטעתה בחשבון וביום ג' יהי' זמן טבילתה אי נימא שכבר שוויתה נפשה חתיכה דאסורה עד יום ד' ולא תאומן במה שאומרת שטעתה בחשבונה. ידידי אני בקרית חוצות במרחץ מתייסר ביסורים בעו"הר רוב שעות היום עסוק במרחץ ורפואות ובחדר המטות וספרים כראוי' אין אתי ולולא שכתב פר"מ שאלה הראשונה נחוצה מאוד לא הייתי משיב כלל וזו שאינה נחוצה ורק נפקא מיני' ללמד במקום אחר הי' ראוי' להניח הדבר עד ירפאני ה"ית אך להשיב פניו ריקם לא אפשר ואכתוב הנלע"ד ואם אולי יש להשיב מספרי קדמונים אשר לא אקוה לכשיבוא הדברים אי"ה נתחכם עליהם וה' עמנו הנה בהא דפשיטא לחכז"ל בכמה דוכתי' דשווי' נפשה ח"דא פליגי בטעם הדבר י"א מטעם נדר והאומר פתח פתוח מצאתי אלו הי' אומר הרי אשתי עלי כסוטה אינה נאסרת דבעי' מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור אבל באמרו הרי היא סוטה והוא יודע בעצמו שלא מצא פתח פתוח רק אמר כן מצאתי כדי שתהיה סוטה עליו הרי נאסרה כסוטה דאורייתא שאין לנדר זה היתר ולפ"ז מי שאינו בקי בפתח פתוח וטעה ואמר פ"פ מצאתי ושוב נודע לו שטעה שוב אין כאן אפי' נדר בטעות שהרי לא נדר כלל דוקא אי ידע שפתח' סתום ואמר פתח פתוח הוי נדר ולא זולת זה ולפ"ז אפי' בינו לבין עצמו נמי אסור בה שכבר נדר אך י"א אין זה נדר דבעי' מתפיס בדבר הנדור דוקא אלא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמו שהרי הודה שפ"פ מצא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בלי אמתלא הראוי' ולפ"ז שאנו אין מניחין אותה להיות עמו מ"מ הוא והיא שיודעים ששקר ענה ולא מצא פ"פ מותרים זה עם זה בסתר או אולי אסור משום כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור אבל מעיקר הדין בודאי מותרים זע"ז ואם אחר ההודאה אומר שטעה אם הוא דבר שאפשר ורגיל לטעות בו מהני ג"כ דהרי בהודאת בע"ד לפני ב"ד כשהודה בעצמו בלי תביעה נאמן שוב לומר טעיתי כמ"ש ש"ך חו"מ סי' פ"א סס"ק נ"ו ד"ה העולה מזה וכו' ואפי' בתבעו והודה בב"ד או שאמר אתם עדי דלא מצי למימר טעיתי מ"מ ע"ש בש"ך סס"ק ס"א כמה כרכורים כרכרו בזה וכולי האי ואולי והרי אפילו שני עדים המכחישים זא"ז תלי' בטעות בעיבורא דירחא שלא יהיו מוכחשים מפני דעבידי אינשי דטעי בהכי עיין סימן למ"ד סעי' ז' אע"ג דהתם דוקא בעיבורא דירחא אבל לא בימי השבוע מ"מ הכא בספירת נדה שכיחי דטעי ואמרי: -

1489

1490והנה פ"ב דכתובות באיתתא דמר שמואל שאמר' טמאה וחזרה ואמרה טהורה באמתלא ושרי' רב ושמואל לא עביד עובדא בנפשי' וכ' הרב"י ביו"ד סי' קפ"ה להורות נתן דהמחמיר אינו חסידות של שטות משמע לולי דשמואל לא הי' ראוי להחמיר ושם כ' הר"ן הא דנסתפק ושאיל לרב היינו משום דסד"א הכא אין להקל להאמין אמתלא דהרי איכא מיא בשיקעתא דנהרא ותיטבול ומה בכך קמ"ל רב אפ"ה מהני אמתלא ובש"ג שם כתב דה"א דוקא א"א אני דבדבור זה לא נאסרה לחלוטין אלא לשעתא שהרי אפשר שתתאלמן או תתגרש למחר ומשו"ה מחר כשתתן אמתלא שהיא פנוי' לגמרי נאמין לה משא"כ טומאה הרי אסרה עצמה ז' ימים ותתן שוב אמתלא להתירה באותן הימים עצמה הוה סד"א דלא מהימנה קמ"ל רב דאפ"ה מהני והנה תרווייהו צריכים דברי הר"ן שייך ביום ז' לנדתה הוה סד"א איכא מיא זילי טבולו אבל בשאר הימים לא שייך זה ודש"ג שייך דוקא ביום ספירתה ולא ביום אחרון ומדלא חלקו בש"ס נימא דתרווייהו אמת ומהני אמתלא אבל מ"מ בעובדא דשמואל לא הוה אלא באופן אחד וא"כ לכאורה י"ל שמואל לא החמיר אלא ביום אחרון שתטבול ומה בכך אבל להפסיד עונה לא שמענו ומ"מ בנידון שלפנינו אם ביום השלישי בעצמו אמרה היום ליל טבילה וטעיתי אתמול יש להחמיר אע"פ שהתורה האמינה לה וכתיב סוגה בשושנים מ"מ בעל נפש יחוש דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה אבל אם הוא יום או יומים קודם לא נחשדו בנות ישראל על כך אע"ג דבשאר עדיות אפי' על צד רחוקה ונפלאה הוי נוגע בעדות מכל מקום הכא התורה האמינה אנו מה לנו כך נלע"ד מסברה: -

1490

1491וזאת שנית אודת אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמי' רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בהחוששי' בעורק זהב שקורין (גלדיני אדר) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא מאותו מקום בדם עורק זהב הנ"ל:-

1491

1492עורק זהב הוא כפתור שבכרכשתא וממנו שביל דם היוצא דרך פי הטבעת ורוב אנשים יש להם בזה וסת וזמן ידוע ולפעמים נסתם השביל ואינו מוציא דם וגורם חלאים ומכאובים רבי' לבני אדם ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך פי האמה והיינו מ"ש בש"ע מי שיוציא דם דרך פי האמה היינו הך ולפעמים עולה ויוצא אפי' דרך הפה ונחיריו אבל במי שלא נסתם השביל ויוצא הדם במקומו דרך פי הטבעת לא שכיח כלל שיצא דרך פי האמה לא באיש ולא דרך ערות אשה:

1492

1493והנה במס' נדה כ"ב ע"ב שאלו לרופאים אם נמוחו טמאה וכו' יע"ש והרא"ש הקשה בתשו' להרשב"א ממ"נ אי נאמין לרופאי' למה לי בדיקה אם נמוחו ואם לא נאמין אמאי שאלוהו ואי נימא תרוויי' צריכי' א"כ אנן בדקי' בצפורן ורוק ולא שיילי' לרופאי' ואם לא נמוחו טהורה הלא דם יבש נמי מטמא כדאי' ר"פ דם נדה וכל זה בכלל ק' הרא"ש ולא נמצא תשו' על קו' זו וכבר הארכתי בתשובה אחרת והעליתי לחלק בענין נאמנות הרופאים שאומרים על גוף פרטי או על דרך כלל [עיין בסי' קנ"ח ובסי' קע"ה בביאור הדבר באורך]:

1493

1494מעתה בנידון שלפנינו אם דם עורק הזהב בא במקומו לפרקי' מפי הטבעת פשיטא דלא שכיחא כלל שיצא גם מלפנים ודם אורח שלא בזמנו הוא מחולשת המקור שאין בו כח להעציר הדם ומזלפו קודם זמנו והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם שביל המהלך דם העורק הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מהאמה נדע שהוא דם עורק זהב א"כ באשה מאן מפיס הרי אין אנו יודעי' שפרץ גדרו ושבילו דלמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ולא ידעה כלל שיש לה מכה באותו מקום במקום המקור אם לא שנסמך על בקיאת הרופא על גוף זה לומר שמרגיש שביל בעורק ופנה לו לפניו וכבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע"כ אין לי להתיר הבדיקות בעדי' אלא להקל בכתמים: -

1494

1495אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאוד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע"כ יש להקל שבאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואח"כ תכניס העד לחורי' וסדקי' ותטהר עצמה. וה' יראנו נפלאות מתורתו הכ"ד א"נ החותם בכל חותמי ברכות. יערגן יום ה' י"ב תמוז תקצ"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1495

1496שלום וכ"ט לידי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם ערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה אלעזר נ"י אב"ד דק"ק מיקלאש יע"א.

1496

1497דברות קדשו מלהבת אש דת הגיעוני ואשר בדק לן בדברי הרב המחבר בש"ע י"ד סימן ק"צ סי"ט שכ' כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעלה ומשמע מלשון זה שיש לבנה ובעלה כל דין מכה שבגופה שאפי' היתה רק יכולה להתגלע נמי תולה בהם והוקשה להדרת גאונו מנ"ל להרב"י זה דבמתני' פ' הרואה כתם תנן תולה בבנה ובבעלה ושוב אח"כ אמר אם יש בה מכה שיכול להתגלע וכו' ומדקתני אם יש בה מכה משמע בה דוקא תלינן אפי' חיתה ויכול' להתגלע אבל בבנה ובבעלה די לתלות במכה שמוציאה דם אבל מכה שחיתה מנא לן ובשגם מלשון הרמב"ם משמע כן פ"ט מא"ב ה' כ"ב דכ' היתה בה מכה אע"פ שחיתה וכו' ושוב בהלכה כ"ד כ' וכן תולה בבנה ובבעלה וכ' או שהיתה בהן מכה תולה בהן ולא כ' וחיתה משמע בבנה ובעלה לא תלינן במכה שחיתה עכ"ד:

1497

1498איברא כן משמע ג"כ מס' בע"הנ לראב"ד שז"ל ותולה בבנה ובבעלה פי' במכת בנה ובמכת בעלה ואם יש לה מכה ויכולה להתגלע וכו' משמע מיתור לשונו פי' במכת בנה וכו' אתי לאפוקי מכה שחיתה ויכולה להתגלע שכ' אחר כך במכת עצמה גם מסידור לשונו משמע כן כמבואר וכן משמע נמי מהלכות הרמב"ן ז"ל שכ' פ"ד אות ט"ו היתה בה מכה אע"פ שחיתה וכו' ובאות י"ח שם כתב וכן בבנה ובבעלה ואם היו ידיהם מלוכלכות בדם או שהיתה בהם מכה ולא הזכיר שחיתה משמע מרמב"ם וראב"ד ורמב"ן דבבנה ובבעלה אינה תולה במכה שחיתה וכדעת מעלת ידידי הגאון נ"י:

1498

1499אלא דצלע"ג דלפ"ז הך תולה בבנה ובבעלה לא קאי אלמטה אם היה בה מכה אלא אשלפניו דכשם שתולה בעסקי' בדם ובכתמים ובמאכולת כך תולה בבנה ובבעלה ומכה לא הוזכרה כלל ברישא ונהי דממילא מובן דתולה נמי במכה שבגופה אם היא פתוחה ומוציאה דם וק"ו משאר עסקים אבל עכ"פ במשנה לא הוזכרה מכה אצל בנה ובעלה א"כ מאי פריך ש"ס נדה י"ט ע"ב בעלה היכי משכחת ליה ודחיק רנב"י בנכנסה לחופה ולא נבעלה ומאי קושיין אטו מכה תנינא במתני' תולה בכל מה שיכולה לתלות גם במכה ובבעלה שא"א לתלות במכה אינו תולה בו ומאי קארי ליה מעיקרא אע"כ ברירא לסתמא דתלמודא דהאי דתולה בבנה ובבעלה אמכה שיכולה להתגלע דלהלן קאי ואפשר דתולה בבנה מתחיל משנה אחריתי ובש"ס דילן נדפסו בבבא א' עם הרישא:

1499

1500ויותר נראה דהגרסא הנכונה היא אם יש בהם מכה ויכולה להתגלע ואבנה ובעלה קאי אע"ג דעובדא דר"ע הי' בהאשה עצמה מכל מקו' מתני' קמ"ל אפי' בבנה ובעלה תולים בכה"ג והנה מר נ"י עיין בדברי הרב המחבר בש"ע והתלונן עליו ובחבורו הגדול מייתי ליה בשם רשב"א וכן הוא בתה"א דפוס וויען דף קט"ו ע"ד בסופו וז"ל ותולה בבנה ובעלה כלומר אם נתעסקו בכתמים וכו' ואם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע וכו' וה"ה למכת בנה ובעלה ומעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע וכו' יע"ש כל הרואה יראה כוונתו כמו שכ' ב"י בשמו וכ"כ בסמ"ג אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הקליפה הית' מוציאה דם וכו' או בבנה ובעלה ששכבו עמה או אשה אחרת וידעה שיש להם גרב שיכולה להוציא דם על ידי הקליפה וכו' שמא חפפו או גררו עצמה עד שהוציאו דם בלא ראות עכ"ל וכן הוא בס' התרומות סי' צ"ב וז"ל אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם הי' מסירה הגלד והקליפה הי' מוציאה דם וכו' או בבנה ובבעלה ששכבו עמה שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הסרה אע"פ שעתה אינה מוציאה דם וכו' ולשון זה בעינא מייתי מרדכי בפ"ב דמס' שבועות ע"ש וכן נראה מסמ"ק אשר זה לשונו אם יש עלי' חבורה או גרב שאם היתה מסירה מוציאה דם וכו' או שהי' שחין או גרב בשכבם עמה וכו' ע"ש וכ"כ ר' ירוחם בחוה נתיב כ"ו ח"ב וז"ל ותולה במכת בנה ובעלה וכן במכה שלה וכו' ושוב אח"ז כ' ותולה במכה כמו שכתבתי ואפי' חיתה המכה וכו' משמע להדי' דכמו שכ' אלעיל קאי:

1500

1501וקרוב אני לומר שאפשר לפרש דברי רמב"ם וראב"ד ורמב"ן הסתומים שיסכימו עם דברי רוב הפוסקים המפורשים להקל בכתמים דרבנן ובשגם שיש לנו הכרח גדול מהש"ס הנ"ל שלע"ד הוא ראיה שאין עלי' תשובה ודברי ש"ע צודקי' לדינא לע"ד:

1501

1502ואיידי דאיירי צל"ע גדול על ה"ג דלא מייתי שום דין מכתמים כאלו סבירא לי' כהסוברים שאין כתמים לבעלה אלא לטהרות אלא דמייתי ברייתא אחת דלא התירו בגדי צבעונים אלא להקל על הכתמים משמע מזה דיש כתמים בזמן הזה ורי"ף השמיט גם ברייתא זו: פ"ב יום ד' ה' אדר תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1502

1503שלום וכ"ט לתלמידי הרבני המופלג מהו' יעקב נ"י.

1503

1504ע"ד אשה שבדקה עצמה לילך לבית הכנסת וביום הפסק טהרה הפסיקה וספרה ובתוך ג"י מצאה כתם ויש לה במה ליתלות אם נאמר דבתוך ג"י לא תלי' כתם או נחשוב מיום שבדקה עצמה לילך לבית הכנסת ובזה הלכו נימושות בעל עבודת הגרשוני מיקל וצ"צ סי' ס"ה דעתו להחמיר והמקיל לא הפסיד והגאון סדרי טהרה סי' קצ"ו דעתו נוטה להקל אך כ' דמפירש"י במתני' ריש נדה מפקידה לפקידה בדיקת שחרית וערבית למד מהר"ם לובלין דוקא בדיקת תיקון חז"ל אבל בדיקה אחרת לא דאינה מדקדקת יפה ומביאו משנה למלך פ"ג ממשכב ומושב דין ד' משמע קצת כצ"צ אלא י"ל התם לטהרות שאני ע"ש ואני אומר במ"כ הגאונים לא נתכוון רש"י לזה כלל אלא משום דנקטו רבנן מפקידה לפקידה כלל וק' זו הקשה ש"ס ד' ע"ב אבריתא ולא אמתני' וצ"ל אמתני' י"ל כדלקמן דף ה' ע"ב דמשני מהו דתימא מעת לעת חשו רבנן לפסידא דטהרות אבל מפקידה לפקידה לא פי' דהוה זמן מועט לא נטהר על בדיקתה קמ"ל וס"ל לרש"י אין לך בו אלא משחז"ל פקידה דשחרית וערבית ולא נטמא הטהרות דאתמול אבל להפסד מועט מערבית עד שחרית וכן בהיפוך לא נחוש והבדיקה שבנתיים חוץ ממשמשת בעדים אע"ג דכל היד המרבה לבדוק ה"ז משובח מ"מ אותן בדיקות אין מצילות אבל לא מטעם דלא דקדקה יפה מה"ת לומר כן ונ"ל נמי היינו בדיקות שלא בשעת עשיית טהרות רק שהיא מרבה לבדוק אותן בדיקות אין ממעטות ודוקא שחרית וערבית אע"פי שגם הם שלא בשעת עשיית טהרות מ"מ כיון שהם מתיקון חכמים ממעטות אבל בודאי מה שמכוונת ובודקת על מנת לעשות טהרות אותן ממעטות בודאי דכל עיקר הבדיקה על שם כך באו וכדמוכח מעובדא דשפחה של ר"ג בנדה וי"ו ע"ב והתם לא הו"מ ש"ס למימר דבדיקות השפחה היו מבדיקות המקריות חדא דפשיטא להש"ס דא"כ לא הי' מטהר ר"ג וכנ"ל ותו דמשו"ה מדקדק הש"ס ובין כל א' הדיחה ידה במים ובדקה דהמקרה לא יתמיד ופשיטא שהי' בכוונת מכוון על הטהרות ועל כן טיהר ר"ג ופשוט עיין ותבין כי אזלת בתר איפכא: -

1504

1505ועיין בש"ע י"ד סי' א' סעי' ג' ובש"כ שם סקי"ב ושם הטעם משום דהוה מילתא דלא רמי' וכ' המבי"ט בס' קרית ספר דמ"מ לא הוה אלא אי' דרבנן ומייתי לי' פרי מגדים בי"ד סימן צ"ד סקכ"ח ונראה לי דס"ל דלא דמי להיתוך שומן בש"ע א"ח סי' תמ"ז ובמג"א סקכ"ג דהתם לא הי' נזכר פסח כלל בשעת עשייתו משא"כ הכא נתכוון לשחוט עכ"פ נהי דלא ידע הדינים כיון דעכ"פ בשעת מעשה הית' לו שום כוונה על השחיטה ועכשיו מבין ויודע ואומר ברי לי שכך עשיתי מהימן מן התורה למפרע רק מדרבנן אסור ומיני' סייעתא לסברת השואל בצ"צ סי' ס"ה שהוא הגאון ע"הג ז"ל דהכא הית' לה עכ"פ קצת כוונה לבדוק לילך לב"הכנ ואם אמרה עתה ברי לי שבדקתי שפיר מהימנת מן התורה מיהת ורק מדרבנן א"כ בקל נוכל לסמוך במציאת כתם בתוך ג"י ולהקל שומעי' הנלע"ד כתבתי א"נ: משה"ק סופר מפפד"מ.

1505

1506שלום רב יבוא ויקרב להאי מרבנן המופלא עושה פלא כש"ת מהו' אברהם נ"י:

1506

1507כהיום הגיעני נועם מכתבו ונפשו בשאלתו אודות אשה א' מצא' כתם והראתה לחמותה ואמרה שהוא טמא שוב הראתה למרשעת א' ואמרה שאם הכתם חולף הולך ע"י רוק הרי הוא טהור וסמכה האי שוטית על המקיל ושמש' עם בעל' ואח"כ כשנודע הדבר לחמותה צוחה כי כרוכי' ואז מבלי שאלת חכם חזרה וספרה נקיים מיד מבלי שתמתין ה' ימים מחשש פליטת ש"ז ועתה נסתפק מעלתו אי יש להקל בדיעבד שיעלו לה הנקיים או לא וגם מסתפק בקבלת תשובה להבעל והאשה ששמשו נדה:

1507

1508אומר בתשובת השאלה בקיצור נמרץ כי הזמן לאו איפנוי מופנה. מצד א' הנה אי הי' זה בבדיקת העד לא הי' דעתי להקל כלל כיון דלכמה פוסקי' חשש פליטה סותר מן התורה אע"ג דאיכא הראב"ד דס"ל לא אמרו אלא לטהרות ולא לבעלה ולר"ת דוקא בשמשה עם זב סותר פליטתה ולהרמב"ן כל שהלכה ברגלה כבר כלה והלך לו כל הראוי לפלוט כמבואר בב"י סי' קצ"ו מ"מ איכא רוב רבוותא דס"ל דהוא סותר לבעלה מן התורה ודבריהם נראה עיקר בש"ס ופסקו בש"ע עיין בת"הד סס"י רמ"ה מסיים וז"ל ויש להחמיר כרבינו יונה לענין סתירת הפולטת דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש באיסור כרת וחומרות יתירות נוהגות בנות ישראל בהלכות נדה עכ"ל וא"כ מי יקל ראש כתבתי זאת כי ראיתי דעת מעלתו שיש להקל אפי' במצאה על העד וישתקע הדבר דאע"ג דברואה ראי' א' ליכא שום חשש כרת בפולטת דאפי' אי עומדת בימי זיבתה מ"מ מן התורה תסגי לה בשומרת יום כנגד יום והשתא אי נמי תפלוט ג' ימים רצופים מ"מ נשאר לה ד' ימים נקיים ומכ"ש להרא"ש ז"ל דמייתי ב"י דס"ל דלענין מקצת היום אין פליטה סותרת וא"כ ברואה רק ראי' א' ע"י עד אין כאן שום חשש איסור דאוריי' ונראה דמשו"ה סיים בת"הד הנ"ל דהרבה החמירו בנות ישראל באי' נדה לכלול גם הנ"ל ומשום לא פלוג וכ"כ להדי' בספר התרומה סימן צ"ד ומ"מ הי' נראה לפקפק אהאי לא פלוג דכיון שהגאונים והרי"ף השמיטו הך דפליטה סותרת וממ"נ אי ס"ל כהראב"ד או ר"ת הנ"ל או לכל הפחות כהרמב"ן דלא שייך פולטת אלא בטובלת במטתה והוא לא שכיחא ומשו"ה השמיטוהו א"כ פשיטא דליכא למיחש כלל אך אי נימא דלעולם ס"ל כהרבינו יונה והא דהשמיטוהו כמ"ש הרב"י משום דרוב נשים נמשכת וסתן ה' או וי"ו ימים א"כ ממילא ברואה רק יום א' דלית כאן שום חשש דאורי' ורק משום לא פלוג סופרת ז' נקיים ולא שייך לא פלוג לענין סתירת פולטת כיון דהך סתירה לא שכיחא דרוב נשים נמשכת ווסתן ה' או וי"ו ימים ובמידי דלא שכיחא לא אמרי' לא פלוג רבנן לכאורה תדע שכן הוא דאל"כ אכתי ה"ל להרי"ף להביא דין מצאה על העד דסותרת ע"י פולטת ש"ז דאז אין נמשך ראייתה אע"כ כנ"ל וזה נ"ל סברת החולק ומקיל בספר התרומה הנ"ל ועוד נ"ל סברא אחרת דהא הקשו הראשונים היכי מצינו כיוצא בזה שטיפת דם כחרדל גורמת ז' נקיים ותירצו מצינו כן ביושבת בתוך הנקיים ורואה טפה דם דסותרת וצריכה ז' נקיים ועיין תר"י פ' אין עומדין ור"ן פ' בני העיר נמצא דכל עיקר ז' נקיים על ראי' א' אינו אלא משום לתא דרואה וסותרת וידוע דהסותרת בתוך ימי ליבונה אינה צריכה להמתין ה' ימים א"כ ה"נ רואה ע"י עד נמי אין להחמיר כן הי' ראוי לומר אך הואיל ובע"הת הנ"ל מחמיר להדי' אפי' בכתם א"כ די לנו להקל בנידון דידן בכתם בדיעבד אבל בלכתחלה אפי' בכתם חלילה להקל ובעד הבדוק אפי' בדיעבד לא הייתי מקיל:

1508

1509והנה בט"ז ס"סי קצ"ו נתעורר להצריך הבחנה בין זרע פגום לזרע כשר אלא שכ' דהיינו אם לא הי' בעלה עמה צ' יום ונמשכו אחריו בחלקת מחוקק ובית שמואל בא"ע סי' י"ג סעי' וי"ו ע"ש ודבריהם תמוהים מה צ' יום לכאן אפי' לא הי' בין שמוש בעלה לראי' רק זמן מועט מ"מ צריכה הבחנה צ' יום בין זרע פגום לזרע כשר ועיין בש"ס יבמות מ"ב ע"א גבי ותמתין משהו וק"ל שוב מצאתי שהרגיש בזה בס' עצי ארזים מכל מקום הכא בנידון דידן דליכא רק כתם דרבנן ליכא למיחש להצריך הבחנה:

1509

1510ובענין להצריך כפרה פשיטא דתרווייהו צריכים כפרה ומ"ש מעלתו על שם המרדכי שברמ"א ס"ס קפ"ה שהאשה אינה צריכה כפרה אין ענין לכאן דהתם בפרישה אונס היא וקרקע עולם משא"כ הכא בנידון דידן ובשגם דברי המרדכי דלשם צע"ג מש"ס פ"ב דשבועות י"ח ע"א דבעי לאוקמי מתני' נמצא על שלו טמאי' וחייבים קרבן אפרישה וקתני להדי' דתרווייהו חייבי' וכבר הרגיש בזה מורי בהפלאה לכתובות בסוגי' דתחלתה באונס ע"ש וכבר כתבתי במק"א [עיין בסי' קס"ג בביאור יותר] דדינו דהמרדכי תלוי בפלוגתת ר"ל ור"י בירושלמי הביאו הכ"מ. פ"ה מיסודי תורה הל' ה' וס"ל להמרדכי דהס"ד דשבועות דהוה בעי לאוקמי מתני' דנמצא על שלו בפרישה וחייבים שניהם היינו כריש לקיש דלדידי' חייב אפי' קרקע עולם בעריות אבל המרדכי ס"ל דהלכה כר' יוחנן גבי ריש לקיש דירושלמי שם לכן האשה אינה צריכה כפרה כנ"ל וא"כ למאי דפסיק הרמב"ם כר"ל דהירושל' ממילא קיי"ל כסתמא דש"ס דשבועות הנ"ל דאפרישה חייבי' שניהם וגם היא צריכה כפרה ומכ"ש בנידון דידן:

1510

1511אלא מה שראיתי דעתו להחמיר עליהם טפי ממה דכ' ומפורש לעיל ס"סי קפ"ה משום שהם קרובים למזיד האמנם שהם שניהם קרובים למזיד וראוים לאיום וגערה ומכ"ש המסית והמדיח המרשעת שהורה רעה להכשיל אחרים שראוי' לעונש מר אבל אין האיש והאשה לא במלקות ולא בחטאת דאלו הי' כאן אי' דאורי' דבמזיד מלקות דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו היו מתעני' מ' יום ובשוגג חטאת בת דנקא ודברי רמ"א סי' קפ"ה ובא"ח ס"סי של"ד צ"ע ואין כאן מקומו מ"מ הכא ליכא אלא אי' דרבנן ועיין תוס' נזיר כ' ע"ב ד"ה ר' יהודה וכו' ועתי"ט שם וערמב"ם פ' ח"י מעדות הלכה וי"ו סותר למ"ש פ"ו מחמץ ע"ש מ"מ נ"ל דאין להחמיר עליהם יותר מלעיל סי' קפ"ה ועיקר התשובה אחר כוונת הלב הן הן הדברים ונדוי וחרטה וטובה מרדות אחת ממאה מלקיות וה' הטוב יכפר והוא ישמחנו כימות עניתנו ויראנו בטובת בחירו במהרה בימינו בשכלל עירו והיכלו הכ"ד הטרוד הכותב בנחיצה: פ"ב נגהי ליום ה' י"ט תמוז דהאי שתא תקס"ח לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

1511

1512מה שנתקשה מעלתו על ש"כ י"ד סי' קצ"ז סק"ט דכיון שאין באי' זה אצל זה עד הלילה א"כ ליכא חשש שמא תראה ותסתור ק' זו הקשה מנחת יעקב שם סק"ח ותי' וז"ל ואפשר לומר דכוונת הש"ך דמ"מ ביום הז' גזרי' אולי תבוא אצל החתן משא"כ ביום ח' דהוא רק משום סרך בתה לא גזרי' כולי האי גזרה לגזירה עכ"ל האמת שבע"הג ובתשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' ד' וכן כ' בסדרי טהרה שלא ידעו טעמו של ש"ך ושלשון מהרי"ל בהגה' ש"ד פ"ו ע"א מפורש להדיא דבכלה לא שייך שום טעם לאיסור טבילה ביום ואני ראיתי בהגה' ש"ד הנ"ל והוא בש"ד שנדפס עם ביאורי מהרש"ל ושם הנוסחא משונ' ממ"ש בד"מ ושם משמע שלא בא החתן אל הכלה אפי' באותה הלילה ואולי נשתבש הנוסחא ואין ללמוד משם ויותר נ"ל דבימיהם היו רוב החופות בעש"ק סמוך ללילה ממש כמ"ש רמ"א בא"ח סי' של"ט סעי' ד' ומשו"ה כ' בד"מ שאינו בא אל הכלה עד הלילה ובימי מהרי"ל לא נהגו לבעול בתחלה בשבת ע"כ כ' שאינם באים זא"ז כל אותה הלילה ולולי דבריהם נ"ל בזמנינו דודאי איכא למיחש עכ"פ כיון שאחר החופה מתיחדין החתן והכלה איכא למיחש לשמא מערה בה שהרי אפי' ביהודה שהיו נוהגים ליחד הארוס עם ארוסתו בלא חופה אמרי' חזקה שהערה בה כמ"ש רש"י כתובות ט' ע"ב מכ"ש הכא אחר החופה א"כ איכא למיחש שמא תראה ותסתור אבל למיחש משום סרך בתה כיון שאין דרך לבעול בעילת מצוה ממש עד הלילה אין הבת מעלה על דעתה חשש שמערה בה וליכא האי חששא ודברי ש"כ נכונים:

1512

1513ישאו הרים שלום להרב המופלא ומופלג חרוץ ושנון המא"הג כבוד מהו' אברהם פ"ש ני' אב"ד דק"ק קמאהרען יע"א:

1513

1514אחרי פניתי אל המנוחה עיינתי במאי דקמן דשאילנא קדמוהי במאי דאחז"ל נדה ס"ו ע"א ארב"ח הני ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי ומספקא לי' למעלתו אי הני תלתא יומי מע"לע קאמר או לא אלא מקצת היום ככולו:

1514

1515הנה מצינו דבר זה משתנה כמה פעמים לא ראי זה כראי זה מצינו לפעמים כך ולפעמים כך כי הנה כתי' היו נכוני' לשלשת ימים ולמאי דקיי"ל כמ"ד שש עונות שלימות בעי' ובד' עביד פרישה ה"ל ג"י מע"לע מהשכמת ד' עד השכמת שבת ואי ס"ד לא בעינן מע"לע א"כ ה"ל למימר היו נכונים לארבעה ימים אע"כ לעול' מע"לע בעי' ולאידך מ"ד נמי דס"ל בה' עביד פריש' והכי פסק הרמב"ם ועיי' מג"א ר"סי תצ"ד מ"מ מפרש לשלשת הימים כמו ביום השלישי אבל לא מטעם דמקצת היום ככולו וכפירש"י בחומש ואדרבא מכאן ראי' מדלא פי' בקיצור דהך מ"ד דס"ל בה' עביד פרישה ס"ל מקצת היום ככלו וי"ל שלשת ימים סוף יום ה' ויום וי"ו שלם וליל שבת אע"כ כל היכי דכתי' שלשת הימים מע"לע קאמר משו"ה נדחק רש"י דהך מ"ד מפרש ליה כאלו כתי' ליום השלישי אלא דעדיין י"ל לעולם מקצת היום ככלו אמרי' והא דלא פירש"י כן משום דס"ל חד מקצת היום ככלו אמרי' תרי לא אמרי' דהיינו בתחלתו ובסופו וכה"ג אמרי' בפסחי' נ"ה ע"א ויבואר לקמן אי"ה דלפע"ד משם ראי' דבעלמא אפי' תרי מקצת היום ככלו נמי אמרי' ודוקא בהשרשה לא אמרי' וא"כ הדר' ק' לדוכתה מ"ט לא פירש"י כנ"ל אע"כ לישנא דשלשת ימים אינו סובל אלא מע"לע. כתי' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום ובמדרש וכי לא מתו ותי' שהיה מקצת יום ראשון ושעה א' בליל שלישי ואמצעי שלם יעיי' במנות הלוי אמנם ש"ס דילן לא ס"ל כן מדדרשי' ויעבר מרדכי שהעביר יום טוב של פסח בתענית והיינו עפ"י חשבון ג' ימים שלמים וכן מבואר שם ברש"י ומהרש"א וכן עפי"ז קיי"ל שנתלה המן ביום שני של פסח דלפי מדרש הנ"ל לא התענו בי"ט אלא שעה א' בלילה ואפשר המדרש נמי לא פליג אלא משום דכתי' לילה ויום דהדר מפרש הנך ג' ימים הם לילה ויום ואפ"ה פליג ש"ס וס"ל דא"א לפרש אלא כפשוטו ג"י ממש מע"לע:

1515

1516ויש פסוקים מורים להיפך ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים ולא היו שלמים שהרי כתי' ויאמר אליהם ביום השלישי זאת עשו וחיו הרי ששלשת ימים לא היו מע"לע שהרי ביום השלישי הוציאם מהמשמר. וכתי' ויהי במעי הדגה שלשת ימים ושלשה לילות משמע דסתמא שלשת ימים לא הוי עם הלילות וכן משמע מקרא בעוד שלשת ימים ישא פרעה וכתי' ויהי ביום השלישי יום הולדת ובדברי חז"ל אין מפליגין בספינ' פחות מג' ימים קודם שבת ולדעת המפרשים משום דמקרו קמי שבתא א"כ מיום ג' אסור וכ"כ מג"א רמ"ח סק"ב והב"ח שם פליג ועיי' ס' אלי' רבה. וביולדת דאמרינן סוף מפנין ג' ימים ופסק הרא"ש ס"פ מרובה דמע"לע קאמ' ואמנם תוס' דגיטין ח' ע"ב פליגי וס"ל לדוחק לפרש כן דמע"לע אמרינן יע"ש והכי פסקו הפוסקים. ג' ימים להרכבה מבואר בפסחים נ"ה דאמרי' מקצת היום ככלו ואפי' לרבינא תרי מקצת היום ככלו לא אמרינן אבל חד אמרי'. ואין מעידין על פרצוף פנים אחר ג"י במס' יבמות מוכיח בעצי ארזים דמקצת היום ככלו מג' ימים דאבילות וטעם דאבילות פי' הרא"ש עפ"י מדרש דעד תלתא יומי שט נפשו ע"ג גופא מכאן ואילך צורתו משתנית יע"ש ש"מ דהוה דומי' דאבילות ואמרי' מקצת היום ככלו ע"ש נמצא יש כאן ב' משניות חדא דמ"ק וחדא דיבמות ותרויי' אינן מע"לע ולא עוד אלא אפי' תרי מקצת היום ככלו אמרי' בהו נמצינו למידין דעפ"י דקדוק הלשון נוכל למצוא כחפצינו והנה נוכל לדון דעכ"פ ביומא בתרא לא נימא מקצת היום ככולו מדאמר עד תלתא יומי חייצי ומצינו פלוגתא דתנאי ואמוראי ואיבעי' דלא איפשטא בענין עד ולא עד בכלל בברכות ר"פ תפלת השחר ובפסחים קי"ז ע"ב ר"ה למ"ד ע"ב חולין מ"ו ע"א נ"ה ע"א ובדרבנן הולכים אחר המיקל אע"ג דאמרי' כל שיעורי חכמים להחמיר כבר כ' תוס' בחולין מ"ו ע"א הנ"ל דהיינו במשנה וברייתא אבל לא במימרא דאמוראי וא"כ ה"נ מימרא היא ודרבנן דמיעוטו ומקפיד ולהקל אמרי' עד ועד בכלל וכל יום השלישי בכלל אך עדיין הספק אי עכ"פ נימא מקצת היום ככולו בתחלתו אעפ"י שאינו עולה בסופו יעיין ר"ה יו"ד ע"א ובתוס' שם ד"ה שנים וכו' ועוד אפשר תרי מקצת היום ככלו ל"א וחד מקצת היום אמרינן:

1516

1517וכיון דמידי דרבנן היא ניזל בתר סברא שאין שום הסברא שלזה ניבש הדם שעל הריבדא דכוסלתא במ"ט שעות ולזה בע"ב שעות ואין זה דומה להשרשה דמבואר להדיא דאמרינן מקצת היום ככולו משום דזה דבר שעיקרו תלוי בגלגול חמה וסבוביו א"כ תלי' בג' פעמים שיסוב מעל הארץ ומשו"ה הוי ס"ל להש"ס אפי' תרי פעמים מקצת היום אמרי' ככלו דלא בעי' רק ג' פעמים שיסוב הגלגל עליו ורבינא הוא דחדית לו דחד אמרי' תרי ל"א ודייק בלישנא בהשרשה תרי מקצת היום וכו' משמע דוקא בהשרשה אבל בשאר מילי דתלי' בסבוב מודה אפי' תרי מקצת נמי אמרי' דלא תלי' במשך זמן רק בסבובי גלגל:

1517

1518ואבילות ושינוי פרצוף פנים דאמרי' תרי מקצת היו' היינו נמי מהאי טעמא דהא חזינן דעיבור צורה תלי' בגלגל חמה ולינת לילה ומש"ה הוה ס"ל לר"ת לענין פגם נמי לינת לילה פוגמת ונהי דלא קיי"ל כוותי' היינו דמ"מ אינו פוגם עדיין אבל עכ"פ כ"ע מודי' שצורתו עוברת בלינת לילה כדחזי בחטאת ויעיין תוס' סוף מס' ע"ז יראה מדבריהם שזה תלי' בסבוב הגלגל אלא שמסופקים אם תחלת הלילה או סופה וא"כ כשעברו שלשה סבובות עברה צורת המת לגמרי ואין מעידין עליו וכן יולדת לדעת התוס' דגטין ח' ע"ב הנ"ל דלא בעי' מע"לע ואמרינן אפי' תרי מקצת היום ככלו היינו נמי טעמא משום דכל חולי גוף אדם תליא בסבוב כשחז"ל פ"ק דב"ב רשב"י אומר מרגליו' הי' תלוי' בצווארו של אאע"ה וכל חולה שרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אאע"ה תלאה הק"בה בגלגל חמה ואמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירי ומקרא מלא דבר הכתוב שמש צדקה ומרפא ומ"מ גם התם פליג הרא"ש ס"פ מרובה ובת"הד סי' קמ"ח אחרי שהכריע כהתוס' כתב וז"ל וק"ל דפ' הערל מסיק דיום הבראתו של התנוק בעי' מע"לע אלמא מידי דהבראת הגוף חשבי' מע"לע י"ל דיש חילוק בין חולי הגוף מחמת הלידה ובין חולי הגוף דעלמא עכ"ל ולכאורה לפי הנ"ל י"ל דבר שכלי כי הלא אחז"ל עד יעקב לא הוה חולשא א"כ הא דאמרי' ספ"ק דב"ב דכל חולי הרואה מתרפא אע"ג דלא הוה חולשא עכצ"ל כגון חולי לידה ומכת חרב וכדומה אבל חולי ממש עדיין לא הוה ונמצא חולי לידה וכן חולי מילה שהוא מכת חרב על זה נאמר אדלי יומא אדלי קצירי אבל שארי חליי' לא לכן ביולדת וגם בשלישי למילה אמרינן מקצת היום ככולו דאינהו תלוי' בסבוב הגלגל ולא בשארי חולי' (ובזה יש לדחות משמג"א סי' של"א סק"ט בשם ראנ"ח דלתשב"ץ ביום ד' אסור למול דומי' דספינה וז"א דמילה אמרי' מקצת היום ככולו וביום ה' וי"ו אסור כמנהג קונסטאנטינא ותו לא) אמנם בלאה"נ לק"מ קו' הת"הד הנ"ל דודאי החולי תלי' בסבוב הגלגל אך התם ביבמות כבר חלצתו חמה ונתרפא רק שנותני' לו עוד ח' ימים לחיזוק איבריו ולהחיותו מחולשתו לזה אין שום שייכו' להגלגל כ"א במשך זמן ושיערו חז"ל ח' ימי' מע"לע:

1518

1519לכן נ"ל ביבשת הדם שעל גוף האדם הדעת נותן דבעי' מע"לע ואין ראי' לדבר אבל זכר לדבר יש ממ"ש הגאוני' בשר ששהה ג"י בלא מליחה נתיבש דמו בתוכו והתם מע"לע בעי' לייבש הדם ואפשר דמהכא הוציאו הגאונים לריבדא דכסילתא והנה בשבת פ"ו פליגי תנאי בהכי לענין פולטת ש"ז דלר"ע התם דאמר ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה וכו' משמע דמשלימי' לעולם ע"ב שעות ולא תלי' הסרחון בגלגל החמה אמנם כל אינך תנאי פליגי ואנן קיי"ל כחכמי' שם בהיפוך הדף דששה עונות שלימות בעי' ולא משלימי' החסרון או להרמב"ם קי"ל כראב"ע דג' עונות שלימות בעי' ועיין בהרע"ב משנה ג' פ"ח דמקוואות מ"מ התם נמי תלי' במידי דגוף דחביל גופי' ע"ש גבי ש"ז של ישראל במעי נכרי' ונ"ל משו"ה תלי' במקצת היום:

1519

1520והנה וסת הנדה נראה דהכל תלי' בסבוב הגלגל דהרי קמן אי וסתה רגע אחר הנץ מותרת לשמש עד הנץ ממש ואסורה לאחריו י"ב שעות ואי הי' וסתה קודם הנץ היא אסורה י"ב שעות לפניו ומותרת לאחריו מיד וע"כ היינו טעמא משום דדבר זה תלי' בגלגל ואשה זו קביעתה תלוי בהיות החמה למעלה מן הארץ לכן מותרת לפניו כ"ז שלא עלה הגלגל ובהיפך מי שוסת' לפני הנץ תלוי הכל בהיות השמש תחת הכיפה ע"כ מותרת לאחריו ומפני כן הי' הדעת נותן דלא כאביאסף אלא עונה היינו יום או לילה כמות שהיא ואין ראי' ממ"ש בנדה ס"ה ע"ב דהתם לענין טהרות כך שיערו חכמי' דסגי להדחת הכלי' וכשהקשה מדם בתולי' הו"מ לחלק ביניהו אלא שהקשה עכ"פ אין שיעור עונה יום וחצי לילה אלא או יום או לילה רק בדברי' התלוי' בגלגל זמנו יום ממש ובשארי דברי' זמן עונה הוא י"ב שעות כשיעור יום בינוני אבל יום וחצי לילה לא שמענו והתרצן ע"כ הי' צריך לתרץ וליישב לשון יום וחצי לילה ע"כ הגיה הבריתא או יום או חצי יום וחצי לילה והכי הוה קים להו לחכמים משך זמן זיבת דם בתולי' אבל אין ראי' מכאן לפרישת עונה לאביאסף מ"מ הואיל ואנו מדמין לא נעשה מעשה להקל אבל בהא דריבדא דכוסילתא במעוט המקפיד שאינו אלא מדרבנן נ"ל המקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב הכ"ד הכותב בנחיצה א"נ דש"ת: משה"ק סופר מפפד"מ.

1520

1521שלום להרב המופלג בתורה וביראה כבוד מוהר"ר דוד כ"ץ ני' אבדק"ק רעטע יע"א.

1521

1522אשר אמר שנשאל רבו הגאון בנ"בי זצ"ל אם לברך על הטבילה שטובלת היולדת תוך מלאות דהיינו מ' לזכר ופ' לנקבה כיון שאינה אלא ממנהג שנהגו להחמיר שלא לבעול על דם טוהר ולא השיב דבר ברור נחזי אנן התוס' דברכות פ' הי' קורא י"ד ע"ב כ' בשם ר"ת דמברך על הלל דר"ח אע"ג דהוא מנהגא וכן כתב הרא"ש שם ותר"י וחי' רשב"א וכ"כ תוס' בסוכה מ"ד ע"ב ור"ן שם ובתעני' פ' בתרא בתוס' ע"ש וכ' דלא דמי לחביט חביט ולא בריך משום דהוה מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכי' והתם היינו טעמא משום דחבטא בעלמא הוא ואמנהג כי האי לא מברכי' ומיהו בתוס' דסוכה כתבו דהלל שייך וצונו טפי כיון שהוא כקורא בתורה רצו לומר דשייך עכ"פ וצונו שהרי צוה הק"בה ללמוד תורה וגם הלל בכלל נראה דלרווחא דמלתא כתבו כן אפי' נימא קריאת הלל נמי דמי לחבטא דמעשה זוטא הוא מ"מ שפיר דמי לברך וצונו משום שהוא כקורא בתורה אבל לעולם יודו התוס' דאמנהג' דמעשה רבה מברכי':

1522

1523ומ"ש התוס' דמי"ט שני של גליות דמקדשי' ומזכירי' בתפלה אע"ג שאינו אלא מנהגא אין ראי' משום שאינו אומר וצונו ע"ש לא זכיתי להבין מה לי אם אומר וצונו וה' לא צוה או אם אומר את יום חג פלוני הזה ואיננו אותו היום ותרויי' מחזי כשיקרא וע"כ יפה כח המנהג א"כ ה"נ ותו אף על גב דכ' תוס' דמצונו דתקיעת שופר אין ראי' משום דר"ה לאו ממנהגא הוא אלא מעיקר התקנה מ"מ מצינו דאכילת מרור דליל שני של פסח לא תירצו כלום האמת כי הרא"ש דברכות והר"ן דסוכה מייתי ראי' מצונו דאכילת מצה דליל שני של פסח ולזה י"ל קצת דס"ל כשיטת החזקוני על התורה דמצוה איכא באכילת מצה כל שבעה אע"ג דהיא רשות ואי בעי לא אכיל כלל ומש"ה אין מברכי' כל ז' על מצה מ"מ אי אכיל מצוה קעביד וכבר עשיתי לו סמוכי' בחידושי וא"כ נהי דבעלמא אין מברך על מצה מ"מ בליל י"ט שני שייך לומר וצונו דלא גרע מקריאת הלל שכ' תוס' דשייך וצונו כיון דאיכא מצוה כקורא בתורה אף ע"ג דאי לאו מנהגא דר"ח לא הי' מברך על מצות קריאת הלל אף עפ"י שהוא כקורא בתורה וק"ל: -

1523

1524וכן צ"ע שלא זכרו מברכת וצונו להדליק נר של י"ט מיהו לזה י"ל דאפשר ס"ל להחולקי' על ר"ת כדעת הסוברים דאפי' בי"ט ראשון ובשבת נמי אין מברכי' על הדלקת נר עיי' בתוס' דמס' שבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה וכו' ע"ש אך ממרור צע"ג: -

1524

1525איברא מהא דכ' בד"מ והגה' ש"ע א"ח ס"סי ת"ץ שלא לברך על קריאת המגילות כיון שאינם רק מנהגא ע"ש עיינתי בגוף ש"ות רמ"א סי' ל"ה ובכל אריכות דבריו לא מצאתי דבר ראוי לסמוך עליו וכבר האריך הלבוש לחלוק ובאליה רבה העלה לברך עכ"פ בלי שם ומלכות וכן הסכים בפרי מגדים ומה שנלע"ד בזה לחלק בין קריאת הלל למגילו' הללו לפמ"ש לעיל דמשמע מתוס' דסוכה דלא ברירא להו שיהי' קריאת הלל מעשה רבה לברך עליו אם לא משום שהוא כקריא' התורה והנה בשלמא הלל שעיקר קריאתו לשיר לא איכפת לן במה שאינו כתוב על הספר ובדיו על הגליון דאפי' אם נימא דפוס הוי ככתיב' מ"מ גליון בעי עמג"א סי' רפ"ד ולע"ד נרא' דכל שירי תהילות נאמרים בעל פה דמעיקרא הכי נתקנו דלא נראה שהיו הלוים משוררים בב"המק מתוך הספר או שיהיו עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר וא"כ מעיקרא הכי אתקין ושפיר מברכי' על ההלל כקורא בתורה ובתשוב' חו"י לא עמד בזה משא"כ המגלות הללו אלו היו מברכי' עליהם היו צריכים לכותבו בגליון ומעיקרא לא הנהיגו כך שלא להטריח על הציבור וחלוק זה רמוז בתוך דברי רמ"א בתשובה הנ"ל אלא שלא ביאר כל צרכו: -

1525

1526והנה הרא"ש ספי"הכ שהגאון כ' לברך על הטבילה עי"הכ ודחי דבריו דלא עדיף מערבה שהוא מנהג נביאי' וחביט חביט ולא בריך דאין מברכין על מנהגא וכ"ש האי שאינו אלא משום נקיות וטהרה בעלמא להיות כמלאכי השרת ע"ש וצ"ל דס"ל דהאי טבילה לא עדיף מחביטא דערבה דהוה טלטול בעלמא ולא מינכר מצותו כמו הלל שהרי הרא"ש פסק לברך על הלל כר"ת ולא הזכיר כלל טעם דקורא בתורה ולית ליה אלא האי חלוקא דחביטת ערבה ליכא אלא טלטול בעלמא מה שאין כן הלל וצריך לומר דהך טבילה להא דמי' ועיין טור א"ח סי' תר"ו וצ"ע ממ"ש הרא"ש שם להלן דמקום שנהגו להדליק נר בי"הכ מברכי' עליו כמו בשבת ועיין טור וב"י סי' תר"ו דהחולקים ס"ל שאין לברך אמנהגא וא"כ צריך לומר דהדלקת נר בי"הכ עדיף מטבילה זו דעי"הכ וצריך טעם לחלק ולא ראיתי מי שיתעורר בזה: -

1526

1527היוצא מזה לפי מה דקיי"ל לברך על הלל ועל י"ט ב' דגליות ובפרט על אכילת מרור ועל הדלקת נר בי"ט ב' ובי"הכ א"כ יש לברך ג"כ על טבילת הטובלת על דם טוהר דלידה דאין לך מעשה רב מזה דאפי' אי טבילה עי"הכ מעשה זוטא הוא מ"מ הך מנהגא לספור ז' נקיים ולבדוק ולנהוג כל דיני נדה בודאי מעשה רב הוא ומברכי' על הטבילה וכעין ראי' לזה ממה דאר"ז בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וכ' ת"ר יונה בברכות דיש מפורשים כחרד"ל ר"ל כמראה החרדל וס"ל דמראה טהורה היא בודאי ואפ"ה החמירו על עצמן ור' יונה השיב עליהם ועיי' ר"ן הלכו' נדה ופ' בני העיר נמצא לפי הי"מ הללו הנהיגו עצמן לספור שבעה נקיים על מראה טהורה שהי' ברי להם שהיא טהורה ובלי ספק שברכו על טבילתם דלא לשתמיט שום פוסק לומר שלא יברכו אע"כ כנ"ל דמעשה רבה כהאי מנהגא צריך ברכה לכולי עלמא: -

1527

1528עוד לאלוה מילין דצריך חקירה מ"ש דבמצוה דרבנן שייך לברך וצונו ואמרי' פ' במה מדליקי' היכן צונו שאל אביך ויגדך או לא תסור ומ"ש מנהגא דקיי"ל דחיובא איכא לקיים מנהגא מדברי קבלה דכתי' אל תטוש תורת אמך כמבואר ר"פ מקום שנהגו דאמר ר' יוחנן לבני בישן אל תטוש תורת אמך ואסר להו למיזל מצור לצידן בע"ש מהאי טעמא א"כ אמאי לא יברך עליהם ויאמר וצונו לקיים אל תטוש תורת אמך והרי מנדין על העוב' על מנהגא ועוש' מלאכה בי"ט ב' וא"כ אמאי תמהו באומר וצונו: -

1528

1529תו קשי' לי ר"פ מקום שנהגו דנהגו להפריש חלה מארוזא ואמר רב יוסף ליכול זר באפיהו דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטו' וכ' תוס' דמיירי שלא היה מנהג בטעות דהמנהיגים ידעו שהוא פטור ורק הנהיגו כן להחמיר על עצמם ואפ"ה שייך דלמא אתי לאיפרושי מפטור על החיוב דאיכא אינשי דלא ידעי וסברי דאורז חייב בחלה מן התורה וצ"ע לדעת החולקים על רבנו תם וס"ל דעל שום מנהג אין מברכי' א"כ הכא ע"כ לא ברכו על חלת האורז להפריש חלה שהרי ידעו שפטור מן התורה רק הם הנהיגו כן מעצמם א"כ איך יבואו לטעות להפריש מפטור על החיוב הא יש להם היכר שאין מברכי' אע"כ צריך לומר שהם ברכו להפריש חלה ואי ס"ד שלא כדין עשו בזה לברך אמנהגא א"כ יפה אמר ר' יוסף ליכול זר באפיהו ומה פריך עליו הא דברים מותרים ואחרים נהגו בהן איסו' אי את' רשאי להתירן בפניה' הא ע"כ הי' צריך דתיכלינהו זר באפיהו משום שברכו ברכ' לבטל' וצ"ע:

1529

1530והנלע"ד בישוב ק' זו דודאי מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה כגון שלא ללכת מצור לצידן בע"ש ושלא לעשות מלאכ' בע"פ ובי"ט שני העובר על זה וקם ועשה מה שנאסר במנהגא ה"ז עובר על לאו דדברי קבלה אל תטוש תורת אמך וכן האוכל חלב דאייתרא וכן במקום שנהגו להפריש חלה מארוזא הם נהגו לאסור העיסה ולעשותו טבל טבול לחלה והאוכלו בטבלו עובר על לא תטוש תורת אמך א"כ ממילא המפריש חלה מארוזא מקיים מצות אל תטוש הנ"ל ומברך וצונו בלי פקפוק וכן נמי י"ט שני שהעושה בו מלאכה מנדין אותו משום שעובר אהנ"ל א"כ ממילא מחייב מדין גמור גם בכל העשין התלוין בו להדליק נר ולאכול מצה ומרור ושייך וצונו וגם לומר את חג פלוני הזה כיון שמנהיגיו מחוייבי' בו מדינא ולא צריך למה שנדחקו בתוס' מצונו דשופר וכל זה בל"ת אבל בקיום עשה כגון מנהג נביאים דערב' אי שב ולא עשה ולא חביט ערבה אפשר דלא מיקרי עבריין ואין מנדין אותו ולא נאמר על זה אל תטוש תורת אמך משו"ה המקיימו אינו מברך וצונו דהיכן צונו ואולי בהא פליגי ר"ת והגאוני' דאינהו ס"ל בכל קום ועשה לא שייך אל תטוש וליכא וצונו ור"ת ס"ל מה דלא מינכר מצותו כולי האי הוא דליכא משום אל תטוש כגון טלטול דערבה אבל מצוה דמינכר מצוותו ואיכא מעשה רבה אית בי' משום בל תטוש ומברכים וצונו ואתי הכל על נכון בעזה"י:

1530

1531וראיתי בחי' ריטב"א לסוכה מ"ד ע"ב שכ' וז"ל קסבר מנהג נביאי' פי' וכיון שאין למנהג עיקר ותקנת חכמי' לנהוג בו אין מברכי' עליו אבל מנהג מצות דרבנן מברכי' עליהם כמו שאנו מברכי' ומקדשי' בי"ט ב' בז"הז שחייבונו חכמים לנהוג בו מנהג אבותינו ובהכי מפרק לן שפיר מאי דקשיא לרבנן בהא דרב איקלע לבבל וחזי דקרו להלל בר"ח וכו' שמעינן מינה שמברכין על הלל דר"ח אע"פ שהוא ממנהגא ומחוורתא כדפרישנא דשאני התם דאיכ' תקנתא דרבנן למקרי הלל בר"ח במקום שנהגו בו ע"ש ולא זכיתי להבין דברי' אלו היכן תקנו חכמי' הלל בר"ח הא רב לא ידע מזה מאומ' ואולי כוון למה שכתבתי אני ועדיין צ"ע ומ"מ מה שכתבתי נראה לי נכון בעז"הי וא"כ בנדון דידן נמי כיון שהנהיגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה היא מדינא ובעי' ברכה באמת והכי נהוג הנלע"ד כתבתי: - משה"ק סופר מפפ"דמ.

1531

1532שלום וכל טוב להרב המופלא תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מהו' ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק קאלדא יע"א.

1532

1533מכתבך האחרון ע"י אנשי פעסט הגיעני על נכון והנני כמשיב על שאלתך אודת אשה שיש לה חולי (פארפאהל) ונעשה לה טבעת של שעוה בעומק בית רחמה ולא תוכל להסירה עוד בשום אופן ואומרת שמסתכנת אם תסירהו לשעה קלה א"כ מה תעשה בבדיקת הנקיים ובטבילת מצוה:

1533

1534לכאורה יראה דמטעם חציצה הי' ראוי להקל משום דהוה מיעוטו ואינו מקפיד משני טעמי' חדא דכתב הר"ש סוף מס' מקואות דחץ של ברזל הוה אינו מקפיד משום דסכנה להסירו א"כ ה"נ הוה סכנה להסירו והכא עדיף שהושם שם בכוונה וניחא לה בהכי והיינו רביתה וגידולה ואינה מצפה להסירה לעולם ועיין לשון רש"י ביבמו' ע"ח סוף ע"א כמ"ש מרדכי גבי שערות (קאלטנש) ותו מטעם אחר ממ"ש הר"ש עוד דבכל הבריתות מצינו שהקילו בחציצה שבבית הסתרים והטעם שאין מקפידי' שם לעולם אלא שמחלקי' בין פנוי' לנשואה ובסוף פ"ח שם ביאר הטעם דנשואה מקפדת ביותר שלא תתגנה על בעלה ומתרץ שם מהא דעצם שבין השינים ע"ש וכן פסק רמב"ם פ"ב ממקואות הל' ג' ע"ש מ"מ מבואר דהיינו במה שתתגנה על בעלה רוצית שיוסר בשעת התשמיש א"כ חוצץ נמי בטביל' אבל הכא אדרבא היא ובעלה יודעים וסביר וקיבל וא"א להסירה כלל א"כ ה"ל אינה מקפדת וכיון דאפי' מיעוט המקפי' ה"ל דרבנן בעלמא כמבואר בסוכה וי"ו ע"א ובדוכתי טובא ובכל הפוסקי' ועוד הא כ' במשנ' למלך בשם הריטב"א פ"ק דקידושי' דבית הסתרים שיהי' ראוי לביאת מים הוא מדדבנן בעלמא דמן התורה ורחץ בשרו כתיב מה בשרו מאבראי וכו' א"כ מיעוטו ומקפיד בבית הסתרים ה"ל תרי דרבנן א"כ בנקל נוכל לסמוך אסברת ר"ש הנ"ל מתרי טעמי' הנ"ל למיחשבי' מיעוטו ואינו מקפיד שאפי' מדרבנן אינו חוצץ: -

1534

1535אמנם ראיתי בנ"בי סי' ס"ד שכ' דה"ל מיעוטו ומקפיד משום שצריכה להסירה בשעת ספירת נקיים ולידה ולכן העלה אם הוא למעלה ממקום שהשמש דש ה"ל מקום בלועה ולא מקום בית הסתרים ואינו חוצץ אלו דבריו ז"ל ודפח"ח הנה מ"ש שצריכה להסירה בשעת ספירת נקיים בודאי הקפדה הוא דלא גרע מטבעת שביד אשה שחוצץ מפני שמסירה בשעת לישה וטבעת שיש בו אבן שביד האיש שמסירה בשעת מלאכה אבל ההסרה שבעת לידתה לא ידעתי אם תגרום חציצה שאין אותה ההסרה מטעם הקפדה לא על הטבעת ולא על לכלוך גופה אלא לפנות מקום לולד ואפשר שמעצמו נופל כשבר נבל יוצרים מחמת יציאת הולד ואין זה מקרי הקפדה לחציצה תדע לך שכן הוא שהרי טבעת של איש שאין בו אבן אינו חוצץ כמ"ש ביש"ש פכ"ה ופסק כן במג"א סימן קס"א וקשה והלא מסירו בשעת הנחת תפילין ונטילת לולב וע"כ משום שההסרה ההיא אינו משום קפידא אלא משום לפנות מקום ללולב ולתפילין ומכ"ש הכא שמפנה להסירה דהוה כמו גופה ממש וכמ"ש המרדכי גבי קליעת שערות (קאלטניש) דכל שמפנה להסיר ה"ל כמו גופה ומייתי ראי' מעובר דיבמות ע"ח ומ"ש שמקפדת להסירו לבדיקת הנקיים צל"ע א"כ כדמסיק שהוא למעלה ממקום שהשמש דש לא הי' צריך תו לחלק בין טומאת בית הסתרים לבין טומאה בלועה דהרי באותו המקום אין מקום בדיקת הנקיים אלא שהוא כ"כ משום הקפדת הלידה ולפע"ד משום הא אין צורך:

1535

1536מ"ש ליישב ק' האחרוני' בטעם שהקילו בכמה קולות בחציצות בית הסתרים מפני שראוי לביאת מים הוא מדרבנן כהריטב"א האמת שכ"כ הריטב"א וכמו שכתבתי לעיל וראוי לצרפו לקולות אחרות אבל דעת התוס' בקידושין שם ובמנחות י"ח ופ"ק דעירובין שהוא מן התורה מריבוי דכל בשרו ע"ש:

1536

1537נחזור לנדון דידן אם אפשר לה להסירה בשעת פרישת טהרה אפי' על צד דחוק ורחוק מאוד תסיר הטבעת לבדוק עצמה כראוי ואז ממילא חוצץ נמי בשעת טבילה ואמנם אם א"א בשום אופן ע"כ צריכים להקל לה לבדוק עצמה בעומק שאפשר לה לסמוך על כמה קולות וכן העלה בספר סדרי טהרה בסימן קצ"ו ושם דחה כל דברי זכרון יוסף בענין זה ואיננו במחיצתי כעת מ"מ מכיון שהקלנו עלי' לענין בדיקה ממילא שוב אינו חוצץ בשעת טבילה כמ"ש לעיל ולא גרע מצואת חוטם יבשה שבגובה החוטם שהתיר מהרמ"ע מפאני מובא בבאר היטב ואין להאריך יותר הכ"ד א"נ החותם בכל חותמי ברכות: פ"ב נגהי ליום כ"ו מרחשון תקע"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1537

1538שלום וכ"ט לה"ה תלמידי הרב המופלג חרוץ ושינון כמו"ה מנחם בעק נ"י אב"ד דק"ק קרומינוי' יע"א:

1538

1539הגיעני נועם מכתבו נפשו היפה בשאלתו באשה שיש לה חולה (פארפאהל) ועשו לה הרופאים טבעת כמפורסם והוא למעלה בבית הרחם באופן שבעלה אינו מרגיש בשעת תשמיש וצוו הרופאים שלא להסיר מגופה ופעמיים הסירה אותה בשעת טבילה וגרם לה מכאובים וצרות והי' סכנה בדבר ושאלה אם יש היתר לטבול עם הטבעת שבגופה:

1539

1540בדבר זה כבר הלכו בו נימושות עיין תשו' זכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד ועיין מה שבנה דיק על פלפוליו בספר סדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק כ"ג ד"ה ומדי עברי כו' ע"ש ויען אין ב"המד בלא חידוש ניחזי אנן במס' קידושין כ"ה ע"א ילפי' מוידיו לא שטף במים דבית הסתרים לא מטמא ומה בשרו מאבראי דרשי' דאינו חוצץ ופליגי במשמעותו רש"י ותוס' לרש"י ילפי' טומאה בבית הסתרים מדכתיב אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים כאלו כתיב אשר יגע בו הזב בידיו ולא שטף גופו במים נמצא אנגיעה קאי ולא אטבילה וכן הבינו תוס' מלשון רש"י במס' נדה מ"ג ריש ע"א וכ"כ מהרי"ט בקדושין שם וכ"כ רמב"ן בפי' החומש דוידיו כמו בידיו ואמנם חציצת בית הסתרים נפקא מכל בשרו במים מה בשרו מאבראי כי פשיטא לי' מסברת חוץ דבשר מאבראי משמע ולא בית הסתרים דלא בעי ביאת מים: -

1540

1541אך התוס' שם ס"ל דנגיעת בית הסתרים דלא מטמא מאשר יגע משמע דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא ולא מידיו אתי' דוידיו מילתא אחריתי הוא וקאי אלא שטף לומר מה ידיו מאבראי אף שטיפת מים מאבראי לאפוקי בי"הסת לא בעי שטיפת מים והא דקאמר מה בשרו בגלוי לאו דמשמעות בשרו כך הוא אלא אידיו סמיך דע"כ האי בשרו אבראי קאמר דהרי כתיב ידיו וא"כ כל בשרו אתי' לרבוי' אפי' בשר סתר נמי וסתרי אהדדי אע"כ ראוי' לביאת מים בעי' מן התורה ולזה נתכוון תוי"ט ספ"ח דמקוואות ע"ש והקשה מהרי"ט הא האי כל בשרו איצטריך לשיעור מקוה שכל גופו עולה בהם ולקמן אי"ה נראה ישוב לזה:

1541

1542אמנם רשב"א וריטב"א בחי' כתבו באמת דלא כהתוספות ולא דרשי' מידי מכל ובית הסתרים דרבנן דמן התורה אפי' ביאת מים אינו צריך והקשה מורי בס' המקנה לקידושין א"כ מ"ט גזרו כולי האי מיעוטא ומקפיד אינו אלא מדרבנן וה"ל גזירה לגזירה ומ"ט הצריך רבי טבילה שנית לשפחתו משום בין השינים והש"ך והט"ז וכל האחרונים תמהו מאוד על ש"ע שהיקל בכמה קולות בבי"הסת ובשארי מקומו' אפי' מיעוטא ומקפיד דרבנן החמירו ומ"ש בית הסתרים שהקילו עש"ך סי' קצ"ח ס"ק ל"ב וט"ז סימן קצ"ט ס"ק י"א ועיין סדרי טהרה:

1542

1543ואמנם לפע"ד עיין תוס' סוכה ו' ע"ב פליגי לרש"י שם ובעירובין ד' ע"ב וביבמות ע"ח ס"ל דהל"מ דמעוטא הוא רק בשערו אבל בגופו אפי' מיעוטא חוצץ מן התורה והתוס' ס"ל דהל"מ אכל גופו קאי והוקשה להם א"כ קרא למה לי אחציצה תיפוק לי' מהל"מ ותירצו קרא דבשרו אחציצת בית הסתרים קאי פי' דבעי' ראוי' לביאת מים כוונתם מידיו אימעט בית הסתרים ומבשרו נתרבה שיהי' צריך עכ"פ ראוי' לביאת מים ולפ"ז אי לא כתי' כל נמי ידעי' ראוי לבילה מגוף בשרו ואייתר כל לשיעורי מקוה ומיושב ק' מהרי"ט הנ"ל:

1543

1544מ"מ נמצא תלי' זה בזה לרש"י דמיעוט המקפיד הוא דוקא בשערו אבל בגופו אפי' מיעוט המקפיד חוצץ מן התורה א"כ לית לן קרא לבית הסתרים דבעי' ראוי לביאת מים כי אדרבה בשרו ממעט וכל איצטריך לשיעורא והוה בית הסתרים מדרבנן ולא תיקשי הא הוה מיעוטא והוה גזירה לגזירה דז"א דמיעוטא בגופו הוה דאורייתא דוקא בשער הוה דרבנן ולתוס' דס"ל הל"מ דמיעוטא אכל גופו קאי ס"ל בשרו אחציצת בית הסתרים קאי ובעי' ראוי' לביאת מים מ"הת ואע"ג דהוה מיעוטא מ"מ נפקא מיני' להשלים לרוב לשאר הגוף כמ"ש רמב"ם פ"ב דמקוואות לענין שער ע"ש:

1544

1545נמצא לפ"ז במיעוט המקפיד בכל הגוף איכא ספק דאורייתא ויש להחמיר וכן בי"הסת המשלים לרוב הגוף הוה ס' דאורייתא ויש להחמיר אבל בי"הסת לבד הוה דרבנן ממ"נ אי משום מיעוט או משום בית הסתרים לכן הקילו הראשונים:

1545

1546והנה כל הפוסקים פסקו בפשיטות דוקא בית הסתרים בעי' ראוי' לביאת מים אבל מקום בלוע לא בעי אפילו ראוי' לביאת מים מידי דהוה אטומאה בלועה דלא מטמאה ובתשובת זכרון יוסף סי' יו"ד הקשה כיון דילפי' חציצה מטומאה א"כ למה לי כלל תרי קראי לא לכתוב רק לענין טומאה דבית הסתרים אינו מטמא ונילף חציצה מיני' ובסדרי טהרה מפלפל בדברים אלו ונוראות נפלאתי מה ענין ביאת מים לקבלת טומאה ומי השוום יחד בשלמא השתא דכתי' תרי קראי למעוטי בית הסתרים א' בקבלת טומאה וא' בטבילה וביאת מים מעתה ילמוד סתום מן המפורש כל הנקרא בית הסתרים לענין קבלת טומאה דבמגע אינו מטמא ובמשא מיהת מטמא נקרא נמי בית הסתרים לענין ראוי' לביאת מים לאפוקי מקום בלוע אינו מטמא אפילו במשא וגם לא בעי ראוי לביאת מים כל זה השתא דכבר כתיב דבית הסתרים לא בעי ביאת מים אבל ראוי בעי אבל אי לא הוה ממעט כלל בית הסתרים מטבילה מנ"ל למילף מטומאה לומר כי היכי דלא מטמא במגע ה"נ לא בעי ביאת מים מנא לי' הא ולק"מ:

1546

1547והנה בנידון שלפנינו אם הטבעת בעומק עד מקום הרחם ממש זהו כבר מקום בלוע ולא בעי אפי' ראוי לביאת מים ואף אי מסופקים בכך ואפשר הוה ספק חסרון ידיעה דרופא מומחה ואשה בקיאה יכולה לברר מכל מקום כיון דהוה סכנה וחולשה רבה להוציא ה"ל מיעוטא ואינו מקפיד עליו וכ' הר"ש סוף מקוואות גבי חץ של מתכות הואיל ומסוכן להוציאו משם מעוטא ואינו מקפיד הוי אע"ג דפי' שם עוד פי' אחר מ"מ הכא ה"ל ספיקא דרבנן מיעוטא ומקפיד בבית הסתרים דה"ל דרבנן ממ"נ כנ"ל וגם יש לומר דהוה מקום טומאה בלועה ולא בית הסתרים ובשגם לענין קליעת השערות סמכו הפוסקים אהך דסכנה הוה כאינו מקפיד עיין סי' קצ"ח סעי וי"ו ברמ"א שם ע"כ יש להקל לפע"ד ולמטינא שיבא מכשורי הכ"ד א"נ. פ"ב אור בקר ליום ד' י"ד כסלו תקצ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1547

1548בדין טבילת נדה אמרתי ללקוט אמרים מתוך דברי הראשונים ומ"מ אוסיף קצת נופך בין הפרקים אשר חנן ה' את עבדו ה' יעזרני ויהי' עמדי:

1548

1549טבילת נדה לבעלה עיין תוס' חגיגה י"א ע"א ותוס' יבמות מ"ז ע"ב ויש כאן ד' שיטות לבה"ג נפקא ליה מק"ו אם הנוגע בה טעון טבילה מכ"ש נדה עצמה וזה יתכן לנדה עצמה לטהרות דלא כתיב בפ' נדה שבסוף פ' מצורע לא כתיב טבילה בגופה אלא מק"ו ממגעה ומשכבה נפקא לן ועונשין מדין כזה והוא פשוט אבל כל זה לטהרות אבל לבעלה דלא כתיב בהאי פרשה אלא בפ' עריות באחרי מות ובקדושים ושם לא נזכרה טבילה וקל וחומר ליכא דבעלה חולין הוא ואפשר דלא בעי טבילה ולקושיא זו נתכוונו התוספות בחגיגה י"א ע"א ד"ה לא נצרכא אלא לשיעור מקוה ע"ש:

1549

1550וליישב דברי בה"ג נ"ל דפשיטא ליה דגם בפ' נדה שבפ' מצורע נמי הוזכר איסור עריות לבעלה דהרי כ' שם ותהי נדתה עליו ומיניה דרשי' במס' שבועות י"ח ע"ב דלא לפרוש באבר חי דאפי' בשע' נדתה תהי' עליו ומכיון שהוזכר אסורא לבעלה באותו קרא הרי הוא בכלל כל מאי דכתב שם וכיון דטביל' גופא לטהרו' כמפורש שם מק"ו ממגעה א"כ וה"ה וכ"ש לבעלה זה נ"ל דעת בה"ג:

1550

1551ועד"ז יש קצת לקיים דברי ריב"ן לקוני' שם במס' שבועות שם רמז לבועל נדה מן התורה מנין ר"ל טרם שידע רמז לפורש באבר חי מהאי קרא לא ידע רמז לנדה כלל היינו משפסק הדם שתאסר עד שתבוא במים ולבסוף משגילה לו רמז לפורש באבר חי ממילא נודע ג"כ רמז לבועל נדה וע"ד צחות י"ל ג"כ במס' שבת י"ג ע"ב בעובדא דההיא תלמיד י"ל דהאי תלמיד קיל בעיניו ימי ליבונה דהוה ס"ל מן התורה לא בעי טבילה לבעל' דדרשא דותהי נדתה עליו לא משמע ליה דלא שייך לומר רמז לפורש באבר חי שלא נזכר בפ' עריות כלל ע"כ לא נ"ל האי דרשה וכיון שלא נזכר בפ' טהרות שום רמז מאיסורא לבעלה ע"כ לא נ"ל טבילת נדה לבעלה מן התורה רק מדרבנן ע"כ הי' קל בעיניו אבל התם בשבועות מסיק ש"ס תינח עשה נפקא מותהי נדתה עליו לאו מנין ומייתי ליה מואל אשה בנדת טומאת' לא תקרב לא תפרש הוא נמצא כתי' שפיר בפ' עריות ג"כ ובא זה ולימד על זה והאי תלמיד לא משמע ליה לא תקרב לא תפרש והיינו דקאמר אלי' ז"ל שלא נשא פנים בתורה דכתיב אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב:

1551

1552שיטה שני' דעת ר"ת דמייתי טבילת נדה לבעלה מאך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וס"ל כהסוברים טבילת כלים חדשים דאוריי' לאפוקי מהסוברים דרבנן וקרא אסמכתא ומי נדה ר"ל מי הזיה של אפר הפרה לטומאת מת ע"ש ברמב"ן ובראשונים שלהי מס' ע"ז והנה ס"ל ר"ת אי ס"ד לטהרות קאמר למה תלה במים שנדה טובלת שאין מפורש בה טבילה בקרא אלא מק"ו הו"ל למימר מים שבעל קרי טובל בהם דמפורש ביה רחיצה ומ' סאה שכל בשרו עולה בהם אע"כ היינו משום דכל שארי טבילות הם לטהרות ולקודש ואינו ענין לטבילת כלים הניקחים מן הנכרים לכן סמכו קרא אמי נדה לבעלה דהוי נמי חולין ובעי טבילה וא"ש ומ"מ נ"ל דהאי הוכחה נמי צריך לדבה"ג דאי לאו דמפורש בשום מקום טבילת נדה לבעלה לא הו"מ קרא למימר שיטבול הכלים במי' ונדה גופה היכי כתיבה אלא בא זה וגילה על זה דבעל ה"ג הנ"ל:

1552

1553וביבמות מ"ז ע"ב דאמרי' במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין תלו חכז"ל גר בנדה מטעם הנ"ל דאע"ג דחיוב טבילת גר ילפינן מככם כאבותיכם מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה ואותה טבילה היתה בעמדם לפני הר סיני והתם הי' טבילה לקודש כנכנס למקדש דהר סיני היה אז מקום מקדש ה' מ"מ טבילת גר דילפינן מיניה אינו אלא טבילת חולין וילפי' מנדה לבעלה דחולין היא ובעו מ' סאה וה"נ דכוותיה וביומא ע"ח מייתי ש"ס קרא דזכריה יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה פירש"י וכן בתרגום מי אדיותא שצריך מים חיים ורד"ק פי' מי שזבה טובלת שצריך מים חיים ובאמת כן משמעות מתני' ה' פ"ה דמקואות אבל לא קיי"ל הכי ורמב"ם בפי' המשנה נדחק ועיין רש"י במס' שבת ס"ה ע"ב מייתי תוספתא דזבה לא בעי מים חייס ועיין שאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"ח:

1553

1554שיטה ג' ר"י בעל התוס' מייתי ליה מהא דדרש ר"ע בשבת ס"ה ע"ב והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים וצ"ל פי' הש"ס דהי' ספק מנ"ל לבעלה טבילה אך בא וראה כי בכל פ' נדה לא נזכר לשון דוה אלא נדה וזבה אבל דוה לא נזכר ואיך מסיים זאת תורת וגם והדוה בנדתה דוה מאן דכר שמיה אע"כ אפרשת עריות קאי דהתם איש כי ישכב את אשה דוה וקאמר כאן והדוה שנזכר שם היא בנדתה שהוזכרה בפ' זו עד שתבוא במים וביאת מים לנדה הוזכרה בפ' זו מק"ו דה"ג הנ"ל ולכאורה קצת דוחק שהזכיר זאת תורת הדוה והלא בפ' זו לא נזכר תור' דוה לבעל' אלא סמיך אמ"ש לעיל ותהי נדתה עליו דמיירי לבעל' בפורש באבר חי והוזכרה דין דוה שייך שפיר זאת תורת:

1554

1555והנה זקנים הראשונים אמרו והדוה בנדתה שלא תתקשט ור"ע פליג א"כ תתגנה על בעלה ויגרשנה פי' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אע"כ שתהא בנדתה עד שתבוא במים וזקנים הראשונים הם תלמידי שמאי דלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה והוה שפיר דרכי נועם כי לא יכול לגרשה ושפיר י"ל שלא תתקשט ולדידהו טבילת נדה לבעלה מן התורה י"ל ס"ל טבילות כלים דאוריי' וילפי' לה ממי נדה יתחטא כנ"ל ולדידהו י"ל מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה כרד"ק זבה וס"ל זבה בעי מים חיים אבל ר"ע כהלכתא זבה לא בעי מים חיים וע"כ נדה דקרא דזכרי' יתפרש מי אדיותא וה"נ אך במי נדה יתחטא בתורה ג"כ מי אדיותא ואהזאת ז' וג' קאי ולא אטבילת כלים ולא טבילת נדה לבעלה כלל:

1555

1556שיטה ד' הרמב"ם רפ"ד מה' אי' ביאה כ' מדכתיב ורחצו במים גבי איש כי ישכב את אשה שכבת זרע זה בנה אב לכל הטמאים שאינם עולים מטומאתן אלא ע"י טבילה במים ולא נודע מקומו איה גם לא הילפותא והבנין אב מ"מ לפי הענין ילפי' מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הרי קראה הכתוב טמאה לבעלה ויש בנין אב לכל הטמאים שאינם עולים מטומאתן בלא טבילה ועפי"ז י"ל ג"כ הא דמס' שבת י"ג ע"ב דאמר אלי' שלא נשא פנים לתורה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וע"ד הנ"ל:

1556

1557עיין רמב"ן ר"פ תזריע ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהר' שר"ל תשב עם בעלה בהיתר תשמיש כי מצינו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהי לאיש וה"נ תשב הית' תשמיש רק אל המקדש לא תבא ע"ש ולפע"ד כבר נזכר איסור' לבעל' לעיל כימי נדת דות' תטמא וכבר כתבתי דלשון דותה מרמז על אשה דוה המוזכר בפ' עריות וכתיב תטמא והדר אמר אחר ז' ימים תשב עם בעלה ומדקרי לה טמאה תטמא אינה עולה מטומאה אלא ע"י מים מבנין אב הנ"ל אך צ"ע קצת במסכת שבועות ז' ע"ב יש לי להביא בענין זה ג' טומאת ע"ז ג"ע ש"ד ע"ש וכי גם הם צריכים טבילה וצ"ל אה"נ רוב שופכי דמים מתטמאי' וכן עע"ז אפשר איכא מ"ד דמטמא מדאורייתא עיין בשבת ר"פ ר"ע ועריות הא כל בועל אפילו בעילת מצוה והיתר טמא טומאת ערב ובעי ביאת מים ועדיין צ"ע הנלע"ד כתבתי מה שחנני ה"ית ומי שדעתו רחבה מדעתינו יעמיק יותר ושכר הרבה יטול: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1557

1558שלום וכל טוב לי"נ הרב המא"הג המופלג החו"ש המפורסם מו"ה יצחק ני' אבדק"ק פ"ש:

1558

1559ע"ד כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה א"כ חשש פר"מ שיחוצו כיון שסופן להתגלח ולענ"ד אין כאן בית מיחוש ומנהג ישראל תורה היא ואם אינם נביאים וכו':

1559

1560הנה הא דחוצץ העתיד לקוץ כתב הרב"י סי' קצ"ח גבי צפורן ובשר הפורש שהוא מתוספתא וכ' טעם נכון דכל העומד לקוץ כקצוץ דמי והו"ל חציצה בבית הסתרים מקום חיבור היתר עם חלק הצריך והוא ש"ס ערוך ותוספתא פ' בהמה המקשה (חולין ע"ג ע"א) תוס' ד"ה מטביל וכו' וב"י לא מייתי מהתוס' ע"ש והנה בכל מקום דאמרינן כל העומד לכך כאלו כבר נעשה המעשה היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם כמ"ש תוס' בב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד כיון דבין שחיטה וזריקה בעינן מצות קבלת דם בכוס לא אמרינן תו בשעת שחיטה כל העומד לזרוק כזרוק דמי הנה כי כן הכא נהיגי נשי שלא לקוץ השערות עד אחר בעילת מצוה ממש ומקפדת שתבוא אל החתן בשערות ארוכות אולי יצא להם זה מיצאה בהינומא וראשה פרוע יהי' איך שיהי' אין השערות עומדות להתגלח בשעת טבילה עד אחר בעילת מצוה והבעילה מפסק' בין טבילה לגילוח לא שייך עומד לקוץ כקצוץ ובפרט דטעמ' משום מיעוט' ומקפיד והכא אדרבה מקפדת שיהיו לה אותן השערות ועוד ראי' ברורה דאלת"ה נזיר טמא שטבל בשביעי וגילח בשמיני לא עלתה לו טבילה משום שער העומד לקצוץ ומבואר בהדי' בנזיר מ"ד ע"ב דיצא ידי טבילה א"כ אין קפידא בשערות אפילו עומד לקצוץ כנלפע"ד אלא שעל טעם האחרון יש לפקפק דאפשר ששער הנקצצים הם רובא ורוב אפי' אינו מקפיד חוצץ אבל טעם הראשון נראה ברור ואמת הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' י"ד טבת קצ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1560

1561שלום לתלמידי הרב החרוץ הותיק חדת מלא עתיק מו"ה הרש מגליד ני':

1561

1562מ"ש מטבילת מצוה אבוא בקיצור דע כי ג' מיני מצוה יש בטבילה (א') היא טביל' בזמנה ממש מכ"ש כשהיא טבילת אשה לבעל' לפ"ור ובזמנה ממש שאין למעלה ממנו (ב') טבילת אשה לבעלה שלא בזמנה כרוב נשים בזמנינו דכולהון ס' זבות נינהו (ג') מצות טבילת גופו לכליו לטהרות ובפרט ברגל כפי' רש"י בביצה י"ח בסוגי' דטבילת כלים והנה כ' ראב"ד בס' בעלי נפש בשם רב אחאי גאון דבי"ט ושבת סמוכין התירו לאש' להרחיק החפיפה מן הטביל' משום טבילה בזמנה מצוה והבין הראב"ד דבזמנו ממש קאמר אבל משום מצות פ"ור לחוד לא שרינן להרחיק החפיפ' א"כ בז"הז דליכא טבילה בזמנה אע"ג דאיכא מצות פ"ור לא שרי להרחיק וב"י פליג וס"ל טבילה בזמנה שכתב רב אחאי אשגירת לישן בעלמא הוא וכוונתו לטהר אשה לבעלה בזמנה שלא היתה יכולה להקדים ועיין ברמ"א סי' קצ"ז סע"ב וטו"ז סק"ב שם שוב כ' הב"י בשם הכל בו ובשם הראב"ד דתמהו איך תטביל אשה בשבת כלל ולא תחוש שמא תבוא לסחיטת שער וע"ז הקשה הב"י דהא מבואר ר"פ במה אשה דאי מתרמי לה טבילת מצוה תטבול בשבת ש"מ לא גזרו במקום מצוה ונהי דהראב"ד הוי ס"ל דחפיפה שלא בסמוך להטבילה לא התירו אלא לטבילה בזמנה ממש אבל הוא פשוט דלא גזרו לשמא תסחט במקום מצות פ"ור לכל הפחות אפי' שלא בזמנה חדא דסתמא לשנא דלמא אתרמי לה טבילת מצוה הכי משמע ועוד א"כ למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותרת לצאת בחוטי שער בשבת וזה לא שמענו:

1562

1563ובאמת אפי' במצוה קלה מזו לא גזרו משום סחיטה גבי עובר במים להקביל פני רבו כמ"ש התוס' בשבת קי"א ע"ב אלא דניחא ליה להרב"י לאתויי מטבילה אטבילה מיהו התם מייתי תוס' נמי מנדה מערמת וטובלת בבגדים בביצה י"ח והתם לאו מצות פ"ור היא דהרי יכולה לטבול גופה ותטהר לבעלה ותחזור ותלבש בגדים הטמאים ולא תעסוק בטהרות והא דמערמת הוא משום מצוה לטהר עצמו ברגל אפ"ה לא גזרו שאר אמוראים משום שמא תסחט והא דלא מייתי ליה הרב"י להקשות על הראב"ד היינו משום דלרב יוסף בביצה י"ח ס"ל דהעמידו גזירת שמא יסחוט במקום טהרת הרגל ולדידי' הא דמערמת וטובלת משום כיון דלא התרת לה אלא ע"י מלבוש זכור' היא וכן ביאר בארוכה בשע"המ סוף פ' כ"ב מהל' שבת והרי"ף פסק משום שמא יסחוט ושמא ישהה ע"כ לא הו"מ להקשות אהראב"ד מהא והדברים ברורים בעזה"י: -

1563

1564והרמב"ם פסק משום שמא ישהה ומשום מתקן מנא עיין מהרש"א בביצה י"ח ובחדושי אמרתי דס"ל להרי"ף ולהרמב"ם דבי"ט ליכא למגזר משום מלאכה דסחיטה למר או תיקון מנא למר דמשום שי"ט הי' לנו שלא לגזור ושמא ישהה בשבת ליכא דהא קיי"ל לתקלה דזמן מועט פחות מכ"א יום ל"ח כמ"ש ש"ך בש"ע יו"ד סי' נ"ז אך בשבת אסור או משום סחיטה או משום מחזי כמתקן שוב אי רוצה להשהות צריך לשהוי מי"ט לי"ט אחר תו איכא טפי מכ"א יום ואיכא משום תקלה ומיושב קו' תוס' דבאדם נמי שייך שמא ישהה והשתא א"ש כיון דבאדם ליכא משום מתקן ומותר בשבת תו ליכא תקלה בשיהוי ז' ימים משבת לשבת ומיהו הרי"ף דפסק כרב יוסף לדידי' קשה אדם בשבת נגזר משום סחיטת שער בשלמא הש"ס לא הקשה כן ארב יוסף משום דרבה ורב יוסף אמרו תרוויי' אין סחיטה בשער בשבת קכ"ח ע"ב אך לדינא קשיא הא אמר רב אשי התם אפי' תימא יש סחיטה בשער א"כ אדם בשבת לא יטבול טבילת טהרת י"ט אע"ג דבזמנינו ליכא אלא טבילת נדה לפ"ור ובזה גם לר' יוסף לא גזרו משום סחיטה מ"מ מה יענה הרי"ף אמתני' דטבילת כלים בי"ט אסור כיון דס"ל באוקימתא דמתני' כר' יוסף ע"כ מוכח מזה דהרי"ף ס"ל להלכתא דסחיטת שער מותר כמ"ש הב"י בא"ח ר"סי ש"ל על שם הרמב"ם ותל"מ. דברי הכותב בחפזי א"נ דש"ת. פ"ב יום ה' ג' טבת קפ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1564

1565שוכ"ט לי"נ הרב הגדול הותיק חדתי מלא עתיק כש"ת מהו' שרגא פייבל נ"י רב בק"ק אבראהם יע"א: -

1565

1566מגלת ספר ממכ"ת אלי כתוב הגיעני שאלת חכם תשובה שלימה היא בישוב שצריכות הנשים ליסע מהלך ג' שעות לטבול במקוה טהורה ובחזירתם בלילה איכא סכנת דרכים יעלו הרים ירדו בקעות משו"ה נהגו לטבול ביום ח' וחוזרים לביתם סמוך לחשיכה אמנם אם יחול יום ח' בשבת ע"כ תדחה הטבילה עד יום א' שהוא ט' לספירה ומתבטלת ב' עונות (וביטול עונה של שבת) אם יש להתיר שתטבלנה ביום עש"ק שהוא ז' לספירה ולא תבוא לבעלה עד שחשיכה: -

1566

1567והנה האריך מעלתו מאוד מאוד והאמת רוב דבריו נכונים למבין וישרים למוצאי דעת ואם יש לפקפק על קצת דבריו ומ"מ אחריתו טוב עצת חכמה של תורה ללמוד אותן הנשים להפסיק בטהרה ב"פ א' ביום ד' לראי' והשני ביום ה' כמנהג כל הנשים ותספור ז' נקיים מיום ה' ואילך וביום הז' ליום ה' כשחל להיות בעש"ק והרי הוא יום ח' לפסיקת יום ד' תטבול הנה עצה נכונה היא ומשמי' דמעלתו אמינא לה בבי מדרשא ויעיי' ש"ות צ"צ סי' ס"ה ושלא להוציא חלק אכתוב לו מעט חידושי בענין זה המה מעטי הכמות כי כל מאריך טירחא ולמשכיל האורך שלא לצורך. אלו דברי בסוגי' זו נדה ס"ז ע"ב משום סרך בתה אין ספק כי טבילת נדה ביום ז' אסור אפילו סמוך לחשיכה דלא עלתה לה טבילה עד צאת הככבים אור ליום ח' וה"ה שלא בזמנה משום סרך בתה בודאי כה"ג הוא דהרי אם תטבול בתה רגע קודם צ"ה ליום ח' שהוא סוף יום ז' לא תטהר ותשאר נדה לעולם והנה כי כן נ"ל גם בזבה דאוריי' דאמרינן לא תעשה כן שמא תבוא לידי ספק מסתמא כל יום ז' אמרו אפי' סמוך לחשיכה ממש אשר שוב לא תבוא לידי ספק ע"י תשמיש מ"מ לא נתנו חז"ל תורת כל א' בידו ובפרט מה שתלוי בזמני יום ולילה כמ"ש ת"הד ורמז עליו ש"כ סי' קצ"ו סק"כ וסתמא השוו בש"ס ז' וח' דנדה דאוריי' עם ז' דזבה משום דכ"ש וחד דינא אית להו לאסו' אפי' סמוך ללילה ממש בלי ספק איברא יום ח' דזבה דאורייתא לא מצינו בש"ס לאסור משום סרך בתה אדרבא משמע בכל דוכתא דטבילה זבה ביום ח' אחר נץ החמה וכן משמע מדתני ר"ח יומא וי"ו ע"ב יע"ש ושלהי מסכת שם טבילתן ביה"כ יע"ש וגם ר"ש לא קאמר אלא ביום ז' לא יעשה כן ולהרבה פוסקים אטבילה קאי משמע דבח' הטבילה מותרת ולא חשו לסרך בתה מספיקא דל"ד לנדה דאורייתא שאם תטבול ביום תשאר בנדתה לעולם משא"כ בזבה דאוריי' אם תטבול ביום אם לא תשמש ולא תסתור ביומה אתי לילה וטהורה היא ממילא בכי הא לא חששו לסרך בתה לאסור בח' מיהו להפוסקים דבז' בדיעבד לא עלתה לה טבילה י"ל משו"ה לא הזכיר ר"ש יום ח' משום דבדיעבד מיהת עלתה לה טבילה משא"כ בז' אבל לאינך פוסקים ק' בודאי אע"כ לא גזרו ביום ח' משום סרך בתה בזבה דאורייתא איברא היינו בשנים קדמונים שהיו בקיאים בפתחי נדה וזבה דאורייתא לא שכיחי דהרי בי"א שבין נדה לנדה היא מסולקת בדמים ובחזקת טהרה היא וכיון דספיק' וחששא בעלמא נמי היא לא גזרו בי' רבנן נמצא בנדה דאוריי' אסורה בח' אפי' סמוך ללילה בלי פקפוק ובזבה דאוריי' מותרת ביום ח' משתנץ החמה: -

1567

1568אך אחר שנתמעטו הלבבות וכולהי נשי ספק זיבה נינהו והוה גזירה דשכיחי טובא בכל אשה ואשה ובכ"ז ועידן דהרי ליכא נדה גבן אלא זיבה א"כ גם בהו איכא משום סרך בתה בח' כמו שהי' בנדה דאורייתא אע"ג דהוה רק ס' מ"מ גזרו וחששו כמו שהוכיח תוס' מאמוראי דתקנו באונס גנבי ואבולאי אלא עתה יש מקום לספק בסמוך לחשיכה אי גם בהא גזרו או לא ואפשר לא שינו בין גזירה ראשונה לשל עכשיו וזהו דעת רשב"ם ואמנם ר"ת מתיר בז"הז סמוך לחשיכה אעפ"י שמודה בעיקר תקנה הראשונ' דלא פלוג מ"מ בז"הז מקיל דלעולם אין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הגזירה כמ"ש כתבי מהרי"א מביאו מג"א סי' תמ"ז ססק"ה ובזה יובן המשך תוס' ד"ה משום סרך בתה ליכא לפרושי וכו' ומיהו אומר ר"ת וכו' דלכאורה מה לשון ומיהו והא"ש דאע"ג דגזרו בז"הז מיהו חילוק יש בין גזירה קדמוני' לשל אמוראי בתראי: -

1568

1569ולכאורה תינח בח' שמעולם לא נאסר בזבה אבל בז' שמאז נאסר בנדה דאורייתא ובזבה ואז היה גם סמוך לחשיכה אסור יש לספק לר"ת אם נשאר עתה באי' או לא דלא החמירו בלא פלוג כ"כ והנה דעת רוב ראשונים ואחרונים לאיסור ואמנם הגאון ח"ץ בתשו' סי' י"א פשוט לי' מאוד דמעולם לא עלה על דעת ר"ת לאסור בז' סמוך לחשיכה דמסתמא רשב"ם ור"ת פליגי על דבר ההוה ורגיל היינו שהגיעה זמנה לטבול אור ליום ח' ורוצית להקדים בז' אבל אשה שנדחה טבילה על יום ח' מזה לא מיירי דאינו הוה ורגיל וכ' שכל המודה על האמת יודה לזה ושיש לדחוק גם ברא"ש וטור דיום ח' שכתבו הם היינו אור ליום ח' ומקדמת ביום ז' ואותו קראו יום ח' ואני מודה על האמת מ"מ דחיקא לי מלתא בכוונת הרא"ש וטור הנ"ל והגאון ע"הג סי' כ' כתב בפי' דברי תוספות שכ' דשוב לא יבוא לידי ספק דקאי אאשה בעצמה ובז' שלה דאי אהבת ומיירי בח' דהבת לא תבוא לידי ספק עי"ז והא הבת אינה נזכרת בכל הדיבור הזה וע"כ בז' קאי ואהאשה עכ"ד ע"הג ולא פי' יפה את דבריו כי בתוס' נדפס שוב לא יבו"א ליד"י ספ"ק נראה שהיו גורסי' בבריי' דר"ש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא יבוא לידי ספק וכ"כ בחי' ר"ן שיש לגרוס כן בש"ס עפ"י בריי' דת"כ ושכן גרס רי"ף וקאי אטהרות ובעל שהוזכרו שם בבריי' והתוס' נקטו לשון הבריי' וע"כ כתבו תוס' שבבואה לביתה בלילה שוב לא יארע מ"ש בבריי' יבוא"ו ליד"י ספ"ק והנה בברייתא לא הוזכרה בת ולא הי' שם שום גזירה בסריכ' הבת בזבה דאורייתא וע"כ איום ז' קאי וכדברי ע"הג ומ"מ יש לפקפק גם ע"ז ההכרח והגאון ס"ט סק"ט החליט קולא זו לחלוטי' דבמקום ביטול עונה לטבול ביום ז' ולא תבוא לביתה עד שחשיכה והיות הגזירה רק רחוקה ומילי דרבנן וביטול מצות פ"ו הקילו הגאונים ומי יבוא אחריהם ח"ו אפי' להחמיר: -

1569

1570אך על כל פנים נ"ל שתשהה האשה בהליכה ממקוה לביתה עד הלילה אבל אינו מועיל מה שתלך לבית חברתה באותה העיר כי מה לי בית זה או זה ולא ניתנו דברי' לשיעורים כאלה וכן יש להוכיח מפשטיות הסוגי' כמובן ומכל מקום המחמיר תע"ב והמקיל לא הפסיד עד כאן לשוני שכתבתי במק"א וכעת נראה לי עצת מעלתו נכונה לכתחלה על כל פנים שתפסוק בטהרה גם ביום ד' סמוך לב"הש הפונה ליום ה' לראי' ומ"מ לא תתחיל לספור אלא מיום וי"ו ואילך אחר פסיקת טהרה שנית סמוך לב"הש הפונה ליום וי"ו לראי' ואז תטבול ביום ז' שחל בעש"ק ולא תבוא לביתה עד הלילה ליל ש"ק ומ"מ ק' הדבר איך תשהה כ"כ סמוך לשבת בדרך כי כבר כתבתי שאין נ"ל שום היתר במה שהיא בבית חברתה באותה העיר והחכם עיניו בראשו כתבתי בנחיצה וחתמתי שמי פ"ב יום ה' ערב חנוכה פ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1570

1571בדין חקקו ולבסוף קבעו וקבעו ולבסוף חקקו שעיקרו במסכת ב"ב ס"ה שמשמעות הש"ס דבדאורייתא אין לחלק רק בדרבנן אמנם דעת הפוסקים לחלק גם בדאורייתא והגאון נ"בי מה"ת סי' קמ"ב שפך סוללה על דין הנ"ל שהוא נגד הש"ס ויען כי לא חדית היא כי כבד הלכו בו נימושות מאז על כן אמרתי לברר הלכה זו בעזה"י ואם אינני אלא מעתיק דברי הראשונים די לי בזה כמ"ש רמב"ן בדיני דגרמי ומכל מקום אוסיף קצת נופך בין הפרקים אשר חנן ה' את עבדו ומאתו אשאל יחונני דעה בינה והשכל ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה: - והנה לא באתי לבונן האבנים והרוצה לעמוד על דברינו יעיין בסוגיא היטב: - ולמען ירוץ הקורא אסדרם על שלש עשרה עקרים:

1571

1572(א) הרמב"ם בפי' משנה ד' פ"ב מכלים מתני' עריבה וכו' אעפ"י שקבעה בכותל כ' וז"ל לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפי דעת חכמים כמו שהתבאר מדבריהם פט"ו ממס' זו גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה והלכה כחכמים אמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר יעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע כמו שקדם עכ"ל מבואר מדבריו לחלק בין היה כלי בתלוש ושוב חברו בקרקע או שנעשה מתחלת עשייתו אחר שכבר קבעו בקרקע אפי' לא נעשה לשמש את הקרקע או נעשה לשמש את הקרקע אפילו לא נעשה מתחלת עשייתו בקרקע מבואר מדבריו דדף של נחתומים שבמשנה ב' פט"ו דכלים מיירי שהיה עליו שם דף קודם שקבעו וכן יתפרשו דבריו בחיבורו ספי"א מכלים מניקת וכו' לפיכך דף של נחתומים וכו' ע"ש דמיירי מכלים עשויים שקבעם וכ"כ בס' באר יעקב סי' ר"א דרמב"ם נתכוון לדף שכבר נגמר קודם שקבעו אמנם כל זה שלא כסוגית הש"ס:

1572

1573(ב) הר"ש פ"ה דפרה משנה ז' השוקת שבסלע וכו' כתב וז"ל והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו אין נחשב כלי הואיל ולא הי' עליו שם כלי בתלוש ואפי' היה תלוש אלא שקבעו ולבסוף חקקו כדאמר בהמוכר את הבית גבי צינור עכ"ל והנה הא דלא מייתי ש"ס בב"ב מהך דשוקת אין ממלאים וכו' היה כלי וחברו בסיד ממלאים בה והכא מיירי בקידוש והזי' וצמיד פתי' דאוריי' וגם מפסול מקוה דרבנן אלא דמשנה זו אינה ראי' די"ל או שוקת היינו מחובר מעיקרא בסלע אבל כלי שחברה בסיד אפי' קבעה ולבסוף חקקה פוסל ואין ממלאים ומקדשים וכרבנן דדף או להיפך כולה ר"א ושוקת היינו בין חקקה תחלה או קבעה תחלה וכלי שחברה בסיד ר"ל שלא חברה היטב אלא בסיד בלי גפסית או צרורות דרך בנין וזה אינו מבטל תורת כלי ע"י חבור חלש כזה אבל אם היה מחברו כראוי' אז כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכר"א ומשו"ה לא מייתי ש"ס מהך מתני' אפלוגתת ר"א ורבנן אבל מכל מקום הר"ש מפרש להלכתא מתני' דשוקת כברייתא דצינור בין בדאורייתא ובין בדרבנן דאינה צריכה צמיד פתיל:

1573

1574(ג) תשובו' רשב"א סי' ת"ת ומייתי לי' ב"י ורמ"א סי' ר"א וז"ל אם היה כלי אבן א' חקוקה בכל מקום פסול והוא שחקקו ולבסוף קבעו משום דה"ל כלים ואין טובלין בכלים דמעיין ובור כתי' וכו' מבואר שאם היה קבעו ולבסוף חקקו טובלים בתוכו אע"ג דטבילה בכלים פסול דאוריי' דמעיין ובור כתי' ומביאו רמ"א סי' ר"א סעיף ז':

1574

1575(ד) הרא"ש והטור והש"ע סי' ר"א סעי' ז' ולשון ש"ך סקכ"ח לפיכך גיגי' שקבעום בארץ ונתמלאו מי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה עלי' שם כלי קודם שקבעו עכ"ל טור משמע אם לא היה עליו שם כלי קודם שקבעו כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו כשר וכן הוא במשנה ובאשר"י ובפוסקים עכ"ל הש"ך ועוד לקמן בשם תשו' הרא"ש ובש"ע סעי' מ"ח הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה וכו' ואם הסילון של מתכות מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע עכ"ל ובס' דגול מרבבה שם כ' דמיירי דוקא שנעשו מתחלה לקרקע והמעיין בל' תשו' רשב"א דמייתי ב"י ד"ה ומ"ש ואם הוא מחוב' לקרק' וכו' ע"ש ובלשון הטור שם וז"ל ואם הוא מחובר לקרקע ש"ד שאז אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע עכ"ל הרי שאפי' לענין הוי' בטהרה דאוריי' מהני ביטול אגב קרקע:

1575

1576והנה בטח"מ סי' צ"ה ז"ל טענו במחובר לקרקע וכו' ענבי' העומדים לבצור וכו' כ' הרמב"ם דנשבעים עליהם דכתלושים דמי ומדברי א"א הרא"ש יראה דאין נשבעים עליהם אלא היסת דלאו כתלושי' דמי וכן ר"ח פסק כר"א דאית ליה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכ' הרב"י דמ"ש הטור שיראה מהרא"ש דאין נשבעים היינו מדמייתי המשנה כצורתה ומשמע סתמא הלכה כרבנן והתומים הקשה סתירת הרא"ש לפ"ז ומ"ש הרב"י דמ"ש הר"ח פסק כר"א דלא ידע ר"א היכא רמיזא העלה הש"ך דט"ס הוא בהטור ולא שייך הר"ח לכאן גבי ענבים העומדים ליבצר אלא לקמן שכ' הטור וכ' בעל העיטור דוקא גידולי קרקע אבל תלוש ולבסוף חברו כגון כותל בנין וצינור שקבעו וכוורת דבורי' קיי"ל כחכמים דמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי הכא שייך ור"ח פסק כר"א והיינו דברי ר"ח דמייתי רשב"ם ב"ב ס"ז ע"א ע"ש והנה דברי ש"כ נכונים אך א"כ צריך להגי' גם בלשון הטור שכ' וכן ר"ח פסק כר"א ומאי וכן אבל האמת יורה דרכו דכל מ"ש לעיל אהרמב"ם בענבי' עומדים לבצור כתלוש ומדברי א"א הרא"ש וכו' הוא ט"ס ושייך למטה אהעיטור דפסק כרבנן כל המחובר לאו כקרקע דמי וע"ז כ' הטור ומדברי א"א הרא"ש יראה שאין נשבעים עליהן וכן ר"ח פסק כר"א כצ"ל אבל בענבים העומדים לבצור לא הכריע הטור בדעת הרא"ש כלל ולק"מ ק' תומים בסתירת הרא"ש ואמנם מ"ש הטור דמדברי רא"ש נראה דאין נשבעים על המחובר היינו מדפסק כל הני פיסקי דלעיל דכמחובר דמי לענין טבילת מקוה והוי' בטהרה:

1576

1577(ה) האגודה פ' המוכר בית סי' קט"ו מייתי בריי' דצינור שחקקו וקצת שקלא וטרי' היינו שינוי דפשוטי כלי עץ דרבנן ומ"ש עליו תוס' דכלי עץ משמשי אדם טמאים ולא מייתי כלל שנוי' שאני שאיבה דרבנן ומייתי איבעי' חישב להדיח איצטרובלין ודחה פרשב"ם ומקיים פי' תוס' דקאי האיבעי' למ"ד כותל בנין כמחובר וקאי בתיקו ושוב כ' אגודה וז"ל לפ"ז נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להן ברזות או תרנגולי נחשת שנוטלים בהם עיין מס' פרה סי' א' פ"ה דמותר עכ"ל ומייתי לי' ד"מ ובהגהת ש"ע א"ח סי' קנ"ט סעי' ז' ובט"ז שם סק"ח הבין דראיתו מפ"ה דפרה מתני' דשוקת לחלק בין קבעו תחלה או חקקו תחלה ובאמת כן נראה שהביא בעל חי' אגודה שבסוף תשו' מהרי"ו אבל לבבי לא כן ידמה מפני כמה ק' שיש לי בזה חדא מ"ש דנקיט שיש להם ברזות ותרנגולים מאי שייטי' הכא ותו מאי אולמא להביא ראיה מדברי עצמו דמייתי במס' פרה שלו דמתני' דשוקת מיירי בקבעו תחלה והנה ז"ל שם פ"ה דפרה השוקת שבסלע אין מקדשים וכו' פי' שחקקה במחובר' או שקבעו ולבסוף חקקו כדאיתא בפ' המוכר את הבית סי' קט"ז גבי סילונות עכ"ל וא"כ כיון שכל עצמו פ"ה דפרה אצינור דשמעתין סמך איך מייתי הכא מהתם ותליא תניא בדלא תניא ותו דמסיים פרק ה' סימן א' ואיננו סי' א:

1577

1578אבל האמת יורה דרכו דקיי"ל כל כלי שמשתמש עם ברזא נהי כשהברזא סתום הרי הוא כלי מ"מ כל שפותחים הברזא בטיל לי' מתורת כלי ונהי דנוטלים ממגופת חביות לידים היינו ע"י אותו הנקב ברגע שפותח ומסיר המגופה דהרי כ"ז שהיה סתומה היה המים בכלי וכל השופך מכלי על ידיו הרי המים באויר בין כלי לידיו ומ"מ נקראים מחמת כלי כיון שלא הפסיק דבר אחר ביניהם שאינו כלי וה"נ מה שבאי' בשפיכה ראשונה על ידיו ה"ל באי' מחמת כלי אמנם אותו שעה בטיל לי' מתורת כלי וכבר האריך בזה הגאון בית אפרים חי"ד סי' נ"ג ד"ה אחר כותבי מצאתי בש"ות נ"בי מה"ת חי"ד סי' קמ"ב וכו' ולע"ד הוה דבר תימה לומר דכלי שעשו בו נקב המטהרו יהיה דין כלי עליו בשביל שדעתו לתקן לו סתימה ואפילו דעתו לסתמו סתימה גמורה כגון כלי חרס שמנקבו ודעתו לחזור ולסתמו בזפ' וכו' ומכ"ש אם אין דעתו לסותמו סתימ' גמור' רק ליתן לו ברזא שאין הקלקול ע"מ לתקן לגמרי וכו' ומ"ש נ"בי ראי' מסי' קנ"ט נפלאתי דהתם כיון דדרך תשמישו בכך וכו' ודבר פשוט לפע"ד בכלי שיש בו ברזא ונוטל הברזא מתוכו אבל לא נטל ידיו דרך הנקב רק יצק המים דרך פי הכלי דלא מהני דבעת שהוא פתוח בטל ממנו תורת כלי ואין היתר רק להיות נוטל ידיו דרך פי הברזא ע"ש שהאריך עוד מאוד ורק בטעם שנוטלי' דרך פי המגופה לא ביאר טעמו יפה וכבר כתבתי לעיל הטעם שנלע"ד מ"מ בהא סלקינין בהסרת הברזא בטיל לי' מתורת כלי ובחזירתו נעשה כלי וכן לעולם ואהא קאי אגודה בכלי שאחר שחקקו קבעו בכותל כנהוג אך תיקן לו ברזא נמצא בעת הסרת הברזא בטיל ליה מתורת כלי ושוב כשמחזיר הברזא נעשה כלי במחובר וה"ל קבעו ולבסוף חקקו ופסול לנטילה: -

1578

1579ומ"ש לפ"ז לא קאי לפי האיבעי' דאיצטרוביל דקאי בתיקו דהרי איהו מפרש כהתוס' דכל האיבעי' לא קאי אלא למ"ד כותל בנין כמחובר דמי והרי האגודה גופי' פסק פ"ק דחולין סי' כ"ב דאפי' גבי שחיטה כתלוש דמי מכ"ש לענין הכשר זרעים ע"ש בש"ס פ"ק דחולין ותבין אלא קאי אהסוגי' ושקלא וטרי' דקאי אצינור והוא לא מייתי כלל שום דחי' דשאני שאיבה דרבנן וכאלו הך דצינור הלכה קבועה היא וכדעת כל הפוסקים שכתבתי לעיל וע"ז כ' עתה בסוף הסוגי' ולפ"ז אין ליטול וכו' מפני שע"י הסרת הברזא והחזרתו ה"ל קבעו ולבסוף חקקו ואין לזה צורך ראי' מפ"ה דפרה אך שוב כ' מילתא אחריתי לפמ"ש פ"ה דפרה סי' א' יש להתיר וט"ס הוא סי' א' וצ"ל סי' ח' ובאמת במס' פרה לא ציינו המדפיסים סימנים כלל אך כשתמנה ותספור פיסקא ח' שם כ' וז"ל אמתני' נקבה מן הצד פוקקה בסמרטוט המים שבתוכ' כשרי' מפני שהם עיגולי כלי מכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים עכ"ל ולזה נתכוון דהשתא כיון שהברזות מן הצד לא בטיל תורת כלי מיני' אא"כ הוא בתחתיתו ושוליו מותר ליטול מהכלים ההמה זהו כוונת האגודה בלי ספק: -

1579

1580והנה הט"ז סי' קנ"ט סק"ח הקשה כיון דאבעי' קאי בתיקו אמאי לא ניזל בנט"י לקולא ולק"מ לפמ"ש דלא קאי אהאבעי' אלא כמ"ש לעיל דאצינור קאי ולא מספקא ליה כלל ועוד הקשה כיון דקיי"ל כרבנן דדף ורק בשאיבה דרבנן הקילו לעשותו כלי דאוריי' כאלו אינו כלי ע"י חיבור מכ"ש בנט"י דרבנן דיש לנו לחשוב קבעו ולבסוף חקקו לכלי: -

1580

1581ובס' עצי אלמוגי' כ' הגאון לתרץ דקשי' כדמתרץ ש"ס שאני שאיבה הדר פריך א"ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי כיון דעלה על דעת המקשן למיפרך הכי מאי תי' שהי' עליו שם כלי אע"כ פשיטא לי' דרבנן דדף כרבנן דמכתשת דמחלקין בין קבעו תחלה לחקקו תחלה אלא באי' דאוריי' גזרו בדף של מתכות קבעו אטו חקקו ולכן כשהקשה אשאיבה אי הכי אפי' חקקו תחלה נמי משני שהי' עליו שם כלי בתלוש פי' ואסור מ"הת לכן החמירו בשאיבה בחד דרבנן משא"כ בחקקו תחלה דהוה רק כלי מדרבנן הקילו בשאיבה דהוה לי' תרי דרבנן ולנן בנטילה בחקקו תחלה דמן התורה אינו כלי אין ליטול ממנו ע"ש וכבר השיגו בנ"בי בפי' הש"ס אמנם לקושטא דמלתא דבריו מאוד נכונים לומר דלרבנן דדף נמי לא הוה כתלוש מ"הת אלא בחקקו תחלה ובקבעו תחלה הוה רק דרבנן וא"ש נמי מאי דקיי"ל בשחיטה לקול' דכלי שקבעו אפי' בטלו מותר לשחוט בו כיון דחקקו תחלה וא"כ י"ל גם לטבול בתוך כלי שקבעו ואח"כ חקקו יש לסמוך אהנך פוסקי' דפסקו כר"א לגמרי דהוה כמחובר כיון דגם לרבנן ליכא אלא איסור דרבנן: -

1581

1582ואגב אומר מה שראיתי והבנתי בפי' המשנ' לרמב"ם רפ"ד דמקוואו' שיצא לתרץ לשון הש"ס כיון שהי' עליו שם כלי ולא משני שהי' כלי מעיקר' וגם מ"ש במשנ' שלאחרי' החוטט בצינו' לקבל צרורו' ע"ש בפנים והרב"י כתב שלא עמד ע"ד הרמב"ם בזה ע"ש והאמת כי לשון פי' המשנה מגומגם ומשובש כמה פעמים כיון שהועתק מלשון ערבי לעברי גם בכאן נ"ל מ"ש פשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה מדרבנן ליתי' וצ"ל אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן כיון שאינו עשוי לשמש אדם ויבואר לקמן אי"ה בדברינו גבי דף של נחתומים מ"מ למדתי מדברי רמב"ם שבשתי משניו' אלו ישוב מרווח אהא דקאמר אלימא ר"א ורבנן דמכתשת שנדחקו רשב"ם ותוס' דהא כרבנן דמכתשת א"ש להדי' ותו מאי פריך אשינוי' שאני שאיבה דרבנן א"ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי מה עלה על דעתו להקשות ככה ותו לישנא דמשני בשהי' עליו שם כלי בתלוש וה"ל למימר שכבר הי' כלי בתלוש אבל פי' בריית' שנטל קורה וחקקו לעשותו צינור וקבעו בארץ ושוב אחר הקביעו' הוא מחטטו לקבל צרורו' ומאותה החטיטה לא הוזכר בבריי' כי סמך אמתני' דצינור בלי חטיטה אינה כלי אלא שאמרה הבריי' דהכל תלוי' בחקיקת הצינור בתלוש ולא בחטיט' לקבל צרורו' דאע"ג דע"י חקיקה אינה מקבלת טומאה אפי' דרבנן עד שיחטט שאז מקבל טומאה דאורייתא מכל מקום הכל תלוי בחקיקה בתלוש וע"ז מקשה ש"ס דלא כר"א ולא כרבנן והוה ס"ד דאמכתשת קאי דאפילו כרבנן לא אתי' דע"כ לא אמרי רבנן אלא כשהי' כלי מכתשת ממש בתלוש משא"כ צינור שאף עפ"י שחקקו מ"מ כ"ז שלא חטטו לא הוה גמר כלי ואפ"ה פוסל א"כ הוה דלא כר"א ודלא כרבנן ומסיק כרבנן דדף ושאני שאיב' דרבנן מחלקי וע"ז פריך א"ה חקקו ולבסוף קבעו נמי הרי מחוסר חעיטה ומ"ט לגזור בדרבנן טרם היותו כלי בתלוש ומשני הואיל ונקרא עליו שם כלי בלשון בנ"א שאינם מבינים לחלק בין ראוי לקבל או לא ומכ"ש אי נימא כגי' שלפנינו בפי' המשנ' הנ"ל דמדרבנן מקבל פשוטי כלי עץ טומאה א"כ א"ש בפשיטות דנקרא שם כלי מדרבנן טרם חטיטה ע"כ גזרו עליו והוא פי' נאה ומקובל ועכ"פ דברי אגודה אינם מתישבי' וק' ט"ז כראי מוצק ועכ"פ האגודה כהמון הפוסקים דס"ל דבריי' דצינור אפילו בדאוריי' מתני': -

1582

1583(וי"ו) אעתיק לשון גאון אחרון הלכה למעשה בס' מרכבת המשנה ספ"ו ממקוואו' וז"ל וכבר נשאלתי על כיוצא בזה בכלי שחברו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשבתי דזה פשוט דמהני ממ"נ אי תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי א"כ אין חילוק בין נקבו בתלוש או במחובר והנקב הוא עיקר ההכשר אלא דבעי' קבעו בקרקע משום גזירה שאם יראו שטובלי' בכלי מנוקב בתלוש יטבלו בכלי שאינו מנוקב וכיון שקבוע בקרקע שרי' ואפי' תימא כמחובר דמי א"כ בלא"ה שרי לטבול בו דעיקר הכשר בקביעות אלא גזרי' מחובר אטו תלוש משו"ה בעי' מנוקב [רוצה לומר להכירא] ותו דאנן קיי"ל כרבנן דמס' ב"ב דכתלוש דמי וכיון דמותר לנוקבו מותר לסותמו אח"כ דבשעת נקיבה בטיל מתורת כלי והסתימ' אח"כ חשיב כקובעו ואח"כ חוקקו ואין להאריך דזהו דין פשוט עכ"ל מרכבת המשנה אע"ג דדבריו פשוטי' לא הפסדתי בהעתק' דבריו וללמוד דגם הגאון הזה לא הרגיש דהרי בש"ס לא שרי' אלא בשאיבה דרבנן ולא לטבול בתוכו והו' הזכיר רבנן בדבריו ולא נזכר דא"כ לא יועיל קבעו ולבסוף חוקקו לטבול בתוך הכלי שהוא קפידא דאוריי' ופשיטא ליה האי דינא ככל הפוסקים הנ"ל: -

1583

1584ומ"ש מסתימה דע כי בנ"בי כ' בפשיטות דלענין קבלת טומאה אין שום סתימה מועיל כ"א זפת בכלי חרס ולענין מקוה כל הסתימו' סגי וכבר דחה לי' בתשו' בית אפרים והאמת לפי ראות עיני' דהוה סתימה גמורה ממש בל תזוז משא"כ ברזא שרגילי' לתוחבו יפה כמ"ש רמב"ם פכ"ב מה' שבת ועש"ע א"ח סי' ש"כ ועיין ר"ש ספ"ט דכלי' דבעי' שימרח ג"כ ועכ"פ נ"ל מין בשאינו מינו כגון עץ למתכות גרע טפי כמ"ש ר"ש בשם תוספתא ספ"ג דכלים ומפרש טעמא מפני שהוא מינו שזפת יוצא מן העץ ע"ש והכל לפי מה שהוא: -

1584

1585(ז)

1585

1586ועתה נבוא להעתיק התירוצים על ק' זו:

1586

1587בשו"ת תורת חיים שבתי ח"ג סי' כ"א אחר שכ' שאין לזוז מפסק רא"ש וטור אע"ג דקשי' עלי' מגמ' העלה לתרץ בדרך דס"ל הלכה כר"א כמ"ש רשב"ם בשם ר"ח מדמגבי' עישר נכסי מאיצטרובל וכן פסקו כל הפוסקי' לבר מרמב"ם וא"כ הלכה כר"א ויען כי הך דצינור הלכה פסוקה הוא ע"כ לומר דבכלי קבול גזרו אפי' בשאיב' דרבנן לחלק בין חקקו ולבסוף קובעו ובין קבעו תחלה אבל בכלי שאין לו בית קיבול לא גזרו אפי' בדף של מתכות שהוא דאורייתא אלו דבריו ז"ל: -

1587

1588והנה העיטור כ' ע"ז דברי ר"ח הנ"ל דראי' מאיצטרוביל לא אתברר וכ' ש"כ סי' צ"ה סק"ח דאין להבי' ראי' מאצטרוביל ומגביית עישור נכסי לשאר מטלטלי' ושארי ענינים ע"ש ואני אומר דהא דכ' ר"ח דסלקא שמעתא כר"א היינו כאשר אומר דלפע"ד הא דאמרי' דמוכר בעין יפה או רעה מוכר לכל מר כדאית ליה זה שייך אי יש חילוק בין חקקו תחלה לקובעו תחלה וכיון דלענין דיני איסורא רגילים בני ישראל לחלק ביניה' ונולד מזה בלשון בנ"א במקח וממכר וגביי' חוב ג"כ לחלק ביניהם וא"כ המוכר בית ויש כלים מחוברים כגון מכתשת הי' צריך חקיר' על תחלת עשייתו של אותן כלים ועדי' וראי' ע"ז י"ל מוכר בעין יפה מכר בכל אופן ולא בעי למיקם בחפוש זכיות וראי' או בהיפוך בעין רעה מוכר והקונה סביר וקיבל אבל איהי' דין מוחלט המחוב' לקרקע הרי הוא כקרקע או אינו כקרקע לא שייך כלל עין יפה או רעה ויקוב הדין ההר והיות כן הלא משנתינו סתמא במכתשת כר"א דהוא מכור לעולם וכ"פ כל הפוסקים ומשנתינו דדף סתמא דאין חילוק בין קבעו תחלה או חקקו תחלה דלר"א לעולם הוה כמחובר ולרבנן לעולם כתלוש וא"כ תו ליכא למימר דסתמא מתני' דמכתשת משום מוכר בעין יפה מוכר כיון דר"א ורבנן לא מחלקי תו ליכא לאפלוגי בזה וע"כ הלכה כר"א והיינו דכ' ר"ח דשמעתא סלקא כר"א: -

1588

1589ומ"ש דא"כ ליישב בריי' דצינור צריכי' לומר בכלי שיש לו תוך ובית קבול החמירו טפי ולדבריו י"ל במשנתינו דמכתשת אע"ג דיש לו תוך ובדיני מקוה חלקו חכמי' מ"מ המוכר בעין יפה מוכר כדין תורה ונראה להסביר דבתר דמשני ש"ס שאני הכא כיון דהוה עליו שם כלי מעיקר' בתלוש להכי דקדק ש"ס שם כלי ולא אמר כלי לכלול בתי' זה דהשתא דאתית להכי אפשר לאוקמי נמי כר"א והחילוק הוא מה שנקרא בין בני אדם בשם כלי היינו שיש לו תוך לאפוקי פשוטי אפי' כלי מתכות אין עליו שם כלי ולא חילקו בו:

1589

1590ואמנם עדיין לא נתיישבה סוגי' דב"ק ס"ו דפריך למאי דקיי"ל שינוי קונה א"כ יועיל נמי לעשות המחובר כתלוש ע"י שינוי השם ע"ש בתוס' ד"ה צינור וכו' ומשני ש"ס שאני שאיבה דרבנן וא"כ לטבול תוך כלי דהוה דאוריי' ק' מיהו במה שנוהגי' ליקח גיגי' ולנוקבה ולקובעה ולחזור ולסותמה אח"כ במחובר לא שייך שינוי שם נהי דאשתני דינא ע"י השבירה והסתימה אבל שמא לא אשתני וא"ש אבל מ"מ מסתימת הפוסקי' ובפרט תשו' רשב"א סי' ת"ת מיירי בהדי' בקובע אבן וחוקקו וטובל בו א"כ אשתני שמו וטבילה בתוך הכלי הוא דאוריי' א"כ ק' כנ"ל הא שינוי השם עושהו כתלוש והנה בתוס' דבור הנ"ל הקשו לר"י דס"ל דמיירי מחטיטה והלא ע"יז לא נשתנה שמו ותי' כיון דע"י חקיקה נשתנה וה"ל תלוש שוב כשחוטט ה"ל כחוטט בתלוש אמנם בהרא"ש שם מבואר דחוקק דבריי' היינו חוטט וא"כ מיירי מצינור גמור שקבעו ואח"כ חטטו ומותר ודלא כמ"ש לעיל בכוונ' פי' משנה לרמב"ם וק' א"כ מ"פ ש"ס הא ע"י חטיטה לא נשתנה שמו והלא כבר הי' צינור חקוק מעיקרא ונתקשיתי בזה הרבה עד שמצאתי בש"מ דהרא"ש גופי' יישב זו ומפרש שינוי השם היינו שינוי הדין שנעשה כלי לפסול מקוה אותו השם עצמו גורם להחשיבו כתלוש וא"ש אך לפ"ז לק"מ ק' ש"ס לר"י דבעי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלא החטיטה חוזר לברייתו לכשיבשו לתוכו צרורו' ועפר אע"כ ק' ש"ס הוא רק לס"ד דלא בעי שינוי שאינו חוזר לברייתו וכ"כ בחילופי גרסאות דמהרנ"ש ומהו' שכנא לא גרסי בקו' הש"ס ושינוי שם שאינו חוזר לברייתו מי הוה שינוי אלא ס"ל להני גאוני' דק' ש"ס הוא רק לס"ד אבל לר"ז לק"מ דאפי' צינור גופי' לכשישבר נמי חוזר לברייתו לקרוא קציצתא וא"כ למסקנא לק"מ וא"ש דין הרשב"א באבן שקבעו ואח"כ חקקו לטבול בתוכו וא"ש ומכ"ש לפמ"ש לעיל דבטח"מ סי' צ"ה משמע דהרא"ש כר"ח ס"ל דפסק כר"א וכנ"ל: -

1590

1591ויש להבי' קצת ראי' למהרח"ש הנ"ל מדמקשה כ"כ בפשיטות וא"א שינוי שם מלתא היא אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי מאי פסקא לש"ס לס' פשוטה כ"כ דאחר שכבר נתבטל בקרקע יחזור וניעור ע"י שם חדש וי"ל דש"ס דב"ק אמסקנא קאי דקיי"ל כר"א וכסתם מתני' דמכתשת ובדף מקלינן אפילו בדאורייתא ולא מחלקינן בין קובעו לחוקקו תחלה וגבי שאיבה הוא דמחלקינן משום שם כלי ולא כלי ממש שהרי החיבור מבטל אפילו דף של מתכות רק מפני שמות בני אדם שקוראי' לקיבול ותוך כלי א"כ אפי' אחר שקבעו ומחדש לו שם אשר פי יקבנו צינור נמי ואפ"ה משני בשאיבה דרבנן לא החמירו כ"כ: -

1591

1592והנה בכ"ז לא נתיישב דעת רמב"ם בפי' המשנה דאבוס של פרה דמחלק בין חקקו לקובעו תחלה ואפ"ה פסק במשנה דדף כרבנן ולא ס"ל הלכה כר"א וכנ"ל וא"כ הדרה קו' לדוכתא גם ק' דקיי"ל בשחיט' כתלוש דמי או לכ"הפ ספיק' הוה ולר"א ליכא ספיק':

1592

1593(ח) ובס' באר יעקב בסי' ר"א בסופו כ' לתרץ דס"ל כרבנן דבית ולא ס"ל דטעמא משום מוכר בעין רעה מוכר אלא מדאורייתא דינא הכי ויצא כן מדבעי ר"י איצטרוביל וכו' אליבא דהני רבנן לפירשב"ם וא"כ לדינא בקבעו תחלה הוה מחובר דאורייתא ובחקקו תחלה איבעי' לר"י אי טעמיה משום עין רעה או מיחשבו להו כתלוש דאוריי' וסלקא בתיקו ול"ק מהא דקיי"ל לענין שחיטה חקקו ולבסוף קובעו אפי' בטלו שם הוה כתלוש או ספיקא דה"נ הכי הוא ע"ש ואך עדין ק' להאגודה דבתר דמייתי איבעי' דאיצטרוביל ודחה פירשב"ם ומפרש כהתוס' דהאבעי' לרבנן דדף אליבא דמאן דמחשב כותל בנין למחובר והוה איבעי' שלא אליבא דהלכתא לבתר כל אילן מייתי הך דנט"י שכ' לעיל בשמו וא"כ לא ס"ל דקיי"ל כרבנן דמכתשת מדבעי ר"י אליביי' ש"מ אין הטעם משום ע"ר מוכר דמנ"ל הא כיון דהאבעי' דר"י הוא לרבנן דדף וצ"ל להאגודה כתי' מהרח"ש דס"ל הלכה כר"א אלא דהוא גופי' פסק פ"ק דחולין דלענין שחיטה כתלוש דמי וכנ"ל: -

1593

1594(ט) ואני עני אענה חלקי דהנה תוס' ב"ב החליטו דלא נ"ל דמיירי בצינור שיש לו ד' לבזבזים אלא בחטוט לקבל צרורו' ובב"ק לא החליטו זה והדין עמהם דאס"ד דיש לו ד' לבזבזי' והוה כלי המקבל טומאה מ"הת א"כ המים הנמשכים ממנו למלאות המקוה פסולים מ"הת לרוב הפוסקים ולהרשב"א אפי' נמשכים ממעיי' והוא היש חולקים שבסעי' מ"ט ע"ש לבד מרמב"ם דס"ל הוי' בטהרה לא בעי' עיין ב"י סי' ר"א וא"כ איך מסיק שאני שאיבה דרבנן הא הווי' בטהרה דאוריי' היא אע"כ מוקילי' בשאין לו לבזבזי' רק חיטוט צרורו' והמים עוברי' על גביו ונעשי' שאובי' אבל ההוי' היא בטהרה דמסתמא החטוט איננו בסוף הצינור ויש ממנו עד סוף הצינור הרבה יותר משיעור ידות הכלים לחטוט קטן כפי המבואר ברמב"ם פ"כ מה' כלים וא"כ הנותר מהצינור אחר שיעור יד לחטוט הצרורו' לא גרע מחיבור לפי סילון צינור קטן המבואר בסעי' מ"ח והוה הוי' בטהרה וא"ש ועיי' עוד בפכ"א מה' כלים בחבל היוצא מן המטה ועיין טור פ"ב הלכה ב' בסופו והכא אינו משמש אדם לכן אפי' טומאה דרבנן ליכא עיין היטב: -

1594

1595אלא היא גופי' ק' מאי דוחקי' לאוקמא כרבנן נימא ר"א היא ופשוטי כלי עץ דרבנן והכא בצינור שיש לו ד' לבזבזי' ומשו' הוי' דאוריי' נגע' בי' וי"ל אה"נ הו"ל הב"ע ביש בו ד' לבזבזי' אלא אכתי הוי ק' הא ריבר"ח בדף של מתכת עסקי' וע"כ הוצרך לשנוי' כרבנן ושאני שאיבה דרבנן ומה שהכריח ריבר"ח לאוקמא בשל מתכות ולא אוקמי' בשל עץ בל"ז הייתי יכול לומר דאיהו גופיה קשיתי' ק' הש"ס דבריי' דצינור כר"א לא אתי' וע"כ כרבנן ומשום שאיבה דרבנן וא"כ לא מיתוקים לי' בפשוטי כלי עץ דא"כ מ"ט דרבנן מ"ש שאיב' דרבנן או פשוטי כלי עץ דרבנן אבל להנ"ל הא שפיר מיתוקם כר"א ופשוטי כלי עץ דרבנן מקיל ר"א ובצינור של לבזבזין מחמיר והנה רשב"ם פי' דף ב' פירושים א' שמוכרי' עליו לחם וא' שעורכי' וקוטפי' עליו וכן פי' רמב"ם ונ"ל א"ב כי אותו שעורכי' עליו ומקטפי' הוה משמשי אדם ומקבל טומאה דרבנן אבל דף שמוכרים עליו לא הוה משמשי אדם ואפילו מדרבנן לא מקבל טומאה ורי"ברח בעי לאוקמי בכל מין דף בין שעורכי' בין שמוכרי' עליו ואותו שמוכרי' עלי' לית בי' קבלת טומאה כלל ע"כ מוקי לי' בדף של מתכות ובריי' דצינור כרבנן ושאני שאיבה דרבנן:

1595

1596ולפ"ז י"ל לפמ"ש לעיל דשמעתא כר"א סלקא א"כ דמוקמי' בדף של עץ ושעורכי' עליו דוקא ודלא כריבר"ח וצינור מיירי ביש לו ד' לבזבזי' ומדאוריי' משום הוי' בטהרה מחלקי' בין קבעו תחלה לחקקו תחלה ובמוכר מכתשת בעין יפה לא חילק ובדף פשוטי כלי עץ דרבנן דעורכי' עליו מקיל ר"א ומ"מ בשאיבה אע"פי שהוא דרבנן עשאוהו כטובל בכלי ממש לחלק בין קובעו תחלה לחוקקו וכן בנט"י סמכוהו אקידוש מי חטאת ועשאוהו כשוקת ממש לחלק בין קובעו תחלה לחוקקו תחלה וס' זו דנט"י דומה לקידוש מי חטאת כ' ג"כ בס' חמד משה וא"ש הכל גם בשחיטה דחקקו תחילה עשאוהו כתלוש וא"ש הכל בעז"הי:

1596

1597אך הרמב"ם מפרש להדי' בדף של מתכות ובשעורכי' עליו ושל עץ הוא מדרבנן והלכה כרבנן כל זה כ' בפי' המשנה שם ע"ש ולדידי' הא דמוקי ר"י בר"ח בשל מתכת ולא בשל עץ ושעורכי' עליו כמו שפי' רמב"ם אכתי היינו משום דלשיטת רמב"ם לא בעי' הוי' בטהרה אלא למי חטאת וא"כ אפילו מיירי בצינו' של ד' לבזבזי' מכל מקום ליכא אלא שאיבה דרבנן ולא מתוקמא אלא כרבנן דדף ושאני שאיבה דרבנן אם כן בפשוטי כלי עץ דרבנן לא עשאוהו רבנן כתלוש וע"כ בשל מתכות איירי וא"ש פי' רמב"ם מ"מ הדרה ק' למה פסק במשנה דאבוס לחלק בין קבעו תחלה לחוקקו תחלה:

1597

1598(יו"ד) ע"כ נראה לי עוד בא"א מה שאמרתי כבר מאז דלכאורה הומ"ל דרבנן היא וס"ל מדאורייתא לחלק בין קבעו תחלה לחקקו תחלה והכא מיירי בדף שנגמרה מלאכתו קודם שקבעו בכותל שכ"מ לשון דף שקבעו שכב' הוא דף וכמ"ש לעיל בלשון רמב"ם ספי"א מכלי' דמיירי בהכי בשלמא כר"א לא מיתוקמי ולומר דמיירי מדף שאינו מתוקן וקבעו תחלה דלשון דף לא משמע הכי אבל כרבנן מתוקמא שפיר וי"ל אה"נ אלא הכי אורחי' דש"ס שאינו חוזר מסברת המקשן דהוה ס"ל דמיירי בכל דף וס"ל נמי דשאיבה דרבנן מיירי צינור וס"ל נמי דמדרבנן היינו פשוטי כלי עץ מקלינן חד דרגא ע"כ הניחו באותו הס' ממש ותי' דצינור מיירי רק בשאיבה דרבנן ואמנם בב"ק ס"ו ע"ב בתר דאתקשי רבה עשרי' ותרתי' שנין אח"כ חידש ר"י שינוי שם קונה ולכי שיטת ש"ס שם אפי' יהי' החיבור בקרקע מבטל שם כלי כשהי' תחלה מ"מ כשחקקו ונקרא בשם חדש ראוי' שיהי' כתלוש והוצרך לומר שאני שאיבה דרבנן ותינח אי חקקו בלי שנוי שם לא הי' גורם לפסול מקוה אע"ג דע"י שינוי שם ראוי לגרום מ"מ הקילו רבנן אך כיון דס"ל לרבנן דדף אפי' קובעו ולבסוף חוקקו נמי כתלוש דמי אפי' בלי שינוי שם כמו דף וא"כ בצינור דאיכא נמי שינוי שם אינו ראוי להקל ב' קולות בדרבנן וס"ל כגי' שלפנינו ולא כגי' הרנ"ש ומהו' שכנא הנ"ל אלא גם לר"ז דס"ל דבעי' שינוי שאינו חוזר לברייתו נמי ק' וצינור אינו חוזר לברייתו וא"כ ליכא לאוקמי' כבשמעתין אלא צ"ל כנ"ל דלרבנן מ"הת יש לחלק בין קבעו תחלה ובין חקקו תחלה ודף איירי במתוקן לגמרי קודם שקבעו וצינור הי' ראוי להחמיר משום שינוי שם אלא בשאיבה דרבנן לא מחמרי' וא"ש דמוקי רמב"ם מתני' בדף של מתכת שכבר ניתקן קודם שקבעו והלכה כרבנן וההיא עריב' ואיבוס פרה נמי מחלק בין קבעו תחלה לחקקו תחלה בדבר דלא שייך בי' שינוי שאינו חוזר לברייתו משא"כ צינור דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו אי לאו דהו' שאיב' דרבנן הי' ראוי לפסול המקוה וא"ש הכל בעזה"י:

1598

1599(יא) ברם צריך לבאר לשון ר"ש רפ"ו דמקוואו' וז"ל עוגת המערה היינו שוקת שבסלע שבמערה לעיל פ"ד דאינה פוסלת את המקוה דהוא צור מששת ימי בראשית או שקבעו ולבסוף חוקקו ונהי דלאו כלי הוא מ"מ אין נחשב כמקוה לטבול בתוכו אא"כ נקוב כשפ"ה לחבר מימיו עם מי המקוה שיש בו מ' סאה ומיהו אם חקקו ולבסוף קבעו כלי הוא אע"פ שמחובר למקוה אין טובלי' בתוכה עכ"ל וקרוב לזה דברי פי' הרא"ש שם והדבר תמוה אם נבין דלא מהני לטבול בתוכו מטעם טובל בתוך הכלי א"כ תינח בקבעו ולבסוף חקקו וכרבנן דדף אבל צור מששת ימי בראשית דהיינו כותל מערה לית דין ולית דיין דאפילו בע"ז מחובר ולא מצינו גזירה דרבנן בזה ותו ק' אס"ד בדאוריי' כל מחובר כתלוש דמי ומתני' דשוקת דוקא לפסול מקוה משום שאובי' א"כ קשי' מ"ט אינה צריכה צמיד פתיל והא טומאת המת דאוריי' אבל האמת יורה דרכו התם בפ"ו דמקוואו' הנ"ל לאו מטעם טבילה בתוך הכלי אתאינן עלה אלא שייטי' דמתני' התם דחורין וסדקים הסמוכים למקוה ואין בהן עצמן מ' סאה וגם אינם מחוברים כשפ"ה מ"מ כיון שיש במקוה מ' סאה טובלי' בהם עצמם במעט מים שבהם דבטלי' הם לגבי מקוה אך עוקה שבמערת המקוה אפי' צור מששת ימי בראשית אע"פי דלדינא איננו כלי מ"מ חשוב הוא ואינו בטל לגבי מקוה וצריך שיהי' בו בעצמו מ' סאה ואז טובלי' בו אפי' קבעו ולבסוף חוקקו או שיהי' מחובר למקוה כשפ"ה והאי כשפ"ה איננו שבירה ונקב אלא שאפילו המים נכנסי' בו בשפתו העליונה כשפ"ה והכלי שלם מ"מ טובלי' בתוכו ומשו"ה הר"ש והרא"ש דכ' דשוקת אינו פוסל לא לדיוקי מיני' דאין טובלים בתוכו דלישנא דמתני' כך הוא וכולל בין לפסול מקוה אחרת בין לפסול המים הניקוי' בתוכו משום טבילה בכלים וזה ברור בעזה"י:

1599

1600וראיתי בראב"ן סי' כ"ה דמפרש פוסל ואינו פוסל דבריי' דצינור שחקקו וכו' כמו מכשיר ואינו מכשיר דהוא מפרש לי' במים שאובי' המקלחי' סמוך למקוה ובמקוה יש כ"א סאה ובעי' שימשכו המי' השאובי' ויתכשר המקוה בהמשכה ורביי' וס"ל דלא בעי המשכה בקרקע אלא אפי' בצינור ועתה אם חוקקו ולסוף קובעו אינו מכשיר השאובי' ההמה ותיפסל המקוה על ידיהם אבל בקובעו מוכשרי' המים להכשיר המקוה ע"ש:

1600

1601(יב) ויש לי מקום עיון בפסחים י"ו ע"א פריך למ"ד טומאת משקים לאו דאוריי' הא כתיב כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ומשני מאי יטמא הכשר ופריך הכשר מרישא דקרא נפ"ל מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא חד בתלושי' וחד במחוברי' וכו' והקשו תוס' הא מחובר אינו מכשיר ותי' לאחר שהעלוהו מן המים וכן פיר"שי בחולין י"ו ע"א ע"ש ודע דאפילו למ"ד משקה לטמא אחרי' דאוריי' נמי מוקמי' האי קרא בהכשר כמ"ש תוס' שם בפסחי' סד"ה ר' יוסי' לטעמי' ע"ש ולכאורה צ"ע מי הכריח לרש"י ותוס' לדחוקי ולמה לא נימא דקרא אשר ישתה בכלי מיירי בכלי מחובר וקמ"ל דכתלוש דמקרא קמא ה"א דוקא תלוש ממש כמשמעו' אשר יבוא עליו מים קמ"ל בכלי כלי המחובר נמי אבל מחובר מעיקרא לא וצ"ע ולכאורה י"ל כיון דאיכא מ"ד דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי ולדידי' ל"ל כנ"ל דאע"ג דר"פ אמר בחולין שם דכ"ע כתלוש דמי היינו הך מתני' דלא לימא תברא אבל מודה דאיכא ר"א דדף דס"ל כמחובר דמי וכ"כ רשב"א במ"ה שם ולאותו מ"ד ע"כ צ"ל דהך מ"ד מפרש לקרא שהדיח במחובר והעלוהו כפירש"י ותוס':

1601

1602וא"כ אפי' לכ"ע צ"ל הכי דהרי בע"ז ס"ל לכ"ע בפשיטות כתלוש דמי והיינו מקרא עצמו מוכח כן דכתי' אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם והנה אותם אלהו' שעל ההרים מסתמא נתחברו שם וקרא צווח ויחזקהו במסמרים בל ימוט ואפ"ה נאסר ע"כ בע"ז גלי קרא דכתלוש דמי וברמב"ם ר"פ כ"ו מכלים כ' בפשיטות דקביעות מסמורי' הוה חיבור וכ' כ"מ מסברא כ"כ ולע"ד מוכח כן מדמצינו פשוט בש"ס דבע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש והיינו מקרא מסמורי' בל ימוט ואכתי מנ"ל מחובר בבנין אע"כ הכל דין א' וממילא היכי דהוה בנין כמחובר ה"ה מסמרו' מ"מ מוכח בע"ז מקרא דכתלוש דמי ואס"ד הכא בהכשר איכא נמי קרא להכי א"כ ה"ל ב' כתובים הבאים כא' דנהי הכשר מע"ז לא אתי' דלא ילפי' קל מחמור דבע"ז כתי' שקץ תשקצנו וכדאי' במס' ע"ז מ"ו ע"א מ"מ נילף ע"ז מהכשר ומדהוה ב"כ א"כ בעלמא כמחובר דמי וא"כ מאי קמבעי' לי' לרבא לענין שחיטה מאי אע"כ אין כאן ב"כ דמקרא דהכשר ליכא למילף ע"ז מיני' דה"א לעולם כמחובר דמי וקרא דכלי יטמא מיירי כפירש"י ותוס' ולא הוה ידעי' דכתלוש אבל השתא דכתי' קרא בע"ז נהי דליכא למילף מע"ז מ"מ גלי לן אהך קרא דכלי יטמא נמי מיירי בכלי שחברו וקמ"ל דכתלוש דמי:

1602

1603והנה קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור ע"ש בפסחי' דמיירי עיקר קרא אטומאת משקים שבמחובר שאינו מקבל טומאה וקאי נמי אלטבול בתוכו ועפירש"י בחומש והרא"ם וכ"כ רמב"ן דעיקר קרא כתי' אטומאה ודרשי' נמי אמקוה לטבילה ומים המחוברי' היינו שניקוי' מעצמם ולא בידי אדם והמה בקרקע אינם מקבלים טומאה וגם מטהרי' האדם הטובל בהם ועד"מ גל שנתלש מן הים כ"ז שהוא באויר דינו כתלוש ושרץ שנפל עליו מטמא המים וגם אין לטבול בכיפי' ואמנם כשיפלו לארץ נעשו כזרועי' ונטהרו מטומאתם כאלו נזרעו ואדם הטובל בהם עלתה לו טבילה וכן מי גשמי' כ"ז שהם באויר מקבלי' טומאה וכשיתחברו בארץ נזרעו ונטהרו וטובלים בהם וכן שלג הנוטל שלג ותולשו מהקרקע יש בו קבלת טומאה אם חישב עליו למשקה אמנם כ"ז שמונח מחובר בארץ לר' שמרי' שבמרדכי טובלי' בו וגם אין בו טומאה והקשה עליו מאין טובלי' בכיפי' ונתקשה ב"י בפי' ק' זו ולפע"ד הוא כפשוטו דהא אין טובלי' בכיפי' מפני שהאוי' אינו כמחובר וכזרוע והכי נמי שלג אינו מחובר ומלא אויר ואפילו לארץ אינו מחובר ולא הוה כזרוע ואיך יטבול בו כן נראה לע"ד. ונחזור להנ"ל וכל זה מהך קרא מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ושמור זה ואל תטעה כי לפעמי' נמצא בש"ס מהופך שתולי' טבילה בטהרה ולפעמים טהרה בראוי' לטבול כדרך חז"ל שעושי' המסובב לסיבה והאמת כמ"ש ובארתי זה במ"א ואחר הנחה זו נחזי הנה טומאת משקה בתלוש כתי' בסיפא דהאי קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור והיינו במחובר ונוגע בנבלתם יטמא וז"ל רמב"ן שם ואמר הנוגע בנבלתם יטמא שיעורו ומים אשר נוגע בנבלתם יטמא כי המים התלושים אשר יגעו בהם בנבלתם יטמאו כי במקוה לא יגעו המים בנבלתם אבל נבלתם יפול לתוכו וכו' ועל הכלל כי בא זה ללמוד על המים שהם מקבלים טומאה בתלוש ולא במחובר עכ"ל רמב"ן ז"ל הנה מבואר מזה דקרא מבאר להדי' דהתלו' הוא שיפלו המים על השרץ או לכ"הפ שראוי' ליפול כגון שהכלי הוא בתלוש ואז אפי' נופל לתוכם טמא אבל כלי שנתחבר בקרקע אינו בכלל נוגע בנבלתם וכי היכי דבהכשר מקרא קמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים משמע דוקא תלוש מדכתי' אשר יבוא עליו מים לולי דכתי' בכל כלי יטמא לרבות כלי שנתחבר ה"ה י"ל הכא בטומאת משקה וה"ה בטבילת מקוה לא אימעט אלא תלוש ממש שיגעו המים בנבלה אבל כלי מחובר לא ואע"ג דהשתא דגלי רחמנא בהכשר ילפי' גם שחיטה מיני' היינו שחיטה ודכוותי' דלא גלי קרא מידי אבל הכא דפרט קרא והנוגע בנבלתם ולא שיגעו נבלתם בהם בודאי י"ל דכמחובר דמי והנה אמת שכ' רמב"ן שנמצא תנא בת"כ דדריש עוד דרשא אחריתי בהאי והנוגע בנבלתם ע"ש מ"מ הרווחנו דהו"מ ש"ס למימר' דרבנן דדף לא פליגי אלא בטומאת דף ואפילו בכל התורה דילפינן מהכשר אבל טומאת משקים וטבילה דפרט בי' קרא כנ"ל מודו רבנן לבריי' דצינור אלא משום דרבי מאיר סביר' לי' התם בפסחי' משקה טומאת עצמן יש בהם טומאת אחרים אין בהם ולדידי' לא אתי' קרא דכלי יטמא להכשר אלא לטומאת משקין ע"ש וא"כ גם בהכשר ליכא קרא ואי אפ"ה ס"ל לרבנן דדף דכתלוש דמי מס' חיצונה ה"ה במקוה וצינור ע"כ הי' צריך לתרץ שאני שאיבה דרבנן מיהו לר"ע ורוב רבנן דס"ל לטמא אחרי' דאוריי' ונפקא להו מקרא אחרי' כמ"ש תוס' שם בפסחים סד"ה ר"י לטעמי' וכו' ע"ש א"כ י"ל כנ"ל והא נמי סייעתא לדידן מיהו הרמב"ם פסק כמ"ד משקין טומאת עצמן יש להן טומאת אחרים אין להן וכבר הארכתי בזה במ"א בעזה"י:

1603

1604(יג) עוד פש גבן חדא במתני' יו"ד פ"ו דמקוואות האביק שבמרחץ וכו' כ' תי"ט וז"ל לפי שהאביק הוא כלי קודם היותו קבוע ואע"פי שנתחבר לא יצא מתורת כלי ולהיותו קבוע לארץ וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע הרמב"ם בנוסח' א"י וכ' עליו תי"ט וצ"ע במשנה ט' פ"ח דכלים עוד שם פ"כ משנה ד' שם פי' הרע"ב והרמב"ם דמשמש עם הקרקע טהור עכ"ל והוא באמת צע"ג דמבואר בהנ"ל ובכמה דוכתא דנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע גורמת טהרה וביטול מתורת כלי ואיך יאמר כאן הסבה שיהי' האביק המחובר לקרקע כלי להיות משמש עם הקרקע ועיין במקומות הנ"ל בתוספתא בכולם נאמר זה הלשון שנעשה לשמש עם הקרקע ואין לנו להמציא חילוק בין תשמיש פורנה דתנור ואבוס פרה לתשמיש אביק כיון שלשון משמש עם הקרקע נאמר בכולם בשוה ועיין בפי' רמב"ם שלפנינו יש ליישב לשונו דהוא מיירי מאביק נקוב שמי המרחץ ואמבטי ומי האביק שופכי' זה לזה ע"י סילונו' שבקרקע שביניהם כמ"ש הר"ש בשם הערוך וה"א האביק אינו כלי כיון שהוא נקוב קמ"ל כיון שהוא ניתך לארץ ומתחלה נעשה להתיכו לארץ ונסתם נקבו בארץ רק מה שמוציא מכניס ע"י סילונות לא בטיל מתורת כלי עי"ז כיון שמתחלה נעשה לשמש כך אבל נוסחת א"י שבתי"ט א"א לפרש אלא כפשוטו שלהיותו מחובר הי' ראוי לבטל שם כלי ממנו אלא להיותו נעשה מעיקרא לשמש עם קרקע אינו מבטל שם כלי מיני' וזה צע"ג. והנה בתוס' חדשי' שבגליון משניו' כ' ליישב זה בשלמא בטומאה כתי' יותץ מיני' ילפי' דוקא תלוש דשייך בי' נתיצה לאפוקי מחובר א"כ כל שנעשה לשמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה משא"כ בשאובי' כלי כתי' ומה לי נעשה לשמש עם הקרקע או לא והנה יש ע"ז ג' ק' על ב' מצאתי ישוב ולא על הג' א' מ"ש בשאובי' כתי' כלי נצטערתי כי לא מצאתי שום לשון כלי במקוה כ"א מעין ובור למעוטי תלוש א"כ י"ל כל שנעשה לשמש את המחובר ה"ה כמוהו ומצאתי בת"כ בור מקוה מים יכול בור ספינה ת"ל מעין מה מעין עיקרו בקרקע אף בור עיקרו בקרקע ולא בור ספינה נמצא ה"ל כאלו כתי' בקרא לא בור ספינה שהוא כלי כך י"ל. ק' השני' היא לו יהא כדבריו מסתיין דלא נתבטל שם כלי מיני' עי"ז אבל עכ"פ מה יועיל זה לעשותו כלי יותר הואיל שמשמש עם הקרקע ומאז הי' נ"ל דודאי גם מס' חיצונה כל דבר מתבטל בשקעו בבנין כדאמרי' בבית שסככו בזרעי' וכופת שאור שיחדו לישיבה פ' עור ורוטב ובצק שבסידקי עריבה דאמרי' כששימש מעשה עץ שימש ונעשה הכלי דימוס של אבן בבנין אך כשנעשה מתחלה לכך לשמש עם הקרקע אין השיקוע בבנין מבטלו מתורת כלי שהרי לכך נוצר מתחלה וזהו כוונת רמב"ם באביק כיון שלכך נעשה מתחלה אין השיקוע בבנין מבטלו וא"ש קצת:

1604

1605אך הק' השלישי מ"ש בטומאה כתי' יותץ משמע ולא מחובר במח"כ אדרבה להרמב"ם ליתא ז"ל רמב"ן פ' שמיני ואמר יותץ ולא אמר ישבר ללמד וכו' וללמוד עוד שהם מקבלי טומאה אע"פי שמחוברי' בארץ ויותץ אשר בנה כי ענין נתיצה הריסת בנין ע"ש וכ"כ רמב"ם בפי' משנה ספ"ה דכלים והרע"ב שם ועיין היטב פירש"י מס' שבת קכ"ה ע"א ד"ה ההוא לאידך גיסא וכו' עש"ה וא"כ דברי התוס' חדשי' תמוהי' דא"ל ה"ק מדאיצטריך יותץ בתנור ש"מ בעלמא כל הנעשה לקרקע כמחובר דמי ז"א דיותץ איצטריך עוד כמ"ש רמב"ן פ' שמיני ע"ש:

1605

1606והנלע"ד דכל שנעש' לשמש עם קרקע הוציאו מתורת תלוש ולתורת מחובר לא בא ע"כ לקבל טומאה דבעי' תלוש דוקא לכן כל שנעשה לשמש עם הקרקע יצא מכלל תלוש ואינו מקבל טומאה אך לטבול דבעי' דוקא מחובר וזה שנעשה לשמש עם הקרקע אין חבורו בקרקע מבטלו לגמרי להביאו לתורת מחובר נהי שהוציאו מתורת תלוש שאינו מקבל טומאה מ"מ לכלל מחובר לא הביאו שיהי' דומה למעין וע"כ מימיו של אביק נעשו שאובים: -

1606

1607ולפ"ז הלוקח גיגי' וקובעה בארץ בסיד וצרורות כדינו מ"מ אם חוזר וסותם הנקב וה"ל כלי לא הועיל כלום דאף על גב דחקקה אחר שקבע' מ"מ כיון שעושה עתה לשמש עם הקרקע לא הגיע להיות קרקע ול"ד למעין וטוב לסותמו סתימה גרוע' שאינו עושה כלי כגון ברזא רפוי ובאינו מינו אבן לעץ ועץ לנחשת וכדומה כמ"ש לעיל ומיהו כ"ז מהיות טוב אבל לעיכובי' כיון שלא נמצא זה אלא לפי נוסח' א"י שבפי' המשנה לרמב"ם אין לי כח להמציא דבר חדש שלא נזכר בכל הפוסקים ולנוסח' א"י הנ"ל מצינו למימר וליישב בריי' דצינור כר"א דדף ושאני דף דלא נעשה מתחלה לשמש עם הקרקע משו"ה בטיל טפי גבי קרקע כשקבעו שם משא"כ צינור דנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע לכן כשחקקו תחלה אין קביעתו בקרקע מבטלו כנ"ל ומדלא הוזכר מזה יש קצת ראי' דלא כפי' הנ"ל:

1607

1608שבח ותהלה להמאיר לארץ ולדרים, אשר האיר עינינו בשלש עשרה עקרים, אשר בקונטרס הלז נבררים, והמרוה צמאוננו כעל נפש עיפה מים קרים, הוא יצילנו ממכשול ופריצות גדרים, וקרן לעמו ירים, ויזרוק עלינו מים טהורים, ובית ה' יכונן בראש ההרים, בב"א: פ"ב יום ג' פורים קטן תקפ"ח לפ"ק:

1608

1609שאלה מקוה שנעשה ע"י מי גשמים המובאים לה ע"י סילונות של מתכות המחוברים בבנין כדינו אך בסוף הסילון יש סילון קטן שאינו מחובר לה אלא לפרקים כשצריכים להמשיך מים למקוה תוחבי' הסילון הקטן לשם ופסל המורה המקוה ההיא דהווייתו ע"י טהרה בעינן ואשה שכבר טבלה שם הפריש' מבעלה ומורה א' התריס כנגדו בטענות יתבארו מתוך התשובה אי"ה ועיני מעלתו תלוי' לידע הדין עם מי:

1609

1610תשובה להיות זה הדין שרשו פתוח עלי ים התלמוד והמשניות מסכת עדיות פ"ז מ"ג ומסכת פרה פ"ו מ"ד ומסכת מקוואות פ"ה משנה ה' ובמס' זבחים כ"ה ע"ב ותשלחנה פארותיו בדברי הראשוני' ז"ל אשר העמיקו בו עיון בפירושיה' ותשובותיהם ה"ה הרמב"ם והראב"ד ורא"ם והר"ש ומרדכי ורמב"ן ורשב"א ז"ל ואחרונים קצרו בזה במקום שהיה ראוי להאריך וגם יש קצת מקום עיון בדבריהם הקצרים האלו ע"כ מההכרח להאריך קצת בפשוטן של דברים וה' יגמור בעדי ומתוך הדברים נחזי מה דקמן בעזה"י:

1610

1611ואומר חמש מעלות במקוואות בשיטת הפוסקים זה למעלה מזה וזה למעלה מחומרו של זה הראשון שיטת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בפי' המשנה דמס' עדיות ומקוואות הנ"ל דמיירי בשרוצה לעשות כו' פי' זוחלים שיהיה להם דין מים חיים לטהרת הזב ומה שהכריחום לפרש כן משום דתנן אפילו זב ואי תימא דקאי אדלעיל סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב סומכים כמו שפירשו שארי מפרשים ק' מאי אולמא דזב משארי טמאים הלא טמא מת חמור ממנו והל"ל אפילו טמא יכול לסמוך המקל והקנה אע"כ האי אפי' זב איורד וטובל קאי דאפילו זב דבעי מים חיים מ"מ סגי ליה בהנך מים חיים שנעשו ע"י הנהו פשוטי כלי עץ ומשו"ה נמי ס"ל דפשוטי כלי עץ טמא מדרבנן ואינו ראוי להיות מים חיים משום דא"כ פשיטא דסומך במקל ובקנה דלדידי' לא מיירי שהזב סומכם דאפילו זב איורד וטובל קאי והמקל וקנה מונחים שם בלא תפיסת ידי אדם א"כ פשיטא ומ"ט נמי דר' יוסי דפליג אלא ע"כ פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן מיהת ורבי יהודה מכשירם להיות מים חיים לזב ור"י פוסל והלכה כדבריו לגבי ר' יהודה:

1611

1612והנה בכל זה אין הכרח שיפסוק להלכה דלא בעי הוויי' ע"י טהרה אלא לזב דאיכא למימר ה"ה לכל הטבילות בעינן הוי' על ידי טהרה ומשנתינו רבותא דר"י קמ"ל דאפי' זב יורד וטובל ומכ"ש שארי טמאים ור"י פוסל לטבילת זב וה"ה לכל הטמאי' אלא ממה שכ' בפ"ט ממקוואות משמע דס"ל דוקא למים חיים פסולים וכמ"ש הרא"ש בשמו שכ' שם הלכה י"ג המים הזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין לכל דבר והמנטפים מן המעיי' אף עפ"י שהם טורדים הרי הם כמקוה ואין מטהרים אלא במ' סאה עומדים ופסולים לזבי' ולמצורעי' ולקדש בהם מי חטאת וכו' ובה' י"ד כ' נוטפי' שעשאן זוחלי' כגון שסמך למקום המנטף טבלה של חרס חלוקה והרי המים נזחלי' ויורדים עליהם הרי הם כשרים וכל דבר המקבל טומאה אפי' מד"ס אין מזחילין בו עכ"ל מדכתב ה"ה כשרים ולא כ' הרי הן כזוחלים ומינה נדייק שאם הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה אינו כזוחלים ומטהר באשבורן ומה ענין הכשר ופסול לכאן זה הכשרו בזחילה וזה באשבורן אע"כ לא מיירי אלא מהכשר מים לזב שאם אינם כמעין פסולים לגמרי אבל לשארי טבילות כשרים לסמוך ע"י דברים המקבלים טומאה:

1612

1613ונראה שהכרחו לזה משנה דספ"ה דמקואות ומודים שהוא גודר בכלים וטובל בהם הרי מבואר דמהוה ע"י כלים ועיין בהגה' מרדכי פ"ב דשבועות דכ' דהך סתמא כר"י דלא כר' יוסי וזהו דוחק ומ"ש הרא"ש בזה במס' נדה ובמתניתן מקואות דמניעת הזחילה לא מקרי הוויי' לא ס"ל לרמב"ם כמו שהקשה תוי"ט שם דכיון דסוף סוף המקוה לא הוכשר אלא עי"ז אם כן מ"מ הווי' מקרי אע"כ מדגודר ע"י כלים ש"מ דלא איכפת לן אלא לזב לא זולת ומשו"ה כ' הרמב"ם שם הל' ט"ז מי גשמים הבאים מן המדרון כו' הרי שהקיף כלים ועשה מהן מחיצה עד שנתקבץ מהם מ' סאה ממי הנזחלים מן הגשמים ה"ז טובל בהן כו' דקדק וכ' הך דינא דגודר כלים גבי מי גשמים לומר לך שלא יצוייר הך דינא לגבי מים חיים דזב וכנ"ל ובתי"ט כ' וז"ל ומ"מ קשה איך פסק פ"ט ממקוואות להא דר"י ופסק נמי להא דגודר ולא חילק בין הא דצריכי' למים חיים לאינם צריכי' עכ"ל ולפמ"ש לק"מ ומבואר בדבריו לחלק בין מים חיים למי גשמים וכנ"ל:

1613

1614ממוצא הדבר אתה למד שהרמב"ם וראב"ד מקילים בחדא ומחמירי' בתרתי שלדבריהם לא בעי' הוי' בטהרה אלא לזב וא"כ בז"הז לא נ"מ לן כלל בהך דינא ומחמי' בתרתי חדא דלדבריו פשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן ופסול להזחיל בו לזב מיהת וזאת שנית דמעין המטפטף נפסלו מדין זוחלים ואין מטהרין אלא באשבורן ולזב פסולים לגמרי שכן פי' הוא לשון המשנה הזוחלי' כמעין והנוטפי' כמקוה וזה מבואר:

1614

1615אך אמנם קרא ומתניתא קשי' לשיטה זו דבקרא כתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמיניה דרשינן בזבחי' כ"ה ע"ב הווי' ע"י טהרה בעי ואנן ניקום ונימא ליה לקרא דיהי' טהור קאי אמעין דלפני פניו ולא אמקוה דסמיך ליה וכן הקשה תי"ט ספ"ה דמקוואות הנ"ל ולקמן בסמוך אי"ה אכתוב קצת ישוב לזה אמנם מתניתא קשי' לי טפי דדחיקא להו עלמא טובא במאי דקתני אפילו זב וזבה מה ענין לזבה הכא הא זבה לא בעי מים חיים ומ"ש משום שהוא איסו' לא ידעתי מה תועלת בזה אטו טומאת שארי טמאים לית בהו כרת לכנס למקדש וכדומה אדרבה בכל דוכתא מקלינן לבעלה טפי ואמרינן בעלה חולין הוא:

1615

1616(ב) שיטת ר"א ממיץ בס' יראים כ' המרדכי פ"ב דשבועות סימן תשמ"ו וז"ל צריך לזהר שלא לטבול ולהטבל במעינות המקלחי' דרך סלונות של מתכות דרך זחילה כדין מעין אלא באשבורן של מ' סאה כדין מקוה שהסילון של מתכות מקבל טומאה אע"פי שאין לו בית קבול כדתנן כלי מתכות פשוטיהן טמאים והמים שעוברים דרך סילון של מתכות יצאו מתורת מים חיים ומדין מעין כו' ואין חילוק בין חיות מי חטאת לחיות דמעין דהא מקרא דכתיב גבי מעין מביא ראיה עכ"ל והובא ג"כ בב"י סי' ר"א לרמב"ם וראב"ד מתורת מים חיים נפסלו לזב אבל מ"מ תורת מעין יש לו לטהר שאר טמאים בזחילה ולר"א ממיץ יצא מתורת מעין לגמרי ולא מצי טבול ביה אלא באשבורן ולדידיה א"ש רבותא דזבה דנקיט לענין טהרת הזחילה לר' יהודה:

1616

1617אך מ"מ ק' גם עליו ק' התי"ט מקרא דמעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה"ת לפרשו אלפני פניו והנלע"ד דקשי' להו אי קרא אתרוויי' קאי א"כ יהיו טהורים מבעי' ליה אע"כ לא מתפרש אלא לפי דברי הת"כ דתניא התם מנין אם היה טמא יטהרנה ת"ל מעין ומקוה יהיה טהור והובא בילקוט פ' שמיני ע"ש ופי' בזית רענן שאם הי' הבור והמקוה חסרים מטהרים במעין כדאיתא במשנה ח' ופ"ו דמקוואות ע"ש והואיל וקרא בכה"ג מדרש מתפרש הכי אך מעין ובור מקוה מים פי' מקוה מים המתהווה ע"י מעין ומיירי בגווני דמשנתינו שרוצה לעשות הנוטפים מהמעיין שיזחילו אל הבור מקוה מים יהיה טהור הוי' שלהם ע"י טהרה תהיה א"כ לא מיירי קרא אלא ממעיין כנ"ל וא"ש:

1617

1618(ג) שיטת הרא"ש ורוב הפוסקים שעמו מפרש משנתינו שרוצה לעשות מקוה ממי גשמים סומך אפילו במקל ובקנה אעפ"י שאפשר שיבואו לידי קבלת טומאה כשיעשה מהם כלים מ"מ סומך דהשתא מיהת לאו בת קבולי טומאה נינהו דפשוטי כלי עץ טהורים ולא עוד אלא אפילו זב וזבה סומכי' לאותו מקל וקנה ולא איכפת לן כיון שהויי' ע"י מקל וקנה הטהורים לא אכפת במה שזב וזבה סומכין המקל ולא הו"מ לפרש דזב וזבה איורד וטובל קאי כמ"ש הרמב"ם משום דלהרא"ש וסייעתו מיירי ממי גשמים והרי מי גשמים פסולים לטבילת הזב אע"כ אפילו זב וזבה דקתני אמקל וקנה קאי שהם סומכים למקל וקנה ואפ"ה ס"ל לר"י שהוא טהור ור' יוסי פליג ופוסל אפי' בסמיכת שום אדם בעולם מפני שמקבל טומאה ומבואר מדברי הרא"ש והטור והש"ע דר"י נמי לא פליג אלא משום דאדם סומך המקל והקנה אבל פשוטי כלי עץ בלא סמיכת אדם נמי טהור הוא אפי' לר"י ומבואר נמי בשיטת הרא"ש דוקא מקוה הנעשה ע"י מי גשמים הוא דמפסיל א"כ הרוצה לחבר מקוה למעיי' מהני אפילו ע"י דבר המקבל טומאה נמצא דיהיה טהור קאי אסיפא מקוה מים יהיה טהור ולא ארישא:

1618

1619וכשתמצא לומר לדברי הרא"ש מקיל מהרמב"ם וסיעתו בתרתי ומחמיר מיני' בחדא שהוא מקיל לסמוך בפשוטי כלי עץ ומקיל נמי במעיין המטפטף שלא נפסל מתורת מעיין דלא כהרמב"ם שפירש משנתינו כן מיהא מחמיר מיניה למפסל כל מקוה מי גשמים שנסמך ע"י דבר המקבל טומאה והיא שיטה המחוורת שעליה הסכימו כל הפוסקים אלא דאיכא דמחמרי מיניה כדלקמן אי"ה:

1619

1620והנה כ' בש"ע סי' ר"א סמ"ח הבא להמשיך מים למקוה כו' לא יאחז דף בידו ויעברם אלא יניח הדף בקרקע כו' והקשה בל"ח דלעיל סעיף י"ז העתיק לשון הרמב"ם דאפי' בדבר המקבל טומאה מד"ס אין מזחילי' בו ועמשש"ך ס"ק ק"ד ע"ז ותי' דחוקי' ודברי נביאו' לחלק בכך כי ידוע שסעיף י"ג וי"ד הם דברי רמב"ם ופי' במשנתינו וסמ"ח הוא ע"ד פי' הרא"ש במשנתינו ולכ"ע אין לחלק כמ"ש הש"ך דלמר בכל גווני פסול ולמר בכל גווני כשר (אלא דלרמב"ם לא בעי' הוויי' ע"י טהרה אלא במים חיים לזב אבל אי הוה בעי הוה פסול פשוטי כלי עץ) והנראה כי הכל כפשוטו שהרב"י הקשה על הטור דפסק ההוא דסי"ג מעיין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק יש לו דין מקוה והוא לשיטת רמב"ם והוא גם הוא פסק הך דסמ"ח והוא כשיטת הרא"ש ומזכה שטרא לפי תרי ותי' דהרא"ש קלסי' לפי' רמב"ם במשנתינו ומ"מ למעשה לא מלאו לבו להקל לכן עבדי' הכא והכא לחומרא והא"ש הכל כפשוטו דהא בהנך תרי מילי מחמיר הרמב"ם שהמעיין היורד טיפין נפסל מהיות מעיין ומחמיר עוד דפשוטי כלי עץ פסולים להזחיל נגד זה מקיל בטבילת שארי טמאים לא בעי' הוויי' ע"י טהרה ולהרא"ש הוה איפכא וא"כ בסמ"ח דמיירי שבא להמשיך מים למקוה שהוא שיטת הרא"ש אם באנו לפסול ע"י פשוטי כלי עץ אנו עבדי' תרתי דסתרי אהדדי דממ"נפ אי פשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה מדרבנן ופסול להזחיל בו היינו שיטת רמב"ם א"כ הנך מי גשמים לא בעי זחילה בטהרה כלל ואי בעי זחילה כהרא"ש גם פשוטי כלי עץ כשר וא"א להחמיר בשניהם משא"כ סי"ג וי"ו דמיירי ממעיין שפיר יש להחמיר ולפסול ע"י פשוטי כלי עץ דנהי דלהרמב"ם שום מעיין לא בעי הויי' ע"י טהרה בז"הז מ"מ אין זה סותר לפי' משנתינו דהא י"ל בכל דיני מעיין בעי' הוויי' ע"י טהרה כפי' הר"א ממיץ הנ"ל וא"ש:

1620

1621ולולי דמסתפינא הייתי אומר הא דקלסי' לפי' הרמב"ם היינו פי' במשנה אבל קרא ודאי ק' לרמב"ם כמו שהק' תי"ט במשנה ספ"ה דמקוואות לכן יש לפרש המשנה כפירוש רמב"ם והיינו ע"ד ר"א ממיץ דאמעיי' קאי אך לאו דוקא מים חיים ומעיין ה"ה מי גשמים נמי בעי הויי' ע"י טהרה ונקט זב וזבה לרבותא דר' יהודה נמצא לדינא יש להחמיר כל ג' החומרו' ולא מספיקא ופסול להמשיך ע"י דף אם לא שהוא מחובר בקרקע וכקו' הל"ח הנ"ל באמת וכן ראוי להחמיר לפענ"ד:

1621

1622(ד) והוא שיטת רמב"ן ורשב"א בתשו' שמוסיפין להחמיר על שיטת הרא"ש הנ"ל שאפי' הממשיך מים ממקוה למקוה או ממעיין למקוה בעי הוויי' ע"י טהרה והביאו ש"ע ססמ"ח הנ"ל בשם יש מי שאינו מחלק עמ"ש בסמוך אי"ה:

1622

1623(ה) הוא שיטת הר"ש במשנה והמרדכי פ"ב דשבועות דאפילו למנוע הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה נמי אסור ועל פי שיטה זו כ' בש"ע סס"נ ואם בא לסתו' לא יסתום בשום דבר המקבל טומא' וכו' ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר המקבל טומאה עכ"ל הוא שיטת הרא"ש הנ"ל ואני תמה על הש"ע בזה דבסעיף מ"ט פסק כרא"ש נגד רשב"א דאפי' העושה מקוה ממעין לא בעי הוי' בטהרה ולא כ' דברי הרשב"א כ"א בשם יש מי שאומר מכ"ש דמניעה לא בעי' הוי' ע"י טהרה ובסעיף נ' משמע דדברי ר"ש עיקר נגד הרא"ש ויש ליישב וק"ל:

1623

1624מעתה נבוא על שאלתו ונעיין בדבריו אחת לאחת מ"ש כי למדן א' רצה לסמוך על דברי הרמב"ם בפי' הבל יפצה פיהו וחלילה לסמוך עליו במקום שכל הפוסקים חולקי' ומאי דקלסי' הרא"ש נמי לא מלאו לבו לעשות כן ומכ"ש לפמ"ש לא קלסי' אלא בפי' המשנה לא בפי' הקרא ולפסק הלכה ומי יערב לבו להיות גס בהוראה כזו וכה"ג אחז"ל רב ואיסורא דאוריית' ואת אמרת כדי לסמוך עליו בשעת הדחק ומכ"ש הכא אנן נמי נימא הרא"ש והר"ש ורמב"ן ורשב"א ומרדכי וטור וב"י וכל אחרונים ואיסור כרת הבא עלי' ואת אמרת לסמוך אהרמב"ם וכן לא יעשה:

1624

1625ואני תמהתי על מ"ש מעלתו בדבריו וז"ל שעפ"י דינא דש"ע הוה פסולא דרבנן שנמשכי' המים ע"י דבר המקבל טומאה עוד כ' מפני שהמקוה נעשית בפיסול והוה כלכתחלה ואנכי עמדתי מרעיד הרי אי' דאוריי' נמי איכא ואפי' היתה אצל בעל' צריכים להפרישה אם המים נמשכים ע"י דבר המקבל טומאה גם שאר דבריו מה שפלפל עם אותו למדן אין להם שחר וצריכי' ביאור:

1625

1626ומה שצוה עתה שיעשו סילון של עץ בסופו והוא מדברי רא"ש בנדה ובש"ע הנ"ל לפענ"ד עדיין צריך לפנים כי קצרו האחרונים בענין זה כי לפענ"ד צריך שיעשה באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א"א לעמוד אלא ע"י אותו הדבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת"ה ק' אהרא"ש שהוציא דין זה מש"ס דזבחים דפשיט דאויר כלי ככלי דמי ממתני' דמסכת פרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות שיעברו מים לחבית פסולי' מוכח מזה דאי לאו דאויר כלי ככלי היה כשר מפני שאח' שעברו מידו עברו ע"י האויר וה"ה לנותן כלי עץ בסוף הסילון כך היא הוכחת הרא"ש וק' לפ"ז ע"כ הא דתנן ואפי' זב ואפי' זבה ור"י פוסל ופי' הרא"ש דר' יוסי פוסל משום סמיכת האדם ולא משום פשוטי כלי עץ א"כ לפי הנ"ל ע"כ מיירי שהאדם אוחז המקל מראשו עד סופו באופן שלא ישאר מקום במקל וקנה מבלי תפיסת אדם דאל"ה הוו מתכשרים בעברם דרך שם וכן משמע מרש"י זבחים ממ"ש במניח ידו בצינור רחוק עשר אמות ע"ש וא"כ הכא ע"כ שאוחז בכולו וא"כ לעיל סוף סי' נדחק הרא"ש וכתב לר"י וההיא דעלי קנים ועלי אגוזים מיירי שנתנו שם טרם באו המים ולא היה בידו כשעברו המים עכ"ל ומי דחקו לכך לימא אפילו היה ידו בקצה העליון אלא שקצה השני יצאו מת"י והמי' מתכשרים בעברם דרך שם וכן ק' לאיזה צורך כ' בש"ע סי' ר"א סמ"ח הנ"ל שיניח הדף מידו על הארץ מה בכך אם יאחזנו בידו רק שיצא מת"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם אלא ע"כ כיון שהדף והמקל והעלי' של אגוזים לא היו יכולים לעמוד כ"א על ידו אפילו אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אלא בשיכול לעמוד בלא דבר הטמא וא"כ הך סילון שתיקן אי לא נעשה באופן הנ"ל לא הועיל כלום:

1626

1627אמנם מ"ש שאותו המורה רצה ללמוד זכות על הראשונים כי המים נפלו על שליבת המדרגה ומעלתו אמר שהמדרג' מתטלטל אם כוונתו שנתמלא המקוה בשעה שלא היתה המדרגה שם ולא נפל המים על המדרגה כלל הרי כאן הכחשה ביניכם ומי ישפוט האמת עם מי ואי נמי ספיקא הוה ספ' דאורייתא לחומרא אך אם נתברר שהיה שם בשעת נפילת המים למקוה ומ"מ רצה מעלתו לפוסלה מפני שאינה מחוברת לקרקע והיא גופא כלי המקבל טומאה היא הנה אין צורך להאריך במקור זה הדין שכבר מבואר ועיין מג"א סימן תרכ"ט סק"ח דין סולם אם נקבי השליבות אינם מנוקבים מע"לע ה"ז מקבל טומאה ואם מנוקבים מע"לע כדרך רוב הסולמות ה"ה פשוטי כלי עץ והמקו' טהורה כשהיתה ואפילו לפי מ"ש לעיל דלענ"ד יש להחמיר גם בפשוטי כלי עץ מ"מ היינו לכתחלה אבל בדיעבד ובשעת הדחק וביטול פ"ו חלילה לי להחמיר נגד הש"ע ובפרט בפשוטי כלי עץ שהוא מדרבנן לכ"ע אך לעיין מדין מיוחד למדרס עיין ט"ז סימן קצ"ח:

1627

1628אך מ"ש שהשליבות פחותי' מג' טפחים נראה כוונתו שראה מ"ש בש"ע סמ"ה אין שיעור המשכתו פחות מג"ט והוא מתשו' ר"י בעל תוספו' הובא בהגה' סמ"ק סי' רצ"ד הגה' שני' וסבר מעלתו ה"ה הכא ואפש' ק"ו נמי איכא השתא בהמשכת שאובי' דרבנן בעי המשכה ג"ט מכ"ש זחילת מים ע"י טהרה דאורייתא מכ"ש דבעי זחילה בג"ט ולדבריו גם אותו כלי עץ שיעשה בסופו צריך שיהיה ארכו ג"ט שיעברו בכשרות ג"ט דכל פחות מג' כלבוד דמי דזהו טעמא של ר"י בהגה' סמ"ק הנ"ל כמ"ש ב"ח סי' ר"א סכ"ה יע"ש אבל א"כ צ"ע מש"ס דזבחים דרצה לפשוט דאויר כלי ככלי דמי ממשנה דפרה נתן ידו או רגלו כו' ודחיק הש"ס לדחות בשותת ואמאי לא דחי דמיירי בפחות מג' סמוך לחבית ומשום לבוד דגם בכלים שייך לבוד כמבואר במסכ' שבת ח' ע"א תוס' ד"ה שבעה ומחצה כו' דכשיש מחיצות ארבעה בכלי אמרי' בי' לבוד ולעולם אויר כלי לאו ככלי דמי אם אינו רחב ד' דלא שייך ביה לבוד אלא ע"כ זהו ליתא דהא קיימא לן אין לבוד להחמיר ויש לי בזה עיון במ"ש ד"מ בי"ד ס"סי שע"א בשם פסקי מהרי"ו דבגגי' סמוכים אפי' הוא פחות מטפח דאין לבוד להחמיר וכ' עליו ופשוט הוא וכן הוא בדוכתי טובא ועיין בתוס' סוכה י"ז ע"א ד"ה אלא וברא"ש שם ובטור ס"סי תרל"ב וכ' עוד שם ד"מ בשם נמק"י הלכות טומאה בשני גגין זה למעלה מזה פחות מג' אמרי' חביט רמי אפי' להחמיר וכ"פ בהגהת ש"ע שם וצ"ע ממ"ש מג"א סי' תרל"ב ססק"ב דלא אמרי' חבוט ולבוד להחמיר וצ"ע מ"מ בהא סלקינן דמש"ס דזבחים מוכח דהכא לא שייך לבוד ולא בעי שיעורא כלל אפי' כחוט השערה סגי דאי בעי שיעורא כלל אפי' כ"ש לא הוה מוכיח הש"ס בזבחים מידי דדלמא בבציר מהאי שיעורא מיירי אמנם הר"י בתשובה שכ' אין המשכה פחות מג"ט משום דהתם הצריכו חכמים שיומשכו ע"ג קרקע וכיון דהך קרקע היא פחות מג"ט ולפעמים נדונים כמאן דליתא היכי דשייך לבוד א"כ לא הוה המשכה שלא נמשך כלום משא"כ לענין זחילה לכן אם יתברר שהסולם היה עומד בשעת ירידת המים למקוה ונקבי שליבותיו מנוקבים הרי הכל טהור טהור:

1628

1629גם מ"ש מהסילון בעצמו קרוב אצלי שהדין עם שכנגדו שכל העשוי' לשמש עם הקרקע אעפ"י שאינו מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ויש לנו ראיות ברורות מש"ס דשבת ומלשון רמב"ם ומאותן משניות דמייתי רא"ש שם במס' נדה הל' מקוואו' סי' י"ב אלא שמלשון ב"י סי' ר"א לא משמע קצת כן לא רציתי לתקוע עצמי בדבר הלכה בענין זה ומ"ש הרמב"ם פ"כ מכלים משנה ד' כאשר זה הדבר מתחלה בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע עכ"ל משמע כיון שנעשה לשמש את הקרקע אעפ"י שלא נתחבר בקרקע וכן הוא לשון רמב"ם בחבורו רפ"ט מהל' כלים ואין רצוני להאריך בזה:

1629

1630והיותר נ"ל לפי הענין כי הסילון הלז לא נתחב אל הסילון הגדולה אלא שלא תלקה הכותל ע"י המים אבל לעולם בלא סילון נמי היו המים שותתים ויורדי' דרך חור שבכותל ואם כן הוא הכל טהור כמ"ש הש"ך סי' ר"א ס"ק ק"ג יע"ש וע"ז סמכו הראשונים מתקני המקוה ההיא ובזה נ"ל שריותא דאוריי' או ע"י זחילות הסולם או ע"י שיכולין לבוא דרך חור הכותל בלי סילון ואז מותר אפי' ע"י סילון. והיה זה שלום לו ולכל הנלווים אליו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה מ"ד נגהי ליום עש"ק שמות תקנ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1630

1631שוכ"ט לתלמידי הרב המופלא והמופלג הותיק כמו"ה יוסף ני' אבדק"ק לוג יע"א: -

1631

1632גי"ה הגיעני ונפשו בשאלתו אין להכשיר מקוה שאין בו מים כלל ע"י שלג שממלאי' בכתף שמע נא אין להתיר אלא למלאות ע"י סלים נצרים בנקבי' מרווחי' כדי שיזובו המים מהם ולא יתקבצו ג' לוגי' בשולי הכלי מהפשרת השלג דה"ל ג' לוגי' שאובי' שפוסלי' המקוה ולאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצק עלי' מים חמין כיון דקיי"ל שלג שלא הופשר אין טובלי' בו נמצא המים חמין השאובי' פוסלי' המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלי' הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא זולת זה אין להתיר בשום אופן: -

1632

1633ויען דברי המחבר ורמ"א בי"ד סי' ר"א סעי' למ"ד משמע להתיר שלג בלא הפשר וכבר צווח הש"כ ככרוכי' ומי שאינו בקי בהלכה אינו מבינם על בורים על כן אמרתי לבאר הדברים הפשוטין: -

1633

1634שרש מחצב הדין ממתני' רפ"ז דמקואות ודעת הרא"ש דעושים מקוה בתחלה בשלג שלא הופשר וגם אינו פוסל משום שאובי' אלא שצריך לכבשו שיהי' משוער שאם ימחה השלג יהי' ארבעים סאה מים: -

1634

1635אך הראב"ד בס' בעל הנפש בשער המים פ"א הוקשה לו ע"ז איך אפשר שהשלג יהי' כמים ולא יפסול משום שאובי' ע"כ כ' שאינו כמים ואין עושים ממנו מקוה לכתחלה אך אם חסר מעלה ומשום שאיננו כמים אינו פוסל וכ' שם בפי' המשנה דת"ק מיירי בלא הופשר דומיא דברד וקא משמע לן אפי' לא הופשר מעלה ור"י דן לפסול אפילו שלג שהופשר שאינו דומה לברד מכל מקום אפילו אחר שהופשר איננו כמים ושוב העידו אנשי מידבא שהם עשו מקוה משלג שהופשר אח"כ לכתחלה: -

1635

1636והראב"ד ס"ל שהם הביאו בכלים וא"כ ס"ל שלג שהופשר אח"כ שעושי' בו מקוה לכתחלה אינו פוסל בשאובי' והו' ק' ממ"נ כיון שעושי' בו מקוה לכתחלה ה"ל כמים ומ"ט לא יפסול ותי' כיון בשעה שנתנו השלג בעוקה הי' אוכל ולא משקה ועכשיו הופשר פנים חדשות באו לכאן וע"ז הקשה הרז"ה בהשגותי' על ראב"ד שם אות ד' מנ"ל שהביאו בכלים דלמא בידיהם הביאו והמשכוהו ע"ג קרקע פי' קודם שהגיע לעוקה המשיכוהו ע"ג קרקע אפי' כ"ש דלהמשכה הלז לא צריך אלא דבר מועט כמבואר במקומו בזבחי' אי אויר כלי לאו ככלי דמי הוה האויר הוי' ע"י טהרה וכ"כ ב"י לעיל במקומו והרז"ה מייתי מתוספתא דזילף בידיו וברגליו ג' לוגים מים למקוה פסול הוליכן עם הקרקע כשר ועוד כ' שמא הביאוהו ע"י טבלא שאין לבזבז ע"ש והב"י קיצר העתקת הראב"ד והרז"ה ומציצי חרכא מזדנזי' בדבר נמצינו למדין להרא"ש טובלין בשלג אפילו אינו נימוח אך שיהיה נכבש כשיעור מ' סאה ולהראב"ד מעלה ואינו פוסל אבל אם אחר כך נפשר טובלים בו אפילו הי' כלו בידים והרז"ה החמיר עוד יותר דאפילו הופשר אח"כ אם מלאו בידים אין טובלי' בו: -

1636

1637ורמב"ם שכתב סתם אם ריסקו משמע עד שיזובו מימיו כמ"ש ש"כ ורש"י בסוכה לפי' קמא נמי ס"ל שלג וחביריו מעלה ואינו פוסל וע"כ יפרש כהראב"ד ובפ' חביות פירש"י מים ושלג וכפור ר"ל שנפשרו אח"כ ואין לומר היינו מים ז"א הרי ר' ישמעאל פליג ונהי לא קיי"ל כוותי' מכל מקום צריכה רבא אבל שלג בעינא לא: -

1637

1638ור' שמרי' שבמרדכי פ' במה טומנים ס"ל כהרא"ש הנ"ל ור"א ממיץ מחמיר יותר מכל הנ"ל שאין אלו נאמרי' אלא במי שלג שכבר נפשר קודם שהגיע למקוה ויפה הקשה ב"י האי מיא ממש הוה ור' שמחה כ' לאסור טבילת שלג משום אין טובלי' בכיפין והב"י לא הבין מאי כיפין שייך הכא ופשוט דר' שמחה מיירי בשלג שטוח על פני הקרקע לא נאסף בקומה ונכבש ואותו שלג מונח זעג"ז כספוג חלל אויר בינו לבינו וסבירא ליה דזה לא הוה חיבור כמו כיפי' באויר לא הוה כמחובר לקרקע וע"ל בסי' קצ"ח אות י"ב:

1638

1639וברייתא מקוה שהגליד כשר אם נמוח התם לא שייך אלא אם נימוח בשלמא מים שיש בהם גליד יכול לטבול במים והגליד מצרף לשיעור אף על פי שלא נימוח והיינו מתני' מעלי' ולא פוסלים אבל מקוה שאובי' שהגליד ע"כ הגליד כלו ולא נשאר בו מים שאובים שלא נגלדו והנה הוא קשה כברזל ואיך יטבלו בו הלא צריך נגר למיפרקנהו ע"כ תני' ונימוח ואין מברייתא זו שום ראי' וש"ס דנקיט בסכה ובזבחי' לענין כיור טיט הנרוק ולא שלג וכפור משום דבארץ ישראל טיט הנרוק שכיח באפס גשמים כל ימות החמה ושלג וכפור לא שכיח ואין להשתבש בזה: -

1639

1640הנה לפי האמור רוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש ואיך יעלה על הדעת לסמוך באי' כרת נגד דעת ראב"ד והרז"ה המפורשת ורא"מ מחמיר יותר ופשטיות לשון הרמב"ם משמע כן וגם רש"י לפי' קמא ס"ל הכי על כן חלילה לסמוך אלא יעשה כמה שכתבתי לעיל וטהור הכל טהור. דברי הכותב בחפזי: פ"ב כאור בוקר ליו' עש"ק י"ג כסליו תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1640

1641שלומים אלף לי"נ הרב המופלא ומופלג חו"ש כש"ת מה"ו מאיר ני'. -

1641

1642יום אתמול עם הכנסת כלה קבלתי נועם מכתבו ושם נאמר אודות תיקוני מקוה שרוצים אנשי קהלתו לעשות צינורות ומרזבים מהגגות להמשיך מי גשמים ולעשות מהם מקוה כולו ממי גשמים ההם כדי שיחממו בנקל:

1642

1643תני במשנה ג' פ"ד דמקוואות החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא וכו' היו צרורות מתחלחלים בתוכה פוסלים המקוה ירד לתוכה עפר ונכבש כשר ופי' הר"ש דהחוטט פוסל משום שעי"ז נעשים המים העוברים שם שאובים בכלי ואפילו נסתם ע"י צרורות עדיין נשאר בפסולו אא"כ נכבשו הצרורות בתוכו בחוזק וכן פי' כל המפורשים והפוסקים:

1643

1644איברא בהגהת מרדכי דקידושין דף רמ"ח ע"א סי' תק"ס כ' וז"ל נ"ל מן המקו' שהמשיכו דרך צינור של אבני' כולה אף כי יש בו המשכה על הארץ לא שרינן וכו' משו' חשש חטטין שבתוכו כדאי' במס' מקוואות החוטט בצינור לקבל צרורות פוסל בשל עץ בכ"ש ואם היו המים מתלחלחים והרקיב בתוכו פוסל בכ"ש (ובדפוס הוסיפו איזה תיבות בשני חצאי לבנה וקלקלו כמובן להמעיין קצת וכמשמע ג"כ בב"י סי' ר"א וק"ל) מבואר שהוא גרס במשנתינו ואם היו המים מתלחלחים וכו' ולא גרס צרורות אלא גרס מים והרצון דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא אם חטט בידים לקבל כ"ש דפסול אלא אפי' לחלחו המים והרקיבו בו כדי לקבל כל שהוא נמי פוסל:

1644

1645תו מייתי התם במרדכי דברי ר' שמריה החולק והכשיר מקוה ההי' וז"ל וההיא דמקואות החוטט לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש היינו בדוקא כשהתחיל לחטוט וגילה בדעתו דניחא לי' שיהיה בית קבול והמים יתלחלחו עד שיהיה בו רביעית אבל אם לא חטט בו משהו אפי' ניחא ליה במה שנעשה ממילא נראה דלא חשיב כלי דלא עדיף מחש"וק שהעלו לגג דאין בכי יותן אע"ג דניחא ליה לבעלים עד שהיפך בהם עכ"ל הצל"ע מדבריו נראה שגם הוא גרס כן במתני' אלא שפי' בענין אחר וס"ל דסיפא מפרש לרישא דמשו"ה פסול ע"י חטיטה כ"ש משו' שסופו לחטוט ע"י המים עד רביעי' וקשה להלום דבריו בלשון המשנה:

1645

1646והנה מ"ש דאפי' ניחא לו במה שנעשה ממילא אינו מזיק דלא עדיף מחש"ו שהעלו לגג צלע"ג להבין דבריו דאדרבא משם ראי' להיפך דהנה כוונתו אמתני' רפ"ו דמכשירים דהעלום חש"ו אעפ"י שחשבו הן אינן בכי יותן ואמר עלה ר' יוחנן פ"ק דחולין י"ג ע"א לא שנו אלא שלא היפך בהן ור"ל חש"וק לא היפכו בהם אבל היפכו בהם אזי מחשבת' ניכרת מתוך מעשיה' וה"ז בכי יותן וכ"כ הרמב"ם פי"ד מטומאת אוכלים דהאי היפך בהם קאי אחש"וק שהם היפכו ומיירי שאין הגדול יודע כלל מזה אבל בשל גדול פשיטא דסגי במחשבה ושמחה בעלמא כמ"ש רש"י שם בחולין וכן ביאר התי"ט במשנה דמכשירים שם והוא פשוט מאוד וא"כ לפ"ז לפי מה דמשמע שם בחולין דמדמ' ש"ס הך דכי יותן דהכשר לענין עשיית כלי לקבולי טומאה כדמייתי התם האלון והרמון והאגוז וכו' א"כ מבואר מזה אי היה גולם של עץ נעשה כלי מאליו ע"י איזה סבה והיה הגדול שמח ורוצה בו היה נעשה כלי לקבל טומאה וה"ז בכלל מה ששנינו כל הכלי' יורדים לידי טומאתן במחשבה וא"כ ה"ה החטיטה הנעשי' ממילא ע"י המים לקבל צרורות אעפ"י שלא שלטו בו ידי אדם נעשה כלי לקבל טומאה וממילא שהוא פוסל המקוה משום שאיבה ודברי רבינו שמריה צ"ע והנה נדפס מחדש חי' על המרדכי מהגאון מהר"מ אב"ד דמדינת מעהרין ולא זכיתי לראותם עדיין אולי ימצא שם דבר מזה:

1646

1647ומ"מ עדיין צ"ע הא אפי' בהכשר נמי בעי' עכ"פ שישמחו בו בעליו אבל בלא שמחת בעליו לא וגדול' מזו שנינו ב"מ כ"ב סוף ע"א נגבו אינן בכי יותן יע"ש ובפירש"י וא"כ ה"נ בצינור מי ניחא לי' שיהיה כלי לקבל צרורות למפסל המקוה שלו וי"ל עפ"י מה שהקשה שם התי"ט דברי הרע"ב דבמכשירים פסק דבעי' ידיעת הבעלים ואלו גבי פרה דעלה עלי' זכר פסק אפי' בלא ידיעת הבעלים נמי ולפע"ד עפמ"ש הרע"ב מ"ד פ"ב דפרה וז"ל עלה עלי' זכר פסולה אע"ג דלא ניחא לי' דדמי' יקרי' וכו' (והוא ק' תוס' דפסחים כ"ו ע"ב וב"מ למ"ד ע"א) ותי' וז"ל מ"מ הואיל ובשאר פרות ניחא ליה חשבי' לי' לגבי פרת חטאת נמי ניחא ליה ועוד אם באת להכשיר הוה ניחא לי' ומשו"ה פסולה עכ"ל וי"ל מעתה דס"ל להרע"ב ז"ל לחלק דגבי פרה דידעי' דלא ניחא ליה שהרי מפסיד דמיה היקרים ואפ"ה פוסלים דאנן סהדי דבפרה בעלמא כה"ג ניחא לבעלים בעליית זכר ואם נבוא להכשיר יהיה ניחא ליה גם הכא וע"כ אנו פוסלים וא"כ מה לנו ולידיעתו הלא אינו מעלה ולא מוריד ואנחנו דנין על דעת רוב העולם כיון שא"א לעמוד על דעתו כל זה בפרה משא"כ בהכשר פירות שאין דמיהם יקרים ועוד שאין ההכשר מפסיד בודאי דמי יימר שיגע בהם שרץ ואם יגע ויטמאו ממ"נ אי בחולין ה"ל הפסד מועט דחזי ליה בימי טומאתו כמבואר בגיטין בסוגיא דמטמא ומדמע ומנסך וא"נ בתרומה מ"מ תרומה היא בזול א"כ בכי האי בודאי יגלה דעתו באמת אי ניחא ליה בהאי טל או לא א"כ אין לנו אלא דעתו ממש ומיושבים דברי הרע"ב ועמ"ש תוס' בפרה שם ולפ"ז מיושב גם דעת המרדכי הנ"ל דס"ל מקוה דומה לפרה דדמי' יקרים ובודאי לא ניחא ליה מפני שמפסיד המקוה אבל אנן סהדי אי היה המקוה כשר היה ניחא ליה ע"כ אין לנו תועלת בדעת שמחת בעליו כלל ופסולה והא"ש נמי מ"ש ומסיים שם ומיהו אם היה המעיין בא דרך לווחי' שאין להם דפנות כלל בזה דומה להכשיר עכ"ל ולכאורה יפלא מה בכך שאין להם דפנות הלא מ"מ ע"י לחלוחית המים ישלוט רקבון בהלווחים ויהיה בו כדי לקבל צרורות ויעשה כלי אע"כ כנ"ל דבעי' ניחא לי' ומיהו בצינור שיש לה דפנות אפי' רק ב' לבזבזים ואותן צינורות רגילות היא שיעוכבו המים ע"י קבוץ צרורות שמתעכבי' בו נמצא משום כן ניחא בבית קבול הצרורות שלא יהיה עיכוב למים בהלוכן ונהי נמי שהבעלים לא ניחא להו עתה משום שגורמת פסול למקוה מ"מ כיון דבעלמא כה"ג ניחא להו פסלי' להמקוה כנ"ל משא"כ בלווחים שאין להם דופן כלל שם אין הצרורות מזיקים כלל להילוך המים לעולם וא"כ השתא נמי דאי' ביה חטיטה של בית קבול צרורות ואי היה ניחא לבעלים פשיטא שהיה דינו ככלים לפסול בשאובים מ"מ השתא דלא ניחא להו לא נימא כיון דבעלמא בכה"ג ניחא פוסל דז"א דבעלמא כה"ג לא ברירא לן דניחא ליה וזה פשוט:

1647

1648והנה ממש כל הפוסקים פה א' ס"ל דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ומתני' דהחוטט בצינור מיירי בתלוש אבל אחר שכבר חברו לא רק שהרב"י סי' ר"א מייתי ב' דיעות א' הרמב"ם בפי' המשנה פי' החוטט אפי' אחר שקבעו אלא שגם הוא חזר בו בחבורו הגדול והשני הרשב"ם בב"ב ס"ה ע"ב פי' חקקו ולבסוף קבעו רצונו הצינור חקקו בתלוש אבל החטיטה לעשותו כלי פוסל אפי' במחובר לקרקע וכ' הרב"י שכ"כ בשמו הר"ן בב"ב ופ"ב דשבועות ואני עיינתי בנימוק"י דב"ב שם ובר"ן פ"ב דשבועות דף רצ"א סע"ב ולא מצאתי שכ"כ בשם רשב"ם וגם ברשב"ם אין שום משמעות דנוכל לפרש דבריו אליבא דהלכתא אבל היה לו להרב"י להביא מדברי המרדכי דהרי פי' מתני' שחטטו המים ע"י רקבון וזה נעשה אחר שקבעו בקרקע ואפ"ה פוסל וגם ר' שמריה לא דחה דבריו בשביל שנעשה אח"כ ש"מ דתרוויי' ס"ל דאפי' קבעו ולבסוף חקקו פוסל ומהתימה על הרב"י שלא הרגיש בזה:

1648

1649והנה לפ"ז אפשר לומר דלדינא יודו כל הפוסקים לדעת המרדכי הנ"ל דאפי' חטיטה הנעשה מאלי' פוסל מסברא דהרי ניחא לי' כמ"ש בראיות והוכחות והא דלא פי' כן משנתינו דלא זו אף זו קתני לא מבעי' החוטט ע"י מעשה אלא אפי' מאלי' ע"י לחלוחי' המים נמי פסול היינו משום שהם גרסו במשנה בסיפא צרורות ולא גרסו מים ולא היה אפשר להם לפרש כמרדכי וא"ל עכ"פ מוכח ממתני' דקתני החוטט ולא אשמעי' רבותא טפי צינור שנחטט בה מאלי' י"ל משום דמתני' בצינור שקובעים אותה במחובר מיירי וסתם חטיטה מאלי' היא באה ע"י רקבון מים והוא אחר שקבען והפוסקים פליגי בהא אהמרדכי וס"ל דקבעו ולבסוף חקקו כשר ומשו"ה לא פסיקא למתני' לומר נחטט מאליו ונקיט חטטו דפסול וה"ה לנחטט אם יהיה בתלוש כן נלע"ד:

1649

1650והנה במהרי"ק סוף שרש נ"ו כתב שמפני דברי תשו' מיימוני [ורצונו דברי המרדכי הנ"ל] כשקבע צינור להוריד מי גשמים למקוה לא עשה מרזב עשוי ע"י חטיטה מפני חשש שמא יהיה בו שום חטט אלא לקח נסרים משופי' היטב וחלקים מאוד וחברם יחד כעין מרזב ועוד עשה אותם גבוה בקצה האחד ונמוך בקצה השני המושך למקוה כדי שיזובו מים מהר ולא יהיה זמן להשליט רקבון בהנסרים ע"ש והרב"י סי' ר"א כ' עליו שלא עשה כן אלא לחומרא בעלמא ולא מייתי כלל סברתו בש"ע וברמ"א שם סעי' ל"ו יע"ש ואמנם לפי הנ"ל לעשותו מנסרי' משופים הוא מעיקר הדין דרוב הפוסקים יודו לחטיטה הנעשה מאלי' בתלוש שפוסל אמנם מה שצוה להגביה ראשו הא' הוא משום חומרא בעלמא ומ"מ המחמיר יותר מזה אינו אלא מן המתמיהים ולצאת ידי כל הספיקות יעשנה של מתכות כמו שמסיים שם במרדכי וז"ל ודוקא של עץ גזרי' לליחלוח ולא בשל אבן ומתכות כים שעשה שלמה עכ"ל ונ"ל דהדיעה ראשונה נמי לא פליג אלא בשל אבנים משום דגם אבנים שחקו מים באורך הימים אבל בשל מתכו' פשיט' דלא שייך ביה רקבון וזכר לדבר מהא דאמרי' ביומא ט' ע"ב אם חומ' היא נבנה עלי' טירת כסף אם עליתם כלכם בימי עזרא כחומ' נבנה עלי' טירת כסף שאין רקבון שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו וק' הא טירת כסף אינו מענין חומה שהחומה אינה אלא של אבנים והיה לו לומר אם חומה היא נבנה עלי' טירת אבנים כמו שאמר גבי דלת שעשוי מעץ אמר נצור עלי' לוח ארז ה"נ ה"ל למימ' טירת אבנים ועוד שזה שייך יותר טירת ומבצר מאבנים משל כסף אע"כ דגבי אבנים נמי שייך רקבון עכ"פ ע"י מים השוחקים אבנים ורק במתכת לא שייך רקבון ע"כ נקט כסף וכן ראיתי בפ"פ דמיין הצינורות המקלחים מי גשמים למקוה עשוי' מעופרת והעושה משל מתכות יזהר שלא יבואו המים להמקוה ע"י דבר המקבל טומאה עפ"י המבואר בש"ע סעי' ל"ה וסעיף מ"ח יע"ש ויש לי בזה אריכות בתשובה אחרת בארתי בה כמה דברים צויתי להעתיקם לו אולי יצטרך לזה:

1650

1651והנה מ"ש מעלתו שדעתו לעשות נקבים בהמרזבים וצינורות אין בו צורך של כלום אם עשוי באופן הנ"ל גם מ"ש שלא יגיע הצינור אל תוך המקוה ממש אלא סמוך לה רחוק ממנה ג"ט ויומשכו המים לתוך המקוה מהקרקע לא ידעתי בה שום תועלת ממ"נ אם יפסלו הצינורות משום כלי אין מועיל המשכה לכלי שאוב ואם אין מקום לחשש זה א"כ למה נרחיק הצינורות מהמקוה אם לא שהם של מתכות שמקבלים טומאה וגם אינה מחוברת לקרקע ומשום שתהיה הוויי' בטהרה רצה שיפלו המים ע"י הקרקע ולא ע"י הצינור אלא שלזה די בכ"ש ולא בעי ג' טפחים כמו שבארתי במק"א:

1651

1652ומ"ש שבקרקע המקוה העשוי' מבנין לבינים נתנו עלי' נסרים עבי' מאוד כדי שלא יזובו המים בין הלבינים ויבלעו בו והנסרים משולבות אשה אל אחותה ע"י ברזלים וציוה מעלתו לעשות בהם נקבים כשפופרת הנוד כדי לצאת דברי האמור בש"ע סי' קצ"ח ומ"ש הש"ך שם בשם מהר"ם לובלין סעיף קטן מ"ח בסופו אלו דבריו:

1652

1653ולא ירדתי לסוף דעתו בזה אם בא לחוש לחומרת מהר"מ לובלין הנ"ל א"כ מה הועיל בעשותו בהם נקבים וכי מפני זה אינם ראוים למדרס נקבים אלו מועילים לבטל מתורת כלי קבול אבל לבטל מתורת מדרס מה יועילו ואדרבא מגרע גרעי השתא שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשויים לקבלה וה"ל כלי קבול ממש ועוד י"ל דאיכא למיחש להמים שנכנסי' לתוך הנקבי' ונמשכים למט' בין הנסרים ולביני' ואולי יעשו עי"ז כזוחלין ויפסלו המקוה כולו מדינא כמבואר בש"ע סעי' נו"ן:

1653

1654ועוד אני תמה אם בא לחוש לחומרת מהר"מ לובלין איך יוקבע בו ברזלים והם מקבלים טומא' וע"י זה גם העץ מקבל טומא' מפני שהברזל מעמיד אותם והכל הולך אחר המעמיד יעיין בשבת נ"ט ע"ב פסקי נזמי האף וכו' ושם ט"ו ע"ב תוס' ד"ה ור"מ היא וכו' וק"ל ויעיין מ"ש ש"ך בי"ד סי' ק"כ סקי"ב ויע"ש ברמ"א סעי' ז':

1654

1655לכן נ"ל דודאי הרוצה לחוש לחומרת הנ"ל יעשה רצפת אבנים בלי נסרים כלל וכלל והמקיל לא הפסיד אפי' עם הברזלים מטעם כיון שעשויה מתחלה לשם בנין אבל עכ"פ יסתום הנקבי' שצוה לעשות בהם משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא ובזה אסיים בברכה החותם באהבה רבה:

1655

1656שוי"ר לה"ה הרב הותיק מלא עתיק המופלא בין אנשים חכמי חרשי' כמו"ה יחזקיה כ"ץ ני' רובץ תחת משא דבר ה' ועדתו דגליל רעבויא יע"א:

1656

1657נועם מכתבו הגיעני על נכון ובו חזיתי דשפיר חזי מעלתו אודת טבילת הני נשי במי נהר שבגליל שלו הנקראת רעבי"ץ אשר מעלתו בעצמו אורח ברגליו בא ועבר את הנהר ביבשה בקיץ העבר כי הכזיב מימיו והעידו היהודים שלעתים כשאין הגשמים מרובים מכזב מימיו ושמקור מוצא הנהר מארץ שטייאיר מארק בין הרי שלג ועפ"יז חשש מעלתו שתהיה רביית כל הנהר ע"י גשמים ושלגים ואין אשה מטהרת בו בזוחלים והשתדל להמציא מקוה מים בעירו אך הנשים הרחוקים אם יבואו שמה א"א להם מבלי שיטבלו ביום וישובו לביתם משחשיכה וחשש מעלתו שאם יורה להם להמתין עד יום השמיני ולאחר זמן טבילתם לילה א' לא ישמעו ויחזרו לטבול בנהר רעב"ץ הנ"ל כדרכם מאז מעולם ע"כ נפשו בשאלתו אם להתיר להם לטבול ביום הז' לכתחלה:

1657

1658קשה עלי מאוד להתיר דבר חדש כזה לכתחלה ולא נמצא כזה כ"א הב"ח המצי' זה ודיוקו מדברי האגור דמייתי הרב"י שכ' דנשי' הטובלו' ביום יסתירו טבילתן מבעליהן שלא תבאנה לידי ספק כרת וב"י הניח בקו' מה ספק כרת שייך ביום ח' ותירץ הב"ח דהאגור מיירי ביום ז' דאיכא ספיקא שמא תרא' ותסתור ומדקאמר הטובלת ביום משמע שטובלת לכתחלה ביום ומשם המציא הב"ח דמשכחת טבילה ביום ז' לכתחלה הא כיצד כשלא תוכל לטבול בח' וט' מחמת יום אידם ויהיה טבילתה נדחה איזה ימים יש להתיר לכתחל' לטבול ביום ז' והנה חזינן דהרב"י לא ס"ל ככה והב"ח נמי נרא' שלא אמרו אלא במקרה הנ"ל ולהתירפעם א' כן אבל להתיר להם תמיד לטבול לכתחלה ביום ז' תשתכח תורת טבילה בלילה ואין לך סרך בתה יותר מזה בשגם א"א שתבוא לביתה כל פעם סמוך לחשיכה ממש מפני סכנת הדרכים כמובן וא"א להסתיר טבילתה מבעלה בנוסעה למרחוק לבית הטביל' ע"כ אין דעתי נוחה בהיתר זה כלל והבו דלא לוסיף על דברי הב"ח וסדרי טהר' שמביאו אבל בנידון דידן לא נ"ל:

1658

1659אמנם מענין טבילתן בנהר רעב"ץ אם לאסור בהחלט או לא מעלתו בפנים ואם כי יפה כ' בשם הגאון דק"ק ל"ב כי רחוק הדבר מאוד לומר שהנהר מתהווה רק משלגים ומטרות עוז כי בלי ספק יש לה מקור נובע בשום מקום וא"כ כשרה לטבילה לר"ת וסמ"ג וסמ"ק והתרומות ואין למחות ביד המתטהרי' שם ורק מעלתו רמז שהיתה מכזבת בקיץ העבר והיות כי הדין הזה מפוקפק מאוד בעיני ע"כ ארשום קצת שיטת הפוסקים בזה:

1659

1660מקור זה נובע מש"ס פ' במה אשה (שבת ס"ה ע"ב) ובכורות נ"ה ונדרים ס' ע"ב דאבוהו דשמואל עביד מקוואות לבנתיה ביומי ניסן קסבר שמא ירבו נוטפים על הזוחלים ולכאורה משמע דוקא ביומי ניסן אבל בקיץ וחורף לא ומטעם שיבואר לקמן אי"ה אלא שעומד לנגדינו מה שאמר שמואל אין המים מטהרים אלא פרת ביומי תשרי לבד הרי מבואר דכל השנה זולת יומי תשרי אין מטהרים בזוחלים ומשו"ה נדחק הר"ן בשבת ונדרים לומר דיומי תשרי לאו דוקא אלא שיעורא דיומי תשרי קאמר כל הבקי בנהר וידע שיעורא דילה בתשרי יכול לטבול כל השנה כשאינה גדולה יותר מזה השיעור ע"ש והוא דוחק קצת ולע"ד ליישב כפשוטו דודאי אינו דומה ריבוי המים בימי ניסן דאתו מכח הפשרת שלגים המונחים ומתאספים על ההרים הרמים כל ימי החורף ובפ"א נפשרים ורבו על מי הנהר ואיכא בהו תרתי לריעותא חדא כי רבו ונתקבצו א' לאחת כל ימי החורף ועוד אפי' אם נאמר דגם בשעת אשר ירד השלג מן השמים נפתחו מעינות תהום מתחת ועולה כנגדו והאויר מתלחלח וגידי הארץ נפתחים כמ"ש בתשו' הרא"ש בגשמים אפי' אם כאמר כן בשלגים מ"מ היינו ביום תת ה' שלג מן השמים אבל באותו היום לא יתפשר ויזלו מימיו אל הנהר רק ביומי ניסן בהתחלת החום ונמס ואז אין המים מתברכים מעצמ' בריבוי כ"כ דהרי אין טפחיים עולין מלמטה אז ואיכא למיחש שמא ירבו הנוטפים וביומי תשרי ממש שאז מעטו המים ויגרשו רפש וטיט הוצרך למפצי מפני החציצה כפירש"י ואמנם בימים שבין ניסן לתשרי לא הוצרך למפצי מפני שאז המים רבים ואין כאן חשש טיט וגם מקואו' לא הוצרך משום דאז ליכא הפשרת שלגים ולריבוי שמחמת גשמי' ליכא למיחש כולי האי שא"א שלא יהיה עכ"פ מחצה למחצה ומכ"ש כל ימות החורף ולא תיקשי אדשמואל דאמר אין המים מטהרים בזוחלים אלא פרת ביומי תשרי לבד משמע כל השנה לא שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא מ"במ לא בטיל ואין דם מבטל דם ואין מים מבטל מים וא"כ כל השנה איכא למיחש שנתרבה הנהר מחמת מי גשמים לא שרבו הנוטפים יותר מן הזוחלים אלא שרבוי הנהר הוא ע"י תערובות גשמים משא"כ בתשרי שהנהר עומד על מקורו אבל אבוהו דשמואל ס"ל כהלכתא מ"במ בטל וליכא למיחש אלא ביומי ניסן דרבו נוטפים:

1660

1661ואם תאמר א"כ מה מסייעים ליה לרב דאמר מיטרא במערבא סהדי רבה פרת ומה פליגא אדשמואל דאמר נהרא מכיפי' מבריך אומר אני לו יהיה כדברי המערער א"כ היא גופי' קשי' על הש"ס מנ"ל דפליגי דשמואל אדשמואל הא נהי דאמת הוא דנהרא מכיפי' מבריך מ"מ הא חזינן שנפלו לתוכו מי גשמים ומ"במ לא בטיל לשמואל והאמנם י"ל ולומר דודאי הגשמים שאנו רואים יורדים משמים אל תוך הנהר וכן הזוחלים מיבשה לתוכו אי לאו דעינינו רואות ימים רבים אח"כ עדיין הנהר גדול מאוד על השיעור שהוא בימי תשרי היינו אומרים שאותן המים כבר חלפו ועברו בזחילתן כי כל הנחלי' הולכי' ולא נחי' שעה א' וכמעט קט חלפו ועברו ואינ' ומה"ת למיחש להו ודי לנו להחמיר לטבול בתוכן ביום סגריר ולא יותר אך בראותינו הנהר גדול הרבה ממה שהוא ביומי תשרי מאין באו אותן המים אם לא מימי גשמים ואם כן אפילו אם לא יהיה הרבה מימי הנהר עצמם מכל מקום מין במינו לא בטיל כל זה אי לא מיברך מכיפיה אבל להך דשמואל דמכיפי' מיברך א"כ כל הגידול שאנו רואים אחר עבור הגשמים אנו תולים מכיפי' ולא ממי גשמים ויפה אמרו דפליג אדידיה וא"ש נמי דרב פליג כמ"ש ר"ת בס' הישר במס' שבת דמה בשורה בישר שישמחו בני בבל על אחיהם שבמערבא כי המטיר ה' על הארץ מנ"ל הא דלמא מיברך דלמ"ד מכיפי' מיברך אפי' בלא גשמים נמי מתגדל מעצמו ומימיו פרים ורבים מאליהם ואע"כ לית לי' לרב דמתברך מכיפי' כלל אלא מחמת גשמים והשתא אפי' אי ע"י הגשמים ולחלוח האויר מתרבה נמי מעצמו מ"מ איכא סהדא רבא לפרת ואתיא אבוהו דשמואל כרב ולא כשמואל דמכיפי' מיברך דא"כ לא היה צריך למקואות אפי' ביומי ניסן דגם בהפשרת שלגים לא היינו חוששים אלא לשעתם דכמעט קט חלפו ועברו והיינו תולים הריבוי בכיפין וא"כ א"ש שקלא וטריא כפשוטו ומי שימאן בזה יתרץ ק' דלעיל הא לשמואל מ"במ לא בטיל:

1661

1662ונראה הא דמיאן הר"ן בזה היינו משום דלא ברירא לי' כולי האי שיהי' איסור דאוריי' בזוחלין ואי הוה רק מדרבנן א"כ תו לא אמרי' מ"במ לא בטיל דבדרבנן בטיל משו"ה הוצרך למה שכ' הוא ז"ל ואע"ג דבת"כ מפיק לי' מאך מעיין ובור מקוה מים למעוטי מקו' בזוחלין מ"מ אפשר דאסמכת' בעלמא הוא ועיקר דרשא למעוטי מקוה שאינו מטהר בכ"ש כמעיין והנה הרא"ם בס' יראים כ' הא דממעטינן מקוה מזוחלים ולא ממעטינן נמי מאשבורן היינו טעמא משום דסתם מעיין הוא בין בזוחלין ובין באשבורן א"כ מניחים הקרא על פשטי' משא"כ סתם מקוה הוא אשבורן ורק משום היקשא למעיין באת להתיר בזוחלין אתא אך למעוטי ולהניח קרא על פשטי' אלו דבריו ז"ל וא"כ י"ל מנ"ל לאפוקי מהיקשא כיון דאך לא מייתר ואיצטריך למעוטי מקוה מכ"ש ותו לשיטת ר"י וסייעתו דס"ל כולו שאוב לאו דאורייתא והקישא מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אסמכתא בעלמא הוא א"כ לדידי' ע"כ מייתרא היקשא לומר מה מעיין בין בזוחלים ובין באשבורן אף מקוה כן ואך למעוטי כ"ש ואם כן הוא דהכל אסמכתא מדרבנן לא שייך מ"במ לא בטיל והוצרך הר"ן לדחוק:

1662

1663וכן משמע לי מדברי מהר"מ שבהרא"ש פ' תינוקת סי' יו"ד שז"ל דכיון דפליגי דידיה אדידיה שמואל הלכה למעשה אתי לאשמעי' וכו' גזירה משום חרדלית של גשמים דאי שרינן לטבול בנהרא יאמרו העולם דנוטפים מטהרים בזוחלים דסברי דרובן נוטפים ולא ידעי דנהרא מכיפיה מבריך וכו' וא"ת אמאי לא קאמר הש"ס הכי וי"ל דלא אצטריך כיון דרב ואבוה דשמואל ס"ל כוותי' פשיטא דעבדי' כוותי' לחומרא במלתא דכל הני אמוראי קיימי כוותי' עכ"ל וי"לד טובא חדא איך קיימי' כוותי' הא איהו סבר מכיפיה מברך ורק מדרבנן משום גזרה דחרדלית אסרי רק ביומי תשרי ולדדהו ה"ל חששא דאוריי' ועוד אי ס"ל דהלכה כהנהו אמוראי נגד שמואל דמכיפיה מיברך כדעת הרי"ף מי הכניסו לזה התגר להשוות דברי שמואל דש"ס אמר להדיא דפליגי ואי בא לחוש לדברי ר"ת שאומר הלכה כשמואל דמכיפיה מיברך מכל הני טעמים שכ' ר"ת ובא הוא ז"ל לומר דעכ"פ מדרבנן אסור מאידך דשמואל דהלכה למעשה אתי לאשמעי' איך קאמר דהש"ס שתיק מזה משום דמסתמא הלכה כהני אמוראי וזה נגד האמת שהרי הלכה כשמואל לר"ת רק שאנו מתרצין מבחוץ דשמואל הל' למעשה אתי לאשמעי' תו קשיא לי מ"ש שהעולם יטעו רובא נוטפים נינהו הא לשמואל קיימי' דס"ל מ"במ לא בטיל מה הוצרך לומר שיסברו רובא נוטפים אפי' יסברו רק מיעוט נוטפים נמי לא ה"ל להיות בטל ומזה יבואו לומר אפי' כולו נוטפים מותר בזחילה ועוד מה הועיל מהר"ם ז"ל נהי שמואל הלכה למעשה אתי לאשמעי' נימא לטעמיה אזיל דס"ל מ"במ לא בטיל ואפילו במיעוט נוטפים אסור משו"ה גזרי' שהעולם לא ידעו שמכיפיה מיברך ויסברו שעכ"פ מיעוט נוטפים יש בו ואתי לאטהורי נמי בחרדלית אבל למאי דקיי"ל ברובא בטיל ליכא למיחש שאין אדם טועה לומר שרוב הנהר ממי גשמים וידעו ויבינו שהנוטפים בטלים ברובא ולא אתי לטהורי בחרדלית וצדקו דברי ר"ת ומה השיג מהר"מ ז"ל אע"כ ס"ל למהר"מ דכל הדין הזה מעיקרא אינו אלא אסמכתא מדרבנן בעלמא ואע"ג דאבוה דשמואל חשש שמא ירבו לק"מ דכמה ספיקא דרבנן חיישינן לי' עש"ך סי' ק"י וגם גזרו משום חרדלית בדרבנן דמצינו כן כמה פעמים והשתא לא שייך מ"במ לא בטיל ואש"נ כיון דהא הלכה למעשה דשמואל עם הנך רבנן דמחמרי כולהו מדרבנן בעלמא הוא ולא נפקא מיניה מידי לא חש הש"ס להאריך ולומר שמואל הלכה למעשה דבלאה"נ פשטי' דשמעתין הכין הוא דאמוראי אסרי מדרבנן וכן מצאתי לרשב"א בחי' שבת שהקשה לימא קמא קמא בטיל ותי' כיון שנפל בלי הפסק לא אמרי' קמא בטיל שוב הקשה מנטל סאה לימא קמא קמא בטיל ותי' התם מיירי במי פירות שהחמירו רוצה שפסולם מ"הת משמע זוחלים דרבנן הוא וכ"כ פ"י בחי' שבת דתו' שהקשו קמא בטיל ס"ל שהוא דרבנן:

1663

1664והנה מהרי"ק ות"הד כ' בפשיטות שאיסור זחילה הוא מ"הת והרב"י כ' דמהמרדכי דלעיל בסמוך משמע שהוא דרבנן והשיגו עליו ד"מ וב"ח דשם לא נזכר אלא טבילת נהר הוא משום גזירת חרדלית ולא תי' כלום והנה אי היה מייתי ראיה מדברי מהר"ם שבמרדכי כדמייתי ליה הרא"ש הנ"ל ממש היה ראי' נכונה כמו שהוכחתי לעיל אך הוא מייתי מדברי מרדכי שהביא הוא ז"ל שכ' דמדאוריי' עלתה לה טבילה רק מדרבנן משום גזירת חרדלי' ונהי שאין זה סותר למ"ש לעיל דאיכא למימר הה"נ דחרדלית גופא דרבנן הוא אלא דלא נחית לכך דלא בא אלא לומר שמהר"מ לא עשה ממזרים למפרע ועדיפא מיניה קאמר המרדכי דכל עצמו לא אסור אלא משום גזירת חרדלית אבל אינו מתנגד לדידן ומ"מ אין ראי' למ"ש ב"י:

1664

1665היוצא מהנ"ל להר"ן והרא"ש ורשב"א ומרדכי בשם מהר"ם ליכא אלא אי' דרבנן אפי' כולי נוטפים שנזחלו ולמהרי"ק ותה"ד הוא מ"הת ומ"מ לפמ"ש לעיל אם הוא מ"הת צריכים לפרש הש"ס כמ"ש לעיל וא"כ ממילא מותר לטבול בנהר כל ימות השנה זולת בימי ניסן ממש:

1665

1666וראיתי פלוגתא עוד בהא דאמר שמואל פרת ביומי תשרי דהראב"ד בספר בעלי הנפש ומייתי ליה נמי בתשובת המיוחסת סי' רל"א והובא ביתה יוסף בקיצור כ' דוקא פרת וכיוצא בה שהעידו עליו בספרי שמתמעטת כ"כ עד שניטלת במגרפה וכשהגיע לבבל היה מעוטה כ"כ שיבשה לגמרי רק נשאר בה גבים גבים וכשרבו מי גשמים שטפו על הגבים ונעשה נחל שוטף בהא הוא דפליגי אבל שארי נהרות דעלמא לית דין דטובלים בהם לעולם:

1666

1667איברא הר"ן כ' בהיפך דפרת נקט לאפוקי נהרות המכזבים דאין טובלים בהם לעולם ומייתי לי' ממשנת פרה דמים המכזבים בלי טענה אפילו פ"א בשבוע פסולים למי חטאת ולהראב"ד דס"ל מי פרת מכזבת היא צריך לומר דל"ק ממס' פרה דהתם לענין מי חטאת מיירי דבעי' מים חיים והני מים לאו חיים הם אלא מתים שהרי מכזבים וכן מבואר להדיא בלשון הר"מ ור"ש בפי' המשנה אבל לעולם כל דהדר ואתו מיא אינן אלא מכיפי' אך כיון שאינן חיים לעולם ודרכו להתייבש בלי טענה אינם חיים ויותר נ"ל דאין כאן מחלוקות דגם הר"ן לא יכזב את המציאות עדותו של הספרי רק ס"ל דלא מיקרי מכזבי' אלא כל שהנהר יחרב ויבש לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה בשו' מקום ויחרב מעינו וייבש מקורו וע"ז קאי הר"ן דהדעת נוטה דריבוי דהך ממי גשמים הוא אבל כל שהנהר נשאר במקום א' ומתברכת במ"א רחוק מנביעתו זה לא מקרי מכזב ובכל זאת נ"ל להרמב"ם והר"ש בפי' המשנה דפרה הנ"ל אין לה' ראי' גם לזה ועיין לשון רמב"ן מייתי לי' רשב"א בחי' נדרים:

1667

1668והרמב"ם מפרש פי' מפצי ביומי תשרי כדי להקוות המים שלא יהיה זוחלים וזה פי' מחודש הביאו ב"י ולא פי' מה דעתו בסוגי' הש"ס לפ"ז ומה בין ניסן לתשרי והנל"עד ליישב עוד במה שראיתי דרש"י בבכורות שינה טעמו ולא פי' כלל מטעם זוחלין ואשבורן כדפי' בשבת אלא משום שאובים וכדעת רמב"ם דמייתי ב"י סי' ר"א דס"ל שאובים פסלי במעיין. ואומר דהנה הפרש גדול יש בין דברי ר"מ שאמר פרת פרה ורבה ובין דברי שמואל שאמר נהרא מכיפיה מיברך דשמואל כללא כייל שהנהר מיבריך מכיפיה וכל רבייתו מכיפי' הוא ולא ממי גשמים כלל ור"מ לא בא אלא להוציא מלב האומר שאין הנהר פרה ורבה כלל ואין מעיינו מתגבר לעולם אלא כמו שהיה בתחלת בריאתו כן יהיה לעד שבמקום שהם הולכים שמה המה שבים ללכת קמ"ל שעכ"פ היא ג"כ פרה ורבה מעצמו אבל מ"מ אפשר שירבו עלי' נוטפים טפי הרבה ובפרט הנמשכים לה מבחוץ מהרים סביב לה שאין התהום שתחתי' נפתח להוציא מעצמה שום דבר אפשר שירבו נוטפים עלי' ונפקא מיני' בין ר"מ לרבנן דילי' ובין שמואל דס"ל מכיפיה מיבריך לרבנן לעולם אסור לטבול חוץ ביומי תשרי דלעולם איכא למיחש לנוטפים ובפרט פרת לפמ"ש לעיל שמכזבת בקיץ והילוכה הפשוט ממי גשמים שהרי אינה פרה ורבה מעצמה כלל ואפי' אם נעשה לה מפץ להקוות המים מ"מ ניחוש לשאובים שבאו לה ע"י צינורות כפירש"י ומה מועיל קיווי לפסול שאובים אך לר"מ שהם פרים ורבים נמצא מי הצינורות נתבטלו ברובא וליכא אלא משום זחילה לזה מועיל קיווי ע"י מפץ אך לשמואל דאמר מכיפיה מיברך אין כאן בריכה ע"י גשמים כלל רק מכיפיה ולא צריך שום דבר וע"כ אבו' דשמואל דס"ל כרבנן דר"מ בימי ניסן עביד להו מקוואות בביתם שלא ע"י פרת כלל ולא הועיל לו מפץ להקוות הנהר רק ביומי תשרי שכבר כלו מי הצינורות ולא נשארו רק מי גשמים שהנהר היא מהם עכ"פ לכן עשה מפץ אבל בניסן דאיכא למיחש עדיין למי הצינורו' לא הועיל לו מפץ ומשום כן בשבת דעיקר הש"ס והתחלת שקלא וטרי' היא למשקל ומטרי בהא דאבוה דשמואל ואיהו ע"כ חייש לרבנן דר"מ דמשו"ה לא הועיל לו מפץ בניסן ע"כ לא מייתי ש"ס הת' לדר"מ כלל והתם בבכורות עיקר שקלא וטרי' אדר"מ משו"ה פירש"י דהתם ליכא חששא רק משום שאובים ולא אסיק הש"ס לר"מ שום טעם אחר רק משום שאובים ולפ"ז לפמ"ש רמב"ם כאבוה אין היתר אפילו בתשרי כ"א ע"י מפץ וקיווי מים:

1668

1669עוד רגע אדבר מ"ש רש"י בשם רבו הלוי ז"ל לפרש טעם הש"ס משום מים חיים ונדחה דעה זו משום דקיי"ל זב בעי מים חיים ולא זבה מ"מ נ"ל לא רחוקה היא לומר דס"ל מדרבנן גזרו זבה אטו זב ובזה ניחא דאבוה דשמואל עביד לבנתיה ולא לאשתו ה"ט דסתם נשים טובלות לבעליהן ולא מיחלף בזב דטביל לטהרו' בלחוד ואע"ג דממילא עסקי בטהרות מ"מ לא מיחלף דבימיו כבר בטלו רוב עושי טהרות ולא הוה שכיחי כולי האי והיו רוב נשים טובלות רק לבעליהן משא"כ בנתי' פנויו' היו והי' ניכר טבילתן לטהרות ומיחלף בזב זכר והוצרך מים חיים וא"כ לשיטה זו ליכא למיחש כלל ואע"ג דנדחו דבריו מ"מ חזי לאצטרופי ללמוד זכות על הטובלת בנהר:

1669

1670היוצא מדברינו אלו דודאי לר"ח ורי"ף ורמב"ן קיי"ל לאסור טבילה בנהר ולהרמב"ם אפילו ביומי תשרי נמי לא ולהראב"ד ורשב"א מתירים במקום שהנהר מושך תמיד ועכ"פ אוסרים במקום שאין דרכו של נהר למשוך ובכל זאת נ"ל דליכא אלא אי' דרבנן בעלמא ולמהר"ם ורא"ש ומרדכי ליכא בכל הני אלא משום גזירת חרדלית מ"מ ק' מאוד להתיר לכתחלה לטבול בנהר בימים שהגשמים רבו כמו רבו אך לר"ת וסמ"ג וסמ"ק והתרומות מותר בכל ענין וכבר בארתי שלפע"ד ברור כל הנ"ל אפי' במים המכזבים כל שנשאר עיקר הנהר ומקורו אעפ"י שכמה פרסאות מכזבת בלי טענה מ"מ ליכא אלא אי' דרבנן להמחמירים ואזלי' בספיקא להקל ולר"ת שרי' לגמרי ונהי דמ"מ למהרי"ק ות"הד ס"ל דמדאוריי' אסור מ"מ בררנו דהיינו ביומי ניסן ממש זולת זה א"א לפרש הלכה והנה גם בנידון דידן שמה שראה מעלתו יבושת המים בקיץ העבר אין ראי' כלל כי היה שנת בצורת ועצירת גשמים מאוד וה"ל מכזבת מחמת טענה:

1670

1671ע"כ בלי ספק ירא שמים כמוהו יראה בחוזק ידו להטות לבב החונים תחת דגלו למונעם בכל האפשר מטבילת הנהר וליסע לעיר מקום מקוואות המים אבל הס שלא להתיר לטבול ביו' ז' לכתחלה מחשש פן יפרצו לטבול בנהר כי לדעתי טוב למדחי הא מקמי הא הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות:

1671

1672שלום רב לי"נ תלמידי הותיק האהוב צדיק ונשגב כמו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק פאללאטע יע"א:

1672

1673נועם יקרת מכתבו מיום י"ב כסליו הגיעני היום על נכון ואודות תיקון המקוה בעירו לית טב מיניה לעשות מקוה ע"י מי גשמים דהוא כשר וישר לכ"ע בלי פקפוק ע"י סילונות של מתכת מהגגים אך סמוך למקוה יעשה צינור של עץ חלקים בפנים בשיפוי שלא יהיה בהם גומות ושום עכבות מים ואם יומשך הרבה עד ימלא פני תבל שלג וכפור יכולים למלאות בכתף שלג וקרח ואח"כ כשיופשר יהיה מקוה כשר ומה טוב אם יעשו שני חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה סמוך לעליונה של מחיצה באופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחר' ע"י פרצה הנ"ל ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלאה אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג כנ"ל אזי ממלאים להמקוה כשרה המלאה הלז מים בכתף בכלים וכיון שהיא כשרה במי גשמים שוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים וכל מה ששופכים לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר וכשתתמלא על כל גדותי' תתמלא גם חברתה ע"י פרצה שביניהם וכשתהיה גם השניה מלאה אזי אם ירצו לנקות א' מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שנתמלא הריקנית יריקו השניה וינקו גם אותה מרפש וטיט ויחזרו לשפוך בכתף הראשונה ותתמלא גם היא ממנה וכן לעולם וכן עושי' פה במקוה הגדולה ולעולם לא יחסר המזג והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפק כלל ולהיותי מאוד טרוד לא אוכל להאריך יותר ואסיים בברכה: פ"ב יום ג' כ"א כסליו תקע"ד.

1673

1674ה' יגמר בעדו גמר חתימה טובה לי"נ הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ע"ח יע"א:

1674

1675ברך לקחתי ואשיבנו ברכת השנים דשנים ורעננים ירום כסאו וקרנו למעלה עליות בקודש מלא וגדיש עד כי נשתחוה בהר הקדש אמן:

1675

1676על דברת נ"בי מה"ת חי"ד סי' קל"ז סד"ה ונחזור שהעלה להלכ' דמקוה שקבעו בו נסרים במסמרות כדי שלא יחסרו מימיו משיעור לית ביה משום מהווה בדבר המקבל טומאה כיון שהמקוה עתה כשר לפנינו ואין הנסרים והמסמרות פועלי' אלא למנוע שלא יתחסר לעתיד לי' בי' משום מהווה בדבר המקבל טומאה ופר"מ פקפק ע"ז משיטת ר"ת בסוכה בפירס עלי' סדין דמוקי בסוכה כשרה אלא שמתירא שעתידים עלי הסכך להתייבש או לנשור ויהיה אז צילתה מרובה מחמתה ולמנוע זה פירס עליה סדין ואפילו הכי פוסל רבינו תם משום מסכך בדבר המקבל טומאה אף על פי שאינו אלא מונע שלא תפסול והרי דלא כהגאון בנ"בי הנ"ל.

1676

1677אומר אני דבר גדול דיבר הנ"בי ז"ל וסברא נכונה וישרה היא לדינא וחילוק גדול יש בין ההיא דר"ת לההיא דנ"בי דהתם בפירס סדין לא פסלינן דמעמיד הסכך בדבר המקבל טומא' דזה לא נקרא מעמיד כיון שהוא כשר בלא"ה ואינו אלא מונע וכס' הנ"בי ז"ל אלא שהוא פוסל מטעם סכך פסול שהרי הסדין עצמו ראוי' לסכך ולעשות צל על ראשו אלא שהוא סכך פסול נמצא אדם יושב בצל סדין ורק אם הסדין אינו לצורך ונעשה טפל ובטל לגבי סכך כשר כמי שאינו הוא משא"כ כשהסדין הוא לצור' אפי' רק להציל מפיסול מ"מ לא בטיל לסכך וה"ל איהו גופי' סכך פסו' ופוסל והה"נ גבי נסרים אלו היו הם ראוי' לטבול בהם בעצמם היה פוסלים משום מקוה פסול אך הנסרים אינם מקוה פסול אלא מעמידים המקוה א"כ נימא כיון שהמים המה כשיעור והנסרים לא באו אלא להציל מפסול אין זה מהוה בדבר טמא ולדעתי נכון הוא וראוי לסמוך עליו לדינא וביום הדין יחתמהו לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום כנפשו היפה ונפש א"נ:

1677

1678שלום וכ"ט לי"נ הרב השנון החרוץ המופלג מה"ו אברהם נ"י:

1678

1679נפשו היפה בשאלתו אודות מקוה שעושי' בעירו וז"ל הנצרך לעניננו בתוך גומא שטובלין בו צריך להעמיד חביות גדולות של עץ אשר לתוכו יזובו המים ובתוכו יטבלו והורינו לנקוב החביות כשפופרת הנוד בעודו תלוש לבטלו מהיות כלי קבול ואח"כ יכולין לסותמו בסיד ובצרורו' כמבואר בש"ע סעיף ז' וסעיף מ' אך נשאלתי אם אין תקנה לסתום הנקב של חביו' אח"כ בהיותו מחובר בברזא של עץ כי אפשר על ידי סיד לבד תגבר תהלוכו' המים ולא יהא באפשרי להחם במים חמין אח"כ עכ"ל השאלה:

1679

1680הנה עין מעלתו שפיר חזי כל הנאמ' ונגזר על זה מהגאון מהרח"ש ח"ג סי' כ"א בפשטות משמעות הרא"ש והטור מבואר להתיר בזה משום דכיון דבטל ליה מתורת כלי בתלוש מה שנעשה כלי אח"כ במחובר ה"ל כקבעו ולבסוף חקקו דשרי וכן התיר הש"ך להדיא סימן ר"א סקכ"א וכן יבין כל מעיין בלשון תשו' רשב"א סי' ת"ת וסוף דברי תשו' הנ"ל יבואר לקמן בדברינו בעזה"י וכן מצאתי שפסק הלכה למעשה במרכבת המשנ' פ"ו הלכה ד' ממקואות אלא שהקשה הגאון ע"ז מש"ס ב"ב ס"ו ע"ב דמסיק שם לרבנן דר"א אין חילוק בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קובעו לעולם בדאורייתא דינו ככלי ורק בשאיב' דרבנן מקילינן והכא לטבול בכלי לכ"ע אסור' דאוריית' איכא א"כ מה"ת להתיר ע"י חקקו ולבסוף קובעו ומ"מ העלה דלדינא אין לדחות דברי רא"ש וטור ונדחק מאוד ליישב קו' זו בדוחק גדול ואחריו באו הגאונים בתשו' באר יעקב בחלק י"ד סי' ר"א וסייעו אחריו להלכה דאין לזוז מפסק הגאוני' הנ"ל להלכ' מפני קו' ונדחק ג"כ שם ביישוב ק' זו ואמנם הגאון נ"בי מה"ת הקש' ק' זו ולא ראה דברי הגאונים הנ"ל והוא העלה לאיסור ונדחק ברא"ש וטור דרצונם דכשר למקוה דרבנן כגון לטבילת כלי זכוכית שטבילתם דרבנן וכן התיר בדיעבד לאשה שטבלה לכתם וכן צריך לדחוק מאוד במה שסתמו כל הפוסקים עכ"פ במים שאובים אפי' עשה מקוה שכולו שאוב ע"י כלים שקבעו ולבסוף חקקו שלדעת רוב הפוסקים הוא דאורייתא ואפ"ה שרי מ"מ נדחק הגאון ז"ל:

1680

1681ואמנם אני ראיתי בלשון רמב"ם בפי' משנה ד' פ"כ דכלים עשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעו בכותל טמאה כ' עליו וז"ל לפי שהכלי אשר יקבל טומא' כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומא' כמו שהוא לדעת חכמים כמו שהתבאר מדעת' בטוב מזאת המסכתא גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה [רצונו לל"ק דמטמאי' חכמים המזבחו' מפני ציפויהם אעפ"י שהם בקרקע] ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה דבר זה מתחלתו בקרקע או שנעשה לשמש את הקרקע כמו שקדם עכ"ל ויבוארו דבריו לקמן בעז"הי מ"מ מבואר מדבריו שאם נעשה מתחלתו בקרקע אינו מקבל טומאה אפילו טומאה דאורייתא דאי מיירי מטומאה דרבנן לא ה"ל לאתויי מרבנן דדף ולא מחגיגה אלא מטומאה דאורייתא מיירי וא"כ סתר עצמו מיניה ובי' דהרי רבנן דדף לא חלקו בין חקקו ולבסוף קבעו או בהיפוך וכל התי' הדחוקים שנאמרו בספרי הגאונים הנ"ל לא יצדקו אהרמב"ם וצע"ג לכאורה:

1681

1682וכן ק' ממשנה ז' פ"ה דפרה השוקת שבסלע לפי' ר"ש שם מיירי מקבעו וחקקו מני מתני' אי ר"א תיקשי סיפא היה כלי וחברה כו' הא כל המחובר לקרקע כקרקע אי רבנן דדף א"כ רישא אמאי אינה צריכה צמיד פתיל הא בדאורייתא אין החבור מבטלה מתורת כלי מיהו רמב"ם שם מפרש רישא בנחקק' מאלי' בסלע אך להר"ש תיקשי וצ"ע:

1682

1683והנלע"ד דבלאה"נ צל"ע על הש"ס דמשני שאני שאיבה דרבנן ובמס' ב"ק ס"ז ע"א מקשה הש"ס מברייתא דצינור אר' יוסף ור"ז דס"ל שינוי השם קונה הכא נימא ע"י שינוי שם דצינור ה"ל כאלו נעשה כלי בתלוש ע"ש בתוס' ומשני ש"ס שאני שאיבה דרבנן וק' לומר דס' דשאיבה דרבנן יעלהו לב' מדרגות מה שהיה כלי בתחלתו ומה שנעשה עתה כלי מחדש ע"י שינוי השם ומכ"ש לפי מה שכ' הגאון עצי אלמוגים בה' נט"י סימן קנ"ט סעיף ז' דלרבנן דדף נמי קבעו ולבסוף חקקו אינו אלא אי' דרבנן ומשו"ה בשאיבה דרבנן לא גזרו משום דה"ל תרי דרבנן ופירוש נכון ואמת הוא וא"כ כיון דקיי"ל שינוי קונה א"כ קבעו ולבסוף חקקו ה"ל אי' דאורייתא וא"כ אפילו בשאיבה ליכא אלא חד דרבנן וכשם שגזרו בשאיבה בחקקו ולבסוף קבעו ה"נ בקבעו תחלה ונעשה כלי ע"י שינוי השם דתרוויי' הוה כלי דאורייתא וא"כ הדרה ק' לדוכתא בריי' דצינור אמאן תרמיי' ע"כ נ"ל דהנה אקו' דדף הו"מ למימר לעולם רבנן והב"ע בדף שתקנו תחלה קודם שקבעו לכותל ואין זו שינוי' דחיקא כ"כ דלומר דאתי' כר"א ומיירי בדף שלא ניתקן זהו בלי ספק דוחק דדף של נחתומי' תנן ומשמע שנתקן כל צרכו אבל לרבנן ל"ק כל כך אלא דניחא להש"ס למימר שאני שאיבה דרבנן ומתוקם בכל מיני דף עוד הו"מ הש"ס למימר דברייתא דצינור אתי' כרבנן דמכתשת וכמו שפירשב"ם דמיירי במכתשת שבכותל ולא בסלע שבהר אלא כיון דרבנן דדף מיירי בכל מיני דף א"כ נצטרך לומר תרי דרבנן נינהו רבנן דמכתשת ס"ל לחלק בין קבעו תחלה כו' ורבנן דדף נקטו סתם דף שלא לחלק ע"כ ניחא לש"ס למימר שאני שאיבה דרבנן ורבנן דמכתשת בחקוקה בסלע שבהר מיירי כפי' תוס' אך כ"ז למאן דלית ליה שינוי שם קונה דהרי מבואר בב"ק ס"ו ע"ב דעשרין ותרתין שנין נתקשה ביה רבה ולא נחית למימר שינוי שם מועיל עד דיתיב ר' יוסף ברישא וחידש שינוי שם קונה וא"כ לבתר דחדית ר' יוסף שינוי השם קונה ואפסקא הלכתא הכי וק' קו' הש"ס דב"ק וצ"ל משום שאיבה דרבנן תו ליכא למימר דרבנן דדף לא חילקו בין תקנו הדף קודם קביעה או אחר כך דא"כ ק' קושייתינו הנ"ל וע"כ לומר דמיירי בדף שתקנו תחלה אבל תקנו אחר שקבעו טהור וכן נראה דעת הרמב"ם ספי"א מכלים הלכה כ"ד מיניקת של מתכות וכו' לפיכך דף של נחתומי' והנה מיירי להדיא מכלים שנגמרה מלאכתם והיו ראוי' לקבלת טומאה קודם קביעתן וע"ז קאי ואמר דף של נחתומים משמע דמיירי נמי בכה"ג והיינו כנ"ל אבל אם לא נגמרה מלאכתו עד אחר קביעתו בכותל אינו מקבל טומאה והן הנה דברי הרמב"ם בפי' המשנה פ"כ משנה ד' דכלים הנ"ל ופי' הר"ש במשנה דשוקת וז"ל ואם יאמר האומר דבדף של נחתומים אפי' כשקבעו תחלה ותיקנה אח"כ נמי טמאה מטעם שינוי השם ויהיה הברייתא כפשוטו אפשר דאה"נ אלא דלא נ"ל שישתנה השם ע"י תיקון דמעיקרא נמי דף נחתומים קרי ליה ויהיה איך שיהיה זכינו לדין דרבנן דדף ס"ל לחלק בדאוריי' בין קבעו תחלה לחקקו תחלה והשתא ממילא נימא דרבנן דמכתשת נמי הכי ס"ל ומיירי בחקקו בכותל בנין ולא בסלע שבהר דכיון דע"כ רבנן דדף הכי ס"ל לחלק כנ"ל כי היכי דתוקי' הברייתא דצינור כוותיה א"כ מה"ת לומר דרבנן דמכתשת לא ס"ל הכי ויהיה תרי דרבנן:

1683

1684והיינו דמבעי' ליה לר"י לשיטתו אי אצטרובלין חשיב כתלוש לפירשב"ם דמספקא ליה לרבנן דמכתשת משום דעד דאתי ר"י לא היה מקו' ספק דודאי כר"א ס"ל אלא דמוכר בעין רעה מוכר דמה"ת לומר דפליגי אדר"א וארבנן דדף ואיכא תרי רבנן וכמו שהקשו תוס' אבל ר"י לטעמיה דס"ל שינוי שם קונה ולדידיה ע"כ רבנן דדף גופיה מחלקי' בין תיקנו לקבעו תחלה ע"כ נסתפק ברבנן דמכתשת ולקמן אי"ה יבואר ביתר ביאור מקום ספיקו של ר"י בזה ומזה יש קצת סיוע לשיטת ר"ח ורשב"ם דהלכה כר"א דאי לאו דס"ל לר"י דהלכה כר"א לא היה מקום להסתפק ברבנן דמכתשת דמה"ת לא נימא דס"ל כרבנן דדף דמחלקי נמי בין קבעו תחלה כו' וכן מדפשיטא ליה לברי' דר"י דגובי' מאצטרובי' דבת' דבעי לאביו פשט ליה לברי' דאצטרוביל כמחובר והיינו כר"א וע"כ משום דהלכתא כוותיה אפילו בהא דדף ונ"ל עוד כדמות ראיה לזה מסתמא דמשנתינו דמכר הבית מכר המכתשת הקבוע ולא את המטלטלת ומדחילק בין קבוע למטלטלת משמע בקבוע אין לחלק בין חקקו תחלה לקבעו תחל' והתינח לשמואל דפסק הלכתא מוכר בעין יפה מוכר א"ש דנהי דבעלמ' כתלוש דמיהכא כמחוב' דמי אבל לרב דפס' הלכת' לעיל ס"ה ע"א כחכמים דמוכר בע"ר מוכר תיקשי מסתם מתני' דהכא וע"כ לרב משנתינו כר"א ונהי דהלכתא כשמואל בדיני לענין מוכר בעין יפה מוכר אבל בהא לא מצינו דיחלוק שמואל על רב דלענין תלוש וחברו יהיה כל המחובר לקרקע כקרקע ועוד דלענין איסורא עכ"פ הלכתא כרב ואין זה דומה למ"ש הרא"ש ר"פ שור שנגח ד' וה' סי' ד' עיין וק"ל זה נ"ל בדעת הפוסקים כר"א מ"מ הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דפסקו כחכמים י"ל כנ"ל דס"ל למסקנא דשינוי שם קונה וע"כ רבנן דר"א בין רבנן דדף בין רבנן דמכתשת כולהי מחלקי בין קבעו תחלה לחקקו תחל' וכפסק הראשונים אשר מפיהם אנו חיים:

1684

1685מה תאמר מעתה עכ"פ מטעם שינוי השם יאסור לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו אומר אני אה"נ אי נשתנה שמו עי"ז וכבש"ס דמעיקרא קציצתא ולבסוף צינור אבל אנן בחביות או גיגית קיימינן שנקבו נקב המטהרו ופשוט כשנקבו עדיין שמו עליו ונקרא חבית וגיגית נהי לדינא בטיל ליה מתורת כלי עד שיחדו לרמונים וכדומה מ"מ שמו עליו ולא נשתנה על ידי זה ולא נשתנה שמו ע"י הנקב ומשו"ה כשחוזרין אחר קביעתו בקרקע וסותמים הנקב ונעשה כלי אין כאן שם חדש כלל ולא דמי לצינור דמעיקרא היה חתיכת קורה ולבסוף נעשה צינור ומשו"ה נמי נקרא צינור שינוי שאינו חוזר לברייתו אף על פי שאפשר שישבר הצינור ויחזור לקציצתא מ"מ לעולם נקרא שברי צינור ולא קציצת' דהיינו חתיכת קורה ואפי' לגי' החדשה שהגי' הגאון מהו' שכנא בש"ס ב"ק הנדפס בגליון דק' הש"ס אינה אלא לר"י אבל לר"ז באמת לא ק' משום דאיכא למימר צינור חוזר לבריי' כשישברה יהיה קציצתא מ"מ פשוט דגיגית שניקבה שם גיגית עלי' טפי ואין כאן שינוי השם כלל וגדולה מזה ר"פ לולב הגזול מעיקרא נמי הושענא קרי ליה מכ"ש הכא דבין מעיקרא ובין לבסוף גיגית וחבית קרי' ליה ויש קצת לפקפק ולומר דלפי' מהו' שכנא הנ"ל דהש"ס דב"ק אזלא לר"י אבל לר"ז דקיי"ל כוותי' לק"מ ק' הש"ס התם ולא אתאינן לתי' הש"ס וא"כ ממילא נשארה סוגי' ש"ס דב"ב דדף לא מיפלגי בין קבעו תחלה או לא ורק בשאיב' דרבנן שאני מ"מ י"ל מסתיין דפסקי הרא"ש והטור ופי' המשנה להרמב"ם לא מתיישב אלא לפום גי' שלפנינו א"כ אותו גי' עיקר בשגם אפילו לאותו גי' י"ל כיון דעכ"פ מוכח לר"י דאפילו בדאורייתא יש לחלק בין קבעו תחלה כו' ולא יחלוק ר"י ע"ז דבהא לא פליגי ונשאר הדין בידינו כמו שהסכימו כל הקדמונים להתיר בכה"ג:

1685

1686עוד יש לאלוה מילין במתני' דמקואות פ"ו מ"י האביק כו' וכ' הרמב"ם בפי' המשנה לפי שהאביק הוא כלי להיותו ניתך לארץ וזה אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע והתי"ט מביאו ומקשה ממנו דהכא משמע דכל שנעשה לשמש עם הקרקע גרע טפי ואלו במשנה ט' פ"ח דכלים מבואר דפורנה טהור אע"ג דתנור וכירים טמאות מ"מ פורנה שאינה עשוי' מתחלה אלא לשמש עם הקרקע טהור והן הנה דברי רמב"ם פ"כ מ"ד דכלים גבי אבוס של בהמה שהבאתי לעיל לחלק בין דף של נחתומים ואבוס לבין ההיא דפורנה הדף והאבוס אין תחלת עשייתם לשמש עם הקרקע אלא במקרה רוצה לקובע' בקרקע משא"כ פורני יהיה איך שיהיה מבואר שכל שנעש' לשמש עם הקרקע גורם ביטולו מתורת טומאה טפי מאלו לא נעשה לשמש עם הקרקע ואלו הכא פ"ו משנה יו"ד דמקואות גבי אביק מבואר בתוספתא הנ"ל ההיפוך וכל זה רמז בדברי התי"ט שם ובתוספות חדשים שם כת' תי' אלא שלא ביאר יפה ואני אבאר בעזה"י דודאי לענין קבלת טומאה דכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה א"כ כל שנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע מבטלו מקבלת טומאה משא"כ לענין שאובי' או לענין טבילה בתוך הכלי דהכל תלוי אם הוא כלי או לא והנה החבור לקרקע לא יבטלנו מהיות תורת כלי עליו דמנ"ל הא ואלא מצינו בחולין קכ"ט ע"א כמה מילי דאמרי' מעשה עץ שימש ואפילו כופת שאור שיחדה לישיבה בטל מתורת אוכל ונעשה מעשה עץ וכן בית שסיככו בזרעים ע"ש ובפסחים דף מ"ה ע"א גבי בצק שבסידקי עריבה ובפרש"י שם מבואר כל זה וא"כ ה"נ היינו טעמא דבטיל ליה מתורת כלי ע"י שבנאו בכותל דשימש בו מעשה עץ ואבן ושקעו בחומת בנין וא"כ תינח אם אין דרך תשמישו של אותו כלי בכך ה"ל השקיעה בתוך דימוס הבנין ביטול ושימוש מעשה עץ אבל כלי שנעשה מתחלה לקרקע וכן דרך תשמישו נהי דלענין טומאה קיל ונטהר מטומאתו מ"מ לא נשתנה שם כלי ממנו על ידי ששקעו בבנין אדרבא כן הוא דרך תשמישו ומה לי אם הוא מחובר או תלוש לעולם הוא כלי והטובל בתוכו לא עלתה לו טבילה ומים שבתוכו שאובים הם:

1686

1687והנה מלשון הרמב"ם בנוסח' א"י דמייתי תי"ט פ"ו דמקואות שם מבואר דהאי אביק הי' כלי מתחלה היינו חקקו ולבסוף קבעו ואפ"ה כ' תוספתא משום שנעשה מתחלה לקרקע והיינו מטעם שבארתי לעיל דע"י כן אינו מתבטל ע"י שנבנה בקרקע משמע הא בלא"ה היה מתבטל אפי' אם היה כלי מתחלה דמעשה עץ שימש וצ"ע לפי' הו"מ הש"ס דב"ב למימר דברייתא ר"א היא וע"כ לא מטהר ר"א אלא בדף אבל צינור שנעשה מתחל' לקרק' בהא מחלק ר"א דבחקקו ונעשה כלי מתחל' ע"מ לקובעו בקרקע לא בטיל מתורת כלי ע"י קביעת קרקע ובחקקו ולבסוף קבעו ה"ט משום שנתחבר בקרקע כשהיה קורה בעלמא ולא הי' עליו שם כלי כלל הרי הוא כקרקע ממש והחקיקה אח"כ ה"ל כחוקק ועושה חריץ בקרקע וכפירשב"ם וצ"ע לכאורה:

1687

1688וראיתי בהרא"ש דב"ק ס"ז ע"א שם שכת' דההיא דצינור מיירי שיש לו ד' לבזבזי' א"נ שחטט בה לקבל צרורו' וחקיקה היינו חטיטה ר"ל שכבר היה צינור וחקקו דברייתא היינו שחטט בה לקבל צרורות וצע"ג לכאורה דא"כ תיקשי ק' תוס' דב"ק מה מקשה הש"ס דע"י שינוי השם יהיה כתלוש הלא לא נשתנה שם כלל דמעיקרא נמי היה צינור אלא שקבעה בקרקע ואח"כ חטט בה לקבל צרורות ועשאה כלי קבול אבל לא נשתנה שם כלל עי"ז והחטיטה שבמחובר הו"ל כחוטט בקרקע ולק"מ קושי' הש"ס ולא שייך תי' תוס' שם ועיין:

1688

1689וצריכים לומר דהרא"ש ס"ל שצינור שחקקו מיירי בכל מיני צינור שגורם שיהיו המים שאובין הן שיהיה לו ד' לבזבזי' הן שיהיה בו לקבל צרורות ובריי' סתמא קתני צינור שחקקו חקיקה העושה אותה כלי הן שחקק הצינור גופה והשאיר לה שיורי לבזבזין מד' רוחותי' הן שכבר הי' צינור פרוצה מרוחותי' וחקק חטיטת הצרורות בכל הני יש חילוק בין קבעו תחל' לחקקו תחלה ומקשה הש"ס דב"ק אהך צינור שהשאיר לה לבזבזין ואותה נעשה כלי בקביעת הקרקע ונשתנה השם אבל מאותה הצינור שחטט בה לק"מ ק' הש"ס אלא כיון דסתמא קתני מקשה שם הש"ס וא"כ י"ל דהכא בב"ב מקשה אברייתא אאידך גוני דצינור שכבר היה נגמרה וקבעה ואח"כ חטט בה כמאן אתי' לי' ר"א דדף דאין לומר דהכא שאני הואיל ועשאה מתחלה לשמש עם הקרקע לא תתבטל אגב קרקע א"כ בסיפא בקבעו ולבסוף חקקו מ"ט דהא הצינור כבר נעשית בתלוש לשמש עם הקרקע וכשקבעה לא נתבטלה וכשחוקק אח"כ בה לקבל צרורות לא הוה כחוטט בקרקע אלא כחוטט בצינור דהרי לא נתבטל שמה ממנה ואע"כ לא מיירי בצינור שנעשה מתחלה לקרקע וא"כ מני לא ר"א ולא רבנן. נתחדש לנו עי"ז דצינור שנעש' בתלוש ע"מ לקבעה בקרק' וקבעה אח"כ בקרקע לא נתבטל שמה והחוטט בה לקבל צרורו' לא הוה כחוטט בקרקע ופוסל משום שאובין לרבנן דע"כ לא שרו אלא בלא נעשה לשמש עם הקרקע שאז הקביעות מבטלתו ובזו א"ש דברי מהרי"ק שרש נ"ד דמייתי ב"י דצינור שנקבע תחת הקרקע איכא למיחש שמא מחמת רקבון נעשה בה גומא המקבל צרורות והקשה נ"בי מה"ת סי' קמ"ב אות ח' הא ה"ל קבעו תחלה ולהנ"ל א"ש:

1689

1690אלא לפ"ז למסקנא אפי' במה שלא נעשה מתחלה לקרקע נמי בחקקו ולבסוף קבעו לא בטיל מתורת כלי וזה דלא כרמב"ם נוסחת א"י ותוספתא שבתי"ט פ"ו דמקואו' במשנה דאביק הנ"ל ואולי י"ל באופן אחר לפמ"ש לעיל דהאי שינוי' שאני שאיבה דרבנן לא קאי במסקנא דשינוי קונה וכתבתי דלמסקנא מסקינן דדף מיירי בתקנו ואח"כ קבעו ורבנן דמכתשת היינו רבנן דדף י"ל עוד למסקנא באופן אחר דרבנן דדף סתמא בכל מיני דף איירי ובריי' דצינור ר"א היא וע"כ לא קאמר ר"א אלא בדף אבל בצינור שנעשה לשם קרקע יש בו חילוק בין קבעו תחלה לחקקו תחלה ורבנן דמכתשת כר"א ס"ל אלא מוכר בע"ר מוכר והיינו אבעי' דר"י לשיטתו ובזה מיושב ק' ט"ז בא"ח סי' קנ"ט ס"ק ח' דהתם באבן שנעשה מתחלה לקרקע וא"כ ממ"נ יש לחלק בין חקקו תחלה לקבעו תחלה לפי המבואר ואין להאריך:

1690

1691א"כ בנידן דידן מה טוב ליקח גיגית שאינה עשוי מתחלה לקובעה בקרקע וינקבנה כדינה ויקבענה בקרקע ואח"כ יסתמנה בברזא אם ירצה ולא שיהי' נעשה מתחלה לשום בברזא ויהי' עשוי לכך דא"כ אין הנקב מטהר כיון שכן דרך תשמישו כמבואר בש"ע א"ח סי' קנ"ט סעי' ה' בהגה' אלא ינקבנה סתם ויקבענה בקרקע ואם אח"כ יצטרך לסותמו לפעמים בברזא אין הפסד לפי הנ"ל. מתוך הדברים למדנו יישוב לתשו' רשב"א סי' ת"ת דכניסת מים שבבנין אבנים כשר ממקוה של כה"ג בגג הפרוה והקשה נ"בי מה"ת סי' קס"ב אפי' של אבן א' נמי דה"ל קבעו ולבסוף חקקו ולהנ"ל נ"ל בודאי אבן א' שקבעו נתבטל ונעשה כקרקע והחוטט בו כחוטט בקרקע משא"כ חיבור אבנים הא ודאי אי עשה כלי בתלוש מחבור אבנים הרבה ה"ל כלי גמור והשתא נמי כשבונה ומחבר כל אבן ואבן בקרקע אפילו נימא שהאבנים הראשונים נתבטלו מ"מ האחרון עושה גמר כלי ה"ל כמוסיף טיט על שוקת שבסלע שבמס' פרה וקמ"ל רשב"א דמוכח ממקוה דכה"ג דלא הוה ככלי:

1691

1692ומה שכ' בנ"בי דהא קיי"ל בכמה דוכתי תלוש ובסוף חברו כתלוש דמי תמהתי אטו בחדא מחתא מחתינהו גם על הש"ך והתומים סימן צ"ה יש לתמוה דמה דמייתי הני גאונים מע"ז המשתחוה לבית וכו' הוא תמוה דממקומו מוכרע דאין ראי' מע"ז דהרי רבא אמר בחולין ט"ז ע"א פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוא תלוש דאמר מר וכו' לענין הכשר זרעים תנאי היא וכו' ולא אמר דאמר מר דע"ז ס"ל כהך תנא דגם לענין זרעים מחשבינן כתלוש וכי היכי דפליגי בזרעי' פליגי בע"ז וכי היכא דפסיק כהך תנא בע"ז ה"נ פסיק בזרעי' אע"כ אין ללמוד מע"ז למילי אחריני וה"ט משום דאמרי' במס' ע"ז מ"ו ע"א שקץ תשקצנו אע"ג דאתי' מדינא להיתרא לא תיתא ע"ש ומדאמר רבא לענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי ולא אמר נמי דהני תנאי פליגי נמי לענין שחיטה ש"מ לא ילפי' מהדדי ועיין בדק הבית להרא"ה שכתב דע"כ לא מסתפק רבא אלא משום דהוי ס"ל לענין זרעי' פליגי תנאי לכן נסתפק לענין שחיטה אבל השתא אתי' ר"פ ותירץ כולי חד תנא הוא הא בכותל מערה הא בכותל בנין ודכ"ע כתלוש דמי אם כן הוא הדין לענין שחיטה כיון דלענין זרעים גופי' לא פליגי תנאי ובמ"ה דחה דר"פ לטעמי' דס"ל מוקמי בתרי טעמי ולא בתרי תנאי ואנן קיי"ל כר"י דחביות דאמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא בב"מ מ"א ע"א וא"כ הדרין דהכשר זרעים תברא ולא איפשטא אבעי' דרבא ותמה עוד במ"ה הרי בלאה"נ איכא רבנן ור"א דפליגי בדף ומכתשת ע"ש ורמז עליו בש"ך י"ד סימן וי"ו ולפע"ד לא בס' בא רבא לדמות שחיטה להכשר זרעים אלא יען שהבריי' דשחיטה סותרת רישא לסיפא ואיכא לשנוי' תברא כמו בריי' דהכשר או נימא לחלק בין תלוש ולבסוף בין מחובר מעיקרא ולא אתי לדמותם בסברא אלא בלשון הבריי' נסתפק ומ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"ה והסכים עמו בתומים לחלק בין בית דהוה כמחובר ובין כותל ומייתי ראי' משכירות הבית ומעמלא דבתי ראי' זו אינני מכיר התם עיקר שכירות משתלם מהקרקע עולם שהוא דר ושוכן עלי' ושהבית בנוי עלי' אבל ענין השואל בית מחברו ונשרף איני מבין מה בין כותלי בית לכותלי גנה וחצר ואולי ס"ל כותלי הבית נעשו להגנה על הקרקע ה"ל כקרקע משא"כ כותל שנעשית למחיצה בינו ובין חברו ולהיזק ראי' אינה כקרקע וכ"ז המצאה בלי שום ראי' והכלל לאו בחדא מחתא מחתינהו היכי דאתמר אתמר ויהי' איך שיהי' כ"ז שאמרנו אנו צריכי' בדברי' שהקפידה תורה לחלק בהם בין מחובר לקרקע ובין תלוש מן הקרקע אבל הכא במקוה כבר כתבתי דלענין טבילה אין חילוק בין שיהי' הכלי מחובר או תלוש כ"ש פסול לטבול בתוכו פוסל משום שאובי' ורק ע"י בנין נעשה מעש' עץ ואבן ובטל מתורת כלי וה"ה אם עושה ענין אחר המורה ביטול מתורת כלי כמו כופת שאור שיחדה לישיבה ובצק שבסדקי עריבה וא"כ כלי שתחלת עשייתו שלא לשמש עם הקרקע וקבעו בבנין בטלו מתור' כלי ומכ"ש שנקבו ובטלו ע"י נקב וגם שקבעו בבנין ואם אח"כ חקקו והשלימו לכלי ה"ל כחוטט בעפר בלבד שלא יקנה שם חדש ע"י החטיטה ההיא דאל"ה פסול משום דקיי"ל שינוי שם קונה ע"כ הנלע"ד שלא לזוז מפסק ראשוני' ויכול ליקח גיגית שלא נעשית מעיקרא לקרקע ולנקבו כשפ"ה שלא על מנת לתקנו בברזא ולקובעה בקרקע בבנין ולבטלה שם לעולם ואם אולי יצטרכו לסתום הנקב בברזא אח"כ אין בכך כלום ומ"מ הואיל והגאון נ"בי אוסר לא אסמוך על דברי עד שיסכים עמי גאון מורה הוראה א'. פיזונג ב' אלול קע"ו לפ"ק:

1692

1693שוכ"ט לי"נ הרב הגאון חריף בעל פיפיות עומד לתלפיו' כש"ת מהו' געץ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:

1693

1694נועם מכתבו הגיעני מעולפת ספירים בלהבת אש תורה המה מאירים אודות מורה א' שצוה לעשות מקוה גיגית א' תלויה בשלשלאות ומנוקבת כשפ"ה לחברה אל המעין וסותמים הנקב בברזא כדי לפתוח בשעה שהיא יורדת לטבול כדי לחבר עם המעי' ברגע הטבילה ולחזור לסותמו מיד כדי שלא יתקררו המים חמין שבגיגית והגיגית נתחזקה בחבושי' ויתידו' של ברזל והן כל יקר ראתה עיניו שלדעתו המקוה פסולה לטבול בו ואפשר מדאוריי' נמי כמבואר באריכות מכתבו הראה פנים לכל צד כמראה האופן:

1694

1695הנה עיניו הבדולחי' לנוכח יביטו העתק תשובתי שכתבתי אמנם בחבית הקבוע בקרקע ונבנה שם אף ע"ג דהתם חבית עגולה והכא תיבה וגיגית ולדעת פר"מ כיון שעשוי למושב הרוחצים במרחץ ה"ל כלי למדרס לע"ד כיון שניקב כדינו טרם שיקבע בקרקע תו לא חזי למרחץ דהרי מים יוצאי' ולא חזי תו למדרס ומה שסותמים אותו אחר שנקבע בקרקע ה"ל קבעו ולבסוף חקקו ככל הדברים והתנאים שכתבתי בתשובה המועתקת:

1695

1696ושם הסכמתי לדברי נ"בי דע"י שהברזא עשוי לכך מעיקרא ה"ל ככלי העשוי לקבל בענין זה והדרנא בי מפני שמצאתי להגאון בתשו' בית אפרים ה' יאריך ימיו בחי"ד סימן נ"ג דחה זה בדברים נכונים מאוד יעיין עליו אלא מ"מ מסיים בסוף וז"ל תבנא לדינא שלע"ד אין חשש אם נסתם בברזא של עץ ומ"מ חוששי' לדברי הגאון נ"בי ז"ל וגם בתשו' מאיר נתיבים ראיתי שחושש לזה לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסתמו בסיד וצרורו' דרך בנין וזה יהי' סתום ועוד יעשו נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא' לטבול וכו' עכ"ל יע"ש והוא עצה נכונה בענין זה:

1696

1697אך כל זה אם היו לוקחי' גיגית שלא נעשה מתחלה לשמש עם הקרקע ונוקבי' אותו ומבטלו מתורת כלי ומה שמחברו אח"כ עם הקרקע ה"ל מעשה בנין ככופת שאור שיחדו לישיבה אז מותר לטבול בו אם יש בו כשיעור אפילו כשהנקב סתום לגמרי דלא הוה טובל בכלי אלא בקרקע ממש אך כלי שנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע נהי דלענין קבלת טומאה אין כאן בית מיחוש לא מטעם הכלי ולא מטעם הברזא כיון שנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע מ"מ לפסול המקוה ומכ"ש לטבול בתוכו פסול מטעם כלי ואין הבנין בקרקע מבטלו להתיר הטבילה בתוכו כשהנקב סתום ועוד לע"ד דוקא בנין בקרקע ממש מבטלו נהי דלא בעי' שיהיה קבור ושקוע בתוך קרקע ואפי' עומד ע"ג קרקע ומרחו בטיט מהני וכמ"ש ש"כ סי' ר"א ס"ק כ"ה מ"מ תיבה או גיגית התלוי בשלשלאות איננו אלא כלי גמור העשוי לטלטל ע"י שלשלאותיו ואיננו בנין המבטלו מתור' כלי והגאון בית אפרים לא עמד בזה לחלק כנ"ל ולע"ד נראה מה שכתבתי נכון אך מ"מ בשעה שהכלי פתוח לית לן בה דודאי באות' שעה אין שם כלי עליו ואין ראי' מטיטרוס פ"ב דכלים דהתם כל זמן שפיה סתום אין המים יוצאים מנקבי הטיטרוס וכשמסיר פקק העליון מוציא המים דרך הנקבים אבל פשוט דאי מוציא המים דרך פי הכלי באופן שיצאו המים מפה ומפה באותו שעה בטיל לי' מתורת כלי וס' זו בעינה כ' הגאון בית אפרים הנ"ל דכשמסיר הברזא ונוטל ידיו דרך פי הכלי והמים מקלחי' מפה ומפה בטיל לי' מתורת כלי באותה שעה:

1697

1698ובמבי"ט סי' ע"א דרמיז עלה הש"כ סי' ר"א סקפ"ב הוה עובדא שהיו חביות שקועי' בקרקע והיו נקובים למעל' ב' נקבי' זה נגד זה והמים מקלחים מההר דרך שני נקבי' אלו למקוה נכנסי' בנקב זה ויוצאי' בנקב שכנגדו וכ' אלו הי' בתחתיתו הי' מותר אלא יען שהנקבי' למעלה לא נתבטל מתורת כלי מפני שמקבל מים למטה מהנקבים אע"פ שהתם כך תשמישתו מ"מ היה מות':

1698

1699ותמי' על הכ"מ פ"ו מהל' כלים הל' ג' שעל מה שכ' רמב"ם שם שכלי גללים שעשוי מתחלה נקבי' כמוציא רמון מטמאי' כ' שיצא לו כן מההיא דשולי קורפיו' וכו' יושבים מסומכים ובמ"כ לע"ד לא פליגי רמב"ם וראב"ד כלל לדינא אלא דרמב"ם לפי גירסתו כלים אלו משתמשי' בהם בדברים היותר גדולים מרמוני' וה"ל כסלון של פת שיעורו כמוציא ככרות במ"ג פי"ז מכלים ולראב"ד כלי' אלו תשמישו ברמוני' ולדינא שניהם אמת ובגי' בעלמא פליגי אבל שיהי' דעת הרמב"ם שאם הכלי אינו ראוי' לקבל אותו דבר שנעשה עבורו רק שתחלה הי' נעשה בשבירה ופחיתה יהי' נקרא עשוי לקבלה בענין זה ויהי' דומה לכלים שעשוי' לקבל עומדים מסומכים הגע עצמך אם יעשה חביות בלי שולים להניח לארכו שיכנסו מים בזו ויצאו בזו יהי' נקרא עשוי לקבלה בענין זה ע"כ דברי כ"מ תמוהים בעיני לע"ד:

1699

1700ובנידון שלפנינו בלאה"נ אינו דומה לעשוי לקבל בענין זה שהרי אדרבה הנקב אינו עשוי לקבל מי המעיין שתחתיו שאין אנו צריכים הכלי הזה להכניס מי מעיין שהרי המעיין לפנינו ונוכל לטבול בתוכה כרצונינו והכלי עשוי לקבל חמין ולחצוץ בפני מי המעיין שלא יכנסו לתוכו וכל שאנו עושים נקב בכלי אנו מבטלי' כוונתינו שנתבטל חציצת הכלי בפני המעין ומתחברי' מים חמין עם המעיין ומתבטל קצת חמימתן נמצא נקב כזה מבטל מתורת כלי בלי ספק:

1700

1701ונבוא למ"ש פר"מ אודות החשוקים היתדות של ברזל הקבועי' בו להחזיקו דה"ל המעמיד דבר המקבל טומאה הנה הא דהכל הולך אחר המעמיד בשבת ט"ו ע"ב אינו ענין לכאן דהתם ענין אחר הוא כמ"ש תוספות שם ד"ה ר"מ אך בשבת נ"ט ע"ב לכולהי אמוראי אתי סתם מתני' כר"נ דאין הולכי' אחר המעמיד והרא"ש שלהי ע"ז מסתפק אי הלכה כסתם משנה זו ומקום ספיקו דמתני' דכלים פי"ג היא כרבנן ואי יש סדר למשנה בב' סדרים אם כן הלכה כסתמא בתרא ועמ"ש רא"ש ר"פ כל הבשר ותוס' ר"פ אין מעמידי' ומג"א ס"סי תפ"ט והרמב"ם פסק לענין שבת כסתם משנה דשבת דאשה חייבת חטאת ולא אזיל בתר המעמידו ולענין טומאה פסק כסתם משנה פי"ג דכלים כרבנן דר"נ ופר"מ הרגיש בסתירת הרמב"ם בזה והנה יעיי' תוספות בשבת פ"א ע"א ד"ה חפי כו' שדבריהם תמוהים וכבר נתעורר עליהם במהרמ"ל שם והנר' לע"ד דיש לדקדק בברייתא דמייתי בשבת נ"ט דמסיים וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד חכמים היינו ת"ק תו י"לד דבמתני' דכלים אין זכר למו מדבר המעמיד אלא מטעם עץ המשמש המתכת דהכל הולך אחר העיקר הכלי ולא אחר המשמש יע"ש ועוד יעיין בסוכה כ"א ע"ב מתני' הסומך סוכתו בכרעי המטה הרז"ה פסק שם כרבנן והרי"ף נמי דפסק כר"י כתב הרא"ש דהטעם משום קבע ור"ן נמי דכ' הטעם כמ"ד שמעמידה בדבר המקבל טומאה מכל מקום העלה דגזירה דרבנן היא שלא יבא לסכך בהם אבל אין שום א' שיסבור הולך אתר המעמיד והנלע"ד בזה דג' מחלוקו' יש רבנן בתראי ס"ל הכל הולך אחר המעמיד אפי' שיהיה המעמיד משמש את העץ כגון חשוקי' של דלי שאין ספק שהדלי עיקר וחשוקי' משמשים לו מ"מ כיון שהחשוקי' מעמידי' אותו הוה ליה דין כלי מתכות דכללא כיילי הכל הולך אחר המעמיד אמנם ר' נחמי' ומחלוקתו היינו תנא קמא שלו תרווייהו ס"ל הכל הולך אחר עיקר הכלי והמשמש בטל לגבי העיקר אפי' יהיה המשמש מעמיד את כל הכלי כגון חשוקי' של דלי אך בכלי ששניהם צריכי' זה לזה כגון סולם ושליבותיו אם כן צריך הכרע איזה נקרא עיקר הכלי ואיזה נקרא משמש בהא פליגי תנא קמא דר"נ ס"ל המעמיד יכריע ועמודי הסולם עיקרים והשליבות משמשי' את העמודים ולר"נ אין מעלה כלל בהעמדה אלא בתר עיקר פעולת הכלי וכוונת תשמישו אזלי' ובסולם הלך אחר שליבותי' וכן נמי בטבעת וחותמו דתרוייהו צריכי אהדדי לרבנן הולך אחר מעמיד והחותם משמש לטבעת ובטל לגבי' משא"כ לר"נ וסתם מתניתין דכלים אתי' כתנא קמא דר"נ אבל לא כרבנן בתראי אדרבא סתמא דלא כוותיהו מדאתי עלה דטבעת מטעם מתכת המשמש העץ ואם כן בסוכה כ"א ע"ב הנ"ל דדומה ממש לחשוקי דלי לא אזלינן בתר המעמיד:

1701

1702והשתא נ"ל דלענין שבת נמי יש נפקותא בין ת"ק לרבנן בתראי דלרבנן בתראי דס"ל הכל בטל לגבי מעמיד אפילו העיקר לגבי המשמש אם כן החותם בטל לגבי טבעת ביטול גמור וכמאן דליתי' דמי הנושאו בשבת פטור משא"כ לתנא קמא לא חשיבי המעמיד כולי האי לבטל אידך בטול גמור אלא מטעם משמש אתאינן עלה ולענין טומאה הולכי' אחר עיקר אבל עכ"פ משמש מיהו הוה ולענין שבת משוי הוא ויעיין סברא כעין זו בשבת קל"ט ע"ב ובתוס' ד"ה ציצית כו' ואם כן למסקנא דשבת ס' ע"א טומאה אשבת קרמית ואתני' מתני' דשבת שפיר כסתם דמתניתין דכלים וכר"נ ומחלוקתו ולא פסקי רבנן בתראי וא"ש פסק הרמב"ם ובזה יש לסלק גם תלונ' מהרמ"ל הנ"ל מהתוס' שבת פ"א ע"א ד"ה חפי ור"נ ומחלוקתו קאמרי ובלשון ט"ז בי"ד סי' ק"כ סק"ח שהזכיר ר"מ הוא שלא בדקדוק כמו שכתבתי לעיל בשם התוס' דשבת ובר"ה י"ט ע"א אלא הול"ל רבנן בתראי דר"נ וכנ"ל:

1702

1703וא"כ לפי עניית דעתי העיקר שהחשוקים ויתידות אינם עושים את הכלי כלי מתכות ומכל שכן בנ"ד שאין התיבה והגיגי' צריכי' לה עתה כלל רק שלא יתקלקל לעתיד על ידי כובד מים והטובלי' כמו שכתב פר"מ וכבר פסקה לזה בנ"בי מה"ת בחי"ד סימן קל"ז ד"ה ונחזור וכו' ומה שקשה על דבריו מדברי ר"ת בתוס' סוכה יו"ד ע"א ד"ה פירס הארכתי במ"א ויעיין מג"א סי' ל"ב סקל"ט בשם ת"ה:

1703

1704נחזור לנידון שלפנינו ואמרתי אספרה כמו שמקוה כזו באה לידי בהיותי במרחץ פיזונג ופסלתי' מטעם שאינה מחובר' בקרקע בבנין רק תלוי בשלשלאו' ואז בעי' מדינא שיהי' הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מ"הת לענ"ד וכל הנשים המשמשי' המקוה העידו לפני שאין פותחי' הברזא ממש מפני שאי אפשר להם למצוא הנקב בתוך המים להחזיר הברזא למקומה לסותמו מפני שהם ממשמשי' כעיור באפילה ובין כך נמשכי' ועולי' מים קרי' מהמעיי' לתוך התיבה ומתקררי' ויען כי המורה אמר להם בתחלה כי הסרת הברזא הוא רק לחומרא בעלמא ע"כ לא דקדקו בזה ע"כ נ"ל דהמקוה שעשה המורה שהזכיר מעלתו פסולה וכל הני מילי לימרו משמי ברבי' שאני פוסל המקוה ומכל שכן שנעשה התיבה מעיקרא לשמש הקרקע דגרע טפי לע"ד שאם הברזא עושה אותה כלי לא נתבטלה על ידי שניבנית בקרקע מכל שכן שאינה נבנית כלל אלא תלוי בשלשלאות ועל פר"מ מוטל להסיר מכשול מגלילותיו. פ"ב יום ג' כ"ב טבת תקעט"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1704

1705שלום לתלמידי הרבני המופלג החרוץ כמהו' ברוך פרענקל נ"י.

1705

1706ע"ד מי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בכיסוי נסרי' אי מותר ללמוד באותו החדר שאין שם שום אמבטי ושום דבר לצורך הטבילה כ"א חפירת המקוה ומתחממת לעת הצורך פעם או פעמיים בחודש ימים אלו תוכן דבריו:

1706

1707לא נעלמו ממנו דברי רבנו מנחם שבכ"מ פ"ג מה' ק"פ שבתחל' החליט דמקוה מים צוננים דלית ביה זוהמא אין דינו כמרחץ דנפיש הבלי' וזוהמי' ושוב הניח בצ"ע דהא חזינן דלענין קביעת מזוזה מקוה ומרחץ שווין וט"ז בא"ח סימן פ"ד ומג"א סימן מ"ה שניהם הקשו מדקיימא לן בי"ד סימן ר' דהני נשי מברכי ברכת הטבילה במקוה והט"ז תי' דדין מקוה כבית אמצעי שבמרחץ שמניח ואינו חולץ תפילין והה"נ ברכת טבילה דשייך התם הוה כדיעבד דאינו חולץ ומג"א תי' דמותר לומר שם כל הברכו' כיון שהמים צוננים רק שלא לכנס שם בכתבי הקדש ומשו' הכי אסוד לקבוע מזוזה שם ומדיוקא משמע דמקואות שלנו שמחממי' דנפיש' זוהמי' דינו כמרחץ ממש ובס' פרי מגדים וכן הגאון מחצי' השקל מסופקי' בהאי מלתא ומאי דאבעי' להו פשיטא ליה להגאון מהריעב"ץ בספרו מור וקציעה שכ' וז"ל וכ"ש בבית הטביל' דידן שרוחצים ג"נ בחמין פשיטא דאסור לגמרי לברך בשם אלא יש לנהוג לברך קודם שתכנס ולא תפסוק בדבור ואף אם לא תחשוב תכיפה מ"מ הפסק נמי אינה נחשבת וכך אני נוהג עם ברכת ציצית כשאני לובש שם בגדיי אחר טבילה עכ"ל:

1707

1708והנה לכאורה היה נראה כדמות ראיה שאין במים חמין שבמקו' שום חשש זיהום טפי ממים קרים דהרי הי' לכה"ג ביום הכפורים מקוה טהרה בגג בית הפרוה שהיתה מקודשת בקדושת עזרה ממש כיון שהיתה בנוי' בקודש ופתוחה לקדש כמ"ש תוס' יומא ל"א ע"א ד"ה וכולן כו' וקרא כתיב ורחץ בשרו במים במקום קדוש והנה אפי' הסרת המצנפת הזהרו שלא תהי' בעזר' כמ"ש תוס' שם כ"ח ע"א ד"ה והא בעי' כו' כ"ש לעמוד ערום ולטבול אך מה שהוא צורך עבודה וה' צוה אין כאן גנאי הואיל ומצותו בכך כמ"ש הרא"ש שאין בשעת מילה משום ערוה ומותר לברך אפי' כשתופסו בידו והביאו גם במחצית השקל סי' ע"ה ודלא כמג"א סק"ח שם ומאי דאמר ר"ג להגמון פרק כל הצלמים אין אתה עומד בפני ע"ז שלך ערום היינו לצורך עצמו הוא בזיון לע"ז אבל אי היה לצורכה לא וה"נ להבדיל בין טמא לטהור במקדש לצורך גבוה אך אס"ד דבחמי חמין הוה גנאי טפי ועושה מקוה כמרחץ דנפיש זוהמא א"כ מי התיר לכה"ג משום אסטנינתו להטיל חמין במים במקו' קדוש כמבואר במשנת יומא ל"א ע"ב אע"כ דלא שייך זוהמא אלא במרחץ שמזיעים שם דנפיש הבלי' וזוהמי' אבל להטביל בחמין לא:

1708

1709מיהו במעט עיון יראה שאין ראיה משם דהתם לא הוה רק להפיג צינתן ולא לחממן כדאיתא בלשון המשנה דודאי לא היה רשאי' להחם המים ממש משום אי' בישול ביה"כ ולא לרחוץ בחמין משום גזרת מרחצאות בשבת וכיון דלא הוה רק להפיג צינתן ליכא זוהמא אבל מקוואות שלנו שעושים ממש רותחים ונפיש' זוהמי' והבלי' אפשר לא נפיק מכלל מרחץ:

1709

1710ויש להביא ראיה לאי' דהרי דעת ר"ת שבמרדכי פ"ב דשבועו' ס"סי תש"נ דאין לטבול בחמין כלל כדמשמע פשטי' דש"ס דברכות כ"ג ע"ב ותעני' י"ג ע"א טבילה בחמין מי איכא ומייתי ליה ב"י בי"ד ס"סי ר"א ובש"ע שם אך אנן סמכינן אהגה' מרדכי ספ"ב דשבועות דמייתי ראיה מהא דדודי חסרת נדה ס"ח ע"א ומ"מ לא תירצו כלום מהא דטבילה בחמין מי איכא ע"כ נ"ל משו' דכל חייבי טבילות צריכים לברך ע"כ פשיטא להש"ס דלא היה במים חמים דאע"ג דאיכא תקנתא דבעל מור וקציעה לברך חוץ לבית הטבילה ולכנס אחר כך מ"מ כיון דלא הוה תיכף עובר לעשייתן נהי דכ' הגאון דהפסק ליכא אבל תכיפה נמי לא הוה ולא הותר אלא מדוחק כדהתם גבי דודי חסרת אבל סתם טבילה לבריאי' שמחוייבי' טבילה וצריכי' ברכה לא הותר ולכך פריך בפשיטות טבילה בחמין מי איכא ומסיק בחמי טברי' דליכא קורה על גביו וליכא זיעה והבלא עיין ש"ע א"ח סימן שכ"ו סעיף ב' ומס' שבת מ' ע"ב פירש"י ד"ה נפיש הבליהו ע"ש ומ"מ נשי דידן כולן רכות וענוגות הנה והותר להן חמין ועפ"י מ"ש מור וקציעה הנ"ל אעפ"י שאין נזהרות לברך בחוץ ואינן שומעין הדין דין אמת:

1710

1711ולע"ד נראה דכל הפלפול הנ"ל הוא על חפירה של מי מקוה טהרה שהיה מאז צונן ועכשיו חמים אבל החדר שהחפיר' בתוכו ששם מתקבצים כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשי' ברגלים ונשים בזמנן חופפת שם וכמה מימות נשתפכו לתוך האמבטאו' זו יוצאות וזו נכנסו' לדעתי לא פקפק אדם מעולם שאין לברך שם והיינו כמו מרחץ ולכ"הפ כאמבטי של כפרי' דנפיש הבליי' בשבת מ' ע"ב אלא שמלפנים היו הנשים מברכות בשעומדת בתוך החפירה של מים צוננים שחולקת רשות לעצמה ועתה שגם החפירה מתחממת נאסרו תרוויי' ומינה בנידון שלפנינו נהפך הוא שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור ולפעמים פעם או פעמים בחודש חופפת אשה בתוכו במים חמין ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא וא"כ בשעה שאין שם נשים והחפירה מתכסה בנסרים לא ידעתי שום ס' לאסור שם ללמוד ומהיות טוב יעמוד מחיצה המטלטלת לחוץ בין הלומד ובין מקום המקוה המכוסה בנסרים ועובדא ידענו שהחסיד המפורסם מהו' זלמן חסיד זצ"ל בפ"ס דמיין היה לו מקוה חמין בתוך חדרו שבגן שלו והיה מכוסה והוא למד שם בימי הקיץ ולא רפרף אדם מעולם הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: משה"ק סופר מפפ"דמ.

1711

1712שוכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מהו' יעקב וויילר נ"י אב"ד דק"ק ביטש יע"א:

1712

1713ע"ד מקוה שהמשיכו מים לתוכה ע"י צינור א' ממעין שאינה פוסקת לעולם כי במקוה יש מנדה השני מקום שהמים חוזרי' ויוצאי' לחוץ ונוהגי' הבלענים לשאוב המים מהחפירה של מים קרים שתתחמם בנקל והורה להם מורה שאינם צריכים להשגיח שתשאר מ' סאה בהחפירה רק שתתמלא אחר כך במים חמין כיון שצינור מהמעיי' הולך וזוחל תמיד אל המים אינה נפסלת בשאובי' הללו כיון שמחובר למעין שאינו פוסק לעולם ושאל מעלתו אי טב הורה כיון שהצינור אינו נופל להחפירה אל המים בקרקע שוה אלא נופל ממעלה למטה וקיימא לן אין הנזחלי' מערבים:

1713

1714לע"ד המורה יפה הורה והמקוה כשרה בלי שום פקפוק ומעלתו טרח ומצא כדי מדתו להעמיד דברי שארו הגאון נ"בי מה"ת חי"ד סי' קל"ו והגאון שם נמשך אחרי מה שכת' בגליון דגול מרבבה סימן ר"א אהש"ך סק"פ ומה אעשה וגם דבריו שם תמוהים והש"ך שם ס"ק קכ"ט כ' אין הנזחלי' מערבי' היינו מי גשמים ולא מי מעין והנה הך דינא דאין הנזחלי' מערבי' גופא לא נמצא בש"ס אדרבא קיי"ל גוד אחית לכ"ע רק הרמב"ם הוא דפ' כהתוספתא והבו דלא לוסיף אלא במי גשמים ולא במעי' והטעם דלא נאמר אלא אין הנזחלים מערבי' ולא אין הנזחלים מחברי' פי' כי ג' גממיות שבתוספתא שעבר עליהם מי גשמים והמים הללו אין בהם מ' סאה לטהר בהם וגם המה זוחלים ומי גשמים אינם ראוי' לטבילה בזוחלי' ולא באו אלא לערב ג' הגממיו' זו עם זו ולזה כיון שהם זוחלים אינם מערבי' אבל אי הי' השטף הזה מעין נובע שהוא כשר לטבול בו בעצמו ונמצא שאינה בא לערב המקואות אלא לחבר הגומא על עצמו שפיר מחבר על עצמו אעפ"י שהוא זוחל ואדרבא גורם הוא בחבורתו שגם הגומא מטהר בזוחלי' כ"ז שהוא מחובר לו ואין חבורו נפסק ודוקא שטף מי גשמים שאין בעצמו הכשר לטבול ולא בא אלא לערב המקואות בזה פליגי רבנן אר"י דאין הנזחלי' מערבי' ופסק הרמב"ם כוותי' ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו אבל לא שנוסף עליו שאין הנזחלים מחברים והמקוה הנ"ל מקוה טהורה היא ואין להרהר כלל לע"ד ועיין שיטה מקובצת ביצה י"ח ע"א במשנה פלוגתת ר"ת ורא"ה וצ"ע: הכ"ד החותם בברכ':

1714

1715שוכ"ט לבן רטוב מלא תור' כרמון ולא חסר קורטב ה"ה י"נ הגאון האמתי נשיא אלקים מבחר גברינו מגדול עוז תפארתינו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו אפרים זלמן מרגליו' נ"י בע"המ ספרי בית אפרים עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהיה ה' עליו יחי':

1715

1716דברת קדשו מלהבת אש תורת ה' אמת בפיו הגיעני בזמנו ונזדרזתי להשיב אז ושם נצטויתי מפי קדשו לשים עיוני על ש"ות בעניני מקוה והרשות נתונה לאחר הדברים עד כי אקח מועד הנה שבוע זה עיינתי בדברי קדשו ובפרט מה שהשיג על הש"ך סי' ר"א סק"ל וכל דבריו ברורים ומכוונים להלכה בלי פקפוק כלל ומ"מ אמרתי אערוך מערכה על דברי ריב"ש ומהרי"ק ואם אולי ימצא בתוך דברינו דברים קטנים המתנגדים קצת לדברי קדשו לא מנעתי מלכתוב מה בדעתי ועיניו הבדולחי' יביטו יבינו דבר לאישורו ברצותו מרחיק וברצותו מקרב. ומ"ש הדר"ג על דברי דגול מרבבה בגליון ש"ך סי' ר"א סק"פ ברוך שכוונתי לדעת הגדול בכל דבריו בתשו' אחת וגם שם נתעוררתי על דברי הרא"ה שבשיטה מקובצת ביצה י"ח ע"א במשנת משיקין בכלי אבן יעו"ש ואין כאן מקומו אשר ז"ל דלא התירו כשפ"ה או בקליפת השום אלא בעירוב מקוה עם מקוה שזה וזה מטהרי' באשבורן והם ממין א' אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אין עושי' עירוב להוציאם מידי שאיבה עכ"ל שיטה מקובצת והוא מאוד תמוה. ונא אם אתו דבר בחסדו יודיעני. גרסינן במסכת מקואות משנה ג' פ"ו ג' מקואות בזה כ' סאה כו' והשאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו ונתערבו המקואו' טהורים והטובלי' טהורי' עיין תשו' ריב"ש על משנה זו בסימן רצ"ב רצ"ג רצ"ד רצ"ה ומהרי"ק סי' קט"ו וקנ"ו ומבואר בריב"ש דג' מקואות אלו יש בכל א' מהם עומק חללו כדי לקבל מ' סאה אלא שאין בתוכו אלא כ' סאה מים וכשירד הטובל לתוכו מתמלא' הבור על כל גדותיו כי אדם בינוני ארכו ג' אמות כעומק המקוה ורוחב גבו קרוב לאמה כרוחב המקוה וצ"ל עביו של אדם הוא בקירוב חצי אמה דהוה לי' האדם אמה על חצי אמה בגובה ג' אמות דה"ל ח"ש מקוה ומש"א חכז"ל ושיערו חכמים מ' סאה שהוא מים שכל גופו עולה בהם ר"ל כל גופו בטל בהם חד בתרי כמו תרומה עולה ערלה עולה דר"ל בטל ה"נ מים שכל גופו בטל בהם כי האדם מחזיק כ' סאה ומקוה צריך להיות מ' סאה פעמיים כשיעור האדם והשתא הנך ג' מקואות דמתניתין שכל א' מחזיק מ' סאה אבל אין בתוכו מים רק כ' סאה וכשיורדים הטובלים לתוכן עולים המים על גדותיהם והם מתערבים זו בזו ומזה יש קצת ראיה דס"ל לריב"ש דביטול חד בתרי ממש בעי' בכל התורה וכמנחת יעקב כלל ל"ט סק"א ולא סגי ברוב בעלמא יעיין לשון ש"ך י"ד סי' ק"ט סק"ו ופר"ח שם ועיין טי"ד סי' קי"א אם ההיתר שבקדירות ההיתר רבה על חתיכת הנבלה משמע דברביי' סגי ולא כריב"ש כאן:

1716

1717ומבואר עוד שם בדברי הריב"ש דכיסוי כל גופו במים הוא קודם בזמן לזחילת המים לחוץ וזחילתן לחוץ הוא קודם להוצאת ראשו מן המים אחר גמר טבילה אפי' יהי' ברגע א' מכסה ראשו במים ומוציאו מיד מ"מ כך הוא טבע הענין תחלת כיסוי ראשו הוא קודם לזחילתן וזחילתן קודם להוצאת ראשו ומשו"ה מקוה המלאה על כל גדותי' במ' סאה מצומצמי' ואדם נכנס לתוכו בנחת והמים יוצאי' לחוץ אע"ג שאין סופם לחזור כי כלל מונח כל שאין הארץ שסביבות המקוה קטפרס אין המים היוצאים ומתפשטים חוזרי' למקומם ונפסלה המקוה מ"מ הטובל טהור שכבר נטהר בתחלת כיסוי ראשו טרם שנזחלו המים לחוץ והכא בג' מקואות של כל כ' סאה אע"ג שלא יטהר בתחלת כיסוי ראשו שהרי עדיין לא נזחלו ונתערבו מ"מ יטהר בסופה של טבילה שטרם שהוציא ראשו כבר נזחלו ונתערבו:

1717

1718אלא שק' לזה א"כ איך יטהרו הטובלי' ממ"נ בתחלת טבילה עדיין לא נתערבו ובציר ליה שיעורא ובסוף הטבילה כבר נעשו זוחלים דהרי כלל מונח כל שאין הקרקע שסביבי' קטפרס המים מתפשטים ואינם שבים ללכת ובכה"ג ה"ל זוחלים אע"ג שנעשה ע"י אדם הטובל כיון שאינם שבים ללכת ומפני קו' זו העלה הריב"ש דמיירי שהכותלי' הסמוכי' מאוד לג' מקואות גבוהים רק כותלי' האמצעי' המפרידי' בין מקוה למקוה המה נמוכי' באופן שא"א שיזחלו לחוץ אפי' טפה א' רק שהמקואות מתערבים זו בזו ואין נגיעו' מים במים מקרי זחילה ע"ש שזה תוכן כוונתו אע"ג שאלו מים המתערבים בשפת כותל המפסיק אינם שבים למקורם מ"מ נגיעת מים במים לא הוה זחילה ולכאורה נ"ל שזה הוא דעת הר"ש שכ' בסיפא דמתניתן השאוב באמצע המקואות כמו שהי' כלומר שכשרים להקוות עליהם כו' ואע"ג שמימי השאוב מתערבים עם כל א' וא' וכו' מה שנתערב ממנו עם כל א' נתבטל ברוב כו' ומים שאובים המתבטלי' חוץ למקוה כו' וצ"ע לכאורה הא מבואר לעיל פ"ד משנה ד' מחצה על מחצה פסול והכא קרוב לודאי שהוא מע"מ דשיעורו של זה כשיעורו של זה ורחוק מאוד לומר דהוה ספק מים שאובים דמקלינן בספיקא דקרוב לודאי הוא דמע"מ נתערבו וא"כ אמאי המקואות כמו שהיו ודברי פרישה שבט"ז סקס"ט אין להם שחר לכאורה ובאמת בלשון רמב"ם בפי' המשנה משמע שהפסיד הכל והמקואו' פסולי' ובלשון הרמב"ם בחיבורו אין הכרע דבטובלי' שינה לשון המשנה וכ' שהם טמאים ובה' מקואות כ' שהם כמות שהיו ולא פי' כלום ולכאורה איפוך אנא דבטובלים לא בעי לפרושי מידי דאם הם כמו שהיו הרי הם טמאים משא"כ במקואות אפשר שהם כמו שהיו ומועיל להו קווי מים אח"כ או כמו שהיה בפסולי' וישארו כן לעולם כי אין להם תקנה ונפסדו כמו שמורה לשון פי' המשנה והטעם כנ"ל דמסתמא הוה מע"מ שאובים ופוסלים המקוה וא"כ צ"ע להר"ש וע"כ נ"ל ליישב דס"ל להר"ש כריב"ש דע"כ מתני' מיירי שהכותלים החיצונים גבוהים שלא תעבור זחילת המים חוץ להמקואות רק כותלים האמצעים נמוכים ונוגעים מים במים ופגיעת מים במים לא הוה זחילה ולפ"ז הטובל בהשאוב האמצעי דוחה חצי שיעור מימיו לימינו וחצים לצד שמאלו משא"כ שני הטובלים שבשני המקצעות כל אחד דוחה כל חלק מימיו היוצאים לצדו האמצעי הפונה להשאובים כי בצדו החצונ' הכותל הגבוה מעכב הזחילה נמצא השאובי' בטלי' ברוב בכל צד מימינם ומשמאלם וצדקו דברי הר"ש ונראה שלזה נתכוון פרישה שבט"ז שם סקס"ט ע"ש:

1718

1719שבתי וראיתי דדברי תוספתא דמייתי רבי' שמשון שם בשני מקואות של כ' כ' סאה והמקואות כמו שהיו ופי' נמי שכשר להקוות עליו מטעם דהשאובים נתבטלו ברוב לא מתישבו בהנ"ל דאפי' מיירי נמי בכותל החיצונה גבוה מ"מ הוה מע"מ ומ"ט להכשיר להקוות עליו וכמ"ש ט"ז הנ"ל ואין לנו מקום לנוס אלא דהטעם כמ"ש הר"ן במס' ע"ז בסוגיא דחוזר וניעור ע"ג ע"א המערה יי"נ מחבית לבור וז"ל וטעמא דמלתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא אליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו ואפי' משהו אוסר את היין הבא אליו ואפילו חבית גדולה בבת אח' כו' אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא אליו ההיתר מבטל האיסור כענין ששנינו במקואות פ"ב משנה ד' רביעית מים שאובים פוסלים המקוה מפני שמי המקוה באין עליהם ואלו ע"פ המים אינם פוסלים אלא בג' לוגין עכ"ל הר"ן שם וכן נראה ס' הרמב"ם דמייתי ר"ן נדרים שם מ"א ע"א ד"ה אבל דעת רמב"ם כו' ע"ש היטב וא"כ ה"נ י"ל עד שלא באו השאובים לתוך מים שיצאו מן הגומא ה"ל מן הצד ואין שאובים פוסלים מן הצד בנגיעה ובבואם לתוך המים שיצאו מאידך גומא ונתערבו בו הו"ל אינך מים כמו במקומם אע"ג שגם הם יצאו חוץ למחיצתם ע"י הטובל מ"מ ה"ל מקומם טפי ונתבטלו השאובים בהם כן צריך לומר לשיטת הר"ש ומכל מקום אין ראיה שיסבור הר"ש כהריב"ש הנ"ל:

1719

1720ומ"מ הרמב"ם נ"ל דלא ס"ל הך סברא דזה הוא כלתוך מקומם שהרי שני המימות יצאו חוץ למקומם וע"כ פי' התוספת' דמקואות כמות שהיו וכך ישארו בפסולם לעולם שנפסדו ואסור להקוות עליהם ומדפי' התוספת' כן הוא ממילא ג' מקואות דמתני' כן נמי הפי' כמות שהיו ונפסדו המקואות משו"ה פי' כן בפי' המשנה וא"כ לפ"ז ע"כ א"א לפרש כריב"ש שכותלים החיצונים גבוהים דא"כ ע"כ הו"ל מים כשרים רובא ונתבטלו השאובי' ברובא ומ"ט נפסדו המקואות אע"כ לית ליה לרמב"ם כריב"ש וא"כ תיקשי עליו ק' הריב"ש הא כשנזחלו ונתערבו ה"ל זוחלים שזוחלים ג"כ לחוץ ע"פ שטח הקרקע ואינם חוזרים ושבי' ודוחק לומר דמיירי דהארץ היה קטפרס וישובו אליו המים הנזחלים דאין זכר למו מתנאי זה:

1720

1721ע"כ נלע"ד שזה הכריח למהרי"ק שרש קנ"ו דמוקי לההיא דג' מקואות שנקוו בתחלה ממי מעין ונפסקה המעיין דודאי אין לומר שעדיין מקור נובע דא"כ איך קרי להו מקואות אבל מיירי במי מעין שנקוו לתוך גומא ונפסק המעיין וכיון שתחלתם מהמעין תו לא מיפסלא בזחילה דהדרא להיתרא קמא והא דתנן רפ"ה דמקואות העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה הרי פירשה רמב"ם כשהיתה מלאה גשמים אבל אם היתה ריקנית ונתמלאת ממי מעין אפילו נפסק המעין לעולם מטהרת בזוחלים אלו דברי מהרי"ק שם ולפמ"ש לעיל הרמב"ם לטעמיה אזיל בזה ודלא כריב"ש:

1721

1722אמנם דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש ומייתי ליה מהרי"ק שם דמפ' ליה בבריכה ריקנית ונתמלאת ממי המעין ואפ"ה אם נפסק המעין ה"ה כמקוה ש"מ לית ליה הך דינא דהדרא לקמייתא ובאמת צ"ע ס' הרמב"ם שבמהרי"ק הנ"ל דא"כ למ"ד כל הימים מטהרים בזוחלים ונימא מים שנפרדו מהימים ונחו בגומא עדיין מטהרים בזוחלים א"כ למ"ד ספ"ק דתענית ענני' מימי אוקינוס הם שותין יטהרו כל גומו' הגשמים בזוחלי' ועיין תוס' סוכה י"ב ע"א ויש לדחוק בזה מ"מ להראב"ד נראה דס"ל בהך דג' מקואות כריב"ש דמיירי שהכותלים גבוהים והזחילה שבאמצע לא שמי' זחילה:

1722

1723אבל מהרי"ק כתב ביישוב הראב"ד דס"ל כשיטת הרא"ש דפסק המחבר סי' ר"א סעיף נו"ן ועדיפא מיניה דכיון שהוא טובל ומכסה גופו באשבורן אעפ"י שלמעלה נזחלים ומתערבים ואין כאן מ' סאה זולת אלו הנזחלים מ"מ מצטרפי' לשיעור מ' סאה ומייתי ראיה מהא דמשנה וי"ו פ"ז דמקואות ובש"ע סימן ר"א סעיף ס"ב והרי המים שבגופו של זה נזחלים ואפילו הכי מצטרפים להשלים מ' סאה לר"י וצל"ע דהא אנן קי"ל כרבנן דג' גממיות וכ' רמב"ם פ"ח ממקואות הל' ח' הטעם שאין הנזחלים מערבים אא"כ עמדו ע"ש וס' גדולה היא איך יערבו ויכשירו מים שאינם ראוי' לטהר בהם בשלמא אי הם מי מעין שמטהרי' בזוחלים א"נ מי גשמים שעמדו שהם ראוי' לטהר בהם נהי דשיעור' לית בהו מ"מ מערבי' וגורמי' טהרה אבל אם הם מי גשמים ונזחלים באופן שאפילו היה הם בעצמם ארבעים סאה אינם ראוים לטבול בהם איך יערבו הם המקוואות להכשירם וא"כ צ"ל ר"י דמטהר ע"י רגליו של ראשון במים לטעמיה אזיל דמטהר נמי בג' גממיות וס"ל דנזחלים מערבים אבל לדידן ליתא להך דינא ואע"ג דהרמב"ם פ"ח הלכה י"ב כ' השני בטומאתו שהרי חסרו המים י"ל היינו מטעם זה בעצמו שאין הנזחלים מערבים ועיין בדברי ריב"ש דמייתי ש"ך ס"ק קל"א וכ"מ כתב ע"ז דאיננו מבין דהוה מערכה על הדרוש וכתבתי על גליון רמב"ם שלי עיין ס' זו בירושל' דברכות דמייתי ראב"ד בפי' משנה וי"ו דעדיות פ"ד תמן סגוס ברם הכא בעינא ע"ש עכ"ל על הגליון:

1723

1724ובחי' פ"ב דגיטין כתבתי וז"ל לשון רמב"ם פ"ח ממקואות הלכה ח' ג' גממיות שבנחל כו' שאין המים הנזחלים מערבים אלא א"כ עמדו עכ"ל ע"ש בכ"מ ולע"ד נ"ל לכשתעיין לשון רמב"ם פ"ז מטומאת אוכלים הלכה ה' ע"ש יראה הרואה דס"ל דלא מיפסלא קטפרס בשפע מים אלא דוקא בטופח להטפיח דנהי בקרקע שוה הוה טופח להטפיח חיבו' אבל בקטפרס לא הוה חבור אבל קטפרס בשפע הוה חיבור והשת' קשי' לרמב"ם מ"ט דרבנן דג' גממיות וע"כ משום שממ"נ המים שיורדים בשפע דמשום קטפרס ליכא משום נזחלים איכא ומ"מ אי הוה קטפרס חיבור הי' מתכשר ע"י תחתית המים הסמוכים לקרקע ובלועים בעליונות הקרקע שאינם נזחלים ומ"מ טופח להטפיח הוה והוי חיבור אלא הני הוו קטפרס נמצא ממ"נ פסולים ג' גממיות שפע המי' העליונים הוה נזחלים ותחתיות המים טופח להטפיח הוה קטפרס ובזה מיושב ההפרש בין סגוס עבה לאדם שאין בו אלא להטפיח פסול משו' קטפרס מה שא"כ סגוס עכ"ל בחי' ובזה יש ליישב דברי תוספתא דמייתי ר"ש במתניתין דמקל משנה ח' פ"ח דטהרות ע"ש וק"ל:

1724

1725הדרן להנ"ל דלהרמב"ם דמפרש דג' מקואות נפסדו ואין להם תקנה בהקוות מים ס"ל ע"כ כמהרי"ק דמיירי דהמקואות נתהוו ממעין ושוב לא נפסלו בזחילה ולהראב"ד דמפרש בריכה ריקנית ואפ"ה אם נפסק המעין ה"ל כמקוה ע"כ פליג וס"ל דגם מי מעיינות שנקוו נפסלו בזחיל' ובש"ע סעיף נ"ה סתם כלשון הרמב"ם בחיבורו הנ"ל וכן בכל הדינים הנ"ל פסק כרמב"ם ומ"מ נ"ל דאין להקל נגד הראב"ד ואין להתיר בנפסק המעין:

1725

1726אך כל זה בבריכה כנ"ל אך במקוה שנעשית ממעין ונכנסי' לה בזו ויוצאים בזו ושוב נפסק מקום הכניסה ממעין ומקום היציאה עודנו זוחל והולך דעת המהרי"ק דלכ"ע מטהר בזוחלי' כיון שעדיין בזחילתו קמייתא עומד ולא פסק חיותו ומייתי ראי' מגל שנתלש מהים שמטבילין בראש הגל ולא בכיפיו וקשה הא ה"ל זוחלים אע"כ כיון שלא פסק זחילתו ראשונה מטהר בזוחלין וה"נ אע"ג דפסקה כניסתו ממעין מ"מ עדיין זחילתו הראשונה עליו ע"י מקום יציאתו והנה לפע"ד דברי ש"ך סק"ל אף על גב שדבריו מעורבבי' וכמ"ש הדר"ג שערבב דברי מהרי"ק מ"מ מה שהשיג עליו יפה השיג דמה ענין גל שנתלש לכאן התם אדרבא מכח רוב חיותו של ים סוער מכח חיות הזה נתלש הגל והלך לו לדרך מרחוק והיינו חיותו משא"כ מעין שנפסק פסקא ליה חיותו ומה שיוצא במקום אחר שכנגדו אין זאת הזחילה ממים חיים דרך חיותו וגם ק' שני' שהקשה שכ' לחלק דהתם נתלש הגל מהים עצמו שהוא מקום חיותו משא"כ הכא נמשך המעין ממקום נביעתו למקום אחר לתוך הגומא ושוב כשנפסקה אע"ג דעדיין זוחל ממקום אחר לחוץ אינו דומה לגל שנתלש והדר"ג כ' שאין דברי ש"ך מכוונים ומובנים ולפע"ד צדקו באופן ששני דינים תלוי' בהנ"ל להראב"ד אפי' עדיין זוחל כל שנפסקה זחילת כניסת המעין בטלה ליה זחילתו ולרמב"ם אפי' בטלו ב' הזחילות מ"מ שם מעין עליהם ולא מוכח ראיה דגל אלא ממשנה דג' מקואות הנ"ל ולכתחל' יש לפסול בשתיהן ובדיעבד נמי קשה לסמוך ארמב"ם בשני דינים לפע"ד אך עכ"פ מה שהחמיר מהרי"ק אפי' בששניהם זוחלים לגזור דלמא פסקה זחילה ולאו אדעתיה נראה כיון דלו יהיה דאפסקה ולאו אדעתיה האיכא רמב"ם דמכשיר א"כ מסתיין דלא נגזור דלמא יופסקו הזחילו' דהרי תנינן להדי' במשנה ח' פ"ו דמקואות מטהרי' הקרוב מן הרחוק ופי' הר"ש ולא חיישי' שמא בא אדם והפסיקו ונהי התם מסיק הר"ש דלענין מים שאובים דרבנן מיירי וא"כ י"ל לענין זחילה דאוריית' חיישי' וכמ"ש מהרי"ק מההיא דשמא ירבו הנוטפים על הזוחלים מ"מ כדאי הוא רמב"ם דמתיר להדיא דעכ"פ לא נגזר כנ"ל ועכ"פ כ"ז שנקבי הזחילות פתוחי' טובלי' בו בלא פקפוק לע"ד וה' יורני דרך יבחר ויצילני משגיאה ויראנו נפלאות מתורתו ותהא ארכא לשלותו ושלום למר ולתורתו כנפשו הקדושה וטהורה ונפש א"נ:

1726

1727כבר ביארתי מה שנלע"ד בסוגי' דחגיג' י"ט לענין גוד אסיק וענין קטפרס ע"ש ופה ראיתי לבאר מה שנלע"ד בכוונת רמב"ם שהאריך תוי"ט פ"ג דמקוואות ד"ה וטהרות וכו' ולא נעלמו ממני דברי תשוב' הריב"ש סי' רצ"ב עד סי' רצ"ו וגם דברי פני יהושע רפ"ב דגיטין שנתעורר על הכ"מ היינו בפ"ה דמקוואות מיחס לרמב"ם דלית לי' גוד אסיק ובפ"ה אית לי' להדיא גבי מביא סלון של אבר דאסיק ע"ש ואענה אני חלקי בעז"הית בשנדקדק הלשון שאין הנזחלי' מערבי' מ"ט יש בזה והריב"ש הבין כוונתו דנזחלי' רוצה לומר קטפרס שעי"ז המים נזחלי' וזה דוחק מדוע שינה רמב"ם לשון משנה הקטפרס אינו חיבור במשנה ב' פ"ג ראב"ע פוסל אא"כ פקק כך גרס רמב"ם ואין לו שחר עתי"ט במשנה ח' פ"ו מטהרים את המקוואות וכו' כיצד מביא סלון וכו' ק' מי צריך לעצה כיצד יומשכו ז"לז אף ע"ג דקמ"ל דהסילון אינו הויי' ע"י דבר המקבל טומאה וכמו דפליגי בזה רמב"ם וראב"ד פ"ח והרא"ש והרשב"א מביאים ראיה ממשנה זו לענין הוי' בטהרה מכל מקו' אין זה ענין לכאן לכיצד מטהרים העליון מתחתון. הנה שטת ר"ת רפ"ב מגיטין וכן הסכמת תוס' בחגיג' כ"א סוף ע"ב בסוף דבריה' כר"ת דקטפרס אינו חיבור לחבר ב' מקוואות חסרים אבל לחבר חסר עם כשר בת מ' סאה הוה חבור והוה קשה מרגלו של ראשון במים הרי ב' חסרים המקוה והמי' שעל האדם ואפ"ה מתחבר ע"י קטפרס והעלה הואיל שסופו לירד למטה הו"ל חבור אפי' ע"י קטפרס ומריש ה"א דזה שייך לר' יהודה דגוד אחית דמורידין העליון למטה הואיל וסופו לירד כירוד דמי אבל למ"ד גוד אסיק לא שייך לומר הואיל וסופו לירד התחתון כאלו כבר עלה זה לא נאמר וא"כ ר"מ דס"ל גוד אסיק ע"כ ס"ל קטפרס חבור:

1727

1728אך ראיתי בהר"ש רפ"ג דמשנה ב' הנ"ל דראב"ע ורבנן דפליגי בגוד אסיק ואפ"ה כ' דלא הוה קטפרס דמיירי שהוא רק קצת עליון וע"י המים נעש' שוה ואשבורן ע"ש ש"מ דס"ל אפי' למ"ד גוד אסיק נמי פסול קטפרס ואם כן ק' מרגליו של ראשון וצ"ל כיון שסופן לירד אמרי' גוד אסיק ומוכח נמי דלא ס"ל מ"ש ר"ת דלחבר מקוה חסר עם שלם הוה קטפרס חבור דוקא בשניהם חסרים מחמרינן זה ליתא דהרי הכא מיירי רק בפסול ג' לוגים ואפ"ה אי לאו דנעשה אשבורן ע"י המים לא הוה קטפרס חבור:

1728

1729ואומר אני הא דפליגי רבנן בתוספתא ברגלו של ראשון במים לאו משום דלא ס"ל גוד אסיק אלא אפילו גוד אסיק אית להו אלא כיון דקטפרס אינו חיבור א"א כסופו לירד ובמים שעל הגוף שרגילים לנגוב להתייבש במקומות מן הגוף ואם כן שוב אין מוחזק שסופו לירד כי אם יגיעו המים למקום היבש שבגוף יעמדו ולא ירדו וממילא קטפרס כזה אינו חבור אפילו לגוד אחית וזה קרוב לדברי כ"מ פ"ח דמקוואות שם:

1729

1730ובתוספתא דג' גממיות דפליגי רבנן היינו דס"ל דוקא קטפרס שסופו לירד למטה לתוך הגומא התחתונה ושם יעמדו המים זו היא חבור משא"כ מי גשמים הנזחלי' ועוברים על פני הגומות ונזחל גם לחוץ משלש גומות אין זה מחבר הגומו' יחד וזה לשון אין הנזחלי' חוץ להגומות מערבין דוקא אי הי' נשאר בגומא תחתונה אפי' אי נזחל מעליון למטה מ"מ סופו לנוח בתחתונה אבל זה שנזחל ואינו נח בתחתונה אינו מערב:

1730

1731ובמשנה ח' פ"ו מיירי נמי שע"י זחילת גשמים רוצה לערב והלא אין הנזחלים מערבים ע"כ זאת עצה היעוצה שלא יניח זחילת הגשמים לעבור בשוט ושטף שלא יניח סילון ראשו אצל העליון וסופו מקלח לתוך התחתון באופן שלא ישטוף הזחיל' חוץ להתחתונ' אלא ישאר בתוכו ואז מערב ע"י גוד אסיק דהכי ס"ל לתנא דמתני' כדמוכח מסגוס עבה כמ"ש תוי"ט אך ת"ק דמשנה ב' פ"ג ס"ל גוד אסיק אפילו בזחילת מי גשמים שאין סופן לעמוד בגומא וכדס"ל לר"מ בג' גממיות וע"ז פליג ראב"ע ופוסל עד שיפקק פי' שיסתום מוצא גומא התחתונ' שלא יכלו מי גשמים לצאת ולשטף לחוץ ויעמוד כן שעה א' ואז יכשרו העליוני' והלכ' כראב"ע כי כן סתם במתניתין דסילון כנלע"ד נכון בעזה"י ומכל מקום למעשה אין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל ותורה היא ע"כ לא מנעתי מלכותבו:

1731

1732מעתה כשתמצי לומר לדברי התו"יט בדאורייתא לא אמרי' אפי' גוד אחית ובדרבנן אפי' גוד אסיק אמרי' ולטהר כלי שאוב ע"י גוד בין אחית בין אסיק תלי' בפלוגתת הפוסקים אי כולו שאוב דאורייתא או דרבנן ולפי מה שפרשתי אני עני בשסופו לנוח בגומא תחתונה ואינה זוחל לחוץ אמרי' אפי' בדאורייתא אסיק ובשאין סופו לנוח אפי' אחית ואפי' במעלות דרבנן לא אמרי' וחלילה לעשות מעשה בספק איסור כרת אם לא יתוקן אליבא דכל הפרושי' דהיינו שיהי' סופו לירד ולנוח בגומא תחתונ' ולא יזחל לחוץ ויהי' בדרבנן דוקא ולא דאוריית' ובכולו שאוב דלכמה פוסקים הוא דאורייתא חלילה לעשות מעשה להקל לסמוך אהנך פוסקים דס"ל דרבנן ולגבב קולות כי מאן ספון מאן חשוב להגיס לבו בהוראה. פ"ב יום ב' ג' אלול תקצ"חל: מש"הק סופר מפפ"דמ:

1732

1733שלום וכ"ט לה"ה י"נ הרב המא"הג המופלג ומפורסם זית רענן יפה פרי תואר והדר כש"ת מו"ה יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א.

1733

1734יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד מקוה מרוצף באבני' כולו ומימיו מתחסרי' לאט לאט אם יש לחוש משום זחילה יפה כ' פר"מ כיון דכ' רשב"א בשער המים ופסקו בש"ע סי' ר"א סעיף נ"א ניקב המקו' ומימיו נוטפי' מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת עכ"ל א"כ מה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ופשוט והנה ס' שער המים לא נמצא בגבולינו אך ז"ל שהעתק ב"י דפוס וויען דף ר"ד ויראה לי אע"פ שניקב המקוה ומימיו נוטפים וכו' ואם אי אתה אומר כן אין לך מקוה כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט עכ"ל הנה דין דנבלעים בקרקע הוא מסברה דאל"כ אין מקוה כשר ויש להסביר עוד דהא הבורות שאינם מסוידים בסיד בולעים מה שבתוכו כמבואר מלשון רש"י במשנה גת בעוטה יע"ש ובקרא כתיב אך מעיין ובור מקוה מים וילפינן מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים למעוטי ממלא בכתף וא"כ לכל הפחות אין לומר דמיירי דוקא בבור סיד בידי אדם וסתם בור שאינו מסויד מאבד מימיו ואפי' הכי כשר ועוד ראי' מדתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות כו' ומשמע שנמדד והי' בו מ' סאה מצומצמות ואז כשנמצא חסר חיישי' שמא עם סילוק ידיו חסר ואתאי ובצר לי' שיעורא אבל אי הי' יותר מארבעים סאה אין כל הטהרות למפרע טמאות אלא לפי שיעור זמן שהי' מתחסר עד פחות מארבעים סאה דאלת"ה לא הוה ל"ל מקוה שנמדד אלא סתם מקוה כשר שנמדד ונמצא חסר אע"כ כמ"ש ואי ס"ד מכיון שמטפטף נפסל מטעם זחיל' א"כ אפי' בת מאה סאה נמי פסול דהרי הזחילה היא מתחתי' וכל המים שע"ג נזחלים אע"כ אין בכך כלום:

1734

1735אך מה שהוסיף רשב"א אפי' ניקב המקו' לא מצאתי ראיה ולכאור' יש ראיה להיפוך בתוס' בכורות נ"ה ע"ב שרצו להוכיח דמעין כשר באשבורן מים שעשה שלמה שהי' מחובר לעין עיטם והי' אשבורן ודחו תוס' דבירושלמי איתא שהשוורים הי' רגליהם נקובי' כמוציא אם כן הי' נזחלים ע"ש ומשמע נקב קטן כמוציא מים נבטל מתורת כלי המיוחד למים וצ"ל דלית לי' להירושלמי כללא דרבא מסכת שבת צ"ה ע"ב מ"מ אפילו ניקוב ככונס משקה נמי נקב קטן ומטפטף מעט מעט ומ"מ קרי לי' זוחלים ודלא כרשב"א הנ"ל מיהו נ"ל ט"ס הוא בתוספות הנ"ל וצ"ל כמוציא רמון וכמ"ש תוס' פע"פ ק"ט ע"ב ד"ה בים שעשה שלמה וכן הועתק בשיטה מקובצת למס' ביצה י"ח גבי ושוין שמשיקין ע"ש וכן בתשוב' רשב"א דמייתי ב"י סי' ר"א דף קצ"ו ע"א ע"ש ועיין משנה ה' פ"ד דמקוואות מ"מ אין ראיה לרשב"א אם לא נאמר מסברה כיון דמוכח דנבלע בקרקע אינו מזחיל וע"כ מפני שאין זחילתו ניכרת א"כ ה"ה ניקוב שג"כ אין זחילתו ניכרת ועיין תוס' גיטין דף ז' ע"ב ד"ה עציץ שיטת רש"י דחרס שאינו נקוב הוה כנקוב לענין יניקה והוא הדין לענין טפטוף וזחילה וצ"ע ועיין ריטב"א מכות ד' ע"ש מ"מ הרי מה שבקשנו דעכ"פ מה שנבלע מבין רצפת אבנים מיקרי זחילה שהרי אינה ניכרת והוא ברור בעזה"ית:

1735

1736וראיתי מה שכ' מכ"ת בישוב דברי הראב"ד דמייתי ש"ך סי' ר"א סקי"ד דשמא ירבו נוטפים מיירי שהנוטפים באים אל הזוחלים וקמא קמא בטיל ע"כ בעי רביי' אבל מע"מ כשר עד שירבו ויחזור וניעור משא"כ עדותו של ר"א בר צדוק על הזוחלים שרבו על הנוטפים שהזוחלים באי' אל הנוטפים לא בטיל קמא קמא ומיפסל במע"מ ודבריו תמוהים כי היכי דחוזר וניעור כי איכא רובא ה"נ אי דינא הוא דסגי במע"מ נהי דקמא בטיל כי שוב יגיע למחצה ע"מ חוזר וניעור כל מה שכבר נתבטל ואין חילוק בין מחצה לרוב כל שהגיע לשיעור חוזר וניעור הראשוני' ועוד כי היכי דהנוטפים בטלי קמא קמא בהזוחלים וחוזרים וניעורי' כך הזוחלים בהנוטפי' בטלי' וכשיגיע לשעורי' חוזרים וניעורים ובהא דחידשו תוס' דבכורות הך דקמא קמא בטיל הקשיתי בימי חורפי אי שייך הכא ביטול כביטול איסורי' א"כ מנ"ל לש"ס דשמואל פליגי דידי' אדידיה דלמא אה"נ מכיפי' מיברך ומ"מ חיישינן שמא ירבו נוטפים על הזוחלים וקמא קמא לא בטיל דמ"במ לא בטיל ס"ל לשמואל ואת"ל א"כ אפי' כי לא רבו נמי אפי' טפה א' פוסלת אה"נ מכ"ש דקשי' אלא צ"ל כ"ז שלא רבו כ"כ א"כ הני טיפי כבר עברו וחלפו ונשטפו והני דלפנינו מי מעין הם ועיין כ"מ פ"ב מהל' טומאת אוכלים הל' כ"ו ועיין תוי"ט פ"ב דמכשירין משנה ג' ד"ה אבל כו' ימצא כעין סברא זו אבל כי רבו לא שייך הא אבל עכ"פ קמא קמא בטיל לא שייך לשמואל דמ"במ לא בטיל ודוחק לומר דמי מעין ומי נוטפים תרי שמא נינהו ולא הוה מ"במ וגרע מדם הפר ומדם השעי' דמיקרי חד שמא אף ע"ג דאית ליה שם לווי' עיין השגת הראב"ד פי"ו מהל' מ"אס הל' י"ד וצ"ע:

1736

1737ולענין ישוב דיוק הנ"ל דבשמואל משמע שמא ירבו אבל מע"מ כשר ולר"א בר צדוק משמע דוקא רבו זוחלים אבל מע"מ פסול י"ל דאפשר כי היכי דמהני השקה לעשות שאובין כמקוה מטעם זריעה י"ל דהה"נ מהני השקה לעשות נוטפים כזוחלים אך זריעה לא שייך אלא כשהזרע בא אל הקרקע שנזרע בו ולא הקרקע אל הזרע וגם לא שייך זריע' כשהזרע מרוב' מן הקרקע ע"כ כשהנוטפי' באים אל הזוחלים מטהרי' בהשקה עד פלגא אבל כשהנוטפים רבו אין דרך השקה בכך ומיפסלי בזחיל' וכשהזוחלי' באים אל הנוטפי' דהיינו ר"א בר צדוק לא שייך כלל שיזרעו הנוטפים בזוחלי' הבאים אליהם ומיהו ברביי' מתכשרי' מטעם ביטול ברוב וכמ"ש תוספות זבחים ע"ח ע"ב לחלק בין השקה לרביי' ע"ש וה"נ דכותי' ועיין בשיטה מקובצת ביצה הנ"ל להרא"ה לא שייך השקה אלא נוטפים בנוטפים וזוחלי' בזוחלים ולא באינו מינו אך התם השקה ונגיעה בעלמא והכא במתערבי' זה בתוך זה ממש אפשר דמהני השקה והנלע"ד כתבתי ויתענג על רוב שלום א"נ ח"ח הדש"ת וחותם באהבה רבה. פ"ב יום ג' כ"ד כסלו תקצ"טל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

1737

1738שלום וכל טוב לי"נ הרב המא"הג החרוץ המופלג עושה פלא כמו"ה געץ ני' אבדק"ק גערמענד: -

1738

1739ע"ד המקוה שניקו אותה ועמדה בלי מים כלל והי' באר מים נובע סמוך לה ומי הבאר עמוקים הרבה ממקוה והמשיכו שאובים אל הבאר עד שנתמלא על גדותיו ונתמלאת המקוה ע"י נקב כשפ"ה שפונה להבאר: -

1739

1740הנה מקוה טהרה פה קהלתינו שנעשה עפ"י חכמי הדורות כן מעשיה ב' מקואות סמוכי' ונקובי' ז"לז כשפ"ה בעליונו וכשמנקי' א' מהם משליכים שאובי' אל חברתה עד שתתמלאת עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקי' חברתה וחוזר' ומתמלאת ע"י השני' כנ"ל ולית מאן דחש למ"ש ש"כ סי' ר"א סקמ"א וס"ק קי"ב וכמ"ש ותמה ג"כ בנ"בי ח"ב כמ"ש פר"מ ג"כ אך אם לא היה מי הבאר עמוקי' אלא מרודדי' ולא הי' כל גופו של אדם עולה בהם בלי הוספת שאובי' הייתי חושש לכתחלה לדעת הרא"ה בבד"ה כי דברי טעם הם אע"ג דבמ"ה דחי לי' בגילוי דחטתא:

1740

1741ואי הי' המקוה כלו שאוב והי' בא להכשירו ע"י חיבור למעי' גם בזה מצאתי דעת הרא"ה בס' שיטה מקובצת לביצה י"ח גבי ושוין שמשיקין שכ' שאין חיבור מטהר אלא מ"במ היינו מקוה למקוה ולא מקוה למעין שאלו באשבורן ואלו בזוחלין (אף על גב דמעין מטהר נמי באשבורן מ"מ ס"ל דה"ל מבשא"מ ומוכיח מים שעשה שלמה ע"ש) אבל הכא בעובדא דילי' שטיהר השאובין תחלה במעין ושוב נבעו אל המקוה אינו ענין להנ"ל: -

1741

1742ומ"מ נ"מ היכא שחוברו אלו יחדיו שהמקוה מלא שאובי' ורצה לחברו אל המעין וגם המעין איננו עמוק כ"א מרודד איכא ב' סברות הרא"ה לאי' בודאי יש לצרף גם ס' רבינו ירוחם ולאסור אבל במקוה דמעלתו לא יחוש כלל והמקום יהיה בעזרו הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק תמוז תקפ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1742

1743שלום וכ"ט לה"ה הרבני המופלג החרוץ ושנון כש"ת מה"ו דוד צבי' נ"י יושב בשבת תחכמוני בישוב מעדיער:

1743

1744גי"ה הגיעני ומוכח מתוכו כי תור' חתולתו ותורתו אומנתו אשרי יולדתו ע"ד מקו' משלג וגליד לשפוך לתוכו מים חמין להפשירן אם ע"י כלי שופך לתוכו חוששני לו שיבואו ג' לוגין שאובין טרם שהופשרו מ' סאה והרי היא בפיסול לעולם אך אם יבואו שלא ע"י כלי או מפשיר ע"י המצאה אחרת ברזל מלובן וגחלים וכדומה משו' הוי' ע"י אדם לית לן בה דלא מקרי זה הוי' אלא הוי כמו הסרת המניעה ולא מיקרי הוי' אלא כמו הבאת מים ולא נרמזו כזה והוא פשוט:

1744

1745אמנם מה שנתעורר מעלתו איך מכשירי' בסימן ר"א בסעיף למ"ד לעשות מקוה בידים על ידי שלג ולרבנו שמריה אפי' בלי הפשר מטבילי' בעינא הא הוי הוי' בידי אדם וכתב בשלמא לראב"ד דבעי' שנמוח אבל בעין אין טובלים בשלג י"ל כמ"ש ראב"ד א"ג אחריתי פנים חדשות באו לכאן אבל לרבנו שמרי' השלג עצמו הוי מים ואין כאן פנים חדשות א"כ קש' הא עכ"פ נתהוה בידי אדם אלו דבריו ולא ידעתי מ"ש שהראב"ד תי' כן א"ג אחריתי הרי הראב"ד הוקשה לו על דין דשלג הא הוי שאובין ותי' דלא נאמרו שאובין אלא במים ולא בשלג וכיוצא בזה ושוב כשנפשר פנים חדשות באו לכאן וא"כ ה"ל להקשות בקיצור תינח לראב"ד דשלג לא הוי בכלל מקוה מים דקרא עד שיופשר ויהיה מים אם כן שפיר כת' דשלג בעין לית ביה משום שאובין דנפקא לן פסולן מהיקש מקוה מים למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה מים בידי שמים לאפוקי שאובין ושלג לאו מים הוא ושוב כשנפשר והוי מים פנים חדשות באו לכאן וכל זה לראב"ד אבל לרבנו שמרי' דשלג בעין הוי בכלל מים דקרא דתולדות מים נמי מים נינהו א"כ גם שלג איתקש למעין דבעי בידי שמי' וקשה הא משנה שלמה שנינו ריש פרק ז' דמקואות והעידו אנשי מידבא משמו שא"ל צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה וצע"ג לכאורה:

1745

1746והנלע"ד בזה נקדים ש"ס דפסחים סוגיא דר"ח סגן הכהנים ט"ו ע"א מייתי פלוגתת ר"מ ור' יוסי ור' יוסי אליבא דר"ע ס"ל דמשקין לטמא אחרים דאורי' ויע"ש תוס' ד"ה ר' יוסי לטעמיה וכו' ור"מ ס"ל טומאת עצמן יש להם ולא לטמא אחרים ור"א לפי ס"ד דהתם הוי ס"ל שאין למשקין שום טומאה מ"הת והוי ס"ד דגם רב ס"ל הכא ולמסקנא דר"פ שם דף י"ט לכ"ע יש טומאה למשקה חולין רק משקה קודש הלכתא גמירי משקה בית המטבחיים דכן וכן פסק רמב"ם ריש פ"ז דאבות הטומאה דמשקין חולין לטומאת עצמן דאורי' ובפ' יו"ד מטומא' אוכלין הל' ט"ז פסק משקה בית מטבחיים דכן והיינו כנ"ל:

1746

1747והנה בפסחים ט"ו ע"א פריך ש"ס למאי דס"ד דר"א וכן רב ס"ל דאין למשקה שום טומאה ואפי' טומאת עצמן פריך מקרא אך מעין ובור מקו' מים יהי' טהור פירש"י דאשמועינן הואיל ומחוברי' נינהו לא מטמאי הא תלושין מקבלי טומאה ומשני מאי יהיה טהור מטומאתו פירש"י וה"ק אם יבוא הטמא במעין ובור מקוה מים יהי' טהור הואיל וטבל הא שאובין לא מטהרי ליה עכ"ל ע"ש מבואר היטב מזה דלמסקנא דקיימא לן משקין מטמאי' מ"הת טומאת עצמן לכ"ע ולר"ע אפילו מטמאין אחרי' א"כ האי קרא לא מיירי כלל מטבילת אדם אלא מענינה דאותה פרשה דלא מיירי כלל מטבילה אלא קאמ' אם יפול שרץ אל מעין ובור מקוה מים יהיו המים טהורי' הואיל ומחוברי' הם אינם מקבלים טומאה וז"ל רמב"ן פרשת שמיני אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור יאמר שאין המים שבמקוה מקבלי' טומא' בחבורם לקרקע אם יפול בהם הטומא' ואמר והנוגע בנבלתם יטמא שיעורו ומים אשר נוגע בנבלתם יטמא כי המים התלושי' אשר יגעו בהם בנבלתם יטמאו כי במקוה לא יגעו המים בנבלתם אבל נבלתם יפול לתוכו וכו' ועל הכלל כי זה בא ללמד על המים שהם מקבלים טומאה בתלוש ולא במחובר עכ"ל וכן פירש"י וז"ל אך מעין ובור מקוה מים המחוברי' לקרקע אין מקבלים טומא' אלא שהוסיף ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו עכ"ל וכ' הרא"מ רש"י פי' כן למ"ד אין למשקין טומאה מדאוריי' או רש"י ס"ל תרתי שמעת מיניה ובאמת הוא דוחק עמ"ש בהפלאה על התורה בזה ומהראנ"ח בס' אמרי שפר וגם בעל צידה לדרך משיגי' על הרא"מ בזה דודאי כוונת רש"י על ב' מ"ד אבל למ"ד טומאת משקין דאוריי' אין זכר בהפסוק זה מהטובל בהם ולקמן אי"ה נבאר זה ועכ"פ כל דרשת חכז"ל דמה מעין בידי שמים ומעין בזוחלין ומקוה באשבורן הכל הוא בעצם וראשונה אדין מחובר שלא לקבל טומאה וממילא נמשכים אותן דינים אמקוה לטהר הטובלים וא"כ צריך חקירה מנ"ל דקרא מיירי כלל מטבילה דלמא ורחץ בשרו במים דכתיב גבי טמאים במים כל שהן אפי' תלושים קאמר:

1747

1748וראיתי מקדמון א' ושכחתי מקומו כעת דמסברא אמרי' דאיך אמר רחמנא ירחץ בשרו במים הלא המים מתטמאים מהטובל בהם וחוזרים ומטמאים הטובל ואפילו למ"ד לטמא אחרי' לאו דאורייתא רק טומאת עצמן יש בהם מ"מ הוי חוקה טפי מפרה אדומה זו שיטהר הטובל ויטמא המים אע"כ קרא סמך אסברא חצונה שירחץ במים שאינם מתטמאי' והם המבוארים בקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור נמצא כל התנאי' שצריך שיהיה טהור ואינו מקבל טומאה דהיינו מה מעין בידי שמים אף מקוה בי"ש ודוקא מעין אף בזוחלין ומקוה באשבורן דוקא וכל כיוצא בזה שאינו מקבל טומאה ויש לו דין מחובר אותן מים כשרים לוירחץ בשרו במים אבל כל שחסר א' מאלו התנאים ומקבל טומאה אין הטמא עולה מטומאתו לטהרה ועל סברא זו נבנו כל הל' מקוואות על פסוק זה. וגם צ"ע בש"ס ולשון רש"י חולין פ"ד ע"א ד"ה אך מעין ובור וכו':

1748

1749מבואר מכל זה דבקרא ורחץ במים לא הוזכר שיהיה בי"ש רק הואיל שא"א למים שיהיו טהורים זולת זה ע"כ בעי' שלא יהיו שאובין וא"כ תינח מים ממש אבל שלג שהוא בכלל ורחץ במים ושלג וכפור אין בהם קבלת טומא' כלל כמבואר ברמב"ם פ"א מטומאת אוכלים הלכה כ"ב ע"ש א"כ לעולם טובלים בו בעינא אפי' הויתו ע"י אדם ואפי' שאובים בכלים שאינו מתמעט מדומי' דמעין ועתה אי נמי נמוח אחר כך ונעשה מים ומקבל טומאה לא מיפסל משום שהיה תחלת הויתו ע"י אדם ז"א דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא לא אוכל ולא משקה ועכשיו משקה וה"ל כאלו נעשה מקוה ממילא וכשר ומיושב הכל בעזה"י:

1749

1750ולכאורה לפמ"ש רש"י בחומ' ולפי מה שהבין הרא"מ דאע"ג דעיק' קרא דאך מעין אטהרת מים עצמן קאי מ"מ תרתי שמעת מיניה יהיה טהור הטובל בו נמצא הוזכרו שניהם בפסוק זה טהרת המים המחוברים וטבילת הטובלים היה אפשר מקום לומר כל שישנו בקבלת טומאה בתלוש מיהת כדמסיים והנוגע בנבלתם יטמא וכל שישנו בכלל זה ישנו בכלל יהי' טהור להעלות הטמאים הטובלים בו מטומאת' לאפוקי שלג וכפור וכיוצא בו שאין בו טומאה אין בו טהר' לטובלים בו אף על גב שתולדת המים בכלל מים הוי מ"מ הכא מעטינהו קרא אלא כבר כתבתי דאין זה אמת דבקרא אך מעין ובור אין רמז לטובלי' בו ויהיה טהור דרש בת"כ לדרשא אחריתי שמעין ובור ומקוה מטהרין זא"ז בהשקה וא"כ טובלים בשלג ואולי היינו ברפ"ז דמקוואות אר"ע ר' ישמעאל היה דן לפניו דשלג אינו מעלה ושוב העידו אנשי מידבא שר"י עצמו צוה לעשות מקוה משלג בתחלה וכ' רמב"ם הביאו תי"ט שר"י היה דן למ"ומ של הלכה אבל חזר בו ולא נתגלה איזה מ"ומ של הלכה היה לו עם ר"ע ולהנ"ל ניחא:

1750

1751ולכאורה יש לעיין הנה בכל המיטהרים לא כתיב אלא רחיצה במים רק בפרשת אמור כתיב גבי ובא השמש וטהר ויליף בת"כ שלא ירחץ אבר אבר אלא יטבול בפ"א כמו ביאת שמש בפ"א ה"נ רחיצתו בפ"א ומייתי ליה סמ"ג וב"י וממנו למדי' לכל הטובלים דילמוד סתום מן המפורש ובפ' מצורע בבעל קרי כתיב כל בשרו מיני' ילפינן שיעור המים שיהיה כל גופו עולה בפ"א שהוא מ' סאה ומיני' ילפי' לכל הטמאים וא"כ בזב דכתיב מים חיים נימא נמי ה"ה לכל הטובלים בעי מים חיים דוקא בשלמא אי נימא כמ"ש הרא"ם הנ"ל דיהיה טהור מרמז נמי על טבילה ושם כתיב להדיא מקוה מים א"כ הרי קמן דאיכא טבילה במקוה וגבי זב דגלי גלי דבעי' מים חיים ולא בשארי טבילות ואדרבא מיניה יליף ראב"ד מדלא כתיב כל בשרו גבי מים חיים ש"מ מים חיים דהיינו מעיין לא בעי שיעורא אלא סגי בכ"ש [עיין ב"י ר"סי ר"א] אבל לפמ"ש דאין שום רמז בקרא דאך מעין ממקוה המטהרת א"כ קשיא כנ"ל נימא מים חיים בזב וה"ה לכל הטובלי' דבעינן מים חיים ושיעורא נמי ובת"כ איתא גבי זב בשרו ולא בגדיו בעי מים חיים א"כ אימעיט שארי טבילות ממים חיים אבל צ"ע דברוב הטובלים כתיב בשרו א"כ כל בשרו דבעל קרי נמי נימא הכי בשרו של בעל קרי בעי שיעור' ולא שארי טובלים:

1751

1752אמנם ברמב"ן פ' מצורע כ' ואחר תטהר גבי זבה מיותר דאף ע"ג דדרשינן אחר אחר לכולן מ"מ תטהר מיותר להוסיף לה טהרה יתירה שלא תצטרך מים חיים אע"ג שהיא זבה מ"מ קילי בזה מזב ע"ש א"כ כ"ש שארי טמאי' וא"ש ועדיין צ"ע מיהו כל זה הטורח לרבנו שמרי' דס"ל מטבילין בשלג בעין אבל להראב"ד וסייעתו דאין טובלים בשלג בעין י"ל כהרא"מ הנ"ל לקושטא דמילתא שיהיה טהור תרתי משמע מיניה קאי נמי אטבילה וקאי נמי אקבלת טומאת המי' כבש"ס חולין פ"ד ע"א הנ"ל ומיניה דשלג אינו מקבל טומאה אין עושין ממנו מקוה לכתחלה אלא להשלים ואהא היה מ"ומ של הלכה דר' ישמעאל לפני ר"ע ולפ"ז לא ידענו איזה מ"ומ היה לו עם ר"ע ואולי דהוי ס"ל כשם שאין טובלים בו כך אין משלים ונפסקה הלכה למעשה באנשי מידבא שמשלים אבל לא לטבול בו בעינא עד שיופשר ונמוח והכי הוא סוגיין דעלמא ולענין מ"ומ שלר' ישמעאל י"ל דבשלמא לעשות כל המקוה משלג כיון שאינו מקבל שום טומאה אינו בכלל יהי' טהור דקרא אך היינו בסתם שלג אבל אם מצרפו עם מים שבמקוה חסר ה"ל כחישב עליו למשקה דמקבל טומאה כיון שמצורף למים ועיין נדה י"ו ע"א בסופו וברמב"ם פ"א מטומאת אוכלים הל' כ"ב הנ"ל ומש"וה משלים. וראוי למלאות השלג בסלי' של נצרי' נקובי' שהמים זבים מהם שלא יתקבצו ג' לוגין בשולי הכלי מהפשרת השלג שבתוך הכלי ויצטרף א' לאחד לג' לוגין שאובים שפוסלים המקוה ולאחר שנתמלא המקוה שלג יעשה כנ"ל להניח טס ברזל מלובן וגחלים הרבה שיופשר השלג מאליו. הארכתי קצת וממילא רוחא שמעתא ואחתום בברכה הכ"ד:

1752

1753שלום וישע רב, יבא ויקרב לאור נערב, אדם גדול ורב, אבן הזוה', כעצם השמים לטוהר, י"נ וידיד נפש כל חי ה"ה הרב הגאון המופלג המפורס' העומד לתלפיות חרף פיפיו' כש"ת מו"ה בנימין וואלף האמבורג נ"י העומד לנס בקהלתו המפוארה ק"ק פיורדא יע"א ראש המדברים בכל מקום ברוך יאמר לעומתו.

1753

1754לעשות רצון יראי ה' חפצתי להשיב דבר ולא חצי דבר ע"ד המקוואות הנעשים בכמה קהלות ישראל ע"י מי גשמי' ע"י סילונות הנמשכי' מהגגות סילונות של טסי נחשת דלא שליט בהו ריקבא ובסופן סילונות של נסרים מחוברים שיגיעו המים לעוקה ע"י טהרה וכשהיא מלאה לה כשיעור ויותר הרבה מחממי' מים ביורה גדולה שיש בו ברזא ופותחי' הברזא ונמשכי' המים חמי' למקוה גם כן ע"י סילון של נסרים כנ"ל וכל יום שואבים מהמקוה כשיעור שנשפכין חמין לתוכה אתמול או קרוב לזה לחזור ולשפוך לתוכה חמין היום ובקהלתינו עשוים מימי הגאוני' הקדמונים ב' עוקות זו בצד זו ושניהם מלאים ונקובים זה לזה נקב גדול משפ"ה וכשמנקי' א' שוב שופכים אל השני' בהמשכה ע"י סילונות כנ"ל מים מעלמא עד שתתמלא השני' הריקנית וכשתתמלא השני' מנקין גם אז את זו ע"י המשכה מראשונה כמתני' ח' פ"ו דמקוואות ממלא בכתף ונותן בעליון עד שיורד לתחתון וכו' באופן שאל יחסר המזג לעולם. ובהרבה קהלות קטנות במדינתינו קבועה גיגית נקובה כשפ"ה וכשיחסר המזג להם ואין להם כנ"ל נדחקים מאוד לטבול בנהרות או ליסע ממקום למקום עד ימי הסתיו ממלאים בכתף שלג וכפור כבמתני' דמקוואות רפ"ו ואמנם גם בפפ"דמ טובלות הנשים במקוה כנ"ל ממי גשמים שע"י סילונות שניתקנה ע"י הגאון פ"י אך לא ידעתי מעשיה בפרטות כי קטן הייתי בפרידתי מבית אמי וחדר הורתי:

1754

1755והנה פר"מ יצא לפקפק על מקוואות הנ"ל ברוב חסידתו וצדקתו נקיט חומרא מתניתא ללקוט חומרות כל האפשרי וחשש חששות הרבה וארוך בדורו האריך עלינו הדרך בדרכי חכמתו העמיק והרחיב כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק וכבר כתבתי קונטרס א' לסלק פקפוקים של הגאון נ"בי מעל רוב המקוואות הנעשי' ע"י כלי מנוקב כשפ"ה ונסתם בברזא ועוד תשובה א' בענין מילוי מקוה ע"י שלג ועתה גם עתה יצאתי לישע בעזה"י אשר יראני נפלאות מתורתו וה' יעזרני ויהיה עמדי לברר הלכה זו ולהעמידה על בורי' ואימא מילת' דתתקבל על לב גדול כמוהו וסיעת מרחמוהי כולם אהובי' כולם ברורי' כולם גבורים:

1755

1756וזאת החלי בעזה"י גרסינן פ"ק דתענית י"ג ע"א כל חייבי טבילות טובלי' כדרכן בין בט"ב בין בי"הכ במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובים נינהו אלא לאו בצונן וחייבי טבילות אין אינש אחרינא לא אר"ח בר קטינא לא נצרכה אלא לחמי טברי' ופריך מדר"ח סגן הכהנים שאמר כדי הוא בית אלקינו לאבד וכו' ומה לשון לאבד הא יכול לטבול בצונן ומסיק באתרא דלא שכיחי צונן וכתבו התוס' אף על גב דמשכחת ליה בשאובה שהמשיכה אע"כ כולה שאוב פסול אפילו ע"י המשכה ולכאורה דבריהם תמוהים דאכתי משכחת ליה במ' סאה כשרים שמילא עליהם בכתף מים חמין דלכולי עלמא כשר ועוד משכחת במקוה מחוברת למעיין וכמ"ש במרדכי פ"ב דשבועות סי' תש"נ באמת דהכא מוכח דגם זה בכלל שאובים משום גזרת מרחצאות והתוס' ע"כ לא סבירא להו הכי דאם כן לא מוכיחי' מידי אם כן אכתי תיקשי וצריך עיון לכאורה וגם דברי תוספות בתמורה י"א ע"ב שכ' ולטעמיך וכו' צ"ע ע"ש:

1756

1757ולדחוק ולומר בכוונת תוס' דאי אמרת בשלמא כלו שאוב אסור שפיר גזרו בחמין אפי' מילא על מקוה שלם שהטובל בו יסבור שכלו שאוב אבל אי ס"ד כלו שאוב מותר בהמשכה אם כן מ"ט לגזור במילא חמין הרי הטובל בו יתלה שהמשיכהו כלו ז"א דאם כן במים קרים שאובים לגזור נהי הטובל בו לא ירגיש מכל מקום הממלא בכתפו לא ידע לחלק בין כלו למקצתו אע"כ לא גזרינן בהכי אם כן דברי' תוס' צ"ע ובלא"הנ צריך עיון בהש"ס דמקשה ומדייק אלישנא דר"ח סג"ה שאמר לאבד טבילה ה"ל לומר בלישנא אחרינא ואמאי לא הקשה אגופי' דדינא דת"ק מ"ט להתיר בט"ב ויו"הכ טבילה כדרכו בחמין כיון דאפשר בצונן עכ"פ לפי הס"ד דלא ידע אתרא דלא שכיחי צונני' והנה בברכו' כ"ב ע"א א"ל ר"ה לרבנן רבותי מ"ט אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות אמר ליה ר"ח וכי יש טבילה בחמין אמר ליה רב אדא ב"מ קאי כוותך פירש"י דבעי טבילה זו כשאר טבילות עכ"ל פירש משום הכי זלזלו בטבילה זו ובטלוה לגמרי דהטבילה צריכה כשאר טבילות וכיון דאי אפשר מפני הצינה וחמין הוי כלא טבל על כן זלזלו בה לגמרי ולכאורה צע"ג אי סגי בהשלכת מים חמין לתוך מקוה כשרה מ' סאה ורק משום גזירת מרחצאות איך מפני זה בטלו טבילה לגמרי ולמדו תורה בעלי קריין:

1757

1758ואי נימא דבנדה העמידו דבריהם אפי' במקום ביטול פ"ו ויש כח ביד חכמים אבל להקל בשביל זה וללמוד תורה בלא טבילה צריך עיון והייתי רוצה לדחוק ולומר גזירת מרחצאות קדמוניות היא ואפילו עבר וטבל לא עלתה לו טבילה מגזירת קדמוני' ובשעה שתיקן עזרא טבילה כך תיקן בצונן דוקא ובחמין הוי כאלו לא טבל שכבר נאסרה בימיו ואם כן החושש משו' צנה וטובל בחמין אכתי לא קיים תקנת עזרא משום הכי בטלוהו לגמרי וסמכו אריב"ב אבל זה א"א שמצאתי קו' בתשוב' רדב"ז ח"א סי' צ"ה אהר"ש שבמרדכי דאוסר טבילת חמין משום גזירת ממ"ש הר"ש עצמו תוספתא במס' מקוואות פ"ו מ"י וז"ל ר"ש האי מרחץ היינו אמבטי דמתני' שמימיו כשרים לטבילה וקמין הוא כעין קומקמין שיש בהן מים חמין ולוקחין בהם לחמם בו מימי האמבטי דאין נפסלין במים שאובין כיון שיש בו מ' סאה מים כשרים עכ"ל ותירץ רדב"ז דתוספתא זו קודם גזירת מרחצאות נישנית ע"ש ונראה לי דלא הוי מצי לשנויי דבחמי טברי' איירי דאם כן למה לא יטבילו בו ג"כ ומטבילי' בצונן ועוד כיון שנשאבו חמי טברי' בכלי שוב אין חילוק ביניהם לשארי שאובי' וע"כ הוצרך רדב"ז לתרץ כן דהתוספתא קודם גזירה ואם כן כשתיקן עזרא טבילה אפילו בחמין תיקן והדרה ק' לדוכתה וכי מפני שלא יכלו לקיים גזירת מרחצאות יבטלו טבילה לגמרי:

1758

1759והנלע"ד דהאיסטניסי' הנמנעי' לטבול מחמת צנה לא סגי להם בהשלכת קומקמי חמין לתוך מ' סאה וכל שכן להמשיך כ"א סאה שמצטננים ע"י ההמשכה ורוב מים התחתונים קרים ודי להפג צינה אבל להמצונני' לא סגי בהכי ורבנן קצירי ומריעי לא סגי להו אלא בכולו מים חמין ומשום לא תתגודדו שלא יהיו אלו טובלי' ואלו סומכי' אריב"ב בטלוהו לגמרי כך צ"ל לכאורה אבל אי סגי בהשלכת מים חמין לתוך רוב צונן לא ידעתי לפרנס סוגי' דברכות והיינו דכ' תוס' בתמורה י"א ע"ב וכו' אע"כ מצטנני' בהמשכה והוא הדין בהמשיך כלו וק"ל:

1759

1760ומעתה כיון שזכינו לדין א"ש סוגיא דמס' תענית דלפי דלא אסיק אדעתיה דאיכא אתרא דלא שכיחי נונן קאמר אילימא בחמין ומיירי בגופא דלא מקבל צונן שאי אפשר לו לטבול מפני הצינה והיינו טובלי' כדרכן ולא נימא להו טבולו בשיקעת' דנהרא כיון שאינו עושה מפני תענוג רק מחמת צערא דגופא וטבילת מצוה והיינו לשון טובלין כדרכן בחול ואפי' בחמין והנה יש מהם דלא סגי להו בהטלת מים לתוך צונן כדמוכח מש"ס ברכות אלא בכולו חמין וקשה מי איכא הא שאובים נינהו ותי' בחמי טברי' ועל זה פריך מר"ח סג"ה דלא ה"ל למימר לאבד טבילה אלא כדאי בית אלקינו להצטער פעם אחת בשנה לטבול בצונן ועל זה שפיר כתב תוס' דכלו שאוב פסול מ"הת אפילו בהמשכה אבל המשכה ורביי' אינו מועיל לאיסטניסי' וכנ"ל:

1760

1761ועיין בהגהת מרדכי כתב להתיר בחמי טבריא מש"ס דתענית ועוד להתיר להטיל חמין לתוך צונן מהתוספתא דהיו רגליו מלאות אבק בצונן עלתה לו טבילה דאינו חוצץ אא"כ ששפשף רגלי' במקוה תחלה שחסרה ממ' סאה מכוונת דמיירי התם אבל בחמין לא עלתה לו טבילה שהחמי' מדבקי' האבק וחוצץ וההיפוך בקומקום מלאה פחמין ושחרורית בצונן לא עלתה לו טבילה שחוצץ משא"כ בחמין שניתך השחרורית זהו פירוש התוספתא ועכ"פ מייתי מינה להתיר הטלת חמין לתוך צונן ודחי לא אולי חמי טבריא וכו' אך ראיה מפירוש ר"ח גבי דודי חסרת שפירש להטיל לתוך צונן ע"כ הגהת מרדכי. וצ"ע דמייתי ש"ס דתענית להתיר חמי טבריא ומשם מוכח להדיא לאסור סתם חמין ומייתי מתוספתא דמותר ולא שת לבו לתרץ ש"ס דתענית ותו מ"ט דקדק לומר שמותר להטיל חמין לתוך צונן מנא לן דתוספתא מיירי בהכי דלמא אפילו כלו חמין מותר ותו בהג"ה שבגליון הגה' מרדכי כ' שלעיל בפנים [היינו במרדכי עצמו] אוסר בשם ר"ת ואמאי תלה בר"ת ולא ברבינו שמשון שהוא תחלת דברי מרדכי שם:

1761

1762וז"ל סי' תש"נ וזאת אשר השיב ר"ש לר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמין ולחברו לנהר כשפ"ה ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות וכו' ואני שמעתי ואיני יודע אם מר"ת אם ממורי הקדוש שהי' מקוה א' שהיו נשים מחממות מים ומשליכות למקוה לחממו בימו' החורף ואסר להם ר"ת והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסר וכו' ואף על גב דתנן פ' א"ל הממונה אי הי' כה"ג איסטני' מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן להפיג צינתן י"ל כמה דברי' התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששית בגמ' לפי הספרים דגרסי אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש וכו' עכ"ל ורצה לומר דלא תיקשי אם כן הוה ליה להקשות כן ולתרץ אין שבות במקדש ר"ל אין אי' דרבנן במקדש לכן כ' כיון דבלא"ה פריך התם אהך עובדא מצירוף עששיות ומשני אין שבות במקדש תו לא הוי צריך להקשות מטבילת חמין וגזירת מרחצאו' ולשנויי הכי ואין לומר אדרבא הוה ליה למיפרך הא הוי ב' שבותי' צירוף העששית וטבילת חמין ותרי שבותי' לא התירו ב"הש וה"ה במקדש כבר תירץ באבן העוזר בעירובין ל"ד דדוקא בששני השבותי' ע"י מעשה א' בבת א' אבל ב' שבותי' נפרדים כגון זה מצרף העששית וכה"ג הוא הטובל בחמין והם ב' מעשים נפרדים כזה התירו אפילו כמה שבותים כל אחד בפני עצמו עיין שם בברור:

1762

1763והנה גם כאן כ' בגליון מרדכי הג"ה מצויינ' על דברי הר"ת דבהגה' מרדכי לקמן פליג ומיקל מראי' ר"ח דודי חסרת גם כאן קשה למה לא כ"כ ארישא אדברי ר"ש שאוסר לחלוטין והגיה כן אר"ת שהר"ש גופי' לא ידע טעמו של ר"ת אם אסר מטעם וכו' גם יש לעיין קצת מה נסתפק ר"ש בטעם של ר"ת הלא פשיטא ליה דאיכא כאן גזירת מרחצאות ע"כ נ"ל ברור דהר"ש גופי' נמי מפרש סוגי' דברכות ודתענית כמו שפירשתי אני עפ"י תוס' דלא נאסר אלא כולו שאוב וחמין אבל מקצתו צונן ושפכו לתוכו חמין לא מיירי התם ומטעם שכתבתי ואין ללמוד איסור משם אדרבא היתירא דכלו חמי טברי' יש ללמוד משם אבל לאסור חמין לתוך צונן מזה לא מיירי התם כלל ואך מסברא אוסר הר"ש הממלא מקוה שכלו שאוב בחמין ומחברו למעיין כשפ"ה דס"ל דנקב כשפ"ה לית לי' היכירא כ"כ וסברא כ' בב"י כשהוא שאוב וחם ניכר לכ"ע ואיכא גזירת מרחצאות אבל חם לתוך צונן לא עלה על דעת הר"ש לאוסרו בפשיטות ובזה אתי' לי' שפיר הך דכה"ג ביה"כ וכן הך תוספתא דקומקום מלא פחמין וה"ה הך תוספתא דאביק שבמרחץ וקמין דמקשה הרדב"ז סי' צ"ה ונדחק לתרץ קודם תקנה נשני' וכנ"ל וצ"ע א"כ אמאי לא תי' כן אתוספתא דקומקמו' מלא פחמין דנשני' קודם גזירת מרחצאות אע"כ לאו שינויי היא אלא כנ"ל דר"ש מוקי לי' בחמין לתוך צונן שוב כ' דשמע ר"ת אוסר אפי' צונן לתוך חמין ולא ידע טעמו אולי החמיר לאסור אפי' בכה"ג וכפשטות ש"ס דתעני' וברכות ולדידי' צריך לדחוק בכה"ג ביה"כ דבמקדש לא גזרו ובתוספתא צ"ל דבחמי טברי' מיירי וע"ז כ' גליון דלקמן בהג"ה מרדכי פליג אר"ת מדר"ח דדודי חסרת דמותר להטיל חמין לתוך צונן אבל אדר"ש לא פליג בהגה' להתי' כולו חמין ע"י חיבור כשפ"ה מזה לא מצינו ראי' מדר"ח וכן לקמן בהג"ה מרדכי כ' הגליון ר"ת פליג אבל לח הר"ש כנלע"ד ומקום הניחו לי להתגדר בו באופן שלפ"ז לא מצינו מי שאוסר חמין לתוך צונן להדי' חוץ ספיקו של הר"ש בר"ת אבל הר"ש גופיה לא אוסר ומכ"ש ששארי כל הפוסקים מתירים וכמו שסיים רדב"ז שם בתשו' סימן צ"ה אלא שהוא סבר שהר"ש מהאוסרים וליתא:

1763

1764ובסמ"ג כתב דברי ר"ח ופירושו דודי חסרת לעיקר כאשר רמז עלי' רמ"א בד"מ וגם הרא"ש מייתי לי' ולא פליג עלי' ובאגודה במס' יומא כ' שמכה"ג ראי' להתיר לנשים להטיל חמין לתוך צונן וכ"כ עוד סוף נדה יע"ש ובס' בנימין זאב סי' קנ"ח נשאל על מקוה דק"ק ויניצי' שבחורף משליכי' לתוך המקוה שיש בו מ' סאה מים חמין והאריך מאוד להתיר מדודי חסרת ומכה"ג ביה"כ כ' כמו שהתירו לכה"ג ביה"כ הה"נ לנשים שיראות לטבול מפני הצנה שרינן להו כדי שיטבלו מיד אחר חפיפתן דהרי אסור לאשה לעמוד בטומאתה כו' עוד כ' להלן הרי לך שלא חילקו בין מקוה שיש בו מ' סאה ממי גשמים למקוה ממעין כ"ש דדין א' להם דיכול לשאוב וליתן בתוכו מים שהם כשרים והשתא א"ש נידון דידן דיכולות הנשי' לשאוב וליתן המים לתוך המקוה ל"ש מים קרים ול"ש מים חמים וכ"ש שאינן מכווני' להרבות אלא להפיג צינתן וכו' עוד כ' משום גזירת מרחצאות נמי ליכא למגזר כיון דהאידנא מרחצאות שלנו אינן לטבילה כ"א לזיעה עברה החששא וכיון דעברה החששא עבר הטעם וכדי הם ר"ח וראבי' וריב"א לסמוך עליהם שלא בשעת הדחק כ"ש בשעת הדחק ואין דוחק גדול מזה שאם לא נתיר להם ימנעו מלטבול בימי החורף וימנעו מפ"ו והאריך עוד יע"ש: -

1764

1765ונראה מ"ש דבטלה חששא דמרחצאות כוונתו דלא גזרו אלא משום מרחצאו' שבקרקע כמו שהי' בימיה' שהיו מרחצאות בקרקע והיסק תחתי' ויש לגזור מקוה אטו הני אבל עכשיו מרחצאו' שבקרקע המה חמי טברי' ובמקום שאין חמי טברי' ליכא מרחץ אלא לזיע והרוחץ בחמין רוחץ בכלי ממש בגיגית מים ובהא לא גזרו ודלא מיחלף במקוה ודבר גדול דיבר בזה וסברא גדולה היא לפע"ד: -

1765

1766ובירושלמי פ' אמר להם הממונה דאמרי' משו"ה ס"ל לר' יהודה היו מחממי' ע"י עששית לא ע"י השלכת מים שלא יאמרו ראינו כה"ג טובל בשאובי' ביה"כ וכ' בתוספות של קרבן העדה שמזה ראי' לדר"ת דאסור להטיל חמין לתוך צונן דבריו צ"ע דא"כ ע"י עששיות נמי לא כדמוכח מתענית וברכות לר"ת דאלת"ה אכתי איכא טבילה בחמין ע"י עששי' אע"כ כל הטובל בחמין שייך בו גזירות מרחצאות לר"ת ועוד לשון הירושלמי נמי תקשי אי ס"ד בעלמא נמי אסור לטבול בחמין לימא בקיצור משום טבילה בחמין ליכא וס"ל לר' יהודה גזרו שבות זה במקדש אע"כ מילתא אחריתי קאמר הירושלמי לאו משום טבילות כה"ג עצמו דודאי שרי בחמין אלא מפני הרואים והוצאות לעז על טבילת כה"ג ביה"כ ומעלה בקודש כמו שעשו כמה מעלות ולא חשו מפני הרואים אלא בהטלת כמה קומקמי' של מים דאושא מילתא ולא בהטלת עששי' וכבר נתבאר יפה סוגי' זו בדברינו במקום אחר וכבר נדפס בשמי בסוף ס' הר"י מגאש על שבועות ואין כאן מקומו: -

1766

1767וז"ל האגודה שלהי נדה עוד אור"ת שלא שייך חפיפה כ"א בראש וכו' והאי דדודי חסרת מיירי להחם חמין להטיל בתוך המקוה ולפיכך יש להתיר לתת מים חמין בתוך המקוה ולא כאותן שאוסרים מההיא דמכות חבית שנפל לים הגדול עוד יש מפרשים להחם חמין לרחוץ בהם אחר הטבילה מפני הקור ולפ"ז יש ראי' להתיר גם את זה ולא כדברי האוסרים מפ"ק דשבת שאומר לא אלו מטהרין אלא אפי' אלו ההיא לתרומה איתמר וטוב להחמיר כדי שלא יסמכו נשים על הרחיצה שאחר הטבילה ולא ירחצו יפה קודם עכ"ל: -

1767

1768הנה העיד על ר"ת דמפרש דודי חסרת כר"ח וא"כ ע"כ מה שאסר ר"ת לנשים להטיל חמין לא הי' מטעם מרחצאות אלא טעמא אחרינא ה"ל באותו מעש' או שלא הי' ר"ת אלא רבינו הקדוש דהר"ש במרדכי מספקא ליה והרדב"ז נתקשה בזה ע"ש: -

1768

1769מ"מ מ"ש לחוש שמא יסמכו על הרחיצה זו ולא יחפפו היטב בראשונה הוא גזרה חדשה שלא מצינו בש"ס ולכאורה צריך להבין מ"ט חששו לאוכלי תרומה ולא חששו גם לנדה שתאמינו הנשים לא אלו מטהרים וכו' ולכאורה משמע דבהאי הכירא דג' לוגים שאובים פוסלים תרומה סגי שוב לא יטעה שום אדם לומר שמטהרי' שהרי גורמי' פסול תרומה וסגי זה שגם נדה לא תטעה בזה וא"ש אך תינח בזמניהם שהיו עוסקים בטהרות והי' היכר בזה שהרי כל מי שנפל עליו ג' לוגי' שאובי' נפסל מן תרומה אך עתה דבעו"ה פרצו גדר טהרה מישראל ואין היכר הי' לנו לאסור לנדה משום חשש שיאמרו אלו מטהרי' וכיון שהאגודה חושש לחששא חדשה שלא תחפף יפה מכ"ש שיש לנו לחוש לגזירה קדמוני': -

1769

1770והנה האגודה כ' שיש אוסרי' מסוגי' דמכות ד' ולא כ' מ"ט לא נאסר מאותה סוגי' אמנם המעיין שם יראה דהתוס' גרסי בה יין אבל מים ניתר בזריעה והשקה וא"א להכחיש מתני' וסוגי' דמס' ביצה ושוין שמשיקים וכו' ומבואר דגם לענין שאובי' מועיל זריעה להפכם להכש' וא"כ הגרסא יין אך רש"י גרס מים וס"ל באמת לענין טהרה מועיל אך עכ"פ גזירת ג' לוגי' שאובי' שבא על ראשו ורובו איכא ופוסל את התרומה וכן פי' ריטב"א שם שיטת רש"י והיינו כוונת האגודה דממכות אין ראי' דלהתוספות הגרסא יין ובמים אין לחוש ולרש"י דהגירסא מים מ"מ אין חשש אלא לפסול תרומה ואינו ענין לנדה זה הוא כוונתו בל"ס ואמנם לפי מ"ש אני עני דבדין הזה גם בנדה יש לחוש צ"ע הראי' ממכות לשיטת רש"י עכ"פ: -

1770

1771ומצאתי דבר נאה ומקובל בפני יהושע פ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר עפ"י לשון פי' משנה לרמב"ם דגם למסקנא לא יטעו דטבילת מקוה היא על מגן שאין אדם טועה בזה אך יסברו גם אלו צריכא רבא כסברת אביי ממילא לא יתכוונו להטהר במי מקוה ותרומה צריכא כוונ' וממילא אין אלו אלא אלו ומשו"ה תיקנו לפסול תרומה וזה לא שייך בנדה דחולין היא ולא בעי כוונה ודפח"ח וא"ש גם לדידן אך לא משמע כן מלשון פירש"י פ"ק דשבת יע"ש: -

1771

1772ואמנם דברי ש"ס דמכות נפלאו מאוד כמ"ש בתשו' חו"י סי' ק"ז איך מצאנו ידינו לשער לח בלח בס' וקיי"ל יש בילה ולא נחוש שמא נשאר מהאיסור במקום א' ויעיין בט"ז א"ח בסוף סי' תצ"ח ואמנ' הריטב"א במכות שם בשם הראב"ד כתב דוקא חבי' שנפל לים הגדול וכדומה ימים שמימיהם מלוחים וידוע שהמלוחים כבדים ואינם מתערבי' עם המתוקי' ובהני לא עלתה השקה משום דלא מתערבי וצ"ל לדבריו הא דסוף מס' מקוואות דקיי"ל כב"ה משיקין חמין בצונן ויפים ברעים היינו סרוחים ולא מלוחים והא דאמרי' התם במס' מכות דווקא ים הגדול דקוו וקיימו אבל נהרא בעלמא לא היינו נהרות מי מלוחים כיוצא בו דים הגדול ולק"מ קו' חו"י הנ"ל דבעלמא לא חיישי' להכי וצ"ל אע"ג דידוע בטבע דחמין וצונן נמי לעולם החמין צפין למעלה לקלותם ואפ"ה משיקי' חמין בצונן לבית הלל אינו דומה למלוחין של מי הים ולק"מ קו' החו"י להראב"ד וריטב"א עכ"פ אומר אני גם רש"י ותוס' לא יכחישו המוחש דמלוחים ומתוקים לא מתערבי היטיב אלא דלא ניחא להו למימר דמשו"ה לא תעלה להו השקה וזריעה ואפשר דהיא גופי' הוי קשיא להו אי ס"ד דמשו"ה לא תעלה להו השקה א"כ אפי' חמין וצונן נמי אעפ"י שאין לדמות אהדדי מ"מ מנ"ל להקל אע"כ אע"פ שאינו ראוי להתערב מ"מ מועיל השקה וזריעה וכן פירש"י בהדי' במתני' דמס' ביצה ושוין שמשיקי' מים יפים במלוחים: -

1772

1773ומה שהקשה מהר"ם שיף ובס' לחם שמים א"כ לב"ש לא תעלה להו השקה מים יפים ברעים וב"ש מיירי במתני' דביצה ועלה קאי ושוין והנה ב"ש הא ס"ל במתני' פ' בתרא דמקוואות הנ"ל דאין משיקים יפים ברעים ולפע"ד דהש"ס שם בביצה לא קאמר אלא אי אית ליה מים הני למה להו השקה אלא דלית לי' אלא אלו שבכלי זה ולא שכיח ולא גזרו בי' רבנן אבל אינו מבואר בש"ס המים שבמקוה אי אלו הם יפים או רעים אפשר שהם יפים אלא שהעוקה בחצר כרמלית ואינו מעורב עירובי חצרות וכדומה והוא עומד בכלי' מים יפים בר"הי ואי נשפכים לא יכול לשאוב מהכרמלית אך אי אגדו בידו יכול להשיקם ולהחזירם אצלו דבכרמלית שרי כה"ג ואך רש"י במתני' לא פי' כן משום דבי"ט נמי מיירי ולב"ה שרי הוצאה בי"ט ולא משכחת אלא במקוה מים מלוחים ואך לב"ש לא תקשי דאיך משיקים יפים ברעים דלדידי' דאין מוציאין קטן ולולב וס"ת בי"ט דל"ל מתוך משכח' שפיר כנ"ל ורש"י במתני' פי' כהלכתה וא"ש: -

1773

1774נחזור להנ"ל דגם לרש"י ותוס' אין לדמות תערובות מיא דעלמא עם מי הים וע"כ חיישי' שמא נשארו במקומות ג' לוגי' ומ"מ השקה הוי עלתה להו ע"כ פירש"י לענין גזירה דנפלו עלי' ג' לוגי' מים שאובי' ותוס' גרסו יין אבל לכ"ע לא מתערבי שפיר משא"כ באיסור והיתר ולח בלח בעלמא שפיר סמכי' אתערובו' ס' ואפי' חם בצונן דעכ"פ לא דמי למי ים ואפשר דם חי' ועוף ובהמה להא דמי ועיין ט"ז א"ח ס"ס תצ"ח הנ"ל וא"כ א"ש דאפי' בחם לתוך צונן כנידון שלפנינו לא גזרינן משום ג' לוגי' במקום א' דא"כ בטלת הוראת איסור וסיתר ביטול ס': -

1774

1775והנה ביבמות פ"ב ע"ב מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' פירש"י אמי פירות קאי ונ"ל אעפ"י שאין זה ממש לשון מתני' דמקוואות מ"מ דרכם הי' לקצר או להוסיף על המשניו' כמ"ש תוס' במס' בכורות כ"ז ע"ב ועכ"פ משמע מפירש"י דאי הוי מים שאובי' מתכשרי' בהשקה ותו לא מיפסלי אפי' מדרבנן וכנ"ל אך סוף דבריו צע"ג בד"ה מאי לאו דנשתייר רובא וכו' אע"ג דפסול שאיבה מדרבנן בעי' רובא בכשרות עכ"ל שכ' ליישב קו' התוס' דהא פסול מי פירות דאוריי' הוא על כן פירש פסול שאיבה דרבנן אבל צ"ע הא במי פירות עסקי' ודוחק דנתכוון מתמד שיש בו מים וכמ"ש תוס' ד"ה נתן וכו' בסופו אלא גם דברי התוס' אינם מובנים ועיי' בכורות כ"ב ע"א הלוקח ציר מע"ה וכו' ובתוס' ד"ה התם וכו' והי' נלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל הא בכל התורה כולה מיעוט בטל ברוב ומתהפך להיות כמוה היכי דלא אזלי' בתר טעמא וחזותא והכא מה ענין לשיעורא דמ' סאה כל שרבו מים על מי פירות נתהפכו מי פירות ונעשו מים אי ליכא חזותא אלא דעכ"פ מים שאובי' נינהו דהרי באו ע"י אדם וכלים למקוה ואמנם אי ליכא מ' סאה ונפלו מי פירות אע"ג דנתהפכו ונעשו מים לא נימא דה"ל ג' לוגי' מים שאובי' שנפלו למקוה חסר דג' לוגי' דרבנן ולא גזרו בכה"ג ולא מעלין ולא פוסלי' אבל כי איכא מ' סאה נהי דמי פירות לא הוו דהרי נתהפכו ונעשו מים מ"מ שאובי' נינהו וגריעי משום שאובי' ממש דלמים ממש מועיל זריעה והשקה משא"כ להנך מי פירות לא נימא תרי מילי בהדדי שיעשו מים ויזרעו זה לא אמרי' ופסול מדרבנן מ"מ בעי רביי' ושפיר פריך ש"ס כנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל מיהו תוס' וכל הראשונים לא פירשו כן אלא קמא קמא בטיל מ"הת ורק מדרבנן אסור הכא וכמבואר בדבריהם: -

1775

1776אך לבסוף הק' תוס' איך ס"ד דבדרבנן לא בעי רוב כלל ובטיל חד בחד בלח וקשה ממשנה מים שאובי' ומי גשמים שנתערבו בחצר וכו' מבואר בשאובי' בעי' רוב וה"ה הו"מ להקשות מכמה דוכתי בש"ס בעי' רוב אפי' שמנו של גיד ותרומת תאנים וכן האריך להקשות בחי' ריטב"א ובתוס' לא נמצא תי' לפנינו אבל ריטב"א כ' וז"ל דה"פ דאי ס"ד גבי הא דמקוה איכא למיתלי לקולא ולומר שאני אומר סאה שנתן הוא סאה שנטל כיון משום דסאה שנתן הוא של משקין ומי פירות דקאפו [פי' צפים למעלה] לא נתערב במי מקוה וכשנטל היא היא שנפל ואפ"ה בעי רבי' ומסקינן שאני הכא בסאה תרומה דאיכא למימר שאני אומר לגמרי טפי ע"ש: -

1776

1777אמנם הראב"ד בס' בעל הנפש בשער המים ס"ל דלאו היינו מתני' דמקוואות דמיירי במי פירות אלא בשאובי' ממש [ולבאר דבריו ודעתו אכתוב תוך דברי] דק' לי' מתניתין בפ"ג אהדדי תנן בור שבחצר ונפלו לתוכו ג' לוגין שאובי' לעולם הוא בפסולו עד שיצא מלואו ועוד ומשמע עכ"פ כשיצא כשיעור שהי' בתוכו ועוד מעט מתכשרי דתלינן שכל הפסולים התחתונים יצאו שהעליונים הכשרים שנכנסו דחקו התחתוני' והוציאם ואלו במשנה בור שהוא מלא מים שאובי' והאמה נכנסת ויוצאת ממנה לעולם היא בפסולה עד שיתחשב שלא נשארו מן הראשונים ג' לוגין פי' וחושבי' לעולם שיוציאו' עפ"י ערך המים מן הכשרים ומן הפסולים ולא תלינן שאני אומר הפסולים התחתוני' יצאו כולם ותי' דבספקא דלעיל כולם כשרים ובג' לוגי' שאובי' הוא דאיפסלו להו מקלינן אבל הכא כולהו פסולי' ומשו"ה אזלי' בהו לפי החשבון שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים אלא לפי חשבון מים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדי' באחרונה קרובי' לצאת יותר מן הראשוני' שהיו בבור וכן שנינו בפ"ו הי' בעליון ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירד לתחתון מ' סאה והא ודאי לאכשורי תרוייהו עליון ותחתון קבעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרי' עד רובו אלמא ש"מ כי הדדי נפקי ש"מ דלא קפדי' כה"ג אלא דלא נשקול רובא דמקוה כתירוצא דתריץ בפ' הערל ומשו"ה תרוויי' מתכשרי עכ"ל ומביאו ב"י סי' ר"א פי' דבריו דס"ל הך דנטל סאה ונתן סאה בשאובי' והך מ' סאה מכוונו' ברייתא היא ולא מתני' דמי פירות ועלה אמר ר"י עד רובו ופי' עפ"י חשבון כשנטל סאה מחשבון מ' חלקים מהכשרים וחלק א' מהפסולים וכן לעולם עד שיהי' עפ"י חשבון מחצה על מחצה ואז מיפסל וה"ל כתי' קמא דש"ס דלא נישקול רובא אבל מחצה על מחצה כשר ובזה מתרץ לי' למתני' פ"ו דמקוואות הי' בעליון ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירד לתחתון מ' סאה דהתם בעליון מ' סאה מכוונו' לא פחות ולא יותר דכשנותן בעליון ויורד לתחת משערי' שיוצא מחצה על מחצה ותרוויי' מתכשרי עיין זבחי' ד' ע"א ותי"ט פ"ג דמקוואות: -

1777

1778אלא דלכאורה יפלא שהראב"ד פוסק הל' כלישנא קמא דבדרבנן במע"מ סגי וקשה קושי' תוס' מעוקה שבחצר וקושי' הראשונים מכל איסורי דרבנן דבעי' רוב וע"כ צ"ל כתי' הריטב"א דשאני הכא דאיכא למימר שאני אומר שיצא שוה בשוה וק"ו השתא בפיסקא קמא שהתחתוני' פסולי' אמרי' שאני אומר רק הפסולי' התחתוני' נדחקו ויצאו והיינו משו' דלא נפסלו רק בג' לוגין מקלינן מכ"ש בהך פיסקא נהי דחמירי טפי שהבור מלאה שאובי' מ"מ אני אומר יצאו שוה בשוה מכ"ש בנתן סאה ונטל סאה אדרבה היה לנו לומר עליונים צפו למעלה והם הם שיצאו ולא תחתונים כלל ומסתיין דמחמרינן ובעי' פלגא ופלגא עפ"י חשבון ויצא מזה קולא בשני מקוואות שממלא בכתף ונותן בעליונה ומתכשרי תרוויי' ולא אמרי' שאני אומר שוה בשוה יצא ומתכשרי תרוויי' ועיין בהשגות רז"ה בספר בעלי נפש בשער המים אות ב' כ"כ להדי' דהטעם משום שאני אומר הוא סאה שנתן הוא סאה שנטל ומ"מ מחמרי' עד חצי' והוא כתי' ריטב"א הנ"ל אלא שריטב"א כ"כ אמי פירות שאינן מתערבי' כ"כ והם ס"ל אפי' במים חמין ולפ"ז אפשר במיא דלא מתערבי שפיר כגון חמין בצונן יש להקל טפי ולומר שאני אומר הצפים העליונים יצאו ולא התחתוני' והשתא בג' לוגי' מים במי' תלינן להקל שהתחתוני' נדחקו ויצאו מכ"ש בחמין למעלה וממש כל הפוסקים לא ס"ל הך דנטל סאה אלא במי פירות דמים מתכשרי בהשקה רק לחוש לחומר' הראב"ד נוכל לומר עד כאן לא מחמרינן אלא בצונן בצונן אבל חמין בחמין לא: -

1778

1779אמנם הרמב"ם גם הוא מפרש סוגיא דש"ס יבמות בשאובים אבל לא מטעם הראב"ד ז"ל דא"כ צ"ל הך דממלא בכתף ונותן לעליון בנותן מ' סאה מכוונות דאל"ה לא הוי מחצה על מחצה ותרוויי' מיפסלי ואלו רמב"ם כתב פ"ד הל' וי"ו אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כלו כשר ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שרבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר עכ"ל מלשונו וסדורו משמע שממלא אפי' כל היום לעליון אפ"ה כשר שנזרעו המים ולא נפסלו לעולם אפי' מדרבנן וא"כ קשה הך דנתן סאה ונטל סאה דמייתי בסמוך לו עד הוצרך כ"מ לתרץ כמ"ש רמב"ן בחי' ב"ב כיון שניטל ביד איכא משום מראית העין משא"כ במקוה עליון אעפ"י שנותן ביד אינו נוטל ביד אבל הכא יאמרו הבריות הכשרים ניטלו ודוחק ומלשון רמב"ן בחי' ב"ב משמע קצת דוקא בנטל ונותן אבל אם נפלו מאליהם אעפ"י שניטל בידים או בהיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמיים לא גזרו:

1779

1780והנה הרשב"ץ שהביא ב"י ורמז עלי' ש"כ סי' ר"א סקס"ג הוא בתשובה ח"א סי' י"ז בסופו כ' להשיב על מקוה כשר שמוסיפים עלי' שאובים מפני שרגילים מימי' לבלוע בקירת המקוה כ' וז"ל וגם ראוי לכם לתקן הכתלים לטוחן בסיד כדי שיכיל המים ולא תסמכו על בורות נשברים וכו' אבל יש לחוש לדברי הראב"ד שכ' דהיכא דאיכא במקוה שיעור מ' סאה וכו' מ"מ אי חסרי להו מיא וקמו להו אשיעור מקוה מהני להו פסולין משום דה"ל כנתן סאה ונטל סאה וכו' ואעפ"י שהאחר וכו' הסכימו אפי' בכה"ג כשר שהרי המים השאובים הם נזרעים וכו' מ"מ מקום שאפשר לתקן ולצאת ידי כל הספקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקות עכ"ל הנה החמיר עליהם מטעם הראב"ד ולא מטעם הרמב"ם אשר מחבב דבריו בכל יום והיינו דלטעם הרמב"ם כשר שהרי אינו נוטל ביד אלא מימיו נבלעו רק להראב"ד יש לחוש בזה ועוד חששא רבה טפי שהמים התחתונים נבלעו בכותל המקוה משא"כ בנוטל סאה י"ל העליונים יצאו ולא התחתונים ומכל שכן במים חמים כנ"ל:

1780

1781ומאי דקמן במקוואות שלנו המלאים מים כשרים אפי' יותר משיעור הרבה ואין אדם שופך בידים לתוכן מים שאובי' כלל אך מחממים מים ביורה הקבוע ונעשה מתחלה לקרקע ונקוב יותר משפ"ה אלא שקבוע בו ברזא וכבר בארתי בקונטריס שאני שולח פה לידו הרמה כי בשעה שהברזא פתוח בטל מתורת כלי ופותחים הברזא והמים נמשכים משם ע"י סילון מחובר מנסרים יותר ארוך מג' טפחים ונפלו לתוך המקוה ומה שאדם מסיר הברזא אינו מקרי הוי' ע"י אדם דאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם ואע"ג דבכל יום נוטלים מהמים שבמקוה ומעמידה על מ' סאה ולכ"הפ לא יפחתנו ממחצה וזה ממש א"א כלל א"כ למאי ניחוש לרוב הפוסקים אפי' נטל סאה ונתן סאה כשר עד לעולם ולהראב"ד נמי היינו אי יחסרו עד חציים עפ"י חשבון ולדעתי לא יהיה כן לעולם כי טרם שיעלה החשבון כך כבר נמלאו העוקי' במים כשרים ע"י גשמים ושלגים ועוד במים חמין אפשר הראב"ד מודה שאני אומר העליונים צפו למעלה ולרמב"ם נמי כיון שאין ידי אדם שולט בנתינתם אפשר לא גזרו אעפ"י שנוטל ביד כיון שאינו נותן ביד וכל זה אי העליונים פסולים בהחלט אך הרי גם החמין הללו לא באו מכלי ואפי' באו מכלי הרי נמשכו ג' טפחים ע"י סילון הכשרה להמשכה מה תאמר ומשום מראית העין אומר אני גם דברי רא"מ אינם מבוארים היטיב ע"כ אבארם בעזה"י:

1781

1782הנה במרדכי פ"ב דשבועות סוף סי' תשמ"ה ז"ל והיכי דלי' בי' מ' סאה ואייתי מיא ואמשכינהו מאבראי שפיר דמי דאמר ר' שימי שאיבה שהמשיכוהו כלה טהורה וכ' הרא"ם בס"י וז"ל שמעתי דמפרש דהל"מ ל"ש המשיכה ע"ג קרקע או רצפת אבנים ולא נ"ל דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע"ג מים שראוי לבלוע ואז נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאלו באו מתמצית הקרקע כי נתבטל מהם שם שאובים אבל המשיכם ע"ג רצפת אבנים או נסרים שאינן ראוי להבליע לא נתבטל שם שאובים מינייהו שהרי אינם יכולים לדונם כאלו באו מתמצית הקרקע שהרי אינם יכולים לבלוע מהתמצית והן מצאתי בתשו' הר"ר אליעזר מוורדין ברוקח בס' המצות כ' בשם מיי' דאסיקנא וכן הלכה דשאיבה שהמשיכה כלה טהורה ונראה דלית הלכתא כרב דימי אר"י אע"ג דרבנן דפליגי אראב"י קיימי' כוותי' מ"מ הלכה כראב"י קב ונקי וכו' נראה דדעת רב אלפס כך דבעי' המשכה ורבי' שם וכן פ' השאלתות דבעי' תרתי רבי' והמשכה וכו' ומה שפסק הרא"מ דאם המשיכה ע"ג רצפת אבנים או נסרים דלא הוי המשכה פליגי עלי' בשאלתות ופסקו דאם המשיכו בצינור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרים עכ"ל המרדכי שם ויש לתמוה על הרב ב"י שהבי' זה בספרו ב"י ולא עשה שום זכר ממנו בחבורו בש"ע וגם רמ"א לא חשש אלא חומרא בעלמא וחזי מאן גברי רבא רא"ם ותשו' ר"א מוורדין ורוקח והנה חפשתי מוצא הדין במקורו ובס' יראים שלפנינו לא מצאתי' אך ברוקח מצאתי בסי' שע"ז תשו' הר"א מורדנא והמעיין שם יראה ויבחן דס"ל רבנן וראב"י לא פליגי וס"ל המשיכה כלה כשר והוא שהמשיכה כלה על קרקע שראוי לבלוע ואמנם המשכה ורביי' היינו בצינור שאינו ראוי לבלוע והדבר מובן שאובים הפסולים מ"הת לא יתבטלו מהיות שאובים אלא ע"י קרקע שראוי לבלוע אך רוב כשרים שמן התורה השאובים בטלים ברוב ומדרבנן בעי המשכה סגי ברצפה או צינור וכן מסדר המרדכי שסידר הרא"מ הצריך קרקע ראוי לבלוע והתיר אפי' כלי שאוב ורי"ף פליג ולא התיר אלא המשכה ורבי' וכן השאלתות ולא הצריך קרקע ראוי לבלוע וכן משמע עוד מדכ' רא"מ דשמע הל"מ דסגי אפי' המשכה ברצפת אבנים והוא פליג ולא קיבל קבלתו הל"מ של זה ואי ס"ד ברביי' והמשכה מה שייך הל"מ בדבר שהוא דרבנן אע"כ אכלו שאוב ע"י המשכ' קאי דהוי פסול דאוריי' ולתכש' ע"י המשכ' ולזה צריך הל"מ והרא"מ לא קיבל זה אלא בעי' שנתבטל שם שאובים מיני' ע"י זריעה בקרקע הראוי לבלוע והיות כן ואנן הא לא נהגינן לסמוך אמקוה כלו שאוב ע"י המשכה וברובו כשר ליכא מאן דבעי על גבי קרקע הראוי לבלוע ע"כ לא חשו להו רבנן זה נראה לי ברור בעזה"י ועכ"פ בנידון שלפנינו שקרוב לודאי שאפילו המים חמי' בעצמם כשרים שלא באו מכלי כנ"ל פשיטא דסגי בהמשכה על ידי סילון מחובר מנסרים כחומרתו של מהרי"ק שורש נ"ו ענף ד' ומה שתמה ב"י על המחמיר בזה המעיי' בהגה' מרדכי דקידושין סימן תק"ס יבין דבר לאשורו בתחלה אקדים מה שהגיהו המדפיסים בין שני חצאי לבנה הוא שיבוש וס"ל להגה' מרדכי פי' מתני' ג' פ"ד דמקוואות היו צרורות מתחלחלי' בתוכה פוסלים את המקוה פי' שהצרורות והמים הרקיבו העץ ונעשה ראוי לקבלה על ידיה' שוב פוסל המקוה וס"ל כיון שכל צינור עלול לכך ס"ל כאלו נעשה בכוונה ואף עפ"י ששארי גדולים לא פי' כך מ"מ חשש מהרי"ק לפי' המשנה של המחמיר ומהיות טוב אל תיקרי רע:

1782

1783אמנם ראיתי בבעלי הנפש דמפרש חוטט לקבל צרורות היינו שהגגות טוחות בטיט ועל ידי הגשמים מתטשטש הטיט ויורד מהגג ונחרב ע"כ חוטטים בצינור לקבל אותן צרורות ועפר שיחזור ויטלם משם להטיח גגו וס"ל דלקבל צרורות ועפר שלא ירדו עם המים לא מיקרי לקבלה רק כשעשוי ע"ד הנ"ל ואם כן לפ"ז ליתא לחששא דהגה' מרדכי ממ"נפ אי בסילון שתחת הקרק' הא אינו עשוי לקבל טיט להטיח גגו ואי בסלונות של גגות הא לא שכיח רקבון נהי אם נעשה כן מיפסיל אבל לא שכיח וממילא א"ל דהוה כמתכוון לכך דהרי ל"ש שיהיה כן וחומרא בעלמא הוא ומ"מ בסילונות של נחשת ליכא למיחש למידי ובפרט שיעשו בסופו צנור וסילון של נסרים מחוברים ולא יקבעם בחבושי' של ברזל דאפשר דמקבל טומאה דהכל הולך אחר המעמיד והארכתי בזה בתשוב' אחרת וכל הנסרים של עץ שבסוף סילוני מתכות השופכים אל תוך העוקה למי המקוה יעשו עקומות בסופן באופן שכשנמשכים המים דרך סילון של מתכת לעילא לא יראו אויר מי המקוה דאויר כלי ככלי דמי וה"ל כאלו באו מהמתכת המקבל טומאה למי המקוה להדיא ע"כ יהיה עקומות כמין ארכובה בסופן והוא פשוט ואין מזהירין אלא למוזהרין ונזהרין ומזהירים כזוהר הרקיע וכככבים לעולם ועד:

1783

1784והנה פה במדינתינו כל הגגות מכוסים בטבלאות של עץ משופים שקורין (שינדל) ואין בהם עכבת מים כלל ובפפד"מ כל הגגות משופים באבנים חלקים שחורים נקראים (ציפרשטיין) אך המכוסים ברעפים יפה כ' פר"מ שלפעמים יש בהם עכבת מים והרוצה לחוש להגה' מרדכי הנ"ל ולא יחשב גם כן המשכה מה שנמשך אח"כ ע"י סילון כי דילמא באו השאובים טרם רוב מקוה כשר ישתדל לעשות גג כנ"ל אבל ראיתי בס' בעלי הנפש סוף פ"ה שכ' וז"ל ומכל אלה למדנו שהקרדומי' שלנו פי' ערוך רעפי' בלשון יווני שמכסים בהם הגגות אין עושים לשאיבה כלל וכלל וכדאי לסמוך על זה:

1784

1785הארכתי בכל זאת ללמד זכות על המקומות הגדולות המהוללו' הללו שטובלים במקוואות כאלו בלי שום דוחק כי יש באותן מקומות מעינות ומקוואות כאלו סמוכים לנהרות ובעירנו יש במחוז (צוקערמאנדיל) מקוה כזה סמוכה מאוד לנהר (דאנאי) ובקלות היו יכולים להמשיך לה מים מן המעין ולא חשו גאונים קדמונים לזה ע"כ יצאתי ללמוד זכות ומ"מ פשוט שהמחמיר יתברך ממקור הברכות וממעיני הישועה ישאב מים בששון אך בדור הזה אשר בעו"ה לא לבד ביטול פ"ו גורם וכמ"ש מהרי"ק שרש נ"ו אלא ישמעו לרופאים פרוצים כידוע ויצא בזה מכשולים גדולים ח"ו אלו הייתי נמנה עם אותה חבורה הייתי מסכי' להתיר באגודה א' וחבורה א' כנכנס לש"ש ועי"ז ישמעו הנגידים לפזר ממון הרב' לתקן הכל ע"צ היו"ט כגון תקוני' ברעפי הגג ובסילונות וכל כיוצא בזה והמחמיר יחמיר לעצמו ואחז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך יש שבהפרת התורה תתקיים התורה וחלילה להפר התורה אלא כעין נידון שלפנינו ודי לצדיק וחכם ומשכיל כמותו ירבה בישראל וכל דילדא אימא כוותיה תלד כל יושבי חלד ואחתום בכל חותמי ברכות כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק א"נ לנצח:

1785

1786שוכ"ט לידידי ורב חביבי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המא"הג המופלג מה"ו משה קאנישע נ"י אב"ד דק"ק יינק:

1786

1787שבוע העבר הגיעני יקרתו ולא הי' לי פנאי לעיין בו עד השתא הכא ותוכן הדברים לעשות מקוה לצאת ידי כל הדיעות ירצה לנקב הגיגית בשולים לבטלו מתורת כלי כרימון ולסתמו בסיד וגפסי' ולחזו' לנקו' בדופנו כשפ"ה לחברו עם המעיין ולסתמו בברזא בודאי מהיות טוב שפיר דמי אבל ראה והבט בשתי תשו' המועתקים לך פה הנה והראשונה כתבתי טרם ראיתי ס' בית אפרים והשניה אח"כ [והמה בסי' קצ"ט וסי' ר"ו] ואולי כבר ישנם אותן התשו' אתך שם כנראה קצת מדבריך ועתה בהעברה בעלמא אין בה"מד בלא חידוש אמרתי ליישב סוגיא דיבמות פ"ק ט"ו ע"א דשוקת יהוא דמייתי לי' לעירוב מקואות וכ' הרב"י דמשינוי לשון משמע שהוא בריי' ולא משנתינו דפ"ה דמקואות ותרי שוקת יהוא הוה וכבר צווח על זה הדוחק בתשו' באר יעקב סי' ר"א והעיקר דצריך ישוב היא גופי' ק' מ"ט שביק ש"ס מתני' דמיירי בפסול מקוה ומייתי בריי' דעירוב מקואות וק' זו האחרונה י"ל דודאי אי מיירי לטבול בתוכה ולפסול מקוה ע"כ מיירי שלא הי' כאן מ' סאה וע"י המשכת המים הללו נתרבה מי השוקת ונעשה כשיעור א"כ פשיטא לכל דאין להוכיח דב"ש עשו כדבריהם דהתם הרואה אומר להרחיב הנקב להביא המים בשפע למען לא יחסר המזג משו"ה מייתי בריי' דמיירי מעירוב מקואות פי' שהיה מקוה שלם של מ' סאה בצידו ולא חסר קורטב ורק להכשיר המים ההמה על ידי השקה של המקוה ולזה אין צורך למימי המקוה כדי להרבות מי השוקת כי אין המקוה חסרה כלום וכ"ע יודעים שלא פחתו רובה רק להכשירה והוה סד"א דבהא לא שייך דחיית הש"ס ומוכח דעשו ב"ש כדבריהם ואפ"ה דחי ש"ס כן נראה פשוט ואמנם לא נ"ל לדחוק ולומר תרי שוקת הוה אלא פשוט כיון דאשכחן פלוגתא דתנאי בתוספתא דקסטלין ולרבנן דבני אסיא סגי בנקב כחוט השערה שלא לפסול המקוה ולדדהו תיקשי מעשה רב דשוקת יהוא שבירושלים ולא יכלו לחלוק על בית שמאי ובית הלל ולהכחיש מעשה מפורסם שהיה משנים קדמוניות בירושלים אלא על כרחך בהא גופיה פליגי דלת"ק דקסטלין דס"ל שלא לפסול בעי' כשפ"ה ולר"א נמי דסגי בלטהרו ועכ"פ בכלי אבן בעי' כשפ"ה הם יאמרו דעובדא דשוקת הוה להכשיר המקוה והיינו סתם משנתינו דמקואות ולב"י פי' כל שהוא איננו נקב קטן אלא כל כלי כמו שהוא שיעור טהרתו ואבן בכשפ"ה ומייתי עלה משוקת יהוא דס"ל דמיירי בלהכשיר מקוה ואמנם בני אסי' ס"ל דעובדא דשוקת יהוא היה לערב מקוה עם מי שוקת והיינו בריי' דמייתי ביבמות ולא דסתמא ש"ס דיבמות ס"ל להלכתא כהך בריי' דליתא דודאי הלכתא כסתם מתני' וכעובדא דקסטלי' אלא למיפשט מהך תנא דסל עכ"פ ב"ש עשו כדבריהם ובהא לא יחלוקו תנאים ואפ"ה דחי ליה הש"ס וא"ש בעזה"י:

1787

1788ומאז אמרתי בחי' דהמעיין בלשון רש"י יבמות ט"ו ע"א שפי' שוקת וכו' המקלח מים מן ההר וכו' ושוב כתב נעשית על גבה וכו' ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם היה במים וכו' ולכאור' צ"ע כיון שירדו מים מההר לאיזה צורך הי' עירוב מקו' שבציד' ולכאורה אותן מים מן ההר מעין היה וצ"ל כיון דקטפרס אינו חבור לא מהני להו חבור למעיין שבהר משו"ה הוצרך לחברה למקוה שבצידה ולפ"ז האי נקב כשפ"ה שבשוקת יהוא היה פועלת ב' דברים חדא להשלים השיעור לערבו עם מ' סאה שבמקוה ותו לבטלה מתורת כלי לטבול בתוכו שלא יהיה כטובל בכלים ואמנם לפמ"ש הר"ש בפי' המשנה דחרדלית ספ"ה דמקואות ס"ל לב"ש קטפרס חבור א"כ ע"כ הא דהפחיתו רובה לא היה אלא משום עירוב מקואות להשלים השיעור והשתא מתני' דמקואות הכי ס"ל דשלא לפסול מקוה בעי' נקב המטהרו ובכלי אבן שאין כאן הל"מ באיזה יתבטל מתורת כלי לענין טהרה א"כ איזה שיעור ניתן לו לבטלו מתורת כלי אותו שיעור שהוא הל"מ המערבו להשלים השיעור הה"נ דמהני להכשירו משום שאובים וטבילה בכלים וב"ש נמי נהי דמודה בשארי כלים דכל שמטהרו מבטלו נמי מתורת כלי מ"מ הכא בשוקת אבן דליכא טהרה ושיעור דשפ"ה לית ליה אלא פחית' רובא לעירוב מקואות בעלמא נהי דהכא לא הי' צריך לערבו דהרי מחובר למעין שבהר וקטפרס חבור מ"מ כיון דשוקת היה כלי ונפסלים המים שבתוכו משום שאובים או טבילה בכלי אי לאו דנפחת רובא שהוא שיעור המקובל הל"מ לענין עירוב מקואות לא היה מועיל נמי הכא לבטלו מתורת כלי ואתיא מתני' דמקואות וסוגיא דיבמות על נכון עפ"י שיטת הרמב"ם בעזה"י:

1788

1789מ"מ השגת הראב"ד פ"ו דמקואות הל' ד' צ"ע והרב"י נתקשה בהבנת השגה ההיא ולפע"ד צע"ג ליישב דמדפליג ר"י ולא סגי לי בשפ"ה ובודאי לא יחלוק על שיעורים דשפ"ה המקובל הל"מ אע"כ מדלא פליג ר"י אלא הכא ש"מ דלא מיירי עדיין מטבילה בתוך הכלי ממש אלא במשנה דשידה וס"ל לר"י לתוך הכלי לא סגי בשפ"ה ולא במוציא רמון כדי טהרתו אלא בארבעה אצבעות או ברובו אבל בעלמא שלא לפסול המקוה ולערב מודה בכדי טהרתו או בכלי אבן כשפ"ה ורק הכא לטבול בתוך הכלי ממש בעי' רובא ואפי' כמוציא רמון לא מהני ונהי דת"ק פליג וסגי לי' בשפ"ה ולא בעי' אפי' כדי טהרת כלי עץ דהיינו כרמון אבל מנ"ל לומר דסגי לי' בפחות משפ"ה היכא דשיעור טהרתו פחות משפ"ה והשגה גדולה היא זו לפע"ד ותו השיג איך אפשר לטבול תוך כלי שניקב כדי טהרתו וחזר וסתמו בסיד ובבנין ולא קבעו בארץ או הוליכו ע"ג קרקע ונסתם ממילא ולא חברו איך אפשר לטבול בתוכו דס"ל לראב"ד דמה שמכניס מים לתוכו לטבול ולהטביל בתוכו זהו גופו יחוד הוא לקבל מים ושבר כלי חרס כשמיחדו למים ה"ל כלי וחוזר ומקבל טומאה מכאן ואילך יטבול בו בשלמא אי לא מיירי הנך מתניתא אלא שלא לפסול מקוה אחר וכלי זה אינו נעשה לטבול בו ולא הוה יחוד לקבלת מים אבל אי איירי לטבול בו ק' אע"כ הני משניות לא מיירי לטבול בו וגם זו ההשגה היא נכונה לפע"ד:

1789

1790ע"כ אעפ"י שאינני כדאי להכריע נראה פי' הרמב"ם במשנה ובסוגי' דיבמות נכון וכפסק ש"ע דשלא לפסול מקוה סגי בנקב המטהרו ואמנם לטבול בתוכו בעי' כשפ"ה כדעת הראב"ד כ"כ באר יעקב בישוב סתירת ש"ע ואין לזוז מכל זה ושארי דברים כבר נתבארו בתשובתי שהעתקתי למעלתך הנה ואין להאריך יותר כי שם נתבאר הכל ולא באתי עתה אלא מפני דבר שנתחדש עתה והיה זה שלום וכ"ט כנפשך היפה ונפש א"נ:

1790

1791שוכ"ט לה"ה הרב המופלג הישיש המופלא בתורה כש"ת מו"ה מאיר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק וועטש יע"א:

1791

1792גי"ה הגיעני לנכון וע"ד המקוה שבקהלתו שבאו לתוכה ג' לוגי' שאובים טרם היו בתוכה מ' סאה ונפסלה ושוב נבקע המעין מתחתיו ועלו המים עד שהיו בתוכה כמה פעמים מ' סאה ולולי שסתמו הנקב היה עולים מי מעין על כל גדותי' ונסתפק מעלתו בלשון רמ"א סי' ר"א סע"מ שכ' וז"ל יש לסמוך אמקילין דס"ל אין שאובים פוסלת במעין דמשמע השאיבה אינה פוסלת במעין שקדמו להשאובים אבל שאובים שקדמו למעין אין המעין מכשיר השאובים שקדמו לו אלא שעמד נגדו לשון המחבר סעי' י"א שכ' בין קדמו מי מעין לשאובים בין קדמו שאובי' למעין ומסיים רמ"א כמו שיתבאר למטה עכ"ל ע"כ סבר מעלתו לחלק בין מעין זוחל למעלה הוא המטהר בין קדמו מעין בין קדמו שאובים ובסעיף מ' מיירי שהמעין נובע מתחתיתו ולא זוחל למעלה אז יש לחלק בין קדמו שאובים שאז אין כח במעין כזה להכשירם ובין קדמו המעין כמדומה לי שלכך נתכוון מעלתו אם שאין לשונו מכוון:

1792

1793אהו' ידידי הרב ני' אנו אין לנו לכוון בכוונת רבותינו בעלי ש"ע אלא מה שהוציאו מהראשונים כי לא הוציאו דברים מלבותם אם לא הזכירו הס' בב"י או בד"מ הנה דברי המחבר ס"יא המה דברי רשב"א בתה"א דמייתי לי' בב"י שאין לחלק בין קדם ללא קדם אך בתשו' רשב"א המיוחס' לרמב"ן סי' רל"א ומייתי לי' בב"י בקיצור שם כ' שאין לחלק בין מעין שהוא עומד כגון מקואות אלו שהם ממקורות של מעין אעפ"י שמימיו מעוטים אינו נפסל ברביית מים שאובים וכו' ומסיים ב"י אלא שכ' דאפשר שיש הפרש בין קדמו וכו' ואעפ"י שנאמר יותר שאין הפרש טוב ליזהר לכתחלה עכ"ל וסבר מעלתו דדוקא אמ"ש לפניו מקואות אלו שממקורות של מעין וכו' אבל מקו' שהמעין זוחל למעל' לא עלה ע"ד לחלק בין קדמו שאובים או קדם מעין זה גרם על שלא העתיק הרב"י דברי התשו' בעינה דלא עלה ע"ד לחלק בין מקור מים חיים ובין זוחל ובמהרי"ק שרש נ"ו עלה על דעת השואל לחלק בין באר לנהר והמהרי"ק שם כ' שאין שום חילוק אלא בגיטין כותבים לסימן בארות ונהרות ע"ש דהוא כמו חוכא בעיניו לחלק בזה ובתשו' המיוחסת אין עסקו שם אלא להכריח כהפוסקים דהמעין מטהרים השאובים ולא נחית לחלק בין מקור ברוך או זוחל למעלה וע"ז כ' מ"מ טוב ליזהר דאפשר שיש הפרש בין קדמו שאובים למעין ובין קדמו מעין לשאובים ולפיכך נראה טוב ליזהר שלא יפסק המעין דתנן בפ"ה דמקואות מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול העבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לה שהמעין מטהר בכ"ש העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי היא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבין ומצורעים ולקדש מי חטאת עד שיצאו הראשונים ואע"פי שנראה יותר שאין הפרש בין קדם מעין בין קדמו שאובים טוב ליזהר לכתחלה עכ"ל תשו' הנ"ל כוונתו מדתנן חזר והמשיכו פסול וכו' עד שיצאו הראשונים משמע הואיל וקדמו מי בריכה שוב אין המעיין מטהרים הה"נ לענין שאיבה אלא שנראה עיקר דהתם לענין מים חיים או לענין זוחלים ואשבורן אבל לענין שאיבה אין לחלק בין קדם א' לחבירו מ"מ טוב ליזהר לכתחלה והנה נראה לענין עיקר חומרתו הוא ממתני' רפ"ה דמקואות והתם במעין הנזחל ע"ג בריכה ואפ"ה אינו מטהר המים שבבריכה ואם נלמוד מזה לשאובים א"כ אפילו בזוחלים ע"ג אסור וא"כ מ"ט פסק המחבר והסכימו הרמ"א סעי' י"א דאין לחלק בין קדם מעין או לא אע"כ דלא חשו להך חומרא משום דמתניתין לענין מים חיים לזב ולענין אשבורן מיירי אבל לענין שאובים אדרבה מבואר ברישא דאין לחלק אפי' קדמו שאובים וטהרו במעין שאחריו כדתנן התם כשר חוצה לה וכתב שם בפי' הרא"ש וז"ל מ"מ כל המים מחוברים למעין ע"י המים המועטים שנופלי' על השוקת ונטהרים אעפ"י שכבר נפסלו בשאיב' כשעברו דרך השוקת עכ"ל ומייתי לי' תי"ט שם ע"ש ע"כ נ"ל דלא נתכוון הרמ"א לכך:

1793

1794ומ"מ נ"ל רהרמ"א נגרר אחר מהרי"ק שהעלה דאם אין טורח כלל יש לחוש להשאלתות דמשמע מיני' דגם מעין נפסלו בשאיבה אלא שאם יש טורח בדבר וביטול פ"ו לילה א' אין לחוש כי רוב הפוסקים לא חיישי להנ"ל כ"כ בת"הד ולזה נתכוון רמ"א ואמנם כיון דבתשו' המיוחסת כ' מהיות טוב אפי' למאי דפשיט' לי' דמעין לא נפסל בשאובי' מ"מ היות טוב להחמיר בקדמו שאובים נמצא אנן לדידן האיכא נמי דחשו לדעת השאלתות וגם חומרת הרמב"ן ע"כ נלע"ד אע"ג דרמ"א לא נתכוון לכך מ"מ אי ליכא ביטול פ"ו וגם לא הוצאה מרובה על הצבור רק משום טורח הדבר המחמיר תע"ב:

1794

1795מה שהוקשה למעלתו מהך דג' גומות שבמקוה דפסקו רמב"ם פ"ה ממקואות הוקשה לו מ"ש מג' לוגי' מים שאובים בג' כלים שפסק א' עד שלא התחיל השני שאינם פוסלים ג"כ מ"ש וי"ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג' גממיות היא המחברם עושה אותם כלי א' ופשוט דבכלי א' שיש בתוכו ג' תוכיות העשויות לקבלה ושפך ממנו למקוה שאין משגיחין אי פסק תוך א' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי גדול מצרפם וה"נ ל"ש ומה שהשמיט ש"ע דין זה בודאי יש לתמוה ואין להאריך יותר וה' שנותיו יאריך ואחתום בברכה כחפצו וחפץ א"נ: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1795

1796שוכ"ט לי"נ הרב הגאון המא"הג הח"וש המופלג ומפורסם כש"ת מו"ה צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק טו"ו יע"א:

1796

1797בריך רחמנא הגומל לחייבים טובים שגמלני כל טוב שהחינו וקימנו הוא יעזרנו ויקימנו לתורתו ועבודתו ועודני כותב ברפיון ידים ירפאני הי"ת ותחלת יציאתי להשיב ע"ד שאלתו בנידון מקוה שבעירו שכפי המובן מלשון שאלתו שז"ל המקוה בעירנו היה מי גשמים והמקום מקום רפש שאינו מחזיק מים וע"כ עשו בימים קדמונים (קיסטן) מנסרים יחד ע"י עמודי' שנקבעו בקרקע ובבנין ובזאת החקיקה והקביעות בבת א' באו לה ולא מצאתי דין זה מבואר לא בדברי הפוסקי' ולא במכתב קדשו עכ"ל:

1797

1798הנה במכתבי העבר מבואר דדעת רמב"ם ורשב"א ואגודה ורא"ש וטש"ע ותשו' ת"ח ח"ג וס' באר יעקב וס' מרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתי' לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ותלוש ולבסוף חברו הוה כמחובר לענין זה ואסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו:

1798

1799אך פר"מ מסופק כשהחקיקה וקביעות באי' כא' וכ' שזה לא נתבאר ולפ"ד יפה נתבאר בתשו' רשב"א סי' ת"ת ומייתי ליה בד"מ סי' ר"א והביאותיו גם במכתבי הא' ששאלוהו אם מותר לעשות מקוה על הגג בבנין ופשיט ליה ממקוה של כה"ג ביה"כ על גג בית הפרוה וביאר באם היה אבן חלול וקבעוהו בגג אסור משום חקקו ולבסוף קבעו אבל אם עשאוהו בבנין חיבור אבנים ש"ד וידוע דבנין ד' דפנות מאבנים ורצפה הוא כלי גמור אי מטלטל ממקום למקום וזו היא צורת כירה וכופח שבש"ס ואלו הי' עושה כן ושוב חברו לקרקע היה פסול משום חקקו ולבסוף קבעו ומ"מ כשבונה כן במחובר אבן ע"ג אבן עד שיגמרו הדפנות הארבעה הו"ל חקיקה וקביעות באים כא' וכשר מה לי אבנים או נסרים:

1799

1800והדין נותן כן דהרי פסול כלי נפקא לן מהאי קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור והנוגע בנבלתם יטמא והיתוך הפסוק הוא עפ"י ת"כ ועפ"י מ"ש רמב"ן בחומש דאך מעין ובור קאי אתרי דינים חדא אם נפל שרץ בתוכם אין המים המחוברים מקבלים טומאה ועוד יהיה טהור שמהוים טהרה לטמא הטובל במחובר וכפירש"י שם וכדאי' בפסחים י"ו ע"א ושוב בסיפא דוקא והנוגע בנבלתם יטמא פירוש מים תלושים הנוגעים בנבלתם יטמאו המים דבתלוש שייך מים הנוגעים בנבלתם משא"כ במעין ובור הנבלה נופל לתוכם ונוגע בהם ולא המים בנבלה ע"כ והנוגע בנבלתם אתלוש קאי כן פי' רמב"ן עפ"י ת"כ וכי היכא דרישא כולל תרויי' דמחוברים מעין ובור אינם מקבלים טומאה וגם מטהרים הטמא ה"ה סיפא דתלוש מקבל טומאה ואינם מטהרים הטמא ומזה נפקא לן דבעי' מחובר לא מים בכלי אך לפ"ז אם המים בכלי המחובר בקרקע שא"א שיפלו הם על הנבלה יהיה טהור אפי' חקקו ולבסוף קבעו וצ"ל כיון שפ"א היה שם כלי עליו טרם שנתחבר בקרקע ואז היו ראוים שיפלו המים ויגעו בשרץ ממילא תו לא פקע מיני' ע"י קביעות שאחר החקיקה וא"כ תינח בחקק תחלה והיה עליו שם כלי רגע א' אבל כשהחקיקה והקביעות באי' כא' ומעולם לא היה עליו שם כלי בתלוש ולא היה ראוי שיגעו מימיו בנבלתם טהור הוא וגם מהוה טהרה ומאחר שהמקוה שבעירו מימים קדמונים מקוה טהרה היא ממילא מה שרצו לחלק' עתה ע"י הבדל חומת עץ בין מים למים נמי כשר אם יש בכל א' כשיעור אך מ"ש שבעוגה א' יהיה מי גשמים ובאידך כלו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע"י נקב כשפ"ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא"ז אין פקפוק אך כשסותמים הנקב אע"ג כשהושקו שעה א' נזרעו והוכשרו השאובים מכל מקו' כיון שהשיעור מועט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור אפי' אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הימים יזלזלו בפתיחה ובדידי הוה עובדא בקהלה הסמוכה לכאן והיה מכשול רב בעו"ה ע"כ חכם וצדיק שכמותו עיניו בראשו ואחתום בברכה א"נ דש"ת: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1800

1801שוכ"ט לי"נ הרב המא"הג הח"וש המופלג כש"ת מהו' ישראל נ"י אבד"קק דארדע יע"א:

1801

1802יקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידון מקוה של מי גשמים העשוי' בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולי' להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הוי' בטהרה דלדעת הר"ש דמייתי מחבר סי' ר"א סעי' נו"ן פסול ולהי"א שהוא דעת הרא"ש כשר וכ' פר"מ דלדעת הראב"ד פ"ט מכלים הלכה ג' כל שאינו משמש בפני עצמו אינו מטמא אפילו יש לו שם בפני עצמו אך לרמב"ם כיון שיש לו שם בפני עצמו מקבל טומאה שוב כתב לדעת הרא"ש בהלכות מקואו' שלו סי' י"ב כל שעשוי לשמש קרקע טהור והך ברזא נמי עשוי לשמש קרקע אך בש"ע סעי' מ"ח כ' שיהי' ממש מחובר בקרקע ולא הזכיר עשוי לשמש בקרקע ותמה פר"מ הא ראיות הרא"ש נכונים הם הנה הראיו' דמייתי הרא"ש י"ל לאו במחשב' שחישב לחברם בקרקע בשעת עשייתן מפני שלא לקבל טומאה אלא צורתן מוכחת עליהן שאותן הכלים נעשים תמיד לשמש קרקע כגון הדלת וכן כל הכלים דמייתי רא"ש לשמש פשוטי כלי עץ כולם מיירי דצורתן מוכחת עליהן וכן משמע קצת מלשון תי"ט משנה ט' פ"ח דכלים ד"ה פורנה וכו' שלכך פתחה בציד' וכו' ע"ש שר"ל שצורתו מוכחת עליו שלכך נעשה אע"ג דמלשון הרע"ב משנה ד' פ"כ דכלים לא משמע קצת כן דהרי אין עריבה מלאכתה מוכחת עליו מ"מ נ"ל הרב המחבר ס"ל הכי וס"ל סילון דהרא"ש הי' צורתה מוכחת עלי' וכן משמע מלשונו שכ' שהיא תמיד בקרקע ר"ל שצינור כזו הוא תמיד ולעולם משמש עם הקרקע ע"כ אפי' אינה מחוברת ה"ה כקרקע וסילון דש"ע מיירי בסתם סילון שמשמשי' בהם בתלוש ג"כ וא"כ אפי' נעשית זו לשמש את הקרקע לא נפקא מטומאתה ואולי יצא להמחבר כן מהכרח קו' עצומה מהא דאביק משנ' יו"ד פ"ו דמקואו' שתמהו כל חקרי לב ולהנ"ל ס"ל צורת האביק אינה מוכחת שעשוי לקרקע ומה שחיברו עתה לקרקע אינו מועיל דה"ל חקקו ולבסוף קבעה. [ועיין לעיל בסימן קצ"ח אות י"ג מה שמתמה המחבר על התוס' חדשים ומיישב סתירת התוי"ט על נכון מ"מ לנידון שלפנינו אין מזור בזה כיון שאין צורתו מוכחת עליו שנעשה לשמש קרקע]:

1802

1803ולסמוך אשיטת הרא"ש דהמונע יציאת המים לא מקרי הוי' ע"י טומאה הוא נכון ושיטתו מחוורת אך מה אעשה והמחבר עשה שיטה זו כהדין גרמיזא וכ' בשם יש מי שאומר והנה שיטת הרמב"ם בפי' משנה זו ובזבחי' כ"ה ע"ב דלא בעי הוי' בטהרה אלא במים חיים לזב וה"ה לזחילת מעין והרא"ש גופי' כ' שפי' רמב"ם במשנה היא נכונה שהוא מפרש ר"י ורבי יוסי פליגי אי פשוטי כלי עץ המטמאי' מדרבנן מעכבי בטהרות זב דבעי מים חיים וא"כ לא נ"מ לדידן כלל וכן לשיטת רא"מ דס"ל ג"כ דלענין מי גשמים אין שום נפקותא בזה בהוי' בטהרה והנה נהי דקלסי' הרא"ש לפי' זה בלשון המשנה אבל בלישנא דקרא לא א"ש דיהי' טהור קאי אמעיין דלפני פניו ולא אבור מקוה מים דסמוך ליה וכן הקשה תי"ט:

1803

1804אמנם שיטת הר"ש קרא מסייע' לי' דקאי נמי אמי גשמים שבבור מקוה מים ולפ"ז זב וזבה דמשנתינו לא אטבילת מים חיים קאי דהרי אפי' למי גשמים בעי' הוי' בטהרה אלא אהוי' בטהרה קאי שהזב והזבה יכולי' להביא מים למקוה ור"י פוסל וא"ש קרא אך משנתינו ק' דלפ"ז במאי פליגי ומ"ט דר"י להוות ע"י זב הא יהי' טהור כתי' והוצרך ר"ש לדחוק דמשנתינו לא במביא מים למקוה מיירי אלא המקוה כבר שלימה היא והטמא מעכב הזחילה לחוץ ובהא פליגי ר"י סבר אין המניעה כמהוה ור' יוסי ס"ל המניעה פוסל כהמהוה ולפ"ז מתני' דחרדלי' דגזרו בכלים אתי' כר"י וזה דוחק:

1804

1805אבל הרא"ש קרא ומתנית' מסייע לי' סבירא לי' עיקר קרא במהוה גשמי' ע"י טהרה ומתני' מיירי נמי במביא מים למקוה ולא מיירי שהזב מביא מים אלא שמחזיק בידו או ברגלו את המקל שהוא פשוטי כלי עץ לר"י כשר כיון שאין הזב אלא מחזיק המקל ולר"י פסול:

1805

1806וצ"ע אלחם חמודות וש"ך ס"ק ק"ד שהקשו סתירת הש"ע מסמ"ח לסעי' י"ד ותמיה לתמיהתם הא זה תלי' לשיטת רמב"ם דמפרש מתני' שלא יזחילו ע"י טומאה א"כ זב אמים חיים קאי ופלוגתתם בפשוטי כלי עץ וקיי"ל כר"י להחמי' אך להר"ש פלוגתתם במי גשמי' ולא במים חיים והזב הוא המהו' ואין פלוגתת' בפשוטי כלי עץ ולכ"ע במקל בלי סיועת אדם כשר וא"כ נהי המחבר פסק להחמיר כב' הפירושים כמ"ש הרב"י בכוונת הטו' מ"מ מי גשמים ע"י פשוטי עץ כשר ממ"נ לרמב"ם מי גשמים כשר אפי' ע"י טמא ממש ולהר"ש פשוטי כלי עץ אינם מעכבי' כלל ומאי ק' להו לרבותינו וצ"ע:

1806

1807עכ"פ אין לנו לסמוך להקל לכתחלה לעכב יציאת המים ע"י דבר המקבל טומאה אך נלע"ד פשוט כי אין הברזא הלז מקבל טומאה ובמ"כ פר"מ שגה קצת בכוונת פלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ט מכלים הל' ג' הנ"ל יעיין מ"ש תי"ט ספי"א דכלים אע"ג דכלי מתכו' פשוטיהן טמאין הא לאו כלי הוא עכ"ל:

1807

1808הנה כלי מתכות מטמא או משום כלי קבול או משום כלי תכשיט והנזמי' הללו עשוי' קדר' קטנ' של זהב ועדש' על גביו ותלוי' בצינורא קטנה ובה נתלה באזן או באף והנה אם נפרקה אזן הקדירה בטל לי' מכלי תכשיט שאינו ראוי לתלות עוד מ"מ ה"ל כלי קבול והעדשה אע"פי שאינו כלי קבול עדיין הוא תכשיט שראוי לתלות ע"י הצינורא ואמנם בהסר גם העדשה אע"ג דהצינורא לחוד ניתנה באזן מ"מ טהור' ופליגי רמב"ם וראב"ד בטעם טומאת עדשה לרמב"ם ס"ל כיון ששמו עליו ה"ל כלי תשמיש משא"כ צינורא שאין להם שם בפ"ע לא ה"ל כלי תכשיט וראב"ד ס"ל לא תלי' בשמה עלה אלא הצינורא אינו ראוי' לתכשיט כי אין הנשי' נותני' צינורא לחוד באזן אבל אי הי' ראוי' למלאכתה היתה מטמאה משום כלי תכשיט אפי' בלי שם וכ"ז בתכשיט אבל ברזא הלזה שאיננו לא כלי תשמיש בפ"ע מה לי שמו עליו או לא ע"כ נלע"ד טהור הוא והויתו של מקוה בטהרה והנלע"ד כתבתי הכ"ד החותם באהבה רבה: פ"ב נגהי ליום ה' כ"ב מרחשון תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1808

1809רב שלומים לי"נ הרב המופלא יושב בשבת תחכמוני עדני העצני כבוד מוה' ליב ני': -

1809

1810בקבלת נועם מכתבך נתמלא בית אורה ושמחה והנה הזמן יקר מאוד מרוב טרדותי אך אהבתך דוחקת הבשר ואשיבך על כל דבריך בשולי המכתב באריכות ואגיד לך תעלומות אמנם ראשית דבר עתה באתי על דברי תורה כדי שיהיה מפתח שפתינו משרי' במה שעוררתני בקיצור נמרץ בסוגי' דנזיר ד' ע"ב הנה רמזת ברמז בעלמא ובסתמא לא נעלמו ממך דברי האחרוני' שהלכו בו נימושות ואפרש שיחתי כי מהסוגי' מבואר דלר' יעקב ור' יוסי ור"ש לכ"ע אין נודרי' אלא בדבר הנדור ולא פליגי אלא בבכור משום דכתי' נדר לה' לרבות הבכור אבל לכ"ע המתפיס בשמשון אינו נזיר דלכ"ע שמשון לא הזירו אביו אלא המלאך ומה דכתי' גבי נזיר להזיר לה' איצטריך לדשמעון הצדיק שלא אכל אלא אשם נזיר אחד יפה עינים שבא מן הדרום ואמר עליך אמר קרא לנדור נדר נזיר להזיר לה' זו סוגי' הש"ס ומבואר דר' יהודה דס"ל המתפיס בנזיר שמשון הוא נזיר ע"כ ס"ל דאין צריך להתפיס בדבר הנדור והוא דלא כסתמי דכמה משניות דנדרים ור' יהודה עצמו סותר בזה למה שנאמר משמו בנדרי' י"א ע"א גבי כירושלים ופסקי הרמב"ם סותרים שכתב להדי' בפ"א מנדרים דבעינן שיותפס בדבר הנדור וסבירא ליה ג"כ בפרק ג' מנזירות דשמשון הזירו המלאך ולא אביו והלח"מ העיד דס"ל ג"כ כשמעון הצדיק כמבוא' בדברי הרמב"ם סוף הלכו' נזירות ובכל זה פסק בפ"ג המתפיס בשמשון הרי הוא נזיר והוא תמי' רבתי ובדברי אלו כלולי' כל דברי מהרי"בן לב והכ"מ והלח"מ והתי"ט ואורח מישור ופני משה בירושלמי דנזיר שם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:

1810

1811ואני בעניי לא מצאתי איה איפה נגלה רז זה להלחם משנה ז"ל דסבירא ליה להרמב"ם כשמעון הצדיק וז"ל סוף הלכות נזירות: -

1811

1812האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה ה"ז רשע ונזירו' כזו מנדרי הרשעי' הוא אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדש הוא לה' ושקלו הכתוב כנבי' שנאמר ואקים מבניכם לנביאי' ומבחוריכם לנזירי' עכ"ל וכ' עלי' הכ"מ דהיינו מעשה דשמעון הצדיק וצל"ע אם כן מ"ט שינה הרמב"ם מקרא דמייתי הש"ס איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואלו הרמב"ם מייתי נזר אלקיו על ראשו קדש הוא לה' שהוא איזה פסוקי' אח"ז ותו קשי' טובא הא כ' תוס' ד"ה עליך הכתוב אומר כלומר שתחלת הנזירות לגמרי לש"ש ולא הי' דואג שיתחרט אע"פ שניטמא אבל שאר סתמא נודרי' בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עוונם וכשמתרבי' הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן קרוב להיות תוהה על הראשונו' עכ"ל ודבריהם מוכרחי' בש"ס נדרי' ט' ע"ב וא"כ לפ"ז אפי' הנודר לש"ש מ"מ אינו בכלל נזיר שמעון הצדיק אא"כ עושה לעשות גדר בפני יצרו שזה לא יתחרט לעולם ואלו הרמב"ם לא הוציא אלא הרשעי' הנודרים בכעסן ובתנאי' שביניה' לבין חביריהם וכה"ג אבל הצדיקי' אינו מוצי' מכלל אע"ג לכשיתרבו הימי' ימי נזר' ע"י טומאה יתחרטו והרי דהרמב"ם לית לי' כשמעון אלא בודאי כ"ע מודים דקרא דקדוש הוא לה' מרמז שיהיה משום קדושה ולא כרשעים הללו שהזכיר הרמב"ם אלא ששמעון הצדיק יליף מיתורא דקרא קמא להזי' לה' אתי למעוטי אפי' הני ולא משכחת אלא כעין ההוא יפה עינים והרמב"ם לא פסק בהא כשמעון הצדיק ודלא ככ"מ ולח"מ הנ"ל וזה מבואר: -

1812

1813וטעמא רבא איתא דלא לפסוק כשמעון הצדיק מש"ס ערוך נדרי' יו"ד ע"א דס"ל לר' יהודא חסידי' הראשונים כשהיו רוצי' להתחיי' חטאת היו נודרי' בנזיר ור"ש פליג דא"כ נקראי' חוטאי' ואמר אביי ר"ש ושמעון הצדיק ור' אלעזר הקפר בריבי כולהי ס"ל דנזיר חוטא הוא ע"ש נמצא לפ"ז קם לי' שמעון הצדיק בשיט' וקיימ' לן לית הלכתא כשיטה וסבירא ליה לרמב"ם דר' יהודה דפליג על ר' שמעון ולא ס"ל דנזיר חוטא הוא ואדרבא החסידים נודרי' בנזיר פליג נמי על שמעון הצדיק ואע"ג דלא משמע קצת מלשון הר"ן שם ד"ה כלן בשטה א' הן וכו' הרמב"ם לא ס"ל כן אלא אי ס"ד דחיישי' לכשיטמא יתחרט ויהיה כעין חולין בעזרה לא היו החסידי' מביאי' ענמם לידי נסיון בזה אלא ל"ל לר' יהודה כשמעון הצדיק והשתא הש"ס בנזיר דאמר דכ"ע צריך שיתפיס בדבר הנדור ר"ל בין פלוגתת ר"י ור"ש ובין פלוגתת ר' יעקב ור' יוסי ומפרש תחלה דר' יעקב ורבי יוסי פליגי בלה' דנדרי' אי מרב' בכור או לאו וה"ה דר' יהוד' ור"ש פליגי בלה' דגבי להזיר לה' ומפרש דר"ש מוקי ליה לדשמעון הצדיק ואמנם ר' יהודה הרי מבואר דלית ליה כשמעון הצדיק מש"ס נדרי' יו"ד ע"א הנ"ל וממילא מרבה מלה' נזיר שמשון ואפשר ר' יעקב ור' יוסי נמי הכי ס"ל ולא כשיטה הנ"ל ופסק הרמב"ם כהלכה ונוטי' דברי' אלו לדברי מהריב"ן לב ותמי' על הכ"מ שלא הרגיש בהנ"ל ועיי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ט בענין זה וסנגורי' לאותה התשוב' תמצא בדבריו שם סי' כ' ע"ש שדבריו נוטי' ג"כ דמפיק מלה' דלא כשמעון הצדיק: -

1813

1814ואיידי דאיירי עיין במ"ש מג"א סי' א' סקי"א ומ"ש בזה כנסת יחזקאל ויפה השיג עליו בשאיל"ת יעב"ץ והנלפע"ד דודאי חסידים הראשוני' שהי' מתאוי' לקיים כל מ"ע שבתורה לא היו דואגי' על קיום מ"ע של והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ומ"ע של והשיב את הגזילה מפני שזה בידם לעשות לאכול מן הקדשי' ולהותיר במזיד ולקיי' מ"ע של שריפת נותר וכן לגזול ולהשיב אח"כ ולא נמנעו מזה אלא אהבת ה' שלא רצו להותיר באי' וכה"ג נמצא שהמ"ע בידם לקיים כל שעה אלא שהם אנוסי' מלקיימה שלא יעברו ח"ו על רצון ה' וא"כ הרי הוא כאלו עשאום וקיימו העשה ההיא וכן נמי קרבן עולה ויורד דבא על שבועת ביטוי אפי' במזיד זה הי' בידם לעשות ולשבע על שקר ולהבי' קרבן ונמנעו מפני רצון ה' הרי מעלה עליהם כאלו קיימו מ"ע של הבאת עולה ויורד ואמנם חטאת קבוע אי היה שייך לאתויי על מזיד כשוגג ה"נ הוה דמיון הנ"ל אלא שבאמת אינו בא אלא על השוגג והקב"ה אינו מביא תקלה על ידם וא"א לאדם לעשות עצמו שוגג ע"כ לא היה אפשר להעלות עליהם כאלו קימו המצוה כ"א ע"י שידרו בנזיר לר' יהודה וכל זה בחטאת אמנם באשם א"א למצוא שום ענין דאשם שפחה חרופה ופקדון אינו בידו ע"כ נ"ל דכשנדרו בנזירות ואז היה בידם לטמאות עצמם לחייב אשם וחלילה שלא עשו כן לטמא ראש נזרו ועכ"פ מעלה עליהם כאלו הקריבו אשם והרויחו גם בזה שאם היה להם שום חטא הי' מתכפר אגב אשם הנזירות שהי' כאלו הקריבוהו ובזה יובנו דברי הר"י מפוזנא שהבי' מג"א הקצרתי מאוד וסמכתי על שכלך הבהיר:

1814

1815ואיידי דאיירי בנזיר דע מ"ש תוס' שם י"ד ע"א ד"ה אמר כמשה וכו' בסוף הדבור ולא היה היתר גם בשילה רצונם לר"ש בן יוחאי דזבחים קי"ט סוף ע"א דאית ליה זה וזה ירושלי' ע"ש דאל"ה דבריהם תמוהים וק"ל: -

1815

1816וגם אני אעריך לפניך דבור א' מחידושי בית מדרשי אשר חנני ה' עיין בתוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה לענין כלים שהעלו דרבא דמפיק מוהמת יהיה לו לפטור שור פסולי המוקדשי' ס"ל כרב יוסף דפסחי' כ"ט ע"ש ודלא כרב אשי התם והדבר תמו' מה יענה בדרב אשי דב"ק יו"ד ע"א מתקיף ליה ר"א ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו פסולי המוקדשי' משא"כ בבו' והרי רב אשי עצמו ס"ל כן וק' זו מטו בה משמי' דהגאון מהו' משלם ז"ל שהי' אב"ד דק"ק פ"ב ובאמת לשיטת תוס' פסחי' שם ד"ה אין פודין א"ש הכל אבל לשיטתם דב"ק צ"ע ולפי החומר הקו' היה נ"ל לבאר תחלה כוונת התוס' דצ"ע לכאורה במ"ש בפשיטו' דאי שרי לכלבו ואורו הוה שפיר המת שלו וק' הרי גבי תרומה אמרי' תתן לו ולא לאורו וצ"ל דהתוס' דב"ק סמכו אמ"ש והעלו בשבת כ"ה ע"ב ד"ה תתן לו ובפסחים ל"ג ע"א ד"ה תתן לו שכתבו דהתם גופי' מייתורי דלו ממעטי' אורו אבל בלא"ה הוה אורו בכלל לו וס"ל להתוס' דהכא לא מייתרי והמת יהי' לו דאיצטריך אקודם פדיון דאסור בהנאה לגמרי משום העמד' והערכה וא"כ ק' להו שפיר מנ"ל למעט נמי אחר פדיון דאית ליה עכ"פ הנאת אורו כך נ"ל בפי' התוס':

1816

1817אלא דאכתי יש לפקפק דאי אקודם פדיון לחוד לא ה"ל למכתב והמת יהי' לו והוה סגי אי הוה כתיב רעהו כמו באדם ושור אע"כ דאתי למעוטי נמי אחר פדיון דאע"ג דבחיים הוה רעהו מ"מ המת אינו שלו וכיון שא"א לאוקמי אלא בהכי שפיר ממעטי' לו ולא לאורו עיי' סוכה ל"ה ע"א ד"ה לפי כו' והדר' ק' אהתוס' לדוכת' וי"ל דס"ל להתוס' אי הוה כתי' רעהו לא הוי ממעטי' קדשי' קלים דהרי קיי"ל כרי"הג כמ"ש הרמב"ם ורבא גופי' ס"ל כן בב"ק י"ג ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אמר רבא תודה וכו' וא"כ לעולם י"ל והמת יהיה לו קאי רק אקודם פדיון ולא הו"מ למכתב רעהו דאז לא הוה ממעטי' קדשים קלים וא"כ מנ"ל למעט הנאת אורו לאחר פדיון ע"כ הוצרכו לומר דרבא אתי' כרב יוסף ולא כרב אשי כך צ"ל ליישב כונת התוס': -

1817

1818והשתא ממילא לק"מ מרב אשי לעיל יו"ד ע"א דהא איהו קאי אבריי' חומר בשור מבור דע"כ לא אתי' כרי"הג דא"כ ה"ל למחשב חומר בשור שחייב בו קדשים קלים מבבור שפטר בו ק"ק מוהמת יהי' לו וע"כ ס"ל לבריי' מרעהו נמי ממועט קדשים קלים ודלא כרי"הג וא"כ לפ"ז הדרן להנ"ל דשפיר הו"מ למכתב רעהו גבי בור אי לאו משום דאתי למעוטי הנאת אורו לאחר פדיון ושפיר הקשה רב אשי אכתי לימא חומר בשור שחייב בו פסולי מוקדשי' וק"ל [ועיי' תוס' שבועו' י"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' וק"ל]:

1818

1819ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה צ"ל נמי במה שקשה מנ"ל לרב אשי להקשות שם בב"ק יו"ד ע"א דלמא בריית' אתי' כר"ע דס"ל יאותו כהני' בעורו וה"ל המת שלו כמ"ש תוס' בזבחי' ע"א ע"ב ד"ה טריפה ולפי הנ"ל א"ש וק"ל. ודע דתוספות דב"ק יו"ד ע"א שם אזלי לתי' קמא דתוס' נדה נ"ה ע"א ד"ה שמא וכו' דאלו לתי' ב' דהתוס' הרי עור אדם מותר וק"ל וצ"ע קצת הא ע"ז אתי איסורו ממת כמבואר פ' אין מעמידין ומ"ש עור מת דמותר בהנאה ועור תקרובות ע"ז אסור בהנאה כמבואר מעורות לבובין וכן שער מת מותר ושער בהמה של ע"ז אסור מרמב"ם פ"ז מע"ז ה"ג וי"ל בדוחק ודוק בכ"ז. הכ"ד א"נ דש"ת מצפה תשובתך - מ"ד יום ד' ב' אייר תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1819

1820שלום וברכת השנים לי"נ הרב המאור הגדול שלשלת היוחסין המופלג ומפורסם כש"ת מה"ו משה סג"ל נ"י אב"ד דק"ק צעהלים יע"א:

1820

1821יקרתו הגיעני אודות אנשי קהלתו שזה כמה שנים קנו בית וועד לקהל ונמצא על זה העתק בפנקס כ' ביד נאמן הקהלה וחתום בידי אקרו"ט ופר"מ ושם כתוב לאמור וז"ל וכמו כן קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בנדר ע"ד רבים וע"ד אקרו"ט דח"מ שלא יהיה הרשות ביד שום א' מאקרו"ט אשר יהיה בכל השנים ובכל הזמנים למכור או להחליף הבית הנ"ל דרך ערמה שבעולם אם לא יהיה עת הצורך ח"ו אשר יהיה ההכרח ליקח ס"ת מההיכל ח"ו עכ"ל ועתה ראו בני הקהל' למכור הבי' ולבנות בית אחר תחתיו מטעמי' המבוארים בדברי פר"מ ויבוארו לקמן אי"ה ואותה נפשו היפה לחוות לו דעתי בהיתר נדר עד"ר הנ"ל:

1821

1822יהי ה' אלקינו עמנו ונעיי' בכל צדדי ההיתר ונראה על מה נסמוך אם שאמרו הנדר בלשון שבועה שלא יהי' רשות למכור הנה דברי ש"ע י"ד בסי' ר"ו תמוהים בעיני ע"כ אאריך קצת הרי דעת הרמב"ן נדר בלשון שבוע' וה"ה בהיפוך ידות הוה וע"כ נדר שהוציאו בלשון שבועה ה"ל יד לשבועה וממילא חל אפי' על דבר שאין בו ממש כמו שבועה ומביאו ר"ן נדרים ב' ע"ב וכן דעת רש"י בשבועות כ' ע"א ד"ה איסר מיתפס וכו' וכ' שם ר"ן מבואר דרש"י ס"ל כרמב"ן וכן נראה דעת ר"ן עצמו פ"ג דשבועו' דפוס זולצבאך דף רצ"ו שכ' וכי תימא כיון דשבועות לא הוה אלא מיסר נפשי' מן חפצא ואפילו אמרה בלשון נדר א"א שתועיל אלא משום יד איך יהיה טפל חמור מן העיקר וכו' ודעת הטור סי' ר"ו דגם דעת הרמב"ם כן אלא שב"י פקפק על זה ויבואר לקמן אי"ה עכ"פ קשה מ"ט קבע דעה זו בש"ע בשם יש מי שאומר ובלשון יחיד שונה אותה: -

1822

1823ודעת הרא"ש בנדרים וכן מייתי בטור בסי' ר"ו בשמו דאין כאן לא שבועה ולא נדר אלא שהב"י סוף סי' רל"ט כ' מלשון הטור בשם אביו משמע דשבועה בלשון נדר הוה שפיר נדר מן התורה ועיין היטב לשון רא"ש זה פ"ג דשבועו' סי' יו"ד מ"ש ועי"ל וכו' ובמס' נדרי' י"ו ולע"ד המעיין היטב יבין הדבר לאישורו דרב הדרך ביניה' בין רמב"ן ורא"ש דלרמב"ן באומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה הרי זה הנדר הוא יד לשבועה ואסור משום שבועה ולרא"ש וסייעתו אין בזה שום איסור כלל אך אם יאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה בנדר כיון שהזכיר תיבת נדר ס"ל לרא"ש לפרש דבריו דהודאה הוא שמודה שככר זה כבר אסרו עלי' ובמה אסרו בנדר שאמר בנדר קונם עלי ככר זה וכן אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה הוה הודאה שישיבת סוכה אסורה ובמה אסרתי בשבועה שאמרתי בהי"ת שלא אשב בסוכ' נמצא אם יאמ' קונם שלא אוכל ככר זה לרמב"ן וסייעתו הוה יד לשבוע' ולרא"ש וסייעתו מותר לגמרי מן התורה אך אם אינו אומר קונם אלא נדר שלא אוכל ככר זה מפרשי' ככר זה אסרתיו שלא לאוכלו ובמה אסרתיו בנדר שאמרתי קונם ככר זה עלי וכן בשבועה נמצא בנידון שלפנינו שאמרו שנדרו עד"ר שלא למכור גם רא"ש וסייעתו מודים לרמב"ן דאסור מן התורה והכי מפרשי' אסרנו מכירת הבית עלינו בנדר שאמרנו הנאת מכירת הבית עלינו קונם ובזה יובן מה שהבין הטור ר"סי ר"ו בכוונת רמב"ם דס"ל כרמב"ן והכי קאמר האומר פירות לא מבעי' כשהזכיר בשבועה הרי הם אסורים מטעם הרא"ש הנ"ל אבל כשלא הזכיר תיבת בשבועה מ"מ אסורי' מטעם ידות וכהרמב"ן אבל פי' הב"י שפי' בכל לשון שיאסר עליו היינו אפי' בלשון חול ולעז זה הוא דוחק גדול דה"ל בכל לשון שיאמ' אבל בכל לשון שיאסר עליו משמע דקאי אאיסור חפצא ואיסור נפשו כמובן וא"כ קשה להקל ועוד דאין ספק דלהיו' לקהל בית עצה וועד מיוחד הוא צורך גדול לעניני הרבים וה"ל דבר מצוה כמ"ש הריב"ש בהרבה מקומות בתשובו' דכל צרכי רבים מקרי צרכי מצוה ומייתי ליה מהירושלמי דכשהיו עוסקים בצרכי רבים לא היו מפסיקים לתפלה וכדקיי"ל בש"ע א"ח ומייתי ליה ב"י י"ד סי' רכ"ח: -

1823

1824ועוד דמבואר בלשון התקנה שהיו נוהגים המנהיגים כפרהדרי' המתחדשים בכל שנה היו מתחדשים גזרותיו להרוס בנין הראשוני' לאבד שמם ולבנות במה חדשה כדי שיקרא על שמו ונעשית התקנ' הלזה לגדור פרצה זו וא"כ הוא דבר מצוה לגדור בפני עושי עול הבוני' חרבות למו לעשו' להם שם ואיתא בירושלמי פ"ד דשקלי' סוף הלכה ד' אמר ר' חנין שחצית גדולה הית' בכה"ג שהיה מוציאי' בה יותר מס' ככרי כסף פי' שהוא מגנה כה"ג שבבית שני שהי' בני שחץ שהוציאו כ"כ ככרי כסף בבנין כבש פרה והראשונה הי' עומדת והיה סותרה שלא יהיה א' מוציא פרתו בכבשו של חברו אלא סותר ובונ' משלו ופריך ר' עולא והא תנינא שמעון הצדיק ב' פרות עשה לו בכבש שהוציא זו הוציא זו אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה ח"ו אלא מעלה עשו בפרה ע"ש יצא לנו מזה הירושלמי דאיסורא למיעבד כדין ומצוה לעם לגדור בפני עושי עול כאלה ונמצא הנדר שלא למכור הוא מצוה רבה והרי כ' הרא"ש דאע"ג דנדרי הדיוט שהוציאו בלשון שבועה איננו יד לדעתו מ"מ לדבר מצוה חל מקרא דבפיך זו צדקה וככל היוצא מפיו יעשה וא"כ הכא חל לכולי עלמא: -

1824

1825ותו דכ' הרא"ש כיון דרגילי אינשי בהאי לישנא בעי שאלה מדרבנן ומוכח מתשו' המיוחסת לרמב"ן דמייתי הב"י בבד"ה סי' ר"ו דאפי' במה שצריך שאלה רק מדרבנן נמי אין מתירים נדר שהותר עד"ר יע"ש ותמיה לי קצת לפמ"ש תשב"ץ ח"ב סי' קמ"א דבתקיעת כף אע"ג דס"ל כהרשב"א שאין בו שום שבועה מעיקר הדין מ"מ עכשיו דנהיגי בי' עלמא ורגילי בי' לא גרע מידות שבועות ע"ש וא"כ אמאי לא נימא נמי הכא הכי דנדר בלשון שבועה דרגילי בי' עלמא ליהוי ידות מן התורה וצ"ע קצת בהא סלקינין דאין להקל מטעם הלשון כלל: -

1825

1826נחזי אנן מה יהיה מדין שבועה בכתב שלא ביטו בשפתותיהם ראיתי כי הניחו מקום לקטן כמוני ע"כ אבאר בעזה"י ב' מיני שבועות בכתב יש א' בלשון הודא' שכותב שנשבע לפרוע ליום פלוני ואהא כ' ת"הד דחייב ובחו"י מסיים דחייב בדיני ארם ופטור מדיני שמים רצונו דהב"ד מחייבים אותו על הודאתו כמאה עדים אבל אם לא כפוהו ב"ד אם הוא ידע בעצמו שלא נשבע וההודאה הי' בשקר להפיס רצון שכנגדו אין צריך לקיים ופטור מדיני שמים ואם נותן אמתלא מוספקת מה טעם הודה כן ולעולם שקר ענה מקבלים הב"ד ממנו ופוטרים אותו ואין לחלק בין כותב נשבע בפועל ממש או לא כי כן העלה ט"ז לח"מ סי' ע"ג סעיף וי"ו דלא כסמ"ע וכן נלע"ד ולקמן יבואר אי"ה מ"ט הנהיגו הקדמונים נוסחא בפועל ממש ועיי' רמ"א ח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט:

1826

1827שנית כשכותב בלשון קבלה הריני נשבע דמשמעותו דמעשה הכתיבה בעצמה יהיה השבועה בזה כתב מהר"י הלוי (וכדומה לי שהוא הר"יאן מיגאש מצאתיו בתשו' הרשד"ם ס"סי פ') והובא בבאר הגולה בגליון ש"ע י"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בסופו דחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם והוא ההיפוך מהודאת שבועה הנ"ל ומיהו טעמא בעי וכל האחרונים העלימו עיניהם מדברי ר"י הלוי ונחזי אנן הנה החו"י סי' קצ"ד בתשו' פשיטא ליה דשבועה בכתב עדיפא וחמירא מבעל פה מהראיות שכ' שם והגאון שב יעקב סי' מ"ט שפך סוללה עליו ולא אאריך כל הרוצה לעיי' יותר ייתי ספר ויחזי ולא אבוא אלא לקיים דברי חו"י ולהצילו מקו' הגאון הנ"ל והסברא נ"ל דודאי כל דבר שבין אדם לחברו כגון הגדת עדות לפני ב"ד עדיף טפי דבור פיו מכתבו כי אדם שומע מבין כוונת חברו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כוונתו במכתבו ע"כ בעדים דכתיב עפ"י שנים עדים ממעטי' מכתבם משא"כ אדם לעצמו לקיים כל דבר איכא טפי חזוק וקיום כשכותב השבועה לקיים הדבר ועביד מעשה הכתב ממה שיקוים ע"י הבל פיו וע"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואי לאו בשפתי' ה"א אפי' מהרהר השבועה חייב לקיימה כמבואר פ"ג דשבועו' כ"ו ע"ב דאיצטריך שפתי' למעוטי הרהו' והשתא נמי דכתי' בשפתים לא אימעט אלא הרהור אבל כתיבה אתי' בק"ו מעקימת שפתיו נמצא לענין הגדת עדות גריעה כתיבה מדיבור ולענין קיום שבועה על עצמו נהפוך הוא ומ"ש שב יעקב מהי' כותבה דורשה דאינו יוצא במגלה התם כתי' אמר עם הספר ואמירה לא מקרי בכתב כמ"ש תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה והא וכו' ועיי' מס' מגלה י"ו ע"ב תוס' ד"ה אמרה וכו' ומ"מ נ"ל דעל שבוע' בכתב אינו לוקה כיון דלא אתיא אלא בק"ו משפתים אין עונשין מן הדין ומהאי טעמא לא תיקשי להסוברים דכל לאו דשייך בי' מעש' לוקה אפילו אין בו מעשה אם כן אמאי קרי לי' ש"ס לאו שאין בו מעשה נשבע ומימר הא שייך מעש' בכתיב' ולק"מ דאכתיבה גופי' לא לקי משום אין עונשין מן הדין ובלאו ה"נ י"ל דאלשעבר לא לקי אשבועת שוא בכתיבה רק אלהבא דיינינן דבא לקיים על עצמו שום דבר וזה מתקיים טפי ע"י מעשה כתב מע"י דבור פה וי"ל דהר"י הלוי הנ"ל סבירא לי' דגם עונש ממון אין עונשין מן הדין כחד תי' תוספות ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים וכו' וע"ש ריש מסכת' תוס' ד"ה ולא זה כו' ע"ש ומשום הכי כתב חייב בדיני שמים מקל וחומר ופטור מדיני אדם אפי' ממון דאין עונשין מן הדין וי"ל פשוט דשבועה ונדר בכתב יש לו היתר על ידי התרה והפרה ולא נימא לא אתי דבור ומבטל מעשה עיין בקידושין רפ"ג דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ועיין תוספות נזיר י"א ע"א פשיטא להו דנזיר על ידי שליח לא מינזר והקשו איך יכול להתנות בנזירות הא לא מתעבד על ידי שליח ומ"ו בהפלאה בכתוב' ע"ד ע"א יישב בפשיטות דהא דבעינן דומיא דבני גד היינו משום מסברא לא אתי דבור דתנאי ומבטל מעשה כמ"ש תוס' ורק גז"ה מבני גד ומשום הכי בעי' דומיא ואין לך בו אלא חדושו ואם כן תינח במתנה תנאי על מעשה אבל הנשבע דליתא אלא בדבורא אם כן מסברא יכול להתנות ואתי דבור ומבטל דבור ואפילו לא מתקיים על ידי שליח ולא דמי לבני גד ובני ראובן אלו דבריו ז"ל ודפח"ח והנ' לכאור' בנשבע בכתב דהוה מעשה יש לעיין איך יכול להטיל תנאי כיון דליתא על ידי שליח ונ"ל הא דפשיטא להתוס' בלי שום ראיה דאין אדם יכול להנזיר על ידי שליח היינו משום דמילי לא מימסרי לשליח אבל בכתב דמימסר לשליח אה"נ יכול לעשות שליח והוא חותם ומקיים שבועתו ומשו"ה יכול להטיל בו תנאי:

1827

1828ונ"ל היינו דוקא שבועה בכתב ונדר אבל ת"כ בכתב לא מהני משום דנפקא לן מקרא ונתן ידו עיין במרדכי דגיטין סי' תשנ"ז וצריך שתנתן ידו לתוך ידו ממש ובהא ליכא ק"ו כתיבה ממעשה דנתינת יד וגם על ידי שליח לא מהני דכל מעשה הנעשה בגופו של אדם א"א לקיים על ידי שליח כמו הנחת תפילין כמ"ש והאריך בכפות תמרים בסוכה מ"א ע"ב וי"ל מש"ה נהגו לכתוב בתקיעת כף בפועל ממש וקאי את"כ ולא אאינך מטעם הנ"ל ולפ"ז לא שייך תנאי בתקיעת כף כיון שהיא בפועל לא אתי דבור דתנאי ומבטל מעשה דתקיעת כף ומבני גד וראובן ליכא למילף כיון דא"א ע"י שליח ואולי יש לדחות:

1828

1829ובחרם נ"ל בפשיטות דהרהור בחרם לא מהני וחרם בכתב מהני וזה מבואר בש"ס מ"ק י"ז ע"א גבי ההוא אלמא דהוה מצער לההוא צורבא מרבנן וכו' מוכח דהרהור לא מהני וכתיב' מהני וידוע דתקיעת שופר אינו מעיקר החרם ולא מעכב כלל וע"כ החרם הוא בכלל לבטא בשפתים וממעט הרהור וכתיבה אתי' בק"ו כמו בשבועה והגאון בנ"בי בהרבה מתשובותיו לא עמד בכל מה שכתבתי והנלע"ד כתבתי וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב [ועיין לקמן בסי' רכ"ז]:

1829

1830והנה בנדון שלפנינו שכתב בפנקס הקהל וכמו כן קימו וקבלו עליהם ועל זרעם וכו' נראה לכאורה דלא הוי רק הודאה ואם המה ידעו בנפשם שנכתבה בשקר רק לאיים קצת לא בעי התרה אבל מספיקא לא מקלינן לפמ"ש לעיל דנ"ל העיקר דהוה ספיקא דאוריי' לרוב או לכל הפוסקים ועוד נ"ל ע"כ לא אמרי' דאם נכתב בלשון עבר דהוה רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון בגוני דש"ע ח"מ סימן ע"ג דבשטר כתי' פלוני לוה מפלוני מנה ונשבע לפורעו ביום פלוני שכל גופו של שטר אינו אלא סיפור דברים ומעשה שהי' שלוה ממנו מנה ונשבע לפורעו ביום פלוני והשטר לראי' וה"נ מ"ש שנשבע אינו אלא הודאה שנשבע אם לא שכתב הריני נשבע שאז האי כתיבה גופה הודאה היא אבל בשטר שעושה הקנין כגון שדי נתונה לך שדי מכורה לך שהשטר והכתיבה בעצמה עושה קנין ובכתיבה וחתימת ידו ומסירת שטר מקנה לחברו אם כתב בו נשבעתי שתהי' שדי נתונה לך אע"פי שמשמעותו לשון עבר אין בכך כלום והיא גופי' שבועה היא תדע לך שהרי אמרי' שלהי כתובו' ג' שבועו' השביע הקב"ה את ישראל ומפיק להו מג' קראי השבעתי אתכם בנות ירושלים והתם לא שלח נביא שדבר עם כל ישראל והשביעם אלא אלו הפסוקים שנאמרו בר"הק לשהמע"ה היא גופי' השבועה ושם כתי' השבעתי אתכם ואיננו ספור דברים שכבר השביעם דאימתי השביעם וע"י מי אע"כ היא גופי' שבועה היא אע"ג דכתי' השבעתי וה"נ דכוותי' וה"נ כל מילי דקהלה עיקר קיומם איננו בע"פ ואפי' יתאספו ויתקנו תקנות כל זמן שלא נכתבו ונחתמו לא מתקיימים כנהוג וא"כ היינו שבועתי' אע"ג דכתיב וקבלו עליהם היינו זו הכתיבה גופי' ואין בידינו להקל לע"ד:

1830

1831גם מטעם שכ' מעלתו שקבלו עליהם ועל זרעם ומתוך שאין הנדר יכול לחול על זרעם אינו חל גם עליהם דהותר מקצתו הותר כולו לא נ"ל חדא דציבור יכולים לנדור ע"ד רבים על זרעם דהרי פשוט בתשו' רשב"א וריב"ש בב"י ס"סי רי"ד דכל תקנת הצבור חל על זרעם אחריהם ויליף מקבלת התורה ושבועת הר סיני והנה במס' שבועות ובגיטין מ"ו ע"א תוס' ד"ה ר"נ בר יצחק וכו' רצו לומר דמה שאמר מרע"ה על דעת המקום שיהי' עד"ר שלא יהי' לו הפרה והתם הא השבועה על זרעם אחריהם מוכח מזה דכשהציבור מקבלי' עד"ר חל גם על בניהם אחריהם ותו א"נ לא חל משום דאין אדם משביע את מי שלא ב"ל אין זה נדר שהותר מקצתו כי לא היו בכלל השבועה והנדר מעולם ודוקא מי שהי' אפשר שיהי' נכלל בכלל והותר או ע"י שאלה או ממילא בגווני דמס' נדרים כ"ו ע"ב וע"ש לשון הר"ן ד"ה לרבא רישא וכו' והכא כ"ע מודים דכיון דנולדים לאו בר שבועה הוא כלל א"כ נימא דמיני' מחריב בי' דלאו מינא לא מחריב בי' וזה דומה קצת לסברת סמ"ע סי' ר"ג' סקי"ט ועיי' סברא זו ריש זבחים דף ג' ע"א וע"ב ע"כ לא נראה לעניית דעתי לסמוך גם על זה: -

1831

1832אבל נלע"ד להתיר מתרי טעמי' א' כמ"ש פר"מ דמלשון התקנה מבואר שלא הי' תקנתם ונדרם אלא על ראש הקהל וממוני קהל שלא ימכור אבל באסיפת כל בני הקהלה ורצונם מזה לא דברו כלל כי הטעם מבואר בהתקנה שז"ל ובאשר לא נעלם מעיני הקהל שכל פעם אין זכרון לפעולת הראשונים וכו' וע"כ זה בונה וזה סותר וכו' וכבר כתבתי לעיל שתקנה זו מצוה היא לגדור בפני השחצנים ועוד סיים שם שלא יהי' רשות ביד א' מאלופי הקהל אשר יהיה בכל השנים ובכל הזמנים וכו' ולשון זה שייך על ממוני ופרנסי הקהל המתחלפים מזמן לזמן אבל ציבור גופיה לא שייך זמן ועידן ומשו"ה הותנה נמי בתנאי אם לא יהיה עת הצורך עד אשר יהיה ההכרח ליקח ס"ת מההיכל וכוונתם רצוי' דעל כל מצוה שיזדמן שיהיה החיוב עפ"י הדין תורה למכור בית הקהל לעשות אותה מצוה אין בזה הפסד ע"י התקנה כי מה לו לראש הקהל למהר למכור הבית בלי אסיפת הקהלה והמה רשאים אך אם יזדמן צורך ח"ו למכור ס"ת והוא פדיון שבוי' ופקוח נפש כמ"ש ש"כ י"ד ר"סי רנ"ב ומג"א סי' קנ"ג סוף סק"ט (דללמוד תורה ולישא אשה לא שכיחא בציבור) ואפשר שלא יהי' פנאי לשאול כל הקהלה ואדהכי והכי יסתכן ע"כ הוציאו זה מן הכלל מכל הלין נראה דעיקר התקנה לא נעשה על ריצוי כל או רובא דאתי' מכח כל בני הקהלה ולזה לא הי' צריך שאלה כלל אלא מדרבנן שלא יקילו ראש בנדרים ועיי' סי' רי"ח בכוונת הנודר: -

1832

1833ותו נ"ל דבנדר עד"ר פליגי ר"ת ורוב הפוסקי' ור"ת מקיל בתחלתו ומחמיר בסופו דס"ל דתחלת עד"ר אינו חל אלא כשפרט אנשים ידועים ונדר על דעתם ולא סתם עד"ר עיי' תוס' גיטין ל"ו ע"א ד"ה אבל ולעומת זה מחמיר בהתירו דלא על כל דבר מצוה מתירים דמה להם לאותו הרבים ולמצותו של זה אולי בכל זאת לא יסכימו להתיר אלא דוקא במצוה שנוגע להם ושהוא טעות בעיקר הנדר עי"ז המצוה וגרס כי האי מיקרי דרדקי וס"ל שהודר ע"ד בני העיר עצמם וכל מגמת כוונתם שילמדו בניהם תורה והיו סוברים שיש למצוא אחר דדייק וגמיר וכי לא אשכחו דדייק וגמיר הרי המצוה נוגע להם עצמם והי' טעות מעיקרא בכי הא מתירין ולא באופן אחר יעויי' זה היטב בב"י סי' רכ"ח והרשב"א הקשה על זה מאונס שגירש שלהי מכות דמשמע אפי' כשהדירה עד"ר יש לו התרה משום מצוה דילי' ומה איכפת לאחריני במצוה להחזיר' ולע"ד ר"ת לטעמי' לק"מ דע"כ מיירי שהמגרש נדר ממנה הנאה ע"ד ג' אנשים ידועים ונדר זה מעיקרא איסור הוא משום לא יוכל לשלחה והאנשים האלו אם יתנו דעתם לזה הנדר המה מסייעים ידי עוברי עבירה ונכנסו בעונש עמו ואין להם תקנה אלא אם יסכימו דעתם להתיר הנדר להחזיר גרושתו ולק"מ לר"ת והם הקשו לשיטתיי' דכל עד"ר סתם אין לו התרה והתם לא שייכא מסייעי ידי עוברי עבירה ואין כאן עונש על שום אדם נמצא אין המצוה נוגעת לרבים ויפה הקשו אך לר"ת א"ש: -

1833

1834והנה הנידון שלפנינו הנדר עד"ר הוא נדר אפי' לר"ת שהרי פרטו ע"ד אקרו"ט חתומי מטה אך לעומת זה ההיתר הוא לדבר מצוה הנוגע להו וטעות בעיקר הנדר כעובדא דמיקרי דרדקי ממש דודאי מצוה איכא להיות לקהל בית ועד ועצה והמתקת סוד וצורך גדול לרבים ומשו"ה נדרו נדרם ונכזבה תוחלתם כי אדרבא בבית הזה שקנו אין מקום להמתקת סוד כמובן מלשון השאלה והוא כעיר פרוצה אין חומה וכל זמן שמחזיקים בזה הבית לא ישיגו אדם לבנות או לקנות בית הקהל הראוי' להנ"ל א"כ הוה ממש כמו מקרי דרדקי והמצוה נוגע לאותן הרבים בעצמן ואם כן לית דיין ולית דין שיותר ע"פ שלשה בפתח וחרטה:

1834

1835והיינו שעכ"פ יתקנו תחלה בכל תוקף ועוז שיבנו בית חדש ושלא יוציאו המעות לשום דבר ולא יהיה ח"ו כקדרא דבי שותפי ולא יפשעו ח"ו ומה טוב שיזמינו עכ"פ בית הקהל אחר טרם שימכרו כמו בבנין ב"הכנ ואז ישלחו א' מהם לפני ב"ד של ג' חוץ לעירם שיפרש חרטתם ומה טוב אם יהיה גם בידו כתב מפורש חרטתם חתום מבני הקהלה כי להתיר ע"י שליח הרמב"ם ורוב הפוסקים אוסרים ויש אוסרים נמי ע"י כתב הגם דקו' ריב"ש מבת יפתח [עיי' ט"ז סי' רכ"ח סק"כ] י"ל דלכתוב לפנחס נמי היה שלא לכבודו כדמוכח ר"פ שבועות העדות דצורבא מרבנן לא בעי לאסהודי לב"ד דזוטר אע"ג דיכול לשלוח עדותו לב"ד בכתב לר"ת וכן ק' ממלך וכה"ג ואע"כ גם זה נגד כבודו מ"מ קשה לעשות מעשה אבל כשישלחו שליח מאנשי קהל עצמם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ויציע דבריו לפני ג' ויתירו להם כנלע"ד הבע"הח בכל חותמי ברכות: פ"ב יום ג' ז' אלול תקע"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1835

1836תחל שנה וברכותי' לי"נ הרב המאה"ג המופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' אהרן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה:

1836

1837מאפס הפנאי לא אוכל להאריך ע"ד תלמידי הרבני מהו' ישראל נ"י כ"ץ שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בס"ה ועתה נדחקים הצבור בב"הכנ הקטנ' ואין להם שום מתפלל ויתבטל התמיד בעבור זה בי"הכ הבעל הנה נדר בלשון שבועה החליט בש"ע דאינו אלא מדרבנן וכבר הארכתי זה חודש ימים בתשובתי לק"ק צעהלים שלדעת הרבה הפוסקים עם הרמב"ן דס"ל דידות מיהת הוה והוי דאורייתא אך לדבר מצוה דרבים פשוט שמותר אך נראה דהך מצוה דביטול ב"הכנ הקטנה לא הוי מצוה כ"כ שיכולים כולם לילך לגדול' ואמנם אם יהיו עי"ז דוחק מקום להעומדים נראה דהוה מצוה דהרי משום זה דחו מצות הקהל מי"ט א' של חג משום בימה דדחיקא לי' עזרה ועיין השגות הראב"ד סוף הלכות חגיגה ופרש"י מגילה ה' ע"א וגם כבר אמרתי לו פא"פ שאם לא ימצא מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש גם זו עבירה היא בידו כמבואר בילקוט פרשת תשא רמז ת"ד מכל הלין נראה לי להתיר נדרו אבל מג' אנשים שחוץ לקהילה כיון שאפי' בני כנסת הגדולה מרוויחין עי"ז שאינן נדחקים א"כ כולם נוגעים ואינם יכולים להתיר. וע"מ שאמר שפת יתר הריני נודר עד"ר שאין לו התרה דעת מעלתו שצריך להתיר לו פעמיים כדבסי' רכ"ט סעי' ד' בוודאי מהיות טוב וכו' אבל מעיקר הדין נראה דאין צריך דהכא לא נתכוון לנדר אחר אלא לפרש דבריו עד"ר שאין לו התרה בעלמא ועוד כיון שכבר נדר עד"ר שאין לו התרה א"כ מה שנדר שוב שלא יהי' לו התרה הוה לי' נדר על נדר ואין חל כלל וא"ל דאחר שהתיר הראשון שוב חל שני דז"א כיון שהותר הראשון שוב אין יכול לחול שלא יתיר ואולי י"ל שהשני כולל יותר שאפי' לדבר מצוה לא יתיר וא"כ כן היה דעתו שאפי' למצוה לא יהיה לו היתר א"כ יהיה מתון עתה קצת בחרטה שלו מכיון שבשעת מעשה נזכר שלא יתירו לו לשום מצוה. מ"ש מעלתו ונסתפק אם מהני התנאי במה שנודר מעצמו עד"ר פשוט שמהני ומרוב הטרדות אחתום בכל חותמי ברכות אה"נ: פ"ב יום ד' ז' תשרי תקע"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1837

1838שלום לתלמידי הותיק האברך החרוץ המופלג בתורה ויראת ה' כש"ת מו"ה פסח נ"י:

1838

1839גי"ה הגיעני וע"ד מי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר אם יש לו היתר ע"ד נודר בחלום בסי' ר"י בי"ד או כיון שהוא עד"ר אין להתיר ואי אין לו היתר אי בכלל מצה מבושלת ואסור אפי' בכלי שני כדמחמרינן לענין שבת משום שיש דברים שמתבשלים בכלי שני ועוד מסתפק אי פסח זה דוקא או נימא אין חלום בלא דברים בטלים ונאסר בכל פסח לעולם כדאמרי' במי שנדוהו והתירוהו בחלום דחיישי' לנידוי וההיתר חוששים שהוא דברים בטלים כמבואר בי"ד סימן ר"י הנ"ל:

1839

1840אשיב מן המאוחר אל המוקדם אחרון ראשון דברים בטלים הם לומר זה הוא דבר בטל ואסור בכל פסח א"כ פסח דבר בטל ואסור בכל יום במצה מבושלת וכן מבושלת דבר בטיל ואסור בכל מצה אבל ע"כ צריכים לחלק ולתת גדר לדבר דוקא ענין בפ"ע שאינם צריכים זה לזה אמרי' א' בטל והנה הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות ואמך כבר מתה וע"ז אמרו רז"ל אין חלום בלא דברים בטלים כי מן השמים לא נאמר אלא השמש וא' עשר ככבים וכח המדמה דימה לו תוספת דבר בטל והוסיף הירח אבל לא נאמר משתחוים לי האי לי בטל הוא וראו משתחוים ולא לו זה לא נאמר משום דמשתחוים צריך ביאור למי ישתחוו ובא הביאור לי ישתחוו ואין זה דבר בטל אבל ירח הוא מלתא אחריתי כי שמש וא' עשר ככבים לא צריכים לירח א"כ י"ל שהוא דבר בטל וה"נ מי שנידוהו בחלום ושוב התירוהו בחלום שאין הנידוי צריך להיתר שאחריו א"כ חיישי' שההיתר הוא תוספת מהמדומה ואינו מן השמים וה"נ פסח צריך לבאר איזה פסח אם זה שלפנינו או כל פסח שבעולם ובתוך כדי דיבור יכול לבאר כמו את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה וה"נ הזה הוא ביאור לפסח שאמר ע"כ אין לומר שהוא דבר בטל ואם נאסר לא נאסר אלא בפסח הראשון שלפנינו:

1840

1841(ב) אי מותר בשרוי בכלי שני עד שאתה שואלני אי מותר בכ"ש שאלני אי מותר בצונן דהנה פשוט דלא שייך נדרי ענין הדיוט אלא באומר קונם מצה עלי אבל אמר אפי' בהקיץ לא אוכל מצה אין כאן לא נדר ולא נדנוד אי' אך לענין גדר אי' או שום מצוה הוה משום קבלה שקיבל כך על עצמו וחייב לקיים דבריו משום בפיך זו צדקה כמבואר בר"ן פ"ק דנדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו':

1841

1842וא"כ אי נימא דלא אסר אלא מבושלת אין בנדר זה טעם וריח וכיון שלא הזכיר קונם אפי' אי הי' בהקיץ אין לחוש לו אך ניזל בתר כוונת הנודר דטעמא דפרושים שאינם אוכלים מצה שרוי' דלמא נשאר קמח בעין שלא נאפה יפה ויתחמץ ע"י המים ובזה אין חילוק בין צונן למבושל אדרבא בצונן חמיר טפי דברותח אינו מחמיץ אלא שאין אנו בקיאים בשיעור רותח ע"כ אוסרים הכל אבל לעולם כ"ש בודאי חמיר טפי דגם צונן גמור מצינו תפח תלטוש בצונן אבל כ"ש חמיר מן הכל ופשיטא שאסור בו:

1842

1843(ג) אי יש לו התרה כגון שחלם לו נדר עד"ר הנה בתשו' הרא"ש כלל ח' כ' שאין לחוש כלל לנדרי חלומו' דלא דמי למי שנדוהו בחלו' שמשמים נדוהו אבל נדר שמקבל על עצמו אפי' בהקיץ בעי' שיוציא בשפתיו וכ"ש הכא דליכא אלא דברי חלומות דלא מעלין ולא מורידין והרשב"א בתשו' דמייתי ב"י סי' ר"י נשאל על מי שנדר עד"ר בחלום וכ' שלכאורה אין לחוש אלא שהגאוני' הצריכוהו היתר בעשרה או לכ"הפ בג' ויש לחוש לדבריהם ומשמע להתיר אפי' עד"ר שהרי ע"ז נשאל ונ"ל טעמו כי י"ל האי עד"ר דברים בטלים הוא אע"ג דבש"ס לא מצינו ס' זו אלא לחוש להחמיר כשהתירוהו לו נידוי בחלום חיישי' שמא ההיתר דברים בטלים אבל הכא לתלות להקל לא מצינו מ"מ כיון דנראה להרשב"א עיקר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין רק לחוש לחומרא לדברי הגאונים א"כ הבו דלא לוסיף ונימא דהאי עד"ר דברים בטלים הם ובהיתרא מיהא סגי וא"כ בנידון שלפנינו סגי בהיתרא לכאורה:

1843

1844אלא שעומד נגדי תשוב' הרדב"ז ח"א סי' צ"ט בא' שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב הכא אפי' הרא"ש מודה כיון דפריעת בע"ח מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשי' למצוה וע"כ או יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתאינן עלה אלא משמים הטיל עליו לזרוזי נפשי' וא"כ ה"נ דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרוי' בפסח י"ל לא מהני התירא:

1844

1845אבל לכאורה צל"ע דהרי דברי הגאונים שחשו לנדר בחלום א"א לומר שהוא כחק בלי טעם דהרי קיי"ל במס' סנהדרין לענין מעשר שני דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים ועוד דאין כאן הוצאה וביטוי שפתים ומ"ט חששו לו וצ"ל משום דאין מראי' לו לאדם אלא מהרהורי יומא ורעיוני על משכבי' סליקו וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירים להתיר הסכמה בלב כמבואר בנוסח היתר נדרים בער"ה ע"כ חששו הגאונים להתיר נדרי חלום כנלע"ד וא"כ ע"כ הגאונים מיירו מנדר שיש בו נדנוד מצוה דבהא מחמרינן בהסכמה בלב דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות כמבואר פ"ג דשבועות וכיון דהגאונים לא מיירו אלא בנדרי מצוה ואפ"ה כ' הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ הרשב"א והרא"ש מתירים אפי' בנדרי מצוה בלא היתר ולהגאונים עכ"פ בהיתרא סגי ואיך כ' רדב"ז בנדר מצוה מודה הרא"ש וע"כ נ"ל דהרדב"ז לא אמרו אלא במצוה גמורה כגון פריעת בע"ח דכל אדם חייב במצוה זו ולא הוסיפו לו בחלומו אלא לזרוזי ולא יחמיץ המצוה בזה כ' רדב"ז מ"ש והגאוני' מיירו בנדרים שהן כעין חסידות ופרישות כעין נידון שלפנינו שהמקבל עליו לעשות כן איננו רק מפני נדרו ואין לומר משמים הטילו עליו אלא שיש לחוש שהרהר ביום והסכים בלב ומהני התרה ואפי' בנדר על ד"ר כמ"ש לעיל ע"כ אם אין מעלתו חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ויעורב ויבושם לו:

1845

1846ומ"ש מעלתו דנעלם מט"ז סי' ר"כ סקט"ו וממהר"ל מפראג שם דברי ירושלמי דמייתי הר"ן ר"פ הנודר מן המבושל תמהתי והרי עיקר דבריהם בנוי על הירושלמי ועיקר בט"ז י"ד סי' ר"כ ומה ששמע מעלתו ממני בלמדנו מס' נדרים שמע ושכח אני אמרתי שאין ענין דבריהם לירושלמי דלית דין ולית דיין הנודר מן היין בכל החגים לא יסתפק אדם מעולם שגם ש"ע בכלל ואפי' חש"מ כל יום שראוי לחגיגה חוץ מימי השלמה דשבועות מפני שהוא חול גמור וס' כזו כ' תוס' פ"ק דחגיגה גבי תשלומין ז"לז ע"ש אבל ש"ע פשיטא שנקרא חג א"כ פשיטא שי"ל את שמיני חג העצרת הזה אך הירושלמי מיירי בנודר רק על חג הסוכות או אמר סתם חג שבלשון ב"א סתם חג הוא חג הסוכות ובזה יש ספק אי ש"ע בכלל סוכות או לא ותלי' בפלוגתא דירושלמי אי אזלי' בתר לשון ב"א או לשון תורה אבל פשוט דקרא חג בעלמא וא"כ י"ל שמיני חג העצרת זהו מה שאמרתי אז:

1846

1847החיים והשלום יחדיו יהי' תמים יעלו על ראש צדיק ונשגב י"נ הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אליעזר נ"י אבדק"ק מיקלאש יע"א והמדינה:

1847

1848מ"ש הדרת גאונו על דברי לח"מ ספ"ה דנדרי' דבאסר פירותיו על חברו לא מקרי דשיל"מ כיון שהנאסר אינו יכול למיתשל אלא האוסר וכ' שהוא מתנגד למ"ש בפי' רא"ש נדרים כ"ט ע"א בשם הר"א ממיץ פי' דכ' שם תרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו הי' מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה אלו ת"ד ויעיין בתוס' ע"ז ס"ג ע"ב ד"ה טבל וכו' מבואר אי הבעלים בעיר הוה דשיל"מ לכ"ע אף ע"ג שאין בידם להתירו כ"א ביד הבעלים ולדעת מר נ"י הוא סתירה להלח"מ:

1848

1849מטיבותא דמר קאמינא מה אלו ענינים אלו לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה מי שנאסר עליו אילו יכול להתירו לא נאסר עליו מעולם וס"ל להלח"מ דזה לא נכנס בגדר דשיל"מ ומודה לח"מ במי שאסר פירותי' על עצמו ועל חברו והוא יכול להתירו על עצמו ועל חברו מקרי דשיל"מ גם לחברו והיינו תרומה וטבל ולק"מ. ואיכא השתא שלשה דינים חלוקים בענין זה:

1849

1850(א) איסור האסור לכל ויש ביד א' להתירו ה"ל דשיל"מ אפילו למי שאין בידו להתירו כטבל ותרומה:

1850

1851(ב) דבר הנאסר לזה ולא לזה ואין ביד מי שנאסר עליו להתירו אלא ביד מי שהותר לו כגון האוסר פירותיו על חברו לא מיקרי דשיל"מ לדעת הלח"מ ספ"ה דנדרי' הנ"ל:

1851

1852(ג) דבר האסור לכל וסופו להיות מותר לאחד ולא לחברו בזה איכא פלוגתא אי מקרי דשיל"מ אפילו למי שאין לו היתר או נימא בהיפך אפי' למי שיש לו היתר אינו נכנס בגדר דשיל"מ והאריך קצת בזה במג"א סימן שי"ח סק"ב ויעיין היטב בפנים בספר תוס' שבת ואעתיק מ"ש על הגליון וז"ל עיין ספר תוס' שבת דמיישב היטב רמ"ה וי"ו ע"ש ולפ"ז אינהו ס"ל כשיטת הר"ש פ"ב דבכורי' ולשיטה זו מיושב קו' תוס' ביבמות פ"ב ע"א ד"ה משום וכו' ומיהו ק' וכו' ע"ש ורמב"ם דלית לי' כפי' הר"ש דבכורים מפרש דברי רבה דיבמות כפירש"י שם ולא מיירי מטומאות הגוף וא"כ לא שייך לומר דרב אשי קאי אטומאות הגוף כיון דלא הוזכר מזה שם ע"כ שפיר אמרי' דרב אשי ברותא היא ומיושבים דברי הפוסקים ע"פי דברי תוס' שבת הנ"ל בהוספת נופך משלי אך דברי דמ"א אינם מיושבים שהחליט להקל נגד רמב"ם ורש"י ותוס' ע"כ נ"ל להוסיף עוד דהכא כ"ע מודים דהנה ודאי בשארי איסורים איכא למימר נהי דאמת הוא דלמי שאין לו היתר הי' ראוי' שיתבטל מ"מ כיון דלמי שיש לו מתירים לא בטיל לא פלוג רבנן ואין לו היתר בביטול כלל וכדתנן בבכורי' אסורי' אף לזרים וכפי' הרע"ב שם אך במבשל בשבת דכל עצמו לא נאסר לשארי אינשי אלא משום קנסא דהמבשל עצמו וכיון דלמבשל עצמו אין לו מתירים והיא ראוי' שיהי' לו ביטול איך יוצדק שלכל העולם כלו שלא נאסרו אלא משום לתא דידי' לא יהי' לו ביטול אתמהה אלא כיון דלמבשל עצמו אין לו מתירי' יש לו ביטול לכל העולם באותו שבת שלא יהי' הטפלי' חמורים מהעיקר והדין דין אמת לפע"ד ועיין תוס' יומא מ"ז ע"ב סד"ה הדר וכו' דמנחה קודם קמיצה לא בטיל בחולין משום לתא דטבל דיל"מ בקמיצה וצריך לפרש התם עד שתאכלנו בשני אסורים לזר ובלא קמיצה יאכלנו אחר קמיצה באיסור אחד וכמ"ש בתשו' צמח צדק ס"סי ס"ט בביצת טרפה שנולדה בי"ט ע"ש ואע"ג דקודם קמיצה ליכא לאו בזרות מ"מ איסורא איכא עיין רמב"ם פי"א ממע"הק הלכה ח' עכ"ל שם על גליון מג"א שלי:

1852

1853תו הקשה על דברת הכ"מ ספ"ה דנדרים בישוב דברי ראב"ד דגידולי תרומה לא בטלו משום דשיל"מ והוא נגד ש"ס ערוך שבת י"ב ע"ב דמדרבנן גזרו עלי' משום תרומה ביד כהן אלו הן דפח"ח ולפע"ד עדיין צריכים אנו לדברי כ"מ דהנה דתחלת הגזרה לא הי' אלא משום תרומה טמאה ביד כהן מ"מ הי' ראוי' שלאח"כ יהי' טהור אלא דקיי"ל דאחר גידול נשארה בטומאתה משום דכיון דע"כ משום גזרה הנ"ל נקרא עלי' שם תרומה שוב אין זרעה מועיל להתיר כמו מי חג ודבר זה מתבאר בסוגי' דפסחים ל"ד ע"ב ולזה נתכוון מהרש"ל בשבת שם בישוב כוונת רש"י וכ"כ כ"מ פי"א מתרומו' הכ"ג אלא שהרמב"ם שם נמשך אחר לשון הירושלמי ספ"ט דתרומה והכל עולה למקום א' כמבואר בפנים בירושלמי דמייתי שם גם הך דמי חג ומ"ש בהשגת הראב"ד שם א"א מותר להכהנים השגה זו קאי אהלכה כ"ד חתך העליון וכו' וע"ש ואחרי כל הדברים יש להקשות מה ענין זריעת תרומה להשקת מי חג התם ליכא זה וזה גורם משא"כ בזריעת תרומה ועל זה כ' כ"מ דבדבר שיל"מ לא יועיל זוז"ג זהו מה שנלע"ד ולמר נ"י משפט הבחירה הכ"ד א"נ לנצח. פ"ב יום ב' ח' מרחשון פ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1853

1854בשמוע קול שופר לחיים יוחק בספר בספרן של צדיקים גמורים ה"ה י"נ אביר אבירים הרב החרוץ המופלג הנגיד המפורסם כש"ת מהו' אהרן פולדא נ"י:

1854

1855זה לי איזה שבועות אני מתגורר פה בקרית חוצות לעסוק ברפואות והנה הגיע עת דודי' להריץ אגרותי למעלתו י"נ נ"י כדי שיגיע לידו הרמה בזמנו כנהוג ונזכרתי בדברי תורה שכ' לי בימי ניסן העבר ולאו אורח ארעא למיקם אבראי אמנם לא אוכל לצאת בקול סופר מאריך וכותבת הגסה דמיתבי דעתי' כי אין הזמן והמקום גורם וע"כ נקטה נפשי בקצירת אומר. ואומר ע"ד קושיתו אהר"ן פ"ג דשבועות ונדרים ע"ט ע"ב מש"ס נדרים ט"ו ע"ב דהתם יש לו משך זמן ואפ"ה פריך אדרב יהודה קו' גדולה ועצומה היא וגם בעיני יפלא מאז וגם שמעתי ממחותני הגאב"דקק מאטערסדארף שאחיו מו"ח הגאון נ"י הניח כן בצ"ע אמנם כשאני לעצמי הייתי דוחה לומר דע"כ אין כוונת הר"ן לדמות לשון נדרים ממש לשארי דיני תנאים לחלק בין מעכשיו לאומר אם דודאי בנדרים הולכים אחר כוונת הנודר אפי' יהיה נגד משמעות הלשון שבשארי דיני תורה דהרי קיי"ל יום א' בשנה לא חשוב שנה בכל התורה משא"כ בנודר כמבואר במס' ר"ה י"ב ע"ב ופסקו ברמב"ם וטור ש"ע י"ד סי' ר"כ סעי' וי"ו ולא בא אלא להסתייע קצת מלשונות התנאים ומשו"ה כ' במידי דלית לי' משך זמן פירושו מעכשיו אע"ג דבשארי דיני תנאים אין שום חילוק לעולם לשון אם איננו מעכשיו אך בנדרים הולכים אחר כוונת הנודר ותלי' דעתיה בהכי ולפ"ז י"ל הא דאמרינן במידי דאית ביה משך זמן כוונתו משעה שיעבור ואילך ולא מעכשיו היינו באוסר על עצמו מסתמא כוונתו למישבק לי' רווחא כל מה דאפשר ומסתיין לאסור מאז' ואילך אבל באוסר על אשתו ורוצה למונעה מלילך בית אביה מסתמא דעתו להחמיר עלי' כל מה דאפשר אמדינן דעתי' לאסור מעכשיו אם תלך ושפיר פריך ש"ס:

1855

1856ואם לחשך אדם ולומר מ"מ מנ"ל לש"ס למיפרך כל כך בפשיטות דאדרבא מדלא אמר מעכשיו ש"מ דלא מעכשיו קאמר י"ל דהא לרב יהודה קיימי' דס"ל ר"פ האומר בקידושין מעכשיו הוה ספק תנאה ספק חזרה ולא הומ"ל מעכשיו ולעולם אם כוונתו מעכשיו כדי להחמיר עלי' ויש לפקפק על זה לפמ"ש תו' בכתו' פ"ב ע"א ד"ה התם וכו' בתי' ב' שנ"ל עיקר עפ"י דבריהם מס' ע"ז דף ע"א ריש ע"ב מ"ש וז"ל והיין יהי*ו של*נו מעכש*יו דבריהם אלו כפשטן אין להם שחר לאיזה צורך יהיה היין שלהם מעכשיו ועוד במאי יקנו מעכשיו הלא אין מעות קונות ותו לרב קיימי' דמעכשיו הוא ספק תנאי ספק חזרה אע"כ צריך להגיה בתוס' המעות יהיה שלך אם אקנה היין מעכשיו ה"ל מעכשיו לבסוף וא"כ ה"נ ה"ל למימר מעכשיו לבסוף עכ"פ זה מה שיש לפקפק

1856

1857ואין זה ענין למ"ש ט"ז סי' ר"כ סוף סקי"ט בדעת הרמב"ם שמה שאמר עד החג וכו' הוא דרך חזרה בודאי דברי ט"ז כמעט מוכרחים בכוונת הנודר דלמאי דקיי"ל כר' יהודה דאסורה בהנאתו מיד מדרבנן נמצא בודאי לא חשידא שתעבור ותהנה מבעלה עד הפסח כלל וכיון שיבוא הפסח ולא נהנתה ממנו הרי בודאי תלך שוב לבית אבי' בלי מונע א"כ מה היה לו באומרו עד החג ללא יועיל בשלמא לר"נ שהיא נהנית והולכת מבעלה עד הפסח וממילא תיאסר לילך לבית אביה עד החג אבל לרב יהודה שאסורה מיד בהנאת בעלה מדרבנן מיהת א"כ תלך לבית אבי' מפסח ואילך בשלמא עד הפסח לא תלך שלא להעמיס עלי' איסור בל יחל בהנאת בעלה אמנם מדרבנן עכ"פ אסורה וא"כ לאיזה צורך אמר עד החג כלל ע"כ יש לספק בחזרה כמ"ש ט"ז אבל ס' תנאי וחזרה שכתבתי אני יש לפקפק כנ"ל מ"מ לפי חומר הקו' תירצתי כנ"ל ומי שדעתו רחבה מדעתינו יבוא ויורה צדק:

1857

1858ומאי דקשיא ליה לפר"מ אדברי ט"ז סי' ר"כ ריש סקי"ט הנ"ל לחלק בין איסור שעבר לאי' שמכאן ולהלאה דאשתמיטתי' דברי ר"ן ע"ט הנ"ל דא"כ לא מקשה הר"ן מידי לפע"ד י"ל דע"כ לא הקשה מהרש"ל מגט אנדרים אלא מאיסורא דכבר עבר אבל מלהבא בלא"ה לק"מ מה ענין תנאי גט לכאן בשלמא בגט היא אינה ברשות עצמה והרי יושבת תחת בעלה השני ומשמשתו ואם תעבור על תנאה הרי על כרחה תהיה עמו באיסור ואולי לא ישמע לה להוציאה משא"כ הכא אם תעבור על התנאי הרי היא עצמה תשמור עצמה שלא ליהנות מבעלה והוא גם הוא לא יהנה אותה שהרי הוא גרם לה איסור וקנס הזה שאם תלכי לבית אביה תהיה מופרשת ממנו וא"כ לק"מ מתנאי דגט אתנאי דנדרים רק עיקר קו' מהרש"ל מלשעבר שהרי אם תעבור על תנאי שלה כבר עבדה איסורא למפרע ע"כ ואפ"ה חיישי' שתעבור על תנאי ולמה לא חיישי' בגט אע"ג שע"כ תעבור ע"י בעלה ועל זה תי' ט"ז דבשעבר לא איכפת לה דמה שעבר עבר רק בשלהבא ולענין להבא אין ענין גט לנדרים בלא"ה ויפה הקשה הר"ן:

1858

1859מ"ש פר"מ בדברי ראב"ד פ' יו"ד מנדרים ה' י"ח דכוונתו דכל המים הנמשכים נאסרי' לעולם מפני תערובות אותן המים ודבשיל"מ במינו לא בטיל ודוקא פרת הוא דמותר משום דלא ה"ל להזכיר פרת אלא סתם כל נהרות ומעיינות אע"כ לא נתכוון אלא לשם פרת אלו דברי מעלתו ודפח"ח וצ"ל הא דפריך בבכורו' אילימא לנודר וכו' הומ"ל ולטעמיך א"כ מיריחו ולמעלה נמי ליתסר מטעם תערובות דבר שיל"מ אלא דלר' יוחנן קאי וכתב רמב"ן בפסחים כ"ט ע"ב דר' יוחנן ס"ל דבר שיל"מ בטיל אבל שמעתי ולא אבין א"כ נודר מפרת נמי מאי תאמר ה"ל למימר מי מעיינות סתם אז היה עובר על בל יחל על כל המעיינות והוא אינו אוסר עצמו אלא פרת ואינך אסורים מדרבנן משום דבר שיל"מ דאפי' לר"י דנדרים דמשום מין במינו נגע בי' נמי היינו מדרבנן כיון דמדאורי' עולין ואיסורים ומנות אין מבטלים זא"ז עבדי רבנן דבר שיל"מ כהיתר והיתר אעפ"י שעדיין איסור והיתר הוא מ"מ רבנן החמירו וכן מבואר בר"ן פ' כל שעה דהוה רק דרבנן ואפי' הוא דאוריי' מ"מ אין לוקי' על התערוב' בשום אופן דליכא שיעורא וא"כ היה צריך לומר מי פרת ועכצ"ל דלא כדברי מעלתו ודברי ראב"ד כפשוטן דלא אסר מעצמו אלא שם המעיין רוצה לומר המים כל זמן שהם בחפירה הנקראת בשם זה יצאו מאותה חפירה ונקרא בשם אחר מותרים וכדומה כל פירות שבבית פלוני אסורים יצאו משם לבית אחר מותרים ה"נ כאלו פי' כן להדיא ונ"ל פשוט אפי' רבו הנוטפים על הזוחלי' באותה הנהר מ"מ לוקה על כשיעור מהם משום שכל שנמצאו באותה חפירה נאסר עליו יצאו משם הותרו וזה ברור לפע"ד ולזה נתכוון ג"כ רש"י באריכות לשונו ד"ה לא שתינא וכו' והוא ברור לדינא לפע"ד [יעי' מס' ע"ז מ"ז ע"א המשתחוה למעיין וכו':]

1859

1860מ"ש מר ני' בדברי הגהה ודברי ט"ז י"ד סי' רכ"א סי"ב דהוקשה לו אפי' מסוכנת יהיה מותר דהכשר דבר לאכילה לא מיקרי הנאה כמו תורם משלו על של חברו ל"ו ע"ב ובר"ן שם ד"ה אלא מדעתי' דנפשי' וכו' לפע"ד לא פליגי חנן ורבנן אלא בהנאה שאינה ניכרת כגון תורם משלו שאין ההנאה ניכרת בכריו של חברו וכן פורע חובו ומבריח ארי ואפי' היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מדיני אדם מה שאין כן הנאה שאינה ניכרת שאינה נאסרת לנודר אבל הנאה נכרית בבהמת חברו כגון שור שחוט לפניך לית דין צריך בושש וצדקו דברי ט"ז אפי' בבריאה מכ"ש במסוכנת ומשו"ה אין זכר למו ההוא דתורם תרומתו בכולי שקלא וטרי' דכהני שלוחי דרחמנא לעיל ל"ה ע"ב משום דהתם בהנאה ניכרת שחיטה והקטרה וכדומה מיהו שחיטה בלא"ה שלוחא דידן דהא בזר כשרה וכדפריך מכהנים שפגלו הומ"ל ולטעמיך כשפגלו בשחיטה מאי איכא למימר ואין להאריך:

1860

1861שלום וכל טוב לתלמידי הרב הגדול הותיק חדתי מלא עתיק המופלג ומפורס' כמה"ו וואלף ני' אבדק"ק גיסונג יע"א:

1861

1862נעימות ימינך הגיעני והנאני ואמרתי ברוך ה' אשר נתן מנוחה והיתה הרוחה ומזון ארוחה הוא ירום קרנך וכסאך הגבה למעלה אמן: -

1862

1863ע"ד בית הכנסת שבעירך (וכן הוא רובא דרובא בתי הכנסיות במדינה זו) שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר ומדינא דמלכותא אם המשכיר מוכר לאחר בתוך ימי שכירות בטלה לי' השכירות ועוד בלי מכירה נמי אם ירצה השר לחזור בו בתוך ימי שכירתו מי יאמר לו מה יעשה כיון שהוא שר העיר אין אדם יכול לדון עם שתקיף ממנו ומפני כן נסתפק מעלתו אי יש שום דין קדושת ב"הכנ באלו אפי' תוך ימי שכירות ואפי' לא חזר בו שר דאע"ג דקיי"ל השוכר בית יכול להקדישו משך ימי שכירתו והיא מתוספתא דמייתי תוס' בעירוכין כ"א ע"א ד"ה הכי וכו' ופסקי' כן בש"ע י"ד סי' רכ"א סעי' ז' וש"ך שם ס"ק מ"ו מכל מקום הכא שיכול השר לחזור בו כל שעה אפש' דאין השוכר יכול להקדישו דהרי הר"ן כ' פ' אע"פ דמשו"ה אין הבעל יכול להקדיש מעשה ידי אשתו משום דיכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה אין שיעבודה מובטח לבעל שיהי' יכול להקדישו וכתב מעלתו עוד דאפי' לתוס' בכתו' נ"ח ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' דס"ל בניזונית ממנו יכול הוא להקדיש לא דפליגי אהר"ן בס' הנ"ל אלא ס"ל מכיון שניזונית שעה אחת ולא אמרה מיד איני ניזונית שוב לא תוכל לחזור בו וכ' עוד דגם הרמב"ם דפסק כר"ל יקדשו ידיך לעושיהן מ"מ בגוף הס' לא פליג אהר"ן אלא ס"ל בהא כתוס' כיון שניזונית שעה אחת לא תוכל לחזור בו והאריך בזה א"כ הכא שיכול השר המשכיר לחזור בו שוב אין השוכר יכול להקדישו אלו דבריו ובקש ממנו להודיעו דעתי בכל זה: -

1863

1864ראש דברך אמת נכון שהשוכר יכול להקדיש כל ימי השכירות אפי' בלי רשות המשכיר הגם כי מהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ד שדא בי' נרגא וכ' הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פי' להדי' שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית וחילי' תקיף ממתני' דעירוכין כ"ט ע"א המחרים בנו ובתו וכו' ושדה מקנתו אין מחרימי' שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופסק כן רמב"ם פ"ו מעירוכין וק"ו הדברים השתא שדה מקנה אינו יכול להחרימו כ"ש שדה שכירות אלא ע"כ אין הקדש חל עליה אלא א"כ פי' להדי' שמקדיש טובת ההנאה שיש לו בהבית אלו דבריו ז"ל:

1864

1865מאוד תמוהי' דברי הגאון ז"ל בעיני אדרבא משם ראי' עד שאני תמה מה הי' להתוספות להביא ראי' מתוספתא שיכול השוכר להקדיש ולא מייתי ראי' מהך מילתא דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש איש לה' ויצא השדה ביובל והנה הקונה שדה מקנה איננו בו עד היובל אלא כשוכר עד תשלום יומי שכירתו ואין לו בו אלא קנין פירות בעלמא ואפשר שאין לו רשות לחפור בה בורות שיחין ומערות עיי' מש"ל בשם ירושלמי פ' י"א משמטה ויובל ואפ"ה מקדישו סתם והרי הוא קדוש עד כלות זמן קנינו דהיינו עד היובל ה"ה לשוכר עיי' עירוכין ל"א ע"א ה"ז כעין ריבית וכו' מבואר דקנינים האלו החוזרים אחר זמן אינם אלא כעין שכירות והלואה בעלמא ובלי ספק נמי המוכר בית בבתי ערי חומה יכול הקונה להקדישו בתוך שנתו ולכשיבוא הלה במשלם שנה ויתן מעותיו יצא מן ההקדש דמה הקדיש ראשון זכותו שהיה לו בו והא דאמרי' שאין אדם מחרי' שדה מקנה התם מייתי ש"ס לעיל מזה קרא דאתקיש לבהמה מה בהמתו שיכול למוכרו לעולם אף שדהו שיכול למוכרו לעולם לאפוקי שדה מקנה שיוצא ביובל ולאפוקי בתו הקטנה שיוצאה בסימני' ובששע"ש ודוקא בחרם גלי קרא ולא בהקדש סתם וטעמא רבה איכא דחרם הוי כאלו פי' שיהיה הקדש לעולם ולא יצא בשום זמן שדהו: -

1865

1866וזה החילוק שבין הקדש לחרמי גבוה וחרמי כהנים נמצינו למדין דהקדש שכולל כל מיני הקדש אמרי' לא הוצי' דבריו לבטלה וכל מה שיש לו בו הקדיש אם הגוף שלו הקדיש הגוף ואם הפירות הקדיש הפירו' וההנאה שיש לו בו אך חרם ה"ל כפי' להדי' שמחרים הגוף לחלוטין ולצמיתו' והרי בשדה מקנה אין לו בגופו כלום וכן בבתו ע"כ אינו חרם ואפ"ה אי לאו דמעוטא קרא בהדי' ה"א דיכול להחרימם והיה ההנאה והפירות מוחרמים ומכ"ש שוכר בבית המושכר לו דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירתו דלא כמהרש"ל ועיי' תשובת רשב"א המיוחסת ס"סי רמ"ב שלשונו מגומגם מאוד מ"מ העולה מדבריו שאם הקדיש השוכר הגוף אין הקדש חל כלל אבל אם הקדיש סתם הרי פירותיו קדיש ע"ש: -

1866

1867ונבוא אל השני' מ"ש דהיכי דהמשכיר יכול לחזור בו כל שעה אין השוכר יכול להקדיש אפי' פירות שיש לו בו כדעת הר"ן פ' אע"פ וגם התוס' ורמב"ם לא פליגי קרובי' דברי' אלו לדברי לח"מ וב"ח דרמב"ם מיירי בניזונת ממש ואוכלת משל בעלה מש"ה יכול להקדיש ידי' לעושיהם וש"ס מיירי באינ' ניזונית וכהתו' ואפשר לדינא האמת אתם אבל נ"ל רחוק בהרמב"ם דשביק דינא דש"ס דמיירי באיני ניזונית ונקיט מילתא בניזונית והנלע"ד עפ"י מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב תיקנו מזונות תחת מ"י נגד הש"ס והרגיש בתוס' י"ט ולפע"ד לפי מה שפסק רמב"ם מזונות דאורייתא וכ' בפ' י"ב מהלכות אישות הלכה ד' ועוד תיקנו חכמים שיהי' מעשה ידי אשה נגד מזונותי' וכו' ולפיכך אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה וכו' ומפני תקנה זו יחשבו מזונות תנאי כתובה עכ"ל מבואר מדבריו שהמזונות עצמם אינם מתנאי כתובה שהרי דאורייתא הם ומן התורה אין מעשה ידי' לבעלה ואח"כ תקנו חכמינו ז"ל שיהיה מ"י לבעלה תקנה בפ"ע ושוב תיקנו תקנה אחרת שהרשות ביד האשה להפקיע תקנת חכמים שלא ליתן מ"י לבעלה אם תרצה למחול לו מזונות דאורייתא שלה וזה שאמרו תיקנו מזונות תחת מ"י אין הכוונה הם תיקנו מזונות אלא הם תיקנו שיהיה מזונות תחת מ"י ומזונות גופא דאוריי' הוא וסוגי' ש"ס דמגיה בברייתא אימא תיקנו מ"י תחת מזונות היינו אי מזונות דרבנן אך למאי דקיי"ל לרמב"ם כמ"ד מזונות דאורייתא אין צריך להגיה הברייתא וכל מעיי' ישפוט בצדק שזה הוא כוונת הרמב"ם בלשונו הנ"ל ועיי' כתובו' מ"ח ע"א תוס' ד"ה ראב"י סוף הדיבור וק"ל:

1867

1868ומעתה נ"ל וודאי לפום הך סוגי' דמזונות דרבנן שפיר תליא אי מזונות עיקר לא יכול להקדיש ידי' לעושיהם משא"כ אי מ"י עיקר אך למאי דקיי"ל לרמב"ם מזונות דאורייתא ומ"י לבעלה תקנה בפ"ע היא ושוב תקנו שתוכל לפדות את ידי' ע"י שתמחול לו מזונותיה שמדאורייתא הרי הידי' משועבדות לבעל מתקנתא דרבנן אע"ג דבידה לפדות ידי' באמרה איני ניזוני' וכו' מכל מקום כל זמן שלא אמרה הכי הרי הידי' משועבדי' ומצי להקדישם ודווקא אי מזונות דרבנן והם עיקר ומ"י תחת מזונות נמצא אין לו בידי' כלום עד שתזון ממנו אבל אי מזונות דאורייתא וע"כ תקנת מ"י לבעל והשכינו הידי' לבעל נהי שתוכל לפדותם בכל שעה ורגע מכל מקום כל זמן שלא פדאם יכול להקדיש ידי' לעושיהם ושוב לא פקעו ועיי' ט"ז י"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ג לענין הרחצת פניו ידיו ורגליו והדברים נ"ל ברורי' בעה"י: -

1868

1869מ"ש מעלתך במה שפסק רמב"ם אינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב אין צורך להשיב עליהם ובשגם מאן לימא ליה לר"ל דר"מ ס"ל אסמכתא לא קני' ועיי' גיטין מ"ב ע"ב פלוגת' ר"ה ור"נ בפירות דקל פי' רש"י לר"מ פליגי מבואר מזה דלר"נ לית לר"מ אדם מקנה אלא בלאחר שתתגיירי וכיוצא בזה שהגוף בעולם אבל בפירו' דקל אפילו עבידא דאתי לא אמר ר"מ וא"כ משנתינו דמ"י אינם בעולם אי לאו דידי' אינהו בעולם וקדושים לעושיהם לא הוי הקדש והיינו טעמא דר"ל דשמעתין דסבירא ליה כר"נ דהתם ואין כאן מקומו להאריך במה שאינו נוגע להמבוקש: -

1869

1870וכיון שזכינו לדין נחזי למה דקמן נלענ"ד דהני בי כנישתא יש עליהן ככל קדושות בתי כנסיות כל משך זמן שכירותן דמה שהשר יכול לחזור בו בדינא דמלכותא אם יזדמן לו קוני' שיקנה הבי' ההוא לא מיקרי בידו לחזור בו כל שעה דמי יימר דיזדמן לו קוני' דאלת"ה איך יכול להקדיש שדה מקנה הרי יכול לגואלו ומנוה איכא לגואלו בהשג ידו אע"כ זה לא מיקרי בידו [ויש מקום עיון בב"י א"ח סוף סי' ש"ד בעבד ישמעאלי' ע"ש וק"ל] ולפמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דכל שמעשה ידי' משועבדי' לבעלה אע"ג שיכולה לפדותם במזונות מ"מ כל זמן שלא פדאתה ולא אמרה איני ניזונית הוי שלו ממש וה"ה וכ"ש הכא ואי משום שאם יחזור בו באלמות ובחוזק יד מי יאמר לו מה יעשה גם זה אינו דכל שנקנה לישראל בדין משום אלמות שלו לא פקע שיעבודא ודוקא גבי חמץ דכתיב לא ימצא במצוי לך הוא דס"ל לרמב"ם דאחריות מחמת אלמות מהני אבל בעלמא יודה כהראב"ד כל שאינו מדינא וגם בחמץ דעת הט"ז ריש סי' ת"מ כהראב"ד ועוד התם כבר נוהג באלמותו וכפה לקבל אחריות אבל הכא מאן לימא לן שיעות משפט ורוב השרים אנשי חסד אוהבי משפט צדק וכולי האי ואולי ומכ"ש אי קנה ישראל עצים ואבנים ובנו משלהם דאף ע"ג אם יהדר השר משכירותו ויוציאם ע"כ מב"הכנ שלהם מ"מ ע"כ ישלם להם עצים ואבנים עפ"י שומות הבקיאי' כחק ונימוס המדינה וזה אינו יכול לתקף עליהם באלמות ונמצא מחוסר ממנו תשלומי עצים ואבני' ולא מיקרי בידו לפדות כמ"ש הר"ן הביאו מג"א סי' תמ"א סק"ג ותמ"ח סק"ה ועוד כבר נתקדשו העצים והאבני' ביד ישראל אע"ג טרם שנשתקעו בבנין ה"ל הזמנה מכל מקום אח"כ נאסרו כי הם של ישראל ממש ולא רק בשכירות ובוודאי לא אמרי' בדבר שהוא של אדם שלא יכול להקדישו משום שאפשר שיבוא גזלן ויחטפנו מידו: -

1870

1871וכל זה אנו צריכי' באם שכרו מהשר סתם מקום לבנות מה שירצו והם בנו עליו ב"הכנ שלא בידיעת ורצון המשכיר אבל אם המשכיר השכיר לכך שיבנו עליו בית הכנסת נמצא ברשות המשכיר הקדישו ובזה לית דין ולית דיין אע"ג דהמשכיר עכו"ם הוא מה בכך הא גם נדריהם נדר אף ע"ג דאין מקבלין מהם לבנין ב"המק דכתי' לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו כמבואר פ"ק דעירוכי' ופ"ק דשקלי' מכל מקום לבנין ב"הכנ שרי כמבואר ברש"י עירוכי' ו' ע"א ד"ה שם שלא במקומינו ויעיי' בכ"מ פ"ח ממתנת עני' הלכה ח' ועוד שאין זה נדבה ממנו אלא נתינת רשות שלא יהי' כחו בגוף הקרקע מעכב עלינו להקדיש הפירו' וגדולה מזה כתב בית שמואל סי' כ"ח ס"ק י"ו וז"ל לפ"ז מ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדישו היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל ומכ"ש הכא וראי' ברורה למ"ש ממ"ש הרב"י בא"ח סי' קנ"ד בשם מהר"י בן חביב ומבואר בט"ז בקיצור שם סק"א המעיי' בפני' בדברי מהר"י בן חביב מבואר דווקא בארץ תוגרמה ששוכרים בית בסתר ובלט נגד ציווי המלכות ואינו בונה בתחילה לשם ב"הכנ אלא שוכרו לחודש ומטמיני' עצמם לא מיקרי קבע משמע הא אי הי' ברשות המלך ונבנה מתחלה לכך אע"ג שמשכירו הי' יכול לחזור בו באלמות מכל מקום קדוש בקדושת ב"הכנ הואיל ונבנה בקבע ע"ש שוב מצאתי להדי' שכ' על זה בס' ברכי יוסף אות ב' וז"ל אם נעשה ברשות המלך אף שאין להם בו אלא חזקה יש בו קדושה מהר"ש הלוי סי' מ"ו עכ"ל וברוך שכוונתי לדעת הגדול וה' יראנו מתורתו נפלאות ואחתום בברכה. - יום ג' ו' שבט תקפ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1871

1872ה' ישפות שלום לי"נ הרב המא"הג המפורסם כערוגת הבשם צדיק ונשגב כקש"ת מהו' מרדכי ני' ברודא ה' עליו יחי':

1872

1873נועם מכתב קדשו הגיעני לנכון אודות בנו הרב המופלא נ"י אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי ק"ק פלוני' עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח"ז נתחרט וביותר בהודיע לו מעשיהם המקולקלים אנשי ריב ומצה ואת אשר עשו להרב הראשון ובשהגם בהגיע לידו מכתב קדש מפר"מ שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו הראשון מפני רוע מעללי אנשים ההמה והנה בנו הרב מצטער מאוד ע"ז עד שאחזו חולי המרה ר"ל מרוב שברון לבו והנה פר"מ כבודו צידד בהיתר התקיעת כף אלא שחשש שיהי' כמו עד"ר:

1873

1874זה אין צריך לפנים שאין כאן שום ספק בעולם כיון שלא הזכיר עד"ר אין כאן אלא נדר שהודר ברבים ויש לו התרה בשלשה הדיוטות ומה ענין עד"ר לכאן אך ישנו משום נודר לתועלת חברו שאין מתירים לו אלא מרצונו ואמנם דעת התוס' דלדבר מצוה מתירים וראייתם מצדקי' שהי' ההיתר מצוה להצילו מצערו וחליו והוה ממש נידן דידן:

1874

1875ואמנם כל הראשונים הקשו עליהם חזי מה עלתה בו ובסנהדרין המתירי' וכ"כ בט"ז סימן רכ"ח סקל"ג ולכאורה יש להליץ בעד התוס' עפ"י מ"ש בתשו' מיימוני שבסוף ספר הפלאה ובמרדכי פ"ג דגטין סי' תשנ"ז דחמיר' תקיעת כף משום דהוה ככריתות ברית וראייתו מצדקי' שהאשימו בקרא שביזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו כל אלה עשה לא ימלט ע"ש והנה ס"ל לבעלי תוס' דעונש צדקי' וסנהדרין הי' מפני שהי' נתינת יד אצל השבועה דחמירא טובא ונהי דבלי ספק שגם בזה מועיל היתר דלא יהי' אלא ברית ממש אחז"ל דמרע"ה אמר ע"ד המקום כי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתי' והתם לעברך בברית כתי' ואפ"ה הוה לי' הפרה מ"מ חמירא טובא משום הכי נענשו צדקי' וסנהדרין אבל לולא זאת לא הי' עונש ואם כן הוכיחו תוס' דעכ"פ בלא נתינת יד מתירי' לדבר מצוה דאלת"ה במה טעו סנהדרין שהתירו לו אע"כ בעלמא מועיל וא"כ לפ"ז בנידן דידן שהי' נתינ' יד אין לנו על מי לסמוך להתיר לדבר מצוה ואפי' להתשב"ץ בשם רשב"א שכ' שאין בנתינת יד משום שבועה ונתן יד דקרא הנ"ל היינו כמו נקיטת חפץ עם השבועה שנשבע בפועל והסכים עמו התשב"ץ ע"ש ח"ב סי' קמ"א מ"מ העלה שם דעתה דנהיגי ליתן יד במקום שבועה ה"ל שבועה ממש ולא גרע מידות שבועה וא"כ הדר ה"ל נשבע ע"ד חברו שאין לו היתר אפי' לדבר מצוה ואם אולי נאמר שאני מצוה דצדקי' דה"ל רק להצילו מרעתו וצערו ומבעי' לי' לייתובי דעתי' אבל למצו' בעלמא אפשר מהסברא מתירים בלי שום ראי' דהוא וחברו מחוייב בכבוד שמים: -

1875

1876וכבר הבאתי קצת ראי' דידוע דהירושלמי מפרש הטע' מפני החשד וא"כ להירושלמי סגי בהודיע לחברו אפילו שלא לרצונו והרמב"ם הרכיב שני הדינים ועיין בלשונו ויראה דהכל יהי' מוכרח מן התורה לפי מ"ש הריב"ש אשיטת התוס' דלדבר מצוה מתירים הא אין לך מצוה מלעשות רצון הקב"ה לגאול ישראל ואפ"ה נאמר במדין לך והתר נדרך והש"ך נדחק ע"ש ולפע"ד הוצרך הקב"ה להחזירו למדין מפני החשד דודאי אי הי' סגי בפתח וחרטה הי' די בשהודיע ליתרו מצאתי פתח לנדרי והותר הנדר אך היות כי אין מתירי' אלא לרצונו אא"כ בדבר מצוה והי' משה צריך להודיע ליתרו שלחני ה' למצרי' לגאול ישראל וזה לא יאמין יתרו שהרי משה חשד שאפילו ישראל לא יאמינו כי נרא' אליו ה' ומכ"ש שיתרו לא יאמין זה וע"כ לחזו' למדין ואי שיטול רשו' מיתרו אפי' שלא לדב' מצו' כמשמעו' פשטי' דקרא ארא' את אחי אשר במצרי' העוד' חיים או כדאי' במדרש שהקב"ה קשר עץ על פתח ביתו של יתרו ויתרו שמע באומר הותר הנדר ותו ליכא חשדא נמצא מוכח מזה שפיר תרוויי' דאין מתירים אלא מרצונו דאל"ה הי' סגי בהודיע ליתרו הותר הנדר ע"י פתח ומוכח נמי היכי דלא צריך רצונו כגון לדבר מצוה איכא עכ"פ משום חשדא נמצא מוכח מהירושלמי דפשיטא לי' דלדבר מצוה מתירים וצ"ל הא דנענש צדקי' משום שזה לא מקרי מצוה מה שנצטער דה"ל לייתובי דעתי' כדאמרי' גבי טבעה ספינתו בים לענין פטור ק"ש:

1876

1877וא"כ עכ"פ בנידן דידן דבלאו הא דמצטער אותו צדיק בנו הרב נ"י איכא נמי מצוה לשמוע בקול דברי אביו פר"מ נ"י האמנם כי אפשר דניהו דאיהו מחייב בכבוד אביו אינהו מי מחייבי ולא שייך לומר דמחוייבי' ליתן רצונ' ודעת' לזה ואין זה דומה לתשו' מהרי"ט ח"ב בי"ד סימן כ"ז בסופו דהתם מילתא אחריתי הוה שנדר נזירות שמשון שלא לישא בת אחיו כי הי' סבור שרצון אביו כך הוא ואח"כ נודע לו כי רע ומר על אביו זה המעשה וצירף זה להיתרים אחרים לומ' שהי' טעות בעיק' הנדר וסמך ע"ז להתיר נזירות שמשון אע"ג דלרוב הפוסקים אין היתר לנז"ש שאני התם דאין אנו דנים אלא על דעת הנוד' והכא אנחנו דנים על דעת מי שהותר בשבילו והם אינ' מחוייבים בכבוד אביו של זה ועוד הרי"ט נמי לא אמרו בסתם אלא מטעם שענין הנישואין היא מצוה מוטלת על האב להשיא אשה לבנו א"כ הסברא נותנת דמעיקרא לא נדר אלא משום שהי' סבור שרצון אביו כך הוא ע"ש וא"כ מטע' מצות כיבוד האב אפש' שאינ' מחויבי' אמנם שאני הכא דהוא והם מחוייבי' בכבו' הרב מר נ"י מבלי למרו' עיני כבודו וכפי המובן צר לו לפר"מ מאו' בהפרד בנו הרב משכונתו ומצוה על כל ישראל איכא מ"מ קשה עלי לסמוך על זה אם יתנו כתף סוררת מבלי תת יד להתיר:

1877

1878איברא לכאורה י"ל דנסמך על מהרי"ו ומייתי לי' רמ"א סי' רכ"ח סוף סעי' כ' בטוענת מאיס עלי ויהבה אמתלא מוספקת לדברי' מתירי' שלא ברצון המשודך אף ע"ג דהוה כנודר ע"ד תועל' חברו המעיין בדברי מהרי"ו יראה דקשה לסמוך ע"ז דהנה בסי' קל"ז כ' כן בפשיטות למה"ר ישראל ושם נאמר כיון דלהרמב"ם כופי' להוצי' א"כ לשארי גאוני עכ"פ לא יכניסנ' לכתחל' מיה' ובזה אזדא לי' מה דמרמז רמוזי ט"ז סקל"ד וכ"כ ש"ך אמנם שם סי' קפ"ו חזר מהר"י והקש' לו מה ענין טענת מאיס אחר נישואין דלית בי' איסור ר"ל דלא נתנו ת"כ להשאר אצלו במיאוס משא"כ בתחלת הנישואין דמיירי שנתנה ת"כ להנשא לו ועל זה השיב מהרי"ו ה"נ אי' איכא להנשא לו משום בני שנוא' דכמים הפנים אל פנים יע"ש נרא' מדברי שני הגאוני' דהיכא דאיכא אי' דת"כ וליכא אי' בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מוספקת דאולי בררה האשה מיאוס שנתחדש לה אחר הת"כ ואדעת' דהכי לא נדרה והוה נדר בטעות משא"כ הכא דבר כזה להשכיר עצמו לרב ומורה בקהל' אין אדם עושה אלא אחר החקירה ומפורסמת אינם צריכים ראי' וברור ומעשי הק"ק עם הרב הראשון ידועים ומפורסמים וה"ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר ויעיין בתשו' חו"י במשרתת א' טענה שהבעל בית סוגר הלחם ואין מאכילה כדי שבעה ופסק כיון שמנהג בעל הבית מפורסם הי' בעיר ההיא אין טענתה טענה וסביר וקיבל מכ"ש הכא לענין חומר שבועה גם כי דברי מהרי"ו בנידן דידי' בעצמם מפוקפקי' המה:

1878

1879אך כל זה אנו צריכים אם הדבר ברור שדין זה נוגע לענין נשבע לתועלת חברו אך הא רוב הפוסקים ס"ל דבעי' שעשה לו טוב' והרב"י דעתו נוטה כן ועתה נחזי אנן אם מקרי עשה לו טובה במה שקבלוהו עליה' הנה התשב"ץ ס"ל דפועל שנדר לבע"הב יכול לחזור באמצע היום שהבע"הב לא עשה לו טוב' ופי' הש"ך סק"מ שהוא לא עשה לו טובה בשביל מה שנשבע אמנם מהר"ם אלשקר פליג וס"ל דזה מקרי עשה לו טוב' וצריך להבין למהר"מ אלשקר א"כ איך אמר פרעה ליוסף שיתיר לו נדרו שלא ברצון יעקב הא עשה לו טובה בשביל המעשה שנתן לו שכם א' כפירש"י הואיל והטריחו בקבורה ואע"כ משום שלא הי' אלא שכר טרחו ולא בשביל השבועה ומוכח כתשב"ץ וי"ל התם ביוסף לא הי' טובה כלל עדיין כי אם יתיר לו שבועתו ולא יוליכנו לא"י לקברו שם ממילא לא יקבל שכם א' משא"כ פועל באמצע היום שכבר הרוויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ"פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו א"כ אין מתירי' לו אלא בפניו ואה"נ אם טרם התחיל בפעולה או בדירת הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו יכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה עדיין כך צריכי' לומר דלא תקשי מיוסף וא"כ הכא בנידן שלפנינו שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל ה"ל לא קבל מהם טובה ואפי' מהר"מ אלשקר מודה דמתירים שלא לרצונם ובלאה"נ י"ל דלא פלוג אלא בסתם פועל או משכני ביתו דמהדר אחר פעולה או דיורים ונעשה להם טובה וכמו שהקשו הרב"י על תשב"ץ באמת משא"כ בנידן שלפנינו שמתחל' ועד סוף לא הי' הדבר לרצון לפני בנו הרב נ"י כי הם פיתוהו ויכלו לו והם הפצירו בו ולא נעשה לו שום טובה א"כ פשיטא דיכול לסמוך על כל הני פוסקים דס"ל דבעי' עשו לו טובה והכא ליכא טובה ועכ"פ נוכל לצרף ג"כ עכ"פ דאיכא נמי מצוה וטענת מאיס ואמתלא ואע"ג שדחיתי לעיל דלא חזי למסמך עלי' בפ"ע אבל מ"מ חזי לאצטרופי בלי פקפוק ולהתיר בשלשה בידיעתם בלי רצונם ורק יודיעם מפני החשד:

1879

1880ובכל זאת לבי עלי דוי מפני ח"ה הגדול דשכיחי הני אפיקורסי' דמצערי רבנן להם המה אומרי' הני רבנן לדדהו שרי להו עורבא ולדידן אסרי אפי' יונה ע"כ אמרתי עם הספר לבנו הרב נ"י להיות מתון בדבר ולדחות אותם בלך ושוב עד שיציעו לפני רבני הזמן ואז יראו לדבר על לב בני הקהילה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ומהיות טוב אל תקרי רע ורעה אליו לא תאונה יתברך משוכן מעונה כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת: פ"ב יום ב' א' דר"ח טבת תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ.

1880

1881שלום וכל טוב לה"ה הרב המא"הג המופלג והמפורסם כש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק טעמישוואר יע"א:

1881

1882נועם מכתבו הגיעני שבוע העבר ומרוב טרדותי אשר הקיפוני לא יכולתי להשיב ואחר עד עתה. והנה נפשו היפה בשאלתו אודות ישוב אחד חוץ לגליל שלו אשר כמה שנים חילו פניו בפצירה פים שיהיה להם לאב ולרב ולצרפם עם שארי ישובים אשר הם תחת דגלו ולא אבה שומע להם עד לבסוף התרצה להם עפ"י תנאים המבואר בשטר הרבנות ושם נאמר שאם יצטרכו למ"ץ הוא יקים להם מורה דרך ה' וזה לשון כתב התקשרות כפי אשר העתק מעלתו והתאספו אלופים ויחידי ישוב הנ"ל קימו וקבלו עליהם את הרב המא"הג אב"ד דק"ק טעמשוואר להיות להם לנשיא ולרב אב"ד לעולם ואיש לא ירים ידו לשום הוראה ולסדר קידושין וכן שארי ענינים השייכים לרב מבלעדו ואם תשיג יד אנשי הישוב הנ"ל להספיק להם מו"ץ אזי עפ"י הרב אב"ד הנ"ל יצא ויבא וכן בשוחטי' וכל הכנסות כנהוג בכל תפוצות ישראל להרב יהיה מאתנו ח"מ ג"כ להרב אב"ד הנ"ל ובסוף הכתב נאמרה ונישנת בז"הל וכל הא דלעיל מקבלים עלינו כל יחידי סגולה בת"כ ובח"ח בשבועה דאוריי' ובפועל לאשר ולקיים ופר"מ קרא לפניה' את כל האמור למעלה ואח"כ חתמו כל אחד ואחד:

1882

1883והנה נתקיימו התנאי' כך לערך שמונ' שנים ודרש להם בכל שנה גם העמיד להם מ"ץ וכעת גדלו והצליחו וגם בנו להם מקדש מעט ועבר עליהם חד ממהדורי מילי ואחזו בו לאמור שמלה לך קצין תהיה לנו וקבלו עליהם לרב ומורה מבלי שאלת פי מעלתו והמורה ההוא הטעה אותם להתיר להם כבלי החרם ות"כ ושד"א הנאמר בשטר הרבנות הנ"ל ופר"מ בא בקובלנא כשואל מדעת האם כדין עשו או לא ומה יהיה מתוקף שטר הרבנות הנ"ל:

1883

1884טרם אענה אני אומר כי רע ומר עלי המעשה האנשים ההמה המחזיקים בכל עובר ושב להלבישו אצטלא דמלתא מבלי משים אם הוא ראוי לכך אם הגיע להוראה או לא ואם מעשיו גורמים לו לישב על כסא הרבנות ולנהל עם ה' והמכשלה הגדולה בעו"ה במדינה זו המשובשת בגסות ויש כמה ישובים שהם בני בלי תורה היתכן שיעטרו עטרת רבנות לכל מוצאיהם מבלי שישאלו רב מופלג אחד בקהלה מפוארה אם ידע האיש ואת שיחו ומהראוי שהקהילו' הקטנו' יכתבו לרב מופלא אחד לומר שלח לנו אחד להורות לנו דרך ה' ומה להם לבטוח בדרשנים המסבבים בעיירות והמה דורשי דמים ואם יש להם מכתבים שונים מרבנים אין לסמוך עליהם כי הרבנים לא נסו אותם אם ראוים להוראה או לא וכמה מכשולים באים מזה כי רובם אינם בני יראה והרבה מהם גם אינם בני תורה והם מסדרים גיטין וחליצ' ומי אדון להם ע"כ ראוי היה ליטול גודא רבה ושמתא שלא ירים איש ידו להורו' ולהשתרר בכתר הרבנות עד עמדו לפני העדה בקהלה מפוארה שבמדינה והעדה הקדוש' והרב המה יתנו עדיהן ויצדיקו הצדיק ומסתמא לא יסמכו מסמרטוטין כי אם איש בדוק וכשר וירא ה' הניכר לבני מדינתינו:

1884

1885ואחרי כל זאת כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה אומר הנוגע לנידון דידן לענין הדין הנה זה פשוט אם בקראו לפניהם דברי החרם והשבועה והמה שמעו וענו הן או לשון שמשמעותו כמו קבלת דברים פשוט הוא שהחרם והשבוע' כרוך בעקבותם וכן כתוב להדי' בתשובות מבי"ט חלק א' סימן ט' ואין להתיר בלי רשות ורצון דמעלתו כי הו"ל נשבע לתועלת חבירו והם קבלו ממנו טובה רבה ואין טוב אלא תורה ואין ההיתר לדבר מצוה כי אפי' לו יהיה שראוי להושיב להם רב ומורה בקהלתם כי ברכם השם ורבו כמו רבו מ"מ הא מעיקרא נמי הכי התנו בשטר הרבנו' הנ"ל שהרב מחויב להושיב להם מ"ץ הראוי להם וא"כ אין כאן ביטול מצוה כלל אם לא יקבלו עליהם מעצמם בלתי רשות והרמנא מהרב נ"י ואדרבא מצוה רבה איכא כיון שהם אינם בני תורה שהגיעו להוראה ואין בהם מבין מי ראוי לכך או לא א"כ טוב להם שיהיה להם הרב המופלא ממנה עליהם לפי הבנתו מי שראוי לכך וא"כ אין היתר בלי רצונו ודעתו וכל זמן שלא הותר החרם והשבועה הם עוברים בכל יום ויום באיסור חרם ושבועה והקולר תלוי בצואר המשתרר הזה וכל זה פשוט ומבואר:

1885

1886אמנם אם לא ענו אחריו הן בקבלת דברים ולא באנו רק מחמת מה שכתב בשטר בזה נפלין ברברבתא והלכו בו נמושות ולענ"ד הניחו מקום להתגדר ותורה היא וללמוד אני צריך ואאריך לבאר כאשר יורוני מן השמים. הנה בתרומות הדשן סי' שכ"ו כתב מי שהודה בכת' שנשבע ונותן אמתלא מוספק' לדבריו לומר שלא נשבע בפועל נאמן והביאו רמ"א ביו"ד סי' רל"ב סוף סעיף י"ב והסמ"ע בח"מ סי' ע"ג וע"ש בטו"ז וש"ך במקומות הנ"ל והעולה מהם לדינא דאם אינו נותן אמתלא חייב אפי' לא כ' שנשבע בפועל ממש ואי נותן אמתל' טובה מועיל אפי' כ' בפועל ממש מ"מ הם לא דברו אלא במודה שכבר נשבע במקום אחר ולא שתהי' כתוב זאת שבועה אמנם הכותב הריני נשבע או מקבל עלי בחרם שכתיבתו זאת היא בעצמה השבועה מזה לא דברו הגאונים הנ"ל כלום וראיתי במהר"ם רבק"ש בגליון יו"ד סימן רל"ב הנ"ל שכתב בשם מוהרשד"ם שכתב בשם הר"י הלוי דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכן העתיקו בשב יעקב סימן מ"ט ולא נתברר לי טעמו לחלק בין דיני שמים לבין דיני אדם ובתשובות מבי"ט סימן ט' וחלק א' סי' ר"מ וכן בתשובות הרא"מ סי' ע"ב לא הבי' הך דהר"י הלוי ופשיטא להו דאין כאן שבועה כלל דהא לבטא בשפתים כתיב ובתשובות מוהר"מ גלאנטי סימן קכ"ב הוסיף דהא חזינן הנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו ואחריהם נגררו הרבה מהאחרונים אבל בתשו' חו"י סי' קצ"ד כתב בפשיטות דשבועה בכתב הוי שבועה ממש והיות כי נרא' לי כל דבריו נכונים ואמתיים ומכוונים להלכה ע"כ אעתיק לשונו הנצרך לענינינו וז"ל משא"כ כשכתב הריני נשבע לשלם או הריני מקבל עלי באלה ובשבועה ובת"כ נראה לי דהוי כנשבע ממש וכו' דאע"ג דקיי"ל הנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני נדרים דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם דודאי דדיבור אינו מענין כתיבה מ"מ לא יוגרע כח כתיבה לענין קיום הדבר ומצינו דעדיף מיניה דהרי לית ביה טענת השבעה והשטאה וזכר לדבר כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כי דבר המתקיים יותר מהבל פי הדיבור גם הוא מעשה טפי וכו' ולכן נראה לי פשוט כל שמקבל עלי' בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוי כאלו הוציאו מפיו וקיי"ל גבי כותב דברי תורה צריך לברך דכתיבת המילות הוי כאלו דיבר וכו' עכ"פ כשמפרש בכתב פשיטא לי דהוי כדיבור וכו' וראיה עוד מדאצטרך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת א"כ למה קיי"ל גבי גט עד ששמע מפי המגרש ולא מהני אם כותב לסופ' שאני התם דהתורה אמרה וכתב לה וכו' משא"כ כשכותב לו ואינו אתו סוף דבר חומרא דאשת איש שאני וידעתי ממעלת הדיבור וכו' וכמ' התעורר' יתעורר האדם ע"י הבל פיו לטוב ולמוטב מ"מ לענין קיום הדבר לא יגרע כח הכתיבה מכח דיבור וכו' ומסיים שם והנה סופרים דידן כותבים בכל השטרות ת"כ בפועל ממש ומהני בדיני אדם אבל לא לחייבו בדיני שמי' עכ"ל הנה זה הסיום אינו קאי אמי שכתב הריני נשבע אלא אלעיל אתחילת דבריו קאי במי שהודה בשטר שנשבע בפ"מ שב"ד מחייבים אותו על הודאתו שהודה שנשבע וכדע' הסמ"ע ומ"מ אם לא כפוהו ב"ד והוא יודע בעצמו שלא נשבע מעול' אין עליו דין שמים כי ההודא' אינה שבוע' אבל בכותב הריני נשבע ס"ל לחו"י שהיא שבוע' גמור' לחייב עלי' קרבן ומלקות ועיין לשון הג"ה רמ"א בש"ע ח"מ סימן ר"ז סעי' י"ט דאם כתבו עדים שקבל עלי' בחרם ושבועה מועיל כמו ב"ד חשוב ושהריב"ש פליג על זה עיין כוונת פירושו באריכות בנחלת שבעה סימן ח' אות י"א בדיני תנאים ראשונים והנה בשב יעקב סי' מ"ט שפך סוללה על דברי הגאון חו"י דמה שתירץ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם למה לא הלך הוא אחר לשון תורה דלהכי לא כתיב לבטא סתם ואייתר לבטא בשפתים להוציא כותב שבועתו וראי' ממגילה הי' כתבה דורשה ומגי' אם כוון לבו יצא ומבואר שם בש"ס דוקא אם הוציא מפיו בשעת כתיבה ומה דמייתי מברכת התורה הא באמת תמה שם בטו"ז ומג"א על דין זה לברך על הכתיב' שהוא רק כהרהור כמבוא' בש"ע א"ח סי' מ"ז ומ"ש מדאיצטריך מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ בעלמא הוה כתיבה כדיבור זה ליתא דבעדים הוה אמינא גילוי מלתא בעלמא הוא שיגלו דעתם לב"ד קמ"ל שישמעו מפיהם דוקא אבל בעלמא פשיטא דכתיבה לא הוי כדיבור: -

1886

1887ואחר נשיקת כפות רגלי הגאון הגדול הזה אני תמה עליו שהיו לפניו דברי הגאון חו"י וכ' מ"ש הנה סברת חו"י הוא כך דודאי לענין שהאדם רוצה לקיים על עצמו שום דבר ולחייב עצמו בדבר או כיוצא בזה לענין זה פשוט דהכתיבה עדיף מדיבור אמנם להודיע דבריו לחברו לדברים היוצאים מלבו שיכנסו ללב חבירו בענין זה הדיבור עדיף וזה פשוט מאד לכל מבין ויודע לכן לענין עדות דבעינן שהב"ד יקבלו דברי העדים ויעיין בדבריהם האמת אתם ויבחנו דבריהם א"כ הסברא נותנת שע"י דיבור פיהם יבחנו דבריהם ומחשבתם יותר מאשר יכתבו על כן מפיהם ממעט מפי כתבם ומהאי טעמא בעצמו מחמרינן בחומרת א"א שישמע מפי מגרש ולא מפי כתבו משום שאין השליח מבין ממש תוכן כוונת המשלח במכתבו כמו שמבינו בדיבורו אליו כאשר ידבר איש אל רעהו מזה הטעם הנודר שלא לדבר עם חבירו אין הכתיבה בכלל דבלשון בני אדם אין בכלל אלא שלא ידבר עמו שהוא עוש' קירוב לבבות משא"כ כתיבה וזה פשוט משא"כ במקבל על עצמו שום דבר ולענין קיום הדבר עדיף כתיבה מדיבור א"כ נהפוך הוא דרחמנא אמר אפי' רק לבטא בשפתים בעלמ' נתחייב מכ"ש בכותב דעדיף דהשתא כשמוציא הרהורי מחשבתו ע"י הבל פיו מתחייב לקיימו ולא יחל מכ"שכ כשהוציאם ע"י כתיבה והרי קמן דאמרי' פ"ג דשבועות לא מצינו מדבר ומביא קרבן שזה מדב' ומביא קרבן הרי שזה הוא חידוש שיביא קרבן על דיבורו אבל שיכתוב ויבי' קרבן אין זה חידוש דהוי מעשה רב וא"כ כשאמר לבטא בשפתים הוי בכלל מאתיי' מנה שאם מתחייב על ביטוי שפתיו מכ"ש שיתחייב על הכתיבה ויפה כתב בחו"י מדאיצטרך למכתב מיעוטא בקבלת עדות מפיהם ולא מפי כתבם אע"ג דמסברא נמי הו"ל למימר שישמעו הב"ד מפיהם ש"מ בעלמא הוה כתיבה כדיבור אפי' בגווני דעדות מכ"ש בשבועה דמסברא כתיבה עדיפא מדיבור: -

1887

1888הרי קמן דעכ"פ ממשמעותא דלבטא בשפתתא לא אימעט כתיבה אלא אכתי לא נמלטנו מטענת בעל שב יעקב דעל כל פנים מייתורא דשפתיים דהוה סגי למיכתב לבטא סתם אלא מייתורא נמעט כתיבה לאפוקי מק"ו הנ"ל ואם זו היא כוונתו דבריו תמוהי' דהרי מבואר להדי' בשבועו' כ"ו ע"ב דשמואל דריש מלבטא בשפתים למעוטי הרהור ומשמע אי לאו לבטא בשפתים הי' חייב אפי' הרהר בלבו ואע"ג דלמסקנא נפקא לן למעוטי הרהור משני כתובים וא"כ י"ל אייתר בשפתים למעוטי כתיבה כבר כתבו תוס' שם ד"ה צריך דבשפתים אינו מיותר כלל ואורחא דקרא הוא והש"ס התם ממשמעותי' יליף ומדבריהם מוכח נמי כנ"ל דאי לא תימא הכי הו"ל למימר למסקנא אצטריך בשפתים למעוטי כתיבה וכן מוכח בש"ס דבס"ד דרב ששת קשה מנ"ל לרבות הרהור מכל אשר יבטא דלמא לרבות כתיבה וע"כ כתיבה לא איצטריך ריבוי דבכלל ביטוי שפתים הוא ועדיף מיני':

1888

1889ומ"ש הגאון שב יעקב מש"ס דמגילה דהכותב צריך שיוציא בשפתיו הנה אפי' לפמש"ל לא דמי מגילה לשבועה שהוא לקיים על עצמו דכתיבה עדיף מ"מ קשה אהש"ס הנ"ל הא לעדות נמי לא דמי דהרי אין קריאת המגל' להשמיע לאחרים דוקא הגע עצמך כשקורא בינו לב"ע מ"ט לא יי"ח בכתיבה וע"ש י"ח ע"א ומנין דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיונא בעלמא ומפיק מייתורא דזכור ולא תשכח וא"כ מסתיין למעט הרהור ומה"ת למעט כתיבה אבל האמת יורה דרכו לפמ"ש תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה והא יכול וכו' דאמירה ודאי לא הוה אלא בפה עיי"ש ובמקום אחר עוררתי על דבריהם ממ"ש רמב"ן על התורה בפסוק ויאמר אני חתנך יתרו דהיינו אמירה באגרת דע"י שליח לא שייך לומר אני חותנך הרי דס"ל לרמב"ן דשייך אמירה באגרת מ"מ האמת כמ"ש תוס' דאמיר' בכתב לא הוה אמירה וצ"ל אף על גב דבלי ספק אמירה בלב הוה אמירה כדכתיב ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו מכל מקום בל"הק לא יוצדק אמירה על הכתיבה ואמרי' סוף פ"ק דמגילה אמר עם הספר אמרה מבעי' ליה אלא אמר בפה מ"ש בספר הרי דכתיב אמירה במגיל' ואמירה בכתב לא הוה אמירה משו"ה לא יי"ח אם כותב וא"ש הא דאצטרך הך קרא אמר עם הספר אע"ג דכבר ילפי' מזכור אל תשכח דבעינן אמירה בפה ורש"י נשמר קצת מזה וכתב שר"ל שיאמר עם הספ' ולא בע"פ ולפי הנ"ל ניחא דאי מזכור ה"א כתיבה מועיל ואם מאמר עם הספר ה"א הרהור מהני דנקרא נמי אמירה משו"ה אצטרך זכור אל תשכח: -

1889

1890וטעם דהקפיד הכתוב במגילה לאמור בפה הוא הטעם בעצמו מה שסבירא להו לאחרונים שלא לברך ברכת התורה על הכתיבה אע"ג דעדיף מדיבור מ"מ להיות חקוק בזכרון ושמור בלב בעינן הוצאה מהשפ' ולחוץ כדאמרי' בערובין כי חיים הם למוצאיהם למוציאים בפה והיינו טעמא דמגילה והיינו טעמא דברכת התורה ומ"מ לענין הלכה הסכים גם המג"א עם האגודה דברכות שכתב בשם ר"י מווינא לברך על הכתיבה אע"ג דכתיב ושננתם ודברת בם מ"מ כתיבה בכלל:

1890

1891והנה מריש הוה קא קשי' לי הא דאמרי' פ"ג דשבועות וריש תמורה כל לאוין שבתורה שיש בו קום עשה לוקין עלי' אין בו מעשה אין ל"ע חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ומסיק נשבע מנ"ל מדכתיב כי לא ינקה ה' ה' הוא דלא מנקה ליה אבל ב"ד שלמטה מלקין ומנקין אותו והנה האי קרא לא מייתרא דאצטרך לגופי' דמדבעי למכתוב לא ינקה לומר שאין ב"ד שלמעלה מנקין למי שנשבע לשוא ממילא איצטרך למיכתב ה' למעוטי דב"ד שלמט' מלקין ומנקין וא"כ מנ"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה דלמא קרא מיירי במי שנשבע בכתב דהו"ל מעשה כמ"ש לח"מ סוף הלכות שכירות דעדים זוממין הוה מעשה משום שאפשר שיכתבו עדותן וה"נ דכוותי' ומזה הי' ראי' ברורה לשיטת החינוך בדוכתא טובא דכל לאו ששייך בלי מעש' אפי' אי אתרמי ע"י מעש' אין לוקין עלי' [ועיי' שע"המ פ"א מהלכו' חמץ ומצה הלכה ג' שהקשה על זה משבועה דאע"ג דשייך בלי מעש' אפ"ה בלא אוכל ואכל לוקה ותי' לא שייך הכא עיי"ש] א"כ א"ש דכיון דאפשר לשבע בלי מעשה אפי' נשבע במעשה הי' פטור ושפיר קאמר חוץ מנשבע ומימר אבל לשטת מ"למ פ"ד ממלוה ולוה הלכה וי"ו שכתב בהיפוך דכיון ששייך בו שום מעש' הו"ל לאו שיש בו מעש' ולוקין אפילו בלא מעשה א"כ קשה דהא שבועה נמי אפשר ע"י כתיבה ואין צורך לאתויי מקרא וכי היכא דאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר ה"נ הו"ל לא תיתני נשבע שהרי בכתיבתו עביד מעשה:

1891

1892והנראה לענ"ד בזה למעיין שם בתמורה בסוף הסוגי' גבי מקלל חבירו בשם דשבועה ומקלל עיקר אסור' הוא משום מוצי' שם שמים לבטלה אף על גב דבמוציא שם שמים לבטלה ליכא מלקות מ"מ כיון שהשיא שם ה' יתברך לצורך קללה או לשבוע לשוא איכא בזיון טפי ולוקה וכן מורה לשון הקרא לא תשא שם ה' אלהיך לשוא וא"כ הרי הדבר פשוט דלא מוצי' שם שמים לבטלה אלא במוציאו בשפתיו אבל בכותב על הספר אין כאן בזיון כלל אפי' כתבו דרך שבוע' וקללה משו"ה אין כאן מלקות נמצא לפ"ז נהי הכותב שבועתו דלהבא שלא יעשה או שיעש' כך וכך מתחיי' לקיי' דבריו מ"מ בלשעב' או לשוא שנשבע בכתב על זהב שהוא אבן אינו לוקה משום דליכא הוצא' שם שמי' לבטלה ולהבא נמי נהי דמתחייב לקיי' דבריו מ"מ אי עבר ולא קיים אין לוקין עליו לא ידעתי משום דבקרא כתיב לבטא בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה אלא מכח ק"ו אתי' לומר השתא במוצי' שפתיו מחייב בכותב לכ"ש וא"כ כיון דלא אתי' אלא מק"ו הא אין עונשין מן הדין ואולי זה הוא טעמו של הר"י הלוי דמייתי רשד"ם דשבועה בכתב פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואע"ג דמדבריו משמע דאין ב"ד נזקקין לו כלל אפי' להוציא ממון אפשר דס"ל אין עונשין מן הדין אפילו עונש ממון עיין תוס' ב"ק ד' ע"ב ד"ה ועדי' זוממים וכו' ובמ"ש ניחא הא דלא אמר נמי חוץ ממקלל אביו ואמו דממיתין בלא מעשה והא"ש דהתם נהי דהקללה היא בשם מ"מ אין החומר משום מוציא שם שמים לבטלה אלא משום שקילל יולדיו בשמו ית' וא"כ כשכותב הקללה נמי חייב מיתה וכיון דשייך מעשה ע"י כתיבה חייב אפי' בלא מעשה וכדעת החנוך הנ"ל איברא להמשנה למלך קשי' וצריך לומר דבכלל מקלל חבירו בשם הוה נמי אביו ואמו ודוחק: -

1892

1893ותלמיד ותיק א' בשמו מוה' ליזר דרעזניץ נ"י הקשני א"כ לא יהי' הפרה לנדר ושבועה בכתב דהא קיי"ל בקדושין ר"פ האומ' לא אתי דיבור ומבטל מעשה בשלמא התרת חכם שע"י פתח חרטה י"ל אין הדיבור מבטל המעשה אלא שע"י פתחו נעקר הנדר והו"ל טעות מעיקרא אבל הפרת הבעל דמיגז גייז קשה דאם נדר' בכתב לא תועיל הפרה וא"כ קשה בסוגי' דנודרת מ"ט ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל הא אפשר שתדור ע"י כתב ויש לדחוק הפר' היינו טעמ' כדר' פנחס על דעת בעל' נודר' ולאו משום ביטול אתאינן עלה דנימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל היותר נראה בישוב קושי' זו לפמ"ש לעיל דכל עצמו של שבועת כתב לא אתי אלא מק"ו מבטוי שפתים א"כ די לבא מן הדין להיות כנדון שיהיה לו התרה והפרה ולק"מ (אבל א"ל שיפר ע"י כתב דעכ"פ קשה קושיות התוס' לימא הבעל קיים לכי וא"ל כתירוצם שיפר לה בלחש ז"א דצריך להפר בכתב):

1893

1894בהא סלקינן לענ"ד דדברי החו"י שרירן וקיימין במ"ש דשבוע' בכתב חל כמו שבועה בביטוי שפתים וחמור ממנה אם מהראיות שכתבתי לעיל ואם ממה שיבוא עוד לקמן בדברינו אי"ה וראיתי בספ' נודע ביהודא מהדורא קמא סימן ס"ו שכתב דלרמב"ם דעדו' בשטר הוא מדרבנן ה"ה שבוע' בכתב ולר"ת דמי שאינו מחוס' בילה יכול להעיד בכתב ה"ה בשבועה ומתוך דברינו הנ"ל אנו למידים דודאי לרמב"ם שבועה בכתב הוי שבועה דאין להבי' ראי' מעדות שהוא להסביר דבריהם לב"ד בזה גרע כתיבה מדיבור משא"כ בשבועה ככל דכתוב ומפורש לעיל כל זה לרמב"ם אבל לר"ת דע"כ אין הטע' משום הסברת הדברים לב"ד דהא חזינן דמי שראוי לבילה יכול לשלוח מכתבו' לב"ד וע"כ גזירת הכתוב הוא א"כ נהי דבכל זאת עדיין נוכל לומר דבשבועה שהוא לחייב עצמו הו"ל קיום יותר בכתיבה מדיבור מ"מ נוכל לשדות נרגא בק"ו ונאמר מה לביטוי שפתים שכן מועיל בעדות משא"כ כתיב' דכשאינו ראוי לבילה אינו מועיל אעפ"י שראוי לכתיבה ולכל הפחו' מודינא לשיטת ר"ת דאילם הכותב שבועתו לא מתחייב דילפי' מעדות:

1894

1895עוד צריך אני להטיל תנאי בדברי הגאון חו"י שכלל בדבריו ג"כ ת"כ שאם כת' הריני נותן ת"כ מתחייב בכך וזה ליתא כיון דת"כ לא הוי שבועה אלא דס"ל לר"ת דהוי כריתות ברית ומפיק לה מקרא ביחזקאל וביזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו כל אלה יעש' לא ימלט וס"ל לר"ת דתקיעת כפו לתוך כפו של חבירו היינו כריתו' ברית עיין בטיו"ד סי' רל"ט ובתשובות מיימוני סוף ספר הפלאה ובמרדכי פ"ג דגיטין סי' תשנ"ז א"כ היאומן לומר שבאומר הנני נותן יד ולא נתנו שיהי' כורת ברית וה"ה בשכותב שקר הריני נותן יד היועיל זה ומה"ט נראה הנהיגו רבותינו הקדמוני' לכתוב בשופרא דשטרא נשבע בשד"א ובח"ח ובת"כ בפועל ממש הכל בלשון עבר ועי"ז הוצרכו לכתוב בפועל ממש ומה צורך לכל זה ולא כתבו בלשון הווה הריני נשבע אלא משום שרצו לכלול גם חומרו' תקיעת כף דחמיר טובא וממש דלית לי' היתר ובזה לא שייך לשון הווה וע"כ הוצרכו לכתוב לשון עבר ובפועל ממש דלא ימצא אמתלא בנקל לטעון על פועל ממש:

1895

1896וראיתי להגאון נ"בי סי' הנ"ל שכתב דבחרם פשיטא ליה דמועיל בכתב דבחרם לא כתיב לבטא בשפתים. ואני תמה א"כ יהיה חרם חל בהרהור בלבו דהרי הרהור הלב בשבועה דלא יועיל יליף שמואל ממשמעותי' דלבטא בשפתים ומזה המשמעות בעצמו רצו הגאונים למעט כותב שבועתו ואי נימא דכותב חרמו יועיל דלבטא בשפתי' לא קאי אחר' א"כ הה"נ במהרהר חרמו יחול וישתקע הדבר ולא יאמר ואעפ"י שלפענ"ד פשוט מ"מ נראה להביא ראי' לזה מדאמרינן בש"ס מ"ק י"ז ע"א ההוא אלמא דהוה מצער לההוא צורבא מרבנן אתא לקמי' דר"י אמר ליה זיל שמתי' אמר לי' מסתפינא מיני' א"ל שקולי פתיחא עליה פי' כתוב עליה שמתא כל שכן דמסתפינא מיניה א"ל שקלי' אחתי' בכדא פירש"י שקלי' לכתב שמתא וכו' הרי קמן שזה ירא להוציא עלי' שמתא מפיו משום עוף השמים יוליך את הקול ונתן לו עצה לכתוב השמתא על הספר ולהטמינו בתוך הכד יעי"ש ואם איתא אמאי לא הרהר השמתא בלבו אע"כ דהרהור לא מהני דאע"ג דחרם של ת"ח וראשי עם נפקא לן מקרא סוף פ' בחוקותי וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כמ"ש רמב"ן בתורה ועוד מקרא דעזרא כל אשר לא יבא בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו ושם לא נאמר ביטוי שפתים (ועוד דהאי כל חרם אשר יחרם קאי נמי אמחרים להקדש גבוה כפירש"י ותרוויי' אתי' מהאי קרא וכי היכי דחרם גבוה בעי ביטוי שפתים ה"ה חרם אדם) מ"מ הכל מטעם נדר ושבועה או אלה וקללה והרהור לא מהני עד שיוצי' בשפתי' ואפ"ה הכתב היה מועיל שהרי כתבי' ואנח בכדא ודוחק לומר שאני התם שהי' תוקע בשופר כמבואר שם דדבר ידוע דשיפורי אינו מעיקר החרם ואינו מעכב והיא רק תוספות בעלמא וא"כ כי היכי דלענין חרם מועיל כתיבה ה"ה לענין שבועה ויש מזה ג"כ ראי' למה שכתבנו: -

1896

1897מיהו כל זה בכותב הוא בעצמו ובכתב ידו הריני מקבל עלי בשבועה וחרם אבל אם הוא כתב ידי אחר והוא חותם תחתיו יש להסתפק אם מועיל כיון שלא קיבל בפיו וגם לא כתב בעצמו הריני נשבע רק חתם תחתיו ונראה לי דהו"ל כאלו כ' הוא בעצמו וראי' מגט כריתות דכתיב וכתב לה מענין הגט הוא כמדבר אל אשתו הריני מגרשך ואלו אמר לה בפיו כל הדברים האלו אינה מגורשת וע"י כתיבה מגרשת וא"צ לומר לה שום דבר בשע' שמוסרה לידה כמבואר בא"הע סי' קל"ו ובב"ש שם רק מדרבנן פסול ומבואר שם הטעם דהכתב גופי' הוא אמירת הבעל ואפי' להחולקי' דמייתי ב"ש היינו מטעם שכתבתי לעיל דלענין המדבר עם חבירו אין כתיבה כדיבור ע"כ ס"ל דצריך לומר ג"כ בפיו הרי את מגורשת מ"מ מבואר לדיעה קמייתא דמשמע דהלכה כוותי' דכתיבת הגט במקום דבור קאי ואפ"ה האשה בעצמה כותבת גיטה ורק שהעדים יחתמו בצווי הבעל ואפי' הבעל עצמו יכול לחתום וא"צ עדים מן התורה דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי כמ"ש רש"י במתני' גיטין פ"ו ע"א עיי"ש וכן הקשה רשב"א בחידושי' ספ"ק דמגילה מ"ט לא גירש מרדכי את אסתר בחתימת ידו בלי עדים ולא הי' אוושי מלתא יעיי"ש ואפי' מאן דפליג וס"ל חתימת יד הבעל לא מהני היינו טעמא משום דחב לאחריני דפסיל לה אכהן כמ"ש תוס' גיטין ד' ע"א ד"ה דקיימא וכו' עיי"ש בסוף הדיבור ואם כן הרי קמן דאפי' היא כותבת ורק הוא חותם הו"ל בחתימתו כאלו אומר הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וכל עניני הגט וא"כ הה"נ בשטר שכתוב בו בכתיבת יד הסופר והריני נשבע והבע"ד חותם הו"ל כנשבע בפ"מ:

1897

1898אחר כותבי זאת אתיא לידי ס' תשו' רשד"ם חלק יורה דעה וראיתי סימן פ' בסופו אחר שהעל' באריכות דשבוע' שבשטר כופין אותו לקיים שבועתו ורוצה להכריח שגם הרא"מ הנ"ל בתשובה לא סמך על סברתו להקל אחר כל זה מייתי הך דהר"י הלוי הנ"ל ומענין התשובה נראה שהוא הריא"ן מיג"ש ואעתיק את לשונו וז"ל אחר כמה שנים אנה ה' לידי תשובות הר"י הלוי ז"ל וזה לשונו שני אנשים וכו' וכ' כל אחד מהם בכתב ידו בשבועות חמורות וכו' אם הם מחויבים בשבועה שכתבו בכ"י או נאמר הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אינם חייבים בה וכו' תשובה אם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע אע"פ שלא הוציא שם שבועה מפיו ואם לא קיים שבועתו דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו עכ"ל: -

1898

1899הנה מה שפוטרו מדיני אדם כבר הזכרתי לעיל מה שנראה לי בטעמו ומ"מ למדתי ממנו דאינו מתחייב בשבועה אא"כ כותב ומסרו ליד שכנגדו דהמסירה לידו הו"ל כאומר לו כל מה שכתוב בשטר וזה דומה לגירושין כנ"ל: -

1899

1900אחר זה מצאתי בתומים סי' צ"ו שדחה דברי שב יעקב ג"כ מטעמי' שכתבתי אלא שכ' לבטא בשפתים כמו מפיהם ולא מפי כתבם ותלי' בפלוגתת ר"ת דאם ראוי לבילה שאינו אלם חייב קרבן שבועה וכבר כתבתי לעיל דמשפתים נמי לק"מ ומ"ש מתוס' סוטה כ"ז ריש ע"ב ראיתו ראי' לענין אם המשביע מדבר והאלם כותב אמן שאין מוכח מתוך הכתב על מה קאי האמן ואין להסוטה להוסיף דברים מה שלא אמרה תורה ואין לה לכתוב אלא תיבה א' אמן ואין מוכח מתוך הכתב אהי קאי אבל הכותב הריני נשבע שבועה גמורה היא ועיי' קצה"ח שם - ודברי שבות יעקב דמייתי תומים בלא"ה אין להם שחר שכ' שלא היה צריך ש"ס לאתויי מואמרה אלא מגוף השבועה וצ"ע אי לאו דכתיב ואמרה ה"א דאינה אלא לשמוע קול אלה כמו בשבועו' עדות והכהן שאינו אלם משביע אותה בע"כ לכן צריך לאתויי מואמרה אמן:

1900

1901היוצא מדברינו לדינא אם נכתב בשטר שכבר נשבע לא מיחשב כנשבע אלא מודה שכבר נשבע ע"כ אם נותן אמתלא מוספקת למה כתב כן ואומר שמעול' לא נשבע אז אפי' כתוב בפועל ממש מ"מ אין ב"ד יכול לכופו ומ"מ אם בעצמו יודע שנשבע יחוש לעצמו מדין שמי' (ב') אם אינו נותן אמתלא מוספק' אזי אם לא נכת' בפועל ממש מ"מ כופין לקיים שבועתו דאין לב"ד אלא מה שעיניהם רואות ואם לא כפוהו ב"ד והוא יודע בעצמו שלא נשבע אין לו לחוש לדיני שמי' ולא אמרי' בהודאתו זאת שויא נפשי' חתיכ' דאיסורא:

1901

1902(ג) אם נכתב בלשון הווה הריני נשבע או מקבל בחרם ומסרו מידו ליד חברו אפי' לא קרא בפיו וגם לא נקרא לפניו ולא אמר הן ולא שום קבלת דברים ואפי' איננו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מסרו ליד חברו הרי עונש השבועה כרוך בעקבו וכן עונש החרם ולמאי דקיי"ל דעונש ממון עונשים מן הדין א"כ גם ב"ד כופין אותו לפרוע לחבירו מה שמתחייב ע"י השבועה:

1902

1903(ד) כל זה בשבועה וחרם אבל בתקיעת כף אם כתיב הריני נותן ת"כ אין בזה ממש אבל אם כ' כמודה שנתן כבר ת"כ בפ"מ אזי דינו כדלעיל בהודאה דשבועה וחרם:

1903

1904(ה) ולענין היתר בשלשה הדיוטות או אשה דמיפר לה בעל דינו כשארי שבועות אם אינו על דעת וטובת חבירו יש להם היתר ואם היא לטובת חברו אין לו היתר כמבואר בי"ד סי' רכ"ח:

1904

1905גלל כן האנשים האלה אשר באו על החתום ומסרו ליד מעלתו שטר הרבנות לתועלתו והוא עשה עמהם טובה ושם נאמר שנשבעו וקבלו בחרם על עצמם לקיים כל תוקף א"כ עונש השבועה והחרם כרוך בעקבותם עד יבואו וירצו את רום מעלתו ואמנם אם מעלתו בעיניו יראה כי האיש אשר קבלו עליהם הוא ירא ה' וראוי להוראה אל נא יהי אכזרי מלמחול ויתן להם רשותו ורצונו והיא כבודו ותהלתו אך בזולת זה אל ישא פניו לתורה ח"ו להיות מסייע לרבים חללים ח"ו ומובטחני בבני ישראל שישמעו לקול מורים ויזכו לעלות בהר בית ה' בראש ההרים וה' קרנו ומזלו ירים הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות: משה"ק סופר מפפד"מ:

1905

1906שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי ה"ה הרב הגאון המופלג המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל אגוזים כמו"ה יהושע יצחק מאיר נ"י אבדק"ק דוקלא יע"א:

1906

1907יקרתו הגיעני ע"ד בחור ובתולה שנשבעו ז"לז בשבועות חמורות שישאו זא"ז ושלא ינשאו לאחר וכשהודיעו לאבי הבתולה כי נפשם קשורה ז"בז גם כי עדיין לא ידע משבועה אמר לכשאשיא בתי אבל עדיין אינני חפץ להשיאה לאיש והדבר מובן גם כי יודיעוהו משבועתם יענה ככה ויעגן הבחור וכבר הגיע הב"ח לבן כ"ה שנים והבת לי"ח שנים והאריך פאר רום מעלתו ולהיות בעו"ה כעת אינני במזג השוה לא עת טיול ברחובות מה שא"צ למעשה וכבר כ' הרמב"ן בפתיחה לדיני הגרמי אם אינני מרויח אלא העתקת דברי קדמונים ולהסביר ולהבין דבריהם די:

1907

1908הנה בתשו' חו"י סי' ס' בעשיר מופלג שתקע כף לנער קצב שאם ישמש בתו בחלי' במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר העשיר וכ' שם הגאון ז"ל כל החלוקים שאפשר שיפלו בענין זה וכ' שראוי לכוף לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב יקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת"כ הי' שיקחנה כדרך עולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ"מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם וכו' ועוד אפי' אמר שבלבו הי' לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין לכוף על נדן כי אינו חייב אלא מה שהוציא בשפתיו ולא על דברים שבלב וכו' כ"ש אם היא נתנה ת"כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק עצהי"ט עכ"ת דבריו:

1908

1909והדברים ק"ו התם אלי' הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה ולא הי' שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו אין לחייב האב לתת להזוג כסף או שוה כסף רק עצהי"ט מכ"ש בנידון שלפנינו שאין לחייב האב אדרבה מצוה לשלחה ריקם ותוסרנה כל הנשים והבחורי' המיחדים עם הבתולות ובאי' לידי כך שישבעו ז"לז ואם כי כ' שגילת' לו מסתרותי' ועשה עמה טובה גדולה עד שעי"ז נשבעה לו והוא לה והאבות לא ידעו מסודות אלו מסתמא הרבה דברים היו ביניהם עד שגילתה לאיש נכרי מסתורות מה שלא נגלו לאבותי' מסתמא הי' קרבות ביניהם וברוב דברים לא יחדלו פשעים וחטאים הרבה ואם ככה אתה עושה לא הנחת בת לאאע"ה יושבת תחת אבותי' כי יבואו פריצים ויחללוה יפתוה וידברו על לבה וישבעו ז"לז ושוב ע"כ יתן האב פרנסת הבת ונדן חלילה לא תהי' כזאת בישראל ואם הב"ח תקפה עליו משנתו כפי הנראה ממכתב תעודה שבידו מרבותיו כאשר שלח לידי לעומת זה תקף עליו יצרו ככל גדול מחברו יצרו גדול ממנו ומ"מ פחז כמים אל תותר ע"כ אינני רואה שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי' על צד הישר והטוב כי ההיפך הוא היושר והטוב:

1909

1910אמנם בכ"ז כופי' זא"ז לקיים שבועתם ויכנסה ערומה כי לא התנו בשבועת' ע"מ שיותן לה נדן וגם הדע' הי' נותן מעיקר' שלא יתן להם האב ויקצף קצף גדול ואפ"ה נשבעו ז"לז וק"ו מהא דחו"י הנ"ל אמנם היא תאמ' בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואי' ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהי' אונס שלא יכול לעשות נישואי' בתוך העי' שלא יניחנו ראשי הקה' או ע"י שום דבר הרי גם הוא פטור משבועתו ודבר זה למדנו מתשו' המיוחסת סימן רע"ח במי שנשבעו ז"לז והיא רוצית להנשא בעירה והוא רוצה להוציאה מפני שאנוס שאינו יכול לכנס העירה פס' רמב"ן שניהם פטורים היא פטורה שידוע דרך בנות ישראל להנשא בעירן ולא לעשות נישואי' באתרא דלא ידעא לה ודרך בעל אבידה לחזור אחר אבידתו וה"ל כמפורש וכהתנה בשעת השבועה ושוב הוא פטור מחמת אונס ודברי רמב"ן אלו מובאי' בהגה' ש"ע י"ד סי' רל"ב סעי' וי"ו אלא שהרמ"א העתיק כשהיו שניהם מעיר א' משמע אם הי' החתן מעיר אחרת סברית וקבלית לצאת עמו לעירו וע"ז השיג הש"ך סקמ"ג דבתשו' לרמב"ן מבואר אפי' הבעל מעיר אחרת חייב לישא אותה במקומה וז"ל רמב"ן שם הקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נישואי' והקפדה ודאית היא זו וכענין שאמרו בקידושין האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני וכו' משום דאמרה ממלא עלי מילי וכ"ש שהאיש מחזר אחר האשה וכו' כ"ש עכשיו שהכל מקפידי' בדבר זה בכל מקום וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שינשאו במקומן אפי' הי' הבעל ממקום אחר וכו' ובריב"ש סי' קע"ז כ' עוד טעמים מדנפשי' והעתיק ב"י בא"ע סי' ע"ה וחלקת מחוקק שם סקי"ד אלא שהתשב"ץ ח"א סי' צ"ז נחלק שם על הריב"ש באותו מעשה וכ' וז"ל וכיון שבעיקר הדירה הוא נאמן וכ"ש בענין הנישואי' דהשתא בדירה דלעולם מהימן בדירה דלפי שעה לא כ"ש ועוד מה טענה יש לעשות נשואי' בתוכם לא נתפרש יפה בשאלה טענתיהו במאי וכו' אבל אם הבעל אמר טריחנא ועבידנא סעודה לפי כבודי ולפי כבודה בברשך שהוא מקום דירותינו מה איכפת לה בזה אין זה כ"א רוע לב עכ"ל ואפשר אפי' אחר ששמע טעמי הריב"ש המועתקי' בחלקת מחוקק הנ"ל עדיין לא חזר בו משום שאפשר שקבל עליו הבעל ג"כ אונס סכנת הדרכי' משבי וחולי וקבורתה אך עכ"פ לא ראה דברי תשובת רמב"ן הנ"ל ואלו ראה אותה לא רפרף והב"ש סי' ע"ה העלים עין מהנ"ל וכ' מ"ש וכבר השיג עליו בית מאיר ואין לזוז מפסק רמ"א שוב ראיתי מורי בק"א להפלא' סי' ע"ה סק"א העלה דר"מ מר"ב וטור ס"ל כן ע"ש:

1910

1911נמצא קלקלתו היא תקנתו שהיא תעמוד על דעתה שלא תינשא לו חוץ לקהלתה ואנשי העיר בודאי לא יניחוהו ע"י השתדלות האב שהוא נכבד בן הרב אב"ד ולא לכבודו ולכבוד הקהלה יהי' זה ואז ינקה מאלתו אבל אין לומר שמסתמא עלה כך בדעתם שלא יניחוהו לישא בעירה והוה כאלו התנה היא לצאת חוצה לעירה זה אינו ברור כ"כ וה"ל דברי' שבלב ואינם דברי' ולא שייך בזה אנן סהדי וק"ו ממ"ש תשו' חו"י שהעתקתי לעיל:

1911

1912ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנישואי' באופן שאינו נפטר משבועתו ע"י הנ"ל אך תאמר היא מה שאמר אבי' עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתינו הנה דבר זה עיניו ראו במהרי"ט סי' קל"א אלא שראיתי במ"כ שגה קצת בהבנת מהרי"ט אכתוב תוכן דבר ויתבטלו כל פלפוליו דפר"מ התם הי' המעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו ואולם אם ישיא לו בתו ימחול חובו ונשבעו ז"לז על כל האמור ועכשיו טוען צד א' לא זמן לפירעון ולנישואי' אמתין עד שנת היובל ועז"כ מהרי"ט בודאי מסוגי' דבטלו ולא בטלו במכות מבואר דאינו לוקה לעולם שיכול לומר עדיין יש לי זמן לתקן ונהי שעכ"פ כופים אותו מיד לקיים מצותו רק שאינו לוקה אבל כופי' אותו מיד לקיים אם אפשר התם היינו טעמא משום שעבר עבירה ועליו לתקנו בקיום מ"ע אין מניחים במכשלו ומי יודע מה יולד יום וימות באין מוסר אבל היכא דליכא עבירה רק נשבעו לעשות דבר פלוני יוכל לדחות מדחי אל דחי אלא שמצינו ס"פ מרובה מי שנדר לישא אשה ולקנות בית בא"י אין כופי' אותו ליקח מיד אלא שיזדמן ההגון לו משמע אם יזדמן כופי' אותו התם דבר מצוה שאני הוה כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן נמצא בנדרי הדיוטות אין כופי' ויכול לדחות משא"כ בדבר מצוה והשתא בנידון מהרי"ט שהענין כלול משני דברים א' שידוכי הבת שמצוה בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה ושלא לעגן האיש לבטלו מפ"ו והענין השני הוא חיובי ממון שזה נשבע שחייב לו אלא שימחול ע"י נישואי' וזה נדרי הדיוט ויכול לדחות בפרעון הזה עד היובל כי יאמר עוד אשא בתך ונמחל החוב וע"ז כ' הרי"ט אי הי' עיקר עסקם במ"ומ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכי' הי' העיקר הממון והוה נדרי הדיוט ועוד חזון למועד אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכי' ר"ל שלא הי' עסקיהם אלא בשידוכי' והחיוב הי' רק לבטחון על השידוך ולהשמר מאסמכת' עשו חיוב גמור ותלו המחילה בשידוכי' אבל השידוכי' שהוא המצוה הוא עיקר ע"כ זמן פרעון הקנס כזמן השדוכי' משתבעה לינשא נותני' לבוגרת למ"ד יום ושוב חל הקנס וצד אחד פטור משבועתו ונושא אשה אחרת אלו תוכן דבריו וא"כ בנדון שלפנינו שכל עצמן לא היו אלא שידוכי' ופתוי' ועל זה נשבעו ע"כ שולחי' לה התראה שהוא תבעה להינשא לו אפי' ערטלאי בעירה וקובעי' לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה [כי שלשים יום בזמן הזה בציר מהכיל כל צרכי' ובפרט שהיא עזובה וגלמודה מאבותי'] ואז בעבור הזמן הוא פטור וישא אשה במקום שלבו חפץ והשבועה כרוך על עקבה ואפשר ה"נ הוה תחלתו עבירה וסופו לתקן בהצעת המטות בהיתר כבמנחות מ"ד ע"א וא"כ כופין לקיים כמו בטלו ולא בטלו ויש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכ' רשד"ם סי' ק"ד ג"ז אכתוב שעי"ז יתבטלו כמה ניירות שכ' פר"מ והוא בן אלמנה נשבע לא' שישא בתה ומלבד השבועה קיבל נזירות שמשון וכשנודע לאם עשתה מעשי תעתועים והרעשה כל העיר ונשבעה שמאבדת ביד כל הונה ורכושה כי רב עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר עז"כ מהרשד"ם אמת רמב"ן כתב כי אין נדרי שגגות אלא שהי' השגגה בגוף הנדר אבל אם הי' חפשי בשעתו ואח"כ ארעו אונס אין כאן נדרי שגגות וק' מזה על תשו' הרא"ש בא שנשבע לתת נדן לבתו כך וכך ושוב נתיאשו חובותיו ולא נשאר לו כ"א ביתו וכתב רא"ש לא נשבע זה עד"ז למכור ביתו וללון בחוץ על כן פטור מהשבועה והוא בש"ע י"ד סי' רל"ב סי"ו ותי' מהרשד"ם דהרא"ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר לי' אלא מטעם אנן סהדי והוה כאלו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו וכזה לא הוה דברי' שבלב שה"ז מבואר לכל ולא התנה כהתנה [פי' דבריו עד"מ אונס פסקי' מברא אם הוא אונס דשכיח ולא התנה אמרי' סביר וקיבל אפי' פסקי' מברא יקיים דברו אשר דבר אבל משום שאין לומר אנן סהדי דאדעתי' דפסקי' מברא לא התנה דאיזה אנן סהדי דאפשר שיהי' מרוצה בזה שלא לבטל דבריו ע"י פסיקת מברא ואע"ג דעכשיו צווח מ"מ ה"ל דברים שבלב כיון שלא התנה אונס דשכיח אבל הכא אע"ג עניות שכיח לא בעי להתנות שאם יעני לא יתן לה נדן דכ"ע ידעו דאין אדם לן בחוצות ומשיא בתו ואין זה דברים שבלב וכאלו התנה דמי] נחזור למהרשד"ם שכ' צעקת והרעשת האם באופן הנ"ל י"ל אנן סהדי אלו הי' יודעי' לא נשבע שהרי קמן שאפי' שכנגדו מוחלי' לו וא"צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמו ב' בעלי הוראה ע"ש ובס' באר היטב קטן סי' רל"ב נתן מכשול בהעתקתו ע"ש והשתא אם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור משבועתה וטוב שיעמדו באמונתם ע"י מעשה חולדה ובור מס' תענית:

1912

1913אך אם ירצו וימחלו ז"לז שיתירו שבועתו ע"י ג' אין אנו צריכי' לחוש שמא א' מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חברו שוב דברים שבלב אינו דברי' דוקא אם אנו כופי' עד שיאמר רוצה אני שדבריו שבלב ואונסו מבואר לפנינו אז צריכי' אנו לתי' ש"ס ניחא לי' דלהוי כפרה או מצוה לשמוע דברי חכמי' כמו שהסביר הרמב"ם ספ"ג מגירושין אבל כל שאין אנו כופי' וזה בא ואומר רוצה יהי' מאיזה טעם שיהי' אין אנו אחראי' לדברי' שבלב וזהו הדרך היותר מחוור מן הכל והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות א"נ:

1913

1914נשאול נשאלתי מההוא מרבנן דדחיקא שעתא טובא לאבותיו והמה מכובדים בני טובים ואינם יכולים להתפרנס מקופה של צדקה והבן אין ידו משגת לתת להם כל צרכם כי טיפולו וצרכי ביתו מרובים מהו שיכול ליתן להם מעשרו שרגיל להפריש מממונו מבלי תת לשום עני אחר הן קרוב הן רחוק עד שיתפרנסו אבותיו בכבוד בריווח ולא יכשל במה שאחז"ל כל הנותן מתנותיו לעני א' מביא רעב לעולם כבש"ע י"ד סימן רנ"ז סעי' ט':

1914

1915לע"ד לא מבעי' דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהיה לאבותיו מסת די פרנסתם וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה אורו לי' וכו' בשם שאלתות פ' יתרו וכ"כ הרא"ש דהא דקיי"ל כיבוד משל אב היינו דאית לי' לאב אבל כי לית לי' ורווח לבן צריך הבן לתת ומייתי מהירושלמי דמפיק לי' נמי מקרא ועל זה העלו והסכימו פוסקים דהיינו מתורת צדקה וכופים על זה כדרך שכופין על הצדקה כבפ' נערה שנתפתתה שכופין לזון בניו וקשה כל האריכות הזה למה ומה צורך לראי' פשיטא שכופין על הצדקה כפי השג יד וליתן צדקה ומעשר וממילא כל הקרוב קודם כדכתיב את העני עמך ומי קרוב יותר מאביו אע"כ לומר אע"ג דבשארי עניים קרובים מצוה לחלק אבל באביו צריך ליתן לו את הכל והטעם נראה פשוט דהאיכא למ"ד נמי משל בן ונהי דלא קיי"ל כוותי' אלא משל אב מ"מ פשוט דלאו דוקא משל אב אלא שלא יהיה בו חסרון כיס לבן וכיון דהאי מעות צדקה אין בו חסרון כיס לבן כלל והוא ממון שאין לו תובעים ורק טובת הנאה להבן וממילא מחויב לתתו לאב משום מצות כיבוד וכן משמע מלשון רמ"א בש"ע סי' ר"מ סעי' ה' ע"ש ומלשונו משמע שכל מה שחייב ליתן לצדקה צריך לתתו לאביו וא"ש השתא דמייתי ליה ירושלמי מקרא דכיבוד וקשה כיון דאינו אלא מטעם צדקה מאי שייטי' דקר' דכיבוד הכא ולהנ"ל ניחא שיהי' צרי' ליתן לו כל מתנותיו:

1915

1916ומה שהקשה בד"מ דמלשון שאין הבן צריך להחזיר על הפתחי' לא משמע כן דהרי אפי' אי אינו צריך להחזיר על הפתחי' נמי אינו מחוייב לתת צדקה כל כך לא ידעתי מנ"ל הא דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו:

1916

1917ומה שהקשה מ"ו הגאון בהפלאה בקידושי' על שיטות הסוברים דבאין לו לאב מחויב הבן מטע' כיבוד ממש א"כ קשה מכתובות מ"ט דאר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם משמע הא לא כ' נכסיו אינם ניזונים מהם ותיפוק לי' מטעם כיבוד ניזונים יפה תי' ז"ל דנ"מ לענין ירידה לנכסיו דמתורת כיבוד נהי דכופי' עד שיאמר רוצה אני אבל אין יורדי' לנכסיו משא"כ מתקנת אושא ע"ש והוא פשוט ועוד נפקא מיני' דאם איכא בנים הרבה וכ' לאיזה מהם נכסיו אי ליכא תקנת אושא מחוייבים כולם לזונם בשותפות אבל השתא דאיכא תקנת אושא אותם שזכו בנכסים יזונו ואידך פטורים דה"ל כאלו אית לי' לאב דהרי אית לי' הני נכסים ופטורים הבנים לזונו משלהם ועוד נפקא מיני' לתקנות אושא בשייר לעצמו במתנתו מזונותיו כל ימיו ולא בעי למיעבד עבידתא להתפרנס ממעשי ידיו משא"כ בתורת כיבוד דוקא כי לית לי' לאב ולא מצי להתפרנס כלל ממעשי ידיו אבל כל זמן שיכול להתפרנס ממעשי ידיו לאו כל כמיני' להטיל עצמו על בניו ועוד נ"ל אי לית ליה מדילי' יכול ליטול מעשר עני מאחרים אם ירצה וירוויח הבן אבל הכא שיש לו נכסים ששייר לו בהם כח מזונות כל ימיו ה"ל כמי שיש לו מאתים זוז ואסור לו ליטול משל אחרים כל זה ברור מיהו לא קיי"ל כתקנת אושא:

1917

1918ודעת מהרמ"ל בתשובה סי' קל"ו דרמב"ם מספקא לי' אי כיבוד משל בן או משל אב ע"כ פסק שב ואל תעשה שאין הבן מחויב לזונו משלו וכשזורק האב ארנקי של בן יהיה הבן שב ואל תעשה ולא ימחה ע"ש וזה נ"ל דוחק ויותר נ"ל תי' כ"מ דעד היכן כח כיבוד א"וא שיזרוק ארנקי היינו ממדות חסידות והא דלא משני ש"ס הכי נ"ל דהיינו דקאמר הש"ס כי הא דרב הונא קרע שיראים באפי רבה ברי' דהאי עובדא צ"ע מאי שייטא הכא לתי' הש"ס ועוד צע"ג ק' תוס' דאע"ג דמחל ליקרי' ה"ל כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה ומ"ש תוס' דהודיע לו קשה להלום אם הודיעהו קודם מעשה הריני רוצה לזרוק ארנקי ואם תכעוס אני מוחל הרי הודיעו ולא יכעוס ולא הועיל ר"ה כלום אך הענין כמ"ש הפוסקים דלאחר שזרק אסור להבן לכעוס כלל דמאי דהוה הוה אך קודם שזרק ליכא אלא מידות חסידות ור"ה רצה לנסות אי יהי' בו מדת חסידות שלא ימחה בו בתחל' וליכ' בזה לפני עור דא"נ ימחה בו אין כאן עברה אך הש"ס פריך דלמא אחר שקרע יכעוס ועבר אלפני עור ומשני אחר שקרע הודיעו מיד אני מוחל ליקרא דידי אם תכעוס ועיקר נסיונו של ר"ה הי' שלא ימחה בו בשעת קריעה והא דקא' כי הא דר"ה הוה תי' אחר אקו' הש"ס כמו אי נמי או הרמב"ם גרס א"נ כנלע"ד:

1918

1919תבנא לדיננא דלמאי דקיי"ל דאם אין לו לבן מותר ליתן לאביו מעשרו א"כ ממילא חייב ליתן לו כל מעשר וצדקה שיש לו ליתן עד שיהיה לאב די מחסורו אשר יחסר לו ועיי' בדברי מהר"מ מר"ב שבש"ך סי' רמ"ט סק"ג שהגיה הש"ך מכ"ש לבניו ולפע"ד אותה ההגה' צ"ע מאי כ"שכ איכא דבאב איכא מ"ע דכיבוד ובזה הוא קודם לבניו אבל נ"ל להגיה דאפי' לאביו הי' מותר אם לא משום כבוד אביו אבל לבניו מותר ועיי' סי' רנ"א בש"ך סק"ה. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק פ"ב יום ד' א"ח דפסח תקע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

1919

1920רב שלום למר ולתורתו אשרי הורתו ה"ה י"נ הרב הגאון המא"הג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כקש"ת מו"ה מרדכי נ"י אב"ד ור"מ דק"ק שטאמפי יע"א:

1920

1921נכבדות המדובר אודת דברי רמ"א בי"ד סי' רמ"ה ובש"ך שם סקי"ד וט"ו יע"ש מלתי כבר אמורה כי עין רואה בגוף דברי מהרי"א ומהרי"ו יראה כי אין אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהיה דר שם וממילא היה לו פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אע"ג כי דין תורה הוא שת"ח הממונה פרנס על הציבור בני עירו עושין לו מלאכתו ומחוייבים ליתן לו פרנסתו מ"מ כיון שלא שכרוהו כפועל אלא שבחא דאתיא ממילא א"כ אם יבוא לשם אחר וינהיג גם הוא רבנות מי ימחה בידו אבל בז"הז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואלי' הוא נושא נפשו ונפשו' ביתו ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וגטין וכדומה א"כ פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חברו שהאומנות הוא הפקר אלא שזה בא ויושב בצידו אבל הכא כבר זכה זה הרב בכל רווחא דעבידי דאתי בגבולו ואסור ממש לשום אדם לפקוח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ודבר זה פשוט מאוד ואין ראוי להאריך ומ"ש מהרי"א על שכר זה אנו בושים כמו שהעתיק הש"ך היינו כנ"ל שהיה הרב יושב בעירו ולא רצה ליתן קידושין וגיטין עד ששלמו לו כך וכך ובודאי ע"ז אנו בושים כי הוא מחויב לעשות בחנם והם מצווים לעשות לו מלאכתו ואפי' אם הם עוברים עליו הדרך ואינם עושים מלאכתו מ"מ הוא לא יעבור ארחות צדיקים ליטול פרס מעשיית מצוה ומלמוד תורה והלכות גיטין וקדושין וכדומה ע"כ כתב על פרס זה אנו בושים אבל לאחר ששכרוהו הקהל כפועל והביאוהו ממקומו לכאן והראו לו מקום לפרנסתו מגטין וקידושין א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים אבל הוא אינו נוטל פרס מקידושין וגיטין כלל אלא שזה הוא שכרו על עיקר ישיבתו בכאן והראו לו מקום לגבות מבעלי חתנו' וכדומה ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכל המקפחו גוזל וחומס לפע"ד וזה פשוט בעיני והיה זה שלום כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:

1921

1922שלום וכל טוב לי"נ הרב המופלג הח"וש כש"ת מהו' איצק נ"י אב"ד דק"ק מאר יע"א:

1922

1923יקרתו הגיעני פה אני בן כפר עוסק ברפואות ונפשו בשאלתו נידון ההוא מרבנן שהשיא בנו שהוא בחור מופלג והשיאו לבת ת"ח והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב מינץ להרב שיזון הזוג על שולחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמוד הבן אצל חותנו הרב ני' והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר שרגיל להפריש מן הריוח שיזמין לזה:

1923

1924ברמ"א בהגה' י"ד רס"י רמ"ט בשם מהרי"ל שאין לעשות שום מצוה ממעו' מעשר כגון נרות ב"הכנ וש"ך כ' בשם מהר"מ דיכול לעשות בו מצות ולפרנס בניו הגדולים ע"ש ובבאר הגולה על הגליון שם כ' דוקא מצוה שחייב בלא"ה אבל מצוה שאינו מחוייב מותר ליקח ממעות מעשר נ"ל שיצא לו כן שראה בד"מ דמייתי מהרי"ל הנ"ל וסיים בו וכן משמע בביצה כ"א ושם נאמר האומר הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש הרי הוא נזיר ואינו מגלח ממעות מע"ש דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וחשב הוא דה"נ היינו שאין לו ליקח ממנו מצוה דמיירי מצוה שחייב בלא"ה לעשות ואינה בא' אלא מן החולין אבל מצוה שאינו מחויב בלא"ה לעשות שפיר יכול ליקח ממעות מעשר ולפ"ז לא פליגי מהרי"ל ומהר"מ מר"ב שבש"ך אבל במח"כ שגה ברואה דבמהרי"ל הל' ר"ה ובתשובה סי' נ"ו כ' להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים ואיך יכול ליקח נרות ב"הכנ ממעות עני' אפי' לא יהי' חייב בהם בלא"ה מ"מ איך יכול לגזול עניים ולו אין לו בהמעות אלא טובת הנאה ולא יותר ואפי' למ"ד דבר שבחובה באה ממע"ש עיי' מנחות פ"ד היינו לגבוה דמע"ש ממון גבוה יכול להביא תודתו ג"כ לגבוה ממעות מע"ש אבל מעשר עניים לא עלה על דעת אדם מעולם שיעשה מצוה במעות עניי' ולא היה צריך רמ"א להביא ראי' מביצה כ"א אלא יען דהך מעשר כספים איננו חיוב ממש יש מפרישים ויש שאינם מפרישים וא"כ בודאי אי לא היה נוהג להפריש מעש' מי יתבענו ומי יכפנו ה"א דאינו גוזל עניי' ע"כ מבי' ממס' ביצ' כ"א האומר הריני נזיר אעפ"י שאינו מחוייב להזיר עצמו בנזיר מ"מ מכיון שאמר הריני נזיר מיד מתחייב בכל קרבני נזיר ושוב כשאומר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש לאו כל כמיניה ה"נ מכיון שהנהיג ג' פעמים להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוה ממיל' לעניים ולאו כל כמיני' לקנות ממנו נר לב"הכנ אפי' אינו מחויב בהם ודברי באר הגולה תמוהים ומינה אם מיד בתחלת התנהגותו להפריש מעשר כספי' התנה שיכול לעשו' ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"מ שבש"ך ואין כאן מחלוקת:

1924

1925ודברי ש"ך נדפסו בטעות ג"כ במ"ש דיכול לפרנס בניו הגדולי' ק"ו מאביו משום כבוד אביו וכ"ש בניו וסיים ש"ך משמע אפי' יש לו לפרנסם ממ"א וצ"ע היכי משמע כן מאביו למד ובאביו אמרו תבוא מארה מי שפרנס אביו ממעשר אם אפשר לו לפרנס בלא"ה אבל האמת יורה דרכו כי ט"ס וצ"ל לולי כבוד אביו פי' שהרי יכול לפרנס אביו ממעות מעשר אי לאו משום כבוד אביו אמרו תבוא מארה למי שפרנס אביו ממעשר משום בזיון לאביו אבל בנו שאינו חייב בכבודו מותר לפרנסו ממעשר אפי' יש לו לזונו ממ"א יכול ליתן לו ממעות צדקה אדרב' עניי קרוביך קודמין: אמנם ראיתי במורי הפלאה על התורה פ' ראה כי יהיה בך אביון באחד שעריך דדריש ספרי אביון התאב תאב קודם ושוב דריש עניי עמך קודמין וכו' ועניי קרוביך קודמין כ' ז"ל לכן הקדים התאב תאב קודם לומר עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו אם שניהם צריכים למזון או לכסות אבל אם עניי עירך יש להם כדי חיותם אלא שאין להם הרוחה כלל לזה עניי עיר אחרת קודמין לעניי עירך דהתאב תאב קודם עוד דריש בספרי כי יהי' בך אביון בך ר"ל בעצמך היינו בני ביתו קודמין אף לבני עירו ואמר הגאון ז"ל דלהכי כתיב כי יהיה בך קודם אביון לומר לעניי בני ביתו וכדומה לא אמרי' התאב תאב קודם אלא קודמים בכל צרכיהם אפי' לעניי עירך שאין להם מזון ומחיה כלל:

1925

1926נמצא לנידון שלפנינו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר ש"ד ומ"מ נ"ל מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן משנה וי"ו פ"ח דפאה היה מציל וכו' ע"ש:

1926

1927אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: בכפר ראציסדארף יום ד' ר"ח אב תקצ"ג לפ"ק:

1927

1928שלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר כמה"ו בער ני' אבד"קק אייבשיטץ:

1928

1929יקרת כבודו הגיעני נידן מי שמת והניח ספרים שכתב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו ושישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסי' על יתומיו העניים המחוסרי' לחם רוצים למוכרם לפרנסת היתומי' וטועני' שלא כ' אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למוכרם:

1929

1930בפ' האשה שלם קט"ו ע"ב מצא כלי וכ' עליו וכו' אימא אישתלוי אישתלי וכו' אימא לפנחי' שבקי' ולכאורה שנפקותא דלשנוי' אימא לפנחי' א"כ אפי' היכא דלא שייך פינה כגון שהספק על הכלי עצמו מ"מ אמרי' שמא לא הי' הקדש מעולם וכ' כן לפנחי' ואף ע"ג דלענין איסורא דתרומה וקודש קיי"ל כרבנן דרבי יוסי כדפסק רמב"ם פ"ו ממע"ש הל' ח' מ"מ בדיני ממונו' מודו רבנן לר' יוסי כמ"ש תוס' שם בשם ירושלמי ופסק כן בש"ע ח"מ סימן קע"ו סעי' כ"ט בלי שום חולק וע"כ לחלק בין קודש לחול ובפר' המפקיד גבי שנים שהפקידו אצל א' כתב הרי"ף ופריק רבא הא דקתני רישא נותן לזה מנה ולזה מנה משום פשיעותא דה"ל למיכתב שמא דגברא דמפקיד גבי' וכו' ע"ש אע"ג דאפי' אי כתב שמא עדיין יש לומר אישתלוי' או לפנחי' שבקי' ז"א בודאי אי הנפקד המוחזק או יורשיו אחריו אומרי' דלמא שלנו הם והאי שמא אישתלוי או לפנחי' לא היו מוציאי' מיד המוחזק אבל היכא שהנפקד יודע שאינו שלו אלא של א' משני אלו אז בודאי כתבו מוכיח וזה פשיוט ולפ"ז מ"ש רמ"א בי"ד ס"סי רנ"ט מי שמצא כיס של מעות בתיבתו וכ' עליו צדקה סמכי' אכתיבה והרי הן צדקה נמי מיירי בכה"ג שיודע שיש לו כיס צדקה ואינו יודע איזהו וס"ל לרמ"א דבצדקה לעניי' הוה ס' וסמכי' אכתיבה כיון דודאי יש לצדקה כיס כאן אבל אי לא ידע כלל שיש לו שום כיס אז לא ברירא אי מוציאי' מהמוחזק ע"י כתיבה ותלי' בפלוגתת אי ס' צדקה בז"הז דומה לאיסורא או לממונא ועש"כ שם סקי"ד והארכתי בזה במקום אחר אך צל"ע בהגה' מרדכי פ"ק דב"ב סי' תרנ"ט דכתב סמכי אכתיבה בצדקה כמו בפקדון דפ' המפקיד ע"ש והתם מיירי בשיודע שאינו שלו אלא של המפקידי' ומרדכי משמע דמיירי אפי' אינו יודע כלל שיש לו כיס צדקה דהרי הוא מא"ז קצר והא"ז ס"ל ס' צדקה כהקדש דמי ולא צריך ראי' מפ' המפקיד דהרי בהקדש הלכה כרבנן לגבי ר' יוסי וצ"ע:

1930

1931ולא נצרכה אלא לאלפוי דינא בעלמא אבל בנידון שלפנינו נ"ל אפי' אי אמרי בכי האי צדק' אימ' לפנחי' שבקי' היינו אי כ' עליו סתם שהוא הקדש שיפרשו ממנו בני ביתו ולא יהיו משמשי' בו אבל מאי הוה לי' למימר להשאילם ולחייב עצמו אע"כ האמת כן הוא ומ"מ נ"ל הדין עם האפוטרופסי' ואומר מעיקר הדין שבש"ע י"ד סי' רמ"ט בהג"ה ראשונה ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה לתנו לעניים עכ"ל והוא ממהרי"ל ובעל באר הגולה במ"כ שגה ברואה כי סבור הי' להשוו' דעת רמ"א שהוא מתשו' מהרי"ל עם דעת הגאונים דמייתי ט"ז וש"כ שם ע"כ כתב דמהרי"ל רוצה לומר מצוה שמחוייב בלא"ה לעשות וליתא שבתשו' מהרי"ל סיים רק לתנו לעניים מהמעשר שלהם עכ"ל נמצא גוזל העניי' בכל שום מצוה שיעשה כ"א לפרנס עניי' דס"ל למהרי"ל דחיוב הפרשת מעשר כספי' הוא ממש דאורי' ולעניי' ואין לבעלי' בו אלא טובת הנאה לאיזה עני שירצה ואמנם החולקי' דמייתי השפתי כהן סבירי להו דמעשר כספים אינו דומה למעשר גורן שהוא דאורייתא ממש וטובל התבואה מה שאין כן מעשר כספי' דרשת ספרי מעש' תעשר מכאן שמפרישי' לעומלי תורה מעשר ולא דוקא לעומלי תורה אלא לדבר מצוה שירצה לפי נדרו של המפריש וזה הי' המעשר שהפריש אאע"ה ויתן לו מעשר מכל ועל זה אמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ובמדרש שהוצרך להפריש גם מבניו והפריש לוי קודש לה' ולא הפרישו לעניים אלא למצוה וקדושה אמנם יצחק הוא קיים מ"ע של מעשר דאוריי' וימצא מאה שערי' אומד זה למעשר הי' ובזה יובנו דברי רמב"ם רפ"ט ממלכי' שכ' אברהם נצטווה על המילה ויצחק הפריש מעשר ויעקב אבינו ג"ה ויהוד' יבום ואיך שכח שאברהם התחיל ממעשר ולהנ"ל ניחא ובחי' תורה שלי אמרתי ליישב מה שקשה איך הי' אומד למעשר הא אל תרבה לעשר אומדות ועוד אומד זה למה הא בשעת הפרשת מעשר כבר נתמרח הכרי של מאה שערי' ולענין מה אמדוהו מה שהי' ראוי' לעשות זולת הברכה והי' נ"ל שהי' מלוה את העניים בתחלת השנה על סמך מעשר שיגדל שדהו כמבואר בגיטין למ"ד ע"א ואז אמדוהו כמה ראוי' להיו' מעשר של שדה זו כדי להלות להם ולבסוף עשה מאה שערי' ויברכהו ה' ואמרתי שהי' צריך לברכה כי אחז"ל פע"פ כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך ומסתמא גם אותן העניים כשהלוה להם יצחק נתברכו ונתעשרו מפרוטה שלו טרם הגיע זמן הקציר וכיון שנתעשרו אינו יכול להפריש עליהם מעשרותיו כמבואר שם בגיטין והפסיד יצחק אותן מעות שהלוה להם ע"כ לעומת זה הוציא שדהו מאה שערים:

1931

1932נחזור להנ"ל לא מיבעיא למהרי"ל ופשטיות משמעות הש"ע לאו כל כמיניהו דהקרובים לומר שיקח ספרים מהמעשר ואפי' צדקה נדבת לב אם נותן לעני ע"מ ליקח בו טלית יכול ליקח בו חלוק דלא קיי"ל כר"מ דב"מ ע"ח ע"ב מכ"ש מעות מעשר אלא לאינך פוסקי' היו הקרובי' יכולים מהמעשר ליקח בהם ספרי' אבל אם הפרישו לעני שוב הוה לעני ואינם יכולי' להתנות עליו בשום דבר ומעתה מה שכתב כן הוא מרצונו להשאילם לאחרי' והוא אמר שלא התנדב אלא כל ימי חייו ועוד נ"ל אפילו הי' כתוב סתם שנדר להשאילם לאחרים היינו אם הוא לא יצטרך כי הי' ת"ח עוסק בתורה תמיד כמ"ש בשאלה ורק אם יצטרכו אחרים בשעה שהוא אינו צריך אז נדר להשאילם נמצא גופי הספרים שלו ממש ויורשי' יורשי' אחריו רק שמחוייב הוא לקיים נדרו בחייו אבל היורשי' אחר שירשו עצמיות הספרי' אינם מחוייבים לקיים נדר אביהם עיין רמ"א בח"מ ס"סי ר"נ ויעיין סמ"ע סימן רי"ב סקכ"א ובמקום אחר הארכתי:

1932

1933ועוד כיון שדברי הקרובי' שנתנו המעות לא מעלה ולא מוריד רק מה שהוא עצמו כותב על הספרי' ולא יש עדים ששמעו הנדר מפיו רק בכתב על הספרים וצע"ג אם נדר בכתב הוה נדר ויש בזה אריכות בגדולי אחרוני' ונעלם מכולם דברי תשו' הריא"ן מיגאש שמצא מציאה בתשו' רשד"ם שכ' הנשבע או מחרים בכתב לחברו בשטר ומסרו מידו לידו ה"ל כדיבור ממש שהרי מדאוריי' שטר קידושי' וגיטין ע"י מסירה מידו לידה ה"ל כאומר לה כל מה שכתוב בתוכו וה"נ דכוותי' מבואר דזולת זה לא הוה כדיבור וכל האחרוני' לא ראו דברי' אלו ובתשו' הארכתי [וע"ל סי' ר"כ ורכ"ז] מ"מ נ"ל דהכא ליכ' למיחש ויפה טענו אפוטרופסי' ועיין ט"ז י"ד סי' של"א סקל"ב. יום ה' ז' טבת קצ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1933

1934שלום וברכה מאלקי המערכה ליושבי ארץ נכוחה וביחוד י"נ וחמדת לבי ורב חביבי הרב הגאון חסידא ופרישא המופלג בתורה תכנית חותם זאת בריתי אותם וחד מינן דאזיל להתם אמרי רבנן בכפילא וישבעו במראיתם קורא על אדמת הקדש שמותם שם המיוחד כק"ש מו"ה עמרם ני' נשיא אלקים בתוך הנשיאים לאומתם ה' עליהם יחי':

1934

1935עיניו הבדולחים יביטו בהעתק תשובתי לגאון ישראל מהר"ז מרגליות בהא דהכל מעלין לירושלים ומשם יבין דכל מ"ש דקדושת מקום המקדש לא בטיל והחונים סביב מקרוב מקודשי' טפי וקרובים אל אלקינו לא כוונתי לענין קיום המצו' התלוי' בארץ או במקדש דאדרבא כל מגמות כוונתי להראב"ד פ"ו מהל' בית הבחירה דהכל בטל בז"הז בעו"ה דלאות' דיעה יותר יש חיוב לעלו' בז"הז דליכא תירוצא דרבינו חיים שבתוס' כתובות ק"י ע"ב ד"ה הוא אמר וכו' דמ"מ עכ"פ קדוש' בית אלקי' וזה שער השמי' לא בטל ולא יתבטל כי אין אנו עוסקים אם חייב כרת הנכנס להר הבית בז"הז או לא כי מאי איכפת לן בזה אך עיקר הוא במה שבמקום הר המוריה הוא שער השמים אשר לזה נתכוון מהרי"ק בתשובה שאביא למטה וטרם נתקדש הארץ ע"י יהושע ועזרא כבר הקריב שם אד"הר ונח ונעקד יצחק וחלם יעקב סולם ושוב נעלם עד שהאיר ה' עיניהם בימי דהע"ה הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער [ואגב אשמיעהו מה ששמעתי מפה קדוש מ"ו החסיד שבכהונ' מו"ה נתן אדלר זצ"ל במ"ש תוספו' בע"ז פרק כ"ה במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכ' תוס' בשם ירושלמי דמקדש היכן נבנה למ"ד שנעב' במחוב' לגבו' ותי' בירושלמי עפ"י נביא נבנה שם ופי' מורי זצ"ל הנ"ל עפ"י מדרש וירא את המקום מרחוק שראה אותו מקום עמק ולא הר והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה באותו היום הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה והשתא י"ל דכל ההרים שהעמידו עליהם ע"ז ושעבד' קודם שהחזיק אא"עה בארץ אותם נאסרו לגבוה אך הר המורי' שהי' עמק ולא העמידו עליהם ע"ז שם לעבדו עד אחר שנעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנה ידע דהע"ה שאין לך הר גבוה וכו' וא"א לבנות ב"המק בהר ואין כבודו של מלך לשכון בעמק היינו מקום וע"כ אמר אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לד' ויהיה משכנות לאביר יעקב שלזה צריך הר ולא מקום ולזה צריך נביא שגילה להם שזה ההר היה מקום בתחלה ונעשה הר אח"כ אלו דבריו ז"ל ודפח"ח]:

1935

1936ולזה כוונתי שם וכמ"ש בס' חסד לאברהם בענין שער השמים והפריסה ואיך מקום אבן שתיה הנקודה שבתוך העיגול וכל א"י סביבותי' יונקים ממנה ולהרמב"ם הרי קמן אע"ג דס"ל דקדושת יהושע בטלה לע"ל מ"מ מקום מקדש לא בטלה מקרא והשימותי אני את מקדשיכם והרי כולל ירושלים עם מקדשיכם והוה בכלל מקדש לדידי' והיינו מטעם הנ"ל וכיון שמרוב קדושתו בכלל מקדש ס"ל דאפי' לענין חיוב מצות ובכור ומעשר לא בטל קדושתו ולענין השגת הראב"ד יפה תי' מג"א סוף הלכות ט"ב עפ"י גי' תוס' והגאון לח"ש סוף ספרו כ' זה מדעתו ולא הזכיר שכבר קדמו מג"א ושם תמה על הראב"ד שאם היה לו במכות י"ט גי' רש"י היה לו להסתייע מסוגיא זו וגם על התי"ט דמסכת עדיות תמה שלא זכר אותה סוגי' יע"ש:

1936

1937אמנם מה שהסבי' הרמב"ם דכיבוש יהושע בטל וחזק' דימי עזרא לא בטלה ותמה כ"מ מאי אולמא דחזקת עזרא מכיבוש יהושע נלע"ד עפ"י מה שפירש רש"י פ' ד"מ בסוגיא דנאמרה ונשנית דלעמלק לא ניתן רשות לכבוש ארצות ולכ"הפ צריך להבין מזה בא"י ולאחר מתן תורה דלא תיקשי לן מעמון ומואב טהרו בסיחון ועוג וכל הסוגי' דפ' השולח ויע"ש בחי' הרשב"א ובאמת פירש"י בחומש פ' כי תצא דבמלחמו' הרשות דיבר הכתוב דיפ"ת והוא מספרי א"כ משמע אפי' בח"ל אין להם דין כיבוש ממתן תורה ואילך עמד ויתר וכו' ודוחק לומר אע"ג דאין להם רשות לכבוש מ"מ אם עבר קנה בכיבוש אע"ג דאמר רחמנא לא תעבוד מ"מ מהני כמו שינוי קונה זה דוחק ועכ"פ אומר אני דנ"נ וכורש שעפ"י ה' כבשו א"י נ"נ מישראל וכורש מבלשטצר והנביא קרא להם בגרון הוראת שעה היתה ולהם נקנה בכבוש ונתבטלה קדושתה ע"י כיבוש העמים אך החזקה של עזרא מכורש מלך פרס מי מרמי לי' מיניה דכורש כי מה שכבשוהו ממנו העכו"ם מישראל אע"ג שהמה ד' חיות שראה דניאל לא ניתן להם רשות לכבוש ולא נשלחו מאת הקב"ה ולא קנה בכיבושיו ונשאר החזקה שהחזיקנו כורש בתוקפו זה נ"ל לדעת רמב"ם ז"ל ואולי יטעון הראב"ד הא כתיב ובאו בה פריצי' וחללוהו כיון שבאו פריצי' נתחללה בקדושתה והוא בש"ס ע"ז דף נ"ב ע"ב ונעלם לשעה מהר"י אזכנדרי שבב"י י"ד ס"סי רע"ו יע"ש ומאז אמרתי מאי דאר"י במס' תענית אלו הוינא התם הוה קבענא בעשירי שרובו של היכל בו נשרף וכ"כ תוס' פ"ק דמגל' שזה היה דעת רבי לעקור ט"ב מתשיעי ולקבעו בעשירי ולא הודו לו חכמים די"ל משו"ה לא הודו לו משום שכיון שהציתו בו האש מיד יצא לחולין ע"י שליטת פריצים ומה שנשרף רובו הוא בית חול ולא קודש ע"כ ההתחל' היא עיקר וראוי' לקבוע בט' ויעיין הרז"ה ורמב"ן במס' ע"ז שם בענין מעילת גוים ומחובר ואין להאריך יותר בזה:

1937

1938ומ"ש פר"מ בישוב הרי"ף דמס' קידושין ל"ב ע"ב דפסח כאיסי בן יהודא מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע ופסק כת"ק דרי"הג דלא מחייב לכבד יניק וחכים וא"כ זקן למאי אתי' וכתב הר"ן דס"ל איצטריך זקן למיסמך להוראת כר"ש בן אלעזר שם ופר"מ כ' בפשיטות דס"ל לחלק בין שיבה שהוא בן שבעים לשיבה אפי' אשמאי וזקן בן ששים לזקנה צריך עכ"פ שיהיה כשר והגון ולא אשמאי ובזה נתישב לו ממה שהקשו אהרי"ף ממאי דמשמע בכל הש"ס לקום בפני ת"ח והיינו כשהגיע לזקנה ולא לשיבה זהו תוכן כוונתו דפר"מ ני':

1938

1939והנה רחוק בעיני תי' זה מה שלא הוזכר שום רמיזה ברי"ף מזה דלפני אשמאי קם בשיבה ולפני חכם בזקנ' ואי הוה כ' להדיא ברי"ף היה ק' לן מנ"ל לרי"ף מה שלא הזכיר התלמוד וע"כ ס"ל לכ"ע סתם שיבה כל שיבה משמע וסתם זקן כל זקן משמע ואי נימא שיבה בר שבעים וזקן בר ששים ונחלק ביניהם מדאיצטריך ש"מ האי באשמאי והאי בחכם זה לא נראה להש"ס אלא לת"ק אתי זקן לפרש שיבה דאלת"ה הי' לנו לומר כל שיבה ורי"הג ס"ל באמת כל שיבה כאיסי וזקן הוא נוטריקין זה שקנה חכמה אפי' יניק וחכי' ולא תיקשי הא סתם זקן כל זקן במשמ' ז"א כיון דמפור' בקר' בנוטריקון שלו ובחי' תורה שלי אמרתי ליישב מה דמדקדקים זקן נוטריקון זה קנה אבל חכמה היכי רמיזא ואמרתי יש ב' מיני שיבה א' בעצם שהגיע לשבעים שנה כמ"ש הרא"ש בשמעתין וכמה הרפתקאו' דעדו עלי' ויש שקנה השיבות בקנין ולא בעצם דהיינו שיגע התלמיד ותיק בינקותו וזכה מטעם זקנים והיינו דאמר מפני שיבה בעצם תקום ומפני זקן זה שקנה השיבה שבתחלת קרא גם כן תקום והדרת ואין כאן דוחק כלל בדרשת רי"הג יהיה איך שיהיה ישובו דפר"מ בדעת הרי"ף לא נהיר:

1939

1940ולפע"ד לקיי' דברי הרמב"ן בדעת הרי"ף דאע"ג דאמת נכון הדבר רי"הג ס"ל בפי' שיבה כאיסי מ"מ איסי לא ס"ל בפי' זקן כרי"הג אלא מוקי זקן למסמך לויראת וכנ"ל מטעם שאומר ובלאה"נ יש לעיין מה ראה ר' יוחנן ובעלי תלמוד לקבוע הלכה כאיסי בלי שום טעם וסברא על כן נלע"ד דיש לעיין ל"ל קרא כלל למיקם ולהדר ת"ח ת"ל את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ואם יתעקש ויאמר דלא הוה ידעי' מסברא דקימה והידור כבוד ויראת ה' הוא גם שהוא עיקוש מ"מ לבתר דכתי' מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך א"כ ממיל' נדע שבפני ת"ח שהוקש לאלקיך גופי' פשיטא דתקו' ויראת מאלקיך והגע עצמך א"וא דלא כתי' בהו קימה והידור ואפ"ה פשוט לש"ס דחיי' לקו' מפניה' עד דמספקא בנו והוא רבו מי קם לפני מי והיכי רמיזא קימה והידור בא"וא וע"כ מדכתיב כיבוד ומורא והכא גלי קרא קימה והידור בשיבה וזקן ה"ה בא"וא וא"כ בת"ח אשר הוקשו למקום ית"ש ל"ל קרא מיותר וצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל דהרי שמעון העמסוני פירש באת ה' אלקיך תירא עד שבא ר"ע וי"ל רי"הג וחכמים דילי' שהיה בזמן ר"ע ומבעלי מחלוקתו לא קים להו עדיין לרבות ת"ח ע"כ איצטריך קרא לקימה והידור דדהו אבל למאי דקיי"ל לרבות ת"ח ע"כ פסק ר' יוחנן הלכה כאיסי כל שיבה במשמע דלחכם לא צריך קרא וזקן א"א לפרש יניק וחכים דהוא בכלל את ה' אלקיך תירא ולולי דמסתפינא הייתי אומר היינו טעמא דשיבולי לקט דמייתי ב"י דס"ל יניק וחכים דלא הגיע למצות דהאי לא אתי' מאת ה' אלקיך אך להרי"ף לא נ"ל זה דליקום לפני מי שאינו בעל מעשי' ומסבר' שכ' הר"ן דכל עיקר מצו' כיבוד ת"ח משום שהתלמוד מביא לידי מעשה ואיך יקום בעל מעשה לפני מי שאינו בעל מעשים אע"כ צריך לומר דזקן לא אתי' אלא לכדרשב"א למסמך לויראת:

1940

1941ואגב אכתוב מ"ש בחי' תורה שלי במ"ש בזוהר קדושים ר"ה סבא כד חמי ס"ת הוה קם מקמי' ואמר מפני שיבה תקום כד הוה חמי חומש דאוריי' עביד לי' הידורא והוה אמר והדרת פני זקן ע"ש הנה ס"ל לחלק דלשיבה עביד קימ' ולזקן היינו יניק וחכים עביד הידורא וס"ל האי יניק הוא עכ"פ בעל מעשים שהגיע לי"ג שנים ויום א' היינו שנת י"ד והוא חלק חומש משיבה שהוא בר שבעים ה' פעמים י"ד הוא שבעים ע"כ ס"ת שלם עביד לי' קימה כלשיבה ולחומש מן התורה עביד לי' הידור כליניק שהוא חומש מן השיבה:

1941

1942נחזור לעניננו הנה מסברא נראה דברי הר"ן לקום מפני בעל מעשים טפי דהתלמוד מביא לידי מעשה ועיין ספ"ק דב"ק ואמנם רמב"ן פליג כמ"ש ר"ן בשמו ובחידושי' לקידושין והנה מגמ' נראה לכאורה כרמב"ן בפי' הש"ס קידושין ל"ג ע"ב גבי רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' מר שמואל נמי קם מקמי' וק' מאי פסקי' דשמואל הוה בעל מעשי' טפי מרב יהודא וקצת משמע להיפך ממ"ש תוספות ב"ב יו"ד ע"ב ד"ה עליונים וכו' ועכ"פ אין הכרח בדבר וא"כ דלמא שמואל לא הוה בעל מעשים כרב וקם מטעם הר"ן הנ"ל אבל רב יהודא הוה כרעיה דאבוה בעל מעשים כמותו ואין לו לעמוד מפניו כיון שהוא רבו ואיך מייתי ש"ס בפשיטות דהרי אפי' מר שמואל וכו' וצ"ע לכאורה אבל לרמב"ן ניחא דאין שום מעלה לבעל מעשים אלא שאם הוא שב מותר לת"ח לעמוד מפני שיבתו ולא הוי כזקן ואינו לפי כבודו והשתא י"ל אפי' לו יהי' רב יהודא בעל מעשי' כאביו ויותר ממנו מ"מ יכול לקום מפני שיבת אביו אעפ"י שהוא רבו של אביו ואינו לפי כבודו מ"מ כיון שרבו שמואל קם מפני אביו מפני ששמואל לא היה בעל מעשים כמותו והי' קם מפני שיבת רב יחזקאל ממילא שוב אין חוץ לכבודו של ר' יהוד' אם קם מפני רב יחזקאל דדיו לתלמיד שיהיה כרבו מר שמואל ויעיין ב"ק פ' ע"ב גבי רב ורב אסי ושמואל ועיין ר"פ כל התדיר (זבחים צ' ע"ב) גבי חטאת עוף ועולת בהמה ובתוס' שס ד"ה חטאת וכו' ועמג"א ס"סי רי"א ויעיין כה"ג בירושלמי דמייתי תוס' ב"ב ק"מ ע"ב סוף הדבור ע"ש:

1942

1943בהא סלקינן דאע"ג דבפי' הש"ס נראה כהרמב"ן מ"מ בגוף הדין הלכה כבתראי כהר"ן דראה דבריו ופליג עליו דבעל מעשה שלו קדימה על מי שאינו בעל מעשה אם עכ"פ שניהם שווים בחכמה ודתריצנא הרי"ף כוותי' בריווח בעזה"י ומה"ט גופיה דהר"ן מבוא' דגם להחיותו קודם דכשם שקדום בעל התלמוד לע"ה משום שמביא לידי מעשה ה"ה וכ"ש בעל מעשה למי שאינו בעל מעשה והשתא נהי דאין בעל מעשה ניכר ונרא' דהצנע לכת כתי' ומש"ה לא ביארה תורה להדי' קדימת בעל המעשים ומש"ה התנו הפוסקים שיהי' חסיד מוחזק ומפורסם כרב יחזקאל מ"מ במעשה ידוע שעינינו רואות שזה מקומו ולא זה כגון מאן דמיתדר לי' בירושלים ושביקלי' ואזיל למקום אחר אפי' בא"י א"כ אנשי ירושלים מוקדמים לפענ"ד ובפ"ק דסנהדרין ר"ג דיבנה שהי' אחר החורבן היה יושב ע"ג מעל' בהר הבית בחורבנו ויעיין שאיל"ת יעב"ץ ח"א סי' פ"ז שנתעורר שם עמ"ש אימרי' רכיכין והלא חרב ואין כאן קרבן ובתחלת התשוב' שם כ' מהמדרש הנה זה עומד אחר כתלינו דלא זזה שכינ' משם ומזוהר שמות ה' ע"ב ובסוף סי' פ"ט מייתי בעל כפתור ופרח פ"ו כ"ב ע"ב ופלפל שם יע"ש וכפי המבואר באותה תשובה שהבאתי במכתבי הראשון בימי הגאונים היה עולים לירושלי' ברגלים ולמה לא יחשב בעל מעשה טפי ואולי י"ל אדרבא הדר חוצה לה ועולה עלי' לרגל שכר פסיעו' יש ויש לי עיון בלשון רשב"ם בב"בקכ"ב ע"ב ד"ה לקרוב' ורחוקה שדבריו צ"ע א' הרי בשעת חלוק' לא ידעו מקום הנבחר עד בימי דהע"ה ותו הרי כתי' ולא יחמוד איש את ארצך ואין לו לדאוג מארץ העמים וכיון שכן א"כ שכר פסיעות יש ורחוקה עדיף טפי וצ"ע מ"מ היינו חוץ לירושלים אבל בירושלים גופי' לדור סמוך לקדושת הר אלקים חורבה בחורבנה אפי' אשרי הזוכה:

1943

1944אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בע"הק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגול"ו ודליק"ו נרות עלי אהב' כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמיית' בטיל אחריניית' מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרב' לקיי' מנהג עיר מולדתי ק"ק פפ"דמ העושי' פורי' ביו' כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביו' כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממית' לחיים לא כ"ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא ובסידור מהר"יעבץ כ' ע"פי נסתר דהוה כב"ד שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הו"ד שבהו"ד יע"ש אלא לפ"ז הי' ראוי' לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למב"י אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידים בו ואי אתיהיב רשותא לכמוני לדבר מה שהי' נ"ל י"ל דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות וכן לעולם חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה ופוגשי' זה בזה בנצח שבנצח ויום כ"ה למב"י יו"ד אייר יום בקור פסח שני ולפ"ז ביום ל"ג הוא הוד שבהוד להורדות הניצוצות ולעומת זה הוא תפארת שבתפארת להיורדים להעלות בקדש ויש לבחון כי רגילים להתחיל מנהג קצת אבילות מיום ב' אייר עד יום ל"ג לעומר והנה יום ב' אייר הוא ממש ההיפך מיום ל"ג כי אז הוא הוד שבהוד להעולים ותפארת שבתפאר' להיורדי' מתחילים להתאבל וביום ח"י אייר הוא היפך [מיום ב' אייר כי אז הוא הוד שבהוד להעולים] ושמחים בו ומה שכתבתי מהעלאה ממטה למעלה כן הוא כי כל ימי הספיר' מונחי' בין יום שבת ליום נון כי ממחר' השב' תספרו עד יום נון וידוע מדת שבת התחתונה ונון אימא עילאה הרי שעולים בו וכנ"ל ולפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן א"כ הי' הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב אך הוא נגד ש"ס פר"ע ושם הארכתי מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן והוה כעין מ"ש רלב"ח במי שנדר לקבר שמואל הנביא יע"ש וכבר עלה בלבי לומר לפמ"ש רמב"ן באגרת הנפלא שלו שכל מקום המקודש יותר מחברו חרוב ושמם יותר מחברו ע"כ הואיל ובעו"ה עדיין לא הגיע עד עתה זמן בנינו ע"כ הי' זאת כדי שלא יתישב ירושלים ביתר עז כי לא זכינו לכך מי יתן ויזכני הי"ת להיות ממישבים של ירושלים ועכ"פ לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל:

1944

1945ומאוד תמהתי על דברי י"נ הגאון מהו' עמרם נ"י מוחזקני בו שהוא בקי בחדרי תורה ואך הפעם לא כוון יפה במ"ש ורמז לעיין בתשו' מהרמ"פ סימן כ"ט דבז"הז אין חילוק מקומו' הנה הגאון הנ"ל כ' כן מאיטליא למהר"מ אלשקר בירושלים שאין לו להשתרר עליו ותלמידי' אע"פי שהוא יושב ירושלים ומעתה אם נבין הדברי' כפשוטן ואין בין ירושלים לאיטליא כלום א"כ מכ"ש שאין מעלה ליושבי א"י שבשארי קהלות דעכ"פ איכא פלוגתא אי קדשה לע"ל ומקום מקדש ודאי קדשה לע"ל ואנשי ירושלים קרובים עכ"פ טפי למקו' מקדש ההוא משארי יושבי א"י אבל חלילה לא היתה כך כוונת הגאון ז"ל אלא לענין השתררת התורה שיהיו בני ח"ל מחויבים להיות נגררים אחר בני א"י בגזרותיהם ותקנו' ומכ"ש יושבי ירושלים שנאמר מציון תצא תורה וזה בטל עתה בעו"ה ואדרבה אפשר בבל עדיף מא"י מפני שהוא מקום ישיבה טפי ויעיין בלח"מ ספ"ה ממלכי' ומימי הר"יף ואילך אין מעלה גם לארץ שנער לשארי ארצות לענין שררו' התורה אבל מענין קדושת המקום לא דבר הגאון ז"ל וכיון שלא דיבר הגאון מהרמ"פ ז"ל מזה נחזי אנן דתנן הכל מעלין לירושלים אפילו אם רובא גוים כמבואר שם ופסקו בש"ע ש"מ אפי' בז"הז הדין כן ומהרי"ק שרש ה' כ' בזמנו אין לך מצוה גדולה כזו לבנות ב"הכנ בירושלים ע"הק מקום מוכן לעלות תפלה השמימה וכו' ובסוף השרש ההוא כ' וז"ל כדי שיהי' להם בזכות העמידה שם כי רב הוא כי שם ציוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו עכ"ל ובתשו' מו"ה בצלאל אשכנזי סי' ט"ו ד"ה וגם שדמי בתים הללו וכו' כ' שיערערו על הדירה בירושלים ושוב אפי' על עולי' רגלים ואם אין ירושלים ח"ו אין חברון (כצ"ל) עכ"ל ע"ש לא הבנתי איך תלה ישיבת חברון בירושלים אבל עכ"פ מבואר דמשונה למעליותא ישיבת ירושלים מישיבת שארי מקומות שבא"י א"כ ממילא י"ל אפי' יהי' הת"ח שבשארי מקומות שוים לדירושלים אבל עכ"פ ממילא אינהו טובי' במעשה המצוה בישיבת ירושלים ויעיין בס' ברכי יוסף סימן רנ"א מענין קדימת בעל מעשים ומכ"ש כששניהם חכמים דיש קדימה לבעל המעשים:

1945

1946איברא דהרמב"ם בהל' אישות מייתי הך מתני' הכל מעלין לא"י והכל מעלין לירושלים ואמנם לא מצאתי לו בהל' מתנות עני' הך ספרי פ' ראה דיש להקדים עניי א"י ולא מייתי רק קדימת דפ' איזהו נשך קרוביך מעניי עירך וכשאני לעצמי אמרתי דקרא אם כסף תלוה לא מיירי בפורענות ח"ו שידורו ישראל בח"ל בזמן שיושביה של א"י בתוכה דנראה דאפי' כשעושי' רצונו של מקום לא הובטח שיהיו בהם עניים שצריכים להלוות לפי שעה אע"ג שהובטחו אפס כי לא יהי' בך אביון שיצטרך ליטול מתנות באדם אבל שלא יהי' עני שיצטרך להלוות לא הובטחו א"כ מיירי קרא דאם כסף תלוה בשעושי' רצונו וכולם יושבים בא"י ולא הוצרך קרא לקדימה לעניי א"י אבל קרא דפ' ראה מיירי להדי' בשאין עושי' רצונו ולא יחדל אביון וכמו שהי' בזמן בית שני ואז יש קהלות ישראל בח"ל הוצרך לומר בארצך להקדים עניי א"י לעניי ח"ל כך הי' נלע"ד אלא שמרמב"ם נראה דלא פסקו כלל להך ספרי וצ"ע.

1946

1947וכבר הארכתי יותר מדי ולסיים בנחמה אומר מ"ש לעיל דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא ק"ו דאורייתא ולפע"ד לפ"ז יום פורים וימי חנוכה דאוריית' הם אך מה לעשות בהם אם לשלוח מנות או להדליק נרות או לעשות זכר אחר זהו דרבנן והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מ"ע דאוריי' אך העושה שום זכר יהי' מה שיהי' עכ"פ ביום א' מימי חנוכה ואפי' לא הדליק נרות ולא שלח מנות בפורים וכדומה אינו אלא עבריין דרבנן ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאוריי' לומר שירה כמו שצוה בפסח לספר י"מ בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא וא"כ הי' יוצדק קצת דברי בה"ג שהאריכו בו רמב"ם ורמב"ן בשערים דס' המצות אלא עכ"פ לא הי' לו למנותו מ"ע בפ"ע כיון שהוא כלול בכלל ספור י"מ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לישועות הנבאות בב"א. הכ"ד יתיב בארעא דחשוכא ומילין לצד עילאה ממלל ברוח נמוכה ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ועד"ז נתעלה תלמוד בבלי על ירושלמי אחר שנתקבל שם והיתה הרוחה בדין ובהלכה א"נ:

1947

1948החיים והשלום לנופך ספיר ויהלום ה"ה ידיד ה' וידיד נפש כל חי ה"ה גאון עולם תפארת ישראל פאר הדור נזר הזמן נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' זלמן מרגליות ני' מצלאין אנחנו לחיי רב רבנן וביתו ברוך יאמר לעומתו יפוצו עוד חוצה מעין גנתו אשרי קהל עדתו שככה להם ליהנות מזיו שכינתו עוד יחליף כח יעל אבר כנשר יסוכך עליו באברתו גם עד זקנה ושיבה ינוב בטובה לאורך ימים ושנות חיים אמן: -

1948

1949למען ציון לא אחשה ולא אשקוט עד יצא כנוגה אור משפט צדק בעזה"י באלו הנאמרי' ממני במכתבי הראשון וי"נ הגאון נ"י בנה עליו ציון המצוין בהלכה ירד לעומק יהושפט באורך ורוחב כדרכו בקדש ממש לא הניח מקום להתגדר בו ולא תלם בלי עידור ומי ישדד עמקים אחריו ומי יסקל אבני קדשו אשר בנה מצודה לתורה ולתעודה בכל זאת לא אשיב ידי אחור מלבדוק עד מקום שידי הכהה מגעת לתוספות ולא למגרעת והחונן דעת יתן חלקי בתורתו מקום שעת לעקר ועת לטעת: -

1949

1950במה שרמזתי במ"ש בס' ברכי יוסף סי' רנ"א בחילוק צדקה להקדים עושי מצוה ופועלי צדק יותר מן השאר והנחנו ג"כ שישיבת ירושלים חשיבה מישיבת שארי מקומות בא"י א"כ ממילא יש ליושבי ירושלים קדימה מה ליושבי שארי ערי א"י וכל זה ברור ופשוט לכאורה: -

1950

1951אלא במ"ש שפשוט בעיני שישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר מישיב' שארי ערי א"י והבאתי בפשיטות ממתני' שלהי כתובות דהכל מעלין לירושלים וזה אפי' בז"הז לכל הפוסקים דאפי' להמרדכי והג"א דכ' אשה בז"הז לא יכולה לכוף האיש מ"מ האיש יכול לכוף א"כ ש"מ דמצוה איכא וא"כ היושב בה עוסק במצוה טפי וראוי להקדימו עכ"פ ועל זה כ' והאריך הדרת גאונו ני' בפירושי' שוני' על דברי הג"א שהמה נפלאים לכאורה דאפי' אחר ההגה' דירושלמי מיירי בז"הז וכן הוא בתשו' מיי' סי' כ"ח מ"מ מה שמסיים ומתני' מיירי בזמן שב"המק קיים שאז הוה המצוה טפי לדור בירושלים מבא"י עכ"ל דבר זה אין לו שחר דאפי' נימא בירושלים אין שום מעלה בז"הז מבשאר א"י מ"מ א"י עדיף מח"ל בכל הזמנים בלי ספק וא"כ מ"ט אמר בירושלמי בז"הז אין אשה מעלה מח"ל לא"י והגאון ני' כדרכו בקדש נחית בי' טפי והעמיק עיונו כמבואר באריכות בתשובתו והנה מ"ש הב"ח דמשו"ה לא תוכל היא לכוף אותו בז"הז משום דוחק מזונות והקשה הד"ג תינח מחו"ל לא"י אבל מא"י לירושלים וכי יש דוחק מזונות בירושלים מבא"י וזה י"ל משום דישיבת כרכים קשה ופירש"י בקידושין מ"ט שהיוקר מצוי בכרך וירושלים כרך היא וכדמייתי ש"ס בכתובות ק"י ע"ב מקרא ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים אך דא"א לכוון זה בלשון מרדכי והג"א דמסיים דהוה מצוה טפי וכו' משמע משום מצוה אתאינן עלהו והיותר טוב הגה' פרישה מצוה טפי לדור בירושלים מבא"י כלומר בז"הז ליכא מצוה לא מח"ל לארץ ולא מא"י לירושלים ואפשר דהר"מ גופיה לא ס"ל הכי לדינא כהירושלמי אלא דה"פ הירושלמי ומייתי רק ראי' מיני' דלא כר"ת דיפה כח האיש מהאשה אבל בהא דאיכא מצוה בא"י מח"ל בז"הז לא ס"ל כיון שבש"ס דילן לא מחלק בכך ותו מדאמרי' בגיטין מ"ה וכן פסקו הפוסקי' דעבד כנעני בז"הז שברח לא"י כותב לו לרבו שטר על דמיו ועושה אותו בן חורין והיינו מסיפא דמשנתינו אין הכל מוציאי' ומקרא לא תסגיר עבד ומנ"ל דלמא דוקא בזמן שב"המק קיים אבל בז"הז לא עדיף עבד כנעני מאשה דהורע כחה בז"הז מבזמן הבית דלמא עבד נמי אע"כ גמ' דידן לא ס"ל הכי והר"מ גופי' לא קאמר אלא בפי' הירושלמי ולהוכיח נגד ר"ת אבל בגוף הדין לא פליג וזה דלא כחלקת מחוקק סוף סי' ע"ה: -

1951

1952ופר"מ הד"ג מייתי ג"כ דמתני' בז"הז מדאמר הכל מעלין לירושלים אפי' מנוה היפה לנוה הרעה ובזמן שב"המק קיים ליכא נוה רעה בירושלים יש לדחות דמשום הא לא ארי' דכתיב ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים משום דישיבת כרכים קשה ופירש"י מדוחק הבתים והאויר ובמתני' אמרי' לא אמר אדם מעולם צר לי המקום שאלין בירושלים ולא אמר ולא נדחק אדם מעולם בלינת ירושלים משמע דודאי הי' צר ודוחק שהרי אפילו בב"המק עצמו עמדו צפופים רק ההשתחוי' היה בנס שמשתחוים רווחים ובחי' אגדה שלי אמרתי שלא רצה הקב"ה לעשות נס גם בעמידה רווחים שלא יקופח שכר אגרא דוחקא דבי כלה אמנם מעובדא דפסח מעוכי' משמע דהיו צפופים ממש מכ"ש בלינה שבירושלים דלא היה מצוה כל כך כראיית פנים בעזרה ובודאי היו נדחקים אלא שהנס הי' שלא אמר אדם מעולם שמרוב אהבת ה' ושמחה אשר שמחם ה' בהיותם שמה לא אמר מעולם צר לי המקום ע"ד כד הוי רחימתן עזיזא וכו' ועכ"פ בני העיר היו נדחקים מאוד ע"י עולי רגלים וכלי ביתם ומטותיהם היו מופקרים להם כדאי' ר"פ בני העיר אין משכירין בתים בירושלים אף לא מטות ויע"ש בתוס' ושפיר שייך אפי' מנוה היפה לנוה הרעה: -

1952

1953ובמ"ש לעיל דעומדים צפופים היה בנס ליתן שכר להבאים בחצרות בית ה' יובן דלפמ"ש בתשב"ץ ח"ג ס"סי ר"א דגם בזמנו נראה נס בזה בב"הכנ שבירושלים בבואם שם בחג השבועות כל סביבותיהם ולא צר להם וה' יודע כי עיני ראו בח"ל דבר זה ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמינו וא"כ מאי רבותא דעשרה ניסים נעשו בב"המק אבל הנס הוה עומדים צפופים וכנ"ל: -

1953

1954והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא"י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה ר"ל אדרבא לדברי ר"ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגות היה יותר ראוי' לעלות ומהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטע' משו' תוספ' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב"ץ הנ"ל ותשב"ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע"ל ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בז"הז אי חייב כרת הנכנס לתוכו והארכתי במ"א בדברי מג"א סוף הלכות ט"ב בזה ואין כאן מקומו כלל כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגי' או לא או אם טמא מותר לכנס שם או לא רק בקדוש' עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה וביבמות וי"ו ע"ב דמורא מקדש בז"הז מדאתקש לשבת מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם תלי' היקשא זה בפלוגתא דקידשה לע"ל או לא והדר"ג גילה סוד דבעל חס"ל מעין ג' נהר ג' (ומשלנו הוא) דמבואר דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל א"י וקצר למעלה נגד ירושליס וב"המק ובשעת חורבן נסתם לגמרי ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמט' אבל פיו שלמעלה ושער השמים לא יסתום חלילה שהוא שפע אלהי שבמקום מקדש וירושלי' והיינו דכ' מהרי"ק שהבאתי בתשובתי הקדומה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ומ"ש חס"ל בנהר י"ג שם במעלת צפת נגד כל ערי א"י היינו חוץ מירושלי' וחליל' להעלות על הדע' שקדוש' שום עיר יותר מירושלים וא"כ מי שפגע בצפת יקרע ושוב פוגע בירושלים לא יחזור ויקרע ובהיפך קיי"ל אם פגע בירושלים תחלה וכו' כמבואר בש"ס מ"ק ורמב"ם וש"ע סוף ה' ט"ב ויש לפקפק דבזמן שב"המק הי' קיים היה ירושלים עדיף וקורעים על בטול אותו העדיפות ועכשיו צפת עדיפא אבל חלילה לומר כן ואיך יצויר שצפת הוא גבוה מירושלים ואוירא טוב מירושלים כמ"ש בס' חס"ל הנ"ל וקרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ופירש"י מכאן שגבוה ב"המק מכל א"י ובחי תורה שלי בארתי שלכאורה יפלא לאמור מכאן שגבוה מה לשון מכאן נחזי אנן והוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה ועוד שהאמת אינו כן והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם ועוד רש"י פי' כן בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון שחרמון גבוה והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהי' וסמוך לאופק נמוכים ככיפה והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה א' שממנה שתיית הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמתי של הכדור ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה לא עלייה במעלה וגדולה המקום לבד אלא עלייה ממש כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק וכן בהיפך כיון שכל הפיות אליו פונים א"כ הכל עמוק ממנו ועולים אליו כיון שהעולם כדורית והיינו דאמרי' בספרי הנ"ל וקמת ועלית וקשה לו ומאי פסקא הלא אפשר שהזקן ממרא וב"ד יושבים בהר חרמון שמשם יורדים לירושלים ולא עולים אלא מכאן שב"המק גבוה מכל א"י שהוא משתיתו של עולם מתחלת יצירה והוא מרכז ונקודה האמצעי שבכדור וא"כ כל הבאים לשם עולים ולא יורדים כנלע"ד מ"מ א"א לומר כן על מקום אחר או על צפת ויעקב אע"ה אמר זה שער השמים ואין ב' שערים ומ"ש הד"ג מאי דמייתי בתנחומא אירושלים והיה עיני ולבי שם כל הימים א"כ בכללו' א"י נמי נאמר ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה יפה כ' אבל אני בעו"ה לא זכיתי להבין בנגלות גם כי בהנסתרות לה' אלקינו אבל כמדומה לי שמעתי דיש חילוק בין חיבור עין עם לב דהיינו עיני ולבי שם ובין עין לחוד דכתיב עיני ה' אלקיך שם ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא ב"ד של מעלה של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולבי לשון השגחת עצמו בלי כנפים ושעלזה נאמר ולא יכנף עוד מוריך כך שמעתי מאז ולא אבין אולי בזה יתורץ ק' דמר ניהו רבה: -

1954

1955היוצא מדברינו דעכ"פ לכ"ע קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א"י וגם הרמב"ם דלא מנה למ"ע ישיבת א"י כמו שחשב הרמב"ן במניין המצות מ"מ מודה ביתר שאת בקדושה בז"הז ומפני כן כ' במ"ע קנ"ג ומייתי ליה המפרש ספ"ה מה' ק"הח וז"ל ונאמר אם ח"ו יאבדו בני ישראל מא"י ית"ש על זה לפי שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו בכלל וכן אם לא נמצא ב"ד בא"י ולא בח"ל ב"ד שנסמכו בא"י הי' זה החשבון שאנו מחשבין אותו בח"ל לא יועיל לנו כלום שאין מעברי' שנים וקובעים חדשים אלא בא"י שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים עכ"ל וביאר זה באר היטב ברלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו יע"ש ומהפלא שכ' שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו נראה מדבריו כי אלו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י אפי' יהיה יושבים ישראל בח"ל מיקרי כליון אומה ח"ו אחר שאין לנו סמוכים וא"א לקבוע חדשים ולעבר שנים וס"ל לרמב"ם דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום זה לא יועיל אלא כשעכ"פ נשארו בא"י אפי' כורמי' ויוגבי' ישראל אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמי' יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמוני' ההמה לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה ועי"ז מתקדשים המועדים בכל העולם ואי לאו לא יועיל חשבון וקידוש הקדמונים ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלי' ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהי' זה אשר ע"כ בשבעים שנה של גלות בבל שהיו סמוכים בח"ל לא היינו בטוחים מהנ"ל אדרבא היו נ"ב שנה שלא עבר אדם שם משא"כ קלקלתינו עתה שאין לנו סמוכי' היה תקנת הארץ שבטוחה היא שישבו בה ישראל על כל פנים זהו כוונת הרמב"ם מ"מ נראה מדבריו כי לא נפחתה קדושתה ולא תלי' כלל בקיום מצות אלא הארץ עצמה קדושה וירושלים קדושה יותר ואולי משו"ה לא תני בספרי ולא רמז קרא דפ' ראה אלא קדימת עניי ארצך לח"ל ולא רמז קדימת עניי ירושלי' לא"י משום דזיל בתר טעמא ופשט הגמ' דמקדימים יושבי א"י משום דישיבתה מצוה מפני קדושה שבה וראוי' להקדים עושי מצוה כנ"ל א"כ ממילא ה"ה ירושלים נגד א"י דהכל חד דאלת"ה מנא ליה לתנא דמתני' לכוף לעלות לירושלים ולגרש בע"כ אי לא רמיזא באורייתא: -

1955

1956ומה שהתפלא הד"ג על הרבה חכמי ישראל שלא עלו לירושלי' דוקא והיה סנהדרין ביבנה דוקא ובצפורי וגם בימי הרב"י והאר"י ז"ל מ"ט לא עלו הם הנה בימי חכמי התלמוד היו הריגות ושמדות בירושלים וגלו סנהדרין ומשנתישב במקומות אחרים והי' שם מקום הועד ומקום ישיבה ותורה ולא מיתדר להו בירושלים כמו במקומות אלו שוב אין מצוה בירושלים דאפי' עזרא לא עלה לבנין ב"המק כל זמן שרבו ברוך בן נרי' קיים כדאי' ספ"ק דמגילה דודאי ת"ת וישיבה עדיפה מן הכל וכן היה בימי הרב"י והאר"י ז"ל היה קיבוץ רוב החכמים בצפת ואין לשאול על כל החכמים מעיקרא כי אין אדם יודע מטמוניות של חברו ועכ"פ כשעלו אלו ומצאו רוב חכמי ישראל בצפת ע"כ התחברו עמהם ובאמת טרם הפרד הרב הגאון מהו' עמרם מפה הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים מקום משכן כבוד קדושת בית אלקינו וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל אע"ג דבצפת נמצאו קברי אנשי אלקים הידועים מ"מ מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש ונסע הנ"ל ע"ד לילך בים דרך יפו לירושלים והסיבו בעל הסיבות ית"ש דרך עכו לצפת ואחרי בואו שמה כ' אלי בעצה ושאל אם יעקור משם לירושלים אז אמרתי שאני מיגני ממיקם כיון שכבר בא שמה וקבע דירתו וכפי מכתבו נראה שקשה ישיבתה של ירושלים עליו וחזיתי לדעתי' שלא רצה אלא לפייסני על שעבר על דעתי ע"כ הנחתי הדבר על דעתו: -

1956

1957הנה כי כן יפה אחז"ל שהאיש יכוף כל ב"ב לעלות לא"י או לירושלי' שהרי משום ישוב א"י כותבי' אונו אפילו בשבת ומכ"ש משום ישוב ירושלים ביותר בז"הז וכבר העיד הרמב"ן באגרתו שהחורבן לפי ערך הקדושה כל שקדוש יותר חרוב יותר וירושלי' חרוב יותר מכל ערי א"י ע"ש מכלל דבעי דרישה וישוב יותר ויש לכוף ב"ב לדור שם אבל שתכוף האשה את בעלה לדור בא"י ובירושלים צע"ג מאין הרגלים ומה ראו על כה ויפה כ' תשב"ץ ח"ג ס"סי ר"א הנ"ל הלא התורה חסה על האשה במצות כבוד א"וא משום דרשות בעלה עליה ואיך היא תכוף אותו להושיבה בירושלים דוקא משום תוספ' קדושתה או ליישב את ירושלים ומח"ל לא"י י"ל משום שבח"ל דומה כמי שאין לו אלוה וכעע"ז ח"ו אבל מא"י לירושלים הוא דבר תימא אפי' בזמן שב"המק מכ"ש בז"הז ולולי דמסתפינא לומר דבר חדש הייתי אומר יען ראיתי בתי"ט תמה על רש"י ורע"ב שפירשו בסיפא הכל מעלין לירושלים את כל ב"ב אדם כופה לישב עמו בירושלים ולא פי' כן ברישא הכל מעלין לא"י ע"ש אמנם בשיטה מקובצת מייתי בשם רש"י מהדורא קמא כ' על רישא הכל מעלין לא"י נשותיהן מא"י לח"ל עכ"ל הנה שינה טעמו ברישא פי' הכל מעלין קאי אאותם הגורמים העלאה לאחרים אע"ג דפי' את נשותיהם מ"מ הכל קאי אותם הגורמים ומרבה אפי' עבד את רבו ומכ"ש אשה את בעלה וכדקתני בהדי' בבריי' שבגמ' שהאשה כופה בעלה מח"ל לא"י אמנם בסיפא בבבא דהעלאה לירושלים דלא מיתניי' בבריי' בהדי' דהאשה כופה האיש וגם הוא נגד הסברא כמ"ש לעיל ע"כ פי' רש"י בהיפוך את כל ב"ב אדם מעלה לירושלים וקאי אאדון הבית שמעלה את כל ב"ב בין נשיו בין עבדיו העברי' לישב עמו מנוה היפה לרעה נמצא רישא מיירי שכל א' מבני ביתו יכול לכוף את אדון הבית לדור בא"י וסיפא קמ"ל שאדון הבית יכול לכוף כל ב"ב א' אנשי' וא' הנשי' שבבני ביתו לדור בירושלים אבל המה לא יכופו אותו וזה נוטה לגי' הג"א שבפנינו אבל רש"י לא נחית לחלק בין בזמן שב"המק קיים בין בז"הז דלא כהג"א בזה וזה נראה נכון מאוד אלא שלא מצאתי לי לא רב ולא חבר וזה הוא פלוגתת רש"י ור"ח שבתוספות פ"ק דעירוכין דף ג' ע"ב דבור המתחיל לאתוי' וכו':

1957

1958והנלפע"ד לפמ"ש בש"ס ב"ב קכ"ב ע"א לקרובה ורחוקה ופירשב"ם וז"ל ומי שעולה גורלו בקרוב לירושלים מעלה מעות למי שעולה גורלו ברחוק מירושלים שהרחוק גרוע הוא מפני שני דברי' א' מפני שרחוק מב"המק וא' מפני שקרוב הוא לארץ העמים עכ"ל וצ"ע בשעת החלוקה לא ידעו מקום מקדש איה ועוד הא כתיב לא יחמוד איש את ארצך וא"כ אדרבא רחוק עדיף משום שכר פסיעה ואין להאריך בזה והנה פלוגת' הרמב"ם והראב"ד ריש ה' חגיגה דלהראב"ד האשה רק משועבדת לבעלה לילך עמו לירושלים לשמחו ברגל ואפי' אי נימא דלא כראב"ד אלא שתשאר בביתו אם תרצה וכמו שעשתה חנה עד יגמל הנער מ"מ תשאר היא עזובה ועגונה בי"ט בח"ל והבעל יעלה לירושלים דאפי' לפמ"ש תוס' ריש פסחים דהדר בח"ל פטור מהראי' משא"כ דעת הרמב"ם עיי' מ"ל הלכות חגיגה מ"מ אפי' להתוס' אם יעלה משם לרגל אינו צריך ליטול רשות מאשתו ועיין בזה בס' סדר למשנה דף נ"ז ע"א ויעיין היטב בתשו' מהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח סוף התשובה עיין היטב ויובנו דברי וא"כ בזמן שב"המק קיים לא מבעי' הדר בח"ל תוכל האשה לכופו לא"י לכל הפחות ומשם יסע לירושלים ברגל והיא עמו או אפי' תשאר בביתו בא"י אין כאן סכנה משא"כ ליסע מח"ל לא"י איכא טלטולא דאתתא טובא טפי ולהשאר בביתה בח"ל פשיטא דאינו נוח לה ע"כ פשוט שכופה אותה לדור בא"י לא משום מצוה אלא משום עניני אשות שבינו לבינה אלא אפילו אם דר בא"י מ"מ תוכל לכופו לדור בירושלים חדא ג"כ מטעם הנ"ל שקשה עליה אפי' נסיע' כ"ש ולהשאר בביתה מבלי שמחת י"ט ג"כ הוא משועבד לה מ"הת לושמחת אתה וביתך ועוד העולה לירושלים בזמן שב"המק קיים אינו יוצא משם מהר ודר שם זמן רב דמשו"ה צותה תורה להעלות מע"ש לירושלים כמ"ש תוס' ב"ב כ"א ע"א ד"ה כי מציון תצא תורה וכו' וז"ל כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה את ה' אלקיך גדול מע"ש שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה גם הוא היה מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ"ל נמצא בזמן שב"המק קיים ראוי' ונכון שתכוף לבעלה לשוב לשבת בירושלים אבל בז"הז אין חיוב עשה לעלות לרגל וגם לא להתעכב שם ללמוד ממעשה כהני' בעבודה ואם הבעל רוצה לעלות לשם אינו עולה בלא רשותה דלא עדיף מתלמידי' שאינם יוצאי' בלא רשות ומכ"ש בשעה שמחויב לשמחה וא"כ היא אינה יכולה לכופו לא לא"י ולא לירושלים אף על פי שהיא מתבטלת ממצות ישיבות א"י וכדומה מה בכך אשה רשות בעלה עליה ואינה יכולה לכופו אבל הוא יכול לכופה דכח איש עדיף והן הנה דברי מהר"מ אלא מ"ש בהג"א אין מצוה לדור בירושלים לשון לדור אינו נכון קצת לפי הנ"ל גם כי יש לדחוק שכוונתו להתעכב שם לאכול מע"ש שלו והוא דוחק עכ"פ הכוונה שאינו מצווה מחוייבת מ"הת לעלות לירושלים ע"כ לא יצא בלי רשותה ולא תוכל לכופה והנוסחאו' שבמהר"מ משתנות בתשו' מיי' ומרדכי והג"א ותשו' מהר"מ מר"ב סי' קצ"ט דמייתי מהרי"ט לא מצאתי בדפוס פראג שלפנינו מכל מקום לענ"ד הדברים בעצמותן מראין אמיתתן: -

1958

1959בהא סליקנא דעכ"פ מצוה להקדים במנה יפה יושבי ירושלי' על שארי עיירות א"י אמנם ראיתי א' קדוש מדבר הד"ג דמפלפל ומאריך בשיעור הקדמה זו כל דבריו כנים ואמתיים ואינם צריכים אריכות וראיות הרבה ולא יחלוק אלא מי שחולק על האמת דכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות ח"ו וע"כ אם שניהם שוים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר ומים לחץ נאמר זה קודם אבל כשיש לאנשי ירושלים אפי' רק לחם צר שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל א' מעיירו' האחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו למותרות וכסות וכדומה יש הקדמה למוקדם עד שיהיה שוה בשוה בזה ג"כ וכן בכל מילי לא אמרו לדחות אלא להקדים ולא עלה זה על הדעת מעולם ויעיי' נדרי' דף פ' ע"ב חייהם קודמים וכו' ע"ש מבואר כנ"ל אך מה אעש' שמוע בין אחיכ' שמעתי טענ' השליח הרב מהר"ז שפירא אומר שאנשי ירושלים עטופי' ברעבם וגם נתונים כתוא מכמר בסכנות נפשות וכפי מכתב רבני צפת הם הם הנתוני' בצרה ולא הם ואם שניהם שוים יש קדימה לאנשי ירושלי' ואם אינם שוים פשוט שמקדמין מי שצריך יותר וא"א לבוא על תוכן הענין ושום א' מן הצד אינו רואה לעצמו חובה ואין שום ב"ד שבא"י שאינו נוגע בדבר זה ע"כ יפה עשו המפשרי' באמ"ד שמסרו הדבר לב"ד של ארם צובה הסמוכה וקרובה אל א"הק ואינם נוגעים בדבר כלל ויודעים את מכאובם של כל כת וכת ועל פיהם על מקומם יבוא בשלום ומי ששמו שלום ישים שלום בין עמו וחסידיו וירום קרן צדיקיו ובראשם י"נ הדר"ג כחפצו וחפץ א"נ הבע"הח בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ב' לירחא תליתאי קפ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1959

1960שוכ"ט וששון ושמחה עד זקנה ושיבה לקדוש ישראל צדיקו של עולם נופך ספיר ויהלום אורן של ישראל גולת אריאל נ"י ע"ה פאר הדור גאון אמתי כש"ת מה"ו אפרים זלמן מרגליות ני' אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו אמן:

1960

1961האירו עיני מאור בהיר בשחקים כזהר הרקיע ונועם זיו אמרותיו הטהורים ואשתוממתי על המראה הגדולה הזאת משדד עמקים קודר בהרים כהרף עין בורא יש מאין בפלפולו ושנונו לא נראה כבשם הזה מחזה מול מחזה מי זה ואיזה אשר ירפרף או יצפצף מול כיון דברותיו המכוונים אך יען אני מצווה ועומד מהדר"ג להשיב עכ"פ על איזה פרטים ע"כ נקטה נפשי בקצרה מהמאוחר אל המוקדם אל בית אלקים אדדם:

1961

1962מ"ש הדר"ג ותמה על דברי כ"מ רפ"ב דמע"ש שהבין דהסמ"ג השיג על הרמב"ם וליתא אלא על התרומות השיג הסמ"ג דמנין לו ואמת נכון הדבר גם בעיני יפלא על הכ"מ אך גם על הסמ"ג תמיה קיימת איך נעלמה ממנו פשטיות דברי התרומה שדבריו מבוארים כאשר הבינם גם טי"ד סי' של"א ורק חסרון תיבה א' הוא בתרומה שלפנינו ותוכן כוונתו מי שיש לו מע"ש שלא הוכשר בז"הז דליכא מזבח וא"א להקריבם מטעם חסרון המזבח ומצד עצמם ראוי' לאכול ע"י שום מציאות שימצא הנולד באהלי קדר ולא נטמא מעולם לא ע"י חרב וחלל כלל והרי הם לא הוכשרו ולא נטמאו ע"כ כיון שראוי' מעצמותם א"א לשרוף תרומה טהורה ולא לפדות בירושלים והיו צריכים גניזה עד שירקבו וחיישי' לתקלה ע"כ טוב להכשירם ולטמאם ביד כדי שיכול לפדותם להדי' זה הוא כוונת התרומה בחסרון תיבת ירקבו או יגנזו וכן הבינם הטור הנ"ל ולא ידעתי מה ק' לי' לסמ"ג ומ"מ יש לעיין במס' ע"ז י"ג ע"ב דבזמן שאין ב"המק קיים הוה קדשים כבעלי מומין ומ"הת מותר להטיל מום בקדשים וגרע אפי' ממטיל מום בבעלי מום ואמאי לא נימא הכא שמותר לפדות בטהרה דהו"ל כאלו כבר נטמא ולמה ירקבו כלל או אפי' לשרוף בטהרה ודוחק לומר דנראה כפודה או כשורף קדשים טהורים א"כ ה"נ נראה כמטמא בידים קדשים טהורי' וצ"ע ועיין פרישה ומה שכתב הדר"ג במציאות להקריב בזמן הזה יעמ"ש ביעב"ץ ח"א סימן צ"ט: [ועיין לקמן סי' רל"ו]:

1962

1963מ"ש הדר"ג שכבר נתקדש המקום ע"י אד"הר ונח לא נמצא כן אלא שבנו מזבח והקריבו שם אבל שקדשו המקום לא שמענו רק באאע"ה שאמר אשר יאמר לדורות הבאים בהר ה' יראה וקרא המקום יראה ופשוט:

1963

1964מ"ש הדר"ג מהני צונייתא דבבל זה לי עשרים שנה אמרתי דאין מובן דקאמר התם אל יפטר מחברו אלא בדבר הלכה ומייתי מהני צונייתא ומאי דבר הלכה בזה אע"כ נ"מ לפמ"ש התוס' בע"ז מ"ו ע"א סוף ד"ה מבהמה תמה וכו':

1964

1965מ"ש הדר"ג לרמב"ם דס' דאורייתא לקולא מ"הת מאי משני ש"ס מאן מפיס הא עכ"פ מס' שרי תמי' נשגבה על פה קדוש הא עכ"פ איכא בודאי אשירות שקודם העגל שנאסרו ואין להם ביטול והו"ל ס' ב' חתיכות דלכ"ע ס' לחומרא דאיקבע איסור ובחי' תורה שלי כתבתי מ"ש מרע"ה היש בה עץ ואחז"ל ספ"ק דב"ב היש בה אותו המגין כעץ דהכל חד אם יש צדיק א' שיש לו עכ"פ אילן שלא נעבד מעולם וכל קבוע כמחצה ע"מ אפילו לקולא א"כ כל אילן הוא ס"ס אולי לא נעבד ואת"ל נעבד אולי אחר העגל ומהני לי' ביטול וממילא יש להם עץ ואם לא שאין שם צדיק ואין כאן ס"ס אלא ספק א' ואיקבע אי' צריכים לשרוף כל האלנות ואין להם עץ:

1965

1966מ"ש הדר"ג והאריך מאוד בדברי מ"ו זצ"ל ולבסוף כל האורך העלה שכוונתו הי' כיון שהוקדש לגבוה שוב אינו נאסר ע"י אחר פשוט שכך היתה כוונת מ"ו ז"ל ולא הוצרכתי דבר פשוט כזה לפני הדר"ג שנגלו אליו תעלומות חכמה:

1966

1967גם מ"ש הדר"ג והאריך מאוד במתני' דשל אשירה ושל עיר הנדחת בסברות שונים ומחודדים ערבים ומתוקים לחיך אך מעיקרא לא ידעתי מי הכניסו לזה מי לא משכחת שנמצא לולב של אשירה בב"המק וזה בא להוציא הטומאה בדרך קצרה כמצותו ומדאגבה נפיק בי' לולי דמכתת שיעורא ואיצטריך מתני' לאשמעי' אפילו במקדש ממש:

1967

1968דברי הי"מ שברש"י ותוספות דמס' תענית י"ו ע"א תמיה על המהרש"א ועל הדר"ג איך יעלה על הדעת שב"המק נבנה על הר סיני ומי יאמין לשמועתינו בזה אך פשוט דלהי"מ ק' כמ"ש בחי' תענית שבסוף ס' המכריע הלא ירושלים כבר נבנה אז מימי מלכי צדק מלך שלם ואיך לא ידעו אברהם והלך סביביו שלשה ימים ועוד מאין שם יער וסבך בקרני האיל ותו קשיא לי מאי קשיא לש"ס מאי הר המוריה הלא כתב רמב"ן ארץ המוריה ששם המור גדל ואונקלס תרגמו ע"ש קטורת בוסמן אע"כ ס"ל להי"מ דנהי ב"המק נבנה על הר המוריה הידוע שגדל שם מור ובהא מיירי קרא בדברי הימים מ"מ עקידת יצחק לא הי' שם אלא בהר סיני וארץ סנה קורא ארץ המורי' בקרא והר סיני קורא במתני' מי שענה לא"א בהר מורי' וע"ז דייק הש"ס מ"ט קרי' הכא לסיני מוריה ואמר שמשם יצאה הוראה וזה ברור בכוונתם ולולי דמסתפינא הייתי מכריע דהיינו פלוגתא דאמוראי מ"ד שמשם יצאה הוראה ס"ל סיני הוה ומ"ד שמשם יצאה מורא לאו"ה ס"ל הר הבית היה:

1968

1969מ"ש מ"ו הפלאה הגאון בפנים חדשות שלו בקרא הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ובפסוק גם אתה תתן בידינו ובפסוק משכו שנתעורר עליו הדר"ג ני' לפענ"ד לחלק בין הפרקי' דודאי אותן קרבנות שיעדו להקריב לה' בויחוגו לי במדבר ועליהם אמר פרעה זבחו לאלקיכם בארץ אותן היו קרבנות גבוה ממש ואסור נעבד בעלי חיים אפי' אחר ביטול משום מיאוס לגבוה והוצרך לומר מדמסרום לישראל לא נעבדו מעולם אבל פסח מצרים שלא הי' מזבח לזרוק דם וע"ד מליצה ארז"ל ג' מזבחות הי' להם משקוף וב' מזוזות אבל מזבח לא הי' לא לזרוק ולא להקטיר וכמדומה לי אכלו את החלבים והאימורים בכלל ואכלו את הבשר בלילה הזה ונהי נעבד לע"ז נאסר להם אבל אחר ביטול לא שייך מיאוס לגבוה משו"ה גבי משכו לא הזכיר מ"ו זצ"ל אלא ביטול ולא שלא נעבדו כלל ועמקו מחשבות רבינו הפלאה זצ"ל:

1969

1970בצפייתי צפיתי שישיבנו אדוני עמ"ש בענין ל"ג בעומר ומנהגיהם ועל כל הנ"ל ישמיעני בחסדו ורב טובו ויבשרני מטובו וטוב אלקי על אהלו משכן כבודו אנא ה' אלקי יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימות ויאיר פניו עלינו עד נתראה פנים בהר בית ה' בנוי כמו רמים בב"א כעתירת אדם מועט לעולם השפל. פ"ב נגהי ליום ב' ג' אדר תקפ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1970

1971שוכ"ט אורך ימים ושנות חיים עד זקנה ושיבה ינוב בטובה ה"ה אדוני מו"ח גאון ישראל נזר הודם ותפארתם ע"הח פ"הי כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א:

1971

1972יקרת קדשו הגיעני ומ"ש מו"ח הגנ"י לבקש משרי ירושלי' ליתן רשות להקריב הוא קפדן גדול כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם ועכ"פ מ"ש מו"ח הגנ"י מה נעשה מטומאה ויחוסי כהונה ואבני חשן הנה בס' כפתור ופרח פרק שלישי שם כ' שר"ח מפרי"ז עלה לירושלים שנת י"ז לאלף הששי ואמר להרב שרוצה להקריב קרבנות ואומר מתוך טרדה לא שאלתי על הטומאה וכהן מיוחס שוב כ' הלא טומאה הותרה בציבור ומכהן מיוחס לא הזכיר כלל תירץ וביעב"ץ ח"א סי' צ"ט הביא ממנו בקיצור וכתב עליו שיש לשאול גם על שקלי ציבור ואולי קרבן פסח רצה להקריב דבא בטומאה בציבור ולא בעי שקלים והנה מבגדי כהונה לא שאלו כי פשוט הוא שאין כה"ג מעכב ונוכל להקריב בלעדו ומ"ש מיחוס כהונה נראה דלק"מ להר"ח ז"ל דמאן לימא לן דלא יקריב אחזקה ונחמי' בן חכלי' דהוי לי' כהנים מיוחסים הי' מגאל השארית מן הכהונה עד יעמיד הכהן לאורים ותומים אבל לעכב הקרבה בשביל זה מאן לימא ומהרי"ו סי' קנ"ג שכ' שאין נותנים חלה לכהן קטן משום דלא ברי לן ומהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה החמיר בזה שלא ליתן חרמים לכהן בז"הז ועיין מג"א ססי' תנ"ו היינו שלא ליתן לו ויעב"ץ ח"א סי' קל"ה החמיר בפדיון בכורים ע"ש אבל להקריב דקיימ"ל ברך ה' חילו אפי' חלולי' שבהם א"כ אפי' אי קמי שמי' גלי' שנתחללה אמו הרי כל מה שהקריב כשר למה נעכב מלהקריב ולא נסמוך על חזקת כשרות אמו וחזקת כהונתו אע"ג דיש לדחות דדוקא אם הוא בן כהן בודאי רק שנודע לו אח"כ שאמו הית' גרושה או חללה נמצא הוא כהן חלל אבל מזרע כהן הוא ע"ז נאמר ברך ה' חילו אבל אנחנו ניחוש שמא הכהן הזה בן גוים הוא שבא על אמו זהו ודאי ליתא דאפי' לפמ"ש מהרש"ל ע"י שמדות וגזרות רובם נתקלקלו היינו נשים שנאנסו ונתחללו אבל לעולם רוב בעילות מהבעל והבן המתיחס אחר אביו הרי הוא בנו ודאי רק ס' חלל ולזה מהני ברך ה' חילו ויעיין היטב ש"ות מהרי"ט ח"א סי' קמ"ח קמ"ט השייך לכאן:

1972

1973ע"כ לפע"ד לא צריכים לכהן מיוחס ונאכל שם מן הפסחים עכ"פ שהותר טומאה בציבור בער"פ ול"צ לשקלים ולא לכהן הגדול ובהדי שותא מאז הי' צל"ע למ"ד ארון גלה לבבל א"כ למ"ד ק"ר לא קדשה לע"ל ואף מקום מקדש וכדעת הראב"ד עיין מג"א סוף הל' ט"ב ועיין פ"ב דשבועות א"כ מנ"ל בבית שני לבנות ב"המק בלי ארון וכרובים בלא"ה יש לתמוה על כמה שינוי' בכלים ובבנין ממשכן ומזבח של מרע"ה וגם בנין בית שני שנוי' מהראשון ובנין שעתיד בנבואת יחזקאל שנוי מכל הנ"ל אע"ג הכל בכתב מיד ה' השכיל ע"פי נביא מ"מ הא אין נביא רשאי לחדש דבר אלא לשעה לא לקיום והי' נ"ל דהיינו דכתיב ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן תבנית כל כליו וכן תעשו פירש"י לדורות והוא מש"ס פ"ב דשבועות ועיין רמב"ן שהקשה ולפענ"ד דקאי אהתחלת הקרא ככל אשר אני מראה אותך עתה כן תעשו לדורות ע"פי אשר אני מראה בכל בנין ובנין אראה איך יעשה זה משונה מזה א"כ הרי העיד הקב"ה מתחלה שישכיל בכתב מידו לנביאיו ואין כאן דבר שחידשו נביאיו נגד דין תורה אך קשה מהארון דבית שני נ"ל מש"ה כתיב ונועדתי לך שמה מעל הכפרת בין ב' הכרובים לומר טעם הארון והכרובים הוא רק עיקר לצורך מקום מועד לדבר עם מרע"ה מבין ב' הכרובים וכשאין נביא כמרע"ה הראוי להוועד עמו מבין שני הכרובים אין הארון מעכב ואם יש אתו דבר אלקים יודיעני והריני חתנו כבנו חותם בברכה:

1973

1974יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המא"הג המופלג מהו' יודא נ"י אב"ד דק"ק רעטא יע"א:

1974

1975יקרתו הגיעני מגלה עפה כתובה פנים ואחור צלל במים אדירים והעלה חר"ז בש"ס ופוסקים מענין לענין ושרש דבריו בנידון שאלה א' אשר ז"ל אשה א' וז' בניה אשר במות בעלה ואביהם עמדו איזה יחידי סגולה המתנדבים בעם ופסקו להם סך ידוע קצוב לכל שנה על משך זמן ג' שנים רצופות וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת האשה לאיש אמיד באופן שכל בניה מתפרנסים עם כל צרכיהם מהם אצל אבי חורגם ומהם אצל קרובי האשה והן עתה ממאנים המתנדבים לתת עוד קצבתם בטענה שלא ע"ד כן נדרו אדעתא שתינשא לאיש רק אם תחזיק אצלה כל בניה בימי מיגר אלמנותה כל משך ג' שנים הנ"ל ויש מיחידים שאין רוצים בחזרה מאשר יצא מפיהם לצדקה אך להיות כי האשה וילדיה מתפרנסים עתה שלא בצער א"כ א"צ לצדקה זו לכן הם רוצים ליתן סך נדבתם לקרובי' עניים ממשפחתם ואשה הנ"ל תובעת סך הנ"ל לטובת היתומים לכשיגדלו ונפשו היפה בשאלתו אם יכולים לחזור בלי התרה או צריכים התרה הן כת הא' שחוזרים לגמרי מנדר צדקה שלהם הן כת שני' שרוצים לשנות מצדקה לצדקה:

1975

1976גרסי' במתני' ספ"ב דשקלים מותר שבוי' לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי וכו' ובירושלמי גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא יש לו ר' ירמיה סבי אומר מותר המת להיורשים א"ל רב אידי דחוטרא הגע עצמך דלא כווין אלא ליה אמר ליה אנא לא אמרית את מנן לך ופי' מהר"א וקרבן עדה וכן בשירי קרבן שם דמותר המת ליורשים היינו היכי דלא גבו בטעות אבל גבו בטעות צריך להחזיר המעות:

1976

1977ולכאורה יש לעיין א"כ מותר המת נמי עד"מ שגבו מאה זהו' ולא צריכא אלא לשמנים נמצא עשרים זהב האחרוני' כשגבו אז כבר היה לו כדי צרכו שמנים זהובי' הראשוני' ועשרי' האחרונים גבו בחזקת שאין לו ונמצא יש לו ונראה שזה היה סברת ר' ירמיה דפשיט ממתני' דזכו היורשים וא"כ קשה אמסקנת הירושלמי דמשמע שאינה דומים לדינא וי"ל דהא כל הדין הזה הוא מכח אומדנא שלא נתכוונו הנותנים אלא למצוה ולא להאכיל היורשים וכמ"ש במרדכי פ' אע"פ סי' קע"ו תשו' ר"ח כהן במי שנדר להשיא יתומה ומתה היתומה שהובא בי"ד סי' רנ"ג ס"ז ובא"ע סי' נ"ג ס"ד ובח"מ סי' רנ"ג סי"ו ומ"מ מסיק שם במרדכי אין כל האומדנות שוות אלא שזו אומדנ' גדול' היא ע"ש ובגליון מרדכי מה שחסר בפנים וכל התשוב' ההיא עד גמירא ימצא בפסקי רקנטי סי' שס"ג יע"ש וס"ל להירושלמי דודאי אי לא נעשה כוונת הנותן כלל וכלל כגון שהמת אינו צריך כלל והוה גביי' בטעות הוה אומדנא דמוכח אבל כל שקבצו סך מרובה וערבו המעות וקנו ממנו צרכי המת נמצא גם ממעות שנתקבצו באחרונה נעשה המצוה כמו ממעות הראשונים כדין כל שותפים מכיון שנתערבו המעות וקונים מהם שום דבר הוה לאמצע וזה מוכח מדברי תוס' סוטה י"ח ע"א ד"ה חזר וכו' מדין תערובות קינים דאל"ה אין פי' לדבריהם ואין להאריך בכאן מה שאינו לעניננו ועכ"פ יעשה המצו' גם בממונו והמות' הוא ג"כ מתערוב' כל המעות וע"ז אין אומדנא לומר שאינו רוצה שיאכלו היורשים המותר כיון שעכ"פ יעשה מצותו כצ"ל בפירוש דברי הירושלמי:

1977

1978והנה הרב"י בי"ד סי' רנ"ג מייתי תשו' רשב"א בגבו לצורך שבוי ומת שצריך ליתן להיורשים מטעם מתני' מותר שבוי לשבוי זכה בו השבוי ושוב זכו יורשים ממנו ולכאו' ק' עליו מירושלמי הנ"ל כיון שלא נעשה מצותו כלל אמדינן דלא נתן מעותיו לאכול ליורשי' ונ"ל הא כ' רשב"א דזכה השבוי מטעם משנתינו פי' הואיל ונתבזה קנה בבזיון דילי' וא"כ בירושלמי לא נתבזה שסבורי' היו שאין לו ושוב נודע שיש לו והיא כבודו ולא בזיון לא קנה אבל הכא שצריך אלא שמת שפיר קנה בבזיונו וזכו היורשים ממנו והשתא לא שייך לומר אומדנא כיון שכבר קנה וכאלו בא לידו שוב לא מפקי' משום הך אומדנא כנ"ל לדעת הרשב"א:

1978

1979מיהו הרא"ש בתשו' דמייתי שם ב"י וכן מייתי לי' טח"מ ס"סי רפ"ג פשיט' לי' להיפך בגבו מעו' לצורך שבוי' ונטמע' בין הנכרים דאין זכות להיורשי' אפי' כבר בא ליר אמה וזכתה בשבילה מ"מ אין לה אלא יחזרו להמתנדבים אם אפשר הא למה זה דומה לגובה לגוסס לצרכי קבורה ושוב הבריא שאין לו כלו' וה"ה אם מתה או נשתמד' ע"ש צ"ל דס"ל דלא כרשב"א אע"ג דרשב"א כ' שכבר קנה מטעם מתני' פי' שקנה בבזיונו ופשוט אם קנאו ואח"כ נשתמד שכבר קנה ומכ"ש מת או הברי' מ"מ נ"ל סברת הרא"ש הא קנין דבזיונו אינו אלא כיון שנדר הנודרים נדר ואין להם בהם שום זכות עוד כגון שגבו והותירו שכבר כתבתי לעיל כיון שנעשה מחשבתו שוב אין כאן אומדנא נמצא מותר המעות יצא מכח הנותנים רק שהספק אם ינתן ליורשיו או לעניים אחרים אמרי' נגד עניים אחרים זכה הוא בבזיונו אבל היכי שלא נעשה רצון המתנדבים כלל ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא התנדבו אין שום ה"א שיקנה זה בבזיונו מן הבעלים כנ"ל סברת הרא"ש ונכונה היא וכן פסק ר"ח כהן המובא בפסקי רקנאטי דבתוספת' אי' דהיכי דאין העני צריך ה"ל של הנודר ויוצא לחולין אלא שכ' א"ז דהוה אפשר לפרש לו לעני אלא שהעיקר כר"ח כהן ובש"ע בב' מקומות פסק כהרא"ש דלא כרשב"א ונ"ל דרשב"א נמי לא אמר אלא בשכבר גבו אבל לא גבו אלא שאמר ליתן ולא גבה יודה רשב"א להרא"ש דאם אינו צריך לו שחוזר דבורו ודאמרי' בירושלמי מתנה לעני הוה נדר כבר כ' ר' חיים היינו כשהעני קיים וצריך לכך והוא רוצה לחזור מדבורו אבל כשהעשיר או מת וכדומה לא אמר הירושלמי:

1979

1980והנה בענין זה תשו' רשב"א סותרים זא"ז כבר הרגיש והאריך בזה בתשו' מה"ו בצלאל אשכנזי סי' ט"ו שבסי' תקס"ג כ' דבעניים לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ובסי' תרנ"ו כ' דאינו יכול לחזור בו ונהי בסי' תקס"ג מיירי מטעם העני יכול לחזור אבל מ"מ עבירה בידו מטעם נדרו לא ניחא ליה במשמעות לשון התשו' והניח בק' שסותרים זא"ז וצ"ל דלא ניחא לי' להגאון למימר דשאני בסי' תרנ"ו דמיירי שכבר התפיסו ביד אחרים גם זה אינו דהרי כ' שם שאין יכול לחזור בלא התרה ואפי' בהתרה נמי לא יועיל דכיון שכבר ניתן ביד אחרים שמע מיני' מתחלה מיירי אפי' אי לא הוה ביד אחרים וע"כ הניח בקושי':

1980

1981והנלע"ד בישוב קצת סתירת הרשב"א ואומר הא דאמרי' דמטעם עניים היינו יכול לחזו' בו משו' דלא הוה כאתי לידם ממש היינו למתנת עניי' ממש אבל המקדיש ס"ת וכדומה ללמוד בו או לקרו' בו חפצים שגופם קדוש להקדש ההוא אעפ"י שאיננו קדושה ממש והרי הוא לכל דבריו כהקדש עניים מ"מ לענין שאינו יכול לחזור בו חמור דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא בעי' עניים ולא יד עניים שיזכו בו וע"כ התם בסי' תרנ"ו שהי' בכלל הקדשו ספרים שראוים ללמוד בהם לומדי תורה וגם ממון לחלקו לעניים אמרי' מיגו דחייל הקדשו כמסירה על הספרים חל נמי על מעות העניים ע"כ החמיר אפי' לא הי' בא ליד הגבאי כן נ"ל ולחלק אפשר:

1981

1982הדרן לדידן דעכ"פ היכי דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת וכדומה לית דין ולית דיין דאפי' התרה אינו צריך ע"כ בנידון שלפנינו שאע"פ שנדרו על ג' שנים מזונות להבנים וכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה השלישית שעדיין לא גבאו והעשירו הבנים ואינם צריכים מזונות לא מבעי' אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדו אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא אדעתא דהכי לא נדרו כדעת ר"ח כהן דפי' תוספתא דהמותר לו ר"ל להנודר ומ"מ מהיו' טוב יפירו נדרם לחוש לדעת א"ז דכ' דאפשר לפרש לו לעני מיהו איהו נמי לא אמר אלא כשהוא עני ולא כשהעשיר:

1982

1983ואע"ג דכבר התחילו ונתקיים נדרם בשני שני' הראשונים מ"מ לא נימא שמשו"ה יגבו גבי' חדשה בשנה השלישית דלא מצינו שום מעליות' במה שכב' התחילו ליתן אלא בא' מב' מקומות ואבארם א' לא' בעזרת השם יתברך (א') בתשו' הרא"ש ותשו' ר"ח כהן דלעיל שכ' משו"ה המותר ליורשים משום שכבר נעשה מקצת מעות רצון המתנדבי' וכבר פירשנו לעיל שהכונה דמאחר שנתקימ' מחשבת הנותן ונעשית מצותו שוב אין כאן אומדנא שיקפיד על המותר אבל הכא להוציא ממנו ממון לכתחילה אחר שאינו צריך אין לך אומדנא גדול מזה (ב') מצינו בתשו' המיוחס' סי' ר"ע דהביא ב"י בי"ד רכ"ח דאפי' באה קצת ליד גבאי מ"מ יכול לשאול על השאר באמת לשון זה איננו בגוף התשובה אך הרב"י הוסיף לשון אפי' פי' אע"ג דצדקה שבאה ליד גבאי לא מהני שוב שאל' וחרט' וא"כ הוה ס"ד כיון שא"א לעקור הנדר מעיקרא שהרי אותו חלק שכבר בא ליד הגבאי אינו נעקר וא"כ א"א לשאול גם אהא דנשאר בידו דממ"נ אי יעקר יעקר לגמרי ואי לא הותר לא הותר הכי הוה ס"ד קמ"ל ואין זה לנידון שלפנינו כלל והוא פשוט ע"כ נ"ל פשוט שיכולים לחזור וכנ"ל:

1983

1984אך אי לאו הא דמעיקר אדעת' דהכי לא נדר בודאי לא היו יכולי' לשנות מעני לעני כי כן דעת רוב הפוסקים ועיין תשו' רדב"ז ח"א סי' קל"ד וקצת ראיה מש"ס ב"מ פ' השוכ' גבי מגבת פורים דלא חיישי' לחשדא אע"ג דנודר ע"ד חבירו אין מתירים לו אלא בפניו וי"א מפני החשד ולא תלי' שהתיר נדרו אלא חשדינן לי' וא"כ ה"נ אמאי ליכא חשדא אע"כ משום דהעני יכול להוציא ממנו בדיינים ומדשתיק ש"מ פיוסי פייסי' וליכא חשדא:

1984

1985וראיתי מעלתו הביא ראי' ג"כ מספ"ג דגיטי' למ"ד ע"א המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ומוקי ליה במכירי כהונה ולא חייש לתרץ ישראל דלא שייך מכירי אע"כ בישראל בלא"ה לק"מ דכיון שאמר שיתן מתנה לישראל עני אינו יכול לשנות ומסחי שארי עניים דעתיהו אלו דבריו ותמוהים הם מאוד מאוד חדא אם אינו יכול לשנות מעני לעני ה"ה ומכ"ש שאינו יכול לשנות מכהן לכהן ומלוי ללוי ולמה לי דמוקי במכירי כהונ' ולוי' כלל כיון דהלוה לו לכהן מסחו כל כהנים דעתיהו ותו צ"ע נהי הוא אינו יכול לשנות נדרו אבל מעשר עני מה לי ולו הלא נוטלים ממנו בעל כרחו דמשו"ה לא שייך מכירי עניים א"כ מאי אהני לי' אמירה דילי' ליתנו לעני זה ואין מובן לדבריו בזה:

1985

1986הנה מעלתו נמשך אחר הירושלמי דמייתי משנה למלך פ"ז מה' מעשר ה' וי"ו דפריך וכי יש מכיר לעני וע"ז נמשך מעלתו ובאמת דברי ירושלמי תמוהים לכאורה דודאי יש ויש מכיר לעני במ"ע המתחלק בתוך הבית כמ"ש מ"ל עצמו אם אין עניים בגורן ומחלקו בביתו אז יש לו בו טובת הנאה ושייך מכיר ועוד בהדיא תנן משנה וי"ו פ"ח דפאה היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה וע"ש בתי"ט וא"כ דברי ירושלמי תמוהים:

1986

1987ואמנם ז"ל הירושלמי בתר דמוקי ר"ל מתני' כר' יוסי שעשו אינו זוכה כזוכה הקשה על זה כלום אמר ר"י אלא בקיים אבל הכא בעי מיזרע פי' שר"י לא אמר אלא דבר שבעולם עשו שאינו זוכה כזוכה אבל הכא בשעה שהוא מלוהו עדיין לא זרע וע"כ תי' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן במכירי כהונה והדר פריך והא תנן עני ויש מכיר לעני ולא תי' כלום והנה ק' אש"ס דילן ק' הירושלמי עדיין בעי מיזרע ואיך מזכה לי' אך אח"ז אית פלוגת' בירושלמי דאתא עובדא קמי ר' אמי כהן ולוי שהיו כבר חייבי' מעות לישראל וא"ל הפרש עליהם מחלקי ואמר המלוה מעות תנן אבל לא חוב שמכבר ר' זעירי אמר אפי' לא הלוה ע"מ כן ומייתי שם ברייתא מסייע לזעירי וכן הלכה ואולי י"ל פליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקים אי קונין במלוה כמו בכסף בעין או לא והנ' מה דמשקה ירושלמי עדיין בעי מיזרע לא ק' אלא למ"ד דוקא מלוה מעות בעין אבל לזעירי דאמר אפי' במלוה שמכבר יכול לומר הפרש עלי לק"מ נהי בשעת מתן מעות בעי מיזרע ולא זכה בו מ"מ לכשיבואו הפירות לעולם ויהי' הכהן חייב לו מכבר יפריש עליו על חוב שחייב לו ועשו שאינו זוכה כזוכה ולק"מ אלא למ"ד דבעי' מעות בעין ואז עדיין לא נזרע והוכרח לתרץ במכירי כהונה והוא זוכה אפי' עד שלא נזרע והדר פריך וכי יש מכיר לעני אע"ג דאם יארע שלא יהיו עניים בגורן ויקח המעשר לביתו יש לו ט"ה ויתנם למכירו או אם יהיה די לעניים מועטים שיכול להציל לקרוביו ומכיריו מ"מ היינו אם יארע כך אבל לא יארע כך לא נמצא אין המכי' זוכה אלא אז כשעת הגרן ואז כבר נאכל המעות ובמלוה אין קונים ולא דמי לכהן שאעפ"י שלא נזרע מ"מ בודאי יהי' לו כיון שהוא מכירו אבל העני אעפ"י שהוא מכירו אם יארע מ"מ כיון שאינו ודאי אינו קונה עד אז וכבר הוי מלוה ואינו זוכה בו ושפיר הקשה הירושלמי אך ש"ס דילן ס"ל כזעירי דלאו דוקא מלוה מעות אלא ה"ה חוב ישן ולק"מ ב' הקושי' לא קו' דבעי מיזרע ולא קו' דיש מכיר לעני וא"ש בעזה"י. ואחתום בברכה א"נ דש"ת: פ"ב עש"ק ער"ח אב קצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ. ???

1987

1988שוכ"ט למחו' הרב המופלג חרוץ ושנון המופלא ומפורסם מהו' ליב הרש ני' רב דב"המ בק"ק או"י יע"א.

1988

1989יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן שכ"מ שצוה כל נכסיו יהיו לאשתו לבד מח' אלפי' שעשה לטובת נשמתו ויורשי דאוריי' ירש כל א' חמשים זהו' ובתוך פרטי הדברי' טובי' שצוה לעשות מח' אלפי' הנ"ל הי' א' מהם למסור סך ב' מאות זהו' ליד אפוטרופס לסגלם להרויח לצורך נישואי בת עני א' שלא יותן לה אלא ביום חופה או לכל המוקדם שבוע קודם והנה מתו גם שניהם האב ובת וחיים לכל ישראל שבקו והנה מדיינים זע"ז יורשי הבת אומרי' שהם יורשי זכו' הבת העני' ויורשי דאוריי' של השכ"מ אומרי' שחוזר לסיני והם יורשי דאוריי' מנכסי הנעדר המצווה והאשה אומרת הרי הכל שלה וסילק יורשי דאורי' בחמשים זהו' ושוב כל הזכיות שלה הדין עם מי:

1989

1990במרדכי ר"פ אע"פי פליגי ר"ח כהן ס"ל לנודר להשיא יתומה פלונית ומתה אין להיורשי' כלום מאומדנא דפ' אע"פ שלא נדר אלא ע"מ להשיאה לא להאכיל ליורשי' וראבי' פליג וס"ל כיון דמתנ' לעני הוה נדר א"כ ממילא יורשי' יורשים אותה כמבואר במשנה שקלים ומייתי לי' בסנהדרי' מותר המת ליורשיו ובגליון מרדכי שם כ' דר"א מוינא דהיינו אור זרוע הגדול אמר דאין ראי' דמותר המת היינו שכבר נתן אבל הכא אינו אלא נדר עליו אבל המת לא זכה ובפסקי רקנאטי סי' שס"ג מייתי מרבית ראשונים דכולם פליגי על ראבי' וכ' מותר המת היינו שכבר נעשה המצוה ונתקיים מחשבת הנותני' אז אינם מקפידי' על המותר ויהי' ליורשיו של מת אבל כשמתה היתומה ולא נתקיי' מחשבת הנודר כלל אמרי' אומדנא שלא נתן ע"ד שיאכלו הלה היורשי' וסברא זו היא ג"כ סברת תשו' הרא"ש דמייתי טח"מ ס"סי רפ"ג ולכאור' יש עוד לחלק בפשיטו' דהא בטעם מותר המת ומותר השבוי ליורשי' פירשו שם הראשונים מפני שנתבזה וקנאו בבזיונו וזה שייך אם גבאו מעות מרבים ונתבזה קנאו בבזיונו אבל א' שנדר להשיא יתומה לכבוד ותפארת הי' לה ולא לבזיון במה תקנה נדר הוה עליו אבל היא לא קנתה והם הנה דברי א"ז הנ"ל ובתשו' מהר"י בן לב ח"ב סי' ס"ז מסיים כי דברי ר"ח כהן מסתברא ע"כ אפי' תפס יורשי היתום מפקי' מיני' ולא מצי למימר קים לי כראבי' ובהגה' מיי' פ"ח מגזיל' אות ג' בשם מהר"י מקורבל מי שנתנו אחרי' מעו' להשיא בתו ונמנע ולא השיאה צריך להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה וראייתו מש"ס ב"ק ק"י דאי לא מכפר נהדר ליורשי' ש"מ אי לא נעשי' מחשב' הנותן הדר מיד המקבל והיא לכאורה ראי' ברורה:

1990

1991ואמנם בתשו' רשב"א וכן דעת ריטב"א דמייתי ב"י בח"מ סימן רנ"ג מי שנדר מעות ליתומה להשיאה נותני' לה מיד והיא יכולה להוציא המעו' במה שתרצה דקיי"ל העני רשאי ליקח לו חלוק וטלית ולא לחוש לשינוי דעת בע"הב ומעתה כיון שיכולה להוציא במה שתרצה ס"ל להרב"י דאם מתה יורשי' יורשי' אותה אך הרמ"א הכריע דרשב"א לא קאמ' אלא כל זמן שהיא חי' אך אם תמות יוחזר המעו' לנותני' ופסק כן בי"ד סי' רנ"ג ובא"ע סי' נ"ב ואמנ' לכאור' ק' על רשב"א מש"ס ב"ק ק"י הנ"ל והכרע' הרמ"א אינה מעלה ארוכ' לזה עכ"נ לע"ד דיש כאן ב' דינים (א') מצות צדק' על הנותן לפרנס העני או להשיא היתומה ודין (הב') שהמקבל יכול לשנותו למה שירצה ואיננו גזלן כשמשנה מדעת בעלים מ"מ פשוט מאוד שעכ"פ יצא הנותן ידי מצותו כאלו השיא ממש בפועל שהרי נתן לה להשיא עצמה ואם הדין שהרשות בידה לשנו' כי רצונה היא כבודה עכ"פ הוא הנותן כבר קיים מצותו א"כ ממילא תו לק"מ מש"ס דב"ק דהרי ה"נ כבר איכפר לי' פי' כבר נעשה מצותו ונתקיים מחשבתו אך כל זה בשנתן ליד העני עצמו אך כשנתן לאב או לאחרי' שיהי' בידם להשיא היתומה ולא נישאי' ומתה היינו הך דר"י מקורבל בזה בודאי לא איתכפר לי' והדר כספא להנותן ולא פליגי ר"י מקורבל עם הרשב"א כלל וזה ברור לפע"ד:

1991

1992ודנפיק מיני' לדינא נלע"ד לא מיבעי' היכא שלא הוציא הנודר מתחת ידו וגם לא נתבזה בו המקבל ומת דלא קנה אלא אפי' נתבזה כגון שגבו עבור המקבל וכל א' הפריז ליתן כך וכך ועדיין לא נתנו נמי נ"ל אין להוציא מידם ליתן ליורשי המקבל כיון דלא התחיל במצוה כלל ולא נתקיים מחשבת' ולא מצינו להדי' דאלי' בזיונא להוציא מיד הבעלים כ"א להפקיע מעניים אחרי' דעלמא ולא עוד אפילו ניתן כבר ליד המקבל ונתבזה וגם איננו ביד בעלים מ"מ לא זכו היורשי' כיון שלא נעשה שום מצוה אך כשכבר נעשה המצוה והותירו ומת המקבל או גבו למת ושבוי והותירו דאז בטל האומדנא וכבר נעשה רצון הנותני' ואין להם שום תביעה רק הספק אם ליתן המותר לעניי' או מתים ושבוי' דעלמא או ליורשיו בזה אמרי' להפקיע מעניים דעלמא מועיל סברת דקני' בבזיונו ושייך ליורשים:

1992

1993והכא השתא בנידון שלפנינו כולהי איתנהי בי' שלא התחיל המצוה והמצווה דקדק שלא להוציא מיד האפוטרופס עד יום נישואי' והיא מתה קודם שנשתדכה וגם לא נתבזה בזה פשיטא דלית דין ודיינא ליורשי' בממון זה:

1993

1994ולמשמעו' הרא"ש דמייתי טור ס"סי רפ"ג ראוי לעשו' דבר טוב לנשמתו וכן הוא בהדי' בפסקי רקנאטי הנ"ל ולית דבר טוב יותר מליתנו ליורשי דאוריי' וזה שהזניח יורשיו ונתן לאשתו לא טוב עשה ועכ"פ הטוב לנשמתו הוא לתת ליורשיו כמבוא' ברמ"א ח"מ סי' רפ"ב ועכ"פ אין להאשה שום תביעה על זה כי אותן ח' אלפים לא נתן לה וממילא הנותר מהם נופל ליורשי דאוריי' אי משום דזהו טוב שבנכסיו אי משום שהם יורשיו ואינם מחויבי' לקיים נדרו שנדר הוא ויש בזה עיון גדול בסתירת ש"ע סי' רמ"ב וסי' רנ"א ע"ש ואין כאן צורך להאריך [ועיין בסי' רל"ז]. ואחתום בברכה א"נ מחו'. פ"ב כאור בוקר ליום ה' כ"ב תמוז תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

1994

1995פה ק"ק מ"ד כמעט רגע אירע דבר ביום י"ח אדר שני העבר שנת תקס"ב לפ"ק יצא אש ומצא קוצים בבית אינו יהודי ונאכל גדיש וקמה בבתי ישראל רובא דמנכר מרחוב היהודים בעו"ה ונשתלחו לכאן נדבות הרבה מקהלות קדושות הקרובות והרחוקות נדיבי עם אלקי אברהם לסיועת הניזקין ובהגיע תור חלוקת קופה הנ"ל נסתפקו אקרו"ט בכמה ספיקות בענין החלוק' ההיא כאשר יתבאר לפנינו מתוך חלקי התשובה והם הקריבו לפנינו לעיין בהך מלתא ולהמציא סדר החלוקה עפ"י ד"ת או קרוב לזה באופן שכל א' על מקומו יבוא בשלום: -

1995

1996והנה ידוע שדברים כאלו א"א בשום אופן לדונם בדין תורה ממש וכעין שכ' בת"הד סי' שמ"ב אך בענין הקרו' לדין תורה וקרו' לשכל אנושי לדמות מלתא למלתא בדמיון קרוב קצת וכבר כתבתי תשובה ארוכה בענין כיוצא בזה בהיזק מים שבא להם סיוע מאת שר המדינה ושם דננו אותם בדין ריווח שנפל לשותפות וזה לא שייך הכא דהכא מתורת צדקה אתאינן עלה והחונן לאדם דעת יראנו נפלאות מתורתו ולא נכשל ח"ו והוא יישר ההדורים לפנינו: -

1996

1997תמן תנינן שלהי מס' פיאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומבואר הטעם שזה הוא שיעור מזונותיו לשנה ויכול להתפרנס מזה עד שנה הבאה ואז יקח לקט שכחה ופאה של אותה השנה תו גרסי' התם היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו ה"ז יטול ובירושלמי מוכיח מכאן דאפי' בע"ח שאינו דוחק דהא כתובת אשתו כבע"ח שאינו דוחק הוא דלא נתנה לגבות מחיים ולפ"ז משנתינו היא ע"ד לא זו א"ז דכתוב' אשתו הוה רבותא טפי מבע"ח אבל בירושלמי הגי' בהיפוך כתובת אשה תחלה ואינו נכון דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו תו גרסי' התם מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ומפרש בירושלמי דטבן חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין ומייתי ליה נמי הר"ש עיין שם: -

1997

1998והנה לכאורה נרא' בכוונה רצוי' הכניס רבי הא דממשכני' לכתובת אשתו וכו' בין בבא דמאתים זוז לבבא דחמשים זוז דבשלמא ברישא מיירי מאדם בטל שאינו עוסק כלום ואוכל ממה שיש לו ואם יש לו אלף זוז לכתובת אשתו או לבע"ח וכי נאמר שיאכלם ויחדי ע"כ אם היו ממושכנים לכתובת אשתו ה"ז יטול משא"כ בסיפא דמיירי דעוסק בפרקמטי' למה לא יחשב לו כתובת אשתו ובע"ח שאינו דוחקו לפרוע בתוך שנתו והלא הוא מרוויח בממון עכ"פ ונהי דבשלו משערי' חמשים זוז ומשמע שדרך להרוויח שלשה כפלי הקרן בכל שנה ויעלה חמשים זוז סך מאתים זוז ויאכל הקרן עם הריווח בשנה זו ואח"כ יטול וזה לא שייך בשל אחרים מ"מ מובן ממילא דישוער בקרוב לזה דהיינו שבעים זוז משל אחרים שבידו יעלה הריווח ג"פ שבעים זוז שהם יותר ממאתים זוז מאכולת לביתו והקרן קיים כן הי' נראה לכאורה והך בבא דאין כופין למכור ביתו תני ליה ברישא לרבותא דאפי' להשלים מאתים זוז אין כופין למכור מכ"ש להשלים חמשים להרוויח בהן דאולי לא יצליח במ"ומ וזה וזה לא עלתה בידו: -

1998

1999ויש לעיין דתנן במתני' דפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א) פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה ופירש"י לפי שמשתכר בהן וכ"כ כל המפורשים ופוסקים וכן הוא בירושלמי ומייתי לי' הרי"ף התם שמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשם א' ומחצה וכ' שם המרדכי בשם הר"ש בר ברוך מיהו רבית לא הוה כיון שאם היה מגרש מיד הי' צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא הי' נותן אא"כ ירחיב לו הזמן וה"ל אגר נטר עכ"ל משמע דאין המתנת מעות נדן שוה יותר משליש והכא משמע שמרויח ג' כפלי הקרן ואם נבדה חלוקי' בין ממון אחרים וממון אשתו לממון שלו א"כ ה"נ נימא עכ"פ בהיו ממושכנים לכתובה ולבע"ח לא הזכיר רבי שיעור במשנתינו כלל למי שנושא ונותן וסמך על מתני' דפ' מציאת האשה הנ"ל מכל מקום יחשב עכ"פ לשליש ר"ל אם יש בידו ג' מאות זהו' והוא חייב לכתובת אשתו יחשב לו רק למאה זהו': -

1999

2000ואולי אפשר עוד לומר דקרובי' דברי אלו להיות כדברי אלו והוא דמדרך בני ישראל להלוות על ריווח בתורת עיסקא תרי תלתי בהפסד ותלתי באגר להנותן ולמקבל יהיה תרי תלתי באגר ותלתי בהפסד כמבואר זה פ' הרבית והרוצה ללות אלף דינר ומן הסתם מרוויח ג' כפלי הקרן כנ"ל נמצא עולה הריווח ג' אלפי' דינר והי' נותן להמלוה אלף קרן ואלף ריווח דהרי תלתי באגר והכא באשה הואיל ואית לי' לבעל תרתי לריעותא חדא שאם יגרשנה או ימות מחר צריך לשלם מיד משא"כ בע"ח אחר וכמ"ש המרדכי הנ"ל גם בע"ח אחר מקבל הפסד משא"כ האשה ע"כ נגד זה תקנו שני דברים כנגדן להאשה א' שתסגי לה בחצי הריווח היינו ה' מנה מיד ולא אלף אחר שנה ע"ד בוצינא טב מקרא ב' הואיל ואינה מקבלת עלי' הפסד תסגי לה בריווח כנ"ל פ"א דאלו בע"ח אחר הי' צריך לתת כן בכל שנה ושנה ומ"מ איננו יוצא מהיקש שיעור חמשים זוז של משנתינו יהיה איך שיהי' הי' נראה מהסברא ומסדור המשנה דפטור בלא כלום א"א דבנושא ונותן לכל הפחות יחשב לו לשליש: -

2000

2001אמנם ראיתי ברמב"ם פ"ט ממתנו' עניים ה' י"ג כ' מי שיש לו וכו' היו לו מאתים זוז אף עפ"י שאינו נושא ונותן בהם וכ' בגליון הגה' משנה למלך כאן חסר לשון וצ"ל או שהיו לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם עכ"ל הרי זה לא יטול וכו' היו לו מאתים חסר דינר וכו' הי' בידו מעו' והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתוב' אשתו ה"ז מות' ליקח עכ"ל הנה אם היה חסר בספרי רמב"ם הקודמים בבא דהיו לו חמשים זוז בודאי שצריך להגיה ולהוסיף כי מי יחלוק על משנה מפורשת בלי חולק אבל מדוע שינה הגאון בעל משנה למלך הסדר והכניס הך בבא דחמשים בין הדבקים בעסקו בענין מאתים זוז וגם שיש קפידא בדבר דהשתא הך דהיו ממושכנים לבע"ח ולכתובת אשתו עלי' נמי קאי ולפע"ד לא יתכן כמ"ש ע"כ אם לא הי' כ' כן בספרי רמב"ם ואנו מגיהים כן מדעתינו אין לנו לשנו' מסדר המשנה ויש לנו להגיהו אחר בבא דהיו ממושכני' אמנם אי הי' כ"כ בספרי הרמב"ם צ"ע ואולי עדיין י"ל דמ"מ כיון דבתר הכי חזר וכ' היו לו מאתים חסר דינר וכו' א"כ היו מושכנים קאי אבבא דמאתים דלפניו ולא אחמשים דלפני פניו וראיתי בטי"ד ובש"ע שם ר"סי רנ"ג בכל הספרים כ' כלשון הרמב"ם עפ"י הגה' משנה למלך ונרא' משם הוציא מ"ל להגיה כן ברמב"ם וק' לשבש כל הספרים וגם קשה מאוד להתפיס הדברים כפשוטן שמי שיש בידו מעות אחרים ואינו דוחקו לפרוע זמן זמנים טובא וכן כתובת אשתו יטול צדקה והרי עינינו רואות כמה פעמי' יש מתעשר ואין כל ור"ל ל"ל מגרמי' כלום והוא נושא ונותן בממון אחרי' ומרוויח בהם ומתפרנס כעשי' הנאמר שיטול לקט שכחה וכדומה: -

2001

2002והנה בסמ"ק ססי רמ"ז כ' וז"ל וכן דין מי שיש לו מאתים זוז אינו נוהג בינינו ומביאו ב"י ור"ל דבימיהם הי' להם לקט שכחה ופאה היו מתפרנסי' משנה לשנה הי' זה השיעור לשנה עד בוא תבואתה של שנה אחרת אבל עתה מה גבול תתן לו וצ"ל הא דלא כתב דין של חמשים זוז הוא נמי מהאי טעמא דזה הוא השיעור לשנה ואין זה נוהג עתה אלא הכל לפי הזמן שיהי' לו קרן כדי שיכול להתפרנס מן הריווח ומשו"ה השמיטו בסמ"ק ואי ס"ד דהך דינא דכתובת אשתו ובע"ח שייך במי שמתפרנס מהריווח לא ה"ל לסמ"ק לשתוק מיני' ולהודיענו מה דינו בכל זה אני נבוך ואין בידי דבר ברור בזה וצריך תלמוד: -

2002

2003ומה הוא ממושכן לבע"ח וכתובת אשתו כ' הב"ח דהיינו שהבעל ייחד לאשתו כלים ותכשיטים ושמום כך וכך וכ' שוויים בכתובה והעתיקו הש"כ ומשמע שהסכים עמו וקרוב לזה בט"ז שם ונ"ל שהוציא כן מלשון ממושכנים משמע שהם ממושכן ממש וצ"ל דהני כלים ותכשיטים מיירי היתרים מכדי צרכו או מחרישתא דכספא וכה"ג דאל"ה הרי בל"ז אינו מחויי' למכור כליו ותכשיטיו אע"כ כנ"ל וצ"ל בבע"ח נמי כה"ג שייחד לו כלים בחובו הנה מלשון הרמב"ם הנ"ל לא משמע כן דדקדק וכו' היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכני' לכתובת אשתו ואין דרך לייחד מעות מזומנים לבע"ח ומכ"ש לכתובת אשתו וזה פשוט וכן מוכח להדי' ממרדכי פ"ק דב"ב דף רמ"ג פסקא המתחל' וששאלתם על ראשי הקהל שבאו לשנות ולהטיל מס על שוה ליטרא קרקע כמו על שוה ליטרא מעות וכו' כ' וז"ל ועוד יש להביא ראי' ברורה דתנן במס' פאה מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט וכו' ומשמע אעפ"י שיש לו קרקעות שוים ר' זוז מדקתני סיפא היו משועבדים לכתובת אשתו או לבע"ח ולשון שיעבוד שייך בקרקעו' עכ"ל לעניננו הרי לפניך דגרס היו משועבדים ולא היו ממושכני' וסתם שיעבוד לא משמע בשיעבוד אפותיקי ועוד הא ראיות המרדכי שם כך היא הולכת דמפאה מוכח דטאבין חמשין דעבדין ממאתי' דלא עבדין וסתם קרקע לא עבדי ועיקר המס הוא על המ"ומ ע"כ אין ראוי' להטיל על הקרקע כ"א על המעות ושלא תאמ' דלמא היינו מעות טבא חמשין ממאה מעות אבל קרקע חשיב טפי אע"ג דלא עבדי לכן מייתי ראי' דרישא ע"כ בקרקע נמי מיירי מדקתני היו משועבדים וכו' ואפ"ה אם היו לו חמשים דעבדי' עדיפא מיני' זאת היא כוונת המרדכי ואי ס"ד כהב"ח דלמא לעולם קרקע עדיפא והכא בקרקע המיוחדת לכתובתה שאין לו רשות למוכרה ולא שווי' ליה לכלום אע"כ שלא פי' במשנתינו כפי מה שחשבו הב"ח והש"ך: -

2003

2004ובר מן דין צלע"ג על הגאונים הללו אי כדבריהם א"כ מאי האי דקאמר בירושלמי דאפי' בע"ח שאינו דוחק דומיא דכתובה שאינה דוחקת לפרוע אי ס"ד כהב"ח והש"ך הנ"ל הא אותן כלים אינו יכול למוכר' כמבוא' ר"פ אלמנ' לכה"ג ברי"ף ורא"ש שם וא"כ מה תועלת לו באותן הכלים לפרנסתו עד שהוצרך הירושלמי לומר לא סוף דבר בבע"ח דוחק וכו' אע"כ אין מקום לדברים אלו כלל ודוחק לומר דסד"א שימכרו כליו וישתמש בכלי' המיוחדים לבע"ח שאינו דוחק ולשון היו ממושכנין הוא כמו משועבדים ור"ל לאפוקי אי היה לו קרקע אחרת במקום אחר או נכסים במדינת הים לכתובת אשתו דאי לית לי' מאתים זוז בפנינו יכול ליטול כעשיר העובר ממקום למקום דעני היה באותה שעה או ספינתו בים ובא לו ברבאות כההיא דעירוכין י"ח ע"א דבכה"ג אם אין מאתים זוז בפנינו יכול הוא ליטול וקמ"ל אם יש לו ר' זוז אלא שיש עליו כתובת אשה ובע"ח לא יטול דהני ר' זוז אינם ממושכנים לבע"ח ולכתובת אשה כיון שיש לו נכסים במקום אחר אבל זולת זה לא כך נלענ"ד: -

2004

2005ואפשר גם הב"ח והש"ך מודה דבמשנה דקאי אזמן לקט שכחה ופאה ואמי שאינו נושא ונותן בודאי לא יועיל לו כתוב' אשתו ומעות בע"ח שלו אך עתה דאין לנו דין ר' זוז רק דין חמשים זוז ר"ל לפי המקום והזמן דנושא ונותן בהם ובזה כ' דגם חובו וכתובת אשתו שהוא נושא ונותן בהם מתחשב אם לא שייחד לה כלים בכתובתה ולבע"ח בחובו ואם שקרובים הדברים להתקבל אבל לא משמע כן מלשונם ועוד דאכתובה לחוד קאי ובז"הז דאין מגרשי' בע"כ גרע טפי טובא מבעל חוב שאינו דוחק גם זה נכון: -

2005

2006והנה מסקנת הש"ס בכתו' ס"ח ע"א דאין מחייבי' אותו למכור כלי תשמישי' כ"א מחרשתא דכספא היכי דלא בא לידי גבוי ובענין בא לידי גבוי יש כמה שיטות לרש"י ותוס' ורי"ף ועיין בראשוני' שם והטור כ' דשלחן ומנורה מחויבים למכור נגד הש"ס ומ"ש הב"ח והש"ך כבר כ' הט"ז סק"ד דלא נ"ל והוא דוחק מאוד בלשון:

2006

2007והט"ז כ' שנ"ל ברור כי אז הי' להם שולחן קטן של כסף וזה משיירים לו משא"כ בזמנינו אלו שהשולחנים גדולים לפני כל בני בית ודאי חייב למכור אם הוא של כסף שהרי כשמסדרים לבע"ח אמרי' לו ולא לאשתו ובניו עכ"ד והנה אם כוונתו במ"ש בני ביתו אשתו ובניו כמו בסדור בע"ח הרי הוא תמה והלא גם הם עניים הם וצריכים אנו לתת להם די מחסורם וכיון שהורגלו בשלחן של כסף ולא מקבל עליי' זולת זה מאין יבוא עזרם ואין זה דומה לסדור בע"ח דמן הסברא אפי' גלימא דעל כתיפו יקח ויציגהו ערום כיום הולדו ואם כי הוא עני מה בכך וכי על זה היחיד מוטל לפרנסו ולהכין לו די מחסורו אלא גז"ה הוא שמסדרים לבע"ח ואין לך בו אלא חדושו לו ולא לאשתו ובניו ועיין ב"מ קי"ד ריש ע"א ומ"מ פשוט הוא אחר שנטל הבע"ח תכשיטי אשתו ובניו מוטל על מי שאפשר לו או על הצבור ליתן להם די מחסורם אשר חיסר להם הבע"ח וזה פשוט מאוד ואולי כוונת הט"ז שולחן גדול שגם משרתיו אוכלי' עליו על זה אמר דחלק שולחן משרתיו ימכר ואם גם הם יאמרו לא מקבלי עלינו שולחן של עץ ישכירו עצמם לעשיר דמצי למיקם בסיפוקיהו והוא ישכיר לעצמו משרתים בני עניים שאינם מפונקים כל כך וזה הוא סברא נכונה עפ"י הדין אבל לא נתכוון הט"ז לכך וגם זולת זה צ"ע בט"ז דא"כ עכ"פ גם בז"הז יניחו לו שולחן קטן של כסף מקום מושבו של עצמו וע"כ צ"ל דהטור נתכוון לחלק השולחן היתר על הנ"ל אכתי מה יענה במנורה כיון דעכ"פ מניחין לו לעצמו מנורה של כסף נר לאחד נר למאה ויש לדחוק בזה דבחדר המיוחד להם קאמר וכל זה דחיק ואתא מרחוק והנלענ"ד ביישוב דברי הטור דהא חזינן בלשון הש"ס מ"ש כוסות וקערות דאמר מאיסי עלי מטה שלחן נמי אמר לא מקבל עלואי מבואר להדי' דגבי מטה ושלחן לא שייך מאיס עלי רק לא מקבל עלואי ומ"מ סתמא דש"ס מדמי' להדדי וס"ל להטור דהיינו להס"ד דמיירי מלקט שכחה ופאה שהוא בא לטול מן ההפקר ואנו מוחין בו שיש לו שולחן של כסף יטעון הוא לא מקבל עלואי אבל בזמנינו דליכא לקט שכחה ופאה ולא שייך כל הפלפול אלא להוציא מיד הגבאי בודאי אינו יכול להוציא בטענת לא מקבל עלואי וכעין סברא זו היא שיטת ר"ת בתוספות שם ולפ"ז למסקנא הו"מ לשנויי' התם דמיירי בנוטל מן הגבאי והא בשולחן והא בכוסות וקערות אלא האמת משני וזה נ"ל נכון בדעת הטור:

2007

2008והנה בפי' תי' הש"ס נראה מהפוסקים דהעיקר כדברי הרי"ף ורמב"ם והר"ש ולזה הסכים הר"ן דכל שמתפרנס בצינעא מקרוביו אין מחייבי' אותו למכור כליו הנ"ל ולשון הרמב"ם בפי' המשנה הביאו הרב"י שם אינו חייב למוכרם עד שיקח מתנות עניים ויכתב בכללם אז יאמרו לו מכור אותם הכלים וקנה אחרים ואל תמעיט מתנות עניים עכ"ל ועתי"ט מ"ש בפי' דברי הר"ש ונ"ל אע"ג כשנוטל מקרוביו נמי גוזל מתנות עניים ועוד אפשר שיש כאן עוד עניים קרובים והוא ממעט מהם מתנת קרוביהם ומדוע לא ימכר כלי תשמיש הנ"ל ונראה משום דכל זמן שאינו נצרך לרחוקים ומתפרנס בצינעא מקרוביו ונראה כעשיר הרי הוא בכלל והחזקת בו שמצוה על קרוביו להחזיק בו שלא יפול לגמרי כפירש"י בחומש מתורת כהנים ומצוה להקדימו לעניי' אחרים שזה אפש' שיסייעוהו סיוע שיש בו ממש שלא נצטרך עוד לבריו' מכאן ולהלן משא"כ מה שנותני' לעני ממש הוא רק לשע' לכן כ"ז שמתפרנס בצינע' אין אנו מדקדקי' אפי' יפסיד לעניי' אחרי' הקרובי' ג"כ:

2008

2009ועוד רגע אדבר דלכאורה נראה נהי דקיי"ל אם יש לו ר' זוז חסר דינר יכול ליטול והה"נ אם יש לו מעות אחרים או כתובת אשה וכנ"ל מ"מ נראה היינו שהוא יכול ליטול ומ"מ הנותן יקדים ליתן לעני עני ביותר או אפשר אם הוא באופן שמקיים בו והחזקת בו אין כאן קדימה לעני כלל אדרבא אפשר מצוה להקדימו לזה שלא יפול לגמרי:

2009

2010ואחר כל הדברים והאמת האלה נחזי מה דקמן וכבר הקדמנו כי א"א להעמיד הדבר על דין תורה ממש וכבר קבלו הציבור עליהם כן ונלענ"ד להשריש שרשים בענין זה בעז"הי:

2010

2011(א) נראה דקופה זו יש לה דין עני המתפרנס בצינעא מקרוביו כי ידענא כמה אנשים היו כעשירים וכמעט רגע הורדו מכבודם ועדיין מפורעי מס הם ורק רוצים להתחזק לפי שעה לפי רוב ההיזק ומצוה רבה להחזיק בידם וכן הי' דעת כל המתנדבי' בעם להחזיק ידי אלו גם שנראו כמכובדים ונושאי' ונותנים במה שבידם מ"מ אם יצטרכו לבנות ביתם משלהם ולקנות להם כלי תשמיש תמורת הנשרף יתרועע המ"ומ שלהם לגמרי וכיון שיש להם דין עני המתפרנס בצינעא מקרוביו שאינו נוטל משארי צדקות ע"כ אין מחייבים אותם למכור כלי כספם וזהבם המוצל מאש והיינו כפי צורך עצמם ובניו אבל לא למשרתיו כמ"ש לעיל:

2011

2012(ב) קרקעות לא מיבעי' בית דירה שאינו צריך לחשוב אלא אפילו יש לו הרבה יותר כיון דכעת היו הרבה מקומות למכור ואין קונה כי אפס כסף וגם כי הוא נשרף ולא נשאר כ"א חורבה ויהי' צריך לזלזל במכירה וגם שלא לקבל התשלומין כ"א לזמן וזמנים טובא ע"כ לא יחשבו לו כלל עיין ב"ק ז' ע"א:

2012

2013(ג) מעות שבידו והוא חייב לאחרים לפרוע לזמן מועט בתוך שנתו הי' כלא הי' וראי' קצת לזה מתשובת ת"הד סימן שמ"ב לענין מסים ע"ש אמנם מעות שאינו דוחק לפרוע וכן כתובת אשתו או אפי' סחורה בהקפה שדרך ליקח לזמן מועט ולשלם וליקח אחרת תחתי' באופן שלעולם ישאר הקרן תחתי' הדין כן אם יש לו קרקע יתירה על בית דירתו באופן שאם יגיע פרעון החובות והכתובה הנ"ל יכול לפורעם בקרקע ההיא אז נהי דלא מחייבי' אותו למכור עתה אותה הקרקע מ"מ עד שיגיע אותו הזמן פרעון תהי' הקרקע בשווי' ולא ינוכה לו ממעות מזומנים שתחת ידו כלל בשביל החובו' והכתובה כי יניח להם מקום לגבות מקרקע הנ"ל אך אם אין לו כזה אזי המעות או הסחורה שבידו יחשב לו לשליש עד"מ אם יש לו סחורה בעד ג' מאות זהו' והיא לו בהקפה ע"ד הנ"ל יחשב לו רק בעד מאה זהובים כמו שהוכחנו לעיל:

2013

2014(ד) שערנו לפי המקום והזמן כל מי שפרנסתו בהלוך וסבוב הכפרים ועיירות די לו בסך ב' מאות זהו' מזומני' לפרנס עצמו לכן אם ישוער אחר שיבנה בית דירתו העיקרי וילבוש עצמו ובני ביתו בההכרחי ואחר שניכה חובותיו הדוחקים לפרוע ואחר שניכה מהחובו' שאינם דוחקים ומכתוב' אשתו ב' שלישים אם אחר כל זה נשאר לו ב' מאות ריינש כסף או שוה כסף ולא קרקע איש כזה לא יטול מקופה הנ"ל ולאיש אשר לא נסה כף רגלו לנוד כאלה אלא מתפרנס בחנותו ושארי מיני סחורה שערנו די מאכולת לביתו סך ד' מאות זהובים באופן הנ"ל אע"ג דיש מי שבני ביתו רבי' ויש מי שטפליו מועטים מ"מ שערנו לפי ערך הבינוני מבני אדם וכל שיעורי חכמים כך הוא:

2014

2015(ה) יש אנשים שיש להם קרובים עשירי' וסייעם במתנה ויש לדמות זה למ"ש המרדכי במי שנודד ללחם כל מה שמקבץ בנסיעה א' אינו מתחשב לר' זוז וה"נ כל מה שיקבל משריפה ואילך עד יום חלוקת הקופה לא יחשב וערמ"א סימן רנ"ג ויש בזה דיעות שונו' במרדכי ויש לחלק נמי בין הכא להתם ע"כ נראה לע"ד פשר מי שקבל מתנה מועטת הרי ידוע בצוק העתים הללו בעודו בכפו יבלענו וכבר נאכל ע"כ לא יתחשב כלל אבל מי שקיבל מקרוביו מאה זהו' בפ"א היו ראוי' ליתן לבנאי לבנות ביתו ע"כ ינכה זה הסכום מחשבון הפסדו כגון אם הי' הזיקו ש' זהובי' וקרובו נתן לו מאה זהובים הרי לא הוזק כ"א ב' מאות ולא יותן לו כ"א לערך המגיע על הפסד ב' מאות זהובים:

2015

2016(וי"ו) קיי"ל דבודקים לכסות וכה"ג כמבואר פ"ק דב"ב ובש"ע סי' רנ"א סעי' יו"ד ומכ"ש הכא השתא דמורי' היתרא טובא וגרע משארי שותפים שיכולים להשביע על הספק מכ"ש הכא ע"כ נראה אחר שהציעו היחידים דבריהם לפני אקרו"ט כל א' וא' בחשבון הזיקו וגם הנותר לו אם יכול ליטול או לא אזי יטילו כולם אל קלפי ויוטל חרם שכל מי שיעלה מן הקלפי ישבע שכדבריו כן הי' ואפי' יאמר אח"כ לא אשבע ולא אטול לא יועיל לו כי על כן הטילו חרם שכל מי מהם שיעלה מן הקלפי צריך לשבע ע"כ ויטלו שלשה אנשים מן הקלפי לשבע ועי"ז מאמינים לכולם אפי' מי שלא נשבע ולא נצטרך להשביע כולם או להטיל חרם על כולם וזה טוב ונכון יותר:

2016

2017(ז) אמנם אעפ"י שכל אלו הותר להם ליטול מ"מ בענין החלוקה ראינו לחלק בין הפרקים שאקרו"ט עם הוספת איזה בעלי בתים מהק"ק יראו לפי שכלם לחלק את כל הנוטלים לג' כתות עניים גמורים ובינונים ועליוני' שבהם וכל א' יעריך הזיקו לשני מערכות היינו אחד סך כך וכך הוזק בבית דירתו הנצרך לו מאוד ומלבושיו וכלי בית הנצרכי' והשני סך כך וכך הוזק במותרות שאינו נצרך כל כך ואפשר לאדם בלעדו ותהי' החלוקה כך העני יהי' מאה שלו שבערך הראשון נחשב למאה ממש ומאה שבערך השני לא יחשב כ"א לחמשים זהובי' והבינוני יהי' מאה בערך הראשון נחשב לב' שלישית ובערך השני לשליש א' והעליון יחשב מאה בערך הראשון לשליש מאה ובערך השני לשלישית המאה ואח"כ יתחשב מעות הנדבה כמה מגיע לפי ערך על כל מאה ומאה ויתחלק וטעמי בזה פשוט כי העני עני קודם וגם הצריך צריך קודם ומשום כן בינוני הצריך בית דירה יוקדם לעני הצריך רק מותרות וכדומה דומה קצת לש"ע סי' רנ"ב מסעי' ז' ואילך אמנם באלמנות ויתומים ות"ח שתורתו אומנתו שמדינא יש להם קדימ' יהי' הדין כן שעשירי' שלהם יחשבו כבינונים ובנונים כעניי' ועניי' יותן להם הוספת שליש אם מגיע לעני ג' זהובים יותן להם ד' ואם מגיע לעני ד' יותן להם ה' ושליש וכן לעולם:

2017

2018(ח) כל הבנינים המוטלים על הכלל כלו לבנות כגון גג ב"הכנ שנהרס ובית קצבות הבשר וכדומה עוד והנה מי שאינו רשאי ליטול מהקופה פשיטא שצריך ליתן חלקו ג"כ לפי סכומו של כל השנה אמנם האנשים אשר התרנו להם ליטול ומתחשבים עניים לפי שעה אע"ג שהם מפורעי מס מ"מ לא נראה שיתנו לזה לפי סכו' כיון שלענין זה המה כעניי' וגם לא נ"ל ליטול כל ההוצא' מהקופ' דא"כ יפסדו העניים ע"כ נראה דמכל זהוב שנוטלים מהקופה ינוכה ממנו לפי ערך ההוצאה שיש להקהל בבנינים הנ"ל וינוכה להעני מכל זהוב שלו א' צ"ל ע"ד משל ולבינוני ב' צ"ל ולעשיר ג' צ"ל נמצא העשיר נוטל בפחות ב' שלישי' ומשלם ביתר ב' שלישים:

2018

2019(ט) אשה אלמנה א' היתה ביתה בקיר חומת ב"הכנ הקדושה וכשראו מנהיגי הקהלה שההיזק קרוב לבוא חשו לב"הכנ וצוו להרוס גג הבית ההוא גם ב"הכנ הרסו קצת מגגו וה' הפליא חסדו ע"ד נס נפלא שניצל ב"הכנ הקדוש' הנה נראה פשוט דצריכים לשלם להאשה הזיקה דמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם ועיין בטח"מ סי' רע"ד ואם יאמרו נא בלא"ה הי' נשרף כמציל מן הנהר ז"א דומה דעדיין לא הי' ההיזק מגיע לבית' כ"א בסמוך לו ועדיין הית' מצפה לתשועת ה' ואולי הי' מקיים בה כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך כדאמרי' בב"מ ק"ו סוף ע"א אתרחיש לי ניסא כר"ח בן דוסא וה"נ כן וא"כ ממילא שלא מקרי יאוש בעלים עיין בטח"מ סי' רנ"ט סי"ד ובש"ע שם ס"ז ומכ"ש דעכ"פ משום ועשית הישר והטוב ראוי' לשלם וכופי' את הצבור על זה וכמ"ש בתשו' צמח צדק סימן פ"ט ע"ש היטב ומכ"ש הכא תאמר בזכות הבית הכנסת הייתי קרוב להנצל טוב לצדיק טוב לשכנו ע"כ ישלמו לה בפחות שבגגי' של עץ ולא של תבן והיינו מתחלה יותן לה מקופ' כפי המגיע לכל עני לבית דירה שלו ומה שאינו מגיע ישולם מהקהל כמו שגובין לכל בניני הקהל שכתבתי לעיל אבל לא נ"ל שיטענו העניי' שלא ינטל מן הקופה כלל כי אולי אלולי לא הרסוהו הי' ניצל ולא מגיע לה כלל כ"א מהקהל ז"א ברור כל כך כי צרפנו לזה גם ועשית הטוב והישר ע"כ טוב וישר להתפשר בכנ"ל וה' ישפות שלום ויגדור פרצת עמו ישראל ברחמיו ויבנה הנהרסות וישמח עמו בישועתו באמת. הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ה' ב' דר"ח תמוז תקס"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2019

2020אחד עלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה א' מהק"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל בקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ועתה יש להסתפק אי נימא מספיקא צריך לשלם לכולם או אינו צריך לשלם כלל דלכל א' יאמר אייתי לי ראי' דאנת הוא ואשלם לך או יניח פ"א ביניהם ויסתלק והרמב"ם פ"ח ממ"ע פסק להדיא דלהחמיר וכן פסק בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעי' ג' מ"מ בנידון שלפנינו צ"ע ויבואר אי"ה:

2020

2021תנן התם במס' פיאה ספ"ד חורי נמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתוני' לבע"הב ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט ומבואר התם בתי"ט וכ"כ תוס' בחולין קל"ד ע"א דהך שספק לקט לקט כ"ע מודי' בו דמש"ה לת"ק העליונים לעניים אלא שס"ל שבתחתונים אין כאן ספק כלל ולרש"י בחולין משמע קצת דפליגי מ"מ מבואר מש"ס שם ומירושלמי דמס' פיאה ומכל הפוסקים דהלכה כר"מ והטעם דספק לקט לקט מבואר בירושלמי שם מכמה קראי רשב"נ בשם ר"י מפיק לי' מדכתיב עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו ור"ל בשם בר קפרא מדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו מיעוטא הוא בריבו לא תטהו אבל אתה מטהו במתנותיו ור' יוחנן מפיק לי' כתי' תעזוב הנח לפניהם משלך וזה הדרש מביא הרע"ב ורבי מפיק לי' לגר וליתום ולאלמנ' יהי' בין מדידך בין מדידי' הב לי':

2021

2022ונ"ל דיש נפקותא לדינא בין הני ילפותות דמאן דמפיק לי' מעני ורש הצדיקו או מלא תטה א"כ בכל מתנות עניים שבעולם אזלי' להחמיר לבע"הב וצריך להצדיק משלו וליתן לו וכ"כ להדיא בהגה' מרדכי פ"ק דב"ב דף רנ"ג ע"ב וז"ל ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רשב"נ בשם ר' יוחנן עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו וכי היכי דדריש רשב"נ הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות מספקא לי' אם הם של צדקה אם לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק ופסק כן המחבר בש"ע י"ד ס"סי רנ"ט ע"ש:

2022

2023אך כל זה למאן דמפיק לי' מהצדיקהו וה"ה מלא תטה בריבו אבל לאינך דמפקי להו מתעזוב או מלגר וליתום ולאלמנה יהיה והנך גבי לקט שכחה ופאה הוא דכתיבי י"ל דוקא באותן המתנות ולא בשאר צדקה ועוד דמשמע מפי' הר"ש וכן הוא בהגהת מרדכי הנ"ל להדי' דתרוויי' קראי צריכי דתעזוב כתיב גבי לקט ופאה ויהי' כתי' גבי שכחה וכן הוא להדי' בת"כ א"כ מדאיצטריך קרא לכל חד ה"ל שני כתובים הבאים כא' ואיכא למימר אבל צדקה לא וזה נראה דעת הנימוקי יוסף פ' מי שמת דף רכ"ז ע"א שכ' וז"ל ולענין עניים נמי אע"ג דאמרי' ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה וכו' דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנו' עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל נראה דהיה לפניו הגי' כמו בירושלמי שלפנינו דרשב"נ ורשב"ל מפקי לי' מהצדיקהו ומלא תטה ור' יוחנן ורבי מפקא לי' מתעזוב ויהי' וס"ל הלכה כר' יוחנן ורבי לגבי רשב"נ ור"ל ובהגה' מרדכי הי' הגי' בהיפוך כמבואר למעיין וכן מבואר להדיא דעת הר"ן בנימוקי יוסף דבפ"ק דנדרים ז' ע"א גבי איבעי' דיש יד לצדקה דעתו לפסוק לקולא בספק ממון וקשה הלא ספיקא לחומרא מדכתיב צדק משלך וכמבואר מנימוקי יוסף הנ"ל דגבי ספק איבעי' שבש"ס נמי שייך הך דצדק משלך אלא שכ' הנימוקי יוסף דלא אמרי' כן אלא במתנות עניים ולא זולת אבל לעולם מוכח דגם בתיקו שבש"ס נמי אמרי' הכי ואי ס"ד דהר"ן לא ס"ל כן א"כ ה"ל למיזל לחומרא משום צדקהו במתנותיו אע"כ ס"ל דההוא במתנות הוא דכתיב אבל לא בצדקה וכנימוקי יוסף הנ"ל [ואמנם מרמב"ן ורשב"א דפסקו לחומרא התם משום ספק איסורא ליכא למיפרך טעמא דספק איסורא לחומרא הא לא"ה לא ותיפוק לי' מדכתי' צדק משלך י"ל דעדיפא מיני' קאמרי כמו שיתבאר לקמן אי"ה] אבל מ"מ הדבר צע"ג הא מסתמא דתלמודא דחולין קל"ד ע"א מבואר דס"ל כמאן דמפיק ליה מצדקהו במתנותיו ושם מבואר נמי דלאו דוקא לקט שכחה ופאה מדרמי מתני' דמתנות כהונה אמתני' דפאה אהדדי וסמוך אקרא דצדקהו במתנותיו ולא משני מתנות עניי' אכהונה קא רמית שאני התם דה"ל שני כתובים הבאים כא' תעזוב ויהי' אע"כ פשיטא להש"ס דדרשא דצדקהו במתנותיו היא עיקר ושייך בכל מיני מתנות עניי' שבעולם ואפי' במתנות כהונה דלא שייך בי' שפיר לשון עני ורש הצדיקו ומכ"ש בנדר צדקה לעניים ממש דשייך בהו טפי עני ורש הצדיקו וצ"ע להנימוקי יוסף והר"ן הנ"ל ואולי יש לדחוק ולומר דהתם בחולין במסקנא אמרי' כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמית לי' ופירש"י מתניתי' אחריתי אשכח לר"מ דפטר קמה של גר וכו' ורמי אהא דקתני ספק לקט וכו' וס"ל להנ"י והר"ן דמשו"ה פליגי רבנן ולא ס"ל רומי' דמתנות אפאה משום דקראי לא קאי אלא אפאה ומשו"ה רמי לי' קמה אקמה ופסקו הלכה כלישנא בתרא זה נ"ל בדעתם ז"ל והמרדכי בשם אז"ק הנ"ל ס"ל כיון דאפליגו לשני בש"ס בהכי בדאוריי' הלך אחר המחמיר דשייך גם בכל צדקה לעניים צדק משלך ותן לו והר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דספק צדקה דממונא הוא ולא ספק איסורא ואזלי' לקולא לנתבע:

2023

2024והנה בהא אי שייך ספק איסורא בצדקה או ספק ממונא צריך אני לבאר דבש"ס ב"ב קמ"ח ע"ב איבעי' לי' שכ"מ שהקדיש או הפקיר או חלק לעניים ועמד אי חוזר או לא ונשאר בתיקו וכ' שם בהגה' אשרי דספק ממונא לקולא והרא"ש שם פסק לחומרא וביאר דבריו משום דכל מה דאזלי' בתר אומדנא כגון בשכ"מ אי לא בריר לן אומדנא אזלי' לחומרא מבואר מדבריו דס"ל נמי דהוה לן למיזל לקולא אלא משום שהוא אומדנא בעלמא רצונו לומר שהרי הקדיש בפירוש כל נכסיו בסתם בלא תנאי ואין בזה שום ספק רק בשכ"מ דעלמא אמדינן שדעתו לחזור אם יעמוד וה"ל כאלו התנה והואיל ואומדנא בעלמא הוא ובהקדש והפקר וצדקה לא בריר לן לאמור דעתו בכך ממילא אין כאן ספק ואזלי' בתר דבורו משמע הא לא"ה מודה דאי הוה ספיקא אזלי' לקולא וכן יש להבין בפסקי מהרא"י סי' ע"ג בסופו והש"ך בי"ד ס"סי רנ"ט כתב שאין מזה ראי' דס"ל משום הפקר נקיט ליה דלא שייך בי' ספק איסורא לחומרא ואין זה תורה כי כבר עמד בזה בס' מעדני מלך שם בב"ב ע"ש וכ' דההפקר כנדר שאסור לחזור בו ע"ש בשם רמב"ם:

2024

2025אבל קשה קצת דבמרדכי דב"ב דף ר"נ ע"ד סי' תרכ"ד כ' בשם תשו' מהר"מ מר"ב באלמנה שהיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה שהקהל יקחו כך וכך מחדרה לנרות ולצדקה ולכוס של קדוש וביום השני אח"ז אמרה לאחי' ולאחותה שכל מה שבחדרה יהי' שלהם ע"ש מבואר שם דה"ל למימר הואיל וספק איסורא לחומרא הי' לנו לומר שההקדש זכה אלא דאתי עלה מטעם אחר ע"ש באריכות מ"מ מבואר דהר"מ מר"ב רבו של הרא"ש ס"ל דספק עניים מקרי ספק איסורא ולהרא"ש משמע דספק ממונא הוא ויחלוק על מהר"ם רבו והנלענ"ד בזה דס"ל לחלק דבעמד השכ"מ ואומר בעצמו יודע אני בברור שלא נתכוונתי להקדיש אלא מחמת מיתה ולכשאעמוד אחזור בי לא שייך ספק איסורא לחומרא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש והוא עומד ואומר יודע אני בעצמי שלא לכך נתכוונתי ומשום כן בא עליו הרא"ש ממקום אחר לומר כי לא שייך כאן אומדנא וממילא כיון שבפי' אמר והקדיש בלי תנאי לו יהי' כדבריו שכוונתו הית' מחמת מיתה מ"מ כיון שלא פי' כן בשפתיו ה"ל דברים שבלב ואינן דברי' ולא דמי לשכ"מ דעלמא דברי לנו אומדנא שלו וה"ל כפי' להדי' אבל זולת אותה הסברא לא הי' שייך כאן ספק איסורא דאדם נאמן על עצמו משא"כ הר"מ מר"ב שבמרדכי מיירי שמתה האשה ואינה טוענת ברי לפנינו ואפשר באמת לא כוונה בתנאי המיתה ומה שחזרה ביום השני ונתנה לאחי' ולאחותה חזרה בעלמא הוא ולא מהני וה"ל לגבי היורשים ספק איסורא לנגוע באותן המעות השייכי' לנרות וכה"ג ספק איסורא לחומרא ועיין בנימוקי יוסף מבואר להדי' דמיירי הש"ס בטוען ברי שלא צוה אלא מחמת מיתה אלא שהנימוקי יוסף שם הוסיף שאפילו בטוען ספק נמי דינא הכי דס"ל דכל כי האי גונא ספק ממונא אבל המרדכי בשם הר"מ והרא"ש ס"ל דספק איסורא הוא לפע"ד:

2025

2026ונ"ל דתרוויי' צריכי' אהדדי הך דספק איסורא והך קרא דצדקהו משלך ותן לו והא בלא הא לא סגי דודאי לא אמר קרא לצדקהו ולתת לו יותר ממה ששייך לו ואיזה גבול ניתן לזה וגם משום ספק איסורא לחוד נמי לא הוה סגי דהא קיי"ל בכל ספק איסורא אזלי' בתר חזקה ומכ"ש הא דאיכא לבעלים חזקת ממון דהוי עדיף אלא משום שאמרה תורה צדקהו במתנותי' רצון הקרא כי אעפ"י דבעלמא שכל ספק שיארע ראוי להצדיק את בעל הממון יותר להיותו מוחזק והכא במתנותיו נצדיק העני להחשיבו כמוחזק ונהי דגוף הקמה בחזקת בע"הב ה"ל חזקה נגד חזקה וספק איסורא לחומרא וכן יש להוכיח מדברי המרדכי ס"פ הזרוע שהקשה ר' משלם לר' ברוך אמאי ספק לקט לקט ניזול בתר רובא ויהי' לבע"הב ותי' לו משום דרחמנא אמר צדקהו וקשה מה תי' הוא זה אכתי מנ"ל לאוקמא קרא בכה"ג שהוא נגד הרוב נוקמא בגר שנתגייר וכנידון דמתני' שם מה תאמר התם פרה בחזקת פטור קיימא כתי' הש"ס ז"א דעדיפא לומר נגד החזקה ממה שנאמר נגד הרוב אע"כ כנ"ל דמשמעות הקרא שנצדיקהו להחשיבו מוחזק ואח"כ נדון דינו וכיון שהוא מוחזק ממילא לא יועיל רוב דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד מוחזק דהרי הקמה בחזקת חיוב קיימא וכל ספק שבה ה"ל העני מוחזק מדכתי' צדקהו והבא להוציא מן העני ה"ל כמוציא מיד מוחזק משו"ה לא יועיל רובו של בע"הב משא"כ קמת גר דבחזקת פטור קיימא לא שייך לומר העני מוחזק שהרי על זה אנחנו דנין אם הי' אחר שנתגייר והעני מוחזק או בגיותו וגר מוחזק ומוקמי' קמה אחזקת פטור שלה ופטורה והבן זה (ומה שתי' עוד שם תי' ב' קשה מאוד להולמו וצריך ביאור רחב וביארתי בחדושי במק"א באריכות: )

2026

2027והנה הר"ן דנדרים הנ"ל הקשה על הרמב"ן ורשב"א ג' קו' א' מהא דאמרינן ביומא דף ח' ע"ב הנחתומי' לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה אבל מעשר ראשון ושני אמרינן אייתי ראי' ולפע"ד מהת' לא קשה מידי דרוב עמי הארץ מעשרי' הם ואין כאן אפי' ספק מ"הת ורק מדרבנן ולא תקנו להוציא ממון ומה שהקשה עוד דמיד בתחלה ה"ל להש"ס בחולין לשנויי בין ספק מתנות כהונה לספק לקט שזה ספק איסורא וזה ספק ממונ' רצונו כי רמב"ן ורשב"א בודאי לא אמרו דהוה ספק איסורא אלא ספק מתנות עניים משום דלקט שכחה ופאה וצדקה קאי עלה בבל תאחר ובל יחל אבל זרוע ולחיי' וקבה ליכא בהו איסורא אחר הפרשה לכ"ע אלא גזל השבט וה"ל ממונא בעלמא והל"ל ולחלק מיד בין ספק לקט לספק נשחטה עד שלא נתגייר ולפי הנ"ל לק"מ דאי לאו דכתי' צדקהו הי' מחשב בע"הב למוחזק ואפילו ספק איסורא הוה לקולא בכה"ג דאזלי' בתר חזקה משו"ה הוצרך לשנוי משום דכתי' צדקהו כנ"ל מקרי העני מוחזק ועי"ז אמרי' ספק איסורא לחומרא והיינו דוקא אחר שנניח דקמה בחזקת איסורא קיימא אבל אי לאו הכי לא הי' מועיל קרא דצדקהו כדלעיל ולעולם ספק איסורא מקרי ובכל מקום דאשכחן בכוי וכה"ג דספק מתנות הממע"ה התם לא הוה עומדת בחזקת חיוב כמו פרה של גר דמתניתן:

2027

2028והיוצא מדברינו אלו דנ"ל כיון דרמב"ן ורשב"א ור"אש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מהר"מ והגה' מרדכי בשם א"ז מסכימי' דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא הכי נקטינן וממילא מחשבינן להעני מוחזק מדכתי' צדק משלך ותן לו ודלא כהר"ן ונימוקי יוסף נגד כל הני רבוותא:

2028

2029אך כל זה אי אין הבע"ד טוען ברי אבל אי הבע"ד טוען ברי כמו שכ"מ שעמד לא מבעי' בסתם צדקה דממון שאין לו תובעין הוא ומי יכריחנו על ככה אלא אפי' בהקדיש דבר מה לחברה ידועה והגבאי' עומדי' ותובעים מ"מ אין אחר ברי שלו כלום ודלא כהרא"ש פ' מי שמת הנ"ל [ועיין בתשוב' מהור"ר בצלאל אשכנזי סי' ט"ו באריכות]:

2029

2030אמנם אם מת ונפל ליד היורשים בזה פליגי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"ם ס"ל אכתי הוה ס' איסורא ולחומרא ובתשו' רשב"א סי' תרנ"ו הובא בד"מ סי' רנ"ט הנ"ל דאין עליי' לא בל תאחר ולא יחל כלל ולדידהו ליכא אלא ספק ממון וממילא ליכא נמי משום צדק משלך דמצי אמרי קים לנו כאידך לישני דחולין דקמ' אקמ' קרמי' לי' וכמ"ש לעיל דס"ל להך לישני כמ"ד בירושלמי דלא שייך צדק משלך אלא במתנות עניים ולא בשארי צדקות והקדשות וא"כ דומההך צדקה ממש למתנות כהונה וכן פסק רמ"א כרשב"א ולא כהר"מ:

2030

2031ובמ"ש מיושב מה שהקשה ש"כ אהרמב"ם בח"מ סי' רנ"ה סק"ח גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר לפלוני בידי שכתב מגדול עוז דס"ל לרמב"ם כרבו הריא"ן מיגאש דאמר כן בשעת הקדש דאל"כ הא איבעי' לן אי עמד חוזר ועלתה בתיקו ולחומרא והקשה הש"ך הא הרמב"ם גופי' פסק לקולא והא"ש הרמב"ם פסק לקולא אי עמד לפנינו וטוען ברי אבל הכא כשמת גם להרמב"ם ספק לחומרא:

2031

2032וע"כ בנדון שלפנינו ע"כ משום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק דומי' מה שאמרו במנחות ק"ו ע"ב פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי וכיון שבררנו דצדקה נמי ספיקא לחומרא א"כ דינו לענין זה כמו הקדש ממש והיינו שאנו מורי' לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו על זה אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק. כל זה נ"ל להלכה מהראיות שכתבתי לעיל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק מ"ד כאור בקר ליום עש"ק ויגש שנת קסד"ל:

2032

2033משה"ק סופר מפפ"דמ:

2033

2034שלום וכ"ט לתלמידי הרב הותיק המופלג החרוץ ושנון כמו"ה משה סג"ל ני' אב"ד דק"ק שלייניג יע"א:

2034

2035גי"ה הגיעני עם סך ז"ך זהו' שיין צדקת פזרונם דאנשי קהלתו וכבר נשלח להעניים ההמה. ועל דברי תורתו במה שכתב רשב"א בחידושי בבא קמא דף ב' ע"ב ד"ה אבל במחוברת אימא מועדת הקשה רשב"א אדרבא נימא אימא תמה לעולם להקל על הנתבע ותי' דניזקי' איסורא הוא ולחומרא והוקשה כלל זה למעלתו שהוא נגד כמה מקומות בש"ס דניזקין הוי ממונא:

2035

2036יעיי' ש"ך יו"ד סוף סי' קע"ז מייתי פלוגתת רשד"ם ומהר"א ששון וש"ך מייתי כמה מקומות נגד מהרשד"ם ועי' ש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד שהאריך בענין זה ואני עיינתי במהרשד"ם סי' ס"ב ולפי ענ"ד מהר"א ששון והש"ך במ"כ לא ירדו לסוף דעתו של הרשד"ם ז"ל דהתם מיירי בפלוגתא אי הוה ריבית קצוצה או אבק ריבית ורוב הפוסקים ס"ל שהוא ר"ק וזה המלוה רוצה לומר קים לי כמיעוט והם גדולים ולא מוציא מיניה ואמר רשד"ם כיון דתחלת פלוגתתם של הפוסקים הוא לענין איסור אי הוה ר"ק או א"ר נ"ל כוונתו דהא הלוה והערב והעדים שאין להם ענין בממון כלל וכן המלוה גופיה אפילו לא נטל הריבי' מ"מ כבר בשעת הלואה אי הוה ריבית קצוצה נפסלו כל אלו לעדות ולשבועה ונקברים בין רשעים גמורים ובהא פליגי הפוסקים ולענין איסורא קיי"ל כרוב הפוסקים ופסלינן להו לעדות ושבועה וקוברים אותם בין רשעים גמורים ולא שייך לומר בזה קים לי א"כ ממילא אף על פי שעתה הסתעף מזה אפוקי ממונא שזה המלוה הריבי' קיבל וצריך להחזירו לא מצי תו למימר קים לי כהמיעוט כיון דעיקר פלוגתתם לענין איסור ודין זה לע"ד ברור:

2036

2037[ומה שכתב בזה המהר"א ששון דקיימא לן כרב באיסורי נעלם ממנו דברי הר"ן נדרים דף פ"ח ודברי הרא"ש פרק ד' וה' סי' ז']:

2037

2038א"כ כ"ע מודי' דבכל ספק ממונא קולא לנתבע אע"פ שהוא איסור עושק וגזל ואונאה וריבי' וכדומה מ"מ הכל קולא וטעמא נ"ל הנה בכל מ"ע שבתורה שמכין אותו עד שתצא נפשו אין רשות לירד לנכסיו כדי שיניח תפילין או יעשה סוכה ונ"ל הטעם משום דלמא נפקא מיניה בנין דמעלי וכבש"ס בבא קמא דף קי"ט ע"א ואפילו מאן דפליג במסור מודה בשאר איסורים אך באיסורים הנוגעים בממון כגון מצוה לפרוע חוב ולהשיב גזל ואונאה וריבית עד שמכין עד שתצא נפשו מוטב לירד לנכסיו ואי משום בנין דמעלי הלא זה הממון אינו שלהם ויתמי דאכלי דלאו דדהו ליזלו בתר שבקיהו:

2038

2039אך כל זה בודאי אבל בספק אף על גב בשאר ספק אי' דאורי' דלהחמיר נמי מכין אותו עד שיסיר מספק איסור מ"מ הכא בס' ממון אין מכין אפילו בגופו דעל ידי יסורי גופו יתן הממון המסופק ואולי נפקי מיניה בנין דמעלי ולדדהו לא הוה ספק איסורא דאינהו לא עבדי איס' ולא מוטל עליה' מצות פריעת בעל חוב ולא השבת גזילה וספק ממון דדהו קולא לנתבע על כן ספק ממונא לקולא אף על פי דכל ממונא אית ביה איסורא:

2039

2040אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא דעיקר ענין נזיקים היא גדר למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם ואל תעמוד על דם רעך וכתיב והיה עליך דמים עיין מסכתת מועד קטן דף ה' ע"א ושיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך ורגל כך וכדומה בזה נגדר הדבר וכל אחד ישמר נזקיו ואם אנו מסופקים אם קרן מחובר די לו בשמירת תם או בשמירת מועד ספיקו להחמיר וכן כל מה שאנו מסופקים בכוונת הקרא צריכים להחמיר מספק איסורא. אמנם שוב כל ספק שנולד אחר כך אם היה המעשה כך או כך או אם הלכ' כפלוני או כפלוני בזה אזלינן לקול' לנתבע ככל ספק ממונא אף על גב דאית ביה איסורא כנ"ל. ואתי שפיר דברי הרשב"א הנ"ל בעזה"י:

2040

2041וראיתי בכנ"הג ח"מ סי' כ"ה בכללי קים לי אות ז' הקשה בשם רבי יחזקאל באסאן אמאי לא נימא גם באיסורא קים לי דמה טעם אמרינן קים לי בממון ולא במלתא דאסורא והרי בממון אם אין הלכה כן הוה ליה גזל ביד המוחזק וגזל נמי איסורא הוא. והשיב דבשלמא גבי איסור אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסורא אבל כששניהם חלוקים על הממון אפילו אי לא אמרינן קים לי אין אנו יוצאין מידי איסור גזל שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוה ליה גזל ביד המוציא ותי' דוקא הכא בממון לא שייך לומר לאפרושי מאיסור גזל משום דלאידך נמי הוה גזל וחתני הרב החרוץ מו"ה דוד צבי ני' אמר לפי זה להסיר תלונת מהר"א ששון והש"ך על מהרשד"ם הנ"ל לשיטת הראב"ד ומביאו הר"ן ריש פרק איזהו נשך שסוברים אבק ריבית נהי אינו יוצא בדיינים אבל על כל פנים לצאת ידי שמים חייב ואי תפס לא מפקינן מיניה אלא שאין הב"ד יורדין לנכסיו אם כן שפיר אינו יכול לומר קים לי דהוה אבק ריבית דעכ"פ לאפרושי מספק איסור ריבית דאורי' מוציאים ממנו ולגבי אידך לא הוה ס' גזל דהרי עכ"פ אינו גזל אצלו דלי"ש הי' מחויב להחזיר ודפח"ח אבל אין מקום לדברי כ"הג הנ"ל דמאי שייך לומר גבי אינך הוי ספק גזל הלא הלכה כרוב הפוסקים וברי לו שאין כאן איסור גזל אלא שזה המחזיק אומר קים לי כהמיעוט ואנן נאמר לו עכ"פ הוציא ספק אי' גזילה מידך ולאידך אין ספק כלל שהרי הפוסקים מסכימים עמו וטרפה ונבלה כי האי גוני מותרים וכן בכל ברי ושמא מ"ט אין מוציאים מבעל השמא מספק איסורא ולאידך אין ספק שאומר ברי לי שהוא מותר אבל מ"ש לעיל הוא הנכון בעזה"י ואחתום בברכה א"נ הדש"ת הכותב בחפזי.

2041

2042פ"ב נגהי ליום ה' י"ב כסליו קצט"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2042

2043שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כבוד מהו' יחזקאל סג"ל ני' רב"ד דק"ק או"ד יע"א:

2043

2044מכתב עוז חביוני נעימותיו הגיעוני לנכון ומיד אחר התעני' בתוך עוצם המון טרדותי פניתי להושיבו דבר כאשר יורוני משמים ומ"מ נתאחר הדבר עד היום ולו הסליחה והנה נפשו היפה בשאלתו היות כי בני קהלתו נדחקים בב"הכנ הקדושה שלהם אם מדוחק המקום כי צר ואם מעוצם הבנין בנין של עץ מנסרים קלו ונתרועע ואם מפאת המקום אדמת קדש אשר עמד עליו הבנין לא הי' שייך לחלוטים ליהודים כ"א היו פורעים שכירות שנה שנה להשר וכל יומי זימני' להשתפך אבני קודש בראש כל חוצות כל זה הבנתי מתוך דברי הבחורים התלמידים העומדים לפנינו פה אעפ"י שאינו מבואר בלשונו הטהור דפר"מ נ"י לזאת עלתה ההסכמה מכל בני הקהלה להמציא מקום לה' שיהיה שייך לחלוטים ליהודים ולהתהלך ברחבה מקום אשר יכיל אנשי הק"ק ה' ישמרם ולרומם בית אלקינו בבנין מפואר כראוי לקהל' נאה כמות שהיא יע"א התחילו היחידים להתנדב נדבות יש כבר המציאו נדבתם ליד הגבאים הממונים על זה ויש עדיין לא יצאו י"ח פרעון וכבר השתדלו הגבאי' וקנו מקו' אשר ב"הכנ הישנה עומד עליו מן השר לחלוטי' ולצמיתת עלמין ועוד קנו סביבות המקום ההוא כדי להרחיב מקום התפלה ולא חסר עתה אלא לבנות בנין אבני' אך לפי צוק הזמן בעו"ה כפי הנראה א"א להם לעת כזאת לבצע אמרת קודש ישראל להשלים הבנין וע"כ מתפללים בהישנה עד ירחיב ה' את גבולם ומ"מ הוציאו ממעות הנדבה לקנין המקומות ושארי צרכי' וגם כל מי שהיה לו מקום תפלה בב"הכנ הי' צריך ליתן סך מה הנקצב עליו לצורך קנין המקום מהשר ועתה יש איזה מהיחידים המעררי' לאמור אדעתא דהכי לא נדרנו מעיקר' כי חשבנו כי ימהרו יחושו מעשה הבנין ע"כ מהרנו לתת לכסף מוצא ולמה יניח כספנו בידי הגבאים ואם כי הוציאו בקניית המקום מהשר הלא מי שיש לו מקום תפלה בב"הכנ הוא ישלם זה כדי שיהיה מקומו מושכר לו וקנוי לו קנין עולם ולנו מה איכפת לן:

2044

2045הנה מצותו עלי שובה להודיעו דעתי העניי' גם כי לפניו נגלו תעלומות חכמה מ"מ רצונו הוא כבודו ויש בכאן כמה ספקו' (א') אם יש כאן נדר כלל אפי' אם ישיגו ידם לבנות דהוי כנדרי אסמכתא אם ירחיב ה' גבולם (ב') כיון שנתבטלה עכ"פ ההסכמה לפי שעה מדוחק השעה אם יכולים לומר אדעתא דהכי לא נדרנא (ג') אולי יש היתר ע"י פתח וחרטה לנדרם (ד') אם אין היתר לנדרם אם יש לכוף אותם שלא נתנו עדיין ההתחייבות שלהם לידי הגבאי' שיתנו' עכשיו ויהי' מונח עד ירחיב ה' גבולם (ה') אם יפה עשו במה שקבלו מעות מבעלי המקומות בב"הכנ לקנות המקום וצירפו לזה מעות הנדבה:

2045

2046(א) ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון ובה' אעזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה ז"ל רבנו ירוחם ריש נתיב י"ט מי שנדר אם לא אעשה כך וכך אשב בתענית או אתן כך וכך צדקה הוי אסמכתא כי אסמכתא שייך נמי בדבר מצוה כמו במי שמחייב עצמו לחברו והוא שאמרו דרך קנס בסנהדרין פ' זה בורר וכ"כ הפסקני' וכו' ושארי דבריו העתיק הרב"י בא"ח ס"סי קס"ב יע"ש מבואר מדבריו דס"ל דשייך אסמכתא בדב' מצו' כדמוכח פ' ז"ב גבי נזירות אלא דאסמכתא לא שייך אלא במאי דלא ניחא לי' אבל אם תלה במה דניחא לי' כגון דאמר אם יהיה אלקים עמדי אעשה כך וכך דניחא לי' שיהיה ה' עמו וגם שיעשה כך לא שייך אסמכתא ואפי' בדבר הרשות ומשו"ה כ' אם התנה להציל עצמו מצרה וכו' וזו היא דעת הרשב"א שקיבל נימוק"י ב"ב פ' מי שמת מתני' אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' יע"ש אמנם דעת הר"ם מר"ב שבמרדכי פ' דו"ה העתיקו סמ"ע סי' ר"ז סקנ"ו דאין אסמכתא בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה המועלת להדיוט בשום אופן וכיון דאיכא אופן במסירה להדיוט דאסמכת' קני' כגון בב"ד חשוב וכדומה הוה אמירתו לגבוה כאותה מסירה להדיוט ועיין תשו' ריב"ש דמייתי ב"י בבד"ה בי"ד ס"סי רנ"ח ויע"ש בפנים במרדכי פ' דו"ה סימן מ"ה מייתי ראי' מאם יהיה אלקים עמדי ומאם נתן תתן העם הזה בידי יע"ש מבואר בדבריו דס"ל בהדיוט שייך אסמכתא אפי' במאי דניחא לי' ודלא כנ"י ורי"ו הנ"ל ומ"מ הכא בנדר אמירה לגבוה לא שייך אסמכתא בשום גווני ויעיין ט"ז י"ד סי' רנ"ח סק"ו:

2046

2047והנה פסקי ש"ע סותרים עצמם כבר עמדו עליהם ט"ז ומג"א וא"ר בא"ח ס"סי תקס"ב ונ"הכ סי' רנ"ח ואני כתבתי על הגליון וז"ל לפע"ד אע"ג דלענין צדקה פסק המחבר הלכה כהר"מ שבמרדכי מ"מ לענין תעני' מודה מהר"מ אב"א גמר' אב"א סברא דטעמא של מרדכי משום דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו המועל' בשום פעם להדיוט והיינו שמוסר לב"ד חשוב וכדומה וזה שייך בנדר שיתן דבר לגבוה דמשכחת קנין המועיל בהדיוט אבל לענו' אדם נפשו בתענית דלא שייך בהדיוט על זה האופן א"כ לית דין ולית דיין דשייך אסמכת' בזה ובזה נדחה ראיו' מהרי"ח בהג"א פ' זה בורר דעלי' רמז רבינו ירוח' הנ"ל מדאמרי' שם לא נתנ' נזירו' אלא להפלא' ואין זה ראי' דנזירות הוי מניעת שתיית יין ולא שייך מסיר' להדיוט כה"ג ומדלא נאס' ביין לא מתחייב בקרבנו' נזיר ולק"מ למהר"מ זה סברא ואב"א גמר' דהך תשו' מהר"מ מייתי נמי בתשו' מיי' השייך לספר הפלאה המתחל' תשו' רב נטוראי בר אהילאי וכו' יע"ש באורך ובסוף מייתי ראי' ממתני' נזיר יו"ד ע"א אמר אמרה פרה וכו' ואמר ר' יהודה אומר פרה זו עלי קרבן וכו' ש"מ נעשית קרבן באסמכתא ע"ש וקשה לי מ"ט מייתי מקרבן דר' יהודה ולא מנזירות דת"ק פלוגתא ב"ש וב"ה ברישא דמתני' ותו קשי' סתירה מת"ק דמשנה דליכא אסמכתא בנזירות אהא דר"ט דפ' זה בורר הנ"ל דלא ניתנה אלא להפלאה אע"כ צ"ל דת"ק דהך דפרה דמיירי בנזירות וס"ל אין אסמכתא בנזירות היינו ת"ק דר"ט דפ' זה בורר דפליגי נמי התם ואנן כר"ט קיי"ל ואין ראי' מת"ק דפרה אך התם פ' ז"ב מרא דשמעתא הוא ר' יהודה משמי' דר"ט דס"ל לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואפ"ה ס"ל הוי קרבן ש"מ לחלק כנ"ל בין נזירות דהוי מניעה ולא שייך כה"ג בהדיוט איכא אסמכתא ובין פרה זו קרבן דהוה כמסירה המועלת להדיוט ולית בי' משום אסמכתא וזה ברור לפע"ד נמצא אע"ג דרבינו ירוחם משוה תענית לצדקה דכולה שייך בי' אסמכתא אלא שמחלק בין אם ניחא לי' בדב' או קונס עצמו להר"ם לא ס"ל הכי אלא בתענית שייך אסמכתא בכל ענין אפי' אי ניחא לי' ובצדקה לא שייך אסמכת' כלל ולפ"ז מה שמסיי' בש"ע אם יצילני ה' מצרה הוא דלא כהמרדכי דהרי הוא מייתי בב"ק סי' מ"ד הנ"ל מאם יהי' אלקי' עמדי ואם איתא דנוד' בעת צרה שאני ומטע' שכ' מג"א סקי"ז וכ"ה בלבוש לא הוי ראי' מיעקב וכן מאם נתן תתן העם הזה והחרמתי עריה' דשאני התם דגמר ומקני אע"כ דלא ס"ל להר"ם סבר' מג"א הנ"ל וא"כ לפי מה שהוכחנו דבתענית מודה מהר"מ א"כ אפי' בעת צרה לא יועיל נדרו אלא שאנו חוששים בזה לסברת מהרי"ו ולמרדכי קרא אם יהי' אלקים עמדי נדר להיו' המצב' בית אלקי' והו' כמסיר' להדיוט וכן והחרמתי עריהם הוה חרמי גבוה וכמסירה להדיוט ולק"מ קושי' ט"ז סקי"ז:

2047

2048נמצא לפ"ז בנידון שלפנינו דכ"ע ניחא להו בבנין מקדש מעט ובנדר אשר נדרו בהרחבת גבולם מאת ה"ית וא"כ ליכא אסמכתא להרי"ו וכיון שהוא לדבר מצוה לית בי' אסמכתא להר"ם וא"כ פשיטא דלא מצי למימר קים לי כשום א' מהדעות ואם ירחיב ה' גבולם ויבנו ב"הכנ מחוייבי' לקיים נדרם בלי ספק:

2048

2049(ב') איברא לעת כזאת אשר נראה קצת כנמנע לבנותו עתה אם יאמרו אדעתא דהכי לא נדרנא הנה ז"ל המרדכי ר"פ בני העיר סי' תתכ"א נשאל לר"מ על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עלי' ב"הכנ ואחר זמן נתרצו הקהל לבנות עלי' והי' העכו"ם מעכבים ע"י ועכשיו אומר הקהל נבנה עליו בית התלמוד וראובן השיב אדעתא דהכי לא נתתיו והשיב דראובן ודאי לא מצי הדר בי' דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לב"ה ואילו ראובן זה לא הי' דר באותו העיר דבר פשוט הוא דבני העיר יכולים לשנותה מבי כנשתא לבי רבנן וכו' ונראה לי אפי' ראובן עומד וצוח עכשיו אינו חפץ שיהיה קרקע אלא לב"הכנ לא משגחינן בי' דמעיקרא סתמא אמר ולא כפלי' לתנאי דלא אמר אם לא יבנו עלי' ב"ה יחזירו לי הקרקע אמרי' אדעתי' דדהו יהבי' מעיקרא והשתא קהדר בי' ולא מצי וכו' ואם ראובן מבני אות' העיר אינם רשאים לשנותו בלא דעת ראובן וראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו לנדר כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר דלא מצי מיהדר בי' ואם לא יכלו עתה לעשותו ב"הכנ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו להם עכו"ם רשות לאח"כ או יפייסו ראובן שיתרצה להם לשנותה עכ"ל ויען כי תשובה זו צריכה קצת ביאור והאחרונים ה"ה ט"ז ומג"א סי' קנ"ג סקל"ו לא יצאו י"ח ביאור ע"כ אבאר כיד ה' הטובה וממילא רווחא שמעתא לנידון דידן:

2049

2050הנה מ"ש לא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר צ"ע דפשיט' דלא שייך נדר בזה דהא דאמרי' בשבועות כ"ה ע"א אלא מתנה לעשיר היינו בלשון שבועה אבל נדר לא ידעתי שייכות נדר ועיין ב"מ מ"ט ע"א ודוחק לומר דאחד הנותן לרבי' הוי כרבים ליחיד עיין ח"מ סי' ר"ד סעי' ט' ודוחק:

2050

2051והנלע"ד דכוונתו דנדר לבנות ב"הכנ לעשירים שיכולים לבנות מכספם ואלו לא נדר הוא היו הם מחוייבים לבנות משל עצמם אפ"ה כיון דלב"הכנ נדר חייב מכ"ש כשיש בעיר איזה עניים דע"י נדרו מרויחים העניים לתת מנתם לב"הכנ ומצינו נדר בכה"ג במשנת נזיר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ובעירוכי' כ"א ע"א דפריש לי' חברי' וכו' חטאתו ואשמו של פלוני עלי יע"ש אלא שצל"ע בתוס' ר"ה וי"ו ע"א ד"ה חד וכו' שהקשו אדרשא ועשי' אזהר' לב"ד שיעשוך הא חייבי חטא' ואשמות אין ממשכני' ומאי קושי' דלמא מיירי באומ' חטאתו ואשמו של פלוני עלי דשפיר ממשכנים הנודר בשלמא הא לא קשי' דלמא מיירי בחטאת נזיר דממשכנים כמבואר שם בעירוכין די"ל כמה שכתב התוספו' י"ט שם בעירוכין דוקא חטאת נזיר טהור ממשכנים אבל אשם נזיר טמא אין ממשכנים ובברייתא דראש השנה תניא אלו חטאות ואשמות אבל הא קשה דלמא באומר חטאתו ואשמו עלי אי אמרת בשלמא דמיירי בעני ומטעם צדקה לק"מ דא"כ היינו בפיך זו צדקה אבל להמרדכי דלעשיר נמי הוה נדר מטעם עשיית המצוה גופי' ע"כ לא מקשה תוס' מידי וי"ל דאי ס"ד דקאי אאומר קרבנו של פלוני עלי א"כ תיפוק לי' דכל מ"ע ב"ד כופי' כמ"ש תוס' בתחלת דבריהם ולא שייך לומר כתי' משום דכתיב לרצונו ועיין פ"י דביאר יפה תירוצם דזה לא שייך אלא במקריב עצמו דבעי רצונו אבל בהנודר הלזה לא כתיב בי' לרצונו וא"כ ע"כ עישוי דקרא אמתכפר קאי ויפה הקשו תוס' ולעולם דינו של הר"ם אמת דאפי' בנודר לעשות מצותו של עשיר הוה נדר לשמים:

2051

2052ודברי התוס' דאתאן עלה יש לי בהם עיון לפמ"ש תוס' בכריתו' י"ב ע"א סוף ד"ה או דילמא וכו' וביבמות פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ וא"כ לא מקשה הכא תוס' מידי ומנ"ל לחדש דאי מבזבז נכסים כופי' קודם חיוב בל תאחר מנ"ל הא דלמא ועשית דחטאת איצטריך היכי שטועה בדין וסובר שאין חייב דודאי גם למאי דקיי"ל כרבנן דר"מ באמרו לו שנים אכלת מ"מ פשוט דאיכא טעותא בדינא סגי דאיכא למיקם קרא בהכי אבל בלא טעה אפי' אחר ג' רגלים אין כופי' ולכאורה גם איפכא קשי' אתוס' דיבמות וכריתות מאי קשי' להו מעיקרא דלמא ר"מ קאמר שחייב ונפקא מיני' שממשכנים אותו אחר זמן בל תאחר מועשית דכל חייבי חטא' ממשכני' אז ובלאה"נ קשה לפי מה שהסביר תוס' בכריתות דאין ממשכני' משום שאינו רוצה בכפרה והבועט בכפרה אין לו כפרה א"כ מה הועילו תוס' בר"ה דמוקי האי ועשית לאחר ג' רגלים אכתי איך יכופהו והוא לא ניחא לי' בכפרה ואין מתכפר בעל כרחו לזה י"ל עפ"י מה שהסביר הרמב"ם ספ"ב מגירושין במתק לשונו יע"ש א"כ שפיר כ' התוס' דלאח' בל תאחר כופי' עד שיאמ' רוצה אני ואז נניח סברת הרמב"ם ומאמינים לו שרוצה וניחא לי' בכפרה אבל קודם בל תאחר אפי' חזינן דמבזבז נכסי' לא חיישי' לי' דמסתמא יחוש לעצמו להשאיר לו כפרתו ואין ממשכני' והשתא ניחא נמי תוס' דכריתות הנ"ל דודאי לא הוה קשי' להו הא אין ממשכני' מטעם דהוא יחוש לעצמו דפשיט דנפקא מיני' אח"ז בל תאחר וכמו שהקשיתי או אפי' קודם זמן בל תאחר ומבזבז נכסיו כיון דטועה בדין לא ישאיר לו כפרה לעצמו וכתוס' יבמו' דף פ"ז ע"ב הנ"ל אך הוה קשה להו מה תועלת בכפי' הא אינו רוצה בכפרה והכא לא שייך עד שיאמר רוצה אני וכסברת רמב"ם דיצרו אנסי' והוא רוצה להיות ישראל זה אינו דכיון שסבר שהדין עמו ועדי' שקרים נינהו א"כ באומרו רוצה אני לבו בל עמו ואינו רוצה בכפר' ואיך יתכפר ועל זה תירצו אפ"ה מתכפר לו כיון שהמכפר ית"ש יודע דניחא לי' בכפרה ואינו בועט אלא טועה בדין נרצה לו לכפר עליו כנלע"ד באופן דתוס' דכריתות ודיבמות עולים בקנה א' ומה שחסר זה גילה זה אבל תוס' דר"ה צ"ע דלמא ועשית איצטריך בכה"ג ולפוס רהיטא י"ל דא"א לוקמי קרא בטעות בדין דהרי כתיב לרצונו שכופי' עד שיאמר רוצה אני ובטועה בדין אין תועלת ברצונו כמ"ש לעיל וע"כ לא מתוקם קרא בהכי והדרנא בי דהרי בקרא ועשית לא כתיב לרצונו ובחידושי ביארתי דהאי קרא מיירי באמר ולא אפריש ולא צריך למכתב לרצונו דאיך יפרשו קרבן בלי רצונו והוה חולין בעזרה בשלמא באפריש ולא אקריב ה"א שיקחו הבהמה שהפריש הוא לרצונו מעיקרא ויקריבוהו בעל כרחו קמ"ל לרצונו אבל בלא אפריש איך יפריש בהמת חולין שלו ואי ע"י הפקר ב"ד והוה בהמת ב"ד והם יפרישו אותה ויקדישו א"כ תו לא יצא ידי נדרו דלא הקריב משלו כלום ולא הוה צריך למיכתב לרצונו אך לפי ש"ס דעירוכי' דיכולים להקריב קרבן עבור חברו יש לפקפק אהנ"ל יהיה איך שיהיה גבי ועשית לא כתיב לרצונו א"כ דברי תוס' דר"ה צל"ע ומנ"ל להמציא דין זה דבזבז נכסים ומ"מ לדינא כיון דאפי' בהדיוט קיי"ל במבזבז נכסי' נפרע תוך זמנו כמבואר בח"מ סי' ע"ג א"כ לא יהיה כח הקדש קיל מהדיוט:

2052

2053נחזור לשארית דברי הר"מ הנ"ל מ"ש דאם הוא מבני העי' לא יכול לחזו' בי' דלמא יתרצו העכו"ם צל"ע מ"ש מהא דזבין אדעתי' למיסק לארעא דישראל ולא מצי סליק דהדרא זבינא כמבוא' בקידושין נו"ן ע"א דללישנא קמא אפי' סליק ולא איתדר לי' הוה כלא סליק ונהי דקיי"ל כל"ב היינו משום דאמרי' דכיון דלא הזכיר דירה בשעת מכירה רק סליק לא"י לא אמרי' דהוה כמאן דלא סליק והוה דירה דברים שבלב אבל אי הוה אומר לדור בא"י לית דין ולית דיין אי לא מיתד' לי' הדר זבינא ואמאי נימא אולי עוד ירוחם וימצא מקום לה' באחרית הימים ויש ליישב ולחלק בדוחק דהתם אי לא סליק בלא דירה וישאר כאן מה יעשה בלא נכסי' וע"כ יחזירו לו נכסיו דזבין משא"כ הכא תשאר הקרקע שממה עד יתרצו העכו"ם ודוחק ומנ"ל להר"ם הא והנלע"ד נכון דהר"ם דקדק בתחלת דבריו ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנו' עלי' ב"הכנ ואח"ז נתרצו הקהל לבנו' עליו ב"הכנ והיו העכו"ם מעכבים עכ"ל נראה מזה מתחלה כשנדר לא רצו הקהל לבנות ב"הכנ כלל ואפ"ה הפריש הקרקע על הספק אולי יתרצו הקהל ושוב כשנתרצו הקהל לא רצו העכו"ם א"כ מעיקרא אספיקא הפריש שתעמוד הקרקע עד יתרצו הקהל ורק שטוען עתה אספיקא דקהל הפרשתי אספיקא דעכו"ם לא הפרשתי זה הוה דברים שבלב דכיון דבין כך הפריש אספיקא תעמוד כך עד יתן ה' בלבם להתיר הבנין אבל היכא דלא הפריש אספיקא לא ידעתי אם יאמר הר"ם להניח הקרקע שממה בשלמא הא דכ' הר"מ שאם אינו מבני העיר יכולים לשנות לבית התלמוד כיון שלא התנה תנאי כפול ואמאי הא פי' בהדי' לב"הכנ נדר כמו זבין נכסי' הנ"ל דלא בעי תנאי כפול וכמ"ש תוס' בכתו' צ"ז ע"א ד"ה זבין וקידושין מ"ט ע"ב ודוכתא טובא די"ל כיון דקיי"ל מעלין בקודש ומבי כנישתא לבי רבנן הוה עלי' בקדש א"כ כשאמר לבנות עלי' ב"הכנ הוה בכלל מאתים מנה וכאלו אמר מב"הכנ ולמעלה הא למה זה דומה למאן דזבין נכסי' למיסק לסורי' או לבבל משארי ארצות ולא איתדר התם אלא בא"י דאם הית' כוונת עלייתו משו' קדוש' פשוט דלא מצי מיהדר בי' דהרי מצא מקום משכן אפי' בא"י דעדיף מסורי' ובבל וה"נ דכוותי' וא"ש אבל אידך דינא להשאר קרקע שממה נ"ל כמ"ש:

2053

2054ומ"ש המרדכי כשהוא חוץ לעיר יכולים למכור נראה דס"ל כפי' קמא דתוס' מגילה כ"ו ע"א ד"ה כיון וכו' דלפי' השני א"כ הכא שהוא נותן הכל מכיסו וכספו לא מצי לשנויי אפילו לקדושה חמורה וי"ל עפ"י דברי הגה' אשרי שם וק"ל ויעיין בהגה' ש"ע א"ח סי' קנ"ג סעי' ז' ובש"ע י"ד סי' שע"ו ובש"כ שם מסק"א ואילך האריך בדיני תושב ואורח והוא מתשו' מהרי"ל שבד"מ שם ועיינתי בתשו' מהרי"ל סי' ל"ו וכ' משום שבני העיר יכולים למכור ב"הכנ אפי' של כרכי' מבלי רשות האורחי' לראבי' שבמרדכי פ' בתרא דמגלה משום כן כל זכיות של ב"הכנ של התושבים יע"ש פי' דהראבי' ס"ל כפי' ב' של תוס' הנ"ל ואנו אין גובי' מהרחוקי' לב"הכנ משו"ה כל הזכי' שלהם וא"כ למאי דקיי"ל דלא כהראבי' צ"ע אנו איך נוהגין מנהגו של מהרי"ל לענין קדישים וצ"ע ומ"מ מ"ש בתשו' כנסת יחזקאל דאפי' ב' בתי כנסיו' בעיר א' הוה בני כנסיות אלו לגבי אלו כאורח לגבי תושב לא נלע"ד והבו דלא לוסיף עלה:

2054

2055ומ"מ לנידון שלפנינו נ"ל דלא מצי הדרי בהו אותן שכבר נתנו ליד הגבאי דבשלמא הא דהר"מ נתבטל הבנין לחלוטי' מהעכו"ם ואין דעתם להרשות בשום זמן עוד אלא שאנחנו מצפי' לרחמי שמי' שיהפוך לבבם לטובה והתם אי לאו דתחלת נדרו הי' על הספק לא הי' צריך להשאר הקרקע שממה אבל הכא מי נתבטל הסכמת הבנין הלא ההסכמה במקומה עומדת וגם עדיין צריכים לאותה דבר אלא שא"א לפי עת להזדרז עד זמן ועידן בודאי לא מצי למימר אדעתא דהכי לא נדרנא והתם בקידושין נמי החליט דלא לעלות עוד אבל אם הי' רצונו לעלו' אח"ז או אפילו ספק בדעתו לא היה מצי לחזור בו אלא כיון שהחליט שלא לעלות מפני דלא מיתד' לי' עתה לא נימא אולי עוד ישתנ' דעתו ואולי ימצא דירה אחר זמן זה לא אמרי' כיון שעתה החליט בדעתו שלא לעלות עוד לא"י והחילוק ק"ל. על כן אין ממש בטענה זו: -

2055

2056(ג') אם יכולים להתיר נדרם ע"י שאלה ופתח וחרטה הנה פר"מ כתב שאין להאריך בפרט זה כיון שלא נשאל עליו ויפה כ' ולא בא הכותב אלא שכיון שכתב דפשוט שאין יכולים לשאול כיון שכבר בא ליד גבאי ומשמע דאחרים שלא נתנו עדיין יכולים לשאול על נדר' ויעיין י"ד סי' רנ"ח סעי' מ"ד וס"סי רל"ו ולענ"ד אם ישאלו אותן שלא נתנו עדיין ליד הגבאי על נדרם יש להיות מתון בדבר להתיר להם דאפשר דהוה כנודר עד"ר ויעיין סי' רכ"ח ובש"כ סקפ"ו ואין להאריך כיון שלא נשאלנו על זה: -

2056

2057(ד') אמנם אם נכוף אותם שלא נתנו עדיין ליתן מנותם ליד הגבאי דאיכא למיחש להורדת נכסים בעתים הללו נאריך קצת פ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ט ע"ב) ובתוס' ד"ה אכפיי' וכו' כ' הר"ן שהרשב"א כ' דהיכי דאמיד כייפי' ליה מיהו לא נחתינן לנכסי' ומייתי שכ"כ ר' האי בתשובה דהא אפי' נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבי' לכופו ולעשו' לו כלום עד כאן ותמה הר"ן דהא אמרי' בר"ה וי"ו ע"א ועשית אזהר' לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתיב בפיך זו צדקה יע"ש והנה במ"ש רשב"א דלא נחתינן לנכסיו ה"א דלטעמי' אזל דס"ל בחי' למס' ר"ה שם דצדקה נמי תלי' ברגלי' לענין ב"ת דהא דאמרי' מחייב עלה לאלת' דהא קיימא עניי' היינו בעשה דובאת שמה והבאת' שמה אבל ב"ת ליכא אלא אחר ג' רגלי' ובאמת הקש' שם מה ענין רגלים לצדק' זה שייך בקרבנו' אבל צדקה מה שייכי ברגלים ומ"מ הרשב"א סובר דגזרת הכתוב דדין צדקה שוה לקרבנות א"כ ס"ל הה"נ לענין כפי' בעינן עד שיאמר רוצה אני כמו בקרבנות אע"ג דלא דמי לקרבנות דהתם איננו לרצון לפני ה' משא"כ צדקה מה איכפת ליה לעני אם יאמר רוצה אני או לא מ"מ ס"ל לרשב"א דבעי' דוקא רוצה אני והשתא בשלמא בקרבנו' אע"ג דכ' תוס' בר"ה שם ד"ה חד דאמר ולא אפריש דממשכני' אותו היינו הורדה לנכסי' ואם לא ימצאו לו נכסי' אז כופי' מכל מקום היינו שממשכני' שארי נכסי' עד שיתן מרצונו הבהמה שהפריש אבל הבהמה עצמה א"א למשכן דבעי' רוצה אני וזה שייך בקרבן אבל בצדקה אי יורדין לנכסיו הרי לקחנו ממנו הצדקה שלא לרצונו ואנן בעי' כפי' לרצונו ע"כ פשוט לרשב"א דלא נחתינן לנכסי' אבל שארי כפיות נוגשים אותו עד שיתן וכן משמע לשון רשב"א:

2057

2058אך מה שמסיים בלשון ר' האי אין חייבין לכופו ולעשות לו כלום משמע שום כפי' בודאי צע"ג ומה שנלע"ד דבר"ה שם מייתי תרי קראי חד אמר ולא אפריש וחד אפרש ולא אקרי' ולא מסיימי ולכאור' קרא קמא דלא תאחר לשלמו מיירי באמר ולא אפריש וכן מוכח מק' תוס' שם שהקשו אהא דילפי' גז"ש נדר מאם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו וכו' דהו"ל למילף מהאי ענינא גופיה מנדבה אשר דברת בפיך והניח הדבר בקושי' ולק"מ דלמא אידך קרא מיירי מאמר ולא אפריש ונדבה דהתם היינו הרי עלי עולה ע"מ שלא להתחייב באחריותו ולא דמי לנדב' דהאי קרא אבל קרא דנד' או נדב' הוה נדב' ממש הרי משו"ה ילפי' מהך קרא אלא על כרחך פשיט' להתוספ' דקר' קמא מיירי באמר ולא אפריש ונדבה דיליה היינו ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ כי היכי דילפי' גז"ש מאם נדר או נדבה אע"ג דל"ד ה"נ הוי מצי למילף מאידך קרא נדבה דברת בפיך והשתא נאמר שכן היא סברת הרשב"א בשם ר' האי הנ"ל וכיון דבהאי קרא קמא לא כתיבא ועשית שכופין אלא דסמיך איקריב אותו דפ' ויקרא והתם קרבנות כתיבא ולא צדקה ושארי נדרים א"כ י"ל באמר ולא אקריב לא הושוו שארי נדרים לקרבנות אלא לבל תאחר ולא לענין כפי' כלל ומשו"ה כ' שנודר עצמו רוצה לומר ולא אפריש אין כופין ומיהו באפריש נמי דאתקשו נמי לכפי' מ"מ דוקא לרצונו כמו קרבנות ומסברא שכתבתי לעיל ועכ"פ לנכסי' לא נחתינן דאפי' אפריש סלע זו לצדק' ונחתינן ונוטלין ממנו סלע אחר כבר קיי' נדרו שלא לרצונו ולא דמי לממשכנין דקרבנות נמצא כל דברי רשב"א מקויימים דבאמ' לא כופין כלל ובאפריש נמי עכ"פ לנכסיה לא נחתינן: -

2058

2059אמנם המעיין בתוס' שם ד' ע"א ד"ה המעשר לתי' קמא מבואר דע"כ קרא קמא דכתי' בי' מעש' מיירי מאפריש ואידך דכתי' ביה ועשית ומעשר לא כתיב ביה מיירי מאמר ולא אפרש א"כ מבואר כר"ן דלא כרבינו האי דעל הכל כופין: -

2059

2060והנה בחידושי אמרתי אפסק הש"ע י"ד סי' רנ"ז סעי' ג' שהוא שיטת הר"ן דאי קיימי עניים חייב לאלת' על צדקה ואי לא קיימי לא מיחייב לאהדורי אבתרי' ואין מקום לרגלי' לענין עניים והקשה פני יהושע א"כ לאיז' צורך הביא רי"ף ברייתא דג' רגלים כיון דלא נהיג בז"הז וגם אקרא דאפרש ולא אקריב למה לי בצדקה אי קיימי עניי' פשיטא ואי לא קיימי עניים וכבר הפריש הא לא בעי לאהדורי בתריי' אע"כ כתוס' דאי ליכא עניי' מחויב לאהדורי עליה' בתוך ג' רגלי' ותו הקש' אהרמב"ם דבהלכו' מתנו' עניי' בצדק' פסק כר"ן וכש"ע ובמעש' הקרבנות לענין מעשר עני ושארי מתנו' פסק דאיכא זמן ג' רגלים והיינו כהתוס': -

2060

2061והנלע"ד דהרשב"א הקשה אתוס' דצדקה דקיימי עניים מחייב לאלתר ב"ת א"כ מי ששוכן סמוך לב"המק יתחייב לאלתר דהא קיימי כהני' ומקדש ולפע"ד משו"ה דקדק הש"ס וי"ו ע"א סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא לבעי' ג' רגלים כקרבנות קמ"ל הא שכיחי עניים ע"ש ולא קאמר הא קיימי עניי' כלישנא דאמר רבא אלא הענין התורה יסדה דינים על הרוב והשכיח ומשו"ה לענין קרבנות דרובא דרובא מרוחקים ממקום המקדש חסה התורה דברגל א' לא יעבור אלא בעשה ובג' בלאו מפני ששילש בחטא כפירש"י בר"ה וכיון דרובא הכי איתא ויושבי ירושלים לא שכיחא לא נשתנה דינם מרובא דעלמא דברגל א' בעשה ובג' בלאו משא"כ בצדקה נהפוך דשכיחא טובא דקיימא עניים ועל הרוב פושע הוא ע"כ כל דקיימי עניים עובר לאלתר ב"ת ולכן מדקדק הש"ס דשכיחי עניים דאי לא הוי שכיחי עניים אפי' אי הוה גבי האי גברא קיימי עניים לא היה עובר כמו יושבי ירושלי' דקיימי מקדש וכהני' ומיושב ק' הרשב"א והנ' לזה הדין הסכים הר"ן לתוס' דבקיימי עניים עובר בלאו מיד אך באידך דינא היכא דלא קיימי עניים דמחייב לאהדורי בתוך ג' רגלים הקשה הר"ן מה שייך ג' רגלים לענין צדקה ולכאורה לפי הנ"ל י"ל דבלא קיימי עניים בעירו על כ"פ כשעולה לרגל שם ימצא עניים טובי דעולי רגלים טובא איכא ובפרט דמצוה לשמח עניים ולחלק שם מנותיהם א"כ הרבה עניים ימצאו שם והדר הוי ליה כקרבנות ברגל א' יעבור בעשה ובג' ב"ת ומאי קשיא ליה להר"ן וצ"ל הר"ן סמך עצמו אפסק ר"ת דמייתי תוס' והר"ן ופסקי' בש"ע דצדקה שהפריש לעצמו שלא לתתו ביד הגבאי אינו עובר עליו כי לדעתו הפרשה לתתנו למי שירצה ומתי שירצה ולא עובר אלא במחליט שלא לתנו יעיין בלשון הר"ן בפסק זה דר"ת וא"כ אפי' עלה לירושלים יאמר איני רוצ' עתה בזמן דאית להו טובא או לא מצאתי פה אותו העני שאני חפץ בו ובצדקה ליתנו לגבאי אין עניין ירושלים ורגלים ושפיר הקשה הר"ן ומשו"ה נאיד מהתוס' וס"ל דאין לרגלים ענין גבי צדק' הנה כל זה בנודר לצדקה אבל מעשר עניי' ושאר מתנות עניים שאין בידו ליתן למי שירצה ומתי שירצה בזה שפיר י"ל כק' שלי דאי קיימי עניים עובר לאלתר ואי לא קיימי עניים תלי ברגלים וכהתוס' נמצא לק"מ ק' פני יהושע דבש"ע פסק בצדקה כהר"ן וכן הרמב"ם אמנם בהלכו' מע"הק מיירי משארי מתנו' עניים פסק כתוס' דשייך בהו ג' רגלים והרי"ף נמי מייתי הברייתא דנפקא מיני' לשאר מתנו' עניים דנוהגים בא"י גם בז"הז וקרא נמי לא קשי' דלמה לי קרא באפריש הא אי קיימי עניים פשיטא ואי לא קיימי הא לא צריך לאהדורי בתרייהו להר"ן י"ל דס"ל דקרא קמא מיירי מאפרש ולא אקריב והת' איצטריך קרא למעשר עני דקרא דבפיך זו צדקה דלא מיירי אלא בצדקה הא מיירי באמר ולא אפרש ולק"מ קו' פ"י אלא אקרא דעמך והתם עיקר קרא אמעש' עני קאי ושארי מתנו' עניי' ואיצטריך שפיר לאפריש לאהדורי בתריי' ג' רגלים וא"ש כל הפוסקים על נכון ואף ע"ג דהשתא ליכא עולי רגלים מ"מ לא נשתנה זמן בל תאחר כידוע מהפוסקים באופן שגם בז"הז אפי' לא קיימי עניים עובר במעשר עני ב"ת בג' רגלים דה"ל לאהדורי בתריי': -

2061

2062נמצא לפ"ז דקיי"ל כנ"ל מוכח דס"ל דקרא קמא באפרש וקרא בתרא באמר ואהא קאי ועשית ש"מ כהר"ן דלא כרבינו האי דכופין על הנודר צדקה וכל שארי נדרים וה"ה לבנין ב"הכנ בז"הז דלהא דמי' דעכ"פ מחויב להפריש מנתו שנדר וכה"ג אמרי' בכריתות ר"פ ד' מחוסרי כפרה דגר שנתגייר בז"הז מחוייב להפריש רובע לקנו אע"ג דליכא מקדש מ"מ מחוייב להפרישו ונהי דהדרי רבנן ובטלוהו משום דלא ליתי' לתקלה היינו התם דאית ביה מעילה אבל הכא לב"הכנ דלא שייך תקלה זו לא בטלוהו ופשוט ואמנם אי אפרש ולא קיים קמי' ב"הכנ למיבני' אין כאן מקום למתלי בל תאחר בזמן ג' רגלים דמאי שייכות דרגלים הכא אך אי איכא למיחש להורדה מנכסים דכופין קודם זמן ב"ת כמ"ש תוס' ודלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש דמעקלין נכסי' כמ"ש לעיל הה"נ הכא דמוציאים מידם נדרם ויעיין תוס' ר"ה וי"ו ע"א ד"ה חד הנ"ל שכ' תוס' דממשכנין אותו ואם לא ימצא לו נכסים כופין אותו ולכאורה אין המשך ושייכו' לדבריה' הכא ונ"ל דהרע"ב בעירוכין פי' סיפא מפרש לרישא ממשכנים כיצד עושין כופין עד שיאמר רוצה אני והנה זה שייך באפרש הבהמ' ולא אקריב שממשכני' אות' שהפריש ע"י שכופין גופו עד שיתן הבהמה מרצונו אמנם לפי' תוס' שמבזבז נכסיו א"כ אי כבר הפריש לא בעי עוד כפי' שלא יבזבז מה שכבר הפריש לשמי' וע"כ מיירי מאמר ולא אפריש וא"כ די לכופו שיפריש ותו לא חיישינן וא"כ ע"כ ממשכני' כספו וזהבו עד שיפריש בהמתו ואי לא מוצאים אצלו מטלטלין כופי' בגופו כנלע"ד פי' התוס' מ"מ היינו התם בהקדש גבו' לא חיישי' לבזבז אחר שהפריש משא"כ הכא בודאי חיישי' וטוב שהגזברי' יסגלו המעות על דהבא פריכא ויעלו פירות ופירי פירות לצורך ב"הכנ ואין זה בכלל אין משתכרין בשל הקדש ויעיין כתוב' ק"ו סוף ע"ב ויעיין לשון הרע"ב ספ"ו דעירוכי': -

2062

2063(ה) עתה נבא לעיין אי שפיר עבדי הגבאי' מה שלקחו מהמעות לצורך קניית המקום מהשר ולא העלו את הסכום כולו על אותן שיש להם מקומו' בב"הכנ הנה פשוט יותר מביעא בכותחא דבכלל בנין ב"הכנ הוא לקנות מקום לה' שלא יהיה ב"הכנ בנוי' בקרקע שאינו להם ולמחר וליומא אחר יוציאם השר או יעלה עליהם עול ומס כבד כנכסי דבי בר מריון ולכאורה י"ל דקנין קרקע אינו בכלל בנין שהרי אמר הקב"ה לדהע"ה אתה לא תבנה הבית לשמי ואפ"ה קנה הקרקע אלא התם הקרקע הית' קנוי' ועומדת דא"י מוחזקת היא מאבותינו כמבואר בע"ז נ"ג ע"ב וברש"י שם ד"ה ואשיריהם וכו' ובאברהם נאמר וכו' ע"ש ומה דאיתא בב"ב קי"ט ע"א ביתידות אהלים משמע דפליג ועוד שם ע"ב מפיק לה מקרא אחריני מורשה ע"ש התם מילתא אחריתי דודאי לכ"ע מוחזקת היא לישראל נגד ע' אומות אך לענין בכור שאינו נוטל בראוי' תלי' אי הי' ראוי' לדור של יוצאי מצרים ונוטלים בכורי מצרים פי שנים או ראוי' לאותו דור כי לבאי הארץ נתחזק ומזה מיירי בב"ב אבל לית דין ולית דיין דקרקע מוחזקת לנו ודהע"ה לא בא אלא לסלק ידו של ארונה מקנין הפירות שהיה לו על גורנו ואין כאן מקום להאריך אבל פשוט דאם אין יסוד אין בנין וכיון שראוי' לקנות קרקע א"כ מה שקנאו הקרקע הישנה שכבר עמד ב"הכנ טפי עדיף כדי שלא תבוא אדמת קודש לידי זלזול ואפשר שיעמוד צלם במקום ההיכל ואע"ג דאמרי' בתעני' כ"א ע"ב הוגללו הפרוכת הותרו זבין ומצורעים לכנס שם היינו לענין טומאה וטהרה דוקא בבית עולמי' חייב כרת הנכנס שם בז"הז עיין מג"א סוף הלכות ט"ב אבל לא בשילה נוב וגבעון אבל לנהוג בו קלות ראש ובזיון לא דאף ע"ג דאין להביא ראי' ממגלה כ"ח ע"א במתניתין והשימותי את מקדשיכם קדושתן כשהן שוממין די"ל התם בשלהם אבל הכא בקרקע של נכרי אין בנו כח לקדשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ נ"ל להביא ראי' משבילי דנהרדעי שם כ"ז ע"ב דאי הוי קביעה קדושתי' הוה קדשינהו לכולהי שבילי אע"ג דר"ה נינהו ואין כח בידינו לאוסרו מ"מ תשמיש בזוי לא שפיר דמי וא"כ טוב עשו שקנו אותו המקום חדש גם ישן ממעות נדבות הצבור ואי לא יספיק יגבו המותר לפי ממון ונפשות כמבואר בח"מ קס"ג ברמ"א: -

2063

2064אך י"ל אותן שהיו להם מקומות בב"הכנ קנוי מקהל מקדמת דנא בטל קנינם כי מעיקר' לא כח ביד הקהל למכור מה שאינו שלהם ולא מכרו להם אלא שיהיו מוחזקים בהם כל זמן שיניח הגוי הקרקע ביד ישראל ואם יוציאם וימכור הקרקע לאחר אין להם שום זכות ואם יבנו קהל ב"הכנ אחר אין להם שום תביע' והשתא שמכר השר הקרקע לקהל מה לי קהל מה לי אחר ולא שייך הכא לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וגם לא שייך להכי טרח וקני למיקם בהימנותא והוא מובן לכל מבין נמצא יכול הקהל למכור המקומות ולהוציא המעות להוצאו' הבנין איברא נ"ל דעכ"פ הם קודמי' לכל אדם מטע' דינא דבר מצרא כיון שהי' מושכ' להם מקודם:

2064

2065ועיין ש"כ ח"מ ס"סי קע"ה שהקשה על תשו' הרב"י ולפע"ד המעיין בתשובתו שם מחודש למ"ד שהאריך מאוד בטעם מצרנתו של בעל החנות וקיצר מאוד במצרנתו של בעל הבית נ"ל דנהי בעלמא ס"ל להרב"י דאין בשכירות מטעם מצרן דיכול להשכיר לו במקום אחר אבל בחנות המקום גורם שהקונים באים לחנות זה ואם נוציאהו משם פסקי' לחיותא כיון שהמקום גורם מודה דאיכא בשכירות כי האי משום בר מצרא ועשיית הישר והטוב וממילא אין כאן ישר וטוב אם יוציא בעל החנות את בעל הבית כיון שבעל הבית רצה לקנות החנות ומדינא יכול הוא לקנות ולדחות בעל החנות ורק משום עשיית הישר והטוב לא שבקנוה א"כ אין מן הדין ששוב ידחה בעל החנות את בעל הבית אבל בעלמא ס"ל להרב"י דאין בשכירות משום מצרנות ומיושב קושית הש"ך וכיון שזכינו לדין נימא גם במקומות ב"הכנ דאיכא קפידא טפי לקבוע מקום לתפלתו א"כ גם הרב"י מודה דהשוכר קודם לקנותו ואפילו מאן דס"ל דליכא במקומות ב"הכנ דינא דב"מ עסמ"ע סקצ"ט היינו לדחות שכנו הסמוך לו אבל להחזיק במקומו בודאי אית ביה דינא דבר מצרא לכ"ע א"כ יפה עשו הגבאי' במה שלקחו מהם מעות בעד מקומותם כי היו צריכים לקנות מחדש וגם יפה עשו שהניחום על מקומם ולא מכרו לאחר כי הם קודמי' משום דינא דב"מ. ואין להעריך עליהם יותר מכפי שיווי מקומות כי הבנין וקניי' המקום מוטל על כל הצבור בשוה כל הנ"ל נלע"ד להלכה אמנם למעשה אם יסכים פר"מ יעביד עובדא וכטוב בעיניו יעשה ואין הכרעתי מכרעת והחונן לאדם דעת יתן לב מבין ואוזן שומעת ולביתו לא יתן מגרעת הכ"ד א"נ לנצח: פ"ב יום א' י"ד מנחם קע"ח לפ"ק:

2065

2066משה"ק סופר מפפ"דמ.

2066

2067שוכ"ט לידידי הרב הגדול המופלג בתו' ויראה חרוץ ושנון כש"ת מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדעש:

2067

2068גי"ה הגיעני נידון בני ישוב אחד נדבה רוחם לבנות להם ב"הכנ הקדושה וגם נדבו ממונם סך מה והניחו ביד גזבר ועוד הסכימו ביניהם שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות פגרי בהמותיו יהי' הריווח לצורך ב"הכנ והצליחו ועלו בידם לעשות מקח כנ"ל והרוויחו סך רס"ו זהו' ונמסרו להגזבר הנ"ל שוב אחרי כן בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריווח מהגזבר וחלקו ביניהם ועתה נפשו היפה בשאלתו אם יש ממש בנדרים האלו הואיל והוי דבר שלא ב"ל ואם יש ממש אם יש היתר ע"י חרטה ושאלה לחכם או דלמא צריכים להחזיר ממון הריווח הנ"ל למקומו ליד הגזבר:

2068

2069הנה ספק הראשון אם יש לחוש לנדר דבר שלא ב"ל לפענ"ד אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מכאן דהרי אחר שכבר בא לעולם מסרוה לגזבר והיינו נדר חדש ולא דמי להא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) מודים דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דמטעם מחילה הוא התם אי לאו קנין הראשון והוי שמיט ואכיל ולא עוד אלא אפי' האכילו בידים ולא אמר לשם מתנה הי' צריך לשלם לו מה שנהנה ורק אך הכא מכח קנין כשלא היה בעולם אתאינן עלה ואותו קנין אינו קנין ורק מצד מחילה אתאינן דניחא לי' ליקום בהמנותא אבל בנידון שלפנינו ל"צ לזה דדל נדר הראשון מהכא כיון דיהבי' לגזבר אדעתא דבנין ב"הכנ ה"ל נדר ואפי' רק חישב ליתן כופין לקיים מחשבתו ודברי רמ"א בי"ד סי' רנ"ח סי"ג מגומגמים מאד וכתבתי על הגליון וז"ל לשון זה צ"ע פשיטא אם אין אנו יודעין מחשבתו ל"ש כופין ואם אמר שחישב פשיטא שכופין ולשון המרדכי שם כ' דלהכי תנן אמירה לגבוה ולא מחשבה לגבוה משום דמיירי מכפיית ב"ד וזה לא שייך במחשבה דהרי לא נדע מחשבתו עד שיאמר ע"ש ובד"מ אות ג' וא"כ דברי הגהת רמ"א מגומגם כאן וכצ"ל ואין צריך אמירה אלא אם אמר שחישב כופין אותו לקיים מחשבתו עכ"ל על הגליון שם וא"כ אין אנו צריכים להסכמתם הראשונה:

2069

2070ומ"מ הואיל ואתא לידן לא נפטירנו בלא לוי' בעזה"י. הנה המקדיש דבר שלא ב"ל לא אמר כלום וש"ס ערוך הוא שדה זו לכשאקחנה ממך תיקדש לא קדיש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מעירוכין ופכ"ב ממכירה ואין חולק ע"ז ורמב"ם שם הוסיף דאם אמר אתננה להקדש נהי דהחפץ אינו קדוש מאליו לכשיבוא לעולם מ"מ אגופי' חייל נדרו לכשיבוא לעולם צריך להקדיש וכופין לקיים נדרו ומייתי ראי' מדאמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ושוב אמר הקב"ה בפ' וישלח אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר ש"מ נדר הוי וקלסי' הראב"ד ז"ל בזה וצ"ל אי לאו דהוי כתיב אשר נדרת לי שם נדר לא הוי מוכח דדלמא יעקב מלתא בעלמא קאמר ובאמת אין לו דין נדר מש"ה מייתי מדאמר הקב"ה אשר נדרת לי שם נדר:

2070

2071והנה בטור ח"מ סי' רי"ב מייתי דהרא"ש חולק אהרמב"ם ולא נתברר בלשונו במאי פליגי ודעת הסמ"ע דבמלוה ביד אחרים פליגי דלהרא"ש מפני שאינו ברשותו כלל אין נדר חל והש"ך סקי"ג ויותר מבואר בט"ז שם ס"ל בלשון יהי' הקדש פליגי דלהרא"ש יהיה הקדש הוי כאלו אמר הקדש ואין ממש בדבריו ולהרמב"ם הוי כאלו אמר אקדישנו או אתננו במתנה והנדר חל עליו ואמנם במהרי"ט סי' ל"ט בד"ה איברא פשיטא לי' מקרא דוהאבן אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים משמע דלשון נדר הוא ולפענ"ד א"א לחלוק ע"ז דהרי אחז"ל ומייתי רש"י בחומש דלכן נענש במעשה דינה מפני שאיחר נדרו והיינו נדר לעלות בית אל ולהקריב על מצבת אבן דנדר דעשר אעשרנו לא עבר יעקב ובודאי עישר כל אשר לו מכבר ורק העלייה לבית אל איחר ש"מ יהי' נדר הוא:

2071

2072אבל מה שצל"ע הוא אמאי מייתי הרמב"ם מעשר אעשרנו ולא מיהיה בית אלקים דמוקדם בקרא וצ"ל דהאי הוי דבר שבא לעולם דהאבן הי' בעולם וגם א"י מוחזקת לנו מש"ה מייתי מעשר אעשרנו כצ"ל א"כ אכתי לא מייתי מידי דלמא אשר נדרת לי נדר אאבן קאי ולא אעשר ומלתא בעלמא קאמר וליישב קצת נ"ל לפמ"ש הראב"ע דויצוק שמן על ראשה לא הי' נסך קרבן אלא סימן משיחה בעלמא שנכיר האבן לכשיחזור ויעשה מצבה אז בחזירתו ולפי דבריו מה שאמר הקב"ה אשר משחת לי שם מצבה משחת להכירא להקריב עליו בשובך לבית אל וא"כ אשר נדרת לי שם נדר למה לי בשלמא אי מפרשינן משחת שם מצבה וכבר נסכת שם נסך א"כ י"ל אשר נדרת שם נדר ליסוך נסך להבא אך להראב"ע הנ"ל דאשר היינו אלהבא שמשח בשמן להכיר שעתיד ליסוך נסך א"כ אשר נדרת שם נדר אעשר אעשרנו לך קאי וא"ש ולפ"ז נ"ל דלהיות חייב בנדר בדבר שלא ב"ל ועבידי דאתי ל"צ קרא כיון דגופא בעולם והוי נמי עבידי דאתי והרי גם הטור והרא"ש פשיטא להו דזהו שתלד פרתי אקדיש או אתננו לצדקה כופין לקיים נדרו ולא מייתי שום ראי' אך במה דלא עבידי דאתי או הלואתו שביד פלוני שאינו ברשותו וכעין נדון שלפנינו טפי משדה זו לכשאקחנה ממך אתננו לך דהרי אין שום דבר בעולם ולא עביד דאתי וממילא כל כי האי לס"ל להרא"ש דיחול הנדר עליו וכמ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש ואמנם לזה מייתי הרמב"ם ראי' מעשר אעשרנו לך דהוי דומה לנידון שלפנינו כל אשר תתן לי ונמצא דהרא"ש מפרש אשר משחת שם מצבה כרוב המפרשים רלא כהראב"ע הנ"ל וממילא אשר נדרת שם נדר לא קאי אעשר אעשרנו לך אלא איהי' בית אלקים ולא מוכח דיחול הנדר על הלואה או כנידון שלפנינו נמצא נידון שלפנינו להרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר אך כבר כתבתי דעכ"פ הוי נדר מטעם שמסרו לגזבר ולכאורה קצת נפקא מיני' דלהרמב"ם דהוי נדר ואי היו באסיפה ובהסכמה אחת ונדרו כן למהרי"ק שורש קפ"א ענף ג' הוי כעל ד"ר שאין לו התרה אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג ולית לי' הך סברא עיין רמ"א סי' רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולשאר פוסקים מהני ועיין רמ"א שם סעיף כ"א וש"ך סקי"ט א"כ הוי כאן ג' ספקות דלמא הלכה כהרא"ש דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה וא"כ הי' מקום להקל על ידי היתר ולומר כיון שעברו על נדרם אין מתירים להם כמבואר סי' ר"ח נ"ל דליתא כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו וי"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין ב"הכנ ומה שמעלו בהקדשם אח"כ זה הוא מלתא אחריתי ומי שהקדיש לבדק הבית ומסרו לגזבר ושוב בא הוא או אחר ומועל בו מעילה חייב מעילה אבל אינו בלא יחל ולא בבל תאחר וזה פשוט:

2072

2073אך מטעם זה עצמו אין היתר לנדרם מעיקר דין תורה הנה בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' כ' התוס' אחר שנשחטו ונזרקו דמן אין לו היתר בשאלה ורשב"א ור"ן במיוחסות סי' ער"ה כתבו במה שנמסר צדקה ליד גזבר שוב אין לו שאלה כלל כמו תרומה וחלה ביד כהן וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל י"ב ובש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' וי"ו וסעיף מ"ב דעל מה שלא נתן עדיין מועיל התרה ועל שכבר מסר לא יועיל התרה ונחזי אנן טעם התוס' דמשמע אפי' מסרו לכהן ושחטו רק שלא נזרק דמו יש לו התרה הטעם נ"ל משום שכ"ז שלא נזרק הדם לא יי"ח נדרו ואם נדר הוא עדיין חייב באחריות קרבנו ואם נדבה שאינו חייב באחריות מ"מ לא עלה לשם חובתו לרצון לפני ה' ע"כ יש לו התרה משא"כ אם נזרק הדם ונתכפר יי"ח נדרו ונדבתו הוי כנשבע על הככר ואכלו כולו דאין לו שאלה ואפי' למאי דקיי"ל כאמימר דישנו בשאלה מפני שעדיין מחוסר קרבן או מלקות אבל הכא דקיים נדרו ולא חסר כלל אין לו שאלה:

2073

2074אמנם לפ"ז בנודר לצדקה ונתן פלגא לגזבר ופלגא חייב עדיין ה"ל למימר מגו דחייל שאלה אפלגא שמסר יועיל שאלה אאידך פלגא אך התם טעמא אחרינא הוא כמבואר למעיין בלשון תשו' הנ"ל בפנים כיון שכבר מסר לכהן התרומה או המעות לעני או לגזבר יד עניים הרי הוא כנותן מתנה להדיוט וכי יכול לחזור אחר שכבר זכה במתנתו ואע"ג דהרשב"א עצמו ס"ל בנדרים פ"ה ע"א דהאוסר פירותיו על עצמו והרי הם כמופקרים ובאו אחרים ואכלום ושוב שאל על נדרו הוי גזל בידם והר"ן פליג מ"מ הרשב"א לא אמרו אלא בשנטלו מעצמם ולא הוא יהבינהו והרי לא הו"מ למיהב להו כי אז היו אסורים בהנאה ונמצא לא זכו הנך אלא מטעם נדרו וכיון דפקע נדרו פקע זכותיהו אבל כשהוא בעצמו נותן או לגזבר או לעניים אע"ג שאינו נותן אלא מטעם קיום מ"מ זכו כדין זכיי' ממש וא"א לחזור בו וזה ברור בלי ספק ועיין ש"כ סי' רכ"ח סקי"ח:

2074

2075ומ"מ נידון שלפנינו דלאו לצדקה יהבו אלא לגבוה לא שייך דינו של הרא"ש ורשב"א הנ"ל אך מטעם תוס' דכריתות הנ"ל שכבר נתקיים נדרו במה שמסרו לגזבר לצורך בנין ב"הכנ אע"פ שעדיין לא בנו זהו מלתא אחריתי כנודר לבדק הבית ומסרו לגזבר יוצא ידי חובת נדרו אע"פ שלא הוציאו לבנין בד"הב ופשוט:

2075

2076ומי שאמר טעם לא אתי דיבור ומבטל מעשה מסירה לגזבר דברי הבל הם מה ענין זה לדיבור ומעשה לא מבעי' נדרים שנעקרו מעיקרא על ידי חרטה והקדש בטעות פשיטא דלא הדיבור מבטל המעשה אלא הקדש בטעות אינו הקדש וחומרא אחמר רחמנא דצריך גם היתר לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלי' אלא אפי' נדרי אשתו דמיגז גייז בדיבורו ולרשב"א יש נדרים דלא בעו פתח חרטה וניתרו מכאן ולהבא מ"מ ל"ש לא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דיבור של עצמו לא יבטל מעשה עצמו אבל הקב"ה נתן כח לבעל שדיבורו יבטל נדר אשתו או יחיד מומחה או ג' הדיוטות אפשר אמיץ כח דיבורם של אלו נגד מעשיהם של הנודרים ואין כאן מקום לדבר זה כלל מ"מ בהא סלקינן דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם פושע בפקדון של צדקה והקדש חייב גם הוא לשלם אם א"א להוציא המעות מיד הבעלים והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.

2076

2077משה"ק סופר מפפ"דמ:

2077

2078שלום וכ"ט לה"ה הרב המא"הג הותיק החרוץ ושנון כש"ת מו"ה דוד ני' אבדק"ק דרעזניטץ יע"א:

2078

2079יקרתו הגיעני נידון א' שבק חיים לכל חי ומסר כל ספריו ליד איש מהימן שמינה אותו לדבר זה לפקח להביא כל ספריו אל בית הכנסת הקדושה ושם יעמדו לכל הרוצה ללמוד מתוכם ונתעכב הדבר הזה שנים הרבה שלא ניתן מקום לקיים צוואת המת באומרם מחשש גניבה ואבדה בב"הכנ עכשיו צריכים הציבור לבנות מקוה מים טהורים והציבור נדחקו כעת ואין לאל ידם ורוצים למכור הספרים ההמה לצורך מקוה הנ"ל האם אסור לשנות מדעת המצווה הנ"ל ויען פאר רום מעלתו צלל במי הפוסקים והדברי' צריכים ביאור קצת ע"כ אבארם בעזה"י וממילא רווחא שמעתא בעזה"י:

2079

2080בפ"ק דעירוכין וי"ו ע"א הגי' שלפנינו ת"ר ישראל וכו' יע"ש ולפי משמעות הסוגי' הא דאמר בתחלה על שם ר' יוחנן לחלק בין רשות למצוה לא בפי' אתמר אלא מכללא אתמר והיינו מדאמר ר' אסי א"ר יוחנן עכו"ם שהתנדב מנורה וכו' ואי לדבר רשות הא תני בברייתא אפי' ישראל אסור וכ' תוס' ה"ה הומ"ל אי לרשות אפי' נשתקע אסור אע"כ למצוה ועכו"ם פעי ע"ש נמצינו למדין לגי' זו והיא גי' ר"י בעל תוס' אין חילוק בישראל בין נשתקע ללא נשתקע דלרשות לעולם אסור ולמצוה לעולם מותר רק בעכו"ם ולמצוה יש לחלק משום דפעי:

2080

2081ולהרי"ף פ"ק דב"ב יש לו גי' אחרת ולא הרגישו גדולי האחרונים והוא דהרי"ף לא גרס ת"ר אלא אמר רב ישראל שהתנדב מנורה וכו' ומעתה תו א"א לומר דהך דר' יוחנן לחלק בין רשות למצוה מכללא אתמר מדאמר ר' אסי אר"י עכו"ם שהתנדב ואי לדבר רשות אפי' לישראל מהיכי פשיטא לי' כן כיון דליכא ברייתא אלא מימרא דרב אטו גברא אגברא קרמית אך הך דר' יוחנן מאמר מוחלט הוא בפ"ע ל"ש אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה משנים ולא גריס מדאמר ר' אסי אר"י עכו"ם שהתנדב וכו' אלא גם זה מימרא בפ"ע הוא שאמר עכו"ם שהתנדב מנורה ומחלק בין נשתקע ללא נשתקע ושקיל וטרי הש"ס מסברת חוץ אי לדבר הרשות אפי' ישראל נמי יש לחלק בין נשתקע ללא נשתקע אלא לדבר מצוה ולפ"ז מוכח דבישראל נמי יש חילוק בין נשתקע ללא נשתקע בלדבר הרשות ועי' ש"ך סי' רנ"ט סקי"ג שלא עמד בזה וכן דעת הרמב"ם והרא"ש כהרי"ף הנ"ל ולדינא פסק כן ר"ת פ"ק דב"ב וב"מ ע"ח ע"ב בתוס' ע"ש:

2081

2082וראיתי בירושלמי רפ"ג דמגלה מייתי סתם חילוק בין נשתכח שם בעלים ללא נשתכח ולא הזכיר לא ישראל ולא עכו"ם תו מייתי אנטונינוס התנדב מנורה לב"הכנ אמר רבי בריך אלוקי' שנתן כן בלב אנטונינוס פי' בקרבן עדה כי שמו לא ישתקע לעולם כיון שהוא מלך תו מסתפק אי אמר רבי בריך אלוקים או בריך אלוקינו אי אמר בריך אלוקינו נתגייר אנטונינוס פי' ואמ' אלקינו משא"כ אי לא אתגייר והי' עכו"ם לא אמר רבי אלקינו אלא אלקי' ע"ש והנה מוכח כשיטה הנ"ל דגם בישראל יש חילוק בין נשתקע ללא נשתקע דהרי כל ברכת של רבי הית' משו' שלא ישתקע שמו לעול' ולא ישונה המנורה לעולם ואס"ד בישראל אין חילוק א"כ תפשוט דלא אתגייר ואמר ברוך אלקים אע"כ גם בישראל בדבר הרשות יש לחלק וכנ"ל וז"ל המרדכי פ"ק דב"ב סימן תצ"ב פ"ק דעירוכין ת"ר ישראל שהתנדב וכו' פי' ר"מ שכבר השתמש בה והדליק בב"הכנ דאי לא הדליקו בה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה לדידן דקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא וכו' ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקצהו להדליק בו בב"הכנ ונעש' נדר ודאי איהו בעי לקיומי נדרו ולמיתבי לב"הכנ ומשנתן לב"הכנ רשאי' הציבור לשנותם אפי' לדבר הרשות אבל משנשתמש בה דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות אבל לדב' מצוה מותר לשנותה אפי' מצוה דפחיתא מינה דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרי' מעלין בקודש ולא מורידי' אבל לא לגבי תשמיש מצוה עכ"ל ודבריו צריכי' ביאור והכוונה דהכא איכ' תרי מילי חדא הנדר עצמו המוטל אקרקפתא דגברא ושנית קדושת החפץ ומצד קדושת החפץ שלא ישנה מנורה זו תלי' בהזמנה לאו מלתא לכן מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות אך אי כבר אשתמש בה אסור לשנותה לדבר הרשות [להרי"ף כל זמן שלא נשתקע שם בעליו] אבל למצוה אפי' פחותה ממנה יכול לשנותה דלענין מצוה לא מקרי ירידה מקדושה אם לא שמוציאה לרשות לגמרי לא מקרי הורדה לענין החפץ אבל מ"מ לענין נדרו לא קיים אא"כ מעלה נדרו למאי דעדיף מיני' דכשנדר מנורה לב"הכנ ומשנה אותה המנורה למצוה פחותה לא קיים נדרו בשלמא למצוה מעלי' מיני' היינו בכלל נדרו דבכלל מנה מאתיים אבל למצוה פחותה לא והוה כמו אכחושי מצוה ועיין ט"ז א"ח סי' קנ"ג סק"ב הקשה כ"מ וכו' ובמג"א שם סק"ה ועיין ש"כ י"ד סימן רנ"ט ס"ק יו"ד והנה שם סקי"א מייתי דברי מהרי"ק שרש קכ"ח דכ' דברי מהר"מ הנ"ל מוכרחים דאלת"ה אלא דוקא למצוה רבה מותר לשנות ה"ל לש"ס לחלק במצוה גופי' בין רבה לזוטא אלא על כרחך במצו' אין לחלק בין מצו' למצו' והא דמחלק בתשו' הרא"ש היינו כשתתבטל המצוה אבל אם לא תתבטל עי"ז משום שינוי החפץ אין לחלק הנה קרוב זה לחילוק הנ"ל:

2082

2083ואמנם עיקר הוכחת מהרי"ק מדלא מחלק בין מצוה למצוה גופי' אין ראי' ויש להוכיח איפכא דהא רשות דציבור נמי מצוה וכל צרכי רבים מצוה זוטא היא עכ"פ וכמ"ש ט"ז א"ח סי' קנ"ג סוף סק"ב הנ"ל ובכלל דמחלק בין רשות למצוה היינו בין מצוה דזוטר מיני' לדרבא ומדמייתי ממנורה לב"הכנ ובב"הכנ שיש נרות בלא"ה ואינו אלא הידור בעלמא לא משכח זוטר מיני' אלא רשות דציבור שהוא מצוה זוטא עכ"פ:

2083

2084אלא דיש לעיין אס"ד בעי' מצוה רבה א"כ מאי ס"ד דרחב"א אפי' לדבר מצוה אסור והיינו אפי' מצוה רבה וכי נעלם ממנו מתני' ר"פ בני העיר דמעלין בקודש ועכצ"ל דאה"נ מצד איסו' דשינוי מצוה מותר רק הוה סד"א משום שינוי דעת בעליו אסור דה"ל כגוזל הבעלים א"כ אכתי מאי מוכיח מרב אסי אר"י דאמר עכו"ם שהתנדב וכו' דלמ' ס"ל כתנא קמא דרבי יוסי בר רבי יהוד' בבא מציעא קי"א וכאמוראים דס"ל כוותי' בעכו"ם היכי דלא פעי וליכא ח"ה שרי משא"כ בישראל אע"כ רחב"א נמי דהוה סד"א למצוה אסור היינו מצוה דפחותה מיני' והוה סד"א גם במצוה יש חילוק בין מעלין למורידי' ולא משום גזל כלל ושפיר מוכיח דזה ליתא מדר"א אר"י עכו"ם שהתנדב דלענין זה אין לחלק בין עכו"ם לישראל וכמהר"מ הנ"ל אלא אכתי יש לפקפק מאי פריך דלמא ר"א אר"י קמ"ל בעכו"ם אפי' במצוה רבה אסור בלא נשתקע משום דפעי וצ"ע וכן יש להקשו' לשיטת ר"ת דמחלק בין גבאי לציבור מאי פריך דלמא בעכו"ם אפי' ציבורא אסור לשנות משום דפעי וצ"ע:

2084

2085מתוך הדברים למדנו שאפי' לשטת המקילים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ור"ת וסייעתו ומהר"ם ומהרי"ק דפסקו כוותי' היינו דוקא בנשתקע שם בעליו ובשגם שלא יתבטל הדבר המצוה לגמרי דבלאה"נ יש נרות בב"הכנ וכדומה אבל אם חסר א' מאלו התנאים אינם רשאי' לשנות לדבר מצוה פחותה ומכ"ש לדבר הרשות ממש:

2085

2086ומעתה בנידון שלפנינו אין לך מצוה רבה מלהמציא ספרי' ללומדי תורה ועושה צדקה בכל עת זה הכותב וקונה ספרי' ומשאילן לאחרי' וצדקתו עומדת לעד ות"ת כנגד כולם ואין כיוצא בזה בקהלה ההיא ואפי' הי' מפריש מעותיו לכך אסור לשנוי אעפ"י דלא שייך נקרא שמו עליו מכ"ש שהפריש ספרים שנקרא שמו עליו ולא נשתקע שמו איך אפשר בשום אופן בעולם לשנוי למקוה מים הגם כי צרכי ציבור מצוה הוא כי היכי דלא לדחקי קופת הציבור אבל מ"מ אינו אלא מצוה זוטא לגבי ת"ת ואיני מוצא שום מקום להתיר:

2086

2087אך מה שטענו שאין הספרים משומרי' בב"הכנ מפני הגנבי' לכאורה יש בזה טענה כדקיי"ל לענין לקט שאם אין עניים ויבואו עטלפי' ויאכלוהו אין צריך להניח כלל והרי הוא של בעלים ואע"ג שכ' ש"כ י"ד סי' של"ב הואיל ובח"ל הוא מדרבנן משמע בא"י שהוא דאורייתא אין זה טענה ודברי ש"כ תמוהים והוא נגד ש"ס ערוך סוף פ' הזרוע דמפיק מקרא לעני ולגר תעזוב ולא לעטלפי' ולשון הטור אטעי' להש"ך דכ' בז"הז הוא דרבנן ושום כ' היכא שאין עניים א"צ להניח וחשב הש"כ לפום רהיטא דמישך שייכי אהדדי הואיל ובז"הז הוא דרבנן משו"ה א"צ להניח לעטלפי' ובאמת ליתי' ומלתא באנפי נפשא וה"ה בא"י וכ"פ הרמב"ם פ"א ממ"ע ע"ש וא"כ לכאורה ה"נ אע"ג דנדר דאורייתא הוא כיון דאיכא למיחש לגנבי' ליתי' לנדרי' כלל אבל כד מעיינת שפיר הא לית' דוקא התם בלקט דליכא מצות נתינה כלל רק שרחמנא הטיל על בע"הב לעזוב אותם ואי לאו דכתיב מיעוטא לעני ולגר תעזוב ה"א שצריך לעזבם על פני השדה ויניחם וילך לו קמ"ל לעני ולגר ולא לעטלפי' וממילא כיון דבטיל מצות עזיבה הרי הם שלו שהרי נתינה לא כתיב בי' משא"כ הכא מחוייב לעשות כל טצדקי לקיים נדרו ואם א"א להניחם בב"הכנ מפני הגנבי' ישמרם ויצניעם עד יבוא זמן שאפשר להניחם שם ועוד אם לא יניחם בב"הכנ לא הותר הנדר כלל דא"כ יחזרו ליורשיו אלא יהיו בבית האפטרופוס וישאילם לכל הצריך ויחזיר לאחר הזמן ויעיין במרדכי פ' בני העיר הובא בהגהת רמ"א י"ד סימן רנ"ט במי שנדר מקום לבנות ב"הכנ ולא הניחו העכו"ם שפסק עכ"פ אין נדרו בטל אולי ישתנה הזמן לטובה ועוד התם גבי לקט נמי מיירי דאדאתי עניים כבר אכלוהו העטלפים כל הלקט אבל אם יבואו עניים אחר שעה אעפ"י שבין כך יאכלו ממנו עטלפים קצת אינו רשאי לקחו לעצמו והכי נמי אם אולי יבואו גנבים הלא יגנבו דים וישארו עוללות הלא אין כאן חשש שיחתרו גנבי' מחתרת וישאו ספרי' כולם רק שאחד אחד יהי' חסר והולך ומ"מ בין כך ובין כך ילמדו מתוכם ויש תועלת לנשמתו משא"כ אם עתה ימכרו ספריו לבנות מקוה לא ישארו עוללות ויגזלו דל ורש זה מת ע"כ לא נ"ל היתר בזה וידעתי בני ישראל קדושים גם כי אנשי קהלה נאה כמות שהיא ידוע' לי כי כל אנשיה יריאי' ושלמים מחבבי' התורה ולומדי' לא יחלפו באר מים חיים בבור מקוה מים וה' יעזור להם ורוח והצלה יעמוד ממקום אחר וגמירי ציבור לא מיעני אך יתעשרו ויתברכו בכל חילם ומאודם יהי כזית הודם הכ"ד א"נ הדש"ת: פה פרעשבורג יום ב' כ' למבי' תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2087

2088שלום וכ"ט לתלמידי הרב הותיק החרוץ המופלא כמו"ה זעליג נ"י אבדק"ק ס"פ יע"א:

2088

2089ע"ד תינוק בן ג' שנים שלא נימול כי מתו אחיו מחמת מילה ביום ח' וזה עתה נתחזק גופו ואיבריו ולפי דעת הש"ג י"ד סי' רס"ג ס"ב תמתין עד שיתחזק גופו ואיבריו והוא הרמב"ם ספ"א מה' מילה ונימוק"י ס"פ הבע"י אלא שהגאון הגדול בנ"בי תנינא חי"ד סי' קס"ה כ' דמפשטיות ש"ס לא משמע הכי אלא ישאר בערלתו לעולם וחתר הגאון זצ"ל למצוא ראי' לדבריו מעובדא דר"נ שבת קל"ד ותוספתא שם פי"ז ונראה דלפי שעה הי' בהעלם עין מהגאון זצ"ל דברי תוספות ומהרש"א פא"ט מ"ז ע"ב וכמעט הוכיח מעלתו משם להיפוך מרמב"ם ובקש ממני לחוות דעתי בשגם הוקשה למעלתו אי סלקי אדעתין דמלין אותו לכשיגדיל א"כ לא משכחת ערל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה אלא א"כ מתו גם שניהם בגדלותם וזה מידי דלא שכיחא איך ניקום ונדחוק קרא דיחזקאל ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני בכנ"ל [ויעיי' זבחי' כ"ב ע"ב תוס' ד"ה ערל וכו'] עוד האריך להקשות אגופי דמצות מילה כיון דאיכא מיעוט דמתים איך מלים כלל הא אין הולכים בפ"נ אחר הרוב ואם ה' צוה למסור עצמו א"כ בטלה פ"נ גבי מילה ויבוארו דבריו לפנינו אי"ה:

2089

2090עיקר הדין מבואר לכאורה ממ"ש חי' רשב"א ריש פ' הערל אהא דאמר ש"ס ר"פ אלמנה והרי ערל דאינו אוכל ומאכיל ומשני פומי' כאיב לי' פי' עומדין הן למול לכשיבראו ואס"ד איכא שום ערל בעולם דלאו בר מימהל הוא כלל הדרה ק' לדוכתא אע"כ לעולם יש לצפות לישועת ה' עוד יבוא ויראו בו סימני בריאות ואפי' מתו אחיו מחמת מילה בגדלותם מ"מ ימתין עוד זמן יותר ויותר ואפשר לעת זקנתו טוב לו להמול ועכ"פ מוכח דרובא אינם מתים בערלתם כי מתרפאים טרם מותם ונימולים דאל"ה לא הוה קרי ליה אוכל דהרי עכ"פ ספיקא איכא אם יהי' אוכל לעולם ונ"ל דאפי' להפוסקים דס"ל דאם רוצה אדם למסור נפשו על מצוה קלה הרשות בידו וקדוש יאמר לו עטו"ז וש"כ י"ד רס"י קנ"ז מ"מ מוכח הכא שפיר דאס"ד דאין שום גבול לערל להמול איך קרי ליה אוכל דהרי א"נ ירצה למול עצמו ולמסור נפשו הרי בעיניו קרוב שימות מחמת חזקה שמתו אחיו מחמת מילה אלא שהוא קדוש ומוסר עצמו למיתה אבל עכ"פ איש הזה הוא בעינינו או ערל או מת ואיך קרינן לו אוכל בתרומה מתי יאכל בחייו: -

2090

2091והקו' שבעיניו דנדחק ונוקי דיחזקאל שהזהר על כהני ערלי בשר שמתו אחיהם בגדלותם מחמת מילה איננו דחוק ורחוק כלל דבעו"ה בזמן החורבן היו הרבה באומה שלא מלו בניהם והכתוב צווח וברית קודש יעברו מעליך עיין מנחות נ"ג ע"ב מבואר כן להדי' ושוב אחר החורבן שבו אל ה' ומלו עצמותם בגדלותם ואירע הרבה שמתו מחמת מילה ועל אחיהם של אלו הזהיר יחזקאל בבנין בית שני ערל בשר לא יבוא לביתי לשרתני:

2091

2092והנה לשון הרמב"ם ספ"א ממילה יהיב טעמא דפ"נ דוחה מילה משום דאפשר למול אחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל אחר זמן משמע אי לא היה אפשר למול אח"ז לא היה פ"נ דוחה מילה ואם זה הטעם אמת הרי מבואר דע"כ צ"ל שיש תקוה למי שמתו אחיו מחמת מילה שימול אחר זמן דאל"ה ימול וימות ולא יבטל מילה ממנו אלא שהדבר צע"ג מנ"ל לרמב"ם להמציא טעם זה ומה צריך להטעם הרי פ"נ דוחה כל התורה כולה חוץ מג' עבירות כידוע והנה פ' יה"כ איכא מאן דיליף פ"נ דוחה את השבת מושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת חללו עליו שבת א' שישמור שבתות הרבה מלשון זה הקרא משמע דוקא כדי לשמור שבתות הרבה ניתן שבת לדחות ולא לעשות מצות אחרות הרבה ולא ניתן שבת לדחות כדי שיניח תפילין הרבה וכדומה אלא שבת נדחה מפני שבתות הרבה כדכתיב לעשות את השבת ומיניה ילפי' לכל מצות שבתורה שנידחות פ"א כדי שישמור אותה מצוה בעצמה כמה פעמים ולא שישמור מצות אחרות אלא באותה מצוה עצמה ישמור כמה פעמים והנה אם נילף מזה ג"כ שפ"נ דוחה מילה ע"כ ג"כ נימא הכי שידחה מילתו על זמן מה כדי שיהי' נימול בשו' פעם כל ימי חייו אבל אי אין לו תקוה להמול עוד אמאי נדחה מילה אפי' שעה אחת נמצא לאותו מ"ד דברי רמב"ם מוכרחים אלא דש"ס שם מסיק כדשמואל מוחי בהם וכן כ' רמב"ם בעצמו פ"ב משבת ע"ש ובמק"א הארכתי דתרוויי' צריכי ואין כאן מקומו ועיין תוס' יומא פ"ה ע"א ולפקח וכו' דבריהם צריכים ביאור מה ענינו לכאן דוקא וצ"ל דסד"א כיון דמחללי' עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה ואמנם תינוק זה הנמצא במקום רוב נכרים הרי לכשיפקח הגל ונחלל עליו שבת עדיין איננו בטוחים שישמור אפי' שבת א' מכ"ש שבתו' הרב' שהרי אזלי' בתר רוב נכרים ולכתחלה מתירים אנחנו לו לחלל שבת ולאכול נבלות וא"כ איך נפקח אנחנו הגל עליו בשבת ומשו"ה כ' תוס' קרא דוחי בהם מורה על ככה דכיון דאפשר בשום אפשרות שבעולם דקמי שמי' גליא שהוא מהמיעוט והוא זרע ישראל ואז כל נבלות שהוא אוכל וכל שבתות שהוא מחלל אין לו עון אשר חטא כי כן דינא בדיני ישראל למיזל בתר רובא הא למה זה דומה לאוכל בשר מרוב בהמות כשרות ומ"מ לפעמים קמי שמי' גלי' שזאת הבהמה היתה ממיעוט טרפות בכל זאת לא נאמר שזה אוכל טריפה כי אכל מהרוב כדין תורה וכן זה בחלול שבתות הוא אזיל בתר רובא רוב גוים הי' בעיר שנמצא ומ"מ קמי שמי' גלי' שהוא זרע ישראל וע"כ אנו מפקחין עליו את הגל מקרא דוחי בהם זה נ"ל כוונת תוס' הנ"ל: -

2092

2093הדרן לנידון שלפנינו מ"ש תוס' בחולין פא"ט מ"ז ע"ב דברי תוס' ומהרש"א צ"ע לע"ד דלכאורה י"ל בהיפוך דלמא ס"ל לר"נ דוקא בתלתא זימנא הוה חזקה ומשו"ה כיון דלא הוה אלא תרי זמני ולא הוחזק עדיין סמך על חכמתו למולו אחר שנפל בו דמו ואי הוה אמרי' סתמא מעשה באשה שמתו בניה מחמת מילה ובאתה לפני ר"נ וכו' ה"א שכבר הוחזקו ואפ"ה סמך על חכמתו ומלו קמ"ל שהי' רק תרי זימני ואי לא הוה אמר כלל שמת שום אחד מבניה אלא סתם מעשה באשה א' שהביאה בנה לפני ר"נ וראה בו סי' שהוא אדום וכו' לא הוה ידעי' מ"ט לקרוא הבן על שמו נתן הבבלי אבל השתא דקמ"ל שכבר מתו ב' בני' והיה האשה חרדה ויראה שימות גם השלישי ומה"ת היה להכניס בסכנה עד שיחזוק ג"פ והיתה מתיאשתו מן הבן ור"נ החיהו בחכמתו והיה נקרא על שמו ודלמא לעולם בתלתא זימנא הוה חזקה ומשהוחזק אין לסמוך על שום חכמה וצ"ע לכאורה: -

2093

2094אבל האמת יורה דרכו דגירסת התוס' בבריי' זו כגי' הרא"ש דגרס גבי אדום רביעי הביאתו לפניו וגבי ירוק גרס שלישי הביאתו לפניו והא"ש ע"כ מוכח דאפי באתחזק נמי סמך ר"נ על חכמתו ומלו אחר שנפל בו דמו דהרי תלתא זימני בודאי הוה חזקה לכ"ע ואפ"ה רביעי הביאתו לפניו ומלו אחר שנפל בו דמו ומעתה ע"כ מוכח דס"ל דבתרי זימני נמי הוה חזקה דא"ל משו"ה לא אמר סתם שמתו בניה דאז ה"א שהוחזק' למות וכנ"ל דז"א ומה בכך דהרי האמת כן הוא שאפילו מוחזקים כמה פעמים היה נמי סומך על חכמתו ומלו כדחזינן בבן אדום אע"כ בא להשמיענו דס"ל תרי זימני נמי הוה חזקה:

2094

2095ומה שהקשה מעלתו מנ"ל לר"נ דלמא שני בני' הראשונים לא הוו אדומים וירוקים ואפ"ה מתו מחמת מילה ואי משום דרוב בנים אינם מתים מחמת מילה הא אין הולכים בפ"נ אחר הרוב שוב הקשה גם אמילה דעלמא כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דמתו מחמת מילה איך צוה הקב"ה למול בח' הא אין הולכי' בפ"נ אחר הרוב ומזה הוליד חדשות דגז"ה הוא במילה דניזל במילה בתר הרוב בסכנת נפשות דמחמתה: -

2095

2096הנה מ"ש דבסתם איכא מיעוט המתים מחמתה איברא כן משמע בש"ס גיטין נ"ז ע"ב וברש"י שם ד"ה זו מילה וכו' ע"ש ומדקדוק לשון הש"ס משמע דוקא מילה שניתנה בשמיני איכא סכנה מצוי טפי משא"כ ישמעאל ובני קטורה שמלים בגדלותם והנה עינינו רואות שאפי' א' מאלף ישראלים אינו מת מחמת מילה וצ"ל מצוה מגינה ומצלי אבל עפ"י דרך הטבע היה המיעוט מתים ח"ו ואפ"ה צוה הקב"ה למולו ש"מ הולכים אחר הרוב בפ"נ לענין מילה אמנם אין זה ענין לאין הולכי' בפ"נ אחר הרוב התם היכי דאתחזק עכ"פ מיעוטא לפנינו כגון ט' מצריי' ואתחזק ישראל א' ביניהם דבהא מיירי ש"ס שלהי יומא אבל היכי דלא אתחזק מיעוטא לפנינו מבואר בש"ס סנהדרין ס"ט ע"א אהדרוה קמי' וכו' רבינא ע"ש ויעיין ב"י בי"ד סי' שע"ד כתב רשב"א בתשובה על חלל שנמצא ולא נודע וכו' יע"ש היטב וצ"ל הא דמספקא ליה לרשב"א היינו היכא דאקבע מיעוטא בפנינו דהיכי דלא אקבע מבואר בש"ס סנהדרין הנ"ל דאזלינן בתר רובא ומיהו מאי דפשיטא ליה דאפילו היכי דאקבע מיעוטא נמי אזלי' בתר רובא משום דמשמע ספ"ק דכתובו' דוקא משו' דקבוע כמע"מ הא פירש אזלי' בתר רובא נ"ל דס"ל דסוגי' דיומא דאין הולכי' בפ"נ אחר הרוב היינו היכי דנשאר קביעות הראשון במקומו אבל פי' לגמרי לא ויעיין מ"ש רא"ש שלהי יומא ובטש"ע א"ח סי' שכ"ט סעי' ב' מיהו ראיית הרשב"א מספ"ק דכתובות היינו לשיטתו אבל תוס' שם לא פי' כן אלא מיירי שידעי' עתה בודאי שהנהרג הוא ישראל אלא בשעת התראה היינו מסופקים אבל אם אח"כ לא נודע לנו מי נהרג לא אזלי' בתר רוב היכי דאקבע מיעוטא בפנינו וע"ש בשיטה מקובצת ואין כאן מקום להאריך [וע"ל סי' צ"ט] מכל מקום קושיתו מכל הנימולי' ביומן לק"מ:

2096

2097ומעובדא דר"נ בלאה"נ לק"מ דאפילו אי נימא בעלמא דאיכא למיחש למיעוטא לא אזלי בתר רובא היינו היכי דחשש המיעוט הוא מעצמו אבל הכא לא באנו לחוש למיעוט אלא מכח חזקה שהוחזקה ב' בני' מתים וניחש שמא ימות גם זה כאחיו וכל עצמו לא באנו לחוש למיתתו של זה אלא מכח חזקת אחיו שמתו ואתי' רובא ומפקי' מחזקה דרובא עדיף:

2097

2098ומ"ש מעלתו דשכיחי טובא בני אדומים אפי' בגדלותם וכתי' אדמוני עם יפה עיני' אהו' ידידי מה ענין זה לכאן מה שרגילי' בני אדם מחמת יופי והכתיב דודי צח ואדום אין זה ענין לתינוק אדום סומק טפי והיינו אדמוני דכתיב גבי עשו ולא זכה להיות נימול לשמונה ובאמת גם אדמוני דוד הע"ה היה אדמוני עם יפה עינים משונה באדמימות כדאיתא במדרש כשראה שמואל הנבי' את דוד נתיירא שיהיה שופך דמים ואמר לו הקב"ה עם יפה עינים עם רשות סנהדרין שנקראי' יפה עינים אלא שדוד הע"ה לא היה צריך להמול בשמיני שהרי נולד מהול כדכתיב מכתם לדוד שהיה מכתו תם. מהרה נזכה לצמיחות קרן דוד והרמת קרן הצדיקים:

2098

2099פ"ב זאת חנוכה קפד"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2099

2100נשאול נשאלתי מאת ה"ה תלמידי הרב המופלא ומופלג כבוד מו"ה ישראל מ"צ דק"ק באניוויץ יע"א:

2100

2101ע"ד מי שנולד לו בן וכיבד לאחד להיות מוהל וגם תקע לו כפו ע"ז שלא ישנה את תפקידו כי אמר שחושש פן יתן המצוה לחברת הסנדקאות ותקע לו כפו על זה מבלי לחזור בו והאיש המוהל הוא דר בריחוק מקום ונסע ממקומו ובא ביום המילה לב"הכנ לקיים מצותו ואמנס בעל הברית אינו נאמן בבריתו אשר כרת את המוהל וחזר בו ביני וביני וכיבדו מצות בנו לחברת הסנדקאות והאיש המוהל הבא ממרחק צווח כי כרוכי' על מצותו ועל טרחתו ובשתו וקפץ א' מהמורים ופסק שיתירו ג' את הת"כ לבעל הברית ושוב אין לחוש לכל טענותיו של בעל המוהל הנ"ל ומורה א' ביקש שיתפשרו המוהלים שיפילו גורל ולא אבו ונפשו בשאלתו אם טב הורה הנ"ל אם לא:

2101

2102המרדכי ס"פ כל הגט פסק דאפי' בדיבורא בעלמא לא מצי למיהדר בי' משום דהוה כמו מכירי כהונה דטובת הנאה בעלמא לבעלים והוה מתנה מועטת ולא מצי למיהדר בי' ולכ"הפ היה מחוסר אמנה ואיננו משארית ישראל אשר לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומכ"ש אם נשבע על זה כופי' לקיים שבועתו אלא שהט"ז סי' רס"ד סק"ה כ' אם מצא בין כך מוהל הטוב ממנו דלא אסיק אדעתי' אז לית בי' משום שארית ישראל וכו' ולא ביאר סברתו וטעמו והוא פשוט ומובן דקיי"ל בתרי תרעי לית בי' משום מחוסר אמנה ולא קאי באבל וה"נ כתרי תרעי דמי ומשו"ה הוסיף דאפי' כשנשבע יש היתר לשבועתו דע"כ חרטה בעי והיינו פתחו וחרטתו שמצא טוב ממנו וא"כ לפ"ז בנידון שלפנינו דמעיקרא אסיק אדעתא חבר' סנדקאות שהרי משו"ה ביקש ממנו שיתן לו ת"כ א"כ לית כאן מצא אחר טוב ממנו ויש כאן מחוסר אמנה ואם נשבע אין היתר לשבועתו ותו הט"ז סק"ז כ' כופין אותו להתיר ע"י ג' שבועתו אם יש לו היתר על שבועתו ר"ל לאפוקי נשבע באופן שאין להתיר אותה השבוע' כגון נידון שלפנינו נשבע ע"ד חברו וקיבל ממנו טובה שיתן לו שכירות חמשה זהו' שאז אין היתר לדעת רמ"א ור"מ אלשקר דמייתי ש"כ סי' רכ"ח סוף סק"מ א"כ אין היתר לשבועה זה כ"א מרצון המוהל העלוב הזה ועוד ת"כ לדעת גדולי הראשונים הוא כריתות ברית וחמורה משבועה ואין להתירו כ"כ בנקל כמ"ש בתשו' מיי' לספר הפלאה ברמב"ם סי' ג' ד"ה והשיב יע"ש היטב ועוד תינח אם היה מודיע לזה המוהל יום או יומים קודם ולא גרם לו הוצאה ובילוי זמן ליסע ממקומו לבוא לכאן אבל הכא לאו כל כמיני' לחזור משום מוהל היותר טוב ולהיות גרמא בנזקין של זה והאי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזקין וא"כ אי חסידתו לחזור בו אם נמי הי' נולד דבר חדש מוהל הגון שלא ידע בו מקודם הי' צריך להודיע לזה ותו אפי' הי' דר פה בעיר ולא הגיד לו טרם יומו וזה היה מתבייש ברבים אחר שעלה איך ירד וגדולה בושה והוא כמעשה בית חוני' סוף מנחות חלילה מזה לא דבר הט"ז ולאו כל כמיני' של זה להרוויח בדמו והלבנת פניו של זה ע"כ אומר זה הנבהל להורות להקל הציץ מן החרכים בט"ז כמצפצף עגור וגס לבו בהוראה והרי זה מאתי יצאו הדברים כנים ואמתיים לאמתה של תורה וחתמתי שמי פה ק"ק פ"ב יום ה' י"ג תשרי תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

2102

2103שלום וכ"ט לתלמידי הותיק חדתי מלא עתיק החרוץ ושנון כבוד מו"ה הרש נ"י מאגליד:

2103

2104על דבר' הרוקח דמייתי ב"י בי"ד סי' רס"ה שאין לברך שהחיינו על בן הנימול משום דלמא לא כלו לו חדשיו והרשב"א בתשו' סי' קס"א דחה זה דהשתא בשבת מהלינן וסמכי' ארוב בני קיימא ק"ו לענין ברכה וקא קשי' לך בשלמא בשבת מהלינן ממ"נ מחתך בשר בעלמא משא"כ לאו דלא תשא בברכה לבטלה והנה הי' לך לפרש דבריך ואיך לא תיקשי לך על הרוקח הא מברכים על המילה ולהכניסו ולא חיישי' שמא נפל הוא וסמכי' ארובא אבל האמת דעת הרוקח דודאי כיון שגמרו שערו וציפרניו סמכי' ארובא ומברכי' ברכת חובה על המילה ולהכניסו שהם חובה אבל ברכת שהחיינו שהיא רשות כדאי' ס"פ בכל מערבין וכמ"ש מג"א סי' רנ"ג סק"ג וא"ר סק"ו ס"ל לרוקח אין לנו להכניס עצמנו לברכת רשות לסמוך ארובא ואע"ג דבכל התורה אזלי' בתר רובא אפי' לכתחלה הכא בספק נפלים שאני שהחמירו בו חז"ל לכמה דברים כמ"ש תוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא וכו' ובכורות משום דהוה מיעוטא דשכיחי חששו טפי וה"נ לענין ברכת רשות וזה הוא באמת קו' הש"ס פרא"דמ מימהל היכי מהלינן דה"ל למיחש למיעוטא משום חומרא דשבת דלפמ"ש תוס' במקומות הנ"ל דהמתנת שלשי' יום באדם הוא דרבנן בעלמא ע"כ א"א לפרש כוונת קו' הש"ס אלא ע"ז האופן ועל זה משני מוהלין ממ"נפ:

2104

2105ואמנם הרשב"א פליג וס"ל כיון דהא דרב אדא לא מיירי אלא בלא גמרו שערו וצפרניו אבל בגמרו לא צריכים לדרב כמ"ש הרב"י בדעת הרי"ף מש"ס דהערל נהי דעכ"פ קושטא הכי הוא דבשבת איכא ממ"נ אבל עכ"פ חזינן דחז"ל לא חשו למיעוטא בגמרו שערו דאפי' אי לא הוה סברא דמחתך בשר נמי הי' סמכינן ארובא לחלל שבת איך לא נסמוך להתיר ברכת שהחיינו בשגם שכבר ברכנו על המילה ולהכניסו ומכ"ש לפמ"ש ד"מ בהגה' ש"ע שם דלפקוח נפש שאחר המילה חששו א"כ פשיטא דק' קו' רשב"א דהרי בגמרו שערו מוהלין בשבת ואי יארע לו פ"נ אח"כ מחללי' שבת עליו בלי ספק ואי לא הי' רשאי לפקוח עליו לא היינו רשאים למולו כלל בשבת לסכנו ושלא לפקוח עליו ומכיון דמהלינן לי' ולא חיישינן לפ"נ שאח"כ ש"מ כבן קיימא חשבי' לי' א"כ אנו סותרים עצמנו אם לא נברך שהחיינו זהו כוונת רשב"א והוא מבואר ופשוט:

2105

2106ובתשובה אחרת כתבתי שיש לתמוה קצת בבן ח' דכ' רמ"א דמהלינן ממ"נ רק אין מפקחים א"כ איך נמול אותו בשבת להביאו לסכנה ולא נוכל לפקח עליו בשבת דאע"ג דבן ח' הוא חשו לחיותו דהרי בהא דאמו שוחה עליו ומניקתו ביבמו' ח' ע"ב פירש"י משום סכנת האם והולד עכ"ל והוכרח לכך דמשום האם היו יכולים להמציא לה ולד אחר להניק ועיקר משום ולד א"כ איך נמולו בשבת ומכ"ש אי נימא דלא כרמ"א דבאמת מחללי' שבת אחר המילה דאין הולכים בפ"נ אחר הרוב כדאי' ספ"ק דעירוכין אפי' בספק נפל א"כ ק' בהיפוך איך מוהלין אותו ממ"נ ואיך לא ניחוש שנביא עצמינו לחלול שבת אשר ע"כ נ"ל באמת מהני טעמא א"א למול בן ח' בשבת והש"ס דדחיק לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א היינו דמתני' סתמא פסיק ותני אין מוהלי' אותו בשבת אפי' ברגע אחרונה ביום שאחר שגמר המצוה יצאו ככבים ותהי' המילה בזמנו בשמיני בשבת ופקוח נפשו בחול אחר יציאת הככבים ואפ"ה אין מוהלי' משו"ת הוצרך לומר למכשירים ואמנם כל זה לר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין ואע"ג דר"א גופי' אפשר לא ס"ל כר' יוסי כדמשמע קצת ריש ברכות מ"מ מוקי לבריי' דמכשירים כר"א ובין השמשו' כר' יוסי אך למאי דקיי"ל כר' יהודא ב"הש תלתא רבעי מיל א"כ ע"כ צריך למולו קודם שיעור הזה ועדיין נשאר זמן תלתא רבעי מיל שנבוא לידי חלול שבת ב"הש מפני פ"נ של זה ואין אנו רשאים למולו ולהכניס עצמנו בספק כרת בלא דר"א דמכשירים ומיושב פסק הרי"ף:

2106

2107ומה שפקפק מעלתך בלשון שאמר ר"א נוהגים היינו בשעת הסכנה שהי' מכסהו עפ"י עדים כיון שאין מחללים במכשירים רק בידעי' בודאי שכלו חדשיו והיינו בעל ופירש והוא מידי דלא שכיחא איך יוצדק ע"ז נוהגים היינו לפמ"ש ב"י בי"ד סי' ק"ץ וסי' רס"ד דלא שייך מנהג במה דלא שכיחא הא לא קשי' בשעת הסכנה ושמד רחמנא ליצלן שכיחי טובא בעל וברח והטמין כעובדא דחלקיה אביו של ירמי' הנביא ושכיח שכחת האזמל מע"ש ג' דברים מעבירים על דעתו וא' מהם גזירת עע"ז כמבואר ר"פ מי שהוציאוהו ובלאה"נ לק"מ אעפ"י דלא שייך לומר המנהג כך וכך במידי דלא שכיחי אבל אדם פרטי יכול להעיד על עצמו שאירע לו בכל שנותיו איזה פעמים והי' נוהג עצמו כך וכך אבל מנהג עולם א"א לומר על המקרה אשר לא יתמיד. הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב כאור בוקר ליום ה' ג' טבת תקפ"ב לפ"ק

2107

2108שלום רב לאלופי עם ה' מנהלי עדתו בק"ק פלוני ה' עליהם יחיו:

2108

2109נדרשתי ללא שאלוני אמרתי הנני ללא בקשתי ולא מן רוחא יתירה די איתא בי גשתי הנה כי תל"ית לא באתי לידי מדה זו אמנם שמעתי ותרגז בטני על דברי ריבות בשעריכם בענין כריתות בריתו של א"א ע"ה איך שני מוהלים מאנו שמוע לדברי הרב המא"הג הותיק שלכם ואם כי בלי ספק אנשים האלו שלמים הם והולכים לתומם אך להיותם בני בלי תורה רק אומני ומוהלי ועושים מעשה קוף בעלמא חושבים הם כי להם ניתנה אר"ש לפסוק ולהורות וכי הת"ח שאינו אומן בזה לא ירים ידו ואין לו עינים לראות עד שהאחד כל בשלי"ש ואמר שסגי בגילוי שליש העטרה ח"ו ובזה יהי' הבן נימול ושאין להרב הכרעה בזה כי הוא אינו מוהל רק מורה הוראה ובשמעי זאת עמדתי מרעיד ואמרתי אוי לנו על שכחת התורה שיגיע לכלל זה שיהיו ח"ו בני ישראל ערלים בלתי מוהלים וערלי לב יטו אוזן לקול המורה ואם אמרתי אחשה אתאפק ואחרישה ומצאנו עון ח"ו גדולה מילה שלא נתלה למרע"ה אפי' שעה א' כמבואר במשנה ספ"ב דנדרים ע"כ קנאת ה' צבאות לבשתי וקנאת תורתו וכבוד לומדי' כמעיל עטתי וקנאת חותם ברית קדש אשר בבשרינו אזרתי וחצני נערתי לצאת בשורתיים אלו נגד כבוד מעלתכם הרמה להודיעכם קושט אמרי אמת:

2109

2110דעו נאמנה כי הלכה רוחת שהמוהל צריך לגלות העטרה כולה שהוא הבשר הגבוה שבראש הגיד עד החריץ שבין הגיד להעטרה וצריך שלא ישייר מן עור הערלה ומן עור הפריעה אפי' כל שהוא כגרגר חרדל ופחות מזה וזהו נקרא ציץ שאינו מעכב המילה שאינו רשאי לחזור עליה בשבת ולרמב"ם גם בחול אינו צריך לחזור עליו ומ"מ מצוה מן המובחר איכא לנקות העטרה וברית הקדש מכל שהוא ערלה מאוסה אמנם אם ישתייר ברוב הקיפה של עטרה אפי' אינו עולה לגובה' של עטרה אלא חוט דק כחוט השערה מ"מ כיון שמקיף רוב הקיפה של עטרה הרי הוא ערל כשהי' וכן נמי אם עולה ברוב גובה' של עטרה חוט דק שאינו מתרחב לרוחבה של עטרה אלא כחוט השערה הרי הוא ערל כשהי' ואם מת כך בלא תיקון ח"ו אם גדול הי' כשמת וידע מזה ולא תיקן עצמו הרי הוא חייב כרת ובאם הי' קטן מ"מ ביטל אביו מ"ע שעליו למול את בנו ומי שאינו מתקן עצמו בזה מקרי מומר לערלות יהי' איך שיהי' הקולר תלוי אקרקפתא דהני גברי מחטיאי רבים בנפשותם ואם נמי חוזרים ומתקני' האנשים ההמה למולם שנית מ"מ מי זוטר בעיני דהני אומני צערן של ישראל ושפיכת דמים וחז"ל דרשו על זה פסוק כי עליך הורגנו כל היום כי כמה סכנת נפשות איכא בשעת מילה ואיך יהי' הם הגורמים למול שנית ודם תהי' אחריתם:

2110

2111והנה פשוט ומבואר בהגהת ש"ע סי' רס"ה סעי' ד' כשחוזר על ציצין המעכבים צריך לחזור ולברך ונראה פשוט אפי' על ציצין המעכבי' הפריעה חוזר ומברך שהרי ביבמות ע"א ע"ב יליף פריעה משוב מול את בני ישראל ש"מ דשייך על פריעה נמי לשון מילה ושפיר מברך על המילה אע"ג דכ' שם תוס' ד"ה סוף מילה דהמל ימול משמע לי' טפי דבר המעכב גוף המילה ולא פריעה היינו דמשמע לי' טפי אבל לעולם פריעה נמי אקרי מילה ושייך שפיר על המילה וכן ברכת להכניסו בבריתו שא"א נמי יברך על ציצין המעכבי' הפריעה הגם בחידושי למס' שבת ספרא"דמ נתעוררתי על הפוסקים דמברך להכניסו בין מילה לפריעה שיהי' עובר לעשייתו של פריעה וקשה לי מה ענין פריעה לבריתו של א"א הא לא נצטוה על הפריעה אף ע"פ שמ"מ קיים אאע"ה מצות פריעה כמ"ש תוס' שם ביבמות ד"ה לא ניתנה וכו' מ"מ לא נכרת ברית עלי' ונדחקתי שם בישוב ק' זו ולא עלתה בידי כהוגן מ"מ לדברי הראשוני' ז"ל שומעין שגם על הפריעה מברכי' להכניסו כנ"ל וזה פשוט:

2111

2112אמנם כל זה בידעי' בודאי שזה הציץ נשאר כך מתחלה ולא נימול כראוי אך אי ידעי' שנימול כראוי וחזר ונמשכה ערלתו לאיזה סבה שיהי' אינו צריך תיקון אלא מדרבנן ואז הדין כן אם חזרה הערלה וחופה כ"ש העטרה לגמרי באופן שאין ניכר בהסתכלו' כ"ש שהוא נימול אזי צריכי' לחזור ולתקנו באזמל כדינו אמנם בלי ברכה כיון שאינו אלא משום מ"ע אין לברך על דרבנן כזה:

2112

2113אך אם רק קצת מהעטרה מגולה אפילו פחות משליש ורביע רק שיהי' ניכר לעין כל בהסתכלות מועט שהוא נימול אזי נהי דבעי תיקון ע"י סמרטוטין שקורין (טראפליש) להמשיך העור להחזירו אחרי' מ"מ לא יוחתך באזמל כלל ומ"ש שליש עטרה הוא לאו דוקא ולא נתכוון בעל ת"הד לשיעור זה מעולם לשליש ולרביע לא שמענו אלא שהשאלה שם היתה בשליש עטרה מגולה ע"כ נקט שליש וכן יראה למעיין שם סי' רס"ד:

2113

2114הנה בנקודת הכסף בי"ד סימן רס"ד נדחק מאוד מ"ט פסק בת"הד דסגי בגילוי שליש העטרה היכי שנימול פ"א כראוי ומתקנו מפני מראית העין דהרי זהו פלוגתא דשמואל ורשב"ג ס"פ רא"דמ וקיי"ל כשמואל לחומרא דנראה ואינו נראה צריך למולו שנית וסבור הי' הש"ך ז"ל דרובו מגולה היינו נראה ממש ומיעוטו היינו נראה ואינו נראה ומפני כך נדחק ליישבו ואומר אני אם אין יישוב לת"הד כ"א מ"ש הש"ך בנ"הכ ק' מנ"ל הא וגם אין לפסוק כמותו בזה אבל לפע"ד אי כדברי הש"ך ק' לשון נראה ואינו נראה דקאמר התלמוד ורוב ומיעוט מבעי' לי' ועוד הא ע"כ האי נראה ואינו נראה ע"כ א"א לפרש על רוב היקף וגובה העטרה דא"כ עשיתו ערלה גמורה דגם מעיקרא אינו חוזר על פחות מרוב גוב' או היקף כנ"ל וע"כ אינו נראה מהול היינו מכוסה ונראה מהול היינו שאין הרוב מכוסה אלא שמ"מ איכא רוב גובה והיקף העטרה מכוסה בחוט דק וכדומה ולפ"ז קשה טובא הא כל עצמו אינו צריך תיקון אלא מפני מראית העין שנראה כאלו הוא עדיין ערל מעיקרא וכיון דאי הי' ערל מעיקרא לא הי' שום חילוק בין ערל בכולו או ברוב גובה והיקף כנ"ל וא"כ יותר יש לחוש למראית העין אם לא נשאר רק כל שהוא והוא רוב גובה או היקף שאז יש לחוש שהמוהל שגה ולא חזר על ציץ המעכב וכה"ג דזה שכיחא ממה שיש לחוש כשיש רוב ממש דלא נחשדו ישראל על זה וידעו כל רואיו שהוא נעשה כן מחמת סרבול הבשר וא"כ איפכא ה"ל לתקן כשנראה מהול צריך תיקון וכשאינו נראה אינו צריך תיקון אע"כ אין הכוונה בש"ס כמו שהבין הש"כ ז"ל אלא כל שנראה רק קצת העטרה מגולה באופן שנראה נימול תו לא גזרו מפני מראית העין שיצטרך אזמל לזה ולא פליגי שמואל ורשב"ג אלא למר סגי בשניכר מהול אפי' אם יצטרך לזה הסתכלות והבטה מרובה ולשמואל בעי' שיהי' ניכר לעין כל בראי' כ"ש ולעולם לא בעי' יותר מקצת העטרה מגולה ואז סגי בסמרטוטין (טראפליש בל"א) ולא יותר ובמילי דרבנן וצערא דגופא להקל שומעין:

2114

2115וכדמות ראי' לדברי מלשון רש"י ביבמות ע"ב ע"א ד"ה משוך מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה עכ"ל מלשון זה משמע שכסתה כל העטרה אבל אם לא כסתה כל העטרה לא דאל"כ הך וכסתה העטרה מיותר אע"כ משמע קצת כל שלא כסתה כל העטרה לאו משוך הוא שצריך מילה שני' ואע"ג דת"הד הוה ס"ל דרש"י פליג אהרמב"ם וס"ל אפי' נראה מהול נמי צריך תיקון באזמל והיינו מלשון רש"י במתני' ספרא"דמ שכן כ' ואם הי' בעל בשר מתקנו באזמל הא כבר דחאו הש"ך בנ"הכ הנ"ל והעלה דרש"י לא פליג כלל ארמב"ם אלא רש"י מיירי התם בשעת מילה צריך לתקנו באזמל אבל לאח"ז גם רש"י מודה כל שנראה מהול לא יגע בו באזמל כלל וא"כ הדרן להנ"ל דכל שהעטרה מגולה קצת לא בעי אזמל:

2115

2116ועוד ראי' מהש"ס התם ביבמות מדאמר ר' יהודה לא ימול מפני שסכנה היא לו והביאו לו ראי' מהרבה שהיו בימי בן כוזיבא שמלו עיין שם וקשה מה ראי' הא בימי בן כוזיבא שהמשיכום גוים מפני הגזירה ע"כ הומשכה ונתכס' כל העטרה שיהי' נראה כערל גמור והמה נימולו שנית ורק אך לגלות העטרה קצת לא יותר ובזה ליכא סכנתא משא"כ תנא דבריית' דמשוך צריך מילה שנית היינו אי אפי' העטרה מגולה מ"מ צריך למול שנית באופן שלא ישאר עכ"פ יותר ממיעוטא על זה שפיר חייש ר' יהודה לסכנתא אע"כ דת"ק נמי לא בעי אלא גילוי עטרה קצת לכשיהי' ניכר שהוא מהול וגם על זה פליג ר' יהודה וחייש לסכנתא ועל זה שפיר מייתי ראי' מדורו של בן כוזיבא:

2116

2117ונראה פשוט דבספק אי הי' כך מעיקרא משגיא' המוהל או לא אלא מסרבול בשר אזלינן בספיקו לחומרא דספיקא דאורייתא הוא וצריך תיקון באזמל אפילו ברוב הקיפו וגובה' האמנם אם יארע כזה במקום אחר צריכים לעיין בזה קצת כי אע"פי שהתינוק יש לו חזקת ערל שהרי נולד ערל מ"מ י"ל נמי רוב מצויין אצל מילה מומחין הן והרי סמכינן אחזקה זו גבי שוחט נגד חזקת אינה זבוחה דבהמה ולאו דוקא המצויין אצל שחיטה אמרי' כן אלא ה"ה בכל כי האי גוני כדילפי' מיני' לגבי ניקור ובדיקה וכדומה כמ"ש הראב"ד הביאו הרא"ש פג"ה סי' י"ט יע"ש היטב וה"ה כאן [ויש לעיין למי דומה אם לשחיטה או לניקור עיין היטב שם] וכ"כ ב"י י"ד סימן ר"ו בשם תשב"ץ ורמ"א שם סעי' ה' ע"ש והנה גבול יש לזה כי יש מיעוט המצוי שנולדים בתולדה קצת עטרה מגולה ואין כאן ראי' שיצא מתחת יד המוהל וע"כ שיעור יש לזה ושיער ת"הד שליש העטרה לא ימצא מגולה ברוב התולדות בלא מעשי ידי מוהל ועל זה השיעור פליגי שמואל ס"ל שצריך שיהי' נראה להדי' לעין כל ששלישותן מגולה ורשב"ג סגי לי' בשיעור מצומצם נראה ואינו נראה ולולי דמסתפינא הוה אמינא כי היכי דבפחות משליש מגולה איכא למתלי שנולד כך ואיכא מראית העין ה"נ אם נראה מהול עד סמוך ממש לחריץ העטרה אלא שרוב הקיפו מסורבל בבשר יש לחוש כי היכי דיש לתלות להקל בחזרת הבשר אחר המילה ה"נ יש לחוש שהמוהל במהירתו ופחידותו לא השגיח יפה וכמ"ש ט"ז ס"סי רס"ד כיוצא בזה וס' שקול הוא בדאורייתא אבל כשהוא הרבה קרוב לשליש מכוסה אנו בטוחים וסמוכים שבתולדה לא הוה כן והמוהל לא הוציא כן מתח"י וע"כ מסורבל בבשר הוא וסגי בסמרטוט לקוב מרוכך בשמן וכעין שכ' רע"ב משנה ב' פי"ט דשבת ועיין פירש"י שם [עיין נדרים ל"א ע"ב במתני' יליף דגוי מהול נקרא ערל מדכתי' פן תעלוזנה בנות הערלים ופי' ר"ן א"א באומה כזו שלא יהי' בהם נולד מהול ע"ש וצע"ג למ"ד פרא"דמ קל"ה ע"א וודאי ערלה כבושה היא לא מוכח מידי ע"כ נלפע"ד כל שנולד וערלתו פתוחה ונראה קצת עטרה וזה שכיח קצת שוב איננו ערל דלשון ערל פי' רמב"ן אטום שבשרו אטום מכוסה מהערלה וכל שאינו מכסה ראש הגווי' הרי איננו ערל אלא לדינא כל שאיננו מגולה עד למטה מחריץ וגם כל שלא נפרע העור הרי הוא ערל לדינא וחייב כרת אבל בעיקר הלשון כיון שנתגלה קצת מהעטרה איננו ערל ולזה נתכוון הר"ן א"א לאומה גדולה כזאת שלא יהיו בהם נולד מהולים כאלו ואיך קרו להם ערלים אלא ע"כ אפי' נימול לגמרי נמי נקרא ערל] ובנידון דידן שגלו המוהלים פניהם לומר דסגי בשליש העטרה ועוד דברים כאלו אשר שמעתי ותרגז בטני אלו אפשר דנפקי מכללא דרוב מצוין מומחי' וצ"ע ופשוט דכל זה בלא ברכה דס' ברכות להקל:

2117

2118וכל השיעורין הנאמרים בתיקון הצריך מפני מראית העין בקישוי משערי' ולא באבר שאינו מקושה אמנם כל הצריך תיקון מדינא נ"ל דמשערי' לי' באבר רך כהסכמת חכם ספרדי שהביא הרב"י סי' רס"ד אע"פ שהש"ך ס"סי הנ"ל הניח דבריו בצריך עיון מלשון הירושל' ובנקודת הכסף שם החליט שלא כספרדי הנ"ל מלשון הרמב"ם בפי' המשנה הנה מלשון רמב"ם בפי' המשנה אין ראי' כלל וממש מוכח להיפך וז"ל ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר וכו' והעיקר אצלנו בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה עכ"ל לעניננו ומדכ' חותכין הבשר סביב משמע דקאי אבעל בשר דלפניו ולא אציצין דלפני פניו דא"כ חותכין העור הל"ל אע"כ התם בציצין אה"נ דאין חלוק כלל ומ"מ אין הכרע בלשון הרמב"ם כלל דמדכ' בכ"ל ז"ה אין הכרע כ"כ כמובן למעיין ומגמ' מוכח כמו כן כחכם ספרדי מדנקט שמואל ורשב"ג נראה ואינו נראה ומתקשה משמע שזהו דין המתחדש גבי תיקון מפני מראית עין ואס"ד דגם בעיקר מילה תלי' כל השיעורים במתקשה א"כ מ"ש דאשמעי' זה גבי תיקון דרבנן ולא גבי דאורייתא ואי סתמא כפירושו דהכל תלי' במתקשה א"כ ה"ל לשמואל למימר סתמא אם נראה צריך למולו ויהי' סתמא כפירושו דהיינו כשמתקשה אע"כ מוכח מתלמוד' דידן דכל שמעיקרא לא נימול כראוי לא משערי' במתקשה וקיי"ל כש"ס דידן נגד הירושלמי ובפרט בעשה חמורה כמילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות ועיין בלשון פי' המשנה להרמב"ם הנ"ל:

2118

2119ועתה שמעוני אחי וישמע אליכם אלקים תקנו ביניכם תיקון גדול שלא ימולו שום תינוק אם לא יבקרוהו המולים תחלה ויעיינו בו היטב כמצוה עליהם בספר שרביט הזהב וגם לא ימולו כ"א במעמד הרב כאשר אני עושה פה בקהלתי אף על פי שהמוהלים מומחי' ובקיאי' מכל מקום אני עומד שם ומזהירם והם שומעי' לי ואחרי דברי לא ישנו ואקוה שיכנסו דברי באזניכם והמוהלים בעצמם יחזרו בהם ויבקשו מטו מהרב הותיק שלכם כי ידעתיו שהוא רב מופלא וראוי לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק אמנם אם לא ישמעו ראוי' להעבירם מאומנתם וכי עדיפי מטבח שנמצא חלב אחריו שמעבירים אותו מכ"ש אלו אשר בשאט נפש מזלזלי' במצוה רבה כזו וממנהג בני ישראל לבקש מוהל ירא ה' למול בנו וכי אלו יראי ה' יקראו אם לא ישמעו לקול מורים ח"ו ע"כ אקוה שיכנסו דברי באזניהם ויטו אוזן גם ה' יתן הטוב ויברך אתכם ממקור הברכות ותזכו לגדל בניכם על התורה והעבודה תמה כנפשיכם ונפש אהוביכם ואוהב לכל עבדי ה' ושומרי תורתו החותם פק"ק מ"ד מש"ק כ"ה חשון ואתנה בריתי בבשרכ"ם לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

2119

2120שוכ"ט להרב הותיק המופלא כש"ת מו"ה טובי' כ"ץ ני'.

2120

2121הגיעני נועם מכתבו ונהניתי מאוד וה' ישפות שלום לו ולתורתו ומסתמא גם הוא יאחוז דרכו דמזרעי' דאהרן קאתי להיות אוהב ורודף שלום ומקרב את הבריות לעבודת ה' ולתורתו ואע"ג דרובם ככולם בני בלי תורה מ"מ לא ניחא למרי' בבזיוני' דבני אברהם יצחק ויעקב ויתר מרעהו צדיק כתי' וה' חפץ למען צדקו שיהיו רועי צאן קדשו סובלים על טורחנם של ישראל ולבעי רחמי אתכלי' על עלי' ומה אאריך החכם עיניו בראשו:

2121

2122ובמאי שכ' מעלתו קצת פקפוקים על מ"ש בכתבי בענין ברכה על ציצין המעכבי' הפריעה הנה דבריו רובן ראוי' לו אלא שאני קצרתי בתחילה כיון שלא הי' הדבר נוגע לעיקר דינא דאתינא ועתה כדי להפיס דעתו ולסלק מעלי תלונתו אפרש שיחתי מעיקרא וממילא יקבל תשובה על כל דבריו:

2122

2123אם לברך נוסח על המילה כשחוזר על ציצין המעכבים את הפריעה לכאורה הי' נראה דלא יברך דהרי כל מפרשים פירשו מילה לשון חתוך וכריתה וכן חברו (בקוקר"דאנציוס) בשרש מול עם כל התיבות הדומים לזה וכן לוע"זו בספר מילים וכן תרגם אונקלוס גזרו והוא חתוך כמו גזרו את הילד לשנים וזה לא שייך על הפריע' שלשונו גילוי עטרה כמו ופרע ראש האשה וא"כ לא שייך נוסח על המילה לברכו כשפורע לחוד ואף ע"ג דכשמל ופורע אינו מברך אלא ברכה א' על המילה על שתיהן ז"א התם כיון דתחלת המצוה היא המילה מברך עליו וכיון שפריעה נמי תכלית כוונתה לגמור ההתחלה הנ"ל אינו צריך לחזור ולברך ברכה אחרת על הפריעה בפני עצמו:

2123

2124ואפי' לדעת הרא"ש פ"ק דפסחים דמשו"ה מברך נוסח על ביעור חמץ בשעת הבדיקה משום דתכליתה היא הביעור וא"כ אס"ד דפריעה מלתא אחריתי היא הי' לברך מתחלה על שם התכלית ולא על ההתחלה ז"א בשלמא בדיקת חמץ דרבנן היא א"כ יותר טוב לברך בנוסח שמבאר תכלית מצותה לקיים מצות ביעור דאוריי' משא"כ מילה ופריעה שניהם דאורייתא י"ל כיון שברך על תחלת המצוה תו לא יברך ברכ' אחרת על פריעה שבסופה:

2124

2125וראיתי בצל"ח סוף מס' פסחים שכ' בישוב דעת הרמב"ם שפסק ברך על הפסח לא פטר של זבח דס"ל לרמב"ם דסוגיא דהתם אזלא לרב דס"ל בפסחים ע' ע"ב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר קאי אחגיגה ויוצדק מיהת שם פסח אחגיגה משו"ה מצרפינן לזה סברא דזריקה ושפיכה יע"ש וא"כ לפ"ז אי נניח דשם מילה לא כולל פריעה הי' קשה בכאן מדוע יפטר ברכת המילה את הפריעה אבל דבריו שם אינם מוכרחים שהרי מ"ש ביישוב פסק הרמב"ם לא עלתה בידו בלא"ה ורש"י בש"ס פי' בהדי' להיפוך שכ' זבח כולל גם נדרים ונדבות שאינם חגיגה והם אינם נקראי' פסח ומ"מ נפטרים בברכה א' כיון שדינם שוה וה"ה ה"נ שייך לברך על המילה ולפטור גם הפריעה אך כל זה במל ופורע בפ"א אבל כשחוזר על ציצין המעכבים הפריעה לא יוצדק לומר נוסח מילה הא למה זה דומה לאוכל זבח ויברך על הפסח דלא יי"ח בלי ספק וה"נ דכוותי' ולהכניס עצמי בסברות דקות כרסיות אין מדרכי לבנות בנין על זה:

2125

2126אלא לכאורה ק' אי ס"ד דשם מילה אינו כולל פריעה א"כ נהי דהל"מ דמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ לא הוזכרה בפרשתו של אאע"ה בפ' לך לך לפמ"ש הרא"ם שם בתי' השני שהוא עיקר דממ"ש רש"י שם ממדרש רבה דאת אתי לרבות פריעה הוא פליג אש"ס דילן דס"ל לא ניתנה פריעת מילה לאאע"ה וא"כ למאי דקיי"ל כש"ס דילן לא הוזכרה פריעה שם ולא נכרתה עלי' י"ג בריתות ג"כ וקשה מש"ס דשבת קל"ב ע"א ולכתוב רחמנא במילה וליתי הנך ולגמרו מיני' משום דאיכא למפרך מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות והשתא לימא פריעה תוכיח דלא נכרתו עלי' י"ג בריתות ודחי' שבת מהל"מ דאע"ג דדחיי' שבת דמילה עצמה אתי' מקראי מ"מ דחיי' שבת דפריעה אינה מהל"מ לפי מה שאנו עתה דפריעה אינה בכלל מילה ואכתי להסוברים דלא עבדינן יוכיח מהלכה א"ש דפריעה אפשר שהיא רק הל"מ אע"ג דהדר אתא יהושע ואסמכ' אקרא דנביאים מ"מ לא מקרי אלא הל"מ אבל להחולקים ופלוגתא זו מבוארת היטב בסוף באר יעקב ק' כנ"ל:

2126

2127וכן ק' נמי א"כ כרת בפריעה ליכא דלא נאמר כרת אלא בפרשתו של אאע"ה וא"כ ק' בש"ס פ"ק דיבמות ה' ע"ב בעי למילף עשה דוחה ל"ת מפסח ומילה שדחי שבת ודחי הש"ס מה להנך שכן בכרת נימא פריעה תוכיח דאין בה כרת ודחי שבת מהל"מ וכעת מצאתי בשאלתות פ' אחרי ומ"ש שם בשאלות שלום אות צ"ט ונהניתי וראוי להעתיק דבריהם:

2127

2128אמנם לכאורה י"ל הני קושי' ולמימר אה"נ דלא נכרתו עלי' י"ג בריתות וכרת נמי ליכא ומ"מ אין למילף מפריעה דדחי שבת דשאני התם שכבר דחתה מילה את השבת משום שעלי' נכרתו י"ג בריתות ויש בה כרת ומשו"ה דחתה שבת וכיון שכבר ניתן שבת לדחות לגבי חתוך המילה קיל לן איסור שבת לגבי פריעה ג"כ ואין ללמוד מזה לשארי מ"ע וסברא זו איתא בש"ס במנחות ס"פ ר' ישמעאל ובשבת דף קל"ג ע"ב וקל"ז ע"א יע"ש אבל מ"מ לא נ"ל כלל למימר דאין כרת על הפריעה וכן מורה לשון המשנה מל ולא פרע כאלו לא מל ומכ"ש דמלשון הפוסקים והרמב"ם מבואר כן יותר וא"כ מנ"ל הא:

2128

2129אע"כ צ"ל דקים להו לרבנן דפריעה נמי אקרי מילה והיינו מדרמזה יהושע בשוב מול את בני ישראל שנית פי' מילה שנית דהיינו פריעה א"כ פריעה נמי היינו מילה וכן מאן דיליף לי' משוב מוסב על מול דבתרי' שישוב וימולם אחר שכבר נמולו והיינו הפריעה שאחר המילה וא"כ גם פריעה נקרא מילה ומ"ש מעלתו בכאן אינו לפי כבודו:

2129

2130וטעמא נ"ל משום דמילה אין פירושו הכא חתוך וכריתה כלל אלא הסרת הדבר וכדמתרגם האונקלס ומל ה' אלקיך את לבבך יעדי טפשות לבך אעפ"י ששם הוא לשון מושאל על ערלת הלב מלשון מילה שבערלת הבשר מ"מ נ"ל שבשניהם אינו אלא לשון הסרה ועוד שגם שם כריתה אינו מורה על חתוך בכל מקום כמו העגל אשר כרתו לשנים שפירושו חתוך ויכרת משיח ואין לו פירושו הסרה וכליון וה"נ ימול בשר ערלתו פירושו שיסור הערלה מבשרו ועתה אין אנו צריכים שוב לכל מה שנדחקנו ובודאי יש כרת על הפריעה וגם נכרתו עלי' י"ג בריתות אלא שהקב"ה כרת ברית עם אברהם שיסיר הוא ובניו את ערלתם וחייב עליו כרת אמנם מה הוא ערלתם הדבר מסור לנותן התורה ית"ש ועד שלא נתנה תורה אמר הוא ית' שעור הרך התחתון אינו בכלל ערלה וכשנתן התורה נתחדש הלכה שגם זה בכלל ערלה והרי כרתנו י"ג בריתות להסיר ממנו מה ששמו ערלה ואתי שפיר הכל גם מחיוב כרת גם מדחיית שבת וגם נוסח הברכה ואין בה שום דופי ומברכי' על ציצין המעכבין הפריעה ברכת על המילה וזה ברור לפענ"ד. - ומ"ש מעלתו מברייתא דמשוך לא ידעתי כוונתו הלא התם משוך בערלה הוא ולא בעור הפריעה והוא פשוט:

2130

2131אך ברכת להכניסו הי' צל"ע קצת להיות כי בלאה"נ נתקשיתי על הרא"ש דהעלה לברך להכניסו בין מילה לפריעה והוה שפיר עובר לעשיית הפריעה משמע מיני' דשייך על פריעה בריתו של אאע"ה וק' הלא לא נצטוה אאע"ה על פריעת מילה ובכתבי הראשון רמזתי שנדחקתי בישובו ולא עלה בידי כהוגן והדחוקים הם שני אלו א' מה שהזכיר דלפמ"ש הרא"ש ופסקו בש"ע א"ח סי' קנ"ח דמברך ענט"י קודם שמקנח ידיו משום שגם הקינוח מהמצוה הוה שפיר עובר לעשייתן וה"נ דכוותי' שהרי כל שלא פרע כאלו לא מל אלא שזהו נ"ל דשייך לתרץ אלו היה נוסח הברכה אקב"ו על הכנסת ברית סתם כמו שאומרים כשם שהכנסת לברית ולא היו מזכירים אאע"ה בענין זה וגם לא היו אומרים להכניסו להבא אלא על הכנסת ברית ואז לא הי' קשה עלינו רק מה שאינו עובר לעשייתו אז הי' דומה ממש להתם דכיון דקודם המצוה ממש לא יתכן לברך שמא יניחנו המוהל וילך לו אזי מברכים באמצע קיומה ומקרי עובר לעשייתן אבל מי הכניס חז"ל לתגר הזה לתקן הנוסח להכניסו בבריתו של א"א ובריתו של אאע"ה כבר עבר וכבר נכנס לה ומחזי כשקרא זה הוא קשה לפע"ד:

2131

2132ועוד תי' אחר היותר מרווח והוא לפמ"ש לעיל דבריתו של אאע"ה היה על הסרת כל מה שעתיד להקרות ערלה וזה יותר נכון מ"מ קשה קצת אי ס"ד דתיקון חז"ל הי' לברכ' בין מילה לפריעה לא היה להזכיר שמו עליו במה שלא נצטוה ומכ"ש אם לא ימול אלא יחזור על ציצין המעכבים פריעה לחוד איך יברך כנ"ל אלו דברי. ומאפס הפנאי אקצר ואחתום בכל חותמי ברכות פה ק"ק מ"ד כאור בקר ליום ד' ד' טבת תקס"ד לפ"ק:

2132

2133שלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג חרוץ בעל פיפיות תלפיות המופלג בתורה כש"ת מה"ו מרדכי ני' אב"ד דק"ק אונגוואהר יע"א. -

2133

2134תחלת דינו על דברי תורה אשר נפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי בענין מילה שלא בזמנה ביט"ב של גליות דהחליט המחבר בי"ד סי' רס"ו להחמיר כהרא"ש והש"ך סק"ח כ' להקל כהרמב"ם והנה הש"ך לא ראה תשובת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד שכ' בסוף התשובה אלשון רש"י פסחי' דף מ"ז ע"א ד"ה בי"ט של ר"ה כו' בסוף הדבור י"ט של ר"ה דוקא דבזמן לח"הפ לא הי' ב' י"ט של גליות עכ"ל וכ' תשב"ץ ונראה מדבריו שאם הי' אפשר שיהי' בי"ט של גליות כמו שאינו דוחה י"ט א' כך אינו דוחה י"ט ב' ולמדנו מדבריו כי מה ששנינו בפ' המילה יש נימול לשמנה כו' חל ר"ה כו' דה"ה בי"ט של גליות דמילה של"ב אינו דוחה יט"ב של גליות אלא דתנא נקט בי"ט של ר"ה דתנא ירושלמי הוא דלית להו בי"ט של גליות ובזמן שמקדשי' עפ"י הראי' דאלו בז"הז לא משכחת לה בבי"ט שר"ה דאין תשרי חל ביום א' דלא אד"ו ראש אלא ודאי בזמן שמקדשי' עפ"י הראיה דלית לה בי"ט ש"ג וסרכא דמתני' דמנחות דנקט בי"ט של ר"ה בדוקא נקט ה"נ וה"ה לדידן דאית לן בי"ט ש"ג כי היכי דלא דחי ספק מילה י"ט ב' שר"ה ה"ה י"ט ב' ש"ג והרמב"ם ז"ל תפס לשון המשנה כפשטה כו' וכ"כ בס' המצות הגדול ונראה כי לא בהשגחה כ"כ וראיתי בס' יו"ד שהרא"ש ז"ל כ' בתשובה שאינה דוחה י"ט ב' ש"ג ולא פירש לנו טעמו ונראה שמטעם זה אמרה הרא"ש וראוי לסמוך עליו כ"ש להחמיר ולפי שהוא דבר נוהג תדיר כתבתי זה שמעון בה"ר צמ"ח ז"ל עכ"ל העתקתי הואיל ואפשר שאינו מצוי בגבולו:

2134

2135ולכאורה נלפע"ד דלפי' התשב"ץ דסירכא דלישנא דמס' מנחות נקט א"כ תנא בירושלים ממש קאי ולא בשאר ארץ ישראל א"כ מוכח מזה דה"ה וכ"ש ביטש"ג בז"הז אע"פי שאינם אלא ממנהג אבותינו מ"מ לא דחי והוא דהרי בירושלים עצמו לא משכחת ר"ה בספק בשום אופן אלא כשהגיע מנחה ולא באו עדים אז ידעו בודאי כי היום חול גמור בלי שום ספק ואך רבנן גזרו לנהוג בו קודש בשארית היום כדי שלא יזלזלו בו בשנים הבאו' ומפני חששא קלה כזו דחו מצות מילה של"בז ליומא אוחרא אחר י"ט א"כ ה"ה לי"ט ב' ש"ג בז"הז דהוה נמי משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ויזלזלו בו ועוד שלע"ד ק"ו נמי הוא דכבר כתבתי במקום אחר דהך מנהג י"ט ב' קרוב לדאורי' הוא דהוה כדבר שנאסר במנין דאע"ג שנתבטל הטעם לא נתבטל התקנה אא"כ עברה החששא כמ"ש הראשונים ועיי' בקיצור במג"א סי' תס"ח והכא כיון שאפשר בשום אופן בעולם שיחזור הדבר לקלקולו הרי החששא קיימת אע"ג דהטעם בטל דאין כאן ספק מ"מ כיון שהחששא קיימת ה"ל קרוב לדאוריתא משא"כ ר"ה בירושלים מן המנחה ולמעלה דאע"ג דהוא חמור לענין ביצה היינו משום חומרו שהוא ודאי חול ואפ"ה עשאוהו י"ט לא שייך לעשות ב' קדושות מספק וע"כ לעשותו מדרבנן כיומא אריכתא משא"כ בי"ט ש"ג חומרו קולו שהי' מתחלה מספיקא דאורי' ועי"ז הי' כל א' ספק י"ט ס' חול וב' קדושות הם גם עתה אין לנו להחמיר יותר ממנהג אבותינו אבל בעצמותו הוה בי"ט ש"ג ק"ו מבי"ט של ר"ה בירושלים לכאורה וצ"ע אהרמב"ם וסיעתו לכאורה:

2135

2136וראיתי בנ"בי קמא סי' למ"ד מייתי מלשון רש"י עירובי' ח' ע"ב דבמתני' תנן סתמא לא יותר על י"ב ורש"י פי' בי"ט של ר"ה משמע דס"ל כהרמב"ם ולא עיין בתשב"ץ הנ"ל דמייתי מפירש"י פסחי' מ"ז הנ"ל דלא כהרמב"ם וע"כ רש"י גם בעירובי' שגירת לישנא דש"ס דשבת נקט ולישנא דש"ס דמנחו' ולעולם כהרא"ש ס"ל ולא כרמב"ם:

2136

2137והנה גם אי לא נימא דמתני' בירושלים קאי מ"מ בזמן משנתינו אין חילוק לדינא בין ב' י"ט של ר"ה שבא"י לבי"ט לרחוקי' דכולהי מטעם ספק הוה א"כ קשה על הרמב"ם איך מדייק ממשנתינו מדלא נקיט סתם בי"ט ש"מ דוקא של ר"ה הא בזמן משנתינו אין לחלק וע"כ צ"ל תנא בא"י קאי דלא הוה אלא ב' י"ט שר"ה וה"ה בכל מקום שיש ב' י"ט מספק ואין הכרח בז"הז שעושי' ממנהג אבותינו אי לדחות מילה שלא בזמנו או לא אלא שהדבר לל"ע וחקירת חכם מאין בא לנו ב' י"ט בי"ט של עצרת הלא לא הי' בו ספק מעולם דכיון שידעינן יום ב' של פסח חמשים יום ועושי' שבועו' וכן מבואר להדיא בתוס' ר"ה י"ח ע"א ד"ה על ניסן וממ"נ אי נימא מכיון שכבר עבר ניסן ואייר כבר נתפרסם בכל העולם יום קביעות ר"ח ניסן ויום טוב ראשון של פסח וממילא ידעו י"ט של עצרת ואין כאן ספק ואי נמי נימא שאפשר שלא נודע ממילא להרחוקים אימת הי' ניסן (ועיין סנהדרי' ר"פ היו בודקי' דאחר רובא של חודש כ"ע היו יודעי') א"כ היו שלוחי ניסן מחוייבי' לילך עד י"ט של עצרת להודיע קביעת ניסן שידעו ממנו י"ט של שבועו' ובודאי הגיעו עד סוף מקום שהיו ישראל שם בזמן ההוא וא"כ מאין בא לנו ב' י"ט בשבועות וע"כ צ"ל דבשבועות עשו לעולם ב' י"ט מדרבנן שלא לזלזל בשארי י"ט כדאמרינן במקום שמגיעים שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי צריכים לעשות ב' ימים משום גזירה הני אטו הני וה"נ בשבועות בכל מקום והוא דבר חידוש לא ראיתי מי שנתעורר בזה:

2137

2138ועוד יש לי עיון בכל ב' י"ט של סוכות ושמיני עצרת אחר שכבר החליטו ולא עשו י"הכ רק יום א' וסמכו על הרוב דלא מצינו אלול מעוב' איך אח"כ שוב חששו למיעוט ועשו ב' ימי' סוכות ושמיני וקדשו היום וברכו מקדש ישראל והזמנים וא"כ אכלו בי"הכ למפרע והוה תרתי דסתרי אהדדי וצ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם ספ"ג מק"הח כשבאו עדים מקבלים למפרע וסותרים קביעות הראשון וא"כ משכח' לי' שבאו עדים אחר י"הכ וסתרו קביעות הראשון ועושי' סוכות ב' ימים מחששא רחוקה הלזה והוסיפו עוד להחמיר בחשש רחוק הלז להחמי' גם במקו' שהגיעו שלוחי ניסן משו' חששא קלה דתשרי הנ"ל:

2138

2139ובשגם לרמב"ם דספיקא דאוריתא לקולא וא"כ כיון שחג י"ט הראשון שוב הוה יום השני ספק ואינו אלא מדרבנן בעלמ' והוא עפ"י מ"ש הר"ן וביארו משנה למלך פ"א ממגלה הלכה י"א דלא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא למיעק' לגמרי כגון אם מסופק אי מוקף חומה מימי יב"נ או לא אין לומר בכל יום ספיקא לקולא נמצא כשעברו ב' הימים עבר בודאי מצוה דרבנן ולא קרא מגלה ולא קיי' מצות פורים בודאי ע"כ עכ"ח יעש' פורים יום ראשון שפוגע בו שוב פטור ביום שני משום ספיקא דרבנן לקולא ובסוף דברי משנה למלך בענין הסיב' תרי כסי קמאי או בתראי מחלק בענין אחר ועיין בשלטי גבורי' שבגליון מרדכי דמס' ע"ז ר"פ ר' ישמעאל אות קטן א' מחלק עוד בענין אחר והוא פלא וצריך עיון ובדיקה מ"מ היוצא מזה לעניננו מדברי הר"ן בדרבנן נשמע להרמב"ם בספיקא דאוריתא דאי מסופקי' באיזה יום הוא י"ט ונימא מן התורה לקולא ולא יעשה שום י"ט הרי עובר אדאורית' להדיא וע"כ לחוג יום הראשון שפוגע בו ושוב הוה יום שני ספיקא דאורי' מן התורה לקולא ומדרבנן הוא לחומרא וא"כ בשבועו' וגם בסוכה ובניסן היכא שמגיעי' שלוחי' פשיטא דקילא טובא הרבה אפי' מר"ה בירושלים ולא באו עדים מן המנחה ולמעלה וא"כ יש מקום להרמב"ם לומר דאי ס"ד דבכל י"ט ב' ש"ג דוחין מילה של"בז לא ה"ל לתנא למיתני ב' י"ט של ר"ה ולמיסרך בתר מתני דמנחו' דקאי בירושלי' דאיכא למימ' דוקא בר"ה אבל בשארי י"ט ב' כנ"ל לא ומכ"ש ביט"ב דשבועות דכל עיקרו אינו אלא משום סרך ניסן ודניסן במקו' שהשלוחי' מגיעי' אינו אלא משו' תשרי ודתשרי גופיה משום מיעוטא דמיעוטא שבאו עדים אחר י"הכ וחזרו ב"ד מקביעות הראשון ובכל זאת לא הוה אלא נדנוד דרבנן דספיקא לקולא מן התורה וה"ל למתני' למתני סתם בי"ט ולא למינקט ר"ה אע"כ אה"נ בשארי י"ט אפי' בניסן מלו מילה של"ב ביט"ב ומדמלו אז גם עתה מהלינן דלא עדיפנא ממנהג אבותינו הראשוני' ומשא"כ בר"ה דאז לא דחו השתא נמי לא דחו ויעיין בסוכה ר"פ לולב וערב' בכל הסוגיא ותוס' שם כנ"ל אליבא דהרמב"ם:

2139

2140מ"מ לדינא נ"ל להחמיר בשב ואל תעשה וכהרא"ש כהסכמת התשב"ץ שרא' הרמב"ם והסמ"ג והסכי' עם הרא"ש להחמיר והש"ך לא ראה אותה תשובה וכל היכי שהראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כהראשונים דאמרי' אלו היה יודע הוה הדר בי':

2140

2141אך בספק אם המילה היא היום בזמנו נ"ל כהגאון נ"בי סי' למ"ד הנ"ל למולו בי"ט שני של גליות עכ"פ וטעמא נ"ל דאתי ספק קיום מ"ע דאורי' ודחי ספק קל דרבנן דדלמא היום הוא יום ח' נמצא עובר על מ"ע דאורי' משום ספק דרבנן ועוד לשיטת רש"י דלא בעי צורך קצת מן התורה ואמרי' מתוך א"כ אפי' אינו זמניה נימא מתוך שהותרה חבור' לצורך בי"ט בשחיטה הותרה נמי שלא לצורך וליכא אלא אי' דרבנן דרש"י מודה דמדרבנן בעי' צורך קצת וצורך מצוה שאין היום גורם המצוה לא הוה צורך קצת אבל אי' דאורי' ליכא כמבואר בחי' למס' ביצה ושטת הר"א ממיץ בס' יראי' דס"ל דתלת' קראי דחזקי' ואביי ורבא ה"ל ג' כתובי' דלא נימא הך בעלמ' אלא נימא מתוך כו' ור"א אזיל למ"ד לא אמרי' בעלמא מתוך ולא צריכים לג' כתובי' הנ"ל ע"כ קאמר דהוה עשה ול"ת אלו דברי ס' יראי' ואנן לא קיי"ל הכי אלא שריפת נותר הקטרת איברים לא שייך בהו מתוך וליכא אלא חד קרא לבדו במילה ורבא קאי לר' ישמעאל כמ"ש תוס' דאביי לר' עקיבא ורבא לר"י ור"ע באמת לית ליה דרשא דלבדו דא"כ הו"ל למילף מלבדו ולא מילה ומעולת שבת דכל מתוך אמרי' דה"ל ב' כתובי' ואנן ס"ל בהא כר"ע דל"ל דרשה דלבדו אך מתוך אית לן בעלמא וכן אית לן מתוך במילה ושריפת קדשים ילפי' מבקר ע"ש באורך וא"כ לדינא הוה מילה איסור דרבנן דלית לן לבדו וא"כ י"ל אין להעביר ספק קיום מ"ע דאורי' משום מצוה ספק דרבנן הקל בעצמותו וגם עתה שאינו אלא מנהג אך מ"ש נ"בי דהו"ה ס"ס ודשיל"מ לא הוה משום שחוזר לאיסורו בי"ט אחר הבא לא נ"ל דע"כ לא אמרי' מיקרי דשיל"מ מה שחוזר לאיסורו אלא בתערוב' דלא בטיל מטעם הר"ן במס' נדרי' דהוה מין במינו היתר בהיתר וכל שחוזר לאיסורו לא הוה היתר בהיתר אבל הא דאפי' ס"ס אסור ע"כ אין הטעם כמ"ש הר"ן הנ"ל דע"כ גם הר"ן מודה דהא דמחמרי' בס"ס הוא משום עד שתאכלוהו בספק המתן ואכלהו בודאי היתר אלא בתערוב' לא ניחא ליה להר"ן בהאי טעמא עד שתאכלהו בתערובת איסור אכלהו כשכלו היתר דא"כ במין בשא"מ נמי וע"כ כשנתערב הוה היתר א"כ מ"במ נמי אע"כ חומרא דתערוב' אינו משום עד שתאכלהו כו' אלא משום דמ"במ לא בטיל היינו עולין בעולין ומצוה במצוה ואיסורי' באיסורי' והיתר בהיתר כל אלו אינם בטילי' זה בזה ודשיל"מ שאינו חוזר לאיסורו ה"ל כהיתר בהיתר מדרבנן עכ"פ ולא בטיל מדרבנן כאלו הוא כבר עתה היתר אבל בשחוזר לאיסורו לא תיקנו רבנן וכל זה בתערובת אבל לענין ספיקא מודה הר"ן בטעם עד שתאכלנו כו' א"כ ס"ס דמילה נמי אלא ע"כ אתאינן לטעמא דידי ע"כ הזריז ומיקל ביט"ב ומחמיר למול ביומו ספק ח' ספק ט' הרי הוא מן הזריזי' אבל ודאי מילה של"ב אינני מסכים כנל"עד:

2141

2142מ"ש מכ"ת הרב ני' בטעם דלא מבדילין מי"ט לחברו דרב אסי ביצה ד' ע"ב לגרמי' עביד דאיהו ס"ל פע"פ ק"ו ע"ב טעם אינו מבדיל וא"כ ע"כ להבדיל טרם יטעום אבל אנן דקיי"ל טעם מבדיל א"כ סמכי' אהבדלה דעביד מוצאי י"ט וקאי גם אי"ט ראשון כמו במוצאי שבת דמבדיל והולך עד יום ד' בשבת אלו דברי פאר רום מעלתו ני':

2142

2143וא"א להבינם דהא פשיט' לכ"ע שאסור לטעום לכתחלה עד שיבדיל ולא פליגי רב אסי ור"ה פע"פ אלא אי עבר וטעם אי יבדיל או לא וע"כ לא פליגי אלא אי יבדיל בלילה אחר טעימתו אבל למחר יבדיל גם לרב אסי כמבוא' ורב אסי ורב זירא מרא דשמעתא דמבדיל מיומא טבא לחברי' אינהו בעצמם ס"ל דאי לא אבדיל במ"ש מבדיל והולך עד ד' בשבת כדאי' פע"פ ק"ו ע"א ע"כ אין מקום במוח להבין דבריו ובימי חורפי אמרתי המשך דברי רבא ק"ז ע"א הלכתא טעם מקדש וטעם מבדיל ואם לא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כו' דמאי שייכות לשתי הלכתו' אהדדי היינו משום דהוה סד"א דרב אסי דמחמיר טעם אינו מבדיל היינו משום דלטעמיה אזיל דס"ל מבדיל עד ד' בשב' א"כ נחמיר עליו טעם לא יבדיל היום ועוד חזון למועד למחר וליומא אוחרי אבל מאן דס"ל טעם מבדיל על כרחך ס"ל אינו מבדיל אלא במ"ש ולא כל היום ואם לא עכשיו אימתי ע"כ הקילו עליו דטעם מבדיל הכי הוה ס"ד קא משמע לן רבא תרי קולי בחדא דוכתא דטעם מבדיל וגם יש לו פנאי להבדיל כל השבת כלו והיינו חידושיה:

2143

2144ונחזור לדברי מעלתו אפי' יהיבנא ליה דבריו ויפרשם ויתקנם עכ"פ להתוס' והרא"ש אך להרי"ף ורמב"ם דפסקו דאינו מבדיל והולך אלא יום א' השייך לליל מש"ק ולא יותר א"כ ה"נ אין הבדלה דמי"ט ב' מועיל לי"ט א' ובש"ע א"ח סי' רצ"ט מייתי ב' הדעות ואם יאמר נא כיון דלא אפשר שאני וכמ"ש הרא"ש ומייתי ליה מג"א סי' תקנ"ו סק"ב א"כ גם לרב אסי נאמר כך היכי דלא אפשר שאני אבל באמת מה לנו להמצאו' חדשות ודברי הרי"טבא סוכה מ"ז מבוארים לפנינו דלמאי דקי"ל שמיני ספק ז' יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן משום דמחזי כסתרי אהדדי אידחי לי' דרב אסי דהבדלה וקדוש סתרי אהדדי וכמ"ש ג"כ צל"ח ביצה ד' ע"ב שם:

2144

2145ובזה נדחה תי' ב' דכ"מ דמייתי מג"א סי' תפ"ט סק"א שכתב דמדינא צריך לספור ע"ש וק' הא הכא נמי מדינא צריך להבדיל ואפ"ה לא מבדלינן משום סתירה אע"כ כתי' הראשון כיון דשניהם על כוס א' הם הוה סתירה. ואחתום בכל חותמי ברכות פ"ב יום ה' ח' תמוז דהאי שתא קפ"ול: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2145

2146רב שלום לי"נ הרב המא"הג מעוז ומגדול בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כבוד מה"ו אהרן ני' אב"ד ור"מ בק"ק ס"ה:

2146

2147יהי נא כבוד תורתו מחול לא"פ שלא השבתי לו מיד ביומו כי מרוב עוצם המון טרדותי ובפרט בפרקי דכלה התחלת הזמן נשכח הדבר ממני לגמרי והיום נזכרתי. ע"ד מה דבדק לן לשיטות תוס' שלהי חולין דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נידחית ולא נשארה אלא עשה והעלה פר"מ דלפ"ז המל בשבת מילה שלא בזמנה אינו עובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה אלא בעשה דשבתון לרב אשי פרא"דמ קל"ד ע"א וא"כ איך יפרנס סוגי' דשני תינוקו' ושכח ומל של ע"ש בשבת דכיון דליכא כרת במזיד ממילא ליכא חטאת בשוגג אלו דברי פר"מ ודפח"ח ויכילנא לשנוי' לי' דעיקר תירוצו של רב אשי לא קאי אמילה שלא בזמנה אלא הש"ס מייתי ליה בצירוף סניף האמוראים אשגירת רהיטא דש"ס וכמ"ש תוס' גם לרבא בשבת כ"ה ע"א סוף הדבור אבל מודה רב אשי לדרשא דלבדו ולא מילה שלא בזמנו ומיושב נמי קושי' תוס' לרבא דאע"ג דאית ליה י"ט עשה ול"ת גבי כיסוי בי"ט מ"מ איצטריך לבדו לחייבו אפי' בל"ת די"ט וה"ה ומכ"ש בשבת לחייבו בלאו וכרת:

2147

2148כל זה כתבתי לפום פשיטותי' דאי ליכא לאו דשבת תו ליכא כרת ונראה דפשיט לו כן למעלתו ממתני' ריש כריתות דליכ' אלא פסח ומילה שהם בעשה ואיכא כרת וס"ל למעלתו אי מדלית לאו דשבת ועבר בעשה דשבתון לא מחייב כרת ולדעתי זה ליתא שהרי מ"ע שבנדה ושבמקדש חייבי' עליו כרת כמבואר בהוריו' ומייתי ליה רפ"ב דשבועו' אע"כ כללא דרפ"ק דכריתות הוא שלא מצינו כרת על מצוה שאינה אלא עשה רק פסח ומילה אבל באינך כולהי אית בהו לאוין ואז מחייב אפילו אעשיין שבהם וזה ברור לפע"ד:

2148

2149ומופלג א' הקשני הרי מילה נמי בלאו דכתיב ושמרתם את בריתי וה"ל לאו כדמקשה ש"ס כה"ג ממש בעירובין צ"ו ע"א ובתוס' ד"ה השמר יע"ש וא"כ איך אמר חוץ ממילה והשבתי דכל פ' מילה לא מיירי מגדול אלא מזהיר על האב למול בניו ועל האדון למול עבדו ועל זה ליכא כרת ועל זה כתיב שמירה דקרא אך בסוף הפרשה כתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה זה הפסוק לבדו מיירי מגדול ואהא לא כתיב שמירה ושם נאמר כרת ואין זה סותר למ"ש לעיל דהכא אין כרת במקום לאו כלל כי הלאו דשמירה הוא במקום שאין כרת משא"כ נדה ומקדש ושבת דעיקר כרת על הלאו ושוב אפי' ליכא לאו מ"מ לא פקע כרת מיני' ואין להאריך וה' שנותיו יאריך כסאו וקרנו ירום כנפשו היפ' א"נ. פ"ב יום ה' א' מרחשון קפ"ל משה"ק סופר מפפ"דמ.

2149

2150שלומים אלומים לחכם מחוכמים י"נ הרבני הדיין המצויין המופלא כש"ת מהו' רפאל גלוגא ני':

2150

2151ע"ד שאלת חכמתו בספק מילה שלא בזמנה בי"ט שני של גליות שפסק הרב המחבר בי"ד סי' רס"ו סעי' ח' שאינה דוחה את י"ט ב' והש"ך האריך לחלוק עליו שם בס"ק ח' ובס' דגול מרבבה הקשה עוד אפילו לפסק המחבר כהרא"ש מ"מ מנ"ל שאפי' ספיקא אינו דוחה ודחיק לשנוי' משום דה"ל דשיל"מ לאחר י"ט ולכן מחמרינן בס"ס ומעלתו עמד על זה מה שייך כאן י"ל מתירי' הא דלמא הוה זמנו היום וזה א"א למחר וליומא אוחרי לקיים מ"ע של ביום השמיני ימול ובלאה"נ זריזים מקדימים למצות אלו תוכן דבריו והדין עמו בזה בלי ספק ומיהו מה שתמה למה נחמיר במילה טפי מבמת בי"ט שני לק"מ דהעמידו דבריהם לכל מילי אפילו בביעור חמץ בי"ט שני כמ"ש להלכה פר"ח בא"ח סי' תמ"ו סק"ב וז"ל ואף בי"ט ב' העמידו דבריהם אף אם לא ביטל משום דמוקצה הוא וב"ד מתנין לעקור דבר מ"הת בשב וא"ת וכו' ע"ש ונרא' דגם הרב המחבר שמבי' שם דעת הא"ח בשם יש מי שאומר כדעת יחיד מיה' שי"ט ב' דינו כח"המ היינו אם לא ביטל דוקא ובדליכא אלא טלטול מוקצה בעלמא אבל לשורפו לא כמ"ש ט"ז ומג"א שם סק"ד ובט"ז שם יש ט"ס שכ' שם בדעת הרמב"ם להתיר י"ט ב' וצ"ל לאסור ועיין בס' חמד משה שם כי שפתיו ברור מללו ודוקא במת הקילו ואין לך אלא משחז"ל:

2151

2152אמנם בגוף הדין אומר אני שלפענ"ד הדין עם הרב המחבר שהעיקר כהרא"ש בזה דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו י"ט ב' והעיקר נמי כהבנת הרב"י דאפי' ספיקא אינו דוחה דהנה הטור מייתי דעת רמב"ם פ"א מה' מילה דכל שאינו דוחה שבת אינו דוחה י"ט ולא י"ט ב' של ר"ה אבל י"ט ב' של גליות דוחה וכן מילה של"בז אינה דוחה בי"ט שר"ה והרא"ש בתשובה סוף כלל כ' כתב בפשיטות שאינו דוחה י"ט ב' של גליות והתנא במתני' שבפרק רא"דמ שלא הזכיר אלא בי"ט של ר"ה משום דתנא בא"י קאי שם חיבר המשנה וליכא אלא ב' י"ט של ר"ה וכ"כ התשב"ץ ח"ג סימן רפ"ד מלשון רש"י פסחים מ"ז ע"א גבי לח"הפ נאכל לט' לעשרה לי"א וכו' פירש"י ובי"ט של ר"ה דוקא נקט משום שבזמן לח"הפ לא היו ב' י"ט של גליות עכ"ל דמשמע אלו היו ב' י"ט היו דוחי' לח"הפ אעפ"י שאפילו לפני מלך ב"ו אין עושין להעריך פת ישן נושן אפ"ה היו מעמידים דבריהם וה"ה מילה שלא בזמנה בי"ט ב' אלו דברי התשב"ץ ז"ל:

2152

2153ונהירנא כד הוינא טלי' בעברי דרך ק"ק פראג זכיתי לראות פני הגאון צל"ח זצ"ל ואמרתי לו במה שתמה בספרו על פירש"י הנ"ל הא בירושלים אפי' בז"הז ליכא ב' י"ט של גליות ומאי ארי' בזמן לח"הפ דכ' ואמרתי לו מי לא משכחת ליה בשרוב חכמי ישראל בח"ל ולא הניחו כמותם בא"י שאז מעברי' שנים וקובעי' חדשים בח"ל כמבואר בברכות ס"ג סוף ע"א גבי עובדא דחנני' בן אחי ר"י וכ"כ רמב"ם ספ"א מקדוש החדש ע"ש ואם יהיו רחוקים ע"כ יעשו שם שני ימים מספק ויהיה גם בא"י ב' י"ט של גליות והוי מצי התנא למנקט ב' יום טוב של גליות סתם אלא משום שאי אפשר זה בזמן לחם הפנים דאז לעולם ב"ד הגדול בירושלים סמוך למקדש אבל בז"הז כבר הי' אפשר שיקרה כן וכאשר היה בימי ר"ע באמת כמבואר שם בש"ס דברכות הנ"ל וישרו דברי בעיני הגאון ז"ל ואמר קאלוס וא"כ עוד נתחזקה ראי' התשב"ץ הנ"ל בי"ט של גליות נמי היה דוחי' אפיית לח"הפ וה"ה למילה:

2153

2154ואין לומר א"כ האי תנא דמס' שבת מ"ט נקט ב' י"ט של ר"ה משום שבא"י קאי הא התם נמי שייך בי"ט של גליות לפי הנ"ל י"ל אה"נ אלא האי תנא בזמנו קאי ובהווה דיבר שהיו רוב חכמי ישראל בא"י או סמוך לו שהי' נודע לכל בני א"י זמן הקביעות ולכן נקט ר"ה אבל הך תנא דלח"הפ דלא קאי אזמנו שהרי כבר חרב הבית אלא אדרי עלמא קאי בזמן שהיה הבית קיים על איזה אופן היה אפשר שיקרב לח"הפ א"כ ה"ל למנקט סתם ואי איכא ב' י"ט למה פרט ר"ה לכן הוצרך רש"י לומר שבזמן לח"הפ לא שייך זה:

2154

2155ולפע"ד נראה ראי' ברורה לזה שהרי במס' ביצה ה' ע"א דאמרי' התם בי"ט של ר"ה לכ"ע נולדה בזה אסורה בזה קאמר רבה דמתקנת ריב"ז ואילך שהתקין לקבל עדות כל היום ביצה מותרת ר"ל חזרו להיות ב' קדושות כמו בי"ט של גליות דעלמא וא"כ לדידי' קשי' מתני' דס"פ רא"דמ אי ס"ד די"ט ב' של גליות נדחה מפני מילה א"כ ה"ה לי"ט של ר"ה בז"הז ומתני' אחר החורבן נישנית ואיך תנן בי"ט של ר"ה נימול לי"ב ודוחק לומר דתנא קאי אח"ל דגם אחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה למאי דמסיק התם הא לן והא להו זהו דוחק דידוע דהמשניות נתחברו בא"י וסתם תנא דמתני' בא"י קאי אם לא דמפרש בהדי' בח"ל ודוחק נמי לומר דלא קאי אזמנו אלא אקודם החורבן כשלא קבלו עדים דזה דוחק דמאי דהוה הוה וכה"ג הקשו תוס' בביצה שם ד"ה הא לן והא להו ע"ש אע"כ צ"ל דס"ל לרבה דאה"נ י"ט ב' של גליות דוחה מילה שלא בזמנה וא"כ כיון דלרבה ע"כ ס"ל להעמידו דבריה' א"כ לאידך מ"ד דפליגי עלי' וס"ל דבי"ט של ר"ה נשארו בקדושתן גם אחר תקנת ריב"ז מ"מ בהא לא פליגי די"ט ב' של גליות דוחה מילה שלא בזמנה והא דנקט תנא ר"ה משום דבא"י קאי ואפושי בפלוגתא לא מפשינן:

2155

2156ולהרמב"ם דס"ל די"ט של גליות נדחה מפני מילה שלא בזמנה ע"כ צריכים אנו לדחוק ולומר לרבה דס"ל דלבני א"י ב' י"ט של ר"ה ב' קדושו' מיירי מתני' דהתם בח"ל או קודם תקנה ושינויי דחיקא הוא ליישב דעת הרמב"ם אבל לא סמכי' אשינויי דחיקא ונסמוך על הרא"ש דרוויח לן עלמא ושב וא"ת עדיף א"נ במקום ב"ד שממתיני' יום הראשון שמא יבואו העדים היום ואסור למול בו מילה שלא בזמנו שמא עתיד להתברר שהיום י"ט ואח"כ כשלא באו היום נמצא שלמחר הוא ודאי י"ט ואסור למול בו מילה שלא בזמנו מ"מ הוא דחוק בלשון המשנה:

2156

2157ובזה אפשר ליישב דקדוקו של הכ"מ אהרמב"ם שכ' וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה י"ט ב' של ר"ה ודקדק ז"ל מאי וכן הא אדרבה מילה שלא בזמנה תנן בהדי' במתני' דאינו דוחה ואיך תלי מתני בדלא תני' ולפי הנ"ל ס"ל להרמב"ם דתנא דמתני' לא מיירי בהדי' אלא מר"ה דקודם תקנה דהוה קדושה א' מדינא ממש שהרי לא קבלו עדים ביום ראשון אבל אחר התקנה מזה לא מיירי התנא אלא מיהא לענין שארי דחיות שאינן דוחי' שבת פשיטא לי' להרמב"ם דעכ"פ אינו דוחה בי"ט של ר"ה דהרי עכ"פ קיי"ל דגם אחר תקנת ריב"ז חמיר בי"ט של ר"ה כדמסיק בביצה ה' ע"ב מי לא מודה ריב"ז שנוהגי' אותו היום קודש ולמחר קודש ויע"ש תוס' ד"ה מי לא מודה וכו' אבל מילה גופי' דאיכא נמי סברא לומר אולי לא כלו לו חדשיו וה"ל כמחתך בשר בעלמא כמבואר כל זה בשבת קל"ו ע"א ה"א דקיל טפי קמ"ל וכן מילה של"בז כן י"ל דברי הרמב"ם מ"מ י"ל העיקר כהרא"ש:

2157

2158והנה לכאור' לא יסופק אדם בי"ט ב' של ר"ה דאפי' נולד ספק ב"ה נדחו בו וכל זה בכלל כוונת התנא וכיון שהוכחנו לרבה כך הוא בי"ט של גליות כמו בי"ט של ר"ה וא"כ לדידי' אפי' נולד ספק בין השמשות אינו דוחה י"ט ב' של גליו' וה"ה לכל אמוראי דבהא לא פליגי כנ"ל וא"ש פסק הש"ע וכן יפה לנו וכן חובה לנו:

2158

2159והנה התשב"ץ כ' מילה שלא בזמנ' לא ימול ביום ה' שלא יבוא לחלל שבת שהוא ג' למילתו ומה שהקשה הש"ך על זה ממתני' דקטן נימול לי"ב אמאי לא משכחת טפי בחל ר"ה ג' ד' ע"ש כבר כ' הש"ך בעצמו שקושיתו למ"ד דמחללים השבת גם בשני למילה וא"א למול ביום וי"ו אבל להתשב"ץ דס"ל דוקא בשלישי מחללין לק"מ ק' הש"ך וק"ל: -

2159

2160וא"כ טפי ה"ל להקשו' להתשב"ץ מ"ט נקיט התנא רק י"ב וגם צריך לצייר בי"ט של ר"ה אחר שבת מיד ויהי' יום שלשים של אלול בא"דו שהוא רחוק במציאו' וכבר הרגיש בתי"ט והרא' לעיין ספט"ו דשבת ר"ל גם שם תנן תרי שבי בהדדי יע"ש ומ"ט לא קאמר בי"ט של ר"ה ב' ג' ויהיו י"ג דשבת הוא ט' ויום א' עי"ט אסור למול משום חלול י"ט ב' של ר"ה שהוא ג' למילתו ע"כ נדחה עד יום ד' שהוא י"ג ללידתו אע"כ דלא כהתשב"ץ ואולי כולי האי לא העמידו דבריהם להחמיר ביום חול שלפניו אולי יצטרכו לחלל י"ט של ר"ה עבורו כיון שעכ"פ אינו אלא ספק דרבנן בעלמא ובזה אתן קנצי למילין. מש"ק י"א לירחי תליתאי פה ק"ק מ"ד: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2160

2161שלום וכל טוב לידידי הרב המופלא ומופלג בתורה כש"ת מה' שמואל ני' יושב בשבת תחכמוני דיין מצויין לאומתו בק"ק נייזאץ יע"א וכאל"ש:

2161

2162יקרת מכתבו מסולאים בפז הגיעני לנכון יום אתמול שבת קודש ושם נאמר כי נסתפק בדין אם לברך על טבילת גר קטן שנתגייר ע"י אמו הואיל וקיי"ל בכתובו' י"א ע"א ובש"ע י"ד רס"ח דאם הגדיל יכול למחות א"כ אולי הוה ברכה לבטלה או אולי נאמר אפי' אם ימחה בו לכשיגדל מ"מ אינו מיעקר עקר הקדושה למפרע אלא מיגז גייז מכאן ולהבא אבל למפרע כל היינות שנגע בהם מותרי' וכן אם בעל אשה בהיות בן ט' לא נפסלה ביאתו דכח ב"ד יפה שהטבילוהו וכיון דאהני מעשי ב"ד ליכא ברכה לבטלה ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה:

2162

2163ואען ואומר לפע"ד בנידן דידן לא צריכנא לכל זה דאע"ג דבש"ע סתם הדברים ופסק שיכולים למחות מ"מ בהביאתו אמו צל"ע אם נימא שיכול למחות לכשיגדל ולא יהי' נידון לישראל מומר דהנה בה"ג דחה הך דר' יוסף מהלכתא ופסק להדי' דקטן אין מטבילין אותו ע"ד ב"ד ומייתי ליה הטור ולעומ' זה פסק בהביאוהו אבותיו להתגיי' הן אביו והן אמו מטבילי' אותו ע"ד ב"ד ואינו יכול למחות עיין בב"י ועיין בפנים בה"ג חדשי' דף כ"א ע"ד דמייתי הך שהביא הטור בשמו ושוב בדף כ"ב ע"א גבי עובדא דיוסף בן פרוך ממזרא וכו' מייתי הא דר"ה שמטבילי' אותו ע"ד ב"ד היכי שאין צריך להתנו' עליו ע"ש וס"ל כשאבותיו מביאי' אותו הן מקבלי תנאי הגירו' עבורו ולא מייתי כלל שיכול למחות זה דעת בה"ג והרי"ף פ' החולץ מייתי הא דר"ה ולא דרב יוסף משמע אפי' ב"ד לבד בלא אבותיו מטבילי' אותו ואינו יכול למחות והרא"ש פ"ק דכתובו' שם הקשה על הרי"ף מ"מ לאו קטלא קני' באגמא הוא הרי"ף ואין רחוק בעיני שגם דעת הרמב"ם כן שהרי בפי"ג מאיסורי ביאה מייתי דקטן מטבילי' ע"ד ב"ד ולא מייתי כלל שיכול למחות רק בפ' יו"ד ממלכים מייתי דיכול למחות ועמד בזה בה"ה ואי נימא דסבירא ליה כשיטת בה"ג א"ש דבאיסורי ביאה מיירי שהביאוהו אביו או אמו להתגייר דבסמוך לו מיד כתב דין מעובר' שטבל' אין בתה צריך טבילה משו"ה לא הזכיר שם שיכול למחות ובהל' מלכים מיירי שבא בפ"ע להתגייר דתחלת הבבא מתחיל בן נח שנתגייר וכו' ואחר כך רוצה לחזור וכו' ואם היה קטן וכו' יכול למחות מיירי דומי' דרישא בן נח שבא להתגייר על דעת עצמו הכי נמי הקטן שבא בפ"ע בלא אבותיו אז יכול למחות אבל עם אמו לא שמענו:

2163

2164וגם הלום ראיתי בשיטה מקובצ' חבל נביאים ראשונים דס"ל דמיירי ש"ס שאין אבותיו מתגיירי' עמו אבל אם מתגיירים עמו בודאי אינו יכול למחו' ומלבד טעם שהסבי' שם נ"ל עוד דהיכי שהוא זכות גדול בודאי אין יכול למחות דאי מוחה אנן סהדי דהשתא הוא דמיהדר בי' וכבר היה מרוצה רגע א' וכדאמרי' גבי בדיקת חמץ פסחים ד' ע"ב כיון דאנן סהדי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אפילו עומד וצווח דלא ניחא ליה אמרי' השתא הוא דהדר בי' משכירות הבית וה"נ דכוותי' וסברא זו כ' ג"כ מורי בהפלאה זצ"ל דהטף בנשים במלחמת מדין כיון שהיה להם זכות גדול שלא נהרגו אם הגדילו אינם יכולים למחות ע"ש וא"כ ה"נ כשאבותיו מתיהדי' אם הוא ישאר בגיותו קשה להם להיות עמו באגודה א' שהרי עוש' יי"נ וכשיהיו אבותיו נפרשי' ממנו מפרישי' אותו מחיותו ע"כ זכות גדול הוא לו ואינו יכול למחות ואפשר דגם הרא"ש מודה בזה והש"ס לא מיירי אלא בבא מעצמו להתגייר או אפילו אבותיו הביאו ולא נתגיירו עמו אבל כשגם הם מתגיירים מזה לא מיירי:

2164

2165גלל זה אני אומר בנתגיירו עמו אחד מאבותיו אינו יכול למחות דהרי"ף פסק לעולם אינו יכול למחות וה"ג שכל דבריו דברי קבל' פסק עכ"פ בהביאוהו אבותיו אפי' לא נתגיירו עמו אינו יכול למחות וקרוב לודאי שגם הרמב"ם סובר כן ורבי' מהפוסקי' בשיטה מקובצת פסקו דעכ"פ בנתגיירו עמו אי"ל ובהרא"ש לא מצינו שחולק להדי' א"כ אין ספק דהכי הלכתא ולכן צריך לברך:

2165

2166אמנם להתלמד במקום אחר היכי דליכא כל הנ"ל דיכול למחות דמספקא ליה למעלתו אם מעקר עקר ואינו מברך או מיגז גייז ומברך הנה לכאורה היה נראה קצת להוכיח מלשון הש"ס דעד השתא הוה ישראל גמור וממחאתו ואילך הוא דנעשה גוי מדקאמר אביי ורבא ואי ס"ד יכולים למחות יהבי' ליה ואכלי' בגיותו וק' דא"כ דכל החשש הוא משום דאכיל בגיותו א"כ לפי המסקנא נמי דממתין עד שיגדלו א"נ גדלה ומחתה שעה א' ואח"כ חוזרת ונעשית גר צדק מכאן ולהבא יהבינן לה זוזי דידה דהשתא לא אכל' בגיותה ובאמת זה ליתא דכיון שמחתה שעה א' עברה יהדות למפרע וכשבא עליה ה"ל כבא על עכו"ם שאין לה קנס ואפי' חזרה ונתגיירה השתא הוא דמתיהדא ואין לה קנס והכי הל"ל יהבא לה זוזי דלית לה שייכות בגווה אע"כ פשיטא להו לאביי ורבא דאפי' אם תמחה לא תעקור הגירות למפרע דכח ב"ד יפה וליכא חששא אלא דאכלה בגיותה כן היה נראה לכאורה:

2166

2167אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דודאי אין בו ספק כלל דעקרה הגיורת למפרע והיין הנשאר שנגע בו קודם מחאתו הוא ככל מגע גוי קטן ביין שלנו ואם בא על בת ישראל נפסלה מהכהונה וישראל שבא עלי' בנשואי' פטור מכתובה וכשאנסה אין לה קנס מכל מקום מברכי' בשעת טבילה בלי פקפוק וממקומו הוא מוכרע שהרי הקשו תוספות הא אין שליחות לקטן ואפילו למ"ד יש שליחות משום דאתי לכלל שליחות אבל עכו"ם דלא אתי לכלל שליחות אין לו שום זכי' ותי' תוס' דהאי עכו"ם הואיל וסופו לבוא לידי שליחות ע"י הגירות ה"ל כקטן ישראל דעלמא שיש לו זכי' בקטנותו לחד גי' בב"מ הוה מדרבנן ולחד גי' מדאורייתא נמי ופני יהושע העלה אפי' אי אין זכי' לקטן מדאורייתא בעלמא מ"מ ע"י ב"ד יש זכי' מן התורה כדילפינן מנשיא א' למטה ע"ש וכמ"ש והאריך בנקודת הכסף סי' ש"ה וק' נמי דלמא התם בישראל דאתי לכלל שליחות עכ"פ ואכתי בעכו"ם מנ"ל וצ"ל כנ"ל דהכא כיון שע"י טבילה זו סופו לבוא לידי שליחות ה"ל כקטן ישראל שב"ד זוכי' עבורם ולמה שכ' תוספות נמי ר"פ בן סורר ומורה בסוף הדבור דטבילת גר ע"ד ב"ד דאורי' ממתן תורה וטף ונשים במדין מ"מ נ"ל התם גופי' מה"ט הוה דכיון דעי"ז אתי לכלל שליחות כח ב"ד יפה להיות שלוחם עבור' מעתה בקטנותם וכ"ז תינח אי לא ימחה אבל אי ימחה מיד כשיגדל נמצא לא אתי לכלל שליחות מעולם א"כ הדרה ק"ל איך יעשו ב"ד שלוחם עבורם שנאמר שיהיה ישראל עד שעת מחאה ויהיה מגעם ביין כשר ולא יפסלו בת ישראל בביאתם אע"כ אה"נ דהטבילה מיתלי תלי וקאי וכן מוכיח ביותר ביאור ממ"ש תוס' בכתובו' י"א הנ"ל דבור המתחיל אביי וכו' אבל הכא סבירא ליה לרבא דמשום טעמא שלא יהיה חוטא נשכר אין ליתן לה כיון דמן הדין אין לה שהרי נכרי' גמורה היא אם תמחה עד כאן לשונו הרי מבואר להדי' שהיא נכרית גמורה למפרע וזו ראי' ברורה באין ספק:

2167

2168ואי תימא איך יניחנו ליגע ביין או להנשא לאיש או לבא על הישראלית בקטנותם שמא ימחה ומכ"ש דקשי' לי' איך מברכי' על הטבילה מספק נ"ל בפשיטות אי לאו דמוחזק לן בודאי שלא ימחה דרובא דרובא אינם מוחי' לא היה מועיל הזכיי' עבורם בקטנותם אפי' אם יאמרו אח"כ שמחנו במעשי ב"ד כיון שבשעת מעשה היה ספק חוב לא מהני אח"כ ודבר זה מתבאר יפה ספ"ב דחולין גבי עובדא דקסרי וברשב"א וחי' ר"ן שם ובדברי ה"ה פ"ד מזכי' הלכה ב' בשם רמב"ן ועוד נ"ל דאלת"ה א"כ למאי דקיי"ל בתולה בדעת אחרים אין ברירה א"כ ה"נ כיון שתלוי הגירות במחאתה נימא אין ברירה ולא נעשה עכו"ם למפרע וכן הוא להדי' בגטין כ"ה ע"ב בסוגי' דברירה מייתי עלה מעל מנת שירצה אבא והוה ממש דומי' דהכא וא"כ קשי' אמאי הוה גר כשלא ימחה אע"כ הכא שאני דחזקה שלא ימחה ולכשיגדיל ולא ימחה אינו דבר המתחדש שנאמר ברירה אלא גילוי מילתא בעלמא שהטבילה הי' זכות לו וה"ל כעין וכבר בא חכם בעירובין ל"ז ע"ב עיין שם וכיון שכן שחזקתו שלא ימחה נוכל להחזיק לישראל גמור ולא יצטרך למיחש לשמא ימחה אע"ג דאי אירע שימחה יעשה יין זה נסך למפרע או ככל הדומה מ"מ אין לנו לחוש לזה דומה למ"ש תוס' בגטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו רבנן וכו':

2168

2169הגע עצמך המפריש תרומה לא יברך דלמא מתשלי עלה ונמצא ברך לבטלה וכן לא יאכל אדם מן הכרי המתוקן עד שניתנו המתנו' לבעליהם דלמא מתשל עלה ונמצא אכל טבלי' למפרע ועיין היטב במ"ש והאריך טו"ז י"ד סי' שכ"ג ומה שהשיב עליו בתשו' חו"י:

2169

2170ואומר אני בטח אם יארע שאכל אחר מן הכרי ונתחר' על התרומ' דמתשיל על התרומה ויהדר הכרי לטבלו אין לו לחוש במה שאכלו טבלים דבשעה שאכלו בהיתרא קאכיל ולא היו צריכים לחוש למלתא חדתא וה"נ בנידן דידן דכוותי' ומה"ט לא פריך נמי הש"ס איך נשא את הגיורת הזאת ולא חשש שתמחה משום דמוקמי' בחזקתה וכן נמי לא ה"ל למיפרך בפשיטות אמאי ישלם קנס וכתובה דלמא לא היה מתחייב לה כלל דלמא תמחה ואפי' אי רובם אינם מוחים מכל מקום אין הולכי' בממון אחר הרוב דז"א כיון שמחזיקי' אותה בגיורת גמורה לכל דברי' א"כ אפילו לענין ממון נמי וכמ"ש והאריך בכיוצא בזה מורי זצ"ל בהפלאה ספ"ק דכתובות ולא הוה קשי' ליה לאביי ורבא אלא לפי מה דהוה ס"ד דיהבינא לה מיד ואיכא לברורי להמתין עד שתמות ביהדות ויותן ליורשיה לפי הס"ד דתוכל למחות לעולם וכל מה דאיכא לברורי מבררי' באיסור חמור ליתן מעו' להחזיק ידי עוברי עבירה משו"ה הקשה ודבר זה מתבאר מלשון הרמב"ם פ"י ממלכים אמר ז"ל שמא תטול ותגדל ותמחה ונמצאת זו אכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהם אלא בדיני ישראל עד כאן לשונו למדנו מלשון זה שע"י המחאה נעקרה הגירות למפרע ואין לה קנס ולמדנו עוד דאי לאו דהוה אכלה בגיותה לא הוה חיישי' דבתר השתא אזלי' וא"נ הרמב"ם מפרש ואכלה בגיותה אפילו תאכל בקטנותה ולא תשאר ממנו כלום מ"מ למפרע אכלה בגיותה:

2170

2171מ"מ מלשון הרמב"ם משמע דאי הוה שייך לה מן הדין היינו נותני' לה אפי' אכלה בגיותה ולא משמע כן ברא"ש פ"ק דקידושין סי' כ"ג עיין בטש"ע ח"מ סי' רפ"ג סעי' ב' ולשיטת הרא"ש הלז י"ל להכי נקט ואכלה בגיותה אגב אורחא קמ"ל דאפי' מעות השייך לה מן הדין לא יהבינן דאכלה בגיותה מ"מ יהיה איך שיהיה הדין דין אמת שמברכי' על טבילת גר קטן ומחזקי' אותו כישראל גמור לכל דבריו רק זוזי לא יהיבינן ליה עד דגדל ולא מיחה שלא יכול למיכל בגיותו ואי אירע שמיחה ונשאר יין מן אותו היין שנגע בו קודם מחאה נעשה נסך למפרע ובת ישראל שבא עלי' נעשית פסול' לכהונה למפרע אבל אין צריך למיחש לזה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' ה' א"ש תקעג"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2171

2172שלום רב לידידי הרב הותיק המופלג החרוץ מהו' נפתלי נ"י:

2172

2173ראיתי דבריו וכן תמהתי כי לא ידעתי היכן דעתו נוטה בהבנת דברי רמב"ם ריש הלכו' ס"ת ע"כ ראשון תחלה אבאר דבריו ומה שתמהתי עליו מאז וקצת יישוב עפ"י הדחק וממילא רווחא שמעתא להלכתא:

2173

2174במס' נדרים ל"ח ע"א אר"י בר"ח מתחלה לא ניתנה אלא למרע"ה שנא' כתב לך ופריך והא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומשני שירה לחודה ופריך והא כתיב למען תהי' לי לעד ופרש"י ור"ן ורא"ש ועל מה תעיד השירה אם לא יצטוו על כל התורה ומסיק אלא לפלפולא בעלמא למרע"ה לחוד ע"ש והנה בפ' כה"ג בסנהדרין כשבא ללמוד מ"ע של כתיבת ס"ת מעתה כתבו לכם את השירה אין לומר ע"כ קאמר מדכתי' למען תהי' לי לעד כבנדרים דבשלמא התם בנדרי' הוה ס"ד שלא נצטווינו על התורה כ"א על השירה יפה קאמר הש"ס על מה תעיד אבל אחר שהעלינו שנצטוינו על כל התורה רק דס"ד שאין כל אדם מחויב לכתוב לעצמו אלא פ' השירה והיא תעיד על קיום כל התורה שנצטווינו לקיימה אף אם לא נצטוינו לכותבה איך נילף מעתה כ' לכם השירה שנהי' מחוייבים לכתוב כל התורה וע"כ התחכם הרמב"ם ריש הלכות ס"ת להוכיח מדקיי"ל שאין כותבין מגלה לתינוק להתלמד ודלא כרי"ף פ' הנזקין מוכח מזה דכתבו לכם תורה שיש בה שירה ואין אדם שיסכל לפרש דגם למסקנא עיקר כוונת הקב"ה הוא על כתיבת השירה אלא מפני שא"א לכתוב מגלה בפ"ע ע"כ הצריך לכתוב ס"ת שלימה ותהי' כל התורה טפילה לשירה ונפקא מיני' דאי עבר וכ' שירה לחודא נהי דעבר לכתוב תורה מגלה מ"מ כבר י"ח כתיב' ועתה כתבו לכם א"נ שכ' כל התורה ונפסלה עד השירה דיי"ח כתיבה עכ"פ לדעתי לא יטעה בזה בר בי רב דחד יומא ותמהני על מעלתו הפעם איך עלה זה על דעתו:

2174

2175אבל פשוט דאנו באנו להוכיח שהכוונה מעיקרא על כל התורה והוציאה בלשון שירה מפני שהיא עדותה של תורה או מפני שהיא בסופה ותשלום התורה כמ"ש הרב"י אבל עכ"פ עיקר הכוונה על כל התורה ואפי' אי יהיבנא להעיקוש שהכוונה על השירה מ"מ איננו גז"ה בלי טעם דהרי טעמא משו' ולמדה את ב"י שימה בפיהם למען תהי' לי לעד וא"כ עכ"פ יפה כ' הרא"ש דבזמנינו שאין עסקינו בתורה שבכתב ואין אדם מבין לא בה ולא בהשירה כ"א בהש"ס ופירושיה ואם ילמד אדם שירת האזינו ולא יעיין בה דברי חז"ל ופירש"י ורמב"ן וכדומה ומדרשי רז"ל הרבים לא יבין ממנה דבר ומכ"ש בכל מצות התורה שהמה כולם באין מבין מבלי ש"ס ופוסקים א"כ עיקר המצוה הוא בהם ולא כתיבת ס"ת לחוד:

2175

2176ונ"ל הא דנדחק הרב"י וכל הבאים אחריו להעמיס בלשון הרא"ש שיהי' ג"כ מצוה בכתיבת ס"ת כדי שלא ירפה ידי עושי מצוה כותבי ס"ת לא היו צריכים לזה כי לא אמר הרא"ש אלא אם נדרש טעמא דקרא לומר שיהי' טעם מ"ע של כתיבת ס"ת ללמוד מתוכה א"כ ממילא עיקר החיוב על פירושי התורה אמנם אנן קיי"ל כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא להקל עליו ופשוט דלעולם ניחוש לטעמא להחמיר אפי' לר' יהודה רק היכא שע"י הטעם נבוא להקל לא דרשי' טעמא וא"כ לחייב לכתוב שאר ספרים נדרוש הטעם ולא יי"ח בכתיבת ס"ת לחוד אבל לפטור עצמו מכתיבת ס"ת ע"י הטעם תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש וקיי"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא ואין לפטור ואפילו לר"ש דדריש טעמי' דקרא מ"מ נ"ל הא ס"ת שחסר אות א' ואפי' קוצו של יו"ד פסול הוא ואפי' בתגין וזיוני' יש קפידא ומכ"ש בזיונים דשעטנ"ז ג"ץ וא"כ למ"ש הרא"ש דיותר מצו' יש בפירושי התורה והמצות נניח אנחנו שאין צריך כלל לשום ס"ת שוב דנדרש טעמא דקרא אפי' להקל היינו כשיש לנו פירושים על כל התורה ועל כל קוץ וקוץ ותג ותג שאם חסר פירוש על קוצו של יו"ד הרי חסר זה מס"ת שלנו דהיינו מפירושי' שיש לנו חלף ס"ת ואיך יוצא בו י"ח ואיך ישלים השלם בחסר ולמצוא פירושים על כל הנ"ל הוא נמנע כי לא ידע אנוש ערכה ואפי' מרע"ה לא ידע זה א"כ א"א מבלי ס"ת שלם אלא שעדיין אינו יי"ח עד שיקח ספרים שיכול הוא ובניו להגות בהם ולהבין ולהשכיל דבס"ת עצמו קצרה דעתינו בעו"ה:

2176

2177והנה מה שנתקשיתי אני על דברי רמב"ם הנ"ל דלמא לעולם הכוונה על שירה לחוד אע"ג שאין כותבי' מגלות מגלות מ"מ לא גרע מפרשיו' שבתפילין ומזוזה ופ' סוטה שכל אלו נכתבי' בפ"ע כי ה' צוה וה"נ דלמא ה' צוה על השירה לחודה ובוודאי האמת שיותר קשה על דברי מהרי"ט ח"ב בחי"ד סי' ג' שהקשה על הרי"ף דפסק כותבי' מגלה א"כ מנ"ל דועתה כתבו לכם הוא ס"ת דלמא שירה לחודה הרי הגאון ז"ל עשה לפירוש זה של הרמב"ם כאלו מקובל כן בלי שינוי ולפע"ד הוא תמוה ושאלתי לחכמים גדולים ואין פותר לי וליישב קצת על צד הדוחק הי' נ"ל דודאי אי פשטי' דקרא הוא שיכתוב כל אדם מישראל לעצמו פ' שירה כדי להעמיד על קיום התורה א"כ ק"ו ממילא נדע שיהי' חיוב לכתוב עכ"פ אותן פרשיות שעיקרי תורה תלוין בהם כגון אותן שקרא המלך בפ' הקהל ועוד כיוצא באלו כי איך יתכן שיכתוב העדות ולא העיקר שעלי' תעיד וזה שאמרה תורה כתבו לכם השירה הזאת לרבותא קאמר אפי' השירה שהיא רק העדות וההתראה מחוייב כל א' לכתוב מכ"ש עיקר התורה אלא שבק"ו זה לא הי' נכלל אותן פרשיות שאין בהם צורך כ"כ כגון מגלת בראשית ששאל ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם ומגלת אבות ופ' בלעם ומרגלים וחומש הפקודים וכדומה ואף ע"פי שאין קוצו של יו"ד בתורה שאין ללמוד ממנה ואפילו ותמנע היתה פלגש מ"מ שיהי' כל אדם מחוייב לכתוב זה לעצמו איננו ק"ו משירה וא"כ יהי' הדין שהשירה מחויב לכתוב מן התורה ופרשיות שבהם עיקרי התורה מק"ו והשאר לא יכתב כלל ועל זה יפה כ' הרמב"ם נמצא נכתבה כל התורה מגלות נפרדות א' הנה וא' הנה ועל כזה לא שייך לומר שכל אותן הפרשיו' המרובו' יהיו כתפילין ומזוזה ופ' סוטה א"כ מה השארת:

2177

2178ובחי' לפ' הניזקין שם בארה דצריך חקירת חכם מ"ט לאיסורא דמגלה מגלה ואפי' אי חתומה ניתנה ומכ"ש אי מגלה ניתנ' ואדבק מנ"ל שהקפיד הקב"ה שלא לכתו' מגלה מגלה ונ"ל ע"פ מ"ש הרב"י בטא"ח סי' מ"ט טעם דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ וז"ל משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון יתירות וחסירות וקרי ולא כתיב ודכוותי' ואי אמרת להו ע"פ בציר להו עכ"ל וזה מפיק מקרא דכתי' כתב לך הדברים האלה עיין וטעמא כנ"ל וזה הטעם בעצמו יספיק שלא לכתוב מגלה מגלה משום דהרבה דרושים נדרש מסמיכות הפרשיות להדדי מדסמכו ענין לו ועפירש"י על פסוק שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז ואפי' למאן דלא דרש סמוכים כ"א במשנה תורה מ"מ היכא דמוכח ומופנה דריש ולית אנו יודעים אמאי קפיד רחמנא ואם נעלם ההוכחה וההפנאה קמי שמי' גלי' ע"כ אין לנו רשות לשנות הפרשה ממקומה שלא תשתנה כוונתה וזה א' מהתירוצים שישבתי על הרי"ף בפסק כותבין מגלה לתינוק דס"ל אין זה תלי' בדרשי' טעמי' דקרא וכיון דקיי"ל כמ"ד אין דורשים היכא דנפיק מיני' קולא וס"ל האי אין כותבין מגלה לתינוק חומרא דאתי לידי קולא הוא דאין כל עני בישראל יכול לכתוב ס"ת שלם לבנו וזה כ' הרא"ש בישוב הרי"ף ס"פ הנזקי' ע"ש ותתבטל התורה מישראל ע"כ הוה ס"ל דהש"ס אזיל למאן דדריש טעמא דקרא אפי' להקל ולא קיי"ל הכי ולקמן אי"ה נכתוב ישוב אחר עפ"י דברי רא"ש:

2178

2179הנה ע"פי האמור הייתי יכול ליישב קושייתי על הרמב"ם הנ"ל בפשיטות ולומר אין ראי' מפ' תפילין ומזוזות וסוטה שאינם ללמוד מתוכם ע"כ אין קפידא אם לא תהי' סמוכה לפ' שלפניו ולאחריו משא"כ פ' השירה שהיא ללמוד אין לכותבה מגלה בפ"ע אלא עדיין יש לפקפק דלמא ככה צוה הקב"ה והוא היודע שאין שום דרוש או קפידא בידיעת סמיכת הפרשה דשירה אך לפמ"ש לעיל שע"כ אין המצוה על פ' השירה לחוד אלא עם צירוף כל עיקרי גופי הלכות ודינים ובהנהו וודאי יש כמה וכמה סמוכים שגופי התורה תלוי' בהם ואין סברא לומר שיהי' מותר להפרידם ממקומם ולכותבם מגלה מגלה אע"כ תורה שיש בה שירה קאמר ועפ"ז לק"מ נמי ק' מהרי"ט אהרי"ף דפסק כותבי' מגלה לתינוק מנ"ל מ"ע של כתיבת ס"ת ולהנ"ל גם הרי"ף מודה בכל מ"ש למידרש טעמא להחמיר אך לא להקל לאסור לכתוב מגלה לתינוק דנפיק מיני' קולא דודאי הטעם אמת אך מי יודע אי ליכא עוד טעמים ואיך נקל אנחנו נעו מעגלותי' לא תדע:

2179

2180ומ"ש מעלתו להקשות אנברשת דהילני למאי דמשני בסירוגין הא אסור לכתוב אות א' שלא מן הכתב כמבואר במגלה י"ח אע"כ לאותה סוגי' דמגלה היתה פ' סוטה נכתבת כולה וכהרי"ף דכותבים מגלה מגלה לא ידעתי מי הגיד לו זה כמדומה לי הוא סבר דהאי איסורי' אגברא קאי שאסור לשום א' לכתוב אות א' שלא מן הכתב ויהי' הכותב לא אבה יבמי צריך לכתוב מתוך הספר ולא שמעתי ולא ראיתי זה מעולם אבל זה נאמר על הספרים שנכתבו שלא מן הכתב שהמה אינם מן המובחר לכתחלה על כל פנים לדעת רבינו מנוח ואפשר איכא מאן דס"ל שהם פסולים ואמרם אסור לכתוב על הכותב ס"ת קאי שאסור לו לכתוב ספרים שלא מן הכתב לא שהאיסור אהגברא אלא משום דא"כ יהיו הספרים פסולים ומכשיל בהם רבים וא"כ זה לע"ד רק בס"ת ומגלה ותפילין ומזוזות אי לאו דרגילי ודבר זה אפשר שהוא הל"מ אבל במגלת סוטה מי הגיד לנו זה וכן ימצא מבואר בלשון רמב"ם פ"א מתפילין הל' י"ב ויעיין בה' סוטה ושם לא הזכיר כלל שהכהן יכתוב מתוך הכתב כי אינו צריך:

2180

2181ובחידושי אמרתי ליישב פסק הרי"ף עפ"י מ"ש הרא"ש דכיון דחומשים שרי ה"נ מגלות ודבריו תמוהים האיך נחכים יותר מהש"ס דהתיר חומשים ואוסר מגלות משום שכל חומש ס' בפ"ע וכן תמה ב"י והנה בפ"ק דפסחים קאמר ונכתב ברישא דחדש הראשון והדר נכתוב דחדש השני ומסיק זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה והתוס' כ' בשם ספרי משום גנותן של ישראל לא פתח הספר בזו וק' וכי יחלוק רב פפא על הספרי ועוד סברא גדולה הוא שאין לפתוח ס' בגנות ופתח דבריך יאיר מיהו לזה י"ל ר"פ ס"ל חומש איננו ס' בפ"ע ואין קפידא בהתחלת גנות אבל מ"מ איך יחלוק על הספרי דס"ל שהוא ס' בפ"ע וי"ל דתלי' בפלוגתא דתנאי ר' ורשב"ג פ' כל כתבי (שבת קי"ו ע"א) אי ז' ס"ת או ה' ולמ"ד ז' ס"ת מתחיל ס' ויהי העם כמתאוננים ואין גנות גדול מזה ש"מ חומש איננו ס' בפ"ע וס"ל לר"פ כהך מ"ד ושפיר קאמר זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר וכו' וספרי סבר כאידך מ"ד ואנן קיי"ל לענין פ' שיש בה ללקט פ"ה אותיות דמצילים ערמב"ם ספכ"ג משבת דויהי בנסוע ס' בפ"ע הוא א"כ יפה פ' הרי"ף כי היכי דהלכה רווחת דמותר לכתוב חומשים אע"ג שאין כל חומש ס' בפ"ע הה"נ לכתוב מגלות:

2181

2182ומ"ש מעלתו שהי' לו ס"ת שקנה מן א' ומכרו לכתוב לו ס"ת אע"ג דבעי' עילוי בקדש היינו עילוי דבתחלה הי' רק כחוטף מצוה מן השוק ועתה כ' ס"ת והוה כאלו קבלה מסיני תמהתי על הבנתו בענין מעלין בקדש לא עיין יפה ר"פ בני העיר דהעליי' צריך להיות במצוה הניקנית שהיא קדושה יותר מהראשונה כגון למכור מטפחת ליקח ספרים וכן הני דחשיב במתני' ואהאי מבעי' בהש"ס אי מותר תורה בתורה ובעי למפשט מדיוקא דמתני' ולמסקנא מסיק דסתרי דיוקי וליכא למפשט ונדחק ר"ן מאוד בישוב סתירת הדיוקים ולמעלתו מאי טעמא לא אמר הש"ס בריווח דתורה בתורה שפיר דמי היכא דליכא לעלוי עילוי אחריני אבל היכא דאיכא עילוי אחריני כגון שזה הספר קנה מן השוק ויכול למוכרו לכתוב אסור למכור תורה בתורה כי אם שימכור לכתוב דוקא אלא על כרחך אין זה עילוי כלל רק כמוכר ספר תורה ליקח אתרוג מה לי לקיים מ"ע של ולקחתם לכם או ועתה כתבו לכם והנה המוכר ספר תורה לקיים שום מצוה יש לו עמוד השאלתות פ' אמור דמייתי תוספות במס' ע"ז י"ג ע"א דמפרש מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה מכ"ש לשארי מצות דחמירי טפי האמנם דבריו נדחו מכל הפוסקים ובשגם אין למעלתו שום יתד לסמוך עליו דכבר בארתי במקום אחר דהשאלתות סתר עצמו במ"ש תוס' בשמו ספ"ק דב"ק וכבר מצאתי קושיא זו בטורי אבן ואני ישבתי דהשאלתות לא אמר אלא היכא דמוצא ללמוד בביתו ג"כ אלא שרוצה ללמוד לפני רב זה דוקא כי האי דע"ז י"ג או כדומה וכן לישא אשה בזה האופן שיכול לישא אשה אחרת אלא שרוצה בזו דוקא ס"ל לשאלתות דגם לזו מוכרים ס"ת ומכ"ש לשארי מצות גופי' דאע"ג דמצוה מן המובחר ללמוד לפני הרב שלבו חפץ וכן לישא אשה ההגונה בעיניו מ"מ גוף המצוה לא תתבטל ואם מפני מצוה מן המובחר שבאלו יכול למכור ס"ת כ"שכ לגופו של מצוה אחריני [ועיין מג"א סי' תמ"ד סקי"ג בשם ש"ג] וא"כ מי שיש לו ס"ת משל אבותיו ועדיין לא קיים כלל מ"ע של ועתה כתבו ובא למוכרו לכתוב לו א' באנו למחלוקת השאלתות דלדידי' הוה זו ק"ו מללמוד תורה היכא שיכול ללמוד בביתו וכל זה הוא במי שעדיין לא קיים המצוה אבל מעלתו שנבר קנה ס"ת ובזה כבר קיים המצוה אלא שאינה מן המובחר אין מכירה זו ק"ו מללמוד תורה אע"פ שגם שם הוא רק למצוה מן המובחר התם הוא ללמוד דעדיף מכל המצות כמוכח ספ"ק דב"ק וכי היכי דגוף הלימוד עדיף מגופי המצות ה"נ מן המובחר דלימוד עדיף ממן המובחר דמצות ולא קאמר אלא מן המובחר דלימוד גרע מגופי המצות והבן זה וא"כ אין לו שום יתד לסמוך אלא בדיעבד מכירתו מכירה כמ"ש הר"ן ר"פ בני העיר הנ"ל ביישוב סתירת הדיוקים:

2182

2183וטעמא נ"ל אף על גב דמקח הנעשה באיסור בעלמא בטל מ"מ הכא כיון שאפשר בהיתר ללמוד תורה ולישא אשה אע"ג דאיהו עביד באיסור אין האיסור בגוף המקח וכעין סברת סמ"ע וש"כ סי' ר"ח ועיין וק"ל:

2183

2184גם מ"ש דהאי ספרא בתראי ספרא דוקנא טפי הוי ונכתב השני בהידור וגם זה מעלין בקדש ג"ז אינו כיון שאין הקדושה קדושה מעולה בעצמה אף על פי שהיא יפה ומהודר כמבואר למתחיל בעיון בסוגי' ר"פ בני העיר וגם לע"ד האי ספרא בצירא מכל אותן הדברים שכ' מעלתו שלא ידע לכוון הפתוחות וסתומות והניח חצי פרשה בסוף העמוד וחצי' בראש העמוד כעצתו של ט"ז בתפילין לא יצא כזה מת"י מומחה ובשגם שלא הניח למטה רק כמו ב' יודין לדעתי צריך תיקון כי אין בזה שום היכר דכמה פעמים ימצא כזה בסוף שיטה ואפי' באמצע השיטה א"א לצמצם בין תיבה לתיבה שלא ישאר כרוחב ב' יודי"ן וע"כ יתקן שיהי' עכ"פ ג' יודי"ן למטה ומ"ש מעלתו לפקפק על המצאתו של ט"ז דברי ט"ז דברי א"ח מיוסדים על אדני פז המעיין קצת בסדרי הפתוחי' והסתומים שלעולם חזינן חצי שורה העליונה כאלו נצרפה עם חצי שורה שלמטה הימנו ונעשה סתומה וא"כ הה"נ חצי התחתונה שבדף עם העליונה והוא פשוט ונכון.

2184

2185פ"ב יום עש"ק ויגש תקע"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2185

2186שוכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' סענדר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניטץ יע"א:

2186

2187נפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי הקלושה בס"ת שסיימו ספר במדבר ולא הניח רק ב' שיטין בסוף העמוד ואח"כ הניח ב' שיטין בראש העמוד והתחיל ספר דברים ודעת פר"מ דבדיעבד מיהת כשר דאע"ג דדעת הריצב"א שבתוס' ב"ב י"ג ע"ב ד"ה ומסיים מלמטה דדוקא בנביאים מותר לסיים מלמטה ולא בתורה כדי שלא יבוא לחתוך מ"מ ס"ל לפר"מ כיון שאיננו רק משום כבוד התורה אין עיכובא בדיעבד:

2187

2188אומר בתשובת דבר זה כי כ"כ בגליון ש"ע שלי דעת הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' קע"ה דאם לא שייר ד' שיטין בין ס' לספר ורק הניח כשיעור פ' פתוחה די וכן אם הניח יותר מד' שיטין כשר מדכלל האי דינא דהנחת ד' שיטין עם הך דנביאים והתם לא שייך עיכובא א"כ ה"ה דכל מאי דתני בהך ברייתא לא שייך עיכובא שוב כ' שם מסתברא דליכא קפידא בהא מילתא בין שיהיו אלו השיטין באמצע הדף או בתחלתו או בסופו או קצתן בסופו וקצתן בתחלתו דבין כך ובין כך אפי' לכתחילה שפיר דמי דמ"ש משאר פתוחות וסתומות דלא קפדינן בהכי ואע"ג דסתימתן ופתיחתן מעכבת ואין זה צריך לפנים וכ"כ בס' עמודי גולה עכ"ל וס' עמודי גולה היינו סמ"ק שנקרא כן וכ"כ בסמ"ק בסי' קנ"ה ובין חומש לחומש צריך להניח ד' שיטין חלק אפי' כשמסיים בסוף העמוד עכ"ל ומביאו הרב"י סי' רע"ג והרמב"ם ספ"ז מהל' ס"ת כ' ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין וכו' שאם בא לחתוך חותך נראה שלא גרס כלל הך דמסיים בסוף ומתחיל למעלה והאי שאם בא לחתוך הוא כמו ואם בא לחתוך חותך ומלתא באפי נפשי' הוא לומר שמותר להפריד החומשין התפורין והאי שאם בא לחתוך הוא כמו שאפר כירה שר"ל ואפר כירה והרבה כמוהו אלא שצ"ע בב"ב י"ד ע"א משני ש"ס הכי קאמר שאם בא לחתוך וכו' ודלא כנ"ל:

2188

2189נקטינין חומרי מתניתא דלרש"י דפי' בש"ס ומסיים למטה לא בעי שיור כלל ורמב"ן פי' בשמו שאסור להניח משום שאם רוצה לחתוך יכול לחתוך ויהי' גנאי שיהי' תחלת זה הדף משונה מחברו בהתחלת שיטותיו ומיני' למדין דס"ל דאין כאן שום גנאי עכ"פ בחתיכה תפירת החומשין זו מזו וכבר כתבתי שכן דעת הרמב"ם ועיינתי בספר התרומה וגם לא חשש להבי' הך ברייתא כלל ולשיטת ר"י בעל התוס' נמי עכ"פ מותר לסיים מלמטה בשיור שיטין כראוי וכן דעת הסמ"ק והתשב"ץ והרב"י לא הביא אלא דעתו בספרו הגדול וכן בש"ע ונ"ל דכל הגאונים הללו לא חשו להירושלמי דמייתי הריצב"א שבתוס' משום שנ"ל ראי' ברורה מהש"ס נגד הירושלמי והוא מש"ס דמנחות למ"ד ע"א דאמר רב הכותב ס"ת ובא לגמור גומר אפי' באמצע הדף ופריך מהא דתני' לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשין ומשני כי קאמר רב בחומשין שבס"ת והשתא אי ס"ד שבחומשין שבס"ת צריך לגמור דוקא באמצע ולא בסוף א"כ איך מוקי לדרב בחומשין שבס"ת דא"כ מאי אפי' דקאמר דמשמע לא מבעי' בסוף אע"כ אה"נ דבסוף יסיים נמי לרש"י בלא שיור ולר"י וסייעתו בשיור מיהת ודלא כהירושלמי דמייתי הריצב"א ואפשר דהוא לא גרס אפי'. עוד יש לדקדק דבדיעבד כשר גם להריצב"א דאל"כ ה"ל למחשבינהו ספ"ק דחולין בהני מתנייתא כשר בסיום חומש פסול בסיום ס"ת והכשר בסיום ס"ת פסול בסיום חומש ונוקי הכי בסוף השיטה כשר בס"ת ופסול בחומש ובאמצע שיטה פסול בס"ת וכשר בחומש דפשוט דסיום ס"ת באמצע הדף פסול אפי' בדיעבד ויעיין למ"ד סוף ע"א ובשלמא להחולקים על ריצב"א לא קשה דה"ל למתני בפ' בא סימן גבי מתנייתא דהתם כל הכשר בסיום התורה כשר נמי בסיום חומש ויש שכשר בסיום החומש ופסול בסיום התורה די"ל לדדהו אין שום מעלה בסיום החומש ולא הוה אלא כפתוחה וסתומה דעלמא אבל להריצב"א קשה דה"ל למחשבינהו ספ"ק דחולין והנה קצת ראי' להריצב"א ממנחות למ"ד דס"ת מסיים סוף עמוד באמצע שיטה והטעם בהפוסקים שלא יאמרו שעדיין יש לכתוב ועיין בט"ז ס"סי רע"ב וקשה אכתי יטעו שכאן סיים חומש ועוד יכתוב חומש אחר אע"כ אין לסיים חומש בסוף עמוד לכתחילה מיהת וכיון דלא שכיחא לא חיישי' לטעותא שיסברו שעשה שלא כהוגן מיהו יש לפקפק אכתי יסברו שיש כאן פתוחה או סתומה ויכתוב עוד מ"מ נחזור להנ"ל דעכ"פ מוכח להריצב"א נמי בדיעבד מיהת כשר סיום חומש בסוף העמוד וכן בדין מראיות התשב"ץ דהא הך ברייתא מנביאים נמי מיירי ובנביאים לא שייך פסול וגם טעמו של מעלתו אמת הוא שאין ראי' לפסול בדיעבד מה שאינו פסול אלא משום כבוד התורה בלבד ואע"ג דמצינו קרע הבא בתוך ג' אל יתפור בפ' הקומץ (מנחות ל"א ע"ב) ופירש"י אלא יסלק היריעה והתם משום דמיגני' הוא וליכא אלא משום כבוד בעלמא י"ל שאני התם שעתה כבר הוא מיגני' וליכא כבוד משא"כ סיום שבסוף הדף עכשיו אין בו שום גנאי רק שחוששין שמא יבא מזה גנאי לתורה אם יחתוך אין נראה לפסול משום זה בדיעבד והלא יותר גנאי יהי' אם נפסול הס"ת לגמרי בעוד שהוא מכובד ולא נחתך עדיין נעמוד ונפסלנו ולא יתכן זה:

2189

2190ועוד להלכה אני אומר שנהי שלכתחילה אין לנו לעשות נגד הריצב"א שבתוס' מ"מ בהגיע הסופר לסוף החומש ודחיקא לי' עלמא לא ימעט בכתב כדי שיסיים באמצע שיטה דההוא ה"ל כדיעבד דאין נכון לגנות הס"ת עתה באותיות כאלו מפני גנאי שעתיד להיות שמא יחתכנו וראי' שהרי הריווח שבין שיטה לשיטה הכל משום כבוד התורה של עכשיו הוא ואפ"ה אמרו שם למ"ד ע"א שלא ימעט הכתב בשביל כך משום ששינוי הכתב הוא גנאי ביותר כ"ש משום סיום חומש שבסוף הדף שהוא גנאי העתיד וחששא בעלמא ומכ"ש בז"הז שאין דרך לשמש כלל בחומשין העשויי' בגלילה ולעולם לא יבוא אדם לחתוך ס"ת לחומשין אפי' אם יסיים החומש בסופו ע"כ נלע"ד ברור כמו שכתבתי:

2190

2191שוכ"ט לי"נ הרב הגאון המא"הג המופלג בתורה ומפורסם כערוגת הבשם גל אגוזים גן הדסים כש"ת מו"ה שלמה קלוגר נ"י רב"ד ומ"מ דק"ק בראד יע"א:

2191

2192נתכבדתי יקרתו וגם עוררני עליו בלוחות שניות וידעתי כי לא לדידי צריך מר אך ענותנותו תרבני והאותיות שאלוני ע"ד ס"ת שנשתנה הדיו לאחר הכתיבה ונהפך לאדמדם מכמה סבות אי כשרה הס"ת או לא עכ"ל שאלת חכמתו כי רבה והעמק עיונו בדברים חריפים נחמדים דברי דודים:

2192

2193בטוש"ע א"ח סי' ל"ב סעי' ג' דכתיבה בשאר מיני צבעונים פסול וכ' אלי' רבה סק"ה אפילו העביר עליו דיו פסולה ובמג"א שם סקל"ח בשם ס' הזכרונות דאם בתחלת הכתיבה הוכהה מראית הדיו או נהפכה לאדום אי העביר עליו קולמס הוה שלא כסדרן ומבואר דאם מתחלה הית' שחורה ושוב אח"כ נשתנה מעביר עליו קולמס להאירן ולקיימן ולא הוה שלא כסדרן והוא ממהרי"ל ות"הד וכ' מג"א משמע אם קפצה כל הדיו ולא נשאר רק חלודת הדיו בצורת אות פסול ופרי מגדים כ' אפי' נשאר רושם דיו רק שהשחור קפצה והאדום נשאר פסול וגם הקשה מ"ש בשם זכרונות דהעברת קולמס הוה רק שלא כסדרן משמע אם לא נכתב לפניו יכול להעביר עליו קולמס וק' מ"ש מנכתב בצבע ירוק והעביר עליו קולמס פסול לאלי' רבה סק"ה הנ"ל וגם האלי' רבה הוא נגד ש"ס גיטין י"ט ע"א דכ' דיו ע"ג סקרא הוה כתב וא"כ אמאי פסיל אלי' רבה אם העביר קולמס ע"ג צבע ופאר ר"מ נ"י נתקשה מ"ש דבתחלת הכתיבה הוה שלא כסדרן מראה כהה ואדמדם וא"כ כשנתקלקל אחר כך ונתאדם נמי ומ"ש מרצועות שחורות הל"מ שאם נתקלקלו אח"כ מ"מ כיון שאינן שחורות פסולות בלי ספק וה"נ מ"ש אלו דבריו נ"י:

2193

2194ולברר הדברים בעזה"י אומר כי הל"מ הי' לכתוב בדיו ובמס' מגילה יליף לי' מקרא ואני כותב על הספר ובדיו וילפי' כתיבה וספר מהתם וכן פ' הקומץ וע"כ הל"מ הי' ואתא ירמי' ואסמכוה אקרא והכי איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ומייתי רי"ף סוף הלכ' ס"ת ושיטת ר"ת דיו דוקא יבש כאבן דיו ולא הנשפך העשוי' ממי עפצין וכדאמרי' פ' כל היד פלי קורטא דדיוטא אמנם תוס' ורוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו הנשפך וגם אינו אפי' ממי עפצים נמי נכלל בלשון דיו כדאיתא בירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינה ערימי' וכו' שפך עליהם דיו שאינו עפין יעיין בהגה' מיי' פ"א דתפילין אות ג' בסופו וז"ל רמב"ם שם כ' שלשתן במי קנקנתום ועפצה כשרה שהוא עומד ואינו נמחק א"כ מה מיעטה ההל"מ שיהיו כתובים למעט שאר מיני צבעונים וכו' עכ"ל וי"לד לפ"ז מ"ט אמרה ההלכה לכתוב בדיו ול"א שתהי' כתיבה שחורה כמו רצועות שחורות הל"מ דאתי שחורות למעוטי שארי צבעונים וה"נ מ"ש דנקיט דיו וי"ל דאלו נקיט כתיבה שחורה כל שנשתנה אח"כ שוב איננו שחור ופסול ואע"ג דכל דבר שבעולם משתנה גוון באורך הימים באפס הליחה ויבשותה ועשבי שדה הירוקים נעשים כרכומי' ושערות אדם מתלבנים באפיסת ליחותם:

2194

2195ופר"מ תלי' שינוי זה בשינוי דם חי שנעשה מוסק ובשר המתהפך לדבש ובמ"כ לא דמי התם מתהפך ע"י ד"א המהפכו והתם ההעדר קודם להוי' רצוני טרם שנתהפך הבשר לדבש מתעפש בתוך הדבש ונעשה עפרא בעלמא ושוב לובש צורה אחרת ופנים חדשות באו לכאן כי הראשון חלף הלך לו ובפ' אין מעמידין אמרי' דבש למאי ניחוש לי' אי לאיערובי מסרי סרי כ' ר"ן וז"ל ואחרים פרשו אי משום איערובי שדרך לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרים דבש ליכא למיחש בהכי לפי שהמתערב בתוכו עד שלא נימוח מסריח ומותר וכדאמרי' בתמורה אפרוח ביצת טריפה מותר אימת קגביל לכי מסרח עפרא בעלמא הוא עכ"ל ונעלם זה ממג"א סי' ר"א סק"ג בסיום דבריו ע"ש ומה שהקשה מג"א מדם נעכר ונעשה חלב יפה תי' בחק יעקב סי' תס"ז ודברי מקור חיים שם מש"ס דכריתות גבי לחם וקלי וכרמל כבר הי' לי ויכוח אתו בזה אין כאן מקומו כי במ"כ לא צדק בזה [וע"ל בסי' קי"ד] מ"מ אין זה ענין לשינוי הגוונים מאפיס' הלחה שכך הוא בתחלת תולדת כל דבר ובכלל דיו הוא שתחלתו שחור ולכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת כעין אדמדם ולא אדום ממש כי אין השחור נעשה אדום אבל הוכהה ונעשית כעין מראה ברוי"ן וכך הוא וסתן של רוב דיו בעולם נמצא אי הוה הל"מ כתיבה שחורה של דיו שבאורך הימים ישתנה קצת א"כ היינו דיו דאמר רחמנא:

2195

2196אך כ"ז אם תחלתו שחור ממש וסופו מתקלקל קצת היינו דיו אבל אם מקלקל מתחלתו א"כ מעולם לא הגיע עדיין לשיעור דיו שהוא שחור בתחלתו וכן אם סופו נעשה אדום מה שאין דרכו של דיו להעשות ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו כמו שנוהגי' עתה לעשות דיו מאבק שרפת (ווידרעאהל) והוא אדום ומתהפך לשחור בתוך מי עפצים וסוף חוזר לאדמימתו אותו לא הי' דיו מעולם וכשאר צבעוני' יחשב וס"ת כזה פסול מעיקרא אפי' מה שקראו בו בשחרוריתו כי לא נכתב בדיו ולא מטעם על העתיד להעשות כעשוי דמי וכמו שעלה בדעת הדרת מעכ"ת דלא נלע"ד דהתם פליגי בכל העומד לזרוק והעומד לשרוף והעומד לתלוש דהני כולהי מחוסרי מעשה ופליגי בי' תנאי אבל הכא הענין בטבע הוא כך ודומה לכל העתיד לטרוף כטרוף דמי משום שכבר החל הנגף המכה שסוער והולך עד שעתיד להטרף וה"נ דכוותי' כי מתחלה נעשתה הצבע באופן זה ולא מפני שעתיד אלא שכבר הוא כן ואינו מחוסר שום מעשה וע"כ פסול:

2196

2197והנה הכותב בצבע ומעביר עליו דיו כשר אע"ג דבתחלה אמר ר' יוחנן בגיטין י"ט דיו ע"ג סקרא הוה כתיבה מ"מ לבסוף אמר מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ולענין גט פסול ולענין שבת לא מחייב חטאת וא"כ ה"ה לענין סת"מ פסול מספק וכמ"ש אלי' רבה סק"ה ופרי מגדים במ"כ שגה בהשגתו בזה ואמנם דיו שהוכהה מראיתו או קצת נתאדם בתחלתו אם מוסיף עליו דיו שחור ומעביר הקולמס עליו ומצהירו נהי אם כבר כ' לפניו ושוב ממלא האות הזה בדיו הוה שלא כסדרן דהכתיבה לא הית' כתיבה כלל דהל"מ בדיו וזאת הדיו לא נגמרה מלאכתה אבל מ"מ אינו דומה לכותב בצבע דלא יועיל תערובות דיו עם צבע ומ"מ פסול הוא דלו יהי' שדיו כהה הי' בכלי והוסיף עליו דיו שחור נתקן ונתכשרה ומה לי בכלי או ע"ג קלף מצא מין את מינו וניער להכשירה וליכא אלא משום שלא כסדרן אבל אי הוסיף עליו דיו טרם שכ' לפניו כשר ולק"מ ק' פרמ"ג בזה ג"כ:

2197

2198והנה דיו מעולה שאחר שנתישנה נשתנה והתחילה להיות כהה ולקפוץ מן הקלף ורוצה להעביר עליו קולמס מתיר מהרי"ל כיון דעדיין כשר הוא ואינו עושה עתה אלא להחזיקו שפיר דמי דדומה למחיצה ע"ג מחיצה ול"ד לכותב כתב ע"ג כתב לכן לא הבאתי ראי' משם אלו דבריו ז"ל בתשו' סי' קכ"ז וכוונתו במחיצה ע"ג מחיצה בעירובין כ"ה דמחיצה תחתונה עיקר ומש"ה אינו קונה בנכסי הגר ומ"מ לענין שבת אם אח"כ נבלעו מחיצות התחתונות מתכשרות בעליונות וה"נ כיון שהתחתון כשר הוה דיו עליונה כמאן דליתא ולא מיחשב שלא כסדרן ומ"מ מצטרפי אהדדי שאם שוב באורך הימים הית' התחתונה מקולקלת מתכשרת בעליונה וכ' שלא רצה להביא ראי' מכתב ע"ג כתב דלא דמי לדיו ע"ג סיקרא הכא תחתונה כשרה ולא לדיו ע"ג דיו דהכא עכ"פ הוכהה מראיתה אבל ממחיצה ע"ג מחיצה ס"ל ראי' שפיר ובת"הד סימן מ"ח כ' נמי האי דינא ומייתי ראי' מתוס' גיטין י"ט ע"א ומדלא אשכחו תוס' פירוקא לקושייתם אלא בכתב התחתון שלא לשמה ולא כ' בהוכהה מראיתה אלא ש"מ ס"ל דדמי למחיצה ע"ג מחיצה ול"ד לדיו ע"ג סיקרא:

2198

2199ומ"ש פרי מגדים דלמה לי' למג"א למימר דנשאר חלודה הא אפי' נשאר אודם נמי פסול אין הכוונה שהיא עצמה מתאדמת מחמת יושנה שזה הי' כשר כמ"ש לעיל אך לפעמים באורך הימים מתגרר הדיו ובתחתוניות שוכן [הווידרעאהל] לבדו וכשקופצת הדיו נשאר האי אודם לבדו וזה בודאי פסול שכבר הופרש גוף ועיקר הדיו והובדלו זה מזה:

2199

2200וראיתי להדרת פר"מ נ"י דנחית בי' טפי בעניני חציצה ובמ"במ חוצץ לפע"ד לא נ"ל כלל דחזותא כי האי תחוץ ומ"מ אי חוצץ הרי מינו שאינו כשר לאותו דבר חוצץ טפי מאינו מינו דקיי"ל דמינו מחריב בי' שאינו מינו לא מחריב בי' עיין ריש מס' זבחים ומ"במ אינו חוצץ היינו כששניהם כשרים בשוה אבל מינו שאינו כשר מגרע גרע מא"מ:

2200

2201היוצא מדברינו הס"ת הנ"ל אם השינוי לאדמומי' מחמת יושן וכדרכו של דיו הרי היא כשר שהרי נכתב בדיו וטוב להעבירו בקולמס כדי לקיימו ימים רבים יותר כנ"ל וקרוב לודאי אפי' בשמות הקדושים מותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה אבל אי נשתנה לאודם ממש מה שאין כן וסתו של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר שנראה שאינו מחמת יושן אלא שנעשית הדיו ע"י המצאה חדשה מסממנים אחרים הרי הוא פסול מעיקרא ואסור להעביר על השמות שאינם נמחקים דהוה כדיו ע"ג סיקרא דמוחק התחתון ולענין קדושת השם אין חילוק אפי' נכתב בכל צבע אסור למוחקו דהתם לא כתיב וכתבתם דנילף כתיבה בדיו אלא לא תעשון כן לה' אלקיכם וע"ז הנכתב' בכל צבע מ"ע ואבדתם וממילא לא תעשון כן לה' אלקיכם ובסת"מ לא כשר משום דבעי קדושת כתיבה וקדושת כתיבה לא הוה אלא בדיו דילפי' מואני כותב בספר בדיו והוא פשוט וא"כ לענ"ד אין תקנה לאותו ס"ת:

2201

2202ועתה אבוא קצת על דברי חריפתו ומתק דבשו במטה עוז אשר ביד פר"מ מ"ש דהוכהה מראיתו בסופו הוה כגרדומי תכלת דכשרים לפי הנ"ל לא צריכי לזה ויפה דחה הרב שכנגדו דהרי הכא בקדושה עסקי' וגרדומי' תשמישי קדושה פסולים כגרדומי רצועות כמבואר פ' הקומץ:

2202

2203ופר"מ דחה דהלא בשאר צבעוני נמי קדוש בקדושת השם דהרי מצילין מפני הדליקה כבר כתבתי קדושת השם דלא כתיב כתיבה מלתא אחריתי וקדושת וכתבתם או ועתה כתבו לכם מילת' אחריתי היא ואין אדם יי"ח תפילין ומזוזות או של ועתה כתבו לכם השירה הזאת בשארי צבעונים והוא קדושה בפ"ע ואין גרדומים כשרים בזה:

2203

2204ומה שהקשה הרב ההוא מ"ש דלא מכשרי' גרדומי' שופר ולולב דמכשירי מצוה נינהו אי קושיתו מגרדומי תכלת לק"מ דתכלת היא גופי' מצוה שהרי בעי עשיי' לשמה ואפי' למ"ד לאו חובת טלית הוא מ"מ מדבעי עשיי' לשמה הוה מצוה בעצמו וכיון שהוכשר תו לא פקע שם מצוה מיני' משום פחת שיעורי' ואה"נ אם נפחת החוט וכשר ושוב מתיר הציצית וחוזר ותולה בבגד דהוה עשייה חדשה לא מתכשר הגרדים ההוא משא"כ כ"ז שהוא עדיין במצותו הראשונה וכל זה בתכלת שנתלה בבגד לשמה משא"כ שופר ולולב שאין גופן מצות אלא הלקיחה בלולב ושמיעה בקול שופר וכל לקיחה ולקיחה וטוט וטוט מצוה בפ"ע היא לא שייך לאכשורי גרדומי' דהתחלה הוא ולא גרדומי' ופשוט אך ק' הרב עצומה מגרדומי איזוב דדומה ממש ללולב ושופר ואפ"ה כשר וצ"ע מ"ש מלולב ושופר ואולי שאני שיורי טהרה דטפי עדיף כדקיי"ל בנט"י פכ"ה ובטש"ע א"ח ס"סי ק"ס והש"ס פ' הקומץ לא בא אלא להשוות רצועות לתכלת ודחי תשמישי קדושה שאני אבל לאיזוב לא דמי דהתם שיורי טהרה נינהו ומי שדעתו רחבה מדעתינו ישמיענו תי' הגון ונקבל באהבה:

2204

2205שוב כ' פר"מ דבר חרוץ ושנון דבפ' הניזקין ה"ל למימר דס"ת כבר נתיישן והוכהה מראי' הדיו דהשתא א"נ מעביר קולמוס על האזכרות ומקדש אותם מ"מ כיון דלעולם לא נכשר ס"ת הלז א"כ השתא הוה תחלתו ופסול כיון שהוכהה מראיתו משא"כ אי הוה האזכרות לשמן מה שעתה הוכהה מראי' כשר כיון שמתחלה הי' בכשרות הנה זהו לפי סברתו דהוא מטעם גרדומי' יש לחלק אי הי' כשר פ"א או אם עכשיו הוא תחלת עשייתו אמנם לפי דעתינו כל שנכתב בדיו כשר אעפ"י שדרכו להיות מראה כהה אמנם גם לפי דבריו הוצק חן בשפתותיו לחדודי אבל להעמיד דין על זה וכי יעלה על הדעת הסופר השהה שכרו עד שנתיישן כ"כ שכבר נשתנה הדיו ועוד שהי' מסופק ס"ת ביד מי וכי ס"ד שהסופר השהה הספר בידו כ"כ זמן רב משו"ה לא עלה כן ע"ד המקשן והתרצן עדיפא מיני' משני האמת דהוה מנומר. תו כתב דאין קפידא בדיו שחור לענין כסדרן כיון שאינו מגוף המצוה כמו שאין קפידא בנתינת הפרשיות לתוך הבתים שיתנם כסדרן ובכתי' יד קודם ראש תמהתי על פה קדוש יאמר דבר זה הלא כסדרן נפקא לן מוהי' בהווייתן יהי' בברכו' ר"פ הי' קורא ובמגלה ר"פ הקורא למפרע ובסוטה פ' אלו נאמרי' והיינו בהוייתן כמו שהיו בתחלת נתינתן מאת נותן התורה ית"ש שכתבן כסדר פסוק אחר פסוק דשמע קודם לוהי' וקדש קודם לכל ובאותה הוי' צריכה שתהי' לעולם והמשנה מאותה ההוויי' שינה סדרן ומעתה י"ל אפי' כתב בצבע כסדרן והעביר קולמס דיו שלא כסדרן איננו בהוויי' הראשונה שס"ת שכ' מרע"ה הי' בדיו כסדרן ואפי' ס"ת שלמעלה שקדם לעולם שממנו העתיק מרע"ה ס"ת שלו כמ"ש רמב"ן בהקדמת חומש גם אותו נכתב באש שחורה ע"ג אש לבנה כדאי' בירושלמי דשקלים וא"כ צריך להיות בהוויי' ראשונה אבל סידור פרשיות בתוך הבתים היכן רמיזא שהי' כן הוויי' מעולם שנאמר עליו בהווייתן יהי' ומכ"ש בהקדמת יד לראש ע"כ לא ירדתי לעומק דעתו הגדולה בזה ומ"מ בעיקר הדין אין חוצץ בינינו כמ"ש לעיל ומאפס הפנאי אסתגר בהא ולימים הבאים אי"ה אעיין במאי דבדק לן עוד ועם האדון הסליחה עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהי' כנפשו היקרה ונפש א"נ דש"ת:

2205

2206פ"ב נגהי ליום ד' תמוז תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2206

2207חתימה טובה ושמחת החג מרובה לי"נ תלמידי הרב המופלג כבוד מו"ה פנחס ליב ני' אב"ד דק"ק שליינק יע"א:

2207

2208נועם מכתבך הגיעני ע"ד ס"ת שנפסלו ב' עמודים מב' יריעו' שהם בנות ג' ג' עמודים והסופר רוצה לתקן יריעה א' בת ד' עמודים ולהשאיר ב' עמודים הישני' ונסתפקת אם כדי שלא להביא ב' עמודים כשרים לידי גניזה מיחשב כדיעבד דמכשר הט"ז בשם הסמ"ג יריע' בת ב' עמודים בסי' רע"ב. יפה הבאת ראי' מהא דמס' סופרי' הובא בש"ע סי' ר"פ דס"ת שבלה ממנו יריעה א' צריך לחדש ג' יריעות מכתב א' דלא להוי כמנומר וגם שם כ' ט"ז דבדיעבד כשר ואי ס"ד דגניזה חשוב כדיעבד א"כ לא משכחת להאי דינא כלל דלעולם מביאים ב' יריעות כשרות לגניזה:

2208

2209ולא תיקשי ממ"ש חלקת מחוקק והב"ש בא"ע סי' קכ"ה סעי' וי"ו דבגט אין להפריד הדבוקי' משום דמיחשב לכתחלה משא"כ תפילין דטעונין גניזה מיחשב כדיעבד התם ס' פלוגתא היא דאיכא דס"ל דה"ל חק תוכות ולכתחלה חיישי' להו משא"כ לגנוז שמות הקדושי' סמכי' ארוב הפוסקי' דלא הוה חק תוכו' כי היכי דלא לגנוז ספרי קדושי' משא"כ בהנך דידן דלא מספיקא אתאינן עלה אלא כך תקנו חכמים מעיקרא דלכתחלה יתחדש ג' יריעות מכתב א' או דלא למיעבד יריעה בת ג' עמודים ובהא י"ל כל שלא אידבקו יריעות אהדדי ונעשה ס"ת שלם לא מקרי דיעבד:

2209

2210ומ"ש דהך דסי' ר"פ לא נהגו כן להחליף ג' יריעות משום פסול יריעה א' לא ראינו אינו ראיה במידי דלא שכיחא כולי האי ואולי נמי אשמת הסופרים היא ועוד י"ל דלא אמרו אלא ביריעה שבלה דכבר קש לה ונזדקן הס"ת א"כ אם יכתוב כ' חדש ה"ל מנומר משא"כ פסול אחר שאינה מחמת זקנה אפשר דאין קפידא להחליף ג' יריעות משו"ה לא נהגו כן:

2210

2211והנה מלשון כל הראשונים שכ' בנמצא פסול בשם שאינו נמחק צריך להחליף היריעה ולא אמרו דסגי בחליפת אותו העמוד וגם לא אמרו דצריך להחליף ג' יריעות ש"מ כנ"ל:

2211

2212פ"ב נגהי ליום ד' ז' תשרי תקעה"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2212

2213שוכ"ט לידידי הרב המופלג בתורה הדיין המצויין כבוד מהו' שלמה גנץ פריד נ"י יושב בשבת תחכמוני עדני העצני בק"ק אונגוואהר יע"א:

2213

2214יקרתו הגיעני נידון ספרי תורה שנכתבו החתי"ן כדינו שני זיינין וחטוטרות ע"ג כשיטת ר"ת ומקל בשמאל כשיטת רש"י אך איזה מהם אשר הרחיבם הסופר רחב מאוד אשר לא כדת וכ' מג"א סי' ל"ו סק"ג בשם ס' יראים דחת"ין בתמונת ב' זיינין פסולים כשהרחיבם אך אם עשאם בגג רחב כתמונת רש"י כשר כן העלה מג"א ומעתה נפשו בשאלת חכם אם מותר לגרוד הח"תין ולעשותן בגג רחב כשיטת רש"י ואז מותר להמשיכן ונסתפק מעלתו אם לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי כיון דכל הס"ת נכתב כשיטת ר"ת והני החי"תן יהיו נכתבים כשיטת רש"י ומשמע דהא פשיטא למעלתו דכתיבת האות עצמו במקום המחק ליכא לספוקי דשרי דכיון דהני חי"תן פסולים גם לר"ת כיון שהרחיבם וא"כ במה שכתב חי"ת אחרת במקומו ליכא הורדה מקדושה דהרי הי' אות פסול לכ"ע ועכשיו נעשה כשר עכ"פ לשיטת רש"י ולא מספקא להו אלא משום תרתי דסתרי אהדדי:

2214

2215ולפע"ד נראה איפכא משום תרתי דסתרי ליכא אך משום הורדה מקדושה איכא למיחש כאשר אבאר אי"ה הנה בב"י בא"ח סי' ל"ו כ' להדי' דסופרי ספרדיים כותבין כל החתי"ן בגג רחב כשיטת רש"י לבר מחי"ת דוחרה אף ה' אותה כותבי' בחטוטרו' כר"ת ע"ש ולפענ"ד נ"ל טעמיי' דהני סופרים משום דבהאי קרא וחרה ועצר פקר אחאב ואמר קללתי' דמשה לא מקיים וכו' עיין סנהדרין קי"ג ע"א ואמנם רש"י פי' בפ' האזינו בפסוק ואמרתי חי אנכי לעולם וז"ל כי אשא אל שמים ידי מקום שכינתי והי' בידי לפרע מכם אבל אמרתי חי אנכי לעולם איני ממהר לפרוע לפי שיש שהות בדבר אני חי לעולם וכו' ע"ש הנה בזה מיושב פקרותו של אחאב ע"כ במקום וחרה אף ה' ועצר נוהגים לכתוב חטוטרות בחי"ת אליבא דכ"ע לרמוז על חי הוא ברומו של עולם דעל זה מרמז החטוטרת כדאיתא בפ' הקומץ ויבואר לקמן אי"ה ורמזו כאן טפי לומר שלא יתפקר אדם אם לא נעשה פתגם הרעה מהרה כי חי הוא ית"ש ברומו של עולם ויש לו שהות להפרע כנלענ"ד טעם הסופרים ההמה מ"מ מבואר שאין כאן משום תרתי דסתרי שהרי כל החתי"ן נכתבים כדעת רש"י לבר מזו:

2215

2216וטעמא דלא סתרי אהדדי משום דכ' בס' יראים דמייתי מג"א דיעשה כשניהם כרש"י ור"ת ואין בתוספת זה קלקול אות עכ"ל משמע דרש"י מודה לר"ת ואין כאן סתירה אלא שכבר עמדו ע"ז רבים וכן שלמים איך שלא תהי' שינוי אות צורת החי"ת דר"ת לשיטת רש"י:

2216

2217והנה המהרי"ק בשרש ע"א הוכיח במישור מסוגי' דמנחו' פ' הקומץ מדקאמר חזינא לספרא דווקנא דחטרי' לגגי' דחי"ת ותלי' לכרעא דה"י משמע בדיעבד אין קפידא וכן הוכיח מסוגי' דגיטין פ"ה ע"ב ולא לכתוב למחך דמשמע כי חוכא ובתוס' שם ד"ה ולורכי' משמע להדי' דשארי ההי"ן אין קפידא בהן בדיעבד אע"ג דלא עביד כספרא דווקנא אמנם בהריב"ש סימן ק"כ מוכיח דפסול אפי' בדיעבד מדאמרי' פ' הבונה וכתבתם כתיבה תמה שלא יעשה חתי"ן ההי"ן וההי"ן חתי"ן ומגט אין ראי' דלא בעי כתיבה תמה אבל הך דספרא דווקנא מעכב בספר תורה ובלאה"נ ק' מסברא אמהרי"ק א"כ אפילו בשטרי הדיוטות ובגיטין במה יודע איפה בקריאה איזהו ח' ואיזהו ה' האמת המדקדק בלשון מהרי"ק בסוף השורש ההוא יבין דעתו לחלק בין ה' כחי"ת ממש בגג וב' דפנות שלימות זהו פסול ומזה מיירי בפ' הבונה אמנם אם הה"י עשוי' דופן ימין שלימה ופס א' בשמאל והפס ההוא דבוק למעלה בדיבוק בעלמא בקו קצר זהו כשר בס"ת ובגיטין לבר למהך ובזה נזהרים ספרא דווקנא ולק"מ הנ"ל מ"מ דוחק גדול והמצאה בעלמא שלא נזכר בש"ס:

2217

2218הגם שאני עני איני כדי להכריע כבר כתבתי בתשובה אחרת מה שנלע"ד בזה נהי ספרא דווקנא בס' תורה עפ"י הל"מ דברו וכמבואר פ' הבונה שלא יעשה חתי"ן ההי"ן מכל מקום בטבע כתיבת אשורית שיהיו חיתי"ן וההי"ן שווין אלא כל כותב אגרת רשות ושטרי הדיוטות יחוש לעצמו לסימן האות והכותב חתי"ן בגג רחב אותו כותב אגרתו ההי"ן תלויין והמחבר ההי"ן במכתביו אותו מסמן החי"ת בחטוטרת של גמל או בחוטרא מקל בשמאל וזהו בטבעי כתב אשורית וכן מצינו בכמה לשונות שיש אותיות שוות וניכרים ע"י סימן נקודה א' על גבם וכיוצא בזה ואתי ספרא דווקנא וגילו לנו הלל"מ שבס' תורה צריך לעשות גם שניהם חוטרא דח' ותליי' דהא אע"ג דלסימנא הוי סגי בחד מנהון מ"מ הכא בעי' תרתי משום חי הוא ברומו של עולם ומשום פתח לבעלי תשובה ואי שינה פסול ומשו"ה הוצרך לומר בגיטין פ"ה ע"ב דלא לכתוב למחך פי' בגט שכותב כל ההי"ן בדפנות שלימות כתמונות חית ומסמן החיתן בחטוטרות או חוטרא אפ"ה למהך יתלה ההא משום דבעלמא עושין כן חתין יש לחוש לערעור דמחזי כלמחך:

2218

2219ואחרי הוצעה זו אומר דבין לרש"י ובין לר"ת שניהם הוה צורת סימן לחית בין שיעשה כמין חוטר' כרש"י או כחטוטרת לר"ת הכל הוה תמונת חי"ת בשטרי הדיוטות לסימנא אך פליגי בהא דבעי' לרמז חי הוא ברומו של עולם לרש"י זה הרמז דוקא בחוטרא ומקל בשמאל אבל אי בחטוטרת ושני זיין נהי דצורת חית הוה מ"מ עדיין לא יי"ח הרמז חי הוא ברומו של עולם ולר"ת בהיפך מודה הוא דחית בגג רחב וחוטרא בשמאל הוה תמונת חית בעלמא אבל עדיין לא נרמז חי הוא ברומו של עולם נמצא כשכותב חית בחטוטרת וגם מקל יוצא ידי שניהם ואין כאן סתירה כלל:

2219

2220אך למחוק החית שנכתבה כצורת ר"ת ולכתוב צורת רש"י במקומה צל"ע לכאורה נהי מג"א כ' דחית דר"ת א"א להרחיב משא"כ דרש"י אמנם אלי' רבה בשם תי"ט בספרו מלבושי י"ט כ' בהיפך דחית דר"ת אין הפסד בהרחבה דעכ"פ ב' זיינין קיימים לפנינו ומה בכך שהחטוטרת רחבה ונסבה למעלה עכ"פ למטה עומדים ב' זיינין לפנינו משא"כ לרש"י עכ"פ בעי' גג שיעור ב' זיינין ואם הוא רחב אין כאן שיעור ב' זיינין ופסול:

2220

2221נמצא לפי דברי מלבושי י"ט החית שלפנינו כשרה לר"ת ואנו מוחקים ועושי' רחבה כשיטת רש"י שפסולה שאין כאן שיעור ב' זיינין ואע"ג דמ"ש דבעי' לרש"י שיעור ב' זיינין יצא לו ליישב ק' תוס' אפירש"י מפ' הבונה דעשאה ב' זיינין משו"ה צריכי' לחדש לרש"י בעי' שיעור ב' זיינין ולפמש"ל דרש"י מודה בעיקר צורת החית וא"כ בלא"ה לק"מ מפ' הבונה די"ל דמיירי בעושה חית עם חטוטרת ועשאה ב' זיינין אין הכרח דבעי' לרש"י שיעו' ב' זיינין וחית רחבה כשרה לרש"י מ"מ בהא לא פליגנא עלי' דגם לר"ת אפשר דכשר חית רחבה דהרי ב' זיינין קיימין נמצא אנו מוחקי' חית כשרה לר"ת וכותבים במקומה חית בלי חטוטרת דלר"ת אין בזה רמז לחי הוא ברומו של עולם ופסול ואם נניח החיתן כמות שהן הרי פסול לדעת מג"א ע"כ אם יש ס"ת אחר לא יקראו בזה ובשעת הדחק אם אין ס"ת אחר יש לסמוך על מלבושי י"ט לקרות בזה ואם אפשר לקדור החית עם איזה אותיות או תיבות שלפני' עד השם ויטלו מטלית ויכתבו כשיטת רש"י חית רחבה כי לפענ"ד אין צריך שיעור ב' זיינין לרש"י וסתירה אין כאן אזי טוב הוא לפענ"ד הכ"ד א"נ:

2221

2222פ"ב נגהי ליום ה' ז"כ תשרי תקצ"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2222

2223את חג המצות יחוג בדיצות י"נ הרב החרוץ המופלג כבוד מו"ה יוסף יואל ני' דיין בק"ק טארניפאל יע"א:

2223

2224ני"ה הגיעני ע"ד סופר שהגיה ס"ת ונפל טיפת דיו על השם באופן שנוהגים עתה לקדור השם עם איזה תיבות עמו וגונזים כמבואר בס' בני יונה ונסתפק אם מותר לכתוב השם על המטלית מפני שראה באיזה אחרונים שאוסרים הנה בתשו' זכרון יוסף סי"ד כ' שכ"כ בס' חינוך ב"י ובס' חינוך ב"י בסי' ע"ב כ' סתם אין לכתוב על טלאי בלי שום טעם וראיה ובסי' ע"ז כ' ששמע כן מסופרים שאומרים נוהגים לקדור ולא נהגו לכתוב שם על הטלאי וטעמם לא נודע והוא ז"ל נגרר אחריהם ובזכרון יוסף נמשך אחריו ובמ"כ נעלם מהם דברי ש"ך סי' רע"ה שכ' לתרץ מ"ש רמ"א שאין לקדר השם שלא לעשות נקבים ביריעה א"א לפרש לאפוקי קולף השם דהרי פשיטא דהוה בזיון טפי מקדירה אע"כ לאפוקי שם שהי' על המטלית שאם צריך לתיקון הס"ת מותר להסיר המטלית ע"ש הרי מבואר דפשיטא לי' לש"ך דמותר לכתוב שם על המטלית והס"ת כשר אע"ג דמ"ש דרמ"א נתכוון לכך אינו מוכרח אלא לפי סברתו דאסור לקלוף השם ומג"א סימן ל"ב סקכ"ו כ' בשם ר"י הלוי דמותר לקלוף ע"ש א"כ אין הכרח להש"ך מהש"ך דרמ"א יסבור דמותר לכתוב על הטלאי מ"מ חזי' דפשיטא ליה להש"ך כן ולא מצינו חולק עליו ובמק"א כתבתי [ע"ל בסימן שאח"ז] דהיתר לקלוף תלי' בפלוגת' רש"י ותוס' ב"ב כ"א ע"ב בסופר מתא פירש"י אכותב ס"ת קאי ותוס' הקשו הא אפשר להגיה ולתקן ע"ש וק' אם ימצא טעות בשם מה יעשה אם יקדור ויטלה מטלית הרי עכ"פ נפסד שיווי ס"ת דאינו שוה כ"כ כמו שהיה שוה אם לא הי' מטלית אע"כ ס"ל יכול לקלוף ורש"י ס"ל אסור לקלוף ואין כאן מקומו מכל מקום מוכרח דמותר לכתוב על הטלאי והא דפ' הניזקין ס"ת שאין אזכרות לשמה אינה שוה כלום התם לקלוף כל האזכרות הוה מנומר אבל סופר מתא שקלקל ומצא בו איזה טעות אינו מנומר בשביל זה ומעלתו כ' בשם ס' נטע שעשועים דמייתי ראיה דאסור לכתוב על הטלאי מדלא הזכירו במנחות אלא תולי' או כותבין על המחק או גרר אבל טלאי לא הוזכר ש"מ אסור לכתוב על הטלאי כ"כ מעלתו בשם אותו המחבר ספר זה לא נמצא כאן ותמהתי אם יצא זה מפי הרב המחבר דהרי התם במנחות לא מיירי שהשם נכתב בטעות וקודרים אותו אלא ששכח לכתוב השם וכ' איזה תיבות לפניו ופליגי אי יתלה השם בין השיטין או ימחוק תיבה ויכתוב השם על אותו המחק או גרר וטלאי מאן דכר שמי' התם ודבריו תמוהים ע"כ אין לנו אלא פשיטתו של ש"כ לכתוב על הטלאי.

2224

2225פ"ב יום ה' ו' ניסן תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2225

2226שלום רב לידידי הרב הגדול המופלג ומופלא בתורה כבוד מו"ה יעקב ני' ויילר אבדק"ק ביטש יע"א:

2226

2227לרוב הנחוץ אבוא בקצרה ע"ד ס"ת שסיים העמוד בוידבר ה' והניח ב' שיטין פנוי והתחיל עמוד שלאחריו אל משה לאמור זאת אשר ללוים הנה פשוט דה"ל הניח פרשה במקום שאין פרשה שפסול בלא תיקון ומיהו כבר נהגו כל סופרי דוקנא בזמנינו לתקן וכאשר העיד הגאון בספר בני יונה בקיצור ובארוך ר"סי רע"ה ובפ' זו בנידון דידן אין בה שום שם ויתוקן בנקל:

2227

2228ומעלתו האריך מ"ש בטעם קפידא דפרשיות הנה פשוט דאיכא נפקותא לדינא יעיין פסחים וי"ו ע"ב רש"י ד"ה בתרי ענינא וכו' בחד ענינא וכו' וע"ש ובשבועו' ז' ע"א פירש"י ותוס' ד"ה א' לכלל וכו' ע"ש ועוד מי יבוא בסוד ה' ויעיין פירש"י ריש פ' ויקרא מה היו הפסקו' משמשו' ליתן ריווח בין הדבקים להתבונן כו' ולא כמ"ש מעלתו שכך ניתנ' פרשיות פרשיות מהר סיני לא כן דאפי' למ"ד מגלה מגלה ניתנה היינו כל פרשיו' הקרבנו' נקרא מגלה א' ויש בה כמה פרשיו' וש"ס ס"פ הניזקין מפרש מגלת ספר כתוב עלי היינו מגלת בראשית ויש בה כמה וכמה פרשיו' ונקרא מגלה א':

2228

2229ומ"ש לא מצינו פיסקא באמצע פסוק כ"א בפ' פנחס דמייתי ליה מג"א ר"סי קל"ח תימה לי והאיכא בפ' וישלח ומייתי ליה ש"ס מגלה כ"ה ע"ב ורש"י שם ד"ה אל תתרגם אלא אחרון וכו' יע"ש ועוד בפ' דברים מאילת ומעציון גבר ונפן ונעבור וכו':

2229

2230ובמ"ש עוד דלא מצינו פסיק בין ב' תיבו' הנה אם נדון לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב כל א' כפסוק בפ"ע כמו שקורין בצבור לכוון עשרה דברות מכוונות כמו שנאמרו בסיני הרי ג' פסוקי בני ב' תיבות ואם נידון שלשתן כפסוק א' כמו שקורין ביחיד הרי ג' פסקיות באמצעיו' פסוקי' זא"ז בפ' יתרו ובואתחנן:

2230

2231ויעיין תוס' פסחי' קי"ז ע"א מ"ש שלא יתכן שיהיה המזמור ב' פסוקי' ר"ל מזמור בתהלי' דוקא אבל פרשה בעלמא אפילו חצי פסוק מצינו כדלעיל ופ' וביום השבת ב' פסוקי ג"כ ודפסוק א' מצינו בש"ס מגלה כ"ד ע"א כי כה אמר ה' חנם נמכרתם וכו' יע"ש ומ"ש דאין מובן לסיים וידבר ה' יותר הו"ל למימר אין מובן להתחיל אל משה לאמר אבל לסיים וידבר ה' אינו רחוק כמו שמסיים פ' נשא וידבר אליו. מ"ש מעלתו שאין להפסיק פרשה אם לא שייסמנו באותו מעמד הנה סוף פ' ויגש ותחלת פ' ויחי אין כאן לא פתוחה ולא סתומה כפירש"י שם. ומ"ש מעלתו מסוגי' דברכו' י"ב ע"ב לסוגי' דמגלה כ"ב ע"א כל פסוקא דלא פסקי' משה וכו' אין הדמיונו' שווים דכל פסוקא לא פסקינין אפילו לשעה א' ורגע א' וצערו של ר"ח קרא יוכיח דלא התירו לו אלא לתשב"ר כמבואר במגלה שם משא"כ פיסוק פרשה לפי שעה הותרה ולא נאסר אלא לקבוע כן לעולם כמו שהיה רוצה לקבוע בק"ש קצת בפ' בלק לקיום עולם כן ויש כאן עיון הדק היטב במ"ש הרשב"א בחי' ברכות י"ד ע"ב ד"ה אר"פ קסבר במערבא וכו' ואין מקום להאריך:

2231

2232ואודות שם הקדוש אלקיכם טעה הסופר וכ' אלקינו אי שרי לקלוף נו ולכתוב בם במקומו הנה בעיקר הדין קליפת השם שכ' רשב"ש מובא בבדק הבית בטוי"ד ס"סי רע"ו שהוא ז"ל איננו מסכים עם הקולפי' כי שמא ע"י כך יקרע הקלף והוה מחיקה או שמא הדיו נכנסה מעיקרא בתוך עובי הקלף וכשקולפו נשאר חצי השם בעובי תחת הקלף וחציו במה שקולף ומכל מקום כ' שלא מחה בסופרים ואמנם ש"כ סי' ער"ה סק"ג אוסר בסתם מ"מ בסמ"ק התיר להדי' ואחר אחרון אני בא שכן התיר מג"א בפשיטות בסי' ל"ב סקכ"ו בסופו ושכן מוכח בתוס' עירוכין וי"ו ע"א אלא שיהי' נזהר שלא לכתוב תיבה אחרת במקום שהיה השם כתוב כי השם קידש כל עובי מקומו וצריך לכתוב שם הקדוש אחר במקומו ואני הבאתי ראי' ברורה מתוס' ב"ב כ"א ע"ב ד"ה סופר מתא וכו' שכתבו דאין זה פסידא דלא הדר דיכולי' להגי' וק' הא אם טעה בשם הקודש אינו יכול להגיה ואפי' יקדור השם וישאר מקומו נקוב או אפי' טולה עליו מטלית מ"מ הוה פסידא דלא הדר דודאי אין ס"ת שוה כ"כ כמו שהיה בלי מטלית אע"כ יכול לקלוף השם ואע"ג דאמרי' פ' הנזקין כל ס"ת שאין אזכרות נכתבות לשמן אינו שוה כלום אע"ג דיכול לקלוף ז"א דלקלוף כל האזכרות בודאי ה"ל כמנומר שהרי כולם נכתבו שלא לשמן אבל לעולם אם מקרה אירע בשם א' וכדומה יכול לקלוף:

2232

2233אך י"ל רש"י חולק מדמפרש סופר מתא כותב וכו' ולא פי' כהתוס' משמע דס"ל ס"ת אין לו תקנה בקליפ' ומי יכנוס ראשו לכתחלה להקל בשם הקדוש ומ"מ אין בידינו כח למחות בהסופרים הנוהגי' כן כיון דמרא דשמעתא הוא הרשב"ש והוא כ' שלא מיחה:

2233

2234איברא כל זה בעצם השם ית"ש אבל הנטפל מאחריו הנה כ' הגאון מו"ה טיאה ז"ל הובא בס' נ"בי ח"א חי"ד סי' ע"ו דהוא רק דרבנן וא"כ החששו' הנ"ל שמא יבוא לידי מחיקה או לידי חילוק השם בעביו הוה רק ספיקא דרבנן ולקולא ובזה הסכים עמו הגאון המחבר שהוא רק דרבנן ולפע"ד הדעת נותן כן דהא עיקר הלאו נפקא לן מקרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא במחיקת השם והדבר פשוט אם מוחק שם הנטפל לע"ז ועצם שם ע"ז נשאר במקומו לא עשה ולא כלום ואם מחק עצם שם ע"ז והשאיר הנטפל הרי קיים מצותו של ואבדתם את שמם וכיון דכתי' לא תעשון כן לה' אלקיכם משמע דאעצם השם קאי ולא על הנטפל וא"כ מה שאסרו ז"ל מחיקת הנטפל הוא רק הרחקה דרבנן:

2234

2235ונ"ל דסמכו זה אהא דתנינן רפ"ב דשבועו' א' הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה פי' דחייב כרת הנכנס לתוספת עזרה כמו שנכנס לעזרה עצמה ובקרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן וגו' והוא אזהרה לנותץ אבן מהמקדש וה"ה אבן מן תוספת עזרה וכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם א"כ לכאורה תוספת השם כמוה אלא מ"מ איננו דאורייתא ממש משום דיש לחלק בין תוספת עזרה לנטפל השם דתוספת העזרה אחרי שהוסיפוהו הרי הוא עצמו כעזרה בכל הלכותיו ואוכלין שם קדשים ושוחטים שם קדשים קלים משו"ה דין הוא שיחייב הנכנס שם משא"כ הנטפל להשם לא יעשה ממנו עצם השם לעולם רק כינוי אלקים שלנו או שלכם ומ"מ אסמכוהו רבנן אהאי וגזרו שלא למוחקו מ"מ כיון דמדרבנן בעלמא הוא אפשר להתיר קליפה מטעם שכ' הגאון מו"ה טיאה ז"ל הנ"ל:

2235

2236אך הגאון המחבר נ"בי נהי שהודה לו במקצת דמשום איסור מחיק' ליכא מ"מ המצי' הגאון ז"ל דאית ביה בזיון טפי מקליפ' השם עצמו כי בשם עצמו אם קלפוהו ולא נמחק ונשבר ונחלק ע"י קליפתו הרי בקדושתו בכל מקום שהוא משא"כ בהנטפל ורוצה לומר דה"ל הורדה מקדושה שמתחילה היה נטפל להשם ועכשיו ע"י הקליפה הורד מכבוד קדושתו ודבר גדול דבר הנ"בי ז"ל:

2236

2237איברא חזינא א' קדוש מדבר הגאון בני יונה מי כמוהו מורה כ' שלדעתו מה שאמרו הנטפל להשם היינו שראוי להיות כן כגון שראוי לכתוב באותו מקום אלקינו ואירע שום קלקול בנו של אלקינו וצריך מחיקה אותו אסור למוחקו שכבר קדשו השם אבל אם הנטפל נכתב בטעות ואיננו שייך להשם והסופר טעה אע"ג שקדשו במחשבתו הו"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קידשו השם ונמחק להדי' אע"ג שבאיזה תשובות האחרוני' לא משמע כן מ"מ להגאון הנ"ל נראה כן וכ' כן בארוך ובקצור יע"ש:

2237

2238ולפום רהיטא היה נראה לדמות האי דהשם מקדש הנטפל לו לכלי שרת המקדשי' כל הנוגע בהם ומזבח מקדש הנוגע בו וקיי"ל אינו מקדש את שאינו ראוי לו כלל בשום מקום ובשום אופן איננו מקדש עיין זבחי' כ"ז ע"ב וה"נ דכוותי' שהרי במקום הזה שנכתב שם זה בתורה איננו ראוי לו נו כ"א כם ואינו ראוי לו זה הנטפל ואינו מקדש מה שאינו ראוי לו כן היה אפשר לומר אך יש לפקפק מי לא מצינו עכ"פ מזבח הזהב מקדש אפי' מה שאינו ראוי לו כלל וכלל ודינים אלו מבוארים ברמב"ם בהל' פסולי המוקדשי' פ"ג הל' י"ח ע"ש וא"כ אולי יש לדמות קדושת השם להנטפל לו למזבח הפנימי אלא דלכאורה היה ראוי לומר כיון דאזהרה למוחק השם ואזהרה לנותץ אבן המזבח מחד קרא נפקא וכשם שנותץ אבן ממזבח היינו מזבח החיצון שהוא מחובר ולא מפנימי שהוא תלוש כמ"ש מהרמ"פ הביאו מג"א סי' קנ"ב סק"ו וא"כ הוקש השם הקדוש למזבח החיצון שהוא מחובר בבנין ולא לפנימי שהוא תלוש וצדקו דברי בני יונה הנ"ל לכאורה:

2238

2239אלא שכבר כתבתי אני בגליון מג"א שלי שם וז"ל היינו להתיר להסיר ספסלי' מן בית הכנסת ואין בהסרה זו משום נותץ אבן אבל לשבור הספסלי' פשיטא דאית בהו איסור נותץ בין בתלוש בין במחובר כמבואר להדי' במכות כ"ב ע"א עכ"ל על הגליון שם וא"כ נתיצת מזבח הזהב נמי נאסר וי"ל דקדושת השם הקדוש הוא כמזבח הזהב דמקדש אפי' שאינו ראוי לו ונטפל לו אפי' אינו ראוי נתקדש ואסור למוחקו:

2239

2240ולהלכה נ"ל דוואי הנטפל כדינו שלא בטעות אין לקלפו מטעם שהמציא הגאון נ"בי דה"ל הורדה מקדושה ואותו שנכתב בטעות ונטפל שלא במקו' הראוי מ"מ אין למחקו מחיקה גמורה דאולי דומה למזבח הזהב אבל לקלוף אותו שנכתב בטעו' גמור ואין לו שייכו' במקרא זה מותר גמור דממ"נ מטעם ספק מחיקה ליכא כיון שהוא רק דרבנן כנ"ל ומטעם הורדה מקדושה ליכא דהרי גם כשהי' כתוב עם השם לא היה שייכות עמו ולא נקרא עמו ולא נתקדש ע"י השם אלא לענין שיהיה אסור למוחקו אבל לא שיהיה נקרא עם השם ואין שייכות עמו ועוד הוא גורם פסול והורדה לכל היריעה ולכמה שמות הקדושי' אשר כתובים שם ואיה כבודו הלא העלאה היא לגבי' לקולפו בקדושה ולגונזו אותו הנטפל ולכתוב במקומו נטפל אחר הראוי לטפל להשם והגוויל מתעלה בכך שמעיקרא נכתב עליו נטפל בטעות ועתה נכתב עליו נטפל הראוי וכן ראוי להורות לפע"ד וה' יצילני משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ לנצח: פ"ב יום ב' כ"ו תמוז תקפ"ב לפ"ק:

2240

2241משה"ק סופר מפפ"דמ:

2241

2242רב שלומים לי"נ הרב המסובל המופלג צדיק ונשגב כמה"ו סיני נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק מיקלאש יע"א:

2242

2243יקרתו הגיעני בזמנו ולרוב טרדותי הנחתי הדבר עד היום ע"ד ס"ת שכתב הסופר כל יריעה בת חמשים שיטין ובדף א' שכח ולא כ' רק מ"ט שיטין והניח שיטה א' בסוף העמוד מפסקת באמצע פסוק והנה עיניו הבדולחים לנוכח הביטו כי הדין פשוט שדין שיטה פנוי' בסוף הדף הוא ממש כפרשה פתוחה הן להקל להכשיר במקום שצריך להיות פרשה והן להחמיר להחשב הפסק במקום שהי' ראוי להיות סתום וכן כתב להדי' בס' בני יונה סי' ער"ה והוא פשוט ומבואר ובקש מעלתו הרמה לחוות דעתי אם למצוא שום תיקון וקולא שלא להביא היריעה לידי גניזה:

2243

2244חזרנו על כל צדדי קולא ולפע"ד אין למצוא היתר אפי' לגרור לפניו ולאחריו ולהאריך האותיות עד שתתמלא השיטה נמי לא ולבאר הדבר נאריך קצת הנה בברייתא פ' הבונה וכתבתם שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן וכו' פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שירה כיוצא בה או שכ' האזכרות בזהב הר"ז יגנזו והנה מדנקט שכ' שירה כיוצא בה ש"מ דכל אלו השנוי' בברייתא נוהגים גם בס"ת אע"ג דוכתבת' בתפילין ומזוזות כתיב דהרי בהני ליכא שירה אע"כ בס"ת נמי והנה דעת הרא"ש ורשב"א דיגנזו דברייתא אאזכרות בזהב קאי דאין תקנה למחוק השם אבל פתוחה שעשה סתומה ובהיפוך לא מתני' בלשון דיעבד אלא בלשון לכתחלה פתוחות לא יעשנה סתומה משמע אם עבר לא יגנוזו אלא ימחוק תיבות לפניו ולאחריו אם לא יפגע בשם הקדוש ויתקן הפרשה כתיקונה אך דעת הרמב"ם דאין תקנה ומשמע מריב"ש סי' ז' דכיון דקתני כתבה כשירה או שכ' השירה כיוצא בה בלשון דיעבד ולא קתני לא יכתוב כשירה ולא השירה כיוצא בה ש"מ דיגנזו אשירה נמי קאי ומסתמא כי היכי דשירה לית לה תקנתא הה"נ שינר פרשיות דחד טעמא לתרוויי' דהתיקון שע"י גרירה או תליית אותיות לא הותר אלא בחסירות ויתירות אבל למחוק אותיות שכבר נכתבו כתיקון ולחזור ולכותבן על המחק או לתלות זה לא שמענו אלו דברים הבנתי מכוונת הריב"ש הנ"ל בהוספת ביאור ומ"מ נ"ל עיקר טעמו דהוה כמו הורדה מקדושה דמעיקרא נכתבו האותיו' על הקלף ובתוך השיטה ועתה נכתבו על הגרר או לתלות ביני שיטה ויש לפקפק קצת ולומר דלא שייך הכא הורדה מקדושה דהרי אותו האות נמחק והלך לו וזה האות שאנו כותבין על המחק פנים חדשות בא לכאן והי' נראה קצת מטעם קדושת הקלף עצמו לפי מה דקיי"ל פ' בני העיר דהיכי דאין מעלין בקדש אסור אפי' שוה בשוה ולא הותר אלא היכי דלא אפשר כלל כגון דפא אדפא וכדומה וא"כ בשלמא ביתר וחסר אות וגוררין וכותבין על הגרר הי' מתחלה האות נכתב שלא במקומו שהרי הי' חסר לפניו אות נמצא זה האות נכתב שלא במקומו ולא קדש מקומו וכשגוררין וכותבין אות הראוי הרי מוסף קדושה לזה הקלף שנכתב עליו אות קדש משא"כ הכא שהתורה נכתבה כראוי בלי חסר ויתיר וכל אות שייך למקומו וקידש מקומו אם גוררין אותו וכותבין אחר במקומו לא הוה כהעלאה בקדש וכל דלא מעלינן לי' אסור ומ"מ הרא"ש ורשב"א חולקין וס"ל כיון שלא נכתבה הפרשה באופן הנאות הוה ג"כ פסול בס"ת וע"י תיקון האותיות הוה שפיר העלאה בקדש:

2244

2245ובמפסיק שיעור פרשה במקום שאינו ראוי לדעת הרמב"ם פסול להדי' ולהט"ז והש"ך ובני יונה כ"ע נמי הכי ס"ל אמנם הב"ח ס"ל דלרוב הפוסקים והתוס' מכללם דמייתי הך דפ' סדורה בשם תיקון הקדמונים ואין אנו נוהגין אלא פ' פתוחה וסתומה ולכאורה צ"ע לפמ"ש רמב"ם דשיעור אויר דשירה הוא כשיעור פ' סתומה א"כ תיקשי לאיזה צורך תני עשאו כשירה יגנוזו ת"ל דעשה פרשה סתומה במקום שאין פרשה ויגנזו לרמב"ם וי"ל לפמ"ש הטעם הפסול משום דאיכא נפקא מיני' לענין מאי דמוקדם מוקדם בתרי פרשיות ואם כתב כצורת שירה לא שייך זה משו"ה קמ"ל דאפ"ה פסול וק"ל א"כ הרי קמן שהיו נוהגין להפסיק במקום שאין בו פסיק ונהי דאין אנו נוהגין עוד בפ' סדורה מ"מ מוכח שאין בזה פסול והט"ז דוחה דפ' סדורה שהיו נוהגים היו מפסיקים באותן מקומות עצמם שאנו מפסיקין בפתוחה וסתומה היו הם מפסיקין באיזה מאותן הפרשיות בצורת סדורה אבל לא שהיו עושים פסיק במקום שאין הפסק פ' אלו דבריו ז"ל ובא להחמיר שלא להפסיק במקום שאין פרשה ואקולי קא מיקל להתיר לשנויי בצורת הפרשה דלדבריו אותן שבתיקון הקדמונים היו משנים צורת הפתוחה וסתומה לצורת הסדורה ואי משנים מפתוחה לצורת סתומה או בהיפוך פסול ואי משנים לצורת שלישית כשרה ולא ידעתי ההפרש מדוע יקשה לנו לומר שתיקון הקדמונים עשו פרשה במקום שאין מקובל בידינו להיות שם פרשה ולא יקשה עלינו לומר ששינו צורת הפתוחה והסתומה ממה שמקובל בידינו:

2245

2246ובתשו' מנחם עזרי' סי' ק"ו כתב שלא עלה על דעת תיקון קדמונים לחדש פרשה סדורה אלא בהיפוך שהם הזכירו פ' סדורה לומר שצורה זו פסולה אינה לא פתוחה ולא סתומה וא"כ לדבריו אזדו לי' דברי ב"ח הנ"ל אמנם יש בידי תשובה מאמ"ו הגאון מהו' נתן אדלר כ"ץ זצ"ל [המועתקת למטה בסוף התשו'] שכתב וז"ל אכן מ"ש בתשו' מ"ע מענין פ' סדורה שגה בזה כי ראיתי תנ"ך כתב יד בוירונה וכו' אך המנהג שלנו מיוסד על ש"ס ורמב"ם שלא הוזכר שם סדור' ע"ש וכוונתו מבואר כיון שציינו באותו תנ"ך פ' סדורה ש"מ שמלפנים היו נוהגין בה ודלא כהרמ"ע שלא נהגו בה מעולם ולא הוזכרה סדורה אלא לומר שפסולה ולא כן הוא ומשמע נמי קצת שהיו הפרשיות הסדורות שלא במקו' הפתוחות וסתומות שלנו ודלא כט"ז:

2246

2247נשאר בידינו פלוגתא דלדעת רוב הפוסקים אם הפסיק בפרשה שלא במקום פרשה פסול ולדעת הב"ח אליבא רוב ראשוני' כשרה ודבריו לא מידחי' בגילי דחיטתא נמצא בנידון שלפנינו היכי לדייני דיינא אם למחוק שלפניו ושלאחריו ולהמשיך עד שתתמלא השיטה לא נכון להב"ח דגם השתא בלא תיקון כשר הס"ת ממש וא"כ גם הרא"ש ורשב"א מודים לרמב"ם דאסור למחוק ולכתוב על המחק דאין כאן מעלין בקדש בשלמא בפתוחה שעשאה סתומה ובהיפוך שהספר פסול ס"ל שפיר דהוה העלאה בקדש כנ"ל משא"כ בפרשה במקום שאין פרשה דלהב"ח הספר כשר אסור לגרור ולחזור ולכתוב על אותו המחק אותיו' אחרות. ולקרו' בהספר בלי תיקון הוא נגד רוב הפוסקים הפוסלים ע"כ לענ"ד אין תקנה אלא לגנוז אותה היריעה ולכתוב אחרת במקומה:

2247

2248אמנם כל זה אי הוא בין פסוק לפסוק באמצע פרשה אבל כפי הנראה מהשאלה בנידון שלפנינו שהי' פסיק באמצע הפסוק וכל פסוק דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ואפי' אי נימא דלכתחלה הוא דלא פסקינן מ"מ כשמתקן אותו הרי מעלה בקדש בודאי ומותר לתקן היריעה אפי' להב"ח. עוד יש קצת לפקפק גם על ראיות הב"ח מפרשה סדורה כי הקדמונים שינו צורת הסדורה מצורת פתוחה וסתומה ועי"ז ניכר איזה פרשה מקובלת ממרע"ה למדרש בי' דרשות וכלל ופרט ואיזה מחודשת ממנהג אבל לעשות כתמונת פתוחה וסתומה ממש לא שמענו: הנלע"ד כתבתי פ"ב יום ה' כ"ח לירחי תליתאי תקע"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2248

2249העתק ש"ות ממ"ו הגאון מהו' נתן אדליר כ"ץ זצ"ל שרמזתי עליה בסי' הקודם:

2249

2250נשאלתי נדיב א' חפץ לתת שני ס"ת בשני בתי כנסיות וידו משגת לשלם דמי הסופר דשם ואירע שם סופר ספרדי שכתיבתו מיופה ואמר שרוצה לכתוב ס"ת שיהי' כ"ו שמות הוי' בראשי דפין ויהי' מדה א' לכל היריעות ולא יאריך ויקצר שום אות ויהי' כמו בדפוס ולכל דף ששים שטין וכמנין יב"ק דפים אדי"ד הוי אדני ושלשים וששה יריעות וגם לא יעשה דבר נגד הש"ע או יכתוב ס"ת מאה וששים דפין וגם יריעות ע"ש עץ חיים וגו' ומ"ז שטין כמנין הוי' אדי"ד וכתיבתו ספרדית גם יוכל לכתוב היטב כתיבה תמה כדעת הב"י ולבוש בא"ח סי' ל"ו אכן שכר כתיבתו כפול ואין יכולת הנדיב לשני ס"ת באופן זה אם טוב יותר ספר א' באופן זה משנים פשוטים:

2250

2251תשובה מה שמבואר בהשאלה שלא יעשה דבר נגד הש"ע תמהתי דבי"ד סי' ער"ב כ' דרוחב השטה ג"פ למשפחותיכם והוא עפ"י שיטת הרמב"ם ג' למשפחותיכם מאותו הכתב הן גסה הן דקה כמ"ש הג"מ וספר שכ' הרמב"ם הי' נ"א שטין ורכ"ו דפין לפ"ז יהי' אחד עשר אלף חמש מאות ועשרים וששה שטין ולסידור הסופר הנ"ל יהי' אותן שבמנין יב"ק ששת אלפים שבע מאות ועשרים שטין ואותן שבמנין ק"ס שבעת אלפים שמונה מאות תשע וארבעים שטין כמעט שליש מלבר רוחב השטין יותר מדרך הרמב"ם וגם בהגה' ש"ע סי' ער"ב מבואר לא פחות ממ"ח ואף שכ' וי"א מ"ב היינו מצומצם ע"פ מס' סופרים אבל לא מ"ד אכן סופרים מובהקים נוהגים כרמב"ם לא פחות ממ"ח ולא יותר מס' ורוחב העמוד ג"פ למשפחותיכם וכותבין על קלף ג' למשפחותיכם ומודדין העמוד ומסרגלין על מדה זו וענין כ"ו שמות הוי' ומ"ז במנין הוי' אדי"ד ומנין יב"ק עמודים הם דברים קדושים אכן לא שערום הראשונים בענין כתיבת ס"ת רק ביה שמו בראש עמוד כסדר האור תורה וגם שמר לך אכן יכוון איזה יריעות קודם לתיבות ביה שמו שלא יצטרך להאריך ולקצר האותיות בעמוד שקודם תיבות הנ"ל כדאיתא באור תורה. ובעיקר כתיבת הסופר הספרדיות ששלח לידי לא עשה ביודי"ן קוצה שמאלית למטה וגם ההין אינן כצורת זו ולא די שהשינין אינן על חד כרעא והביתין לא עשה עוקץ למעלה בגגה מאחורי' לצד א' ולא עקב עב למטה ולמדין עשה רגלה בסופה עקומה לאחורי' ואין נכון גם האלפין לא עשה כדין וכף פשוטה לא ראיתי מכתבו אכן יש שעושין עוקץ מאחורי' וזה פסול לדעתי כתשו' מהרי"ל וב"י בשם ריא"ז דפשוטה וכפופה שוין מדינא דגמ' ופוסקים וזו לא נקרא כף פשוטה אלא בית פשוטה ודלא כמהר"ם גלאנטי שהביא המ"א סי' ל"ב סקכ"ו גם כמה אותיות שאינן בפסוק ששלח לידי לא ראיתי כתבו וצריך לדקדק שיהיה עכ"פ עיקרי הצורות עפ"י הדין ומה שכ' בב"י גבי א וידבק הרגל באמצע הגג הוא טעות ובאגור ומקנה אברם איתא במצר הגג דהיינו בקצה הגג הקרוי' מצר אכן בענין הפתוחות וסתומו' הסכמתי למנהג סופרי ספרדי' כסדר הרמב"ם כמ"ש בכתבי האר"י אף שבש"ע י"ד סי' ער"ה כ' דיעשה אליבא דכ"ע חדא דא"א לצאת ידי מס' סופרים שהביא ס' התרומות וכן יש להגי' בתוס' שלפנינו עוד בכמה מקומות דבאופן הנזכר בש"ע צריך להמשיך או לקצר האותיות וזה נגד דינא דגמ' מנחות דף למ"ד וגם צריכין איזה פעמים למעט הריווח שבין הפרשיות וכבר האריך בתשו' מנחם עזרי' סי' ק"ו בשם מהר"א מפיסא והסכים שלא לזוז מנוסח הרמב"ם. אכן מה שכתב שם בענין פרשה סדורה שגה בזה כי ראיתי תנ"ך כתב יד בוירונה שנת נ"ד לאלף הששי ומצוינים שם פתוחות וסתומות ובכמה מקומות מצוין סדורה והיינו שם צריך לעשות כתיקון קדמונים אכן המנהג שלנו מיוסד על הש"ס ורמב"ם שלא הוזכר שם סדורה. ובדין השאלה אם עדיין לא נדר בבירור ודאי טוב יותר לכתוב ס"ת א' מיופה ומדויק ואם תשיג ידו יכתוב גם שני'. פ"פ דמיין אור ליום וי"ו טוב טבת תקנ"ח לפ"ק. הק' נתן בלא"א מוה"רר יעקב שמעון אדלר כ"ץ זללה"ה:

2251

2252שלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג המופלג כבוד מהו' מאיר צבי נ"י אב"ד דק"ק שוראן יע"א:

2252

2253גי"ה הגיעני נידון ס"ת שכתוב בו בעל חנן בשתי שטין ואין סופר מוכן לתקנו והצבור נדחק לס"ת הנה בפא"ט מבואר דכדרלעומר שמא חד וב' תיבות ולא נחלק לב' שיטין ואם חלקוהו לב' שיטין פסול מיהו הרמ"ה וכל בעלי מסורות פליגי אש"ס דילן וס"ל דהוה חד תיבה לגמרי ואינו נחלק כלל אפי' בחד שיטה ומ"מ מפרישים קצת ביניהם להפיס דעת האומרים שהוא ב' תיבות ובעל אור תורה נדחק לומר דגם ש"ס ס"ל כהרמ"ה ולא נתקבל דבריו בזה כמ"ש מנחת שי ותשו' שב יעקב חי"ד סי' נ"ו מ"מ מוכח מש"ס דשארי מילין כיוצא בו שהם שם א' ושתי תיבו' נחלק בשיטה א' ולא בשתי שיטין ופסול אפי' בדיעבד:

2253

2254והנה במנחת שי פ' וישב סי' ל"ט אות א' כתב פוטי פרע ומלכי צדק בעל חנן צפנת פענח הלין כולהין כתובין תרתי מילין וקרי חד שמא וכו' הרמ"ה ז"ל עכ"ל וכבר כתבנו תרי מילין וחד שמא לא מיכתבי בתרי שיטין ובפ' מקץ סי' מ"א אות מ"ה כ' צפנת פענח אינן חד שמא ובתרין מילין כתבין וקריין ובחומש קדמון כ' שצריך לכתבם בשיטה א' ע"ש א"כ מסתמא גם בעל חנן שהרי בפ' וישב חברם בחבורה אחת צפנת פענח עם בעל חנן ובירושלמי פ"ק דמגילה וכן במסכת סופרים לא הוזכר בעל חנן:

2254

2255אמנם באור תורה בפ' וירא הקשה מ"ט פריך ש"ס מכדרלעומר ולא מבת שבע בת שוע באר שבע בעל חנן ועי"ז רצה להוכיח סברתו שם ע"ש ותמה שבות יעקב הא כדרלעומר קדם בתורה והנה מבת שוע לק"מ דהוא עצמו כ' שהקשה כן כיון דדמי' טפי לבת היענה מכדרלעומר אבל מבעל חנן קשה עליו ועוד דה"ל להקשות ממלכי צדק אע"כ פשיטא לי' לבעל א"ת דבעל חנן בשתי שיטין כתבי' וא"כ קשי' לי' דמבעל חנן לא משני ש"ס מידי:

2255

2256והנה גם פר"מ הביא רמב"ן פ' וישלח ואבאר דבריו בעזה"י דהוה קשי' לי' דבכל השמנה מלכים הזכיר שמו' מקומותם כגון שאול מרחובות הנהר ובבעל חנן לא הזכיר שם עירו ותי' שהיה ג"כ מרחובות הנהר דלעיל עוד תי' שם עיר ממשלתו היא חנן והוא מלך עליה ע"כ נקרא בעל חנן פי' אדון העיר חנן ע"ש ולכאורה אכתי קשה שלא הזכיר שמו העצמיי משא"כ בשארי מלכיות ול"ל שהי' שמו כשם עירו כמו חנוך ויקרא שם העיר חנוך כשם בנו וכן שכם על עירו וכן גלעד בן מכיר שנולד בארץ הגלעד וכן ויקרא לה נובח בשמו ה"נ שמו חנן ומלך על עירו חנן ונקרא בעל חנן א"כ לפ"ז נכתב בשני שיטין דלא כהרמ"ה הנ"ל מ"מ לא שבקי' ודאי של רמ"ה מפני ספיקתו של רמב"ן וא"כ אם סופר מצוי בודאי יתקננו לכתוב בחד שיטה מ"מ כיון שאיננו מבואר להדי' בשום מקום ולרמב"ן איכא ספק עכ"פ ולבעל אור תורה לפי פירושו בש"ס דחולין שם ס"ל דלמסקנא כל שנכתב בשתי תיבות נכתב גם בשני שיטין:

2256

2257ואני בחי' הסברתי דברי הש"ס בביאור נכון [עיין לעיל סי' ע"ז ד"ה דפסיק לי' ספרא וכו'] ולפי מה שהעליתי אין שום חילוק כל המתחלק מתחלק אפי' בב' שיטין וכל שאינו מתחלק לא יתחלק כלל וכאור תורה עפ"י דעת הרמ"ה ואעפ"י שאיני אומר להלכה כלל רק לבארם דברי אור תורה מ"מ חזי לאיצטרופי לכל הנ"ל בבעל חנן אם דחיקא שעתא להכשיר עד יבוא סופר ויתקן וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ:

2257

2258פ"ב יום עש"ק י"א טבת תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2258

2259שוכ"ט לה"ה הרב המא"הג המופלג מה"ו משולם ני' אב"ד דק"ק נאדידי' יע"א:

2259

2260גי"ה נידון ס"ת שכתב בו אלקינו כזה ?# שהאריך תחתי' הנו"ן וכתב הוי"ו בצידה דפסול לדעת מג"א סי' ל"ב סקל"ג ודעת מעלתו שלא למחוק הוי"ו להדיא שהוא נטפל להשם אלא לכתוב תחלה וי"ו בתוך הנו"ן כמ"ש מג"א פני ארצי ועל ידי זה ממילא בטל ליה טפילתה של הוי"ו ההיא שאין לה שוב שום שייכות להשם ושוב ימחקנה להדיא אף על גב דכתיבת הוי"ו בתוך הנו"ן הוה מחיקת הוי"ו שני' מ"מ איננו אלא גרם מחיקה ומסתייעא מעלתו מתשוב' עבודת הגרשוני סי' צ"ה אלו ת"ד:

2260

2261הנה ע"הג הנ"ל פשיטא ליה עוד דהנטפל להשם מאחריו אינו אלא אי' דרבנן ומשו' הכי נכנס לקולא זו ואני אומר במ"כ הגאון שני הדברים אינם נכונים כי לפע"ד הנטפל להשם מאחריו דאוריי' הוא ולכתוב אות שעי"ז יופסל אות אחר מחיקה גמורה היא ולא גרמא:

2261

2262הנה המעיין בלשון רמב"ם פ"ו מיסודי תורה יראה להדי' דאין שום חילוק בין השם עצמו להנטפל אלא שאינו לוקה על הנטפל אלא מכו' מרדות והנה פ' שבועת העדות פליגי ת"ק ואחרים והלכה כאחרים דהנטפל להשם אינו נמחק ונ"ל פלוגתי' אי דרשי' את"ין כפלוגתת שמעון העמסוני ור"ע ופלוגתא דתנאי בכורו' וי"ו ע"ב דהרי כתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ומזה ילפי' מ"ע לאבד ולמחוק שם ע"ז ואתי' את לרבות הטפל לשמם של ע"ז וא"כ אות הנטפל לע"ז מאחריו איכא מ"ע למוחקו וע"ז קאי הלאו לא תעשון כן לה' אלקיכם למחוק השם ולא הנטפל לו ות"ק לא דריש את א"כ אין מצו' במחיקת נטפל לשם ע"ז ולא לאו במחיקת נטפל לשם הקדוש. וקי"ל כאחרים ואיכא לאו אלא הואיל ואתיא מדרשא דיתורא דאת כ' רמב"ם דאין לוקים כך דרכו בכל מקום דאין לוקים על הרבויי' כאלו אלא מכות מרדות אבל לעולם דאורייתא הוה:

2262

2263ועל השנית שלדעתו הוה כתיבת הוי"ו רק גרם מחיקה כבר השיגו בס' בני יונה סי' רע"ו ומייתי מתשב"ץ ותשו' מהר"ע מפאני דכזה הוה מחיקה ממש ולא רק גרם ע"ש ונלע"ד דלא מקרי גרם אלא כשאינו עושה מעשה בידים אלא שנמחק מאליו ע"י מי המקוה כשטובל בלי גמי אבל כל שעושה מעשה אפילו אינו עושהו בגוף השם מ"מ כיון דסוף סוף ע"י מעשה שלו נמחק הו"ל מחיקה גמורה ואסור וראיה לזה מגרם כיבוי דדינא הכי כדמוכח ממ"ש תוס' ס"פ כירה לכל התירוצים ע"ש וה"ה במחיקה דש"ס מדמי להדדי פ' כל כתבי ע"ש:

2263

2264והא גרע ממחיקת הוי"ו בידים דליכא אלא אי' מחיקה אבל שוב כשכותב וי"ו שני' הרי נכתבה בקדושה והיתר משא"כ אם על ידי כתיב' הוי"ו שני' נמחקה הראשונה הרי נעשית המצוה בעבירה ממש ואין מצוה עבירה ואין עבירה מצוה עיין ס"פ האורג ונידון זה גרע ממצוה הבאה בעבירה בעלמא עיין וק"ל:

2264

2265והנה אם נראה להדיא שהוא כתיבה שנחלקה לב' שזה פסול בלי ספק ואך נלע"ד בלי פקפוק דמותר למחוק הוי"ו תחלה ולכתוב אחרת בתוך הנו"ן דהרי מפני זה אנו מוחקים מפני שנראה כשתי תיבות א"כ אינה נטפלת להשם ואלו הי' נטפל לו הי' תיבה א' ולא היה צריך מחיקה והרי משום כן אנו מוחקים מפני שהיא כנחלקה ומופלגת מהשם ואמנם מג"א כ' בשם כנ"הג בשם ראנ"ח דאסור לכתוב וי"ו מובלע בנו"ן ע"ש ואותו הס' אינה במחיצתי אך מסברא נ"ל היינו בנו"ן שנכתבה כדינה וכשיעורה ומבליע וי"ו בתוכה זהו פסול אבל בנידון שלפנינו שהנו"ן רחבה מלמטה יותר מכשיעור וכותב ומבליע הוי"ו להלן קצת מכדי שיעור נו"ן שזה היתר כנטול דמי ואין הוי"ו מובלע בנו"ן וגם אין רחוקה ממנה כב' תיבות ובזה יש להתיר:

2265

2266אך אם אינה נראה להדיא כשתי תיבות בזה מסופק ב"י ומג"א כ' שהלבוש כ' יש להחמיר ט"ס הוא כי לא נמצא כן בלבוש וכבר הרגיש בזה אלי' רבה נמצא א"א למחוק הוי"ו דילמא כשר והוה נטפל להשם גם אסור לקדור השם אף על גב דשם שנכתב בטעות נוהגים לקדרו היינו כשהשם גורם הפסול כגון שנכתב בטעות וכמ"ש והעלה הגאון בס' בני יונה אבל זה השם שנכתב בקדושה ואפשר גם הוי"ו כשרה דהרי ב"י ספוקי מספקא ליה והוה מחיקתו ס' אי' דאוריי' לא ידעתי לו תקנה ומ"מ שלא לגנוז יריעה שלימה יש להתיר לקדור הוי"ו ולגונזה דקדירה אינו מפורש בתורה לאסור וספיקא לקולא ויגנוז אות הוי"ו ויכתוב וי"ו אחר בתוך הנו"ן באופן שכתבתי לעיל הנלע"ד כתבתי וחתמתי. פ"ב נגהי ליום עש"ק י"ב חשון קצה"ל:

2266

2267משה"ק סופר מפפ"דמ:

2267

2268ישאו הרים שלום לנופך ספיר ויהלום שבח מגדול עוז הרב המא"הג המופלא החרוץ ושנון כש"ת מהו' מאיר ני' אב"ד ור"מ דק"ק סאנגרוהט:

2268

2269במאי דבדק לן בענין קדירת השם הקדוש כבר הלכו בו נמושות ספרן של צדיקים האחרונים היו פתוחים לפניו ונחזי מה דקמן וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה למען שמו שנכתב בקדושה שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה:

2269

2270הנה הרא"ש בתשובה כלל ג' סי"ו בל' השואל על ס"ת שהפתוחו' וסתומות היו שלא כדין והי' צריך למחוק הרבה פרשיות כדי לתקן כ' השואל וז"ל גם תודיעני אם יכול לחתוך האזכרות שלימות עם הקלף כדי למחוק ולתקן עותותו ולעשות נקבים ביריעות כו' ועל זה השיב הרא"ש שם סי' ז' וז"ל וח"ו לקדור אזכרות מן היריעה מוטב שיסלק ויכתוב אחרת במקומה עכ"ל והרב"י ס"סי רע"ו מבי' גם תשו' הר"י בן הרא"ש שכ' על שם מיותר וקדרוהו בענין שנשאר נקוב מקום שם מוטב הי' לסלקה מלקדור האזכרות וכ"כ א"א ז"ל עכ"ל מבואר מדבריהם איסור קדירת השם אפי' לצורך תיקון ואפי' בשם המיותר:

2270

2271אמנם טעמא דמלתא לא ידענא אם מסברא חצונה לא נמצא מקום לאוסרה כמ"ש והאריך רלב"ח בתשובה סי' ב' אלא שמ"ש שם להתיר גם קליפת השם ממקומו בקליפה דקה הוא תמו' מאוד דממ"נפ אם דעתו לקלוף השם ולכתוב במקומו תיבות אחרות וכמ"ש הוא שם שאין בזה משום ס"ת שנכתב קצתו על הגויל וקצתו על הקלף ע"ש זה לא יתכן דהשם קידש כל עובי הגויל ואסור לכתוב תיבה אחרת במקומו כמ"ש תוס' בעירוכין וי"ו ע"א ד"ה יגוד וישתמש במותר דבמקומו מיהא קדוש השם ויש לזהר כשכותבים ס"ת או תפילין וגוררו מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ"ל עיין מג"א סי' ל"ב ססק"ו ובחו"י סי' ט"ז הקשה מש"ס פ' כל כתבי דאמרי' אזל ליה כתב אזל ליה קדושתי' [ועיין שאיל"ת יעב"ץ ח"ב סי' ק"מ וק"ל] ואם יניח כך חלק בלי כתב וכן כ' הוא ז"ל שם וז"ל כי אפי' בלא נקב אם הי' שיעור כזה חלק בלא כתב אינו פוסל לדעת כ"ע כיון שאין בו שיעור עכ"ל אולי כ"כ בשם אל או יה אבל בשם בן ד' אם יקלפנו ויניח מקומו חלק בלי כתב הרי היא פרשה סתומה לדעת הרא"ש וסיעתו כמבואר בהלכות קטנות והביאו הטור ר"סי ער"ה ע"ש ע"כ תיקון הקילוף ישתקע לפע"ד [עיין מ"ש תשב"ץ ח"ב סי' ק"ט] אבל הקדירה ע"מ לתקן לא ידענו שום איסור וכ"כ גדולי האארוני' הגאון מהר"יעבץ בתשובה סי' קנ"ג ואעתיק לשונו החביב בקצור וז"ל כי אעפ"י שחשבו קדירת האזכרות בין הפשעים הרעים שעשו מלכי ישראל הרשעים אין ראי' והוכחה כי הם קדרו האזכרות הקדושות מתוך ס"ת הכשר וכ' במקום האזכרה שם ע"א להכעיס ולהקניט שהוא ודאי מרד שאין למעלה ממנו משא"כ בקודר מפני הכרח כדי לתקן ס"ת כהלכתו ולהניח השם בקדושתו היה נראה שמצוה היא כך חובתינו וכך יפה לנו למען תהי' תורת ה' תמימה בפינו וכבוד שם שמים במקומו עומד לעולם עכ"ל לעניננו:

2271

2272ואי בעית אימא גמרא ברייתא דמס' סופרים פרק ה' הכותב שם של ב' שמות של קדש מקיים את הראשון ומעכב [וי"ג ומחטב] את השני ור"ל קודר את השני הרי קמן דמתיר לקדור וכן כ' בתשו' הרמב"ם שהבי' הרב"י ס"סי רע"ו ע"ש וכן יש להוכיח מתוס' דעירוכין וי"ו ע"א ד"ה יגוד וישתמש הנ"ל דמדכ' שלא לגרור השם ולכתוב על הגרר משום שהשם קידש כל עובי הקלף א"כ מבואר דהקדירה עצמה אין בה שום איסור וקיי"ל בכל מקום הלכה כהרי"ף אם לא במקום שהתוס' חולקים והכא התוס' והרמב"ם מסכימים לדעת א':

2272

2273ואמרתי לעיין בש"ס דילן מה נמצא מזה והנה איסור מחיקת השם יצא מלא תעשון כן לה' אלקיכם כמבואר במס' שבת ק"כ ע"ב ובמס' מכות כ"ב ע"א ובספרי ילפי' מזה הפסוק נמי אזהרה לנותץ אבן ממזבח ומקדש ועזרה ועמ"ש רמב"ן על התורה בפ' ראה ועיין שם ברא"ם דהלכה כת"ק ולדידי' מותר במוחק ע"מ לתקן וק"ל ונראה לי דזה הי' כוונת הר"י אסכנדרי שהביא הרב"י ס"סי רע"ו הנ"ל דמייתי מאבני מזבח ששקצום אנשי יון והחשמונאי' נתצו המזבח וגנזום דה"ה דמותר למחוק השם ע"מ לתקן וחזר ודחה ראייתו דהתם א"א בע"א משום שמקום המזבח מכוון משא"כ הכא אפשר לסלק היריעה ע"ש נ"ל דמיונו מהנ"ל כיון ששניהם בלאו א' נאמרו ר"ל מחיקת השם ונתיצת אבן ממזבח א"כ דין א' להם אבל דבריו תמוהים ונעלם ממנו ש"ס ערוך דע"ז נ"ב ע"ב דמזבח ששקצו אנשי יון היה חולין גמורי' ומצאו לו מקרא מלא ובאו בה פריצים וחללוהו מכיון שבאו בה פריצים נתחללה ופירש"י מכיון שנכנסו נכרי' להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקו לחולין קנינהו בהפקירא עכ"ל וא"כ לא היה בו משום איסור נתיצה וכן צריכים לומר במ"ש רש"י במגלה כ"ט ע"א ד"ה דשף ויתיב ובנאוהו יכני' וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהם בגלותן לקיים מ"ש כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו עד כאן לשונו וקשה מי התיר להוריד מקדוש' ב"המק לב"הכנ אע"כ כיון שבאו בה פריצים נתחללו [וצ"ע קצת דהא גלות יכני' הי' ראשונה קודם חורבן ב"המק כמבואר פרק קמא דמגלה:]

2273

2274והנה מבואר דלאו דוקא אבני מזבח אלא כל דבר המקודש כמבואר במכות כ"ב הנ"ל בשורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן והנה חומת ירושלים ומגדלותי' נבנו משירי הלשכה כמבואר משנה ב' פ"ד דשקלים וא"כ מובן שיש בהם קדושה וכ"מ להדי' בפי' הרא"ש דנדרים יו"ד ע"ב וז"ל כהיכל כירושלים קסבר חומת העיר ומגדלותי' משירי הלשכה אתו עכ"ל וכ"כ שם הרע"ב משנה ג' פ"א דנדרים:

2274

2275ואני הפורץ מהם דבר עובר על לאו הזה והנה מצינו בנחמי' ב' שהי' שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון ע"מ לבנות חדשים והרי מבואר לכאורה היתר נתיצה ע"מ לתקן ומזה היה לו ללמוד הר"י אסכנדרי ולא שייך דחייתו הנ"ל משום שא"א בענין אחר דהרי חומת ירושלים לא היה מכוונת ביותר והיו יכולים להוסיף על העיר והעזרות כמבואר רפ"ב דשבועות ואפ"ה היה שובר ע"מ לבנות וזה היה ראי' נכונה יותר ממזבח ששקצו אנשי יון אלא שגם ז"א מטעם הנ"ל דכיון שבאו פריצים בבית ראשון נתחלל והותר לנתצו וכן נ"ל בחומת שילה שלא מצינו שנכנסו פלשתי' כלל ונתצוהו אלא שנשבה הארון ומי נתץ חומותיו ומי התיר לנתצו עד היסוד עד שלא נראה שם שרש דבר אע"כ מכיון שבאו בה פלשתים נתחלל והותר לכל לנתצו ולעשות מה שירצו [ועיין לעיל סי' רל"ג סוף ד"ה אמנם מ"ש ליישב בזה הא דלא קבעו התענית בעשירי] ודי בזה לסתור דברי הר"י אסכנדרי הנ"ל:

2275

2276ונחזו אנן הנה במס' שבת ע"ה ע"א שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה ומבואר שם בתוס' שקורעין אותה לגמרי מראשה לסופה וע"כ מיירי אחר שכבר נשתמשו בה במשכן דבתחלת עשייתן לא היו עושין כן דלפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני ממ"ה עאכ"ו דכה"ג פריך לעיל מיני' בפסקא דקושר ומתיר יע"ש אע"כ מיירי הכא בשכבר נשתמשו בה למשכן דאז לא בנקל גונזין אותה אלא מתקנין בה ככל האפשרי שלא להביאה לידי גניזה אעפ"י שהיו קורעין בה והוא אסור מלא תעשון כן אע"כ כיון שעשה ע"מ לתקן לית לן בה:

2276

2277וכן יש להוכיח קצת מש"ס דעירוכין יו"ד ע"ב דמכתשת של משה נתפגמה והביאו אומני' ותיקנו ולא הית' מפטמת כמו שהית' נטלו תיקונה והית' מפטמת כמו שהיתה וקשה מי התיר ליטול תיקונה הלא מכתשת כלי שרת הוא למסקנת הש"ס שבועות י"א ע"א הן אמת למ"ש הש"ך בי"ד ר"סי רע"ה לחלק בין לקדור השם מהקלף דזה אסור אבל להסיר המטלית מותר יש לחלק נמי הכא דהסרת התיקון לא מקרי שבירה אבל באמת דברי הש"ך בכאן תמוהי' וכבר תמה עליהם מהר"יעבץ בתשו' הנ"ל דהמטלת הנדבק הרי הוא כגוף הקלף וכן כל תיקון המחובר וההסרה היא שבירתו ואפ"ה הותר לצורך תיקון:

2277

2278ונ"ל ראי' מדאיצטריך קרא גבי מעיל לא יקרע וקשה תיפוק ליה דכל כלי הקדש הם בלאו הזה מטעם לא תעשון כן אע"כ לצורך תיקון שרי משא"כ במעיל אפילו לצורך תיקון נמי אסור וממקומו נמי מוכרע דהא נאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם א"כ הכתוב תלאן זה בזה מה שמצווה בע"ז לוקין עליו בגבוה והנה בלי ספק שאין שום מצוה לנתוץ ע"ז ע"מ לבנות אחרת במקומה והנותץ הזה אעפ"י שהוא אינו בונה אלא נותץ לצורך תיקון הוא רשע גמור א"כ ואבדתם הוא בנתיצה דהשחתה וע"ז הוזהרנו לא תעשון כן וזה ברור ופשוט וכן הוא לשון רמב"ם הנותץ עד השחתה כו' [ויש לי עיון רב בדברי ט"ז א"ח סי' קנ"א סק"ג הארכתי במקום אחר אין כאן מקומו:]

2278

2279והנה כיון ששניהם בלאו א' נאמרו נתיצת מקדש ומחיקת השם א"כ ממילא דין א' להם ואין להתעקש שאני נתיצת מקדש שהותר מכללו במשכן שהורידוהו בנסוע המחנות ועיין מס' שבת ל"א ע"ב גבי סותר ע"מ לבנות במקומו יע"ש י"ל הא מחיקת השם נמי הותר מכללו בסוטה וא"כ כיון דמצינו היתר לקרוע היריעה ולהסיר טלאי המכתשת ע"מ לתקן הה"נ דמותר עכ"פ לקדור השם שאינו בהכשר ע"מ לתקן ע"י מטלית ולכתוב אחר במקומו ולכאורה צ"ע על הרא"ש והר"י בנו שאסרוהו בפשיטות ודוחק לחלק דהכא גרע משום דאתי ע"י פשיעה עיין תוספות עירובין ק' ע"א וק"ל:

2279

2280וי"ל דס"ל להרא"ש דשאני התם שהיה הפסול בהטלאי שהטילו אומני אלכסנדרי בהמכתשת והיא היה גורמת שתפסל המכתשת או שתגרע כחה עכ"פ א"כ זה כבודו של אותו הטלאי להסירו מהמכתשת כדי לחזור ולשמש לפני מלך הכבוד ית"ש ומ"ט לא יוסר משם מפני כבודו הלא זה הוא כבודו שלא יהי' הטלאי הזה הגורם פסולו וכן בקריעת היריעה כיון שנפל דרנא בזה החוט היה הוא הגורם לפסול היריעה א"כ זה כבודו שיקרע ויתפור ויחזור לכשרותו ואה"נ דשם שנכתב בפסול או אפי' נכתב בכשרות ונפסל אח"כ כמו בנדון דידן מ"מ כיון שע"י זה השם היה גורם לכמה שמות קדושות שבהיריעה להביאם לגניזה וכדי בזיון שיהיה הוא הגורם לזה ע"כ זה כבודו לקדרו משם לכבודו ולהטיל אח"כ מטלית בנקב ולכתוב שם שם אחר אבל בנידון דהרא"ש שהיו השמות נכתבי' כדינן ומשו' פיסול אחר שהי' הפרשיות נכתבי' שלא כדין א"כ אין השם גורם הפסול אז בודאי אסור לקדור השם וכ"כ להדי' מהריעב"ץ מסברא דנפשי' בלי שום ראי' אלא כמכריע בין הפוסקים:

2280

2281ונ"ל דהר"י בן הרא"ש הוסיף על דברי אביו דהה"נ בנידון דילי' בנכתב שם יותר וצריך לקדור א' ונשאר מקומו נקוב דא"א לטלות שם מטלית וישאר חלוק כשיעור ג' אותיות שהוא שיעור פ' סתומה להרא"ש כמ"ש לעיל וע"כ ישאר מקומו נקוב ויהיה ניכר לעולם בזיון השם הקדוש שנקדר מכאן וכיוצא בזה לא מצינו במקדש ס"ל להר"י בן הרא"ש דגם זה אסור כן נ"ל ליישב דבריו אף שמ"מ דבריו הם נגד מס' סופרים אבל מ"מ בנדון דידן שנמחק השם של ויקרא שם בשם ה' ויהיה גרמא לגנוז כל היריעה לפע"ד לית דין צריך בשש לקדר השם ולטלות מטלית ולכתוב שם על המטלית דהא בלא"ה לרמב"ם ותוס' מותר להדי' והרא"ש ובנו אפשר דלא פליגי כה"ג כמ"ש נ"ל לסמוך בלי שום פקפוק:

2281

2282מ"מ נ"ל טוב שיקדרו עוד איזה תיבות עם השם כדי שלא יבא לידי גניזה לבדו שזה הוא בזיון והורדה בקדושה טפי כמבואר למעיין בלשון רש"י דעירוכין וי"ו ע"א ד"ה שם שלא במקומו אינו קדוש וכו' וז"ל ל"א שם שלא במקומו כגון ע"ג קורות וכלים לא קדוש דלא הוה מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו אבל שם לבדו הוה שלא במקומו ולא קדיש יע"ש א"כ טוב לקדור ויקרא שם בשם ה' ולגונזו ולטלות מטלית ולכתוב אחר במקומו ואם אפשר לקדור ע"י הגרמא בלי מעשה בפועל עדיף דהגרמא אפי' במחיקה ממש שרי כמבואר בשבת ק"כ ע"ב אבל לקלפו כלל לא כמ"ש לעיל ובזה אסיים בכל חותמי ברכות ושלום לו ולתורתו: מש"ק כ"א מרחשון תקס"ד פה ק"ק מ"ד:

2282

2283משה"ק סופר מפפד"מ.

2283

2284שלום רב לידידי הרבני המופלא ומופלג כמה"ו אליה ני' יושב בשבת תחכמוני בסגאליטץ:

2284

2285ע"ד הס"ת ישן נושן שנכתב באותיו' ותגים משונים ומרובים ואותיו' עקומו' ולפופו' הרב' כזה ?# והנה אודות ריבוי התגים אין לפוסלו וכבר כ' רמב"ם שנהגו איש מפי איש לתייג בכמה מקומו' זולת ש.ע.ט.נ.ז ג.ץ וכן לעשות אותיות עקומות ולפופות ופיהן כפולות ובספר בן משק להגאון דמשק אלעזר הובאו דבריו בסוף ס' בני יונה העתיק איזה מקומות שיש לעשות כנ"ל והנה היה גם למראה עיני תיקון סופרים אחד שיש ביד ספרא דוקנא דפה שנרשם על הגליון כל המקומות וכל התמונות כמו שנרשמו בתמונה שנשלח לידי ממעלתו חוץ ממה שאכתוב לקמן אי"ה וכיון שכן אין ספק אם הסופר הוסיף מדעתו אין לפסול כיון שאין פסול בחסרונם משום שלא הוזכרו בש"ס כך אין פסול ביתורם ויש קצת להוכיח מדאמרי' שמרע"ה מצא להקב"ה קושר כתרים לאותיות ואמר רבש"ע מי מעכב על ידך והשיב לו עתיד ר"ע לדורשן עיין פ' הקומץ אם כן למאי דלא ידע מרע"ה שיש קפידא וצורך בהני תגין הי' סבור דלנוי בעלמא עביד כן הקב"ה ולכן שאל מי מעכב על ידך אם כן שמע מינה שדרך סופרי הדיוטות היה לתייג לנוי אם כן ממילא בספר תורה אין פוסל היתרון ואנוהו נמי איכא אלא מכל מקום אין להוסיף על אותן המקובלים איש מפי איש שהן בכלל קווצותיו תלתלים שיש על כל קוץ וקוץ תילי תילים ואותן שאין בהם הלכות רמוזות אם נכתוב לנוי שוב לא נדע איזה מהם להלכה ואיזו באו על מגן לנוי. ואמנם אם עשה לא עכב שהרי גם אם לא כ' אותן שהם לדרוש לא עיכב כמה שכ' רמב"ם הנ"ל וסופרים שלנו אינם עושים שום דבר ויפה עשו כי אין אתנו יודע עד מה וכל הדברים המקובלים איש מפי איש ולא נזכרו בש"ס נתבלבלו באורך הגלות ואין לסמוך עליה' אבל מכל מקום אין לפסול אך בתנאי שיהיה מחובר להאות וכדמשמע קושר כתרים להאותיות שיהיה נקשר ונעשה גולם אחד ולא כאשר ראיתי בתמונת ו' הראשונה כצורת אתנחתא הפוכה למטה ואינה מחוברת וזה בודאי אינו ראוי ומותר למוחקו אפילו בוי"ו שבשם הקדוש ואפי' נטפל להשם לא הוי וגם בגליון תיקון סופרים הנ"ל לא מצאתי כן:

2285

2286תמונת החי"ת לכאורה הייתי יכול להמציא כן מהש"ס דבפ' הקומץ אמרי' חטרי' לגגיה דחי"ת משמע דהחטוטרת הוא זולת הגג וכן הוא בין לרבינו תם ובין לרש"י כמובן ואם כן במס' שבת דקאמר דנטלי' לגגי' דחית ונעשה שני זיינין על כרחך לא קאי אחטוטרת לחוד דאם לא כן לא הוה ליה למימר גגי' דחי"ת אלא חטוטרת אלא על כרחך דשקל לכל הגג ובתמונת חי"ת שלנו לא ישאר אלא קו פשוט ואין כאן ב' זיינין אע"כ כתמונה של זה הסופר ויהיו ב' זיינין הפוכים ומצינו שם בבריי' גמין עיינין עיינין גמין טתין פיפין כו' ור"ל בהפיכתם וכפירש"י שם והכי נמי דכוותיה:

2286

2287אלא דלפי זה ע"כ גם תמונת ה יהיה כן דהרי אמרו שלא יעשו חיתי"ן ההין ואם לא ישנו בתמונה איך יעשו מחתין ההין וכבר כתבתי בתשובה אחרת [ע"ל סי' רס"ז ד"ה ולכאור'] והוספתי קצת נופך על דברי הריב"ש בתשובה במה דאמר רב אשי בפ' הקומץ חזינא לספר' דוקנ' דחטרי' לגגי' דחי"ת ותלי' לכרעי' דה"י שהבריר' לכתוב ה"י כמו חי"ת בלי תליית כרעי' ולעומת זה צריך לעשות סי' בחי"ת לחטור גגי' או בהיפוך לתלות כרעי' דה"י ומבלי לחטור חי"ת ואתי רב אשי לאסהודי אספרי דוקני דעבדי לתרווייהו משום האי טעמא דמפרש שם ואם כן כיון שמעיקר הדין תמונת' שוות אתי שפיר חיתי"ן ההי"ן בבריי' ואש"ס ש"ס דגיטין גבי למהך דלא לתחזי למחך אבל הנ"ל קשה אי סלקא אדעתין דעיקר תמונת חי"ת הוא כהאי ספרא אם כן איך יתחלף בה"י ועל כרחך צריך לומר שגם תמונת ה"י יהיה כן והרי הוא בעצמו לא כ' כן ההי"ן לפי התמונה שלפני ועוד לפי הנ"ל איכא ההי"ן בכתיבה דלא תלי' כרעי' אם כן מאי טעמא לא אמר הש"ס דשקלי' לגגיה דה"י ועבדו ב' זיינין דקדום לחי"ת אלא על כרחך ליתא להך תמונה וגם לא ראיתי בגליון הנ"ל:

2287

2288תמונת טי"ת לפופה בימינה ג"כ לא מצאתיה כן אבל לפי מה שעשה כל הפיפ"ן שלו כפולות ולפופות הוצרך לעשות גם הטי"ת כן שהרי אמרו בבריי' שלא יעשה טיתי"ן פיפי"ן משום דטי"ת הפוכה דומה לפ"א ואם כן המלפף וכופל פיפ"ן שלו צריך לעשות בטיתי"ן כן:

2288

2289כף פשוטה שלו פליגי ביה אי נפסל עיין מג"א סי' ל"ב סקכ"ו עיין שם:

2289

2290בי"ת בלי עקב אין לפסול בשביל זה כיון שאינה עגולה מאחרי' כעין כ"ף רק כעין דל"ת:

2290

2291יו"ד שאין לה עוקץ בשמאלה ולמעלה אין לפסול כי י"א שאין צריך עוקץ ממש בולט לחוץ ונמשך למטה רק זויות למעלה ולמטה לאפוקי עגולה:

2291

2292אך תמונת הוי"ו השנייה שהיא ממש כמו פ"א פשוטה קטנה ואין שום תינוק בעולם יכול לקרותה כי אם לפ"א פשוטה ובתפילין שלנו כולנו יחד יהי' פ"א פשוטה באותה תמונה ואיך נברך על ספר תורה הזה עיין מג"א סי' ל"ב סקמ"ט גם לא שמענו ולא ראינו מעולם צורה זו והסופר בדאה מלבו ומה שחששו להוצאות לעז נראה שיש להם קצת על מה לסמוך במג"א שם ס"ק מ"ח אבל אינו ענין לנידון שלפנינו כלל ולתקנו אי אפשר כי מה יעשו בווין שבשם הקדוש וגם לריבויים יהי' כמנומר ויען כי הספר בלאה"נ נמצאו בו כמה טעיות כמה שכתב מעלתו והרי הוא פסול לפנינו ואפי' אם יתוקנו הטעיות ההמה מכל מקום אסור לקרות בו עד שיגיהו אותו כמבואר על כן אין כאן לעז ויניחנו בפסולו ולא תיגע בו יד לתקנו או להגיהו ויעשו לו ארגז בפני עצמו לשומו במקום מיוחד וזו היא גניזתו ואסיים בברכה דברי א"נ הכותב בחפזי.

2292

2293פ"ב יום ה' כ"ז שבט תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2293

2294מחיה חיים יכתוב ויחתום לאלתר לחיים ה"ה הרב י"ע וי"נ המא"הג החרוץ ושנון כש"ת מהו' מאיר נ"י אב"ד דק"ק סאנגרוהד:

2294

2295יום אתמול הגיעני נועם מכתבו על הב"ד ולמלאות שאלתו ובקשתו למהר להשיבו על ב"ד המוקדם האפשרי פניתי היום להשיב מיד בלי שום עיון מרוב טרדות המבקשים תפקידם ה' עליהם יחי' ואומר מ"ש מעכ"ת אודות הלמ"ד שבתיבת אלקי' שניקב למטה באחורי עוקצה התחתון בעקמומיתו ונשאר עכ"פ רושם דק הניכר לעיני' והעלה מעלתו לעבות העוקץ הדק בפני' כדי שיהי' נראה יותר לעין ולכוף העוקץ לתוכו כלמ"ד של כתיב' תמה (כמדומה שנזדקר טעות לפניו כי הלמ"ד ששלח לפני היא מכתב וועליש והתיקון שרוצה לעשות תהי' כתב תמה) הנה דברי חכמה והשכל הם וכן נכון וישר ומה שטרח להביא ראי' מאלי' רבה סי' ל"ב סקל"ג שמותר להוסיף באותיות השם לא ידעתי מה צריך לראי' ולא נסתפק בזה אדם מעולם מה"ת לאסור ואבדתם את שמם כתי' לא תעשון כן לה' אלקיכם אבל להוסיף היכא רמיזא לאיסור והלא מכאן אזהרה לנותץ אבן ממקדש ואפי' מבית הכנסת ואפ"ה פשוט שמותר להוסיף על העיר ועל העזרות והאלי' רבה לא נחית בזה משום קדושת השם אלא אי מותר להוסיף מטעם דלא להוי כחק תוכות שהאות נעשה ממילא בלי מעשה חובת הגוף ממש ע"ש א"כ מה לי א"י מה לי ח"ל אבל טעמא דידי בגוף האות וכעין שפוסל מג"א שם סקכ"ג בשם רד"ך ומהר"ם אלשקר ועל זה מייתי האלי' רבה ראי' מט"ז ס"ק ט"ז אבל מקדושת השם לא מיירי כלל:

2295

2296ואם אולי בס"ת דמעלתו דהוא ישן ומיושן לפי דברת כבודו ורגיל הוא בכתב ישן כזה שע"י הוספת דיו ונגיעת הקולמס יחסר מקצת מדיו המיושן שבשם א"כ לזה אין לו ראי' מא"ר להתיר בכה"ג אבל נ"ל פשוט להתיר גם בכה"ג לא מבעי' אם אינו פסיק רישי' דשרי דבכל איסורים שבתורה קיי"ל להתיר לא אפשר ולא מכווין אלא אפי' אי הוה כעין פ"ר שע"י הכתיבה החדשה א"א שלא יחסר קצת מהדיו הישנה ובפסיק רישי' לא שרי לא אפשר ולא מכווין כמשמע ממ"ש תוס' פסחי' כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר מ"מ הכא שאינו עושה מעשה בידים רק ע"י גרמא שרי' דלענין זה קל מחיקת השם דשרי ע"י הגרמא כמבואר בש"ס שבת ק"כ ע"ב דמדכתיב לא תעשון כן משמע הגרמא שרי וע"ש ק"י ע"ב גבי בארצכם לא תעשו משמע אע"ג דכתיב לשון עשיי' מ"מ אסור הגרמא ועיין שם קל"ג ע"א לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב וכו' ע"ש וק"ל וק"ו הוא התם הוא השחתה גמורה ושרי' הגרמא כ"ש הכא דעל מנת לתקן הוא דמי ליכא הר"י והרא"ש דמתירים להדי' כמבואר בדברי הטור והרב"י בי"ד ס"סי רע"ו:

2296

2297באמת לפמ"ש מעלתו דקרוב לודאי שרי' הכא בלי תיקון כלל וכן נ"ל לפי התמונה ששלח לפני וא"כ הוה לי' אפשר בלא תיקון ולא מיכוון וא"כ אי ס"ל בשארי אי' לאסור אין מתכוון אסור נמי הכא באפשר ולא מכווין וזה תלי' בפסק הרמב"ם דלא ילבש אדם כלאים להעביר המכס ויעיין בזה בתשו' חו"י ובהא דמזלפין לאישים ואין כאן מקומו כי אין אנו צריכים לזה כי בלא"ה שרי' מטעמים הנ"ל:

2297

2298ומ"ש מעלתו אודות הנקב שבצידו החיצוני' שעי"ז אין האות מוקף גויל יפה כ' מעלתו שאין בזה קפידא עפ"י דברי הרב"י וכן פסק בש"ע א"ח סי' ל"ב סעי' י"ו דנקב המפסיק אחר שכבר נכתב בכשרות אינו פוסל והט"ז סקי"ד שהקשה שסתר עצמו למ"ש סעיף שלפני זה בשם הירושלמי שנקב תוך האות פוסל אפי' נעשה אח"כ מפני שאינו מוקף גויל במ"כ של הט"ז ששכח מה שהשכיל שם סק"ח וז"ל משמע דוקא כל תוכו ולא מקצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוה כחלק אחד וע"כ אעפ"י שנפסק הגויל שבתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומה אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול עכ"ל והנה סוף דבריו הוא נדון שלפנינו לגמרי וק"ל ובא"ר כ' שנלמד ממנו שגם אם ניקב בעובי האות ודיו מקיף הנקב מכל צדדיו נמי כשר ע"ש והענין בזה שלעולם דיינינן הגויל הנשאר מצד הניקב כאלו הוא נמשך וממלא הנקב דקיי"ל בכל התורה דאם אין פרוץ מרובה מעומד ה"ל כסתום ויעיין היטב בעירובי' יו"ד ע"ב בשמעתי' ובתו' ד"ה עור העסלא וד"ה ואצבעיי' ויעיין מג"א ר"סי י"ו ומיהו היינו דוקא בגויל שבפנים הוא מצטרף זה עם זה להכשיר הנקב כשאינו ממלא החלל אעפ"י שמגיע מצד א' עד קו הדיו שבירך האות אבל אם ממלא כלל החלל לא נימא שהגויל שחוץ להאות ישלים החסרון שבתוך האות זה לא אמרי' כיון שאין קדושת גויל שחוץ לאות ושבין שטה לשטה שוה עם קדושת גויל שבתוך חללו של ה"י ומ"ם וכה"ג ומשו"ה במלא כל חללו פסול אפי' נעשה אח"כ כיון שאינו מוקף גויל אעפ"י שאינו ע"י דיו אלא ע"י אויר מ"מ אויר פוסל טפי בכל מקום כמבואר בב"ב קס"ב ע"ב ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה וכו' יע"ש אלא היכי דאיכא להשלים ע"י עומד שסביבותיו קיל אויר שאלו הי' מפסיק דבר אחר הי' מבטל ההשלמה משא"כ כשיש רק אויר יכול להשלים וכל זה מבואר מעתה לק"מ מה דמכשרי' ניקב מבחוץ או איפסק בנוקבי' שהכל הוא בחוץ והגויל החצוני שסביבותיו משלים חסרונו כיון שעומד מרובה כמו שהגויל הפנימי משלים חסרון פנימי ה"נ החיצוני משלים חסרון חיצוני וזה נ"ל ברור להלכה ולמעשה מבלי לזוז מפסקי הרב"י בזה:

2298

2299ומ"ש מעלתו שרוצה להטלית מטלית על הנקב מבחוץ כדי שלא ישאר מקום נקוב בס"ת פשיטא דנכון לעשות כן ואין זה ענין לפלפולו של מהרי"ק שרש קכ"ב ודברי הב"ח המובאי' בט"ז י"ד סי' ר"פ סק"ד ובש"ך שם סק"ז דהתם אי אויר פוסל כגון בניקב קודם כתיבה אז אינו נכון שגויל המטלית יהי' מקיף לאות שעל היריעה דבעינן היקף מגויל של עצמו לדעת הב"ח אבל הכא שגם האויר הי' כשר מכ"ש שלא יזיקו מטלית ולא דמי לשופר דניקב כשר טפי מסתמו התם משום דה"ל ב' וג' שופרות ועוד הכא הוה במינו ואין להאריך בפשוטי' ובפרט לחכם כמותו שהקיצור יספיק לו והזמן לאו מופנה ולהיותו מזכיר דאין קפידא בדיעבד בתמונת אותיו' שבסי' ל"ו וכמ"ש בנ"בי הנני שולח לו מכתב מהאי ספרא דוקנא דידן שלמדנו עמו תמונת אותיות של הרב"י ומה שיראה ימיני הצדקי"ן מהופכין הוא עפ"י קבלתי ממורי זצ"ל עפ"י קבלת האר"י ז"ל ויראה הלבן שבתוך הפיפי"ן שהוא ממש צורת בי"ת כמבואר במקובלים ויעיין בס' מגן דוד לרדב"ז ז"ל ופ"א אי"ה כי יבואו דבריו עוד אלינו נאריך לפי כבודו ורב גדלו והיה זה שלום ושנה טובה ורב ברכות לו ולתורתו הכ"ד הכותב והחותם פה ק"ק מ"ד יום ב' ט"ו אלול תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2299

2300שלמא למר הי ניהו רבה ה"ה הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה סענדר ני' אב"ד דק"ק רעכניץ יע"א:

2300

2301ע"ד האי ספרא בצירא שכתב ספר תורה והיו"דין שעל גבי האלפין נוגעים בגג האל"ף ומסתפק מר אי צריך לגרור גם הגג או סגי בגרירת היו"דין לחוד דין זה מבואר הוא בלשון הרב"י סי' ל"ו בא"ח וז"ל שם אחר שהביא דברי האגור לפסול בנגיעת היו"ד בגג האל"ף כ' עליו בשם הר"י אסכנדרי אם הדביק גוף היו"ד שלמעלה או שלמטה בגג האל"ף פסולה שאין להדביקן בוי"ו האמצעי אלא בדקות שבהן לא בגופן ואם הדביקן בגופן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוה כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבק ולתקנה לכתחלה עכ"ל משמע מיהת בגרירת היו"ד סגי בלא גרירת הקו האמצעי אמנם מסברא נ"ל דהיינו כדרך שכותבי' רוב הסופרים שעושים בתחלה הקו האמצעי ואחר כך מחברים בו היוד"ין שלמעלה ולמטה ונמצא שהקו האמצעי נעשה בהכשר וכשמוחק עתה היו"ד ונשאר' הוי"ו האמצעי הרי הוא כתחילת כתיבה שקדמה הוי"ו להיו"ד ולא הוה חק תוכות כשחוזר ומושך עליו יו"ד בהכשר ומזה מיירי הר"י אסכנדרי הנ"ל. אמנם אני ראיתי סופרים המקדימי' יו"ד העליונה ואח"כ מושכי' תחתיה הקו האמצעי נמצא אי נדבקה הקו אל היו"ד במשיכתה אלי' הרי הקו נעשה בפיסול א"כ צריך למחוק מהקו ההוא כל מה שהוא מן היו"ד ולהלן למטה הימנו שהרי כללא כיילו הראשונים שכל מה שנעשה בפיסול צריך למחוק וכמ"ש גם כן מג"א סי' ל"ב סק"ל יע"ש וזה נ"ל פשוט לפע"ד ואינו צריך לפנים:

2301

2302אמנם במאי דבדק לן מר עוד מה לעשו' באלפי"ן שבשם הקדוש אלהי' ואדני ית"ש דא היא צריכא רבא ואעריך לפניו מה שנלענ"ד בענין זה וה' אלקי' יעזור לי למען כבוד שמו הגדול שנכתב בקדושה ולפר"מ כבוד תורתו משפט הבחירה לשום עינא פקיחא על כל הנאמר:

2302

2303והנה בגוף הדין דמחיקת השם דנפקא לן מלא תעשון כן לה' אלקיכם הדעת נותן שאינו אסור אלא על דבר השחתה אבל לצורך תיקון לא איכפת לן דתו לא עבר על לא תעשון כן דהא אואבדתם את שמם קאמר לא תעשון כן והרי אנו רואים המבשל בעצי הקדש לוקה משום ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן כמבואר במכות כ"ב ע"א והנה מצינו בפסחים פ"א ע"ב הציקני' שורפים אותו לפני הבירה מעצי המערכה ויע"ש בתוס' ד"ה נטמא רובו כו' וקשההא עכ"פ עברו על לא תעשון כן וע"כ מפני שלא היה דרך השחתה לית לן בה וראיתי להר"י אסכנדרי שבב"י בי"ד ס"סי רע"ו שאין להביא ראיה מהחשמונאי' שסתרו המזבח ששקצו אנשי יון דשאני מזבח שמקומו מכוון ביותר וא"א לבנות אחרת בלא סתירתו של זה לא הבנתי מה בכך אם הוא עובר בלאו דאוריית' לסתור אפילו ע"ד תיקון על מנת לבנות מה מועיל אם א"א הלא א"א ולא קמכוון לא שרי אלא באתי ממילא ולא מכוון אבל בפסיק רישא שעושה מעשה בידים לא כמבואר בתוס' פסחים דף כ"ה ע"ב ד"ה לא מיכוון כו' ואולי כוונתו שאני התם דאתי עשה דבנין מזבח ודחי לאו דלא תעשון כן והא דהצריך לומר דהתם א"א רוצה לומר שאי היה אפשר בענין אחר הוה אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודוחה לא תעשה וצריך לומר נמי דעשה דבנין מזבח שהוא מצוה רבה דוחה לא תעשה אפי' אי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כמו שהוכיחו תוס' מהא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה עיין מ"ש מג"א סי' תמ"ו סק"א בשם רבינו תם דעשה דרבים דחי לא תעשה בלא בעידני' וצל"ע קצת משבת קל"ב ע"ב דקאי הסוגיא אצרעת דוחה עבודה ופירש"י שם בריש הסוגיא אי הכהנים טמאים בצרעת נדחה עשיית הפסח ולא יקוצו הבהרת ומסיק שם הש"ס משום דלא הוה בעידניה ש"מ דלא דחי עשה דעבודה לא תעשה אחרת אלא בעידני' ואמאי ידחה בנין המזבח ל"ת דלא תעשון אי ליכא בעידני' ומיהא ראיות הר"י אסכנדרי דמייתי מיומא י"ו ע"א בלא"ה תמוה והעלים עין מש"ס עבודה זרה נ"ב ע"ב דמזבח ששקצו אנשי יון לא הי' בו שום קדושה דקרא אשכח ובאו בה פריצי' וחללוהו יע"ש:

2303

2304ובזה נדחה גם ראיה הנ"ל די"ל הא דהתירו לציקני' לשרוף בשר קדש בעצי הקדש משום דאתי עשה דושרפת הנותר ודחי לא תעש' דלא תעשון כן והוה בעידנא מה שאין כן בתיקון השם לא הוה בעידני'. ואמנם הנה כיוצא בו מצינו גבי מדליקי' מנר לנר על ידי קינסא דאיכא מאן דמתיר אף על גב דאיכא ביזוי מצוה משום שאין דעתו כ"א לתקן נר האחר והחולקים ואוסרים נמי לא פליגי אלא התם דהביזוי הוא בזאת המצוה והתיקון הוא במצוה אחרת אבל היכא שהתיקון במקומו לא מקרי קלקל מעיקרא לכ"ע וסברא כזו אשכחן נמי גבי איסורי שבת יע"ש במס' שבת ל"א ע"ב ובתוס' ד"ה וסותר וכו' יע"ש:

2304

2305אבל הכי איתא להדיא במס' סופרים פ"ה המוחק אות א' מהשם עובר בל"ת אר"ש לכן נאמר לא תעשון כן אבל טפת דיו שנפל' על הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן עכ"ל הרי מבואר הטעם משום שלא היתה כוונתו כי אם לתקן ומזה למד הר"י שבמרדכי לגרר הדביקות שבשם ג"כ ומבואר מדבריו דהיינו רגלי ה"הי שנוגעי' בגגו מותר לגרור בהשם על מנת לתקן ובתשו' הרא"ש כלל ג' והובא דבריו בטור ס"סי רע"ו מתיר לגרור דביקות מאות לאות ולכאורה משמע דוקא שבין אות לאות מתיר הרא"ש וכן משמע מלשון ש"ע בי"ד ס"סי רע"ו הנ"ל. אמנם בא"ח סי' ל"ב סעי' כ"ו סתם המחבר אם יש דביקות באותיות השם יכול להפרידם ובספרו הגדול שם מבואר שכ' שסמך עצמו אהר"י והרא"ש הנ"ל משמע דס"ל דהרא"ש והר"י לא פליגי ואדרבא יותר יש סברא להתיר בנדבקה הה"י בגגה דנשתנית לחית ואין כאן קדושה כלל משנתיר למחוק הדביקות שבין אות לאות שנכתב השם כתיקונה ואפילו הכי מתיר הרא"ש מכ"ש דביקות האותיו' עצמם:

2305

2306ולכאורה נראי' הדברים ק"ו לנדון דידן השתא בדביקות רגל הה"י דיש כמה פוסקים המתירים אפי' בלא גרירה כמבואר בתשו' הריב"ש שמביא הרב"י סי' ל"ו וראייתם נכונה מש"ס דפרק הקומץ מדאמר רב אשי חזינא לספרי דווקנא דקא חטרי גגי' דחית ותלי' לכרעי' דה"י משמע דשארי ספרי לא כ' הכי ואפילו הכי כשר ואינו אלא לדווקנא בעלמא ומהרי"ק בשרש ע"ח כ' עוד לייפות הראיה דהא חזינן בגטין אין אנו נזהרים לחטור גגי' דחי"ת ש"מ שאינו אלא דיוק סופרים בעלמא וה"ה תליית כרעי' דה"י דבחדא מחתא מחתינהו והריב"ש הקש' עליהם מברייתא דפ' הבונה חיתי"ן היהי"ן היהי"ן חתי"ן פסול ולפע"ד לא תקשה עליהם מזה כלל דודאי צריך לעשות שום שינוי בין חיתי"ן להיהי"ן והיו הסופרים מאז נוהגים לחטור החי"ת כדי שיהיה היכר בינה לה"י ולא היו תולים כרעי' דה"י אלא היו מחברים אותה להגג ויש מהם לא היו חוטרים החי"ת ואותם היו תולים הה"י להפריד בינה לחי"ת ואהא אמרה הברייתא המשוה חיתין לה"הין פסול ואתא רב אשי ואמר דספרי דווקנא חטרי' לחתי"ן וגם תולין ה"הי משום טעם המפורש שם בש"ס וזה לשון רש"י בגטין פ"ה ע"ב ולא לכתוב למחך צריך להבדיל רגלו של ה"י שיהי' אויר בין רגלו לגגו דלא לתחזי כחי"ת עכ"ל וע"ש בתוס' ד"ה ולורכי' ע"ש משמע דשארי היהי"ן דגט אין קפידא אם מחוברים ומיירי בדחטר לחתי"ן. ואמנם מנהגינו לתלות ההיהי"ן ולא לחטור החתי"ן בגט דבחד מינייהו סגי ועולים כהוגן דברי הגאונים המקילים ועיין לשון הריב"ש הוא מובא בשלימות במעדני י"ט ה' ס"ת אות ונהי דמ"מ אנו מחמירי' בה"י וקופי"ן לתלותם מ"מ לגרור בשם בשביל זה היה קשה קצת ואפילו הכי מתירים הר"י והרא"ש מכ"ש בנדון דידן שנשתנה האות לגמרי דלכאורה ק"ו הוא:

2306

2307והנה המרדכי בשם ר"ש פליג אהר"י דעד כאן לא שרי במסכת סופרים אלא בנפלה טפת דיו על השם שכבר נכתב פ"א כתיקונה דה"ל תרתי לטיבותי' א' שאין המחיקה רע כל כך כיון שכבר נמחק על ידי הטפה דיו ועוד שהתיקון שעושה הוא תיקון היותר גדול שמחזיר השם לקדמותו שכבר היה נכתב כתיקונו מה שאין כן בדבק שגם מתחלה לא היה נכתב כתיקונו אין מצוה כ"כ לתקנו גם הגרירה הוא עון אשר חטא שהרי בלא הגרירה נמי נקרא השם בקדושתו אלו דברי המרדכי בצירוף דברי פסקי מהרא"י סי' ע"א ויש לתמוה על הגאון מאי טעמא החמיר כל כך לפרש דברי מס' סופרים להחמיר נגד הפשט דקרא משמע לא תעשון כן היינו כמו שעושים לע"ז דרך השחתה אבל דרך תיקון מה"ת לאוסרו והי' נ"ל על פי האמור בספרי דמייתי רש"י ורמב"ן בחומש תנא קמא מוקי קרא למוחק משם ונותץ אבן ממזבח ור' ישמעאל תמה על זה וכי סלקא דעתך שישראל נותצי מזבחות ומוחקי שם הם אלא שלא תגרמו בעוונותיכם ליחרב ב"המק והנה מלבד שהוא דרש אגדתא עוד זאת הוא נגד הש"ס דפרק כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) לא תעשון עשיי' אסור הגרמת מחיקת השם שרי נמצא ס"ל לש"ס דילן דא"א לפרש לשון לא תעשון על גרמא בעלמא ואיך נפרש שלא יגרמו חורבן ב"המק ועל כרחך קרא מתפרש כפשוטו וק' קו' ר' ישמעאל וכי סלקא דעתך שישראל נותצי מזבח הם ואע"כ אם אינו ענין לדרך השחתה תנהו ענין על דרך תיקון כך נראה לפרש דבריהם:

2307

2308מ"מ נראה לי דלא פליגי אלא בתליי' ה"הי שאפשר לקרותו על כל פנים בלי גרירה אבל היכי שנשתנה האות לגמרי כגון בנדון שלפנינו לית דין ולית דיין שיכול למחקו והנה הרלב"ח סי' א' הפליג מאוד ובמ"כ אזיל בתר איפכא וכ' דהיהי"ן וקופין חמירא מכל האותיות מפני שהוזכרו בש"ס ויש לתמוה עליו ואין להאריך כאן מ"מ סיים בסוף דבריו וז"ל גם יו"ד האל"ף אם נדבקה כלה ודאי שנפסדת צורתה וצריך תיקון אבל אם התג הדבוק באל"ף נתפשט מעט ואינו דק כראוי ליופי הכתיבה אם נשאר הפרש נראה שאין בכך כלום ואין צריך שום תיקון וכל זה צריך עיון וטביעות עין עכ"ל הרי שאפי' הוא ז"ל אזיל ומודה בנדון שלפנינו לפסול מן הדין אף על פי שלא נזכר' צורת האל"ף בש"ס מ"מ כך קבלנוה ממשה בסיני וכך הוזכרה צורתה בספרי הגאוני' שמפיהם אנו חיים ומצאתי כתוב ע"ש תשובת הרב"י (שאיננו במחיצתי) שהתיר לגרור יודין של השם שהיו נראין כרישי"ן ומסתמ' לא הי' הסופר כותב רישי"ן ממש רק שנדמו כך לתכונות אות אחר וה"ה ומכ"ש בנדון דידן כמבואר באריכות ברלב"ח שם דהפסד צורת אות האל"ף גרע מדמיון אות לאחרת ואם כן לפע"ד נראה פשוט דאפילו בשמות הקדש שאינם נמחקים יכול למחוק הדבק שבאלפי"ן על פי שכבר התרתי למעלה או למחוק רק היו"ד הדבקה או למחוק גם מהגג עמה ועל כל הנ"ל אני סומך אחכמתו דמר ני' יראה ויביט בעין שכלו ואסיים בברכה:

2308

2309שוב מצאתי באלי' רבה סי' ל"ב סקל"ג שמסופק בדבר והעלה וז"ל שיוסיף דיו למעלה ביו"ד עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים שלפעמים נעשה היו"ד עבה כך וראי' מט"ז סקט"ז שיש תקנה בהוספת דיו עכ"ל ואומר אני היכי דאפשר אפשר והיכי דלא אפשר נלע"ד כמ"ש: מ"ד כאור בקר ליום ערב שבת קדש ה' אלול תקסה"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2309

2310שנית להרב הגאון הנ"ל

2310

2311השתא הכא קבלתי מכתבו ולהיותי תמיד מוטרד בכמה עניני' ע"כ דרכי שלא להשיב על פקפוקים שעל שקלא וטרי' של פלפול אם אין חציצה בעיקר הדין כי לא אהבתי לנצח ח"ו ולעשות סנגוריא לדברי ורק אך שהדין יהי' מכוון לאמתו והכא בנידון דידן כ' מעלתו שגם הוא מסכים למחוק ראשי האלפי"ן עם מה שנכתב אחר הנגיעה א"כ מה אכפת תו בהפלפול לולי שרצון יראי ה' אעשה ופר"מ כ' גם שממתין בתיקון הס"ת עד עת בא דברי שנית ע"כ מהרתי למצוא תשובה מיד ולאלתר:

2311

2312והנה תחלת דבריו מ"ש מלב ב"ד מתנה תמהתי הלא אני בעצמי הבאתי דברי התוס' והפכתי בהם ולא השארתי מקום לעורר ולפקפק ואולי יש חסרון המעתיק כי אין לי פנאי על הרוב להגיה התשובו' מהמעתיקים ע"כ אחזור להעתיק פה מ"ש והנה מצינו בפסחים פ"א ע"ב הציקני' היו שורפים מעצי המערכה ויע"ש בתוס' ד"ה טמא רובו וכו' שנדחקו בטעם משום לב ב"ד מתנה ודוחק שלא נזכר זה בש"ס וברמב"ם ועוד הא האכסני' היו מתביישי' לשורפו לפני הבירה שלא יאמרו ציקנים הם או טמא כלו והי' ראוי להתיר להם לשרוף בחצר מעצי המערכה ואי משום טעם הש"ס שם דלמא פיישי ונהנה מעצי הקדש יתנה לב ב"ד גם על מה דפיישי ובקיצור הי' להם לפרש משום דמ"ע הוא לשרוף נותר וטמא ומצות לאו ליהנות ניתנו כמו בשופר של עולה ושלמים בר"ה כ"ח ע"א ואולי כ"כ לר' יהודה דס"ל מצות להנות ניתנו אבל האמת אין כאן לב ב"ד מתנה כלל ועוד נ"ל דגם לר' יהודה לא צריכים לב ב"ד מתנה אלא משום דהרי עשו כן לתקנת קדשים וחששו שהציקנים לא ישרפו הנותר ועל הב"ד לשרפו ומאין להם עצי חולין אם לא מתרומת הלשכה זה מה שנ"ל בזה וקשה הא עכ"פ עברו על לא תעשון כן וע"כ מפני שלא היה דרך השחתה לית לן בה עכ"ל בדבור ההוא ותמהתי אם השמיט המעתיק דבור שלם והנה אין מקום לפקפוקו גם מ"ש מאפשר לקיים שניהם דמנ"ל לב"ד עצי חולין האם יביאו מבתיהם ומה שירד להציל את הר"י אסכנדרי אומר אני אם הי' הר"י אסכנדרי מייתי הש"ס דע"ז הי' מקום במוח לומר שנתכוון אס"ד דש"ס אע"ג שהוא דוחק לחתוך דין עפ"י דברי הס"ד דלמא המ"ל ולטעמיך מ"מ הי' אפשר להצילו משגיאה אבל הר"י אסכנדרי מייתי' לי' מש"ס דיומא והוא י"ו ע"א וא"כ לא נתכוון לקושי' הש"ס דע"ז כלל רק על המשנה כצורתה:

2312

2313ומ"ש בתליית חתי"ן והיהי"ן זה לשון פר"מ במכתבו לדעתי הדין עם הריב"ש דהא האי דקתני בבריי' חתי"ן הי"הין ע"כ לאו אחוטר קאי דודאי אינו החוטר רק לזריזין ולמצוה בעלמא ולא לפסול וכו' עכ"ל פר"מ ותמהתי עליו דמשמע להריב"ש ולמאי דמנהגנו כוותי' בזה כשר עשה חתי"ן בלא חוטר וישתקע הדבר אלא דיש סופרים עושים החוטר כר"ת ב' זייני"ן וגג על גבו וכן עושי' בכתב וועליש כרש"י ?# והמדקדקים חוששין לחומרת שניהם כמו שכתב מג"א סי' ל"ו ס"ק ב' אבל פשיטא דלריב"ש ולהסוברים כוותי' חית בלא חוטר פסול כמו ההי"ן שאינם תלוין בחדא מחתא מחתינהו רב אשי ובאמת להריב"ש דברי רב אשי מאוד תמוהים דתלה בספרא מה שמקובל מימות מרע"ה מסיני וע"כ היה נראה יותר דעת החולקי' דהלכה למשה מסיני כך היה החתי"ן וה"הין בב' התמונו' ועל שניהם אמרה הברייתא שלא יעשה סופר א' החתי"ן שלו בספרו כמו היה"ן שבאותו הספר וכן בהיפך אבל לעולם ב' התמונות הם למשה מסיני ואתי רב אשי למימר דספרי דווקני נזהרים בשניהם אפי' בספר א' ולא ידעתי מה נשאר לפקפק עלי בזה ומה שכתב פר"מ על ראייתי שהבאתי מדיבוק ההי"ן גם זה דבר ברור וכך הוא ראייתי אחר שהבאתי שעיקר הדין נראה כל השחתה ע"מ לתקן מותר מן התורה וניהו דמחמרינן בזה מ"מ מי יבא אחרי הכרעת הש"ע שמתיר לגרור דבק האותיו' בעצמותם כמו שהבאתי מלשונו בש"ע א"ח והוא מתרי גברי רברבי הר"י והרא"ש ובכלל דבריהם הה"י שנדבקה לגגה וגם הבאתי שמבואר ברלב"ח שאלף הנוגע בעצמו יותר פוסל מהיה"ן שאינם תלוין א"כ ממילא מובן שנוכל למחוק מה שנעשה בפסול מאלפין הנ"ל שבשם הקודש והן עתה מצאתי באלי' רבה סי' ל"ב ס"ק ל"ג מסתפק בנדון כזה והעלה שיוסיף דיו למעלה ביו"ד שעל האלף עד שלמטה יהי' נחשב כירך יו"ד יעיין שם ואומר אני היכי דאפשר טוב ואם לאו נראה לי מ"ש לדינא נכון ובזה אסיים ויכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים הכ"ד הדש"ת הכותב בחפזי: פ"ב נגהי ליום ה'

2313

2314כ"ה אלול תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2314

2315שלום רב לאהו' הרב המופלא המא"הג הותיק חדתי מלא עתיק כבוד מהו' אייזק נ"י:

2315

2316נועם מכתבו הגיעני אתמול עם הכנסת כלה והנני להשיב בעז"הי על דבר האי ספרא בצירא שכתב כל זייני"ן והנוני"ן פשוטות שבס"ת שלא כדין כאשר הראה לפני התמונה שמשך הקוין מן הצד ולא מן האמצע אלא שחזר ועיקם כלפי האמצע כזה ?# וכן כל היודין עשה ממש כצורות למד כזה ?# הנה פשוט שתמונות אלו פוסלות הס"ת אעפ"י שאין לפסול משום שינוי התמונות האמורות בב"י סי' ל"ו וכמ"ש שם בש"ע ומג"א בסי' ל"ב סקכ"ו אבל שינויים כאלו פשיטא דפוסלי' לא מבעי' היו"ד שנדמי' ללמ"ד דה"ל נדמה צורתה לאות אחר כמ"ש רמ"א סי' ל"ו אלא אפי' הזיינין והנונין פוסלי' נמי דודאי לאו דוקא לאות אחר אלא לשום תמונה בעולם דמה שהזכיר הש"ס דשבת ק"ג ע"ב שלא יעשה אלפין עיינין וכו' יודי"ן ווי"ן הוא לאו דוקא ה"ה יודי"ן למדי"ן וזה פשוט רק הש"ס אורחא דמלתא נקיט א"כ ה"ה נמי נימא שום תמונה אחרת אע"פי שאין אותה התמונה האחרת מאותיו' הא"ב וזה פשוט אין בו ספק ומ"מ אביא ראי' ממ"ש ופי' הגהת מיימוני פ"א מתפילי' הא דאמרינן אלפי"ן עייני"ן לא שתדמה האל"ף לעיי"ן שזה א"א אלא שלא יעשה יו"ד הימין שעל האל"ף עמוק על הכף כ"כ כמו שעושין יו"ד שמאלי של עי"ן וכן פי' נמי גימ"ל צדי"ק שר"ל שלא יעשה רגלה של ג' קרוב כ"כ שאם תתהפך יהי' כצדי"ק יע"ש הרי קמן שאעפ"י שבשינויי' האלו אין נדמי' לאות אחר כי מ"ש אלפי"ן עייני"ן סימנא בעלמא הוא אפ"ה פוסל וה"ה לכל השינויי' שהם שינויי' גמורי' שאינם נכרים לרוב העולם שזו היא צורת האות המקובל אצלינו ויעיין מ"ש נ"בי בחלק י"ד סי' ע"ד:

2316

2317ואמנם לתקן הס"ת צל"ע מפני היודי"ן שבשם הקדש שאסור לגרור אפי' מקצתם ולחזור ולתקנם ויעיין בטוש"ע י"ד סי' רע"ו סעי' י"א וגם לגרור כל האזכרות לא נראה וכן לקלוף יעיין מ"ש מג"א סי' ל"ב סעי' קכ"ו הנ"ל בסופו וזה ימים לא כבירים הארכתי בענין כזה באלפי"ן שהיודין נוגעי' בגוף האל"ף והתרתי למחוק לצורך תיקון ושם בארה [וע"ל סי' רס"ז] וע"כ ה"נ אם היו"ד נרא' ממש כלמ"ד לעין כל אזי יכול לגרור באופן שלא ישאר אלא גוף הנקודה ואח"כ יוסיף עליו הקוצין של מעלה ומטה החכם עיניו בראשו ואם עוד נצטרך אז אבאר אי"ה דברי יותר כי בחפזי אני כותב להיותי טרוד בהלו"ת כעת ואסיים בברכה ושלום. מש"ק ח"י מרחשון קס"ו לפ"ק פה ק"ק מ"ד. משה"ק סופר מפפד"מ.

2317

2318ה' ישפות שלומך אתה הידידי תלמידי הותיק האברך הרבני המופלא מהו' איצק ני' סערדא:

2318

2319מכתבך הגיעני לנכון וע"ד האי ספרא דוקנא אשר בא הוא ועטיו עמו להגיה ס"ת שנחלק בית אל לשני שטות אברא כי ראיותיו אין מכרעת כמו שכתבת אתה ועוד מהסברא הי' נראה הואיל ומצינו חיאל בית האלי מבואר מקרא שאינו שם א' כלל ומצאתי כתוב בספר אם למסורת דף ל"ב ע"ב כ' בשם מנחת שי שמצא כ' בס' ישן כ"י לפסקינהו בתרין שטין עכ"ל והנה ס' מנחת שי הוא אשר סמכו עליו כל רבותי והוא מוסמך ומפורסם בין חכמי הספרד וכעת נדפס ברעדלהיים סמוך לפ"פ תנ"ך עם הגהותיו ואצל ר' ישעי' לוסט תמצא מוגה חומש שלו עפ"י מנחת שי הנ"ל והי' נראה לכאורה דשפיר דמי בתרי שיטות אמנם כד מעיינת שפיר לאו מלתא היא וע"כ ט"ס הוא בהעתקה הנ"ל וצריך להיו' דלא לפסקינהו בתרי שטות וזה כמה ראיו' מיני' ובי' חדא דלישנא לפסקינהו בתרי שיטה מגומגם הוא אטו לא סגי דלא פסקינהו בתרי שיטין אע"כ צ"ל דלא לפסקינהו ועוד שכ' אח"ז בן אוני תרין מילין ולא לפסקינהו בתרין שיטין עכ"ל וע"כ ה"ה בית אל דתרויהו בחדא מחתא מחתינהו בפ"ה ממס' סופרים ותו שכ' שם וחרה אפי בתרי מילין ושטה חדא מס' סופרים עכ"ל וכ"כ עוד שם וחרה אף בתרין מילין וצריך לכותבו בשטה חדא מס' סופרים עכ"ל ולכאורה צ"ע הא במס' סופרים לא כ' מידי משיטין רק בחדא בבא נקט בית אל ובן אוני וחרה אפי וחרה אף ומ"ש דכ' בשם מס' סופרי' אהני דלא למפסקינהו אע"כ דס"ל דפי' אותה הבבא קאי דוקא אתיבות ולא אשיטין ומהתימה שלא הוזכר שם כלום מבית לחם:

2319

2320וקצת נ"ל נמי סעד מהא שאין הסופרים מקדשים שם אל שבבית אל וכ' באלי' רבה הטעם מדלא תרגום אונקלוס בית אלהא אלא כ' בית אל א"כ מהא גופא מוכח שיש שייכות להתיבות זה עם זה ואינם נחלקים לגמרי והארכתי בזה במקום אחר:

2320

2321אמנם מ"מ נ"ל דכל הני בדיעבד לא עיכב ומכ"ש שהבא להחמיר שעכ"פ לא ימחוק שם אל אע"פי שלא נתקדש כי טוב יותר לתלות בית למעלה מהשם וזה יותר ראוי מלשלוח יד בתיבת אל ח"ו [וצריך לעיין בכ"ז בס' שע"המ פ"ד מגרושין הלכה י"ב ועיין לעיל סי' רס"ב] ומאפס הפנאי קצרתי ה' יבריאך על התורה ועבודה תמה עדי נזכה לחזות בנויות ברמה יברכך ה' בכל טוב כאות נפשך היפה ונפש א"נ:

2321

2322פ"ב תענית אסתר קס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

2322

2323תיתי שלמא רבא משמי' לה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה ויראה קדומה כש"ת מה' סיני ני':

2323

2324נועם מכתב קדשו הגיעני על נכון וע"ד ס"ת שנכתבו כל ההין שבשם הקדו' ית"ש בשינויי' כדמות וי"ו וקו רחב מחובר בראשו קצת ונקודה בתוכה כזה ?# מהנראה שהסופר הזה לקח לו דרך המקובלים כמבואר בס' עטרת זקנים באורח חיי' סי' ל"ב והוא ג"כ בס' לח"פ בהל' ס"ת וביתר שאת במשנת חסידים מסכת תפילין פרק ב' משנה ד' ואילך יע"ש ואמנם נ"ל דלא היתה כוונת המחברים הנ"ל לשנות בצורת האותיות כלל רק בשעת כתיבה יכוון כך וימשוך האותיו' בידו כך אמנם כשנגמר הכתיבה לא ירגיש אדם בזה כלל ולא יהיה שום שינוי באותיו' השם הקדוש משאר תמונות אותיות כלל וחלילה לשנות אפי' כל שהוא מפני דברים הנאמרי' בחשאי:

2324

2325איברא מ"מ פשוט הוא שהשמות בחזקתן לקדושה ואופן תיקון שלהם למלאות החלל בדיו לשם קדושה אבל מה שכתוב ועומד הרי הוא בקדושתו ואין צריך להעביר עליו קולמס לקדשו ואין השינוי הזה פוסל אע"פ שאיננו בתמונות הכתובות בב"י סי' ל"ב מ"מ אינו מעכב כיון שתינוק דלא חכים ולא טיפש קרי לי' ה"י ויעיין בש"ע י"ד ס"סי רע"ו ועמ"ש מג"א סי' ל"ב סקכ"ו בשם מהר"מ גלאנטע והמעיין בתשובת מהרי"ל סי' ק"ד יכול לחלק בקלות בין ך פשוטה דמהר"ם גלאנטע לדמהרי"ל באופן שאין כאן מחלוקות:

2325

2326שבתי וראיתי כי אולי המחברים הנ"ל ס"ל בכל ההי"ן לעשותן כתמונה הזאת ולא יצאו לדון בדבר חדש בשם הקדוש אלא לענין הכוונה אבל בגוף התמונה ס"ל להשוות כל ההי"ן לחלוק קו העליון לשנים ולחברו בקו דק ויש למצוא קצת ראי' לזה מהא דפ' הקומץ אמר ר"א חזינא לספרי דווקני דבי רב דחטרי לגגי' דחית ותלו להו לכרעי' דה"י ופליגי רש"י ור"ת לרש"י עושה כמין חוטרא בראשה ולר"ת כחטוטרת דגמלא וכ' תוס' דלפי' הקונטרס לא יתיישב כ"כ הא דאמרי' בסוף הבונה שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין עד כאן לשונם ולכאורה קשה אדרבא בשלמא לרש"י יש לומר בשבת מיירי מסתם חי"ת שנעשו כעין ב' זיינין וגג על גביהן ואתא רב אשי להעיר שראה לספרי דווקנא שהוסיפו חוטרא בראש הגג אבל לר"ת מה חידש רב אשי בשם ספרא דווקנא הא כולהי נמי הכי עבדי ולא עוד אלא שכבר הוזכר כן במתני' שם נתכוון לכתוב ח' וכ' שני זייני"ן גם כבר צווחו קמאי למאן דס"ל לפסול חי"ת בלי חטוטרת א"כ איך תני' בבריי' דפ' הבונה לא יעשה חית"ן היהי"ן היהי"ן חיתי"ן ורצונו לומר ע"י דבוק או פרוד הרגל השמאלי וק' תיפוק לי' דבלא"ה אינם דומים בצורתם והנה הריב"ש ס"סי ק"כ כתב להשואל דהוה ס"ל דאין פסול בדבוק הרגל השמאלי בגג הה"י מדאמר רב אשי חזינא לספרא דווקנא דתלו לי' לכרעי' דה"י משמע ספרא דעלמא לא תלו להו וכ' הוא ז"ל שזה א"א כדמוכח מסוגי' דהבונה דהך ברייתא לא יעשה חיתין היהין לעיכובא נאמר אבל נדחק לפרש הא דרב אשי דהכי קאמר דספרא דווקנא דחטרי' לגגי' דחית והוה סד"א כיון דעי"כ איכא היכרא בין חית להי תו לא תלי לכרעי' דה"י קמ"ל דהני ספרי תלו נמי לכרעי' דה"י כי כן הוא לעיכובא ואומר אני עפ"י דעת המחברים הנ"ל א"ש הכל על נכון ונאמר כי עיקר צורת ה"י וחית הוא שיעשה קו העליון הרחב נחלק לשתים ומחובר בקו דק כזה ?# אלא בה"י תולה רגל השמאלי ובחית מחברו וזה הקו דק נקרא גגו של חית והוא ככל סתם גג שבימי הש"ס שהמה ראוי' לתשמיש ולא כעין שלנו העשויים כעין צריף ומזה מיירי במתניתין דמס' שבת הנ"ל נתכון לכתוב חית וכ' שני זיינין ר"ל שחיסור הקו הדק שבאמצע וזה מדוקדק ג"כ בלשון רש"י דמתני' שם למעיין שם היטב ובזה א"ש לשון הברייתא דלא יעשה חיתין היהין שאין חילוק ביניהם אלא תליית רגל השמאלי כנ"ל ואתא רב אשי והעיד שראה לספרי דווקנא דחטרי לגגי' דחית שאותו גג הדק שמחבר הזיינין שראוי להיות פשוט עשאוהו הם כעין צריף בחטוטרת לומר חי הוא ברומו של עולם נמצא לפ"ז האם שלא נעשה מעשה עפ"י דמיון שלנו מ"מ אם כל היהין שבס"ת היו נכתבי' כנ"ל לא היינו פוסלי' אותו אך לחלק בין היהין שבשם הקדוש לשארי היהין לא אריך למיעבד הכי ע"כ נ"ל לתקנם:

2326

2327ואותן העוקצין שבאמצע היהי"ן שכ' הסופר ההוא אין צורך למוחקן וממילא יש איסור במחיקתן כיון שנטפלות להשם הקדוש והגרירה לא הוה צורך תיקון דהרי כשר בלא"ה ויעיין פסקי מהרא"י סי' ע"ב ועוד דהר"י אסכנדרי שבב"י י"ד ס"סי רע"ו אוסר למחוק אפי' לצורך תיקון ואמר שאינו דומה למזבח ששקצו אנשי יון שגנזוהו החשמנאי' דהתם לא סגי בלא"ה משא"כ יריעה אפשר לגונזה ונהי דכל דבריו צל"ע ומה דמייתי ממזבח הוא נגד ש"ס דע"ז נ"ב ע"ב דקרא אשכח ודרש שיצא המזבח מקדושתו לגמרי אבל יש להביא ראי' מכמה דברי' מיריעה שנפל בה דרנא ומעצי הקדש דהציקנים שורפים אותו לפני הבירה ומבואר במכות כ"ב ע"א דאית בהו משום לא תעשון כן ואפ"ה שרי' לצורך תיקון שלא יכשלו הציקני' בשריפת נותר וכדומה ויש לדחות ממ"ש תוס' פסחים פ"א ע"ב ע"ש וק"ל מכל מקום האמת יורה דרכו דלצורך תיקון מותר ומ"מ היכא שאפשר בלא"ה אין להתיר כדמשמע נמי מדבריהם דמייתי ב"י שם סי' רע"ו ע"כ נ"ל להניח העוקצין כמות שהן ולא תגע בו יד רק למלאות אויר ההי"הין בדיו ואם אולי עי"ז ינתק קצת מדיו הישנה שבשם אין בכך כלום אפי' אם יהי' פסיק רישא דגרם מחיקת השם שרי מדכתי' לא תעשון אבל גרמא שרי' כמבואר להדי' בש"ס פ' כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) ולא מצינו שגזרו חכמים על הגרמא מחיקת השם ואין להאריך בזה יותר:

2327

2328וע"ד ממזר בכתיבת ס"ת ומעלתו הקשה על הש"ך קושי' עצומה ולהיות דין זה איננו מפורש יפה במקומו אמרתי לבארו בעזה"י שרש דין זה במס' סופרים פ"א הלכה י"ג ס"ת שכתב צדוקי מסור או גר או שוטה או קטן אל יקרא בו זה הכלל כל שכתבו מוציא הרבים י"ח עכ"ל ויש גורסים ממזר בהלכה הנ"ל וכתב ר' שמחה למחוק הגי' ההיא מפני שהממזר מוציא הרבים י"ח והמרדכי סוף הלכות קטנות כ' שאין למחוק דיש להוכיח ממס' סופרים שלא יוציא רבים י"ח ועוד אנן סהדי כשמגיע ללא יבא ממזר בקהל ה' נחפז ואינו מקדשו והש"ך סי' רפ"א סק"ח הקשה על זה א"כ יהיה כל הס"ת כשר חוץ מזה השם וע"כ העלה הוא ז"ל טעם אחר לפוסלו משום שאינו בכל המצות ופסולו כמו אשה ועבד ומעלתו הקשה מתוס' ב"ק פ"ח ע"א ד"ה אלא תיתי מגזלן שהקשה יהיה ממזר ופצוע דכה פסולין להעיד מק"ו ותי' מה לגזלן וחד מהנך שכן אינם זהירים בכל המצות משא"כ ממזר ולהש"ך גם ממזר איננו בכל המצות ותיהדר קו' תוס' לדוכתה והנה לכאורה י"ל הא דפשיטא להתוס' דממזר כשר להעיד היינו ממעשים בכל יום וא"כ י"ל ס"ל להמרדכי דלעולא דמייתי עבד מק"ו אה"נ דגם ממזר ופצוע דכה פסולין מהאי ק"ו גופי' ומ"מ מקבלים סהדותא מיני' משום דקיי"ל כרבינא דמפיק פסול עבד מלא יומתו ול"ל הך ק"ו דלא אתי ק"ו ומפיק מקר' דאישות ואחוה כמ"ש תוס' שם ד"ה יהא עבד וכו' ולק"מ אבל זה אינו דודאי פשוט הוא דממזר כשר לעדות דהרי כל הכשר לדון כשר להעיד ממתני' דנדה מ"ט ע"ב ושם מבואר דממזר ראוי לדון דיני ממונות כדאמר התם להדי' וא"כ כשר נמי להעיד ותיקשי לעולא ע"כ נ"ל ליישב דברי הש"ך דהתם בב"ק לא מיירי בכל מצות שבעולם אלא מצות דתלוי' באישו' ואחוה והכי יתרץ המרדכי ק' תוס' מה להצד השוה שבהן שכן אינן זהירות בכל המצות שבאישות ואחוה דגזלן אינו רוצה לקיים וחי אחיך עמך ואשה וקטן אינם בכלל אישות משו"ה פסולים לעדו' דכתי' גבי אחוה ואישות משא"כ ממזר נהי שאינו בכל המצות היינו מצות דתלי' בחיתון ופסולי קהל אבל ישנו בכל מצות דכתי' בהו אחוה ואישות משו"ה ראוי שיהיה כשר לעדות ג"כ ולק"מ:

2328

2329ולדידי קשיא עוד להש"ך דממזר פסול לכתוב ס"ת מדינא א"כ יהיה נמי פטור מהנחת תפילין ונימא כל דליתא בכתיבה ליתא נמי בקשירה כמו דאמרי' כל דליתא בקשירה ליתא בכתיבה נימא נמי בהיפוך וה"ה נמי שיהיה גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי פסולים לכתוב ס"ת ופטורים ממ"ע של וקשרתם וזה לא שמענו מעול' ואולי י"ל דהא בקרא וכתבתם לא אתי לעיקר מצות כתיבה דהרי עיקר קרא למצות קביעות מזוזה אתי ובמזוזה חייבים אפי' נשים ומכ"ש הני דלעיל משום דהכתוב תלאו בלמען ירבו ימיכם וכל הני נמי בעי חיי וע"כ הא דאמרי' מאן דליתא בקשירה ליתא בכתיבה ר"ל דליתא בכל מצות המרומזים בקרא וכתבתם אלא במקצת מינייהו דהיינו בקביעות מזוזה איתיה ובכתיבה ליתא והשתא כשנבוא לומר היקשא איפכא צריכי' לומר ג"כ כה"ג כל דליתא בוכתבתם כלל ליתא בקשירה אבל מי דאיתא עכ"פ בקצת מצות וכתבתם איתי' בקשירה והני נהי בכתיב' ליתנהו מ"מ בקביעות מזוזה מחוייבי' מדכתיב למען ירבו ואיתנהו נמי בוקשרתם כן צריך אני לדחוק:

2329

2330ומ"מ דברי הש"ך אינם נראים כלל כי מנ"ל למדרש טעמא דקרא דפסול אשה ועבד משום שאינם בכל המצות נימא הה"נ ממזר דמי הגיד לנו טעם זה דלמא פסולה דהני מגזירת הכתוב כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה משא"כ ממזר שישנו בקשירה יהי' נמי בכתיבה ומאז אמרתי לקיים דברי המרדכי במ"ש מפני שהוא נחפז לכתוב ואינו מקדש השם וליישב ק' הש"ך שיהיה כל הס"ת כשר חוץ משם זה בלבד וגם צ"ע כיון דבמס' סופרים כ' להדיא מפני שאינו מוציא רבים י"ח ואיך נבדה טעם אחר מלבנו גם צל"ע מ"ט לא יכול להוציא רבים י"ח וכמו שהקשה רבינו שמחה והנלע"ד עפ"י הקדמה א' דס"ת שחסר אות א' איננו ס"ת כלל כמו שהקשה הש"ס אפשר ס"ת חסר אות אחת והוא אומר לקוח ספר התורה הזה והנה מה שצותה תורה ועתה כתבו לכם השירה הזאת היינו התורה כלו מבלי חסרון אות א' וכיון דאנן סהדי שהממזר אינו יכול לקדש השם דלא יבא וגו' א"כ א"א לו בעצמו לקיים מצוה זו וממילא שלא יכול לעשות שליח לכתוב עבורו פסוק זה דכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי לשווי' שליח כמבואר בנזיר י"ב ע"א ונמצא שהוא אינו מצווה לכתוב ס"ת לעצמו לא ע"י עצמו ולא ע"י שליח וכיון שהוא פטור מזאת המצוה א"כ אינו נעשה שליח לאחרים לכתוב עבורם ס"ת אפי' שום פסוק א' מפסוקי התורה כיון שהאחרים מחוייבים במ"ע של ועתה כתבו לכם והסופר הכותב הוא יעשה שלוחם להוציאם י"ח במצוה זו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא י"ח ולא נעשה שליח בדבר וס"ל למס' סופרים דאפי' לכתוב ס"ת לקרות שלא להוציא י"ח מ"ע של ועתה כתבו לכם נמי פסול דכל שאינו מוציא רבים י"ח רוצה לומר שאינו נעשה שליח למ"ע של כתיבת ס"ת אין ס"ת שלו כשר לקרות בו כלל ובזה עולים כהוגן דברי המרדכי עם מס' סופרים:

2330

2331ומזה הטעם נמי א"ש דלא פסיל אלא ממזר וגר תושב ולא גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי משום דאינהו סברו וקבלו מרצונם ואדעתא דהכי נכנסו תחת כנפי השכינה שלא לבוא בקהל ה' ואינם נחפזים לכתוב משא"כ ממזר שעל אפו וחמתו כותב הפסוק הזה וכן גר תושב הרי קמן שאינו מקבל עליו עול מצות התורה ע"כ פסולים לכתוב ס"ת ומ"מ כשרים לעדות אעפ"י דליתי' במצות כתיבת ס"ת מהטעם שכתבתי לעיל דהכל תלוי במצוה דאחוה ואישות אבל בשארי מצות לא אכפת לן:

2331

2332וכעין תי' הנ"ל כתבתי על גליון טא"ח שלי ריש סי' י"ד אמאי דמייתי ב"י דברי הר"מ וז"ל ומיהו מצאתי שהר"ם היה מקפיד להניח לנשים לעשות ציצית לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים ונ"ל דהיינו לכתחלה דאל"כ תקשי מסוכת גנב"ך עכ"ל ב"י וכתבתי שם על הגליון דנ"ל דס"ל למהר"ם כדעת הר"י שבמרדכי דמייתי ב"י ס"סי י"ג דמ"ע של ציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולכן לא כתיב לא תלבש בגד בלא ציצית וכו' וא"כ המצוה כל א' שיעשה הוא או שלוחו ואשה דפטורה אינה נעשית שליח להוציא המחוייב בדבר והשתא תו לא תקשי מסוכה דכתי' בסוכות תשבו ואין העשיי' מהמצוה והא דכתי' חג הסוכות תעשה העשיי' קאי אהחג ולא אהסוכה ולא נעלמו דברי הש"ס תעשה לך לשם חובך מ"מ לא משמע פשטי' דקרא דקאי אסוכה כמו בציצית ע"כ נשים פסולות אלא לפ"ז קשה למה לי בני ישראל למעוטי נכרים תיפוק לי' דאינו נעשה שליח להוציא וי"ל דנהי דאשה לא תעשה מ"מ אם עשאה כשרים הציצית ולא עלה להבעלים לשם חובת מצות ציצית אבל מ"מ הבגד נפטר משא"כ גוים עכ"ל שם על הגליון וקרובים דברי אלו עם דברי אלו והמעיין יבחר והבוחר בעמו באהבה הוא יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב ותחז בציון עינינו הכ"ד אוהבו נצח הדורש שלומו תמיד: פ"ב יום ב' ח' תמוז תק"ע לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2332

2333שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלא הותיק מהו' חיים נ"י אבדק"ק ציפער יע"א:

2333

2334נפשו בשאלתו אודת ס"ת שנכתב בו כי לא ינקה ה' אלקיך את אשר ישא את שמו לשוא נמצא תיבת אלקיך מיותר אם צריך לגנוז היריעה או לקדור השם כי הצבור נדחקי' וקשה להם לגנוז יריעה שלמה הנה במס' סופרים איתא גבי שם יתר מקיים הראשון וחוטב השני וכן פסק בתשובת רמב"ם ומביאו הרב"י סי' רע"ו אמנם בתשו' רא"ש אוסר קדירת השם וי"ל דלא פליג אמס' סופרים אלא ס"ל התם ביתרת השם נמצא השם גורס פסול לכמה שמות שבס"ת א"כ זה הוא כבודו לקודרו ולא שיהי' הוא גורם לגנוז כמה שמות קדושות אבל בתשו' הרא"ש מיירי להדי' שלא הי' שום פסול בהשמו' אלא שהפתוחו' וסתומו' לא נכתבו כראוי ולא הי' אפשר לתקן אלא ע"י מחיקת כמה פסוקים ובפוגעו בשמות הקדושים יקדרם ע"ז כ' הרא"ש טוב יותר לגנוז כל היריעה מלקדור השמות היינו כיון שהשמות אינם גורמי' הפסול לא נכון לקודרם כל זה ביארתי בראיות ברורות בתשו' אחרת [ע"ל סי' רס"ד] נלאתי לכפול הדברים:

2334

2335אמנם בתשו' הר"י בן הרא"ש אוסר להדי' אפילו בשם יתר שלא לקודרו ולהשאיר מקומו נקוב וכבר תמה בזה בתשו' מהריעב"ץ ז"ל שמאין יצא להם איסור כלל בקדירת השם כי מה שמצינו חז"ל ספרו בגנותן של מלכי ישראל הרשעים שקדרו השמות שבס"ת וכ' שם ע"ז תחתיהם התם לאו משום קדירת השמות אתאן עלה אלא משום תמורתו שהוא שם ע"ז אבל לצורך תיקון מה"ת לאוסרו ואומר אני אפשר שיש להבי' ראי' כך מהמלכי' עצמן המלך אמון וחבריו שנתכוונו להכעיס ולבזות מ"ט קדרו ולא מחקו וגררו והיו יכולי' לכתוב שם ע"ז על המחק או גרר אע"כ משום שהם נתכוונו לבזות וידעו שיש טפי ביזוי בקדירה מבמחיק' וע"כ קדרו וא"כ כיון שאין נוהגי' למחוק אפי' לצורך תיקון כ"ש לקדור אפי' לצורך תיקון דגרע טפי כמוכח מהנ"ל:

2335

2336ויש לדחות ולומר לעולם אין איסור בקדירה כלל והא שקדרו ולא מחקו משום שהנהיגו בו בזיון אחר שנקדר אבל לקדור ולגונזו אין קפידא ועוד שהם קדרו רק האזכרה וזהו בזיון משא"כ לקדור איזה תיבות של חול עמו באופן שיהיו נקראי' עם השם אפשר בזה ליכא אסורא וחלוק זה מבואר בירושלמי דמגלה הביאו הרב"י סי' רע"ו לענין תליית השם לכתוב אצלו עוד תיבות של חול וכן מבואר בלשון רש"י פ"ק דעירוכי' וי"ו ע"א גבי שם שנכתב שלא במקומו יע"ש וא"כ אין ראי' להר"י בן הרא"ש ואפשר איהו נמי לא אסר אלא להשאיר מקומו נקוב שיהי' ניכר גנאי לעולם שנקדר אזכרה מכאן וכמשמע מלשונו יע"ש בב"י אבל למלאות הנקב במטלית מודה דשפיר דמי והא דלא יהיב עצה בנדון דידי' להטיל מטלית משום דאז עכ"פ איכא הפסק בין תיבה לתיבה כשיעור ג' אותיות ולהר"אש זה הוא שיעור פתוחה אבל זולת זה אפשר דלא הי' אוסר:

2336

2337ע"כ נראה להלכה ולמעשה בנידון דידן לקדור ד' תיבות דהיינו אלקיך את אשר ישא ולגונזם ולהטיל מטלית במקומו ולכתוב קצת באותיות משוכות ארוכות תיבות את אשר ישא כדי שלא ישאר ריווח ג' אותיות בין תיבת ה' לתיבות את אשר ישא ואז שפיר דמי הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי פ"ב נגהי ליום ד' ז' אלול תקע"בל.

2337

2338משה"ק סופר מפפד"מ:

2338

2339שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג החרוץ מו"ה געץ ני' אב"ד דק"ק עגרעסע:

2339

2340אני פה במרחץ עוסק ברפואות וספרי אינם אתי ומעלתו דחק את השעה להשיב מהר אודות ס"ת שנכתב את האלקים התהלך נח והסופר השמיט ה' של האלקים וכתב את האלים התהלך נ"ל פשוט למחוק י"ם ולכתוב הי"ם במקומו כי כפי דברי מעלתו זה אפשר וטעמא כי אף על פי שמצינו הקב"ה נקרא אל אלים כמו שנקרא אלהי האלקים שפירושו אלהי על כל אלהים עליונים השרים ומלאכי מעלה וגם הוא בעצמו ית"ש נקרא אלקים ואפילו הכי לא נמצא שיקרא הוא ית"ש אלים אלא אל אלים שהעליונים נקראים אלים ר"ל בעלי הכח ואילות כדכתיב מלאכיו גבורי כח והוא ית"ש אל אלים אבל לא יקרא הוא אלים לשון רבים בשום מקום וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם דאדנות ואלהות שהוא ממאמר המצטרף כי אין אדון בלא עבד ואין אלהים דין ושופט בלא נידוני' ונשפטים ע"כ יאמר על אדון ודיין אחד בלשון רבים אלהים ואין זה מוסיף ריבוי על אחדותו ית' כי יאמר שהוא דיין אחד על נידונים רבים וכפירש"י גבי אדני יוסף אבל אל יאמר על הכח והגבורות ואם נאמר עליו אלים לומר שיש בו כוחות הרבה אנו מוסיפים ריבוי על אחדותו ח"ו ע"כ לא יתכן לומר על הקב"ה אלים רק אל ואלו נאמר את האלים התהלך נח הי' משמעותו שעע"ז והתהלך את השרים העליונים הנקראים אלים:

2340

2341וכיון שכן כשכתב הסופר האלים אף על גב דאל מאלקים קודש ואינו נמחק כמבואר ס"פ שבועו' העדות מ"מ י"ם שהוסיף אחר כך אף על גב שקידש אותם ה"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח כמ"ש הרב"י בשם תשב"ץ וכיון שבעצמותן לא נתקדשו לית בהו גם משום נטפל להשם מלאחרי' כמו שהוכיח הט"ז סי' רע"ו מהא דהי' צריך לכתוב השם והטיל בו דל"ת וכ' יהודה יע"ש ואם כן פשוט דבנידון דידן י"ם נמחקים לגמרי ולא ישאר מהם מאומה ויחזור ויכתוב הי"ם במקומם וצריכים להתקדש בקדושת השם כמעיקרא כנלפענ"ד. באדן יום ד' ח"י תמוז תקעד"ל.

2341

2342משה"ק סופר מפפ"דמ:

2342

2343שלום רב לידידי הרב המופלא מהו' שלמה כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק יערגן:

2343

2344סמוך להכנסת כלה ממש קבלתי מכתבו ע"ד ס"ת שנכתב אלקיכם במקו' אלדיהם ואמר סופר שבעירו שיש קבלה לעשות מן הכ"ף ה"י אקבלתו דהאי ניקום ונסמוך מבואר ס"פ שבועת העדות דכל הנטפל לשם מאחריו אסור למחקו דהלכה כי"א ומשמע בכל אחרוני' דאפי' נכתב בטעות כיון שעכ"פ במקום אחר נקרא כיוצא בו כגון בנידון שלפנינו דכ נכתבה בטעות מ"מ כיון שיש כיוצא בו במקום אחר אסור למחקו ויעיין ט"ז אמנם הרב הגאון בני יונה כ' מסברא דנפשי' דכל שנכתב בטעות לא קדשו השם ולדידי' כ"ם נמחק בנידון שלפנינו כיון שהוא טעות והרוצה לסמוך על הגאון יסמוך מ"מ משמע עכ"פ מהש"ס דאותיות הנטפלות להשם מאחריו צריכים להתקדש דאל"ה אפילו שם בעצמו שלא נתקדש מותר למחקו אע"כ צריכים להתקדש אלא שממילא קדשו ע"י שנתקדש השם אבל עכ"פ אם נכתב שלא בקדושה פסולה והנה אם נסמוך על הגאון בני יונה ונאמר כיון שנכתב בטעות לא קדשו השם ומשום הכי נתיר למחוק הכ א"כ ממילא המ"ם סתומה שלאחרי' אינו קדוש שהרי הנחנו כל שנכתב בטעות אינו מקדש הטפל לו וא"כ מה יועיל מחיקת הכ"ף ולהניח המ"ם ע"כ תיקון זה לא יזכר ולא יפקד ושלום לו ולכל אשר לו: פ"ב נגהי ליום ב' י"א אדר תקע"ו לפ"ק:

2344

2345משה"ק סופר מפפד"מ:

2345

2346שלום לתלמידי הרב המופלא החרוץ כמו"ה ליב ני' ליטש:

2346

2347ע"ד ספר תורה שנקרעו רוב תפירות יריעה א' ומעורה קצת שהורה מעלתך להוציא אחרת על פי פסק טו"ז י"ד סי' רע"ח ולבך נוקף כי יש לפקפק על הט"ז דמעורה מקצת מיקרי שפיר תורת ה' תמימה וראי' מהאלי' תמימה דאמר פ"ק דחולין כיון דלייף שפיר דמי וגם בבני יונה מייתי ראיה מאבר המדולדל אפי' נימא א' הוה חבור ולפי' ענ"ד אין דומה מה שנתחבר מתחלת ברייתו כגון אליה ואבר המדולדל י"ל כל שמחובר כ"ש עדיין תמימתו קיים וכמה שכתב מעלתך ראיה מהדס שנקטם דוקא משמע אבל מחובר מקצתו כשר אבל דברים נפרדים שנתחברו על ידי תפירה י"ל כיון שהותר רוב תפירתם חוזר לקדמותו והרי רצועה שנקרעה ותפרה תו לא מקרי קשירה תמה עט"ז א"ח סי' ל"ג סק"ו ועכ"פ אין מכאן ראיה להכשיר ואך גם נ"הכ ובני יונה השיגו עוד דודאי ב' תכיפות הוה חבור כמו כלאים אלא שבני יונה כתב כל זה אי הטעם משום תמימה אך אין הטעם כן אלא התפירה גופה הל"מ כמבואר במגלה דג' חוטי גידין כשרה והשאר בפשתן מדנקראת אגרת ש"מ דבלא הנך תפירות לא מקרי ספר אלו דבריו וכאלו חידש זה מלבו וכמדומה שכל הגאונים הללו לא ראו או לא עיינו בדברי ת"הד סי' נו"ן:

2347

2348וז"ל אם נקרע רוב ונשארו ה' או ו' חוטין היה נראה לפסול מש"ס דמגלה הנ"ל דהשתא אם תפר השאר בפשתן פסול מכל שכן לא תפר כלל דאויר פוסל יותר מסכך פסול אך כתב מלשון רא"ש שכ' אספר תורה שחסרה יריעה א' פסולה שחיבר כל היריעות של ספר תורה ותפרם יחד ונשאר יריעה א' שלא תפרה כו' אסור לקרות משמע קצת דבדיעבד שכבר היה מחובר כהלכת' ועדיין מחוברים מעט בענין זה שאותן תפירות ה' או ו' של קיימ' הן דכה"ג חשוב לענין שבת ושעטנ"ז שרי לקרות בה ע"ש:

2348

2349כוונתו דמש"ס דמגלה מבואר כל שאינם אלא רק משולשים בתפירות לא נקרא ספר אלא אגרת והנה לרמב"ם פי' משולשים ט' תפירות ואם כן לכ"הפ צריך י' שנקרא ספר עיין טוש"ע אורח חיים סי' תרצ"א סעי' ו' שוב כ' מדכ' רא"ש אחסרה יריעה א' ונשאר יריעה א' שלא תפרה משמע סבירא לי' לרא"ש לשון חסרה משמע חסר מתחלת ברייתה כמו לענין טריפות חסר הוא מתחלת ברייתה והכי נמי כן אבל כל שהיה נתפרת כולה מראשה לסופה כהלכתה ועתה נשארו ו' תפירות שהן רוב של י' שהוא רוב שבו היתה נקראת ספר מתחלה ונשאר הרוב מזה או אפשר רק ה' תפירות שעכ"פ לא נקרע הרוב מהשיעור שנקרא ספר כשר בדיעבד אך אותן צריכים שיהיה של קיימא לענין שעטנ"ז ושבת פי' שיהיה ב' זה עם זה או מקושרים אבל אם היה אפי' יו"ד כל תפירה בפ"ע במקום מיוחד ועומדת להתפרד לא זהו כוונתו ולחנם נתלבטו ועכ"פ אם אין רוב היריעה או רוב שיעור התפירת מחוברים כנ"ל אין להכשיר ונזכה לתורת ה' תמימה ויד ה' רוממה כנפשך ונפש א"נ: פ"ב יום ג' כ"ד שבט תקצ"ל:

2349

2350משה"ק סופר מפפ"דמ:

2350

2351שלום לידידי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המופלא ומופלג מהו' ליפמן נ"י אבדק"ק קאלדי יע"א:

2351

2352נועם מכתבו הגיעני לנכון וע"ד שאלתו מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכת קלף ולא בגידי' וברמב"ם מבואר שתפירתן בגידין וכ"כ רמ"א בי"ד סי' רע"ח האמת אגיד כי בי"ט חג הסוכות נגמר כתיבת ס"ת שלי תל"ית בכמה מיני יופי והידור ודקדוקי' הרב' ומהם שצויתי להסופר לחבר היריע' בעמודים בגידין נוסף על הקלף שרגילים הסופרים עוד יוסיף עליו גם גידין הואיל ונפיק מפומי' דרמב"ם ומהרי"ו ורמ"א אחריהם ומ"מ לא רציתי לשנות ממנהג הסופרים לתופרו ג"כ בקלף כי מסתמא יש למנהג טעם ובפרט כי אולי הם יודעים ומבינים שאין כח בחוזק הגידין לחזק היריעות בהעמודים בשעה שמגביהים ס"ת וכל כובד הס"ת נסמך על העמודים שהרי מטעם זה לבד כ' מהרי"ו בפסקיו סי' ס"ג שלא לדבקם בדבק משום שהוא מפריך ונופל ואינו מחזיק היריעות בס"ת לכן יתפרם בגידין ע"ש משמע זולת זה הי' מתיר בדבק ולא הצריך גידין וכאשר יבואר אי"ה ע"כ יצאתי ידי שניהם והגבה' ס"ת ולהראות חזותו לעם קרוב לדאוריי' היא וכמ"ש רמב"ן בפ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"ש:

2352

2353אמנם לדינא מלבד מ"ש מעלתו שהשיג בדגול מרבבה על הרמ"א סי' רע"ח הנ"ל עוד יותר ויותר מזה האריך להשיג בחזקת היד ה"ה הגאון בעל בני יונה זצ"ל בסי' רע"ח בארוך ובקצור שלו יע"ש ודבריו דברי אלקי' חיים והוא העלה דהעמודים אינם צריכים כלל וס"ת כשר בלא עמודים ונתפרי' אפילו במשי שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעת והגה' רמ"א צריך להיות על תפירת היריעות זה לזה ולא בתפירתן אל העמודים וכן העלה להלכה ולמעשה וחזי מאן גברא רבא גבר דכולי בי':

2353

2354והנה מ"ש הגאון ז"ל דמשי הוא דבר טמא שהוא מרוק פיו של תולע כן כ' ג"כ רבינו בחיי פ' תרומה דמשו"ה לא הי' משי במלאכת המשכן מפני שאינו מותר בפיך ולדבריו צ"ל תולעת שני שהוא צמר צבוע בדם התולע צ"ל דבצבוע לא אכפת לן אם אינו מותר בפיך וכמדומה לי שהחלזון שצובעי' בו תכלת למקדש איננו מן המותר בפיך [ומזה ראי' להתיר ליקח שומן דג טמא כשצובעי' עורות הרצועות ומ"מ אני מחמיר לדידי ליקח שמן זית במקום שומן דג]:

2354

2355ומיהו לפום רהיטא הי' נראה נהי דאין העמודי' צריכי' מ"מ אם עשה לה עמודים מנ"ל שלא יהי' מן המותר בפיך ועיינתי ומצאתי ראי' ברורה דליתא לפע"ד מש"ס דשבת כ"ח ע"ב דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושקיל וטרי הש"ס טובא למאי איצטרך הא דר' יוסף כיון דשערות ורצועות וגידין הכל הל"מ א"כ ממילא ידעי' שיהי' מן המותר בפיך ולבסוף נדחק הש"ס נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי והשתא קשה לימא לתפירו' עמודי' וכדומה שאינם הלכה למשה מסיני שהרי אינם צריכים כלל וקמ"ל שאם בא לתופרם לא יתפרם אלא בגידי בהמה טהורה ואע"ג דר' יוסף קאמר עור בהמה טהורה אין קפידא בזה שהרי הש"ס רצה לומר דר' יוסף קאי אגידן ושערן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה לא צריכא אע"כ פשיטא להש"ס כל שאינו צריך מעיקר הדין הרי הוא נעשה אפי' ממה שאינו מותר בפיך:

2355

2356והיינו טעמא נמי מ"ש בס' התרומה סוף הלכות ס"ת וזה לשונו בנקרע היריעה וכו' או אם ירצה יתפור הקריעה בגידין אע"פי שרגילות הוא לתפור אפי' במשי ומ"מ האי מילתא ותופרים בגידין מיירי לתפור היריעות זו עם זו וכו' ובסוף מסיים וגם כשתופר הקרע של היריעה צריך לתפור מבחוץ וגם שמא בגידין עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דתפירת הקריעה בפחות מג' שיטין הואיל ואינו מעכב כשרה אפי' במשי וכנ"ל והיינו נמי טעמא שעושי' מפות ופרוכת ממשי מפני שאינו מעכב אינו צריך להיות מן המותר בפיך:

2356

2357ומה שכ' הגאון בני יונה ז"ל דהעמודים אינם מעכבים הוספתי עוד ראי' מלשון רמב"ם במשנת ידי' פ"ג הלכה ד' מביאו תוי"ט בד"ה עד שיעשה לו עמוד כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא נעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך ע"ש וקשה איך אפשר שיחתך אותו קלף הוא צריך ע"כ לגול עמוד אע"כ שאינו צריך וגם מוכח שהספר מטמא ידים אפי' בלא עמוד ודוקא אהגליון שבסוף קאמר שאינו מטמא בלא עמוד אבל הספר גופי' מטמא ומינה שאסור ליגע בו ערום אפילו אין לו עמוד וכמ"שכ הבני יונה גם כן ומיהו מ"ש מעלתו דלהרא"ש ס"פ השותפין דעמודים שבמקדש לא היו מחוברי' בו א"כ איך קראו בו בשבת וי"ט לק"מ דהי' בעמוד סדק ארוך ובו מכניסי' חודה של יריעה שבסוף הספר וכשהיריעה תחובה שם היא נגלל שפיר ובלאה"נ מאי פסקא שפתחו בשבת וי"ט והלא לא היו עשוי' לקרות בו בצבור ואפי' כה"ג בי"הכ לא קרא בזה הספר ולא הי' מונח בארון אלא להיות לעד בבני ישראל ולצורך גדול נכנסו הנביאים לשם לעיין בו ואולי לא אירע כן לעולם:

2357

2358ומ"מ הואיל ואנו מדמים לא נעשה מעשה לכתחלה לתופרם במשי ואפי' בפשתן אבל לתופרן ברצועות העשויות מקלף שפיר דמי דמי ליכא בעל העיטור דס"ל דתופרי' לכתחלה תפילין וס"ת בקלף כנ"ל ומביאו ב"י בא"ח סי' ל"ב ומייתי לי' בש"ע שם סעי' נו"ן במקום שאין גידין מצוין לתפור (בטאל"אדארוש) כי כדי הוא בעל העיטור לסמוך עליו בשעת הדחק ולדעתי ראי' ברורה להעיטור מש"ס דקאמר וה"מ בגידין אבל בגרדין לא וגרדין היינו חוטי פשתן וכדומה כמו מן הסיסין ומן הגרדין ונקרא גרדין מפני שנקחי' אצל הגרדי ומ"ט לא אמר בקיצור וה"מ גידין אבל מלתא אחריתי לא אע"כ משמע להדיא דגידין לאו דוקא אלא כל היוצא מבהמה טהורה הוא כשרה לתפירה:

2358

2359ונ"ל הא דנהגו הסופרים לתפור העמודים (בטאלאדארו"ש) להראות הלכה שאין העמודים מעכבי' ס"ת ואלו היו תופרים בגידין כמו היריעות עצמן ה"א כשם שאם חסר יריעה א' אין קורין בו ה"ה אם חסרו העמודים לא יקראו בס"ת ע"כ עשו היכרא להורות שאינו מעכב וכה"ג כ' תוספות פ' הקורא עומד בטעם שאומרים קדיש בין ז' למפטיר להורות הלכה שמפטיר עולה למנין ז' וכן בטעם יראו עינינו להורות תפלת ערבית רשות כנ"ל נמי בטעם הנ"ל והכלל מנהג של ישראל תורה היא:

2359

2360פ"ב יום ה' ה' כסליו תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2360

2361שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג החרוץ ושנון כבוד מהו' שלמה ני' אב"ד דק"ק העלישטאבע יע"א:

2361

2362גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו על דבר ספר תורה שנמצא בו טעות והוצג בהיכל מן הצד ובא לידי שכחה ושוב אנשי ישוב הסמוכי' הוצרכו לספר תורה לקריאת ד' פרשיות והשאילום ספר תורה אחת מההיכל ועתה החזירוהו באמרם שנמצא בו טעות ועתה בני הקהילה שכחו ולא ידעו אם הי' זה אותו הספר תורה המוטעה מכבר או ספר תורה אחר והשתא כל הספרים מעורבבים ואינם ניכרים כ"א זה שנמצא בו הטעות עכשיו ומעלתו האריך כדרכו ולכ"ת אאריך גם כן קצת אבל לא באורך שלא לצורך כי כן דרכינו וה' עמנו:

2362

2363הנה בתשו' יד אלי' סי' פ"ח נשאלה דספר תורה שיש בו טעות שנתערב אם מותר לקרות בא' מהם וכו' דחד בתרי בטל דהטעות לא הוה דבר חשוב והספר תורה עצמו לא נפסל רק מכח הטעות שבו וה"ל כחה"ל שנאסר מבליעת איסור דבטל דהבלוע אינו חשוב ושוב לסוף כ' דאפי' אינם רק ג' ספרים מותרי' שלשתם בבת א' דלא דמי לשאר תערובות יבש ביבש ושוב סיים לפי מה דכ' רמ"א בא"ח סי' קמ"ג דיש מתירין לקרות באותו חומש שאין בו הטעות אם כן הכא אפי' לכתחילה שרי לסמוך שאין הטעות באותו החומש שקורא בו עתה ע"ש. ובס' בית לחם יהודה בש"ע י"ד סי' רע"ט כ' ספר תורה שנמצא בו טעות ונתערב לכתחילה צריך לחפש חיפוש אחר חיפוש עד שימצא הטעות פשפש ולא מצאו יש להתיר משום ספק ספיקא שמא אין זה ספר תורה פסול ואת"ל שהוא הוא דלמא איננו באותו חומש שאנו קורין בו היום ונראה דמותר אפי' לא נתערב אלא חד בחד מטעם ספק ספיק' ע"ש. ונבוא בעזה"י אחר הגאונים הנ"ל ונבאר דבריה' מה שכ' יד אלי' יבש ביבש חד בתרי בטל איברא גם לח בלח חד בתרי בטל במידי דלאו אכילה כמה שכ' תוס' בבכורות כ"ב ע"א ד"ה הנך וכו' ומה שכ' מגן אברהם קצת נגד זה סי' ש"י סק"ח ובסי' תצ"ח סק"כח כבר עמד עליו הגאון ר"י בספרו בינה לעתים על רמב"ם הל' י"ט פ"ב הל' י"ח והקשה מבכורות כ"ג ע"א אפר פרה שנתערב עם אפר מקלה ע"ש ולפי עניית דעתי לישב דברי מג"א ומשם ראיה דהרי מסקי' שם דאיסורא כמאן דאיתא דמי ונהי דמגע לא מטמא במש' מיהו מטמא ואם כן הכי נמי במוקצה דומה למשא ולא מהני ביטול וסבירא ליה למג"א הא דאמרי' איסורא כמאן דאיתא דמי היינו בדבר שאינו נבלל וסביר' לי' לש"ס התם אפי' בלח אין בילה כמאן דאמר הכי בפרק קמא דר"ה או ס"ל קמח בקמח וה"ה אפר באפר לא מיקרי לח בלח ואין בילה ומשום הכי אסורא כמאן דאיתא אבל למאי דקיימא לן קמח בקמח מיקרי לח בלח ה"ה אפר באפר וסבירא ליה נמי בלח יש בילה ואם כן נהי בפחות מס' איסורא כמאן דאיתא אבל בס' דמצינו בכיוצא בו הטעם בטל ועבר מן העולם הכי נמי איסורא כמאן דליתי' אפי' במשא לא מטמא וה"ה דלית בי' משום טלטול מוקצה כנלע"ד ליישב דברי מג"א דלא לשוי' טועה ח"ו ואמנם עיין במשנה למלך פרק א' מהל' טומאת משכב ומושב הל' י"ד ד"ה עוד נראה כו' ע"ש:

2363

2364הדרן להנ"ל דבנידון שלפנינו לכולי עלמא בטיל ברוב לכאורה אף על גב דאיכא לברורי מכל מקום הא כ' מג"א סי' תל"ז סק"ד דכל היכי דאזלי' בתר רובא אפילו אפשר למיבדקי' אזלי' בתר רובא ומשום הכי לא בדקי' אחר י"ח טריפות [וע"ל סי' קע"ה ד"ה בהא סלקינן בסופו העליתי בביאור דברי המג"א סי' ח' סקי"א דהיכא דליכא חזקה המנגד לרוב לא בעי לברורי וה"ה הכא לכאורה]:

2364

2365אבל באמת זה בורכא דהיכא דנתערב א' ואיכא לברורי ולהכיר האיסור לא שייך ביטול בשום אופן אף על גב דט"ז בא"ח סי' תרל"ב מייתי בשם הלבוש נגד זה ישתקע הדבר ולא יאמר במ"כ ועיין במס' בכורות כ"ה ע"ב בעלי מומין אוסרין בכל שהן ע"ש ומדפריך התם מכלל דתנא קמא אמר לא וכו' ולא מוקי לי' בדוקין שבעין ונתערב באלף דקשה לברר אלא ע"כ כל שניכר אי' בשום אופן לא שייך ביטול ומהתם למדנו עוד דלא שייך בנידון שלפנינו לומר זה שאבד זה שנמצא דטעות בספר תורה שכיחי טפי טובא מתורי דנגחי אהדדי ומוכח נמי דלא שייך הכא לומר פלוגתא דתנאי דבדק ולא מצא דהכא לא שייך עורב אתא ונטלי' ואם כן טעות להיכן אזיל אלא על כרחך לא בדיק שפיר ולא שייך כאן ביטול ברוב אפי' הגיה בחיפוש אחר חיפוש ולא אשכח ובלאו הכי דברי יד אלי' תמוהים ואינם לפי כבודו דלפי שהחליט ספר תורה הוא דבר חשוב ולא בטל אלא דהכא בטל כיון שאין פסולו אלא מחמת הטעות והוא אינו חשוב ומדמי ליה לדבר הנאסר מחמת הבלוע ודבריו תמוהים למה זה דומה לחהר"ל שבלע טפת חלב דלא בטל אע"ג דאיסורא ע"י החלב מ"מ כיון שחתיכה עצמה נאסרה ונעשה נבלה הוה ליה חהר"ל והכא ע"י הטעות נפסל הספר או לכל הפחות החומש כולו מלקרות בו בצבור והוי דבר חשוב דלא בטיל והוא דבר פשוט לכל מבין על כן אין לסמוך על דברי תשו' יד אלי' הנ"ל:

2365

2366אך דברי הבית לחם יהודה יש להם מקום היינו אחר שחיפש חיפוש אחר חיפוש ולא מצא שוב יש לסמוך אס"ס דלמא האי ספר תורה כשר ואת"ל פסול שמא אין הטעות בחומש זה שאנו קורין בו עתה ובקל יש להגיה חומש א' שנדע בברור שאין בחומש זה טעות עכ"פ וזה עדיף טפי כמובן ואי אזלי' בתר ספק ספיקא הארכנו במקום אחר (ועיין רש"י ריש כתובות משמע כיון דאיכא לברורי ע"י ב"ד ועדים לא מהני ס"ס ומיושב קו' תוס' לכאורה ואין כאן מקומו) ומכל מקום נראה לי דאם אי אפשר לבדוק בזמן מועט אפי' חומש א' אין לבטל קריאת התורה וברכות בשביל זה כדמשמע ממג"א סי' ח' דאם בין כך שבודק הציצית יתבטל מתפילת צבור ה"ל כמו שא"א לברר ואזלי' בתר חזקה וה"ה הכא ועוד חזי לאיצטרופי דהא כל שבטל ברוב מ"הת ורק משום חשיבות לא בטיל מדרבנן אם נפל אחד מהם לים באופן שאין צריכים לדון עליו עוד תלי' דאיסורא נפל ומתירים אחרים שנים שנים והכי נמי האי ספר תורה שנמצא בו הפסול נהי דלא אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא כיון ששכיחי טעות וניחוש שמא זה הוא טעות אחר מכל מקום שוב אין אנו דנין על זה הספר כלל ונימא גם הטעות הראשון יהי' בזה הספר ושרי' אחריני אף על גב דהכא לא שייך למימר דישתמשו בשנים בבת א' מכל מקום חזי לאיצטרופי לס"ס הנ"ל להתיר עכ"פ כשאין פנאי לבדוק חומש א' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.

2366

2367פ"ב יום ה' י"ב למבי' קצט"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2367

2368שלום לתלמידי הותיק הרב המובהק מהו' חיים נ"י אב"ד דק"ק ציפער יע"א:

2368

2369בזו רגע קבלתי מכתבו ואשר שאל באחת אודות ס"ת שטלו עליו טלאים הרבה במקומות רבות ונכתבו אותיות מקצתן על היריעה ומקצתן על הטלאי' אם לסמוך על קולתו של ט"ז סי' ר"פ סק"ד או לא כי נקודת הכסף כ' שם שאין דברי טו"ז מוכרחי':

2369

2370חלילה לי להכניס ראשי בין הרים גדולים אך דע נא כי גוף דין דיבוק המטלי' ולכתוב עליו אפי' כשכל האות על המטלית הוא דין מפוקפק מאוד ותחלתו המציאו מהרי"ק שרש קכ"ב והוא פי' הברייתא אין דובקין בדבק ואין כותבין במטלית היינו מטלית דפתרא שאינו קלף כשר לכתיבת ס"ת דלדעת מהרי"ק סתם מטלית הכי הוא וא"כ מינ' במטלית הוא דאין כותבי' אבל בקלף כותבין אע"פ שאיננו מעור א' ואמנם בספר בני יונה בפלפול ארוך סי' ר"פ כ' שאין זה ראי' דמצינו כמה פעמים מטלית מקלף כשר דשם מטלית כולל כל דבר שטולי' על דבר אחר וא"כ אוסר ת"ק אפי' לכתוב על טלאי מקלף כשר אמנם לא הביא שום ראי' נגד המהרי"ק:

2370

2371ואני אומר דברי מהרי"ק תמוהים במח"כ דהרי הוא עצמו הקשה על דבריו איך מתיר רשב"א בשם ר"מ לכתוב על טלאי שאינו קלף כשר לס"ת ותי' דה"ט דרשב"א דמשום האי פורתא דחסר לא פקע שם ספר מיני' וראי' ברורה ממ"ש מרדכי בשם ראבי' פ"ב דמגלה לא קשי' הא בכולה הא במקצתה כיון דבמקצתה כתובה כתיקון כשרה וקרינן בי' בספר עד כאן לשון ראבי' א"כ ה"ה בס"ת דמשום פורתא לא פקע שם ספר מיני' ומכ"ש כשכתובה על המטלית ונהי דכשחסר ממש אין לקרות בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לקרותם על פה אבל אי כתובה במטלית לא מקרי על פה אלו דברי מהרי"ק ז"ל:

2371

2372ובמח"כ לא זכיתי להבין הא ש"ס ערוך פ' הקומץ גבי שמנה פסוקים אפשר ס"ת חסר אות א' והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה ש"מ דפשיטא להש"ס דלא מקרי ספר בחסר אות א' וא"כ תיקשי אהא דראבי' ויש לדחוק נהי דספר מיקרי וכשר גבי מגילה מ"מ ס"ת לא מקרי דאין תורה אלא בשלימותה דתורת ה' תמימה כתיב וא"כ אזדא לי' ראיות מהרי"ק ממגלה לס"ת והיותר נראה דגם במגלה לא נקרא ספר אלא מה שנכתב אבל מה שלא נכתב לא נקרא ספר וא"כ במגלה דנקראת ספר ונקראת אגרת ומשו"ה מותר לתופרה קצת בגידין וקצת בפשתן וה"ה כשנכתב חצי' בספר וחסר חצי' וקורא ע"פ הו"ל כקורא קצת בספר וקצת באגרת ומקיים שניהם ולא בא ראבי' אלא לאפוקי שלא נאמר כיון שחסר קצת לא מקרי תו ספר אפילו מה שנכתב ונמצא אינו קורא כלל בספר לזה כ' ראבי' שעכ"פ אותו שנכתב נקרא ספר אבל מה שלא נכתב לא נקרא ספר וא"כ בס"ת שלא נקרא אגרת א"כ חסר ממנו אות א' פסול וה"ה כשאות א' נכתב שלא על הקלף פסול וגם מ"ש שמטלית אינו נקרא בע"פ כיון שכתוב לפניו כבר הארכתי ובארתי בראיות ברורות במקום אחר שאינו נראה כן אלא כל שלא נכתב בכתיבה כשרה ממש נקרא ע"פ:

2372

2373וכיון שכן הדרה קו' מהרי"ק לדוכתי' מה טעם דרשב"א להתיר על המטלית ואע"כ מוכח דהאי מטלית של קלף כשר קאמר משו"ה מתיר רשב"א וכיון דהת"ק פליג ואוסר והלכתא כוותי' א"כ אפי' מטלית מקלף כשר פסול והשתא נהי נמי אם כל האותיות כתובות על המטלית אין לפסול שכבר נהגו כן כמ"ש מהרי"ק בעצמו וכ"כ ב"ח והסכים בני יונה שאין לשנות ממנהג מ"מ הבו דלא לוסיף מה שנהגו אם כל האות על המטלית אבל קצתו על קלף וקצתו על מטלי' אפי' מקלף כשר אין לקרות בו ואם אחר שהסירו המטליתי' וחזרו ליתן מטליתי' אחרים ותקנו הס"ת לכתוב האותיו' על מטליתי' כדינו אין לפוסלו בדיעבד משום מנומר ואין להאריך יותר:

2373

2374פ"ב יום ג' ה' ניסן תקע"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2374

2375שלום וכ"ט ושמחת הרגל יום מתן תורתנו הקדושה יתקדש ויתעלה תלמידי ידידי וחביבי הרב המופלג ומפורסם כמהו' אשר ני' אב"ד דק"ק שאטלסדארף יע"א:

2375

2376גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד סופר א' שקצץ גליוני ס"ת שאין קוראי' בהם מפני טעותיהם ודבקם בשולי היריעות של ס"ת התפורי' זה בזה כדינו אלא שנהגו סופרים לדבק בהם עוד מטלית א' וזה הסופר עשה זה מקצוצי גליוני' והאריך מעלתו בשאלת חכם חצי תשובה ע"כ לכבוד תורתו אשתעשע תחלה בדבריו ואח"כ נבאר הדין הפשוט הזה בעזה"י:

2376

2377הנה בד"מ בי"ד סי' ר"צ מייתי תשו' מהרמ"פ המתיר לדבק מטליות להכשיר ס"ת בגליוני' והריב"ש סי' ל"ב אוסר ויען כי מהרמ"פ התנה שאם אפשר בשום ענין לתקן הס"ת באופן אחר לא התיר לקצוץ גוילים ע"כ כ' רמ"א אפשר דהריב"ש נמי בהכי מיירי ולהשוות המחלוקת והמעיין בריב"ש יראה דלא חילק כלל ועיינתי בגוף התשובה והתבוננתי בדברי מהרמ"פ מעשה הכי הוה שס"ת בלה וצריך תיקון ולא מצאו מטלניו' כ"א לקצוץ גליוני עצמו ולעשות מהם מטליתי' ולגנוז המותר כי לקצוץ רק קצת גליון תהי' יריעה א' ארוכה וא' קצרה ולא יתכן וע"כ להשוות הס"ת לקצוץ כל הגליון בשוה ולעשות מקצת מהם מטליתים ולגנוז השאר והעלה אם אפשר בשום אופן למצוא בזמן מן הזמנים אפי' רק קלף לתקן הס"ת הלז א"כ עתידים הגליונות האלו לחזור להיות תשמיש לגוף ס"ת כשר ואסור לקוץ אותם חדא מפני המותר שנגנז עתה וגם מטעם שכ' הריב"ש שהמטליתי' עצמם אינם כגוף ס"ת ע"י הדבק אינו עושה כגוף א' משא"כ כשישאר מחוב' בגליון גוף הספר ע"כ אסור אבל אם לא יצפה שימצאו שום תיקון אחר נמצא הס"ת עם גליונותיו עומדים להגנז נהי שהחלק הנותר הורד מקדושתו שאלו לא נקצץ היה נגנז מחובר בגוף א' ס"ת ועכשיו נגנז מקוצץ מ"מ כיון שקדושתו מעיקרא לא הי' אלא לשמש ס"ת ואין לך תשמיש גדול שגורם להשאיר ס"ת בקדושתו שלא יגנוז אעפ"י שהמקצת הנגנז מקוצץ הורד קצת מ"מ כך טוב לו להגליון להעלות הס"ת מגניזה לקריאה בצבור כך הבנתי כוונת מהרמ"פ בהוספת נופך מסברא דנפשי ותינח לקצוץ גליון עצמו לתקן אותו הס"ת שהי' הגליון הזה משמשו מקדם אך הריב"ש מיירי שרצו ליקח גליוני ס"ת שנקרעו מהשוללים בשעת הגזירה לתקן בהם ס"ת אחרים שצריכים תיקון ואסר להם בהחלט דהכא לא שייך טעם הנ"ל כיון שלא נעשו אלו הגליונות לשמש ס"ת זה והריב"ש הניח שמגליון למטלית הוה הורדה שבהיותו גליון הרי נגנז בגוף א' עם ס"ת שלו משא"כ מטלית אעפ"י שגורם קריאה לס"ת אחר מ"מ איננו מגופו כי הדבק אינו עושהו גוף א' והוה הורדה מקדושה וכיון שאיננו נעשה מעיקרא לתשמיש זה הס"ת בעצמו כמו בעובדא דמהרמ"פ הנ"ל א"כ אפי' בלא הורדה לא היה נכון כ"כ שהרי אפי' במתירים מבגד לבגד פליגי ובמדליקים מנר לנר בלי קינסא נהיגן לאסור מכ"ש בקציצה דאיכא הכחשה ובזיון טפי שאין לעשות כן ממצוה זו למצוה אחרת ולא דמי לדמהרמ"פ כנלע"ד שאין להתיר זה אפי' א"א בענין אחר גם בלשון רמ"א שבש"ע יש להבין דמיירי רק לתקן אותו ס"ת עצמו ע"ש ועיין נ"הכ סי' רע"ד ובני יונה שם וק"ל:

2377

2378וראיתי דברי מעלת התלמיד ני' שפתותיו שושני' נוטפות מור עובר לחדש יצא להשוות מחלוקות מהרמ"פ והריב"ש הנ"ל לפמ"ש הריב"ש בעצמו בתשו' ס"סי רפ"ו ומייתי לי' רמ"א בהגה' א"ח ר"סי קנ"ג ובי"ד סי' רפ"ב דס"ת שחסר או יתיר אות א' אינו אלא כחומשי' ומותר למוכרו והוקשה לו הרי ס"ת שבלה אין מורידין ואין עושין ממנו אפי' מזוזה וע"כ לחלק ס"ת שבלה כבר הי' קודש שוב לא פקע קדושתו לעולם משא"כ ס"ת חסיר ויתיר בתחלת כתיבתו לא נחית עליו קדושת ס"ת מעולם אלא חומשי' ומותר לעשות ממנו מזוזה וה"ה לקצץ גליונותיו לתיקון ס"ת שלם ובהכי מיירי מהרמ"פ אלו דבריו והנה אפי' יהיבנא לי' דינו מ"מ מהרמ"פ לא מיירי בהכי שהרי מיירי בהדי' מגליוני אותו ס"ת בעצמו ויעיין בלשונו שהעתיק בד"מ כ' ג"כ דמיירי בס"ת שבלה וא"כ גם הגליונות שהיו מהספר עצמו כבר נתקדשו והתיר לקצצם א"כ לא נתכוון מהרמ"פ לזה אלא אפי' בס"ת שכבר נתקדש התיר קציצת הגליוני' ע"ד הנ"ל והריב"ש אוסר עפ"י דרכו וכמ"ש אך מ"מ אפשר סברתו אמת מבחוץ שאם מס"ת כזה עושין מזוזה ה"ה לקצץ גליונותיו לתיקון ס"ת אחר:

2378

2379איברא אשתומם על המראה היכן מצא שמותר לעשות מזוזה מס"ת שנכתב מתחל' בחסר ויתי' ולחלק בין פסול בתחלתו לנמחקו אותיותיו אח"כ דמ"ש ס"ת שבלה אין עושי' ממנו מזוזה לרבותא קאמר אפי' שבלה ולא חזי עוד למצותו כלל אפי' ללמוד בו תינוקות שהרי אם לא נשארו בו פ"ה אותיות אין מצילי' אותו מן הדליקה אפ"ה אין מורידים לעשות ממנו מזוזה ומכ"ש כשהוא רק חסר ויתיר שאפשר לתקנו לקרות בצבור או ללמוד בו פשיטא שאין עושים ממנו מזוזה והגאון בס' נ"בי קמא ס"סי ע"א בחי"ד כ' הכרח שס"ת שנפסל עומד בקדושתו לכל דבריו דאלת"ה א"כ משנחסר בו אות בטיל לי' כל קדושתו א"כ שוב כשחוזרים ומתקני' האות ההוא במאי יתקדשו כל השמות וכלל הס"ת בלי שום מעשה בגופו והרי צריך קידוש בתחלת כתיבה ואותו הקידוש כבר נתבטל אע"כ בקדושתו עומד ע"ש והנה זה הראי' יש בחסר ויתיר אות בתחלת עשייתו כידוע שמעולם לא נכתב שום ס"ת בלי טעות וצריך הגה' ואי ס"ד לא נתקדש מעיקרא וא"כ במה יתקדשו למפרע ובלאה"נ תיקשי א"כ לא נתקדש שום ס"ת עד כותבו למד אחרונה של לעיני כל ישראל ואיך יתקדש למפרע אע"כ אין שום חילוק בין חסר ויתיר בתחלתו או נמחק ובלה אח"כ ומעלתו בעצמו הרגיש ברמב"ם רפ"י מס"ת בריש דבריו שם ובאות ט"ז שם משוה הפסול בתחלתו לנפסל אח"כ ששניהם שוים ויעיין מג"א סי' ל"ב סק"י מבואר דלמ"ד הזמנה מילתא אי הזמין קלף לס"ת אסור שוב להורידו לכתוב עליו מזוזה ונהי דלדידן הזמנה לאו מלתא היא מ"מ כשעשה מעשה וכ' עליו לשם ס"ת משום טעות כ"ש אינו ראוי לשנותו להורידו ויש להתעקש ולדחות ראי' ולומר כיון שטעה לא הוה מעשה אלא הזמנה ולאו מלתא היא אבל לאו מילתא היא ויעיי' בי"ד סי' רע"ה בשם שנכתב על היריעה מקדש כל היריעה אפי' מה שלא נכתב ועיין בס' בני יונה שם:

2379

2380ומ"ש הריב"ש ס"סי רפ"ו דס"ת שיש בו טעות אינו אלא כחומש היינו התם כ' דאע"ג דזט"ה במעמד אנשי העיר יכולים למכור ב"הכנ וכל הנשנה במשנתינו ולהתנות ולהוריד המעות מקדושתו כ' שם דס"ת שלא ניתן למכור כלל כיון דלית לי' עילוי כלל ומכיון שלא ניתן למכור לא יועילו זט"ה אך אם נמצא בו פסול ואינו אלא כחומשים שנמכרים להעלותם לקנות בדמיהם ס"ת שלם ומכיון שניתנים למכירה שוב נמכרים ע"י זט"ה ומתנין לשנות דמיהם אפי' למשתי בי' שכרי אבל לא ח"ו להורידם מקדושת עצמם לעשות מהם מזוזה:

2380

2381ולא מבעי' ס"ת שנכתב בפסול אלא אפי' חומש ממש היינו שנכתב בגלילה חומש בפ"ע נמי יש לו כל דיני ס"ת אלא שאין קורין בו בצבור ויעיין מג"א סי' קמ"ג סק"ט ופשוט אלא שעומד נגדינו לשון ש"ע או"ח סי' קנ"ג ס"ב שהשוה החומשי' לנביאים וכתובים ולכאורה נראה דמותר לעשות מהם מזוזה אם היה הגויל מעובד לשם מזוזה אלא שהמג"א שם סק"ב הניח בצ"ע יע"ש ואני כתבתי על הגליון וז"ל ובמתני' נמי קשי' שלא הזכיר החילוק בין חומשי' לספרים וכן הקשה בס' טורי אבן ולפענ"ד ג' חילוקים יש (א') לענין אמירת הפסוקים דברי נביאים קדושים טפי כמ"ש ר"ן בראש השנה אמנם לענין קדושת הספר עצמו אין שום חילוק שאותה הקדושה שמתקדש הגויל ע"י נביאים נתקדש נמי ע"י כתובים דמ"ש ומשו"ה כ' הר"ן פ' בני העיר דמטפחת נביאים וכתובים א' היא אמנם חומשי' אפי' הגויל קדוש טפי שהרי ראוי להשלימו לתורה שלימה ומכ"ש ס"ת שלם רק חסר אות א' שאפשר לתקנו ומשו"ה אוסר בבריי' לכרוך ספרי' במטפחת חומשי' וכל זה לענין מטפחת אמנם למכור ולקנות דא ודא אחת היא פי' חומשי' וספרים נביאים וכתובים דהרי אין שום חילוק בין עוסק בתורת מרע"ה או נביאים וכתובים ואפי' ספרי ש"ס ופוסקים משו"ה לא חילקו במתני' ריש פ' בני העיר בענין מכירה בין חומשי' לספרים ומ"מ בספר תורה שלם שיש בו קדושה יתירה לקרות בצבור ועוד קיום מ"ע של ועתה כתבו לכם השירה הזאת בודאי יש עילוי בקנייתו מחומשים וספרים לס"ת וזה ברור בעזה"י ומיושבים כל הקו' וחילוק כזה צ"ל ג"כ במכירת ב"הכנ דקיל היינו מכירת הבית כשאין עי"ז בטול תפלה שיש להם מקום להתפלל אבל בלי ספק שמותר למכור מטפחת לצורך מנין עשרה לקדש ש"ש בתוך עשרה ומשו"ה כשאין ב"הכנ אחר אסור למכור זה וכמ"ש רמב"ם הביאו מג"א סס"ק ד' ודוק בכל זה עכ"ל שם על הגליון:

2381

2382ומאי דקמן בנידון דידן לא טוב עשה הסופר הזה ואפשר הי' ראוי לאסור לקרות בס"ת כלל כיון שנעשה בו עבירה כמו שכ' בתשו' הר"י בן הרא"ש בב"י סי' ער"ה בס"ת שקדרו בו שם וחזרו ותיקנו שאין לקרות בו הואיל ונעשה בו עבירה אך הכא קלקלתו תקנתו שהרי הוריד הגליון הורדה גדולה יותר מדי ולא דמי לדמהרמ"פ והריב"ש שהס"ת מתכשר עכ"פ בכך ואפ"ה כ' שאיננו נעשה מגוף הס"ת ע"י הדבק והכא גריעה טובא שהס"ת הוא כשר בלא"ה ע"י תפירות היריעות ואיננו אלא ליתר שאת ואפשר כמטפחת לא הוה שהרי המטפחת צריכים שלא יגע הס"ת ערום משא"כ אלו וא"כ הוריד פלאים וא"כ אינם צריכים לס"ת והיא תקנתו שאין ס"ת פסול בכך דלא שייך נעשה בעבירה וכיון שאין הס"ת נפסל בכך יניחם כך שזו היא גניזתן ודי להם שכבר הורדו מבלי היות גוף א' עם ס"ת למה נורידם יותר להסיר מהם הדבק טוב ומה שחשש מעלתו שבאורך הימים יפלו המטליתים ולא ידעו שהיו מגליונו' ס"ת וינהגו בהם בזיון ישראל קדושים הם וכל המחובר לטהרות קדושת ס"ת נוהגים בו קודש וכל המוצא מנשקו וגונזו ע"כ יניח הדבר כמות שהוא והסופר יקבל תשובה על עצמו וה' הטוב יכפר הכ"ד החותם בברכה דש"ת:

2382

2383פ"ב יום ב' ער"ח סיון תק"פו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

2383

2384החיים והשלום לי"נ הרבני המופלא ומופלג חרוץ ושנון חביבי וידידי כמה"ו יחזקאל נ"י:

2384

2385מכתבו הנעים הגיעני ודשאילנא קדמיכון במאי דפסק בש"ע י"ד סי' רפ"ו סע"יג כהרמב"ם דבית שיש בו לרבע דע"ד אע"פ שאינו רבוע חייב במזוזה ודלא כהרא"ש דס"ל דסתם דע"ד פירושו מרובע והביא מעלתו ראי' להרמב"ם ממתני' ז' פ"ג דאהלות דתנן טפח על טפח ברום טפח מרובע וכתב הרע"ב דאי לאו דהוי קתני מרובע ה"א אפי' ארכו ב"ט ורחבו חצי טפח הרי קמן דסתם דע"ד אינו מרובע אלו דבריו דברי פי חכם חן אבל יש להשיב להרא"ש ס"ל דאה"נ משום טע"ט לא הוי צריך למתני מרובע רק משום רום טפח דה"א אם הוא ב"ט על ב"ט יהי' סגי ברום כ"ש ובאמת ז"א דה"ל טומאה רצוצה מש"ה קתני שיהי' גם הרום ברבוע:

2385

2386ועוד אני אומר שגם הרב"י שכ' דכל שיש בו דע"ד יש לפרשו ע"י צירוף מודה הוא דסתם דע"ד פירושו מרובע ומתני' דאהלות יתפרש כנ"ל ולא כ' הרב"י כן אלא היכי דקתני יש בו אז יש לפרש בו בתשברתו אם לא היכי דמוכח אבל סתם טפח ע"ט או דע"ד לא יחלוק אדם בו שפי' מרובע:

2386

2387ובאמת סברת הרמב"ם תמוה קצת אם לענין מקום דע"ד לענין שבת ס"ל דלא הוי מקום חשוב להניח חפציו אם לא יהיה מרובע ואם יהי' כחוט השערה פחות מזה ואפילו יהיה ארכו כמה יהי' מקום פטור כמ"ש הוא ז"ל פי"ד משבת הל' ז' מקום חשוב לא הוה דירת אנשים הוה אתמה' אם לא נאמר דשאני מזוזה דבקל מתחייב במזוזה מטעם שכ' סמ"ע סי' תכ"ז סעי' ב' דחייבתה תורה להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו ע"כ אפי' היכי דלא מחייב במעקה מ"מ במזוזה חייב וסברא זו צריכי' נמי לומר ולחלק בין סוכה למזוזה דבסוכה פסק רמב"ם ז"ט עז"ט מרובע דוקא וכתב הטעם מדר' יוחנן דכבשן נשמע דלרבי יודא דבעי מרובע ומר' יהודה נשמע לרבנן זע"ז טפחים שיהי' מרובע ועיין בט"ז סימן תרל"ד ומעלתו העמיק בזה עיונו מכל מקום תקשי הא מאי שנא דירת קבע דסוכה למאן דאית לי' ומ"ש דירת מזוזה דסגי בלא ריבוע אע"כ דירת מזוזה חמיר טפי מטעם הנ"ל ובסוכה ג' ע"ב דהוה בעי לאוקמא ברייתא דמזוזה כרבי הומ"ל ולטעמיך מה ענין רבי לכאן הא בסוכה בעי מרובע ובמזוזה לא בעי מרובע ובכמה דוכתי הומ"ל ולטעמיך ועוד יש לדחות ובזה נדחו דברי מעלתו אע"פי שהם שכליים וחדי הקב"ה בפלפולא אבל האמת יורה דרכו כמ"ש:

2387

2388ואמרתי להעתיק לו גרגר א' מחידושי על סדר המצות וז"ל בפ' תצא במצות מעקה פסק רמב"ם רפי"א משמירת נפש דבית התבן ובקר ועצים פטורים ממעקה ודלא כספרי וכ' כ"מ דס"ל דהואיל והני לא מקרי בית לענין מזוזה ה"ה לענין מעקה והספרי אתי' כאידך מ"ד בפ"ק דיומא דחייב גם במזוזה והקש' סמ"ע סי' תכ"ז א"כ הרב"י דפסק בש"ע י"ד לחייב במזוזה איך פסק בש"ע ח"מ לפטור ממעקה נגד הספרי ומ"ש בזה במעין חכמה אין לו שחר דהרואה יראה בחולין קל"ו ע"א דלא פליג ר' אלעי אלא בבכור ומתנות ותרומ' ולא במעקה ואינך גם מ"ש שם מבתי כנסיו' אין לו שחר:

2388

2389והנלע"ד דלכאורה י"ל בפשיטות עפ"י הש"ס סנהדרין כ"א ע"ב לא ירבה לו נשים מסקנת הש"ס שם דר' יהודה דלא דריש בעלמא טעמא דקרא מודה הכא הואיל ומפרש טעמי' בהדי' לא יקח משום לא יסור הא נשים שאין מסירות ירבה ור"ש ס"ל מכדי בעלמא נמי דרשי' טעמא דקרא א"כ לא יסורו ל"ל אע"כ לא ירבה אפי' אינן מסירות ולא יסור לאסור אפילו אחת ומסירה יע"ש וא"כ ה"נ דמפרש טעמא פן יפול הנופל לר"ש דדריש טעמי' דקרא מיותר הוא להורות ועשית מעקה אפי' לבית עצים דלא שכיחי דעייל לגגי' ולא שייך כ"כ יפול הנופל ועוד כי יפול הנופל אפי' היכא דליכא בית דאפילו סולם רע וכלב ילפי' מהאי קרא וסתם ספרי ר"ש משו"ה אוסר בספרי אפי' בית עצים וכה"ג אמנם אנן קיי"ל כר' יהודה והשתא דמפרש טעמא כי יפול הנופל א"כ הני בתים אע"ג דלענין מזוזה אקרי בית מ"מ לגבי מעקה כיון דלא שייך כ"כ נפילת הנופל דלא שכיחי דעיילי' להתם פטורים ממעקה ומיושב פסק הש"ע והא דלא תי' הכ"מ כן להרמב"ם היינו טעמי' משום דהרמב"ם פסק גבי לא ירבה לו נשים כר"ש וכבר נתחבטו בו קמאי דקמאי ועיין בלח"מ פ"ג ממלוה ולוה גבי בגד אלמנה משו"ה תי' הכ"מ בדעת הרמב"ם דס"ל מזוזה ומעקה תלי' זה בזה אבל לדידן לא צריכנא לכ"ז כדכתיבנא:

2389

2390ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ק"י שאל מהב"י מי ששכר גגו של חבירו לשטוח שם פירותיו מי חייב במעקה והשיב דפטור לגמרי כיון דקיי"ל המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מעקה הרי הפקיעו חכמים החיוב מהמשכיר והשוכר הזה הרי אין לו בית דירה כי אם גג ומי שאין לו בית דירה פטור ממעקה ונהי שאם היה משכיר לו ביתו עם גגו היה השוכר חייב אבל השתא שאין לו אלא גג בעלמא שניהם פטורים עפ"י הפקעת חכמים כנ"ל לפרש דבריו הנאמרים בקיצור ומעין חכמה לא עמד עליהם ע"ש אלו דברי בחידושי שם ולפי דברי אלו אין אנו צריכי' לסברת הסמ"ע להחמיר בחיוב מזוזה טפי שיהי' ה' נגד עיניו מ"מ הסברא בעצמה נכונה ומ"ש לעיל נ"ל נכון. והיה זה שלום לו ולתורתו הכ"ד א"נ החותם באהבה רבה:

2390

2391פ"ב יום ה' ר"ח כסליו תק"ע לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2391

2392שוכ"ט להרב המא"הג המופלג ומפורסם חו"ש כש"ת כמו"ה אברהם ני' אב"ד ור"מ דק"ק ל"ב יע"א.

2392

2393נעימות ימינו הגיעני בהיותי בביתי ולא היה לי פנאי להשיב ועתה פה בקרית חוצות השתעשעתי בדבריו הנעימי' מה שנתקשה ברמב"ם ה' מזוזה דיהיב טעמא דב"הכנ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש ובגמרא פ"ק דיומא ליתא להך טעמא אלא דלא נקרא ביתך ומשו"ה דכפרי' חייב במזוזה והסביר מעלתו כיון דנמכר מיקרי ביתך ועוד הק' הא ב"הכנ קדושתו מדרבנן ואיך יפטר ממזוזה מפני קדושתו הנה ההפרש בין כפרים לכרכים כ' הרי"ף משום סתמא דמלתא בכרכים לית ביה דירה משא"כ בכפרים ולא כמ"ש מעלתו וכ"כ בכסף משנה שם ובש"ס צריך להסביר כיון דהלשכו' ועזרות פטורות מפני שהן קודש א"כ מ"ט לשכת כה"ג חייב מפני שיש בה דירה הרי קודש היא ואי תימא מ"מ כיון שיש בו דירה חייב אם כן לשכות ועזרות ע"כ לית בהו דירה א"כ בלא"הנ פטורים אפי' לא יהיו קודש כמו ב"הכנ דלחד שינוי' הא דאית בי' בית דירה לחזן וכו' ע"כ ס"ל לרי"ף ורמב"ם דלאו קדושת עצמם קאמר אלא ה"ל ביתך דירת חול והדיוט ולא דירת גבו' ה' אלקי ישראל בא בו ושוכן בתוכו ולכן כל שהדיוט דר בו היינו כה"ג אפי' יהיה מקום קודש מ"מ מיקרי ביתך היינו דירתך וכל שהשכינה שרוי' בתוכה ולא הדיוט כגון ב"הכנ שאחז"ל במס' מגילה ואהי' להם מקדש מעט אלו בתי כנסיות שבבבל שמעולם לא זזה מהם שכינה פטורים ממזוזה אף על פי שאינם קודש מ"מ הדירה היא דירה ומשכן לגבוה וע"כ ב"הכנ שיש בו דירה לחזן או סתם כפרים שיש בהם דירה חייב וסתם כרכי' שאין בו דירה פטור זה הנלע"ד: יערגן סמוך לפ"ב יום ה' כ"א מנחם קפ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2393

2394כ' הטו"ז בי"ד סי' ר"ץ דבפרשיו' של מזוזה אין קפידא אם נכתבו שלא כסדרן ומייתי ראיה ממה שכ' תוס' פ' הקומץ גבי הא מורידין עושין דמיירי שכ' פ' שמע למעלה מגליון שהיה כבר והי' אם שמוע אם כן מוכח דלא בעי' כסדרן והא דכ' ב"י בשם מכילתא דבעי' כסדרן היינו בתיבותי' ולא בפרשיותי' אלו דבריו והש"ך בנ"הכ כ' דאין ראי' מהתוס' ונדחק מאוד ע"ש ובאמת קשה מאוד לדחות דברי התוס' המפורשי' אמנם דברי טו"ז נפלאו ממני שכ' כיון שע"כ מודה למה שכ' הרב"י בשם מכילתא דבעי' כסדרן אלא שנחית לחלק בין פרשיות לתיבות. ואני תמה ממ"נפ אי קאי והיו שלא יהי' למפרע נמי אמזוזות כמו בתפילין אם כן כי היכא דבתפילין פסולי' אם הקדים פרשה לפרשה כמה שכ' תוס' בעצמם בפשיטות בהקומץ ל"ד ע"ב ד"ה והקורא וכו' ע"ש ממילא דה"ה במזוזה כן ואי לא קאי והיו אלא אתפילין אם כן מנ"ל כלל במזוזה דבעי' אפי' התיבו' כסדרן ובאמת הט"ז והנ"הכ סבורי' הם שיש במכילתא אמזוזה שתהי' כסדרן ומשום כן נדחק הש"ך דבסלק' דעתך פליג בריית' אמכילת' ולית' דהמכילתא דמייתי הרב"י ר"סי רפ"ח היא שנוי' סוף פ' בא ואתפילין ולא אמזוזה כלל וז"ל מכאן אמרו ד' פרשיות של יד וכו' ואלו הן קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע כותבן כסדרן ואם לא כתבן כסדרן הרי אלו יגנזו ע"כ המכילת' אלא דהי' פשיטא להו להגאונים ז"ל דה"ה מזוזה דחד דינא אית להו:

2394

2395ומ"ש מתוס' הנ"ל נלע"ד דלא קשה מידי דהא דפסלינן בהקדי' והיה אם שמוע לשמע משום דבשעה שכת' והיה אם שמוע לא תפסה קדושת מזוזה כלל משום שכן הדין כל והיה אם שמוע שאין שמע לפניו אינו נתפס בקדושה ואם אחר כך יכתב שמע לפניו על אותו הקלף אין זה מועיל דכיון דבשעת כתיבה של אותה הפרשה לא נתקדשה כיון שעדיין לא נכתב שמע לפניו ה"ה אחר כך כשיכתוב שמע לא יתקדש פ' והיה למפרע וכן הדין והטעם בפרשיו' של תפילין לענין כתיבתן אבל בקריאת הפרשיו' למפרע פסק רמב"ם פ"ב מק"ש שאין קפידא ע"ש [ועיין ש"ע סי' ל"ב ור"סי ס"ד והטעם דקריאת פ' שני' דרבנן לכ"ע ועוד דלא שייך הטעם שכתבתי לעיל שלא נתקדש וק"ל]:

2395

2396אמנם לפי הס"ד דאי מורידין עושין מספר תורה מזוזות אף על גב דהגויל לא נתקדש לשם מזוזה מ"מ הרי נתקדש לספר תורה וכ"ש מזוזה ויש בכלל מנה מאתי' נמצא דהאי פרשת והיה אם שמוע כבר אתקדשה לה לקדושת ס"ת ונכתבה גם אחר ולפני הפרשיו' הסמוכו' לה בתורה כדין וממילא איכא עלי' גם קדושת מזוזה דבכלל מנה מאתי' אם כן אם יכתוב אחר כך פ' שמע למעלה על הגליון כשרה המזוזה ההיא כיון דפ' והי' כבר מקודשת ועומדת היא כנ"ל אמת וברורי כתבתי פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' כ"ד מנחם אב תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2396

2397ששון ושמחה ישיגו לי"נ תלמידי הרבני המופלג ומפורסם כגן הדסים כש"ת מו"ה קאשמאן נ"י:

2397

2398אודות בית של ג' שותפים שיש בו יותר מארבעי' מזוזו' הקבועי' בפצימי עץ ואבן ומחופין באבן גומר וטורח לפותחן ולבודקן ואמר מעלתך שמדברי רש"י יומא י"א משמע שא"צ אלא לבודקן בחוץ אם לא נרקבת או נגנבת ולא בפנים וגם כ' מעלתך שיש לצדד דשותפין הוה מזוזה של רבים דאינה נבדקת אלא פ"א ביובל דלא מטרחי' ארבים משום קידרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא:

2398

2399הנה רש"י ביומא שם פי' בהדי' דרבים היינו שערי עיר ומדינה ע"ש משמע אבל שותפין בעלמא לא וראי' לרש"י מש"ס ב"ב כ"ד ע"ב ע"ש וכי נאמר אילן הסמוך לבור של ב' שותפין יקוץ ואח"כ נותן דמים התם דוקא סמוך לעיר דרבים [ומרדכי פ' לא יחפור למד מזה הדין המבואר בש"ע ח"מ סי' ד' וסמ"ע סק"ו ע"ש ופשוט דשותפין לא נקראו מוחזקים נגד אחר] וכן בעירובין ג' דמחלק בין סוכה למבוי וכי נימא בסוכה של ב' שותפין פסול משום דלא מדכרי אהדדי וסמכי' להקל ומכשירים סוכה של כמה שותפין מכ"ש הכא להחמיר ועח"מ ס"סי קמ"ט בש"ך סקל"א דאין מחזיקין בשל קהל משום קידרא דבי שותפין וכו' ופשוט ומבואר בש"ס ופוסקים דמחזיקים בשל שותפין ע"כ ה"נ בעי' בדיקה כשל יחיד:

2399

2400אמנם מה ענין הבדיקה כבר ביארו בתוס' מנחות מ"ג ע"א דלאו לענין חסירות ויתירות קאמר אלא שמא בלו ונתקלקלו בתפילין וה"ה במזוזות שמא נרקבה או נגנבה כפירש"י דיומא י"א אך פשוט דבדיקה בפנים בעינן לעיין האותיות אם לא ירקב אות א' אבל לא בעי מומחה הבקי בחסירות ויתירות אלא כל אדם יכול לבודקן אבל עכ"פ צריך לפותחן ולעיין בכל אות אם לא נרקב כיון שעשוי' להתרקב ולבלות באורך הימים ורמב"ן כ' בפסוק שמלתך לא בלתה שאם יכסה הקורה בבגד ארבעי' שנה יתבלה ע"ש מכ"ש מזוזה שמזיעת החומה והגשמים שמזלפים שם רגילות היא להתרקב:

2400

2401וע"ד מג"א סי' ח' ס"ט דא"ח המה למבין [עיין לעיל סי' קע"ה בד"ה בהא מה שכ' שם] וכמדומה לי שכן דעת מחצית השקל ז"ל ודברים ברורים הם שאין כאן סתירה:

2401

2402פ"ב יום ד' י"ג אדר תק"פב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2402

2403בשאלתות פ' בהר כ' פלוגתא דהרכבה וז"ל ת"ק סבר בתלתן בדדא ר' יהודה סבר לתלתא בדדא ר"י ור"ש סברי לשתי שבתו' כדדא וכ' שאילת שלום אות כ' שהוא מחוסר הבנה ולדעתו צ"ל כדרא ר"ל כל א' שיער לפי דורו ולא נחלקו במציאו' אלא דקשיא ליה על זה הא דכ' שאלתות אחר כך הלכה כר"י ור"ש והוא מש"ס יבמות פ"ב ע"א ע"ש ולפע"ד בלאה"נ שגגה יצאה מלפני השליט בעל שאילת שלום שהרי ר' יהודה ור"י ור"ש שלשתן בב"המד א' היו יושבי' זה עם זה כמבואר שלהי ברכות כשדרשו בכבוד אכסני' ובשבת ל"ג ע"ב וקידושי' נ"ב ע"ב ונזיר נון ע"א ואם כן ר' יהודה ור"י ור"ש בדור א' ובמקום א' היו:

2403

2404אבל הנלע"ד דט"ס הוא וצריך להיות לתלתן כדבא וכו' כאשר אבאר אי"ה דהני תנאי' לא פליגי במציאו' ההקלטה דלכולי עלמא בתלתא יומא קלטה ואפשר אפי' בפחות מכן והמציאו' יוכיח אך אם לא קלטה בזמנה ונאמר בטח שפסק כחה ושוב לא תקלוט כדאמרי' כל שכבת זרע שלא קלט בשלשה ימי' נסרח ושוב אינו ראוי לקליטה בהא פליגי הני תנאי לת"ק אם שהה שלשים יום שוב לא תקלוט עוד כי כבר פסק כחה ולר"י בתר תלתא מיפסק כחה ולר"י ור"ש בתר שתי שבתות פסק כחה אבל לכ"ע אפשר וקרוב לודאי שתקלוט גם קודם לזה הזמן ובזה מיושב גם דברי ת"הד דמייתי ש"ך ריש הלכות חדש דסבירא ליה אם נזרע ג' ימים קודם עומר יש להתיר וכ' בנ"הכ שהוא ט"ס דהרי קיימא לן הלכה כר"י ור"ש ולהנ"ל י"ל דהא ר"י ור"ש נמי מודים דאפשר ומיהו בפחות משלשה אין לסמוך מפני שלא מצינו בהדיא בש"ס אלא ג' ימים ומיהו לדינא למ"ד חדש בז"הז דאורי' אין לסמוך על זה:

2404

2405בהא סלקינן דלכולי עלמא אפשר שתקלוט בפחות ולא פליגי אלא בשיעור פסיקת כח הנטיעה אשר מכאן ואילך שוב לא תקלוט ועיין באצבע מעריך שבספר שתי ידות ערך כדב שהוא לשון פסק כמו לא יכזבו מימיו לא יפסקו מימיו ויהי בכזיב פסקת ומייתי על זה ירושלמי דפאה ע"ש והיינו דברי שאלתות לת"ק לתלתין יומין כדבא פסקת ולר"י בתלתא יומין פסקת ולר"י ור"ש בשתי שבתות פסקת והדברים ברורים בעזה"י:

2405

2406שלומים אלומים יהי' תמי' לראש מ"וח הגאון נר ישראל וקדושו ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

2406

2407אמרת קדשו ק"ל מה דבדיק לן מ"וח הגאון ני' על דברת רש"י סוטה מ"ג ע"ב אהא דאמר ר"י ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותי' משום דמתחזי כבת שתא וה"מ שתים כנגד שתים וא' יוצאה זנב אבל כולי כרם לא ופירש"י להכי נקיט כרם דסבירא ליה כרם רבעי תנן דאין ערלה נוהג בנטיעה א' ודברי רש"י תמוהים דבערלה ליכא פלוגתא דנוהג בכל המינים ולא פליגי אלא ברבעי עכ"ד מ"וח הגאון נ"י וצע"ג לכאורה ובלאה"נ צל"ע דאפי' ברבעי לא מצינו פלוגתא בין כרם שלם לנטיעה א' ומרש"י משמע דבנטיעה א' אין רבעי נוהג וכבר העיר הרז"ה בזה על רש"י הנ"ל בריש פ' כיצד מברכי' ע"ש וראיתי בס' באר שבע שלא הרגיש בכל הנ"ל ולא עוד אלא שכ' אין הלכה כמאן דאמר אין ערלה נוהג בנטיעה א' כדתני' בספרא אין לי אלא שיטע אגוז ושקד נטע יחור תלמוד לומר כל עץ עכ"ל והמעיין בספרא יראה דהתם לא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דוקא כשנטע גרעין אבל נטע יחור כיון שהוא מאילן זקן אין מונין לו שני ערלה קא משמע לן אבל לא מיירי התם אי בעי כרם שלם או אילן א' ופשוט:

2407

2408ולחומר קושי' דידי הי' נ"ל דסבירא ליה אליבא דמאן דאמר כרם רבעי תנן נמי איכא פלוגתא למאן דאמר ריש פ' כיצד מברכי' דאתי מהלולי' דאין אומרים שירה אלא על היין נוהג אפי' באילן יחידי דהרי פשוט דגם מאילן יחיד מביאין יין למנחות ושייך בי' הלולים ולמאן דאמר דמפיק לי' מגזירה שוה תבואתו מתבואת הכרם בעינן כרם ממש כמו תבואת הכרם בכלאי' דכרם דוקא דהתם יש חילוק בין קדושת כרם ד' אמות לגפן יחידי ששה טפחים ואם כן כרם דקרא דוקא וה"ה דאין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בגפן יחידי כנ"ל דעת רש"י בזה שוב הראוני כי כן כתוב להדיא בשאלתות פרשת קדושים ברוך שכוונתי וכן פסק בפשיטות בשיטה מקובצת דמס' ב"ק בסוגיא דצנועים:

2408

2409מ"מ האמת שכל זה ברבעי אבל בערלה אין חילוק וק' מ"וח כראי מוצק והנרא' לעניית דעתי בזה בעמדי על המחקר לשון חייב בערלה דתנן בכולי מתנייתא צ"ע קצת מה לשון חייב דהוה ל"ל אסור משום ערלה או ערלה נוהג מה לשון חייב ודוחק בעיני לומר משום שמצוה לשורפו דאתי' מכלאים כמ"ש סוף תמורה שייך לשון חייב זה נראה דוחק [וע"ל בסי' רפ"ו בד"ה והנה] והיותר נראה משום דבכלל דיני ערלה הוא רבעי שצריך פדיון שייך לשון חייב ואם כן תינח בכל הני מתנייתא דמס' ערלה אבל בהך דילדה פחותה מטפח דחייבת בערלה כל שנותי' ולית בה רבעי קשה לי שפיר איך שייך לשון חיוב תו קשי' לי כיון דאסורה בהנאה כל שנותי' ה"ל למיחש לתקלה והול"ל שתיעקר הנטיעו' לגמרי ולא לקיים מכשול ותקלה ונטיעה פחותה מטפח לא חזי' לא לעץ ולא לצל וכיון שפירותי' אסורים כל שנותיה מאי טעמא לא חשו לתקלה וחייבוה לעקור יעיין מה שכתבו תוס' במס' ע"ז י"ג ע"א ד"ה ואם הקדיש וכו' תו יש לחקור דהלא ידועים ונכרים הם הפירות של ערלה שרובן ככולם דקים וקלושים וכמ"ש הרמב"ן בפ' קדושי' וז"ל אין הפירו' בתוך ג' שנים ראוי' להקריבן לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין אילן נותן בפריו טעם או ריח ורובם הם רקובים ורובן אין מוציאין פירות כלל עד השנ' הרביעית וכו' ושוב כ' כן גם בשם הרמב"ם בס' המורה ומטעם זה העלה באר שבע בסוטה שם להתיר יין מכרמי גוים בא"י שיש בהם ודאי ערלה וז"ל משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וחלושים שאינם ראוי' לעשות מהם יין ע"ש וכן הוא ברמב"ם וטור ש"ע י"ד סי' רצ"ד סעיף י"ז וצריך לומר הא דאמרינן פרק אין מעמידין בטעם איסור גבינו' נכרים משום שמעמידים אותם בשרף ערלה היינו מאותו הטעם בעצמו כי פירות ג' שנים הראשונים אינם ראויים לאכילה כי חמוצים הם ובשרף שלהם עושים גבינות ואם כן מאי טעמא גזרו עליהם הלא הפרי תעיד על עצמה שאינה משני ערלה אף על גב שבוודאי לענין איסור ערלה ממש אין לסמוך על זה דא"כ ספק ערלה היכי משכחת לי' וספק לי ואנא איכול וכה"ג מ"מ השתא כיון דליכא אלא משום מראית העין הלא כל רואיהם יכירו ויתלו בהיתר טפי מלאיסור ע"כ מפני כל האמור הי' נראה לרש"י ז"ל לפרש האי חייב בערלה כל שנותי' ר"ל חייב בפדיון כרבעי בכל שנה ושנה וגם חייב לציין השדה בקוזזת אדמה כרבעי בכל שנותי' ומצינו רבעי בלשון ערלה בקידושין ל"ח ע"א לשיטת ר"ת בתוס' ד"ה וה"ה כו' וכן בפי' הרא"ש ורע"ב פ"ב דערלה מתני' הערלה מעלה את הערלה פי' רבעי ע"ש ובזה נתיישבו כל הקושיו' זה מה שנלע"ד בזה:

2409

2410פ"ב נגהי ליו' ג' ב' דר"ח חנוכה תקעו"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2410

2411שלום וכ"ט מרב טוב לרב טוב וטוב הצפון יראה בחייו ה"ה י"נ הרב הגאון המופלג המפורסם כגן הדסים ערוגת הבשם כבוד מה"ו נחום טריביטש ני':

2411

2412יקרתו הגיעני בזמנו והיותי מאז ועד עתה מוקף בכמה ענינים הנצרכים פה לשעה הנחתיו עד עתה היות דעתי לנסוע עתה למרחץ פיזונג אמרתי להיות עט ממהר להשיב לכבוד תורתו אודות ישראל שחכר משר א' גן ושדות מלאים אילנות עושי פרי על משך י"ב שנים ותנאי היה ביניהם שבכל שנה מחוייב ישראל החוכר לחדש בהם נטיעות שלא תכסוף השדה כי בכל שנה הללו נובלין והללו נוצצין וא"כ הדעת נותן שכך מנהגו בכל שנה לנטוע וליסד נטיעות חדשות ובודאי יהיה בתוך עצי הגן ערלה וכן אומר הערל עובד האדמה הגן הזה יותר מעשרים שנה שלעת עתה נמצא בו יותר ממאה אילנות שהם בתוך ג' שנים לנטיעתם והגננן ההוא אומר שהוא מכיר בהם והנה אם נחוש לדברים אלו יעלה ההפסד מן אותן הפירות לסך ג' מאות זהו' לשנה ע"כ שאול שאל האיש ההוא לפר"מ אם יש למצא היתר לפירות הנ"ל וכל יקר ראתה עיניו הבדולחים וצלל במים אדירים במלתעות כפירים כאשר יורו המורים להתיר ושאילנא קדמיכון אם דעתי דעת פעוטים נוטה להסכים והנה הא לן מעשה אצבעות מעשה זוטא לחתום אדיוטא אך לעשות רצונו חפצתי וחפץ ה' בידינו יצליח ויהיה לרצון אמרי פי כריח הניחוח:

2412

2413הנה ראשית דבריו כתב פר"מ דלכאורה אף אם לא נאמין לגוי וכמ"ש והעלה ש"כ י"ד סי' קכ"ז שדבריו לא מעלין ולא מורידין מכל מקום הכא אפשר לברר ע"י אומנין בקיאין המבינים איזה פרי היא מתוך ג' שנה או איזה פרי היא אח"כ ואומן לא מרע אומנתו וכיון שאפשר לברר צריך לברר לכאורה ועוד הוא ספק הרגיל והוה והדעת נותן שיש כאן ערלה ומר מייתי ליה ראי' מהגה' רמ"א בש"ך י"ד סי' שט"ז סעיף ג' אלא שחזר מעלתו לחפוש היתרא מטעם ס' ערלה בח"ל ומטעם ערלה בשל גוים והנה דרכו דרך חכמיס וכל דילדי' אימא כוותי' תלד איברא מ"ש דאפשר לברר ע"י בקיאי לענ"ד לא אפשר דנהי דאינהו בקיאי בפרי בין שנתגדל בתוך ג' שנים לנתגדל אח"כ אבל להשכיל בין השרישה קודם י"ו אב או אח"כ כמבואר בש"ע סי' רצ"ד סעי' ד' בהא בודאי לא בקי ובמס' ר"ה י"ג ע"א תמה ש"ס ארבנן דבקיאי בין הביא שליש קודם ר"ה וכו' והם הם אשר דברי אלקים חיים בפיהם אבל זולתם מאן חשוב מאן רקוע מאן פקוע. ואיידי דאיירי אומר דלענ"ד לענין ערלה בח"ל שספיקו מותר אפשר דסגי להשרשה בג' יום קודם שלשים יום לפני ר"ה דהש"ך סי' רצ"ג סק"ב מייתי דברי ת"ה דלענין חדש סגי בג' ימים לפני העומר ובנ"הכ צווח שהוא נגד הלכה פסוקה ולענ"ד היה נראה דהרי לכאורה הני תנאי פליגי במציאות ועין ראתה ותעידה שנשרש בפחות משתי שבתות בלי ספק אע"כ נראה דכ"ע לא פליגי דאיכא הרכבה דקולטת אחר ג' ימים אבל הם פליגי בכל הרכבה שאינה קולטת שוב אינה קולטת וא"כ כל שנלקטה ידענו שהי' זה קודם שלשים ולמר ס"ל שידוע הוא שקלטה ב' שבתות וזה ידוע לכל מר כדאית ליה אבל כ"ע מודים שאפשר שכבר קלטה אחר ג' ימים ולא אמרו אין הרכבה קולטת פחות משתי שבתות אלא אמרו כל הרכבה שאינה קולטת וכו' דספיקא הוה לכן בעי נטיעה קודם שתי שבתות שאז ידעי' בודאי שכבר השרישה עכ"פ קודם לכן וזה אי אפשר לברר דאפי' נפתח ונשדד אדמתינו ולחפש אחר נטיעה שלא קלטה אחר ג' ימים ותקלוט אח"כ ונימא מזה עתה הוברר שאף עפ"י שלא קלטה תוך ג' קולטה אחר ג' או ב' שבתו' למר דזה א"א דא"כ עכ"פ צריכים לחפות הקרקע ולכסות הזרע בעפר וא"כ פנים חדשות באו לכאן וזריע' חדש' הוא ולעולם ההרכבה ראשונה לא קלטה ולא תקלוט אבל אמת הוא שכל שנזרעה ג' ימים ספיקא היא אי קלטה או לא וס"ל לת"ה דחדש בז"הז ובשל נכרים קיל וסמכי' אהך ספיקא וסגי בג' ימים וא"ש והשתא א"כ באיסור חדש דאפי' בדרבנן מחמרינן בספיקא משום דהו"ל יש לו מתירין וגם לא שייך כולי האי לומר בי' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל דלא אתמר בש"ס אלא בחילוקים שבין ארץ לח"ל אבל חדש שנוהג מן התורה בזמן הבית בין בארץ בין בח"ל רק בז"הז יש סוברים שהוא דרבנן בזה לא מצינו כל המקיל בזמן הבית הלכה כמותו בז"הז ואין לנו לבדות קולות מלבינו וכ"כ תר"י ר"פ כיצד מברכין דלא אתמר כל המקיל וכו' אלא בערלה ומעשר ולא בכלאים ואם כי דבריו תמוהים מש"ס שבת קל"ט ע"א הארכתי בזה במק"א מכל מקום מבואר דאין לך בו אלא מה שנאמר וכן מבואר בתוס' במס' שבת קל"ט הנ"ל בס"הד ע"ש וא"כ בחדש קשה לומר כל המקיל וכו' ואפ"ה פסק ת"הד דסגי בספיקא דג' ימים מכ"שכ לענין ערלה בח"ל דנאמרה הלכה ספיקא מותר דלאחר ג' ימים ספיקא מיהת הוי ועוד כל המקיל וכו' א"כ פשיטא דאין לאסור אם נשרשו ג' ימים קודם שלשים יום לפני ר"ה מ"מ להלכה אני אומר ויגדיל תורה ויאדיר ולא למעשה כי לא נשאלתי על זה אבל עכ"פ אמת נכון הדבר שאין האומנין בקיאין על השרשה בין קודם צאת הככבים לאחר צאת הככבים ומ"ש פר"מ דעכ"פ הוא ספק הרגיל והוא שנוטעים אלנות חדשות מטיבותי' קאמינא נטיעות אילנות הוה ורגיל אבל נשיאת פירות גמורים אינו הוה ורגיל כמ"ש ראב"ד פ"י ממאכלו' אסורו' הל' י"ד ופסק בש"ע י"ד סי' רצ"ד סעי' י"ז והנה מת"הד דמייתי ליה בד"מ שם יש לתמוה קצת בזה דלכאורה משמע ממה שהקשו תוס' בפשיטות בקידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל וכו' איך אנו נהנים מן הכרמים וכו' הו"ל לילך אחר הרוב ע"ש וצ"ל כוונתם דרוב הכרמים רוב פירותיהם מהברכה תוך ג' דאלת"ה מה בכך שרוב הגוים מבריכים כל א' מבריך מעט ורוב פירותי' מזקני' אע"כ ידוע הוא שאינו כן וכן הוא באמת וצריך לומר אע"ג דבתוך ג' אינם עושים פירות טובות היינו אילן חדש אבל הנך דיונקים מהישנים שפיר עבדי פרי ומשו"ה הקשו תוס' ותירצו כל זמן שלא נפסקו שרי משום ערלה והנה הת"הד בא להמציא היתר אפי' לאותן שידעי' שיש בהם הרבה שנפסקו מאמותן ובא"י דספיקא אסור וע"ז העלה דהני אינם עושים פירות יפים אלא דקים וקלושים הוא קצת תימה אשתקד נשא הענף הלזה פירות הרבה ונעשה ממנו רוב היין ואחר שנקצץ מאיביה חזר לטעון פירות דקים וקלושים ויהיה איך שיהיה כן הוא האמת וכ"כ באריכות בבאר שבע פ' משוח מלחמה ומכ"שכ בשארי אילנות חדשים כמ"שכ רמב"ן פ' קדושים וא"כ אין כאן ספק הרגיל כלל ולפ"ז מאי דמייתי פר"מ ראי' מהגה' ש"ע י"ד סי' שט"ז הנ"ל אינו ענין לכאן התם סתם בהמה בחזקת מבכרת וע"י החולב באנו לפוטרה ע"כ באתרי דרגיל והוה דעזים חולבת בלא ולד נשאר בחזקת איסור וההיפוך בהיפך אבל הכא סתם אילן הנושא פירות הוא יותר מבן שלש שנים א"כ כן הוא בחזקת היתר וכן נלע"ד דכל אילן שפירותיו נגמרי' ככל הפירות אין לספק בו כלל ולא להאמין לגוי להחמיר ובפרט בערלה בח"ל שכך נאמרה הלכה ספיקא מותר:

2413

2414אמנם בהמצא שם אילנות שבאמת פירותיה' משונין ואע"ג דנמצא כן לפעמים באילנות זקנים נמי ומכל מקום ספק הרגיל שמשני ערלה הן אם לסמוך באלו הפירות על קולות ערלה בשל גוי או על קולא דספיקא מותר אפי' ספק הרגיל נאמר תחלה ערלה בשל גוי משמע דעת רובא דרובא בהפוסקים דנוהג בח"ל בשל גוי והתוס' קידושין דף ל"ח הנ"ל מייתי ראיות והרא"ש מוסיף להביא והתוס' ע"ז ס"ג ע"ב כ' שרוב ראיות אלו דחוי' וכוונתם מבואר לפמ"ש הם עצמם דף ס"ד ע"א בסוף הדבור דאין קנין לנכרים בא"י להפקיע מחיובו וא"כ כל הראיות מתוקמא בא"י אבל בח"ל לא ונראה דה"ה נמי בח"ל מתוקם בקרקע הקנוי' לישראל וגוי חכר ממנו קנין הפירות וה"ל ערלה וכלאים של ישראל וההיא דאין עודרים הו"מ לאוקמי בהכי ואפילו בכלאי הכרם אלא דהאמת תי' התוס' דע"כ מיירי בכלאי זרעים ובא"י ובהכי נדחה הראי' מבח"ל יורד ולוקח דמיירי בקרקע חכורה לנכרי ופשוט נמצא ראיות ר"ת דחויות בריווח אך מכל מקום העלו תוס' ב' ראיות ברורות א' מפני מה אסרו גבינות מפני שמעמידים בשרף ערלה והרי גם בח"ל אסרו גבינות וקשה לומר שאסרו כל הגבינות מחשש מיעוטא נכרים החוכרי' קרקע מישראל בח"ל וכן במתני' חוץ מהערלה שנוהג בח"ל בשל גוי ממש דאי לא נהגא אלא בנטיעו' גוי בקרקע ישראל א"כ חלה נמי נוהג בגלגל גוי עיסת ישראל אע"כ מיירי בערלה בשדה גוי ממש וזו ראי' שאין עלי' תשובה וכן פסק הרמב"ם וכמעט כל הפוסקים:

2414

2415אך אי אסור מדאורייתא מהלכה או רק מדרבנן לא נתברר והנה אפי' להפוסקי' הסוברים חדש בשל נכרים לאו דאורייתא וכדמשמע מירושלמי דמייתי תוס' ר"ה י"ג מה שתגרי נכרים מוכרי' להם וכו' ע"ש וא"כ מתני' החדש אסור מ"הת בכ"מ היינו בשל ישראל דוקא ודכותה והערלה הלכה בשל ישראל ולא בשל גוי מ"מ זה ליתא דוק מסיפא והכלאים מד"ס אפילו בשל גוי כדמוכח מיורד ולוקט והה"נ ערלה בשל גוים אלא מהא ליכא למשמע מיניה מכל מקום מסברא אני אומר דלמ"ד אין קנין לנכרים בא"י להפקיע מחיובו וא"כ ערלה דכתיב בספר אורייתא דמשה לישראל נאמר דהא לא שייך גוי בא"י כלל א"כ ההלכה שבח"ל סתמא נאמרה ולא הוסיפו על מ"ש בקרא ובישראל קאי ולא בשל נכרים ומרויחים עוד שאם המצא ימצא בשום מקום משמעות ברייתא דנוהגין מ"הת בשל נכרים נימא ר"מ היא דס"ל יש קנין לנכרים עיי' תוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה אמר רבה ולדידי' ערלה דאוריית' על גוי בא"י נמי נאמר וה"ה ההלכ' שבח"ל ולית הלכתא כוותי' דר"ח בהא וא"כ ערלה דגוי בח"ל דרבנן וי"ל בזה בקידושין ל"ט ע"א מפירש"י דבור המתחיל בסורי' מותר משמע דלא גריס התם ובח"ל יורד ולוקח וגם מהרש"ל מחקו שם והוא ברייתא ולא מתני' סוף ערלה דמייתי ש"ס לעיל וכן גרסי' לעיל דתנן והכא דתניא וקשה מ"ט לא פריך ממתני' ותו קשי' לפי דמשמע מהר"ן דהש"ס בהס"ד לא אסיק אדעתיה דכך נאמרה הלכה דלמסקנא כ"ע מודים דניתני אידי ואידי וכו' א"כ בהס"ד דלא ידעי זה תיקשי ליה מ"ט מקלינן בספיקא אע"כ ערלה בנכרי בח"ל דרבנן והשתא במתני' דמיירי מגוי המוכר כמו שהוכיחו תוס' לעיל ל"ו ע"ב ד"ה כלאים א"כ הכי קאמר עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא ערלה בשל ישראל הלכה א"כ בשל גוי הוי חד דרבנן מקלינן יורד ולוקח ובכלאים דהוא בשל נכרים תרי דרבנן נחתינן עוד חד דרגא ויורד ולוקט אלא לדידך תרוייהו הוי תרי דרבנן ומשני תני אידי ואידי וכו' אך ר"ז הקשה לרב אשי מברייתא דלא מסיימא בה ובח"ל יורד ולוקח ונ"ל דדברי רמב"ם פ"י ממ"א הל' י"א הם ממתני' שלהי ערלה הנ"ל ודבריו שבהלכה י"ב הם מברייתא זו וזה ברור לע"ד ולא מיירי מגוי אלא סתמא משל ישראל ומקשה שפיר מה"ת להקל בשל תורה ומסיק כך נאמרה הלכה מבואר מזה דערלה של גוי בח"ל דרבנן בעלמא הוא ומ"מ הואיל ואנו מדמין לא נעשה מעשה כיון שלא מצאתי זה להדי' בקדמונים ואדרבא מדהקשו תוספות וכל הפוסקים מיין שעושים אצל הגוי שרובן מבריכים ומשמע מיעוטא עכ"פ אין מבריכים וא"כ מאי קושי' נימא מחבואה א' מצלת על כל הכהנות כולם כמ"ש בהגה' ש"ע י"ד סי' קי"ד סעי' יו"ד ודוחק לומר שיודעים בודאי בכל עיר שרוב מבריכים וע"ש ש"כ סקי"ט זה אינו במשמע אע"כ משמע קצת דס"ל דבשל נכרים בח"ל נמי אסור מהלכה. ראה זה מצאתי ברמב"ן פ' ואתחנן בפסוק ובתים מלאים כל טוב שכ' שיתכן שיהיה בורות נמי איסור בטיחה שלהן כגון שטחו באליה ובחלב וכדומה ע"ש וכ' זה להוציא מלבו של רמב"ם שכ' שהיו מלאים מיי"נ ע"ש וקשה דהל"ל בפשיטות שמלאים ביין של כלאי הכרם וערלה [אף ע"ג שכבר הזכיר כרמי' של כלאים וערלה א"כ טיחה נמי הא כבר הזכיר כתלי דחזירא אע"כ קרא לא אתי לחדושי מידי אלא להפליג א"כ הומ"ל יין כלאים וערלה] אע"כ של גוי מותר ובשלמא כרמים נטועים צריך להתיר שמותר לישראל לקיימם אף על גב שיוסיפו מאתים ביד ישראל אבל היין שכבר נעשה ביד גוי מעת שבאו לא"י עד אחר כבוש וחלוק מותר מן התורה ויש לדחות:

2415

2416ונעתיק אל השני אם מהלכה מותר אפי' ספק ההוה ורגיל הנה הר"ן כ' למ"ד ספיקא דאורייתא מ"הת לקולא הא דאיצטריך הלכה להקל אפי' בספק שקרוב לודאי ויחיד במקום רבים דכל המקיל בארץ וכו' מבואר דלהמון פוסקים דס"ל ספיקא דאורייתא מ"הת לחומרא ואיצטריך הלכה לגופיה להתיר ספק השקול אין לנו ראי' להתיר ס' קרוב לודאי ואע"ג דלכ"ע כל המקיל בארץ וכו' נ"ל סברת יחיד במקום רבים ספק השקול הוא דלולי גז"ה אחרי רבים להטות אפשר דיחכם מכל אדם וסברתו טובה משלהם אף על פי שהוא יחיד ומשו"ה כתב ראב"ד במשנה ה' פ"א דעדיות מ"ש ע"ש ומכ"ש כשהרבים הם המחמירים ויחיד מקיל שאפשר שלהם גופי' נסתפק סברת היחיד והחמירו מספק וכמ"ש רש"י בביצה ב' ע"ב כחו דהיתרא עדיף ע"ש וא"כ הוי שפיר בכלל כך נאמרה הלכה אבל להקל בקרוב לודאי לא שמעי' ועוד אפילו להרמב"ם ורמב"ן וסייעתם דס' דאורייתא לקולא לא כ' הר"ן כנ"ל אלא לסברתו דלא ס"ל לחלק בין איקבע איסורא ללא איקבע כמבואר בדבריו בסמוך אבל כבר החליטו כל הגאונים דרמב"ם וסיעתו נמי לא אמרו אלא בלא איקבע איסורא אבל באקבע איסורא מודה דס' דאורייתא לחומרא וא"כ איצטריך הלכה להיכא דאיכא לפנינו מחצה אילנות זקנות ומחצה נטיעות חדשים דס' כי האי שרי אף על גב דאיקבע איסורא אבל בספק קרוב לודאי מנ"ל ונ"ל דהאי ספיק ואנא איכל וספוקי מספקי אהדדי דמשמע מהר"ן דיהבו להו בידיהו נגע בי' משום לפני עור ע"ש וקשה אי הוה ודאי ערלה גבי הנותן איך הותר לו הנאתה לתת' לחברו ולספקי' ליה וצ"ע לכאורה ע"כ נראה דמיירי בספיקא דאיקבע איסור' דמ"הת להחמיר והכא להקל מה"ת ומ"מ מדרבנן אסור גם בערלה וזה הספק המותר מ"הת התירו רבנן לספקו לחברו שלא יבין חברו שבא מגן הספק ויהיה אצל חברו ס"ס ולגבי הנותן ס' א' המותר בערלה מהלכה ונהי דאסרו רבנן מכל מקום התירו להנותן לספק לחברו ואם נוכל לומר דגם בכלאים הנהיגו חז"ל כל חומרי וכל קולי ערלה משום דדמי להדדי בכל מילי ונימא באיקבע איסורא בכלאים בח"ל נמי אסור ולא הותר אלא לספק לחברו אם האמת כן הוא י"ל בהכי מיירי רמב"ם ספ"ח מהל' כלאים דהתם גוי מאן דכר שמיה דהא מיירי מישראל דאסור לו לזרוע כלאים והותר לו לספק עיין כ"מ שם ועפ"י דרך זה בגן שהוא כולו ספק אם נטעו קודם צ"ה או אחר צאת הככבים וכדומה דספק כה"ג שרי בכל התורה לרמב"ם ורק מדרבנן אסור הותר הכא לגמרי והיינו דברי רמב"ם פ"י ממ"א ה' י"ב הנ"ל וכן גן שכלו ערלה אך שנמכר חוצה ויש ספק אם הפירות באו מתוכו או ממקום אחר גם ס' זה מותר מ"הת בעלמא והותר הכא לגמרי והיינו דברי רמב"ם שם בהלכה י"א אלא שהוסיף שאפי' באו הפירות מתוך הגן לחוץ יש ספק אולי פירות אחרות הביאו לו והטמינם בגן כי לא איקבע איסורא דתלושין בגן אלא מחוברים והתלושים כל שלא ראינוהו בוצר מהגן תלינן להקל:

2416

2417והנה בב"ב כ"ד ע"א תוספות דבור המתחיל לימא וכו' ויע"ש בנימוק"י בשם רמב"ן כ' למסקנא אף על גב דקי"ל דאזלינן בתר רובא מ"מ עינבא דבגבה מצנעי אמרי' כאן נמצא וכאן היה ומייתי ראי' מירק נמכר חוצה לו דהתם הוי כמו בתוכו וצ"ע לכאורה א"כ אמאי מותר בערלה בנמכר חוצה הא קרוב כי האי כי וודאי ערלה לרמב"ן דכאן נמצא וכאן היה וי"ל דס"ל בתוכו ממש הוי חזקת כאן נמצא וכאן היה אבל בחוץ בסמוך נהי חזקה אין כאן דהרי ע"כ לא כאן נמצא שהרי פרוש ממקומו מכל מקום איננו כמו קרוב בעלמא דרובא עדיף מיניה אלא הכא נהי דאיכא רובא דעלמא דהתירא לעומת זה איכא רובא דהנמכרים חוץ לגן בא"י מתוך אותו הגן ותוך אותו הגן הוי חזקת כאן נמצא וכאן היה והתם תרי רובא מתנגדים וספיקא הוא משו"ה בח"ל מותר כנלע"ד כוונת הרמב"ן בזה:

2417

2418וא"כ הרמב"ם דמתיר בח"ל אפי' מתוך הגן משמע דס"ל להתיר ספק בח"ל אפי' היכא דקרוב לודאי דחזקה כאן נמצא ויש לדחות דרמב"ם לא ס"ל סברת כאן נמצא באיסור ויעיין בנימוק"י ביבמות בסוגי' דיצחק ריש גלותא ועיין מרדכי ס"פ המדיר ואין כאן מקום להאריך ואין כאן ראי' להתיר ספק קרוב לודאי ע"כ כל האילנות שניכרים פירותי' דקים וקלושים הם ספק קרוב לודאי ערלה ואין בידינו להתיר להדי':

2418

2419והנה כתבתי במ"א דלא מצאתי בש"ס שמחוייב אדם לשרוף ערלה ורמב"ם נמי לא מייתי ליה במקומו כלל אלא בהל' פסולי מוקדשי' דרך אגב אשר מזה נ"ל מעולם לא נצטוה לבער ערלה מן העולם אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן לאפוקי ב"בח דלא סגי בהכי אבל שיהיה מצוה להדר לשורפו לא מצאתי וכן לא ראיתי מעולם מרבותי ששורפים רק הניחום וירקבו הן אמת בכלאים קאמר ש"ס ר"פ ר' ישמעאל במס' ע"ז למעוטי תפלה אך התם קאי על גידולו של כלאים למעט ולבטל מעשה התיעוב אבל אם נעקר ממקום גדולו שוב אין מצוה בביעורו וקרא אמר לא תזרע כרמך כלאים פן תגרום לך שתוקד אש פי' נהי שלא תגרום איסור הנאה מאפרן עכ"פ תגרום אסור הנאה מגופן אבל אין מצוה בשריפה נמצא אין הבעלים צריכים להדר לחפוש אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הם ואם נבוא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגנן מוכר פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאינם צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר הגוי ומכרן שמא היה בהן מהני פירות אע"ג דלא בטילי ברוב דהרי נכרי' הם בדקותן מכל מקום נ"ל הנ"ל ואינני אומר למעשה רק פר"מ ישים עיונו על הדבר אשר יראה בעיניו יעשה יורה יורה ידין ידין ודבר ה' בפיו אמת: פ"ב ליום ה' י"ד מנחם תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2419

2420שלום להרב מו"ה גדלי' נ"י רב בק"ק ש"ד יע"א:

2420

2421אשר שאל ממני לחות דעתי במה שנוהגי' היתר בנטיעת ענפי אהל ושושני' וכדומה ע"י שעושים סדק בשולי הענף ההיא ותוחבין בו חטה ונוטעי' בארץ וע"י החטה משרישים הענפים בקרקע דלדעת מעלתו יש לאסור דה"ל הרכבת אילן בירק דאפי' נידון אותם כאילני סרק מ"מ הא אילן סרק אסור להרכיב ע"ג אילן מאכל וכיון דאילן בירק נמי אסור א"כ ה"ה אילן סרק בירק מאכל כמבואר כל זה בטש"ע י"ד סי' רצ"ה א"ד:

2421

2422הנה זה שבועיי' ראיתי כן לא' מבני ביתי עשה כן בגינתא דבי רב דידי ומחיתי בידו משום דלא ברור לי היתרא אבל מ"מ אין בידי למחות לאחרים במה שנהגו בזה היתר ואמרו חז"ל אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבור כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו אם לאו אל תאמרהו והכא לא ברי לי אסורה דנלע"ד דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע משא"כ הכא שהחטה הזאת הנתחבת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל רק גורמת שתשרש השושנה בארץ זה לא מקרי הרכבת אילן בירק וטעמא נ"ל דהא כל עצמו לא ילפי' איסור הרכבה בפ"ק דקדושין ל"ח ע"א אלא מדכתיב בפ' קדושי' שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בח"ל דה"ל חובת הגוף הה"נ הרכבה נאסר בין בארץ בין בח"ל יע"ש א"כ אף אנו נאמר מה בהמתך בהרבעה שני המינים מגולים לפנינו בעולם זה נקרא הרבעה הה"נ שדך בהרכבה ששני המינים גדלים למעלה להקרקע ולא כשמין א' כלה ובלה בארץ אין זה הרכבה:

2422

2423ובדבר הזה הנחתי בצ"ע דברי תוי"ט פ"א דכלאים משנה ז' דר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וכתב תי"ט הטעם מסברא דנפשי' דלא נאסר לר' יהודה אלא הרכבה העושה פירות מחודשים ע"י הרכבה משא"כ אילן וירק יע"ש וצל"ע הא ע"כ בהרבעת בהמה נאסר' אפי' אינו עושה פירות דהרי ר' יהודה בעצמו אמר פרידה אין מרביעי' עלי' אלא מינה יעיין חולין ע"ט ע"א ומבואר פ"ק דמגלה י"ג ע"ב דפרידה אינה עושה פירות וכן בפ"ק דבכורו' בסבי דבי איתונא כודניתא מי ילדה כיון דבהרבעה נאסר מנ"ל להתיר בהרכבה ועיין חולין פ"ב ע"ב תוס' ד"ה לאפוקי וכו' שכתבו דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך וכן בבכורו' נ"ד ע"א תוס' ד"ה דגן בסופו הניחו בקו' על ר' יהודה דלא הוי דומי' דבהמתך ע"ש וא"כ לע"ד תיקשי אהתי"ט הנ"ל כמ"ש ואם נאמר דאדרבה מדברי התוספות הנ"ל מוכח דלית לי' לר' יהודה דמיון שדך לבהמתך וצדקו דברי תי"ט א"כ מכ"ש בנידון דידן לית בי' משום הרכבת אילן דאי כר' יהודה הא מתיר אילן בירק ואי כת"ק דנילף מבהמה לאסור אפי' ירק באילן שאינו מוציא פירו' א"כ בעי' דומי' דבהמה ששניהם בגלוי לפנינו לאפוקי חטה שזרעה כלה בארץ:

2423

2424ולולי דברי תי"ט הנ"ל הייתי אומר בטעמא דרבי יהודה מלתא חדתא (דפי' הירושלמי בלא"ה אינו נוטה לדברי תי"ט כמ"ש ר"ש) ואציע תחלה ש"ס דברכו' מ' ע"א מתני' ברך על פירות האילן וכו' דשיטת ופרש"י שם מתני' כר' יהודה אתי דעיקר אילן ארעא הוא ולפי פירש"י הלכה כר' יהודה דעיקר אילן ארעא וכן פסקו התוס' ורא"ש ורמב"ם בהלכות בכורים פסק כת"ק ועיין פ"ח מהלכו' ברכות הלכה יו"ד ובכ"מ שם עוד אומר דבפ"ק דקידושין הנ"ל מבואר דקרא שדך לא תזרע כלאים מוקמי' להרכבת אילן דומי' דבהמתך ומוקמי' נמי ללאו לכלאי זרעים שאין לו לאו אחר בתורה וממיעוטא שדך ממעטי' כלאי כרם שבח"ל ע"ש ל"ט ע"א תוס' ד"ה ההוא והענין בזה דסתם הרכב' הוא באילן דוקא שעשוי להוציא פירות אבל אילן בירק וירק באילן וירק בירק אינם אלא לשום סבה ולא להוציא פירות וכ"כ קול רמ"ז במשנה ח' פ"א דכלאים נמצא מדסמיך שדך לבהמתך מיירי בהרכבה ואינו עיקר הרכבה אלא באילנות ואמנם לומר דקרא לא מיירי אלא באילנו' ולא בירקות כלל זה א"א דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכתי' שדך וע"כ בירקו' נמי מיירי וא"א לומר רק בירקות ולא באילן כלל דהא מהרכבה נמי מיירי ועיקר הרכבה הוא באילן ע"כ קרא כייל הרכבת אילן והרכב' ירק וכלאי ירק ומיעוטא דשדך ולא ח"ל נמי לא נראה לאוקמי רק אזרעי' ולא אאילנו' וא"א לומר למעט הרכבה בח"ל דהרי דומי' דבהמתך בעי' דהיא חובת הגוף ונוהג אף בח"ל ע"כ מוקמי' למעוטי כלאי כרם בח"ל שיש בה זרעי' ואילן והגפן הוא אילן ולרווחא דמלתא כ' תוס' בזה ד"ה ההוא הנ"ל ולחנם הרעיש פני יהושע העולם בקונטרס דחדש בזה ע"ש:

2424

2425והנה כל זה לרבנן דס"ל יבש המעיין ונקצץ האילן אינו קורא דקרקע עולם אינו נקרא אילן א"כ ה"נ שדך א"א לפרש על אילן וע"כ אירק קאי כנ"ל אך ר' יהודה לטעמיה דס"ל עיקר אילן ארעא וכי היכי דהאדמה דכתיב בבכורים יאמר על פרי האילן ונקרא פרי אדמה ה"נ שדך דכלאים יפורש רק על הרכבת אילן לחוד ואין לכלאי זרעים שורש בתורה כלל וא"ש פירש"י במתני' שבת פ"ד ע"ב דכלאי זרעי' אפי' בא"י דרבנן דלרש"י הלכתא כסתם מתני' דברכות דאתי' כר"י ומפרש סתם מתני' דשבת נמי כוותי' וה"ה דליכא הרכבה בירק כלל דקרא לא מיירי אלא מאילן באילן ולא זולת כלל והמשנה למלך רפ"א דכלאים הקשה סתירת רש"י בבכורו' נ"ד ע"א נמי פירש"י כלאי זרעים דרבנן ובקידושין ל"ט ע"א ד"ה והאנן תנן וכו' פירש"י שהוא דאוריי' בא"י ולהנ"ל א"ש דבבכורו' פירש"י לתי' הש"ס דגן ודגן ע"י ד"א היינו כהלכתא כר' יהודה לרש"י דהלכתא כוותי' ואביי שהקשה בקדושין הקשה לרבנן דר' יהודה דפשוט דמתני' כלאי' מד"ס הלכתא הוא וככ"ע אתי' ומיושב נמי ק' תוס' דבכורות שם ס"הד דר"י בעי ג' מיני זרעי' היינו משום שהוא רק מד"ס לא אסרו אלא כעין תורה בכרם דבעי ג' מינים:

2425

2426ונראה שגם הרמב"ם מפרש כן אלא שהוא פסק כת"ק דר' יהודה ובזה א"ש מה שפסק פ"ק דכלאים הלכה ה' דאין לוקי' על ירק בירק בח"ל שס"ל שהוא בכלל מיעוט שדך והוקשה לכ"מ מש"ס אלו טריפו' ס' ע"א ובתוס' שם ד"ה הרכיב וכו' ולהנ"ל י"ל דס"ל להרמב"ם דקבעי' לי' לרבינא אליבא דר' יהודה דכלאי זרעי' אפי' בא"י לאו דאורייתא אי נאסר עכ"פ הרכבת דשאים מק"ו דאילנות מאותו ק"ו עצמו שנשאו הדשאים בעצמם או דלמא והעלה בתיקו לר' יהודה אפי' בא"י אבל לרבנן אין מקום לספיקא דבא"י לוקין ובח"ל אימעט משדך וק"ל:

2426

2427ומ"מ לדינא הדרן להנ"ל שאיני אומר בזה לא היתר ולא איסור מהטעם שכתבתי והמחמיר תע"ב:

2427

2428ואשר עוד בקשה נפשו להודיעו דעתי לפי מ"ש רמ"א סי' רצ"ה דמותר להרכיב אילני סרק זעג"ז ופי' הר"ש הטעם להך גירסא משום דכיון דאין להם פירות כולם מין א' יחשבו ומסופק אם ב' אילני עצי ריח משונים בריחם אם גם הם למין א' יחשבו או לא:

2428

2429הנה לכאורה נחזי אנן מאיזה טעם החליט הירושלמי דאילן סרק בסרק לי' בי' משום הרכבה דאפי' הוה כתיב להדיא בקרא דכלאים עץ הוה אפי' אילני סרק בכלל כדמוכח מדאצטריך למכתב בערלה ונטעתם כל עץ מאכל ובלא תשחית את עצה נמי כתיב עץ מאכל א"כ ש"מ סתם אילן אפי' סרק במשמע וא"כ מנ"ל למעוטי סרק ודוחק לומר מטעם דלא שייך בי' ב' מינים דכולם מין א' הם דפשוט דאיכא מינא טובא באילני סרק וראי' דאמרי' עשרה מיני ארזים הם ועכ"פ מוכח דיש בהני מיני' לכל הפחו' ב' מינים שאינם עושי' פירות דאמרינן במס' תעני' כ"ה ע"ב וארז גזעו מחליף וכו' יע"ש מבואר דאותו שאין גזעו מחליף אינו עושה פירות דהרי הוי ס"ד דמיני' מיירי ועוד איכא חד דגזעו מחליף ונמי אינו עושה פירות דמיירי מיני' באמת נמצא איכא בהו עכ"פ ב' מינים שאינם עושים פירות והמה מינים שונים זה מזה דהרי מנו להו בעשרה מיני ארז הם וא"כ על מה סמכו רבנן לשלא יהא בו איסור הרכבה ודוחק בעיני לומר מדכתי' שדך והני אינם נוטעים בשדה אלא עולים מאליהם ביערים ועיין כיוצא בזה משנה ה' פ"ח דכלאים לענין קוצים בכרם זה נראה דוחק אבל הנלע"ד דמגופיה דקרא דמעשה בראשית דכתי' למינהו באילנו' נפקא לי' דשם מפורש עץ פרי עושה פרי אע"ג דפי' רמב"ן אשר זרעו בו היינו סרק היינו מייתורא ובודאי ברא גם הקב"ה אילני סרק אבל עכ"פ ליכא בפירוש בקרא אלא עץ פרי ואהני כתיב למינהו ולא סרק ואם האמת כן הוא איפשט אבעי' דריח לא מקרי פרי וא"כ ענפים המריחי' מותרים להבריכם זע"ז למאן דסמיך עצמו אהך גירסא בירושלמי אבל לע"ד דשומר נפשו ירחק מהם ויחוש לאידך גירסא דגם אילני סרק לא יבריכם זע"ז ומכ"ש לפי הטעם שכ' רמב"ן שאין לך עשב שאין לו מזל למעלה שאומר לו גדל והמערב המיני' מבלבל כחות שלמעלה א"כ זה שייך אפי' באילני סרק כמובן אלא שאין לנו עסק בנסתרות במופלא ממנו ואחתו' בברכה. יום ג' כ"ג מנחם תקע"ה לפ"ק.

2429

2430משה"ק סופר מפפ"דמ.

2430

2431שוכ"ט לה"ה הרב המא"הג המופלג חו"ש כש"ת מו"ה ארי' ליבש נ"י בע"המ ס' אוריין תליתאי:

2431

2432פה בהתגוררי בשוקי בראי לרפואה הגיעני נעימות ימינו ונפשו היפה בשאלתו נידון קיום אילנות המורכבים ע"י ב"נ וז"ל השאלה לאשר נשאלתי מחכימי דיהודאי הדרים במדינת הגר ע"ד שנהגו שמה מנהג אבותיהם בידיהם אשר רבים וכן שלימים קונים כרמים מעכו"ם ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקים רובן מורכבים ומקיימין אותן והוא מבואר בי"ד סי' רצ"ה כלאי אילן נוהג בין בארץ בין בח"ל ובסוף סעי' ז' מבואר שאסור לקיימו עכ"ל השאלה:

2432

2433פ"ק דמ"ק ב' ע"ב פליגי רבה ור"י לרבה מנכש חייב משום חורש ולר"י משום זורע ומסיק לרבה הא דתני' המנכש ומחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים כולי ר"ע היא והכי קתני המנכש והמחפה חייב שר"ע אומר אף המקיים ולכאורה אפי' אי בעלמא הלכה כרבה לגבי רב יוסף הכא אבעי' לן למפסק כר"י דבמס' מכות כ"א ע"ב א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה וכו' ע"ש הסוגי' וקיי"ל כוותי' והשתא אי מחפה משום זורע דוחק מאוד בלשון הברייתא לומר זו ואצ"ל זו קתני המנכש שהוא מקיים בעלמא ואצ"ל המחפה שהוא זורע חייב שר"ע אומר המקיים לוקה וקאי הך שר"ע אמנכש שלפני פניו ולא אמחפה שלפניו זהו דוחק אבל אי מנכש משום זורע וגם מחפה משום זורע וכרבנן ואתי' ר"ע להוסיף עליו אף המקיים א"ש וכן משמע מפירש"י שם דהסוגי' כרב יוסף ע"ש וא"כ צ"ע מ"ט פסק רמב"ם רפ"ח מהלכ' שבת כרבה וצ"ל דסתמא דמקיים משמע בלא מעשה והוה צ"ל דס"ל לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקים וכמ"ש ה"ג באמת כמ"ש תוס' פ"ק דמכות ד' ע"ב בשמו והקשו עליו וא"כ זה דוחק ע"כ ס"ל הלכה כרבה דקאי מקיים דר"ע אמנכש ומחפה דרישא שיש בהם מעשה ואפשר ס"ל באמת דאין הלכה כר' ינאי ור' יוחנן ור"ל דמכות כ"א ע"ב אלא ס"ל מחפה אינו זריעה אלא מקיים ע"י מעשה וסתם מתני' דמכות כר"ע וכן משמע מסידור הרמב"ם רפ"א מכלאים דסידר מנכש ומחפה בהדדי דתרוויי' משום מקיים והא"ש דפסק כר"ע דמנכש לוקה והיינו מקיים אע"ג דאיכא רבנן דפליגי כמבואר במס' ע"ז ס"ד ע"א ובירושלמי רפ"ח דכלאים ואין הלכה כר"ע מחבריו צ"ל הואיל וסתם משנה דמכות כוותי' פסק כן:

2433

2434איברא במתני' דדמאי משנה א' פ"א בנות שקמה פי' הרע"ב תאנה המורכבת בערמון ע"ש משמע דמותר לקיים וכרבנן דר"ע א"כ סתרי סתמי אהדדי וצ"ל שלקח יחור ממורכב של גוי ונוטעו בשלו שזה מותר כדמייתי ב"י בשם ירושלמי ס"סי רצ"ה ופסק כן בש"ע ולעולם סתם משנה כר"ע:

2434

2435והנה במקיים כלאים בלי מעשה אלא שרואהו ואינו עוקרו פסק רמב"ם פ"א מכלאים שאסור ואינו לוקה והוא פשוט דלר"ע לאו איכא אלא שאינו לוקה כשאין בו מעשה ועכ"מ ומשנה למלך ויבואר לפנינו בעזה"י הנה בע"ז ס"ד ע"א מקשה תוס' הא ר"ע לא איירי אלא בעושה מעשה ועוקר אינו אלא רוצה בקיומו בלי מעשה ותירצו דוחק גדול דזה הוה כעין מעשה ע"ש מבואר מדבריהם דלר"ע לא אסור כלל בלי מעשה ולרבנן דשרי אפי' ע"י מעשה שרי והוא נגד ירושלמי רפ"ד דכלאים אמתני' כלאי כרם אסור לזרוע ולקיים איתא התם וז"ל מה כר"ע פי' אתי' משנתינו כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אר"י דברי הכל היא הכל מודים בא"י שהוא אסור פי' נהי לרבנן ל"ת דאוריי' ליכא מ"מ אסור מדרבנן שוב אמר בשלא קיים ע"י מעשה אבל כשקיים ע"י מעשה לוקה כהא דתני' המחפה לוקה פי' קאי אדלעיל שאמר לר"ע המקיים בל"ת משמע מלקות ליכא היינו בלא קיים ע"י מעשה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה אבל ע"י מעשה מלקות נמי איכא כדתני' המחפה בכלאים לוקה וס"ל כרבה דכולי ר"ע היא ודלא כר' ינאי דמכות אלא מחפה נמי אינו אלא מקיים בעלמא וכנ"ל כן נ"ל פי' הירושלמי ונראה דהוצרך לזה משום דיש סוברים כל לאו דשייך בו מעשה לוקין אפי' עבר בלא מעשה כמ"ש משנה למלך פ"ד ממלוה ולוה הל' וי"ו ויש סוברים בהיפוך כל שעיקרו אין בו מעשה אפי' אירע שעשה במעשה מ"מ אין לוקי' קמ"ל ירושלמי הכא דלר"ע במקיים בלא מעשה אין לוקים וע"י מעשה לוקים:

2435

2436מ"מ מוכח מהירושלמי דלא כהתוס' הנ"ל בתרתי חדא דלר"ע יש בו ל"ת באין בו מעשה שנית דלרבנן אסור מדרבנן עכ"פ ביש בו מעשה וש"ס דע"ז איכא לאוקמי באין בו מעשה דלא גזרו מדרבנן לעקור נטיעותיו אבל לתוס' ק' והנה בלאה"נ צ"ע אהתוס' מעיקרא מאי קשי' להו דר"ע לא אמר אלא ע"י מעשה מה"ת לומר כן הלא בקרא כתי' כלאים שדך לא ומעשה לא כתיב אלא שמונע מהיות כלאים בשדה בין ע"י מעשה בין שלא ע"י מעשה אלא שאין לוקי' על לאו שאין בו מעשה אבל מה"ת להתיר והנלע"ד רש"י בע"ז ס"ד ע"ב ובמכות כ"א ע"ב פירש דנפקא לן מדכתיב כלאים שדך לא פי' כלאים דבהמתך תרביע כלאים שדינן אשדך דסמיך לי' ודרשי' כלאים שדך לא ע"ש וכן משמע לשון ש"ס דילן אך רש"י דמ"ק הנ"ל פי' דלא מכלאי' דבהמתך מפקי' אלא גופי' דקרא גורעי' ודורשי' שדך לא תזרע כלאים וכאלו כתיב שדך כלאים לא וכרמך כלאים לא והכי איתא בהדי' בירושלמי רפ"ח דכלאים הנ"ל נ"ל נפקא מינה לדרשא דירושלמי הנ"ל אין חילוק בין ע"י מעשה לשלא ע"י מעשה אלא דאין לוקין בלי מעשה אבל לדרש משמעות ש"ס דילן אתי' מכלאים דקאי אבהמה שדינן אשדך לא וכלאים דבהמה לא אסור אלא ע"י מעשה שמרביעי' זע"ז בידים אבל אם רואה שנזקקים ז"לז אינו צריך להפרידן ובפרט שלא יכניס כמכחול בשפופרת עיין ב"מ צ"א ע"א א"כ ה"נ ע"י מעשה אבל בלא מעשה אפי' איסורא ליכא מ"הת וא"כ לרבנן מותר לגמרי ואתי' ירושלמי לשיטתו וש"ס דילן לשיטתו מיהו להרמב"ם אוסר בפירוש לר"ע מ"הת אפי' בלי מעשה:

2436

2437והנה בטי"ד סי' רצ"ז הקשה אהרמב"ם דנ' בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו והקשה והא אסורים לקיימם ותי' ט"ז שם דלזרוע לו לאו לזרוע לישראל אלא לזרוע לו לגוי לעצמו ע"ש והנה פ"א מכלאים הל' וי"ו כ' רמב"ם וז"ל ואסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים וכ' כ"מ הטעם דאמירה לגוי לצורך ישראל אסור דהוה שבות ומ"ל כ' רמב"ם לטעמי' דס"ל פ"י ממלכי' דב"נ מצווה על הרכבת אילן א"כ ה"ל לפני עור וכו' ע"ש והשתא הך בבא ע"כ מיירי נכרי בשל ישראל דאי בשל עצמו ליכא שבות וליכא לפני עור והשתא הדר ק' הטור לדוכתא מאי קמ"ל דלא יניח מ"הת יניח הגוי להרכיב הא אסור לקיימו אפי' בלי מעשה להרמב"ם וצע"ג לכאורה:

2437

2438והנלע"ד כבר כתבתי להתוספות מותר לקיים בלי מעשה דומי' דכלאי בהמה ונהי רמב"ם פליג היינו בכלאים והרכב' אילן בא"י אבל הרכבה בח"ל מודה ולא דקיל ח"ל מא"י בהרכבה כמו שראיתי מי שנשתבש לומר בהרכבה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ולא ידע דזה לא נאמר אלא בחובת הקרקע דבא"י דאוריי' ובח"ל דרבנן א"כ כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וגם בזה כ' ר' יונה ר"פ כיצד מברכין דלאו כללא הוא אבל בהרכבה דדאורייתא בח"ל כמו בא"י וכ' ט"ז ר"סי רצ"ז דהוה חובת הגוף ממש ע"ש א"כ מה לי ארץ מ"ל ח"ל אבל טעמא דידי מהכא דהא הרכבה לא כתיב באוריי' אלא שדך לא תזרע ולא משמע הרכבה אלא ילפי' מהיקשא שדך מבהמתך מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומינה מה בהמתך חובת הגוף בין בארץ בין בח"ל אף הרכבת שדך בין בארץ בין בח"ל עיין זה ספ"ק דקידושין וא"כ מינה מה בהמתך בח"ל ע"י מעשה דוקא ה"נ הרכבה בח"ל ע"י מעשה והנה מהרש"ל בב"ק כ"ה ע"ב ס"ל בהיקשא לכ"ע אמרי' דון מינה ואוקי באתרא אמנם בס' ברכת הזבח בזבחים צ"א ע"ב ס"ל בהיפוך ע"ש ובס' באר יעקב בכללי סוגי' שלו והכא כ"ע מודים דדון מינה ומינה כיון דהרכבה לא כתיבא כלל ומכ"ש שהוא חובת קרקע ועשינו אותה כחובות הגוף מינה מה בהמתך בח"ל א"כ מינה מה בהמתך ע"י מעשה דוקא וא"ש דכ' רמב"ם שלא יניח גוי וכו' משום נ"מ בח"ל דמותר לקיימו אחר שהרכיבם הגוי לכן כ' אסור להניח להרכיב בשל ישראל משום לפני עור וכו' דרמב"ם ס"ל פ"י מהל' מלכים ב"נ מצווה על הרכבה:

2438

2439וע"ש בלח"מ שכ' שיצא לו רמב"ם כן מדמייתי ש"ס הא דשמואל ספ"ק דקידושין ע"ש בלח"מ והמעיין בתוס' מס' סנהדרין ס' ע"א ד"ה חוקי' וכו' יראה דאין ראי' משם וא"כ להתוס' ליכא משום לפני עור ורק משום אמירה לנכרי שבות מ"מ אם יש לגוי האריס חלק בפירות ואדעתא דנפשי' מרכיב להשביח פירותיו אין כאן שבות ושוב מותר לישראל ליהנות מחלק פירו' המגיעי' לו:

2439

2440בהא סליקנא דלדעת התוס' מותר לקיים בלי מעשה אפי' לר"ע אפי' בא"י ולרמב"ם בהרכבת אילן בח"ל מיהת שרי ואולי ע"ז סמכו חכימי דיהודאי שנהגו עפ"י מנהג אבותיהם אעפ"י שמפשטות לשון ש"ע לא משמע להקל בכך מ"מ למדנו זכות על העבר ואמנם לכתחלה טוב שישתתף גוי בפירות באופן שלא יניח הגוי שיעקור ישראל הפירות וממילא שרי' הפירות אחר כך הנלע"ד: פ"ב יום ד' ר"ח אלול קצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2440

2441תחל שנה וברכותי' לראש צדיק תלמידי י"נ הרב המא"הג המפורסם לשם ולתהלה חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כמו"ה יושע כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק ווערפליט יע"א:

2441

2442לא בא הכותב אלא לאשר עוררני בלוחות שניות ע"י תלמידו הבח' שי' לפרש לו ענין המטבעות בפרעון כתובה ופדיון בכור דאורייתא וענין תיקון המלכות בפרעון חובו' במדינתינו ועיין בנחלת שבעה סימן י"ב מסס"ק ל"א ואילך [עיין תוס' י"ט בכורות פ"ח משנה ז'] וידיע להוי כי ענין קונפי"סיאן מינץ בכל מקום ובכל המלכות דאיירפי הוא כל שפעציעס טהאלר צריך להיות %10& איינע מארק פיי"ן וכן נמצא נדפס ונטבע על טהאלר הישנים והוא חק ולא יעבור ואסור לשום מלכות לשנות קונפי"סיאן מינץ מערך זה אך שיש לכל מלכות ומלכות מטבעות של מדינתו ואינו קונפאסיאן מינץ זה אינו נכנס בגדר זה אך כל המכונה בשם ק"מ הוא טהאלר צוואנציגר צעהנר וגם פינפערליך כולם בכלל הזה:

2442

2443מארק פיי"ן היינו י"ו לויט כסף צרוף שקורין (בראנדזילבער) שלא יהי' בו שום תערובות נחשת ומובן כי בעשרה טהאלר שהם עשרים גולדען צריך שימצא בו מארק פיי"ן י"ו לויט כסף צרוף בראנדזילבר שאם יותכו המטבעות הנ"ל ויוסר ממנו הנחשת התערובות צריך שישאר בעשרים זהו' י"ו לויט כסף צרוף (בראנדזילבער) בלי שום תערובות וכיון שבעשרים זהובים יש ששים צוואנציגער שבהם י"ו לויט כסף מובן שבעשרים צוואנציגר יהי' חמשה לוי"ט ושליש כסף צרוף שכ' הראשונים שהוא שיעור הפדיון והיינו חמשה סלעים של פדיון בכור דאורייתא אלא שאני מחמיר קצת מפני שהקי"רה בעצמו קונה (בראנדזילבר) קצת ביוקר מהנ"ל ע"כ טוב להרבות א' וב' צוואנציגר אבל העיקר כהנ"ל נמצא ד' צוואנציגער הוא סלע וב' צוואנציגער מחצית השקל וחכז"ל קראו לו שקל חצי סלע אבל הוא מחצית השקל צוואנציגער א' הוא דינר דאורייתא שיש כ"ד איסרין ובאיסר שמנה פרוטות והוא שיעור קידושין דאורייתא וכתובה דאורייתא חמשים כסף היינו סלעים שהם מאתיים דינר צוואנציגער שהם ששה וששים זהו' מ' צ"ל קונפסיאן מינץ ובמדינות שנוהגים לגבו' לבתולה ד' מאות כב"ד של כהנים יהי' כתובה כפליים מהנ"ל כל זה מעיקר הדין ועתה נדבר מדינא דמלכותא ידוע כי מקדם קדמתה בימי רעש מלחמות ירדו באנקיצעטל הישנים יום יום כמה שנים זא"ז כל שעה ושעה פוחת והולך עד שלבסוף חידש הקיר"ה כנשר נעוריו פסל כל הקדמונים והוציא באנקיצעטל ולא באנקענאטן אלא הבאנקעצעטל הנוהגים עתה והם נקראים (בפאטענט) שלו (גוטעס געלד) נגד הפסולים ושם נאמר כל ההתחייבות שנעשים משנים קדמוניות והגיע זמן פרעון שלם אחר החדשים יחשב לפי חשבון שנות ההתחייבות כמה הי' שוה ולפעמים חוב של אלף נעשה ממנו ב' מאות מהחדשים ועפ"י חשבון זה יהי' הפירעון כל החובות ונקרא (שקאלא) ואמנם החובות שהם מקדם קדמתה טרם המלחמה במעות כסף והגיע זמן פירעון עתה ישולם בבאנקי צעטל החדשים שזהו (גוטס געלד) ממש לענין פירעון חוב כמו צוואנציגער אם לא שהתנה בהדי' בשט"ח שישלם לו דוק' צוואנציגער אבל זול' זה הבאנקי צעטל כמו (גוטעס געלד) יחשב ולענין פירעון (מארגען גאב) של נשים היינו כתובה כל שהוא חק קבועה כגון בישראל מאתיים או ד' מאות וביניהם יש לכל משפחות שרים גדולים חק כמה יותן לכל אלמנה לפחות במשפחה ההיא אותו חק קבוע ישולם (בגוטעס געלד) היינו באנקי צעטעל הנהוגים עתה והתוספת שמוסיף הבעל לאשתו יחשב בחשבון שנת (השקאלא) הנ"ל:

2443

2444וכן אנו נוהגים בגביית כתובה ובלבד שלא ירד (הבאנקי צעטל) הנהוגים שיפחתו משיעור דאורייתא והנה עתה ב' מאות זהו' באנקי צעטל עולים שמונים זהובים ק"מ עדיין הוא יותר מכתובה דאורייתא ומכ"ש במקום שגובים ד' מאות לכל בתולה הנה הארכתי ופר"מ יוסף לקח ואחתום שמי:

2444

2445פ"ב יום ה' כ"ו אלול תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2445

2446שלום וכל טוב להרב החרוץ ושנון המופלג בתורה כש"ת מהו' יוסף יואל דייטש ני' בשבת תחכמוני בק"ק טרניפאל יע"א:

2446

2447על דברת הרע"ב פ"ח דבכורות משנה ח' שכ' אם דעת אבי הבן סומכת שבודאי יחזור לו הכהן אין הבן פדוי בין החזיר הכהן בין לא החזיר כך נראה מן הגמרא עכ"ל איברא דברי הרע"ב ברור מללו כפשטיות דש"ס דבכורות נ"א ע"ב מידעם ביש עבדת ואין בנו פדוי אפי' לא יחזיר לו אלא שקשה על זה מסוגי' דקידושין ו' ע"ב דמסיק רב אשי דמתנה על מנת להחזיר שמי' מתנה אפי' בפדיון בכור ונ"ל לפי גירסא קמייתא בש"ס קידושי' באשה לא קנה דאין אשה ניקני' בחליפי' והקשו הראשונים הרשב"א והריטב"א אם כן פדיון בכור נמי אינו נפדה בחליפין ע"כ מחקו הגירסא וגרסו שמא יאמרו אשה ניקני' בחליפי' ומשום חומר אשת איש גזרו ובעשה דפדיון הבן לא גזרו ע"ש ולפי גי' הראשונים צ"ל אין הכי נמי אשה וכל דכוותה וה"ה פדיון בכור וכסתמא ש"ס דבכורו' וזה הוא דעת הרע"ב לפע"ד:

2447

2448אך הוא יחיד בדעה זו וכל הפוסקי' לא פסקו כן ודוקא בקדושי אשה לא מיקדשא במתנה על מנת להחזיר משום גזירה ובפדיון לא גזרו ונ"ל די"ל עוד כיון דבלאה"נ אסור לעשות כן משום כהן המסייע בבית הגרנו' רק אי עבר ועביד על כן לא גזרו ומות' לפדות ע"מ להחזיר וכבר ביארתי במק"א [עיין בתשו' שאח"ז] מה בין על מנת להחזיר לקנין פירות דעלמא דלאו כקנין הגוף דמי ואי אמר לו הילך ה' סלעים לשלשים יום הוה קנין הפירות ולאו כקנין הגוף ובזמן שהיובל נוהג לא מייתי בכורים מפני שחוזר ביובל כדאי' בס"פ השולח ומתנה ע"מ להחזיר לשעה א' הוה מתנה ויעיין תשובת הריב"ש סי' ב' והסברתי ההפרש דמתנה על מנת להחזיר הוה מתנה גמורה לצמיתת עלמין רק דתלה בתנאי ואם יקיים תנאו יתקיים מתנתו ומכל מקום אם ירצה הנותן למחול על תנאו ולאמור הריני כאלו התקבלתי או למחול על תנאו לגמרי אין המקבל צריך משיכה חדשה כי במשיכה ראשונה קנה לצמיתות עלמין בתנאי וכיון שנמחל התנאי הרי המתנה הראשונה קיימת ומשום הכי אפי' לא מחל לו התנאי וצריך להחזירו מכל מקום הוה מתנה דמשיכה ראשונה משיכה מעלי' הוה משא"כ מי שהקנה לו לשלשים יום אם יחזור ויתנהו לו לעלמין מתנת וקנין הגוף צריך לעשות בו קנין חדש והקנין הראשון לא הי' על קנין הגוף משום הכי לאו כקנין הגוף דמי:

2448

2449והיכא שהנותן אינו מכוון להקנות לכהן כלל אפילו על מנת להחזיר אלא שסובר שדי לו בנתינה מיד ליד אף על פי שהכהן מכוון לקנות לגמרי ולענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל מכל מקום הא קיימא לן מצות דאורי' בעו כוונה בש"ע א"ח סי' ס' סעי' ד' והכא לא מיקרי כוונה כיון שהנותן לא הי' דעתו באופן שראוי לצאת י"ח כאוכל חמץ ומכוון לי"ח מצה כנלע"ד:

2449

2450אמנם כשנותנו לו ודעתו על מנת להחזיר להקנותו לשעה עכ"פ דמן התורה יי"ח רק שהכהן כוון לקנות לגמרי בזה סובר הרמ"א סי' ש"ה שגם כן אינו פדוי ונראה שסבר הרמ"א שזה דעת התוס' מדנתקשו בתוס' בהא דדברים שבלב אינם דברים ולא תירצו כמה שכ' לעיל משום מצות צריכות כוונה נגעו ביה אע"כ מיירי כה"ג דהשתא הרי נתכוון למצוה גמורה דעל מנת להחזיר מהני בבכור ומכל מקום הכהן קנאו לגמרי דדברים שבלב אינם דברים וידי מצוה נמי יי"ח ומש"ה נדחקו תוס' ותירצו דהי' ניכר מתוך מעשיו וכרמ"א דלא כש"כ אבל לכ"ע כשנותנו לחלוטי' רק שדעתו שיחזירנו לו לכ"ע מהני ודלא כהרע"ב וכן נהגו. ואחתום בברכה הכותב בחפזי מאוד.

2450

2451פ"ב כאור בקר ליום עש"ק כ' טבת תקצג"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2451

2452שוכ"ט לי"נ תלמידי הותיק הרב המופלג כש"ת מהו' שמואל נ"י אב"ד דק"ק יערגן יע"א:

2452

2453היום עיינתי בדברי שאלתו אודות פדיון בכורים שרגילים לחזור אחר כהנים המחזירים דמי הפדיון כלו או מקצתו ושפיר חזי מעלתו בדברי הפוסקים השייכים לזה וגם הוסיף נופך מדילי' ואני בתומי אלך לברר הדין והסוגי' השייך לזה בעז"הי כידו הטובה עלי וממילא רווחא שמעתא בעזה"י:

2453

2454בפ"ק דקידושין וי"ו ע"ב אמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בין בפדיון בין בתרומה ובכל מילי מן התורה חוץ מקידושין שאין אשה ניקנית בחליפין וכבר בארתי במקום אחר באורך בעזה"י דאם אמר הרי לך זה למאה שנים לא הוה אלא קנין פירות ולאו כלום הוא ואם אמר לו הרי לך מתנה ומתנה עמו שיחזירהו לו אחר שעה הוה מתנה גמורה ומועיל לכל מילי והטעם בזה דאם נותנו אפי' למאה שנים אם אח"כ רוצה ליתנו במתנה חלוטה גמורה קנין הגוף צריך לעשות קנין חדש ומשיכה אחריתי כי מה שעשה בראשונה לא הי' על קנין הגוף משא"כ אם נותנו לו בתנאי שיחזירהו לו נתן לו מתנה גמורה לצמיתות עלמין רק שתלה מתנתו בתנאי שאם לא יקיים תנאו לא נתן לו כלום ואם יקיים תנאו הרי היתה מתנה גמורה ונ"מ אי הבעלי' חוזרים ומוחלים התנאי ואומרים הריני כאלו התקבלתי אינו צריך קנין אחר כי כבר קנאו לעולם [ועיין בזה תשו' הריב"ש סי' ג' ועיי' תוס' ב"ב קל"ד ע"א] נמצא קנה קנין גמור ושלו ממש הוא אך התנאי צריך להיות במעכשיו או ע"מ כמעכשיו שאז אח"כ כשקיים תנאו ויחזירוהו הי' שלו שעה א' מעכשיו עד אותו הזמן משא"כ כשאמר אם תחזירהו לי לא קנאו אלא משעת קיום התנאי ואילך נמצא לא נתן לו כלום אפי' רגע א' אלא שי"ל אדרבא הוה תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל ומעשה קיים לגמרי וא"צ להחזיר כלל עיין גיטין ע"ה ע"ב תוס' ד"ה דתנאי וכו':

2454

2455עכ"פ לית דין ולית דיינא בשפודה בע"מ שתחזירהו לי שבנו פדוי בלי ספק אך בהא איכא פלוגתא דהתוס' בכורות נ"א ע"ב ורוב הפוסקים ס"ל דהא דאמר רבא בקידושין וי"ו ע"ב דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות ואסור משום שחתם ברית הלוי קאי נמי אפדיון בכור אבל הרמב"ם ס"ל דלא קאי אלא אמתנה ע"מ להחזיר דתרומה וכדפסקו להדי' פי"ב מתרומות הל' י"ט ע"ש אבל בפדיון מותר לכתחלה לעשות ולכן בפי"א מהל' בכורים הלכה ח' השמיט זה ונתקשה בו הכ"מ וכ' המגיה בגליון דס"ל לרמב"ם לחלק בתרומה שייך מחזיר בבית הגרנות משא"כ בפדיון מותר לכתחלה:

2455

2456ולכאורה י"ל ראי' לרמב"ם דבבכורות נ"א ע"ב קאמר ר"ט הוה רגיל להחזיר וקאמר קיים אפילו הלכה זו היינו משנתינו לפיכך אם רצה הכהן להחזיר יחזיר והדבר תמוה מה קיים בזה שמשנתינו אמרה שאם רצה להחזיר ולא צותה להחזיר והנה במשנתינו כתב לכהן שחייב לו ה' סלעי' חייב ליתן ואין בנו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות לפיכך אם רצה הכהן להחזיר מחזיר פי' כי אין ראוי לכהן ליטול פעמיים ה' סלעים ולהחזיר לו שטרו ויחזור ויפדנו במעות אין היכר כ"כ ועדיין יחשבו פודים בשטרות ע"כ יפרע לו שטרו על כרחו ויחזור ויפדנו מחדש לפרסם הדבר והכהן הזה אם רצה להחזיר לו מעותיו השניים טוב עשה בעמיו כן כ' בס' קול הרמז בהוספת נופך משלי ויש לעיין כיון דמתנה ע"מ להחזיר פדיון מעלי' הוא ואפי' אי בעלמא איכא משום שחתם ברית הלוי מ"מ בענין זה דמשנתינו דאירע לו מקרה וטעה וכ' לו שט"ח על ה' סלעים ונלקה בפרעון ב' פעמים ורוצים להציל מהפסדו לא שייך בזה שחתם ברית הלוי וטוב ויפה הוא לכהן לקבל במתנה עמ"ל דלא ליהוי משלחי גלימ' דאינשי וא"כ מ"ט לא אמר אם רצה ליתן לקבל במתנה עמ"ל רשאי דאפי' נימא דס"ל להאי תנא ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מ"מ לימא להדי' מעכשיו לכשתחזירהו לי וצ"ל דקמ"ל משנתינו אפי' בלא שחתם ברית הלוי אין נכון מתרי ותלת טעמי חדא דאז הפדיון תלה עד שיקיים תנאו ויחזור הני זוזי ולמהר המצוה עדיף שיהי' פדוי מיד בלי תנאו ועוד דהשתא עביד כהן מצוה בחזרתו הממון לבעלים וקידוש השם איכא ולפעמים צדקה לעני נמי איכא ובמתנה עמ"ל ע"כ צריך להחזירו אע"ג דאותו חזרה נמי צריך להחזירו בתורת מתנה וקנין לבעליו הראשונים כמ"ש רשב"א בפ' לולב הגזול דף מ"ה מ"מ ע"כ צריך לחזור ולהקנותו לבעליו ראשונים ואין בו מצוה ועוד בה שלישית זכות לבעל הבית שמפזר מעותיו למצוה ותולה בדעת הכהן אם להחזיר או לא כנלע"ד דמלתא אגב אורחי' קמ"ל מתני' כנ"ל:

2456

2457והנה ר"ט שהי' עשיר גדול ולא רצה ליהנות ממתנו' כהונה עיין חולין קל"ג ע"א הי' מנהגו להחזיר ולמה לא הנהיג ליתן במתנה עמ"ל דעדיף טפי אלא דלמד ממשנתי' דהכי עדיף טפי מטעמי' הנ"ל והיינו דקאמר דקיים אפי' הלכה זו דאם רצה להחזיר ולא תנן שיטול עמ"ל ש"מ הכי עדיף טפי ואמרו חכמים קיים זה אפי' הלכה זו וא"ש ולפ"ז מוכח כרמב"ם דאס"ד גם בפדיון שייך מחזיר בבית הגרנו' א"כ בלא הך עצה טובה דמשנתינו לא יקבל במתנה עמ"ל משום שחיתת ברית הלוי וזה לא נלמד ממשנתינו דהתם לא שייך שחיתת ברית הלוי כיון דכ' לו שחייב ה' סלעים וכנ"ל אע"כ כרמב"ם דבפדיון לא שייך שחיתת ברית הלוי ומ"מ רוב הפוסקים ככולם וגם בש"ע כ' דלא לנהוג כן אבל אי יהיב הכי בעמ"ל פשוט דיצא י"ח בלי פקפוק כיון שעכ"פ שעה א' היתה שלו ממש בקנין עולם כמ"ש והסברתי לעיל:

2457

2458אך כשנותן לו בלי שום תנאי ושניהם האב הנותן וכהן המקבל רוצים בחזרה נמצא אפי' שעה א' לא היתה לכהן ואפי' קנין פירות לא הוה לי' בי' כתבו כל הפוסקים הראשוני' להדי' דאינו פדוי ועיין לשון ראבי' במרדכי פ"ק דקידושין סי' תפ"א ובתשו' הרשב"א דמייתי רמ"א סי' ש"ה ואיה השכל שיגזור שיהי' הבן פדוי באופן הנ"ל ועוד אס"ד דמהני כה"ג למה לי' לרבא למימר בעמ"ל בנו פדוי הא אפי' בלאה"נ פדוי אך הב"ח בסי' ש"ה הבין בדברי התוס' דבכורות נ"א ע"ב ד"ה הלכך דמהני אפי' בלא ע"מ וכן משמע בודאי לשונם לכל מעיין וכ"כ ש"ך שהבין רמ"א כן והט"ז החליט כן לדינא אבל כבר כתבתי שהוא נגד הסברא וגם נגד הגמ' דקידושין הנ"ל ע"כ נלע"ד דמעולם לא עלה ע"ד תוס' שכוונתו ליתן ולהחזיר אלא אמדינן דעת שניהם שכוונתם בתנאי עמ"ל ואומדן דעת כך הוא וכדקיי"ל בטש"ע א"ח סי' תרנ"ח סעי' ה' ועמג"א סי' ר"ד סק"ח ובט"ז שם סקכ"ה וה"נ דכוותי' וכ"כ להדי' שם בתירוצם והאש"נ מה שס"ל להרא"ש כפירש"י בלישנא בתרא דאין בנו פדוי אפי' לא יחזירם היינו טעמא משום דאמדינן דעת הנותן על תנאי שיחזירם וכיון שזה לא קיים תנאו א"כ גזל הוא בידו ואם יחזירם פשיטא שאינו פדוי כיון שהכהן לא הי' דעתו בכך ונמצא לא קבלם בפדיון ולישנא קמא דרש"י ס"ל דלא הוה כע"מ אלא אם יחזירם לו והתנאי בטל ומעשה קיים אבל מן הסתם ס"ל לתוס' הי' לנו לומר דלא כלישנא קמא דרש"י הנ"ל אלא שדעתם לפדות הבן כדינו וכיון שאינו פדוי אלא בעמ"ל מסתמא שניהם רוצים בזה כך הי' לנו לומר בפדיון כמו באתרוג אלא משום דבפדיון איכא משום שחתם ברית אין לתלות כן בדעת הכהן עד שיאמר בפי' עמ"ל ואז עובר באמת על שחיתת ברית להתוס' כנלע"ד ברור אעפ"י שהט"ז לא הבין כך והש"ך חשב שגם הרמ"א סבר כן אלא שהוא לא פסק כן:

2458

2459ולפ"ז בזמנינו שרגילים להדר אחר כהנים עשירים שרגילים להחזיר כלו או מקצתו אבל אינו ברור שיחזור בכל פעם והכל לפי הענין והזמן אי נימא אומדן דעתא שנתן זה וקיבל זה עמ"ל א"כ כמה פעמים לא יי"ח שאינו מקיים תנאו ואינו מחזירם לו ולפעמי' עושה ממנו דורן לאשה או לילד וכדומה שאינו יוצא ידי חזרה אם לא שהאב חוזר ומוחל תנאו ואם נאמר שאין כוונה על תנאי חזרה אלא שיחזור לו א"כ לא נתן לו כלום אבל מ"מ נ"ל כיון דלא מצי עייל ונפיק אזוזי אלא ברצון הכהן תלי' מילתא אלא שהאב מהדר אחר נדיב אולי ירחם ויחזור לו המתנה עכ"פ נתינה גמורה היא וברצון הכהן תלוי שפיר דמי אך טוב להבינם ולפרסם להם ולהודיעם הענין [ועיי' שיל"ת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה ואינו נ"ל] והריני חותם בברכה א"נ:

2459

2460משה"ק סופר מפפ"דמ:

2460

2461שוכ"ט לידידי תלמידי הרב המופלג חו"ש כש"ת מו"ה משה ברעזעווע נ"י בשבת תחכמוני בק"ק האליטש יע"א:

2461

2462גי"ה הגיעני נפשו בשאלתו מי שהגיע יום פדיון בנו ואין כאן כהן גדול כ"א קטן או א' שעשאו הכהן גדול שליח לקבל עבורו ה' סלעים אם יכול לפדותו ע"י שליח כהן או ע"י כהן קטן והאריך מעלתו:

2462

2463כבר ראו עיניו במ"ש פר"ח בי"ד סי' ס"א סקי"ג דיוצא ידי נתינת מתנת כהונה לזכות לכהן ע"י שלוחו בידיעת הכהן ורצונו וראייתו מסעי' י"ד שם ברורה אלא שכ' עפ"י ספרי דבלא ידיעת הכהן לא יזכה ע"י שליח ולא ביאר טעם הדבר וטעמו פשוט כי גם כהן המקבל מתנת כהונה עשה מצוה בקבלתו ומצוה בו יותר מבשלוחו ע"כ לפעמים לא ניחא לי' ע"י שליח ועיין זה בט"ז ונ"הכ סי' ש"ה סקי"א ועקצ"הח סי' רמ"ג סעי' י"ח אבל ברצון הכהן יכול השליח לזכות עבורו מתנות כהונה ויוצאים הבעלים ידי נתינה וה"ה כהן קטן כמבואר ס"פ לולב הגזול ואפי' נימא אין קנין לקטן מ"הת מ"מ במתנת כהונה לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות אלא נתינה כתיבה בי' וכיון שנתנו הבעלים לכהן יקנה או לא יקנה כיון שנתנו לו יוצאים ידי נתינה ובפ"ק דב"מ גבי ר' גמליאל וזקנים דשקיל וטרי הש"ס אי חצרו קונה לו בשאינו משתמר התם בשלא נתנו לעצמו של כהן אלא מקניהו ע"י חצרו או חליפין ואם אין זה קנין הרי לא נתן כלל אבל אם נתנו לו אין צריך שיהי' לו יד לקנות ולרווחא דמלתא אפרש לו דברי מרדכי שם סי' רמ"א דקאמר למ"ד דגדול הסמוך על שולחן אביו יש לו קנין אי דעת אחרת מקנה אותו פי' דאי אין דעת אחרת מקנה הרי ידו כיד אביו אבל דעת אחרת מנתקו מאביו ונעשה גם שלוחו של זה הנותן ואז יש לו יד בלא אביו מ"מ במתנת כהונה שאין להנותן אלא טובת הנאה אין זה דעת אחרת מקנה אלא כעין מציאה פי' לא שתהי' מציאה ממש שאין לו בעלים ויהי' השליח כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים זה שיבוש ודעתא קלישתא שהרי לזה יהיב רחמנא ט"ה לבעלים שהם יעכבו לכל מי שרוצה לזכות בלי רשות וא"כ זה הזוכה ברשותם אינו חב לאחרים אלא הוא כמציאה שאין לה בעלים המנתקים כח השליח מבעליו אלא אדרבה הוי יד השליח טפי מיד בע"הב במתנת כהונה טפי מענין אחר:

2463

2464ושוב הוקשה לו א"כ האיך הקנה ר"ג לר"י ור"ע ע"י חצר שאינו משתמר הא בעי' דעת אחרת מקנה ובמתנת כהונה לא שייך דעת אחרת פי' אע"ג דשליח לא בעי' דעת אחרת אדרבה עדיף טפי כנ"ל היינו שליח עצמו אבל חצר אינו נעשה כשלוחו אם אינו משתמר אלא ע"י דעת אחרת ואז נעשה כשלוחו וכיון שבמתנת כהונה לא מהני דעת אחרת איך יעשה החצר שלוחו ותי' כיון שגם גוף החצר הקנה להם דמהני דעת אחרת והקנה להם בב"א החצר ומתנת כהונה ומגו דחייל אהאי חייל נמי אהאי והוא כאות' דעה שבמרדכי פ' מי שמת סי' תר"ה ויעיין סמ"ע סי' ר"ג סקי"ט ומ"מ דברי מרדכי אלו צ"ע כמ"ש ש"ך סי' ר"ב סק"ג ועיין בריטב"א קידושין כ"ו ע"א ד"ה אמר חזקי' וכו' ע"ש הארכתי להוציא מלב המשתבש בגרסתם. מ"מ לענין פדיון הבן אע"ג דמדינא דש"ס יכול לפדות ע"י שליח כהן מ"מ הגאונים תקינו לומר הכהן מאי בעית טפי וכו' והראשוני' צווחו על זה ומ"מ לא עלתה בידם לשנות מנהגם כי כל דבריהם קבלה ותורה ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל כי כל מה דאיהו לא מצי עביד לא נעשה שליח וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפי"ז והגם יש להוכיח מש"ס הפוך מרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו מ"מ הגאונים שחדשו זה אחר הש"ס וטעמם נעלם מאתנו ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ולא יעבור יום הפדיון ושהוי מצוה לא משהינן ואחתום בברכה א"נ:

2464

2465משה"ק סופר מפפ"דמ:

2465

2466שלום וכל טוב לשארי ידידי הרב המופלג וחרוץ מהו' שמעון שאטין כ"ץ ני':

2466

2467יקרתו הגיעני על דבר לפדות את הבכור על ידי שליח שדעת רמ"א י"ד סי' ש"ה שלא לפדות על ידי שליח והוא מתשו' הריב"ש סי' קל"א ותפסו כל האחרונים שלא נמצא כן בריב"ש אלא בדברי השואל והריב"ש לא חש להשיבו למה יגרע מצות פדיון הבן משארי מצות ופר"מ כ' להצדיק הצדיק מעיקרא דמריב"ש גופה מוכח דאין לפדות על ידי שליח דהרי הריב"ש כ' דלהכי מברכין על פדיון הבן ואין מברכין לפדות משום דכח הכהן מעורב ואין נעשה על ידי עצמו אלא להרמב"ם דכתב האב הפודה על ידי עצמו מברך לפדות אם כן ליתא להאי טעמא ע"כ צ"ל טעם אחר לפי שבאב אפשר לעשות המצוה על ידי הבן כשיגדל וכשיגדל אז א"א לעשות אלא על ידי עצמו וגם שאם הי' לו לפדות עצמו ובנו קיימא לן דהוא קודם לבנו אלמא דעיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו א"א וכ' הכ"ג שמה שכ' בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א דגם כשהגדיל הבן אם רצה האב לפדות הוא קודם לבן אם הקדים ופדה את עצמו זכה ואף זו כ' הכ"ג דמדברי ריב"ש דלעיל נראה שחלק על רשב"א ואף זו כ' מעלתו דנרא' דעיקר חיוב פדיון על הבן ואין על האב כלל אך בקטנותו אין יכול לפדות את עצמו שוי' רחמנא האב שליח לבן ומשום הכי כשהגדיל ויכול לפדות א"ע פסק' שליחות דאב והרי זה דומה לנערה שהיא ואביה מקבלים קידושין וכתבו הראשונים דנערה רחמנא שוי' שלוחה דאב משום הכי אין הנערה יכולה לעשות שליח כיון שהיא עצמה אינה רק שליח האב דע"כ רחמנא שויה שליח והאריך מעלתו בחריפות ובקיאות דאין הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח אלא הטעם משום שהיא נעשית שליח בע"כ של אב דרחמנא שוי' אין לה כח לעשות שליח אחר כמה שכ' הרמ"א ולפי זה היינו דוקא האב אינו יכול לעשות שליח אבל גדול הפודה את עצמו שפיר יכול לזכות את עצמו על ידי שליח כמו בכל התורה כולה אלו הם תוכן דבריו:

2467

2468ואומר אני אף על גב דהדין דמייתי מהנערה שנעשית שלוחו של אב בע"כ של אב אין לנו אלא בע"כ של המשלח אבל בע"כ של שליח לא מצינו שיהי' מוטל על השליח להיות שליח בע"כ מכל מקום מצינו כיוצא בזה בהני כהנא דמספקא לי' ש"ס דנדרים אי שלוחי דידן נינהו והרי הם שלוחי בע"כ וכהן שמניח עבודה ויוצא חייב מיתה נמצא יכילנא לומר הכא נמי כן דרחמנא הטיל על האב להיות שליח ע"כ של שליח או של משלח לפי זה האב שהדיר את בנו הקטן הנאה אי יכול לפדות תלי' באשלי רברבי בסוגיא שוקל שקלו ופורע חובו ועיין לשון רש"י בקידושין דף כ"ג ע"ב ד"ה שלוחי דרחמנא נינהו אבל צע"ג היכן מצינו מאי דאיהו לא מצי עביד שליח מצי משוי' דהבן קטן הוא ולא מצי עביד ואיך מצי משוי שליח וכי תימא כיון דרחמנא שוי' שפיר דמי אם כן תיקשי הא דר"ה קידושין כ"ד ע"ב דמוכיח מזה דכהנא שלוחי דרחמנא נינהו מנ"ל הא דלמא לעולם שלוחי דידן נינהו ואף על גב דאנן לא מצי עבדי דרחמנא מוטל עלייהו אלא ע"כ שאין זה סברא:

2468

2469ועוד דאי ס"ד דאב שליח הבן הוא אם כן מ"הת ישתעבדו נכסים של אב עיין בכורות מ"ח ע"א מ"ט ע"ב אפי' את"ל שגם זה בע"כ של אב תינח אם אין לו נכסים לבן אבל אם יש לקטן נכסיו מבית אבי אמו נימא דאין האב מחויב לפדות משלו ולא לישתמיט שום פוסק לאשמעינן הא:

2469

2470ועוד בנדרים ט"ו ע"א פריך הש"ס אלא מעתה יביא אדם פסח על חברו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים וכו' ומשני שה לבית אבות לאו דאוריי' ע"ש ואם כן אף אנן נמי נימא יפדה אדם חבירו הבכור שלא מדעתו שכן אדם פוטר בנו הקטן וכ"ת ה"נ אם כן פשיטא שהגדול יברך על פדיון כיון שנפטר על ידי אחר שלא מדעתו וק' על הרמב"ם שכתב שהגדול מברך לפדות אע"כ א"א לומר בשום אופן שיהי' החיוב על הקטן והאב נעשה שלוחו זה א"א אלא עיקר המצוה על האדם לפדות את בנו וזהו את בכור בנך תפדה ואי לאו רבוי דתפדה תפדה לא הי' הגדול יכול לפדות את עצמו כלל ורחמנא רבה:

2470

2471ופלוגתת רשב"א וריב"ש במלתא אחריתי היא דהרשב"א בתשו' הנ"ל כ' כיון שהאב ונכסיו משועבדים לפדות את הבן לא מצינו שנפטר מזה כשיגדל הבן אלא לעולם חיובא עליו ועל נכסיו ומייתי ראי' מקידושין כ"ט ע"ב דנכסי הזקן משועבדים לפדיון הבן ונכסי הבן משועבדים לפדיון בנו של עצמו והריב"ש מייתי ראיה להיפך מאותה סוגי' עצמה דאמרי' התם מצוה דגופא עדיף ונראה דפליגי בפלוגתת רש"י ותוס' דרש"י כ' דאין זה אונאה דהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו ותוס' פליג עיי"ש ועיין פ"י שהסביר סברת רש"י דס"ל לחלק אם יש נכסים לפדות שניהם פדיון בנו קודם ואם אין כאן לפדות שניה' דאין כאן אלא ה' סלעים פדיון עצמו קודם והתוס' ס"ל לעולם פדיון עצמו קודם ובהא פליגי הרשב"א והריב"ש:

2471

2472א"נ יש לומר דס"ל לריב"ש כל שקלא וטרי' דקידושין היינו ר' ירמיה לשיטתו בבכורות מ"ח ע"א אבל לאוקמת' דרבא התם דכ"ע סבירא ליה מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי א"כ משנתינו כפשוטה דרבנן ס"ל מצוה דגופה עדיף ור"י ס"ל מצוה דבנו עדיף וכבר הרגיש בזה רמב"ן בקידושין ותוס' בכורות מ"ח ע"א אבל אין שום הו"א שהאב יהיה שליח לבנו הקטן ועיין תשו' הח"ץ סי' כ"ה במאי דפליג עם תשו' חוט השני ולא עלה על דעת שיהי' מטעם שליחות ומה שיש לעיין בזה אי סלקא דעתך דהריב"ש לא ס"ל כהשואל אלא ס"ל דפודין ע"י השליח אם כן בקיצור ה"ל להשיב משום הכי מברכין על פדיון משום דנפדה על ידי שליח ועל ידי ב"ד ונראה לי על פי מה שכתבו הראשונים בפ"ק דפסחים הרא"ש והר"ן בנר חנוכה אף על גב דנעשה על ידי שליח מכל מקום מברכין להדליק ולא על הדלקה משום דמצוה חביבה הוא אין להקל לשלח שליח ונעשה על ידי עצמו משום הכי מברכין להדליק והכא בפדיון הבן נראה לי גם כן אין רגילין לעשות שליח משום דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא השליח ע"כ זריזין לעשות בעצמו ולא על ידי שליח זכר לנס אף על גב דמשום כן אין לנו לאסור לעשות על ידי שליח מכל מקום אין רגילין לעשות שליח והי' לנו לברך לפדות ע"כ המציא הריב"ש הטעם משום שכח הכהן מעורב בו [עיין בתשו' שאח"ז]:

2472

2473ובחי' תורה שלי אמרתי בפרשת בא שאלת הבן מה זאת וגו' ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' ויהרג ד' וגו' ע"כ אני זובח וגו' יש לדקדק לשון אני זובח וי"ל שגם מאז היו רגילין הבעלים לזבוח בכוריהם בעצמם דשחיטה בזר כשירה ולפדות הבן בעצמו דוקא וזהו ששאל הבן מה זאת משונה דייקא ולא על ידי שליח ורוב פעמים הכהנים זובחים הקדשים ולא ישראלים ומה נשתנה הבכור ומשיב האב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' את כל בכור ה' בעצמו ולא על ידי שליח על כן אני זובח ולא על ידי שליח ובכור בני אפדה בעצמי ולא על ידי שליח ע"כ בחי' תורה שלי ואף על גב שדברי הגדה הם מכוונים הם להלכה בעז"ה ואחתום בברכה דברי שארו:

2473

2474משה"ק סופר מפפ"דמ:

2474

2475שלום וי"ר לי"נ התלמיד הותיק חדתי מלא עתיק המופלא החרוץ בעל פיפיות כבוד מו"ה הרשל ני':

2475

2476מכתבו הנעים הגיעני ואשר התנצל במניעת מכתבו זמנים טובא מפני שלא רצה להטריחני אומר אני אם הי' צריך לדבר ומנע עצמו מלכתוב אלי מפני הטעם הנ"ל אין זה די באר למנוע הטוב ממני כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק והן על עתה באתי מה ששאל אודות אם האב רשאי לפדות בנו ביום ל"א ללידתו והוא ברחוק מקום משום דלדעתו לא שייך בתוך שלשי' חזקת חי כיון שלא יצא מחזקת נפל ככל הדברים האלו וככל החזיון הזה כתב בספר דגול מרבבה לי"ד סימן ש"ה וז"ל אבל שיפדהו האב במקום שהוא שם ביום שלשים לדעתי לא יכול לברך כי אולי מת הבן בביתו ולמיהב לבן חזקת חיים ג"כ יש לפקפק כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא ויש לדין בזה ולומר דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רובא דרובא אינם נפל והדבר צ"ע ולכן המובחר שבדרכי' שיעשה כאן שליח עכ"ל:

2476

2477ואני אומר אע"פי שאמרה הגאון זצ"ל בואו ונסמוך על מורינו הגאון חסיד שבכהונה רבי המובהק מוה' נתן אדליר כ"ץ זצ"ל שהוא קבל עשרים צוואנציגער בפדיון בכור התורני מוה' אייזק מאת אביו מוה' עוזר מק"ק צעהלי' בעיר וויען ביום שלשים ואחד והבכור הי' אצל אמו בק"ק הנ"ל וזה הי' בשנת תקמ"ה לפ"ק ביצקי מים על יד מורי הגאון הנ"ל והי' במסיבה ההיא עוד מופלגי תורה ולא רפרף אדם בזה כי בל"ס מ"ש הדג"מ סוף דבריו הוא האמת דסמכי' אחזקה דאתי מכח רובא דרוב נשים בני קיימא יולדות והלא סמכי' אחזקה זו בכמה דוכתי בש"ס ומה שאנו מחמירי' בבהמה שלא לאכלה קודם שימלאו לה שמנה ימים ובאדם שמת בתוך שלשים מקלינן באבילו' דידי' וכבר כתבו מזו התוס' בחולין י"ב ע"א ומדבריהם דלשם מבואר היטב דיש לסמוך אהאי רובא ולאכול הבהמה מן הדין וגם היינו מתיר יבמה לשוק לולי שלא יאמרו פיהק ומת ולולי כן אפי' במת הי' ראוי להקל ק"ו בחי שלא ניחוש שמא כבר מת וכן מוכח ס"פ הקומץ רבה דאי לאו דכתי' אך פדה תפדה למעוטי נטרף בתוך שלשים הייתי מחייב אפילו נטרף בתוך שלשים ופירש"י דהיינו נהרג בתוך שלשים אף ע"ג דמידי ספיקא לא נפקא שמא הי' נפל והמוציא מחברו עליו הראי' אע"כ לא נכנס כלל בגדר הספק אלא רוב נשים בני קיימא יולדות והוה רוב מעלי' כל כך שהולכי' אחריו אפי' בממון כמ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה בדיני ממונות לא כ"ש ועיין מ"ש ב"ח ח"מ סי' רל"ב סעי' כ"א ואלוף נעורי מהו' יודא ליסא כ"ץ בספרו מנחת כהן למנחות לא יצא בזה י"ח עיונו ומ"ש דגול מרבבה דלית לי' חזקת חי לא ידעתי מנ"ל הא בספק דעירוכין אמרי' כן בעובר שכבר מתה האם להס"ד ומסיק קמ"ל ועיין בנדה מ"ד ע"ב בתוספות ריש העמוד יע"ש ולפע"ד אם נגע בלילה בילד בתוך שלשים ולמחר השכים ומצאו מת שייך בי' ג"כ פלוגתא ר"מ ורבנן רפ"ק דנדה ד' ע"א כמו בגדול:

2477

2478וכיון שזכינו לדין נראה לי להיפוך מהגאון זצ"ל דלפדות ע"י עצמו ולסמוך ארובא מעליית' עדיף מע"י שליח דאטו מי ליכא דעת מהרי"ו סי' קפ"ט ודעת הרמ"א שפסק בהדי' בסימן ש"ה סעי' יוד דהאב פודה אפי' כשאינו עם הבן ושם פסק שאינו יכול לפדות ע"י שליח ונהי מה שהוציא כן מלשון השואל שבריב"ש כבר דחאו האחרוני' ה"ה בעל ל"ח וצדה לדרך וט"ז וש"ך שם והכי קיי"ל דיכול לפדות ע"י שליח מ"מ הא בעלמא נמי מצוה בו יותר מבשלוחו מכ"ש הכא דנפיק מפומי' דרמ"א ועוד נ"ל לפרש דעת השואל הנ"ל שכ' כיון שפדיון ע"י שליח או ב"ד לית לן א"כ מ"ט מברכי' בעל ולא לפדות הבן והריב"ש שתק לי' נ"ל כוונתו כך כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחי' וז"ל ולהדליק נר חנוכה אע"פי שאפשר לעשות ע"י שליח אורחא דמילתא הוא שכל א' מדליק בביתו משום חביבות הנס עכ"ל וה"נ הוה ס"ל להשואל אע"ג דמותר לפדות ע"י שליח מ"מ מציאת רחוק הוא חדא משום חבובי מצוה ג"כ ועוד דנ"ל דראוי לעשות זכר לבכורי מצרים דכתיב אני ולא השליח ה"נ יש לפדות בעצמו טפי מבשארי מצות שמצוה ג"כ יותר מבשלוחו ועוד הכי עדיף טפי מנר חנוכה דהתם עכ"פ משכחת לי' מי שאינו בביתו שע"כ עושה שליח המדליק עליו בביתו ואפ"ה כיון דלא שכיח שיעשה ע"י שליח מברכים בנוסח הברכה השייכות למצוה שאינה נעשית על ידי שליח לפי שיטת הרא"ש א"כ מכ"ש פדיון הבכור לפי סברת השואל הנ"ל דמצוה טפי בו מבשלוחו ובכל מקום שהאב ביום שלשים אפילו מצולת הים יכול לפדות בעצמו אם יהי' הכהן מצוי לו א"כ מכ"ש דלא שכיח שיעשה שליח ויפה שאל מ"ט לא נברך כ"א בנוסח השייך למצוה הנעשית דוקא ע"י כנלע"ד סברא נכונה ואפי' אם אולי לא יבין כן בלשון השואל מ"מ הריב"ש דשתק לי' ולא דחי לי' ע"כ מטעם הנ"ל דאע"ג דפודין ע"י שליח מ"מ עיקר מצותו ע"י עצמו וא"כ לפע"ד יתד הוא שלא תמוט דע"י עצמו במקום שהוא עדיף מע"י שליח וזה נלע"ד ברור וכן נוהגי':

2478

2479ובהנ"ל יש לפרש מימרא דסוף פסחי' ר' שמלאי אקלע לפדיון הבן בעי מיני' פשיטא אבי הבן מברך על פדיון הבן שהחיינו כהן מברך דמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דעבוד מצוה וי"לד אריכות הלשון בנוסח הברכה על פדיון הבן וגם כל הפשיטא הוא לא לצורך האיבעי' ולא מענינה כלל ועוד מאי קא מבעי' לי' פשיטא דמאן דעביד מצוה יש לו לברך שהחיינו ולהוציא הכהן שאינו אלא הנאת ע"הז ולא בהיפוך ע"כ נ"ל ע"פי מ"ש הראשוני' דלא מברכי' שהחיינו על בדיקת חמץ משום שכבר הוא התחלה י"ט של פסח וטוב לברך שהחיינו בכניסת הי"ט שהוא מצוה של שמחה ולא על בדיקת חמץ והשתא י"ל כך דהכי קאמר הא פשיטא לן שנוסח ברכת פדיון מקובלת בידינו לברך בנוסח על מפני שיכול לעשותה ע"י שליח אע"ג דלא שכיח כלל שיעשה ע"י שליח מ"מ מברך בעל ורוצה להורות אף על גב שיכול לעשות ע"י שליח הוא עצמו עושה אותה ועיין ר"ן רפ"ק דפסחי' בכל זה יובנו דברינו היטב מיהו טעם הדבר מסופק בידינו אי משום חבובי מצוה שיש בה שמחה לבעלי' וא"כ ממילא יברך אבי הבן שהחיינו על המצוה ויפטור הכהן מלברך על הנאת ע"הז או נימא דלית בה שמחה והא דמברך בנוסח על להורות שהקב"ה הכה בכורי מצרים בעצמו ולעולם אין בה שמחה וא"כ עדיף שיברך הכהן שהחיינו שהוא שמח דמטי' הנאה לידי' והא עדיף טפי וק"ל שוב מצאתי כזה בצל"ח שלהי פסחי':

2479

2480ומה שהוקשה לו בשיטת ר"ת דס"פ הקומץ רבה דכל נטרף בתוך שלשים פטור מפדיון אם כן מאי משני הש"ס שאני התם דבגלגלת תלה רחמנא אם כי לא הבנתי מה קא קשי' לי' כלל מ"מ במה שהבי' כאן שיטת רשב"א דס"ל דטריפה דיתרת יכול לחיות כמה שנים בזה צדקו דבריו ולא מטעמי' ע"כ אציע סוגי' הש"ס ועם כל הנאמר ממה שחנני ה"ית בזה:

2480

2481גרסי' התם בעא מיני' פלימא מרבי מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהם מניח תפילין ורבי בעי לשמתי' על ששאל דבר שאינו אדהכי אתא ההוא גברא ואמר שנולד לו בן בשני ראשי' ושאל כמה יתן לכהן ותנא לי' ההוא סבא שחייב יו"ד סלעי' תו מייתי קושי' מבריי' אך פדה תפדה למעוטי נטרף בתוך שלשי' שפטור ולפירש"י היינו מת בתוך שלשים וס"ל ה"ה טריפה ושני ראשי' היינו טריפה ומסיק שאני הכא דבגלגלת תלה רחמנא ופירש"י דהא השתא מיהת עדיין לא מת ודוקא נהרג בתוך שלשי' ממעטי' מאך פדה תפדה ואין לפרש דברי רש"י כפשוטן דא"כ עיקר תי' חסר מן הספר לחלק בין מת ממש לנטרף אע"כ הפי' כפשוטו שאני הכא דבגלגלת תלה רחמנא והואיל ושני קרא בלשני' וכתב גלגלת להורות דביש לו ב' גלגלת חייב ב' אלא דרש"י לטעמי' דס"ל דאצטריך קרא אך לנהרג בתוך שלשי' ואין לנו מקרא מפורש למעוטי טריפה אלא מסברא הוה אמרינן מה לי נהרג מה לי טריפה אבל השתא דגלי רחמנא בגלגלת דאף על גב דהוא טריפה מחייב א"כ ה"ה לכל הטריפות שחייב ולא ממעטי' מאך אלא מת ממש זהו כוונת רש"י ז"ל:

2481

2482אמנם ר"ת שבתוס' ס"ל דמאך ממעטי' כל הטרפיות והוה ס"ד דה"ה יתרת דגלגלת ומשני שאני גלגלת משארי טריפיות דגז"ה הוא על גלגלת דוקא ולא על שארי טריפיות וקצת נראה יותר דברי ר"ת דלרש"י דכל הטריפיות חייבין בבכורה א"כ מ"ש ב' גלגלות דחייבי' יו"ד סלעי' ושארי יתרת שהנשמה תלוי בו כגון ג' רגלי' מן הארכובה ומעלה דלא מחייב אלא ה' סלעים דא"כ ה"ל לברייתא למנקט מי שיש לו ג' רגלים דעכ"פ הוא במציאת טפי מב' גלגלות ואני ראיתי פרה בעל ה' רגלי' מן הארכובה ולמעלה (אלא שלא הי' שום חיות בהיתרת) אע"כ לא ילפינן מגלגלת לשארי טריפיות וכר"ת:

2482

2483וראיתי בסוף ס' קול יהודה בשם הגאון מוה' שמואל קראקוואר זצ"ל דבחומש הפקודי' נאמר בפקודי ב"י לגלגלותם ולא בשבט לוי משום דבשבט לוי הי' מקום לטעות דאתא לרבויי' מי שיש לו ב' ראשי' שיהי' נמנה בשנים משא"כ בהנימני' מבן עשרים דליכא למטעי בהא שהרי הטריפה לא יחי' כ"כ זמן רב ע"כ שפיר כ' לגלגלתם ודפח"ח וצריך לומר הא דכתב באמת לגלגלתם כלל בהנימני' מבן עשרים לדבר זה צריכים אנו לדברי אגדה מ"ש בעשרה מאמרו' מאכ"ח ח"א סימן ג' וז"ל ועליהם נאמר לגלגלתם שהי' מרע"ה צופה בר"הק מנין הטפין שבראש כל א' וכו' שכל מי שהי' עתיד הוא לבדו להוליד ס' רבוא הי' נמנה ראש משפחה וכו' ויותר מזה הי' ג"כ צופה ומביט בכל א' וא' מהם והוא רז נגלה במלה הנזכרת למי שישית עלי' לב ופי' המפרש שהי' מביט בכל א' כמה פעמים שיצטרך להתגלגל וזהו לשון לגלגלתם יע"ש עוד ולפ"ז ה"ה במחצית השקל דכתיב בקע לגלגלת בפ' פקודי ואינם נימנים אלא מבן י"ג או מבן עשרים ויעיין מג"א סי' תרצ"ד ס"ק ג' נמי נימא כנ"ל שלא נתן אלא מי שהי' בראשו טפין להוליד ס' רבוא וזה א"א להתקבל אמנ' במן עומר לגלגלת י"ל כפשוטו אם הי' לו ילד בשני גלגלת נפל לו ב' עומרי' דמבואר פ' י"הכ דאפי' לתינוק בן יומו נפל עומרו [ע"ש ע"ה ע"א גבי בן ט' לראשון וכו' ויש לדחות]:

2483

2484גם דברי הגאון הנ"ל אינם עולי' כהוגן לדעת הרשב"א דס"ל דיתרת יכול לחיות ולהרבות כחול ימים ומהרש"ל ס"ל אפילו בכל ודאי טרפות אפש' שיחי' ויעיין בש"ך סי' ש"ה סקי"ו ויש שם ט"ס וצריך למחוק תיבת אלא בודאי טרפה והכי צ"ל ולא אמרי' טרפה אינה חי' בודאי טרפה מ"מ לפי הרשב"א ומהרש"ל יכול להיות דגם גלגלת דבן עשרי' נמי לרבויי ב' ראשי' אתי וכן הוא האמת ואין לנו עסק בנסתרות ובבן לוי דלא כתי' לגלגלת באמת לא נמנה בשנים ואין טעם לגז"ה א"נ י"ל לפי מה שהשריש רמב"ן בפ' ויחי על פסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם שע"כ היו ליוסף בנים זולת אפרים ומנשה כי לא יוציא הנביא יעקב דבר מפיו לבטלה ע"ש א"כ מכ"ש הקב"ה שאמר במנין המדבר לגלגלת לרבות ב' ראשי' ע"כ הי' בהם מי שהי' לו כך וא"כ בשבט לוי שלא הי' אז באותו הזמן לא נאמר באמת לגלגלת כי לא יוציא הקב"ה דבריו לבטלה:

2484

2485ויש להבי' ראי' מסוגי' זו לרשב"א ומהרש"ל הנ"ל דאלת"ה אלא טריפה לא חי' כללא הוא אפי' ביתרת א"כ מאי הועיל האי גברא לר' פלימו שאמר שנולד בן עם ב' ראשי' מ"מ כיון שהוא טריפה לא יחי' יב"ח וא"כ ר' פלימא ששאל באיזה מהם מניח תפילין הוא דבר שא"א ולא נפק לי' משמתי' דרבי מיהו לזה י"ל דרבי לטעמי' דס"ל פא"ט נ"ז ע"ב רבי אומר סימן לטריפה שלשים יום א"ל הרבה מתקיימת ג' שנים יע"ש נמצא שראוי לפדיון שעברו שלשים יום ה"ה שיהי' ראוי' להניח תפילין מ"מ היא גופי' קשי' הא טרפה אינה חי' ויתר בגלגלת הוא טרפה בודאי אע"כ כרשב"א או כמהרש"ל הנ"ל ובהא הוא דטעה רבי מעיקרא דהוה ס"ל דגם טרפה דיתרת לא חי שלשים יום עד דאתא האי גברא ונתברר לו לחלק בין טריפה דיתרת לשארי טרפות או כסברת היש"ש דעכ"פ איכא מיעוטא דחי ונהי דבהא דסי' לטריפה שלשים יום לא קיי"ל כרבי מ"מ בגוף הסברא ליכא מאן דפליג דיתרת יכול לחיות או כסברת היש"ש הנ"ל:

2485

2486אמנם בש"ס חדשים נמצא בגליון חולין מוגה ר"מ במקום רבי סי' לטריפה שלשים יום ויש ראי' לגי' זו מסוגי' דנדה כ"ד ע"א כ"ז נ"ל נכון בעז"הי בהסוגי'. ובזה אתן קנצי למילין עד פ"א אי"ה [ועיין לעיל סי' נ"ב ד"ה ובלאה"נ] הכ"ד הדש"ת:

2486

2487מ"ד יום ב' כ"ב שבט תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2487

2488שלומים אלף לשר האלף י"נ הרב המא"הג המופלא החרוץ המפורסם כגן הדסים חכו ממתקים וכולו מחמדים כש"ת מו"ה זלמן ליב סג"ל ני' אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה יע"א:

2488

2489תמול סמוך למנחת הערב הגיעני נעימתו ע"ד בוכרא יתמא שהגיע זמנו לפדות שפסק הש"ך בי"ד סי' ש"ה שהב"ד יפדנו דלא כרמ"א שם ומילא אחריו בספרו נ"הכ באורך ופר"מ ירד אחריו בעומק עיונו ופקפק על רוב דבריו וביקש שאודיעהו דעתי למעשה בענין זה הנה טעמתי בצפיחית בדבש אמרותיו ורובם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת ולהלן אי"ה תעבורנה לפנינו א' לאחת בשובה ונחת אך ראשון תחלה אומר אני הנלפע"ד לדינא דעתי מסכמת עם הגאון מעדני מלך אשר זה לשונו במס' בכורות אות קטן י"ז אבל בבן שמת אביו תוך למ"ד וכו' אלא דנ"ל לחלק דהכא בפדיון הבן מצינו דלא נפדה עד שלשים יום ואם פדאו תוך שלשים אינו פדוי א"כ יש לדמות באין לו אב דכל תוך השני' עד שיגדיל דהוה דינו כתוך שלשי' לאב דהא לאו טעמא דאינו פדוי תוך שלשים משום שאינו בן קיימא אלא גז"ה הוא מבן חודש תפדה וכו' וא"כ כל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא וליהוי כתוך שלשים ואינו פדוי וכו' ובמהרי"ל בהל' פדיון כ' מעשה באיגרא וכו' וצוה מהר"ר נתן ליטול טס כסף כו' ואין אנו לומר שלא הי' מי שיתן המעות וכו' וגם היה יכול לתת הפדיון על מנת להחזיר ויהיה ודאי פדוי ועדיפא ממה שיהיה עומד בספק פן יאבד הטס וכו' ומעשה איכא בק"ק רויזניץ ופדה אבי אביו וכו' וצויתי לעשות לו טס ולכתוב עליו ספק נפדה וכדי שלא לחזור ולברך צויתי לכתוב כן וכו' עכ"ל לעניננו והש"ך רמז עליו סס"ק י"א וכ' עליו ואין דבריו מוכרחים ובס"ק כ' החליט דלא כוותי' ודלא כמעשה רב דמהרי"ל ומה' נתן הנ"ל:

2489

2490נראה כוונתו דמע"מ הנ"ל דתרי מצות עשה נינהו תפדה קאי אהאב וזמנו מיום שלשי' ואילך ותיפדה קאי אהבן כמבואר פ"ק דקידושין כ"ט וזמנו לכשיגדיל ואין זה בא להשלים חסרונו של פדיון האב אלא מ"ע באפי נפשי' היא כמו במילה דאיכא ג' מצות עשה על האב ביום ח' ועל הב"ד וכל ישראל בכל זמן ועל הבן לכשיגדיל כמבואר בקידושין שם ה"נ דכוותי' וכשם שאם פדאו האב קודם זמנו איננו פדוי ה"נ אם נפדה הבן קודם זמן גדלותו אינו פדוי:

2490

2491והנה יש לפקפק על זה ולומר כיון דמבן חדש תפדה כתי' וקרינן ביה תיפדה אין לנו לומר ולחלק בין הזמנים אלא בודאי ביום שלשים ומעלה זמנו הוא אלא ידא הוא דכאיב ליה ואין יכול לפדות עצמו משום דלית ליה יד אבל אם ירצה א' או ב"ד לזכותו למהר המצוה מאן לימא לן דלא מהני וזה היה כוונת הש"ך במה שכ' ואין דבריו מוכרחים ומ"מ אומר אני דמחויבים אנחנו למשכוני נפשי' בתר מהרי"ל אשר מפיו אנו חיים ובשגם ראיתי שהשואל שבריב"ש היה פשוט ליה דאין פדיון ע"י שליח ולא ע"י ב"ד ואילו לא היה נ"ל לריב"ש לא הוה שתיק ליה דנפיק מיני' חורבא ובשגם נראה להדי' שהסכים עמו שהרי כ' להרמב"ם מברך האב בעל משום שעוד אפשר לקיים המצוה ע"י הבן אבל הפודה עצמו מברך בלמ"ד משום דתו ליכא מי שימלא אחריו ש"מ פשיטא ליה דבין האב ובין הבן לא מצי למיעבד שליח ולפע"ד אימא ביה מלתא דכללא הוא בכל מידי דשליחות כל מה דאיהו לאו בר חיובא הוא לא מצי למהוי שליח בדבר והנה כי כן נראה לי אי לאו דכתיב בתורה להדי' מ"ע המול לכם כל זכר שתהיה המצוה מוטלת על כל ישראל למול זכריהם ולמול עבדיהם וגרים שביניהם כדאיתא פ"ק דקידושין לולי כן לא היו יכולים למול את הגדול מטעם שליחות שיהיה כמותו של גדול כיון שהוא א"א להיות כמוהו שהרי הוא כבר מהול ומה שמצווה למול בניו של עצמו זה הוא מצוה אחריתי ועי"ז יכול להיות שליח לאב למול בנו שגם הוא בר חיובא למול את בניו אבל מ"ע למול את עצמו לכשיגדיל באותה מצוה הוא לא שייך בגווה ולא מצי למיהוי שליח אלא שבאמת המצוה מוטלת על כל ישראל למול זכריהם ומשו"ה יכולי' למולו וא"כ בפדיון הבן דלא גלי רחמנא שום מצוה על הב"ד א"כ אין אדם יכול להעשות שליח לפדות הגדול עכ"פ וס"ל להני גאונים כיון דאמרינן בקידושין שם תפדה תפדה כל שאינו בתפדה אינו בתפדה ומהא נפקא פיטור האשה ממצוה זו א"כ ממילא כשם שאין שליחות בתפדה כך אין שליחות בתפדה וגם האב אינו יכול לעשות שליח לפדות בנו במקומו:

2491

2492ובהכי ארווח לן מה דהקשו דבר"ן פ"ק דפסחים כ' להדיא דבפדיון מברך בעל משום דאיתי' ע"י שליח די"ל הר"ן לטעמי' אזיל שכתב בפ"ק דקידושין אהא דתפדה תפדה וז"ל תפדה תפדה לא מקרא ומסורת דריש דהא אמרי' בסנהדרין ד' ע"ב דכל היכי דכי הדדי נינהו מקרא עיקר דמקרא גופיה מסור' הוא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה עצמך או תפדה אחרים עכ"ל הרי קמן דס"ל דלאו תרי דרשות נינהו וחד מ"ע נינהו א"כ כל שליח יכול לקיים המצות עשה בפדיון בנו של עצמו וממילא יכול להעשות שליח לאחרים בין להאב ובין לבן הפודה עצמו אלא שזה ימים עוררני מופלג א' על דברי הר"ן שהם תמוהים מאוד נגד ש"ס במקומו בסנהדרין שם דלמסקנא נמי דרשי' מקרא ומסורת וכן צ"ע בתוספות ריש חגיגה ד"ה יראה וכו' ע"ש: -

2492

2493ואז אמרתי ליישב ע"ד פלפול קצת דלכאורה צריך להבן התם מה מייתי מיראה יראה לחלב וחלב התם סברה חצונה הוא למקרי יראה בבנין הקל דמה"ת ניסק אדעתיה למקרי יראה ואתי מרע"ה ומסר לנו יראה א"כ נימא גם סברתינו החצונה לא נשבוק ודרשי' מקרא ומסורת משא"כ חלב וחלב יכול להיות זה כמו זה וע"כ היה צריך לפרש לנו איך נקרא או בקמץ או בצירי וא"כ מה"ת למיקרי מקרא ומסור' וק' זו תתחזק עפ"י פי' חי' ר"ן שם דכל השקלי' וטרי' למיסר גם שניהם הבשול בחלב ובחלב דלא כרש"י וא"כ ק' כנ"ל ועל כרחך צריך לומר דבחלב נמי היה סברא חצונה למיקרי חלב בצירי דמהיכא תיתי נחדש דהאי לחודא שרי' והאי לחודא שרי' שע"י צירופים יאסרו והי' ראוי יותר לומר דבא להוסיף איסור בישול על חלב תרבא ואתי' הלל"מ ומסר לנו חלב בקמץ וא"כ נדרוש מקרא ומסורת ונאסר שניהם והוה ממש כמו יראה יראה ושפיר מקשה הש"ס מיראה יראה לחלב וחלב ועל זה תי' הש"ס לא כן הוא גם בחלב הי' סברא בהיפוך דהאי טיגון הוא והיה ספק אי בשול כמשמעו ולא טיגון מחדש איסור במאי דהאי לחודי' שרי' או נימא נדחק לפרש בישול טיגון וחלב תרבא כדי שלא נחדש איסור וכיון שהסברות היו שקולים ע"כ היינו צריכין לפירושו של מרע"ה מסיני והדר לא דמי ליראה יראה ונשאר התי' ראשון דכל כי הדדי נינהו מקרא גופי' מסורת הוא ועל זה היסוד נבנו דברי הר"ן פ"ק דקידושין. יהי' איך שיהיה לשיטת הר"ן יפה פי' ס"ק דפסחים דפודין ע"י שליח מ"מ אינך לא ס"ל כן ונשארה פלוגתא בידינו מענין זה ומידי ספיקא אכתי לא נפקא:

2493

2494וכיון דשליח לא מצי לפדות גם ב"ד אינם יכולים לפדותו והנה בנ"הכ כ' דב"ד עדיפי משליח דעלמא מדכתי' נשיא א' למטה והרעיש העולם על התוס' בכתובות י"א גבי גר קטן ונוראות נפלאתי על הגאון ז"ל דאפי' אי נימא דנשיאי העם המה כשלוחים לקטניהם וכאפטרופסי' עליהם ורחמנא הוריק להם כוחם של קטנים ואבוהון דיתמי נינהו מ"מ היינו כל נשיא לשבטו וב"ד הגדול בעבור כל ישראל אבל מי שם אותם אפטרופסים על קטני אומות העולם לגיירם ואפי' הסברא שכ' שם תוס' כיון שע"י טבילה זו נכנסים תחת כנפי שכינה הרי הם עדיפי מגוי דעלמא שיכולים לזכות להם היינו לענין גריעות כח הגוי שאינו בר זכי' ושליחות ועתה הני שנכנסו עתה תחת כנפי השכינה יפה כחם שיש להם זכי' כישראל אבל אי נימא שאין אדם יכול לזכות לקטן אפי' ישראל רק הנשיא וב"ד שנמנו עליהם אפטרופס וכיון שלא נמנו אפטרופסים על גוי קטן איך ובמה יפה כחם של ב"ד להשתרר עליהם ואני מסופק אם ב"ד של שבט זה יכולים לזכות על קטני שבט אחר ואנן שליחותי' דקמאי עבדינן לפקח בעסקי קטני' בכח ב"ד יפה אבל אם נתבררו השבט איש על נחלתו אזי קרוב לודאי שכן הוא וע' רמב"ן פ' וירא גבי אנשי סדום נסבו על הבית מ"ש שזה הי' חטא ישראל בפלגש בגבעה שעלו למלחמה על שבט בנימין ואת ב"ד של שבט בנימין לא שאלו כי להם לשפוט שבטם ולא אחר ע"ש א"כ מכ"ש שאין להם כח וממשלה על קטני בני או"ה ולא ידעתי מה הי' לו לש"כ עם דברי תוס' אלו שלא נכנסו לגבולו כלל לפע"ד:

2494

2495ופר"מ הקשה על הש"כ דהך דנשיא א' למטה מטעם הפקר ב"ד הוא לא מטעם זכי' של ב"ד לפע"ד זה תלי' בפלוגת' אמוראי דגטין ל"ה ע"ב ויבמו' פ"ט ע"ב דלמאן דמפיק הפקר ב"ד הפקר מאלה הנחלות יש לומר כדבריו אע"ג דאכתי קשה למה לי ייתורא דאבות המטות מ"מ י"ל אבל מ"מ לרבא דקיי"ל כוותי' דמפיק ליה מקרא דעזרא משמע בודאי דנשיא א' למטה לאו מטעם הפקר ב"ד הוא ויתיישבו דברי הש"ך אליבא דהלכתא אלא דמ"מ פר"מ שדא בי' נרגא דעכ"פ לא גלי קרא אלא לברר חלקם במה שיש להם כבר וגילוי מילתא בעלמא עבדי והן הנה דברי ר"ן בקידושין פ"ב ומשו"ה איצטריך לדרשא וייתורא להפקר ב"ד הפקר הנ"ל דמגופה דנשיא א' למטה ליכא למילף מטעם הנ"ל:

2495

2496ולפום רהיטא יש להוכיח קצת דיפה כח ב"ד אפי' באיסורי למיהוי שלוחו של כל אדם אפי' בע"כ מדאיצטרך יקריב אותו לרצונו ואמרי' יקריב אותו יכול אפילו בע"כ ת"ל לרצונו וקשה מה"ת בעל כרחו ומי ישחוט קרבנו הא שחיטה צריכה שליחות והוא צווח לא בעינא אע"כ נדע שצריך שיאמר רוצה אני ואז נעשה שליח לשחוט מסברא שכ' רמב"ם ספ"ב מגירושין וא"כ לרצונו למה לי אע"כ אלו היינו מקריבים בע"כ היה הב"ד נעשים שלוחו על כרחו והוה כאלו צוה הוא אבל הדרנא בי א"כ בכל שכופין להוציא שחובטין אותו עד שיאמר רוצה אני יגרש ב"ד את אשתו ויהיו שלוחיו אע"כ זה ליתא וצריך לומר אי לאו דכתיב לרצונו היינו טועין כנ"ל אבל השתא דכתיב לרצונו תו לא נימא דכח ב"ד יפה בכיוצא בזה:

2496

2497יהי' איך שיהי' נ"ל דאינו ענין לנידון שלפנינו דוקא במידי דאיכא שליחות רק שהבע"ד קטן ואינו יכול למנות שליח או אינו רוצה בזה היה אפשר לומר שהב"ד נעשו שלוחיו שלא מדעתו או אפי' בעל כרחו אבל אחר שהנחנו להסוברים דאין שליחות מועיל בפדיון הבן א"כ גם הב"ד אינם יכולים לעשות שליח:

2497

2498ועדיין פש גבן לברורי במה שפלפלו האחרונים אי מצי למעבד במצוה דילי' דלמא ניחא ליה למעבד מצוה בנפשי' הנה טרם כל נאמר דלא דמי להא דמס' ב"ק צ"א ע"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת ומסיק בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וקטען ליה אנא בעינא למיעבד מצוה ועיין כל האריכות בש"כ ח"מ סי' שפ"ב נראה התם במצוה שאין מוטלת על אדם פי' שאין המצוה מוטלת על הבעלים דוקא שהם יהרגו השור אלא כל הקודם להורגו זכה ומ"מ כיון דשור דילי' הוא אין לשום אדם ליקח המצוה מידו ואי עבר וחטפו לשור מידו והרגו לא נוכל לומר דשליחותא דבעלים קעביד וידו כיד הבעלים וחזרה המצוה להם ממש זה אינו דאין החיוב מוטל על הבעלים טפי מאינש אחריני וכל מאן דעביד בדנפשי' טרח ומכל מקום הפסיד לבעלים את שלהם וכן בכיסוי הדם וב"המז ובמילה נמי מצוה על כל ישראל נמי ומאן דמל שלא בשליחות האב עביד מצוה לנפשיה והפסיד לאב משא"כ התורם של חברו שהמצוה על הבעלים לבד רמיא וכל התורם צריך לכוון להיות שלוחם וכן הפודה בכור שהמצוה על האב או על הבן רמי' וכל הפודה אינו פודה אלא בשליחותם וחזרה המצוה להם (רק משום האי פורתא דמצוה בו יותר מבשלוחו ולא אכפת לן בהא) נמצא לא הפסידם דבר דהיינו אי תרם מכריו של בע"הב וכן אי פודה משל בן למ"ד דמצי למיעבד שליח הרי לא הפסיד כלום אך כשפודה או תורם משל עצמו י"ל שמפסידו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו של עצמו בהא מספקא להש"ס בנדרים ל"ו ע"ב ואיפשטא בבכורות י"א ע"א כמ"ש משנה למלך פ"ד מה' תרומות יע"ש דגם בהא נעשה שליח ומיהו תוס' התם ד"ה הפודה פליגי וס"ל דלא אפשטא מהתם ויען כי הגאון במשנה למלך בהבנתם נתקשה ולע"ד כוונתם מבואר לפי הנ"ל דס"ל שאני פדיון פטר חמור דלא כתי' פטר חמורך כמו בכור בניך אלא פטר חמור נמצא אין המצוה מוטלת על הבעלים כלל אלא על כל אדם הקודם לפדותו זכה ואם פדאו אינו נעשה שלוחו כלל ולא אתי' מדין תרומה כלל ויעיין ויראה כי כוונתי האמת:

2498

2499והנה פר"מ שפך סוללה דבנדרים ל"ו מבוא' בהיפוך דבמפריש משל בעלים בודאי לאו מצוה דילי' הוא מדאמרינן התם מאן שווי' שליח וע"כ היינו משום דחוב הוא לו ותמהתי על חכמתו כי רב ובינתו כי עצום כי לא דבר נכונה בפעם הזאת אדרבא מתמן מייתי ראי' מדלא אמר ש"ס התם חוב הוא ואין חבין לאדם אע"כ חובא ליכא דהרי נתרוקנה המצוה לבעלים כיון דבשליחותי' ובממוני' מתעביד אך זכות נמי ליכא וא"כ מאן שווי' שליח דבשלא בפניו בעי' זכין דוקא ואי לא לא נעשה שליח שלא בפניו והא דמסיים ואין חבין אלא בפניו תיפוק לי' אפי' בלא חוב נמי לא אה"נ וכבר עמדו בזה הראשונים ז"ל ואמרו אין חבין אפי' נתרצה אח"כ ורמזה ה"ה פ"ב מזכי' ומתנה הלכה ב' ויעיין בשיטה מקובצת כתובות י"א ע"א:

2499

2500אבל האמת יורה דרכו בלי ספק דבתורם משל חברו על של חברו לא שלל ממנו מצותו כלל:

2500

2501איברא במ"ש פר"מ אהש"ך בנ"הכ דהקשה אהתוס' דכתובו' דאיך יטבילו גר קטן לימא מצוה דיליה היא ודחה פר"מ דאם ימתינו עד שיטעום טעם איסורא שוב לא יגייר ונמצא זכות גמור הוא לו הדברים ראוי' לו וכ"כ אצלי בחידושי ואני מוסיף על דבריו דאפילו אי נגדל אותו אצלינו ולא נטעימהו טעמא איסורא מכל מקום כיון שאין הגוף מצווה להתגייר ואדרבא אנו מסרבים מלקבלו א"כ מאן יימר שיתגייר משא"כ בתורם ופודה שהבעלים מצווי' במ"ע דמנחי' אקרקפתי' דידהו בודאי יעשו המצוה בעצמם שפיר י"ל סברת מצוה דיליה הוא:

2501

2502ובכל מה שאמרנו עדיין אני חוכך בקטן אי שייך לומר אם פדאוהו משל ממונו חזרה המצוה לו דעכ"פ הוה אינו מצווה ועושה ולכשיגדיל יהיה מצווה ועושה וסברא זו כתב מהר"י מינץ סי' מ"ג הביאו ד"מ סי' רמ"ח וברמ"א שם סעי' ג' דהיינו טעמא דאין אפטרופס תורם ומניח ובנ"הכ האריך להעתיק דברי רשב"א ונעלמו ממנו דברי מהר"י מינץ אלו:

2502

2503בהא סלקינן אם גם דעתו דעת תורה מסכמת מהיות טוב יפדנו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר כעצת מעדני מלך הנ"ל ויתלו לו טס של כסף שחקה עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו כנ"ל ומתוך הדברים למדנו באם האב חי ואינו בעיר טוב יותר שיפדה האב במקום שהוא שם מאשר יפדנו ע"י שליח ומ"ש דגול מרבבה סי' ש"ה דלית ליה חזקת חיים במ"כ לפום רהיטא לא עיין ספ"ק דעירוכין דאפילו לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הוה ליה חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזק' חיות אפי' לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכ' אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא כשיפדה ע"י שליח נפלין ברברבתא הנ"ל וכן ראיתי מעשה ממ"ו חסיד שבכהונה זצ"ל [ועיין בסי' הקודם] ואחתום בכל חותמי ברכות הכ"ד א"נ כנפשו:

2503

2504שנית להרב הנ"ל:

2504

2505הנני כמשיב על סדר דבריו מ"ש בכוונת הריב"ש אין ספק כי דברי השואל והמשיב בנוים על שיטת הסוברים דכל מצוה הנעשית ע"י שליח מברכים על ושאינה נעשית ע"י שליח מברכים בלמ"ד ודבריהם מבוארים ברא"ש ובר"ן פ"ק דפסחים וע"כ הוקשה להשואל מ"ט מברכי' על פדיון הבן הא לא נעשית ע"י שליח ותי' הריב"ש כיון שעכ"פ הבן יפדה עצמו לכשיתגדל יכול לברך על משא"כ הבן הפודה עצמו שוב אין יכול להתקיים ע"י אחר מברך בלמ"ד וא"כ מבואר דאין הפדיון נעשה ע"י שליח להריב"ש וביאור דברי הריב"ש הוא פשוט בעיני יותר מביעא בכותחא ופה הי' מקום למעלתו לתופשני בעיקר הדין דא"כ הרי קמן דאנו נוהגים לברך על פדיון הבן הרי הלכה פסוקה עפ"י המנהג נוסח הברכה שפודין ע"י שליח ומצינו שפסקו הלכות ע"י המנהג נוסח הברכה מדברכי' להתעטף ש"מ קיי"ל חובת טלית הוא וא"כ ה"נ אלא דלאו כ"ע סברי הכי דתלי' נוסח על בעשיית המצוה ע"י שליח וכאשר מבואר ברא"ש ובר"ן שם ויעיין מ"ש צל"ח שלהי פסחים:

2505

2506ומאז אמרתי כמו שתירצו בחנוכה אעפ"י שנעשה ע"י שליח אין מברכי' בעל משום שהיא מצוה חביבה ואין אדם רגיל לעשותה ע"י שליח אע"פי שיכול לעשות ע"י שליח מכל מקום אין מברכי' בעל יע"ש וא"כ משמע דפדיון לאו מצוה חביבה הוא כולי האי מדברכינן בעל והא"ש דלכאורה הי' פשוט דאבי הבן יברך שהחיינו על המצוה ויפטור הכהן אבל ידוע בראשונים גבי שהחיינו דביעור חמץ ועשיית סוכה דמצות שהחיינו תלי' טפי במי ששמח יותר בעשייתו וכיון דהמצוה לא חביבה כולי האי י"ל עדיף דהכהן יברך ויפטור את אבי הבן דהכהן שמח במתנתו וזהו המשך הש"ס שלהי פסחים [ועיין בסי' רצ"ד]:

2506

2507תו כ' על מ"ש אני דאלולי דאיכא מ"ע דהמול לכם כל זכר לא הי' אדם יכול למול את הגדול משום דאיהו לא שייך בהאי מצוה לא מצי להעשות שליח בדבר וכ' ז"א כל המצות אע"פ שיצא כבר מוציא אה"נ גדול שנימול בגדלותו יכול להיות שליח לגדול אחר למולו אבל מי שנימול בקטנותו ע"י אביו לא חל עליו מעולם מ"ע של מילה וא"א שתחול עליו דהרי ג' מ"ע נפרדים הם מצות האב ומצות הבן עצמו ומצות הציבור ולא מלבי אמרתי ס' זו כ"א עפ"י דברי מע"מ שהבאתי שכתב הפודה בכור יתום אינו י"ח משום שלא הגיע זמנו לפדות כמו האב שפדה קודם למ"ד ה"נ אם מת האב ונתרוקנה המצוה להבן אין מצותו עד שיגדיל מזה מבואר דמ"ע אחריתי היא לגמרי שלא הגיע זמנה וא"כ ק"ו במילה שהיא באמת מ"ע בפ"ע דגבי בכור אינו אלא דרשה דמקרא ומסורת ואפילו הכי קחשיב לי' למ"ע בפ"ע ולמחוס' זמן מכ"ש שיחשוב מצות מילה עצמו למ"ע אחרת שאינה במילת האב ומי שנימול או נפדה על ידי אביו לא הי' ולא יהי' לעולם שייכות במצות מילה ופדיון עצמו ומ"ש אם כן סריס לא יעשה שליח לקדש אשה כיון שאינו במצות פ"ו תימה הוא וכי נאמר שהמשלח קיים מ"ע פ"ו על ידי שליחות של זה אנן לא נאמר אלא שנעשה שליח בקנין כשולח לקנות לו בעל חי וכיון דהסריס איתי' בקידושין שאם קידש אשה קידושיו קידושין יכול לעשות שליח לקנין זה אבל שיקיים המשלח מ"ע ע"י עשיית השליח צריך להיות השליח בר חיובא בענין זה:

2507

2508ומ"ש אפי' אשה יכולה להמול מדכתי' המל ימול ואתתא כמאן דמהילא דמי' עדיפא מיני' ה"ל למפרך לחד מ"ד אפילו עכו"ם יכול למול שאינו בר שליחות אבל האמת אם העכ"ום מל נמצא התינוק מהול להך מ"ד ופטור מכרת אבל המ"ע לא נתקיימה ומה"ט לק"מ מה שמקשים אמאי לא ימול עכו"ם בשבת והלא מילה בנכרי כשרה ולק"מ דעכ"פ מ"ע של ביום השמיני ימול היא דוחה שבת ולא נתקיימה ע"י שליחות גוי וה"נ באשה ועוד אשה היתה מתחייבת בעצמה מקרא המול לכם משו"ה איצטריך מיעוטא ואתה את בריתי למ"ד:

2508

2509ומ"ש לא לשתמט דכהן ולוי שאינם בני פדיון יפסלו לשליחות זו דבר גדול דבר ועל מי תלונתו אין א' מהראשונים שהזכיר שליחות בפדיון כ"א משמעות דברי הר"ן שכ' אגב ריהטא דבדיקת חמץ ופדיון נעשים ע"י שליח וי"ל אה"נ כהן ולוי לא והאחרונים שבאו אחרי הרמ"א ופסקו דבפדיון נעשה ע"י שליח הם בודאי לא נחתו לסברא דידי דא"כ מיתרצא ריב"ש כמו שתירצתיו אני וא"כ לדידי אימא ה"נ אפי' להר"ן יפסלו לוים לשליחות זו ואמנם כהן נ"ל דכשר לשליחות משום שהוא הוא שפודין עמו וה"ל כאיש ואשה ששניה' כשרים לשליחות הגט בין להולכה בין לקבלה אע"פ שהאיש אינו מתגרש והאשה אינה מגרשת מ"מ מיקרי תרוויי' איתי' בגירושין וה"נ ישראל הנפדה והכהן הפודה שניהם אית' בפדיון ולפ"ז ק' אריב"ש מ"ט לברך הבן בעל דהרי אית' בשליחות אלא שי"ל בזה כיון דמידי דלא שכיח הוא שיהי' הכהן שליח לפדות ע"י כהן אחר גם אינו בדין שנראה כמזלזל בכהונת עצמו כמ"ש בשליח צבור כהן שלא יקרא אחר וכיון דמידי דלא שכיח הוא הדר הנ"ל כנר חנוכה דמברכי' בלמ"ד כיון דלא שכיח שיעשו שליח מ"מ לדינא נ"ל פשוט כיון שכהן ולוי המה במ"ע לפדות בכורי ישראל ואפי' ציבור שכולם לויים ויש ביניהם בכור ישראל מחוייבי' לפדותו מממון עצמן א"כ נעשים שלוחים לפדיון בכורים ג"כ:

2509

2510מ"ש אהר"ן דפדה תפדה שאינו מבין החילוק בין הריב"ש להר"ן והחילוק מבואר ונגלה דמקרא ומסורת חלוקים הם ה"ל ב' מיני מ"ע כמו מילה ולא תלי' זה בזה למימר כיון שישנו בפדיון בנו אם יהי' לו בן ישנו נמי בפדיון עצמו ז"א דשני מיני מ"ע הם אבל אי לא כתיב אלא חד קרא בכור בניך תפדה עיקר קרא על האב שהרי בכור בניך כתי' ותפדה כולל בכח הבנתו כל מיני פדיון א"כ כל שישנו בפדיון בנו ישנו בפדיון כל אדם ויעשה שליח לגדול:

2510

2511מה שכתב פר"מ דהוה ס"ד דשחיטה לא בעי שליחות גם על ק' פ"מ ופ"י איך אפשר שגוים נודרים נ"ונ כישראל הא לאו בר זביחה ולאו בר שליחות נינהו לא הבנתי דבריו וגם קושייתי אהגאונים הנ"ל הנה בקרא כתי' מ"ע על בעל הקרבן לשחוט קרבנו בעצמו כדכתי' ושחט את בן הבקר ואילו כיון דשלוחו כמותו כל ששלוחו שוחט ה"ל כאלו הוא בעצמו שוחט אבל אין זה ענין להכשר קרבן כלל ואלו עיוות השליח ושחט שלא לשמה שלא עלה לבעלים לשם חובת נדרם וצריכים להביא קרבן אחר ונמצא שבטל שליחות השליח מ"מ הקרבן כשר וה"ה אם שחט א' שאינו שליח הבעלים כלל הקרבן כשר והבעלים י"ח נדרם נמי רק מ"ע של שליחות לא קיימו כמי שמל בן חברו בן שליחתו שהתינוק נימול והאב לא קיים מ"ע שלו הנה הך מ"ע ששחטו הבעלים הוא על ישראל המקריב אבל גוי הנודר נהי נדרו נדר אבל לא נצטווה הוא בושחט את בן הבקר וישחוט מי שירצה ואמנם אני הקשיתי איך נכוף אותו להקריב קרבנו שלא לרצונו הרי נבטל ממנו מ"ע של שחיטה ועל כרחך נדע ונבין שנכוף אותו עד שיאמר רוצה אני אבל לעולם לא עלה שיהי' הקרבן פסול ע"י שחיטה שלא בשליחות ולא דמי לגט למ"ד דבעי שליחות לכתיבה שזה אינה כורת אם נכתב שלא בשליחות הבעל משא"כ הקרבן:

2511

2512מ"ש פר"מ מספ"ק דעירוכין הרכיב חזקה עם רוב דודאי רוב ליכא בעובר במעי אמו כיון דמתה היום אבל חזקה אית לי' שהי' חי במעי אמו מה שהרגישה אמו חיותו במעיה ונימא מדמעיקרא חי השתא נמי חי וע"ז נסתפק הש"ס התם ומסיק קמ"ל אבל היכא שיצא לאויר העולם וראינוהו חי בפנינו פשוט דמוקמי' לי' אחזקה קמייתא דעודנו חי:

2512

2513מחיה חיים יתן לו ולכל בני ביתו חיים ארוכים טובים ומתוקים כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:

2513

2514משה"ק סופר מפפ"דמ:

2514

2515שלום לשר האלוף בינה והשכל הרבני המופלג תלמידי החביב מהו' מאיר ני' מבאסקאוויץ:

2515

2516לקחתי מעט פנאי להשיב בקיצור לעמוד על האמת בלי שום פלפול כי הזמן יקר וענין השליחות אינה נראה לי מה שאב שולח ממון לכהן על ידי שליח כי אין שליחות זה כקידושין וגטין דמלבד הגעת המעות להאשה צריך שיאמר ובעי' שיהיה אמירת השליח כאמירת הבעל ובגט אפי' טלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני ואי לאו דיד שליח כיד בע"הב אינה מגורשת אבל הכא לא יהא אלא מניח מעותיו על הקוף ומשלחו לכהן ויודיע שהוא שולח לו בפדיון בנו יי"ח מן התורה אין צריך לומר דבר רק שידע הכהן שבשביל פדיון נותן לו ואם כן מה לי הוא מה לי שלוחו אך הענין שהשליח נותן ממון של עצמו ואיננו מזכה ממונו להאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממון עצמו בשליחות פלוני ויהי' האב יי"ח פדיון מטעם שלוחו כמותו וכמי שמפריש מתבואות עצמו על כריו של פלוני ובהא פשיטא לשואל שבריב"ש דאינו נפדה על ידי שליח אבל ממון שלוח מבעלים לכהן אין זה פדיון על ידי שליח אלא הגעת ממון על ידי שליח ואין בכך כלום והרבה שגו בזה אמנם אם אין אב לפדות פודין הב"ד מממון של צבור את הבן והוא מ"ע בפ"ע:

2516

2517והמזכה ה' סלעים לכהן על ידי שליח יי"ח ואינו דמיון לפטר חמור התם משהפריש תו אינו באחריותו מה שאין כן הכא חייב באחריותו אחר הפרשה עד שיקיים מצות נתינה או ליד כהן או ליד הזוכה בעבורו ושוב אין בע"הב חייב באחריותו למצות פדיון אלא באחריות המעות פי' אם הזוכה בשבילו פושע חייב הוא באחריותו ככל נפקד ואם אין לו לשלם ובע"הב פשע שמסרו לזה חייב הבע"הב באחריות לא ממצות פדיון שכבר בנו פדוי אלא ככל אחריות ממון של חברו שפושע בו:

2517

2518ומ"ש מתוס' ספ"ק דגיטין דע דמתנת כהונה כיון שאמר אפי' שלא בפניו שרוצה ליתן לכהן פלוני אינו יכול לחזור בו דהוה מתנה מועטת כיון שאין לו בו אלא ט"ה שוב ממילא אין יכול לחזור בו בלא דין דהולך כזכי ועיין מרדכי פ"ג דגיטין ולפע"ד נ"ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה' סלעים לב' כהנים דכל שניתנה בו תורה שיעור אם מחלקו ה"ל חצי שיעור אף על גב דבדיעבד יוצא על ידי צירוף מ"מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בבת אחת או ליתן שיעור נתינתו בב"א:

2518

2519פ"ב נגהי ליום עש"ק בטוב שבט קפז"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2519

2520שוכ"ט לתלמידי ידידי הותיק מלא עתיק הרב הדיין המופלג כמו"ה יעקב שאג נ"י:

2520

2521הגיעני מכתבו ע"ד מי שמינה שליח לפדות בנו בכור כי הלך לו לדרך מרחוק אם יברך השליח שהחינו הנה כשהבע"ד והשליח שניהם עומדים והשליח מוציא הבעלים בעשיית המצוה כ' כנ"הג בא"ח סי' קפ"ה בביאור דעת הרמב"ם פי"א מהל' ברכות דבמצוה שהשליח צריך לברך ולא הבעלים כגון על המילה שאפי' האב עע"ג מ"מ השליח מברך א"כ נתרוקן כח האב מהמצוה לגמרי שהרי אינו יכול לברך בעצמו וא"כ ברכת שהחיינו שהוא ברכת הנהני' על שהחייהו ה' לעשות מצוה זו המוטלת על האב אין האב יכול לעשות שליח לברך במקומו אם הוא בעצמו יכול לברך והטעם משום דנחלש כחו במצוה זו ונתרוקן ממנו ולא נשאר לו כח כ"כ לעשות שליח וצריך הוא בעצמו לברך שהחיינו אם יודע לברך אך באותן מצות שהבע"ד בעצמו יכול לברך כגון לשמוע קול שופר נמצא לא נתרוקן כח הבעלים מהמצוה לגמרי שהרי אם הי' רוצה הי' זה תוקע והוא בעצמו מברך השתא כיון שכחו אלים יכול להרשות לשליח לברך בעדו גם שהחיינו זהו כוונת כנ"הג בדעת הרמב"ם:

2521

2522ולכאורה יש לעיין כיון דמברכינן שהחיינו על קיום מצוה והשליח המל הוא בעצמו ג"כ עושה מצוה כמ"ש מג"א סי' תל"ב סק"ו בכל המצות שהשליח מברך משום שגם הוא עושה מצוה ומכ"שכ מילה שמוטלת על הב"ד ועל כל ישראל למולו מדכתיב המול לכם א"כ אמאי לא יברך השליח שהחיינו על מצותו שהוא עושה כשם שכל אדם מברך שהחיינו על מצותו וא"כ אפי' במצוה שאין כח לבע"ד למנות שליח לברך שהחיינו בעדו מ"מ השליח יברך על מצות עצמו וי"ל אה"נ אך הא כנ"הג ביאר דהרמב"ם מיירי כששניהם עומדים הבע"ד והשליח וכיון שהבע"ד צריך לברך שהחיינו בעצמו שוב אין ראוי שגם השליח יברך שהחיינו כמ"ש רשב"א בתשובה סי' של"ח דמשו"ה אין הכהן מברך ג"כ שהחיינו אע"ג דמטיא לי' הנאה משום דלא תקנו ב' שהחיינו על מצוה א' וה"נ כיון שע"כ הבע"ד מברך שהחיינו כי אין השליח יכול להוציא בזה שוב אין לשליח לברך על מצותו של עצמו וא"כ תינח אם שניהם עומדים כגון במילה וכדומה ועיין ש"ע י"ד סי' רס"ה סעי' ז' אבל בנידון שלפנינו בפדיון הבן שאין האב עם השליח יברך השליח ב' הברכו' על פדיון הבן ושהחיינו על מצות עצמו ומ"מ מהיות טוב אם ימצא דבר חדש כגון פרי יניח לפניו לאפוקי נפשי' ומ"מ העיקר נ"ל לברך שהחינו: אחר

2522

2523אחר כמה ימים מצאתי בהגה' פרישה ליו"ד סי' ש"ה וז"ל אם הולד גם האב אינו בעיר נראה דאחר יכול לפדות ולברך שתים כמו האב עכ"ל ואמרתי שישו בני מעי. הנלע"ד כתבתי וחותם בברוך:

2523

2524פ"ב יום ד' ח"י טבת תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2524

2525ברכת השנים דשנים ורעננים לי"נ הרב המופלא הותיק מה"ו חיים אב"ד דק"ק וואשאן ני':

2525

2526אודת שאלת חכם באשה שהפילה אשתקד בליל צום כיפור סליחתינו ומחמת טרדת היום לא עיינו בו כל הצורך אם הי' בה שפיר כדי לפטור הבא אחריו והשתא הכא ילדה בן קיימא ונסתפק מעלתו אם חיי' בפדיון או לא ולא נעלמה ממעלתו דברי רמ"א בהגה' י"ד סי' ש"ה אלא שנסתפק בדברי הח"צ סי' ק"ד והאריך מעלתו:

2526

2527וכי יש גמגומים בדבריו מ"מ לאפס הפנאי אקצר ועולה רק במה שנוגע לגוף הדין וממילא ימצא סתירה על דבריו וה' יעזרני לכוון ההלכה אל האמת:

2527

2528שרש ומקור דברי הרמ"א הלקוחים ממהרי"ק וגם דברי החכם צבי סי' הנ"ל הם בנויים על דברי ריב"ל שבש"ס נדה י"ח ע"א ושם כ"ט ע"א עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל דרוב נשים בני קיימא יולדות והנה ע"כ צריך לומר דהאי רוב לאו רוב מעליא הוא מדפריך הש"ס י"ח ע"ב דלחשבי' התם הך דריב"ל והתם הא כ' התוס' ד"ה למעוטי וכו' לחד שינוי' דלא מייתי אלא מה שאינו רוב גמור ואם כן ע"כ הך דריב"ל נמי לא הוה רוב גמור וטעמא נ"ל משום דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות מכל מקום רוב המתעברות בן קיימא יולדות והך הואיל והפילה אתרע לה רובא ואימא רוח הפילה וצריכים לדחוק דעכ"פ גם רוב המפילות מאותן המיעוט מפילות עכ"פ ולד ומיעוטן מפילות רוח יהיה איך שיהי' ה"ל רוב גרוע ואתי שפיר דפריך דלחשבי' נמי לדריב"ל בהדי מקומו' שהלכו אחר הרוב:

2528

2529ובזה ניחא נמי בש"ס נדה כ"ט מוקמי' לדריב"ל דוקא בשהוחזקה עוברה ולא זולת וקשה אמאי הא רוב מעליא הוא דרוב נשים מתעברות וסמכי' ע"ז ביבמות גבי האשה שהלכה ע"ש והתם לא הוחזקה עוברה כלל ואפילו הכי סמכי' אהך רובא ולפי הנ"ל אתי שפיר דהתם לא הפילה ולא אתרע רובא מה שאין כן הכא ה"ל רוב גרוע כיון שהפילה ולכן אי לאו דבלאו הכי כבר הוחזקה לנו נמי בחזקת מעוברת לא הוה אזלי' בתר רובא ומדספיקא לא נפקא ומשום כן מחמרי' במתני' שתשב לנדה אבל מה"ת לאכול קרבנה אבל אי הוחזק' מעוברת מהני לנו החזקה עכ"פ לצרף לאלומי הך רובא דמתעברת ונאמר שהפילה ולד וקרבנה נאכל:

2529

2530וממילא מובן דהך הוחזקה לאו היינו בהיכר עובר של ג' חדשים דאם כן חזקה דאורי' היא כמבואר בנדה ט' ע"א גבי הגיע וסתה בימי עיבורה מהו יע"ש אלא הכא לא אמרי' הוכר עוברה אלא הוחזקה עוברה ור"ל שכבר הי' בה סי' מעוברת שפסק לה האורח הראוי ושארי סי' שעי"ז הוחזקה מעוברת בשכינותי' דכה"ג חזקה בעלמא ומצינו חזקות בכה"ג שעל ידי דבורי אנשי' בעלמא וסברותם כגון הוחזק' נדה בשכנותה וכגון הוחזקה נחלה באותו שבט דסוף פ' מי שמת וה"נ דכוותיה:

2530

2531וצריכים נמי לומר דיש כאן עכ"פ חזקה מנגדת להרוב דהא לעיל י"ח לא מייתי ר"י כ"א רוב שחזקה מנגדתו וכמה שכ' תוס' שם ד"ה הלך אחר הרוב וכו' ואם כן הא דריב"ל דמייתי הש"ס התם ע"כ נמי בהכי מיירי וצריכים נמי לומר דליכא תרי חזקה דאם כן להריב"ש וסייעתו לא אזלי' בתר רובא נגד ב' חזקות וכבר הארכתי בזה בתשו' אחרת [וע"ל סי' כ"ה וקס"ז] וע"כ נ"ל דהכא איכא חזקה נגד הרוב שהאשה בחזקת שהוכשרה לקדשי' בלא קרבן אבל אין חזקה להשפיר דמוקמינן ליה בחזקת מעיקרא שלא נתרקם כמו שהיה בתחלת הוייתו מבלונית ודם דז"א חזקה אדרבה כיון שנבעלה ונעשה בה מעשה הראוי לגרום העבור ורוב נשים מתעברות והטפה מתרקם והולך מתרקם והולך אזדא ליה חזקתו דמעיקר' וגריע טפי מחס' ואתאי דגבי מקוה ולא אשתייר כאן רק חזקה א' שהאשה בחזקת שלא מתחייב' בקרבן:

2531

2532ולא מיבעי' בסתם נשים אלא אפי' במבכרת נמי דאיכא למימר עוד אוקמא אחזקה שלא נפטר רחמה עדיין מעולם והדר ה"ל תרי חזקה מ"מ נ"ל כיון שעכשיו אין אנו דנין על פדיון הבכור רק על קרבן וטומאה ולזה אין חילוק בין פטר רחם לולד השני ע"כ לא מצטרפת חזקה זו להכא:

2532

2533והמהרי"ק שרש קמ"ג כ' דשפיר שהעידו הנשים שלא הי' מרוקם כדינו נהי דלענין חומר כרת דנדה כ' הטור דלא סמכי' אבקיאתנו לבדוק שפיר מ"מ לענין חיוב פדיון פשיטא שמחייב וכ' הח"צ סי' ק"ד דבלא בדקו כלל דפטור מפדיון דהא אפי' מביאה קרבן ונאכל אלא מיירי מגוני דידיה שראו הנשים שלא הי' מרוקם ורק משום שאין אנו בקיאי' אם כן בכ"הג די להחמיר בנדה ולא להקל לפטרו מפדיון אלא שהח"צ חזר והקשה על זה הא דאין אנו בקיאי אינו מחומרת הטור אלא גם בימי התלמוד כבר אמרו מעולם לא דכו שפיר בנהרדעי בנדה כ"ה ואם כן ה"ל בדיקת הנשים כנפל למים ופטור מפדיון דספק ממון לקולא אלו תוכן דברי הח"צ:

2533

2534ולפע"ד אפי' אי הוה ספיקא דבעלי התלמוד מ"מ כיון שלמראה עינינו לא נתרקם הדר נתחזק חזקה שניה דאוקמינן אחזקיה שמעיקרא נתהוה בלא ריקום ותו לא שייך לומר אתרקם ואתא כיון שעכ"פ לא היה ריקום כראוי שאלו כן היה ניכר למראה עינינו וכיון דאיכא נמי חזקת הגוף דלא נפטר רחמה מעולם ה"ל ב' חזקות נגד הרוב בשגם שהרוב גרוע בלאו הכי והחזקות אלימי דחזקת הגוף אלים טובא כמבואר בפ' המדיר בסוגי' דמומין אם כן דין הוא להוציא ממון נגד ב' חזקות כאלו ויעיין מה שכ' הרז"ה ריש פ' האשה שנתארמלה ומשום הכי ס"ל למהרי"ק להוציא ממון ומ"מ משום חומרא דנדה תשב נמי לנקבה שבועיים משום חומר כרת ועוד לא הי' צריך לזה דלענין נדה לא מועיל חזקת פטר רחם אפי' במבכרת ולא פטור מקרבן וליכא אלא חזקת טהרה וזה אזדא לה שעכ"פ טמאה ז' משום נדה שוב לא מטהרינן לה עד שבועיי' ועוד כיון שיצאה מגופה כמה שכ' תוס' י"ח ע"ב ד"ה למעוטי כו' בסוף הדבור יע"ש וק"ל:

2534

2535ונ"ל עיקר לדינא בכל הנ"ל באם הפילה ובדקוה הנשים והציצו בו שאינו מרוקם חייב מעיקר הדין בפדיון כמהרי"ק וכהכרעת רמ"א ז"ל ואם ירצה לחוש לדברי ח"צ משום ספק ברכה יאמר בלי שם ומלכות ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא את אבי הבן דהרי שלהי פסחים הוה ס"ל מעיקרא דהכהן יברך הואיל ומטי הנאה לידי' ונהי דמסקי' אבי הבן מברך היינו משום דמברך על המצוה עדיף מכהן שאינו אלא ברכת הנהנין ואם כן יברך אבי הבן ויוציא את הכהן בברכתו אבל היכא שלא יכול אבי הבן לברך משום ספיקא ואם כן עכ"פ יברך הכהן על ההנאה ויוציא את אבי הבן בברכתו:

2535

2536אמנם בכעין נדון דידן שלא ראו כלל אז אם הוחזקה מעוברת פשיטא דאין כאן לכהן כלום אך אם יש ספק בשיעור הוחזקה מעוברת נהי דאין לכהן מספק מ"מ אם ירצה ליי"ח שמים מידי כל הספיקות יתן לכהן על מנת להחזיר דמן התורה יוצא בזה כמבואר בקידושין ו' ע"ב ולא יברך כלל ואפי' הכהן לא יברך שהחיינו שהרי לא מטי הנאה לידי' דנותן לו על מנת להחזיר [ולקמן סימן ש"ח העליתי בהוחזקה עוברה אם כן אין כאן חזקה דהרי ידעי' שעכ"פ עתידה אשה זו ליאסר בקדשי' לכשתתרוקן מעוברה וגם עתידה לפטור הבא אחריו מבכורה ע"כ אם נולד ספק בההפלה הממע"ה אבל מהרי"ק מיירי בלא הוחזקה עוברה כלל אזי יש ב' חזקות נגד הרוב ע"ש]. כל זה כתבתי בחפזי בלי עיון בשום ספר וה' ינחנו בדרך אמת הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ג' ד' תשרי תקס"ד לפ"ק.

2536

2537משה"ק סופר מפפ"דמ:

2537

2538שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק חדת מלא עתיק תמיד באורייתא עסיק חרוץ ושנון מופלג ומופלא כמו"ה איצק ני' ה' עליו יחי':

2538

2539גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו בתינוק בכור אשר מחמת חולשתו לא נימול בזמנו והגיע זמן פדיונו שכ' ש"ך סימן ש"ה בשם ראנ"ח דיש להקדים מילתו אעפ"י שהוא שלא בזמנו יש להקדים קודם פדיון שהוא בזמנו ובס' בל"י כתב היינו אם שניהם ביום א' אבל להשהות הפדיון עד שיהי' ראוי למול לא ס"ד יפה כ' הבל"י כי מי תלה פדיון או שום מצוה במילה כ"א פסח ותרומה וקדשים מגז"ה ומצות מילה אעפ"י שהיא יקרה ונכרתו עלי' י"ג בריתות מ"מ מי שהוא בן ישראל ולא נימול איננו אלא כמי שאין לו תפילין בראשו או מזוזה בפתחו ואין זה מעכבו מלקיים שארי מצות והא דאצטריך בר"פ הערל להוכיח דערל מקבל הזאה לא משום דערלה מעכבת בשארי מצות אלא משום דבעלמא מרבינן ערל כטמא ה"א דאינו מקבל הזאה דהוה כטובל ושרץ בידו קמ"ל אפי' הזאה מקבל מכ"ש שארי מצות והא דכתב ראנ"ח דביומו יש להקדים מילה יפה כ' כיון דתחלת כניסת ברית היה ע"י מילה וכל גר אינו נכנס לדת יהדות אלא ע"י מילה וילפי' מדכתיב ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא ע"י מילה וטבילה ועיין רמב"ם רפי"ג מאי' ביאה א"כ ראוי שתקדים מילה בגופו קודם שיעשה מצוה אחרת בגופו אעפ"י שאינו מעכב מ"מ אחר שאז הי' תחילת כניסתו לברית ע"י מילה ושוב קבלנו התורה א"כ מנוי המצוה הוא שיהיה העושה מצות מל ולא ערל ועוד בפדיון בכורים בלאו ה"נ שהרי טרם שהציל הקב"ה בכורי ישראל במצרים טרם זה היו מוהלי' עצמם לאכילת פסח א"כ אם הוא ביום א' ראוי להקדים המילה לפדיון כדי שיפדנו כשהוא מהול ובכלל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וכיון שאינו אלא משום זה אלי ואנוהו א"כ אין להשהות המצוה בשביל זה כמ"ש בתשו' רדב"ז ח"א עיין משנה למלך פ"א דהל' מגילה וכבר הארכנו בזה במקום אחר וזה ברור לפע"ד:

2539

2540והנה בשאיל"ת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד הרעיש עולם בקו' שנתקשה במס' יבמות מ"ו ע"ב בגר שאמר מלתי ולא טבלתי לר' יוסי אין מטבילין אותו משום שמל שלא לשמה ובמס' ע"ז כ"ז ע"א אמר ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה והניח בלית נגר ובר נגר ואנא לא נגר אנא ונלפע"ד במח"כ אפי' ריח קו' אין כאן בודאי גוי שרוצה לכנס לדת וברית קודש ע"י מילה כאבותינו שנכנסו לברית ע"י מילה וזה צריך לשמה לשם הכנסת דת ואם מל לשם מורנא ואח"כ רוצה להתגייר במה יכנס לברית ע"י מילת גיותו ומזה מיירי רבי יוסי ביבמות אבל אנחנו עם קודש שכבר נכנסנו לברית בימי צאתנו ממצרים אנו ובנינו אחרינו עד עולם וכל הנולדים המה בברית אפילו ערלים ואין המילה אלא מצוה א' מתרי"ג מצות ויש מהם שצריכים כוונה כגון מצה אפילו אם האוכל מכוון לשם מ"ע למ"ד מצות צריכות כוונה מ"מ אם המצה לא נעשית לשמה אינו יי"ח וכן תפילין אפילו שמניחין לשמה מ"מ אם אינם נכתבים לשמה אינו יי"ח כן ס"ל לר' מאיר התם במס' ע"ז אפי' מכוון הנימול או האב לשם מילה מכל מקום אם המל צריך למול צריך למול לשמה ואם מל לשם הר גריזים הוא ערל כשהיה ועל זה פליג ר' יוסי כיון שישראל זה הוא הנימול ואינו צריך למילה להכנס לדת כי הוא נולד ממעי אם בקדושת ישראל רק לקיים מ"ע אפילו אם המל אינו מל לשמה מ"מ איננו ערל ומל הוא אך אם הנימול או האב צריכים לכוון לשם מצוה זה תלי' במצות צריכות כוונה ואיננו ענין למילה לשמה ולק"מ קושיות יעב"ץ הנ"ל:

2540

2541ובחי' תורה אמרתי סוף פ' לך לך מסיים וכל בן נכר נמולו אתו וצ"ע הא כבר כ' למעלה שהקדים מילת ילידי ביתו למילת עצמו וכ"כ רמב"ן א"כ מאי האי דחזר וכ' נמולו אתו אבל למ"ד המל ימול יקשה איך מל אאע"ה ילידי ביתו טרם מילת עצמו וצ"ל כיון דקיי"ל ישראל בעל ברית אפילו הוא ערל מיקרי מל ואברהם מכיון שקיבל על עצמו למול ונכנס לברית הו"ל כמל ויכול למול כולם אך כל זה אם סופו למול עצמו אבל אם ח"ו ינזור אחור ולא ימול עצמו ויבטל קבלת בריתו למפרע הרי גם כל הנימולים ע"י ערלים נמצא אעפ"י שהם נימולים קודם לו מ"מ היה מילתם תלוי עד שימול הוא עצמו ואז כל בני נכר נמולו אתו ע"י מילת עצמו נעשו הם נימולים וק"ל. הדרנא לדינא ביום הפדיון המילה קודמת אבל שיהוי מצוה לא משהינין. ואחתום בברכה א"נ דש"ת מצפה לשמוע הרמת קרנו בטוב:

2541

2542פ"ב כאור בקר ליום ד' ח' כסלו תקצח"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2542

2543שלום וי"ר לי"נ הרב המופלא והמופלג המא"הג המפורסם ערוג' הבשם כש"ת מהו' דוד ני' אב"ד ור"מ דק"ק קו"ד:

2543

2544זה לי כמו שבועות שתים שהן ארבע נאמר לי שאמרו שמה משמי לפדות הבן על ידי ישראל שלוקח בשביל אשתו כהנת ואמרתי להר"ר אברהם מפה להשיב שמה כי לא יצא כן ממני ועתה שמעתי כי הדר נבט על כן באתי בשורתיים למעכ"ת לפרסם שם ברבים כי האומר כן משמי אשתומא קאמר ולשמטי' לאמורה מיני' כדרב עינא חולין פ"ד ע"ב. וגופא דעובדא הכי הוה מסובין היינו בישוע הבן וחטף א' וברך ושכח ליטול רשות מכהן ושחקו עליו לאמור איך אפשר לפדיון בלא כהן ואמרתי כבר אפשר לשיטת התוס' על ידי כהנת נשואה לישראל וגם הפלגתי כי רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה זרוע לחיי' וקיבה לגיסי ז"ל בעל כהנת [וכן דרכי ממש בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכך עבד עובדא בפלתי יע"ש סי' ס"א סק"ו] אבל מפדיון חלילה לי להכריע בין תוס' והרא"ש וגם כי הייתי מכריע בזה מכל מקום כיון שלא נשאלתי למעשה רק אמרתי באגב על דרך לשון חכמים מחכים אסור לעשות מעשה על פי הוראה כבש"ס ב"ב ק"ל ע"ב וגם כ"א הי' נ"ל להכריע הלכה למעש' בכל כי האי גוני אין לעשות משום דה"ל מלתא דתהווי בי' אנשי כמבואר בש"ע י"ד סי' רמ"ב ויע"ש בש"ך סקי"ז מ"מ מצוה לפרסם ברבים ולגעור באנשים הרוצי' לעשות מעשה השמועה ומאומד ומדומה:

2544

2545ודאתאן עלה הנה תוס' קידושין ח' ע"א כ' אדרב כהנא דשקיל סודר בפדיון הבן ב' תי' או שלקח בשביל אשתו כמו שאכל מתנות בשביל אשתו וכזה התי' כ' תוס' בסתם ס"פ אלו עוברין בלי שום חולק ועוד תי' תרי רב כהנא הוה וכ"כ סתם בחולין קל"ב ע"א ופני יהושע שם במס' קידושין כ' דמאי דס"ל דיכול ליתן פדיון הבן לבעל כהנת כמו מתנות כהונה לא מצא להם חבר עכ"ד משמע גם חולק לא מצא עליהם גם לא הזכיר מה"ת לחלק בין פדיון למתנו' כהונה ובמכ"ה נעלם ממנו דברי הרא"ש סוף בכורות שכ' לחלוק אפיר"י דקידושין דבחולין קל"א ע"ב מוכח דוקא מתנות כהונה אמרי' כהן אפי' כהנת במשמע מה שאין כן היכי דכתיב אהרן ובניו קא ממעט בנות ובפ' במדבר כתיב ונתת כסף הפדוים לאהרן ובניו אמעטו בנות עכ"ד וכ"כ הטי"ד רס"י ש"ה שיפדנו מכהן ולא מכהנת אמנם בש"ע התחכם אף על פי שבסי' ס"א במתנות כהונה כ' להדיא דיכול ליתנם לבעל כהנת מ"מ הכא הניח הדבר סתום וסתמו שלא ליתן אלא לכהן ולא לכהנת וכ"כ להדי' הרא"ה בס' החינוך פ' קרח סי' שצ"ב מאותו טעם בעצמו שכ' הרא"ש ז"ל דאהרן ובניו כתי' וכיון דפשיטא להו להרא"ה והרא"ש והטור לאיסור לא שבקינן פשיטותא דהני מפני ספיקן של בעלי התוס' ז"ל:

2545

2546והנה עינינו רואות שע"כ גם רבותינו בעלי התוס' ז"ל לא נעלם מהם סברת הרא"ה והרא"ש הנ"ל דאם לא כן מה עלה על דעתם לומר ועי"ל תרי רב כהנא הוה הא פשיטא דמותר ליטול בשביל אשתו כמוכח בההיא דחולין דאכל בשביל אשתו ע"כ ס"ל לחלק משום דכתי' בפדיון אהרן ובניו ואם כן מצוה להבין איך לא נשמרו מזה בתי' א' ואולי סבירא להו כיון דבפ' קרח לא כתי' אהרן ובניו לא ילפי' דורות מפדיון מדבר אף על גב דילפי' ממדבר לפטור בני כהנים ולוים כמבואר במס' בכורו' ד' ע"א מ"מ יש לחלק כן צריכים לדחוק:

2546

2547אמנם נ"ל לפמ"ש בירושלמי הביאו תוס' בסוט' כ"ג ע"ב דאמרי' התם כהן ולא כהנת ומפרש בירושלמי דהיינו מדכתיב תחתיו מבניו דוקא מי שבנו עומד תחתיו לאפוקי כהנ' ומדאיצטריך תחתיו מבניו משמע דירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא יליף מסתם אהרן ובניו וס"ל בניו אפי' בנות משמע אף על גב דגבי טומאת כהנים קיימא לן בני אהרן ולא בנות אהרן י"ל התם לא ממשמעות' דרשי' אלא מיתורא כמ"ש הרא"ם ריש פרש' אמור אבל לעולם סתם בני אהרן גם בנות בכלל מדאיצטריך גבי מנחת כהן תחתיו מבניו וכן משמע קצת התם בירושלמי דסוטה איתא ממעט כהנת מטומאת כהנים מדכתיב אמור אל הכהנים ולא הכהנת והקשה בפני משה הא הירושלמי בעצמו ס"ל כהן ואפי' כהנת ולפי הנ"ל אתי שפיר דהכא לאו ממשמעותי' דריש אלא מיתורא מדכפל הכהנים בני אהרן ואייתר חדא למעט נשים ומשמעות דורשים איכא ביניי' ירושלמי מפיק ליה מכהנים ולא כהנת וש"ס דילן מבני אהרן והכל מיתורא אבל ממשמעותא אפי' בנות במשמע ועיין יבמות פ"ה ע"א ונמצא י"ל רב כהנא דשקל סודרא בפדיון ס"ל כהירושלמי ודלא כסתמא דש"ס דחולין ואפשר דהלכה כן כיון דעבד עובדא ומעשה רב:

2547

2548והנה לפמ"ש רמב"ן בתורה פ' צו דמשום הכי מנחת כהן כליל שאין ממנו אלא קומצו ואם יקטיר מנחת עצמו ויאכל בעצמו הרי לא הקריב כלום ע"כ יהיה כולה כליל יע"ש א"כ זכינו לטעם מדוע הכהנת אינה בכלל זה כי לא תקריב מנחת עצמה ובזה נ"ל להבין דברי הרמב"ם וכ"מ בפי"א ממעשה הקרבנו' שכתב שמנחת כהנת אינה כליל והקשה הראב"ד הא כבר הזכיר זה ותי' כ"מ דקא משמע לן אפי' בפנוי' שאינה נישאת לישראל יע"ש וקשה הא בש"ס דסוטה כ"ג ע"א לא הוזכר פנויה וממ"נפ אי הי' פשוט להש"ס דאין לחלק בין פנויה לנשואה לישראל אכתי הוה גם בהרמב"ם משנה שאינה צריכה ואי סבירא ליה להש"ס לחלק בכך אם כן מנ"ל להשוות החלוקי' ונ"ל דש"ס קאי למאן דדריש טעמא דקרא ומטעם הנ"ל אין סברא לחלק בין נשואה לפנוי' מה שאין כן רמב"ם ס"ל כמאן דאמר לא דרשי' טעמא דקרא וגזירת הכתוב הוא בלי טעם וממילא הוה סד"א כי אימעוט בנות אהרן הנשואות לישראל מה שאין כן בפנוי' שעדיין בקדושתן לענין תרומה ובכלל כהנים הם וקמ"ל הרמב"ם והיינו דאיצטריך תרי קראי אהרן ובניו גם תחתיו מבניו דבירושלמי א' לנשואה לישראל וא' לפנוי' ואם נדרוש טעמא דקרא נאמר גם בפדיון הבן זכהו ה' לכהן הראוי לעבוד מפני שהוחלפו בכורים בכהנים לעבודה כמבואר סוף זבחים עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות וכו':

2548

2549וצ"ע קצת איך ליתן מתנות כהונה או מכ"ש פדיון לאשה שיש לה בעל ישראל או מכ"ש לבעלה בשבילה הא גוזל השבט דה' סלעים או זרוע לחיים וקיבה שנותן לאשה קנתה הגוף והפירות לבעל וממילא חזר חסרה לי' שווי הפירות ולא יהיב להשבט כל הסך המגיע אם לא שיתן לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ואם אולי נדחק ונאמר אה"נ מה שאמר רב כהנא וכל אמוראי אכלי בשביל נשותיהם לא דאכלי דאחריני ז"א משום ק' הנ"ל אלא דדהו אכלי ולא יהבי לכהני אחריני [ומלשון הר"ן דפ' הזרוע משמע קצת כמסתפק בזה] הוה א"ש מ"ש הטור י"ד סי' ס"א דבעל כהנת פטור משמע ואינו פוטר ועיין מה שכ' ט"ז שם ולפי הנ"ל א"ש ודוחק וצ"ע:

2549

2550מ"מ נלענ"ד מי שלאחר כל הטרחות א"א לו להגיע לכהן ביום פדיונו וכבר הגיע לגבורו' או שהוא מן הזריזי' ואינו רוצה להשהות כי מי יודע מה יולד יום עכ"פ יתן ביומו לכהנת בלי ברכה ויהיה מתנה שאינה מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן ואם ימצא כהן אחר כך יחזור ויפדה בברכה כראויה כי אז לא יי"ח למפרע כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דרבינו תם ובק"ש של ערבית בעוד יומם ויעיין ברא"ש סוף סוכה ובהגה שם והארכתי בזה במקום אחר ונ"ל אם קשה עליו ליתן סכום הפדיון שני פעמים יכול ליתן לכהנת על מנת להחזיר אפי' לכתחילה ואין בזה משום גזירה שתהי' רגילה לעשות כן ויהיה כהן המסייע בבית הגרנו' כיון דבלאה"נ אין רגילים ליתן לה לפדות לא תבא להרגיל העולם אצלה ובשגם דבלאה"נ סבירא ליה להרמב"ם דהכא לא שייך כהן המסייע כמה שכ' המגיה ברמב"ם הלכו' ביכורים פי"א הל' ח' כל זה כתבתי בנחיצה רבה פה ק"ק מ"ד יו' ב' כ"ז מרחשון תקסג"ל. מש"הק סופר מפפ"דמ:

2550

2551שלום לידידי הרב החרוץ המופלג המא"הג כמהו' אברהם אולמאן ני' אב"ד דק"ק סאבאטקע יע"א:

2551

2552ע"ד ודאי בכור שנולד לישראל בעדרו ולא עשה לו שום תקנה לפוטרו מבכורה ושלחו לכהני העיר ולא רצו לקבלו ולטפל בו אם יש לכוף לכהנים או לא ומעלתו צלל במים אדירים במ"ש בזה בטוש"ע י"ד סי' ש"ו וטו"ז וש"ך שם וממש לא הניח מקום והיות שדברי הפוסקים קצת סתומים וצ"ע כאשר נתעורר מעלתו ע"כ אברר הדין במקורו וה' עמנו. במס' ביצה כ"ז ע"ב ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא פירש"י כהן הי' ודחה את גרמת לי שנחשדתם על הבכורים מפני טורח גדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל וכ' הג"א מא"ז שמעי' מפירש"י כו' לא רצה הכהן לקבל אלא אמר לישראל שיטפל בו עד שיעלה בו מום ואחר כך יתנולו דכייפי' לכהן ע"כ שיקבל אותו ויטפל בו עד שיפול בו מום עכ"ל פי' דאי לאו דכייפי' ליה אפי' נימא איסורא עביד אי אינו מקבלו ומשום איסורא קבלו מן הישראל מה"ת נחשידנו שיפיל מום בבכור ויעבוד איסורא רבה הלא טוב הי' לו למיעבד איסורא זוטא בשב ואל תעשה שאינו אלא מדברי קבלה שחתם ברית הלוי מלמיעבד איסורא רבה דאוריי' להטיל מום בבכור אע"כ כייפי' לי' ע"כ ושפיר נחשד הואיל וקשה טיפולו הטיל בו מום:

2552

2553אך צריך להבין מנ"ל לרש"י דוקא מחמת טיפולו נחשדו ולא נימא כפשוטא מפני ריוח ממון שיאכלנו במומו ולפ"ז אפי' אי לא כייפי' לי' נמי נחשדו ולכאורה י"ל דלמאי דקיימא לן כר"נ במס' בכורות ל"ה ע"ב דלא נחשדו ישראל על ספק בכור שנולד ביד ישראל שבעלי' מעידים עליו ובודאי צ"ע וכי ישראל עדיפי מכהנים מ"ט לחשוד כהנים טפי מישראל אע"כ לא נחשדו ישראל משום ריווח ממון וכי היכי דמהימני על עצמם על כל איסורי תורה ואך הכא משום טיפולו והוצאתו מרובה הוא דנחשדו וישראל בספק בכור נהי אי כבר נפל בו מום מותר לישראל להחזיקו לעצמו ואפי' תקפו כהן מוציאים מידו לרוב הפוסקים השתא דלא נפל בו מום אין הישראל מחוייב בטיפולו וכמ"ש הפרישה סי' שי"ג בשם תשו' הקדמונים דמימר אמר ממ"נ אי קדשים הוא לא עלי דידי רמי' ואי חולין הוא מי יכפני לטפל בו ולזונו וצ"ל אפי' נימא דגם הכהן א"צ לטפל בו כאשר יבואר לקמן אי"ה מ"מ הישראל עכ"פ אינו חייב לטפל בו ואם כן אינו חשוד משום ריווח ממון שיטיל מום בספק קדשים ע"כ נאמן על ספק בכור וממילא מוכח הא דכהן אינו נאמן על הבכור ואפי' על ספק בכור משום טיפול הוא ושכופין אותו לטפל בו אפי' בספק בכור ולפ"ז הא דתנן במשנה שם ל"ה ע"א דאפי' משום הנאת לגימא או משום גומלין חשוד להעיד שקר התם אחר שכבר הנחנו שבעליו הכהנים חשודים מטעם הנ"ל וצריך מי שיעיד עליו אם כן אותו העד צריך שלא יהיה נוגע בדבר אפי' על צד רחוקה ונפלאה דאל"ה ה"ל נוגע ובעל דבר אבל אי לאו דחשידי הבעלים מפני טורח הטיפול לא היו צריכים לעדות כלל ולפ"ז הא דאמרי' התם רועה כהנים בישראל חשוד אף על גב דהבעלים ישראלים ולא חשידי דמשום טורח טיפול ג' חדשים לא חשיד והרועה הכהן אין עליו טורח טיפול ולא מזונות ואפ"ה חשיד הרועה הכהן לחד מ"ד וצ"ל לפי הנ"ל משום דמימר אמר לא שביק לדידי ויהיב לאחריני נמצא אי שלמי יומי טיפול דישראל יתנו לרועה הזה שהוא כהן וכופי' אותו לקבלו ושוב יהיה טיפולו ומזונות על הרועה ע"כ נחשד להטיל בו מום כצ"ל לר"נ ואף על גב דר"ח התם פליג וס"ל אין הישראל נאמן על ספק בכור ואם כן ע"כ ס"ל לר"ח דאפי' משום הנאת ממון חשוד מ"מ פירש"י הכא משום טיפול דהלכתא כר"נ ורבא הוא תלמידו ובתראה הוא לא בעי רש"י לפרש לבר מהלכתא על כן פירש"י משום טורח טיפול נחשד ובזה הרוחנו הא דלא פירש"י כן לעיל בדר' אמי בד"ה ובי"ט שאלי קמשאיל כו' ע"ש והא"ש דאין הכרח דאולי' ר' אמי ס"ל כר"ח דמשום ריווח ממון נמי חשיד אבל לרבא דהוא בתרא מפרש אליבא דהלכתא ומוכרח מזה דכופין וכהא"ז שבהג"א וכן דעת מהר"מ מר"ב ורא"ש וטור:

2553

2554אך מהרי"ל בתשובה סי' ר"ד והיא מועתק' גם כן בכתבי מהרא"י סי' קס"ו רמי דברי א"ז אהדדי דפסק דאין כופי' הכהן ומשני דהג"א מיירי שהכהן רוצה לקבלו עכ"פ אחר שיומם ע"כ כופי' אותו מיד ולאלתר לטפל בו אבל אם אינו רוצה לקבלו כלל אין כופי' לטפל בו ודבריו תמוהים מי הטיל על הכהן חיוב טיפול אטו באורייתא דמשה כתיב אלא כיון שמחוייב לקבלו משום בזיון מתנות ומבזה עטרה של מלך הכבוד ית"ש שעיטרם בכתר כהונה וממילא כיון שכופי' אותו לקבלו ממילא מזונותיו עליו אבל אי נימא שאין כופי' לקבלו איך יתחייב במזונות ואם כן איך יתרצו דברי הא"ז לתלות ברצון הכהן אם ירצה לקבלו והש"ך סי' ש"ו ושארי אחרוני' הבינו דדברי חילוקו של מהרי"ל נאמרו בספק בכור אבל בודאי בכורים אין חילוק דלעולם חייב בטיפולו וצ"ע אם באנו לחלק בין ודאי לספק ה"ל לתרץ בקיצור דא"ז מיירי ברוב בכורי זמנינו הניקחים מהנכרי שהם ספק בכור אין כופי' והג"א בביצה קאי אודאי בכור כופי' אלא שכבר כתבתי לעיל אי סלקא דעתך דאספק בכור אין כופי' יהיו כהנים נאמנים על ספק בכור כיון שאם רצה שלא לטפל בו רשאי ומשום ריוח ממון לחוד לא נחשד ואם כן כל הנ"ל צ"ע לכאורה:

2554

2555והנלע"ד נהי בודאי בכור אם אין הכהן מקבלו מבזה מתנות ה' ומשחית ברית הלוי וכופי' אותו לקבלו ולטפל בו מ"מ בספק מתנות כהונה אין כאן שום בזיון דאפי' למאן דאמר תקפו כהן אין מוציאים היינו אם ירצה לתוקפו ולזכות בו ה"ל ככל ספק ממון אבל אם אינו רוצה לקבלו ולטרוח בו מספק כי אולי חולין הוא ואין כאן שום מצוה בטפולו ואיננו עושה משום שמבזה מתנת ה' בשלמא כשיודע בודאי כי ה' שלחו לו והוא אינו רוצה לקבלו ה"ל מבזה אבל זה שאינו רוצה לקבלו משום שהוא מסופק ואינו עושה משום בזיון אין כאן אפי' ספק איסור ומותר לו לכתחלה שלא לקבלו מפני שאיננו עשה דרך בזיון והשחתת ברית הלוי:

2555

2556אך כבר כתבתי לעיל שגם הישראל בעליו אינו צריך לטפל בו אפי' נימא בבכור ודאי ואין כהן מזומן לפניו צריך לטפל בו עד שיבוא כהן ויקיים מצות נתינה מ"מ הכא בספק בכור מי יכריח הישראל לטפל דיאמר דלמא חולין הוא ואני מפקירו ואיני רוצה בטיפולם ואפי' קודש הוא יטפלו בו שבט הכהנים וכן נראה מדברי תשובת קדמונים שבדרישה סי' שי"ג הנ"ל וכיון שגם הכהן אינו חייב לטפל בו הרי יתבזה בשוקי ובראי וישחקו בו תינוקות ולבסוף ימות ברעב או יזיק רבים וידי כל שליט ביה ואיכא בזיון קדשים דחמיר טפי מן התורה מחומרא דמבזה מתנו' כהונה ועיין מס' ע"ז י"ג ע"ב ואמנם את מי נכוף וכי על כהן הזה מוטל בזיון קדשים דבכור הזה שמוטל על כל השבט ואת מי נכוף ע"כ ודאי איסורא עביד הכהן במה שאינו מקבלו לא משום השחתת ברית הלוי כי כבר כתבתי שאין השחתת ברית במאי שאינו מקבל מספק אבל איכא משום בזיון קדשים מספק איסורא אלא שלא נוכל לכוף אותו שיקבלנו הוא דוקא דזה מוטל על כל השבט אך כל זה אם אינו רוצה בו כלל אבל מכיון שאמר שרוצה בו לכשיפול בו מום וכבר הפריש עצמו מיתר הכהנים ואסור לו לגרום לו בזיון קדשים וע"כ כופי' אותו לטפל בו וזה דומה קצת למאי דאמרי' בעלמא הכישה במקל נתחייב כיון שהתחיל אינו יוצא מת"י ה"נ דכוותיה כיון שעשה עצמו מכירי כהונה לבהמה זו שרוצה בה לכשיפול בו מום שוב החיוב מוטל עליו טפי שלא להביא ספק קדשים לידי בזיון והשתא כל דברי חכמים קיימים דבודאי בכור לאו ברצונו תליא דלעולם כופי' משום השחתת ברית הלוי ואמנם בספק בכור דליכא משום השחתת ברית אם אינו מקבלו כלל ליכא שום כפי' ובהא מיירי א"ז בסתם רוב בכורים בז"הז דספק הוא ואין כופי' אך אם רוצה לקבלו ומכ"ש שכבר קבלו שוב אינו יכול להפטר ממנו וכופי' שיטפל בו ומשו"ה חשוד על ספק בכור שהוא כבר בידו והן הנה דברי הג"א דביצה דבין ודאי בכור אפי' לא קבלו מעולם ובין ספק בכור שכבר גילה דעתו שרוצה בו חייב להטפל בו ונחשד עליו וא"ש הכל בעזה"י:

2556

2557והנה אם פשעו הבעלים ולא מכרו לגוי קודם שיצא לאויר העולם לפוטרו מבכורה נחלקו בו בתשובת אחרוני הראשונים בתשו' מהרי"ו ומהרא"י סי' קס"ח ותשו' חו"י וזקנו של חו"י בתשו' חוט השני יש אומרים כל שפשעו הבעלים אין הכהן מחוייב לטפל וי"א דוקא נתכוון להקניט הכהן ועשה להכעיסו אבל זולת זה כופי' ואני הפעוט אכריע דודאי כל שפשעו הבעלים ולא עשו טצדקי למיפטרה מבכורה מחוייבי' מקנס דרבנן שגרמו להכשיל בקדשים אך מ"מ לא מפני זה יפטור הכהן מחיוב קבלת מתנות כהונה ושלא להשחית ברית הלוי ואם זה הישראל חטא וחייב קנס חכמים מה לו לכהן בזה ואם א"א לכוף הבעלים עכ"פ כופי' אותו לקיים מצותו שלא לבזות מתנות כהונה אך אם אפשר לכופם לבעלי' עד שנכיף את הכהן לקיים מצות יותר ראוי לכוף את הבעלים לגדור גדר בפני הפושעים ופטור הכהן ומ"מ איסורא דעביד עביד אך אם מכוון להקניט את הכהן הרי אין זה כמבזה מתנת כהונה אם אינו מקבלו דלמשחה ולגדולה ניתנו לכהני' ולא להכעיס' ולבזותם בזה ומצוה עליו שלא לקבלו שלא ירבו להתל בכהנים ומתנתם כעין דמות מ"ש תוס' בעבודה זרה נ"ח ע"ב ד"ה כ' הר"י א"ז ע"ש ובכגון זה כופים הישראל לטפל בו אפילו בספק בכור משום ספק בזיון קדשים ובכזה נלע"ד הישראל הלז חשוד על הבכור הזה שיטיל בו מום מפני שטיפולו עליו על כרחו:

2557

2558והא דפירש"י בביצה הנ"ל דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא כהן הוה הא אפי' בישראל משכחת לי' כנ"ל ועוד בלאה"נ מקשה מהר"מ שיף הביאו מעלתו דלמא ישראל הוה ולא משום דחשוד אלא שיולי שייליה אומר מותר וטעה בדין הי' ולק"מ דהא קיימא לן בכורות ל"ו ע"ב אין רואים בכור ישראל אא"כ כהן עמו פי' שיתננו לכהן מיד והשתא דרב אמי בביצה כהן הוה וגם רבא לשיטת רש"י חולין קל"ג ע"א כהן הוה מ"מ אותו כהן המתיר הבכור לא יתננו לו במתנת כהונה אלא לכהן למיזבן מיניה בשרא אסור משום דאשומא מזדבן ברפא"ט מכ"ש שיתננו לו במתנת כהונה דאסור והתם משמע דההוא גברא לחודא אתא ולא היה כהן אחר עמו ע"כ פירש"י כהן הוה וק"ל:

2558

2559והנה מבואר בפוסקים דמותר למסור בכור לשומר גוי ועיין סי' שי"ג וש"ך סק"ו אך בתשו' מהרי"ל בדברי השואל סי' ר"ד מבואר דאין למוסרו לרועה דכ' וז"ל והוא הניחו ביד הרועה אצל בהמות אחרים והפקיד העליל עליו בזה שלא עשה כדת משה וישראל שהיה לו לרעותו לבדו וכן מנהג אבותינו מעולם בק"ק פפ"ד שרועי' הבכורות על הקברות ושוכרים משרתים ושומרים וזני' אותם ומדוע לא מסרום לרועי דמתא אלא ע"כ נזהרים מזה ומיהו טעמא בעי ונ"ל דבש"ע מיירי למוסרו לשומר גוי בפ"ע בלי בהמו' אחרות ולא חיישי' שיפיל בו מום שהרי יפסיד לעצמו שכר שמירתו אבל עם בהמות אחרות קרוב לודאי וממש א"א מבלי שירביע הפרות וה"ל כעשה כן בכוונה אפי' להטלת מום הוה חיישי' אי לאו דגוי חס על שכירתו מכ"ש דניחש להרבע' דממילא ולטובת הגוי וה"ל כעבודה בקדשים ומיהו לפמ"ש משנה למלך פ"א ממעיל' ה"ט שהזכיר מעלתו דליכא איסור אלא בבהמה הנרבעת שהזכר עולה עלי' וא"כ לא שייך איסור רביעה בבכור אלא כשהזכר עולה עליו ונרבע זכר מזכר [ועיין לקמן סי' ש"ה בביאור דברי המ"ל] וא"כ נהי דאי עביד הכי איכא איסורא אבל למה ניחוש לזה שלא למוסרו לרועה עם שארי בהמות וצריך עיון:

2559

2560היוצא מדברינו בנידון שלפנינו שהוא בכור ודאי ולא כיונו הבעלים להקניט לכהנים אף על גב דראוי לכופו ולקנסו מ"מ אי אלמא הוא וא"א לכופו ראוי לכוף לכהנים לטפל בגידולו אך מפני דרכי השלום נ"ל המתיר למוסרו לרועה נכרי ולהודיעו שלא יניחו לעלות על הפרות ושיפסיד שכרו עי"ז מצורף לסמוך על דברי משנה למלך הנ"ל וגדול השלום בשגם שלא נמצא איסור מסירה לרועה אלא משמע מלשון הרב השואל במהרי"ל ע"כ המקיל לא הפסיד הנלע"ד כתבתי בחפזי וחתמתי שמי פ"ב יום ד' אדר תקפ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2560

2561שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק מלא עתיק הרבני החרוץ עדני העצני כמו"ה הרש שויסבורג נ"י:

2561

2562יקרתו הגיעני והנאני שבשרני ממעמדו הטוב אין טוב אלא תורה יהי מכירו ברוך הוא חותנו המחזיקו על התורה והעבודה יהי כן ה' עמו ויעל:

2562

2563מ"ש בכור שהומם אם נמצא טרפה יהי' הפסד מרובה לקוברו אם מותר למוכרו לנכרי חיים לשון הפ"מ לא הבנתי הלא על כרחו ליתנו לכהן ואין לבעלים בו כלום והכהן מקבל מתנתו ע"ד שאם ימצא טרפה יקברנו ומה הפסד מרובה יש לכהן. בגוף הדין צלע"ג אהאי לישנא שכ' מהרי"ל למוכרו חיים לנכרי הלא הגוי יעשהו נבלה בלי ספק וצריך קבורה אבל התיקון הוא שישחטנו ישראל שחיטה כשרה ולא יבדוק הריאה ויקח הגוי כמות שהיא בלא בדיקת הריאה כי אעפ"י שכבר כ' כן מהרש"ל בהל' י"ט שבז"הז שהטריפות מצויי' כמו כשרים אין לשחוט בי"ט היינו שאנו מחמירין ומטריפי' והוה שחיטה שלא לצורך אבל אין אדם יכול להכחיש שרוב בהמות חיים וקיימים וע"כ רובם כשרים אלא שאין אנו בקיאים ומטרפי' ואלו אחר השחיטה הבכור נבדוק הריאה מצוי היא שכנמצא בה שום ריעותא שאנו מטריפי' וע"כ נקבור אותו אמנם אם אין בודקין אעפ"י שלא נוכל לומר שהיא מהרוב שנאכלת כי האינם נאכלים מצוי' בז"הז מ"מ מרוב כשרות היא ע"כ אם לוקח הגוי אחר ששחט ישראל ולא יבדוק הריאה כלל הי' נראה היתר ואפשר לכוון זה בלשון התשובה דמייתי מהר"מ מטיקטין בגליון הגהת מרדכי שלהי יבמות דלא פליג אלא שלא ימכרנו חי אבל שחוט בלי בדיקת הריאה שפיר דמי ומהרש"ל שאוסר בהדי' בלי בדיקת הריאה יפה דחאו הש"ך סי' ש"ז ע"ש ע"כ נלע"ד אם ישחטנו ישראל וימכור לנכרי בלי בדיקת הריאה שפיר דמי ויתענג על רוב שלום כנפשו ונפש א"צ דש"ת: פ"ב כאור בקר ליום ה' א' דר"ח חנוכה תקצ"ח לפ"ק.

2563

2564משה"ק סופר מפפ"דמ.

2564

2565שלום ושמחת פורים לידידי ורב חביבי הרב האברך החרוץ המופלג מו"ה יוסף שמואל סג"ל ני':

2565

2566נפשו היפה בשאלתו יהודי שיש לו בכור אי מותר לשלחו במרעה בין הבהמות והוא מרביע אותם והנכרים רוצים בזה ורוצים לפרנסו אי שרי לישראל להניח לבהמת קדשים להרביע הפרות הנה מטעם הולדות לא מספקא דאפי' אי חוששי' לזרע האב ה"ל זוז"ג ושרי כמבואר בראשונים פ' בהמה המקשה גבי בן פקועה הבא על בהמה מעלי' דאי הוה שייך זוז"ג הוה שרי ולא קמבעי' אלא משום עבודה בקדשים:

2566

2567במס' מ"ק י"ב ע"א בברייתא ראשונה תני' אין מרביעים בח"המ וכיוצא בו אין מרביעי' בבכור ובפסולי המוקדשים ובאידך ברייתא תניא אין מרביעין בח"המ ר"י אומר חמורה שתבעה מרביעים ושאר כל הבהמות מכניסי' אותו לבקרו' ע"ש ומשמע לת"ק אין מכניסים לבקרות בח"המ ובכלל אין מרביעים הוא וכן סתמו כל הפוסקים ולא כ' שבח"המ מכניסים לבקרות א"כ גם בבריי' קמייתא בכלל אין מרביעים הוא איסור הכנסה לבקרות ומדקא' כיוצא בזה בבכור ש"מ בבכור נמי אסור וכך מוכח לכאורה לחד פירוש בר"ן שם הוא משום שמא יגדל ממנו עדרים עדרים ויכשל בגיזה ועבודה וזה שייך אפילו בהכנסה לבקרות ואע"ג דלכאורה משמע דטעמא משום איסור עבודה שכן פירש"י ור"ן ורמב"ם פ"א ממעילה וכ"מ מ"מ בהא לא פליגי וצ"ל אע"ג דכ' כ"מ שם דליכא אי' דאוריי' וביאר המשנה למלך כיון שאינה עושה מלאכה בידים לא הוה בכלל לא תעבוד דאוריי' ודברי מ"ל שם תמוהים דמשמע דליכא איסורא דרבנן אלא בנקבת קדשים שמבי' זכר עלי' אבל זכר קדשים ליכא אפי' אי' וצ"ע הרי בבכור איירינן שמביאו על הנקבה [ועיין בסי' שאח"ז בביאור היטב] ומ"מ אעפ"י שמכניס כמכחול בשפופרת מ"מ אין זה מלאכה אלא טורח התשמיש וזה עושה הבכור מעצמו ולא הבעלים וליכא אלא אי' דרבנן י"ל גם הכנסה לבקרות הוה בכלל זה לענין גיזה ועבודה:

2567

2568מ"מ לדינא י"ל דיגדל עדרים לא שייך הכא שפיר דמה יש לו ריוח לישראל בשהיתו לכשיומם ומשום עבודה לא מצינו אלא להכניסו לבקרות להדי' אבל להניחו רועה בין שאר הבהמו' לית לן בה ומצינו בש"ס בבכור שמסרו לרועה אלא אפשר מיירי דליכא נקבה אלא עדר שכלו זכרי' או אפי' נקבות ואיכא עוד זכרים של חולין בהדה ואין משם ראי' מ"מ לא נ"ל מטעם עבודה גם משום לא נהנה מקדשים דמה הנאה יש לו בזה ולא משתרשי לי' מידי ומה שיזונו הנכרים אותו בשעה שאין המרעה מספקת בלאה"נ מי יכופו לזונו ואין כאן רווחא והנאה ע"כ אין נלע"ד איסור בדבר והנלע"ד כתבתי בחפזון ויומא קא גרים הכ"ד א"נ:

2568

2569פ"ב זמן קהלה לכל תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2569

2570יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המא"הג המופלג החרוץ כבוד מו"ה יאקב ני' אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:

2570

2571גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידון בכור הנכנס לרעות בין העדר וממילא מרביע הנקבות אי אית ביה משום אי' מרביעי' בבכור ובפסולי המוקדשים ועיניו שפיר חזו במשנה למלך פ"א מה' מעילה ונפלאו דבריו בעיני מכ"ת אמרתי לבאר הענין בעזה"י ואח"כ נבוא לעיקר הדין אי"ה המשנה למלך שם עמד מ"ט אין לוקין המרביע דלשון הרמב"ם וגם בברייתא במס' מ"ק משמע דמלקות ליכא ומזה המציא דהזכר הרובע אין בו משום מלאכה אלא הנקבה הנרבעת וכיון שאין האדם בעצמו עושה המלאכה אלא מביא עליה זכר שירביענה ועושה המלאכה באמצעו' הזכר ולא האדם עצמו עושה המלאכה ע"כ ליכא אלא אי' דרבנן והתפלא מכ"ת הא בכור זכר הוא והתני' אין מרביעים בבכור ולהמ"ל העיקר בהנרבעת קדשים והזכר אפי' חולין אבל זכר בכור אנקבה חולין ל"ל בה אומר אני אי משום הא ל"ק דמ"למ סמך עצמו אמ"ש בעצמו פ"ט מה' כלאים דלרמב"ם הא דמכו' כ"ב ע"א המרביע שור פ"המק לוקה [שנים ט"ס] משום כלאים מיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון והוה ק"ל ברייתא דמ"ק דמשמע המרביע בבכור ופ"המק ליכא אלא משום עבודה בקדשי' ולא משום כלאים ותי' התם במ"ק מיירי בזכר ונקיבה שניהם פסולי מוקדשים ומשום כלאים ליכא דתרוייהו מין א' הוא וליכא אלא משום עבודה בקדשים ע"ש ולפ"ז יפה כ' כאן דאין אסור עבודה אלא בהנרבעת ומכל מקום בעי שגם הזכר פ"המק דאל"ה חייב משום כלאים וצדקו דברי מ"ל לפי דעתי:

2571

2572אבל לדינא נ"ל דוחק לומר דהזכר אינו עובד רק הנרבעת ואנן איפכא שמעי' דאלמלא דכתי' בפ' עריות ונכרתו הנפשות העושות לשון רבים הוה ס"ד דהנקבה אינה בכרת דלאו עושה מעשה היא רק הזכר וא"כ איך נאמר בקדשים בהיפוך ע"כ נ"ל דס"ל לרמב"ם דההרבעה בין בזכר בין בנקבה לאו עבודה דאוריי' הוא אף על גב דפרה נפסלה אם עלה עליה זכר משום עלה עליה עול אין ללמוד לאו דעובד בקדשים מפסול פרה ועגלה ואפשר עוד לומר בזכר חולין על נקבת פ"המק אפי' איסורא ליכא דעיקר עבודה בזכר העושה מעשה ועיין היטב השגת הראב"ד פ"א מהלכות פרה הל' ד' וכן משמע לשון הבריית' המרביע בבכור ובפסולי' מדלא קאמר פסולי מוקדשין כמו ברישא אין מרביעין בהמה בחש"מ ולא אמר אין מרביעין בבהמה אע"כ בזכר מיירי שאין מרביעין זכר פס"המק על נקבה חולין ומכל מקום אינו עבודה דאוריי' שילקה דהוה ק' לרמב"ם אי ס"ד איכא לאו במרביע קדשים א"כ כשהומם אח"כ ונעשה ב' גופים איך יחול עליו אי' הרבעת כלאים הא אין איסור חע"א ולית כאן לא כולל ולא מוסיף אע"כ משום עבודת קדשים ליכא לאו דהרבעה לאו עבודה דאוריי' היא וכשהומם הוא דאתי עליה איסור כלאים דהרבעה ומגו דחייל כלאים דהרבעה חל נמי כלאים דחרישה ומשו"ה המנהיג לוקה אע"ג דקודם שהומם נמי היה לוקה המנהיג דהוה עבודה גמורה מכל מקום חייל השתא בכולל אע"ג דיש לפקפק דלאו דהרבעה ולאו דהנהגה ב' שמות נינהו מכל מקום אמרי' כולל דהכל שם כלאים הוא כנלע"ד בדעת הרמב"ם ומכל מקום נ"ל היינו המרביע בידים אבל להכניס הזכר לעדר אעפ"י שסופו לעלות על הנקבות לית לן בה דהרי אפילו בפרה דחמירה אם הכניסה לרבקה שתניק ואח"כ דשה מאליה לית לן בה וערמב"ם פ"א מפרה הל' ז' והרי מותר למסור הבכור לשומר לגוי ולרעותו ולגדלו אעפ"י שירביענו ועיין סי' שי"ג ש"כ סק"ו על כן נ"ל התר גמור:

2572

2573וע"ד חבל קטן או רצועה קטנה שרוצים לקשור בו לסימן שלא יכשלו בו נראה לי דלאו עבודה ולא משא יתירה הוא יפה כ' מעלתו דאפי' פרה כל דלצורכה מותר כ"ש הכא ומה שהאריך מעלתו לדמות לר"פ במה בהמה כל נטירותא יתירה משא הוא בשבת ועובר משום למען ינוח אינו ענין לכאן דהכא לאו נטירותא יתירא ונראה אפי' בשבת מותר לצאת בו בכרמלית שלנו:

2573

2574וידע מעלתו דאין ענין מלאכת שבת לעבודת קדשים הרי שנים עומדים א' טעון עליו משא אבנים כבד מאוד אשר כיוצא בו ודאי עבודה קשה הוא וחברו עומד בצדו אך חוץ למחיצה ובידו כגרוגרת פת אלא שעובר ד' אמות בר"הר וזה הולך במשא אבנים שלו לפנים ממחיצה זה חייב וזה מותר לכתחילה לולי עובדא דחול ועיין סי' ש"ה סעי' יו"ד ובט"ז שם:

2574

2575ומ"ש מכ"ת כי הכהן שכבר קיבל הבכור ושוב קשה עליו טפולו הפקירו הפקר גמור כדינו תמהתי על דבריו מ"ט לא כייף ליה לטפל בו ואפי' בתחלה כשאינו רוצה לקבלו אחר שלשים יום כייפי' ליה לקבלו אם לא פשע הישראל שלא מכר אזן הפרה וכדומה ועיין היטב לשון הרא"ש בפסק שלו סוף מס' בכורות סי' ב' ויעויין בטש"ע סי' ש"ו ועוד מי נתן רשות להפקיר קדשי שמים וישלטו בו נכרים ויאכלוהו ומימי תמהתי על הצל"ח דפסחים במשנת כיצד מפרישין וכו' דכ' ליתנה לכהן ויבטל טרם יחמיצה והוא תמוה הא ביטול היינו הפקר ואי יבוא גוי ויטלנו מי שבקי' ליה ליטול חלה אפי' טמאה וצ"ע והכא בנידון שלפנינו בכור תם שאינו ממונו של כהן אלא ממון גבוה ואינו יכול לקדש בו אשה איך יכול להפקיר לעולם הוא בי גזא דרחמנא ועליו מוטל הטיפול עד שיומם וכופין אותו בשוטים ואחתום בברכה:

2575

2576פ"ב יום ה' ז' אב תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2576

2577שלום לתלמידי הרבני החרוץ בעל פיפיות המופלג כבוד מו"ה בערל נ"י בנן של קדושים:

2577

2578גי"ה הגיעני לנכון ונשאול נשאלתי מכבודך אם יש לסמוך אשטחיות לשון ש"ס ע"ז י"ג ע"ב דהטלת מום בקדשים בז"הז דרבנן בעלמא הוא וכן משמע שם מפירש"י ותוס' [אמת שכן הוא ג"כ בתוס' בכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וכו' וכן עוד בתוס' מנחות נ"ו ע"ב ד"ה אלא וכו' וכן פסק הרא"ש להדי' במס' ב"מ פרק הפועלים סוף סי' וי"ו] ונפקא מיני' דבספק בכור הי' מותר להטיל מום לכתחלה ולאכלו במומו וכמ"ש כעין זה פר"ח בא"ח סי' תס"ז ססק"ט לענין בל יראה דרבנן או לא דהרי הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח פוסק שגם בז"הז הוא דאוריי' אלו דברי מעלתו והנה דברי רמב"ם בס' מצות ל"ת סי' צ"ז ק' ממ"ש שם סוף סי' צ' ע"ש וצ"ע לכאורה. וצריך לחלק דראוי לבוא בפנים לענין שחוטי חוץ ולא לענין מטיל מום:

2578

2579והנה לענ"ד גם לדעת רש"י ותוס' ורא"ש הנ"ל לא שייך הכא למימר ספיקא דרבנן ולקולא כיון דאפילו איסור דרבנן ליכא אלא משום דמחזי כמטיל ואם כן גם בספק בכור הואיל ולענין גיזה ועבודה דאוריי' אנו מחזיקים אותו לבכור מספיקא דאוריי' שוב אם אנו מטילים בו מום בידים אין לך נראה כמטיל מום בקדשים יותר מזה והן הנה דברי הרא"ש הנ"ל דכ' דאפי' בז"הז דרבנן אין להטיל מום אפי' ע"י גוי אע"ג דבעלמא שבות דשבות דאמירה לנכרי מותר מכל מקום הכא משום חומרא דקדשים אסור [ונ"בי תנינא חלק י"ד סי' קצ"ב לא עיין שם] ולכאורה מה חומרא דקדשים שייך הכא כיון דמותר להטיל בו מום מ"הת וכל איסור דרבנן הותר ע"י נכרי אע"כ משום דגנאי הדבר ומחזי כמטיל מום בקדשים וכמה קולמסי' נשתברו וכמה דיות נשתפכו בדיני ספיקא בכורות וכמה תקלות אירע עי"ז ואין גם א' שהתיר להטיל בו מום אפי' ע"י גוי מכ"ש ע"י ישראל וע"כ מטעם הנ"ל:

2579

2580וראיתי במעין חכמה דף ס"ד סוף ע"א ד"ה אמנם וכו' עושה סמוכים לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש ואני איני כדאי אבל תורה היא וללמוד אני צריך ולהודיע צערי כי אי נימא דמן התור' מותר להטיל מום בקדשי מזבח בז"הז כיון דלא חזו לא לגופי' ולא לדמים מה ראו חז"ל על ככה להפקיענו ממ"ע דאוריי' לעשר בהמתינו כמבואר ר"פ בתרא דבכורו' נ"ג ע"א משום תקלה ופריך ש"ס לשדי מומא בכולא עדרי' ומשני מהרה יבנה מקדש ולא ימצא בהמה לקרבן ועי"ז נתבטלה מ"ע בשב וא"ת הלא טוב הי' שלא יאסרו להטיל מום בקדשים בז"הז ויעשר בהמתו ויטיל בה מום ויפדה וישדה ד' זוזי בנהרא ויאכל במומו בשלמא אי היה זה גזרה קדמונית מדרבנן י"ל העמידו חכמים דבריהם במקום בטול מ"ע אבל כיון דהטלת מום בז"הז הם התחילו בה אחר החורבן מה ראו על ככה [עתה נדפסו חדושי רי"ט אלגאזי על הל' בכורות לרמב"ן פרק ה' דבכורות ראיתי שעמד בזה]:

2580

2581ותו צלע"ג למה החליטו כ"כ דבז"הז גרע ממטיל מום בבעל מום דלא לגופי' ולא לדמי חזי ואמאי הלא האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו אסור למשתי יין דהיום אם בקולי תשמעו עיין עירובין מ"ג ע"ב ורמב"ם פ"ד מנזירות ה' י"א וא"כ ה"נ הרי חזי כל שעתא ושעתא לגופי' ועוד הא קיי"ל מקריבי' אעפ"י שאין בית ורק אכילת בכור ומעשר במזבח תלי' יעיין מכות י"ט ע"א ותוס' ד"ה ואי סבר ויעיין מג"א סי' תקס"א סק"ג וא"כ אם ישתדל רשות אצל המלכות בז"הז לבנות מזבח נוכל להקריב עכ"פ קרבנות צבור דטומאה הותרה בצבור ובספר כפתור ופרח שנמצא פה א' פ"ו דף כ"ב ע"ב כ' שא"ל רבינו ברוך שר"ח הכהן מפר"יש [בעל התוס'] אמר לבוא לירושלים בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בז"הז ואני מטרדתי לא שאלתי מה נעשה מטומאתינו ואנה הכהני' המיוחסים ונזכרתי שאין לחוש על הטומאה וכו' שקרבנות צבור דוחי' את השבת ואת הטומאה וכו' עכ"ל לעניננו ודברים אלו מועתקים ג"כ בשיל"ת יעב"ץ ח"א סי' צ"ט ע"ש והאריך בהם [וע"ל סי' רל"ו] וא"כ בודאי צ"ע אמאי פשוט כ"כ דלא שייך בז"הז איסור הטלת מום טפי ממטיל מום בבעל מום:

2581

2582והנלע"ד דודאי פשטא דכל מום לא יהי' בו בזמן שתמי' יהיה לרצון וממועט הכל בין בעל מום בין בז"הז אך כתיב כל מום לרבות ותלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דס"ל בעלמ' אע"ג דלא לוקי' על ריבוי דכל מ"מ איסור' איכא כמ"ש תוס' פסחי' מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' יע"ש א"כ ה"נ מרבי' מכל מום לאסור דאוריי' לר"מ מטיל מום בבעל מום ולרבנן גרמא ומכ"ש דמרבי' מיני' איסור דאוריי' בז"הז דחמיר תם בז"הז מבעל מום בזמן המקדש מטעמים שכתבתי והא דלא אמרי' בבכורו' ל"ג דכל מום אתי' לרבוי' בז"הז משום דבעי לאוקמי קרא נמי לזמן הבית כמ"ש תוס' שם ס' זו ע"ש והן הנה דברי רמב"ם פ"א מאי' מזבח אך כ"ז למאי דקיי"ל כר"י דכל היכי דכתיב כל ריבוי הוא לאי' ולא למלקות אך לר"ל ר"פ י"הכ דס"ל דרשא דכל אסמכתא הוא וה"נ כל מום לר"מ ולרבנן אסמכתא הוא א"כ מס' יותר ראוי לגזור להטיל מום בבעל מום בזמן שב"המק קיים ממאי דאיכא למיגזר בתם בז"הז כמובן והיינו דאמר רבא בע"ז י"ג ע"ב נראה כמטיל מום כדי לתרוצי גם לר"ל דדרבנן בעלמא הוא ולר"ל הא דאין מעשרים מעשר בהמה בז"הז י"ל גזירה משום יתום עיין ר"פ בתרא דבכורות ומיושבים ק' לח"מ על הרמב"ם פ"א מאי' מזבח הנ"ל וסוגי' דעלמא כוותי' ואין לנו להקל ח"ו דלפע"ד גם להתוס' אין להטיל מום אפי' בידי נכרים בספק בכור בז"הז והנלע"ד כתבתי בחפזי דברי א"נ הדש"ת.

2582

2583פ"ב יום א' ט"ז מרחשון תקפ"ב: לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ.

2583

2584שלום להרב המופלא בתורה כמו"ה דוד אב"ד דק"ק רעטי ני':

2584

2585אחרי פנותי אמרתי להשיב על שאלתו אודות בכור שנתערב והמעשה הי' שהיהודי עשה סימן בבכור בצמרו שלא יתערב ומסרו לרועה נכרי בתוך עדרו והודיעו שזה הוא בהמת קדשים האסורה בגיזה ובהגיע שעת גז צאנו גזז הרועה את כל הצאן וגם הבכור וממילא שוב אין היכר וסימן בבכור והרי הוא נתערב בין כל העדר וגם הגיזה נתערבה בין צמר הרבה עוד זאת הלך הרועה וסירס הרבה מן הצאן וספק אם הבכור מן המסורסי' או מן התמימים ועתה נפשו בשאלתו מה לעשות תקנה למצוא היתר להפ"מ הנ"ל:

2585

2586הנה בכאן יש לדון על ג' דברים (א') על תערובת הצמר הנגזז מן הבכור מחיים וזה אוסר בכ"ש כמבואר בש"ס דבכורו' כ"ה ע"ב לפי אוקמתא דרבה בר אבוה דפסק הרמב"ם כוותי' ובטוש"ע י"ד סימן ש"ח סעי' ד' ואין תקנה למכור כלו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דחיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון שהוא אי' דאורייתא והוא ודאי איסור שנתערב אם כן חיישינן שמא יחזור וימכרנו וגם אין תקנה בהשלכת הנאה לים המלח ויהי' מותר אפי' לישראל דז"א כיון שקדושת בכור אין לו פדיון אינו תופס דמיו וכל שאינו תופס דמיו אין מועיל השלכת הנאה וכל זה פשוט עיין ש"כ סי' ק"י סק"ב וסימן נ"ז סקנ"א ומג"א ר"סי תס"ז נמצא לפי האמור אין תקנה כלל להתיר הצמר שנתערב בה גיזי הבכור:

2586

2587(ב) צריך לדון על הבעלי חיים התמימים שהם כולם ספק בכור תם וירעו כולם עד שיסתאבו ואם להתיר ע"י פירוש כבר ידוע פלוגתא ר"ת ור"י והראשונים והאחרונים כולם מלאים מזה ולפי פשטיות דעת הר"י וסייעתו אין שום תקנה להתיר ע"י פירוש ואך ר"ת וסייעתו המתירים קשה עליהם מש"ס ערוך ר"פ כל הזבחי' שנתערבו דכולם ימותו ופריך ונכבשינהו וניידינהו ותי' ש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע וזה קשה על ר"ת ותי' תוס' בחולין פג"ה דחומרא דקדשים שאני ובסנהדרין דף פ' תי' תוס' על הק' מטבעת ע"ז תי' אחר על ר"ת דדוקא בבע"ח הקיל משום שבידו לעשות בהיתר ע"י נכבשינהו א"כ לא גזרי' שיקח מן הקבוע דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ע"ש ומ"מ לא מתורץ בזה הקושי' מר"פ כל הזבחי' דמיירי בבעלי חיים דבידו לכבשם ולניידם ואפ"ה גזרי' שמא יקח מן הקבוע וע"כ קדשים שאני וא"כ הכא דבקדשים קיימינן כל אפין שוין דלא מהני פירש א' מהם דגזרי' שמא יקח מן הקבוע:

2587

2588(ג) צריכי' לדון על המסורסי' על ידי הרועה והנה מעשה זה מספיק להתיר בכור לאוכלו במומו כמבואר בד"מ והובאו דבריו בש"ך סימן שי"ג סק"ו והשתא שספק בכור הוא הרי כולם נאכלים לישראל דאמרי' לכהן אייתי ראי' שזה בכור הוא חוץ מא' מהם שנותן לכהן משום גזל השבט מ"מ בכולם יש בהם ספק בכור ואסורים בגיזה ועבודה לעולם מיהו אפשר לדון בהם דין נכבשינהו לר"ת דלא אמרי' קדשים חמירי אלא תמימים ולא בעלי מומין אך מי יסמוך על ר"ת והרבה פוסקים חולקים כמבואר כל זה במקומו למעיין קצת ובשגם אין זה סברא ברורה כ"כ דלא שייך חומרת קדשים בשהוממו לענין גיזה ועבודה:

2588

2589ואמנם כל הנ"ל אי הי' ברור לנו שנתערב בכור בין העדר וכן גיזי בכור בין הצמר אך הא לא ראה ישראל שעירב בכור בין העדר רקשהרועה אומר כן ודברי הגוי הזה אינן אלא דברי תמה לומר ששינה מה שצוה לו בע"הב שלא יגזוז ולא יעבוד בזה ומה הי' לו להרועה ששינה מדעת הבעלים והנה בלא"ה נמי ידוע כי עכו"ם אינו נאמן לא להתיר ולא לאסור ולעולם אמרי' דבריו שלו כמאן דליתא כמבואר בדוכתי טובא ובש"כ סי' קכ"ז ססק"כ יע"ש וא"כ לא מבעי' הצמר דמאן לימא לן שעירב גיזת הבכור בתוכו דלמא לקח הגיזה לעצמו אלא אפי' העדר אע"ג שאנו רואין יתרת שמספר הצאן הגזוזי' הם כמו שהיו עם הבכור מ"מ כיון דמסלקינן דברי העכו"ם כמאן דליתא ואז אלו היינו מוצאי' העדר כך כמו שהיא עתה ולא הי' כאן מי שהגיד לנו מה שנעשה עם הבכור הי' מסופקים לומר עכ"פ דלמא הבכור אזיל לעלמא והאי אחרינא הוא שהרי קמן שהנחנו בצמרו ומצאנוהו גזוז ועוד אפשר נמי שהנכרי החליף הבכור באחר ונהנה מן החליפין שהחליף רזה בשומן או נחש ינחש בו הואיל והוא בהמת קדשים כדרכם של עכו"ם ולא נתערב בכאן שום בכור לעולם ומידי ספיקא לא נפקא ונהי דס"ס לא הוה דלומר על כל א' שמא לא נתערב בכור כלל ואת"ל נתערב שמא אינו זה דהרי אינו יכול להתהפך דכשתתחיל שמא אין זה בכור ואת"ל הוא בכור שוב לא תוכל לומר שמא לא נתערב וזה פשוט ולא שייך לומר כאן שאינו צריך להתהפך מפני שצריכי' לדון תחלה אם הי' כאן בכור או לא ז"א דבודאי הי' כאן בכור וצריכי' אנו לדון עליו וא"כ בעי' יכול להתהפך והך ס"ס אינו מתהפך מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ונוכל לצרף לקולות אחרות כאשר יתבאר:

2589

2590ולא מבעי' הצמר שנוכל להתיר ע"י שימכור כלו לנכרי חוץ מדמי גיזת הבכור מה תאמר שמא יחזור וימכרנו לישראל זה לא חיישינן כיון דאיכא ספיקא בלא"ה אם יש כאן תערובו' בכור כלל וכה"ג כ' הש"ך סי' נ"ז סקנ"א ועוד נ"ל מהיות טוב אל תקרי רע ע"כ קודם מכירה לנכרי ישליך גם דמי גיזה א' לים דהאיכא הראב"ד וסייעתו דס"ל דזה מועיל אפילו באיסורים שאין להם פדיון ולדידי' מותר אח"כ לישראל להדי' א"כ עכ"פ נוכל למוכרם אח"כ לגוי חוץ מדמי איסור שבו מה תאמר שמא יחזור וימכרנו לישראל ז"א דלמא הלכה כמ"ד דמועיל השלכת הנאה וא"כ הי' מותר להדי' לישראל ואת"ל אין הלכה כהך מ"ד מ"מ דלמא אין כאן תערובו' גיזת בכור כלל ואת"ל יש כאן דלמא לא ימכרנו לישראל וכל כה"ג שרי לפענ"ד בלי פקפוק ומ"מ נמצא מפסיד שיעור ב' גיזות א' מה שמשליך לים ואחד מה שמוכר לנכרי חוץ מדמי גיזת הבכור וק"ל:

2590

2591אמנם למצוא קולא באותן שהוממו להתירן בגיזה ועבודה הי' נראה לי על א' משני אופני' או שיתן א' מהם לכהן כדינו והכהן ישחטנו ויאכלנו כי מצוה עליו לאכלו ולמהר המצוה עדיף ומכיון שנשחט זה הותרו כולם בגיזה ועבודה כמו נפל א' מהם לים או נאכל א' מהם דתלינן דאיסורא נפל או נאכל ואע"ג דדוקא נפל בדיעבד אבל הפיל בידים לא משום דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ הכא אין עושה להדי' כדי לבטלם רק שהכהן אוכל את שלו כמצותו ואינו מחוייב לעכבו דהא לכל הפחות מחויב לאוכלו בתוך שנתו עכ"פ וא"כ אינו עושה כדי לבטל וממילא הותר כל העדר וכ"כ להדי' ב"הז בפ' התערובות גבי ימותו כולם כיון שמצוה להמיתם הותרו כולם ע"ש ומצורף לזה דאיסורו קל מפני שאין אנו מאמיני' להעכו"ם כלל שנתערב בתוכו שום בכור וכנ"ל אלא שלפ"ז לא יגזזו הנותרים אלא שנים שנים ולא אחד אחד כמבואר בש"ס דזבחי' גבי אם קרב ראש אחד מהם וכו' וכן הוא בש"ע סי' ק"י סעי' ז' יע"ש:

2591

2592והאופן השני הוא שבלא"ה איכא ספיקא אם נאמין להעכו"ם א"כ בואו ונסמוך על הרמ"א סי' ק"י סעי' וי"ו להפריש כולן ביחד שלא ישארו הקביעות במקומם ואז מותר אפי' פירש בפנינו ויקח הנפרשי' אז ומותרים לגוז אפי' אחד אחד אף ע"ג שחזרו אח"כ לקביעותן כמ"ש הש"כ שם רק שנים האחרוני' יהיו אסורים ולזה יצורף ההיתר דלעיל שישחט א' מהנפרשים ועי"ז נימא דהנשחט הי' הבכור ועי"ז הותרו גם שנים האחרוני' וגם הוא צירף קולא שנוכל לסמוך על הך דרמ"א והיינו ע"י ג' קולו' (א') ספק אם הי' כאן תערובת בכור כלל דלמא אזיל לעלמא (ב') שמא הוא אותו שנאכל (ג') הרי נעקר כל הקביעות ממקומו ונימא כל א' מרוב התירא פריש:

2592

2593אמנם התמין הנשארים אם הם מיעוטין והרוב נסתרסו י"ל איסורא ברוב המסתרסים הי' וכל התמים מותרים להדיא ואע"ג דהך דאיסורא ברובא אשתייר אתמר פ' כל הזבחים גבי טבעת של ע"ז ושם לא נאמר אלא להתיר התערובת השני ולא להתיר המיעוט להדיא מ"מ הרי כ' רשב"א בתה"א דש"ס מיירי בפירש בפנינו וגזירה שמא יקח מן הקבוע לכן לא התירו אלא תערובת השני אבל פי' שלא בפנינו מותר המיעוט להדיא ורא"ה דפליג התם היינו משום דס"ל כהר"י דגם בפי' שלא בפנינו נמי גזרי' שמא יקח מן הקבוע וכל זה שייך אם באנו להתיר מכח פירוש דנימא מרובא פריש אזי יש לגזור שיקח מן הקביעות להדיא אבל הכא נאמר איסורא ברובא בעלי מומין אשתייר והותר המיעוט בלא פירש כלל בהא כ"ע מודים דהמיעוט מותר ועוד כיון שנסתרסו קודם שנודע התערובת ה"ל פירש קודם שנולד הספק ולא גזרי' שמא יקח מן הקבוע ומה"ט נמי לק"מ מהא דאי' התם אם נפתחו מאה חביות לא אמרי' היתרא ברובא ע"ש בש"ס דהתם אחר שנודע התערובו' ומטעם מרובא פירש א"כ דין הוא שהאחרוני' אסורי' משא"כ הכא כשנודע התערובת מיד מצאנו רוב מסורסים ומיעוט תמים אמרי' הבכור הוא מהמסורסים:

2593

2594אך אם המסורסים הם מיעוטין או חציין ואידך הם תמים לא שייך היתר הנ"ל ע"כ נ"ל דאם יעקרו כולם ממקום קביעתם יש להתיר עפ"י הדרך שכתבתי לעיל גבי בעלי מומין ואין לומר הא מבואר ר"פ כל הזבחים דלא שייך היתר זה דבקדשי' חיישי' שמא יקח מן הקבוע לזה י"ל האמת שכן דעת תוס' פג"ה אבל בסנהדרין פ' ע"א כ' כל היכא שיכול לעשות בהיתר ע"י נכבשינהו וניידו ליכא למיחש שיקח מן הקבוע ועמ"ש ב"ח שבש"כ סימן ק"י סקל"ז ולדבריהם צ"ל הא דאמרי' ר"פ כל הזבחים גזירה שמא יקח מן הקבוע אע"ג דיכול לעשות בהיתר י"ל משום דעכ"פ ב' האחרונים ישארו באיסורם משו"ה חיישי' שיקח מן הקבוע אף על גב דגם זה יכול לעשות בהיתר דלאחר שהפריש כולם יקח א' מהמפורשים ויאכלנו ואח"כ נאמר דאיסורא נאכל ויהיו גם ב' האחרוני' מותרים וא"כ מ"ט גזרי' שמא יקח מקבוע [אף על גב דפר"ח כ' דזה הוה תרתי דסתרי מ"מ אין זה מוכרח ועיין בש"כ סי' ק"י ס"ק ל"ז] י"ל דכ"ז למאי דקיי"ל כר"א אם קרב ראש א' יקרבו כל הראשים כולם אך מתני' ר"פ כל הזבחי' לא אתי' כר"א כמבואר בזבחי' שם דף ע"ד ע"א ע"ש ומשו"ה לתנא דמתני' שנים האחרונים אסורים ומשו"ה גזרי' שמא יקח מן הקבוע משא"כ לדידן יש להתיר אפי' בקדשי' ע"י נכבשינהי כנ"ל [ובזה י"ל גם הטור שפסק בסי' ק"י בבע"ח שנתערבו דלא כר"ת חוץ מבספק דרוס' מפני שהוא ספק בלא"ה מקיל כר"ת כ"כ מהרש"ל ביש"ש אמנם גבי א"וב שנתערבו פסק כשאלתות דנכבשינהו וניידו ולפי הנ"ל י"ל ר"י נמי ל"פ על ר"ת אלא באיסור אכילה דאכתי איכא למיחש שמא יקח משנים האחרונים טרם נאכל הראשון שפירש דזמן רב צריך לאכול בהמה ואפי' עוף שלא ישאר ממנו מאומה ואפילו טעם הנשאר בכלי שצריכי' לדון עליו אבל לענין א"וב שאינו אלא איסור שחיטה ומשנשחט הראשון שוב מעיקר הדין הותרו כולם מודה הר"י לר"ת או לכל הפחות הטור הכריע כן וא"ש] ומצורף לזה הספק שמא לא נתערב בכור כלל ולא נאמין להגוי:

2594

2595ומ"מ יותר טוב אם לאחר שפרשו אחד א' ע"י הנ"ל אם אפשר להפיל בהם מום ע"י נכרי אף ע"ג שאסור לעשות מום בבכור ואמירה לנכרי נמי אסור מ"מ הכא שנתיר לאכלם אפילו תמימים טוב יותר לגרום להם מום מובהק ע"י נכרי ונאכלם אח"כ במומן ממה שנבוא לנגוע באכילת קדשי' תמימים בחוץ אע"ג דמן התורה כבר נתבטלו מ"מ כל מה שנוכל למעט באיסור עדיף טפי ומיראי הוראה אני. ומה הוא מום מובהק יעויין סי' ש"ט בטוש"ע וכל מום צריך שיראה לשלשה בני הכנסת ולא יותר על פי יחיד כל זה מבואר והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:

2595

2596ירום ונשא וגבה מאוד י"נ הרב הותיק המא"הג ח"וש המופלא כבוד מה"ו אברהם אולמאן נ"י אב"ד דק"ק סאבאטקא יע"א:

2596

2597נועם דבריו הגיעני נידון יהודי א' שקנה עז מהנכרי וכשמסר העז להרועה לרעותה בין שאר צאניו ואמר הרועה עז זו בעלת חסרון שמשגרת ולדה וכבר שוגרה והרי היא משכלת ונסתפק פר"מ אם להאמין נכרי מסל"ת לפטור ולד הבא אחריו מן הבכורה והאריך מאוד בחריפות ובקיאות כדרכו היפה אי נאמין לגוי מסל"ת ובעדות הנכרי להשביח מקחו וכדומה [יעיין בזה בש"ך י"ד סי' קכ"ז סק"כ בסופו] וזאת שנית אי נמי נאמין לו מ"מ הא לא הגיד מה הפילה אולי הפילה דבר שאינו פוטר מן הבכורה או נימא נזיל בתר רוב בהמות כמבואר בנדה כ"ט ע"א ובתוס' שם ד"ה וזו וכו' והאריך למעניתו:

2597

2598עיניו שפיר חזו דברי מהרי"ק שרש קמ"ג דמייתי לי' רמ"א בש"ע י"ד סי' ש"ה סכ"ג שכ' כל שהעידו נשים שראו ולד שאינו מרוקם לא אמרי' אין אנו בקיאים אלא הבא אחריו בכור ודאי דמוקמי' אחזקה האם לא פטר רחמה והולד בחזקת שאינו מרוקם עדיין כתחלת יצירתו והגאון חכם צבי סי' ק"ד העלה דלא אמרה מהרי"ק אלא בשהי' לפנינו שפיר וראינוהו אינו מרוקם שאז אע"ג דאין אנו בקיאים מ"מ משום חזקות אלו אמרי' שהבא אחריו ודאי בכור משא"כ מסתמא אמרי' רוב נשים ולד מעלי' יולדות כמוכח בנדה כ"ט ע"א דמביאה קרבן ונאכל ומעלתו הקשה על החכם צבי דריב"ל מיירי בעברה בנהר והפילה לתוך הנהר ולד ממש אבל הכא שהפילה נפל א"כ אינה מרוב הנשים שאין מפילות וכיון שהפילה שפיר יש לחוש שמא הפילה דבר שאינו פוטר ומשו"ה אזיל מהרי"ק בתר חזקות דילי' לפע"ד לשון הפילה לא משמע כן בשגם הוא ממש נמנע שתלד ולד מעלי' בזמנו ולא נכרת הטבור ויצא חררת דם עמו ונפל לנהר ולא ידעה מה זהו דבר רחוק במציאות א' מאלף יותר ממפלת נפלי' יעיין ס"פ מפנין אע"כ רוב מאותן המיעוט המפלת נפלים מפילים דבר הפוטר מבכורה ודברי ח"ץ נכונים לכאורה:

2598

2599ועין הרואה יראה לכאורה דמהרי"ק בתשובה זו נמשך אחר דעת הריב"ש בתשובה סי' שע"ח דס"ל דרובא לא עדיף מתרי חזקות ועיין מ"ש פני יהושע בקונטרס אחרון דכתוב' סי' מ"ו ד"ה ועל ארבעה וכו' ע"ש וא"ש נמי הש"ס דפריך מבהמה שיצאה מלא' אדריב"ל דמביא' קרבן ונאכל דבתרוויי' איכא תרי חזקות בבהמה אוקי האם בחזקת שלא נפטר רחמה והולד בחזקת שלא נתרקם ובאשה אע"ג דלא מיירי במבכרת איכא חזקה שאינה חייבת קרבן כמ"ש ח"ץ הנ"ל חזקה זו ונ"ל להסביר יותר דהוה חזקת הגוף שגופה בחזקת מותר לאכול בקדשים בלי הבאת כפרה וזהו חזקה א' ושני' חזקת הולד שאינו מרוקם וה"ל ב' חזקות נגד הרוב ושפיר פריך הש"ס אדריב"ל:

2599

2600אלא דלפ"ז למסקנת הש"ס דבבהמה היינו טעמא משום דלא טינפה אבל זולת זה נפטרה מן הבכורה ולריב"ל נמי מביאה קרבן ונאכל וזה דלא כהריב"ש לכאורה ועוד בלאה"נ תיקשי ע"כ לא אמרה הריב"ש אלא דרוב לא עדיף יותר משני חזקות וה"ל פלגא ופלגא וא"כ בבכור אדם פטור מחמש סלעים דהממע"ה ומ"ט משוי לי' מהרי"ק ודאי מיהו לזה י"ל דנהי דמהרי"ק מיירי בז"הז דליכא קרבן ולא קדשים מ"מ מחייבת לי' לאיתתא בקינין שמנים לכשיבנה המקדש וביותר דמהרי"ק מיירי במבכרת דלולי האי לידה ראשונה הלזו היתה ראוי' לאכול קדשי' מיד בבנין המקווה בעזה"י ועתה אסורה בקדשים עיין משנה ספ"א דכריתות וע"ש נמצא ה"ל ג' חזקות נגד הרוב משו"ה משוי לי' המהרי"ק ודאי:

2600

2601אך קושי' הראשונה מהש"ס אהריב"ש קשיא והנלע"ד הש"ס מיירי מהוחזקה האשה ובהמה מעוברת ואפשר היינו הוכר עוברה ממש אחר שליש ימיה שהוא חזקה דאוריי' כמבואר פ"ק דנדה ט' ע"א וא"נ מיירי בהוחזקה בשארי סימנים שיש לנשים והוא חזקה פחותה מהיכר עובר [יעיין דבר מתוק להגאון מו"ה שאול זצ"ל אב"ד דק"ק אמסטרדם נדפס בתוס' חדשים פ"ה דמס' אבות יע"ש] והנה כל שהוחזקה מעוברת לפנינו אין כאן שום חזקה דמוקמי' בחזקת שלא נפטר רחמה עכ"פ חזקה גדולה שעי"ז העובר יפטר רחמה דיוצא דופן או דבר שאינו פוטר מבכורה לא שכיחא וכבר יצא' האשה או הבהמה מחזקת מבכרת פי' שיהי' הולד הבא אח"ז חייב בבכורה מחזקה זו כבר יצאה וגם מחזקת אכילת קדשים בלי קרבן כבר יצאה מחזקה כי אנו יודעים בודאי שא"א לה שתתרוקן מעיבור זה מבלי שתאסר בקדשים בלי קרבן וכן כיון שהוחזקה עוברה ומכ"ש הוכר עוברה כבר יצא הולד מחזקת שאינו מרוקם דמסתמא אחר מ' יום נגמרה צורתו נמצא חזקה ליכא ורובא איכא משא"כ בעובדא דמהרי"ק לא הוחזקה עוברה כלל דכ' להדי' שהיתה ב' חדשים אחר שנבעלה ואפשר אפי' האורח לא פסק בזה נהפוך רובא ליכא וב' חזקות איכא ואפשר ג' חזקות לפמ"ש לעיל ומצורף לזה גם סברת הח"ץ שהרי עינינו ראו שהי' מים במים בזה יש לסמוך אהכרתינו והבא אחריו חייב בבכור' ודאי אפי' בספ' בכור אדם ליתן לכהן ה' סלעים:

2601

2602וא"כ בנידון זה אם לא הוחזקה העז מלאה אעפ"י דאפשר דלא הוה ודאי בכור הבא אחריו משום דלא ראינו מה הפילה בראשונה מ"מ ספיקא דאוריי' מיהת הוה אפי' נאמין לרועה מסל"ת ואם נאמר שנשאל לרועה עתה אם ראה העז מליאה טרם שהפילה זה לא יעלה על הדעת להאמין עדותו ע"י שאלה אע"ג דכל היכי דמהימן מסל"ת כל היכי דהתחיל להסיח לפ"ת שוב מהימן אפי' מה שאמר ע"י שאלה היינו כל זמן שעסוקי' באותו ענין שהתחיל להסיח אז נושאים ונותנים עמו מדבר לדבר אבל אחר שהלך לו שנקראהו ונשאלהו ונאמין לו חלילה לנו וכל זה אי מהימן מסל"ת מה שאינו נ"ל אלא שלא רציתי להאריך בזה כיון שאין אנו צריכים לכך והעז הזו היא בחזקת מבכרת כמו שהיתה:

2602

2603מ"ש מעלתו בסוגי' דהחולץ מ"ז ע"א למה צריכים עדיו עמו נאמינהו הואיל ובידו לגייר עצמו לפנינו קיצר במקום שהי' לו לפרש דקושייתו לר' יהודה התם דסגי בטבילה בלא מילה דלרבנן לק"מ דכיון שצריך להטיף דם ברית ובמקום צערא דגופי' לא אמרי' הואיל ובידו אם לא בגיורת מ"מ לר"י בזכר ולרבנן בנקבה נמי לק"מ דש"ס אמר בקידושין ס"ב ע"ב מי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא ולמ"ד בעי' מומחה א"ש בפשיטות ואפי' למ"ד בהדיוטות סגי לא קשי' מש"ס שבת מ"ז ע"ב די"ל הכא קשים גרים לישראל לא יזדקקו לו מ"מ קו' מעלתו לק"מ:

2603

2604ומה שהקשה עוד בש"ס החולץ מ"ד ע"א שם דקאמר לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי דעכ"פ אם יגייר עצמו לפנינו יתכשר ויאומן אלו דבריו לא הבנתי הא בעי' תחלתו וסופו בכשרו' ואם יעיד מה שראה בגיותו לא מהימן בדאוריי' ועיין ב"ב קכ"ח וטוש"ע ח"מ סי' ל"ג ומיהו מדרבנן יעיין ספ"ב דכתובו' כיון דדעתי' לאיגיורי וביבמות ל"ה ע"א ומס' ע"ז ס"ד ע"א ותל"מ ותנוח דעתו הרמה כי קצרתי מאוד והנחתי על מעיין המתגבר כמותו והנני חותם בברכה א"נ הדש"ת: פ"ב יום א' כ"ג לירחי תליתאי תקפ"א לפ"ק.

2604

2605משה"ק סופר מפפ"דמ:

2605

2606יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה י"נ הרב המא"הג המופלג בעל פיפיות תל תלפיות כבוד קש"ת מהו' בצלאל ני' דיין מו"ש דק"ק פראג יע"א:

2606

2607תחלת דינו על ד"ת נועם אמרותיו מה שהקשה אדם קשה כברזל כבוד פר"מ בסוגי' חולין קל"ד דאמרי' פרה בחזקת פטורה וק' לי' לפר"מ מסוגי' דיבמות צ"ט כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה שפטורי' ממתנו' ומאי חזקת פטורה איכא התם וניחא לי' דהכא נמי לא בעי' חזקת פטורה אלא משום דאיכא חזקת חי בפרה מתנגדת לחזקת ממון דבעלים אבל בעלמא הממע"ה ועפ"י מ"ש הפלתי ס"סי ס"א בזה ודבריו פח"ח הוצק בשפתותיו:

2607

2608ואעתיק דבר א' ממשנתינו פרה בחזקת פטורה קיימא פשטות הסוגי' משמע דנהי בכל מקום ממון בחזקת בעלים מ"מ אמר רחמנא צדק משלך כל ספק שיתילד תתן מספק לכהני' ועניים ועיין ר"ן ריש נדרים ומשני הכא הש"ס היכא דאיכא גם חזקה לסיועת הבעלים לא אמרה רחמנא אלא בספק שקול [ואידך קמה בחזקת חיובא הוא לאו דוקא] ונוראות נפלאתי בתשו' א' על דברי הגה' מרדכי ס"פ הזרוע דמקשה אמאי לא נימא גבי קמה מרוב דתבואת הבעלים פריש ותי' דכתי' עני ורש הצדיקו צדק משלך וק' היינו דוקא בספק שקול אבל אפי' נגד חזקת פטורה דפרה לא אמרי' מכ"ש נגד רובא דאיתא קמן ושוב מצאתי שעמד בזה באבני מילואים שבס' טורי אבן שלהי ר"ה דף י"ד ע"ש ויש לומר דס"ל למרדכי דש"ס מיירי בפרה שנשחטה בחצי היום ובזה אין ספק רק הספק בזמן טבילת הגר וא"כ איכא תרי חזקות לבעל הממון חזקת פטורה בפרה וחזקת גוף גיותו של הגר ונימא השתא הוא דאגייר וב' חזקות עדיפא מרובא להריב"ש ע"כ אין כח בעני ורש הצדיקו לדחות ב' חזקות אבל רובא לחוד דחי ודוחק דפשטות משמע אפי' ברור שנתגייר בחצי היום והספק בשחיטת הפרה ואיכא חזקת חי להפרה וכמ"ש גם בפלתי ס"סי ס"א ואפ"ה אתי החזקת פטורה ודחי לי' ולא מהני עני ורש הצדיקו ועוד הארכתי [עיין לעיל סי' ר"מ] עכ"ל לעניננו:

2608

2609ואומר לענין ק' חמורה דפר"מ ודאי מי שיודע שהוא ישראל ובע"הב ועליו מוטל מצות עני ורש הצדיקו א"כ כל ספק שמתילד בממונו הרי הוא לכהן ולעניים דרחמנא פקדי' להחמיר בספיקא ולהצדיק נפשו אך אם ספק אם עליו צוה ה' עני ורש הצדיקו או לא כגון ספק אם הוא כהן נוטל מתנות או בע"הב ונותן מתנות לא שייך לומר צדק משלך כי על זה אנחנו דנין אם עליו המצוה או לא אם כן המוציא מחברו עליו הראי' ומיושב ק' פר"מ: פ"ב ער"ח אב קפ"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2609

2610יחי ה' אלקיו עמו ויעל הגבה למעלה על התורה ועל העבודה תמה ויראה בנויות ברמה ה"ה ידידי הרב הגדול המופלג החרוץ ושנון כש"ת מהו' יחזקאל סג"ל ני':

2610

2611יקרת מכתבו מפז רב קבלתי על נכון ומה דשאילנא קדמיכון במי שנתן במתנה לגוי חלק בפרתו שלא ביכרה ומשך הפרה ולא הקנה לו ישראל מקום בחצירו אם יש לסמוך אמ"ש תוס' בע"ז ע"א ע"א ד"ה פרדשנא וכו' דבמציאה ומתנה לכ"ע גוי קונה במשיכה וכ' מעלתו הא דלא כ' הפוסקים זה התיקון משום שחשו לדעת רמב"ן בשיטה מקובצת פ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"ב) ד"ה דבר תורה מעות קונות ע"ש דס"ל בישראל למ"ד מעות קונות לא משכחת קנין מתנה אלא בחליפין ואגב וחצירו ש"מ אפי' מתנה לא קנה במשיכה ובמציאה דלא שייך חליפין ואגב ליכא לרמב"ן אלא חצירו וה"ה בעכו"ם למ"ד משיכה אינה קונה לא יועיל משיכה אפי' במתנה ומשו"ה לא כ' פוסקים תקנה זו ולהיות כי דברי רמב"ן תמוהים בעיני מעלתו כי מה יועיל חצר לקנות אם אין משיכה קונה הלא חצר אינו אלא מטעם שליחות או יד וכיון שאין ידו ושלוחו מצי למקני במשיכה איך יקנה חצירו וקו' זו כתובה בס' קצ"הח ר"סי קצ"ה ותו קשי' ליה למעלתו מש"ס דע"ז התם ע"א ע"ב דמסיק משיכה בנכרי קונה מדחייב על גזילו ואס"ד במשיכה לא קני' במאי קני' ולהרמב"ן דלמא שהכניס גזילו לחצירו אע"כ אם אין משיכה קונה גם חצירו אינו קונה ע"כ נ"ל למעלתו דברי תוס' עיקר ובדיעבד ראוי לסמוך עליהם אלו דברי מעלתו:

2611

2612אמנם לבבי לא כן ידמה כי באמת דברי תוס' תמוהים בעיני קצת ולא זכיתי להבינם כי דברי רמב"ן ז"ל נכונים בטעמם דודאי לפי המובן אי לא חדש' התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לב"נ ע"כ היה בנוהג שבעולם אדם קונה מחברו במעות שהיה פורע לו עד גמירא מה שהתנו ביניהם ואח"כ היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק וכן כ' להדי' רש"י רפ"ב דבכורות ד"ה כלל וכלל לא וכו' וכן במתנה ומציאה אי לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהרי הוא שלו ומאן מירמא ליה מיניה אמנם ניתנה תורה ונתחדשה קנינים מחודשי' לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנה לידו כלל ולאידך במשיכה וזה איננו לקיחה לביתו ורשותו אלא אפי' רק בסמטא ור"הר כשמושכו או הגביה קנה וע"ז יפה כ' רמב"ן דלמ"ד ד"ת מעות קונות בישראל ולא נאמר קנין משיכה לסימטא כלל א"כ מנ"ל שיקנה מתנה או מציאה בכי האי גווני אם לא לחצירו ממש ולא מטעם חצר שנתרבה מטעם יד או שליחות כאשר יתבאר אלא מטעם קנין גמור דכיון שלא חידשה בו תורה שום קנין הרי הוא כמו קודם מתן תורה לענין זה וזה כוונת רמב"ם בפי' המשנה גיטין נ"ט ע"א עיין שם:

2612

2613ולפ"ז לכאורה דברי תוס' תמוהים במ"ש דבמציאה ומתנה ודאי קונה משיכה בגוי מנ"ל הא דלמא ה"נ דוקא שיקחנו לביתו ממש ולא במשיכה בעלמא והיותר נ"ל דאה"נ דהתוספות להך משיכה נתכוונו דהרי התם קאי אפרסאי דשדרי פרדשני והיינו לביתו ממש שדרי להו ואי אמרת בשלמא במקח וממכר מיירי מייתי שפיר דמשיכה בנכרי קונה דאס"ד לא גלי בהו קרא קנין משיכה א"כ אינו קונה במקח וממכר בלא זוזי אפי' הוליכו לביתו ממש אע"כ משיכה בנכרי קונה ואז קונה אפילו במשיכה לר"ה וסימטא וא"כ לכ"ע אין משיכה קונה במתנה בנכרי אי אין משיכה בנכרי קונה והיינו דכ' הטור בי"ד סי' ש"כ דקנין המחוור הוא קניית מקום דאז הוה חצירו וקונה לו מטעם חצירו כנ"ל:

2613

2614ואי תקשי לך מש"ס פ"ק דב"מ דחצירו מטעם יד או שליחות התם איתמר במציאה דקטן וקטנה ובקנין גניבה ובגט ומציאה שלא מדעתו דחצירו קונה לו והנה כל אלו קנינים מחודשים הם ונתנה תורה ונתחדשה הלכה בהם דודאי שלא מדעתו של אדם לא היה חצירו קונה לו ודוקא אי הגבי' המציאה והביאה לחצירו אבל מה שנכנס לתוכו בלא ידיעתו ויהי' חצירו קונה לו אינו אלא מטעם ידו בעומד בצד שדהו או מטעם שליחות וכן בחצר של קטן וקטנה אפי' מדעתם מכל מקום הם לאו בני קנין הם ואין במעשיהם כלום ולא היה מועיל לולי שגלה קרא בגט ונתן בידה וא"כ חצר קונה מהאי טעמא וכן בגט דהוה בע"כ הוא דבר מחודש להקנות לאדם בעל כרחו אלא דגילה קרא ונתן בידה וצריכי' לרבוי נמי חצירה מטעם ידה וכן בהמצא תמצא בידו הגניבה להתחייב באונס הגניבה או להתחייב כפל דמסברא לא יקנה דכל היכי דאיתי' ברשותא דמרא איתי' כמ"ש רש"י ותוס' בע"ז ע"א ע"ב והתורה חידשה מאם המצא תמצא בידו הגניבה א"כ בהך קנין הוי חצר מטעם קנין יד או שליחות וכל זה נכון מאוד בעזה"י וא"ש נמי בע"ז שם דמוכיח משיכה קונה מב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה ואי אמרת משיכה בנכרי אינו קונה במאי קונה ולא קאמר שהכניס הגניבה לחצירו משום דחצר בגנב בודאי לא קונה אלא מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ועוד אי אין משיכה קונה מנ"ל יד וחצר דבעכו"ם לא איתרבי מואם המצא תמצא בידו:

2614

2615ואפשר שלזה נתכוון בתשו' ע"הג דמייתי הגאון במחצית השקל סי' תמ"ח דס"ל כל חצר בנכרי אינו מטעם אגב דאין אגב קונה בנכרי אלא מטעם חצירו ממש והקשה על עצמו הא אין שליחו' לנכרי וכ' שהאריך בזה במקום אחר ולא זכינו לדבריו ולפי הנ"ל ניחא וזכינו נמי ללמוד זכות על מכירת חמץ שאנו מוכרים לעכו"ם בהקנאת מקום אשר פקפק עליו במחצית השקל יעיין שם:

2615

2616וראיתי מ"ש עוד שם לערער על מכירת חמץ שלנו כיון שאין דעתו של עכו"ם לקנות כי העכו"ם סובר שהיהודי אינו עושה אלא ע"ד מצות אנשי' וכל שאין דעת העכו"ם לקנות לא מהני כמ"ש ע"הג לפקפק על קנין אגב שאין דעת העכו"ם סומכת לקנות באגב ושוב מצא בנימוקי יוסף אמתני' דראה המציאה ונפל עלי' דאמרי' כיון דנפל גלי דעתיה דלא ניחא ליה ליקני בד' אמות כתב נימוקי יוסף כיון דתקנת חכמים היא שומעין לו באומר אי אפשי בתקנת חכמים עד כאן לשונו א"כ משמע בקנין דאורייתא קונה אפילו לא ניחא לי' דליקני וא"כ במכירה שאנו מוכרי' החמץ בקנין דאורייתא אפילו אין דעתו של גוי לקנות קונה ועוד מצא בשיטה מקובצת בשם הרא"ה דלמסקנא לא קיי"ל כהאי תירוצא דבנפילה ניחא לי' וכו' א"כ אפי' בקנין דרבנן קונה אעפ"י שאין דעתו לקנות א"ד ז"ל ואני אומר אם קושייתו וערעורו על מכירת חמץ ערעור לא הועיל כלום בתירוצו במ"כ הרמה כי לא יעלה על דעת אדם מעולם שיקנה אדם שלא לרצונו לא בקנין דאורייתא ולא בקנין דרבנן אלא התם מיירי שבאמת רוצה לקנות הך מלתא אלא שאינו רוצה בד' אמות כי אם בנפילה דהשתא אי הוה קנין דאורייתא לאו כל כמיניה לומר לא בעינא למיקנא בקנין דאורייתא ולברור לו דרך לעצמו בקנין שאינו כגון בנפילה כיון דעכ"פ רוצה הוא לקנות ומשו"ה כ' נמוקי יוסף דעל כל פנים בקנין דרבנן מצי למימר א"א בתקנת חכמים והרא"ה ס"ל דלמסקנא אפי' בקנין דרבנן קונה על כרחו כיון שעכ"פ רוצה הוא לקנות אבל מי שאינו רוצה לקנות כלל מי יכריחנו בשום קנין בעולם וכן מבואר בפלוגתת רשב"ג ורבנן חולין ל"ט ע"ב וע"ש תוספות ד"ה רישך והר ובהכי מתיישבת קצת קו' רשב"א מהעודר בנכסי גר וכל זה פשוט וא"כ בחמץ שאין דעת הגוי לקנות כלל לא יועיל הקנין כלל [ומה דאי' בע"ז ס"ג ע"ב גבי חנוני המקיפו עמ"ש ראב"ד בשיטה מקובצת ב"ק ק"ב ע"ב גבי כסות אשתו ובניו וכן נראה נמי במ"ש תוספות י"ח ע"ב גבי מקני לרועה מקום בחצירו]:

2616

2617אמנם לפע"ד הקו' מעיקרא ליתא מתרי טעמי חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא אנן לא בעי' להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל ולא דמי למכירת בכור שעיקר הכוונה שיזכה הגוי בבהמה אבל בחמץ עיקר הכוונה שלא יהי' חמצו של ישראל וכל שיצא מרשותו של ישראל אפילו רק בדרך הפקר אינו עובר עליו והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת והא דמשמרו בביתו היינו לצורך העכו"ם ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל א"כ מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות:

2617

2618ועוד לא דמי לקנין אגב דלא סמכא דעתו של גוי שיהי' הקנין הזה קונה ושיפעול המעשה הזה כלל אבל הכא הרי קנה בדרכי הקניות כסף ומשיכה שיודע הגוי שקונים בו מדינא ועשה כל המעשי' הראוי' רק שנאמר אין דעתו לקנות בכי האי גונא אמרי' דברים שבלב אינם דברים ולא דמי להא דנפל גלי דעתי' וכו' התם לא הוה דברים שבלב כיון דעביד מעשה דנפילה המגלה על דברים שבלבו דבכל כי האי גוונא הוי דברים שבלב דברים משא"כ הכא כל זה נ"ל ברור בעזה"י:

2618

2619ומ"מ לענין חמץ לא יסמוך אדם להקל על תירוצי הנ"ל וימכור בתורת אגב [דהעיקר דמהני בעכו"ם כמ"ש ש"ג שבמג"א ר"סי תמ"א ועוד שכבר קבע מסמורים בס' קצ"הח סוף סימן קצ"ג דלא כתומים אלא עכו"ם קונה באגב יע"ש] דמהני ממ"נ דאי נימא דאין אגב בעכו"ם יועיל מטעם חצרו אלא שלפ"ז צריך להזכיר להגוי שהחצרו יקנה לו החמץ אחר שכבר קנהו להחצר דלא אמרי' קנינו וחצירו באים כא' כמו שכתב ש"ך בח"מ סימן ר"ב וצריך לומר דלא דמי לגטו וידו וגטה וחצירה באי' כאחד דהתם לא בעי להקנות לו ידו או חצרו אלא סגי בסילוק ידו של הבעל מחצירה וממילא הוא לה וכן בידו של עבד בסלוק בעלמא סגי וממילא זוכה העבד בעצמו ומשו"ה סגי שתקנה הגט עם הזכי' בידה של עצמה או חצרה של עצמה משא"כ הכא דבעי' שיקנה לו חצר וגם יקנה לו מטלטלי' ובעי' זא"ז ולא בבת אחת ובר"פ הזורק גבי דתקיף ליה עלמא דהקנה לה חצירה וקנתה גיטה כאחת התם באמת בתורת אגב הי' ואז קונה קרקע ומטלטלי' בבת א' ואפי' שיהיה ב' קנינים ממש אבל בתורת חצירו שלא באגב אינו קונה אלא בזא"ז והא"ש דמייתי התם רש"י ממתני' דנכסי' שאין להם אחריות נקני' עם נכסי' שיש להם אחריות וכו' והיינו בתורת אגב ולא אמר בפשיטות מטעם חצרה אלא דע"כ דאז לא היה קונה ב' קנינים כא' אבל בתורת אגב קונה קרקע וגט כא' ואי משום מה שקנתה אשה קנה בעלה לזה אמר כיון שבתורת קנין אגב קנתה שניהם כא' נסתלק הבעל באותה הרגע ע"י קניית הגט ושניהם באים כא' ואין רחוק שבזו טעי רב עיליש וגם רבא בהס"ד ודברי הש"ך נכונים ע"כ צריך ליזהר במכיר' חמץ כנ"ל והיינו דמסיים הש"ס פ"ק דקידושי' דהך דמקומו מושכר מטעם אגב הוא ומנ"ל דלמא מטעם חצר וכר"פ דב"מ י"א ע"ב אע"כ משום דקנייתו וחצרו אינם באים כאחד וכש"ך נחזור להנ"ל לענין נידון דידן לא מצאתי מקום להקל מטעמי שכ' פר"מ ולהיותי מאוד טרוד אחתום בכל חותמי ברכות כאות נפשו היפה ונפש א"נ בלב ונפש חפצה:

2619

2620משה"ק סופר מפפ"דמ:

2620

2621יהי שלום בחילך ושלוה בארמנותיך תלמידי הותיק מלא עתיק הרב המופלא ומופלג מהו' ליפמאן ני' אב"ד ור"מ דק"ק קאלדא יע"א:

2621

2622מעלתך שאל ממני אודות אשה א' שהיה לה עז מבכרת ומכרה לנכרית בעד חצי זהב ואמרה לה שתקח אותה לביתה ולא רצתה הנכרית להובילה דרך הרחוב משום עין הרע ואמרה ליהודית שתניחה בביתה ובין כך ילדה זכר ונסתפק מעלתך אם יש לחוש לקדושת בכור או לא ועיני מעלתך ראו הרבה בדברי תשו' האחרונים וכל מ"ש בדברי ההגה' שבס' צמח צדק צדקת בדבריך:

2622

2623והיות כי מעלתך מיהר עלי להשיבך בדואר הראשון מטעם הנאמר במכתבך לא אוכל להאריך ואומר כי לע"ד אין להקל כלל אף על גב דלרש"י מעות קונות בנכרי ולרמב"ם פ"א מזכי' ס"ל נכרי קונה או במעות או במשיכה ולאינך פוסקים נמי כל שבדיניהם קונה מועיל להפקיע קדושת בכור כמ"ש במ"ב ודלא כתשו' מהר"ם מינץ ומ"מ לא נ"ל להתיר הכא וראשון תחלה אומר כי סברת מ"ב הנ"ל דכל שבדיניהם קונה מועיל הדין עמו מסברא דכל שמועיל בדיניהם לא גרע ממנהג שנהגו תגריס כגון סטומתא ורושמא דחביתא אף על פי שאינו לא בדינינו ולא בדיניהם ומועיל מכ"ש אי מעות קונה בדיניהם שיועיל:

2623

2624ומ"ש מג"א סי' תמ"ח דבש"ס דבכורות הא דאר"ל ישראל שקנה בהמה מגוי בכסף בדיניהם קנה ומוקי ליה בדיניהם שפסקה להם תורה משמע בדיניהם ממש לא קנה דבריו תמוהים דהרי לא הו"מ לשנויי בדיניהם ממש דאם כן מ"ש במעות דקאמר ר"ל אפי' בכל דהוא כגון תקיעת כף ורושמא דחביתא וכל מה שנהגו הסוחרים ומה צורך לתלות בדיניהם אע"כ כדמסיק בדיני' שפסקה להם תורה וקא משמע לן אף על גב דאינו מנהג ביניהם לקנות ועוד אפשר שיד גוי תקיפה עלינו ולא יכול ישראל להוציא מגוי בדיינים מ"מ קנאה ישראל בדין שפסקה להם תורה ואם אולי אחר כך לא יכול הישראל להוציאה מהגוי מפני ידו התקיפה ואלמותה גזילה בעלמא הוא והשתא הוא דגזלה אבל עד עכשיו היתה של ישראל ונתקדש בבכורה וכן בהיפוך גוי שקנה מישראל בדיניהם שפסקה להם תורה אף על גב שעכו"ם בדיניהם לא יפסקו כן מ"מ קנאה גוי ופטורה מהבכורה:

2624

2625ולא דמי לספ"ב דחולין גבי רישך והר משום דהתם דעת הישראל לנהוג באלמו' עם העכו"ם כדי שלא יאסר לו בהמתו במחשבתו ולא ניחא ליה דליקני העכו"ם משא"כ בבכורות כל זמן דלא הדר ביה ונהג באלמות נימא ניחא ליה דליקו בהמנות' וכשינהוג אחר כך באלמותו נימא השתא קא גזל ואין ראיה מחמירא דבני חילא בפ"ק דפסחים להפוסקים דבאלמות הוה בעי לשלומי ואפי' הכי ה"ל באחריות ישראל וחייב לבער ולא נימא כל זמן שלא נהגו באלמות לא נקרא חמצו של ישראל זה אינו התם כך דרכם של בני חילא מעולם ואדעתא דהכי יהבי פקדון לישראל שיקבל אחריות על כרחו וכל כיוצא בזה:

2625

2626ומ"מ נ"ל היינו דוקא כשנתן כל המעות אבל בנידון שלפנינו שלא נתנה הנכרית רק חצי זהב בעד עז ששוותה הרבה א"כ לא מבעי' בדיניהם שאינה קונה וכמו שהעיד גם בעבודת הגרשוני אלא אפי' להפוסקים דגוי קונה בכסף ואם נתן פרוטה קנה היינו בפסק עמו דמים הראוים ואם אח"כ נותן לו פרוטה בתורת קנין לא בתורת ערבון קנה הכל ושאר המעות יהי' עליו חוב אבל ליתן חצי זהב בעד עז ששוה כמה זהו' אינו אלא אסמכתא בעלמא ואין שניהם להקנות ולא לקנות וראיה ממ"ש תוס' בע"ז ע"א ע"א סוף ד"ה רב אשי כו' וז"ל אמנם אין צריך שיתן המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואף על פי ששוה יותר כפליים אפי' הכי אין לחוש משום בטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני לנכרי כדי להפטר מן הבהמה עכ"ל הרי קמן דאי לאו דאנן סהדי דישראל גמר ומקני כדי להפטר מן הבכורה הי' בטול מקח ואם כן תינח במוכר רק אבר א' בזול שאפי' אם יפסיד את האבר והגוי יקחנו לעצמו בדבר מועט מרויח הישראל הרבה יותר בולד שנפטר מהבכורה דשוה הרבה טפי מאותו האבר מה שאין כן היכי שמכר' העז כולו בדבר מועט שאם תחזיק הנכרית העז במחיר חצי זהוב יהי' ההפסד רב מכפלים מדמי הולד בודאי לא סמכה דעת' להקנות:

2626

2627ועוד מסופק אני הואיל ואמרה שתוליך לביתה לא גמרה להקנות אלא במשיכה וכיון שלא משכה לא קנתה עיין בח"מ סי' ר"ן סעיף י"ז והאמת יש לדון בזה ולומר כיון שהגוי' אמרה שהיהודית תחזיק העז בביתה ה"ל כאלו בקשה ממנה להשאיל לה מקום להעמדת העז וקנתה העז אגב שאלת המקום וכמ"ש הטור בי"ד סי' ש"ך שזהו הדרך המחוור אבל א"א לומר כן כי במה קנתה החדר בלי חזקה ובלי כסף ושטר וגם לא הזכירה אגב בקנינה ואף על גב שכ' בפוסקי' במקנה לה חלק בעובר מתרצין דיבורה שהי' הכוונה באופן המועיל שמקנה פרה לעוברה כבר כ' הצמח צדק דוקא התם אמר מהרא"י כן ולא בגוני דידן ע"ש ובלא"ה מה דמייתי ת"הד ראי' מיעקב עם צאן לבן דאי לאו דמתרצין דבורי' שקנה הבהמה לעוברה לא קנה יעקב ולדות עקודים נקודים וברודים ראי' זו לא הבנתי כלל חדא דלמא מיירי שהתנה כן בהדיא שמקנה הבהמה לעוברה ולא דמתרצין דבורי' אף על גב דאינו מפורש בקרא הא קרא לאו להכי אתי להורות זה הדין ותו נ"ל דאדרבא משם מוכח להיפוך דודאי לא בשופטני עסקינן דלבן החליף משכורתו עשרת מונים אי הוה מצי להוציא ממנו בדיינים לא הי' מגלה נבלותו לגזול יעקב חתנו אלא הענין הי' כך שעיקר הקנין היה דבר שלא בא לעולם ובדינא לא קני יעקב רק אי ניחא ליה ללבן למיקו' בהימנותא ולבן ארמאה לא קם בהימנותא והדר ביה בדינא יהיה איך שיהיה בנדון דידן נ"ל שקדוש בבכורה מספק מיהת ואין פנאי להאריך ואומר שלום:

2627

2628פ"ב יום עש"ק פ' שמיני תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2628

2629שלום להרב המופלא מהו' חיים רב דק"ק ציפער:

2629

2630ע"ד יהודי שמכר עובר פרתו לנכרי בכסף בלי שום קנין אחר וילדה בכור אי קדוש בבכורה או לא:

2630

2631הנה הרמב"ם פסק דבהוכר עובר יכולים להקנות וכבר עמדו על דבריו בש"ע א"ע סי' מ' בחלקת מחוקק וב"ש ונ"ל שזה גם כן דעת הג"א פ' הזהב שהם דברי ר' יצחק א"ז שבתשובת מיי' להלכו' קנין סי' ד' שכ' מדחזינן דנתנה לבלן מעל משום דלא שייך משיכה קונה בכסף אם כן ה"ה גוי לר' יוחנן דעיקר קנינו במשיכה מ"מ היכא דלא שייך משיכה קונה בכסף ומשו"ה ישראל שמכר עובר פרתו לנכרי בכסף קנה ופטורה מבכורה מפני שא"א למשוך הולד ע"ש אם כן מוכח דס"ל כרמב"ם דאין לומר ס"ל כדעת מהרא"י דמייתי רמ"א ס"סי ש"ך דנעשה כאומר לו קנה פרה לעוברה דאם כן ה"ל למשוך הפרה כיון שקנה הפרה אע"כ מיירי שהקנה בפירוש רק העובר וכיון דלא שייך משיכה קונה במעות בין לר"ל בין לר"י בין בגוי בין בישראל וכן ס"ל ע"כ להר"מ מר"ב דפליג התם בתשו' מיי' הנ"ל אדעת א"ז הנ"ל וס"ל דהוי ספק בכורה אי כרש"י אי כר"ת וטעם פלוגתתם נ"ל דס"ל אין ראיה מבלן דהתם טעמא משום דשכירות קרקע נקנה בכסף וכמ"ש תוס' סברא זו בב"מ מ"ח ע"א ע"ש ולעולם אפי' היכא דלא שייך משיכה אינו נקנה בכסף ונ"ל דפלוגתא זו תליא בפלוגתת רש"י ותוס' דע"ז ע"א ע"א ד"ה פרדשנא כו' דס"ל לתוס' דהיכי דלא שייך כסף קונה משיכה לכ"ע והה"נ היכי דלא שייך משיכה קונה כסף לכ"ע וכדעת א"ז הנ"ל ואמנם דעת רש"י יראה אפי' במתנה ומציאה נמי אינה נקנה במשיכה ואי תימא במה יקנה י"ל נהי משיכה ד' אמות לסמטא לא מהני מכל מקום לקיחה לרשותו לגמרי קונה ואין זה מקנינים דאורייתא אלא אפי' לא ניתנה תורה נמי הי' קונה לכשיקח לרשותו לגמרי וכן מבואר מלשון רש"י בבכורות ר"פ ב' ד"ה כלל כלל לא עד שתבוא לרשותו של ישראל לא קני עכ"ל מבואר מזה דבהכנסה לרשות ממש קונה בלא טעמא דמשיכה קונה ולעולם במתנה נמי לא יועיל משיכה [ועיין לעיל סי' ש"י מ"ש ליישב בזה דברי רמב"ן התמוהים] ואין ראיה שתועיל קנין גרוע משום דלא אפשר בענין אחר וה"ה דלא יועיל כסף לעובר אפי' דלא אפשר במשיכה וזהו דעת מהר"מ מר"ב דפליג על א"ז הנ"ל מ"מ מוכח דמהר"מ מר"ב נמי ס"ל לולי פלוגתת רש"י ור"ת הי' העובר נקנה ולא מיקרי דבר שלב"ל ויש כאן דעת הרמב"ם וא"ז ומהר"מ מר"ב כולם ס"ל דעובר נקנה והשתא בנידון שלפנינו להסוברי' כרש"י דהלכה משיכה קונה בישראל וגוי כל קנינו בכסף אם כן פטור הכא מבכורה ממ"נ אי יש קנין לעובר הרי קנאו הגוי בכסף ואי אין קנין אם כן נימא כוונתו היה להקנות הפרה לעוברה כדעת מהרא"י ולהסוברים נמי הלכה כר' יוחנן דדבר תורה מעו' קונות מ"מ ס"ל לרמב"ם פ"א מזכי' ומתנה הלכה ד' דגוי קונה בין בכסף ובין במשיכה וזה נראה דעת הרי"ף פ' הזהב דס"ל דמעות קונות אתי' מק"ו דישראל קונה ישראל חברו בכסף ממונו לא כ"שכ ואם כן ע"כ גוי נמי קונה בכסף דאל"ה נימא גוי יוכיח דקונה ישראל בכסף מדכתי' מכסף מקנתו ממונו לא קני אלא במשיכה וע"ש בפני יהושע אע"כ מוכרח דעת הרי"ף כהרמב"ם ובחי' כתבתי להרא"ם פ' משפטים דס"ל מוכר עצמו אינו יוצא ביובל אם כן י"ל הרי"ף יליף ק"ו ממוכר עצמו דהוי ממכר עולם וליכא למימר גוי יוכיח שקונה ישראל בכסף וממונו במשיכה די"ל הגוי אינו קונה ישראל ממכר עולם כי ביובל יצא וליכא למימר נמי יוכיח ישראל שקונה גוי בכסף קנין עולם לרשת אחוזה וממונו במשיכה כבר כ' אחרונים דאיכא למפרך שאני התם שקונה נמי בחזקה ואין להאריך בזה מ"מ האמת נראה כי גם הרי"ף ס"ל כרמב"ם בהא והדרן להנ"ל דאי יש קנין לעובר קנה העובר בכסף ואי אין קנין לעובר נימא שקנה פרה לעוברה כמהרא"י ואע"ג דהוא ז"ל לא התיר כן אלא בצירוף קולות אחרות מ"מ הוכחנו שהרמב"ם וא"ז ומהר"מ מר"ב ס"ל יש קנין לעובר ונוכל לצרף ולהסוברים נמי הלכה כר' יוחנן ודוקא גוי במשיכה ולא בכסף כלל דלא כרי"ף ורמב"ם הנ"ל י"ל כהא"ז כיון דא"א למקני העובר במשיכה קונה בכסף וכבר כתבתי שכן נ"ל דעת תוס' דע"ז ד"ה פרדשני נמצא לכל הדעות הנ"ל מיפטר מבכורה:

2631

2632ואינו עומד לנגדנו רק שיטת מהר"מ מר"ב דאין גוי קונה אלא במשיכה אפי' היכא דלא אפשר בכסף ונראה שזה דעת תוס' דב"מ דאמרי טעמא דבלן משום שכירות קרקע נקנה בכסף וכנ"ל ומ"מ נ"ל שלזה נוכל לסמוך על המצאתו של הגאון נ"בי מהדורא תנינא בחי"ד ס"סי קצ"ב ודידן עדיפא שיניח להגוי שקנה העובר שיקח לו הולד ולא נמחה בידו ונראה ע"י הערמה שבעוד שהולד בידו יחתוך אזנו ואחר כך מותר לקנותו ממנו ומותר לבעלים כספק בכור בעל מום שאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים ומ"מ דינו כבכור בעל מום עיין סי' ש"ח וסי' ש"ט ומכ"ש כשיבורר שבדיניהם של או"ה קונה בכסף קנין גמור פשיטא שיש לצרף דעת מ"ב דמייתי מג"א סי' תמ"ח דבתר דיניהם אזלינן וכבר עשיתי לו סמוכין לסלק מעליו ק' מג"א ושיש לו ראיה מש"ס ורמב"ם ואין להאריך יותר:

2632

2633פ"ב יום ב' שושן פורים תקע"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2633

2634העתק השאלה

2634

2635נא אל ירע בעיני אמ"ו כי אליו נשאתי עיני ולבקר בהיכלו כי ענותנותו תרבני לחוות דעתו בדבר הלכה הנשאל מאתי מא' בסביבותינו ואף שכמעט אין לספק בדבר לכל הרואה רק בדברי העורכי' שולחן לרעבי' ללחמה של תורה אמנם לדעתי יש לצדד בנידון שלפני להתיר אך מיראי הוראה אני לכן לבי אמרה לנפשי לשאול בדבר איש אלקים קדוש ולו משפט הבחירה אם יסכים להתיר והנידון הוא שישראל הית' לו פרה מבכרת ולפוטרה מבכורה נתן הולד לרועה בעודה מעוברת אם זכר אם נקבה למען שיתן עינו על בהמותיו לשמור שמירה מעולה וכאשר הגיד לי הדבר ואמרתי כי לא נכון לעשות כן אלא שימכור הפרה כמבואר בש"ע בין כך הלך למסעיו לעיר פעסט והיתה אשתו רצה למכור הפרה מכירה לחלוטין לנכרי אחר ופסקה הדמים ונתרצה הנכרי אם יבדוק אותה תחלה לראות הישרה היא בעיניו ומיד הלך למקום המרעה ורדף אחרי' עד שתפסה ובדקה ומצאה שלימה ובחזירתו אמר להאשה הישראלי' כי הוא מרוצה לקנותה בדמי הפיסוק וליום מחר יביא המעות ובלילה ההוא ילדה הפרה זכר ע"כ לשון השאלה:

2635

2636במיפק שתא תיתי ברכתא בני חיי ומזוני רוויחא לי"נ הרב המא"הג המופלג החו"ש כבוד מו"ה געץ ני' אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:

2636

2637בשובי מרחץ באדן שבוע העברה הגיע לידי נעימות בימינו אודות הבכור כמבואר בדבריו וראיתי כי חריפי' סכינתי' וצלל במים אדירים בחריפות ובקיאות וירד להציל ולהתיר והפעם רב כהנא לא מסייע כהנא ואם היות כי אין דעתי מסכמת להתירא ומ"ש פר"מ שאהי' עט ממהר להשיב דאיכא למיחש שהנכרי הרועה יטיל בו מום אמרתי הלואי ויטיל בו ומ"מ בעבור כבוד תורתו כי חשוב וספון בעיני רציתי להאריך לכבודו ולטייל ארוכות וקצרות וזה א"א לי עתה להיות השתרגו עלי על צווארי טרדות ותשובות בבואי לביתי והנה ימים הקדושים ממשמשים ובאים ויאוחר הדבר הרבה ע"כ אמרתי אקצר באמרים ואשיב רק על ב' פרטים שיצא לחדש א' בבכור בז"הז העתקתי לו ממ"ש אצלי על ס' המצות לרמב"ם [עיין לעיל סי' ש"ו] וזאת שני' דלא בעי דעת קונה היכי שדעת אחרת מקנה אותו ונסתייע סיוע שיש בו ממש מדברי נמק"י בשם הראב"ד פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) בהא דרב ענן שקל בידקא בארעא יע"ש שכ"כ להדי' ושכ"כ מהרי"ט ח"א סי' ק"נ וכבר הביאו זה משנה למלך פי"ז מגזילה ואבידה הל' ח' ונחלק עליו:

2637

2638אנן מה נענה בתרי' הרשב"א בש"מ לב"ב שם פליג אהראב"ד ומיישב הא דרב ענן דמיירי שאחר שידע רב ענן החזיק בה קצת דהשתא אילו ידעו הבעלים ה"ל כאומר לך חזק וקני ע"ש ואפי' להראב"ד יש לחלק ולהשיב בכמה גווני א' הא ע"כ טעמי' משום ידו בלא כוונה לא גרע מאיש אחר שנעשה שלוחו לזכותו שלא בפניו וס' זו כ' תוס' פ' חזקת (בבא בתרא נ"ד ע"א) ד"ה אדעתי' וכו' וכ"כ מהרי"ט הנ"ל דבדעת אחרת מקנה לא פליגי תוספות ודלא כמשנה למלך וא"כ תינח בישראל דשייך שליחות אבל בנכרי דלא שייך שליחות אפי' נכרי לנכרי כמו שהוכיח מג"א סי' תמ"ח ודלא כש"כ ח"מ סי' רמ"ג סק"ה י"ל מודה הראב"ד דאינו קונה בלי כוונה לקנות ותו עד כאן לא קאמר אלא בנותן לו מתנה קונה שלא בכוונה לקנות אבל במכר אם אין כוונת הלוקח הקונה לקנות אטו יתחייב באחריות מקחו ע"כ אין חבין אלא בפניו אטו אי נסתכנה הפרה בלידה אחר שרדף הנכרי אחרי' ותפשה מי יתחייב באחריות ואם נימא שיתחייב א"כ ה"ל חובתו ולא זכותו ואין חבין אלא בפניו יעיין לשון ה"ה פ"ד ממכירה ה"ב ועיין עוד חילוק בין מכר ומתנה למציאה במרדכי פ"ק דב"מ סי' רל"ח ופסקו רמ"א סי' רס"ח סעי' ג' ותו תינח אי דעת אחרת מקנה אותו להדי' אעפ"י שאין דעת הקונה והה"נ בהיפוך אם דעת הקונה לקנות ואנן סהדי שהמקנה ניחא לי' כדי לפטור מאיסורא נימא זה הקונה שליחותי' דמקנה עביד אע"פ שאין כאן דעת המקנה להדי' אבל היכא שאין כאן לא דעת מקנה ולא דעת קונה ניקום אנן ונימא אנן סהדי דהמקנה ניחא לי' להקנות איסורי' דילי' והקונה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו זה לא שמענו א"כ כל גוי שיבוא לידו בהמתו של ישראל מבכרת במקרה שיזדמן או חמצו בע"פ יהי' פטור מבכורה וביעור זה לא שמענו ולא ראינו ותו תינח אי הי' הגוי מחזיק הבהמה בידו וילדה בידו הי' דומה לנוטל כלי מבית אומן לבקרו ונאנס בידו שכ' תוס' ב"ב פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח וכו' אבל אין ספק אחר שהחזיר הכלי ונאנס פטור אפי' דעתו לגמור המקח מ"מ מכיון שהניחה חזר לרשות המוכר וה"נ מכיון שהניח הבהמה ברשות רועה שהוא שומר של בעל הבית ואח"כ ילדה הרי היא של ישראל ואפילו ילדה ת"י הגוי הקונה הייתי מסתפק כיון שעכ"פ יכול להחזירה [כמבואר בב"ב פ"ח בעובדא דקרה שם ע"ש רשב"ם ד"ה אטו ורמב"ן שם] עדיין לא מקרי יד גוי באמצע ואין להביא ראי' מדהוצרכו הפוסקים להכניס עצמם בקנין העובר אי קיי"ל אדם מקנה עובר וקשה תיפוק לי' אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ עד שבא לעולם יכול להחזיר אלא משמע אף ע"ג שיכול לחזור כיון שלא חזר בו פטור מבכורה יש להשיב התם מכיון שיצא מרחם אינו יכול לחזור בו אבל הכא אפי' אח"כ יכול לחזור בו בנטל כלי לבקרו וה"ה הכא בפרה ויעיין מרדכי פ"ב דב"מ סי' ר"ס ועיין רמ"א סי' רל"ב סי"ח ותן לחכם שכמותו:

2638

2639ובפ"ק דב"מ גבי גלי אדעתא דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' כ' נימוקי יוסף דאי הוה ד"א קנין דאוריי' לאו כל כמיני' למימר דלא ניחא לי' דלקני וקונה על כרחו:

2639

2640ולכאורה תלי' זה בפלוגתא שכ' הר"ן ר"פ הכותב אי מצי למימר במילי דאוריי' א"א כמו בתקנת חכמים ששומעי' לו יע"ש ומ"מ נ"ל דלא אמרה אלא במי שרוצה לקנות דבר זה עתה בשום קנין שהמציא לעצמו ולא רצה בקנין של תורה בזו נימא קנה ע"כ ומשו"ה אי הוה ד"א דאוריי' וזה נפל עלי' כיון שעכ"פ רוצה לקנות א"כ ד"א קוני' לו ולאו כל כמיני' לומר א"א בקנין התורה אבל אם אין דעתו לקנות כלל לא אמר שיקנה ע"כ תדע שהרי הנמוק"י איירי הכא בקונה מהפקר שאין דעת אחרת מקנה ואי נימא גם בזה קונה בע"כ תיקשי לנפשי' ממ"ש הוא בעצמו בב"ב מ"א בהא דרב ענן הנ"ל אע"כ כמ"ש:

2640

2641וסברא זו נעלמה מהגאון מחצית השקל ז"ל ר"סי רמ"ח [ע"ל סימן ש"י] ואי הי' בנידון שלפנינו דעת הקונה לקנות עתה הבהמה אע"פי שלא הי' דעתו לקנות במה שהלכה מחמתו מ"מ באנו למחלוקת הנ"ל אבל הגוי לא הי' דעתו עתה לקנות כלל רק לבקרה אי שמינה או כחושה ולחזור אצל בע"ה א"כ לא קנה ומ"ש הפוסקים והאריך פר"מ גבי יי"נ במדד והגביה זה תלי' שפיר בפלוגתא הנ"ל שהרי דעתו לקנות ע"י שפיכה לתוך כליו וגם הגביה ע"י מדידה שקונה מן התורה א"כ באנו למחלוקת אלא שאין דעתי להאריך רק אעוררהו מה שראיתי והבנתי מלתא דתמיה בדבריו שסבר דהגבהה הוא קנין אחר ואיננו בסוג משיכה ושגה בזה במ"כ כי דבר הנקנה מיד ליד שבקרא כולל משיכה וכל אביזרייהו והיינו הגבהה ומסירה וקורא לה והיא באה ורכוב ומנהיג וכל כיוצא בזה הכל בסוג משיכה דקרא ופשוט עכ"פ בהא סליקנא דלדעתי בכור גמור הוא הולד הזה אלא שלא הארכתי בראיות ופלפול כנהוג וכראוי לכבודו הרמה ולחכם הקיצור יספיק ואם ירצה להשיב יניח עד אחר המועד אי"ה יהי ה' עמו ויחתימהו לאלתר בספרן של צדיקים אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו כנפשו היפה ונפש א"נ:

2641

2642פ"ב נגהי ליום ב' כ' אלול תקע"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2642

2643שוכ"ט לה"ה ידידי הרב החרוץ המופלג בתורה בפלפול וסברא קולע אל השערה משיב במלחמה שערה כש"ת מו"ה יוסף יואל נ"י בק"ק טרניפאל יע"א:

2643

2644יקרתו הגיעני בזמנו ואחר עד עתה מפני טרדות שונות ונפשו היפה בשאלת חכם וז"ל א' הי' לו בהמה מבכרת ומכרה בכסף בלא משיכה רק קיבל דמי' מהלוקח הערל (אדרויף) והמותר זקף עליו במלוה ועשה עמו (האנדשלאק) והמוכר אמר שצוה הערל הקונה שיעשה משיכה בהפרה ואמר הערל שאין צורך שבפליליהם אין קוני' רק (בהאנדשלאק) וקניית (מאהריט"ש) ועכשיו ילדה בכור מה דינו עכ"ל השאלה [תיבת מאהריט"ש לא ידענא פירושו]:

2644

2645הנה פר"מ צלל במים אדירים עיניו ראו כל תשו' האחרונים בענין זה ויען כי סטומתא קנין דרבנן תלי' אי קנין דרבנן מועיל להפקיע אי' דאוריי' שוב כ' עכ"פ הפקר ב"ד הוה והפקר פטור ועוד אי כסף או משיכה קונה הוא ספיקא דדינא ולרמב"ם ס' לקולא מ"הת רק מדרבנן וא"כ לענין דרבנן מועיל קנין סטומתא אלו דבריו ודפח"ח ואין לנו פנאי לעיין בכל אלו האחרונים שהביא ובשגם ס' מחנה אפרים לא נמצא במחנותינו:

2645

2646הנה שרש דבר זה אי קנין דרבנן מהני לדאוריי' הוא פלוגתת רש"י ותוס' לפי מה שביאר הר"ן בגיטין פ' התקבל (גיטין ס"ז ע"ב) אר"י א"ר אסי חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ושמואל אמר דא ודא אחת היא ומסיק אין זוכה לאחרים ופירש"י לר' יהודה זוכה מדרבנן ולשמואל אפי' מדרבנן אינו זוכה ותוס' ס"ל לר' יהודה זוכה מדאוריי' ולשמואל מדרבנן מיהת זוכה לאחרים והקשה אהתוס' א"כ מאי פריך משתופי מבואות ומשני שתופי מבואות דרבנן יהי' נמי דאוריי' מ"מ קנין דרבנן הוה שלו מ"הת אע"כ לשמואל לא קני כלל ופריך שפיר ומשני שתופי מבואות דרבנן ולא בעי קנין כלל אפי' קנין דרבנן אבל אי הוה קנין דרבנן אזי הוה מועיל אפי' בדאוריי' ע"ש וכתב שכן דעת הרי"ף כרש"י דלשמואל אפי' מדרבנן אינו זוכה ולר' יהודה אינו אלא מדרבנן וא"כ ממילא מוכח לרש"י ורי"ף דקנין דרבנן מהני מ"הת דאלת"ה אדמקשה אדשמואל משיתוף מבוי לר' יהודה נמי תיקשי לפי מה דס"ד שיתופי מבואות דאוריי' או כעין דאוריי' אע"כ לר' יהודה לא תיקשי דקנין דרבנן מהני אדאוריי' וכן דעת והסכמת הר"ן עצמו שם ובר"פ הזורק גבי זרק בתוך ד' אמות קרוב לו קרוב לה ע"ש וכן בפ' לולב וערבה גבי ינוקא אקנוי לא מקני מוקי לי' בלא הגיע לעונות הפעוטות דלית לי' קנין כלל אבל בהגיע לעונות הפעוטות דממכרו ממכר ה"נ יכול להקנות לאביו הלולב ש"מ קנין דרבנן מועיל לדאורייתא אך שיטת התוס' בפ' התקבל הנ"ל דקנין דרבנן אינו מועיל אלא להפקיע מרשותו של זה לא שיהי' זה זוכה בו עד דאתי לרשותו וזכה מההפקר שהפקירו חז"ל או זוכה בו מן התורה בלי ספק וז"ל ר"ן שם עפ"י דעת התוס' כיון דאכתי ממונא לא אתי לרשות זוכה לא זכי בי' אלא מדרבנן לא אלימא זכי' דידי' כדאוריי' עכ"ל לענין זה הרי מבואר דאי אתי ליד הזוכה אז לכ"ע הוה דאורייתא ולא פליגי אלא טרם אתי לידי' לרש"י קונה ולתוס' אינו אלא הפקר ב"ד ולא קנין ב"ד אך לפ"ז אין ראי' מר"ן גבי לולב דכבר אתי ליד זוכה:

2646

2647והנה אין הכוונה בהפקר ב"ד דהכא שהוא מופקר לכל וכל הקודם זכה זה לא יעלה על הדעת אלא לכשיבוא זה לזכות בו יהיה כזוכה מן ההפקר ולדעתי' דהאי גברא אפקרוהו ולא אדעתא דכ"ע ולכן כל זמן שלא בא זה וזכה בו הרי הוא באחריותו של זה המחזיק עתה והמוכר חמצו לנכרי בקנין דרבנן לשיטה זו כל זמן שהוא בידו של ישראל הוא באחריותו כי איננו מופקר לכל אלא נגד הנכרי הזה שאם יבוא ליקח מקחו צריך לתנו לו ואם לא יתנו לו הוא באחריותו של ישראל וכן לענין בכור אעפ"י שבהמה מופקרת פטורה מבכורה אבל בהמת ישראל שמכרה לנכרי בקנין דרבנן לשיטה הנ"ל לא הוה כבהמה מופקרת והרי היא של ישראל עד שיטלנה הנכרי ודלא כמ"ש פר"מ ובתשו' מיוחסת סי' רכ"ה הציץ מעלתו ולא עיין שפיר ונהפוך הוא מ"ש שם יע"ש:

2647

2648נחזור להנ"ל לכאורה איכא למרמי רש"י אדרש"י ותוס' אתוס' הנה רש"י פ' הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א) ד"ה קאי באבל וכו' פירש"י אבל מעות לא קנה מדאוריי' ואם קידש בו אשה לר' יוחנן הוה קידושין ע"ש אלמא לרש"י לא פקע הדאוריי' לגמרי ע"י תיקון דרבנן ובגיטין הנ"ל משמע דס"ל כיון דתקינו רבנן שוב הו"ל דאוריי' ונ"ל דלק"מ מתרי טעמי חדא דלאו בחדא מחתא מחתינהו דהנה בב"ש סי' כ"ח סק"ו כ' לחלק מקדש אשה במע"ש דהוה קידושי דאוריי' להרב"י דלא כרי"ו ובין מקדשה בגזל ביאוש כדי דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכ' לחלק ביניהם ובס' אבני מילואים שם כ' שלא הבין דברי ב"ש ולפע"ד הוא כפשוטו ונכונים דבמע"ש אלו רצה להחזיר המעות להמלוה ולהמפקיד ולא יתנה למי שהומחה עליו הרי הוא עובר אתקנתא דרבנן וכמפקפק על דבריהם ותיקון כזה הוא קנין גמור מ"הת אך בקנין יאוש כדי שאינו אלא משום תקנת השבים ולא כיוונו לעקור דבר מ"הת אלא תקנו שלא נכוף אותו להחזיר גזילתו משום תקנת השבים אבל אם ישוב אל ה' ויחזור זכור לטוב א"כ לא תקנו לקנין גמור ע"כ אינה מקודשת דאוריי' והחילוק קל להבין וכן ה"נ מה שתקנו שקטן זוכה לאחרים אם אחר שזכה לאחר חוזר ונותנו לנותן איסורא עביד ועבר אתקנתא דרבנן תיקון כזה קונה מ"הת משא"כ קנין כסף אעפ"י ששניהם יכולים לחזור בו מ"מ מקבלים מי שפרע ולא ניחא להו לחכמים שיחזור בו ע"כ חז"ל גופי' לא תקנו לקנין גמור משרה יכול המוכר לקדש בו אשה ונראה גם אם קידש אשה בהחפץ ג"כ מקודשת דכיון שיוכל לחזור בו והרי חזר בו וקידש אשה בחפץ שמכר לזה בכסף ואין לך חזרה גדולה מזה נמצא המוכר שיש בידו הכסף והחפץ אם מקדש בהחפץ מקודשת שהרי חזר בו ואם קידש בהכסף נמי מקודשת כיון שמצוה על שניהם שלא יחזרו בהם ורצון חכמים שיקויי' דין תורה ובמ"למ נסתפק בזה ולפע"ד פשוט כמ"ש:

2648

2649ומיושב נמי פסק הרמב"ם בהל' תרומה פ"ט בכהן שקנה פרה מישראל בכסף אינו מאכילה כרשיני תרומה וישראל שקנה מכהן אינו מאכילה כרשיני תרומה משמע קנין כסף מועיל ולא אזלי' בתר דרבנן והקשה באבני מילואים סי' כ"ח ססקל"ג מש"ס ר"פ אלמנה דאם יש בת עם הבן בנכסים מועטים מאכילים העבדים תרומה משום דאכלי בתקנתא דרבנן ש"מ בתקנתא דרבנן מאכיל בתרומה ומ"ש מכרשיני תרומה לבהמה ולהנ"ל לק"מ דתקנתא דרבנן דהבנות יזונו תקנתא קביעא הוא והעובר עלי' הוא עבריין משא"כ קנין כסף לא עקרו לגמרי:

2649

2650ובלא"ה נ"ל דתלי' בפלוגתת רז"ה ורמב"ן במלחמות ה' פ' הזהב דלהרז"ה כל זמן שאין א' מהם חוזר בו הוה מקח גמור ואחריות על הלוקח וצריך לחזור קודם שיפול הדליקה אבל אח"כ לא מצי למיהדר בי' ונדחק במתני' ס"פ א"וב לפיכך אם מת מת למוכר נמצא להרז"ה לא הוה עקירת דבר מ"הת וזה נראה שיטת רש"י במ"ש ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה כך תקנו חכמים משיכה ללוקח ע"ש וק"ל ומשו"ה יפה פירש"י דיכול המוכר לקדש אשה בהכסף אך רמב"ן פליג ומוכיח מהך משנה דחולין הנ"ל דאחריו' דליקה ומיתה על המוכר א"כ י"ל לא הוה קנין גמור והכסף עדיין ללוקח והאמת רש"י בגיטין נ"ב ריש ע"ב נראה כדעת רמב"ן דלא כהרז"ה ובמ"א ביארתי דלדעתי פלוגתא דאמוראי היא דהרי ס"פ א"וב צ"ע על ר"ה דלא מפרש מתני' כר' יוחנן דאוקמ' אדאוריי' דה"א ר"ה גופי' ס"ל דבר תורה מעות קונות בב"מ מ"ו ע"א ומתני' דעירובין ס"פ חלון ליכא אוקמתא אחריתי אלא דאוקמו' אדאוריי' א"כ מ"ט לא מוקי גם מתני' דא"וב כר' יוחנן אע"כ בהא פליגי ר"ה נהי דס"ל מעות קונות דבר תורה כר' יוחנן מ"מ ס"ל כהרז"ה דלא עקרו כסף לגמרי וא"כ מאי שייך אי מת מת למוכר וע"כ מיירי בזיכה ע"י אחר בלא דמי ולפע"ד בזה תלי' נמי אי מעל ע"י קנין זה דלר"ה לא נעקר קנין דאורייתא ומעל משא"כ לר"י ועתוס' ע"ז דף ס"ג ע"א ד"ה והא מיחסרא משיכה וכו' וק"ל ובזה י"ל מתני' דבלן וסיטן שהקשו תוס' בב"מ מ"ח ע"ב ד"ה נתנה לסיטן וכו' אך ק' דא"כ תיקשי להו מתני' וכו' ע"ש וק"ל ובדברים הללו נתישבה סתירת רש"י:

2650

2651והנה גם דברי תוס' סתרו דבגטין פ' התקבל הנ"ל ס"ל דקנין דרבנן אינו אלא מפקיע ולא מקנה לאידך מ"הת ובב"מ מ"ו ע"א ד"ה נקנינהו וכו' הקשו תוס' דליקני לי' בהודאה משמע דקנין אודיתא מפקיע חומש דאורייתא והנה בב"ק ק"ד ע"ב כ' תוס' דלא הו"מ להקנות מעשר באודיתא משום דכיון דלית ליה קרקע לא הוה קנין מדאוריי' להפקיע ובקצ"הח סי' קצ"ד חשב דב' דבורים אלו סתרו ובמחכ"ת לא דק דרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דתוס' דב"מ הקשו דה"ל להקנות מעותיו באודיתא וס"ל אע"ג דקמי שמי' גלי' דהודאה בשקר הוא מ"מ כך הדין שכיון שמודה בע"ד שממון שלו שייך לזה הרי היא שלו ומשו"ה הקשו תוס' ליקני באודיתא אך בב"ק לא הקשו שיקנהו מעותיו באודיתא אלא אהש"ס דקאמר ליקני לי' אג"ק ומשני דלית ליה קרקע וע"ז הקשו תוס' ליקני לי' ממון שלו אג"ק באודיתא נמצא זה אינו רצה להודות שממונו הוא של חברו אלא להקנותו אג"ק בהודאת שיש לו קרקע ובאמת אין לו וע"ז כתבו תוס' זה מועיל לגבות ממנו ממשעבדי אבל לא לענין מעשר כי במה זה קנה כספו הלא אין לו קרקע להקנות אגבו ומ"מ עדיין אינו מיושב ליקני לי' הכסף גופי' בהודאה וזהו קושי' תוס' בב"מ ואין תי' על קו' זו נמצא אין סתירה מתוס' בב"מ לתוס' בב"ק [שוב מצאתי כן בפ"י בב"מ שם] אבל עכ"פ מבואר מקו' תוס' בב"מ דאודיתא שהוא קנין דרבנן מועיל לדאוריי' וזהו היפך ממ"ש בפ' התקבל הנ"ל וצ"ל אודיתא הוה קנין אפי' מ"הת ע"כ הקשו התוס' כך בפשיטות:

2651

2652היוצא מזה לדינא דקנין דרבנן היכי דמצוה יותר לקיים דין תורה אלא שחכמים הקילו כגון יאוש כדי וכדומה וכגון קנין כסף בלא משיכה שהפקיעוהו חכמים ומ"מ עדיף לקיים קנינו בכסף לחוד זהו לכ"ע אינו מועיל לאיסו' דאוריי' ואמנם תקנתא דדבריהם דמצוה לקיים דבריהם כגון מזונות הבנות זהו מועיל בודאי כדאוריי' ממש ומאכיל תרומה להעבדים אך מעמד שלשתן שעדיין לא הגיע ליד הזוכה או קטן הזוכה לאחרים ועודנו בידו בהא פליגי רש"י ותוס' לרש"י ורי"ף ור"ן הוה כדאוריי' ולתוס' הוה רק דרבנן ופליגי המחבר ורמ"א להמחבר מקודשת במע"ש קידושי תורה ולרמ"א רק מדרבנן. ובגטין כ' ע"א אקנוי ליה כ' פ"י דמש"ה כותבין כדמ"וי דאדעתא דרבנן מקדש ומגרש ולהנ"ל ל"צ דמצוה לקיים תקנתם משום עגונות:

2652

2653נמצא אם נניח דסטומתא הוא קנין דרבנן א"כ בנידון שלפנינו הוה ס' בכור תלי' בפלוגתא הנ"ל אך לפע"ד סטומתא הוא קנין דאוריי' ממש והיכן מצינו שנמנו רבנן על ככה ואמרו שתקנו שמנהג סוחרים קונה אלא רבא הודיענו בב"מ ע"ד ע"א שהדין כן מ"הת כל שהנהיגו הסוחרים הו"ל כאלו התנו וכל תנאי שבממון קיים מ"הת ול"ד לקניני דרבנן התם לא מחלו בכך הסוחרים מרצונם אלא אנוסים בתקנות חכמים ומטעם הפקר ב"ד בזה י"ל אין כח ביד ב"ד אלא להפקיע ולא להקנות אבל מה שהנהיגו מרצונם הטוב כל תנאי שבממון קיים מ"הת בלי ספק ומבואר להדי' בתשו' מיוחסת סי' רכ"ה דסוגי' דבכורו' דבדיניהם שקבעו להם תורה אותה סוגי' מיירי באתרא דלא נהיגי במשיכה אבל היכי דנהיגי במשיכה פוטר מבכורה מטעם סטומתא ע"ש ועיין בהגה' מיי' פ"ז ממכירה אות וי"ו ועיין בכל מראה מקומו' ובירושלמי ר"פ השוכר:

2653

2654אמנם ראיתי להגאון בנתיבת המשפט סימן קפ"ד דפשיטא לי' דסטומתא לא הוה אלא קנין דרבנן דלא עדיף מקניני דרבנן וכבר כתבתי דלא דמי להדדי ועכ"פ בנידון שלפנינו לו ישקל סבר' הגאון הנ"ל עם סברתי הנ"ל הו"ל ס"ס ס' אולי סטומת' קונ' מ"הת ואת"ל מדרבנן אולי קנין דרבנן מהני לדאוריי' ועוד כיון דמשמע מלשון השאלה (דהאנדשלאק) קונה מדינא דמלכות' באתר' דמעלתו ודינא דמלכותא באותן ענינים דקיי"ל דינא דמלכותא דינא מן התורה הוא בלי ספק ויש לי לתמוה על דברי הרב ב"ש סי' כ"ח סק"ג בזה וע"ש ועתשו' רמ"א סי' יו"ד ע"כ אי דעת הגאב"ד שם מסכים עמי אחר העיון דרינא בהדי' ואי לא יהיו דברי בטלים בענין זה:

2654

2655ולעשות תקנה להכניסו לכיפה הרי עיניו ראו מ"ש בנ"בי קמא חי"ד סי' פ' והנני כמוסיף על דבריהם דודאי צדקו דברי הגאון מהר"מ פישלס ז"ל דצבע"ח דרעבון ק' מצבע"ח דעיקור אמנם גם דברי הנ"בי צדקו דהא לא עביד ולא מידי בשעת הכנסה לכיפה ואני עני אכריע דבע"ח אשר מזונותיו עליו אסור להכניסו להרעיבו ואין לך צעב"ח גדול מזה אך בע"ח שאין מזונותיו עליך נהי שאסור לצערו מ"מ להכניסו אינו צער ושוב כשירעב אינו מוטל עליו לפתוח לו שער וע"כ בבכור דטיפולו מוטל על הישראל עד זמן שיתנו לכהן ואח"כ מוטל על הכהן וא"כ מזונותיו עליו ע"כ אין תקנה בהכנסה לכיפה משא"כ במקדיש בז"הז דליכא גזבר כיון שהקדישו בעלים ה"ל כהפקירו ואין גזבר למסור לו הבהמה ושוב אין מזונותיו עלי' ומותר להכניסו לכיפה ומיושבת תל"ית שיטת תוס' ומרדכי דלא כר"א ממיץ יעיין:

2655

2656אמנם לגרום על ידי גוי להטיל בו מום באופן נידון שלפנינו שקרוב לודאי שאין בו דין קדושת בכור ורק ליתר שאת ומהיות טוב אפשר להתיר ובאופן שלא יהיה בו צעב"ח בכך ובתשוב' אחת שכתבתי בענין זה [על סי' ש"ו] החמרתי מאוד שלא לגרום הטלת מום אבל בנידון שלפנינו אפשר שיש להקל הנלע"ד כתבתי בקיצור נמרץ ואחתום בברכה א"נ לנצח: פ"ב נגהי ליום עש"ק ח' תמוז תקצב"ל.

2656

2657משה"ק סופר מפפ"דמ.

2657

2658שלום להרבני המופלג מו"ה אהרן נ"י מ"ץ בשאקאטורן:

2658

2659גי"ה הגיעני אודות ישראל א' מסר לרועה ב' עגלות והתנה שהראשונה שתתעבר תהי' של בע"הב והשניה לרועה ומיד שנתבשר מהרועה שנתעברה א' מהנה מכר הבע"הב את המעוברת עם ולדה להאדון המושל על בית דירתו בהפרזת סך ל"ה זהו' ולא ניתן לו מעות אלא ת"כ ע"ז ואח"כ אמר אדון בית הנ"ל להרועה הוי יודע שפרה זו שלי היא תשגיח עלי' ועל ולדה והנה בכרה וילדה זכר אלא שמעלתו כתב בשאלתו להרב המא"הג דק"ק קנישא שהי' ת"כ ותלמידי הרב החרוץ מו"ה הירש מאגליד נ"י כ' שהיה (קונטראקט) היינו שטר מכירה הנהוג ולא אטפל בזה כלל כי יהי' איך שיהי' אין כאן משיכה ולא כסף כדינו:

2659

2660ולא אבוא אלא על מ"ש מעלתו שהעכו"ם אלם וידיו רב לו למיעבד דינא לנפשי' לתפוס הפרה וסמך עצמו על הצ"צ סי' כ"ג וכ' על הרבנים הנ"ל שאין בידם אותו הספר ע"כ כ' מ"ש להחמיר ודעת מעלתו להקל יש בידינו אותו ספר וראינו דבריו והפכנו בהם והגם כח הגאון הלז עצום מאוד ורוב או כל דברי תשובותיו מכוונים להלכה מ"מ אחר מחילת קדושת כ"ת פה לא דבר נכונה הנה כ' אלמותו של נכרי מפקיע מידי בכורה ממ"ש תוס' ספ"ב דחולין גבי רישך והר דגוי אלם קונה מאוד אני תמה שהרי כ' תוס' שמדרבנן ומשום חומרא דע"ז והרואה יבין מלשון התוס' דאפי' אי דבר תורה כסף קונה נמצא קנה גוי מעיקר דין תורה רק שהישראל לא סמך דעתו להקנות לו לעוותו אפ"ה אין אלמותו של גוי מועיל אלא לאסו' מדרבנן ומכ"ש אי משיכ' קונה וליכא אלא אלמותו של גוי פשיטא דליכא אלא חומרא דרבנן ואיך יביא ראי' להקל בקדושת בכור דאורייתא גם בז"הז בח"ל עיין כ"מ פ"א מבכורים הלכה ה' ועיין הגה' מרדכי דחולין סי' תשמ"ב וחלילה להעלות על דעת להקל בבכור בח"ל וא"כ מנ"ל ללמוד משם קולא בדאורייתא:

2660

2661ומה דמייתי מכתבי מהרא"י סי' ק"ל שהי' לפני מהרא"י נוסחא בתוס' פסחים וי"ו ע"א וב"מ ע' ע"ב ובכורות ט"ז ע"ב דאפי' יש לגוי אחיזה בולדות דרך גזילה נמי פוטר האמת בתשו' מ"ב סי' ל"ה העיד שאין בנוסחאות שלפנינו כן ומ"מ יש ללמוד כן מדבריהם שהרי מה שהנכרי תופס הולדות איננו מן הדין תורה אפי' יהי' כן בדיניהם מ"מ כיון שבדינינו אינו כן ואי הי' ידינו תקיפה לא הי' קונה א"כ מה שמוציא מיד ישראל הוא בגזל ואלמות וש"מ גזל ואלמות מקרי שפיר יד עכו"ם באמצע ואע"ג דגבי חמץ אי לאו דכתיב לא ימצא במצוי לך לא הוה מבערים חמירא דבני חילא בפסחים ה' ע"ב וכמו שהקשה ג"כ בע"הג סי' ק"ב י"ל ה"נ בבכור דכתיב כל מקנך תזכר מועיל אפי' תפיסת יד כ"ש טפי וכמ"ש תוס' בב"מ ע' ע"ב ד"ה אין ע"ש בסוף דבריהם וערמב"ם פ"ד מבכורות הל' ג':

2661

2662ומ"מ אין ראי' משם לכאן התם הבהמה של גוי ומקנה לישראל אע"ג דבדין תורה קנאה ישראל לגמרי כיון שיש לגוי תפיסה כ"ש אפי' באלמותו ובדיניהם אין מוציאים מידו ורשותו אבל בהמת ישראל לא נעשית של עכו"ם הואיל ויכול לגוזלו באלמותו א"כ כל שיש לנו אינו שלנו בעו"ה וזה סברת תוס' בפסחים וב"מ ובכורות לענין בהמת ארנונא ואע"ג דקיי"ל כלישנא בתרא בבהמת ארנונא דאפי' מצי לסלוקי למלך בזוזי מ"מ פטורה מבכורה מלך שאני דאפי' אי דינא דמלכות' לאו דינא מה שחוקק בין איש לחברו אבל משפט מלכותו מה שהגיע לו מעבדיו ובני מדינתו עדיף טפי ויעויין לשון רשב"ם ב"ב כ"ה ע"א ד"ה א"כ דשערי דכדא וכו' ותוס' שם ד"ה א"כ וכו' ויעויי' ח"מ ס"סי ע"ג יש לעיין בזה הרבה מ"מ אין ראי' משם לכאן כלל ואין לסמוך על צ"צ בזה:

2662

2663ותלמידי הרב החרוץ מוהר"ר הירש מגליד נ"י אתא ואייתי מתניתא בידי' דברי הגאון צל"ח בפסחים ל"א ומשם רצה ללמוד דמנהג שנהגו הואיל ונהגו סוחרים קונה למי שפרע הוה קנין לפטור מבכורה עיינתי בצל"ח ואלו דבריו כיון שכתב הרב"י דקנין כסף אע"ג שהפקיעו רבנן משום נשרפו חיטך מ"מ קונה למי שפרע א"כ כ"ז שלא קיבל מי שפרע עדיין שם קנין עליו ומכ"ש בבכורה דקנין כ"ד מפקיע מבכורה אלו דברי הגאון ז"ל וצדקו דברי הגאון ז"ל בקנין כסף דקונה מן התורה ורק חכמים הפקיעו ודי מה שהפקיעו אבל לענין מי שפרע שלא הפקיעו הרי נשאר על דין תורה וכ"ז דלא קיבל מי שפרע הרי עדיין דין תורה קיים שהוא קנין גמור ויפה כ' הגאון דמפקיע מבכורה לרמב"ם אע"ג דלא עבד עובדא הכי מ"מ יפה כ' הגאון לדעת הרמב"ם אבל לענין סטומא דמ"הת לא קנה רק ממנהג הסוחרים קונה למי שפרע עכ"פ אין זה אפי' קנין כ"ש להפקיע מבכורה ומי שמערב זה חייב משום כלאים גם מ"ש צל"ח דבבכורה אפי' קנין כ"ד מפקיע כבר כתבתי לעיל דלאו כללא הוא ע"כ אני רואה שהולד הזה ס' בכור ואין להקל בו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: פ"ב עש"ק ח' תמוז תק"צ לפ"ק:

2663

2664משה"ק סופר מפפד"מ:

2664

2665יראה בנחמה בבנוי כמו רמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המא"הג החרוץ המופלג מהו' יודא ני' אב"ד ור"מ דק"ק סעמניטץ יע"א:

2665

2666יקרתו הגיעני כמסתפק ושואל אי מהני מן התורה להפקיר פרה מבכרת לפוטרה מבכורה יען ראה בתשו' ע"הג סי' כ"ה פשיטא ליה מן התורה מהני רק רבנן לא עבדי האי תקנתא כי היכי דלא סמכו על ביטול חמץ משום שאין כל הדיעו' שוות ואמנם בס' טורי אבן במס' ר"ה י"ג ע"א הוכיח בפשיטות דלא מהני דאל"ה קשי' אדרב מרי בר רחל במס' בכורות ג' ע"ב מאי טעמא לא הפקיר אע"כ הפקר לא מהני אלא שפרמכ"ת הקשה על טורי אבן מאי ראיה מרב מרי בר רחל הא מדרבנן לא מהני ודברי מעלתו תמוהים הרי רב מרי בר רחל הי' אוסר גיזה ועבודה שלהם וגם יהבינהו לכהנים ורק דלא ליתא בהו לידי תקלה עביד למילתא יתירתא ולא רצה להרוויח שום דבר מאי שייך לומר שמא לא יפקיר בלב שלם אמאי לא יפקיר בלב שלם ועוד איך שייך אגברא רבה כרמב"ר אין כל הדיעות שוות ואי משום שילמדו ממנו שארי אינשי ומשום הכי זבין אודנא לגוי הרי לא הועיל כלום דאכתי בעון זה כלו חיותא דידיה כמבואר שם אע"כ לא אסיק אדעתיה לחוש לגברא אחרינא רק לדנפשי' ולדידי' הוה סגי בהפקירא:

2666

2667אך מה אעשה ונעלם מן הגאונים הנ"ל תוספתא מפורשת פ"ב דבכורות בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשין פטורה מן הבכורה ועיין בבא קמא ס"ד ע"ב עביד צריכותא לר' יהודא דפוטר לא מיבעי' שור מדבר דהוה הפקר מעיקרא אלא אפי' גר שמת ונגח בחייו ושוב מת והופקר ע"ש וכן צריך לומר מת"ק אי לא הוה כתי' רק ששה שור ה"א לחייב שור שנגח בחייו ומת אבל נגח במדבר לא קא משמע לן ואם כן הכי נמי בתוספתא קא משמע לן אפי' בהמת גר שנתעברה בחייו ומת קודם לידה מ"מ פטורה דבשעת פטר רחם הי' הפקר ובחפשי באמתחת ספרים מצאתי דברים תמוהים להגאון א' גדול מדבר ה"ה מהרי"ט אלגאזי בספרו הל' י"ט שסביב הלכות בכורות וחלה להרמב"ן ז"ל דשם בסוגיא דרב מרי בר רחל הנ"ל תמה אפירש"י ריש פ' ראשית הגז שכת' לקוח אימעט ממעשר בהמה מדכתיב לצאנך ובקרך והקשה הנ"ל והא מבואר בבכורות נ"ו ריש ע"א דמהיקשא דצאנך לבנך ממעט לקוח והעלה נהי דברי רש"י צ"ע מ"מ מדבריו למדנו דבקרך וצאנך מיעוטא הוא וממעטי' מיני' הפקר וכתוספת' אלא שהקשה פרק ראשית הגז (חולין קל"ו ע"ב) אדרבה מבכור ה"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפים פי' בכור נוהג בלקוח מה שאין כן מעשר בהמה וקשה לי' איך שייך לקוח בבכור אי לקח פרה מעוברת האי אפי' במעשר בהמה חייב כמבואר בבכורות נ"ו ע"א הנ"ל ואי בלקוח אח"כ אם כן כבר נפטר הרחם אצל המוכר ואי הי' ישראל כבר נתקדש ואי היה גוי כבר נפטר מבכורה ולא שייך לקוח אלא בזוכ' מההפקר ושמע מינה זוכה מהפקר חייב בבכורה:

2667

2668והנה אפי' אי יהיבנא לי' כל דבריו עכ"פ מסברא דההפקר פטור דהא ש"ס חולין התם לר"ש קאי דדריש טעמא דקרא טעמא דקידוש בכור' אשר הפליא ה' והחיה בכורי ישראל ובהמתם כדכתיב ואת בתינו הציל וע"כ צריכים לפרש אף על גב דישראל לא חטאו למה יענשו אלא כיון שניתן רשות למשחית לענוש העוברים הוצרך נס ופסיחה לדלג להציל בכורי ישראל ובהמתם והשתא ממ"נפ אי בכורי מדבר והפקר נמי הצילו מ"ט לנס הזה ואי לא ניצולו מ"ט יקדשו בפטר רחם ואם כן ע"כ אי אפשר לפרש יתום שלקחו כזוכה מן ההפקר ואולי י"ל אדרבא כיון דר"ש דריש טעמא דקרא והכא מפורש הטעם מש"ה יש לחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין כ"א ע"א ע"ש אם כן לפי זה עכ"פ לר' יהודה דבעלמא לא דריש והכא מפורש טעמו יפטור של הפקר וכתוספתא אך באמת את בתינו הציל לא כתיב אלא בפ' פסח לא בפ' בכורות ואין להאריך ולהעמיד דין על זה:

2668

2669אלא שכל דברי הגאון הנ"ל תמוהים דהא עכ"פ גם הגאון הזה יודה דקרא מיירי בבכור דהרי רוצה ללמוד מדיוקא דצאנך למפטר הפקר מבכור והיינו טעמא כמה שכ' תוס' בבכורו' נ"ו ע"א ד"ה אמר קרא וכו' דקרא משתעי בתרווייהו ואם כן הרי מקשי' צאנך לבנך דאינו בלקוח ומתנה וה"ה שאינו בהפקר כך צאנך שלא בלקוח ומתנה והפקר וחדא הקישא הוא ומה צריך לזה דיוקא דצאנך שלך ומזה אין לנטות ימין או שמאל ומה שהקשה אם כן איך יאמר שאינו בלקוח משא"כ בכור הא לא שייך לקוח בבכור לק"מ דאף על גב דלא שייך בבכור מ"מ מעלה הוא דליכא בבכור מידי דלא שייך ביה בכורה משא"כ במעשר בהמה וסברא זו כ' תוס' יבמות נ"ז ע"ב ד"ה רב אמר וכו' ועוד הקשה הרי"ט מיוני וכו' עד שכן פודין בו הקדשו' ומעשר מה שאין כן בביאה וכו' עכ"ל ואם כן ה"נ דכוותיה אמנם קושייתו אפרש"י ריש פרק ראשית הגז דמפיק לקוח מדיוקא דבקרך וצאנך ולא מהקישא י"ל קצת דבבכורות נ"ז ע"א מה בנך בברור לך אף בקרך וצאנך בברור לך ע"ש הנה לפי זה למאן דאמר יש ברירה או אפי' למ"ד בדאורייתא אין ברירה מספקא ואם כן לאותו צד דיש ברירה אפי' ידעי' דלקוח אינו במעשר בהמה מ"מ חלוק' שותפות לא הוה לקוח דהרי יש ברירה ואיצטריך הקישא מה בנך בברור לך והנה לעיל בדף נ"ו ע"א תוס' ד"ה מה בנך וכו' הקשו הא קיימא לן אין דנין אפשר משא"א ומסקנא היכי דלא איצטריך היקשא אלא לחדא מילתא אמרי' על כרחך היקשן הכתוב והשתא אי איצטריך היקשא למעוטי לקוח תו לא מצינן למילף מיניה מה בנך בברור לך דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ לאותו מאן דאמר הוצרך רש"י לומר דבלא היקשא נמי אימעט לקוח מדיוקא ואייתר היקשא בברור לך וק"ל:

2669

2670עכ"פ מתוך הדברים למדנו מדיוקא דשורך וצאנך ידעי' למעוטי הפקר אפי' בלא היקשא דהפקר לא מיקרי שלך ואין אדם יי"ח בלולב של הפקר אם אין דעתו לזכות בהם לא מיקרי לכם ולא אמרי' הואיל ואי בעי זכי ביה דכיון דלאחריני לא מיקרי לכם גם לבעלים הראשונים לא מקרי לכם דהרי נפיק מרשותו לגמרי ואין לו בו שום אחיזה טפי מאחר אפי' אי אמרי' במקדיש הואיל ואי בעי פודה יש לומר משום דבעליו קודם לפדות מאחר אבל לענין הפקר אין חילוק ובקצ"הח ר"סי רע"ג כ' בזה דברים שאינם ראוים לגאון כמותו וכבר השבתי עליהם בתשובה אחרת ועיקר קושייתו כיון שאינו אלא נדר אם כן אם מת אין בניו צריכים לקיים נדרו דבר בטל הוא הרי כבר קיים נדרו ובדיבור בעלמא הריני מפקיר כבר נתקיים הנדר כאומר קונם ככרי על כל העולם הרי כבר נתקיים הנדר הרי הוא קונם ואם הוא חוזר ונהנה ממנו עובר על בל יחל הכי נמי בהפקר אם לא שחוזר וזוכה בו מטעם זכייה כאינש אחריני ולא דמי לאומר הריני מקבל עלי ליתן כך לעניים ומת שאין בניו מתחייבים לקיים נדרו מפני שלא נתקיים הנדר ולא חל על נכסים ידועים אלא אקרקפ' דידי' להפריש המעות וכל זמן שלא קיים הוא נדרו אין על הבנים לקיים אבל כשהפקיר כבר הם מופקרים וכבר נתקיים הנדר ומה לבניו עם הנכסים עוד:

2670

2671ומ"ש מעלתו שבדבריו נתיישב לו קו' אהל דוד שהקשה למאי דאמרינן פרא"דמ דלר"א ציצית אין דוחין שבת הואיל ובידו להפקירן אם כן אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר נכסיו ולא יהי' לו לפי מה שכתב תוס' ריש פסחים מי שאין לו קרקע פטור מפסח. ק' זו אינה צריכה לפנים וכבר כתבתי לו זצ"ל בחייו הנה כמה שכ' לפנינו אין בו ריח קושי' התורה אמרה פסח ידחה שבת והוא מקשה קושי' לאלקינו אך הקושיא להיפוך נילף ציצית ומזוזה מפסח דאף על פי דיכול להפקירו אפי' הכי דוחה שבת ולק"מ גם זה דהא לר"א קיימינן ואיהו אית ליה בעירוכין כ"ח ע"א אין להחרים כל נכסיו וכן פסק רמב"ם ובשלמ' מאי דאמרי' בעלמא אי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה א"ש דמפקיר עד פחות ממאתים זוז והוה עני וחזי ליה אבל להפקיר כל קרקעותיו מבלי השאיר לו שריד אסור ואם כן ע"כ לעלות לרגל וחייב בפסח:

2671

2672וליישב קו' טורי אבן מאי טעמא לא הפקיר רב מרי בר רחל את בהמותיו כדרך שמבטלים חמץ הנה עיין תוס' פסחים ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וכו' ומה שחתר פני יהושע ליישב דברי רש"י וז"ל רמב"ם פ"ב מחמץ ומצה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים אל לבו שאין ברשותו חמץ כלל ולשון ספרי לא יראה לך בטל בלבך ומבואר אצלינו היות כי הפקר משמיטה או מפאה עיין היטב לשון ר"ש רפ"ו דפיאה ואם כן אין הפקר כ"א דומיא דשמטה ופיאה והיינו שיוציאנו מביתו או לכל הפחות יהי' פתח פתוח ומופקר לכל הרוצה לכנס ויטול ולרמב"ם פ"ו דנדרים הל' י"ו צריך גם כן שיהי' עכ"פ א' אצלו כשהפקירו כדי שיוכל לזכות בו דאל"ה לא הוה הפקר ועסמ"ע סי' רע"ג סקי"א והכלל כל שסתמא מופקר כמו סופי תאנים בפסחים ו' ע"ב ע"כ צריך שיעשה מעשה שיהיה משומר מה שאין כן כל שסתמא משומר צריך להפקירו ממש וצ"ל הא דאמרי' פ"ק דשבת י"ח ע"ב דמפקיר להו אפקורי היינו הפקר ב"ד אפקעתא דדהו שאני וכמה שכ' גם קצ"הח ר"סי רע"ג ולפי זה בחמץ כשהוא מבטל מדינא הרי הוא בביתו וברשותו ואין איש עמו רק מחשבו בנפשו כעפר כאלו אינו ואיך יהי' זה הפקר וכבר עמד בזה מהרי"ק שורש קמ"ב ולהפקר כזה כ' רש"י תשביתנו השבתה בלב סגי מה שאינו מועיל במקום אחר וכמה שכ' מהרי"ק שם ופני יהושע לא ראה זה והתוס' נ"ל סבירא להו הכא כיון שאינו ברשות של אדם ואפקעתא דמלכא הוא ולא יהי' הפקר ב"ד עדיף מהפקירא של הקב"ה ורק עשאו כאלו ברשותו א"כ מימעט שפיר משל אחרים ושל גבוה בגילוי דעת בעלמא וללשון ספרי א"ש טפי דסבירא ליה לא יראה אינו לשון ראיית עין שהרי מרבי' שלא יטמין אלא ראיית לב כמו לבי ראה הרבה חכמה ובלשון חכז"ל ולא נראה לי והיינו לא יראה לך לא יהי' נראה בלבך כאלו הוא דבר בעולם אלא עפרא בעלמא ומיהו רש"י משמע מפרש ראיית עין ממש וכבר הרגיש מג"א סי' תל"ו ס"ק י"א ע"ש בשם ב"ח:

2672

2673היוצא מזה בשארי המפקירין צריך הפקר ממש ועיין רמב"ן פ' בהר גבי ביעור פירות שביעית והא דמפקיר בהמתו בשבת היינו משום שהיא ברשות אחר ביד נכרי העובד עמה אבל בהמה העומדת בביתו וברפת שלו וכורעת לילד ואומר שמפקירה וסוגר דלת בעדה לא יועיל אם כן לא קשיא מידי אר' מרי בר רחל מאי טעמא לא הפקיר אפי' לא בעי להפקיר בפני א' וכהרא"ש דלא כהרמב"ם מ"מ צריך לפתוח דלת ביתו וכל הרוצה להוציאה יוציאה ואם כן מפקיע מידי כהן ומידי קדושה לגמרי והרי הוא הי' רוצה לנהוג בה קדושת בכור לאסור בגיזה ועבודה ולמוסרה לכהן ולק"מ קושי' טורי אבן ולעולם נימא הפקר ממש כדינו יועיל להפקיע קדושת בכור מ"הת:

2673

2674ומה שנתקשו האחרונים ובראשם הגאון בע"הג מ"ט לא תקנו מתנה בבכור וכבר הארכתי (עיין בסי' ש"י) במה שהקש' איך שייך חצר בגוי הא אין לו שליחות וביותר צע"ג ארמב"ן בשיטה מקובצת דב"מ דכ' אם גוי אינו קונה במשיכה במאי יקנה הפקר ומתנה וכתב שקונה בחצירו והוא תמוה כיון שאינו קונה ביד עצמו במשיכה איך יקנה חצרו עוד נתקשו כל הראשונים כיון דהיכי דלא שייך כסף בודאי קונה במשיכה מאי מייתי ש"ס בע"ז ע"א ע"ב מגזל עכו"ם הא היכי דליכא כסף לכ"ע קונה במשיכה ועוד רש"י וכמה ראשונים פירשו הא דאמימר שם ע"א ע"א מיירי במתנה וכבר הקשו עליו תוס' והי' נ"ל לפשוט דתרי הקנינים בין כסף ובין משיכה הם קנינים מחודשים כי משיכה הוא שמושך ד' אמות או מגביה ג' טפחים או מוסירה גבי בהמה וכיוצא באלו ושוב מניח המטלטלים במקומם וכבר הם שלו ממש וזה מחודש מן התורה אבל לולי התורה לא הי' קנין נגמר במשיכה כל דהו אלא אחר שנגמר הקנין והלוקח סילק המוכר במעותיו וחזר ולקחו המקח לביתו ממש כאדם העושה בשלו ובקנינו אז נגמר ובקונה הפקר או מתנה דליכא כסף אינו שלו אלא יוליך הדבר לביתו וחצרו כשלו ממש אבל קודם לזה כל הקודם בו זכה ובמקח יכולים לחזור והתורה חידשה הלכה לקנות בכסף לחוד או במשיכה ד' אמות והגבהה לחוד והשתא מה שכ' רמב"ן מציאה ומתנה נקנה בחצרו אינו חצרו דרך קנין אלא רוצה שהבעלים מכניסין הדבר הנקנה בחצרו ולביתו לא מטעם שליחות ולא מטעם יד וכן מה שהוכיח אמימר דשדרי פרדשנא ולא הדרי היינו אף ע"פ שאינם מכניסם לביתם ממש אלא בהגבהה בעלמא קנה המקבל וכן הא דמקשה מבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה היינו נמי ע"ד הנ"ל מדאגבהה כגנב ישראל ושם הארכתי בביאור כל הסוגי' בזה. ולפי זה לא הו"מ לתקן בבכור ליתנו במתנה משום דלמאן דאמר גוי בכסף אין מתנה נקנה במשיכה כל דהו אלא שיתנו לגוי ממש לחצרו כשלו אבל למושכו לפי שעה לא מהני:

2674

2675והנה קנין כסף לחוד רוב הפוסקים חולקים על רש"י דס"ל גוי קונה בכסף דוקא ועיין במרדכי פרק הניזקין סי' שצ"ד גרס ר"י סבר משיכה ור"ל כסף וכן הוא בירושלמי פ"ח דשביעית ועמ"ש בתוס' קרבן העדה סוף פרק משילין והמעיין בלשון רש"י ע"ז ע"א ע"ב אבל לא יין ביין וכו' אליבא דר"י וכו' יראה כי כך הית' גרסת רש"י ואם כן הלכה כר' יוחנן ישראל במשיכה וגוי בכסף מ"מ רוב הפוסקים חולקים והרמב"ם פסק דקונה או בכסף או במשיכה וגם בזה חולקים ואפי' ישראל מגוי אינו קונה בכסף כמ"ש ש"כ ח"מ ר"סי קצ"ד ודלא כסמ"ע שם וט"ז י"ד סי' קל"ב ססק"ח ע"כ ישראל שמכר בכסף לחוד לא מהני לפטור מבכורה:

2675

2676והנה כתב לי הרב החרוץ מהו' שלמה זלמן אב"ד דק"ק מארגרעטין ג' טענות להקל בזה (א') כמה שכ' מ"ב בדיניהם קונה ומ"ש מג"א סי' תמ"ח דבש"ס אמרי' דבדיניהם שקבע' להם תורה דילמא בזמניה' לא הי' דיניהם של גוים כך (ב) כיון שישראל מוכר מסתלק עצמו והרי הפקיר בהמתו וניקנית לגוי (ג') מטעם סטומתא. והרב מהו' וואלף ב"ה דיין דק"ק ס"ה שאל בעובדא דפרה מבכרת כורעת לילד בשבת ונתן ישראל הפרה במתנה לגוי ע"י מסירת מפתח של הרפת שדרך התגרים שקוני סחורה קונין המטלטלים במסירת המפתח האוצר (מאגיציהן) וכ"כ חק יעקב סי' תמ"ח שכן דרך התגרים והוי כסטומתא:

2676

2677גם פר"מ כ' להקל בקנין כסף מטעם אם לא יחזור לו ישראל כספו יתפוס הפרה ה"ל יד גוי באמצע כמו בהמות ארנונא ושמח שמצא כן בצ"צ סי' ס"ד אלא שפר"מ סתר בנינו מפני דאין שיעבוד דאוריי' גבי עכו"ם כיון דהפקע' הלואתו שרי' ואני אומר אי שיעבודא לאו דאורייתא פשוט בעכו"ם לא תקינו רבנן אבל למאי דק"ל שיעבודא דאורייתא אין ספק שאין חילוק בין ישראל לעכו"ם אלא שכך נשתעבדו הנכסים באם לא יכול הישראל להפקיע הלואה בשום אופן ויעמידהו לדין ואין הב"ד יכולים לזכות הישראל בעקיפין באופן שע"כ יצא ישראל חייב בדיני ישראל נשתעבדו הנכסים מ"הת כיון דגזל עכו"ם אסור רק מה שהתירה התורה כנ"ל וחוץ מזה נשתעבדו הנכסים מ"הת:

2677

2678ולענין קושיתו וכ' שמצא כן בצ"צ סי' ס"ד חלילה לפה קדוש צמח צדק יאמר דבר זה הוא כ' בהיפוך עכו"ם שנתן ב' זהובים לישראל לקנות לו פרה מאחד וקנאה לו וילדה אצל ישראל כיון דדינא הוא אי לית זוזא לישראל לשל' לגוי ב' זהובים שלו אפי' יהי' כאן עוד בע"ח הרבה מ"מ גוי זה קודם לגבות מהפרה כיון שקנאה במעותיו ה"ל יד גוי באמצע כמו בהמת ארנונא אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון דאי לא מסלק ליה ה"ל בהמה כאפותקי לו ה"ל יד נכרי באמצע ואינו דומה לעכו"ם שקנה פרה מישראל בכסף דלא מיקרי יד עכו"ם באמצע דהתם אפי' לא מסלק ליה בזוזי אין שיעבודו על הפרה יותר מעל שאר נכסיו גם אם יש כאן בע"ח הרבה אין לו קדימה לגבות מהפרה ע"כ לא מיקרי יד גוי באמצע אלו דברי צ"צ וכן הוא בכתבי מהרא"י סי' ק"ל ודלא כמעלתו:

2678

2679ומ"ש הרב המופלג מהו' זלמן ני' הנ"ל ליישב קו' מג"א אמ"ב ולומר בימי הש"ס לא היה דיניהם כך אמת שכן כתב במיוחסת סי' רכ"ה אבל עיקר קו' מג"א דודאי אין בעל מ"ב יכול להמציא לו דין חדש מלבו דאזלי' בתר דיניהם אי לאו דמצא כן מפורש פ"ב דבכורות וע"ז כ' מג"א התם פי' ש"ס בדיניהם שפסקה להם תורה א"כ לא נמצא בשום מקום דניזל בתר דיניהם אך לכאורה נראה שמ"ב הוציא כן כמ"ש ע"הג וצמח צדק מש"ס פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע' ע"ב) אי לא משכח בהמות שקיל ולדות ע"ש וזהו בודאי אינו מדין תורה רק מדיניהם ש"מ אזלי' בתר דיניהם אך בכתבי מהרא"י סי' ק"ל הנ"ל כ' בשם תוס' דמיירי דהעכו"ם תופס הולד באלמות וגזילה לא מדיניהם וכ' צ"צ י"ל אלמות עדיף מדיניהם דהאלם סמכא דעתי' על אלמותי' משא"כ למיזל בדינא לא סמכא דעתיה דאינהו מצלי דינא ואמנם בחולין ל"ט ע"ב תוס' ד"ה רישך והר וכו' כ' להדיא דאין קניית אלם אלא מדרבנן ולהחמיר וא"כ איך יפקע קדושת בכור להקל וזה תימה על הצ"צ וכבר הרגיש בזה הגאון מהרי"ט אלגאזי הנ"ל ואם כן צ"ל תוס' דחולין ס"ל דסוגי' דב"מ ע' ע"ב הנ"ל מטעם דיניהם אתי עלה ולא מטעם אלמותא וגזלנותא ופליגי בהא אתוס' דמייתי בכתבי מהרא"י הנ"ל ולפ"ז אי קני בדיניהם והעכו"ם אלם גם כן קנוי ממ"נפ ופטור מבכורה:

2679

2680שבתי וראיתי די"ל דלא פליגי תוס' ודברי צ"צ צודקים וכל דברי חכמים קיימים בעזה"י כי ראיתי ברשב"א בחי' חולין שם כ' גם כן דקנין אלמות הוא רק מדרבנן ומייתי סייעתא דאלמות עושה קנין כמו בעירו חמירא דבני חילא דפסחי' דף ד' ע"ב ע"ש וצ"ע הא התם קני מדאורייתא כמבואר בש"ס למעיין שם ועט"ז ר"סי ת"מ ועוד מאי ראיה מחמץ דבכל שהוא עובר כיון דכתיב לא ימצא במצוי לך באחיזה כ"ש מה שאין כן לענין מחשבת עכו"ם לע"ז במה שאיננו שלו וצ"ל אין הכי נמי קאמר כיון דמצינו דמקרי מ"הת מצוי לך על ידי אלמות לענין קבלת אחריות ראוי הוא לרבנן לגזור עכ"פ לענין קנין בע"ז שנראה כשלו כנלע"ד פי' רשב"א והנה כל חומרת חמץ שבמצוי בעלמא עובר עליו הוא קלותו של בכור שע"י שום מציאת תפיסת יד גוי פוטר מדכתיב כל מקנך תזכר דבעי' דוקא כולו בחיוב ואם כן כיון דאלמות מיקרי מצוי בחמץ הוא הדין לענין קנין בכור אלא בחמץ אפי' קבלת אחריות מחייב לבערו ובבכור בעי' קנין אבל אפי' באלמות מהני נמצא בגוי אלם פטור מבכורה אפי' בלא דיניהם ובשאינו אלם רק מכח דיניהם לחוד לא מצינו בש"ס להתיר ובלאה"נ יפה כ' צ"צ אפי' אי ניזל בתר דיניהם היינו בקנין ממש אבל מכירת בכור שאינו אלא להפקיע והישראל והעכו"ם יודעים שאינו מקנה אלא כיון שיודע שסופו להחזירו לו נהי בקנין דאורייתא מועיל אבל מכח דיניהם אין זה קנין להפקיע קדושה:

2680

2681ובזה נדחה נמי מ"ש רבנים הנ"ל דלפטר מבכורה מחמת קנין סטומתא הנה בתשו' מהר"מ מינץ סי' ה' כ' בפשיטות מדלא מצא מהר"ם מר"ב תקנה אלא ע"י שכירות מקום כמ"ש הרא"ש ריש בכורות ש"מ דלא מהני סטומתא להפקיע קדושת בכור ועל זה כ' צ"צ דאין לחלוק עליו אך בתשו' מיוחסת סי' רכ"ה כתב בפשיטא דמהני להפקיע קדושת בכור ורפ"ב דבכורות מיירי באתרא דליכא מנהג סוחרים לקנות בכסף ע"ש ונלע"ד דלא פליגי דמהר"מ מינץ איירי בכנ"ל שכל הקנין אינו אלא להפקיע ולפנים ע"כ ליכא בקניני' כיוצא בזה מנהג סוחרים וכ"ש בעובדא דהרב מה"ו וואלף ב"ה במתנה נתן ע"י מסירת מפתח ומעולם ליכא מנהג סוחרים בזה אך הרמב"ן מיירי להדי' בנושא ונותן ומוכר וקונה בהמה בקנין גמור בזה מהני סטומתא ע"כ איני רואה שום צד היתר להפקיע מקדושת בכורה:

2681

2682והנה נשאלתי מהרב החרוץ המופלג מהו' פייטל נ"י אבד"קק דינדיש שהנכרית נתנה קצת מעות בעד הפרה שעמדה ברפת המושכר לישראל ואמנם גוף הקרקע לגוי והשכרוהו לישראל והסתפק הרב הנ"ל כיון שחצר של משכיר מקנה לו זבל של אחרים כמבואר בטוש"ע ח"מ סי' שי"ג הה"נ הכא החצר של העכו"ם מקנה לה הפרה וה"ל כסף וחצר ושוב פלפל הרב ני' במ"ש מחצית השקל סי' תמ"ח כיון דאין שליחות לעכו"ם ואין חצרו קונה לו טוב להקנות לאשה נכרית שאין לה בעל דאז חצר מטעם יד ולענין יד לא אימעט עכו"ם וכשעומדת בצד החצר קונה החמץ מטעם יד אלו דברי הגאון זצ"ל והרב הנ"ל פקפק ע"ז מה בין יש לה בעל או אין לה בעל הלא בנכרי' לא אמרי' יד אשה כיד בעלה ולק"מ דעכ"פ המעות שהנכרי' קונה בו החמץ הוא ממון בעלה ואין דעתה לגזול הממון ממנו וא"כ ממ"נ ע"כ היא קונה החמץ בממון בעלה ובמה יקנה הבעל אי מטעם שליחות הלא מסיק מחצית השקל שם אפי' עכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח ואי נימא אשה אינה צריכה שליחות דידה כיד בעלה א"כ יקנה חצרה להבעל ומה שקנתה אשה קנה בעלה ואין חצרו קונה לו שאין שליחות להעכו"ם ע"כ הצריך הגאון ז"ל שתהי' אשה שאין לה בעל ותקנה מטעם יד כשעומדת בצד חצרה:

2682

2683אבל עדיין לא הועיל כי חצר מטעם יד מגט ילפי' וכ' הגאון ז"ל כיון דליכא מיעוטא למעט עכו"ם מזה אין חילוק בין עכו"ם לישראל ולא נלע"ד לסמוך על זה דהנה תוס' בגיטין כ"ג ע"ב ד"ה גם אתם וכו' מסיימו וז"ל כיון דדרשי' שליחות מתרומה ומיני' ילפי' בעלמא מסתמא דלא ילפי' בעלמא אלא דומי' דאתם עכ"ל והקושי' מפורסמת א"כ גם לדידן למאי איצטריך למימר דעכו"ם פסול לשליחות מטעם אתם תיפוק לי' מגט ילפי' וגט לא שייך בעכו"ם ובעי' דומי' דגט וכן הקשה פני יהושע ובחידושי אמרתי דהוא פשוט מאד דזה תלי' בדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרי' ושפיר תי' תוס' דלר"ש לא קשי' מנ"ל אין שליחות לעכו"ם י"ל ס"ל דון מינה ומינה וכיון דלא שייך בתרומה ליתא בשליחות ואה"נ למאן דס"ל דן מינה ומינה פסול עכו"ם לשליחות אלא ש"ס מייתי אתם לרווחא דמילתא למאן דאית לי' דון מינה ואוקי באתרי' ודבר זה אינו בבנין אב דהלכה כמ"ד דן מינה ומינה במחלוקת שנויי' בסוף ס' באר יעקב כלל למ"ד וכלל ל"א ואין שם דבר ברור וא"כ לפ"ז כיון דחצר דמטעם יד לא כתיב אלא בגט ונילף מיני' בנין אב בעלמא א"כ אי אמרי' דון מינה ומינה ועכו"ם לא שייך בגט א"כ אין לעכו"ם ולא לארמית חצר לא מטעם יד ולא מטעם שליחות ובשגם בעובדא דהרב הנ"ל לא עמדה אמרי' בצד חצרה ולא נשאר רק מה שכתבתי דחצר לא מטעם שליחות ולא מטעם יד אלא כיון שהכניס העכו"ם לבית ממש ה"ל קנין גמור וזה הוא בחצרו ממש אבל כיון שהוא מושכר ואין לו רשות להניח כליו לשם נהי מציאה הבאה לשם קונה להמשכיר מטעם שליחות או יד לישראל אבל לא מטעם כניסה לביתו ע"כ איני רואה שום צד להוציא כל הבכורים הנ"ל מספק קדושה הנלע"ד כתבתי ומה שנוגע אי מותר לומר לנכרי להטיל מום בספק בכור בז"הז [עיין לעיל ס"סי ש"ו ובס"סי שאח"ז]:

2683

2684פ"ב יום ה' ו' כסליו תקצ"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2684

2685שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב החריף שנון וחדוד מופלא ומופלג בתורה כבוד מה"ו יוסף יואל נ"י דיין מצויין דק"ק טארניפאל יע"א:

2685

2686גי"ה ונפשו היפה בשאלתו שאלת חכם נידון איש א' הי' לו פרה מבכרת ומכרה לגוי קטן בן ט' שנים בכסף וסטומתא הנוהגת בשוקי בין הסוחרים ועתה ילדה זכר אי נפטרה מן הבכורה אי קנין של גוי קטן מהני להפקיע מקדושת בכורה או לא:

2686

2687הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברא לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחות מזה הוה קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד [וע"ל סי' קמ"ד בד"ה וראיתי]:

2687

2688והלום ראיתי בס' תשובה מאהבה ח"ג בקונטרס פ' התערובת סי' תל"ב שהקש' לו הרב מו"ה ליב גלוגא סג"ל מסוף מס' נזיר דממעט גוי מופלא סמוך לאיש מעירוכין ונדרים הרי יש שיעורים הללו בב"נ ולא תי' כלום ולק"מ בודאי בכל דיני' הנוהגים בב"נ ובכל עניניהם אין מקום לשיעורים דהל"מ הם ולישראל נאמרו ולא לב"נ אך הא נדרי' ועירוכי' איננו ממצות ב"נ אלא התורה חדשה איש איש לרבות ב"נ שנודרים נדרים ונדבות כישראל א"כ מסתיין כישראל לא מיבעי' למ"ד דון מינה ומינה דון נדר מישראל ומינה מה להלן בזמנו ובשתי שערות הכא נמי כן אלא אפילו אי בעלמא דון מינה ואוקי באתרי' היינו אי הוה כתיב בחד קרא ישראל ונכרי והוה מקשי' נכרי לישראל אבל נכרי לא כתיב ומאן דכר שמי' אלא איש כתיב ואוקמי' מרבוי' עוד איש אחר היינו נכרי כמו האיש הישראל ודוקא כשהבי' ב' שערות בזמנו וממעטי' התם מופלא סמוך לאיש וכל זה לענין נדרים ועירוכי' אבל לכל דיניהם וקניניהם לא ניתן להם שיעורים ומשבאו לכלל דעת דמסברו לי' ומיסבר הרי הוא גדול:

2688

2689ובנידון שלפנינו אם לא הגיע הקטן לכלל דעת כנ"ל פשוט שאין במעשיו כלום ואע"ג דקטן ישראל אפי' לא הגיע לפעוטות היכי דדעת אחרת מקנה לו זוכה לשלא יכול המוכר לחזור בו דזכין לאדם שלא בפניו דאע"ג דהוא הקטן יכול לחזור בו כמ"ש סמ"ע סי' רל"ה סק"ב מ"מ כיון שכל זמן שאיננו חוזר בו זכה מטעם המוכר שזיכה לו הוה קנין גמור וכ"כ להדי' במחנה אפרים בהל' זכי' ומתנה סי' ה' ואע"ג דכ' סמ"ע שם סקי"ג דאם הקטן קנה קרקע בלא אפטרופס יכול למוכרו דכיון דהי' יכול לחזור בו קנינו הוא אך התם מיירי שאינו יכול למכור קרקע שקנה לו האפטרופס וכ' סמ"ע אבל הקרקע שקנה הוא לעצמו יכול למוכרו לאחר שכיון שהי' יכול לחזור ולהחזיר הקרקע למוכר הראשון וליטול מעותיו בחזרה א"כ אין שם קנין קרקע על קרקע זו אלא מטלטל בעלמא וכשם שיכול להחזירו למוכר הראשון ה"נ יכול למוכרו לאחר ואיננו אלא כמוכר מטלטליו אבל לעולם קנין גמור כל זמן שלא חזר בו מיהו זהו בקטן ישראל ובמילי אחריניתא אבל הכא בגוי קטן ובנידון שלפנינו איננו קנין כלל חדא דיפ' כ' הגאון קצ"הח בסי' ער"ה דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת מקנה כיון דמטעם זכי' אתינן עלה ואין זכי' ולא שליחות לעכו"ם וזה ברור ומוכרח יע"ש:

2689

2690וזולת זה היינו היכי דאית לי' זכי' והרי במחנה אפרים שם רצה לומר בדעת ה"ה דהא דאמרי' דעת אחרת מקנה מטעם זכין לו היינו דוקא קרקע אבל קנין מטלטלין איננו זכי' לקטן ע"ש ואינו מוכרח לפע"ד אבל עכ"פ מזקנים אתבונן דקנין הפרה הלזו להפקיע מאיסור בכורה איננו זכיה לקטן ובמה יזכה נער הנכרי הלז בקנין הפרה הלזו:

2690

2691וא"כ בודאי לא קנה ואין במעשיו כלום ומעלתו כתב שעכ"פ הפקיר ישראל פרתו ונתייאש הימנה ובע"הג כ' הפקר פטור מבכורה אלא יען שלא הוזכר בש"ס ור"מ בר רחל לא עשה תקנה דהפקר ש"מ מדרבנן אסור שמא יערימו כמו בביטול חמץ וכו' אלו דברי הגאון ע"הג סי' כ"ה ונעלם מהגאון ז"ל דברי תוספתא דבכורות פ"ב בהמת מדבר ובהמת הקדש ובהמת גר שמת ואין לו יורשין פטורה מהבכורה יע"ש וכן בדין דהרי במס' בכורות נ"ה ע"ב אמרי' דכתיב כן תעשה לשורך ולצאנך מה בנך אינו בלקוח אף צאנך אינו בלקוח א"כ ה"ה הפקר אלא במעשר בהמה לא שייך למעוטי הפקר ובבכור לא שייך למעוטי לקוח אבל פשוט דבהמת הפקר פטור מבכורה דל"ש הפקר בבנך:

2691

2692ומה שלא הוזכרה תקנה זו גם לא נזכר בשום מקום דגזרי' משום הערמה כמו בחמץ דע כי אינו דומה הפקר דחמץ להפקר דעלמא דאין הפקר אלא דומי' דשמיטה והיינו שיוציא הבהמה מביתו או יפתח דלתי הדיר ויאמר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול ויהי' הפקר גמור ממש שיכול לשלוט בו ידי כל אדם ויעיין ברייתא דמייתי רמב"ן פ' בהר כשהגיע שעת הביעור היו מחויבים להוציא מבתיהם ולהניח ברחוב העיר יע"ש היטב ובהפקר כזה לא שייך הערמה אלא משאחז"ל בנדרים בהמפקיר כרמו ומחר השכים ובצרו יע"ש אבל חמץ אין צריך הפקר כזה כיון דאסור בהנאה ואינו ברשותו ורחמנא עשאו כאלו ברשותו וכלפי זה הקיל קרא ואמר לא יראה לך פי' לא יהיה נראה בעיניך כאלו הוא שלך והאי יראה דקרא דרשו כמו לבי ראה וכמו נראה לי לא יהיה נראה בעיניך שהוא שלך וסגי אפי' הוא בתוך ביתו רק שבלבו מבטלו באמת שאינו שלו ואלו יבוא אחד מן השוק לזכות בו לא ימחה בידו כל זה במחשבת לבו באמת וזה סגי מן התורה ובזה שייך ערמה כי מי ירד במעמקי לבו על כן אסרו חכמים אפי' במפקיר ממש אבל בבכור נזהרו חכז"ל ושנו בתוספתא שור המדבר שמת ואין לו יורשים וה"ה המפקיר בהמתו ומוציאו לחוץ והיינו שור המדבר ובזה ליכא למיגזר משום הערמה אך לעומת זה אין בזה תקנתא ולא הי' לו לר"מ בר רחל להפקיר בהמותיו ויבוזו זרים חילו וזה ברור ונכון ומ"ש בנ"בי תנינא חי"ד סי' קנ"ד דוקא המפקיר לרבי' צריך הפקר כשמטה אבל המפקיר לאדם נוכח הוה הפקר תמהני מדברי הגאון ז"ל הנה מייתי מש"ס נדרים והתם ראיה לסתור דהכי פירושו המפקיר בפני שנים איננו אלא סילוק עצמו מהחפץ ורשאי זה לזכות בו אם זכה בו שוב אינו יכול להוציאו מידו אבל כ"ז שלא זכה בו יכול לחזור בו ככל מי שאומר ליתן מתנה מרובה שיכול לחזור בו ואין זה מדין הפקר אבל המפקיר מיד אינו יכול לחזור בו אם לא שהוא יחזור ויזכה בו כשאר זוכים מן ההפקר וזה הוא הפקר ופטור מבכורה ולא המסלק זכותי' נגד יחיד ומאי דמייתי שם מלשון מג"א סי' תמ"ח סוף סק"ד דאדעתא דנכרי אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' תמיה לי על הגאון זצ"ל מה ענין הפקר לכאן הישראל מכר חמצו בזול לנכרי והפקיר מותר הממון ששוה החמץ מפני שדעתו קרובה שיחזיר לו אחר הפסח ומ"מ אם לא ירצה להחזיר לו הרי הוא מכור מכירה גמורה ואעפ"י שיש בו כדי אונאה וביטול מקח מ"מ כיון שקרוב לודאי יחזיר הגוי וימכרנו לו אחר הפסח ע"כ אפי' אם לא יחזירנה לו אין בו ביטול מקח וכן כ' ש"ך בי"ד סי' ש"ך סק"ו ואהא אמרי' אם בא ישראל אחר ולקחו מהגוי אמרי' לא זלזל זה במקחו אלא אדעתא דהגוי ולא אדעתי' דישראל ואין כאן דין הפקר אלא לישנא בעלמא קאמר כבש"ס ב"ק קט"ז ע"א אדעתא דארי אפקרינהו אדעתא דכ"ע לא אפקרינהו ואין צריך לזכות בו כי ממילא הוא שלו ויעיין תוס' ב"מ למ"ד ע"ב ד"ה אפקרי' ועיין מג"א סימן רמ"ט סק"ט הארכתי במקום אחר עכ"פ בנידון שלפנינו אם לא הגיע הקטן לפלגות ראובן אין מכירה זו כלום:

2692

2693אמנם אם הנער הוא כשיעור בן דעת כנ"ל אזי נחשב הוא לגדול ומקחו מקח מן התורה ואי הוה כאן כסף ומשיכה או הקנאת מקום כדרך שמוכרים מבכרת כמבואר סי' ש"ך הוי קניית הקטן הלז מועיל אך יען לא הי' כאן אלא קנין כסף וסטומתא אע"ג שביארתי במק"א [ע"ל סי' שי"ד] כי סטומתא הוא קנין מ"הת ממש וכן משמע מחי' רשב"א גיטין יו"ד ע"ב ובתשוב' מיוחסת סי' רכ"ה ושם ביארתי דאפי' למ"ד דקנין דרבנן לא מהני לדאוריי' היינו משום דאינשי מעולם לא הסכימו לקנין ההיא מדעתם אלא מכח תיקון חכז"ל שגזירתם עלינו דהפקרם הפקר זה י"ל אינו מועיל לדאוריי' כיון שלא בהסכמת אנשי העולם נעשה אבל דבר שהסכימו הסוחרים עליו מרצונם הטוב כל דבר שבממון תנאו קיים ואין לפקפק עליו מ"מ הכא מסופק אני כיון שבאמת הנער קטן הוא מאן לימא שהסכימו הסוחרים להקנות ע"י סטומתא (והאנדשלאק) של נער קטן כזה שאין דרך לעסוק עמו במ"ומ וגם בדיניהם נקרא (אונמינדיג) פי' עדיין לא הגיע להיות איש מסתפק אני אי בתר דיננו הרי לא קנה במשיכה ואי בתר מנהגיהם ודתיהם איננו גדול:

2693

2694והנה הטלת מום בבכור בז"הז להרמב"ם הוא איסור לאו ואין בו מלקות והוא מפרש סוגי' דפ"ק דע"ז י"ג כפירש"י בקדשי בדק הבית ולא גזרינן בז"הז אטו קדשי מזבח אבל קדשי מזבח הוא בלאו אך לתוס' דהתם אינו אלא מדרבנן ומ"מ כתב הרא"ש בשם הראב"ד במס' ב"מ פ"ד סוף סי' וי"ו דאפי' בספק בכור בז"הז אין לומר לגוי להטיל בו מום משום בזיון דקדשים נ"ל כוונתו דלא שייך הכא שבות אמירה בעלמא דהישראל עצמו מבזה קדשי שמים כאלו מגרה בו חיות וכלבים שזה בזיון קדשי' בידים ע"כ החמיר [וע"ל סי' ש"ו] מ"מ אי יסכי' עמי גדול א' אהי' נמנה עמו לסמוך אהפוסקי' דכסף לחוד קונה ובשגם אולי סטומתא קונה גם הכא ויתן פרוטה לעכו"ם קטן שיטיל בו מום ששוחטין עליו בז"הז וישחט במומו אבל לעשות סניף לזה לומר בכור בז"הז דרבנן חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר והנל"עד כתבתי וחתמתי שמי א"נ:

2694

2695פ"ב נגהי ליום ד' כ"ד מרחשון תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.

2695

2696שלום וכ"ט לה"ה הרב הגאון החרוץ המפורסם זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו לשם ולתהלה ולתפארת כבוד מו"ה זלמן ני' אולמאן אב"ד דק"ק מאקווי יע"א:

2696

2697יקרתו הגיעני וביקש ממני לחוות דעתי בנידון בע"הב שמכר פרה מבכרת שלו לנכרי משרת בביתו במחיר מאה זהו' וקיבל ממנו קצת כסף וזקף השאר במלוה אבל לא משך בבית ישראל והמשרת האכילה והשקה מבור מים שבבית אדוניו הישראל ודעת רום מעכ"ת דמטעם מסירה לא קנה המשרת אף על גב דמסירה לא בעי מיד ליד מ"מ הכא איכא תרי טעמי דלא ליקני א' דהוה ברשות של מקנה ונהי דמסירה עדיף ממשיכה בהא דקונה אפי' בר"הר מכל מקום ברשות המוכר לא מהני ועוד כיון הקונה והמקנה שניהם היו סבורים דכבר קנה בכסף א"כ המסירה של אח"כ הוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דלא קנה והכא ליכא דעת אחרת מקנה דהא גם המקנה סבר שכבר קנה בכסף ואמנם יען כבר קנה בכסף ע"כ דעתו הרמה להתיר להטיל בו מום דבמס' ע"ז י"ג אמרי' דבז"הז דאין מקדש ה"ל כמטיל מום בבעל מום דאינו אלא מדרבנן ואף על גב דרמב"ם פסק שהוא דאוריי' היינו משום דס"ל קדושה ראשונה קדשה לע"ל ומקריבים אעפ"י שאין בית וה"ל ראוי' להקרבה אך כל זה בכור בא"י אבל בח"ל הרי ס"ל לרמב"ם אפילו בזמן הבית אינו ראוי להקרבה כמ"ש ריש הלכות בכורות הל' ה' א"כ הדר ה"ל בח"ל כמטיל מום בבעל מום שאינו אלא מדרבנן וכיון שכבר קנה בכסף יש לסמוך באי' דרבנן להטיל בו מום למען לא יכשלו בו רבים זמן רב אלו דבריו בחכמה ובתבונה ובדעת:

2697

2698ואמת דברים הללו כבר דרכו בו קמאי דקמאי וכבר הביא פר"מ כמה תשובות דמדברים בקנינים הללו ומכל מקום לא אמנע פרי עטי אשר חנן ד' את עבדו בשלשה פרטים הללו ואין ב"המד בלא חידוש בעזה"י (א') קנין כסף (ב') קנין מסירה (ג') דין הטלת מום בז"הז ובח"ל:

2698

2699(א') אי גוי קונה או מקנה בכסף ראשון לראשונים הוא שיטת רש"י בבכורות ג' ע"ב ד"ה קנין גמור ליטול מעות מן הגוי דגוי לא קנה אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפ"ב עד כאן לשון רש"י נראה כוונתו דאי ס"ד במשיכה הקנה לגוים א"כ ממ"נ אי קנין גוים בכסף והוא הקנה במשיכה א"כ לא צריך למימר דחזו אינש אחריני תיפוק ליה דלא הקנה קנין גמור ואי דינו דגוי במשיכה א"כ מה"ת יסבר אינש אחריני דמילתא בעלמא עביד הרי כל קנינו במשיכה בין לר"י ובין לר"ל אע"כ בכסף הקנה לגוים והוא קנין גמור להם מדאוריי' אך הואיל שישראלים אינם רגילים אלא במשיכה ע"כ יטעו לומר מלתא בעלמא עביד ועכ"פ מוכח מזה דס"ל לרש"י ישראל במשיכה וגוי בכסף:

2699

2700ובמס' חולין ל"ט ע"ב ד"ה ואי לא מצי א"ל רישך והר וכו' ואע"ג דקיי"ל מעות הכותי קונות לו וכו' ע"ש מיהו התם י"ל לרב אשי כתב כן דס"ל במס' ע"ז ובבכורות משיכה קונה כמ"ש תוס' בע"ז ע"א ד"ה רב אשי אמר ע"ש והתם בחולין מרא דשמעתא הוא רב אשי ולעולם אפשר לית הלכתא כוותי' רק רש"י פי' כן לדרב אשי אבל מהא דר"מ בר רחל הנ"ל מוכח שפיר ובקידושין י"ד ע"ב ובתוס' שם ד"ה שכל קנינו וכו' יע"ש גם שם יש לדחות ולא אאריך כיון דבאמת נכון הדבר רש"י ס"ל הכי וכבר כתבתי במקום אחר דנ"ל דגירסת רש"י בש"ס ר' יוחנן אמר משיכה מפורשת ולר"ל כסף קונה כי כן הוא בירושלמי פ"ח דשבועות ועיין בקרבן עדה ס"פ משילין וכן גרס מרדכי פ' הניזקין סי' שצ"ד ובדקתי במרדכי ישן כתוב על קלף משנת גפן לפ"ק כ' הגירסא כן וכן נראה מלשון רש"י מס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה אבל לא יין ביין וכו' ואי קשי' וכו' דהא במס' בכורות השקלי' וטרי' אזלא לר"ל אע"כ רש"י גרס התם ר' יוחנן וכל מקום שנזכר ברש"י בהיפוך הוא טעות המעתיקים לפע"ד ומיושב קו' תוס' שהקשו דקיימ"ל כר"י לגבי ר"ל אדרבא הא סיעת' לדרש"י לפענ"ד והתוס' בב"מ מ"ח ע"ב בשם רבינו חיים דלמאי דקיי"ל גזל גוי אסור וכן פסק רמב"ם כמו שהוכיח חכם צבי סי' כ"ו א"כ איצטריך עמיתך למעוטי עכו"ם מאונאה א"כ שוב איכא למימר לגוי בין בכסף בין במשיכה וראיתי בס' קרבן אשם שכתב דאיכא למימר דמהאי לעמיתך דאימעט הקדש ממעטי' נמי עכו"ם ומ"מ אייתר עמיתך לומר בכסף ולגוי במשיכה האמת כי כן אמרי' גבי חמץ דשלך אי אתה רואה אבל של אחרים ושל גבוה עיין מ"ש תוס' פסחים ה' ע"ב ד"ה אבל וכו' אמנם נ"ל דלא דמי דהתם מלך ועריסותיכם ממעטי' כל שאינו שלך ושאינו עריסותיכם ומה לי גבוה או נכרי הכל אינו שלך אבל הכא ממעטי' כל שאינו עמיתך וגבוה אימעט מטעם גבהותו אינו עמית של הדיוט ועכו"ם אימעט מטעם שפלותו איננו עמית שלנו ולא דמי להדדי וצריך תרי קראי וצדקו דברי רבינו חיים לכאו' ומה שהקשו תוס' ארבינו חיים דאם כן תיקשי לר' יוחנן מתניתין דבלן הא ספר לא מעל ואי אפילו עכו"ם קונה בכסף א"כ במאי מוקי לי' י"ל דלכאורה כיון שעקרו חכמים קנין כסף בישראל משו"ה ספר לא מעל אך תוס' כתב בע"ז ס"ג ד"ה והא וכו' כיון דמעל מן התורה מי יפקע מעילה ממעות הקדש עכ"ל ומ"ש שם מהר"ם שיף הן הן הנה דברי תוס' ב"מ מ"ג ע"א סוף ד"ה מאי ארי' וכו' דכיון דעכ"פ המוכר מקבל המעות יכול לשמש בו אם כן מעל הגזבר ומשום הכי קשי' מבלן אר' יוחנן אבל עיין בש"מ בשם הרשב"א שכ' דאין היתר התשמיש גורם המעילה וא"כ לא קשי' מבלן די"ל ספר ישראל לא מעל משום דעקרו רבנן קנין כסף לגמרי עקרוהו ואי משום היתר תשמיש דמוכר זה אינו גורם מעילה ול"ק מידי אר' יוחנן ומכל מקום רבא סבירא ליה דלכאורה מתניתא מסייע לר"ל ואם כן לק"מ אשיטת רבינו חיים ותוס' עבודה זרה בדף ע"א סוף דבור המתחיל שקילו וכו' מסקו דסוגי' דהתם סבירא ליה אפילו אי דרשי' לעמיתך בא' ולנכרי באידך מ"מ לא דרשי' מדלעמיתך בחדא לעכו"ם נמי בחדא אלא לנכרי או בהא או בהא ונ"ל להסביר הדבר דבפרק ב' דבכורות אליבא דר"ל שפיר אמרי' לישראל במשיכה ולנכרי דוקא בכסף דמדישראל בחדא לנכרי בחדא דוקא ולא בתרוייהו אי בעי בהא אי בעי בהא אבל לר"י דישראל בכסף אי נימא לנכרי דוקא במשיכה ולא בכסף קשה גופו בכסף ממונו לא כ"ש ובשלמא גוף הדרש לעמיתך ולא לנכרי הא דריש מיתורא דלעמיתך וע"כ דרשי' ליה אבל למימר מה לעמיתך בחדא לנכרי נמי בחדא וע"י ההיקש הזה נסתור ק"ו גופו בכסף וממונו דוקא במשיכה אין ההיקש הזה כדי למסתר ק"ו ע"כ לר' יוחנן לגוי או במשיכה או בכסף:

2700

2701ותי' זה נראה עיקר דתי' קמא אנו מקני' לכם המעות מעכשיו והיין יהיה שלנו מעכשיו ע"ש אין לזה מובן במה יקנו היין מעכשיו כיון דמעות אינו קונה והנלע"ד כוונתם שהעכו"ם אמר הא לך המעות ולכשנמשך היין ויהי' קנוי לנו יהיה לך המעות כבר מעכשיו אלא משום דלרב קיימי' ואיהו סבירא ליה דכה"ג הוה ספק תנאי ספק חזרה וכבר הקשו זה בתוס' כתובות פ"ב ע"א ותי' לחד שנוי' דמודה רב כשאומר מעכשיו לבסוף ע"כ כ' הכא מעכשיו גם לבסוף ומכל מקום לשונם מגומגם ותי' זה אינו מוכרח שם בכתובות פ"ב ע"א ע"כ תי' שני שבתוס' אמת דלר' יוחנן גוי קונה בין בכסף ובין במשיכה וכבר הסכימו שכן דעת הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם בלשונו בדיניהם אין רצונו בדיניהם שפסק' להם תורה כש"ס דבכורות אלא משום דבישראל נמי בכסף קונה מ"הת וחכמים עקרוהו משום שלא יאמר נשרפו חיטיך קמ"ל דבגוי קונה בכסף ולא תיקנו חכמים מידי בשל גוי והניחום על דיניהם והרמב"ן כ' ה"ה דס"ל גוי במשיכה והרשב"א בתה"א מעיד בשמו דסבירא ליה גוי בתרתי או כסף או משיכה והנה זכינו לשיחתו בתשו' המיוחסת סימן רכ"ה ויען כל האחרונים וגם מג"א סי' תמ"ח לא ראו התשובה ההיא וגם נדפסה קצת בטעות ע"כ אעתיק תוכן כוונתו בתוס' ביאור ריש דבריו אמר כיון דקיי"ל כר"י לישראל בכסף א"כ גוי במשיכה כמ"ש ה"ה בשמו שוב חזר ר"ל לגוי בתרוייהו משני הכרחים א' מדאמר רב אשי רמות רוחא נקטי וק' הא ע"כ שום קנין עיקר יש להם או כסף או משיכה וא"כ נחזי אנן אי בכסף הדרי בהו ובמשיכה לא הדרי הרי קמן דלאו רמות רוחא דאם כן בכסף נמי לא להדרי משום רמות רוחא אע"כ בכסף נמי לא הדרי ואם כן תיקשי לאמימר מאי ראיה מדלא הדרי במשיכה הא גם בכסף לא הדרי אע"כ אה"נ אמר אמימר נכרי במשיכה נמי קונה ובכסף נמי קונה ומדלא השיב רב אשי דלמא לעולם משיכה בנכרי אינו קונה והא דלא הדרי בהו משום דדיניהם כך הוא מוכח דדיניהם היינו דין תורה ממש כיון שכך קבעו להם לקנות קונה מן התורה וטעמא כדאמרי' בבבא קמא קי"ג ע"א ישראל ונכרי לפניך לדון וכו' אמור לו כך דינכם עיין שם וזה דאורייתא הוא והא דלא מפרשי' בבכורות בדיניהם שהם דנים ידוע היה להם באתרייהו דלא דנו או"ה כן ע"כ דברי רמב"ן ז"ל ואלו ראה מהר"מ מינץ ומשאת בנימין ומג"א דברי רמב"ן אלו לא רפרפו והגאון ע"הג מייתי ג"כ ראיה מהא דמס' בכורות י"ו ע"ב גבי צאן ברזל ודיני ולדות ומולדי ולדות כל אלו אינו אלא דיניהם ואזלי' בתרי' לפטור מבכורה והגאון בצ"צ דוחה דהתם לאו משום דיניהם אלא מטעם אלמותו דגוי ונעלם ממנו במ"כ מ"ש תוס' חולין ל"ט ע"ב דאלמות לא מהני אלא להחמיר מדרבנן ולא להקל וא"כ אמת ברור ונכון דבדיניהם מהני אך בקנין גמור אבל קנין אזן פרה וכדומה אין זה אלא לפנים ואם איננו קנין דאורייתא לא שייך דיניהם בכך וכ"כ ע"הג ונכון הוא:

2701

2702וכבר ביארתי בתשו' אחרת [עיין סי' שי"ד] דגם סטומתא קנין דאוריית' הוא אפי' להפוסקי' דקנין דרבנן לא מהני דאוריי' היינו קנין דלא נהגו סוחרים מרצונם אלא אנן ניכף להו מהפקר ב"ד בזה י"ל לא אלימי דברי רבנן לעניני דאוריי' אבל מנהג סוחרים מרצונם הלא כל תנאי שבממון קיים מ"הת ובתשובה הנ"ל הכרעתי בקנייני דרבנן כגון מעמד שלשתן וכיוצא בו שאם ירצה א' לחזור בו הוי עובר על דברי חכמים דזה מועיל אפילו לדאורייתא אך מה שעשו חכז"ל רק לגדר כגון שעקרו קנין כסף משום שלא יאמרו נשרפו חטיך דהרי אם רוצה הוא לקיים מקחו בכסף זכור לטוב ואינו עובר על דברי חכמים וכן שינוי קונה משום תקנת השבים והרי אם ירצה לומר אני לא אקנה בשינוי זכור לטוב קנינים כאלו אינם מועילים לדאורייתא ואין כאן מקומו עכ"פ בנידון שלפנינו עפ"י רוב דעות גדולים הקדמונים קנה בכסף ורק אך לשיטת ר"ת דנכרי דוקא במשיכ' ולא בכסף אמנם מ"מ ר"ת פליג וס"ל משיכה בנכרי קונה ומשו"ה כ' הטור דהמחוור שבכולם להקנות לו מקום הבהמה ובנדון שלפנינו שלא נעשה כן נבוא אל השני' והוא המסירה שבהמה גסה ניקנת בה:

2702

2703(ב) מסירה מה שהמשרת האכילה והשקה ונוטלה בידו וכ' הר"ן בפ"ק דקידושין דלא בעינן מסירה מיד ליד רק ברצון הבעלים אך הכא הרי הבהמה ברשות בע"הב המקנה אמנם הרי כתב שם הר"ן לחלק בין קנין משיכה שאינו מועיל בר"הר משום דעיקר קנין משיכה הוא למשוך מרשות מוכר לרשות לוקח משא"כ מסירה שהמסירה עצמו הוא הקנין ולכן מהני אפי' בר"הר והאי דלא מהני ברשות מוכר משום שרשותו של מוכר מעכב עליו ושוב כ' הר"ן בסוף דבריו שם דאם עשה משיכה בדבר שצריך מסירה או בהיפוך אפי' אמר ליה המוכר קנה לא מהני כיון שהוא דבר שאינו ראוי לקנות בו ומאי דאמרינן בפ' הספינה בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני ואם אמר לו קני קנה התם היינו טעמא משום דמאי דלא קנה כליו של לוקח ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות שם להניח כליו וכל מקום שיש לו רשות להניח כליו קנה הלכך כל היכי דא"ל קנה ה"ל כמשאיל לו מקומו וקנה אבל משיכה ומסירה היכי דלא קני לאו מהאי טעמא הוא ומשו"ה לא מהני אף על גב דפריש וכו' עכ"ל נראה מזה דוקא מסירה במקו' משיכה היינו במידי דלא קני ביה מסירה הוא דלא מהני פריש אבל במידי דמהני ביה מסירה רק שהמקום גורם שהוא בבית מוכר אי הוה א"ל קני ה"ל כמשאיל לו מקום וקנה בשלמא משיכה לא מהני בבית מוכר אפי' אומר לו קני דלא משיך מרשות לרשות דהשאלת רשות לא משווי' ליה רשות של קונה אלא שלא יעכב על ידי הקונה שעושה קנין גמור ע"י כליו או ע"י מסירה ורק הרשות מעכב עליו לזה מהני השאלת מקומו שלא יעכב רשותו עליו ואפילו אמר אי בעינא ליקני לא מהני כמ"ש הר"ן ומאי דאמרי' במס' ע"ז שקיבל עליו לדון בדיני ישראל היינו שקיבל בקנין כמו ר"פ ז"ב:

2703

2704וראי' מדאמרי' בב"ב פ"ה ע"ב זרק לה בתוך קלתה בעלה מוכר קלתות ואין הבעל מקפיד על מקום הסל והקשו תוס' הא צריכה חזקה לקנות מקום הסל ותי' תוס' וז"ל ותי' ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה כיון שיש לה רשות להניח קלתה שם קנה שם קלתה דכליו של אדם קונים לו בכל מקום שיש לו רשות להניח שם כגון סימטא אע"ג שאין הסימטא קנוי' לו מכל מקום הכלי עצמו עכ"ל והא דאין מסירה קונה בסימטא היינו משום דכיון דהבהמה עומדת בסימטא הרי המקום קנוי להבעל הבהמה תחלה קודם שזה עושה בה קנין מסירה וא"כ רשותו של מקנה מעכב משא"כ כליו של לוקח שקדם לעמוד בסימטא והרי המקום של הלוקח א"כ אם נותן לתוכן הפירות הרי הם קנוים לו אבל כשאמר לו קני דאנן סהדי דמשאיל לו מקום א"נ כגון מוכר קלתות דאפילו בלא השאיל לו בפי' אנן סהדי שהשאיל מקום להסל הרי קונה. ואעתיק כאן דיבור א' מחי' למס' גיטין ר"פ הזורק וז"ל עיין ב"ב פ"ו ע"א באמר מוכר ללוקח זיל קני קנה לכ"ע והכא אף על פי שאומר הא גיטך מכל מקום אינו דומה לדהתם התם רצון הלוקח לקנות אלא שהמוכר מעכב ע"כ כשאומר קני מהני משא"כ הכא אין האשה רוצית להתגרש שמתגרשת בעל כרחה אלא דבעי רשותה אם אינו מקנה לה רשותו ברצונה מה יועיל טלי גיטך ועיין מ"ש טח"מ סי' רי"ש בשם הרמ"ה דוקא באומר זיל קני הפירות אבל ברשות להניח כליו לא קנה הפירות ולא תיקשי משמעתי' דהבעל שאינו מקפיד אמקום כרעי המטה ומקום קלתה קנתה הגט דיש לומר דלהכי מהני טלי גיטך כנ"ל אמנם הרמב"ם נראה דפליג דמפרש מוכר קלתות שקנה הלוקח מהמוכר סבירא ליה בההיא הנאה דקנה ממנו הסל מניח לו מקום להניחו שם ואי אפשר לומר דבההיא הנאה מקני לי' הפירות דהכא בגט אם קנתה ממנו הסל מה הנאה יש לה בגט לומר בההיא הנאה דמקנה לה גט אע"כ מכיון שיש לו רשות להניח סלו ממילא אין הרשות מעכב להקנות להאשה הגט בעל כרחה וללוקח לקנות הפירות אפי' בלא אמר קני הפירות והיינו דכ' הטור דרמב"ם פליג אהרמ"ה ותמה ב"י בבד"ה ולהנ"ל א"ש עד כאן לשוני שם בחידושי:

2704

2705ומינה בנידון שלפנינו דבודאי השאיל לו מקום לבהמתו וניחא לי' מאוד שיקנה הבהמה לנכרי אין הרשות מעכב קנין המסירה וזה ברור לפע"ד אך הא אין דעת שניהם לקנות בזה דשניהם היו סבורים שכבר קנאם בכסף והנה מהרי"ט בתשו' ח"א סי' ק"ן כ' מסברא דנפשי' דוקא קנין חזקה או אפי' משיכה אינו קונה בלי דעת אבל כל שבידו בהגבה' וכדומה לא גרע מחצרו שקונה לו שלא מדעתו ומייתי לזה ראיה ברורה מס"פ הניזקין (גיטין ס"א ע"א) ובתוס' ד"ה ליקט וכו' יע"ש דק' לו מב"ק מ"ט ע"ב המחזיק בשטר בנכסי הגר יע"ש ולא תי' כלום והש"ך סי' ער"ה סק"ג השיג זה מדנפשי' דידו קונה לו ותי' הך דשטרות הנ"ל דסוגי' פליגי אדריב"ח דחצרו קונה שלא מדעתו אבל למאי דקיי"ל כריב"ח דחצרו קונה שלא מדעתו כ"ש ידו ותמוה דמשני הגאוני' האלו נעלם תוס' ב"ב נ"ד ע"א דפשיטא להו ג"כ דידו קונה שלא מדעתו והקשו משטרי גר ותירצו לחלק שאלו היה יודע נמי לא היה דעתו לקנות לצור אבל בלא"ה לא ועיין רמ"א סי' ער"ה הנ"ל ובסמ"ע שם סקכ"ה וזה הוא פלוגתת רבנו ישעיה ורמ"ה שבטור שם דלרמ"ה כיון שהגביה הלבנים לבנותם לא ירצה לקנותם אלא ע"י בנין לכן לא קנאום ור' ישעי' ס"ל מכל מקום ידו קנאום עיין בטור ע"כ נלע"ד הכא קנה במסירה קנין גמור:

2705

2706אלא דאכתי צ"ע דבסי' ר"ס סעיף ה' מצא בחנות וכו' ואם מצאם על התיבה הרי הם של מוצאם ועתוס' בב"מ כ"ו ע"א ד"ה דשתיך ועמ"ש הרא"ש ומייתי ש"ך שם סקי"ח אך במרדכי שם סי' רנ"ט וסי' ר"ס בשם רבינו ברוך ממגינצא ור' אביגדור כ"ץ דאין חצרו קונה אלא הפקירא אבל לא אבידה אפי' נתיאשו הבעלים וקלסו בפרישה וסמ"ע סי' ר"ס סק"ב וא"כ גם ידו שלא מדעתו אין קונה לו דבר שיש לו בעלים ונפל פיתא בבירא וקשה עלי להתיר מטעם ס"ס דלמא הלכה כסף קונה ואת"ל מסירה דוקא קונה דלמא שלא מדעתו אפי' אבידה דלא כרבינו ברוך ממגנצא ור' אביגדור כ"ץ:

2706

2707והנה להציל רבים ממכשול להכניסו לכיפה ולנעול דלת בפניו כדאיתא במס' ע"ז נ"ג ע"ב כבר עמד בזה בנ"בי קמא חי"ד סי' פ' ופ"א ע"ש ואני בעניי הכרעתי דודאי קדשים דמיד שהקדיש ועמדו בי גזא דרחמנא שוב אין מזונותיו עליו א"כ טוב להכניסו לכיפה דבשעת הכנסה לא עביד ולא מידי והיה כי ירעב ומצטער אחר זמן מה לו ולהם וכי מוטל עליו צער' ורעבונם של כל חיתו יער אבל בכור דטיפולו על בעליו או הישראל או הכהן ומזונותיו עליו והרי אסור לטעום עד שיתן מזונות לבהמתו ונח נענש על שאיחר מזונות לארי וע"ז כתיב הן צדיק בארץ ישולם ע"כ אין תקנה בהכנסה לכיפה:

2707

2708ולהטיל בו מום ז"ל הרא"ש פ' הפועלים סי' וי"ו ואע"ג דמסקי' דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור אפילו בז"הז שאין אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות ל"ה ע"א התם הוא משום חומרא דקדשים ולא גמרי' מינה עכ"ל:

2708

2709הנה הא דפשיטא לי' להרא"ש דבז"הז דרבנן מש"ס ע"ז י"ג ע"א ועיין תוס' מנחו' נ"ו ע"ב ד"ה אלא וכו' ובכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וכו' ולא ניחא ל"ל דלמאי דקיי"ל מקריבים אע"פ שאין בית ה"ל ראוי בז"הז היינו משום דבבכורות עכ"פ אינו ראוי בשום אופן דבכור ומעשר בז"הז לא מתאכלי כמ"ש מג"א סימן תקס"א בביאור דברי הרמב"ם והא דכתב הרא"ש משום חומרא דקדשים נ"ל כוונתו כיון משום דמיחזי כמבזה קדשים אין להקל בזה כלל אפי' ע"י אמירה לנכרי דעכ"פ ביזיוני רבא איכא:

2709

2710והנה הא דהטלת מום לאו דאורי' מש"ס ע"ז י"ג ע"ב הנ"ל יש בזה שני פני' להקל א' משום מקומו דהרמב"ם פ"א מבכורות פסק כר"ע דבכורי ח"ל אין מקריבים אפילו בזמן הבית וב' מטעם הזמן דבז"הז אפילו בא"י אינו ראוי להקרבה דאפי' למ"ד מקריבין אף על פי שאין בית בכור ומעשר לא מתאכלי ונוראות נפלאתי על רמב"ם בס' המצות ל"ת סי' נו"ן שכ' וצריך שתדעהו מי שהקריב קדשים בז"הז חוץ לעזרה חייב כרת ובביאור אמרו דהמעלה בחוץ בז"הז ר"י אומר חייב וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשורש אמיתי אצלנו מקריבין אעפ"י שאין בית עכ"ל ושוב בסי' צ"ז כתב וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהי' בזמן שב"המק קיים דחזי לקרבן כו' ע"ש ודוחק לחלק דלענין שחוטי חוץ מקרי ראוי לבוא בפנים ולענין הטלת מום לא וצ"ע [ע"ל סי' ש"ו]:

2710

2711והנה הא דפסק רמב"ם כר"ע דבכורי ח"ל אין מקריבין אי כוונתו דאורייתא אין ראוי להקרבה ואי העלום לירושלים מחזירים אותן מ"הת וכדמשמע קצת תוס' תמורה כ"א ע"ב ד"ה ממקום למקום וכו' ור"ש סוף חלה ועתוי"ט שם אם כן מרפסים איגרא דהא הרמב"ם ס"ל ספ"ק דהל' תרומה ומעשרות מעזרא ואילך שאין כל יושביה עליה דרבנן הם ומאליהם קבלו א"כ גם א"י הוה מקום שאין מביאים שם מעשר דגן וגם בכור ומעשר בהמה לא מתקרבי כל ימי בית שני וזה שקר מוחלט ובהא אין לומר מאליהם להקריב על תנאי דשלמים דהא משונה במתנותיהם בסמיכה ומעשר נאכל לכל אדם וצע"ג ועכצ"ל דלמ"ד לא נתקדש א"י למעשר ולתרומה ס"ל דר"ע לא אמר אלא שאין מחויב להביא בכור ומעשר מח"ל ואי רוצה מביא וחכמים החזירום שלא יקבע הדבר חובה אבל בא"י גופה מאליהם קבלו עליהם לחובה דהרי מ"הת קדוש להקריב אפי' שאין מחויב להביאו ואינו עובר עליו על בל תאחר ובאת שמה והבאתם שמה זולת זה איני יודע פתר לדבר זה כי לומר דהכי מקשינן ממקום שאתה מביא מעשר דגן בזמן בית ראשון אתה מביא בכור ומעשר בבית שני זה היקש מעוקש בעיני עכנ"ל דלרמב"ם לענין איסור הטלת מום אין חילוק בין מקום למקום:

2711

2712ונחזי' מה נעשה בזמן הנה הרמב"ם פ"א מאי' מזבח כתב בז"הז עובר בלאו ואינו לוקה ורגיל אני להסביר דהרי אמרי' בעירובין הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו אסור ביין בכל יום שמא היום יבוא וא"כ בודאי אי היה אליהו בא ואמר דכל ימי חיי זו הבהמה לא יבוא בן דוד נמצא לא הוה חזי לא לגופיה ולא לדמי היה מותר להטיל בו מום אך הלא אין אנו יודעים ע"כ המטיל בו מום עובר בלאו דלמא היום יבוא וכשמתה הבהמה ולא בא נפטר למפרע ועכ"פ אין לוקין אפי' יבוא דהוה התרא' ספק ומאז אמרתי [עתה אשכחנא דישב על מדוכה זו הגאון מהרי"ט אלגאזי הנדפס אצל הל' בכורות לרמב"ן ברי"ף חדשים פ"ה מבכורות] הואיל ומעשר בהמה מ"ע דאוריי' בכל זמן וחכמים בטלוהו משום תקלה וק' אי הטלת מום לאו דאורייתא בז"הז מוטב היה לחכמים שלא לאסור הטלת מום ושלא לבטל מ"ע של מעשר ולהטיל בו מום ולא יהיה תקלה ומ"ע מתקיימת והרב הנ"ל לא מצא תי' ואני אמרתי ע"ד דאמ' רבי כמאן שתו כהני חמרא בז"הז דתקלתם הוא תקנתם כי בעו"ה עבר קציר כלה קיץ ולא נושענו עיין מס' תענית י"ז ע"א וה"נ מתחיל' כשחרב ב"המק והיו מצפים יום יום לישועת ה' והי' כמו ראוי להקרבה דמהרה יבנה והוה מטיל מום דאורייתא ומאז גזרו על הפרשת מעשר משום תקלה אך ברבות הימים וכמו נתיאשו לומ' היום או לזמן קרוב והוה הבהמה כמו לא לגופיה חזי ולא לדמי חזי וחזר הטלת מום איסור דרבנן ומ"מ לא יכלו להחזיר הפרשת מעשר למקומו כיון שכבר נתבטל ע"י ב"ד הראשון הגדול מן האחרונים כנלע"ד:

2712

2713מ"מ הדרן לדידן להתיר הטלת מום ע"י ישראל חלילה אך הרוצה לסמוך להתיר ע"י עכו"ם קטן דלא מיחלף בישראל גדול עיין שבת קל"ט יסמוך ולמטינא שיבא מכשור' וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ: פ"ב יום ג' י"ט אדר תקצ"ט לפ"ק:

2713

2714משה"ק סופר מפפ"דמ.

2714

2715שלום וכל טוב לי"נ הרב המופלג בתורה ויראה קדומ' הותיק חדתי מלא עתיק החרוץ בעל פיפיות כש"ת מהו' אהרן פולדא ני':

2715

2716ע"ד חלת ח"ל שחזרה למקומה אעבור פרשתא דא ואתני' הנה בשאיל"ת יעב"ץ חלק ב' סי' צ"ח האריך ליישב קושיא ט"ז י"ד סי' שכ"ג ולקיים הפסק לשאול על נדרו ותו בסי' צ"ט מייתי הוראות המורה שהוא היה הגאון כנסת יחזקאל ז"ל שהורה בשחזרה למקומה להפריש ממקום אחר והגאון יעב"ץ תמה עליו וכ' בשחזרה למקומה עכ"פ בחלת ח"ל דרבנן יש לסמוך אמ"ד בירושלמי רפ"ד דדמאי דס"ל הדרא לטבלי' ומפריש מיני' ובי' ומסיים בסוף התשובה ונ"ל לסמוך על זה למעשה דחלת ח"ל קילא מדמאי בלי ספק עכ"ל ועוד בח"א מתשובותיו סי' קל"ה מייתי קו' אביו הגאון ח"ץ ז"ל אהא דפי"הכ פ"ג ע"א מאכילין הקל קל תחלה טבל ותרומה היכי דא"א בחולין מתוקני' מ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומה חמירה והקשה הגאון ח"ץ לפרוש ולחזור ולערב ותיבטל אף על גב דאין מבטלים איסור לכתחלה דרבנן בעלמא הוא ושיעור ק"א נמי מדרבנן הוא וכ' דלית נגר דיפרקיני' אלא שהעלה דס"ל לתלמודא מן התורה הדרא לטיבלא ואולי נפקא להו מקרא את מקדשו ממנו אלו דבריו ז"ל:

2716

2717ועתה אחזה אנכי אשית לבי מ"ש דמבטלים איסור לכתחלה הוא רק דרבנן אין כאן מקומו כלל דודאי דאוריי' הוא ביבש ביבש כמו שאבאר אלא דהכא בודאי אפי' אי' דרבנן ליכא ומצוה נמי איכא לבטל ובחי' למס' חולין כתבתי דף צ"ח ע"ב וז"ל זהו היתר הבא מכלל איסור מלשון תוס' דשמעתין משמע דס"ל כדעת ראב"ד שהביא הר"ן דביטול אי' לכתחלה אסור מן התורה אמנם ר"ן מביא בשם תוס' בהיפוך וכבר נתעורר בזה בגליון רי"ף ע"ש ובס' שער המלך פט"ו ממ"א הלכה כ"ה הקשה ממאי דאמרי' לקמן לא אמרה תורה שלח לתקלה ואי סלקא דעתך מן התורה מבטלי' אי' לכתחלה מאי תקלה איכא הא יתבטל ברובא דעלמא והנלע"ד דודאי מוכח מן התורה שלא לבטל אי' לכתחלה דאלת"ה למה נשליך טרפה לכלב ונבלה לנכרי ולגוי ולמה לא נבטלנו חד בתרי וביותר למ"ש תוס' פרק כל הבשר (חולין קי"ד ע"ב) ד"ה עד שיפרוט כו' צריך ליתנו בדמים מועטים כו' ואמאי הא שויה טובא לבטל ברוב עם שחוטות של ישראל חבריו ושכניו דשכיחי בא"י אע"כ מ"הת אסור למיעבד טצדקי למאכל נבלות וטרפות שיהיה אפשר בשום אופן שיפגע ישראל בגוף האיסור ואולי מזה אסרו למכור טרפות במקום שאין מכריזי' אף על גב דישראל שחוזר וקונהו מהנכרי קונה בהיתרא מרובא כשרים מ"מ אנן אסור לן למיעבד לכתחלה ענין שיפגע ישראל בגוף איסור והיינו שלח לתקלה לקמן ק"מ אך בשמעתין בבטול דאינו מינו בנ"ט דהוא כשורפו ומאבדו בהא פליגי תוס' וראב"ד ולק"מ קו' שער המלך עכ"ל בחי' חולין שם וספר תשו' פני ארי' שהזכיר פר"מ לא ראיתיו ולא שמעתיו:

2717

2718אמנם בכל זה ק' ח"ץ ק' עצומ' וגדולה היא דנהי דאסור לבטל איסור להפכו להיתר אבל הכא שהותר להחולה האיסור להדיא אלא שמצוה להאכילו הקל הקל ואנו מבטלים להקילו מאשר הוא איסור בעין פשוט דמחוייב למיעבד כן והיינו הקל הקל ואם כן ק' נפרוש תרומה ונבטלנו ולא שיהיה מותר לאדם אחר אלא לפקוח נפש של חולה זה גם מ"ש דמן התורה לא בעי' ק"א הוא שלא לצורך דלו יהיה דצריך ק"א מן התורה עכ"פ מ"הת אין שיעור לתרומה יפריש א' מק"א לתרומה ויפטור טבלו מן התורה ויערבנו ויהיה מותר מן התורה והוא קל מטבל ותרומה בעין:

2718

2719ולא עוד דדבר רחוק הוא שיהיה תלוי' פ"נ של זה באכילת חטין יבשים וכדומה ולכשיתמעכו ויתערבו הוה לח בלח שכתבנו לעיל דהוה נאבד האיסור מן העולם דאפי' אם נטחן דק לאבק (פולווער) הוה לח בלח ויש בילה ועמ"ש מג"א סי' ש"י סק"ח וסי' תצ"ח סק"כח ושם כתבתי על הגליון עיין בכורות כ"ג ע"א אפר פרה שנתערב וכו' דבמשא מטמא וסבירא ליה למג"א טלטול מוקצ' כמשא דמי משום הכי הוצרך לומר דמדבריהם בטל ברוב (וצע"ג בתוס' שם כ"ג ע"א סד"ה נבלה כו' ע"ש מ"ש ממים ומלח לענין תחומין) וצ"ע בתוס' שם כ"ב ע"א ד"ה הנך וכו' ע"ש ולכאורה מ"ש תוס' טומאה הוא לאו דוקא אלא כל מידי דלאו אכילה והנאה לא שייך שיעור ס' וטע"כ וכן מצאתי בס' בינה לעתים על הרמב"ם פ"ב מהל' י"ט ועיין משנה למלך פ"א ממשכב ומושב הלכה י"ד ד"ה עוד נראה וכו' מבואר דרמב"ם ס"ל אפר באפר מקרי יבש ביבש ומשו"ה אמרי' מטמא במשא והנה לפי זה למאי דקיי"ל דלא כרמב"ם אלא אפר וקמח מקרי לח בלח צריכים אנו ליישב הש"ס דבכורות כך דאזיל למאן דאמר גם בלח אין בילה ואם כן כי היכי דביבש נבלה בשחוטה מטמא במשא ה"ה אפר באפר אף על גב דהוה לח בלח לכן מייתי מאפר פרה אך למאי דקיימא לן כמאן דאמר בר"ה י"ג ע"ב בלח יש בילה ויע"ש תוס' ד"ה חוץ וכו' אין לדמות אפר לנבלה בשחוטה דאפר אפי' במשא לא תטמא וה"ה לענין מוקצה וק"ל עכ"ל על הגליון ואם כן הקושיא כראי מוצקת יפריש ויערבנו ומ"ש בפרשת דרכים על קו' אחרת דיש מפרשי' שמעתין דיומא שאין הבעלים בעיר שאינם יכולים להפרישו כתבתי בחי' וז"ל ומאוד נפלאתי על הגאונים ההמה אם אין הבעלים בעיר מי התיר לו לאכול את שלהם וע"כ דינא הכי שיכול להציל עצמו בממון חברו רק שצריך לשלם ממון לבעלים ועיין לשון רש"י יומא פ"ג ע"ב ד"ה קפחי' וכו' אם כן רחמנא אקני' ליה והרי הוא בעלים ויכול להפריש תמה על עצמך לאכול יכול להפריש אינו יכול עיין תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה בדין הוא וכו' וכיון שבאנו לזו שהוא קמח אם כן בלא"ה הוא תרומה דרבנן בלא עציץ שאינו נקוב עיין פלוגתת ר"ת ור' מרדכי תוס' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה תבואות כו' ופלוגתת רמב"ם וראב"ד רפ"ב ממעשר ע"ש:

2719

2720ואנו אין לנו בזה אלא ישובו של הגאון מהר"י יעב"ץ דאתיא כהירושלמי רפ"ד דדמאי דהדרא לטבליה והנה דעתו ז"ל דמן התורה הדין כן ובאמת לא ידעתי דבר מתנגד להדי' בש"ס דכל מקום שנזכר דין דמוע י"ל שלא מיירי שנפלה למקומה וכן משמע בכל מקום דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואי למקומה פשיטא שהוא פחות ממאה שאפי' עין רע מפריש א' מס' ודוחק לומר דמיירי מדשמואל שפטר כריו בחטה א' וכן לא קשה מידי מתוס' תמורה ד' ע"א שכ' דמוע לאו דאוריי' פשוט הוא לשון דמע הוא עירוב ואי נניח דמן התורה כשחזרה למקומה נעשה הכל טבל תו אין כאן עירוב ודמע ואף על גב דבירושלמי דדמאי קורא ליה דמע ע"ד שאלה והעברה ואשגירת לשון אבל מלאתך ודמעך דקרא א"א לפרש כשחזרה למקומה ונעשה טבל למפרע וע"כ קרא מעירוב שלא במקומו אבל מ"מ לפע"ד לא נ"ל כלל שיהיה זה מן התורה ולו יהיבנא לי' ע"כ מאת מקדשו ממנו לא נפיק דהרי מן התורה חד בתרי בטיל ואין כאן לא טבל ולא תרומ' ואי יהי' דאוריי' צ"ל בחזרה למקומה לפחות מחד בתרי ואם כן ממילא א"א להלמו בקרא את מקדשו ממנו דמשמע שחזר לכריו ממש שהוא א' מצ"ט ואם כן מן התורה ליתא אבל נ"ל דמדרבנן הוא ובתרומה דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב דפ' י"הכ ודמאי דמיירי מיניה בירושלמי ומכ"ש חלת ח"ל דנידון שלפנינו דהם אמרו שלא ידמעו והם אמרו שאם חזרה למקומה פחות מק"א עכ"פ תיהדר לטבלא ויפרשו ממנו:

2720

2721והנה דברי הירושלמי רפ"ד דדמאי דפריך ר' חגי מ"ט דמאן דאמר למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת מ"ש הכא ומ"ש הכא ותי' מ"ד מדמעת שמתרת שירי' לאכילה ומ"ד אינה מדמעת אינה מתרת שירי' לאכילה ואמר התם רבי לא עביד עובדא כר' חגי ופי' הגאון מהו' אליה פולדא ז"ל דמתרת שירי' לאכילה היינו דהדרא לטבליה ובשלא במקומה מדמעת ממש אלא במקומה חמירה טפי וכן דעת מהר"יעב"ץ הנ"ל ואם כן חומרא הוא ויפה כ' פר"מ ני' שהוא דחיק ואתי' מרחיק ומה שפי' בו הגאון מהו' אלי' ווילנא ז"ל בס' שנות אלי' דמתיר שירים באכילה הוא נתינת טעם להחמיר בנפלה למקומה משום שהתירה כרי הזה לאכילה בדין הוא שיאסרנה מה שאין כן למקום אחר אינה מדמעת וצריך לומר לפי דברי הגאון מ"ד מדמעת איננה ר"ת מאן דאמר אלא ר"ת מאי דאמר ובכל זה הלשון דחוק גם לא שייך על זה רבי לא עביד עובדא כר' חגי מאי עובדא שייך הא ר' חגי לא חידש שום דין אלא טעמו יהיב למ"ד למקומה מדמעת:

2721

2722אלא נ"ל דה"פ דר' חגי סבירא לי' דודאי אינה מדמעת כלל לאסור תערובתה אך מאי דאמר למקומה מדמעת היינו להתיר שירי' באכילה נהי דאינה אוסרת תערובות אבל עכ"פ הדר לטיבלא וצריך להפריש מיניה ובי' ומאי דאמר אינה מדמעת שלא במקומה שאינה מתיר שיריים פי' דאינו צריך להפריש מיני' כלל ואין צריך להתיר שיריים לאכילה כי לא נאסרו כלל ואמר רבי לא עביד כר' חגי להקל כ"כ והא"ש דכ' ר"ש בפי' מתני' דוקא בדמאי יש לחלק בין למקומו לשלא במקומו והא"ש והשתא בחלת ח"ל דקילי טפי מדמאי אפשר גם רבי הוה עביד עובדא ומכ"ש דש"ס דפי"הכ פ"ג ע"א משמע כן ועכ"פ עם התרת הנדר גם כן יש לסמוך להתיר בלי פקפוק מה שאין כן שלא במקומה לא הייתי מתיר על ידי שאלה אלא לצורך גדול וכדומה זהו הנלע"ד בזה: פ"ב יום ד' ט"ו טבת תקפ"ב לפ"ק.

2722

2723משה"ק סופר מפפ"דמ:

2723

2724אלף שלומים מגבהי מרומים לך התלמיד וחביב נחמד אף נעים כמהו' ליזר דרעזניץ נ"י:

2724

2725יקרת מכתבך הגיעני ואשר בקשת להשיבך בענין העושה שליח לתרום או להפריש לו חלה פשוט הדבר דשניהם יכולים לשאול השליח והבע"הב אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתי' להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקר' והדרה הכרי או עיסה לטבלי' א"כ חוזר ומפריש תרומה או חלה אחרת כי עדיין לא עשה שליחתו כלל דההפרשה ראשונה הוה כמעשה קוף בעלמא כיון דהמחשבה נעקרה מעיקרא והכרי עדיין בטבלו משא"כ כשהבע"הב מתחרט צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח ע"ז הוא מתחרט מעיקרו וא"כ ממילא בטל שליחות קמיית' וצריך לחזור ולמנות שליח מחדש ואע"ג דבעלמא אחר שנעשה השליחות תו לא מצי לבטל השליחות מ"מ בעושה שליח לידור עבורו דהיינו כעין הפרשת תרומה וחלה וקרבן וכדומה שעיק' השליחות הוא שמוסר לו דעתו שכל מה שידור השליח יהי' כאלו הוא נדרו א"כ אם מתחרט על מה שמסר דעתו לזה השליח נתבטל המעשה מעיקרא ולא הוה אחר שנעשה המעשה כי הוה כדמעיקרא ומהיות טוב שיתירו להם נדרם שניהם השליח והבע"הב:

2725

2726ואמנם לענין ברכה שכבר בירך לע"ד אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל נהי דבחנם אין לשאול על הנדר ולגרום ברכה שאינה צריכה שנית אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחש לברכה ראשונה שהיתה לבטלה כי אין כאן ברכה לבטלה שככה מברך וצונו לפרוש תרומה חלה וענין הפרשת תרומה חלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציוונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה והפריש ועתה אין לי פנאי להביא שום ראי' כי רבו טרדותי לא יאומן כי יסופר ודי בזה דברי אהובך:

2726

2727פ"ב יום ד' יו"ד כסליו תקע"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2727

2728רב שלומים מגבהי מרומים לי"נ מחו' הגאון המפורסם החריף והבקי משנתו זך ונקי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהו' בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

2728

2729ששון ושמחה השיגוני בהאיר אור מעולפת ספירים נגד עיני ובקצירת אומר אשתעשע בדבריו הנעימי' מהמאוחר אל המוקדם מעלת מחו' הגנ"י תמה על רמב"ן בב"ב קכ"ו ע"ב דפשיטא לי' דאין אדם יכול לעשות שליח לנזור עבורו בנזירות וכן שיטת הר"ן פ"ק דפסחים הביאו הרב"י ס"סי תל"ד ויע"ש בב"ח באריכות דפשיטא להו דאין שליחו' בנדר והקדש [ושכ"כ מהרי"ט בתשו' לא מצאתי כעת] ואמנם גמ' ערוכה בנדרים ל"ו מבואר דמדעת בעלים יכול להפריש פסח וחטאת ורק שלא מדעת בעלים אינו יכול להפריש וק' זו צ"ע לכאורה:

2729

2730ואחרי העיון אמרתי בטעם הדבר באמת מ"ט הלא בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ועוד הרי שליחות מפורש בהפרשת תרומה והוא מטעם נדר דמצי לאתשולי עלה והרי נעשית ע"י שליח ולמה לא נילף מיני' לכל הנדרים וראיתי בלשון הר"ן פ' התקבל בגטין שכ' מילי לא מימסרי לשליח שאין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים עכ"ל ויע"ש עוד שם בלשונו בסוגי' והנה בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ושליח עושה שליח וע"כ הא דמילי לא מימסרי משום דלא ילפי' שליחות אלא מקדשי' וגירושי' ותרומה ובכולהו איכא מעשה אבל מילי גרידא לא אשכחן ומה דשליח צבור מוציא רבים י"ח בדבור פיו ידוע דאינו מטעם שליחות לחוד אלא מטעם כל ישראל ערבים ומטעם שומע כעונה אבל בעלמא מילי לא מימסרי ואפשר עוד דילפי' מהפרת הבעל דכתי' אישה יפירנו ולא השליח כמבואר בב"מ פ' השואל ומה"ט נמי אין מתירי' בחרטה ע"י שליח לרמב"ם ועיין בש"ע י"ד סי' רכ"ח ובט"ז סק"כ שם והא"ש נמי דלא לשתמיט ללמוד שליחות משני כתובים דגלי רחמנא דאישה הפרם ולא השליח וכן אם בעליו עמו בשאלה בבעלים ולא השליח למאן דאית לי' ונימא ב' כתובים אין מלמדין דבעלמא שלוחו כמותו ולהנ"ל ניחא דמהפרה לא הוה מצי למילף שאילה בבעלים דממילי לא ילפי' והפרה משאילה בבעלים ליכא למילף דאפילו אי בעלמא אין שליח כמותו מ"מ בהפרה ה"א בגילוי דעתא בעלמא סגי דלא ניחא לי' לבעל דעל דעת בעלה נודרת משו"ה איצטריך תרי קראי ומכל מקום השתא דגלי דאפי' בהפרה דבגילוי דעתא סגי ואפ"ה מילי לא מימסרי לשליח מכ"ש בעלמא כל שאין מוסר לשליח או מצוהו לעשות מעשה לא נעשה כמותו [ומיהו מאינך כתובים שהקשו ביבמו' ק"א ע"ב ד"ה וקראו לו לא תרצתי כלום] וק"ל:

2730

2731והשתא צריכי' לומר אף ע"ג דהפרשת תרומה סגי במחשבה ולכל הפחות בדבור מ"מ עיקר מצוה היא ההפרשה וההרמה והדבור לומר זה יהי' תרומה טפל לעיקר המצוה כמו האמירה דה"ז גיטך גבי נתינת הגט וכדומה מה שאין כן להדירו בנזיר שיאמר לשלוחו הדירני בנזירות או הקדש בהמתי לקרבן או הפקר נכסי או בטל חמצי דמיירי מיני' הר"ן שאיננו אלא דבור בעלמא אין כח למנות שליח על ככה זה נראה לי בטעם הדבר:

2731

2732וממילא נ"ל לחלק דדוקא במי שאינו חייב עולה ואומר לחברו הקדש בהמתי או נכסי אבל מי שאמר הרי עלי עולה ואמר ולא אפריש דמעתה החוב מוטל עליו להפריש עולה מנכסיו אה"נ יכול לומר לשלוחו הפרש שור א' משוורי לעולה במה שנתחייבתי כבר דעתה ההפרשה היא המצוה ואע"ג דצריך גם לדבור פה לומר שור זה יהי' עולה מ"מ כיון שכבר נתחייב בעיקר הנדר הרי זה דומה לתרומה שכריו טבל ומחוייב להפריש ממנו יכול לעשות שליח אעפ"י שצריך לומר ה"ז תרומה (ולשון מהרי"ט לא ראיתי אי מיירי בהפריש מתחלת נדרו והיינו כדידן או מיירי כשכבר נדר מאז ושולחו עתה לברר שור מבקרו ופליג אדילן) וממילא דלק"מ מש"ס דנדרים ל"ו ע"א התם מיירי מחיוב חטאת דכבר נתחייב ומוטל אקרקפתי' להפריש חטאת ואין כאן נדר אשר ידור אלא להפריש וכן בקרבן פסח והסברא נכונה לפענ"ד:

2732

2733מה דפשיטא לי' למחו' הגאון נ"י דמומר אינו נעשה שליח לקרבן משום דליתי' בקרבן דנפשי' שאין מקבלין קרבן מן המומר תמהתי על פה קדוש יאמר דבר זה הא אי בעי הדר בי' כל שעה ולא דמי לגוי דאין בידו להתגייר דמחוסר מעשה בגופו ומי יימר דמזדקקי לי' תלתא מה שא"כ מומר:

2733

2734וזה לשוני בחידושי למס' חולין ה' ע"א תיובתא דרב ענן תיובתא הרמב"ם פסק במי שאינו עע"ז מותר לשחוט מן התורה רק גדר גדול גדרו בדבר לאוסרו ועש"כ סי' ב' דרוצה להגי' כותי במקום גוי ולפע"ד אי ס"ד דגוי אפי' אינו עע"ז נמי פסול לשחיטה מן התורה קשה איך אפשר שיהי' גוים נודרים וכו' כישראל הא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ואיהו לא מצי למשחט וכבר שמעתי מקשים כיוצא בזה מטעם דאין שליחות לגוי ולזה י"ל בקדשים דכל מעשיהם על ידי שליח אפשר יש שליחות אפי' לגוי אנן לדדהו אבל מטעם דאיהו לא מצי עביד קשה דהרי אפי' בקדשי' בעי' איהו מצי עביד מדפשיט מהכא דהני כהני שלוחא דרחמנא בשלמא הא לא קשי' לי למה לי קרא למעוטי שאין מקבלין קרבן מן המומר ת"ל דלא מצי למשחט ולא מצי נמי משוי שליח לשחוט י"ל דכל שעה בידו לשוב בתשובה ויהי' בר זביחה אבל מגוי קשי' דלא שייך בידו להתגייר דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמבואר פ"ג דקידושין אע"כ כהרמב"ם ובידו לפרוש מע"ז ויהי' בר זביחה בלי גירות כלל וק"ל עכ"ל בחי' שם:

2734

2735מ"ש בס' טהרת הקדש בזבחי' מ"ה ע"א דאי ממעטי' תרומת נכרי מקרא דתרומ' המשכן ה"א דתרומתו תרומה עכ"פ משו"ה בעי מיעוטא בני ישראל ומחו' הגנ"י שפך סוללה הא תרומת המשכן נמי אין מקבלין אגב שיטפי' נעלמה ממנו סוגי' פ"ק דעירוכין וי"ו ע"א ובאמת דברי תוס' שם ד"ה אם אמר וכו' תמוהי' קצת אבל פסק הרמב"ם הוא על נכון דפסק פ"א מעירוכין הלכה י"א י"ב דבנדר לבדק הבית הרי היא קדש אלא שאין נותני' אותו לבד"ה אלא יגנז ואם כן אי ילפינן תרומה הי' נמי הדין שהתרומה הי' קדש מן התורה ככל תרומה אלא שהכרי לא הי' מתוקן למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע והי' צריך ישראל הקונה ממנו להפריש פעם אחר אבל עכ"פ התרומה הי' ניתנה לכהן מ"הת אבל השתא דכתי' בני ישראל למעוטי שאינה תרומה כלל ולזה פסק הרמב"ם פ"ד מתרומו' הל' ט"ו גוי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאין חייבין ומדבריהם גזרו וכו' ודברי טהרת הקדש נכונים ומוכרחים:

2735

2736מ"ש פר"מ מחו' הגנ"י לחלוק על סברתי דהוה אמינא דמומר כי היכי דליתי' בתרו' המשכן כל זמן שעומד בהמראתו ה"נ ליתי' בתרומה דנפשי' ואין כריו נפטר בהפרשתו כל זמן שעומד בהמראתו דהרי לענין גוי ילפי מתרומת המשכן ועל זה דחה פר"מ בשלמא גוי אינו חייב למ"ע של הפרשה ואי עביד נדבה בעלמא הוא שפיר ילפי' מתרומת המשכן דהוה נדבה דכוותי' משא"כ מומר דמוטל עליו מ"ע של הפרשה וא"כ נימא אע"ג שאין מקבלין ממנו נדבה למשכן מ"מ כריו נפטר בהפרשת תרומתו סברא נכונה וישרה היא אלא שאינה מוכרחת:

2736

2737מה שחידש דעולה דכשר שלא לשם בעלים לא בעי נמי שליחות בשחיט' וה"ה כל הקרבנות לבר מחטאת ופסח דפסולים שלא לשמן תמהתי מה ענין שם בעלים לשליחות הא אם הבעלים בעצמן שוחטים ואינם מכווני' לשם עצמם לא עלה לשם חובה ואם אחר שוחט ומכוון לשמם הרי היא כשר ושליחו' מילתא אחריתי היא ובודאי לא מפורש בשום קרא לא רמז ולא רמיזה שיהי' צריך לשליחות בשום קרבן אך בקרא כתי' ושחט את בן הבקר וקאי אבעליו דלפניו וא"כ כל שאין הבעלים שוחטים לא יי"ח אלא משום דשליח כמותו מיקיים בי' שפיר ושחט וכבר הקשו הראשונים נילף שחיטה מסמיכה דבעי' בעצמן של בעלים עיין בזבחי' ל"ב ע"א ובתוס' ד"ה ת"ל ובס' שיח יצחק ליומא האריך בזה:

2737

2738שמעתי מקשים לרמב"ם דמילה בגוי כשרה אמאי דחינן שבת נמהלי' ע"י גוי ולק"מ דנהי דהתינוק נימול מ"מ האב לא קיים מ"ע דביום השמיני ימול ע"י שליחותו של גוי ובזה דחיתי נמי דברי של"ה שבמג"א סי' תמ"ו שיוציא החמץ בי"ט ע"י גוי ולפע"ד נהי דהחמץ מבוער מהעולם מ"מ הבעלים לא קיימו מ"ע דתשביתו ע"י שליחותו של גוי ולא מינתק לאו דבל יראה שכבר עבר וכן נ"ל הכא בעולה מי שעבר ושחט בלי רצון ושליחות הבעלים או קטן שאינו בר שליחות נהי דאינו מעכב בגוף הכשרו של קרבן אפי' בחטאת משום שנשחט לשם בעלים ומתכפר לו בזריקת דם מ"מ הבעלים לא קיימו מ"ע של שחיטה ומיהו בשליח גדול שעשה שלא ברצון וידיעת בעלים ממילא מיעקר שליחתו ע"י כך משום שהפסיד להם מ"ע של שחיטה ובהא כ"ע מודים הט"ז והנקודות הכסף בסי' ש"ה סקי"א מיהו בקטן השוחט חטאתו של גדול מדעתו שייך שפיר ספיקתי [וע"ל סי' רצ"ה]:

2738

2739ומ"ש פר"מ הגנ"י מאין קרבן לקטן שלא הגיע לפעוטות וכן מתני' פ"ב דקינין האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה וקשה מי ישחוט הא מתה ולא עשתה שליח הוא סבור היורשים מביאים בשליחותה וליתא אלא היורשים הם הבעלים ומקיימים בהו ושחט את בן הבקר וכן קטן שירש מאביו ושוחט עולתו שירש והוא הבעלים ועוד דהיורשים מתכפרים בי' מקופי' עכ"פ ולא מתורת שליחות אתאינן וראי' ברורה שהרי לענין סמיכה אין השליח סומך וכשמת היורש סומך כדפסק רמב"ם פ"ג ממעשה קרבנות הלכה ח' והלכה ט' ויע"ש בכ"מ ש"מ שהיורש מקרי בעליו:

2739

2740מ"ש מגירושין דבע"כ הנה האשה עושה שליח מושלחה אע"ג דאינה יכולה לכוף להבעל בשום אופן ואפילו במקום שכופי' להוציא אינה אלא לרצונו כמו בקרבן וע"כ משום דאיכא שם בע"כ בעולם גבי גט שהבעל מוציא אותה בע"כ משו"ה שניהם עושים שליח א"כ מכ"ש בקרבן שיהיה זה גורם שיעשה שליח ועכ"פ לא נגרע כחו:

2740

2741וכבר הארכתי יותר מדאי ואסיים בברכת שלום וחיים לו ולתורתו ולכל תלמידיו ובפרט לבנו מחו' המופלג מהו' משה נ"י דברי מחו' א"נ:

2741

2742פ"ב נגהי ליום ה' י"א כסליו תקעה"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2742

2743כתב בפסקי מהרא"י סי' קל"ח שמצא בקובץ ישן שמחרימין ומנדין למי שחייב נדוי וחרם אע"ג דאיכא למיחש שמא עי"ז יצא לתרבות רעה ופסקו רמ"א בהגה' ש"ע י"ד סי' של"ד ס"א והטו"ז שם רצה לדחות דבריו והש"כ בנ"הכ דחה דבריו כלאחר יד ובתשו' חו"י סי' קמ"א הביא ראיות ברורות כראי מוצקות לדינו של רמ"א הנ"ל ומהם אין לזוז שוב מצאתי בתשו' שתי לחם להגאון מהר"ם חאגיז נדפס שם תשובה א' מהריעב"ץ זצ"ל וגם הוא החזיק ידי חו"י דלא כט"ז והנה מ"ש ט"ז ראיה ממוכר עצמו לעכו"ם שלא לדחות אבן אחר הנופל יפה דחאו בחו"י הנ"ל דהתם רוצה הוא בתשובה וגם כי נמכר מפני דוחקו ע"ש בטוב טעם ואדרבא חזינן בגטין מ"ו ע"ב אפי' במוכר עצמו לנכרי אם רגיל בכך שמכר ושנה ושילש שוב אין פודין אותו ודוחין אבן אחר הנופל וה"נ במחייב נדוי צריכים אנו לקיים דיני ישראל בכל מה דאפשר ומה שהביא ראי' מההיא אתתא דעבדי אנשי איסורא ומסקי' דמשחררי' אותה נדחק בחו"י ולפע"ד אין ראיה משם דהתם להציל אחרי' דהאמתא הסיתם לעבירה אבל משום קלקול העובר לא חיישי' ועוד נלענ"ד אין צריך דכבר כ' שם הרמב"ן דאין כאן שום מ"ע דלעולם בהם תעבודו כיון שאין עושה לטובת העבד והאמה כי אם משום אפרושי רבים מאיסורי או משום מצוה דרבים ומה שהקשה מג"א סימן צ' סק"ל ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס פ' ג' שאכלו מצוה הבאה בעבירה היא תיפוק ליה כה"ג ליכא עבירה כלל י"ל דמ"מ אי לאו דהוה מצוה דרבים היה ניכר שהוא עושה לטובת העבד דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהיה משחררו יקיי' עשה של תפלה בצבור או קריאת התורה ואי יהיה בשב וא"ת משום לעולם בהם תעבודו הרי גם בזה מקיים מ"ע וא"כ מאי אולמא וע"כ רוצה הוא בתקנת העבד וה"ל מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני פי' כי מצוה דרבים עדיף טפי ממ"ע דיחיד ושפיר יש לו לשחררו ונמצא שאינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו כיון שאינו עושה לטובת העבד כי ה"ל כמוכרו ומרוויח במה שמחליף קיום עשה דיחיד בעשה דרבים ואינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו ובזה מיושב מה שמקשים הא בעידנא דמיעקר לעשה דלעולם בהם תעבודו לא מקיים עשה ובחי' ישבתי ע"ש אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל א"ש טפי דאין כאן דחיי' כלל אלא כיון שהוא מ"ע דרבים ה"ל כמוכרו לו וה"ה והוא הטעם נמי בההיא אמתא דעבדי בה אנשי איסורא דאין כאן איסורא כלל למשחרר משום דהוה כמוכרו לו:

2743

2744וכן צ"ל נמי בש"ס דע"ז ס"ד ע"א דקאמר הש"ס מדר' יהודה נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לר"ע נמי אף על גב דמקיים ביה כלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד וקשה מה ענין זה לזה בשלמא דר' יהודה א"ש כיון דעביד למעוטי תפלה תו אינו נותן להם מתנת חנם דה"ל כמוכרו לו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה אע"כ צ"ל כנ"ל דאי לאו דלמעוטי תפלה עדיף טפי טובי מלקיים מ"ע דאורייתא לא הי' מרוויח כלל במה שנותן מתנת חנם לעכו"ם כדי שעי"ז ימעט תפלה ומאי אולמא וק"ל:

2744

2745ומ"ש ט"ז ומייתי ראי' מהא דמהר"י מינץ שהתיר מניקת חברו שלא יצאו ב' נפשות לתרבו' רעה בזה נדחק בחו"י מאוד וממש לא מצא מענה כאשר יראה המעיין ולפע"ד פשוט מאוד שאין ענין לכאן כלל דהתם במניקת חברו עיקר תקנתא הי' לטובת התינוק שיהיה לו במה לינק ולהתפרנס והכא כיון שעי"ז תצא האם לתרבות רעה והתינוק עמה הרי יאמר נא היונק א"א בתקנת חכמים וטוב לו שלא ייניק ממה שיטומע בין העכו"ם ח"ו וכה"ג לא תקנו חכמים מעיקרא ולא עוד אלא אפי' היינו יכולים להציל התינוק מידה שלא יצא לתרפות עם האם מכל מקום כיון שהיא תצא לת"ר ובין כך וב"כ לא תניק הילד וכשנתיר אותה להנשא אפשר שלא תשמט הדד ממנו נמצא במה שאנו מחמירי' הוא קרוב להפסד לילד ואם נקיל עלי' הוא קרוב יותר לשכר א"כ למה נעמיד דברינו בכה"ג ומצאתי כ' בס' ברכי יוסף בחושן משפט סי' ב' כ' בשם רדב"ז ח"ב סימן קכ"ג וז"ל פריצי' העוברי' ביד רמה ואם מייסרם אפשר שימירו מייסרם במתון ואף שימירו ע"ש ונ"ל ראי' מב"ק צ"ב ע"ב קרית לחברך ולא ענך שדי גודא רבא ע"ש:

2745

2746אמנם יש להסתפק היכא דאיכא למיחש שיצא לתרבות רעה זה הרשע ויקח גם בניו הקטנים עמו ויטמעו בין העכו"ם מהו לחוש לקטני' שלא חטאו או דלמא כי צריכים אנו להעמיד דתינו ואין אנו חוששי' לשום דבר ולכאורה י"ל משו"ה מייתי בקובץ ישן הנ"ל ראי' מנבואות של ר' בשעת מותו שהיא קצת ראי' דחוקה וכי נעלם ממנו כל הני ראיות ברורות וחזקות דמייתי בחו"י הנ"ל אע"כ שרוצה לאתוי' ראיה דאפילו לבנים קטנים אין חוששי' שהרי כל העיר אשתמוד ולא היה שריד ומסתמא לקחו בניהם עמם:

2746

2747אלא שהדבר נראה קצת כמו זר בעיני בשגם ידוע כי אין ראיות הקובץ מכרעת מנבואתו של רבי ובחו"י מראה פנים להיפך לומר שלא כדין עשה ועוד נ"ל דיש לחלק דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה אזי קרוב לודאי שילמוד אמונתו המזויפת גם לבניו אחריו ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיי' אז י"ל מן הסברא דאין לחוש על הבנים ובתוספ' דסנהד' מייתי פלוגת' בקטני בני עיר הנדחת ומייתי לה הרמב"ן פ' ראה וכן פסק רמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה' וי"ו ע"ש מכ"ז נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"ץ ימ"ש הידוע תיפח רוחם וישחקו עצמותם אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב אותם יורדפו עם בניהם ובנותיהם כי כולם ארורים הם לה' והמינות תקועה בלבם ואין ע"ז בעולם שלא נכללו באמונתם המזוייפת וטוב יותר אם יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם ובניהם ולמצוה רבה יחשב וגם בהיותם עדיין בין היהודים פתם פת כותי ויינם יי"נ וכל דבריהם ומחשבותם ועלילותם לע"ז וכה"ג אמרי' בנדה ל"ג ע"ב דבנות צדוקי' סתמן ככותי' לכל דבריהם והלכה כת"ק שם והני נמי להני דמי' וגריעי מיני' טובא וא"כ י"ל הנך בירתא דסטי' נמי היה כך שפקרו ופקפקו ע"ד חז"ל באופן דמשכו גם בנייהו בלצנותי' ואל תתמה שהרי להכ"מ בלא"ה אין מנדין אלא במפקפק ע"ד חז"ל אבל לא לעבריין בעלמא ועפר"ח א"ח רס"י תצ"ו ע"ש ומה שהקשה עליו הש"ך בי"ד סי' של"ד סק"ע נ"ל ליישב דקו' הכ"מ הכי הוא דודאי אי נימא כחלוקו של הר"ן ז"ל דדבר שיש לו עיקר מן התורה קיל טפי משום דאינו עוקרו לגמרי א"כ ה"ה וכ"ש דבר שאין לו עיקר מן התורה ואינו עוקרו לגמרי פשיטא שאין לנדותו והשתא ק' הא נטילת ידים אין לו עיקר מן התורה דקראי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר יסודתו הוא משום סרך תרומה ואלעזר בן הנדך שזלזל בנט"י משמע שזלזל בנט"י סתם היינו לחולין ולא לתרומה וקדש ונמצא שהניח עיקרו של תקנת חז"ל ומ"ט נדוהו אע"כ משום שערער ופקפק וש"מ כל המערער ומפקפק אפי' בקל שבקלות מנדין אותו ומ"מ גם דינו של ר"ן אמת במי שאינו מפקפק רק עובר ע"ד חז"ל יש לחלק בין עוקר הכל אז מנדין אותו ואי לא עקר הכל מלקי' אותו והנה אין רחוק לומר דהני דצד כוורי בשבתא לא היה מלאכה דאוריי' רק דרבנן ויש לו עיקר מן התורה ומ"מ נידם הואיל שפקפקו וערערו ומשו"ה לא חס על בניהם אחריהם:

2747

2748אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו שיהיו צדיקים ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת ה' והנה מהרש"ל ביש"ש פ' יו"ד דב"ק סי' יו"ד השיג על תשובת רב פלטוי גאון שיש לגזור על אשת המוחרם שלא לילך לב"הכנ ולגרש בניו מבית הספר וכ' חלילה במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל תינוקת שב"ר וכו' גם מ"ש להוציא אשתו מב"ה אם הוא חטא היא מה חטאה וכו' ומסיים בסוף וז"ל אבל לעשות נזיפה לאשתו אם לא יצא עלי' שום בישא ולא שום סרבנות פשיטא ופשיטא דלא עבדינן לה מידי וכן להוציא בניו מן המדרש או מן הישיבה חלילה וחלילה וכן פ"א בא מעשה לידי שכ' לי חכם וזקן בדורו בעל הוראה שאוציא בני המוחרם מהישיבה ולא השגחתי בו כל עיקר עד כאן לשון מהרש"ל והנה לפע"ד יש לי ליישב דברי הגאון רב פלטוי ז"ל דהרי ארור ונדוי ושמתא כולן לשון קללה ומיתה הם וכדאי' להדי' במס' מ"ק י"ז ע"ב ומהראוי שימות ויענש לאלתר מכיון שנתנו בו חכמים עיניהם אלא יש זכות תולה ואם כן מ"מ יש לנו לבטלו מהרבות זכיות שיגינו עליו ויוסיפו לו כח ואומץ לעמוד ברשעו וסרבנותו וידוע כי יש זכי' רבה להאב במה שבניו הולכי' לבית הספר וגם לכל בעל הבית אם בני ביתו שומרים דרך ה' ע"כ עלינו לבטלם מבית הספר ולגרש אשתו מב"הכנ כדי שלא יהיה לו להרשע שום זכות המסייעו ומ"מ אין בזה שום הפסד לבניו ולאשתו וגם לקיום העולם העומד על הבל תינוקות שב"ר דכל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא שכר האשה והבנים ושל כל העולם הוא ממש כל כך כאלו נכנסו הבנים לבית הספר וכאלו התפללה האשה בב"הכנ ורק אך הוא הסרבן מפסיד שכרו ואדרבא הקולר תלוי בצווארו כי הוא הגורם להם זה הביטול אבל הם לא יפסידו כי אנוסים הם עפ"י ב"ד וכה"ג כ' תוס' בשבת ד' ע"א קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו ומייתי ראי' נמי ממה שהעמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח ומ"מ לא יתחייב הלה כרת כיון שהוא אנוס עפ"י ב"ד וה"נ דכוותי' ולק"מ ק' מהרש"ל הנ"ל מ"מ מיני' יש לדון בנדון דידן שיש לנו לחוש על בנים קטנים דבהא לא שייך לומר שלא יפסידו אם יטמעו בין הנכרים ח"ו:

2748

2749ואין להביא ראי' מהא דפ' השולח (גיטין מ"ו ע"ב) דהמוכר עצמו ובניו לנכרים ושנה ושילש שאין פודין גם הבנים דאדרבא משם ראי' להיפך דהרי שם מ"ז ע"א אמרי' אבל פודין את הבנים משום קלקולא פירש"י וז"ל שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו מעשיהם ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון עכ"ל ובש"ך י"ד סי' רנ"ב סק"ה מסיים על זה משמע שאביהם הוא עמהם בשביה אבל כל שא"א שישמור אותם פודים אותם מיד עכ"ל הרי קצת ראי' להיפוך שצריכי' לחוש על הבנים קטנים אלא לפ"ז הדרא לדוכתא מ"ש בחו"י א"כ בטלית דינינו כי כל מי שיש לו בנים יהי' סרבן כי יסמוך עצמו שנירא מלנדותו שלא יוציא בניו מן הכלל:

2749

2750מצאתי בס' ברכי יוסף חי"ד סי' רנ"ז מייתי ת"כ פ' בהר ופירושו בשם ראב"ד שאם אמר לקרובו הריני מוכר עצמי לע"ז אם לא תתן לי כדי דמי וכו' יכול יהיו נזקקים לו ת"ל אחרי נמכר גאולה וכו' ולא קודם ע"ש ומשמע דלא פלוג אפי' אם ימכור עצמו ובניו ועדיין צ"ע דהתם שב ואל תעשה ליתן לו דמיו אבל הכא לדחות בידים אבן אחר הנופל לגרום רדת שחת לבניו לא ועוד התם יד ישראל תקיפה ואחרי דנמכר גאולה תהיה לו ולבניו אבל הכא עדיין הדבר צריך עיון ומתון למעשה וה' ישמרנו מעזי פנים כתבתי פה ק"ק מ"ד יום ה' ז"ך מנחם תקס"א:

2750

2751משה"ק סופר מפפ"דמ:

2751

2752יראה בנחמה בעיר ה' שמה י"נ הרב הנגיד המופלג תל תלפיות מורג חרוץ בעל פיפיות כש"ת מו"ה אהרן פולדא ני':

2752

2753יקרתו הגיעני בזמנו ויען שאילנא קדמיכון שאלה במס' והלכ' שמחו' הואלתי עד ימים אלו שיהפכו מהרה לשמחה מאנחות והנה שאלת חכמתו במי שעמד בשעת יציאת הנפש ביום שבת שאסור לקרוע אם מחויב לקרוע בלילה מוצאי שבת כיון שחל עליו חיוב קריעה תו לא פקע מיניה אלו דברי פר"מ:

2753

2754תלמוד ערוך הוא דכיון שלא קרע בזמנו שוב אינו קורע אא"כ איכא חימום חדש והוא מס' מ"ק כ"ה ע"א כי נח נפשי' דר' ספרא לא קרעו רבנן וכו' סבור מה דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כל זמן שעוסקים בהספדו וכו' מבואר מזה דאדם אחר שאינו חכם מה דהוה הוה וכיון שלא קרע בשעת יציאת נשמה שוב לא יקרע והוא פשוט לפע"ד:

2754

2755ויעוין פ"ק דמ"ק ח' ע"א מתני' ועוד אר"מ וכו' ופריך ורמינהי וכו' ומסיק מפני ששמחת הרגל עליו מחמת שמחת הרגל אינו מרגיש בעצבות ליקוט עצמות וצ"ל אעפ"י שעכ"פ חייב לעשות מעשה לקרוע על הליקוט כמבואר בפוסקים צ"ל מ"מ קים ליה לר"מ דשמחת הרגל עודפת על הקריעה ואיננו אלא לקיים מצות קריעה בעלמא ובזה יש ליישב מאי דמייתי הש"ס הא דר"ח אפי' צרורי' לו בסדינו דלפירוש קמא דהתוספות שהוא עיקר כמ"ש הרב"י וכל הפוסקים אמנם הוא גררא דגררא כמ"ש תוס' סד"ה ולערב ולהנ"ל נ"ל דלכאורה תחלת ורמינהו איננו משום דמשמע ליה מברייתא דיום צער הוא לו דידע דשמחת הרגל עדיפא ליה ועוד הרי מבואר בירושלמי דמייתי טי"ד סי' שס"ב דלמחרת יום ליקוט עצמות עשה יום שמחה כלומ' שנחו קרוביו מדין של מעלה אחר עיכול הבשר אלא ביומו מראה אבילות על שרואה קרוביו עפר ואפר כמ"ש בב"י רס"י ת"ב וא"כ כיון שהצער איננו אלא לשעתו ושמח אחר זמן דין הוא שיהיה מותר במועד ומבואר לקמן דף ט' ע"ב הנח להל' מועד שכולן מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן דין הוא שיהי' מותר במועד צער הליקוט שבלב אלא מפני מנהג אבילות שצריך לנהוג ביומו ונהי דאין אבילות במועד מ"מ צריך לקרוע קריעה ביומו והוא חילול שמחת י"ט ואפ"ה משני דשמחת הרגל שעליו מבטל גם את זה והשתא אי לא הוה מייתי להא דר"ח ה"א אינו קורע בי"ט אלא צוררם בסדינו עד אחר י"ט ואז מתאבל וקורע משו"ה מייתי דר"ח דאפי' צרורי' בסדינו אינו מתאבל וכיון דליכא אבילות פשוט להש"ס דליכא שום קריעה לאחר זמן כיון שלא קרע בשעה ראשונה וכמו שהוכחנו וא"כ ע"כ צריך לקרוע בשעת ליקוט בחש"מ ושפיר פריך ומשני אפילו הכי שמחת הרגל עליו וכנ"ל:

2755

2756ומה שתמה פר"מ על פסקי הש"ע א"ח סי' תקס"א סעי' ב' שכ' כל קריעה טפח והיא שיטת הראב"ד ורמב"ן ובסעי' ד' כ' עד שיגלה לבו שהוא שיטת הרמב"ם כמבואר פלוגתתם בב"י גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דלכ"ע אין קריעה פחותה משיעור טפח דילפי' מויחזק דוד בבגדיו ואין אחיזה פחותה מטפח מ"ק כ"ב ע"ב והאי קרא בשאול ויהונתן כתיב דהוו נשיא ואב"ד וק' לרמב"ם הא בעי לנשיא ואב"ד עד שיגלה לבו כמבואר בברייתא כ"ו ע"א אע"כ תרווייהו בעי ונ"מ אם מתחלת קמי שפה עד לבו פחות מטפח צריך לקרוע יותר למטה מלבו עד שיעור טפח והוא פשוט לראב"ד ורמב"ן סגי בטפח אפילו לא הגיע עד לבו ולרמב"ם בעי שיעור טפח ועד לבו:

2756

2757ויעויין בנדרים פ"ז ע"א אמרו לו מת אביו וקרע וכו' וכ' בחי' נמוקי יוסף שנדפס אצל הל' נדרים לרמב"ן דלא מבעי' א"ל מת בנו וקרע רק טפח ושוב נמצא אביו צריך להוסיף עד לבו שעכ"פ עשה מעשה חדש לשם אביו דודאי יצא אלא אפי' סבור שהוא אביו וקרע עד לבו ושוב נמצא שהוא בנו שאינו עושה מעשה חדש לשם בנו אפ"ה יי"ח קריעה יע"ש ולפי הנ"ל גם באביו תחלה משכחת שיהיה פחות מטפח עד לבו אע"כ מוכח כנ"ל שלעולם צריך לקרוע טפח ופשוט ולדבריו צריך לומר באידך ברייתא דמייתי דקתני לא יי"ח קריעה הול"ל סבור בנו ונמצא אביו דלענין לא יי"ח קריעה הו"ל רבותא בהיפוך וצ"ל דר"ל רבותא בהיפוך כיון דעיקר קריעה בחמום תליא וכל קריעה שאינה בשעת חימום אינה אלא קריעה של תפלות כדאיתא במ"ק כ"ד ע"א וידוע דחימום של מיתת הבן אינו כחימום של מיתת אב וה"א קרע על שם בן ושוב נודע שהוא אב מש"ה אינו יי"ח אבל בהיפוך שהיה חימום רב כהימר על אביו ושוב נמצא שהי' בנו ה"א פשוט דיי"ח קמ"ל כצ"ל לפע"ד:

2757

2758ויעויין במס' שבת ק"ה ע"ב ד"ה הא ר' יהודה וכו' שנתחבטו בו בתי"ט לקיים הגי' ואין בו חימום ודלא כמהרש"ל יע"ש שנדחק ובחי' למס' שבת כתבתי לקיים הגי' בהגהה מועטת וצ"ל כל שעה שאין בו חימום וס"ל להתוס' כשם דגברא שלא קרע בשעת חימום לא יי"ח קריעה עד שיתחמם בבכי ובהפסד ויקרע אז ואי לא לא השלים חובתו ה"ה הבגד שנתחייב בקריעה ולא קרע בשעתו אסור ללובשו עד שיקרענו בשעת חימום וכל זמן דליכא חימום אסור ללובשו וא"כ מה שקרע הבגד בשבת תיקון שיכול ללובשו עתה שלא בשעת חימום והוא קרוב לאמת בכוונת תוספות לפע"ד אלא לדינא לא נראה דקיי"ל הכי שיהי' חיוב על הבגד כלל:

2758

2759פ"ב יום ה' כ"ד תמוז ק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2759

2760שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג המפורסם ערוגת הבשם כש"ת כמו"ה אברהם נ"י אבד"קק האליטש:

2760

2761נעימות ימין צדקו הגיעני אודות שנהגו בעירו ע"פ הוראות איזה מאן דהו דאונן מוכר חנותו בסחורתו לאחד מיודעיו והוא נושא ונותן לו כל ימי האבל ואח"כ חוזר ומוכרו לבעלים הראשונים היתכן לעשות כן:

2761

2762שמעתי מגאונים ורבנים קשישאי שאם היו שותפים וא' מקרוביהם גוסס ציוו לשלוח ע"י נאמני הקהלה שמבטל השותפות ואינו רוצה להיות עוד שותף עמו ועי"ז התירו לזה השותף לעסוק במ"ומ כל ימי האבל והזהירו שלא יגיע לזה האבל שום ריוח מהמ"ומ של ימי האבל ואם אח"כ נהגו בו טובת עין ומבליעו בחשבון אין בכך כלום והוראה זו נכונה אין בה לא משום איסור פרקמטי' ומלאכה שהרי מוכר שלו בשעה שעדיין הקרוב חי וגם אין בו חילול אבילות בפרהסי' כ"כ במה שזה השותף עומד בחנותו בימי אבלו של זה כי כ"ע יודעי' שבחלקו הוא עוסק ואדעתי' דנפשי' עביד משא"כ בנדון שלפנינו איכא תרתי לריעותא חדא כשזה עומד בחנותו של זה כל ימי האבל יאמרו שכירו הוא ובשליחתו עביד והריוח של בעל החנות האבל הוא אפילו ידעו שמכר לו ע"י נאמני הקהלה הוא בעיניהם כשחוק וחוכא וטלולא והערמה בעלמא ולענות אמן על ברכה אינו יכול ולמכור סחורתו מי יתיר:

2762

2763והנה בטי"ד סי' שמ"א מייתי דעת הרמב"ם ורי"ץ גיאות ובעלי תוס' להתיר לאונן בכל מילי דהאבל אסור בהם ושהרמב"ן ורבינו פרץ חולקים ואוסרים ולכאורה המקילין רובא נינהו ובשגם שהתוס' מקילין והלכה כתוס' אפי' במקום שהרי"ף חולק כמ"ש סמ"ע סי' כ"ה ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז סק"ד אמנם הכרעת הרב"י בש"ע סי' שמ"א להחמיר דהרי כ' סעיף ה' כל זמן שלא יקבור המת אין חולץ ומדפרט הני ש"מ אינך אסורי' והוא ממש לשון רבינו פרץ שבטור שאסרו בשארי דברים אלא שהרמ"א כ' ע"ז וי"א שאסור ברחיצה וכו' משמע דדיעה הראשונה התיר באלו וליתא אלא כך דרכו של רמ"א במקום שאינו מפורש בב"י מייתי בלשון י"א וזה ידוע כמה פעמים וא"כ אין א' שמפורש להקל ומהתימא שהנרשם בש"ע טור בשם רמב"ן והתוס' והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח למערב והואיל ואין ב"המד בלא חידוש אימא בי' מילתא דרמב"ם פ"א מאבל הלכה ב' מייתי ראי' דאונן מותר בכולם מדהע"ה דכתיב ויקם וירחץ ולכאורה ראי' גדולה היא ורמב"ן בתורת האדם כ"ד ע"א לא מייתי אלא הרי"ץ גיאות חולק עליו ולא מייתי דברי רמב"ם ולא שת לבו להשיב על ראיתו מקרא והרי כ' רמב"ם בהלכה א' מרע"ה תיקן ז' ימי אבילות א"כ בימי דהע"ה כבר נהגה ואיך רחץ וסך באנינות אע"כ דמותר בכל דבר והנה בהגהת דרישה כ' דאין ראי' משום שהתינוק מת בתוך שלשים ללידתו והו"ל ספק נפל ואין מתאבלין עליו ובאמת שכ"כ רד"ק ממשמעות הקרא אלא שבהגה' דרישה דחה זה דהרי בש"ס פ' אלו מגלחין ילפי' איסור תשמיש המטה מוינחם דוד וכו' ש"מ שמתאבל עליו דקים לי' שכלו לו חדשיו עוד תירץ בדרישה מלך שאני ביפיו תחזינה עיניך וברד"ק כתב עוד משום שנכנס להשתחוות ולהודות על הרעה כשם שמברך על הטובה משו"ה סך ורחץ וכל אלו דחוקים הם והיכן מצינו היתרים אלו:

2763

2764והנלע"ד ע"פי מ"שכ מפורשים דמשו"ה מיד אחר שמת אורי' שלח ליקח בת שבע משום שכבר הודיעה לו שהיא הרה כדכתי' ורצה להסתיר הענין מפני חילול ה' ע"כ מיד אחר מיתתו לקחה אל ביתו אולי יכול לתלות הבן הילוד שהוא מהביאה שאחר מיתת אורי' ולא יהי' מפורסם שבא עלי' מעולם בחיי אורי' עיין בס' כלי יקר שסביב מקרא גדול אמסטרדם והנה כי כן אומר בטח שהילד כלו לו חדשיו מביאה ראשונה שקודם מיתת אורי' ע"כ הנהיג אבילות בצנעה ופי' מתשמיש המטה ושפיר ילפי' מוינחם דוד אך רצה שלא יבינו הבריות ויהי' חילול ה' וכיון שראוי מפאת המלך ביפיו תחזינה עיניך ועוד שראוי מחויב להודות לה' כשהוא רחץ וסך ולא כשהוא מנוול והשתא אם לא ירחץ ויסוך יבינו כל העולם דכלו לי' חדשיו ויתפרסם חטאו ויחלל ש"ש ברבים וחציף עלי' מאן דמפרש חטאי' ע"כ התיר לעצמו לרחוץ ולסוך ויאמרו הבריות שלא כלו לו חדשיו והוא מביאה שאחר מיתת אורי' ולא יתפרסם שבא עלי' מעולם באיסור והתיר לעצמו לעבור על תקנת מרע"ה שלא להתאבל משיתחלל ש"ש ברבים ולא קשה מידי קו' רמב"ם וצדקו דברי רמב"ן:

2764

2765אך נ"ל רמב"ם לטעמי' שכ' פ"א מיבום וחליצה כל שנולד וחי שעה א' הרי הוא מ"הת ולד מעלי' ובן קיימא וכתב ה"ה היינו כשגמרו שערו אפי' לא חי שלשים וס"ל שם חלה ומת הוה כאלו אכלו ארי ולא כפיהק ומת וא"כ אפילו יהי' בן ח' ודאי תלי' שהי' בן קיימא דבן ז' הי' ונשתהה אלא מדרבנן בעלמא מחמרי' בחליצה ומקילין באבל וכ' תוס' בחולין י"ב ע"א משו"ה הקילו באבל שלא יבואו להקל בחליצה אבל מ"הת אינה חולצת וגם מתאבל והנה בימי דוד עדיין לא גזרו חז"ל שלא תחלוץ ולא הקילו לענין אבלות וא"כ אפי' לא כלו לו ט' חדשים כיון שחי שעה א' ונגמרו שערו וצפרניו חייב מתקנת מרע"ה להתאבל ואיך רחץ וסך דלו יהי' שהוא מביאה שאחר מיתת אורי' מ"מ חייב להתאבל אע"כ אונן מותר בכל מילי וראייתו מוכרחת לשיטתו:

2765

2766מיהו שיטת רש"י ותוס' והרבה פוסקים ביבמות פ' ע"ב דאפילו נגמרו שערו וצפרניו כל שלא חי שלשים יום הוה ספק נפל מ"הת וכן דעת רמב"ן במלחמות ה' שם ומלחמות ה' פרא"דמ ס"ל חלה ומת הוה כפיהק ומת והוה קרוב לודאי נפל ואם כן אין מקום להתאבל ואי לא הי' רוחץ וסך הי' מתפרסם שהוא ודאי כלו לו חדשיו ומשו"ה רחץ שלא לפרסם חטאו וכנ"ל ולעולם אונן אסור בכל וא"כ משמע גם להתוס' אסור וכרמב"ן (דמ"ש טור בשם בעלי התוס' לא מצאתי בשום מקום אולי תוס' אחרים היו לו להטור) ועיין בטש"ע א"ע סי' קנ"ו משמע עיקר כהרמב"ן הנ"ל:

2766

2767אמנם יש ללמוד קצת זכות על המתירים דעל הרוב לא יכלו להתבטל מסחורתם כל ז' ימי האבל ומוציאים להם היתר אחר ג"י ואומרי' שהוא דבר אבד שיירה עוברת ואין לו במה להתפרנס וכדומה ע"כ בחרו הרע במיעוטו לבטל קצת בשעת אנינתו דבלא"ה איכא פלוגתא ולסמוך אהמקיל באבל שיעמוד אחר בחנותו ע"י הערמת מכירה לאחר ועי"ז יהי' פנוי להתאבל ימי אבלו כדינו:

2767

2768ויש להסמיך זה במ"ש רמ"א וי"א דאסור ברחיצה וכו' ובמלאכה וכו' משמע דאיכא מאן דפליג ומתיר מלאכה וצ"ע הא קודם קבורת מת אסורים כל בני העיר במלאכה אף כי האונן דאפי' להתפלל אסור וכן הקשה רמב"ן הנ"ל וכן רמז ש"כ סקי"ז ולהנ"ל ניחא דודאי מלאכה ופרקמטיא ממש לית דין ולית דיין דבלא טעם דאבילות נמי אסור מטעם צרכי המת אך כגון פרקמטיא כ"ש כנידון שלפנינו שעשה לכבוד המת כדי שיהי' לבו פנוי להתאבל ז' ימי אבילות ולא יתן לבו על עסקיו זה שרי להמתירים והרמ"א כ' ויש אוסרים גם זה משום אבלות נהי משום צרכי מת הי' שרי דגם זה לכבוד המת מ"מ משום אבלו' אסור והמתירים ס"ל ליכא אבילות באונן ועכ"פ ניהו דאין דעתי נוחה מהמקילין מ"מ אין למחות בכח ומוטב שיהיו שוגגי' הנלע"ד וישיג שובע שמחות כנפשו והי' זה שלום:

2768

2769יום ה' כ' אדר ראשון תקפ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2769

2770שלום וכל טוב לי"נ תלמידי הותיק הרבני החרוץ זי"ר כמו"ה מאיר אבליס ני':

2770

2771נפשו היפה בשאלתו באבל תוך ג' ימים שנעשה אונן על מת אחר אי מותר לצאת אחר המטה ולהתעסק בקבורתו משמע למעכ"ת מדיוק לשון הש"ך ר"סי שצ"ג דוקא למת אחר אינו הולך לב"הק אבל על מתו הולך לב"הק:

2771

2772דין זה אינו מפורש ולא מצאתיו ודקדוקו של מעלתו דקדוק נכון הוא וכל דילדא אימא כוותי' תלד ונ"ל דתלי' בפלוגת' דמייתי ט"ז ס"ס שמ"א דלמהרש"ל אונן מל בנו קודם קבורה משום דלא פטרוה אלא ממצוה כללית אבל מצוה פרטית המוטלת עליו כגון מילה ובעילת מצוה לא נפטר ורמ"א פליג מכל מצות נפטר נמצא להרמ"א כיון שנעשה אונן ופטור מתפלה ותפילין כדי שיעסוק במתו כ"שכ שפטור מאבילות של מת אחר שכבר נקבר משא"כ להמהרש"ל דהרי אבילות הוה מצוה פרטית ולא נפטר ממנו ע"י אנינות והנה דברי המהרש"ל בתשובה סי' ע' וראייתו מההולך לשחוט את פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת אל יטמא כ"א לשאין לו קוברים ולא למתו ש"מ אונן מל בנו יש לדחות כמו שכ' תוס' ברכות י"ט ע"ב דמיירי בכה"ג ונזיר שמל בנו וקמ"ל אפ"ה מטמא למת שאין לו קוברים אבל אי איננו כה"ג ונזיר שחייב לעסוק במתו אה"נ שאינו מל את בנו וראייתו מבועל בעילת מצוה שאני התם משום הפסד ממונו אמרו חכמים שהפסד כזה דוחה כבוד הבריות של קרובים וממילא איננו מחויב בקבורה ומ"מ שמעתי שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כמהרש"ל וכן הוריתי גם אני עני מפני טעם שלישי שכ' מהרש"ל כיון דנולד בן זכר במשפחה ונתרפאה כל המשפחה א"כ המילה גופה הוה נייח להמת וכבוד המת הוא למול טרם קבורתו וזהו שייך דוקא במילה אבל בנידון שלפנינו נראה לי דטוב הורה:

2772

2773אח"ז מצאתי דין זה מפורש כנ"ל במרדכי דמס' מ"ק סי' תתקכ"א עיין שם ובהל' שמחות למהר"מ מר"ב סי' סקט"ו ושם בסי' נ"ח מייתי דפליג וס"ל אפי' למת אחר יכול ללוות בתוך ב' ימי אבלו ודלא כראב"ן ע"ש וא"כ עכ"פ במתו פשיטא דמחויב לעסוק בהלויתו וה' יגדר פרצת עמו ישראל הכ"ד א"נ הכותב בחפזון:

2773

2774פ"ב יום ד' ב' דר"ח אדר"ש תקצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2774

2775יהודה עוד ר"ד עם אל ועם קדושים נאמן חכם ככלכל דרדע והימן בקי בטריפות כר' יוחנן ובדיני כרב נחמן ה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה החו"ש הותיק ומהולל כקש"ת מהו' ארי' ליב אב"ד ור"מ דק"ק ר"ד יע"א:

2775

2776מכתבו הנעים הגיעני יום ש"ק העבור ולהיותי אתמול ביום א' טרוד מאוד בעסקי הצבור כנהוג פה גלל כן אחרתי מלהשיבו עד היום והנה שאלתו שאלת חכם סובבת על שני דינים (א') על היתר ההתאבלות ואמירת קדיש מפני חשש איבוד עצמו לדעת (ב') היתר העגונה עפ"י העדיות וממילא תלוי גם בזה אבילות ואמירת קדיש כידוע והנה האמת כי ידעתיו גם ידעתיו וראיתיו כי ידיו רב לו לבדו ולא צריך לצאת חוצה כלל להיות ארי נעשה שואל מדעת אך מרוב ענותנותו ויראת חטאו שלא רצה לסמוך על עצמו והאחרון הכביד מפני העוררי' והנוקפים הני אפיקורסא דמצערי רבנן הדוברת על צדיק עתק ומגנים החמה ביפי' קרא בקריאה של חבה להסכים עמו בהוראתו ואנן מה נענה בתרי' הנני הנני להטות שכמי ולמטינא שיבא מכשורי הוראתו וכל דילדא אימא כוותי' תלד והנה להיות כי היתר העגונה נלפע"ד פשוט מאוד ואין דעתי להאריך בו הרבה ועיקר פקפוקים של המעררים הוא שרוצים להטיל דופי שפלוני שלט בנפשו לרע לו על כן נצא לדון תחלה בדין מאבד עצמו לדעת ובשגם אין הדין הזה מבואר היטב באחרונים ע"כ צריך קצת ביאור יותר ויש לנו לברר בזה ג' דינים:

2776

2777 (א') מה נקרא מאבד עצמו לדעת (ב') מה יהיה דינו להתאבל עליו (ג') מה יהי' דין אמירת קדיש עבורו ושארי דיני תיקון נשמתו ומאת ה' אשאל יעזרני על דבר כבוד שמו הגדול שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה הוא יהיה עמדי ויגן בעדי אמן:

2777

2778(א) בגדר מאבד עצמו לדעת גרסי' פ"ב ממס' שמחות איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה על ראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעולה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת וכל המאבד עצמו בדעת אין מתעסקי' עמו בכל דבר מצאוהו חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי הסייף ה"ז בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת ויש לעיין בלשון הברייתו' האלו טובא (א') וכי ס"ד שהעולה על האילן ונפל ומת יהי' בחזקת שאבד עצמו לדעת ומה הי' צריך לומר לא שעלה על ראש האילן וכו' (ב') מצאוהו חנוק ותלוי באילן כו' מה"ת ס"ד שנדון אותו כמאבד עצמו ואנחנו לא ראינו ממנו שום דבר אשר יאמר כי הוא זה (ג') הלשון ה"ז בחזקת שאבד עצמו שלא לדעת תמוה דהל"ל אינו בחזקת מאבד עצמו לדעת או לכ"הפ ה"ל למימר ה"ז בחזקת שלא איבד עצמו לדעת אבל השתא דקאמר ה"ז בחזקת שאיבד עצמו שלא לדעת אין לזה שחר בשגם שכל הברייתא נראה מיותר וכי רוכלא חשיב ואזיל ולא הי' צריך להשמיענו אלא איזהו מאבד עצמו לדע' זה האומר הריני עולה וכו' ואפיל עצמי וכו' ע"כ נ"ל דהבריי' נישנית בדקדוק ע"ד לא זו אף זו ומיירי בבא קמייתא במי שאנו רואין עולין באילן בלי שום סבה שיבאהו לעלו' שם כי אין לו שם שום מלאכה ולא שום צורך ומיד נפל ומת אשר לכאורה הוכיח סופו על תחלת עלייתו שלשם כך עלה כדי להפיל עצמו אפ"ה אין מונעי' ממנו שום דבר דאפשר שאין אנו יודעים מטמונותיו מה הי' רוצה בעלייתו ומי יודע מחשבות בני אדם ולא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ולא זו בלבד אלא אפי' אמר בהדי' הריני עולה על מנת להפיל עצמי וגם ראינוהו עולה אך לא ראינוהו נופל ומת מאותה העלי' על הגג אף על גב שאחר זמן מצאנוהו נפל שדוד באותו המקום ממש מ"מ כיון שלא ראינוהו נופל מאותה העלי' בעצמה שאמר שיעלה להפיל עצמו לא דיינינן לי' כמאבד עצמו לדעת ואל תתמה על זה שכן מצינו בכיוצא בזה בדיני ממונות במס' שבועו' מ"ו ע"א גבי היו מעידי' אותו שנכנס לביתו למשכנו פריך הש"ס ואימר לא משכנו מי לא אר"נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר אקטלי' לדיקלי' דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרי' דהוא קטלי' אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד ה"נ גזים ולא עביד ומשני אימא ומשכנו ומדלא משני הש"ס שאני הכא שכבר התחיל לעשות מעשה לכנס לביתו של חברו בלי רשותו משא"כ גבי אזיל ואגדר דקלא דפלניא ליכא אלא דבורו ומקרי איניש ואמר מחמת גיזום אבל מעשה לא עביד ומדלא משני הכי ש"מ דאין חלוק אפי' ראינוהו נקיט נרגא ונכנס אצלהדקל ואמר אקטלי' כל שלא ראינוהו קוצץ בידים הרי הוא בחזקתו שגזים ולא עביד ומשמע נמי מסתימת הש"ס אפי' לא בפני חברו באופן דא"א לומר שאמר כן רק להקניטו ולהכעיסו אפ"ה תלינן שאחר קטלי' ולא מוציאין ממנו ממון וה"נ מצינו במי שאמר איזיל ואמסור שאינו נפסל לעדות ולא נפיק מחזקת כשרות עי"ז כמו שהוכיח מהרי"ק בשרש קכ"ו בדעת הרמב"ם בראי' ברורה ומשמע שם אפי בשונא ומריב עמו דאל"כ עדיין קשה ה"ל להרמב"ם להביאו שזה אינו ק"ו מגוי ע"ש וק"ל והחולקים על הרמב"ם וס"ל דנפסל לעדות לא פליגי אלא בשונא ומריב עמו וניכר מתוך מעשיו שכן הי' דעתו כמבואר בלשון הש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' כ' האמת בהגהה שבסי' שפ"ח סעי' ח' לדיעה קמייתא מבואר שאפי' אינו שונא לו כלל נמי פסול לעדות ולא אמרי' עביד איניש דגזים והנה מה שנרשם שם מרדכי פ' הגוזל בתרא ליתא שם כן אלא מסיים שם דמיירי במוחזק לכך דוקא ע"ש ברמז קפ"ח וכן הוא להדי' במרדכי ר"פ כל הנשבעי' וכן הוא בתוס' שם בשם הרוקח ומ"מ אף לדיעה הזאת שמבי' הרמ"א היינו משום דאע"ג דאפשר דלא יעשה אשר זמם מ"מ אההיא גופי' מיפסל לעדות הואיל שהחציף לומר כן בפרהסי' נעשה רשע ופסול לעדות כמשמע מלשון ר' פלטוי גאון שהביא בהגה"מ פי"ב מעדות אות ג' ומביאו הרב"י [וע' לעיל סי' ח'] בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ג יע"ש מ"מ נ"ל פשו' ומבואר מכל האמור ומלשון בריי' דשמחות הנ"ל דאפי' אמר אעלה על הגג ויפול וימות וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרי' שע"י סבה אחרת נפל ואותה העלי' היתה לגוזמא בעלמא אלא מ"מ מדשינה הבריי' בלישנא בסיפי' מרישא דברישא אמרה ואפיל ואמות ולפ"ז הוה לי' למימר בסיפא ועלה והפיל עצמו ומת ומדשני ולא אמר והפיל עצמו אלא ונפל ומת משמע שנפל ע"י אותה העלי' ממש אעפ"י שא"א לברר שהפיל עצמו לא אמרי' דלמא נכשל בדבר אחר ונפל אלא חזקה שאיבד עצמו לדעת ולזה נתכוון הרמב"ן בת"ה שהבי' הב"י והב"ח סי' שמ"ה וז"ל אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת ר"ל אעפ"י שלא ראינו שההפלה הית' ע"י עצמו מ"מ כיון שראינו נופל מאותה העלי' שהבטיח להפיל בה א"ע אמרי' חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אעפ"י שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא מאבד עצמו לדעת ומזה נבין שמ"ש הב"ח בשם מהרש"ל ומביאו גם הש"ך ר"סי שמ"ה דאפילו אמר הריני עולה ולא ראינוהו עולה אדיבורא לחוד לא סמכי' זהו משנה שאינה צריכה דאפי' ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאבד עצמו לדעת וצ"ע:

2778

2779ונשוב לפי' הברייתא דלא מבעי' דבדיבורא בלא מעשה לא מיחשב מאבד עצמו לדעת אלא ה"ה נמי במעשה גמור כגון שראינוהו חנוק ותלוי באילן על אותו אופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע ואירע כן שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים באופן שנראה שהוא סגר בעצמו או נפול על הסייף [וברמב"ם הגי' נפל על סייפו נתכוון ג"כ שנראה מהענין שסייפו הוא ר"ל שהוא שלט בעצמו] ה"ז חזקה שאבד עצמו בידו אבל מ"מ שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו ותונבא נקיט לי' או נתיירא מפני שיעללו בו עכו"ם כשאול וכה"ג סבות המתהפכות עד שנשמע מפיו מתוך יישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס או מיצר כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו פ"א מהל' אבל וזולת זה לעולם אנו תולין או שלא איבד עצמו כלל או א"נ איבד עצמו מ"מ הי' שלא מדעת ובזה כל דברי הבריי' מתובלים ומתוקנים למעיין היטב:

2779

2780ברם דא צריכא במי שלא אמר בהדי' הרי הוא עולה וכו' אך ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנו' שהוא עושה כמכין עצמו למיתה כמו דכתי' באחיתופל וירא כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק שאותו ראינו כועס ודואג על שלא נעשתה עצתו ומצווה אל ביתו ג"כ ואח"כ אנו מוצאים אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה כן זהו אומדנא דמוכח טובא טפי מגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בר"פ המוכר פירות יע"ש והביאני לזה בבא אחריתי דמס' שמחות שם מעשה בבנו של גורגנוס שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתיירא והלך ואיבד עצמו בבור ואמר ר"ט אין מונעים ממנו שום דבר וכ' הרא"ש ס"פ אלו מגלחין סי' קמ"א דחסורי מיחסרא וה"ק במד"א בגדול אבל בקטן לא ומעשה נמי בבנו של גורגנוס וכו' וקשה הא התם לא אמר התינוק ולא מידי ודוחק לומר דמיירי באמת שהתינוק אמר לאביו הריני זורק לתוך הבור ועוד מה הי' לו להרא"ש לחסר הברייתא משום מעשה לסתור אדרבא נימא דמיירי בלא אמר ולא מידי אע"כ משום דהי' אומדנא דמוכח טובא ואי לאו דהיה קטן ה"ל כאומר בהדי' וכן יש להבין מלשון הרמב"ם הנ"ל [ועיי' ר"ן ספ"ב דחולין ומ"ש ב"ש בא"ע סי' קמ"א סקכ"ו]:

2780

2781(ב) אודות האבילות על מי שאיבד עצמו לדעת פליגי הנה הרמב"ם ספ"א מאבל ס"ל שאין מתאבלין עליו וכ' הלח"מ ראייתו מסנהדרין מ"ז ע"ב דפריך ואי ס"ד כיון דאקבר ה"ל כפרה לאבלו ומשני כפרה לא הוה עד דחזו צערי דקברי פורתא וכיון דאדחי אדחי משמע להדי' דאבילות משום יקרא דשכבי הוא ובמס' שמחו' אמרי' כל שאינו כבוד החיים אין מתעסקים עמהם ותו מייתי מפירש"י דמתני' שם גבי הרוגי ב"ד אין מתאבלין כדי שיהא בזיון כפרה להם אלא אונני' שאין אנינות אלא בלב בלבד שאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד עכ"ל וזה משמע שהאבילות אינו כבוד לחיים אלא למת וזה מונעים ממנו אמנם הרמב"ן בת"ה פליג וס"ל אי לאו דמתאבלים עליהם לא היה שייך לעמוד עליו בשורה ולברך ברכת אבלים וצריך לומר דלא ניחא ליה לרמב"ן למימר כיון דעכ"פ אונני' הם בלב ראוי' לנחמם מצערם ולעמוד בשורה וכן לברך ברכת אבלים ולעולם ז' ושלשים לא ינהגו זה ס"ל לדוחק:

2781

2782והנה ראי' הלח"מ הנ"ל יש לדחות וליישב דעת הרמב"ן על נכון דהנה כ' בהג"א בפ' אלו מגלחין ובמרדכי שם סי' תתפ"ו דרגמ"ה התאבל ד"י יום על בנו המומר שמת שאמר ק"ו לשכינה ד"י יום וצ"ל הא דתני' שקרובי הרשע שמת לובשים לבנים ומתעטפים לבנים היינו שארי קרובים אבל האב שהוליד בן רשע ולא זכה שישיבהו אל עבודת ה' ראוי להתאבל עליו ועיין ב"י סי' שמ"ה וט"ז סי' ש"מ סק"ג אלא שכתבו עליו שעשה רק להחמיר לאפושי צערא מ"מ נ"ל דס"ל לרמב"ן בשלמא בשארי רשעים לא שייך אבילות משום ק"ו לשכינה דבשעת העבירה אפשר שעדיין ישוב בתשובה שהרי גם רגמ"ה לא התאבל עד שמת בלא תשובה אבל בשעת המרת דת לא ובשעת מיתה מתוך רשעו לא שייך להתאבל דאדרבא שכבר הרשיע וחזינן שלא שב א"כ באבוד רשעים רנה משא"כ במאבד עצמו לדעת שזהו תחלת רשעו ואלו לא מת על זה האופן הרי היה כשארי בני ישראל והשתא הוא דאתרע לא שייך באבוד רשעים רנה דהיינו אי הרשעות הי' קודם האבידה אז האיבוד הוא רנה בעולם אבל הכא הרשעות נעשה ע"י האבידה שאיבד עצמו לדעת אין כאן רנה אלא אדרבא אבילות דהשתא הוא הוא שעת חטאו וראוי להתאבל לכבוד השכינה וכ"ע מודי' בזה לרגמ"ה ואפי' בשארי קרובים וממילא דלק"מ נמי מרש"י הנ"ל דכ' דהבזיון במניעת האבילות הוא לכפר עליהן והנה לכאורה ק' על רגמ"ה שכ' הגאונים עליו שלא עשה כן מן הדין רק לאפושי בצערא וקשה שהק"ו משכינה אינו ק"ו גמור משום אבוד רשעים רנה איך החמיר על עצמו ולמנוע הכפרה מבנו דעכ"פ הי' לו למנוע האבילות כי היכי דלהוי לי' קצת כפרה עכ"פ אע"כ ס"ל דבכה"ג ליכא כבוד למת בהאבילות כלל ולא בזיון בהמנע ממנו משום דאין האבילות על שמת אלא על כבוד שמים אדרבא האבילות הוא לבזיון לו שמחזיקים אותו לרשע שמת ברשעו ולא כיפר' לו מיתתו וא"כ לק"מ מדברי רש"י ולא דמי להרוגי ב"ד שאם היו מתאבלים הי' האבילות על עצמם של ההרוגי' והיה להם לכבוד:

2782

2783ועוד נ"ל דבדהרמב"ן יש עוד סברא נוספת דלא שייך הכא לחוס על כפרתו כלל דהא עיקר מ"ש דליהוי להו כפרה צריך ביאור לכאורה דהא בש"ס משמע בהיפוך שמניעות האבילות לרע להם דמשו"ה הוה פריך דלתאבל עכ"פ אחר עיכול בשר בתר דחזו צערא דקברא פורתא ועכצ"ל כך דמיתה מכפרת טובא בכל המתים ורק הרוגי ב"ד אין המיתה מכפר להם כל כך כיון דבדין מיקטלי ע"כ אנו מבזים אותם במניעות אבילות מהם כדי להשלים אותו קצת כפרה שחסר להם מכפרת שארי מתים ולכן הוה ס"ל להש"ס דעכ"פ מכי חזו צערא דקברא אז נשלם דין המיתה ומתחיל דין הקבר ובענין זה הם שווים לשארי אנשים ואין חילוק ביניהם ואין צורך לנו לבזות אותם כדי להשלים חוקם הי' מהראוי שנתחיל אז להתאבל עליהם אלא כיון דאדחי אדחי כצ"ל דברי רש"י הנ"ל וא"כ תינח הרוגי ב"ד שאינם מבעטים בכפרת מיתה ורוצים הם שתכפר עליהם מיתתם אלא שאינה מכפרת בשלימות הראוי כיון שגרמו לעצמם מיתתם בחטאם ובדין מיקטלו ע"כ ראוי לנו להשלים חסרונם בבזיונם משא"כ המאבד עצמו לדעת שהו"ל כמבעט בכפרה שהרי באותו הקרבן והכפרה הגדולה שהיא המיתה באותו עצמו חטא והכעיס תמרורים ורצח אז א"ע שהוא מג' עבירות החמורות ע"ז ג"ע ש"ד ואיך יהיה כפרה כלל במיתתו והיא אשר העלה עליו חרון אף ה' ע"כ אין אנו אחראים וערבאים לו בענין זה באותה השעה כלל ולכן פסק הרמב"ן להתאבל עליו ונימא ליה נמי דתלי' בפלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא ריש פרק ב' דשמחות דאיתא התם המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו בכל דבר רבי ישמעאל אומר קורי' עליו הוי נטלא הוי נטלא (נראה שרצה לומר כלי חרס כמו נטלא בת רביעתא) א"ל ר"ע הנח לו בסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו עכ"ל הרי דפליגי אי ראוי לבזות אותו כי היכי דליהוי לי' כפרה או לא ור"ע ס"ל שאין מבזים אותו והוא לפע"ד מטעם הנ"ל וידוע דהלכה כר"ע מחברו ואתי' דברי הרמב"ן כהלכתא:

2783

2784והנה להלכה ולמעשה מי ירים ראש נגד הורא' והסכמת הרב"י בש"ע סי' שמ"ה שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכי דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו בי' רבנן במילתי' ונתברר שלא היה לו דין מאבד עצמו לדעת אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאבד עצמו לדעת וראי' מש"ס דסנהדרין מ"ז ע"א דאמרי' התם ת"ש נבזה בעיניו נמאס זה חזקי' מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים ואי משום יקרא דחיי הוא מ"ט ומשני משום דתהוי לי' כפרה והדר פריך ומשום כפרה דאבו' משהו לי' ליקרא דישראל ומשני ישראל גופי' ניחא להו דמחלי יקרא לגבי' ע"ש הרי קמן דאי לאו משום כפרה דידי' לא הי' ראוי למשביק יקרא דחיי משום רשעתו של אחז והכא דלי' לי' כפרה ע"י מניעת האבל כמ"ש לעיל משום שהוא רשע מת ברשעו ועוונו כרוך על עקב בשתו א"כ למה ימחלו בני משפחתו את כבודם ועוד העיקר כהרמב"ן דרבנו גרשון מסייעא לי' ודלא כהרמב"ם ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המקיל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמקיל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב ועיין היטב בתשובת מהר"ם פאדו' סימן פ"ז ופסקו הרמ"א בא"ח סי' קל"ט סעי' ג':

2784

2785(ג) אודות אמירת קדיש לא מצאתי כעת דבר בספרן של צדיקי' שדברו מזה וכיוצא בזה ומ"מ נ"ל לפי מה שפירש"י בסנהדרין מ"ו ע"ב אהא דקא' התם ת"ש לא יספדו ולא יקברו פירש"י ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם ומשני דלא תהוי להו כפרה ופירש"י לא ניחא להקב"ה דתהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברן לא היו חוזרים עד כאן לשונו אם כן כל שכן שהקב"ה אינו חפץ שנעשה דבר שיתכפר בו המאבד עצמו לדעת שהרשיע על פתח קברו ואם כן אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם איבד עצמו לדעת אפי' אין האבלים האחרים יודעי' מזה כלום אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשרים וק"ו ממה שכתב מג"א סימן קל"ב בשם תשו' בנימין זאב בשני אונסי' שא' נהרג וא' מת שבן הנהרג דוחה לבן המת שזה איתכפר לי' בהריגתו מכ"ש שבני הכשרים ידחו לבן מי שאין הקב"ה חפץ שיתכפר לו ואין כאן לחוס על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים [והנה יש לדון קצת והנה בלי ספק שהוא עון פלילי אחד מג' החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכל העוברים אפילו מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העו"הב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנ' מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה) ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו והנה לרמב"ם אין קורעין עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמיו א"כ אמאי מברכין ברכת אבילים ועומדים בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכים וקבורה אין מתעסקין עמו אבל הקרובים קורעים ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו מ"מ אין מתעסקים עמו לקבורה ותכריכים וזה זמן ראיתי בס' אחד דבר הגון שכחתי שמו והיא כי נהי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההיא הוא רש ועני ומצוה וחיוב לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לאו כל כמיניה להטיל עצמו על החיים שבמקו' הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות אולי אם יומו יבוא יהיה במקום אחר ובזמן אחר והרי הוא עתה בחיים חיותו כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחויבים להתעסק עמו כך ראיתי ונכון הוא להרמב"ן הנ"ל וצ"ל הא דאין אדם מחויב להכין לו צרכיו בחייו כי לא מקדים אינש פורענותא לנפשו וגם כי איננו יודע להיכן רגלוהי מובילין יתי' והרי קמן אאע"ה ידע מאז ומעולם קדושת מערת המכפלה ולא פנה לזה עד שמתו מוטל לפניו ומטעם זה אחז"ל כי מתי מדבר הכינו להם קברים עת"ב ונכנסו לתוכם בחיים ומתו שם כי יודעים דינם שימותו ואחר הוצעה זו אומר מה שמורגל דאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילוהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו ור"י הוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל נשתרבב המנהג לטעם השני לא יניחוהו שארי אבילים לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניו להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו ואולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ אבילים דהשתא מעכבים בדין אלא דלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבל עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבילים יכול לומר קדיש כל יב"ח דטעמא מאי אינו אומר רק י"א חודש דלא לשוי' לאביו רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי לי' כפרה]:

2785

2786אמנם אי יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאבד עצמו לדעת או לא אפי' אי החמירו עליו בקבורתו וזלזלו בו בכה"ג מ"מ לענין אמירת קדיש י"ל הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע"ז בענין זה שכלם יש להם זכי' זו שאם יבוא היום שיצטריך לומר קדיש עבור אבותיו ביב"ח או ביא"צ יותן לו חלקו בקדישים וחיוב עליי' לס"ת בב"הכנ ולכשיגיע הזמן ההוא הרי זה חלקו המגיע מהשותפו' והוברר למפרע שזה חלקו מאז ומעולם וא"כ השותפים שבאו לדחותו מחלקו לגמרי לומר שאירע לו דבר באופן שהפסיד חלקו לעולם ע"כ עליהם להבי' ראי' כיון שחלקו המגיע לו מונח לפניו והוא שלו בכל מקום שהוא והם רוצים להפקיעו בשום טענה ולזכות בחלקו צריכים לברר דבריהם ככל מוציא מחברו שעליו הראי' והבנים האלו משעה שנולדו היו בשותפות הק"ק שיהיה להם חלק בהקדישים ולכשיבוא הזמן שימותו אבותיהם יגבו חלקם המגיע להם אז ועתה כשמת אביהם ממילא זכו בשלהם והטוען שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם לגמרי עליו הראי' להוציא מיד המשותפים זה נלפע"ד ברור:

2786

2787ואחר שנתבררו תל"ית ג' דינים אלו על נכון בעזה"י נבוא לנידון דידן שעכ"פ יפה וטוב הורה הרב המופלא אב"ד דק"ק ר"ד שהרי לא שמעו שום דבר יוצא מפי ר"מ אשר יאמר עליו שדעתו להטביע עצמו ואפי' היה שום רמז או הוכחה ממעשיו או אפי' דבור בפירוש מ"מ הואיל ולא ראינוהו מטביע עצמו רק מצאנו ח"י יום אח"ז טבוע בנהר מי יודע מה היה לו וכבר נתברר כל זה מדברינו לעיל באר היטב באופן שאין עליו שום פקפוק ולא מיבעי' בענין האבילות שראוי לחוס עכ"פ לכבוד משפחה יקרה ובנו הלומד בבית הספר אלא אפי' בענין אמירת קדיש שאפי' היה נכנס עכ"פ בגדר הספק לא היו האבלי' יכולי' להוציא מיד בניו לומר עליו קדיש ויותר מזה נ"ל שבאופן המדובר אם שינו בקבורתו ומקומו הראוי שום דבר הרי העבירו עליו הדרך הישרה וצריכים כפרה על זה ודברי הרב המופלא אין צריכים חזוק ודברי המעררים בטלים כקורי עכביש וכאבק ורוח שאין להם במה לתלות ולהשען כלל וה' ישפות שלום עלינו:

2787

2788מ"ד יום ב' בז"ך למב"י תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2788

2789שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרב המופלג זית רענן זית שופכני כש"ת מהו' וואלף נ"י אבד"קק פאלאטי יע"א:

2789

2790יקרתו הגיעני ע"ד למדן א' הוקם על גבאי דח"ק ג"ח ורוצה לשנו' ג' דברים א' מה שנוהגין לזלף על איברי המת יין עם ביצי' מעורבי' ואמר שמצא בס' חכמת אדם שמכוער הדבר (ב') מה שנוהגי' לקמוץ ידי המת ולתת לתוך ידו שבט עץ שקורין (געפליך) ואמר בספרי מצינן מרע"ה אמר לאהרן פשוט ידך ופשט קמוץ עיניך וקמץ א"כ משמע ידיו פשוטים ולא קמוצים (ג') שנוהגים בני ח"ק למכור העשבי' הגדלי' בב"הק וזה לכאורה נגד הדין המבואר בש"ע י"ד ר"סי שס"ד וכ' פר"מ שהסכימו בני ח"ק לשאול את פי מה דעתי נוטה בשלש אלה:

2790

2791אומר בכל המקומות שעברתי ראיתי מנהגי' האלו שלשתן ואם אינם נביאים בני נביאי' הם הנה על הראשון שאומר שמצא בס' חכמת אדם שמכוער הדבר הי' לו להודיע איה מקומו בס' ההוא ומאיזה טעם הוא מכוער כי חפשתי בס' ההוא ולא מצאתי הנה זילוף היין מבואר בירושלמי ספ"ב דשקלים שעושים זילוף על מטתו וביצים כ' לאמור בס' מעבר יבק הגדול הנדפס באמט"ד בחלק שפתי רננות פי"א ד"ה הביצים שחופפי' על ראשו אולי יהי' להסתיר כחות הדין וכ' עוד ביצה ירמוז השפעת כחות המלכות ע"ש שהאריך בסתרי תורה שאין לנו חלק בהם אם כן הרי יין והרי ביצה ומאן ספון ומאן חשוב לבטל זה בשגם שנזכר ברמ"א ס"סי שנ"ב:

2791

2792קימוץ ידים עם (הגעפליך) לא מצאתי כעת אך בהיותי בק"ק (פרוסטיץ) מבני ח"ק מתעסק בקבורת מתים הי' מרגלי בפומי' בקימוץ ידים שעושים צורת השם הקדוש שמכוונים המוהלים בשעה שאומרי' בדמיך חיי שמציירים אותיו' שד"י ועל הגעפליך אמרו טעם קלוש וחלוש שרומז שמאמיני' בתחיית המתים וגלגול מחילות שישען בקומו על העצים הללו והעצים חלושי' וקלושי' והטעם חלוש וקלוש מ"מ לא לחנם נקבע בתחלה והמתחיל לא טיפש ולא כסיל הי' כיון שנמשכו אחריו בכל המקומות עכ"פ מ"ש זה הלמדן ראי' להיפך מדאמר לי' מרע"ה לאהרן פשוט ידך קמוץ עיניך לא ראה יפה התם מלתא אחריתי היא כי כל אדם בשעת מיתה מתפשטי' אבריו ונקמצים עיניו על הרוב והצדיקים הללו לא רצו שתשלוט כח המיתה באיברי' הקדושים ע"כ צוהו שיפשוט ידיו בחייו ולא יתפשטו מחמת שליטת מיתה וכן יקמוץ עיניו בחייו ולא יחשכו מחמת שלטן המות אבל לעולם י"ל אחר שמת והמה פשוטים יש בזה מעליותה לעשות ציור השם הנ"ל ע"י קמיצה וכללא כייל רמ"א אין לשחוק על שום מנהג אפילו על הכאת המן:

2792

2793שלישית נידון מכירת העשבים הנה ר"סי שס"ד מייתי רמ"א ב' דיעות בקרקע תלושה וסוף חוברה אי אסורה בהנאה או לא ובר"סי שס"ח כ' שאין בעשבי' ופירות כ"א משום כבוד מת ונפקא מיני' דמותר לצורך רפואה או שאר מצוה ונלע"ד ה"ה במקום שהחיים כולם יודעי' שכך מנהגם וידעי במיתתם כי כך הוא ומוחלי' על כבודם הכל מותר אם אין כאן איסור הנאה אלא משום כבוד מתים ולכאורה משמע דרמ"א סי' שס"ח אזל לשיטת המתירי' בר"סי שס"ד תלוש ולבסוף חברו דאלת"ה העשבי' אסורי' בהנאה מדינא לכאורה וע"כ רמ"א סתם כיש מתירי' דר"סי שס"ד אבל לבבי לא כן ידמה ומאז כתבתי על גליון ש"ע שלי וז"ל אפי' לדעת יש אוסרי' שברמ"א לעיל ר"סי שס"ד מ"מ לא נאסרו עשבי' הגדלי' על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבי' דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב בי' כפרה כקדשים ובקדשי מזבח אין מעילה מן התורה בגידולי' כמבואר בתמורה ל"א סוף ע"ב וברמב"ם פ"ג ממעילה הל' י"ב ואפי' בקדשי בד"ה לא ברירא אי' דאורייתא בגידוליהן עמ"ש תי"ט פ"ג דמעילה משנה ויו סוף ד"ה ר"ש אומר וכו' ע"ש מיהו הר"ן שאוסר העשבים משום איסור הנאה ס"ל יש איסור דאורייתא בגידוליהן מ"מ הרמ"א לא פסק כן נמצא להר"ן אסור העשבי' לצורך מצוה ורפואה ולדידן מותרי' ולכך נוהגי' בני ח"ק למכור העשבי' לצורך מתים ותכריכיהם או לגוי השומר הקברות או לצורך רפואות חולי' ועניים ומנהג ישראל תורה היא ואין להרהר ואחתום בברכה א"נ:

2793

2794פ"ב יום ב' ח' אדר ראשון תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2794

2795יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה תלמידי הותיק הרב המופלג חרוץ בעל פיפיות כש"ת מו"ה וואלף ני' אבדק"ק לוגאש:

2795

2796תמול שלשום הגיעני נעימות ימינו אודות הלנת המתים יום או יומים עפ"י פקידת המלכות יר"ה ורובם מתנוולים ואין רבים רוצים להתעסק בטהרה ולבישה אם יש להתיר לטהרו וללובשו מיד ורבים מתעסקי' בו ולהלינו אח"כ ולשנות מנהגם מאז לסמוך הטהרה סמוך לקבורה מפני שדרכו להתנוול ע"י פרש שעל פניו ממאכלות ומשקה רפואות:

2796

2797הנה עיקר מנהג סיכה והדחת המת הוא במשנה מס' שבת ספכ"ג סכין ומדיחין וברמב"ם וטוש"ע סי' שי"א סעי' ז' ומשמעות כולם משמע שאין הדחה זו סמוך לקבורה היינו בין השמשו' דמ"ש אלא בכל שעה מהיום סמוך למיתה ממש ואע"ג שאין זה טהרה הנוהגת אלא הדחה בעלמא שהרי אין לזוז בו אבר בשבת מ"מ חזינן דמנהג ראשונים ומצוה היא להסיר לכלוך המת מיד סמוך למיתה שלא יהי' מוטל בבזיון וצלם אלקים יתבזה ח"ו ובס' חסידים סי' תק"ס כ' שהחסידי' רוחצים ידיהם סמוך למיתה דכתיב כן עומת שבא כן ילך מה ביאתו לעולם ברחיצה אף יציאתו ע"ש מ"מ עכ"פ יש סמך קצת לרחוץ מיד אחר מיתה עכ"פ וכ"ש כשהוא לצורך כבודו שימאסו העוסקים בטהרה ומלבוש יעיין מ"ש ש"ג שבד"מ סי' שי"א ומביאו מג"א שם ואך כשאין הקבורה רחוק ממיתה שפיר דמי להמתין עד שעת קבורה מטעם שדרכו לחזור ולהתנוול אך באופן שנשתנה עתה עפ"י פקידת המלכות י"ל לרחצו ולטהרו ולהלבישו מיד ולכרוך על המלבושים סדין ושוב כשיצא בלעו מפיו יחזרו וינקהו סמוך לקבורה ויסירו הסדין המלוכלך ההוא ומלבושיו ישארו נקיים ויסירו והחכם עיניו בראשו ויבולע מות לנצח:

2797

2798פ"ב עש"ק חזון תקפ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2798

2799שלומים רבים להאהובים ידידים מנהלי ק"ק לויא ובראשם הקצין כ"ה זלמן ולכשנגדם החלוק עליהם ה"ה הקצין כה' יעקב נ"י ה' ישפות לכם שלום ויקרב לבבות הרחוקים ויתן בלבבכם לשמור דת ומשפט וחוקים:

2799

2800כבר מלתי אמורה בכתבי הקדום להקצין הר"ר יעקב איך שק"ק לויא באו בקובלנא עליו והן עתה קבלתי ממנו כתב התנצלות מה שלפי דעתו הוא מנוצל וחף מכל פשע מה שהעניקו עליו אנשי הק"ק ולהיות כי יש בהם דברי' שאינם כפי דעתו ואמנם יש ויש בהם שצדקו דבריו מדברי אנשי הק"ק ואני כבר נקראתי מהם להכניס עצמי ביניהם ע"כ לא אמנע להגיד לכל אדם ישרו ואולי עי"ז ה' אתי עמי לתווך השלום ביניהם ואיש מהם על מקומו יבוא בשלום:

2800

2801ראשון מ"ש הר"ר יעקב כי זוגתו ז"ל צותה לפני מותה להוליכה לקבורת אבותי' לק"ק רעכניץ דוקא פשיטא שאין בזה שום גנאי למתי' הקבורי' בשום ק"ק שתעבור שם ולא עוד אלא אפי' עתה שעפ"י סבה נקברה בק"ק לויא אם יסכימו יורשי' ללקוט עצמותי' ולהובילם לקברות אבותי' טוב ויפה הם עושים וכמבואר בטי"ד סי' שס"ג ובש"ע שם ואין לאדם בעולם עליו טענה ומענה כלל:

2801

2802ומה שכתב תו שזה קודם ג' שנים נפרד מקהלתם ונסע לדור בלענדוואר והם בקשו ממנו סיועת המשועבדי' חמשי' זהובים לשנה והוא לא אבה לישא עמהם אמנם מ"מ נשאר בחבורת הח"ק כי נתייסדה על פיו מעיקרא ועתה כשמתה אשתו ועפ"י סבה מחמת קלקול הדרכי' נקברה שם ולקחו הקברני' משלוחו ס"ך קמ"ז זהובים והוא שלא כדין כי מתקנתם שמי שהוא בתוך החברא לא יתן כ"א ב' זהו' אלו דבריו הנה זה תלי' בשמיעת טענתם פא"פ כי אם יכירו בד"ץ הממוצע שלא הי' לו רשות להפרד מהם וגם יש להם רשות להטיל עליו מס כמקדם א"כ ממילא מגיע להם ממנו סך מאה וחמשים זהו' על משך שלשה שנים ולקחו את שלהם וע"י קבורת אשתו אנה אלקים לידם להציל את שלהם והלא פשוט דמי שאינו רוצה להכניס צווארו בעול הצבור שיכולין להחרימו ולנדותו ויעיין בי"ד סימן רכ"ח סעי' ל"ג ויכולי' להחמיר ג"כ בשארי חומרות הנוגעים לבניו ואשתו יעיין בסי' של"ד סעי' וי"ו ובש"כ סקי"ט וא"כ מכ"ש הכא שלא עשו אלא להוציא את שלהם ועביד אינש דינא לנפשי' במאי דפשיט לי' מכ"ש הצבור שיש להם דין מוחזק וזה מבואר:

2802

2803אמנם אם הב"ד הממוצע מכירי' ויודעי' שהי' לו רשות להפרד מהם או אפילו לא הי' לו רשות מכל מקום לא הי' להם רשות להטיל עליו כל כך כמו מי שדר בתוך הקהלה אם כן ממילא כיון שנשאר בתוך הח"ק יש לו דין ככל אנשי הח"ק וכל מה שלקחו יותר מזה הוא גזל בידם וצריכי' להחזיר לו וכל זה צריך בית דין השומע טענות הבע"ד משני הצדדים מפה לאוזן במשפטיהם ישפטו הם:

2803

2804ואם אמנם יכירו שמהראוי להוציאו גם מן הח"ק מטעם קנס על שסרב נגדם אז יהי' לו דין כחוץ לח"ק ויבואר דינו לקמן אי"ה:

2804

2805וכן אודות אשה שהי' בעלה בח"ק ומתה בתוך שנה שמת בה בעלה והוצרכו היתומים לשלם להם סך מ"ח זהו' כמו חוץ לח"ק גם זה תלי' בחקירת המנהגי' בגלילות ההמה אם האשה נידוני' על שם בעלה או מפני שהקבורה מוטל על הבן וה"ל מתו של בן שאינו בתוך הח"ק:

2805

2806וכל זה כתבתי לפי ההנחה שיש להם רשות להעמיס על מי שאינו בתוך החברא ככל מה שירצו אבל דעו נא אחי כי ראיתי כמנהג הרע והמר הזה באיזה מקומות שבמדינות האלו אבל ישתקע הדבר ולא יאמר והנה כל ישראל מצווים לקבור מיתיהם ומת שאין לו קוברי' הותרה לו טומאת כה"ג ונזיר שקדושתן יותר חמורה ולא עוד אלא שאפילו אין לו מקום ידוע לקוברו הרי הוא קונה מקומו אפי' בתוך שדה שיש לו בעלים ואין הבעלים רשאים לפנותו משם וכמבואר היטב ביש"ש ספ"ז דב"ק סי' מ"א בכל פרטי דיניו ועוד הפליגו חז"ל במס' יבמות פ"ט ע"ב דרבנן התירו לטמאות לכהן לאשתו הנשואה לו מדרבנן בעלמא מפני שבעלה יורשה חששו שמא לא ירצו הקרובים להזדקק לה ושלא להשהות המצוה התירו לכהן לטמא לה שלא מן הדין ועיין רמב"ם פ"ב מאבל היות כן מוטל על כל ישראל לעסוק במצות ג"ח ובפ' אלו מגלחין מבואר שאסור לשום אדם לעשות מלאכה עד שנקבר המת אין נקי אם לא שיש חברא בעיר שאז כל המצוה מוטלת על בני החברא והם זכו בה ושארי בני אדם פטורים ממנו ולא עוד אלא שיש כח ביד בני ח"ק למחו' מי שבא לירד לאומנות מצותם שכבר זכו הם ובה ולא גרע ממי שהי' ביתו ב"הכנ שאין בני העיר יכולים לשנותו כיון שכבר זכה במצוה ההיא כמ"ש מהרי"ק שרש קי"ג מהא דמערבין בבית ישן ובמג"א סימן קנ"ג סקמ"א בשם תשו' משפטי שמואל שאינם יכולים למחות באחרים שכולם רוצים לזכות במצוה הנה אותה תשובה לא ראיתי אבל אם יש קיום לדברי' ההמה מיירי באנשי' שרוצים להיות גם הם תוך חבורתם והם מונעים אותם ע"כ כ' שא"א להם למנוע רבים מלעשות מצוה אבל אם האנשי' אינם רוצים ולהיות בתוך החברא נ"ל דלאו כל כמיניהו להפסידם מחזקת מצותם והמג"א רמז גם על תשובת בנימין זאב סי' קפ"ב וגם היא אינה במחיצתי אבל יראה שהם דברים שהביא ד"מ בח"מ סי' קמ"ט אות ג' והנה הרמ"א פליג שם על הבנימין זאב ופסק שם בהגה' ש"ע ס"סי קמ"ט דלא כוותי':

2806

2807מ"מ הי' נ"ל לכאורה דהיינו בשגם הח"ק רוצים לעשות בחנם ובמצות ג"ח אז ההקדימה להם אבל כל שהם עושים בשכר שקצבו להם ואחרי' רוצים לעשות בחנם או בזול יותר פשיטא דלא כל כמיניהו דהנהו להפסיד אחרים ואע"ג דקיי"ל דבני חבורה יכולים להסיע על קיצותן היינו על בני חבורה שלהם וברצון כולם ובהסכמת הת"ח חבר עיר עמהם וכמבואר כל זה במרדכי פ"ק דב"ב ועיין היטב בש"ע ח"מ ס"סי רל"א אבל לעשות תקנה להוציא ממון על מי שהוא חוץ לחברא שלהם שיתן מכל מת כך וכך ואם לא ירצה לא יהי' שום אדם רשאי לקבור מתו לאו כל כמיניהו ומכ"ש שאינם עושים עם רצון חבר עיר אדרבא הח"ק אומרים שאינם תחת רשות ב"ד ומי אדון להם וא"כ אינם ג"ח כ"א מעכבי' ג"ח מישראל כי לולי הם היו הרבה מבני ישראל נמצאים שמתעסקי' עם המת ועכשיו שידם תקיפה ומונעי' מי שירצה להתעסק זולתם עד שיפרע להם קצבתם והוא לכאורה שלא מן הדין כך הי' נ"ל אלא שהמג"א כ' שם בסי' קנ"ג הנ"ל שהרוצה להתעסק עם המת בלתי רשותם מ"מ צריך ליתן להם מה שנהגו ע"ש אולי כוונתו אם המת שייך לבני ח"ק שעל בני החברא שלהם יכולי' להטיל כמו שנהגו אבל אל מי שחוץ לח"ק לאו כל כמיני' או אפשר ס"ל למג"א דמה שנהגו להטיל על החוץ לח"ק כל זה נעשה ונתקן מעיקרא מכל בני הקהלה מסתמא וברצון החבר עיר ואם כן הוא גם זה נכון ועיין בח"מ ס"סי ב' בהגה' רמ"א ובסמ"ע שם:

2807

2808מיהו כל זה בשיש קצבה לדבר שכל שמי שהוא חוץ לח"ק יתן כך וכך או מן הממון כך (פראצענטין) למאה ויהי' דבר קבוע לכל אפין שוה ותיקון זה מסתמא נעשה מעיקרא ברצון הקהלה שתקנו כן על כל הבאי' אחריהם וברצון חבר עיר אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהי' מכס בלי קצבה וכמוכס העומד מאליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למיתי ישראל שיתעסקו בה אנשים כמו אלו ותל"ית בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהגי רעים כאלו וכיוצא בהם ופ"א מתה עשירה א' והניחה יתומים גדולים וקטן א' ובקשו הח"ק סך ששה אדומים לסיועת בנין חומת בית הקברות ואמרתי אני עומד בעבור היתום הקטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון ואם לא ירצו לקבור המת הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה וככה ראוי לכל מורה בעירו ומקומו לבטל המנהג הרע הזה בכל מאמצי כחו כי זה הוא המבטל מצות ג"ח מישראל וממילא מובן מה שכבר נטלו הו"ל כמו טול דינר והעבירני בח"מ ס"סי רס"ד יע"ש ואין ראי' מרמ"א שם שכ' מה שדרך לתת הרבה חייב ליתן לו לכתחלה וה"נ דרך לתת הרבה אני אומר שזה הוא הדרך שכבשוהו לסטים ומוכסים העומדים מאליהם הכלל העבר אין ואין להאשים כלל את אנשי הק"ק בשביל זה כי נהגו כן לפי תומם ונעשה להם כהיתר אבל בטוח אני בשארית ישראל שישמעו לקול הורים ויבטלו מנהג הרע הזה:

2808

2809עתה באתי מ"ש ר' יעקב שאנשי הח"ק אינם שומעי' לשום ב"ד ע"כ הוצרך להביאם בפליליהם הנה מכותלי מכתבו ניכר שהוא גם הוא איש נכבד ולא סרבן מ"מ בטענה זו הבל יפצה פיהו וכי מי נתן לו רשות לזה בתחלה הי' צריך לקבול אצל דייני ישראל ותל"ית יש אלקי' שופטי' בארץ ואם לא ישמעו אז היו דייני ישראל נותני' לו רשות לכופם בעש"נ כמ"ש בש"ע ח"מ סימן כ"ו ובסמ"ע שם לכן מה שכבר עשה ופעל אצל השר יר"ה החיוב מוטל עליו שמיד בראותו כ' זה בלי שום איחור ועיכוב להשתדל בבטולו ואם לא יעשה כן הרי הוא בכלל המלשיני' אשר אנו מתפללי' בכל יום שלא יהי' להם תקוה ובכלל המוסרים שדינו מבואר בי"ד סי' קנ"ז וכל האמור בש"ע ח"מ סי' כ"ו דבוק בו והטעם כבר כתבתי בכתבי הקדום כי לא חפץ ה' להעמיס על שרי האומות אשר בחסד אנו חוסים בצילם כל משא עם ה' וכאלו אנחנו כעיר פרוצה אין שומע לקול שופט משופטי ישראל עד שיצטרכו להטריח עצמם עמנו בעניני הדת וחקים ומשפטים שבין איש לחברו וכבר מלתי אמורה בזה קצת באריכות באגרת הקדו' ע"כ אני מקוה במה שהוא ישראל כשר מעודו וכפי מכתבו כבר זיכה הרבי' בתיקון ב"הכנ הקדושה וח"ק בק"ק לויא ע"כ גם עתה לא יתן כתף סוררת להיות ח"ו בעוכריו ולא ישקוט ולא ינוח עד יתקן אשר עיוות ולהשיב אחור ימינו מן השר:

2809

2810ולעומת זה הנני פוקד על אנשי ק"ק לויא להיות שכבר הטרחתי עבורם באיזה ענינים ובאיזה דיני' ע"כ כמדומה לי שמצד הדין מחוייבי' הם לשמוע לקולי לאשר אני גוזר אומר עליהם שלא יאחרו משלשי' יום מיום הגיע כתב זה לידם להעמיד א"ע לדין תורה עם הקצין הר"ר יעקב אצל ב"ד שחוץ לעירם והדייני' יהי' זה בורר לו א' וזבל"א ושני הדייני' יבררו להם שלישי המרוצה לשניהם ולהצדדי' ולפני ב"ד יגשו כל תעצומיהם מה שיש בין הקהל והח"ק ובין ר' יעקב והיתום שלקחו ממנו מ"ח זהו' בקבורת אמו ז"ל ויקוב הדין ההר ביניהם:

2810

2811אמנם שמעוני אחיי ועמי אחר שהארכתי קצת להודיעכם ולגלות לכם טעותכם משני הצדדי' אולי תשמעוני לתווך השלום ולפשר ביניהם ולא לנצח תאכל חרף הנה הר"ר יעקב כבר נתיאש מסך המעות הנ"ל ונתנו לקבורת אשתו לק"ק רעכניץ אע"פי שמן הדין אין בכך כלום דאדעתי' דארי אפקרי' אדעתי' דהנהו אינשי לא אפקרי' מ"מ כבר נתייאש מאותן המעות ע"כ יניח להם אשר להם נגד זה יהי' בתוך הח"ק כמקדמת דנא וגם אם ירצה להחזיק חזקת הקהלה יהי' בחזקה כמקדם ובלבד שלא יעמיסו עליו כ"א השליש לפי ערך המגיע לבעל בית כמותו אם הי' דר בתוך הקהלה וראוי לו בכל זאת לבקש מחילה ומטו בעשרה בב"הכנ מאת הקב"ה ותורת מרע"ה באשר הביא את אחיו בפלילים ואח"כ יבקש גם מטו מאשר חטא על בני הקהלה וזלזל בכבוד הצבור כי רב הוא ואנשי הק"ק יקחו מהמעות קמ"ז זהו' שלקחו יקחו בעד ח"י זהובים שום דבר מצוה של קיומו בב"הכנ הקדושה או בבית עלמין שיהי' לזכרון לנשמת זוגתו ז"ל וככה יהי' עם מעות מ"ח זהו' של אותו היתום יקחו ממנו דבר מה לנשמת האם ז"ל והיתום ההוא יהי' קנוי בתוך הח"ק בעבור יתרון המעות ואם את זה תעשו יהי' שלום ושלוה בארמנותיכם ושלום על דייני ישראל ולא יצטרכו להוצאת וזילותא דבי דינא וגדול השלום וה' יברך אתכם בשלום ועל תשובתכם אצפה המבשרת שלום רב:

2811

2812מ"ד יום א' י"ג שבט תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2812

2813שלום ורב טוב לי"נ אהוב וחביב הרב המא"הג המופלג צדיק ונשגב כש"ת מו"ה וואלף נ"י רב"ד דק"ק טרענשין יע"א:

2813

2814יקרתו ע"י ציר בגוים שולח הגיעני על נכון. וז"ל ע"ד מנוח הר"ר פרץ שהי' תושב עירנו אשר נפטר ונקבר זה שבוע העברה בעירו ק"ק פ"ב והוצרכו היתומים שהיו עמו ליתן לצורכי קבורה סך ארבע מאות זהו' וגם ח"כ על סך ארבע מאות זהובים וגם משכנות כמו (קופערט) סגור וגם שארי דברים ודבר זה לא נשמע מימי קדם וכו' וארבע מאות שקל כסף שנתן אברהם אבינו לעפרון בעד מערת המכפלה אף שהיו קנטרין יחשב לערך מועט נגד ערך זה ומה גם שהניח שמונה יתומים ורובם קטנים גם לא הניח עושר כ"כ כמו שהי' אמוד בחייו וכו' עכ"ל הצריך לענינינו:

2814

2815ובקראי שנים ושלשה דלתות עמדתי מרעיד כי הימנותא קאמינא מעולם לא שמעתי על אנשי חברא ג"ח דקהלתינו שהעבירו הדרך ושיהיו ח"ו כמוכס העומד מאליו וראשיהם ומנהיגיהם המה תורניים נכבדי העיר ומאציליה וקראתי לראשי הח"ק ומענה בפיהם כי כך דרכם ומנהגם מעולם לתת לכל מקום קבר בדמים מועטים אך בתנאי שלא יבקש לו מקום ידוע מעליות קברות הנגידים ואנשי השם אשר מעולם וכה היו דבריהם עם שני בני רבי פרץ אם לא יבקשו מקום חשוב רק לקוברו במקום אחוזת קברות האורחים הבאים מארץ אחרת סגי להם בסך מועט רק שיקנה מקום קברו ואמנם אם רוצים מקום לפי כבודו לא יכלו למכור מקום קבר בפחות מסך אלף זהו' שיין ונשאו ונתנו והתרצו הבנים ליתן סך שמונה מאות זהובים שיין ובני הח"ק התחסדו והוציאו כל ההוצאות מהסך ההוא ואפילו שכר הלומדים בימי אבלו ושכר הרופא שהי' אצלו בלילה ומחיר תכריכים (קיטל) כנהוג ושארי צרכיו העולים בקירוב למאה זהו' באופן שנשאר להם רק ת"ש זהו' ו. ו. וכמה פעמים נאמר ונישנית להבנים שאם אינם רוצים מקום מכובד יותן לו אחוזת קבר בזול ואמנם התרצו הבנים ליתן הסך הנ"ל במזומנים מיד לאלתר וכן עשו ושלמו מיד דהיינו ד' מאות זהו' נמצא בכיסם ועוד הלוו מקצין א' סך ד' מאות זהו' ונתנו להקצין ח"כ ומשכנות על סך ד' מאות זהו' והמעות בא ליד הח"ק במושל' ומזה הוציאו קרוב למאה זהו' על הוצאות כנ"ל ונשאר בידם ת"ש מאות זהו' עבור מקום הקבר בעליות קברי צדיקים וגדולי קריתינו נוחי נפש אלו דברי האלופים הגבאים דהח"ק הנ"ל:

2815

2816והנה עינינו רואות דאם כדבריהם כן הוא אשר אין ספק אצלי כל דבריהם ומנהגיהם מנהג תורה ככל מנהגן של ישראל מה שנהגו ליקח עכ"פ מחיר מה עבור מקום קבר הוא כדי שלא יהי' צדיק קבור בקבר שאינו שלו ושרשו פתוח עלי תלמוד פי"נ קי"ב ע"א וממילא כיון שנותני' לו מקום קבר בשיווי הראוי וגומלים חסד עם כל אדם כראוי לו רק שהיורשים מבקשים לכבד מורישם בכבודו וגדלו יכולים בני הח"ק לעלות דמי מחיר הקרקע ההיא כנכסי דבי מר מריון ואין אונאה לקרקעות בעלמא מכ"ש במידי דאורחי' למזבני' בסך מרובה אדרבה אנכי לא ידעתי מי נתן להם רשות לקבור איש נכרי אשר לא נודע להם מה מעשיו לקוברו אצל אנשים צדיקים ואנשי מעשה וכי הכסף יענה את הכל הלא קטן וגדול שם הוא ולא ניכר שוע לפני דל ויעיין ש"ע י"ד סי' שס"ב סעי' ה':

2816

2817נחזור לעיקר טענתם שהבנים מרוצים והתנדבו לכבוד אביהם לקבור במקום גבוה ומעולה ויש להם רשות להעלות בסך דמים הרבה ואע"פי שאין הדבר צריך ראי' מ"מ אביא זכר לדבר דהנה שני פעמים מצינו בתורה קנין מקום קבר א' הי' אברהם מעפרון והשני יעקב אע"ה מעשו אחיו והאשימו חז"ל את עפרון על עינו הרעה שהעלה מקחו בדמים הרבה ת' קנטרי' ולא מצינו שהאשימו את עשו על שלקח מיעקב כרי גדול של כסף וזהב על חלק שמיני' ממערת המכפלה שהרי אחרי שנקברו שם ג' זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה שוב נשאר רביעי' חלק המערה לשני אחי' יעקב ועשו וא"כ השמיני' שייך ליעקב והעמיד כרי של כסף וזהב בעד השמינית חלקו של עשו ומכ"ש אם יבוא יעקב מדין בכורה ליטול פי שנים יהי' לעשו' רק חלק י"ב ומ"מ הוצרך יעקב ליתן בעדו סך עצום ורב ולא מצינו שקראו על עשו בעבור זה המקראות שקראו על עפרון רע עין וחסר יביאנו אלא הוא הדבר אשר דברנו בשעה שבקש אברהם מקום שם קבר לא נודע לעפרון שנקברו שם אדם וחוה ואברהם לא גילה לו שיש לו קפידא בזה המקום דוקא ובא כמסתיר תנו לי אחוזת קבר ואפ"ה העלה עפרון מקחו בסך עצום זה נחשב לו לרע עין אך אחר שכבר נקברו שם הזוגים הקדושים ויעקב רצה לשכוב עם אבותיו דוקא במקום המכובד הזה הי' לו רשות לעשו להעלותו בכרי כסף וזהב ואין להאשימו עבור זה ומתוך הדברים יש ללמוד דבלא כסף ולא מחיר נמי הי' יעקב נקבר במער' המכפלה דהרי ע"כ קבר א' שלו בירושה ואך לאה לא היתה נקברת שם והדעת נותן שלא הרבה המחיר רב כזה עבור קבורת לאה אלא עיקר טעמו הי' שלא יקבור עשו שם עם אבותיו הצדיקים:

2817

2818גם מ"ש שרצו לקוברו במקום המיוחד לאורחי' שרשו פתוח עלי דברי רמב"ן פ' חיי שרה בפסוק גר ותושב אנכי עמכם וז"ל הי' המנהג להיות להם בתי קברות איש לבית אבותיו ושדה קברות מיוחד וקברו בו כל הגרים עכ"ל:

2818

2819וע"כ אין בידי ע"פי דת"הק להוציא מהח"ק ממה שכבר גבאו אך היות האחי' הגדולים עשו זה על דעת עצמם ואפשר שאין ראוי להם להפריז כ"כ במקום יתומים קטנים ואע"ג דאין בזה טענה על הח"ק כי מה להם וליתומים הם מכרו מקומם ליתומים הגדולים ויהי' הדין בין הגדולים האלו ואחים הנותרים אם ראוי' לקוברו בכך לפי כבוד משפחתו ועיין ב"ב ק' ע"ב ובתוס' פ"ד ע"א משום פגם משפחה ע"ש וא"כ יש להוציא גם מיתומים קטנים לאחשובינהו כדאיתא בב"ב ח' ופסק בח"מ סי' ר"ץ סט"ו מיהו אם פסק וכו' יע"ש מ"מ דברתי על לב האלופי' מנהיגי' ח"ק ויאות דעתם לבצוע ואם יבוא לעמק השוה לפדות משכנות מהקצין הנ"ל אראה אי"ה להוציא מהח"ק עוד סך ב' מאות זהובים ו. ו. באופן שלא ישאר להם אחר ניכוי ההוצאות רק סך חמשה מאות זהו' ו. ו. ובזה תנוח דעתו הרמה ואצפה על תשובתו הכ"ד אהו' נצח הדש"ת:

2819

2820פ"ב יום ה' וי"ו מרחשון תק"פב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2820

2821שלום וכ"ט לידידי הרב המופלא ומופלג כבוד מהו' וואלף ני' רב"ד דק"ק טרענשין יע"א:

2821

2822טרם אענה על ריב היורשים הידועים אמלא ידי לה' במעט צרי דברי תורה והנה מה שכתבתי ליישב מנהג כל תפוצות ישראל ליקח עכ"פ דבר מה בעד אחוזת קבר אפי' מעני בישראל ואומרי' ע"ד מליצה א"א לפתיחת הקבר בלי דמים אמרתי שמנהג אבותינו תורה היא ב"ב קי"ב ע"א נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו משמע מש"ס שיש קפידא על זה שיהי' קבור בשלו ולא במקום שאול מאחרים ע"כ נהגו ליקח אגורת כסף עכ"פ מכל בר מינן שיהי' קרקע קנוי לו במחיר ההו' ויהי' קבור בשלו וע"ז כ' מעלתו שיש לפקפק בדבר שהש"ס לא קאמר שהגנאי לצדיק שמת וכי קבורתכם כתיב שיהי' קבר של עצמו ואך הגנאי הוא לבני משפחה שלא קנו מקום קבר לקבור בו והבזיון להחיים ולא למתים:

2822

2823והנה יש במשמעות פקפוקו ג' ענינים (א') מה איכפת למת וכל הארץ קולטתו רק הבוש' מגיע להחיי' על שלא בזבזו ממון לקנות לו קבר (ב') מנ"ל לרז"ל שיהי' אדם קבור בשלו דוקא הלא לא כתיב קבורתכם (ג') לכל הפחות אין הכרח ממשמעות הש"ס דב"ב קי"ב הנ"ל אם מצר המת או מטעם בזיון ופגם החיי'. אשיב על כל דבריו בעזה"י ואבוא מן המאוחר אל המוקדם ובמה דסיים אפתח:

2823

2824איברא דסוגי' דב"ב א"א לפרש בענין אחר אלא שכך קבלו חז"ל דגנאי הוא לצדיק שיהי' קבור בקבר שאינו שלו דודאי בלאה"נ דברי ש"ס צריכים ביאור איך רצה לבנות דין על הוכחה זו פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת דשדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו והנה מה יעשה צדיק שאין לו קרקע וע"כ יהיה קבור בקבר שאינו שלו ויהיה הגנאי למי שיהיה להאב או להבן מה ה"ל למיעבד וקרקע לית ליה אבל האמת יורה דרכו דפירש"בם ורמב"ן דאי נימא דקרא לא אתי ללמוד מסבת הבעל אייתר קרא רק לארויי את חסדי ה' עם צדיקיו שהזמין להם עושר רב למזבן קרקע ועל זה דחי הש"ס נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו מה בצע כי הודיענו שבחו של צדיק דזבין מיזבן ומתוכו בא לידי גנאי הצדיק שקבור בקבר שאינו שלו ודיו לצרה דלא הי' לו קרקע של עצמו להקבר בו אבל למה נתחבט קרא להשמיענו כזאת לא לכתוב לא ה' ולא ו' אע"כ מירת ירית וקמ"ל מסבת הבעל כצ"ל פי' הש"ס והשתא אי אמרת בשלמא הגנאי לצדיק הקבור הוא א"ש כמ"ש אלא אי אמרת גנאי לחיים שקברו המת בקבר שאינו שלהם הכא מאי גנאי לפנחס כיון דעשה את שלו וזבן מיזבן והחזרת יובל אפקעתי' דמלכא היא ובחלקו וגורלו בין ערי הלויים לא נפל לו חבל מקום קבר לקבור בו אביו תדע שהרי לאלעזר עצמו לא היה לו ומאי ה"ל למיעבד יותר אלא למיזבן קרקע אע"כ ידעו חז"ל שגנאי הוא להנקבר להקבר בשל אחרים ומטעם שיבואר אי"ה ובסוגיא זו יש לשאול דלמא פנחס קנה בית בבתי ערי חומה והוחלט לו לסוף שנה והחריב הבית ועשה ממנו מקום קבר ולא יחזור ביובל ואף על גב דאיתא סוף עירוכי' דאין עושין עיר מגרש משום יישוב א"י היינו מדרבנן ואז עדיין לא גזרו אלא על כרחך מכאן ראיה לשיטת רש"י שבועות י"ז ע"א דבבתי ערי חומה הוא אסור דאוריי' ודלא כמשנה למלך רפי"ג משמטה ויובל והא דלא חשיב ליה בעשרה קדושות דמס' כלים י"ל משום דבתר דתקנו רבנן כן בכל ערי ישראל לא מצי למחשבינהו דההוא מתני' מעלות דרבנן קחשיב ואזיל ע"ש:

2824

2825נחזור להנ"ל ראיתי בהרמב"ן שהקשה אתי' ש"ס דנפלה ליה משדה חרמים שפירש"בם חרמי גבוה שחוזרת לכהנים ביובל והקשה דמבואר בסדר עולם דכ"ב שנים אחר מיתתו של אלעזר הי' היובל הראשון אע"כ חרמי כהנים הי' שמתחלק מיד לכהנים ואני לא זכיתי להבין אי ס"ד דהאי גבעה היה חרמי כהני' בחיי אלעזר הא אלעזר הי' כה"ג ונוטל חלק בראש איך לא נטל הוא הגבעה ההיא כדי שיהיה לו מקום שם קבר ואפי' תימא שנטל בראש כמה מטלטלי' השוים יותר ונפל בחלקו של פנחס הגבעה קשה על אותו הצדיק איך לא חשש ליום מיתתו ולא יהיה לו מקום להקבר ודוחק לומר שנפלה לו לפנחס בין מיתתו של אלעזר לקבורתו אבל לפי הנ"ל נ"ל ליישב פירושו של רשב"ם דשינוי' דשדה חרמים אלעיל קאי דזבין מזבין משדה החרמי' דהרי דינא הכי הוא שחרמי גבוה הגזבר מוכרם למי שיקנה ויוצאים מן הקונה ביובל לכהנים שחל י"הכ של יובל במשמרתם וקאמר ש"ס פנחס זבין הגבעה מהגזבר שמכר חרמי גבוה עד היובל והיו עדיין כ"ב שנים עד היובל וזבנה פנחס וקמ"ל קרא עשירתו של פנחס וקבור בו כי מה ה"ל למיעבד שלא היה לו קרקע אחרת אז ומ"מ אין גנאי לצדיק אלעזר שקבור בקבר שאינו שלו כי אחר מיתתו של אלעזר נתכהן פנחס לכהן הגדול ובהגיע היובל אחר כ"ב שנה נטלה פנחס לחלקו שנטל חלק בראש ויש כאן שבח לשני הצדיקים:

2825

2826ואם כדברי כן הוא יש להוכיח משמעתין שיטת הרמב"ם והראב"ד דהקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג מותר לחפור בו בורות שיחין ומערות ודלא כהירושלמי דמייתי משנה למלך רפי"א משמטה ויובל ואזדא לי' מה שדחה משנה למלך דלמא פנחס נטל רשות מהמוכר לחפור בו קבר כיון דשדה החרמים שסופו לחזור ביובל למשמורת הכהנים מי יתן לו רשות האיכא כמה יונקי שדים וגמולי חלב עתה שלבסוף בשנת היובל יהיו בני י"ב שנה ומאן מחיל מאן פייס אע"כ ס"ל לתלמודא דידן דמותר לחפור בו:

2826

2827והרווחנו עוד לפ"ז נימא הא דפשיטא להש"ס ס"פ השולח דהקונה שדה בשעה שהיובל נוהג לא מצי לאתויי' ביכורים משום דלא מצי למימר האדמה שנתת לי היינו לדעת הירושלמי דלא מצי חפור בה בורות שיחין ומערות והתם אדר' יוחנן קיימי' דהוא מרא דירושלמי אך למאי דמוכח משמעתין מאביי שהוא בתרא טפי דמצי לחפור בו שיחי' ומערות שפיר יכול להביא ביכורים ומיושב קושי' תוס' ס"פ השולח ע"ש הארכנו ויצאנו מענין אל ענין תל"ית:

2827

2828ונבוא אל השני' מה ראו חז"ל על ככה ומעלתו כ' ע"ד הפלגה הא לא כתיב קבורתכם דבעי' שלכם אף על גב דיפה כיוון אבל לא נזהר בלשונו דודאי כתיב כי אני ה' בפתחי את קברותיכם עמי אך מ"מ יפה כיוון דאין לנו לחדש דרשות מלבנו והיכי דאתמר אתמר והיכי דלא אתמר לא אתמר אך הכא מנהג אבותינו בידינו כי כן הקפיד אאע"ה אפי' אחר שכבר קנה בכסף מלא עדיין לא קבר שרה שם עד שהחזיק בה שיהי' שלו ממש טרם קברו אותה כדי שלא תהי' הצדקת מונחת רגע א' בקבר שלא נקרא על שמה ממש ומהתימא כי גם בלא כסף הי' ארץ ישראל מוחזקת לאאע"ה משעה שנאמר לו קום התהלך כמבואר ב"ב קע"א והוא שלו ממש כמבואר בע"ז נ"ג ע"ב ורש"י ד"ה ואשיריהם תשרפון באש ואין זה ענין למחלוקת רועי לוט עם רועי אברהם חדא ההוא קודם התהלך בארץ לארכה ולרחבה הוא שזה נאמר אחרי הפרד לוט ועוד נהי דגוף הקרקע לאאע"ה מ"מ ישנם להגוים מה שגדל כמ"ש תוס' ר"ה י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי יע"ש [ומה שצל"ע דבריהם כבר עמד עליו בפרשת דרכי'] ואם כן צדקו טענת הרועי' ועכ"פ לדינא הי' א"י של אאע"ה ולא היה מיקרי כ"כ צדיק קבור בקבר שאינו שלו ואפ"ה אחר שגם שקל כסף מלא הניח עדיין המת בבזיון ולא קברה עד שקם המערה למקנה וז"ל רמב"ן פ' חיי שרה וטעם לעיני בני עמי לאמור הנה כל העם הנה ולא תחוש לכפירה או לחזרה וקבור מתך שם מעתה כי שלך הוא ולא אוכל לשוב ואברהם לא עשה כן כי גם אחרי שפרע הכסף מלא החזיק בתחלה בשדה ובמערה והקימום ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר הסוחרים והגרי' הנמצאים שם ואחר כך קבר אותה עכ"ל רמב"ן ועיין רבינו בחיי' ועיין תוס' מ"ק ד"ה מה חג שבעה מייתי בשם ירושלמי אין למדין מקודם מתן תורה מיהו במ"ק ח' ע"ב מייתי תוס' ד"ה לפי שאין מערבים וכו' דירושלמי יליף מקודם מתן תורה וכן פסק שם הרמב"ם ודברי רמב"ן פ' ויצא כמסתיר פנים מזה הירושלמי ויעיין סנהדרין מ"ו ע"ב בעי למילף הספידא מאברהם ע"ש אם כן מזה למדו חז"ל קפידא זו אף על גב דלא כתיב קבורתיכם הן הנה גבורותיכם:

2828

2829ומה שחשב רום מעלתו דלא שייך לומר דאית ליה למת נייחא באיזה מקום נקבר רק הכל בשביל החיים ופגם משפחה יעיין תוס' מ"ק י"ג ע"א ד"ה אין מפנין מייתי ירושלמי נוח לאדם לדור בשלו יע"ש מסיים שם בירושלמי וז"ל אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי ובתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי שערב הוא לאדם שיהיה נינח אצל אבותיו עכ"ל ובטי"ד וב"י ר"סי שס"ג גרס אצל משפחתו א"כ לאו דוקא בן אצל אבותיו וגם שם בטור יראה שאין חילוק בזה בין ארץ ישראל לח"ל כמו שחשב מעלתו:

2829

2830והנה מדברי הירושלמי הללו אין סתירה ולא סייעתא לדברינו סייעתא ליכא דהירושלמי לא מיירי מקבר הקנוי לו רק משל אבותיו ומשפחתו ומ"מ סתיר' נמי ליכא די"ל גם מעיקרא מסתמא קברוהו בקרקע הקנוי לו כדרך ישראל אלא שלא היה אצל משפחתו וקמ"ל הירושלמי דאפי' בשביל זה מותר לפנותו עכ"פ הבאתי ראיה מירושלמי דשייך לומר על המת דנייח ליה אם כן ה"נ י"ל דנייח לצדיק להיות קבור בשל עצמו ולא בקרקע שאולה וההוא דר"ג דנהיג סלסול בעצמו והוציאו בבגדי פשתן לבן נמי מורה כן דכל הני מילתא ניחא למת עצמו ואין אדם חי רשאי לשנות אם לא ברצונו של מת דבשלו רשאי ולא בשל אחרים דאם לאו הכי היה ר"ג מתקן בחייו כן לאחרים כי הוא היה נשיא בישראל ויכול לתקן כן וכדעביד בנו בכריתות ח' ע"א במתני' א' רשב"ג המעון הזה וכו' ורמז עליו מג"א ריש הלכות שבת ועיין תקנה זו בפי' המשנה לרמב"ם ספ"ד דגיטין ותי"ט שם ומדלא עביד ר"ג הכי ש"מ לא בחיים תליא מילתא ומי יכול לדון את המתים עד דעביד הוא עובדא בנפשיה ובמתני' ספ"ב דשקלי' מותר המת ליורשיו ר"מ אומר יהיה מונח עד שיבוא אלי' ר"נ אומר בונין לו נפש על קברו משמע שזה אינו ליורשיו אלא נייח דעתא למת עצמו אף מר ני' אל תתמה על שיהיה נייח לצדיק שיהיה קבור בשלו ובירושלמי מייתי תאני רשב"ג אומר אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרוניהם יזכירהו ה' לטובה ולחיי עד יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אומר כבוד כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:

2830

2831פ"ב יום ב' טוב מרחשון תקפב"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2831

2832שלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג החרוץ המופלג ומפורסם כש"ת מהו' בער ני' אב"ד דק"ק אייבשיטץ יע"א:

2832

2833יקרתו הגיעני פה בקרית חוצות בעסקי ברפואות ונפשו היפה בשאלתו על דבר בית הקברות שבעירו רגילים לקבור להניח הראש לצפון ורגליו לדרום ופתח שער הכניסה להקברות הוא לדרום ומחמת דוחק המקום שנתמלא פה אל פה רוצה לשנות להתחיל שורה אחרת ממזרח למערב הראש למזרח ורגלים למערב אם יש קפידא ולשנות מהרגיל. יפה כ' פר"מ דמסוגיא דב"ב ק"ב מבואר שלא היו מקפידים בצדדים שהרי חפרו כוכין לאורך ולרוחב המערה כמבואר בסוגיא אלא שמצא בסוף ס' א' נקרא ס' החיים שם כ' לקבור מצפון לדרום ולא כ' שום טעם והוא נגד הש"ס הנ"ל אלו דברי פר"מ גם בעיני יפלא מאין הרגילות לקבוע תחומין ורוחו' בקבורת מתי' ובק"ק פ"ב קוברים ראש למערב ורגלים למזרח ומ"מ הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם וכל דבר שב"ד של מטה מוסרים נפשם עליו הקב"ה מאיר עיניהם הנה מרגלא בפומא דאנשי דקוברים הרגלים נגד פתח שער כניסה ויציאה לרמוז האמונה בתחיית המתים שעתיד לעמוד מקברו ולצאת דרך שער והוא כענין שכתבו הפוסקים להלביש בתכריכים יפים לרמוז שעתיד לעמוד במלבושיו ה"נ דכוותי' והנה טעם זה מופרך קצת דהא מתי ח"ל מתגלגלים תחת מחילות ולא יצאו השערה ורגיל אני לומר שע"כ תיקנו בברכת אהבה לומר ותוליכנו קוממיות לארצנו לאפוקי לאחר מיתה ע"י גלגול אלא בחיים קוממיות דלאחר המיתה בזמן התחי' יבוא ג"כ לשם אבל לא קוממיות כ"א מתחת המחילה ואם כן האי טעמא בורכא הוא ומ"מ רמז אמונה אית בה והנה כשאנו רוצים לנסוע לא"הק ממדינתינו שאנחנו מפוזרים באיירפוא יש לפנינו ב' דרכים או נסוע מצפון לדרום עד הים האמצעי ומשם הופך פניו למזרח לא"י או נוסע ממערב למזרח לקונסטאנדי"א ומשם הופך פניו לדרום ובא לא"י וע"כ בתפלתינו אנו הופכים פנים מזרחית דרומית כמבואר בש"ע א"ח סי' צ"ד ובט"ז סק"ב וע"כ נכון לקבור או ראשו לצפון ורגלים לדרום שיתגלגלו דרך דרום ונמ"ש בס' החיים הנ"ל או ראשו למערב ורגליו למזרח שיתגלגל דרך מזרח כנלע"ד והשתא לפ"ז לק"מ מש"ס דמיירי בא"י דמתים קמים עומדים לע"ל ובמקומם יעמדו על רגליהם ע"כ אין קפידא ברוחו' מה שאין כן בח"ל וא"ש והשתא אם רוצים בני עירו להשכיב ראש למערב ורגליו למזרח הרי כמו ראש לצפון ורגלים למזרח ורק משום שינוי רגילות לכאורה יש להוכיח דאין קפידא כל כך מדאמרי' שלהי נזיר כדרכו לאפוקי ראשו בין ברכיו ע"ש והוא דבר רחוק שיהי' ראשו מושכב בין ברכיו אפי' בגוי ומ"ט לא קאמר כדרכו לאפוקי מונח שלא כדרך הרגילות שכ' תוס' ב"ב ק"ה ע"א ד"ה בודק וכו' יע"ש ולמהרש"א משמע גם הרשב"ם סובר דהי' להם רגילות בכך אלא דמיירי שלא השגיחו איך הי' מושכב ואם כן קשה מאי טעמא לא אמרו כדרכו למעוטי שמצאוהו מושכב שלא כדרך הרגילות אע"כ יכולים לשנות מהרגילות ונהי מכל מקום כיון דרוב רגילים ומשו"ה אם אינו מושכב כמורגל אינו צריך לבדוק כ' אמות להלן משום דתולין ברוב אבל עכ"פ צריך ליטול כדי תפיסה ומש"ה מוקי ליה בראשו בין ברכיו שאז אפי' כדי תפיסה אינו צריך ליטול אם כן מוכח מזה בדבר שאין בו קפידא כל כך יכולים לשנות מן הרגילות והשתא אם יכולים להשכיב ראש למערב ורגלים למזרח דאז אין קפידא בעיקר המנהג כמ"ש משום שינוי רגילות ליכא לפע"ד ומה טוב אם אפשר שיפתחו עוד שער א' לצד שכנגד רגלי הקבורים לקיים מנהג הנ"ל כאמור ואם גם זה א"א לקבור ראש למערב פשיטא דהכל מותר ואין דנין אפשר משא"א וגדולה מזו בש"ך סי' שס"ב סק"ד ומה נעשה ועונותינו גורמים שהעולם צר לנו לחיים ולמתים עד ירחיב ה' לנו ופרינו בארץ בב"א:

2833

2834יערגן כאור בקר ליו' ה' ה' אלול תקצה"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2834

2835ביום עש"ק שופטים תקע"א לפ"ק הביאו לכאן איש קדוש הנהרג בידי עכו"ם רוצח ונקבר ביום א' שלאחריו ושמו ר' דוד בר"י שאכרלס ז"ל הי"ד והיות כי זקני וראשי הח"ק היו בשוק פעסט והנשארים פה אינם בקיאים במנהגי הח"ק ע"כ באו ושאלוני אם לקוברו בקברי אבותיו או לייחד לו מקום שם קבר בפ"ע כי שמעו אומרים דין ד' מיתות לא בטלו והמחויב מיתת ב"ד אין קוברי' אותו בקברי אבותיו והנה חפשתי חפש מחיפוש בספרי ראשונים וש"ע ולא מצאתי מזה מאומה מ"מ אמרתי אומר אם היו כאן בעלי הח"ק לא הייתי מוחה במנהגם אך מאתי לא תצא הוראה כזאת אלא יקברוהו בקברות אבותיו לפי כבודו הראוי לו:

2835

2836ראה זה מצאתי בס' חסידים סי' רכ"ג מעשה ברשע א' שנקבר בין הנהרגי' ובאו בחלום להסיר הרשע מביניהם משם מוכח בהיפוך שהיו רגילים לקבור הנהרגי' בין שארי אנשים ואירע מקרה שנקבר רשע ביניהם והסירוהו מביניהם דאין לומר שגם הרשע הי' נהרג בידי העכו"ם דז"א מכיון שנהרג קרי לי' חסידך ועבדיך כאשר יבואר לקמן אי"ה:

2836

2837ועוד גם דברי הני אינשי אין בהם ממש מ"ש דין ד' מיתות לא בטלו ר"ל מי שנתחייב סייף נמסר למלכות תינח אי הוה אמרי' מי שנמסר למלכות מתחייב סייף אז הייתי אומר כלל כל מי שנהרג בידי גוים הוא מחייבי מיתות ב"ד ור"ע וחבריו והרוגי לוד מאי איכא למימר אבל חז"ל נזהרו בדבריהם ואמרו מי שנתחייב סייף נמסר למלכות אבל לא כל מי שנמסר למלכות נתחייב סייף ומכ"ש הנהרג ע"י רוצח האורב לדם וא"כ אוקמי' ליה בחזקת צדקות וכשרות וקדוש יאמר לו:

2837

2838ועוד אני מביא ראי' ברורה מש"ס סנהדרין מ"ח ע"א דשקיל וטרי בקדשי שמים של אנשי עיר הנדחת מ"ט אין מקריבים אותם הא מכיון דאיקטל ה"ל כפרה אפי' מת מתוך רשעו כדכתי' נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף אף ע"ג דהיו רשעים ומתו מתוך רשעם קרו להו עבדיך ומשני מת בידי עכו"ם דלא בדין מיקטלי ה"ל כפרה אפי' מת מתוך רשעו משא"כ מת בב"ד של ישראל לא ה"ל כפרה עד שנתעכל הבשר ואז מלקטין העצמות וקוברי' אותם בקברות אבותם ע"ש ויש ללמוד משם תרתי חדא דאי הוה מתכפר במיתה קודם דחזי צערי דקברי וקודם עיכול הבשר היו קוברי' אותם מיד בקברי אבותם כמבואר התם להדיא אלא דהנהרג ביד ב"ד ל"ל כפרה אלא אחר עיכול הבשר ע"כ נמסרו ב' בתי קברות לב"ד תו איכא למשמע דנהרג בידי עכו"ם נתכפר לו מיד טרם צערי דקברי דהרי אותן שהיה מאכל לעוף שמים לא חזו צערי דקברי וגם בטרם נתנו לעוף השמים כבר קרי להו עבדיך שהרי אומר נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף ש"מ מעתה שנקטלו קרי ליה מיד עבדיך ונתכפר להם א"כ ראוי' ומחויב לקוברם בקבר אבותיהם לפי כבודם:

2838

2839ונ"ל הראשונים שהנהיגו כך לא דקדקו כ"כ בדבר משום שאז היו נוהגים ללקט עצמות אחר עיכול הבשר ולקוברם בקבר אבותיו וכמה אנשים שמתו על מטתם ונקברו שלא במקומם ואח"כ לקטו עצמותם וע"כ לא הקפידו לדקדק כ"כ בהנ"ל אבל עכשיו בטל מנהג ליקוט עצמות מבינינו לגמרי ע"כ לא יאות להפסידו את קברו במקומו הראוי לו והואיל והוא זכור לטוב יפסיד:

2839

2840בכל זאת אני אומר אלו לא שאלו את פי הייתי מניח להם מנהגם אבל השתא דאתו לקדמאי מאתי לא תצא הוראה כ"א מה שנלע"ד בזה וה' יציל עמו מכל שעות רעות ומכל מכשול וטעות ויגדור פרצותינו ברחמיו אמן חתמתי שמי: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2840

2841שוכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג שלשלת היחוס כמהו' אלעזר נ"י סג"ל הורוויץ רב במקהלות ה' שבוויען הבירה:

2841

2842נפשו היפה בשאלתו על אודות בית הקברו' שניתן ליהודים לקבור שם המתים במגפת (קאלרא) ר"ל ואותם הנקברים לא ניתן לחלוטין לאחוזה לישראל וגם אינו מוקף חומה ואינו משומר וע"פ דיניהם אחר שש שנים מפנים העצמות וזורעים שם באותו מקום שיחדו לקבור שם מתי מגפה שלהם והן עתה מצאו מקום שבקל יכולים המנהיגים להשתדל אצל הקיר"ה לפנות ב"הק ולהוציא המתים ולקוברם בב"הק הישנה ורובם מהמתים במגפה המה מבני העיר שיש להם משפחתם שוכבים בקברות הישנה ועתה נפשו בשאלתו אם מותר לפנות כל הקברות ההוא או לא:

2842

2843נראה פשוט יותר מביעא בכותחא דמותר ומצוה רבה איכא להשתדל בזה ולא מבעיא אותם שאבותיהם וקרוביהם שוכבי' בקברות הישנה פשיטא ופשיט' ואין צריך לפנים והוא בש"ע סי' שס"ג אלא אפי' שארי מתים שאין להם קרובים וגואלים בוויען וקיי"ל אין מפנים אלא מקבר בזוי למכובד מ"מ הכא שאני בווין דאינו מוקף חומה ואינו משומר ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו אף על פי שאפשר ע"י השתדלות והוצאות מרובים אפשר יתן ה' ויפעלו המנהיגים הנגידים לבנות חומה סביב ולסגור ולשומרו ושיהי' מוחלט לאחוזה מבלי שישלטו בו ידי זרים מ"מ מכיון שהוציאו משם כל האנשים השייכים לאנשי העיר ושיש להם קרובים שם ולא נשאר על הקברות ההוא רק אנשים אחרים שהתגוררו מי יכול להטיל על הצבור להוציא הוצאות וטרחא מרובה ע"ז כיון שאין כאן קרוביהם ויורשיהם שיסייעו לזה לא מצינו להטיל חיוב זה על הצבור נמצא נשארו בלי שמירה מפריצי' שיתעוללו בהם ובכי הא מותר לפנות מקבר לקבר כמבואר ג"ז שם ועוד נ"ל דכיון שאין הקברות של ישראל משא"כ הקברות הישנה ה"ל לגבי הנקברים שם כצדיק קבור בקבר שאינו שלו יעיין ב"ב קי"ב ע"א משא"כ בב"הק של החברא כנהוג יש לכל הנקברים שם חלק כדקי"ל ב"הכנ של כרכים במגלה ר"פ בני העיר ע"כ נלע"ד פשוט שיהיו זריזים לדבר מצוה וה' עמהם הכ"ד א"נ: פ"ב יום ב' ט"ז כסליו תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2843

2844שוכ"ט לי"נ ורב חביבי ה"ה הרב הגאון המא"הג המפורסם החרוץ המופלג כש"ת מהו' מאיר ני' אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

2844

2845יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידן חומות בית הקברות שנהרסה ובנו אחרת טובה הימנה תחתי' אם מותרים הצבור זט"ה במא"ה לבנות מהאבנים הישנים בית שער לכניסת בית החולאים ומלון אורחים ומקום אסיפת קרואי מועד אנשי ח"ק ונסתפק לפי מה שנוהגים להחמיר במצבת הקברים כמבואר בהגה' ש"ע סי' שס"ד והוא עפ"י הג"א פרק אין מגלחין דמייתי הרב"י שם ובט"ז ושם נאמר כל שנעשה לכבוד המת והחומה נעשה נמי לכבוד המתים לשמירתם שלא ישלטו בהם זרים א"ד לא נאסר אלא קבר שגוף המת נקבר בו אבל משמש רחוק כחומה לא ועוד שנעשה לחיים ולמתים דגם החיים מתלוננים בצלה ומבואר בירושלמי דמגילה פ' בני העיר כל שנעשה לחיים ולמתים אינו נאסר ומייתי בתשו' רשב"א סי' רצ"ו ועוד דקיימא לן דמותר לעשות מלאכה בכלי חפירת קברים מרצון הגזברים והוא מתשו' רשב"א סי' צ"ו ומשמע ליה לפר"מ דמדינא התירו רשב"א ולא משום לב גבאים אתנו עלי' בתחלת קנייתם וה"נ לא עדיף חומה מכלי חפירה אלו דברי פר"מ ודפח"ח ושאלת חכם חצי תשובה:

2845

2846ואומר נ"ל פשוט להתיר מכמה טעמים מטעמים הנ"ל ולבר מן דין כאשר יבואר אי"ה עוד וכדמות ראיה מדברי אגדה ברכות י"ח בהאי חסיד שהקניטתו אשתו ולן בב"הק עד ששמע רוחות מספרים זע"ז וק' וכי לא היה לו מקום להתלונן בשדה וברחוב עד שלן בב"הק שהוא מעשה שוטים או מכשפים וע"כ צ"ל שלא היה משומר מלסטים וחיות כ"א לחסות בצל חומת ב"הק וק' הא אסורה בהנאה בשלמא הא ל"ק הא בלא"ה אין ישנים בב"הק כמו בקדושת ב"הכנ כמ"ש רמב"ם מתוספתא דמגלה עיין פי"ד מאבל והיינו אפילו שלא ע"ג קבר אלא מקום שהוקצה לב"הק לרבים נאסר כקדושת ב"הכנ וביאר דבר זה יפה באורך בש"ג פ' נגמר הדין והסברא נותן כך דכל שהוקצה למצותו להתפלל בתוכו או ללמוד בתוכו או לקבור בתוכו הכל הוקצה למצותו ואין ניאותי' בהם וא"כ האיך הותר להחסיד ללון שם י"ל חכמים ותלמידי' שרי כמו דשרי בב"הכנ לאכול ולשתות ולטייל משום דכבוד וצורך תורה עדיף מב"הכנ וב"הק ולק"מ אבל אי חומת ב"הק אסור בהנאה מטעם משמש מת ק' אע"כ מוכח מזה דאין אי' בחומו' ב"הק אך מ"ש פר"מ דאפשר דלא נאסר אלא משמשים הקרובים לגופו של מת כגון קברו ומצבתו למאן דאוסר מצבן אבל משמשי' רחוקים לא ומפני כן כ' נמי פר"מ שנתלה בלשון הג"א שכ' כל מה שנעשה לכבוד מת וכו' כאלו יש ספיק' או פלוגתא במשמשי מת שיאסר ומי יחלוק. נבאר הענין בעזה"י:

2846

2847הנה בסנהדרין מ"ז ע"ב ילפי' משמשי מת ממשמשי ע"ז שם מעבדו שם הגוים דקאי אהמשמשי' ובמשמשי ע"ז אפילו משמשי דמשמשי כמ"ש פר"מ מסכינא דפסק בי' גווזא בחולין ח' ע"ב ויעיין פרש"י סוכה ל"א ע"ב לולב של ע"ז ששמשו לפניו לכבד בו הקרקע ואינו אלא תשמישי של כבוד וה"ה למשמשי מת ואין חילוק בין קבר שנקבר בו לחפירה שחפרוהו הקבר והא דילפי' מדברי קבלה מקבר בני העם היינו קולא ילפי' דלא נאסר אפי' מחובר ובאמת לרבא דיליף משמשים ממשמשים דוקא ל"צ קרא דקבר בני העם דהא בהאי קרא כתי' אשר עבדו שם הגוים אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם א"כ כי היכי דיליף שם שם לאסור משמשי' נילף נמי שם שם להתיר מחובר אך שמואל דמייתי מקבר בני העם אולי ס"ל בהא כאביי דילפי' אורחי' מאורחי' היינו מעגלה ערופה דאפי' נאמר שמואל ס"ל הזמנה לאו מלתא היא עיין סוכה ט' ע"א ובמלחמו' ה' שם מ"מ אפשר דיליף מעגלה ערופה רק ס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה ולעולם הזמנה לאו מילתא היא ומדיליף מע"ע שם שם נימא נילף מנחל איתן דהרי כתי' וערפו שם העגלה בנחל והוא מחובר ונאסרה ע"כ הוצרך למילף מקבר בני העם דנהי דנחל איתן שהוא הקדושה עצמה נאסרה במחובר מטעם שיבואר אי"ה מ"מ קבר שהוא רק משמשי לא נאסר במחובר:

2847

2848ובע"ז נ"ח הקשה הריטב"א הא בע"ז אמרי' אע"פ שהמשתחוה לא אסר' מ"מ חפר בה בורות שיחין ומערו' אוסר אפי' הקרקע א"כ קבר נמי הרי החפירה משוי לי' תלוש לקרקע עולם שבו ותי' בע"ז הוא דגמרא גמירי' ליה בהכי ולא במת ודוחק גדול וגם לכאור' תלוי בדון מינה ומינה כמובן ע"כ נלע"ד הא דע"י מעש' נאס' מחובר נילף מנחל איתן שע"י מעשה שנעשה בתוכה או קבורת הע"ע או העריפה עצמה הוה מעשה עי"ז נאסרה קרקע עולם ה"נ הרים אלהיהם אך זה דוקא בע"ז עצמה כמו נחל איתן שהוא קדושה עצמה ואינה משמשת לע"ע כי שניהם יחד הוה מעשה המצוה והכפרה ולא נילף מיניה אלא החופר בהר ושוב השתחוה לו אבל קבר שהוא משמש למת לא נילף מיני' דאע"ג דחופרים בו מ"מ קרקע עולם לא נאסר וזה נילף מדברי קבר בני העם:

2848

2849ואמנם בטור יו"ד סי' שס"ד מייתי דרבינו ישעיה ס"ל דעפר הנתלש עכ"פ הוה כתלוש ולבסוף חברו ולכאורה הדעת נותן כן ואמנם הטור פליג מדלא משכח בש"ס פירוקא אלא קבר בנין ולא משני בשהחזירו העפר הנתלש וכ' הרב"י שכן דעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש וכ' הב"ח שכן משמע מיתור לשון הרי"ף וכן העתיק הרא"ש אבל קבורה דחפירה דליכא עלי' בנין וכו' משמע כנ"ל אבל מרמב"ם לא משמע מידי ולכאורה היה נראה אף על פי שמסברא נראה דברי רבינו ישעי' נכונים מ"מ ראי' הטור מש"ס מוכרחת מדדחיק בקבר בנין ולא מוקי בשהחזיר עפרו לתוכו אבל ר' ישעי' נראה דס"ל דלפנים בימי התלמוד כשהיו חופרים כוכי' בעובי הקרקע והיו כותלים ותחתי' וגבה הכל מיניה וביה לא נהגו להחזיר עפר החפירה לתוכו ולא ע"ג ועיין רשב"ם ס"פ המוכר פירות ותראה כן ומשו"ה לא משני הכי אך הרמב"ם פ"ד מאבל הלכה ד' כ' להדי' שגם בחפירת כוכים מחזירים העפר והאבנים על פניו א"כ נשאר הכרח הטור דלא כרבי' ישעי' וא"ש שכ' הב"י גם הרמב"ם כרי"ף ורא"ש:

2849

2850כתבתי זה מפני שזה ימים רבים נצטערתי בפשיטות ש"ס שם דמייתי ממרחק קושי' מברייתא ולא מייתי מהאי קרא גופי' קבר בני העם דתוס' בע"ז נדחקו דמיירי בקבר בנין ע"ש ס"ב ע"ב ד"ה לקלינהו וכו' וא"כ המקשן דמקשה מברייתא ולא אסיק אדעתיה קבר בנין אמאי לא הקשה מקרא גופיה מיהו לרבינו ישעי' י"ל קרא דחיק דמיירי בקבר כעין דידן שמחזיר העפר עליו אבל ברייתא שהיה בימי התנאי' אנהו ידעי דלא נהגי בימיהם כך אבל להטור ק' וצל"ע:

2850

2851היוצא מהנ"ל לא ידעתי שום היתר לכלי חפירה אלא מטעם שכ' רשב"א בתשובה סי' צ"ו כיון ששייכים לציבור הו"ל כאלו התנו עליהם ועפ"י מ"ש להדי' סי' רצ"ו בגדולה מזו אפי' מה שמניחים על המת עצמו ה"ל לב צבור מתנה עליהם וא"כ י"ל חומות ב"הק אשר לן בו החסיד ע"ה היה של רבים וכאלו אתנו עלי' מעיקרא ועוד כמ"ש פרמ"כ דנעשית לחיים ג"כ וכירושלמי פ' בני העיר ועוד י"ל דלא נעשה החומה משמש כלל דהקבר גופי' הוה כבית שמעמידים בו ע"ז ומקריבי' בו ומתפללי' בו והוה כעין פנים בקודש אבל חומה שאינה אלא לשמירה לא נתקדשה ואבני ירושלים לא אתינן עלה מפני שהוא שומר למקדש ולאוכלי קדשים אלא מפני שניבני' ממעות שירי הלשכה ומאן דפליג וס"ל ירושלים לא קדוש כ' תוס' רי"ד הטעם דס"ל דאין בונין משירי הלשכה אלא ממעות חולין אבל לא מצינו שתהי' חומה העשוי' לשמירה להציל מנזק שתהיה משמשי' ותאסר דכל שלא מצינו במקדש לא נאסר במת ומה"ט נרא' לי בסי' שס"ח בעשבים הגדלים על הקרקע תלוש ולבסוף חברו אפשר הוה כגדולי קדשי מזבח דאינם אסורים וכמדומה שכבר דברנו מזה פא"פ:

2851

2852בהא סלקינין לפע"ד אין כאן בית מיחוש ויכולים הגבאים שהם כמו זט"ה לשנותה ולבנות האבני' והלבנים לבנין אחר הצריך לצבור ואם דעתו מסכמת גם אני מסכים הכ"ד א"נ לנצח דש"ת: פ"ב כאור בקר ליום ד' ט"ז תמוז תקצ"ד לפ"ק:

2852

2853משה"ק סופר מפפ"דמ:

2853

2854תכל שנה וקלקלותה תחל שנה ותקנותיה לידידי התו' המופלא כ"ה הרש ני' דוקס:

2854

2855נתעורר מעלתו עמ"ש בנ"בי תנינא חי"ד סי' ר"י עיינתי שם הנה לכאורה הו"מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש ואי' הנאה דתקרובות ע"ז וי"נ מזבחי מתים נפקא לן ומת מעגלה ערופה וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ"ש למכור או לתנו לגוי אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנ"בי הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ"מ הא מתרפאים באי' הנאה ע"כ האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פ"נ כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ"נ איכא משום אי' הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם יעיין ברמב"ן פסוק כי קללת אלהים תלוי יראה שאיננו כהבנת החצונים:

2855

2856והאי שפחה דנתחייבה שריפה למלכות ושלקוהו במס' בכורות מ"ה ע"א האי שפחה עמלקית היתה דמותר הנאה או אפי' שפחה כנענית של ישראל ותליא בפי' הראשונים בכוונת תוס' דמס' ב"ק י' ע"א סוף ד"ה שהשור וכו' ועיין מ"ל פי"ד מאבל ע"ש ולכאורה יש להוכיח דעבד מת אסור בהנאה מגיטין מ"ג ע"א דמשני במנוול ומוכה שחין וקשה אכתי חזי למוכרו להאכילו לכלבים אחר מיתה או ללמוד הניתוח ובשגם שהוא מוכה שחין וילמדו ממנו רפואה לכיוצא בו אע"כ אסור בהנאה ותיובתא להמתירין עבד מת בהנאה וי"ל עכ"פ אין האדון רשאי לנוולו כבנדה מ"ז ע"א לעבודה נתתי ולא לבושה והנה ממילא לק"מ ממלכי ישראל שהחניטו אותם כמ"ש בתשוב' נ"בי הנ"ל דהתם לא נהנו מהם וליכא משום איסור הנאה ותימא שלא הביא מיוסף שהחניט אביו יעקב ובחי' תורה שלי פרש' ויחי כתבתי על פי מה שכ' לקט הקמח על משניות סוף פרק ה' דפסחים על פי דרך הזוהר שחלילה לא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו אלא דרך טבורו הכניסו האפרסמון דדרך פיו של מת א"א דמשמת נסתם הפה ונפתח הטבור כמו שהיה במעי אמו (נקב קטן כחוט השערה) ושם הכניסו הרופאים האפרסמון ע"ש שסיים דבר זה נודע לבני יעקב לא לזולתם לכן אין רופאי או"ה יודעים לעשות כן למלכיהם ועל זה כתבתי אני שזה דוחק כיון שנודע לרופאי יוסף ועשה כן ליעקב מסתמא היו עושין לפרעה במיתתו ולא היה הדבר נשכח כי היו עושין כן לכל מלכי ארץ אבל נ"ל מה בצע לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא צואה ע"כ א"א בלי הוצאת בני מעים הפנימים אך ביעקב כתיב ויגוע וכו' וכ' רמב"ן סוף פ' חיי שרה שנתמקמק בחולי מעיים כמו עשרה ימים ויותר עד שהמק בשרו והוא על רגליו והי' נקי מכל רפש וצואה לו היו יכולים להכניס אפרסמון דרך טבורו וגם ליוסף שלא נאמרה בו גויעה לא היו יכולים לעשות כנ"ל אלא חנטוהו כדרך כל החונטים ע"כ נקרא עצמות יוסף ולא נאמר כן ביעקב מטעם הנ"ל שנשאר יעקב שלם [ועפי"ז י"ל לשון שאמר יעקב לבניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי ופי' רמב"ן אל אבותי שאוני אל אבותי וק' מ"ט לא אמר ג"כ אל תקברוני במצרים כמ"ש ליוסף ואם סמך עצמו במה שכבר השביע ליוסף א"כ ג"ז לא הי' צריך אלא י"ל שעיקר חששא הי' שיקברוהו במצרים לעכל הבשר ושוב ישאוהו דא"א לחנוט דרך טבורו ויחושו לרמה ותולעה וע"כ אולי יקברוהו תחלה במצרים ע"כ צוה שעכ"פ בשום אופן אל יקברוהו במצרים אך סמוך למיתה שראה עצמו נקי מכל לכלוך אמר אני נאסף דייקא בגויעה ואסיפה ואפשר בחניטה דרך טבורו פשיטא שלא תקברוני תחלה במצרים ולא אמר רק שאוני אל אבותי] אלו דברי בחי' תורה:

2856

2857וכבר הארכתי במקום אחר במשאחז"ל אין עכו"ם מטמאים אציע מ"ש תוס' פ"ק דע"ז לחלק בין אדם להאדם דגם עכו"ם נקראו האדם והסביר תורת חיים כי האדם בה"א הידיעה דקאי אהגוף העומד בפנינו ובזה בין עכו"ם ובין ישראל צורת אדם הוא אך אדם בלא ה"י הידיעה קאי על תוכו אדם פנימי חלק אלהי ממעל זה קאי על ישראל ולא אעכו"ם וחושב אני שאפשר לומר שהחמיר' תורה בטומאת המת שלא יבואו ליהנות וכעין הא דנדה נ"ה ע"א אלא התם בעור אדם דרבנן ואני אומר בבשר אדם דאורייתא ואם כן בשר עכו"ם דמותר בהנאה אינו מטמא באוהל עכ"פ לא החמירה תורה כי אינו צריך הרחקה והאי גופא טעמא בעי הוא משום דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות ע"כ קוראים הרוח (זעליג) והגוף פגר (געקערפערט) שהוא כולו גוף (קערפער) וע"כ מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו וע"כ מותר בהנאה ואין עכו"ם במותם קרוים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם:

2857

2858אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחי' קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרי' עליו קללת אלקים תלוי ע"ד רמב"ן פרשת ויצא שרמזתי הנ"ל ע"כ אסור בהנאה וממילא מטמא ועד"ז יובנו דברי חכז"ל במשנה שלהי מס' ידים ואין להאריך ואחתום בברכה א"נ:

2858

2859פ"ב מש"ק א' דסליחות תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2859

2860שלום רב לידידי המופלא כבוד מהו' אלי' ני':

2860

2861נפשו אותה לדעת דעתי הקלושה בכהן א' שנכנס לחצר א' של גוי ומצא שם מצבת אבן מושכבת על פניה טמונה בקרקעית החצר והפכה על גבה ונמצא כתוב עליה פה נטמן איש הגון ר' זכרי' בן ר' ידידי' נפטר בעי"הכ קנ"ט לפ"ק וזה הוא יותר מתט"ו שנים והנכרי בעל החצר אמר שמקובל הוא מאבותיו מעולם שהי' שם ובסביבותיו בית הקברות של ישראל והנכרי הזה מהימן להאי כהנא אך גם אנו מקובלים שהגלילות ההוא נתיישבה מחדש אין לישראל שם מאה שנים לכל היותר ועתה מה יהיה דין הכהני' או הכהן הזה דמאמין ליה להגוי ועוד האריך:

2861

2862הנה מה שמקובלים היהודים שלא הית' שם קהלה קודם ק' שנים אין מזה הכרח שפי הגוי דבר שוא כי ידוע הוא שהיו קהלות גדולות בגלילות הללו בשנים קדמונים וגורשו היהודים וחזרו ונתיישבו הלא הגאון בעל ת"הד היה רב בנייאשטאט סמוך לוויען ומזכיר בדבריו גערץ וקרעמז וכל חכמי איסטריך וזה היה סמוך לשנת שין ואחריו הגאון מהר"י ברונא בעיר ברין שבמעהרין ומכל אותן המקומות נתגרשו היהודים ולא נשאר להם שם ושארית בארצות ההמה והי' זה כאחד מהם ואין כאן סתירה כלל:

2862

2863ולעיין בהך מילתא צריכי' לעיין בג' ספיקות (א') אם נאמין שהי' שם קברות כלל (ב') אם היה שם אולי כבר פינו העצמות משם (ג') אם לא פינו משם אולי כבר נרקבו והיו כלא היה דאף על גב דמלא תרווד רקב מטמא היינו בנקבר בארון של שיש ערום וזה לא שכיח כמבואר ונבוא מהמאוחר אל המוקדם:

2863

2864(א') לומר שבאורך הזמן כבר נפסדו ונרקבו ונעשו עפר האמנם מקובלים אנחנו שכל עצמות שבאדם נרקבים ונימוחי' כמבואר במדרשים ומייתי בס' מטה משה בהל' הבדלה בשם ויקרא רבה וס' הזוהר ומייתי ליה בקיצור בס' אלי' רבה בא"ח סי' שי"ן דכל העצמות נמוחי' חוץ מעצם קטן הנקרא לוז או נסכוי המוזכר גם שם בט"ז סוף הסי' ע"ש וא"כ מסתמא בזמן רב כזה כבר נימוחו העצמות ואי משום עצם קטן נסכוי הנ"ל אינו מטמא באהל שאין בו שיעורא והא דריש פ' בתרא דזבחי' דשקיל וטרי מחשש עצמות אנשי המבול והרוגי נבוכדנצר י"ל דהיינו משום נסכוי הנ"ל ומשום טומאת היסט דעצם כשעורה מטמא בהיסט אבל בז"הז שקוברים בעומק כמ"ש תוס' מ"ק ה' ע"ב וסוף פ"ב דכתובות ליכא למיחש להיסט ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל נמצא דמשום עצם נסכוי ליכא למיחש ורק משום רוב מנין ובנין והני נימא דנרקבו ותדע לך דמשום עצם נסכוי נגעו בה בר"פ בתרא דזבחים הנ"ל דאי ס"ד לשארי איברים חששו א"כ נימא דעצמות לא נימוחו במים רותחים שבמבול וא"כ מאי רבותא דנסכוי דאמרו במדרש הנ"ל שנתנוהו למים ולא נימוח לאש ולא נשרף הא כל עצמות נמי הכי איתנהו אע"כ כולם נימוחו במבול ורק הוא נשאר ולא תיקשי לך מאבא שאול בנדה שעמד בגלגל עינו של עוג מלך הבשן אין למידין מתוקפו של עוג אבל שארי אינשי עצמותיהם נימוחים וכיון שכן אין לומר אוקמינן אחזקתיה ועדיין בתוארם הם עומדים כיון דעשוים להיות נימוחי' והולכי' ועשוי' להשתנות אין להם חזקה ועיין בי"ד סי' ר"א סעיף ס"ה ויעיין בלשון תשו' הר"ן שבב"י שם וא"כ ממילא איכא למימר מסברא שבאורך הימים תט"ו שנים בודאי כבר נימוחו ונאבדו ומידי ספיקא לא נפקא וכיון שיש מקום לתלות י"ל להקל בטהרה כמ"ש ר"ל בנזיר עילה מצאו וטיהרו את א"י ומייתי ליה ש"ס בכתובות ך' ע"ב ולאו דוקא א"י דא"כ תיקשי לך איך מצאנו ידינו ורגלינו בכהנים שבח"ל איה מיתי מבול כבזבחים קי"ג הנ"ל אע"כ למאי דמסיק שמא פינו ה"נ כל מקום אנו מחזיקים בטהרה מספק והא דאר"ל עילה מצאו וטיהרו את א"י לאו דוקא א"י אלא משום דבימיהם גזרו טומאה על ארץ העמים ובלא"ה היה אסור לכהני' לכנוס שם אבל ברור הוא דאין חילוק בזה וא"כ ה"נ נתלה להקל ומכ"ש למ"ש תוס' נזיר נ"ד ע"ב לחד שינוי' דטומאות ארץ עמים גופי' משום גזירת מיתי מבול והרוגי גולה ע"ש ואפ"ה אין כהני זמנינו יכולים להזהר וטמאים הם באותו טומאה א"כ גם זו כמותה ואינם מוסיפים טומאה באלו קברים הישנים ועיין בזה ש"ות שבות יעקב ח"א סימן ה' וח"ב סימן צ"ח מטומאת ארץ עמים בזמן הזה:

2864

2865אמנם כד מעיינת שפיר הא ליתא מש"ס ערוך דנדה ס"א ע"א בימי ריב"ח מצאו בור מלאה עצמות ואמרו היא הבור שמילא ישמעאל ב"נ חללים בימי גדלי' בן אחיקם והיו עצמותיהם קיימים עד ימיו ודוחק לומר שהיו עצמות נסכוי איך היה בור מלאה מהם והלא כל החללים ההמה לא היו אלא מלאה בור וריב"ח הוה בחורבן בית שני וגדלי' בן אחיקם היה בחורבן בית ראשון וביניהם ת"ץ שנה ועצמותיהם הם קיימים וראי' יותר גדולה לדעת המדרש דמייתי תוס' ב"מ ע"א ריש ע"א דמתי יחזקאל דבקעת דורא היה מקודם מתן תורה והיינו בני אפרים שמיהרו את הקץ ועדיין היו עצמותיהם קיימות והיה זה יותר מתתק"ך שנים תת"ן דארץ ישראל ומ' שנה דמדבר ושלשים שמיהרו את הקץ ויחזקאל בגולה ראה אותם הרי יותר מתתק"ך שנים והתם אין לומר דעצמות נסכוי שעליהם נבנה הגוף בשעת התחיה דהא כתיב ותקרבו העצמות עצם אל עצמו משמע להדי' שהיו כל איבריהם קיימים בעצמות ודוחק לומר הואיל ולא נקברו לא שליט בהם רקבון ובירושלמי שבתוס' סנהדרין י"ב ע"א ד"ה שעיבר שמצאו גולגלתו של ארונה ושם בירושלמי ובפ' כשם איתא שבימי חגי הנביא מצאוהו והוא יותר מת"ץ שנים ומה צורך לראיה וחז"ל אמרו ורקב עצמות קנאה כל שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבים וכל שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבים וא"כ דבמדרש דכל עצמות נימוחים חוץ מנסכוי היינו מי שיש לו קנאה בעצמותיו לא ישאר כ"א נסכוי אבל מי שאין בו קנאה לא וא"כ אדרבא אוקי האי גברא ר' זכריה בן ר' ידידיה בחזקת כשרות שלא היה בו קנאה ולא נרקבו עצמותיו אע"ג שמת בעי"הכ אין למדין מדברי אגדה באלו לזכות ולא לחובה (ושמעתי בשם הגאון מרה שלום ר"ב זצ"ל לפרש דגבי צדיק הוה כל יום מוצאי י"הכ שאתמול שב יום אחד לפני מותו והרשע בהיפוך ודפח"ח) ובלא"ה אין קו' מהמדרש הנ"ל די"ל ההיא שעה אחת קודם תחיית המתים שאז גם עצמות נרקבים לקיים אל עפר תשוב כתי' הש"ס ס"פ השואל ונסכוי אינו נרקב אפילו באותו הזמן מפני שאינו נהנה ממאכל ולא נהנה מעץ הדעת משא"כ שארי עצמות:

2865

2866והנה בנדה ע' ע"ב תוס' ד"ה מתים לעתיד לבוא שהקשו מ"ט לא שאלו על בן השונמית אי צריך הזאת ג' וז' ולפי הנ"ל י"ל דבבן השונמית פשיטא להו דבעי הזאה דנהי דבחיותו אינו מטמא עוד דמת מטמא ואין חי מטמא מ"מ איהו גופיה טמא דבשעה שהחיהו נגע בעצמו במותו ובעי הזאה כטמא מת ועיין כיוצא בזה משנה א' פ"ג דטהרות קרשו הרי אלו שניים דבשעת שנקרשו ויצאו מטומאת משקה מ"מ הו"ל כאוכל שנגע במשקה ועיין בחולין ע"ב ע"ב ובתוס' ד"ה בשעת פרישתן מאביהן קיבלו טומאה מאביהן ע"ש היטב בכל הדיבור אבל מתים שעתידים להחיות שעתידים להיות עפר שעה אחת קודם התחי' ובטל טומאה מיני' ע"ז שאלו ואפשר שספק שלהם אי אמת הוא שנשאר עצם נסכוי ואם הוא כשעורה נמצא שמתטמאים ע"י נגיעתם בנסכוי או לא ואפשר היינו דא"ל ריב"ח לכשיחיו נחכים עליהם שאז נדע אם נשאר אותו האבר אם לא ועוד השיב להם לכשיבא משה רבינו עמהם י"ל דישאלו למשה אם הדין הזה ברור דבשעת חיותם נגעו במותן כמו בשעת פרישתן קבלו טומאה מאביהן וזה ידע מרע"ה בבירור שכך אירע בימיו בדור המדבר במתן תורה שיצאו נשמתם על כל דיבור ודיבור והקב"ה הוריד טל של תחיי' והחי' אותם ואם הוצרכו אח"כ הזאה ה"ה לע"ל ותלי' זה אי מתים שלפני הדיבור מטמאי' במגע ובמשא ע"ש בתוס' דנדה ובנזיר נ"ד ע"א ד"ה או בקבר וכו':

2866

2867הארכתי ויצאתי חוץ ממכוון ומ"מ בהא סלקי' דאוקמ' אחזקת צדקות וכשרות ואין עצמותיו מרקיבים עד שעה אחת קודם תח"ה וא"כ אי ליכא אלא האי ספיקא שמא נרקבו הייתי אוסר לכהנים לכנוס לשם:

2867

2868הספק הב' שמא פינו העצמות משם תנן התם משנה י"א פ"ד דמע"ש ומייתי ליה ש"ס ביבמות דף קט"ו ע"ב מצא כלי וכ' עליו קוף קרבן ר' יוסי אומר אפי' מצא חביו' וכ' עליו תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היה מלא תרומה ופינה ומסיק הש"ס דאפילו רבנן לא פליגי אדר"י אלא משום דכתב עליו אות ואי איתא דפינה ה"ל למכפר ור"י סבירא ליה אשתלוי א"נ לפנחי' שבקי' ומייתי תוספות דר"ח מייתי ירושלמי רבי יונה ורבי ייסי הוה שותפי בגרבי דחמרי כד דמך אמר ר' מני ברי' דר' יונה לר' יוסא כל גרבא דכתי' ביה ר' יונה דידיה הוא א"ל אשתקד הוה דידיה והשתא דידי עכ"ל וכן מייתי ליה הרא"ש בפסקי' ובתוספותיו ואיכא למשמע דהני אמוראי דירושלמי ס"ל דהלכה כר' יוסי אפי' כ' עליו אותיות אפ"ה אמרי' פינה ואשתלי ומשמע נמי בודאי דר"ח ותוס' והרא"ש כולהו ס"ל דהלכה כן מדס"ל לאמוראי דירושלמי הכי ומעשה רב דמדמייתי ליה להאי עובדא בודאי למיפסקי' הלכתא אייתי ליה וכן נראה להדי' מתשו' מהרי"ט סי' ע"ג וסי' קכ"ד דמייתי לי' לפסק הלכה וצל"ע על טוש"ע ח"מ סי' רצ"ז סעי' א' דלא נקט הרבותא דאפי' כ' שמו עליו אמרי' אימא פינה ואשתלי מיהו לזה י"ל כיון דבש"ס קאמר עוד טעמא דר"י לפנחא שבקי' וזה לא שייך אלא במעשר ותרומה וא"כ פליג תלמודא דידן אהירושלמי דקאי לשינוי' דמישתלי ומ"מ צ"ע דעכ"פ היה להם להביא דעת תוס' ורא"ש ור"ח שדברי' דברי קבלה וביותר ק' ארמב"ם דפסק רפ"ו ממע"ש כת"ק דלא כר"י נגד הירושלמי דא"נ נימא דהירושלמי פסק כלישנא דאשתלי ואנן קיי"ל כלישנא בתרא דהש"ס דילן דלפנחי' שבקי' וא"כ אי כתב על החביות שמו היו מוציאים מידו של המוחזק אבל מ"מ בהא דפסק בירושלמי הלכה כר"י לא מצינו דפליגי תלמודא דידן וא"כ בתרומה ומעשר דשייך לפנחי' שבקי' ה"ל למיפסק כר"י מיהת:

2868

2869ולכאורה היה אפשר לומר דס"ל דלא יחלוק אדם לומר דהלכה כת"ק לגבי ר"י ולענין מעשר בודאי הלכה כרבנן אך רבנן לא פליגי אלא באיסורא משום דרובא דאינשי לא משתלי והו"ל למכפריה אבל בממון שאין הולכין אחר הרוב מודו כולי עלמא דחיישינן למיעוטי דאשתלי ושמא פינה נמצא במע"ש יפה פסק הרמב"ם כת"ק ור"ח ותוספות ורא"ש נמי לא מייתי לדירושלמי רק לענין ממון ומ"מ עדיין לא נתיישב מ"ט לא מייתי ליה רמב"ם וטוש"ע לענין ממון מיהת וצ"ל כנ"ל דס"ל לטעמי' דפנחי' ליתא לדירושלמי ומ"מ עדיין לא נתיישבה דעתי בזה דלא אמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכי דהאי מוחזק ובאנו להוציא מיד המוחזק אבל הכא בשותפים שאין להם חזקה במה שהמה משותפים אפי' במטלטלין שתחת ידי של א' מהם בהא לא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל בירושלמי לא ר"ל אשתקד דידי' והשתא דידי לחוד דלזה אין לו חזקה אבל ר"ל שלי נמי דהוא בשותפות ואשתקד היה דילי' לחוד ומשו"ה כ' שמו עליו והשתא דילי נמי בשותפות ולזה יש לו חזקה דכל הנמצא הוא של שניהם בשוה וזה שבא להוציא ע"י סי' שמו שכ' עליו משום דרוב פעמים לא מישתלי לזה נימא לא אזלי' בתר רובא בממון כצ"ל ועדיין צ"ע דבהל' שותפין פסק בש"ע הך ירושלמי דר' ינאי והרב השואל השיב לו דודאי בשעה שנוטל חפצו מן הכלי לא משתלי אלא בכוונה שבקי' כדי לחזור וליתן לתוכו מעשר או של חברו השותף ואח"כ משתלי ונותן בו חולין או של עצמו וזה לא שייך בפקדון ע"ש סעי' כ"ט:

2869

2870והשתא בנידון דידן נראה דכ"ע מודו דנאמר חיישי' שמא פינן ואין ראי' ממה שנמצא מצבה ששם הקבור כ' עליו אף על גב דכתבו תוס' ביבמות שם דלא אמרי' שמא פינו אלא כעין התם דסברא גדולה הוא שפינו ע"ש מ"מ ה"נ סברא גדולה הוא שפינן דממ"צ אי יצאו ישראל מדעתם מן הארץ ההיא בודאי לא הניחו הקברות בידי עכו"ם פן יתעוללו בהם ערלים כי כן חק החיו' ואין בזה משום חטוטי שכבי כי ערב להם לעצמות הקדושים להקבר בין קברי ישראל ולא להזניחם בידי עכו"ם ועיין מ"ש בטוי"ד בסי' שס"ג בשם תשו' רב נוטראי גאון ואי גורשו מארץ וע"כ הניחו הקברות בידי גוים פשיטא דחטטו שכבי והוציאו לחוץ העצמות טרם זרעו וחרשו או בנו עליה קרקע וכיון דאיכא סברא שפינן ממילא אין ראי' ממצבה דהכא כ"ע מודים דאיכא למימר אשתלי או דבכוונה הניחו ישראלים ואנה יובילו עמהם אבנים גדולות וכבדים כאלו וזה ברור דהכא כ"ע מודים ועוד דהכא לא שייך ה"ל למיכפרי' דמאי איפכת להו לישראל אי המצבה נשארה בכאן:

2870

2871והנה בש"ע י"ד סי' שס"ח כל ארץ העמים אסור לכהן לטמא בהן וכ' הש"כ והט"ז דבז"הז ליתא להאי דינא והגאון בש"ות שבות יעקב ח"א סי' פ"ה וח"ב סי' צ"ח השיג עליהן דמ"ש דנהי דכהנים שבגולה אנוסים המה בטומאה דרבנן דארץ עמים מ"מ כהן הדר בא"י ויוצא לח"ל עובר אי' דרבנן ומשו"ה הורה דכהני ח"ל מותרים לטמאות עצמן בטומאה דרבנן דאין מוסיפין טומאה על טומאתם בחבורים בארץ עמים ע"ש ולפע"ד מ"ש להשיג על הנ"ל לפי מ"ש תוס' נזיר נ"ד ע"ב לחד שינוי דמשו"ה גזרו טומאה על ארץ עמים משום מתי מבול והרוגי גולה א"כ ס"ל הא דאמרי' בזבחי' קי"ג דבא"י פינהו משם היינו שעשו כן בכוונה כדי לטהר א"י משא"כ בח"ל וא"כ י"ל זה היה בימיהם דהרוגי נ"נ שבחורבן א' פינוהו עושי טהרות שבבית שני אבל אחר חורבן שני בעו"ה שהרבו חללים בא"י ומי פינו מאז ועד עתה וא"כ מה לי א"י ומה לי ח"ל ואין איסור לכהן לצאת משם לח"ל דמ"ש אבל לאידך טעמים א"כ י"ל דלענין פינוי עצמות אין חילוק בין א"י לח"ל דלעולם תלינן שפינו העצמות ולא נשאר להם שארית בארץ וכמ"ש לעיל דמ"ש ר"ל עילה מצאו וטיהרו א"י לאו דוקא א"י אלא כל המקומות ורק טומאה גזרו על ארץ עמים משום טעמים אחרים א"כ עדיין הגזירה במקומה עומדת ואסור לכהן לצאת מא"י לח"ל כנלפענ"ד:

2871

2872הדרן לדידן דלא מבעי' להטעם לטומאת ח"ל משום מתים והרוגים הקבורים שם בכל אתר וא"כ שכהני ח"ל אנוסים שם בההיא טומאת ספק לא יוסיפו טומאה על טומאתם בהכנסם למקום שאמרו עליו שהיה שם קברות דמ"ש האי אתר מכל אתר ואתר דלעולם איכא ספיקא ותלינן שמא פינו אלא אפילו להאי טעמא דנימא דבשארי מקומות לא חיישי' לספק אם כן פשיטא דקשה איה מתי מבול ואיה הרוגי גולה והרוגי כמה מלחמות הרבים ההמה וע"כ בעילה בעלמא מטהרים ואפי' איסורא דרבנן ליכא א"כ ה"נ דכוותי':

2872

2873ועיין בכתובות כ' ע"ב תנן התם התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך א' חדשות וא' ישנות טמאות והקשו תוס' דהל"ל א' ישנות וא' חדשות דהא ישנות פשוט יותר לטומאה וצ"ל דבין עיר בין דרך לא קשי' להתוס' הא דרך פשוט יותר לטומאה כדאמרי' להלן בשלמא דרך וכו' אלא עיר מ"ט כולי לב"הק אזל וא"כ דרך פשוט יותר וה"ל להקדים דרך קודם לעיר י"ל זה לא קשי' כמ"ש סמ"ע סי' ע"ב סק"ז דבבי"ן בי"ן רגיל לנקוט הפשוט בסוף אבל בא' חדשות וא' ישנות תקשי שפיר ותי' פני יהושע דחדשים פשוט יותר דבישנו' ה"א שמא פינן קמ"ל דאפ"ה טמאות ע"ש והא קשי' לדידן דהא חזינן דלא סמכינן אשמא פינן אמנם כד מעיינת שפיר דברי פ"י אינם מובנים דלר"י דאיזה קרובה כל שאין קרובה הימנה א"כ אין כאן אלא תל א' היותר קרובה אל העיר ועליה דנין א' חדשה וא' היא ישנה טמאה וכיון שאין כאן אלא אותו התל מה יועיל שפינו ממנו העצמות היבשות והלא כל יום ויום קוברים שם נפלים מחדש ואין מקום לדבריו ז"ל אלא אם נאמר א' חדשות וא' ישנות לדר"מ נישנה דר"מ ס"ל כל שבתוך חמשים אמה נקרא קרובה ויש בתוך נ' אמה כמה תילים ישנים וחדשים י"ל שפיר כשעשו שם תילים חדשים לקבור שם נפלים הזניחו הישנים מבלי לקבור עוד שם ואי משום העצמות שנקברו שם מאז י"ל שמא פינן אחר שהכינו חדשים קמ"ל דלא אמרינן הכי כן י"ל דברי פ"י:

2873

2874ומעתה כיון דלר"מ אזלי' י"ל דאיהו לטעמיה אזיל דמחמיר בחזקת טומאה בנדה ס"א ע"א כל דבר שהוא טמא הוא בחזקתו עד שיודע לך טומאה היכן היא אבל לכל המון התנאים התם דפליגי ומקילי מאוד בספק טומאה והכל מטעם עילה מצאו בודאי ניחש להקל שמא פינן:

2874

2875ויש להכריח זה ממ"ש הש"כ בש"ע ח"מ סי' קנ"ה סק"ט ע"ש ולהנ"ל י"ל דפשיטא ליה לר"ח דר"מ ור"י לא פליגי בהא דס' שנה אינו זוכר אלא בהא פליגי לפמ"ש עוד פ"י שם דלר"ח לק"מ הא דמקדים א' חדשות לישנות משום דאין שום קפידא בזה ע"ש וגם כתב מהרש"א דבדר"י מודה רש"י לפר"ח:

2875

2876והשתא י"ל הך לישנא דמתני' דתלולית הוא לשון שגור מהתנאי' הקדמונים ור"מ ור"י בלישנא דהאי מתני' ופירושה פליגי ור"מ לטעמי' דמחמיר א"כ אתי' ליה שפיר בפשיטות חדשות וישנות משום שאינו זוכר קבורת הנפלים וזה נמשך זמן ס' שנה והא דאמר א' חדשות והדר ישנות משום דקמ"ל דאפילו בישנות לא ניחש שמא פינן אך ר' יהודה נהי דס"ל נמי דשיעור זכירה הוא ס' שנה מ"מ לדידי' אי הוה שייך התם חשש פינן היה טהור באמת וע"כ הוצרך לפרש משום דחייש שמא העיר היתה בנוי' ע"כ וכפי' ר"ח ולעולם בגופיה דמילתא לא פליגי ועמ"ש מורי בהפלאה ז"ל כיוצא בזה ואין להאריך בזה:

2876

2877מיהו נ"ל הא דהקילו כ"כ היינו משום שהוא ספק טומאה בר"הר ואי לא מצאנו עילה היו מחמירים אפילו בספק טומאה בר"הר ומטעם דכ' תוס' ספ"ב דכתובות ומשום עילה דשמא פינן הקילו ועיין בע"ז ל"ז ע"ב דאמר ר' יוחנן ספק טומאה בר"הר הלכה ואין מורין א"כ י"ל משום עילה מורין כן ובלאה"נ צריכים להבין הא ע"כ איכא שום דוכתא שהיה שם קברות ישראל קודם הגירושין מארצות אלו וכיון שכן הכל בספק קבוע וכמחצה על מחצה דמי ואיך מצאו הכהנים רגליהם וכה"ג הקשה הר"ש מקינון דאם הי' שום מקום בעולם שנערף שם עגלה ערופה ונאסר משום נחל איתן ליתסר כ"ע משום ספק קבוע ועיין ט"ז בא"ח סי' תר"ה סק"ד ועש"כ י"ד סי' קי"ד סק"ט וט"ז שם ובמג"א סי' ל"ב סקס"ו וע"כ צ"ל משום ספק טומאה בר"הר נגעו בה וא"כ נהי דבר"הר מקילין מ"מ כיון דהאי עובדא דילן בחצר שהוא ר"הי לטומאה אפשר דלא תלינן להקל שמא פינן:

2877

2878ואין רחוק דהאי עובדא דרשב"י דשבת ל"ד ע"א ר"הי הוה ורשב"י לטעמיה דמיקל בספק טומאה בר"הי כבריש נדה ומשו"ה אמר ההוא סבא טיהר בן יוחי בית הקברות ור"י בן זכאי שקצץ תורמסי תרומה בזמנו היה המקום ההוא ר"הר ואח"כ נעשה ר"הי ונהגו בו חומרא עד שבא רשב"י וק"ל ועיין משנה ריש פרק וי"ו דמס' טהרות:

2878

2879ובאמת לפ"ז לא היה לכהנים לכנוס לשום בית לפמ"ש תוס' נזיר נ"ד ע"ב דכל ח"ל בספק מתי מבול וא"כ בר"הר ה"ל ספק טומאה בר"הר ואיך יוכנסו לר"הי ויוסיפו טומאה על טומאתם אלא דלזה י"ל כאנוסים חשיבי ואיזה בית אשר תבנה להם ואיזה מקום מנוחתם אבל בההיא עובדא דילן שנולד ספק בחצר הלז מאן לימא לן לתלות בשמא פינן:

2879

2880הספק השלישי דשמא לא הית' שם טומאה מעולם די"ל אוקי קרקע בחזקת טהרה ובחזקת בתולה שעדיין לא נחפר בה קבר ואי נימא שהיא חפורה לפנינו ע"י הגוי בחריצה או בנין ממ"נ אי נימא חפרה בעומק א"כ בודאי מצא העצמות ופינן אלא דנימא אין דרכן עכשיו לחפור כ"כ בעומק כמו שקוברין בעומק כמ"ש תוס' מ"ק ה' ע"ב א"כ תו נימא אוקי מכאן ואילך אחזקתי' שלא נחפר בה מעולם יותר בעומק ועדיין קרקע בתולה היא ובזה יובנו דברי הש"ס בהני עובדי דנדה ס"א דהלא יפלא דסמכו על השראת סדין ולטהר מקרקע בתולה ואילך אף על גב דמייתי כמה מעשים שמצאו אח"כ מכתשת מלאה עצמות ומה תשובה השיבו אימר לא בדקו יפה אה"נ א"כ תו ליכא למיסמך אהך בדיקה אע"כ בודאי אעפ"י שנדמה לן לקרקע בתולה אפ"ה אפשר שיהיה עוד בעומק עצמות וא"א להכיר זה אך כל שלא נראה לעינינו שהקרקע נעבדה מוקמינן אחזקה שלא נעבדה מעולם ובתולה היא ולזה הועיל השראת סדין למידע כל היכא שהקרקע נעבדה יש להסתפק בטומאה ואין כאן חזקה מה שאין כן כל מקום שנדמה לן לקרקע בתולה אף על גב שמידי ספיקא לא נפקי' אוקמי' אחזקת טהרה ולא צריך בדיקה כלל כל היכא דאיכא חזקה וליכא חזקה אחרת מנגדתה כהסכמת מג"א סי' תל"ז סק"ד ע"ש סי' ח' סקי"א:

2880

2881ואין לומר הכא נמי איכא חזקה מנגדתה דהמצבה כאן נמצאת וכאן היתה מעולם ושם מקום קבורה ז"א אם נימא דהמצבה כאן היתה מעולם אדרבא נימא פה היה מקום דירת האיש מסתת האבנים וחוצב מצבות להכינם למקום הקברות שהיה במקום אחר ומכ"ש לפמ"ש מעלתו שהאומני' הכירו האבן שהוא ממחצב אותו ההר א"כ נימא האבן מחצב מההר הזה להובילו למקום אחר ולבסוף נשאר במקום מחצבו וכאן נמצא וכאן היה מעולם ונמצא הקרקע בחזקת טהרתה ובחזקת בתולה והאבן בחזקת מקום שנמצא וגם הבית והחצר בחזקתם שמעולם היה כאן בית וחצר ודירת אנשים ולא מקום קבורה ועוד אפי' נימא שהיה שם בסמוך קברות ממש מ"מ י"ל שזה החצר היה חצר ב"הק ושם הועמד האבן כדרך בחצר שלפני הקברות עד הביאוהו למקומו ולא הספיקו להעמידו עד שנטרפה השעה והכל בחזקת טהרה ומה שחוץ לחצר הוא ספק בר"הר וספיקו טהור:

2881

2882ומזה הטעם אינני מטפל כלל בדברי הגוי שאמר שמקובל מאבותיו שהי' שם קברות של ישראל אף ע"ג שפשוט שדבריו לא מעלי' ולא מורידי' כלל והיה כלא היה אך לא אטפל כלל בזה כי אפילו היה ישראל האומר כן הלא לא יאמר דבר ברור שבזה המקום ממש היה קבר אלא שהיה המקום הזה קברות ויש במשמעות זה שהיה חצר ב"הק והקברות סמוכה לו מלפניו או מלאחריו ועוד אין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקת טהרה וזה פשוט ומבואר:

2882

2883וחזי לאצטרופי נמי כל הספיקות הנ"ל שמא פינן ושמא נרקבו אעפ"י שדחיתיו מ"מ חזי' לאצטרופי עכ"פ ושרי לכהני' בלי פקפוק לכנוס בחצר ההיא ומ"מ אם יכול בנקל לומר להגוי לחפור בעומק אולי ימצא שם עצמות מה טוב וגם אם ירצה הכהן להחמיר על עצמו שלא לפסוע על מקום האבן וד' אמות בסמוך לו מכל צד מהיות טוב אל תקרא רע ותע"ב ואסיים בברכה הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי:

2883

2884פ"ב יום ד' טו"ב טבת קעד"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2884

2885שלום וכל טוב לה"ה הרב המא"הג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני:

2885

2886יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר ובנה יסודו על ב' דברים (א') אם הדור שלפנינו התירו הלנת מתי' שהוא בעשה ול"ת והתירו משום ס' נפשות ה"ה יש להתיר כאן (ב') נתלה בש"ות בית יעקב שפלפל אם להתיר לכהן ליכנס לחולי גוסס:

2886

2887הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כ"שכ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב:

2887

2888אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה:

2888

2889ונחזי אנן הנה בלי ספק כשאמרה התורה כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת וכו' לא תלין וכו' כי קבור תקברנו והעובר על זה בשום מת עובר על עשה ול"ת ע"כ אז נמסר לנו שיעור מיתה אולי הי' אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אעפ"י שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז"ל בהרבה ענינים מעניני התורה כמבואר פר"ע פ"ה ע"א וסמכו אקרא לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים או אם לא היה להם מסורת מהטבעיים ע"כ קבל מרע"ה השיעור מהל"מ או שסמכו עצמן אקרא כל אשר רוח חיים באפו דהכל תלוי בנשימת האף וכמבואר ביומא פ"ה ע"א ופסקו רמב"ם וטוש"ע:

2889

2890ולומר נפל מפולת שאני כאשר כ' ידידי נ"י תמי' גדולה בעיני וכי קרא נשמת רוח חיים במפולת מיירי ועוד דבר ידוע בהיפוך כי המתים מיתה פתאומית יש לחוש יותר שנדמה כמת מחמת בהלה וכעין חולה שיתוק שקורין (שלאג) ואפ"ה כשפסקה נשימתו שוב אין מחללין שבת וע"כ כלל הוא לכל המתים שזהו שיעור המקובל בידינו מאז היתה עדת ה' לגוי קדוש וכל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח לא יזיזונו ממקום תורתינו הקדושה והנה כן משמע ברמב"ם פ"ד מאבל הל' ה' כ' והמעמץ עם יציאת נפש הר"ז שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף והנה היה לנו להודיע אימת יציאת הנפש ואיזה שיעור וגבול יש לו אע"כ סמך עצמו אמ"ש פ"ב מהל' שבת במפולת שבודקין עד חוטמו ושם ניכר יציאת הנפש וע"ז כ' כאן שאחר כך ישהה מעט זמן מועט שמא נתעלף ואז מותר לעמץ עין אע"פ שכתב לעיל שהמעמץ עם יציאת הנפש הר"ז שופך רמים מ"מ אחר ששהה מעט שוב יצא מהחשש עילוף ולא אמר שימתין עד שיראה בו סימני עיכול היינו כתמים שחורים וירוקים שהוא סי' שכבר התחיל הבשר להתעכל בפנימיות והוא לכל הפחות כמה שעות אחר יציאת נשמה או אפי' יום או יומים אע"כ לא חשש הרמב"ם לספק בזה כלל:

2890

2891והנה הריב"ש בתשו' סוף סי' מ"ה תפס קצת על הרמב"ם במ"ש מבן הצרפת ואני לא ידעתי שום תפיסה עליו כי ז"ל בספר המורה ח"א פמ"ב שם המיתה הוא מיתה ממש גם החולי החזק וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן [גבי נבל] פי' והרי לא מת ממש ולזה ביאר בבן הצרפת ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה פי' דאי הוי כתיב וימת הוי אפשר לומר כעין מיתה קמ"ל לא נותרה בו נשמה כלל שוב כ' והאנדלוסי' אומרי' נתבטלה נשימתו עד שלא הושגה לו נשימה כלל כמו שיקרה לקצת חולים בחולי השיתוק [שלאג] ובהחנק הרחם [קראמפף] עד שלא יודע אם הוא חי או מת ויתמיד זה הספק יום או יומים עכ"ל הנה להרמב"ם יתואר מת חולי חזק מש"ה הוצרך לבאר בצרפית עד שלא נשארה בו נשמה נמצא להרמב"ם אפשר בן השונמית לא מת ממש אך בן הצרפית מת ולא נשארה בו נשמה ולהאנדלוסי' הוא בהיפוך סתם מיתה הוא מיתה ממש רק בנבל פרט הכתוב וימת לבו והוא לא מת כי בטלו הדופקים כמ"ש רמב"ן בפסוק ויפג לבו כי לא האמין להם ובצרפית פי' בהיפוך לא נותרה בו נשימה אבל הדופקים דפקו כי כן יארע בחולי (שלאג) וחינוק הרחם וחולי (קאלערא) ר"ל שלא נרגש בו אלא דפק בעורק הצדעים או הצוואר אבל נשימה ליכא אבל סתם מיתה הוא מיתה ממש נמצא לדידהו בהיפוך הוא בן השונמית היה תחיית המתים ממש אבל בן הצרפית לא היה רק החזרת הנשימה וסברא זו כתבו רדב"ז ח' חמישי סי' ב' אלפים ר"ג ושם דחה כל דבריהם ע"ש עכ"פ בין לרמב"ם בין לאנדלוסין לא יכחישו תח"ה או בבן הצרפית או בבן שונמית אלא לרז"ל שניהם מתו ושניהם החיו אחרי מותם:

2891

2892אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה ומ"מ בש"ס נדה ס"ב ע"ב אמרי' גזרה שמא יתעלפו דבר פשוט הוא וממקומו הוא מוכרע דאמרי' בעכו"ם דבחי לא מטמא לא גזרי' אחר מותו וקשה אימתי נדע שיעור מיתתו שנטהר מסמא שלו הלא טרם סימני עיכול אין מיתתו נודע ומה בינו לישראל אלא האמת יורה דרכו כי כמה שעות או אפי' יום ויומים קודם החלט מיתתו עפ"י בקיאי' המבינים סי' מיתה כמו אנשי החברא המתעסקים עם מתים בזמנינו קודם לזה כבר בטלו חושיותיו והרגשותו ומוטל כאבן דומם בעילוף הסמוך למיתה והמתעסקים עומדים עליו ומצפים רגע יציאת הנפש עפ"י קבלתם שבידם והוא הרגש כ"ש בנשימה ודפיקה ידועה אבל לכל ההמוני' אין הפרש בין צורתו ושכבו קודם יציאת הנשמה ובין כמה שעות אח"כ עד התחלת סי' עיכול וא"כ משעת עילוף ההוא עד סי' עיכול שהוא לפעמים יום ויומים אין שום היכר לההמונים אעפ"י שבינו לבינו הבינו המבינים שיצאה נשמתו בביטול נשימה קלה ההיא מ"מ כל בני בית לא ידעו ולא יבינו מה בין כלי מסמא שקודם או אח"כ כי בגופו לא הורגשו שום שינוי על כן טמאו את הכל עד שנולדו בו סי' עיכול ובעכו"ם שאינו מטמא מחיים אז מיד שהמבינים אמרו שבטלה נשימתו הקלה האחרונה אז מטהרין הכלי מסמא מיד:

2892

2893וע"ד הברייתא דמס' שמחות רפ"ח דתני' התם יוצאים לבית הקברות ופוקדים על המתים עד ג' ימים ואין בו משום דרכי האמורי מעשה שפקדו א' וחי כ"ה שנים וכו' ורצה הדרישה לומר שזה היה בזמן שקברו בכוכין ומהר"י יעב"ץ דחה זה שהרי מבואר ברמב"ם פ"ה מהל' אבל הנ"ל שגם בכוכין היה משליכים עליו עפר וא"כ צלע"ג מה יועיל לפקוד על הקבר הלא המתעלף ומניחים אותו בכוך ועפר על גביו גם אם אח"ז תשוב רוחו אליו מעילוף הראשון הלא ימות בקברו אם אין אדם עומד שם עוסק עמו ברפואות וכדומה והיה לנו לתקן שיעמדו שומרים ג' ימים שם וכשירגשו בקבר שום נדנוד ותנועה יבואו לסיועתו אבל עתה שהניחוהו בבית הקברות מה יועיל לבקרו פעם ביום וצע"ג אבל האמת יורה דרכו כי זהו מקרה בעלמא ממקריים הרחוקים א' לאלף שנים שיקום אחרי נפלו וביטול נשימתו וימסור לבקיאים ואפי' מיעוטא דמיעוטא לא הוי כמו חוני המעגל שישן שבעים שנה ועיין אגרת בקורת מעשים ומקרים נפלאים חוץ להיקש הטבעיי ואינו נכנס בגדר חוששי' למיעוט בפ"נ אך זאת לדעת כי ההלנה והדפיקה על המתים הוא ממעשי האמורי כאשר רמז מהר"י יעב"ץ באגרותיו להחכם רמ"ד והרי הם קוברים מתיהם בבית תפלתם וכבר גילה סודם הרמב"ן בדרוש בסרקוסטה לפני המלך ושם אמר שגם הקשקוש בזוג למתים הוא ממעשה אוב וידעוני יע"ש והנהיגו ישראל ג"כ לבקר על המתים והיה ראוי לאסור ממעשי האמורי ואמר שאין בזה מדרכי האמורי כיון שכבר נמצא פ"א שמצא קרובו חי ועזרהו עד שחי כ"ה שנים והוליד ה' בנים א"כ המבקר מתו אין לתלות במעשה אמורי' כחק בלי טעם כי יש לתלות שרוצה לחוש אולי יחי' קרובו אעפ"י שהוא רחוק ומוקצה מן הדעת כמו מסמר מן הצלוב וכדומה כיון שיש לתלות בדבר מה שוב איננו חק אמורים:

2893

2894ובזה יובנו דברי הרמב"ם פ"ד מאבל הל' ד' שכ' צדיקים אין בונין נפש על קברם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות והריב"ש בתשו' כתב שהמעתיקים עשו מזה בבא בפ"ע ומשמע שאין לבקר הקברות והוא נגד מס' שמחות הנ"ל אע"כ בבא אחד הוא עם הצדיקים דבריהם הם זכרונם וע"כ אין מבקרים אותם כי אינם צריכים לכך ועיין כ"מ שם והוא דוחק גדול וגם לשבש כל הספרים שעשו ממנו בבא בפ"ע ועוד צ"ע דהרי הרמב"ם לא מייתי כלל הך דמס' שמחות דמבקרים ואיך כ' כאן דאין מבקרי' קברי צדיקים אבל מה שנראה לע"ד בזה דודאי בבא בפ"ע היא הנה כבר כתבתי דהדרישה ר"ל דאז שהיו קוברים בכוכין הי' שייך שיחי' אחר נפלו ומהריעב"ץ מקשה דגם בכוכין זורקין עליו עפר ונטמן בעפר ואומר אני כל דברי חכמים קיימים עפ"י הירושלמי ס"פ שני דסנהדרין ודפ"ק דמ"ק בראשונה היו קוברים אותו במהמורות ע"ש פי' לפנים בישראל היו נוהגים ללקט עצמות ע"כ קברו במהמורות עד שנתעכל הבשר ושוב ליקטו עצמות וקברו במקומן ע"ש ומשמע שהיה קבר עראי בעלמא ושם היה אפשר לקום אחרי נפלו ומזה מיירי המסכת שמחות ומשבטלו מהמורות כבר בימי אמוראים שבירושלמי שוב ל"ש שיקום מקברו א"כ ממילא שוב אסור לבקר הקבר משום דרכי האמורי נמצא מברייתא זו למד הרמב"ם דאין לפנות לבקר בבית הקברות כלל משום דרכי האמורי ולפענ"ד כוונתי האמת:

2894

2895מ"מ בהא סלקינן אנו אין לנו אלא דברי התורה ולקבלת אבותינו וכל המהרהר מהרהר אחר השכינה ואיסור הלנת מתים במקומו עומד זולת מפקידת המלך יר"ה וממילא בטלו כל דבריו בטומאת הכהן הרופא חלילה וחלילה:

2895

2896ומ"ש רמכ"ת בסוף דבריו דלהראב"ד כהנים בז"הז אינם מוזהרים על הטומאה כיון שכולנו טמאי מתים יעיין בדגול מרבבה בי"ד סי' שע"א ד"ה אמר יחזקאל וכו' ונהירנא כד הוינא טלי יוצק מים ע"י מורי חסיד שבכהונה הגאון מה"ו נתן אדלער ז"ל שנת תקמ"ג בעברנו דרך פראג ראה פני הגאון נ"בי זצ"ל והי' פלפולם בדברי הראב"ד והנ"בי הראה למורי זצ"ל את אשר כ' על גליונו ומ"ו ז"ל פלפל עליו ונפרדו זה מזה והחליפו פלפולם ע"י ואני הייתי מוציא ומבי' הדברים ואז חזר בו הגאון נ"בי והוסיף על הגליון הך אמר יחזקאל וכו' ואני בעניי אח"ז כמו שלשים שנים מצאתי שכ"כ הראב"ד בתמים דעים ס"סי רל"ו דאסורי' מן התורה ודברי סמ"ק סי' מ"ח אין לו מובן וצ"ע על כל פנים אין לו למכ"ת משען בזה:

2896

2897ונבוא אל יתר דבריו בעז"ה דלפי דעתו אחר שכבר החלטנו לפי הבנתינו למת מ"מ עדיין ספק הוא וכגוסס יחשב ומותר לכנוס משום ס' פ"נ דלמא יצטרך לרפואה וירפאהו הרופא ונתלה בס' למודי ה' אשר נשען על ס' בית יעקב הנה ס' לימודי ה' לא ידענא לי' אבל תשו' בית יעקב נמצא אתנו וראיתי אותה תשובה והנה עלו כלו קמשונים כ' שם דבת"כ איתא אין לי אלא אמו ודאי אביו ספק מניין ת"ל ולאביו משמע דילפינן מזה דמטמא לספק ורמי' לי אאידך דת"כ לה יטמא ולא לס' למעוטי נתערב וולדה בולד שפחתה משמע שלא יטמא לספק ותירץ לחלק שאם האב ספק יטמא לו מפני קו' הר"י הצרפת לרשב"א ממ"נ אם איננו אביו הוא אינו כהן אבל לספק אחר לא ע"כ אסור לכהן רופא לטמא לגוסס הצריך לרפואה שמא לא תועיל לו רפואתו אלו דבריו הנה העתיק לשון הת"כ בטעות כי איתא שם אביו חזקה מניין לא אביו ספק ונבאר לקמן אי"ה הנה מ"ש לה יטמא ולא לנתערב ולדה בולד שפחתה לכאורה למה לי קרא פשיטא דאוריי' בחתיכה א' משתי חתיכות כגון נתערב ולדה בולד שפחתה לכ"ע דאוריי' נלע"ד דהכא איכא מ"ע לטמאות הכהן לקרוביו וכופין אותו ומטמאין בע"כ והוי ספק להיפוך אולי אחותו היא ומחוייב לטמא ונרא' לר' יהושע בעירובין ק"ו ובר"ה כ"ז והיא משנ' בזבחים מתן א' במתן ארבע דדוחין שב ואל תעש' מקמי קום ועשה ה"נ פשיטא דספיקא דקום ועשה שיטמא הכהן דוחה לספיקא שב וא"ת לא יטמא לספק קרוב ולר' יהושע ס"ל לה יטמא לאידך דרשא שם לה ולא לאחרים עמה ע"ש והך דרשא למעוטי ספק אתי' כר"א דס"ל התם ינתנו במתן ד' דחייש לשב ואל תעשה דבל תגרע ע"ש ותבין:

2897

2898והך דאביו חזקה אינו ר"ל אביו שהוא ספק אלא כל אב אינו ודאי רק מחזקה דבירושלמי יליף מאביו ואמו דאזלינן בתר חזקה ובש"ס דילן פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא עיין בב"ש סי' י"ט במח"כ שגה וסבר דהירושלמי יליף מכאן חזקה כעין אותה חזקה דפ"ק דחולין דילפינן מבית מנוגע וליתא אלא חזקה דפ' עשרה יוחסין מעשה שבנה מורכב על גבי כתפה והוא חזקת המנהג שנהגו וזה ילפינן מאביו אע"ג דמחמת רובא הוא דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ מי ראה אותו בועל רוב בעילות אולי אפי' לא חדא אך מחמת המנהג כיון שנשא אשתו ומתנהגים זה ע"ז כמנהג העולם מסתמא בעל רוב בעילות נמצא מכח שניהם חזקה ורובא מחזקינן זה לאביו ודאי ואפ"ה קאמר בת"כ אביו חזקה מנין וע"ז הקשה הר"י צרפית ממ"נ אם אינו אביו איננו כהן והרשב"א סי' רכ"ז האריך מאד וסוף דבריו צריכים ביאור והכוונה לפע"ד כך הנה ע"כ צריכים להניח אע"ג דלכל התורה הוה אביו חזקה אביו ממש מ"מ לענין וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ה"א להחמיר טפי ושאני קדושת כהונה ועיין ר"פ האשה רבה כיוצא בזה ע"כ צריכים קרא והנה להקריב ע"ג המזבח אין לנו ספק א"כ לא שבקת שום כהן עומד ומקריב וע"כ דסמכינן אחזקה והשתא אפי' קמי שמיא גלי' שזה המקריב איננו כהן והוא מהמיעוט שאינו בן לאביו חזקה מ"מ הוא מקריב כדין וקרבנותיו רצויים כי כן צוה נותן התורה ית"ש דניזל בתר חזקה וכמו שאנו אוכלין בשר אע"פ שיארע בהמה מהמיעוט טריפות מ"מ אכלנו בהיתר כי לא ביקש מאתנו אלא שנאכל מרוב וכן מקריבין בהמות ע"ג המזבח עד"ז והנה הכהנים בעצמם המקריבים אפי' אם קמי שמיא גלי' שאינו כהן מ"מ את לחם אלקיך הוא מקריב כדין וכהלכה וראוי להיות כה"ג ונכנס לפני ולפנים ומכפר ומרצה ואם נניח שאותו שמקריב לחם אלקיך צריך קדושה יתירה ולא ניזל בתר רובא וחזקה לטמא אותו א"כ הוי סד"א לא יטמא לאביו חזקה דהרי עכ"פ לחם אלקיך הוא מקריב אפי' אינו אביו ואותו שמקריב לא יטמא למתים כ"א לקרוביו וודאי ע"כ צריך קרא לאביו זו היא פי' דברי ב' ברייתות דת"כ לפענ"ד:

2898

2899מתוך הדברים למדנו מה שבנה פר"מ יסודו אם הקילו בהלנת המת למה לא נקל בטומאת כהן ליתא אם הקילו בהלנת המתים בשב וא"ת והלנת המת קיל נבוא להקל בקום ועשה בטומאת כהנים החמורה שאפי' על אביו חזקה צריכים קרא וכל זה לפי דעתו שהתירו הלנה וישתקע ולא יאמר:

2899

2900מ"מ פשוט יותר מביעא בכותחא דאפי' להפוסקים דכהן אסור לכנס לבית הגוסס מעיקר הדין מקרא להחלו כדעת הב"ח יו"ד סי' ש"ע ובנזיר מ"ג מ"מ משום ס' פ"נ שרי' ויש לי בזה תמי' רבתי בנזיר ד' ע"ב דאמרי' בשמשון בלחי החמור דלמא גוססים שווינהו הקשו תוס' הא אסור לטמא לגוסס ותי' הרא"ש הובא בשיטה מקובצת שם דשאני גוסס בידי אדם מגוסס בידי שמים ע"ש וצ"ל גוסס בידי אדם אינו להחלו כל כך דאינו קרוב למיתה כמו גוסס בידי שמים והוא היפוך ש"ס סנהדרין ע"ח ע"א וצ"ע עכ"פ פשוט דיכנוס ויעסוק ברפואתו אך כל זה אי אנו רואים שצריך לרופא ורפואה וה"נ בנידון דידן אם אירע אחר שהחלטנוהו מת ואנו מרגישים בו שום נדנוד ורפרוף ימהר הכהן ויחוש ויכנוס משום ס"ס דפ"נ אבל ליכנס לבית אולי ימצא בו באותו רגע הרגש חיות ויחייהו א"כ נשחט ונבשל בשבת אולי יזדמן חולי ויהיה מוכן לו אשתומא קאמר זה הכהן אינו נכנס לרפואתו אלא לראות אם כבר מת למהר קבורתו:

2900

2901גם מ"ש עוד אע"ג דימצא רופאים אחרים מ"מ פ"נ הותרה ר"ל כל התורה אצל פ"נ ואין צריך לחזור אחר אחר הנה הא דפ"נ הותרה לא ידענא מנ"ל הנה בכל התירוצים דמייתי הרא"ש שלהי פ' יו"הכ סי' י"ד ליכא דס"ל הותרה אלא מהר"ם מרט"ב דכ' מש"ה אין מאכילין נבלות לחולי משום דשבת הוי כחול גבי חולה א"כ מבואר מדבריו דוקא שבת הותרה ולא נבלות דלדידי' אפי' נבלה מוכנת לפניו מ"מ עדיף לשחוט ולבשל בשבת וע"כ ס"ל וחי בהם דקאי אכל התורה אינו אלא לדחות ולא להתיר אבל ושמרו בני ישראל את השבת לשמור שבתות הרבה הוא מתיר שבת לגמרי וא"כ טומאת כהנים דחוי' ולא הותרה ולשארי פוסקים לא שמענו אלא הרמב"ם פ"ב משבת כ' להדי' שבת דחוי' היא אצל פ"נ וכ' הכ"מ בשם הרשב"א דיליף מטומאה דחוי' ה"ה פ"נ ואם כי דבריו תמוהים דהא ס"פ טרף בקלפי אמרי' להדי' לענין קרבנות שבת הותרה טומאה דחוי' וא"כ כשם שחילקו בקרבנות בין שבת לטומאה דלמא לענין פ"נ נמי מ"מ אנו אין לנו מי שיאמר כל התורה הותרה ולא דחוי' אצל פ"נ ולו יהיבנא ליה טעותי' היינו אי עומד לפנינו פ"נ ויש לפנינו כהן וישראל נאמר כל הזריז הרי זה משובח ולא נדקדק בין כהן לישראל אבל שיהי' כהן מכין לעצמו לוותר קדושת כהונתו שאם יזדמן לפניו פ"נ יהיה הוא המתעסק ולא אחר וכי אין אנו מצווי' להכן בע"ש כל ההכנו' ליולדת ולחולה ולצרכי מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת אלא אם לא הביא מע"ש ואירע בשבת אז הזריז הרי זה משובח:

2901

2902בודאי יפה כ' בזה פר"מ דלרמב"ן דס"ל פרא"דמ אין למצוה אלא מקומה ושעתה ומותר למול אע"פ דלית לי' חמימי ואם אח"כ נצטרך לחמימי יהיה פ"נ וה"נ אין לאסור לכהן להיות רופא אע"פ שאם יזדמן אח"כ גוסס הצריך לרפואה מותר לבקרו ולעסוק ברפואתו אע"פ שאינו דומה ממש למילה התם מצוה היא ומוטלת עליו ואין לה אלא מקומה ושעתה ואין צריך לדאוג מה שיהיה אח"ז אבל הכא לאו מצוה המוטלת עליו שיהיה רופא מ"מ יש ללמוד כן מספינה ג"י קודם שבת דלרמב"ן לטעמי' דאין הטעם משום דמתנה לחלל שבת והתם לדבר מצוה אפילו לרז"ה מותר ולרמב"ן אפי' בלא דבר מצוה מותר ועיין ב"י גבי מכס מ"מ התם אולי ואולי יזדמן חילול שבת וגבי מכס איננו אלא איסור דרבנן והקילו בהפסד דלא גזרו רבנן בכך וה"נ ברופא אולי יזדמן גוסס שיצטרך לרופא וכולי האי ואולי ע"כ בשעה שנעשה רופא בהיתר נעשה וכל שיזדמן אח"כ גוסס הצריך לרופא מתירין לו אבל ביקור מתים אפי' בלי שיצטרכו לו ועל כל המתים צריך ליכנס הוי כמוותר כהונתו משו' פרנסתו זה לא יעלה על הדעת ח"ו וכ"ז אי היה ספק לנו במתים הללו אי חי או מת אבל אין לנו ספק שקבלתינו אמת והמקיל בהלנה זולת פקידת המלכות יר"ה עובר על עשה ול"ת דאורייתא והכהן המטמא הרי הוא כהן המטמא למתים ולא ישא כפיו כמבואר בטוש"ע סי' קכ"ח. הנלע"ד כתבתי וה' יראנו נפלאות מתורתו ויצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות הכ"ד:

2902

2903אחרי שובי התבוננתי לפי הנראה הרופא הזה ממונה גם על בדיקת מתי העכו"ם כמבואר בשאל' ואיך עלה ע"ד השואל להתיר משום פ"נ תינח במתי ישראל בשאר מתים מא"ל ע"כ נראה הרופא הזה לא ביקש ולא שאל והוא מהמוני' הפריצים והוא מטמא מעצמו לכל מת עכו"ם והשאלה הוא מכשירי יראי ה' אי מותר להם לקרוא לו לטמא עצמו לבדוק מתים שלהם או אסור להם משום לפני עור ומשום מסייע ידי עוברי עברה ואם כך הוא נ"ל אם אפשר להם להשתדל לסלקו מכל וכל מה טוב ואם א"א א"כ הרי המתים מוטלים בבזיון בלי קבורה מפקידת המלך שלא לקבור מבלי עדות הרופא שבדקו ומצאו מת וא"כ אי לא יבדקנו הרופא צריך שיהי' מוטל עד שיסריח וא"כ ה"ל מת מצוה שאין לו קוברים שכהן מטמא לו ונהי שאין זה היתר והתנצלות להכהן כמ"ש לעיל דיוכל למסור אומנת זה לאחר ולא יהיה מת מצוה וכי רשאי לו לעשות טצדקי לטמא למתים מ"מ כיון שעכ"פ הוא אינו שומע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם ואין בידינו לסלקו א"כ לדידן ה"ל מת מצוה ומותר וזה היתר ברור. ומ"מ לא הודעתיו להשואל פן יאמרו סתם שהסכמתי להתיר מטעמא דידהו כשם שתלו בוקי סריקי בהגאון מהר"י יעב"ץ ז"ל שהתיר הלנת המתים ככה יתלו בי שהתרתי טומאת כהנים ע"כ שמתי ידי למו פי וגדולה מזו ר"פ מי שהחשיך עוד אחת הי' ולא רצו חכמי' לגלותה וה"נ דכוותי' פ"ב נגהי ליום ד' יוד א"ר תקצז"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2903

2904חתימה טובה לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקים לה"ה הרב המופלג כבוד מהו' בירך ני' רב בק"ק סגאליץ יע"א:

2904

2905ע"ד כהן שיש לו חולי נכפה ר"ל מסוכן מאוד לפעמים נופל באחת הפחתים ובא באש ובמים ונמצא בספר שיתן ידו ליד ערל מת ויאמר לחש קח ממני החולי שאינו מזיק לך ולי אתה מטיבו וכבר ניסה א' רפואה זו ונתרפא ועתה נפשו בשאלתו אם הכהן מותר לסמוך לטמא עצמו במגע על מת ערל:

2905

2906הנה כיון שיש סכנת נפשות בהחולי אם הית' הרפואה בדוקה ואתמחי גברא וקמיעא פשוט שאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אך מסתפק מעלתו שנראה לו שאין הרפואה בדוקה כ"כ אי יש לסמוך על הספק:

2906

2907לכאורה אין אי' דאוריי' על הספק אך דעת ר"ת דמייתי הרא"ש בהל' טומאת כהנים סי' ו' דבאותו יום שנטמא הכהן שוב אין באותו היום תוספת טומאה ומ"הת מותר לטמאות עצמו עוד וזה שכ' תוס' בשבועות י"ד ע"א ד"ה נזיר וכו' ומ"ש תוס' דסוגיא דנזיר לא אתי כי האי רצו לומר כיון דאין הטומאה בחבור כשמטמא עוד מוסיף טומאה וכמ"ש תוס' בנזיר מ"ב ע"ב ד"ה א"ל רב יוסף כו' מ"מ ר"ת מפרש סוגיא דנזיר כפירש"י ע"ש היטב נמצא לר"ת ורש"י אי נטמא כבר באותו היום שוב אין כאן אי' דאוריי' וכ"פ ר"א ממיץ בס' יראים סי' שי"א ע"ש והראב"ד מקיל עוד יותר בפ"ה מנזירות ה' ט"ז דאפי' אי נטמא פ"א שוב אין לוקה על טומאה כלל רק אי' דרבנן בעלמא והוא תמוה מה יענה מפלוגתת ר"ע ור"ט והלח"מ לא ירד לזה ע"ש והראב"ד בתמים דעים סי' רל"ו פסק להדיא כהרמב"ם ורוב הפוסקים ותרי ראב"ד הוה ודעת ס' יראים סי' הנ"ל דגוי אינו מטמא אפי' במגע אף על פי שהוא ממש דעת יחידי מ"מ חזי לאצטרופי לכל הנך קולות הנ"ל ומ"למ פ"ג מאבל לא ידע אלא דעת הראב"ד ולא דעת רש"י ור"ת ורא"מ ודגול מרבבה בי"ד סי' שע"ב ד"ה אמר יחזקאל כו' לא ירד לעומק. הדרן להנ"ל אם יארע יום שמת עליו מת ישראל בשכונתו באופן שנטמא באותו יום ושוב יש לסמוך ארש"י ור"ת ורא"מ וראב"ד ומצורף לזה אידך דרא"מ דעכו"ם אין בו איסור מגע ויכול לסמוך במקום ס' סכנה ולכאורה לפי מה שכ' ש"ך סי' שע"ב דטומאה על ידי המשכת אוהלי' רק מדרבנן נמצא אף על פי שמת בשכונה עדיין לא נטמא מדאוריי' ואסור לו ליגע בגוי מ"מ הא כבר כ' מג"א סי' שי"א וסי' שס"ג דטעות הוא בש"ך וטומאת שכונה דאוריי' היא והארכתי בזה בתשו' אחרת [עיין בסי' שאח"ז] ויומא קא גרים לקצר באמרים יעיין מעלתו היטב בכל המקומות ואחתום בברכה:

2907

2908פ"ב יום א' ו' תשרי תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2908

2909ראיתי לבאר פה בעזה"י קצת ממה שחנני הי"ת בדיני אהלות (א) דיני המשכת טומאה ממקום למקום ע"י חור טפח (ב) דיני קבר סתום (ג) דיני לבוד.

2909

2910 [ואעתיק פה מ"ש על גליון משניות שלי פ"ג דאהלות מ"ז ביב שהוא קמור וכו' וז"ל ודלתותיו שבתוך הבית מגופות ועיין לקמן ספי"א תוי"ט ד"ה טומאה בשם מהר"ם ה"נ במגופות ומשום סוף טומאה לצאת אבל בפתוחות פשיטא שטומאה מתפשטת בכל מקומות ועיין לקמן פ"ד משנה ב' תוי"ט ד"ה ר"י מטהר וכו' מוכח דמיירי במגופה ועיין כ"מ פי"ח ה"ד גבי הי' מגדל בתוך הבית כ"כ להדי' וכ"כ תוס' נזיר נ"ג ע"ב סוף ד"ה חרב וכו' ועיין לקמן ברע"ב רפ"ד ד"ה טומאה בבית ויותר מבואר רפ"ה ד"ה בש"א וכו' ומיהו עיין לקמן ברע"ב משנה ט' יו"ד פרק ט' ועיין עוד ספי"ב תוי"ט ע"ש וי"ל שאינו מכוסה בכפישה ומ"מ אין פותח טפח אבל צע"ג ברע"ב פט"ו משנה ה'].

2910

2911(א) טומאה הנמשכת ממקום למקום ע"י חור טפח לא עלה על דעת שום קדמון בעולם שיהיה רק דרבנן כי הלכה למשה מסיני הוא שיהיה חור טפח לענין טומאה כמו ג' על ג' בכל התורה דלא נימא ביה לבוד וכ"כ הריטב"א בסוכה י"ח ע"א דהל"מ היא וכ"כ בכתו' רפ"ב וכ"כ בתשו' מהרי"ט סי' צ"ו ע"ש וכ"כ שבות יעקב ח"א סי' פ"ה מה לי אהל זה או אהל אחר וכ"כ בתשו' שער אפרים ס"סי צ"ג שתמה על עמיתו הש"כ שכ' סי' שע"ב נגד זה והמג"א סי' שמ"ג כ' וז"ל כ' הש"ך בי"ד סי' שע"ב כשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהן הוה טומאה דרבנן וכדמשמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל הש"ך וכ' עליו מג"א וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי כשהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פ"ט לא הוה כקבר סתום אבל אהל טפח הוה דאוריי' כמ"ש ב"י בהדי' סי' שס"ט בשם רמב"ם פי"ב וכן משמע בתה"א לרמב"ן דף ל"ד ע"ב וכ"מ ביבמות בתוס' סוף דף ק"ג ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ המשניות באהלות עכ"ל מג"א ועיין ברמב"ם רפי"ד מטומאת מת ופ"ג מהל' אבל ע"ש ונ"ל עוד ראי' ברורה מלשון הראב"ד פ"ה מנזירות בהשגתו אמ"ש רמב"ם שם הל' ט"ו כתב הראב"ד א"א עיינתי בשמועה זו וכו' וסיים בסוף והכהנים בז"הז טמאי מת הם וכו' ע"ש וכ"כ סמ"ק והגהת סמ"ק סי' מ"ח ע"ש ולכאורה דבריהם ק' להולמם מאין נטמאו כהנים בז"הז בטומאת מת ומה לכהן בבית הקברות אם לא שמת לו א' מז' מתי מצוה שמטמא להם וא' ממאה כהנים לא ימצא שנטמא באהל שהמת בו עמו בחדר א' ואיך החליטו שכהנים זמנינו טמאי מת דאוריי' לפוטרם ממלקות כשמטמא למת אחר אע"כ ס"ל טומאה על ידי זיזים וגזוזטראות וע"י המשכה דרך חלונות וחורים הוה דאוריי' ובזה א' מאלף כהנים לא ימצא שיהיה טהור ומכ"ש אי ס"ל דעכו"ם מטמאים באוהל לא ימצא כהן שלא נטמא אלא דאין מלקות לדעתו וכ"כ בדגול מרבבה סי' שע"ב ד"ה אמר יחזקאל ע"ש מ"מ מוכח מדבריהם דהמשכת טומאה דאוריי' הוא ע"י חור טפח ודברי סמ"ק הנ"ל תמוהים בעצמותם ואולי יש שם ט"ס וצ"ע ואין ענינו לכאן:

2911

2912עוד יש להביא ראי' מש"ס נזיר מ"ג ע"א דטרח למצוא שהכהן חייב על ביאה לאהל ועל טומאה בבת א' שנכנס ע"י שידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרץ וכו' ע"ש ולא אמר שהיה מחיצת מחצלת בינו למת וסילק הוא המחיצה ובאו שניהם כאחד אע"כ מיד ע"י פתיחת טפח נטמא מ"הת קודם שסילק רוב המחיצה באופן שהיה הפרוץ מרובה כי א"א שלא תקדם רגע א' פתיחת טפח קודם שנפרץ רוב המחיצה אפי' הפילה בבת א' וא"כ כבר נטמא מן התורה טרם ביאתו לאהל המת כי ביאה לבית בודאי לא הוה עד שיבוא לאהל ממש שהמת בתוכו ובזה א"ש נמי דקאמר ובא חברו ולא אמר שהוא עצמו פתח עליו את שידה תיבה ומגדול אע"כ כנ"ל שהוא עצמו א"א שיפתח כלו כאחת אבל חברו מבחוץ בשתי ידיו אפשר שיסתור הגג בבת א':

2912

2913וראיתי בס' חמד משה שכ' סי' שי"א שלדעתו גם הש"ך לא נתכוון אלא לענין סוף טומאה לצאת דלדעתו הוה רק דרבנן וכן מצאתי עתה בס' הנדפס מחדש הנקרא חכמת אדם אך לא כתבו איך אפשר להעמיס זה בלשון הש"ך:

2913

2914ואני עני כתבתי על גליון ש"ך שלי זה שנים רבות שלע"ד ט"ס הוא בש"ך כאשר אבאר אי"ה הנה ז"ל הש"ך נראה דוקא נקט אהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אעפ"י שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד מ"מ י"ל דאינו אלא מדרבנן כדאי' בטור סי' זה ופוסקים עב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל פ"ט טהור ע"ש ודו"ק וכשהבית שהמת מונח בתוכו סתום מכל נמי ליכא בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן משום דסוף הטומאה לצאת וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילבש עצמו תחלה עכ"ל הש"ך ולשון זה צע"ג אחר שכבר כתב שהמשכת טומאה מבית לבית הוא דרבנן אפי' כשפתוח הבית שהמת בתוכו ומושך טומאה ממקום למקום תחת הזיזים ונכנס לחלונות הכל טהור א"כ מכ"ש כשהפתח סתום וליכא אלא משום סוף טומאה לצאת א"כ מאי האי שכ' וכשהבית שהמת בתוכו סתום נמי וכו' מאי נמי הלא כ"שכ הוא אע"כ האי נמי ט"ס הוא והאי ודוק שכ' ט"ס הוא וצ"ל ודוקא והכי צ"ל ודוקא כשהבית שהמת מונח בתוכו סתום מכל צד פי' אז היא מדרבנן אבל המשכת טומאה ע"י זיזי' וחורין דאוריי' היא:

2914

2915שוב עיינתי ואין צורך להגי' שהרי מיד בתחלת דבריו כ' בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד ולא מייתי מסעי' א' אלא מסעי' ד' והיינו סוף טומאה לצאת דמיירי התם וכ"כ חמד משה ורצה להביא ראי' דזה הוא טומאה דרבנן שהרי מבואר בטור ופוסקים וב"י בסי' זה גבי ארונות שיש בהם פ"ט דכל אהל שאינו קבר והוא סתום בלי חור ויש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה בין למעלה בין מן הצדדים ואם כן בית שהמת בתוכו וסתום והרי יש בו חלל כמה טפחים וסתום אין בנגיעת הכהנים בצדדים שום טומאה דאוריי' נמי פי' כמו שכ' הפוסקים הנ"ל על כל אהל טפח חוץ מקבר ה"ה בית שהמת בו וסתום א"כ אין כאן אלא משום שסוף הטומאה לצאת דרבנן וצדקו דבריו בפשיטות:

2915

2916ודע כל מקום שנאמר ונישנה במשנה וש"ס דרכה של טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס היינו דוקא לענין סוף טומאה לצאת שכל שיש ב' פתחים שוים שניהם דע"ד שראוי' להוציא מת שלם או שניהם טע"ט להוציא כזית מן המת אזי מטמאין דרך יציאתו ולא דרך כניסה שדרכה של טומאה לצאת ולא לכנס וגם כל זה כששני הפתחים ראוי' להוצאת המת אבל אם דרך יציאה אין בפתח שיעור יציאה כגון שאין בו טע"ט ובדרך כניסה יש בו שיעור אזי מטמא דרך כניסה כמ"ש רמב"ם בפי' משניות ביב דמייתי תוס' ב"ב ק' ע"ב ד"ה ורומן וכו' ע"ש ועיין פלוגתת רבנן ור"א בכלב מונח על אסקופה דמייתי ש"ס חולין קכ"ו ע"א מ"מ כל זה לענין סוף טומאה לצאת אבל להמשיך טומאה דרך חלונות וחורי' אין חילוק בין כניסה ליציאה בין לעלות או לירד כל זה מבואר בריב"ש תשובה סי' שצ"ג דף קכ"ד ע"א בדפוס פולין ומצוה לעיין שם כי הפני יהושע לא ע"ש:

2916

2917הארכתי בזה יען כי הגאון פני יהושע ז"ל בחי' לברכות ט' ע"ב וסוכה יו"ד ע"א וי"ח ע"א ור"פ הישן נמשך אחר מ"ש ש"כ לפי המובן הפשוט דטומאה נמשכת ע"י חורי' פ"ט דרבנן הוא ועייל פילא בקופא דמחטא להוציא כן מלשון רש"י סוכה יו"ד ע"א ור"פ הישן והוא דקדוק קלוש ומ"ש שהש"ך נסתייעא מלשון מהרי"ל ורמ"א כמדומה לי שפ"י לא עיין בפנים במהרי"ל רק שנרשם מהרי"ל כי במהרי"ל לא נזכר מזה כלל אלא אגב אורחא ע"ש אך מלשון רמ"א שכ' והוא באהל עם המת משמע לי' דוקא עם המת אבל באהל אחר לא וקשה לידוק מסיפא איפכא אבל אם הוא בבית הפרס וכו' משמע דוקא בבית הפרס אבל באהל אפי' רק שנכנס' לו הטומאה ע"י פ"ט נמי הוה מדאוריי' ומ"ש באהל עם המת היינו עם המת כי מ"ש אהל זה מאהל זה כמ"ש בשבות יעקב הנ"ל. וראייתו מסוכה י"ח ע"א מ"ש מביב הקמור היינו לפי הנחתו דמיירי בפתוח ויבואר לקמן אי"ה דליתא:

2917

2918אך נ"ל דשביק רברבי ושקיל זוטרי דה"ל להביא ראי' מלשון רש"י שם שכ' במסקנא ד"ה הכי גמירי לה מסיני דאין לבוד באמצע עכ"ל משמע מן הצד יש לבוד אפי' בטומאה וא"כ ק' מכמה דוכתי דטומאה נכנסה ע"י חור טפח אע"כ דרבנן בעלמא הוא לכל הפחות עד שיהיה ג"ט שיצא מתורת לבוד. ראה זה דבר חדש הוא דמ"הת נכנסה טומאה ע"י פתח וחלון בני ג"ט אבל טע"ט דרבנן הוא וזה לא נמצא בשום פוסק לחלק בכך אלא או הכל דאוריי' או הכל דרבנן:

2918

2919והנלע"ד דס"ל לרש"י דמעולם לא נסתפק אדם דבטומאה הלכתא גמירי לי' דאין לבוד מן הצד וכדמוכח מכמה משניות ובהכי איכא לאוקמי משנה דביב שהוא מן הסתם בצדי הבית בקיר החומה לא באמצע דריסת רגלי בני אדם אך באמצע האהל הוה ס"ל כיון דאהל דפ' חקת סתמא כתיב וילפי' גז"ש אהל אהל ממשכן לכל הלכותיו א"כ יהיה ממש כאהל דכל התורה כולה ואי בכל התורה לא אמרי' לבוד באמצע האהל וצריך להיות שלם מכל צד כן נמי לענין טומאה וא"כ הוה קשי' לי' משנה דארובה דוקא אע"כ בעלמא נמי אין לבוד באמצע רק מן הצד ובהא הלכתא גמירי לחלק בין דופן דעלמא לדופן דטומאה אבל באמצע אהל לא הוה ס"ד לחלק בין אהל לאהל כיון דמגז"ש ילפי' סתום מן המפורש ומשני לא כן אלא הלכתא גמירי לה ופירש"י מסיני בטומאה דאין לבוד באמצע אע"ג דבעלמא יש לבוד ואתי' הלכתא לאפוקי מגז"ש בענין זה אבל מן הצד פשיטא דאין לבוד לענין טומאה וא"ש:

2919

2920ומ"ש עוד פ"י תרי משניות ופסקי רמב"ם דבחור שחררוהו עכברים ונעשה למאור בעי' מלא אגרוף ובביב סגי בטפח פשוט התם בחישב עליו לביב ופשוט. ברם צ"ע קצת לשון רש"י בחולין קכ"ו ע"א ד"ה פיו לפנים וכו' ומשום המשכה לא מטמאי' לי' שאין דרך טומאה לצאת דרך פיו ויש ליישב עפ"י דרך הר"ש משנה ז' פ"ה דאהלות שאכתוב לקמן אי"ה שאין טומאה חוזרת לאחרי' במקום שנכנסה שם ע"ש מ"ש לקמן בעז"ה:

2920

2921והנה בס' מאמר מרדכי כ' מקצת דמקצת מתשו' פ"י שיצא לידון דביבי' הקמורי' אין מביאים טומאה לבית אפי' פתחן כמה טפחים כגון בתי כסאות שלנו אפי' נימא בעלמא המשכת טומאה ע"י חורי' הוה דאוריי' היינו אם הכל תחת אהל א' בשוה אבל להעלות הטומאה מקרקעית הבית לתוך הבית ע"י פתח הביב שבבית הכסא זה לא אמרי' וראיתו במשנתינו דביב ברישא יש בו פ"ט ויש ביציאתו פ"ט טומאה בתוכו הבית טהור וקשה הלא יצא מפתח הביב שהוא פותח טפח ודוחק לומר דמיירי במגופה ע"י דלת דאין דרך לנעול הביב בדלת כי רוצה לשפוך שופכים כל שעה אל תוכו וא"כ היה לו לר"ש ומפרשים לפרש דמיירי במגופף כמו שמפרשים בשארי משניות ובמשנת תיבת המגדל דמייתי ש"ס בחולין קכ"ה ע"ב אע"כ מיירי אפי' פתוח ואין טומאה נכנס משם לבית מטעם שכ' בפי' המשנה לרמב"ם גבי ביב וכן שיטתו במשנה רפ"ה דאהלות גבי תנור דלא נמשכה מקרקע הבית לבית ע"י חור כי זה הוא אהל בפ"ע ע"ש והנה אפי' יהיה כן דעת הרמב"ם הוא דין חדש לחלק בין אהל בעליונו של בית לאהל בקרקעית הבית וכיון שזה החידוש צורך הוא לפי' המשנה לא ה"ל להר"ש ולהרא"ש רע"ב ותוי"ט לשתוק מיני' וביותר שהם אינם מפרשים משנת עין התנור כהרמב"ם א"כ לא נזכר דין זה בשום מקום בדבריהם וה"ל להזכיר פי' זה במשנת ביב דהרי אפי' ס"ל דהמשכה ע"י טפח לאו דאוריית' מ"מ מדרבנן מיהא טמא ומ"ט טומאה בתוך הביב הבית טהור וה"ל לפרש מטעם שאין טומאה מקרקעית הבית לעילא:

2921

2922והנה ז"ל הרמב"ם פ"כ מהל' ט"מ הל' וי"ו כל הבלועין בקרקעיתו של בית הרי הן טמאים ואינן ניצולין שקרקע האהל כמוהו עד התהום כו' כיצד הטומאה בבית והכלים טמונים בקרקעיתו אפי' תחת מאה אמה טמאים אם יש במקומן טע"ט טהורים שהרי' הן תחת אהל אחר למה זה דומה לעלי' שע"ג הבית וטומאה בעלי' שהבית טהור וכו' ושוב מייתי הך דביב הקמור ע"ש והנה מדכתב שדומה לעלי' שע"ג הבית והנה בעלי' שע"ג הבית אם יש שם ארובה פתוחה כל הבית טמא שיורדת הטומאה לבית ה"נ אם יש בקרקע פותח טפח יורדת הטומאה מבית לתוך חלל הקרקע שיש בה טע"ט וטמא אלא שאם הכלים הטמונים בקרקע אין להם טע"ט הרי הקרקע בטלה לגבי בית וטומאה שבבית מגעת עד התהום אך אם יש חלל בקרקע טע"ט והכלים טמונים שם אזי יש חילוק אם אין ארובה מהבית לחלל הקרקע אזי הכלים הטמונים טהורים ולא נאמר קרקעית הבית עד התהום שייך לבית כיון שזהו אהל בפ"ע אבל אם יש ארובות מבית להקרקע הרי הוא כארובה מעלי' לבית ומביא הטומאה לשם והן הנה דברי רמב"ם במשנת תנור ובמשנת ביב למעיין היטב בדבריו ואם איך בחלל הביב פ"ט הרי היא כקרקע הבית ואם יש בו פ"ט הרי היא כאהל בפ"ע אך מה יהיה מההמשכה מפי הביב לתוך הבית מזה לא הזכיר כלל והניח הדבר כמו שהניחוהו הר"ש ורא"ש ור"מ מר"ב וכל המפרשים:

2922

2923והטעם בזה כי מה שריחק הגאון פני יהושע קרוב מאוד כי רחוק בעיניו שיהיה סתם ביב פי הנכנס לבית נעול כי היכן ישפוך שופכיו והוא קרוב מאוד וסתם וכל ביבין כך הם אותן העשויין לשופכים והזכיר הר"ש תוספתא פ' י"ח דאהלות סוף משנה ז' וז"ל ביבין היוצאים מארץ עמים לא"י עושי' להם סריגות וממעטים עד פחות מטפח וכו' וסתמא כל הביבין ששופכין שופכים לתוכם עשוי' סריגים ע"ג לסנן השופכים שלא יסתום הנקב מעפרורית והם סריגים פחות מפ"ט וא"כ פיו הפונה לתוך הבית אעפ"י שיש בו פ"ט לענין סופי טומאה לצאת וכגון שאין ביציאתו פ"ט ויש בכניסתו פ"ט אלא שמכוסה בסריגים אזי נכנסה טומאה לקוך הבית ע"י שסופה לכנס ע"י פ"ט כיון שלא פרץ פצימיו אי יש ביציאתו טפח שסוף הטומאה לצאת ולא לכנס אזי אין הטומאה נמשכת ע"י פי הביב שבבית מפני שסגורה בסריגי המעוטי' מפ"ט וסתמא כך הוא ועיין מה שהקשה תי"ט פ"ד דאהלות משנה ב' סוף ד"ה ר' יוסי מטהר דמשמע להדי' דפשיטא לי' דמיירי בפתח נעול דאל"ה לא הוה מקשה מידי וזה ברור לפע"ד:

2923

2924ומריש הוה ק' לי מתוספתא דמייתי ר"ש סוף משנת ביב דמיירי במת שלם ושיעור פתחו ד' על ד' וק' נהי שאין בפתח יציאתו דע"ד מ"מ יש בחללו טע"ט ואמאי הביב טמא עד שמצאתי שהגי' הגאון מהו' אלי' ווילנא זצ"ל בפי' תוספתא שלו אין ביציאתו דע"ד טומאה בבית מה שבבית טהור ונהניתי דכיון שיש בו טע"ט תו לא שייך קרקע הבית עד התהום שהרי יש להם אהל בפ"ע שהוא טע"ט כמ"ש לעיל בשם רמב"ם:

2924

2925ומ"ש פני יהושע דאין חור אלא העשוי להצניע בתוכו לא העשוי להוציא דבריו תמוהים ממשנת אסקופה שבחולין קכ"ו ע"א וכי שולי הכלב עשוי' להכניס ולהצניע טפי מביב של שופכים ואמנם הר"מ רפ"ה דאהלות גבי עין התנור כ' פתח העין אינו פתח כיון שאינו עשוי להכניס אלא להוציא עשן ע"ש תי"ט הוא כ' כן גבי כלים ומשום דכתיב כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו וס"ל להר"מ כיון דכתיב בתורה לשון פתוח צריך להיות דין פתח כמו לענין שבת כל שאינו עשוי להכניס ולהוציא איננו פתח אבל לענין חור ונקבים להכניס ולהוציא טומאה באוהלים ומחיצות לא שמענו מעולם:

2925

2926ומה שצל"ע בזה דברי הר"ש משנה ה' פ"ז דאהלות שכ' יצא ראשון מת ושני חי טהור השני חי אם הוציאו המת מן הבית קודם לידת השני וכ' הטעם משום שאין דרך טומאה לכנס ועוד טהרה בלועה אינה מטמאה משמע גם בלא טעם טהרה בלועה נמי אין טומאה נכנסת וק' אמאי לא תמשך הטומאה לבית הרחם כדרך שנמשכת מאהל לאהל אפי' דרך כניסה כנ"ל ולומר דוקא לאחורי' אינה חוזרת ממקום שיוצאה משם ולפ"ז בביב נמי נהי שאם מת בבית הטומאה נמשכת דרך הביבין לכל הבתים כנ"ל מ"מ כזית מן המת שהוציאו עם השופכים לביב אין טומאתו חוזר לאחריו ויש לזה קצת פנים במ"ש מהרש"א ב"ב ק' ע"ב ע"ש עיין מ"ש ר"ש שם בפי' התוספתא סוף משנה ג' שם שכתב כיון שדרך החלון נכנסה הטומאה כדרך שנכנסה שם יוצאה וצ"ע מיהו הרמב"ם פי' שם פי' אחר במתני' וגם שום א' לא הביא סברת הר"ש כי אינה צריכא דסגי בטעם דטהרה בלועה אינה מטמאה:

2926

2927ועיין תוס' סנהדרין י"ב סוף ע"א ד"ה שעיבר ניסן בניסן בשם הירושלמי גלגלת של ארונה היבוסי מצאו שם וכ"ה בירושלמי פ' מי שהיה טמא ולכאורה צ"ע מ"ש גלגלת דנקט וכי משום גלגלת א' צריך זמן רב כ"כ לטהר המקדש ותו צ"ע גדול וכי מימי שע"ה שנבנה ב"המק עפ"י נביאים והכל בכתב מיד ה' השכיל הקריבו בטומאה עד שבא יחזקי' מלך יהודה ומצא הגלגלת ויהי' זה ג"כ ממקום שהניחו לו להתגדר ועוד צע"ג בירושלמי דסוטה פ' כשם שם נאמר בקראי דחגי דכעס על הכהנים כמבואר בש"ס דילן בסוגי' דר"ח סגן הכהנים ואיתא בירושלמי בסוטה הנ"ל דהיה הרעש של חגי על שמצא גלגלתו של ארונה היבוסי תחת המזבח ע"ש וק' אחר שחזקיה מלך יהודה טיהר והוציאו גלגלתו מי חזר והכניסו בימי חגי:

2927

2928ע"כ נלע"ד קברי משפחת ארונה היה סמוך לגורן שקנה דהע"ה וכשבנה ב"המק היו נזהרים לסתום בבנין כל הפרצות שבמחילה שתחת הקרקע באופן שלא תכנס גלגל טומאה מקברו' הנ"ל לתחת מחילות שתחת הבירה ולתחת מזבח ויעלה הטומאה דרך נקב השיתין שע"ג מזבח ובאורך הימים בימי מלכי הרשעי' שלא חזקו בדק הבית ומכ"ש בימי אחז הרשע שכיבה המנורה ופרץ פרצות במקדש נתגלו ונפרצו נקבים בחומות התחתוני' באופן שנתגלגל טומאה מקבר ארונה למקדש ולתחת המזבח וחזקיה מלך יהודה בנה כל הפרצות וטיהר הבית ושוב בשעת חורבן ב"המק נתקיים בעו"ה ערו ערו עד היסוד וחזרו ונפרצו בה כמקדם ועליהם הרעיש חגי את העולם וגולגלתו של ארונה אינו עצם גלגלת אלא גלגל הטומאה שנמשכה ונתגלגלה מקברות של ארונה עד תחת המזבח וס"ל להירושלמי קברי עכו"ם מטמאים באהל [דבלא"ה ע"כ ס"ל קברי עכו"ם מטמאים באהל דל"ש לומר שעצם גולגלתו פלטתו ובצבץ מבין רצפת העזרה והכהנים דרכו עליו ברגליהם ונטמאו במגע והיה נמי חציצה ביניהם ובין קרקע העזרה ולא היה להם עינים לראות עד שבא חזקי' וע"כ צריכי' לומר הכוונה שהיה עצם גלגלתו טמונה תחת המזבח והי' טומאה רצוצה בוקעת ועולה והכהנים האהילו על אותו המקום ונטמאו מטעם אהל וס"ל לירושלמי כת"ק דר"ש דקברי עכו"ם מטמאים באהל] ולמ"ד אין מטמאים באהל ס"ל בדחזקי' ובחגי כש"ס דילן סנהדרין י"ב ע"ב שם ופסחים סוגי' דר"ח סג"הכ בהא סלקינן דטומאה הנמשכת ע"י חור טע"ט הוא דאוריי' ואפילו ע"י ביבין הקמורי' ובאי' תחת הקרקע וכנ"ל:

2928

2929(ב) לבאר דין קבר סתום עיין מס' נזיר או בקבר לרבות קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת דעת רש"י דהא דאמרי' בעלמא טומא' רצוצה בוקעת ועולה היינו מהאי קרא וקבר סתום היינו קבר אטום שאין בו ריוח טע"ט אבל כשיש בו טע"ט חוצץ והא דברכות ט' ע"ב מדלגים היינו ע"ג ארונות וכו' וגזרו רוב אטו מיעוט הוא כפשוטו שיש בו חלל טפח בין מת לעליונו של ארון וגזרו וכו' והא דב"ב י"ב ע"א בית שפרץ פצימיו ואז הוה קבר וגזרו חלל טפח אטו אין חלל טפח אטו קבר שאין בחללו טפח וגזרו אפי' לילך בד' אמותיו וכולה חדא גזירה היא וצ"ל לא גזרו אלא בקבר וארון ובית שפרץ פצימיו דהוה כעין קבר אבל בשארי טומאת חלל טפח לא גזרו אטו אין בו חלל טפח וכן מבואר במשנת תיבת המגדל דמייתי בחולין קכ"ה ע"ב ע"ש וביב הקמור ברישא יש בו וביציאתו פ"ט הבית טהור דלא גזרו אטו אין בו ובמציעתא אין ביציאתו פ"ט ויש בו פ"ט דהבית טמא לא משום קבר דהרי יש בו חלל טפח ובביב לא גזרו אטו אין בו אלא מיירי שפיו הפתוח לבית יש בו פ"ט כמ"ש בפי' המשנה לרמב"ם אלא שכתבתי לעיל שהוא מגופף בדלתי של סריגים שהם פחות מטפח ומשום המשכת טומאה ליכא אבל איכא משום סוף טומאה לצאת דרך פתח פ"ט כיון שאין ביציאתו פ"ט ובפסחים ט' ע"ב גבי שפחתו של מציק פירש"י שהי' החור פ"ט וכ' מהרש"ל אבל פי החור לא הי' פ"ט דאל"ה נכנסה טומאה לבור והכהן האהיל עליו בהציצו לבור אבל חלל החור היה פ"ט וכשנגרר הנפל תחת רגליו לא נטמא דחלל טפח חוצץ כל זה שיטת רש"י אבל א"א ליישב משנה דנפש אטומה דמייתי תוס' ברכות ט' ע"ב:

2929

2930ע"כ פי' ריב"ם דקבר סתום מילתא אחריתי היא כיון שהוא קבר מיגרע גרע מגז"ה שאין חלל טפח חוצץ אלא אדרבא כמליא טומאה דמי ומטמא כל סביביו משא"כ ברצוץ איננו קבר כיון שרצוץ ע"כ אינו מטמא אלא כנגדו ככל טומאה רצוצה ואין בו חומר קבר אא"כ יש בו חלל טע"ט וסתום מכל צד דהיינו קבר סתום ולא אטום אלא סתום שאין לו פתח פתוח טפח אבל יש בו חלל טפח והוה כמליא טומא' ומטמא כל סביביו והיינו ממש משנת נפש אטומה והאי בור דמציק הי' החור פתוח טפח דאל"ה טומאה נגד רגליו דקבר סתום אינו חוצץ אע"כ היה פתח החור פתוח טפח או אגרוף נמצא היה נטמא בהאהילו על הבור להציץ לולי שהיה ר"הר וס' טומאה בר"הר טהור כמ"ש מהרש"א בפסחי' שם ולולי שכ"כ תוס' וכפי' מהרש"א היה יכול לומר שהיה פתח טפח דלענין שלא יהיה קבר סתום סגי בטפח נמצא שלא נטמאו רגליו כיון שאינו סתום חוצץ בפני הטומאה אמנם להכניס טומאה לבור שיטמא המאהיל עליו לזה בעי' מלא אגרוף כיון שחררוהו שרצים וק"ל וההיא דמדלגי' היינו ע"ג ארונות היינו ארונות שהיו פתוחים מן הצד ומשרה כשיש חלל טפח חוצץ וההיא דב"ב י"ב פרץ פצימיו ה"ל קבר סתום ומטמא מדאוריי' הנוגע בסביביו ומדרבנן בעי' הרחקה ד' אמות ולא הוה גזירה לגזירה אך אי לא פרץ פצימיו ולא הוה קבר סתום אלא פתוח והואיל ויש בו חלל טפח חוצץ והא דלא גזרי' יש בו אטו אין בו משום דבית לא שכיח שלא יהיה בו חלל טפח ובית אטו ארון לא גזרו ולדידי' הא דביב שאין ביציאתו פ"ט וה"ה אין בפתח שבבית פ"ט רק יש בו חלל טפח וה"ל קבר סתום ומטמא כל מה שבבית אפי' אם הטומאה בחלק ביב שחוץ לבית כי קבר סתום מטמא כל סביביו אך סיפא דסיפא אין בחללו פ"ט ולא בכניסתו ולא ביציאתו פ"ט מה שבבית טמא היינו אם הטומאה נגד הבית אבל אם הטומאה בחלק ביב שחוץ לבית היה הבית טהור דקבר רצוץ אינו מטמא אלא כנגדו ממש וכ"כ רמב"ן בחי' ב"ב ק' ע"ב ובספרו תה"א וא"כ זה דוחק שאין מציעתא וסיפא שוים אך הר"י סבר גם בקבר רצוץ מטמא אפי' שלא כנגדו ומיירי גם בסיפא בביב שחוץ לבית אלא דמשנת נפש אטומה קשי' להר"י משא"כ להריב"ם:

2930

2931והנה בב"ב ק' ע"ב הקשו תוס' לשיטת הר"י והריב"ם ממשנת תיבת המגדל הנ"ל דמשמע אי לאו משום סוף טומאה לצאת לא היה טמא ות"ל דה"ל קבר סתום ועוד מ"ט פליג ר' יוסי דנהי טומאה רצוצה לית לי' מ"מ קבר סתום אית לי' כמ"ש תוס' עירובי' ע"ט ע"א ד"ה הרי וכו' ונעלם זה ממהרש"א ב"ב ק' ע"ב וצריכים לדחוק דאין בכלים דין קבר תו קשיא לשיטה זו לשון ש"ס דנזיר דאמר מר טומאה בוקעת וכו' דזה בטומאה רצוצה דעלמא והכא בקבר איירי' וכן הקשו תוס' בנזיר שם ועוד דוחק בברכות ט' ע"ב לא נזכר אלא חלל טפח אבל מפ"ט לא נזכר ועיקר חסר ולרש"י ניחא כל זה רק משנת נפש אטומה קשי' לי':

2931

2932שיטת רמב"ם בדין קבר כהריב"ם הנ"ל ובפי' משנת נפש אטומה אך ס"ל היינו בקבר בנין אבל ארונות של מתים הוה ככלים דליכא בי' משום קבר ודינו כמו שארי אהלים וחוצץ ואתי' ש"ס דברכות דמדלגים היינו כפשוטו:

2932

2933והראב"ד יש לו שיטה אחרת בנפש אטומה דס"ל קבר רצוץ הוא ככל טומאה רצוצה ושיש בו פ"ט הרי חוצץ ככל אהל טפח אך כשיש בו טפח עם המת שממעטו מטפח אינו רצוץ ולא אהל אלא קבר שמטמא כל סביביו והיינו משנת נפש אטומה ששנינו מקום טומאה טע"ט ר"ל עם מקום הטומאה ואז מטמא כל סביביו:

2933

2934ובשיטה זו הוה סגי לי' ולק"מ ממדלגים ע"ג ארונות דכיון שיש חלל טפח וחוצץ מותר לדלג מליגע בו ככל אהל החוצץ ודלא כפ"י בברכות ואפ"ה מפרש ראב"ד פי' אחר בהך דארונות של מתים כאשר יבואר אי"ה ונראה משום דלכל השיטות דלעיל קשי' ב' קושיות עצומות חדא מ"ט עשו כוכין רומן שבעה כיון דעכ"פ איכא טומאה מדרבנן כמ"ש תוס' ב"ב ק' ע"ב בעצמן א"כ לא יעלו עליהם כהנים ולא עושי טהרות וא"כ טפח יתירה למה לי ודוחק אם עבר ודילג עליהם כהן שלא יתחייב מלקות זהו דוחק ועוד מ"ש בארונות גזרו יש בהן פ"ט אטו אין בהן ובשארי אהלים לא גזרו ע"כ פי' הוא ז"ל דודאי לא בארונות סתם מיירי אלא באבנים שרגילים לבנות על קברי צדיקי' ואותן האבנים אי מונחים על הקבר ממש ה"ל טומאה רצוצה וכמאהיל על מת ממש וכהן מוזהר עליו אך כשיש פ"ט חלל בין האבנים להקבר נהי שטמאים מדאוריי' טומאה ז' משום גולל ודופק מ"מ אין הכהן מוזהר על גולל ודופק ובהני ארונות גזרו יש בו חלל טפח אטו אין בו כיון דביש בו פ"ט טמא טומאת ז' מן התורה ע"כ גזרו בו גם על הכהנים אבל בשארי ארונות לא גזרו ומשו"ה עשו כוכי' רומן ז' והיא שיטה מחוורת לפע"ד:

2934

2935(ג) ענין לבוד כ' תוס' סוכה י"ז סוף ע"א דלא אמרי לבוד להחמיר וכ"כ הרא"ש שם סי' ל"ב וכוונתם דהיינו לומר לבוד שיהיה החלל כמלא פסול זה לא אמרי' להחמיר אבל לחבר ב' הקצוות זע"ז בזה אין חילוק בין להקל או להחמיר ועמג"א סי' תק"ב אך ק' בדף י"ח דפריך ממשנת ארובה ורוצה להוכיח דאין לבוד באמצע מנ"ל דלמא נימא ג"כ לחלק בין להקל גבי סוכה נימא לבוד אפי' באמצע אבל להחמיר בארובה לא נאמר לבוד באמצע:

2935

2936ולכאורה י"ל משום דאכתי הו"ל לאתוי' מסיפא שם משנה ד' פרק יו"ד ארובו' זו ע"ג זו וכו' דאם יש פותח טפח וטומאה בעליונה גם התחתון טמאה ונימא לבוד להקל אע"כ לא אמרי' לבוד באמצע אפי' להקל אך הריטב"א פי' דלא כפי' רש"י דהקו' מיש בהן פ"ט ר"ל ידע דטפח גבי טומאה כג' טפחים בעלמא אך הוכחת הש"ס מאין בהם פ"ט ולא אמרי' לבוד ע"ש בריטב"א א"כ הדרה ק' לדוכתא דלמא להחמיר אמרי' לבוד ולא להקל ומאי דאמרי' ב' ארובות זה עג"ז ויש טומאה בעליון גם התחתון טמא ולא אמרי' לבוד היינו משום דטפח בטומאה כג' טפחים בעלמא דמי אע"כ כפירש"י שוב עיינתי בק"נ ודבריו לא נ"ל ע"ש:

2936

2937והנה בדרישה סי' שע"א הקשה טומאה תחת ארובה כל הבית טהור נימא סוף טומאה לצאת ע"ש הנה הריטב"א הקשה ק' כעין זה בהיפוך טומאה בבית תחת ארובה טהור הא סוף טומאה לצאת ותי' אין דרך להוציא טומאה בפתח כזה היינו ארובה וא"ש אבל הא קשיא טומאה תחת ארובה אמאי לא יטמא הבית משום סוף טומאה לצאת ומה שתי' ט"ז כיון דמונח' תחת אויר ארובה ה"ל כמונחת בר"הר נכון הוא ברישא דמתני' אבל מתני' שכתבתי לעיל ב' ארובות זו עג"ז והארובה והעלי' ע"ג א"כ ק' נימא יטמא כל הבית משום סוף טומאה לצאת ומה שתי' דרישה דמיירי שהארובה סמוך לכותל הפתח ואין ממנו ולבית כלום ק' א"כ מוכח דאפי' מן הצד לא אמרי' ודוחק לומר דהומ"ל ולטעמיך וי"ל דמשכחת לי' בשנסדק הבית לכל רחבו סמוך לפתח עיין מתני' רפי"א א"נ בשרוצה לקברו בתוך הבית או לשורפו ושלא להוציאו כלל ודוחק:

2937

2938ועמ"ש תוס' דלבוד באמצע מיירי שנסדק ע"פ כלו ע"ש אין זה ענין לענין טומאה אלא לענין סוכה דהנקבים שבסכך אינם מפסידים אפי' לא נימא לבוד משום דה"ל כפסל היוצא מסוכה כשרה אלא מיירי שנסדקה כל הסוכה ועיין היטב ברא"ש ותבין אך הריטב"א כ' ליישב ק' תוס' בלשון אחר וז"ל אין לבוד באמצע ופוסל אפי' בסוכה גדולה מיהו בשיש בו כדי ראשו אבל לא בפחות מכאן דאלת"ה היה צריך לעשות סוכה מעובה כמין בית באמצע א"ו כדאמרן עכ"ל משמע אפי' לא אמרי' לבוד בג"ט מ"מ נקב שהוא בראשו אמרי' בי' לבוד לא ידעתי מנין לו שיעור זה ולפ"ז בטומאה נמי נימא הכי אע"ג דאין לבוד מ"מ בשיעור קטן מאוד אמרי' לבוד מיהו בשארי דברים דלבוד הוא בפחות מגע"ג אמרי' בשיעור ראש אמרי' לבוד ובטומאה דשיעורו בטפח שיעור לבוד בפחות מזה ועיין עירובין יו"ד ע"ב בתוס' גבי עור העסלא:

2938

2939ומריש הוה קשי' לי בחולין קכ"ה ע"ב גבי מת בכסותו צל"ע מ"ט לא הוכיח רבא בפשיטות דע"כ מיירי בגבוה טפח דאלת"ה אלא בפחות מגבוה טפח א"כ אין הטומאה מתפשטת אלא כנגדה וע"כ מיירי שנגע בנקב כנגד הטומאה א"כ ברישא אמאי טהור כיון שנגע נגד הטומאה מידי דהוה ארובה שאין בה פ"ט וטומאה תחת הארובה נגד הטומאה טמא אע"כ שלא כנגד הטומאה מיירי א"כ בסיפא אמאי טמא אי לאו שגבוה טפח ומוכח כרבא ומ"ט דאביי ולריטב"א ניחא דמיירי בנקבים פחות משיעור ראש דאמרי' לבוד ברישא ובסיפא לא אמרי' לבוד בכלים עיין שבת ח' ע"א ומג"א סי' תק"ב ועדיין צ"ע:

2939

2940ואולי י"ל אפי' לא אמרי' לבוד מ"מ כל שמבטל לי' בבנין והנקב אינו נעשה ברצונו כגון הני סריגי חלונות שמבטלם בבנין ואין הנקבים לרצונו כי טוב הי' לו יותר כשהיו סותמים כל הבנין ומשו"ה אפי' נוגע נגד הטומאה טהור ולא דמי לארובה פחות מטפח שנעשה כך לרצונו ולבוד לא אמרי' משו"ה מטמא כנגדו משא"כ הכא ובעל פני המת אע"ג שהנקבים אינו לרצונו מ"מ לא ביטלם שם משו"ה הנוגע כנגדם טמא אבל שלא כנגד הטומאה טהור משו"ה היה צריך רבא להוכיח ממת בכסותו ואביי פליג דלא הוה מת בכסותו וה"ל להיות טהור:

2940

2941פ"ב יום ד' יו"ד א"ר תק"צ לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2941

2942אחד מאנשי חיל המלך בארץ ישמעאל מת בבתי החלאים ויודע הדבר לג"ח מבני עמינו ויבוקש הדבר וימצא כי הוא מהול ויחקרו אצל שומר החלאים ואמר כי לא נודע לו מנו ומנו כי בא אליו בחליו והנה נמצא לו תועבה תלוי לו בצווארו כנהוג אצל בעלי דת ההוא ונסתפקו אי שפיר דמי להתעסק בקבורתו ושאלו לצורבא מרבנן מתלמידנו שהי' שם והורה להם להשתדל בקבורתו וכן עשו וגם הביאוהו לקברי ישראל ועתה פקפקו איזה לומדים על הוראה זו ותלמידי הנ"ל בקש ממני להודיעו דעתינו בזה עיין בתשו' רשב"א שהביא בהגה' ש"ע סי' שע"ד סס"ג ע"ש וק"ל:

2942

2943תשובה לכאורה יראה דשפיר דמי להתעסק בקבורתו לא מבעי' אי נמצא מת שלא במקום קביעות אנשי החיל דמרובא פריש ורוב הנמולי' באנשי החיל ישראלי' נינהו בז"הז כידוע וה"ל סי' מובהק בגופו אע"ג דאיכא למימר נמי לאידך גיסא רוב ישראלי' אין תועבה תלוי לו על צווארו דלא שכיחי שיתלו לו תועבה על צווארו שלא ברצונו כי כן יסד המלך כידוע וה"ל כסימני כלים שאין דרכן להשאיל דסמכי' עלי' אפי' בהיתר אשת איש ועוד נימא כאן נמצא התועבה וכאן הי' כבר מאז בחיים חיותו שכן פסק הרי"ף וסמך על סברת כאן נמצא וכאן הי' בהיתר עגונה במס' יבמות גבי יצחק ריש גלותא ע"ש ר"פ האשה שהלכה אע"ג דאין סברת כאן נמצא וכאן הי' דומה ממש לדהכא מ"מ הכל חד דב' סברות יש א' כאן במקום הזה נמצא וכאן הי' ולא במקום אחר ואידך כאן נמצא עתה וכאן הי' כבר מאז ושניהם עולים בקנה א' ויוצאים מסברת רבא בפ' המדיר בסוגי' דמומין שינוי' דרבא יע"ש אע"ג דלא קיי"ל כרבא בהא דמומין כבר תי' נימוקי יוסף שם ביבמות ר"פ האשה שהלכה דוקא בממון משום דחזקת ממון עדיף טפי אבל לענין איסורא אזלי' שפיר בתר כאן נמצא וכאן הי' וא"כ ה"ל למימר כאן נמצא וכאן הי' מאז ומסתמא המיר קודם מותו מ"מ נ"ל פשוט מאוד דמחוייבי' להתעסק בקבורתו מתרי ותלת טעמא:

2943

2944(א) דה"ל ודאי ישראל וספק המיר אע"ג שאין דרך של ישמעאלים לתלות לו תועבה על צווארו מ"מ אין ספק כזה מוציא מידי ודאי ודבר זה למדנו מההוא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקני' ובעי ש"ס למפשט מיני' דספק מוציא מידי ודאי ופירש"י ספק כי האי דרוב חברים מעשרי' קודם שיניחנה מתחת ידו כן פירש"י פ"ק דפסחים ט' ע"א ודחי הש"ס שאני התם דודאי וודאי הוא דחזקה על חבר וכו' וכן הלכתא דאין ספק אפילו כי האי דרוב חברים מעשרי' אינו מוציא מידי ודאי וכן בנדה פ' כל היד גבי ילדה דבזיזי למטבל ע"ש וא"כ ה"נ הך דאין דרכן לתלות תועבה בצוואר ישראל שמת גריע טובי מרוב חברים מעשרים לפי הס"ד ואפ"ה מסיק אי לאו דודאי וודאי או ספק וספק הוא לא הי' מוציא מידי ודאי מכ"ש הכא דאינו מוציאו מידי ודאי ישראל שהרי מהול הוא לפנינו:

2944

2945(ב) כל היכי דאיכא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא ואמרי' השתא הוא דאתרע ולא מקודם ואפשר עכו"ם תלו לו בצווארו ומנא תימרא דלא אזלי' בתר חזקה דהשתא מהא דכ' תוס' נדה ב' ע"ב ד"ה השתא הוא דחזאי וכו' דלא אזלי' בתר חזקה דהשתא אלא בבוגרת לפנינו דרגילי' שערות לבוא באותו היום אבל מה שאין רגילות לא והכא בודאי אין רגילים להמיר ח"ו אע"ג דאמרי' במס' ע"ז נ"ד ע"א בומסאות של נכרים בשעת הגזירה אעפ"י שגזירה בטלה בומוסאו' לא בטלו ומוקי רבא משום אימר ישראל מומר הוה ופלח לי' ר"א אמר ל"ת אימר אלא ודאי ישראל מומר הוה ופלח לי' ופי' רש"י א"א בכל העובדים שלא יהי' בהן א' מומר אחר שרואה ישראל ידם מטה נוטה לבו לע"ז עכ"ל אפי' אי נניח דהכא נמי להאי דמי' מ"מ לכל א' מוקמי' אחזקת כשרותו ונימא איהו לא המיר וק"ו משני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל כרב הונא דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה אע"ג דידעי' בודאי דאיכא סהדי שקרי בפנינו מ"מ מוקמי' לכל כת וכת בחזקת כשרותה מכ"ש הכא אע"ג דקרוב לודאי דאיכא הממירי' מפני שרואי' ידי ישראל מטה מ"מ כ"א מוקמי' בחזקת כשרותי' וזולת זה נמי אינו דומה כלל להא דע"ז הנ"ל שגזר' מלכות גזרה לעע"ז ויש מהם שלא עמדו על נפשם ועבדו באונס וכבר אתרע חזקתי' דהי' להם למסור נפש על קדושת השם אמרי' נמי איכא בהו דעבדו ברצון משא"כ הכא דלא אתרע חזקתי' דהנהו אנשי כלל ועוד בלאה"נ התם רצון המלכות שימירו דתם ואית בהו אנשי דלא מעלו ומאמינים לדברי המלך כיון שראו ידי ישראל מטה אמר ש"מ הדין עם המלך אבל הכא מי בקש זאת מידם ומה"ת ישתנה מכשרותו נמצא מכל הנ"ל מבואר דההמרה לא הוה דבר הרגיל ולא אזלי' בתר השתא רק בתר חזקה דמעיקרא היינו חזקת ישראל כשר ותועבה התלוי בצווארו ע"י עכו"ם באה לאחר מיתתו או אפי' מחיים וכשנטרפה דעתו עשה בטירוף הדעת באופן שלא נגרע חזקת כשרותו מעיקרא:

2945

2946ואל תשיבני ממ"ש תוס' פסחים צ"א ע"א ד"ה שהי' טמא מתחלתו וכו' דכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל משמע דאזלי' בתר חזקה דהשתא אפי' להביא חולין לעזרה היינו לעשות פסח שני וכן הבין כוונתם בט"ז לי"ד סימן שצ"ז סק"ב ע"ש ובאמת כל דבריו תמוהים מאוד וחלילה לסמוך עליהם כלל וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות במקום אחר וכבר כ' מזה בס' חכם צבי ובתשו' נ"בי ויש לי בדבריהם פלפול ארוך והכלל כי א"א לפרש דברי תוס' דפסחים הנ"ל כפשוטן דא"כ הוא נגד סוגי' קמייתא דמס' נדה דהא דכל הטומאות כשעת מציאותן היינו משום חומרא דקדשים ולא לדינא וע"כ צ"ל כוונת תוס' פסחים הנ"ל באחד משני פנים או דנימא דעכ"פ משום חומרא דקדשים אסור לעשות פסח מדרבנן מיהת וממילא הרי הוא נדחה לפסח שני דאיסורא דרבנן דרביע עלי' לא גרע מחבוש בבית האיסורים דעושה פסח שני או דנימא דכיון דכבר נפל עליו גל ה"ל כמו בוגרת לפנינו ביומא דמשלים שית שרגילות הוא למות ע"י גל וה"ל רגיל לבא ומשו"ה כ' התוס' דכל הטומאות בכה"ג הם כשעת מציאתן לא זולת שוב הראוני התלמידים שכוונתי קרוב לדעת בעל בכור שור במס' מועד קטן ונהניתי תלי"ת מ"מ בהא סלקי' דלא אזלי' בתר חזקה דהשתא כ"א במקוה שנמדד ונמצא חסר דה"ל תרתי לריעותא והכא ה"ל כמה מילי מעליותא לטיבותא חזקת הגוף שנולד ישראל וחזקת כשרות ורובא שאינם ממירים ע"כ לא משגחינן אחזקה דהשתא כלל:

2946

2947(ג) לו יהי' דספיקא הוא אי ניזל בתר רוב נימולים ישראל או בתר רוב קמיעות תועבות תלוי' בצוואר' דהרי גבי אסופי נמי אזלי' בתר קמיעות ובתר מילה כמבואר במס' קידושין ע"ג ריש ע"ב מ"מ ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא דהרי קבורת מ"מ דאורייתא ודוחה פסח ומילה ונזיר וכה"ג כמבואר מההיא דולאחתו והוא פשוט מכל הלין מבואר דאי מת שלא במקום קביעותי' דמחויבי' להתעסק ולהשתדל בקבורו:

2947

2948אלא אפי' מת במקום קביעותי' דאנשי חיל דהשתא אזדא לי' כל דפריש מרובא פריש משום דנפשינו יודעת מאוד דאית בהו נמולים שהמירו אף על גב דלא נודע לנו מי הוא מ"מ ידענא דאית בהו מומרים וה"ל קבוע וכמע"מ דמי וה"ל ספיקא וכשנצרף לזה הא ריעתא דתועבה תלוי בצווארו אפשר דקרוב לודאי נחזיקהו למומר מ"מ אמינא דמחויבי' להתעסק בקבורתו חדא דאכתי לא פלטינן מרוב סברתינו הנ"ל דלא יהי' אלא ב' כיתי עדים המכחישי' זא"ז מוקמי' כל חד אחזקתי' וה"נ איכא חזקת הגוף וחזקת כשרות ובר מן דין נ"ל נמי להביא ראי' מהא דעיר שכבשוה כרקום ויש בה מחבואה א' מצלת כל הכהנות כולם ומותרות דתלינן כל א' היא היא אשר נחבית במחבואה אעפ"י שחזקה על בעלי כרקום לאנס נשים ומשו"ה היינו פוסלים כל הכהנות אילולי המחבוא' שהי' שם ואפ"ה אי יש שם רק מחבואה א' אנו מתירין כל הכהנות על סמך המחבוא' ההיא ומזה למד המרדכי פ' אין מעמידין סימן תתכ"ד להתיר לקנות לחם מהנכרים שרגילים להעמיד בשמרי יין בשעת הבציר מ"מ א"א שלא יהא בהם א' שמעמיד בשמרי שכר והוא מציל על כולם לאמר זהו שהעמיד בשכר ע"ש אע"פי דלכאורה לא דמי דהתם במחבואה איכא ודאי מחבואה לפנינו משא"כ בההיא דמרדכי ליכא ודאי א' לפנינו המעמיד בשמרי שכר אפ"ה מסברא דנפשי' קאמר א"א שלא ימצא אחד המעמיד בשמרי שכר ומציל על כל המוכרי לחם ואזלי' להקל ביי"נ דרבנן ורואה אני הדברי' ק"ו ומה בההיא דמרדכי דאין כאן שום חזקת היתר לפנינו וגם לקולא מ"מ סמכי' לומר א"א דלית בהו חד דלא מתקן בהיתר ועוד שהוא דומה לשני שבילין ובאו לשאול בבת א' דשניהם טמאים מדינא ואפ"ה מכשיר כל הפת משום דליכא ודאי איסור' כדמתרץ הש"ס בכתובות כ"ז ע"א אההוא דכרקום א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא איכא חזקה להיתר טובא ועוד דלא דמי לשני שבילין ובאו לשאול בבת א' א"כ מכ"ש דנימא א"א בכל החיל הגדול הזה דלית בהו עכו"ם א' המתלוצץ לתלות תועבה בצוואר ישראל שמת ואוקי גברא אחזקתי' וארובא ואזלי' לחומרא לחייב במ"ע דכי קבר תקברנו:

2948

2949ובלאה"נ נ"ל דה"ל ס"ס להחמיר ספק המיר ס' לא המיר ואת"ל המיר שמא וקרוב לודאי שב והתחרט קודם מותו אפי' בהרהור תשובה בעלמא מהני כמוכח מההוא דקידושין מ"ט ע"ב ע"מ שאני צדיק אע"פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו אע"ג דלענין עדות רשע שהעיד אין חוששי' כלל לקידושין ולא אמרי' שמא הרהר תשובה והוא מטעם שכ' מהר"ם פאדווא בתשו' ס"סי ל"ז דשאני הכא שאומר בפיו ע"מ שאני צדיק יש לנו לדון שהרהר תשובה משא"כ בעד רשע שהעיד מ"מ ה"נ סברא גדולה יש דסמוך למיתתו בראותו ידו מטה פנה למעלה לאלקי אבותיו והדברים ק"ו מהא דהבאתי לעיל מש"ס דע"ז דבשעת הגזירה דאמרי' א"א דליכא חד דלא פלח לע"ז בראותו ישראל ידיהם מטה ע"כ חוזר הוא לדתם של עכו"ם והשתא התם חשדי' לישראל כשר דחוזר לדת שאין בו ממש בעת צר מכ"ש בהיפוך דבעת צר לו יחזור לדת אמת ובפרט כי רוב המומרים אינם מאמינים בע"ז רק לתיאבון בעלמא ובשעה שבטלו כל תאותיו סמוך למיתתו ויודע שעתיד לעמוד לדין חוזר ומתחרט ויש להמתיק זה עפ"י תשובת רשב"א הביאו ב"י בי"ד סי' קי"ט והש"ך שם ס"ק כ"ד קיצר לשונו ע"ש וק"ל:

2949

2950ועוד מאן לימא לן דמומר שמת שאין מחוייבים לקברו שהרי הרוגי ב"ד שיש בהם עע"ז ומחללי שבת ואנשי עיר הנדחת ואין הקרובים מתאבלים עליהם ודנים אותם כמי שמת מתוך רשעו כמבואר במס' סנהדרין מ"ז ע"א ומ"מ חייבי' בקבורה שהרי עיקר מ"ע של קבורה מנייהו אתי' דכתיב כי קבור תקברנו ואע"ג דהפורש מדרכי הצבור אין מתעסקין עמו לכל דבר י"ל היינו עסק אבילות ותנחומי אבילות דבאבוד רשעים רנה וכה"ג מצינו לשון מתעסק במס' מועד קטן כ' ע"א מיהו שם כ"ד ע"א קאי אקבורה ויש לחלק דבדף כ' קאי אעסק עם האבל קאי אנחמה משא"כ דף כ"ד דמיירי מהמת א"כ רבים מתעסקי' קאי אקבורה ואיכא למימר ה"ה בפורש מדרכי הצבור נמי לא מחייבי' לקוברו כלל אבל לא נ"ל כן מלשון הפוסקים ועיין במרדכי סוף מ"ק תשובה ארוכה על אשה שמת' בנידויה וק"ל וכן הוא להדיא בתשו' רשב"א שהביא ב"י בי"ד סי' של"ד ד"ה וכתב בקונדריסין וכו' ע"ש היטב:

2950

2951ונ"ל דממקומו הוא מוכרע דאמרי' פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"א) יכול פירשו אבותיו מדרכי הצבור יטמא ת"ל בעמיו מי שעושה מעשה עמיו והשתא אי ס"ד דלא בעי קבורה א"כ הא למה לי קרא הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה וכה"ג הקשה מג"א סי' תק"ב ססק"כ על הג"מ דס"ל אין מצוה לקבור נפלים דא"כ למה לי קרא דכהן אינו מטמא לנפל ת"ל שאינו מטמא אלא לצורך קבורה וה"נ הכי אע"כ ש"מ מ"מ מחויבי' לקברו מיהת והרי חזקי' מלך יהודה אע"פי שגרר עצמות אביו במטה של חבלים מ"מ קברוהו מיהת ועיין לשון רמ"א סי' שמ"ה סה לכן נ"ל פשוט מאוד שיפה עשו שהשתדלו בקבורתו:

2951

2952אך לקברו בין ישראלים גמורים בודאי צ"ע ונראה דלאו שפיר עבדי דאין קוברים רשע אצל צדיק איסורא דאוריי' מהל"מ הוא כפירש"י במתני' דפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"א) ופשוט דהל"מ הולכים בספיקו להחמיר כמו בכל איסורא דאוריי' וכדמוכח ג"כ בקידושין בסוגי' דחדש דמסיק כך נאמרה הלכה ספיקו מותר משמע לולי ההלכה שכך נאמרה היו מחמרי' בספיקא והוא פשוט וא"כ לכאורה יש להחמיר ולקברו בין צדיקים וזה לשון רשב"א בתשובה הביאו הרב"י סי' של"ד ומסתברא דמנודה ואפי' מוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ואם מפני שהוא רשע ואין קוברין רשע אצל צדיק ההוא אפי' בשאר בני אדם נמי ואפילו כשר אצל א' מגדולי ישראל עכ"ל לענינינו נ"ל דכוונתו דאין חומר הנידוי והחרם אסרו לקברו בקברי אבותיו דבלאה"נ נמי לא הי' נקבר בקבורתם משום שאין קוברי' רשע אצל צדיק אבל לא משום שהוא מנודה ונפקא מני' אי גם אבותיו נכשלו בכיוצא בזה אלא שלא באו לכלל נדויו אזי נקבר בקבורתם א"כ אי כבר שב ממעשיו הרעים ולא הי' אפשר להתיר לו כמו בעובדא דמייתי ש"ס במ"ק י"ז ע"א דלא הי' אפשר להתיר נידויו משום שמת אותו שנידהו ע"ש היטב ומשם מוכח כהרשב"א שהרי עיילי' למערתא דדייני וקבלי' אבל זולת זה מה"ת לקבור רשע אצל צדיק והש"ך מייתי כפשוטו בסי' של"ד סקי"ח דמנודה קוברין בקברי אבותיו והי' לו לבאר כנ"ל ולא ביאר:

2952

2953אמנם הרמב"ם השמיט הך דאין קוברין רשע אצל צדיק אדרבא כ' בפ"ב מהל' אבל דנהרג בדין המלך ומשמע מדבריו להדיא אפי' מלך ישראל ההורג בדין תורה כדכתי' כל איש אשר ימרה את פיך ומת ואפי' כיואב שהרגו שהע"ה בדין ממש מ"מ נקבר בקברות אבותיו נראה דס"ל דגז"ה הוא דוקא בהרוגי ב"ד וקצת ראי' לדבריו שהרי בהרוגי ב"ד גופי' נמי איך קוברין נסקלין אצל נשרפין ועוד הגע עצמך שחלל שבת לפני כמה שנים וכבר שב בתשובה גמורה ונעשה בעל תשובה גמור ואחר כמה שנים באו עדים והעידוהו לפני ב"ד שחלל שבת ואעפ"י שכבר שב על אותה העבירה מ"מ הרי הוא נהרג ונקבר אצל הרוגי ב"ד והנה הוא צדיק גמור בלי ספק ומ"מ גז"ה ולא מטעם אין קוברין אצל צדיק וס"ל לרמב"ם דהא דמייתי הש"ס מויחי ויקם על רגליו אין ללמוד שאין קוברין רשע אצל צדיק חדא שאני אלישע דרב גוברי' ועוד התם בתפוסה אחד הוה ואפילו לשני כשרים אין קוברים בכה"ג והש"ס דמייתי לי' הכי קאמר כיון דמצינו שום קפידא לצדיק שלא יהי' רשע נקבר בתפוסה שלו א"כ ממילא נימא דאיכא קפידא לכל אדם שלא יהי' רשע נקבר עמו אפילו בשתי תפוסו' וא"כ למאן דדרש טעמי' דקרא נימא זהו הטעם של הל"מ לתקן ב' קברות לב"ד אבל אה"נ למאי דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא אנו אין לנו אלא גז"ה הוא ב' בתי קברות לב"ד אבל שארי רשעים נקברים אצל צדיקים כנ"ל בדעת הרמב"ם אבל יחיד הוא וכל הפוסקים ס"ל אין קוברין רשע אצל צדיק וא"כ שלא כדין עשו שקברוהו בקברי ישראל הכשרים ופגעו בכבוד הצדיקים ההמה:

2953

2954איברא אחר שכבר נקבר לא נ"ל לחטוטי שכבי מספיקא חדא דמבואר התם בסנהדרין דמכי חזו צערא דקברי אתכפר לי' וא"כ נהי דלכתחילה אין קוברין מ"מ מכיון דאקבר ה"ל כפרה אע"ג דהמעיין שם יראה דזה לא נאמר אלא בהרוגי ב"ד דנהי דמיתתם לא כפרו עליהם משום דבדין קמקטלי מ"מ קברם מכפר עליהם אבל במת על מטתו אפשר דגם קברו לא מכפר וכן משמע קצת שם מלשון התוס' מ"ו ע"ב ד"ה קבורה וכו' ע"ש וק"ל מ"מ הכא דספיקא הוה אין נראה לעשות מעשה ושב אל תעשה עדיף ועוד נהי דקבורתו לא כפרה עליו מ"מ אפשר שכבר נתכפר ע"י דיני' שלאחר המיתה בידי שמים כמ"ש תוס' שבועות י"ג ע"א ד"ה בעומד במרדו וכו' ע"ש ובפני יהושע שם ונהי דהפורש מדרכי ציבור וכדומה אפי' לאחר עיכול אין נוהגים בו כבוד לעולם דבהני אפי' עיכול לא מכפרי עלייהו מ"מ דין שמים כפר עליהם אלא שאנחנו לא נדע מתי עבר על ראשם דין שמים ע"כ א"א לעסוק בכבודם כלל אבל אי אירע שזכו לקבורה כמו עובדא דידן א"א לנו להשליכו מקברו כי מי יודע אולי כבר אתכפר לי' כל זה נלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:

2954

2955פה ק"ק מ"ד יום ב' וי"ו אב תק"ס לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

2955

2956חתימה טובה לחיים טובים וארוכים לה"ה הרב המופלג הח"וש כמה"ו שמואל ני' זאממער:

2956

2957ע"ד אותן דאיתרע בהו מלתא בשעת הדבר ולא התאבלו אז מחמת ביעתותא מלתא כבר אמורה דאם עבר זעם בתוך שלשים צריך להתאבל כמ"ש בס' תשו' נ"ש בשם הגאון מהר"ש שפירא מפראג דחולה אבל אם נתרפא צריך להתאבל בתוך למ"ד דאפי' הרא"ש דפליג אמהר"ם מר"ב בקטן שהגדיל מודה הכא ע"ש אלא שנ"ל פשוט אם אירע רגל בנתים שהרגל מפסיקו אף על פי שלא נהג אבילות כלל:

2957

2958הנה במ"ק כ' ע"א אמרי' קיים כפיית המטה קודם הרגל כו' מזה למד הראב"ד דוקא קיים מצות אבילות אבל לא קיים הן בשוגג הן במזיד צריך לקיים אח"כ שלא יהא חוטא נשכר אבל לא יקדע שלא בשעת חמום כמי שאין לו חלוק שאם נזדמן בתוך ז' קורע ולאחר ז' אינו קורע מפני שאיננו חימום ותו למד מכאן כ"ש מי שזלזל באבילתו אפי' בשוגג שצריך להתאבל אחר כך והביאו רא"ש ומרדכי וטור וש"ע סי' שצ"ו ומדבריו אנו למדים דהרגל בעצמותו מפסיק אפי' לא התחיל כלל להתאבל כך דינו של רגל להפסיק אך מטעם קנסא שלא יהיה חוטא נשכר ע"כ אפי' בשוגג מ"מ קצת קנס ופשיעה שייך צריך לחזור ולהתאבל אמנם אונס לא אלא שהראב"ד למד מזה ק"ו למי ששגג או הזיד באבלות בלא הפסק רגל פשיטא שצריך להשלים ואך מה דינו של אונס בלא הפסק רגל לא הוזכר בראב"ד וע"כ למד מהר"ש בתשו' נ"ש הנ"ל אונס בלא הפסק רגל מפלוגתת רא"ש ומרדכי ואמר אפי' הרא"ש מודה דצריך להתאבל באונס ואין רגל מפסיקו:

2958

2959ובמרדכי מ"ק סי' תתק"כ מייתי ממהר"מ אנגלטירא דמספקא ליה בשמועה קרובה שבת ערב הרגל דלא נהג שום אבלות אם הרגל מצילו ופשט מהר"ש מר"ב דהרגל מפסיקו מהראב"ד הנ"ל דוקא עבר ולא כפה מטתו אבל הכא ששבת גרם לו היינו כנ"ל דרחמנא אנסי' רגל מפסיקו ואמנם דברי מהרי"ק בשרש י"ג מעורבבים ומבולבלין בזה א"א לעמוד עליהם וכבר הרגיש בתשו' נ"ש וכ' שדבריו צ"ע וגם מ"ש מדמייתי ראב"ד ממי שאין לו חלוק ש"מ אונס שוה לשוגג אין ראיה כלל דלא בעי לאתוי' אלא דלאחר ז' עבר זמן חימום גם מ"ש ר' יחיאל פליג אמהר"מ מאנגלטיר' מנ"ל הוא מיירי מהפסק רגל ורבינו יחיאל מיירי בליכא רגל אלא למנות ממנו ואילך ומכ"ש מ"ש מהר"מ מר"ב פליג אמהר"מ אנגלטירא תמוה מאוד ואין לזוז ממ"ש לעיל ואחתום בברכה: פ"ב יום ה' ח' תשרי תקצ"ב לפ"ק.

2959

2960שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג בתורה ומופלא עושה פלא עצות מרחוק לחוק חק כש"ת מו"ה יעקב משה נ"י יושב בשבת תחכמוני עדני העצני בק"ק ה"ב יע"א:

2960

2961יקרתו מיום כ' למבי' הגיעני לנכון מגלה ערוכה מעולפת ספירים כזוהר הרקיע מאירים בנידון תינוק שמת ביום ל"א ללידתו טרם הגיע שעה שנולד בו ולהורות נתן פר"מ להתאבל עליו דאין מחשבין שעות וערערו עליו כיון דעכ"פ איכא פלוגת' בתוס' עירוכין ל"א ע"א א"כ נהי סוגי' דעלמא דלכל מילי לא בעי משעה לשעה מ"מ לענין אבילות דקיי"ל הלכה כדברי המקיל באבל הי' לו להקל שלא להתאבל עד ימלאו לו שלשים יום משעה לשעה והאריך פר"מ והראה בקיאותו ברוב המקומות דנמצא דלא מחשבי' שעות ועכ"פ לפע"ד יפה דן ויפה הורה ויען כי פר"מ מייתי רוב הענינים כנ"ל אע"ג דלא צריך לעניננו מ"מ אבאר ברצות ה' הסוגי' וההלכות בענין זה כיד ה' הטובה ושמעתתא ממילא רווחא בעזה"י:

2961

2962בעירוכין ל"א ע"א מייתי תוס' דלרבינו אלחנן דוקא בתי ערי חומה מונין משעה לשעה ולא לענין שארי ענינים ותוס' פליגי וס"ל כי היכי דילפי' גז"ש שנה שנה לענין שנת העבור הה"נ לענין חשבון שעות דאין גז"ש למחצה ולפע"ד דעת רבינו אלחנן דמדאיצטריך בקדשים קרא יהי' דשעות פוסלים בקדשים ש"מ דלא ילפי' שנה שנה גז"ש הלז והוה קדשים ובע"ח ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדי' ואפי' נימא חולין מקדשים וכן בהיפוך לא ילפי' מ"מ מוכח דגז"ש לא ניתנה לזה דגז"ש ילפי' קדשים וחולין מהדדי:

2962

2963מיהו נ"ל רבינו אלחנן לא אמרו אלא לרבנן דרבי שם בעירוכי' דצריכי תרי קראי חד למעוטי שנתו של עולם ואידך לשעות א"כ כיון דליכא גז"ש לזה כמו שהוכחתי לעיל לא בעי שעות אבל לרבי התם דס"ל ממשמעות קרא שנתו ידעי' ממילא שעות א"כ ה"ה בכל מקום דבעי' שנתו ולא של עולם מחשבינן שעות ומודה רבינו אלחנן ובזה ארוח לן פירש"י בעירוכי' י"ח ע"ב מע"לע אותו יום ואותה שעה והרגיש כ"מ פ"א מעירוכין דמשמע דרש"י ס"ל דבכל האמורים שם מחשבי' שעות ואמנם בס"פ יוצא דופן לא פירש רש"י כן וגם במ"למ פ"ב מאישות הוכיח במישור מרש"י יבמות ל"ד דלא מחשבי' שעות וי"ל דס"ל לרש"י מדכייל האי ברייתא כל הענינים עם מע"לע דבע"ח דוחק לומר הא כדאיתא והא כדאיתא אלא כולהו בחדא מחתא מחתינהו מחשבים שעות ואתי' כרבי וביבמות פירש"י אליבא דהלכתא דלא מחשבי' שעות אך הכא ברייתא אתי כרבי ומשו"ה רב אחא בר יעקב דמפרש הברייתא לא מייתי רק קרא דשנת ממכרו ולא מייתי מסקנא מימים תהי' גאולתו אע"כ מפרש כרבי דמשנת ממכרו הכל אך בס"פ יוצא דופן דמייתי נמי הך ברייתא בתר דהקשה לרב מהורה רבי בלוד ומשני תנאי היא ומייתי הך ברייתא דפליגי ארבי וא"כ ע"כ לפום אותה סוגי' ע"כ ברייתא דלא כרבי ושבקי' דדחיק ומוקי נפשי' מע"לע כל חד כדאיתא בע"ח משעה לשעה ואינך כולהו מיום ליום וא"ש ובתוס' עירוכי' י"ח ע"ב הנ"ל הקשו למה לי קרא בקדשים תיפוק לי' דלא משכחת תמיד בר"ה פי' למ"ד יום א' בסוף השנה חשיב שנה ותי' דאיצטריך שנתו למע"לע פי' אי יהי' לחוד ה"א אתמים דלפני פניו קאי ולא אשנתו וכן מבואר להדי' ברש"י שם בזבחים כ"ה ע"א ע"ש והשתא נמי דכתי' שנתו אי לאו יהי' ה"א נהי מע"לע ומשעה לשעה בעי' ומ"מ לא הוה ידעי' דשעה פוסלת בין שחיטה לזריקה וה"א כיון דאשתחוט בהכשר שוב לא מיפסל לכשיגיע שעתו קודם זריקה לכן איצטריך נמי יהי' ופשוט. ויש לעיין קצת דלפי האמור משמע דאי לאו דידעי' דשעות מחשבי' מקרא דשנתו לא הוה מוקמי' יהי' דשעות פוסלין בין שחיטה לזריקה א"כ לר"א דשלשים יום הוא דחשיב שנה ולא יום א' דלדידי' לק"מ ק' תוס' מתמידין דר"ה ואיצטריך שנתו למעוטי שנות עולם ומע"לע משעה לשעה לא ידעי' א"כ לדידי' מנ"ל דשעות פוסלות בקדשים:

2963

2964ובישוב קו' תוס' שמעתי בשם הגאון מו"ה זרח איידליץ זצ"ל דאי לאו שנתו ה"א כבשים בני שנה אחר שעבר שנה אז יוכשרו להקריב עיין כן תוס' ב"מ ס"ה ע"א וקרא ז' ימים יהי' עם אמו איצטריך לכשנולד סמוך לר"ה אבל השתא דכתי' שנתו שלו ולא של עולם א"א לומר אחר שעבר שנתו א"כ ז' ימים יהי' עם אמו ל"ל ונכון הוא:

2964

2965והנה מלשון משנה דעירוכי' ומייתי לי' בש"ס דגיטין בראשונה הי' נטמן יום שני' עשר חדש ועמ"ש ט"ז י"ד סימן רל"ב סקי"ט מפשטיו' לשונו משמע דלא אזלי' בתר שעות והנלע"ד נהי מדאוריי' בעי מע"לע בבע"ח מ"מ רבנן הפקיעו לזה משום דאדם טועה בשעות ואיכא יום המעונן ומשו"ה בכל השטרות לא כתבי' שעות כ"א בירושלים דספרי דב"ד הגדול בקיאי טפי ועכ"פ א"א לכוון השעה וע"כ בטלוה חכז"ל ובזה מיושב מה שתמה כ"מ פרי"ב מעירוכי' דרמב"ם לא מייתי בבע"ח דמחשבינן שעות והיינו מטעם הנ"ל ואמנם שיטת תוספות דפליגי ארבינו אלחנן וס"ל דבכל דוכתי חשבי' שעות וילפי' גז"ש שנה שנה יש לישב כל הנ"ל הנה כבר כתבתי במקום אחר דלפי דקיי"ל בפ"ק חדש ימים ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים והרי מפני כן אם יארע המולד באמצע היום לפעמים שכבר עברו עלינו כמה שעות מחודש הבא ועדיין לא מנינן לי' עד צאת הככבים שלאח"כ נמצא ה"נ י"ל נהי דבעי' משעה לשעה מ"מ אין הולכים אחר השעות אלא יתחיל מיום שלאחריו ולזה אצטריך בקדשים קרא דלא נחוש לזה ויתחיל יומו באמצע של יום באופן שאין הכרע מכל האמור אך נ"ל דע"כ לא פליגי אלא בשנים אבל בימים לית דין ולית דיין דאין מחשבין שעות וראיה ברורה ממ"ש תוס' הנ"ל עירוכי' י"ח ע"ב שכ' וז"ל אזלינן בתר הרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנתו עכ"ל וצע"ג דאמאי לא תמצא הרי לא יושלם יום שביעי ללידתו אלא באמצע יום לידתו אע"כ זה לא יעלה על הדעת דאפילו לפי סברתם דהשתא מחשבים שעות לשנות קדשים אבל לא יום דקדשים וכן מוכח מחולין פ"א ע"א ר' אפוטריקי רמי וכו' ואי ס"ד מחשבים לק"מ דסיום יום השביעי הוא באמצע יום בשעת לידתו ומאז מיד מתחיל יום שמיני ומאי קשי' אע"כ לענין יום פשיטא לי' דלא מחשבים שעות:

2965

2966מיהו לר' אלחנן דלא מחשבים שעות אלא בקדשים א"ש דהאי בהמה עדיין לאו קדשים היא ובזה י"ל מה שהקשני חבירי הרב הגאון מו"ה אברהם בינגא סג"ל אבד"קק והמדינות (ווירצבארג) נ"י אדמקשה רומי' מפ' אמור ליקשי ממוקדם פ' משפטים גבי בכור ז' ימים יהי' עם אמו וביום השמיני תתנו לי ולא שייך לתרץ לילה לקדושה יום להרצאה הא בכור מרחם קדוש והנה הגוף הקושי' יש לישב ועוררני תלמידי הרב הדיין מו"ה זלמן באנהרד נ"י דהא מקרא דבכור מרבינן נמי מעשר בהמה כמבואר פ' בתרא דבכורו' א"כ שפיר יש לתרץ לילה לקדושה דנכנס לדיר להתעשר ויום להרצאה ושייך שפיר תי' הש"ס אבל עכ"פ אכתי קשיא מ"ט לא רמי קרא דמוקדם דפ' משפטים ולרבינו אלחנן י"ל בכור דקדשים מוני' שעות ולק"מ דיום שביעי מסיים באמצע יום אף ע"ג דאסיקנא דוקא לענין שנים אמרי' כן ולא לענין ימים מ"מ הכי הומ"ל משו"ה ניחא לי' רומי' דפ' אמור מיירי בחולין דלא שייך הנ"ל ויש מזה ראיה לשיטת רבינו אלחנן דלא מחשבי' שעות אלא בקדשים:

2966

2967שבתי וראיתי גם לתוס' י"ל ולומר דמבכור לא מצי להקשו' דהו"מ לשנויי בכור קדשים הוא ולילה הולך אחר היום וא"כ סיום יום הז' בעמוד השחר ולק"מ אבל מפ' אמור דמיירי בחולין דיום הולך אחר הלילה קשי' שפיר הא לילה חזי וכו' וק"ל מ"מ מכל הלין מוכח דלענין ימים לא מחשבי' שעות [וע"ל סי' י"ז]:

2967

2968והנה בפ' מטות פירש"י מיום שמעו הוה שמעי' מע"לע קמ"ל מיום ליום והקשה הרא"ם דבספרי בין לרבנן בין לרשב"י מיום שמעו יומו ומיום ליום הוה סד"א מע"לע ומסיים הרא"ם וז"ל גם לא מצאתי בשום מקום שיאמר פי' יום הוא שיעור כ"ד שעות שהוא מע"לע כמו שנראה מדברי רש"י עכ"ל ובס' צידה לדרך הקשה אהרא"ם דמה לו מספרי הלא ש"ס ערוך הוא בנדרים ע"ו ע"ב דסתם יום אינו מע"לע לולי מיום ליום ובחי' אמרתי ליישב דרש"י בחומש פי' למאן דדריש טעמא דקרא ונהי בעלמא סתם יום אינו מע"לע אבל הכא הסברא והטעם נותן דהתורה נתנה זמן להבעל לחשוב מחשבות ולהתיישב בדבר אם לקיים אם להפר וא"כ מסתמא כל אפין מע"לע הכי הוה ס"ד לכן איצטריך מיום ליום לאפוקי משמעות' וטעמא דקרא ולומר שאין זמנו אלא עד שקיעת החמה ואם נדרה אחר צאת הכוכבים יש זמן כ"ד שעות ואם נדרה קודם בין השמשות רגע אין זמנו אלא רגע וש"ס אזיל למאי דלא דרשי' טעמא דקרא ולהך מ"ד סתמא יום שמעו נמי רק עד הלילה אלא דאיצטריך תרי קראי לרבות הלילה ומשו"ה לא הקשה הרא"ם מש"ס אך מספרי דרשב"י דדריש התם מיום ליום מע"לע ולא ביום שמעו ש"מ אפי' לרשב"י דדריש בעלמא טעמא דקרא אפ"ה לא מפיק מביום שמעו מע"לע ע"כ הקשה מספרי ומ"מ י"ל וק"ל בהא סלקינין דיום לכ"ע לא בעי מע"לע ולא פליגי בי' כלל ומשו"ה פשטא דשמעתין דפרא"דמ דשמנת ימים דבהמה איננו מע"לע כדאיתא התם קל"ו ע"א אי איתרחיתו לי' עד לאורתא הוה אכלינן מיני' ודלא כפר"מג דכבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלי ואומר אני דכיון דעכ"פ הלכה רווחת כנ"ל א"כ ממילא באבילות לא נחשבו שעות להקל דהרי תוס' הקשו' בכמה דוכתי ועיין בחולין י"ב ע"א כתבו הא רובא בני קיימא ילדו ותי' תוס' משום חשש חומרת יבום החמירו גם בנשחט בתוך שמנה והקילו באבילות גם כן משום אי לא הא לא קיימא הא ולא חילקו גם בין פיהק ובין נפל מן הגג הכל בחדא מחתא נמצא לולי לא פלוג הנ"ל ה"ל למיזל באבילות בתר רוב ולכמה פוסקים חלה ה"ל כנפל מן הגג ורק מקילי' משום הנ"ל וכיון דהתם גופא לא חשבי' שעות אם כן איך נקיל ונחשוב שעות באבילות יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' מכל הלין טעמא נ"ל פשוט דיש להתאבל בכי האי גוונא ויפה דן יפה הורה פר"מ אמנם מה שטען הלכה כדברי המקיל באבל בכתובו' ד' סוף ע"א פליגי בזה תוס' דלחד פי' לא אמרי' הלכה כדברי המיקל אלא בתנאי ולא באמוראי ומכ"ש בפוסקים וכן מייתי בתשו' מהר"א ששון סי' קס"ז ורשד"ם סי' ר"א ולאידך שינוי דתוס' י"ל לעולם הלכה כדברי המקיל באבל והתם שאני משום דש"ס מייתי מסיי' לרבי יוחנן ובתשו' מעיל צדקה ס"סי ה' כתב להכריע ממס' מ"ק כ"ו ע"ב דפריך מי אמר שמואל הלכה כריב"ב והאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל ומשני קריעה שאני ע"ש ואם איתא הול"ל שאני הכא דאמר שמואל להדי' הלכה כריב"ב אע"כ אפי' כשאמר להדי' הלכה כמחמיר מ"מ הלכה כהמקיל א"כ בהא דדברי' שבצנעא דקיי"ל כר' יוחנן משום דבאמוראי לא אמרי' הכי ע"ש ולא זכיתי להבין ראיתו הא הוא גופא קשי' מה ראה שמואל לומר הלכה כריב"ב כיון דיש הלכה כמקיל אבל בכתובות ד' ע"א הטעם לפסוק כר' יוחנן משום דבריי' מסייעו ורב ושמואל ע"כ בריי' לא שמיע להו ומשו"ה פוסקים כר"י להחמיר ולעולם בעלמא הלכה כדברי המקיל אפי' בפלוגתא דפוסקי' וכיון דפליגי בתוס' בהא אי הלכה כדברי המקיל בכל פלוגת' או דוקא בתנאי א"כ יש להכריע הלכה כדברי המקיל בפלוגתת תוס' הלזו ומקלינן בכל פלוגתות דאבל מ"מ הכא לא נפקא לן מידי מלבד מ"ש לעיל דלחשוב שעות ליומא ליכא פלוגתא כלל ועוד כיון דבאבילות משום לא פלוג דיבום ודבן שמונת ימים לשחיטה א"כ כי היכי דהתם לא מחשבים שעות ה"נ הכא מלבד כל אלו י"ל לא אמרי' הלכה כדברי המקיל באבל אלא בפלוגתא דאינו נוגע אלא לענין אבילות כגון דברים דבצינעה נוהג הנ"ל אבל בפלוגתא במילי אחריני ומסתעף מיני' דיני אבילות ולשאר מילי כבר איפסק דלא מחשבים שעות אף על גב דמסתעף מיני' חומרא לענין אבילות לא ניזל לקולא דאלת"ה גם לענין פדיון בכור נמי נימא מת ביום ל"א קודם זמן לידתו נאמר הלכה כדברי המקיל לענין ממון לנתבע ויפטר האב מפדיונו ויטעון קים לי וזה מבואר הביטול אע"כ כיון דלאו פלוגתתם לענין ממון איתשל וכ"כ להדי' מורי ז"ל בהפלאה ספ"ק דכתובו' ע"ש וה"נ דכוותי' ע"כ הוראתו בקדושה בלי שום פקפוק וה' עמו שהלכה כמותו הכ"ד א"נ לעבדי ה':

2968

2969יום ד' ט' למבי' תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

2969

2970שלום וכ"ט לה"ה הרב הותיק המופל' מו"ה צבי הירש סג"ל נ"י אבדק"ק אטש יע"א:

2970

2971ע"ד נער א' שנטבע במים שאל"ס ואחר היאוש הורה מעלתו שקרוביו יתאבלו עליו ז' ושלשים וקמו מעררים על הוראתו ממ"ש בש"ע י"ד סי' שע"ה סעיף ה' דוקא מים שיש להם סוף מתאבל והוא מבעל העיטור ומייתי לי' ש"כ שם ומעלתו טוען דמשאל"ס רובן למיתה רק בא"א החמירו כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ משום עגונה וממילא לא יתאבלו שלא יבואו להתיר העגונה אבל בפנוי דליכא עגונה יתאבלו אלו טענותיו:

2971

2972דבר זה במחלוקת שנוי בעזרת נשים שחיבר הגאון מהר"ם בן חביב על סי' י"ז בא"ע שם סק"ס פשיטא לי' שלא יתאבלו אפי' על רווק משום גזירה לגזירה ומשמעו' הש"ך סימן שע"ה כן הוא חדא מדכתב העיטור דמאי דקתני בטבע נהר מיירי דיש להם סוף ולא קאמר דמיירי בפנוי או באשה וקטן וכן מדנדחק ש"ך אתשו' ר' שרירא גאון ור' האי דס"ל מתאבלים על ידי קול וקאמר דנדחו דבריהם ולמה לא קיים דבריהם היכא דליכא חשש היתר עיגון אע"כ לא פליג ומ"ש בריש דברי העיטור משאל"ס שאין מתירין אין מתאבלים הכוונה משאל"ס שאין מתירין אשתו אי הי' לו אשה אין מתירין אפילו לית לי' אשה דאל"ה הו"ל למימר בהפוך משאל"ס לא יתאבלו שלא יתירו את אשתו אלא משמע כנ"ל שאין מתאבלים:

2972

2973אך אחר אחרון אני בא הגאון בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ג פשיטא לי' טובא דברווק מתאבלים היכא דליכא חששא היתר עיגונא וכ' מכ"ש במשאל"ס שאם ניסת לא תצא והיורשים יורדים לנחלה ולא חיישי' לתקלה ועכ"פ בפנוי לא נגזור גזירה לגזירה והשיב על הש"ך במאי דמייתי מתשו' ר' שרירא ור' האי כמ"ש לעיל:

2973

2974עלה בידינו פלוגת' בזה והנה אי היו חולקי' בדין אבילות אי ראוי להתאבל על כיוצא בזה או לא היינו אומרי' הלכ' כדברי המקיל באבל אך יען פלוגתתם רק אי נגזור גזירה לגזיר' אבל זולת זה פשיטא שראוי' להתאבל על רוב כזה דאפי' על ס' נפל הי' ראוי להתאבל רק משום שלא להתיר ערוה והתם גזרי' אפילו גזירה לגזירה אפי' בנפל בהמה משום דמיעוט מצוי כמ"ש תוס' ביבמו' אבל במשאל"ס פשוט שראוי להתאבל לולי גזירה ופליגי פוסקים אי נגזור גם גזירה לגזירה א"כ המקיל בגזירה לגזירה ומחמיר להתאבל אין מזחיחי' אותו ותע"ב ויש לו על מה לסמוך חזי מאן גברא רבא תשו' שבו' יעקב וה' יגדור פרצות עמו ברחמיו וישפות שלום לו ולתורתו הכ"ד:

2974

2975שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג חו"ש בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מהו' בער ני' אבדק"ק אייבשיץ יע"א:

2975

2976יקרתו הגיעני ולא הייתי במזג השוה בעו"ה ואחר עד עתה והנני משיב עודני ברפיון ידים ה' יחזקני ויאמצני. ע"ד אשה גדולה במעשים שהניחה חיים לכל חי בלי ז"ק בן זכר שיכול לומר קדיש עבורה ובעלה מנגידי ואציליה שכר מלמד א' שיאמר קדיש עבור תקון נשמתה כל יב"ח ורוצה שיחלקו האבלים עם השכיר הנ"ל בקדישים ותפלות ואם ימאנו להתפשר עמו ישתדל אצל אקר"וט שלא יתנו רשות להאבלים להתפלל כלל כי התפלות תלוי' ברצון הקהל הממונים ולא יתרצו שיתפלל כ"א שכיר שלו ופר"מ כבודו העמיק עיונו כדרכו בקודש ושפיר חזי כל האמור בענין זה:

2976

2977ולברר הדברים בעז"הי נאריך קצת הנה הרב"י סוף טי"ד מייתי מ"כ והוא תשו' מהרי"ו בשם ר' יוחנן מטריוש שהנהיג בעירו מי שמת בעיר וגם בניו מדיורי העיר יש לו ב' חלקים נגד מי שמת במקום אחר ובנו דר בעי' וה"ה מי שמת בעיר והשכיר לו א' שיאמר קדיש בעבורו כי המת יש לו זכות בהקדישים מצד עצמו וגם הבן יש לו זכיה מצד עצמו נמצא מי שמת בעיר וגם בנו בעיר יש לו ב' זכיות ואם בנו דר בעיר והוא לא מת בעיר אין להבן אלא זכיה א' ע"כ אינהו יאמרו ב' קדשים והנך רק קדיש א' אלו דבריו ומבואר מזה שעכ"פ השכיר יש לו קדיש א' דהיינו אחר שכל א' מהאבלים יאמרו ב' קדישים יאמר השכיר קדיש ועוד מבואר דמי שמת בעיר אחרת אין להבן אלא קדיש א' וכבר העיד בנ"בי בתרא חלק א"ח שאין נוהגין כן בכל תפוצתינו ואמנם טעמא בעי דהרי סברת מהו' יוחנן נכונה לכאורה:

2977

2978והנלע"ד בזה כי הנה כל דינים אלו מיוסדים על דיני שותפות שיש להם חנות בשותפות וכל הריווח לאמצעי וז"ל מהרי"ל בתשו' סי' ל"ה וכן נוהגים בעיר הזאת שבן עיר דוחה את האורח כו' הואיל וכל צרכי ב"הכנ מוטלים על הצבור כמו להשכיר חזן וכו' וכופין בני עיר זא"ז לבנות ב"הכנ וכו' ואין יכולים לכוף האורח וכו' מסתברא דכל הנאת ב"הכנ שלהם דהא קמן שיכולים למכרו אפי' דכרכים כדפסק ראבי' פ"ב דמגלה ולהכי מנהג כל הקהלות שבן עיר דוחה להאורח ממקומו כו' עכ"ל לעניננו ומאז כתבתי על גליון מג"א שלי דלפי מאי דקיי"ל דלא כראבי' דב"הכנ של כרכים אינו נמכר כמ"ש בש"ע א"ח סי' קנ"ג ומג"א שם סקי"ז אם כן צ"ע אמאי בן עיר דוחה להאורח והדרנא בי דלק"מ דלרוחא דמלתא אמר מהרי"ל דלראבי' נמכר אבל באמת אפי' אינו נמכר מ"מ המלאי שבתוך החנות היינו הסחורה שהוא הש"ץ והתפלות וקבוץ מנין הכל מבני העיר והאורחים המה אקראי בעלמא ואם כן כל הריוח שעולה על הסחורה שייך לבעלי הסחורה לא לבעלי החנות וע"כ בן עיר דוחה להאורח כי הקדישים ותפלות והחיובים לעליות ס"ת שייך לבעלי סחורה הם התושבים ולא להאורחים והדברים ברורים בעז"ה:

2978

2979היות כן כי מדיני שותפים שהרויחו אתאינן עלה וקיי"ל שותף שמת מה שהרויחו שותפים בסחורה אחר מיתתו אין ליורשים חלק בו כיון שמת בטל שותפות ממילא והאמת פליגי בזה ראשונים אך הרמ"א הכריע בח"מ סי' קע"ו סי"ט דלא כהמרדכי דפליג ואם כן י"ל דהר"ר יוחנן ס"ל כהמרדכי דאחד מהשותפים שמת מ"מ הריוח שעולה על סחורתו אחר מותו יש לו חלקו בריוח א"כ גם אחר מיתתו יש לו חלק בהקדישים ותפלות מלבד חלקו של בנו החי ונוטל בנו ב' חלקים א' מצד אבותיו לתקון נשמתם וא' מצד עצמו לקיים כא"וא כמ"ש מהרי"ק שרש למ"ד אבל למאי דקיי"ל כיון שמת בטל השותפות ממילא כל הריוח להחיים הדרים שם וכל הבנים שוים וצדקו דברי נ"בי הנ"ל שלא נשמע מנהג זה לעולם לחלק בין בן לבן:

2979

2980אלא לפ"ז ממילא בטל מנהג השני שהנהיג מ' יוחנן ליתן קדיש להשכיר כיון שאין זכיה להמת כמובן ומשו"ה לא נמצא מנהג זה כתוב ברמ"א סי' שע"ו ולא במג"א סי' קל"ב אלא בקרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם דס"ל דיש להם זכיה מצד עצמם לגאול קרוביהם בחייה' גם כי אחר מותם מצינו יבום נוהג בקרובים כמ"ש רמב"ן פרשת וישב וגאולת הדם נוהג בקרובים אבל שכיר הבא בשביל מת אין לו שום זכיי' האמנם דברי רמ"א לקוחים ממהרי"ק שרש למ"ד שכ' פשרה זו בבן בנו ומדמה שם למנהג שנהגו בגליל שלו להשכיר א' ולומר קדיש ומשמע דין א' לשניהם והשתא כיון שהרמ"א פסק כן בקרוביהם ה"ה בשכיר ולע"ד המהרי"ק לטעמי' אזיל דס"ל אין בן הבן חייב בכבוד זקנו וכאחר יחשב ומשו"ה אי לאו דבגלילות נהגו להתפשר אפי' עם שכיר מכ"ש עם בן בנו אבל הרמ"א הא פ' בי"ד סי' ר"מ סכ"ד דחייב בכבודו וכן משמע מלשון רש"י סוטה ל"ט ע"א רבי רבי בר בריך אנא ואין עלי לכבדך כבן עכ"ל נ"ל דעל ידי מילוי מים היה מתבטל מת"ת ואלו גבי אביו חייב להתבטל קצת כדאי' בש"ע י"ד ר"סי רנ"ג ע"ש ובן בנו אינו מחויב לכבדו כאב וכן מבואר דהרי הבן אינו נעשה שליח ב"ד להכות אביו כמבואר בש"ע סעי' ה' ואלו לזקנו נעשה גואל הדם להרגו כמבואר במכות י"ב ועכ"פ מחויב להצילו מדינו של גיהנם ומצאנו בילקוט ישעיה ר"ט בפסוק יעקב אשר פדה את אברהם שפדאו מכבשן האש ועיין ש"ס סנהדרין י"ט ע"ב וס"ל לרמ"א ה"ה לכל קרובים יש שייכות וקצת חיוב להציל נפש קרוביהם מני שחת אבל אחר שאינו קרוב ולא אתי אלא מחמת המת עצמו ומת עצמו כבר בטל שותפתו ואינו נוטל בריוח אין לו שום זכיה:

2980

2981ולא שייך כאן לומר לא ראינו אין ראיה חדא הא כבר העיד נ"בי הנ"ל על מנהג הבנים שאבותיהם מתו במקום אחר שמעשי' בכל יום דלא קיי"ל כר' יוחנן הנ"ל וה"ה למנהג שכיר דהכל חד כנ"ל ועוד הרי ראיה וראיה יש מדלא מייתי לי' רמ"א ונקיט קרובים ושביק שכיר ש"מ לא קיי"ל כהא ועוד נ"ל לא שייך לומר במנהג לא ראינו אין ראיה במה שהוא נגד עיקר הדין ולזה צדקו דברי הש"ך י"ד סי' א' כיון שמעיקר הדין נשים שוחטות צריך שנוהגים שלא ישחטו ולא ראינו אין ראיה משא"כ הקדישים הדין הפשוט הנובע מהמדרשים אינו אלא בבנו וכל שרוצים להנהיג גם במי שאינו בנו צריך ראיה וכל שלא ראינו כך הוה ראיה גמורה דמוקמי' על עיקר האמור במדרשים בבנו:

2981

2982ובענין התפלה שכ' מהרי"ק דתליא בצבור נ"ל היינו בזמניהם שהיה ש"צ מוציא רבים ואין אדם נעשה שלוחו בע"כ אך בז"הז כבר כ' מג"א סי' נ"ג ססק"כ דהכל תלוי בממונים והיינו לקבל ש"ץ קבוע אבל האבלים כיון דבז"הז אין כאן דין שליחות והוה ריוח שבשותפות לאו כל כמינייהו דקהל להפקיע כח מי שאין בו פסול או גמגום לשון והוא ראוי להתפלל לומר שלא יתפלל ואם מצד אלמות וחזקה יעמדו נגד האבלים עד שיצטרכו להתפשר לא הועיל כלום כי שמעתי כד הוינא טליא בפפ"ד בשם הגאון שב יעקב בהיותו שם אמר להאבלים שכל מי שאומר קדיש שמגיע לחברו לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחברו דמ"מ עולה לנשמת מי ששייך לו ולפע"ד הוא מש"ס בב"ק הגונב עולתו של חברו והקריבה פטור שהרי חזרה קרן לבעלים פי' קמי שמי' גלי' למי העולה וה"נ דכוותיה:

2982

2983ולפ"ז לא ראיתי שום זכיה להשכיר לומר בשביל האשה ז"ל אך נ"ל דהנה מנהג הספרדים כל הקדישים אומרים כל האבלים בפ"א ועל כולם עונים הקהל יש"ר והגאון מהו' יעב"ץ בסידור שלו כ' אינני מטפל בדיני קדיש כי נכון מנהג הספרדים שיאמרו כולם בפ"א וכן אנו נוהגים פה בבית מדרשינו בקדיש דרבנן שאומרים כל הבחורים האבלים בפ"א ולפעמים גם בב"הכנ כשיש שום פלפול בין האבלים אומרים שניהם ומה בכך ע"כ נלענ"ד יתפשרו אחר שאמרו האבלים כל א' וא' ב' קדשים אז הקדיש השלישי יאמר השכיר עם עוד אבל א' עמו ואז אם לא יצייתו האבלים ולא ישמעו לזה אזי כופין על מדת סדום ולענין התפלה איני יודע למצוא פשר דבר אלא אם ירצה הרב מהו' דוד ני' לקבץ לו מנין במנחה וערבית ביני עמודי דגרסי דעדיף מב"הכנ ועיין סי' נ' סעי' י"ח אבל השכיר אין תפלתו נשמעת אלא בב"הכנ משא"כ הרב מהו' דוד דביני עמודי דגרסי עדיפא מב"הכנ והנגיד בעל האשה הרוצה בזכותה יהנה מנכסיו להרב מהו' דוד ני' עבור טרחתו קבוץ מנין וזה וזה עלתה בידו ואז על מקומם יבואו בשלום והעושה שלום במרומיו ישפות לנו שלום וכ"ט כנפשו הטהורה ויקרה ונפש א"נ דש"ת:

2983

2984פ"ב נגהי ליום ד' כ"ד אדר תקצא"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

2984

2985שלום ושמחת י"ט וכ"ט לי"נ מו"ח הגאון מופת הדור קדוש ישראל נזר תפארתינו נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהו' עקיבא איגר ני' אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א וכאל"ש וכ"ט:

2985

2986יקרת קדושתו הגיעני ובקראי בו ב' קושיות בהלכות שמחות נרתעתי לאחורי כי גברא קפדנא אנא ואמרתי העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים ואמנם שגגה יצאה מלפני השליט הגדול קדוש מו"ח הגאון ני' ונעשיתי אבל אם קודר שחותי ובאה אלי שמועה מאמי הצדקת זצ"ל תנצב"ה הכ"מ ובהתגולל בעפר קרני שבוע העבר עיינתי בדברי קדשו ותמול קמתי נתעוררתי היום להשיב ולצרף אליו כל מה שעיינתי בימים האלו ומו"ח הגאון דלא קפיד ולא קפדי' בהדי' יעבור עיונו עליו בשובע שמחות או יניח הדברים עד ט"ב שחל להיות בשבת הבע"ל ואם אולי בין כך יהפוך לששון ולשמחה א"כ גם יבולע המות לנצח ופשיטא דליכא תו קפידא:

2986

2987(א) בש"ע י"ד ס"סי שפ"א בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסור' ברחיצת חמין כל גופה עכ"ל והוקשה למו"ח הגנ"י מאי כל גופה דנקט הא אפי' להושיט אצבעה במים אסור כמבואר בתענית י"ג ע"ב:

2987

2988באמת דברים אלו מועתקים מלשון הטור שם וכן העתיק הלבוש וקו' זו צע"ג באמת ותו קשיא לי מאי אריא חמין אפילו צונן נמי אסורה כל גופה אף על גב דללישנא בתרא דמס' תענית שם יש משמעות דכל גופה בצונן מותר מ"מ היינו בהס"ד דלא נחית לחלק בין פניו ידיו ורגליו לכל גופה אבל להמסקנא דמסיק לחלק בין פניו ידיו ורגליו לכל גופה פשיטא דלא הותרה בוגרת אלא פני' ידי' ורגלי' בצונן ולא כל גופה וכן בדין כיון דמשום דלא תתגנה הוא ולהא סגי בפני' ידי' ורגלי' אבל לא כל גופה וכמ"ש רמב"ן בתה"א דמייתי ליה ב"י ס"סי זה דמשו"ה אסורה בחמין כיון דאפשר לה בצונן ואם כן ממילא דלא הותר צונן כל גופה כיון דסגי לה בפניה ידיה ורגליה ותו קשיא לי מאי אפי' דקאמר בנערה אסורה אפי' בכיחול והיינו לא מבעי' רחיצה אלא אפי' כיחול הא בנערה דלא הותרה בצונן אין בין רחיצה לכיחול ולפירכוס ולא כלום ע"כ נלע"ד דא"א בלי הגהה וט"ס הוא וכך צריך להיות בוגרת וכו' אבל אסורה ברחיצת חמין וכל גופה בצונן וא"ש הכל גם לשון אפי' א"ש לא מבעיא פני' ידיה ורגליה בחמין אסורה כיון דאפשר בפניה ידיה ורגלי' בצונן אלא אפי' כיחול ופירכוס נמי אסורה:

2988

2989(ב) בש"ע י"ד סי' שצ"ט סעי' ט' וי' הוקשה למו"ח הגנ"י הא ר"ה ויו"הכ נחשבים כל א' לז' ימי' בפ"ע כמבואר להדי' בש"ס פ' ואלו מגלחין (מועד קטן כ"ד ע"ב) ונ"מ לענין שבוע ג' דיושב במקומו כמבואר בש"ע סי' שצ"ג סעי' ב' אלו דברי קדשו סברא זו היה סברת רבינו שמשון דמייתי רא"ש שם סי' ע"ה והביאו ב"י בא"ח סי' תקמ"ח ואמנם שיטת הש"ע היא שיטת הרמב"ם דר"ה לא מיחשב י"ד יום והשיג עליו הראב"ד פ' י' מאבל הלכה ג' ומ"מ דברי הש"ע תמוהים דיש בזה ג' שיטות הרמב"ם מחמיר בתרתי דר"ה לא מיחשב כי"ד יום וגם י"הכ שלאחריו אינו מבטל גזרת שלשים ושיטת הרמב"ן להקל בשניהם והראב"ד כמכריע דר"ה עולה לי"ד אך י"הכ אינו מבטל שלשים דתרי הפסקות בהדדי לא אמרינן ואם כן המחבר בש"ע הוא הכרעה רביעית דמחמיר בחשבון ר"ה לי"ד יום כרמב"ם נגד הראב"ד ורמב"ן ומקיל בהפסקות ויו"כ שלשים נגד רמב"ם וראב"ד וצ"ע:

2989

2990והנלע"ד דהלא ראיות הרמב"ם נכונה מדהקפיד רבינא ואמר אנא הלכה כר"ג קאמינא ש"מ דלא בעי למימר בהאי לישנא ר"ה י"ד משום דר"ה לא נחשב כי"ד אלא מ"מ כ' הרמב"ן דאינו מחוור משום די"ל ע"פ מה שכ' הראב"ד מדחשיב י"ד יום ש"מ י"הכ אינו מפסיק גזרת שלשים ודחה רמב"ן דנקיט י"ד איידי דעצרת ע"ש ברא"ש ואם כן י"ל הא דאדברי' ר"פ זה היה בב"המד במקום שנאמרה הלכה דעצרת י"ד ואיידי דהכא אמר נמי בר"ה האי לישנא אך כששאלו לרבינא אמר מר ר"ה י"ד היה משמע מדמיחשב יומא ש"מ אין י"הכ מפסיק דהרי שאלו לו על ר"ה בפ"ע בלא עצרת ע"כ הקפיד רבינא ודקדק הלכה כר"ג קאמינא ולעולם ר"ה וי"הכ המה לכל מילי כמועדים דהוקשו זה לזה זה נ"ל בכוונת רמב"ן אמנם כן היינו רמב"ן לטעמיה דלא ידע לדחוי' הך ראיה דראב"ד אלא למימר דנקיט י"ד גבי ר"ה איידי דעצרת ואך גם זה דוחק אלא נראה דברי ר"ש דמייתי הרא"ש דנקט י"ד דנ"מ להיות יושב במקומו אחר ר"ה מיד ואם כן שפיר ק' על רבינא מ"ט הקפיד אנא הלכה כר"ג קאמינא ולא הניח המימרא כמות שהיא ר"ה מיחשב י"ד ואפ"ה לא נטעה לחדש די"הכ אינו מבטל שלשים די"ל נפקא למיתב בדוכתי' בתר ר"ה אלא ע"כ אין הכי נמי כרמב"ם דר"ה לא מיחשב י"ד וכפסק ש"ע די"הכ מבטל שלשים ור"ה לא מיחשב שבוע שניה כן נ"ל מיהו נ"ל דגם מרמב"ן לא נעלמה סברת ר"ש אלא דס"ל דלא ה"ל למתלי ביומי אלא בשבועי ולמימרא דר"ה מיחשב שבוע שני' ובפרט להטור ר"סי שצ"ג דמקצת שבוע בתחלתו עולה לו אם כן לא ה"ל למימר י"ד ומשו"ה תי' רמב"ן דנקיט כן משום איידי דעצרת ולעולם כרבינו שמשון וק"ל:

2990

2991(ג) דברי לח"מ בפ"ב מאבל הלכה ד' תמוהים דנעלמה ממנו כוונ' הראב"ד דקאי אמ"ש הרמב"ם או אחי בנו ולא משכח' אחי בנו אלא אחיו מאמו מאיש אחר וא"כ בנו גופו מתאבל עליו מדרבנן כמ"ש רמב"ם שם ר"פ ב' וא"כ ה"ל האב טפלה לטפלה וס' זו איתא בירושלמי פ' אלו מגלחים הלכה ה' ודברי לח"מ צ"ע:

2991

2992(ד) בפ"ג הלכה ה' דברי לח"מ שם צ"ע אי ס"ד דבטמא כהן איכא מילתא יתירתא מקרא דמחייב המטמא אותה אם כן ביבמות פ' חרש ה"ל למיעבד הך צריכותא אי אשמועי' אמור אל הכהנים להזהיר גדולים על הקטנים ה"א התם משום דגם הגדולים מוזהרים על הגדולים מה שאין כן דם ושרצים יע"ש:

2992

2993(ה) בכ"מ פ"ה ה"ח אמת כן הוא בירושלמי ורמב"ן וטור אבל לפי זה בשמע שמוע' קרובה נהי דיום שמועה הוא יום מר כבפניו ומושך ז' ימים אחריו מ"מ לענין חומר ג' ימים היה לן להקל דכבר תו נפשא לא טייסא אגופא ולא מצינו מי שמחלק בזה:

2993

2994(ו) פ"ט הלכה ו' דבריו מאוד תמוהי' בשלמא אביו ואמו בטלה ממנו מ"ע של כיבוד שאין לה תמורה משא"כ נשיא שמת אם יתמנה נשיא אחר יחזור למ"ע שלו ואפי' רבו מובהק אפשר דיזדמן לו עוד אחר אפי' בסוף ימיו ומכ"ש אי סגי בדאסברי' זוהמא ליסטריא מה שאין כן אביו ואמו:

2994

2995(ז) ספי"ד ומושיבים ישיבה על קברו כל ז' יעיין כ"מ ולח"מ עוד יש לעיין מאי טעמא פסק כמאן דאמר כל ז' ולא להקל באבל דסגי בג' ימים או להחמיר בכבוד המלך להצריך שלשים וע"כ נ"ל דס"ל לרמב"ם התם בש"ס מה ראו תנאי דפליגי במספר הימים ועיין בנימוקי יוסף סברת פלוגתתם ומנא לן דלמא רק יומא קמא דהוא קרוב לדאוריי' והוא כיום מר אע"כ פשיטא להו דלכל מלך מושיבים ישיבה על קברו על שעכ"פ תומך את מחזיקי הדת ואך חזקי' עשו לו כבוד יתר ע"כ ס"ל לחד מ"ד לכל מלך מושיבים ישיבה יומא קמא ולחזקיה ג"י ואידך סבירא לי' לכל מלך ג' ולחזקי' ז' ואמרי לה לכל מלך ז' ולחזקיה שלשים ופסק הרמב"ם כאמרי לה להחמיר:

2995

2996(ח) מריש לא הוה קא קשיא לי תוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חגים עם מ"ש שם ט' ע"ב ד"ה לפי שאין כו' יע"ש דה"א ה"פ דהתוס' דף כ' דליכא למילף מקודם מ"ת להקל דסגי בשבעה ולא ליבעי שמיני כחג הסוכות דאין למדין מקודם מ"ת להקל ודלמא עתה בעי ח' ומש"ה הוצרך לומר ח' רגל בפ"ע הוא אבל בדף ט' בעי למילף חומרא שאין מערבין שמחה בשמחה שפיר ילפינן מקודם מ"ת אך השתא חזינא בירושלמי הלכה ה' בתר דמייתי מויעש לאבל פריך וכי למדין מהקודם מ"ת ומייתי רבי יעקב בר אחי מפתח אהל תשבו כו' ושוב מייתי מהפכתי חגיכם אם כן ליתא להנ"ל וצ"ע ועוד דבפ"ק ר' יעקב בר אחא גופא הוא מייתי הך דמלא שבוע זאת:

2996

2997(ט) ברי"ף ריש הלכות קטנות בגליון אות ג' יע"ש י"ל נ"מ לה יטמא דבספק אסור לטמאות בוודאי ולא מספיקא אלא בודאי דינו כאינו קרוב ונ"מ אי הכהן גופיה ספק ונותנים עליו חומרי כהונה וגירש אשתו בספק וכדומה ומתה דהשתא ה"ל ס"ס ומיטמא לה אך עכשיו גלי קרא לודאי יטמא ולא לספק ה"ל רק ספיקא דידיה אי הוא כהן חד ספיקא ולחומרא:

2997

2998(י) מס' שמחות פ"ד הלכה ה' אלמנה לכה"ג וכו' לא אונן ולא מטמא צ"ע הא כה"ג אינו מטמא לקרובים בלא"ה:

2998

2999(יא) פ"ג סוף הלכה ט' במס' שמחות ויתר מכאן חיים של צער הסברתי דהיינו טעמא דרוב בני אדם אינם מפליגים יתר מגבורות ונמצא לא נשאר לו לזה שום צוות וחברותה בעולם דרוב אנשים כגילו כבר מתו ומעשה בני הנעורים לא יוכשרו בעיניו וממילא חייו הם חיי צער ע"ד או חברותא או מיתותא:

2999

3000(יב) בפתיחתא למס' שמחות וה' הכה כל בכור יע"ש לפ"ז א"ש קרא ולא יתן המשחית כו' וכן ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר ולכאורה צ"ע הא אני ולא השליח ולא מלאך המשחית אך חלילה לייחס מיתת הפגרי' האלו להי"ת אך בחצות הכה הי"ת בעצמו והתיש כח מזל טלה בכור המזלות והותשו כל הבכורות ונחלשו ועל ידי זה היה כח למשחית להמיתם במגפה בשחרית ולעולם על ידי משחית ואלולי התיש הקב"ה כח שלמעלה לא הי' כח למשחית נגד שר ר ה ב של מצרים ואמנם כיון שניתן רשות למשחית הוצרכו ישראל להסתתר והקב"ה הוצרך לשומרם לבלתי תת המשחית והא"ש דתלה קדושות בכורי ישראל ביום הכותי ולא בלילה משום דמה שניצולו ישראל בחצי הלילה בהתשת כח שלמעלה אין כאן חדוש ושום פדות וכי מה להם לישראל בשר ומזל של מצרים ומעולם בטובתו לא טוב להם וברעתו לא רע להם אך ביום הכותי על ידי משחית ולא נתן המשחית לבוא אל בתי ישראל וניצולו אז נקנו לו יתב' בכורי ישראל ונקוה כימי צאתינו ממצרים יראנו נפלאות ישמח מרח הגנ"י בחג המצות בדיצות כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ חתנו כבנו דש"ת:

3000

3001פ"ב יום א' ב' ניסן תקפב"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ.

3001

3002אודות מי שתכפוהו שלשים לאביו ואמו עם אבילות דרבי' מי"ז בתמוז ואילך מהו בתספורת כבר מלתי אמורה באיזה תשובות דשיעור גערה המוזכר בפוסקים היינו לדדהו שלא היו מגלחים כ"א שער ראשם וסגי לגלח מג' חדשים לג' חדשים אך לבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם הוא מנוול ומאוס טפי בשלשים יום והגיע לגערה יותר הרבה אפי' מיב"ח לשער הראש ואם כן פשוט הוא דתכפו דשיעור גערה לי"ז בתמוז עם תכפו דשלשים לי"ז בתמוז חד דינא אית להו והנה בש"ס אמרי' תכפוהו אביליו מקיל ראשו בתער ולא במספריי' אמנם בתספורת דמי"ז בתמוז הקיל הב"ח סי' תקנ"א ס"סעי ז' להתיר אפי' במספריי' והביאו מג"א שם סס"ק י"ח מ"מ באביו ואמו דמשום גערה אתאינן עלה נ"ל שלא להקל כל כך שיסתפר כעין חתן בין האבלים אלא יסתפר תספורת כל שהוא ביום י"ח תמוז באופן שלא יהיה ראוי עוד לגערה כנלענ"ד ומצאתי סעד לסברתי הנ"ל בס' נודע ביהודה מה"ק חא"ח סי' י"ג שם הזכיר חלוק בין זקן לבני אשכנזי לגלוח הראש לבני פולין יע"ש הנלענ"ד כתבתי:

3002

3003משה"ק סופר מפפ"דמ:

3003

3004שלמא למר ולתורתו אשרי הורתו ויולדתו עוד ישגא אחריתו ה"ה הרב הגאון המופלא עושה פלא נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' סענדר מייזילש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ נ"י:

3004

3005היום הגיעני נועם מכתבו ולאשר עוררני במה דמבעי' לי' במי שנושא אשה בתוך שלשים לאבלו על פי המבואר בש"ע י"ד סימן שצ"ב אי נוהג בו דין שלשים בתוך ימי המשתה או לא מי נימא דלא אתי עשה דרגל דיחיד דהיינו ימי המשתה דהוה רגל דיחיד לא דחי אבילות דקדמי' דדוקא יום טוב שהוא עשה דרבים דחי אבילות כמבואר כן להדי' בלשון הש"ס ר"פ אלו מגלחין או דלמא ע"כ לא הוצרכו לטעם זה אלא למדחי אבילות שבתוך שבעה שהוא ג"כ עשה לעשות מעשה אבילות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל ועיטוף וכפיית המטה וכה"ג ומאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה משום כן הוצרכו לומר די"ט עשה דרבי' אבל אבילות דשלשים שאין בקום ועשה אלא לא תעשה דלא יספר ויכבס וכה"ג א"כ דלמא אתי עשה דיחיד דרגל דידי' ודחי ל"ת דאבילות אלו תוכן דברי מעלתו ועוד האריך במתק לשונו וצחותו ומתוך דבריו מבואר דהא מיהת פשיטא לי' דעשה דז' ימי אבל לא מדחי מקמי עשה דימי המשתה ולהיו לי בזה ערעורי דברים וחלוקי דינים אאריך קצת במקום שהי' אפשר לקצר:

3005

3006הנה לכאורה מבואר להדיא בדעת הרי"ף והרי"ץ גיאות רפ"ק דכתובות שהבי' הרא"ש שם ממשמעות לשונם דמי שמת לו א' משאר קרוביו שמכניס המת לחדר ובועל בעילת מצוה תחלה ואח"כ קובר מתו ומקדי' ימי אבלו לימי משתה אף ע"ג שכבר חל עליו ימי משתה מ"מ אתי אבילות ודחי לי' כיון דליכא פסידא ונוהג אבילות תחלה והרא"ש נמי לא פליג אלא שאוסר לבעול כלל קודם קבורה דלמה לו לבזות המת הלא טוב לקבור תחלה ולבעול אחר עבור ימי האבל אבל בעיקר הדין לא פליג ש"מ דאבילות דוחה ימי משתה לכ"ע וראי' זו כבר הביאה בט"ז ר"סי שמ"ב:

3006

3007ולפ"ז יש לתמו' על לשון הש"ך סי' שמ"ב סק"י שכתב וז"ל ודין חתן שארעו אבל ברגל איז' ימי המשתה עולים לו כתבתי לקמן סי' שצ"ט עכ"ל מ"ש ברגל ט"ס הוא לכאורה גם לקמן סי' שצ"ט לא נמצא כלום מזה מ"מ מבואר דפשיטא לי' להש"כ דאינו נוהג אבילות ז' בימי המשתה דאי ס"ד דנוהג אבילות אם כן פשיטא דעולה למנין ז' אע"כ לא נהוג וצ"ע שיהי' נגד כל הפוסקי' הנ"ל:

3007

3008ואברא טעמא בעי דמ"ט פשיטא להרי"ף והרי"ץ גיאות והרא"ש ז"ל דאבילות דוחה לשמחת חתן דאקדמי' דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וצ"ל דס"ל דאתי יום ראשון דאבילות שהוא דאוריי' למר או קרוב לכעין דאורייתא למר ודחי לימי חתונתו שהם לגמרי דרבנן ומכיון שכבר איפסקו להו לימי משתה שלו ביום א' של אבילות שהוא חמור א"כ ממילא תו לא הדרה וחיילי ימי משתה עד עבור ימי אבלו שלא יהי' האבל מופסקים וסברא כעין זו ימצא בר"ן רפ"ק דכתובות ס"ג ע"א ואף ע"ג דכ' הרא"ש רפ"ק דכתובות לדעת בה"ג דיום ראשון של ימי המשתה נמי דאוריי' דכתי' יום חתונתו ויום שמחת לבו והדרה ק' לדוכתא מאי אולמי' דעשה ואחריתה כיום מר למדחי עשה דיום שמחת לבו אבל כד מעיינת שפיר דברי הרא"ש הנ"ל צע"ג דהוא חשב דקרא אחד יומא קאי יום חתונתו שהוא יום שמחת לבו וליתא כמבואר שלהי תענית יום חתונתו זה יום מ"ת ויום שמחת לבו זה יום חנוך ב"המק ואם כן הכי קאמר קרא בעטרה שעיטרה לו אמו בשני ימים הללו א' ביום חתונתו וא' ביום שמחת לבו וא"כ מוכח להיפך דיום חתונתו לאו שמחת לבו הוא מן התורה וצ"ע וי"ל לפמ"ש מהרש"א באגדה פ"ק דכתובו' אנוסח הברכה מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין שרצונו קידושין הי' להקב"ה בישראל בשעת מ"ת וחופה בחנוך המשכן אפריון עשה לו המלך שלמה ולדבריו צ"ל דהא דקרי ליום מ"ת יום חתונתו לאו היינו יום נישואיו דהא לא היו נישואי' עד חנוך המשכן אלא יום חתונתו רצונו יום אירוסיו ויום שמחת לבו יום החנוך שהוא יום נישואין וא"ש שהוא דאוריי' ומסתייעי' דלק"מ אבה"ג מהך מתני' דשלהי תענית מ"מ הרי"ף וסייעתו ס"ל כפשוטו ואין כאן שום יום משתה דאורייתא משא"כ יום ראשון דאבילות דלכל הפחות יש לו סמך מן התורה כמ"ש הרא"ש שם ג"כ ומשו"ה פשיטא לי' דמדחי הא מקמי הא:

3008

3009ובזה י"ל דברי הש"ך הנ"ל ולומר דכל זה אי איכא יום ראשון דאבילות אז ממילא פקעו מיני' כנ"ל אמנם הש"כ מיירי בחתן שמת לו מת ברגל שבתוך ימי משתה כגון שנשא אשה ערב שבועות ומת לו מת וקברו בי"ט דיום ראשון אין כאן שהי' י"ט ולאחר י"ט הרי כבר קדמו ימי משתה שלו ולא אלימי שארי ימי אבילות למדחי ימי משתה שקדמו ומשו"ה מסופק הש"ך אי עולים עכ"פ או לא ובזה צדקו דברי הש"ך בלי שום הגה':

3009

3010אבל מה אעשה שדברי הרמב"ם ז"ל עומדים לנגדי שכ"כ פי"א מהל' אבל הלכה ז' ז' ימי החתונו' ה"ה כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפי' אביו ואמו משלים ז' ימי השמחה ואח"כ נוהגים ימי אבילות ומונה השלשי' מאחר ימי השמחה והראב"ד שם השיג עליו וס"ל דימי המשתה עולים למנין שלשים כמו ימי הרגל והרמב"ם ס"ל כסברת רמב"ן שהביא הש"ך סי' שמ"ב ס"קי הנ"ל וכ"כ כ"מ שם מ"מ מדברי שניהם הרמב"ם והראב"ד נלמד דאפי' שארי ימי המשתה דוחי' אפי' ליום ראשון דימי אבל והי' נ"ל דהרמב"ם אזל לטעמי' שכ' פ"י מאשות הלכה י"ד דאין נושאים נשים על נשים דאין מערבין שמחה בשמחה דכתי' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא מהירושלמי הביאו תוס' פ"ק דמ"ק ח' ע"ב ועמ"ש לח"מ פ"ז מהל' י"ט הלכה ט"ו הרי דס"ל דכל השבעה ימים יש להם רמז מן התורה ולא עוד אלא שהם מקודם מ"ת וקיי"ל לא אתי עשה ודחי ל"ת אא"כ כתובה בצידה כמ"ש תוספות ר"ה י"ג ע"א בשם ירושלמי מכ"ש דלא ליתא עשה דאבל אפילו יום ראשון ולדחי עשה דז' ימי המשתה שכולם מרומזים בתורה וגם קודם מ"ת וא"ש וצ"ע מתו' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חג וק"ל ויעויין בלשון רמב"ם רפ"א מהל' אבל:

3010

3011והשתא עלינו לומר דגם הרי"ף לא פליג אלא דהרי"ף מיירי במי שמת לו מת קודם כניסה לחופה דנהי דלא חלו ימי אבל קודם קבורה מ"מ מיד שמת מוטל עליו לקוברו ולהמשיך עליו ימי אבל ואזיל איהו והמשיך עליו ימי רגל שלו קודם לקבורה אע"פי שברשות עביד מ"מ די לו בהיתר זה לישא ולבעול בעוד מתו מוטל עליו אבל אח"כ חוזר לדינו להקדים האבל לימי המשתה ואע"ג דברגל דאורייתא לא הוה אמרי' הכי רצוני מי שמת לו מת ערב הרגל ואפי' פשע ולא קברו עד הרגל מ"מ אי קוברו ברגל אח"כ לא אתי אבילות ודחי לרגל היינו משום דרגל דאוריי' הוא ועשה דרבים נמי איתא אבל ברגל דיחיד דרבנן לא אמרי' הכי משא"כ הרמב"ם מיירי במי שנשא אשה וימי שמחת רגל שלו קביעי וקיימו ואח"כ מת לו מת אזי לא אתי אבילות וחייל כלל ובזה נתיישבו ג"כ דברי הש"ך הנ"ל וסברא זו בעינה כ' ר' ירוחם הובא בנ"הכ ר"סי שמ"ב וכן משמעות לשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג במ"ש שלא הקילו לו כלום משמע דמדינא אית לן למימר הכי כיון שנשא קודם שמת לו מת וזה ברור לפענ"ד:

3011

3012ונחזי מה דקמן למי שהתירו לו לישא בתוך שלשים לאבלו הנה פשוט דמותר לכבס וללבוש דלרוב הפוסקים אינו מן הדין לאסרו נהי דנהגינן להחמיר כריב"א כמבואר בטור וש"ע סימן שפ"ט ובש"ך שם סק"ב והכא אין להחמיר דנפק מיני' קולא בימי חתונתו ומכ"ש באיסור רחיצה דלכ"ע אינו אלא חומרא ומנהג בעלמא כי קא מבעי' לן בתספורת דס"ל לראב"ד שהוא דאוריי' כמ"ש הרא"ש בשמו ר"פ אלו מגלחין דפרע פרע מנזיר דאורייתא ונהי דמהר"מ מר"ב פליג וקיי"ל כוותי' מ"מ חמיר איסורי' טובא בהא יש לעיין ואכתי אי הוא אבילות דשאר כגון האיש על אשתו ובהיפוך יש להקל גם כן דלדעת הרמב"ם רפ"ב מהלכות אבל הוא רק מדבריהם גם כי דבריו צ"ע אין כאן מקומו מ"מ יש להקל הכא אבל באבילות דששה קרובים עכ"פ שהם דאורייתא לכ"ע צ"ע קצת:

3012

3013ונ"ל פשוט דביום חתונתו ממש פשוט שמותר להסתפר וליטול צפרני' דמכיון שהתירו לו לישא אשה בימי אבלו אף ע"ג שגם בכלל ימי איבול הוא שלא ישא אשה אפילו בלא סעודה דנישואי' גופי' שמחה הוא ועיין מג"א סי' תקנ"א סק"ט ואפ"ה התירו וכיון שכבר ניתן ימי אבל לדחות הרי הוא נדחה גם לעשות שמחה ומשתה ולהסתפר אע"ג שזה אין שייך לפ"ו וכה"ג מ"מ כיון שכבר ניתן לדחות בדבר א' דחי' לי בשאר מילי כדי לעשות המצוה כתיקונה וכה"ג אמרי' במנחו' ספ"ר ישמעאל דמשו"ה הקטירו איברים ופדרי' דשבת בשבת ולא המתינו להם עד מוצאי שבת משום שכבר ניתן שבת לדחות בשחיטת התמיד תו לא אכפת לן וה"נ דכוותי' והיינו ביום הנישואים ממש שניתן לדחות בנישואי' וה"ה נמי בשארי מילי בשגם שעיקר שמחה בההוא יומא כמבואר בלשון הש"ס מ"ק ט' ע"א ועוד שהוא יותר מן התורה מקרא דיום חתונתו ויום שמחת לבו אבל בשארי יומא מבעי' לן ואע"ג דהש"ך סי' שמ"ב סקי"א מתיר בתספורת משום דמלך ביופיו תחזינה עיניך היינו התם דחל ימי משתה תחלה אבל הכא דימי אבל תחלה אלא שהתירו לו לישא אכתי מבעי' לן:

3013

3014ונראה אי לא גלח ביום הנישואי' לא יגלח נמי בשאר ימים דהא בלא"ה בש"ס מ"ק דף י"ט ע"ב פליגי בהא ת"ק ואבא שאול באם לא גלח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל ואבא שאול מתיר ואמרי' שם כ' ע"א כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירי' הלכה כרבים חוץ מאבל דהלכה כדברי המקיל באבל ע"ש וא"כ ה"נ מעיקר הדין הלכה כת"ק אלא שהלכה כדברי המקיל באבל והיינו מה שנוגע באבילות מצד עצמו ומכ"ש מטעם רגל דאוריי' אבל הכא דבעי' למדחי' מקמי רגל דרבנן א"כ י"ל הלכה כמקיל בז' ימי משתה דרבנן והתספורת קרוב לדאורייתא הוא ובשגם הת"ק מחמיר שהוא רבים ובלאה"נ הרי הב"ח אוסר תספורת בז' ימי משתה אלא שהש"ך חולק עליו בסי' שמ"ב סק"יא הנ"ל וא"כ הכא איכא למיחש לדברי הב"ח ואסור בודאי:

3014

3015ואי גלח עצמו ביום ראשון לכאורה הי' נראה דאסור לחזור ולגלח בתוך ימי המשתה מטעם שכ' מג"א סי' תקנ"א סקי"ד דאפי' לכבוד שבת אסור לספר מפני שבלא"ה אין אנו נוהגין לספר בכל שבוע ומכ"ש הכא שכבר ספר עצמו ביום חתונתו ועדיין לא עברו עליו ז' ימים ומ"מ נ"ל דאם מצטער או מנוול בזה אין להחמיר דבלאה"נ נ"ל עיקר דהמג"א וכל הפוסקים לא מיירי רק מתספורת הראש אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד מזה לא דברו ולא עלה על לבם ועוד נ"ל דחז"ל הקילו באלו וכיוצא באלו משום ששניהם מצטערים דפשיטא שגם היא מצטערת אם החתן מראה אבילות ולא מתחזי ביפיו והיא איננה אבילה ואין אנו רשאי' לצערה בימי שמחתה וכן בהיפוך וכדמות דאי' מש"ס דמ"ק י"א ע"ב גבי מר ברי' דר"א ברי' דרבא דפסיק לגמלי' ואיקפד רב אשי דנהי דלפסידא דידי לא חייש לפסידא דאחריני לא חייש וה"נ כן ואמנם אי שניהם אבילי' אפשר דה"נ דאסור:

3015

3016העולה ממ"ש (א') מי שהי' טבחו טבוח ומת לו מת להרי"ף אפי' בכל המתים מכניס לחופה ואחר כך קובר אלא שנוהג ימי אבל קודם לימי משתה מיהו אנן קיי"ל כהרא"ש בזה קובר תחלה ונוהג אבל ואח"כ נושא מיד בתוך שלשים כרמב"ן דלא כהרא"ש דס"ל להמתין עד לאחר שלשי' ואפי' באביו של חתן ואמה של כלה נמי נהיגי עלמא הכי האידנא מטעם שכ' בנ"הכ במסקנתו ר"סי שמ"ב ע"ש:

3016

3017(ב) ביום חתונתו מותר בכל מילי אפילו בתספורת ומכ"ש ברחיצה וגיהוץ ואפי' שניהם הוא והיא בתוך שלשי' לאבלם הכל שרי:

3017

3018(ג) ואי גלח באותו היום אזי יש להתיר לו גם בשארי הימים שבתוך ימי המשתה לגלח אם אין שניהם אבלים אבל אי גם היא אבלה אזי לא הותרו אלא בכיבוס ורחיצה ולא בתספורת:

3018

3019(ד) אבל לא גלח ביום ראשון אסור לו לגלח גם בשארי ימים אפי' היא אינה אבילה:

3019

3020(ה) נראה דעכ"פ אין הנישואי' מבטלי' ממנו גזירת שלשים אלא אחר ימי הנישואים חוזר להשלים ימי אבלו הנשארי' וימי הנישואי' עולי' ולא דמי לקובר מתו קודם רגל שהרגל מבטלו לגמרי דהתם אמרו הטעם באגדה שהרגל מבטל מהנשמה דין שמים ואינה חוזרת לדין אחר הרגל וזה שייך ברגל דרבים אבל הכא בי"ט שלו אין הדין מתבטל מהנשמה ונהי שמצות שמחה דוחה לאיבול מ"מ כשעברו ימי שמחה חוזר להשלים. הנלע"ד כתבתי:

3020

3021מ"ד יום ה' כסליו תקס"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

3021

3022שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב הגאון המופלג ומפורסם כש"ת מו"ה מאיר נ"י אבדק"ק אונגוואר יע"א:

3022

3023יקרתו הגיעני יהי ה' עמו בעצה וגדול יהי' כבוד הבית האחרון בשנים ובבנין למזל וברכה בכל ענין מקנה וקנין עדי עד כי יבוא שילה בב"א. מה שנסתפק אם יש היתר לכל הפחות אחר ב' רגלים אם מתוך צערא דידה כי צר לה העיר לשבת שמה כמובן ואם מפאת מעלת כ"ת כי אף ע"פ שיש בביתו בתו וכלתו מ"מ צרכי הבית אינם נעשים כרצונו כמי שאין לו מי שישמשנו כך הבנתי מקוצר דבריו ולפניו גלוי דברי ש"ות מיי' סוף הל' אבל ודברי פסקי מהרא"י סימן א' ומ"מ כי א"א לב"המד בלא חידוש אאריך קצת בעז"ה:

3023

3024הנה במ"ק כ"ג ע"א פליגי רבנן ס"ל עד שיעברו עליו ג' רגלים ור' יודא ס"ל רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר וס"ל לרמב"ן וסייעתו הלכה כדברי המקיל באבל וסגי בב' רגלים והרי"ף ורמב"ם מחמירים וכ' בתשו' מיי' הנ"ל דאין הטעם משום אבל דנימא הלכה כדברי המיקל אלא משום דיעות במטה וכתב שם אע"ג דאמרי' בפע"פ אל תבשל בקדרה שבשל בו חברך היינו שלא ישא גרושה לעולם משום דיעות במטה התם בגרושה דיצאה מחמת קטטה אינו אלא עצה טובה ואותה עצה טובה היא כל ימי חייו דלא יכבה לעולם משא"כ במתה אשתו שנפרדו מאהבה איכא חשש טפי ואסור מדינא אך רק עד ג' רגלים כיון שכבר מתה נשכח' כמת מלב ע"י שמחת ג' רגלים יע"ש ונ"ל ליכא מידי שלא רמיזי באוריי' דכתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה הנה במ"ש ותמת קמ"ל אלו הי' לו פת בסלו לא הי' בא לידי מדה זו ומכאן למדו להכריז מאן הוה ליומא אך במ"ש וינחם יהודה הוא אך למותר אי לאו משום כבודן של פרץ וזרח שלא היו דעות באותו מטה כי כבר התנחם וש"מ כל זמן שלא ניחם איכא למיחש לדיעות ושיערו חכמים כפי חכמתם למר בג' רגלים ולמר בשני רגלים:

3024

3025ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא כי י"לד רגל ג' מותר ולא אמר אחר ב' רגלי' מותר אלא כ"ע ס"ל משום שכחת הלב בכניסת שמחת רגל ג' מיד פנו ממנו דיעות של ראשונ' והי' מותר ברגל ג' ביום ב' אלא אסור לישא ברגל ע"כ אמר ת"ק עד שיעברו עליו ג' רגלים והנה למ"ד במ"ק דף ח' משום ושמחת בחגך ולא באשתך או משום אין מערבים שמחה בשמחה א"כ לית דין ולית דיינא אך ר' יודא ס"ל טעם איסור נשיאת נשים במועד משום ביטול פרי' ורבי' או ביטול לשבת יצרה ולערב אל תנח ידך וזה כיון שאסור לו לישא קודם ליכא למגזר וכעין תגלחת וכיבוס דמותר למי שא"א מקודם וא"כ מותר ברגל שלישי לישא בח"המ עצמו אבל אחר רגל ב' לכ"ע אסור כן היו נלע"ד אלא שלא נמצא כן בספרי ראשונים עיין מג"א ס"סי תרצ"ו:

3025

3026וי"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם דפליגי בהא בבלי וירושלמי דהנה בירושלמי פ"א דיבמות קחשיב בכלל אותן שמותרי' לישא בתוך ג' רגלי' אין לו מי שישמשנו ובש"ס דמ"ק הנ"ל לא חשיב אלא מי שלח קיים פ"ו ומי שיש לו בנים קטנים ולא קחשיב אין לו מי שישמשנו ובדוחק י"ל דירושלמי נמי קחשיב לי' ע"ד לא זו אף זו לא מיבעי' אין לו מי שישמשנו אלא אפילו יש לו בנים קטנים ותלמודא דידן קחשיב בנים קטנים ומכ"ש אין לו מי שישמשנו ולא פליגי אבל הנלע"ד דהנה הריצב"א בתשו' מיי' הנ"ל לא רצה להתיר לצורך פרנסת עניים שבביתו כי אין מצוה זו מוטלת עליו ויתפרנסו מאחרים משא"כ בניו הקטנים ע"ש וצ"ע לכאורה כי מצוה רבה היא ומאן יימר לן שימצאו מי שיפרנס' וא"נ ימצאו הלא הוא רוצה לזכות במצו' זו אבל האמת יורה דרכו בודאי אי טעם האיסור משום מצות אבלות ושהתירו משום פ"ו ומשום פרנסת בניו הקטני' היינו טעמא דאתי מצוה ודחי מצוה א"כ אה"נ יש ללמוד מזה ק"ו דמצות פרנסת עניים שבביתו דוחה מצות אבול הלז אך הריצב"א מהסוברי' דהטעם משום דעות במטה וע"י שמחת ב' רגלים או ע"י תשוקת מ"ע של פ"ו או ע"י צערן של בניו הקטנים נח דעתו ופג מהרהור הראשונה א"כ מנ"ל לחדש דגם מצות פרנסת עניים מוציא זה מלבו ומה לו ולהם יתפרנסו אצל אחרים הלא לא משום מצוה דוחה מצוה אתינן עלה ע"כ לא רצה להתיר כנלע"ד ולפ"ז י"ל איכא נמי חומרא בטעמא דמשום איבול יותר מלטעמא משום דיעות במטה דלטעמא משום דיעות במטה יש להקל במי שאין לו מי שישמשנו דצערא דידי' משכיח ממנו אהבתו הראשונה משא"כ לטעם דאיסור איבול מה בכך שאין לו מי שישמשנו יצטער ויצטער ואיסור אבלות במקומו עומד ונ"ל משום זה הסיב ריצב"א ענין שימוש זה בחפיפות הראש ושימש בגופו במידי דצניעות דאיכא איסורא ע"י אחרת וס"ל להתיר על ידי בתו וכלתו ולפע"ד שומר נפשו ירחק גם מהם יעיין בש"ע א"הע סימן כ"א ס"ה ומה שכתב בשל"ה דף צ"ח ע"א על פי פי' רלב"ג עיין שם ומכל מקום לא נראה לי היתר ונ"ל גם כן דלשון שישמשנו כל תשמיש בית בכלל ולא משום מצוה אלא דחרבן ביתו משכיח ממנו אהבת הראשונה וידוע דבתו וכלתו דילדות וקטנותא אינם יכולים להנהיג הבית כמו זקינה ורגילה גם אין אדם מגלה סודו ומפקיד כל יש לו כ"א אל שארו הקרובה אליו ע"כ י"ל הירושלמי ס"ל טעמא משום דיעות ע"כ מתיר משום שישמשנו וש"ס דילן ס"ל משום איבול ואין להתיר משום שישמשנו דיצטער ויצטער ופסקו רי"ף ורמב"ם כש"ס דילן דמשום איבול וממילא הלכה כדברי המיקל כר' יודא:

3026

3027ונחזי מה דקמן הנה הרבנית האלמנה בת ת"ח גדול אלמנת ת"ח גדול גלי ים עברו על ראשה בעו"ה נשברה תברא על תברא בשברון מתנים אשר ממש לא ישוער איך אפשר לה לחיות בקהלתה בראותה יגונה ושברה יום יום כי תם לריק כחה ועזבה לאחרים חילה מצוה רבה וגדולה להרנין לב האלמנה הלז להוציאה ממסגר נפשה הא חדא שנית אין לפרמכ"ת מי שישמש ביתו לפי כבוד רב ות"ח כמותו ולפי כבוד הנכנסי' הנכבדים המשכימים לפתחו ובתו וכלתו לא הורגלו כ"א בבית בעליהם אבל הרבנית המדוברת היא הנהוגה בית רב בקהלה גדולה היא תבנה ביתו ע"כ יש להתיר ממ"נ אי הטעם משום איבול אם כן מצוה רבה כזו להרנין לב האלמנה ולרפאת שברה דוחה מצות איבול ק"ו מפרנסת עניים אחרים אשר כתבתי דלפי טעם איבול דוחה ואי הטעם משום להפיג אהבת אשתו הראשונה הרי איכא משום מי שישמשנו ומכ"ש אם ימתין ב' רגלים איכא ג"כ ממ"נ הנ"ל אי משום איבול מותר בב' רגלים ואי משום אהבת הראשונה איכא אין לו מי שישמשנו אע"ג ששדיתי קצת נרגא בהא דב' רגלים מ"מ בצירוף כל הנ"ל נ"ל פשוט להתיר לישא אחר ב' רגלים ויהי' למזל ולברכה כנפשו ונפש או"נ דש"ת:

3027

3028פ"ב יום ג' כ"ח שבט תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.

3028

3029שלום וכ"ט אורך ימים ושנות חיים עד זקנ' ושיבה ינוב בטובה ה"ה אדוני מו"ח גאון ישראל נזר הודם ותפארתם ע"הח פ"הי כש"ת מהו' עקיבא איגר ני' אב"ד דק"ק פוזנא יע"א:

3029

3030יקרת קדשו הגיעני וענות צדקו הרבני לצרפני בהסכמת היתר במי שחלתה אשתו אשתקד בע"פ ושבקה חיים לכל חי ביום ג' דחו"המ פסח ורוצה לישא אשה ביום כ' אדר שני הבע"ל והסמוך שעבר עליו יותר מיב"ח אך לא ג' רגלים ודעת מו"ח הגנ"י יען כי מת משתכח מלב אחר יב"ח אם כן נוכל לצרף הכא דהא איכא מאן דפסק כר' יודא דסגי בשני רגלים ואיכא מאן דסבירא ליה ר"ה וי"הכ כרגלים ואם כן כבר עברו יותר מג' רגלים וגם יש קצת מי"ט ראשון שהרי מתה באמצע חג הפסח ואמנם פשיטא ליה למו"ח הגנ"י דמ"ש בספר דגול מרבבה דיש לחשוב שמיני עצרת כרגל לענין זה לא נראה כן מהרא"ש פרק אלו מגלחין סי' צ"ה דיש סוברים מתה קודם ר"ה דמותר לישא אחר סוכות דר"ה ויה"כ הוי כרגלים ולא מסתבר וכו' ואי סלקא דעתך ש"ע הוי כרגל אפי' מתה בין יו"כ וסוכות ישא אחר סוכות אלא ע"כ לס"ל להרא"ש דש"ע הוי כרגל לענין זה אלו דברי מו"ח הגנ"י ודפח"ח וק' זו על הדג"מ כבר הרגיש בה בס' שערי דיעה להרב הגאון דק"ק סאנטב נ"י:

3030

3031והנה אינני כדאי להסכים עם מו"ח הגנ"י אך פקודתו שמרה רוחי לעיין בדבריו הקדושים והנה אמת נכון הדבר להתיר לישא כ' א"ש שהוא אחר יב"ח ושלא יאמר רבותא למסייע ע"כ אברר דברי אחת לאחת בעזה"י:

3031

3032הנה בטעם איסור הלז פליגי י"א מטעם אבלות וי"א מטעם ב' דיעות במטה ואם כן פשוט להטעם משום אבלות מותר לאחר יב"ח מק"ו מאביו ואמו דרגלים בלא שנה לא מהני לכנוס לבית השמחה מ"מ שנה בלא רגלים מהני מכ"ש לישא אשה אחר שמתה אשתו דרגלים בלא שנה מהני לא כ"ש דמהני שנה בלא רגלים וזה ברור לענ"ד:

3032

3033ותו טעמא משום איבול א"כ פשוט מאד דר"ה וי"הכ כרגלים וק"ו נמי איכא השתא בעיקר אבלות ז' הוי כרגלים מכ"ש לענין נשואין הנ"ל וכן מבואר בלשון פסקי מהרא"י סימן א' ופשוט:

3033

3034ותו אי טעמא משום איבול משמע הל' כר' יודא דמיקל באבל וסגי בשני רגלים וכן דעת רמב"ן בתורת האדם דף ס"ד ע"ג ודעת הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' צ"ה והטור סי' צ"ה והטור סי' שצ"ב ומיהו משמע ברא"ש דס"ל טעמא משום להשכיח אשתו הראשונה ולא יהיו ב' דיעות במטה ומ"מ ס"ל הל' כר' יודא והן הנה דברי הרמב"ן אות באות יע"ש:

3034

3035ובפסקי מהרא"י סימן א' משמע דהסוברים ר"ה וי"הכ כרגלים לענין זה נמי מצי סברי משום לפכוחי אשתו הראשונה מדעתו אשר ע"כ כתב ב' דחיות א' דזמנם קרוב ר"ל בין ר"ה וי"הכ ימים מועטים ומכש"כ בין י"הכ לסוכות ואפי' בין ר"ה לסוכות ליכא כל כך ימים כמו בין פסח לשבועות ואין ימי החול שבין זה לזה מוציא השמחה ראשונה מלבו והכל אחד כך נ"ל כוונתו ותו טעם אחר שאין אלו ימי שמחה אלא ימים נוראים ע"ש ולפ"ז י"ל הסוברים ר"ה וי"הכ כרגלים נמי מצי סברי הטעם משום להשכיח אשתו הראשונה וס"ל ימים נוראים נמי ימי שמחה הם דהרי להגאונים אומרי' והשיאנו בר"ה ולא ס"ל לחלק בין הפסק ימים רבים בנתיים או ימים מועטים ועפ"י הנחה זו יש לקיים דברי הדג"מ הנ"ל ולומר בודאי למ"ד משום איבול אם כן ק"ו השתא ר"ה וי"הכ כרגלים לדחות אבלות הלז מכ"ש שמיני עצרת דהוי רגל טפי אך למ"ד משום ב' דעות א"כ י"ל הסוברים ר"ה וי"הכ נמי משכחים אשתו הראשונה בשמחתן אע"ג דהפסק ימי חול מעט בנתיים אבל בשמיני עצרת שהוא מחובר לימי הסוכות וכשם שאין ז' ימי החג נימנים למספר שכחת אבלו הה"נ שמיני עצרת דהכל חד ומש"ה לא פסיקא להרא"ש לומר אי מתה אשתו בין ר"ה לי"הכ יהי' י"הכ וסוכות וש"ע כשלש דלטעמא משום שכחה י"ל ש"ע אינו משכח כיון שהוא דבוק לחג ע"כ אפילו לדידהו בעי' ר"ה ויה"כ וסוכות והרא"ש דחה שאינן ימי שמחה אלא ימי נוראים וא"כ למ"ד משום איבול צדקו דברי דגול מרבבה [ועיין בסי' הקדום בד"ה ולולי]:

3035

3036וצל"ע מאי טעמא לא יכנס פורים בכלל שמחה המשכח בשלמא משום איבול י"ל אין פורים מבטל ימי אבלו מעיקר הדין ורש"י צווח בתשוב' מי נתן כח למרדכי ואסתר לדחות אבילות ועיין תוס' מגלה ה' ע"ב ועיין מג"א ס"סי תרצ"ו דפשיטא לי' למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה אין נושאין בפורים ש"מ דמקרי שמחה ומ"ט לא ישכיח אשתו הראשונה במספר הרגלים ואם נמי נאמר דאם פורים האמצע לא יצורף משום שאין בין פורים לפסח אלא שלשים יום ואיננו רחוק כמו בין פסח לעצרת מ"מ אם פורים האחרון כמו בנידון שלפנינו א"כ ממ"נ אי מפני האיבול הרי ר"ה וי"הכ ומכ"ש שמיני עצרת כרגלים ואי מפני שמחה הרי איכא פורים ושרי' ממ"נפ לישא ביום כ' אדר שני:

3036

3037והנה למ"ד משום דיעות במטה עיקר זה בתשו' מיימ' הל' אבלות בסוף הספר ותשו' רשב"א היקל שם מג' טעמי' דהלכ' כדברי המקיל וסגי בב' רגלים ולפ"ז גם ר"ה וי"הכ כרגלים וגם שכבר פירש ממנה שהיתה זקינה א"כ א"צ להשכיח אהבת הראשונה והריצב"א פליג והחזיק שאין הטעם משום איבול אלא משום ב' דיעות במטה ואמנם על סברא זו שכבר הי' פרוש ממנה מחמת זקנה לא מצינו תשובה נוצחת אלא דבסוף דבריו כ' על עצמו מה שהקיל הוא לפלוני משום שהי' הבעל בתפיסה והיא גם היא חלתה והיו נפרדים זו מזו ואיכא רגלים לדבר ול"ל יאמרו כל הסריקים אסורים וכו' יע"ש הרי תשובה לדברי רשב"א הנ"ל על שרצה להתיר מפני שהית' זקנה והי' פרוש ממנה דעכ"פ יש לאסור משום שמא יאמרו כל הסריקים אסורים וכו' משא"כ בחלתה שהוא דבר מפורסם וידוע החולי בכל בני עירו ולא יאמרו סריקי וכו' וא"כ ה"נ הא חלתה כבר בע"פ בחולי אשר מתה בה אחר ד' ימים וא"כ יש לחשוב פסח דאשתקד לרגל אחד ואם אולי נאמר דלא סגי בחלתה לחוד אלא בנתפס גם הוא וע"י שניהם יש רגלים לדבר מ"מ מסתיין דעכ"פ גם להריצב"א דמחמיר אין כאן איסור בנישואין אלו שכבר עברו ג' רגלים מיום חוליתה רק שלא יאמרו כל הסריקים וכו' על זה בודאי יש לסמוך על כל הנ"ל שכבר עברו יב"ח וב' רגלים גמורי' וד' עם ר"ה וי"הכ וגם פורים לענ"ד ואם יבואו ללמוד ולהקל כיוצא בכל צרופים האלו במקום אחר אין בכך כלום וגם נ"ל אין לדחות כ"כ מ"ש עוד בדגול מרבבה בסי' שצ"ב דבז"הז שאין מארסין אלא בנישואי' שתחת החופה א"כ כיון דמארסין בחו"המ שמא יקדמנו אחר ויפסיד אשתו אשר חפץ ה"נ כשם שהתירו כשאין לו מי שישמשנו משום צערו כי רב הוא מכ"ש שיש להתיר ליארס תחת החופה ולישא בפחות מג' רגלים שמא יקדמנו אלא שאוסיף לבאר מה שלא ביאר שהרי בתשו' הר"ש הנ"ל הוסיף מטעם קולא שלישי' דהרי התירו משום ביטול פ"ו ואנן קיי"ל כר' יהושע בפ' הבע"י דאסור לבטל אפי' קיים פ"ו א"כ ה"נ מותר לישא ודלא כברייתא דמ"ק והריצב"א דחה זה בשתי ידים דוקא משום ביטול פ"ו התירו אבל יושב ובטל ליכא הרי עכ"פ סופו לישא אחר עבור ג' רגלים ולא יבטל ע"ש וא"כ זהו אם כבר אירס אבל אם לא אירס ואין מארסין אלא תחת החופה דוקא ואפשר שיקדמנו ואפשר לא ימצא עוד אשה כלל הראויי' לו ויבטל לגמרי גם הריצב"א מודה וק"ו ומה בזיווג ראשון דקשה לומר שמא יקדמנו אחר ברחמים והרבה צועקים ואינם נענים חשו חז"ל לשמא יקדמנו והתירו לארס במועד מכ"ש בזיווג שני דפשוט שיקדמנו אחר פשיטא להקל בזה כדי שלא יתבטל לגמרי מלא טוב היות האדם לבדו ומ"ע דלשבת יצרה וחזי לאצטרופי ע"כ נלע"ד פשוט להסכים עם דעת קדשו להקל:

3037

3038פ"ב יום ה' ג' א"ר תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

3038

3039שוכ"ט להרבני המופלא ומופלג החו"ש כמו"ה פייש ליב נ"י:

3039

3040אשר אותה נפשו היפה לחוות לו דעתי במי שמתה אשתו ולא קיים פ"ו אם מותר לישא אחות אשתו בתוך שלשים לאבילות שניהם כי אם ישא אחרת יש עגמת נפש משום ותם לריק כוחכם ועזבו לאחרים חילו אשתו הראשונה:

3040

3041הנה קיי"ל כר"ת בסי' שצ"ב דהתיר לישא ולבעול למי שלא קיים פ"ו אחר ז' בתוך שלשים לאבילות אך היא אבילה שמת' אחות' והיא לא מפקדה מ"מ התיר ר"ת אם כבר עשו קשר שידוכים שהרי הוא לא יכול לישא אחרת בתוך שלשים מפני השידוכים ויתבטל מפ"ו אבל אם לא נתקשרו עדיין לא התיר אבילות דידה כי משום פ"ו דידי' ישא אחרת והרא"ש לא רצה לסמוך על זה עד שיצורף עוד הפסד הכנת וצרכי החופה כל זה בטור:

3041

3042ועתה יש לספק בנידון שלפנינו דליכא הכנות וצרכי החופה אם סגי לצרף עגמת נפש דידה שאם ישא אחרת יופסד כל מה שירש הבעל מאחותה שמתה והוי ותם לריק כוחכם ואעפ"י דלזה סגי אירוסין בלי נישואין מ"מ הא כ' דגול מרבבה סי' הנ"ל להתיר לישא בתוך ג' רגלים משום שמא יקדמנו אחר ובקישור שידוכים לא סגי שמא יתבטלו השידוכים ואירוסין בלא נישואין לא נהגו במדינתינו וא"כ דלמא ה"נ כן כל זה בכלל ספק וכוונת השואל לפע"ד אעפ"י שלא בירר כך. אומר אני בנידון שלפנינו אין להתיר נישואין בשום אופן דהא אין להתיר בלי טעם בטול פ"ו כמבואר בש"ס ותוס' פ"ק דכתובות וברא"ש פ"ד דיבמות סי' כ"ז ואבילות דידה שאינה מצווה על פ"ו אין להתיר אלא בצירוף שנתקשר בשידוכים ואם לא ישא זו לא יכול לישא אחרת ויתבטל מפ"ו וצריך עוד לצירוף פסידא הכנה וצרכי חופה ונימא עתה דעגמת נפש דידה יהיה במקום פסידא דהכנה לחופה הנה לזה סגי בקישור שידוכים דממ"נ אם יתבטלו השידוכים ליכא תו ביטול פ"ו דישא אחרת דמשום עגמת דידה לחוד בלא ביטול פ"ו לא שרינן ואי לא יתבטלו השידוכים ולא יכול לישא אחרת ויהיה בטול פ"ו א"כ תו ליכא משום עגמת נפש ובלי צירוף לא שרינן אבילות דידה א"כ אין מקום להתיר לפע"ד וה' ישמחנו הכ"ד א"נ:

3042

3043פ"ב יום ה' ט' שבט תקצט"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

3043

3044נידון אבל כהן בשבת במקום שאין שם כהן אחר כ' רמ"א בי"ד סי' ת' דמותר להעלותו והוא מהגמיי' פ"ד מהל' אבל ושם נאמר דמהר"מ מר"ב כ' טוב שיצא מב"הכנ קודם שיקראו לתורה והרמ"א השמיט זה משמע דלא ס"ל הכי.

3044

3045וז"ל מהרי"ל בהל' קריאת התורה אבל קורי' לתורה בחול אבל לא בשבת דאז נראה כאלו היה לו מעמד קבוע וצריך לנהוג בו דברים שבצינעא עכ"ל ודבריו האחרונים אינם מובנים ודבריו הראשונים פי' הב"ח בי"ד סי' שפ"ד דס"ל דבחול לא הוה פריצות באבילות כ"כ דליכא פרהסי' אבל בשבת דאיכא רבים בב"הכנ הוה פרהסי' ופריצות באבילות ואנו מחוייבים לנהוג בו אי' בדברי תורה משום דברים שבצינעא ע"כ לא יקראוהו לתורה בשבת ע"ש והנה מהרי"ל מיירי במי שאינו כהן שאם לא נקראוהו לתורה לא יהיה אבילות פרהסיא ואם נקראהו נזלזל בדברים שבצינעא ע"כ במקום פרהסי' היינו בשבת אסור לקרותו ובחול מותר לקרותו ואמנם לא ידעתי שום טעם למה יהיה מותר לקרותו בחול כיון שאיננו כהן ואין הצבור צריכים לו ובאמת הוא דעת יחידי בענין זה ולא קיי"ל ולא כוותי' בחול ועוד אני אומר הא דסתם דבחול לא הוה פרהסי' אע"ג דר"ת ס"ל והכי קיי"ל דלגבי דידן דרוב העולם אינם טרודים במלאכתם והולכים לבה"כנ בב' וה' ה"ל פרהסיא כמ"ש תוס' בשמו פ' הניזקין וכתבו ד"מ בא"ח סי' קל"ה וקיי"ל הכי שאין הכהן רשאי למחול לישראל לעלותו במקומו בב' וה' משום דאתי לאנצוי' כמו בשבת בזמן התלמוד וא"כ איך פשיטא למהרי"ל דבחול ליכא פרהסי' אלא כיון דאבל בלא"ה אינו יוצא מפתח ביתו בימי החול רק מקבץ מנין בביתו תו לא הוה פרהסיא וא"כ לפ"ז מ"ש בשבת אסור היינו מסתמא הוא בב"הכנ אבל אה"נ כשמקבץ מנין ביתו בשבת דינו כחול לענין זה:

3045

3046והנה בטי"ד סי' שפ"ד מייתי הרי"ץ גיאות ס"ל דאבל כהן לא יעלה לתורה דהרי יכול לעלות ישראל במקומו וכ"ש ת"ח דהרי רב קרי בכהני ורמב"ן כ' וכיון שאין אבל הולך לב"הכנ כ"ש שאינו עומד וקורא ואין כאן משום דרכי שלום עכ"ל וצ"ל דפשיטא לי' לרמב"ן דבשבת צריך לעלות לתורה משום דא"כ הוה אבילות פרהסי' וע"כ לא מיירי הרי"ץ גיאות אלא בחול משו"ה השיב עליו דבחול בלאה"נ אינו יוצא מפתח ביתו ולא עלה על דעת הרמב"ן דמיירי מקיבוץ בעשרה בביתו בחול דלפנים בישראל לא היו נוהגים כן אלא האבל התפלל ביחידות כל ז' ומשו"ה תקנו לו כל הקדישים בשבת כיון שלא בא לב"הכנ כל ז' יום ולא אמר קדיש וכן משמע בכל הראשונים ולפ"ז הרי"ץ גיאות ס"ל דאסור לעלות בשבת ומיירי בשבת ופליג אהר"י א"ז שבהגהת מיי' הנ"ל דמחייב להעלותו לתורה ונ"ל משו"ה מהר"מ מר"ב אע"ג דנ"ל עיקר כהא"ז ורמב"ן הנ"ל שמותר להעלותו בשבת מ"מ לצאת ידי הרי"ץ גיאות דפליג כתב שטוב שיצא מב"הכנ בשעה שקוראים לתורה:

3046

3047ונ"ל דס"ל לרמ"א למעט במחלוקות עדיף ונימא גם למהרי"ץ מותר להעלותו אלא אולי במקומו של מהרי"ץ היה מקבץ מנין בחול וכמ"ש גם הב"ח וקצת מוכרח הוא דאלת"ה היכי פשיטא לי' למוקמי בכהני הא פשיטא דאסור דוקא רב ור"ה דכהני חשיבי דא"י מיכף כייפי לי' אבל לא זולת אע"כ בחול איירי ובקיבוץ מנין בביתו עיין טא"ח סי' קל"ה וא"כ אין כאן מחלוקות ואין צריך להוציא כהן מב"הכנ בשבת ויעלה לתורה ואפי' אי אינו הולך לב"הכנ אלא מתפלל בעשרה בביתו מ"מ בשבת דאיתא בהדי' בש"ס דלא ליקרי ישראל בכהני דאתי לאינצוי לא פלוג רבנן ולא דמי למ"ש לעיל דלענין דינו של מהרי"ל הוה שבת כחול לענין זה במקבץ עשרה בביתו מ"מ מה שמפורש בהדי' בש"ס אין לנו לבדות חילוקים מלבינו ע"כ סתם רמ"א דבשבת יקרא כהן ולא יצא מב"הכנ דהיציאה גופי' כעין פרהסיא היא ובסי' שפ"ד דמיירי בחול שתיק רמ"א כמ"ש ש"כ שם:

3047

3048ומ"מ פשוט במקום דכהן רגיל לצאת מב"הכנ כדי לקרוא ישראל עבורו א"כ גם כשהוא אבל ליכא אבילות פרהסיא כולי האי אם יוצא מב"הכנ ומ"מ אם אינו יוצא וקורים אותו אין בכך כלום הנלע"ד כתבתי:

3048

3049פ"ב יום ד' ח' כסליו תקצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

3049

3050יראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה כבוד תלמידי הרבני הנגיד המפורסם מו"ה קאשמן נ"י רישא דעמי' בק"ק ראב יע"א:

3050

3051בנידון שאלתו ע"ד קברות ישנה שאינה משומרת כי שולטי' בו ובמתיהם ידי שונאי ישראל וגם שטף מים רבים אליו יגיעו ורוצי' לפנות המתים ועצמותיהם אל מקום שם קבר ואם יקברו כל מת בפ"ע ימלאו קברות החדשה בעצמות ולא ישאר מקום שם קבר גם אם צריכים הקרובים לנהוג אבילות ביום פינוי עצמות קרוביהם והאריך למעניתו וביקש ממני לחוות דעתי גם אני:

3051

3052הנה בהיתר פינוי עצמות מקברות הישנה להצילם מבזיון חטוטי שכבי ושטף מים רבים דשכיחי התם דין זה אינו צריך לפנים כמ"ש הרב"י להדיא בי"ד ר"סי שס"ג מהג"א בשם א"ז ואין לפקפק ע"ז ושצריכים הקרובים לקרוע ולהתאבל ביומו הוא דבר פשוט ומבואר במס' שמחות ובמס' מ"ק ח' ע"א וטש"ע סי' ת"ג ויש לתמוה על חסידתו וצדקתו של מעלתו שכ' שאפשר בז"הז לא שייך זה בסברת הכרס לדחות הלכות קבועות וכן לא יעשה א"כ לא שבקת לנו תורה וכבר הי' לי ויכוח כזה עמו ואם אפשר לומר כזאת אומר מ"ש בירושלמי במלקט עצמות קרוביו מתאבלים ביומו ושמח למחר שניצולו מהדין אחר עיכול הבשר ומייתי לי' בטי"ד סי' שס"ב אותה השמחה לא הביאו הפוסקים בז"הז י"ל דזה הי' בימיהם שמתחלה קברו במהמורות ע"ד כן שיתעכל הבשר וינצל מהדין ואח"כ ליקטו עצמות להביאו לקברות אבותיו או לא"י וע"ד כן נקבר שם ועתה נתקיימה מחשבתו הראשונה שנודע לו שמעתה פסק דין מקרוביו ע"כ שמח בזה וגם לא הי' לו צער טלטול ונדנוד להמת בליקוט עצמותיו כיון שע"ד כן נקבר שם מעיקרא לא הורגז ע"י לקוט ההוא משא"כ עכשיו בזמנינו פסק המנהג הזה לגמרי ולא נקבר ע"ד ללקוט עצמותיו ורק מחמת אונס מה לוקטין והמת נרגז אך טוב לו רגז ההוא מלהתבזות במים העצומים עמים רבים ומים הזדונים השוטפים ובוחרים הרע במיעוטו א"כ שמחה מה זו עושה אבל פשיטא שחייב להתאבל כשראה קרוביו נעשים עפר ואפר כמ"ש הרב"י סי' ת"ג:

3052

3053איברא כ"ז כשיודעים הקרובים אבל אין לנו להודיעם כלל וטוב לעשות תקנה ואיסור שלא להודיע לשום אדם שהגיע היום פינוי עצמות קרוביו כדי לבטלו ממ"ומ ושוב אחר שנעשה תקנה זו בפומבי ע"י הרב ובד"ץ שוב אם יארע לו שאמר לו ע"א כן א"צ להאמינו אע"פ שבעלמא מתאבלין ע"פ ע"א הכא שהוא עבריין ועובר על תקנות הקהל א"צ להאמין לו וזה נ"ל תקנה נכונה ומ"ש מוהר"ם פישלס בתשו' נ"בי קמא חי"ד סי' פ"ט א' מהטעמים שלא יפנו עצמות מפני ביטול מצות מהקרובים באותו היום ולא כ' אותה תקנה הנ"ל ואינני חושד להגאון הגדול הזה אשר הי' כמעיין פתוח עלי מי תורה שנעלם ממנו המצאה זו אבל נראה כפי השאלה ההיא שהי' עיר קטנה ואנשים בה מעט כאשר הוא במדינת פיהם וביום א' החל וכלה כל עצמות הקבורים א"כ באותו היום ידעו כל בני העיר שהוא יום פינוי עצמות קרובים ומחויבים להתבטל ממצות ולהתאבל אבל בקהלה גדולה שהמלאכה נעשית לימים הרבה ואין אדם יודע מתי יגיע יום פינוי עצמות קרוביו תקנה טובה הוא שלא להודיעם ובני ח"ק הממונים ע"ז יעסקו במצותם:

3053

3054ומעלתו שכך סוללה על לשון הגאון זצ"ל שכ' דאיכא ביטול והלא קי"ל סי' ת"ג דליכא אלא אבילות ולא אנינות והנימוק"י רוצה לומר דאבילות ליכא אלא לענין אכילת קדשים והקשה עליו ב"י מדמייתי הפוסקים הך ש"מ בז"הז נמי איכא נפקותא ומ"מ לכ"ע מוכח דלא כהגאון הנ"ל אלו דברי מעלתו נ"י והנה דברי הגאון דא"ח המה דמבואר בש"ס וכל הפוסקים ובטש"ע סימן ת"ג דהמוליך עצמות ואפילו המשמרן פטור מכל מצות האמורות בתורה וה"ה הקרובים שחיוב קבורה מוטל עליהם פטורים מכל הנ"ל עד אחר שנקברו כמו בכל המתים אם לא שנתיאש מלקבור עד זמן ועידן אבל כ"ז שעוסק בלקיטה וקבורה פטור מכל מצות ואמנם אחר הקבורה שמחויב להתאבל עד הערב וע"ז כתב נימוק"י שאיננו אלא לענין אכילת קדשים והשיג הב"י דהרי כל הפוסקים הביאו הך ש"מ גם בז"הז מתאבל אחר קבורה אבל פשיטא דאיכא בטול מצות ועיין מ"ש דגול מרבבה סי' ש"מ:

3054

3055בהא סלקינן כל היודע כי יפנו היום עצמות קרוביו פטור מכל המצות עד שהביאם למנוחתם בקבר ואחר הקבורה מתאבל עד הערב וחייב לקרוע בשעת פינוי או בשעת שמועה אבל טוב שלא להודיע להקרובים כ"ז ובעלי ח"ק גומלי חסדים יבררו כל יום ביומו אנשים שלא יגיעו לקרובי עצמם ביום ההוא והוא מגמילות חסד דהתורה חסה על ישראל וביטול זמניהם וחכמים עיניהם בראשיהם:

3055

3056ובענין קבורת העצמות איתא במס' שמחות פי"ב שהביא רמב"ן בת"ה ורא"ש וטוש"ע סי' ת"ג פלוגתא דר"ע וריב"ן דריב"ן אמר מלקט ב' מתים כא' ונותן א' בראש אפרסקל מכאן ואחד בראש אפרסקל מכאן פי' ב' מתים בטלית א' זה בצד זה וזה בצד זה ור"ע פליג סוף אפרסקל להתעכל וסוף עצמות להתערב אלא מלקטן ונותן בארזים עכ"ל הבריי' ותל"מ והטור הוסיף פי' על ברייתא זו מלקטן ונותן כ"א לעצמו בארון של ארזים והפרישה סי' ת"ג מוכיח מגוף הפלוגתא דהני תנאי דליכא קפידא בקבורתם בגומא א' דדוקא בעירוב עצמות קפיד ר"ע שסוף עצמות להתערב אבל אם לא יתערבו ויהיו מונחים עצמות מב' מתים בגומא א' ליכא קפידא ש"מ מה שאמר ר"ע להניחם בארון ארזים להניח בארון א' עצמות כמה מתים כל גל בפ"ע וכשיתעכל הארון לא יתערבו העצמות וכל א' כבודו במקומו מונח ושפיר דמי אלו דברי הפרישה ואם יהי' כן כוונת הטור בסיום דבריו שכ' שכ"א לעצמו בארון או לא יהי' כן כוונתו כיון שהפרישה ראה דברי הטור ופליג עליו ודייק כן דיוק נכון מן הברייתא שומעין לו:

3056

3057אך צריכים להבין מ"ט להקל בזה הא חזינן דחיישו רבנן טובא לבזיון עצמות כמבואר בברייתא פי"ג דשמחות ומייתי לי' הש"ס בברכות ובטוש"ע ס"סי ת"ג וע"כ משום כי היכי דחיוב קבורת עצמות דאוריי' מהאי קרא כי קבור תקברנו ה"ה בזיוני המת ולועג לרש דנפיק נמי מהך קרא כי קללת אלהים קאי נמי אעצמות דכי בצלם אלהים עשה את האדם אין חילוק בין אדם שלם או אדם חסר ובעל מום שאיננו בצלם דמות יוצרו ואין חילוק בין ס"ת שלם לאות א' ממנו והה"נ עצם מעצמות הקדושים שנברא בצלם אלהים אסור לנהג בהן מנהג בזיון וא"כ מ"ט לקברו בגומא א' מה שאסר במת שלם אפי' עצמות אצל המת אסור וי"ל כל הבזיון שהוא מחמת הגוף הזה הידוע שאין כבודו של זה לשכב עם זה בגומא א' א"כ כל שהבשר כלה ואין צורתם ניכר ולא ניכר שוע לפני דל שוב אין שייך בזיון לשכב זה עם זה ומי מכירם ויודעם אך מה שהוא בזיון למתים דעלמא וננהיג בזיון בצלם אלקים אסור אפי' בעצמות והא קמן דהרי אע"ג שאסור לקבור ב' מתים בקבר א' מ"מ כל ששכב עמו בחיי' מותר לקבור עמו כמ"ש בטוש"ע סי' שס"ב וע"כ איננו בזיון למתים אלא למת זה ששכב ע"ז וע"כ כל שכילה בשרו אין כאן כבודו של מת זה הידוע כדברי ריב"ן פי"ב משמחות כלה הבשר אין צור' ניכרת וכן הוא בטור סי' ת"ג אבל מה שנוגע בכבוד מת בעלמ' לבזות אפי' עצמותיה' אסור משו"ה התיר להניח עצמות בגומא א' ומה שדקדק שלא יתערבו פשיט' משו' צער גלגול תחיית המתים שנקרב עצם אל עצמו ויהי' להם צער כשמעורבים אלו עם אלו כדכתיב גבי מתי יחזקאל והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו ועוד בנדה נ"ד ע"א כל שיש לו נחלה יש לו גבול ואע"ג במג"א סימן קכ"ו השיג דכותים דרשי הכי ולא אנן יעיין היטב מ"ש בזה בס' בינה לעתים על הלכות י"ט ואני עני הארכתי בזה בחי' אשר על פי זה י"ל הקבורה הראשונה אחר מיתתו שהי' לו נחלה יש לו גבול וקבורה שני' של עצמות שכבר אין לו נחלה דמשכילה בשרו פנים חדשות באו לכאן אז אין לו גבול ויהי' איך שיהי' לדינא נ"ל דברי פרישה נכונים:

3057

3058ומהיות טוב יעשו ארון ארוך ובין כל עצמות מת א' יעשו בתוכו מחיצה של עפר דק וטוב יותר של חרס או רעפים שאינו ממהר להתעכל שאף אם יתעכלו נסרי הארון ויפלו העצמות לחוץ יהיו מובדלים במחיצה הנ"ל ומ"ש מעלתו להעמיק הגומא ולקברם זע"ז בהפסק עפר אע"ג דאיכא התם חשש מים אין קפידא בבזיון עצמות ותמהתי עליו מפני המים ברחנו מקברות הראשון ונשליכם עתה למקום מים ועוד איך החליט שאין חשש בבזיון עצמות ואפי' להפשילן לאחוריו אסור אך אם לא יעמיקו הרבה באופן שלא יגע בהם מים יכולים לעשות כמה ארונות זע"ז כנ"ל ובתנאי שתהי' המחיצה המפסקת בין עליונה לתחתונה מעובה קצת יותר באופן שלא יכבד משא העצמות העליונים על התחתונים דא"כ הוי גנאי יותר מדאי ובארון עצמו יכולים לעשות הפסקות מחיצות של חרסים כנ"ל אבל בגובה בין ארון לארון צריך דוקא הפסק עפר שראוי' שיתעכל כל העליון אבל להפסיק במחיצה של חרס בגובה אינו נכון דאינו ממהר להיות עפר ומצוה שיעשה עפר כדכתיב כי עפר אתה כמ"ש הטור וב"י סי' שס"ג:

3058

3059הנה מעלתו נתקשה בלשון רש"י במס' שבת קנ"ב בעובדא דר' מרי דפריך הש"ס והכתיב אל עפר תשוב ומשני שעה אחת קודם תחיית המתים ופרש"י ואל עפר תשוב והא ליכא למימר רשעי' לחודא דכל קללותיו של אד"הר כל דורותיו שוין והקשה מעלתו מפ"ק דסוטה דף י"ב דנשים צדקניות לא היו בפתק' של חוה בעצב תלדי בנים ומה לי קללת חוה או קללת אד"הר אלו דבריו ויפה הקשה והי' לו להקשות ממיתה גופי' דאלי' הנביא עדיין חי הוא וריב"ל נכנס חיים לג"ע כמבואר בש"ס דילן במס' כתובו' ובמדרש איתא עשרה נכנסו חיים לג"ע ולא הי' בקללתו של אד"הר אבל באמת לק"מ דודאי הצדיקים נמלטים מקללת אדם וחוה או מכולן או מאחת מהן אבל כל שלא נמלט ונכנס לכלל אותה קללה אין חילוק בקללתו של אד"הר בין זה לזה ע"ד משל מי שזכה ולא נכנס בפתקו של אד"הר ולא מת כלל הרי איננו באותו קללה כלל אבל מי שמת ונכנס לאותה קללה עד שובך אל האדמה ע"כ יכנוס בכלו דסיום הקללה כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואין חילוק בקללה שזה יתקלל בחצי' וזה בכלו אלא כל דורותיו שוין וזה ברור ובזה ניחא דלא פריך הש"ס אמתי מדבר דגנו אפרקוד הא כתיב אל עפר תשוב כי המה לא מתו כלל מחטא אד"הר כי נתבטל מהם בשעת מ"ת ורק בחטאם נגזר עליהם מיתה ולא בילוי עפר ומיושב גם מה שתמה מעלתו על עצמות יהודה וכי גרע ממתי מדבר בודאי גרע ממתי מדבר מטעם הנ"ל ועוד כי המה אכלו מן הנבלע באיברים ואין בטבע של מאכל הקדוש הזה להוליד תולעים משא"כ יהודה אמנם במדרש יש שנענש יוסף על שחנט את יעקב וחשד אביו שישלט בו רקבון ורמה ועיין ד"מ סימן שס"ג מ"ש בענין חניטה [ועיין לעיל סימן של"ו מ"ש בענין החניטה]: יום ה' כ"ג תמוז תקפ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

3059

3060שלום וכ"ט לידידי הרב האברך החרוץ כמו"ה עמרם ני':

3060

3061נועם מכתבו הגיעני על דברת מג"א סי' שמ"ג שכתב על דברי הרוקח שכתב דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס לאוהל המת משום ס"ס ס' נקבה ס' נפל והמג"א כ' שלא הי' צריך לזה ת"ל דטהרה הבלועה אינה מיטמאה כבמתני' דאהלות וע"ז השיג מעלתו. הנה ככל דבריו כתוב אצלי על הגליון ש"ע שלי משנים קדמוניות וז"ל שם ויש לחלק שם ישבה על המשבר משא"כ מעוברת דעלמא עובר ירך אמו הוא וחלוק זה מבואר ספ"ק דעירוכין ע"ש עכ"ל ע"הג ומ"מ נ"ל דלאו מלתא היא והדרנא בי דממ"נ אי נימא עובר ירך אמו אם כן נימא עובר במעי זרה זר הוא כיבמות ס"ז ע"א וכן פסק רי"ף שם ואפילו היא כהנת בת כהן מ"מ לענין טומאות כהנים בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן וכיון שעובר ירך אמו הוא הו"ל כהנת דאינה מוזהרת על הטומאה וע"כ הרוקח שחושש להחמיר משום חומרא דכהונה וכן פסק רמב"ם שם כשינוי' א' דילוד מאכיל וכו' יע"ש אם כן ממ"נ א"א לתפוס החבל בתרי ראשין וה"ל טהרה בלועה וראיתי להגאון בפרי מגדים שכ' דס"ס דרוקח הוא תמוה דרוב נשים בני קיימא יולדת אע"כ הוא עצמו סמך אטהרה בלועה אלא דס"ל דאיסור דרבנן מיהת איכא ומשום חד ספיקא דרבנן לא הוה שרינן שתכנס לכתחילה לאהל ומשום ס"ס אפי' גרוע מועיל שתכנס לכתחלה ע"ש:

3061

3062הנה מ"ש דטהרה בלועה טומאה מדרבנן לו יהיבנא לו כן מ"מ לא מצינו שהוזהר כהן עלי' דלא כל דברים המטמאים כהן מוזהר עליו ואע"ג דמצינו מדורת הגוים דרבנן ואסרו ג"כ לכהן לכנוס שם וממילא שאסור להכניס שם כהן קטן בידים דאפילו אי' דרבנן לא ספינן לי' בידים למ"ד מ"מ היינו דמדורת הגוים שגזרו על גדול וממילא אסור לספות בידים לקטן משא"כ טהרה בלועה לא שייך אלא גבי עובר במעי אמו מהיכי תיתי יגזרו עליו חכמים בתחלה:

3062

3063אבל ק' מעיקרא ליתא דס"ס דרוקח הוא לאו דוקא וכוונתו סמוך מיעוט מפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים בני קיימא מיעוטא וכ"כ בכ"מ פ"ח מתרומה הלכה ד' בסוף דבריו ע"ש:

3063

3064ועוד י"ל דבכ"מ שם כתב שמא תפיל אבל הרוקח דקדק וכתב שמא נפל הוא ור"ל בשלמא לענין אכילת תרומה ליכא אלא חששא שמא תפיל אבל אם תלד בן קיימא הו"ל זכיי' למפרע דכל שסופו להיות בן קיימא יש לו זכיי' להאי עובר כמבואר בב"ב בפ' מי שמת וכל זה לענין אכילת תרומה אך לענין איסור כניסה לאהל המת להזהיר הגדולים על הקטנים כל זמן שהוא עודנו נפל ר"ל שלא נגמר ממש אע"פי שסופו להיות בן קיימא כרוב ולדות מ"מ כיון שעתה נפל ואינו ראוי לצאת לאור העולם אינו מוזהר עליו משום טומאה והיינו דכתב הרוקח שמא נפל הוא והא דאמר בלשון ס' שמא נפל הוא היינו לכלול אפי' אשה שכלו חדשי' ומלאו ימי' ללדת להיות יושבת על המשבר מ"מ מספקינן שמא עודנו נפל ולא נגמר במלואו וטובו דומה למ"ש ביצה עם יציאתה נגמרה ונהי בולד משמע ספ"ק דעירוכין דנגמר בלא יציאה מ"מ שמא עם עקירתה נגמר וכ"ז שלא נעקר לא נגמר ועיין פ' בהמה המקשה גבי חדשים ואוירא וק"ל:

3064

3065מה שנתעורר בלשון הראב"ד פ"ג מכלי' הלכה א' כבר כ' במרכבת המשנה שלא בדקדוק כתב הראב"ד מנורה ובס' יד דוד כ' שהוא ט"ס ולולי דבריהם הייתי אומר דס"ל להראב"ד כיון דלקושטא דמלתא גם שולחן הוא מתכת דהרי העץ בטל גבי ציפוי ורק מגזירת הכתוב נקרא עץ א"כ גם מנורה שכולה מתכת נמי נקראת עץ מהקישא דנוכח השולחן וק' הש"ס בין למנורה בין לשולחן ותי' ש"ס דבשולחן כתיב תמיד וממילא מתרצא נמי מנורה דכשל עוזר היינו השולחן ונפל עזור המנורה:

3065

3066ומה שהק' מעלתו מפ' בני העיר האי בי כנישתא דיהודאי רומאה נראה דס"ל לראב"ד דלרבא משום אי' טלטול ס"ת מיחשב לי' עשוי' לנחת והם השיבו דלפעמים מטלטל כד מונח ס"ת עלי' לצורך מצוה כגון להני בני נשיאה דמטלטלים ס"ת לכבודם או לתעני' לרחובה של עיר ועיין תוס' ב"ב כ' ע"א ודי לחכם ומבין מדעתו כי לא יכולתי להאריך ולעיין כלל ואחתום בכל חותמי ברכות:

3066

3067פ"ב מי"ט דפסח תקע"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפ"פ דמיין.

3067

3068שאלוני אשה שמת בעלה ונשאת לאחר ואחר כך ליקטו עצמות בעלה הראשון אם מחויבת להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון דקיי"ל כל שמתאבלים עליו במיתתו מתאבל ביום לקוט עצמות ועיין בטוש"ע י"ד סי' ת"ג ועיין ש"ך סי' שע"ה סק"ח:

3068

3069נלפע"ד דלא שפיר דמי למיעבד הכי ואפי' גוף האבילות כגון מי שמת ונתיאשו לקוברו אחר שכבר נשאת לאחר עיין סי' שע"ה סעיף ו' אפשר שאינה מתאבלת עליו עיקר האבילות ומכ"ש יום ליקוט עצמות משום דנשואין שני' מפקיעי' קורבת הראשון לגמרי ומנא אמינא לה מהא דאי' בת"כ דמייתי רי"ף ורא"ש ריש הלכות טומאת כהנים דמדכתיב אחותו הקרובה אליו מרבינן אחותו ארוסה דעדיין קרובה אליו אבל אשר היתה לאיש מפקיע קורבת האח ובטומאת אשתו כתיב לשארו הקרוב אליו למעוטי ארוסה שעדיין אינה קרובה אליו עד שתנשא לו נמצא ק"ו השתא קורבה שבתולדה כגון אחות לאח מופקע על ידי נישואין קורבה של אשה לבעלה שהנישואין גרמו אינו דין שתפקע על ידי נישואין לשני נישואין קרבו נישואין רחקו ודומה זה כעין ר"פ המגרש פקעו קידושי הראשון וגמרו קידושי שני שאף על פי שהגירושין או המיתה לא הפקיע קדושי' הראשונים לגמרי הנישואין השנייה מפקיעים לגמרי ושוב אינה קרובה לבעלה וה"נ דכוותיה:

3069

3070וממילא שאינו ראוי להראות אבילות על בעל הראשון בפני בעלה השני כדתניא במס' מ"ק כ"א ע"ב מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי לכנוס לביתו לדבר עמו תנחומים ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וע"ש תוס' ד"ה מתה אשתו וכו' והדברים ק"ו מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני' מ"מ כשנכנסה זו תחת זו ה"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום:

3070

3071משה"ק סופר מפפ"דמ:

3071

3072שלום וכל טב לרב טב וכו': יקרתו הגיעני ענין הויכוח אם יש י"ג עקרים או ג' כהר"י אלבו לא ידעתי שום נפקותא כ"א קריאת שם בלבד ולדעת המקובלים אין כאן עיקר כי כל קוצים של תורה הם עיקרים מה בין זה לזה:

3072

3073אך הערני תלמידי הרב הגאון מוה' מאיר אב"ד דק"ק אונגוואר נ"י בתפלת רב טביומי המוזכרת בשל"ה שער האותיות אות א' דף ס' ע"א שם נאמר "עם יושר עיקרם שלש עשרה" יע"ש משמע שקבלה קדמוניות מימי רב טביומי שיש י"ג עקרים. אך א"א לי בשום אופן להאמין שתהי' גאולתינו א' מעיקרי הדת ושאם יפול היסוד תפול החומה חלילה- ושנאמר אלו הי' ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם וכדס"ל לר"ע בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו"ד אפי' מדברי רבנן חלילה אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטוב' לעשות רצונך אלקי חפצתי - ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ד' אנחנו יעשה עמנו כרצונו וחפצו ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ"ש רמב"ן שם והרבה מזה בדברי נביאים אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים:

3073

3074והנה ר' הלל בפ' חלק (סנהדרין צ"ט ע"א) אמר אין משיח לישראל פירש"י אלא הקב"ה בעצמו יגאלם בלי שליח ופי' זה מוכרח הוא דאל"ה אדמקשה לי' רב יוסף מעני רוכב על החמור דיש לדחות דקאי על נחמי' כמ"ש רמב"ן סוף פי' שיר השירים ולא דחאו מדברי זכרי' שיצאו מים חיים מבית ה' וראיה זו כ' הראב"ע סוף זכרי' ע"ש אע"כ מזה אין ראיה דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך וגם בזה לית הלכתא כוותי' והאומר אין משיח וקים לי' כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותי' שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו כמו ע"ד משל במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע"פ רבי' מחכמי ישראל דלא כוותי' העושה כן בשבת בעדים והתרא' סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר"א. והא דתני' במס' עדיות למה נישנו דברי היחיד ע"ש מילתא אחריתי כמובן ואין להאריך ועכ"פ הגאולה וביאת המשיח איננה עיקר אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים:

3074

3075ויש לי לעורר בדבר אחד הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עידי ראיה חוץ מפ' בלעם כי כל מופת מצרים ומדבר את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' רבוא ולא נשאר א' מכל ישראל בחוץ שלא ראה חוץ למ"ד יתרו אחר מ"ת בא נשארו בני משה מבחוץ זולת זה לא נשאר אחד שלא ראה בעיניו ואין האבות מנחילים שקר לבניהם וה"ל כאלו ראינו בעינינו ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בג"ע והמבול והפלגה כבר כ' רמב"ן בס' דרשות הרמב"ן הרי אד"הר ראה עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה ג"ע וגירושו והוא דיבר פא"פ עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו ע"ה כי בן חמשים הי' יעקב כשמת שם וקיבל ממנו כל הנ"ל עם מעשה מבול והפלגה והוא סיפר לבניו ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן וכל הדור ההוא קבלו כן מאבותיהם ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים הרי הוא כאלו נעשה בפניהם ממש וא"א להכחיש זהו במעשיות וספורי תורה:

3075

3076ואמנם כל סידורי מצות נ"ל כשגעון מי שיאמר שבא' מהדורות קם א' והמציא להניח תפילין ויצא בקרן א' על מצחו והטעה העולם לומר זהו טוטפת האמור בקרא הלא ירגמוהו העם ויאמרו זה לא שמענו ולא ראינו מאבותינו מיום עמדנו על הר סיני ועמנו מרע"ה ואחריו יב"נ וזקנים ונביאים מי ימלא לבו לחדש דבר וכן בענין סוכה וד' מינים וכל מעשה קרבנות מי יכול לשנות הדבר בענין הנהוג בכל יום ויום לפני זקנים ונביאים אם לא כך ראינו בעינינו ממרע"ה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו עד היום הזה ויסכר פי דוברי שקר הקראים הרעים מ"ש שאירע בימי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי תמק לשונם בחכם כלה ענן וילך יורד שאול לא יעלה:

3076

3077נחזור להנ"ל כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם וישראל היו שרוים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקב"ה ית"ש נכתבו הדברים והנביא צווח זכר נא מה יעץ בלק וגו' והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' וכפר אדמתו עמו וכיוצא בו. - ה' הטוב והמטיב ייטיב לנו ויורנו מארחותיו, ונלכה בדרכיו, ונהי' ממבורכיו, לשמור תורותיו וחוקותיו, נעלה לציון ברננים ודבר אלקינו נשמע פנים אל פנים: פ"ב כאור בקר ליום ג' יוד למב"י תקצ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: ע"י שגיאה נפלו איזה טעיות בסימנים הרשומים ממעל להתשובות והצגנום פה למען יוכל כל איש לתקנם. בדף מ"ח ע"א במקום קלב צ"ל קלה. דף ע"ג ע"ב וע"ג במקום קפה וקפט צ"ל קפה קפו. דף קי"ד ע"ד במקום רנה צ"ל רעב.

3077