שו"ת חתם סופר, אורח חייםResponsa Chatam Sofer, Orach Chayim

א׳שלום וישע רב, יבא ויקרב, לתלמידי הותיק וצורב, התו' המופלא ומופלג בגן של קדושים מרה יוסף זלמן נ"י:

ב׳מ"ש מדברי הרמב"ן שבר"ן מגילה שכ' בן מברך לאביו היינו בן גדול וכ' תלמידי שי' שהוא נגד ש"ס ברכות כ' ע"ב דאמרי'. ולטעמיך קטן וכו' יפה כיון לפי נוסחא שלפנינו אבל לא היה להראשוני' אותה גירסא בש"ס שם אלא סתם הכא במאי עסקי' בשאכל שיעורא דרבנן וכן נראה מתוך דברי הר"ן בסוכה בגמ' דבן מברך לאביו יע"ש:

ג׳מ"ש במג"א סי' י"א סקי"ג יפה כוונת וגם בעיני יפלא וביותר על הגאון מחצית השקל זצ"ל שבא לפרש וסתם דבריו אבל האמת יורה דרכו כי הנה הר"ן בשם הרא"ם בא לחדש ב' דברים א' דאין קשר של קיימא בלא ב' קשרים זעג"ז והשני שהתופר שצריך שיקשור איננו באותו קשר עצמו שמחייב בו בלא תופר דאלת"ה תיפוק ליה משום קושר והנה הדין הראשון הוא מוסכם מהראשונים בלי ראיות של הר"מ מסברא דבלי ב' קשרים זעג"ז לא יתכן לקרותו קשר של קיימא כי אינו מתקיים אלא שכ' שאם המנ' תמצא קשר יחיד המתקיי' חייבים עליו כגון הקושר בראשו של חבל וכדומה. ועיקר מה שצריך ראי' הוא הדין השני שהתופר מחייב בקשר שאינו מתחייב עליו בלא"ה והתי"ט לא בא אלא לדחות זה הדין האחרון וכן מבואר בלשונו אבל הדין הראשון מתקיים מסברא וא"כ יפה כ' מג"א וק"ל ועי' רמב"ם פ"י משבת הלכה ט' דהתופר יותר משתי תפירות אינו צריך לקשור ולא מצאו ראי' לדין ולפע"ד דק' לי' קושי' תוס' הנ"ל וניחא לי' דבחלתא הוה טפי משתי תפירות ולא היה צריך לקשור ושפיר מחייב על הקשיר' בפ"ע ומיושב סו' תי"ט וקרוב לזה מצאתי עתה במשנ' חכמי':

ד׳והנח בעיקר קושי' מג"א על העיטור שהעלה שהנוהגים כוותיה סתרי אהדדי כתבתי בגליון ש"ע ליישב מנהגי הותיקי' עפ"י מ"ש הרמב"ם והאריך ב"י בי"ד סי' שי"ן דאין מחייב משום כלאים בטוי' לחוד בלא אריג ונדחק הב"י ממ"נ אי בעי שלשתן שוע וגם נוז אמאי מחייב י"ל לבדן ועוד הרמב"ם מייתי בעצמו ראי' דלא בעי' שלשתן מכלאים בציצית ואי סגי בחדא מינייהו א"כ אמאי לא מחייב אטווי' לחוד ולפע"ד ממקומו הוא מוכרע ממקום שהביא ראי' מציצי' דלא בעי' שלשתן ביחד משם מוכח דלא מחייב אטווי' לחוד שהרמב"ם פסק שעושה ז' לבן וא' תכלת ועב"י א"ח סי' י"א ושם העתיק גם תשובתו לחכמי לוניל מספרי ומקרא דעושה חוט א' חצי' לבן וחצי' תכלת ע"ש והנה בסדין שהלבן הוא פשתן מין בגד הרי הוא טווה חוט א' קצי' פשתן לבן וחצי' צמר תכלת וק' מנ"ל דקשר עליון דאורייתא דלמא לאו דאוריי' וכלאים בציצית לאו משום תלי' בבגד הוא אלא משום טווי' החוט הוא אע"כ מוכח מזה דפשיטא לי' לרבא דבטווי' לחוד ליכא משום כלאים עד שיארג או עד שיקשור ג"כ ומוכח דינו של הרמב"ם ואולי יש לפקפק קצת ולומר דלמא בעלמא יש בטווי' משום כלאים והכא היינו טעמא משום שהחוטי' הללו אינם מעיקר הלבישה ואי לאו שהקשירה בגוף הטלית היא שעטנז לא היה למיחש משום כלאים ולדעתי היא סברת עיקש:

ה׳מ"מ הרווחנו דעכ"פ אמת הוא דלרמב"ם טווה חוט א' חצי' צמר וחצי' פשתן ואין בזה משום כלאים יהיה מאיזה טעם שיהיה וליכא רק משום תלי' בבגד הסדין ומעתה כשמכניסי' לתוך נקבי הבגד אפי' יהיו ב' נקבים כדעת העיטור מ"מ ליכא ב' תכיפות שעטנז שהרי התכלת אינו נכנס אלא לתוך חור א' וחציו הלבן לתוך חור השני ואין כאן אלא תכיפה אחת ושפיר הוכיח רבא דצריך לקשור והנה לא ראיתי בפנים בעיטור אי ס"ל בהא כהרמב"ם אי לא מ"מ הרווחנו דאנשי מעשה החוששים להעיטור נמלטו ממה שהשיג עליהם מג"א דהוה תרתי דסתרי דליתא דאפשר שהם חוששי' לדעת רמב"ם הנ"ל:

ו׳אודות פתיחות החנות בח"המ נתקלקלה השורה בכל המקומות בעו"ה ונתפשטה המספחת מימים ימימה ולא ישמעו ע"כ מוטב שיהי' שוגגים וכו' אבל אם יש ביד מעלתך לעמוד בפרצה בבית חמיך הקצין שי' אשריך ואשריו אם ישמע יברכהו ה' ויעל על במתי הצלחה. ועתה אתה ברוך ה' צלח ורכב על דבר אמת וענות צדק תזכה לחזק כל בדק ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם. הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות פה פ"ב יום ד" ח"י תמוז תקע"א לפ"ק משה"ק סופר:

ז׳שלום וכ"ט לתלמידי הבח' המופלג החו"ש כ"ה אהרן הרש נ"י:

ח׳גי"ה הגיעני ואם כי אין מהראוי' להשיב על שאלה הלכה למעשה לתלמיד יחידי במקום שיש לו רב ומארי' דאתרי' מכ"ש בדיני ממונות אך מ"מ אשיבהו עמ"ש בשילהי אגרת בענין ניחא לי' לאינשי דליתעבד מצוה בממונא, ואברר לו הלכה זו בעזה"י:

ט׳גרסי' בבכורו' נ"ח ע"א דלהכי קבעו חז"ל ג' גרנו' למעשר בהמה שתהי' בהמה מצוי' לעולי רגלים אע"ג עד שלא הגיע הגורן מותר למכור מ"מ ניחא ליה לאיניש דליתעבד מצוה בממונו פי' דאלו לא קבעו זמן הי' כל א' מוכר בהמותיו מיד לכשיולד וכשבא הרגל לא הי' בהמה מצוי' ולא רצו חכמים לאסור מכירת הבהמה מזה הטעם אבל המציאו לקבוע יום מיוחד סמוך לכל רגל שבו יתעשרו כל הבהמות ונהי שלא אסרו לעשר קודם מ"מ מסתמא כל אדם ימתין עד יום המוגבל נמצא כיון שאין בהמותיו מעושרין לא ימכור קודם ואע"ג שמותר למכור קודם מעשר שאין העדר טבל ואז לקוח פטור ממעשר מ"מ ידוע לחכמים וסתן של ישראל דניחא להו ליתעבד מצוה בממונא היכא דלית לי' פסידא ולא יפקיעו בהמותיו ממעשר וימתין עד יום המוגבל ואז ימכוד ויהי' בהמה מצוי' לעולי רגלי'. והא דלית לי' פסידא במעשר בהמה היינו משום שמעשר בהמה משונה מכל הקרבנות שאין ממנו לכהן כלום לא חזה ושוק ולא זרוע ולחיי' וקיבה כבחולין ואין למזבח אלא דמו ואימוריו שהוא חלב וקרב שאינו שוה להדיוט כלום והבהמה גופי' יכול לעכבו עד הדגל ולספחו לקרבן שמחה שלו ולשמח בני ביתו עיי' פ"ק דחגיגה נמצא אין בו הפסד כלום ובוודאי ניחא ליה בהא:

י׳והנה סתם ש"ס בפ"ק דפסחים קאמר המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו אינו יכול לטעון מקח טעות במה שצריך להטריח לבודקו דניחא לאינש דליעבד מצוה בטרחת גופו ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה מ"מ ניחא לי' לאינשא דליעבד מצוה בממוניה וכ' ה"ה בשם רמב"ן דחוזר ומנכה לו הפסד משכירתו ואין כאן הפסד ממון רק מה שמקדי' קצת משכירתו בתחלה קודם זמנו ובזה ניחא לי' דומי' דומי' בהמה אבל להפסיד לגמרי לא כדמוכח בב"מ כ"ט ע"ב גבי ס"ת ותפילין ולמדו ממנו הפוסקים גם לטלית כמ"ש נימוק"י פ' הספינה בסוגי' דצלוחית ע"ש דפוס זו"ב קצ"ט ע"ב אך הר"ן פ"ק דפסחים כ' שאינו מנכה לו משכירתו והקשה ד"מ סי' תל"ז מה יענה מטלית והקושי' מטלית תי' בתשו' תומת ישרי' סי' מ"ז לחלק בין הפסד בשעת המצוה ובין טלית שאם אינו מקפלו יופסד אחר גמר המצוה ורמז לזה מג"א סי' תל"ז ושם נרשם בטעות סי' ע"ז וצ"ל מ"ו. מ"מ מס"ת לא תי' כלום שגם שם הפסיד בשעת מעשה ואפ"ה לא יקרא בו בתחלה ולא אחר עמו ע"כ נידחק המג"א סי' י"ד דס"ת הפ"מ וחמץ שכר בדיקה הוא מועט:

י״אוהאמנם במרדכי ספ"ב דב"מ הקשה מס"ת אחמץ ותי' וז"ל דהכא מיירי שלא מדעתו והא וודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי' מצוה בממוני' מדעתי' בוודאי ניח' לי'. ולי נראה דהתם גבי בדיק' חמץ אית ביה טירחא לכן גמר ומשעבד נפשו אבל בעלמא לא עכ"ל המרדכי. וידוע דהד"מ הוה נהירן ליה שביליה דמרדכי בכל המקומו'. ובכוונה השמיט דברים אלו כי לכאורה אין להם שחר כפשוטן מאי שייך מדעתיה במה שהוא בעל כרחו והוא צווח דלא רצה להוציא מעותיו בבדיקת חמץ אנן ניקום ונאמר אנן סהדי דניחא לישראל בהא ומשום מום אחר אתה חוזר הלא יאמר מי יכריחני שלא מדעתי ובעל כרחנו גם השני אין לו מובן ע"כ השמיטו רמ"א:

י״באך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא נלע"ד דהני ב' תירוצים שייכי אהדדי והאי ול"נ מפרש לרישא הא מדמחשבינן חמץ מדעתו היינו משום דעכ"פ פשוט לש"ס דניחא לי' למיעבד מצוה בטירחת גופו וע"ז לא היה לו שום טענה. אך יען שהוא לא טרח' רק שכר א' לבדוק כמנהג עירו אלא מ"מ הוה מדעתו שהרי שיעבד גופו לבדוק בעצמו ומדעתו הוציא ממונו לפדות גופו משו"ה הוי חמץ כמדעת כנלע"ד פי' המרדכי וא"ש:

י״גואמנם אחרי שזכינו לס' אסיפת זקנים שלא הי' ס' זה לראשוני' מצאנו להריטב"א תי' נכון דס"ת טלית וחפילין שהם עשוי' למצוה והבעלים בעצמן עושי' בו מצוה יצא שכרו בהפסדו אם השואל יכלה ס"ת או טלית ותפילין שלו לא יכול הא ללמוד אחר כך נמצא יצא שכרו בהפסדו וזה לא שייך בשאר הפסד ממון ומיושב קו' מחמץ:

י״דוהנה הרמב"ם סוף הל' נחלות כ' מי שנשתטה נותני' צדקה עבורו מנכסיו וכ' הכ"מ בתי' קמא משום דניחא ליה לאינש למיעבד צדק' מממוני'. וכ' מעלתו ששמע מזקנו הרב מהו' משה ז"ל אבדק"ק פיזינג, שהקשה הא הוה הפ"מ וגם שלא מדעתו. הנה אי ס"ל לרמב"ם כהריטב"א הנ"ל דכל שלא יצא שכרו בהפסדו אמרינן ניחא ליה אפילו בהפ"מ ושלא מדעתו א"ש פסק הרמב"ם. אך הכ"מ לא לכך נתכוין:

ט״וונ"ל הכ"מ דקדק ולא כ' ניחא ליה דליעבד מצוה אלא ליתעבד צדקה דוקא משום דשארי מצות יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים בעה"ז. משא"כ צדקה תציל ממות ממיתה עצמה וכתיב בחנוני נא בזאת ומותר לנסות בו הקב"ה ואפילו אי נאמר באדם אחר מ"מ אפשר עוונותיו הרבים גורמים להכריע הכף שאם יתן צדקה מצד א' וירצח אנשים במקום אחר אינו בדין שיאריך ימים מ"מ מי שנשתטה ואין לו חטא מכריע על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו אע"פ שאינו מצווה ועושה מ"מ ממונו מגין עליו וה"ל כאלו קנו לו סם חיים לרפואתו זהו כוונת הכ"מ לפע"ד:

ט״זובדברי הריטב"א יובנו דברי ר' יהודאי גאון שבמרדכי ס"פ המפקיד סי' רצ"ג דמייתי ש"ך ח"מ סי' רצ"ב ופי' בו דכוונתו שמותר לקרר בו משום דגבי ת"ח הוה כמעו' מותרין וסביר וקיבל. ושוב כתב בהיתר העתקה משום לא יבוזו לגנב ומג"א סי' י"ד קלס לפי' זה מ"מ יש לפקפק להש"ך כשמגיע לקרא לא יבוזו להגנב א"כ זה מספיק להתיר גם לקרו' בו ותו לא צריך לטעם דמעות מותרין וסביר וקיבל ואינו במשמע עכנלע"ד להוסיף תבלין על דברי הש"ך ואומר בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון שכ' אסור להעתיק ממנו אפי' אות א' משום דמרע ליה לפקדונו עכ"ל אין במשמעות זה שהספר נקרע ונתקלקל ע"י ההעתקה והחוש מעיד שזה אינו אלא דמרע לי' פי' מזלזל בשווי' הספר דבימיהם לא היה הדפוס והעתיקו הספרי' בכתיבת ידם וכל שהספרי' יותר מצוי' ומועתקי' ומוגהי' המה בזול יותר ואינם שוים כ"כ נמצא ע"י שזה מעתיק אפילו אות א' מספרו של זה להגי' ספר אחר על ידי אות זה הרי מגרע ומזלזל פקדונו של זה כך נ"ל כוונת ר"י גאון. ומעתה תרי מילי נינהו דת"ח שלומד בתוך הספר ומקלקלו לא שייך לא יבוזו לגנב ונמצא ישלם שבעתי' פי' שיעשה גדול בישראל עי"ז ויהיה זכות לזה המשאיל זה ליתא דיצא שכרו בהפסדו שאם לא יקרע ספרו ילמד הוא ויהיה הוא גדול בישראל ומה לו לתשלומי שבעתי' שלו. אך ההיתר הוא משום דה"ל כמעות מותרי' דמותר להשתמש ושוב כשמתקלקל ה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכילי' שיילי' אפילו סתם פקדון הוה כשואל מדעת כמו מעות מותרים אלא שצריך לשלם לו הפסדו אבל להעתיק ספרו ולזלזל משווי' לזה לא שיילי' והמעתיק הוה גנב גמור לולי לא יבוזו לגנב כי שילם שבעתים ולו אין הפסד שהרי אין הספר מתקלקל וגם הוא יכול ללמוד בו רק שמזלזל בשויו מקח הספר וזה ישלם לו שבעתי' וניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' היכא דלא שייך יצא שכרו בהפסדו כנלע"ד. ולפי מ"ש רמ"א מתשו' הרא"ש שכופין להשאיל ספריו היינו אם הבעלי' אינם ת"ח ולא יצא שכרם בהפסדם אבל ת"ח לא. או אפשר זכות הרבים שאני שהמעשה בתשו' הרא"ש הי' שהיו רבים מתבטלים ע"י שאלו לא ראו להשאיל ספריהם ע"ש וצ"ע: והנה תלי"ת נתבארו דברים אלו ולא נשאר בהם פקפוק וספק בעזה"י ואחתום בברכה. פרעסבורג כאור בוקר ליום ה' י"א טבת קצ"ב לפ"ק. הכ"ד משה"ק סופר מפפד"מ:

י״זשלום וכ"ט לה"ה י"נ הרב הגאון המופלג סיני ועוקר הרים כקש"ת מו"ה שאול לאנדוי נ"י בשבת תחכמוני דק"ק ק ראקע יע"א:

י״חיקרת קדשו הגיעני נידון תפילין הנכתבים על הקלף ונמלאים בתוכם איזה תיבות נכתבים אשר' במקום אותן התיבות אם יוקח סכין חד יכולי' לקלוף אותן תיבות עם מעט מן הקלף לגמרי מן גוף הקלף והסופר אומר שנכתבו אותן התיבות ואותיות על מעט דוכסוסטוס הנשאר מן הקלף עדיין אחר גרירת הדוכסוסטוס שלא גרר היטב והשאיר מן הדוכסוסטוס עכ"ל השאלה אות באות. והיה למראה עיניו הבדולחים אלו הנאמרים על ענין הלז בס' נשמת אדם ורוצה לידע דעתי העניי' בענין זה:

י״טלברר דבר זה נאריך קצת בעזה"י וה' יאיר עינינו בתורתו. הנה בפי' גויל הקלף ודוכסוסטוס פליגי כי התוס' ור"ת בראשם ס"ל קלף הוא העליון וכותבי' בתחתיתו סמוך לבשר ודוכסוסטו' הוא העבה הסמוך לבשר וכותבי' בעליונו צד הנוטה לשטרות וכ' ר"ת כי סוסטוס בלשון יון בשר אך בזה כ' ר' בנימין המוספי במוסף ערוך ערך דוכסוסטו' שהמגיד כיחש לר"ת כי איננו כן בלשון יון (מיהו בב"ב י"ד ע"א כ' תוס' בלשון מדיע"ש) וכ' ר"ן פ' המוציא יין וז"ל הילכך כיון דאין כותבין תפילין אלא על הקלף צריכין כותבי תפילין לגרד הקלף יפה לצד לבן שהוא הדבוק לבשר שאם לא יגרדו אותו כלל כיון שעכשיו אין חולקי' אותו לשנים אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפילין אבל כשגורדי' אותו מצד הלבן שבו הרי הוא כאלו מסירים ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס ונשאר החלק הנקרא קלף וכותבין בו במקום דבוקו לדוכסוסטוס עכ"ל:

כ׳ודבריו צע"ג שהתחיל להזהיר לגרר יפה משמע שאם מגרדי' רק שאינם מגרדים יפה וישאר קצת מעור התחתונ' יפסל מטעם כותב על הדוכסוסטוס ושוב מסיים כ"א לא יגרדו כלל אין זה קלף אלא גויל משמע הא אם מגרדי' מקצת באופן שיצא מתורת גויל מיהת דהרי נטל שיפויו ולא הוה כאבנא דלא משופי' יהיה כשר אע"ג דהדוכסוסטוס עדיין דבוק בו ועוד קשה שמסיים כשגורדי' אותו מצד הלבן הרי הוא כאלו מסירי' ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס עכ"ל משמע באמת אינו מסירי' ממנו אלא שהרי הוא דומה כאלו מסירי' ממנו:

כ״אוכן צריכי' ביאור דברי ס' התרומה סי' קצ"ד וז"ל ואע"ג שאין בקיאין עתה לקלפו שיהיו ב' הקליפות ראוי' לכתוב עליו זו כדין קלף וזו כדין דוכסוסטוס מ"מ אותה שהיא עבה וראוי' לכתוב אם הי' לצד שיער נקראת קלף וכותבי' בה לצד הבשר ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסר קליפה דקה שעלי' וכותבין בה לצד החתוך שהוא סמוך לשער עכ"ל והעתיקו ג"כ בס' נשמת אדם כלל י"ד אות ד' ותמה עליו איך כ' שם העבה מצד השיער נקרא קלף וכותבי' עליו תפילין בצד התחתון הרי כל הדוכסוסטוס דבוק בו וצע"ג לכאורה:

כ״בואמנם דעת רבנו האי בערוך עדך דוכסוסטוס דהעבה הדבוק לבשר נקרא קלף וכותבי' במקום הדבוק לבשר ממש וצ"ע בר"ן וכן דעת הרמב"ם בתשובת פאר הדור סי' י"ט שהשיב לחכמי לוניל ומייתי לי' בכ"מ פ"ג מהל' תפילין וכן רשב"א בתשו' סי' אלף תק"ן ורמב"ן מייתי ר"ן פ' המוציא יין הנ"ל דמייתי ראי' מהירושלמי דאי' התם קלף הדא דאת אמרת בקולף פני העור והבין הר"ן דמשמע לרמב"ן דפני העור היינו הפנים הדבוקי' לבשר וכ' עליו הר"ן דה"נ י"ל דפני העור היינו צד השיער ע"ש ולפע"ד לק"מ גם הרמב"ן פי' כן פנים העליוני' הסמוך לשיער אלא בהא פליגי דהנה העור העבה היא עצמית העור הסמוכה לבשר וקולפי' ממנה קליפה דקה והתוס' קוראי' לאותה קליפה קלף על שם שהוא קליפת החלק העבה ורבנו האי וסיעתו קורים לחלק העבה קלף על שנקלף ממנה ונשארה קלופה ועל זה אמר בירושלמי הדא דתימא בקלף פני העור פי' שקילף ממנו פנים העליונים הסמוכה לשיער ונקרא הנשאר קלף על שהיא קלופה ודברי רמב"ן נכונים:

כ״גאך מה שצל"ע על שיטה זו א"כ כיון כשהיא קלופה כותבי' סמוך לבשר ממש והרי לא נגרד מצד זה שום כל שהוא וכותבי' עליו א"כ בגויל מ"ט כותבי' לצד שיער דוקא ולמה לא במקום בשר ג"כ בשלמא להתוס' י"ל לא הוכשר לכתוב במקום בשר בשום אופן כי אם באמצע בין ב' הקלפים ובגוויל שא"א לכתוב באמצע כותבי' בעליונו אבל במקום בשר כלל לא אך להך שיטה קשי' למה יגרע מקום בשר שלא לכתוב עליו בגויל ודוחק לומר לא הותר בשר אלא כשא"א לכתוב במקום שיער כיון שנחלק העור אבל בגויל שאפשר במקום שיער לא הותר לכתוב במקום בשר שהוא גרוע ופחות ז"א א"כ יהיה מקום כתיבת תפילין ממקום כתיבת מזוזה וזה נגד סברת רמב"ם בתשוב' הנ"ל למעיין בפנים ובכ"מ הנ"ל וצ"ע:

כ״דוהנח כ' הר"ן שם בשם הירושלמי פ"ק דב"ב בקלפי' לא נתנו חכמים שיעור וצריך לכתוב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה פסול עכ"ל והנה בירושלמי שלפנינו ליתי' בפ"ק דב"ב אבל הוא בפ"ק דמגלה ולעיל מיני' איתא דעושים יריעה ג' עמודי' ושוב איתא ולקלפי' אין להם שיעור ופי' קרבן עדה אלעיל קאי דס"ת על הגויל הא דשיערו ג' עמודים אבל בקלף אין השיעור כן ובר"ן משמע דלא קאי אלעיל ע"כ נלע"ד הכי פירושו ומילתא באפי' נפשי' הוא דקאמר קלפי' לא נתנו חכמי' שיעור כמה יקלוף ואיך יקלוף רק שיהי' משופה דאל"כ הרי הוא גויל אבל כיון שהוא קלף שום קליפה יהיה עבה או דקה פנים של מעלה או של מטה לא ניתנה הל"מ על זה אלא שיכתוב גויל על מקום שיער והקלף על נחושתה היינו צד התחתון כך היה הל"מ ותל"מ:

כ״האשר המובן מזה דבמקום בשר ממש לא יכתוב כלל דלא כרמב"ם וסיעתו דאל"ה בגויל הו"ל למכתב במקום בשר שהוא נחושתו שהוא מצוה מן המובחר אע"כ במקום בשר כלל לא וע"כ בגויל דלא שיפו כלל ע"כ לכתוב במקום שיער אע"פ שאינו נחושתו ובקלף הנכתב יכתוב במקום נחושתו שהוא מצוה מן המובחר ואיננו במקום בשר ממש אלא במקום שנחלק שם יכתוב וממילא פסל במקום שיער כיון שאפשר במקום המובחר ה"ל פחיתות להניח הטוב ולתפוס הרע כך הי' הל"מ ותל"מ:

כ״ווהשתא בזמן התלמוד שהיו בקיאי' לחלוק העור לשנים א"כ בחלק העליון יכתוב במקום נחושתו שאינו מקום בשר ממש והוא המובחר לתפילין וחלק התחתון ע"כ לכתוב בעליונו הנוטה לשיער כיון שא"א בנחושתו שהוא מקום בשר ממש א"כ לא גרע מגויל שא"א בנחושתו כותבי' במקום שיער ויפה למזוזה דמקיים טפי וממילא לדידן דאינן בקיאי' לחלוק העור לשנים אבל מ"מ מקלפי' ממנו עור דק ע"י גרירה ומשליכי' אותה כי לא תצלח למלאכה אם אותו גרירה הוא מצד עליון וצד הבשר לא נגרר כלל הרי הוא כעין דוכסוסטוס שבימיהם שא"א לכתוב בנחושתו וע"כ לכתוב במקום שיער וכשר למזוזה ופסול לתפילין ואם נגררה בתחתיתו אפי' קליפה דקה מן הדקה רק שהוסר משם פנים הנוגע בבשר ממש א"כ הרי הוא טובה כפולה שכותבי' בנחושתו וגם הרי הוא עבה ומעובה יותר מדוכסוסטוס שבימיהם ויפה ומתקיים למזוזה ג"כ ומיושב גם קושי' בעל מוסף ערוך שהקשה איך העלימו עין הגאונים הראשונים להשכיח מלאכת חילוקת העור ולא נוכל לכתוב על דוכסוסטו' מזוזה שהוא מובחר למזוזה ולהנ"ל א"ש הכל והא דידן עדיף טפי דהרי הוא אליבא דכ"ע דלשיטת רבנו האי וסיעתו היינו קלף הסמוך לבשר ולשיטת ר"ת וסיעתו א"ש ג"כ כנ"ל כי לא נאמרה בהל"מ לא קלף ולא דוכסוסטוס אלא כנ"ל וחכמי תלמוד נקטי לשונם לפי שהיה בימיהם אבל לעולם הכל כדין וכהלכה ורגלי חסידיו ישמור ממכשול דלפ"ז כל נקלף הנוגע בבשר ממש שוב לא איכפת לן אי איכא עור דק שהיה אפשר לגררו ולא גררו רק שלא יהי' מאותו הנוגע בבשר ממש ולזה כל הסופרים העובדים קלפים מומחים הם ואין לחוש שלא יסירו הנוגע בבשר והתפילין כשרים וכן דעת נשמת אדם אלא שבפי' הענין נטיתי מדרכו קצת והמעיין יראה שבדברי יתיישבו כל הקו' שהקשיתי לעיל. וה' ינחני בדרך אמת הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות יום ד' כ' אדר קצ"ו לפ"ק א"נ משה"ק סופר:

כ״זשלום לצנתרות המריקים זהב המסולאים בפז תלמידיי בחורים מופלגי' כה' ישעי' וכה' יעקב כ"ץ יחי':

כ״חפה בקרית חוצות יהיו דברי מעטים הנה נפשכם היפה בשאלתכם נידון תפילין שנפתחו והיה שליד כתובה פ' והיה סתומה אליבא דכ"ע עפ"י דעת ט"ז שהמציא להניח סוף שמע פחות מט' אותיות וכן בתחלת והיה. אמנם תפילין של ראש היה כל פרשיותיו פתוחות כמנהג דמ"א ע"פ העיטור וא"ח. אי שפיר דמי להניחם אי לא הוה כתרתי דסתרי דשל ראש פתוחות ושל יד סתומות:

כ״טיפה כתבתם דאין קפידא ואני אפרש בעזה"י הנה הרמב"ם הוא שכתב שאם שינה בתפילין פסולות וכ' עליו ב"י סי' ל"ב שבש"ס מנחות ל"ב ע"א לא משמע כן דהדי מסקי' שם במזוזות אף בפתוחו' מפני שאין סמוכות בתורה ותי' שאני תפילין כיון שנים מהם סמוכים בתורה ואם שינה פסול אם כן מסתמא גם בוהיה אם שמוע איכא קפידא שלא לשנות בדין פרשיות התפילין מיניה ובי' אלו דברי הרב"י. והנה מלשון רש"י ותוס' שם לא משמע כן לכאורה דפריך בש"ס הא מורידין עושין הכא פתוחו' והכא סתומות פירש"י בס"ת סתומו' ובמזוזה פתוחות וכו' ומדשביק תפילין ונקיט ס"ת ועוד לא היה לו לפרש כלל פשיטא הכא דהך ברייתא ס"ת ותפילין בסתומות אע"כ להורות נתן ומתפילין לק"מ דאי מזוזה בפתוחות מפני שאין סמוכה בתורה ה"ה תפילין ולא קשי' אלא מס"ת וכן יש להבין לדקדוק כזה מלשון תוס' ד"ה דלמא להשלים וכו'. א"כ מבואר מרש"י ותוס' דלית להו הך המצאה שהמציא הרמב"ם הנ"ל:

ל׳אלא למעוטי בפלוגתא עדיף עכנלע"ד לפמ"ש הרב"י בשם מהר"י אבוהב ומשמע שהסכים עמו מג"א סי' ל"ב סקמ"ט בדעת רבינו פרץ בהגה' סמ"ק דבשל ראש אין להקפיד בסדר פתוחות וסתומו' הואיל ואין נכתבים בקלף אחד וגם זה המצאה חדשה. ויש לומר דס"ל דהרי לפי הסברא כיון שאין סמוכים בתורה אין קפידא בדרך כתיב' הפרשיות רק מפני ששני פרשיות סמוכות בתורה ואין לחלק ביניהם י"ל זהו דוקא בשל יד שמונחות בבית אחד ומצוה לכותבם בגליון אחד ע"כ כיון ששנים מהם סמוכים בתורה ויש בהם קפידא ה"ה בוהיה אם שמוע אבל בשל ראש דמונחים בד' בתים ואין שייכי זו לזו א"כ מה בכך ששנים סמוכים בחורה כיון שאינן בגליון א' באופן שיש לגרור עכ"פ במזוזה דאיכא חדא לטיבותא דאע"פ שנכתבים בגליון א' מ"מ אין סמוכות בתורה מכשירים אף בפתוחו' ובשל יד איכא תרתי שהם בגליון א' ואיכא ב' מהם שסמוכו' בתורה פסולות אם שינה ובשל ראש דאיכא חדא לטיבותא נהי דאיכא בהם שנים שסמוכים בתורה מ"מ איננו נכתבים בגליון אחד ואפילו אם נחמיר אם שינה בקדש והי' כי יביאך שסמוכים בתורה מ"מ אין להחמיר בוהיה אם שמוע דאינה בגליון עם אינך ואינה סמוכה בתורה לשמע ע"כ י"ל מודה רש"י לרמב"ם לפסול בשל יד והוא הדין בקדש והיה דשל ראש אך בשמע והיה דראש ס"ל דלא פסל אם שינה ופתחן ומשום הכי לא הוה מצי לפרש קושי' הש"ס אתפילין אלא אספר תורה. והנה ידוע לכם דעת העיטור וא"ח דבין בשל ראש ובין בשל יד אם עשאן פתותו' כשר אלא שמצוה מן המובחר לעשות סתומה. רק הרמ"א הנהיג לעשות לכתחלה כולם פתוחות מפני שלא מצא לעשות סתומה אליבא דכ"ע עד שתמציא הט"ז לעשות סתומה אליבא דכ"ע וא"כ עכ"פ בשל ראש אם עושה כולם פתוחו' לא שייך לומר דסותר אם של יד כמובן לכל מבין ודי לחכמי' כמותכם בזהר ה'. ה' ירום קרנכם על התורה והעבודה כחפצכם וחפץ אני פה ק"ק יערגען סמוך לפ"ב יום א' בטו"ב מנחם קצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר:

ל״אראיתי להעלות על ספר מה שלע"ד אחר קצת עיון בנידון ס"ת תפילין ומזוזות וגט שנכתבו ונעשו משי עורות אי התפירה והדיבוק מקרבן להיות אחד או לא ואבאר הסוגייא ששייך לזה בעזה"י וממילא רוחא שמעתתא והחונן לאדם דעת יחונני דעה בינה ושכל שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו:

ל״בגרסי' במנחות ל"ג ע"א כתבה על ב' דפין פסולה פירש"י ב' עמודים אפי' בעור א' וכ' רבינו אלחנן במרדכי הל' מזוזה סיוע לזה מהירושלמי דמס' מגילה אמתני' אין בין ספרים וכו' הקשה ריב"ל ליתני נמי שהספרים נכתבים על ב' דפין משא"כ תפילין ומזוזות והק' ירושלמי ליפרוך ריב"ל רבה מיני' שהספרים נכתבים על ב' עורות משא"כ תפילין ומזוזות עי"ש ומדהזכיר ב' דפין והזכיר ב' עורות ש"מ ב' דפין בעור א' קאמר ואפ"ה פסל בתפילין ומזוזות משום ב' ספרים ולזה נתכוונו התוס' סוף ד"ה כתבה וכו' אלא שנדפס בטעות:

ל״גוכ' תוס' לפ"ז צריך לחלק דבגט דכ' ספר נהי דפסול בב' עורות מ"מ כשר בב' דפין אבל פ' סוטה דכתי' בספר משמע המבורר דפסול אפי' בשני דפין בעור א' ומבואר בתוס' י"ח ע"א דעכ"פ פשיטא להו בגט בשני עורות ותפרם פסול דוקא ב' דפי' בעור א' כשר אבל תפירה פסול ע"ש:

ל״דולפ"ז יש כאן ג' דינים בהא דס' א' ולא ב' וג' ספרים. בסוטה דכתי' בספר המבורר אפי' ב' דפין בעור א' פסול וגט דלא כתיב בספר ב' דפין בעור א' כשר אבל ב' עורות תפורין פסול וס"ת דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מ"מ נכתב על כמה עורות ונעשה ספר א' על ידי תפירת היריעות והיינו טעמא בס"ת מספר שכתב מרע"ה ילפי' דהוא עצמו כתב ס"ת שלו מגלה מגלה והדר אידבק עיין גיטין ס' ע"א אנן קיי"ל כר' יוחנן מגלה ניתנה ואפי' לריש לקיש דחתומה ניתנה כ' שם תוס' דנמי הכי הוה וא"כ ספר א' ולא שנים ושלשה ספרים לא אתי' אלא למעוטי אינם תפורים אבל יריעות תפורים בגידין הרי הוא ספר א' כמו ספרים של מרע"ה:

ל״הוהא דגט פסול אפי' תפר העורות יש ללמוד מתוספתא רפ"ב דגיטין שליח שנתן גט לאשה ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח שהדין תחזור לו הגט ויחזור ויתננו לה איתא שם אם נקרע שתי וערב קרע ב"ד שוב אינו מועיל שיחזיר ויתננו לה ורשב"א אומר ידבק הקרעים ויתננו לה ויאמר בפ"נ ע"ש וע"כ לא פליגי אלא בשליח שכבר נתן לה בשלימות ומן התורה כבר נתגרשה רק מדרבנן בעי בפנ"כ ובפנ"ח בשעת מסירה לידה ובהא מקיל רשב"א דמועיל ואפ"ה פליגי רבנן והלכתא כוותי' אבל בתחילה נתינה ליכא למ"ד להכשיר קרעים ע"י תפירה ואפי' בעדי מסירה אבל כל שמעורה בקלף עצמו שכך היה מתחלת ברייתו כשר:

ל״וואי תקשי הא בשופר נמי לא כתיב בשופר המבורר אלא והעברתם שופר תרועה ואפ"ה פסול קרן דקיימי גלדי גלדי משום שנים ושלשה שופרות אע"ג דהוה כן בתחלת ברייתו כבר תי' בהו תוס' בסוט' י"ח ע"א ויען נזדנזו בדבריהם גדולי דור וגם בית שמואל סי' ק"ל ס"ק א' פירש יפה. ע"כ אבאר כוונתם בעזה"י דהתם לא היה תחלת ברייתו דלאחר שכבר נגמר הקרן נתוסף עליו גלד א' כל שנה ושנה אלא דק' על זה א"כ כל גט נמי ידוע כל יום ויום מתגדל הבהמה ועורה והוה נמי חדשים לבקרים לכן הוסיפו תוס' התם בעור לא ניכר מה שמתחדש בכל יום וגדל והולך אבל הכא ניכר תוספתו אחר שכבר נגרע גלד א' שהיה ראוי להיות שופר נתוסף עליו גלד אחר לכן אע"ג דהוה מתחלת ברייתו ה"ל כאלו גט שנתפר אח"כ ויען מיירי הכא בנתוסף אחר שכבר היה שופר לכן כ' תוס' דזהו היה כגט שנקרע ונתפר ולא נתכוונו תוס' בין נקרע אחר הכתיבה או קודם לכן אלא הכא מיירי שנתוסף אחר שכבר היה שופר ע"כ מיית' תוס' מגט שנקרע אחר כתיבתו ותפרו וה"ה נתפר קודם כתיבתו נמי פסול וגם לא נחתו תו' לחלק בין ניכר התוספת או לא ניכר דלעולם כל היכי שפסול ב' ספרים או ב' שופרות אין חילוקא ניכר או נדבק באופן שאינו ניכר אלא שכ' הכא הכי לחלק בין עור שגדל והולך יום יום ובין קרן פרה כנ"ל:

ל״זועוד כ' תוס' דהוה כמו דיבק שברי שופרות הנה פשיטא להו דדיבק שברי שופרות פסול משום ב' וג' שופרות מיהו במס' ר"ה כ"ז ע"א ד"ה שופר שנסדק וכו' לא ברירא להו האי מילתא וטעמא נ"ל משום דאין שופר אלא שפופרת קנה חלול וע"כ קרן פרה דקיימי גלדי גלדי כל גלד בפ"ע היא שפופרת חלול ה"ל ב' וג' שופרות משא"כ דיבק שברי שופרות אין שום א' מהם שפופרת חלול אלא חתיכה של קרן ומבין כולם נעשה שפופרת קנה חלול א' א"כ אין כאן אלא שופר א' ע"כ כ' תוס' שטעם פסולו משום שאינו דרך העברתו אבל לא שיסבור תוס' שהדבק עשאו א' ז"א:

ל״חבהא סליקנא בתורה עיקר הכשר עורות תפורי' דוקא ובגט פסול עורות תפורים אבל כשר המעורה בתחילת ברייתו ומכ"ש בשני דפים וכן בשופר לולי שניכר תוספתו בכל שנה אבל פ' סוטה דכתיב בספר פסול בשני דפים בעור א' וכן דעת רמב"ם שהרי במזוזה ב' דפים כשר וב' עורות תפורים פסול שמע מיני' ב' עמודים הם ובפ"ד מסוטה פסל ב' דפים שם פוסל בסוטה ב' עמודים ודעתי במזוזה יבואר לקמן אי"ה:

ל״טועתה נשוב נראה מה יהיה דין המזוזה דלא כתיב ספר ולא כתיב בספר אלא וכתבתם וילפי' גז"ש כתיבה כתיבה והנה במנחו' ל"ד ע"א דילפי' מזוזה דבעי' ספר ודיו כ' תוס' דילפי' או מס"ת או מסוטה אבל מגט ליכא למילף דיהי' כשר אפי' בעלה של זית וסם וסקרא משום דמזוזה וס"ת חובת דורות ומצות ור"ל ה"ה סוטה וכמ"ש תוס' להדי' לעיל ל"ב ע"ב ד"ה אגרת וכו' לאפוקי גט דאינו חוב ומצוה פי' כוונתם דאפי' מצא בה ערות דבר דנאסרה עליו אינו מחוייב לגרשה אלא שיפרוש ממנה כמ"ש תוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם וכו' ע"ש ע"כ ילפי' או מס"ת או מסוטה כן כוונת תוס':

מ׳ובחי' למס' גיטין כ"א ע"ב כתבתי ליישב שיטת רש"י שפירש מגט ילפי' כתיבה כתיבה והנה ק' תוס' דמנחות ל"ד ע"א הנ"ל ד"ה נאמר וכו' וד"ה כמה וכו' המה עצומה וחלילה שטעה רש"י בזה והנלע"ד דהי' קשה לרש"י היך ס"ד דאתי' גז"ש גז"ש שאינה מופנה כלל למיעקר פשטי' דקרא לגמרי דקרא כתיב וכתבתם על מזוזות וניקום ונימא שיכתוב על קלף אי לאו דגז"ש יהיה מופנה ומוכרח ובס"ת וסוטה ליכא הפנוי' ולא שום יתור למילף מיני' גז"ש אך בגט כבר נתעורר פני יהושע דכתיב ב' פעמים בפרשה וכתב לה ספר כריתות ועיין מ"ש בזה והשתא הוא ס"ד דהך ברייתא ס"ל ב' פעמים ספר בגט לעכב דוקא ספר ודיו וב' פעמי' כתי' לאפנויי ללמוד מזוזה מיני' כתיבה כתיבה כך הוה ס"ד דש"ס דס"ל להך ברייתא הכי ואתי רב אחי ברי' דרבא לרב אשי והקשה אפ"ה שיהי' מופנה א"א דאתי' גז"ש ומיעקר משמעות קרא לגמרי עד דחידש לו שאין כאן משמעות קרא כלל אדרבא משמע כתיבה תמה והדר על מזוזות וגז"ש אצטריך דלא נימא יחקוק על אבן כפירש"י ולזה סגי גז"ש שאינה מופנה וא"ש מס"ת או סוטה ואייתר אפנוי' דגט ולא אתי' לגז"ש דהכא ע"כ הדרין לכללין גט על עלה של זית וסם וסיקרא כשר מכלל ופרט וכלל כמ"ש תוס' גטין פ"א ע"ב נמצא למסקנא ולהלכתא אין דבר חוצץ בין רש"י לתוס' דאתי' כתיבה או מס"ת או מסוטה אבל מגט לא ילפי' דלא הוה חוב ומצוה וצ"ע קצת בלשון רש"י ל"ב ע"ב ד"ה כתיבה כתיבה וכבר נתעוררו שם בתוס' ד"ה כתבה אגרת וכו' ע"ש:

מ״אואמנם כל זה לענין כתיב' על הספר ובדיו דלא נפקא מיני' אי ילפי' מס"ת או מסוטה. אך לענין ספר אחד ולא ב' וג' ספרים יש נפקותא אי ילפי' מס"ת מכשירי' ב' עורות תפורים כס"ת ואי ילפי' מסוטה אפי' בשני דפים בעור אחד פסול. והדעת נוטה לחומרא מקשינן והיינו דא"ר יהודה אמר שמואל כתב על שני דפים פסולה וכן ריב"ל בירושלמי פ"ק דמגילה הנ"ל:

מ״בובזה נבוא לישב דברי תוס' התמוהי' במנחו' ל"ב ע"א ד"ה להשלים וכו' שעמדו עליהם כל חכמי לב חדא הא בירושלמי דמגילה דמייתי מיניה ע"כ פוסל ב' עורות תפורים דומי' דמכשי' ב' עורות בס"ת והיינו תפורים. ותו קשיא שכ"כ בשם פי' הקונטרס והרי רש"י פסל אפילו ב' דפים בעור אחד. והגאון ביאור מרדכי בה' מזוזה כתב דשמעתין אזלא לרשב"א דמכשיר בפתוחות. ורשב"א ס"ל בתוספתא רפ"ב דגיטין הנ"ל דמדבי' הקרעים בגט ונותן לה ולשיטתי' פירוש הקונטרס כאן דתפירה כשירה אבל לא להלכתא אלו דבריו ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דרשב"א לא פליג אלא בנתינה שני' מהשליח לאשה לומר בפ"נ ובפ"נח שהוא דרבנן בעלמא אבל בנתינ' ראשונ' לא פליגי. וראיה ברורה לזה שהרי בתוספת' שלהי גיטין מייתי עוד הפעם הך דנקרע הגט והתם מיירי מיד הבעל ליד האשה ולא מייתי עלה פלוגתא דרשב"א ש"מ לא פליג אלא בנתינה שני' של שליח שהוא דרבנן:

מ״גוהנלע"ד בזה דהנה ריש מס' סוטה פליגי ר' ישמעאל ור"ע לר"ע וקנא את אשתו מצוה לחובה ולר"י רשות ואדרבא רוח טומאה קרי ליה התם. וא"כ לר' ישמעאל לא עדיף סוטה מגט דכ' תוס' מגט לא ילפי' דלא מצוה מחויבת היא וה"ה סוטה וע"כ ליכא למילף מזוזה אלא מס"ת וכשר בה תפירת ב' עורות אלא אנן קיי"ל התם כר"ע ומשום הכא ילפי' לחומרא מסוטה ועכ"פ הרוחנו תי' לסתם מתני' דמגלה דלא קחשיב שס"ת נכתב' בשתי עורות משא"כ תפילין ומזוזות משום דתלי' בפלוגתא ובפלוגתא לא קמיירי. והשתא במנחו' כדבעי' למימר לימא מסייעא לרנב"י מבריתא הא מורידן עושים שפיר דחי ליה מהא לא תסייען משום דהך אתי' ע"כ כר' ישמעאל ומותר לתפור ב' עורות למזוזה. והא דמייתי תוס' ירושלמי דמגלה לא הביא אלא משום דבש"ס דילן אינו מבואר כלל דילפי' כתיבה כתיבה לענין פיסול ב' ספרים במזוזה. אדרבא פשטא דברייתא משמע דעושי' ב' דפי' רק שלא יניחו' על ב' ספין הא סף א' כשר אלא שם נדחק בשינויי דחיקא ליישב ברייתא לשמואל ראוי לב' ספין קאמר אבל פשטא דברייתא משמע להיפך ע"כ מייתי מירושלמי דמגלה מבואר דעכ"פ פסולה על ב' עורות וע"כ ילפינן כתיבה כתיבה וא"כ איך דוחה המדחה להשלים. ותי' תוס' נהי מירושלמי מוכח דילפי' כתיבה לפסול ב' עורות מיהא הירושלמי יליף ליה מסוטה ופסול אפילו תפורים והמדחה דוחה מהא לא תסייען דהא ברייתא כר' ישמעאל ולהשלים ע"י תפירה וא"ש:

מ״דולכאורה לפ"ז כדמקשה אשמואל מברייתא דשני ספין הומ"ל ברייתא כר' ישמעאל דאפילו תפורים כשר ושמואל כהלכתא כר"ע ולא הוה צריך לשנויי דחיקא ראוי לשני סיפין. אלא משום דבריית' באלה"נ קשיא טובא כפשוטה דהרי פשוט הקובע מזוזה בשמאל הנכנס פסולה והקובע נמי בימין הנכנס פרשה אחד נמי פסולה עד שיקבע ב' פרשיות בימין וא"כ איך ס"ד להכשיר ב' דפין בשני סיפין ויהיה רק פ' א' בימין ודל הך דשמאל מהכא פסול ומאי קמ"ל והמ"ל ולטעמיך וע"כ צריך לשנויי ראוי לב' סיפין קאמרי. וראיתי להגאון ביאור מרדכי שהקשה ממשנה פ' המוציא יין דקאמר קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל ודוכסוסטוס לכתוב מזוזה היינו ב' פרשיות א"כ דוכסוסטס נמי תסגי בכדי לכתוב פ' קטנה שהיא שמע ישראל ויישב ע"פ דרכו דאתיא דלא כרשב"א דתוספתא רפ"ג דגיטין הנ"ל וכבר כתבתי דרשב"א אין ענין לכאן ולפי דרכנו י"ל דאתיא דלא כר' ישמעאל אך לפ"ז בין להגאון ובין לדידי לא אתיא מתני' ככ"ע ופליגי בשיעורא דשבת ולא נ"ל:

מ״הועיין בתיו"ט יובן דק' מעיקר' ליתא דפ' קטנה שבתפילין היינו משום דרגילין לקרות מתוכה ק"ש על מטתו ואי לאו דרגילין הסופרים לכתוב פרשיו' שבתפילין נפרדי' זה מזה ועי"ז שכיחי בעלמא ועי"ז רגילין להשתמש בפסוליהם לק"ש על מטתו מש"ה חייב על האי שיעורא. אבל אי לאו הכי משום טעם אחד לחוד לא הוה מחייבי והשתא דלא שכיחי סופרים לכתוב ב' פ' מזוזה נפרדים אע"ג דאי אירע וחסר לו פ' א' יכול לתפרו מ"מ אין פרשיו' שמע על דוכסוסטוס שכיחי ולא רגיל לקרות בהו ק"ש ע"כ לא מחייב עליו ולק"מ:

מ״ונחזור להנ"ל על כ"פ בגט פסול ב' עורות אפי' תפרם וכן פסק בש"ע א"ע סימן ק"ל וב"ש סק"ח שם הקשה ממנחות ל"ד ע"ב וצריך לדבק וכו' משמע דיבוק מהני. יפה כתב ביאור מרדכי התם אין הטעם משום אות א' ולא ב' אלא להדביקם שבידו לא יהיה מרגיש אלא אות א' כפירש"י וא"כ אפי' אי דבוק אינו עושה א' מ"מ הרי בחוץ הוא א' לעיני רואים. ובפנים במשמושו מרגיש אחד מש"ה סגי בדבק אבל בעלמא לא. ולכן דוקא הפרשיו' שבפנים מהני להו דיבוק לר' יהודה אבל הבית עצמו אם יעשה ממנו עורות דבוקים י"ל פסול ודפח"ח ומ"ש ב"ש עוד מתוס' סוטה כבר פירשתי לעיל דלא כב"ש ומאי דמייתי מרמב"ם וטור לא נמצא שום דבר אשר יורו כדבריו. ומה שהקשה ט"ז שם מס"ת שכשר בתפירת היריעות כבר כתבנו לעיל כיון שכך היתה ס"ת של מרע"ה ולא ילפינן גט מס"ת. וע"ש פר"ח בא"ע בשם תשו' מהר"א ששון דבעי למימר כתיב' הגט צריך ס' אחד אבל לא נתינתו דספר א' לא קאי אונתן ופר"ח חלק עליו. ובאמת זה תלי' אי מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו א"כ ס' אוכתב דלקמן קאי ולא אונתן דלאחריו אך אנן קיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו א"כ קאי ספר אוכתב ואונתן ודלא כמהר"א ששון עיי' זה במס' ר"ה ט' ע"ב וזבחים כ"ד ע"ב ועמ"ש הריטב"א ור"ן בשם הראב"ד ר"פ לולב הגזול ולקחתם לכם ביום הראשון אי דווקא דראשון ולא כל ז' אי קאי אלפניו אלכם או גם לאחריו אהדר ע"ש. מיהו משמע ודאי דוכתב ונתן מישך שייכי אהדדי דהרי בגטין כ"א ע"ב הנ"ל דרש מיני' כלל ופרט וכלל: כמ"ש תוס' ד"ה תלמוד לומר ע"ש ע"כ אין לחלק. וראיתי בתשובת מהר"מ מינץ זוטא במ"כ נשתבש במ"ש ס"ת לא איכפת בכתיבה אלא בקריאת ס"ת ושיבוש הוא כי אין קריאה בס"ת כשר מצוה מן התורה דללמוד אפי' בס"ת כל שהוא ולקרות בציבור ליכא מן התורה כמ"ש תוס' רפ"ב דמגלה ועיקר המצוה שמתחייב מן התורה כל אחד מישראל לכתוב ס"ת לעצמו ואחר שכבר נכתב איכא פלוגתא בין אחרונים איכא מאן דס"ל אם אח"כ נותנו לבה"כ צריך לכתוב לו ס"ת אחר כי צריך לקיימו לעצמו ולא ליתנו לציבור ויש חולקי' כי יי"ח בכתיב' ועיין בזה בס' בני יונה ועל כ"פ לית מאן דס"ל כהנ"ל:

מ״זוהנה בתפילין של ראש אומרים במנחו' ל"ד ע"ב ת"ר יכול ליכתבם על ד' עורות וכו' ע"ש ובמשנה פי"ח דכלים מבואר דהי' רגילי' בתפילין תפורים ד' קציצות זע"ז. והיה מתירין התפירות וחוזרין ותופרים יחד וכבר נתעורר בזה בתשו' מ"ע סי' למ"ד וכן משמע עוד בסנהדרין פ"ט ע"א אי הכי תפילין נמי וכו' ע"ש א"כ מוכח מזה דתפירה עושה אותו זכרון א'. ולכאורה יש להקשות קצת מיניה ובי' דמסיים בברייתא ואם אין חריצין ניכר פסולות פירש"י שלא יעשה בית אחד ומחיצות מפסיקים בפנים קמ"ל דבעי חריצין ניכר מבחוץ ע"ש ולשון זה קשה דה"ל למימר וצריך שיהיה ד' בתים נפרדי' או כל בית בפ"ע וכדומה למה תלה בחריצין ניכר מבחוץ. וע"ד פשוט רמז כאן מה שנהגו כל סופרים אשר מעולם לדבק ד' בתים זה לזה בדבק בין בית לבית שלא יהיו נפרדים ותתקלקל הריבוע שאפילו אם יאמן הסופר ידיו לעשות ריבוע בלי שיודבק זה בזה מ"מ לא יתקיים זמן רב אבל כשהם מדובקים יחד ריבוע קיים ולפעמים ע"י הדבק אינו ניכר שהם ד' בתים וגם זה פסול ע"כ אשמועינן שיהיה חריצין ניכר עכ"פ לעיני כל רואיו יכירו שהם ד' כנ"ל פי' הש"ס אם כן מבואר שאין דיבוק הנפרדים עושה אותו כאחד דאל"כ מה יועיל חריץ ניכר כיון שהבתים מדובקים ונעשה מארבעתן אחד אלא על כרחך אין הדבק עושה א'. א"כ הוא סתירה למשנת פי"ח דכלים הנ"ל:

מ״חמיהו לזה י"ל ולחלק דנהי דבק אינו חשוב לעשותו כאחד מ"מ תפירה עדיף טפי אף ע"ג לענין שבת המדבק הוה תולדה דתופר מ"מ לענין לעשותו כזכרון א' ממש חשיבא טפי תפירה מדבק וכמ"ש הרא"ש בשם מהר"מ מר"ב בס"ת שנקרע שתופרים בגידין אבל לא בדבק ואינו אומר לדבק טוב הוא משום זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ויתפרדו זה מזה אע"ג דזה לא שייך הכא. על כל פנים יש ללמוד מזה דתפירה הוא בחוזק ואמיץ יותר מדבק ואם כן י"ל במתני' דכלי' וש"ס סנהדרין מיירי שתופר הבתים ועושה אותם זכרון א'. והסופרים מדבקים דבק בין בית לבית זה אינו עשהו בית אחד ואין ה"נ אסור לדבק עורות לעשות מהם בתים אבל לתפור יתפור. ואמת נמצא בקצת פוסקים לשונות דמשמע דדבק טוב מתפיר' והוא אמת היכי דליכא משום שני ספרים כגון נקרע בתוך ג' אז דיבוק נוי יותר מתפירה אבל לענין חיבור תפירה הוה חיבור טפי:

מ״טוראיתי בס' מגן גבורים סי' ל"ב ססקכ"ח הקשו מפ' במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ופריך ש"ס למאי הלכתא לעורן תיפוק ליה שי"ן של תפילין הל"מ ע"ש ואי ס"ד תפירה מהני מאי קושיא הא איצטריך דה"א יעשה בתים מעור בהמה טמאה ויתפור להם שי"ן כתובה על עור טהורה. ולפע"ד זה פשוט דלא מהני כמו טלית של צמר וכנפים של עור חייבים בציצית על כנפי העור דהתפירה עושה אחד והוה ציצית על טלית צמר. והיא של עור וכנפיה של צמר פטורה בתר עיקר טלית אזלי' וה"נ הבית של טמאה ותפר לה שי"ן של טהורה פסולה דבתר עיקר הבית אזלינן וה"ל כאלו כתובה על עור טמאה:

נ׳אך הא קשי' כיון דבגטין אע"ג דלא כתי' בספר אלא ספר מ"מ פשוט לן דתפירה לא מהני לעשות ב' עורות ספר אחד. וה"נ כתיב זכרון א' ולא ב' וג' מנ"ל דמהני תפירה. וראיתי מהר"מ מינץ זוטא הנ"ל שרצה לומר דהברייתא לא קאמר שצ"ל מעור א' אלא שאם עשה מעור א' נמי כשר דסד"א בעי' דוקא ד' עורות כדכתיב טט בכתפי שתים פת בערבי שתים קמ"ל עור אחד נמי כשר אלו דבריו ז"ל. וכל מבין יבין לאישורו שא"א להעמיס בלשון דבריית' חדא מדתני נכפל ולא שנים ושלשה זכרונו' וה"ל בזכרון אחד סגיא ומדכפל ולא שנים וג' זכרונות משמע דטפי מחד פסל דא"כ ה"ל לכלול בחד בבא אם כתבן בד' עורות או בעור א' והניחן בד' בתים בעור א' יצא אע"כ רישא לתתם בד' בתים בעור אחד חיובא הוא וסיפא יוצא בדיעבד עיין:

נ״אוהנלע"ד עיין פירש"י מנחו' ל"ב ע"ב אתי' כתיבה כתיבה פירש"י מכתוב זאת זכרון בספר ואמנם תוס' כתבו ד"ה כתבה אגרת וכן ל"ד ע"א מוכתב לו משנה התורה הזאת משום דניחא להו למילף ממצוה לדורו' משא"כ כתוב זאת זכרון בספר הוא מצוה לשעה ליהושע ע"כ היכי דאיכא למילף ממצוה לדורות עדיף. ועכ"פ בתפילין י"ל דזכרון אחד הוא דומיא דזכרון בספר דכתיב גבי יהושע וזכרון א' עולה לכאן ולכאן ואע"ג דלא מתורת גז"ש זכרון זכרון אתאינן עלה דאין לדון גז"ש מעצמו אבל כעין ילמוד סתום מן המפורש דזכרון דבתי תפילין כזכרון דספר וס"ת נכתב על ב' עורות ונתפרין בגידין ולא נדבק בדבק מהל"מ ה"נ בתי תפילין נתפרין בגידין וכמתניתין דכלים ולא נדבק וע"כ יכול לדבק הבתים זע"ז שאינו עשהו בית א' אבל לא יכול לדבק עורות לעשות מהם בתים וצדקו דברי מג"א סי' ל"ב סקנ"ב כבעל התרומות ועכ"פ המניח בתים עשוים מב' עורות ואינן תפורי' אלא מדובקים וגם דבק בין בית לבית להיות מרובע לא יי"ח ממ"נ:

נ״בועדיין פש גבן לברורי שיטת רמב"ם דצע"ג דבמזוזה מכשיר ב' דפי' ופוסל תפירה ובסוטה פוסל ב' דפי' ולכאורה י"ל דס"ל דלית הילכתא כשמואל דפוסל ב' דפי' במזוזה משום דברייתא דב' סיפי' לא משמע הכי ואשינוי' דחיקא דש"ס לא סמכי' אך הא כבר כתבתי לעיל דבלאה"נ הברייתא צריכא ישוב דמאי אריא שהניחה בשני סיפי' אפילו פרשה אחת בסיפת ימין פסול והאי דשמאל כמאן דליתי' ואע"כ שהניחה בסופה א' בימין וראוי לב' סיפי' קאמר ואם כן ק' אהרמב"ם ונ"ל דס"ל לרמב"ם דוחק לומר דברייתא מיירי בעור א' ויש גליון בין ב' עמודי' דא"כ מ"ט נקטה ברייתא הך לישנא ראויה לב' סיפין ה"ל למימר להדי' ב' דפי' פסולה ותו לא אע"כ ב' דפי' בעור אחד כשרה ואין זה ראוי לשתי סיפין מהיכי תיתי יחתוך מה שמחובר מתחלת ברייתו אך ראוי לב' סיפי' היינו ב' עורות תפורי' דעומד להתיר התפיר' דחבורי אדם כמאן דמפרת דמי והוא דפסול וש"ס נדחק לישב דלא תקשי אשמואל ולא סמכי' אשינוי' דחיקא אלא ב' עמודים כשר ולפ"ז צ"ל דס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין ספר תורה וסוטה לגט דהכל מצות ה' לדורות נינהו ונוכל לילף מיניה והא דבמנחו' ל"ד ע"א ילפי' מזוזה בעי ספר ודיו מס"ת וסוטה ולא נילף מגט להכשיר בעלה של זית וסם וסקרא אין הטעם כמ"ש תוס' דגט לא הוה מצוה אלא טעמא משום דלחומרא מקשינן אבל הכא לענין ספר א' איכא

נ״גתרתי נגד חדא לפסול במזוזה ב' עורות תפורים איכא כתיבה כתיבה מגט שבקינן למילף מס"ת ולענין להכשיר ב' עמודי' בעור א ילפי' אפי' להקל מס"ת וגט ושבקי' ילפותא דסוטה דהוה תרתי נגד חדא כן נ"ל ומי שדעתו רחבה מדעתינו יעמיק ויעיין יותר הנלע"ד כתבתי בזה הפסק דתפירה פוסל בגטין ובמזוזה אפי' עמודי' פוסל חוץ מלרמב"ם ור"י בעל תוס' ובבתי תפילין תפירה כשר ודיבוק פסול כיריעות ס"ת וה' יורנו מתורתו נפלאות כתבתי פה ק"ק יערגען סימוך לקהלתנו ק"ק פ"ב יום ד' ער"ח אלול תקצ"ד לפ"ק משה"ק סופר:

נ״דה' ישפות שלומו מגבהי מרומו לאה' תלמידי האהוב כבן משכיל האברך החרוץ המופלא כבוד מו"ה מאיר נ"י.

נ״הטעמתי מעט דבש במתק שפתי' ישק אשר יצא לקראת נשק ולא הניח דבר אשר לא בררו שפתי דעתו האמנם לזה קראתי דמשק כאוהב דבק וחושק אך אמנם בעיקר הדבר אשר העיד הבח' בשמי לא ידעתי מזה מאומה אדרבא זה לי איזה שבועות הי' כאן איש א' מק"ק יערסלב ובידו ציצית שזורים יפים מאוד והעיד לי שהמה מנופצים לשמה ואע"ג שיש לי בתוך ביתי הרבה כפול שמנה ומנופצים לשמה העשוי' פה ע"פ כשרים מ"מ לקחתי ממנו להיותם יותר יפים ואח"כ הראה לי כ' כשר מעירו ובאמת מה יושיענו זה אטו אדיסקי' ניקום ונסמוך ומי יעיד על החתימה ואי חשוד למכור ולהכשיל חשוד נמי לזיופא ועוד אפשר שעל ידי כ' זה שנתנו לו פ"א ימכור אלף פעמים ומה זו סמיכה אם לא נאמיניהו מעיקר הדין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורים ויפה ראייתו שהביא מעלת תלמידי מתשו' הרא"ש כלל ג' סי' ב' שהביא הרב"י סי' ל"ט:

נ״וובעיקר הדין דע"א נאמן באיסורים אפי' סתם ישראל כל הפוסקים ממש שווים בו מההוא דס"פ אין מעמידין דאין לוקחין ימ"ח מח"ג בסורי' ופר"שי שחנוני' סורי' חשידי משמע הא בעלמא סתם ב"א מהמני וראיה יותר מפורשת בפג"ה צ"ג ע"ב ס"ל לר"מ אין הטבחי' נאמני' על ג"ה משום שצריכה חטיטה וטרחה מרובה ור' יהודה פליג וקיי"ל בחטיטה כר"מ ובנאמנות כר"י ואפי' בחלב דאיסור כרת וא"כ הא ר"מ נמי לא אמר אלא משום שטרחתו מרובה אבל בשארי איסורים לא עלה על דעתו דלא להמני ואנן נמי לא ס"ל כוותי' בהא מכ"ש בשארי איסורי' דכ"ע שווי' בו דמהימן והנה הטור והרב"י סי' ס"ה החמירו ליקח בשר כ"א מהמומחה ומוחזק בכשרות וברס"י קי"ט כ' הש"ך הטעם משום דדיני שחיטות מרובי' ע"ש ואולי מהכא הוציא כן משום דעכ"פ חזינן דבדבר שטרחתו מרובה איכא ר"מ דחייש ליה ולא סמיך אסתם ישראל וא"כ אנן נמי דאלים לן חזקת כשרות למסמך עלי' היינו בשארי איסורים בגיד וחלב דלא מקרי אתחזק איסורי כל כך רק לברר ולסלק האיסור מן ההיתר משא"כ שחיטה שבחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא מקרי יודע לך במה נשחטה עד שנדע בברור שהוא מוחזק בכשרות אבל בחזקת סתם ישראל לא וסברא זו למדתי מדברי הראב"ד שהביא הרשב"א והר"ן שם צ"ד ע"א דס"ל דרוב מצוין אצל ניקור מומחי' עדיף מרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' דגבי שחיטה היכא דאיכא לברורי מבררי' מיהת משא"כ בניקור אפילו ברור לא בעי מהאי טעמא כיון שאין כאן חזקת איסור גמור:

נ״זאלא שהר"ן שם פליג וכן הוא ברשב"א וס"ל דאין לחלק בין שחיטה לחזקת איסור דניקור ולעולם צריך לברר ולפע"ד שכן נוטה דעת התוס' שם צ"ד ע"א במה שהקשה ארבו של רש"י שסמוך אחיתוכא דישראל לשלוח בשר א"כ לוקמי נמי במקום שאין מכריזין והישראל יקנה ויסמוך אחיתוכא ואי ס"ד ס"ל כהראב"ד מאי קושיין הא במקום שאין מכריזין כל הבשר הוא בחזקת ספק נבלה או טרפה והוא בא להתירו ע"י סי' החיתוך והניקור א"כ צריך הוא להראות לבקי כמו ברוב מצוין דשחיטה משא"כ במקום שמכריזי' ורק משום ספק ניקור ולזה לא צריך להראות לבקי ולק"מ קושי' תוס' אע"כ משמע דלא ס"ל לחלק בהא וכרשב"א ור"ן:

נ״חוכן נוטה פשט דבריה' פ' התכלת (מנחות מ"ב ע"ב) גבי תכלת אין נקחין אלא מן המומחה שכ' וז"ל שיש ריעותא שמא הוא צבע ואינו בקי אבל אם נמצאו בשוק רוב מצוין אצל תכלת מומחים הם ולכך מכשירי' המוצא חוטי תכלת פ' המוצא תפילין וכה"ג אמרי' גבי שחיטה בחולין י"ב עכ"ל פי' לדבריהם דס"ל בכלל רוב מצוין אצל תכלת איכא נמי התגר העושה בו סחורה נמי סתמי' מומחה הוא וס"ל נמי בשיטה הנ"ל דהיכא דאיכא לברורי מבררי וע"כ צריכא לשואלו ואי לא בקי בדיני תכלת וצביעתו הרי איכא ריעתא לפנינו דרוב מצוין ראוי' להיות מומחי' ממילא תו לא מהימנינן ליה גם במה שאומר שלקחו מן המומחה הרי מבואר מכל זה דגם התוס' לית להו חלוקו של הראב"ד אבל מ"מ דבריהם צלע"ג מחולין צ"ד ע"ב דרמי רישא דבריתא אמציעת' דברישא קתני שולחי' ירך חיתוכא לנכרי ולא חיישינן שימכרנו לישראל וקסבר שניטל גידה ובמציעתא קתני שאין מוכרי' נבלות וטרפו' לנכרי שמא ימכרנו לישראל והשתא מאי קושי' דלמא ברישא גבי ירך דע"כ בלא"ה צריך להראות לבקי דאיכא לברורי משום לא יבוא מכשול לישראל הקונה ממנו משא"כ במציעתא דיסמוך על רוב בהמות כשרות דבמקום שמכריזין קאי ואירע אונס ולא הכריזו ואין לומר א"כ לחברו נמי אמאי לא ישלח ירך מחותך ז"א דחברו המקבלו ממנו הוא בקי בניקור יסמוך עלי' אבל זה הקונה מהגוי יחוש אע"כ כהראב"ד דלא בעי ברור אלא בשחיטה דחזקת איסור אלים טובא וז"נ סבר' הטור והר"בי לחלק בין נאמנו' הטבחי' על ג"ה לנאמנתם על השחיטה:

נ״טואמנם מ"מ שיטת הטור והרב"י צל"ע בזה דא"כ הא דאמרי' אין הטבחי' נאמני' על ג"ה מיירי ע"כ במי שהוא מוחזק בכשרות וירא שמים באופן שעל השחיטה הי' נאמן ומ"מ מחמיר ר"מ ואינו מאמינו על ג"ה משום שצריך חטיטה רבה וצ"ל אפי' מי שהוא מוחזק בכשרות אין סומכי' על נאמנותו בטרח' גדולה כזו וכל אדם יחוש לעצמו ור' יהודה נמי לא פליג אלא משום דלא בעי חטיטה אבל אי הוה בעי חטיטה אפשר דהוה ס"ל כר"מ וא"כ אנן דקיי"ל בחטיטה כר"מ איך בתר דאנשוי' לדר' יהודה מהימני' וכי יש כח לאמוראי' לחלוק על התנאים ומכ"ש דקשה מכאן לשיטת הרמב"ם דס"ל אין לוקחי' ימ"ח מח"ג בסורי' ומכ"ש בח"ל כלל כלל לא א"כ ק' מסוגי' דפג"ה ואולי יעמוד משנתינו בא"י מ"מ להטור קשה אע"כ דגם על השחיטה מהימן בסתם ב"א ובהכי מיירי מתני' דסתם ב"א המצוין אצל שחיטה הם כסתם ספרי דדייני דריש גטין דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא כפי' תוס' שם וס"ל לר"מ מ"מ במידי דטרחא כג"ה וחלב מיעוטא מיהא הוי ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא ואנן קיי"ל דלא חיישי' למיעוטא מהימן הטבח אג"ה ומכ"ש אשחיטה אבל להסוברים דמיירי בניכר וידוע לכשר פשיטא דלא שייך חשש מיעוטא באדם הידוע וניכר לנו:

ס׳כל זה כתבתי לפלפולא ולהתלמד במקום אחר אבל בנ"ד לא צריכא לכל זה מתרי טעמא חדא דגם הרמב"ם דמחמיר בימ"ח מח"ג מודה בציצית לא מיבעי' לדעת הרשב"א בתשו' סי' קכ"א שמאריך להשיא דעת רמב"ם לדעת אחרת ממה שהבינו בו ודוקא בהנך שהביא הרמב"ם פ"ג ופ"ח וספי"א ממ"א הוא דלא מהימני ולא לשאר מילי אלא אפי' לפי מה שהבינו בו כל הראשוני' מ"מ נ"ל היינו דוקא במידי דאכילה אבל בציצית דלאו מידי דאכילה הוא לא וכה"ג כ' מג"א סי' ל"ב סקי"ג אלא שהביא שם חובה לנפשי' מב"י לי"ד סי' ק"ל דהתם מבואר דאין לחלק כל כך דגבי מצא חותמו מקולקל מייתי ראי' מחלון של אוליירי' כלי' טהורים ומייתי מינה ליי"נ משמע שאין לחלק בין מידי דאכילה לשארי מילי:

ס״אועוד טעמא אחריני איכ' עפ"י מ"ש תוס' בעירובי' צ"ו ע"ב ד"ה המוצא וכו' שהקשו ג"כ הא תכלת אין ניקחי' אלא מן המומחה ותי' וז"ל וי"ל כשמצאן שזורים ומופסקי' שאנו יודעי' שלצורך ציצית נפסקו יש לתלו' דמן המומחה נפלו דבשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שידע שלא יקנו ממנו ואפילו לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו רגיל בהלכות צביעה עכ"ל יראה דלית להו סברת תוס' דמנחות הנ"ל אלא שאם הלוקח אינו בקי אין בכך כלום דמסתמא כיון שהם שזורים ומופסקים כתיקוני ציצית שוב אין לחוש דאין אדם טורח לעשות ציצית כמו אלו אם אינו בקי בהם ומסתמא ממומחה באו לידו והתם במנחות מ"ב ע"ב דתכלת אין ניקחי' אלא מן המומחה לא מיירי בחוטי' כמשמע לשון ניקח"ית אלא הצבע לצבוע בו הצמר או לטוות ולשזור ממנו חוטי' לציצית דהאי אפשר דעשה הצבע או הצמר אדעתא דגלימא משו"ה בעי' מומחה וזה נ"ל דעת רש"י במנחו' דמפרש הך דתפילין נמי משום לשמה ולא משום חסרות ולא עוד אלא שהתוס' כ' שהרמב"ם המציא מכאן דין חדש דמזוזה לא בעי' עיבוד לשמה וקשה מי סני לפרש כתוס' דמשום חסרו' ויתירות נגעו בי' ותפילין התפורים קשה לסותרם אבל לפי הנ"ל ניחא דס"ל דתפילין התפורים כתיקוני' הרי הם כציצית שזורי' ופסוקי' דודאי ע"י מומחה נעשו שהרי התם בעירובי' מדמה בש"ס אהדדי וכי טרח מיני' לעשות קמיע כעין תפילין לטרחא דשזורי' ומופסקי' וע"כ התם במנחו' מיירי בפרשיו' של תפילין הכתובי' על קלף בלי תיקוני דכיון דלא נתקנו עדיין בתיקוניהם חיישי' בהו שפיר שלא יצאו מידי מומחה ולא יכתבו אלא להתלמד או לשום מילתא אחריני וכמ"ש תוס' בשבת פ' המוציא יין גבי פ' קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל שכותבי' לקרות בו ק"ש על מטתו ומכ"ש לגי' שלפנינו ברי"ף דגרס מזוזה בהדי תפילין דאין ניקחין אלא ממומחה וא"כ ע"כ לאו משום טורח לסתור מיירי אלא שבגליון הרי"ף מחק מזוזה ולא ידעתי מנ"ל. מיהא להרב"ם דפסק להדיא דמזוזה לא בעי לשמה א"כ ע"כ לא גרס מזוזה ברישא יהיה איך שיהיה ראיה הנ"ל ברורה דע"כ מיירי בפתוחי' וע"כ משום לשמה נגעו ביה וא"כ למאן דגרס מזוזה בסיפא גבי ספרי' מוכח שפיר דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה:

ס״בועוד י"ל דס"ל דומיא דרישא דתכלת למסקנא משום טעימה נגעו ביה והיינו משום שלא לשמה כדמסיק הש"ס דטעימה פסלה וצביעה לשמה חדא היא א"כ ה"ה אינך נמי משום לשמה נגעו ביה ולקמן אי"ה עוד נדבר מענין עיבוד מזוזה לשמה:

ס״גא"כ הרי קמן דבציצית הבאים לפנינו מתוקנים אין לחוש למידי ומשו"ה השמיטו הפוסקים הך מלתא גבי ציצית משום דתכלת ליכא בזה"ז ובציצית עשויה כתקנם שזורי' אפילו אינם מופסקי' ליכא למיחש למדי בזה"ז כמובן ולא עוד אלא אפילו בשארי חומרות כגון ניפוץ לשמה אעפ"י שרוב העולם אינם חוששי' לזה מהימן למימר ולהעיד עליה על שלו למאן דחייש ליה וכן העלה ברלב"ח הנ"ל הביאו הש"ך סימן קי"ט ע"ש ועיין רש"י חולין צ"ה ע"ב קיבורא דתכלתא פירש"י משום קלא אילן ולא פירש משום טעימה כש"ס דמנחות ואע"כ דס"ל כתוספות עירובין הנ"ל דבשזורי' לא שייך הא וק"ל:

ס״דובכל זאת אני אומר אולי צדקו דברי הבח' המעיד שמחיתי בהם לקנות ציצית מארחי ופרחי כי לאו כל אנפי' שווין וידוע דאית בהני גברי מיעוט המצוי מאוד דלא עדיפי מחנוני דסורי' ונהי דכבר העלנו דבציצית או תפילין מתוקנים ליכא למיחש מ"מ איכא דוכתי דסמכי' לטוות הציצית ע"י גוי בצווי ישראל וכה"ג קולות וכיון שבעירנו אנו יודעין שטווין ע"י ישראל גדולים וכה"ג לא ניזל אחר עדותן של אלו שאומרי' שגם שלהם עשוים כתיקון ועמ"ש ט"ז סימן קי"ט סק"ב ובסס"י ס"ה בשם רש"ל ובאמת רבה המכשלה שתחת ידם בתפילין ומזוזות בדידי הוה עובדא בקיץ העבר בא' שהיה לו יותר מעשרים מזוזות למכור וכולם היו פסולים לעיני כל רואי' ופסלתים והלך ומוכרם בסביבותינו. ע"כ כל בעל נפש יחוש ואותו האיש מק"ק ירסלוב שקניתי ממנו היה בר אוריין וידע ההלכות ומכותלי דבריו היה ניכר לי דמהימן הוא:

ס״הומענין מזוזה שכ' הרמב"ם דלא בעי עיבוד לשמה ומעלתו עשה לו סמוכים מסוגיא דפרק המוציא יין דברים מתוקים לחיך הטועמו אומר לי לי. אבל מ"ש ובנה יסודו דלמא הקלף לא נעבד לשם תפילין לא כיוון האמת כיון דעכ"פ רוב הקלף נעבד לשם תפילין משום דלא שכיח שיטרח לעשות קלף לצרכיה וכפירש"י במתניתין גבי בשר מוכסין והשתא א"נ אירע שעשה שלא לשמו לשאר צרכיה מ"מ אזלינן בתר דשכיחי ועמ"ש תוי"ט שם דצריך ליה לק"ש על המטה:

ס״וובהגה' מיימוני כ' שהרמב"ם הוציא מדהוה ס"ד למכתב על אבנים ודחי דילפינן דורות מדורות יע"ש במנחות ל"ג ע"א ש"מ לא בעי עיבוד לשמה רצונו לומר מדהוה ס"ד דכשר על אבנים ש"מ דהל"מ לא נאמרה על מזוזה דא"כ לא הוה ס"ד למכתב על אבנים וכיון דהל"מ לא נאמרה על מזוזה ממילא למסקנא נמי דיליף כתיבה כתיבה לא מצי למילף נמי מכתיבה דתפילין וס"ת דבעי' לשמה כיון דעיבוד לשמה הלכה היא לא ניתנה למילף בגז"ש וזה דעת רש"י בשבת קל"ב ע"א דכל י"ג מדות אין למדין מהלכה ויעיי' בספר באר יעקב בסופו והרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ הוסיף ביאור דגם מסברא נמי אין לומר גילה בתפילין וס"ת וה"ה למזוזה דשאני התם דא"א לעולם בלא תפילין וס"ת משא"כ מזוזה אפשר לטצדקי למפטר ממזוזה שיעשה כל פתחיהן שקופים ויפטרו ממזוזה וא"כ יותר דומה מזוזה לציצית דלא בעינן אלא טוויה לשמה ולא הניפוץ לדעת הרמב"ם וס"ל טוויה דציצית וכתיבה דמזוזה דומים ותרוייהו בעי' לשמה ועיבוד דומה לניפוץ וכיון דתרוייהו שוים דאפשר למעבד טצדקי' למפטר שוים נמי בדיניהם דלא בעי לשמה:

ס״זואין להקשות אכתי ניחוש שמא כתב המזוזה שלא לשמה י"ל דסתם כתיבה לשמה כ"ע בקיאים ביה כמ"ש הראשונים ז"ל והאריכות בזה ללא צורך ומ"ש בענין סתמא לשמה הוא רחוק מהמרכז. ובזה אסיים בענין זה משה"ק סופר מפפד"מ:

ס״חשלום וכ"ט ושנה טובה ומבורכת לידידי הרב המופלג ומפואר כש"ת מהור"ר יאקב בעער נ"י אבדק"ק ברוסיק:

ס״טמכותלי כתבו ניכר שת"ח הוא אך אין לי פנאי לילך בגדולו' ונפלאות כאשר לבו חפץ אך הנוגע לפסק הלכה והוא חכם ומבין מדעתו ע"ד סופר סתם שקלקל ומכר תפילין בתים ריקנית בלי פרשיות ונפסל מרב הגליל יחי' ובעירו יש ס"ת ממנו שכתבו קודם הפסול והחזיקו בחזקת כשרות דהשתא הוא דאיתרע וכתורה עשה אך אח"ז נמצא שם ישיש שחשש לתפילין שקנה מזה הסופר זה שנתיים ימים ובדקום ומצא פסוק והיה אם שמוע לא נגמרה בכתיבה כ"א עד חציו והשאר חלוק ועתה נפשו היפה בשאלתו כיון שמכירת תפילין הללו היה קודם לכתיבת ס"ת ונפסל למפרע א"כ גם הס"ת פסול שמא לא קידש השמות ושארי פסוליו לשמה וגויליו וכדומה ועוד בלא"ה למג"א אפילו מומר לתיאבון לאותו דבר פסול לכתיבת ס"ת אם כן מה יהיה דינו של אותו ס"ת אלה תוכן דבריו והאריך בפלפול:

ע׳הנה אע"פי שאין ע"א נאמן להוציא גברא מחזקתו אפשר הכא שכבר נפסל על פי עדים אפשר הוה כמו רגלים לדבר לפוסלו למפרע ואע"ג דאותו העד נמי אינו מעיד שהוא ראה שהסופר עצמו הכניס הפרשה לתוך התפילין אולי א' מתלמידיו קלקלו כדרכן של אלו מ"מ גם בזה נאמר תולין הקלקלה במקולקלין אפילו אם נאמר כל זה מה שאינו פשוט לי מ"מ אין לפסול הס"ת אי משום שמא כתב ס"ת שלא לשמה דלכתוב שלא לשמה אינו איסור רק שפסול לקרות בו בציבור ובעליו אינם יי"ח מ"ע של כתיבת ס"ת דאינו אלא חומש בעלמא וכמגלה לתינוק להתלמד נמצא שהוא בעצמו לא עביד איסור אלא שמכשיל אחרים ועל זה נחשד מ"מ הרי לא נחשד רק לתיאבון להרויח טורח כתיבה וקלף ולא להכשיל בחנם וממנ"פ אם הרוחת טרחת חצי פרשיות והיה אם שמוע הוא תיאבון אם אפילו נאמין הע"א אין הס"ת פסול ואם נאמר שטורח קל לגמור חצי פרשה אינו תיאבון ואם הכשיל בזה נחשד גם להכשיל בספר תורה ג"כ א"כ אין לנו אלא עד אחד ואין כאן רגלים לדבר שהרי בסופו לא מצינו עליו אלא תיאבון ולא מצינו דשביק התירא ואכיל אסורא וע"א אינו נאמן עליו ולומר נהי דלא נחשד להכשיל בס"ת מ"מ ממילא פסול משום כתיבת מומר לתיאבון ונימא שגם זה הרוחת טורח חצי פרשה הוה לתיאבון מ"מ באותו פעם כשכתב ספר תורה עדיין לא נמצא עליו אלא אותן התפילין וה"ל פ"א ולא נעשה מומר בפ"א וא"כ הס"ת כשר ממנ"פ לפע"ד ועוד שאיננו אלא מומר להכשיל ולא שלא להניח תפילין והוה בר קשירה ובר כתיבה אפי' בתפילין מכ"ש בס"ת ואין פנאי לנצח בפלפולים ושלום וכ"ט מנאי פ"ב יום ב' ט"ו אלול תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

ע״אאלף שלומים מגבהי מרומים לי"נ הרב המאה"ג צדיק ונשגב החרוץ המופלא כבוד מו"ה יחזקאל סג"ל נ"י:

ע״בנועם אמרותי' הגיעני היום ובעלי הדרך אומרים כי ביום א' הבע"ל נוסעים מפה ואין לי פנאי להאריך ביום עש"ק מפני טרדות רבות ע"כ הקיצור יספיק ע"ד דברת הירושלמי פ"ק דמגלה המובא בר"ן בתשו' סי' ל"ט דפריך אמתניתין אין בין ספרים לתפילין ומזוזות לחשב נמי שהספרים תולין בהם משא"כ בתפילין ומתרץ ירושלמי ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות אין תולין בהם ותפילין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהם. ובספ' התרומה למד מזה הירושלמי שהתלי' פסולה משום שלא כסדרן אפי' לא הקדים הסופר מ"מ פסולה מפני שנסדר התלי' בין שטה הראשונה לשני' כאלו תיבות התלוים מוקדמים לשיטה שני' אף על פי שנכתבו כסדרן וגם נקראי' כסדרן מ"מ פסולין משום סדר עמידתן והר"ן פליג דהרי הירושלמי משני שאם הי' כותב תפילין כמו ס"ת ר"ל בכתיבה גסה היה התלי' כשר אע"כ לא נפסלה שלא כסדרן אלא מטעם דוחק הכתיב' באותיות קטנו' שבתפילין יהיה קשה לתלות ביני שטה אלו דברי הר"ן ופר"מ נתקשה הרבה בזה ואני אפרש אי"ה ואבאר פלוגתתם בפשיטות בעזה"י:

ע״גהנה לא הוקשה להירושלמי מ"ט לא חשיב במגלה החלוק שבין ס"ת לתו"מ דס"ת כשר שלא כסדרן משא"כ תו"מ די"ל דהיינו שהספרים נכתבים בכל לשון וכו' דהא לית לנו שום מקרא על שיהי' נכתבים כסדרן או על שיהי' נכתבים בלה"ק אלא מדכתיב והיו בהווייתן יהי' והיינו הן הוויית לשונם והן הוויית כסדרן והוי כאלו תנן במתני' אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרי' לא בעי בהווייתן משא"כ תו"מ והי' נכלל לשונם וסדרן והשתא נמי חדא מינייהו נקיט וה"ה לאידך וכ"ש נמי הוא שהרי לענין קריאת הפרשיות למפרע פסול לכולי עלמא מדכתיב והיה שלא יקרא למפרע ואיכא למ"ד דלה"ק לא בעי מדכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ואם כן בכתי' דפסול שארי לשונות כ"ש דבעי' והי' לענין סדרן ונמצא לק"מ אמתניתין דלא קחשיב סדרן:

ע״דואמנם המקשה בירושלמי הי' קבלה בידו דיש עוד חלוק בין תלי' דבס"ת כשר ובתו"מ פסול והיינו אפי' כסדרן וכגון שכ' ונזדמן לו שם בסוף שיטה ולא יש ריוח כל השם בתוך השיטה כי קצר היריעה מהכיל ע"כ הערים לכתוב השם למעלה ביני שיטה ולכתוב אחרי' תיבה אחרת בסוף השיטה נמצא נכתוב כסדרן רק שהשם נתלה וכי האי גוונא איתא בתשב"ץ חלק א' סי' קע"ו רמז עלי' בבד"ה בי"ד סי' רע"ו והתם הי' רוצה לצמצם שיזדמן לו מוצא שפתיך תשמור בראש עמוד בי"ה שמו והי' זורק כמה תיבות שבסוף עמוד ביני דפי' והתשב"ץ השיב שטוב הי' יותר לזרקם ביני שטה וטוב משניהם שלא לשנות כלל משום דקדוק בי"ה שמו שלא נזכר בש"ס יע"ש ומינה משום דקדוק שנזכר בש"ס שפיר דמי למיעבד הכי והשתא אם יזדמן שם בסוף שיטה ואם נכתבנו שם יצאו מאותיות השם חוץ לדף דפסול לר"ת ולרוב הפוסקים ואם יניחנו פנוי יהי' יותר מג' תיבות ע"כ רוצה הסופר לכתבו למעלה והתיבה אחרי' וקים לי להמקשן דזה פסול בתו"מ וכשר בס"ת והקשה דה"ל למיחשבי'. וטרם שנבאר תי' הירושלמי על ק' זו נאמר שזה פסול איננו מטעם שלא כסדרן בכתיבה שהרי נכתב על הסדר וגם הקורא יקרא כסדרן ע"י היכר תמונות אותיות שאלו דקות ואלו גסות וכמו שכ' התשב"ץ בתשובה הנ"ל וכ"ע יודעים שאלו האותיות אינם אלא תלויות ושייכים לשיטה שלמטה ממנו ומ"מ יש פוסלים מטעם עמידת האותיות על הגויל שלא כסדרן שהרי מיד אחר שיטה הראשונה נסדר שם התלי' ואחרי' השיטה השני':

ע״הוהנה על ק' הנ"ל תי' הירושלמי ספרים שכתבם כתפילין ומזוזות אין תולין בהם וכו' על זה יש ג' פירושים בעל קרבן העדה בקונטרס שלו פי' שאם כ' ס"ת אשורי' פסולי' התלוי' ואם כ' תו"מ יונית כשרי' התלוי' ואמנם בתוספותיו כ' שאין הדין הזה אמת ע"כ פי' דה"פ אם כתב ס"ת באותיות קטנות כמו תפילין פסול התלי' ואם כ' בתפילין כתיבה גסה כשר התלי' משום שאז ניכר היטב ונ"ל ליישב גם פירושו שבקונטרס וכוונת הירושלמי אינו כמובן שיהיה מותר לכתוב תפילין יוונית אלא הכי קאמר שזה הפסול של תלי' הוא מטעם שאין כותבין תפילין כס"ת ר"ל שבעי' בהוייתן ואלו הי' מותר לכתוב תפילין בכל לשון כס"ת הי' נכתבי' ע"י תלי' ג"כ וכן בהיפוך אלו הי' צריכים לכתוב ס"ת כתפילין בלה"ק דוקא ה"ה דתלי' פסול משום שלא כסדרן ופסול זה דוהוייתן כבר הוזכר במשנתינו כנ"ל ואע"פ שלשון זה קצת מגומגם מ"מ הרגיל בלשון הירושלמי יודע שאין זה מפסיד נמצא לפי פי' זה יהיה התלי' פסול בתפילין אפי' נכתוב כסדרן בין בכתיבה שוה לגוף הכתב בין בכתיבה דקה ממנו והטעם מפני סדר עמידת על הגויל שלא כסדרן:

ע״ואמנם לפי פירושו שבתוספותיו מסיק התרצן שאין שום פסול משום סידור על הגוויל כיון שבשעת מעשה נכתבו כסדרן אך הפסול משום הקורא שטועה וקורא התלי' קודם לעיקר השיטה וע"כ בס"ת שהתלי' בכתיבה דקה ויש היכר לקורא אלו הי' תפילין נכתבים כן והי' כשרים ואלו ה' נכתב ס"ת בכתיבה דקה כתפילין הי' פסול אע"פ שאין כתיבה מעכב בס"ת מ"מ הס"ת צריך שיהי' מסודר שלא יבא הלומד בו להקדים המאוחר ולאחר המוקדם דא"כ תפוג תורה ויאסר המותר ויתיר האיסור והוא פשוט בלי ראיה:

ע״זואמנם הר"ן בתשובה סי' ל"ט משמע דאין בזה כלל משום שלא כסדרן אלא משום דסתמא דמלתא בתפילין אין ריוח כל כך בין שיטה לשיטה ויהי' אותיות הנתלים דקה מן הדקה ואין נכון לעשות כן ומשו"ה תי' להירושלמי דאי כתב תפילין בריוח כס"ת כשר לתלות ועפ"י הדברים האלו יובנו דברי ספר התרומה בהלכות תפילין סימן ר"ה קודם ד"ה פ' הקומץ וכו' וע"ש אשר זה לשונו ובירושלמי ספ"ק דמגלה אמרי' תולין בס"ת ואין תולין בתו"מ ואין מפליג בין יש שם לשאר תיבות א"כ אסור להגי' שום אות בתו"מ וכו' אמנם אם דילג אות א' או שתים והניח ריוח למעלה בסדר השורה יכול לכותבן שם אמנם י"א דטעמא דאין תולין בתו"מ משום שנכתבו שלא כסדר ותני' במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנוזו א"כ אסור לכתוב בריוח שהניח אות שדילג עכ"ל ולכאורה ישתומם הרואה דמתחיל בלשון הירושלמי שאין תולין בתו"מ ושוב כ' אמנם אם דילג וכו' והוא תמוה ותו יל"ד מ"ש אם דילג אות א' או ב' מנינא למה לי הא אפי' דילג כמה שיטין מותר לתלות בס"ת כמ"ש תשב"ץ הכ"ל גם מ"ש והניח ריוח וכו' פשיטא שאי אין ריוח לא יכול לכותבן אבל להנ"ל ניחא דמעיקרא לא אסיק אדעתי' כלל הך דמכילתא והוה ס"ל אפילו שלא כסדרן ממש כשר בתו"מ שהדי לא הזכיר דין זה עדיין והוה ס"ל טעמי' דירושלמי דאין תולין בתו"מ באחד משני טעמים הנ"ל או משום ערבוב הקורא שיקרא המאוחר מוקדם ואעפ"י דתו"מ אין עשוי' ללמוד מתוכן מ"מ בעי' שיהי' ראוי' לקרות כדאמרינן פ' הקומץ והקורא קורא כסדרן וע"כ כ' אמנם אם דילג אות א' או ב' לא מיבעי' אם לא דילג וכותב כסדרן בתלי' פשיטא דלא אכפת לן אלא אפי' דילג נמי דאכתי לא אסיק אדעתי' הך דמכילתא ואמנם דוקא אות א' או ב' אבל טפי דהוי תיבה שלימה בזה שייך בלבול הקורא לא התיר וגם זה דוקא אם הניח ריווח בין שיטה לשיטה רוצה לומר ריווח מרווח דהירושלמי לא אסר אלא באופן דאיכא בלבול להקורא או באופן שאין ריווח מרווח בין' השיטין אבל לא זולת ושוב כ' די"מ הטעם דירושלמי משום הא דמכילתא וא"כ אין תקנה בשום אופן ומזה הבין הר"ן שאפילו נכתב כסדרן בלי דלוג ובלי ערבוב קריאה נמי פסול משום עמידתן על העמוד שלא כסדרן דאלת"ה ה"ל לומר בקיצור תו"מ שנכתבו שלא כסדרן פסולין משא"כ ס"ת אע"כ בא לחדש אפי' נכתבו כסדרן רק שנתלו ביני שיטי פסולין מטעם עמידתן על הגויל:

ע״חולדינא נ"ל בפלוגתת רש"י ור"ת דהרי במכילתא בחדא מחתא מחתינהו כסדרן דאותיות ותיבות עם כסדרן דהפרשיות שיהי' נכתבין כסדר שהם כתובים בתורה קדש והיה שמע והי' ולר"ת שסדר הנחתן הויות אהדדי כ' תוס' והתרומה וכל הראשונים שעכ"פ צריך שיכתבם כסדרן וכן בשל יד כ' התרומה בשיטת ר"ת צריך הסופר שיניח חלק בין והי' לשמע לכתוב שם והי' אם שמוע נמצא לר"ת אעפ"י שנכתבו הפרשיו' כסדרן מ"מ עמידתן על הקלף אינו כסדר מ"מ אין קפידא ש"מ דאין קפידא בעמידה על הקלף וא"כ ה"נ באותיות הניתלין אם נכתבו כסדרן בלא דלוג ואיכא ריווח כראוי' וגם אין בלבול להקורא משום עמידתן שלא כסדרן אין קפידא ומותר לעשות כן לענ"ד בתפילין של ר"ת אבל בשל רש"י אין לנו שהרי גם הר"ן לא ערב לבו להחמיר נגד המנהג להקל כהתרומה בעובדא דידי' יע"ש ואנן ניקום להקל נגדו אבל בתפילין דר"ת נ"ל מה שכתבתי נכון בעזה"י:

ע״טמה שהקשה פר"מ על הרמב"ם פי"ד מס"ת כשמנה עשרים דברים הפוסלים בס"ת מדוע לא מנה עמהם תליית השם שפוסל הוא עצמו פ"א מס"ת הלכה י"ו וכ' מעלתו ואין לומר כיון שאינו רשאי לתלות הוי בכלל חסר שמנה הרמב"ם א"כ מה יענה מהרי"ק שלא ס"ל כן בשורש ק"ל עכ"ל ורצינו דמהרי"ק הוכיח שם דתיבת בת ה' אותיות ש"ג ג' חוץ לשיטה אינו פוסל מדלא מנאו הרמב"ם דאין סברא לומר שיהי' זה בכלל חסר שהרי אינו חסר וכתוב הוא לפנינו אלו דברי מהרי"ק ז"ל וא"כ לדידי' קשה כנ"ל הנה האמת בתשב"ץ ח"א סי' קע"ו הנ"ל כ' כן דלרמב"ם פסול כשיוצאין רובו של תיבה חוץ לדף והא דלא מנאו בין המעכבים דהא לא מנה נמי תליית השם אבל אין מזה ק' על מהרי"ק שההפרש רב ביניהם בשלמא דילג מקצת השם הרי חסר לפנינו אלא שבאנו להשלים החסרון במה שתלוי למעלה ממנו וכיון שכבר פסק הרמב"ם שאין השלמה תליית השם משלים הרי נשאר חסר במקומו והוא בכלל חסר אות א' משא"כ בשנכתבה רובו של תיבה חוץ לשיטה הרי הוא שלם לפנינו רק שאנו אומרי' כיון שאינו שוה לשיטה שלמעלה ושלמטה הימנה הוי כמאן דליתא והרי הוא חסר כגון דא צריכא לאדועי וצריכא רבא ולא ה"ל לרמב"ם למשתק מיניה והכלל התם חסר לפנינו הכא שלם לפנינו והדברי' ברורים לפע"ד:

פ׳אמר ר"י בן פזי ריב"ל שאל ולמה לית אנן אומרים שהספרים נכתבים בשני דפין ותו"מ אין נכתבים אלא בדף א' התיב ר"י ברי' דד"ח כתובה (מאותו מקום) אדרבא שהספרים נכתבים בשני עורות ותו"מ אינן נכתבים אמרין חברי קומי ר' מנא נאמר דף א' בשני עורות א"ל שאפילו ספרים אינן נכתבים כן (יעיי' סי' ר"פ ס"א בהגה' רמ"א) תולין בס"ת ואין תולין בתו"מ ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות אין תולין וכו' ותל"מ, פ"ב יום עש"ק י"א טבת תקע"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

פ״אשלום לידידי הרב הותיק מו"ה אלי נ"י.

פ״בע"ד תמיהה שנזרקה מפי חבורותיכם ביומא ל"ד ע"א דפליגי רבי ורבנן בנסכים דתמיד אי אבין הערבים נילף שחרית וערבית או בהיפוך ולהתוס' נפקא מיני' לדינא אי לי' לי' אלא חד מינייהו אז אותו דמפורש בקרא עיקר ונדחה אותו דלא אתי אלא מילפותא והוקשה למעלתם הא מקרא מלא דבר הכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה הרי מבואר דעיקור נסכים בשל שחרית כתיב וקרא גופי' תלי ערבי' בשל שחרית הנה קושי' גדולה ועצומה היא וכבר נתקשו בה רבני קשישי טובא והגאון בספרו יד דוד מונה והולך כמה ספרן של צדיקים גאוני ספרד שנתקשו בהאי ולא שמעתי ולא ראיתי בזה תיר' הגון עד שמצאתי מ"ש החכם מו"ה וואלף היידענהיים בפי' המחזור בהפטורת יום א' דר"ה והנה אמת נכון הדבר:

פ״גוהעולה על רוחי לע"ד דודאי קרא ועשירית האפה סולת אשל שחרית קאי' דסמיך לי אלפני' את הכבש א' תעשה בבוקר והאי קרא עיקור בשחרית ואגב גררה כתיב ואת הכבש השני וכו' וא"כ בדשחרית עסיק ובא ומסיים והולך ועשירית האיפה וכו' נמצא מנחה עיקרה ובבקר נאמר אך אח"כ אתי סכינא חריפא ומפסק' עולת תמיד העשוי' בהר סיני וכו' והדר מתחיל' ונסכו רביעית ההין וכו' א"כ י"ל דנסך יין אדסמיך לא מלאחרי' קאי שהוא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים באופן שהמנחה עיקרה בשחרית ואדסליק מיני' קאי ונסך יין עיקרה בערבית ואדסמיך לי' לאחרי' קאי והשתא מאי דכתיב כמנחת הבקר וכנסכו ר"ל כמנחת סלת של בוקר וכנסכו של עצמו שניהם יעשה ריח ניחח ובזה יובן דבפ' תצוה בעולת סיני כתיב כמנחת הבקר וכנסכה במפיק ה' דשם ליכא הפסק בין מנחת סולת לונסכו רביעית ההין וא"כ תרווייהו אדשחרית קאי א"כ כי אמר אח"כ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה של מנחת הבקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי' קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי הבקר בריש הפרשה משא"כ בתמיד דפ' פנחס עכ"ל:

פ״דוטעמא רבא איכא נמי מסברא לחלק ביניהם לפמ"ש תוס' דהנפקותא הוא בשלא הקריב של בוקר ונזדמן לו נסך א' אי יקריבנו בשביל בקר או בשביל בין ערבים וזה שייך בתמיד של דורות משא"כ בעולת סיני שיהי' בשעת החנוך דקי"ל במנחות נו"ן ע"א דביום החנוך אי ליכא תמיד בבקר לא יקריב בין הערבים ומסתמא תמיד ומנחתו ונסכו קאמר א"כ לא שייך כנ"ל וק"ל:

פ״הוההיא סוגי' דמנחו' ד' נו"ן דאתאינן עלה היא ג"כ תמוה כבר נתעורר התי"ט שהרי בין בעולת סיני ובין בתמיד של דורות בשניהם נאמר בשוה בריש הפרשה את הכבש א' תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והדר קרא ותני בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ומה נשתנו אלו מאלו ובה"ז שם קרא תגר על תי' תי"ט ובזית רענן על הילקוט פ' פנחס לא נ"ל דברי בה"ז ונדחק הוא לומר דבעולת סיני קרא קמא עיקור ואידך לדרשא לומר שבין הערבים יהי' השני ואי לא עביד של שחר לא יעביד של בין הערבים משא"כ לדורות כולי קראי מיותרי וכולם לדרשא יע"ש והכל דוחק גדול והנלע"ד דב' פעמים הזכיר תמיד של הערבים בפרשה א' קרוב לשל שחר וא' מרוחק ממנו בסוף הפרשה וב' מיני תמידים איכא בשנה א' בימות החול ששני התמידים קרובים זה לזה רצונו לומר שאין שום קרבן חובה מפסיק בין זה לזה וא' במועדים שהמה מרוחקים זה מזה שקרבני מוספים מפסיקי' בין זה לזה והשתא בפ' פנחס דמיירי מתמידי חול שהרי כל המועדי' נזכרים שם אח"כ א"כ קרא קמח ששני התמידים נזכרים בפסוק א' ומקורבים זה לזה הוא עיקר הקרא ואותו קרא בתרא המרוחק אתי לדרשא לומר אפי' לא הקריבו שחרית יעשה לבין הערבים ודלא כהבנ' זית רענן הנ"ל אמנם בפ' תצוה אז הי' המלואים קריבי' שחרית לבין ערבים נמצא ואת הכבש השני שבסוף הפרשה ומרוחק מתמיד השחר הוא העיקר שהרי באותו זמן הי' מרוחקים זה מזה וקרא קמא לדרשא ודרשינן אי איכא א' בבקר יעשה שני בין ערבים ואי ליכא א' בבקר לא יעשה שני בין ערבים וזה נ"ל יותר נכון מכל מה שראיתי בזה ואחתו' בברכה א"נ הדש"ת פ"ב יום א' י"א טבת תקע"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

פ״ומחיי חיים יתן חיים ושלום וכ"ט וכתיבה לאלתר בספרן של צדיקים את ידידים הגאונים צנתרי הזהב תרי גיסי ה"ה כקש"ת מה"ו מרדכי זאב ומה"ו יוסף שאול נ"י:

פ״זאחד"ש אספרה כמו יען הדבר נוגע לספרן של צדיקים הדרתם נ"י ספר מגן גבורים זה שבועות שתי' היינו במסיבה ואמרתי בשם מחות' הרב מו"ה יוסף ליאמאן זצ"ל מאמסטערדם בישוב ק' רשב"א ברכו' י"ד ע"ב במערבא ערבי' דבר חל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם והקשה רשב"א הא כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ותי' הנ"ל שזה הוא מקרא מלא בפ' אחרי בתחלת פ' עריות וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם:

פ״חוהנה במערבא התחילו ויאמר ה' אל משה לאמר שהוא פסוק בפ' ציצית ושוב לזה פסוק שלם מפ' עריות והנה אמת נכון הדבר. ואמרתי לא נעלם מרשב"א אלא כיון דבלא"ה צריך לתרוצי מפני חזרת הש"ץ אני ה' אלקיכם שהוא באמצע פסוק מיהו באתרי' דרשב"א הי' נוהגי' כן כמ"ש בתשו' הרא"ש. אך במקומינו דחוזר ש"ץ ה' אלקיכם אמת ואין זה אמצע פסוק דכל אדם יכול לומר כל היום ה' אלקיכם אמת. דוקא אם מתחיל אני ה' אלקיכם ע"כ לשון הקרא קאמר הוצרך הרשב"א לדחוק אבל אנן צא צריכין לדרשב"א ותי' מחות' הנ"ל אמת בלי פסק:

פ״טושם דברנו ג"כ שיש מפקפקי' על מה שנוהגי' להתחיל קידוש ליל שבת קודש בויהי ערב ויהי בקר יום הששי והוא באמצע הפסוק ואמרתי לישב המנהג כי ברצונם להתחיל יום הששי מפני צירוף שם הוי' שבראשי תיבות יום הששי ויכולו השמים ולא נכון להתחיל יום הששי שאין בו משמעות של כלום יום הששי ויכולו השמים וע"כ לצרוף ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מה תאמר היה להתחיל תחלת הקרא וירא אלקי' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד לא נכון להתחיל בליל ש"ק בזה מפני דרשות חז"ל טוב מאוד זה המות והשתא דלא איפשר באופן אחר שרי למפסק קרא כנל"ע לישב המנהג:

צ׳והיה שם למדן א' נזכר שבספר דהדרתם מגן גבורים מדבר מעני זה ושם נאמר דהיכא דאיכא אתנחתא או זקף קטן שפיר דמי ואמרתי ניתי ספר ונחזי ומצאנו כ' כן בשם קטניתיא בנו של מחבר ס' יכין ובועז אשר לא ראיתיו עד הנה:

צ״אופאר רמכ"ת הרגישו מה דק' ע"ז מפ' הקורא את המגלה ונוראות נפלאתי על תרוצם דניחא להו ואין שחר לדבריהם במח"כ הנה שמואל ס"ל פוסק דס"ל ב' פסוקים ומחצה הוה כמו ג' פסוקי' ורב פליג משום דלא פסקי' משה והקשה ש"ס ולשמואל פסקינין והא אמר ר' חנינא קרא והשתא מאי מקשה לשמואל הא לדידיה ב' פסוקים ומחצה הוה כמו ג' פסוקי' ורק משום דלא למיפסק היכא דלא פסק משה ואי ס"ד אתנחתא הוה פסיק לא הוה מקשה מידי ואין מקום לדבר זה וכל שהאריכו מכ"ת בהמצאה זו לפע"ד אינו נכון גם מ"ש להדרתם דאשתמיטתי להרא"ש דברי רש"י בסוכה גבי אני והו חלילה הא אפי' תשב"ר יודעין אמנם ע"ד תמורת וצירופי' כאילו כל התורה שמותיו של הקב"ה ותלי' בכונת האומר אם יאמר אחות לוטן תמנע בכונה ידוע הרי הוא שם קדש ואם אומר כל אני אתה והו וכדומה בלי שיכון לשם איננו קודש משא"כ כשאומר ע"ד לרבי' אתם אדוני אפי' אם כונתו על חביריו העומדים לפניו כמו שאמר א"א ע"ה למלאכים הרי הוציא ש"ש לבטלה אלא צ"ל אדוני בפת"ח ולזה נתכון הרא"ש באומרו לשון הקרא אני ה' אלקיכם אין הכונה לאני האמור בהושענא כמובן:

צ״בויהיה דברי אלו ערבים ומקובלים לפני כבוד הדרתם וה' יברך אותם ואת תורתם וירים קרנם וכבודם כנפשם היקרה ונפש א"נ שש בשלותם. פ"ב יום ב' וי"ו אלול תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

צ״גיהא שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים ארוכים לי"נ מחו' הרב הגאון הגדול המפורסם בכל אפסים כש"ת מו"ה שלום אולמאן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק לאקענבאך יע"א:

צ״דע"ד יוסף מכאוב הילטייא אשר פסלו מר מלהיות ש"ץ ע"פי מכתב משלשה רבנים דק"ק טאב ודק"ק קמארן ודק"ק נעצע עיינתי בדברי רבנים ועדותיהם הנ"ל וחזרתי על כל צדדי קולא ולא מצאתי מקום להכשירו להיות ש"ץ כי לפי דבריהם נאף וגנב ועשה עוד שארי תועבות אשר בכל אחד מהם סגי לפוסלו גם כי חזי לאיצטרופי כולם יחד.

צ״הוהאמנם הרמ"א בש"ע א"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה כ' ואין מסלקי' אותו משום רנון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותי' וכו' ואמנם לעיל סעי' ד' כ' מג"א בשם תשו' ראנ"ח ח"ב דבקלא דלא פסיק אפי' יחיד יכול לעכב עליו להעבירו ובפרי מגדי' כ' ליישב דבסעי' כ"ה מיירי רנון בעלמא וקלא דפסיק אבל קלא דלא פסיק מסלקינן לי'. ולכאורה לולי דבריו הייתי אומר דבסעי' כ"ה מיירי שהש"ץ מרוצה לכל הקהל ואין א' מערער רק לדינא אין מעבירי' ברנון אפי' קלא דלא פסיק ובסעי' ד' בתשו' ראנ"ח מיירי דהמיעוט מוחי' שאינם רוצים בש"ץ שיצא עליו קול רע שומעי' להם וכן יש להוכיח קצת מלשון תשו' רבנו שמחה שבמרדכי ומייתי לי' מהרש"ל בתשובה סימן כ' דף יו"ד ע"א שמסיים וז"ל וכשנתמנה לש"ץ ונכנס לתפלה ואח"כ יאמרו א' או ב' אין אנו חפיצים בך ולא פשע בשום דבר הנקרא פשיע' שלא כהוגן לאו כל כמינייהו להעבירו הואיל וכבר נתמנה עכ"ל ולכאורה קשה אריכות דבריו דלא פשע וכו' צריכא למימר דאי פשע בדבר הראוי' להעבירו מה לנו צורך להמחאת אלו היחידים ואי אינהו שתקו אנן מי שתקי' ועוד אי לא פשע אפילו כל הציבור אין יכולין להעבירו אע"כ מיירי שאין הפשיעה ברירא לנו אלא שיחידים טוענים הפשיעה ע"י שום קול וכדומה ואי הוה שתקי' ומרוצים בו אנן הוה שתקין אך כיון דמחו בי' אפי' יחיד יכול לעכב ולמימר לדידי מהימן לי האי קלא וכי האי גונ' קיי"ל לענין קלא דלא פסיק דאין כופי' הבעל להוציא אך אי רוצה להוציאה ולדידי' מהימן קלא יכול להוציאה אפילו בע"כ ובזה"ז דאיכא חר"ג כמ"ש בית שמואל סי' י"א סק"ו כן הי' נלע"ד דה"נ דכוותי':

צ״ואיברא דברי רמ"א סעיף כ"ה הנ"ל לקוחים מתשובת רשב"א שבסוף ספר כל בו ויע"ש ד"ה במס' עדיות וכו' וז"ל שם ש"ץ שמרננים עליו העם שנתפס עם הנכריות אם נתברר זה בשני עדיות כשרים וכו' הרי זה נפסל על זאת וראוי להעבירו אבל ברננה שמרננים אחריו שלא בעדים אינו נפסל עכ"ל ושוב אח"ז בד"ה לרב יצחק וכו' מייתי תשו' רבינו האי ש"ץ שיצא עליו ש"ר שנחשד בא"א וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל ואח"כ הראה עצמו כי עשה תשובה וכו' ומקצת אמרו שלא יתן לקובעו ש"ץ לעולם יורנו אדונינו וכו' תשובה תשורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה וכו' ובד"מ אות יו"ד בסופו רמז על תשובה זו יע"ש ומשמע דבלא"ה הי' נדחה כדין אע"פ שאין כאן אלא חשדא וראיה נשים דפסולות לעדות ואע"ג דמשמע שם שנתפס קצת בדברי עצמו מ"מ הא אין אדם משים עצמו דשע ואינו נפסל ע"פי עצמו (עיין בספר אשל אברהם הנדפס בש"ע קטן אות ה') וא"כ סתרי אהדדי תשו' רשב"א עם תשו' רבנו האי שהעתיקם הכל בו וגם ברמ"א ודוחק לחלק בין נתפס עם הכותית דקיל מחשדא דא"א דלא משמע כן דהרי מיירי שם נמי ממסור שמסר אנשים לתוא מכמר יע"ש אע"כ כמ"ש לעיל דרשב"א מיירי במרוצה לציבור ואין מוחה ורבנו האי מיירי בהדי' קצת אמרו שלא יקבע לש"ץ לעולם ומש"ה אי לא דעביד תשובה היה נדחה מהתמניותו וזה נ"ל ברור בעזה"י:

צ״זמ"מ מדקדוק לשון הכל בו ש"ץ שמרננים עליו שנתפס עם הנכרית אם נתברר דבר זה בשני עדים שלשון זה צ"ע אי איכא עדים תו לא שייך לשון רנון והכי הל"ל ש"ץ שמרננים עליו ברנון לא מפקי' כיון דליכא עדים וכן מה שסיים בסוף אבל ברננה שמרנן שלא בעדים אינו נפסל עכ"ל מה לשון שמרנן בלא עדים ואשר ע"כ נ"ל דאפילו באין מוחה מ"מ מפקא בקלא דלא פסיק ובלבד שיצא הקול שנעשה הכעור בפני עדים והלכו למד"ה אע"ג דליכא עדים בפנינו כיון דאיכא קלא דעדים בצד אם תן והקול יצא מעיקרא מכח עדים כשרים מורידים אותו מהתמניותו אבל רננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה ומוזרת בלבנה בהא לא מפקי' ואפ"ה פסק רבנו האי ע"י קלא דנשים אי איכא יחידי' דמחו ביה אי לא עביד תשובה דחינן ליה מהתמניותו וחילוק זה שכתבתי בין קלא לקלא מבואר בגטין פ"ט ע"א ועיין מ"ש בית שמואל סימן מ"ו סק"ו נמצא שע"י פסולי עדות אי איכא יחידים דמחו ביה מורידי' ואי לא שתקינן אנן וראיתי בספר חוט השני סימן ע"ה להגאון מו"ה שמשון בכרך ז"ל בש"ץ שהעיד עליו ע"א שהמיר פ"א והודה לו הש"ץ אלא שאמר ששב לאחר פלפול ארוך העלה כיון שראינו ממנו כמה עניני תשובה דמוכחת מהימן ששב ולא נפסל ושם בדף ע"ח ע"ב כ' וז"ל ולולי בירור זה לא הייתי מאמינו על התשובה כיון שלא הודה מעצמו על חטאיו אין כאן פה שאסור הוא הפה שהתיר אלא נתגלה קלונו ע"פי ע"א אע"ג דבשבויה וכו' לכן הטלתי עליו לברר האמת שכבר קיים וכו' ובזה יושקט תרעומות המצפצפים והמהגים וכו' ואעפ"י שהתנו עמו שקבלוהו על מנת דלא ליפוק עליה קלא בישא והיינו בדבר עבירה דלא עביד תשובה וכו' עכ"ל:

צ״חולכאורה צ"ע הא ע"א לא מהימן וע"פי הודאת עצמו אינו נפסל ואפילו לא אמר דעביד תשובה ובאמת דעת ראב"ן מובא במרדכי פרק חזקת הבתים סימן תקכ"ח דפלוני רבעני לרצונו מיירי דהעד שעמו אינו יודע שהיה לרצונו דאל"ה כיון שהעד מסייעא לו נעשה רשע ע"פי עצמו ואין אידך נהרג וכן הוא בראב"ן בחי' דינים ובמס' כתובות סוגיא שנים שאמרו כ"י הוא זה אבל אנוסים היינו אבל דוחק בעיני שתשו' חוט השני נתכוון לשיטה זו ולא מייתי ליה אע"כ מוכח מזה דגם בע"א מעיד מהני מחאת יחידי' דלגבי דידהו מהימן כמו דבעל מפיק בע"א אי מהימן ליה כבי תרי ומיהו זה צ"ע קצת בש"ע א"ע סימן קע"ח ובית שמואל סק"ז וסק"ט יע"ש:

צ״טונחזי מה דקמן בנידון שלפנינו אי היה צריכי' להנ"ל היה ראויה לפוסלו דהרי איכא קול גדול ולא יסף כלומר לא פסק שנתפס עם אשה אפילו לו יהיה שאיננה אשת איש כי לא פורש בדברי העדים מ"מ נדה היתה עכ"פ והא קלא דלא פסק היה בשעת מעשה כמבואר מאוד באריכות בכתב הרב המא"הג דק"ק צעצע מה שנכתב אליו מטאפינארא ואותו קול יצא ע"י עדים שלשה אנשים שמצאוהו שוכב ערום מיחד עם האשה כן מבואר בדברי המא"הג דק"ק טאב ואיכא ע"א כשר וישר המעיד בפנינו שהיה בעצמו באותו מעמד כשנתפס עם האשה וגם איכא הודאות עצמו כמ"ש המא"הג מצעצע שאמר כשהכו אותו מה יועילו ההכאות אני עשיתי ואעשה עוד מה שלבי חפץ א"כ מכל הלין טעמים פסול להיות ש"ץ אפילו ליכא שום יחיד מערער אנן מי שתקינן ומכ"ש שאפילו א' יכול לעכב על איש כזה ואפילו יאמר שיעשה תשובה מכאן ואילך אין להאמינו כי תשובה של רמי' היא עיין תשו' רא"ש כלל נ"ח סימן ד':

ק׳אך לנידון שלפנינו אין אנו צריכין לכל זה דהא קיי"ל מצרפי' עדות אפילו להוציא אשה מבעלה יעיי' בית שמואל סימן י"א סקי"ג מכ"ש הכא והאיכא ב' עדים על ניאוף וב' עדים על הגניבה שהרי הרב המא"הג דק"ק טאב קיבל ע"א על ניאוף והרב המא"הג דק"ק קאמארען הפליג מאוד מה שהוא בעצמו יכול להעיד שהיה שרויה תמיד בבתי זונות שמה הרי בעדי ניאוף וזה המא"הג בעצמו מעיד על הגניבה בעירו כלי בדיל מבית יהודי א' והמא"הג דק"ק צעצע הפליג בכמה מעשים מכמה פעמים מגניבה כמבואר באורך בדברי הרבנים המופלגים הנ"ל מלבר שארי דברים יין ידליקהו ושכר ירדפהו ואינו מתפלל בעשרה ועבר על חדד"ג ושינה שמו לישא אשה על אשתו וכל מן דין פסול הוא ואם עלה יורידוהו מהתמניותו ואין דן דינו למזור עד שילך למרחקים במקום שאין מכירין ולא ישתמש בשמוש החזנות כלל וישוב בתשובה שלימה לשם שמים ימים ושנים ושב ורפא לו הנלע"ד כתבתי לכבוד ה' ותורתו דין אמת לאמתו הכ"ד פרעסבורג נגהי ליום ב' ה' תשרי תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר:

100

ק״אשלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג המופלג ומפורסם כגן הדסים ערוגות הבשמים כקש"ת מו"ה צבי אביגדור נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש יע"א וחד דעימי' האי מרבנן תלמידי המופלא החרוץ בעל פיפיות כש"ת מו"ה יוסף זלמן נ"י:

101

ק״ביקרתם שלחו לי לכאן מפ"ב במקום שאני משעשע פה לשאוב אויר טוב וקוצר תוכן מבוקשם היות בגליל פלוני הרב המופלא פלוני רוצה לישב על כסא הרבנות להיותו ממלא מקום אבותיו הרב הגאון זצ"ל שהיה רב בגליל והבן ראויה לאותו איצטלא ואמנם נגיד אחד מנגדו לבלתי הושיבו על כסא אבותיו ובא הדבר בפלילים ופר"מ היותם סמוכים לאותו הגליל יצאו בנשק לישע הבן הרב הנ"ל להחזיקו בירושת אבותיו וכפי מכתב פר"מ יצאה הפקידה משרי הגליל שהדבר תלוי בדעתי אם אסכים שע"פי דתה"ק הבן יורש כסא אביו אזי כה יהיה וכה יקום ורמזו לי פר"מ כי הדין פשוט בש"ס כתובות וברמב"ם דהדין עם הבן הרב הנ"ל.

102

ק״גוהנה מהראויה שלא להשיב כלל עד אדע דברי שכנדדו החלוק מאיזה טעם וריב לא אדע איך אחקרהו ואולי אם אשמע טענת זה שכנגדו יהיה הדין עמו ובשגם לא נשאלתי אפילו מבעלי דברים עצמם היינו אנשי הגליל העומדים על ימין הרב כי פר"מ שהם מגליל אחר ומיחזי כמתעברים על ריב לא להם ובשגם אם יצאה הפקידה מהשרים דרכם לשלוח פקודתם לשרי גליל שלנו שישאלו את פי וכיון שלא באה הפקידה כנ"ל היה ראויה להשיב ידי אחור אך מ"מ לא אמנע טוב זה תורה לברר הדין על נכון בעזה"י כדי שלא להשיב פני כבודם ריקם:

103

ק״דהנה הרמב"ם פ"א ממלכים שפתיו ברור מללו שהמלכים וכל מינויי ישראל המה בירושה מאבות לבניהם אחריהם והוא מש"ס ערוך כתו' קי"ג ע"ב ויליף ליה מקרא ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולכאורה צ"ע קצת מש"ס ריש ר"ה דאמרי' גבי מלכי ישראל מניסן מנינן לא צריכא דאימנו עליהו מאדר ומלך בך מלך הוא וכו' יע"ש משמע מהא דאפילו מלך בן מלך בעי מנין ואפילו מנין לא מהני ליה עד דקם בניסן ואי ס"ד מלכות הוה בירושה וא"כ מכי מת אביו ירית ליה מלכותא ממילא ככל ירושה דממילא וי"ל דלאו ירושה ממש כמלכי או"ה שהארץ להם ומורשים לבניהם יהיה חכם או טפש ובמלכי ישראל אינו כן שהנחלה אינו שלו רק הכסא יגדיל ואי ממלא מקום אבותיו וראויה לכך אז יורש אפילו איכא אחריני דעדיפא מיניה אבל אי אינו ממלא מקום אבותיו יבואו אחרים וישמשו תחתיו ויעיי' הגה' מיי' פ"א ממלכים שם וע"כ בעי מינוי למלך בן מלך והקמתו על כסא ממלכתו ומשו"ה אמרינן בש"ס ר"ה הנ"ל דלא מניני' ליה מאדר מיד דבעי בדיקה אי ראוי והגון למלכות או לא ומ"מ אי ממלא מקום אבותיו לא הוה כפנים חדשות ממש אלא כירושה ובזה כתבתי בגליון ש"ס שלי בסוטה מ"א ע"ב בתוס' ד"ה אותו במה שנתקשה הרב בספר באר שבע ובמעיין חכמה איך הומלך רחבעם בן שלמה ולא היה אמו מישראל שהיתה נעמה העמוני ואפילות נתגיירה בצדק מ"מ הא בעי' ממובחר שבאחיך והי' נלע"ד דוקא תחלת השימה נצטוינו שיהי' ממובחר שבאחיך והיינו שום תשים עליך מלך מקרב אחיך וע"ד משל אנחנו שמנו עלינו דוד מלך ישראל ממובחר שבאחינו ואין בו דופי ושוב זכה הוא וכל בניו אחריו עד סוף הדורו' ובלבד שימלאו מקום אבותיהם ושוב אע"ג שאותו הבן איננו ממובחר שבאחיך שאין אמו מישראל לא מצינו שהוזהר הוא שלא לשמש בכתר מלכות אך עלינו האזהר' שלא נשימהו עלינו והרי לא שמנוהו כי ירושה היא לו משימה הראשונה והבן זה:

104

ק״הובספ"ק דמגלה אמרי' כשפוסקי' גדולה לאדם פוסקי' לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות שנאמר ויושיבם לנצח ויגביהם ואם מגבי' עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ואם אסורים בזיקים וילכדו בחבלי עוני ולכאורה קשה מה צריך לילפותא שהקב"ה פוסק לו גדולה ולזרעו אחריו תיפוק ליה דדינא הכי שבניו יורשי' גדולתו וי"ל שפוסקים משמים שיזכו לבנים ממלאים מקום אבותיהם ויורישו בדין וכשמגביהים עצמם הקב"ה מעניש אותם שלא ימלאו בניהם מקום אבותם ובזה נתברך מלכנו דהע"ה שלא תפסוק המלכות לעולם מבניו שלעולם ימצאו בבניו ממלאי' מקום אבותיהם ולא תפסיק לעולם וזה הוא יתר שאת למלכי ב"ד משארי מלכי ישראל:

105

ק״וובזה יובנו דברי ש"ס פ"ק דע"ז יו"ד ע"א על פסוק קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד שאין ממנין מלך בן מלך פי' כי כן מצינו בפ' שמנה מלכי' שמלכו בארץ אדום שלא הי' א' מהם מלך בן מלך ולכאורה יש לדקדק שאמר קטן נתתיך בגוים על דבר שאינו בעצם אלא בהסכמה והם הסכימו ביניהם כך ולא שייך לומר על זה קטן נתתיך בגוים אבל האמת כי הארמיים הסכימו כך ביניהם לכבוד ולתועלת שלא יעמוד בן מלך והוא טפש ואין ראוי למלוכה ויהיה יורש המלכו' מאבותיו ולא יאתה לו מלוכה ע"כ הסכימו דעתם שלא למנות מלך אא"כ ראוי למלכות וזה הוא קרוב לדת תורה וראוי ונכון אך להיותם בזוי מאוד לא זכו מעולם שיהי' בן מלך ראוי למלכות כי להיותו נתגדל כמלך בתאות לבו לא למד חכמה וטכסיסי מלך וההיפוך במלכות ב"ד שכל בניו ראוי' למלכות וכנ"ל.

106

ק״זומה שצל"ע לשון רשב"א בתשובה ס"סי שי"ן וז"ל ועוד שאפילו לא היה האב יכול לעמוד בשמושו אם הבן ראוי לכך וכו' שורת הדין שיהיה הוא קודם לכל אדם כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמני' מדעת הציבור חזנים תחת אבותיהם וכו' וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי וכו' הבן קודם שנאמר והכהן המשוח תחתיו מבניו וכו' עכ"ל ולשון זה צ"ע מ"ט תלי' זה במנהגא כיון שדין תורה כך הוא ותו מ"ט תליא בדעת הציבור כיון שכופין אותם ע"כ למנות הבן תחת אביו שממלא מקומו ותו מאי אפילו כהן גדול דקאמר מאי רבותי' דכהן הגדול בענין זה:

107

ק״חוהנלע"ד בענין זה ע"פ מה שצל"ע בש"ס יומא ע"ב ע"ב מצריך קרא לכה"ג שבנו קם תחתיו וק' הא למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבו' כל המינויי' בישראל וכמ"ש רמב"ם פ"א ממלכי' וא"כ למה לי ק"א מיוחד לכה"ג ותו דאמרי' דמשוח מלחמה אין בנו קם תחתיו מדכתיב אשר יבוא אל אהל מועד וכן פסק רמב"ם בהלכות כלי מקדש פ"ד ע"ש וקשה ומי גרע משארי מינויי ישראל אע"כ מוכח מזה דלא נאמר דבר זה אלא במלך וכדומה לו ככל אותן המנויין דפרט הירושלמי דמייתי תוס' דסוטה מ"א ע"ב ד"ה אותו וכו' שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינין ומכין ברציעו' אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זה ומשו"ה בעי כהן גדול קרא יתירה לרבות וחוזר וממעט משוח מלחמה ומכ"ש כל שארי מיני קדושה וע"כ כ' הרשב"א דמינוי חזן הכנסת תלוי במנהגא שיש מקומות הנהיגו חזן של מקדש מעט ככהן הגדול בבהמ"ק וכמו שאנו נוהגים סלסול בבה"כ מדרבנן בכל דברים הנוהגים במחדש מן התורה כמבואר בהגה' ש"ע א"ח סי' קנ"ג ובמג"א שם סס"ק מ"ו יע"ש ה"נ דכוותי' והיינו דכתב רשב"א אפילו כה"ג שהוא מינוי של קדש טפי אפ"ה ממנים בנו תחתיו מכ"ש חזן שנראה קצת כשליח קהל לענין שארי ג"כ:

108

ק״טוהיינו דכ' רשד"ם בתשובה סי' פ"ה ומייתי לי' מג"א ס"סי נ"ג (נרשם בטעות שם) דהרשב"א מודה בכל מינוי התורה והיראה ורבנו' שאינו בירושה ומייתי לי' מש"ס יומא דשלשה כתרים הם כתר מלכות וכהונה מורישי' לבניהם אבל כתר תורה הפקר הוא יע"ש וקשה עכ"פ מנ"ל מקרא להפקיר כתר תורה הא כתיב בקבר כל ישראל לרבות כל מינויי ישראל אע"כ מדאיצטריך בכה"ג קרא יתירה ומדמעטי' נמי משוח מלחמה ש"מ דוקא מינוי של שלטוני' אבל של קדושה והוראת התורה אינה בירושה לבניהם כלל וכן פשיטא ליה להרמ"ע בעשרה מאמרות דמייתי מג"א שם לפסק הלכה ושפתיו ברור מללו דמעולם לא הורישו כתר תורה לבניהם אלא מהלל ואילך ולא משום כתר תורה אלא להיות המלכות שבישראל מלכות הורדוס עבדא בישא ראו חז"ל להשלים כתר המלכות ע"י נשיאי התורה שהי' אז מזרע דהע"ה והורישו כתרם לבניהם מטעם שלטונו' מלוכה לא מטעם התורה וההוראה יע"ש במתק לשונו וראיתו ברורה ממה דאמר ר' לר"ח בהוריות מה אני בשעיר והשיב לו הרי צרתך בבבל היינו ריש גלותא ש"מ דמטעם מלכו' היתה נשיאותם ובדבריו הבנתי היטב דברי צוואות רבי אע"ג ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא משום דמילא מקום אבותיו ביראת חטא טפי מר' שמעון וצריכא רבא דהוה סד"א דמשום כתר תורה ירש כסא אביו ואז בודאי חכם עדיף ממי שאינו חכם כ"כ אע"ג דירא שמים טפי ובלבד שיהיה גם החכם צדיק וירא שמים וא"כ היה הנשיאו' ראוי' לר"ש קמ"ל רבי דמטעם רבנות התורה איננו בירושה כלל רק מטעם מלכות וא"כ פשוט דלענין מלכו' ירא שמים עדיף כדכתיב בפרשת המלך לבלתי סור ממצות ה' אלקי' ימין ושמאל ואפשר היינו דקאמר ללוי צריכא לדידך ולמטלעתך פי' אי הוה ס"ד דנשיאו' מטעם כתר תורה אפשר שחכמים כמו לוי יעוררו מדנים שהם קודמים במעלה וכאשר באמת לוי לא עייל בי מדרשא כל ימי ר' אפס וכשעלה ר' חנינא בראש ירד לו לוי לבבל וא"כ אי הי' הנשיאו' נמי מטעם כתר תורה אפשר שהוא יערער ע"כ הועילה צוואתו של רבי להורו' נתן דמטעם כתר מלוכה היא וביראת שמים תלי' ואין עורר וטוען:

109

ק״יואגב אומר מאי דאמר בלשון גנאי לך ולמטלעתך מלתא אגב אורחיה דבלאה"נ איננו ראוי לנשיאו' ולהיו' ראש הסנהדרין דבעל מום פסול דיליף לי' במס' סנהדרין ל"ו ע"ב מדכתיב במלך יפה את רעיתי ומום אין בך ומאתך ילפי' מיוחס ודברי תוס' שם שכ' דלמא מאתך נמי למעוטי בעל מום כדאיתי' בסוטה י"ב ע"ב עשית למרע"ה בעל מום הנה לולי דבריהם הייתי אומר דש"ס דהתם אדסנדרי' סמיך דמ"ש רש"י שם דמשה הי' לוי ונפסל בקול כבר תמה רמב"ן בתורה ועיי' רא"ם פ' שמות דהרי בלא"ה הי' בן שמנים שנה ולוי נפסל בשנים ואע"כ צ"ל דסנהדרי' נפסלו' בכל מיני מומין בין הפוסלי' בכהנים בין הפוסלי' בלוים וכיון שמרע"ה הי' ראש סנהדרין בודאי לא הי' לו מום בקולו ואע"ג דהי' ערל שפתים כבר כ' שאין זה מום מפני שע"י נס נעשה בו וליכא משחתם בהם מום בם אבל בקול ה' נפסל ושפיר הקשה ר"נ לר' יהודה ואפשר ר' יהודה ס"ל ע"פ המדרש שהי' קולו של מרע"ה הלך וסובב כל ארץ מצרים באומרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ואמר עד כאן כת א' ועד כאן כת ב' וכו' עיי' מכילתא פ' בא וגם בלא"ה השמיע קולו בכל מחנה ישראל וג' פרסה על ג' פרסה ורמז לו זה בתחלת יצירתו שיהי' קולו כנער ואין זה מום אבל דכ"ע מיהת דמום פוסל בסנהדרי' ולפע"ד היינו נמי פלפולו של ר"ש בר רבי עם ר"ח במס' מגילה כ"ד ע"ב אלמלא לוי אתה פסול אתה מן הדוכן ר"ל ואינך ראוי' לריש הנשיאו' והשיב לו רבי דלימא לי' כשאתה מגיע לוחכיתי לה' וכו' כלומר שהוא אינו ראוי להוראה ולסמיכה כלל כבסנהדרי' ה' ע"ב ובפירש"י שם ד"ה נוטל רשות מרבו וכו' ע"ש:

110

קי״אולפ"ז הא דלא אמרי' בכתוב' דמשו"ה ר' גמליאל נשיא משום דר"ש עבי קלי' משום דלמסקנא קיי"ל כר' יהודה דמרע"ה היה קולו כנער ואפי"ה לא מיפסל אע"ג דהתם משום כבוד שמים היה וניסא איתעביד מ"מ משום כבודו של מרע"ה לא יופסל דיין בקול דדין שיהי' כרבו מרע"ה ועוד הא עמך כתיב בדומה לך והרי הוא בדומה לו ולפ"ז מוכח מסתמא דתלמודא דהלכה כר' יהודה דקולו כנער וכפירש"י בחומש פרשת שמות והרמב"ן טען עליו דהא ר' נחמי' הקשה עליו עשיתו למרע"ה בעל מום ולהנ"ל מיושב נמצא על כל פנים בעל מום פסול והיינו דרמז ליה ללוי לך ולמטלעתך.

111

קי״בנחזור להנ"ל דנשיאים מהלל ואילך נהגו בעצמם דין מלך משום מלכי הורדוס דלא הי' מולכים ברשות התורה ובזה יש להצדיק דברי חכמי ישראל שאמרו לאגריפוס אחינו אתה בסוטה מ"א ע"ב הנ"ל שלא הורו הוראת שקר ח"ו כי היות מלכנו האמתי בראשם נשיא מדבית הלל ולא חשבו לזה אגריפס אלא לממונה בעלמא ולזה כשר כל שאמו מישראל ולא בעי ממובחר שבאחיך כמ"ש תוספות שם ומ"מ הואיל ובלשון חנופה אמרוהי נענשו אבל שקר לא הורו ח"ו. ע' תוס' כתו' י"ז ע"א ד"ה מלך וכו' עוד לאלוה מילין דצריכא לומר דאע"ג דלענין להוריש כתרם לבניהם אין למידי' שררות התורה מפרשתו של מלך היינו מדאיצטרך קרא בכה"ג ומדמעטי' משוח מלחמה אבל לענין שאר מילי ילפינן שפיר מפרשתו של מלך דלענין שיהי' מקרב אחיך וכדומה ילפי' מהתם וכדמוכח ממ"ש תוס' יבמות ק"ב ע"א ובכתו' פ' אלו נערות ועוד דעדיף מיני' דלשאר מינויי' אי הי' תחלת השימתו ממובחר שבאחיך שוב מוריש גדולתו לבניו אפילו לא יהי' אמו מישראל כמו שהוכחתי מרחבעם בן שלמה משא"כ ברבנות התורה כל שימה ושימה תחלתו הוא שהרי איננו בירושה כלל ולעולם בעי' שיהיה מישראל.

112

קי״גהיוצא לנו מזה לענין ולנידון שלפנינו אי אין רוב הציבור מסכימי' עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה וכדומה אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל ומ"ש הרמ"א ביו"ד ססי' רמ"ה בניו קודמי' נמי אהחזיק עצמו בשררה אבל לא אהוראה ורבנות אך אי הציבור הסכימו עליו אפי' יהי' טעמם משום שרוצים לעשות נחת רוח לרבם זצ"ל ומשום דאית לי' זכות אבות פשיטא דזה המנגדו שלא כדין עושה ומצער הציבור ועתיד ליתן את הדין ואפי' יהי' גדול הרבה ממנו מ"מ הלא ר"ע ור' יהושע הי' גדולי מראב"ע ואפ"ה מנוהו לראב"ע נשיא מפני שר"ע לא היה לו זכות אבות ור' יהושע הי' בר פלוגתא דר"ג ש"מ כיון דראב"ע הי' ראוי להיות נשיא על כל ישראל זולת איזה חכמים שהיו גדולי' ממנו בתורה ומיהו בשארי מילי הי' הוא עדיף מינייהו אין ראוי' שיפסידו כל ישראל מפני ב' וג' אלו וה"נ בכל עיר ועיר אין החיוב שיהי' הממונה פרנס על הציבור גדול מכל לומדי העיר דוקא כי לפעמים הוא מרוצה לציבור ולא החכמים החלו אעפ"י שהם גדולים מזה בתורה כיון שעכ"פ לכל הציבור ראוי זה להיות מנהיג לא יפסידו הם עבור ב' לומדי' חלו ואי ח"ו עבדי שלא כדין ודתה"ק להביא הדבר בפלילים ענשם חרוץ ולא אקוה זה ח"ו וה' ישפות שלומו וירים קרן לעמו ויהי עלינו נועמו הכ"ד א"נ פיזינג עש"ק ב' מנחם ק"פ לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

113

קי״דוכעת רואה אני ראיי' אחרונה גדולה מכולן והוא דאיתא במדרש פ' פנחס ע"פ יפקוד אלקי הרוחות וכו' שהיה משה סבור שבניו יורשי' מקומו ונוטלי' שרדתו וכו' אמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סבור וכו' הרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא פורס את מחצלאו' וכו' נוצר תאנה יאכל פריה וכו' עכ"ל מדרש יע"ש. והנה מרע"ה בעצמו אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניה' ואשר יכול לעמוד נגד רוח כל אחד ואחד כמבואר במדרש ואלו לא הי' יודע בבניו כל אלו המדות לא היה מבקש להם גדולה שהיה סותר א"ע בתפלתו אע"כ הי' הבנים ראוי' לכך והקב"ה לא אמר שיהושע יותר הגון לכך אלא שסידר הספסלי' ואת המחצלאו' וקשה הא כתי' תחתיו מבניו אע"כ בכתר תורה לא נאמר זה אבל אלעזר ירש גדולתו של אהרן דבכה"ג המצוה תחתיו מבניו ולא ברבנות וזה ראי' ברורה לפע"ד ובתשו' רמ"א דא"ד נדפס בסוף תשוב' א' מרב א' נקרא מו"ה שאול ונעלמה ממנו כל הנ"ל במ"כ:

114

קי״השלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול מופת הדור זקן ויושב בישיבה רמה אלומתו נצבה וגם קמה נ"י ע"ה פה"י כקש"ת מו"ה פלוני אב"ד ור"מ דק"ק פלוני יע"א:

115

קי״ויקרתו הגיעני ותוכן מבוקשו ז"ל במכתבו היקר ליתן לו יקר סהדותא שבנידון רבנות דמדינה שעפ"י הד"ת ראוי שימלא בן מקום אביו וסיים שאשלח אותו מכתב סהדותא לידו הגדולה והנשאה תמהני על חכם גדול שכמותו י"ב יבקש דבר שאינו ראוי והגון כ"א בא' משלש אלה יעשה או שגדולי מדינת מעהרין ורבניהם ישאלו ממני בתורת שו"ת ואשיב להם דעתי בהוראה זו וזה כמעט נמנע כי חלילה שיצטרך עלמא לדידי ולמטלעתי ואולי שאפילו בהמונם גדולי' וטובים ממני אדם מועט לעולם ועכ"פ אם אולי יהיה אז ראוי להשיב האמת שנית או אם ממקום גבוה מקום מושב שרי מלוכה ישאלוני על ככה ואשיב דבר ברור אשר גם זה נמנע מטעם הנ"ל ועוד למה ישאלו היושבי' על מדין בבעמישע קאנצלייא לרבני הגר והשלישי שהיה אפשרי אם הרב נ"י ישיג לו עסק ממקום גבוה שישתדל לו סהדותא משום מורה שד"ת נותן שהוא קודם ואז יש לו רשות לשאול ולקבל עדות ממי שירצה וישר בעיניו ואז כשאראה הפקידה כזו אוכל לכתוב בראשית סהדותי יען ראיתי פסק האדונים כך וכך ע"כ הריני להגיד לאדם ישרו ואמתו למען לא יאמרו הבריות עלי מתעבר על ריב לא לו ומוסר חרף ביד שכנגדינו להרוס מצבינו ומה לי ולהם:

116

קי״זע"כ דברתי מדרך מוסר וד"א אמנם הנונע מזה לדינא קושטא קאמינא כי עד היום הזה כבר באו לפני איזה מעשים בענין כזה והוריתי הלכה למעשה שאין קדימה לבן ואם יש אחר טוב ממני וכ"ש שהציבור חפצים באחר והאמנם הרמ"א בי"ד ססי' רמ"ה העתיק דברי הרמב"ם בהל' מלכים ומשמע שעכ"פ אם אין מנהג או אין ציבור חפצים דוקא באחר יש קדימה לבנו גם לרבנות אך המג"א ססי' נ"ג מייתי תשו' רשד"ם (והוא בסי' פ"ה שם ובסוף התשו' ע"ה) וגם דברי הרמ"ע דכל זה בשארי התמניות אבל במינוי רבנות של תורה הפקר הוא כדאי' ביומא ואפי' משוח מלחמה אינו מוריש מינייו לבנו ולכה"ג אצטרך קרא ולא ילפינן ממלך מינוי קדושה ממינוי מלכות ושארי פקידות דמייתי תוס' סוטה מ"א ע"ב ובעשרה מאמרות כ' אנשי בית שני כאן שניטל המלכות מבני דהע"ה לגמרי ע"כ הנהיגו מהלל ואילך למנות נשיא תורה מזרע דהע"ה לקיים לא יסור שבט מיהודה ומשו"ה היה להם מן אז והלאה בירושה מטעם מלכות לא מטעם תורה וכבר הארכתי בזה בתשו' והעליתי כן להלכה שוב מצאתי בס' גנת ורדים חי"ד ססי' ז' ח' פלוגת' בזה:

117

קי״חואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א ססי' רמ"ה דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"ץ ואטו מפני שהוא ג"כ שר בתורה מגרע גרע הרי קמן דמהלל ואילך אע"פ שהיה נשיא תורה מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות ב"ד ירשו בניהם ה"נ דכוותיה וב"ה שזכיתי להפך בזכותי' דת"ח ובניהם אחריהם:

118

קי״טאך מ"מ בענין רבנית דמדינה שעיקרו שיהיה גדול מכל רבני המדינה ושישאלו ממנו ועל פיו יצאו ויבואו ואם איננו גדול מהם בודאי לא יועיל ירושת אבותיו אי גדול מכולם אזי אפי' איכא בעלמא גדול מזה מ"מ זכות אבותיו יעמדו לו להקדימו אבל אי איכא במדינה גדולי' ממנו א"א לומר שיש לו קדימה וא"כ אפי' אחר שיתפרסם לי כן שהוא זה גדול מכולם אם אכתוב כן אפי' יהיה אמת מ"מ אני כמטיל קוצים בעיני הרבה רבנים ע"כ לכשיגיע הדבר לכלל זה צריך מיתון והתחכמות והזמן יגיד לטובה ואחתום בברכה מרובה כנפשו היקדה ונפש אוהב נאמן. פ"ב יום ה' ב' אדר תק"צ לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

119

ק״כשלום וכ"ט לה"ה הרב הדיין המופלג המפואר כבוד מו"ה וואלף ב"ה דיין דק"ק ס"ה יע"א:

120

קכ״אגי"ה הגיעני נידון מי שמתו אבותיו בכ"ט אדר ראשון לדעתו ינהג יא"צ בכ"ט וחולקי' עליו ומביאי' ראי' מבר מצוה בש"ע א"ח סי' נ"ה ומעלתו כ' דאין לדמות יא"צ לבר מצוה דכיון דכלו להמת יב"ח נגמר דינו וממילא היא"צ ביום שכלו יב"ח הנה בדין זה הלכו נימושות ועכ"פ לא אמנע מלבאר מה שצריך ביאור בעזה"י ולעמוד על דברי רבותינו ודעת קדושים אמצא יעזרני ה' ויעמידני על האמת:

121

קכ״בפ"ק דר"ה ט"ו ע"א בעי מיני' ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר"ה שלו אימת עייל שבט שבט דחדשים פירש"י של לבנה או דתקופה פירש"י סוף שלשים של תקופת טבת נכנס שבט של חמה ופשיט לי' דחדשי' שוב בעי מיני' היתה שנה מעוברת מהו פירש"י אימת ר"ה שלו שבט הסמוך לטבת או אדר הראשון שהוא במקום שבט ופשיט הלך אחר רוב השנים פירש"י מי ששמו שבט וכ' תוס' דחדשי' אע"ג שבישול התבואה הולך אחר החמה דכתיב ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מוני' ללבנה עכ"ל ולכאורה קושיתם קשי' עצומה דהרי לעיל י"ד ע"א אמרי' שבט ר"ה לאילנות הואיל ועבר רוב גשמי שנה פירש"י ועלה שרף באילנו' ונמצאו הפירו' חונטין מעתה ועפירש"י עוד שם ד"ה מאי קאמר וכו' ע"ש וידוע ממגד תבואת שמש קאי על פירות האילן וגרש ירחים קאי אפירות הארץ כגון קשואי' ואבטיחי' כפירש"י בחומש וא"כ חניטת פירות האילן אין להם בלבנה ומאי תירצו ה"נ כתיב גרש ירחים ומה יתן ויוסיף מה שישראל מונין ללבנה וכי מפני זה ישתנה שרף האילנו' וגם אם נדחק דמעשר פירות דרבנן והם אמרו והם אמרו מה יענה הרמב"ם דס"ל מעשר פירות דאורייתא וגם אם נדחק לומר דוקא אאתרוג קאי דגדל על כל מים כמו ירק מכל מקום האיבעי' שני' היתה שנה מעוברת היא בכל האילנות ואפי' בזיתים וענבים דלכ"ע מעשר דאורי' ופשיט הלך אחר רוב שנים דשמו שבט ומה ענין שם לכאן כיון דעדיין לא בא שרף לאילנו' מהיכן יחנטו ואמרי' במס' סנהדרי' י"ח ע"ב אר"פ ש"מ שתא בתר ירחא אזיל פי' רש"י אחר ירחי' הראוי' להיות אם לא נתעברה הולך קור וחום של שנה וצינה הראוי' להיות במרחשון הוי בתשרי כשמתעבר עכ"ל וא"כ מה לי אם רוב השנים שמו שבט או לא כיון שעכ"פ עדיין צינה של טבת הוא בשבט אין שרף באילנות ולא יחנטו ומעשר בתר חנטה אזיל א"כ מהיכי תיתי לקבוע ר"ה בשבט ולכאורה צע"ג אבל האמת יורה דרכו כי זה הכל נבנה על כללא דכייל ירושלמי לאל גומר עלי ומייתי לי' ש"ך סי' קפ"ט סקי"ג והשרש דהטבע משועבדת לתורתינו הקדושה ובתולה שנבעלה אעפ"י שעפ"י טבע כבר גדלה זמן הראוי שלח יחזרו בתולי' מ"מ כיון שעיברו ב"ד החדש הטבע משועבדת לתורה והוחלש כחה וחוזרת בתולי' וכן מי שנעשה בן י"ג שנה ויום א' עפ"י טבע חזקה שהביא ב' שערות ונמלכו ב"ד ועיברו אפי' בדקנו ומינאי' בו שערות הרי הם שומא ואם כבר אכל חלב ונתחייב חטאת או מלקות נפטר מחיובו ע"י עבור ב"ד וכן בן ט' שנים לביאה וכדומה וכל זה ביחד להדי' בתשו' מהר"י מינץ סי' ט' דמייתי ש"ך הנ"ל ונאריך בדבריו לקמן אי"ה והיינו דחידש לן ר"פ בסנהדרין הנ"ל שמע מינה ירחא בתר שתא אזיל דהוה סד"א דמטעם לאל גומר' עלי ישתנו העתים ג"כ קמ"ל כיון שזה אינו נוגע לתורה משו"ה עולם כמנהגו נוהג לענין קור וחום ומשו"ה מספקא לי' לר' יוחנן בר"ה ט"ו הנ"ל כיון דשתא בתר ירחא אזיל וצינה וקור במקומו עומד א"כ אין האילנו' חונטי' בט"ו בשבט דלבנה אלא בט"ו דחמה ופשיט לי' דלא כן הוא אלא כיון דזה דבר הנוגע לתורתינו הקדושה משועבדת הטבע לתורה ודיניה וחונטי' האילנו' כמו ברוב השנים בשבט הסמוך לטבת ומי שאמר לשמן וידליק אומר לחומץ וידליק והקור לא יזיק והיינו דכ' תוס' ישראל מוני' ללבנה והטבע משועבדת לה:

122

קכ״גומה"ט פשיטא לי' למהר"י מינץ סי' ט' דתינוק הנולד באדר ראשון וכשעברה י"ג שנים ונכנס לשנת י"ד הוא פשוטה נעשה ב"מ באדר ולא בשבט אע"ג שבשבט כבר עברו עליו זמן שראוי להיות שערותיו מבושלת כראוי מ"מ לאל גומר עליו וכ' הרי כמה בני י"ג עברו עליהם ה' עיבורי' בי"ג שנים וכמה עברו עליהם רק ד' עיבורי' ומ"מ הכל חד מטעם הנ"ל ועוד פשט התם הה"נ מי שנולד בשנה פשוטה ושנת י"ד שלו מעוברת נעשה ב"מ באדר שני ואדר הראשון כמאן דליתא ומובלע באדר הראשון דלענין זה שני החדשים כאחד חשיבי וכ"כ בירושלמי דמס' מגילה הראשון תוספת והשני עיקור ומייתי לי' פר"ח א"ח סי' נ"ה סק"י באופן דאדר הראשון איננו לא שבט ולא אדר והכל מטעם הנ"ל.

123

קכ״דאמנם מי שנולד באד"ר ושנת י"ג שלו נמי מעוברת אשר לכאורה לפי הנ"ל הי' לנו לומר דאד"ר כמאן דליתא ושני עיקר והרי כל העיבורי' שהי' בתוך י"ג שנותיו לא חשבי' ב' החדשי' אלא לחדש א' א"כ מה לי שנה אחרונה ומה לי האמצעי' ולאל גומר עלי סתמא כתיב וזו היא דעת מג"א סי' נ"ה אבל במהר"י מינץ פשיטא לי' מסברא דסוף דינא כתחלת דינא כיון שנולד באד"ר מחשבי' לו בשנה האחרונה אד"ר לחדשו ונעשה בו ב"מ ולא כ' שום סברא וראי' אלא סוף דינא כתחלת דינא והסכימו עמו כל גדולי האחרונים ואין שום א' מפרש דבריו לבר מספר מעיל צדקה מייתי ראי' דרושיי' ממדרש מה שאין דרכו ז"ל והוא רק פלפול וחריפו' ודרוש יע"ש:

124

קכ״הואולי י"ל טעמו של הגאון ז"ל דהרי זה כשנולד באדר הראשון הי' דנים אותו לפי אותו החדש לכשמלאו לו שלשים יום מאותו החדש הי' דנים אותו לבר קיימא הן לענין בכור הן לענין אבילות או ההורגו וכתיב מבן חדש תפדה דמזה ילפינן דלאחר חדש יצא מספיקו' הנ"ל ולא אמרי' דבאדר בעי' ב' החדשים כי החדש הראשון לא יחשב בכלל חדש דקרא זה לא יעלה על הדעת לאמור כן וכיון שכבר החלטנו לגבי האי ילד דשלשים יום דאדר הראשון לחדש יחשב לו ע"כ בפגוע בשנת י"ג לדין על החדש א"א לאחוז החבל בתרין ראשין אע"ג דהעיבורי' שבנתיים לא חשבנו לו לפי שלא היינו דנים עליהם בפרוטרוט אבל החדש של שנת י"ג שאנו דנים עליו ע"כ אמרי' סוף דינא כתחלת דינא ונגמר שעתו בזמן ההוא דכיון דסברא זו סברא דאורי' היא הדרינן לאל גומר עלי שיהיה גדולו של זה נגמר קודם זמן הראוי' לילדים כגילו כנלע"ד ליישב סברא הנ"ל:

125

קכ״ועד כאן דברנו מבר מצוה והנה בסוף התשובה ההיא כ' דלענין יא"צ דעת מהרי"ו להתענו' בשני והוא ז"ל כ' שלא ידע מתחלה דעת מהרי"ו והיה מורה ובא להתענו' בראשון דכיון דשלמו למת יב"ח וכי מפני שנת עבור השנה יהיה זה נתון בדין חדש יותר לעות אדם בריבו ה' לא ראה אלא יא"צ שלו בראשון וכן לעולם ואי משום אקדומי פורענתא לא מקדימי' הכא משום כיון דמשום כפרה ותשובה הוא לא שייך אקדומי פורענותא ומ"מ עכשיו שראה דברי מהרי"ו הוא אומר לשואלי' יש פלוגתא בזה והם יבררו כרצונם ע"ש הנה מ"ש היכי דלכפרה אתי לא שייך אקדומי פורענתא לא מקדמי לא ראה דברי הרמב"ם רפ"ה מהל' תענית שכ' כל ד' תענית' אינם אלא לתשובה וכפרה לקיים והתודו את עונם ואת עון אבותם ואפ"ה מאחרי' ולא מקדימי' משום אקדומי פורענתא לא מקדמי כמבואר פ"ק דמגלה ומ"ש לעות אדם בריבו ה' לא צוה לכאורה צריך לומר דס"ל דוקא גבי הטבעיי שייך לומר לאל גומר עלי אבל לא במשפט ה' וצ"ע הא אי ב"ד מעברי' השנה נדחי' ר"ה ויה"כ ומתעכב כפרת כל ישראל ועל זה אמרו במדרש רבה פ' אמור הקב"ה משיב למלאכי' ששואלי' אימת ר"ה ויה"כ ומשיב אני ואתם נרד לב"ד של מטה כלומר אפי' הכינו כסאות למשפט כל יושבי תבל ונמלכו ב"ד לעבר החדש הרי נדחה יום הדין ממקומו וב"ד של מעלה תלוי בבחירת ב"ד שלמטה והנה כמה בני אדם מתים קודם יה"כ ולא זכו לכפרה ואלו לא עיברו הי' חיים עד אחר יה"כ וזכו לכפרה בעה"ז וצ"ל דס"ל למהר"י מינץ דזהו דוקא בכללית האומה בכלל וכל אפין שוין אבל לעות אדם יחיד בריבו לא נ"ל ודוחק ועוד אני אומר הרי הגאון ז"ל כ' וכן לעולם פי' לעולם כשיארע יא"צ של זה בעיבור יתענה בראשון מטעם הנ"ל שלא לעות בריבו וצריך להסביר ע"פי המקובל כשם שמשפט רשעי' בגיהנם יב"ח כן כל הצדיקי' הזוכים לחזות בנועם ה' מ"מ משתנה ומתעלה ממדרגה למדרגה למעלה מהראשונה ויושב גם שם יב"ח ושוב ביא"צ מעייני' בדיני ומתעלה וכן לעולם ע"כ כ' הגאון וכן לעולם לא יעותו בריבו שלא להעלותו למקום משכן כבודו מפני עיבור החדש כך צריך לומר ועתה אני שואל ובא הנה משפטו י"ב חדשי לבנה שהם שנ"ד יום בשנה כסדרן ומת באד"ר נימא לשנה האחרת בשבט כלתה לו שנ"ד כי לא יעותהו ה' בריבו וכן לעולם יהיה יא"צ שלו בשבט עד אחר ב' שנים שיעברו השנה ויהי' מן שבט עד טבת שנ"ד ימים הלא לא יעותהו בריבו יהי' יא"צ בטבת ואם עוד יעברו השנה יהי' מטבת עד כסליו שנ"ד ימים ויהי' היא"צ בכסליו מי שמע כזאת מי ראה כאלה:

126

קכ״זאמנם לא כ' הגאון זה אלא מאדר לאדר אם מת באדר פשוטה יהיה היא"צ לעולם באדר הראשון דאיכא עכ"פ שם אדר עליו וע"ז שייך לא יעות בריבו שלא לדחות עד אדר השני אבל להמיר אדר בשבט בשינוי שם לא עלתה על דעתו כדאמרי' בר"ה ט"ו הנ"ל דאזלי' בתר רוב הימי' דלא מחליפי' שבט באדר וה"נ דכוותי' וזה ברור לפע"ד בעזה"י דאותו שמתו אבותיו כ"ט אד"ר בשנה מעוברת היא"צ שלו בכ"ט אדר בשנה פשוטה בלי פקפוק כלל: פ"ב כאור בקר ליום ד' טוב אדר תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

127

קכ״חשלום וכ"ט וכתיבה וחת"ט לאלתר לחיים טובים ומתוקים להנהי תרי צנתרות המריקים מאליהם זהב יקר מפנינים חריפים ובקיאים ומשוננים לאנשי מופת קדושי ישראל המה בנים נכדי ונינים ה"ה הרב החרוץ מו"ה מרדכי זאב והרב החרוץ מו"ה יוסף שאול נ"י תרווייהו גברא רברבא ומאורים גדולים במסלות בית אל עולים ה' עליהם יחיו:

128

קכ״טאהוביי ידידיי רבנים מופלגים נ"י טעמתי מעט דבש כצפיחית ולשד השמן מנועם אימרא יאה הני מילא חורפא דשדרא לן ונהניתי ואמרתי ברוך שככה לו ויען אין הדבר נצרך לשעתו ולא לדינא כלל ולכשיוצרך לא לדידי צריכא והלא עמהם הכרתי והפלתי דודם י"נ הגאון הגדול נ"י אב"ד דק"ק לבוב ואנכי פה בקרית חוצות בלי ספרים ובלי הכנה רבה דאוריי' ואני עוסק ברפואות הנפש ואין פנאי לנצח ולפעול פעולה תמימה כימים ימימה אך מה אעשה והנה כתבו פר"מ אלי זה שלישים זא"ז ואלצני להשיב על כל פנים על דבריהם העמוקים המתוקי' מצהירים כברקים אמרתי לא אשיב עוד פניהם ריקם ואבוא בקצירת כדרכי כי לא באתי לבונן אבנים כי אנכי מדבר על לב מבינים גדולים ורעננים:

129

ק״לע"ד אשר שאילנא קדמיכו למ"ד ק"ש דרבנן אי מסופק גם באמת ויציב דלהתוס' ברכות כ' ע"א חוזר וקורא ק"ש עם פרשת ציצית משום דאית ביה תרתי קבלת מלכות שמים ויציאת מצרים אי צריך לחזור ולברך גם ברכותי' כלמ"ד ק"ש דאורייתא כבטש"ע סי' ס"ז או דלמא למ"ד ק"ש דרבנן. ומסתיין שיחזור על ק"ש משום י"מ ולא על ברכותי':

130

קל״אוהנה בגוף הדין אי קיי"ל ק"ש דאוריי' או לא לא אכניס עצמי כלל באשר כבר הלכה מרווחת בישראל ק"ש דאורי' כפסק הרי"ף ורמב"ם והרא"ש בפסקיו ותר"י ורשב"א והרא"ש בתשובה כלל ד' שהעתיק בשם תוס' דק"ש דרבנן הנה זה הדיבור בעצמו הוא לפנינו במס' מגלה כ"ד ע"א ד"ה מי וכו' ושם לא כתבו אלא דברכו' פריסת שמע דרבנן ולא הזכירו ק"ש כלל ש"מ דתוס' שלפנינו שם ס"ל ק"ש דאוריי' ודלא כהתוס' סוטה ר"פ אלו נאמרין:

131

קל״בוההוא דהתוס' דמגלה ותשו' הרא"ש הנ"ל דאיירי בי' לא אפטור בלי לויה של דברי תורה בעזה"י אלו הן קיצור דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל דהקשה הא לר' יהודה סומא פטור ממצות ואיך פקח שנסתמא יפרוס על שמע ותי' ק"ש דרבנן ואתי' דרבנן ומפיק דרבנן והק' פר"ח רס"י ס"ז ג' קושיו' א' סתירה בפסקיו פ' מי שמתו פסק להדיא ק"ש דאוריי'. ב' עכ"פ מה יענה הרא"ש לר' אלעזר דס"ל ק"ש דאוריית' מה יתרץ על מתני' דמגלה דלר"י סומא שראה מאורות פורס על שמע ורוצה לומר הפר"ח דע"כ פריסת שמע דמתני' היינו ברכה ראשונה שבק"ש ולא ק"ש עצמו וכמ"ש רש"י במגלה כ"ג ע"ב:

132

קל״גתו הקשה ק' ג' נהי דפליגי בק"ש באמת ויציב לא פליגי ואיך יוצא הסומא י"ח והרי עיקר ראיתו מפ' ערבי פסחים דמייתי תוס' מגלה כ"ד הנ"ל והתם מבואר דבי"מ דאוריי' לא מצי מפיק סומא וכ' פר"ח וז"ל ואין להתעקש ולומר דבי"מ דכתיב בי' זכירה והוא בפה כדמוכח פ"ב דמגלה אינו מוציא אחרים י"ח דליתא דהא קיי"ל בפ' לולב הגזול שומע כעונה עכ"ד. ודבריו האחרונים הללו מאוד תמוהים דאם זכירת י"מ בפ' ע"פ חמיר משום דזכירה משמע בפה א"כ דק"ש נמי הא מהאי קרא דלמען תזכור נפקא שהוא דרשת בן זומא שלא זכה בה ראב"ע וא"כ בכל בקר וערב צריך לזכור בפה ואיך יוציא הסומא י"ח אבל הדבר אינו כמו שחשב הרב ז"ל אלא מ"ע דליל פסח הוא מוהגדת לבנך ובעי בודאי הגדה בפה עיין גטין ע"א ע"א תוס' ד"ה והא ועכ"פ מחשבה וזכרון בעלמא לא מהני מש"ה סומא אינו יכול להוציא בדאוריי' (אפילו לכ"ע מדכתיב בעבור זה) ועיין במנין המצות להרמב"ם שבראש היד החזקה ושבספר שרשים שלא הביא רק לשון הקרא והגדת לבנך וברפ"ז מחמץ ומצה צירף לזה גם פסוק זכור את היום ע"ש ועכ"פ ביום ההוא בעי אמירה בפה בלי ספק ולכן צריך שיוציאו מי שהוא חייב ומ"ש פר"ח דבפ' לולב הגזול אמרי' שומע כעונה אשתומא קאמר מה בכך הא על כל פנים צריך שישמע מבר חיובא והענין בזה הוא כך דבכל המצות שאינם מוטלים על גוף האדם שלוחו כמותו וא"צ לעמוד על גביו כלל ומש"ה מ"ע שציוה הקב"ה למול בנו שעיקר המצוה שיהיה הבן נימול ומוטל על האב שלוחו כמותו ואפילו האב במצולות הים ומ"ע של שחיט' קדשים שמוטל על הבעלים שיהי' קדשיהם נשחטים או שיהי' כרי מופרש ממתנות כהונה וכל כיוצא בזה הוה שלוחו כמותו ושלא בפניו אבל מצוה שעל גופו כגון להניח תפילין וליקח לולב א"א לשלוחו שיניח על ידו של עצמו או ליטול לולב בידו ויוציא רבים י"ח זה א"א ויעיין כפות תמרים בזה (ואין הספר אתי לציין במקומו) וה"ה בעבירה כגון שביתת שבת שהמצוה שינוח הגוף ואזהרה שלא יעשו ידינו מלאכה ומש"ה אפי' למ"ד יש שליחות לעכו"ם להחמיר ויש שליח לד"ע היכא דאיכא בר חיובא מ"מ מותר מן התורה שיעשה נכרי בשליחתו שאין ידו של גוי העושה מלאכה כידו של ישראל והארכתי בזה בחי' ר"פ מי שהחשיך ולפ"ז בכל מצות התלויי' בדבור פה א"א שיוציא אדם את חברו י"ח דאין פיו כפיו ואלולי כן היה אדם בשוקים ורחובות וזה פורס על שמע בבהכ"נ ומוציאו ידי חובתו וכיוצא בזה (ומ"ש שלהי ר"ה להוציא עם שבשדות מילת אחריתי היא ואין כאן מקומו כמובן) ולא עלה זה על הדעת ע"כ אחז"ל שומע כעונה כיון ששומע ומכוון לדבריו שמיעת אזנו הוה כמוציא בשפתיו ממש וכאלו נעשית המצוה בגופו של זה נמצא יש כאן ג' מיני מצוה המוטלת על גופו לא שייך שליח כלל ושלא ע"י גופו נעשית ע"י שליח אפילו שלא בפניו ויוצא י"ח ומצוה תלוי' בדיבור אי שמע הוה כעונה ויי"ח ובלבד שישמע מבר חיובא:

133

קל״דנמצא לפ"ז אמירת הגדה בליל פסח דנפקא מוהגדת לבנך שצריך אמירה בפה אינו יוצא י"ח אלא בשומע מבר חיובא אבל למען תזכור דבכל יום ויום דפליגי בי' בן זומא ורבנן בזכירה בלילה ובהא י"ל כהס"ד דפר"ח דבזכירה בעלמא לא סגי ולא בעי אמירה בפה מן התורה מדלא כתיב לא תשכח כבפ' עמלק ואע"ג דכ' מג"א סי' ס' דכל הזכירות מצוה בפה מ"מ איננו עיקר בקרא דלא כתיב אלא זכירה ונהי דנ"ל דלא סגי בהרהור בי"מ בעלמא דא"כ למה אמרי' חוזר ואומר אמת ויציב ומשמע לומר דבנוסחת אמת ויציב כתיקון חכמים ובתר"י מסופק אם יסיים גם בא"י גאל ישראל ואמאי הא לענין דאוריי' סגי בהרהור וזכירה בעלמא ולענין הוצאת ש"ש לבטלה ליכא למיחש בהרהור אע"כ בהרהור בעלמא לא נקרא זכירה אלא בשומע מן א' הקורא הענין אלא דלא בעי שיהי' הקורא בר חיובא בזה כיון שעיקר המצוה זכירה ולא קריאה ועמ"ש תוס' ברכות כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן וכו' ומיושב קושי' ג' דפר"ח לכאורה אלא שעדיין עומד נגדי תקיעת שופר דלרוב הפוסקים אין מצוה בתקיעה אלא בשמיעה ועיין רא"ש שלהי ר"ה ועיין ה"ה פ"א משופר הלכה ג' ד"ה שופר הגזול וכו' ואעפ"כ אינו יוצא אלא כבשופר השומע מבר חיובא וה"נ אי נימא דזכירת י"מ לא סגי בהרהור אלא בשומע מפי הדר צ"ל בר חיובא ולא הועלנו כלום אלא שצ"ל אם יענו אמן על בא"י גאל ישראל כבר אמרו בפיהם י"מ ויי"ח:

134

קל״הולישב ב' קושי' הראשוני' של הפר"ח אקדים דהנה בהא דאמר שמואל ק"ש דרבנן כ' תר"י וז"ל ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשא דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס"ל אינו חוזר וקורא עכ"ל מבואר מלשונו דס"ל לשמואל נמי דאוריי' לקרות בשכבו ובקומו שום דבר מדברי תורה ובכל שהוא יוצא ואתו חז"ל וקבעו ג' פרשיות אלו ולנן ספיקו להקל ובלבד שכבר קרא או עוד יקרא פסוק אחד מד"ת וכמדומה לי שתוס' בסוטה ל"ב ע"ב הרגישו בשיטה זו ובאו לדחותה שכ' וז"ל מדקאמר ההוא בדבר"י תור"ה מכל"ל ודבר"ת ב"ם דוק"א בק"ש וכו' ע"ש והאריכו' הזה אינו אלא לשלול שיטה הנ"ל שלא נאמר ודבדת בם נמי בד"ת איזה פ' שיהי' וקביעו' פרשיות אלו דרבנן ולשלול זה כ' ודברת בה בק"ש ממש קאמר ומיהו אין הכרח בדחי' זו די"ל לדבר בם בעסק התורה כתיב לגרוס עם הבנים ולא למ"ע קבוע בשכבך ובקומך משא"כ ודברת בם שהוא מ"ע שאפי' מי שתורתו אומנותו כל היום לא יי"ח עד שיקרא שום פ' א' בזמן שכיבה וקימה לשם מ"ע זו. שוב הראוני שזכיתי לכוון בזה דעת שאגת ארי' סי' א' והאריך והסביר הדבר שזהו דעת שמואל והאריך להוכיח זה ע"ש ולפ"ז ר"א דפליג ס"ל דפרשיות אלו דוקא מה"ת אמנם מצאתי ראיתי בתומת ישרים סי' י"ג דכ' בשם תוס' ופוסקים דס"ל בכוונת ר"א ק"ש דאורייתא היינו באופן הנ"ל והביא ראיות ברורות עצומות והדעת נוטה אליהם שכן הוא האמת ולבסוף כתב שהירושלמי דמייתי תוס' ספ"ק דברכות ד"ה בקשו וכו' סובר כן וסיים וז"ל הנה לך בהדיא שאף התוס' סוברים שפרשיות אלו קבועות מהמתקנים ודוחק לומר דכל אלו המימרות מהירושלמי אליבא דמ"ד ק"ש דרבנן דלא כהלכת' עכ"ל ע"ש ורמז עליו מג"א סי' ס"ז ע"ש ולפ"ז לר"א פרשיות אלו לאו דאורייתא אלא דמיירי בשלא אמר עדיין שום פסוק מדברי תורה ע"כ מספק חוזר וקורא כתקנה ושמואל פליג נמי אהא ודלא כרבינו יונה הנ"ל ונשארו ק' השאגת ארי' יע"ש ולע"ד נ"ל דלא פליגי שמואל ור"א כלל בגוף הדבר ולכ"ע דאורייתא שיקרא שום פרשה וחכמים ונביאים תקנו פרשיות אלו ומיירי בודאי שאמר כבר שום דברי תורה אך למ"ד מצוה צריכו' כוונה א"כ השתא דתקינו רבנן פרשיות אלו עם ברכותיהן לפניהן ולאחריהן אין שום אדם מישראל מכוין ליי"ח בקריאת שום פסוק ואפילו בקריאת פסוק שמע ישראל שרגילים לומר בברכת השחר כדאי' סי' מ"ו ובפסוקי דזמרה קודם ישתבח כי כל אדם רוצה ליי"ח כתיקון חכמים. ומ"ש ב"י סי' מ"ו אותו הפוסקים ס"ל מצות א"צ כוונה ומה"ט נמי פשוט דקידוש היום שלנו על היין דאורייתא וספיקו להחמיר אע"ג דמן התורה לא בעי יין ולא מקום סעודה ויי"ח במקדש השבת שבתפלת ש"ע כמ"ש ג"כ מג"א רס"י רע"א מ"מ כל אדם רוצה ליי"ח כתיקון חכמים על היין ובמקום סעודה לכן נ"ל מ"ש מג"א סס"י ס"ז דאם אמר שירת הים יי"ח הזכרת י"מ היינו אם נתכוון בה ליי"ח אבל מסתמא דעת כל אדם שלא ליי"ח אלא כתיקון חז"ל בגאולה הסמוכה לתפלה ומיהו בלאה"נ לא ידעתי מנ"ל למג"א שיוצא בשירת הים י"ח י"מ כי רחמנא קפיד תזכור יום צאתך ולא קריאת י"ס והמה שני ענינים מופרדים ואין כאן מקומו מ"מ הדרן להנ"ל די"ל דבהא פליגי שמואל ור"א ומיירי שמסתמא כבר אמר דברי תורה ופסוקים ושמואל ס"ל מצות א"צ כוונה וכדשלחו ליה לאבו' במס' ר"ה כפאו ואכל מצה מש"ה הוה תו ק"ש דרבנן ור"א ס"ל כהלכת' דמצות א"צ כוונה עיין א"ח סי' תקפ"ט ואע"ג שכבר למד כיון שלא נתכוון לצאת הוה ק"ש דאורייתא ומיושבי' הוכחותיו של שאגת ארי' בכוונת שמואל והוכחותיו של תומת ישרים בכוונת ר"א וכן משמע שהרי שמואל הזכיר להדי' ק"ש דרבנן ור"א דפליג לא הזכיר ק"ש דאורייתא אלא חוזר וקורא ק"ש והיינו כנ"ל דבגוף הדין לא פליגי דד"ת דאורייתא וק"ש דרבנן אלא פליגי בהנ"ל:

135

קל״ווזה י"ל דעת רש"י באית דגרסי' דמייתי שם ברכות כ"א ע"א ואית דגרסי הכא בלשון קושי' וכו' למאן דגרסי' הכי מפרשי' לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב עכ"ל וצ"ע לשון זה והכי הו"ל למימר למאן דגרסי הכי אזלי סתמא דסוגיא כשמואל דק"ש דרבנן והאי ובשכבך ובקומך היא קשי' ר' יוסף ותי' אביי לקמן ומה בעי רש"י בזה אע"כ כוונת רש"י דלא נימא לאית דגרסי שמעתי' אזלי לשמואל דז"א דהא שמעתי' אזלא לר"א ור"א ב"א כמ"ש תוס' י"ט ע"ב ד"ה ורב חסדא ור"א הא ס"ל חוזר וקורא ק"ש ע"כ כ' רש"י דס"ל אפילו לר"א ובשכבך ובקומך בדברי תורה ואם כן הכא בב"ק היה לן למימר שיהרהר רק פ' ציצית ואית תרתי דאורייתא חדא עוסק בפ' שבתורה ועוד יש בה י"מ ולמה לו פ' הראשונים שהם מדרבנן ומשני משום דאית בהו מלכות שמים:

136

קל״זומעתה לא נפלאת ליישב סתירת הרא"ש שבתשובה עם שבפסקיו דבפסקיו פסק ק"ש דאורייתא ר"ל כר"א דחוזר ואומר ק"ש יען לא נתכוין ליי"ח בכל הני פסוקי דגרס מקדם וככונת ר"א כן כוונת הרא"ש אלא שהעלימו ולא פרסמו דבר זה להדי' הסוברים כן ובתשובה שכ' העתק מתוס' אשר כבר כתבתי לעיל שהעיד בעל תומת ישרים על התוס' שס"ל שיטה זו א"כ יפה כ' דלא תקשי אדר' יהודה איך יפרוס על שמע דק"ש דרבנן ואם כוונתם דס"ל כשמואל והיינו שמצות א"צ כוונה מ"מ לא תקשי אאידך מ"ד כמו שהקשה הפר"ח דהא פלוגתא דתנאי היא פ' ע"פ ר' יוסי ורבנן ומיהו בלאה"נ לק"מ דהא הקושי' הוא מדיוקא איך אמר ר' יהודה מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס הא אפילו ראה נמי לא יפרוס לר"י דסומא פטור ממצות לזה ס"ל הא מי שראה מאורות יפרוס ואז יתכוונו הצבור בשום פסוק א' שיי"ח דאורייתא ושוב יוציאם הסומא בק"ש דרבנן משא"כ מי שלא ראה מאורות מימיו ואין כאן שום סתירה ונסתלקו כל ק' הפר"ח ובזה יהיישב גם מ"ש תוס' פ' התכלת גבי ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת וק' להו איך יפרש זה על ק"ש הלא כתיב כל מצות ה' ובשלמא אי פ' זו דוקא דאורייתא הרי היא כוללת כל מצות ה' וכמ"ש תוס' ספ"ק דברכות אבל יען כי מן התורה ליכא אלא לקרות שום פ' שבתורה וקריאת פ' זו הוא דרבנן א"כ איך שייך כל מצות ה' ע"כ כ' שהוא רק אסמכתא וא"ש תוס' אלו עם תוס' שבתשו' הרא"ש:

137

קל״חאיברא פש גבן לבאר מה עלה על דעת תוס' להכניס ק"ש בפריסת שמע שאינה אלא ברכה ראשונה של ק"ש שיש בה קדש וסדר קדושה שאינם נאמרים ביחיד וכפירש"י במגלה כ"ג ע"א ומה ענין לק"ש דאורייתא או דרבנן לכאן וצ"ע וצ"ל דהתוס' ס"ל נהי דנקרא בלשון חכמים פריסת שמע מפני שא"צ להוציא' אלא בפרו' היינו ברכה ראשונה מ"מ סתמא דמילתא עובר לפני התיבה ומברך כל הברכות עם ק"ש ופר"ח כ' לדיוקי' ממתני' איפכא דוקא מי שלא ראה מאורות לא יפרוס הא מי שראה ומסתמא יפרוס אבל לא יעבור לפני התיבה להוציאם בק"ש וזה אינו מוכרח וס"ל להתוס' שבתשו' הרא"ש אי הי' ק"ש דאורייתא לא נכון להניח לסומא לברך ברכת ק"ש ולכשיגיע לק"ש יעבור אחר תחתיו דא"כ אתי' לזלזולי בברכת ק"ש דרבנן וכל המחוב' לדאורייתא עשאוהו רבנן כדאורייתא דלא ליתי' לזלזולי ביה כאשר נבאר בעזה' וכיון שהותר לו לפרוס על שמע ע"כ לא יעבור אחר תחתיו בק"ש וא"כ ע"כ ק"ש דרבנן והא מילתא דאתי' לזלזולי כבר הזכירו הרבני' החריפים יחיו בתשו' והביאו ממ"ש מג"א רס"י קפ"ד סק"ז בשם מהר"ש חיון ומהר"י לבית הלוי במי שצריך לחזור ולברך בהמ"ז מספק צריך לברך גם ברכה רביעית משום דלא ליתי' לזלזולי בי' והרבנים הנ"ל חותי בה טפי בחריפות גדול ונפלא ונדבר מזה קצת לקמן אי"ה ואותן הספרים אינם במחיצתי מאין הוציאו הרבנים ההמה חידוש זה אבל לפע"ד אלו לא נאמר ראוי' ומחוייב לאומרו וראי ברורה ופשוטה מברכת על אכילת מרור בליל ב' של פסח שכל' עצמו אינו אלא מנהג אבותינו שהי' מברכים בי"ט ב' מספק וק' תינח מצה אבל מרור דרבנן דאפילו אבותינו לא הי' להם לברך על מנהג אבותינו בזה ויש בכאן מקום עיון בתוס' סוכה מ"ח ע"ב שתירצו מברכת שופר ביום ב' של ר"ה יע"ש ולא תירצו מעל נטילת לולב ומצה ומרור וצ"ל התם לא קשי' להו הלא מברכה דנוסחא בלמ"ד לשמוע קול שופר דומי' דלקרוא הלל אבל מברכה בע"ל כגון על נטילת לולב ועל אכילת מצה ומרור לא קשי' להו אבל הנ"ל קשי' בפשוט דס' ברכות במצות דרבנן להקל אפילו בכה"ג וק' מעל אכילת מרור בליל י"ט ב' של פסח אע"כ צ"ל כיון דמברכי' על כל הברכות שהם ס' דאורייתא קידוש וגאל ישראל ואכילת מצה אי לא יברכו על המרור אתי לזלזולי בי' והשתא ברכת מצה ומרור שהמה ברכו' נפרדות הם חיישי' לזלזולא מכ"ש ברכה רביעית דבהמ"ז דאיכא למיחש לזלזולא ובזה נדחו מ"ש הרבנים בעלי התשובה ני' דלא נאמר וניחוש לזילותא אלא בפ' ק"ש ולא בברכה דאיכא משום לא תשא אם לא היכי דסתרי אהדדי יע"ש באורך וכתבו שהיא עצה עמוקה וברכת מרור הוה תיובתא ולקמן אי"ה אכתוב טעם דלא חשו חז"ל ולא תשא בכל כיוצא בזה:

138

קל״טוהרבנים הנ"ל מביאים ראיה למהר"ש חיון והר"י הלוי הנ"ל מהא דהקשו תוס' בברכו' ט"ז דאומני' בטלים ממלאכתם בפרק ראשון ורבא ס"ל רק פסוק ראשון בעי כוונה וכ' הנ"ל דלשיטת הרשב"א דס"ל רק פסוק א' הוא דאורייתא י"ל דמחמרי' גם בכל הפרק ראשון דלא ליתי לזלזולא בי' ומדהראו דעתם דלא מזלזלי בדרבנן בפרק ראשון שוב לא צריכי להראות חיבתם בשארי פרקי ק"ש ואני אומר לא זו הדרך ולא זו העיר חלילה לנו להוכיח דין מחודש ע"י ישו' קו' תוס' וכי חבריהם וריעיהם של תוס' הם ואם תוס' הקשו ק' זו ש"מ אין סברתם אמת דאל"ה לא הוו מקשי התוס' מידי ודעת כל אחרוני' בטלי' נגד צפורנן של ראשונים. אלא דיש לומר דלשיטת הרשב"א דס"ל פסוק ראשון לבד דאורייתא י"ל ק' תוס' כנ"ל והתוס' הקשו למאי דצרף כל פרק א' הוא דאורייתא רק לא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון כדעת תר"י ודלא כהב"י ססי' ס"ג אבל כל הפרק הוה דאורייתא או כדעת רמב"ם להסכמת פר"ח דכל ב' פרשיות הוא דאורייתא ותו' שפיר הקשו ומקושייתם יש ראי' לשיטת רשב"א בפסוק ראשון לבד דאורייתא עפ"י סברת הרבנים מהר"ש חיון דחיישי' לזילותא ועפ"י מה שחידש הרבני' ני' דכיון שהראו האומני' דלא מזלזלי בדרבנן שוב מותרים לקרות שארי הפרשיו' עם מלאכתן ושוב כ' עוד שבזה נתיישב נמי ק' הפר"ח ושאגת ארי' להפוסקים בפ' ראשון לבד דאורייתא א"כ במשנת לא ישב לפני הספר ה"ל לאיפלוגי בק"ש עצמו בין פסוק א' לשארי פסוקים אע"כ משום זילות' והנה זה סותר למ"ש בקדמיתא דק' עכ"פ די שיפסיקו בפרשה ראשונה וכבר הראה שאינו מזלזל בדרבנן דהרי רק פ' א' דאורייתא ויחזור ללמודו בפ' ב' אע"כ ליתי' לסב' הנ"ל ואי ניחוש דאתי' לזלזולי בפרשה יותר איכא למיחש אם יקראו פ' ראשונה אע"פי שהיא מדרבנן ושוב ישבקו השני' יאמרו לא חשו לה רבנן להך פרשה כלל ואינה עיקרית דאותה הוה חשו לה כמו שחשו לראשונה שהיא דרבנן כמותה אבל בלא"ה אין נ"ל הכוונה שחששו שהעולם יזלזלו בה אלא שהוא זלזול ובזיון למצות דרבנן ורואה בשתה שמברכי' על מצה ולא על מרור וקורי' פ' א' ולא שני' או קורין בלי ברכותי' וכדומה זהו זלזול לדרבנן:

139

ק״מוהנה במ"ש הרמב"ם שכל שחוזר וקורא ק"ש הרי הוא קורא בברכותי' והפר"ח כ' שהעיקור כמ"ש כנה"ג דרמב"ם מחלק בין אתחזק חיובא ללא אתחזק וסברא נכונה היא ק"ו ממון הקל בהדיוט כשחמירה עליו תורה במתנת עניים צדק משלך ותן לו להחמיר בספיקו מ"מ מסקי' בחולין קל"ד ע"א בין חזקת חיוב לחזקת פטור הה"נ וכ"ש לענין ברכה כשיש להחמיר בספיקו עכ"פ יש לחלק בכנ"ל משום חשש לא תשא כמ"ש ב"י בשם הר"ר מנוח אע"ג דהאילא תשא בברכה שאינה צריכא דרבנן היא והם יכולים לוותר עליו והם אמרו והם אמרו מ"מ יתכן לחלק כנ"ל ובדרבנן אפילו היכא דאתחזק חיובא לא וויתרו על לא תשא שהרי הרא"ש כ' דשאלתות יליף ספק ברכו' להקל מדשמואל דאמר אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן והתם אתחזק חיובא אפ"ה פטור ואמנם תיקשי על ס' זו דברי רמב"ם פ"ג מה' חנוכה שכ' טעם שמברכי' על י"ט ב' דלא ליתי לזלזולי בי' ותיפוק ליה שהוא ס' דאורייתא וגברא בחזקת חיובא קיימא ואנו מנהג אבותינו אבל אבותינו עצמם הי' שני הימים שוים בספק ובכל יום מהם גברא בחזקת חיוב קיים ומן הדין לברך ואנו נוהגים כמנהגיהם וא"כ לאיזה צורך כ' רמב"ם טעם משום זלזול וכבר האריך שם בלח"מ ובמקום אחר הארכנו בו בחי' פ' במה מדליקי' ולהנ"ל י"ל דצריך לטעם זלזול לענין ברכו' מרור בי"ט ב' של פסח שהוא ס' דרבנן ועוד כל קידוש של י"ט הוא רק דרבנן כמ"ש מג"א רס"ז רע"א וע"כ משום זלזול ולעולם כבעל כנה"ג כנ"ל אלא דק' קצת לומר משום זלזול י"ט הלא מברכי' על ספיר' עומר בלילה ההוא ולא חששו לזלזול:

140

קמ״אומ"מ יש לפקפק דכל זה אם הברכה שייך להמצוה אק"בו כך וכך כיון שהמצוה מחוייבת גם הברכה שייך אשר ציונו להחמיר בספק אבל ברכת ק"ש והוא דרבנן לברך על אור עולם הזה על אור האמתי התורה הקדושה בברכת אהבה כאשר סמכם דהע"ה השמים מספרים וגו' לשמש שם אהל בהם ושוב סמך לזה תורת ה' תמימ' אבל איננו ברכה על ק"ש אק"בו לקרות שמע וכ"כ ב"י סי' מ"ו ע"ש וא"כ מ"ט לחזו' הברכות מספק ע"כ אין לנו אלא סברת הרשב"א בתשובה שהוציא כן מר"א דאע"ג דמן התורה ליכא אלא פסוק א' להרשב"א ופרק א' לשארי פוסקים ומ"מ צריך לחזו' כל ק"ש ש"מ כך הי' תיקונם מעיקרא שכל שצריך לקרות מספק יקרא כתיקונה וטעמא נ"ל דלא לזלזלי באידך וכמ"ש לעיל מברכת מרור וה"ה בכל סדר ברכת ק"ש דדא ודא א' היא:

141

קמ״בולהסביר הדבר איך תיקנו חז"ל לברך מספק אפילו על ס' עשיית מצוה הנה שיטת רמב"ם בס' המצות שלו ובחבורו ה' ממרים דכל תיקוני חז"ל דאורייתא ממש הוא והיא מ"ע דאורייתא ככל אשר יורוך והעובר ע"ז עובר על לאו דאורייתא לא תסור ולהרמב"ם לפ"ז אע"ג דכל הספיקא לקולא מן התורה מ"מ האוכל ס' נבלה אחר שאסרוהו חכמי' פטור מלאו דנבלה אבל עובר על עשה ול"ת אשר יורוך ולא תסור והרמב"ן בשרש א' ב' צווח על זה א"כ מ"ט הקילו חכמים בדברי סופרים וספיקותיהם הלא הכל דאורייתא וכ' שדוחק לומר שכך התנו חכמים שיהיה תקנותיהם על זה האופן זה נ"ל דוחק אמנם התשב"ץ בס' זוהר הרקיע החזיק זה לאמת ברמב"ם שחכמים התנו כך בתקנתם ומחלו להקל על אלו האופני' לולי כן הי' דאורייתא ועיי' בנושאי כליו בהלכות ממרי' נמצא לפ"ז היכי שלא וויתרו חכמים בתקנתם כגון בק"ש הנ"ל שכיון שספק קרא ק"ש אפילו נימא מן התורה פטור דספיק' לקולא מ"מ מדרבנן חייב א"כ חייב מן התורה כי כל תקנתם דבר תורה היא אלא שהם התנו בספיקא דרבנן שהם הברכו' יהיה להקל ואם בק"ש או היכא דאתחזק חיוב' ראו לתקן שלא יוותרו על תקנתם או ראו שיש לברך על ספק מרור בי"ט שני כיון שלא וויתרו בכאן המרור דאורייתא והברכה דאורייתא וכל פרשיותי' ק"ש וברכותיהם דאורייתא כנלע"ד להסביר הענין ואין כאן מקום לקבל אריך:

142

קמ״גועכ"פ נ"ל פשוט כפסק הרבנים הנ"ל דלעולם חוזר ומברך ברכת ק"ש כיון דחוזר מחמת ס' י"מ וא"וי דאורייתא וחוזר כל ק"ש ממילא יחזיר על ברכותי' דלא ליהוי זלזול בדרבנן כמ"ש לעיל ולא אאריך בשאר פלפולים עמוקים שנכנסו בעלי תשובה שאינו ענין לכאן ואני חוץ למחיצתי וספרי אינם אתי אך מ"ש שהגאון בס' ישועות יעקב העמיק עיון היכי דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אם נזדמנו דאורייתא ודרבנן יחד ולא צריך חיזוק אי מ"מ עשו חיזוק או לא ספרו של הגאון אינו פה במחיצתנו אבל הדבר פשוט בעיני מש"ס תעני' י"ז ע"ב לא נצרכו אלא לאסור יום שלפני' וכו' ר"ח דאורייתא וכו' וכן י"ח ע"א לאסור יום שלאחריו יע"ש מבואר להדיא אפילו היכא דמקלע אהדדי בעי חיזוק והדברים מבוארים אצלנו בחידושינו שם ואין פנאי להאריך וה' שנותיהם יאריך כנפשם היפה ונפש א"נ לכם עבדי ה': יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' ער"ח אלול קפז"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

143

קמ״דתשובה

144

קמ״השלום להרבני המופלג מו"ה אברהם צבי כ"ץ נ"י:

145

קמ״ויקרתו הגיעני ולא ידעתיו אכנהו אך מכותלי כתבו ניכר כי בר אוריון הוא ונפשו בשאלתו נידן כי א' התריז נגדו ומיחה שלא יעברו לפני התיבה במלבושי בגד צמר באמרו כי התפלה שבנוסח ספרד שהם מתפללים היא לעילא מכל ברכתא ואין הלובש בצמר כדאי הוא לה אהובי ידידי הלא שניכם מודים שרוב כל ישראל מלובשים בבגדים הנ"ל ואינם חוששין שמא נתערב בהם חוט פשתן ומ"מ הנזהר קדוש יאמר לו אבל שזה אין כדאי וראוי' לעבור לפני התיבה בשביל זה הס שלא להזכיר וגם כשנגדו החולק עליו מודה בזה אלא שאמר טעם ע"פ סוד נסתר שנוסחא ספרדית אינה סובלת זה והוא דבר שאין אני יודע מה הוא סח אולי אם יבואו דבריו אלי ויורני איך ומה ומתי אבינה ואדון ביניכם אבל סתמא כפרושו הבל יפצה פיהו:

146

קמ״זהנה כבר גליתי דעתי לכל העומדים לפני כי כך קבלתי מרבותי זצ"ל והם מורי הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר זצ"ל והגאון רבן של כל בני הגול"ה הפלא"ה ז"ל אשר מימיהם שתיתי ת"ל וממקורם חצבתי כי כל הנוסחאות שוות זו כזו וכל שיש בזו יש בזו אלא שאין אתנו יודע עד מה ואנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות ונוסחאו' הללו כי כולם לדבר א' נתכוונו כמו סגנון אחד לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד כי כל נוסחא ונוסחא אינה אלא סגנון אחד משונה מחברתה אבל הם עולים למקום אחד וכשבא נר האלקי' האר"י זצ"ל ואיזן וחיקר ותיקן כי הוא ידע תוכן הדברים הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדי' יען כי היה ספרד ואילו היה נמצא באשכנזי איש כמוהו היה עושה כיוצא בזה בסידור אשכנזי ועתה בדורות האחרוני' הבאים בסוד ה' די להם שמבינים דברי האר"י זצ"ל אבל אין אתנו יודע להוציא כן מנוסח אשכנזי ע"כ טוב להם להתפלל מסידור ספרדים שנרשם שם מקום ההכלות והיחודים ע"פ האר"י ז"ל ומה שיתפללו אשכנזי אע"פ שגם שם נרמז הכל והמתפלל על דעת המתקן הנוסחא ההיא עד מהרה ירוץ דברו ומ"מ נוח להם להתפלל מה שמבינים ממה שמתפלל ע"ד המתקן וע"כ מורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל ספרדי בסידור האר"י זצ"ל וכן מורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל כי רק אך המה התפללו בנוסח האר"י ושום אחד מהאנשים המצורפים להמנין לא התפללו כ"א אשכנזי ואפילו בנו הגאון בעל מחנה לוי זצ"ל לא שינה נוסחת אשכנזי ומיד אחר פטירת אביו הגאון זצ"ל ביטל הכנסת שלו והתפלל בב"הכנ של קהל בפפד"מ והוא דבר מפורסם וידוע והכל מטעם כי מי שאינו יודע עד מה אין לו לשנות נוסחתינו כמצווה עלינו במג"א רס"י ס"ח בשם ירושלמי ושכ"כ האר"י עצמו והיוצא מדברינו שהמתפללי' ספרדי' מסתמא באו בסוד ה' ונכנסו בסתר המדרגה ויודעי' מה שאומרי' יפה עשו ומי שלא הגיע לכך כגון אנחנו מה שאנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות נוסחי אשכנזי גם תפלתינו נשמעת אבל אין לומר שתפלה זו משונה מחברתה ואינה סובלת בגד צמר דברי הבל המה ראה זה ראיתי במנהגי מורי הגאון מ' נתן אדלער זצ"ל שבי"ט של סוכות לא קרא ללוי למי שאוכל חדש כי באותו זמן כבר נקצרו השעורים שהם חדש קודם העומר והלוי קורין לפניו בבי"ט של סוכות ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם וזה יברך על התורה ויקרא לפניו מקרא זה ושוב ישתה שכר ויי"ש ויאכל פתו המחומץ בשמרי שכר שלרוב פוסקים גם בזה הזמן הוא דאורייתא וכיוצא בזה השתא הכא שנת השמיטה אינה ראוי' לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבל ער"ה הבע"ל ביציאתו לצאת ידי כל הפוסקים בזה עיי' ח"מ סי' ס"ז כיוצא באלו ראוי' להחסידים ליזהר אבל להתפלל בבגד צמר אין לחוש לדבריו אם לא ישמיעני ויברר דבריו ויגלה לי סתריו אז אודה על האמת אם הוא אמת יורני דרך יבחר ואחתום בברכה משה"ק סופר מפפ"דמ:

147

קמ״חשלום וכ"ט לידידי הרבני המופלג מו"ה מאיר נ"י:

148

קמ״טגי"ה הגיעני וההכרח להשיב להחזיר לו אגרת י"נ הגאון החסיד דאוהעל אשר אמרותיו מאירי' מעולפת ספירים במ"ש בנגלות לדבר א' נתכוונו הוא ואני היש חיך מתוק מזה לענין עיקור דין של לבישת בגדי נמר אשרי הנזהר וקדוש יאמר לו ומ"מ רוב ישראל שאינם נזהרים מאן מרמי להו מידיהו:

149

ק״נומ"ש שכל הנוסחאות שוות אין כוונתי שהנוסחות בעצמם שוות דזהו הדבר שהוכחש מיני' ובי' אלא הלא פרשתי דברי שבכל הנוסחאו' מרומזים כונה א' והתפלו' כולם עולים עטרה לראש צדיק אלא שהלשון משתנה לפי שערו של כל א' שעולה בו על דרך שאחז"ל נבואה א' עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מהנבאים בסגנון א' כי חלילה לומר שיש שינוי בנבואה כי לא איש אל ובן אדם ויתנחם כל מה שראה ישעי' ראה עמוס ומיכה אלא שלשונותם משתנים לפי בחינתם וה"נ בענין התפלה נחתא לעילא כמו שהוא בנבואה מעילא לתתא ומי שיש מוח בקדקדו יבין זה לאישורו ומצוה להעתיק בכאן תשו' רלב"ח סימן ע"ד וסימן ע"ה ע"ש היטב:

150

קנ״אותמהתי על דברי הגאון באגרת שלו גם כי כל דבריו בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכת מחשבת אך מ"ש כי מתפללי ספרדיו' קבלו עליהם שלא להוריד לפני התיבה מי שמלביש צמר אם קבלה היא נקבל אך אני רואה עיקר מתפללי ספרדיות הם גולי שפאניא ופרטוגאל והמה דרים באמשטרדם ולונדון והמבורג והמה וחכמיהם בגד צמר ילבשו בתפלתם ואם אולי כוונת הגאון על האשכנזים המתפללי' ספרדיו' המה קבלו עליהם ועל כל הנלוים עליהם לעולם ועד שכל מי שירצה לפרוש מקהל אשכנזי ולהתפלל ספרדיו' מחוייב לקבל גם תקנה זו הנה צריך שימצא כתוב על ספר התקנות באיזה זמן ובאיזה מקום התאספו ומי הם המתקנים וכל זה צריך כתוב וחתום ממופלגי דור כתקנת רגמ"ה מר"ת וסייעתו שבספר תשו' מהר"מ מר"ב:

151

קנ״בומה שהעתיק מעלתו מס' לקוטי אמרים אותו ס' לא נמצא בקהלתינו כי אפילו בש"ס ופוסקים כי הוא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה אין לי פנאי לעיין באחרונים כ"א בש"ס וראשונים ואך לא זכיתי להבין דברי הס' ההוא שכ' נוסחא ספרדי' היא לבני התערוב' א"כ הכהנים והלוים שיודעים שבטם לא היו להתפלל בנוסח זו אלא נוסח ידוע לכהנים ועוד צלע"ג הלא בימי חכמי ש"ס כבר נתערבו ולא ידעו שבטם כ"א הכהנים והלוים ודבית רבי והנשיאים שהי' יחוסם משפטי' בן אבוטל לבית יהודה א"כ כלם התפללו ספרדיו' ומנין לנו בני גולה שאחר הש"ס נוסחאות אחרות מה שלא היה לחכמי התלמוד והנה ר"א הגדול היה מבני בניו של מרע"ה כמבואר במדרש בפסוק ושם האחד אליעזר ור"ע תלמידו היה מבני גרים וע"כ ר"ע התפלל ספרדיו' ור"א התפלל נוסחא השייך לשבט לוי ואיך כי גזר תעניתא ולא נענה ר"א ירד ר"ע ואמר אבינו מלכנו ונענה ואיך יכול להיות שלוחו של ר"א ושל כל בני הכנסת ההוא והוא אינו מהם ואין נעשה שלוחם והנה כל חכמי צרפת רש"י ובעלי תוס' ור"מ מר"ב והרא"ש והטור כולם התפללו אשכנזית ולא ידעו שבטם ועלתה תפלתם השמימה ורבי שמעון הגדול שהאר"י ז"ל בחר בפיוטיו בר"ה ויה"כ שהם מתוקני' ע"ד האמת אחרי פיוטי הקליר והוא עצמו התפלל אשכנזית במגנצא והגאון ר' עמרם מסדר תפלות ישראל מקומו במגנצא וראיתי קברו וכן בעל ונתנה תוקף ביתו עדיין שם. לפני כל אלו שתום תפלתם רחמנא ליצלן. וז"ל הרא"ש בתשובה מביאו ב"י בטי"ד ססי' פ"ב על סימני עופו' והיה הרא"ש אז בארץ ספרד בטולטילא כ' וז"ל ודע כי אני איני אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיה' מימי החרבן וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת וכו' עכ"ל על כן דברי הספ' הנ"ל כדברי ספר החתום וכבר כ' רמב"ן בספרו מלחמות חובה כל מה שלא נמצא בש"ס בבלי וירושלמי ומדרשיהם אין אדם מחוייב להאמינו והמאמין יאמין:

152

קנ״גועתה אני אדבר ואדרוש הנגיד מו"ה אברהם צבי נ"י ואומר לו בודאי אם ירצה להתקדש ולהטהר עצמו במותר לו שלא ללבוש כלל בגדי צמר מהיום והלאה קדוש יאמר לו אך אם א"א לו והרי הוא ככל המון ישראל ה' ישמרם מ"מ אע"פ שאינו אומר שבשעת תפלה יחוש יותר לחשש שעטנז חלילה שאם ילבש פשתן בשעת תפלה מטעם ספק שעטנז הרי אוסר עצמו הבגדים הללו גם שלא בשעת תפלה כיון שנכנס לבית הספק ע"כ אם לא ירצה להיות מהפרושים מס' הנ"ל אין חילוק בין שעת תפלה לכל היום כלו אך מטעם אחר אני מחלה פניו כשמתפלל בקהל חסידים בגדי פשתן ילבש מפני פירוד לבבות מחלוקת וזהו שט"ן ע"ז המרקד יותר משעטנז יתן ה' ליחד כל בית ישראל הנפרדים עתה לג' חלקים בעו"ה חדשים וקדושים ופרושים נא יחד לבבנו לאהבה ולירא' את שמך ע"כ לעצתי ישמע ועכ"פ בהתפלל עמהם ילבש בגד פשתן או משי אבל לא מן הדין אלא מפני דרכי השלום:

153

קנ״דועוד זה אדבר מ"ש מעלת ידידי מו"ה מאיר נ"י למה נתתי התרה על טליתים ולא על טוך לשון זה אין לו מובן וכמדומה לי כך כוונתו מ"ט מוכרי טליתים צריכים הכשר וכתב תעודה ולא מוכרי טוך שאלה גדולה שאל הנה מוכרי טליתים הוא פאבריקאנט ישראל ועושה מלאכתו בשמירה ורצה שאתן לו כ' תעודה על זה כדי שגם החסידים יקנו ממנו ונתתי לו אמנם הפאבריקאנט של טוך הם אינם נימולי' ורבים הם בכל עיר ועיר ואינם מבקשים ואינם מניחים שיעמוד שומר עליהם ע"כ א"א ליתן כ' תעודה להם וכבר הארכתי יותר מדי והאומר לעולמו די יאמר די וקץ ותכלית לגלותינו ואחרית טוב ותקוה טובה לגאולתינו הכ"ד החותם בברכה פ"ב יום א' ל"ח למב"י תקצ"ג לפ"ק משהק"ס מפפד"מ:

154

קנ״השלום וכ"ט לתלמידי הרבני המובהק המופלג חרוץ ושנון כש"ת מו"ה משה נ"י ברעזווא:

155

קנ״ויקרתך הגיעני והנאני בדברי תורתך הראוי' למי שאומרם ושאלת חכם חצי תשובה:

156

קנ״זוהנה מה שאמרת עמ"ש בש"ע א"ח רס"י ס"ט אם יש בני אדם שהתפללו וכל אחד מהם בפ"ע עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של יוצר וכו' ושם במג"א ס"סי ק"ד בשם רדב"ז ח"א סי' רמ"א שאם כולם כבר התפללו ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה לא יחזרו עוד להתפלל לומר קדיש וקדושה ע"כ וכ' דגול מרבבה דנראה כחולק על ש"ע דאינו מחלק בין התפללו כולם או לא ע"ש והגם שאין דבריו מוכרחים דש"ע לא מיירי אלא מפריסת שמע וברכה ראשונה שביוצר ורדב"ז מיירי שלא יחזרו להתפלל כיון שכבר התפללו מ"מ כן כתב להדי' בר"ן דמייתי ב"י רס"י זה דאפילו התפללו כולם ביחיד חוזרי' ונועדים לומר קדיש וקדושה דלא כרדב"ז:

157

קנ״חועיינתי בפנים ברדב"ז וז"ל דכיון דהתפללו כל א' בפ"ע פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי בהמ"ז וכיון דפרח מינייהו אע"ג דאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל קדיש וקדושה דהיא לא מיחייבתו וכו' עכ"ל לענינינו והנה לא כ' בבהמ"ז דפרח זימון מינייהו דלא מיירי בה"ג אלא בתפלה כתב דפרח חיובו מינייהו וכוונתו כי היכי דג' שאכלו ונתחייבו בזימון ואירע שנתערבו וברך כ"א לעצמו ושוב נזדמנו יחד אין שום ס"ד בעולם שיחזרו ויברכו בהמ"ז כדי לזמן דכיון דבשעה שברכו כ"א לעצמו לא הי' שייך זימון כיון שלא הי' שלשתן יחד וגוף מ"ע של בהמ"ז יי"ח ורק הזימון שהוא כמו עטרה לראש בהמ"ז אותו לא יי"ח לא נאמר שיחזרו כל בהמ"ז כדי לעטרו בזימון בהמ"ז אין כאן זימון אין כאן והיינו אין זימון למפרע וה"נ בשעה שכ"א התפלל לעצמו לא היה שייך חיוב קדיש וברכו וקדושה רק שהוא עטרה לתפלה וכיון שכבר התפללו גוף התפלה שוב לא נאמר שיתפללו תפלה שלימה לבטלה כדי לעטרה בקדיש וקדושה זהו סברתו ובסוף התשובה מסיים שהוא ברכה לבטלה ממש וסברא נכונה וישרה היא:

158

קנ״טוכדי ליישב דברי הר"ן שבב"י רס"י ס"ט שכ' פירש"י י' בני אדם שהתפללו כ"א בפ"ע ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר עכ"ל ובטור כתב ע"ז עוד דמתפללין גם אבות וגבורות וקדושה י"ל וליישב סברת רדב"ז דלא דמי לבהמ"ז:

159

ק״סבשלומא בהמ"ז הלא בהמ"ז ברך כראוי רק שלא עטרו בנברך וכיון שיי"ח העיקר אין זימון למפרע אבל בתפלה כיון שלא אמר שום קדושה ולא קדיש דקדושת יוצר ביחיד לאו כלום היא למאן דס"ל אין אומרים אותו ביחיד ובתפלת י"ח לא אמרו כלל הרי חסר מגוף התפלה לכן יחזרו ויתפללו בעשרה זהו נ"ל סברת הר"ן ולפ"ז תינח למאן דס"ל דכל פריסת שמע דעלמא היינו ברכה ראשונה שביוצר כדי לומר קדושה בציבור ומכ"ש הסוברים דמתפללי' גם ג' ראשוני' א"כ ס"ל דקדושה הוא מעיקור חיוב אם כן אין דמיונו של רדב"ז עולה יפה ומשו"ה פסק ש"ע כר"ן אפילו עשרה שכולם התפללו ביחיד יחזרו ויאמרו ברכה ראשונה יוצר אור וגם יכולי' לומר ג' ראשונו' וקדושה בציבור אך למ"ש רמ"א למנהגינו שאין פריסת שמע אלא ברכו ומה שמשיבים ברוך ה' המבורך סגי ולא קפדינן אקדושה כיון שכבר אמרו ביוצר ביחיד תו לא קפדינן א"כ ברכו לתפלה לא הוה אלא כמו נברך לבהמ"ז וכיון שכל העשרה יי"ח תפלה וקדושה שוב אין ברכו למפרע וע"כ העתיק מג"א דברי הרדב"ז וכן עמא דבר וכן סיים הרדב"ז שם וז"ל וכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג והמנהג שאם כבר התפללו אין חוזרי' ומתפללי' וכו' יע"ש ותל"מ:

160

קס״אעוד נתעוררה עמ"ש טור בא"ח סי' רע"א פלוגתת ר"ע גאון ורמב"ם והחליט כהרמב"ם דאפילו הזיד ולא קידש בליל שבת מקדש כל היום וכ"פ בש"ע שם וכ' הב"ח הטעם משום שאינו רק לתשלומין שנחלק בין שוגג למזיד אלא כל יומי' זמני' הוא ואמנם בהבדלה בסי' רצ"ט בהבדלה סעי' וי"ו פסק דוקא שכח ולא הבדיל משמע ולא הזיד והיינו דהבדלה בודאי אינו אלא לתשלומי' וכמ"ש ב"ח שם סי' רע"א הנ"ל:

161

קס״בוק' לך בתרתי א' אם יש לחלק בין קידוש להבדלה בזה איך פשוט ש"ס פ' ע"פ ק"ה ע"א וא"כ מנ"ל שוב לחלק ביניהם ותו קשי' לך הרי הרדב"ז פסיק בי"ד דאונן במו"ש מבדיל ביום א' וכ' ט"ז סי' שצ"ו דס"ל דאיננו מטעם תשלומין אלא חיוב בעצמו של יום וא"כ לדבריו הבדלה וקידוש שווים ומ"ש בקידוש אפילו הזיד וקדש למחר ובהבדלה דוקא שכח:

162

קס״גיפה נתעוררת על ט"ז ודבריו מאוד תמוהים מסברא ג"כ לומר שהבדלה בשאר ימי השבוע הוא חיוב לעצמו ובתחילה אבאר בעזה"י סברת הב"ח לחלק בין קידוש להבדלה ולסלק קושייתך מפ' ע"פ והוא בשלמא קידוש אע"ג דלכאורה זכור בכניסתו משמע מ"מ כיון דהקדושה מוספת הולכת וכבוד יום עדיף מכבוד לילה והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם ונהי אי קדיש בכניסתו סגי לכל מה שמוסיף והולך ומ"מ מדרבנן תיקנו עכ"פ קדושא רבא לתוספת קדושת היום ויש מאנשי מעשה מדקדקי' לברך על הכוס גם בסעודה ג' משום תוספת קדושה ונהי דלא חייבתו תורה בכל אלו מ"מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומי' כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה ג"כ מברך:

163

קס״דכל זה בקדושת היום משא"כ בהבדלה דלא שייך אלא ברגע פרידת שבת מהחול ועל אותה רגע מברך ושוב כל ימי החול שוים ואם מבדיל אח"כ אינו כמו פורע חובו שהרי חייב לברך בזמנו ואיננו אלא תשלומי' ע"כ בהזיד ולא הבדיל אין לתשלומי' וממילא לק"מ מפע"פ דבעל האיבעי' הי' מסופק אי אפילו יש תשלומי' לקידוש משום דלא עלה על דעתו שיהי' תוספת קדושה וחיוב היום בעצמו ועיקר זכור בכניסתו והי' מסופק אי עבר זמנו אם יש לו תשלומי' ופשיט מהבדלה דלכה"פ לא גרע מהבדלה אבל לבתר דמייתי ברייתא דכבוד יום עדיף עד דמסיק דמי שאין לו אלא כוס א' הי' ראוי' להניח ליום לקדש עליו אלא חביבה מצוה בשעתה ונ"ל קצת כעין מ"ש רדב"ז בתשו' וח"צ דלזרוזי עדיף מלעשות מצוה מן המובחר וה"נ אע"ג דכבוד יום עדיף מ"מ חביבא מצוה בשעתה לקדש בליל' ולזרוזי עדיף מ"מ לפי המסקנא אין הקידוש ביום רק תשלומין אלא חובת עצמו ואפילו הזיד חייב:

164

קס״הואפשר דר"ע גאון נמי לא פליג אלא בקידוש על היין ובמקום סעודה כיון שמתפלל א"כ הרי מקדש ביום ובלילה וקידוש על היין ובמקום סעודה אסמכתא דרבנן ולא תיקנו אלא בכניסתו והשאר לתשלומין ומ"מ כבר כתבתי אני במקום אחר כיון שתיקנו חז"ל קידוש על היין במקום סעודה א"כ כל מי שיודע שיש לו יין וסעודה מכוין עצמו שלא לצאת יי"ח בתפלה וכשמכוין שלא לצאת לכ"ע יי"ח מצוה ושוב הוה קידוש על היין דאורייתא ואין כאן מקומו ודאתאן עלה מ"ש בש"ע י"ד דאונן מבדיל ביום א' אינו כמ"ש ט"ז סי' שצ"ו דהבדלה ביום א' חובת היום הוא דליתי' אבל נ"ל שהרב"י הכריע והנה הר"מ מר"ב דקטן שהגדיל אחר ז' חייב להתאבל דאין דיחוי אצל מצות והרא"ש דחה כיון דגברא לאו בר חיובא הוא לא שייך תשלומין פי' הר"מ מר"ב מביא ראי' מכסהו הרוח ונתגלה דאין דיחוי אצל המצות וחייב לכסות וה"נ אין דיחוי וזה דחה הרא"ש בשלמא כסהו הי' גברא חייב לכסות והדם להתכסות אך קדם הרוח וכסהו אין מצוה זו נדחית ממנו ולכשיהי' שוב ראוי כגון חזר ונתגלה חוזר חיובו למקומו וחייב לכסות משא"כ קטן שלא הי' עליו חיוב מעולם מאי דיחוי שייך וכי נדחה מצותו ממנו שנאמר אין דיחוי ע"כ פטור זהו סברת הרא"ש והיא נכונה מאוד ומקובלת ובשגם הלכה כדברי המקיל באבל ע"כ פסקי' כוותי':

165

קס״וואמנם לולי דפליגי הר"מ והרא"ש שנית באונן במ"ש כמבואר בהרא"ש בברכות ר"פ מי שמתו דס"ל להרא"ש דפטור להבדיל ביום א' לולי כן היינו אומרים דסברת הר"מ נכונה דהרי האונן בר חיובא הוא אלא שנדחה ממצותו הואיל ועוסק במצות המת פטור ממצוה אחרת ואינו אלא דחוי בעלמא שהוא ראוי להבדיל והזמן ראוי שנבדיל בו אלא שכסהו הרוח ר"ל שנפטר ע"י טרדתו במצוה אחרת א"כ י"ל אין דיחוי אצל מצוה ולכשיחזור ויתגלה חייב לכסות ה"נ בנפטר מטרדת מצותו ישולם חובו אלא דמ"מ פליג הרא"ש וצ"ל דס"ל עכ"פ אינו דומה לחזר ונתגלה שאין הכיסוי תשלומי' אלא חיוב בפ"ע משא"כ הכא בהבדלה מתורת תשלומי' אתאינן עלה לא שייך תשלומין:

166

קס״זיהי' איך שיהי' מי שפסק בקמייתא כהרא"ש ובבתרייתא כהר"מ אין כאן סתירה והשתא כיון דלהרמב"ם הבדלה דאורייתא כמו קידוש ופטור האונן אינו אלא מדרבנן ויש סוברי' שאם ירצה להחמיר על עצמו ועט"ז א"ח סי' ע"א סק"ב הכריע להבדיל לחומרא כנלע"ד ישמחנו ה' ויברכנו וירום קרנך וכבוד תורתך יפוצו חוצה מעינותיך הכ"ד א"נ החותם בברכה פ"ב כאור בוקר ליום ה' י"ג שבט תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

167

קס״חשלום לתלמידי הרבני המופלג החרוץ כבוד מהו' ברוך פרענקל נ"י:

168

קס״טע"ד מי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקום מים חמים לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בכיסוי נסרים אי מותר ללמוד באותו החדר שאין שם שום אמבטי ושום דבר לצורך הטבילה כ"א חפירת המקום ומתחממת לעת הצורך פעם או פעמים בחודש ימים אלו תוכן דבריו:

169

ק״עלא נעלמו ממנו דברי רבנו מנחם שבכ"מ פ"ג מה' ק"ש שבתחלה החליט דמקוה מים צוננים דלית בי' זוהמא אין דינו כמרחץ דנפיש הבלי' וזוהמי' ושוב הניח בצ"ע דהא חזינן דלענין קביעת מזוזה מקוה ומרחץ שווין וט"ז בא"ח סי' מ"ה שניהם הקשו מדקיי"ל בי"ד סי' י' דהני נשי מברכין בשעת הטבילה במקוה והט"ז תי' דדין מקוה כבית אמצעי שבמרחץ שמניח ואינו חולץ תפילין והה"נ ברכת טבילה דשייך התם הוה כדיעבד דאינו חולץ ומג"א תי' דמותר לומר שם כל הברכות כיון שהמים צוננים ורק שלא לכנוס שם בכתבי הקדש ומשו"ה אסור לקבוע מזוזה שם ומדיוקא משמע דמקואות שלנו שמחממי' דנפישא זוהמי' דינו כמרחץ ממש ובס' פרי מגדים וכן הגאון מחצית השקל מסופקים בהאי מילתא ומאי דאיבעי' להו פשיטא ליה להגאון מהריעב"ץ בספרו מור וקציעה שכ' וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצי' ג"כ בחמין פשיטא דאסור לגמרי לברך בשם אלא יש לנהוג לברך קודם שתכנס ולא תפסיק בדבור ואף אם לא תחשוב תכיפה ומ"מ הפסק נמי אינה נחשבת וכך אני נוהג עם ברכת ציצי' כשאני לובש שם בגדיי אחר טבילה עכ"ל:

170

קע״אוהנה לכאורה הי' נראה כדמות ראי' שאין במים חמי' שבמקוה שום חשש זיהום טפי ממים קרים דהרי הי' לכהן גדול ביה"כ מקוה טהרה בגג בית הפרוה שהיתה מקודשת בקדושת עזרה ממש כיון שהיתה בנוי' בקודש ופתוחה לקודש כמ"ש תוס' ל"א ע"א ד"ה וכולן וכו' וקרא כתיב ורחץ בשרו במים במקום קדוש והנה אפילו הסרת המצנפת הזהרו שלא תהיה בעזרה כמ"ש תוס' שם כ"ח ע"א ד"ה והא בעי' וכו' כ"ש לעמוד ערום ולטבול אך מה שהוא צורך עבודה וה' ציוה אין כאן גנאי הואיל ומצותו בכך כמ"ש הרא"ש שאין בשעת מילה משום ערוה ומותר לברך אפילו כשתופסו בידו והבי' גם במחצית השקל סי' ע"ה ודלא כמג"א סק"ח שם ומאי דאמר ר"ג להגמון פ' כל הצלמי' איך אתה עומד בפני ע"ז שלך ערום היינו לצורך עצמו הוא בזיון לע"ז אבל אי הי' לצורכה לא וה"נ להבדיל בין טמא לטהור במקדש לצורך גבוה אך אי ס"ד דבמחמין חמין הוה גנאי טפי ועושה מקוה כמרחץ דנפיש זוהמי' א"כ מי התיר לכה"ג משום אסטנינותו להטיל חמין במים קדוש כמבואר במשנת יומא ל"א ע"ב אע"כ דלא שייך זוהמא אלא במרחץ שמזיעי' שם דנפיש הבלי' וזוהמי' אבל להטביל בחמין לא:

171

קע״במיהו במעט עיון יראה שאין ראי' משום דהתם לא הוה רק להפיק צינתן ולא לחממן כדאי' בלשון המשנה דודאי לא הי' רשאי להחם המים ממש משום איסור בישול ביה"כ ולא לרחוץ בחמין משום גזרות מרחצאות בשבת וכיון דלא הוה רק להפיג צינתן ליכא זוהמא אבל מקואות שלנו שעושי' ממש רותחי' ונפישי זוהמי' והבלי' אפשר לא נפיק מכלל מרחץ:

172

קע״גויש להבי' ראי' לאסור דהרי דעת ר"ת שבמרדכי פ"ב דשבועות סוף סי' תש"נ דאין לטבול בחמין כלל כדמשמע פשטי' דש"ס דברכות כ"ג ע"ב ותענית י"ג ע"א טבילה בחמין מי איכא ומייתי ליה ב"י בי"ד סוף סימן ר"א ובש"ע שם אך אנן סמכינן אהגהת מרדכי סוף פרק ב' דשבועות דמייתי ראי' מהא דדודי חסרת נדה ס"ח ע"א ומ"מ לא תירצו כלום מהא דטבילה בחמין מי איכא עכנ"ל משום דכל חייבי טבילות צריכי' לברך ע"כ פשיטא להש"ס דלא הי' במים חמין דאע"ג דאיכא תקנתא דבעל מור וקציעה לברך חוץ לבית הטבילה לנכנס אח"כ מ"מ כיון דלא הוה תיכף לעובר לעשייתן נהי דכ' הגאון דהפסק ליכא אבל תכיפה נמי לא הוה ולא הותר אלא מדוחק כדהתם גבי דודי חסרת אבל סתם טבילה לבריאו' שמחוייבי' טבילה וצריכי' ברכה לא הותר ולכך פריך בפשיטות טבילה בחמין מי איכא ומסיק בחמי טברי' דליכא קורה על גביו וליכא זיעה והבלא עיי' ש"ע א"ח סי' שכ"ו סעי' ב' ומס' שבת מ' ע"ב פירש"י ד"ה נפישה בליהו ע"ש ומ"מ נשי דידן כולן רכות וענוגות הנה והותר להן חמין ועפ"י מ"ש מור וקציעה הנ"ל אע"פי שאין נזהרות לברך בחוץ ואינן שומעי' אבל הדין דין אמת:

173

קע״דולע"ד נראה דכל הפלפול הנ"ל הוא על חפירה של מי מקוה טהרה שהי' מאז צונן ועכשיו חמי' אבל החדר שהחפירה בתוכו ששם מתקבצים כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשי' ברגלי' ונשי' בזמנן חופפת שם וכמה מימות נשתפכו לתוך האמביטאו' זו יוצאת וזו נכנסת לדעתי לא פקפק אדם מעולם שאין לברך שם והיינו כמו מרחץ ולכל הפחות כאמבטאי של כפרים דנפיש תבלינייהו בשבת מ' ע"ב אלא שמלפנים הי' הנשים מברכות בשעומדות בתוך החפירה של מים צוננו' שחולקות רשות לעצמה ועתה שגם החפירה מתחממת נאסרו תרווי' ומינה בנידון שלפנינו נהפוך הוא שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור ולפעמים פעם או פעמים בחודש חופפת אשה בתוכ' במים חמין ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית בי' הבל ולא זוהמא וא"כ בשעה שאין שם נשים והחפירה מתכסי' בנסרים לא ידעתי שום סברא לאסור שם ללמוד וללמד ומהיות טוב יעמיד מחיצה המטלטלת לחוץ בין הלומד ובין מקום המקוה המכוסה בנסרים ועובדא ידענו שהחסיד המפורסים מו"ה זלמן חסיד זצ"ל בפפ"דמ הי' לו מקוה חמין בתוך חדרו שבגן שלו והי' מכוסה והוא למד שם בימי הקיץ ולא רפרף אדם מעולם הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: פ"ב יום ה' י"ב כסליו תקפב"ל משה"קס מפפ"ד:

174

קע״השלום ורב טוב לאהו' תלמידי הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדול כבוד מו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק פאלאטא יע"א:

175

קע״ויקרתו הגיעני ולא הבנתי בו עד שבא הש"ץ שלכם והבינני כי בה"כ שלכם ארוך וקצר מאוד ונדחק ג"כ מאוד ע"י עזרת נשים אשר נבנה במערב ופניהן מועדת למזרח ואין שום מקום ואופן להרחיב הגבול שם ולבנות עזרת נשים בצפון ופניהם לדרום וא"א לזה מבלי שיבנו הארון הקודש לדרום ויתפללו נגדו כדי שתהי' עזרת בצד המתנגדת למקום אה"ק והתפלה ואם לא יעשה נחת רוח לנשים בזה א"א בשום אופן להשיג הרחבת מקום בה"כ והדוחק רב לבני הקהלה ומצוה רבה להרחיב מקום אהל ה' ולרומם בית אלקינו אלו הדברים הבנתי מתוך דברי הש"ץ הנה לא נעלם ממעלתו דברי ש"ס ופוסקי' ראשונים ואחרונים כאשר הזכירה במכתבו ג"כ והנה הלבוש חידש לנו שאנחנו היושבי' באירופי' צריכי' לבנו' בה"כ באלכסון מזרחי' דרומית וכבר הסכימו עמו כל הבאים אחריו ובתשו' יד אלי' סי' ב' הבי' הגאון מו"ה משה ראי' לדבריו מש"ס ב"ב כ"ה ע"ב כגון אתון דיתביתו בציפונא וכו' וכי עד עכשיו לא ידעו להתפלל דרך העיר ה' שמה ואם אולי לא הוה ס"ל ה"ל למימר התפללו דרך ירושלי' ולא לומר אדרימו אע"כ משום דבאמת בבל הוא למזרחו של א"י כדבש"ס מפורסים שנקרא א"י מערבא אצל הבבליים והי' מתפללי' נגד המערב אך יען א"י הוא להלין ולא מכוון נגד בבל ולא נתנו לב על זה לבנו' בה"כ באלכסון ע"כ הודיע להם כדעת הלבוש אדרימו אדרימי שיבנהו באלכסון וה"ה ממדינתינו אלא שחזר וסתר מה שבנה דא"כ מאי פריך אח"כ ומנ"ל דבבל לציפונא דא"י וכו' ואי ס"ד שהי' מבואר להם כל הנ"ל רק שהודיעם דעת הלבוש א"כ מאי מנ"ל וכי נעלם מעין כל חי שבבל לצפון ע"כ דחה פשט הנ"ל:

176

קע״זולפע"ד דפח"ח ודיחוי מעיקרא לא הוה והדברי' נכונים דמעיקרא הוה ס"ל כמו שסברו קדמונינו שקודם הלבוש דהמדינה לא תקרא צפוני' ע"ש האלכסון אלא מזרחית תקרא שאדם נוסע מבבל לירושלים ממזרח למערב עד שמגיע אל הקו הישר שכנגד א"י ושם פונה צפונה והולך לא"י וע"כ תקרא בבל מזרחא וא"י מערבא ואין מקום לכנות לבבל שם צפונה על שם האלכסון עד שבא ר"ח ולימד להם אדרימו ומנ"ל מדכתי' מצפון תפתח הרי קרא לבבל צפונה לא"י א"א בשלמא דיכונה על שם האלכסון משום דדרך האלכסון הולכי' התפילו' לא"י לק"מ אע"ג דיותר ראוי שם מזרח משם צפון מ"מ כיון דצפון שמאל ומדה"ד הקשה תלה הרעה בצפון א"א אמרת דהולכי' דרך הישר למזרח ולא באלכסון איך אמר שקר מצפון תפתח וא"ש ודברי לבוש ודינו נכון:

177

קע״חע"כ בודאי לסתור כותל בה"כ העומדת כדינו נגד המזרח ולהחזירו לדרום לעשות נחת רוח לנשים חלילה וחלילה אפילו לא הי' מפורש בש"ס אפילו רק מנהג בעלמא מאן חשוב מאן ספון לעקור מנהג ישראל אפילו ערקתא דמסאנא מכ"ש הלכו' קבועו' הס שלא להזכיר אך יען אמר לי הש"ץ שהמומחה מדד הרוחו' ע"י קומפאס ואמר כי קרן זויות בה"כ שלכם הוא המזרח האמיתי באופן שמקום תפלה של עכשיו הוא מזרחי' צפונית שלא כדין ואמנם בקרן דרומית מזרחית של עכשיו הוא המזרח האמיתי וממילא שלהלן לכותל דרומי של עכשיו שם יהי' מזרחי' דרומית כחפץ בעל הלבוש ואז אפילו יהי' ע"י זה פונה קצת לדרום יותר מלמזרח שעת הדחק שאני ובלבד שעכ"פ יהי' במזרח ג"כ ולא לדרום ממש מבלי נטי' למזרח כלל וה' ירחיב גבולכם ויציב גבול אלמנה במהרה בימינו ונעלה לציון ברנה הכ"ד פרעסבורג נגהי ליום עש"ק ז"ך למביא תקפ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ.

178

קע״טבירושלמי רפ"ק דתעני' הובא בר"ן ורא"ש שם דהמתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר ר' יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא לומד מזכיר וכו' וכ' הגהו' מיימו' פ"י מה' תפלה אות ח' דהר"ם מר"ב הי' אומר שהרוצה שלא יחזור על הספק יאמר כל כך פעמים אתה גבור עד מכלכל חיים כמו שיש בשלשים יום יע"ש ונ"ל דבכיון דקדק לומר כל כך פעמים ולא כתב תשעים פעמים וכן דקדק מג"א כי מ"ט יש לשיעור הזה בשלשים יום דוקא ומנ"ל לר' יוחנן הא ע"כ נ"ל דדברי ר' יוחנן בנויי' על מה דאמרי' בש"ס דילן בחגיגה ט' ע"ב אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד וכן הוא מפורסם ומקובל שהשונה מאה פעמים ואחד לא במהרה הוא שוכח וי"ל דהירושלמי קאי בפסח ובח"ל שעושי' ח' ימים אע"ג דר' יוחנן בא"י הוה מ"מ כך הי' דרכו של ר' יוחנן לומר הלכה לפני תלמידי' העומדים לפניו שהי' מח"ל כמ"ש תוס' בשבת ט' ע"ב ד"ה הא לן ע"ש וא"כ הוה שפיר מאה פעמים ואקד הא כיצד הרי בשלשים יום יש צ' תפלות שחרית מנחה ערבית צא מהם ב' ערבית ושחרית דיום א' של פסח משום שיום א' דפסח נחשב במנין שלשים יום ואין מזכירי' בו אלא ממוסף ואילך ה"ל פ"ח פעמים ושמנה מוספי' דשמנה ימי הפסח שבח"ל ועוד ג' מוספי' של ג' שבתות שנשארו מא"ח דפסח עד ט"ו אייר וב' תפלות מוספי דב' ימים ר"ח אייר ה"ל י"ג מוספי' צרף עם פ"ח הנ"ל עולה ק"א תפלות וא"כ כיון שכבר הזכיר ק"א פעמים שוב אינו שוכח עד שיחזור אח"כ בימות הגשמי' ויזכיר ק"א פעמים הגשם והא דלא יהיב ירושלמי זמן לצאת מידי ספק בהזכרת גשם שבימות הגשמי' המתחיל בי"ט אחרון של חג היינו משום דשם אין מחזירי' מספק כיון שלמוד לומר טל וכמ"ש הר"ן פ"ק דתעני' ומבואר בב"י א"ח סי' תקי"ד וא"כ לפ"ז לדידן שאין מזכירי' טל בימות החמה א"כ בהזכרת גשמי' לא סגי בשלשי' יום אלא צריך כל כך תפלות שיעלה לק"א פעמים וכן הרוצה לעשות כהר"מ מר"ב צריך לאומרו ק"א פעמים ובהג"ה ס"מק וכן בטא"ח כ' צ' פעמים והוא שלא בדקדוק ועמ"ש מג"א שם סקי"ב אפשר נתכוון למ"ש וכן אני מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים וא' אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים ושוב נסתפק אם אמר משיב הרוח או לא אין בידי לפסוק שיחזור ויתפלל נגד משמעות הש"ע ורמ"א כיון שלא מצאתי לי חבר בדבר ומ"מ נלע"ד שהניחו לי מקום משמים. משה"ק סופר מפפד"מ.

179

ק״פשלום וכ"ט ואורך ימים ושנות חיים למו"ח הגאון הגדול אור ישראל וקדושו נזר אלקיו על ראשו תפארת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א:

180

קפ״איקרת קדשו הגיעני וע"ד אשר תמה מו"ח הג' נ"י בנידון ש"ץ שנשתתק בסליח' מוסף יוה"כ והועמד אחר תחתיו והתחיל במקום שנשתתק ולא מראש ברכת אתה בחרתנו והי' שם גאוני' חכמי העיר לפע"ד כדין עשו כיון שעדיין לפני השני לומר בסוף הסליחות או"א מחל לעונותינו ביה"כ וכו' בא"י מקדש ישראל ויה"כ אין קפידא אם קיצר באמצעית ולא אמר אתה בחרתנו אפי' במוסף יוה"כ שהשני אין מזכיר עבודה בנוסח מפני חטאנו אפי' אם זה מעכב אין בכך כלום דבסליחות מזכיר כמה פעמים עניני עבודה ובנוסחא אין קפידא רק שלא יקצר כעין ברכת הפירו' והמצות יעיי' מג"א סי' קי"ד סק"ט.

181

קפ״במה שהקשה מו"ח הגי' נ"י בב"י א"ח סימן קכ"ו ד"ה ודע דמי שעומד ומקרא לכהנים מתחיל שים שלום ולמה לא יתחיל בעבודה דג' ראשונו' וכן באחרונו' כחדא חשיבי קו' גדולה היא וצ"ע באופן שהמתפלל כשיגיע לרצה ויודע בנפשו שהוא צריך להפסיק בנ"כ ויעמוד אחר תחתיו אותו יצטרך להתחיל רצה א"כ מיד יסתלק הוא ברצה ויעמוד האחר המקרא תחתיו וצ"ע:

182

קפ״גולחומר הקו' הנ"ל נלע"ד דהא טעמא דג"ר וג' אחרונו' כחדא חשיבא משום דכולא חדא שבח והודאה ננהי משא"כ אמצעיי' כל א' בקשה בפ"ע אמילי אחריתא היא ואין להמשך זע"ז עיין ברכות ל"ד ע"א ובראשונים שם ובהגההת אשרי בשם תוס' ולפ"ז להם דנהיגי לומר או"א ברכנו בברכה בין הודאה לנ"כ ושים שלום וכמ"ש ב"י בסימן קכ"ח א"כ מופסקי' הם ג' האחרונות וזה המקרא שהתחיל או"א ברכנו יגמור שים שלום ובאמת יש לדקדק לפ"ז למה שנהיגו אחר הש"ס עפ"י הגאונים לומר וכתוב ובספר ובכן תן שהם בקשות שונות זו מזו כל אחד מעין הברכה הדר ה"ל ראשונות כאמצעות ומכ"ש למנהג הפיוטי' אלא שאין לנו לחדש דבר מלבנו אבל הך או"א שמפסיק בין ברכה לברכה י"ל כנ"ל זה נראה לפי חומר הק':

183

קפ״דמ"ש מו"ח הג' נ"י דנכנס לביתו במ"ש כבר התפלל ויי"ח דאורייתא בהבדלה שבתפלה כבר כתבתי במ"א דבתפלה הוה כמכוני' להדי' שלא לצאת י"ח כדי שיהי' קידוש במקום סעודה על היין דאוריית' וכאלו לב חכמים מתנים על זה:

184

קפ״המ"ש מו"ח הג' נ"י דבחד דאוריית' וחד דרבנן מודה רמב"ם כבר כתבתי כך בחי' וז"ל אם לא נאמר דרמב"ם לא בא אלא לאפוקי ב' מצות דרבנן כגון כוסות של חופה דמייתי מגדול עוז אבל חד דאורייתא וחד דרבנן לא ואין בזה טעם ואולי י"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל בס' המצוה ובה' ממרים דכל אי' דרבנן דאוריית' ננהו וה"ה מצותיהם ומה שמקילי' בדרבנן י"ל כך התנו בהתרות תקנתם שיהי' ספיקו להקל כ"כ תשב"ץ אבל לולי שהתנו כן הי' ספיק' דאוריית' וא"כ י"ל בתרי דרבנן התנו כן שאין קפידא שיהי' עליו למשא משא"כ כשחד מינייהו דאוריית' כיון דהאמת הוא דמצוה דרבנן נמי דאוריית' וה"ל תרי דאורייתא אין כח בידם להתנות על אותה מצוה שיהי' דאורייתא שיעשו עמה מצוה אחרת שהרי היא ג"כ דאורייתא אך לא ידעתי מנ"ל לרמב"ם הך תנאי בענין חבילות. פ"ב כאור ליום עש"ק י"ג כסליו תקב"ץ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

185

קפ״ושלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי ה"ה תלמידי צמידי הרב המאור הגדול החרוץ ושנון בעל פיפיות תל תלפיות צדיק ונשגב כש"ת מו"ה יהושע כ"ץ אב"ד דק"ק ווערפלוט יע"א.

186

קפ״זאודת שאלת חכם חצי תשובה באשר שפתי כהן ישמרו דעת לדעת בהתפללו בבית מדרשו ונשא כפיו שם וחוזר ובא לבה"כ ומוצא ציבור מתפללים ונשא כפיו עמהם אם יש לברך כי מג"א סי' קכ"ח סק"ג פשיטא לי' בשם מהר"ם מינץ לברך שני' ואמנם בלבוש מפקפק אם לברך או לא ונפשו היפה איותה לדעת דעתי העני' בזה.

187

קפ״חהנה הגמי"י ספי"ד מה' תפלה כ' בשם תוס' פ"ג דר"ה אדקאמר שם אי בעי עולה אי בעי אינו עולה לדוכן מכאן שאם עלה פ"א ביום שוב אינו עובר ובפר"מ סימן קכ"ח הקשה על זה מנ"ל דלמא הכי קאמר אי בעי אינו נכנס לבה"כ וקאי אחודי עמודא בשעה שקורי' כהנים והניח בק' ויבואר לקמן אי"ה.

188

קפ״טוכ' בתשו' מהר"ם מינץ ששאל לרבו בעל תה"ד ובתוך הדברים כ' שנ"ל כהן יחיד אע"פ שאין אומרי' לו כהנים מ"מ מברך דומי' דכהן שעולה שחרית ומוסף ונעילה (כמנהג כהני אשכנז) דמברכי' ואין פוצה פה ותשובה על שאלה זו תמצא בכתבי מהרי"א סי' כ"ב ומההנחה שהניח הנ"ל שכהני' מברכי' כמה פעמי' ביום מזה לא הזכיר כלום שמע מיני' שהסכים עמו.

189

ק״צאמנם הלבוש מסתפק בזה אם לברך פעמים ביום או לא וכתב אלי' רבה סי' קכ"ח שלא ראה דברי מהר"מ מינץ הנ"ל דפשיטא לי' דמברך וכ' א"ר ראי' מתוס' סוטה ל"ט ע"א ד"ה כל כהן וכו' שכ' להוכיח דצריך נט"י מלבד נט"י שחרי' דא"ל ת"ה מה צורך לאתויי' קרא שאו ידיכם קדש תיפוק לי' דלא גרע מק"ש דצריך נט"י שחרי' דא"ל שאני ק"ש דצריך ברכה לפני' הא ברכת כהנים נמי צריך ברכה לפניו כדלקמן אע"כ קרא אתי לנט"י סמוך לנ"כ מלבד נט"י שחרית אלו דברי תוס' וקאמר אלי' רבה דלמא איצטריך קרא לנ"כ פעם שנית ביום דלא מברך ולא אתי מק"ש להכי צריך קרא אע"כ אפילו כמה פעמים מברך ודבריו מאוד תמוהים כיון דעכ"פ בפעם הראשון שנשא כפיו הי' מברך ואז ע"כ כבר נט"י שחרי' דלא גרע מק"ש וא"כ מאי צריך נט"י שנית לנ"כ השני' אע"כ צריך נט"י לנ"כ מלבד נט"י שחרית ואולי כוונתו אם ישן ביום בין נ"כ לנ"כ ותלי' בפלוגתא סי' ג' אלא לפ"ז הוה ס"ל להתוס' בתר שינה אזלי' דמשו"ה הישן ביום צריך נט"י א"כ ממילא הניעורים בלילה אין צריך ליטול ידיו וא"כ בקיצור לא מוכיחו תוס' מידי דמצי איירי במי שניעור כל הלילה שאינו נוטל ידיו לק"ש ומ"מ לברכת כהנים צריך ליטול ידיו מקרא שאו ידיכם קודש כללא דמילתא דברי א"ר צ"ע:

190

קצ״אוהנה נחזי אנן דברי הלבוש במ"כ בדוים במ"ש טעם פ"א ביום דוקא דומי' דלולב ומשנה שלימה שנינן בג' פרקי' בשנה כהנים נושאי' כפיהם ד' פרקי' ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערי' ומסתמא ברכו בכל נשיאת כפיהם ומסתמא אותן שברכו שחרי' הן הן אותם שברכו בשארי תפלות והנה במס' סוטה ילפי' פ' כה תברכו מפ' וישא ידיו אהרן אל העם ויברכם ומהתם ילפי' נשיאת כפים דבפ' כה תברכו לא כתיב נ"כ והתם כתי' וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ומזה ילפינן זמן נ"כ בכל פעם שמקריבי' קרבן ציבור תמידית כגון תמיד ומוסף ומזה ילפי' בפ"ב דמגלה ברכת בשעת תפלה אחר ברכת העבוד' מדכתי' וירד מעשות החטאת וכו' ע"ש נמצא בכל תפלות ציבור שהם במקום קרבן ציבור הוא מ"ע דאורי' לישא כפיו ולברך ומברכי' עליו ככל ברכת המצות בלי שום פקפוק וע"כ גם דברי מהר"מ מינץ תמוהים שכ' שהכהני' מברכי' בשחרי' מוסף ונעילה ודבריו תמוהים פשיטא שמברכי' דהוא דאוריית' אך לברך באותו תפלה פעמים שלא מצינו קרבן אחד קרב ב' פעמים אבל אותה תפלה בציבורא אחרינא שהכהן בא להוציאם י"ח שמוטל על הישראלי' להתברך כמ"ש הרא"ם בס' יראים או שעכ"פ מצוה להם להשתדל ברכת בתפלתם ע"ז קאמר ש"ס אי בעי מברך אי בעי לא מברך בר"כ ואהא קאי תוס' והג"ה מיי' דכיון שבירך פ"א ביום היינו בכל ימי השבוע דליכא אלא תפלת א' תפלה שחרי' דנ"כ במנחה בטלוהו משום שכרות וא"כ אינו מחוייב כ"א פ"א ביום אפילו לציבורא אחרינא באותה תפלה שכבר נשא בה כפיו והדברים ברורי' בלי פקפוק בעזה"י.

191

קצ״בובזה יובנו דברי תוס' פ"ק דר"ה וע"ש ד"ה ותוקעי' וכו' שכתבו איך תוקעי' פעמיים הא עבר על בל תוסף וכ"ת כיון דכבד יצא ה"ל שלא בזמנה הא אמרי' גבי ברכת כהני' והקשני מו"ח הגאון מו"ה עקיבא אב"ד דק"ק פוזנא וכו' מה ענין זה לזה דהתוקע א"נ מתרמי לי' ציבורא אחרינא אינו תוקע לעצמו אלא להם אבל לגבי דידי' עבר זמני' משא"כ כהן אינו מוציא אחרים י"ח אלא הוא עושה המצוה בעצמו בציבורא אחרינא ומשו"ה הוה זמני' ולהנ"ל לק"מ דבאותה התפלה שכבר נשא כפיו אין מצוה כי לא מצינו מציאות ב' תמידי' בפעם א' אלא שהוא מוציא להציבור שלא הקריבו תמיד עדיין היינו שלא התפללו במקום תמידי' והקרבן צריך בר"כ ומ"מ מיקרי זמנו ה"נ בשופר וא"ש.

192

קצ״גמ"מ לדינא נלע"ד ב' תפלות שונו' כגון שחרית ומוסף פשוט ומעשים בכל יום ושמברכים באשכנז שנשיא' כפיהם שחרית מוסף ונעילה ואין פוצה פה ונכון הוא מדינא ובאותו ציבור בתפלה א' אין לישא כפים ב' פעמים בשום אופן אך בציבורא אחרינא באותו תפלה שכבר נשא כפיו אם אין שם כהנים ישא ידיו ויברך כדי להוציא הציבור ולברך אותם ואם יש שם כהנים בלא הם נ"ל דלא ישא כפיו ולא יכנס עצמו לספק ברכה ואפשר שלזה כיון ר"א שהתפאר שלא נשא כפיו בלא ברכה ועיין מ"ש בזה טורי אבן במגלה כ"ז ע"ב ובמהרש"א ח"א בסוטה ל"ט ובס' בנין אריאל ולהנ"ל ניחא שר"ל עם כהנים אחרים בציבורא אחרינא וכנ"ל הנלע"ד כתבתי ויתברך ויתעלה כנפשו היקר ונפש א"נ דש"ת. פ"ב יום ב' ד' כסליו תקצ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ.

193

קצ״דשלמא רבא לגברא רבא דחזיא לכהא רבה ה"ה י"נ הרבני הנגיד המפורסים כש"ת מו"ה שמואל כ"ץ:

194

קצ״השאול נשאלתי ממעלת כבודו אם לחוש למ"ש פר"ח בא"ח סי' קכ"ח שמצא כ' בשם ס' המקצעות שחיבר רבינו חננאל ז"ל דכהן הנכנס בבית שאשה נדה שם לא יברך את ישראל וברכתו קללה תחשב לו ולזרעו והפר"ח מסיים שאין לפרסם הדבר והנה במ"כ עבר על דברי עצמו והרי פרסמו הנה דברים הללו הביאום הראב"ד בפירושו למס' תמיד ונדחק מאוד למצוא טעם לדבר ועיקור דבריו לחוש לדברי ר"ע במס' שבת רפר"ע ובמתני' דמס' ע"ז מ"ז ע"ב דע"ז איתקש לנדה להחמיר וא"כ ה"ה נדה איתקש לע"ז וע"ז למת שהכהן מוזהר דלא יבוא ועוד בע"ז כתי' הרחק מעלי' דרכיך וא"כ ה"ה נדה ושוב נסתפק הראב"ד אם ר' יודן שבס' מקצעות גם בזה"ז אמרו ומסיים המחמיר מתברך:

195

קצ״ווהנה עדיין צריך לתבל דברי הראב"ד ז"ל בכוונת ס' המקצעות דאי נמי נניח כן למוחלט דהבא לאהל הנדה הוי כמי שבא לאהל המת מ"מ הרי גם כהן המטמא למתים לא נפסל לשום עבודה בבה"מ ומכ"ש לנשיאת כפים בגבולין אלא מקנסא דרבנן פסול עד שיקבל עליו שלא לטמא למתים וכמבוא' במשנת בכורות וא"כ ה"נ קאמר ר' יודן שאם הכהן עובר במזיד ומתטמא באהל נדה קנסינן לי' שלא יברך ישראל ואי עבר אקנסא דרבנן קללה תסוב עליו ומסמיך לי' נמי אקרא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו יראה לי דס"ל דמים תרתי משמע כדדרשינן ג"כ ספ"ק דמגלה היינו דם רציחה ודם נדה וה"נ כי היכי דדרשינן מיני' כהן שהרג הנפש לא ישא את כפיו הה"נ כהן הנכנס לאהל נדה על שניהם נאמר ידיכם דמים מלאו ואמנם אי לאו דברי הראב"ד מהיקש לע"ז ולמת היינו אומרים אסמכתא דדמים מלאו אבועל נדה קאי דאע"ג דכהן בועל עריות שאינם מחללים כהונה לא נפסל מדוכן ולא בעי' שידור הנאה וכמ"ש הטור ססי' קכ"ח מ"מ בועל נדה הקפד קרא כמו רוצח אבל השתא דאית לן סברא הנ"ל א"כ מסתברא טפי לאוקמי קרא למטמא באהל נדה דה"ל כמו מאיסורי כהונה כמו כהן המטמא למתים כנלענ"ד פי' דברי המקצעות עפ"י דרכו של ראב"ד ז"ל וצ"ל דר' יודן דס' המקצעו' ס"ל כסתמא דמתני' רפר"ע אע"ג שיש מחלוקו' במס' ע"ז מ"ז ע"א ואפי' למ"ד בתרי סדרים נמי אין סדר למשנה ועיי' מג"א ססי' ת"פ מ"מ הו"ל למימר הדרין לכללן אין הלכה כר"ע מסברא דרבים פליגי עליו בלא"ה סתמא דשבת לא הוה סתמא מעליותא דסתם יחידאה הוא כמבואר בב"ק בסוגיא דצנועי' מ"מ י"ל הואיל ובעי רב חמא בר גורי' ע"ז ישנה לאיברי' ומסיק שם בשבת פ"ג דמתני' כרבה ובעי לי' אליבא דר"ע ס"ל דהלכתא כוותי' וס"ל נמי אליבא דרבה לר"ע ע"ז מטמא נמי באהל כמת והא דקאמר מטמא במשא היינו אבן מסמא דליכא במת ואיתא בנדה אבל באהל מטמא נמי דאלו לר"א א"א לומר דלר"ע מטמא באהל דא"כ לא הוה לי' למימר מטמא במשא אלא מטמא באהל כמת ומכ"ש במשא ועיי' לשון רמב"ם פ"א מטומאת מת הלכה ב' אע"כ לא מטמא באהל לר"א אליבא דר"ע אלא ס"ל כרבה אליבא דר"ע וס"ל לרבה מטמא נמי באהל ודלא כמ"ש תוספות שס ד"ה ולר"ע למאי הילכתא:

196

קצ״זומ"מ צל"ע האי פיסקא דלע"ז אדרבא אי קיי"ל בפי' דר"ע כרבה דאפי' באהל קאמר א"כ פשיטא דלית הלכתא כר"ע דהא קיי"ל בחולין י"ג כרבנן דריב"ב דתקרובו' ע"ז אינו מטמא באהל דלענין אכילה איתקש ולא לענין טומאה וי"ל עפ"י דברי תוס' שם ובע"ז ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא מ"מ מסתיין דהרמב"ם רפ"ז משאר אבות הטומא' פסק כרבנן דר"ע וכרבנן דריב"ב יע"ש והראב"ד שתיק לי' התם ואודויי אודי לי' ועוד אפילו נימא דאיתקש למת לטמוי' נמי באהל אבל מאן לימא לן שהנזיר מגלח עליו וכל שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר ונהי דמתטמא באהל מ"מ אינו מוזהר שלא לטמאות והרי החרב איתקש לחלל ואפ"ה אין הכהן מוזהר על הך היקשא כיון שאין הנזיר מגלח אלא על נפשות מת ממש ולא על מה דאתי בהיקשא ועיי' פלוגת' ר"ת ורבינו חיים בתוס' נזיר ד' נ"ד ע"ב יע"ש וה"נ מהיכי תיתי להחמיר ועוד סוגי' דעלמא דלא כוותי' שאין לך כהן נזהר ויכול להיות נזהר מליכנס באהל ע"ז בארצות ארמיים המלאה גלולים:

197

קצ״חוהנה מ"מ סיים הראב"ד המחמיר מתברך הנה אין כוונתו שכהן המטמא באהל נדה יחמיר שלא לעלו' לדוכן שזהו דבר תימה שנאמר לכהן המטמא למתים שיחמיר על עצמו שלא לעלות לדוכן ויהי' עוד מוסיף על חטאתו פשע אנן לא שבקי' לי' מטעם קנסא והוא יחמיר ויקבל על עצמו שלא לעשות עוד כמעשיו הרעים וא"כ איך שייך המחמיר מתברך ע"כ כוונת הראב"ד המחמיר שלא לכנס לאהל ע"ז ונדה מתברך דחייש לחומר' מתני' הנ"ל ותוספת קדושה היא אבל הנכנס לאהל נדה אשר לדעת רובא דרובא עביד בדינא ניקום ונאמר לו שיחמיר ויקנוס א"ע שלא לעלות לדוכן אתמהה הוא דבר שאין הדעת סובלו.

198

קצ״טמתוך הדברים למדנו דעת הראב"ד ז"ל דעכ"פ כהן שכבר הוא טמא בטומאת מת אסור לו מן התורה לכנס לאהל המת דהרי אזה"ז קאי הראב"ד שכלנו טמאי מתים ואפ"ה כ' המחמיר מתברך ויעיין דגול מרבבה בי"ד סי' שע"ג ד"ה אמר יחזקאל וכו' יע"ש ולולי דברי הראב"ד הייתי אומר חומרו' המקצעו' הוא ע"פי מ"ש רמב"ן על התורה בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי וגם בפ' נדה שהאומות הראשוני' היו יודעים להזהיר עוד שלא לדרוך על מקום דריכת כפות רגלי הנדה והיו נזהרים מהבל דבורה וכדומה הרחקות יתירות עפ"י ידיעתם בטבעיי' שהוא ארס מזיק וא"כ ס"ל דכהן שאינו נזהר בזה אינו ראוי לעמוד לשרת לפני ה' משום הקריבהו נא לפחתך הנה כי כן בזמננו אלה דאין שום אדם נזהר מזה או דנשתנו הטבעיי' והזמנים והמקומו' או כיון שדשו בי' רבים שומר פתאים ה' בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש בענין זה והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים וידעתי כי הגאון מו"ה זלמן מרגליות בתשו' בית אפרים נתעורר ע"ז לומר דמשום כן אין הכהנים נושאי' כפים בכל יום ויום בזמננו ונ"ל טעם פשוט דנ"כ כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפי' רפ"ב דמגלה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם ותפלה במקום עבודה ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז והיות בעו"ה כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפלות בלי כוונה וטרדה מרובה ותפלה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי' ע"כ מברכי' בי"ט שהעולם פנויי' ומכוונים בתפלתם וכה"ג כ' בפירוש המחזור על המנהג שנוהגים לברך הילדים בשבת וי"ט דוקא ע"ש:

199

ר׳ולע"ד מ"ש הוא נכון ואמת וה' יזכנו לראות כהנים בעבודתם וישראל שרויים על אדמתם בחצרותם ובטירותם והנני חותם באהבה רבה א"נ פ"ב יום ג' ט"ו תמוז תקפ"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

200

ר״אשלומים אלף במעט קלף לשר האלף הרבני המופלג מה"ו הרש טעלקע נ"י:

201

ר״במ"ש מעלתו ממג"א סי' קל"ו בשם לבוש דבמקום שמוכרי' מצות יכול לקרות מי שירצה רק שיקרא כל א' לפי כבודו עכ"ל התם נתכוון לומר שלא יבזה אדם לקרות המכובד באחרונה אלא יקרא הקוראי' לפי כבודם זה אחר זה ואין זה ענין להמבוקש.

202

ר״גאבל באמת תמהתי איך אפשר שיעלה זה ע"ד קהל או למדן לתקן בו בקהלה ומה ענין מהרי"ק לכאן התם מיירי שהי' כן מנהג קבוע ביום ידוע ואותו מנהג נתקן בתחילה ברשות הכהני' שהי' באותן הימי' והם מחלו ע"ז ובמחילה זו ליכא משום אינצוי כיון שהוא בזמן ידוע וגם קונה במעות להרבו' כבוד התורה וכיון שבתחילה התנהגו ברשות הכהני' והיה מנהג ותיקון א"כ שוב כל הכהני' הבאי' אח"כ אל הקהלה אפילו ממקומם אחרי' ע"ד המנהג באים ככל ענינים כאלו וכאלו מחלו בהדי' גם הם ואם אח"כ א' מערער וכיפוהו ע"י השופט לצאת אבל לחדש מנהג בלי רשות הכהני' מאן ספין ומאן חשוב ובשגם לתקן כן בתמידות ולא בזמן ידוע וקריאה ידוע א"כ בטילת וקדשתם:

203

ר״דובאמת דברי הב"י והמג"א שנמשך אחריו בהעתקת המהרי"ק לכוף הכהן הוא קצת תמו' דבהמרי"ק שרש ט' עובדא הוה שהיה הכהן יכול לילך לב"הכ אחרת לקרוא בכהני והוא נתכוון לבטל מנהגם וע"ז כ' מהרי"ק דכופין על מדות סדום אלא שהאריך על תחלת מנהגם וכ' שהיה כדין משום כבוד התורה ומצוה שנותן העולה להדלקת נר בבה"כ ומשמע בכל זה אם לא רצה הכהן לצאת שאין לכוף אלא משום זה נהנה וזה לא חסר שהי' יכול לעלות בב"הכ האחר' וגם היה רק לפי שעה כמ"ש ודייק להדי' המהרי"ק שהיה לפי שעה ואקראי בעלמא:

204

ר״הא"כ משמע זולת זה אין לכופו ע"י שלטן אלא שמראה שם פני' לומר כיון דבטל מנהג אית בי' משום אינצוי (והיינו אחר שכבר נקבע המנהג מתחלה ביושר וכמ"ש לעיל) דאם באנו לבטלו אית בי' משום אינצוי' א"כ לא עדיף קדימת הכהן שהוא דרכי שלום לדחות מנהגא יע"ש א"כ משמע אפילו בלא זה נהנה וזה ל"ח נמי כופי' וכן משמע קצת בסיום לשונו שכ' ובפרט כאשר היה יכול ללכת בב"הכ אחרת והיה יכול לקיים שניהם כבוד הכהן ומנהג המקום אשר שניהם כאחד הם טובי' ואיהו דאפסיד נפשי' במה שלא רצה ללכת שם ככל אשר פרשתי למעלה דכגון זה הוה מדות סדום וכופין עלי' עכ"ל מדכ' ובפרט כאשר היה יכול ללכת וכו' משמע שהוא רק סברא נוספת דבלא זה נמי הי' כופי' אותו וע"ז סמכו הרב"י ומג"א ומביא לפסק הלכה בסתם מ"מ הבו דלא להוסיף ע"כ תמהתי אם ימלא שם למדן דפליג ע"ז אם לא שיש לו סברא אשר לא אדע ע"כ לא אוכל לשפוט להלכה ומכ"ש למעשה עד שאשמע מה בפי המתנגדי' למעלתו והיה זה שלום לו ולתורתו כנפשו ונפש א"נ:

205

ר״וומה ששאל עוד אודות ס"ת שנמצא ביני ובינך חסר יו"ד ולא הוציאו ס"ת אחרת וגם קראו שביעי ומפטיר:

206

ר״זדע כי גוף הדין בעצמו שלא להוציא ס"ת אחר מפני טעיות הוא מפוקפק מאוד וכבר הלכו בו נמושות ומ"מ מי יבא אחרי הכרעת רמ"א בש"ע סי' קמ"ג בזה אבל מ"מ באמת לא כל שהוא הייתי דוחה אותו ומוציא ס"ת אחרת אמנם מ"מ הקורא הזה יש לו אמתלאות חדא דמשמע באלי' רבה שהוא כמסתפק בסוף פ' וירא אל תיראי שהוא מלא יו"ד מלשון יראה ופחד והי' כ' חסר יו"ד שאז הוא לשון ראיית עיני' ומ"מ גם שם אינני מסכים עמו:

207

ר״חעוד יש לו אמתלא עפ"י מ"ש בצ"צ כיון שנמצא מגרשהן פ"א בנו"ן אין להוציא אחרת אם נכתב מגרשהן במקום מגרשהם והביאו מג"א וה"נ מצינו איש הבנים גלית שמו מגת חסר יו"ד כמדומה לי שבמסרה גדולה פליג על זה מ"מ במסרה קטנה נאמר כן וכן ביהושע כ"ב וגבול נתן ה' בנינו נמסר חסר במסירה קטנה ולא בגדולה ועיין במשלי י"ד ובין ישרים רצון פליגי בו בעלי המסרה כמבואר שם ריש קפיטל י"ג ובמסרה גדולה סוף יונה א"כ יש לו לתלות ולומר דהוה דומי' דצ"צ. הנ"ל אף שלענ"ד כל מה שרגילין לדמות להא דבעל צמח צדק לא דמי ליה דאיהו לא אמרו אלא משום שהמ"ם ונו"ן מתחלפי' ולא זולת דאינך הכל לדרשא כמ"ש מהר"מ לובלין גבי רחבה ורחבו ועיי' תשו' שער אפרים:

208

ר״טועוד נ"ל אם נקל ולא נוציא ס"ת מ"מ אין מן הראוי לקרא להפטיר אפילו אם הטעו' הי' בכהן דהרי מן הדין מפטיר עולה למנין שבעה רק משום שאנו רוצים לנהוג מנהגינו אליבא דכ"ע כמ"ש תוס' מגילה כ"ג ע"א ד"ה חדים וא"כ תינח אם אותה הקריאה היא אליבא דכ"ע אבל אם יש בה ספק ברכה לבטלה מה לנו להרבו' בקריאה וזה נ"ל אפילו בכל טעות בעולם ואמנם מלשון צ"צ שכ' גבי מגרשיהם שציוה להוציא במנחה ס"ת אחר משמע במפטיר לא שינה כלום דא"כ ה"ל להזכירו מ"מ מ"ש נלע"ד עיקור אבל מה לך לעשות לא ישמע ולא יקבלו ממך זה וכיוצא בזה כדרכן של אלו ההוגי' בש"ע וחושבי' יודעי' וחכמה מה להם עד ידאה ה' ויפתח לנו שערי חכמה ובינה ירחם עמו וישכלל היכלו בב"א הכ"ד פ"ב יום ב' ה' תשרי תקע"ה לפ"ק. עשה"ק סופר מפע"דמ:

209

ר״יהחיים והשלום יהיה תמים על ראשי תמימים מנהלי עם ה' מלכי ואיפרכי אקר"וט דק"ק טרענשין יע"א ה' עליהם יחי':

210

רי״איקרתם הגעני נפשם היפה בשאלתם יען לא נמצא בקהלתם כ"א כהן א' בב"הכ על הרוב דלא עביד עובדא דאהרן לפעמים ימצאו ביום אחד כמה חיובים לעלות לתורה וביניהם הרב המופלא מרא דאתרי ומנהיגי קהל והכהן אינו רוצה למחול על עלייתו לתורה וכבר נתרבה ריב ומחלוקת עי"ז והנה רוב או כל בני הקהילה מוסכמי' לעשות תקנה קבוע באם יארע כן שיהיו כמה חיובים ובתוכם מופלגי העיר לקרותם לתורה ראשון ושלא לחוש לכהונתו של זה האם יכולים לעשות תקנה הלזו:

211

רי״באהוביי ידידיי יש ויש עמהם מופלגי התורה ומארי דאתרי בעירו וכל ספרן של צדיקי' בראשונים ואחרוני' פתוחי' לפניהם ולא נצרכו אלא להעדפה לשמוע מענה מפי ג"כ הנה בודאי אם יכולים לפייסו בדברים או בשום ריצוי שיסכים גם הכהן עם התקנה כראוי ונכון לו אזי תהי' תקנתם תקנה קבוע ואם שוב אחר זה יסרב הוא או כהן אחר על תקנה קבוע ומנהג ותיקוני יכולים להוציאו על כרחו או לקרות לפניו ישראל אפילו כשהוא בב"הכ וכמו שכתב מהרי"ק שורש ט' הביאו ב"י סי' קל"ה ומה שכתב מג"א אי ס"ד יכול לקרות אחר בפניו אין לכפות ע"י פלילי' י"ל עובדא דמהרי"ק הי' יכול לילך לב"הכ אחר ולעלות ראשון וא"כ מצוה לכופו לדבר מצוה לעלות שמה ראשון אבל בלא"ה א"צ לכופו אפילו בפניו קורי' אחר וכמ"ש פר"ח שם והיינו כיק שהסכים הוא או כהנים אחרי' שהיו אז בקהילה והתחילו להנהיג המנהג שוב אין לו יכולת להרבות מחלוקת כמ"ש מהרי"ק שם ואע"ג דכהן שרצה למחול משום דרכי שלום. ונהגו בכל תפוצות ישראל אפילו כהן ע"ה קודם לתלמיד חכם מופלג ורמב"ם בעצמו שקרא תגר בפי' המשנה ס"פ הניזקי' מ"מ בחיבורו פסק כמנהג כמ"ש הרב ב"י סי' קל"ה וא"כ אינו יכול למחול היינו לאדם פרטי משום דאתי לאינצויי לאמור גם אני חשוב כזה ומאי חזית כפי' רש"י סוף פר' הניזקין אבל היכא דמוחל לציבור לעשות תקנה על מקרה ידוע כנידון שלפנינו או נידון מהרי"ק לית לן בה ולכשיגיע המקרה ידי הכהן מסולקין ומי שמוסיף מעות לצדקה או מי שיראו בעיני הממונים יעלה ואין כאן מחלוקת אך מהרי"ק מיירי בשעת הנהגת המנהג לא היה שום כהן בעיר בישוב אח"כ כשבאו כהנים לא יכלו לעקר המנהג וא"כ ה"נ אי יכולים לפייסם בטוב בתחילת התקנה זה טוב וטוב לכבדו עכ"פ בהוצאה והכנסת ס"ת' כדי לקיים וקדשתם עכ"פ במקצת וכן נוהגים בכמה דוכת' אבל להעבירו על דעתו ע"כ אין לנו וה' ישפות שלום למעלות כבודם על כל ישראל ויעמוד כהן משמש באריאל הכ"ד א"נ כותב בחפזו: פ"ב יום א' י"ט טבת תקפ"ד לפ"ק. מש"הק סופר:

212

רי״גשלום וכ"ט לי"נ תלמידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג ומופלא בתורה כש"ת מו"ה וואלף נ"י אב"ד דק"ק גיסינג יע"א:

213

רי״דנפשו היפה בשאלתו נידון אנשי עירו בנו בהכ"נ של ע"נ דהיינו שהרחיבו הישנה להיותה בנוי בעלי' הוציאו כותל המזרחי' ע"ג עמודים העומדים בבהכ"נ של אנשים וכל אותן הספסלים שעמדו בתחלה אצל הכותל יעלו גם עתה יעמדו על עמדו ותוספות הספסלים יהי' בסוף אחורי כל הספסלים כדין וכראוי אך היות שע"י הרחקת הספסלים הללו המזרחי' ממקום חלונות המאירים לתוך החדר ע"י שנתרחקו האופל עליהם ולא יהי' להם אור לעומת זה נתוספו ב' חלונות בב' קרני זויות צפונית מזרחית ודרומית מזרחית דהיינו החלונות הגבוהים שבבהכ"נ אנשים עלו למעלה עד שעליוני החלונות ההמה מגיעים קצת למעלה מרצפת בהכ"נ נשים החדשה ומשם יהי להם אור לכותל החדשה ועתה טוענים בעלי סוף ספסל בקרן צפונית מזרחית ודרומית מזרחית גם אנחנו נעלה היות מקומות שלנו היה מעולם בקרן סמוך לכותל מזרחית גם עתה נעלה לשם כי עתה מפסיק מקום החלונות בינינו לבין כותל מזרחית ואין אנו חפצים בזה אלא נשב שם ואע"ג שעי"ז יואפלו ולא יאירו החלונות הנ"ל זה לא איכפת לן זה טענות ותביעות שלהם כך הבנתי מתוך דברי פר"מ אע"פ שלא כ"כ:

214

רי״השרש דין זה של עליית המקומות הוא מרמ"א חו"מ רס"י קע"א מב' תשו הרא"ש כלל ה' סי' ג' וסי' ז' והגאון דגול מרבבה כ' שסותרי' זא"ז ולא עוד שדבריו בסי' ג' סותרים מיני' ובי' ועיינתי בהם ולפענ"ד אין כאן רק הגהה מעטת צריכה והנה בסי' ג' הוה ב' ישבו זה בצד זה בספסל בלי מחיצה ביניהם ורצה ראובן לעשות מחיצה ולהכניסה לחלקו ושמעון ע"י עשיית המחיצה יהי' ראובן עליון ומושבו של שמעון למטה ממנו ומפסידו ודבר זה נשאל גם לרשב"א ח"ג סי' קנ"ה והשיב בפשיטות שאין שמעון יכול למחות והרא"ש האריך קצת וכ' שאין שום מעלה או ריעותא בתפלה אם הוא במקום זה או במקום זה ואי משום עליית המקומות לענין כבוד היושב עלי' לא מצינו בשום מקום שלא יהי' רשאי לעשות בגבולו מפני הפסד שכינו שאינו מגיע לא לגופו ולא לממונו אלא שלא יהא מכובד כ"כ אמנם אם מנהג המקום להעלות בדמים בשביל זה ואלו כשקנו מקומו' הללו קנאום בזול וע"י שעושה מחיצה ונתעלה נתייקר מקום מושבו ונפחת מקום שמעון נמצא גורם לו הפסד בממונו אז אין ראובן רשאי לעשות מחיצה אע"פ שעושה בשלו זהו כוונתו בסי' ג' אלא שהוא מוטעה קצת:

215

רי״וובסי' ז' מיירי בענין אחר הרבה ישבו בספסל אחד שיש ב' נסרים בשתי הצוותי' ורצה העליון להסיר נסר העליון ולהוסיף שם מושב א' ומיחה בו הרא"ש ולא הזכיר שם תנאי פחיתות שיווי ממון וכ' הטעם מפני שהנסר הזה הסוגר הספסל הוא של השותפים כולם נמצא הוא פוגע במה ששייך להשותפים כדי להגדיל כבודו ולהפחית כבודם אפילו לא יהי' פחיתתו ממון מ"מ כיון שהנסר של שותפים אינו רשאי לשנות בלי רשותם משא"כ בסי' ג' שהוא עושה בשלו אי ליכא פחיתתו ממון לית לן בה ובזה אתי' פסקי הרא"ש ורמ"א נכונים ועל מקומם יבואו בשלום:

216

רי״זוהנה ברור ג"כ מם שאנו נותני' להם מקום גבוה לא שיש להם שום קנין במקום ההוא כי כל א' לא קנה אלא מקום מעמדו ומושבו בבהכ"נ אלא שלא היינו רשאים להרחיב מקום בהכ"נ אם יגיעו להם הפסד עי"ז ע"כ לפייסם צריכי' אנו להחליף עמהם ליתן להם מקום גבוה תחת שהיה להם אז במקום פלוני וע"י חליפי קרקע בקרקע קנאו מקום החדש אם לא נפסדו ואין הדין חוץ לפצותם אין להם במקום החדש כלום ואין להם אלא מקומם הראשון:

217

רי״חועתה אחר הוצעה זו נראה כי בודאי בעלי ספסלי המזרחי' היו יכולין למחות בכל כח בהעמקת הכותל ממקומה מפני שמפסידין ממ"נ אי יעמדו במקומם הראשון הרי נפחת מקומם משווי מפני גבהות ספסל שאחרי' ומפני שלא יכלו להביט אל תוך עזרת אנשים דרך שבכה העשוי' בכותל מזרחית וה"ל פחת ממון וגם שעושי' קהל מעשה בידים בכותל של שותפי' ואם יחליפו הקהל ליתן להם מקום הסמוך לכותל עתה תחת מקומם של עכשיו יפסידו בהיזק אורה שהרי יעמדו במקום חושך ואפלה והיו בידם למחות עכ"פ ואף אם כבר בנו וסתרו ויחזרו הכותל למקומה ולולי שעשו עתה ב' חלונות הללו בשתי זויות באופן שיהי' להם אורה כראוי והחליפו עמהם במקום כנ"ל ועי"כ נעשה הכל בדין וביושר:

218

רי״טועתה אם יסתמו החלונות על כרחם יחזרו הכותל למקום הראשון אשר היה שם בתחלה ונחזי אנן באיזו טענה יזכו ספסלים שבקרן צפוני' ודרומי' להעלותם. הקהל לא נגע בשלהם כלל לא בצפון ולא בדרום והחלונות אינם בגבולם ואין המקום שלהם עדיין עד שנצרך להחליף עמהם ומאיזה טעם יהיה הכרח להחליף הלא לא נבנה ספסל נוספת אחר ספסל ולעולם המה עליון ומה לי אם יעמדו סמוך לקרן או סמוך לחלון אדרבה יהיה להם הרוחת מקום מספסל שלהה כפי רוחב כל החלון ולא נפחת מקומם פחת ממון כלל ולא נגע הקהל בשלהם כלל ואין להם שוב במקום שלפני החלון שנדמה אותם לחצר ובית שיכול בעל החצר לבנות לפני חלונו של זה ולהאפילו דהרי כאן אין להם במקום שלפני החלון שום אחיזה עד שנחלף עמהם ואין הדין נותן שנחליף עמהם ונפסיד כל הקהל כי נאפיל על בעלי המזרחי' ויכופנו לסתיר הכותל ולהחזירה למקומה אין זה אלא מדת סדום ורוצים למנוע רבים מלעשות מצוה וכמו שכ' ריב"ש דמייתי רמ"א ועיי' מג"א ססי' קנ"ד ע"כ נראה פשוט הדין עם הקהל: הכ"ד פ"ב כאור בקר ליום ה' ז"ך תשרי תצד"ק לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

219

ר״כשלום וכ"ט לירידי ה"ה הרבני המופלג ירא ה' מרבים כבוד מו"ה פנחס שי' וסייעתו מרחמוהי ה' עליהם יחי':

220

רכ״אנעימות בימינו הגיעני על נכון ונפשו היפה בשאלתו וז"ל בענין בית הכנסת החדשה פה קהלתינו ק"ק אבעניע ולהורות לנו מקום קביעות הפתח החיצונה לאיזה צד יהי' דאיתא בש"ע א"ח סי' ק"נ סעי' ה' אין פותחין פתח בב"הכ אלא כנגד הצד שמתפללי' בו כדי שישתחו מן והפתח כנגד הארון וזהו משמע הפתח הפנימה אבל פתח החיצונה חזינן עמא דבר בכל תפוצות ישראל שקבעו אותה או לצד דרום או לצד צפון וכו' ויכול להיות קדמונינו נשמרו מזה טעם הי' כי ראו כל עמים ישמעאלים עושים בית תפלתם עד"ז שיהי' פתחיהם מכוונים וכדאיתא בי"ד סימן קע"ח ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם אך זה שנתיים שעברו וכו' ועתה יש גם בינינו דיעו' שונות יש דורשים סמוכים לעשות כמעשיהם ויש הולכים אחר רוב וקרוב לנו ב"הכ הישנה שהיא בנוי כדרך כל הקהלו' והסכמנו יחד לדרוש את ה' וכו' עכ"ל השאלה:

221

רכ״בשורש הדין האמור בש"ע א"ח סי' ק"נ שיהי' פתח ב"הכ מול ארון הקדש הגם שהשכל מחייב כן ואלו לא נאמר ראוי' היא שתאמר שיהי' הכניסה אל מקום שישתחוה שם לאלקים מ"מ תוספתא היא במס' מגילה פ"ג אין פותחי' פתחי בתי הכנסת אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהי' פתוח למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה עכ"ל הביאה הרי"ף פ' הקורא עומד והמרדכי והרמב"ם וטא"ח סי' ק"נ הנ"ל והרב"י שם ורמז עלי' רש"י בברכו' דף וי"ו ע"ב ד"ה אחורי בה"כ וכו' ומשמעות הלשון משמע שהקפידא שהפתח תהי' דוקא לצד מזרח אלא שהתוס' שם ע"א ד"ה אחורי וכו' כתב וז"ל דוקא הם שהי' מנהגם להתפלל לצד מערב אבל אנו מתפללי' למזרח שאנו במערבא של ארץ ישראל כמו שפירש להם לצד מערב תפרש לנו לצד מזרח עכ"ל ומזה כתב בש"ע הנ"ל שיש לנו לעשות הפתח נגד צד שארון הקדש שם ושינה לשון התוספתא והפוסקי' שמשמע שהקפידא הוא לעולם לצד מזרח ולדידי צ"ע קצת בשלמא אדברי אמוראים שייך לומר כן שהם הי' בבבל ושם מתפללי' לצד מערב כמבואר במס' ברכות ס"א ע"ב ובפירש"י שם ד"ה הוי שדיין ליה ליבני ע"ש היטב ובלשון הרב"י או"ח סי' ג' ד"ה וכשיושב וכו' מה שהאריך שם בד"מ אות ב' וצ"ע קצת מש"ס ב"ב כ"ה ע"ב אנן דיתבינן בצפונה וכו' ע"ש כ"ה ע"א תוס' ד"ה לכל רוחתא וכו' ע"ש וצ"ע:

222

רכ״גמ"מ נחזור להנ"ל דאדברי אמוראים שהי' בבבל שהי' למזרחה של א"י והתפללו למערב יפה כתבו תוספ' אבל אתוספחא שנתקנה בא"י קשה קצת לומר כן עיי' בב"י סימן ג' הנ"ל ודוחק לומר על התוספתא שחזרו תנאים כמ"ש תוס' על דברי אמוראים בשבת ט' ע"ב ד"ה הא לן וכו' כדמוכח ממ"ש תוס' ביצה ה' ע"א ד"ה הא לן ע"ש ועוד למסקנת תוס' קידושין למ"ד ע"א ומיהו נראה להר"ר יצחק וכו' וע"ש וזה שייך גם הכא אהתוספתא וא"כ צ"ע מנ"ל לבנות הפתח במערב נגד התוספתא דתוס' דברכות קאי אדברי אמוראים המתפלל אחורי בית הכנסת ולא אהתוספתא דמייתי רש"י:

223

רכ״דתו יל"ד אהתוספתא דמייתי קרא פ' במדבר והחוני' לפני המשכן קדמה וכו' ולא מייתי מפ' תרומה שפתח אהל מועד וחצר המשכן הי' למזרח וזיל קרי בי' רב הוא אפילו תשב"ר יודעין אותו ולא מצאתי פתח אלא לומר משם אין ראי' שיהי' הקפידא דוקא למזרח ולא שיהי' מקום הכניסה נגד ומול מעמד הארון והכרובי' אלא אז כשחנו לפני הר סיני הי' מעמד המשכן באופן זה שהי' הארון למערב והפתח למזרח והראה השי"ת תבני' המשכן לפי המקום והזמן ההוא ואם אולי יארע להם באחת החניות מקום מוכשר להסב פני המשכן באופן אחר ויהי' הקדש קדשים למזרח יהי' הכניסה למערב כפי המקום המוכשר לה' וכמ"ש בש"ע הנ"ל בבתי כנסיות שלנו ה"נ הו"מ למימר במשכן קמ"ל תוספתא דלא דהקפידא שהפתח יהי' לעולם דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וזה מוכח שפיר מהך קרא דפרשת במדבר שהרי חניות הדגלים הי' קבועים ברוחותיהם יהודה דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וראובן לדרום וכן כולם וכן הלוים על מקומתם כאשר יחנו כן יסעו ואי ס"ד דהסבת פני המשכן ישתנה לפי הזמן והמקום א"כ אין להחליט שמשה ואהרן ובניו החונים לעולם במזרח שיהי' לפני המשכן לפני אוהל מועד כי לפעמים יהי' חניות המזרח אחורי המשכן ואיך תלי' קרא תני' בדלא תני' לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה הא חניית משה ואהרן למזרח עולם קביעה וקיימי לעולם ופני אהל מועד שיהיה מזרחה אין לו קבע ואיך תלה זה בזה אע"כ מוכרח בהחליט דפתחי המשכן צריכים להפתח דוקא למזרח ולא לצד אחר והה"נ דהו"מ לאתוי' מקרא דמוקדם באותה פרשה משפחות הגרשוני אחרי המשכן יחנו ימה ש"מ דמערב הוא אחורי המשכן וממילא מזרח הוא פני המשכן ופתח כנסיותו אלא ניחא ליה לאתוי' מהאי קרא דמשה ואהרן דמפורש בי' מזרח טפי כנלע"ד ליישב תוספתא הנ"ל:

224

רכ״הואם כוונתי האמת בזה א"כ ממילא מוכח דבבתי כנסיות שלנו הקפידא דוקא שתהי' הפתח למזרח ואפי' יהי' מעמד ארון הקודש למזרח ג"כ כמו שאנו מתפללי' או לשום צד דאלת"ה אלא עיקר הקפידא שתהי' הכניסה מול ארון הקדש א"כ אכתי תיקשי דה"ל לאתוי' קרא דפ' תרומה דמוקדם ומפורש טפי ואי משום דה"א דהקפידא שיהי' מול ארון הקדש מה בכך הא תאמר שבבתי כנסיות שלנו האמת כן הוא וא"כ מה היה הטעות אע"כ מוכח מזה שכוונת התוספת' שתהי' הפתח לעולם במזרח:

225

רכ״ווכן נלע"ד מוכח קצת במקומו בברכו' ח' ע"א לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחי' ויתפלל ודעת מהר"מ מר"ב משום שלא יסתכלו המתפללי' בחוץ ויתבלבלו מבני ר"ה וזה נראה עיקר לטור וב"י עיי' סוף סימן צ' ובש"ע שם סעי' כ' דיעה שני' וק' כיון דבשיעור ב' פתחים דהיינו שמנה טפחים סגי שלא יסתכלו לר"ה וקיי"ל שסבתוספת' פ"ג דמגלה דהזקני' יושבים ואחוריהם אל ההיכל ופניהם אל העם ושאר כל העם יושבים ופניהם אל הקדש וכ"כ רמ"א סס"י ק"נ והשתא אי ס"ד שהפתח לעולם מול ארון הקדש א"כ כל העם אחוריהם אל הפתח ולא יסתכלו לר"ה לעולם והזקנים היושבים למעלה ופניהם אל העם המה בלא"ה רחוקים מהפתח יותר משיעור ב' פתחים וא"כ נפל פיתא בבירא ולאיזה צורך קאמר לכנוס שיעור ב' פתחים אע"כ מוכח דלעולם הפתח במזרח ואפי' המתפללים לצד מזרח או לצפון או לדרום לעולם הפתח למזרח ולדידהו הוצרך להזהר שיכנסו דרך ב' פתחים ונהי להמתפללים למערב וארון הקדש קבוע למערב והפתח כנגדו במזרח לא הי' צריך ליכנס שיעור ב פתחים מ"מ על הרוב ידבר אבל לומר ליבנות הפתח לעולם נגד הקדש צלע"ג מפני הקו' שכתבתי:

226

רכ״זגם מ"ש לעיל שהשכל מחייב לבנות הפתח מול ההיכל שדינא בי' נרגא ואומר לולי קרא כתי' במשכן ומקדש שכן הי' והכל בכתב ה' מיד ה' השכיל הייתי אומר בהיפוך שראוי' לקבוע הפתח מן הצד כדי שלא יצטרך היוצא לצאת דרך כניסתו שלא יהי' אחורי' אל הקדש וכשהפתח מן הצד ניצלנו מן זה ונכנס ויוצא על דרך א' לעולם:

227

רכ״חנמצא לפ"ז מה שנהגנו עפ"י ש"ע לפתוח פתח מול ארון הקדש שלא לצד מזרח צלע"ג ומ"מ חלילה לשנות מה שתפסו קדמונינו במוחלט והמה נביאים ובני נביאים מיהו כל זה בפתח בה"כ עצמה שכבר נהגו והבו דלא לוסיף עלה בפתח האכסדרה שלפני פתח בה"כ שהזכיר הב"ח סי' צ"ד ומג"א שם סקל"ה ובאלי' רבה סי' ק"נ סק"ה וכיון דלא מפורש בשום דוכתא אופן עשיית פתחה שאינה בכלל מ"ש בש"ע לעשות פתחה נגד ארון הקדש:

228

רכ״טומתרי ותלת טעמא אמינא שראוי לעשו' הפתח לצפון או לדרום ולא למערב מקום שפתח בהכ"נ במערב חדא שהרי כן מצינו בבהמ"ק אע"ג שהי' שער נקנור במזרחת העזרה מ"מ עקור כניסה ויציאה הי' לצפון ודרום ומקרא מלא דיבר הכתוב ביחזקאל מ' והבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב ומייתי שם במגלה כ"ט ע"א וברי"ף שם נמצא אע"ג שהשתחוה למערב נגד פתחו של היכל מ"מ בכניסתם לעזרה נכנסו לצפון או לדרום והשתחוו למערב וה"נ דכוותי' וכן מבואר במשנה דמדות פ"א משנה ג' ושערי מזרח שהי' מכוונים זה כנגד זה הי' מטעם אחר כדי שיהי' כהן השורף את הפרה בהר המשחה עומד ורואה ומזה נגד ההיכל עיי' משנה ד' פ"ז דמדות וא"כ ה"נ יש לבנות פתחי האכסדרה שלפני בה"כ לדרום או לצפון ועיי' יומא י"ו ע"א ופירש"י ד"ה הי' מתכוון וכו' ע"ש.

229

ר״לותו נ"ל אע"ג דהב"ח מייתי לי' מהירושלמי לבנות בנין לפני בה"כ דש"ס דילן מפיק ממזוזות פתחי שיעור ב' פתחים ממש לכל מר כדאי' לי' והירושלמי מפיק לי' מלשקוד על דלתותי וקאי אבנין שלפני בה"כ וקיהיב ב"ח טעם עפ"י קבלה להורות שאנו נכנסי' לפני ולפנים להתפלל ולשאול צרכינו מהקב"ה עצמו ולא ע"י אמצעי המלאכי' שהם כמשרתי' העומדים בפרוזדור לפני ההיכל המלך ית"ש ואנו נכנסי' לפנים מהעומדים האלו ע"ש ודפח"ח.

230

רל״אמ"מ נ"ל דעכ"פ צריך להיות ככל בית שער שלפני חצר המלך והשרי' שעשוי' לצניעות שלא יציצו בני ר"ה לפנים כדאיתא בב"ב ז' ע"ב ומשמע התם דאין פתח הבית שער מכוון נגד פתח החצר וה"נ בבה"כ נהי משום דדחקי' רבים ועיילא ליכא כולי האי מ"מ משום דלא יביטו הפנימים לחוץ לרה"ר ויבלבלו דמהאי טעמא נוהגים לבנות החלונות שבבה"כ גבוה למעלה מקומת כל אדם שלא יביטו לחוץ ויתבלבלו וא"כ בפתח הפתוח לר"ה שא"א לבנות גבוה מקומת אדם ע"כ לבנות בית שער לפני הפתח שאינו מכוון נגד פתח ב"הכ לחצוץ בפני הרואי' דאע"ג דלהר"מ מר"ב טעם שיעור ב' פתחים הוא מטעם הנ"ל וס"ל דסגי בהרחקת ח' טפחים ולדידי' ע"כ פרוזדור שלפני בה"כ מטעם אחר הוא כמ"ש הב"ח הנ"ל ואין קפידא אם יהיה פתחו מכוון לפתח בה"כ מ"מ לשארי פוסקי' דמפרשי' שיעור ב' פתחים שבש"ס דלא כהר"ם מר"ב הנ"ל וכמבואר בטוש"ע סי' צ' סעי' כ' לדידהו י"ל דש"ס לא מיירי כלל מבלבול הרואים ומביטים לחוץ דלזה לא סגי בשיעור ח' טפחים וכעין בית שער שאינו מכוון עם פתח בהכ"נ ואין ראי' מבהמ"ק שהי' כל פתחי השערי' שבמזרח מכווני' עם פתח ההיכל התם לא שייך בלבול דאין אדם עומד בהיכל ומביט לחוץ ואחוריו אל הקודש אלא לעולם פניו למערב ויוצא ובא לו דרך כניסתו ועוד שהי' להם פרוכת לכל פתחיהם הנועל בפני הרואים כדאמר ר"ז אמר רב י"ג פרוכת הי' במקדש בכתובו' ק"ו ע"א וע"ש פירש"י ד"ה בדבבי וכו' ע"ש אבל אנו אין לנו פרוכת לצניעות בפתחיותן ע"כ צריכי' לבית שער שאין פתחי' מכוונים נגד פתח בהכ"נ ועוד במקדש בלא"ה לא הי' יכולים להביט לחוץ מפני גובה ההר וגם המזבח החיצון חצוץ בפני העומדי' בהיכל כמבואר למעיי' ביומא י"ו ע"א ובפירש"י שם משא"כ בשלנו בזה"ז:

231

רל״בותו אפי' נימא מי שבונה בה"כ ופרוזדר סחם ועושה פתחיהם מכווני' אין מזחיחי' אותו דאפי' יהא כן חק הישמעאלים מ"מ כיון שגם במקדש הי' כן א"כ אנן לא מינייהו גמרי' כדאיתא במס' סנהדרין נ"ב ע"ב וביותר ביאור בתוס' ע"ז י"א ע"א מ"מ היינו בבונה סתם אבל כיון שבאים לדקדק על ככה ורוצים המערערי' לבנות דוקא מכווני' זה מול זה יש להקפיד שלא לעשות רצונם דומה למאי דתנן במס' מגלה כ"ד ע"ב האומר איני עובר לפני התיבה בצבועי' אף בלבני' לא יעבר בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבר ומפורש דלמא מינות נזרקה בו המקפידים בכך ובש"ע סי' נ"ג סעי' י"ח דאפי' אי יהיב אמתלא לא מהני לי' ע"ש ופשיט אי לא הי' מקפיד בכך ובמקרה הי' לובש לבנים הי' מעבירי' אותו לפני התיבה כיון דלאו מינייהו גמרי' שהרי הכהני' בב"המק שמשו בבגדי לבן וכן יחף אי במקרה נזדמן כן אין בכך כלום דכהני' שמשו יחף רק משום הכון לקראת אלקיך ישראל איכא קפידא כמבואר בתוס' מס' שבת יו"ד ע"א ד"ה רמי וכו' ע"ש ונפקא מיני' אי איכא צערא בעלמא דליכא משום הכון אדרבה ליקום כעבדא קמא מרא כמבואר בש"ס שם ומותר לירד יחף אי אירע לו במקרה ומ"מ אי מקפיד בכך אסור שלא יחקה את המיני' וה"נ דכוותי' ובלאה"נ דבר גדול דיבר הנב"י ז"ל בתשובה תנינא סס"י י"ח דלא מצינו שום תמונה לבנין בה"כ עגול או מרובע או בעל שש צלעות ומ"מ מי שמקפיד על תמונה ידועה להתדמות להיכלי שרים קורא עליו וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות ע"ש ומכ"ש הכא ועיי' בב"ב כ"ה ע"א לכל רוחתא אוקמאן וכו' ובש"ע סי' צ"ד ס"א:

232

רל״גואחר שהעלינו ועלתה בידינו מנהג קדמונינו ז"ל שלא לפתוח פתח הפרוזדור מול פתח בהכ"נ נ"ל אם אפשר בלי דוחק יפתחו פתחו בצד דרומי' ויהי' פני הנכנס לצפון וימינו למזרח לפתח בהכ"נ ופונה לימין ונכנס לבה"כ דכל פינות שאתה פונה לא תהי' אלא לצד ימין ונ"ל מה"ט הי' שערי צפון שבהר הבית משמשי' כניסה ויציאה טפי כמבואר במס' מדות הנ"ל משום דבהיכל הי' הפתח וכן המזבח הכל מערבית להר הבית והנכנס בצפון ימינו למערב ויהי' פונה לימין וה"נ בבה"כ שלנו בהיפך נכנס לדרום ופונה לימינו למזרחו והא לן והא להו כנלענ"ד:

233

רל״דוהנה הארכתי קצת ובארתי כל חלקי הסותר והבונה האפשרי' לפי קט שכלי שיהי' שלום הכל שלום ופתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אך אם חלילה יתעוררו מדנים עבור זה ויהי' פתח בית ה' ח"ו דומה לבידקי דמיא דרווח תיגרא בעשק ושטנה ח"ו לא תהי' כזאת בישראל יפתחו פתח תקוה לאיזה צד שירצו ולא יתקוטטו ח"ו עבור זה כי גדול השלום אמנם אקוה כי עם ה' ישמעו ויאזינו ולא יריבו עלי' ויקראו שמו רחובות כי הרחיב וירחיב ה' מקום אלהי ישראל וירום קרנם לרומם בית אלקינו ותחזו עינינו בשובו לציון ברחמים ואתהלכה ברחבה בב"א הכ"ד א"נ הדש"ת פרעסבורג כאור בקר ליום ד' כ' כסליו תקפ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ.

234

רל״השלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסם המופלג החרוץ ושנון כש"ת מו"ה משה פערלס ני' אב"ד דק"ק א"ש יע"א:

235

רל״ויקרתו הגיעני וע"ד בה"כ ישנה שסתרו אנשי הקהל קדש והרחיבו בנין החדשה לרומם בית אלקינו ורוצים להעמיד הבימה שקורי' בתורה בסוף בה"כ סמוך לארון הקודש ולא באמצע כמו שהיה מקדמת דנא באמרם שיהיה נוי והרוחה יותר בב"הכ מאשר תעמוד באמצע ונפשו היפה בשאלתו אי שפיר דמי לשנוי או לא.

236

רל״זתשובה לפני פר"מ נגלו תעלומות ולא צריך ליעץ במכתיר ויפה כ' דברמב"ם מפרש בונין תיבה באמצע בה"כ כדי שישמעו כולם בשוה וכ"כ טור ורמ"א בהג"ה ש"ע ססי' ק"ן וכל המשנה ידו על התחתונה האמנם בכ"מ כ' ללמוד זכות על איזה מקומו' בארצותם שבנו הבימה בסוף בה"כ וכ' דהם ס"ל דוקא בזמנם שהיה רוב העם ולא שמעו קול הקורא כ"א מהאמצע אבל בעו"ה בקהלו' קטנו' ואנשים בהם מעט ישמעו גם מהבימה שבסיף בה"כ ע"ש והנה לא הראה כ"מ מקום מנ"ל להפוסקים שתעמוד הבימה באמצע בה"כ והיא ש"ס ערוך בסוכה נ"א ע"ב באנשי אלכסנדרי' ויפה כ' הרב כ"מ ללמוד זכות על איזה קהלות הנוהגים נגד הש"ס אבל נ"ל שנשתבשו הקהלות במ"כ אדרבא ק"ו השתא ומה אלכסנדרי' שבכל זאת לא שמעו כל הקהל שהצריכו להניף בסודרי' ואפ"ה העמידו באמצע ולא בסוף אע"ג שככה היה יכולי' לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע ואם לא די בסודר א' יעמידו שנים אע"כ לא שפיר דמי למיעבד הכי ומסברא אומר כיון שאנו מחזיקי' הבימה שבה קורין פ' הקרבנו' כמו מזבח שמפני כן מסבבי' הבימה בחג הסוכו' כמו שסבבו המזבח ואותו המזבח שעמד בהיכל לפני ארון הקודש שהוא מזבח מקטר קטרת היה עומד באמצע הבית מכוון בין מנורה לשולחן וכפירש"י בפ' תרומה וכמבואר בש"ס ורמב"ם ויען הבימה שלנו עומדת בפני' כמזבח הפנימי ע"כ ראוי להעמידו באמצע בה"כ לדמותו לבהמ"ק בכל האפשרי ואין לשנות במקדש מעט שלנו:

237

רל״חואפילו להכ"מ דיהיב טעמא לזכות אותן הקהלות מ"מ אנו אין לנו כי הלא אבותינו שבנו בה"כ הלז בנו אותו באמצע ש"מ כך היה נוח להם להשמיע לכל העם ותלי"ת לא נתמעטו הציבור אדרבא נתרבוא תלי"ת וא"כ אדרבא אפי' היה נבנה בראשיתה בסוף בה"כ כיון שהיה מועטי' צריכי' עתה לבנותה באמצע בלי ספק ועכ"פ חלילה לשנויי מאשר היה:

238

רל״טועוד נ"ל דאפי' להכ"מ באותן הקהלו' היינו לבנו' בה"כ חדשה במקום ישלא הי' בה"כ מעולם אבל אחר שבנו במקום בה"כ הישנה אין לשנות דהרי איתא בפסיקת' והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר וכי יש משפט לקרשי' אלא קרש שזכה להנתן בצפון לא ישתנה לתנו לדרום ומכאן פסק מהרי"ל ללמוד מזה לנסרי' שעושי' מהם סוכת מצוה ונ"ל אע"פ שמוסיפי' על העיר ועל העזרות וממילא ישתנו העניני' מ"מ לא ישתנה הניתן בצפון לתנו בדרום והניתן באמצע להסיע ממקום שהרי בית שני היה גדול מבית ראשון ואפ"ה לא נשתנו העמדת הכלי' מזבח ומנורה ושולחן לא נשתנו מן האמצע אע"פ לפי ערך הבנין של עכשיו יהיה האמצע להלאה מהאמצע שהיה בבה"כ הישנה מ"מ אותו בה"כ זכה להיות בימה שלה באמצעה כמו קרש שזכה בדרום וכו' והכלל החדש אסור מן התורה בכל מקום ופר"מ מקומו מוזכר לו לטובה למחות בחזקת יד להעמיד הדביר על מכונו וגם כל העם זה על מקומו יבוא בשלום ואחתום בברכה א"נ דש"ת פ"ב יום ג' ז' אדר תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

239

ר״משלום וכ"ט לרב טוב הגאון הגדול המפורסים נ"י ע"ה זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו לשם ולתהלה ולתפארת כמו"ה ענזיל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק סטריא יע"א:

240

רמ״איקרת קדשו הגיעני ואני איני כדאי ששלח מר אלי אך ענותנותו הרבני למיבעי מיני מילתא דבעי טעמא וזרזני במכתב קדשו וז"ל ועדיין בטילת עבודת בית אלהנא עד שיתברר הענין הזה להניח דעת הצדדים אל מעכ"ת עינינו תליות עכ"ל וחלילה לי להיות גרמא דבטילת עבודת בית ה' מקדש מעט אפי' מעוכב בן יומו ובשגם אין מסרבין לגדול בישראל כמוהו ע"כ חשתי ולא התמהמהתי להשיב כיד ה' הטובה:

241

רמ״בנפשו היפה בשאלתו בקהלתו חרבה בהכ"נ הישנה ובוני' חדשה והרחיבו מקום אהל ה' ואשר מאז הי' ע"ד משל ששה מקומות על צד מזרח סמוך לאה"ק מימין וששה משמאל יהי' עכשיו תשעה מקומות בכל צד אה"ק ובעלי המקומות אומרים שעומדי' במקומם כמאז והנוספי' יהי' הסמוכי' לקרן זויות בכל פינה והמערערי' טועני' דאזלי בתר שמא דמעולם הי' למקומותם שם מקומו' הזויות גם יהי' מקומם סמוך לפינה האחרונה והנוספים יהי' האמצעי' בין ג' הסמוכים לאה"ק ובין ג' הסמוכים לזויות שהם שנים יותר מהסמונים לפינה אחרונה ורשות נתונה לי אני עני מהדרת גאונו להודיע דעתי העני' בענין הלז שנסתבכו בו הציבור:

242

רמ״גבמג"א סי' ק"נ סק"ה וז"ל נ"ל אם הי' הפתח בצד אחד וחרבו בהכ"נ ורצו קצת מנהיגי' לעשות הפתח כדינה אין האחרי' יכולי' למחות אע"פי שהם הרוב ואע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניה' עכ"ל והנה הילכתא גבוורתא איכא למשמע מדברי מג"א הללו הנה פשוט דבעלי המקומו' בבה"כ אין רק הספסלי' שלהם כ"א הקרקע קנוי להם לספסליהם ולצרכי בהכ"נ ויש ליה כל דיני קרקע בכל ענינים חוץ לענין דינא דבר מצרי איכא פלוגתא אבל פשיט שיש לו דין קרקע וא"כ אותן אנשי' שקנו הקרקע להעמדת ספסליהם במקום שפותחים עתה הפתח החדשה מי יכול לגזול קרקע שלהם מידם בעל כרחם הגע עצמך אם יצטרך ציבור לבהכ"נ הכי יכולים להוציא א' מביתו מנחלתו לבנות שם בהכ"נ ואפילו אם יתבטל הבנין לגמרי ולא יהי' להם בהכ"נ בכל זאת אינם יכולי' ליקח קרקעו של שום יחיד בעל כרחו וא"כ איך יפתחו פתחם במקום העמדת ספסל של אלו וצ"ל כיון דדינא הכי שהפתח צריך להיות ברוח הלז והראשוני' שגו בזה ופתחו פתח במקום אחר ומכרו מקומות אלו לאנשים האלו ה"ל כמוכר קרקע ונמצא שאינו שלו שהמקום משועבד לכניס' ומשו"ה יפתחו פתח במקומם של אלו שאינו שלהם:

243

רמ״דוהנה חזינא אע"ג דהחליט שהמקומות משועבדים להפתח מעיקרא והראשונים שלא כדין עשו מ"מ דקדק וכ' וחרבה בהכ"נ משמע כל זמן שלא נחרבה בהכ"נ אין רשאי לנתוץ אבן מאבני חומות בהכ"נ אפילו לצורך תיקון והר"י אסכנדרי שבב"י י"ד ס"סי רע"ו מסתפק בזה ושם מביא מאבני מזבח שקצצו אנשי יון במס' יומא ושם בתוס' הגה' חדשות שבגליון הטור לא ידע מקומו והוא במס' ע"ז נ"ב ע"ב יע"ש:

244

רמ״הולפ"ז מ"ש מג"א ואע"פי שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין אין הכוונה על אותן הספסלים שהי' מאז חשובים ועתה באו סמוך לפתח וירדו עשר מעלות דיקוב הדין דא"א דגם זה בכלל הנ"ל השתא המקומו' עצמן נוטלי' מבעליהם דהוה שאינו שלהם כש"כ השוכנים בסמוך שקנו מעלה שאינה שלהם ונראה דקאי אאינך מקומות שהי' עד עתה סמוך לפתח ועכשיו יתעלו שהם צריכי' לשלם עילוי ולהעלו' בדמי' לקהל אע"פי שהשינוי לא נעשה לכוונת טובתם מ"מ כיון שעכ"פ יתעלו בדמים צריכי' לשלם דומי' דמקיף חברו מד' רוחות שצריך לשלם לו מה שהנההו בטוש"ע ח"מ סי' קנ"ח מסעי' וי"ו ואילך יע"ש:

245

רמ״וויעיי' ב"ב קכ"ב ע"א ולא נתחלקה אלא לכספים שנאמר בין רב למעט ופריך אטו בשופטני עסקי' ומשני אלא לקרובה ורחוקה ופירשב"ם קרובה לירושלים ורחוקה מירושלים ולשון רשב"ם צ"ע הא בשעת חלוקת הארץ לא נודע מקום מקדש ולא הר המוריה איה הוא עד ע"פי נביא בימי דהע"ה כמ"ש תוס' ע"ז מ"ה ע"א ד"ה כל מקום וכו' ואחז"ל עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב וכמ"ש רמב"ן פרשת קרח בפסוק הבדלו בסופו יע"ש ובשעת חלוקות הארץ הועמד משכן בשילה ועמד שם שלש מאות ושלשים שנה והי' לו לרשב"ם לפרש מי שנבנה משכן שילה בגבולו ומי שהי' סמוך או רחוק משילה אבל ירושלים מאן דכר שמי' אז כי הי' כמה מאות שנים אח"ז עיר היבוסי עד שכבשה דהע"ה אע"כ אה"נ אז בשעת חלוקה הי' דנים לפי רוחקא וקורבא דשילה ומ"מ אחר ד' מאות שנה כשנבנה בהמ"ק בירושלים הי' צריך להעלות בדמים הקרובי' ואנשי ירושלים עצמם להרחוקי' וכמ"ש לעיל בדעת מג"א:

246

רמ״זוקצת יש לעיי' לפי מה דאמרי' במס' סוטה כ"ב ע"א שכר פסיעות יש ובמס' ב"מ ק"ז ע"א פליגי רב ור' יוחנן רב אמר ברוך אתה בעיר שיהי' ביתך סמוך לבהכ"נ ור' יוחנן פליג דשכר פסיעו' יש ואין זה ברכה וא"כ בירושלים דנהי דאין לומר בהיפוך שהרחוק מבהמ"ק יעלה דמים להקרוב מפני שיש לו שכר פסיעו' אבל עכ"פ בהיפוך נמי לא מ"ט יעלה בדמים להרחוק מירושלים הלא יש לזה שכר פסיעו' בעלותו לרגל ודוחק בעיני לומר דרשב"ם פי' כן לרב דלית לי' שכר פסיעו' ולר' יוחנן יתפרש קורבא ורוחקא לענין קרובה לספר הגוים ע"כ נ"ל דהי' מעלים בדמים מפני כבוד המקום כמו שאנו מחלקים ומעלים בדמים כבוד המקומות בבהכ"נ ה"נ הקרובים לירושלים היו חשובים יותר לא מפני ערך טורח הדרך לעלות לרגל אלא המקום מכבד האדם שם כמ"ש הרא"ש:

247

רמ״חוהנה עמד בזה בתשו' הרא"ש כלל ה' סימן ג' וסימן ז' דמייתי רמ"א ח"מ סימן קע"א ס"א ובס' דגול מרבבה כ' שהרא"ש סי' ג' סתר עצמו מיני' ובי' וגם סתר עצמו ממ"ש בסימן ז' שם יע"ש ולפע"ד במ"כ לא עמד על שרש כוונת הרא"ש ואין להאריך אך היוצא מכוונת הרא"ש כללא כייל כל שאיננו אלא הרבות כבודו ומזה ימשוך מיעוט כבוד חברו ואינו נוגע לריוח והפסד ממון וגם הוא עושה בשלו ואינו נוגע בשל חברו כגון ראובן ושמעון שהיה להם מושב אחד בספסל ועשה ראובן מחיצה והכניסה לגבולו ואינו מזיק לישיבת שמעון כלל רק עי"ז יוגבה כבוד מקום ישיבת ראובן והורד כבוד ישיבת שמעון כיון דאית בי' תרתי למעליותא חדא שאיננו הפסד ממון לשמעון וגם אינו נוגע בשל שמעון כי בשלו הוא עושה אין מי ימחה בידו אך אם חסר א' מאלו התנאי' א' שיהיה ע"י עילוי בדמי' מקום ראובן והפסד דמים במקומו של שמעון נמצא נתאנה שמעון דאמרי מתחלה כשלקחו המקום בשותפות נתנו הממון שיווי המקום שוה בשוה ועתה נתעלה מקום ראובן בשיווי וירד שמעון ע"כ ימחה בידו עד שיפייסו בדמים ושנית אפילו אם איננו הפסד ממון רק כבוד המקום בעלמא אך צריך לנגוע בשל שותפות כגון ההיא דסי' ז' שהי' נסר בראש הספסל וזה הנסר הוא המחיצה השייך לכל יושבי הספסל הארוך וראובן היושב בראש רוצה לסלק הנסר ההוא ועי"ז יתעלה מקומו כיון שצריך לעשות זה ע"י הסרת הנסר השייך לכל המשותפי' נמצא נתעלה הוא ע"י דבר השייך להשותפי' בזה יכולי' למחות בידו אם לא בריצוי כסף זו היא כוונת הרא"ש ז"ל אלא שלשונו בסי' ג' מגומגם קצת וצריך הג"ה מועטת:

248

רמ״טתבנא לדינא מה שנוגע לדידן לפי ענין השאלה נראה שהב"הכנ החדשה ניבני' באותו מקום עצמו שעמדה הישנה אלא שהרחיבו מקום אהלם וא"כ הקרקע מעמד הספסלים קנוי להבעלים מימי' קדמוני' מאן ספן מאן רקיע להוציאם ממקומם הואיל שנשתנה שמם דמעירא היה שמם ספסל שסמוך לזויות ועכשיו יהיה ספסלים האמצעי' מה בכך אם היה מקום כנסיות הראשון בטל לגמרי וקנו מקום אחר ובנו עלי' ב"הכנ ומחלקם לכל א' ספסל ומקום בהחדשה כפי אשר היה בהישנה אז היה מקום לטענה לתת להם מקום בתר שמא שם ספסל הסמוכה לקרן זויות וגם אז היה מקום לדון אם אין שינוי בריחוק מקום שליח ציבור בשמיעת קדיש וקדושה וכדומה אבל השתא שמקומם מוזכר להם נלפע"ד פשוט שאין להוציאם ממקומם אך באשר שע"י שהקהל מוספים ג' מקומות בכל זויות עי"ז מתעלה מקום שלהם מחוייבי' הם לתת לקופה כפי השומא שמתעלה מקומם ועל מקומם יבואו בשלום הכ"ד החותם בברכה למר ולתורתו פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק י"א תמוז תקצ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

249

ר״נשלום וכ"ט לידידי תלמידי המופלא ומופלג כבוד מה"ו זעליג ליב נ"י רב בק"ק קוואגראש:

250

רנ״אנפשו בשאלתו נידון ב"הכ שנפלה בירושה לאיש א' מאביו ז"ל שבנאה לשם קדושת ב"הכ ועתה נתקלקל הגג והוכרח לסחור הגג ולעשות גג חדש ובא האיש לשאול אם מותר לבנו' עלי' בית אוצר לתבואה הנקרא שיטקאסטען ותקרת ב"הכ תהי' קרקע בית האוצר אם מותר לעשות כן או לא נ"ל השאלה עוד כתב מעלתו שהקרקע שב"הכ עומד עליו היא קנוי משר א' עפ"י חקי מדינתינו שכל עת שירצה המוכר להביא מעותיו ולשלם עצים ואבני' שהוסיף הלוקח בבנין חוזר המקח אלו דבריו:

251

רנ״בתשובה הנה פשוט אם הבנין המחודש הוה באופן שמכביד על כותלי ב"הכ וכן התשמיש באוצר חטים הוא שמכביד הרבה על תקרת עליית ב"הכ באופן שהדיוט כיוצא בזה הי' יכול למחות בב"ד של ישראל לא קאמיבעי לן דודאי כיון שהאב בנה והקדיש שטח התחתון לב"הכ לא יהיה כח הקדש קיל וגרוע מכח הדיוט ואלו מכר או נתן להדיוט קרקעו לבנו' עלי' ביתו היכול יוכל לאחר כמה שנים לבנות עליו עלי' ולהשתמש על גביו אתמהה א"כ בכ"הג לא קמיבעי' לן לאסור ונ"ל דמיירי שאין שום הפסד והמוחה בזה הוה כמדת סדום דאע"ג דהבונה יקבל עליו כל הפסד וירצה לבנות לכשיתקלקל מ"מ מצי למימר לא בעינא למיקם בדינא ודיינא ומכ"ש בה"כ דקדירא דבי שותפי וגם מי יודע אם ישיג ידו לבנו' עוד וא"כ אין להסתפק אלא באופן דליכא כל חששות הנ"ל ולית בו אלא משום קדושת בה"כ אע"פ שלכאורה הוא נמנע מ"מ לא אמנע בר לברר הלכה בעז"ה:

252

רנ״גבמרדכי פ"ק דשבת סי' רכ"ה כ' וז"ל כל עיר שגגותי' גבוהי' וכו' כ' רבנו מאיר איני יודע איסור להשתמש בעלי' שע"ג בה"כ כמ"ש ר"י דאפילו גגין ועליות דעזרה לא נתקדשו מיהו יש ליזהר מלהשתמש שם תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם מדאמרי' פ"ק דשבת כל עיר שגגותי' גבוהי' מב"הכ סופו ליחרב וה"מ בבתי' אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה משום דלא משתמשי על גבן ושמא דומה לעליות דהיכל שנתקדשו דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצת מעין קדושת היכל דעליו' היכל נתקדשו כדאמרי' פ' כיצד צולין ואפילו עליות עזרה דלא נתקדשו כעליות עזרה גופי' מ"מ אין נוהגי' בהם מנהג בזיון עכ"ל ובס' בגדי ישע שחיבר השל"ה על מרדכי דסדר מועד פי' דברי המרדכי דרצה להוכיח דלא נימא הטעם שאין מגבי' בתי' משום כבוד בה"כ לרומם בית תשמיש גנאי בכל העיר במקום גבוה מב"הכ ואקושי ואברורי דאין ראוי לתשמיש שרי אפילו גבו' מב"הכ וא"כ יש ללמוד ק"ו השתא בבתי העיר לא ישתמש תשמיש גנאי קבוע מכ"ש ב"הכ עצמה מיהו אין ללמוד מזה אלא תשמיש גנאי קבוע כגון שכיבה בעלי' אבל תשמיש ארעי אינו מוכח ע"כ כ' שוב דשמא אפילו תשמיש ארעי של גנאי אסור בב"הכ עצמה דדומה לעלי' ההיכל אלו דברי של"ה הנ"ל ונ"ל מסברא דב"הכ דומה להיכל משום דעליות העזרה הי' נבני' על הלשכו' שתחתיהן שאינם מקום קרבן אלא מכשירי קרבן דעל המזבח החיצון לא היה גג ועלי' משא"כ גג ההיכל בנוי על מקום קרבן וב"הכ שלנו הוא מקום תפלת במקום תמידי' ודומה טפי להיכל והא דלא מייתי מרדכי ממתני' דפ' בני העיר שאפילו בחורבנה אין שוטחי' על גגה פירות י"ל שם הוא גנאי גדול דגגותיה' הם בשופי ולא בשפוע ושטחו שם פירו' לייבש בפרהסי' בגלוי הוה גנאי טפי משא"כ גגותינו במדינתינו שהעליות מכוסות בגג צריף ואינו ראוי ליבש פירו' אלא לשכיבה בצינעא מכוסה וקיי"ל דאפ"ה אסור דומי' דהיכל ובעזרה גופי' היה תשמיש של גנאי ובזיון אסור ובגמ' נמי סתם גגים קאמר דומי' דאקושי ואברורי ואפ"ה מוכח לאסור כנ"ל פי' המרדכי:

253

רנ״דופסקו הרב"י בש"ע בסי' קנ"א ומהרי"ק שרש קס"א הכריע לאיסור דלא כא"ר שכ' שגם המהרי"ק מסופק יעי"ש ומיהו כ' רמ"א שם שאם מתחלה נבנה לבית חול ושוב הקדישו לב"הכ מותר לשמש בו והוא מפסקי מהר"י ווייל שבסוף הס' סי' נ"א ובמג"א נרשם בטעות ומבואר שם הטעם דשם מהני תנאי אפילו בבנינו דהרי לא דמי להיכא שנבנה מתחלה לכך ומשמע עכ"פ תנאי בעי אבל בלא תנאי לא דהרי קיי"ל בה"כ שלנו לא ע"ת הם עשויי' דוקא שבבבל ולא בשאר ארצו' כמ"ש מג"א שם סקי"ב מדהשמיט הרמב"ם דין זה ונ"ל עוד אפילו ב"הכ דבבל שהי' בזמניהם ולא שיבנו אח"כ דאל"כ הי' לו להרמב"ם להביאו וטעמא נ"ל משום דאחר חורבן בית א' שגלו לבבל ובנו בה"כ יכני' וחביריו ודניאל ואותן היו מצפי' ליגאל סוף ע' שנה ע"כ סתמן בנאוה על תנאי אבל אחר חורבן בית שני שנתפזרנו בכל הארצות בעו"ה ואין קץ נפתר א"כ קלקלותינו תקותינו כדאמרי' אפילו לקולא במסכת תעני' י"ז ע"א ופירש"י ד"ה רבי אומר וכו' ע"ש:

254

רנ״המיהו צריך להבין דברי מהרי"ו הנ"ל דאומר דמהני תנאי אפי' בבנינו דלא דמי להיכל מה ענין תנאי להיכל והנה במג"א סקט"ו הקשה אמ"ש תוס' דלהכי מהני תנאי בבבל משום דמהרה תפקע קדושתן והקשה הא עתידי' שיקבוע בא"י ואין לומר דקרקע עולם לא תקבע בא"י הרי תבור וכרמל קרקע שלהם נקבע בא"י ע"ש ולא תי' כלום ולפע"ד לק"מ דהרי תבור וכרמל נדלדלו ונעקרו ממקומם לקבל תורה ונקבע קרקע שלהם בא"י ויש ללמוד לעצים ואבנים שבבנין בהמ"ד וב"הכ שג"כ נדלדלו ממקומם ונשקעו בבנין שיזכה מי שטלטלם שיקבעו בא"י אבל קרקע עולם שנבנה עליו בה"כ שלא נטלטל ונדלדל ממקומו ליכא ק"ו מתבור וכרמל ומיושב קו' מג"א וממילא א"ש דברי מהרי"ו דאם נבנה שלא ע"מ ב"הכ ושוב קדש הבית נמצא הני עציו ואבניו לא נטלטלו לקדושת בה"כ וליכא ק"ו מתבור וכרמל:

255

רנ״ועוד נ"ל ליישב קו' מג"א באופן אחר דהנה הקשה מעלתו מנ"ל ללמוד ק"ו ב"הכ מתבור וכרמל שבאו ללמוד תורה וקדושת תורה חמורה מתפלה ואינו נלמוד קילתא מחמירתא ודוחק לומר דש"ס נמי ב"הכ שמרביצין בו תורה קאמר ולא משום תפלה קאמר א"כ היינו ב"המד אבל הנלע"ד דהא קיי"ל בית המדרש שאינו קבוע אינו חמור ועיי' ב"י סי' קנ"א וע"ש ס"ב והרי תבור וכרמל לא באו אלא ללמוד תורה לפי שעה כדאמרי' בש"ס בהדי' ומה תבור וכרמל שלא באו ללמוד תורה אלא לפי שעה וכו' ע"ש ואפי' סיני גופי' כשנסתלקה שכינה במשוך היובל המה יעלו בהר ומשכן גופי' כשגוללו היריעות הותרו זבי' ומצורעי' לכנס לשם א"כ יליף שפיר ק"ו ב"הכ לתפלה קבוע מתבור וכרמל תלמוד תורה לפי שעה ומיושב קו' מג"א אך לפי' תי' השני הלז מהני תנאי אפילו לעצים ואבנים בחורבנן משא"כ לתי' הראשון הנ"ל:

256

רנ״זמכל הלין נראה פשוט בית הנבנה לב"הכ בלי שום תנאי וגם שהוא בבנינו אסור להשתמש ע"ג תשמיש קבוע ומכ"ש שטיחת פירות שהוזכר לאיסור במתני' אפילו בחורבנו מיהו מתני' בא"י מיירי דשם אין חילוק בין חורבנו לבנינו מ"מ בח"ל בלי תנאי ובבנינו ואוצר חטי' הוא לדעתי גנאי יותר משטיחת פירות ומ"ש מעלתו לפי חק המדינה יכול השר לפדותו מ"מ כבר הארכתי במקום אחר דכל מכירה כי האי גוני דמצי הלוקח לבנו ולסתור ולחפור בקרקע כרצונו באין מוחה ואפילו יפדנו המוכר אין הלוקח צריך למלאות חפירותיו ולהעמידו כאשר קנאו אדרבא המוכר צריך לשלם ללוקח הוצאותיו שהוציא כידוע משפט וחקי המדינה וזה מכר גמור ואפילו לענין שח"ז שאינו נגבי' מקרקע חשוב זה קרקעו שיקרא שמו עליו ושם בארתי ועמ"ל ה' שמיטה ויובל פי"א ע"ש ובלא"ה הואיל ומחוסר ממון כמ"ש ר"י מביא' מג"א סי' תמ"א סק"ג ע"כ לא נ"ל להתיר והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"א כסליו תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

257

רנ״חשלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג המופלג בתורה ויראת ה' קדומה המפורסם כש"ת מו"ה איצק היילפרין נ"י אבדק"ק סענטע יע"א:

258

רנ״טיקרתו הגיעני נפשו היפה בשאלתו אודות בהכ"נ הקדושה שבקהלתו שסתרוהו אחר דחזי בי' תיוהא ועכשיו רצו לבנות בהכ"נ חדשה להלן קרוב למקום תל הישנה ורוצים לבנות באופן שיהי' מקום הישנה חצר בהכ"נ החדשה וכותל מזרחי שהי' עומד שם תיבה וארון הקודש יהיה עכשיו פתח כניסה להחדשה אי שפיר דמי למיעבד הכי אי לא כי מעלתו אוסר ויש מפקפקי' כנגדו ועשאוני דעת שלישי מכרעת:

259

ר״סנקיטני חומרי מתניתא ולא מצאתי מקום להקל הנה הט"ז כ' סי' קנ"ב סק"ג דבהכ"נ שחרב ואינם רוצים לבנות עוד צריך לעשות גדר סביביו ולא יבואו לזלזל שם ואם הוא במקום שיכול למכור ימכרהו כנזכר בסי' קנ"ג עכ"ל ורצונו שאם הוא בענין שמותר למכור אזי ימכור אותו המקום ויחול הקדושה על המעות והמקום יצא לחולין וא"כ ה"נ היו יכולים למכור תחלה המקום ההוא ולקנות מהמעו' עלי' בקודש ושוב יחזור הצבור ויקנו המקום לצורך חצר בהכ"נ אבל באמת בנידון שלפנינו א"א למכור המקום דה"ל בהכ"נ של כרכים שאינו נמכר וכולה איתנהו בי' חדא בקהלות כאלו רבים נתנו בבנינו וגם היא נאה כמות שהיא שרבים באים להתפלל שם ממקומות אחרים ועוד חמירא קדושתה כיון שהיא קיבוץ רבים וקדושה חמורה כזו אינו יוצא לחולין ודבר זה ושטות אלו מבואר יפה בפרי מגדים סי' קנ"ו במשבצות זהב אות וי"ו ע"ש ומג"א סי' קנ"ג סקי"ו ד"ה ומשמע הכי וכו' החליט לאסור של כרכים אפילו בנו להם בהכ"נ אחרת ודלא כט"ז שם סק"ו והכי הלכתא ומ"ש מג"א שם סקי"ב ד"ה ואם אינם מתפללין בבהכ"נ של כרכים יכולים למוכרו מבי"ט ח"ג סי' קמ"ג עיינתי שם ואינו ענין לכאן התם הי' בהכ"נ של כרכים שעשו שלא כדין משנים קדמונים והזניחוהו והשכירוהו לבית דירה ועתה היה הצורך למכור ממנו כחצי אמה קרקע ע"פי זט"ה במעמד א"ה וכ' שבכך אין קפידא לרבים בזה כיון שכבר הזניחוהו שלא כדין ואין זה ענין לנידון שלפנינו:

260

רס״אומעתה כיון שמקום הזה אינו נמכר אין לו תקנה אלא או לבנות ממש בית הכנסת ולהרחיב מקום גבולה או לעשות גדר או שום מסגרת סביב כי לעשותו חצר בהכ"נ הוא הורדה מקדושה ועוד שבחצר בהכ"נ רגילים לעשות דברים בזויים וזלזול למקום קדוש שהרי מטילים שם מים וע"כ א"א מבלי לגדור סביב המקום ההוא:

261

רס״בובלא"ה יפה אמר בנו תלמידי הב' המופלג בתורה כ"ה יעקב נ"י דאפילו אי היה מותר מן הדין יש לאסור כיון דבאו"ה מקפידי' לכבד מקום שיעד שם בית תפלה וכדומה שגודרים אותו המקום בחרבנו לבל יעבור שם קלנא וכן ראיתי בעיר יערגן הסמוכה לכאן א"כ יהיה חלול ה' אם אנן ח"ו לא נעשה כן וכעין שכ' מג"א סי' רמ"ד סק"ח ויפה כיון והנה כבר אמרתי מאז בכיוצא בזה הרי כל מה שאנו בונין בהכ"נ לקבץ רבים ולקדש ש"ש שם נפקא לן מקרא בפ' אמור ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפי' גז"ש תוך תוך דבעי עשרה כמבואר במגלה כ"ג ע"ב והנה רישא דהאי קרא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל והשתא אם בבנין בהכ"נ יהיה חלול ה' בין או"ה ועוברים ארישא דקרא ולא תחללו איך יתקיים עי"ז סיפי' ונקדשתי בהוך ב"י ואין עבירה מצוה ע"כ אקוה אחינו ב"י קהל עם ה' אקרו"ט ישמעו ויאזינו לקול המורה לצדקה הרב המאה"ג אב"ד שלכם כי רב הוא ודבריו והוראתו א"צ חיזוק ואמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם יצליח ה' אתכם במלאכתכם מלאכת שמים וישמע קול שועתכם כנפשכם ונפש א"נ דש"ת פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ל"ו למב"י תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

262

רס״גשלום לתלמידי אהובי כבני הרב הותיק המופלג כבוד מו"ה וואלף חיות נ"י אב"ד דק"ק פאלאטא יע"א:

263

רס״דנפשו היפה בשאלתו ע"ד קהל ששכרו מקום משר לבנות עלי' בית הכנסת ובנו עלי' ב"הכ זה מימים רבי' ושני' קדמוניו' ושכר קצבו לתת להשר א' ככר קאפע וא' ככר צוקר לכל שנה והיה זה בימים ההם שהי' בזול ודבר מועט ועתה עלה השער עד שעולה לכמה אלפים לכל שנה ובלאה"נ בצוק הזמני' בעו"ה הציבור נדחק מאוד והשר אינו רוצה לעשות שום הנחה ואין מנוס להציבור כ"א לייחד להם מקום תפלה בבית אחר ולפנות כליהם מבי"הכ הישנה אולי אז יכנע לבבו הערל גם להביא עי"ז במשפט אצל שרי הקאמידאט מה יענו הם ואם בכל זאת לא יאות אזי אז יזניחו ב"הכ הישנה לגמרי וישתדלו להם במקום אחר והנה מעלתו חשש לו מפני איסור סתירת ב"הכ ישנה טרם נבנה חדשה כמבואר בש"ס פ"ק דב"ב ובשא"מ:

264

רס״האומר אני מה שנדחק מעלתו ונכנס בפרצה דחוקה אודות השכירות אי שכירות קני' או לא זה אינו ענין לכאן כי אם היתה בית הכנסת שכורה פשיטא שאין כאן קדושה כלל ונהי דשכירות ליומא ממכר היא היינו כל זמן משך השכירות ומיד שפסק זמן השכירות או אם הוא בלי קביעות זמן מיד שחוזרי' בו אין כאן מכר ולא שכירות וממילא שאין כאן קדושה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ועיי' בתוס' ערכין כ"א ע"א ד"ה הכי קאמר וכו' מ"ש מהתוספת' הקדישו שוכר מקודשת וכו' יע"ש אך הכא לא השכירו כ"א הקרקע עולם אבל גוף הבנין העצים ואבנים הם של ישראל וקדושה חלה עליהם ויש להם כל דיני בית הכנסת:

265

רס״וומעתה נחזי אנן נשית לבנו למאי ניחוש בכאן אם למאי שסוגרי' דלתי בהכ"נ ומתפללי' במקום אחר כל ימי משך המשפט אצל שרי קאמידא' ואם למאי שמפנין משם כל דבר המיטלטל ונותנים אותו למקום תפלה שמיחדים כעת והפינוי הזה יהי' מחזי כסתירה ועוד בה שלישית שלבסוף בשעת גמר אפשר שיהי' סבה לסתירת בית הכנסת לגמרי או שהשר יסתירנה ויאמר טלו עציכם ואבניכם או שהק"ק יאמרו עצינו ואבנינו אנחנו נוטלים ובונים במקום אחר:

266

רס״זוהנה על הראשון סגירת דלתי בהכ"נ וביטול התמיד ממקום הזה ולקבוע במקום אחר פשוט יותר מביעא בכותחא דאין כאן בית מיחוש כלל דהא כל עצמו לא נפיק אלא מקרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלקיכם והיינו אזהרה לנותץ אבן אבל הסוגר דלתי בהמ"ק מבלי באי מועד אינו עובר בלאו הזה רק שמבטל מ"ע של קרבנות ועליית הרגל ואילו היה אפשר להקריב במקום אחר אין כאן בית מיחוש כלל והכא שמתפללי' במקום אחר אין לחוש במה שסוגרים דלתיה והרי אמימר ומר זוטרא ה"ל בי סיתוא ובי קייטא עיין ב"ב ג' ע"ב וע"כ סגרו חד בסיתוא וחד בקייטא והיינו לפירש"י שם שהיו ב' בתי כנסיות אבל תוס' ס"ל חד הי' סתרוהו בקיץ וסתמוהו בחורף:

267

רס״חועל השני' במה שמוציאי' הכלים משם דחשיב ליה מעלתו כעין סתירה הנה במג"א ססי' קנ"ב פשיטא ליה דלא שייך איסור אלא בתולש וסותר ממחובר ולא דבר המטלטל ומייתי ליה בשם מהר"מ פאדואה אלא שדבריו תמוהים מאד שהוא נגד ש"ס ערוך מכות כ"ב ע"א שבשלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם הרי מבואר דאפילו בשורף עצים תלושים עובר משום לא תעשון כן והנה בלאו אחד נכללו שלשתן דהיינו נתיצות מזבחותם ושריפות אשריהם ומחיקות שם ע"ז ועל שלשתן נאמר לא תעשון כן לה' אלקיכם והשתא ומה אשיריהם תשרפון דהוה מחובר ממש המושרש בקרקע אפ"ה אמרי' דהשורף עצים תלושים מהקדש עובר על לא תעשון מכ"ש נתיצות מזבחות דהוה רק תלוש ולבסוף חברו בבנין שאיננו מחובר גמור כמו המושרש בקרקע מכ"ש שנאמר שכולל גם התלוש ומטלטל ממש להיות עובר בלאו הנותץ דבר מכלי קדש המטלטלים ואולי יש לדחוק דוקא בשורף חייב אפילו דבר המטלטל אבל בנותץ ומהרס לא דמדאצטריך קרא גבי מעיל ולא יקרע לחייב לאו על הקורע בגדי כהונה יעיין בספר המצות להרמב"ם ובס' החנוך להרא"ה סי' ק"א א"כ ש"מ דבתלוש בעלמא ליכא משום השחתה ונתיצה אלא שזה דוחק דא"כ נילף מיני' שריפת עצי הקדש נמי דלא לחייב אלא במחובר דהא בחדא מחתא מחתינהו קרא אבל המעיין בפנים במהרמ"פ יראה כי האמת יורה דרכו דמיירי התם ברוצה לסלק כלים המטלטלי' מבהכ"נ כנידון שלפנינו שרוצה לפנות כל הכלים מבהכ"נ ובזה אמר דאין כאן בית מיחוש כיון שאינו מהרס ושובר הכלי בעצמו והוא נשאר בשלמות תוארו ומתכונתו וזה דומה למי שמטלטל ומסלק עצי הקדש ומוציאם מהמקדש או כל כלי הקדש אין שום איסור בהוצאה רק בשריפתם או בשבירתם איכא איסורא ולא זולת והנה כעת אין אתי ספר מהרמ"פ לעיין בו בפנים רק נהירנא דבהכי מיירי יעיי' מעלתו בפנים בסי' ההוא:

268

רס״טוהנה ראי' ברורה להיתר זה מדוד הע"ה שהעלה ארון הקדש מבית שמש לבית עובד אדום ומבית עובד אדום לעיר דוד ומי התיר לו הטלטול הזה הלא עדיין לא נבנה בהמ"ק ומה לי הכא ומה לי התם ואין ספק כי לא גרע קדושת הבמה מקדושת בהכ"נ שלנו וכי היכי שטלטל הכלים התם מאתר לאתר ואין בו משום נתיצה והריסה הה"נ הכא בבהכ"נ דאין ספק אצלי שאסור לנתוץ אבן מבמה לא מבעי' בשעת היתר הבמות אלא אפילו בשעת איסור במות משנבנה בהמ"ק מ"מ אותם הבמות שנבנו בשעת היתר נ"ל שאסור לנתוץ מהם שום דבר ושהע"ה השאירם ולא הרסם כלל:

269

ר״עובזה יובן מה שצע"ג על מלכי יהודה החסידים אשר נאמר בדורם רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות והיה נוהג מנהג זה עד שבא חזקי' מלך יהודה הוא התיר כל הבמות להציל העם מחיוב כרת דקדשים בחוץ וק' מ"ט לא עבדו כן קמאי דקמאי ועל נחש הנחשת אחז"ל מקום הניחו לו להתגדר בו והראשונים פירשו טעם של מלכי יהודה משום שלא רצו לשלוח יד במעשי ידיו של מרע"ה אבל על הבמות קשי' אע"כ היינו טעמא כי מדינא היה אסור לנתוץ אותם שנבנו לשם ה' בשעת היתר במות וכיון שעמדו על עמדם לא עצרו כח המלכי' להשבית העם מלהקריב בתוכם קדשים בחוץ וחזקי' מלך יהודה סבר למיגדר מילתא שאני כמו גם נחש הנחשת או ס"ל נהי דשהע"ה כדין עביד שלא הסירם בשעת בנין בהמ"ק מ"מ אח"כ אחר שנכשלו בם רבים והקריבו בחוץ נעבדו בהו עבירה ממילא הותרה הנתיצה ונתחללו מקדושתם ותי' זה צ"ע קצת מכלים שהזניח אחז וגנזה חזקי' וסיעתו עיין בע"ז נ"ב ע"ב ולמה לא התיכם ועשה מהם כלים אחרים אע"כ נשארו באיסור נתיצה וע"ש במזבח ששקצו אנשי יון והחשמונאים נתצו אותו התם משום שבאו בה פריצים חללוהו ונעשה חולין ממש ועיין מ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ו בסופו בשם ר"י אסכנדרי דמייתי מהנך אבני מזבח וכדומה כאלו נעלם ממנו הך טעמא דבאו בה פריצים ע"ש מ"מ נחזור להנ"ל דפשיטא לי דלאו דנתיצה שייך אף בבמה אפילו בשעת איסור במות שאסור לנתוץ אותה במה הנבנה בהיתר ומכ"ש בשעת היתר במות וא"כ מי התיר לדהע"ה לסלק ארון הקדש ולטלטלו ממקום למקום אע"כ אין הסרת הכלים מהבית וגם סגירת דלתים בכלל נתיצה והירוס כלל וזה נ"ל ברור בעזה"י:

270

רע״אועל השלישית שיגרמו לבסוף שיתקצץ ויהרוס הבנין ויאמר טלו עציכם ואבניכם הנה זה אשר בקשנו לפטור מהשר הזה ואין כאן אלא משום איסור הסתירה הנה בודאי אם היה עושה על דעת ישראל הוה בכלל איסור אמירה לנכרי דאיבעי' להו בב"מ צ' ע"א ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא דבשאר איסור' אמירה לנכרי נמי שבות ואפילו נאמר איסור נתיצת בהכ"נ שלנו אינו אלא מדרבנן מ"מ ה"ל שבות דשבות ואפילו במקום מצוה יש אוסרים מ"מ היינו כשעושה על דעת ישראל אבל הכא שעושה על אפו וחמתו של ישראל פשוט דאין כאן בית מיחוש משום איסור גוי העושה לצורך ישראל ואי משום שהישראל גורם להביא את הגוי לידי כך הנה מבואר פ' כל כתבי אפי' למאן דאוסר גרם כיבוי בשבת מ"מ גרם מחיקת השם שרי דלא תעשון כתיב אבל גרמא מותר ע"ש ק"כ ע"ב ולמסקנא שם לא פליגי רבנן אר' יוסי אהא וא"כ כי היכי דמותר גרם מחיקה ה"ה גרם נתיצה דבחדא מחתא מחתינהו קרא לא תעשון כן ואע"ג דמייתי רש"י בחומש בשם ספרי לא יגרמו עוונותיכם להחריב בהמ"ק משמע דקרא מזהיר אגרמא ההיא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה:

271

רע״בועל הרביעי' שאולי בסוף יהי' סבה שהקהל יבנו בנין אחר ויהרסו זה הבנין אומר אני ראשון תחלה כי לדעתי אין איסור ואדרבא מצוה רבה נמי איכא להציל מידם שלא להרבות עול ומסים דלא לדחקא ציבורא והרי פדיון שבויים עדיף מבית הכנסת ולחד דיעה אפי' בה"כ שבנו כבר והתפללו בו נמכר לצורך פדיון שבויים ואפ"ה אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם כי היכא דלא לגרבא וליתי וקדושת ס"ת חמור מקדושת בהכ"נ כמבואר ר"פ בני העיר ואפ"ה אין פודין אותן יותר מכדי דמיהן מכ"ש הכא שאין להרגיל השרים להכביד המשא על עדת ה' ונתיצה זו צורך בנין הוא ולא גרע מבי סיתוא וקייטא דהוה כעין תיוהא כמ"ש תוס' ב"ב ג' ע"ב ומכ"ש שהרי הישראל לא ינתוץ בידים רק ישכרו פועלי' נכרי' ואמירה לנכרי איסורא דרבנן בעלמא הוא ואפשר דהוה תרי דרבנן כנ"ל והרי פ"ק דע"ז י"ג ע"א מתירי' אי' דרבנן דהוה כמציל מידם מכ"ש בכה"ג ע"כ נ"ל דאין כאן משום איסור נתיצה כלל וכיון שהנחנו לעיל דמותר עכשיו לסגור דלתים עד יצא כאור משפט צדק ובין כך יתפללו במקום אחר ואם אח"כ יהיה לרצון להרוס הלזה ולבנות במקום אחר נוח לציבור אין כאן משום פשיעותא דזה לא שייך אלא בבהכ"נ שמתפללי' בו עתה משא"כ הכא שכבר סגרו דלתים וכבר מתפללי' במקום אחר מה פשיעה שייך שלא יבנו האחרת הלא בלאה"נ אין מתפללי' בזה הלא טוב שיקחו האבנים והעצים לצורך בנין אחר ולפענ"ד כל זה מותר בלי פקפוק ואין להחמיר על הצבור ביותר בדברים כאלו הנלענ"ד כתבתי פ"ב יום א' כ"ד מנחם תקע"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

272

רע״גשלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המפורסים מו"ה געץ נ"י אב"ד דק"ק גערמענד יע"א:

273

רע״דיקרתו הגיעני עש"ק סמוך לה"כ ואשיב בקיצור נמרץ כי מעלתו אץ עלי ואני אינני פנוי כמאז למהר להשיב ע"כ הקיצור יספיק לסתור בה"כ ישנה לבנות חדש דחזי בי' תיוהא וגוהה ליפול וכדומה מבואר בש"ס פ"ק דב"ב ופ' בני העיר ואין אומר ואין דברים לחוש מטעם לא תעשון כן לה' אלקיכם רק משום פשיעותא והטעם נ"ל משום דנהי גבי מחיקות שמות הקדושים לא ברירא לי' למהר"י אסכנדרי שבב"י י"ד סי' רע"ו למחוק לצורך תיקון הכא שאני מתרי טעמא חדא התם אפשר בגניזת היריעה והכא לא אפשר ושפיר איכא למילף ממזבח חשמונאי והוא במס' ע"ז נ"ד ע"ב ובהגה' הטור החדשי' לא ידע מקומו איה ויש לי עוד כמה ראיות לזה הארכתי במקום אחר וגם פלוגתת אביי ורבא במסכת ע"ז י"ג ע"ב הא דאביי ס"ל דזה מקרי דרך השחתה ורבא ס"ל כיון שעושי' כן לכבודו של הקדש דלא ליתי' לידי תקלה לא מקרי דרך השחתה לכן נדחק משום דמחזי כמטיל מום בקדשים אבל בין למר ובין למר לצורך תיקון ממש מותר אבל אין נ"ל דלכ"ע אפילו שלא כדרך השחתה אסור ופליגי אי שייך לאו זה גם בדבר המטלטל וכדמשמע חילוק זה במג"א סי' קנ"ב סק"ו בשם מהרמ"פ ז"א דהמעיי' במהרמ"פ יראה דמיירי להסיר המטלטלי' מבה"כ השטענדר והמנורות זאת הסרה אין בה משום לא תעשון אבל לשבור המטלטלים אית בי' משום לא תעשון כדמוכח בפסחי' מ"ח ע"א ובמכות כ"ב ע"א ע"ש (ועיין לעיל סי' ל"ב) אע"כ אביי ורבא פליגי בהנ"ל ולכ"ע לצורך תיקון ובנין שרי ובפרט היכי דא"א בענין אחר וכמו דמוכח ממזבח ששקצו אנשי יון הנ"ל:

274

רע״הועוד בה אחרת דבה"כ איכא בי' משום חלול הקדש ויוצא לחולין והקדוש' חל על מעות שמפרישי' קהל לבנות חדשה או על עצים ואבנים שבנאו כבר (משום פשיעות) וכמבואר בש"ס מגלה כ"ו ע"ב וברש"י ד"ה חלופי וזביני וכו' ונפלאות נוראתי משנים רבים על הר"י אסכנדרי הנ"ל דמייתי ממזבח נהי דחלול הקדש לא שייך במזבח אבל מבואר שם במס' ע"ז נ"ג ע"ב דמקרא מלא ובאו בה פריצים וחללוהו א"כ אין ראיה משם לשמות הקדש ואולי ראייתו למאי דלא הוה ס"ל לש"ס הך קרא ודוחק:

275

רע״וודבר בעתו בחידושי אמרתי בסוף תענית אר"י אי הוינא התם קבענא בעשירי משום שרובו של היכל בו נשרף וצ"ל דאנן ס"ל דבאו בה פריצים נתחלל נמצא מששלטו בו זרים בט' והציתו בו האש מיד יצא לחולי' נמצא בעשירי נשרף בית חול ע"כ לא קבעוהו בעשירי והנה בע"ז נ"ג ע"ב הנ"ל בעא מיני' ר"י בן שאול מרבי יע"ש ועלי' תסוב הך דובאו פריצים י"ל עם מ"ש תוספות מגלה ה' ע"ב ד"ה ובקש וכו' א"נ י"ל וכו' וק"ל ורגיל אני ליישב מה שמדקדקי' שם מנ"ל דלא כך הי' מעשה דלמא ב' המעשים היו אמת שבקש לעקור ולא הודו לו ושוב פ"א רצה לומר כיון דאידחי אידחי ואמרתי דיל"ד הרי כשחל ט"ב בשבת חל גם י"ז תמוז בשבת (אם לא שקידש ע"פ ראי' ועיבר תמוז) וא"כ מ"ט לא בקש לומר בי"ז בתמוז כיון דאידחי אידחי ואין לומר ה"נ ובי"ז בתמוז הודו לו חכמי' ז"א דהא אנן לא קיי"ל הכי אע"כ צ"ל בי"ז בתמוז לא ס"ל כיון דאידחי אידחי דהרי גם י"ח תמוז הוא בימי המצרים משא"כ ט' באב שמשעבר היום ליכא איבול למ"ד מר"ח עד אחר התענית וע"כ אמר כיון דאדחי אדחי כן צ"ל א"כ מוכח דעובדא קמייתא לא הי' דאי ס"ד רבי ס"ל עשירי עדיף שרובו של היכל בו נשרף נהי דלא הודו לו עכ"פ למה יאמר כיון דאידחי טפי מי"ז בתמוז וק"ל:

276

רע״זושבוע זו נתחדשתי פי' מדרש איכה שרבי למד איכה בשבת ט' באב ונקף אצבעו וקרא על עצמו רבים מכאובים לרשע ור' חייא השיב משיח ה' נלכד בשחיתותינו יע"ש על זה הפסוק והנה מג"א ס"סי תקנ"ג מייתי מהכא דאין ללמוד בשבת ט' באב אלא דברים המותרים יע"ש ואין משם ראי' דודאי מותר ללמוד איכה בכל שבת וי"ט ואדרבא משם מוכח בהיפוך דמג"א כתב רס"י תקנ"ד סק"ב דאין ללמוד עם אחרי' ורבי למד עם אחרי' א"כ מוכח בהיפוך ולהכריע נ"ל כך למאי דקיי"ל למידחי תעני' עד יו"ד אב א"כ שבת אין לו דין ט"ב כלל ומותר ללמוד עם אחרי' וכמ"ש מג"א בעצמו דיש לו רק דין עט"ב. אך אי הוה קיי"ל כס"ד דרבי הואיל ונדחה ידחה ואין לו שום תשלומין א"כ ט"ב נשאר בזמנו בשבת רק מצות עונג שבת דוחה ט"ב אבל עכ"פ מה שהוא בצינעא או ללמוד עם אחרי' וכדומה אסור כמו כל אבל בשבת והנה עבר על דברי עצמו שהרי הוא סבר הואיל ונדחה ידחה ואפ"ה למד עם אחרים ע"כ תלה חטא נקיפת אצבעו בזה וקרא על עצמו רבים מכאובים ר"ל ור"ח אמר אנו הסיבוני כי לא רצינו להודות לך ולא רצית לעבור על דברי חברך והיינו משיח ה' נלכד בשחיתותינו:

277

רע״חואודות קילוף השמות פשיטא דישראל יקליף קליפת החומה בשלימות עם השמות ויגנזם וה' יבנה עירו וישכלל היכלו פ"ב יום א' ז"ך תמוז תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

278

רע״טיראה בנחמה בעיר ה' שמה ה"ה תלמידי הרב הותיק מלא עתיק כבוד מו"ה אשר נ"י אב"ד דק"ק שוטלסדארף יע"א:

279

ר״פע"ד אנשי קהלתו שרצו לבנות בה"כ ונכנס מעלתו בעומק העיון בזה בתחלה אומר מ"ש מג"א סימן קנ"ב יפה כ' הגאון מחצית השקל דלישנא איתקל ליה במה שהבין דהב"ח מיירי שבה"כ החדשה הוא סביב הישנה וליתא כי כוונת הב"ח שבונה עומד באמצע עסק בנינו אבל לא מפני זה נדחו דברי מג"א דיהי' איך שיהי' דברי מג"א נכונים וכן בס' אלי' רבה העתיק בקיצור דברי מג"א וכ' אפילו כבר מתחיל בבנין החדשה וכו' ומייתי ראי' ברורה שאין עליו תשובה מב"ב פ"ק דאמרינן דירתא דאינשי לא מזדבן הא כל דלא הוה דירה אפילו עוסקים בבנין נמי חיישינ' וכמג"א ודברי הב"ח תמוהים במ"ש דהרמב"ם והפוסקים לא מייתי הך משום דלא מיירי אלא בדליכא דוכתא לצלויי' וצ"ע אכתי מי ניחא ה"ל לאתוי' הך בליכא דוכתא לצלויי אבל האמת יורה דרכו כמ"ש מג"א דבמ"ש רמב"ם וטור לישנא דמתרמי אונסא כבר נכלל זה דאונס' לא אונס ממש קאמרי דש"ס לא חייש אלא לפשיעותא ומנ"ל להמציא חשש אונס אך ר"ל דמתרמי להו פדיון שבוים וכדומה אשר דינא הוא למיזבן בי כנישתא שאינו בנוי לגמרי כל שאיננו דירתא דאיניש ושוב יפשעו ולא יקבצו מעות לבה"כ אחר ולחשש זו איכא למיחש אפילו התחילו לבנות כל זמן שאיננו דירה אמנם בעירו דחזו בי' תיוהא אין לנו אלא דברי האומני' הבוני' המבינים שהכיפה נתרועע' שאפילו אפשר לתקנה לפי שעה ולהסיר הסכנה מ"מ ידוע כל עסקי רבים קדרה דבי שותפות וקשה לקבץ בכל פעם לעסוק לתקן בדקי הבית ועכשיו הסכימו וקבצו מעות לבנות אין לבטלם אך עצה טובה קמ"ל באופן א' ימכור חדרו מכיר' חלוטה לבה"כ קבוע ואם אין להם ממון לשלם יזקוף במלוה על משך ב' שנים והם יחזיקו מיד בחדר ואחר שנגמר החדשה יחזרו וימכרו החדר לבעליו הראשונים ואז יהיה היתר בלי שום פקפוק. פ"ב יום ד' וי"ו אב קפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

280

רפ״אהעתק השאלה

281

רפ״בשלום רב לאה' אד"מ ה"ה הרב הגאון וכו':

282

רפ״גאה' אדמ"ו האהוב עלי כבבת עיני הנה אשתחו' מרחוק מול הדרת קדשו בעתירת לפניו שיאיר עיני בהלכה בתורת משה רבינו אשר אציע לפני אד"מ הנה בשנת תקפ"ה בר"ח אייר העיר ה' את רוח אנשי עירי לבנות להם בה"כ חדשה וקנו קרקע משר א' לחלוטין לבנות עליו ועשו מיד התבנית בה"כ על הנייר אשר כמה מקומות יחזיק הבה"כ לכל צד ונרשם על הנייר צורות הבה"כ לצד מזרח מצד ימין חמשה מקומות ולצד שמאל גם כן חמשה מקומות זולת מקום הרב ולאחר שעשו התבנית על הנייר מכרו מיד באותו הפעם ולכל אחד בהכרזה באסיפת כל בני העיר לפני אב"ד ז"ל אשר הי' להם באותו הפעם ולכל אחד אשר קנה מקום בבה"כ באותו הכרזה ניתן לו מיד פנקס קטן ובתוכה הי' כתוב שטר מכר וחתמו עליו אלופי קהל יצ"ו עם הרב וגם תנאי התנו ביניהם שכל א' מי שיקנה מקום ישלם את דמי המקח מהמקום שלו עד תשלום שליש שנות וקיימו את התנאי ושלמו את דמי מקחם ובנו כעת את הבה"כ הנ"ל והמקומו' של ברכת כהנים אשר המה מול ארון הקדש ג"כ נמכרו באותו הפעם בהכרזה והמה במספר שמנה רק השני מקומו' אשר המה מכוונים ממש מול אה"ק קנו הלוקחים על תנאי זה ביוקר שלכל אחד יהי' לו בעז"נ מקום לאשתו אצל הגעגאטער דהיינו לאחד יהי' לאשתו מקום החמישית מאשה הרבנית מצד ימין אצל אשת פלוני ולהשני יהי' לאשתו מקום החמישית מהרבני' מצד שמאל אצל אשת פלוני וסיימו בכל מצריו בשטר מכר שלהם וכ"ה מבואר בשטר המכר ובצורת הבית אשר עשו קודם על הנייר קודם הכרזה ג"כ המה נרשמי' המקום החמישית בעז"נ כי ג"כ התבנית מעז"נ עשו ובאותו הכרזה לא מכרו המקומו' מצד מזרח כ"א ד' מצד ימין וד' מצד שמאל בעזרת הנשי' וכעת אשר נגמר חל"י הבה"כ עמד ראש הקהל עם שני טובי העיר ומכרו המקום החמישית בעז"א לאחד מאנשי כפרים אשר היא בצד ימין אשר לא נמכר בזמן הכרזה הנ"ל. ודעת ראה"ק עם השני ט"ע ליתן המקום החמישית בעז"נ מצד ימין לאשת בן הכפר ולדחות אשת האי גברא הנ"ל למקום השישית מהרבנית מצד ימין וסברת אלופי קהל יצ"ו הוא מצד מצרנית לבעבור שבן הכפר יש לו ג"כ המקום החמישית בעזא"נ ובמקום החמישית בעז"נ מצד שמאל רצו אלופי קהל יצ"ו לזכות בו כי גם בעזא"נ המקום החמישי' מצד שמאל עוד לא נמכר והיא עוד בחזקת קהל יצ"ו וסברת הקהל מצד שקנין של שני אנשים הי' בדבר שלא ב"ל ע"כ רצו לדחות שני אנשים הנ"ל בעז"נ למקום הששית. ע"כ השאלה:

283

רפ״דתשובה

284

רפ״השלום וכ"ט לידידי הרב המופלג הותיק כש"ת מו"ה הירש נ"י אב"ד דק"ק פיטשקע יע"א:

285

רפ״וגי"ק והנה טענת אקרו"ט מגומגם מאוד ולכאורה אין לדבריהם טעם וריח ע"כ אראה להטעים דבריה' תחלה באופן שיהי' פנים לדבריה' ושוב נדון עליו:

286

רפ״זלכאורה כוונתם כך הוא לפי דעתם כל הכרזה והמכירה שהי' קודם בנין בה"כ הי' רק להראו' מקום שזה יקנה מקום פלוני וזה מקום פלוני לכשיבנה ואה"נ דהוה דשלב"ל ולא קנה שום א' ולכשיבנה יכולים כל א' מהם לחזור בו אלא שאין שום אחד מהם חוזר ובודאי אם הי' כל הקהל וכל השייכים לשותפת בה"כ כולם קונים ומקנים ע"י גורל וכדומה שלא ישאר שום א' מבלי מקום בבה"כ הי' שייך לומר קצת איידי דקני ומקני אך הרי מקום הבה"כ נקנה ממעות שותפו' כל הקהלה ויש חלק לעניים ולקטנים ויתומים שאינם קונים מקום ידוע ועכ"פ יש להם חלק בגוף בה"כ רק שהמקומו' המסויימים נמכרי' לבעלי ממון והמוכרים הם אקרו"ט בשליחות כל הקהל והעניי' והקטנים בכלל והעניי' והקטני' אינם קוני' אלא מוכרי' ואם נידון זה כדבר שלב"ל נמצא לא קנו הקוני' המקומות המסויימים ואין ההכרזה מועלת אלא להראות להם מקומם לכשיבוא לעולם אחר בנין בה"כ ולא יחזרו בהם ויקומו בהימנותא או יחזקו במקומם ויקנו אותם אז:

287

רפ״חומעתה לפי הדעת הנ"ל עכשיו אחר גמר הבנין מתחיל תחלת קנינו של כל א' מהם ומעתה המקו' בעז"נ נומרי ה' סמוך לעמידת הרבני' שהוא ראוי' לזווג למקום עזא"נ נומר ה' סמוך להעמד' הרב והשתא נהי דדינא דטענת בר מצרן לא שייך הכא דמשום ועשית הישר והטוב דאפי' למ"ד גם במקומו' בה"כ שייך בר מצרן ונאמר נמי דזיווג מקומות עזהא"נ ודנשים שייך כזה אשר באמת לפע"ד הוא רחוק מן הדעת מ"מ אפי' נימא הני מ"מ זה הי' שייך אי זה שקנה מקום ה' שבצד הרב כבר קנה מאז מעולם ועכשיו רוצים למכור מקום בעז"נ המזווג לזה היינו אומרים הוא קודם לכל עולם אבל עכשיו שזהו תחלת קנינו ועדיין איננו מצרן לשום מקום לא שייך דינא דבר מצרא אך טענותם הוא היות כי עתה הוא התחלת חלוקת השותפות במקומו' בה"כ ע"י עילוי דמי' וס"ל דה"ל כאלו משותף שרוצה ליתן לו חלקיו בחד מצרא וס"ל לאקרו"ט דלזווג המקומות הוי כמו בחד מצרא ויש בזה מקום עיון בש"ע רס"י קע"ד ובאמת לא נ"ל שיהי' זווגין של מקומות דומה למצר אחד ועוד הא קמן שאין קפידא כל כך בזיווגן שהרי מתחלה מקום הלז לזווג עם מקום מול אה"ק ש"מ שאין קפידא כל כך:

288

רפ״טמ"מ כל זה אנו צריכים לפי טענותיה' שסברו דזה מקרי דשלב"ל אך לא הבנתי סברתם בזה שהרי מבואר בשאלה שמקדם כבר קנו הקרקע מהשר לחלוטין ולצמיתות עלמין ושוב עשו ציור אבריס על הנייר ומכרו המקומו' והיינו הקרקע שהיא בעולם שקנו מן השר אותו מקום הקרקע קנה כל קונה להעמיד עליו עמוד שטענד"ר של תפלתו ואותו המקום שהוא בעולם קנה מיד ולאלתר בשטר כסף ובקנין דברי קהל וחבר עיר שאין צריך יותר ומדינא שאם הי' אירע מקרה חלילה שלא גמרו בנין בה"כ והי' נשאר הקרקע משומם שלא הי' הקוני' צריכים ליתן סך עצום הלז עבור ד' אמות קרקע היינו משום דאנן סהדי שלא קנו אלא ע"מ שיבנו על המקום בה"כ ויעמוד הוא עליו להתפלל ואי לאו הכי אין אע"ג דלא התנו כן בפירוש מ"מ גילוי דעת טפי מההיא דזבין נכסיו אדעתי' למיסק לארעא דישראל וה"ל כהתנה בתנאי כפול שאם לא יבנו בה"כ אין בקנינו כלום אבל אם יבנו קנה מעכשיו ואין כאן דבר שלב"ל כלל ככל תנאי וע"מ וא"כ כבר קנה זה מקומו מול אה"ק עם מקום אשתו נומרי ה' סמוך לרבנית ואין אדם יכול לערער עליו בשום פנים ואידך החולק עלי' אעפ"י שהוא בן כפר יראה את המלך בנוה שאנן בבנוי כמו רמים בב"א הכ"ד הכותב בנחיצה רבה פרעסבורג יום ב' י"א מנחם תקפ"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

289

ר״צראיתי לבאר כאן דיני שער באשה שנסתבכו בה בדברי מג"א סימן ע"ה וברמז שרמזו אתשובת מהר"מ אלשקר סימן ל"ה ואבאר בקיצור:

290

רצ״אהנה בברכות כ"ד ע"א אמרי' דמשבח קרא בשיר השירי' בשערך כעדר העזים ש"מ דערוה הוא וכ' הרא"ש שם דוקא לנשואו' שדרכן כן לכסות אבל פנויות שדרכן להיות גלויות לאו ערוה הוא והרב"י סי' ע"ה מייתי הרשב"א שכ' בנשואות נמי אותן שערות הרגילו' לצאת חוץ לצמתן והבעל רגיל בהן לא מיטריד הבעל בהן ומותר להבעל לקרות ק"ש כנגדן ע"ש כי כן כוונתו והנה בשיר השירים כתיב מבעד לצמחך שערך כעדר העזים פירוש שיבח בה קרא בשני דרכים א' ששערה יפה כעדר העזים שנית שיבחה בצניעות שהרי אותן שערות היפות המיפות אותה אם הי' מגולי' מ"מ מתכסי' הם מבעד לצמתך שמלבד כובע שעל ראשה עוד יש לה צמת בגד המצמצם השער שלא יבצבצו לחוץ ומ"מ אותן מעט שא"א לצמצם כ' רשב"א שהיוצאים מהצמות אינם ערוה לגבי בעל דרגיל בהן ומותר לקרות ק"ש כנגדן:

291

רצ״בובכתובות ע"ב סוף ע"א ואיזהי דת יהודי' יוצאה וראשה פרוע ופריך ראשה פרועה דאורייתא היא דכתי' ופרע את ראש האשה וא"כ הוה אפילו דת משה ולמה קריות לי' דת יהדות ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי פי' רמב"ם מטפחת בראשה לכסות שערה שפיר דמי דת יהודי' אפילו קלתה אסור עד שיהי' לה עוד כובע ע"ג קלתה ושוב אר"י קלתה אין בה משום פרוע ראש ופריך בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אלא מחצר לחצר דרך מבוי:

292

רצ״גודעת התוס' דבחצר היינו בביתה וחדרה מותר אפילו בלא קלתה נמי ואין כן דעת טוש"ע והב"ח כ' שכן דעת רמב"ם ומפרש ש"ס כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור והעלה בית שמואל סימן קט"ו דלפי מנהגנו הוה דת יהודי' בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ועכ"פ איסורא איכא אפילו אי תימא שלא תצא בלא כתוב' מ"מ כיון שדרכה לכסות הוה ערוה עכ"פ:

293

רצ״דוהשתא כיון דפליגי הפוסקים בזה ולהטור איסורא הוה ונהגי כוותי' שוב ה"ל דין גמור שקיבלו עליהו כהך דיעה כמ"ש מג"א סי' תקנ"א סק"ז היוצא מזה ללכת במקום שרבים מצוים הוה במטפחת בלי כובע עוברת על דת יהודית ויוצאת בלא כתובה ובחצרה כבר קבלו עליהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור עכ"פ ואפשר העוברת על זה יוצאת בלא כתובה שכבר נעשה ממנהג זה דת יהדות:

294

רצ״האמנם בתשובת מהר"מ אלשקר צווח השואל על מנהג נשותיהן בארץ ישמעאל שיוצאות הנשואות בשורה א' של שער בין האזן לפדחת תלוי לה וכתב מהרי"ק על זה שגם בימי חכמי הש"ס יצאו כן דאי' ס"פ חזקת שגזרו על תכשיטי נשים ומסיק שם היינו בת צידעא וערשב"ם שם אך הערוך פי' שהי' רגילו' שאותן שערות שיצאו בין אזן לפדחת שהוא בת צידעא כי צידעא היינו רקתך שבשיר השירים כמ"ש רשב"ם שם ובש"הש כתיב כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך פי' שגם הרקת יהי' לפנים מהצמות ואך בת צידעא הוא השור' שבין האזן לפדחת ושם יצאה שורה א' ולא תהיה מקולעת אלא סד בסיד וכתב מהר"ם אלשקר ז"ל שבזמנו עוברת על תיקון חז"ל ואותו שורה של שער אינה טופלת בסיד אלא בבשמים שאסרו חז"ל זכר לחורבן בהמ"ק ע"ש וכ' עוד שם שמ"ש בזוהר פ' נשא להחמיר אפשר היינו שלא באותה שורה שבין אזן לפדחת ואמנם הרואה בפנים בזהר פ' נשא יראה שעל כל שום חוט שערה החמיר שגורם מסכנות ודלות ומגדלות בנים רעים ושארי צרות ומ"מ כיון שלפי פי' הערוך הנ"ל משמע בש"ס דאותה שורה דרכה להגלות א"כ כל היכי דפליג הזוהר עם הש"ס הלכה כתלמודא דידן וכ' עוד שם אפילו הני נשי דבאו מארץ אדום לארצות ישמעאל ושם לא נהגו לגלות אותן שערות אינו מוכרח דממנהג ישראל וחומרא נהגו כן אלא משום דבארצות' אדום גם האומות אינם יוצאות באותן שערות וכיון שכן לא שייך נותנין עליו חומרא מקום שיצא משם אלו דבריו ז"ל:

295

רצ״ווהאמנם בארצותינו שהאומות יוצאות פרועי ראש ואמותינו לא יצאו ונזהרו מאד וחשו לדברי הזוהר והקפידו על זה מאד אע"ג דאלו היינו עומדים למנין לקבוע הלכה היינו אומרים דאותה שורה מבוארת בש"ס להיתר היינו ע"פי פי' הערוך דלא כרשב"ם ואין הלכה כהזוהר מ"מ כיון שתפסו המנהג כהזוהר על זה כ' מהר"א שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע דהיינו היכי דספרי חצונים חולקים על הש"ס וספרי חצונים היינו מס' סופרים וכדומה או מדרש ופסיקתא והזוהר כא' מהם אותו מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה רוחת בישראל ומייתי לי' מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב ע"ש:

296

רצ״זהכלל היוצא כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה אפילו בחדרה ערוה היא אם לא שיש לה מטפחת בראשה ובשוק וחצר של רבים גם כובע ואמנם בשורה שער שבין אזן לפדחה ואינה מקולעת וסד בסיד במקום שנהגו אינה ערוה ובארצותינו שהמנהג ע"פי זוהר עוקר הלכה ובפרט דלפירשב"ם ס"פ חזקת אין כאן מחלוקות א"כ איסור גמור הוא ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הנ"ל ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו הכ"ד פק"ק פ"ב יום ד' ט"ז סיון קצ"ט לפ"ק משה"ק סופר:

297

רצ״חשלום וכ"ט לי"נ הרבני הישיש המופלג בתורה ירא ה' מרבים כבוד מו"ה שלמה סג"ל נ"י:

298

רצ״טמה שתמה על רמב"ן פ' קרח שהחליט דכלי מחתו' ר"ן איש לא נתקדשו ע"י עבודה וכ' פר"מ שפשוט לו שהי' צריכי' משיחה כדפסק הרמב"ם בפ"א מכלי מקדש הלכה י"ב דבימי מרע"ה משיחתן מקדשתן וכיון שהומשחו הוקדשו תמי' לי על חכמת תורתו איך מצא רמז בפסוק שבימי משה צריך משיחה ולא יועיל עבודה בקרא כתי' על אותן כלי מקדש אות"ם ולא אחרים ואפילו הי' מרע"ה עושה בימיו עוד אחרים כולם אימעטו ואלו נכנס משה לא"י נבנה בהמ"ק והי' עושה כלים אחרי' רבים כבימי שלמה וכי הי' צריכים למשיחה ולפי קבלת חז"ל אלו נכנס משה לא"י היה חי לעולם ולא נחרב הבית ואם כן הי' בטל דין של עבודתן מחנכתן שהרי לדעת פר"מ הכלי תלוי' במרע"ה אבל זה ליתא דהכל תלוי' באותן הכלים עצמן ושוב לא הי' רשאי למשוח שום כלי בשמן משחת קדש ומה גם חלילה למרע"ה למסור שמן משחת קדש למסרבי מרון ר"ן מרגנים ואלו הי' יכולת בידם על ככה הי' ראוי' להם למשוח בשמן המשחה קרח וכל עדתו ואח"כ הי' נכנסים לנסיון כדי שיהי' שוים עם אהרן ובניו כי יש להם טענה אולי משמן משחת קדש נתקדש אהרן ואלו הי' מושח אותם נתקבל קרבנם ועיי' מ"ש הרמב"ן בסוק ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וכו' ומ"ש רש"י בפסוק בתוך מטותם וכו' וה"נ הי' להם טענה אלא שחלילה למשוח שמן המשחה לנסיון אפילו כלים אע"ג דפטור אבל אסור בלי ספק ועיי' לשון בריית' פ"ק דכריתו' ולשון רמב"ם פ"א מכלי מקדש הלכה ה' וי"ו והכלל דאפילו בימי משה אי הי' עושה כלים אחרים הי' עבודתן מחנכתן וברייתא פ"ב דשבועו' ורמב"ם שהזכירו כל כלים שעשה משה משיחתן מקדשתן לא דתלי' במשה אלא שהאמת כן הי' שלא עשה משה שום כלי חדש אלא אותן שנמשחו אבל אי הי' עושה הי' מתחנכי' בעבודה ממיעוטא דאותם והוא ברור בלי ספק:

299

ש׳ובחידושי תורה אמרתי מה שהי' ציפוי למזבח לאות לבני מרי דהרי אכתי יאמרו בני מרי קרח לא הי' כדאי דלמא יעמוד אחר ויהי' כדאי כמו עוזי' מלך יהודה אך הא קשה מ"ט עשה מהם ציפוי כי הקדישום והלא ההקדש הי' על תנאי אם יבחר בהם ה' אע"כ מוכח מזה דה' בחר באהרן וה"ל מתנה עמ"ש בתורה דהתנאי בטל ומעשה קיים והוה אות לבני מרי:

300

ש״אומ"ש מעלתו שכיון שנשתנו המדות בתחילת בית שני הירושלמיות מן המדבריו' שוב נפסלים כלי מרע"ה מלשמש בהם חס לומר למעלתו כן וחלילה שהוסיפו על שיעור מנחה ונסכים או נשתנה שיעור עיסת מדבר ע"י שינוי המדות ושיעור אכילת אדם ליום המבואר בעירובין פ"ג ע"ב ויע"ש בתוס' פ"ג ע"א ד"ה יתירה וכו' כי ביצים מדבריות הי' גסין וכו' עכ"ל ושם ע"ב ד"ה שבעת רבעים וכו' אע"פ שהסאין והקבין ניתוספי' וכו' יע"ש היטב והדבר צריך איזה גוילין להאריך ולבאר ואלו הי' הפנאי מסכים ורצונו הי' לעיי' הייתי מצווה להעתיק לו מה שחנני הי"ת בזה לדינא ע"פי מ"ש צל"ח פ' ע"פ. ומה שהרגיש על הרמב"ם יפה הרגיש והריני מצווה להעתיק לו דיבור א' מהחי' בענין זה אולי ישר בעיניו ויהי' לו לנחת:

301

ש״בוז"ל שם ואמנם הרמב"ם פסק ספ"א מכלי מקדש כמ"ד דכלי יבש נמשחו בפנים ולא מבחוץ ואפ"ה פסק בכלי' מקדש שם הלכה י"ב דלדורות תלאן הכתוב בשירות ולדידי' אין לומר כנ"ל דמפיק לי' מקרא' דירושלמי הנ"ל דהרי בהלכו' בית הבחירה מפיק להדי' הא דאין מוסיפי' על העיר וכו' מוכן תעשו ע"ש וא"כ מזכה שטרי לבי תרי והי' נ"ל סעד לרמב"ם מש"ס ע"ז נ"ב ע"ב דא"ל רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידה וכו' ע"ש וק' מה אבידה החזי' לו הא אדרבא הקרא יותר נכון לפרשו כר' יונתן בן שאול דאטבלינהו ואקדשינהו והנה מורי זצ"ל הראה לנו פירש"י שם דפירש שחזרנו ומשחנום בשמן המשחה שהוא דלא כהלכתא דהרי לדורות לא בעי כלים משיחה והנה באמת רש"י הוכרח לפרש כן דאל"כ במאי הקדשנום הרי הי' כלי מקדש אע"כ שחזרום ומשחום אך הקושי' על ר"י בן שאול גופי' מאי ס"ד והא כתי' אותם למעוטי משיחה לדורות ע"כ נ"ל ע"פי הספרי הובא בילקוט פ' נשא דאמר רבי וימשחום אתא לומר שבמשיחת משה אותן הכלים הוה כאלו נמשחו כל הכלים לדורות ע"ש והנה לפ"ז מוכח מזה דלדורות לא בעי משיחה מחדש אלא על ידי עבודה מושך עליהם משיחת מרע"ה והשתא י"ל דת"ק דמנחות דמפיק מאותם למעוטי כלי יבש מבחוץ ס"ל מוימשחם מוכח דלא בעי משיחה לדורות וממנו נדע ג"כ דוכן תעשו לא קאי אכלים ואייתר אותם לכלי יבש ובשמעתין דשבועות דמפיק אותם למעוטי דורות משום דמתני' אתי' כר"ע דלית לי' מיעוטא אכלי יבש אבל ת"ק דמתני' י"ל כנ"ל והא"ש דר' יונתן בן שאול הוה ס"ל הואיל והלכתא כת"ק דאותם ממעט כלי יבש א"כ ממילא לדורו' בעי כלים משיחה והיינו הכננו והקדשנו שמשחנו בשמן המשחה אך רבי לטעמי' אזיל דמדכתי' וימשחם דרש רבי שבמשיח' הכלי' האלו הועיל לדורות ומוכח דלדורו' לא בעי משיחה וע"כ הכננו והקדשנו שהקדישו אחרי' תחתם ושפיר אמר החזרת לי אבידה וא"ש נמי הרמב"ם דפסק כת"ק וכרבי שם בספרי הנ"ל ודו"ק פ"ב יום ב' י"א מנחם תקפ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

302

ש״גהעתק השאלה מכבוד מו"ח הגנ"י.

303

ש״דנשאלתי מגבאי דצדקה דפה שיש להם כלי קדש ישן ונשבר ורוצים להחליפם עם חברה אחרת שיש להם כלי קדש טוב ויפה ובענין שהח"ק שיקבלו מהם כלי קדש שלהם נשבר יורשו למכרם ולהוציא לחולין. כפשוטו מלישנא דהרמב"ם והש"ע יו"ד סי' רפ"ב סט"ז תפוחי כסף וזהב אסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש משמע דהם יוצאים לחולין ע"י שמעלים הדמים לקדושה חמורה ובמעמד אנשי העיר גם הדמים מותר למשתי בי' שכרא ונפלאתי הא בר"ן ר"פ בני העיר מבואר דהא דבהכ"נ יוצא לחולין והא בדבר שקדושת הגוף אינו יוצא לחולין בפדיון הרמב"ן כ' דבהכ"נ אין לו קדושה רק תשמישי מצוה כסוכה ולולב והר"ן כ' כיון דאומרים בו קדושה עשו חז"ל כמו תשמישי קדושה עיי"ש עכ"פ משמע להדיא דתשמיש קדושה לא פקע הקדושה מהם בשום מקום וביותר תמוה לי על הטור שכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' הלכך יחיד שמכר ס"ת וכו' ולפ"ז התפוחי' וכו' והלוקח יכול לעשות בהם מה שירצה מהיכן למד כן הלא הם רק כמו ס"ת לענין דמיו אבל לא שהלוקח יכול לעשות בהם כחפצו והכי מדויק לישנא דהרא"ש ואכל הני דמתני' קאי וכו' ומיהו ה"ה בבהכ"נ וכו' משמע דבתחלה דמיירי לענין דמי משרה קאי אכל הני דמתני' וסיים ומיהו ה"ה בבה"כ וכו' היינו דבהכ"נ עדיף יותר דאפי' הבהכ"נ יוצא לחולין אבל באינך לא ולדון בי' לב ב"ד מחנה עליהן אנו אין לנו כיון שאין מנהג ידוע בזה שמוציאין לחולין שברי כלי קדש' ימחול נא כבוד חתני הגנ"י לחוות דעתו בזה:

304

ש״התשובה

305

ש״ושלום וכ"ט למו"ח גאון עוזינו נזר תפארת כל קהל הגולה נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא איגר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א:

306

ש״זאני איני כדאי ששלח מו"ח הג' נ"י אלי לשמוע דעת פעוט כמוני אך אשר הרשני לומר דבר אענה חלקי:

307

ש״חוהנה מלבד אשר התפלא מו"ח הג' נ"י על שיטת הרמב"ם דתפוחי' יוצאי' לחולין דהא ק' קו' רמב"ן שבר"ן ר"פ בני העיר הא הוה קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ע"י פדיון עוד אני מתפלא על הרמב"ם מיני' ובי' שכ' בפ' יו"ד מס"ת הל' ד' תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזורקן אלא כשיכלו או כשישברו נגנזין ולא כ' שום תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה אלא החליט שנגנזין ומיד בסוף אותה הלכה כ' וכן רמוכי כסף וזהב וכיוצא בהן שעושי' לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואין יוצאים לחול אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ס"ת או חומש עכ"ל ומ"ש רישא שאינן יוצאים לחול ומ"ש סיפא שיוצאים לחול:

308

ש״טהנה הרמב"ן דמייתי ר"ן פרק בני העיר הנ"ל ומובא בב"י א"ח סי' קנ"ג ד"ה ומשמע מדברי רבינו וכו' דמייתי רמב"ן ראי' מתוספתא דאבני היכל ועזרה שנגממו אין להם פדיון הוצרך לאתוי' הך תוספתא משום דקיי"ל אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל אינך אין בהם מועל אחר מועל ויצא לחולין ע"י מעילה וכל שיוצא לחולין ע"י מעילה יש לו פדיון ע"כ הוצרך להביא ראיה מתוספתא דאבני בנין בכלל כלי שרת הם וה"ה אבני בה"כ ואינו יוצא לחולין ע"י פדיון ולפ"ז לטעמי' אזיל דס"ל הכי במלחמו' ה' במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל אהא דאבני מזבח ששקצו אנשי יון ס"ל דכלי שרת הם ומייתי ראי' מהך תוספת' עצמה אבל הרז"ה פליג שם וס"ל אפילו אבני מזבח יוצאי' לחולין ע"י מעילה ופדיון ומכ"ש אבני חומת היכל ועזרה ובאמת דברי הרמב"ן תמוהים בעיני איך אפשר דאבני בנין קדושת כלי שרת יש להם ולא קדושת בדק הבית והוא ש"ס ערוך כתובות ק"ו ע"א דפרכות מבד"ה הוא הואיל ותחת בנין עשויי' א"כ מכ"ש בנין גופי' דהוה בד"ה ויש לו פדיון וצריך לדחוק לרמב"ן אע"ג דאתי מדמי בד"ה מ"מ כיון שנשתקע בבנין הוקדש קדושת הגוף ונעשה ככלי שרת ודוחק ומ"מ להרז"ה וסייעתו לק"מ קו' רמב"ן אב"הכ דשפיר יוצא לחולין ע"י פדיון:

309

ש״יאמנם כ"ז בבנין אבל בכלים אתאי' לפלוגת' רמב"ם וראב"ד פ"ו ממעיל' הל' ד' דלרמב"ם כלי תשמיש דמקדש אפילו אינם כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ולראב"ד דוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקדש ודברי רמב"ם צ"ע שהרי אפי' במכתשת של מרע"ה פליגי אי היה כלי שרת ולמ"ד דאינה כלי שרת אינה מקדשת הקטרת קדושת הגוף ונפדה כמבואר בש"ס שבועו' י"א ע"א ובלשון רש"י שם ותוס' ד"ה ממונם ואיך נאמר דקרדם מקודשת קדושת הגוף ועכ"פ לראב"ד אין לכלי בה"כנ דין כלי שרת ויש להם פדיון ולרמב"ם נראה היינו כלי תשמיש כגון תיק וכסא וכדומה ע"כ כ' בהם שנגנזים אבל הני רמוני' שאינם אלא לנוי ס"ת לא יעלה על הדעת שיהיה כיוצא בהם במקדש מועל אחר מועל וממילא יוצאים לחולין ע"י פדיון ודברי רמב"ם מדוקדקי' ומבוארים בעז"ה לפע"ד:

310

שי״אובלא"ה יש לי מקום עיון בהבנת דבריהן דהנה קו' רמב"ן היה לכאורה ע"ד ממנ"פ אי איכא ב"הכנ קדושת הגוף אין לו פדיון ובב"הכנ אין להוציאו לחולין ולעומת זה אין הדמים נתפסים ומותר למשתי בהו שכרא ואי אינו קדושת הגוף ויוצא לחולין ע"י פדיון ומותר למישתא שכרא בב"הכ עצמו לעומת זה הדמים נתפסים וא"כ איך אפשר שיהיה שניהם מותרים זהו בכח קו' רמב"ן וכשתירץ דב"הכנ איננו תשמיש קדושה רק תשמיש מצוה עדיין לא הועיל כלום בס"ת ותשמישתי' שבודאי תשמיש קדושה הם ונשארי' הם בקדושתן בכל מקום שהם ומ"ט לאסור הדמים ע"כ להזהר מזה כ' דספרים וכל תשמישיהם יש בהם משום אכחושי מצוה יע"ש והשתא לפ"ז למאי דפליג הר"ן ולית לי' טעמא דאכחושי מצוה אלא דכל קדושת ב"הכנ מדרבנן והם אמרו שיחול הקדושה על המעות ומדאיקלש שוב יכולים הצבור לאפקועי בכדי זהו כוונת הר"ן וק' מה יענה על קושי' מתשמישי קדושה דבודאי קדושה הן מעיקר הדין וסברת אכחושי מצוה לית לי' אם כן מ"ט לאסור הדמים וצע"ג לכאורה:

311

שי״בע"כ לענ"ד נהי ס"ת ותשמישי' קדושים אבל אינו כענין קדושת מקדש ונדרי גבוה שמועלי' בהם ונפדין וחל קדושתן על המעות אלא הכל דרבנן שעשו ס"ת ותשמישיו כעין קדושת מקדש ושוב נאמר בהם כמו שנאמר בקדושת ב"הכנ ותשמישי קדושה יוצאי' לחולין ע"י פדיון וחל על המעות מדרבנן ושוב מדאיקלש מתחלל ע"י זע"ה במעמד אנשי העיר כמו ב"הכנ:

312

שי״גמיהו בנידון שלפנינו שרוצים להחליף תפוחים אתפוחים ק' וכי הקדש מתחלל על הקדש אלא יחללו תחלה במעות והמעו' לבתר דאיקליש יצא לחולין ע"י זט"ה במא"ה ואח"כ יקחו ממנו החדשים דאי לא יצאו לחולין תחלה הי' צריכי' להעלות בקדש אבל בשוה בשוה אבעי' ולא איפשטא פ' בני העיר ע"כ צריך לומר כנ"ל:

313

שי״דובאמת מעשים בכל יום שנותנים לצורף לעשות ממנו עשת ומשנים אותם וזה בודאי צ"ע אי לא נמכרו תחילה ופקעי קדושתן איך ינתנו לצורף הא כתי' לא תעשון כן לה' אלקיכם והאמת במג"א ססי' קנ"ב כ' בשם מהרמ"פ דבדבר תלוש לא שייך לאו זה והדבר תמוה דבמכות מבואר דבעצי הקדש עובר משום לא תעשון כן אפי' בתלושים (ועיין לעיל סי' ל"ב בד"ה ועל השני') ויעיי' תשו' מהר"מ בר ברוך סי' קמ"ה ע"כ למוסרם לצורף בלי חילול אסור בודאי אבל ע"י חילול כנ"ל נ"ל דיש ליישב פסק הרמב"ם וש"ע ויצאו לחולין:

314

שי״הומ"ש מור"ח הג' נ"י אהטור דמהרא"ש משמע בהיפוך לא ידעתי שום משמעות דהרא"ש כ' בתחלה דהך דינא דמשתא בי' שכרא קאי אכולי מתני' ותל"מ ושוב ציין אהש"ס למשתא בי' שכרא פירש"י בדמי' וכ' הרא"ש שרש"י לא כ"כ לאפוקי ב"הכ עצמו דודאי נמי שרי אלא כ"כ ארבא דקאי אדמים ע"כ פירש"י אדמים אבל ה"ה בב"הכ גופי' נמי שרי אפי' לד' דברים ורא"ש כ' ב"הכנ ה"ה לכל השנוים במשנתינו ולא קאי אלעיל דנדייק מיני' דוקא בה"כ דהא מלתא אחריתי היא וזה פשוט למעיין: פ"ב יום ה' י"ד תמוז תקצ"ב משה"ק סופר מפפד"מ:

315

שי״וכתב רי"ו הביאו ד"מ בא"ח סי' קנ"ג דאתנן זונה ומחיר כלב אסור לצורכי בהכ"נ דומיא דבית המקדש ופסקו בהגה' ש"ע שם וכ"כ עוד בתשו' מהרי"ל על שם האגודה הביאו הרב"י ופסקו בש"ע שם דדבר שנשתמש בו הדיוט אין ליקח לצורך בה"כ וס"ת ועמ"ש בתשו' חו"י סי' קס"א וקס"ב ומג"א שם סס"ק מ"ו כ' להקל קצת בזה בבה"כ מפני שלא נמצא בשום פוסק אחר וגם נראה שכל זה הוא רק מדרבנן בבה"כנ דומי' דמקדש ע"ש:

316

שי״זמ"מ מדבריהם יש להבין דילפי' בהכ"נ מבהמ"ק בכל כי האי גוני וא"כ נראה לכאורה דבעי' מן המותר בפיך לבה"כנ ולתשמישי' כמו בבהמ"ק וצלע"ג בשבת כ"ח ע"ב קאמר אלא הא דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא וכ' תוס' לא בעי למימר לאשמעי' דתחש טהור היה דמשמע דאתא לאשמעי' שום צורך הוראה ולפי הנ"ל קשה הא אכתי נפקא מיניה לבנין בה"כנ בזמן הזה:

317

שי״חומאז שמעתי מקשים לפמ"ש ר"ת ביבמו' ק"ב ע"ב ד"ה ואנעלך מכאן אר"ת שצריך מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב עכ"ל א"כ דלמא ר' יוסף קמ"ל דתחש טהור היה ונפקא מיניה לענין חליצה וקושי' עצומה היא לכאורה מיהא לזו י"ל כיון דהא דבעי' מנעל של עור וה"ה לשל בהמה טהורה לא כתיבא באוריי' דמשה אלא מדברי יחזקאל דכתיב ואנעלך תחש ילפי' לי' וא"כ עד דאתא יחזקאל מאן אמרה וע"כ הל"מ הוה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא וכיון דה"ל הל"מ ליכא למימר דר' יוסף הא קמ"ל דה"ל להזכיר הלכה ל"מ כמ"ש רש"י שם בשבת ד"ה הלכה ל"מ ע"ש וק"ל:

318

שי״טאבל הא דלעיל קשי' אי איתא דלבהכ"נ נמי אסור אם כן ה"ל דבר הוראה ומאי דחיק הש"ס כולי האי וע"ש בתוס' ד"ה ל"צ וכו':

319

ש״כעוד צלע"ג איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל צרכי בהכ"נ שאנו עושין ממשי והוא מתולעת שטווה מרוקו חוטין כמו קורי עכביש. וז"ל ר' בחיי פ' תרומה לא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכעין שאמרו בתחש. וצבע התולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך הגרגרים שהתולעת בתוכו עכ"ל ואין להקשות א"כ מה שקיל וטרי הש"ס מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה תפשוט דטהור היה דאס"ד דהוכשרה עור טמאה א"כ מ"ט לא היה משי במלאכת המשכן דז"א דע"כ לא כ' ר' בחיי טעם הנ"ל אלא לבתר דמסקי' דלא הוכשר למשכן אלא של בהמה טהור' בלבד זכינו להבין מ"ט לא היה משי במלאכת המשכן אבל אי היה תחש עור טמאה אז ע"כ היינו אומרים שהי' שום טעם שלא לקחו משי למשכן כמו שלא נדע מ"ט לעורות אלים ולא עורות שוורים ומ"ט לנוצה של עזים ולא שער מזנב פרה וכדומה ולק"מ אבל מ"מ מדברי ר' בחיי יש להבין דמשי הבא מתולעת הוא דבר היוצא מגוף הטמא ולא הוכשר למלאכת שמים וא"כ איך נקח אותו לצורך בה"כנ ומעילי ס"ת וכדומה:

320

שכ״אוהא לא קשי' איך הותר המשי לעשות ממנו ציצית והוא גמ' ערוכה פ' התכלת השיראין והכלך והסירקי' דפוטרין במינן אפי' למאן דאמר דמחייבי בציצית מן התורה ואמאי הא לא הותרה למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ז"א דדוקא לתשמישי קדושה כגון תפילין ס"ת ומזוזה או לבנין משכן וכדומה הוא דמקפידין ולא לתשמישי מצוה וכ"כ הר"ן במס' ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד דף רי"ב ע"ב וז"ל ומיהו אע"ג דמסקי' חוץ משל פרה אפשר דוקא בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרינן בפ' במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרי' לעיל כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראי' גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופי' לא גמרי' מההוא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרי' בההו' שמעת' מאי הוה עלה דתחש וכו' וכדאיתא התם ולפיכך צ"ע עכ"ל הרי מבואר מדבריו דוקא דברי קדושה כס"ת תפילין ומזוזות הוא דלא הוכשרו אבל שארי מצות לא דאי לאו דשופר דלזכרון אתי כלפנים דמי לא הוה מספקא בי' הר"ן ז"ל וכן מצאתי להדיא בספר חמד משה לא"ח סי' תקפ"ו ולק"מ מציצית דמצוה בעלמא היא אבל מצרכי בית הכנסת קשה כנ"ל:

321

שכ״בואולי י"ל כיון דמשמע מהר"ן דבבהמ"ק גופי' מספקא לי' להר"ן והניח בצ"ע אי עלתה ההלכה דלא הוכשרה אלא טהורה בלבד ואני מצאתי בחי' רשב"א בשבת שכ' בשם רבינו האי גאון ז"ל דהואיל וקם לי' קו' דר"ה מברנש דאהל מעור טמאה נמי נקרא אהל א"כ איכא למילף גז"ש אהל דמשכן מאהל דמת דאפי' דבהמה טמאה נמי מתכשר ולמעיי' שם בפנים בלשונו יראה דאה"נ דהוכשרה למשכן בהמה טמאה אלא מ"מ מסקי' דתחש טהור היה והכי הוה מעשה אבל לא מפני שנפסלה למשכן בהמה טמאה וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ובית הכנסת דרבנן אזלי' לקולא:

322

שכ״גועוד יתבאר ונ"ל ליישב מנהגנו הנ"ל להשתמש במשי לצורך בהכ"נ משום שנארג ונעשה ממנו בגד אשתני ופנים חדשות באו לכאן וזה אהני לכל דבר הבא מטמאה להשתמש בו בקדש וזה דלא כר' בחיי הנ"ל ויעויין היטב מ"ש בחו"י סי' קס"א הנ"ל:

323

שכ״דוז"ל הדאב"ד פ"א מכלי המקדש המור הוא הדם הצרור א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שהוא חיה בעולם כ"ש דם חי' טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים אריתי מורי וגו' והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל הנה דעת הראב"ד ז"ל דהמור אף ע"פ שדם נעכר ונעשה בשם מ"מ באיסורא קיימא דלא כר' יונה והוא דעת הרא"ש דס"פ כיצד מברכין סי' ל"ה הובא בטא"ח סי' רי"ו והנה במג"א שם סק"ג נעשה תנא דמסייעא לשיטת הרא"ש והקשה על שיטת ר' יונה מאפרוח שנולד מביצת טרפה דאמרי' בתמורה ל"א ע"א אימת קא גביל לכי מסרח וכו' משמע הא לאו הכי אזלי' בתר מעיקרא יע"ש ונעלמה ממנו במ"כ לשון הר"ן במס' ע"ז דף שמ"ו ע"ב שכ' דדבש המהפך מה שבתוכו נמי מסריחו תחלה ועושהו עפר כמו ביצה ומייתי מהא דתמורה וא"כ מאי האי שכ' מג"א ועוד גבי דבש מא"ל וע"ש מ"מ אחזור להנ"ל מבואר דלית לי' להראב"ד דהשינוי מועיל להמוסק ומ"מ אינו ענין להנ"ל דהתם איסורא במלתא קאי ובתר מעיקרא והיוצא מהטמא טמא לעולם משא"כ משי שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד וכה"ג אפשר דמועיל ועוד הא התם נמי פליגי עלי' גדולי עולם ויש לסמוך עלי' בדרבנן מיהת:

324

שכ״האבל הא קשי' הא התם קאי אשמן המשחה ואין המור נשאר במתכונתו ובתוארו כי מתערב ומתבשל עם כמה סממנים ואין קולטין ממנו אלא שמנו הנקלט מע"פ המים שע"ג הבשמים ההמה כמבואר ואין לך שינוי גדול מזה וכעין דמות ק"ו ממ"ש הרא"ש גבי שכר שעורי' בפ' כיצד מברכין ססי' י"ב ויעויין כעין זה בתוס' ע"ז ל"א ע"ב סוף ד"ה ותרווייהו וכו' יע"ש ואע"ג דשכר שעורים יש בו כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש הרא"ש ר"פ אלו עוברי' אפ"ה מחשב אשתני מפני שאינו אלא מיא בעלמ' מכ"ש הא דשמן המשחה אלא ש"מ דס"ל להראב"ד דלענין זה לא מהני שינוי ואפשר דכל הפוסקים לא פליגי עלי' בהא אלא דס"ל דמור אין בו איסור כלל דמסרח אבל אי היה בו איסור לא מהני בי' שינוי לעשות בו צרכי קדש וכן צ"ל ע"כ דעת ר' בחיי הנ"ל ומוכח דלא כמ"ש:

325

שכ״ולזה יש לי להשיב ולומר אדרבא משם מוכח דשינוי מהני דלכאורה דקדוק לשון הראב"ד ז"ל צ"ע במ"ש שיכנס במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה מאי אולמי' דדם הלא הכל תלוי במין המותר בפיך ומש"ה מותר בנבלות וטרפות של טהורים אע"ג דנבלות וטריפות אסורים לנו כיון שהוא מין המותר יעויין בשבת ק"ח ע"א. ונוהגים סופרים היתר לתפור בגיד הנשה אע"פ שהוא מהאסור בפינו ונהירנא כי מ"ו הגאון זצ"ל מיחה בידם מ"מ מבואר דעיקר תלוי במין הבהמה אי הוא מותר או אסור בפינו וא"כ הכל תלוי במה שהיא חיה טמאה ומ"ל לאסור דם אם הוא מחיה טהורה וראיה ברורה מעורות אלים מאדמים שהי' צבועים בדם לדעת המפרשים ויש בזה עיון קצת בתוספתא דשבת פ' הגוזז מ"מ קשיא כנ"ל ועוד קשיא מ"ש דדקדק הראב"ד ז"ל וכ' דם חיה מה לי חיה מה לי בהמה אע"כ נ"ל דנהי דהרמב"ם עסיק בענין עשיית שמן המשחה בהאי פרקא ואהא לא הוה קשה מידי דא"נ דהמור הוא דם חיה מ"מ כיון שנשתנה שרי' כדלעיל מ"מ השיג עלי' הראב"ד ז"ל כיון דהמור ההוא בעצמו נצריך נמי לסממני קטורת ושם נאסר בלא"ה נמי משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואפי' ממין טהור כל שהוא אסור באכילה לישראל אסור להקריב וזה מבואר ומכ"ש כשהוא ממין טמא והא"ש דדקדק לומר דם חיה דאלו דם בהמה אפשר דהותר מכללו למזבח לזריקה ואפי' ביותר מכדי זריקה הותר כדאמר ר"א בעלמא רואין אותו למעלה כאלו הוא מים לכן דקדק וכתב דם חיה דבחיה לא אשכחן דהותר לגבוה וכעין סברא זו בפסחים ל"ה ע"ב ויש לי אריכות בזה בחי' למס' חולין ק"כ ע"א תוס' ד"ה חלב וכו' מ"מ נ"ל דמודה הראב"ד דבשינוי מועיל בכה"ג ויש לעיין קצת במ"ש האגור דהדבק יהיה כשר ופסקו רמ"א בא"ח סי' ל"ב ססמ"ז לפי סברת הנ"ל אם נשתנה מראיתו ואין ניכר בו דבר איסור יש לעיין:

326

שכ״זאמנם תינח לצרכי בהכ"נ די"ל או דסמכי' אהנך דעות דלא בעי ממותר בפיך או משום דעל הרוב נעשה ממנו בגד ונשתנה אך מה נאמר במ"ש ד"מ ובהגה' ש"ע י"ד סי' רע"ח וסי' ר"פ שנוהגין לתפור ס"ת בחוטי משי והלא ס"ת דבר שבקדושה הוא דלכ"ע בעי' מין המותר בפיך וטוויי' החוטין לא הוה שינוי לענין זה שהרי אסור לתפור בגידין מבהמה טמאה אעפ"י שנעשה מהן חוטין ונטוו כמ"ש מג"א סי' ל"ב סקס"ה ש"מ דהאי לאו שינוי הוא ועוד נכתב מזה לקמן אי"ה וא"כ קשה איך שרי' הא לא הוה מן המותר בפיך ונ"ל דמיירי בחוטין צבועין בצביעה דלא הדרא לברייתא ומקרי שפיר שינוי כמבואר במשנה דחולין ר"פ ראשית הגז לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור ומבואר שם במפרשים ופוסקי' משו' דקנאו בשינוי וה"ה לענין משכן ומקדש דאין לחלק בין שינוי דקנה בגזילה לשינוי דמועל במקדש כמבואר מתוס' דע"ז מ"ו ע"ב ד"ה כל האסורים וכו':

327

שכ״חויש לתמוה על מ"ש מג"א סי' י"א סקי"ב שכ' ליישב קושי' תוס' בע"ז מ"ז ע"א ד"ה היינו בעי' דר"ל וכו' והתם הא קאי אתכלת ונשתנה בצביעה דלא הדרא לבריית' כמבואר בפ' התכלת ל"ג ע"א איפר דחזותא פסולה משמע דהתכלת הוה צביעה דלא הדרא לברייתו והתוס' לא דקדקו בע"ז במ"ש דאשתני ע"י טוויי' דודאי טוויי' לאו שינוי גמורה היא לדעת כמה פוסקים ועיין ש"ך ח"מ סי' ש"ס ס"ק ב' ג' ד' וע' מג"א סי' י"א ס"ק יו"ד ובאלי' רבה שם סק"ט:

328

שכ״טונראי' דברי נימוקי יוסף דהטוויי' לא הוה שינוי ומח"מ סי' ש"ס אין ראי' דגבי גזלן הקילו משום תקנת השבי' הוה שינוי בכ"ש כמו שכ' תוס' ע"ז מ"ו ע"ב הנ"ל והיינו שיפטר הגזלן בתשלומי ממון בעלמא משום תקנת השבים ומ"מ מה שהבאתי ראי' מר"פ ראשית הגז היא ראי' נכונה דהתם לא שייך תקנת השבים דהא אדרבא פטור ולית ליה תקנתא ליתן לכהן לא ממון ולא צמר ועבירה דעביד עביד וע"כ דהוה שינוי דאורייתא וק"ל:

329

ש״לועיקר הקושי' על הרמב"ם שפוסק להקל בפשתן ולהחמיר בצמר ובחיטי' למנחות להחל אשר מפני זה נדחק במג"א ובכ"מ ולפע"ד לק"מ דבע"ז מ"ו ע"ב הוא איבעי' בחיטין למנחות אי מהני שינוי לגבוה במחובר וה"ה דשייך איבעי' זו בבעל חי לגבוה כמבואר מאבעי' דצמרה מהו לתכלת והנה זה פשוט דבדאוריי' ניזיל לחומרא ובדרבנן לקולא והשתא שינוי דמחובר הוא דרבנן בעלמא כמ"ש תוס' שם ד"ה יש שינוי בנעבד מש"ה פסק רמב"ם בפשתן וקמח לקולא משא"כ צמר שהוא בעל חי דלא אתי' מק"ו דאתנן ולא שייך קו' תוס' דנימא דיו ושינוי דלי' ה"ל ספיקא דאוריי' יפה פסק רמב"ם לחומרא ולעולם צמר צבוע ה"ל שינוי וה"ה למשי צבוע ואפשר נמי בטוויי' בלא צבע נמי וזה תלי' בפלוגתא דרבוות' שרמזתי לעיל מ"מ משי שאינה צבוע ולא נטווה שקורין צופ"ף זיידע"ן יש לעיין להצריכה לדבר שבקדושה וכל הנ"ל עדיין צריך אצלי תלמוד הנלע"ד כתבתי פה ק"ק מט"ד יום ד' ח' אדר תקס"בל משה"ק סופר:

330

של״אשוב מצאתי מ"ש בזה בס' בני יונה סי' רע"ו בפלפול ארוך לאסור תפירת משי מטעם הנ"ל אבל בעמודים הקיל מפני שלדעתו א"צ כלל לתפור ורמז שם על תשו' אמרי נועם לחלק י"ד סי' א' (ועיין ח"ס חלק יו"ד סי' רע"ו:)

331

של״בשלום וכ"ט לידידי הרב הגאון המופלא המפורסים כקש"ת מו"ה מיכל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק א"ש יע"א:

332

של״גהנה בתחלה סמכתי על דברי האגודה וכאשר פסק רמ"א בש"ע א"ח סימן קנ"ד שאין לעשות מעילים לס"ת מדברים שנשתמשו בהם להדיוט וכן עמא דבר וכבר נשאלתי על זה כמה פעמי' ונוהגים להורות כמ"ש בחו"י סימן קס"א לשנותם בשינוי גמור ועתה בבוא דבריו אלי והוסיף איזה פקפוקי' על דברי האגודה יותר ממ"ש בחו"י הנ"ל ואמרתי לעיי' בשרש הדין מה שנוגע למקדש ומזבח ואחר כך מה שנוגע לבה"כ מקדש מעט וה' יורני ויתמוך ידי לכוון ההלכה אל האמת ובתוך הדברי' יקבל תשובה על דברי' לפע"ד ולו משפט הבחירה:

333

של״דגרסי' פ' הקומץ (מנחות כ"ב ע"א) ועצים דפשיטא ליה לתנא דמשל צבור מנ"ל דתני' יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכי' מתוך ביתו ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים משל צבור דברי ראבר"ש ר"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט מאי בינייהו איכא בינייהו חדתי ופריך ועתיקי לא והכתיב ויאמר ארונה וגם כלי הבקר לעצים ומשני ה"נ בחדתי ע"ש וכה"ג איתא נמי בזבחים ק"א ע"ב דרבא הצריך אש ועצים חדשי' לבמה של בני נח והקשה אביי כמאן כר' אלעזר בן שמוע הא ראב"ש מודה בבמה מדכתיב גבי ארונה וכלי הבקר לעצים ומוקי ליה התם בחדתי:

334

של״הוהנראה להלכה דקיי"ל כר"א בן שמוע דשמוש הדיוט פסול למזבח דהרי רבא דהוא בתרא עביד עובדא כוותי' והלכתא כוותי' לגבי אביי מכ"ש הכא דאביי לא נחלק עלי' ואמר כמאן כר"א בן שמוע הא איהו נמי לא אמרה בבמה אבל במזבח שבמקדש מודה אביי וגם על זה השיב הש"ס דרבא מוקי ליה בחדתי וכמסקנת הש"ס דמנחות והכי הלכתא כסתמא דתלמודא דמנחו' דאפילו בבמה אסור ומהתימה על הגאון חו"י שנעלמה ממנו סוגי' דזבחים במקומה ופר"מ יצ"ו נמשך אחריו מבלי עיון שם בפנים:

335

של״ווגם מסוגי' במקומה במנחות יש להוכיח דס"ל דהלכה רווחת כר"א ב"ש מדקאמר מאי בינייהו חדתי א"ב ויל"ד מאי קושין מאי ביניי' הלא פלוגתא מפורשת ביניהם ועוד מ"ט משני חדתי א"ב ולא אמר נמי צבור א"ב אע"כ משום דס"ל הלכה כר"א בן שמוע ואי תימא דלר"א בן שמוע לא ילפי' ממזבח דבעי' עצים משל צבור הוה אתי' הך ברייתא דפשיטא ליה דעצים משל צבור דלא כוותי' ומדפשיטא ליה לתנא דעצים משל צבור ש"מ דלית בזה פלוגתא וא"כ הוצרך לפרש דרק חדתי א"ב ותנא בתרא לטפויי אתא דילפינן נמי להא א"כ מדדחיק הש"ס בהא ש"מ הלכה כר' אלעזר בן שמוע ולכל הפחו' אין להוכיח מהך סוגי' דלית הלכתא כוותי' ודלא כחו"י סי' קס"א הנ"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' אסורי מזבח:

336

של״זוגדולה מזו כתב ספ"א מהלכ' בית הבחירה דבכל כלי מקדש ואבנים וקורות שנעשו אפילו לצורך בה"כ לא יעשו עוד לבהמ"ק והוא מתוספתא פ"ב דמגילה וז"ל עכו"ם שהקדיש קורה לבה"כ וכ' עלי' לשם בודקים אותו וכו' כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן לגבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהם הדיוט וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבו' אבני' וקורות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית עכ"ל תוספ' שלפנינו ובמסכת עירכין וי"ו ע"א מייתי הש"ס רישא דתוספתא ולא גרס בה קורה לבה"כ ונראה לי דהרמב"ם גרס בה בה"כ כמו שכתובה לפנינו וכן פסק בפ"ח ממתנו' עניים ע"ש ובכ"מ ומשו"ה מוקי נמי לכל דברי התוספתא בבה"כ דאל"כ מה שייטי הכא אע"כ בבה"כ מיירי ולא הוה ניחא ליה למימר דגבו' היינו צרכי בה"כ דלא ניחא ליה לאחמורי בבה"כ כולי האי כאשר יתבאר לקמן אי"ה אע"כ גבו' ממש והדיוט היינו בה"כ ולגבי גבו' הדיוט קרי ליה ומטעם שיתבאר עוד לפנינו אי"ה:

337

של״חוראיתי לבעל משנה למלך בפר' דרכים דרך המלך דרוש י"א שהקשה על דין זה איזה קושי' א' להירושלמי פ"ב דסנהדרין דכלי מלך שנשתמש בו הדיוט אסור למלך מק"ו השתא כלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור למלך מכ"ש כלי מלך שנשתמש בו הדיוט. והקשה א"כ לפי תוספתא הנ"ל דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט ואפילו רק בהזמנה נאסר לגבוה נידון מזה ק"ו דכלי גבוה נאסרים בתשמיש הדיוט וזה לא שמענו וע"ש ולפע"ד דירושלמי נמי לא קאמר אלא בששמש הדיוט בכלי מלך ברשות וכגון פלגשי דוד שקנאום אבשלום בשביה שזה הוא קנין גמור כדדרשינן וישב ממנו שבי בגטין ל"ח ע"א אבל הדיוט דעלמא המשמש בכלי מלך בעודו ברשות המלך לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"כ בכלי שרת דלא נפקי לחולין ע"י מעילה דיש בהם מועל אחר מועל כמבוא במעילה י"ט ע"ב ונתבאר באריכות בדברי רז"ה ורמב"ן בע"ז פ' ר' ישמעאל דף שנ"ד ע"א:

338

של״טובחי' תורה פ' ויצא כתבתי בהא דויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואח"כ עשה אותם מצבה אע"ג דנשתמש בו הדיוט לפ"מ דאיתא בילקוט שם שהי' אבני מזבח של נח ושנעקד עלי' יצחק והקשה בזית רענן איך שכב עליהם יעקב הא מעל בהקדש. ותירץ שלא שכב ממש עליהם אלא עשאן כמין מרזב ויעוי' בזה ברא"ם וביפ"ת שם ולא מקרי תשמיש לענין מעילה כמו שדרש ריב"ב בצילו של היכל אלו דברי זית רענן. א"כ הה"נ דלא מקרי תשמיש לענין תשמיש הדיוט ואפילו למ"ש עוד שם משום פקוח נפש להגן מן החיות שכב על אבני הקדש משמע דשכב ממש עליהם מ"מ לק"מ מתשמיש הדיוט לא מבעי' אי נימא דהי' יודע שאלו האבני' הם של הקדש ושכב עליהם משום פ"נ א"כ הא הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל ואפילו אי לא ידע מקדושתן עד הקיצו משנתו וה"ל שוגג מ"מ אבני מזבח אינם מתחללין דיש בהם מועל אחר מועל וכיון שלא נתחללו מקדושתן לא נאסרו בתשמיש הדיוט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושם הארכתי בדרוש ואין כאן מקומו:

339

ש״מובזה ניחא לי נמי הא דקאמר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט וקשה מה פסקא דלא נשתמשו בו הדיוט טפי מעצים ואש ובתחלת הרעיון אמרתי דקיי"ל במשנה ד' פ"ג דמדות דחופרין אבני' חלוקו' מקרקע בתולה משום חשש ספק נוגעת ברזל וכן פסקו הרמב"ם פרק א' מבית הבחירה ה' י"ד ופר"מ הביאו א"כ ממילא לא נשתמש בו הדיוט והדר ילפינן מיני' עצים ואש לאיסור שלא ישתמש בו הדיוט והדרנא דנראה דזה לאו דאורייתא דניחוש לספק נוגעת ברזל אדרבא אוקמי אחזקה שלא נגע בו ברזל מעולם ומכ"ש להרמב"ם דספיקא דאוריי' מן התורה לקולא וע"כ איסורא דרבנן בעלמא הוא וא"כ י"ל דמן התורה צריך לחפור בבתול' משום דיש כאן ב' ספיקות להחמיר א' שמא נגע בו ברזל ב' שמא חבר נשתמש בו הדיוט ובכה"ג לכ"ע ספיקא דאורייתא מן התורה כלהמיר וה"ל איסור דאורייתא מ"מ היינו בתר שנדע דבעי' שלא ישתמש בו הדיוט והיא גופא מנ"ל. ע"כ נ"ל דהכי קאמר מה מזבח לא נשתמש בו הדיוט טרם היותו עשוי לגבו' שהרי תחלת בנינו הי' ממעות הלשכה משל צבור ולא הי' אפשר לשום אדם לשמש במזבח טרם התקדשו שהרי נתקדש קודם שנבנה ה"נ עצים ואש יהי' שלא נשתמש בו הדיוט קודם שהוקדשו ולבתר דניליף ממזבח שיהי' איסור בתשמיש הדיוט ממילא נלמד נמי שיהי' כן כל צרכי המזבח אבני' ועפרו הכל ממה שלא נשתמש בו הדיוט קודם הקדש וא"כ ה"ל תרי ספיקא לחומרא ספק שמוש הדיוט וספק נגיעת ברזל ומשו"ה בעינן לחפור בקרקע בתולה וכל זה קודם שהוקדשו אבל משהוקדש שוב לא נאסרים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

340

שמ״אוא"ש מה שקשה אדר"א ב"ר שמעון דלא מקיש למזבח לענין שמוש הדיוט הא אין היקש למחצה ובלח"מ לא העלה בזה דבר ברור וראיתי לאלוף נעורי במנחת כהן כתב דבר נאה ומתקבל בישוב הש"ס דקאמר א"ב חדתי ולא אמד נמי צבור א"ב דס"ל לר"א ב"ר שמעון דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב נמצא איצטריך היקשא לצבור דליכא למילף עצים בב"א ממלח דמלח גופי' גז"ש היא ואיצטריך הקישא להכי אבל ר"א בן שמוע ס"ל דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בב"א ושפיר ילפינן עצים ממלח שיבואו משל צבור ואייתר הקישא דעצים ואש למזבח דניליף מיני' שלא יבואו משל הדיוט ודפח"ח מ"מ לא הועיל כלום ליישב הא דאין היקש למחצה ולפי הנ"ל אהי' כמוסיף על דברי' ז"ל ואומר לפי מה דקיי"ל אין דנין אפשר משא"א אא"כ דע"כ היקשן הכתוב והיינו כשאין ההיקש נצרך לשום ילפותא אחריתי וכמ"ש תוס' במנחו' פ"ב ע"ב א"כ הכא בהא תליא דלפמ"ש לעיל אין לנו שום ילפותא במזבח דבעינן למצוה שלא נשתמש בהם הדיוט אלא דא"א שיהי' שמוש הדיוט למזבח כנ"ל ואם כן ר"א בר"ש ס"ל דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בב"א ואצטריך היקשא שיבואו עצים משל צבור א"כ תו לא מצינן למילף ממזבח שלא יבאו משל הדיוט דאין דנין אפשר משא"א משא"כ ר"א בן שמוע ס"ל דעצים דבאי' משל צבור ילפי' ממלח א"כ אייתר הקישא למילף מיני' איסור תשמיש הדיוט ולא שייך אין דנין אפשר משא"א דע"כ היקשן הכתוב וא"ש:

341

שמ״בעוד הקשה בפ' דרכים הנ"ל מנ"ל למיסר כשנעשו להדיוט הא הזמנה לאו מלתא היא תו קשי' לי' הא מוריגי' וכלי בקר דמוקי ליה בחדתי מה מועיל בתירוצו הא עכ"פ נעשה להדיוט גם לדידי קשיא לי טובא מה"ת למילף שארי כלי מקדש מעצים ואש הא ה"ל עצים ואש ב' כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין בשלמא בברייתא דהוי בעי למילף מלח מעצים ואש שיהי' משל ציבור ואע"ג דלר"א בר"ש היינו מעצים ואש דקרא וה"ל ב' כתובי' י"ל דהך ברייתא הוא סתם ספרא וכר' יהודה דס"ל ב' כתובי' מלמדין אבל להרמב"ם קשה מנ"ל לשארי כלים לאסר' בשנעשו להדיוט:

342

שמ״גוראיתי מ"ש מג"א סי' קמ"ז סק"ה לחלק בין מזבח לשאר מילי ולא כ' לזה שום טעם ומאי דמייתי ראי' מקרבנות לק"מ דהרי אפילו בע"ז לא נאסרו בע"ח ונהי דמ"מ לגבו' מסקינן חד דרגא דנאסרו מ"מ להדיוט אין נעבד בבע"ח וא"כ הכא דקיל טובא י"ל דבע"ח לא נאסר ע"י תשמיש הדיוט:

343

שמ״דשלמא למר שלמא למר ידידות נפשינו הרב הגאון האמתי נזר ישראל ותפארתו ע"ה פ"ה כקש"ת מו"הזלמן מרגליות נ"י:

344

שמ״המכתב קדשו הגיעני עם ספרו הקדוש ומה שנוגע לדינא כבר ראיתיו בתשובתו דמר' ועל עתה יצאתי על מה שמצאתי ע"י מעשה שהי' לפני בש"ע דמר אחיו הגאון נ"י בשערי תשובה סי' נ"ג סקל"א בשם תשובת הרמב"ם כתי' יד וז"ל אין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ע"ד חזן הכנסת וכו' ואם נתקיים עליו בעדי' אין להסירו אם קיבל עליו מה שהוא חייב מן הדין עכ"ל ובאמת איתא בהג"א פ' אלו מגלחין קרוב לסי' ס"ג נמנו באושא וכו' והוא בירושלמי ר"פ אלו מגלחין וברמב"ם ססי"ז מסנהדרין פסק דראש ישיבה מורידין אותו ואינו חוזר לגדולתו וכ"מ מראה מקום מהירושלמי פכה"ג ופני משה שם פירש פירוש אחר וגרס גירסא אחרת ולדבריו דווקא נשיא אם מורידין אותו מגדולתו שוב אין מחזירין אותו שמא ינקום נקמתו מהסנהדרין שענשוהו אבל מי שאין בידו להמית מחזירי' אותו לגדולתו אחר שכבר קיבל עונשו והרמב"ם דפסק אפילו ראש ישיבה אין מחזירין לגדולתו ש"מ דגרס כגי' הכ"מ ולא כפני משה:

345

שמ״ווכדומה לי דר"מ ור' יוסי דפליגי בכה"ג שחוזר לעבודתו אי חיישינן לאיבה בכהן שעבר בהא פליגי לר"מ כל המינויי' אינם חוזרי' לקדמותם לעולם ודווקא כה"ג חוזר ולא מינוי אחר דבכה"ג גלי קרא שמן משחת אלקיו עליו אני ה' וא"כ אם גם השני שעבר משמש עמו אין כאן איבה כי די לו שזכה לעבודתו משא"כ בשארי מינויי' ועכ"פ מה לו לאיבה ואמנם ר' יוסי סבר שבכל המינוי' הדין שחוזר לשררתו שאין להעבירו וכהג"א הנ"ל וא"כ חיישי' לאיבה בכה"ג עם הכהן שעבר ומייושב קושי' מהר"א דמייתי מג"א ססי' קנ"ג:

346

שמ״זוראיתי שם בירושלמי גבי בני עלי אל בני לא טובה השמועה מעביר' עם ה' שעם ה' העבירום מכהונתם ולפ"ז י"ל סוגי' ש"ס פרק במה בהמה (שבת נ"ה ע"ב) שתמה רש"י וגם תוספות ד"ה מעבירי' דהשתא י"ל ש"ס דילן נמי מפרש כהירושלמי והמקשה הי' ס"ל דגרסינן מעבירם בלא יו"ד שהפי' עם ה' העבירו את בניהם מגדולתם לכן הקשה ור"נ תי' מעבירים כתיב ביו"ד כמו שכ' בספרים שלנו וקאי אעם ה' העבירו את מי מהם שראוי להעבירו והיינו א' מהם שנרמז בישכבן כתיב:

347

שמ״חומ"מ בגוף הענין להעביר רב מגדולתו אם חטא אני נבוך כנ"ל ועוד נ"ל שאין להביא עדים מאנשי אותה העיר אם באו להעבירו בוודאי אם באו רק להענישו מהמני' עליו דלא גרע מקרובי הנרצח והמוכה אבל להעבירו מהתמניותו ה"ל כבני עיר המעידי' על ס"ת שלהם כן נ"ל מסברא. יודיענו נא דעתו הרמה בזה וה' ימלא כל משאלותו לטובה כנפשו הקדושה ונפש א"נ הטרוד מאוד מצפה לתשובתו הרמתה משה"ק סופר מפפד"מ:

348

שמ״טיראה בנחמה בעיר ה' שמה ידידי תלמידי הרבני ותיק מלא עתיק כמו"ה מאיר נ"ש דיין בק"ק קיצע יע"א:

349

ש״נגי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו אודת נרות של בית ע"ז שלא הודלקו מעולם אי לא נאסרו בהזמנ' ההיא שלא להדליקם בבה"כ ועוד אותם שהודלקו וכבו שאי' בהדי' בש"ע א"ח וי"ד לאיסור דמאיס אי הותך השעוה ונשתנה אי הותר לעשות ממנו נר אחר או דומה לצמר שבש"ע א"ח סי' י"א דאין שינוי ההיא מתרת:

350

שנ״אבש"ע א"ח סימן קנ"ד סעיף יו"ד לא הוזכר אלא שכבר הודלקו וכיבן שמש שלהם אבל מהזמנה בעלמא לא נזכר לאיסור והדין עמו דמסקי' בתמורה כ"ט ע"א דאין מוקצה עד שיעשו בו מעשה ויש בזה ב' נוסחאות עפירש"י ופליגי בהו רמב"ם וראב"ד פ"ד מאי' מזבח הלכה ד' ואם כן להקרבה משום דאין הקדש לע"ז כללא הוא אם כן מכ"ש לבית הכנסת ואיננו אלא נויי ע"ז וכיון דליכא אלא הזמנה וגם שוב נתבטל ע"י מכירה א"כ לשני הנוסחאו' בין לרמב"ם בין לראב"ד אין להחמיר כלל ואין לחוש שנעשו מתחלה לשם ע"ז ממש דאין סתם מחשבת גוי לע"ז אלא עושה למכור בשוק:

351

שנ״באמנם נרות שכבר דלקו וכבו ונאסרו ונמאסו לבה"כ אי מהני התכה דלהוי שינוי טפי מצמר הנה מלשון ש"ע י"ד סי' קל"ט סעי' י"ג נרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה וכו' וכן תכשיטי הכהני' כגון המעילי' לא יתקן מהם טליתות של מנוה ע"ש מדכ' לא יתקן רמז אפילו שצריך לחותכם ולתופרם באופן אחר ממה שהי' ונשתנה מ"מ זה לא מיקרי שינוי כל כך ואסור אפילו לטלית שהוא רק תשמיש של מצות ציצית ולא המצוה עצמה ובריש' בנרות ושעוה שנצרכי' לנרות בה"כ שהם מצוה עצמה עט"ז א"ח סי' קנ"ד סק"ח ואפ"ה לא כתב שמנרות ושעוה לא יתקן נרות לבה"כ ש"מ דאינם אסורים אלא בעין אבל ע"י שינוי דשינוי דדהו הוה ע"י התכה והתכה פנים חדשות הוא ושרי' וקיל טפי מפשתן שבמג"א סי' י"א סקי"ב יע"ש וכ"כ בתשו' חו"י סימן קס"א וקס"ב בין שינוי תפירת כלים לשינוי ההיתוך ושכ"כ המפורשים דמרע"ה לא רצה לקבל מראות הצובאו' והרי קיבל חח וכומז דמאיס טפי ע"כ משום דהני מהותכים משא"כ מראות הצובאו' לכיור ע"ש ובמג"א סי' קמ"ז סק"ה מבואר דגם מראות הצובאו' נשתנו כשעשאום בכיור אלא שלא הותכו משא"כ חח וכומז:

352

שנ״גמיהו ברמב"ן סוף פרשת ויקהל כ' טעם אחר דבנדבת המשכן נתערבו הכומז עם הרבה כלים אחרים ונתבטלו משא"כ מראות הצובאות שנעשו מהם לבדם הכיור לכן לא רצה משה לקבלם משמע דס"ל דהמראות נמי נתכו בכיור אצל האש ואין לחלק ביניהם לבין כומז אלא אלו נתבטלו בתערוב' ואלו לא נתבטלו מ"מ משמע מרמב"ן דאין היתוך שינוי אם לא נאמר דאין שינוי מועיל לכלי מקדש דנדחו ואין חוזר ונראה א"כ עכ"פ מוכח דלא הוי כפנים חדשות:

353

שנ״דוהנה במס' ע"ז נ"ב ע"ב דקאמר ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי הכננו שגנזנום והקדשנו אחרים תחתיהם וק' אמאי לא אמר דעדיף מיני' הכננום שהתכנום והקדשנום שעשאן כלים ופנים חדשות אלא משמע דאין ההיתוך עושה פנים חדשות ונ"ל לעולם עושה כמו פנים אלא כיון שהכלים ההמה לא נאסרו מן התורה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ אסור להתיכם משום לא תעשון כן לה' אלהיכם דאפילו לצורך תיקון אסור כמ"ש הרב"י בי"ד ססי' רע"ו בשם הר"י אסכנדרי דוקא אבני המזבח ששקצו אנשי יון הותרו לנתוץ לצורך תיקון ע"ש וא"כ אין הכרח מש"ס הנ"ל:

354

שנ״המ"מ לדינא נ"ל לפי משמעות הש"ע והחו"י הנ"ל משמע דמותר ומרמב"ן פרשת ויקהל וש"ס דע"ז אין הכרח לאיסור ע"כ המיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב דמ"ש מג"א סי' קנ"ד סקי"ז בשם תשו' הרא"ם דאפילו התפללו בקבע בבית לע"ז מותר לעשותו בה"כ כתבתי על הגליון מתוס' מגלה וי"ו ע"א תוס' ד"ה טרטיסיאות וכו' עכ"ל על הגליון ואם כן טוב להחמיר בכיוצא בזה והנלע"ד כתבתי בעזה"י הכ"ד משהק"ס מפפד"מ:

355

שנ״ובפרק במה מדליקין בסוגי' דקינסא פשיט הש"ס ממנורה דמקדש ממנה הי' מדליקין ובו היה מסיים והקשה הגאון מו"ה יונה לנד סופר בספרו בני יונה סימן רע"ד הא השלהבת אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בביצה דף ל"ט ע"א דשלהבת לא נהנין ולא מועלי' ושל ע"ז דבדילי מיני' שרי' לגמרי וא"כ איך פשיט ממקדש דאין שבות במקדש כיון דלא אפשר בענין אחר ע"ש ולפענ"ד לק"מ מתרי טעמי א' שפירש"י שם ממנו הי' מדליק שבערב לקח הישנה בידו עד שתיקן החדשה ואח"כ הדליק מן החדשה שארי הנרות ותוס' הקשו על זה א"כ ידליק כל הנרות מזה שבידו אע"כ זה אי אפשר שכבר נעשה אפר ולפע"ד כל זה היה מהנס שיהיה יכול לתפוס עוד הישנה בידו להדליק ממנו החדשה ומיד כשהדליק את החדש מיד נתבטל הישן ונעשה אפר כיון שכל עצמו לא היה אלא מעשה ניסי' שע"ד טבע לא היה בו כח להדליק רק ממעשה ניסי' א"כ מיד שהדליק החדשה לא היה צריך תו לנס ומעתה מוכיח הש"ס אי ס"ד שיש שום נדנוד איסו' להדליק מנר לנר אע"פ שאין לנו לגזור שבות במקדש כיון שא"א בענין אחר מ"מ היה נעשה הנס עוד רגע להדליק כל הנרות מהישנה שבידו אע"כ דלא חיישי' לאכחושי מצוה ובר מן דין נ"ל דהגאון ז"ל לא דק דהתם בביצה מוקי להך ברייתא במסקנא באדיי אדויי והא דהוה שלהבת רק איסור דרבנן אבל אי מחוברת בגחלת ופתילתה הוה אסור מן התור' אפי' בנר של ע"ז וכש"כ של הקדש וכ"כ שם הרא"ש בביצה בשם הירושלמי וכ"כ ט"ז בי"ד רסי' קמ"ב ומג"א סי' רצ"ח סק"ח ומ"ש יש"ש סוף ביצה להתיר להדליק גר מבית תפלתם של עע"ז היינו למסקנא דלא חיישי' לאכחושי מצוה וה"ה בנר של ע"ז אבל אי היה שייך אכחושי מצוה היה אסור מן התורה בשלהבת הקשורה בפתילה שלהם וכן מצאתי בשעה"מ פ"ו מהל' ע"ז ה"ו ע"ש ומזה צל"ע קצת במ"ש מג"א סי' קנ"ד ססקי"ט ע"ש דאיפכא מסתברא להדליק ממנו הו"ל ביזוי ואכחושי משא"כ להשתמש לאורו הו"ל כקול מראה וריח שאין בהם מעילה דאוריי' ואפשר בב"הכ אפי' איסור דרבנן ליכא:

356

שנ״זומ"מ בעיקור תשו' הרא"ש דמייתי טו"ז בי"ד סי' רע"ד שהתיר להסיר דיו מאות שלא נתייבש ולית בי' משום אכחושי מצוה משמע מדברי' בנר כה"ג אסור היינו מדמסיים הש"ס למ"ד הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר ס"ל לרא"ש משום דהוה ליה הכחשה שיש בה ביזוי שמכחיש הנר לצורך דבר חול דמשעת הדלקה עד שיניחנה במקומה עדיין חול הוא וכבר היא דולקת בהנר והשמן שהכחישה את המצוה וזה הוא הכחשה של ביזוי ודוקא זה אסור דוק בתשו' הרא"ש ותמצא כדברי משא"כ בדיו המיותר על שיעור כתיבת האות ה"ל כעצים היתירים על הכשר סוכה אם אינו נוי לסוכה דשרי' בהנאה בסי' תרל"ח ע"ש וה"נ דכוותי' ובלבד שלא ישתמש עם הדיו לדבר חול וכן הסכים בנה"כ ובבני יונה שם ואולי יש להתיר לשום הקולמס הלחה ההיא לתוך הדיו שלו והטפה שבקולמס תתבטל ממילא ברוב הדיו ולית בי' משום בטול איסור כה"ג ועדיף טפי ממה שהלכה לאיבוד אבל לכתוב בו להדי' אפילו דבר קדש אפשר דלא שפיר דמי דלא גרע מקרש שניתן בצפון שלא יתנו בדרום:

357

שנ״חשלום וכ"ט למחו' ה"ה הרב המא"הג המופלג ומפורסם כערוגת הבשם כש"ת מו"ה אברהם יצחק נ"י אב"ד דק"ק פ"ש יע"א:

358

שנ״טיקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד בעה"ב א' שיש לו חנות הפתוח לרה"ר למזוג יין ושכיחו שמה מצריים הרבה השותי' במזרקי יין ומצא נער המשרת שלו שמה כיס ובתוכו מעות בידוע שנאבד מהמצריי' ונסתפק אי זכה הנער המשרת או הבע"הב שחצרו קונה לו ומכ"ת שפיר חזי בעין שכלו דהכל להמוצא וכנלע"ד ומ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש ע"כ אבאר קצת בעזה"י:

359

ש״סגרסי' במס' ב"מ כ"ו ע"ב מצא בחנות הרי אלו שלו וכ' תוס' אי גרסי' אפילו צרורי' א"כ יש בו סי' צ"ל דמיירי בחנות שרובו מצרים דאל"ה צריך להכריז וכ' הרא"ש סימן יו"ד דלא אמרי' חצרו של בעל החנות קונהו לו דלא סמכא דעתי' כיון דרבי' נכנסי' ויוצאי' ואפילו איתי' בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכי דמצי לשומרו ויכול לעכב דלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצויין שם לא קני' ליה חצרו עכ"ל וכזה כתב הרמב"ם פי"ו מגזילה ואבידה הל' ד' וש"ך סי' ר"ס סקי"ח כתב שכ"כ ראב"ן ודבתים שלנו שרבים מצויים שם לא קני' ליה חצרו וא"כ בנידון שלפנינו בחנות של מוזגי יין וגם פ"פ לר"הר ידוע דרבים מצויי' שם ולא קנה חצרו לבעה"ב:

360

שס״אאמנם תוס' שם כ"ו ע"א ד"ה דשתיך כ' דהטעם דחנות אינו קונה לו מפני שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא ע"ש משמע בדבר גדול כעין כיס מלא מעות שסופו להמצא ואינו מתכבד חצרו קונה לו וא"כ בנידון שלפנינו היה מקום לומר שהכיס לבעה"ב אבל נ"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן דודאי הרא"ש מודה להחוס' היכן שאין סופו להמצא לא קנה חצרו דהרי בהאי דמצא בגל ובכותל נמי מפרש כהתוס' אלא דהרא"ש גריס במתני' דחנות אפי' צרורים ע"ש א"כ מיירי במעות צרורים וסופו להמצא דלא הוה דבר מועט ע"כ תירץ ומוקי ליה בחנות שכל כך רבים מצויים עד שאיננו שמור לדעת החנוני וגם התוס' מודים להרא"ש אלא דלפי מה שאינם גורסי' צרורים ניחא להו לאקומי בכל מיני חנות אפי' כשאין רבים כל כך מצויי' שלא יהא שמור לדעת הבעה"ב ע"כ מוקי להו במעות יחידי שאינם צרורים ואין סופו להמצא ולפ"ז בחנות שאין רבים מצויים ומצא כיס מעות שסופו להמצא אמרי' שפיר שחצרו קונה לבעל החנות:

361

שס״בובזה א"ש בטא"ח סי' תמ"ט בחנות ומלאי של ישראל ופועלי' גוים החמץ מותר והקשה ב"י מאי קמ"ל פשיטא ותי' פר"ח דהוה ס"ד חצרו קונה לו וה"ל חמצו של ישראל קמ"ל איסורא לא ניחא לי' דליקני ע"ש ולכאורה קשה הא משנה שלימה שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה ולהנ"ל ניחא דמשכח' לי' בחנות שאין רבי' מצוים כ"כ ובככר גדול שסופו להמצא ובעלמא כה"ג חצרו קונה לו קמ"ל הכא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני':

362

שס״גאמנם במרדכי "פ"ב דב"מ סימן רנ"ט בשם רבנו ברוך ממגנצא כחב דאין חצרו קונה אלא הפקר ולא אבידה אפילו אחר יאוש ורמז עליו סמ"ע רס"י ר"ס ע"ש א"כ בשום אופן לא קנה בחנות וליתא לדפר"ח הנ"ל יהי' איך שיהי' בנידון שלפנינו לכ"ע קנה הנער המשרת:

363

שס״דאלא עדיין צריך למודעי לפמ"ש אגודה במס' מעילה ומייתי לי' מג"א סי' קנ"ה סקכ"ג מצא דבר בבית הכ"נ זכה בו ולא אמרי' דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר מטעם יד ואין יד להקדש ע"ש משמע הא להדיוט כה"ג אע"ג דרבים מצויי' זכה לו חצרו אפילו באבידה ודלא כרבנו ברוך הנ"ל ודלא כהרא"ש אלא ס"ל אפילו רבים מצויים כבהכ"נ מ"מ ה"ל חצר המשתמר וס"ל האי דחנות מיירי במטבע יחידי' דבר מועט שאין סופו להמצא והא דמצא דבר בבה"כ מיירי בדבר גדול דומי' דבור מלא מים דמס' מעילה שם וכרשב"ם ותוס' ב"ב ע"ט ע"א ובהדיוט כה"ג קונה לו חצרו ולפ"ז בנידון שלפנינו הוה של בעה"ב אך נ"ל האגודה יחיד הוא נגד כל הני פוסקים דלעיל ולא מצי למימר קים לי:

364

שס״הודאתאן עלה בלא"ה צ"ע לכאורה כיון דבהדיוט חצרו קונה נימא לא יהא הדיוט חמור משל הקדש כדאמרי' בכהאי גווני בקידושין כ"ט ע"א והנה התוס' יו"ט במעילה פ"ו משנה ג' הקשה הא חצר לא גרע משליחות ויש שליחות להקדש דהא כהני שלוחא דרחמנא והוה נמי משתמר לדעת הגזבר ע"ש ולפע"ד ליישב דהא בכל חצר דעלמא כשאין הבעלי' עומדים בעצמם בצד חצרו רק מעמיד שלוחו לשמור חצרו אמאי מקרי חצר המשתמר הא איננו משתמר מחמת השליח עצמו שיכול ליטול ממנו ועמ"ש תוס' ב"מ י"א ע"ב ד"ה וכי וכו' ע"ש וצ"ל כיון שהבעלים העמידו השליח ומסרו לו שמירת החצר והכל באחריותו ואם יאבד דבר מהחצר תובעי' להשליח א"כ ה"ל שפיר בחזקת המשתמר וזה שייך בהדיוט המעמיד שליח בחריקאו אבל גזבר שהוא שליח דרחמנא שפיר ק' הא החצר אינו משומר מחמת הגזבר עצמו כי אין לו תובעי' למטה כ"א גבוה מעל גבוה שומר ומזה לא איירי' ומיושב ק' תיו"ט וממילא מיושב נמי ק' דידי דליכא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דחצר שאינו משתמרת אינו קונה גם בהדיוט כך י"ל מ"מ נהי מסברא מתישב שפיר מ"מ אין הכרח לדין זה מש"ס דהא איכא למימר אה"נ שמירת הגזבר הוה שמירה והמוצא בבה"כנ שייך להקדש ומתני' דמעילה מיירי בבור ושדה שאינו משומר ולא מיירי בדיני קנין אלא בדיני גדולי הקדש ועוד הרמב"ן שם בב"ב נ' בלא"ה די"ל אה"נ ההקדש קנה אבל לא למעילה יע"ש וכיון שאין דין זה מוכרח יראה לי להכריח בהיפוך ממתני' דמס' שקלים משנה ד' פ"ה דתנן ואם הותירו הותירו להקדש וק' אמאי לא קנה יוחנן אע"כ חצרו של הקדש קונה לו:

365

שס״וומהא קשי' נמי לשטת רבנו ברוך הנ"ל דס"ל אין חצר קונה אבידה אלא דבר הפקר וק' מהכא בשלמא לתוס' ורא"ש י"ל הכא בודאי סופו שימצאנו וגם הוה משתמר ולא דמי לחנות אבל לרבנו ברוך קשי' וצ"ע מ"מ בהא סלקינן בעובדא דידן זכה הנער המשרת דקיי"ל מציאת פועל ושכיר לעצמו אם לא שאמר לו בעה"ב הגבה לי מציאה זו ועיין סמ"ע ססי' ע"ח ומה שאומרים שהמנהג מציאת משרת לבעה"ב הבל יפצו פיהם ואין מקום לזה ואין להאריך ומ"ש מכ"ת מש"ך ססי' ל"ז יעיין מ"ש ב"ש רס"י מ"ז ותל"מ ואחתום בברכה א"נ משה"ק סופר מפפד"מ:

366

שס״זבענין משקה קרוש ומשקה הבא לאוכל ודבש דבורים ומרקח' לענין טיבולו במשק' להצריך נט"י ראיתי במ"ש במג"א סי' קנ"ח סק"ז ולהיות כי דבריו צל"ע ע"כ אראה לרשום מה שנלע"ד לדינא בכל זה וראיות ברורו' יתנו עידיהן ויצדקו וה' יעזור לי שלא אכשל בדבר הלכה:

367

שס״חתנן התם רפ"ג דטהרו' הרוטב והגריסי' והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא וכו' והענין בזה דאלו תחלתן משקי' הם אפילו רוטב נמי דמשקה גמור הבא לאוכל לא נפיק מתורת משקה וכן בירר יפה במהר"י מטראני ח"א סי' ע"ו דנהי דלענין ברכה מכיון שקיבלה המשקה טעם הפרי מברכי' עלי' ברכת הפרי כמו מים דכולהו שלקא וכן לענין צירוף מצטרף לכשיעור לענין ברכה או אפילו לענין מלקות עיי' מ"ש תוס' זבחים ק"ט ע"א סוף ד"ה עולה וכו' וז"ל והא דחלב ויין מצטרפי' אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעי' ה"מ בשתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל:

368

שס״ט(ובבמב"ם פ"ה מנזירות הלכה ה' לא משמע כן) וכן נמי לענין יה"כ קיי"ל ציר שעל גבי הירק מצטרפי' ועיי' בחולין ק"כ ע"א מבואר להדי' דלענין טומא' אינו כן אלא כל שלא נקרש ה"ל משקה גמור ומ"ש רש"י בברכות כ"ב סוף ע"א דמשקה אוכל דינו כאוכל אפילו לענין טומאה היינו משקה של עצמו ולא משקה הבא עלי' מחוץ וכ"כ מג"א בעצמו סי' זה ס"ק יו"ד ומ"ש בשבת פ' חביו' דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ומפני כן הסוחט זתים וענבי' לתוך הקדרה של אוכלין בשבת פטור דה"ל כאוכל כ' מהרי"ט הנ"ל דהיינו דוקא כשתחלת סחיטתו הי' לתוך אוכל אבל אחר שכבר הי' משקה כגון שסחט ענבים לתוך קערה שאין בה אוכל וחזר ונתנו לקדרה של אוכל לא נחית שם משקה מיני' ודבריו אלו ברורים הם:

369

ש״ענחזור למשנתינו דהרוטב והגריסי' הקפויי' שהרוטב מעורב עמהם והחלב וכל כיוצא בזה שהם משקי' גמורים הרי הם תחלה כדין כל משקים שנעשים לעולם ראשון לטומאה ואמר שאם נקרשו הרוטב והגריסי' או החלב שנעשה ממנה חמאה בטל ממנו תורת משקה ונעשה אוכל וליכא מאן דפליג בהא והרי הם שניים כדין אוכלי' שנגעו במשקין שהרי נגעו בעצמם בשעת קרישותם ונעשו שניי' וכעין זה תמצא בחולי' ע"ז ע"ב בשעת פרישתן מאביהן מקבלי' טומאה מאביה' וע"ש היטב בתו' ואמר עוד דאם חזרו ונימוחו החמאה או המשקים הקרושים הנ"ל חזרו להיות משקי' לכל דיני' אלא שאם הי' הקרוש יותר מכביצה נמצא טפה הראשונ' שנימוח קבלה טומאה מכביצה אוכל קרוש הרי היא נעשה תחלה ואם הי' האוכל ביצה מצומצמת נמצא כשנימוח ממנה טפה א' לא הי' כאן כביצה אוכל ואין יכול לטמא הטפה הרי הכל טהור דפנים חדשות באו לכאן כן מצאתי בתוס' חדשי' ליישב קו' הר"ש שהקשה טומאה שבהן היכן הלכו מ"מ מבואר בפשיטו' דלית דין ולית דיין דאחר שנימוחה חזרה להיות משקה כבתחלה לקבל טומאה אם יגע בה וממילא המטבל אוכל במשקה כזו כגון בחמאה שנמסה צריך נטילה בלי ספק וכ"כ ט"ז סי' זה סק"ט ודברי מג"א בזה סק"ז צריכי' נגר לפע"ד ואח"ז מצאתי שהרגיש בזה בחמד משה:

370

שע״אומ"מ נ"ל דכל זה אם טיגון בחמא' נמוחה ונמסה אבל אם תיקן קדירתו בחמאה קפוי' אע"פי שע"י חום הקדרה נמחית מ"מ ה"ל משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי כסוחט זתים וענבי' לתוך הקדרה וכמו שנכתב עוד לקמן אי"ה גבי דבש דבורים:

371

שע״בגם צ"ע קצת בטגון שכ' ט"ז שלפעמי' לא באתה החמאה על פני העיסה אלא להחליק פני' ולצחצחו וכה"ג לרבנן דר' יהודה משקה הבא לצחצחו לאו משקה הוא עיי' בשבת קמ"ה ע"א ואולי ג"ז דוקא בקרוש מתחלתו דתחלתו אוכל כמו זתים וענבים דהתם וק"ל:

372

שע״גתו תנן התם ר"מ אומר השמן לעולם תחלה וחכ"א אף הדבש ר"ש שזורי אומר אף היין ומייתי לי' הש"ס במנחו' ל"א אהא דאמרי' התם דלר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ותרומ' מעשר של דמאי ור"ח ס"ל הלכה כמותו בכל מקום ואמר ר"נ בר יצחק דאתא לאתוי' הך דיין ופריך התם הש"ס מכלל דת"ק סבר יין לא בתמי' ומשני אלא אימא רש"ש אומר יין ופירש"י ולא שמן ודבש דלאו משקין הוא וכ' שם התוס' בשם ר"ת דאין לפרש דס"ל לרש"ש דשמן ודבש לא הוי משקין כלל אלא אמתני' דלעיל קאי דמיירי ברוטב וגריסי' וחלב שנקרשו בטלו מתורת משקין ואר"מ השמן תחלה לעולם אפילו בקרישתו וחכ"א מוסיפי' דבש ורש"ש פליג דוקא יין הוה משקה אפילו כשנקרש ולא אינך ולדברי ר"ת צריכי' לומר הא דתני' בתוספתא השמן אינו לא אוכל ולא משקה מיירי בשמן היוצא מאלי' וכ"כ הראב"ד פ"א מטומאת אוכלים ע"ש. אמנם הר"ש תפס לו שיטה אחרת דודאי כל זמן שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה וגרע בזה מהרוטב וחלב וגריסי' דכנשקרשו יש להם חורת מאכל משא"כ השמן ונמצא לא נחית לה טומאת אוכלים מעולם ונגד זה כשחזר ונמחה חוזר לטומאתו הראשונה והיינו דקאמר השמן תחלה לעולם רצונו לומר אין חלוק בין הי' הקרוש כביצה או לא אלא לעולם הוא תחילה שהרי אינו מקבל טומאה מאבי' שהרי אינו לא אוכל ולא משקה וכן היא שיטת תוס' פסחי' י"ד ע"ב ולפ"ז הוסיפו רבנן דבש ולרש"ש יין דוקא ומשמע דיין כ"ע מודי' בו דהרי הש"ס קא מתמה ולת"ק יין לא בתמי' והשתא לפ"ז לר' חנינא דהלכה כרש"ש בהא יין קרוש אינו לא אוכל ולא משקה לשיטת הר"ש ולשיטת ר"ת משקה הוא וכשנימוח ה"ל תחלה ולר"י נמי דאין הלכה כרש"ש אלא במסוכן ותרומת מעשר של דמאי והכי קיי"ל באמת כמ"ש הש"ך י"ד סימן רע"ו סק"ז מ"מ לרבנן נמי ביין מודו אלא שהם הוסיפו שמן ודבש שאם נקרשו לר"ת דינם כמשקה ולר"ש אינם לא אוכל ולא משקה אמנם כשחזר ונימוח פשיטא דהדר ה"ל משקה ואפילו רוטב וחלב נמי ומזה תבין כי מ"ש מג"א בזה הוא במ"כ בלי עיון בכאן:

373

שע״דוהרמב"ם פ"א מטומאת אוכלים הלכה י"ט פסק שמן קרוש אינו לא אוכל ולא משקה אפילו מחשבת אוכלי' לא מהני בי' משמע שפי' כהר"ש הנ"ל ובפ"ט הלכה א' שם כ' השמן והדבש שנטמאו וקרשו וחזרו ונימוחו הרי הן ראשון לטומאתן לעולם ועיי' בכ"מ ועיי' בה"ז והפשוט דרמב"ם מפרש כפי' הר"ש ופסק כת"ק דכן הלכה ומשו"ה ס"ל דשמן ודבש שנימוחו אחר שהוקרשו חוזרים לטומאתן הישנה להיות תחלה אבל בקרישחן אינם לא אוכל ולא משקה אלא שהתוי"ט הקשה על זה מ"ט השמיט דין היין דכ"ע מודים בו ותי' דהש"ס דמתמה ות"ק יין לא בתמי' היינו אי הפירוש כפשוטו שהפלוגת' בעיניהו אבל למאי דמפרש הרמב"ם דהפלוגת' כשנקרשו אין כאן תימה וי"ל דת"ק לית ליה יין כלל ולא גרסי' ליה בהש"ס כלל ות"ק יין לא ודבריו תמוהי' דעכ"פ אכתי ה"ל לאתוי' דיין אינו כשמן ולאפוקי מרש"ש וכן מצאתי קושי' זו כ' על גליון משניות של הרב החסיד מו"ה בער בלאך זצ"ל ע"כ נלענ"ד כך דלרנב"י דס"ל דהלכה כר"ש שזורי ביין ע"כ מפרש כפיר"ת דפלוגתא בנקרש וס"ל לר"מ וחכמי' דשמן ודבש שנקרשו עדיין לא נפיק מיני' שם משקה והם תחלה כמו שהי' ומכ"ש יין שהרי הדבר ידוע שהיין הוא יותר משקה משמן ודבש ואם הם כל כך חשובים שלא פקע שם משקה מיני' אפילו בהיותם נקרשים מכ"ש היין שהוא משקה יותר חשוב ור' שמעון שזורי ס"ל דוקא יין חשוב כל כך להיות שם משקה עלי' בקרישתו ולא שמן ודבש ובהא פסק רנב"י אליבא דר' חנינא הלכה כרש"ש דוקא יין ולא שמן ודבש שנקרשו אמנם לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' איהו מפרש כפירש"י הר"ש והרמב"ם דלת"ק שמן ודבש שנקרשו גריעי טפי ואין עלי' לאו אוכל ולא משקה ומשרה כשחוזר ונמחה ה"ל המשקה תחלה משא"כ יין שהוא חשוב טפי ע"כ כשנקרש נהי דאין עלי' שם משקה מ"מ מידי אוכל לא נפיק והרי הוא כרוטב וחלב וכה"ג ורש"ש מוסיף גם היין אין עלי' לא אוכל ולא משק' בקרישתו ולכשיחזור וימחה יהי' תחלה ומשרה לא פסק כרש"ש בהא שיהי' גם היין הנקרש לא אוכל ולא משקה ולא משמע כן בש"ס וכאשר יבואר עוד אי"ה ומשום כן הרמב"ם שפסק כרבנן לא הביא אלא שמן ודבש אבל יין דינו ככל משקי' הרוטב והחלב וכדומה:

374

שע״הועיי' תוס' ביומא ע"ו ע"ב סוף הדבור הקשו דלמא לעולם שתי' לאו בכלל אכילה והא דכתי' במעשר ואכלת היינו יין קרוש הבא משניר ולכאור' לק"מ לפמ"ש תוס' בשבועו' בשם הירושלמי דואכלת דדם ע"כ שתי' הוא דאי דם קרוש הא אינו לא אוכל ולא משקה ע"ש כ"ג ע"א ד"ה גמר שכר וכו' וה"נ גבי יין אמנם לפי הנ"ל א"ש:

375

שע״ונחזור להנ"ל בדבש דבורי' מבואר בב"ב פ' ע"א דכל זמן שהוא בכוורתו הוא אוכל ממש וע"ש ברשב"ם ב' פירושי' ושם ע"ב מבואר דכשזב מכוורתו תלי' במחשבה ושם פ' ע"א בתוס' מבואר דכשמפרישי' אותו משעוה הוא משקה לעולם והיינו מתני' דסוף עוקצין והשתא ג' דיני' יש בו כל זמן שהוא בכוור' הרי הוא אוכל זב ממילא תלי' במחשבה חישב לאוכלין הרי הוא אוכל חישב למשקין הרי הוא משקה רסקו בידים הרי הוא סתמו משקה מיהו מ"מ אם רסקו לתוך האוכל הרי הוא אוכל בלי ספק דלא גרע מזתים וענבי' והחולב לתוך הקדרה דה"ל אוכל אבל אם רסקו מתחלה סתם כמו שעושי' בכל הדבש ונעשה כבר משקה שוב אינו מועיל זה שנתנו לתוך האוכל כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט והמג"א הקשה על זה מש"ס דשבת פ"א י"ט ע"ב ופ' חבי' דאמרינן חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן ר"א מתירי' בשבת ואמרי' התם מעיקרא אוכל והשתא אוכל ומפני כן רוצה לדחות הנ"ל ולומר אע"פ שרסקו מ"מ סתמי' לאוכלי' קאי ופוטר את המרקחת מנט"י ותימה לי הרי ק' זו הקשה כבר הר"ש סוף עוקצי' וקצת קשה דה"ל למימר מעיקרא משקה והשתא דמשעה שעשה מעשה הריסוק מע"ש כבר נעשה משקה ולא תי' כלום א"כ מבואר דס"ל להר"ש כנ"ל ומשום קושי' לא נעקור הלכה וגם הר"ש לא אמר אלא קצת קשה כי באמת אין כאן חזקה כ"כ דהש"ס לא נחית לדקדק התם אלא באיסורי שבת ולומר דלא שייך סחיטה אלא כמעיקרא אוכל והשתא משקה ולא אי מעיקרא והשתא אוכל או משקה ושגירת לישנא דכולי' שמעתא דפ' חבי' נקט דמיירי בזיתי' וענבי' שסחטן לתוך הקדרה דהתם מעיקרא אוכל והשתא נמי אוכל לכן נקט ה"נ בהאי לישנא יהי' איך שיהי' לפע"ד הדין דין אמת כמ"ש הט"ז דמרקחת שמשקה הדבש דבורים טופח ע"מ להטפיח עלי' צריך נט"י אם לא שהי' תחלת הרסוק מיד לתוך המאכל ומשקה קרוש שחוזר ונימוח המטבל בה צריך נט"י וחמאה שנימוח' הצף ע"פ מאכל צריך נט"י אם לא שנתן חמאה חרושה לתוך המאכל ונמחה בתוכו שאז יש לה דין אוכל ואין חילוק בין יין לשאר משקי' לענין זה ועמ"ש ש"ך י"ד סי' קכ"ג סקי"ב ובהג"א פ' אין מעמידין המתחלת חרס וכן הביא בחמד משה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק ל"ח למב"י תקס"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

376

שע״זשלום וכ"ט לתלמידי האברך הותיק החרוץ מו"ה ליב נ"י:

377

שע״חשאלתני ע"ד מי שנשברה לו עוגת של שבת לכמה שברים אי מותר לתופרו בכמה קיסמי' לקיים לבצוע על שתי ככרות בשבת וכבר הי' נגד עיניך סוגי' הש"ס עירובי' שלהי פרק חלון ומש"כ ב"י וש"ע ומג"א סימן קס"ח סק"ד אלא שנפל הספק אי איכא לחלק בין שנפרט פרוסה א' או כמה פרוסי' וצריך כמה תפירות:

378

שע״טדע כי הלכ' זו מהלכו' עמומי' הוא הנה גוף הדין לולי שאמרה הרוקח סי' שכ"ט ע"ש הי' מקום לפקפק דתפירות קיסום אינו מועיל אלא בעירוב דתו ליכא משום דברי שלום אבל לעשותו לחם שלם אין לנו אלא שכ' חכם צבי ס"סי' סמ"ך דמדתנן במתני' דעירובי' ככר שלם ש"מ זה נקרא ג"כ שלם וממילא יוצא בו ידי לחם משנה ג"כ אע"ג דלא שוו בטעמא עם עירוב ודפח"ח אלא שעדיין צלע"ג מתוספתא שפסקה הרמב"ם והראב"ד פ"ו מטומאת אוכלי' הלכ' י"ב וכן אתרוג שנפרס ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור והתם ליכא למימר משום דידועה תפרי' אבל בלא ידיע תפרי' הוה חבור ז"א דהא מפרש הטעם משום דאין חבורי אדם חבור ועיי' גם מ"ש בהלכו' טומאת מת פ"ד הלכה ה' ומ"ש בהלכ' טומאת אוכלים שם לחלק בין הכשר דלא הוה חיבור ולטומאה הוי חיבור ע"ש בכ"מ אם כן פשיטא קשה מנ"ל למילף לחם משנה לקולא מעירובין וטומאה נילף לחומרא מהכשר:

379

ש״פוראיתי בתשו' שבסוף ס' מנחת יעקב סי' ש"כ דהא דבעינן ב' ככרות שלימי' אינו מדין תורה אלא אסמכת' דהרי לחם משנה דבקרא אפשר לומר חדא ופלגא כדאמרי' ריש ברכות אשמורה ופלגא נמי אשמורו' קרי ליה יע"ש וצפ"ז י"ל דמדחזי' ליה לענין דרבנן קרי ליה מתני' דעירובין ככר שלם א"כ ה"ה ללח"מ דהוה נמי דרבנן להנ"ל אבל דבריו צ"ע בשלמא אי הוה קאי אקרא דכתיב לחם יומים הוה דומי' דאשמורת חדא ופלגא אבל הש"ס קאי אקרא לחם משנה דמפרש בי' שני העומר לאחד היתכן לומר שני העומר חדא ופלגא האמת כי כבר מאז אמרתי בחי' תורה דמשו"ה רצו ללקוט אי לאו דא"ל משה אכלוהו היום משום דסעוד' שבת בעי שיעורא רבה משום רווחא לבסומי שכיחא כדאי' בעירובין פ"ב ע"ב וא"כ כשלקטו ערב שבת שני העומר ובליל שבת אכלו יותר לא נשאר די ב' סעודו' ליום ורצו לצאת ללקוט ומ"מ החזירום מרע"ה כי נתברך בשבת במעים ועתה מצאתי כן בתוס' על התורה ואם כן שפיר לא הוה לחם משנה אלא חדא ופלגא אלא שאלו דברי דרשות של אגדה הם ואין לסמוך עליהם לדינא וע"כ צ"ע:

380

שפ״אוהנה הרמב"ם לא הביא הך דר"ח בערובין ומשמע אפילו לענין עירוב לא מהני חפירת קיסם וצ"ע אמאי דודאי אין לומר שסמך על התוס' הנ"ל גבי אתרוג לענין הכשר נגד ר"ח דאי נמי לא ס"ל לרמב"ם לחלק בין עירובין להכשר א"כ ה"ל למידחי התוספת' נגד אמורא וסתמא דתלמודא דלא פריך עלה מהאי תוספתא ש"מ ס"ל לחלק בין עירובין להכשר וא"כ ק' על השמטת הרמב"ם:

381

שפ״בוהנלע"ד דרמב"ם ס"ל דסוגי' דפסחי' פ"ה ע"א וחולין ע"ג ע"א פליגי אדר"ח והתם קיי"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ומכ"ש תחיבת קיסם דלא מהני ונוראות נפלאתי על הגאון ח"ץ סימן ס' הנ"ל שכ' אי ס"ד בהא כל העומד לחתוך כחתוך דמי א"כ אפילו פת שלם נמי ואין כאן לח"מ ודבריו תמוהים מתרי טעמא חדא דעל אותו הדבר עצמו שמכחו עומד לכך לא שייך לומר שכבר נעשה כגון ע"ד משל אנו אומרי' כתותי מכתת שיעורו כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ א"א לקיים בו מצות שריפה או אין צורך לשורפו שכבר הוא שרוף וזה לא יאמר אדם וע"כ לענין מצות שריפה לא נאמר כשרוף דמי אלא לענין שאר דברים וכן אם נאמר הואיל ומ"ע לשחוט הקדשי' א"כ כשחוטין דמי' והרי המה שחוטים ועומדים ואין כאן קרבן אלא שדברים אלו בטלים הם וא"כ איך נאמר על הככר הואיל ומצוה לבצוע עליו הרי הוא כבצוע ואין כאן לח"מ הלא מכח מצות הביצוע אתה חושבו כבצוע וכמ"ש תוס' חולין ע"ג הנ"ל ד"ה חבורי וכו' ע"ש וא"כ איך נאמר לענין הבצוע דהוי כחתוך דמי הא חדא ותו צ"ע דהא לא אמרי' אלא כשצריך לחותכו מחמת מצוה או איסור וכנ"ל בתוס' והכא אין חיוב לבצוע ככר זה דוקא הא כמה כררות איכא בעלמא ולפניו הרי מונחי' ב' ככרות ועל איזה מהם שירצה יבצע ואידך ישאר שלם והי מינייהו מפקת וממילא אין אחד מהם כחתוך דמי וא"כ דברי ח"ץ אין להם שחר:

382

שפ״גאבל דברי שער אפרים סי' א' בזה מתוקנים והכי קאמר רבינו ברוך אי ס"ד אין כאן הגדול עולה עמו לא מקרי תו שלם א"כ אפילו הגדול עולה עמו נמי נימא כל העומד לחתוך כחתוך דמי וע"ש ופי' כיון שכבר התחיל לחתוך בזה הככר שוב הוה כעומד לחתוך אפילו בלי מצוה כמ"ש רמב"ם ג"כ פ"ו מטומא' אוכלים הלכ' י"א התחיל לפרק וכו' שהרי הוכיח וכו' ע"ש ויש ליישב בזה קצת דברי הח"ץ שרוצה לומר אפילו פת שלם משהתחיל לברך המוציא ולחתוך בו מעט כבר אין לו לח"מ ואין בזה טעם ג"כ כמובן ועוד עמ"ש רש"י חולין כ' ע"ב ד"ה וכי לאחר שהיא כמתה וכו' שזה דרך הכשרה וכו' ע"ש וק"ל:

383

שפ״דמ"מ הרווחנו דרמב"ם ס"ל כרבינא דחבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמי ואע"ג דלא אמרינן כן אלא היכי שצריך לחותכ' מ"מ הכא שכבר הוא פרוס לא עדיף משלם שצריך לחותכו וכנ"ל כמאן דמפרתי ומשו"ה השמיט הא דר"ח וזה נ"ל ראי' ברורה דרמב"ם פ' כרבינא ושער אפרים וח"ץ מסופקים בזה:

384

שפ״הלפ"ז לרמב"ם אפילו בעירובין לא מהני קיסם ומכ"ש בלח"מ אמנם ראיתי במרדכי ס"פ חלון מקיל בלח"מ טפי מעירובין שכ' שם דאי נחתך הככר פירוש לא שנפרס אלא חתך בתוכו ועודנו מחובר ופשיט שאותו החיבור עדיף חיבורו מתפירת קיסם אלא שידוע תפירו וכ' שלענין לח"מ מהני כיון שאין צורך אלא לשעה קלה עד אחר גמר הברכה מהני אפילו חיבור כ"ש וחילוק כעין זה מצינו למהר"מ מר"ב גבי דבק בין ס"ת לתפילין הביאו הרא"ש סוף הלכו' ס"ת גבי אינו אומר לדבק טוב הוא ע"ש והרוקח הנ"ל מחלק להדי' סימן שכ"ט בלח"מ ג"כ בין ידיעי' תפירות ללא ידיעי' והלכה כדברי המכריע כי כ"כ מג"א סי' קס"ח סק"ב הנ"ל ומי יבא אחר המלכי' האלה אפי' להחמיר:

385

שפ״ואך מ"מ נ"ל אין בו אלא חדושו הנה לשון הרב המחבר בש"ע סי' שס"ו סעי' וי"ו שה כניס הקצה הא' בתוך הפת וקצה השני בתוך הפרוס' משמע שנפרס פרוסה מחלק גדול העיקרו באופן שעיקר הככר הי' קיים וכן משמע מלשון ר"ח בעירובי' שם אם תפרה בקיסם משמע תפרה הא דלעיל דאיירי בה והיינו נטל יותר מכדי חלתה ואותה הפרוס' תפרה להגדול מיהו ברוקח שם כ' להדיא ב' חצאי משמע שהפרוסות שוים נמי מהני תפירה אבל עכ"פ לתפור פרוסה בפרוסה ופרוסה בפרוסה עד שישלים לפת שלם לא מצינו ודומה למאי דאמרינן בשבת צ"ו ע"א אין אומרים הביא גיסטרא לגיסטרא ויען עיקר הדין מפוקפק הוא לע"ד ע"כ הבו דלא לוסיף עלה לדבק פרוסו' הרבה אלא ישתדל להמציא לו לחם אחר שלם הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פרעסבורג מש"ק י"ד שבט קפ"ו לפ"ק משה"ק סופר רפפד"מ:

386

שפ״זשלום וכ"ט לידידי תלמידי האהוב והחביב חרוץ ושנון הרבני המופלג מו"ה וואלף נ"י:

387

שפ״חבזו השעה קבלתי מכתבך ע"י אביך י"נ הרב המא"הג נ"י והנה במ"כ תורתך לא עמדת על שמועתך ובתחלה אעתיק לך הכתוב אצלי בחי' לפ' ע"פ הנכתבי' משנים קדמוני' ושם קי"ד ע"ח כתבתי וז"ל לשיטת הר"ר יוסף ורש"י ור' שמעי' דמייתי תוס' לחייב טיבול ראשון בחרוסת נ"ל לפמ"ש תוס' לקמן בשמעתין שיטת הריט"ע דס"ל דבפ"הא דשאר ירקות פוטר את המרור וקשה חרוסת מי פטרו בשלמא אי מברך על המרור בפ"הא ה"ל מברך על העיקר ופוטר את החרוסת הטפל אבל אי מרור גופי' נפטר משאר ירקות אי לאו דהוה מטבל גם שאר הירקות בחרוסת לא הוה פטר את החרוסת שעם המרור. זה הנלענ"ד בשיטת הנ"ל אך עמ"ש מג"א סימן קע"ד סוף סק"ט דמוכיח מתוס' ברכות מ"ד ע"א ד"ה באוכלי וכו' דליתי' להנ"ל אלא גם הטפל נפטר שבתי וראיתי דיש לספק בהא מילתא טובא דלמא ע"כ לא קאמרי תוס' ומג"א אלא בגוני דידהו דכל אוכל פירות גנוסר אוכל מליח לטפל ומליח אינו נאכל בלי לחם נמצא גם הלחם הוי טפל לגנוסר וכן בנידון מג"א כל האוכל צריך לשתות והאוכל בלי שתי' אכילתו דם ולשתי' צריך מיתוק א' נוסא ה"ל הכל טפל לפת אבל נפל לי ספיק' ביין פוטר כל מיני משקין שאין המשקין נצרכי' ליין אלא שחשיבת קביעתו של יין פוטר כל המשקי' וא"כ השותה קאפע אח"כ וממתקו בצוקר שבפיו אה הצוקר נפטר ע"י היין שאיננו טפל להיין אלא להקאפע והיין והקאפע אינם צריכי' זה לזה ואפשר דגם ההיא דר"י ט"ע נמי הוה כי האי גוני שאין הירקו' והמרור צריכי' זה לזה עד שיפטו ר את החרוסת ונסתפקתי בזה כמה שנים עד שזכני ה' ולמדתי ברכות ובהגיעי אל תוס' הנ"ל מ"ד ע"א ועיינתי מנ"ל להתוס' סברא זו שהקשו כל כך בפשיטות ואמרתי שמוכח כן מברכות ל"ה ע"ב פריך ש"ס ה"ל פת עיקר ושמן טפל וכו' וקשה מאי פריך דלמא מיירי באופן שהפת גופי' נפטר שהי' טפול למילתא אחריתי ושוב הטפיל היין להפת אע"כ מוכח כהתוס' וא"כ ממילא איפשיטא גם ספיק' דילן דא"כ אכתי דילמא מיירי שקבע סעודתו על פת הפוטר כל מיני מאכל ושוב אכל אוכלים אחרי' עם שמן ואפשר פת אורז ודוחן עם שמן או מיני תרגימא הנפטרי' ע"י קביעות הפת והשמן אינו נפטר אע"כ גם בכי האי גוני נפטר אלו הם דברי ואתה בין תבין את אשר לפניך כי בעל נפש אתה. פ"ב יום ה' כ"ב תמוז קפ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

388

שפ״טבעירוכין ג' ע"א נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמני' לעצמם פירש"י ג' נשים או ג' עבדי' אבל אין ב' נשי' או ב' עבדי' מצטרפי' עם אנשים לפי שיש באנשי' מה שאין בנשים שאין הנשים אומרים ברית ואין העבדי' אומרים על נחלתינו עכ"ל וצע"ג שהוא דלא כשיטתו בברכות כ' ע"ב דאיבעי' להו אי נשים בבהמ"ז דאורייתא ופירש"י משום דלא נטלו חלק בארץ ותוס' פליגי וכ' משום ברית ע"ש וא"כ סתר רש"י עצמו וי"ל ע"פי דאי' התם מ"ט ע"א א"ל ר"ז לר"ח ניתי מר וניתני א"ל ברכת מזונא לא גמירנא ותניי מתנינן א"ל מאי האי א"ל דאיקלעו לבי ר"ג ובריכי ברכת מזונא ואקפי ר"ש לקועי' עלי' כחיוי' ואמאי דלא אמרי ברית ולא תורה ולא מלכות ואמאי לא אמרת כדרב חננאל אמר רב לא אמר לא ברית ולא תורה ולא מלכות יצא ברית לפי שאינו בנשים תורה ומלכות שאינו לא בנשים ולא בעבדי' ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב ע"ש ולכאורה יפלא באמת איך מספקא ליה לעיל כ' ע"ב אי נשים מוציאו' אנשי' איך יכולת להוציאם ואפילו להצטרף כלל כיון שאין נוסחותיהן שוות שאלו מברכו' ברית ותורה ולא אלו ואפילו נאמד שגם הנשים חייבו' מן התורה מ"מ לא שוות בנוסחא שלהם ומיהו אפשר לומר שמוציאות הרבי' בברכה ראשונה שאין בה ברית וברכה שני' באמת יברכו האנשי' לעצמן וכשיטת התוס' והרי"ף בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ו ע"א) ד"ה ולמ"ד ע"ש היטב וא"כ הכי קמבעי' אי נשים מחוייבים דאורייתא לברך ברכת המזון ונהי דאין אומרת ברית מ"מ מוציאות האנשי' בברכה ראשונה מיהת או דלמא כיון שאינה אומרת ברית לא הוה דאוריי' כלל בשום ברכה ואינה מוציא' האנשי' בשום ברכה כן נ"ל מיהו רש"י פליג התם אפירוש הרי"ף והתוס' הנ"ל ע"ש ותבין ואם כן הי' קשה לו מאי קאמבעי' ליה וע"כ צ"ל דהך שמעתא ס"ל כרב דאנשי' נמי אינם צריכי' לומר ברית ואין כאן שינוי בנוסחא וא"כ ע"כ קמספקא ליה משום דאפשר דליתנהו בנחלת הארץ זה מה שנ"ל בשיטת רש"י דלא כהתוס':

389

ש״צואפשר דלפ"ז הו"מ למימר נפקותא אחריתי אי נשים בב"המ דאורייתא א"כ גם אנשים אינם צריכי' לומר ברית הואיל וליתא בנשים ודתרוויי' דאורייתא נינהו וכדרב משא"כ אי נשים בב"המז לאו דאורייתא א"כ גם רב מודה דאנשים צריכים לומר ברית דהא ליכא למימר הואיל וליתא בנשים הא נשים בב"המ ל"ד אלא דעדיפא מיני' אמר נפקותא בנשי' גופי' אי יכולת להוציא אנשי' ועוד כמה פעמי' מצי למימר נפקות' טובא ונקיט חדא מיני' וכמ"ש תוס' ב"ב ה' ע"ב ד"ה ואפילו מיתמי ע"ש ומסוגי' זו דף מ"ט ע"א ראי' ברורה להפוסקי' דנשים בב"המז דאורייתא דאפשטא אבעיין דאל"כ איך אמר רב הואיל וליתא בנשי' הא נשי' גופי' ל"ד אלא ע"כ נשים דאורייתא נינהו כמ"ש במלחמות ה' וכל זה לרש"י דהאבעי' היא מכח נחלת א"י דלהתוס' אין ראיה מכאן דודאי לרב דלא קפיד אברי' הוה נשים דאורייתא אבל אנחנו דני' למאי דקיי"ל דקפדי' אברית ומנ"ל דאפשטא האבעיין אבל לשיטת רש"י הוכחנו שעיקר הספק הוא משום נחלת הארץ ומוכח שפיר דע"כ אין קפידא בזה ונשים דאורייתא אע"ג דאינם בנחלת א"י:

390

שצ״אוהשתא הא תלי' זה בזה לרב דברית לא מעכבא יכולת נשים להוציא אנשים ומכ"ש לצרף עמהם משא"כ למאי דקיי"ל ברית מעכב באנשים לא יכלו נשים להצטרף עם אנשי' משום דאיכא שינוי בנוסחאו' שלהן לענין ברית אע"ג דמחוייבין תרווייהו מן התורה והן הן דברי רש"י בעירכי' אליבא דהלכתא ועמג"א ס"סי קכ"ז:

391

שצ״בומעתה הבנתי דברי הג"א התמוהים מאוד במגלה פ"א ברא"ש סי' ד' וז"ל ונשים חייבות בבה"מז מן התורה אבל אינם מוציאות את האנשים שאינן יכולים לומר ברית עכ"ל ותמו' מאוד ממנ"פ אי ס"ל שהן מחוייבין מדאורייתא יכולת להוציא גם אנשים דהרי בש"ס דברכות תלי' אהדדי ולפי הנ"ל א"ש דס"ל נמי כשיטת רש"י ממש דאיבעי' היא משום נחלת הארץ וקיי"ל שחייבות מן התורה אלא שבעל אבעי' הוה ס"ל כרב ברית דאנשי' לא מעכב וא"כ אי בהמ"ז בנשי' מדאורייתא מוציאו' אנשים ואנן לא קיי"ל הכי אלא ברית באנשי' מעכב וא"כ אפילו אי בהמ"ז בנשי' דאוריי' אין מוציאות אנשים משום שינוי נוסחאות כנ"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

392

שצ״גואלו נאמרים בכל לשון של חבה יתירה באהבת התורה להרב האברך הותיק מלא עתיק כבוד מו"ה אלי' שרא"ס נ"י:

393

שצ״דנפשו היפה בשאלתו אי שיעור אכילת קדשי' בכזית או סגי בכל שהוא הנה כמדומה בלאו דקדשי' פסולי' פגול נותר וטמא לא קמבעי' ליה דשיעורא בכזית כמבואר בדוכתי טובא ברכות מ"ה ע"ב מה איסורו בכזית חזרתו בכזית פסחים פ"ה ע"א ושלהי מס' שם מאן דמתני כזית כאיסורו ובסוגי' דזבחים דף למ"ד כזית וכזית תנן ושם ע"ח גבי הפגול והנותר והטמא שבללן וכן מוכח בפ' גיד הנשה לענין קדשי' חל על ג"ה וכל זה מבואר שאיסור אכילת קדשי' פסולים הוא בשיעור כזית ואם כן ממילא מוכח שגם מצות עשה של אכילת הכשרים הוא בכזית כדמוכח מסוגיא דיקדש זבחים צ"ז ע"ב דאי סלקא דעתך דיוצא במצות עשה דאכילה בכ"ש א"כ לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכזית פסולים ומ"ש אם פסולה תפסל ה"ל וצריך לאוכלה בפחות פחות מכזית ומאי פריך הש"ס התם אע"כ אינו יוצא י"ח בפחות מכזית והוא פשוט לפע"ד וכן מבואר לענין אכילת פסח שמצותו בכזית דוקא ולפע"ד אין כאן ספק כלל ועיי' ב"ק ק"י ע"א וק"ל. והא דאמרינן רפ"ב דיומא בחלוק לח"הפ שמתחלק לכהני משמר הנכנס והיוצא ומגיע לאחד כפול נלע"ד דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ופסח יוכיח שעיקרו לאכילה טפי מכל שארי הקרבנות ומ"מ סגי בשנאכל ממנו כזית אחד ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום ומ"מ נהי דהקרבן כשר מ"מ אין המנויין יוצאין ידי מ"ע של אכילת פסח אם לא אכל ממנו כזית וה"נ בכל הקרבנות בודאי אי לא הי' נאכל מלח"הפ כלל רק פולין פולין לא הי' מתקיים מ"ע של אכיתו כלל אבל באמת הרי הכהן הגדול נטל חלק בראש כמבואר ביומא י"ז ע"ב ואיהו אכל כזית בהדי אכילת פרס כמצותו ובודאי אי הי' אפשר אח"כ שיאכל כל כהן ממנו כזית כל א' מקיים מ"ע באכילתו אך הואיל וא"א וממילא לא קיים שום א' מהם מ"ע באכילה וכ"כ תוס' ישני' שם שמשו"ה משכו הצנועי' את ידיה' מפני שלא הגיע עליה' כזית לקיים מ"ע גמורה אבל מ"מ מקויים מ"ע של אכילת לח"הפ ע"י הכהן הגדול וכן בכל הקרבנות נ"ל שעכ"פ הכהן הגדול אם רצה נטל חלק בראש ואכל כזית או לכל הפחות הכהן המקריב שבו עיקר מצוה שהוא אכל כזית ממנו והשאר מתחלק לכהני' ויעיי' מ"ש רמב"ן פ' צו על פסוק וכל מנחה מאפה תנור ובפסוק תהי' איש כאחי' יע"ש וכדמות ראי' מלשון הברייתא ר"פ כיצד מברכי' ומנחות ע"ה ע"ב היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם מ"ה משמע דפסיקא ליה דהמקריב אינו אוכל פחות מכזית ע"ש הסוגי' וק"ל עיי' מ"ש בס' מוצל מאש דף כ"ג ע"ב:

394

שצ״הוהנה צריכי' לומר אע"ג דליכא מצוה גמורה באכילת פחות מכזית מ"מ איכא מצוה לקבל מתנת כהונה אפילו שיהי' פחות מכזית אלא הואיל ושאינו מצוה גמורה משכו הצנועים את ידיהם דאלת"ה תקשי מש"ס דחולין קל"ג ע"א וע"ש תוס' ד"ה משקל וכו' ועיי' מ"ש מג"א סי' נ"ג סקכ"ו ויש ללמוד מדברי תוס' ישנים דרפ"ד דיומא הנ"ל ממ"ש דאי הי' שבעי' מאכילה כפול הי' חוטפי' גם כן ש"מ דכל אכילה שאדם שבע מאותה האכיל' ע"י שמברך במעי' יי"ח כמו בכזית והוא דין חדש והסברא נותנת כן שזהו בכלל לשון אכילה דקרא ועיי' ט"ז בא"ח ר"סי ר"י ומג"א פליג סימן ק"ץ סק"ד ועמ"ש עוד בסי' רע"ב ססק"ו. ואולי י"ל במשחז"ל באגדה פ"ג דברכות שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתבת לא ישא פני' ואתה נושא פנים לישראל והקב"ה השיב להם כתבתי בתורה ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כזית ועוד מאי מעליותא לברך ברכה לבטלה שאינה צריכה ועובר בלא תשא עמג"א סימן רט"ו סק"ו ועוד מ"ש בהדי דקדוק שעי"ז נושא פנים טפי משארי הרבה דקדוקי' ולפי הנ"ל י"ל בהיפוך מהמובן והוא דבשעת ברכתן של ישראל הי' ברכה מצוי' בכל מאכל שלה' והיו אוכלי' ושובעי' בפחות מכזית והשתא א"נ נימא בכל המצות דכתיב בהו אכילה אפשר לומר דמ"מ בעי' כזית דוקא מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע ליה בפחות מהכי סגי דהתורה תלי ליה בשביעה ואפ"ה ישראל קדושים הם החמירו על עצמם משום חומר לאו דלא תשא שהוא מירא' השם כמבוא' תמורה ד' ע"א ע"כ דקדקו על עצמם לאכול עד כזית אפילו שהיה קשה להם שהרי כבר שבעו בפחות אפ"ה משום שלא לכנס בספק לא תשא בבהמ"ז והא"ש דהא גבי לא תשא כתיב לא ינקה ה' עיי' ר"פ שבועת הדייני' וס"פ י"הכ א"כ הנזהר בזה טפי ראוי' שישא לו ה' פנים היפך מן לא ינקה כי מדה טובה מרובה:

395

שצ״וונחזור לענינינו דלפי האמור לק"מ ק' מעלתו מנזיר כ"ט דאי הי' שחיטה לעוף מה"ת הי' אסור לחנכו בנזיר ולהאכילו לכהן המקריב כזית נבלה כנ"ל אבל השתא דליכא אלא איסור דרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר משום מצות חנוך וצ"ע קצת וכי אומרים לכהנים חטא משום שיזכה הקטן או האב המצווה לחנכו עיי' מג"א סימן' שמ"ג סק"א ויעיי' תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה וכו' ותל"מ. ואסיים בברכת שלום וחיים פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ה' י"ב לירחי תליתאי תקס"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

396

שצ״זהחיים והשלום יחדיו יהי' תמים למור וקטורת הסמים ה"ה ידיד עליון הרבני המופלא כבוד מו"ה יהודה נ"י:

397

שצ״חשאלתו שאלת חכם הגיעני והבטתי בנעימות ימינו עוז עוררה חיל ע"ד פת ותבשילי' הנעשי' מקמח של מין קטניות הידוע הנקרא קוקריץ או טירקשען ווייץ אשר ממש עיקר אכילת אדם מאותו מין הוא ע"ד הנ"ל ואיבעי' ליה למעלתו אם לברך עליו שנ"ב או בפה"א. ועיניו לנוכח הביטו במג"א סי' ר"ח ס"ק י"ב י"ג אלו דבריו דברי פח"ח:

398

שצ״טאמנם פשיטא ליה למעלתו דאין מברכי' עליו במ"מ אע"ג דמיזן זיין טובא ורגילי' לקבוע סעוד' עליו בעירו ומקומו מ"מ הא פשיט' ליה ולכאורה הדין עמו דהרי כ' בנימוקי תלמידי רבינו יונה ז"ל שממנו לקוחי' דינים אלו שבמג"א סקי"ב הנ"ל דמייתי' בשם לחם חמודות ויע"ש שכ' וז"ל הנה למדנו מבריית' זו שאורז ודוחן דינו שוה ועל שניהם מברך תחלה במ"מ כמו על מעשה קדירה שהרי הברייתא הזכירה שניהם וה"ה נמי לכל דבר שאכלו למיזן כמו הפניצו והוא לדעת רש"י דוחן שמברך עליו בורא מיני מזונות עכ"ל תר"י מבואר מדבריו שדוחן וכל כיוצא כו מיזן זיין כמו האורז וראוי לברך עליהם בורא מיני מזונות לדעתו ואפ"ה לדינא לא קיי"ל כוותי' בהא אלא כפסק הרי"ף ורמב"ם וש"ע דדוק' מברכי' על פת שלו וכל תבשיל העשוי' מקמח שלו שנ"ב וכשלא נתמעך לגמרי בפה"א ובחידושי ביארתי טעם הדבר לפע"ד דלא בהזנה וקביע' סעודה תלי' מילתא דבמ"מ אלא צריך שיהיה לו חשיבות לחם וחיוב חלה וחימוץ ועיי' תוס' עירובין למ"ד ע"א וכל הני מיני' לית להו הך חשיבות משא"כ אורז דתנן במתני' דחלה העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה וחייבי' על חמוצו כרת ומפרש בירושלמי הטעם משום חטין גוררי' האורז לעשות לחם חמץ ונהי דלא קיי"ל כריב"נ דאורז מחמיץ מ"מ ע"י תערובת חטין מחמיץ ודוקא אורז יש להם טבע זו ולא שארי מיני קטניו' והאריך בשיטה זו הרא"ש בשם רמב"ן סוף הלכ' חלה ורמז עליו מג"א סי' ר"ח סקט"ו וכן משמע סתימת דעת המחבר סי' תנ"ג סעיף ב' ואף שמג"א כ' שם לחומרא שלא יי"ח מצה אלא ביש בו כזית בכא"פ ע"ש ולענין זה ודאי לאו דוקא אורז אלא כל המיני' שוים וכמשמעות פשטות ש"ס דילן בזבחי' ע"ח ע"ש אבל לכאורה משמע דדעת המחבר כהרמב"ן הנ"ל דמשוה ש"ס דילן עם הירושלמי דוקא אורז ומשום גרירה ולא בעי' כא"פ דחטין גוררי' האורז לעשות לחם גמור והשתא י"ל כיון שיש לאורז כח חימוץ כל שהוא שאלו היה מערבי' חטין הי' הוא עצמו מתחמץ ונעשה לחם משו"ה גם שהוא בפ"ע ראוי לברך עליו במ"מ משא"כ שארי מינים אפילו זיינין וקבעינן סעודה עליה' כיון שבשום אופן אינם באין לידי חימוץ אין מברכין עליהם במ"מ ואם כן אין לספק אלא אם מברכי' על פת ותבשיל העשוי מקמח של טירקשין ווייץ שנ"ב או בפה"א:

399

ת׳אומר אני עני אין כאן ספק אלא זה פשוט לי יותר מביעא בכותחא דברכתו שנ"ב דהרי מבואר בש"ס דברכות ל"ו ע"א דהוי בעי למימר אפילו בפת אורז ודוחן שנ"ב ונהי דלא קיי"ל כוותי' באורז והיינו מטעם גרירה שכתבתי לעי' מ"מ בדוחן קיי"ל כוותי' ופשיטא דהני טירקשע ווייץ לא עדיפא מאורז שיש כמה מדינות גדולות באיי הים שכל מאכלם פת אורז והכי איתא בפסחים נ"א ע"א וכאשר שמענו ונדעם ואפ"ה אי לאו דגרירי הוה מברכין עליו שנ"ב וסתמא דתלמודא דברכו' דלא הוה ס"ל טעמא דגרירא מברך באמת שנ"ב א"כ מכ"ש הני טירקשע ווייץ אי לית להו מעליותא דגרירא שלא יברכו על פת ותבשיל מקמחם אלא שנ"ב והנה תר"י כ' טעם דעל פת מיני קטניות מברכין שנ"ב אע"ג דאישתני למעליותא כ' ב' טעמי' חדא עכ"פ אין הפרי ניכר ולא שייך לברך בורא פרי שאין כאן פרי ולזה הטעם ה"ה נידן שלפנינו אלא שכ' עוד טעם אחר וז"ל ואפשר לומר מפני שהנאתו ואכילתו כל השנה הוא כשהוא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מברכה שלו עכ"ל והטעם זה השני לפע"ד צריכא רבא דאל"ה תיקשי מבשמי' כתושי' שמברכי' עליהם ברכתם אע"ג שאין הפרי ניכר אע"כ הטעם משו' דהני לית בהו דרך אכילה והנאה אלא ע"י כתישה והיינו פרי שלהם משא"כ קטני' שדרך לאכלם מבושלים בלי מיעוך ע"כ כשנתמעכו או יטחנו נשתנו ברכתם לגרוע וסברא זו רמיזא במג"א סי' ר"ב סקי"ח יע"ש ואם כן לפ"ז י"ל בנידון שלפנינו דהני גרגרי טירקשע ווייץ אין אכילת אדם אלא בשיטחנו וזה עיקר פריין י"ל שמברך בפה"א ומ"מ לא נ"ל דלאו אדעתא דהכי נטעו אלא לעופות ופיטום אוזות לאוכלן כמות שהן וע"ד הדוחק שבני אדם אוכלין אותם ואע"ג שאינם נאכלין לאדם אלא ניטחני' וכתושים מ"מ אין זה עיקר פריין ואין לברך אלא שנ"ב לפע"ד:

400

ת״אאך כל זה אם הוא פשוט שהוא מין קטניות ממש אך אני מסופק בדבר הרבה כי אף על פי שהגאון חק יעקב סימן תנ"ג סמך על שמועתו ואין ספק שלא יאונה לצדיק כל עון ואיננו מין דגן מחמשת המינים שיתחייב על חמוצו וכן אנו מורי' בפסח וליתר שאת הנה שלוח אליו מעשי אצבעותי העתק מתשובה א' שהשבתי לשואל בזה שנח קע"ו לפ"ק לענין חמץ מ"מ היינו בודאי שאיננו מין דגן אבל אפשר שהוא מין אורז ולענין חימוץ בלי תערובת חיטין אין נפקותא בין אורז לשארי מיני' קטני' לכן לא דקדק הגאון ח"י בשמועתו אבל לענין ברכה אפשר שהוא מין אורז הנגרר ע"י החטין וברכתו במ"מ וספק זה נולד לי על ידי מה שראיתי בתשובת מהר"ם לובלין סימן ע"ח שטיטרקי מין אורז הוא ואם טיטרקי הוא היידען יהי' מין אורז כ"ש וק"ו טירקשע ווייץ שנודע לי עפ"י חקירה מטבעי אחד שהרבה כח חימוץ יש בהך טירקשע ווייץ אפילו מן האורז ונהי לכח ה' מיני דגן לא הגיע ואין חמוצו אלא סירחון מ"מ אם האורז נגררי' ע"י החטין ונאמר שאפילו הטיטרקי שקורין היידען נגררי' א"כ ק"ו לטירקשע ווייץ שאם יתערב בקמחו קמח חטים בנ"ט יגררוהו להחמיץ וממילא כשאין בו תערובו' מברכי' על הפת ותבשיל הנ"ל במ"מ כמו אורז אע"ג דהאורז אדעתי' דהכי נטעי' והכא עיקרו למאכל עופות כמ"ש לעיל ז"א אלא לענין לברך בפה"א שאין זה עיקר הפרי אבל לענין במ"מ אין לחלק בזה וראי' ברורה משבולת שועל ויען כי אין בידינו דבר ברור ואין דעתינו מכרעת אפילו כדעת הנמלה לא יאכלנו אלא בתוך הסעודה לא אותו הטירקשע ווייץ ולא הטיטרקי עד יבוא מי שדעתו רחבה מדעתינו ויעמיד הדבר על בריו ותל"מ ואחתום בכל חותמי ברכות פ"ב יום ג' ג' טבת תקפ"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

401

ת״בזית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמו מורינו רב חכם שבתי אלחנן רישי' דעמי' מדברנא דאומתי' בק"ק טריעסט יע"א:

402

ת״גיקרת מכתבו הגיעני תכריך כתבים פלפולא דאורייתא נידון שפאר רום מעלתו עלה מן הים לשלום ולעיתותי ערב יקירי קהלתו מכבדי התורה נאספו אל עמק הברכה והוליכוהו למקום קודש בהכ"נ בשירים ותופים ובאורים כבדו ה' והללוהו על בוא רבם לשלום והוא הרב ני' הי' מתכוון נגד המברכי' לברך ברכת הגומל כדין עולה מן הים ועל זה נתעורר שכנגדו החלוק עליו ה"ה חכם מופלא יצחק גויטאן נ"י ואמר שאין לברך ברכת גומל בלילה כי נתקן במקום זבח תודה כמ"ש הרא"ש ר"פ הרואה ותודה אינו אלא ביום ועוד שכ' תוס' שם נ"ד ע"ב שהמנהג לברך כשעולה לתורה ופאר רום מכ"ת פרץ גדר המנהג ואגב רותחי' אמר כי כן פרץ גדר מנהג בסידור גט שצירף בן אחותו עמו לדיין ושמעלתו רגיל להקל במנהגי ישראל ופאר"מ החזיק בעד עצמו עם סיועת הרב המאה"ג מו"ה מאיר ליבש מלבון נ"י שיפה עשה שמותר לברך בלילה ברכת הגומל וע"ד כי נקל בעיניו מנהגי ישראל חלילה לא במנהגי' המיוסדי' על אדני פז כ"א מנהגי הדיוטו' כגון האי דסידור גט עם צירוף בן אחותו והתנצל בזה וביקש ממני לחות דעחי גם אני:

403

ת״דאומר אני מה שבירך ברכת הודאה בלילה ההיא להוראת שעה יפה עשה כאשר אבאר אי"ה אך מה שצירף בן אחותו לישיבת דייני' בסידור גט שגגה גדולה יצאה מלפני השליט ועל זה היה ראוי' להרעיש עולמות ולא על ברכת הודאה ומזה ידין איך לא ידין לעצמו לפשוט יד במנהגי ישראל כי אותם שהוא חושב מנהג בורות הם בארות חצובים ממקור מים חיים נוזלים מן לבנון ויבואר הכל אי"ה ואוזן שומעת מילין יבחן וחיך אוכל יטעם:

404

ת״הגרסי' ר"פ הרואה אר"י א"ר ד' צריכי' להודות וכו' והרגיש רבנו האי שמשונה סדר הש"ס מסידור הקרא מ"מ ראית שהש"ס סידר ב' שהן ד' ב' הם שהאדם עצמו מרצונו מכניס עצמו בסכנה א' מהם ים מכניס עצמו לסכנה בידי שמים כי אם לא שלחו עליו משמים רוח סועה וסערה אין כאן סכנה על הרוב הא חדא וזאת שנית שמכניס עצמו בסכנת מדבר שהוא סכנת בעלי חיי' ארי וגנבי או רעבון וצימאון אין מים ואיננו משמים שהן ד' שהסכנה באה מאליו א' משמים היינו חולה ב' גירוי אויבים היינו חיבוש והרי מסודרי' בסידור נכון בש"ס:

405

ת״ואמנם דהע"ה סידרום ברה"ק בסידור אחר ואנחנו לא נדע וסידר יורדי הים לבסוף ואחר ג' ראשונים סיים ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה נראה היינו בשעת זבחי תודה אומרי' שירה על הנסכים מזמור לתודה ואז גם הבעלי' אומרי' שום שבח מעין המאורע אגב אעורר כי לכאורה ממזמור לתודה מוכח דאמרי' שירה על נדבת יחיד תודה נדבה היא אלא דגילה לן ברה"ק שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה אבל נדבה היא וא"כ מוכח דאומרי' על נדבת קרבן יחיד כהרמב"ם פ"ב ממעה"ק הלכ' ב' דלא כהתוס' ר"ה למ"ד ע"ב סוף הדיבור ואם יאמרו תוס' דקאי אתודת ציבור כמו הביאו לי פר הודאה במס' תענית כ"ג א"כ ק' תפשוט איבעי' דעירכין י"ב ע"ב אי נדבת ציבור טעון שירה או לא:

406

ת״זנחזור לענינינו אחר ג' אלו סיים ויזבחו זבחי תודה דראוי' לנדור עליהם זבח תודה שוב מתחיל מהולכי מדבריו' ומסיים וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו משמע מזה דיורדי הים שהוא עצמו הכניס עצמו אל הסכנה וגם נמסר לדין שמים כי רבים רחמיו ולא בידי בעלי חיי' ע"כ אינו חייב בקרבן אלא לרומם בקהל עם ותרי רבנן נמצא לפ"ז תלת קמייתא יזבחו זבח תודה ולא צריכי קהל עם ומושב זקנים ויורדי הים סגי להו בהודאה בציבור ותרי רבנן:

407

ת״חובזה יתישב לן לשון הרא"ש דכ' דתקנו הודאה במקום קרבן תודה וקשה מי תיקן את רוח ה' הלא ברה"ק נאמר וירוממוהו בקהל עם וה"ל דברי קבלה ולא תקנת חז"ל ולהנ"ל א"ש גבי יורדי הים הוה מדברי קבלה אבל אינך תלתא לא כתי' גביהו וירוממוהו בקהל עם אלא משחרב בהמ"ק בעו"ה ובטל תודה תקנו חז"ל דעכ"פ יתפסו הטוב במיעוטו וירוממוהו בקהל עם ומ"ש הרא"ש במקום תודה אין הכוונה שיהיה זה כאלו הקריב קרבן באופן שנאמר שצריך דוקא ביום כמו קרבן ביום לא עלה זה על דעת אלא במקום שהיה מקריבי' ולא הי' צריכי' לקהל עם ע"כ עכ"פ נעשה מאי דאפשר לרוממו באפי עשרה ותרי רבנן:

408

ת״טוהנה לפי נוסחו' תוס' שלפנינו דאזלי' לחומרא דבעי' תרוויי' קהל עם וגם מושב זקנים לאפוקי מהטור שכ' דאזלי' לקולא ובמאי דפליגו יפה כ' באלי' רבה סי' רי"ט סק"ה:

409

ת״יולכאורה התוס' ס"ל שחיוב עשרה הוא מעיקר הדין ומעכב ע"כ אזלי' בספיקו לחומרא בדברי קבלה וטור לטעמי' דס"ל מדאמר אביי צריך לאודוי משמע לכתחלה ואינו מעכב בדיעבד ואם כן איננו מעיקר המצוה אלא נוי והידור מצוה ואזלי' בספיקו לקולא ומה שהקשה בא"ר דהטו' סתר עצמו דפסק בטי"ד שעטנז ג"ץ מעכב בדיעבד והתם נמי אמרי' צריך לזיין שעטנז ג"ץ נ"ל שאני הכא מדנקיט אביי אמר צריך לאודוי' קמי עשרה והנה צריך הוא לשון הקודש ולאודוי' קמי עשרה הוא לשון תרגום והל"ל בעי' לאודוי' ולא צריך וע"כ משום דבעי משמע טפי עיכוב מלשון צריך עיי' תוס' גיטין ד' ע"ב כנ"ל כוונת הטור מ"מ תוס' ס"ל מעכב בדיעבד ולכן אזלי' לחומרא:

410

תי״אובזה נ"ל המשך תוס' מאי דמייתי ראיה ממנהגא להמתין עד קריאת התורה והוא כי הנה הרדב"ז בתשו' וכן חכם צבי סימן ק"ו העלו דזריזין מקדימין למצו' עדיף טפי מלהמתין עד שיעשה מצוה מן המובחר ע"ש וא"כ ק' לכאורה מ"ט הנהיגו להמתין עד יום קריאת התורה משו' כנופי' דבי עשרה ולא נימא זריזין מקדימין למצוה אע"כ בי עשרה הוא עיקר הדין ולא רק הידור מצוה ואם כן ממילא ספיקא לחומרא וכנ"ל מסתמא בקריאת התורה איכא תרי דמסברי לה ומסביר וסגי בהכי:

411

תי״בונ"ל דהומ"ל עוד טעם אחר להמתין עד קריאת התורה משום דעלי' לתורה הוה במקום הקרבת קרבן כמ"ש מג"א סי' רפ"ב גבי חיוב יולדת דהוה במקום קרבן יולדת אע"ג דאין קורין לפניו פ' יולדת וה"נ הוה עלי' לתורה במקום זבח תודה ויקוים ויזבחו זבחי תודה וסמיך לו ויספרו מעשיו ברנה היינו ברכת הגומל והא דלא כ' הך טעמא הוא לשני פנים אחד כיון דאין זה מעיקר הדין רק להידור מצוה והי' זריזין ומקדימין דוחה זה משא"כ משום כינופי' עשרה זה הוא מעיקר הדין וכנ"ל ועוד לפמ"ש לעיל תינח בהני תלתא דבעי זבח תודה משא"כ יורדי הים דלא בעי זבח תודה לא הי' טעם להמתין עד קריאת התורה משו"ה יהבי טעמא משום כנופי' דעשרה דשייך בכל ד' הצריכי' להודות כנלע"ד נכון בעזה"י:

412

תי״גוהרמב"ם פ"י מהל' תפלה כ' כיצד מודה וכיצד מברך עומד ביניהם ומברך ברוך וכו' ותמה בכ"מ ובב"י מנ"ל דצריך לעמוד ונלאו כל חכמי לב ליישבו נדחק בב"ח. והנה לא נעלם מהגאונים דברי תוס' ר"פ שבועת העדו' דועמד שיש מעשה אחריו אין משמעתו עמידה ממש ע"ש אלא הכא ודאי משמעותי' עמידה ממש חדא דכתב ועומד ביניהם וזה משמע עמידה ממש ביניהם ולא קם ונתעורר ועוד מדקאמר כיצד מודה וכיצד מברך משמע דלא לבאר ב' איכיות איכו' המצב והיינו עומד ואיכות נוסח הברכה והיינו ברוך הגומל וכו' ע"כ נתקשו בו מנ"ל הא ומי שאמר דומה לקרבן תודה משתבש כמו שכבר כתבתי אבל תמי' נשגבה בעיני איך נעלם מהגאונים דברי רמב"ם עצמו בהל' מגלה דתנן פ' הקורא המגלה עומד ויושב והוסיף רמב"ם אבל לא יקרא יושב בציבור לכתחלה מפני כבוד הציבור ופסקו טור וש"ע רסי' תר"ץ וע"ש ט"ז. והגאון מו"ה אלי' ווילנא בביאורו הראה מקומו בירושלמי שם וצריך ביאור קצת ואין כאן מקומו מ"מ ס"ל לרמב"ם כל שצריך ציבור בעי' עמידה לכתחלה מפני כבוד הציבור ולא דמי למזמן בעשר' נברך אלקינו בהסיב' וישיב' התם עיקר מצוה כך הוא אבל זולת זה כל שהוא בי עשרה צריך עמידה ואין כאן זכר לקרבן תודה:

413

תי״דובאלי' רבה כתב דבעי מעומד משום דנקרא הלל והלל בעי' מעומד כדכתב ב"י ובש"ע סס"י תכ"ב והנה אעפ"י שאין זה טעמו של הרמב"ם כמ"ש לעיל מ"מ אפשר דאיתא נמי להאי מלתא וא"כ צריך נמי להיות ביום דהלל משמע דוקא ביום ספ"ק דמגלה מדכתי' ממזרח שמש עד מבואו וזה היום עשה ה' ע"ש אלא דצריך יישוב הלל דליל פסח דמה שאומרי' מיושב כבר כ' ב"י סס"י תכ"ב אבל אי נימא דלילה לאו זמן הלל הוא א"כ תיקשי מליל פסח וצ"ל דוקא הלל שקורין בכל י"ט ויום גאולה שתיקנו לומר לכשיגאלו כדאי' בפסחי' קי"ז ע"א בהאי אמרי' ממזרח שמש עד מבואו ולא בלילה כי כך תיקנו אבל בליל פסח שהיא שעת הנס ממש על זה נאמר השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ועיי' היטב לשון רש"י פסחים צ"ה ע"ב ד"ה ליל וכו' ע"ש א"כ לפ"ז מכ"ש וק"ו העולה מן הים וכיוצא בו שהוא שעת ניסא ממש פשיטא שיאמר אפילו בלילה לומר דנוהגים להמתין עד קריאת התורה ונפקא מיניה נמי במקום שקורין בתורה בליל שמחת תורה כמ"ש רמ"א בא"ח סי' תרס"ט יכול לברך הגומל:

414

תי״הויש לעיין אי איתא לדברי אלי' רבה הנ"ל א"כ איך קורין המגלה עומד ויושב הא מגלה קריאתה זו הלילה עפ"ק דמגלה ועירכין יו"ד ע"ב ותהוי כהלל בעמידה דוקא. הנה תלי"ת בררנו הסוגי' עם הפוסקים על בוריין והיוצא מזה שאין הגומל במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום וא"נ יהי' במקום זבח מ"מ היינו אינך תלתא אבל ביורדי הים לא כתיב זבח וא"נ יהיבנא להו כל טענותיהו מ"מ כיון דודאי בדיעבד יי"ח בלילה א"כ הכא אפילו לכתחלה הי' חוב גמור על הרב החכם לברך בלילה כי הציבור נתאספו לכבוד ה' ותורתו ואמרו שירות ותשבחו' על הצלת רבם וא"א שלא יהי' בכל הני שירות הזכר' שם ומלכות וא"א שלא יענה הרב אמן על כל הני ברכות ותשבחות וא"כ הי' נפטר מלומר בעצמו ברכת הגומל דלא גרע מבריך רחמנא דיהביך לן וכו' ע"כ יש לו להקדים לברך בעצמו ושלא להפסיד ברכתו ועוד לאו אורח ארעא לשמוע כל הני שבחו' ושמחות על ביאתו והוא ישתוק וימתין עד זמן קריאת התורה ועוד ברב עם הדרת מלך והי' כאן כנופי' ורבנן בלי ספק:

415

תי״וע"כ מעידני עלי אי בדידי הוה עובדא גם אני הייתי מברך בלילה ההוא אך להיותי זוחל ורועד מאוד שלא להתיר בפרהסי' דבר התמוה לרבי' ועיין בש"ך י"ד סימן רמ"ב ובפרט במידי דמנהגא שלא לזלזל ח"ו במנהגי ישראל אפילו כל שהוא ע"כ הייתי מברך ברבים ואומר דעו נא רבותי כי מה שאני עושה היום הוראת שעה היא ומטעם כך וכך ומכ"ת החכם נ"י לא נזהר בזה אבל זולת זה אין לתופסו בזה כלל ויצא נקי בדינו יפה דן יפה הורה:

416

תי״זאיך מה שצירף עמו בן אחותו לסידר גט ושחק ורגז על המנהג שלוקחי' ג' דייני' כשרים תמהתי מה חשב מעלתו ממי נשתרבב זה המנהג הלא מכ"ת בעצמו הזכיר בתשובתו דמימי חכמי התלמוד הנהיגו למנות גברא רבא דממוני אגיטין וכדאי' בגיטין ה' ע"ב והנה הני רבנים מסדרי גיטין נשתבשו וצירפו עמהם ב' דייני' וכך הוא בעיניו כל הרבני' שבשני' הללו ולו ניתן ארש אה' ידידי במכ"ת שגגת תלמוד היא באור זרוע הגדול שהוא רבנו יצחק מוינא פוסל גט בלילה מפני שהוא דין ופסול בלילה אלא שהב"י סי' קכ"ד תמה על זה כי לא ראה דבריו בפנים ומ"מ פסקו רמ"א בש"ע סס"י קכ"ג וע"ש בחלקת מחוקק ס"ק י"ג י"ד ואמנם מהר"ם בן חביב בספר גט פשוט שם האריך מאוד ותשו' הרא"מ ח"ב סימן ל"ה מייתי דברי א"ז כהווייתו לפסול והרבה בעלי תשו' שם פסלו אפילו בדיעבד וקאמר א"ז מ"מ ג' לא בעי משום דקיי"ל כר' אחי א' שדן דינו דין וכתב עליו הגט פשוט א"כ אנן לא קיי"ל כר' אחי אם כן גט פסולים בלי ג' והאריך שם מאוד ולא העלה דבר ברור ואחריו קם ונתעודד גאון עוז נודע ביהודא תנינא ח"א סי' קל"ד פסק לחלוטי' גט שניתן בפני ג' וא' מהם קרוב שהגט ספק פסול ונסתייעא גם מלשון רש"י ריש סנהדרין המיאונין והחליצה בשלשה פירש"י כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וס"ל מיאון כעין גט דאורייתא ש"מ ס"ל כא"ז דגט בעי' ג' כשרי' מן התורה ונדחק שם לתרץ כל הסוגיות המתנגדי' לזה:

417

תי״חואני עני בתשובתי דחיתי ראיותיו והעליתי לפע"ד סידור הגט עצמו לא בעי' ג' אך מה שאחר כתיבת הגט טרם הנתינה שחוקר הרב ושואל להסופר ולהעדי' השאלו' האמורו' בסדר הגט מסי' ס"ז ואילך זהו קבלת עדות ובעי שלשה מן התורה והנה לפי מה שנוהגי' עכשיו שגונזי' הגט אצל הרב המסדר רק שנותנים להאשה כ' פטורי' שנתגרשה כדת מו"י כתב ט"ז ומביאו בית שמואל סימן קמ"ב סק"ז כיון שאותו כתב בא להתיר אשה המוחזקת באשת איש ע"כ לא יועיל חתימת עדי' דה"ל מפי כתבם אלא דוקא מעשה ב"ד שלשה דייני' (שזה כשר אפילו מפי כתבם כמ"ש תוס' ב"ב מ' ע"א) ואם כן אם אין הב"ד חוקרים ודורשי' הסופר והעדים איך יעידו שנתגרשה כדת מו"י ע"כ צריך להיות ג' דייני' כשרי' לכל הפחות משעת חקירת העדים ואילך:

418

תי״טידענא פאר רום מכ"ת שלא ילעג עוד על מנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו כי ממקור מים חיים הם נובעי' ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסי' ומנהגנו צריך בדיקה אחריו כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרי' לא יספיק לא יתן לחטוא את בשרו ויפה כ' פר"מ על שכנגדו שהביא מכתבי האר"י וכ' עליו פר"מ עם נעלמים לא אבוא יפה דיבר וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקו' חייב משום זורע כלאים פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע ולעומת זה המערב ספרי הגיון עם דברי תורה עובר על חורש שור וחמור יחדיו ואם הוא מנהיג ישראל מנהיג בכלאים (ועיין בשו"ת חת"ס סופר חלק יו"ד סי' קצ"א שכ' להוכיח דמברכין אף על מנהג גרוע ביותר):

419

ת״כויעיי' מר ברמ"א סימן תר"ץ ומג"א סקכ"ב כמה גדול כח המנהג שאנו מברכים בליל ב' של פסח אקב"ו על אכילת מרור ובי"ט ראשון הוא רק דרבנן ועוד שאנו סותרי' עצמנו שהרי מברכי' על ספירת עומר והכל שלא לזלזל במנהג אבותינו בידינו ותמי' על תוס' סוכה מ"ד ע"ב שלא הביאו זה. אקוה לה' שישמע ויקבל דברי אלו ויהי' ה' עמו שהלכה כמותו ויצליח וישפיל כחפצו וחפץ א"נ לעבד ה'. פ"ב כאור בוקר ליום ה' כ"ת שבט תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

420

תכ״אשלום לתלמידי הותיק האברך מה"ו וואלף כהן נ"י:

421

תכ״בועל דברי מכתבך פלפול ארוך שאינו נוגע לדינא הל' למעשה לשעת' לא אוכל ליקח מועד לעיין ולהשיב מפני טרדות רבות להשיב לנצרכי' הלכה למעשה אך מ"ש מ"ט לא מברכין על מ"ע של כתיבת ס"ת לרמב"ם ולרוב הפוסקים דאפי' בזה"ז שאין עסקינו אלא בש"ס ופוסקים מ"מ מ"ע לכתוב ס"ת שהכתיבה בעצמה מ"ע אעפ"י שאינו צריך ללמוד מתוכו ודלא כהרא"ש דנמצא להרמב"ם עשייתה היא גמר מצותו ואמאי לא יברך אלו דבריך יפה הרגשת:

422

תכ״גומה שהשיב לך רב א' הטעם שלא תקנו ברכה משום עשיית המצוה נמשך זמן רב ואתה דחית תשובה זו דהרי כמה מצות נמשכים ואפילו ספירת זבה הי' מברכי' עלי' לולי שמא תראה ותסתור אע"פ שימי' נמשכי' הנה לכאורה ה"ה נמי היית יכול להשיב מברכת ספירת עומר שהמצוה נמשכת מ"ט יום ומברכי' עלי' ואם חשיב התם כל יום מצוה בפ"ע הוא ונגמר לשעתו משו"ה מברכי' א"כ ה"נ בזבה אי הי' מקיים מ"ע של וספרה לה הי' כל יום ויום מצוה בפ"ע מיהו מ"ש ממעקה דמברך אעפ"י שיש לו משך זמן יפה כתבת וכן בכתיבת תפילין לולי דעשיית' אינו גמר מצוה היינו מברכי' לעשות תפילין כמבואר פ' התכלת:

423

תכ״דומ"מ אומר אני לקיים דברי הרב המשיב שי' ולהבי' ראיה לדבריו מברכת להכניסו בבריתו של א"א ע"ה שאין אנו מברכי' עובר לעשייתן קודם המילה כיון שיש בה משך זמן וחיישי' שמא יארע קלקלה במילה ויתקלקל ויניחנו וילך לו ע"כ מברכי' בין מילה לפריעה ועיי' ברא"ש ס"פ ר"א דמילה ובב"י וה"נ בתחלת כתיבת ס"ת לא מצי לברך ובתפילין אמרי' לעשות תפילין אחר שכבר נכתבי' כהלכתם והוא עוסק בגמרן ותפירתן אז הי' צריך לברך לעשות תפילין ולא לכתוב רק לעשות תפילין כעין שמברכין במזוזה לקבוע מזוזה ה"נ הי' לברך לעשות לולי שאין העשי' גמר מצוה ובמעקה באמת אינו מברך אלא במכוש אחרון בשעה שסותם הפרצה האחרונה שלא יפול הנופל ממנו דקודם לזה איננו מעקה וזה פשוט בעיני:

424

תכ״הנמצא לפ"ז בתחילת הכתיבה בודאי א"א לברך בשום אופן ובסמוך לגומרו מי לימא שאינו חסר אות א' שאינו יוצא י"ח עד אחר הג"ה הנכונה ואז כשיהיה נגמר ההג"ה ואגלי מילתא שהוא ס"ת כשר איגלי מילתא שכבר קיים המ"ע משעה שתיקן הטעות האחרון שמצא וכבר עברה לי' מצותו ועל מה יברך עתה דכיון דאידחי אידחי ועיי' מג"א סי' קנ"ח סקי"ו כנ"ל ליישב דברי הרב נ"י:

425

תכ״ואבל מ"מ לא נ"ל זה דעכ"פ יכתוב עד לעיני כל ישראל ושם ימתין ויגיה כל הספר ואח"כ יברך ויכתוב לעיני כל ישראל דאז הוא הא דמקיים מ"ע מתחיל וגומר אבל לע"ד אין קושי' זו צריכה לפנים כי אלו הי' חז"ל בקיאין בחסרות ויתירות היו מתקנים ברכה לס"ת אבל יען שהם עצמם לא היו בקיאי' כמבואר בקידושין למ"ד ע"א דאפילו בפסוקי לא בקיאין ועוד איכא כמה פעמים דהמסור' פליג אהש"ס וכותבי' כהמסורו' ולהש"ס פסול הס"ת ותימא איכא במס' נדה ל"ג ע"א ובתו' ד"ה והנושא כתי' חסר וי"ו יע"ש דלדינא קיי"ל כהש"ס ולענין כתי' ס"ת כתבי' מלא בוי"ו ואע"ג דמהר"ם לונזאני בספר אור תורה נדחק ליישב מ"מ דוחק הוא ועוד ממעבירם לא תי' כלום וכהאי גוני טובא וכיון שכן וקיי"ל ס"ת שחסר אות א' לא נקרא ס"ת כמבואר מלשון הש"ס פ' הקומץ אפשר ס"ת חסר אות א' וכו' א"כ ממילא א"א לברך בשום אופן כנלע"ד:

426

תכ״זדאתי שנית קהל שלא הי' לה' ס"ת וניתן לה' ס"ת מנדיב לב אחד אם יברכו הציבור הטוב והמטיב על אותה הנתינה כדקיי"ל בש"ע או"ח סי' רכ"ג סעי' ה' בשארי מתנו' שהוא טובה לנותן ולמקבל:

427

תכ״חאי לא נתנה במתנה אלא ע"ד שאלה כרוב נותני ס"ת לבה"כ אין כאן מקום שאלה דפשיטא דלא יברכו על שאלה ואך אי נתנו במתנה להק"ק ועדיין אי לא נשאר לו ס"ת אחר כבר כ' הגאון בני יונה דלדעת הפוסקים דע"י שנותן ס"ת שלו לחלוטי' לציבור הפקיע מעצמו מ"ע של תורה ומחוייב לכתוב לו ס"ת אחר וממש ביטל מ"ע שהי' מוחזק בה עד עתה א"כ אין כאן טוב לדידי' ועכ"פ לית כאן ברכת הטוב והמטיב אך הספק שיברכו הציבור שהחיינו וכן אם להיחיד עוד ס"ת אחר ונתן זה במתנה להציבור בזה יש להסתפק אי יברכו הטוב והמטיב:

428

תכ״טהנה בספר הלקט חלק ב' קע"ט ז"ל קהל שבנו או שקנו בה"כנ אם מברכי'. תשובה יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב עכ"ל ולא הביא שום סברא וראיי' כדרכו ז"ל. ובס' מחזיק ברכה כ' שמדבריו משמע דעכ"פ שהחיינו לא יברכו ולפע"ד כיון דכ' מג"א סי' רכ"ג סק"ה דאין לברך על קניית ספרים דמצות לאו ליהנות ניתנו ונראה דברכת רמ"מ דס"ל שם דמברך לאו על המצוה אלא על הקנין דלא גרע מכלי חדש וכן מורה לשון רמב"ם פי"א הלכה י"א דמצוה הבאה מזמן לזמן או שיש בה קנין כגון הקונה תפילין וכו' או מעקה וכו' הרי אתי עלה מטעם קנין וא"כ י"ל דוקא יחיד החונה ס"ת או אפילו ציבור שבנו בה"כ דה"ל קנין חשוב ולאו כל יומא מתרחיש אבל ס"ת של ציבור אע"ג דעניים הם מ"מ לא יגיע לכל א' על חלקו מנה חשובה שראוי' לברך על הקנין ואי משום מצוה הא לאו ליהנו' ניתנו ולא יהא אלא ספק מ"מ ספק ברכות להקל ולא יברכו הכ"ד הכותב בחפזי משה"ק סופר מפפד"מ:

429

ת״לשלום וכ"ט לרב טב ה"ה הגאון המופלא ומופלג ומפורסים כערוגת הבשם גן הדסים גל אגוזים ע"ה כש"ת מו"ה צבי הירש יחי' אב"ד ור"מ דק"ק זאלקווע יע"א:

430

תל״איקרתו הגיעני ושמחני בדברי תורתו המשמחים לב ע"ד האמור בירושלמי ר"פ כיצד מברכי' וז"ל ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חניותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונין ברכה מנין שנל המצות טעונות ברכה ר"ת ר"א בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך לוחו' האבן והתורה והמצות הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה עכ"ל ופי' המפרש מהר"א פולדא דבי חינונית' היינו מושב הדיינים וברך על מ"ע של בצדק תשפוט עמיתך והוקשה לפר"מ ני' אתשו' הרשב"א סי' י"ח וכן הוא אות באות בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' קפ"ט דאין לברך על עשיית משפט משום שמא לא יקבלו עליהם את הדין ע"ש וכי נעלם מהם הירושלמי הלז וניחא ליה לפר"מ דהרי דברי רשב"א צריכים ביאור שכ' שמא לא יקבלו עליהם את הדין ומה בכך הרי יורדים לנכסים ומוציאין ממנו בע"כ (מדכתי' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה) וצ"ל דס"ל לרשב"א דע"י הכפי' אין לברך דהוי קלקול וכמ"ש הראב"ד הביאו בכה"ג רס"י א' ורק על תחלת דין הי' לנו לברך וקיי"ל כל דבר שאין עשייתו גמר מצוה אין מברכין וזהו כוונת הרשב"א הנ"ל אין לברך על דין כי שמא לא יקבלו עליהם את הדין הבעלי דינים נמצא הי' זה התחלת הדין דבר שאין בו גמר מצוה עד שיכוף ועל הכפי' אין לברך דהוי קלקול זהו כוונת הרשב"א וא"כ לק"מ על רשב"א מהירושלמי דהירושלמי לטעמי' דס"ל מברכין על התחלת מצוה כגון לעשות סוכה ולולב אעפ"י שאינו גמר מצוה כמ"ש תוס' במנחות מ"ב ע"ב וא"כ לשיטתו ברכו בכניסותם לדין והרשב"א כ' עפ"י ש"ס דילן וא"ש אלו דברי פר"מ ושפתים יושק:

431

תל״בולולי דבריו נ"ל פי' אחר בכוונת רשב"א שמא לא יקבלו בעלי דינים את דעתו כי לכאורה אין לברך שצונו לשפוט בצדק כי שגיאות מי יבין וארשב"י דין תורה לא ידעתי נהי שעכ"פ אין לדיין אלא מה שעיני' רואות ועפ"י דעתו יורד לנכסיו ומשמת ומנדה על המסרב מ"מ אין לברך על זה אך אם יתרצו הבע"ד ברצונם הטוב הן לדין הן לטעות ומכ"ש ע"ד פשרה הרי קיים מ"ע של דין ושלום בעולם ועל זה אינו יכול לברך כי אולי לא יתדצו בטעיותיו ומטעם זה נ"ל שאין מברכי' על מינוי הדיינים שהוא מ"ע שופטים ושוטרים וגו' ונוהג בכל מקום ובכל זמן ועיי' רמב"ן ריש פ' שופטים אע"ג שאפשר שלא יבוא לפניהם דין לעולם מ"מ חיוב להיות שופטים ממונים וכמו שמברכין על בדיקת חמץ אפילו לא ימצא כי מחויב שיבדוק עכ"פ ימצא או לא ימצא וה"נ מתחייב להעמיד שופטי' ומ"ט אין מברכי' והטעם נ"ל האדם יראה לעינים ואולי השופטים שאנו ממנים אינם עפ"י דין תורה וחפץ ה' אולי איכא דעדיפי מינייהו ומשו"ה נ"ל אין מברכי' על כתיבת ס"ת אע"ג דהכתיבה הוא גמר מצותה משום דלא בקיאין בחסירות ויתרות ואפילו חכמי התלמוד לא הי' בקיאים ע"כ אין לברך כי ס"ת שחסר בו אות אחת אינו יי"ח בו כמש"א חז"ל פ' הקומץ אפשר ס"ת חסר אות א' ומשה אומר לקוח ספר התורה הזה ע"ש ש"מ לא נקרא ס"ת חסר אות אחת אפילו (וע' לעיל סי' נ"ב). גם פי' הירושלמי לא נ"ל כפי' מהרא"פ ז"ל דאי כדברי' שברך על שבתו כסאות למשפט א"כ מה צורך להביא ראי' שמברכי' על המצות ויליף לי' מתורה וכי עד כאן לא שמעינן שמברכי' על התפילין וציצית ומצה ומרור וסוכה ולולב ומשנה שלימה שנינו ברך על הפסח פטור של זבח אבל הנלע"ד שנכנס לחנותא היינו יום מושב סנהדרין לעיי' במילי דמתא ולתקן כל צרכי עירו כעין ששנינו ריש מ"ק וריש שקלים ובירושלמי דשקלים אלו הן צריכים ע"ש והרבה כיוצא בהם דשייכים בז"הז ובזמן האמוראים וס"ל לר' חגי ור' ירמי' כת"ק דסוכה מ"ו ע"א כשיש לפניו מצות הרבה מברך על המצות אלא התם מיירי שהמצות כבר לפניו והא דהירושלמי לא הי' המצות לפניו אלא מיד בבקר השכים כשנכנס לחנונותא להיות מוכן לכל המצות שיבואו לפניו היום הקדים ר' חגי וברך אקב"ו על המצות אע"ג שיבואו פסקי פיסקי ויש ביניהם הפסק בענינים אחרים וזה יש ללמוד כיון דכל ברכת המצות אנו למידין מהיקשא דתורה ומונה מה תורה מברך פ"א ביום על כל ענינים ועסקים שיעסוק בהם היום ואפילו מפסיק למלאכתו ועסקיו חוזר הוא לתורתו על סמך ברכה ראשונה ה"נ אותו היום שישבו על מנת לעסוק היום בצרכי רבים בירך פ"א על כל המצות שיבואו לפניו ועל זה מייתי ראי' מת"ת אעפ"י שקצר קצת בלשון הירושלמי מ"מ הבקי בדרך ש"ס ירושלמי יבין כי נמצא כן כמה פעמי' וזה נ"ל יותר מפירושו של מהרא"פ ז"ל מיהו אנן קיי"ל כר' יהודה שם בסוכה מ"ו ע"א שצריך לברך על כל מצוה בפ"ע:

432

תל״גתו כתב פר"מ אמ"ש רש"בא בתשו' הנ"ל כל מצוה שאינה נגמרת מבלי סיוע אדם אחר אינו מברך ומשו"ה אין מברכין על צדקה וכיוצא דאילו אמר המקבל לא בעינא לקבולי ליכא מצוה ע"ש ומייתי ראי' מהא דפ' נערה דאין עשה ולו תהי' לאשה דוחה ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא ליכא מצוה ע"ש והוקשה לפר"מ מברכת אירוסין דאי אמרה לא בעינא להתקדש לו ליכא מ"ע דהיא לא מיפקדה אפו"ר ואפ"ה מברכינן במ"כ לא דק בקו' זו דכוונת רשב"א כל מצוה שהיא לטובת חברו ואם ירצה חבירו שלא לקבל כאן טובה אין כאן מצוה משא"כ פ"ו שאינו לטובת האשה אלא חוב שהטיל עליו הקב"ה להמציא לו אשה שתינשא לו ואם לא ימצא הרי הוא חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה ובכל מ"ע אם יאנס ויעכבוהו גוים ולסטים או לא ימצא אתרוג ותפילין וכן כיוצא בזה אין זה בכלל דברי רשב"א וזה מבואר במתק לשונו של רמב"ם פי"א מברכות סוף הלכה ב' וכל מצוה שבין אדם למקום בין שהיא של חובה וכו' ע"ש בדברים קצרים הללו נכללו כל דברי רשב"א דמצוה שבין אדם לחבירו אין מברכין דאי אמר חברו לא בעינא אין כאן מצוה משא"כ בין אדם למקום אפילו צריך לזה חבירו מ"מ אפילו אמר לא בעינא לא נאמר שאין כאן מצוה אלא שנאנס ולא מצא מקום לקיים מצות וכן פ"ו מצוה שבין אדם למקום הוא ומברך עליו וזה פשוט וברור בעזה"י:

433

תל״דובעיקר נוסח' אקב"ו על העריות העמיק והרחיב פר"מ והנה הי' לנגד עיכיו דברי הרא"ש והר"ן ריש כתובות ח' ע"א והנלענ"ד דלא נצטוינו להדי' לישא אשה אלא לפרות ולרבות ומי שיש לו בנים מפנויה נמי מקיים מצות פ"ו אלא קרא כתי' ומלאה הארץ זמה נמצא אח נושא אחותו ויעיי' לשון הרמב"ם פט"ו מאי' ביאה הכ"ט נמצא מטעם זה א"א לפרות ולרבות מפנוי' דא"כ אח נושא אחותו ומרבה ממזרים ולדעת מי שאוסר הדיוט בפלגש דהוי נמי בעילת זנות מטעם הנ"ל דכיון שהיא מותרת לאחר סוף סוף איכא משום אח נושא את אחותו וא"כ ע"כ מצות פ"ו הוא שישא אשה האסורה לעלמא נמצא אקב"ו על העריות שלא ישא אח את אחותו היינו אקב"ו לישא אשה בחופה וקידושין וי"ל ע"ד חדוד קצת לשון והתיר לנו את הנשואות דהנה הרמב"ן בפ' עריות מייתי בשם הפשטנים שנותני' טעם לאיסור עריות שלא יהי' רגיל אצלה כתרנגולת וירבה בתשמיש והרמב"ן דחה דבריהם א"כ איך התיר לישא אשה ע"י חופה וקדושין אע"כ עריות חק מחקי התורה הוא ע"ש והשתא לפי טעם הפשטנים לא שייך מ"ש לעיל דמשו"ה א"א בפנוי' משום דא"כ אח ישא אחותו דמה בכך כיון שאינם מכירים זא"ז ואינם רגילים זע"ז ליכא משום ערוה וממילא לא שייך נוסח הברכה אקב"ו על העריות אבל ממה שהתיר לנו הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין אעפ"י שרגילים זה אצל זו ש"מ עריות חק היא שפיר שייך חשש אח ישא אחותו ויוצדק נוסח ברכה אקב"ו על העריות לכך מסיים והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין:

434

תל״האבל צלע"ג על הגאוני' שתמהו על נוסח וצונו על העריות מאי קושיין הא עריות לשון דבוק וחיבור מער איש ולויות ומה שרגילין להגות בלשונינו ע"ז וגילוי עריות ר"ל עריות האסורי' פי' אותו דביקות ומער איש שאסרה לנו תורה ואסרה לא תגלה ערותה מקום דביקות של אותה אשה אבל אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות על הדביקות של היתר ושל מצוה והיינו בעילת מצוה או מער איש ולויות של מצוה ועל זה נצטוינו ולק"מ (ועיין בסימן שאחר זה יישוב לזה):

435

תל״וומה שהרגיש פר"מ על טו"ז י"ד סי' א' שכ' ברכת שחיט' הוא על אי' אמה"ח כמו אקב"ו על העריות שנעלם ממנו דברי כל הראשוני' הנ"ל שאין מברכין על השלילה אלא על החיוב גם בעיני יפלא וקצת י"ל ע"ד הנ"ל כשם שמברכי' על שלילות העריות דעי"ז נפיק מיני' חיוב לקדש את האשה ולישא וה"נ ע"י שנצטווינו לאכול בשר בי"ט וכן בשר קדשים ונצטויונו על אמה"ח ממילא צריך לשחוט ועיי' רמב"ן פ' בראשית בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' שמסיים שם וז"ל וזה טעם השחיטה ומ"ש צער בע"ח דאורייתא וזו ברכתינו אשר נברך אקב"ו על השחיטה וכו' עכ"ל נראה מדבריו אחר שהרשה ית' לנו לאכול בשר בעלי חיים רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם ע"כ צוה לשחוט מן הצוואר ומברכי' אקב"ו על השחיטה כאלו נאמר אשר קב"ו לרחם על הבריות: שיל"ת פ"ב יום ד' א' דר"ח חשון קצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

436

תל״זנפשו היפה בשאלתו ע"ד מנהג מקומו שהכלות כשטובלת טבילה ראשונה להכן לבעילת מצוה מברכת שהחיינו אי אריך או לא אריך:

437

תל״חבמהרי"ק שרש קכ"ח ענף ב' כ' שצריך ישוב המנהג שלא לברך שהחיינו על קידושי אשה ונישואי' והניח דבר בלא טעם ובשמלה חדשה סי' כ"ח כ' הטעם כמ"ש אבודרהם כל מצוה דתלוי בדעת אחרים אין מברכי' וה"נ אולי לא יאבו ויתבטלו הקידושי' והנישואי' ולא נלע"ד דע"כ לא פליגי רמב"ם וראב"ד פ"ג מאישו' אלא דלרמב"ם מברך אקב"ו על העריו' קודם אירוסי' וראב"ד חייש שמא יחזרו בהן ע"כ יברכו אח"כ ומייתי ראי' מברכ' להכניסו שמברך האב אחר חתוך הערלה שמא יפרוש המוהל ולא ימול אבל עכ"פ מברכים עליהם והנה שם מייתי ה"ה דברי רמב"ן דפליג אהראב"ד מהירושלמי דקאמר כל המצות מברך עובר לעשייתן חוץ ממקדש בביאה פי' משום ולא יראה בך ערות דבר משמע המקדש בכסף ושטר מברך עובר לעשייתן וכן בפ"ק דפסחים בש"ס דילן כללא כייל רב כל המצות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה ותו לא שייר מידי לא אירוסי' ולא נישואי' ולפע"ד י"ל דהתם בפסחים הרי מפרשי תוס' דטעם דטבילה משום דלמא מחמת בעיתות' פרשי ולא טבלה ומתחלה אמר התם בש"ס גם חוץ משופר שמא תקלקל תקיעתו ופריך א"כ מילה ושחיטה נמי פי' אע"כ רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם ולא חיישינן לקלקול א"כ שופר נמי ע"כ הדר בי' ורק טבילה דאיכא למיחש לקלקולא ואם כן הה"נ כל דאיכא למיחש לדלמא הדר בי' נמי וכמו דקיי"ל דאין מברכי' להכניסו עד אחר המילה כמבואר היטב ספראד"מ ועמ"ש רא"ש שם דהוה עובר לעשיית הפריעה וצ"ע דהא מברך להכניסו בבריתו של א"א ולא ניתן פריעה לא אע"ה ובריתו של אע"ה הוא החתוך וכבר עבר חלף והלך לו אלא הטעם משום שמא יפרוש המוהל וכתב באבודרהם אע"ג דבמוהל עצמו לא חייש דהוא ידע בנפשו דבקי הוא אבל האב תלוי בדעתו של מוהל חייש שמא יתעלף ויפרוש וכל שתלוי בדעת אחרים אין מברך עובר לעשייתן ע"ש וא"כ י"ל מש"ס דפסחי' פשיטא לי' דאין לברך עובר לעשייתן במה שתלוי בדעת אחרים ורק חשיב טבילה שתלוי בדעת עצמו שהרי מילה דפריך ש"ס התם מיני' לא פריך אלא מברכת המוהל אבל להכניסו אינו מברך עובר לעשייתן כנ"ל:

438

תל״טומהירושלמי נמי ליכא ק' אהראב"ד די"ל קידושי כסף ושטר פשיטא לי' דכל דתלוי בדעת אחרים אין לברך עובר לעשייתו שמא יתבטל המעשה אבל מקדש בביאה דאש בנעורת והרי אפילו עדי יחוד הן עדי ביאה מכ"ש כשהוא עמה במטה והרי הורגים כשרואים דרך המנאפי' ופשיטא דאין לחוש לבטול ואפ"ה אין מברכי' משום ולא יראה בך ערות דבר ולק"מ אהראב"ד וה"ה העיד שבמדינו' שלו נוהגי' כהראב"ד ומ"מ בכל גלילות אלו נוהגי' כרמב"ם וכן הוא בש"ע א"ע סי' ל"ד ואפי' במדינות איטלי' וספרד דמקדשי קודם כתיבת תנאי' וחרם וקנס ושלא תחת חופה ונותני' לה מהקידושי' י"ב חדש וא"כ בשעת קידושי' יש לחוש דהדרי בהו ואפ"ה מברכי' עובר לעשייתן א"כ מכ"ש שאין טעם לבטל ברכת שהחיינו לגמרי מקידושי' ונישואי' ויפה תמה מהרי"ק ודלא כשמ"ח:

439

ת״מואולי י"ל כשכ"ח ולא מטעמי' כי אנו מברכי' להקב"ה שהגיענו לזמן הזה לקנות כלי חדש זה להנות מפרי חדש ומכ"ש בקדושת זמן עצמו כרגלי' וכדומה והכל תלוי בהקב"ה עצמו הוא צוה ומי יפיר אבל דבר התלוי בבחירת וחפץ אדם ואין הקב"ה משנה בחירתו של אדם ואלו לא רצה הזוג הזה להזדווג זע"ז לא הי' ממעשי שמים לכופם לכך ואין לנו עסק בנסתרות דארבעי' יום קודם יצירת הולד והאר"י ז"ל פי' בו פי' אחר נכון אין כאן מקומו מ"מ כיון שלא נגמר ע"י הקב"ה לבדו אין לברך עליו ולא דמי למקבל מתנה מחברו שהתם כיון שהקב"ה גזר עליו לזכות לחפץ זו בזמן הזה אלו לא רצה זה לתנו לו הי' הקב"ה מזמין לו חפץ כזה ממקום אחר והוה כלו בידי שמים משא"כ קידושי' ונשואין אע"ג דביד הקב"ה להזמין לו שום אשה אחרת מ"מ אין לברך שהחיינו על זיווג גוף זה כנלע"ד:

440

תמ״אוהנה הב"ח א"ח סי' כ"ט כ' מסברא דכיון דברכ' שהחיינו אקרא חדתא רשות ש"מ דמספק מברכי' שהחיינו וצ"ע דהרשב"א בתשובה סי' רמ"ה כ' וז"ל ולפי טעם זה כל אותן שבפ' הרואה בקנה כלים חדשים וכו' וי"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ומשום פלוגתא דאית בהון בקנה כיוצא בהן או בהיו לו כיוצא בהן ברכו' ס' ע"א שאין אומרי' ואם בא לומר מונעי' אותו עכ"ל משמע דלא כהב"ח הל"ל ובאלי' רבה סימן כ"ב הקשה בברכות ס' הנ"ל קאמר כח דהתירא עדיף והרי רש"י ריש ביצה מפרש הטעם משום דכל המסופק מחמיר ע"ש והכא לא שייך להחמיר בספק לא תשא ועיי' רשב"ם פסחי' ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר"י י"ל זה והנלע"ד מ"ש חז"ל בברכת שהחיינו רשות איננו רשות לברך ברכה לבטלה אלא כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עלי' אסור להנות בלא ברכה אך לזה צריך שיעור וגבול ויש דברים שאפי' יאמר אני נהנה בטלה דעתי' אצל כל אדם ואסור לו לברך ויש דברים כגון קרא חדתא ולהרשב"א כל הני דפ' הרואה שתולה בדעת כל אדם לפי דעתו אם נהנה לא בטלה דעתו ואם אינו נהנה לא יברך והיינו רשות ומ"מ מי שיודע בעצמו שנהנה אין ברכתו רשות אלא חובה ואם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא ולפ"ז כל דברים שיש ספק בברכת שהחיינו שוב א"א לומר מי שיודע בעצמו שנהנה א"א לומר עליו בטלה דעתו אצל כל אדם ז"א דהרי קמן דבלא"ה ספיקא או פלוגתא הוא ואם כן לא בטלה דעתו וכיון שנהנה יברך לא מספק אלא מודאי כיון שהוא נהנה וביטול דעתו ליכא כנ"ל:

441

תמ״בולפ"ז א"ש דכח דהתירא שמונעו מלברך בקנה וחזר וקנה עדיף דאי לאו דברירא לי' דאין לברך והשמח ונהנה בטלה דעתו לא הי' לו לומר דלא יברך כיון דגם לדידי' מספקא לי' א"כ הנהנה לא בטלה דעתו ואיך נמנעהו מלברך אע"כ ברירא לי' דבטל דעת השמח ונהנה מזה והוה כח עדיף וא"ש:

442

תמ״גומאי דקמן אי טבילה בכלל מצוה תחשב או לא הנה לשיטת ר"ח שבתוס' נדה למ"ד ע"א ורבנו אלי' דטבילה בזמנה מצוה וכן דעת רמב"ם פ"ג משביתת עשור אלא דבזה"ז לית לן שום טבילה בזמנה אע"פ שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה א"כ פשיטא שענין הטבילה גופה מצוה היא ואפילו לר"ת דס"ל לאו מצוה אלא כשצריך לטבול יטבול והוה כשחיטה שהוא הכשר אוכל מ"מ בשחיט' גופי' נ"ל עיקר כמ"ש הפרישה בי"ד סי' א' דשחיטה לאו כברכת הנהני' היא אלא ברכת המצוה ממש ומשו"ה אילם שוחט ואחר מברך ומוציאו אע"פי שהאחר אינו שוחט עתה ואע"ג בברכת הנהני' אם אינו אוכל אינו יכול להוציא אחר י"ח מ"מ שחיטה לאו ברכת הנהני אלא מצוה גמורה היא ולפע"ד מ"ש בהג"א פ"ק דחולין שלא יברך אחר אינו משום דמחשב לי' כברכת הנהני' דז"א אלא משום דכל עצמו שאדם מוציא חברו בעשיית מצוה דכל ישראל ערבי' מ"מ הוא מטעם שלוחו כמותו כדילפי' מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וקיי"ל כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והאי אילם דאיהו לא מצי לברך לא משוי שליח וטעם החולקים נ"ל דס"ל דלצאת בברכת ותפלת חברו איננו מטעם שלוחו כמותו דא"כ יתפלל ראובן בעד שמעון אפי' אינו שומעו ואינו בפניו אע"כ כל מה שמוציא חברו בתפלה איננו מטעם שליחות וכמ"ש תוס' רי"ד פ"ב דקידושין דמצוה שעל גופו לא שייך שלוחו כמותו ואין אדם יכול להניח תפילין על זרועו של עצמו בעד זרוע של חברו ע"ש וה"נ אין שפתותיו נעות בתפלה וברכה כאלו שפתי חברו נעות וממללות אלא הטעם משום דשומע כעונה וה"ל כאלו הוא עצמו עונה בשומע קול תפלה ושופר וכדומה וכיון שכן אפי' אילם השומע נמי יי"ח בברכת חברו ומצי שחיט כנלע"ד דבהא פליגי ולא כט"ז י"ד סי' א' סקי"ז ע"ש אבל לעולם לכ"ע שחיטה מצוה ממש היא ולא רק הכשר מצוה וה"צ טבילה ואפי' טבילת ימי טוהר שנהגו לטבול רק ממנהג ואפ"ה מברכי' וציונו וכמ"ש תוס' מ"ד ע"ב ד"ה כאן וכו' ועיי' רא"ש סוף יומא שמברכי' על הדלקת נר יוה"כ ולא על טבילת עיה"כ וצ"ע שם ומכ"ש תינוקות שלא הגיע זמנה לראות וטובלת לדם חימוד דפשיטא דלפי הנ"ל מצוה ממש הוה כמו שחיטה ולהרמ"א סי' כ"ח הוה מברכי' שהחיינו על השחיטה אי לאו דאית בי' הריגת בעל חי אך כבר צוחו עליו האחרונים:

443

תמ״דויען בברכת שהחיינו רבו כמו רבו רעות שונו' סברות עצמם שאין להם על מה שיסמוכו בש"ס וכבר כתבנו כל שא"א לומר בטלה דעתו והוא נהנה מצוה לברך נ"ל הכרע' ס' פרי תואר סי' כ"ח שכל מי שמתחנך תחלה לחיוב מצוה יברך לא כמ"ש רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה אלא הנכנס לחיוב מצות וע"כ יברך כל בר מצוה בתחלת הנחת תפילין על כל מצות שעתיד לעשות כל ימיו אע"ג שאותן שקבוע להן זמן יברך כל בהגעת מברך שהחיינו ופירשו רש"י בכהן המתחנך לעבודה דאע"פי שלא הניחו לעבוד עבודה עד שיהי' בן עשרי' ואז כבר נכנס למצוה משנת י"ג מ"מ מתחנך אז למצות כהונה ומברך על כל מה שעתיד לעבוד עבודה כל ימיו ולפ"ז י"ל דמנהג נשים בעירו שמברכי' שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצות שהנשים רגילות בהם והם בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא נוגעת בראשונ' בטבילת מצוה ואיתתא לאו בת הנחת תפילין היא ע"כ מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים כן יש ללמוד זכות שלא יהי' מנהג הדיוטו' מטעות והיכי דלא נהיג לא נהגי והיכי דנהיג נהיג ואריך וחשש ברכה לבטלה ליכא לפע"ד כמ"ש לעיל:

444

תמ״הואיידי דאיירי לעיל בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד פ"ג מאישות בברכת אירוסי' הנה נוסח הרמב"ם שהבדלנו מן העריות דקשי' לי' נוסח וציונו שהרי אזהרת איסור הוא ולא ציווי והר"ן ריש כתובת האריך בזה היכן מצינו ברכה על איפרושי מאיסורא וזה ימים כבירים תמהתי מאוד היכן מצינו דעריות הוא איסורי ערוה כי לשון עריו' הוא דביקות והשרש' זה בזה כמער איש ולוית המעורה בלויה שלו ואך בתורה נכתבים ב' פרשיות בעריות האיסורים ולדבק בהן ע"כ רגיל על לשון חכמים עריות ור"ל האסורים אבל אקב"ו על העריות היינו שציוונו על התדבקות מער איש ולוי' והיינו מפסוק ודבק באשתו ולא תיקנו לשון וציוונו על פ"ו משום שזה אין בידו אבל ההדביקו' בידו לקיים וא"כ מאי קושי' לרמב"ם ולר"ן הנ"ל ושבתי וראיתי משו"ה יחדו לשון עריות על הדביקות האסור ולשון בעילה על בעילת של מצוה ובתורה גופי' במקום האזהרה כתיב לא תגלה ערותה ובמקום מצוה כתיב ובעלה משום דסתם לשון בעילה היינו גמר ביאה וסתם לשון מער איש היינו דביקות בעלמא בהעראה ועיקור מצוה לגמור ביאה ולא ח"ו לערות ולפרוש ע"כ במקום מצוה נקט לשון ובעלה ובאיסור חייב אפי' על העראה ע"כ נקט לשון ערוה ועריות ומיושב קצת קושיתינו הנ"ל. אך מ"מ אני תמה על ש"ס מגילה כ"ה ע"א המכנה בעריות תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו וצ"ע מה ענין קלון לערוה וכן צ"ע מ"ש תוס' במגלה ל"א ע"א ד"ה במכחה וכו' כך לא תגלה ערותם בעונותם עכ"ל ור"ל שלא יגלה קלונם ולא הבנתי זה וה' יאיר עינינו בתורתו הכ"ד החותם בברכה משה"ק סופר מפפד"מ:

445

תמ״ונשאלתי מהרבה אנשים ששמעו בשם ת"ח א' שהורה בהגיע יום ד' הבע"ל שהוא זמן קידוש החמה אם ירצה ה' שמברכי' ברכה זו אפי' אם לא תראה החמה מה דעתי בזה ואמרתי אין דעתי מסכמת כלל אמנם נהירנא ביצקי מים ע"י מורי הגאון החסיד מה' נתן אדליר זצ"ל בשנת תקמ"ה והוא נשען על ידי ובירך והיתה מכוסה בעבים אך נראית רושמה מבין העבי' אבל נשלא תיראה כלל לא נראה לי לבדך על אור היום אע"ג דיומא דעיבא כולי' שמשא מ"מ אין לברך אלא כלשון הש"ס הרואה חמה בתקופתה והרמב"ם פ' יו"ד מברכות הלכה י"ח הרוא' חמה ביום תקופה של ניסן וכו' כשרואה אותה ביום רביעי בבקר וכו' מדחזר וכ' כשרואה אותה ביום רביעי בבקר ולא אמר סתמא ביום רביעי בבקר כשיאיר היום יברך אע"כ דוקא כשרואה אותה בבקר וכן הוא לשון ר' יונה פ' הרואה והוא לעולם בליל רביעי למחר בבקר וכשרואה החמה מברך עושה בראשי' עכ"ל משמע דוק' כשרוא' דאלת"ה ה"ל למימ' למחר בבקר ונ"ל דאם אין רושמה ניכרת בעבים לא יברכו כלל אפי' בלא שם ומלכות:

446

תמ״זואם יאוחר דבר עד אחר ג' שעות זמניות על היום יברכו עד חצות בלי שם ומלכות כן הורה הזקן בפרי מגדים לחוש לדעת מלבושי י"ט שהביא באלי' רבה וכן נכון אבל אח"ז לא יברכו וע"כ נ"ל אע"פי שכבר נהגו לברך אחר יציאת בית הכנסת משום ברוב עם הדרת מלך והמנהג נתיסד עפ"י משאת בנימין סי' ק"א מ"מ כשהוא יום מעונן כל הקודם לברך כשרואה החמה אפילו ביחידות מוקדם לברכה:

447

תמ״חומידי עיוני ראיתי בהגהת מיי' בשם הערוך ומביאו הרב"י לפרש כשהמאורות מכוסים ג' ימים בעננים לכשיתפזרו העבים יברכו ולדדהו אין מקום לקדוש החמה הזאת שאנו נוהגי' ולכאורה צ"ע האמר אביי בברכות נ"ט ע"ב ואימת הוי אמר אביי כל כ"ח שנין וכו' ודוחק לומר שאותן המפרשים לא היו גורסי' כן בש"ס וי"ל דקשי' להו קו' מ"ב סי' ק"א וכן הקשה בשיורי כה"ג לא"ח סי' רכ"ט הא הך חשבין של אביי הוא לתקופות שמואל שאין בין תקופה לחברתה אלא צ"א יום ז' שעו' ומחצה ויהי' מספר ימי השנה שס"ה ימים ורביעי' ואז יהיה החשבון מכוון מכ"ח שנה לכ"ח שנה כפירש"י בברכות שם ואנן הא קיי"ל כרב אדא שכל י"ט שנה נשלם מחזור ומשמשי' חמה ולבנה בשוה בראש מזל טלה ואז היה לנו לברך ותי' שם דזה לא יהיה בתחילת ליל ד' וכיון שכל כ"ח שנה הוא בתחלת ליל ד' כמו בתחלת יצירה אע"פ דלרב אדא אינו כן מ"מ מברכי' ותי' דחוק מאוד וס"ל להמפדשים בודאי הברייתא דהרואה חמה בתקופתה הלכתה היא ואביי דהוה ס"ל כשמואל מפרש לי' עפ"י סברת שמואל אבל לדידן דקיי"ל כרב אדא אין מקום לפירוש זה כלל דממ"נ בכל י"ט שנה שמשמשי' כא' לא יהיה זה בתחילת ליל ד' ובכל כ"ח שנה אין כאן תקופה שכבר עברה החמה מאותה מקום עפ"י חשבון ר' אדא האמתי וא"כ אין לפרש הברייתא אלא כדרך הרואה ים הגדול שכשרואה לפרקים משלשים יום לשלשים יום מברך ואעפ"י שאין בו שינוי כלל מ"מ מברך על ראייתו ה"נ דכוותי' ואולי גם בזה הגי' שלשים יום כשכיסו העבים את החמה ולא נראית שלשים יום כשחוזר ורואה מברך ואין להקשות א"כ מאן דגני בבית אפל שלשים יום ורואה חמה יברך כמו בים הגדול י"ל מ"מ גם בבית אפל הי' מרגיש בה בתוך שלשים כמו שאמרו בירושלמי לענין בדיקת חמץ שאין לבדוק לאור הנר ביום אפילו בבית אפל דלא כמו דמנהיר בלילה מנהיר ביום דשרגא בטיהרא לא מהני אפי' בבית אפל כנ"ל ליישב שיטתם ונכון הוא משא"כ כשכיסוהו העבים שלשים יום לא פעל השמש פעולתו כראוי' בעולם כל שלשים וכשחוזר לפועלו מברכי' א"נ י"ל שלשה ימים ממש קאמר דאז הוי כמו מעשה בראשית דלאחר שלשה ימים נבראו המאורוה ברביעי:

448

תמ״טמ"מ על הרמב"ם לא נוכל לתרץ כן דאיהו מייתי בלי פקפוק בפ"י מברכות הלכה י"ח הך דאביי ואיהו פסק כרב אדא בהלכות קדוש החודש וסתרי אהדדי ודברי המ"ב אין להם שחר מ"ש כיון שחל תחלת ליל ד' מברכי', איך נברך ועפ"י אמת אין כאן שום תקופה ולא הגיעה החמה לראש מזל טלה בתחלת ליל ד' בממשלתו שבתאי ועל מה נברך וצע"ג:

449

ת״נוראיתי בס' שכה"ג שמקדם לא נהגי כלל בברכה זו כן משמע בתשו' משאת בנימין אולי הוא מטעם הנ"ל ומ"מ אחרי דנהיגי בה עלמא עפ"י הגאוני' הנ"ל וגם הרי"ף מייתי להא דאביי בפשיטות ורמב"ם ורא"ש וטור וקבעו הרב"י בש"ע ממנו אין לזוז ובאמת לא ידעתי מ"ט לא נהגו נשים לברך ברכה זו ג"כ ולא שייך הכא הטעם שכ' בברכת הירח שהנשים גורמים מיעוט הירח וזה לא שייך הכא ומ"מ מה דנהיג נהיג ומה דלא כהיג הבו דלא לוסיף עלה ועדיין צ"ע:

450

תנ״אברוך ה' כי הגיענו ליום ד' ז' ניסן וברכנו ברכה זו באסיפת עם ה' פה פ"ב תקע"ג לפ"ק קודם הברבה אמרנו הללו את ה' מן השמים ואחר ברכת עושה מ"ב אמרנו פיוט אל אדון על כל המעשים עד וחיות הקדש ואח"כ מזמור השמים מספרים כבוד אל ואח"כ עלינו לשבח וקדיש. פ"ב יום ה' ח' ניסן תקע"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

451

תנ״בשלום לידידי תלמידי המופלא שי':

452

תנ״גנשאול נשאלתי מאביו הרבני נ"י להורות דעתי הקלושה במי שחכר מהשר כמה כפרים עם שדותיה והשכיר החוכר לו לצרכו כפריים נכרי' לעבוד עבודתו של זה הישראל בבית ובשדה לכל המצטרך וכן החכיר לו השר הבהמות לצרכי השדות על אחריות של ישראל החוכר ונסתפק מה יהיה דינו בשבת:

453

תנ״דוהנה קשה עלי מאוד לחוות לו דעתי בענין זה מטעם הכמוס המובן אבל קשה עלי יותר מזה להשיב פניו ריקם ע"כ אודיעהו דעתי בקיצור נמרץ כמוכרח ועושה שלא לרצונו והוא יעתיק לשוני לאביו הרב נ"י:

454

תנ״הואומר קבלנות אין בו שום איסור מעיקר הדין דאדעתי' דנפשי' קאעביד ורק משום מראית עין ובהא פליגי לר"ת מותר לגמרי ולר"י בשדה דעביד לאריסות מיהת מותר ורק להרמב"ם אסיר אפי' בשדה קבלנות אבל רק משום מראית עין וכל זה מבואר ספ"ק דע"ז ובטוא"ח סי' רמ"ד וע"כ נראה פשוט דיש לסמוך בכה"ג אסברת ר' נטרונאי גאון שהביא הב"י סי' רמ"ג דאם שכרו או קנאו וחזר והשכירו מיד טרם שנקרא שמו עליו מותר וכעין ראי' לדבריו מספ"ק דע"ז דהקשה מהרש"א דה"ל להקשות הש"ס אמתני' דשם מ"ש מרחץ משדה ולק"מ דהא מתני' דהתם לא עסיק בדיני שבת אלא מדיני הפקעת מעשר ולא תחנם ואשמעי' דבח"ל מותר דליכא כל הני אבל מדיני שבת לא מיירי ומשכחת לי' דליכא איסור שבת כגון שלקח ומכר או השכיר מיד וכר' נטרונאי גאון:

455

תנ״ואלא בש"ע שם השמיט חלוקה דקנאו והרגיש במג"א שם סק"ג וראיתי בתוס' שבת שכ' דה"ה קנאה דומי' דהשכירה אלא דמן הסתם כשקונה כותב ומעלה בערכאות שלהם ומתפרסם מיד ואסור ע"ש ולזה אני אומר איכא תקנתא כשגם הקבלנות נכתב בערכאות שלהם ומתפרסם לכל דקבלן הוא ושרי כיון דמיד שקנה השכיר הפועל ולא נקרא שמו עלי' אלא ע"י הארכי וע"י הארכי בעצמו מתפרסם ג"כ שכירת הנכרי א"כ טוט אסור וטוט שרי ודין זה מבואר סי' רמ"ו סי"ד וכן דין הבהמות מבואר שם ואין כאן בית מיחוש לפע"ד ולא אאריך יותר:

456

תנ״זשלום וכ"ט להתורני הקצין ה' איצק אויסטרליץ נ"י:

457

תנ״חנעימות בימינו הגיעני ומ"ש שמעלתו לא רצה לשאול את פי הרב מטעם ידוע ושאל לשארי מופלגי תורה ונטה דעתם להתיר רק שלא רצו להורות מידי דפרהסי' מפני הרב וכבודו יפה עשו וכן נאה להם אך לא היה להם להוציאו חלוק והחיוב מוטל עליהם לדון לפני הרב בענין זה ואם לא ישוו דעתם לדעתו הלא יש רבנים מכריעים בעולם תלי"ת אבל עכשיו שהוציאו את מעלתו חלוק גרמו מחלוקו' ואין אדם נתפס על צערו ותגבורות האהבת הניצוח גורם הרבה עד שהוציאו קול ומלעיזי' על מעלתו דברים אשר לא יאותו לכיוצא בו ולא ברצוני אני נכנס לזה אלא לגודל הפצרת חמיו ידידי ני' לא יכולתי להשיב פניו ריקם:

458

תנ״טלפי דברי מעלתו חכר מהשר מכירת המלח על ג' שנים ומתחלה בנה לו חנות עם ערל א' בשותפות ושוב נתפרדה החבילה ביניהם והשתתף עם גוי אחר דהיינו שהניח הגוי סך חמישי' זהובים לתוך השותפות להיות לו חלק מה בגוף המלח וגם מושכר הוא בקבלנות בכל ימי השבוע נוטל מכל ככר מלח שהוא מוכר סך ג' פגים והנה אם יסגור החנות בשבת יהיה הפסד גדול ולדברי חמיו עיקר ומכירת המלח לנכרי' הוא בשבת דוקא ומעתה נפשו בשאלתו אם יש להמציא היתר שהנכרי השותף הנ"ל ישב בחנות וימכור ויטול שכר קבולת שלו מכל ככר כמו בחול:

459

ת״סבספ"ק דע"ז מבואר בשותף נכרי צריך להתנו' עמו תחלה קודם ששתפו ומבואר ברמב"ם דאפי' שותפו' רק בסחורה נמי דינא הכי והנה בתשו' ר' שרירא גאון דמייתי ב"י סי' רמ"ה משמע דבכל עניני שותפו' הדין כן אך מהר"ן שהביא ב"י שם מבואר דוקא באותו ענין שותפו' של א' עובד ביומו אבל בשותפו' ששניהם ביחד עובדים כל ימות החול והנכרי לבדו עושה בשבת ואין הישראל עושה כנגדו בחול מותר דגוי אדעתא דנפשי' לחוד עביד וישראל נוטל חלק ריווח שלו בחנם והרב"י השווה גם דעת הרמב"ם כן ומ"מ בש"ע סתם כרב שרירא גאון להחמיר והרמ"א שם סוף הסעי' מייתי דעת הר"ן להקל ומשמע שכן נראה עיקור ושוב סוף סעי' ג' מייתי רמ"א בנשתתפו ולא התנו תחלה יש להתיר ע"י קבולות והמג"א גמגם קצת על היתר זה וסיים וצ"ל כיון שיש לגוי חלק בו לא חיישינן למראית עין ולכן מותר וכו' וה"ה לשכרו בקבולת ולא ייחד לו שבת עכ"ל ונ"ל דכל זה נדחק מג"א כיון דקאי נמי אשותפות רחיי' ותנור אבל בשותפות בחנות עדיף ממכסשבסי' רמ"ד דעיקור ההיתר בדברי' אלו אי לא שרית לי' איסור קל יעשה אי' דאוריי' ובמכס שקיבל מן האוכלים שאין כאן כתיבה לא שייך זה כמ"ש מג"א שם סקי"ז ובחנות כותבים שהרי עיקור איסור מקח וממכר הוא משום שמא יכתב ואפי' במכס שלוקחים מסחורה שכותבים ושפיר איכא למיחש לאי' דאוריי' לעומת זה הרי הוא מצוה לגוי להדי' לכתוב בשבת משא"כ בחנות אע"ג דאתי למכתב אבל אינה מצוה לגוי לכתוב וסברה זו נזכרה בנב"י ח"ב סי' כ"ט נמצא בחנות איכא תרתי לטיבותא שאינו מצוה לגוי לעשות עבורו אלא שבות בעלמא ואי לא שרית לי' אתי ישראל למכור ויבוא לכתוב ואיכא אי' דאוריי' משא"כ במכס דאי במכס מסחורה דאיכא למיחש שיעשו ישראל אי' תורה לעומת זה מצוה לגוי לכתו' פתקאות המכס ובמכס אוכלי' דליכא אלא שבות בעלמא אך לעומת זה הא ליכא למיחש שיבוא הישראל לאי' דאוריי' וכבר עמד בזה בטו"ז סק"ו במג"א סקמ"ז בשם הב"י ואפ"ה שרי משום פסידא:

460

תס״אוענין הפסידא כ' מג"א סקי"ח וז"ל וי"ל מ"מ אותו יום יש פסידא דחשבי' לכל יום בפ"ע עכ"ל ר"ל כיון שלקח באורענדע וצריך לשלם להמלך נמצא מגיע ליום זה סך מה והוא הפסד ונהי בכל זה אין היתר אלא בהפסד גדול דומי' דמכס דאמרינן מתוך שבהול יבוא לאיסור גדול וכמ"ש ומשמע גם מתשו' מהרש"ל סי' ק' מ"מ סגי במניעת ריוח גדול כיון דעכ"פ איכא נמי פסידא ממש דיומא וא"כ כיון דעכ"פ איכא נמי פסידא ממש דיומא ואם כן כיון דשרינן במכס כה"ג אפי' בלא שותפו' א"כ עכ"פ בחנות דאיכא נמי שותפו' ומכ"ש היכא דשותפות כעין הר"ן הנ"ל דבכל השבוע עושים ביחד הישראל והגוי דלהר"ן מותר להדי' א"כ פשיטא דשרי עכ"פ בקובולת ובהבלעה פי' ששכור הוא לכל ימות החול לקח מכל ככר כך וכך וא"כ בנידון שלפנינו דאיכא כל הני שלקח באורענדע מהשר והגוי שותף עמו כל ימות החול וגם לקח בקבלנות ובהבלעה ואיכא נמי הפסד רב יש להתיר ובתנאי שיתפרסם השותפו' לכל באי שער עירו ומשו"ה נ"ל דוקא כשהשותפו' עיקור אם מעט ואם הרבה ושכר קבולת הוא להיתר שבת אבל אם הקבולת עיקור דהיינו שהוא באמת משרת שלו והשותפו' נעשה משום היתר שבת קשה לסמוך דודאי איכא מ"ע עיי' לשון מג"א סי' רמ"ה סוף סעי' ח' הנ"ל. אך שיהי' הישראל יושב ומשמר אפי' בסמוך לו אע"פ שיצא ההיתר מהט"ז ססי' רמ"ד שומר נפשו ירחק וכבר צווח הגאון בעל תוס' שבת על זה וסיים מוטב שיהיה שוגגי' ואל יהיה מזידין ורגיל אני לומר למוכרי יי"ש שימכרו מע"ש להגוי הממונה שלו כך וכך מדות נמצא הגוי הוא מוכר את שלו ומה שמשייר יחזיר הישראל ויקנה מהגוי אחר שבת ובזה אינו צריך להיות יושב ומשמר וגם ניצול מכמה פקפוקים בהיתרא הנ"ל:

461

תס״בודברי נב"י הנ"ל תמוהים שכ' שיהיה משכירי' החנו' להגוי בכל שבת כדי שאם מכניס סחורה לשלו הוא מכניס ואין לו מובן מה עכין זה לכאן וכי משום הכנסה לבית אסרינן ועכנ"ל שקיצר במובן ורצונו דישכור לו החנות עם החיריות והחכירה של יום השבת וכמ"ש מג"א סי' רמ"ד סוף סקי"ח:

462

תס״גועכ"פ לישב הישראל בשבת שם בחנות הרוצה לסמוך יתיר לעצמו ואמנם דעתי אינה נוחה בזה והכלל צדיקים ילכו בדרכי ה' הישרים והשומר שבת ומענגו כהלכתו יזכה לנחלה בלי מצרים וה' קרן עמו ותורתו ירום הכ"ד. פ"ב נגהי ליום ב' ח' חנוכה קפ"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ:

463

תס״דשלום רב לעוסק בחוקי חורב משנתו נקי ורב ה"ה המופלג החרוץ הרב מהו' לימא נ"י:

464

תס״הנועם מכתבו כלו מחמדים הגיעני על נכון שם חשף זרוע בכחא דהיתרא לחפש זכות בחפש מחופש להנגיד ני' ששכר מהשר בית בשול שכר (ברייאהויז) ופועל נכרי מושכר לו לשנה כי כן דרך כל עושי שכר וטרח למצוא קולא לבשל גם ביום ש"ק להצילו מהפסד גדול מאוד לפי דברי' אם תושבת המלאכה בשבת וכה דבר מעלתו באם יקציב לפועל שיקח לו מכל בישול יורה שכר חביות א' לעצמו באופן שיהנה הפועל מגוף המלאכה יהיה דומה לאריסא ויהיה מותר מדינא ורק משום מראית עין דכיון דלא עביד לאריסותא יאמרו שכירו הוא לזה כ' מעלתו כיון שהבית ההוא עומד בכפר שכלו נכרים ואין דר שם אלא יהודי א' או שנים והם ידעו בהאריסות ולא שכיחי כלל אורחי ישראל דמקלעי התם בשבת כידוע א"כ תו ליכא משום מראית עין אלו דבריו:

465

תס״ואומר אני ההיתר שיקח הפועל מכל יורה חביות א' לא נ"ל כלל מתרי טעמי חדא דאריסות דשדה ניטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות א' שכר אינו אלא הערמה בעלמא אם לא יתנו לו שיעור כל שכרו משכר וזה לא יעשה הפועל וראיה לזה מדכ' כל הפוסקי' דבמרחץ לא שייך שיקח מגוף הפירות ומשו"ה לא מני אריסות וק' אמאי לא ישכירנו ויתנה עמו שיהיה לו ולבני ביתו רשות לרחוץ במרחץ בחנם אע"כ כיון שאין דרך שיטריח אדם להסיק מרחץ בשביל הנאה מועטת כזו אינה אלא הערמה ואסור:

466

תס״זותו נ"ל דאפי' אי נימא בדבר מועט שיהיה מגוף הפירות מהני היינו אם נאמר א' ממאה שיוציא השדה יהא שלו או מה שירוויח בשכר יקח א' ממאה שנר נמצא כל עבודתו הכל להנאתו אבל כאן כשנאמר שיטול חביות א' נמצא כל מה שמרבה יותר בשביל ישראל הוא עושה ואפי' משום שמא ירבה בשבילו אסרינן מכ"ש כשמרבה תוס' מרובה על העיקור שאסור וגם בזה י"ל הא דמרחץ הנ"ל גם מ"ש דכיון דליכא אלא אותן היהודים השייכים לזה תו ליכא חשדא הרמ"א לא כ' כן בסי' רמ"ד ומג"א סק"ז ע"ש:

467

תס״חויותר היה נראה שאם יקצוץ שכרו מכל מאה בישולים במשך שנה או חצי שנה או שנתים לא יקפיד עמו בכך כלל ואז אדעתי' דנפשי' עביד ולא ישכיר אותו כלל על שום זמן:

468

תס״טוזה נ"ל פי' הטור סי' רמ"ג לפיכך עושה בקבלנות שהב"י הגיה ע"פי מהרי"א בהבלעה והב"ח מקיים הגיר' בקבלנות ומג"א צווח עליו כי כרוכי' שהוא שלא כדת של תורה דקבלנות הוא ששכרו בכל חדש בכך וכך ואם גוי דעביד בשבת אינו עושה אלא לטובת ישראל:

469

ת״עולע"ד גי' בקבלנות מוכרח הוא דמלשון הטור משמע אחר שכ' בשם הרא"ש דבמדינתינו נתפרסם שרגילין להשכיר מרחץ מותר להשכירו הלכך מותר בהבלעה והוא תימה מאי הלכך דהא בי' קאי ומיני' מיירי ולא ה"ל למימר אלא ובלבד שלא ישכירנו יום יום ויקח שכר שבת אבל הלכך מותר בהבלעה אין לו שחר אע"כ הטור בא לחדש דין לומר הואיל ונתפרסם שמשכירין המרחץ א"כ אפי' יארע מקרה שאחר רוצה להשכיר לו פועל בקבלנות מותר דיאמרו שכר המרחץ מישראל וס"ל להרא"ש כשיטת הר"י פ"ק דע"ז בשדה דעבדי באריסות מותר נמי בקבלנות וה"ה למרחץ בזמנינו ודלא כרמב"ם דאוסר נמי בשדה מטעם שכ' הר"ן וה"ה כמ"ש בשמו מג"א סי' רמ"ד סק"ה וזה בא הטור לחדש ומיהו בקבלנות לחדש אי אפשר שזה הוא בודאי שלא כדת של תורה כמ"ש מג"א גם כיון שברא"ש כ' בהבלעה וכן ברבינו ירוחם איך פליג הטור אאביו והוסיף חידוש זה אע"כ גם להטור הוה קשיא לי' אהרא"ש אי בהבלעה כפשוטו מאי הלכך דקאמרו ע"כ פי' בקבלנו' מורכב עם הבלעה והיינו כנ"ל שישלם לו ממספר היסק מרחצאות והיה במשך זמן אימתי שירצה ולא יזכיר לו הימים הפרטים שהסיק לאמור ביום פלוני וביום פלוני כך דא"כ יזכיר היסק של שבת בהדיא וזה אסור אך יבליע החשבון בסתם כך וכך הסקתי ויגיע שכרו כך וכך באופן שכל פעם שמטריח הגוי מטריח בשביל עצמו ואין הישראל דוחק הזמן עליו אם יעשה בשבת או בחול ונראה אפי' להראב"ד דאוסר בשוכר לארוג לו בגד שהוא דעת הי"א שבש"ע סי' רמ"ד סעי' ה' היינו כשאין הגוי מרוויח במלאכה כלל ואינו עושה רק לטובת ישראל כי שכירתו משתלם לזמן ע"ש מג"א סקי"ד וט"ו ושוב מצאתי קרוב לזה בתוס' שבת סי' רמ"ג סק"ב אלא דלא נחית למה שכתבתי ומ"מ לדינא אין דבר חוצץ בינינו יע"ש:

470

תע״אולכאורה דברי מהרי"א צ"ע דגרס בדברי רב נטרונאי להשכירו לשנים ופי' ב"י שמשכירו בפ"א לשנים מרובים דה"ל כמכר ולא כשכירות וא"כ מה שסיים עוד ונתפרסם הדבר צריך לומר תרתי בעינן שיהיה כעין מכר וגם שיתפרסם הדבר וא"כ מ"ש הרא"ש דבסביבותינו כבר נתפרסם צ"ל וגם שישכירנו לשנים הרבה דבחדא לא סגי מאי האי שכ' אח"כ הלכך מותר בקבלנות ולא ישכירנו יום יוס ותימא הוא אפילו לחדש ושנה לא מהני אלא לכמה שנים וצ"ע:

471

תע״במיהו מ"ש מותר בקבלנות אם נפרש כנ"ל דלא מיירי בקבלנות דזמן אלא בקבלנות דמלאכה א"ש ומ"מ מה שסיים לאסור שכירות יום יום הוא תימא וע"ד הדוחק י"ל כך דבברייתא סתמא קתני לא ישכור אדם מרחצו לנכרי וקשה להמציא ההיתר שאם כבר השכירו כמה שנים זא"ז ונתפרסם ישכירו לנכרי ויעשה בו מלאכה בשבת דסתם גזרו חז"ל בשלמא אם בכל סביבותינו וגלילותינו דרכם בשכירות לא קשה מגזירת חז"ל דמתחלה לא גזרו אלא כל מדינה ומדינה וזמן וזמן לפי מנהגם כמ"ש הראשונים ומייתי בב"י וד"מ אבל אם במדינה אין מנהג להשכיר רק זה האיש הרגיל עצמו בכך קשה להתיר אמנם אם השכירו בפ"א לשנים הרבה דזה הוי כמו מכר וי"ל אין זה בכלל גזירת חז"ל לא ישכיר אדם מרחצו תני' אבל לא ימכור לא תנן ונהי דמ"מ גם במשכירו לכמה שנים איכא למיחש למראית עין מ"מ אם גם נתפרסם הדבר שוב ליכא מראית עין ורק משום שחז"ל סתם אסרו אז נימא אנן שזה לא הוזכר כלל בדברי חז"ל דזה כמכר נמצא לפ"ז היכא שנשתנה מנהג המדינה להשכיר מרחץ בכל סביבותינו לא בעי שכירות כלל לשנים הרבה דהכל כמנהג המדינה ולא מיירי הרא"ש משנים הרבה וה"א אפי' שכירות ליומו מהני משו"ה הוצרך דליומא עכ"פ לא ישכירנו משום שכר שבת:

472

תע״גמ"מ בהא סלקינן דיש לנו עמוד גדול דהרא"ש והטור ורבינו ירוחם מתירים להדי' באופן הנ"ל וזה דעת הב"ח ושכן הסכים לדינא בס' תוס' שבת לפרש קרוב לזה ולא מצינו מי שיפליג על זה בעיקר הדין:

473

תע״דנמצא אם יקצוץ עמו על כך וכך בישולים יתן לו כך וכך ולא יקפיד כלל עמו על זריזות המלאכה ויש לנו עוד קולא דהרי עכ"פ הי' הגוי יכול לבשל סכום יורותיו ביום א' ולנוח בשבת ומה שהוא אינו עושה כן אינו עושה אלא לרצונו ואין לישראל שום הנאה ממלאכת שבת וסברא זו כ' מהרש"ל בתשו' סי' ק' אלא שם לא קצץ והכא עדיף טפי דקצץ נמצא הגוי נהנה וישראל אינה נהנה כלל ממלאכת שבת באופן שקרוב לודאי שיהא זה מותר מדינא ורק משום מראית העין אסור דהיינו מראית עין דבני ביתו הדרים שם בכפר שמא יהי' מי שיחשדנו ששכרו לזמן כנהוג בכל פועלים כאלו:

474

תע״הוחזרתי על כל צדדי קולא להצילו מחשד זה ולא מצאתי דבר ברור להתיר דלדמותו למכס ומטבע שבמרדכי דמייתי סס"י רמ"ד כבר כתב מהרש"ל בתשו' הנ"ל אפי' עשיית מלח לא דמי להתיר מטעם היתר מכס ומטבע דהתם הפסד גדול ועוד הוה כמציל מידם:

475

תע״וועוד נ"ל כיון רלא התיר המרדכי אלא מטעם דאי לא שרית ליה והוא בהול על ממונו יעשה המלאכה בעצמו ע"ש וא"כ תינח מלאכת הכתיב' דמטבע או חתיכת כסף למטבע שפועל ישראל יכול לעשותו בעצמו וחיישינן אבל בשול שכר שצריך אומן מופלא אי נמי שרית ליה לא מצי ישראל למיעבד בעצמו אפשר שאין להתיר מ"מ איני' אומר בו לא איסור כיון דמידי דרבנן הוא ורק משום חשדא ואולי שהפסד גרול ורב יותר ממכס ומטבע ואין לדמות הענינים בשגם לדעת הרמב"ם בפי' המשנה ספ"ק דע"ז אינו חושש כלל לחשדא דישראל דכ' שהגוים יחללו ה' ויאמרו ישראל לא מנטרי שבתא משמע דס"ל דלא נחשדו ישראל על השבתות וכל א' ידין אותו לזכות ורק משום חלול ה' דגוים ונראה דזה הי' בימים הראשונים שהיו טובים מאלו שלא הורגלו ישראל לאמור לנכרי בשבת לעשות לו שום מלאכה להחם תנור ולהדליק ולכבות נרות והי' הגוים יודעים שאין שום מלאכה של ישראל נעשית בשבת ע"י גוי וא"כ אם ירא' שגוי מחמם מרחצו של ישראל יאמרו ישראל לא מנטרי שבתא אבל בזמנינו אלו ע"י שנפוצו ישראל בארצות הצפון הקרים בימי הקור והוצרכו בשבת להחם תנור בית החורף ע"י גוים ועי"ז רבו המכשלה בעו"ה שהגוי עושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשבילם וגוים שבמדינותינו סוברים כי כך הוא שמירת שבת ישראל לא יעשה אבל אומר לגוי ועושה א"כ אין כאן חלול ה' בבישול שכר בשבת ע"י גוי שלא יאמרו לא מנטרי ישראל שבתא עי"ז טפי:

476

תע״זוכן בשביתות בהמה שכ' מעלתו הלא רעיוניו לנוכח יביטו היטב בהתרים שכ' רמ"א סס"י רמ"ו ולעומת זה מ"ש והחמיר בתשו' צמח צדק סי' ל"ה דכל הני היינו כשהם כבר בידי גוים ע"ש אבל לא לכתחלה ואם באנו לומר הפסד מרובה הוה דיעבד וגם הצמח צדק מודה כמבואר למעיין בדבריו היכא שאינו רק מניעת הריווח אלא הפסד גמור ע"ש מ"מ מידי לא תצא הוראה להיתר ועל זה אנו מתפללים שתהי' פרנסתינו בהיתר ולא באיסור ואין הכוונה בלא גניבה וגזילה שזו אינו בידי שמים אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו:

477

תע״חפ"ב נגהי ליום עש"ק ז' א"ר תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

478

תע״טארץ רעשה והתגעשה במלחמות אשר נתהוו סביבות גבולנו פור התפוררה הארץ מוט התמוטטה על ידי יריית חצים ואבני בליסטראות אשר יורו המורים מעבר לנהר דונאיי אל תוך עירנו ק"ק פ"ב ופגשו בבתים ונהרסו יסודי החומות והשתות כמה מאות וגם יקוד יקד והציתו אש ונשרפו קרוב למאתים בתים ואחרי האש והרעש רוח סערה ומי גשמים שוטפים כמה פעמים דשכיחי האי שתא הכא אשר עי"ז נפלו כשבר נבל יוצרים שארית פליטת החומות בעמדם בלי מחסה וכיסוי גג על גבם ודין גרמא הפסד ממון לרבבות והאחרון הכביד אחינו בני ישראל סחופים ומדולדלים מבלי מצוא מקום מנוח דירת מנוחה אשר ייטיב להם ולנשיהם ובניהם וטפם הרה ויולדות יחדיו ולהיות כי רבו כמו רבו עתה הבונים חרבות למו נימולים ואינם נימולים ע"כ יקר מאוד למצוא פועלים ושארי צרכי הבנין כפי מסת המלאכה ואם יאוחר דבר הבנין זמן מה הנה ימי הסתיו יקרבו ויאתיון וירבה ההפסד וגם יכפול צערא דגופא וטלטולא דהני גברא. גלל כן שחרו פנינו להמציא להם היתר לבנות גם בשבת קודש כי הדבר ידוע אם יפגרו הפועלים ביום ש"ק איכא למיחש שיומשכו בדברים אל בית אחד מהערלים לבנות שמה ואז לא יחזרו לבית ישראל ויתבטלו בנינם ח"ו:

479

ת״פואופן השכירות של הפועלים הנהוג פה יש הבוני' על ידי שכירי יום ממש ומשלמים שכר פעולתם יום יום ואמנם היהודים שכרו עם האומן שקורין מיינסטר שהוא יעמיד פועלים ושכירי יום שלו חרשי עץ ואבן ולבסוף יעלה בחשבון כמה הוציא הוצאות וישולם לו קרנו בראשו וקוצצי' לו סך ריוח לכשיברך על המוגמר ואין ליהודי בעל הבנין עסק עם הפועלים כלל רק עם האומן אשר קצץ עמו:

480

תפ״אוהאמנם בעו"ה הדור פרוץ כבקעה וראוי' לגדר גדר ולעשות סייג לתורה להחמיר ולא להוסיף קולא אך אני הגבר ראה עני עמי וההפסד הרב ההוא וצערא דגופא טובא עין ראתה ותעידה ע"כ אמרתי בכל כי האי גוונא כחא דהיתרא עדיף ואעיי' קצת בשריותא דהאי מילתא ומאשר לאדם דעת חונן אשאל ואתחנן יחונני דעה בינה והשכל ולא אכשל ח"ו ויהי' רעוא דאימא מלתא דתתקבל:

481

תפ״בהנה לכאורה היה נראה להתיר מטעם שכ' מג"א סי' רמ"ד סק"ח דאיכא למסמך אהך דיעה שבי"ד סי' קמ"א ס"ד דברבי' ליכא חשדא וה"נ כיון שהדבר נוגע לכמה מאות נפשות מישראל ה"ל כרבים דלא שייך בהא חשדא והשתא כיון דמעיקר הדין ליכא איסורא דהרי קצץ עם האומן וגוי אדעתא דנפשי' עביד דאע"ג דהפועלים הבונים הם שכירי יום של האומן מ"מ הם אדעתא דהאומן אדוניהם עבידי ולא אדעתיה דישראל ולא נעשו שלוחו של ישראל כלל והאומן הרי קצץ עמו ואדעתא דנפשיה עביד וידוע שהאומן בעצמו אינו פועל בידיו שום פעולה רק מבקר לפרקים את הפועלים משרתים ומעיין ומשגיח עליהם:

482

תפ״גוגדולה מזה כ' בתשו' חו"י סס"י רמ"ב שנ"ל לפשוט דמותר לומר לנכרי אמור לנכרי פלוני שיעשה לי מלאכתי משום דה"ל אמירה דאמירה והגאון מה' גרשון זצ"ל דחה דבריו בסי' רמ"ט מש"ס ערוך שבת ק"נ לא יאמר אדם לחברו נכרי לשכור לו פועלים ע"ש והנה עדיין אני אומר דהיינו באומר לנכרי בשבת עצמו לשכור לו פועלים משום דהאמירה בעצמה אית בה איסורא משום ממצוא חפצך ודבר דבר אבל האומר כן בחול נהי דאמירה לנכרי גם בחול אסור מ"מ אמירה דאמירה אין ראי' לאסור כולי האי ומ"ש עוד הגאון דלחומרא יש שליחות לנכרי ונעשה שלוחו של ישראל הנה אנן לא קיי"ל הכי כמ"ש הרב בית שמואל סס"י ה' סקי"ט ע"ש ועוד היינו דוקא באומר אמור לפלוני שיעשה לי א"כ ה"ל כממנה לו שליח שלא בפניו אבל הכא שאינו אומר להאומן שיצוה לאדם ידוע לעשות לו מלאכתו אלא שיעמיד לו פועלים מאשר תמצא ידו ה"ל מילי ומילי לא מימסרי לשליח ולא נעשה שלוחו אפילו בישראל מכ"ש בגוי עיי' מ"ש ר"ן בגטין ס"פ התקבל ע"ש:

483

תפ״דועוד שאין הפועלים ברשות הישראל כלל והם עבדי אדוניהם האומן והוא משלחם בכל יום לאיזה בנין אשר ירצה ולאשר יהיה שמה רוחו ללכת לבנות ולנטות שמה יעסקו נמצא שאין השכירי יום פועלים ושלוחו של ישראל כלל והאומן הרי קצץ עמו ומצורף לזה עוד שהרי ידוע ששוכר את הפועל לעשות עמו ששה ימים בשבוע וכן משלמים לו שכר ששה ימים לשבוע וא"כ דעת הישראל שינוח ביום השביעי שבת קדש ואך רק הוא הפועל לדעת עצמו מחליף קדש בחול ונח ביום חגו נמצא מה שעובד בשבת לדעת עצמו עושה שינוח ביום א' אשר מפני צירוף כל הנ"ל הי' נראה בפשיטות שאין כאן איסור שבות מעיקר הדין רק ממה שאסרו חז"ל אפי' בקבולת מפני חשד הרואים שיאמרו ששכר הישראל את הפועלים בעצמם להדי' ומשלם להם שכר שבת להדי' וא"כ כיון דליכא אלא חשדא וברבים ליכא חשדא הי' נראה להתיר בפשיטות:

484

תפ״האמנם כד מעיינת הא ליתא דא"כ תקשי לך מתני' פ' מקום שנהגו בתודוס איש רומי שהנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים ושלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי משום דמחזי כקדשים בחוץ וק' הא ליכא אלא חשדא מפני הרואי' והתם רבים הוה כל בני רומי וברבים ליכא חשדא אע"כ לומר היכי אמרי' ברבים ליכא חשדא היינו בדבר השייך לרבי' כגון ההוא דפ' כל הצלמים דההיא בי כנישתא דהוה בה אנדרטא ועיילו בה שמואל ורב יהודה משום דברבים ליכא חשדא ובהכי מיירי נמי מג"א סי' רמ"ד סק"ח הנ"ל אבל דבר שאינו משתתף לרבי' אפי' אלף יחידים איכא חשדא לכל א' בפני עצמו והיינו הך גדי מקולס דבני רומי וא"כ בנידון שלנו שאין הבנין משתתף לרבים אלא כל אחד בונה ביתו לעצמו שפיר למיסר משום חשדא ודע דהך דברבים ליכא חשדא צל"ע מש"ס סוכה י"ג ע"ב פירש"י ד"ה כאומר מודים מודים וכו' ע"ש והתם רבים הוה:

485

תפ״ואבל הנלע"ד להתיר מטעמים אחרים חדא כיון דכל או רוב בני הקהלה עוסקים בדבר זה ונושאים ונותנים בה מוזרת בלבנה לא שייך חשדא ולא מיירי רז"ל אלא ביחיד הבונה ביתו ובני עירו אינם יודעים ענינו ואתו למיחשדי' אבל הכא שכל השכנים יודעים בענין ליכא חשדא וכעין שכ' גאונים ופסקו הרב המחבר והרמ"א בש"ע סס"י רמ"ג גבי מרחץ וליתר שאת נוכל לפרסם הדבר ע"י הכרזה בב"הכ הקדושה ולעשות פומבי לדבר ואע"ג דבעלמא לא סמכינן אהכרזה כמבואר ביבמות גבי חליצה דאיכא דידע בהא ולא שמע בהא מ"מ הכא בלא"ה נמי הדבר מפורסם ולא נצרכה אלא להעדפה שפיר איכא למסמך דליכא חשדא מבני העיר:

486

תפ״זאך הרב ט"ז סי' רמ"ד סק"ג שדי ביה נרגא ודחי מהלכתא להך דסס"י רמ"ג משום מה דכ' רמ"א שם בשם תשו' אשכנזית דאפי' הדר בין הגוים איכא למיחש לאורחים וא"כ ה"נ איכא חששא דחשדא דאורחים ולפע"ד דכל דברי חכמים קיימים והך דאורחים אינו סותר כלל להך דסס"י רמ"ג דהנה מג"א שם הקשה ממ"ש תי"ט רפ"ג דשביעית דלא חיישינן לחשדא דאורחים דעוברים ושבים ותי' בדוחק בשביעית הקילו ותי' זה דוחק גדול דאדרבה נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות ועוד מסברא חמור טפי מעשה בגופו להוליך זבל לזבל שדותיו בשביעית מאמיר' לנכרי' בשבת ועיי' ערובי' ס"ח ע"א ומי לא שני לך בין שבות שע"י מעשה מאמירה לנכרי שהוא שבות שלא ע"י מעשה כך היא גירסת בה"ג שם עיי' רי"ף ורא"ש פרא"דמ בענין זה תו הקשה מג"א מסי' תרע"א דלא חיישי' לחשדא דאורחים ושם תי' דבלילה לא שכיחי אורחים גם זה דוחק דזמן נר חנוכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק ואז שכיחי אורחים אבל הנלע"ד דמקום הניחו לי דהתם בירושלמי הקשה תחלה מבני עירו שיחשדו אותו שמוליך זבל לשדה ותי' בני עירו יודעים אם יש לו בית השלחי' הצריך זבול או לא ועל זה אמר הדא דתימא דליכא למיחש לעוברים ושבים ופי' שהאורחים הרואים שזה מלאו לבו להוליך זבלו בפרהסי' בפני המון בני עירו ישראלים ידעו האורחים ויבינו מסתמא יודעים בני עירו שאין לו בית השלחי' דאל"ה לא מלאו לבו לעשות כן ומשו"ה לא חיישי' לאורחים והוא הדין והוא הטעם בנר חנוכה וכן נמי במרחץ בסי' רמ"ג כיון דשכיני' הם ישראלי' ומחמם המרחץ בשבת לא יחשדוהו האורחים משא"כ תשו' אשכנזית שבסי' רמ"ד מיירי להדי' מאדם הדר בין הגוים ולכשיבואו שם אורחים יחשדוהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין הישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים נכרי' נמצא ממ"נ אסור לבנות בית בקבלנות אי דר בין ישראל איכא חשד שכיני' ואי דר בין הגוים איכא חשד אורחים אבל בנדון שלפנינו כבר נסתלק חשד השכיני' מטעם שכתבתי לעיל א"כ משום אורחים נמי ליכא שיבינו שאין אדם מישראל פוקר בפרהסי' בקהל ועדה מישראל לולי שעשה בהיתר עפ"י הוראות חכמים:

487

תפ״חוחזי לאצטרופי נמי שיטת ר"ת דס"ל דבשבת מותר בקבולת ולא חיישי' למראית העין וה"ה לקציצה הנ"ל ואע"ג דכ' תוס' ספ"ק דע"ז דהר"י דחה כל ראיותיו מ"מ נראה דלא מדחיי' בגילי דחטתי ושיעור ראיותיו כך הם דס"ל לר"ת נהי דכלים שביד הכובס ה"ל מלאכות תלוש בביתו של גוי וליכא חשדא מ"מ נתינת הכלים לגוי בביתו של ישראל עם חשיכה ה"ל חשדא בביתו של ישראל שהרואה שנתנו לו עם חשיכה יסבור ששוכרו לכבסו בשבת ואפ"ה מותר ש"מ דליכא חשדא בשבת ולחזק זאת הראי' מביא מרחיי' ואופן ראייתו היא כך דהא רבה מפרש הברייתא משום השמעת קול רצונו לומר שמתפרסם המלאכה בשבת ויחשדנו שומע שטוחן בשבת ור' יוסף מוקי ליה כבית שמאי ומשום שביתת כלים וכ' שם תוס' מ"ט דר' יוסף דמוקי לה כב"ש ולא משום השמעת קול ותי' דלא ס"ל כלל הך דהשמעת קול והנה היא גופי' קשי' מ"ט לא ס"ל כלל וע"כ מטעם הנ"ל משום שראה שריותא דב"ה דכלים לכובס עם השמש וכלים שבבית ישראל ה"ל ממש כפרהסי' ואפ"ה לא חשש ב"ה מכ"ש לרחיי' שיטחן מאלי' נמצא מוכח מרב יוסף דהוה ס"ל בפירוש דהך דכלים לכובס כפירושו של ר"ת והנה שם מבואר בתוס' דר"ת פסק כר' יוסף דלא חיישינן להשמעת קול הואיל וקאי ר' אושיעי' כוותיה א"כ ממילא דלא ניחוש בשבת לחשדא כמוכח מהך דכלים לכובס וממילא דלק"מ מהירושלמי דפסק כרשב"א לאסור קבולת בשבת משום דס"ל כרבה דחייש אפילו ברחיים להשמעת קול ואיהו ע"כ ס"ל נתינת כלים עם חשיכה לא הוה כמלאכת תלוש בבית ישראל אבל מ"מ אנן קיי"ל כר' יוסף ודלא כהירושלמי כנ"ל בישוב שיטת ר"ת ואף שאיני כדאי להכריע אפי' להחמיר ומכ"ש להקל ובשגם שר"ת עצמו לא עשה מעשה כדבריו מ"מ חזי לאצטרופי להנ"ל ובפרט בשעת הדחק כנדון דידן:

488

תפ״טותו הא כ' מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ שהתיר לקבוע לגבות מכס בשבת משום פסידא דאי לא שרית לי' אתי למיעבד אסורא רבא והעלה ט"ז סי' רמ"ד דלאו דוקא איסורא דאורייתא שיכתוב אלא איסורא רבא דרבנן שישכור פועלים להדי' ומשו"ה התיר בקבולת וגביית מכס הוה מלאכת פרהסיא כמ"ש הרב"י וה"ל כמחובר ואפ"ה התיר משום פסידא רבא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעבור איסורא רבא וה"ה בנדון דידן וכדברי הטו"ז י"ל נמי מלשון חי' רשב"א ר"פ מי שהחשיך דכ' שהמתירא מפני שוללי' לא נתיר לו לטלטל ממונו מה תאמר אי לא שרית לי' אתי לטלטולי מה בכך וכי נתיר לו טלטול משום טלטול ע"ש משמע מדבריו דאי הוה איסורא רבא דרבנן מתירי' לו איסורא זוטא רק טלטול משום טלטול לא נתיר לו דמאי אולמא דהאי מהאי:

489

ת״צועוד הא מייתי רשב"א ור"ן ר"פ מי שהחשיך וה"ה פ"ו ובטור רס"י של"ד והרב"י שם שיטת ר"ת ותו' והתרומות וסמ"ג דס"ל משום הפסד ממונו התירו לטלטל מוקצה להחביא מפני השוללים וחומסים אע"ג דליכא למיחש שיעבור איסורא ונ"ל ראייתם מר"פ מי שהחשיך כך דאמר ר"ה הית' בהמתו טעונה כלי זכוכית שהם מוקצה כגון קרני דאומני מביא כרי' וכסתות ומניח תחתיהם ופריך הא מבטל כלי מהיכנו ומוקי לה בשליפי זוטרי והדר פריך מברייתא דתני' מתיר החבלי' והשקי' נופלים אע"פי שמשתברי' ומוקי לה בכולסא והא קמ"ל דלהפסד מועט לא חששו והקשה הרשב"א אמאי לא מוקי ליה בשליפי רברבי ע"ש שתי' בדוחק גדול וכן בתוס' מ"ג ע"ב ולשיטת התוס' וסייעתם הנ"ל ניחא דפשיטא להש"ס דמשום הפסד ממונו התירו לטלטל מוקצה להדי' והא דאמרי' ריש פרקי' דהתירו לטלטל פחות מד' אמות משום דאי לא שרית לי' אתי לאתוי' ד"א משמע משום פסידא לחוד לא התירו התם היינו לטלטל ברה"ר פחות מד' אמות שזה הוא אי' חמור שהוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא משו"ה אי לאו דחששו שיביא ד"א להדי' לא התירו לו משא"כ טלטול מוקצה פשיט להש"ס שהתירו לו והא דהצריך ר"ה שיביא כרים וכסתות היינו משום דאפשר למיעבד קצת בהיתרא עבדי' אבל בשליפי רברבי דא"א למיעבד בהיתירא דהרי אם יביא כרים וכסתות יבטל כלי מהיכנו מותר לטלטלם בהדי' וטוב יותר מלאפושי בטרחא להביא כרים ומשו"ה הוצרך לשנוי' בכולסא ולהפסד מועט לא חששו ולא התירו להביא כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו לשעה קלה ע"ש ברשב"א:

490

תצ״אוגם הר"ן ר"פ מי שהחשיך ס"ל כהתוס' בזה אלא שמחלק דהיכא דההפסד בא עליו פתאום לא התירו לו משום שאז בהול הוא ואתי למיעבד אי' דאורייתא כמו שאמרו בהצלה מפני הדליקה והעלה דשוללי' ה"ל כהפסד פתאום ואסור להחביא מעותיו משום דלמא אתי למיעבד אי' דאורייתא ודע דלפ"ז מ"ש הר"ן פ' חבי' דף ש"ז ע"א גבי צנור שעלו בו קשקשי' ע"ש צ"ל דס"ל דזה הוה כמו הפסד פתאום אבל בהפסד שאינו פתאום ס"ל להקל כהתוס' ועמג"א סי' ש"ז סק"ז מייתי הר"ן דפ' חביות ולא הרגיש בהנ"ל:

491

תצ״בונ"ל דגם התוס' וסייעתם ס"ל חלוקו של הר"ן לחלק בין הפסד פתאום כי היכא דלא תקשי עלי' מהצלה מפני הדליקה באותה חצר עתו' ר"פ כל כתבי והא דהתירו להחביא ממונו מפני השוללים אע"ג דפחד פתאום הוא ואיכא למיחש אי שרית לי' אתי למיעבד אי' דאורייתא י"ל דס"ל דלהחבי' מעותיו לא שייך שום איסור דאורייתא וזה מבואר למעיי' היטב בלשון התרומות הובא ביתה יוסף רס"י של"ד העולה מכל זה דלהתו' ור"ת ותרומו' וסמ"ג והר"ן התירו לטלטל מוקצה משום הפסד מרובה ומבואר נמי דלאו דוקא טלטול מוקצה אלא ה"ה כמה שבותים הקלים ממוקצה והך דידן לפי מה שבארנו שאין בו איסור אלא משום חשדא בעלמא ברור הוא דלא חמיר כל כך כטלטול מוקצה דהא גזירת נחמי' בן חכליה הוא ואפ"ה הקילו משום הפסד מרובה ומכ"ש בנידון דידן דאפשר דאפי' הרמב"ן והרשב"א והטור החולקים ולא חשו להפסד מרובה דממונו מ"מ דצערא דגופא דשלימים וכן רבים דמחסרי דיורא לא גרע מחולי שאין בו סכנה שאומר לנכרי להדי' ועושה מכ"ש להתיר עכ"פ איסור קל כזה ומכ"ש דאי לא שרית ליה אפשר דאתי למיעבד איסור רבא לשכור פועלים שכירי יום להדי':

492

תצ״גמכל הלין טעמי שפיר באנפאי לחוות דעתי בפני מופלגי תורה שבק"ק ואם דעתם מסכמת להתיר אזי דרינא בהדיי' שיבא מכשורי וה' ירחם ויברך את עמו בשלום ולא ישמע עוד בכי וזעקה בבתינו ולא שוד ושבר בגבולינו ויעלנו לציון ברנה הכ"ד החותם פה ק"ק פ"ב נגהי ליום עש"ק חמשה עשר באב תקס"ט לפ"ק מש"הק סופר מפפ"דמ:

493

תצ״דשלום להרב המופלא ומופלג מו"ה דוד כ"ץ נ"י אבדק"ק רעטע יע"א:

494

תצ״הנועם מכתבו הגיעני השתא הכא והשליח ממהר מאוד מפני הכנסת כלה ע"כ לא אוכל להאריך בשגם שאני חוץ למחיצתי וספרי אינם אתי עמי:

495

תצ״ווהנה שאלתו אודות בנין חומות בית הקברות שהקבלני' א"י אינם רוצים לשבות ממלאכתם ב' ימים זא"ז יום ש"ק ויום אידם שלהם וגם בלא"ה איכא למיחש שיתבטל חלילה לגמרי כי הבנין ההוא הוא כקוץ בעיני השרי' וצריך השתדלות רב ואיכא כמה חששות הידועים גם גוף הקרקע אינה של ישראל רק מוחכרת על זמן משרים כמשפט מדינה זו וא"כ אין המלאכה נקראת על שם ישראל כלל כל אלו דברי מעלתו:

496

תצ״זתשובה אומר אני כי פשיט הוא דבקבלנות אין כאן איסור רק מפני חשדא ומג"א סימן רמ"ד כתב שסומכים עצמם בתיקון הרחוב בשבת אחד דעה בי"ד סי' קמ"א סעי' ד' דברבים ליכא חשדא אלא שהעלה משום ח"ה אסרי' בנין ב"הכ למה יאמרו הגוים ישראל לא מנטרי שבתא שהרי הם אינם מניחים לעשות מלאכתם בפרהסי' ביום אידם ובודאי אין חילוק בזה אם הב"הכ הוא נבנה על קרקע ישראל או על הקרקע גוי המשכיר לישראל כיון שהבנין הוא של ישראל ול"ד לרחוב כלל דאין שייכות לישראל כלל דשייך להשר וגם ידוע הוא מה שמפנים האשפה ברחובות בשבת הוא מפני יום אידם שביום א' ואי הי' ידינו תקיפה הי' מפנים הרחוב בעש"ק לכבוד השבת נמצא פינוי הרחוב אינו נקרא על שם ישראל משא"כ ב"הכ ומכ"ש ב"הק שמיתי ישראל קבורים שם ומצבות עומדים שם וכל רואם יכירו כי הוא מלאכת ישראל פשיטא דאיכא ח"ה טפי:

497

תצ״חולומר דאולי משום כבוד המתים לא ניחוש לח"ה ובפרט מילתי' כבר אמורה דשכיחי טובא שמה חטוטי שכבי ואיברים מתגוררים בפי חזרים וע"י בנין החומה יהיה להם למשמרת לבלתי יהי' למרמס מ"מ נראה ראי' לאסור מפ"ק דביצה מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל דכחול שוי' רבנן ומסיק דהאידנא דאיכא חברי לא יתעסקו בו ופירש"י שמא יראו שקוברים מיתיהם יכופו אותם למלאכתם ג"כ א"כ איכא ק"ו השתא התם אי נמי יכופו אותם ליכא אלא אונס ורחמנא פטרי' ואפ"ה משהין המת ולא חשו לכבודו אפי' אשתהי ואיכא חשש סרחון מכ"ש ח"ה הגדול דליכא למיחש לכבוד הבריות היכא דאיכא ח"ה אין חולקין כבוד לרב ואע"ג דכ' הרא"ש פ"ק דביצה שם וז"ל וגם לא מיסתבר כלל שלא יהי' כבוד הבריות דוחה שבות דרבנן אמירה לנכרי ואע"ג דלא סריח ע"ש ואפי' החולקים דוקא בלא סריח אבל היכא דסריח מודים אפי' בי"ט ראשון דאוריי' א"כ ה"נ דאיכא חטיטי שכבי ובזיון רב פשיטא שהי' להתיר ז"א ושתי תשובות בדבר חדא אטו מטעם אמירה לנכרי שבות אתאינן עלה הלא הכא אפי' שבות ליכא בקבלנות וברבים דליכא חשדא רק משום ח"ה והרא"ש מיירי במקום שאין ח"ה שאין הנכרים מקפידים ביום אידם על מלאכת פרהסי' ועוד בקבורת מיתיהם אין מקפידין והם עצמם קוברים וליכא ח"ה רק אמירה לנכרי אבל בנין החומה: ח"ה הוא ומי יוותר חלק גבוה וכבודו ית"ש:

498

תצ״טוזאת שנית הא קמן דמ"מ בשבת אסור לקבור אפי' ע"י אמירה לנכרי אפי' מוטל בבזיון וסריח אע"ג דהתירו כמה שבותי' משום כבוד הבריות טלטול אבנים מקורזלות בשבת בב"הכ וטלית שאינה מצויצת כהלכתא בכרמלי' ס"פ הקומץ מכ"ש שהיה להתיר שבות דאמירה דקיל טפי וע"כ היינו מטעם שכתבו הראשונים שגנאי הוא למת שנתחלל שבת בעבורו ואם כן מה שמשביח בכבודו במהירות קבורתו פוגם בבזיון חלול שבת משא"כ בי"ט ראשון כיון שצרכי הדיוט נעשי' בי"ט משום א"נ ואע"ג דצורך המת לא הותר באי' דאוריי' מ"מ אין גנאי לו כ"כ אם יקבר בי"ט א' ע"י עממין וא"כ בנידון דידן דבשבת קאי אין להתיר לכאורה אך בכל זאת נ"ל כיון דהך דח"ה בבנין ב"הכ לא הוזכר בפוסקים אלא מג"א כ' כך מדעתי' דנפשי' והגם שעשיתי לו סמוכים מהא דאיכא חברי הנ"ל מ"מ נ"ל הוא לא אמרו אלא אם לא יתבטל בנין ב"הכ לגמרי ע"י שיהוי אבל אם איכא למיחש ח"ו לביטול הבנין לגמרי ומכ"ש הכא בחומות ב"הק שהמתים הקבורים שם מוטלי' מכבר בבזיון גדול וטעמא נ"ל דבכה"ג ליכא ח"ה דידוע הוא שגם הם ביום אידם בוני' ועושים כל מלאכת פרהסי' בעת הצורך שא"א לדחות בימי המלחמות וכדומה ושוב מצאתי בבאר היטב סי' רמ"ד כ"כ מדעתי' דנפשי' בלי שום טעם וראי' היות כן נ"ל אם האמת הוא כן דאיכא למיחש לביטול בנין לגמרי יש להתיר בקבלנות אבל עכ"פ בתחלה יראו להשתדל הרבה עם הקבלנים ע"י ריצוי כסף כפי היכולת אולי ישמעו לשבות ביום השבת באופן שעי"ז יתפרסם הדבר שהבנין אינו ברצון הקהל והרב וכל למעוטי בח"ה עדיף ומפני הכנסת כלה אקצר ואחתום בברכה. פ"ב עש"ק ח"י סיון תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

499

500במיפק שתא תיתי שלמא רבא וחיים טובים וארוכים והרמת קרן לצדיק ונשגב גאון עוז תפארת ישראל ידידינו וחמדת לבינו נ"י ע"ה פ"ה כק"שת מוהר"ר אפרים זלמן מרגליות ני':

500

501מכ"ק מגלה עפה מגלה עמוקות עולה הרים ירד בקעות רבתי בדעות הגיעני שילהי חדש סיון העבר והנחתי עד עתה שדרכי לנוח קצת מעול הצבור והתלמידים ה' עליהם ונפקינא לקרייתיו פה והיה לי טיול ושעשועי' בדברי קדשו אשר יצא לישע דברי זקנו הגאון בכור שור בחי' פסחים כ"א ע"א האוסר הערמת מפטמי בהמות שמוכרים אותם קודם פסח לגוים ובפסח בלילי חמץ יאכלו ומחזירים להם אחר פסח והגאון מקור חיים פליג והדרת גאונו עושה נפלאות גדולות להחזיק דברי זקנו הגאון בכור שור ז"ל ועיינתי והפכתי בדברי קדשו ואני איני כדאי להכניס ראשי מ"מ לעשות רצון קדשו חפצתי יהי ה' עמנו:

501

502הן דורשים תחלה לעיי' בדברי בכור שור על מה אדניו הוטבעו והנראה מדבריו דאתי' עלייהו משני טעמים א' דעכ"פ אסור להערים בדאורייתא אפי' אם הי' הקנין המועיל מ"מ בדאורייתא אסור להערים ב' גוף הקנין אינו קנין המועיל ואי עביד לא מהני ונמצא בהמת ישראל מתפטמ' מחמץ בפסח:

502

503הנה על הראשון לומר דבדאוריי' אסור להערים הנה תבת שם הערמה לכאורה מורה לשון היתר כמ"ש רמב"ם וגם תי"ט רפ"ה דתמורה דשם מרמה הונח על האיסור והערמה על ההיתר ובנדרים מ"ד ע"א מפני הרמאי' ולא אמר מפני המערימי' והר"ן כ' שם כמה פעמים שהיה מפקירים בערמה ולכאורה לא דקדק יפה דקרו למרמה ערמה ]וצ"ל מ"מ כמה פעמים שאסרו להערים וממילא הוא מרמה ואסור וראי' משב' קי"ז אין מערימי' בכך והתם ר"ל אין לעשות בהיתר שיקרא ערמה אלא אסור לעשות ונקרא מרמה מעתה[ ואמנם אין כל המקומות והזמנים שוים לחז"ל בזה ובשבת קל"ט ע"ב בהטלת שכר בחש"מ דמותר להערים במלאכה דאורייתא נדחק הגאון ז"ל כיון שמסרו הכתוב מלאכת חש"מ לחכמים הם אמרו והם אמרו וכמה רב מהדוחק בזה דכיון שראו חז"ל לאסור מלאכה זו שוב הוה דאורייתא והי' ראוי לאסור להערים ושם בש"ס מחלקי' דהיכי דמוכח' מילתא אין מערימין אפי' בדרבנן ובמנחות ס"ז ע"ב מחלקי' קצת בהיפוך דגזרו משום בעלי כיסין והיא הערמה למכור לנכרי להפקיע ממעשר דאורייתא ולא אסרו הכנסת פירות במוץ או דרך גגות וקרפיפות אפי' בדאוריי' לאכילת קבע לשיטת תוס' ומחלק ש"ס בין פרהסי' לצינעא והוא קצת בהיפוך מחילוק דמס' שבת אעפ"י שיש להפריד בין הנושאי' מ"מ מבואר שאין כל המקומות שוים וממאי דפירש"י בשבת קל"ט ע"ב הערמה בדרבנן היא וז"ל הך הערמה לא באי' דאוריי' אלא בדרבנן וכו' מזה גופי' מבואר דאיכא מקומות בש"ס דשרי הערמה אפי' בדאוריי' אלא בדאוריי' לא פלוג רבנן ואי לא נפיק מיני' חורבא כגון הכנסת תבואה במוץ שרי' לכ"ע אפי' אינו ת"ח ואי אסור כגון בעלי כיסין אסור לכ"ע אפילו לת"ח ולא מסרו תורת כל א' בידו משא"כ בדרבנן יש מקומות שחלקו בין ת"ח לשארי אינשי כגון במברא ויש התירו לחלוטים אפי' בדאוריי' כגון תבוא' במוץ וכהטלת שכר במועד (ובמערי' על המשמרת פליגי רמב"ם וטור א"ח סי' שי"ד) ויש אסרו לגמרי אפילו בדרבנן ולא מוכחא מילתא כולי האי ומצינו שלא התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא בדליקה ובואו והצילו לכם נמי הערמה היא ולא חולקו בה שוחט מסוכנת בי"ט סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל וליכא שום צורך קצת והוה ממש מי"ט לחול דאסור מן התורה לכ"ע והתירו ע"י הערמה מוכחא ומפורסמת לאכול כזית צלי או אפי' חי ובריבית מצר"י דרבנן ומשכנתא בנכייתא בדרבנן חילקו בין ת"ח לשארי אינשי ומ"מ מה שאינו מפורש בש"ס אין בידינו לאוסרו מגזירה ובמשנה דמס' מע"ש כיצד מערימים על מע"ש דאמר בירושלמי משום ברכה משמע דזולת זה היה ראויה לאסור להערי' ולהפקיע חומש י"ל לא שהי' ראוי' לאסור דהו"ל למיתני המערי' במע"ש ואומר לבנו וכו' דינו כך וכך ולא שיאמר כיצד מערימי' כאלו תקנתא דרבנן הוא להערים ומסיק משום ברכה פי' גבי לא תוכל שאתו כתי' כי יברכך ה אלקיך והב"ב מפני שהי' צריכים להוסיף חומש נמנעו מלפדותם והעלו הפירות והפסידו הברכה ע"כ המציאו חז"ל ערמה של היתר לפדות בלי חומש ולהעלות המעות ונראה שעי"ז אירע לבסוף שחסרו פירות בירושלים ואסרו פדיון כרם רבעי מהלך יום מירושלים כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומ"מ על מע"ש לא גזרו במהלך יום משום דכתי' בי' ברכה משא"כ רבעי אע"ג דפדיונם ילפי' קודש ממעשר מ"מ לענין ברכה לא ילפי' א"כ מע"ש עיקר במשקה תירוש ויצהר ולא בפירי ענבים משא"כ רבעי ומ"מ צל"ע מפ"ק דתמורה כיצד מערימין על הבכור מ"ט נתנו חז"ל עצה להפסיד מתנות כהונה להערים על הבכור בזמן שבה"מק קיים ע"ש מ"מ מצד וטעם גזירה דרבנן לאסור הערמה האריך הגאון בכור שור עלינו הדרך ואנו אין לנו ראיה ברורה לאסור:

503

504אך מ"ש ופקפק על גוף הערמה ההיא אי מועלת או לא נחזי אנן והגאון לא הביא ראי' לזה אלא רמז לש"ס דגיטין ס"ה ע"א מתיב ר' אוי' כיצד מערימין על מע"ש וכו' וכד מעיינ' שפיר נ"ל דשפיר חזי לכאורה ואאריך קצת בהבנת דברי תוס' והראשונים ז"ל הנה להר"ש במס' מע"ש משמע דגרס ופדו בו את המעשר והם פודי' שיהי' הפירות לבעלים ומוכיח ר"א כי היכי שהם מוציאים מרשות גבוה לרשות הדיוט הבעלים ש"מ שמזכה לאחרים ]וכ"כ הר"ן בקידושין פ' האומר בסוגי' דע"א נאמן באיסורין בשם רמב"ן דמע"ש אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות גבוה הוא ע"ש וה"נ הפדיון אפוקי ממונא מגבוה להדיוט[ וע"ז כ' תוס' הא לית כאן דעת אחרת מקנה ותי' תוס' כיון שהגיע לעונת נדרים ויכול להפריש טבל ולהכניס התרומה מרשות הדיוט לרשות קדושת השבט ה"נ יכולים לפדות ולהכניס לרשות אחרים הכי הוה ס"ד ומסיק לא במע"ש דרבנן הא דיכול להכניס לרשות בעלים ומסיק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ולא הו"מ להקשות כל דתיקון רבנן וכו' וכדהקשה לעיל וכדהקשה הפ"י די"ל מעשר ירק ועציץ שאינו נקוב קיל טפי כדמשמע ביומא פ"ו ע"ב ומ"ש תוס' בעירובין ל"ב ע"א דמעשר עיקרו דאוריי' כמו עירובין היינו מעשר דגן או אפי' פירות בז"הז ובעציץ נקוב אבל ירק ואינו נקוב קיל טפי אמנם רשב"א כתב בחי' דהכי פריך ר' אוי' וז"ל וא"ת עוד האיך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון דהאב זוכה להם המעות הללו זכו בהם דבר תורה כמ"ש א"כ לעצמן הם פודים י"ל דכיון שאין זה אלא הערמה וכוונתו לפדות אותן לצורך אביהן והמעשר חוזר הוא לאביהן אי לאו דזוכה לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה עכ"ל וצריך פירוש לפירושו דכיון דפי' לשון הערמה ערמה של היתר הוא כמש"ל בלשון הרמב"ם וכמ"ש רשב"א עצמו בלשון קושייתו שהקנה להם המעות קנין גמור הקונה מדאורייתא ולענין פדיית המעשר אין חילוק אם פודי' הפירות לעצמם או לאביהם לעולם פטורי' מחומש כמ"ש הר"ש שם במשנת מע"ש א"כ תירוצו של הרשב"א צריך ביאור איך יולד מזה שזוכים לאחרים:

504

505אבל יובן דבגטין כ' ע"ב אמרי' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי' ופירש"י לא גמרה ומקני' דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעי' ונתן עכ"ל ופשיט גמ' מזקן ודחי זקן שאני דידע לאקנוי' ופירש"י שהוא חכם ויודע שאיננו שטר אא"כ מקנהו לו לגמרי וגמר בדעתו ומקנה אבל אשה לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנוי' בדעתה אלא בשאלה בעלמא עכ"ל ושוב פשיט מערב ודחי גברא שאני ושוב מסיק ופשיט מאשה כותבת גיטה ולכאורה טפי הוה מצי לאתוי' מהא מתני' דמע"ש דאפי' אשה קטנה היינו שפחה העברית ידעה לקנות בכה"ג דאע"ג דהתם להקנות והכא לקנות מ"ש כיון דהשפחה מעיקרא לא קיבלה הני זוזי מרבה אלא שתפדה בה מעשרו ולבסוף תחזור לו שניהם ואי אין בכח דעתה לקנות קנין גמור בכה"ג הרי לא קנתה ואין המעשר פדוי ואע"כ דעתה לקנות וה"ה אשה מקנה טבלא לבעלה וכ"ש הוא דהכא בקטנה והתם גדולה וצ"ל אה"נ הו"מ לאתויי מהכא אלא הוה מצי למידחי במע"ש דרבנן אבל בדאורייתא אפי' גדולה לא משו"ה מייתי מאשה כותבת גיטה כנ"ל והנה הרשב"א הקשה אס"ד קטן זוכה מן התורה הא דתנן בפ' מי שמת זוכין לקטן ואין זוכין לגדול וכו' כק' תוס' ותי' רשב"א וז"ל וא"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר וא"נ כיון דקיי"ל קונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו ע"ש מבואר מזה דאין זה כשיעורי' הלכה למשה מסיני מגז"הכ אלא תלי' בדעת אם הגיע לפלגות ראובן גדולים חקרי לב ונהי שלא נתנו חז"ל תורת כ"א בידו ולומר זה לפי דעתו וזה לפי דעתו אלא סיימו השיעורי' לפי שנות הקטן מ"מ מבואר הא דס"ל שאינה זוכה לאחרים היינו משום שס"ל לא הגיע הקטן עדיין לדעה כזו להקנות לאחרים ומשו"ה פריך ר"א ממע"ש כיון דקנין של הערמה הוא היינו הערמה של היתר כדרך טבלא של אשה וזקן שהלוה לכל בני הכפר מ"מ מי שאין דעתו שלימה אין ביכלתו דעתו לקנות כה"ג שאפי' אשה גדולה הוה ס"ד שלא יכולה לכוון ולהקנות וכיון דחזינן דסומך בדאורייתא על שפחה העברית הקטנה ש"מ דעתם שלימה אפי' ע"ד הערמה מכ"ש להקנות לאחרים קנין ממש בלי הערמה ודחי ש"ס דלמסקנא אין קטן מקנה לאחרים וה"ה אינו קונה ע"ד ההערמה הנ"ל רק רבנן סמכו בשלהם ולא בדאורייתא זהו פי' כוונת הראשונים בסוגיא בלי ספק לע"ד:

505

506והנה נראה דדעת הגאון בכור שור דגוי אין דעתו לקנות בכה"ג ומסתיין מה שמצינו באיתתא ישראלית אבל גוי מנ"ל והא דנהגינן למכור חמץ בכה"ג משום דהוה נמי דרבנן אחר שביטל ודבריו צל"ע לכאורה דממנ"פ אי ביטל כבר שוב איך מוכר לנכרי מה שכבר ביטל והפקיר ואי מכר תחלה קודם שביטל הרי אין כלום תועלת במכירה זו ואיך נאמר לכשיבטלנו אח"כ תחול המכירה למפרע זה דבר שאין הדעת סובלו אע"כ ס"ל גוי דעתו לקנות כה"ג ועיי' מג"א רס"י תמ"א כ' לקנות חליפי' בכליו של גוי הקונה וכבר כתבתי לעיל דמשמע ברשב"א מי שיש לו דעת להקנות בכליו יכול לקנות בערמה כנ"ל וכל קנין הכלי של קונה איננו אלא קנין של ערמה כנ"ל שיודע שסופו להחזיר לו ואע"ג דפליגי אי גוי קונה בחליפין מ"מ למאן דס"ל דקונה בחליפין מוכח דגוי דעתו לקנות כנ"ל והחולקים ס"ל דגוף קנין של חליפין זאת התעודה בישראל כתי' אבל לא מטעם שאין דעתו לקנות ונ"ל קצת ראי' לדברי הגאון בכור שור ממנחות ס"ז ע"ב דפריך א"ה חלה נמי ומשני חלה אי בעי אפי לה פחות מה' רביעים ופרש"י דאי הוה בעי לאיערומי הוה מצי לערומי בהיתרא משמע הערמה דבעלי כיסין איסורא הוא ואס"ד לית ביה איסורא אלא הפקעת מעשר וחלה ק' הא בפחות מה' רבעי' והכנסת פרי במוץ נמי מפקיע ומה לי הא או הא אע"כ בעלי כיסין איסורא משום דאין דעת גוי גומר לקנות ולפ"ז צ"ל הא דתנן במתני' דמע"ש אבל לא לבנו ולבתו הקטנים ולא לעבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו תיפוק ליה שאין בהם דעת לקנות כה"ג דהרי בנו ובתו הקטנים מיירי בלא הגיעו לעונת נדרים ועבדו ושפחתו הכנענים גוים ננהו ואין בהם דעת לגמור ולקנות ומה צ"ל מפני שידן כידו וי"ל עבד ושפח' הכנענים עדיפא מגוי לענין זה וצ"ע אלא לכאורה ראי' ברורה דגוי יש בו דעת לקנות בהערמה ממ"ש תוס' וכל הפוסקים במכירת מבכרת לפטור מבכורה וצ"ל אה"נ מדאוריי' מהני ומיהו רבנן לא סמכו ואסרו גבי בעלי כיסין ובבכור משום חשש קדשים בז"הז אוקמוהו אדין תורה כנ"ל:

506

507והנה יעיי' בש"ס נדרים מ"ד ע"א ופ' כן בש"ע ח"מ סי' רע"ג דכל הפקר לזמן אינו הפקר אא"כ אתי ליד זוכה ע"ש וא"כ צ"ע בטא"ח סי' רמ"ו ובט"ז שם סק"ה בהפקיר בהמתו רק ליום השבת מה יועיל הלא לא אתי ליד זוכה וצ"ל כיון שהוא ביד עכו"ם אפי' רק בשכירות ושאלה והעכו"ם א"י שהפקירו בעליו מ"מ ה"ל כאלו אתי ליד זוכה וצ"ע בזה כבר נתעוררתי עליו בחי' למס' נדרים (אעתיקנו בסוף התשובה אי"ה) ועיי' רדב"ז ח"ב סי' י"ג העלה דהפקר הוא הדרך הגרוע שבדרכי היתר שכירות בהמה בשבת אולי מטעם הנ"ל ועכ"פ הרווחנו בזה מה שאומר דאפשר מה שהצריכו חז"ל לבער חמץ ולא סמכו על הביטול שהוא הפקר ומ"ש הר"ן מפני שתלוי בלבות ב"א אינו מספיק שהרי כל הערמות המכירות ונתינות וקנינים כך הם שאדם יודע שסופו לחזור לו ומ"מ גמר ומקני וה"נ מ"ש אלא הטעם מפני שצריך לבטל ולהפקיר הפקר עולם אע"פי שיודע שסופו לחזור לו ולא יגע בו אדם ולאחר הפסח יטלנו לעצמו אין בכך כלום ובלבד שיהיה כוונתו שעכ"פ הוא הפקר עולם אבל חששו שיפקרנו בדעתו על ז' ימי הפסח ואז צריך שיבוא ליד זוכה ע"כ תיקנו שלא יועיל ביטול אלא ביעור דוקא והא"ש מה שהקשיתי לעיל אבכור שור די"ל דנהגו למכור קודם ביטול ובאמת המכירה אינו מועיל מדינא דגוי אין דעתו להיות גומר וקונה קנין כזה אך נפקא כשיבטל אח"כ ג"כ אפי' יהיה בדעתו להפקיר חמצו רק על ז' ימים מ"מ הו"ל כאלו בא כבר ליד זוכה שהרי הוא ביד הקונה ופשיט שקנין גרוע הלז עדיף לענין זה מהשכיר או השאיל בהמתו והגיע שבת ומפקירו אבל לעולם אימא לך מה שמקילין למכור בהמותיהם לפטם קודם פסח לא יועיל אם לא שיפקירם אח"כ ג"כ ולבהמה לא יועיל ביטול בעלמא כמו חמץ אלא בעי' הפקר בפני ג' בצירף המכירה ההוא אבל מ"מ צריך טעם א"כ מ"ט לא מחמרי' כן במוכר מבכרת אע"כ ס"ל גוי יש בו דעת לקנות מן התור' וכנ"ל:

507

508והנה הרב"י בא"ח סס"י רמ"ו מייתי תשו' רש"י להתיר ע"י קבלת אחריות מיתה גזילה וגניבה ויוקרא וזולא ושיש חולקים כיון שאין הנכרי רשאי למוכרה הו"ל כבהמת ישראל והדרת גאונו נתעורר בזה הא לא נעשה שלו ע"י קבלת אחריות אלא גבי חמץ דרבי רחמנא לא ימצא לך במצוי לך עיי' פסחים דף ה' ע"ב:

508

509וכן קשה אמג"א סי' תקפ"ו סק"ה בישראל המגבי' ע"ז של נכרי ע"מ לגוזלה ולזכות בה כיון שחייב באחריות הו"ל כשלו ומייתי ראיה מחמץ והא ראי' לסתור והנה ג' מיני אחריות ישי א' אחריות של נפקד שהוא רק מיתה וגניבה אבל יוקרא וזולא הרי שלו לפניו ועוד דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של חברו בביתו של חברו שהרי אין דעת הנפקד כלל שיהיה של עצמו אלא יהיה כיד בע"הב וכל היכי דמונח כמונח ברשות בעליו וכ"ז מבואר ולא צריך ראיות לרוב פשיטתו נהי דלדינא לא הוה כמקבל אחריות חמצו של חברו בביתו של חבירו אא"כ יחד לו בית ממש אבל כל שקבלו בפקדון הוה כבית עצמו היינו לבתר דמרבינן מלא ימצא אבל מסברא חיצונה יש כאן ב' מעלות א' שאין אחריות שלם שיהיה כקנוי לו שהרי ביוקרא וזולא מחזירו לו בעינא ועוד כל היכא דאיתא בי' גזא דמרי' איתא זהו א' ממיני אחריות ב' אותו שבתשו' רש"י נהי דמיירי נמי מנפקד ושואל דבי גזא דבעלי' ישראל היא מ"מ האחריות עדיפא שקיבל גם יוקרא וזולא ולא מצי למימר שלך לפניך והוה כשל נכרי ממש ומ"מ פליגו עלי' בזה כיון שאינו יכול למוכרם השלישי האחריות דגזלן אע"ג דאחריו' גרוע ג"כ שהרי כשיחזור גזילתו לא מחייב באחריות יוקרא וזולא רק במיתה וגניבה מ"מ לא שייך לומר כל היכי דאיתי' בי גזא דבעלים איתי' שהרי אינם יכולים להקדישו ולא כותבי' עליו אדרכתא נהי גם הגזלן א"י להקדישו מ"מ יפה כחו מכח הבעלים שהרי עכ"פ חייב באחריות מיתה ג"כ ומכ"ש גזל מנכרי שאינו בהשבה כלל פשיטא דמיחשב כשלו טפי מגזל ישראל ויש לתמו' על הדרת גאונו ביד אפרי' סי' תקפ"ו ואחר הנחה זו יש לתמוה על ש"ס דפסחים ה' ע"ב הנ"ל מאחר דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מנ"ל לרבוי' מלא ימצא דגבי חמץ דנפקד עובר והרי קבלת אחריותו גרועה כנ"ל דלמא קרא אתי לרבוי אותו קבלת אחריות דיוקרא וזולא כתשו' רש"י או אחריות דגזלן כבמג"א תקפ"ו ואפשר שקולים הם ב' אלו ויבואו גם שניהם אבל מנ"ל לאתויי' קבלת אחריות דנפקד הפחות משניהם אע"כ מוכח זה דאחריות כזה דיוקרא וזולא דנפקד ודגזלן אפי' בלא יוקרא וזולא הוה בכל איסורא כשלו רק שא"י להקדישו שאינו דומה לביתו ואיש כי יקדיש ביתו כתיב אבל בעלמא ה"ל כשלו ממש משו"ה ע"כ אתי' קרא בחמץ לאסופי אפי' סתם אחריות דכל נפקד וצדקו תשו' רש"י וגם דינו של מג"א ז"ל:

509

510והנה לכאורה בישראל שהפקיד חמצו אצל גוי הלא פליגי וס"ל לרמב"ן דאינו עובר ישראל מדאורייתא ונהי דפליגי היינו בחמץ דעכ"פ נקראו הבעלים מצוים אבל בבהמתו ביד גוי וקיבל אחריות אפי' יוקרא וזולא ובבהמה לא שייך לא ימצא כי היכא דלענין מלאכת שבת לא מקרי בהמת ישראל ה"ה לענין פיטום ומכ"ש הכא דעושה ע"ד מכירה ולא ע"ד פקדון מכ"ש שאפילו החולקים שם בתשו' רש"י יודו הכא ויעיי' מג"א סי' רמ"ו סק"י אלא דלכאורה כ"ז אי אמרי' גוי יש בו דעת לקנות ולקבל אחריות ע"ד הערמה של היתר אך אי נימא גוי אין בו דעת וכדמוכח קצת מהוכחה דבעלי כיסין שהוכחתי א"כ גם כל קבלת אחריות הכל היא לפנים ואין בו ממש ותיקשי אתשו' רש"י הנ"ל אע"כ יש בו דעת וכמו שמוכח מבכור ועכ"פ י"ל דכמו שנוהגים עכשיו שמוכרים בדמי שוי' ממש וכותבים שטר בלשונם עפ"י דינא דמלכותא וכותבים בתוכו כל לשון יפוי כח ואחריות ואפי' אם לפעמים הגוי עני ואין לגבות מנכסיו מ"מ כיון שנתחייב לשלם ושיעבד גופו ונכסיו גובי' מעצמו ואם אין לו משתלם משכר פעולתו אתו ושכרו לפניו מהני ואע"פ שהגוי יודע שכך דרכן של ישראל למכור ולחזור ולקנות ממנו יש לסמוך ע"ז ובפרט אם מפקירים אח"כ בפני ג' כמש"ל:

510

511והנה חזו הוית בדברי הדר"ג ני' חידש לנו דשביתות בהמתו אינו מצווה אלא לעשות מלאכות ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר ומסתיעא מלשון הרשב"א בתשו' סי' נ"ט ומסתיעא מדברי רוקח ש"י דמייתי ב"י סי' רמ"ו ודברי רבינו האי דמייתי ב"י סי' ש"ה ורמז עליהם ט"ז סי' רמ"ו סק"ד לפע"ד כיוון האמת ודברי אלקים חיים המה ויען ראיתי הדרת גאונו מזדנדז קצת בלשון הרמב"ם והרב המגיד ספ"כ משבת והנה כל דברי רשב"א בנוים על רמב"ן בתורת האדם ונמוקי חומש שלו ע"כ אמרתי לבאר קצת וכתנא דמסייעא הנה בפ' יתרו בדברות הראשונים כתי' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך ואע"ג דבכל דוכתא גר שער הוא התושב כ' הרמב"ן ראו חז"ל לומר הכא בגר צדק שראוי להקדימו בתורה קודם גר תושב ויען עבד ואמה וג"צ מצווים בעצמן על השבת ע"כ הפי' הכא במחמר אחר בהמתו וכאומר לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ולא בנך ובהמתך ולא עבדך ובהמתך וגר צדק ובהמתך והכל מוסב על האדם עצמו ובדבורי אחרונים שבפרשת ואתחנן דמדבר ממש מאותו ענין שבדברות הראשונות ויום השביעי שבת וגו' לא תעשה כל מלאכה אתה ושורך וכן בנך ושורך וגר ושורך אך התם כתי' למען ינוח עבדך ואמתך וכיון שהם מצווים על עצמם לא יצדק למען ע"כ פי' הרמב"ן למען אלמטה קאי למען כשתראה עבדך ואמתך נוחים תזכור כי עבד היית במצרים ומשו"ה בדברות הראשונות שלא הוזכר י"מ בשבת לא כתי' למען:

511

512אמנם בפ' משפטים כתי' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך כמוך וינוח בן אמתך והגר התם א"א לפרש דלעצמו מזהיר דהא כתי' למען ינוח שורך ולא מיירי באדם העושה מלאכה עם הבהמה ותיבת למען לא יצדק שפיר ע"כ אחז"ל דהבעלים מוזהרים על שביתות בהמתם שלא תעשה מלאכה וקאמר ששת ימים תעשה מעשיך באופן שביום השביעי תשבות הבהמה ולא תקשור הבהמה במחרישה בע"ש ותחרוש מעצמה בשבת או ברחיים ותטחון בשבת אלא בששת ימים תעשה כאלו כל מלאכתך עשוי' באופן שבשביעי תשבות הבהמה ולמען מוסב על ששת ימים תעשה כאלו כל מלאכתך עשוי' למען תהי' סיבה שינוח גם שורך וחמורך מעשות מלאכתך בשבת אפי' ע"י עצמו בלי סיועת אדם וז"ל רמב"ן פ' משפטים שמלת למען כמו בעבור נפרש שיאמר ששת ימים תעשה כל מעשיך בבית ובשדה בעבור שינוח בשביעי בן אמתך והגרים ע"ש והיינו במלאכתו של ישראל ואיירי הכא בגר תושב שאינו מצווה על השבת רק במלאכת ישראל מצווה הישראל עליו כמו על בהמתו וא"כ בן אמתך הנזכר כאן מיירי בעבד תושב שהתנה ע"מ שלא למולו שאינו בשביתות עצמו יאסר במלאכת רבו וכמבואר פ"ד מהל' מחוסרי כפרה:

512

513והנה מה שפירש"י בפ' החולץ דגר תושב מצווה על השביתה משום דשבת כע"ז והוא קיבל שלא לעע"ז ופירושו תמוה דהוא מותר במלאכת עצמו כמו שהקשו תוס' ואדרבא גוי ששבת חייב מיתה י"ל קצת דרש"י ס"ל דכיון שרצה הקב"ה שיהי' בעיני ישראל כאלו כל מלאכתו עשוי' וגם בהמתו תשבות א"כ כל שנעשית מלאכתו של ישראל בשבת הוה אביזרייהו דחלל שבת דישראל דהוה כעע"ז והנה גר תושב שהוא בן אדם בר דעת ועושה על דעת עצמו ולא כבהמה ע"כ הוא עצמו מוזהר שלא תיעשה מלאכת ישראל ע"י דישראל המחלל שבת הוה כעע"ז ממלאכתו של ישראל שנעשית ע"י בעל חי אפי' בהמה ה"ל אביזרייהו דחלול שבת דהוה כע"ז א"כ זה הג"ת נהי דמותר במלאכת עצמו דמלאכת גוי לא הוי כעע"ז אדרבה מצוה קא עביד דגוי ששבת חייב מיתה מ"מ במלאכת ישראל דהוה בישראל כע"ז מוזהר גם הוא עליו כע"ז ולדינא אין כאן מחלוקת בין פירש"י ותוס' ורמב"ן:

513

514ורמב"ם הי' נ"ל דוחק לפרש למען ינוח דדברות אחרונות דמוסב למטה דלמען תזכור יציאת מצרים זה הוא באמת דוחק גדול ע"כ הי' נראה לו בין בדברות ראשונים ובין באחרונים הכל מיירי מאזהרת האדון על עבדו דאע"ג דהעבד מוזהר על עצמו וחייב סקילה מ"מ עוד באזהרה גם על האדון דומי' דבהמה דקרא דמיירי מאזהרת בעלי' עליה נמצא בין בהמה ובין עבד שמל וטבל ובין עבד תושב ובין גר תושב הבעלים מוזהרים עליהם וכל אזהרת הבעלים אינה אלא במלאכת הבעלים ולא במלאכת עצמם אלא בעבד שמל וטבל וגופו קנוי וידו כיד רבו ואין לו מלאכת עצמו וכל מה שקנה קונה רבו לא שייך לחלק בין מלאכת רבו למלאכת עצמו אלא במציאות רחוק משא"כ ג"ת דכשאינו שכירו ולקיטו מותר ועבד תושב נמי איננו אלא כשכיר בעלמא ואין ידו כיד רבו וכן משמע קצת מלשון רש"י פ' החולץ שם ומלשון חי' הריטב"א ובהמה נמי כשעושה א' מלאכה עמה שלא ברשות בעלים אין הבעלים עוברים אפי' בשוגג ואונס וככל דברי הדרת גאונו ואין שום דוחק ברמב"ם ספ"כ מהל' שבת ואין כאן מחלוקת וצדקו דברי ר' האי שבש"ל ודברי הרוקח סי' ש"י הנ"ל:

514

515ומ"מ המשכיר בהמתו לגוי ועושה בה מלאכה בשבת הוה מלאכתו של ישראל ועובר מן התורה לולי ההערמות שבש"ע סי' רמ"ו עפ"י הראשונים וע"כ הדרן לכל מה דכ' ומפרש לעיל דהערמה זו עכ"פ שרי כשמוכרים בדמי שויה ומכ"ש כשיפקירנו אח"כ ג"כ ומטעם שכתבתי לעיל וכן אין למחות באורנדיש שמוכרים בהמתם לפטם קודם פסח על אופן הנ"ל ומכ"ש שיש ראי' ברורה ממכירת מבכרת אע"ג דיש דיעות במרדכי דחולין וכסף משנה בדעת הרמב"ם דבכור בז"הז דרבנן כבר הארכתי במ"א דאין דעת רוב הפוסקים נוחה מזה ולא קיי"ל הכי אלא שכבר כתבתי לעיל דבבכור מקלינין טפי להמציא קנינים לפטור מבכורה משום קדשים בז"הז:

515

516ועיינתי בכל דברי קדשו ומצאתי בהם הרבה דברי טעם זקנים ונחמדים מזהב ואדרכמונים ויש לי הרבה אריכות במקומות אחרים בענינים אלו ובפרט במתנה ע"מ להחזיר ואין הפנאי מסכים כי הפסיקוני עוברי דרכים דרך הרבים המוטל עלי אי"ה עוד אקח מועד ותמהני מ"ש הדר"ג ני' אלשון הרמב"ם פ"ג מזכי' ומתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזירה לזמן קצוב וכו' והוקשה לך שדרך לשנו' הפשוט תחלה יעיי' סמ"ע סי' ע"ב סק"ז ובכתובות כ' ע"ב תוס' ד"ה אחד וכו':

516

517בכאן אשלם נדרי להעתיק איזה דבורים מח"י למס' נדרים ספ"ד בסוגי' דהפקר מה ששייך לפלפולא הדא:

517

518אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואע"ג דהפקר משביעית נפקא מ"מ הפקירא דרחמנא אפקעתא דמלכא היא וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתי' והו"ל אתי ליד זוכה וה"ה הפקר בית דין אפקעתא דמלכא היא ולא בעי' אתי ליד הזוכה דאלת"ה להר"ן דכ' לקמן לר"י הפקר ב"ד הוא וק' הא לא אתי ליד הזוכה אע"כ כנ"ל ובר"ן ריש פסחים כ' דביטול מטעם הפקר אע"ג דלא אתי ליד הזוכה מ"מ כיון שאינו ברשותו של אדם וכו' בגלוי דעתא בעלמא סגי נ"ל פירושו כיון דחידוש הוא דהרי רחמנא אפקרי' ולא בעי' אתי ליד זוכה וחידוש הוא שחדשה תורה אין לך בו אלא חידושו כשלא סילק ידו אבל אם גם הוא סלק ידו ממנו אע"ג דמדין הפקר לא הועיל לר"י שהרי לא אתי ליד זוכה מ"מ הרי כבר רחמנא אפקרי' בלא"ה ולא צריך אתי לידי הזוכה ולכן צל"ע במפקיר נזקיו ובורו בר"הר מה יענה הר"ן בזה:

518

519ובירושלמי דפסחים המפקיר חמצו בי"ג פליגי ר"י ור"ל אי מותר אחר פסח והוה בעי' למימר דפליגי בפלוגת' ר"מ ור"י ופי' רשב"א בתשו' סי' ע' מאן דמתיר כר"מ ומאן דאסיר כר"י דבעי ליד זוכה ושוב חזר בו ירושלמי כ"ע כר"מ וחיישי' להערמה והביאוהו הפוסקים בהל' פסח ונ"ל דאפי' להס"ד לא הוה ס"ל דלר"י אסור מדינא דא"כ למה פליגי בלאחר פסח לימא עובר בל יראה אע"כ כהר"ן דאפקעתא דמלכא לא בעי אתי ליד זוכה אלא הוה ס"ד דלר"י אסור מפני מראית עין כיון דבעלמא לא מהני הפקר אא"כ אתי ליד זוכה ואפשר דלא אמרו אלא בהפקירו בי"ג ושוב לא ביטלו באור לי"ד אבל בדק וביטל לא ס"ד דאתי לאיחלופי וכהר"ן:

519

520מכאן ואילך א"י לחזור בו. עפ"י הרא"ש בסוף דבריו שכ' והקשו מה הועילו חכמים בתקנתן ע"ש שלא זכיתי להבין תירוצו ואמנם לפמ"ש והעלה ט"ז בא"ח סי' רמ"ו וסס"י תמ"ח דאסור לאחר לזכות בו דהוה כמערופי' של חברו א"כ הני רמאי היו רגילים להפקיר כעין שמבטלים חמץ ונכנסו לכרם מיד והיו בטוחים ששום אדם לא יכנס בו דהוה מערופי' שלו ונמצא בטלת תורת מעשר ע"כ התקינו שיהיו יכולים לחזור בו וכשיכנס ע"ז האופן יהיה דינו כחוזר בו אלא יאמר אינני נכנס בו אלא בתורת זכי' מהפקר ואני נכנס בצד זה ואחר יכנס בצד אחר וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ואהני תקחז"ל:

520

521ויש לתמוה על השיטה בא"ח סי' רמ"ו שאפי' אינו מפקיר בהמתו אלא לשבת מהני הא בשמעתין וכל הפוסקים מוכח דהפקר לזמן כ"ע מודים דבעי אתי ליד זוכה וצ"ל כיון שהוא ביד גוי בשכירות מהני וצ"ע בשיטה מקובצת שלהי ב"מ גבי הבטה בהפקר ע"ש היטב ועיי' תוס' ב"מ י"ב ע"א ד"ה ויצא וכו' וע"ש בנימוקי יוסף ולהנ"ל משכחת בהפקר לזמן וצ"ע:

521

522ועיי' ר"ן בשמעתין אי נכנס בו בסתם אי תלינין בזכי' או בחזרה וצ"ע לרמב"ם דהפקר כנדר ואסור לחזור בו מה"ת לתלות בחזרה דאיסורא ולא בהיתרא ודברי קצ"הח סי' רע"ג אינם מבוררים במחכ"ה ע"ש דודאי תרוויי' איתא קנין ונדר וצריך לקיים נדרו להקנות אותו הקנין לעלמא ופשוט ועיי' לעיל כ"ח ע"ב פדאן חזרו וקדושות לשיטת רשב"א שבר"ן שם כ"ט ע"א דה"ה במקח לזמן ע"ש צ"ע בהפקר לזמן וחוזר וזוכה בתוך הזמן חוזר להפקירו עד תשלום הזמן וצ"ע בשמעתין עכ"ל שם בחי':

522

523ואחתום בברכת השנים יחתמהו ה' לאלתר לחיים טובים ואורך ימים ושנים מתוקים ונעלה לציון ברננים כנפשו הקדושה ונפש א"נ כנפשו. יערגען סמוך לקהלתי ק"ק פ"ב כאור בקר ליום א' א' דר"ח אלול פק"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

523

524יתענגו על רב טוב שומרי שבת וקוראי עונג ה"ה אקר"וט גודרי גדר ועומדי בפרץ מנהלי עם ה' בק"ק אלמאשד יע"א יראו בנחמה בעיר ה' שמה:

524

525יקרתם הגיעני ונפשם בשאלתם אודות מ"ץ א' שמקלו הגיד לו להתיר למוכרי טובאק לעשות פעולתם ע"י גוי ביום ש"ק בביתו ע"י שיפקיר הטובאק בעש"ק ונראה שאולי המ"ץ הציץ במג"א סי' רמ"ו סק"ט בשם הב"ח שמתיר הפקר בפני ג' אפי' לכתחלה ואולי גם הוא ציוה שיפקיר בפני ג' בכל עש"ק:

525

526ולפע"ד לא טב הורה חדא שלא הוזכר היתר ההפקר אלא לענין שביתות בהמתו ולא להתיר לגוי לעשות מלאכתו ע"ד ישראל כאשר יבואר אי"ה שנית דאין לסמוך על ההפקר כזה אלא כשהמופקר חוץ לרשותו של ישראל אבל להפקיר מה שבביתו לא ג' דעכ"פ איכא משום מראית העין כיון שבאמת הוא שכירו ופועלו ועשה מלאכה בביתו של ישראל בשבת:

526

527א' מ"ש שלא הותר אלא בשביתת בהמתו דהתם כיון שהגוי עושה מלאכת עצמו רק שהבהמה של ישראל שם הזכירו הפוסקים דין ההפקר דתו לא הוה בהמתו של ישראל ועושה מלאכתו בבהמת הפקר משא"כ הכא שעכ"פ הגוי עושה ע"ד ישראל והגע עצמך אם ישכור ישראל פועלים ללקט לו מציאות ממקום המופקר היש מי שיתיר ואע"פ שאין הגוי זוכה בשביל ישראל אלא מלקט המציאה במלאכה דאוריי' ושוב יזכה הישראל בהם אחר השבת או יצוד דגים וכדומה לטובת ישראל עיי' תשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד ואע"ג דמותר לומר לו לגוי עשה מלאכה בשלך בשבת ואם אצטרכך אקנה ממך אחר השבת עיי' סי' ש"ז ובמג"א סק"ג מ"מ היינו בשל גוי ממש אבל לעשות בהפקר לצורך ישראל אסור ואע"פ שהדבר פשוט ומבואר אביא ראי' לדבר דאל"ה תיקשי אהב"ח גופי' דידי' אדידי' דאיהו ס"ל בדליקה הוא הפקר ממילא אפילו לא אמר הצילו לכם כמ"ש מג"א בשמו סי' של"ד סקי"א דאי לאו דיכול להציל ע"י גוים הוה הכל הפקר כמציל מן הנהר ומן הגייס וכו' א"כ בכלים שבבית כ"ש הבית עצמו שדולק והולך הוא מופקר ממילא א"כ מאי צורך בש"ס למימר גוי שבא לכבות אדעתיה דנפשי' עביד כדי לקבל שכר וע"ש מג"א סקכ"ד וקשה תיפוק לי' דגוי בשל הפקר עושה אע"ג שלמחר יזכה הישראל בהנותר מן הדליקה מ"מ היום הפקר הוא ואילו היה הגוי רוצה לזכות בו בעצמו היה זוכה בו ועוד ליעבד תקנתא שישראל יאמר להדי' הצילו לכם או יפקרנו בפני ג' אע"כ גוי העושה ע"ד ישראל אפי' בהפקר אסור להשכיר פועל להדי' אלא בדליקה אין אומרים לו אל תכבה אי אתי ממילא ובהדלקת נר מוחים נמי בידים א"כ מבואר מזה דלא מהני הפקר אלא להפקיע שביתות בהמתו לא באופן אחר וא"נ בשביתות כלים לב"ש עיי' תוס' שבת י"ח ע"ב ד"ה אפקורי מפקירו וכו' אבל לא זולת בענין אחר:

527

528ב' להפקיר והוא בביתו ורשותו לא שמענו אלא להפקיע איסור חמץ מן התורה משום שהחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ובגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי אבל הכא בעי הפקר גמור וצריך שיוציאו מרשותו עכ"פ ובחמץ גופי' נהי מדאוריי' מהני ביטול והפקר כנ"ל מ"מ חשו חכמים הואיל ואין כל הדיעות שווין ושמא לא יהיה פיו ולבו שווין חייבו חז"ל לבדוק ולבער מכ"ש הכא דקשה לסמוך על ההפקר כ"כ רדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' י"ג שם המציא ד' תקנות לענין הפקעת איסור שביתות בהמתו וא' מהם הפקר בפני ג' וכ' שזה הוא התיקון האחרון הגרוע מכולם ושיהיה המפקיר נזהר בנפשו שיהיה פיו ולבו שוים בהפקרו והתם הי' הפסד מרובה מאוד כמבואר שם וסכנת השררה ע"ש וגם הגאון שמלה חדשה צווח כי כרוכי' אפילו על מכירת הבהמות בין בשבת בין בפסח כי מכירה גרוע כזו לא יועיל אלא לחמץ שאינו ברשותו של אדם ולא לבהמות ע"ש וא"כ איך ערב לבו המ"ץ הזה להקל ראש להתיר ע"י הפקר הסחורה והיא בביתו של ישראל ולא הוציאו מרשותו ואין פיו ולבו שוים והגוי עושה ע"ד ישראל חלילה לא תהי' ולא תקום:

528

529ג' לו יהבינא לי' כל טעותי' האיכא משום מראית העין אפילו במלאכת תלוש וחוץ לביתו של ישראל אי ניכר לכל שהוא של ישראל כגון ספינה וכדומה איכא משום מראית העין מכ"ש כשהפועל עושה בבית ישראל שאסור מפני מראית עין וכל דוחקים שנכנסו רבותינו בפרצה דחוקה להתיר במכס וכיוצא בו הי' הכל משום הפ"מ וכמציל את שלו אבל הכא אין שום הפסד והלוקח והמוכר שניהם ישראלים חלילה להתיר ועל אקר"וט למחות שלא יתחלל שבת בפרהסי' ובטוח אני בהמ"ץ ההוא שיחזור מהוראתו ויודה ולא יבוש בע"הז ולא בע"ה ואז טוב לו ואבותינו לא עמדו על דעתם ולא טובים אנחנו מהם יהי ה' עמנו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו הכ"ד משה הק' סופר:

529

530שלום וכ"ט לידידי הרב המופלג המפואר ומהולל כש"ת מהו' גדליה נ"י אב"ד בק"ק פאסטכוי יע"א:

530

531גי"ה הגיעני ונפשו בשאלתו בנידן שקבלו עליהם אנשי קהלתו שבכל יום עש"ק שלא ישרפו יי"ש ביורה שלו מחצות ואילך בחורף ומשעה רביעי' ואילך בקיץ כדי שלא יצטרכו לבשל בשבת ותקנו בקנס ידוע ואתי ההוא מרבנן לאתרי' ואמר שהוא מנהג בטעות שכ"כ והתיר בתשו' מהרם א"ש ח"א סי' פ' עיינתי בתשו' ההיא ושם נשאל אם בהגיע שבת צריך לעקור המכסה שנקרא כובע מהיורה או לא משום פסידא והשיב כיון שהיורה וגם התנור טחים בבצק וטיט וגם זיקא קשי' לי' אי פתחי להו ע"כ שרי' במקום הפסד שלא לעקור הכובע בהגיע שבת יע"ש:

531

532ולכאורה דבריו מאוד תמוהים כפי מה שחקרתי אצל האומנים ההמה שכך דרכם אם קנים היורדים מהיורה שופכים יותר מדאי סוגרים התנור לכבות ולקרר חום האש וכשאינם שופכים כדי צורך פותחי' התנור להעלות הלהב ולהרתיח יותר וכיון שכן ה"ז מלאכת הבערה וכיבוי בשבת כמבואר בש"ס שבת ק"כ ע"ב ובמג"א סי' רנ"ט סקי"א וא"כ אם משרתו גוי עושה בשליחותו ה"ל שבות גמור ואסור בלי ספק:

532

533שוב דקדקתי בלשון מהרם א"ש שכ' אם צריך לעקור הכובע ולא כתב בפשיטות אם מותר ליתן תבואה ביורה בע"ש והוא מבשל והולך כל השבת כלו והי' לו להתיר אפי' לכתחלה לפי דבריו אבל אחר שעמדתי על המחקר הא דנועל ופותח התנור לצורך זיבת הקנים הנ"ל היינו עד שתזוב בי' שלישי המשקה אבל בסופן שוב טוב שיהיה התנור סתום דוקא ועתה דברי הגאון ז"ל בדקדוק דבודאי אסור ליתן בע"ש שיהיה מבשל והולך בשבת מטעם שכתבתי אלא ישער שכבר כלה בשולו טרם כניסת שבת כתיקון קהלתו הנ"ל אך השאלה אם טעה בשיעורו וכשהגיע שבת וקידש היום עדיין לא נגמר הכל אם צריך להסיר הכובע ולהפסיד יי"ש שביורה ועל זה השיב כיון שהוא בשלהי בישולא ואז אין פותחי' התנור אלא מניחו סתום והסתימה טוב לו ליכא למיחש לא למכבה ולא למבעיר ולא לשמא יחתה ע"נ התיר:

533

534נמצא התיקון שתיקן בקהלתו תיקון יפה ומחוייב הוא ואקוה דהאי מרבנן ישמע ויוסף לקח וחלילה לו לסרב וליתן כתף סוררת וה' יברכהו ויעשרהו עושר גדול בזכות שמירת שבת ואחתום בברכה ראצישדארף סמוך לפ"ב נגהי ליום ב' כ"ב תמוז תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

534

535תיתי שלמא רבא וחיי אריכא לריכא רך בשנים ואב בחכמה תלמיד המחכים רבותיו כבוד מו"ה מאיר נ"י:

535

536ראשון תחלה הקשה אשיטת בה"ג שהביא הר"ן פ' במה מדליקין דהדלקה היא קבלת שבת ונאסר במלאכה אח"כ והביאו ב"י סי' רס"ג ומייתי ליה הר"ן ראיה מהא דאמרינן הטמין המטמין והדליק המדליק משמע אפי' הטמנה דקילא טובא מ"מ קבעה זמנה קודם הדלק' משום שאח"כ כבר קבל שבת עלי' והוקשה לו בהא דמקשה הש"ס ס"פ ב"מ אמתני' ג' דברים צריך לומר ע"ש עם חשיכה ומדייק עם חשיכה אין ספק חשכה לא ערב והדר תני' ספק חשיכה וכו' ומערבין וטומנין והשתא להר"ן מאי קושי' דלמא עירוב זמנו ספק חשיכה כמו הטמנה היינו מי שלא הדליק בעצמו אמנם ברישא שציוה להדליק הנר א"כ ע"כ ראשון תחלה ישאל על ערוב דאחר הדלקה לא יערבו אלו תוכן דבריו ולכאורה היא קושי' עצומה ותימה רבה על המחברים ששתקו ולא נתעוררו על זה ולא עוד אלא שהר"ן בחי' סנהדרין ס"ח ע"א כ' בעצמו דזמן השבותים הוא קודם הדלקה מדקתני עשרתם:

536

537אמנם אחר העיון נראה דאדרבה יש מכאן הוכחה להך שיטה דהטור סי' ר"ס כ' שגם על ע"ח ישאל ופירשו האחרונים דאע"ג דע"ח מערבי' סמוך לחשיכה נמי מ"מ לכתחלה מצוה להקדים ומקשים א"כ לשני הש"ס הא לכתחלה הא דיעבד עתוס' שבת ונדחק שם דומי' דהדליקו את הנר דאפי' דיעבד לא ידלקנו והוא דוחק דמאי שייך דומי' הלא קאי על דברי בע"הב שאומר כן לבני ביתו מה שצריכים לעשות אפי' רק למצוה בעלמ' ונ"ל בשנדקדק עוד להר"ן בשם בה"ג הנ"ל מ"ט לא ישאל נמי הטמנתם את החמין בשלמא להרמב"ן י"ל דהטמנה זמנה אחר הדלקה בספק חשיכ' ואין להזכיר עם חשיכה דאין למהר הציווי קודם זמנה שלא יתרשלו ויפשעו שהרי מפני כן מצוה לומר עשרתם ערבתם וכו' עם חשיכה ולא קודם לכן משום שלא יהיה להם שהות הרבה ויתרשלו והה"נ בהטמנה דאפי' עם חשיכה נמי יש להם עדיין שהות הרבה וא"ש אבל להר"ן קשה ודוחק לומר דאהטמנה אינו מזהיר שאפשר לעשותו ע"י גוי משא"כ מעשר ועירוב דזהו דוחק כמבואר ובשלמא הא ל"ק מ"ט לא יאמר נמי הטבלתם את הצריך טבילה דזה לא שכיח ולא כל יומא מתרחיש משא"כ הטמנה שכיח טפי מעישור ועירוב קשה:

537

538ע"כ נראה דאפי' לשיטת ה"ג דהדלקה הוה קבלת שבת ואסור אח"כ במלאכה ומשום כן אמרו הטמין המטמין ואח"כ הדליק המדליק מ"מ היינו לכתחלה יש להקדים הטמנה להדלקה אבל אי שכח והדליק נהי דבשאר מלאכה נאסר אבל אהטמנה דרבנן בעלמא לא נאסר בדיעבד וכן משמע מהראי' שהביא הר"ן מההוא דהורקנס שבקש לחלוץ תפלין קודם הדלקה ש"מ שזמן חליצת תפילין הוא קודם הדלקה וכ"כ תוס' ס"פ במה מדליקין ד"ה ר"י הנשיא וכו' והנה הא התם כיון דהזמן היה בהול הקדים הדלקה וחלץ תפיליו אח"כ אע"ג דטלטול התפילין שבות הוא כמ"ש מג"א סי' ש"ח סקי"א וכן משמע להדי' מלשון חי' הר"ן סנהדרין שם דלא כמשמעו' תוס' בסנהדרין שאין אסור אלא ההנחה על הראש אבל לא הטלטול עיי' וק"ל מ"מ נראה לי פשוט דבדיעבד אם לא הקדים השבותי' להדלק' מותר אח"כ:

538

539אמנם כ"ז מה שאינו אסור מצד עצמו כגון הטמנה שהיה מותר בספק חשיכה לכ"ע או אפי' שארי שבותי' למ"ד לא גזרו על שבות ב"ה נמצא לא הוצרכו להקדימם מצד עצמם רק משום קבלתינו שבת ע"י הדלקה לזה נאמר אי עבר והדליק תחלה לית לן בה משא"כ למ"ד גזרו שבות ב"ה אפי' בדיעבד אסורי' בספק חשיכה והא"ש דלא נקט נמי הטמנתם את החמין משום דלא הטילו עלי' לעורר בני ביתו עליהם אלא אותם דברים שאם ישכחום לא יהיה להם תקנה ב"ה אבל מה שיש לו תקנה גם אחר הדלקה לא צריכי לשאל עליהם קודם ההדלקה ומשום כן הזקיקוהו לומר הטמנתם והא"ש הא דפריך הש"ס מערבתם ולא משני הא לכתחלה הא דיעבד ז"א דע"כ ערוב אפי' דיעבד נמי לא דאל"כ ליתני הטמנתם אע"כ דיעבד נמי לא ומיושב נמי קושייתו אבה"ג הנ"ל דהרי לא הו"מ לשנוי' דזמן ערוב הוא ב"הש אלא משום דאדליק צריך להקדימו קודם הדלקה דא"כ דינו ממש שוה כמו הטמנה ולתני הטמנתם ולק"מ אשיטת הל"ג אדרבה מוכח מהכא דאי כרמב"ן דמותר לעשות מלאכה ומכ"ש להטמין אחר הדלקה א"כ קשה קושי' תוס' שבת הנ"ל לשני הא לכתחלה הא דיעבד וא"ל א"כ ליתני נמי הטמנה דהא הטמנה מותר אפי' אחר הדלקה וק"ל:

539

540עור כ' ליישב קו' התוס' שבת סי' רע"ט אהמתירים לטלטל נר שהדליקו בו באותו שבת ע"י שמניחים עלי' מבע"י ככר לעשותו בסיס לדבר המותר והקשה הנ"ל א"כ קשה אדרב דאמר בשבת מ"ה ע"א מניחין נר ע"ג דקל בשבת ולא בי"ט ע"ש לפלוג ולתני בדידי' מניחין נר בשבת אי לא הניח עלי' ככר משא"כ בהניח עלי' ככר עכ"ד תוס' שבת ושזהו כוונת הכל בו שהביא ב"י שם וע"ז כתב התלמיד שיש ליישב דודאי למאי דקיי"ל דאין אסור בטלטול נר הדולק אלא שנעשה בסיס לשלהבת כמבואר שם ריש דף מ"ז א"כ מועיל תקנת הככר לעשותו בסיס גם לדבר המותר משא"כ רב דס"ל דלא כר"ש בשאין מתכוין כמבואר שם מ"א ע"ב א"כ בלאה"נ אסור בטלטול משום שמא יכבנה כמבואר שם מ"ו ע"ב רמי ליה אביי לרב יוסף וכו' נמצא ב"ה הי' הנר אסור לטלטל מחמת איסורו של עצמו ולא משום בסיס וממילא אתקצאי לכולי' יומא אפי' אח"כ שכבה וממילא לא מועיל ככר שהרי אין איסורו משום בסיס ומש"ה לא מפליג רב בדידי' ומיושב קו' תוס' שבת הנ"ל אלו דבריו וקורא אני הוצק חן בשפתותיך ע"כ יברכך אלקים לעולם:

540

541ודע דצריכי' להוסיף ולומר דס"ל כמסקנת תוס' ביצה ל"א ע"ב ד"ה ונפחת וכו' דאלו לשיטת רש"י וסייעתי' שם דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' היכא דמסתלק המוקצה מן העולם א"כ ה"נ דבר שאין מתכוון איסור דרבנן בעלמא הוא אפי' להסוברים כר' יהודה כמ"ש תוס' בסוגי' דמצרף הנ"ל ועיי' ביומא בסוגי' הנ"ל וא"כ לית כאן מוקצה ועדיין אינו נמלט מהדוחק לפמ"ש תוס' בשבת מ"ו ע"ב ד"ה דכל היכי וכו' דהו"מ לדחויי דהכא ה"ל מלאכה שאצ"ל וא"כ בלאה"נ הא כיבוי ה"ל מלאכה שאצ"ל דמודה רב דפטור ועיין ביצה ח' ע"א תוס' ד"ה וא"צ ובמ"ש צל"ח שם בלשון רש"י וק"ל ועיי' בכתובות סוגי' דם מפקיד פקיד בתוס':

541

542עוד הקשה לו לשון תוס' בשבת מ"ה ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן שכ' בשם הר"י פורת דבעל חי ראוי' לשתק בו תינוק הבוכה והקשה תוס' א"כ אמאי מודה ר"ש בבע"ח שמתו הא בחיי' נמי הי' ראוי' לתינוקות והק' מעלתו נ"י מה בכך הא בלאה"נ בעל חי בי"ט ראוי' לאכילת אדם ואפ"ה מודה ר"ש בבע"ח שמתו כיון שלא היה עומד לכלבים:

542

543אומר אני דהא דמוכן לאדם לא מועיל להתירו לכלב כשנתנבל היינו טעמא משום דה"ל ככלים שנשברו בי"ט דלכ"ע בעי' עכ"פ שיעשו מעין מלאכה בעולם כמבואר בשבת קכ"ד ע"ב אבל בשאין עושי' מעין מלאכה כלל אסור וה"נ בשעמד לאכילת אדם ונפסל מלאכול לאדם ואע"ג דעדיין עומד לכלב מ"מ אפי' כעין מלאכה בעלמא נמי לא מקרי אכילת כלב לגבי אדם ואידך מ"ד דס"ל חלוק הי' ר"ש בבע"ח שמתו ס"ל דאכיל' כלבים הוה שפיר מעין מלאכה גבי אכילת אדם ועיי' בתוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה א' זו וכו' ועיי' בזבחים ל"א ד"ה חשב וד"ה ואת איזבל וק"ל אבל בשעמד בחיי' לשחק בו תינוק להשתיק הבוכה שפיר הוה אכילת כלב מעין מלאכה ואפשר דאפי' מעין מלאכתו נמי הוה דמה לי להשתיק התינוק או להשתיק הבהמה מרעבונה ודברי תוס' עולים כהוגן עפ"י פשוטם לפע"ד:

543

544ואשר אותה נפשו היפה בשאלתו אודות יין שלא הותר אלא בהפ"מ אם יש למנוע מלקדש ולברך עליו ב"המז אלא טוב לקדש על הפת ולברך בלי כוס כבר כתבתי בתשו' אחרת דכל כיוצא בזה לא הותר אלא לבעל היין ובני ביתו משום הפסדו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה וקרוב ודאי שמחויב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סתם אפשר הוה מום במקח וחוזר אך בנידון שאלתו שהוא מכת מדינה ולא נמצא שום אחר כ"א באופן הנ"ל וא"א לצבור בלי יין ע"כ הותר לכל רק לבעלי הנפש המחמירי' על עצמם מ"מ נ"ל דלאו כל כמיניי' להחמיר במקום מצוה ואין לך הפ"מ גדול מזה וסברא זו יעיי' בתה"ד סי' ל"ב ע"כ יקדש על היין ומדהותר לקדש עליו הותר לכל הסעודה עיין מ"ש מרדכי ופ' בש"ע א"ח סי' קס"ח ס"ה ונפקא ליה מש"ס מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ויעיי' מג"א סי' פ"ח סק"ג כתבתי שם על הגליון וז"ל אין הנידון דומה לראי' דהתם כניסה א' היא שמכניס ידיו אלא שיש בו ב' איסורים אמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן גבי יבמה ביאה א' היא ויש בה ב' איסורים והואיל והותר א' הותר כולו משא"כ הכא מנ"ל למימר הואיל והותרה לכנוס לב"הכ הותרה להתפלל זה לא שמענו והנה בתוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה ואמר עולא וכו' ויש ללמוד מדבריהם הואיל והותר ביאה במקצת הי' ראוי להתיר ביאת כל גופו וכן מבואר לקמן סי' קס"ח סעי' ה' הואיל והותר לבצוע הותר בכל הסעודה אבל מ"מ אינו אלא איסור א' איסור ביאת מקדש או אכילת פ"ג מה לי כלו מה לי מקצתו אבל הכא ב' ענינים הם לגמרי כניסה לב"הכ ותפלה זה לא נשמע אע"ג דאין להחמיר במנהג זה מ"מ נצרכה לדון במקום אחר עכ"ל על הגליון שם אלה דברים כתבתי בחפזון רב. פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' ט' תמוז תקס"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

544

545שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המא"הג המפואר והמהולל חרוץ בעל פיפיות כש"ת מהו' בער נ"י אופ"ה אבדק"ק אייבשיטץ יע"א:

545

546יקרתו הגיעני נידון ג' חברות שבקהלתו שנתיסדו מאז כשהי' רק ב"הכנ א' ולא הגיע עליי' לתורה לרוב אנשים אלא בזמן רחוק והתחברו ג' חברות וכתבו להם ספרי תורות וקראו להם בשעה שקראו להם בב"הכנ ושוב נכנסו למוספין ועתה יש עוד ב"הכנ ואין צורך כל כך ועוד עכשיו נשתנה המנהג שקוראים לב"הכנ לקריאת התורה ותפלת מוספין זמן רב אחר תפלת שחרית והחברות ההמה מקדימי' לקרות בב"הכנ אחר שחרית ושוב כשהציבור נכנסי' לקרות ולהתפלל המה עוסקים בדברים בטלים והרבה מהם אינם נכנסים לתפלת מוסף עד כי כמה פעמים מתפללים מוסף שבת וי"ט במנין מצומצם וגנאי הוא לציבור ע"כ דעת פרמ לבטל החברות מכל וכל וישמעו ק"הת בב' בתי כנסיות שבעיר והאריך קצת בענין ק"הת וברכותי' ובענין ביטול מנהג:

546

547תחלה אומר מה שנראה מדברי פרמ"כת שטעם הקפידה להיות מן העולין הוא משום ברכת התורה כמדומה לי שנמשך בזה אחר לשון שבלי הלקט דמייתי ב"י א"ח רס"י רפ"ב שכתב בשם תשו' הגאון משו"ה קורין בשבת ז' קרואים נגד ז' פעמים ברכו שבימי השבוע שאם א' לא יי"ח יצא בשבת וכן הוא שם דף ל"ו ע"א אך דבריו צע"ג והלא עיקר תקנתא דעזרא הי' הפותח מברך לפניה והחותם אחריה והאמצעי' אינם מברכים כלל כבמתני' ר"פ הקורא עומד ושם כ"א ע"ב והאידנא דכולם מברכי' גזירה משום נכנסי' והיוצאים ושם כ"ב ע"א בסופו משני שאני היכי דיתיב רב דמיעל עייל מיפק לא נפיק מבואר אי איכא אתרא דליכא נכנסין ויוצאין לא יברך אלא הפותח והחותם והרבה מן גדולי הראשונים לא ניחא להו להוסיף גברי על ז' קרואי' כדי שלא לגרום ברכות שאינם צריכים דבזמן המשנה שלא היו מוסיפים ברכה בתוס' גברי היו מוסיפים אבל לא עכשיו ויעיי' מג"א סי' רפ"ב סק"א וא"כ איך אפשר להעלות על הדעת שתקנת עזרא היה מטעם הנ"ל ובלאה"נ יש לי צער הרבה דבמשנה שלהי מס' מגלה אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן וקאמר עלה ר"ל לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות וק' הא במתני' לא ברכו האמצעי' וצע"ג עט"ז סי' קל"ט ע"כ נלע"ד אפי' בזמן המשנה וגם מיד בתקנת עזרא ואפשר אפי' בתקנת מרע"ה מיד תקנו לומר כל א' וא' שעלה אמר ברכו את ה' המבורך והם ענו ברוך ה' המבורך ל"ו רק ברכת התורה לא אמרו אבל ברכו אמרו וא"כ י"ל מרע"ה תיקן קורא א' ועזרא חלקו לז' כדי שיאמרו ז"פ ברכו ושפיר אמר ר"ל טעם שאין מפסיקין בקללות שלא יאמרו ברכו ה' המבורך על הפורענות ויוצדק יותר לשון מס' סופרי' פי"ב אינו בדין שיהיו בני מתקללי' ואני מתברך אבל ברכה ממש נתקן מפני הנכנסים ויוצאים וא"ש:

547

548אבל מ"מ אין טעם קפידת העלי' לתורה מום תוס' ברכות או אמירת ברכו אלא הקריאה בעצמה היא ענין גדול ורב ורם ובעלי חן חלקו ז' קרואי' אברהם יצחק ויעקב משה אהרן יוסף דוד ומשו"ה אמרו ששי הוא מעולה ומובחר שבקרואים כמ"ש מג"א סי' רפ"ב סק"ט ועיי' בטי"ד סי' ת' ר"ת הי' עולה לעולם שלישי אפי' כשהי' אבל ובש"ס פ' הניזקין (גיטין ס' ע"א) משמע נמי שלישי עדיף מדאמרי' אחריהם קוראים הממונים פרנסי' על הציבור יהיה איך שיהיה אין הטעם מפני שמברך אלא מפני שקורא ואע"ג שעתה מקרי' אותו מ"מ יש לו זכות הנ"ל אבל אלו העולים ואינם יודעים לקרות עם הש"צ ולפעמים אינם משגיחים כלל רק מברכים לפניו ולאחריו ויורדים הלואי שלא יעלו ומה נעשה וכבר דשו בי' רבים:

548

549ואמנם לבטל מנהגם יש לעיי' דודאי אפי' מנהג עיר א' הוה לעירו כנתפשט בכל ישראל כיון דמתחלה לא הנהיגו כן אלא בעירם ה"ל ככל ישראל וכעין שכ' תוס' גיטין ל"ו ע"ב ד"ה אא"כ גדול וכו' ונראה שהוצרכו לזה לתרץ הא דריש מגלה דמייתי מיניה לעיל דמשמע בעי' גדול לבטל והא קריאת י"ד לא נתפשט לכל ישראל שהרי מוקפי' אינם קוראים בו לזה כ' כיון דמתחלה כך נתקן ה"ל פשט איסורו וה"ה במנהג שנהגו מעצמם בעיר א' הוה לדדהו כנתפשט בכל ישראל ופשוט יותר מביעא בכותח דהרי י"ט של גליות לא נתפשט בא"י ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה וכו' לא נתפשטה בעיר אחרת ומ"מ לדדהו הוה כנתפשט בכל ישראל עת"ו פסחים י"ד ע"א ד"ה שתי פרות ומג"א ססי' תצ"ג למד משם לדידן ואפשר דאין ראי' מירושלים עת הרגל דקרא כתי' כל הקהל כאחד חברים כמבואר בחגיגה כ"ו ע"א עכ"פ אמת נכון הדבר דמנהג עיר א' הוה לאותה העיר כנתפשט בכל ישראל:

549

550ודעת מהרי"ק שרש ע"ט דאפי' יש בו נדנוד איסור עוקר ההלכה ויפה תפש עליו פר"ח במנהגי איסור שלו אשר בהלכות י"ט אות יו"ד וכל דבריו נכונים וכמ"ש הרדב"ז בשם הריטב"א ע"ש ומיהו מה שהשיג על המהרי"ק דמייתי ראי' מרב דאיקלע לבבל ומצאום שקראו הלל בר"ח ולא הפסיקו' משום מנהג אבותיהם אע"ג דברכו והוה ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא דאוריי' והפר"ח השיג דברכה לבטלה אינו אלא אסמכתא ומדרבנן וטפי ה"ל למימר דהא הברכה שמברכים על המנהג ואומרים וציונו היינו שציונו אל תטוש תורת אמך וכיון שהמנהג של הלל גופיה לית ביה שום איסור לכאורה א"כ ממילא אין כאן לא תשא וצ"ע לכאורה ועיי' תוס' סוכה מ"ד ע"ב ודבריהם שם בלאה"נ צ"ע דנדחקו ליישב ברכת שופר די"ט ב' דר"ה ומה יענו על ברכת מרור דליל ב' של פסח דמרור עצמו דרבנן ובי"ט ב' מנהג אבותינו ומברכים עליו ונדחקתי מרור שאני שמברכי' על אכילת מרור דעלמא בזמן מצותו ולא לאכול מרור השתא משא"כ שופר דמברכי' לשמוע השתא קול שופר ואלו הי' מברכי' על תקיעת שופר דעלמא הוה דומה למרור וכעין זה ברא"ש בברכות ובתשו' הרדב"ז ח"א דמייתי מהרי"ק הנ"ל ונשי דידן נהגי לטבול על דם טהר ומברכי' על הטבילה והיינו כנ"ל ומזה קשי' על פסק הרא"ש שלהי יומא דפסק מברכי' על הדלקת נר י"הכ אע"פי שמברכי' להדליק ופסק שלא לברך על מנהג טבילת עי"הכ אעפ"י שנוסח הברכה על הטבילה וצ"ע והארכתי בכל זה בתשובה אחרת ואין כאן מקומו:

550

551והנלע"ד ליישב קצת דברי מהרי"ק כיון דאמרי' בעלמא האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ועמג"א רסי' תקפ"ד א"כ יש במנהג קריאת הלל שלא בזמנו קצת איסור ואי נימא אין כח למנהג במקום איסור ממילא אין כאן וציונו והברכה לבטלה ואפילו אי ברכה לבטלה בעלמא לאו דאורייתא היינו משום מקלס להקב"ה ואיננו לבטלה ממש משא"כ הכא דמנאץ ומברך על הגידוף ה"ל איסור לא תשא דאורייתא כך נ"ל דעת מהרי"ק אע"כ הוכיח מזה דאפי' יש אי' במנהג הוא בכלל אל תטוש וממילא אין כאן ברכה לבטלה כצ"ל ומ"מ אין נראה לי ראי' מהרי"ק דהא הקורא הלל בכל יום היינו ביומא דחולא שאיננו חג דקרא כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג עירכין ירד ע"ב אבל הם הנהיגו לקדש ר"ח במלאכה אין כאן איסור וממילא אין איסור בהלל ולא בברכה:

551

552ומ"מ אפי' למהרי"ק היינו כשהמנהג גופיה נתיסד אדבר שיש בו קצת איסור י"ל חז"ל ויתרו איסורם נגד מנהג עיר ועיר אעפ"י שאין הדעת נוחה מזה מ"מ כך י"ל למהרי"ק אבל מה שאינו נוגע בגוף ההנהג' אלא שעי"ז נשתרבבו איסורים ומכשולים לא יהיה אלא דברי תורה שבטלו חז"ל כמה מ"ע שופר ולולב ומגילה משום שמא יעבירנו והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה משום שמא יבא לידי מכשול שמא יעבירנו ואיך לא נדחה מנהג אם עי"ז יבוא מכשולים ואיסורים וע"כ גם מהרי"ק מודה בזה דהרי פרק מקום שנהגו גביה דאפרושי חלה מארוזא ואמר ר' יוסף ליכלא זר באפי' דלמא אתי לפרושי מפטור על החיוב והתם ע"כ ברכו להפריש חלה דאל"ה הרי הי' להם היכר שאיננו חלה גמורה ולא יבואו להפריש מפטור על החיוב אע"כ ברכו ור' יוסף לא חשש לברכה לבטלה כיון שנהגו ואין במנהג עצמו שום איסור שייך וציונו ואפ"ה כיון דחייש דישתרבב מזה מכשול אחר זמן שיפרשו מפטור על החיוב נתאמץ לבטל ע"י אכילת זר באפיהו ש"מ דכי האי גוני לכ"ע מצוה לבטל מנהגם:

552

553ומ"מ מתוך הדברים אנו למדים מדאמר ר"י ליכול זר באפיהו ולא ביטל מנהגם בהדי' וגזר עליהם או אסר עליהם להפריש חלה מארוז' ש"מ דלא טב לבטל מנהגם בכח משום דאתי לאינצוי' ולפע"ד דבזה צדקו לדינא דברי מהרי"ק דבכה"ג אפילו יש קצת איסור אין להכניס עצמו בעובי קורה לגרום מחלוקות והמעיי' בתשו' מהרי"ק שרש ע"ט יראה כל דברי רבנו האי גאון דמייתי הכל בנוי רק על זה משום דאתי לאינצוי' וגדול השלום ע"כ התחכם ר' יוסף דליכלו זר באפי' וכשיראו נוהגים זלזול בחלה שלהם ממילא ירפו ידיהם א' לאחת ויתבטל המנהג מאליו:

553

554וכן נ"ל בנידון שלפנינו שלבטלו בכח ולמחות בהם שלא לאסוף מנין לקריאת תורה אתי לאנצוי אך החכמים ויראי שם יפרשו מהם ויקראו בב"הכנ בציבור וממילא יראו כי אין דעת חכמים נוחה מהם וכל מי שיראת ה' נוגע בלבו יסתלק מן החברא אז תתבטל ממילא א' לאחת הנלע"ד כתבתי בחופזי ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום א' יו"ד אדר תקצ"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

554

555שלום וכ"ט לתלמידי הותיק מלא עתיק הרב החרוץ המופלג מהו' זעליג נ"י אב"ד דק"ק ס"פ יע"א:

555

556מה שנאמר לו שפקפקתי על אמירת פזמון המבדיל בין קדש לחול אמנם אני בעצמי אומרו בכל מוש"ק כאשר שמעתי וראיתי אך פקפוקי שלע"ד דמ"ש בהמרדכי סוף יומא שנתקן אותו הפזמון לאומרו במי"הכ וכן הוא מנהג אשכנז לאמור ראשית הפזמון בנעילת י"הכ שחל בשבת בכלל שארי ראשי הפזמונים ונראה שלא ניתקן כלל למ"ש דעלמא אלא לי"הכ כנראה מכל ענינים וחרוזים מתפלל על כפרת עונות ואמרו יום פנה כצל תומר ואומר חלפה עונת מנחתי ואומרו פתח לי שער המנוטל כל אלו ענינים מורים שניתקן על י"הכ שעומדים כל היום להתפלל ומתפללים בעת נעילת שער וכדומה וביחוד אומרו אקרא לאל עלי גומר שייך אי"הכ דב"ד מקדשי לי' והקב"ה מסכים על ידם שע"ז נדרש בירושלמי הך לאל גומר עלי אבל בשבת בראשית דקביע וקיימא לא שייך הא והנה במחזור אשכנז בנעילת י"הכ נדפס כספינו וזרעינו ובסידורים בזמירות למ"ש הפכו והדפיסו זרעינו בתחילה ואח"כ כספינו ונימוקם עמם שיש להקדים זרעו לכספו כדהקפיד מרע"ה על בני גד וב"ר שהקדימו גדרות צאן לטפם אבל כד מעיינת שפיר בכיון הקדים כספינו לזרעינו מפני שסוגר של הפיוט הזה מסיים בתיבת לי"לה וחרוז הראשון הוא ח"ול וע"כ אמר ירבה כחול וככבים בלילה וע"כ אם מקדים כספינו לזרעינו שניהם ירבו זה כחול וזה כככבים בלילה וירבה הכסף כחול כדכתיב בשלמה הע"ה את הכסף כאבנים וזרעינו כככבים כברכת א"א ע"ה אך אם נקדים זרעינו לכספינו יהי' אבנים כחול ולא יתכן כי אחז"ל כשיהיו יורדים יורדים עד לעפר וכשהם עולים עולים עד הככבים והכסף כככבים גם זה אין לו ענין כי עיקר ריבוי ככבים הוא בגדולה ומעלה ולא בריבוי וזה לא שייך בכסף ע"כ נוסחא ישנה היא אמתית וממילא אין קפידא בהקדים כספינו לזרעינו כיון שיש טעם לדבר לא דמי לב"ג וב"ר ואין לומר יקדים גם כככבים בלילה לירבה כחול זה לא הי' אפשר לבעל הפייטן מפני סוגר חרוזותיו כמובן:

556

557והלום ראיתי בספר עמק ברכה במוצאי י"הכ המציא פזמון חדש ע"ש יצח"ק בר"ת ג"כ אבל לדעתינו איננו אותו פזמון שנתכוון עלי' המרדכי וגם אינו ענין למוצאי י"הכ דוקא וגם כי כתב זרעינו ירבה כחול ולא הזכיר כככבים כלל לפי חרוזותיו ולא יתכן להתפלל בלשון זה כנ"ל וט"ס נמצא שם בחרוז אחרון וברכושם אלקיכם צ"ל בראשיכם אלקיכם ודי בזו: פ"ב יום ד' כ"ו שבט תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

557

558שלום רב לידידי הרב המופלא עושה פלא ידיד נפשי כש"ת מוה' אייזק באנוויטץ נ"י אב"ד דק"ק עקרעזע יע"א:

558

559קבלתי נועם מכתבו והנאי וע"ד אשר כ' אודות ההמוני' המשמיעי' קולם בשעת אמירת מפטיר ההפטורה הנה האמת אתו כפי הנראה משטיחיות לשון רמ"א בא"ח סי' רפ"ד ס"ד שנים לא יאמרו ההפטורה בבת א' דתרי קלי לא משתמעי ונרשם שם ריב"ש סי' רי"ו וש"ס מגלה כ"א והאמת שכן הוא בש"ס שם כ"א ע"ב ובנביא א' קורא ושנים מתרגמי' ובלבד שלא יהיה שנים קוראים דתרי קלי לא משתמעי ומ"מ למעיין בד"מ יראה דט"ס הוא בש"ע ותרי מילי אמר שלא יהיו שנים מפטירי' ר"ל שלא יהא ראובן קורא בתורה ומפטיר חצי ההפטורה ושמעון יפטור חצי השני' לא יעשה כן אלא א' יגמור את כולה וזהו מהריב"ש ועוד דין א' שלא יהיו שנים קוראים בבת א' משום שהשומעים לא יכלו לכוון השמיעה משום דתרי קלא לא משתמעא והוא מגמ' הנ"ל והתמי' על מג"א שלא הרגיש ולא הגיה כלום בש"ע:

559

560אמנם גוף הדין צל"ע דהא כ' הרב"י סי' מ"ט טעם למאי דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ הוא משום חסירות ויתירות וקריין וכתבין וכמה מילי דמדרשי מתוך הכתב יע"ש נמצא לפ"ז כל הקורא בספר שאינו מדוקדק בכמו אלו ה"ל כקורא ע"פ ממש אע"ג דכל ס"ת שלנו אינם בדוקים מחסרות ויתרות כמו בדורות הראשונים היינו למדחי הא מקמי הא ולהוציא אחר בשביל טעות דחסר ויתיר אבל לעולם כל מה דאפשר דייקינן בי' משא"כ בפרשיות ההפטורות הנדפסים בחומשי' אין שום א' מהם המדוקדק בחסרות ויתרות ובצורות אותיות ותגין כראוי וגם יש בו לקוטי פרשיות אפי' בהפטורה א' מב' וג' פרשיות מפוזרים כגון פסוקי מי אל כמוך בסוף פ' שובה וכה"ג באמת בזמניהם לא היה כן אלא היו מדלגי' ומחפשי' אחר אלו הפסוקי' וכמ"ש ת"ה מביאו ב"י סי' קמ"ד דמה שאנו מדלגים מנביא לנביא משום שכתובים על קונטריסים ובקל יכול לסמן משמע דמאז היו מסמני' למצוא מקום הדלוג בקל אבל לא שהיו מחברי' ב' פרשיות נפרדות דלפע"ד יש בזה קפידא מטעם הנ"ל בעצמו דכיון דכמה דברים נלמד מסמיכות הפרשיות וסמוכים דאורייתא מסמוכים לעד לעולם ואפי' למ"ד דבעי' מוכח ומופנה מ"מ מי גילה לנו איזה מוכח ומופנה ואיזה לא וא"כ בעי' שתהא כל פרשה כתובה במקומה לפנינו ובה נביט ונאמר ונכוון עליה ועל מה שכלול בכח דרשותי' ורמזותי' ועמ"ש רש"י בשיר השירים על פסוק שוקיך עמודי שש:

560

561ובסברה זו היה נראה ליישב שיטת הרי"ף פ' הניזקין שפסק כותבים מגלה לתינוק להתלמד כר' יהודה לגבי ת"ק שם ס' ע"א והרא"ש תמה עליו והרב"י תמה על יישוב הרא"ש ובש"ע י"ד סימן רפ"ג פסק דלא כוותי' ולפי הנ"ל י"ל דס"ל אין שום רמז בתורה שלא לכתוב מגילות מגילות ורק שלא לומר בעל פה דברים שבכתב זהו מקרא מלא דבר הכתוב כדילפי' שם ס' ע"ב כתוב לך הדברים האלה וגו' ומני' ילפי' דה"ה שאין כותבים מגלה להתלמד דמ"ט אסור לומר בע"פ דברים שבכתב משום חסרות ויתירות הה"נ שלא לכתוב מגלות מגלות ולהפריד פרשה מחברתה משום סמוכים וא"כ תינח למאן דדרש טעמיה דקרא אבל ר' יהודה דלא דרש טעמא דקרא אין לנו להמציא טעם דברים שבכתב משום הנ"ל ולאסור נמי מגלה לתינוק ומשו"ה פליג ר"י התם וס"ל כותבים מבראשית וכו' ואנן הא קיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא גבי בגד אלמנה משום כן פסק הרי"ף כוותי' בהא כנ"ל ליישב דעת הרי"ף מ"מ לדינא לא קיי"ל כוותי' בהא אלא אין כותבין מגלה נמצינו למדין דחומשי' שלנו נהי דכתיב' דדפוס כתיבה מעלי' היא לענין זה לדעת ט"ז ומג"א מ"מ כל הקורא בהם אינו אלא כקורא בע"פ מטעם הנ"ל ואע"ג דלחד תי' שכ' תוס' בתמורה והביאו ב"י סי' מ"ט הנ"ל משמע דבנביאים וכתובים אין קפידא כלל לאומרם בע"פ מ"מ מבואר דלא קיי"ל כהאי שינוי אלא כמ"ש ר' יונה הביאו הרב"י שם וכבר האריך בזה כל צרכו בתשו' חות יאיר סי' קע"ה יע"ש:

561

562וכיון שכן נהי דכל זה בכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך מ"מ כיון דקיי"ל דאין יכול להוציא את שאינו בקי אלא בקורא מתוך הכתב ולא בע"פ כמבואר בטור סי' מ"ט ובמג"א שם וקריאת ההפטורה שלנו מקרי בע"פ נמצא דמי שאינו בקי בלאה"נ לא יי"ח והבקי ע"כ יקרא בעצמו עם הקורא וא"כ מה לנו אם קורא בלחש או בקול דמי שאינו בקי אינו יוצא בלא"ה וטוב יותר שלא לשנות מנהגם שלא לבייש מי שאינו בקי בקריאת הנגינה אעפ"י שספר מנוקד לפניו ויעיי' מ"ש רא"ש ר"פ הקורא עומד והביאו ב"י ג"כ סי' קמ"א והאמת כי מורי הגאון זצ"ל הנהיג בב"הכ שלו שלא לומר ההפטורה עמו כי הוא היה עולה למפטיר לעולם ולא זכיתי לשאול את פיו הקדוש בכל מה שכתבתי ומ"מ במה שכתבתי נלע"ד די שא"צ למסור נפשו על ככה והנח להם מנהגם באשר הוא מנהג כמעט בכל תפוצות גלילות האלו ולא ישמעו בקל וגדולה מזה מצינו לחז"ל שהניחו להם מנהגם יותר גרוע ורע מזה בשבועות י"ו ע"א וברש"י שם ד"ה אלא בעולי גולה אע"ג שיש לדחות ראי' זו ממ"ש תוס' שם ד"ה אלא וכו' מ"מ האמת כמו שכתבתי וכל כה"ג מוטב שיהיו שוגגין בשגם שסברתי נ"ל נכונה ובזה אתן קנצי למילין עד פ"א אי"ה ארחי' יותר הכ"ד הכותב פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ה' ה' טבת תקמ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

562

563שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי ה"ה הרב המא"הג המופלג מו"ה אלי' נ"י אב"ד דק"ק רייטץ יע"א:

563

564יקרתו הגיעני ויפה הנהיג בעירו להתפלל שחרית בהשכמה ולאספם שנית לתפלת מוסף כדי שלא יעברו זמן ק"ש אך מ"ש באם יקרה כה ברית מילה בשבת זריזים מקדימי' למולו אחר שחרית וסועדים מיד סעודת הברית קודם מוסף הנה דעת הב"ח סימן רפ"ו דגם לדעת ר"ח ע"פי ש"ס דתענית בד' פרקים מ"מ אין האיסור מדינא אלא ממנהג אבותינו שהנהיגו כן להחמיר על עצמם ונהי דמ"מ אסור משום אל תטוש תורת אמך מ"מ נ"מ מאן דחליש ליבא טובא וא"א לו בלי סעודה יכול לסעוד קודם מוסף דאדעתא דהכי לא נהגו אלו דברי הב"ח וה"נ י"ל כיון שקשה עליהם לעשות סעודה של מילה בשבת בסעודה ג' של בשר ודגים מפני היוקר ונח להם לעשות סעודה בשחרית של מאכלי חלב וסעודת מצוה היא אדעתא דהכי לא הנהיגו איסור בעלי המנהג ולא גרע ממאן דחליש ליבי' ויעיי' מג"א סימן תכ"ג ססק"ז כ' וז"ל ומ"מ נ"ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה ביו"ד לחדש וכו' יע"ש והנה יו"ד ניסן ביום א' א"א ואם ביום ב' וידחה התענית אם כן לעולם ידחה עד אחר ניסן אע"כ הכוונה לפמ"ש בסי' רפ"ח סעי' ד' שאם חלש ותשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים לא יתענה ביום א' אלא אח"כ וס"ל למג"א הה"נ להתענות בניסן שהוא נגד המנהג הוה לכה"פ כמי שתשש כחו וידחנו עד יום ב' שהוא יו"ד ניסן שאין אז בתענית משום שינוי מנהג כנ"ל פי' מג"א וה"נ בנידון שלפנינו הוה כתשש כחו ומותר לאכול סעודה ההיא אך מג"א סימן רפ"ו סק"א כתב דעכ"פ דינו כתפלת מנחה ור"ל דסעודה גדולה לעולם אסור וסעודה קטנה במקום שקורין לב"הכ נהגו להתיר והנה אע"ג דבעלמא קורין לסעודת ברית מילה סעודה גדולה היינו בזמנם ומקומם אבל עכשיו שאינם סועדי' אלא סעודת שחרית מאכלי חלב אע"פי שמברכים ב"המז מ"מ אינם שותי' יין ולא משתכרים ואיננו אלא סעודת עראי וגם קורין לבה"כ בזמן מוסף ע"כ אין למחות בידם כנלע"ד א"נ. פרעסבורג נגהי ליום ו' עש"ק מ' למב"י פק"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

564

565שלום וכ"ט לי"נ הרב המופלג המאה"ג כבוד מהו' משה ליב נ"י אב"ד דק"ק דארדע יע"א:

565

566גי"ה הגיעני ומ"ש בשבת צ"ב ע"א למה לי' לש"ס למימר גמירא דכל טונא וכו' תיפוק לי' דמקרא מפורש הוא דהיו הטבעות קבועים ברשת המזבח ורשת הי' בחמשה אמות התחתונות עד חצי המזבח אלו תוכן דבריו ועדיפא ה"ל להקשות דלפי הקרא היו ה' אמות עליונות עולים למעלה מכתפיהן וא"כ הי' מתנגד לגמירי דתלתא מלעיל ותרי תלתא מלתחת והכא הי' חציו למעלה:

566

567אבל ימכ"ה כי מעלתו חשב כי הרשת הי' בחציו של מזבח התחתונה והי' ה' אמות רשת וז"א כי זה מעשה המזבח חציו התחתונה הי' חלק מבלי רשת וחציו העליונה משפת המזבח ולמטה ג' אמות היו ג"כ חלקים מבלי רשת ושם עשו כרכב שהוא חריץ הסובב כל המזבח ומאותה החריץ ולמטה עשו ב' אמות רשת עד חצי המזבח התחתונה ובשתי אמות אלו קבעו הטבעות ונראה שהטבעות היו עבים כמו שליש אמה באופן שהבדים שהיו נתונים בתוך חלל הטבעות היו בשלישו של מזבח דהיינו ג' אמות ושליש והוא ממש כמו הגמירי דבש"ס דשליש מלעיל זהו האמת ומ"מ עיקר הקו' אינה מתיישבת דעכ"פ לא הי' צריך לגמירי דעכ"פ מקרא מפורש שהיה מגובה ג' אמות מן הארץ והוא למעלה מיו"ד טפחים:

567

568וי"ל דאי לאו דגמירי לא הו"מ להוכיח מקרא לחייב מיתה הנושא משאוי למעלה מירד טפחים כי הי' לנו לדחוק ולומר תחלת קביעת הטבעות הי' בקצה עליונה של רשת וסופו של טבעות הגיע עד למעלה מה' טפחים לעיל מהכרכב כי מסתמא היו הטבעות ארוכים ועבים והבדים בודאי עוביין אמה ורחבי' לישא משאות גדולות כאילו על כתף וא"כ לא היה המזבח עולה עשרה טפחים למ"ד אמות הכלים חמשה טפחים ולהזהר מזה מייתי ש"ס הך גמירי ומזה מוכח שהיו הטבעות כלו בתוך ב' אמות של רשת ולא למעלה ממנו כלל:

568

569ותלמיד א' אמר דאי לאו דגמירי הוי סד"א שלא נשאו הבד על הכתף אלא הכניסו הבד בחבל ארוך והחבל נשאו על הכתף כדרך הכתפים שבזמננו והיה המזבח נגרר לארץ לכן מייתי גמירי וגם זה נכון:

569

570והנה רש"י בחומש ס"ל טבעות הארון היו בעליונו סמוך לכפורת ורמב"ן ס"ל שהי' בתחתיתו והארון כלו נישאו למעלה וצ"ע שהוא מתנגד לגמירי וגם לרש"י צ"ע שהרי היו הכרובים למעלה וה"ל משא כבידא למעלה מכתפיהם ועוד מה צורך לאתוי' גמירי שהרי עכ"פ הכי הוה שהרי גובה הארון עשרה טפחים והי' הטבעת סמוך לכפורת והלוי קומתו כשאר כל אדם הרי מוכח שהיה למעלה מעשרה טפחים וצ"ל נמי כנ"ל וק"ל יום ב' כ' אדר ק"פ לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

570

571שלומים רבים כטל ורביבים לה"ה הרב המא"הג המופלג נ"י ע"ה כש"ת מה"ו אברהם נ"י אויערבאך אב"ד דק"ק בונא והגליל יע"א:

571

572יקרת מכתבו הגיעני וכו' ספר יד דוד מחמיו הגאון זצ"ל ישנו בידינו חלק א' ממנו וכו' והלום ראיתי מ"ש והאריך מעלתו שם פ"י דמס' שבת אודות תיקון ציפורן של מוהל בשבת לפע"ד יפה כ' חמיו ז"ל דאסור מן התורה אלא שכ' דתלי' אי תיקון גמור הוא דאורייתא או לא ולפע"ד הוא בונה כלי גמור וחוששני מחטאת מכה בפטיש דאפי' אי אין בנין בכלים מ"מ חייב משום מכה בפטיש כפירש"י בשבת ע"ד ע"ב גבי חלתא חייב אחד עשר יע"ש וה"נ מה לי עושה כלי ויתד וסכין מברזל או עושהו מציפרנו ואין זה תיקון בעלמא אלא עושה כלי גמור ויעיי' פרש"י בכתובות וי"ו ע"ב גבי מפיס מורסא אם לעשות לה פתחא חייב משום בונה ואשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע עכ"ל וקשה הא כולי' שמעתא מיירי מבעילת מצוה אי לפתחא מתכוון ואמאי לא פרש"י כן דשייך בנין בבעלי חיים מקרא ויבן אלא ע"כ משום דלא הוה צריך להכי כיון דהבועל בעילה ראשונה עושה אותה כלי אי לפתחא צריך פשיטא שחייב משום מכה בפטיש דמה לי גומר כלי עץ או בעלי חיים משא"כ הכא במפיס מורסא לא ס"ל לרש"י דהוה גמר מלאכה ]דלא כרמב"ם דס"ל דחייב ג"כ משום מכה בפטיש[ והוצרך לומר דהוה בונה כעושה פתח בלול של תרנגולים והואיל ולדעת רש"י לא שייך בנין אלא בקרקע הוצרך להביא ראיה דבבעלי חיים שייך בונה מ"מ מוכח מזה דהעושה אדם כלי כגון הבועל בעילת מצוה אי לפתחא צריך אפי' אי לא הוה שייך בנין באדם חייב משום מכה בפטיש א"כ ה"נ העושה אצבעו וצפרנו כלי לפרוע עור הערלה פשיטא דחייב משום מכה בפטיש ומכ"ש להסוברים דגם בכלי שייך בנין והוא דעת התוס' ר"פ הבונה ודעת הר"ן שבת קמ"ו ע"א לחייב עכ"פ בכלי גדול משום בונה ועיי' מג"א רס"י שי"ד ופשיט דאדם חשוב כלי גדול א"כ חייב נמי משום בונה כיון שעושהו כלי ע"כ נ"ל פשוט שחייב חטאת ולא דמי לנטילת ציפורני הנדה הצריכה לטבילה ודלא כמו שחשב מעלתו ואם יש לו להשיב בזה יודיעני ואסיים בברכה פ"ב יום ב' ט"ו כסלו תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

572

573יען ראיתי בנב"י מהדורא בתרא סי' למ"ד מ"ש אודות הפא"ראסאל שחושש להם מחיוב חטאת לשיטת הרי"ף דס"ל בשבת קל"ח בטלית כפולה דאם יש בגגה טפח או בג' טפחים סמוך לגגה טפח חייב חטאת א"כ ה"ה הכא נמי דיש בשלשה טפחים סמוך לגגה טפח ומשפע ויורד להיות למגן ולצל להנושא וה"ל שיפועי אהלי' ומיחשב כדפנות וה"ל אהל עם דפנות והעושה בשבת חייב חטאת והנה האמת דהשתא הכא רובא דהמונים נושאי' אותו בשבת אלא שנפתחי' ע"י גוי אך ומה בכך אמירה לנכרי שבות ואפי' יהיה רק איסור דרבנן פתיחת הפאראסאל מ"מ ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות ולא במקום מצוה ומי התיר להם:

573

574ואחר העיון הדק היטב אומר אני בודאי לישא פאראסאל בשבת לאו משנת חסידי' היא ושומר נפשו ירחק ממנו אבל מ"מ לפע"ד איננו כמו שחשב הגאון זצ"ל דכל מלאכה דלא אשכחן דכוותה במשכן לא מחייב עליה בשבת וזה לשון הירושלמי ס"פ כלל גדול מה בנין הי' במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ופריך ולאו לשעה היה א"ר יוסי מתוך שהיו נוסעים וחונים עפ"י הדבור כמי שהי' חונים לעולם אר"י ב"ר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמו שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה מן הצד בנין הדא אמרה אפי' נתון על דבר אחר הדא אמרה בנין על גבי כלים ודחי בנין אדנים כקרקע דמי ופסק כן הרמב"ם פי"א משבת דבנין ע"ג כלים לאו בנין הוא ומפרש ליה ה"ה דלא דמי למשכן דאדני' כקרקע דמי ומייתי לי' מג"א סס"י שט"ו והירושלמי הזה מייתי ליה הרשב"א בחי' שבת פ' כלל גדול:

574

575ולמדתי מהירושלמי הזה ג' טעמים שלא יהיה בפראסאל שום נדנוד אסור מן התורה עכ"פ:

575

576חדא דה"ל בנין לשעה ופי' בנין לשעה שהוא עשוי' מתחלה לבנותו ולסותרו לשעתו ולחזור ולבנותו ולסותרו כל שעה כמו שהיה המשכן עשוי' ופליגי אמוראי למ"ד מתוך שהיו חונים עפ"י הדבור ה"ל כבנין עולם א"כ הדרינן לכללן דבנין לשעה לאו בנין הוא וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין (שבת ל"א ע"ב) גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר ע"מ לבנות במקומו דכיון דכתי' עפ"י ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי' ש"מ הכי קיי"ל וכן משמע בתוס' צ"ד ע"א ד"ה ור"ש פוטר וכיון שכן הלכה דבנין העשוי לשעתו אינו בנין א"כ האי פאראסאל עשוי' לשעה כמובן ועיי' מ"ק ט' ע"א דדחיק אמאי דאיגי ולא משני משום דאיכא למימר בנין ב"המק יוכיח דלא דחי אפי' י"ט ובימי מילואי' דחי אפי' שבת שהקימו ופרקו בכל יום אע"כ התם בנין לשעה הוה כמו פאראסאל להעמידו ולפרקו לשעתו ביומו ולא דמי להעמדת המשכן במקום תחנותם עפ"י ה' יחנו:

576

577ב' דלא מצינו כיוצא בזה במקדש שיהי' האוהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושאו בעצמו וכל מה שהאריך בנודע ביהודה בענין אהל זרוק אינו ענין לשבת דהתם לענין טומאה אבל לענין שבת לא הוה מלאכה כ"א מה דהוה במשכן ועמ"ש תוס' בשבת ה' ע"ב ד"ה אגוז ע"ג מים וכו' דאע"ג דלענין קנין קיי"ל ספינה מינח נייחא ומיא ממטיא לי' מ"מ לענין שבת לא הוה הנחה משום שבמשכן לא הצניעו חפצים בענין זה ע"ש וה"נ דכוותי' וראיה ברורה לזה משבת מ"ג ע"ב מת המוטל בחמה באים ב' ב"א ויושבים בצידו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עלי' וזה מביא מטה ויושב עלי' חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עלי' זה זוקף מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאלי' ע"ש ולכאורה צ"ע הרי עושים אהל ממש במחיצת עצמם והאהל נטוי' על ראשם והם בעצמם המה דפנו' ועוד שאינם מתטלטלים כלל אלא קבועים במקומם וע"כ משום דלא מצינו במשכן אהל כי האי גווני שיהיה אדם מאהיל על עצמו ומכ"ש כשהוא נע ונד הולך ואהלו עמו וק"ו מאוהל על גבי כלים מכ"ש אדם הנושאו:

577

578ועוד בה שלישי שאין אהל דאורייתא אלא כשמחיצות מגיעות לארץ כמו שהיה במשכן וכמו שדקדק רש"י וגם הרי"ף בלשונם גבי טלית כפולה וכמ"ש תוס' שם קל"ח ע"א ע"ש ובנב"י שם כ' דבמחיצה טפח סגי לשבת ואומר אני אה"נ אבל ובלבד שתגיע לארץ אפי' לא יהיה רק גבוה טפח אבל מחיצה תלוי' באויר שאינה עשויה להוסיף עלי' כלל וא"א להוסיף ולהמשיכה עד לארץ זה ודאי איננו אהל דאורייתא כלל וכן משמע הסכמת פרי מגדים סי' שט"ו באשל אברהם סק"ח:

578

579וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי' אפי' לכתחלה וה"נ קרסי' ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו ועוד הכא עדיף טפי שעשוי' ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתני' דמקיל בי' הרי"ף ורמב"ם משום שעשוי' מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי' וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי ואין להרעיש העולם בשביל זה.

579

580הנלע"ד כתבתי פה פ"ב יום ב' תענית אסתר תקע"ג לפ"ק

580

581משה"ק סופר:

581

582שלום להרב המופלא הותיק כבוד מו"ה גדליה ני' אב"ד דק"ק ש"ד יע"א:

582

583לנחיצת מוכ"ד אקצר באמרי שאלתו שאלת חכם בענין העמדת המחיצה בשבת שקורים ]שפאנישע וואנד שעשוייה מכמה חלקים וכשהחלקים נכפלים זע"ז מ"מ נשאר הרבה יותר מטפח אם זה השיור סגי לפתחו כלו בשבת ולהוי רק כמוסיף על אוהל עראי או לא כיון דדרכו בכך צריך לפתוח מע"ש עכ"פ חלק א' מהכפלים:

583

584הנה מקום הספק בזה הוא ממ"ש ב"י או"ח סי' שט"ו בשם הריטב"א בשם התוס' והביאו מג"א בקיצור שם סק"ה במ"ש שם בש"ע דמחצלת פרוסה טפח מותר להוסיף עליה וטפח שאמרו חוץ מן הכריכה כ' מג"א וז"ל דחוזר העיגול לא מיקרי אוהל עכ"ל א"כ לכאורה י"ל דווקא חוזר העיגול אבל דבר שטחיי כשטח דופן הנ"ל שפיר מקרי אוהל והרי לרש"י בעירובין ק"ב ע"א לפי הבנת תוס' דמייתי ריטב"א ס"ל אפי' במעגל שייך אוהל מכ"ש בדופן שטחיי' דאפי' התוס' מודים ואולם נראה לכאורה דלאו הכי הוא דאי ס"ד דדינא קאמרי תוס' דעיגול לאו אוהל הוא באופן שנאמר דשטח הוה אוהל קשי' תרתי חדא מה"ת לומר כן אם העיקר רוחב טפח בעיגולי למה לא יחשב אוהל להוסיף עליו ובאמת ממ"ש טו"ז שם סק"ג דלהחמיר יש ליזהר כרש"י דגם עגול חשיב אוהל משמע דלהתוס' אפילו להחמיר לא חשיב אוהל אלא דיש ליזהר כרש"י והדבר תמוה בעיני מהיכא תיתי לחלק בין עיגול לשטח כיון שרוחבו טפח ואולי מיירי באין בהקיפו טפח אלא ברחבו ופליגי רש"י ותוס' אי אזלי' בתר רחבו או בתר הקיפו ועל זה כ' טו"ז דיש להחמיר כרש"י אעפ"י שאין בהקיפו טפח עיי' משנה וי"ו פי"ב דאהלות ושם רפי"ו וכן לענין קורה דמבוי בעירובין במתני' י"ג ע"ב וה"ה לענין אוהל דשבת דחד דינא אי' להו כדמשמע בשבת יו"ד ע"א עיין שם ודוחק ותו קשי' לי לשון תוס' שבריטב"א אשר ז"ל דשייר טפח לא משמע הכי אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר אבל חוזר העיגול לא מיחזי כאוהל וכו' עכ"ל ואי ס"ד דלרש"י הוה אוהל גמור ולתוס' לא הוה אוהל כלל מאי מיחזי כאוהל דכ' תוס' הוה ליה למימר לא הוה אוהל אע"כ מיירי שיש בהקיפו טפח והוה אוהל גמור מדאורייתא לכ"ע אלא דהתוס' ס"ל מלשון הש"ס דקאמר שייר טפח משמע דבעי' דווקא שישייר טפח שאינו מכורך להכירא שהוא פרוס לאהל כדי שיראה מחר לעין כל שאיננו אלא מוסיף אבל כשהיא כרוכה אפי' בריווח באופן שישאר בהרוחב טפח מחמת שאינו מהודקת יפה לא מיתחזי שהשאירה כך משום אהל אלא שהניחה כך בלא כוונה ולמחר מיחזי עושה אהל בתחלה ובעי' דיתחזי לעין כל שהוא רק מוסיף זה הוא כוונת התוס' לע"ד בלי ספק וא"כ מדינא אסור לפורסה על חלל הכלי בין לרש"י ובין לתוס' דהוה אהל גמור ולא רק מחומרא בעלמא כט"ז והשתא לפ"ז אותן דפנות הספרדיי' שקורין ]שפאנישע וואנד[ שכן דרך עמידתם מוכרך ומכופל ונשאר בה שטח כמה טפחים רוחב לא נראה שהועמד שם למחיצה אלא כך דרכו לעולם וא"א בענין אחר אפי' רש"י מודה דאסור דע"כ לא פליג רש"י אלא במחצלת כרוכה בשינוי קצת שלא הודקה כראוי וכדרכה למיהדק שפיר וס"ל לרש"י גם זה הוה היכר אבל דפנות הללו שכן דרכם לעולם ואין כאן שום היכר גם רש"י מודה ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכן הנהגתי בביתי שלא לפשטן בשבת ע"י ישראל אם לא נתפשט עכ"פ כפול מע"ש אבל ע"י גוי יש להתיר דעכ"פ לית בי' אלא איסור דרבנן משום דלא מיחזי כמוסיף וכמ"ש לעיל ומסתמא רוב עשיית מחיצות אלו בשבת לצורך מצוה הוא ע"כ יש להתיר ע"י אמירה לנכרי אחרי כותבי זאת ראיתי בס' ברכי יוסף סי' שט"ו אות ג' וז"ל הכי"מי שעושי' בארץ מצרים על הדאוו"אר וכו' יש למצוא היתר מפני שאינה כרוכה כמחצלת בעיגול וחשיב טפח פרוס' וכו' מהריק"ש בתשו' כתיבת יד עכ"ל הנה דברי מהריק"ש לא ראיתי וכימ"י ודאוו"ר לא ידעתי מ"מ משמע מדבריו דלא כמ"ש לעיל אלא העיגול והשטח גורמי' ואינני חוזר ממ"ש לעיל והנלע"ד כתבתי פ"ב יום ה' י"א שבט תקפ"ג לפ"ק משה"ק סופר:

584

585שלום וכ"ט לתלמידי הב"ח הוותיק מלא עתיק החרוץ ושנון מופלג בתורה ויראה קודמתו כ"ה זלמן פק"פ שי':

585

586גי"ה הגיעני נפשך היפה בשאלתך נידון מה שנוהגים שם בק"ק האמבורג לשפוך ביום ש"ק רותחי' מכלי ראשון על קאפע כתוש שכבר נשפך עליו רותחי' מע"ש והורק המים ועתה חוזרי' ושופכים עליו ושותים אותו כך אם יש היתר לזה ע"י ישראל או לכל הפחות ע"י שפחה גויה:

586

587נהירנא זה ששים שנה כד הוינא טלי' בעיר מולדתי בק"ק פפ"דמ היו מלעיזי' כך על עשירי' שנוהגים היתר בכך אך לא ידעתי אז שורש הדברים ומה נגזר עליהם מפי רבותי הגאונים ז"ל ועכ"פ נראה שאחד הורה להם כך והנח לישראל אם אינם נביאים וכו' כי אז לא היה דור פרוץ ח"ו ולא נתפשט דבר בלי הוראת חכם ונחזי אנן הנה הקאפע הוא קלוי באש והעיד בתשו' גנת ורדי' שרמז עליו בבאר היטב סי' שי"ח שבמדינתיהם אוכלים אותו כך ואפי' כתוש כקמח אוכלים אותו וכ' זה כידוע ומפורסם ולפ"ז לרוב הפוסקים דאין בישול אחר אפיי' וצלי וקלוי א"כ אין כאן איסור בישול דאורייתא כלל לכאורה אלא שבספר הנ"ל כ' הכא מוציא טעמו לתוך המים ויש בזה בישול אעפ"י שכבר נתבשל כמו מגיס בצבע שביורה בראש ספ"ק דשבת דמייתי ב"י סי' שי"ח ולפע"ד לא דק במח"כ ואין ענין זה לזה התם הסממני' אין בשולם לעצמם כלל ואינם ראוים לשום דבר רק להוציא צבעם שיקלוט הצמר הצבע ולא שייך אין בישול אחר בישול כי כל שלא קלטו כל צבעם לא נתבשלו אבל דבר מאכל שנתבשל שראוי לאכול בפ"ע הרי כבר נגמר בישוליו וכשנותנים מרק רותח על קטניות שנתבשלו יבש אין ספק שהמרק קולט טעם קטניות ועל שם כך שופכים עליה' בשבת ואוכלים אותו כך וכן תרנגולתא דר' אבא בשבת קמ"ה ע"ב אין ספק כששפכו עליה רותחי' אותן רותחי' נעשו רוטב ומרק של בשר והרי כל האיסור שאנו דנים בנו"ט כך הוא שנשפך מים על דבר יבש שכבר נתבשל מ"מ אסור שקולט טעמו ואפ"ה מותר בשבת כיון שכבר נתבשל מע"ש שראוי לאכול בפ"ע הרי נגמר בשולו ומה שמוציא טעמו אח"כ לתוך המרק אין בכך כלום וגדולה מזה מלח שנתבשל ממים יש אוסרים אותו לתתו לתוך התבשיל בשבת משום אין בישול אחר בישול והרי בוודאי יהיב טעמי' לתבשיל מ"מ כיון שכבר נתבשל כל צרכו לאכול כך בטבולי יבש פת וצונן כדומה שוב לית ביה משום בישול ולפ"ז הקאפע שראוי' לאכילה כשהוא קלוי וכתוש ואוכלים אותו כך כאשר העיד בתשו' גינת ורדים הנ"ל א"כ להחולקי' אר' אמי וס"ל אין בישול אחר אפיי' הי' מותר עכ"פ ע"י גוי לשפוך רותחי' עליו בשבת אפילו לא נשפך עליו רותחי' מעש"ק:

587

588אך הרי בש"ע מביא שיטת הרא"מ ונוהגים להחמיר כמותו שיש בישול אחר אפיי' וצלי וקלוי א"כ אזדא ההיתר הנ"ל ועתה נעיי' במה ששופכים עליו רותחי' מע"ש והנה במתני' כל הבא בחמין מע"ש פירש"י וכן ס"ל לכמה פוסקים היינו שנתבשל כל צרכו מע"ש אז מותר לשפוך עליו רותחי' בשבת אבל אם רק הודח בחמין בע"ש אסור להדיחו בחמין בשבת אך הרמב"ם כ' להדי' פכ"ב משבת הל' ח' דבר שנתבשל קודם שבת או נשרה בחמין לפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמי' בשבת ע"ש הרי שהתיר השרוי בע"ש אעפ"י שלא נתבשל מותר לשרותו וצ"ל דראוי' לאכילה ע"י שריית ע"ש כקאפע שראוי לשתי' ע"י חמין שפוכי' שעליו מע"ש דאי לא ראוי' לאכילה ע"י שריית ע"ש הרי אפי' נתבשל אם אינו כמאכל ב"ד יש בו מפום בישול ודברי ב"י צ"ע עכ"פ ס"ל לרמב"ם דלא בעי נתבשל דלא כרש"י ורי"ף פי' תרנגולתא דר' אבא הי' מלוח ביותר ושרו אותו במים רותחים למתק מליחתו משמע שהיה חי ולא נתבשל וכ"כ ה"ה ואפ"ה מותר כשבא בחמין מלפני שבת אם לא נאמר דמליחותו היינו בשולו וא"כ לא ס"ל כרא"מ כבר כתבנו שהקאפע ה"ל קלוי ושרי ואי ס"ל להרי"ף כרא"מ ואפ"ה מותר תרנגולתא דר"א משום שנשרה בחמין מע"ש א"כ ממש נמי ומותר ממ"נ הקאפע אחר שהוא קלוי וכבר נשרה בחמין מע"ש:

588

589ואין כאן מקום לאסור אלא אי ס"ל כרא"מ יש בישול אחר קלוי וס"ל נמי כרש"י דתרנגולתא דר' אבא מבושל ממש הוה אבל בשרי' בעלמא לא וא"כ יש לסמוך עכ"פ לשפוך ע"י גוי בשבת והיינו קאפע שהוא יבש לגמרי ואין בו שום לחלוחית מים קרים דא"כ אסור דע"כ לא הי' דברינו אלא בדבר יבש אבל בדבר לח אע"ג דרמב"ם לא חילק מ"מ רוב הפוסקים מחלקי' וכן פסק בש"ע בודאי אין שום ה"א ואם יש נוהגים כן גם בלח נשתבשו מהנ"ל אבל העיקר כמ"ש דביבש וע"י גוי אין כח למחות להנוהגים היתר ומ"מ אשרי הנזהר פ"ב מש"ק ב' דחנוכה תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר:

589

590ע"ד קושיית פר"מ על מנהגינו לומר באתה חוננתנו בין יום השביעי והר"ן פ' ע"פ כ' שאין לאומרו דע"כ לא אמרי' לי' בהבדלה אלא משום שהוא טעון פתיחה וחתימה משא"כ בתפלה מהודענא לי' למעלתו כי לא זכיתי להבין דברי הר"ן ז"ל הללו כי מה יענה בנוסח ותודיענו דמבואר בש"ס ברכות ל"ג ע"ב דהוא מרגניתא דרב ושמואל והוזכר בהן בין קדושת שבת לקדושת הבדלה והי' די בהבדלה זו והוסיף בה עוד בין יום השביעי לששת ימי המעשה ואינו צריך לא למעין פתיחה ולא מעין חתימה וצ"ע והיותר נכון בזה מ"ש בשלשי גבורים שם בע"פ כיון דכבר תיקנו בנוסח ברכת הבדלה דהוה מעין חתימה ושוב אומרים ג"כ בתפלה וכן נ"ל דעת תוס' במ"ש דבי"ט אומרים ז' הבדלות וקחשיב להו ז' חוץ מיום השביעי לששת ימי המעשה כי הוא מעין חתימה וקשה הרי הוא רחוק מחתימה בי"ט לדעת התוס' דמונה להלן עוד כמה הבדלות ובין יום השביעי באמצען אע"כ ה"פ כיון דכולי שתא הוה מעין חתימה גם בי"ט אומרים אותו ומכ"ש בתפלה באמצע השנה:

590

591והנה בהא דאמרי' בש"ס שם לא יפחות משלשה ולא יוסיף על ז' כ' תוס' משום דנתקן נגד דבר מה כמו בחולית שבציצית לא יפחות מז' ולא יוסיף על י"ג וצל"ע מהא דתנן ר"פ הקורא עומד בשבת קורין ז' לא יפחות אבל מוסיפין והוא נגד ז' רואי פני המלך ומזה הוכיח הרא"ש שלהי ר"ה דמותר להוסיף על פסוקי מלכיות אע"ג שנתקנו נגד עשרה מאמרות כי אין הפסד בהוספה ומזה למד מהרי"ל להוסיף על ב' נרות אע"פ שהם נגד זכור ושמור ופסקו רמ"א א"ח סי' רס"ג וצ"ע לכאורה והנלע"ד בזה דודאי בסדר הבדלות לולי תיקון חז"ל מה"ת לעשות חוליות כלל ואפי' הי' עושי' שליש גדיל מ"מ חוליות לא הי' עושים והם אמרו והם אמרו ואין לשנות משא"כ בהדלקת נר שבת דמצוה להרבות בנרות כדכתי' באורים כבדו ה' ואמרו במדרש בפנסי' ואיך יבואו חז"ל ויאסרו להוסיף על ב' נרות משום רמז דדהו וכן בקריאת התורה בשבת שאין בו בטול מלאכה לעם הי' יכולים לקרות כל היום ולהזמין גברא טובא הלא בימיהם לא היה תוספת ברכה שאינה צריכה כי הראשון מברך לאחרי' ואיך יבואו חכמים לאסור שלא יקרא יותר משבעה משום רמז דדהו ע"כ די להם שלא יפחתו אבל המוסיף שפיר קא מוסיף וכן בפסוקי דר"ה דמלכיות שהוא בתוך התפלה וספור שבחי' של מקום אין לתת קצבה להוסיף בשבחים כי הכל מענין התפלה ע"כ אמרו לא יפחות אבל מותר להוסיף וא"כ בנידון דידן נמי נאמר דוקא בברכת הבדלה דקדקו לומר והא מר לא ג' אמר ולא ז' אמר אבל בתפלה לית לן מספר לסדור שבחי' וכל המוסיף מוסיפים לו:

591

592וצ"ע בי"ד סי' ער"ה סק"ח ובלאה"נ צ"ע מ"ש בשם דרישה מ"ח מסעו' ולא היה אלא מ"ז ואין כאן מקום להאריך בזה:

592

593מ"ש אפסק הרמב"ם פכ"ט מה' שבת דהאוכל בשבת וחשכה עלי' אומר הבדלה וב"המ על כוס א' וכ' ה"ה דס"ל דוקא קידוש וב"המז תרי מילי נינהו משא"כ הבדלה וב"המ וקשי' לי' מש"ס דפע"פ ק"ו דאמרי' ש"מ תמני' וכו' ש"מ אומרי' ב' קדושות על כוס א' הא הבדלה וב"המ לא מחשבי' ב' קדושו' להרמב"ם זו אינה צריכה לפנים דמצינו למימר דה"נ קאמר ש"מ אומרים ב' קדושות כגון אלו על כוס א' וכמו שצריכים לפרש גם לרשב"ם ש"מ אומרים ב' קדושות דהיינו באין לו אלא כוס א' ה"נ נימא ב' קדושות כאלו מיהו שינוי דחיקה לא משנינא לך קושטא אמינא דה"פ כוונת ה"ה דב"המ על סעודת חול וקידוש הוי תרי מילי משום דב"המ היא סילוק סעודת חול וקידוש הוא הכנסת שבת וה"ה והוא הטעם בברייתא דהבדלה הוא סלוק שבת וב"המ הוא על סעודה שהתחיל בה בחול ותרי מילי נינהו ואמר שפיר ש"מ אומרי' ב' קדושות היכא דלא אפשר ורמב"ם מיירי מסעודה שהתחיל בשבת והוה ב"המז סלוק סעודת שבת והבדלה הוא ג"כ סילוק שבת זהו שס"ל לרמב"ם דהוה כעין קדושה א' וראי' לרמב"ם בזה ממה שהקשו תוס' ק"ב ע"ב דה"ל להש"ס להקשות ממתני' דנר ומזון בשמי' והבדלה והא"ש דהתם מיירי במזון דמבע"י והוה שפיר קדושה א' משא"כ בברייתא דנכנס לביתו ואפשר דהתוס' נמי לא הקשו אלא לשיטת ר"נ ז"ל דנכנס לביתו נמי במתחיל מבע"י מיירי אבל לקושטא דמלתא אפשר דמודו לי' לרמב"ם:

593

594ודע דשיטת ר' ניסים לא רחוקה ולא נפלאת לומר דהא הך ברייתא בלא"ה אתי' כר' יהודא ואיהו ס"ל ר"פ תפלת השחר מפלג המנחה מתפלל ערבית ומסקי' שם כ"ז ע"ב דהלכתא מתפללי' של מ"ש בשבת ואומרי' הבדלה על הכוס והשתא ס"ל לר' דמ"מ אם ירצה אז לאכול קודם הבדלה על הכוס רשות בידו כיון שעדיין לא חשכה והשתא הנכנס לביתו במ"ש ר"ל מבע"י אחר שכבר התפלל של מ"ש קרו לי' מ"ש שהציבור עשאוהו כבר ליל מ"ש והי' לו להבדיל על הכוס ג"כ מ"מ אם אין לו אלא כוס א' סועד תחלה דכיון שהוא עדיין יום ואין לפקפק א"כ ה"ל למפשט מהך ברייתא דצלי של מ"ש בשבת י"ל דזה אינו מבואר להדי' בברייתא דמיירי מבע"י אלא משום הנך מימרות דאסור לטעום קודם שיבדיל דחקינן ומפרשי לברייתא הכי אבל מברייתא לא מוכח מידי משו"ה לא הו"מ למפשט מידי ולמימר נמי ש"מ תשעה:

594

595וזולת זה אקצר באמרים וה' קרנו ירים והי' זה שלום לו ולכל מרבית ביתו החותם בכל חותמי ברכות פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ג' טו"ב טבת תקס"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

595

596שלום רב לידידי הרב המופלא הותיק כבוד מה' יוסף נ"י:

596

597קבלתי נועם מכתבו ואודות דבריו בר"פ ע"פ בדברי בה"ג אעתיק לו מחי' על הטור א"ח סי' רמ"ט וז"ל יש כאן ג' שיטות א' שיטת הרמב"ם דהלכה ממש כר' יוסי דמותר להתחיל בכל ע"ש וי"ט כפשטא דהסוגי' ומ"מ קביעות סעודה אסור והכי קיי"ל ואפשר שזהו יצא לו משיטת ה"ג דס"ל אסור להתחיל היינו בקביעות סעודה ועלה אמר ר' יוסי אם התחיל לא יפסיק (וכעת מצאתי כן בביאורי מהר"א וילנא ז"ל בסי' רמ"ט וסי' תקכ"ט) ב' היא שיטת ה"ג לפי המובן הפשוט שאוסר להתחיל כלל דלא קיי"ל כר' יוסי בהתחלה והרבה דברים נאמרו בו ולפע"ד לומר עוד דס"ל דר' יהודה ור"י לטעמיה פליגי והוא עפ"י מ"ש מג"א דכשמסלק ידו מלאכול ומברך נסתמה האסטומכא ונפסקה תאות המאכל והוא כעין מ"ש תוס' ר"פ ע"פ והשתא י"ל ר' יהודה לטעמי' דס"ל מפסיקי' לשבתות דבעינן דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא א"כ אין מתחילין דכיון שע"כ יברך ב"המז ויפסיק וממילא יסתום האסטומכא ולא יאכל לתיאבון ואמנם ר' יוסי לטעמי' דס"ל אין מפסיקין לשבתות ולא חייש לסעודתא ליקרא דשבתא וא"כ מתחילין ובלבד שיאכל והולך עד שתחשך דוקא בסעודה א' באופן שלא יסתו' האסטומכא ויש כאן אכילה לתיאבון ומשו"ה דקדק ר"י אוכל והולך עד שתחשך לומר דוקא עד שתחשך ולא כמובן הפשוט שאומר כן לרבותא בעלמא כך הי' סברת ה"ג בדעת ר' יוסי וס"ל לה"ג דלמאי דקיי"ל כשמואל דפורס מפה ומקדש וצריך לברך ג"כ ברכת המוציא מטעם שכ' הרא"ש שם דהרי נאסר לו מלאכול קודם קדוש וכדפסקי' בש"ע בסי' זה ה"ל ממש כסילק ידיו מלאכול ונסתם האסטומכא וממילא דאין הלכה כר' יוסי בהתחלה דאיהו נמי לא אמר אלא משום דאינו צריך להפסיק זה מה שנ"ל בדעת בה"ג:

597

598שלישי היא דעת הר"ן ר"פ ע"פ דאוסר בע"פ לאכול ממנחה גדולה ומעלה משום דהוה איבעי' דלא אפשטא וצ"ע דהא שפיר איפשטא בפ' ע"פ ק"ז ע"ב וי"ל דס"ל להר"ן לפמ"ש תוס' שם ואתי לאמנועי מפסח ואפי' אחר שיעשה הפסח אסור משום שלא ימהר לעשו' הפסח כדי לאכול ויעשה פסח שלא כראוי עכ"ל א"כ י"ל היינו משום שאסור לאכול עכ"פ ממנחה קטנה ואילך משום מצה לתיאבון וממילא אין לו פנאי אלא מחצות עד מנחה קטנה שהוא זמן קצר ומשום כן ימהר לעשות הפסח שלא כראוי כדי שיבא לאכול קודם מנחה קטנה וא"כ שפיר היינו רבותא דאגריפ' דסד"א ט' לאגריפ' כשש שעות לדידן דמי ומותר לו לאכול בעי"ט במנחה קטנה דלית ביה משום לתיאבון וממילא מותר נמי משום פסחא דאיהו לא ימהר כיון דיש לו שהות הרבה קמ"ל אפ"ה לא יאכל ולעולם סמוך למנחה גדולה תנן כנ"ל ומ"ש מג"א בשם מהרי"ל סי' תקכ"ט דס"ל בכל עי"ט אסור ממנחה גדולה ומעלה הוא תמוה גם מ"ש מג"א סי' תרל"ט סקי"ב דערב סוכות גרע מערב פסח משום שיכול לאכול פת משא"כ ע"פ דליכא אלא מצה עשירה תמוה הוא א"כ מאי פריך הש"ס ר"פ ע"פ מאי ארי' ע"פ אפי' ערב שבתו' וי"ט נמי הא ע"פ איצטרכא לי' אע"ג דאינו אוכל אלא מצה עשירה מ"מ לא יאכל עד שתחשך וצ"ע ולעשות קצת סמוכי' לשיטת מהרי"ל דבכל ע"ש וי"ט אסור ממנחה גדולה ומעלה כתבתי בחי' גפ"ת בפ' ע"פ הנ"ל וזה לשוני שם סמוך למנחה למ"ד בפ"ק דשבת סמוך למ"ג לא יאכל קודם שיתפלל ע"כ סמוך למ"ק קאמר דסמוך למ"ג תיפוק ליה משום תפלה כקושי' תוס' ואין לומר בשהתפלל דהא סמוך למ"ג עדיין לא הגיע זמן תפלה א"נ לעולם סמוך למ"ג ובמקום שקורין לתפלה ואפ"ה משום פסח דאי' דאוריי' לא סמכי' אקריא' ועיי' סי' רל"ב מג"א סקי"ד ורל"ה מג"א סק"ד וסי' תפ"ט סקי"אי ותי' זה מוכרח קצת דאלת"ה ק' מה ראו חכמים לקבוע זמן אי' אכילה משום תיאבון בזמן מנחה הלא לא כל עתי' שוות דבקיץ יש ממנה עד זמן אכילת הלילה ששה שעות ובחורף רק ג' שעות בשלמא למ"ד סמוך למ"ק י"ל כיון דזמן זה בלא"ה אסור משום תפלה בכל השבוע הניחו זמן זה לע"ש וי"ט לאסור אפי' בהתפלל ומשום תיאבון אע"פי שאינם שוות מ"מ עשו כן כדי שלא לחדש זמן אחר וכדי להשוות תקנתם וגזירתם והכי אשכחן טובי א"א אמרת דזמן אי' משום תפלה הוא מ"ג ואכילה לתיאבון הוא מ"ק ומיירי בשכבר התפלל א"כ ק' כנ"ל. אע"כ צ"ל דלמאן דס"ל כמ"ד בפ"ק דשבת דבכל יום אסור סמוך למ"ג משום תפלה לדידי' אסור נמיבכל ע"ש וי"ט משום תיאבון סמוך למ"ג דכך קבעו זמן אחד שוה לתפלה ולאכילת תיאבון ונפקא מיני' היכא שקורין לב"הכ ותנאי דע"פ דס"ל להדי' מט' ומחצה ומעלה לי' להו כמתני' דפ"ק דשבת וס"ל למהרי"ל כהך סתם משנה ע"פי אוקמת' דהני אמוראי שם ולפ"ז מאי דמבעי' לן בע"פ סמוך למ"ג משום פסחא צריך לכ"ע בע"פי לא שייך מ"ג לענין תיאבון וקיל מעי"ט דעלמא מטעם שכ' מג"א סי' תרל"ט סקי"ב כנ"ל וק"ל. מ"ד יום ד' י"א לירחי תליתאי קס"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

598

599שוכ"ט למהו' ארי' ליב שטאמפע סג"ל נ"י:

599

600אשר כ' מעלתו ונתקשה בדברי הרב"י סי' רנ"ד דלאחר שהעתיק פירש"י במס' שבת י"ח ע"ב בבשרא אגומרי שאינו בתנור דאפי' כיסויליכא ומוכן להפוכי ולחתות עכ"ל וכ' עליו הרב"י ומשמע דה"ה אם הבשר תוך התנור סמוך לגחלים ואין פי התנור מכוסה כלל חשיב מונח אגומרי ואפי' בגדיים אסור דע"כ לא שרי בלא שריק אלא בשפי התנור מכוסה מיהת דלא מגלי לי' משום דקשה ליה זיקא עכ"ל והוקשה למעלתו לשון רש"י דמשמע בהיפוך מדכ' שאינו בתנור וכ' מעלתו דמבואר דתנור היינו הכיסוי ואני תמהתי פשיטא דהתנור אינו הכיסוי רק הוא למעלה פתוח ויש לו כיסוי אחר כמבואר בלשון הש"ס ס"פ כל הכלים כי פליגי בכיסוי תנור וכו' ומה שנתקשה לו בלשון רש"י יעייי' בהגה' אשרי פ"ק דשבת ממהרי"ח שכ' ססי' ל"ה וז"ל אפי' דברחא ולא שריק רק מכוסה בכיסוי התנור אע"ג דלא קשי לי' זיקא ולא אסור אלא דוקא בשרא אגומרי התם נמי קשה דיוקא אהדדי דכ' דלא הותר רק מכוסה משמע אבל מגולה לא ואח"כ מסיים ולא אסור רק בשרא אגומרי עוד שם בהגהה ממהרי"ח סי' מ' ולא חררה ע"ג גחלים חוץ לתנור אצל האש וכו' משמע דוקא חוץ לתנור אבל בתוך התנור אפי' מגולה שרי ואח"כ כ' ובתנור מותר לצלות אפי' חי וכגון שהתנור מכוסה משמע כל שאינו מכוסה אסור ועכ"צל דכל שהתנור אינו מכוסה היינו בשר ע"ג גחלים והא דנקט בשר ע"ג גחלים ולא קאמר תנור מגולה משום דלא שכיחא שיצלה בתנור בלא כיסוי וכמ"ש בהגהה שם בשם ר"י וז"ל מיהו ליתן את הפת בתנור מודו דאסור אלא כדי שיקרמו פני' אע"ג דסתם תנור מכוסה עכ"ל והיינו דכ' רש"י שאי"נו בתנ"ור דאפ"י כיס"וי לי"כא דאלו היה בתנור סתמא הי' מכוסה וההכרח שהכריח לרב"י לפרש כן ברש"י מפני שכ' דאפי' כיסוי ליכא והוא שפת יתר אלא להורות לן שאין שום מעלה לתנור יותר מגחלים אלא הכיסוי כל זה ברור וכן בדין דאלת"ה מה יענה רש"י אקושי' תוס' ד"ה התם שהקשו משלשלים הפסח ותי' כיון דהתנור פתוח ה"ל כמו בשרא אגומרי האמת דהרז"ה מיישב קו' תוס' באופן אחר דס"ל דפליגי במציאות אי קשי' לי' זיקא לברחא או לא אבל אי לא הוי קשי' לי' הוה אסור לכ"ע ובשלם לכ"ע לא קשי' לי' זיקא אבל לא משמע מלשון רש"י דס"ל כשיטת הרז"ה דפליגי במציאות הנ"ל דכל כי כה"ג ה"ל לפרושי דבריו וא"כ ע"כ ס"ל כתי' התוס' וצריכין אנו לפרש דבריו כנ"ל ומהתימה על הרב"י שלא הביא כן מהתוס':

600

601ומ"ש מעלתו עוד דאמאי לא משני בלשנא קמא כמו בלשנא בתרא בבשרא אגומרי לא הבנתי דבריו קיצר במקום שהי' לו להאריך דע"ד ברור אמר הש"ס כן דללישנא קמא איכא לשנויי' ולאוקמי בדברחא אבל ללישנא בתרא ליכא לשנויי' אלא בבשרא אגומרי וכה"ג טובי בש"ס ולדוגמא יעיין בש"ס דע"ז ל"ה ע"ב חלב למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק אי איערובי ניקום והומ"ל אי משום אחלופי ואיערובי ניקום אלא על הדרך הברור אמר כן:

601

602אמנם אמרתי לפרש דבריו דהרי במה שתי' הש"ס בלישנא קמא התם דברחא ולא שריק אכתי לא מתיישבא סיפא דמתני' משלשלים הפסח לתוך התנור דקשה פשיטא כ"ע נמי שרי דהרי פסח דגדי הוא ואי נמי נדחק דהי' לו פשוט התי' כיון דלא מנתח דומה לדברחא מלבד שזהו דוחק עוד יותר היה נכון לש"ס לתרץ דרישא מיירי כמו הסיפא בגווני חדא בשפי התנור פתוח דהיינו בשר עג"ג דמשני לשנא בתרא והי' לשון המשנה מתוקן יותר דאין נותנים בשר בצל וביצה ע"ג גחלים או תנור מגולה אך הפסח משלשלים ע"ז האופן משום שבני החבורה זריזים הם:

602

603והנלע"ד בזה לפמ"ש בהגהה אשרי בשם ר"י שכתבתי לעיל דלגבי פת מודה דאסור אע"ג דסתם תנור מכוסה וכ"כ פ"י דרב אשי לא קאי רק אבשר אבל בפת מודה לאיסור וא"כ קשה קצת ללשנא בתרא דמוקי רישא אין צולין בשר וכו' בבשרא אגומרי היינו תנור מגולה וכן סיפא פסח נמי מיירי בהכי דוקא אבל מכוסה שרי לכ"ע ומפסיק באמצע בבבא דפת דמיירי אפי' במכוסה נמי אסיר אא"כ קרמו פניה והי' לו לסמוך בבא דבשר בצל וביצה עם פסח אהדדי אלא דללשנא בתרא אין לנו תי' אחר לרב אשי הוצרכנו לדחוק בשינויי דחיקא משא"כ בלשנא קמא מרווח טפי לאוקמי מתני' מדברחא וכולי' מתני' בתנור סתום ודפסח נמי שהוא שלם כדברחא דמי:

603

604ויש בזה שיטה אחרת להמרדכי ספ"א דשבת סי' רנ"א ובהגהת מרדכי פ"ג דשבת ויע"ש בש"ג דף פ"ג ע"א אות א' והרב"י לא הביאום וצ"ע:

604

605ומה שצ"ע קצת דהא פשיטא כי היכא דבקדרה כי שדא בי' גרמא חיי' מציל על הכל דשוב מסיח דעתו מלחתות א"כ ה"נ בצלי אי הי' צולה גדי שלם ובשר מנותח עמו מציל על הכל דהשתא קשה ליה זיקא ולא מגלי' לי' וא"כ בפסח שהיה צולהו כולו כא' ראשו על כרעיו ועל קרבו מ"מ הא עיקר הטעם כמ"ש ההגה' מרדכי שם דצלעי' מגינות עלי' וא"כ בפסח שהיו תולי' בני מעי' חוצה לו דקיי"ל ריש פ' כיצד צולין גדי מקולס ולהם זיקא א"כ הדרה ק' הש"ס לדוכתא ולשיטת הרמב"ם דמפרש דגדי לא קשי לי' זיקא אלא דמתחרך ע"י החיתוי משא"כ כשהוא שלם יש ליישב קצת אבל לפרש"י קשה בודאי וע"כ צריכי' לדחוק דהש"ס קאמר דמתני' קמ"ל להך מ"ד שנותן בני מעי' לתוכו צלעי' מגינות אפ"ה מותר לבני חבורה לשלשל סמוך לחשיכה ובזה מיושב ק' הלח"מ על הרמב"ם דמייתי הך דבשר על גבי גחלים דקיי"ל כר' ירמי' מדפתי מ"מ ס"ל לרמב"ם דלמאי דקיי"ל דעושי' גדי מקולס דוקא א"כ ליכא לשנוי' מתני' דקמ"ל משלשלים הפסח אלא לאוקמי בתנור פתוח וה"ל כמו עג"ג ומוכח דעג"ג אסור ומתני' בהכי איירי וזהו דלא כהבנת הרב"י בהרמב"ם וצ"ע זהו מה שנלענ"ד בזה ומרוב הנחיצה אקצר מ"ד יום ב' ז"ך מנחם תקס"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

605

606שלום להאברך המופלא החרוץ ושנון כבוד ר' ישראל נ"י:

606

607קבלתי נועם מכתבו והנוגע לענין ד"ת ר"פ כירה שהקשה לשיטת תוס' דחמין ותבשיל משמע אפי' לא בשל כ"צ נמי א"כ ע"כ הטעם משום שמא יחתה דליכא למימר משום דלמא אתי למיעבד בשבת עצמו כמו שהשרישו הפוסקים דבלא בשל כל צרכו ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דלא נחשדו ישראל על ככה וא"כ ע"כ הטעם משום שמא יחתה וק' קר התו' לעיל י"ח ע"ב על המקשן שהקשה מעססיות ותורמסי' ולא ידע משמא יחתה מה יענה ממתני' דבשר בצל וביצה ותי' תוס' דהתם ידע שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינם לבין האש משא"כ עססיו' ותורמסי' ע"ש וזה לא שייך אמתני' ר"פ כירה דמיירי נמי מקדירה מפסקת אלו דבריו:

607

608והנה לכאורה משמע להפוסקים דס"ל סתם תבשיל הוא דוקא בשול כ"צ לק"מ דא"ל הטעם משום דלמא אתי למיעבד בשבת כמ"ש הפוסקים ולכאורה הו"מ להקשות קושייתו לכ"ע מכולהי פרקא במה טומנים כמבואר לעיל ל"ד ריש ע"ב דהטעם משום שמא יחתה ובאמת כן הקשה פני יהושע ק' זו בעצמה לעיל י"ח ע"ב אלא שיש ללמוד זכות על מעלתו ולומר דהרי הרי"ף גרס שם איפכא מהגירסא שלפנינו דהטמנה דע"ש משום שמא יחתה ודשבת משום ירתיח והרי"ף ס"ל ע"ש משום ירתיח ושבת משום יחתה נמצא לפ"ז אין לנו שום הכרח לומר דהטמנה אסור כלל משום שמא יחתה דאיכא למימר דהטמנה דע"ש אסורה משום שמא ירתיח כפירוש הרי"ף ורמב"ם רפ"ד דשבת שימצא קדרתו מעלה רתיחות בשבת ויגלנ' ויחזור ויכסנה בשבת וה"ל טומן במוסיף הבל בשבת וזה אסור משום מחזי כמבשל ולא משום יחתה ומכ"ש להראב"ד דמפרש שמא ירתיח קדרה שיצטנן נמצא בהטמנה דע"ש אין הטעם משום חיתוי וכן י"ל טעם איסו' הטמנה דשבת משום שמא ירתיח כפי' רש"י ורוב הפוסקים שירתיח קדירתו שנצטנן בשבת ולא משום חתוי ואע"ג דע"כ זה ליתא דהרי מפורש בש"ס דאחד משני ההטמנות אסור משום חתוי ולא משום הרתחה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ"מ המקשן דעססיו' שלא ידע סברת חתוי הוה סבר טעם איסור ב' ההטמנות משום הרתתה ומשו"ה הקשה מעססיו' ולא מפרק במה טומנין ולא הוק' למעלתו קו' זו כ"א מפרק כירה דלתוס' לא מיירי כלל מהטמנה ודלא כרש"י מוס"ל למעלתו דלא שייך בשיהוי וחזרה שום טעם אלא שמא יחתה וא"כ ק' מה עלה על דעת המקשן הנ"ל:

608

609ואומר אני אפי' לפי דבריו לק"מ דודאי בבשיל ולא בשיל דלא מייאש מיני' מלאכלו ביומו חיישי' שמא יחתה אך בקדרא חייתא כמו עססיו' ותורמסי' הוה ס"ל לא שייך חתוי דהרי בלא"ה מייאש מיני' מלאכלם ביומו וכן חביות של מים שהאש רפוי ולא מטי עד למ"ש לא חיישי' לשמא יחתה דבלא"ה יגיע לבשולו משו"ה הקשה המקשן ק' שם והתוס' יפה הקשו מבשר בצל וביצה דמיירי נמי מחי ותי' היכא שאין הקדרה מפסקת ידע המקשן דשייך חתוי אף בחי אבל בקדרה מפסקת הוה ס"ל בחי לא שייך חתוי ומסיק דאפ"ה חייש משום שקשים להתבשל וכבר ביאר כל זה בחי' רשב"א וקצת מזה בפני יהושע שם:

609

610ובלאה"נ אני אומר אף חכמתו עמד' לו במ"ש דהוה ס"ל להמקשן טעמו של משנתינו משום דלמא אתי למיעבד כן בשבת ואע"ג דכ' הפוסקים בלא בשול כל צרכו לא חיישי' להא מ"מ אפשר דהמקשן הוה חייש ליה ומכ"ש דאפשר הוה חייש לשמא ירתיח בשבת כמו בהטמנה דחיישי' להא ובשלמא בעססיו' דצריך למוצאי שבת ולא לשבת לא חיישי' שיחלל שבת משום זה וכ"כ להדי' פני יהושע שם מיהו בהא דנחשדו על השבתות משמע אפי' שלא לצורך שבת חיישינן בגטין נ"ג ע"ב ונ"ד ע"א יע"ש גבי נטע בשבת ואין להאריך יותר בזה:

610

611עוררני רב א' בסוגי' זו להר"ן דלא מקרי חזרה אלא כשנוטל מע"ש ומחזירו בשבת וכן הוא בהגה' רמ"א אבל איעקר בשבת ומחזירו בשבת זה לא חמירא משיהוי א"כ לא בעי' למדחק כולי האי בפי' משנתי' לחנני' וכה יאמר כירה שהסיקוהו וכו' לא יתן דהיינו לא יחזיר מה שעקר מע"ש אא"כ גרף וקטם אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ומה הן משהין וכו ושוב מיירי מחזרה היכא שנוטל בשבת ומחזירו בשבת עצמו כדמשמע לשון נוטלין דמיירי בשבת כמ"ש תוס' וס"ל ב"ש נוטלין בשבת ולא מחזירי' באינו גרף דבהא מיירי עכשיו המיצעתא דלשהות וגם הסיפא וב"ה מתירין והוה אוקמתא רוויחא וק' אלימתא היא לפע"ד אלא לפ"ז לא הוזכר כלל במשנה דפליג ב"ש אחזרה בגרוף וקטום ובברייתא דר"מ ור' יהודה גבי עקר ד"ה לא יחזיר משמע בודאי דב"ש וב"ה פליג גם אהא:

611

612עוד ק' במ"ש הש"ס שם ל"ז ע"א ולטעמיך נוטלי' אי קטמה אין אי לא קטמה לא וכו' וקשה דלמא הך תנא סבר עבר ושהה בלא גרף אסור המאכל ביומא לכל אדם ולמ"ש מותר נמצא אפי' לכלבים לא חזי' ביומא משום דחזי לאדם למ"ש וה"ל מוקצה ביומי' ואין נוטלי' אא"כ קטמה והשה' בהיתר ועיי' מג"א סי' ש"ח סקכ"ו וסי' תמ"ו ססק"ג ואמנם אי המאכל נעשה מוקצה מחמת איסור דרבנן תלי' באשלי רברבי ביצה ל"א ע"ב בפירש"י ותוס' בית שהי' מלא פירות ונפחת ע"ש ומ"מ נ"ל דעכ"פ הכלי לא יעשה בסיס לזה המוקצה הקל לכ"ע דבלא"ה פליגי באין דעתו להניחו לשם כל היום והכא לא הי' דעתו להניחו שם כל היום ומכ"ש בשוכח ואינו מניח המוקצה עליה בכוונה והכא אע"ג שנתכוון להניח המאכל לתוך הקדרה מ"מ במה שנעשה מוקצה היה שוכח שהשהה אותו ע"ג כירה ונאסר ולא נעשה קדרה בסיס לזה כנ"ל ועדיין צ"ע ותן לחכם ודי בזה לפי מסת הפנאי:

612

613שלום וכ"ט לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המא"הג המפורסם חריף ובקי זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו מהו' צבי הרש חיות נ"י אב"ד ור"מ דק"ק זאלקווי והקרייז יע"א:

613

614יקרתו הגיעני תחלת דינו על דברי תורה במה שהחליטו כל הראשוני' בחולה שיש בו סכנה בשבת ששוחטי' לו ואין מאכילי' אותו נבלות והרבה טעמים נאמרו כמבואר ברא"ש ספי"הכ ובטא"ח סי' שכ"ח ועל כולם קשה ש"ס דיומא פ"ג ע"ב גוזזי' לו כרישי' ואין צריך לעשר דס"ל לרבי דמאכילים לו איסור ולא אנחנו מחללין שבת בהפרשת תרומה ומעשר ובתשב"ץ ח"ג סי' ל"ח בסופו עמד בזה ולא עשה כלום:

614

615נחזי אנן בעזה"י טעמא דיהיב הר"ן פי"הכ ששוחטים ולא יהיבנא לי' נבלה דצריך לאכול כמה זיתים נבלה ועובר כמה לאוין ובשחיטה אין עובר אלא פ"א:

615

616לזה י"ל דלק"מ מסוגי' הנ"ל דהא מיירי טבל טבול לתרומה שהרי גוזזין עתה מהמחובר ודתני חייב צריך לעשר כך הוא שם כולל לתרומ' וכל המעשרות כמ"ש תי"ט במשנה ד' פ"ה דגיטין נמצא אם יחלל שבת בהפרשת תרומה עדיין טבול למעשר ותרומת מעשר שבו וצריך להפריש עוד הפעם ושוב עדיין הוא טבל למעשר שני וצריך להפריש גם מעשר שני ואי מיירי דלא סגי לי' עד שיאכל הכל נמצא אוכל שני מיני איסורי' תרומה ותרומת מעשר והשני מעשר שני בלא פדיון ואם יפדה אותו הרי כאן אי' שלישי פודה בשבת ואם אפשר לו בלא האסורי' מ"מ זה עושה כמה איסורי' בהפרשה ומסתמא לא יצטרך החולה יותר מג' או ד' זיתים כמו שהקשה התשב"ץ על הר"ן שהקשה וכי חולה אוכל כמה זיתים והא מיהת לא קשי' עכ"פ יותר מזית א' יצטרך והשוחט אינו עושה אלא אי' א' משא"כ המפריש עביד כמה איסורי הפרשות ולא יאכל החולה כל כך זיתים ומה שקשה לפרוש ויבטל ברוב כבר כ' בשיל"ת יעב"ץ ח"א סי' קל"ה תרומה שחזרה למקומה הדר לטיבלא ממש כבירושלמי פ"ד דדמאי משנה א' ומה שקשה אם אינו צורך לחולה כ"כ אינו מותר לקצוץ יותר משום הפרשת תרומה י"ל בקלח א' שיש בו צורך לחולה וסגיבו לתרומה ומעשר וא"כ כשגזזו הירק עדיין לא אמדוהו וגזזו הרבה ועכשיו אמדוהו דסגי לי' בחולין שבו ]ועיין בחת"ס סופר חלק יו"ד סי' שי"ט[:

616

617שיטת הראב"ד דמייתי הרא"ש ספ"יהכ הנ"ל דשחיטה קיל משום דא"א שלא יהי' בעולם קטן א' ע"ש ודבריו אינם מובנים לכאורה הלא גם על הקטן הזה תסובב ק' זו נאכילהו נבלות ועוד טפי הל"ל יולדת א' בסוף העולם:

617

618אבל כוונת הראב"ד א"א שלא יהי' בסוף העולם קטן שנימול היום וניתן שבת לדחות לענין חובל א"כ הותרה שחיטה דנטילת נשמת אבר מילה ונטילת נשמה ממש הכל חד כידוע ליודע שיטת ר"ת ואם כן קיל חבורה מאכילת נבלה וממילא לק"מ מהפרשת מעשר דמודה ראב"ד דטוב להאכיל החולה שאינו מעושר ממה שיפרשו אחרי' בעדו ועיי' מנחות ספר"י פליגי ר' וראבר"ש בסברת כבר דחתה שחיטה את השבת דלרבי אע"ג דשחיטה כבר דחתה מ"מ לא נקל בשארי מלאכות בשביל זה להקטיר איברים ופדרי' ולדידי' ה"נ אע"ג שכבר דחתה גיזז הירק את השבת לא נדחוהו בהפרשת מעשר כיון שלא מצינו שיהי' שבת נדחה בשום מקום בהפרשת מעשר כמו שמצינו בחבורת מילה וראבר"ש לטעמי' דס"ל הואיל ודחתה שחיטה נדחה נמי בהקטרה ה"נ הואיל ודחתה גזיזה נדחה נמי בהפרשה:

618

619וטעמו של מהרמר"ב דשבת הותרה וכחול הוא ושארי איסו' דחוי' ס"ל דוחי בהם דוחה התורה אבל דרשא דושמרו בני ישראל את השבת שישמרו שבתו' הרבה עושה היתר גמור וי"ל הני תנאי ס"ל טומאה הותרה א"כ גם כל התורה הותרה כמו שבת ואין חילוק ע"כ טוב שהחולה יאכל ולא נפריש אנן אבל למאי דקיי"ל טומאה דחוי' וה"ה בכל התורה סתמא דחוי' אבל שבת הותרה א"כ נשחט ולא יאכל נבלות:

619

620ובפ"ב דשבועו' י"ז ע"א לא נתנה ארוכה להדחות ע"ש מבואר הארוכה שלא ניתן לדחות חייב אכל שהוא שאנס נפשו והקצרה שניתן לדחות מותר אפי' כל היום עקב בצד אגודל וה"נ אי שבת הותרה מותר לגמרי ונבלה לא ניתן לדחות אצלו אך יש לתלות אי הותרה או דחוי' ופלוגתת אביי ורבא אי דחוי' עדיף או הותרה בזבחים ל"ב ע"ב ואין פנאי להאריך:

620

621אך ק' טובא סברת המרדכי פרא"דמ מטעם שגנאי אכילת איסור ובודאי טבל גנאי ככל אכילת איסור כמבואר בחולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים וכו' וצ"ע ליישב. ובדרושים שלי אמרתי בהני קראי דוד ואחימלך דיתיב עליהן פרשת דרכים דדע"ה אשכחי' בשעת אפיית לח"הפ ביום השבת והי' יכול להאכילו לח"הפ הללו אחר פדיונם אי אין התנור מקדש ויש להם פדיון אך צריך אחימלך לחלל שבת לאפות אחרי' או להאכילם קדשים לח"הפ המוסרים מעל השולחן ולכאורה כיון שאכילת קדשים לזר אין אכילה מגונה טוב יותר שיאכלו הם ולא יחללו הכהנים שבת באפיית לח"הפ אחר עוברם אך אם נשמרו הנערי' מאשה, דאכילת קדשי' בטומאה ונטמא הלחם באכילתם ה"ל אכילה מגונה ואז טוב יותר שיחללו הכהנים שבת באפיית לחם הפנים מאשר יאכלו אכילה מגונה והיינו ע"ד דעת המרדכי הנ"ל:

621

622ויעיי' מג"א סימן ר"ד דאכילת איסורים בשעת הסכנה ה"ל כמתעסק אלא מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה וכן פירש"י במסכת ר"ה גבי כפאו ואכל מצה ע"ש והנה גם השוחט בשבת לחולה אפי' נימא דהוה נמי כמתעסק דכל שעושה שלא לרצונו רק מחמת סכנה ה"ל כמתעסק מ"מ הרי גם מתעסק בחבורה והבערה חייב הואיל ומקלקל חייב כמבואר בכריתות ואמנם בשמעתין קשה מ"ט דרבי טוב לחלל שבת בהפרשה דמתעסק פטור ובאכילת טבל או תרומה מתעסק חייב שכן נהנה וי"ל:

622

623וזהו מה שנ"ל בסוגי' זו בדין זה ובקיצור נמרץ ושלא יאמר לא עיינתי בדבריו ע"כ אבוא על סדר דבריו מ"ש מעלתו בשם הר"ן דמעשה שבת איכא אי' דרבנן חלילה לא כ' כן הר"ן אלא דמעשה שבת מותר מן התורה ופי' נהי רבנן אסרו וקנסו המבשל בשבת אבל המבשל ושוחט לחולה בשבת מצוה קעביד ושרי' אפילו לברי באומצא כשהי' חולה בין השמשות דליכא מוקצה וכל זה ש"ס ערוך בפ"ק דחולין וא"כ אין כאן שום איסור דמעשה שבת ור"ן נשמר מזה דאי הי' מעשה שבת דאוריית' מפסוק היא קודש נמצא גם לחולה אי' דאורייתא הוא אלא שפ"נ דוחה אותו אז ה"ל כמו אכילת נבלה אבל כיון שאין בעצמותו איסור כלל רק מקנסא והיכא דהזריז ה"ז משובח לא שייך קנסא ותמהתי על מעלתו בזה:

623

624גם מ"ש אח"ז מפלוגתת רמב"ם ורמב"ן בסוף שרש י"ב בס' המצות יש לתמוה על כל דבריו בזה דבר פשוט ומבואר בין לרמב"ם בין לרמב"ן מכיון שהפריש התרומה נתקן הכרי אפי' נאבד או נשרף והמפריש חלה בטומאה בפסח יוכיח אך להרמב"ם ב' מצות עשה של הפרשה ונתינה אינם נכנסי' במנין לשנים דנתינה גמר מצות הפרשה היא אבל מ"מ הפרשה היא התחלת מ"ע וגומר והולך עד גמר נתינה ומשו"ה מברך על ההפרשה כמו שמברכים על בדיקת חמץ שהיא התחלת מצות ביעור וש"ס דמנחות דאמרינן כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עלי' היינו שעשייתה היא רק הכנה למצוה כגון עשיית ציצית למאי דקיי"ל חובת גברא מפני שאין העשי' התחלת המצוה אלא הכנה למצוה אבל למ"ד חובת טלית אע"פי שנמשכת גם להעיטוף מ"מ מברכים בתחלת המצוה ולא פליגי רמב"ם ורמב"ן שמברכים על הפרשת תרומה אלא שהרמב"ן כ' שם לחלק בין הפרשת תרומה להפרשת זרוע ולחיים וקיבה שהם אינם אלא הכנה לתתם לכהן ואין הפרשה מצוה כלל אין מברכי' משא"כ הפרשת תרומה היא מצוה בעצמותה אלא להרמב"ם היא התחלת המצוה נתינה ולרמב"ן ב' מצות הן ולכ"ע מברכי' על ההפרש' ולא יסתפק בזה שום אדם בעולם ופשוט להרמב"ם משהפריש נתקן הכרי והותר אפילו לא יתנם לכהן ולא גמר מצותו מ"מ הכרי נתקן גם נ"ל פשוט בהפרשת תרומה אע"פי שעדיין לא נתקן שהרי טבול הוא למעשר ותרומת מעשר מ"מ איכא כעין מקח וממכר דמקדיש התרומה ותרומת מעשר ובהפרשת מעשר עני ליכא מקח וממכר מ"מ איכא משום תיקון הכרי. ובמקום אחר החלטתי דחולה שצריך לאכול תרומה שלא הגיעה ליד כהן לא יאכל עד שיזכה אחר בשביל כהן ויוצא בו ידי נתינה כר"ג וזקנים בספינה ושוב יאכל וכשיבוא הכהן יש לשלם לו דמים דהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם לו נמצא יצא ידי נתינה והחי' את נפשו וכל מ"ש מכ"ת בזה לא נראה לע"ד כלל:

624

625נוראות נפלאתי על המפרשים שהזכיר מכ"ת שהקשו מהש"ס דקאמר טלטול דרבנן והא רבה ס"ל הכנה דאורייתא אותן מפורשים סתומי' ואינם מפורשי' לאכול מוקצה הוא אי' דאורי' דבעי הכנה לאכילת שבת וי"ט אבל לטלטל דבר שאינו ראוי' גזירת נחמי' בן חכלי' היא משום הוצאה וי"א באסור לאכילה נמי גזירה דילמא אתי למיכל מיני' ועפ"י ריש ביצה אבל איסור טלטול דאורייתא לא שמעתי מעולם:

625

626וכל מ"ש מכת דאם לא נתנם לכהן לא הוה תיקון כבר כתבתי ביטולו גם מ"ש גזיזה תני' לעשר והיינו מעשר ולא תרומה כבר כתבתי ביטולו וכן מ"ש מגזיזה יתירה לצורך כהן כבר כתבתי דמיירי דיש באותו הקלח גם צורך להחולה והיתרון מעשר על כל הקלחים:

626

627זה לי איזה שנים נשאלתי ממו"ח הגאון מהו' עקיבא איגר נ"י בפוזנא נוהגי' לאכול פירות יבשים רוזאנגיס בי"ט אחרון של פסח והנה אז חל בשבת ורצה שאחוה דעתי אם מותרי' להכין בי"ט ז' של פסח תבשילי' עם הנ"ל לצורך מחר דהרי ע"י עירוב תבשילי' לא הותר אלא ע"י הואיל ואי מיקלעי אורחי' והכא לא שייך זה דהא אסורים ביומי' דז' של פסח נוהגי' איסור בפירות יבשים והי' נ"ל למו"ח הגנ"י להתיר דמתירי' פירות יבשים בפסח לכל חולה שאין בו סכנה ונימא הואיל וחזי לחולה אפילו שאין בו סכנה וזה שכיח. ולא הודיתי לו נהי חולה שאין בו סכנה שכיח אבל לא שכיח אותו חולה יהי' צריך לרוזינגס בשלמא התוס' בהס"ד הקשו דיתבטלו כל מלאכות שבת דמי יודע מהשיצטרך החולה אפי' ללבן סכין לחתוך מן הארכובה ולמעלה יכול הוא לכוות ולחיות א"כ בטלו כלמלאכת שבת אך משתירצו דבעי' שכיח א"כ אפי' איכא חולי בפנינו לא שכיח שיצטרך למלאכה זו בפרטית ונבהלתי מראות מ"ש פרמכ"ת קטן נפל לים מותר לצוד דגים דחזי להמסוכן הלז מי שמע כזאת ע"י שנפל למים יצטרך דגים להצלתו ולדעתו אם יש בעירו שום חולה שיש בו סכנה הותרו כל מלאכת שבת ישתקע הדבר ולא יאמר:

627

628ובדרושי אמרתי מה שהזמין אאע"ה המלאכי' שנדמו לו כערביי' בי"ט של פסח משום יום ג' למילת כל בני ביתו הי' והבערה ובישול ושחיטה שכיחי דצריכי למסוכני' והותרו לו אותן מלאכות וגם מה שמקשי' אבני בתירה ששכחו ולא ידעו אי פסח דוחה שבת הלא פסח גלגל הי' בשבת כמבואר בסדר עולם דמייתי רא"ש פע"פ וי"ל ר"פ הערל כל ישראל מלו בי"א ניסן שהי' ביום ד' ולכמה פוסקים ג' ימי מילה חשבינן מע"לע ועמג"א סי' של"א סק"ח וא"כ אותו שבת היו כל ישראל מסוכנים בשלישי למילה והותר שחיטה והבערה ואין ראי' מאותו פסח לשארי ע"פ שחל בשבת אמנם מה שמקשים על תשב"ץ איך מלו ישראל שלא בזמנם ביום ד' הי' אפשר לומר כיון שהי' אז ע"פ בשבת שניתן לדחות בלא"ה לפסח לא חיישי' כל כך אלא לפ"ז הדר מוכרח דפסח דוחה שבת וקושי' א' ממ"נפ תיקשי וזה הדין שכחו בני בתירה שנסתפקו בדין התשב"ץ ובדרוש הארכתי ואין דרכי בכך להאריך בכיוצא באלו ולא באתי אלא לכבודו. פ"ב יום עש"ק ער"ח שבט תקצ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

628

629שלום וי"ר לי"נ הרב הגאון המופלא המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' מיכל סג"ל נ"י:

629

630הבא השתא אתא לקדמנא שלוחי' דמר ומגלת ספר כתב לי ופר"מ צוה עלי להודיעהו עניות דעתי בההוא ינוקא דאתיליד בשבת כ"ח סיון בין השמשות למוצאי שבת בשעה ח' ומחצה והי' יום המעונן באופן שא"א לשפוט על ככבים:

630

631ולהיות מצותו עוברת עלי לא אוכל למנוע ולעשות רצונו ולחות דעתי וכאשר קבלתי גם מרבותי כי ההלכה רווחת בזה בלי שום פקפוק כדעת המג"א רס"י של"א וכל האחרונים כבר הסכימו כן יע"ש באלי' רבה ותוס' שבת שתפסו במוחלט שיעור בין השמשות אינו כ"א ג' רביע מיל קודם צאת הככבים והוא מסוף שקיעת החמה לתחת האופק:

631

632והנה לדעת החולקים הם הרוקח בסי' נ"א יע"ש שלשונו מגומגם קצת וצריך תיקון והרא"ם במרדכי ס"פ במה מדליקין והם ס"ל מתחילת השקיעה הוה לילה גמורה מדאורייתא וג' רביעי מילין קודם לזה הוא בין השמשות א"כ ע"כ צריכי' להקדים בע"ש בהדלקת נרות ג"כ והנה אנחנו כלנו במדינות אלו עושי במלאכה עש"ק עד קרוב לשעה או ג' רביע שעה קודם צאת הככבים נמצא אנו תופסים במוחלט כשיטת ר"ת ואיך אח"כ בהגיע יום השבת ויהי' מוטל עליו למול בנו ביום ח' ללידתו יאמר ויחוש לדעת הסוברים שכבר הי' לילה אז ונמצא עביד תרתי קולי דסתרי אהדדי עשה מלאכה עד סמוך לג' רביע מיל ומתעצל במ"ע של ביום השמיני ימול כאלו אותו זמן היה לילה ויהיה מן המתמיהים שוב מצאתי כעין זה בש"ות ב"ח סי' קצ"ד:

632

633ועוד דאעפ"י שאיני כדאי ח"ו להכריע במקום אלו הגדולים מ"מ דבריה' צע"ג שכתבו ברוקח שם ובמרדכי שמשתשקע היינו תחלת השקיעה וזה הוא תחלת יציאת הככבים למעלה מעובי הרקיע למטה ונמצא לדבריהם צאת הככבים הנאמר בכל מקום היינו תחלת יציאתם מעובי הרקיע למעלה במקום שאין עין שולט ושביק תנא סימנא השקיעה הנראה לעין ויהיב סימנא ביציאת הככבים למעלה תחלת צאתם ותו הרי בפ' מי שהי' צ"ד ע"א אמרי' מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום מעלות השחר עד הנץ ה' מילין משקיעת החמה עד צאת הככבים ה' מילין ונדחקו בפירושו מתחלת השקיעה עד סוף יציאת הככבים ומ"ט לא שיער בחדא מילתא מתחילת שקיעה עד סופה או מתחלת יציאת הככבים עד סוף יציאתם ולזה י"ל משום דשיער במה שעינינו רואות אלא שכבר כתבנו דלדעתם ע"כ לא נזהרו בעלי הש"ס בזה בדוכתי טובי מסתמא כך הוא דרך בני אדם להלך מעמוד השחר עד צאת הככבים ובהם שיער הש"ס וא"כ הה"נ קרא דנחמי' וחצים מחזיקים ברמחי' מעלות השחר עד צאת הככבים היינו סוף יציאתם ע"כ המחוור כשיטת התוס' ומה שקשי' להו להני גדולים מפ' איזהו מקומן (זבחים נ"ו ע"א) כבר תי' שם בתוס' מיתורא דקרא מרבי' להקדים זמן פסול הקרבנות מתחלת השקיעה משא"כ בשאר מילי ואין זה דוחק כי כן יש במכילתא פ' בא והנותר ממנו עד בקר ב' פעמים ליתן בקר לבקרו של בקר לרבות מעמוד השחר והביאו רש"י בחומש הרי דמרבה מב' פעמים בקר זמן מוקדם מה שלא הי' במשמעות לשון בקר א' אעפ"י דבש"ס דילן לא דריש הכי היינו משום דס"ל דלא צריך קרא להכי אבל לעולם כל היכא דכתי' קרא יתירה מדריש להקדים זמן ויש לעיי' לפ"ז מנ"ל דמילה דוחה שבת מביום דלמא בשבת לא אלא אתא להקדים זמנו שלא ימול אפי' בחול מאוחר לשקיעת החמה:

633

634עוד יש מקום עיון לפ"ז דזמן הלנת הקרבנות מוקדם לזמן לילה בכל התורה א"כ בדין שתקדים זמן תפלת ערבית מתחלת השקיעה שהיא נגד אברים ופדרים קודם לזמן ק"ש שהוא צאת הככבים וצ"ע בתוס' ורא"ש ריש ברכות יע"ש ואין מפרשים לחשכי"ב בשגם הזמן בהול ואין לי פנאי לעיין:

634

635ואולי י"ל בזה דס"ל להתוס' דהיא גופי' דנפסל בלינה משקיעה ראשונה ידעו שהוציא ראשו חוץ לפרוזדר ואם אינם יודעים כ' ש"ך סימן רס"ו סק"ט הולכים אחר המנהג והוא תמוה ועיינתי בסמ"ק בפנים וכ' אחר חזקה וכן הגיה בדגול מרבבה וי"ל הכוונה חזקה שלא נולד עד השתא הנה בנדון שלפנינו יש לסמוך ע"ז שלא למולו בשבת אבל אם אירע כן בע"ש צ"ע אם לסמוך על חזקה זו ולמולו בשבת ואין פנאי עתה להאריך בזה וא"כ נשיילי' אי הי' הוציא ראשו או לא:

635

636ובאמת דברי הסמ"ק צל"ע אדרבא נימא הרי הוא ילוד לפנינו וכמ"ש במקוה הרי הוא חסר לפנינו הואיל וחסר ואתא וה"נ משעה שמתחלת להקשות בלדתה הרי הוא נולד ואתאי נולד ואתאי ע"כ נראה יותר גי' הש"ך לילך אחר המנהג ור"ל מנהג רוב ולדות שאינם מוציאים ראשם קודם לידה:

636

637הנה כי כן אם נודע לנו בברור שהוציא ראשו או לכל הפחות שמעו קול בכייתו באותו שעה שהזכיר מר הי' יום ודאי לפע"ד כי זמן הלילה לפי השעות הנוהגות הוא בתקופות השנה הזאת לעת עתה ה' מינוטון קודם גמר קשקש ניין אוהר והי' זה רחוק מבין השמשות שהוא רק ג' רביעי מיל ושיעור מיל במוחלט הוא כ"ב מינוטון כמו שהאריך והוכיח בראיות ברורות שאין עליהם תשובה בחק יעקב סי' תמ"ט סק"י יע"ש אמנם אם יש ספק בכלי השעות מי יכול להכניס ראשו בזה וגם כי אולי אין הילוך כלי השעות שבכאן ושמה שווי' וא"א לסמוך על דברי בזה אמנם מר כי אתרי' בשידוע לו שהי' יותר מרחוק מצאת הככבים הנהוג לעת כזאת בשהשמי' בהירים יותר מג' רביעי מיל ע"פי חשבונו של חק יעקב שהוא טו"ב מינוטון לערך אזי הלא גם דעתו נוטה להקל רק שרוצה שאצרף עמו הנני הנני ולמטי לי שיבא מכשורא וכשר וישר הדבר הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ד' ב' תמוז תקס"ג לפ"ק משהק"ס:

637

638שלום וכ"ט ואורך ימים ושנות חיים לי"נ הרב הותיק מלא עתיק המופלג מהו' דוד נ"י אבדק"ק נאדיש יע"א:

638

639ע"ד פדיון בכור ביום למ"ד אחר כ"ט י"ב תשצ"ג אחר אחרון אני בא במג"א סימן של"ט סק"ח וצריך פירוש לפירושו והענין כי ש"ס דבכורות מ"ט ע"א דמסיק דפליגי ר"ע ורבנן אי ילפי' ומעלה מעירוכין או לא הוא בנוי על ש"ס דמס' מגלה ה' ע"ב דקיי"ל בכל התורה ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות ע"כ אע"פי שע"פי גלגל הלבנה הוא כ"ט י"ב תשצ"ג מ"מ לדיני תורה אין מחשבין השעות אלא כ"ט יום ולכי יצאו ככבי נשף של יום למ"ד כבר כלה לו חדשו ואין משגיחין בשעות החסרות או נמתין עד ימלאו לו שלשים יום שלימות ויצאו ככבי ליל ל"א אע"פ יש כבר עברו כ"ט י"ב באמצע היום מ"מ אין מונין שעות לחדשים ע"כ לרבנן דרשי ומעלה ע"כ א"א לחסור אותן השעות דהא ומעלה כתיב עד אחר אותן השעות ושוב ממילא צריכים להמתין עד תכלית אותו היום ולר"ע דמספקא לי' אי לא בעי' ומעלה מיד ככלות יום כ"ט אע"פי שחסר לו י"ב תשצ"ג אין משגיחים בשעות ואמנם בקדשי' ובבתי ערי חומה בעי' מע"לע מקרא וכ"כ ח"צ סימן קי"ד ונ' שזה ג"כ כוונת ס' יריאים שמסתייע הש"ך ממנו וליתי' וכן הסכמת סדרי טהרה בסי' קפ"ט וכן הדין הלכה למעשה בלי פקפוק:

639

640ואשר ציוה לשאול פי לפרש לו דברי באר הגולה בי"ד סס"י של"ד שכ' חדר"ג מ"ה שלא לבטל תפלה בשבת וי"ט אם לא כבר ביטלה ג"פ בימות החול דבר זה אפילו תשב"ר יודעי' והוא העתיק מסוף ס' תשו' מהר"מ מר"ב ושם מבואר בז"הל שלא לבטל תפלה בשבת בשביל תביעה שיש לאדם על חברו וזה הלשון בעצמו הוא בכל בו סס"י קצ"ו העתיקו סמ"ע סי' י"א סקי"ז גם המעיי' שם יבין הכוונה והך דאין לבטל בשבת וי"ט הוא בש"ג ס"פ זה בורר ומביאו מג"א רס"י של"ט וענין זה הוא מנהג קדמוני קדמוני' ועדיין בילדותי הי' נוהגים זה המנהג והייתי עומד בב"הכ הקדושה במקום שהש"ץ עומד ואינו מניחו להתפלל ומבטל התמיד או ביום הכניסה מעכב להוציא ס"ת מההיכל ואין שום אדם רשאי להעבירו משם בחזקה עד שיבא הפרנס ויפייסו שמעותד לעמוד על ימינו ועש"ע א"ח סס"י נ"ז ובב"י שם וגזר ר"ג חרם שלא לבטל התפלה בשבת וי"ט אם לא כבר בטלו בחול ג"פ ודחאו בקש ושוב אז יש לו רשות לבטלו גם בשבת:

640

641ומזה יש לראות כמה פרצה טהרה בישראל כי כל כך היו אבותינו ז"ל זהירים בק"ש ותפלה בצבור וקריאת התורה עד שיהי' זה להם לכפייה אחרונה לכוף המסרב ולהעמידו במשפט ע"י שיגרום בטול התמיד ועי"ז כל הצבור יעמדו לימינו ודבר זה הוא חכה לפה אפקורסי זמנינו:

641

642ויעיי' מרדכי דב"ק סי' קמ"ט כ' מהמנהג שלא לקבול על חוב בב"הכ בניסן וימים נוראים ומייתי לי' רמ"א בח"מ סי' ה' והסמ"ע טען עליו מש"ע א"ח סס"י תקמ"ה דאפילו בח"המ יכול לקבול ובמג"א סימן תקל"ט נדחק ליישב ולפע"ד לק"מ דודאי לקבול בב"ד מותר בחש"מ אך לקבול בב"הכ שבמרדכי היינו לבטל התמיד דנהי דר"ג לא החרי' אלא אשבת וי"ט מ"מ מהמנהג שלא לבטל התמיד בניסן וימים נוראים משום דטרידי ציבורא כמבוא' למעיי' שם ותל"מ מ"מ נפתרה שאלתו וה' ימלא שאלתו ובקשתו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת פ"ב נגהי ליום ג' י"ב אלול ק"פ לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

642

643שלום רב לי"נ תלמידי הותיק הרבני החרוץ המופלא מהו' הירש לביאס נ"י:

643

644שמחתי מאוד בנעימותי' חכו ממתקים וכולו מחמדים פיהו פתח בחכמה בשאלת חכם חצי תשובה איבעי' ליה אי מ"ע של השבת אבידה דוחה שבות דטלטול מוקצה בשבת אי העמידו חכמים דבריהם או לא ועטרת בפלפלת כל שהוא ובבקיאות באיזהו מקומן:

644

645נחזי אנן בר"פ מי שהחשיך בעי רבא אי מציאה דאתי' לידי' דומה לכיסו או לא והרמב"ם פסק בין מציאה דאתי' לידיי ובין לא אתי' לידי' לנכרי לא יתן אבל מטלטלו פחות פחות מד' אמות ויע"ש בר"ן מה שהקשה עליו ולע"ד נראין דברי הרמב"ם מלשון הש"ס גבי י"ח דבר פ"ק דשבת י"ז ע"ב דקאמר מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו ומאי גזרו שייך אדרבא הקילו וגדשו סאה אע"כ היתר זה היה ברור מאז לטלטל בפחות מד' אמות ע"כ גזרו שיתנו לנכרי או חמור וחש"וק ואם א"א בכל אלו העמיקו בסוד ליראי ה' לטלטל פחות מד' אמות וכל זה בכיס שלו דאדם בהול ואתי לאתויי עיין שבת מ"ד תוס' ד"ה מתוך וכו' אבל זה שאינו שלו לא גזרו עליו שהרי אינו בהול אלא הניחו על עיקר הדין קודם הגזירה לטלטלו פחות מד' אמות ומה שהקשו א"כ היה לו לרבא להודיענו זה דלשון חכמים מעשיר בתחלת העיון הי' נ"ל ע"כ לא שרי אלא פחות מד' אבל לא טלטול מוקצה דהרי אפי' אמירה לנכרי לא התירו רק טלטול פחות מד"א וא"כ לא משכחת להך דינא אלא בכלים שאינם מוקצים אבל רבא בשמעתין מיירי בכיס מעות דמוקצה אין תקנה למציאה רלא אתי לידי' דאפי' להמקילין לטלטל מוקצה משום הפסד ממונו יעיי' סי' של"ד סעיף ב' אבל מציאה לא שוב הי' נראה לי דדינו של רמב"ם מבואר להדי' בש"ס ע"ז ע' ע"א המוצא כיס בשבת מטלטלו פחות מד"א והגירסא בכל הספרים שלפנינו המוצא בלא יו"ד ואינו לשון הוצאה שהוציא כיסו בשבת אלא המוצא לשון מציאה שמצא כיס שאינו שלו ועוד דא"כ היה לו לומר המוציא כיסו בשבת ועוד מתני' דר"פ מי שהחשיך היה לו לאתוי' אע"כ כהרמב"ם ואמציאה דלא אתי' לידי' קאי דלית לה תקנתא אלא הטלטול ואפילו מוקצה נמי דאכיס קאי ותמהתי על הראשונים שלא עמדו בזה:

645

646מ"מ כל הראשונים נחלקו עליו ולא התירו אלא בדאתי' לידי' ודעת הרשב"א וסייעתו דכיסו נמי דוקא בר"ה דאורייתא דאי לא שרית לי' אתי לחלל שבת בדאורייתא אבל בכרמלית דרבנן לא נתיר ליה אפי' כיסו דמאי תאמר אי לא שרית לי' אתי לאתוי' למה נדחי דרבנן מקמי דרבנן ועיי' סי' של"ד במ"א סק"ג מעתה מסברא י"ל כל שהתירו לטלטל בממון של עצמו מותר נמי בהשבת אבידה לחברו לכל מר כדאית ליה ולא מטעם דחי' דאתי השבת אבידה ודחי אלא כיון דבשלו התירו משום דבהול נמצא ליכא במקום הזה גזירת טלטול מוקצה וא"כ במקום מצוה לא יתחילו לגזור בתחלה ולא שייך העמידו דבריהם כיון דבמציאה לא גזרו מעולם למה יתחילו בביטול מצות עשה:

646

647אמנם במקום דלדידי' אסור אי שרי אבידה דאחריני דאתי עשה דאוריי' ודחי שבות דרבנן או לא וא"כ בחול קיי"ל אבידתו קודמת לאבידת חברו ובשבת יהי' ההיפוך יעיי' בתוס' קידושין ל"ב ע"א ובזבחים צ' ע"ב ד"ה חטאת וכו' ועיין תוס' ב"ב ק"מ ד"ה מי אמרינן בסוף הדבור בשם ירושלמי ויעיי' כיוצא בזה מג"א סס"י רי"א הי' לפני' יין וכו':

647

648ויש להוכיח איסור מתשו' רשב"א שבסי' ש"ו סעיף י"ב דמותר להכריז על אבידה בשבת אפי' אסור לטלטלה משום דהוי חפצי שמים והשתא א"א בשלמא דאסור להחזירה בשבת א"כ ה"ל הדבור דבר של חול ואסור בשבת אי לאו משום דה"ל חפצי שמים אבל אי ס"ד דמותר להחזירה בשבת וה"ל מידי דדחי שבת פשיטא דהדיבור מותר וכי איצטרך לאשמעינן דמותר לומר לחברו מל לי תינוק שלי מחר עיי סי' ש"ז ס"ח:

648

649ויעיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב לכל התירוצים הנאמרים שם מבואר בכאן לאיסור זולת לתי' מהר"ם שם דטעמא דחמץ משום דבעידנא דמיעקר לשבות לא מקיים עשה דתשביתו והכא י"ל שפיר הוה בעידנא כמ"ש נימוק"י פ"ב דב"מ דמשעה שמגביה המציאה עוסק במצות השבה עד דמייתי ליה ליד בעלים מ"מ אין נ"ל להקל הכא דאין ללמוד קולא בהיתר השבות כמ"ש מג"א סי' ש"ז ס"ק ז' ח' ויעיי' תוס' גיטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג וכו' גם לא קיי"ל כתי' מהר"מ הנ"ל שאפילו של"ה דמייתי מג"א שם בסוף דמקיל לאמור לנכרי להוצי' החמץ לא הקיל אלא שבות דאמירה דקיל לא שבות דע"י מעשה עיי' עירובין ס"ח ע"א ומה שפי' בו רי"ף ורא"ש ס"פ רא"דמ ומכ"ש הכא איך נדחי איסורא מקמי ממונא כדאמרינן פ' אלו מציאות גבי כהן בבית הקברות ומעלתו הרגיש בזה וכ' דהא הוה ס"ד דמשום כיבוד א"וא נדחי שבת וליתא דהשתא דמסקי' דלא דחי משום אתה ואביך חייבין בשבת ה"נ אתה ובעל הממון חייבין בכבוד ואפי' זקן שאינו לפי כבודו צריך בעל הממון למחול על ממונו מפני כבודו של זה מכ"ש שלא לחלל שבת אפי' באיסור דרבנן אם לא במקום שהתירו להציל של עצמו וכנ"ל י"ל מסברא שלא התחילו תחלת החומרא במקום מצוה אבל היכי דבדידי' אסור העמידו נמי דבריהם במקום השבת אבידה כנ"ל נכון לדינא בעזה"י:

649

650ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א תי' על קו' הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה ותי' משום דנבלה עובר על כל כזית וכזית וקשי' למעלתו הרי הרשב"א ריש מס' שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפי' איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה זית נבלה:

650

651אי הי' כאן עברה זוטא או רבא הי' מקום לקושייתו אבל הכא אין עברה אלא מ"ע לחלל שבת או לעבור איסורי' להחיות נפש ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מ"ע ודוחה שבת כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר כל הזריז מקיים מ"ע ולא שייך חטא בשביל שיזכה חברך רק כגון לשחרר עבדו שיקיים העבד פ"ו ומעולם לא מצינו שיהיה מ"ע של זה דחוי' כדי שיקיים זה מ"ע של פ"ו או כגון הדביק פת וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש ולא נחתו הקדמונים לקושי' זו שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטי' אלא אפי' הי' הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשי' להו כיון שדחוי' הוא שבת אצל פ"נ לדעתם טוב לבחור הדחיי' במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה:

651

652והרשב"א וסייעתי' תי' על קו' זו דאדרבה שחיטה קילא דאע"ג דאיסורא דסקילה מ"מ אינו אלא פ"א משא"כ נבלה עובר על כל כזית ולא אתי הרשב"א עלי' מטעם חטא שיזכה חברך כלל ומתוך הדברים יבין לאישורו שמ"ש מעלתו שבזה מיושב קו' תוס' דסנהדרין גבי ניתן להצילו בנפשו ליתא לפע"ד ודי בזו מאפס הפנאי והנני חותם בכל חותמי ברכות הנני א"נ פרעססבורג יום ה' כ' שבט תקע"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

652

653העתק השאלה

653

654אקוה לשלום רבנו הגדול הרב הגאון המפורסם מו"ה משה נ"י ולשלום הישיבה הברורה בהשקט ובטח בשובה ונחת אמן:

654

655יקר ונכבד יום באתי בחצרות הדרתו וטעמתי מצוף דבש נועם אמרתו והיא לי לזכרון אשר הבטיחני להיותו נדרש לי בכל קראי אליו והנה העת והעונה אשר נשאלתי א' מתושבי קהלתינו ספרדי אשר זה שנתים הלך לעולמו הניח בן אחריו שהוא לעת הזאת בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר ואך קול דברים ובעצמו א"י מהו מדבר שומע בעת מדברי' אליו ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בורי' ממה שדברו אליו אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד ואחרי אשר אבי הנער הלזה הניח עזבון גדול וסך עצום ואין יורש אחר זולת השוטה הזה הנה קרובי הנער אספו הרופאים המומחים מנוסים ומוחזקים שבעיר הזאת לדעת מה יהי' משפט הנער וכדת מה לעשות למצוא מזור ותרופה לתחלואי גופו ונפשו והרופאים כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר וויען או בעיר וואצין סמוך לפעסט אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכי' מלמדים לאלה דעת ומזמה ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת ואף כי לא יהי' חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו וזהו מקום השאלה כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אף לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן ומשקן אם רשאי' למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה או לא:

655

656תשובה

656

657שלום רב לי"נ הרב המא"הג מעוז ומגדול חרוץ בעל פיפיות בנוי לתלפיות מלתעות כפירים ושיני אריות עיניו כיוני הגאיות צופות ומביטות אלפי תוריות ה"ה המופלא ומופלג מו"ה הירש נ"י אבדק"ק טו"ו יע"א:

657

658אמרותיו הנעימים הנאמר עם הספר עלי כתיב ביום כ"ד למב"י הגיעני זה י' ימים יש לתמוה על איחור הדואר כ"כ ואמינא אנא כיון דאידחי מסתמא כבר נעשה מעשה לא מהרתי להשיב ואחר עד עתה להשיב מפני כבוד תורתו:

658

659ע"ד יתום קטן עתיר נכסי' בר שטי וקרוביו בקשו לו מנוח אשר ייטיב לו בע"הז למוסרו בבית חנוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות יודיעום אך הוא מסור בידי בעלי דת אחר אשר לא מבני עמינו וא"א להמציא לו שם מאכליו ומשקיו ויתר צרכיו ע"פי דת"הק והוא עתה כבן ז' שנים ונשאל מאת פר"מ נ"י אם רשאי למסרו בידיהם לרפאותו להביאו לכלל דעת ופר"מ חשף זרוע עזו בכח דהיתרא והראה פנים לכל צדדי קולא ובקש ממני לחות דעתי הקלושה גם אני ולעשות רצונו חפצתי גם כי אינני כדי להכריע:

659

660ואומר אם הוא שוטה כמ"ש והאריך כר"מ דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי' לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות ועי"ז שאנו מכניסי' אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו הי' נ' לכאורה בפשטות להתיר אע"ג שפר"מ נ"י כ' בסוף דבריו וז"ל אבל להקל בתינוק זה שהוא כשוטה יותר מבשאר קטן אינו נראה לכאורה וכו' עכ"ל פר"מ ויפה כ' מצד זה דניקל הואיל ונצרף לו שטות עם קטנותו יהי' מותר למיספי' לי' איסורא בידים טפי מקטן דעלמא זה אינו נראה בודאי כל שאנו מוזהרים על קטני בני ישראל אנו מוזהרים נמי על חש"ו דקרא דלא תאכלום להזהיר המצווים על שאינם מצווים יהי' קטן או שוטה האמנם בתה"ד בפסקים וכתבי' סי' ס"ב כ' וז"ל והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש למודו עכ"ל משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי' לי' בידים מ"מ זה אינו עקר דלא דרשי' טעמיה דקרא וכדמוכח להדי' בפ' חרש דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות ב"ד מצווי' להפרישו מחרש וחרשת וקשה הא אינהו לא אתי' לכלל דעת לעולם ואפי' אי ב"ר מצווי' להפרישו תיקשי ודוחק לומר דהומ"ל ולטעמיך אע"כ אין חלוק וצ"ע שם בגמ' מה צריך לשנוי' משום איסור דידי' ודידה תיפוק לי' דה"ל ספי איסור בידים ומשום חרשת גופי' אסור דלא ליספי לי' בידים וקצת הי' נראה מזה סייעתא לפסקי מהרא"י הנ"ל ולומר דודאי אי ב"ד מצווי' להפרישו מ"הת ע"כ גז"ה הוא בין בחרש שוטה בין בקטן דל"ש טעמא שלא ירגילו לאיסורי דהא אין אנו מרגילי' אותו ומש"ה בעי למיפשט דב"ד מצווי' להפרישו אבל לא הו"מ למידחי משום דספי' לי' בידים ולעולם אין מצווי' להפרישו דא"כ יהי' הטעם משום שאנו מרגילי' אותו לאיסורי' כמהרי"א וזה ל"ש בחרש וצריך לשנוי משום איסורי' דידי' דפקח עצמו מיהו כל דברי הש"ס נפלאו ממני מה עלה ע"ד המקשן מעיקרא להקשות משום שא' מהן פטור מכל המצות נישבוק לאידך למיעבד איסורא ודקארי לי' מאי קארי לי' וראיתי בר' ירוחם נתיב א' סוף חלק א' וז"ל ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל אי שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווי' עליו להפרישו עכ"ל ולכאו' דבריו תמוהי' מה צורך להפריש הקטן תיפוק לי' שב"ד מצווי' להפרישו הבר חיובא ונלענ"ד דדברי' אלו יצאו לו מס"פ חרש הנ"ל שכופי' החרש לגרש הפקחית אע"ג דאיהו לאו בר חיובא ולא מקפיד על לפני עור ולא בר ספי' הוא ואפ"ה כופי' אותו להוצי' להציל האשה מאיסור דאוריי' ובכה"ג מיירי רי"ו שם ג"כ וא"ש דהמקשן לא הוי ס"ל דנכיף החרש משום איסורא דפקחית אי לאו דב"ד מצווי' להפרישו ומחדש לי' התרצן משום איסורא דאורייתא דידה ואע"ג דבכ"ז אכתי לא נתיישב קושי' שניי' דהש"ס דשני אחי' פקחים וכו' ומסיק משום איסורא דידי' דהפקח לא יתיישב להנ"ל דהא אשה מתגרשת בע"כ ופשיטא שהוא מחוייב לגרשה בע"כ ולא לבא עלי' באיסור מ"מ י"ל איידי דרישא נקיט נמי שקלא וטרי' דסיפא ומ"מ נראה דאין חלוק בין חרש ושוטה לקטן דלא למיספא לי' בידים:

660

661וייעיי' ס"פ מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב) פליגי לישנא איכא דאמרי לחרש א"ד לקטן ע"ש ויראה דבהא פליגי דודאי אי סברת מהרי"א אמת דטעמא משום שלא ירגילהו באיסורים וא"כ נהי הכא מיירי שנותנו עליו כשהוא מהלך או מיירי בע"ש סמוך לחשיכה וכמ"ש המג"א סי' רס"ו סק"ח ויבואר לקמן בעז"הי מ"מ כיון דאלו עביד כן בשבת ואינו נוטלו כשהוא עומד הוי איסור דאוריי' למיספי לקטן בידי' להרגילו לאיסור א"כ השתא נמי סמוך לחשיכה לחרש יהבי' לי' דלית בי' שרש דאורייתא משא"כ אידך לישנא לית לי' טעמא דמהרא"י ובין חרש ובין קטן אית בי' שרש דאוריי' א"כ לקטן עדיף דלא מיחלף בגדול וכיון דאיפלגו לישני בהכי ולמיספי להו בידים הוי איסור דאוריי' לחומרא עבדינן ואסור למיספי איסור לשוטה וחרש ואע"ג דכי איתשילי הנך לישני בדרבנן אישתילי בסמוך לחשיכה ונותנו עליו כשהוא מהלך ומש"ה פסקו פוסקים להקל להי מינייהו שירצה יתן כמבואר בש"ע הנ"ל מ"מ מאי דנפקא מיני' בדאורייתא למיספי איסור דאוריי' לשוטה בידים נראה דאסור וכדברי מעלתו:

661

662שוב מצאתי כן להדי' ברש"בא גיטין נ"ה ע"ב דפירש"י קטנה אוכלת בתרומה דרבנן וכ' ריב"א שפי' כן משום דמשמע לי' לרש"י דאפי' להאכילה בידים שרי' ע"כ פי' בתרומה דרבנן והק' על זה א"כ מ"פ ש"ס חרש בחרשת ליכול קטן אוכל נבילות הוא הא אסור למיכלי' בידים מלא תאכלום ע"ש הרי מבואר להדי' דלא כמשמע מפסקי מהרי"א הנ"ל וכן יש ללמוד מן רש"י שם ד"ה אי שרית וכו' ע"ש:

662

663ואין להקשות אהרשב"א הנ"ל דס"ל בדעת רש"י דאיסור דרבנן שרי למיספי בידים מהא דפירש"י בשבת ספר"ע דאיסוד בל תשקצו דרבנן נמי אסור למיספי' בידים וכמו שנתעורר משנה למלך סוף ה' מ"א ע"ש י"ל דהא ס"פ חרש עביד צריכותא דאי הוי כתב שרצים ה"א משום דשעורו במשהו וא"כ לר"ש דבכ"הת למלקות במשהו וליכא צריכותא ואייתר קרא דדם וכהנים וע"כ לר"ש למיסר למיספי' לי' בידים לא איצטרך דנילף משרצי' וע"כ שיהי' ב"ד מצווי' להפרישו ונילף כל התורה מבינייהו ונהי דאנן קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לר"ש ע"כ ב"ד מצווי' להפרישו וממילא לר"ש לא מספי' איסור בידים והתם ספר"ע קאי לרבנן דר"י דהוא ר"ש כפירש"י שם דצ"ד ע"א ד"ה אתי' וכו' מש"ה איסור בל תשקצו לא ספינן לי' בידים ואין כאן סתירה לדברי הרשב"א דגיטין בדעת רש"י:

663

664נחזור לעניננו דנ"ל אם הוא שוטה כ"כ שיהי' פטור מכל מצות נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים ואפי' נניח דהמסירה לבית החנוך הוי כמיספי איסור בידים מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה דומה קצת להולך במדבר וא"י מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ס' שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפי' למ"ד תחומי' דאורייתא ע' תוס' מס' שבת ס"ט ע"ב ד"ה עושה וכו' דאל"ה לא יגיע לעולם ליישוב ע"ש ודוקא ביום שמקדש בו תלי' אי תחומי' דאוריי' או לא אבל בשארי ימי' מותר אפי' למ"ד תחומי' דאוריי' ע' מג"א סשמ"ד סק"ב וסק"ג וה"נ אי לא יאכל עתה דברים האסורי' לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא:

664

665ומיהו ראי' גמורה אין כאן דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי' ובמג"א סי' ש"מ ס"ק כ"ט מסופק בקטן שרוצים לאנסו לדת ע"ש ועתה אין ב"ד מצוי' להפרישו ולכשיגדל ויטמע ביניהם הוי אונס ורחמנא פטרי' ואין לחלל שבת עליו או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין עליו שבת אע"ג דעכשיו אינו במצות וכשימות ה"ה חפשי ממצות ולא יבוא לכלל גדלות אפ"ה מחללי' ה"נ דכוותי' והניחו בצ"ע ע"ש בתוס' ביאור משלי ועמ"ש תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ולפקח וכו' שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל ואינו מובן דמאי בעי הכא דוקא ולא בריש הסוגי' והנל"עד דהא לכאורה הטעם דמחללי' שבת היינו שישמור שבתות הרבה כמ"ש מג"א הנ"ל וכדאי' להדי' שם דף פ"ה ע"ב ר"ש בן מנסי' וכו' והכא זה התינוק שנמצא בעיר שרובה נכרי' שמותר בנבילות וטריפות ואינו מצווה על השבתות ואפשר אסור לו לשבות כדין ב"נ ששבת דאזלי' ב"ר נכרים וא"כ איך נחלל שבת שישמור שבתות והוא לא ישמור אפי' שבת א' מש"ה כ' התוס' דאין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום נפש מישראל ואם קמי' שמי' גלי' שהוא מזרע ישראל אע"ג שאינו משמר שבת אינו מחללו כי כך דין תורתינו שנלך בתר רוב כמי שאוכל סתם בהמה והי' טריפה בסתר וקמי' שמי' גלי' שזה אכל טריפה אין בו עון אשר חטא כי מי שמצווה והזהיר על הטרפה הוא צוה לנו לסמוך על הרוב וה"נ השי"ת צוה למיזל בתר רוב ומותר לו לחלל שבת ואין זה חלול ומ"מ ישראל הוא ואין הקב"ה חפץ במיתתו אפי' על המעוט כנלע"ד פי' התוס' וא"כ לכאו' אין מקום לספיקו של המג"א דבפ"נ אין הטעם שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש א' מישראל אפי' לא ישמור וה"נ האי קטן שיטמע בקטנותו וכשיגדל יהי' אנוס ודינא הכי שאינו מחוייב למסור עצמו למיתה (אם לא משום ע"ז אם יהיה כך) וא"כ לעולם ישראל הוא ומ"מ בההיא דמג"א נ' להקל משום דתחלתו באונס וסופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה:

665

666ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מה"ת לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמ"ט ואע"ג דאנן עבדו איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' והר"ן בנדרים ל"ו ע"א ד"ה שה לבית וכו' משמע כאכילת פסחו דאורייתא אלא מן התורה א"צ להמנות עליו וא"כ אין דברי תוס' מוכרחים וכן משמע לפי הגירסא שבמכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מק"פ ה' וי"ו וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם ה' ז' מ"מ נלע"ד דע"כ לא פליג הר"ן אלא משום מצוות חינוך דהוי רק מצוה דדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו אבל מצוה גמורה מודה הר"ן מסברת התוס' דלא דמי לשרצים ודם דל"ש בהוא מצוה ודעת רש"י ר"ה דל"ג ע"א בהגיע לחנוך מתעסקי' עמו והיינו כתוס' פסחי' הנ"ל וכן דעת תוס' עירוכין ג' ריש ע"א ע"ש וכן נראה ומ"ש תוס' בר"ה שם דקטן מברך ב"המ משום חנוך אע"ג דעובר על לא תשא וכו' אך בד"ה תנ"ה שם הקשו איך נקל בהגיע לחנוך טפי מבלא הגיע לחנוך ולא ניחא להו לומר דמשום חנוך מצוה מותר למיספא ליה איסורא דהתו' לטעמי' ס"ל בנזיר וביומא לחלק בין עשה לל"ת דוקא בעשה שייך חנוך וא"כ ב"המז הוי עשה וחנוך דידי' דחי ל"ת דלא תשא דלא שייך ביה חנוך אבל חנוך דעשה דשופר מאי אולמי' מחנוך עשה דתשבות דשבת נמי עשה הוא כנלע"ד אע"ג דיש לפקפק למ"ש תה"ד סי' צ"ד הטעם דלא שייך חנוך אלא בעשה משום דצריך חנוך לזרזו ולא בשב וא"ת והכא שביתת שבת נמי שב וא"ת וה"ל כמו ל"ת מ"מ אין דבריו מוכרחי' מ"מ מכל הלין דבמקום מצוה שרי' למיספי' ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה עכנ"ל בפשטות להתיר:

666

667ברם דא צריכי' כשהוא מחוייב במצות ולא הגיע לכלל שוטה שדברו בו חכמים בכ"מ ואיננו אלא משום צרכי ע"הז ועסקיו וכדומה לכאו' אין ספק שאין להתיר שום איסור בשביל זה ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה א' לפני המקום ב"ה ומכ"ש שלא נעשה אנחנו איסורא זוטא בשבילו ואם זה מקרי ספי ליה בידים אסור לנו למספי בידים ומ"ש מעלתו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת מכ"ש דגנאי גדול הוא וצדד לומר עפ"י דברי תוס' בשבועות העדות דבגנאי גדול אפי' אי' דאוריי' שרי לא נ"ל דאיהו ל"ל גנאי דאין בשת לשוטה ובני משפחתו משום גנאי דידהו שיהי' להם שוטה במשפחה וכי בשביל זה נתיר להם איסור' דאוריי' ישתקע הדבר ולא יאמר:

667

668אך לפע"ד אין כאן ספי בידים וכ"כ להדי' הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו יש"ש ס"פ חרש בפשיטות דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים אלא שבנ"י הקשה שם אמאי דקאמר ש"ס יונק מנכרי' ומבהמה טמאה מה איסור יש ביונק מן הנכרי' ומשמע מזה כשי' ר"ח דאסור חלב של נכרי' וקשה ע"ז מש"ס דע"ז דנכרית מניקה בנה של ישראל והקשה הי"ש מאי קושי' הא למסקנא קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לעולם אימא לך חלב של נכרית אסורה והא דשרי להניק מנכרית משום דאינו מצווה להפרישו אפי' ליכא סכנה והניח בתימא וא"כ לכאו' משמע מזה דס"ל לנמק"י דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרי' והש"ס דמייתי מיונק מנכרית במכ"ש פריך דאפי' למיספי ליה בידים שרי מכ"ש דאינו מצווי' להפרישו ולמסקנא משום סכנה שרי אבל היכא דליכא סכנה לא וא"כ תקשי מש"ס ע"ז על ר"ח הנ"ל כנ"ל סברת נמק"י ומ"מ נ"ל דוקא להניק דמצווה להדי' להניקו אבל למסרו לגוי ויאכילהו וישקהו ואינו אומר לו להאכילו דברי' האסורים שרי לכ"ע וכ"כ להדי' חי' הרשב"א ביבמות דאפשר דמותר להעמידו אצל נבילה כדי שיטול ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק דאירכס ליה ונראה הא דכ' אפשר ולא החליט משום דאין מעובדא דר' פדת ראיה גמורה משום דאפשר דמייתי להו בלי איסורא כגון פחות פחות מד' אמות כמ"ש הוא עצמו ז"ל בהא דתני' לא יאמר לו הבא לי חותם או מפתח רבותא קמ"ל אפי' הבאה דאפשר פחות פחות מד' אמות מ"מ לא יאמר להדי' הבא לי ע"ש וא"כ אפשר דמש"ה הותר לידבר טלי' להתם ועוד הרי דקדקו טלי' וטלית' דאפשר שישאהו שנים וה"ל שנים שעשאו מלאכה ואין ראי' מכאן להעמידו אצל נבילה דמסתמא יאכל כשעור בכדי א"פ מש"ה כ' אפשר:

668

669מ"ש עוד שם לפני זה דלמאן דלא גריס בנדה אלא וקיימא האי תירוצא דמפר לה ממ"נ וקשי' הרי כשמיפר לה הרי אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי (ובשבת בלא"ה צ"ל הלשון טלי ואכלי) הנה תוס' לא חשו להך קושי' והקשו רק הא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הנה צל"ע אפי' למסקנא דקיי"ל מן התורה אסור למיספי לי' איסור בידים דילפי' מבנייהו דהני תלתי מ"מ מנ"ל למילף נדרים מבנייהו הא נדר קיל מכל אסורי שבתורה כמבואר בסוגי' דר"פ אילו עוברין דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם וא"כ מנ"ל ע"כ נ"ל דס"ל דאי בכ"הת קטן אין ב"ד מצווין להפרישו נהי דלמיספי ליה בידים אסור מ"מ בנדרי' קיל ואפי' למיספי לי' בידים שרי' וכן הא דאמר שם לאותן המוזהרים עליו ופריך קטן אוכל נבילות הוא ולא משני דספי ליה בידים והא"ש דבנדר אפי' למספי לי' בידים שרי ומש"ה לא חשו תוס' לקושי' רשב"א רק הקשו הא ר' יוחנן מספקי ליה אי ב"ד מצווין להפרישו ואי בכ"הת מצווין אסור למספי' ליה בידים ואיך יפר לה ויאמר טלי ואכלי ומשנלע"ד ביישוב קושי' התוס' בפשיטות דהא בנזיר כ"ט ע"ב פליגי תנאי ומספקא להש"ס או דפליגי בהלכה היא בנזיר או במופלא סמוך לאיש דאורייתא:

669

670והנה ר' יוחנן ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל הלכה הי' בנזיר ומ"מ לא תיקשי אדר"י לימא כתנאי משום דלא איברר במאי פליגי והשתא הא דמספקא לי' לר"י אי קטן א"נ ב"ד מצוין להפרישו מהך ברייתא דמיפר לה קא מספקא ליה אי פליגי תנאי התם במופלא סמוך לאיש ואיכא מ"ד דלאו דאורייתא נהי דר' יוחנן בעצמו ס"ל כמ"ד דאוריי' מ"מ הך ברייתא אתי' כמ"ד לאו דאורייתא ואתי נשואין דרבנן ומפקא נדרא דרבנן ולעולם קטן א"נ מצוי' להפרישו ואמנם אי כ"ע מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותנאי דנזיר פליגא במילתא אחריתי אי הלכה הי' בנזיר א"כ כיון דליכא שום תנא דסבר מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ע"כ ברייתא דמיפר לה בעלה ס"ל אין ב"ד מצווי' להפרישו ומזה נולד ספקו של ר' יוחנן ושפיר משני מיפר לה ממ"נ וא"ש הך גרסא דל"ג אלא:

670

671ומ"שהק מעלתו למה לנו להפר כלל כיון דאין ב"ד מצוי' להפרישו. ונישואין דרבנן לא מפיק נדרא דאורייתא א"כ ל"ל להפר כלל ולומר טלי ואכלי יפה הקשה וצ"ע לכאו' וי"ל איכא מצות חינוך בהפרה דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כמקריב קרבן והא"ש גם כן דמותר למיספי' לי' בידים במקום דאיכא חנוך מצוה כנ"ל:

671

672והרשב"א פרק מי שהחשיך כ' וז"ל כשהי' מהלכת נותנין עלי' וכו' וה"ה כשנותנין לחש"וק וכ"ש הוא דכשנותנין כשהן עומדי' בגדול כיוצא בו חייב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאוריי' אי אמרי' לקטן נמי איכא איסורא דאוריי' משום דכתי' לא תאכילום ותני' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו' ואמרי' לעיל קטן שבא לכבות ואוקימנא בעשה ע"ד אביו ועובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וכו' עכ"ל ודבריו צריכי' ביאור התחיל בלא תאכילום ומסיים בל"ת מלאכה והנה ה"המ כ' בדעת רמב"ם דהנהו קילי מבהמה משום שאין אנו מצווין על שביתתם וע' מג"א סי' רס"ו ס"ק ח' ויראה לי הנה בבהמה פ' משפטים כתיב למען ינוח שורך ושם לא הוזכר בנך והי' מ"ע בשביתת בהמתו דאפי' בלי סיוע דידי' מ"ע שתשבות הבהמה ובזה לא מוזהר על בניו אך לאו דל"ת מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך מיני' ילפינן לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה שמחמר אחרי' והוא בלאו ולחד מ"ד ר"פ מי שהחשיך חטאת נמי איכא ובזה מוזהר נמי על בנו שהרי כ' ל"ת מלאכה אתה ובנך וחמור הבן מבהמה שהבהמה דוקא מחמר אבל בן שיש לו דעת ומבין קריצות אביו ורמיזותיו כל שעשה לדעת אביו עובר מדאורייתא על לאו הזה ואמנם כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית ביה האי לאו מ"מ אית ביה משום לא תאכילום כדספי לי' בידי' והשתא הנהו מפתחות דר' יצחק דאידברי טלי' וטליתא להתם שלא על דעתו כ"א ע"ד עצמם ולהנאתם וליכא שום איסור כי אינו מצווה על שביתתם וכ"כ מג"א סי' שס"ב ס"ק ט"ו וע' ט"ז סי' שמ"ו סוף ס"ק וי"ו והשתא כ' רשב"א אי היינו מסייעי' לו ת"ל משום לא תאכילום אפי' בשל עצמו ואי עשה ע"ד אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו ואמנם דעת ה"ה בהרמב"ם דבשעושה רק ע"ד אביו ואינו מחמר אחריו ממש ליכא לאו דמחמר ומש"ה נהי דבשבת אסור להניחו עליו משום לא תאכילום מ"מ כשמניחו עליו ע"ש סמוך לחשיכה אע"ג דה"ל כמעמידו סמוך לנבלה ממש מ"מ אין בכך כלום ובשבת אע"ג שרואהו עומד לפוש וחוזר ועוקר והולך א"צ להפרישו ורשב"א נמי ל"פ אלא משום דה"ל עשה ע"ד אביו אבל בלא"ה לא איכפת אע"ג דה"ל כמעמידו אצל נבילה ויודע בוודאי שיאכל שהרי נותנו עליו סמוך לחשיכה ממש מ"מ מותר והנה להמהרי"א בפסקיו הנ"ל דס"ל דשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ולית ביה משום לא תאכילום ומשום עשה ע"ד אביו נמי ל"ש בי' א"כ בשוטה מותר בכל ענין ול"ד שוטה וקטן אהדדי וצ"ע קצת:

672

673מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכ"כ רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א בשמו אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל וה"נ בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ע"ש עם חשיכה אע"פ שודאי ילך בשבת ויוציאו מרה"י לר"ה וד"א בר"ה מ"מ שרי אי לא עביד ע"ד אביו א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ זה נלע"ד מעיקר הדין ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה הכ"ד א"נ חותם בברכה:

673

674פ"ב יום ה' י"ב תמוז תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

674

675שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הב"ח המופלג בחירי רצתה נפשי הותיק כ"ה ליפמאן נ"י:

675

676גי"ה הגיעני יום ה' העבר ויש לי להשיב כמה שאלות נחוצים למעשה אך לעשות רצונך חפצתי מהרתי להשיבך אשר ראיתיך מנצח ומתגבר נגד למדן א' שכתבת שהי' רוצה להבי' ראי' לשיטת רמב"ם פ"ה ממלוה ולוה דיש שליח לנכרי לחומרא מן התורה והבי' ראי' מש"ס ע"ז נ"ג ע"ב דמדפלחו ישראל לעגל אמרינן שליחותי' דישראל עבדי ש"מ יש שליחות לנכרי לחומרא מן התורה ודעתך לא כן אלא שליחותי' דש"ס הוא לאו דוקא אלא ברשותיהו עבדי והבאת דמיון מש"ס גיטין פ"ח ע"ב שליחותיהו עבדי' פירש"י הם נתנו לנו רשות אלו דבריך ובקשת להודיעך דעתי בזה:

676

677ראשית דברים אומר כי אינני מסכים בגוף הכוונה ברמב"ם שיסבור שליחות לנכרי לחומרא דאורייתא ובפ"ה מהל' מלוה ולוה לא הזכיר אלא שס"ל דהוה רבי' קצוצה ויוצאה בדייני' אבל לא הזכיר ה"ה עליו שהוא דאורי' אלא שלרש"י ורמב"ן ורשב"א אינה יוצאה כיון שהוא רק דרבנן ולרמב"ם יוצאה וא"א לומר בשום אופן שיהי' מן התורה יש שליחות לנכרי להחמיר והיינו צריכים לומר נמי דס"ל לרמב"ם יש שליח לדבר עבירה היכי שאין השליח בר חיובא וכרמ"א ח"מ רס"י קפ"ב א"כ האומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דשתי או האומר לנכרי סרס בהמה שלי עובר על לאו דאורייתא והרואה בעין אמת ברמב"ם ס"פ ט"ו מאי' ביאה ופ' י"ג משכירות הלכה ג' ובה"ה וכ"מ שם יראה שאינו אלא אי' דרבנן וכבר עמד בכיוצא בזה הגאון מהו' העשיל ז"ל בש"ות פני יהושע חי"ד ססי' ג' אש"ס דב"מ צ' ע"א וע"ב למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן מיהת מאי קא מיבעי לי' התם בחסימה וסירוס תיפוק לי' משום שליחות דמדרבנן מיהת אסור ותי' דשמעתין אזלא למ"ד אין שליח ל"ע אפילו השליח אינו בר חיובא ע"ש אבל אי נימא לרמב"ם ריבית קצוצה היא מן התורה א"כ ס"ל יש שליח לד"ע היכי שאינו בר חיובא ויש שליחות לחומרא מ"הת לנכרי אם כן האומר לנכרי לחסום ולסרוס עובר בלאו דאוריי' לרמב"ם וז"א במשמע לשונו בשום אופן:

677

678אבל מ"ש הרמב"ם דיוצא בדיינים היינו משום דס"ל כל האיסורי' הנעשי' באמצעי' נכרי' אסרו חז"ל אפי' בדיעבד כגוי המבשל בשבת לצורך ישראל אפילו אם מביא חוץ לתחום וגוי המסרס אפי' ע"י הערמה קנסו לאיסורא מ"ש ריבית והחולקי' צ"ל איסורא דשבת שאני שהחמירו בהן חכמי' וסרוס היינו משום שהערים החמירו טפי מאותו אי' להדי' כמבואר בביצה י"ז ע"ב כנ"ל טעם פלוגתתם ולעולם לא עלה על דעת הרמב"ם שיהי' שליח לנכרי מדאורייתא ויעיי' מתק לשון רש"י ב"מ ע"א ע"ב ד"ה בשלמא וכו' ויעיי' פי' דבריו בדברי מו"ז הגאון מהרששך זצ"ל והנה הגאון בתשו' פ"י הנ"ל הקשה למ"ד בב"מ י' ע"ב דלאו בר חיובא מחייב שולחו אי ס"ד יש שליחות לנכרי מדרבנן מה יענה הך מ"ד בכולי תלמודא דאמרי אמירה לנכרי בשבת שבות תיפק ליה משום שליחות ולא תי' כלום ומאז כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו דהתור' הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה והסברתי זה בטוב ולא אאריך עתה כי כעת מצאתי הגאון בית מאיר כ' ס"ס ה' והסביר זה התירוץ בעצמו אלא שכ' רש"י ר"פ מי שהחשיך פי' אקו' ש"ס מה טעמא שרי ליה רבנן הא נעשה שלוחו לישא בשבת עכ"ל וכ' הגאון דרש"י דס"ל דאמירה לנכרי בע"ש לעשות בשבת אינו שבות משרה הוצרך לפרש משום שליחות ולטעמו דמדרבנן יש שליחות לנכרי להחמיר מ"מ מבואר דס"ל לרש"י דגם במנוחת שבת שייך שליחות א"כ תיהדר קו' הנ"ל להך מ"ד ותי' הגאון ז"ל אה"נ הומ"ל בכל אמירה לנכרי בשבת משום שליחות אלא נקטי' איסור אמירה דחמיר טפי בעיני דרבנן מאיסור שליחו' דרבנן אלו דבריו ז"ל וצריך אני לפרש משו"ה חמירא להו לחז"ל איסור אמירה דישראל בעצמו עובר על ודבר דבר שלא יהיה דבורו של שבת כדבורו של חול:

678

679והנה אי נימא לרמב"ם יש שליחות להחמיר מ"הת בוודאי קשי' כנ"ל דהרי שליחות דאורייתא חמיר מאמירה ומיהו לזה י"ל דרמב"ם ס"ל כסברא ראשונה דבשבת לא שייך שליחות במנוחת הגוף וקו' הגמ' ר"פ מי שהחשיך מ"ט שרי לי' רבנן אין הקו' מטעם דעביד שליחותי' אלא מטעם אמירה לנכרי בע"ש לעשות בשבת ודלא כרש"י ועיי' ר"ן שם וק"ל מ"מ סליקנא דגם לרמב"ם אין שליחות מדאוריי' אלא מדרבנן זהו מה שנלע"ד בכוונת הרמב"ם ועתה אדבר לפי כוונת האומר דרמב"ם ס"ל מדאורייתא יש שליחות להחמיר:

679

680הנה מ"ש מעלתך דבגיטין דפ"ח ע"ב אנן שליחותייהו עבדי פירש"י נקיטית רשות בעלמא יפה כתבת דהתם מוכרח לפרש כן דא"א לומר שליחות ממש ונהי' שלוחם כמותם ממש מדין שליחות ועשו אותנושליח לכל המקראות המאורעות עד סוף ימי הגלות עד יחזור עטרה במהרה בימינו עיי' נזיר י"ב ע"א כי עביד איניש שליח ובתוס' שם סוף ע"א ועיי' לשון רי"ף פ"ב דקידושין קודם משנה דסבלונות ע"ש וא"כ איך אפשר שנהי' אנן בתראי שלוחי דקמאי דמאי דאינהו לא הוה מצי עבדי עיי' גיטין פ"ח ע"ב לשון תוס' ד"ה במילתא דשכיחא וכו' ועוד כבר מתו המשלחין ועדיין לא נולדו השלוחים ושליחות כזה לא מצינו ועיי' ספ"ק דגיטין דגבי מת משלח אי לאו הולך כזכי או מצוה לחיים דברי המת משום מת בטיל שליחותו וע"כ שליחותיהו נקיטות רשות הוא ולא שליח ממש ויפה כוונת:

680

681אך אין מזה הכרח דגם שליחותייהו דמס' ע"ז נ"ג ע"ב יהיה רשות בעלמא ולכאורה יש להוכיח בהיפוך דעכ"פ למ"ד יש שליחות לנכרי להחמיר מדרבנן בעלמא מוכרח דהתם מטעם שליחות גמור אסור ויהיה הכרח לאותה שיטה והוא דלכאורה אי ס"ד ישראלשזקף לבינה להשתחו' וכו' נקיטי' רשות לנכרי בעלמא הוא אבל אינו נעשה שלוחו ממש משום שאין שליחות לנכרי אפי' להחמיר א"כ מנ"ל למילף מאשיר' דילמא שליחו' ממש בעי' והתם בעובדי עגל הי' נדונין כבני נח עיי' לשון רש"י יומא ס"ו ע"ב ד"ה זיבח וקיטר וכו' שדבריו צ"ע תינח למ"ד כללות נאמרו בסיני ולא פרטות אך אנן קיי"ל כר"ע בחגיגה וי"ו ע"ב כללות ופרטות נאמרו בסיני וכבר נתפרשו ד' מיתות ב"ד וצ"ל כיון ששיבר הלוחות שידונו כפנוי' ולא כארוסה היה להם דין ב"נ ולא כישראל ולחד דיעה ב"נ נעשו שלוחים זה לזה מן התורה עיי' ש"ך ח"מ סי' רמ"ג סק"ה ומג"א סי' תמ"ח סק"ד ולענ"ד דבדיני ב"נ אי נעשו שליח אין חלוק בין דבר עבירה בעבירה שלהם ובין שארי שליחות דבישראל גלי קרא ב' כתובים הבאים כא' מעילה וטביחה ולא בב"נ כי טעם דברי הרב ודברי התלמיד וכו' אינו עיקר אלא גז"ה הוא מטעם ב' כתובים כמ"ש והעלה ש"ך וא"כ בב"נ לא שייך זה ומעתה אי ס"ד אין שליחות לגוי אפי' לחומרא א"כ דלמא בעגל דהו"ל דין ב"נ נעשו אמוריים שלוחי' ואפילו לד"ע ונאסרו האילנות משא"כ ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה שאינו נעשה שלוחו של ישראל מנ"ל שבגילוי דעת דניחא ליה סגי' ומנ"ל להש"ס להוכיח אע"כ יש להוכיח מזה דעכ"פ מדרבנן נעשה גוי שלוחו של ישראל ולד"ע נמי להחמיר על כל פנים מדרבנן נעשה שליח וא"כ ישראל שזקף לבינה להשתחו' נעשה גוי שלוחו מדרבנן ונאסרה הלבינה מדרבנן כן נ"ל מיהו לרש"י לא יתכן זה דע"כ ס"ל דעכ"פ אין שליח לד"ע כלל אפי' לחומרא כמבואר במ"ש רמ"א בשמו ביו"ד סי' ק"ס וש"ך ס"ק כ"ב שם ועוד אי נימא דאיכא מ"ד דיש שליחות לגוי מן התורה להחמיר נמי לא יצדקו דברינו הנ"ל דאין שליח לד"ע בוודאי אין חלוק מן התורה בין להחמיר בין להקל כמבואר מילפותא דב' כתובים מעילה וטביחה מכירה ובע"ז גם ב"נ בר חיובא ואפי' בשיתוף כמו שכבר האריך והוכיח בש"ות מעיל צדקה ועיי' בפרי מגדים או"ח סי' קנ"ו וע"כ אין לדברים הנ"ל עיקר לבנות בנין על דברי אגדה הנ"ל ועיי' יומא ס"ו ע"ב הנ"ל במהרש"א ח"א וק"ל:

681

682וממקומו מבואר דע"כ לא מטעם שליחות אתאינן עלה דבין אי נימא שעשה הגוי שליח להשתחות עבורו לע"ז או שנימא שעשאו שליח לחזור ולהקדיש שלו לע"ז שניהם לא יתכנו אם לעשות שליח להשתחות לע"ז לא מצינו שלוחו כמותו במה שנעשה בגוף אדם כאילו רוצה לשלוח להשתחות לראות בעזרה או להניח תפילין עבורו כל שנעשה בגוף אדם לא נעשה שליח כמותו אפילו לדבר מצוה מכ"ש לדבר עבירה וכבר האריך בזה בס' כפות תמרים בסוכה מ"א ע"ב ומיהו בעובדי עגל י"ל שנעשו שלוחים בזביחה וזריקה לע"ז אבל ש"ס מיירי מזקף לבינה להשתחות לה בהשתחואה מיהת לא אשכחן ולעשות שליח לאסור שלו ולהזמינו ולהכינו לע"ז נמי ליתא דאין אדם יכול לומר הקדש ככרי עבורי לגבוה כמ"ש ר"ן פ"ק דפסחים גבי ביטול חמץ ע"י שליח ועיי' ט"ז א"ח סי' תל"ד ס"ק ו' ובר מן דין הא לא ציוה בפירוש השתחוה ואסור עבורי לבינה זו או אשירות אלו אלא אנו אומרים דניחא להו בגווייהו ואיך נעשו שלוחים בלא ציווי המשלח הא אין חבין לאדם אלא בפניו ופי' רמב"ן שזה ההפרש בין זכין לחבין דאפי' מגלה דעתי' לסוף דניחא לי' בהאי מילתא כיון דבאמת חובה הוא לו אינו נעשה שליח בלא ציווי המשלח וכ"כ ה"ה פ"ד מזכי' ומתנה הלכה ב' ע"ש ע"כ א"א בשום אופן שיהי' זה מטעם שליחות אלא נקיטות רשות בעלמא וזה מה שרצינו לבאר: פ"ב יום א' כ"ה שבט תקפב"ל מש"הק סופר מפפ"דמ:

682

683שלום וכ"ט לה"ה הרב המא"הג מעוז ומגדל חריף בעל פיפיות מלתעות כפירים לו ושיני אריות כש"ת מו"ה ליפמן נ"י אבדק"ק דרעזין יע"א:

683

684נתכבדתי בכבוד תורתו וגם כי אין דרכי להשיב על פלפולא ודבר שאינו נוגע להלכה ולמעשה וגם כי עתה עת האסף צאן קדשים בלימוד הל"ות מ"מ לאו אורח ארעי למיקם גברא רבא אבראי עיינתי קצת ואמרתי להשיב הפעם מפני הכבוד ואחוה דעתי במקצת ענינים אלו הנאמרים בעמוד ראשון שבמכתבו וכה אמרתי עם הספר בחי' דברי הרשב"א שבכ"מ רפ"ב משבת צע"ג מה ראה לדמות שבת לטומאה וכי בחדא מחתא מחתינהו דלמא טומאה דחוי' ושבת הותרה ומה ענין עבודה לפ"נ דלמא לענין א' מהם הוא דחוי' ולאידך הותרה וש"ס ערוך ס"פ טרף בקלפי לחלק לענין עבודה בין שבת דהותרה ובין טומאה דדחוי' ובענין פ"נ ס"ל להר"מ מר"ב שברא"ש ס"פ יה"כ ובטור א"ח סי' שכ"ח דכל המצות דחוים ושבת הותרה דה"ל שבת לענין פ"נ כי"ט לענין אוכל נפש והטעם לכאורה דדחי' כל התורה נפקא מוחי בהם ואינו אלא דחי' ובשבת יתר עליהן קרא ושמרו ב"י את השבת לומר דהותרה אלא לפ"ז תרווייהו צריכא וצ"ע ביומא פ"ה ע"ב טבא חדא פלפולא חריפתא וכו' הא תרווייהו צריכי ויעיין עוד שם פ"ה ע"א תוס' ד"ה ולפקח וכו' משמע מדבריהם דוקא מוחי בהם יליף זה אבל מושמרו לא הוה ידעי' זה והדין נותן דהרי האי תינוק מושלך בעיר שרוב עכו"ם כשיגדל אוכל נבלות ויחלל שבת דהרי דינו כגוי ואיך נחלל עליו שבת מקרא דושמרו שישמור שבתות הרבה הרי זה לא ישמור שבתות הרבה וע"כ מוחי בהם נמצא תרוייהו צריכי ולא שייך לומר דידי עדיף כיון דכולהי צריכי. עוד יש לעיי' דבעי למילף פ"נ ממילה ומילה דחוי' ולא הותרה ואיך נילף פ"נ שיהי' הותרה להר"מ מר"ב הנ"ל וכן יש לעיין פרא"דמ דמשוה הש"ס דחיית מילה ועבודה וצרעת משמע דדחייתן שוה ולש"ס ס"פ טרף בקלפי שבת הותרה ומילה וצרעת בודאי דחיי' וכל אלו צ"ע מ"מ אין לדמות הענינים וצ"ע על הרשב"א הנ"ל דיליף פ"נ ושבת מטומאה ועבודה ויש להתבונן דאע"ג דהותרה קיל מדחוי' כמבואר ביומא ו' ע"ב מ"מ לענין א' קיל דחוי' מהותרה ממאי דקיי"ל כרבא לגבי אביי בזבחים ל"ב סוף ע"ב איפכא מסתברא וכו' ולפ"ז כל מה שמצינו הואיל וניתנה שבת לדחיי' להא אידחי נמי להא הכל או לאביי דס"ל בהותרה נמי אמרי' הואיל והותרה הותרה או למאי דקיי"ל כרבא צ"ל שבת דחוי' במקדש ולמאי דקיי"ל י"ט הותרה אוכל נפש למאי דקיי"ל כרבא דלא אמרי' מתוך שהותרה צ"ל מש"ה בעינן צורך קצת ולאביי אפשר דס"ל אמרי' מתוך בלי צורך קצת ואמנם מכשירי אוכל נפש דמחלקי' בין אפשר לעשותו ובין א"א ע"כ דחוי' היא דמ"ע של שמחת י"ט דוחה ומש"ה היכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי ובזה יש להבין קצת דברי ר"ח שבתוס' פסחים פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה וכו' י"ל דקאי אמכשירים דאלת"ה מה שייך קושי' התוס' וכי עשה דשמחה דוחה ל"ת הלא הותרה וי"ט הוא כחול לענין אוכל נפש למ"ש מהר"מ מר"ב ובהא לא נחלק עליו אדם והארכתי שם בחי' ביצה בר"ן שם. וכתבתי על גליון מכילתא שלי פ' בא דפליגי ר' ישמעאל על ר' יהונתן בקרא ליתן לו בקר שני לשריפתו דהקשה הא למה לי קרא פשיטא שלא ידחה י"ט דכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא קרא כשחל י"ו בשבת שלא ידחה שבת ויתן לו בקר שלישי ובזית רענן נדחק מאוד ולי אני עני נלענ"ד דשבת קיל מי"ט דס"ל להאי תנא עבודה דחוי' במקדש וא"כ הוה סד"א בשבת בשעה שמבערי' ומקטירי' אימורים בפנים נשרף גם נותר בחוץ בשעה שניתן לדחות לכן איצטריך קרא משא"כ יו"ט ר' ישמעאל לטעמי' דס"ל נ"ונ קרבים בי"ט מטעם שלא יהי' שולחנך מלא וכו' א"כ הותר לגבו' כמו שהותר בהדיוט ובהותרה לא אמרי' מתוך שהותרה הותרה כנ"ל לרבא לכן לא צריך קרא שלא נשרוף נותר בי"ט ולשבת צריך קרא והומ"ל כשחל ט"ו בשבת אלא משום דפסח מצרים כך הי' לחד מ"ד ביום ה' הי' ע"פ ואע"ג דלא בד"ו פסח קאמר כשחל ט"ז בשבת ויעיי' תוס' זבחים נ"ח ע"ב ואעתיק מה שכתבתי אצלי בגליון מג"א סי' פ"ז סק"ג קצת מתנגד לזה ]הוא מבואר לעיל סי' ס"ה בד"ה ואשר[:

684

685ועיי' מה שכתב רא"ש שלהי מס' יומא ע"ש הראב"ד רלהכי אין נותנים לי' נבלה משום דאיכא קטן א' בסוף העולם יע"ש ואין שחר לדבריו אלו ופירושו נ"ל דאיכא קטן א' בעולם שנימול היום ונדחה שבת באיסור חבורה ונדחה נמי בשחיטה לחולה שהיא חבורה ושוב כיון ששחטנו לצורך החולה הלז נאמר הואיל ואידחי שבת לצורכו נדחה נמי בבישול ומשו"ה אע"ג שמצינו נבלה שחוטה נשחט ונבשל בשבת וצ"ע. מ"ש פר"מ מחביבה מצוה בשעתה לא הבנתי אטו משום חביבה מצוה בשעתה מחללי' שבת התם שלהי פ' ר' ישמעאל אמרינן בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה דנהי דהנהו אימורים ופדרים דחו שבת ואלו חל יה"כ במ"ש הי' צריך להקטירן בשבת דהם בעצמותם דוחה שבת מ"מ אי לאו חביב' מצוה בשעתה כשחל מ"ש בחול היה צריך להקטירם במ"ש ואפ"ה מעשים בכל יום בכהנים בב"המק שממהרים להקריבם בשבת עצמו וע"כ משום דזה לא מקרי אפשר לקיים שניה' דכיון דחביבה טפי בשעתה ה"ל כאלו א"א לקיים במ"ש ושוב דחי הש"ס דלמא משום דהתם קיל טפי שכבר דחתה שחיטה את השבת משרה מקלינן משום צירוף חביבה מצוה שלא להשהות עד הערב אבל זולת זה לא זה כוונת ש"ס למעיי' שם אבל מעלתו נחית בי' טפי ולא נהירא ]ועיין לעיל סי' ע"ט[ הכ"ד א"נ לעבדי ה' פ"ב יום ב' כ"ז למב"י קפ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

685

686תיתי שלמא רבא מן שמיא ואורך ימים ושנות חיים ושלום לנופך ספיר ויהלום לתפארת ישראל וקדושו נזר אלקי' על ראשו בנן של קדושים מופלא שבאנשים אילי תרשישים חכם חרשים גאון ישראל מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' הירץ שייאר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מענץ והמדינה יע"א ה' עליו יחי' יחלימהו ויחייהו אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו אמן:

686

687יקרת קדשו הגיעני ועל דברת הראב"ן סי' מ"ה שעוררתי עליו שזה לשונו והא דא"ר יוחנן אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה וכו' הכי קאמר אין לנו דשרי ר"ש אלא בנר שהוא קטן דדעתי' עלוי' מע"ש לכשיכבה יטלטלנה אבל מנורה שהיא גדולה ויש בה שמן הרבה לא שרי ר"ש וכו' ככוס וקערה ועששיות וכו' עכ"ל ותמהתי עליו שהוא נגד ש"ס שבת מ"ו ע"א משמע דפליגי אי גזרי' קטנה דאית בי' חידקי וכו':

687

688ומתוך דברי קדשו חזיתי לדעתי' דכוונת הראב"ן דאיסור מנורה גדולה הניטלת בשתי ידים לריש לקיש נמי לא הוה איסורי' אלא משום שהדליקו בו באותו שבת והיא גדולה ככוס וקערה ור' יוחנן גזר מנורה קטנה אטו גדולה דלא פלוג רבנן ולפי' זה צריכי' לומר שהראב"ן לא גרס כל השקלא וטרי' לא מכילת חתנים ולא ממנורה של חוליות וצריכים לומר לעיל מ"ד ע"א דמחלק ש"ס בין קערה דומי' דנר לקערה דומי' דכוס דבקערה לא גזרי' הא אטו הא משא"כ מנורה איכא למגזר בה טפי כן צ"ל לפי דעתי' דמר ניהו רבה:

688

689וכשאני לעצמי הייתי חושב דודאי לשון נטלית בשתי ידים ויד א' אינו מורה על גודל וקוטן מידת שיעור הכלי אם מחזיק שמן הרבה או מעט כי כל סתם מנורה מחזיק הרבה דהיינו פמוטות שכ' תוס' לעיל מ"ד ע"א ד"ה לדברי המתיר וכו' שהמה גדולו' ככוס ולקמן קכ"א סוף ע"ב פירש"י פמוטות מנורות ואך ר"ל בוודאי טעמי' מפני כובדן או משום דמייחד להו מקום או משום דאית בהו חידקי וכל השקלא וטרי' צריכים לר"ל וה"ה לר' יוחנן בגדולה שלא הדליקו בה באותו שבת אך בקטנה דר' יוחנן דלפי הש"ס מפרש טעמי' משום גזירה אטו גדולה דחידקי וחידש לן ראב"ן דליתי' אלא מיירי בהדליק באותו שבת ומשום דנהי דקטנה במשקל וניטלת ביד א' מ"מ מחזקת שמן הרבה כשיעור כוס והכי קאמר יש לפעמים מנורה קטנה שאסור לטלטלה כגון שהדליקו באותו שבת ולפ"ז ל"ק אהראב"ן אלא מאי דאמרי' מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן:

689

690וכיון שזכינו לדין וע"כ ר"ל ור"י פליגי בפלוגתת עולא ומר זוטרא מ"ד ע"א דר"ל כעולא דס"ל אבל כוס וקערה אתאן לר' יהודה אבל לר"ש אפי' בכלי גדול דאינו יושב ומצפה נמי לית לי' מוקצה וכמדומה לי שזהו דעת מ"ד חלוק הי' ר"ש אפי' בבעלי חיים שמתו אע"ג דאינו יושב ומצפה ואפשר שזה ג"כ דעת אביי בשבת מ"ו ע"ב דרמי לי' לרבה ולא אסיק אדעתי' סברת מי יימר והיינו משום דס"ל אפי' אינו יושב ומצפה נמי לית לי' מוקצה לר"ש ומשרה ס"ל לר"ש בן לקיש מנורה קטנה דלא מייחד לה מקום ולית בה חוליות נמי מותרת לטלטל אפי' מחזקת שמן הרבה והדליקו בה באותו שבת אך ר' יוחנן ס"ל כהלכתא כמר זוטרא דאבל כוס וקערה לר"ש קאי משום דנפישי ומודה הי' ר"ש בבעלי חיים שמתו ומשו"ה אוסר מנורה קטנה כיון שמחזקת הרבה כצ"ל להראב"ן ומעתה נוכל לומר גם הראב"ן הי' גורס כמ"ש לפנינו מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן אך שמעתין קאי לאביי דס"ל כעולא ועוד מדא"ל ר' יוסף מנרתא קאמרת מנרתא שאני וכו' ומייתי עובדא דצידן ולא מייתי ברייתא דכוס וקערה אלא ש"מ ר' יוסף ואביי תרווי' כעולא ס"ל א"כ ע"כ טעמי' דר' יוחנן לדדהו משום גזירה קטנה אטו גדולה ודחידקי אבל למאי דקיי"ל כמר זוטרא א"כ יש לפרש טעמי' דר' יוחנן כדראב"ן אבל כ"ע לא גזר קטנה אטו גדולה בלא הדליקו בו באותו שבת והרויח הראב"ן בזה סתמא דש"ס לקמן קכ"ב ע"א ובתוס' ד"ה אמר לי' וכו' דתיתי אליבא דהלכתא כר' יוחנן ובזה י"ל פסק הרמב"ם בנקל ולפ"ז אפי' לראב"ן ס"ל לר"י שאין בנין בכלים וכדמשמע בביצה ח' ע"א דמחליף השיטה:

690

691ובמ"ש הדרת גאונו דמצינו כמה פעמים שהי' לראשונים גי' אחרת בש"ס ולא נתעוררו בהם האחרונים ושדר לן לדוגמא דברי חי' רשב"א ס"פ השולח גבי קנין פירות דהקשה מ"ט לא עביד ש"ס צריכותא אההיא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בפ"ינ קל"ו ע"ב גבי מכר הבן בחיי האב ותי' שאני בכורים דכתיב ולביתך ע"כ ובש"ס שלפנינו בב"ב שם עביד ש"ס צריכותא מטעם אחר דבריה שאני או נפשי' שאני וע"כ לא היתה אותה גירסא לפני הרשב"א ואני בעניי אמרתי שם בפי"נ דלמאי דפליגי במוכר שדהו בשעת היובל ואמרינן ס"פ השולח דנחית אדעתי' דגופא א"כ זה בודאי עדיף מסברת ריש לקיש נפשי' אפילו לגבי ברי' נפשי' עדיפא דהא מ"מ לא שייר לעצמו אלא הפירות וכיון שאמר ר"ל דהתם מבי' ואינו קורא אע"ג דנחית אדעתא דגופא מכ"ש הכא דלא יהי' קנין הפירות כקנין הגוף דמי וכן ק' בהיפוך אדר' יוחנן ואם נאמר צריכותא אי פליגי בבכורים לחוד ה"א שאני התם דכתיב ולביתך והתם אר"י א"כ בקיצור ה"ל לש"ס למימר האי צריכותא ואולי לזה נתכוון חי' רשב"א ס"פ השולח שם שדבריו תמוהים לכאורה אלו דברי שם פי"נ:

691

692עוד שדר לן לדוגמא לשון תוס' יבמות ל"ח סוף ע"א במ"ש והא דלא משני הכי' בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש ובאמת בש"ס שלפנינו לא מוקי סתם מתני' כב"ש אלא מוקי לה בנשבעת ומתה אך ברייתא דוחק התם לאוקמי כב"ש וברייתא לא מיירי לא מכתובה ולא מנכסי צ"ב אלו דברי קדשו לשון התוס' קצר ומגומגם אבל כוונתם כיון דעכ"פ חזינן התם דשטר העומד לגבות למ"ד כגבוי דמי לית בי' משום אין אדם מוריש שבועה לבניו דהרי בהכי מיתרצו לי' ברייתא א"כ משנתינו נמי אמאי דחיק לאוקמי בנשבעת ומתה לוקמה כמ"ש תוס' לפי שהנכסים בחזקת הבעל דכ"ע מודים דהוה כגבוי' ותירצו דהתם בכתובה מיירי ולא בנכסי צ"ב זהו כוונתם אעפ"י שהוא דחוק בלשונם כן ממש ימצאו בלשון תוס' ביצה ה' ע"א ונתקלקלו הלוים בשיר יע"ש שכתב כן מהרש"א ושארי מפורשים:

692

693בדק לן מר הדרת גאונו במ"ש ב"ח בח"מ סי' קנ"א בישוב שיטת הרמ"ה שדבריו תמוהים דמה ענין אמימר ור"א להא דנחת רוח עשיתי לבעלי והש"ך סק"א שם מייתי להב"ח ולא נתעורר עליו כלל והנה שם ב"ב נו"ן ע"א פירשב"ם ד"ה ואי בעית אימא אמימר וכו' וכ"ש היכי דמכרה היא לבעלה וכו' יע"ש וצ"ע מאי כ"ש הוא זה בלאה"נ צ"ע נהי דלעלמא לא מצי למוכרו מגז"ה כספו ומ"מ מה"ת לא תוכל לסלק עצמה מהגוף ולהחזיק ידי הבעל בנכסים שיהי' שלו ממש ויעיי' בזה בבית שמואל סימן כ"ח סקי"ו ובתוס' ב"מ וי"ו ע"א ד"ה הקדישה וכו' ועכ"פ כ"ש לא הוה ואיך כ' רשב"ם כ"ש היכי דמכרה היא לבעלה עכנלע"ד דהשתא ס"ל להש"ס הא דמשמע במתני' ראי' יש בנכסי מלוג היינו טעמיה משום דלא שייך עיניך נתת במיתה וגירושין דהרי בחייו תוכל למכור הגוף ולכל הפחות אם יתרצה הבעל ימכרו שניהם לעלמא ותטיל היא חלקה בחייו ומשו"ה אינה רוצית ליתן להבעל ולא שייך עיניך נתת במיתה וגירושין וליכא נ"ר עשיתי לבעלי ואמנם אמימר ס"ל כר"א שניהם אינם יכולים למכור לעלמא מטעם כספו וממילא אין לה שום יפוי כח בהקרקע אלא אחר מיתה וגירושין וכשלא תרצה ליתן לבעלה יאמר עיניך נתת במיתה וגירושין ושייך נ"ר עשיתי לבעלי והוה שפיר כ"ש לבעלה דאיכא משום נ"ר וצדקו דברי הב"ח בכוונת רמ"ה דלמאי דקיי"ל כאמימר הוה נ"מ כצ"ב כנלע"ד אם לפני כבוד תורתו יכון:

693

694ויש לנו כיוצא בזה גירסא חדשה בתוס' שלא הרגישו האחרונים בזבחים ס"ט ע"ב ד"ה אי טרפה חי' וכו' ור"מ נמי אשכחן וכו' סי' לטרפה שלשים יום ואמר לעיל מליקתה מטהרת' יע"ש והנה האי דמליקתה מטהרתה אין ספק שהוא ר"מ אמנם פא"ט נ"ז ע"ב הגי' בכל הספרים רבי אומר סי' לטרפה שלשים יום וראיתי חי' רשב"א בנדה כ"ג ע"ב ד"ה אמר רבא ושטו נקוב וכו' והא דאמרינן לקמן קא מיפלגי בטרפה חי' וכו' ובפירוש כל שינטל מן החי וימות פליגי וכו' וע"ש משמע מדרשב"א דס"ל לרבי ינאי אליבא דרבי טרפה חי' וצ"ע הא רבי ס"ל סי' לטרפה שלשים יום אע"כ גם רשב"א גרס רבי מאיר בחולין כהתוס' דזבחים הנ"ל:

694

695אך מ"מ צל"ע דע"כ בעלמא ס"ל לרבי סי' לטרפה שלשים אפי' יהיה ההגי' פא"ט ר"מ דאלת"ה תיקשי לי עובדא דס"פ הקומץ ל"ז פ"א דא"ל זיל גלי או קביל עלך שמתא עד דאתא ההוא וכו' והנה לכאורה רבי הוה ס"ל כל יתר כנטל לגמרי שניהם ואין לו ראש כלל ופלימו וההוא סבא ס"ל דמקומו נקוב אבל אינו טרפה כמבואר פלוגתא בב"י וש"ך י"ד סימן מ"א והשתא קשיא מה הועיל ההוא סבא בעדותו שנולד לו בן והגיע למצות פדיון שהוא שלשים יום ומאי ראי' שאינו טרפה ויגיע להניח תפילין כשאלת פלימו ובמה נמלט מגלותו אע"כ דס"ל לרבי טרפה אינה חי' שלשים יום וכיון שחי שלשים יום והגיע לפדיון יחיה ג"כ להנחת תפילין וא"כ תמוה לכאורה פי' רמב"ן שברשב"א נדה הנ"ל ואולי י"ל דאע"ג דבכל הטריפיות אדם ובהמה שוים מ"מ לענין טרפות ארכובה אדם חי יותר דאינו נשען על ירכו כ"כ כבהמה ושוכב על מטתו ובני אדם נושאין אותו וסברא זו כ' ר"ן פא"ט גבי שמוטת ירך בבהמה וז"ל בעוף כשרה וטעמא דמילתא משום דבהמה עיקר סמיכתה על רגלי' כשנשמטה ירכה טרפה אבל לעוף שיש לו כנפים איכא למימר דכשרה עכ"ל וה"נ י"ל באדם ואפשר יש בזה די ביאור נמי ליישוב פסק רמב"ם דמייתי יש"ש פ"ק דחולין סי' מ"ד יע"ש ואין להאריך עכ"פ אית כאן גירסא שלא נתעוררו בה האחרונים ז"ל:

695

696ולולי דמסתפינא הייתי אומר ברשב"ם דמייתי מרדכי פ"ק דביצה השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב פירשב"ם שנגמרה לגמרי עם קליפת' החצונה אבל אם לא נתקשה כדרך שנמכר בשוק דין בשר עלי' והרבה דיות נשתפכו והש"ך בסי' פ"ז סק"י ובספרו הארוך יעו"ש מה שנדחקו בדעת רשב"ם ולפע"ד דהתוס' פ"ק דביצה ז' ע"א קשיא עליהם גירסת גמורות ומחקו אותה גירסא ]ורש"י ס"ל מדלא קאמר שכמוה נמכרת בשוק כבמשנת עדיות לא הוה גמורה אלא צורת החלמון[ מ"מ קשיא עליהם לשון גמורות עם מעורות בגידין דה"ל תרתי דסתרי ורשב"ם נראה דגריס גמררות אבל לא גרס בגי"דין אלא מעורות סתם והיינו שכמוהו נמכרת בשוק רק שמעורה בתרנגולת שלא הגיעה זמנה לצאת וכן הוא לשון רש"י מנחות ע' ע"א ד"ה מ"ש וכו' כגון ביצים המעורות בתרנגולת וכו' יע"ש אלא התם מיירי מקצתה בחוץ והכא כלה בפנים ועומדת לצאת והוה בכלל אשכל דברייתא וביצאה פלגא היינו שלל ע"ד שפירשב"א בת"הא שלל שנשלל ונפרד ממקומו ופסק רשב"ם כת"ק:

696

697ועיי' במרדכי דגטין סי' שצ"ד הי' לו גירסא מהופכת לר' יוחנן משיכה ולר"ל מעות קונו' וכן משמע ברש"י מס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה אבל לא יין ביין וכו' אליבא דר' יוחנן וכו' עכ"ל וצ"ע גי' זו כן הוא בירושלמי פ"ח דמס' שביעי' סוף הלכה א' ועיי' קרבן עדה ספ"ק דביצה ד"ה תחומין וכו' ע"ש:

697

698ועיי' עוד ביצה י"ח ע"ב ושבת קי"א ע"א בכל הספרים שלפנינו הגיר' מדלפני טיבול שרי וכו' ולמלחמות ה' ריש ביצה גרסי' בהיפוך מדלאחר טיבול אסור וכו' דגזרי' קילתא אטו חמירתא ע"ש ברמב"ן והוא פלא ולא נזכר ולפ"ז בז"הז דליכא טבילה בזמנה אסור בשבת אטו יה"כ והרב"י בי"ד סי' קצ"ד לא עמד על דעת ר"ת בזה ע"ש:

698

699תו בדק לן הדרת גאונו בדברי כ"מ פ"ט ממלכי' סוף הלכה יו"ד דלדבריו ה"ל להרמב"ם להכריע דב"נ נהרג על אמ"הח דעוף כר' מני בר פטיש דהרי שקלא וטרי' דמתיב רב עמרם בחולין ק"ב ע"א בדרב מני שייכי ולא בדרב שיזבי אלו דברי קדשו ואנכי לא ידעתי דלע"ד ר' שיזבי מפרש מתני' בין בישראל בין בב"נ דתרוויי' אין ב"ד סופגין היינו מענשין ולתרוויי' אין שחיטה מטהרתו אלא דמתני' לב"נ אצטריך לישראל לא איצטריך דפשיטא אין שחיטה מטהרתו אבל אין שום סברא לומר דאי היה ישראל סופג מי דלתני מתני' אין סופג משום ב"נ לבד ושביק תנא ישראל ושנה משנתו לגוים אך ע"כ אין כאן ספיגת מ' כלל לא לישראל ולא לב"נ ושפיר פריך רב עמרם גם לרב שיזבי אדרבא איפכא קשי' ליה לרמב"ם מה יראה לי דקאמר היה לו להחליט כרב שיזבי משום דלרב מני רישא בישראל וסיפא בב"נ ומוקי למתני' בתרי טעמי ויעיי' סנהדרין ס"ב סוף ע"ב וקידושין ס"ג ע"ב:

699

700ומה שתמה על הכ"מ ולח"מ שנדחקו ברמב"ם דמחייב ב"נ על בשר מן החי והוקשה להם הא בשר מן החי מבשר בשדה טרפה נפקא ואין טרפות בב"נ והוקשה להגאון נ"י הא ש"ס ערוך בחולין קכ"ט ע"א אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש מכל האוכל וכו' מבואר דר' יוחנן גופיה דמפיק בשר מ"הח מבשר בשדה טרפה איהו מודה בב"נ דחייב ובודאי תימה הוא אלא די"ל התם לר"ש קאמר דס"ל כל שהוא למלקות ואיהו ע"כ לא דריש בשר מ"הח מבשר בשדה טרפה דתרי קראי למה לי לאמ"הח ולבשר ופרש"י בחולין ק"ב סוף ע"א דלהכי פלגינהי קרא לאמ"הח ובשר מ"הח דמחייב אאבר אעפ"י שאין שיעור וכו' ולר"ש דכ"ש למלקות ליתא להא מילתא וע"כ לא דריש ובשר בשדה טרפה כלל ואליבי' אר"י כל האוכל אשר יאכל אבל לר' יוחנן גופי' אין ראיה שיתחייב ב"נ על בשר מ"הח:

700

701ובחי' אמרתי בדברים אלו ליישב פסק רמב"ם דג"ה מותר בהנאה אע"ג דאין בגידין בנ"ט והוא נגד משמעות ש"ס ר"פ כל שעה ואמרתי הא הקשו האחרוני' דנהי דאין בגבנ"ט ולא הותר בכלל כשהותרה נבלה מ"מ בכלל טרפה הותרה דהתם כתיב לכלב תשליכון וראוי' היא לכלב ותירצו בטרפ' כתיב בשר להדי' ואין גיד בכלל בשר ואמינא אנא דיש לפקפק דבשר דקרא לא אטרפה קאי אלא לאו בפ"ע אבשר מן החי וכאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ועמ"ש תוס' בחולין ק"ב ע"ב ד"ה אכל אבר וכו' וא"כ תיהדר קו' לדוכתא כשהותרה טרפה גידה הותרה דחזי' לכלב וצ"ל הא ש"ס דפסחים קאמר לר"ש ה"נ דאסור ולר"ש לשיטתו דס"ל כ"ש למלקות לא קאי בשר בשדה אבשר מן החי כמ"ש לעיל אלא בשר מוסב ונמשך אטרפה דסיפי' ואין גיד בכלל בשר ושפיר קאמר דאסו' בהנאה ולמאי דקיי"ל דבשר בשדה קאי אבשר מ"הח ואינו נמשך אטרפה דבתרי' שפיר י"ל כשהותרה טרפה וכו' ומיושב פסק הרמב"ם:

701

702שוב בדיק לן מר בדברי הרב"י בטא"ח רס"י קנ"ח דתמה איך יאכל אדם מפת הבא בכסני' פעם א' יתחייב בנט"י וחוזר ואינו קובע סעודה ויהי' פטור מנטילה והוקשה להדרת גאונו אמאי לא הא מצינו בחולין ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו אולי י"ל מדאמר זה לפי מחשבתו ולא נקיט מילתי' אפי' באדם א' חישב היום כך על הבהמה ולמחר כך נשתנה דינו בכל יום ויום לפי מחשבתו ועיי' בעירובין ל"ו ע"א ככר זו היום חול ולמחר קודש ויעיי' לשון ר"ן נדרים כ"ט ע"א ד"ה א"ל אביי וכו' וע"ש פירש"י ד"ה והתנן מי שאמר וכו' ומדלא אמר רבא הכי ש"מ דוקא ב' בני אדם אבל אדם א' מכיון שחישב כך לא ישתנה מחשבתו בלי מעשה וצ"ע ר"פ המצניע גבי צמקה ותפחה יע"ש מ"מ הכא בלא"ה א"ש דהא אמר רבא את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה את"ל קאמר אבל באמת לא מצאנו כן והרמב"ם לא פסיק להאי וזה לי כעשרים שנה הקשה לי רב מופלא א' לרש"י דס"ל לכ"ע או לאיברי' או לבשר עומדת א"כ מאי צריך קרא ר"פ כל שעה להתיר אמ"הח בהנאה תיפוק ליה א"כ יהיו כל בעלי חיים אסורי' בעבודה וקרא כתיב למען ינוח שורך ולא תחרוש וכהנה רבות והשבתי לו אי לאו הני קראי דאמ"הח מותר בהנאה ה"א דלעולם אסור בהנאה וה"א מחשבת אוכלי' שמה מחשבה וקרא דלא תחרוש ולמען ינוח בחישב לאוכלה מתה דאז מותרת בהנאה:

702

703ויעיי' מג"א שם סי' קנ"ח סק"ד רוצה לשבש הש"ע והרוקח ולע"ד ליישב על נכון ואומר בקיצור דכשם דהרמב"ם המציא שאין מחייב בנט"י אלא פת דמברכין עליו המוציא ה"נ ס"ל לרוקח דאין נוטלין אלא באוכל כשיעור שמברכין עליו ברכת המזון והאוכל פחות מזה נהי דמקבל טומאה ובתרומה כי האי גוני בעי נטילה מ"מ בחולין לא גזרו והוה בכלל שינויי דש"ס הא בנהמא הא בפירי כי היכי דלרמב"ם פת הבאה בכסנין הוה בכלל פירי ה"נ פחות משיעור ב"המז ובסוכה ר"א בר צדוק דס"ל אין מברכין ברכה אחרונה על פחות מכביצה לא היה מצריך נטילה לפחות מכביצה אלא שהתוס' באו עליו מטעם שהוא כהן אבל מטעם תקנת נט"י בחולין לא הקשו והוא מטעם הנ"ל והשתא לדידן דמברכי' ב"המז על כזית וא"כ עכ"פ האוכל פחות מכזית בודאי לא בעי נטילה כלל והאוכל מכזית עד ביצה נהי דודאי ב"המז בעי ומיהו חיוב נטילה תליא בפלוגתת רש"י ותוס' אי מקבל טומאה ע"כ יטול בלא ברכה וצדקו שני הסעיפי' בש"ע:

703

704ומ"ש הרוקח דהא מצה פחות מכזית י"ל כך ע"פ מ"ש תשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' כ"ז דב"המז בעי אכילה במעיו דוקא וא"כ בעי כזית גדול לבר מה שבין החניכים משא"כ אכילת מצה סגי בכזית עם מה שבין החניכיים כר' יוחנן ספג"ה נמצא על כזית לא בעי ב"המז ולא נט"י ואין טעות בהרוקח:

704

705שנית להנ"ל

705

706ראיתי הדרת גאונו נתעורר על הרוקח גם אני בחלומי צל"ע להגיה בסי' שנ"ח מ"ש שם מ"ח ביצים וכ"ד ביצים ובסי' רע"ד שכ' מ"ד ביצים י"ל חומרא לא דק אהוספת ד' חומשים כמ"ש ב"י בבד"ה י"ד סימן שכ"ד בשם ראב"ד מ"מ כל דברי הסי' הזה אין לו שחר בלא"ה בלי הגהה ויעיי' בטא"ח סי' תנ"ו. אמרתי לבאר כוונתי ברשב"א נדה הנה לפי רש"י ותוס' דכל שאין כמוה חי' בזה תלי' טומאת לידה וא"כ האמוראים פליגי אליבא דהלכתא לא אליבא דרבי כי כך קיבל רבי הל"מ כל שאין הולד יכול לחיות אין אמו טמאה לידה אך לרמב"ן שברשב"א לא תלי' חיות בטומאת לידה כלל רק גוף אטום בשיעור ידוע אינו ראוי' לבריית נשמה ואין אמו טמאה ואותו שיעור עד היכן יהיה אטום ולא יהיה ראוי' לברי' נשמה יהיב רבי סימנא בעלמא נקיט וא"כ פליגי אמוראי בכוונת רבי אי ס"ל טרפה א"ח היה כוונת סימנו על שיעור טרפה ואי ס"ל חי' היה כוונתו על סי' נבלה וא"כ ע"כ רבי בעצמו ס"ל טרפה חיה וזה א"א לפי גרסתינו ויעיי' משנה למלך פ"ד מנדה הלכה ה' כאילו נעלם ממנו ברייתא מפורשת בבכורות מ"ו ע"ב גיורת שיצא' פדחת וכו' וצ"ע. מ"ש מ"ט איתחייב פלימו שמתא אע"כ מפני ששאל דבר שאינו בנמצא ק' לי וכי רבי קניגי או בליסטרי היה ומציאות רחוק מזה שאל ר' ירמי' בנדה י"ג ע"א להביא ר"ז לידי גחוך ולא איתחייב שמתא ורבי נמי היה צריך לאותו דבר כמבואר בנדרים נ' ע"ב יומא דמחייך ביה רבי וכו' אך אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא על שפקפק בשיעורא דרבנן כמ"ש תוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ועל דא וכו' ]ועיי' לשון רשב"ם ב"ב קס"ה ע"ב סוף העמוד ד"ה על דא עיילוהו[ וה"נ פלימו פקפק בשיעורא דיהיב ליה רבי סי' לטרפה שלשים יום אע"ג דאיכ' תנאי בעלמא דס"ל י"ב חדש מ"מ תלמיד לפני רבו לא יאות לכבוש המלכה עמו בבית ועיי' מג"א סי' ס"ג ס"ק ב' והוא מדברי רבי עצמו שרצה לנדות לרבי יהודה בן נקוסא ספ"ז דב"ק. וחזיתי לדעתי' דהדרת גאונו דלמ"ד טרפה חי' נמי יש גבול וזמן ג' או ד' שנים אתמהה אפי' נפל יכול לחיות עשרים שנים ביבמות פ' ע"א ובתוס' ד"ה והא תני' וכו' אבל האמת הוא דזמן חיות דטרפה לא הוגבל בקרא אי ל' יום או י"ב חדש או עשרים שנה אך כללא היא אי לא ניתן שום זמן לחיותו מסיני זה נקרא טרפה חיה אע"ג שמתנונה והולך ואי ניתן זמן קבוע לחיותו אפילו היה הזמן ארוך מאוד מ"מ כיון שזמנו קצוב מיקרי טרפה אינה חי' והשתא פליגי תנאי למ"ד טרפה אינה חיה כמה זמן נקצב לה למר שלשים יום ולמר י"ב חדש אבל למ"ד טרפה חי' אין לה קצבה אשר יאמר כי הוא זה וידעתי כי לפי פירושי דפלימו בעובדא דב' ראשין מטעם טרפה אינ' חי' אתי' עלה תיקשי לתשו' רשב"א דמייתי יש"ש פא"ט סי' פ' דלא נאמר האי כללא על היתרת ע"ש ]ובסוף אותו סי' ביש"ש נדפס בטעות שסופו לנק"ב הקרום וצ"ל שספ"ק ניקב הקרום ועיין בח"ס חיו"ד סי' נ"ב וסי' רצ"ד[. ומחיי' החיים יחייהו ויבריאהו לתורתו ולעבודתו ולהרבצות תורה כנפשו הקדושה ונפש א"נ פ"ב יום ד' ט"ו טבת תקפ"ב לפ"ק משה"ק סופר:

706

707שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם גן הדסים גל אגוזים כש"ת מה' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אונגוואר יע"א:

707

708תמול הגיעני נעימת ימינו ועוררני בלוחות שניות לחות דעתי בענין תיקון מבואות עירו יען כי אמת המים עוברת וחולקת העיר אם יש לתקן ע"י צו"הפ קנה א' מעבר המים מזה וקנה א' מזה וקנה על גביהם ואז תידון העיר כחצר שאמת המים עוברת בתוכה עיי' סי' שנ"ו או נימא פיתחא ע"ג מיא לא עבדי אינשי כדאמרי פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי:

708

709בזה נראה דיפה כיון מעלתו דאין לנו אלא מה שמצינו להדי' ועוד הא מחלקים במים בין פרצתו יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח וש"מ עבדי אינשי פתח ע"ג המים והנה במרחצאות שבכרכי' נבנה פתח ע"ג מים ויורדים במדרגות הסולם העשוי' לכך ופותחים פתח ונכנסים למים גם בנהרות שוטפים נבנו בתי מרחצאות והמים שוטפים מלמטה ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחי' הבנוי' ע"ג מים וראיתי להגאון בעל תוס' שבת סי' שנ"ו סק"ו אהא דכ' בש"ע אם לא חיבר אותם באמצע כדי שיהיו המים נכנסי' ויוצאי' דרך שם אם אין ביניהם ג"ט שרי דאמרי' לבוד כ' ז"ל ולא אמרי' דאף ביותר מג"ט מקרי פתח דבתוך המים לא שייך פתח כלל עכ"ל משמע מדיוק לשונו הא למעלה מן המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים בספינות וכדומה:

709

710עוד נפשו היפה בשאלתו יען איכא כמה דוכתי בהאי נהרא שאין מתלקט עשרה מתוך ד' אמות וכ' מג"א סי' שנ"ו סק"ב דבכי האי לא הוה מחיצה בינה ובין החצר והובא שם בשם הראב"ד דאם לא עשו מחיצה בכניסה ויציאה לא הותר טלטול בחצר אלא מטעם שהיא עצמה נעשית מחיצה לחצר והכא שאין בשיפועה כנ"ל אין נעשית מחיצה לחצר אך כיון שאין בהנהר כשיעור מתבטלת אגב חצר והרי היא רה"י והיינו אם אינה עמוקה יו"ד ומסתפק מעלתו אי הני יו"ד מגומא משחינן לה או ממיא שהמים עמוקים יו"ד:

710

711ואפרש ציור שאלתו כי גומת המים כיון שבשיפועה ניחא תשמישתה שהרי אין מתלקט יו"ד מתוך ד' ושני המדרונים משני הצדדי' משפעי' והולכי' כך עד שפוגשים זה בזה למטה בתחתיות הגומא ואלו לא היתה מלאה מים הי' נחשב כשטח קרקע ממש כפירש"י עירובין נ"ח ע"א והשתא חשבו המים שעליה כאלו עמדו כמו נד על שטח קרקע שטוחה וכיון שהמים עמוקים יו"ד ורחבי' ר' ה"ל כעמוד גבוה יו"ד ורוחב ד' וכן משמע קצת לשון ט"ז סי' שנ"ו ססק"ד שכ' גובה יו"ד ולא עמוק יו"ד והיינו כנ"ל דהמים נחשבים בפ"ע ואפשר דלא בטלי לגבי רשות והוה כרמלית וממילא אסור לטלטל בחצר שהרי נפרץ לכרמלית או דילמא כיון שאין בגומא עומק יו"ד לא איכפת לן בעומק המים זו היא כוונת שאלת חכמתו:

711

712הנה דבר זה וכיוצא בו לא שמעתי אך מסברא נ"ל דהכל תלוי במחיצו' קבועות היינו הגומא קרקע וכיון שאין בעומקה יו"ד ה"ז בטל לגבי החצר דאלת"ה אלא בעומק המים תלי' מילתא א"כ אפי' אין בעומק יו"ד ה"ל למיחש כל שעה דלמא יעלו המים ויתגברו ע"י גשמים והפשרת שלגי' ומעשים בכל שעה ושעה ובמחיצת ים גזרינן שמא יעלה ים שרטון וכ' מג"א סי' שס"ג בסוף סק"ל דמשמע ברש"י וטור דבנהרות לא חיישי' משום דלא שכיחא שרטון ולא לשתמיט דבכי האי גוני חיישי' עכ"פ שיעלו המים למעלה מעשרה אע"כ לא אזלי' בתר מיא:

712

713וכיון דאית לן מסברא נ"ל כן מגמרא דבעירובין פ"ז מייתי ר' יהודה ראיה מאמה של אבל ואמרו חכמים שלא היה בה כשיעור והלא יפלא וכי לא שיער ר' יהוד' וחזי מאן גברא רבא קמסהיד דכי האי גונא אמרו בחולין ז' ע"א וע"ש פירש"י ד"ה חזי וכו' ע"ש אע"כ בודאי הי' עמוק עשרה ורחב ד' והיינו המים היו עמוקים ולא ידע ר' יהוד' שהגומא הי' משפע ולא הי' מתלקט יו"ד מתוך ד' ורבנן ידעי שכן הי' אמה דאבל ודבר נכון הוא לפע"ד:

713

714והנה במס' שבת ק' ע"ב נדחק בש"ס רקק רקק תרי זימני למה לי ומוקי חד בימות החמה וכו' או ביתר מד' אמות או בפחות מד' טפחים ומכל אלו לא נזכר רמז ורמיזה במתני' ולא מוקי בפשיטות דבמתני' תנן להדי' ואינה עמוקה והא בין הגומא ובין המים אינם עמוקים הא דבטיל לגבי רה"ר אבל אי הבור אינה עמוקה והמים עמוקים ה"א לא בטיל קמ"ל רקק תרי זימני לומר אם המים עמוקים רק שהגומא אינה עמוקה אפ"ה בטל לגבי רה"ר וצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל חדא מתרתי או דלא ס"ד כלל דלימא אינש הכי דניזל בתר עומק הגומא ולא בתר המים והנה לפמ"ש לעיל ז"א דעכ"פ אפשר לומר ומנ"ל דלא ועובדא דאבל משמע הכי אבל נימא איפכא דפשיטא ליה לש"ס דלא צריכא לאשמועי' דפשיטא דלא ניזל בתר מיא דמשתנים בכל עת ועונה ומדמוקי נמי ברקק בין בימות החמה בין בימות הגשמים ומשמע ברקק א' מיירי בין בימות החמה ובין בימות הגשמים וידוע שאין עומק המים שוים בימות החמה ובימות הגשמים:

714

715ולעטרו בפלפלת כ"ש אדכרתן מילתא בחי' למס' שבת ח' ע"ב אתי רבא לאוכוחי דתשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש מדתנן הילוך תרי זימני והקדים לומר בשלמא רקק תרי זימני חדא בימות החמה וכו' והוא ללא צורך והי' נלע"ד הנה רש"י ס"ל עמוד גבוה ט' ורחב כל שהוא אבל ראב"ד פליג דבעי' דע"ד עיי' בר"ן וצ"ל אפי' למ"ד תשמיש ע"י הדחק שמי' תשמיש מ"מ דע"ד בעי' ואמנם בהילוך ע"י הדחק לא בעי' דע"ד כדמוקי רב אשי ק' ע"ב ברקק פחות מד' טפחים נמצא עדיף טפי הילוך מתשמיש ולפ"ז ק' מאי מוכיח רבא מדתנן הילוך תרי זימני ש"מ לדיוקא הא תשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש מאי דיוקא דלמא היינו בפחות מד"ט אבל ברחב דע"ד גם תשמיש ע"י הדחק שמי' תשמיש ולהזהר מזה הקדים רבא בשלמא רקק תרי זמני אין הכרח לומר דמיירי בפחות מד' טפחים או יתר מד' אמות אלא אפשר לומר דמיירי בימות החמה וגשמים נמצא אין רמז במשנה משיעורא דרוחב ע"כ אין לנו לומר דהילוך תרי זמני לדיוקא דרוחב פחות מד"ט קאי אלא סתם כל תשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש דהשתא אפי' לדינא אמת נכון כל הרקק בין בימות החמה בין בימות הגשמים בין רוחב ד"א ובין פחות מד"ט לעולם הוה רה"ר מ"מ כיון שאין הכרח במתני' משיעור הרוחב ממילא אין לדיוקא מהילוך תרי זמני ארוחב פחות מד"ט דוקא וא"ש ודבר זה מחזיק יותר מ"ש למעלה דהא שיעור יו"ד אמות נזכר במתני' ה"ל למימר תרי זמני חד לשניהם אינם עמוקים וחד שהמים עמוקי' אע"כ פשיט להש"ס דעומק המים לאו מילתא עכנלע"ד בנידון שלפנינו אם יעמיד צו"הפ ע"ד רוחב המים מותר לטלטל בכל העיר אמנם יען מילתא חדתא היא אע"ג שהוא בדרבנן מ"מ עלי' דידי' מכ"ת סמיכנא יעיין בי' היטב ואם ישר בעיניו לימטינא שיבא מכשורי והנני חותם בברכה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב יום ה' ח' תמוז תקצ"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

715

716שלמה שמו ושלימה משנתו תורתו אומנתו ויף בגדלו וחכמתו בחוץ תרונה וגם קמה אלומתו ה"ה י"נ הרב המאה"ג החרוץ בעל פיפיות כש"ת מהו' זלמן פערלס נ"י אב"ד דק"ק באנאוויץ יע"א:

716

717יקרתו הגיעני והנה עיקר שאלת חכם הוא בהיתר טלטול לבית הטביל' בעירו וזה לשונו ילמדנו וכו' על בית הטבילה העומדת מובדל מהעיר אם יש להקל בעירוב כי לפי דעתי הצעירה אין מועיל בה אפי' צורת הפתח כמו בבקעה לא מהני צורת הפתח כמו שמבואר בסי' שס"ב בא"ח סעי' יו"ד ז"ל וה"מ בחצר ומבוי שיש בהן דיורים אבל בבקעה לא מהני בשכל הרוחות ע"י צ"הפ ואף שבצד א' הולכת נהר א' קצר שיש בו מים מ"מ בנהרות שלנו שדרכם להתיבש בקיץ הרבה יש לאסור כמו שמבואר במג"א סי' שס"ג סקל"א והטור מחמיר אם דרכו להיות נקרש בימות הגשמים ורבים חקרי לב פלפלו בזה בש"ות שלהם גם יש שביל המפסקת בין הבית לנהר ודעת המג"א שצריך לחי ועכ"פ בנד"ד אפשר לא מהני כי אין אדם דר כלל בבית הטבילה עכ"ל דפר"מ ני':

717

718והנה כאן נמצא בחור א' שלמד שם בקהלתו וצייר לי מעמד עירו ובית הטבילה באופן שהנהר עוברת באמצע העיר כי בתים בנוים בשני עברי הנהר ועוברים ע"י גשר קטן ובית הטבילה בקצה אחד מהעיר בסופה ממש ומעבר שני של הנהר וב' צ"הפ עומדות שם כמין ג"ם דהיינו קנה א' עומד בקצה הטבילה וקנה השני בצד הנהר וחבל מתוח עליהם זהו צ"הפ אי ועוד מתוח חבל מהקנה הזה לקנה שכנגדו בבית שבעיר הסמוך יותר לבית הטבילה אלא שמרוחק קצת ממנו אלו דברי הבחור ההוא וכמה רחוקים דברי ציוריו מדברי פר"מ נ"י ע"כ אמרתי לברר הדין עפ"י הסוגי' והפוסקים ומר כי אתרי' יבין לאשורו ובהתרה יעשה:

718

719גרסי' בעירובין י"א ע"א הרחב מעשר א"צ למעט אם יש לו צורת הפתח ורב ס"ל צריך למעט ואמר ר"י דמדברי רב נלמוד כי היכי דברחב מעשר לא מהני צ"הפ ה"ה בפרוץ מרובה על העומד בכל ד' צדדים דהוה כמו רחב מעשר מצד א' ואינו מועיל צ"הפ וש"ס דאי דפרוץ מרובה קיל טפי משום שמהני בפסי ביראות ובריתא דמסייעא לר"י מוקי לי' בפתחי שומאי אבל צ"הפ מועיל לפרוץ מרובה אפי' לרב דביתר מעשר אינו מועיל מ"מ בפרוץ מרובה מועיל ומכ"ש למאי דלא קיי"ל כרב ביתר מעשר מכ"ש מועיל צ"הפ בפרוץ מרובה בד' דפנות והנה לכאו' לפמ"ש תוס' ר"פ עושי' פסין דהתם כיון דאיכא קצת מחיצה רוחב אמה מכל צד ה"ל פרוץ מרובה לאו דאורי' והקילו לעולי רגלים ע"ש מבואר ד' קונדסי' שאין כאן מחיצה רוחב אמה הוה פרוץ מרובה בד' צדדים דאורי' ואפי' לעולי רגלי' לא מהני וא"כ לא מיבעי' לרב דצ"הפ לא מהני לפרצה יותר מעשר ה"ה לד' קונדסי' דאיכא בנין אב דר' יוסף דהא ליכא למידחי שכן התרת אצל פסי ביראות אלא אפי' אי ליתי' לדרב וכדקיי"ל כתנא דמתני' דאפי' ביתר מעשר מהני צ"הפ מ"מ בפרצה מרובה ע"הע אפשר דלא מהני כיון דליכא מחיצה אמה דבלא"ה כ' ריטב"א דפרוץ מרובה דר' יוסף חמיר מיותר מעשר לרב דרב יוסף אפי' לרבנן קאמר דמדרב ביתר מעשר לדידי' נשמע לרבנן בפרוץ מרובה מד' רוחות ע"ש והשתא נהי דנדחו דבריו בפרוץ מרובה דרבנן דאיכא מחיצה אמה אבל בפרוץ מרובה דאוריי' לא נדחו והא דלא מוקי ברייתא דריבה פתחי' וחלונות בכה"ג משום דלישנא דריבה בה פתחי' וחלונות לא משמע בהעמדת קונדסי' בעלמא אבל לעולם לדינא אפשר לומר כן ויבואר לפנינו אי"ה והנה שיטת רמב"ם פט"ו משבת וכן בהל' סוכה לפי הבנת ה"ה ז"ל דנהי דלא קיי"ל כרב וכר' יוסף מ"מ בתרתי לריעותא דאיכא פרוץ מרובה מד' צדדים ופרצה א' מהם יותר מעשר שוב לא ניתר בצה"פ וצ"ל הא דלא מוקי ברייתא דפתחים וחלונות בכה"ג וכן הקשה בס' ת"ח וי"ל דא"כ אדתני ובלבד שלא יהיה פרוץ מרובה הכי הו"ל למימ' ובלבד שלא יהיה בה פרצה יותר מעשר ואז הוה מתני' לי' רישא שרובה פתחים כפשט' בלי הגה' שריבה בה וק"ל:

719

720תו איתמר התם ד' קונדסי' דכלאים ופליגי ר"ל אומר ה"ה לענין שבת ור' יוחנן סבר לענין שבת לא מהני ופריך אי בעשר בהא לימא ר"י לענין שבת לא אע"כ ביותר מעשר וכרב ודחי לי' התם ע"ש הנה בכאן קשיא לכאורה אהרמב"ם הנ"ל לימא שאני הכא בפיאה דאיכא תרתי לריעותא דפרוץ מרובה מד' רוחות ומיירי נמי ביתר מעשר וצ"ל דרמב"ם ס"ל כשיט' ריצב"א שבתוס' וכדאסבר הריטב"א מבואר לקמן אי"ה א"כ לא איירי כלל בפרוץ מרובה מד' רוחות דבהא לא יתיר ר"ל לענין שבת וא"ש:

720

721ובתוס' הקשה דלמא ר"י ס"ל כנהרדעי וס"ל הלכה כחנני' דבעי' דלתות ותי' דבבקעה ליכא מ"ד פי' דנהרדעי מיירי בפתוח לר"ה אבל פתוח לכרמלי' כגון בקעה ליכא למ"ד תו הקשה דלמא ס"ל לר' יוחנן כר' יוסף דבפרוץ מרובה לא מהני צ"הפ וס"ל השתא להתוס' דאפי' ליתא לדרב אפשר דאיתי' לדר' יוסף וכמ"ש לעיל ותי' תוס' דנדחו דברי ר' יוסף ולא חש ליה ש"ס כלל וצלע"ג דהא לא נדחו אלא משום שכן התרת בפסי ביראו' והיינו בפרוץ דרבנן דאיכא עכ"פ שם ד' מחיצות אמה אבל בד' קונדסי' דפרוץ מרובה דאורי' מאן לימא לן דצ"הפ משוי לי' כסתום וכן יש להקשות לשיטת רבנו שר מקוצי שבסוף הדיבור דס"ל אי ליתא לדרב ליתא לדר' יוסף וקשה דזהו דליתא היינו בפרוץ דרבנן אבל בפרוץ דאורייתא מה"ת לומר דמהני צ"הפ מד' רוחות ומצאתי בריטב"א ר"פ עושין פסין שכ' בשם י"א דפרוץ מרובה על העומד לאו דאוריי' כלל והא דאמרי' הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובא לישנא בעלמא הוא ומשו"ה הקילו לעולי רגלים בפסי ביראות וא"כ י"ל דר"י ושר מקוצי דבתוס' דשמעתין שהיא שיטת רמב"ם הנ"ל:

721

722תו הקשו תוס' א"כ בפסי ביראו' ליעבד צ"הפ מד' רוחות ויהיה מותר לכל אדם ומ"ט לא התירו אלא לבהמות עולי רגלים ותי' ר"י דכיון שהוצרך להגביה מפני הגמלים לא יעמוד ברוח מצוי כן נראה לפי גיר' הרא"ש ע"ש אמנם בשיירא שחנתה בבקעה דלא שייך תי' זה דהרי קמן שהקיפוהו חבלים ולא עבידי לגמלים א"כ תיקשי כנ"ל וליעבד להו צ"הפ מד' רוחות ותי' ר"י דלא הותר אלא במקום דיורי' ולא לשייר' שבבקעה פי' הא דכ' תוס' לעיל בריש דבריהם דפתוח לבקעה קיל היינו לאפוקי לר"ה והכא כ' תוס' דכשיכנסם מהפתח למקום דיורי' קיל ומשו"ה הוצרכו לומר דפסי ביראו' אינו עומד מפני הגמלים דפסי ביראות מיחשב מקום דיורי' כמ"ש רש"י במתני' ריש עושי' פסין ד"ה וחצר וכו' אבל שייר' שחנתה בבקעה אע"ג דחונים בהם בני אדם מ"מ לא קביעי דירת' והוה כנעשית לבקעה פי' שגם התוך היא בקעה ואינו מקום דיוריי לא מהני צ"הפ מד' רוחות אפי' עומד ברוח מצוי:

722

723וריצב"א תי' דלא מיירי שמעתין מד' רוחות אלא מרוח א' דד' רוחות דכלאים היינו כרוח א' לשבת ושארי מחיצות שלימות משו"ה פריך בפשיטו' אי בעשר מ"ט דר"י דלענין שבת לא ולשיטתם י"ל דלמסקנא אפי' בד' רוחות מהני היכי דליכא תרתי לריעותא היינו יתר מעשר ובד' רוחות פרוץ מרובה אבל זולת זה מותר בצ"הפ אך לפי' גם לרמב"ם תיקשי מפסי ביראות לר"מ דלא הוה אלא עשר וליעבד ליה צ"הפ וצ"ל ג"כ כנ"ל שלא תעמוד ברוח מצוי' אבל משיירא לק"מ דלית להו כ"כ קונדסי' להעמיד כ"כ פתחים שלא יהיו רחבי' מעשר ולא יצטרך לחלק בין בקעה למקום דיורים:

723

724היוצא מדברינו אלו לשיטת ריצב"א ורמב"ם וסמ"ג סמק שבב"י והיא המחוורת לפע"ד אין בית מיחוש לנידון שלפנינו כיון דצ"הפ של בית הטבילה לצד הנהר מחברה עם העיר כאילו כותל בנוי שם והעיר עומד מרובה מכל רוחותיה א"כ אפי' אם צ"הפ הללו שבבית הטבילה רחבי' מעשר אין בכך כלום כיון שעומד מרובה בד' רוחותיה וע"צ היותר טוב יאמר ויעשה צ"פ שבעירו באופן שלא יהי' רחב יותר מעשר ואי לא סגי בקנה א' יעמיד ב' וג' קנים בין כל א' פחות מעשר ולר"י שבתוס' והוא דעת הרא"ש והטור נמי היינו אי מד' רוחותיה עשויה לבקעה מקום דליכא דיורים אבל בנידון שלפנינו שצ"הפ שמקצה בית הטבילה עד הנהר מחבר בית הטבילה להעיר ושארי צ"הפ שבעיר עשוי' לדיורי' אפי' יהיה המקוה נידון כמקום שאין בו דיורים מ"מ כיון דליכא בד' רוחותיה אלא מרוח א' או משתי רוחות לית לן בה ובפרט שלא תהי' קרפף יותר מבית סאתים פנוי' בין העיר לבית הטבילה לא מיקרי דיורי' אבל לא נ"ל דלא גרע מפסי ביראו' ולא דמי לשיירא כמ"ש לעיל ונ"ל פשוט דמותר ע"י צ"הפ ואי משום שיוצאים ממנו לבקעה ע"פ השדה הא קולא הוא כמ"ש לעיל דלזה נתכוונו תו' בריש דבריהם אך מה שפקפק על שארי פרצים שבעיר שמתירי' ע"י שראנקין יפה כ' והמכשלה הזאת ברוב קהלות הגר וכבר נשאלתי מזה מרבני דמדינה ואין בידם לתקן ואמנם אם א"א לעשות צ"הפ טוב לעשות ב' פסין גבוה' עשרה ושראנקי' ע"ג כשראנקין של מוכסים בצידו א' קורה גדולה ובצידו השני חבל או שלשלת שיכולים לסוגרו בו כזה ?# שאז אפילו בזמן שהוא פתוח מתחזי כשער וכן תקנתי פה במקו' זולת זה לא ידעתי וטוב לתקן עכ"פ דלתות כעין גאדיר שעשוי לסגור שאז אפי' בלי צ"הפ יש מקום להתיר קצת יותר אין להאריך בזה ואודות הנהר יעיי' ס' א"ע והכרעת תוס' שבת דעכ"פ בקיץ דליכא קרש וכל זמן שיש מים ולא כיזבו שפיר מהני ולא גזרי' אטו זמן שיכזבו מימיהם או שיקרשו ולא דמי לים יע"ש וה' יורני נפלאות מתורתו וירום קרנו וכסאו הגבה למעלה כנפשו ונפש א"נ לנצח דש"ת פ"ב יום ד' כ"ו א"ר תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

724

725החיים והשלום יחדיו יהיו תמים יצמדו ישתרגו על ראש טוביינא דחכימא ה"ה י"נ הרב המאה"ג מעוז ומגדול צדיק ונשגב חו"ב כש"ה מה' משה כ"ץ נ"י אב"ד ור"מ דק"ק דרעזניטץ יע"א:

725

726נועם מכתבו הגיעני יום א' שבוע זו ולהיותי טרוד הנחתי הדבר עד יום אתמול פניתי קצת מעל המבקשים תפקידם עיינתי בדבריו הנעימים ואמרתי אעבור פרשתא דא ואתניי' כיד ה' הטובה עלי:

726

727והנה נפשו היפה אותה לדעת טעמי ונימוקי שלא מחיתי באנשי ק"ק דרעזניץ לטלטל ביום ש"ק בלי עירוב על סמך הנהר מארך המושכת למערבה של רחוב היהודים והאיכא למיחש לשמא יעלה שרטון ותו גם בימות חורף בשעה שנקרשו המים לא מחיתי בהם ותו שיש שם גשר רחב על המים שרחוב היהודים פתוחה אל הגשר ההיא עוד הקשה לשאול כי נאמר לו שאני לעצמי חששתי ושניתי מהלכי ביום ש"ק לילך לב"הכ הקדושה אחורי בית הרב וכ' מעלתו שלא מצא שם שום תיקון לחי לכל הפחות אלו דבריו:

727

728אומר בתשו' דבר זה הראשון לחוש גם בימי הקיץ מפני חשש שיעלה שרטון מפני שעתיד להתקרש בימי החורף זה הוא דעת הט"ז בא"ח סי' שס"ג והוא דעת יחיד בחששא זו לא הודה לו שום אדם בעולם כי המ"א כתב בצדו דמוכח מהפוסקים דלא חיישינן בשארי נהרות לשרטון כלל וכן משמע בתוס' עירובין כ"ד ע"ב דכתבו כמסתפק אפי' אם לא נחלק בין ים לשאר נהרות עכ" ל משמע דהפשוט לחלק וכן משמע מסתימת רש"י שם והטעם דלא שמענו כן בשארי נהרות שיפלו רפש וטיט וחלוקי אבנים עד שיעשה מזה קרקע עולם ומשום חשש שעתיד לקרוש בימות הגשמים נמי לא חייש מג"א שלא אסר שם אלא בשעה שיקרשו כמבואר בלשונו וראיתי בשב יעקב סי' י"ז שרוצה להוכיח זה מכמה סוגיו' דמיירי במים מועטים דלא שייך לומר שאינם נקרשים ואפי"ה לא חיישי' ליה כגון בדף י"ב גבי לשון ים הנכנס לחצר ונלע"ד דפשוט ליה להגאון ז"ל דשייך שם גליד וכפור באותן המדינות דמיירי בהו חז"ל מדאמרינן בברכות גבי בניהו בן יהוידע דתבר גזיזי דברדא ביומא דסיתוא וטבל עוד מייתי ראי' מתוס' פ"ו ר"ה אלא קל הוא וכו' גבי בתי כסאות על המים אע"כ לא חיישי' להא ובטעם הדבר המציאו מלבם בשב יעקב הנ"ל ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ב' ויעיי' בס' חמד משה לחלק בין הא שיש לו זמן ידוע וניכר לכל העולם וגם סופו לחזור לקדמותו ואינו דומה לשרטון יע"ש בפנים שנ"ל לחלק בסברה קלה בגזירה לגזירה דרבנן בעלמא בשגם הא איכא הרי"ף והרמב"ם דלא חיישינן כלל לשמא יעלו שרטון והמחבר פסק כן א"כ די לנו שנחוש לרמ"א בים גופי' ולא בנהר:

728

729והנה בעלי תשובה הנ"ל עסקו ובעו על קוטב השאלה שהיה מעיר ראטרדא"ם המסובבת במים סביב סביב מבלי שום מחיצ' אחרת ע"כ לא נחתי אלא להנ"ל אמנם במה שאנו עוסקי' שהעיר מוקפת משלש רוחות ורק אך בצד א' היא מפולשת להנהר שבודאי הדעת נותן להקל יותר ויותר להיות שכבר יצאנו מחשש איסור דאורייתא לכל הדיעות כיון שיש כאן ג' מחיצות שלמות יעיין רמב"ם רפי"ז מה' שבת ומ"ש ה"ה שם מ"מ נראה לי להוציא כן מהש"ס עירובין ח' דהוה עובדא במבוי שצדו א' כלה לאשפה וא' כלה לים ומסתפק בה רבי אי נחוש שמא יעלה הים שרטון ואו שמא תנטל האשפה ומסקי' שם רבנן אוסרי' ואפסק הלכתא לאיסור ואמימר פסק ליה לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון ופירש"י שעשה מחיצות כעין רשותות בין הים למבואי העיר משום חשש הנ"ל וה"ה מייתי גירסא בפי"ז הלכה ה' בשם ר"ח לא חיישינן שמא יעלה שרטון וכ' שכן פסק הרמב"ם לקולא והפי' שעשה רשתות בצד האחר של המבואות אבל בצד הים לא עשה כלום יע"ש וגי' זו תמוה א"כ עיקר חסרון מספר דמאי דעשה רשותות בין מבואות לר"ה לא הוצרך להזכיר כלל רק שלא חשש לתקן צד הים והכי הול"ל עבד אמימר עובדא בסורא דלא כהאוסרים מיהו גם גי' שלפנינו ק' קצת למה לא אמר בקצור הוה עובדא בסורא וחש לה אמימר ומג"א כ' דלדעת ה"ה דהחשש הוא שמא יטלטל במקום השרטון לא מועיל צורת פתח כ"א מחיצה גמורה א"ש דהא קמ"ל דבעי' אוזלא דוקא אבל מ"מ לשיטת רש"י דסגי בצ"הפ קשה תו גם לה"ה קשה מ"ט יהי' זה השרטון חמור מר"ה גמור או כרמלית גמורה הסמוכה למבוי דסגי בצ"הפ ולשרטון הים לא יועיל תו נדחק בחמד משה מ"ש מחיצת הים מלחי שאנו סומכי' עליו ומעשים בכל יום שמתקלקל בשבת עצמו ואין אומר דבר לחוש לזה ע"כ נלענ"ד דעובדא דרבי דש"ס הי' במבוי שראשו א' סתום ובשכנגדו הי' לחי ופתוח לר"ה וכן כ' רש"י ובשני צדדי' הי' אשפה של יחיד וים דהשתא אי תנטל מחיצה א' הן ע"י שתינטל האשפה או שיעלה הים שרטון לא ישאר כ"א ב' מחיצות ולחי א' לזה בודאי חייש דשתי מחיצות כמין ג"ם ולחי א' ופרוץ מצד א' זה הוא איסור גמור לכ"ע לכן גם כשעדיין לא העלה שרטון ולא ניטל אשפה חיישינן לי' וכן הוה עובדא דמרימר שהי' ראשי המבוי הפתוחי' לר"ה מתוקני' רק בלחי משו"ה הוכרח לתקן צד הים באוזלי דוקא וקמ"ל דאפי' לחי לא יועיל לשם משום דאם יעלה שרטון יהי' המבוי רק משני מחיצות וב' לחיים וזה לא יועיל אבל מבוי המתוקן בג' מחיצות דאורייתא וברביעי' שהי' סגי בלחי כל דהוא בלי פוצה פה ועתה במקום לחי יש שם נהר או ים בודאי שיועיל ולא ניחוש עתה משום גזרת שרטון כי זה לא הוזכר בש"ס ולא מיירי מיני' ולפ"ז גם הגירסא דמרימר לא חייש לשרטון נמי לא פליג והיא יותר מחוורת ואלו ואלו דא"ח והכי קאמר מרימר תיקן מבואו' של סורא שהיו מתוקני' מקדמת דנא בלחי והי' הים אוסר עליה' בא הוא ותיקן שם אוזלי בין המבואות לר"ה ונמצא עתה הי' שם ג' מחיצות שלימות והים במקום לחי עומד ואמרתי השתא לא חיישינן שמא יעלה שרטון כיון דאינו מתיר אלא מה שלחי מתיר תו לא ניחוש להנ"ל ופי' זה נ"ל נכון מאוד עד שקשה לי על הרמב"ם דפסק וז"ל מבוי שצדו א' כלה לים וא' לאשפה של רבי' אינו צריך כלום שאשפה של רבים אינו עשוי להתפנות ולא חיישי' שמא יעלה הים שרטון מנ"ל למפסק כן דגם לפי גרסתו במרימר לא חיישי' שמא יעלה הים שרטון מ"מ הא איכא לפרש כנ"ל ואין לומר שסמך עצמו על סוגי' כ"ד ע"ב דפום נהרא וס"ל להוכיח משם דלא חיישינן לשרטון זה דוחק מנ"ל הא דלמא שאני לן בין נהרא לים ובלאה"נ כ' שם תוס' תי' על זה יע"ש ולולי דמסתפינא אני אומר שגם הרמב"ם יסבור כנ"ל ואין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים אלא שהרמב"ם הי' דוחק לו לפרש בלשון הש"ס כרש"י שהי' הים והאשפה בשני צידי' ועוד הי' לו לחי בראש א' כיון שלא נזכר מזה כלל בש"ס וגם משמע בש"ס שהחשש הוא משניה' שתינטל האשפה ויעלה הים שרטון ולפירש"י בחשש א' סגי וצריך לדחוק דאו או קאמר וזה אינו במשמע הלשון ע"כ פי' הוא ז"ל שהי' סתום משני ראשי' ונכנסי' בו ע"י שער ודלת וכה"ג ובשני צדי' הי' ים ואשפה ונמצא שהי' מוקף מארבע רוחותי' במחיצות דאוריי' אלא שחשש רבי שמא ינטל האשפה של יחיד וגם הים יעלה שרטון ולא ישארו כ"א ב' מחיצות ובכה"ג חיישי' ואתא מרימר וקמ"ל דבסורא שלא הי' אלא צדו א' ים עשה אוזלא לצד שכנגדו ותו לא חיישי' למידי וכן א"ש הגי' שלפנינו וק"ל ואין כאן מחלוקת וזה שכתב הרמב"ם מבוי שצידו אחד כלה לאשפה ש"ר וצידו אחד לים אין צריך כלום ומיירי במבוי שאין בו עדיין כלום כי שארי רוחותי' הם מחיצות גמורות ואמר שא"צ כלום דאשפה של רבי' לא מתפנה וה"ל ג' מחיצות תו לא חיישינן שיעלה הים שרטון וממילא נשמע שאם הי' אשפה של יחיד הוה חיישינן שיתבטלו ב' המחיצות האשפה והים אבל לחדא לחוד לא חיישינן לעולם ומה"ט לא מייתי הרמב"ם כלל הך דינא דאשפה של יחיד בשום מקום אלא הכא בצד רעהו שרטון של ים וע"כ משום דלחדא לא חיישי' והשתא לפ"ז הא דפסק בפי"ו הלכה י"א הך דפום נהרא דדף כ"ד ע"ב וז"ל רחבה הפתוחה למדינה מצד א' ומצ"א פתוחה לנהר עושה לה לחי מצד המדינה וכו' ולפי הנ"ל קשה הא העלינו דהרמב"ם מודה היכא שצד א' מתוקן בלחי וצ"א ים חיישי' שמא יעלה שרטון וה"נ אמאי לא ניחוש להכי ודוחק לומר דמיירי הרמב"ם שהי' תל המתלקט כמ"ש תוס' שם שהרי לא הזכיר מזה כלום אע"כ מוכח דס"ל לרמב"ם בנהר לא שייך שרטון ואפי' לחי מצד א' מהני אלא דקשה לי על דברי קצת דא"כ היה לו להרי"ף להביא הך סוגי' רצדו א' כלה לים אלא דידוע דבעירובין אינו מייתי כל הדינים משום דלא שכיחי וכמ"ש גם ה"ה פי"ו הלכה י"א ובלאה"נ ה"ל לאתוי עכ"פ הך דאשפה של יחיד עתה מצאתי בש"ות י"עבץ ח"א סי' ז' שכ' אמהרי"ק שרש מ"ז שכ' דהקף הרים אינו מתיר משום שאינו עשוי בידי אדם לדירה שקשה על זה ממחיצת ים דשמעתין ותי' דשאני הכא דאיכא עכ"פ ב' מחיצות גמורות מן התורה:

729

730היוצא מדברינו אלו שלפי פירושי בש"ס ופוסקים במוקף ג' מחיצות גמורות לא חיישי' שיעלה הים שרטון מכ"ש שאנחנו בנהר עוסקי' ובא"י דלא שכיח שרטון ואנן ניקום וניחוש לקרח ולכפור בואו ונסמוך על הגאונים האחרונים דתברא גזיזי' דברדא בהא ואי נמי יש מי שחולק על פירושי הנ"ל מ"מ מי ליכא הרי"ף והרמב"ם ור' חננאל רלא ס"ל לחששא דשרטון לפי' החולק על פירושי וכדי לסמוך עליהם עכ"פ בנהר ובשהוקף ג' מחיצות גמורות דעכ"פ מסברת חוץ יודה כל בר דעת שיש להקל בזה טפי מבעלת ב' מחיצות ולחי דשאני לן אם נצטרך הים להיות מחיצה גמורה או אם לא נצטרך לו רק בתורת לחי ודין זה ברור לפענ"ד שעכ"פ בזמן שאין הנהר נקרש אין כאן בית מיחוש ואפי' מידת חסידות ליכא:

730

731ומעתה נצא לדון ביום הקרח הנורא וה' יעזרנו הנה בזה הסכימו הט"ז ומג"א לאסור דבטלו מחצתי' ובתחלה עלה ברעיוני להשיב עליהם מש"ס עירובין ע"ט ע"א דלפי שינוי' דרב אשי דכוותי' קיי"ל בלי ספק ואמר בית אחריץ קרמית חריץ למטיימי' קאי בית לאו למטיימי' קאי יע"ש הנה אם נפרש דברי רב אשי על צד היותר חומרא האפשרי' נאמר דרב אשי בא לומר דודאי מה שאסור לטלטל בודאי מבטל מחיצה דהא בטל מיהת ליומי' כארנקי וכיס אלא אפי' אי מיירי מעפר מוכן לכסות בו צואה וכה"ג (ותימה על מג"א סי' שע"ב סקכ"ז) מ"מ יש חלוק בין היכי דקאי למטיימה להיכא דלא קאי למטיימ' דאז לא בטיל אם אינו מבטלו בידים ודעת רוב הפוסקים שצריך שיבטלנו שם לעולם ויעיי' ריטב"א פ"ק דסוכה דלא דמי לדבר האסור לטלטל דה"ל כבטלו לעולם אע"ג שעתיד לטלו למחר מ"מ היום לא יטלנו בודאי מש"כ דבר המותר לטלטל אעפ"י שבטלו על זמן מה יכול להיות כל שעה ושעה שימליך ויפנה העפר ולא בטלו אלא המחיצות מש"ה בעי' או שיהיה אסור לטלטלו או שיבטלנו לעולם חוץ היכא דקאי למטיימי' ועיי' ברש"י שבת מ"ב ע"ב במתני' מפרש בטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יכול לטלו משם הוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה ע"ש ס"ל דאיסורו קובעו טפי ויעמ"ש שם קנ"ד ע"ב מ"מ זה סיוע לדברי הריטב"א הנ"ל והנה נחזי אנן הנהר לא קאי למטיימא בגליד וכפור אדרבא אדם יושב ומצפה מתי חם השמש ותמס וחריץ הלזו ה"ל לענין זה כבית לענין עפר וקרח מותר ליטלו בשבת כמבואר במרדכי דשבת סי' של"א ופסקו בטוש"ע סי' ש"כ סעי' יו"ד דמותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו בשבת וא"כ שיכול ליטלו משם בשבת וגם אין דעת שום אדם לבטלו שם ולא קאי למטיימי' א"כ יש לתמוה על המגינים ז"ל שאסרו בפשיטות:

731

732אמנם אחר העיון קצת הי' נ"ל שטעות חדא לפמ"ש מג"א שם סקט"ו וכ"ל דבנהר או באר אסור עכ"ל כוונתו מבואר דוקא בכלי שאינו עושה בנין חדש דאין בנין בכלים הוא דשרי אבל לא בנהר ובאר שע"י הקרח נתבטלו מחצתו וע"י השבירה עושה בנין חדש ויש בנין בקרקע ולא בכלים וכן יש להוציא מדברי תוס' שבת קמ"ו ע"א ד"ה שובר וכו' שהרי המרדכי בשם ראבי"ה הוציא זה משובר אדם את החבית ליטל גרוגר' יע"ש ותו נ"ל גם בכלי אסור לטלטל מיהת הקרח ולא הותר כ"א לשברו אבל אסור לטלטל השברים דהרי מייתי ליה מחבית ליטל ממנו גרוגרת והתם פשוט דאסור לטלטל השברי' משום שברי הכלים שנשברו ביומן ותו מדמדמי לי' לחביות ש"מ דעכ"פ היה ראויי לאסור השבירה ההיא ורק יליף מחביו' שמותר משום שהוא מקלקל כמבואר שם בש"ס וצ"ל ה"נ נהי דמקלקל לא הוי בשבירת הקרח מ"מ מתקן נמי לא הוה ולא עביד מידי אבל בהנהר דמתקן מחיצות אין להתיר כלל ואע"ג דבחריץ מותר ליקח התבן לבהמתו התם אין בנטילת התבן שום איסור ואיהו לא מכוון לעשות מחיצה רק להאכיל לבהמה משא"כ הכא דאיכא איסור בשבירה ולא הותר רק משום דלא מתקן מידי אבל אי מתקן מידי הרי איסור השבירה במקומה עומדת ותו התם מותר לטלטל התבן מהחריץ אל החצר לבהמתו הכא אסור לטלטל בקרפף שהוא מקום קרישת הנהר ותו נ"ל לו יהבנא כל הנ"ל שיהיה מותר לשבור אפילו בנהר ובאר ויהי' נמי מותר ליטלו משם אחר השבירה מ"מ אינו בדין למיחשבי' למחיצה דידוע דמבוי הפתוחה לנהר אם יפתח וישדד הקרח ברוחב המבוי באורך כ"כ עד שיהיה מחיצה מתלקט עשרה מתוך ד' בתוך הנהר זה יהיה משקל כמה אלפים לטראות קרח וא"כ אעפ"י שמותר לטלו בשבת מ"מ לא עדיף מסולם הצורי דעירובין ע"ז ע"ב ודקלו' וסולמות של בבל שם ע"ח ע"א דכובדן קובעתן ולא עדיף מספל דרב יחיאל דהואיל ובעי מרא וחצינא לא יטלנו משם וממעט וה"ה ה"נ וצדקו דברי הטו"ז ומג"א בהא אלא שהייתי תמה אם כדבריהם א"כ בים נמי בשעה שנקרש בטל לי' למחצתא והש"ס בעירובין כ"ג ע"ב פריך כולי עלמא נמי מקיף לי' אוקינוס פי' ולהוי רה"י ומאי קושיין אה"נ דאוקינוס משוי ליה רה"י ולא משכחת לי' רה"ר אלא בשעה שהים נקרש והטו"ז רצה להשמר מזה וכ' דבים לא שייך זה כי סבר שלא שייך ים נקפה מחמת כפור ובאמת כל הים הסמוך לציר הצפוני בעשרי' מעלות וכן בציר הדרומי הוא נקפה רוב השנה חוץ מכמו ב' או ג' חדשים בקיץ והצפוני נקרא קרייאן לאנד והים נקרא אייז מעער וא"כ במדבר דאמר רחמנא לא תפיקו מרה"י לר"ה זה הי' ממחרת יה"כ ואז כבר נקפו הימים ובטלו מחיצות אבל בלאו הכי אה"נ דהים עשה העולם רה"י ומאי קושיין ואח"ז מצאתי לשב יעקב שהקשה כמו זה על ק' הש"ס מדגלת ופרת ורצונו לפמ"ש לעיל שברור לו שגם באותן המדינות איכא כפור וקרח ואין לומר ולתרץ דבדאוריי' שאני דמן התורה מותר לשבור הקרח ולא מבטל ליה ומשום הכי לא מבטל מחיצה ז"א דאדרבה הא כ' תוס' בשבת ק' ע"א ובעירובין ע"ח ע"ב דמן התורה אפי' דבר הניטל מבטל מחיצה והדרת קושי' לדוכתי':

732

733שוב היום ראיתי ובינותי בספרים ומצאתי תרי גברי רברבי טעו בהא מילתא א' החכם הספרדי מה' שלמה אאיליון בס' כנסת יחזקאל שכ' וז"ל ועוד בר מן דין קרח דבר הניטל בשבת הוא דמותר לשבר הקרח כדי ליטל מים מתחתיה וכו' עכ"ל והשני הגאון בעל אבן העוזר בסי' שס"ג שכ' ועוד ראיה דהא מנהגינו מגאונינו הקדמונים דתברא גזיזי ברדא בשבת וכו' א"כ הוה קרח דבר הניטל בשבת דאין מבטל להמחיצה עכ"ל לעניננו ולא שתו לבם לכל מה שכתבתי לעיל וצל"ע על אותן החכמים:

733

734ומ"מ בספר אבן העוזר מצאתי שאהבה נפשי שהוכיח בראי' ברורה דקרח כמים דיינינן ליה לענין טומאה ומכ"ש לענין מחיצ' ויותר כ"ש לענין בטול מחיצה יע"ש כי הספר מצוי ביד כל ועל אותו דרך בעצמו דרך בשב יעקב והוסיף להביא ראיה מלשון הר"ן סוף במה טומנין שכ' דמסיקת שלג וברד לא דמי למשקין שזבו דהני בעודם קרושים תורת משקה עליהם ועוד ראי' ממשנה א' פרק ז' דמקואו' וראי' האבן העוזר מאהלות משנה ה' פ"ח יע"ש וא"כ הרי הם כמות שהי':

734

735ולכאורה עומד כנגדם דברי מג"א סי' פ"ב סק"ב שכ' וז"ל ונ"ל בזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע"ג שתחזור אח"כ לקדמותי' בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלי' וכן משמע קצת בטהרות פ"ג עכ"ל ורצונו משנה א' שם הרוטב והגריסים והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה קרשו הרי הן שניים חזרו נימוחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונ' נטמאת כביצה יע"ש הרי קמן דאזלי' בתר השתא אבל מה אעשה ודברי המג"א תמוהים ואין דמיונו עולה יפה במח"כ דבטומאה כיון שנקרש שעה א' פרחה לי' טומאה ואפי' חוזר ונימוח נשאר בטהרתו דמשו"ה כביצה מכוונת טהור לגמרי משו"ה שפיר יועילנו קרישתו משא"כ צואה אפי' אי נימא דהשתא הוא כאבן מ"מ לאחר שתמס ויהיה נימוח יחזור לקדמותו וזה אין בו ספק א"כ נימא גם עתה בדינו עומד כמו שהיה וכמו שעתיד להיות וכדאיתא במנחות נ"ה ע"א דהיכא דיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן ע"ש וכמוכח מכל הני ראיות שהביאו הגאוני' הנ"ל והה"נ לענין שבת שכשהי' מים לא בטל מחיצת' ולכשימוס ג"כ לא יבטלם א"כ גם עתה במקומו ודינו עומד:

735

736עוד נראה להביא ראיה וסברא להנ"ל מהא דכ' הרב"י בי"ד סי' ר"א אהא דכ' הטור שם ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אא"כ יהיה מהודקין בתוכה כ' עליו ז"ל שהרמב"ן מפרש שנכבש מאלי' ונתבטל שם ושהרא"ם בס' יראי' פי' שכבשו ברגל ונתבטל קבולו וקשי' לי' מהא דפ' חלון מלא עפר וצרורות מערבין א' ולא מצרכי' כבישה ותי' גבי חריץ שאני דהכא מבטל לי' מתורת כלי עכ"ל ס' יראי' והת"יט במס' מקואות משנה ג' פ"ד כ' דתי' זה עולה גם למשנה וי"ו פט"ו דאהלות ולא הבנתי זה אטו ביטול אהל אינו חשוב כמו בטול כלי אתמהא גם מ"ש שם שה"ה לשיטת הרמב"ן דמיירי שכבשו מאליו נמי צריכי' להאי תי' ואני אומר לא כן אבי דהם לא צריכא להאי דוחקא דודאי בעלמא עפר וצרורות שמבטלו שם הרי הוא מבטל אפילו מחיצת אהל מכ"ש כלי בעלמא אמנם הכא דאיכא מיא דמקלחין בכח דרך הצינור ולא קאי למיקם ולהיות מה יועיל בטולו במחשבתו או בדבורו הלא זרם מים כבירים יבואו וישטפנו ע"כ בעי' שתהי' העפר נכבשת שם באופן שלא ישטפנו זרם מים כבירים ולק"מ רק לרא"ם דאפילו נכבשו בכח לא מהני עד שיעשה מעשה ברגלו ש"מ שמעשיו גורמים לו ע"כ הוצרך לדחוק ולתרץ כנ"ל ובש"ע שם סעי' ל"ו פסק סתם דלא בעי כבישה ברגליו ולא רפרף בזה אדם מעולם וא"כ י"ל במכ"ש קרח הנ"ל שאינו עומד בפני המים שעתידים לשטפו ולשברו כשבר נבל יוצרים א"כ גם בזמן שהוא בתוקפו לא נחשב למאומה לבטל מחיצות כשם שהעפר אינו נחשב למאומה אפי' בזמן שהוא שם ולא שטפוהו המים כיון שסופו להשטף אנו דנין הכלי כמו שיהיה אחר כך והכי נמי דכוותי' וזה נראה לי ראיה נכונה בעזה"י:

736

737ואמנם בפי"ד מהלכות שבת כשכ' הרמב"ם הך דשבת ק' ע"א דאין מים מבטלים מחיצה כ' ה"ה וז"ל וחלוק המים והפירות נראה ה"ה כל דבר שאדם מסתכל ורואה בתוכו דינו כמים וה"ה לכל הדברים הלחים הרבה והדברים היבשים דינן כפירות ושהטעם בזה לפי שאין המחיצות נכרות עכ"ל א"כ כיון דבעי' עכ"פ מחיצות ניכרות ממילא קרח שאין המחיצות ניכרות מתחתיו מבטל מחיצה והגאון שב יעקב ירד להציל בזה וכ' דלא פלוג שהרי לא חלקו בין מים עכורים הרבה וכו' רק כל מה דנקרא בשם מים אין מבטלין מחיצה א"כ במים נקרשים כיון דעדיין שם מים עליהם כנ"ל אין מבטלין מחיצה לכך לא חששו הראשונים לדבר זה ובפרט בדבר שהוא דרבנן עכ"ל שב יעקב הנה בלשון ה"ה נראה ראי' לדבריו מדכ' וה"ה לכל דברים הלחים הרבה ומה רצה בזה אם לא לרבות דבש ומקפה כיוצא שאינם כמים שנראית המחיצה מתוכו ומ"מ דינו כמשקה וס"ל לשב יעקב ה"ה קרח ומ"מ יש לבעל דין לחלוק על סברא זו ויותר נראה דהי' לו לומר אה"נ לענין מחיצה דאורייתא בעינן היכר מחיצה הנראית אבל לענין מחיצה דרבנן לא דלא גרע מקש ועפר וצרורות דעירובין ע"ח ע"ב ומיהו יש לומר דוקא כשלא ביטלום לא מבטלו מחיצה בדרבנן אבל כשביטלו שם מבטלו אפי' מחיצה דרבנן חוץ ממים דלא מבטלי מחיצה משום שהיא נראית אבל קרח שאין המחיצה נראית ובטלום שם אפי' בדרבנן הוה מבטלו מחיצה אם לא מטעם הנ"ל שקרח דין מים יש לו:

737

738מ"מ כל זה הדוחק צריכי' לסברת ה"ה אבל לולי דבריו הייתי אומר דלאו מטעם ראיית המחיצה אתאינן עלה דקשה מאוד לחלק בחיוב סקילה דאורייתא בזה והיכי רמיזה ע"כ היה נ"ל לומר כך דהא לענין שבת הכל תלוי אם דרך תשמישו בכך ויכול להצניע חפצי' וניחא תשמישתו בכך וא"כ בשלמא במים עדיין יכול להשתמש בתוכו כי המים אינם עומדים בפני שום דבר ואם זורק לתוכו חפצי' המים יצאו וחפצי' נכנסים משא"כ מלא פירות העומד בפני כל דבר הרי בטל לי' רשותא מלהשתמש בתוכו ונפקא מיני' בין ה"ה לדידי במלאוהו זכוכי' שהמחיצ' נראה מתוכם ומ"מ אינו ראוי' להשתמש בתוכו ובזה ניחא לי נמי מה שהקשו תוס' על הך דינא דפירות מבטלא מחצתא ממתני' דאהלות דבית שמלאוהו תבן או צרורות בעירובין ע"ח ע"ב ד"ה אפי' מלא והא"ש דוקא לענין שבת פירא מבטלי מחצתא משום דתלוי בתשמיש חפצי' ולא לענין אהל המת ועיי' סברא כעין זה בתוס' בשבת ה' ע"ב ד"ה אגוז וכו' יע"ש אעפ"י שאין הנדון דומה ממש וממילא לק"מ נמי ממתני' דעירובין דפירי וקש ותבן מבטלי מחיצתא שהקשו ממנו תוס' דדוקא מלהיות רה"י לענין שבת מבטלי מחיצתא מפני שאינו ראוי' עוד להצניע חפצי' שמה משא"כ לענין מחיצות להפסיק בינו לחברו ובין החצרי' והמבואות וכה"ג פשיטא דהוה דומה ממש למחיצה אהלי טהרה וממילא תו לא קשיא עלינו מאי דלא חשו רבנן קמאי להקרח דלענין מחיצה כזו לא מבטל המחיצה וק"ל:

738

739והנה בפסקן של דברי' הגאון שבות יעקב התיר לגמרי כמבואר בשב יעקב ולא נודע לי טעמו כי אין הספר במחיצתי וכן כל חכמי הספרד ובראשם הגאון אאיליאן הנ"ל אמנם בעל כנסת יחזקאל אעפ"י שהוא מהמתירים חוכך להחמיר בשעת הקרח וכן בשב יעקב מסיים להסכי' עם הגאון מהאמבארג היינו כנסת יחזקאל הנ"ל להחמיר בשעת הקרח משום שכ' ה"ה פי"ז מה' שבת הטעם דעליות שרטון משום שמא יבוא לטלטל בהשרטון גופיה ולזה לא יועילו כל התירוצים נהי דהמחיצה מתרת במבוי גופיה מ"מ ניחוש שישתמש בהנהר על הקרח עצמו אלו דבריו ז"ל:

739

740והמובן שהם נגררו אחרי דברי מג"א ז"ל שכ' וחידש פלוגתא בין רש"י שפי' שיבוא לטלטל בהמבוי ובין ה"ה שפיר' משום שיבוא לטלטל בהשרטון ולפע"ד בא לחלוק עלינו את השווין ולא עוד אלא שחדש בזה נפקותא דלטעמו של ה"ה בעי' מחיצה גמורה וכבר תמהתי עליו אטו אם היה שם ר"ה לא הוי סגי בצו"הפ או לחי בג' מחיצות ובכרמלי' או קרפוף נחמיר טפי והוא דבר שא"א לשמוע אלא הדבר ברור לפע"ד דלא פליגי כלל ובואו ולמדו מתחילת גזירת המבואות הוא משום שמא יטלטלו בר"ה או בכרמלי' ויעיי' היטב בלשון הרמב"ם פ"א מעירובין הלכה ד' ואמנם כשמטלטל במבוי שמחיצותי' כדין לא יבוא ללמוד מזה להתיר לטלטל ברה"ר או כרמלית אך במבוי המפולשת לים ולנהר שהיא כרמלית נהי שחוסמת היא את העוברים לטלטל בשדה שמעבר לנהר מ"מ היא גופיה כרמלי' היא ויש לנו לאסור טלטול המבוי בלא היכר משום שיבוא לטלטל בזה הכרמלי' אלא הואיל והים והנהר לאו בת טלטול היא עם המבוי מותר לטלטל במבוי משא"כ כשמעלה שרטון שהוא כרמלי' שפיר אסור לטלטל באותה שעה בהמבוי משום גזירת הכרמלית שבצידה וה"ה ורש"י שניהם לדבר א' נתכוונו לאסור טלטול המבוי משום טלטול השרטון ולדברי שניהם סגי בהכרא צו"הפ או לחי אם יש לה ג' מחיצות שלימות וזה ברור לפע"ד מ"מ נתחזקו דברי השב יעקב וסייעתו דבשעת הקרח דאיכא למיחש לטלטול הכרמלי' יש לאסור טלטול המבוי לכ"ע וגם בלא"ה לא נחתו הני גאונים ליישב מ"ש הטו"ז ממתני' דפ' חלון (עירובין ע"ח ע"ב) בחריץ אם נתן עלי' נסר רחב ד' טפחי' מבטל מחיצה דה"ל כעין גשר ופתח מכ"ש הכא בגליד וכפור:

740

741ולהיות כי מצוה להציל הראשונים משגיאה בכעין זה כמ"ש תה"ד סי' ע"ד שאע"פ שמדינא בעי' סיד מחוי ברוחב אצבע ללחי ובניישטאט הנהיגו בכל שהוא ולא רצו להניח לשנות מנהגם שלא להוציא לעז על הראשונים שלא מיחו בדרבנן וכ' שצריכי' לדחק ליישב כל האפשרי ובפרט בענין זה שהגאון טו"ז ישב בשטייניץ אחר גזירת ת"ח ובאותו הפרק ממש ישב הש"ך שם בק"ק דרעזניץ שאנו עוסקים בה וכן ראיתי פסק מח"י ביד הר"ר שמואל בר"א שם והוא סמוך ונראה לק"ק שטייניץ ושמע וידע כל הנגזר מפי טו"ז ולא חשש לו ע"כ צריכי' אנו שלא להוציא לעז ח"ו ע"כ עלה מאז ברעיוני והוא נ"ל נכון והוא דכל דבריהם נאמרים בעירות גדולות שדרכם לעשות בפועל מעבר על המים הנקרשי' כדי שיכולים לעבור עלי' אנשים ונשים וטף ולא ימוטו רגליהם ועל הרוב מקצרים עי"ז הדרך מלילך דרך כמה מבואות עד שיגיעו להגשר ע"כ המה עושים ע"י כמה המצאות דרך ומעבר ואז באמת בטלו המחיצות מטעם הנ"ל דניחא תשמישתי' ועדיף מנסר אבל במקומות הקטנות האלו שאינם מתקני' דרך ימוטו העוברים דרך שם ואיכא נמי כמה מעלות ומורדות ומי שאינו קל ברגליו אינו יכול לעבור דרך עלי' ואם גם לפעמי' ברבות השלג יוכלו לעבור על הנ"ל מ"מ הרי ממש הגשר הבנוי לעבור עלי' סמוכה לו בצידו ומי פתי יניח פתחא רבא וילך בפתחא זוטא וסברא זו איתא בש"ס להדי' וכיון דלא ניחא תשמישתי' לא עדיף מאלו הי' המים נוזלים שגם אז ראוי לשמש בו בכמה דברים ומ"מ כיון דלא ניחא תשמישתי' כתשמיש המבוי לא חששו לו ה"נ דכוותי' וקצת מעין זה יש להבין גם מדברי הרב השואל בשב יעקב יע"ש ויש לסמוך על זה לפע"ד ובשגם בעיר המוקפת ג' מחיצות שלימות כנ"ל והן עתה זמן מה אחר כתבתי זאת מצאתי בשיעב"ץ ח"א סס"י ז' להתיר בנקרש שאינו דומה כלל לדגלי מדבר שאינו ראוי' לחנות שם דחם השמש ונמס ורבי' כי האי לא מבטלי מחיצה בידי אדם כלל וכלל ואפי' מחיצה בידי שמים כשהיא רק מחיצה רביעי' עכ"פ בודאי לא תתבטל על ידי זה יעיין שם בברור:

741

742אך מה יושיענו כל זה היות הגשר עוברת על הנהר והאמנם לא ראיתי שום ספר המדבר מזה מאומה רק הלום ראיתי שהרב השואל בשב יעקב כ' שחכמי הספרדים דשם לא דברו כלום מקרישת המים רק תקנו צו"הפ למעבר הגשרים הרי מבואר דפשיטא להו דבעי תיקון וכן בדין מטעם דהזכיר מעלתו דהחריץ אינו מתיר אלא מטעם גוד אסיק מחצתא כמ"ש בח"ץ וכיון שהגשר מונח על גפופי גדודי הנהר הרי שם לא שייך גוד אסיק אלא שמעל' תלה זה בסברא והוא ש"ס ערוך ר"פ כל גגות ויע"ש בתוס' ד"ה במחיצות וכו' אך הי' נ"ל דהם לא דברו אלא בגשרים הנמוכי' כדרך שעושים על המים עמוקים וחריפי דנהרא שעושי' גשרי' על ספינות והם נמוכים כמו רחוב העיר הנהו הוא דמבטלי מחיצת החריץ אבל האי גשר דלשם שאמצעיתה עומדת על כמה עמודים גבוה מאוד ותחלת עלייתה היא משפע והולכת והאם שלא מדדתי בהיותי שם מ"מ לפי ראות עיני החקוק גם עתה בזכרוני יש בשיפועה ללקט יותר מעשרה טפחים בתוך ד' אמות והגשר בעצמה הוא גבו' י' ורחבה הרבה יותר מארבע אמות ואע"ג דאין מחיצותי' יורדים עד למטה במים מ"מ נימא גוד אחית מחיצה דבקיעת דגים לא מבטלי' גוד אחית כמבואר בשבת ק"א ע"א דאפילו רבנן דפליגי אר"י ב"ר יהודה בטרסקל משום דבקיעת גדיים מבטלים מחיצתא מ"מ מודו בספינה משום דבקיעת דגים לא מבטלי מחיצתא ואפילו אי דרך הספני' והדייגי' לעבור דרך שם ואפשר דכה"ג מקרי בקיעת גדיים מ"מ הכא שאני שיש לה עמודים שהן כפסין ולא צריכי' לגוד אחית אלא העמודים בעצמם עושים רה"י והשתא בפסי' בעלמא קיי"ל לא אתו רבים ומבטלי' מחיצה כ"ש בהני שהוא מקורה נמי למעלה ולא רבים עוברים שמה כי אין עוברי' בספינה בנהר ההיא כ"א הדייגים לפרקים ויעיי' בתוספתא פ"ז דעירובין דמייתי לה תוס' פ"ק דשבת וי"ו ע"א ד"ה יתר על כן וכו' מכל הלין נ"ל ברור דהגשר ההיא רה"י דאורייתא היא והזורק על גביו חייב ועוד כמדומה לי שיש על הגשר מחיצות גבוהות עשרה וה"ל רה"י למעלה וממילא לא מזיק בקיעת גדיים דלמטה עמ"ש מג"א רס"י שמ"ה סוף סק"א:

742

743וא"נ לא יהיה ברגלי הגשר מתלקט עשרה מתוך ארבע מ"מ נחשב לזה גם גדוד המים שבאותו המקום משום גדוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפים אלא שמעלתו כתב שבדק שם ולא מצא שיהיה בשפתו עומק כלל וחשש נמי שלא ימצא כלל שום עומק הראוי' בכל הנהר ואני תמה מאוד על חכמתו הנה הנהר שם סמוכה מאוד להבתים ועתה אם נמי יהיה ברוחב הנהר עשר אמות פחות חוט השערה בלי שום עומק ונדון את זה כיבשה ממש ומשם יתחיל לשפע עשרה טפחים בתוך ד"א נמי די ולא יסופק אדם מעולם בזה שיהיה כן וקצת ראיה שהרי הדייגי' עוברים שם בספינות וחז"ל העידו גמירי דלא מסגי בפחות מעשרה ושיטת הרא"ם בס' יראי' דאפי' ספינה קטנה לא מסקי בפחות מיו"ד אלא שהיא משוקעת עד סמוך לקרקע אלא שבתוס' בשבת ק' ע"ב ד"ה גמירי משמע דפליגי אך המג"א סי' רמ"ח סק"ז העלה להשוותם ואיך נאמר שלא ימצא ברוחב הנהר שיהיה עומק עשרה והשתא לפ"ז עדיף טפי שבאמצע המים מקום המחיצה שנאמר שם גוד אסיק באותו מקום כבר הוגבה הגשר רם ונישא מאוד ונוכל להסיק המחיצה עד הגשר ואלו הוה מחיצה כזו בנוי' לפנינו והי' בני ר"ה מעמידים להם כבש מכאן ובני העיר מכאן לעלות ולירד זה לזה לא הי' מזיק בחומה ההיא כלל ולא דמי לסולם דמפסי' בחצר לענין עירוב כמ"ש לעיל דהתם פתח מפסיד משא"כ הכא ואין לומר דהספינה יפסיד המחיצה בידי שמים ג"ז אינו אפי' מאן דלא בעי ס' רבוא מ"מ השמש מקרי לא ניחא תשמישתי' וכבר העלינו דלא מפסיד אפי' במחיצה בידי שמים עד שיהי' ניחא תשמישתי':

743

744מה נשאר לפקפק ע"ז דרבים בוקעים על הגשר מה בכך הא קיי"ל כרבנן דר' יהודה דלא אתי רבים ומבטלי מחיצה בעירובי' כ"א אלא שמעלתו כ' מסברא דנפשי' דהכא שאני שמעיקרא נעשה לשם כך להעביר עלי' רבי' ואע"ג שמעלתו כ' כן לענין שיבטלו מחיצת המים שתחתיה ואנו עוסקים עתה בהגשר גופי' שאנו רוצי' לדונה כתל המתלקט עשרה מתוך ד' ועדיף מיני' והוה מחיצה המתרתיעיי' בתוס' כ"ד ע"ב ד"ה אין עושי' מ"מ גם על זה יש לפקפק פקפוק כנ"ל אבל תמהתי עלי' במ"ש כן מסברא דנפשי' חדוש גדול כזה ולא הביא שום ראי' לדבריו אבל ראיה בהיפוך דא"כ בסוגי' כ"ב ע"ב דכ' תוס' ד"ה דלמא מעלות ומורדות וכו' דלרבנן אפי' בח"ל פטור בתל המתלקט ועמ"ש תוס' שם ד"ה תל וכו' והקשו תוס' א"כ כל א"י תהי' רה"י ובבל נמי משום הנהרות הסובבים ותירץ בדוחק דמחיצה בידי שמים לא חשיבא כולי האי ורבנן מודו דאתי רבי' ומבטלי מחיצה עכ"ל ואי איתא מאי קושיין הא ר"ה היינו סרטיא ופלטי' גדולה שהוא שוק או דרך עשוי' מעיקרא לקבוץ רבי' ועיי' פרש"י דשבת וי"ו ע"א ובכי האי גוני מבטלי מחיצה אע"כ הא ליתי':

744

745והנה במג"א סי שס"ג סק"ל הקשה איך הוה ים מחיצה הא כ' תוס' דמחיצה בידי שמים לא חשיב מחיצה ורבים מבטלי' לי' וכ' עמ"ש סס"י זה רצונו שם כ' דבעי' ס' רבוא לבטל המחיצה וא"כ לפ"ז מכ"ש בנדון דידן אמנם להרמב"ם וסייעתו החולקי' וס"ל דלא בעי' ס' רבוא עסי' שמ"ה סעי' ז' ובמג"א שם נשארה קושית המג"א ומה שתי' לחלק בין מקום מעבר לספינה לא נראה ובכנסת יחזקאל כ' שהמג"א טעה בפי' התוס' דהם לא אמרו אלא דלא חשיב מחיצה כולי האי ורצונם בקרפף יותר מסאתי' מהני בקיעת רבי' יע"ש והסכים עמו החכם אאיליון וגם זה לא נ"ל כי מה מעלה יש מן התורה לענין קרפף יותר מבית סאתים אבל האמת יורה דרכו שהפי' כפשוטו דודאי א"א לומר שיהיה א"י ובבל וכל המדינות המוקפות הרים ונהרות רה"י דהרי כל העולם כולו נמי מוקף אוקינוס ואפ"ה אמר רחמנא במדבר לא תפיקו מרה"י דידכו לר"ה והרי כך גזרה חכמתו שמרה"י המוקף מחיצות אין להוציא לרה"ר המוקף מחיצו' שבידי שמים משום דאתו רבי' הבוקעי' ומבטלי מחיצו' של ים אוקיינוס שנעשו בידי שמים אמנם אין לך בו אלא חדושו דרבים מבטלי מחיצה בידי שמים היינו היכא דניחא תשמישתי' כמו בדגלי מדבר שהי' הענן משו' הדרכים ולא היה שם שום תל המתלקט אבל כל שיש כאן תל המתלקט אינו דומה לדגלי מדבר לא אתו רבים ומבטלי אפילו מחיצה בידי שמים וכפירש"י ד"ה שאינו כדגלי מדבר שארץ חלקה היתה והענן משוה אותם עכ"ל נמצא לפ"ז מחיצה העשויה בידי אדם בין דניחא תשמישתי' בין דלא ניחא לעולם לא אתו רבי' ומבטלי מחיצה ובידי שמים יש לחלק היכא דניחא תשמישתי' אתו רבים ומבטלי מחיצתא והיינו דגלי מדבר משא"כ כשלא ניחא תשמישתי' לא אתו רבים ומבטלי' לי' והיינו דרב חסדא דתל המתלקט אפי' רבים בוקעי' בו מ"מ פשיט לי' דלרבנן רה"י הוא והיינו דכ' תוס' דבידי שמים לא חשיבא מחיצה כולי האי ומיושב נמי מה שתמה הת"ח על התוס' מה יתרצו לר"ח דאמר בהדי' דגם בידי שמים לא אתו רבים ומבטלא מחיצתא ולפי הנ"ל א"ש וגם קו' מג"א ליתא דפשיט' דים לא דמי לדגלי מדבר ולא אתו רבי' ומבטלא מחיצתא. זמן מה אח"ז מצאתי שממש כן כ' בשיעב"ץ ח"א סי' ז' בפי' דברי תוס' ובפסק הלכה וברוך ה' שכוונתי כן:

745

746ומ"מ זכינו לדין דגשר שלנו שהוא רה"י גמור לא אתו רבי' ומבטלים מחיצתא אע"פ דניחא תשמישתי' ועשוי' לכך מעיקרא ולא תיקשי עלן ממ"ש תוס' שם ד"ה ואיזהו שבילי בית גלגול וז"ל וי"ל דבעי' שלא יהי' ניחא תשמישתי' שלא יהי' עשוי' כעין מדרגה דלא תהוי כעין מחיצה נדרסת דפ' כל גגות (עירובין פ"ט ע"ב) דלא הוי מחיצתא עכ"ל הנה ההוא דפ' כל גגות סד"א דהש"ס הוא ולא קאי ר' יוסף במסקנא הכי יע"ש והתוס' הכא לא כ' כן אלא לר' יהודה דס"ל אתו רבי' ומבטלו מחיצה אבל לרבנן אפילו בניחא תשמישתיה פשוט הוא דלא מבטלי מחיצתא בשום אופן:

746

747ואע"ג דבפ' חלון (עירובין ע"ח ע"ב) בנסר על החריץ אם הוא רחב ד"ט נעשה כפתח מפני שעשוי לילך עלי' מחצר לחצר מכ"ש הכא שעשוי לילך עלי' משדה לעיר ג"ז אינו ק' התם הפתח הי' גורם הפסד בעירובי החצר והנסר נמי כפתח דמי משא"כ הכא אלו הי' כאן פתח פתוח לשדה ולר"ה לא הי' שום הפסד אם הי' הפתח עשוי כדינה בצורתה אע"ג דיוצאי' ונכנסי' כל היום רוכבי הרכש ועוברי מעברה במרכבה בכל זה לא הי' הפסד כיון שצורת השער או הפתח מפסיק בין הר"ה לר"הי וה"נ התל שהוא רה"י גמור מן התורה מפסיק ונעשה פתח בין הרשויות אין הפסד מן העוברי' ושבי' עלי' כיון דלא מבטלי מחיצה כל זה נ"ל ברור בעזה"י בלי שום פקפוק ולא עוד אלא שאפשר אם יעיי' מעלתו היטב בצורת עמידת הגשר ההיא אפשר שתהי' היא מחיצה ותועלת גם בפני פרצת המים כעין פס או לחי אלא שאין חקוק בזכרוני אופן עמידתה:

747

748והנה עיקרן ושרשן של דברים הללו כבר עלו ברעיוני מאז בהיותי שמה אלא שעתה חזרתי ושניתי פרק זה הוספתי דברי' בסתירה ובנין וא"א לב"המד בלא חדוש ומ"מ כל זמן היותי שמה לא אביתי לסמוך עצמי על כל האמור ומהיות טוב אל תקרי רע ע"כ שניתי מהלכי בכל שבת קדש אחורי הבית לבה"כ הקדושה והנה אותה המבוי שאחורי בית הרב היא בתמונת קשת נכנסי' לה מרחוב היהודי' בשביל קטן שבין בית היין שרף לבית אלמנה יוכבד ויוצאי' ממנה בשביל הסמוך לבית דוד חיים ומשם חוזרי' ובאי' לאותה רחוב עצמה ובה"כ הקדושה עומד בקערורו' הקשת ובית הרב עומד על היתר מכוון נגד בה"כ הקדושה מכוון ואם הי' צריך תיקון ממש הי' ראוי' לעשות צו"הפ מצד אחד ולחי בראש שני אך להיותי חושש מאוד לחדש בפרהסי' דבר בענין זה מפני טעם שהזכרתי כבר ע"כ לקטתי קולי מתניתא והוא שאין שום פתח מבוי שם רחבה עשר אמות ועוד ששני הפיות פתוחים לרחוב א' ממש והוא קיל טובא כמ"ש תוס' עירובי' יו"ד ע"ב ד"ה עושה לדעת ריצב"א וגם אינם פתוחי' לר"ה עצמו אלא למבוי הפתוחה לר"ה ועוד המבוי אינה פתוחה לר"ה אלא לנהר שהוא רק כרמלי' ובלא"הנ יש התירים דלעיל ע"כ הי' די לי בשני לחיי' ומעלתו חפש הלחיי' ולא מצא אותם והם גדולי' מאוד למראה א' העמוד שבקצה בית היין שרף דלא גרע מאבני גדר המובדלות דש"ס ט"ו ע"א וכן בבה"כ הקדושה בולטי' עמודים כאלו ומבה"כ ולהלן לא הלכתי ועיי' סי' שס"ג סעי' ל"א אלא שאם ירצה יכול לסמוך על אילן א' העומד בקצה המבוי ההיא ועוד ימצא שם כמה בליטות שראוי' לסמוך עליה' משום לחי ואך בשביל קטן הסמוך לבית הרב הוא קצר מאוד ומ"מ בקל יש לסמוך על סיד מחוי שבבית הרב הבולט מהקרקע עד למעלה מהחלון אם לא נתקלקל עדיין:

748

749ומהדברים שנצטערתי הרבה בהיותי שמה בענין זה הוא בשער א' משערי העיר כמדומה לי הוא הנקרא שער הסגאליטץ נפרץ סמוך לו בקרן זויות פרצה ורבי' בוקעי' שם עוברי' בה במעברה עגלות וסוסים וכמדומה לי לא נשאר פס ארבע והתלמידים יודעי' מזה איך דברתי מזה כמה פעמי' בהילוכי שם לטייל ויעיי' בעירובי' וי"ו ע"א תוס' ד"ה א' זה וא' זה וכו' ומ"מ יראתי להזכיר מזה בכח כי קשה הוא מאוד לתקן דבר זה או להשתדל אצל השר לעשות לחי או קורה ומוטב שיהי' שוגגי' בכעין אלו ועתה אם לבו הטהור מעוררו לעורר לב החורים והסגני' על אלו ולתקן זה זכור לטוב ויהי' חלקי עמו ויזכר שמי על הדבר ג"כ כדי שאהי' נטפל לעושי מצוה ובזה אסיי' בכל חותמי ברכות הכ"ד א"נ לנצח דש"ת משה"ק סופר מפפד"מ:

749

750בריך מתיי' לשלם נופך ספיר ויהלם עוד ינוב בשיבה טובה מעתה ועד עולם ה"ה י"ע וי"נ בנן של קדושים מופלא בין אנשים הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' סענדר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

750

751הגיעני נועם מכתבו ודשאילנא קדמיכון אני איני כדאי ששלח לי אך להיות מצותו עלי להשיבו על כל פנים עיינתי בדבריו הנעימים והוא ע"ד מבואי עירו שנתקנו ע"י צורת הפתח הנעשה ע"ז האופן בצד א' העמידו קורה קצרה ובצד השני קורה של שתי חליות כזה ?# באופן שיכולים להטותו אותו של חוליות ולמתחו על העמוד השני ויהיה אז צורת הפתח אבל כל זמן שהוא פתוח ועומד אין כאן שום היכר צורת הפתח וע"ז פקפק מכ"ת הנה לכאורה כל דבריו נאמרים בצדק ואמת ואע"ג מה שהביא ראי' מהא דקיי"ל צורת הפתח מן הצד אינו מועיל כמבואר בש"ס דעירובין י"א ע"א ואי ס"ד כל הראוי לעשות צו"הפ אין נעילה מעכבת ה"נ הא יכול להגביה החבל ע"ג העמודים אע"כ דלא אמרי' הכי עכ"ד מעלתו ראי' זו מפוקפקת דהתם מחוסר מעשה נתיצה ובנין רצוני לומר שהפתח בנוי מן הצד וצריך להסיר המשקוף מכאן ולקבעו על גב העמודים משא"כ הכא בקורה העשויה חליות ע"י גלילים אינו אלא מחוסר קריבה וקיי"ל מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וחלוק זה מבואר להדי' במס' שבת ק"ד ע"ב אמר ר' אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה ופריך והתנן כ' על ב' כותלי בית וב' דפי פנקס ואין נהגין זע"ז פטור ומשני התם מחוס' מעשה דקריבה ופירש"י אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר ר"א כגון כ' על שפת לוח זה בטברי' וכו' ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא עכ"ל וה"נ דכוותי' ממש כנ"ל ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שבת הלכה י"ב עפ"י דרך של ה"ה שם דאפי' כתב באמצע הגויל מ"מ כיון שאינו מחוסר אלא כריכת הגויל שהוא דק ואז יקורבו ב' אותיות שבשני גוילים לא הוה מחוסר מעשה כל כך כמעשה דקציצת הדפי' דמיירי בקשים ועבים וה"ה כ' שהוציא כן מהירושלמי ולפע"ד ברור שהוציא כן מש"ס דמנחות נ"ז ע"א דקיי"ל כמ"ד בשר שנצלה בשנים ושלשה מקומות חייב וכן פסק הוא ז"ל פ"ט מה' שבת הל' ה' ע"כ היינו טעמא משום דחתיכת בשר קל מחתיכת הדפים וה"ה ומכ"ש לכריכת הגויל ויעמ"ש תוס' בשבת שם ד"ה התם וכו' ויעיי' בתוס' מנחות שם ד"ה בשנים מ"ש מחוסר קציצה הוא ט"ס וצ"ל מחוסר קריבה וכו' וק"ל מ"מ ה"נ ליכא אלא מחוסר קריבה לסגור הקורה ע"י גלילים העשויים לכך ואפשר דלא הוה כמחוסר מעשה ועיי' בב"ב נ"ה ע"ב ד"ה בהעלם וכו' בסוף הדבור וק"ל:

751

752אבל מ"מ דבריו נכונים במ"ש מהא דדלת הראוי לנעול ובאופן שאבאר דהרי בעירובין וי"ו ע"ב פליגי אמוראי אי צריך לנעול או לא ופליגי בהא הרי"ף ורמב"ם והובא בש"ע סי' שס"ד וא"כ למ"ד צריך לנעול ע"כ צ"ל הכא לא אמרי' מחוסר קריבה דהגפת הדלת לאו כמחוסר מעש' דמי וע"כ משום דהכא משום הכירא הוא ובעי' היכר לכל שהיא מחיצה שלימה ר"ל שהדלת נועלת ואפי' מאן דפליג וס"ל דסגי בראוי לנעול היינו טעמא משום דכך דרכה של דלת להיות פעמים פתוח פעמי' נעול ה"ל היכר טובא משא"כ הכא בעי' צורת הפתח והרי אין כאן שום היכר פתח לשום אדם בשום פעם:

752

753ואני מוסיף דלפע"ד אפי' אם תסגר ויימתח הקורה ויהיה צורת הפתח ניכר אפשר דאינו מועיל דהא בהך דצורת הפתח מן הצד פי' בהג"א פ"ק דעירובין בשם א"ז וז"ל ולא שיהא תחוב בין שניהם מזה לזה באמצעיתן עכ"ל ור"ל שיהיה משולבו' קורה בתוך קורה וכן ראיתי למר אביו הגאון ז"ל בתוס' שבת שפי' כן וא"כ בודאי אי הי' הך קורה של חולי' עשוי' ע"י ידות משולבות זה בתוך זה בודאי דלא היה מועיל וטעמ' התם משום דאין זה דרך פתח וכמבואר שם בלשון הרא"ש דפסול פתח מן הצד הוא משום שאין זה דומה לפתח שהמשקוף מונח על ב' המזוזו' עכ"ל א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו אם הוא עשוי' ע"י גלילים של ברזל וצירים שבודאי אין זה דרך משקוף דיותר שכיח שיהיה משקוף משולב בקורת המזוזה ממה שיהיה מחובר ע"י גלילים וצירים ואפ"ה פסל לי' הגהת אשרי בשם א"ז כשהוא משולב ותחוב מכ"ש כשעשוי' ע"י גלילי' ע"כ היה נ"ל לפסלו אפי' כשהוא סגור ונעול:

753

754אמנם ראיתי בת"ה סי' ע"ד גבי לחי העשוי' בסיד מחוי שכ' שרצו גדולי' לשנותו ולתקנו כעובי אצבע ולא רצו המנהיגים לשמוע שלא להוציא לעז על הראשונים ונדחק שם מאוד ליישב המנהג בדוחק גדול כמבואר למעיי' שם ויעיי' בט"ז סי' שס"ג סק"ד וא"כ על כרחנו למשכוני נפשין ליישב קצת מנהג הראשונים אם אפשר ונ"ל דהוה ס"ל לקדמונים דהא מעיקר הדין הוה סגי בשני פסין שהם ב' משהויין כיון דמבואות שלנו יש להם דין חצר כמ"ש והעלה במג"א סי' שס"ג סוף ס"ק כ"ז אלא משום דהמבואות קרובי' לר"ה מחמרי' לעשות להו צורת הפתח אבל זולת זה היו נתרות בשני פסין משהויין נמצא לפ"ז ע"י ב' קורות הקצרות שהם ב' פסין משהויין כבר הותר מעיקר הדין ורק משום שהוא סמוך לר"ה וס"ל דכל שחוסמת את העוברים תו לא הוה ר"ה וז"ל רשב"א שהביא ה"ה פי"ז מה' שבת סוף הלכה יו"ד שאין ר"ה אלא המסור לרבי' בכל עת והואיל ויש לזה דלת נועלת בלילה וחוסמת את העוברים שם בלילה אין זה ר"ה ע"כ וא"כ ה"נ אי הי' הקורה נועל וחוסם הרבים מלעבור אעפ"י שלענין צורת הפתח לא מהני כיון שעשוי' בגלילים מ"מ הכא לאו משום צורת הפתח אתאינן עלה שהרי נתרת ע"י ב' פסים משהויין ולא צריכא אלא לבטל כח רבים שלא יאמר עליו שהיא סמוכה לר"ה ע"כ כיון שחוסמת את העוברים מ"מ בטל כח רבים וסגי בהיתר שני פסים ומכיון שזכינו לדין שהי' מותר ע"י זה הקורה אם היה נועל ממילא י"ל נמי דמועיל אם ראוי לנעול כיון שאינו אלא מחוסר קריבה אע"ג דבר"ה גמור אינו מועיל בדלת הראוי לנעול כיון שאין כאן דלת ניכר מ"מ הכא עיקר ההיתר הוא ע"י פסים וכיון שהעוברים אפשר שיתחסמו כבר בטל שם רבים מני' כן יש לדחוק לקיים מנהג ראשונים במילי דרבנן אעפ"י שהוא דוחק וסברת הכרס מ"מ יעיין בתה"ד הנ"ל ויראה סברות רעועות מזו מ"מ כל זה אם הוא באופן שיהיה רשות ליהודי' לסוגרו וגם שיהיה באופן שאם יסגר יחסום העוברים משא"כ אם הוא בגובה כ"כ שאם יסגר לא יחסום את העוברים או שאין רשות לסגרו בשום פעם הרי נפל פיתא בבירא ומכ"ש אם העיר איננה מוקפת מחיצ' והמבואות גם המה רחבות עשרה שאז מעיקר הדין בעי' צורת הפתח אלא שמ"מ מקילינן משום שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכה וגם תה"ד הנ"ל סיים בקולא הנ"ל שנדחק להעמיד מנהגן של ראשונים דהיינו בעיר המוקפ' חומה וסוף דבריו אלו הובאו במג"א הנ"ל ריש סקכ"ז בודאי יש למחות בידם אם אינו חוסמת ואין רשאי לנעול ואין לחוש למנהג בטעות יעמ"ש מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב ויעיי' היטב במה שכ' במנהגי איסור של פר"ח סי' יו"ד שחולק על מהרי"ק ודבריו דברי אלקים חיים אין לזוז מהם ומאי דקמן אי שגם בצד השני חבל או שלשלת לסוגרו ועומד כל היום כעין שער אע"פ שאין לו משקוף וגם לא שייך חוקקין להשלים מ"מ פשיט לי להתיר בזה ועל זה סומכין בעירנו ג"כ:

754

755עוד רגע אדבר כי המג"א סי' שס"ג ריש ס"ק כ"ז העתיק לשון תה"ד כיון דרוב עיירות מוקפות חומה וכו' והנה בתה"ד בפנים כ' כיון דעת"ה רוב עיירות מוקפות חומה והנה לשון זה מגומגם קצת מ"ש עתה מה בכך הא נחזי אנן אם העיר מוקפ' חומה או לא מה רוב שייך בזה ונראה לפרש דקאי אמ"ש בישב ולבסוף הוקף דבז"הז עתה רוב העיירו' הוקפו אחר ישיבה משא"כ בימים קדמונים ונ"ל שדבריו אלו הם עפ"י מ"ש הרא"ש פ' מי שהוציאוהו סוף סי' יו"ד בשם מהר"ם מר"ב והובא גם בש"ע סי' ת"א דסתם עיר ישב ולבסוף הוקף וסתם מבצר הוקף ולבסוף ישב וטעמא משום דמבצר הנעשה למשגב מפני אויב והמלך בונה על הספר מבצר חזק אפילו אם לא יהי' עדיין בתים בנויים משא"כ חומה העשוי' רק לנוי העיר לא לשמירה מפני מלכות אחרת זה בונים בני העיר אחרי ישיבתם ועפי"ז כ' תה"ד דעכשיו בז"הז רוב חומות אינם למבצר רק לנוי משא"כ בשנים קדמוניות לא היה בונים חומה לנוי כ"א למעוז ומחסה ע"כ כ' תיבת עת"ה הארכתי בזה כדי לסלק תלונות מג"א מרמ"א בסי' תרפ"ח סק"ב דרמ"א פסק שם כהר"ן דסתם עיר הוקף ולבסוף ישב וסתר עצמו למ"ש בש"ע סי' ת"א כמהר"ם מר"ב הנ"ל ולק"מ דודאי בימי יהושע היו רוב החומות עשויי' למבצר והוקף ולבסוף ישב וכן משמע שהיה אז עיקר חומה למבצר ולהגן מש"ס דמגלה ה' ע"ב גבי ספיקא דטברי' דהני מיגנו והני נמי מיגני ועיי' מ"ש ר"ן רפ"ק דמגלה דף רנ"ז ע"ב בשם רמב"ן דנס של הפרזים היה יותר גדול מן המוקפים מפני שהמוקפים נשגבים בעריהם הבצורות יע"ש באריכות משמע שהיה החומה למבצר ויפה כ' רמ"א שסתמה הוקף ולבסוף ישב משא"כ בסי' ת"א לענין שבת לא מיירי אלא מסתם עיר וחומה בז"הז וסתמא לנוי וישבה ולבסוף הוקפה. ואין להשיב דא"כ עכ"פ בעיירות שהם מסופקות במוקפו' חומה מימות יהושע בן נון ומכ"ש בערי א"י שרובן בודאי מוקפי' וקורין מגילה בט"ו היה לנו לומר שהשובת שם לא מחשיב העיר כד' אמות משום שאז היה המנהג להקיף קודם ישיבה ובש"ע סי' ת"א סתם בזה לק"מ דבודאי אותן החומות שמימות יב"נ כבר בטל ועבר ונהרסו יסודי' ואפילו בימי בית ראשון מצינו שחרבו חומותיה עיי' במגלה ד' ע"א הדור אנפול בימי אסא והחומות של עכשיו הוקפו אחר דירה לכן לענין שבת אזלי' בתר חומה של עכשיו והרי היא הוקפ' לדירה משא"כ לענין קריאת מגילה ילפי' מבתי ערי חומה והתם כתיב אשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן כמבואר במגלה ג' סוף ע"ב ואזלי' בתר ימי יהושע ואז הוקפה ולבסוף ישבה ודברי רמ"א נכונים לפע"ד וכבר הארכתי ביותר כתבתי בחפזון שלא לעכב אפי' מעוכב בן יומו והיה זה שלום לו ולתורתו הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד מש"ק י"ג אדר תקס"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

755

756שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג החרוץ מה' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוט יע"א:

756

757יקרתו הגיעני בזמנו ולהיותי אז מוטרד מבני ביתי שלא הי' במזג השוה עד שלעת עתה הנה אנחנו כולנו במרחץ באדען ופה החלותי להשיב א' לא' על איזה שאלות ואמנם אין אתי פה שום ספר לעיי' מ"מ עיינתי בדבריו הנעימי' עלי ואשיב מה יורני משמים:

757

758אודות הכשר מבוי בצו"הפ שהקנים אינם נראים בתוך המבוי כי עומדים אחורי הכותל והרב בתב"ש ריש עירובין וכן בתוס' שבת סי' שס"ג סק"י וס"ק ט"ו העלו לפסול וראייתם מתוס' עירובין י"א ע"א ד"ה איפכא מדלא תרצו דאיבעי ליה בקנים אינם נראים במבוי דבלחי פסול ובצ"הפ כשר ש"מ דבצ"הפ נמי פסול יפה כ' מעלתו דתיקשי נמי לתה"ד דס"ל דלחי בעי שיעורא כחוט הסרבל וצו"הפ סגי בסיד מחוי ויעיי' בט"ז סי' שס"ג סק"ד ובאמת קושיא זו קשיא טובא טפי דקושיי' הגאונים הנ"ל אהתוס' לא קשה כ"כ דאה"נ הו"מ לשנויי' בגוני אחריני ואטו כי רוכלא וכו' אבל קו' מעלתו קשה אדמתרצי דאיבעי ליה לר' יוסי דבעי שעורא ללחי משא"כ לצו"הפ ולתרצי אפילו לרבנן בעי שעורא ללחי כחוט הסרבל משא"כ לצ"הפ והיא ק' גדולה לכאורה:

758

759והנלע"ד דפתח בלי שום הכירא לא עבדו אינשי כדמוכח ממ"ש תוס' אהא דאמר רבה שמא יעבירנה ד' אמות ולא אמר שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר ותי' בדוכתי טובא משום דאית ליה הכירא בפתח וגפופי' ואי ס"ד עבדי אינשי פיתחא גבוה למעלה מעשרים והקני' אינם נראים או עשוי' מסיד מחוי טוח על הכותל וכדומה הדר' קו' תוס' לדוכתה אע"כ כי האי גוני לא עבדי אינשי וה"ל כפתחא בקרן זויות וכדומה נהי דלא בעי הכירא לצ"הפ משום דהוה כסתום מ"מ כיון דלא עבדי אינשי הכי לא הוה צו"הפ אך כל זה בשגם הקנה העליון למעלה מעשרי' אמה דאז ליכא שום הכירא משא"כ כשהעליון למטה מעשרים ויש היכר במשקוף העליון ולפ"ז אין לי עוד שום הכרח לפסול קנים שאינם גבוהים דמעירובין י"א אין ראיה דמיירי מגבוה למעלה מיו"ד דמשרה לא הו"מ תוס' לשנויי' דמיירי בשהקנים אינם עומדים בחלל המבוי או שפחותים מחוט הסרבל אבל בלמטה מיו"ד אין שום הכרח:

759

760והנה מצאתי בקהלתי פק"ק פ"ב מימי הגאון מה' משולם זצ"ל שא' מהקנים עומד אחורי הכותל כי א"א להעמידו ברה"ר בשום אופן במקום ההוא מפני אנשי העיר וציוה הגאון זצ"ל לכרוך עליו למעלה עוד קנה א' מחוץ לכותל והוא גבוה מארץ הרבה רק שנראה מבחוץ שיהיה היכר לבני מבוי והנה הקנה הזה השני פסול הוא שהרי הוא גבוה הרבה מהארץ וזה אינו אלא להכירא ומ"מ קשה קצת עפ"י מ"ש מג"א סי' שס"ב ס"ק כ' ולא רציתי לשנות מהוראות הגאון זצ"ל שראוי לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק ולע"ד הי' נראה להעמיד קורה עבה ולחרוץ חצי עביו בכל אורך הכותל באופן שיהיה דק מבפנים ולמעלה מהכותל יהי' עבייתו בשלימות באופן שיפלוט לחוץ אל תוך חלל המבוי מעבר הכותל ולחוץ ובזה יצאנו ידי כל החששות ואין להאריך בזה יותר הנלע"ד כתבתי ואחתום בכל חותמי ברכות באדען נגהי ליום עש"ק י"ט מנחם תקעז"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

760

761נשאלתי יהודים שמכרו בתים ברחוב שלהם לעכו"ם אי אסרום עליו בשבת או לא כמ"ש רמ"א בא"ח רס"י שפ"ב שאם השכיר או השאיל ביתו לנכרי אין אוסר עליו דילמא ה"נ במכירה אלו תוכן דברי השואל ולא ביאר שאלתו וספקו:

761

762הנה גוף הדין בה"ה פ"ב מה' עירובין בשם רשב"א ודברי רשב"א הם בס' עבודת הקודש שער ה' סי' ג' וז"ל אבל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לעכו"ם אינו אוסר שלא השאיל והשכיר לו ע"ד שיאסר עליו ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר לגוי עכ"ל ולכאורה ב' הטעמי' צריכים דלטעם הראשון שלא השאיל ע"מ שיאסר עליו קשה אטו בדידי' תלי' מילתא הלא חז"ל גזרו שמא ילמד ממעשיו ע"כ הכבידו עליו דירתו עם הגוי שיהיה צריך להשכיר לו ויאמר כשפים הוא עושה לי וא"כ מה לי ברצון של ישראל שאינו משאיל לו ע"מ שיאסור עליו על כרחו יאסר עליו כדי שיצטרך לשכור ממנו וע"כ נ"ל דעיקר אועוד סמוך שאין דרכו של ישראל להשאיל או להשכיר ביתו לנכרי ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן שמא ילמד ממעשיו של גוי ורק משום לא פלוג דסתם גזרו ולזה די במה שמשאיר לו תפיסת יד בבית להעמיד כלי שם כדי שלא יאסור עליו זהו מה שנ"ל:

762

763והנה צריכי' לחקור מאיזה טעם החליט רשב"א שאין דרך להשאיל ולהשכיר ביתו לנכרי לכאורה י"ל כי בעו"ה המה אדוני הארץ ומתהלכים ברחבה ואנחנו גולים וסורים וצדי צעדינן מלכת ברחובותינו והמה הולכי ברחבה ומהיכי תיתי יצטרך גוי לשאול או להשכיר מישראל וא"כ במכירה נהפוך הוא כי בעו"ה מטה יד ישראל ומוכרים לנכרים כי רמה ידם ושפיר הוה בכלל גזירה:

763

764אך י"ל איפכא דודאי עיקר תיקון חז"ל שלא ילמוד ממעשיו הי' בימים קדמונים והישראלים שרוים על אדמותיהם ואין נכרי שכיח ביניהם ואם יתערבו עמהם ילמוד ממעשיו ע"כ החמירו שצריך להשכיר ממנו אבל בעו"ה בח"ל שנתפזרנו ביניהם ובלאה"נ יתערבו בגוי' לא שייך כ"כ הך גזיר' אלא דבר שנאסר במנין לא בטל ועיין סבר' זו בתוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע' ע"ב) ד"ה תשיך וכו' וכיון שכן ובא"י אסור להשכיר להם בתים א"כ שאלה ושכירה לא שכיח א"כ ה"ה מכירה דאסור ליתן להם חניו' בארץ וא"כ כיון שתחילת איסור בא"ילא הי' אשאלה וה"ה אמכיר' גם בח"ל לא יאסר:

764

765ומ"מ אין נ"ל קולא זו דמ"מ עיקר דברי רשב"א בנוים על ס' קמייתא דמייתי ה"ה דלא השאיל לו ע"מ לאסור עליו דירתו וזה לא שייך במוכר דלא בדעתו לחוד תלי' כ"א גם בדעת קונה וכעין שכ' תוס' בכתובות למ"ד ע"ב ד"ה שלא וכו' שלא בדעת הקונה לבד תלוי כ"א גם בדעת מקנה וה"ה הכא בהיפוך ע"כ לא נ"ל להתיר:

765

766אודת שנהגו לערב ערובי תחומין בחצי לוי"ט פלפלין ואמרו שכן נהגו משנים קדמונים נקטה נפשי בקצירת אומר בש"ע א"ח סי' שפ"ו מייתי דיעה אחרונה שמערבין בתבלין וכבר כ' שם בתוס' שבת שזה דעת רוב עמודי ההוראה וכן הלכה ובפרט שהלכה כמקיל בעירוב ויפה כתבת שלענין זה פלפלין בכלל תבלין ועי' תי"ט משנה ה' פ"ט דשבת ד"ה תבלין ושיעורו בעוכלא כמבואר בעירובין י"ט ע"א ורמב"ם וש"ע ואמנם עוכלא הוא מדת הלח תומן ועוכלא והוא חצי רביעית לרמב"ם פ"א הלכה י"ב ורש"י ונקטוהו בשיעור מדת משקל יבש בליטרא אלא דפליגי רמב"ם ורש"י בשיעור משקל ליטרא כל א' לפי מקומו וזמנו כמ"ש רמב"ן ר"פ תשא ע"ש וצ"ע ברשב"ם ב"ב צ' ע"א:

766

767והנה בצל"ח ס"פ ע"פ כ' דשיעור רביעית עפ"י אצבעות המבוארים בש"ס הוא כפל ממש מרביעית הנהוג ועי"ז רוצה לשנות גם שיעור ביצים וזיתים ואני הטרחתי והעליתי דצדקו דבריו במדת הלח עפ"י אצבעות ואך במדת היבש ביצים וזיתים ליכא שום שנוי אלא שכל דבר קרוש לכשימוס יתרבה על ג' חלקים כדאי' ר"פ המוציא יין דבכזית קרוש איכ' רביעית לח שהוא ג' זיתי' והארכתי מאוד בזה:

767

768והנה עשיתי לי כלי המחזיק רביעית של תורה מצומצם ומדדתי פלפלין באותו הכלי והיה משקל חצי רביעית ב' לויט וג' רביעית לויט או ג' קווענטעל והנה בדורות הראשונים שקודם הצל"ח שהיה רביעית שלהם מחזיק חצי רביעית שלנו היה משקל הפלפלים ה' קווענט וחצי וזהו פלפלי' יבשי' קרושים וחשבו כיון ששיעור חז"ל בעוכלא שהוא מדת לח ע"כ צריכי' לשער בהמחה פלפלי' ויהי' שליש מיבשי' עושי' חצי רביעית מדת לח ושליש מחמשה קווינט עולה ה' שלישי קווינט שהוא פחות מחצי לויט והם לקחו חצי לויט ולחומרא לא דק ובזה נתישב מנהג אבותינו תורה:

768

769אך מ"מ מכאן ואילך לא יצמצמו לסמוך אהנ"ל אלא יניחו ב' לויט וג' קווינט פלפלי' יבשים לכל א' ומי שרוצה לזכות הרבים יניח בתחלת השנה ויזכה ע"י אחר לכל בני עירו ולכל עתידים לדור בעיר ויודיע זה בב"הכ כמו שעושי' בערובי חצרות בע"פ ואז בכל שבת ושבת יש ברירה לכל א' אם ירצה לסמוך עליו או לא והבאים לתוך העיר באמצע השנה צריך להודיעם קודם שבת הראשון שכך מנהג העיר ואין להאריך בפשיטות אלא דלא סגי בשיעור מועט אלא בשיעור הרבה תבלין באופן שיגיע לכל א' כנ"ל כמ"ש מג"א סי' תי"ג ובפ"פ נוהגים להניח שק גדול של פלפלין בין פ"פ לאופי באך דודאי יגיע ב' סעודות לכל אחד פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק כ"ד אלול תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

769

770שנה טובה ומבורכת לי"נ הרב הדיין המצויין המופלג חרוץ ושנון כבוד מה"ו נפתלי נ"י דיין דק"ק מיקאלאש יע"א:

770

771איותה נפשו היפה לדעת דעתי הקלושה הא דתנן בעירובין נ"ז ע"א במתני' וכן ג' כפרים המשולשים אם יש בין ב' חציים קמ"א אמה ושליש עשה אמצעי שלשתן להיות א' אם הוא דוקא דעושה שלשתן להיות א' או ה"ה נמי אפי' אם הוא רחוק מאחד יותר מקמ"א ושליש מ"מ כיון שהוא קרוב לאחד אמרי' רואי' ונעשו שניהם א' ונפקא מיני' שכשהולך מכפר הרחוק ומגיע לכנגד האמצעי נחשב לו משם עד סוף הכפר השליש רק כד' אמות:

771

772ובתר דבעי' הדר פשיט ליה דשפיר אמרי' רואי' שהרי בש"ס שם מדמינן לעיר העשוי' כקשת ובעיר העשוי' כקשת אין חלוק בין כקשת כזה ?# ובין עשוי כגם כזה ?# נמצא אמרי' רואי' מצד א' ועוד דכ"ש הוא השתא אמרי' רואי' לחבר שני הצדדי' מכ"ש לצד א' כדאמרי' מהו דתימא מרוח א' אמרי' וכו' ע"ש נ"ה ע"א אלמא גריע ב' רוחו' מרוח א' וכיון דאמרי' רואי' לחבר האמצעי לשני כפרי' משתי רוחות מכ"ש לחברו מרוח א' אלו דבריו:

772

773הנה בתחלה אומר מה דמייתי ראי' לסברתו מעיר העשוי כגם וצייר כזה ?# משמע דס"ל דנותני' לה זויות חדודה באמצע השדה נגד הזויות שבעיר ובזויות שבשדה מרבעי' ומודדי' התחום משם במ"כ טעה בדמיונו וליתי' להך דינא אלא עיר העשויה כגם עושי' לה יתר כיתר של קשת כזה וא"כ אין כאן שום ראיה מעיר העשויה כגם הנ"ל ומ"ש דהשתא משתי רוחות אמרי' רואים מכ"ש מרוח א' אמת שכן איתא סברא זו לעיל נ"ה ע"א אבל בשמעתין דקרפף נ"ז ע"ב איתא סברא בהיפוך דלענין קרפף תליא בדחיקא תשמישתא אבל היכא דאיכא אוירא טפילא יהיבני' קרפף כולי האי א"כ ה"נ כי אוירא בחד גיס' טפי לא אמרי' רואי' דאתי' אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה ונהי דאי הוה עומד כפר האמצעי בין הכפרים ממש הוה סגי בקמ"א ושליש מצד אי אבל השתא דנימא רואים לא מקליני' כולי האי דהרי הראב"ד רפכ"ח משבת פליג אהסוברים דאמרי' רואים ארפ"ב אמות וב' שלישי' דדוקא כשעומד באמצע ממש יהבי' ב' קרפיפו' אבל רואי' מסתיין דיהיבי' קמ"א ושליש ורוחב הכפר האמצעי יעיי' שם בה"ה ונהי דלא קיי"ל הכי היינו באיכא דחיקא משני צדדים אבל היכא דאיכ' רווחא דאוירא מצד א' לא שמענו ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכן יש להבין מלשון הרמב"ם שם למעיי' שם וכן דקדק רבנו יהונתן בלשונו וכ' קמ"א לכאן וקמ"א לכאן וכו' ע"ש וכן מוכח מלשון רש"י ד"ה כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן וכו' אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרי' רואי' עכ"ל שהוא שפת יתר ומילתא דלא צריכא דמהיכי תיתי נימא רואי' באויר יותר מכאן מה שלא היה מועיל בעומד ממש אע"כ להורות דאי איכא אויר יותר מכאן מצד א' אע"ג דבצד השני הוה רק קמ"א ושליש אפ"ה לא אמרי' רואי' והוצרך לזה דלא תיקשי לר"ה דאמר רואי' א"כ לאשמעינן מתניתן רבותא טפי ואפי' בשני כפרי' וכדעת מעלתו משו"ה פי' דכולי האי לא אמרי':

773

774איברא בתו' דבכורות ל"ט ע"א יש להבין קצת כדעת מעלתו במ"ש דמשולשי' דקרפף אינו לא כמשולשים דמכות ולא כדהתם ודמגלה וקשה בשלמא כמשולשי' דמכות לא הוה אבל כדמגלה איתי' דהרי כפר אחד עומד בראשו וא' באמצע וא' בסופו אע"כ אפי' א' רחוק וכדמעלתו כן יש להבין לכאורה אבל לא נ"ל אלא כוונת התוס' דמשולשי' דמתני' אינו כההיא דמגלה ששלשתן עומדות בשורה א' ממש כמו תפירות המגלה לא כן הוא אלא שעומדים כעין סגל שכשממתיחי' החוט מזה לזה ומזה לזה יעשה צורת משולש כזה ?# וזהו כוונת משולשי' דמתני' ולא כההיא דמגלה כנלע"ד ולעולם לא אמרי' רואי' אלא משני צדדי' ולא מצד א':

774

775ומ"ש מעלתו עוד וז"ל ועוד לא מצאתי בפירוש היתר דהכפר עומד מעבר לנהר אף דמצד עיר פלוני יכול לעבור דרך המעבורת אבל לצד כפר השני ליכא מעבורת אם כסברת תשו' חו"י סי' קנ"ה דמשולשי' הוה מטעם כקשת א"כ כאן לא שייך זה היכי דלא יכול לעבור אלא דרך ספינה או נימא אפ"ה אומרי' רואי' עכ"ל לא ידעתי למה נתלה בחו"י הרי בתלמוד ערוך בעירובין נ"ז ע"ב כמה יהי' בין חיצון לאמצעי אלפי' אמה משמע היכי דאיכא יתר שאינם יכולי' לבא בשבת מחיצון לאמצעי משום איסור תחומין לא אמרי' רואי' וא"כ ה"ה נהר המפסקת ואינו יכול לבוא בספינה הרי ה"ל למבעי' איבעי' דילי' ומ"מ אפשר לחלק ולומר דבהפסק נהר איכא מציאות ע"י הערמ' ות"ח כבשבת קל"ט ע"ב וכן משמע קצת בעירובין נ"ז ע"ב גבי בני אקטיספון וארדשיר מדלא קאמר איכא גישרא דדגלת דמפסקא כביבמות קכ"א ע"א ואמר איכא דיגלת משמע התם לא הוה גישרא ושבלת הנהר הפסיקום ודיגלת מים שוטפים הי' ולא מצי לעבור בלי ספינה כדמשמע במסכתת מ"ק כ"ה ע"ב רבא כי הוה אתא לדיגלת וכו' ואפ"ה מתחשב ועיי' בעירובין ס"א ע"א עיר שיושבת על שפת הנחל עפרי"ף ורמב"ם שם מ"מ לנידון שלפנינו לא ידעתי מקום הספק כיון שעכ"פ במקום העיר עוברים בשבת מעבר לנהר ע"י מעברות כמ"ש מעלתו לא ידעתי אם כוונתו גשר בנוי או גשר פורחת וסומכי' על איזה תשו' גאונים אחרונים המצוינים בספר אשל אברהם שבגליון באר היטב יהי' איך שיהי' כיון דבצד העיר עוברי' לכפר האמצעי בשבת בהיתר ובני כפר שבצד העיר אינם רחוק מהעיר כ"א ק"ן אמה ויכולים לבוא בשבת אל מקום המעבר ויכולי' לבוא אל הכפר האמצעי אין כאן דבר המעכב אי הוה גוף הדין אמת אבל כבר כתבתי שאין דעתי נוטה להתיר כלל כיון שאין קרובה משני צדדים הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות א"נ פ"ב נגהי ליום ד' ז' תשרי תקפד"ל משה"ק סופר מפפ"דמ:

775

776שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כערוגת הבושם וכגן הדסים מו"ה ליזר נ"י אבדק"ק ליבנוי וגליל יע"א:

776

777יקרתו הגיעני ואשר תמה פר"מ על הרמב"ם פכ"ח משבת וש"ע א"ח סי' שצ"ח שהשמיטו הך דארוות סוסים לחלק בין יש בהם בית דירה לאין בהן כמו שמחלק בברייתא דעירובין נ"ה ע"ב והרי"ף ורא"ש מייתו לי' אלו דברי פר"מ ויפה הרגיש ואני תמה בהיפוך כי ידוע דירה לעשות עיבור לעיירות קיל טפי טובא מדירה להיתר טלטול בית סאתים ובורגנין יוכיחו שאינן נחשבי' דירה להתיר טלטול משום דעשוים לאויר משא"כ לעשות עיבור לעיירות שפיר הוה דירה באתרי דבקיע היכי דלא שכיחי גנבי או מיא כמבואר פרק עושין פסים ואפ"ה קיי"ל מסתימת כל הפוסקים וסתם מתניתין דעושין פסים דדיר וסהר מועיל להתיר טלטול אפילו אין בהם שום דירה לאדם כ"א לבהמה ובני אדם נכנסי' ויוצאים תמיד וכן מבואר מלשון רש"י עירובין כ"ב ע"א דארשב"א כל אויר דתשמישו לדירה כגון דיר וסהר וכו' וכל דירה דתשמישה לאויר כגון בורגני' ופירש"י אויר אע"פי שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם לכניסה ויציאה מבואר להדי' שאין תשמיש אדם בדיר אלא כניסה ויציאה וכן בדין משמעות לשון הבריית' אויר שתשמישתו לדירה ר"ל שאינה מקורה ואפ"ה תשמישו לדירה ודירה שתשמישו לאויר פי' שמקורה רק שעיקרן לצורך אויר וכיון שאיננו מקורה מסתמא איננו דירת אדם ממש אלא לכניסה ויציאה ואפ"ה הוי דירה מעליתא לטלטל ביתר מסאתים ונראה לי דממזוזה ילפי' לי' דרפת בקר חייב במזוזה וכדעת הגאון אור חדש ז"ל בתשובת נ"בי מהדורא תנינא חא"ח סי' מ"ז ומה שדחה הגאון המחבר ז"ל דאין דמיון מזוזה לשבת שהרי בשבת חלקו בין ישב ולבסוף הוקף ובין הוקף תחילה ובמזוזה לא חילק יש לדחות דחייתו דבשבת במחיצה תלי' ומה ענין מזוזה למחיצה לכן אמרו כל מחיצה שלא הוקפה לדירה לא שמה מחיצה ובמזוזה מה לי אם יהי' שמה מחיצה או לא אך גדר הדירה שיהי' אותה המחיצה היקף לה ילפי' ממזוזה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון יהי' איך שיהי' מבואר מרש"י להדי' ומסתימת כל הפוסקים לבד מדברי רבינו יהונתן אמתני' דר"פ עושין פסין וכבר העיד עלי' הגאון בנ"בי שם שהוא דעתיחיד בענין זה ואפשר משו' האי טעמא גופי' דהוה קשי' לי' כנ"ל השתא לעשות עיבור לעיירות בעינן אורות סוסים שיש בו דירה לאדם מכ"ש דיר וסהר לענין טלטול דבעינן בית דירה ומ"מ כל הפוסקי' סתמו גבי דיר וסוהר ומינה השתא דמהני דיר וסוהר לענין טלטול מכ"ש לענין עיבור וברייתא דמחלק באורות בין בית דירה לאין בה בית דירה לאו הלכתא היא ולולי דמסתפינא הייתי אומר שגם ברי"ף ורא"ש הועתק בטעות או דמייתי בריית' כצורתא וסמכו עצמם על מתני' דדיר וסהר ומ"מ פסקי הרמב"ם והש"ע נכונים לענ"ד:

777

778ועוד יותר נ"ל דמאי דאמרי' ואורות ואוצרות שיש או שאין בהם דירה לא קאי אלא אאוצרות ולא אארות כלל דבארות לית בהו חילוק כמו דיר וסהר כנ"ל משו"ה לא מייתי לי' הפוסקי' לענין עיבור לעיירות דמק"ו דדיר לענין קרפף אתי' וכנ"ל ודברי רבינו יהונתן תמוהים בעיני ואולי י"ל דס"ל מדלא נקט בארות ד' אמות ש"מ דבית דירה נמי עלי' קאי וכמ"ש תוס' שם ד"ה נפש וכו' וא"כ יליף ק"ו לקרפף שצריך שיהי' בית דירה בדיר מ"מ להלכה נ"ל מ"ש:

778

779מה שתמה פר"מ עוד דבש"ס עירובין נ"ה ע"ב איבעי' דלא איפשטא במחיצה בלי תקרה והראב"ד פכ"ח משבת פסק להחמיר להדי' והרי"ף והרא"ש לא מייתו כלל הך איבעי' וכ' קרבן נתנאל שדעתם להחמיר וגם הטור בסי' שצ"ח לא מייתי לה כלל וכ' שם בהג"ה מרלנ"ח שדעתו להחמיר וגם הרש"בא בס' עבודת הקודש אות וי"ו לא מייתי ב' מחיצות בלי תקרה משמע נמי דעתו להחמיר וליכא מאן דמקיל להדי' אלא הרמב"ם יחידאה ומ"ט פסק המחבר ורמ"א כוותי' בסי' שצ"ח הנה הוספתי נופך על דבריו כי גם בעיני יפלא:

779

780ער שמצאתי במגדול עוז פכ"ח משבת שם דירושלמי פשיט לי' להקל ופרישת אמוראי שם ופירוש הירושלמי נ"ל דבעי למפשט אוירה של חצר שנפרץ להחמיר מבית שנפרצה מחיצותי' ואין לו תקרה ודחי דבית בנוי מתחילה לדור בתוכו לכן משניטל קורותיו בטל עיקר בנינו וכיון שגם מחיצותיו נהרסו בטל לי' לגמרי משא"כ חצר שמעיקרא כך נבנה כל שנשארה לו ב' מחיצות אין חסרון התקרה מגרע כחו כנ"ל פירושו רלא כבעל קרבן העדה ע"ש ר"פ כיצד מעברין ודרך הפוסקים דלא למשבק פשיטתו של הירושלמי מפני ספיקתו של הש"ס בבלי ע"כ דעתי נוטה יותר לומר כמ"ש מגדול עוז שם עוד דהרי"ף דמסתם סתים לי' דעתו להקל כי דחיי' הש"ס אינה דחיי' בעלמא אלא האמת כן הוא וכן י"ל ברא"ש וטור ורשב"א ואין לנו מי שמחמיר להדי' אלא הראב"ד וי"ל איהו נמי לא מחמיר אלא משום דס"ל תחומין י"ב מיל דאורייתא ואם כן יש לתחומין עיקר מ"הת ע"כ דעתו להחמיר בספק איבעי' ולא אמרו ספק עירוב להקל אלא בפלוגתא לא באיבעי' אבל להמון הפוסקים רבים וגדולים דס"ל דלית לי' שרש מן התורה כלל מה"ת להחמיר בס' איבעי' ובשגם שבירושלמי מפורש להקל ואי הוה ס"ל להראב"ד הכי גם הוא הי' פוסק להקל והשתא שהסברה נוטה להקל כפשיטתו של ירושלמי והרמב"ם מקיל בהדי' והרא"ש והרשב"א דפסקו להדי' תחומין אין לו עיקר מהתורה פשיטא שדעתם להקל במאי דלא מייתו האיבעי' וכן הטור והרי"ף נמי הא כ' מגדול עוז שדעתו להקל ומסתמא אין להפליגו מדעת הרמב"ם ומכ"ש להרמב"ן ספ"ק דעירובין דלרי"ף אין לתחומין עיקר מדאורייתא והראב"ד יחיד דמחמיר והיינו משום דס"ל תחומי' דאורייתא וכיון דהך דינא דתחומין אי דאורייתא או דרבנן רפיא בידיה דהמחבר ורמ"א בסי' ת"ד ולרמב"ם אע"ג דס"ל תחומין דאורייתא מקיל הכא להדי' ע"כ יפה עשו בעלי הש"ע דהקילו פ"ב יום ד' י"ט טבת תקע"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

780

781ע"ד המבוי הניתרת בצו"הפ והקנים אינם עומדים ע"פ חוץ כ"א לפנים מכותל חצר והכותל מפסיק בין הקנה לרה"ר אלא שהקנים בולטים למעלה מקומות המחיצה הרבה הנה בבואי הנה מצאתי במקום אחד צ"הפ על זאת התמונה באמרם שא"א להעמיד שם הקנה להדי' ברה"ר כי הוא ברשות או"הע ואין שום קיום להעמודי' אא"כ מסתירין אותם בתוך החצר לפני' מהכותל המפסקת:

781

782ואמנם ראה ראיתי דברי הגאון פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ב מייתי ג' ראיות לאסור ראי' ראשונה מפתחי שמאי עירובין י"א דקשי' לי' לגאון דאבנים הבלוטים מהכא ותיתר בכותל עצמו במקום מזוזות אלא ע"כ הואיל ומזוזות נחבאות באבנים הבלוטי' לא שמי' מזוזה הנה מבואר ממ"ש מג"א סימן שס"ג סקכ"ח דלא ס"ל כמהר"ם א"ש הלז והוא מבואר לכל מבין אלא ס"ל דבעינן קנים דוקא וכותל החלוקה לא מועיל לצו"הפ ורבותא קאמר רש"י אפי' אבן יוצא ואבן נכנס דאין הכותל חלוקה וה"א היינו מזוזות דידהו קמ"ל אפ"ה לא מיחשב פתח עד דאיכא קנים דוקא אבל לעולם אימא לך דאי איכא קנים לא בעי' שיהי' מגולים דכל שהוא מחיצה גמורה לא בעי היכרא דכיון שנסתמה המבוי במחיצה נסתמה צו"הפ הרי הוא כמחיצה סתומה:

782

783תו מייתי ראי' מעירובין י"ד ע"א הניח מחצלת ע"ג קורה וכו' הנה הוא ז"ל גופי' הרגיש בחולשת ראי' זו דשאני קורה דמשום היכרא אבל צו"הפ דמשום מחיצה לא בעי שיהי' ניכר ונראה לכל משו"ה כ' ז"ל דרב ששת סתמא קאמר אפי' למ"ד קורה משום מחיצה ואם שאין לבנות בנין על יסוד זה עוד נ"ל אפילו לו יהי' דקורה משום מחיצה והיינו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ומשו"ה בעי שיהי' מגולה דכללא הוא כל שאין פי תקרה מגולה איננו יורד וסותם ועיי' עירובין פ"ט ע"א תוס' ד"ה מחיצות וכו' ע"כ נלענ"ד דאין ראיה זו ראיה מכרעת איברא עוד מייתי ראי' מעירובין י"א ע"ב שהיא לכאורה ראי' נכונה יע"ש רש"י ד"ה חייב וכו' אלמא אין צריכי' ליגע וכו' וק' מנ"ל דילמא צריכי' ליגע והכא הא איכא פתחא גבו' יו"ד ורוחב ד' ונהי דלא נימא חוקקין סתימה העליונ' להשלים מ"מ מזוזות הפתח התחתונים שגבוהים עשרה נמשכות עד למעלה מעלה עד שיגיעו להמשקוף העליון והוא מונח עליהם ומה הפסד יש בסתימת בנין האבנים שביניה' ברוחב עליוני של פתח אע"כ משום שהמזוזו' ההמה בעליונים מכוסים בבנין אבני רוחב החומה ולא מיחשב מזוזה אלא עד הבנין ושם אין המשקוף מונח עליהם ושפיר מוכח דאין צריך ליגע וא"כ יש מזה ראיה דמזוזות שאינם ניראים לא מקרו מזוזה ועדיין אני אומר גם מזה אין ראיה דבעי' היכר אלא משום דאין המזוזה שהם עמודים או קנים מגיעים אלא עד גובה עשרה ומשם ואילך ליכא אלא כותל ואין כותל נידון כמזוזה אבל אי הי' עמודי מזוזות הפתח מגיע עד למעלה עד המשקוף העליון אע"ג שהיא מכוסה בכותל הסתומה שמגובה מעשרה ולמעלה לא הי' איכפת לן אלא דלאו אורחי' דכיפה בהכי שיהי' העמודי' מגיעי' למעלה ע"כ הוכיח הש"ס דאין צריכים שיגיעו אבל לעולם אימא לך דלא בעי' שום היכרא לצו"הפ ודלא כמהר"ם א"ש הנ"ל ומ"מ מהיות טוב תקנתי לכרוך עוד קנה קטן א' ע"י חוט ומשיחה מבחוץ לחברו עד הקנה העומד בתוך החצר לפנים מהכותל והקנה הזה מגיע עד למטה מראש הכותל הרבה באופן שהכותל מותווך בין ב' הקנים ועיקר צו"הפ הוא הקנה שבפנים העומד על הארץ והקנה שנראה מבחוץ הוא להכרא לבני ר"ה ואע"ג שזה הקנה הקטן הוא גבוה מארץ וגדיים בוקעין תחתיו מ"מ הוא אינו מתיר כלום ועיקר סמיכה על הקנה שבפנים התחוב בקרקע ולרווחא דמלתא חברו לו קנה הקטן הנ"ל ויותר הי' טוב אם הקנה הי' עבה באמצעו ארכו ולמעלה ויבקעו באמצע עביו ויתוום הכותל בין גזרי בתרי' והי' החצי עביו בחוץ וחציו בפנים לא נצטרך לחוט ומשיחה הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי יום ה' ז"ך תשרי פ"ד לפ"ק משה"ק סופר:

783

784ידיד ה' ישכון לבטח שאנן יהי הודו כזית רענן יראה כבוד ה' שוכן בענן ה"ה י"נ הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מרה סענדר מייזלש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק רעכניץ יע"א:

784

785במאי דבדק לן מר במ"ש ט"ז בא"ח סי' שס"ה דבקיעת רבים דלא מזקי בפרצת חצר היינו בחצר שהוא כדינו מרובע אבל בשארכו יתר על רחבו לא דהרי לכל מילי דינו כמבוי וכן הי' נ"ל פשוט ואתא מר ושדי בי' נרגא מש"ס ערוך דעירובי' ה' ע"ב דמהדר אפירכא לסתור ק"ו של ר"ה ברי' דר"י ואם איתא לימא מה לחצר שכן בקיעת רבים אינו מזיק משא"כ במבוי אע"כ הא דבקיעת רבי' אינו מזיק בפרצת החצר לאו משום מעליותא דמחיצת החצר טפי ממחיצת המבוי אלא משום דבקיעת רבים בחצר של בעלים לא שמי' בקיעה שהרי בעל החצר יכול למונעם כל שעה משא"כ במבוי ומשו"ה לא מצי למיעבד מני' פירכא ולפ"ז אין לחלק בין חצר לחצר שאפי' יהי' ארכו יתר על רחבו מ"מ כיון שיש לבעליו למנוע הילוך רבים לא שמי' בקיעה ולא מבטלי מחיצה ודלא כט"ז אלו דברי פר"מ:

785

786ולפי דבריו יצא לנו נמי חומרא במבוי המרובע דבעלמא דינה כחצר והכא לענין בקיעת רבים נידוני' כמבוי ויע"ש בתוס' ד"ה ק"ו מחצר וכו' כללא דמלתא הכל תלוי ברשותא דמאן קיימא דהה"נ חצר הנמסר לרבים ויש רשות להבוקעי' שם מתבטל מחיצה כמבוי ויש פנים לזה מש"ס עירובי' כ"ב סוף ע"ב א"ל שבילי בית גלגל קאמרת יהושע אוהב ישראל הוה כל היכא דניחא תשמשתי' מסרה לרבים כל היכא דלא ניחא תשמשתי' מסרה ליחיד וצ"ע קצת בתוס' שם ד"ה יהושע וכו' יע"ש וק"ל:

786

787אלא דלפ"ז למאי דקיי"ל בסוגי' דב"ב ק' ע"א דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכן מבואר בכל הפוסקי' כשהחזיקו ברשות וכן בש"ע ח"מ סי' שע"ז וסי' תי"ז ולאו דוקא מצר או שדה אלא כל הלוך רבים אפי' חצר ובית כמבואר בפלוגתת ר"י ור"ל ס"פ חזקת גבי אם רצה כונס לתוך שלו וחזקה ברשות היינו שידעו בעלים ושתקו וא"כ לפ"ז צריך לומר דהא דתני' חצר שרבי' נכנסי' לה בזו ויוצאי' בזו רה"י לשבת היינו כשבוקעי' בו בלא רשות שאז יכול למונעם ולא שמי' בקיעה אבל אי כבר החזיקו בו רבים שאז אסור למונעם ולסתום מחיצתו אה"נ דהוה ר"ה לשבת וזה אין במשמע לשון הבריתא ואם אולי יש לדחוק ולומר כיון דסתם פרצת החצר יש לו גפופי כמ"ש גם רש"י שם ד"ה דלא ניחא תשמישתא לרבים לדריסה שהפתחי' קצרים וגידודי' יש באסקופה וכו' וכיון שכן ממילא משתמע דנפיק לי' מכלל מצר שהחזיקו בו רבי' שהרי כ' ב"י סי' תי"ז בשם רבנו ירוחם שאם זה הכונס בתוך אצטבא במקום כותלו אע"ג שהחזיקו בו רבים להעביר משאותיהם ע"ג לא הוה חזקה ומותר להחזיר כתלי' וה"נ דכוותי' כיון שנשארו הנך גדודי לא מועיל בקיעת רבים כן י"ל:

787

788ומ"מ לדינא לא נ"ל דע"כ לא אמר רבנו ירוחם אלא בבונה אצטבא בידי' דמראה לכל שרוצה לבטל בקיעת רבים והיינו מחאה דלי' אבל באשתייר ממילא גפופי' לא דאלת"ה מה הי' צריך לומר אי בנה אצטבא לימא אי כנס בתוך שלו והשאיר גפופי' אע"כ דוקא בבונה אצטבא אבל לא זולת וא"כ הרי צריכי' לדחוק בלשון הבריתא דחצר שרבים נכנסי' רה"י לשבת דמיירי בשעדיין לא הוחזקו לכנוס וזה דחוק ואתי מרחוק וגם צ"ע מלקמן עירובין צ"ד ע"א פלוגתת ר"א ורבנן ע"ש ובר מן דין הרי פסי ביראות שם במשנה דס"ל לרבנן דר' יהודה דא"צ לסלק לצדדין בקיעת הרבי' ומפרש שם הטעם דלא אתי רבי' ומבטלי מחצתא ור' יהודה נמי לא פליג אלא משום דליכא התם ד' מחיצות ממש אבל אי הי' מחיצות גמורות הי' מודה וכן נמי בעושה ב' מחיצות בר"ה ס"ל לר' יהוד' לא אתי רבים ומבטלי מחצתא ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דליכא אלא ב' מחיצות אבל אי הוה מחיצות כדינא מודו לי' לר' יהודה דלא אתי רבים ומבטלי מחיצות כמבואר כל זה להדי' בש"ס עירובין כ"ב ע"א אע"ג דהתם אין רשות לו למנוע רגל רבים משם אפ"ה לא אתי רבים ומבטלי מחיצה וע"כ ר"ל דמשום מעליותא דמחיצה הוא ודלא כסברת פר"מ נ"י וכיון דמשום מעליותא דמחיצות אתאינן עלה הדרין לכללין לחלק בין חצר מרובע לחצר שארכו יתר על רחבו שזה נידון כמבוי וכדעת ט"ז סי' שס"ה דאתאינן עלה:

788

789ומה שהקשה פר"מ מש"ס עירובי' ה' ע"ב דה"ל למיפרך מה לחצר שכן בקיעת רבים אינו מזיק משא"כ במבוי לפי חומר הקו' אומר אני לפמ"ש תוס' שם ה' ע"ב ד"ה שפרצתו כ"ד דה"ל למיעבד ק"ו מלחי וקורה אלא משום די"ל פרצה בעשר תוכיח ע"ש וא"כ י"ל תינח פרצה בעשר שפיר עביד ליוכיח שהרי הוא מועיל בכל דוכתי רצוני לומר מחיצה שנפרצה בפחות מעשר עדיין מחיצה היא בכל דיני דאורי' כמו עומד מרובה ושייך שפיר יוכיח אמנם אי הוה פרכינן מה לחצר שכן בקיעת רבי' אינו מזיק מ"מ הוה עבדי' ק"ו מלחי וקורה ולא הו"מ למימר מחיצה שרבים בוקעי' בפרצתה תוכיח שמועלת בחצר ולא במבוי די"ל מה לבקיעת רבים שמבטל מחיצה לכל מילי דאורי' לסוכה וכלאים וכה"ג ויעיי' ב"ב נ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה דרך היחיד וכו' משא"כ עומד מרובה מהני בכל מקום דין הוא נמי שתועיל גבי מבוי כן י"ל ובזה אסיים בברכה דברי א"נ לנצח הטרוד מאוד החותם באהבה רבה ומצפה לדברי' הנעימי' כי יבואו אלינו ונכבדם פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ה' כ' אייר תקס"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

789

790שלום וי"ר לי"נ הרבני הדיין המופלא כש"ת מה' רפאל גלוגא נ"י:

790

791הגיעני נועם מכתבו ובו אחז צדיק דרכו ידריכהו ה' במעגלי צדק ומתוכו ראיתי כי הרויח ה' לו כן יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כאוות נפשו היפה:

791

792ועתה באתי לחלות פניו להיות כי יש אתו עמו ספר ברכי יוסף יעכ"ה לעיין שם במה שצל"ע בא"ח סימן ת"ט סעי' ז' כתב בש"ע דחולה ורעבתן מערבי' בסעודה בינוני' והמג"א וט"ז שניהם מגיהי' בש"ע וע"ש בט"ז סק"ז ובמג"א סקי"א ואני לא באתי לידי מדה זוכי כעת לא מצאתי דין זה ברמב"ם כלל איך משערי' בחולה ע"כ יראה דס"ל דלרבנן דסומכס משערי' גם לחולה בסעודה בינוני' וכשיטת תוס' עירובין ל' ע"ב ד"ה תרגומה וכו' ולזה כיוון הרב המחבר בלי ספק:

792

793גם אם יש את נפשו לעיי' בריטב"א על עירובי' מה שצ"לע שם בעירובי' ל' ע"ב דמוקי מתני' דכלים כרשב"א ורעבתן בטלה דעתו וא"כ הא דתנן מזון ב' סעודות לעירוב דבשלו משערי' הרצון למטה ולא למעלה א"כ הא דאמרינן נמי מלא קמצו היינו למטה כמה דבעי אפי' קטן מאוד וקשה הא קיי"ל כריב"ל מנחות כ"ו ע"ב דאין קומץ פחות משני זיתים והרי יש לו שיעור למטה וע"כ מלא קומצו דאמרינן הכל לפי מה שהוא אדם היינו למעלה אבל למטה יש לו שיעור א"כ דומי' דהכי נמי ב' סעודות לעירוב למעלה אין לו שיעור אלא משערין לרעבתן כפי רעבתנותו ואיך אתיא כרשב"א דאמר רעבתן באדם בינוני משערי' וצ"ע לכאורה:

793

794ואולי נאמר בדוחק לעולם אשיעור דלמט' קאי מתני' דמשערי' לפי מה שהוא אדם ובקומץ נמי רצונו לומר דכהן שקמצו קטן כשר וקומץ בקמצו לפי מה שהוא מחזיק אלא שחוזר וקומץ פעם אחר פעם עד שממלא שיעור ב' זיתים ולאפוקי מירושלמי פ"ב דיומא דס"ל כהן שקמצו אינו מחזיק ב' זיתים בפ"א פסול לעבודה דליתא אלא קומץ וחוז' וקומץ:

794

795ואם נסבול זה הדוחק א"כ לק"מ מה שהקשה משנה למלך ספי"ג ממעש' קרבנות דה"ל להרמב"ם להביא הך דירושלמי דכהן שקומצו קטן פסול והא"ש דסתם ש"ס דעירובין הנ"ל פליג אהירושלמי וא"ש נמי לשון הרמב"ם פי"א מפסולי מוקדשי' הלכה ט"ו מנחה שנקמצה פעמים כשרה אפי' פעמים רבות והמ"ל שם הגיה מנחה שהקטיר קמצה ורצונו עפ"י שכ' הכ"מ שם ולפי הנ"ל אין צורך להגיה וקאי אכהן שקמצו קטן מהכיל ב' זיתים ונפקא ליה מש"ס דעירובין הנ"ל כל זה נלע"ד ומ"מ צריך חפוש יעיין בספרי' שאינם פה במחיצתי ועל תשובתו הרמה אצפה עי"מ ויען כי טרידנא טובא אקצר ואחתום בברכה מרובה פה ק"ק מ"ד י"ח ניסן תקס"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

795

796שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסם המופלג כבוד מו"ה ארי ליב נ"י אבדק"ק וו"ב יע"א:

796

797שאל ממני ידידי הרב נ"י לברר לו בראיות מדברי חז"ל שראוי ונכון לכל קהל עם ישראל בכל מקומות מושבותיה' לתקן מבואותיה' בתיקונים צורת הפתח או שארי תיקונים כיוצא בו כדי שלא יכשלו רוב המון עם בהוצאה מרשות לרשות ביום ש"ק:

797

798דבר זה אינו צריך לפנים ולראי' והוא מן השכל ומן המבואר להדי' בדברי חז"ל השכל מחייב באשר ידוע ששמירת יום ש"ק מעשות כל חפץ הוא אצלנו ממצות הראשיות ומי שאינו משמר כהלכתו הרי הוא ככופר ומומר בכל התורה כולה כמבואר בעירובי' ס"ט ע"א ואיסור הוצאה מרשות הרבי' לרשות היחיד או בהיפוך הוא א' מאותן המלאכות שהעובר עליה' הוא מומר לכל התורה כולה וזה מבואר שם בעירובין ס"ט דההוא גברא נפיק בחומרתא דמדושא פירש"י שהוא טבע' שבאצבע ודנוהו כדין כופר בכל התורה וכמי שיצא מדת ישראל וכל כך חמור הדבר עד שאפילו באונס דליקה ח"ו לא התירו להציל לחצר שאינה מעורבת עיי' ש"ע א"ח סי' של"ד סעי' יו"ד ובמג"א שם סקי"ד ונ"ל דכשלא כדרך מלבוש אפילו מלבוש אסור וכו' ע"ש ואנו מצווין על הקטנים שלא להרגילם בחילולי שבת כמבואר בש"ע א"ח סימן שמ"ג סעי' ג' וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברי' שהם משום שבות ומבואר שם דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך שהוא כבן ד' וה' שנים אבל כשהוא בן שש שכבר הגיע לחנוך כמבואר שם בש"ע סימן תי"ד ובמג"א סק"ב שם וא"כ כל בר דעת ישפוט בשכלו שא"א בשום אופן לקהל ישראל לשמור את כל בני ביתם קטנים כאלו וגם לא נשותיה' וחלושי דעת לשמרם בכל יום השבת מבלי להוציא מפתח ביתו החוצה דברים קטנים ומטפחת וקטנים ופתם בידם וכמה צער ודוחק יסבלו הגדולים הנזהרים ובפרט בענין תפלה בבה"כ ביום ש"ק בהבאת הסידורי' להתפלל מתוכו וטליתים וכדומה עט"ז סי' שמ"ו סק"ו א"כ השכל הפשוט גוזר שראוי' ומחוייב לתקן החצרים והמבואות בעירוב המתיר טלטול:

798

799ואמנם על כן מצינו לחז"ל במס' ביצה י"ו סוף ע"ב דההוא מרבנן שהי' אוסר לערב ערובי חצרות בי"ט שחל להיות בע"ש ואמרו עליו שהוראתו לקלקולא ופריך הש"ס מאי קלקולא הרי החמירו מתרץ כיון דמקלקלי בי' רבים היינו קלקולא פירש"י דמקלקלי בי' רבים ששוכחים ומטלטלים בלא עירוב היינו קלקולא אם הי' מותר לערב אתמול והוא אוסרו עכ"ל א"כ ק"ו השתא ומה התם אינו אלא לשבת א' ונקל יכולים להזהר בטלטול שבת א' ומה גם דהמורה ההוא עשה כן משום חומרת י"ט שלא לערב בע"ש שהוא י"ט קרי לי' קלקולא מכ"ש שאין להתעצל מלתקן המבואו' לשמור העם מקלקולי שבתות כל השנה כולו והדבר מוטל על הרב הת"ח שבעיר לתקן המבואות ואם לאו מכשול וקולר העם על צווארו כדאמרינן בעירובין ס"ח ע"א א"ל רבב"ח לאביי מבואה דאית בי' גברי רברבי כרבנן לא להוי בה לא עירוב ולא שיתוף והוצרך אביי שם להתנצל על המכשלה שתחת ידו יע"ש:

799

800ועיי' עירובין כ"א ע"ב בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני והקשה תוס' הא גם שניות תיקן וי"ל לפי הנ"ל במה שהוסיף חומרא לאיסור שניות אע"ג שהוא מצוה לעשות סיג לתורה מ"מ לא שייך ישמח לבי כי אולי יכשלו בזה בני אדם שאינם הגוני' אבל כשעשה סיג לשמירת שבת וגם עשה תיקון שלא יקלקלו בו היינו שיערבו עירובי' אז ישמח לבי גם אני וגם כשהוסיף סיג לקודש לגזור טומאה על הידים לא שמח לבו אלא יען למד תיקון לטומאה בנטילת ידים אז ישמח לבי גם אני ובטש"ע סימן שס"ו סעי' י"ג וי"ד מצוה לחזור אחר עירובי חצרות מברך על מצות עירוב והנה אין כוונת הברכה על אשר קדשנו ואסר לנו ההוצא' וטלטול בשבת חדא דלא שייך וציונו על המניעה דה"ל למימר ואסר לנו הוצאה מרשות לרשות בשבת כמו שמברכי' בחופה ואסר לנו הארוסות ומ"ש וציונו על העריות כבר כ' שם הר"ן בזה ע"ש ועוד מ"ש דמברכינן על איסו' הוצאה בפרוטרוט טפי משארי מלאכות שבת שהכל נכלל בברכה שאנו מברכי' בקידוש ובתפל' מקדש השבת אע"כ לומר דהאי ברכה על מצות עירוב היא על מצות התיקון הגדול הלז להשמר מאיסור הוצאה אשר ממש א"א להזהר ממנו כמ"ש לעיל:

800

801וברוך ה' אלקי ישראל אשר נתן בלב מלכים וסגני' ושרי' אשר עם ה' חוסים בצילם שנותנים רשות לשמור דתינו בכלל ובפרט לקבוע עירובין במבואותיה' אפי' במבואו' שגדולי מלכות דרים בהם אם צריכים להתיר טלטול לישראל נותני' רשות לתקן ומי לנו גדול מעירנו פרעסבורג מטרופלין דמדינתא וכמה פעמים המלך יר"ה ושריו וסגניו נעצרים פה וכעת הוא וועד המדינה וכל שרי המלוכה נאספי' ויש כאן במקום אחד שצריך תיקון צורת הפתח בשני קנים וקורה על גביהם ובמקום א' אצל המים יש תיקון אחר פס גבוה הכל לפי הצורך ואין מכלים דבר והדברי' מפורסמים וגלוים אין בו ספק ע"כ אין להאריך יותר ופשיט שמעלתו ידידי הרב נ"י ישתדל בכל עוז לתקן בני קהלתו וה' יתנהו לחן ולחסד בעיני האדון הגדול החסיד הפישאף נסיך עירו ויתן רשות להסיר מכשול ותקלה ובחסדו ירום הודו וכסא כבודו ואחתום בברכה א"נ דש"ת פ"ב נגהי ליום ה' י"ב טבת קפ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

801

802שלום וכ"ט לרב טב ה"ה הרב המאה"ג החסיד ישר ונאמן חכם ככלכל והימן כש"ת מו"ה יוסף אבדק"ק יאנישהאז נ"י:

802

803ע"ד מי שפגע בקן ואם יושבת על הבנים ביום ש"ק אי מחייב בשלוח אע"ג דמטלטל מוקצה תחלה נחקור במ"ש החו"י בתשובה אי מחוייב לשלח אפילו אינו רוצה לא באם ולא בבנים או דלמא אם ירצה ליקח הבנים הזהירה תורה לא תקח אם על הבנים אבל לא ירצה לא זה ולא זה יניחם במקומם וכ' מדקאמר חולין קל"ט ע"ב יכול ירדוף אחרי' בהרים ת"ל כי יקרא משמע מזה דמצוה עכ"פ לשלח אלא שאינו צריך לרדוף אחריו בהרים להמציא לו קן אבל לכשיקרה לפניו צריך לשלח עכ"פ אך מדאמרי' ק"מ ע"ב ב' סדרי בצים זעג"ז ופי' תוס' שנוטל התחתוני' ומניח האם על העליונים מוכח אם אינו רוצה ליקח הבנים אין צריך לשלח ע"כ יניח האם על הבנים העליונים ויקח לעצמו התחתונים אלו דברי חו"י ז"ל:

803

804והנה רש"י בפירושו סתר עצמו כי בחולין קמ"א ע"ב ד"ה יציאת רובא כתב וז"ל דאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובא חייב לשלח עכ"ל מבואר דכל שבא ומצא אם רובצת חייב לשלח אפי' אינו רוצה בבנים וכן משמע קצת לשון ש"ס עם יציאת רוב' הוא דאיחייב בשלוח משמע אגברא קאי שחייב במצות שלוח עכ"פ אמנם במס' ב"מ ק"ב ע"א פירש"י ד"ה מיציאת רובא ואם בא לתפוש קודם יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים עכ"ל משמע להדי' אם אינו רוצה ליקח הביצה לא בעי לשלח ולשון ש"ס התם הכי דייקא דאמר עם יציאת רובא הוא דאיחייב"ה ל"ה בשלוח משמע דלא קאי אגברא אלא אהביצה דאיחייב"ה ל"ה בשלוח אמה מי שרוצה ליטלה:

804

805עוד בחולין קמ"א ע"ב במאי משלחה ר"ה אומר ברגליה פירש"י אפילו תלש כנפיה רק רגליה שלימות ומשלחה ברגלי' די ורב יהוד' אמר באגפי' צריכים שיהי' כנפיה שלימים שתוכל לפרוח אמנם רמב"ם פירש ר"ה אמר ברגליה שצריך לתופשה ברגליה ולרב יהודה צריך לתופשה בכנפיה ולשלחה נמצא לרמב"ם אינו די אם מפריחה בהקשה על הקן שתפרח מאליה אלא צריך לתופשה ולשלחה וצ"ע שם בסוף העמוד זיל טרוף אקן דליתגבהו ולקננהי וכו' וקשה הא צריך לשלוח ביד דוקא וצריך לומר התם לא בעי לקיים מצות שלוח אלא לקנות פירי שובכו ויהי' מזומן ופטור מלשלח אלא משום שאסור לקנות הבני' בעוד שהאם רובצת עליהם ע"כ טרף אקן להגביה האם ולא שקיים בזה מצות שלוח אלא שיהי' מותר לקנות הבנים וכצ"ל לדעת הרמב"ם ואם כן מוכח דדעתו ז"ל דאין חיוב לשלח אם אינו רוצה ליקח הבנים:

805

806ולכאורה יש ראי' ממשנתינו סוף חולין ומה מצוה קלה שהיא כאיסור אמר' תורה למען ייטב לך וכו' והשתא אי אמרת בשלמא שלא הטילה תורה חיוב לשלח אלא אם צריך לעופות וא"כ בשלוח האם ה"ל הפסד כאיסור שאינו יכול לזכות מן ההפקר כרצונו א"ש אבל אי הטילה תורה חיוב לכל הרואה קן ואין צריך לעופות כלל שיפנה מדרכו וישלח האם אם כן אפילו הפסד כאיסור ליכא שהרי אינו חפץ לא באם ולא בבני' ואי משום הפסד זמנו שצריך לבטל ממלאכתו ומהילוכו ולשלח אם כן מאי פסקא דאינו אלא כאיסור הלא אדהכי והכי בטיל משווקי' דכה"ג חשיב לי' חסרון כיס בפ' אלו מציאות ועמג"א ה' חנוכה סימן תרע"ב סקי"ב אע"כ שאינו צריך לשלח אם אינו רוצה בבנים:

806

807ולכאורה משמע קצת דתלי' בפלוגתא דלר' יהוד' דס"ל שלח מעיקרא משמע א"כ עיקר מצוה הוא השילוח אפי' לא ירצה ליקח בנים אך למאי דקיי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאינתוקי לאו דלא יטול א"כ עיקר קרא אינו המ"ע אלא הלאו שאם בא לזכות בקן ציפור לא יטול האם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשילוח ואין שום חיוב להדר אחריו ובזה נקל ליישב סתירות הנ"ל ואין להאריך:

807

808ועיי' רמב"ן בנימוקי חומש שלו כ' ע"פי רמב"ם במורה נבוכים וכ"כ בס' החנוך להרא"ה בטעם המצוה ההיא שלא נתאכזר לעקור אם על בנים דאע"ג דאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך והטעם שלא הגיעו רחמיו על בעלי חיים כל שהוא לצורך אדם דא"כ הי' אסור לשחוט בע"ח אך גזרות הן עלינו שלא נלמוד להתאכזר ונתקן מדותינו ע"ש והנה לפי טעם זה מבואר דאם אינו צריך לבנים לא מיבעי' דאינו מחוייב לשלח האם אלא אכזריו' נמי עבוד ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על מגן לגרש האם מעל בניה וצער בע"ח דאורייתא אלא שכתב רמב"ן שלא הגיעו רחמיו על ב"ח אם הוא לצורך האדם אבל אם איננו לצורך אדם שאינו צריך לבנים אכזריו' היא זו לגרש האם מעל בנים:

808

809ואע"ג שכתבתי לעיל דלר' יהודה דשלח מעיקרא משמע מצוה לשלח בכנ"ל י"ל ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ולטעמי' אזיל אבל לדינא נראה כנ"ל:

809

810והנה בתשו' חכם צבי פשיטא לי' דאינו מחוייב ליקח הבנים אלא יכול לשלח גם שניהם האם והבנים והאי והבנים תקח לך אינו אלא כמו ששת ימים תעשה מלאכתך ומוכיח כן ממתני' אמר הריני נוטל האם ומשלח הבנים חייב ע"ש בביאור והרא"ה בס' החנוך מייתי מדברי חז"ל שהמקיי' מצות שלוח הקן זוכה לבנים דכתי' שלח תשלח את האם והבנים תקח לך למה לי' למכתב והבנים תקח לך אלא הכי קאמר אם תשלח אם תזכה ליקח לך לעצמו בנים הרי מבואר כחכם צבי שאין מצוה בלקיחת הבנים דאל"כ הרי צריך לכתוב והבנים תקח לך למצוה וקצת סתירה לדידי דלמא הכי קאמר קרא אם תרצה ליקח בנים תשלח האם ואם לאו לא תתאכזר על מגן ומנ"ל שזוכה לבנים וי"ל אכתי למה לי קרא אי להורו' נתן שאין המצוה כך להתאכזר פשיטא דרכי' דרכי נועם כתי' ולא יעלה על דעת שציוה אלקינו להתאכזר ואי לאסור עלינו בכל אם רובצת על בנים ואדם ברצון נפשו רוצה לגרש האם יהי' אסור אם לא יקח הבנים גם זה אינו אמת דכיון שיש לו שום חפץ בנפשו לגרש האם לעשות לעצמו נחת רוח לא אסרה תורה אלא שלא ציות' לעשות כן וא"כ יפה דרש בספרו שעי"ז יזכה לבנים:

810

811אמנם בתשו' חו"י סיים טעם בשם ס' הזוהר בשילוח האם לעור' יילל' אימא עילאה על בניה אם כן מצוה להדר אחר קן כדי לעורר רחמי אימא עילאה על בניה ולפ"ז ליכא משום אכזריות דאפי' אם לצורך הנאת אדם לא הגיעו רחמי שמים על בע"ח מכ"ש לצורך מצוה אך ש"ס דילן ע"כ לא ס"ל הכי דהרי להנ"ל תינח בזמן שאין בהמ"ק קיים אך בזמן שבהמ"ק קיים כגון בימי דוד ושלמה דסיהרא קמה בשלימותיו ואם הבנים שמחה ומכ"ש לע"ל במהרה בימינו מאי איכא למימר ואם נדחוק בזה דמ"מ צריכא התעוררת לעילא א"כ ר"פ שילוח הקן דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית ומסיק בש"ס שהוא שלא לצורך ע"ש וקשה הא צריכה רבא כנ"ל דהוה סד"א בפני הבית לא יצטרך לשלח קמ"ל אע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כזוהר הנ"ל וידוע היכי דפליגי הנגלה עם הנסתר אין לנו עסק בנסתרות והנגלות לנו ולבנינו:

811

812ועכ"פ לטעמו של הזוהר בשבת וי"ט אסור לעורר יללה לעילא והס שלא להזכיר ולא לשמיט תנא או שום פוסק לומר בשבת וי"ט לא ינהוג מיהו לזה י"ל להרמב"ם דצריך לשלח בידו ולתופסה בכנפי' ולשלחה א"כ לא מיבעי' במחוסרת צידה דה"ל צידה גמורה ומכוון לתכלית המלאכה ההיא כי כך המצוה לצוד אותה בידיו ולשלחה אח"כ וכך היא מצותו ופשיטא בלי ספק שחייב חטאת אלא אפי' באינו מחוסר צידה מ"מ טלטול מוקצה איכא ואסור דאפי' לפקח גל לתקוע בשופר שתחתיו אסור ובשופר עצמו שהוא מוקצה או נולד אסור לתקוע ומתבטל מצות תקיעה לגמרי כמ"ש במג"א ס"ס תקפ"ו כ"ש הכא שיקיים המצוה בחול פשיטא שאסור ועמג"א סי' תמ"ו סק"ב אך לרש"י שיכול להפריח האם בלי נגיעת ידו ובלי איסור צידה ומוקצה הי' אפשר בשבת ולהזוהר הנ"ל אסור משום יללת אימא עילאה אלא שאין אתנו יודע עד מה ובמופלא ממני לא אדרוש:

812

813עכ"פ היוצא מזה לנדון שלפנינו הפוגע בשבת בקן ציפור לא מיבעי' לטעמו של הזוהר לא יפרחנו שלא לעורר יללה לעילא אלא אפי' עפ"י הנגלה כיון שעפ"י אותו הטעם אינו מחוייב לחזור אחר מצוה זו כשאינו רוצה בבנים א"כ להרמב"ם שמצות שלוח ביד אסור בודאי ואפי' להפריח נ"ל דלא שפיר דמי כיון דלרמב"ם לא יי"ח מצוה נמצא התאכזר שלא לצורך והמתחסד בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו ותל"מ ואחתום בברכה א"נ פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק ט"ו טבת תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

813

814שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המופלג בתורה חרוץ ושנון בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מו"ה פייבל נ"י אבדק"ק פאקש יע"א:

814

815גי"ה היום על עתה באתי שחפצו ורצונו לשנות מנהג קריאתינו בר"ח דהלוי דולג ומצא בחי' ש"ע של הגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל בש"ע א"ח סימן תכ"ג שיש לנהוג כבפי"ז ממס' סופרים שהשלישי דולג מעולת ונסכו ואת הכבש וביום השבת עולת שבת:

815

816אעבור פ' דא ואתני' בפרק הקורא עומד (מגילה כ"א ע"ב) פ' ר"ח היכן קורי' אותה וכו' זו לא שמענו כיוצא בו שמענו וכו' עד הלכתא מאי הלכתא דולגי' ואמצעי דולגן פירש"י שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקי' ואם יקרא שלשה מן השני' נמצא קורא את כולה עכ"ל מבואר דמפרש לי' אמעמדו' ולא אדר"ח ואמנם מפרש לי' אדר"ח וטעמי' דמעמדות הילכתא למשיחא דאע"ג דמצינו בש"ס כמה פעמים הילכתא כמו שמציין הגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל הנ"ל שם מ"מ שביק ר"ח ונקיט הילכתא למעמדות למשיחא אע"פ אדר"ח קאי והלוי דולג ורמב"ן הקשה מה מרויחי' הא אי הוינן קוראי' כסדרן כהן ג' ולוי ג' ושלישי ב' פסוקי' הנותרי' עם פ' וביום השבת לא הי' אלא משום היוצאי' דמשו"ה אין משיירי' פחות מג"פ אכתי מה מועיל שדולג האיכא משום הנכנסים וע"כ משום דלא אפשר לא חיישינן לנכנסים ה"נ נקרא כסדרן ולא ניחוש ליוצאים משום דלא אפשר והילכתא דש"ס אמעמדות קאי ומ"מ העיד רשב"א דנהגי' כהר"ם והר"ן תי' בטוב דאע"ג דדולג ואין מתחילין ואין משיירי' טעם א' להם מ"מ אם הענין דחוק העמידו דבריהם שלא להתחיל ולא לשייר אלא נדלוג דהך דאין מתחילי' ואין משיירי' תקנה קבוע חק ולא יעבור ע"ש מילתא בטעמא:

816

817והנה אשיטת הרמב"ן ק' א' מאי קאמר זו לא שמענו כיוצא בה שמעתי והלא איננו כיוצא בה דבמעמדו' דולג ובר"ח קורא כסדרן ומשייר פחות מג"פ ועוד צלע"ג מאי צ"ל ואמצעי דולגן הלא בהדי' שנינו בראשי' קורא בשנים ויהי רקיע בא' ואי ס"ד האחרון דולג והשני קורא ב' פסוקי' מבראשית וא' מויהי רקיע א"כ גם ויהי רקיע בשני' אע"כ אי הלכתא דולג ממילא אמצעי דולגן ולמה הי' צ"ל אמצעי דולג אע"כ אדר"ח קאי והוא ק' עצומה אהרמב"ן ז"ל.

817

818ועתה זכינו לאור ס' על ש"ס ממו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל תמה אפירש"י הנ"ל דפידש דאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים פי' ואיכא משום נכנסי' וק' אכתי מה הועיל בדלגו אכתי איכא משום נכנסי' והנה כבר תי' הר"ן לעיל אע"ג דחדא חששא היא בין בדלוג בין במתחילין או משיירי' מ"מ ניחא לחכמים בדלוג יותר מטעם הנ"ל שם ולק"מ:

818

819אמנם עוד הקשה ז"ל מ"ט לא פירש"י בקיצור אי השלישי דולג נמצא הראשון שייר ב' פסוקים וגם השני שקורא ב' מבראשית ואחד מויהי רקיע שייר ג"כ ב' פסוקים ע"כ טוב יותר אמצעי דולג וק' גדולה היא עכנלע"ד דנהי דרש"י מפרש אמצעי דולג אמעמדות דלשון אמצעי משמע כן דאדר"ח ה"ל למימר שני דולג אע"כ אמעמדות קאי מ"מ ס"ל אי ס"ד טעמא משום חששא דאין משיירי' ב' פעמים משא"כ דולג אלא פ"א אם כך אין ללמוד מכאן לר"ח דאיכא למימר כרמב"ן לא נדלג כלל ונקרי כסדר ואם כן איך קאמר כיוצא בו שמעתי אע"כ הפשטן הלז לא אסיק אדעתי' דהרי היש אומרי' דהילכתא כוותי' לא הזכיר אלא מימרא דאמוראי והפשטן אפשטיות דברייתא קאי אמצעי דולג משום דאם האחרון דולג נמצא מתחיל בפחו' מג"פ ע"כ דולג האמצעי אע"ג דאכתי איכא משום הנכנסים מ"מ טוב יותר לדלג מלהתחיל או לשייר וכסברת הר"ן ומדנשמע כן ממילא נפשוט גם בדר"ח הלוי דולג אע"ג דאיכא משום נכנסי' ודלא כרמב"ן נמצא גם רש"י ס"ל כהרי"ף: אלא הוא הגי' כרצונו כדרכו זצ"ל וראיתי מו"ה אלי' זצ"ל סופרים כמ"ש לפנינו רק שם בהלכה י"א יש שינוי:

819

820השני קורא את הכבש א' ועשירית עולת והשלישי חוזר למעלה וקורא עולת ונסכו ואת הכבש מפני שאמרו אין קורי' בפ' פחות מג"פ וי"א אין משיירי' פחות מג"פ הלכה י"א משובשת לפנינו ולפי האגודה כצ"ל במה דברי' אמורי' בסופו של פרשה אבל בתחלה אינו יכול להתחיל ממנה פחות מג"פ ושוב כתב במס' סופרים שלפנינו ומכיון שהוא קורא ונסכו ואת הכבש וביום השבת נמצא השלישי שהוא קורא ד' פסוקים וא' קורא בשל ר"ח ובראשי חדשיכם כל הפסוקי' עכ"ל:

820

821ועתה נבאר בעזה"י תחלה אמר דג' קוראים בפ' התמיד דוקא ולא וביום השבת כלל ונ"ל טעמו משום הנכנסים בתחלת ובראשי חדשיכם יסברו שלפניו לא קראו רק וביום השבת והיא ק' תוס' במגלה כ"ב ע"א ד"ה אין מתחילי' וכו' ע"כ יצמצמו ג' קוראים בפ' התמיד והשני משייר ב' פסוקים והשלישי מדלג ומאי טעמא מדלג כלל לפי שאין קורי' פחות מג' פסוקי' ומה שמשייר פחות מג' לא איכפת לת"ק וקאמר יש אומרי' אין משיירי' פי' ואין תקנה הנ"ל תקנה ולא הזכיר תקנה לזה כי מ"ס ס"ל עיקר כת"ק דמשיירי' וקאמר תו פי' הת"ק אומר במה דברים שאנו אומרים משיירי' פחות מג"פ בסוף הפרשה אבל בתחלת הפרשה אין מתחילי' פחות מג' ושוב אמר אם אירע שלא דילג וקרא רק מונסכו ואת הכבש יקרא עמו וביום השבת והאחרון ובראשי חדשיכם זו היא פי' מס' סופרים:

821

822ולפ"ז ג' מחלוקות ת"ק דש"ס דילן ס"ל אין משיירי' אבל מתחילי' דמאן דעייל שאולי שייל ות"ק דמס' סופרי' ס"ל אין מתחילי' אבל משיירי' דלא שכיחי דנפקי ושבקי ס"ת וי"א דכאן ודכאן חיישי' לנכנסי' וליוצאים והילכתא כוותי' ולדדהו ע"כ הלוי מדלג כהרי"ף וכמנהג הרשב"א והר"ן וכל התפוצה והמשנה ידו על התחתונה הכ"ד החותם באהבה רבה פ"ב נגהי ליום עש"ק י"א טבת תקצ"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

822

823שלום וכ"ט לידידי הרב הגאון המופלג ומפורסם כמהו' שאול לאנדא נ"י אבדק"ק קראקא יע"א:

823

824יקרתו הגיעני יום עש"ק העבר נידון מה שאירע בקהלתו בחדש כסליו נכסה הירח ויען כי בעו"ה חולי הקאלרא שלט שם בעת ההיא וכבר אירע כן בחדש כסליו שנת תקצ"א ג"כ בשליטת החולי ההיא ולא טוב הי' אחריתו אז ע"כ זחלו ורעדו ונצטערו הרבה בכיסוי הלבנה ובליל ט"ו אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג נראית קצת והרבה אנשים התחילו לברך ברכת החדש ולא עלתה בידם כי חזרה ונתכסה בעבים ויען כי נצטערו ההמון מאוד על סימנא מילתא וידוע כי הרופאים מזהירים מאוד בזמן המגפה בכלל ובפרט בחולי הנ"ל שלא יצטערו ולא יתנו על לב שום דאגה ע"כ התחכם פר"מ להשקיט לב הדואגים להורות להם כי עוד יש תקוה גם בליל ט"ז וכן היה בליל ט"ז בהיר הי' בשחקים וברכו כמה מאות ברכת החדש ושמחו שמחה גדולה ופרמכ"ת סמך עצמו עמ"ש בס' שיירי כה"ג לש"ע א"ח סי' תכ"ו שמצא כ' בשיטה א' לאחרון א' במס' סנהדרי' בשם ר' פרץ ורב המאירי שגם ט"ז בכלל הכשר ברכת הלבנה ואמנם בתשובת דבר שמואל סס"י רי"ו מסיים על זה וז"ל ולא נתברר לנו הטעם עכ"ל ונפשו היפה בשאלתו להודיעו דעתי הצעירה מה אומר בדבר זה:

824

825נאמן עלינו הדיין שיירי כה"ג שכך מצא בשם ר' פרץ והמאירי אך טעמא לא ידע הגאון דבר שמואל ונחזי אנן הנה הב"י סס"י תכ"ו מייתי בשם בעל שערי אורה דאין לברך עד אחר ז' שלמים עפ"י סוד ה' וקבע כן בש"ע וכן נוהגין לדקדק היכי דאפשר אך הוא לכאורה נגד ש"ס פ' היו בודקי' אך בתשו' מ"ע סס"י ע"ח כ' דס"ל דלא פליגי אמוראי אלא מר ס"ל ר' יוחנן אתחלת' קאי שאין מתחילי' לברך עד ז' ומ"ס אסוף זמן קאי דאין לברך אלא עד ט"ז ושניהם אמת ולא פליגי אלא אהי קאי ר' יוחנן ודפח"ח אלא שם העלה דתחלת ליל ו' הוא זמן ברכה עד תחלת ליל ט"ז וכ"כ עוד במאכ"ח ח"א סס"י י"ט ע"ש ונ"ל טעמו משום דפשיטא לי' עד ט"ז ולא עד בכלל דהרי אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג התחילה להיות חוסר והולך ואיך יברך וע"כ עד ולא עד ט"ז א"כ ה"ה עד ז' ולא ז' בכלל כצ"ל:

825

826אלא שדבריו מאוד תמוהי' שכ' שם בטעם ז' ימי' וז"ל ועוד א"א לז' ימים בלא שבת כוונתו למ"ש במדרש מיום השמיני והלאה ירצה א"א לשמונה בלא שבת לקבל פני מטרוניתא תחלה וזה טעם מילה בשמיני ומייתי לי' בט"ז י"ד סי' רס"ה סקי"ג וס"ל להגאון מ"ע דה"ה והוא הטעם שאין לברך על חידושה של לבנה עד שיעבור עלי' שבת כן צ"ל וא"כ יליף מינה ומינה מה התם מיום השמיני והלאה ואם נולד ביום השבת אין מלין ביומו אעפ"י שיצא עליו שבת מ"מ כיון שלא הי' בכניס' המטרוניתא אין מלין עד שבת הבא ואם נולד ביום א' אין מלין בשבת הבא אעפ"י שיהי' בכניס' שבת מ"מ עדיין לא יצא עליו שבת וצ"ל דתלי' בכניס' ויציא' שב' דא"ל שיעבור עליו כ"ד שעות של שבת ז"א דהרי נולד בשבת סמוך ליציאת שבת מלין אותו בשחרית לשבת הבא אע"כ הקפיד' הוא בכניס' ויציא' דוקא זכור ושמור כידוע מ"מ מוכח מיני' ובי' כהרר יוסף גיקטלי' הנ"ל דבעי' ז' שלמים וא"כ מדאמרי' עד ז' וז' בכלל ה"ה עד ט"ז וט"ז בכלל ומקדשי' עד עבור יום ט"ז:

826

827ואי משום דפוחת' והולכת י"ל הנה בתחל' התחדשה לא נדאי' בעליל תמני סרי שעי כמבואר בר"ה כ' ע"ב דאע"ג דלבני מערבא נראית אחר שש שעו' מ"מ להראו' בעליל לכל באי עולם אינה נרגש אודה עד י"ח שעות ולבני מערבא נמי היינו לעדי' המביטי' ומציצי' בין החרכי' להעיד וכמה פעמים אינה נראית להם ומעברי' החדש הואיל ולא באו העדי' והשתא ק"ו אם אורה אינה נראה עד אחר י"ח שעות כ"ש כשהיא מלאה ומאירה לכל עבר רק שמתחסר מעט מעט שלא יהי' נרגש החסרון עד אחר י"ח שעות לכל הפחו' וא"כ הי' יכול לברך לכל הפחות עד י"ח שעות אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג שהוא כמו שש שעות ביום ט"ז ולפע"ד יש לסמוך ע"ז אפי' לכתחלה בשעת הדחק:

827

828אך נ"ל עוד יותר כי היכי דאמרי' אחר ז' כבר נתבסמה וכמילוי פגימתה דמי וכמ"ש בתשו' מ"ע הנ"ל עד ז' נראית פגימתה וגנאי הוא לה אם כן לפ"ז הי' ראוי לומר כתחלתה כן סופה ועד ז' ימים האחרוני' שבחדש יכול לברך שאז הוה פגימה שלה כמו ז' ימי' הראשוני' והא דלא מברכי' אלא עד ט"ז היינו לפי מה שסיים תשו' מ"ע דימי ברכתה הם ט' מתחלת ז' עד תחל' ט"ז לדידי' ה"ל ט' ימים נגד ט' גלגלי' עד גלגל הירח ע"ש ולדידן מסוף ז' עד סוף יום ט"ז שהו' תחלת יום י"ז הם ט' ימים קבעו לברכה ומשום פחת וחסרון ליכא עדיין ובזה זכינו למצוא דעת קדושי' הר"פ והמאירי וא"כ בדיעבד שכבר הורה זקן מכ"ת אין מזחיחין אותו:

828

829ועיי' ברכו' נ"ט הרואה חמה בתקופתה וכו' ובערוך ערך חמה ומייתי לי' בהגה' מיימו' פ"י מהל' ברכו' בשם הירושלמי דבימו' הגשמי' כשמתכס' החמ' ג' ימי' מענני' כשמאיר' אח"כ מברכי' וא"כ פשיטא שהי' ראוי' לברך על הירח החדשה שלא נראה אורה החד' כלל שהי' מכוס' ושוב האירה הארץ מכבוד' אמאי לא נברך אפי' בסוף החדש ועכצ"ל מפני שאינו שמחה מפני מיעוט הלבנה וא"כ יש לדון קצת בנידון שלפנינו שהי' העם שמחי' לקראת בואה כי חושבי' זה לסי' טוב ואולי יש באמת רפואה למחלה בקבלת פניה דהוה כקבלת פני השכינה וכתי' באור פני מלך חיים כמ"ש רמב"ן ר"פ וירא ועכ"פ לא מסמנא מלת' טבא כשמתכסה שלא יכולי' לברך עלי' כעבד שבא למזוג כוס ושופך קיתון על פניו וככל אותות השמים דעכ"פ אית בהו סימנא אלא ישראל אל יחתו מהם כי הקב"ה מראה להם שישובו בתשובה ויבטלו גזירת המזל ובחי' תורה שלי אמרתי מ"ש השל"ה בפסוק השקיפה ממעון קדשך שמרמז הש"ק יפ"ה ועפ"י פשטו' הקרא אין המשך לכאן ואמרתי ספ"ב דסוכה אם החמה דומה לשק חצי רעב באי' לעול' ואמנ' ישראל לא יחתו מהמ' כי הקב"ה מראה להם השק מן השמים להודיעם שישובו ויתברכו והיינו השק יפה ממעון קדשך מן השמים השק שנראה ממעון קדשך הוא יפה שעי"ז ברך את עמך וגו' וה"נ כן בכסוי הלבנה א"כ לא יועיל מה שמקדשי' אח"כ אם הוא חוץ לזמנו ומיגרע גרע שעי"ז לא ישובו אך יען בזמן המגפה שהצער מסוכן להם ומשו"ה אין גוזרין בו תענית כמ"ש מג"א סי' תקע"ו סק"ב וגדולה מזה ברמ"א י"ד ססי' שע"ד ומצינו שהיו חז"ל מסתירי' בפני ע"ה אפי' שהי' להם למכשול עון משום סכנה עיי' שבועות ט"ז ע"א בתוס' ד"ה אלא וכו' מכ"ש הכא השתא דאיכא למימר כהלכה הורה כנ"ל ולא יאונה לצדיק כל און לא תאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו ובאוהל בני קהלתו ה' ירחם על כל עמו וירפאם ויחלימם כחפץ אוהבי ה' וה' עמנו הכ"ד א"נ פ"ב כאור בוקר ליום א' זאת חנוכת המזבח תקצ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

829

830שלום ושמחה וששון לי"נ הרב המופלא החרוץ ירא ה' מרבים כמו"ה מרדכי שלאנק נ"י בק"ק אמשטרדם:

830

831יקרתו הגיעני ביום שמחה וששון ליהודים גם כי עדיין היום טרידנא טובא כנודע לר"מ מנהגי יקירי קהלתינו הבאים היום לקבל פנים מ"מ נפניתי להשיב שואלי דבר בעזה"י דאורחי רחיקא והשעה דחוקה קודם ר"ח ניסן הבע"ל והנה תוכן שאלתו ע"ד איש צדיקא נדבה רוחו אותו לישב בתענית כל יום ב' וה' לתיקון על קלות שנעשו לו כחמורו' האם רשאי להתענו' בימי ניסן הבע"ל דהרי המחבר בא"ח סימן תכ"ט מתיר בתענית יחיד שאין מזכירי' בציבור ויען נפשו חשקה מאוד להתענו' אולי יש להמציא היתר להתענו' גם בניסן דלא כהרמ"א:

831

832מקור דין זה נובע ממס' סופרים דמייתי טא"ח סי' תכ"ט הנ"ל והרב"י הביא נוסחא דמחלק בין להזכיר בציבור ובין בצינעא נלאתי להעתיק הלשון יעיין בפנים וכתב הרב"י בש"ס משמע דמותר להתענות בניסן דלולי דאיתוקם תמידא וחגא דשבועות הי' מתעני' בו והשתא דבטלה מג"ת חזרו להתירן הראשון ומ"מ חשש הטור דינו של מ"ס באותן הימי' עצמן ולא אחר הפסח אלו דבריו הנה מה שחשש הטור למנהגינו שעפ"י מ"ס נגד הש"ס הוא פשוט שכן נוהגי' בכמה ענינים כמ"ש תוס' שלהי מס' מגלה סוף ד"ה ר"ח אב וכו' יע"ש ופ' מג"א סי' תר"ץ סקכ"א בשם מהרא"ש בביאורי סמ"ק דמנהג שהוא עפ"י פסיקתא או ספרי' חצונים וכו' (היינו מס' סופרים וכיוצא) זו היא שהמנהג עוקר הלכה נגד הש"ס יע"ש וא"כ יפה חשש טור להמנהג שבמס' סופרי' שנגד הש"ס:

832

833אך לע"ד נ"ל די"ל שאין ש"ס מתנגד דהנה בודאי יש לעשות שמחה וזכר לימי וזמן חנוך בית משכן שכינת הי בישראל כמו שמצינו שלהי מס' תעני' על פסוק ביום חתונתו ושמח' לבו שהוא חנוך בהמ"ק שהיו יוצאות וחולו' בכרמי' אע"ג שהי' שם גם יום קבלת לוחו' שניו' מ"מ משמע כל טעם בפ"ע ראוי' לגרום שמחה ע"כ נלע"ד בזמן שבהמ"ק בית שני הי' קיים והיו עושים יום שמחה ביום חנוך בית שני ויום י"ב אדר הוא י"ט מג"ת וכו' חנוך מקדש הורדוס אז לא הי' צריכי' לשמוח בימי ניסן לזכר חנוך משכן הראשון אך בעו"ה משבטלה מג"ת עושים זכר למשכן הראשון התחלת השריית שכינה בישראל וא"ש ש"ס ומ"ס ולא פליגי:

833

834והנה מ"ש הטור להקל אחר החג ואפילו למנהגנו שמחמרי' עד ר"ח אייר מ"מ רצה הב"ח להקל בתי"צ והמג"א כתב שהמיקל בתי"צ לא הפסיד והח"י כתב שנ"ל עיקר שלא להתענות יע"ש וכל זה גרם על שלא ידעו טעם מ"ס שהחמיר אפילו אחר החג רק שהמציאו בי' טעם מנפשי' הואיל ויצא רוב החדש בקדושה וא"כ ס"ל להגאוני' שלא להחמיר בימים הטפולים כמו בעיקר הימי' אבל זכינו לדבר ה' אמת בפי הגאון מו"ה אלעזר בראד בספרו מעשה רוקח ריש פסחי' והעתיקו ג"כ בס' ככר לאדן בפכ"ט ממס' סופרי' והנה אמת ונכון הדבר כי מעיקר הדין אוסר מ"ס להתענו' אחר החג מפני בהמ"ק שהתחנך בהם ויש לנו לעשות סי' שאנו מאמיני' ומצפים מתי אנחם ושמחי' אנו לקראת ביאת הזמן ההוא והמקיל בו חוששים עליו באינו מצפה או אינו שמח ע"כ מנהגנו ע"ד האמת בזה בלי ספק ואם אינם נביאי' בני נביאי' הם:

834

835והנה דברי מ"ס צ"ע שכ' חוץ מתעני' בכורים משמע מזה דאפילו תעני' יחיד שלא בהזכרה בציבור נמי אסור ושוב כ' שהתלמידי' מתעני' מפני חורבן בהמ"ק וחילול ה' בצינעא אבל לא להזכיר בציבור משמע תעני' יחיד מותר וכמ"ש באמת הרב"י וצ"ע הלא תענית בכורים נמי תענית יחידים הוא כמ"ש מג"א רסי' ת"ע וכנלע"ד דמזה הוציא רמ"א בד"מ לפסוק דכל תענית יחיד אסור ולא התיר מס' סופרי' בצינעא אלא לתלמידי' המתעני' על חורבן בהמ"ק אע"ג דתענית חורבן בהמ"ק ואפי' ט"ב איננו בעצם על החורבן אלא תעני' של תשובה על עונות אבותינו שגרמו החורבן ועו"ה שהארכנו קצו כמ"ש רמב"ם רפ"ה מה' תענית מ"מ כיון שעל חורבן בהמ"ק מתענה נח לדחות מפניו י"ט של חנוך בהמ"ק העתיד להבנות ונהי שבציבור אין מזכירי' מ"מ בצינעא יתענו אבל שארי תעניתים אפי' ביחיד לא יתענה זולת תענית בכורים וצדקו דברי רמ"א וכיון שכן אין להרהר אחר מנהגנו שהוא עפ"י ותיקין שנהגו עפ"י מס' סופרי' ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א ודין הימים האלו כימים האסורים מדבריה' כמ"ש ש"ך בי"ד סי' רט"ו ססקי"א יע"ש ע"כ יאכלו ענוים וישבעו דורשי אלקים ויחי לבבכם הנלענ"ד כתבתי פ"ב יום ד' ט"ו למוקפי' תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

835

836שלום וכ"ט לרב טב ה"ה המא"הג המופלג בתורה חרוץ ושנון כמו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:

836

837גי"ה ונפשו היפה בשאלתו ע"ד חטים הזרועים בקרקע יום או ימים קודם פסח שנוהגים למכרו לגוים בפסח משום חשש חימוץ ושכח א' ולא מכר וגדלה תבואתו ונסתפק עתה אי גדולי' מותרים או לא:

837

838הנה תבואה שצמחה כ' ב"י סי' תנ"ד בשם הגה' מיי' פ"א בשם סמ"ק שהוא חמץ גמור ע"ש ועדותו נאמנה מאוד וא"כ אם עבר א' וזרע חטים שצמחו הו"ל ככל איסורי הנאה שאעפ"י שזרעו כלה מ"מ גידולי' הראשונים אסורים משום דה"ל כמחליף איסורי הנאה דדמיו אסורי' ה"נ גידולי' הראשונים ויעיי' בר"ן נדרים נ"ז ע"א אע"ג דבחמץ י"ל נהי שהגידול התחיל בפסח בזמן איסורו מ"מ אחר הפסח חמץ מותר מן התורה ורבו גידולי' של היתר מה שגדל אחר הפסח רבו הרבה על עיקר מ"מ כיון דתחלת זריעתו הי' באיסור הו"ל כמחליף איסורי הנאה שדמיו אסורי' ודוקא בשביעי' שרבו גידולי שמיני' על עיקר של שביעי' מתירי' ומטעם שכ' רמב"ם פ"ד משמיטה ויובל הלכה כ"א ובראב"ד שם אבל לא בשארי איסורי הנאה אעפ"י שזרעו כלה מ"מ החליף איסורי הנאה בפסח עצמו ודמיו אסורי' ה"ה גידוליו:

838

839ובאמת לענין בל יראה אפי' הי' כזית במקום אחד אפשר דלא עבר אם זרע חמץ בתחלת ימי פסח וידעי' שכלה זרעו בימים האחרונים טרם כלות הפסח דלא מיבעי' לרבנן דביעורו בכל דבר הרי נתבער וכלה ואבד מן העולם והיינו קבורתו דנהי דקבור' לא מהני בחמץ מ"מ הביעור מן העולם מהני אלא אפילו לר' יהודה דאין ביעורו אלא שרפה ונאמר אפילו תוך המועד לא ינותק לאו דלא יראה אלא בשרפה הא כ' הרע"ב סוף תמורה דכל הנשרפי' לא יקברו משום דחיישי' שמא ימצאם אדם ויהנה מהם וצ"ל לדבריו דשרפה לאו דוקא אלא שיעשו אפר או עפר וכל שנרקב שנתמקמק וכלה מן העולם נתקיים מצותו ולכאר זה הוא דעת תוס' בשבת כ"ה ע"א ד"ה כך אתה מצווה לשרוף וכו' א"כ מדאוריית' מדאיקרי קודש והקשני ת"ח א' איך אפשר לומר כן א"כ ה"ל נשרפים דלא יקברו וא"כ בשבת י"ז ע"ב דלמא משה' לי גבי' ואתי לידי תקלה ע"ש תיפוק לי' דמחויב לשרוף דוקא ולהרע"ב הנ"ל א"ש דהזריעה בדבר שזרעו כלה היינו שריפה אלא דחיישינן שמא יחפור בקרקע ויגלה הזרעי' ויכשל בהם ויראה אפילו בזרעים שירכי הך גזירה כמבואר במס' שבת מ"ה ע"א ובש"ע סימן ס"ב ע"ב ובמג"א סי' שי"א סקכ"א ואין כאן מקומו מ"מ ניחא לי' למימר תקלה היותר שכיח שיכשל בהם טרם זמן זריעה ומיושב ק' הנ"ל ובחידושי ישבתי באופן אחר:

839

840אלא דקשיא אהרע"ב הנ"ל מפסחים כ"ז ע"ב דיליף ר"י חמץ מנותר ולהנ"ל נותר גופי' מן התורה סגי בקבורה ולק"מ דודאי צ"ל דהנקברי' היינו דסגי בגניזה והנשרפי' היינו שצריך שיעשום אפר או עפר אחר שירקבו ויתמקמקו ועד אותו זמן לא נתקיים מצותו וא"כ בחמץ דכל שעה עובר בבל יראה צריך דוקא שרפה אפילו פירור והטלה לים לא מהני כי עד זמן שנרקב ונתמקמק עובר כל שעה אע"פי שלבסוף ינותק הלאו למפרע מכל מקום לכתחלה עובר כל שעה מן התורה אבל יראה כנ"ל לשיטה הנ"ל וא"כ אפילו לר' יהודה אם עבר וזרע חטים מצומחים וטרם כלות הפסח כבר כלה זרעים לא עבר בל יראה מ"מ נ"ל הגידולי' אסורי' שעכ"פ מאיסורי הנאה ואלו החליפם ומכרם לא' ואח"כ ביערו מן העולם מ"מ בשעת מעשה החליף אי' הנאה ודמי' אסורים וה"נ דכוותי':

840

841אך כל זה להתלמד במקו' אחר אבל בנידון שלפנינו הרי כ' הרשב"א בתשו' סי' ע' ובתשו' המיוחסת ומביאו ב"י סי' תס"ז דאין לך אדם מפנה בורו משום דהוה ס"ס ספק יש בהם מחומצים ואת"ל יש בהם אינו אלא עיפוש ופיסול מאכילת כלב ע"ש והנה אנן קיי"ל הקלטה ב' שבתות כמ"ש נה"כ סי' רצ"ד וא"כ אם נזרעו סמוך לפסח ספק אם צמחו ונתחמצו ואת"ל צמחו הוא בוודאי עיפוש ופיסול מאכיל' כלב טפי טובא מחטין בקרקע הבור דהכא דרך זריעה וכליון הובאו שמה וקל וחומר מכופת שאור שיחדה לישיבה דלרשב"א בטלה מתורת אוכל ומעשה עץ שימש ואע"ג דאנן לא קיי"ל הכי אלא צריך לעשות מעשה ולטוח בטיט כמבואר בש"ע סימן תמ"ב סעי' ט' ונהי מנהג יפה הוא שמוכרים לגוים וזכור לטוב אבל להחמיר גם בגידוליהן דהרי אפילו גדלו באיסור בפסח מ"מ רוב גידוליה' אחר הפסח בהיתר וגם הוא לא זרע חמץ בזמן איסורו ובשגם להנ"ל אי צמחו בפסח נתעפשו ג"כ לשעה קלה ונתבער החמץ פשיטא שאין להחמיר כלל:

841

842ומ"ש מענין המכירה הרי פשוט אם מכר כל מה שבתוכו עיי' מתני' ב"ב ס"ח ע"ב ועוד חצרו קונה לגוי כל המטלטלי' הציבורי' בתוכו ולא בעי' אגב אלא בשמוכר גם כל חמצו שיש לו במקום אחר אז צריך אגב אבל אם ציבורי' בתוכו חצרו קונה לו ודברי ש"ך רסי' ר"ב כבר הלכו בו נימושו' אין כאן מקומו מ"מ בנידון שלפנינו מכר שדהו עם כל מה שבתוכו וזה פשוט ואחתום בברכה א"נ פ"ב יום ה' י"ג שבט תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

842

843אלף שלומים לי"נ תלמידי הרבני החרוץ המופלג כש"ת מה"ו וואלף ליב נ"י:

843

844אשר שדר לן חורפא במה דנוגע לדינא במפקיד חמץ אצל חברו ולא ביערו הנפקד ולא מכרו המפקיד דס"ל למג"א סי' תמ"ג סק"ה דחייב לשלם להמפקיד כש"ח שיכול להציל ברועי' ומקלות ומ"מ כל זמן שהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך והנה כבר הלכו בו נימושו' בחק יעקב ובדברי השואל שם באורך כל הצורך יע"ש ומ"מ לא אמנע לברר ההלכה כיד הי הטובה עלי וממילא ימצא קצת תשובה על דבריו ובקצת מהם כיון יפה ואזכירם בשמו:

844

845גרסי' בב"ק מ"ה ע"א בשור הנסקל משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר מוחזר וקס"ד דפליגי אי אמרי' באי' הנאה הרי שלך לפניך ומסיק רבה דכ"ע אמרי' באי' הנא' הרי ש"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי דרבנן ס"ל אין גומרי' דינו אלא בפניו דא"ל אי מהדרנא נהלי' הוה מערקנא לי' לאגמא השתא אתפשתי' לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתועי' דינא בהדי' ור"י ס"ל גומרי' וכו':

845

846ויש כאן מקום עיון בר"פ שלוח הקן אמר רבינא עוף טהור שהרג הנפש פטור משלוח וכו' ומסיק דלא גמר דיני' ובעי' לאתויי לבי דינא ומקיים בי' ובערת הרע מקרבך ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביא לב"ד כדי לבער רשעי' מישראל ע"ש ופסקו רמב"ם ספ"ג מה' שחיטה וכן עוד שם לקמן ק"מ ע"א גבי ציפורי מצורע קודם גמר דינא ולמאי אי לשלוח הא בעי לאתויי לב"ד לקיומי בי' ובערת הרע ומסיק אלא לשחיטה ופירש"י דה"א היינו ביעור הרע ע"י שחיטה וקמ"ל קרא דמ"מ איסורא נינהי דבעי' לקיומי' בי' מצות סקילה בב"ד ממש כן צ"ל ע"ש וכבר עוררני תלמיד א' על דברת ה"ה פיו"ד מנזקי ממון הלכה ז' ושם הארכתי ואין כאן מקומו מ"מ מבואר דמצוה על כל אדם מישראל למסרו לב"ד לקיים בי' ובערת וא"כ כיון דחזינן לר יעקב דגומרי' דינו שלא בפניו לא מתחיי' מטעם נגיחה הראשונה שלא שמרו כראוי עלזה לא מתחייב וא"כ לת"ק אמאי מחייב על שהתפיסו לב"ר הא מצוה על כל אדם להבי' לב"ד ומה בין זה לחמץ בתוך המועד בב"ק צ"ח ע"ב דרבה בעצמו אמר שם דפטור דכ"ע מצווים לבערו וה"נ דכוותי' וצ"ע לכאורה:

846

847והנלע"ד דע"כ לא אמרי' בר"פ שלוח הקן דכל אדם מצווי' לאתויי בי' דינא אלא בעוף הפקר שאין לו בעלים והה"נ חמץ בפסח שאינו ברשותו של שום אדם וכ"ע מצווין עליו לבערו אבל שור שיש לו בעלים וקודם גמר דין דממונו של בעלים הוא אין אדם מחוייב ולא רשאי לעשות בו מעשה כ"א למוסרו לבעליו ועליהם המצוה מוטל כמבואר בב"ק צ"א ע"ב שורי הרגת ומוקי לי' בשור העומד להריגה דא"ל אנא בעינא למיעבד מצוה אלא משום הפסד מצוה בעלמא לא הי' מתחייב אלא עשרה זהו' משרה קאמר עריקנא לי' לאגמא דלא עליך הדבר מוטל להביא לב"ד כ"א למסרו לבעליו והם אם לא ירצו לעשות מצוה יניחוהו למיערק לאגמ' משו"ה חייב לשלם דומה למ"ש סמ"ע סי' ע"ב סקק"ט ובש"ך שם ס"ק קנ"ב דחייב לשלם וה"נ דכוותי' והא דבחולין ק"מ ע"א דמיירי בציפורי מצורע שיש לו בעלים ואפילו הכא פשיטא ליה דלא בעי שלוח היינו משום דעכ"פ איסורא עבדי בעלים במה שאינם מביאים לב"ד ועוד א"א לשלחו למדבר דמיד שנותנו ליד הכהן הוא מחוייב להביאו לב"ד כן צ"ל ובדברים אלו י"ל מ"ש מעלתו בשם ס' בגדי כהונה לפי מה דאמרי' בב"ק ע"א ע"ב ור"מ ס"ל כר' יעקב א"כ איך הוה בעי' למימר בגטין נ"ג ע"ב לימא כתנאי דר"מ ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק הא ס"ל כר' יעקב דאמרי' באי' הנאה הרי שלך לפניך ואם כי קו' זו אינה צריכה לפנים דה"נ דהו"מ למימר ולטעמיך ואין לבנות יסוד ובנין על קו' כיוצא באלו מ"מ הכא השתא אית לן למימר בהרווחא דאין הכרח לומר דר"מ ס"ל הרי ש"ל אלא אפי' כבר נסקל בב"ד נמי פטור השומר משום דעשה כמצותו כנ"ל דהרי להב"ח ח"מ סס"י ע"ב דמייתי לי' ש"ך ס"ק קנ"ב הנ"ל דס"ל לרבנו מאיר דפטור לשלם כיון שעשה מצוה ונהי דהש"ך פליג דבין לר"מ ובין להר"מ חייב לשלם מ"מ הכא הוי הש"ס מצי למימר דרבי מאיר הכי ס"ל כסברת הב"ח והני מילי היכי שנעשה מצותו אבל השתא שבא גנב וטבחו ומכ"ש בלא טבחו אלא מכרו צריך השומר לשלם לבעלים וצריך הגנב לשלם ד' וה' לשומר והא דלא אמר הש"ס דר' יעקב ורבנן כ"ע ס"ל לא אמרי' הרי ש"ל והכא בהנ"ל פליגי דר' יעקב ס"ל כיון דמצוה למוסרו ליד ב"ד לא מחייב ורבנן ס"ל כמ"ש לעיל דעכ"פ יש לו להחזירו לבעלים י"ל דלא הו"מ למימר הכי מתרי טעמא חדא דאס"ד טעמי' דר' יעקב כנ"ל א"כ כבר סקלוהו ב"ד נמי יפטור השומר דעביד מצוותו כמו חמץ ששורפו ואמאי אמר אם החזירו מוחזר אפי' לא החזירו כלל וכן במתני' ב"ק צ"ו ע"ב שור היוצא ליסקל ומשמע דוקא היוצא ליסקל אבל אם כבר ניסקל לא ואמאי הא עביד כמצותו ועוד אי ס"ד כ"ע ס"ל לא אמרי' הרי ש"ל א"כ פשיטא דתיקשי מחמץ בפסח וע"כ היה צריך לשנוי' דכ"ע אומרי' הרי ש"ל ובגומרי' דינו וכו' פליגי וכאשר יבואר בעזה"י אבל בגיטין להך ס"ד דהוה בעי למימר ר"מ ס"ל היזק שא"נ שמי' היזק לא הו"מ למימר ולטעמיך טבח שור הנסקל אמאי משלם ד"וה לא דידי' קטבח דשפיר י"ל דגנב משומר וטבחו ושומר הי' פטר נפשי' אפי' נסקל משום שנעשה מצותו אבל לא כי טבחו גנב דבעי' שיעשה מצוותו ממש כדמוכח בחולין ק"מ ע"א הנ"ל דמימעט אפי' השוחטה מטהורו' ולא אסורו' משום דבשחיטה לא מקיים ובערת הרע מקרבך אבל לעולם למסקנא דגטין דר"מ נמי ס"ל לא שמי' היזק ניחא ליה לרבא בב"ק ע"א ע"ב למימר ר"מ ס"ל כר' יעקב ממש והשתא לכולי עלמא לא פטר שומר נפשי' בקיום מצות סקילה דהי' לו להחזירו לבעלים והם יעשו כרצונם וכמ"ש לעיל והנה בהא דאיתפסתי' לב"ד פליגי בפירושו רש"י ס"ל דלעולם הוה היזק שאינו ניכר ומ"מ נהי דגם שומר פטור מהיזק שאינו ניכר דמשו"ה פטור אפשיעה דנגיחה מ"מ אי התפיסו בידים לא שמי' השבה ולא דמי למזיק דפטור אפי' מטמא ומדמע בידי' מ"מ שומר וגזלן דבעי' למיעבד השבה נהי אי אתי' ממילא ההיזק שאינו ניכר הוה שמי' השבה אם הזיקו בידים לא שמי' השבה זה הוא שיטת רש"י והתוס' ס"ל דאפי' לא אתפסי' בידים לב"ד נמי מה שע"י פשיעתו נפל ליד ב"ד היינו היזק ניכר כי מה שהוא לפנינו ביד ב"ד היינו ניכר כמו שהיה בא ליד גזלן ע"י פשיעתו והי' מראהו לבעלים ביד הגזלן והי' אומר הש"ל לא אמר כלום דבמה שיד הגזלן שולט בו ניכר הזיקא וה"נ יד ב"ד ופשוט מאוד הה"נ אם נגח והמית בפשיעתו בפני ב"ד ותפסוהו מיד באופן שהיה השומר אנוס בתפיסת ב"ד מ"מ מחייב על פשיעת הנגיחה דכיון דעי"ז נפל ליד ב"ד הו"ל היזק ניכר בשלמא אי לא המית בפני ב"ד ולא תפסוהו מיד והי' זמן להעריקו לאגמא אז אין החיוב על הנגיחה הראשונה דזה הוה אינו ניכר ומה שנפל אח"כ ליד ב"ד מילתא אחריתי היא אבל כשנגח ומיד תפסוהו ב"ד אפי' הוה אנוס על התפיס' מ"מ מיחייב על פשיעת הנגיחה דהשתא ה"ל היזק ניכר מה שנפל ליד ב"ד עי"ז ופשוט מאוד דמשו"ה לא הוה מצי רבא בב"ק ע"א ע"ב לאוקמי ר"מ כהלכתא כרבנן דר' יעקב ובשפשע בנגיחה ונאנס בתפיסת ב"ד וכן הקשה מעלתו ולק"מ כנ"ל דכיון דע"כ מיירי דפשע בנגיחה דאל"כ לא מיחייב שומר להחזיר לבעלים כלל וממילא חייב על התפסת ב"ד אפילו באונס משום דהוה היזק ניכר וכנ"ל:

847

848והנה בין לרש"י ובין להתוס' משמע אין הבעלים בעיר ולא הו"מ לאהדורי לבעלים והם יעריקהו לאגמא אין עליו חיוב להעריקו לאגמא וא"כ משמע דלא כמג"א סי' תמ"ג סק"ה הנ"ל דמחייב השומר על שלא מכר החמץ אלא מוכח לכאורה כחק יעקב כיון דאיננו מחק חיוב השומר אלא מטעם משיב אבידה אין לחייבו אם לא השיב אבידה וכן מוכח לכאורה מראב"ד שבשיטה מקובצת שהקשה לפי שטתו לרבי יעקב ה"ל עכ"פ לשוחטו קודם שנגמר דינו ותי' אין אדם רשאי לשחוט מה שאינו שלו ע"ש וקשה מה לי מכירת החמץ מה לי שחיטת השור לעולם ה"ל כשומר שיכול להציל ברועי' ומקלות ולא הציל ולחייבו אע"כ כחק יעקב כיון דלא הוה אלא כמשיב אבידה לא מתחייב לשלם ודלא כמג"א:

848

849אבל באמת הסברא תמוה הא שפיר קאמר מג"א ודברי חק יעקב אין להם שחר במ"כ דמה דאמרי' דמכירת חמץ הוה כמשיב אבידה היינו משום דאין אדם רשאי למכור את של חברו דרוצה אדם בקב שלו אי לאו משום דהוה כמשיב אבידה עיי' ב"מ ל"ח ע"א ופסחים י"ג ע"א והשתא דרשאי למוכרן מפני שהוא כמשיב אבידה ממילא שוב חייב למוכרן ואי לא מוכרן ה"ל פשיעה כיון שלא קדם ברועי' ומקלות ודברי מג"א נכונים מסברא ומה דקשי' מסוגי' דב"ק ומדברי ראב"ד שכתבתי י"ל הכא שאני כיון דמצוה על כל אדם לבער הרע מקרבנו איך נאשימו על שלא העריקו לאגמא בשלמא כשיכול למוסרו לבעלים והם יעשו בשלהם כמצותו ה"ל פשיעה דה"ל להחזירו לבעליו אבל אי אין הבעלים בעיר לא הוה פשיעה במה שלא הניחו למיערק לאגמא וכן י"ל מ"ש ראב"ד שאינו רשאי לשחוט מה שאינו שלו פי' אפי' נימא בשחיטה מיקיים ובערת הרע מ"מ אינו רשאי לשוחטו כי הבעלי' ישחטוהו כמו דאמרי' שורי הרגת בשור העומד להריגה בב"ק צ"א ע"ב הנ"ל ולעולם דינו של מג"א אמת נכון לפע"ד:

849

850ועיי' בש"ך ח"מ סס"י רצ"ד סק"ח דמסיים וז"ל שצריך כיון שאינו מפסיד כלום אלא שטורח להוציא מידו ועיי' לשון רש"י ב"ק ק"ח ע"ב ד"ה עושה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזור אחר אבידה עכ"ל ונראה אפילו לפי מה שהעלה הש"ך הנ"ל דאם טרח ולא פעל שלא הי' יכול להוציא מיד הגנב צריכים הבעלים להחזיר לו מה ששילם להם ועוד להרמב"ם דפליג על רש"י כמ"ש סמ"ע שם י"ל היינו בנאנס אבל היכי דפשע ולא הציל פקדונו בודאי חייב לשלם לכ"ע וכמג"א:

850

851והנה בב"ק צ"ח ע"ב מאן תנא אומרי' באי' הנאה הרי ש"ל וכו' כתב בשיטה מקובצת בשם הרמ"ה מדפריך משומר אגזלן ש"מ אין חילוק ביניהם וכל שגזלן יכול לומר הש"ל יכול נמי השומר לומר כן ע"ש והנה מדברים אלו למדנו שעכ"פ סברא הי' לחלק ביניהם כמ"ש תו' ב"ק נ"ו ע"ב וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' כ' לדעת הרמב"ם דפסק פ"ג מגזילה ואבידה כסתם מתני' בשור היוצא להסקל דגזלן אומר הרי ש"ל ובשומר פסק כת"ק דר' יעקב וכמ"ש לח"מ שם אע"כ מחלק בין שומר לגזלן ולהשמר מסברא זו כ' הרמ"ה דמדמדמי הש"ס להדדי ש"מ דליתא להאי סברא:

851

852והנה אין כוונת הרמ"ח מהתחלת הסוגי' משום די"ל במאי דלא אסיק ר"ח אדעתי' הך סברא דאמר לי' אתפסתי' לתורא וכו' והוה רק החיוב על הפשיעה הראשונה שנגח ובזה בודאי איך לחלק בין גזלן לשומר ויפה אר"ח ר' יעקב היא אך לבתר דמסיק דאתפסתי' לב"ד והיינו שפשע בשמירה ובודאי יש סברא לחלק כמו שהסביר מהרש"ל דגזלן אין עליו חיובאלא על תחלת גזילתו וכל שלא נשתנה בשינוי הניכר הרי מחזירו לו כעין שגזל ואעפ"י שנשתנה בהיזק ניכר ע"י פשיעותא שתפסו ב"ד זה אינו כלום כי הוא לא קיבל עליו שמירת הדבר ההוא אשר ע"נ אע"ג דתפיסת הב"ד הוה כמו היזק ניכר מ"מ איננו מפסיד בידים אלא פשיעה בשמירה והוא לא קיבל שמירה משא"כ שומר דאע"ג שעיקר חיובו בא לו ע"י הפשיעה הראשונה שנגח מ"מ לא כלתה שמירתו ועדיין שומר על הפקדון ודוקא נגנב באונס מספקא להש"ס ב"ק ק"ח ע"ב אי כלתה שמירתו או לא אבל בפשע בודאי לא כלתה שמירתו ומיחייב על הפשיעה שני' דלא הצילו מיד ב"ד וזה הוא היזק ניכר ומרויחי' בזה דתיתי מתני' ככולי עלמא דהרי כל עצמו של רבה לא פליג על ר"ח אלא כי היכי דלא נימא מתני' ר' יעקב היא ולא רבנן דמה דאמרינן וא"כ ליפלגי בחמץ בפסח איננו עיקר דאין זה קו' ומשו"ה פרש"י לעיל מ"ח ע"א לפלגי בחמץ אברייתא דלקמן סמוך ורש"י גריס שם רבינא כמ"ש שיטה מקובצת ורבינא שפיר ידע הך ברייתא ולא ניחא לרש"י לפרש דקשי' לי' ליפלגו אחמץ דמתני' ולרש"י בדף צ"ח ע"ב סתמא דתלמודא נקיט לישנא דרבינא דלעיל מ"ח ע"א ליפלגו בחמץ דאיהו ידע מברייתא אבל עיקר טעמי' דרבה משום דלא ניחא לי' לאוקמא כר' יעקב וע"כ המציא לחדש פלוגתא חדשה דפליגי בגומרי' דינו של שור וכו' ואי ס"ד אכתי סיפא דשור היוצא ליסקל לא אתי' אלא כר' יעקב א"כ מה לו לדחוק לימא דפליגי באומרי' הרי ש"ל וכר"ח אע"כ רבה מרויח בזה דתיתי מתני' ככ"ע בין רישא ובין סיפא ושאני לן בין שומר לגזלן זה נלפע"ד כונת היש"ש בדעת הרמב"ם ולחנם השיג עליו הש"ך סי' שס"ג סק"ז בזה ולע"ד גם מהרמ"ה לא נעלם זה דלק"מ מרישא דסוגי' אדרבא משמע כהרמב"ם אך עיקר השגתו מסיפי' דשמעתין דמייתי בריתא דמחלק בין שור לחמץ ונהי דשפיר הוה סייעתא לעיקר סברת רבה דיש לחלק בין שור לחמץ מ"מ עיקר הדין קשה במאי פליגי מתניתין וברייתא דמתני' ס"ל בגזלן גם בשור אומר לו הש"ל וברייתא ס"ל גם בגזלן יש לחלק בין שור לחמץ זה הוא כוונת רמ"ה וגם ש"ך בסוף דבריו הקשה ק' זו:

852

853מיהו י"ל בפשיטות דהא מבואר בתוס' דאי שינוי קונה קנאו הגזלן בשינוי ותו לא מצי למימר הרי שלך לפניך הרי נשתנה ואינו של בעלים וצריך לשלם כעין שגזל וצריכים לומר לפ"ז לסברת הרמב"ם הנ"ל דבשור דאתפסתי' בב"ד כיון דאין על הגזלן חיוב השמירה א"כ הפשיעה לא הוה מעשה בידי' והוה שינוי דאתי' ממילא וגם הוה שינוי גרוע טפי משור ונעשה איל ע"כ לא קנאו הגזלן ע"י שינוי גרוע כזו דאתי' ממילא כצ"ל בדעת רמב"ם והנה בכל אלו השינויים איכא פלוגתא דתנאי טובא ועיי' ב"ק ר"פ הגוזל עצים ושם ס"ה ע"ב ואתי' ברייתא כהנך תנאי ולא אתי' ש"ס לאוכחי מבריית' אלא דאיכא לאיפלוגי בין שור לחמץ אבל בהא דלברייתא גזלן ושומר שוי' ולמתני' יש לחלק ביניהם זה תלי' בשינוי גרוע הבא מאליו אי קונה או לא ומהא לא מיירי ש"ס גם מ"ש מעלתו בזה דברייתא איכא לאוקמי' בגזל ונשבע יפה כ' וראוי לאומרו דאע"ג דתני בהאי ברייתא חמץ מ"מ הא לרמב"ם קיימי' ולהיש"ש פ"ט דב"ק סי' מ"ה ס"ל לרמב"ם דאפילו בגזל ונשבע אומר בחמץ הש"ל דלא כהרא"ש יע"ש:

853

854ומעתה נבוא על דברי מג"א סי' תמ"ג הנ"ל מי שהפקיד חמצו אצל חברו ופשע הנפקד ולא מכרו בשעה ה' כבר נתבאר לעיל דשפיר הוה פשיעה דהו"ל להקדים ברועי' ומקלות ולא קידם דה"ל פושע ומ"ש מג"א אע"ג דה"ל להמפקיד למוכרו במקום שהוא שם מ"מ כיון דהנפקד אין לו לסמוך על זה ה"ל פושע והרב מו"ה שלום פיורדא דיין דפה ק"ק הראה לי מקום לדין זה בב"ק למ"ד ע"א ובתוס' ד"ה חייב וברא"ש שם דחזינן דאע"ג דבעל הכותל פשע במה שלא בדק כותלו בשעה שסתר כותלו דלמא הצניע שום אדם קוצו כשהיתה בריאה ופשע ולא בדק מ"מ חייב המצניע כיון שלא הי' לו לסמוך על זה שיבדוק זה כותלו או דלמא תפול מאלי' אע"ג דהשתא פשע בעל הכותל מ"מ חייב המצניע וה"נ כיון שאין להנפקד לסמוך על המפקיד דלמא ישכח או לא ימצא מי שיקחנו ממנו חייב הנפקד:

854

855ולכאורה יש להשיב על ראי' זו דבב"ק למ"ד ע"א הנ"ל נמי נהי אי הוזקו אחרי' בקוצים וזכוכי' מחייב המצניע מפני שהוא הפושע הראשון וכמ"ש הרא"ש שם אבל אי הוזק בהם בעל הכותל בעצמו אחר שסתר הכותל נ"ל פשוט דלא מיחייב המצניע לשלם לבעל הכותל הזיקו שהרי הוא פשע במה שלא בדק בכותל ואם כן ה"נ אמאי ישלם הנפקד להמפקיד עצמו שגם הוא פשע במה שלא מכר החמץ ע"כ אין ראיה ברורה משם ומ"מ נ"ל הדין אמת דבשלמא התם לא מסר בעל הכותל שמירת נזקיו להמצניע ומה לו עמו משא"כ הכא שמסר שמירת חמצו להנפקד וסמך עליו שהרי מסרו לבן דעת ע"כ חייב לשלם לו אם פשע:

855

856והשתא אחר שפשע ולא מכרו ואם עשה כמצותו וביערו הרי חייב לשלם לבעלים דאין לך היזק ניכר גדול ממה שביערו וגרע משומר שלא שמר השור ונגח בפני ב"ד ותפסוהו וגמרו דינו דה"ל היזק ניכר אע"ג דתפיסת הב"ד הי' באונס מ"מ נגיחת השור הוה פשיעה ועי"ז נעשה היזק ניכר וה"נ מניעת המכירה הוה פשיעה והביעור הוה היזק ניכר וחייב לשלם:

856

857ואמנם אם עבר ולא ביערו אומר לו אחר פסח הרי שלך לפניך ואין צריך שיחזירנו לבעליו ממש ויאמר להם כן דז"א דכיון דלא כלתה שמירתו של שומר שהרי פשע וא"כ לעולם ידו כיד בעה"ב ואחר הפסח ממילא הרי שלו לפניו בבית השומר שידו כידו הא למה זה דומה לשומר שאבד בפשיעה ונתחייב להשיב לבעלים וטרח והחזיר האבידה לידו שיוצא בזה ידי השבה לבעלים ונפקא מיני' אי אח"כ נגנב באונס פטור דפשיעה ראשונה כבר עברה למאי דתחלתו בפשיעה וסופו באונס שאינו דמיו ה"נ דכוותי' ולא דמי לשור שנגמר דינו בבית שומר דהתם אמרו לי' אי הוה מהדרת ליד בעלים ממש הוה מעריקנא לי' משא"כ בחמץ מה לי שומר מה לי בעלי' נמצא מיד אחר הפסח שאין חיוב על כל ישראל לבערו ה"ל כמושב ליד בעלים ואי נגנב אח"כ אפילו בפשיעה פטור השומר דא"ל עפרא בעלמא הוא כדאי' בב"ק ק"ה ע"ב ומג"א לא מיירי מזה כלל אבל האמת כמ"ש כנלע"ד נכון לדינא בעזה"י הכ"ד פ"ב יום א' כ"ף כסלו תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

857

858שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המא"הג המופלג מו"ה יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש יע"א:

858

859גי"ה הגיעני ע"ד עבריין א' שהערים כאלו מכר חמצו לנכרי ועבר עליו הפסח לא אאריך בתרמיותיו הנה איך יעלה על הדעת ששטר החתום מן הלוקח ולא מן המוכר והשטר עצמו נשאר ביד המוכר וכתוב בו שנתן דראן געלד כ' צ"ל ושניהם מודים שלא נתן מאומה אך הישראל אמר לו שימכור יי"ש בפסח ולאחר הפסח ישלם לו שכר טרחתו ג' זהובי' הנה אפי' השטר נכתב כדינו שמכר חמצו אגב קרקע צריך שיחתום המוכר ושימסור השטר ליד הלוקח והמוכר מודה שקיבל דראן געלד והודאתו מהני אפשר וקנה הלוקח במסירת השטר לידו ולמ"ד כסף קונה וס"ל נמי אודיתא מהני בדאורייתא א"כ יקנה החמץ בכסף ע"י אודיתא שהמוכר כ' שקיבל וחתם עצמו וא"נ הי' הקונה נותן ח"כ בחתימת ידו אני חייב ליתן כך וכך אפשר ח"כ כזה מהני ככסף כמבואר בש"ע א"ע סי' כ"ט אבל הכא בשטר כ' הלוקח שנתן ולא שיתן והמוכר לא חתם בהודאתו שקיבל איך יעלה על דעת אדם ישר שיהי' שטר זה יותר מחספא בעלמא ומאחר ששוב שניהם מודים שבעל פה שכרו לפועל למכור יי"ש שלו וישלם שכר פעולתו ג' זהובי' היש לך רשע ערום גדול מזה.

859

860ע"כ אי הי' החמץ בעין הי' אסו' בהנאה ומעלתו כ' שאין ממנו בעולם מ"מ דמיו שקיבל אסור לו אע"ג דמג"א נראה כמסתפק קצת בדבר בסי' תמ"ג ופר"ח החלי' להתיר לא ראו בסמ"ע וש"ך סי' רל"ד ולא שבקינין פשיטותא דדהו מפני ספיקתו של מג"א ומדלא הביאום משמע שנעלם ממנו לפי שעה ויוציא הדמים מתחת ידו ויכולי' לפרנס מהם בניו ומשפחתו ולא הסמוכי' על שולחנו וזה מקנסא דר"ש דקנסא קניס אך אם יראו הממונים לקונסו קצת בממונו לצדקה וכדומה למען יוסרו יעשו:

860

861ושפחתו שמכרה בביתו בפסח שמרי שכר וגם מאותן שמרים שעבר עליה' הפסח נעשה יי"ש הנה מג"א סס"י תמ"ז מייתי דברי מהרמ"ל סי' קכ"א דדבר המעמיד הוה כבעינא ואסור היי"ש בהנאה אמנם זה ימים לא כבירים כ' לי הרב הגאון מהר"מ א"ש אב"ד דק"ק אונגוואהר דהרי כל עצמו המחמיר בדבר המעמיד הוא הראב"ן דמייתי מג"א סי' תמ"ז והוא בראב"ן דף ע"ב ע"א ושם לפני זה כ' הראב"ן בפי' הש"ס פסחים ל"א ע"א דאר"נ כד נפקא יומא דפסחא זילו זבינו חמירא דבני חילא פי' שישראלי' אפו מיד אחר הפסח לבני חילא ולא הי' להם להחמיץ אלא בשאור שבביתם ועברו עליו בל יראה ואפ"ה כיון דעירבום לנכרי מותר לנו לזבון מהם דע"י תערובת לא קניס ר"ש אלו דבריו ולכאורה סתר עצמו דהרי מיד באותו עמוד כ' אותו מעשה דשמרי דבש דמייתי מג"א סי' תמ"ב בשמו אע"כ צ"ל נהי דהוה כבעין דלא בטיל מ"מ לענין קנסא דר"ש לא קניס אלא בעינא ממש אבל כל שנתערב לא קניס ומהרמ"ל שהחמיר אפשר ס"ל כהטור סי' תמ"ז דגם אחר הפסח בעי' ס' ודבר המעמיד לא בטיל בס' אבל למאי דקיי"ל דע"י עירוב ר"ש לא קניס א"כ גם הנתחמץ בשמרים מותר אלו דברי הרב הנ"ל אלי כתוב:

861

862ואעפ"י שדברי פח"ח אינני מסכים עמו לדינא דהא דר"ש לא קניס ע"י תערובות משום דדי לו במאי דקנסו בעיני' שלא נתקיימה מחשבתו של העבריין ובשאור ושמרים שכל עצמן אינן עשויין אלא לערבם א"כ הרי נתקיימה מחשבתו ולמה לא קנסנהו אך כבר כתבתי בגליון מג"א שלי דיש ליישב דהראב"ן תלה שהישראלי' ההמה החמיצו בשאור וקדמו וסלקוהו ולא נתחמץ אלא בריחא כמ"ש הג"א דמתחמץ בריח וכדאמרי' בש"ס בשקדם וסלקו וער"פ כל המנחו' ובהא לא קניס ר"ש דעכ"פ לא נתקיימה מחשבתו דאם יתחמץ בגופו שנשאר השאור גופי' בתוכו והשמרים אסור המתחמץ ונתקיימה דברי הראב"ן ודברי מהרמ"ל וא"כ לכאורה היי"ש נאסר:

862

863אמנם אי לאוסרו בהנאה יש לעיין דלפע"ד נהי דהמוכר העבריין צריך להחזיר דמי השמרי' להקונה כיון דמכר לו איסור הנאה שאין לו דמים כמבואר בש"ע ח"מ סי' רל"ד מ"מ דמי היי"ש אין צריך לשלם לו ואפי' אם נאמר לחייבו מדינא דגרמי והכא גורם גדול הוה קרוב לנשא ונתן ביד שהרי ידע שאין קונין שמרים אלא להעמיד בהם דברים אחרים ויאסר התערו' מ"מ יש לפטרו מטעם היזק שאינו ניכר שהרי אינו ניכר שנתחמץ ע"י איסור הנאה עיין היטב בתוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה שעירבן וכו' וא"כ בשוגג פטור והכא נהי דהוה מזיד בעבירה מ"מ לא הזיד בהיזק חברו שלא הי' מתכוון לאסור של חברו בהנאה ולא ידע הדין עיי' לשון רש"י גיטין נ"ג ע"א ד"ה מזידין שידעו שפסולין בכך עכ"ל משמע שאם לא ידעו שפסולי' הוה שוגג ופטור וה"נ א"א לחייבו לשלם יותר מדמי שמרים:

863

864והשתא כיון שהפסד אינו על העובר ומכר אלא על הקונה שלא חטא יש להקל באיסור הנאה די"ל לדידי' קנסו ולא לאחרים אע"ג דהחמץ עצמו אסור בכל מקום שהוא מ"מ בכי האי גוונא לאסור ולקנוס את זה לא ובסי' תמ"ט מייתי מג"א דברי הב"ח המוצא חמץ לאחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה וביארתי הטעם במקום אחר לפמ"ש ט"ז שם דכי האי גוונא לא שייך למקנסי' העובר דמאן הוא דנקנסי' ע"ש וצ"ל הא מ"מ גם החמץ עצמו קנסו ע"ד הוא וקמחו נאסר אך טעם איסור החמץ לא משום קנס אלא משום דנעבדה בו עבירה אע"ג דמדאורי' לא נאסר נעבדה בו עבירה וכמ"ש בס' מקור חיים סי' תמ"ט דלא כפרי מגדים שם מ"מ מדרבנן אסרו כיון שנעבד בו עבירה ויען כי כללא הוא כל שהתירו מפורש בתורה לא מצי חכמים לאסור ונעבדה בעבירה היתר הנאתו מפורש בתורה כדאמרי' בחולין קט"ו ע"א מדאיצטרך תוקד אש בכלאים ש"מ בעלמא מותר בהנאה וזהו כמפורש התירא ע"כ לא מצו חכמים לאוסרו בהנאה אבל באכילה יליף התם התירא מהקישא לבהמה ע"ש והוא דרש רחוק מצו חכמים לאוסרו באכילה ע"כ חמץ שעבר עליו הפסח אם אפשר למיקנס גברא מפסידי' ממנו ואפי' מכרו לאחרי' ישלם להם ויופסד החמץ אבל היכי דפטור לשלם והם מפסידי' משלהם וליכא אלא משום איסורא אהחמץ והיינו משום שנעבדה בו עבירה ע"כ מסתיין לאסור באכילה ולא בהנאה ה"נ דכוותי' כנלע"ד ואחתום בברכה א"נ פ"ב יום ב' כ' למב"י תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

864

865ראיתי להעתיק לו לשון מהרי"ל בתשובה סי' רי"ד והא דראבי"ה ליתלי' ראי' דצמר גמלים מצי למימר הוי זמן איסורא אבל נ"ל עיקר משום דמחלק בין מידי דאכילה לשאר איסורי' דהתם אין עליו אלא שם צמר גמלים ותו אין חוזר וניעור למקרי צמר כבשים אבל הכא סוף סוף טעמא דחמץ קטעים כמ"ש הרר פרץ אגרן שצמח וכו' וספר התרומה גופי' מצריך מין בשאינו מינו ביבש ס' משום דיהיב טעמ' כשיתבשל אלמא בתר סופו אזלי' לענין אכיל' כדפי' וזה ימים רבי' הוקשה לי על ראבי"ה דתלי טעמ' בדהיתר בהיתר לא בטיל אמאי לא יתבטל כשיגיע שש ואי נימא דאית לי' לראבי"ה דאפי' בשש הוה במשהו א"כ הני דקיימי כוותי' כמ"ש באגודה דנהגו לאסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חיטה בע"פ הא כל אפי' שוין ומנהג להתיר וקצת נ"ל לחלק דאין חוזר וניער להקל ולהבטל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמא עכ"ל מהרי"ל שם ודבריו קצרים ע"כ אפרש דבריו תחלה ואח"כ אכתב מה שיש לפלפל ע"ז בעז"ה:

865

866הגהו' מיימוני פרק א' מה' חמץ ומצה אות וי"ו ובמרדכי פ' כל שעה סי' תקע"ד בשם ס' התרומה כ' דאין חוזר וניער ניליף ממתני' דכלאים פ"ט משנה א' צמר גמלים ורחלי' שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ר"ל לערבו עם פשתן אע"ג דכלאים במשהו ר"ל אם נתערב חוט פשתן בהרבה צמר אוסר אפ"ה כיון שכבר נתבטל בצמר גמלים אינו חוזר וניער אם מערבו עם פשתן אחר כך הה"נ בחמץ עכ"ד ס' התרומה שבמרדכי והנראה מדברי מהרי"ל שהראבי"ה ס"ל חוזר וניעור בחמץ וטעמי' דלא קיי"ל ביטול אלא איסור בהיתר ולא היתר בהיתר וסברא זו יתבאר לפנים אי"ה והשתא כיון דקודם פסח הוא היתר בהיתר אין הבטול מועיל כלום ובפסח שנעשה איסור אז הוא במשהו משום כן ס"ל חוזר וניעור ורוצה לומר שלא נתבטל עדיין כן נראה ממהרי"ל שכ"כ הראבי"ה אבל כעת לא מצאתי מקומו איה:

866

867וע"ז כ' מהרי"ל מה יענה ראבי"ה מהא דצמר גמלים דהוה נמי היתר בהיתר ומתבטל ואינו חוזר וניער ותי' ב' תירוצי' א' דהתם עכ"פ הוה זמן איסורי' של צמר רחלים ומשו"ה ה"ל כמו איסור בהיתר משא"כ חמץ קודם זמן אסורו דה"ל היתר גמור עוד תי' התם כיון שכבר נתבטל שמו של צמר רחלים ברוב גמלים תו אינו מקבל שם שעטנז ע"י ערוב פשתן משא"כ הכא כיון דעכ"פ גם בפסח מרגיש טעם חמץ רוצה לומר טעם משהו מיהא איכא אחר ששים וכיון שבפסח אוסר משהו הרי הוא חוזר לאיסורי' וכ' מהרי"ל שהבע"הת עצמו דמביא ראי' מצמר גמלים דלא חוזר וניעור הוא בעצמו ע"כ ס"ל הך סברא דבתר סופו אזלי' גבי יבש ביבש מין בשא"מ דבעי ששים משום שסופו ליתן טעם לכשיתבשל א"כ ה"נ כיון שסופו להרגיש טעם משהו בפסח יש לאסרו וחזר וכ' שקשה על הראבי"ה שכל טעמו משום שקודם פסח הוא היתר בהיתר ולא מיתבטל הא כשיגיע שעה ששית שאז נאסר מן התורה וסגי בס' וה"ל איסור בהיתר ה"ל לבטל ולא נימא חוזר וניער ותי' כיון שהחמץ כבר הוא מעורב מאז בשעה שלא הי' ראוי להתבטל לא נימא עתה שיחזור וניעור בשעה ששית ויתבטל דלא אמרי' חוזר וניער לקולא אבל אה"נ דבר המתערב עתה בשעה ששית אינו חוזר וניער דה"ל איסור שנתבטל בהיתר דמתבטל ואינו חוזר וניעור ע"כ פי' דברי תשו' מהרי"ל ומיושב בדבריו ג"כ דלא הוי דשיל"מ להרי"ף כפת שאפאו עם הצלי משום דהתם טעם הריח נרגש:

867

868ועתה אשמר לעיין בכל דבריו בעזה"י הא דכלאי' במשהו ר"ל חוט א' של פשתן אוסר בשל צמר משמע מלשון תוס' דע"ז ס"ה ע"ב ובנדה ס"א ע"ב וברא"ש שם וברע"ב ריש מס' שקלי' ובש"ך י"ד רסי' רצ"ט משום דהיתר והיתר שתערובתם גורם איסור לא יתבטל ומשמע דמסברא קאמרי כיון דהתערובת גורם איסור א"א שיחזור ויגרום היתר וא"כ א"ש דצמר גמלי' מבטל לצמר רחלים אע"ג דהיתר והיתר הוא כיון דאין האיסור מחמ' התערובו' וסברא זו דחוקה קצת ומנ"ל להמציא כן אבל הנראה לדעת הראבי"ה זצ"ל דהיתר בהיתר לא בטיל מטעס מ"במ ועפ"י סברת הר"ן דנדרי' נ"ב ע"א באריכות גבי דבר שיש לו מתירין ע"ש וז"ל שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר והשעיר משום דכיון ששניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דאזיל ר"י אחר דמיון אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקי' באיסור והיתר אפי' במב"מ בטיל דה"ל כמין שאינו מינו וכו' וכ' עוד שם הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח (ביצה ל"ח) ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוה מין שאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיו' ניתר אח"ז לגבי מב"מ ומש"ה נהי דמסקי' דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אעפ"י שהוא אינו מינו ע"כ העתק קצת מלשון הר"ן וכן היא סברת הראבי"ה בכלאי' דה"ל מין במינו ממש ולא מתבטל ולק"מ מצמר גמלים וצמר רחלי' דלא הוה מ"במ היתר בהיתר דהרי צמר גמלי' מותר עם כל דבר משא"כ צמר רחלי' וה"ל אינו מינו ובטל וס"ל לראבי"ה דחמץ קודם זמן איסורו ה"ל נמי היתר גמור ומב"מ עם התערו' ולא בטל וא"כ לפ"ז תלי' זה אי' אמרי' חמץ שמו עליו ולפי מה דקיי"ל דחמץ שמו עליו כמ"ש רשב"א בתה"א בית ד' שער ד' קכ"ג ע"ב והביא מג"א לשונו בקצור בסי' תמ"ז סקכ"ד ע"ש א"כ גם חמץ קודם זמן אסורו בטל ואינו חוזר וניער וצ"ע קצת דה"ה מביא בשם הרשב"א דס"ל חוזר וניער גם דברי הרשב"א בעצמו נ"ל כסותרי' במ"ש באותו דף קכ"ו ע"ב להוכיח דקדרה שבשל בה בשר אסור לבשל בה חלב אפי' אינו בן יומו אע"ג דהתירא בלע דאל"כ קדירות בפסח אמאי ישברו הא חמץ נמי התירא בלע ומביאו הטור וב"י בי"ד רסי' קכ"ב ושם בחי' הארכתי בישוב זה:

868

869והנה בלבוש כ' הטעם דחוט כלאים לא בטיל משום דיבש אינו מתערב והש"ך בי"ד רס"י רצ"ט צווח כי כרוכי' הא קיי"ל יבש ביבש נמי מתבטל ועוד כעורה זו שכ' תוס' והרא"ש משום דהיתר והיתר לא בטיל ולדידי ק' עוד שנעלם ממנו ש"ס ערוך סוף מס' תמורה גבי שער נזיר דמוקי לי' בצפרתא דוקא ואל"ה בטיל אע"ג דהוה ממש דומי' דחוט כלאים גם האי דצמר גמלי קשי' לי' להלבוש גם בעיקרא דהך דהיתר בהיתר לא בטיל קשי' לי' טובא הא עציץ נקוב בכרם אם לא הוסיף מאתים מותר והיינו משום דהיניקה שהיא בפחו' ממאתים מתבטיל וכ"כ רמב"ן ריש מס' ב"ב להדי' גבי מחיצת הכרם ע"ש והרי קמן דהיתר בהיתר בטיל והי' נ"ל ליישב בעזה"י בחדא מחתא גם קו' התי"ט ריש שקלים דנילף מבב"ח דהיתר בהיתר בטיל כמ"ש תוס' הנ"ל דדרך בשול דוקא אסרה תורה ולפע"ד לומר דודאי מגז"ה דאחרי רבים להטות לא מחלקי' בין לח בלח המתפשט היטב ליבש ביבש אמנם היתר בהיתר שאינו בכלל זה יהי' מאיזה טעם שיהי' רצוני לומר או מטעם שכ' התוס' שהתערובות גורם איסור או מטעמ' הנ"ל דה"ל מב"מ מ"מ איננו בכלל אחרי רבים להטות שיבטל ברוב ורק חזר וגלה רחמנא בב"ח דאפילו בכה"ג בטל וילפי' מני' באמת כק' התי"ט אלא מ"מ לא ילפי' מני' אלא כיוצא בו דהיינו לח בלח דמתפשט יפה ומשו"ה המעביר עציץ נקוב כל שלא הוסיף במאתים בטיל דה"ל לח בלח וילפי' מב"בח משא"כ בגד שאבד בו כלאים דה"ל יבש ביבש ליכא למילף מב"בח ומש"ה לא בטיל נמצא דהתוס' והלבוש שניהם לדבר א' נתכוונו ותרווי' צריכי' וק"ל:

869

870ולפ"ז הי' מקום למ"ש תה"ד וכ' רמ"א דנהגי' בלח בלח שאינו חוזר וניער משא"כ ביבש ביבש ולהנ"ל אתי' מנהגא אפי' לראבי"ה דס"ל חוזר וניעור מטעם דחמץ קודם הפסח היתר בהיתר הוא ולא מתבטל ולפמ"ש היתר בהיתר מתבטל בלח דילפי' מב"בח ועפר"ח ולפמ"ש א"ש לדינא נכון:

870

871אמנם שבתי וראיתי דזה ליתא דלהראבי"ה שהטעם דהיתר בהיתר משום מב"מ בלא"ה א"א למילף מבב"ח להתיר לח בלח דאדרבא נילף מדם הפר ושעיר שלא יתבטל אפי' לח בלח וע"כ לא הקשה התי"ט כן אלא למ"ש תוס' דלא משום מב"מ אתאינן עלה אלא משום דהתערובות גורם איסור א"א שיגרום היתר ועל זה יפה הקשה התי"ט ויפה כתבתי והעליתי מזור לדברי הלבוש אבל להראבי"ה דמשום מב"מ אתאינן עלה ליתא להנ"ל:

871

872ועוד בלאה"נ נ"ל דליכא למילף חמץ מב"בח דחדוש הוא בשלמא כלאי' שפיר ילפי' מני' דהך חדוש דהאי לחודא שרי ובהדדי אסר איתא נמי בכלאים והך דאי תרי לי' כולי' יומא בחלבא שרי בשל לי' אסור וכמ"ש באמת תי"ט ריש מס' שקלים שם נ"ל דזה אינו ענין לענין כלאי' מה שייך כבישה ובשול בהא אדרבא בכלאי' נמי נימא אי יונק זה מזה ע"י כבישה ובשול שרי וע"י זריעה אסירה לכן שפיר ילפי' מב"בח משא"כ חמץ ושארי איסורי' ליכא למילף מב"בח בזה לכן ליתא להנ"ל:

872

873ומ"ש מהרי"ל תי' ב' דחמץ בטעמא תלי' והרי נרגש במשהו מיהת משא"כ כלאים ראיתי בס' חמד משה הביא תי' זה וכ' שהרי גם כלאים בחמום תלי' מלתא והבל הבי' גם הוא במחילת כבודו וכי נרגש טעם חמום חוט הצמר או הפשתן משא"כ הכא נרגש טעמו של חמץ בכל שהוא מיהת ופשוט הוא ועיי' מ"ש בס' אבן עוזר סס"י תמ"ז:

873

874ומ"ש עוד מהרי"ל דהמתערב בע"פ איננו חוזר וניעור דכבר נתבטל איסור בהיתר משא"כ המתערב קודם פסח דה"ל היתר בהיתר לפ"ז מ"ש מג"א סק"י דמ"ש בס"ב דבע"פ בטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח עכ"ל אינו מוכרח דנתבטל בע"פ אינו חוזר וניעור:

874

875ולפ"ז י"ל מ"ש בתשו' הרא"ש המובא בטור סי' זה דהגבינות לא נאסרו משום שלא היו חמין ומשמע מלשון הטור שהביאו כחולק על הרי"ץ גיאות שאוסר הגבינות ומבואר מה"ה ספ"ד מה' חמץ ומצה דטעמא של הרי"ץ גיאות משום דס"ל חוזר וניעור ע"ש וכן נרשם בבאר הגולה וצ"ל דמיירי באופן שהי' ששים נגד הבלוע שבכלי ואפ"ה אוסרים משום דחוזר וניער והרא"ש לא פליג אלא משום שאינו חם הא לאו הכי מודה דחוזר וניער וזה סותר למ"ש הרא"ש בפסקיו פ' כל שעה דחמץ אחר שש בטל בס' ומותר אפי' בפסח ומביאו הרב"י ריש סי' זה ולפי הנ"ל א"ש דבפ' כל שעה מיירי אחר שש ה"ל איסור שאינו חוזר וניער ובגבינה מיירי בכל השנה דה"ל היתר בהיתר וא"כ נ"ל מ"ש הטור רס"י זה דאינו חוזר וניער היינו אשעה ששית דלעיל מני' קאי אבל חמץ באמצע השנה אה"נ דחוזר וניער כי היכי דלא יחלוק אאביו הרא"ש ומיושב בזה מה דלעיל סי' תמ"ב סתם הטור כרמב"ם דטריאקה אסור אע"פ שאין בו חמץ אלא משהו עיי' לעיל סי' תמ"ב סעי' ד' ובסי' זה פסק דלא חוזר וניעור ולפי הנ"ל א"ש דהכא מיירי בע"פ דוקא אמנם נ"ל דוחק מאוד לפרש לשון הטור בסי' זה אע"פ אחר חצות גם ממה דמייתי עלי' מרש"י ובעל העיטור נמי משמע דבסתמא אמרי וגם עיינתי בגוף תשו' הרא"ש כלל כ"ד סי' ז' בתר דמייתי הך דגבינה למה מייתי דדבש מותר דאף אם נתערב בו דבר כבר נתבטל קודם פסח הרי להדי' דלא ס"ל כלל חוזר וניער ויש להתישב לדינא בכל זה:

875

876שלמא רבא לה"ה הרב המא"הג מעוז ומגדול עוז צדיק ונשגב נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' פנחס נ"י אב"ד ור"מ לעדתו פי':

876

877הגיעני נועם מכתבו ביום עש"ק העבר ואנא טרידנא טובא בפרקי דכלה בהלו"ת והמבקשי' תפקידן לא הניחוני די השב למעלתו ואחר עד עתה:

877

878והנה ראה ראיתי בעני עמי איך מלמד א' קפץ להורות בהתר שתיי' ושהי' בפסח יי"ש של שוועשב"ן שלא נזהרו בעשייתו מפירורי חמץ וגם כי נתבשל ביורה שמבשלים שם כל השנה יי"ש העשוי ממאל"ץ שהוא דגן מחומץ חמץ גמור ועתה האותי שאלת פר"מ לחוות דעתי בהתירו אחר הפסח כיון שלא הי' בכלל מכירה וביטול כלל אלו תוכן דברי פר"מ:

878

879תמהני אם נמצא כזה איש אשר רוח גסה נוססה להורות כזה להתיר בשתי' בתוך הפסח וכי לא הי' לו עינים לראות במ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בשם מרדכי והגהו' מיימוני דאוסרי' שומן מהותך כל שלא נזהרו משני דברים בשעת עשייתו חדא שלא הי' הכלים בני יומן ואידך שלא נתערבו בו פירורי חמץ ואם כי לפרורי חמץ לא חייש הכא כמו בשומן דיש לחלק וק"ל ועוד הכא אם בשעת עשייתו נפלו לתוכו פירורין מ"מ כיון דיי"ש נסתנן קודם נתינתו לחבי' כבר הוסרו הפירורי' משם קודם הפסח ולא נשאר אלא טעמן שהוא משהו דמותר קודם פסח ואינו חוזר וניעור כיון שאין החמץ בתוכו בתוך הפסח ומשום פירורי' שנפלו לחבי' כששתו ממנו וחזרו המותר זהו חשש רחוק והוא דומה לחומץ יין שהתי' רמ"א שם באתרא דלא שכיח חומץ יין וה"נ יי"ש בפסח לא שכיח ומשו"ה לא חשש לפירורי' מ"מ איך לא חשש לגיעולי הכלי והרי מבואר במרדכי הנ"ל אפילו אמר ברי לי שהי' הכלי אינו ב"י אמרי מלתא דלא רמי' עלה דאיניש אמר לה ולאו אדעתי' כיון שלא נזכר פסח בשעת עשייתו ואע"ג דבתשו' צמח צדק ססי' ס"ה ביאר דלא אמרינן דמשקר אלא אע"פי שסבר בבירור שהמחבת שהתיך בה השומן הי' סגורה בחדרו כמה ימים מ"מ כיון שלא הזכיר פסח בשעת עשיי' אמרי' אולי אלו בשעת ההתוך הי' זכור לפסח וחקר היטב הי' נודע לו שא' מבני ביתו השתמש בו ולאו אדעתי' וזה לא שייך הכא ביורה של יי"ש שמיחדי' לו מקום וחדר העשוי' לכך ולא ישתמש בו כ"א בעה"ב ואומני' ולא שייך כנ"ל וא"כ אי אמר ברי לי מהני כה"ג מ"מ הוא פשוט וברור דלא שייך הכא נט"ל כלל מתרי טעמי' חדא מפני האיסור הבלוע שהוא יי"ש העשוי' ממאל"ץ שאינו נפגם בשהייתו בדופני הכלי כמ"ש מג"א סי' תמ"ז ססקכ"ה ואידך משום ההיתר שהוא יי"ש העשוי' משוועשב"ן דחריפות השני מחלי' לשבח לכ"ע כמ"ש ג"כ במג"א ס"ק הנ"ל וכיון שכל אלו דברי' מבוארי' באחרוני' שכל הרוצה להורות בהלכות פסח אינו רשאי להעלים עין מהם איך מלא לבו של המלמד הנ"ל להורות להקל נגד זה ובפרט באתרי' דפר"מ ולכל הפחות הי' לו לשאת ולתת עמו בהלכה:

879

880ומכיון שנתבאר שנכשל בהוראו' היתר השתי' ממילא נפל נמי ברברבתא בהיתר השהי' דהרי קיי"ל טע"כ דאוריי' ואין כאן מקום לפלפל כלל בענין שמא וטעמא דרמז עלי' פר"מ נ"י דזה הי' שייך אי הי' מתערב יי"ש ביי"ש יש לדון אם העשוי' ממאל"ץ שוה בשמא וטעמא להעשוי משוועשב"ן אבל לא כן הוא כי אנחנו דנין על שעת בשול השוועשב"ן ביורה לעשותו ממנו היי"ש אז בלעו השוועשב"ן מגיעול המאל"ץ שבכלי ומה ענין שיווי' אז בשמא או בטעמא וכיון שאין מה שבתוך הכלי ששים נגד כל הכלי הרי חזרו כל השוועשב"ן שביורה ונעשה חמץ ונאסר כל היין שרף הנעשה מזיעה דדהו ואין זה סותר למ"ש לעיל דהבלוע וגם הבולע שניה' אין לדון בהן דין נט"לפג משום חומרא דיי"ש אע"ג שכתבתי דביורה עדיין אינו יי"ש ז"א עכ"פ חמוץ וחריף הוא המאל"ץ וגם השוועשב"ן וזה פשוט ומכיון שטעמו כעיקרו לענין שתי' ה"ה לענין שהיי' ודלא כמ"ש בח"י רסי' תמ"ב להתיר בשתי' מה שאין בתערובתו ממשות החמץ רק טעמו ומכ"ש גיעול הכלי וכבר דחה כל ראיותיו בס' חמד משה בדברים ברורי' גם מה שהזכיר פר"מ שמסתימת לשון הטור לא משמע כחק יעקב הוא אמת נכון אכן מ"ש ונתלה בדברי הטור סימן תמ"ב במ"ש בשכר שעושים בארץ אשכנז לא צדקו דבריו כי הטור שם בכל הסי' באיסור אכילה עסיק ובא אלא שבכל פעם תלה ביעור באכילה והכא נמי אמר חייבי' עלי' אם אכלו ואמר שהשכר שעושי' בארץ אשכנז יש בו כזית א"פ וחייבים עליו אפילו לבערו אבל חייבים עליו דלעיל דטעם כעיקר אאכילה קאי ולא אביעור ואני תמה אם יזכיר הטור לשון חייבי' עליו אביעור דמשמע מלקות והלא אין לוקין על בל יראה שהוא לאו שאין בו מעשה וגם ניתק לעשה וכמה דיות נשתפכו אהרמב"ם במ"ש דהקונה חמץ בפסח לוקין עליו שהקשו עלי' מסוגי' דפסחים צ"ה ע"א ובתוס' שם ד"ה בפרטי' וכו' ואיך נאמר שהטור כיון לקונה חמץ בשביעי של פסח סמוך לחשיכה באופן שעשה מעשה וא"א לקיים תשביתו ולא הי' לו להטור לכתוב אלא חייבים לבערו ולא חייבים עלי' אלא פשוט דבאיסור אכילה קאי אבל מ"מ בר מן דין כבר הסכימו כל האחרונים בלבוש ופר"ח וחמד משה הנ"ל לאיסור:

880

881ואע"ג דכתב הר"ן ריש מס' פסחים וז"ל היינו טעמא דחשו טפי בחמץ מבשאר אסורי' משום דלא בדילי אינשי מיני' כולא שתא וחמיר איסורא טפי דאית בי' כרת ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה תורה בו לעבור עלי' בבל יראה ובל ימצא עכ"ל נמצא דטעמא דבל יראה הוא משום כרת ולא בדילי מיני' ופשוט הוא דלא סגי בלא הני תרי טעמא מצורפים יחד כמבואר בתוס' ומהרש"א ריש מס' פסחים וכ"כ שם בגליון הרי"ף על שם מהר"ן שפירא והשתא כיון דהר"ן יהיב טעמא דאורייתא משום כרת ובתערובות שאין בו כזית בכדי א"פ לי' בי' כרת ממילא דלי' בי' בל יראה זהו ליתא מכמה טעמים חדא דנהי דהר"ן כתב כן למסבר קראי מ"מ לא לילף מיני' מידי לדינא להקל דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו ע"א וכמבואר בש"ע ח"מ סימן צ"ז סעי' ד' ועוד גם הר"ן רק בדרך אפשר כ"כ ועוד תינח הר"ן לשיטתו דס"ל ר"פ אלו עוברין כשיטת התוס' אלו מתבערי' מן העולם מדרבנן אך לרש"י והסכמת רוב הפוסקים והש"ע כוותי' כמ"ש וביאר מג"א רסי' תמ"ב דאלו עוברי' בבל יראה אע"ג דתערובות חמץ לית בי' אלא לאו ע"כ או דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל או דנימא נהי דתחלת איסור בל יראה הי' משום צירוף ב' הטעמי' כרת ולא בדילי מיני' מ"מ השתא שנאסר חמץ בבל יראה נאסר משום טעם דלא בדילי לחוד וכן צ"ל להר"ן גופי' דמפרש אלו מתבערי' מדרבנן צ"ל כנ"ל בדרבנן וה"נ לרש"י בדאוריי' וכמ"ש נמי מהרא"י בפסקיו הביאו מג"א רסי' תמ"ז אם כן מכל הלין יש לאסור גם בטעם כעיקר שאין בו ממשות חמץ כלל לאסור במשהו מן התורה:

881

882האמת כי באיסור גיעול היוצא מהכלי יש לי לפקפק על איסור שהייתו מן התורה והוא דעכ"פ איסור גיעול לית בי' אלא עשה דתעבירו באש מגיעולי נכרים ולא אתי ממשרת ואי נדון בי' איסור בל יראה נמצא חומר בהשבתה מבאכיל' דאכילתו בעשה והשבתו בלאו וזה א"א וכמבואר בדברי ר"ש ביומא ע"ט ע"ב ד"ה שיערו של זה וכו' ודוחק לאמר דאה"נ דליכא לאו בראייתו ועשה מיהו איכא דכי היכא דאיסור' דאכילה דמעיקרא אית בי' לאו וכרת וכשנבלע בקדרה פקע מיני' איסורא קמא וקם לי' בעשה זהו דוחק דגיעולי כלים גופי' חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ומנ"ל דגם לענין ביעור אמרינן הכי בכל זאת לא הועלנו אלא להוציא מיהת מאיסורא דאוריית' מ"מ מדרבנן אסור להשהותו מיהת ועוד בנדון דידן אסורא דאוריי' נמי איכא דלמה חדושי של גיעולי כלים טפי משארי טעכ"ק משום דבת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ובנדון דידן כבר כתבנו דלא שייך נט"לפג ועיין בח"ס חלק יו"ד סי' ק"י בד"ה ומה יישוב לקושיית העולם[:

882

883תבאנה לדינא דנראה לדינא דאסורא עבדי במה שהשהו החבית בביתם מ"מ אין ללמוד מכאן איסור שהיי' לשאר דברים המתבשלים בכלי חמץ כשומן מהותך וכדומה ז"א דסמכי' אסתם כלי' שאינם ב"י ונ"ט בנ"ט דהיתירא דנהי דלענין אכילה לא סמכי' אהנך סברות כמ"ש מג"א במקומו מ"מ לענין שהיי' יש לסמוך אבל הכא לא מהני הנך התירי' משום שהוא דבר חריף כנ"ל:

883

884והנה נחזי מה דקמן אחרי שכבר השהו ועבר עלי' הפסח הנה פר"מ החליט שלא הי' בכלל מכירה ובזה יש לעיי' אם כ' שטר מכירה עפ"י נוסח הנדפסת בסוף ס' קטן קונטרס הסמ"ע היא הנוסחא אשר תקנה מ"ו הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל הכ"מ ושם נאמר שנמכר כל מה שיש בו חשש חמוץ או תערובו' חמץ ואפי' הנדבק בדופני הכלים או שהי' לו נוסחא אחרת קרובה למשמעות הנ"ל או התנה בע"פ עם הקונה באופן שנשמע ממנו כנ"ל א"כ הרי גם החבי' הזה בכלל דהאי לישנא טופיינא לטפויי' אתי לומר אפי' מה שיש בו רק חששא בעלמ' ואלו נודע ונתברר שגם בזה יש חשש חמוץ הרי הגוי יכול להוציאו בדייני' מהישראל אע"ג דלכתחלה הי' נכון לדקדק בדמי' שלא יהי' בו אונאה המבטלת המקח דגוי המאנה חוזר המקח כמבואר מ"מ בדיעבד סגי בהכי דאנן סהדי דישראל מוחל לו האונאה וכאלו התנה הגוי ע"מ שאין לך עלי אונאה דע"מ כן כ' הישראל דגם כל דבר שיש בו חשש חמוץ מכר והוא לא ידע מה הוא אע"ג דאפשר שאם ידוע לו מה הוא יעלה לסך מרובה מ"מ מכר לו באותן הדמי' וה"ל כהתנה כן ובר מן דין אין אונאה במכירת חמץ דה"ל כמוכר מפני דוחקא דאין בו אונאה כמבואר בש"ע ח"מ סי' רכ"ז ס"ט וגם לפי פשטיות לשון רמ"א סי' רכ"ז סי"ט א"כ בכה"ג אין מוציאי' מיד המאנה בלא"ה אלא שהסמ"ע שם דחה דברי רמ"א יע"ש וכל זה אי שווי החבי' הוא יתר משתות דבלא"ה לא בטל מקח והוא מבואר נמצא שהכל בהיתר ויעיי' בש"ע ח"מ רס"י ר"ט אמנם אם לא נעשית המכירה באופן הנ"ל א"נ נעשית כנ"ל אלא ששתו ממנו בפסח וא"כ ממ"נ אי לא מכרו הרי שהיי' באיסור ואי הי' מכור לגוי והוא הסתפק ממנו בלא רשות הגוי הרי נעשה גזלן על כל החביות וקם לי' ברשותי' לאונסין וה"ל חמצו של גוי בביתו של ישראל וקבל עלי' ישראל אחריות דאסור ומה"ט נמי אין לסמוך כלל אבטול ולצרפו לשארי התירי' משום דחזר וזכה בו כשהסתפק ממנו ע"כ צריכי' אנו לעיי' בשריותא דהאי חביתא להיותו הפ"מ וחמץ לאחר הפסח קנסא דרבנן בעלמא הוא ע"כ כחא דהיתרא עדיף:

884

885ונראה לצרף איזה סברות אשר בצירוף כולם יצא כנוגה צדקו והוא כבר הזכיר פר"מ שכבר נתבשל כמה פעמים יי"ש של שוועשבן בהיורה קודם לבישולו של זה שהשהה בפסח נמצא שהפסיקו בכמה בישולי' בין חמץ ליי"ש הלז שאנחנו דנין עליו והנה רמב"ן ורשב"א פליגי אי מהני הגעלה בשאר משקין וראיות הרשב"א דמהני מש"ס דזבחים צ"ו ע"ב דאמרי' בקדשי' דוקא במים ולא ביין ולא במזוג והרמב"ן פליג מובא בר"ן ס"פ כל הבשר ועיין באריכו מ"ש רשב"א במשמרת הבית ריש בית ד' והרמ"א בא"ח סי' תנ"ב הסכים להתיר בדיעבד עכ"פ וכן הוא בפר"ח שם ושארי אחרוני' והנה הכא לכאורה לענין איסור שתייה בפסח וכן לאיסור שהיי' לכתחלה בודאי אין לעשות שום סניף להתיר ע"י שבשלו בו כמה פעמי' יי"ש משוועשבן מתרי טעמי' חדא דדוקא בשאר משקי' שהמשקי' כברייתן משא"כ כשהמי' נשתנו כגון הכא שנתבשלו בו שוועשבן ניטל כחם ואינם מפליטי' וכה"ג אפי' רשב"א מודה וכ"כ פר"ח דאפילו בדיעבד לא מהני הגעלה ועוד היינו דוקא בנתכוון להגעיל אבל הכא הא לא נתכוון להגעיל א"כ מאן לימא שמלא הכלי על כל גדותי' וכי עבד גדופנא ליורה כמר עוקבא גלל כן לא מהני להתיר שתי' ושהיי':

885

886אמנם לענין חמץ אחר פסח דקיל י"ל דהנה מבואר ופשוט דעכ"פ להרמב"ן בשאר משקי' מפליטי' מיהת אלא שאינם מפליטי' כל הצורך וכ"כ להדי' בבאר יעקב לא"ח סי' תנ"ב שזהו ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם שעכ"פ מפליט אלא שאינו מפליט כל צרכו כמ"ש תוס' בחולין ח' ע"א ד"ה שלבנה וכו' ע"ש בבאר יעקב האמת כי המעיי' במשמרת הבית הנ"ל יראה כי לדעת הרמב"ן אינו מפליט כלל מ"מ נראה לי עכ"פ במים נהי שניטל כחם על ידי השוועשבן מ"מ להרשב"א דמקיל נוכל להחליט דעכ"פ מפליטין וכי נימא הואיל וניטל כחם נשתנו טבעם ומבליעי' ולא מפליטי' אלא על כרחך נחלשה כח פליטתם ופולטים מעט והנה אפילו בכלי חרס גופי' כ' רשב"א בתה"א בדף קכ"ז ע"א בשם ירושלמי דמהני הגעלה לכלי חרס גבי איסורי דרבנן שאין להן עיקר מן התורה ובפרט שיגעלנו ג"פ וראיתו מירושלמי הביאו הר"ש בפי' המשנה פי"א ממס' תרומה מ"ח יע"ש בביאור אלא שהרשב"א ז"ל העלה דדוקא באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אבל איסור דאוריי' נט"לפג אף על פי שאיסורו השתא דרבנן מ"מ כיון שעיקר מן התורה לא מהני זה ומייתי ראי' מדתברא פינכא דר' אמי אע"ג דדם שבשלו דרבנן ואמאי לא השהה לה אלמא אפילו בכה"ג אסור כיון שעיקרו מן התורה הן אמת דשם בפנים דחה הרשב"א זה דלמא חיישי' דלא משהי לי' להגעיל ג"פ ומשו"ה הביא הטור י"ד סי' קכ"ב דין זה בשם הרשב"א בפשיטות אבל באמת למעיי' בדברי הרא"ה בבדק הבית שהקש' עלי' מהא דקדירות בפסח ישברו דפרכי' ולשהינהו ולא משני דלמא לא משהי לי' וכשנעיי' על זה במשמרת הבית שם יראה דחזר בי' מהא מיהת דבעיקרו מן התורה לא מהני הגעלה לכ"ח ג"פ וכן נ"ל להוכיח התם גבי קדרות בפסח גופי' לחד שינוי' של תוס' שם דלא מחלקו בין פגם בעין לפגם בדופני קדרה א"כ ק' לשהינהו ויגעלנו ג"פ דאכתי פריך ולשהינהו וא"כ נפריך נמי הא ולשני עכ"פ חיישי' דלמא אתי למיעבד בלא הגעלה מ"מ ה"ל למפרך הכי אע"כ בדבר שיש לו עיקר מן התורה לא מהני ולרב חמיר חמץ אחר פסח דס"ל כר' יהודה מ"מ במה שאין לו עיקר מן התורה מתיר הרשב"א בכנ"ל וא"כ חמץ משעת בליעתו הי' היתר אע"ג דהרשב"א פליג וס"ל חמץ לא מקרי התירא בלע כמ"ש מג"א בשמו בסימן תמ"ז מ"מ יש חולקי' אהרשב"א וגם הרשב"א עצמו לא לכל מילי כיילינהו דאל"כ תיקשי עלי' ממ"ש ב"י בי"ד רס"י קכ"ב בשמו של הרשב"א דבבלע היתרא נמי נט"לפג אסור לכתחלה ומייתי ראי' מקדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד דלפגמו ע"ש וק' הא להרשב"א מקרי חמץ איסורא בלע אע"כ לאו לכל מילי אסרינהו רשב"א וכן מוכח ממג"א עצמו ממ"ש גבי זתים ססקל"ח ונמצא בשעת הבלועה הי' היתרא ועתה גם עתה הוא רק אסורא דרבנן ומקנסא אפשר דניקל בו כמו איסור שאין לו עיקר מן התורה ועוד אחרת כ' רי"ו הביאו הרב"י בי"ד סס"י קט"ו דחמצן של עוברי עבירה פי' שאור שלהן שהחליפו ג"פ וכן פתן של נכרי' אחר שאפו ג"פ מותר משום שלאחר ג"פ כבר חלף הלך לו ומזה למד הרב"י למי שהעמיד בחלב שחלבו גוי אחר ג"פ מותר וקשה הא חמץ אחר הפסח תערובתו מותר ומה צריך לזה ג"פ וע"כ דשאור שהוא מעמיד ה"ל כאלו הוא בעינא וא"כ מה מהני ג"פ הא מבואר בתשו' רמב"ן הובאה במג"א סי' תמ"ז סק"ח דאפי' אחר כמה פעמים עומד באיסור אע"כ צ"ל מקולי חמץ שעבר עליו שנו כאן וכן פתן של גוי' וחלבן הקילו בענין זה ]ונפלאתי על מ"ש בזה בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ק"ז ע"ש[ ואם כן הכי נמי יש להקל בנדון דידן אע"פ שזה יש לדחות ג"כ מתרי טעמי חדא ששאור הראשון אינו פה כלל רק הוא גרם לשאור השני משא"כ כאן שאם לא יצאה כל הפליטה בראשונה מה שיפלוט עכשיו הוא נבלע בעין לתוך השוועשבן ועוד התם הקילו בחמץ שעבר עלי' הפסח ואח"כ נתערב משא"כ הכא נעשה האיסור בתערובות הזה וקנסי' לי' בי' עצמו מ"מ יש לצרף ולסמוך אשארי התירי' ומ"ש לעיל דעכ"פ לא עביד לי' גדנפא ולא מלא היורה על כל גדותיו הנה דעת הראב"ד דבכל קדירות איסור אין משערין רק במה דנפק מיני' באומד יפה לא נגד כל הקדירה אלא שהרשב"א בחידושיו לחולין בדף צ"ז הסביר הדבר לאיסור וז"ל ונ"ל דבקדרה שבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן ע"כ למימר בדידי' משערי' ולא במאי דנפק מיני' היכא דליכא יותר מאחד בדידי' מיהת וכו' וכיון דאית לן למימר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידי' לצאת ידי ספיקא דאוריי' אית לך למימר נמי הכא כי איכא טפי מחד בדידי וכו' וכיון שכן אף באיסורי' שעיקרן מדבריה' ושיעורן מדבריה' אית לן למימר הכי דכל מדתן של חכמים כך היא עכ"ל לענינינו הרי דגם הרשב"א לא כ' דמדינא לא משערי' באומד יפה אלא משום חומרא ולא פלוג והכא דידענא שכבר נקלש איסורו טובא עכ"פ וא"נ נשאר בו מה שבגדנפא או מה שלא הי בכח המים המעורבי' עם שוועשבן להפליט מ"מ אומדן דעתינו היא שהוא רק משהו ובלאה"נ כ' תוס' גבי קדרות בפסח דהבלועה בקדרה מחשב משהו מכל הלין טעמא נ"ל להתיר והיינו אם אפשר בקל למכרו לנכרי באופן שלא יחזור וימכרנה לישראל טבא הוא ואם לאו נתירנו גם בשתי' לישראל וכל זה בתנאי שיסונן בתחילה במסננת של בגד פשתן כדי להסיר משם פירורין ונהי דלא חששנו להו בדיעבד מ"מ זהו לכתחילה שהרי יכול הוא להסירם ע"י מסננת. מ"ש אם המלמד שהורה בטעות חיי' לשלם לבע"הב הפסדו לא ידעתי מהיכי תיתי יתחייב לשלם הלא דינו מבואר בש"ך ח"מ סי' כ"ה בכלל העולה ס"ק ו' יע"ש מ"מ צריך להזהיר בני עירו שלא ירגלו לעשות דבר עפ"י מורים כאלה כ"א לפני מרא דאתרא שיש בידו רשות והתרה ובקי בהלכו' ודיני' והרבה יש לדבר מזה ואין כאן מקומו ה' ישפות לו שלומו הכ"ד הטרוד מאוד בחפץ רב מ"ד יום ה' מ"ב למב"י תקס"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

886

887שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב המופלג בתורה פלפול וסברא ישרה כש"ת מו"ה צבי הרש נ"י:

887

888נשאול נשאלתי מאת רום מעלת כ"ת א' נתן רשות לשליח למכור חמצו לנכרי והי' לו חביות יין שרף שהוא מעורב בו יי"ש מתבואה שהוא תערובת חמץ פחות מס' מונח בחצרו של גוי והשליח הזה שמכר החמץ לנכרי א' ועשה שטר מכירה בלשון הגר ויען לא ידע שפת הגרי על בוריו לא יכול לכתוב בשטר נוסח שיהיה נכלל במכירתו גם תערובת חמץ רק כתב נוסחא שמשמעתו שהוא מוכר כל המטלטלים שיש לו בחדרים מיועדי' כן העתיק מעלתו מלשון הגר ללשון הקודש והנה כיון שלא נמכר תערובות חמץ שבחביות הנ"ל רק שבעה"ב ביטל חמצו כדינו ויש עתה ספק מה דינו של חביות יי"ש הנ"ל אחר הפסח כי הוא הפסד מרובה אלו תוכן דבריו:

888

889ולכאורה עד ששאלני על תערובות חמץ הנ"ל שאפשר למצוא לו פתחי התירי' מטעם תערובות ישאלני על כל חמצו חמץ גמור של בעה"ב הנ"ל דכיון שצוה ומינה השליח למכור כל חמצו והוא לא מכר רק קצת והשאיר החביות הנ"ל הו"ל כאומר לשלוחו זבין לי כורא ואזיל וזבין לי' ליתכא במס' כתובות צ"ט ע"א ופסק בש"ע חו"מ סי' קפ"ב ס"ט דלא קנה לוקח והנה ג"כ לא קנה הלוקח ונשאר חמצו של בעה"ב ועבר עליו הפסח וצ"ע לכאורה:

889

890אמנם לשון נוסחא הנ"ל שהעתיק מעלתו שמכר לו המטלטלים שיש לו בחדרים הידועים לא הבנתי וכי לא הזכיר בשטר שם חמץ כלל רק מטלטלי' ומכר לו גם הכלים שהחמץ בתוכו וזה לא יתכן כלל דא"כ כל כלי מתכת צריכי' טבילה אחר הפסח כשיחזור הישראל ויקנה מהגוי ומפני כן בנוסחא שטר מכירת חמץ שלשון המפורסם בידי תלמידינו כתבנו ע"פ מ"ו הגאון מה' נתן אדלר זצ"ל שאינו מוכר אלא החמץ הנדבק בדופני הכלים ולא הכלים עצמם אבל למכור מטלטלים ושלא להזכיר חמץ כלל לא שמענו מעולם גם מ"ש בחדרים מיוחדים אין לו מובן וע"כ נ"ל שמעלתו לא דקדק בהעתקתו משפת הגרי לל"הק והשליח מכר לו כל חמץ שיש לו בכל מקום שהוא אלא שלא הזכיר תערובות חמץ וסבר השואל שאין תערובות הנ"ל בכלל ואי הכי נ"ל דאין כאן בית מיחוש דוודאי בלשון בני אדם ובלשון השטר שישראל מוכר לגוי משמעות חמץ כל מה שאסור לישראל מחשש חימוץ הכל בכלל לשון חמץ תדע לך שכן הוא דהרי פשוט דתערובות חמץ צריך ביטול דהרי בש"ע פסק דעובר עליו בבל יראה ובנוסח ביטול המפורסם ובש"ע לא נזכר אלא חמירא וחמיעא שהוא חמץ ושאור ולא נזכר ביטול לתערובות אלא ע"כ בכלל סתם חמץ הוה תערובות וא"כ כשם שהוא בכלל הפקר וביטול הה"נ הוא בכלל מכירה בשטר ואם כן הי' נוסח השטר פשוט שנמכר החביות ולא שינה שליח משליחותו והכל נמכר ואין כאן בית מיחוש כלל לא משו' חביות זה ולא משום שאר חמץ שלו.

890

891אבל אם השליח המוכר יודע שאינו כן אין להמציא אפי' סניף להיתר דעת הרמב"ן והר"ן דהמפקיד חמצו אצל גוי וקבל עליו אחריות שוב אין כאן ב"י דאוריי' דהכא לא מבעי' דלא קבל אחריות ופשיטא דאין לסמוך על דברי יחיד אחרון שאגת ארי' להתיר אפי' בלא קבל אחריות אלא אפי' בקבל אחריות נמי כפי שאמר לי בנו של בעל החמץ שמרתפו של גוי שכור לו לאביו והניח במרתפו ששכר לו את חביו' יי"ש שלו ומה לו עם הגוי כי המרתף הזה הוא ביתו וגבולו של ישראל ואפילו קבל הגוי אחריות הו"ל כמקבל אחריו' חמצו של ישראל בביתו של ישראל ולית דין ולית דיין ואין כאן אפילו סניף:

891

892אך נ"ל אע"פי שכתב מעלתו שאין ביי"ש של שוועשבען ס' נגד היי"ש של תבואה נ"ל דאין זה ברור כ"כ דהא היי"ש של תבואה עצמו אינו כולו זיעה של חמץ שהרי גם מים מעורבים עמו אלא שמ"מ הוא כעקרו של חמץ מפני שיש בו כזית בכדא"פ כמ"ש הרא"ש בשכר שלנו ה"נ ביי"ש אבל אמת הוא שיש בו מים גם כן וקודם פסח אינו נעשה נבלה כמ"ש מג"א סי תמ"ז גבי זיתים נמצא אפילו אין בשווועשבין ששים נגד היי"ש של תבואה אבל אפשר יש בו ס' נגד החמץ שביי"ש של תבוא' ונ"ל פשוט לסמוך אקפילא המבין אם נרגש טעם יי"ש של תבואה בתוך היי"ש של שוועשבין ואם אינו טועם בו נ"ל לסמוך עליו אפילו על גוי מסל"ת ואומן המבין ואפילו ע"י ישראל במגמע ופולט עיי' ט"ז ר"ס צ"ח ובדרבנן כי האי שאפילו לא ביטל אינו אלא קנסא דר"ש קנסא קניס והשתא שכבר ביטל ואינו אלא משום חשש הערמה א"כ יש לסמוך בלי פקפוק אטעימה ואם אין בו טעם יש להתיר להדי':

892

893אמנם אם יטעום בו טעם חמץ צע"ג להתיר דהכ"מ בשם הרמ"ך כ' דאפילו לרמב"ם דס"ל טע"כע לאו דאורייתא מ"מ בל יראה עובר עליו שהוא מצורף ממילא ומביאו מג"א רס"י תמ"ב ואין כן דעת הה"מ דס"ל כיון דלרמב"ם הטעם אינו כעיקר האיסור א"כ איננו חמץ ולא שייך בל יראה:

893

894אמנם סברת הרמ"ך כיון דהאיסור ניכר ע"י הטעם הרי כאן חמץ לפנינו ונהי באכילה לא נאסר דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי לאיצטרופי והאי דמעורב ביותר מכדי א"פ א"א לבוא לידי שיעור לעולם בהאי תערובות אע"ג דמ"מ חזי לאיצטרופי עם פחות מכזית חמץ בעין מ"מ כיון דבהאי תערובות לא שייך צירוף לעולם משו"ה הטעם אינו כעיקר לענין איסור אכילה אבל לענין בל יראה הרי כזית לפנינו בכל זה ועובר עליו ב"י דאורייתא וה"ה דפליג היינו או דס"ל דטע"כע לאו דאורייתא אינו מטעם הנ"ל אלא הרי הוא כעבר ובטל אע"פ שטעמו ניכר וא"כ אין שמו חמץ ואפי' לענין ב"י או ס"ל טעמא דהחמירו בבל יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' וכמ"ש הר"ן טעם זה ריש מס' פסחים וכיון דטע"כע לאו דאורייתא לא שייך ב"י זהו סברת הה"מ וע"כ לא פליגו אלא למ"ד טעכ"ע לאו דאוריי' אבל למ"ד טע"כ דאוריי' נהי דלאו ליכא עשה מיהו איכא וא"כ שם חמץ עליו בוודאי סברת הכ"מ אמת וגם הה"מ מודה ומ"ש חק יעקב דליכא ב"י בתערובת חמץ אא"כ נתערב ממשו ולא טעמו רצונו לומר לאפוקי טעם שנבלע בכלי אבל שכר שנתערב בדבש זהו נקרא ממשו לענין זה ועיי' לשון מג"א סי' תמ"ז סק"ז ה"נ כוונת הח"י אבל כל שיש בו ממשות כגון בנידון שלפנינו אין ספק דהוה תערובות חמץ דעובר עליו ב"י דאוריי' לדעת הש"ע:

894

895ומ"מ הואיל והוא הפ"מ נ"ל לדון להקל שהרי ביטל והפקיר כדין תורה ורק חיישי' לערמה והכא שעשה שליח למכור וסבור הי' שכל חמץ שיש לו נמכר ורק כל הנשאר ברשותו ע"י שום סבה יהיה הפקר ובטל א"כ למה לו להערים ולשקר כיון שלדעתו חביות זה נמכר ואם שלוחו עיוות איהו מה הו"ל למיעבד ועיי' בתשו' שבסוף ספר מנחת יעקב וגם בנב"י קמא ותנינא נמצאו קולות כאלו ולבעל העיטור דמייתי בטור ס"ל בלא"ה דחמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו אלא באכילה ולא בהנאה ועיי' ב"י ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ נ"ל בהפ"מ ונידון כנ"ל נהי דישראל לא ישתה ממנו אלא ימכור החביות כמו שהוא לנכרי אושפיזא במקום שלא ישראלי' שכיחי' לשתות בביתו ודמי שווי החמץ שבתוכו יתן לקופת צדקה של רבים באופן שהוא לא יהנה ממנו וגם לא יהיה לו טובת הנאה מהעני המקבל אלא יתננו לקופת הצדקה דרבים וה' הטוב יכפר בעדו כנלע"ד הכ"ד פ"ב נגהי ליום ב' ב' דר"ח מרחשוון תקצ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

895

896שלום להרב המופלא ומופלג כבוד מה' גדלי' נ"י אב"ד דק"ק ש"ד יע"א:

896

897נשאול נשאל מעמדי ע"ד חד מעמא דארעא לתת שיבולת שועל כדי שיעלו ויתפחו ויוסיפו במדה למוכרם בשוק ולא חרך רמי' צידו כי ביומא דשוקא שהי' בע"פ לא מצא קונה והלך והפקידם אצל גוי א' ואמר לו שימכרם ביומא דשוקא שיהיה בחה"מ ומה שיעלה דמי המקח יותר משלשה זהו' על כל איפה יהי' לגוי שכר טרחתו ועד ג' זהו' של ישראל ושוב הלוה לו מן הגוי על השיבולת שועל סך ה' זהו' ובחה"מ נודע כי שגג ואשם הלך ישראל א' שלא בידיעת בעליו אל הגוי וזרזו למכור התבוא' עכ"פ באיזה אופן שיהי' כי חשב אותו הישראל שאם ישמע לו הגוי וימכרם ינצל הישראל הראשון המפקיד מאיסור בל יראה מכאן ולהבא עכ"פ כי מה שכבר עבר עבר אמנם הגוי לא עשה רצונו ולא מכרם בחה"מ כי לא מצא קונה כחפצו ונשארה התבואה הלתותה עתה אחר הפסח ועודנו ביד הגוי הנפקד המלוה וזה המפקיד הוא איש עני ואביון וזה שלו אינו שלו ואם נקנסנו לאסור בהנאה אין לו לשלם נושיו והקנס מגיע לנושיו ולא לו כי הוא גברא ערטלאי אלו דברי השאלה:

897

898והנה טענה האחרונה שהקנס מגיע לאחרים המה דברי הבל אין ראוי להשחית בהם דיו ונייר והנה כבר יפה כתב מעלתו שהתבואה הנ"ל היא חמץ גמור ובפרט שכיוון היטב ללתותה ולהשהות בתוך המים כדי להרבות במדה וא"כ ה"ל חמץ גמור ק"ו מחטי' שלותתי' רק בעלי רחיים שאינם משהין כל כך כמו המוכרים האלו ומכ"ש בשיבולת שועל דגריעי טפי מחטי' בלי ספק ויעיי' מג"א סי' תנ"ג סק"ט ולפני זה בסק"ח:

898

899נמצא זה הלוה מגוי על חמצו והרהינו אצלו ואלו היה קובע לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח כבר והוחלט לגוי קודם פסח אלא שחסר בבא דאמירת מעכשיו הי' תלי' בפלוגתת רמב"ם וראב"ד אי יש דין אסמכת' בשל גוי או לא יעיי' מג"א סי' תמ"ט סק"ב אך זה שלא קבע זמן כלל ואפי' קבע לו זמן אחר הפסח וכבר הגיע הזמן אחר הפסח ולא פדאו מ"מ הא לא א"ל שיהיה שלו מעכשיו קודם הפסח כדי שנאמר שאם יגיע הזמן אחר פסח ולא יפדה חמצו הוברר למפרע שהי' של גוי מע"פ זה לא אמר לו אדרבא עשאו שליח למוכרו חה"מ ביום השוק והקרן והריוח עד ג' זהו' לכל איפה יהיה של ישראל והו"ל חמצו של ישראל בבית גוי ואפי' קבלת אחריות לא שמענו שקיבל הגוי ומטעם משכון הא גוי מישראל לא קנה משכון נמצא מרגע כניסת חיוב חמץ עבר ישראל על בל יראה וב"י אך כשמשביתו לבסוף אתי עשה דתשביתו ומנתק הלאו למפרע כמ"ש תוס' פסחים כ"ד ע"ב סוף ד"ה ר' אשי וכו' ועוד בדף צ"ה ע"א ד"ה בפרטי' וכו' ופסקו מג"א סי' תמ"ו סק"ב בד"ה ובשל"ה כ' וכו' יע"ש ועוד באותו ס"ק עצמו בד"ה והב"ח פסק וכו' ומאוד תמהתי שם על ההמצאה של של"ה ומג"א ג"כ לבערו ע"י גוי דא"כ עכ"פ הרי כבר עבר בשוגג על ב"י וב"י עד עתה ונהי מהשבתה ואילך שוב לא יעבור מ"מ מה שכבר עבר אין לו תקנה אלא ע"י קיום עשה דתשביתו כי הלאו מנותק לעשה ואין קיום עשה אלא כשישראל בעצמו משביתו אבל כשמצוה לגוי להשביתו הא אין שליחות לגוי ולא מקיים עשה ונהי דעכ"פ מכאן ואילך לא יעבור דהא אין חמץ בביתו אבל לא מנתיק מה שכבר עבר ע"כ טוב להמתין עד הלילה שהוא חה"מ ויבערנו וינתק לאו דידי' והשתא זה הישראל השני שרצה בטובת חברו והלך לגוי וצוה למוכרו בח"המ הסכל עשה כי הי' מחויב לפדותו ולבערו כדי לנתק מה שכבר עבר ואם הוא עני בישראל ואין לו לשלם נושיו וכי ניתנה תורה לחצאין לחלק בין עניים לעשירים אבל מה שצוה למוכרו אפי' לו יהי' שישמע לו הגוי וימכרנו לגוי אחר לא הועיל אפי' מכאן ולהבא כי חמץ אסור בהנאה ואינו נמכר ולא מכירה תופסת בו וכל גוי שיקחנו לעצמו מ"מ הישראל עובר עליו ברשותו של גוי אפי' במצולת הים כי מכיון שהגיע זמן איסורו שוב אינו ברשותו של ישראל להפקיר ולמוכרו וליתנו במתנה ומ"מ לענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו נמצא שלא הועיל כלום במכירתו אפי מכאן ולהבא אך אי הי' מבערו הי' מנותק אפי' במה שעבר ומה שעשה והעבר אין והרי הוא עתה חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ויפה כ' מעלתו שלא הי' בכלל ביטול שהרי עשה שליח לגוי למוכרו בחש"מ וא"כ לא הפקירו נמצא חמץ זה אסור בהנאה בלי ספק:

899

900והנה אין הישראל מחויב לפדות החמץ מגוי ולבערו עתה אע"ג דמג"א מסופק בדבר בסי' תמ"א סק"ג יפה כ' הגאון מקור חיים בראיות ברורות דלא דמי לאנס המלך גורנו מביתו של המחייב אבל הכא שכבר הוא בבית המלוה ומחזיקו לעצמו בחובו אין מחויב לפדותו ועוד נ"ל שלא יתראה הישראל כלל לפני הגוי ולא ידבר עמו דבר כאלו אין לו בידו כלום ואם אחר זמן מה ימכור הגוי השבולת שועל ויביא מעצמו לישראל קרנו וריוח מה שיעלה ה"ל חליפי חמץ שעבר עליו הפסח שהחליפו גוי בלי ידיעת ישראל ומתנה בעלמא יהיב לי' ומותר לישראל והקלתי בזה מפני שהוא עני מדוכא ומ"מ לא יהיה חוטא נשכר והקרן ישלם לנושיו והריוח יתן להקדש לכפר קצת בעד עונו וכי האי גוני ימצא פסק בפני יהושע הנה רוב הדברים פשוטי' לכל מבין ויודע גם אין פנאי להאריך וה' שנותיו יאריך פ"ב יום ב' י"א למב"י תקפ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

900

901שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג החריץ ושנון בנן של קדושים כש"ת מה' פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק קאמהרן יע"ה:

901

902מיום נסיעתי משם לא מצאתי מנוח לי גם כל ימי הרגל הייתי עצור בחדר המטות והיו' תחלת מעשי בחולשתי נפניתי להשיב על שאלתו אשר קראתיו על המטה ל"ע ע"כ לא ארחיב הפלפולים רק מה שנוגע למעשה הלז שאיש א' בטל חמצו וגם מכר לנכרי ולפי דבריו פירש להדי' במכירתו כל חמצו במקום שהוא מכור להנכרי והנה בח"המ באו בעלי עגלה והביאו לו חביות יי"ש אשר כבר קנה מהסוחר בכסף ובבואם אמר שאיננו שלו אלא של הגוי שקנה חמצו והביאו החביות להגוי וקבל אותו ועתה אחר המועד כאשר חזר וקנה חמצו מהגוי החליף החביות ההוא ביי"ש אחר באופן שיהיה רק חליפי חמץ שעבר עליו הפסח אלא מ"מ למחליף מיהא אסור ושקיל וטרי מעלתו בזה הרבה:

902

903והנה כל מה שטרח אם להאמין לו במ"ש שמכר חמצו לגוי על אופן שגם חמצו בכל מקום שהוא יהי' מכור אם נאמין לו זה תמהתי כיון שכבר החליף ואינו אסור אלא להמחליף ואין כאן מכשול לאחרים אלא לו הרי אדם נאמן על עצמו ומורים לו דע אם לא מכרת הרי חליפי חמץ אסורי' לך להנו' ממנו ויהנו אחרים אך אם מכרת מותר לך ומה איכפת לן תו וע"כ העיון בזה שלא לצורך:

903

904ואמנם בגוף הדבר יפה עשה זה שמכר וגם ביטל שאם אולי המכירה אינו כהוגן עפ"י דין הרי הוא מבוטל בכלל חמצו דאיכא ברשותי' ואם המכירה כהוגן הרי כבר הוא מכור בכל מקום שהוא מעתה בבוא בעל העגלה עם החביות אלו לא מכרו רק בטלו הי' צריך לומר שהוא מופקר לכל מי שירצה שכבר הפקירו אך היות שמא מכירה מעליותא ואינו יכול להפקיר מה שאינו שלו ע"כ יפה עשה ששלחו לנכרי הקונה יחזיק במעוזו או מטעם קנין או מטעם זכי' מהפקר:

904

905והן עתה אחר הפסח אי הי' קנין גמור פשוט שיכול הישראל לחזור ולקנות מהגוי אך מספק שמא לא היה מכירה מעליתא ונסמוך על ביטול וקיי"ל המוצא חמץ אחר הבטול אסור אחר הפסח משום איערומי קא מערים ואם שוב החליף ג"כ הי' דעת החו"י סי' מ"ו להחמיר והחזירו הגאון מה' גרשון שם בסי' מ"ח והעלה להקל דע"כ לא אסרו להמחליף אלא כשלא ביטל אבל כשביטל וליכא אלא משום חשש הערמה אי עבר והחליף מנ"ל לקנוס ולבדו' גזרות מלבנו אלו דבריו ז"ל והם נכונים וראוי' אלא שהגאון בתשו' פני יהושע חלק א"ח סימן י"ג כ' א"כ פרק קמא דחולין בסוגי' דמחליפי' אמאי לא נימא לא שבקו התירא ועבדי איסורא דודאי ביטלו חמצם קודם זמן אי' או קודם שהחמיץ אלא על כרחך אפילו הכי הי' אסור בלי החלפה יע"ש ודבריו מאוד תמוהים בכל תשובותיו שם בענין חמץ וזו א' מהם והלא עוברי עבירה פיר"שי שאם נתחמץ להם עיסה בפסח אנו יודעי' שעוברי' בב"י וכיון שכן אפי' שמענו וראינו שמבטלי' ומפקירי' אך מקיימי בביתם והרי אנו יודעי' שאם יבא כלב או נכרי לאכול החמץ ההוא שביטל הי' מבריחו ממנו שהרי אפילו חמץ שנתחמץ ולא נתבטל עובר עליו בב"י ואינו מבערו כ"ש זה שלא יניחנו לכלב ולגוי לטלו וא"כ איה בטולו של זה אנן איירי' מישראל כשר שביטל והפקיר ולא נחשד מעולם ומ"מ ליתר חשש הערמה מחמרי' ואהא נימא אם עבר והחליפו אח"כ לא נאסרו עוד החליפי' למחלי' כולי האי לא ניחוש והוא אמת ברור ונכון וכ"ש בנידן שלפנינו שאיננו אלא ס' דלמא הי' מכירה מעליותא ומה שאנו כ"י ספק במכירה מפני שיש במכירת חמץ כמה עיקולי ופשורי ומחוייב כל רב ומורה בכל שבת הגדול להורות העם איך יאמרו ואיך יעשו שטר וקנינים המועילי' כמו שאנו רגילים פה וכל בני קהלתינו מוכרים בשטר המתוקן מתחת ידינו ואפ"ה אני מזהירם ומלמדם בכל שנה וכן נכון אבל יען שאין מנהג הרבנים כך אלא דורשים בשומר שמסר לשומר או קציצה וכדומה והעם מוכרי' עפ"י דרכם ומנהגם ע"כ כתבתי בלשון ספק ויהי' איך שיהי' נ"ל פשוט להתיר דברי הכותב בחולשא וידים רפות החותם בברכה פ"ב יום א' ב' אייר תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

905

906שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הגאון המפורסם המופלג ומפואר ומהולל מאוד מהו' משה נ"י אב"ד דק"ק א"ש יע"א:

906

907כבוד יקרתו הגיעני בשכבי על ערסי ל"ע ומתוך כאב ויסורים ל"ע קריתי נעימת ימין עזו והיום תחלת מעשי כתבתי תשו' א' לקמארן וזאת שני' אבל בלי כניסה בשום פלפול ועיון רק להודיע עצתי ומר ניהו רב לו ידיו לסמוך על אשר יבחר נידון א' שנזכר סמוך לכניסת חג הפסח ששכח למכור חבי' יי"ש א' רחוק ממנו במדינת איסטרייך מונח בחצרו השכור לו שם והוא ממש כעין מעשה דגאון תשו' פ"י חא"ח סי' י"ב:

907

908והנה אי קמאי דדי היה אתי אז הוה אמינא שמיד יסכים בנפשו באמת ותמים שמי"ט קמא ילך או ישלח יהודי דוקא המגיע שם קודם י"ט אחרון ויבערנו מן העולם ממש כדינו וע"י הסכמה ההיא אינו עובר שוב ב"י וב"י כל המשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו ולכשיבערנו בפועל אז ינתק גם מה שכבר השהה כמה שעו' בע"פ ועבר על עשה דתשביתו או אפשר אפי' ב"י וע"י הביעור מנותק ואפי' אי כבר ביטל מ"מ הוה עשה ול"ת דרבנן וצריכי' ניתוק ולא היה בידי להקל ולהמציא המצאות לכתחלה כי אפי' אי נאמר שאם זוכה בחמץ הרי הוא שלו ושוב אין עובר ישראל מכאן ואילך מ"מ מה שכבר עבר אינו מנותק אלא בביעור ממש:

908

909אבל לפע"ד אפי' יזכה בו גוי מההפקר ויהיה שלו בלי ספק כי כן הדין שגוי הזוכה באי' הנא' המה שלו והנה בחו"י סי' מ"ו הוקשה לו אי ס"ד דאין איסור הנאה אלא הנהנה מגוף אי' כמאכיל לבהמתו וכדומה אבל מכירה אין איסור מן התורה א"כ מנ"ל להעמיס בלא יאכל אי' הנאה היינו דבר המביא לידי אכילה הא מכירה מבי' לידי אכילה שיקנה בחליפיו ויאכל ואפ"ה שרי' ועדיפא ה"ל להקשות ק' רשב"א בנדרי' א"כ מנ"ל למילף היתר הנאה בנבלה מלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי הלא בכל אי' הנאה מותר מכירה ונתינה אבל באמת היא שיטת רמב"ן במס' ע"ז פ' השוכר דאין אי' הנאה מן התורה אלא נהנה מגוף האי' אבל מוכר ומחליף לא מקרי נהנה אך מכיון שאסו' בכל ההנאות שוב אינו של בעה"ב והגוי הזוכה בו לא מבעה"ב זוכה ולא מיקרי נתינה ולא מכירה וחליפיו ביד ישראל גזל או מתנה נתינה מהגוי ולא יתואר בלשון נתינה ומכירה ומדקרי לי' רחמנא נתינה ומכירה בנבלה ש"מ מותרת בכל ההנאות לישראל ויוצדק בו לשון מכירה ונתינה ומדאיצטריך לכתוב כן בנבלה ש"מ בשארי אי' אסור בהנאה ולא יצדק שוב עליו שם מכירה ונתינה וחליפיו גזל ביד בעליו אבל אין איסור להטעות הגוי לתתו או למכרו זהו סברת הרמב"ן הנכונה ורמוזה בירושלמי שבר"ן פ"ק דחולין ופ"ב דקידושין ויובנו בזה דברי רש"י ותו' בסוגי' דמחליפי' ואין להאריך מ"מ מבואר דגוי זוכה מההפקר באי' הנאה והמה שלו ממש והנוטלם מידו גוזל גוי:

909

910ומ"מ ברור כשמש אצלי כל זמן שלא אכלו הגוי אין החמץ מבוער מן העולם וגם כשיאכלנו לא ביערו הישראל שיה' לאו שלו מנותק עי"ז שהרי הגוי ביערו ולא הוא וכל זמן שלא אכלו עובר על רגע ורגע ב"י וב"י דאין שום טצדקי למיפטר נפשי' מלאו זה כמו בור ברה"ר שהפקיר בורו ואלו בא גוי והחזיק בהבור מההפקר לא נפטר הכורה מנזיקיו כל ימות עולם אעפ"י שעתה אין בידו לכסותה שהרי היא ביד גוי אלם שלא יתן לו רשות לכסות מ"מ היא גופי' הכשר נזק שהזמין בור שיכשלו בה ב"א ולבסוף תבוא ליד אנס ויכשלו בו רבים וכמו כן חמץ שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו של אדם לא יפטר מזה בשום אופן בעולם לפע"ד:

910

911ובתשו' פ"י הנ"ל יהיב עצה להשואל להשליך החמץ במקום שכלבי הפקר מצוים שם והאריך דאכילת כלבים היינו בעורו (אז לא בעי שרפה דוקא) והאריך שם אי מותר מן התורה להשליך במקום כלבי הפקר וכיון שהשליכו במקום הפקר יבואו גוי' ויזכו בו מההפקר ושוב אחר הפסח יחזירוהו לו יע"ש:

911

912הנה הא דהשלכה במקום שכלבים מצוים פשוט דבמקום שבהמותיו מצויי' אסו' להשליך אפי' שלא לפניהם שסופם ליטול ולאכלם משם וה"ל הנאה אבל במקום שכלבי הפקר יש חלוק לפניהם ממש אסור מן התורה כדמוכח מדילפי' הנאה מלכלב תשליכון אותו ודלמא לכלבי הפקר אע"כ לפניהם ממש אסור אפי' בכלבי הפקר וכבר נרמז מזה בתשו' באר יעקב אבל שלא לפניהם ממש ואח"כ יבואו ויאכלם זהו מותר כמ"ש מג"א סי' תמ"ה ססק"ב ע"ש:

912

913ואמנם בהשליכו שלא לפניהם ויבואו כלבי' או גוי' ויאכלינהו שנתבער מהעול ולא יעבור מכאן ואילך אבל מצות ביעור לא קיים שהוא לא ביערו כיון שלא נתנו לפניהם לאכול וכעין זה צל"ע אמ"ש מג"א סי' תמ"ו לתנו לא"י ולהטילו לים דה"ל שבות דשבות צ"ע כיון דאין שליחות לגוי נמצא שהוא אינו מקיים עשה דהשבתה ולא מינתיק לאו דב"י:

913

914שוב צ"ע מ"ש תשו' פני יהושע שיחזקנו הגוי ויחזור ויתנו לו במתנה א"כ לא ביערו ועבר ב"י כל רגע ואי ס"ל כיון שמחזיקו גוי מההפקר שוב ליכא ב"י מכאן ואילך עכ"פ וכדעת פר"מ ני' א"כ לא הוה צריך למישקל ומיטרי אי אכילת כלבים מקרי ביעור והשבתה אלא אדרבא ישליכנו במקום שאין כלבי הפקר שכיחי ויבואו גוים ויזכו בו ויפטר מכאן ואילך אע"כ ס"ל כסברא דידי שהוא אמת נכון שאינו נפטר אפי' במצולת הים א"כ מה זו עצה:

914

915ולנידן שלפנינו הי' נ"ל ע"ד אחר שכבר זכה בו גוי מההפקר בע"פ לכשירצה גוי להחזירו לו להישראל אחר הפסח יאמר לו זה הוא שלך שזכית בו באמת ואם תתנו לי מתנה משלך אתה נותן לי מיהו לדידי אסור ליהנות ממנו ואין לי בו תועלת יהי לך אשר לך ואם תרצה ליתן לי מתנה תן לי חבי' אחר של י"ש או מחירו כסף ולכשישמע הגוי לדבריו אין זה מחיר וחליפי חמץ כלל ומותר גמור:

915

916ואם יש לפקפק על היתר זה יש להוסיף לאחר שיתן חבי' אחר של י"ש מחיר זה יבטלנו חד בתרי בי"ש אחר כהפוסקים דאי' דרבנן מותר לבטל לכתחלה והכא שכבר ביטל ה"ל דרבנן משום הערמה ויש לסמוך אהנ"ל וכבר כ' כן הגאון בתשו' פ"י בסוף דבריו לסניף והנה לוטה גם העתק תשובתי לקאמאהרן [עיי' בסי' הקוד'] מענין זה דברי הכותב ברפיון ידים ל"ע ירפאני ה' ויבראני ואחתם בברכה א"נ פ"ב יום א' טו"ב למב"י תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

916

917שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג שלשלת היחוס רפיש מבית אבותיו ותיק מלא עתיק לס"ת נרתיק זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כש"ת מו"ה שמעלקע ני' אבדק"ק עגרעזע יע"א:

917

918אשר נדרתי אשלמה לצאת בכותבת הגסה לסדר דיני מכירת ישראל לנכרי להנצל מאי' חמץ ומאי' מלאכת שבת וכדומה הנה ז"ל המכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהיא ברשות גוי שאע"פ שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של גוי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל איננו יכול לבערו עכ"ל ופליגי פוסקים בפי' המכילתא דמתיר חמצו של ישראל בבית נכרי ורצה רמב"ן בחומש להתיר מן התור' ישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי והרא"ש וכל הפוסקי' מחולקים ולא התיר המכילתא אלא חמצו של ישראל בבית נכרי שהלוה עליו והרהינוהו אצלו וע"פ תנאי המפורשים בזה וזולת זה חייב ברשותו אע"פ שאינו ביתו וביתו אע"פ שאינו ברשותו והכי קיי"ל:

918

919והנה רשותו דמכילתא היינו ביתו ומקומו וחמצו שכ' מכילתא ר"ל שלו ובאחריותו אבל בלשון פוסקי' וכן מ"ש אני לעיל בזה ביתו היינו מקומו של הנחת החמץ ורשותו היינו למי ששייך או בקנין או בקבלת אחריות וע"ד משל ישראל מכר חמצו לנכרי בקנין סודר ונשאר החמץ בביתו של ישראל בלי אחריות והוא קנוי להגוי הרי זה בביתו של ישראל ולא ברשותו שכבר סילק רשותו ממנו וההיפוך ישראל קנה חמצו של גוי בקנין סודר ועודינו בבית הגוי הרי זה ברשותו של ישראל ואינו בביתו אלא אם השאיל לו המוכר הנפקד מקומו למפקיד שהוא הלוקח ומכ"ש יחד לו בית בביתו או אפי' קרן זויות ה"ל גם ביתו של לוקח:

919

920וז"ל תוספתא דמייתי ב"י סי' תמ"ו ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר"ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח וכ' עליו בה"ג ובלבד שלא יערים וכ' רי"ו ואיני מבין דברי בה"ג דהא שרו לתנו לגוי במתנה לחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ"ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי עכ"ל כוונתו מבואר דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה בא' מהקניני' שהגוי קונה אע"פ ששניהם יודעי' שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח מ"מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי ואפי' בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה וכ' רמב"ם בפי' המשנה ר"פ כיצד מערימין כל הערמה של היתר וערמה של איסור ע"ש ויש מקומות שאסרו חכמים להערים להפקיע אי' דאורייתא כדי שלא יפרוצו ואם עבר והערים אי' דאורייתא אין כאן אלא אי' דרבנן ובמע"ש מצוה להערי' משום דכתיב בפדיונו ברכה כמ"ש בירושלמי והוא במתני' דהי' עומד על הגורן וכאן בחמץ התירו הערמה להדי' וע"כ הי' ק' לרבינו ירוחם מה ובלבד שלא יערי' דקאמר בה"ג הרי הערים והערים והתירו חכמי' הואיל ויצא מרשותו של ישראל לגמרי רוצה לומר מרשותו וכוחו ע"י קנין גמור וקנאו הגוי מן התורה דהאי רשותו אינו רוצה לומר ביתו כי בספינה הם יושבים אלא מרשותו וכחו היינו שמכרו וא"כ מאי ובלבד שלא יערים דקאמר ותי' שלא יתנה עמו בהדי' קאמר והנה אם התנה עמו בהדי' גם בזה יש ב' דרכים א' שאומר לו ותחזירהו לי אחר הפסח זה עובר על ב"י וב"י אך אם אומר ע"מ שתחזירהו לי ה"ז מכירה גמורה לחלוטי' אלא שצריך לקיים תנאו ויש ביד ישראל למחול התנאי וה"ז מכור לעולם ואם נמי אינו מוחל התנאי מ"מ מכירה ומתנה גמורה הוא ומקיים תנאו ואזיל ואע"ג דכל ימי הפסח המכירה תלוי ועומד בקיום התנאי מ"מ כיון שאין הדבר תלוי ביד ישראל אלא ברצון הגוי אם לקיים תנאו או לא הרי זה מכירה גמורה מן התורה אלא ערמה זו אסורה מדרבנן משום חומרא דחמץ כ"כ רדב"ז ומביאו מג"א סימן תמ"ח סק"ה והוא ברדב"ז ח"א ר"מ ובמג"א בטעות נרשם:

920

921ועפי"ז נהגו בכל תפוצת ישראל למכור החמץ לנכרי המכירו ומחזירו אחר הפסח אך ימכרו כדינו היינו בנתינת כסף ומשיכה לביתו ממש והאחריות על הלוקח ושוב אח"כ יכול הישראל לקבל עליו אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי ושפיר דמי אך תחלה ימכרנה שיהי' מכירה גמורה שהאחריות על הגוי וגם ישום החמץ בדמי שווי' שלא יהא אונאה בבטול מקח ואם א"א להוציא החמץ מביתו של ישראל הרי משכיר לגוי חדרו על ט' או יו"ד ימים ומוכר החמץ אגב שכירות קרקע בשטר שגוי קנה קרקע בשטרא ובפפד"מ הדפיס מ"ו הגאון בהפלא"ה זצ"ל נוסח שטר בלה"ק ואחריו מ"ו הגאון מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל בשינוי והוא נדפס בס' קונטרס הסמ"ע ואני תקנתי השטר בלשון אשכנז ובדפוס ע"י ר' בער פרענק בסדר הגדה בוויען וב"ד צדק דפראג תקינו קצת בנוסח אחר ונדפס בהגדה דפראג וכל אפין שווין המכירה גמורה היא וכל המפקפק ראוי לגערה:

921

922וראיתי שנשתבשו אנשי ק"ק טעלקע וסברו כיון שהחמץ מעורב יותר מכדי אכילת פרס הוא דרבנן וע"כ מותר להערים ושיבוש הוא בידם דאי ההערמה במכירה אסורה באיסו' דאורייתא לא הועילו כלום וטעו בדינם דנהי היכא דליכא בכדי א"פ ליכא כרת מ"מ כל דליכא ס' איכא איסור דאורייתא או לאו או עשה ותליא בפלוגתת ר"ת והר"י דאורליינש בתוס' פ' ג"ה וכיון דאיכא באכילתו איסור דאורייתא עכ"פ שוב איכא בשהיותו לאו דבל יראה דהרי איכא בכלי זה כזית חמץ שלא נתבטל וכ"כ מג"א רס"י תמ"ב דבמב"מ דבטל לגמרי מן התורה ליכא בשהיותו איסור דאורייתא אבל בשאינו מינו טע"כ דאורייתא ולא בטיל איכא בשהיותו לאו דאורייתא וסיים שם לעיין בטיו"ד סי' צ"ח לדעת רש"י פי' דס"ל בהיפוך מב"מ לא בטיל ובשא"מ טע"כ לאו דאורייתא אלא דלא קיי"ל כרש"י בזה:

922

923והנה בהיות עדיין הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל אב"ד דק"ק לייפניק בחיים חיותו אירע מעשה שהלשינו מלשיני' אצל שרי המדינה דמעהרין שהיהודים מוכרי' חמצם בשטרות מבלי שטעמפל חותם הקיר"ה וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה אמר הדבר ידוע שאין זה מו"מ של תגר אלא ענין דת רעליגיאהן ע"כ אין זה בחיוב שטעמפל ועי"ז נולד קצת ספק בלב הגאון זצ"ל הנ"ל דמשמע דמדינא דמלכותא פסול השטר ההוא ולבבי לא כן ידמה כי השטר כשר הן בדין ישראל אם בא הגוי להוציא מקחו בדייני' הרי הוא שלו הן בדאו"ה אלא שאז כשיתבענו בדאו"ה צריך לשלם תחלה השטעמפל אך הקיר"ה בחסדו וישרנותו אמר שעל כיוצא בזה לא הטיל עול השטעמפל כיון שאין טעם הקונה ומוכר לדרך תגרם אלא להפקיע מאיסור חמץ ועל כזה לא הטיל עול מס השטעמפל:

923

924אמנם מי שיש לו בהמות ורוצה שלא יפסידו בהכחשה כידוע דהפקר בהמה טהורה רב מהכיל אם תעמוד ח' ימים בלי פיטום הראוי לה הדרך היותר טוב ליתנה לגוי לפטמה ולקצוב לו שכר יפה אם יחזיר לו הבהמה מפוטמת בטוב והוא יפטם במה שירצה בשעורי' או אפי' במי י"ש של אורז שקורין רק וכדומה ואם מפטמה אח"כ בחמץ מה לנו בזה ואין אנו נהני' מחמץ בפסח בזה:

924

925אך גם אם ירצה למוכרה לנכרי כדרך שמוכרי' חמץ לית לן בה וכן נוהגין עתה בכל המדינות והגאון בעל ספר תבואת שור בחדושיו לפסחי' כ' בזה דברי' מתמיהי' כאשר הארכתי במק"א [עי' לעי' סי' ס"ב]:

925

926וע"ד יהודי שקנה חיריות מכירת המלח שאין רשות למכור מלח מבלעדו והוצרך להניח אלף זהובי' לאחריו' ושלא יוסגר החנות בשום זמן כדי שיהי' מלח מצוי להקונים הנה תיקון היותר טוב בזה שבכל ע"ש וי"ט ימכור לגוי המכירו איזה ככרות מלח שיהי' שלו ממש במכירה גמורה והגוי ימכור את שלו באותו החנות אפילו אם א"א בחנות אחרת ומה שיוָתר לו אחר שבת אם ישוו במקחם יכול הישראל לחזור ולקחו ממנו ואם לאו יקומו לעצמו עד שבת הבא וזה הדרך היותר מחוור:

926

927אך אם א"א בזה יש להתיר ע"י קבלנות כמו מכס לא מבעי' אם צריך לכתוב דאי לא שרית לי' אתי למיכתב אלא אפילו אם אינו צריך לכתוב כמ"ש מג"א וט"ז וכל האחרונים גבי מכס אך בשארי חניות שאינו אלא מניעת ריוח חלילה וחלילה להתיר וכל השונה בזה לא יחרוך רמי' צידו וכשם שכל המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כן ידוע ההיפוך מי שאינו משמר כהלכתו ואינו חושש לגזירת חכמים ח"ו, ירחם ה' ויתן בלבו לשוב ולשמוע ישמע ה' אליו ויברכהו:

927

928ומכ"ש שחלילה להתיר שדה של ישראל למכור בעש"ק במכירת הערמה הנ"ל מתרי טעמי חדא שלא התירו הערמה במלאכת שבת במחובר כ"א בבהמה בתלוש וביד הנכרי ובדיעבד והפ"מ ועוד משום מראית עין ולא התירו חז"ל ספ"ק דע"ז להשכיר מרחץ ע"י שום פרסום בעולם או מקבלי קבלנו' בתוך התחום ובחש"מ אפי' חוץ לתחום ובז"הז שדה לאו לאריסות עביד כלל וכלל כ"א פועלים שכירי יום כידוע שנשתנה הענין ולפענ"ד אפי' שכירות שדה אסור מכש"כ מכירה של הערמה ועוד כיון שבהמותיו של ישראל עובדי' בשדותיו המפורסם לישראל איכא אסורא אפי' בבהמה ולא הותר אלא בהמתו של ישראל שהיא כבר ביד נכרי שאינו בביתו ושדהו של ישראל שיאמר בהמתי קנוי' לך אבל אופן הנ"ל אסור והמורה שלא כדין הורה ועלינו יערה רוח הבורא ואחתום בברכה א"נ פ"ב כאור בקר ליום עש"ק י"ד שבט תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר:

928

929ישאו הרים שלום וכל טוב לתלמידי הותיק התו' מו"ה מרדכי נ"י:

929

930נפשך בשאלתך אודות מי ששכח למכור קמח סלת שלו בע"פ העבר ומכרו לגוי אחר חצות היום והמורה הורה לו כי טוב עשה והבטיח לו שעכ"פ אחר הפסח יהיה מותר ליהנות ממנו ורבים צוחו על זה והנ"ל סמך עצמו על מקלו שהיקל לו ואחר הפסח מכר הסלת הנ"ל לגוי והנה המעות מונחי' עדיין בידי ישראל המוכר וממתין על יד תשובותינו אם מותר ליהנות מההחמץ ההוא או לא:

930

931תשובה ראשון תחלה נאמר כי המורה חש לסולתא דבעה"ב ולא חש לקמחי' של עצמו כי ממה נפשך אי הי' ס"ל שאין שום חשש חמוץ בהסלת או שע"פ אחר חצות זמן מוכשר הוא למכור חמץ א"כ הי' לו להבטיחו להתי' אפי' באכילה אחר הפסח ואם הי' לו שום ספק באחד מן הצדדים הנ"ל אלא שהיה סבור שעכ"פ אחר הפסח יתירו לו בהנאה ולסמוך על דעת העיטור שמתיר חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה אחר שביטל תינח אחר שכבר עבר הפסח אבל כיון שהשואל הזה בא לשאול ביומו בע"פ ועדיין היה לפניו איסור בל יראה דרבנן לכל הפחות או אפי' רק מספק איך מלאו לבו להתיר לו להשהותו בידי גוי הקונה לכתחלה ולעבור על בל יראה ע"כ דרכיו נסתרו ממני נשגבו לא אוכל לירד לסוף דעתו:

931

932אמנם מעיקרא דדינא בשגג או נאנס ולא ביער חמצו אחר שביטלו כדינו פסק הרמב"ם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח ואין שום חולק עלי' רק שהכ"מ כ' שאפשר שמשמעות הר"ן אינו כן לאסור באונס ושוב חזר בו בעצמו והמעיי' בר"ן יראה שאין שום משמעות ואע"פ שה"ה נדחק קצת מאין הוציא רמב"ם זה לאסור אפי' באונס אבל פשוט הוא שכוונת הירושלמי שאוסר משום הערמה אין הפי' כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל אשר ע"כ התחכמו לפלפל אם ביטל בפני עדים מאי איכא למימר ולפע"ד לא כוונו יפה במח"כ אבל הענין הוא כך כי עיקר בטולו מן התורה הוא בלב לא יראה לך בטל בלבך שיהיה נחשב בעיני' כאלו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהי' מוסכם בלבו בהסכמה גמורה שרירא וקיימא ואז אפי' החמץ כמוס באוצרותיו חתום במרתפו אינו עובר עליו וממילא דמותר אחר הפסח ואלו הם דברים המסורים ללבו של אדם שנאמר בהם ויראת אך חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהי' מותר לו באכילה או אפי' בהנאה ממילא אינו נחשב בעיני' כעפר וכדבר הבטל אעפ"י שאמר בפי' כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כעפרא מ"מ לבו בל עמו שהרי יודע הוא שיהיה שלו אחר ז' ימים ועתה הוא שמור אצלו ליום מועד עד יעבור החג נמצא ממילא עובר עלי' בבל יראה ואין כאן מקום לומר מה בכך שיחשוב כן בלבו הא בפיו מילא לאמור ליבטל ולהוי הפקר וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים אומר אני אי הכי נמי אי הי' מניחו ברה"ר ואמר להוי הפקר ובא אחר וזכה בהחפצים ההם וחזר הוא ואמר לבי לא הי' עמי כשאמרתי לבטל וליהוי הפקר אזי נאמר לו דברים שבלב אינן דברים וזכה אידך אבל הכא אין אנחנו דנין נגד הזוכה בו שהרי החמץ כמוס באוצרותיו ולא זכה בו ולא יזכ' בו אדם מעולם ולא נצרכה אלא שיהי' בלבו כעפר וכדבר הבטל ואנן סהדי שזה א"א מפני שיודע בעצמו שלאחר ימים יחזור ממונו ונמצא עובר בל ירא' ע"כ אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח נמצא ממילא יהיה נחשב בעינו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מ"מ ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא משא"כ אי הי' מותר בהנאה אחר הפסח הי' עובר על בל יראה מן התורה אעפ"י שכבר ביטלו ומשו"ה אין לחלק בין מזיד לשוגג ואונ' והמעיי' בתשו' רשב"א סי' ע' בשם ר' האי גאון יראה להדי' שנתכוון לכל מה שכתבתי ולזה נתכוון גם בתשו' משאות בנימין סי' נ"ח ובתשו' תורת השלמים להגאון מנחת יעקב סימן וי"ו נדחק ובנ"בי שפך עלי' סוללה והאמת כמו שכתבתי והוא ברור ועיי' היטב בדברי הרע"ב והתי"ט ריש מס' פסחים ד"ה בודקין את החמץ וכו':

932

933איברא בעל העיטור ס"ל דלא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה וכ' הרב"י שנראה טעמו דמשום ריווח מועט דהנאה לא יעבור על בל יראה ולפע"ד נראה הכוונה כך דהא דגזרו לבער החמץ ולא סגי להו בביטול לא חששו אלא משום חשש שמא יהיה רוצה בקב שלו דוקא או גלוסקא יפה וכדומה ויהי' חס עלי' מלמכרו לנכרי' קודם פסח ויסמוך על הביטול וכבר כתבנו לעיל דביטול כזה אינו כלום משום שלבו עלי' לאכלו אחר הפסח אבל כשאוסרים באכילה אחר הפסח ואינו מרוויח אלא ההנאה א"כ כל אדם ימכור חמצו קודם פסח לנכרי וכההיא דיוחנן חקוקאה וליכא אלא הפסד מועט לפעמים מה שצריך לזלזל במקח קודם פסח והוא היה יכול לשמרו עד אחר הפסח ליום השוק וכדומה ומשום ריווח פורתא לא חשדוהו חכמים שיעבור על תקנתם ומסתמא ימכרנה לנכרי ואם על צד הרחוק ימצא אח"כ שלא מכרו ולא ביערו הוה מילתא דלא שכיחא ולא חשו לו חכמים כנ"ל דעתו ז"ל מ"מ הוא דעת יחיד בזה וכל הפוסקים חולקים על זה:

933

934נמצא לפ"ז אלו הי' חמץ ברור שעכבו בפסח הי' אסור אפי' בהנא' אחר הפסח אפי' באונס גמור וכ"ש באומר מותר שהוא רק קרוב לאונס ומכ"ש הכא שרבים חלקו על המורה לא הי' לו להשען על מקלו ולסמוך על דברי היחיד ומכ"ש לפי מה שפרשתי לעיל שאינו מטעם קנס כפי המובן אלא להצילו מבל יראה דאורייתא נמצא דהי' אסור בהנאה אחר הפסח אותו חמץ וכיון שכן הדין בחמץ גמור ה"ה בסלת אעפ"י שהוא רק ספק אם נתחמצו החטי' ע"י הלתיתה חמץ גמור כיון דעכ"פ עבר להדי' על ספק איסור בל יראה דאורייתא כמו שבארתי לעיל ומכ"ש האי גברא דאדעתי' דהכי השהה אותו להנות ממנו כדברי המורה ולא היה בטל אצלו כעפרא א"כ יאסור בהנאה אחר הפסח ואין לומר כיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן ה"ל ספיקא דרבנן שמא לא נתחמץ ז"א כיון שעבר על ספק איסורא א"כ ה"ל ודאי איסור דרבנן שכך תקנו חכמים שהמכניס עצמו לאיסו' זה יאסור חמצו אחר הפסח ולא יועילו לו מעשיו הרעי' והרי אפילו תערובו' חמץ שאמרו להדי' שלא קנסו מ"מ אם השהה תערובות חמץ באופן שהיה אסור להשהותו אסור הוא אחר הפסח משום שזה הוא אותו החמץ בעצמו שעבר על דברי חז"ל ומכ"ש בנידון דידן דספק איסור חמיר מודאי איסור וצריך זהירות יותר ועיי' ש"ך סי' ק"י סקי"ח י"ט:

934

935אמנם נצא לידון מה יהי' ממכירתו לעכו"ם אחר חצות והנה המוכר חמצו לגוי בפסח נ"ל פשוט דזכה בו הגוי ונ"מ אם יבוא גוי אחר ויגזלנו ממנו הרי זה נהרג עלי' נהי דאין בכח הישראל למכור החמץ שהרי אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ אצל הגוי שוי' טובא וזוכה בו במשיכתו או מקומו שהשכיר קונה לו כיון שמותר לו בהנאה וכן כ' הר"ן פ"ק דחולין בסוגי' דמחליפי' דף רנ"ה ע"ב דמשו"ה המקדש בחליפי אסורי הנאה מקודשת אע"ג דלא שוי' מידי להמקדש מ"מ לדידי' שוי' פרוטה וזכתה בו ומקודש' לו וכ"כ הרא"ש ספ"ב דקידושי' אמתני' המקדש בערלה ע"ש ובכל זאת אעפ"י שקנאו הגוי קנין גמור מ"מ מחייב הישראל ועובר כל שעה על בל יראה כל זמן היות החמץ בבית הגוי אעפ"י שאינו תו ברשותו של ישראל שהרי הגוי קנאו קנין גמור מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עלי' בבל יראה בכל מקום שהוא עד שיבערנו מן העולם:

935

936והשתא לדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור מן התורה א"כ הרי דין מכירתו לגוי כאלו מכרו בפסח עצמו שאע"פי שהגוי קנאו קנין גמור מ"מ הוא עובר עליו וממילא נאסר אחר הפסח ככל חמץ שעבר עליו הפסח אך להעיטור שסובר שחמץ בע"פ אחר חצות עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן א"כ כיון שהנחנו שנקנה לגוי קנין גמור נהי שהמוכר עבר על איסור דרבנן במכירתו מ"מ מה שמכר מכר ותו כשיגיע הפסח לא יעבור עליו דבכה"ג לא נאמר שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אפי' נאמר כדעת הפוסקים דאסורי הנאה דרבנן אין להם דמים מן התורה והמקדש אשה בהם אינה מקודשת מן התורה דהרי לא שוה מידי מ"מ כיון שבררנו שעל כל פנים נקנה הוא להגוי קנין גמור וכשנכנס הפסח אינו תו ברשותו ממילא לא יעבור עליו בבל יראה וממילא שיהיה מותר אחר הפסח ומכ"ש להרז"ה והראב"ד דס"ל דמותר אפי' מדרבנן בע"פ אחר חצות א"כ ה"ל מכירה מעליותא ותו לא יעבור עליו בפסח:

936

937היוצא מדברינו אלו דאי הי' הסולת עדיין ביד ישראל הייתי מורה להשליכו לנהר דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור בהנאה מן התורה אך הואיל ושתים רעות עשה כי כבר מכרו אחר הפסח והמעות חליפי החמץ הם בידו וקיי"ל דאינו תופס דמי' וחליפי איסורי הנאה מותרי' דקיי"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ונהי דהאחרונים חששו לדעת רש"י פ"ק דחולין דס"ל דלדידי' עכ"פ אסורים החליפי' מ"מ הכא דחמץ אחר הפסח איסור דרבנן בעלמא הוא ולרז"ה והראב"ד והעיטור הנ"ל מותר לגמרי כיון שכבר מכרו בע"פ אחר חצות וגם לתיתה דהסלת אינו אלא ספק חמץ גמור ע"כ נראה להתיר החליפי' אפי' להמחליף ויחוש לעצמו מחטא בל יראה שעבר והוא רחום יכפר: פ"ב יום ד' כ"ג תמוז דהאי שתא תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

937

938שלום הרבה להמאה"ג החרוץ המופלג צדיק ונשגב כש"ת מהו' יחזקאל סגל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק או"ד יע"א:

938

939אהבת עולם אהבתיו ע"כ משכתי בקסת הסופר מקצר בקיצור נמרץ כי מוכ"ז אץ מאוד ואין יכול להמתין כלל ואין לי פנאי לעיין כלל ואומר אודת ישראל שמכר חמצו ע"פ לנכרי בזול ואחר הפסח קדם ישראל אחר וקנאו מן הנכרי בזול הנה מג"א סי' תמ"ח כ' אדעתי' דידי' אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' והקשה הגאון מחצית השקל הא הפקר לעניי' לחוד אינם הפקר ע"כ העלה דעת מג"א וט"ז שם דאם התנה ע"מ שלא תמכור לישראל בטלה מכירתם לישראל ודעת מג"א עדיפא מדט"ז דס"ל אפי' סתם כמפורש על תנאי דמי אלו דברי הגאון זצ"ל ודבריו מאוד תמוהים בשלמא הט"ז מיירי בהתנה בפי' הריני מוכר לך חמצי על מנת שלא תמכרנו לישראל נמצא אם עובר ומוכר לישראל ולא קיים תנאו בטלה מכירת הישראל לנכרי וממילא בטלה מכירת הנכרי לישראל שהרי אינם שלו למכור וכיון שבטלה המכיר' לישראל ממילא שוב מתקיים המכירה הראשונ' מישראל לנכרי ולא עבר ב"י וב"י ומכירת נכרי לישראל בטלה והן הנה דברי תוס' גטין פ"ג ע"א ואע"ג דלדינא רוב הפוסקים מחולקי' על תוס' בזה כמ"ש משנה למלך פ"ג מזכי' ומתנה הלכה א' ובית שמואל סי' קס"ג סקל"א מ"מ הט"ז סמוך אהתוס' ואין הלכה כט"ז בזה:

939

940אבל איך אפשר לייחס סברא זו למג"א הא הוא מיירי בלא התנה כלל רק אנן סהדי דדעת הישראל למכור על תנאי וא"כ אין התנאי שלא ימכור לחוד אלא שלא יבוא ליד ישראל בשום אופן לא במכר ולא במתנה ולא בגזילה וגניבה וכדומה א"כ בכל איזה אופן שיבוא ליד ישראל השני נתבטל התנאי ונתבטל המכר של ע"פ מה תאמר כיון דנתבטל המכר ההוא ממילא אין ביד הגוי ליתן לישראל השני מה בכך הא עכ"פ נתנו לו אפי' יהי' בידו בגזל מ"מ נתבטלה המכירה הראשונה וה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ע"כ אי אפשר לייחס סברה זו למג"א אך הפירוש כפשוטו דמג"א מייתי אדעתי' דאריה אפקרי' וכו' ה"נ מה שזלזל במקחו מכר שוה אלף במנה נהי דגוף המכירה מוחלטת בלי שיור ותנאי אך אותו סך שזלזל במקח לא הפקיר אלא על דעת שיהנה ממנו הנכרי ואך אולי ימכרנו לישראל אינו מוחל על יתר מעותיו מה ששוה על פי שמאים ולא שמבטלה המקח מעיקרא אלא כופין להשני לשלם כפי שוויה להישראל הראשון ועוד נראה לפענ"ד אפילו אם מכרו הנכרי להשני בדמי שוויה באופן שהנכרי נהנה מהיתרון מ"מ אתאינן על השני מטעם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דכיון דבדמי שווי' קנה ולא בזול אין כאן שום זכי' מההפקר וגרע ממערופי' דמייתי מ"ב זה מה שנלע"ד ברור בזה בעזה"י הכ"ד פ"ב נגהי ליום ב' י"ג אב תקפ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

940

941שלום רב לעוסק בחוקי חורב אור נערב ידיו לו רב ה"ה מחו' הגאון המפורסם חריף ובקי נ"י ע"ה כש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

941

942עש"ק העבר מצאתי שעה פנוי' לעיי' בדבריו החביבים עלי במכתבו הארוך ואניח כל הפלפול הנוגע לעשות סניגוריא לדבריו הראשוני' אך מה שיצא מחו' הגאון נ"י לדון בדבר חדש ועוררני על זה גם בלוחות שניות לעיין בו ולהשיבו ובשגם שזה הוא בענין פרס הפסח ע"כ אטייל בדבריו הנעימים:

942

943על מ"ש מג"א רס"י תמ"ח דלהרדב"ז דס"ל לאסור לומר לנכרי הילך חמצי במתנה ע"מ להחזירו אחר הפסח משום דתלוי בקיום התנאי כל ימי הפסח מ"מ יודה רדב"ז באומר סתם בלי תנאי הילך חמצי במתנה ותחזירהו לי דמהני והקשה החק יעקב מהא דפסקי' בי"ד סי' ש"ה דלענין פדיון בכור ע"מ שתחזירהו לי מהני ותחזירהו לי בלא ע"מ אין בנו פדוי וא"כ ה"נ עובר ב"י והגאון דגול מרבבה תי' בפשיטו' התם טעמא מאי משום דאומר סתם ותחזיר' לי משמע מיד ולאלתר וא"כ לא נתן לכהן כלום ואה"נ אם אמר ותחזירהו לי לאחר זמן מה ה"נ דמהני כמבואר בפריש' שם ובש"ך סק"ח והכא בחמץ מיירי שאומר להדי' ותחזירהו לי אחר הפסח משו"ה מהני וע"ז כ' מחו' הגאון נ"י דלפמ"ש הרא"ש באתרוג ע"מ להחזיר מהני משום דאז צריך לחזור ולהקנות לו בקנין חדש כמוכח מההיא דלא ליקני איניש לולבא לינוקא משא"כ באומר ותחזירהו לי שאז אין צריך להקנות לו בקנין בשעת חזרה א"כ גם טרם שמחזירו לו איננו אלא שאלה בעלמא ואינו יי"ח באתרוג שאול א"כ ממילא ליתא לדברי דגול מרבבה הנ"ל אלו דברי מעלתו וא"כ לא על הדגול מרבבה התלונה כ"א גם על הפרישה הנ"ל ועל ט"ז בי"ד סי' ש"ה סק"ז שנדחקו בזה מאוד לחלק בין ע"מ ובין ותחזירהו לי ולא נחתו למ"ש הרא"ש באתרוג הנ"ל ואמנ' לדידי צ"ע טובא לחלק בין ע"מ שתחזירהו לתחזירהו כיון דלשון חזרה חזרת קנין שיחזור ויקנהו לו כדרך שהוא הקנהו לו וכ"כ בחי' ריטב"א בסוכה גבי מקני לולבא לינוקא א"כ ותחזירהו נמי הכי יתפרש חזרת קנין ואנכי חפשתי בכל מקום שהרא"ש מדבר בזה ולא מצאתי לו כן אלא בסוכה פ"ג סי' ך' וז"ל אבל אם א"ל תהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחלה לא יצא בו דהוה כשאול עכ"ל ורצונו כי שלא אמר לשון חזרה שיחזירהו לו אלא אמר יהיה שלו א"כ משמע אחר שיצא בו יהיה ממילא שלו בלי קנין נמצא גם טרם שהחזירו לו נמי אינו אלא שאולה בידו ואינו יוצא ומכ"ש כשאמר ע"מ שיהיה שלי אחר שתצא בו פשיטא שאינו יוצא דלעולם ע"מ גרע כיון שתלוי בספק קיום תנאי ואשמעינן הרא"ש באומר לשון חזרה יוצא אפי' בע"מ ומכ"ש בותחזירהו לי בלי תנאי נמצא לפי דברי הפרישה הנ"ל אם אמר ותחזירהו לי לזמן פלוני מועיל בין בחמץ ובין באתרוג ובין בפדיון ואם אמר סתם ותחזירהו לי ה"ל משמעות שיחזירו מיד ולאלתר ואין בידו מאומה ומשו"ה אינו מועיל בין בחמץ בין באתרוג ובין בפדיון ודברי דגול מרבבה נכונים:

943

944ומעלתו אמר דבר חכמה שלדעת הט"ז בי"ד סי' ש"ה סק"ז הנ"ל דמשו"ה אין בנו פדוי בותחזירהו לי משום ספק חזרה כדבסוף פ' השואל בב"מ א"כ אמר מר נ"י דבחמץ מספיקא מועיל תפיסת הגוי ואין הישראל עובר כיון שהוא של גוי כדפסקי' ס"פ השואל בתחלת החדש כולו למשכיר וכו' ובפדיון אינו פדוי אע"ג דהכהן תפוס מ"מ בפדיון אינו יוצא עד שיאמר לשון ברור אלא שלא הבנתי מה לשון שאינו ברור אמר הרי לך ה' סלעים בפדיון בני ואין לך לשון ברור יותר מזה אלא אנו מסופקים אולי חזר בו אח"כ ומספיקא לא מפקינן ממונו מהאב שהרי כל ספק בפדיון לקולא שדינן ליה ככל ספק ממונא ולא כספק איסורא:

944

945איברא כל עיקר דברי ט"ז אינם מובנים לי כלל בשנעיין במוצא הדין של תפוס לשון ראשון ואחרון יעיי' בשני מקומות בתוס' דב"ק ע"ב ובתוס' דב"מ ס"פ השואל הנ"ל והמובן מהם כל שאומר לישנא דאפשר שכוונתו על שניהם כגון עולה ושלמים לא תלינן בחזרה כלל וכן מנחה מן השעורים אך בלשון שסותר עצמו אז בודאי תפוס לשון אחרון שהרי תוך כ"ד יכול לחזור ולא מספקי' אלא בשנים עשר זהו' לשנה דינר זהב לחדש כיון דע"י הדחק נוכל לומר שגם בתחלת דבריו הי' כוונתו לסיים דינר זהב לחדש וכלומר שלא אמתין עד סוף השנה אלא תפרע לי מיד אחר כל חדש וכל שאפשר לפרש שלא חזר בו טפי עדיף או דלמא כיון שזה דוחק בלשון לא נפרש כן אלא נימא שחזר בו וכן צריך לומר בכור בשלושי' וכן איסתרא מאה מעה וקל להבין להמעיי' שם ודברי תוס' מנחות ק"ב צ"ע קצת ליישב עם דבריהם שם פ"ב הנה כי כן ה"נ נימא ספק חזר בו מהפדיון ואמר ותחזירהו לי או ספק הי' דעתו מתחלה לכך לא הבנתי שום נפקותא דאם חזר מן הפדיון תוך כדי דבור אין בנו פדוי ואם לכך נתכוון מתחלה שנותנו לו לפדיון ויחזירהו ג"כ אין בנו פדוי וכן כ' רשב"א בתשובה בין אמר ותחזירהו לי בין אמר נתן סתם והי' דעתו שיחזירהו לו אינו פדוי ומייתי מש"ס דבכורות נ"א ע"ב מעובדא דר' חנינא ומייתי לי' ש"ך שם סק"ו:

945

946ואם ישאל השואל היא גופא קשי' איך אפשר שאם יתנו לפדיון ומחשבתו שיחזירנו לא יהי' פדוי ובאומר להדי' ע"מ שתחזירהו מהני לזה יפה תי' הפרישה דבהתנה משמע אחר זמן דכיון דאומר ע"מ כמעכשיו משמע עכ"פ שעה א' יהי' שלו משא"כ כשמחשבתו שיחזירהו לו משמע מיד מיהו התו' תי' שם תי' אחר כמ"ש ש"ך שם סק"ו הנ"ל וב' תירוצי' יעיי' במרדכי פ"ק דקידושין סי' תפ"א:

946

947והנה לפמ"ש רשב"א בחי' קידושין פ' האומר גבי תנאי וחזרה שהקשה הא בקידושין אינו יכול לחזור תוך כ"ד ותי' דמידי הוא טעמא משום שעשה מעשה ומסר כסף קידושין לידה משו"ה אינו יכול לחזור בו והכא מיירי בשאמר דבור דלאחר שלשים בתוך נתינת המעות לידה ומצינו למדין מדבריו דאפי' בכל עניני' שבעולם מקח וממכר כל שנעשה בו מעשה המשיכה שוב לא יועיל חזרה תוך כ"ד וכן מצאתי שקבע בו מסמורים מורי הגאון זצ"ל בהפלאה לא"ע סי' ל"ח סעי' ל"ד וסי' מ"ט ע"ש ולשון בית שמואל סי' ל"ז ס"ק נ"א מגומגם קצת בזה:

947

948ובתשובה א' ישבתי בזה פסקי הש"ע דסתרי אהדדי דבא"ע סי' ל"ד פסק דאם חזר תוך כ"ד בקידושין לא מהני ומקודשת לגמרי ובסי' מ"ט שאם חזר תוך כ"ד ואמר שהמעות יהי' מתנה פסק שצריכה גט רק מחומרא דקידושין ועמדו בזה חלקת מחוקק וב"ש ואני אמרתי בסי' ל"ח מיירי שרוצה לחזור גם מהמעשה רוצה לומר מנתינת כסף קידושין ושתחזור לו מעותיך וזה א"א דאין אחר מעשה כלום מעיקר הדין וממילא היא מקודשת אך בסי' מ"ט מיירי שאינו רוצה לעקור המעשה כלל שהרי עדיין רוצה שהמעות יהיה שלה רק בא לעקור דבורו שאמר לשם קידושין ועתה חוזר בו שיהיה לשם מתנה ובדיעבד יכול לחזור בו רק משום חומרא דקידושין:

948

949היוצא מזה לדינא לפע"ד באומר ותחזירהו לי לאחר זמן אין כאן ספק חזרה כלל כיון שאינו סותר דבריו הראשונים אמרי' תפוס לשון שניהם כמו בעולה ושלמים ומועיל לעולם בין בחמץ ובין באתרוג ובין בפדיון ואם אמר סתם ותחזירהו לי אם קודם גמר מעשה הקנין אמרו תוך כ"ד א"כ כיון שמשמעותו ותחזירהו לי מיד בין שיהי' חזרה והרי יוכל לחזור תוך כ"ד בין שיהיה כוונתו מתחילה כך א"כ בחמץ עובר בבל יראה ובאתרוג אינו יי"ח וצריך לחזור וליטול בברכה ובפדיון אינו פדוי:

949

950אך אם אחר גמר המשיכה אמר תוך כ"ד ותחזירהו לי בזה שספק אם תחלת כוונתו היה לסיים ותחזירהו לי א"כ לא הועיל הנתינה והמשיכה כלל ואם לא נתכוון לכך מתחלה רק בא לחזור בו וכיון שהוא אחר מעשה שוב אינו יכול לחזור בו לכן בחמץ בכה"ג הגוי מוחזק וקנה מספק ממילא אין הישראל עובר ב"י כדכתב מחו' הגאון נ"י והקנין מועיל ובאתרוג יחזור ויטול בלא ברכה ובפדיון אינו צריך לחזור ולפדותו דהמוציא מחבירו עליו הראיה ככל ספק פדיון כנלע"ד נכון לדינא:

950

951ומה דבדיק לן מחט הג"ני על דברת מג"א סי' תמ"ח סק"ה דבנותן חמצו ע"מ להחזיר ליכא אלא משום חומרא דחמץ אבל מעיקר הדין שרי וקשה הא רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד באונס פטור הנכרי לשלם ואפי' למ"ד חייב מ"מ לא בעי למיקם עמו בדינא ודיינא אלו דברי מחו' הג"ני:

951

952ולפע"ד לא מצינו רוצה בקיומו אלא ברוצה להרוויח כמו שכרו לשבור ביי"נ או בקיום כלאים במס' ע"ז ר"פ השוכר ובפ' אין מעמידין גבי חרס הדריינא שרוצה בקיומו ליהנות בסמיכת כרעי המטה וכן המשכיר יורה לבשל בו חמץ בטור ומג"א סי' ת"נ אבל להיות ניצל מהפסדו לא שמענו דהרי הרהינו אצלו ואומר מעכשיו מותר אע"ג אם נאבד באונס יהי' הנכרי פטור מלשלם ורוצה הישראל בקיומו והמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי מותר אע"ג דבודאי רוצה הוא בקיומו שהרי קיבל אחריותו ואומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אעפ"י שעי"ז רוצה בקיומו והכל שלא להפסיד קרנו אבל לא להרוויח הנלע"ד כתבתי:

952

953שנית להנ"ל

953

954והנה מחותני הגאון נ"י נתמנה שלוחא דרחמנא ממו"ח הגנ"י להודיעני הדברי' מפה קדשו נומינו לשליח יעלה ויצליח צדיק כתמר יפרח ותשובתי אליו יובל ואם ישרו בעיניו הבדולחי' יעכ"ה ויביע אומר להודיעם לכבוד מו"ח הגנ"י וקמא קמא דמטא אייתי מה שראיתי והבטתי בהעברה בעלמא ומאפס הפנאי:

954

955מאי דמספקא לי' למו"ח הגאון ני' אי השליח יכול להקנו' מטלטלי המשלח אגב הקנאת קרקע של עצמו ופשיט לי' מר מדברי ר"ן ר"פ הזורק בגיטין דיכול להקנות וכן פשיטא לי' בס' מקור חיים סי' תמ"ח בחלק חידושים סק"ח וז"ל ואם עשה שליח למכור חמצו והשליח מכר אגב קרקע שלו בלי נתינת כסף ג"כ מהני בדיעבד עכ"ל. ואיברא לולי דברי קדשו פשיטא לי לאידך גיסא מסברא דיד שליח כיד בע"הב אמרי' וכאלו נמכור השליח וחצרו לבע"הב לענין שליחות ומשו"ה אם קונה שליח מידי לצורך בעה"ב ונזרק לחצר השליח ה"ל החצר שליח שלוחו של בע"הב וקנה אבל שימכור שליח מטלטלין של בעה"ב אגב קרקעו של עצמו דהשתא הקרקע לא מטעם יד ולא מטעם שליחות מקנה לאידך אלא צריכי' לומר שהמטלטלין של בעה"ב כאלו הם של שליח וה"ל כמקנ' מטלטלין של עצמו אגב קרקעו וזה לא שמענו שיהי' מטלטלין של בעה"ב נקנים לשליח יד שליח כיד בעל הבית אבל מטלטלין בעל הבית אינם שייכי' לשליח וא"כ איך ימכרו אגב קרקעו של שליח [והר"ן ה"נ הו"מ להקשו' ארש"י דע"י שליח לא מהני אגב אלא עדיפא מיני' הקשה דהרי לתוס' לית להו כתי' הר"ן] זה הוא מסברא ומגמרא דב"ב מ"ד ע"ב דלית לי' ארעא מעולם וקשה אכתי ליחוש דילמא שלוחו לוה לעצמו ושיעבד להמלוה קרקעו ואגב שיעבד נמי מטלטלין של משלחו ולוה בעדו מהמלוה ועיי' מ"ש רמב"ן בקרקע שאולה ושיטה מקובצת במתנה ע"מ להחזיר ואיברא יש לדחוק ולומר דש"ס סמיך אשינוי קמא דקנה ומכר לאלתר ואי משום דאקני כיון דלכשיקנה הפרה והטלית כבר נסתלק השליח משליחותו שוב אינם נקני' הפרה וטלית למפרע אגב קרקעו של שליח שכבר נסתלק לי' אלא שלפ"ז ה"ל לרמב"ם לאיתויי שינוי קמא דקנה ומכר לאלתר ומדלא מייתי לי' ש"מ אין השליח יכול לשעבד מטלטלין של משלח אגב שיעבוד קרקעו של עצמו וע"כ מטעם הנ"ל ואותה סברא איתא נמי גבי קנין [ומובן שאין זה ענין לסי' ר"ב ס"ג]. ובישוב קו' הר"ן על רש"י מ"ט הקפיד שיהיה הגט באותו אינדרנא דוקא הא לא בעי' צבורין י"ל הר"ן לטעמי' דס"ל אפי' צבורין נמי בעי' שיאמר להדי' אגב וקני שפיר הקשה אפי' אין צבורין נמי אבל רש"י ס"ל כדעת רוב הפוסקים דכשהמטלטלין צבורין לא בעי' אמירת אגב א"כ י"ל אי לא הוי צבורין לא התירו בשבת קנין להדי' למימר אגב דוקא תיחוד ותפחד בלי שום אמיר' אע"ג דממילא קניא התירו אבל למימר להדיא לא התירו בשבת ולק"מ קו' ר"ן והא דלא פירש"י משום חצר כהר"ן י"ל כמ"ש ש"ך סי' ר"ב דחצרו וקנינו באי' כחד לא אמרי' וכן מצאתי משמעו' לשון חי' ריטב"א קידושי' כ"ו ע"א ד"ה אמר חזקי' וכו' בלא קדימה כלל וכו' ע"ש ונ"ל דלא דמי לגטו וידה וחצרה באי' כאחד דר"פ הזורק דהתם גוף החצר הוא של אשה ורק שיסלק הבעל כחו ממנו וא"כ סלוק יד הבעל וגטה באי' כאחד אבל שתקנה חצר שלו ומיד בשעת הקנין יהיה החצר הזה שלוחה לקבל גטה לא אמרי' והחילוק קל להבין [עי' בסי' שאחר זה] לכן פי' מטעם אגב. והר"ן מחמת דס"ל פ"ק דקידושין דגם בציבורין בעי' אמירת אגב א"כ תקש' לו אפילו באנדרנא אחרינא נמי ומ"ש בהאי אינדרנא ע"כ הוכיח לומר מטעם חצר ושני קנינים באי' כאחד אמרי' כנלע"ד:

955

956מה שהקשה אמהרי"ט דס"ל דאינו יכול לעשות שליח להקדיש קרבן או שארי הקדישות והקשה מש"ס דתמורה יו"ד ע"א דאמרינן בעי רמי בר חמא מקדיש עושה תמורה או מכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ע"ש א"כ הרי קמן דשליח מקדיש אלו דברי מו"ח הגנ"י אי משום הא לא ארי' דמיירי באית לי' לשליח שותפת בגווי ובכי הא כ"ע מודו תדע שכן הוא דאל"כ מה בין צבור לשותפין ומשמע מרמב"ן פ' ויקרא דהכל נקרא שותפת חוץ מהנקנה מקופת תרומת הלשכה יע"ש וא"כ הרי השליח שותף. ומיהו משכחת לי' בשליח כהן דלית לי' חלק בתרומ' הלשכה לבן בוכרי משנה ז' פ"א דשקלים וא"נ למ"ד שבט א' איקרי קהל אפשר שבט א' מיקרי נמי צבור ושלוחם הוא משבט אחר עמג"א סי' די"ח ס"ק ג'. וא"כ אין הכרח כל כך מ"מ אפשר כמ"ש. ולפי מה שתרצתי ק' פר"מ מחו' הגנ"י מש"ס דנדרים [ע' בח"ס חיו"ד סי' שכ"א] מיתרצא גם הך ופשוט:

956

957ומ"ש עוד מו"ח הגאון ני' בישוב ק' תוס' גטין כ"ג ע"א ד"ה נכרי וכו' שהקשו למה לי' לש"ס למימר דנכרי אינו נעשה שליח משום לאו בר התירא תיפוק לי' משום שלוחכם ותי' לפי מה שכתב משאת בנימין סימ' צ"ו הובא במג"א סימן תמ"ח סעיף קטן ד' ובב"ש סוף סי' ה' ועיין שם דנכרי לנכרי נעשה שליח מן התורה משום דקרינן בי' גם אתם שיהי' השליח והמשלח שווים וא"כ לפי מה שהשריש בס' אבן עוזר לא"ח סי' קפ"ט דבעי' רק דומי' בחד צד או שיהי' ישראל אע"פ שאינו בן ברית כמו מומר או שיהיה בן ברית אע"פי שאינו ישראל כמו עבד כנעני ולעולם נעשה שליח כל דשוה בחד צד א"כ לפי זה נכרי נעשה שליח למומר דשוה לי' בחד צד שהרי אינו בן ברית כמוהו והיה ראוי שיעשה נכרי שליח לגט מומר ומשו"ה הוצרך הש"ס למימר לאו בר התירא ומיושב ק' תוס' אלו דברי פה קדשו ודפח"ח:

957

958ולע"ד שמעתתן אלו מרפסן איגרי א"כ יתחייבו המומרים והעבדים בכל העבירות שיעשו גוים בשליחותם דאי משום אין שליח לדבר עביר' הא גוי לאו בר חיובא ואי משו' אין שליחות לגוי הא שוה למומר שאינו בן ברית כמוהו ושוה לעבד שאינו ישראל כמוהו ועוד למאי דמסיק באבן עוזר דמומר הוה שפיר בן ברית ומוכיח לי' מש"ס פ' אין מעמידין דאמר נפקא מיני' בין למ"ד מהמול ימול ובין למ"ד ואתה את בריתי נפקא מינ' אשה דכמאן דמהילי דמי' ובעלת ברית לא הוי' ואמאי לא אמר מומר איכא בינייהו אע"כ מומר הוה בן ברית יע"ש וא"כ לפי הנ"ל אתתא תיעש' שליחו' לנכרי וכן בהיפוך דתרווייהו לאו בני ברית נינהו ושוו אהדדי בחד צד. האמת שדברי א"ע הנ"ל תמוהים בעיני מאי ברי"ת ברי"ת דשמענא. מה ענין ברית דפ' אין מעמידין להכא. התם מיירי מברית בשר ובהא אשה לאו בת ברית היא ומומר בן ברית הוא אבל מה אתם בני ברית לאו אברית בבשר קאי אלא אברית התורה כולה קאי ובהא אשה בעלת ברית היא ומומר כופר בו:

958

959ומיהו מסברא לא נ"ל דברי מו"ח הגאון ני' דנהי דגוי לגוי נעשה שליח להמ"ב משום דשוו ממש מ"מ נכרי למומר ולעבדא לא דמיפלגי אהדדי בישות הדבר ושוו בהעדר ר"ל זה ישראל וזה אינו ישראל ושיווי' אינו אלא בהעדר ששניהם נעדר מהם הברית ואין שיווי ההעדר משוה ההפלג שביניהם ביש והוי' ועוד אפי' נימא מומר אינו בן ברית לגבי ישראל המקיים בריתו מ"מ לגבי נכרי מקרי בן ברית שהרי בידו לחזור בו כל שעה ורגע ובמחשבתו תליא מלתא משא"כ נכרי דמי יימר דמזדקקא לי' תלתא להתגייר ובאמת על מדוכה זו ישבתי במקום גדולים ואמרתי בישוב ק' תוס' בגיטין הנ"ל עד"ז בעצמו דר"פ הערל מבואר דאפי' למאי דאמרי' ערבי מהול וגבעוני מהול לא מיקרי מהול מ"מ גר שמל ולא טבל מיקרי מהול וע"כ היינו טעמא משום שמילתו היה על מנת להכנס בברית ונהי שהתחיל ולא גמר עדיין ובשם ישראל לא יכונה עד שטבל ואפי' יינו יי"נ כמבואר ביבמות ובע"ז צא והכרז וכו מ"מ מילתו מילה וא"כ אפשר מל ולא טבל בעל ברית מיקרי ואפילו לפמ"ש דלאו בברית בבשר תלי' מלתא מ"מ הא נמי מדלא דיינינן לי' כערל ש"מ מיקרי בעל ברית מצוה אלא דלא נקרא ישראל אלא בטבילה וא"כ אפשר נעשה שליח לישראל משום דשוה לי' בחד צד ומ"מ פסול משום דלאו בר התירא הוא:

959

960ובחידושי למס' גטין כתבתי וז"ל נכרי ונתגייר כ' תוס' ד"ה אין העבד כו' דיש בזה רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר משא"כ נכרי ומיירי שהיה בדעתו להתגייר ואע"ג דקיי"ל צריך ג' ומי יימר דמזדקקא לי' כמבואר בקידושין ס"ב ע"ב מ"מ עבד גרע דהמשחרר עובר בעשה אע"ג דהתם נמי קשים גרים כמ"ש הראשונים דלהכי אמרי' מי יימר דמיזדקקו לי' מ"מ הא גרע ולפמ"ש תוס' בקידושין שם דג' בעינן בשעת קבלת המצות ומהני אפי' קודם טבילה ע"ש א"כ משכחת לי' בגר שמל וקבל המצות בפני ג' ולא טבל וקבל הגט ואח"כ נתגייר דתנן היינו שטבל אח"כ ואפ"ה פסול והשתא הוה שפיר רבותא דבידו הוא ממש ואפי' תלתא לא בעי משא"כ עבד עכ"ל בחידושי שם:

960

961מ"ש מו"ח הגאון נ"י בדברי רש"י ב"מ צ"ו בתשובה א' הארכתי בזה ואין עתה בידי להעתיקה אבל אשר עולה בזכרוני בקיצור הוא כך דרש"י פי' שם דמדכתי' אתם גם אתם בעי' שיווי שליח למשלח ומשו"ה אין העבד נעשה כרבו לענין שאילה בבעלים וקשה דבגיטין כ"ג ע"ב ובקידושין רפ"ב משמע דכל מה דאיהו מצי עביד מסברא נפקא לן ולא מקרא וא"כ מה צורך לגם אתם כיון דלרש"י עבד ליתי' בשאלה וי"ל דהראשונים צווחו כי כרוכי' וז"ל שיטה מקובצת ואינו מחוור דעבד ודאי בתורת שאלה ואי שאיל חייב בתשלומין אלא דהשתא לית לי' וכו' והנה ס"ל לרש"י מ"מ לא הוי דומה למשלח ממש משום דבר תשלומין הוא השתא וס"ל נהי מי שאינו בר תרומה או בר גיטין כלל נפקא מסברא רפ"ב דקידושין בלי שום קראי מ"מ מי שהוא קצת באותו חיוב דהיינו הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה אע"ג דאכתי לא דמי' לישראל דחיובא רמי' עלי' לתרום מ"מ מסברא לא הוה ידעינן אלא דומי' דגט דליתי' בגט כלל אבל בתרומה דאיתי' קצת ה"א מסברא דנעשה שליח קמ"ל קרא גם אתם שיהיה בן ברית פי' שכרת ברית על אותה המצוה ויהיה חיובו כשל ישראל ממש ומעתה ממועט נמי עבד שאילה בבעלים אע"ג דאיתי' בתורת שאלה מ"מ אינו ממש כמו ישראל. וא"כ שפיר פריך הש"ס שם לר"ש קרא למה לי אלו דברי באותה תשובה:

961

962ובחידושי למס' גיטין כ"ג ע"א כתבתי וז"ל בעא מיני' מר' אמי עבד מהו שיעשה שליח וכו' נ"ל סברתם כיון דהוא עכ"פ בר שחרור וה"ל קצת כמו בר גט דלא בעי' שיווי ממש ושחרור וגט קרובים זה לזה ולפ"ז להריא"ן מיגאש דס"ל ר' יוחנן לא פליג אלא לשליח לקבלה שיהי' ידו כיד האשה אבל להולכה נעשה שליח נראה היינו מהך סברא כיון דעכ"פ איתי' בשם גט בעלמא דהיינו שחרור ולפ"ז נימא דלקידושין אפי' שליח להולכה לא הוי להריא"ן מיגאש דאינו בר הוי' כלל דמה ענין שחרור לקידושין ומיושב דעת הטור דבסי' ל"ב גבי קידושין פסלו להולכה ולענין גירושין מייתי פלוגתא ולהנ"ל ניחא עכ"ל שם:

962

963ומה שהקשה מו"ח הגאון נ"י בפ' כל שעה דא"ל רבנן לר"י אשם תלוי וחטאת עוף הבא על הספק לדבריך יוכיח שהוא בבל תותירו דאמרת בקבורה וקשה הא נותר וחמץ מצוה בביעורן משא"כ כל הנקברי' אין מצוה לבערן מן העולם ונימא הכי נותר מצוה לבערו וחמץ מצוה לבערו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ואל יוכיח חטאת עוף ואשם תלוי שאין מצוה בביעורן כלל אלו דברי קדשו:

963

964ואני אוסיף להקשות שם קשי' אחרת לפי דאיכא בתורת כהנים פרש' צו דמייתי לי' תוס' דקדש הוא ממעטי' מני' קדשי' שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ וחולין בעזרה ובהא כ"ע מודים וחטאת עוף ואשם תלוי פליגי בי' לרבנן בשריפה ולר"י ממעטי' לי' נמי מקדש הוא וא"כ צ"ע טובא מ"ט נקטי רבנן הני תרי לדברי ר"י ולא אמרו שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ וחולין בעזרה לכ"ע יוכיחו והיינו מרוויחים קו' תוס' ד"ה אמרו לו וכו' וצ"ע לכאורה גם דברי רש"י צריכי' יישוב שפי' אשם תלוי שאירע בו פסול או נותר ומאן דכר שמי' דנותר ומצאתי שבצל"ח תמה ע"ז ולפע"ד בהקדים מה שנלענ"ד דנותר אפי' אם איננו בשריפה מ"מ אית בי' מצות ביעור מן העולם ממה דמצינו בכלי מקדש מריקה ושטיפה וכלי חרס ישבר ומבואר הוא במקומו שאפי' לא ירצה לבשל בו מ"מ אית בי' מצות ביעור נותר וכמ"ש תוס' זבחים צ"ו ע"א ד"ה אלא וכו' דצריך שיהי' הטעם בטל מן העולם וכו' יע"ש אלא שהוסיף הכתוב במלואי' שהנותר ישרף באש וכן בפסח ובת"כ יליף לכל נותר שישרף וממעט מקדש הוא אשם תלוי ובכלל זה הנותר מאשם תלוי כפירש"י וגם חטאת עוף הבא על ספק שהוא נמי ס' נותר דאם חייבת חטאת הי' מצוה באכילתו אלא דאייתר והיינו נותר וממעט קרא שאינו בשריפה אמנם מ"מ מידי מצות ביעור לא אימעט דלא גרע מכלי חרס דטעון שבירה וכלי נחושת מריקה ושטיפה והא"ש דרש"י הי' קשה מ"ט שבקו רבנן קדשי' שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ וחולין בעזרה דבת ביקתא דהני הוא וכ"ע מודי' בי' ונקטו חטאת עוף ואשם תלוי לדברי ר"י וניחא לי' לרש"י ז"ל דהני כולהי דאימעט משריפה אין בהן מצות ביעור מן התורה כלל ואיכא למימר כקו' פר"מ שאני חמץ שיש מצוה בביעורו כמו נותר משו"ה נקטי חטאת עוף הבא על הספק שהוא ס' נותר ומצוה בביעורו והא דמייתי נמי מאשם תלוי ע"כ מנותר דאשם תלוי שיש מצוה בביעורו ומדוקדק לשון הש"ס שישנן בבל תותירו וא"ש יותר מזה אין להאריך ואם נראים מהדברים ישרים בעיניו יצוה להעתיק מהם ולהודיעם למו"ח הגנ"י כי עתה לא עת האסף דברים אליו ממני כי אני מצפה יד דרך בוא תשובתו אלי כתיב ובענינים אחרים ובין כך יגדיל תורה ויאדיר הכ"ד א"נ מחותנו אהו' כנפשו. פ"ב יום ב' ט' אלול תקע"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

964

965שלום וכ"ט לה"ה י"נ הרב המאה"ג המופלג חרוץ ושנון כש"ת מו"ה הרש נ"י אבדק"ק נאמעסדאף יע"א:

965

966יקרתו הגיעני מגלה עפה נאה ויפה כסלת מנופה מעולפת ספירים בחי' תורה בענין מכירת חמץ אגב שכירת קרקע ואנו אין לנו אלא דין מבואר דקוני' אגב שכירת קרקע ומינה לא ניזוע אפי' זיז כ"ש ואין להזניח הלכו' מרווחו' מפני פלפולי' ודברי חדודים גם כי חביבים עלי דברי דודים ע"כ אשיב בקיצור על רוב דבריו:

966

967מעלתו למד ק"ו אם חצר שגופו קנוי לה והפירות לבעל אינו קונה להאשה כדפריך ר"פ הזורק מה שקנה אשה קנה בעלה ק"ו שאינו קונ' בחצר המושכר לו ועל יסוד זה בנה עליות מרווחות תמי' לי תנאי שקיל מעלמא פלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ו משכירות הל' ה' וקו' הראב"ד משוכר את מקומן במשנ' ב"ב פ"ד ע"ב קו' עצומה וש"ך סימן ש"ג נדחק בישובו וכן דעת רש"י כראב"ד בב"מ ק"ב ע"א וכן דעת תוס' ב"מ ט' ע"ב ד"ה משוך וכו' כיון שהשאילה לו הרי היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר עכ"ל מ"מ גם למסקנת ש"ך בדעת אחרת מקנה כ"ע מודה דחצר מושכר קונה לשוכר וההפרש בין הא דר"פ הזורק לחצר מושכר מבואר בפשיטות דהרי מפירותיו של חצר הוא שיקנה לו מה שמקני' לו ע"י החצר זהו גופי' א' מפירות החצר וכיון שחצרה של אשה הפירות לבעל א"כ זה הקנין עצמו של בעל הוא ואיך תקנה היא הגט משא"כ שוכר שכר הגוף לפירותיו נהי שהגוף אינו שלו מ"מ שכור הוא לפירותיו א"כ גוף החצר משועבד לו להקנו' לומה שמקני' לו על ידו ועוד י"ל שוכר ומשכיר אם ימותו יהי' לבניהם אחריה' משא"כ חצר האשה שהבעל יורשה כ"כ תוס' ב"ב נ"א ע"ב:

967

968תו כ' ברמ"א סי' ר"ב ס"א די"א אפי' קרקע בשכירו' ומטלטלי' במתנה והקשה ש"ך מה לשון י"א מי יכול לחלק על ש"ס ערוך וכ' מעלתו דלמאי דפסק רמ"א סי' רס"א דנראה להורו' כרב פפא וא"כ ר"ג וזקני' לא מטעם אגב אתי עלה וי"ל שכירות לא קני באגב תמהתי הרי כבר נשמר הש"ך מזה בסי' ר"ב סק"א שכ' ומוכח התם דקרקע במכר ומטלטלי' במתנ' נלמד מקרקע בשכירות וכו' רוצה לומר דהא בקידושי' בעי להו קרקע במכירה ומטלטלים במתנה אי נימא הואיל ואינן שוים לא קני' דאין לנו אלא מ"ש בקרא שנתן להם אביהם מתנה עם מתנת קרקע אבל מכר ומתנה לא מצטרפי' ופשטי' לי' מר"ג וזקנים והשתא אי נימא לר"פ ליכא למיפשטי' מר"ג וזקנים א"כ גם קרקע במכר ומטלטלים במתנה לא איפשטי' ומספיקא לא קנה והמחבר וכל הפוסקים ס"ל דקנה וכן הרמ"א עצמו לא הגיה כלום אם כן ע"כ צ"ל אפי' לר"פ מ"מ איפשטא האיבעי' מסתמא דלישנא נמי דהוה ס"ל ר"ג וזקנים מטעם אגב קנו א"כ ש"מ פשיטא לרבנן דלא בעי קניני' שוים וא"כ אע"ג דקושטא לאו הכי דלאו מטעם אגב קנו הזקני' מ"מ הסברא לא נידחי' דלא בעי קניני' שוים ומכירה ושכירות ומתנה שוים והעיקר דיש כאן ט"ס או ברמ"א שבש"ע וצ"ל וי"א אפי' קרקע בשאלה דבהא איתא פלוגתא ברבנו ירוחם או נזדקר לרמ"א ט"ס ברבנו ירוחם שלפניו וכ' דפלוגתא אשכירות כמו שנדפס בטעות בד"מ וכבר הגיהו מו"ה ליב חנליש החדש:

968

969וע"ד חידוד נ"ל ליישב ואומר נהי מסברא שכירות ממכר הוא ומקני' באגב מ"מ קצת מוכח מקרא דקנין פירות לא הוה כקנין הגוף בענין זה מדמדקדק קרא עם ערי מצורות ומה לי מצרו' או פרזות אע"כ משום בזמן שהיובל נוהג הוה רק קנין פירות ולא מצי מקני מטלטלים באגב ע"כ כתיב ערי' מצורו' שהם בתי ערי חומה הנחלטים ביובל והוה קנין הגוף ומוכח דשכירו' לא קני' דהוה נמי קנין פירות ולא תקשי מר"ג וזקנים דלחד לישנא מתורת אגב ובשכירות מקני להו די"ל אינהו ס"ל כמ"ד בבכורו' נ"ב ע"ב במתני' דמתנה אינה חוזרת ביובל וא"כ ע"כ אין לדייק מערי' מצורו' מידי ושבקינן הדבר אסברא חצונה דשכירו' כמכירה ע"כ קנו הזקני' באגב דשכירו' אבל למאי דקיי"ל מתנה חוזרת ביובל י"ל מדיוק הנ"ל דאין מטלטלי' נקני' אגב שכירו' הכי הוה ס"ד למימר וקמ"ל רבנו ירוחם דליתי' להאי דיוקא וקונים אגב שכירות ויען לא נמצא דבר זה אלא ברבנו ירוחם ע"כ כ' רמ"א בשם י"א ועוד נ"ל דגם למאי דקיי"ל מתנה חוזרת ביובל עדיין תלי' בפלוגתא אי שדה החוזרת ביובל מיקרי קנין פירות כמשמע ש"ס סוף פ' השולח או מיקרי קנין הגוף כיון דמותר לחפור בו בורות שיחין ומערות ולשנוי' בו מה שירצה והוא פלוגתא בירושלמי הביאו משנה למלך בה' שמיטה ויובל פי"א וכבר הארכתי בזה במקום אחר בעזה"י ועיי' רמב"ם ספ"ג ממכירה ועי"ל תי' אחר כמ"ש בסמוך אי"ה:

969

970שוב הקשה מעלתו מב"מ מ"ו הי' עומד בגורן וכו' מ"ט לא הקנה לו המעות שבעיר אגב גרן אע"כ משום שאינו שלו אלא בשכירות ולא מצי למיקני באגב תמי' א"כ רצונו להוכיח נגד הרי"ו ורמ"א דמייתי עכ"פ י"א דשכירו' קרקע מהני וה"ל להשכירו ואע"ג דאין לו מעות מה בכך שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ועוד תמי' לי על מעלתו מ"ט לא הקשה בקיצור הרי המעו' מונח בבית שיש לו בעיר מושכר או מושאל ליקני המעות אגב שכירות או הבית וצ"ל דהא לא קשי' כמ"ש תוס' ב"מ י"א ע"ב דשכירות ושאלה לא מיקני בחליפי' ע"כ הקשה אמקום הגורן דעומד שם ומיקנה בחזקה כצ"ל כוונת מעלתו ואתמהא באיזה חזקה יקנה אין דלת לנעול ואין לו גדר לגדור סביב הגרן ואין לו רשות לפרוץ או לעדור ולחרוש בגרן שאינו שלו ולק"מ קושיתו אבל ה"ל למימר מרגניתא דבהא פליגי י"א דמייתי רמ"א בסי' ר"ב בפלוגתת י"א בסי' קצ"ה סעי' ט' ובטור ססי' שם ותלי' בפלוגתא דרשב"ג וזקנים ס"ל נקנה בשכירות ומתני' דגרן ס"ל לא נקנה בשכירו' כפלוגתא שכתבתי לעיל וכל זה למ"ד שכירות נקנה בחליפי' אבל למ"ד לא נקנה בחליפי' לא מוכח ממתניתין מידי ומדקיי"ל דאין שכירות נקנה בחליפי' כדמשמע מש"ך סי' קצ"ה הנ"ל ממילא הדרן דאגב שכירות נקני' מטלטלי' ורא"ש לטעמי' פסק כר"פ ב"מ י"א ע"ב ופסק נמי דשכירו' מיקני בחליפי' וק"ל ומ"ש מעלתו דט"ה מיקני בט"ה אין מקום בראש לסבול זה:

970

971ומ"ש מעלתו עוד עמ"ש ש"ך סימן ר"ב סק"ב דחצרו וקנינו אינם באים כא' משא"כ אגב ומקשי' עליו מר"פ הזורק דקיי"ל גיטה וחצר' באין כא' וכתבתי אני בתשובה הנדפסת [הוא סי' ג' בקובץ תשובו' הנדפסים אצל הר"י מגאש על שבועות ד' פראג וגם למעלה בסי' קט"ז בסוף ד"ה מאי] דשאני התם דהוה רק סילוק בעלמא והקשה מעלתו עכ"פ תיקשי אהש"ך מגטין כ"א ע"א דאפי' בחצרו של עצמו שכ' לה שטר מתנה עלי' אמרי' גיטה וחצרה באי' כא' כבר מכמה שני' עוררני על זה גאון א' וזאת תשובתי וכן רשמתי בגליון תשובתי תחלה אומר דברי ש"ך אלו המה דברי ריטב"א בקידושי' שהקשה איך יליף מערי מצורות דלמא התם מתורת חצר הקנה להם ותי' דעם משמע מיד בקנין אחד ע"ש פי' ובחצר אינו קונה בקנין אחד אלא אחר שהקנה להם העירות צריך לחזור להקנות להם המתנו' שחצרם יקנה להם משא"כ באגב נקנה בבת א' וקנין א' והיינו כהש"ך וכמעט מוכח כן מכח קו' הריטב"א אלא שצ"ע דמיד בדבור שאח"ז הקשה הריטב"א אי ס"ד בעי' ציבורי' תיפוק לי' משום חצרו ותי' באינו משתמרת וק' הלא לפי דברי עצמו לא קשה מידי מטעם חצר צריך לעשות קנין חדש אחר קנין החצר דהיינו שיאמר אח"כ תיקני לך חצרך מטלטלי' שלי משא"כ באגב וצע"ג לכאורה:

971

972ומ"ש בתשובתי דיד עבד אינו אלא סילוק יד הרב טעות המעתיק הוא ומבואר באורך בחי' ר"פ הזורק שם:

972

973והנלע"ד לחדש הכא רבא ר"פ הזורק יליף מיד עבד ויד עבד דילפינן מלה לה מאשה דמתגרש בידו למ"ד בשטר ע"י עצמו וגז"ה דשני קנינים באים כא' ושוב ילפינן אשה מעבד וה"ה כל חצר שקונה מטעם יד שעושי' ב' קנינים כא בין למ"ד בעי' עומד בתוך חצירו ובין לר' אושעי' גטין ע"ז ע"ב דחצר המשתמרת לדעתו נמי מקרי ידו כל שנקרא יד גז"ה הוא לאותו מ"ד דב' קנינים באי' כאחד גטו וידו וחצרו וקנינו אך בחצר שאינו משתמר או אפי' משתמר אלא שאינו עומד בצידו לעולא דקיי"ל כוותי' דלאותו אין החצר קונה אלא מטעם שליחות ואין לנו גז"ה מיד דעבד וכן ראבר"ש בקידושי' דפליג וס"ל בדעבד גופי' אין גטו וידו באין כאחד ובודאי לא יחלוק שמתגרשת בחצרה אלא מסברא חצונה ולא מגז"ה ועל זה קאמר ריטב"א וש"ך הנ"ל דמסברא חצונה אין ב' קנינים באין כאחד וע"כ כשהקשה ריטב"א למה לי אגב תיפוק לי' מטעם חצר לא הו"מ לשנויי מפני שאין ב' קניני' באי' כא' עכ"פ תיקני מטעם יד והוצרך לומר בשאינו משתמרת דהוה מטעם שליחות לכ"ע בין לעולא בין לר' אושעי' וה"ה לעולא אפי' במשתמרת רק שאינו עומד בצדו ורבא דאמר מידי דהוה כיד עבד למ"ד בשטר ע"י עצמו משמע דאמר למילתי' אפילו לאידך מ"ד דבשטר ע"י אחרים אלא יליף הסברא כי היכי דלמ"ד בשטר ע"י עצמו גטו וידו באין כא' ה"נ בהאי ס' לא פליגי דבאי' כא' אלא להך מ"ד כיון שאינו גז"ה א"א ב' קנינים כא' ע"כ פירש י האי דתיזיל ותפתח ע"י אגב דלכ"ע באי' כא' אבל בחצר א"א דכיון דאין באי' כא' שוב ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ולק"מ אהש"ך משום דוכתי בש"ס רק מריש סוגי' דהזורק דלחצרה של עצמה ולא מטעם אגב וקאמר נמי רבא מידי דהוה עבד למ"ד שטר ע"י עצמו משמע דקאי נמי לאידך מ"ד אהא קשי' הא אין ב' קנינים באי' כא' וכיון שקנין חצרה קדים שוב ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע על זה תרצתי בתשובתי דהוה רק סילוק ושפיר באי' כא':

973

974שוב אתי לידי ס' קצ"הח ח"ב ושם בסי' ר"בכ' שגם בשיטה מקובצת דב"מ מבואר כהש"ך אלא שבסי' קצ"ח סק"ב הקשה על זה ועיינתי שם בסימן קצ"ח כ' מר"פ הזורק לק"מ דשאני יד משליחות וכמ"ש לעיל אלא שלא ביאר דבריו יפה וקיצר אלא שהקשה מר"ג וזקנים למ"ד משום חצר והתם א"א לומר שלאחר שהקנה להם המקוה שוב קנאו המעשרו' משום דהמרדכי הקשה אהא דמשני דעת אחרת מקנה הא כיון דט"ה אינו ממון והוה רק כהפקר ואיך שייך דעת אחרת מקנה ותי' מרדכי כיון דפעם א' הקנה החצר עם ט"ה מקני שפיר ע"ש והשתא ע"כ בבת א' הקנה ודלא כש"ך אלו דבריו ואין קו' המרדכי מכרעת הראשונים הנ"ל די"ל היא הנותנ' דט"ה בדיבור בעלמא מיקני דה"ל כמכירי כהונה וע"כ מודה ש"ך דבקנין אחד מיקני עם החצר כיון שא"ל מעשר ניתן ליהושע הרי אינו יכול לחזור בו דה"ל כמכירי כהונה ממילא קנאו ר' יהושע בקנין קל ע"י חצרו בבת א' וכן מה שהקשה עוד קצ"הח בסי' ר"ב ממשוך בהמה וכלים שעלי' בב"מ ט' ע"ב דבכפות קונה מטעם חצר ומשמע בבת א' לק"מ דהא עומד בצד בהמתו וה"ל ידו ולא מטעם שליחו' ובלאה"נ י"ל דהתם לא בעי קנין חדש כיון דעכ"פ במשיכת בהמה מושך גם כלים שעלי' וכמ"ש תוס' ב"מ ט' ע"ב ד"ה משוך נהי דלא דמי לקופה כמ"ש תוס' מ"מ לענין זה מהני עכ"פ ומפני קו' כאלו לא נוכל לדחו' דברי ראשונים וצריכי' אנו למשכוני נפשין לקיים דבריהם:

974

975וראיתי במרדכי פ' מי שמת סי' תר"ה שרבנו שמחה הוכיח נגד הסוברי' המקנה מטבע ומטלטלי' בחליפין מגו דחייל אהא חייל נמי אהא א"כ ל"ל אגב תיפוק לי' מגו דחייל חזקה או שום קנין אקרקע חייל נמי אמטלטלים אע"כ לא אמרינן מגו בקנינים יע"ש ולפע"ד ליישב ולחלק לפמ"ש בש"ס ב"מ בשם ריטב"א דאגב מועיל אפי' קנין קל כזה נמי מהני כדמוכח ר"פ הזורק גבי תיזל איהי ותפתח יע"ש ונ"ל ריטב"א לטעמי' הנ"ל דס"ל דחצרו וידו באים כא' לא אמרי' וע"כ ההיא דתיזל ותפתח מטעם אגב הי' כפירש"י ומוכח אפי' קנין קל מהני ולפ"ז יש לחלק במגו לא נקנה אלא בקנין גמור שמקנה לו שני הקנינים קנין גמור אבל לקנות עיקר אגב טפל בקנין שאינו קונה כגון מטבע בחליפי' ע"י מטלטלי' והמטלטלי' טפלים זה לא אמרי' וע"כ צריך אגב אלא דק' א"כ באגב גופי' מנ"ל דמהני טפל לקנות העיקר וי"ל לשון עם ערי מצורות עם משמע לשון טפל שהעיירו' הי' טפלי' ולא נתנם אלא להקנו' הכסף והזהב ומוכח כן מקרא אך זה תלי' בפלוגתא אי עם הוא טפל או עיקר והוא בתוס' ישנים שלהי יומא במתניתין יה"כ מכפר עם התשובה ועמהר"מ שי"ף ר"פ איזהו נשך גבי שנים שהן מהלכי' בדרך ויש ביד א' מהם קיתון של מים וחי אחיך עמך ע"ש ובתורת חיים ובחי' מהרי"ט פ"ק דקידושין גבי כי טוב לו עמך וא"כ בהא תלי' פלוגתא רבנו שמחה עם הגאונים ע"ש וק"ל ועתי"ט במשנה יפה ת"ת עם ד"א בשם ר"ש דמסכ' טהרות ע"ש:

975

976מ"ש מעלתו בקנין אגב הוא דרבנן או דאורייתא פלוגתת ראשוני' היא ומריש ה"א דרמב"ן נמנה עם הסוברי' שהוא קנין דאוריי' מדכ"כ גבי קנין חמץ בסוגי' דהרהינו במלחמת ה' וכן בש"ג דמייתי מג"א רסי' תמ"א ע"ש והדרנא בי דאפילו למ"ד אגב דרבנן מ"מ בחמץ מועיל מן התורה דהרי טעם הסוברי' קנין דרבנן לא יועיל לקדושי' דאוריי' וכדומה היינו משום דהפקר ב"ד אינו אלא להפקירו מיד המקנה ולא להקנותו להקונה ולא מתקדשת האשה עי"ז וא"כ בחמץ סגי לן בהפקר ולא צריך יותר והך דהפקר ב"ד הפקר בודאי דאוריי' הוא עיי' גטין ל"ו ע"ב ועיי' סוכה למ"ד ע"ב תוס' ד"ה שינוי וכו' ושם הארכתי ועיי' ב"ש סי' כ"ח סקל"ה ואין כאן מקום לקבל אריך ודי בזה להעמיד מנהג כל ישראל להקנות החמץ ע"י קנין אגב שכירות קרקע ואין לפקפק ולהרהר כלל ובזה תנוח דעתו הרמה ויתענג על רוב שלום כנפשו ונפש א"נ פ"ב כאור בקר ליום כ"ג שבט תקצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

976

977העתק השאלה:

977

978יורינו מורינו ורבינו שר התורה הגאון ני' על ענין ארענדארס המחזיקים בשכירות ווירטסהייזער מאדון והושיבו שם נכרי בווירטסהויז על משך שנה או שלשה שנים באופן שכל השלטת והכנסת בבית לנכרי הוא ולישראל ארענדאר אינו אלא שמחויב הנכרי ליקח כל המשקין אשר יוכל למכור שם מישראל ארענדר בשער הקצוב לו מישראל ולהנכרי נותן מכל מידה או מכל חביות כפי הפשרה שביניהם ובשעה שנותן לו החביות חושבין כמה מגיע בעד החביות והסך זוקף עליו במלוה בפנקס שביניהם והנכרי ווירטסהייזער מחויב באחריות מאז ועד עתה סמכו כל סביבותינו שיהא החמץ מה שנתן ישראל לנכרי ווירטסהייזער קודם פסח ימים או שבועות והנכרי החל קודם פסח למכור ממנו שוב אין צריך למכור בתוך שאר חמץ כי הוא מכירה מעולה בלי ערמה וקצת משמע כן בתשובה נ"ב ח"א באו"ח סי' י"ט אך אשתקד עלה על דעתינו להסתפק בדבר כיון שיש רשות לישראל ארענדר להחזיר אליו ולהחליף לייקר ולהוזיל לפי הזמן ורצון ארענדר ואין הנכרי יוכל למחות אם לא שייך למימר הואיל אי בעי מחזיק בו כמו שכ' הר"ן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ושם הוי חסרון ממון והכא אין כאן חסרון כלל:

978

979תשובה

979

980שלום לידידי תלמידי הרבני החרוץ המופלג הנגיד כש"ת מו"ה פנחס נ"י:

980

981יקרתו הגיעני נידון ארענדאר ישראל שמוכרי' חביות שכר וי"ש לנכרי ווירטסהייזער שלהם וזוקפי' עליו במלוה והוא באחריות של הקונה הנכרי אך הרשות ביד הארנדר הישראל לחזור ולקחו ממנו בכל שעה ובשנוי הזמן יוקרא וזולא ונפשו בשאלתו מה דינו לענין חמץ בפסח אי עובר המוכר ישראל ב"י וב"י או לא לע"ד דעובר עליו דכללא דחמץ אע"פ דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים מ"מ האי שלך לאו דוקא שלך ממש כמו בכל התורה אלא הכא לא ימצא כתיב במצוי לך בעלמא שיש לו שום אחיזת יד מיקרי שלו ומשו"ה אפי' רק דבר הגורם לממון דבעלמא לאו ממון הכא עובר עליו דמצוי לך מיהת הוי ופקדון של נכרי בבית ישראל אי רק מחויב באחריות אע"פ שאינו שלו לשום דבר בעולם רק שאחריותו עליו ולחד שיטה אפי' אחריות ע"י אלמות מ"מ מצוי לך מיקרי ודברי מג"א סי' תקפ"ו סק"ה צ"ע לכאורה דמייתי ראיה מחמץ לע"ז והלא שאני חמץ דכתיב לא ימצא ובחי' נדחקתי הכי קאמר מג"א מנ"ל לש"ס דלא ימצא דחמץ מרבה אפי' אחריות דפקדון דלמא אחריות דגנב שדעתו להחזיקו לעצמו אע"פ שבאמת לא קנאה מ"מ כיון שחייב באחריות עובר משום לא ימצא אבל נפקד שאין דעתו להחזיקו רק שקיבל אחריות מנ"ל לרבות מלא ימצא אע"כ אחריות דגנב אפי' בעלמא כגון בע"ז מיקרי שלו וכשיטת רש"י בסוגי' דרבוצה וא"כ בחמץ מסקינן דרגא אפי' אחריות דפקדון מיקרי מצוי לך [ועיין לעיל סי' ס"ב]:

981

982ומזה הטעם נמי בחלה טמאה ביו"ט עובר עליו לר"א משום הואיל אי בעי מתשיל עלה והדבר ידוע משעה שהפרישה נפקא מרשותו לרשות גבוה ומה לי מכרו להדיוט או לגבוה ולשבט הכהנים ואיננו חייב באחריות כלל וכל היכי דאיתא בי' גזא דגבוה או דשבט הוא ואפשר נמי לבעלים ליחד לה קרן זויות להשאיל המקום להשבט והרי איננו בביתו ולא ברשותו ולא באחריותו ומ"מ הואיל ומצוי לו קצת שיש לו כח קצת אם ירצה למיתשל עלה אע"פ שבודאי לא יעשה כן למיתשל אחמץ בפסח מ"מ כיון שיש לו קצת אחיזה מיקרי מצוי לו ומפני כן הוקשה להר"ן בישראל שהרהין חמצו לנכרי לימא הואיל ואי בעי פדה והי' מצוי לו ותי' הואיל ומחוסר ממון לא מיקרי מצוי לו והתוס' שכ' בהקדש דלא אמרינן הואיל אי בעי פדה משום שלא יפדה הקדש חמץ ולא אמרו בקיצר מחוסר ממון ועוד הלא גם בחלה אמרינן מיתשיל אע"ג שהוא חמץ רק הואיל וע"פ מצוי לו עובר וה"נ י"ל בהקדש הואיל ומצוה לפדותו ועוד הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ובפרט בז"הז מצוה לחללו על ש"פ ולזורקו לנהר לא שייך מחוסר ממון ע"כ הוצרכו לתרץ דשום אדם לא יפדה חמץ לעבור על ב"י וב"י ויצא מצותו בעבירתו ואפי' פרוטה לא שוי' והדר ה"ל חסרון ממון כנלענ"ד דלא פליגי תוס' והר"ן:

982

983וא"כ ק"ו לנידון שלפנינו דהרי הואיל אי בעי מיתשיל י"ל מי יימר דמיזדקקא לי' תלתא מ"מ אמרינן מיקרי מצוי בידו וק"ו הכא אע"ג דמכירה גמורה היא כל זמן שלא חזר בו מ"מ הואיל ויש לו בית אחיזה מחמת שיכול לחזור בו ה"ל מצוי לו וקם לי' ברשותי' וביטול אינו מועיל לו כיון שאיננו שלו להפקירו שהרי של בעלים הקונים הוא ואין לו בו רק אחיזה בעלמא ואין בזה כדי להפקירו אלא קודם פסח צריך ליקחו מהווירטסהייזר לבטל קנינו הראשון ויחזור וימשוך ע"ד לקנות קנין גמור מבלי שיוכלו בעלים לחזור בו כלל הנלענ"ד כתבתי בחפזי הכ"ד א"נ דש"ת פ"ב נגהי ליום עש"ק י"ד שבט תקצ"ד לפ"ק משה"ק סופר:

983

984סיני ועוקר הרים קרנו ומזלו ירים עד יכון הר ה' בראש ההרים ה"ה ידידי הרב הצדיק המופלג ומפורסם כבוד מו"ה סיני נ"י יושב בשבת תחכמוני דק"ק מיקלאש יע"א:

984

985תמול הגיעני נועם מכתב קדשו שנית ושם נאמר אודות אנשים שמכרו חמצם לנכרי ע"פ בשטר ונכתב בשטר בזה הלשון אם יתן הנכרי את המעות עבור חמצם בעוד עשרה ימים הוא מכירה ואם לא יתן המעות צריך להחזיר החמץ לישראל עכ"ל השטר כפי שהעתיק פר"מ והנה הגיע זמן עשרה הימים שקצבו ביניהם והגוי לא נתן מעות דמי פרעון והחזיר החמץ והנה כל יקר ראתה עינו הבדולח וירד להציל הישראל מהפסד מרובה חשש חמץ שעבר עליו הפסח כמבואר במכתבו ובקש ממני לחות דעתי הקלושה:

985

986והיות כי לשון השטר הנ"ל בעצמו מגומגם מאוד ולא ידעתי אם זה לשון השטר בעצמו או המעתיק אותו מלשון אשכנז לל"הק שינה בו בלא כוונה ע"כ צריכים אנחנו לעיין בו בכל חלקי' ובכל אופנים שאפשר שיפרוש ומשם בארה כי הלשון נראה כסותר ורישי' לאו סיפא שמתחיל אם יתן הנכרי מעות עבור חמצם בעוד עשרה ימים הוא מכירה ועל זה יוצדק לומר ואם לא לא יהי' מכירה מעיקרא אך לפי הלשון שסיים ואם לא יתן המעות יחזיר החמץ לישראל יוצדק שיהיה תחלתו שכהגיע הזמן יתן לו המעות או יחזיר החמץ וכה יהיה לשונו והבנתו אם יתן המעות הרי טוב ואם לאו יחזיר החמץ ולפי זה לא יהיה נזכר בטול המכירה בתנאי הזה כלל או יש לפרש עוד כי שני הענינים אופן אחד מהתנאי הם והכי קאמר אם יתן המעות בזמנו יהיה מכירה או יחזיר החמץ פי' במקום שיתן מעות יחזיר החמץ ואז יהיה ג"כ מכירה למפרע וממילא מובן שאם לא יתן המעות ולא יחזיר החמץ בזמנו שהוקבע ביניהם אזי המכירה בטלה למפרע כל זה יש לעיי' בלשון השטר בפנים לראות היכן הדבר נוטה גם יש לברר אם היה המכירה קודם ביטולו ואומרו כל חמירא בע"פ או אח"כ עוד יש לעיי' בלשון השטר אם שכירת או מכירת החדר שהונחו שם חביות יי"ש הנ"ל אם גם זה היה תלוי בתנאי הנ"ל או הי' מכירה או שכירה מוחלטת בלי תנאי כלל ואין התנאי אלא בחמץ ולא בקנית מקום ועל כל פרטי הדברים האלו נראה ונעיין וה' יעזרנו ע"ד כבוד שמו הגדול:

986

987א' אם הי' כוונת השטר אם יגיע הזמן יתן מעות ואם לאו יחזיר החמץ הנה בנותן חמצו לגוי ע"מ להחזיר פסק בהגהת מיי' רפ"ג דהלכות שבת סי' ק"כ ותה"ד ומייתי לי' בש"ע א"ח סי' תמ"ח דמדינא מועיל בחמץ כמו בכל התורה אלא משום חומרא דחמץ ולא ידעתי מה חומר בחמץ אדרבא לענין מכירה וסלוק כח ישראל קיל חמץ טפי משום דאיננו ברשותו ובגילוי דעתא בעלמא סגי כידוע ובכ"ה כ' בשם רדב"ז ח"א סי' ק"מ ומייתי לי' מג"א משום דכל ימי הפסח תלוי הנתינה בספק והואיל ואי בעי קיים תנאי ויפה דחאו מג"א וחפשתי ברדב"ז ח"א ולא מצאתי דבר כ"א בסי' ר"א ושם אדרבא הסכים שאינו אלא חומרא בעלמא ומכ"ש כשמוציאו מרשותו ונתנו לרשות הגוי דאז לא יהי' אלא פקדון בעלמא שקבל הגוי אחריות דמותר מן התורה (ודעתו כהרמב"ן וסיעתו דס"ל הכי) וסיים שבכל אופן אינו אלא חומרא בעלמא ולא הזכיר כלום ממ"ש הכ"ה בשמו והנראה שט"ס הוא בכ"ה ולא ידעתי מנו ומנו הוא ואלו הוה חזינן בפנים דבריו של אותו הגאון שמביא הכ"ה הוה משכחינן ביה טעמא לשבחא אבל לית לן למשכוני נפשין בתרי' דלא ידענא ונחזי אנן טעם החומרא לפי מה שסיים הרדב"ז שם ורוצה בקיומו לא שייך כ"א באסורי ע"ז ולא בשארי איסורים נ"ל כוונתו דעכ"פ רוצה הישראל בקיומו של חמץ שאם יאנוס החמץ יהי' הגוי פטור להחזירו לישראל וכדעת הרא"ש ר"פ לולב וערבה דלא כרבינו ישעי' שם וא"כ ה"ל רוצה קיומו של חמץ ועל זה תי' דלא מצינו בש"ס איסור זה אלא באיסורי ע"ז דלא ידבק בידך מאומה כן נ"ל כוונתו וא"כ נ"ל מ"ש הטור א"ח סי' ת"ן שלא להשכיר כלי לגוי לבשל בו חמץ ועב"י וב"ח ומג"א שם בפי' הדבר דרוצה בקיומו וצריך לומר משום חומרא דחמץ מחמירי' לאסור רוצה בקיומו אע"ג דבשארי אי' הנאה לא אסרינן וא"כ זכינו לדין דהיינו החומרא הגורמת לאסור ליתן במתנה ע"מ להחזיר משום רוצה בקיומו ומיהו בתוס' ע"ז ל"ב ע"א ד"ה והא הכא בסוף הדבור משמע דאין לחלק בין חמץ לשארי אי' הנא' ברוצה בקיומו ע"ש ועיי' מ"ש מנחת יעקב כלל פ"ה סק"טו ובתשובה אחרת כתבתי דלא מצינו רוצה בקיומו אלא ברוצה להשתכר ולהרוויח עי"ז אבל להציל את שלו מבלי להפסיד לא שמענו דבע"ז ל"ב בחרס הדריי' רוצה לסמוך כרעי המטה וכן ר"פ השוכר שם רוצה להרוויח להשכי' עצמו לשבור ביי"נ וכן במשכיר כלים ותנור וחמור וכדומה לחמץ הכל הוא להרוויח אבל להציל שלו לא דאלת"ה אמאי מותר לקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי הא רוצה בקיומו וכן כל שמעתן דהרהינו אצלו הא עכ"פ רוצה בקיומו דאם יאנס המשכון מהגוי צריך ישראל לשלם לו חובו אע"כ במקום פסידא שרי' וה"נ דכוותי' לולי חומרא בעלמא כנלע"ד זולת זה לא ידעתי שום טעם לחומרא זו:

987

988והנה פשוט מאוד כי היכי דמותר מתנה ע"מ להחזיר ה"ה ומכ"ש מכירה ע"מ להחזיר ואי הי' אומר הריני מוכר לך ע"מ להחזיר ולמכור לי לזמן פלוני הי' מועיל מעיקר הדין ורק משום חומרא וכבר בארנו שהחומרא הוא משום רוצה בקיומו משום דלדעת הרא"ש אם יאבד לא יצטרך לשלם לו וכל זה במתנה אבל במכר שאם יאנס החמץ עכ"פ צריך לשלם לו מעותיו שהרי מכר הוא ולא מתנה ועוד שהרי התנה בפירוש שישלם לו מעות או יחזיר לו חמצו וא"כ אין הישראל רוצה בקיומו כלל כי אם יאנס החמץ הגוי ישלם לו מעותיו אין כאן אפילו חומרא דחמץ:

988

989ועל כן באופן שכ' בשטר שהתנאי תלוי בפרעון שאם לא יפרעו לו מעות צריך להחזיר החמץ אע"פ שהי' תנאי כפול כדינו מ"מ כיון שהמכירה היתה חלוטה בלי תנאי רק בענין הפרעון התנה שאם לא יתן לו מעותיו צריך שיחזיר לו החמץ מותר לדעתי בלי ספק כלל ואמנם באופן שתלה גם המכירה בתנאי אם יתן לו מעותיו או יחזי' לו חמצו יהי' מכיר' וממיל' מובן דאי לא הא ולא הא אין כאן מכיר' נהי דהא קיים תנאו והחזיר חמצו והוי מכירה ומשום רוצה בקיומא ליכא כמ"ש ואע"ג שכ' רשב"א שמתנה ע"מ להחזיר צריך בחזירתו קנין להקנות להנותן ומוכיח לי' מש"ס דסוכה לא ליקני אינש לולב לינוקא ביומא קמא וכ' והיינו טעמא משום דינוקא צריך לחזור ולהקנות בקנין חדש ואין בינוקא כח להקנות ע"ש וא"כ ה"נ היה הגוי צריך להקנות החמץ לישראל במכירה גמורה מחדש אחר עבור עשרה ימים ואם לא עשה כן ועבר על תנאו המכירה בטלה למפרע הא ליתא לא מיבעי' אי הי' מקום וחדרו של ישראל רק שכור לגוי על עשרה ימים ואח"כ בטלה השכירות וה"ל חצירו של לוקח וקני' לי' מקומו לישראל וה"ל קנין מחדש וא"נ מכר לו החדר והרי לא חזר וקנאו ממנו בקנין שטר דמה שהחזיר לו שטרו של ישראל אינו קנין כמבואר מ"מ כיון שהישראל דרכו ליתן מעות לנכרי קנה החמץ עכ"פ בכסף ויש לסמוך עכ"פ שקנה הישראל מגוי בכסף וקיים התנאי מ"מ כיון דליכא מעכשיו ולא ע"מ א"כ השתא הוא דמכר ובפסח הי' שלו וה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ממש לכאורה:

989

990אך כל זה אנו צריכי' אי יש כאן דין תנאי כלל אבל אי נפרש שהמכיר' תלוי' בתנאי שיתן לו מעות או יחזור וימכור לו חמצו נמצא שלא כפל תנאו שלא אמר שאם לא יתן לו מעות וגם לא יחזור וימכור לו חמצו שיהי' המכר בטל וה"ל תנאי שאינו כבני גד ובני ראובן ולרוב הפוסקים אפילו בממון אינו תנאי כמ"ש סמ"ע רס"י ר"ז ולהפוסקי' נמי דבממון לא בעי תנאי כפול היינו משום דבגילוי דעתא בעלמא סגי' ועיי' רשב"ם פי"נ קל"ז ע"ב וברא"ש שם והכא בחמץ נהפך הוא דגילוי דעתא הוא לקיים המקח בכל מה דאפשר וא"כ כל שלא כפלו לתנאו התנאי בטל והמעשה קיים וגם מסתמא נכתב בשטר ענין המכירה קודם התנאי וה"ל נמי מעשה קודם לתנאי ואי לאו שתלה תנאו גם בנתינת מעות וע"ד משל שהי' אומר הרי חמצי מכור לך אם תחזירהו לי אחר עשרה ימים בלא"ה הי' התנאי בטל דה"ל תנאי ומעשה בדבר א' בשלמא אם אמר ע"מ שתחזירהו ה"ל כאומר מעכשיו אבל הכא אמר אם תחזירהו א"כ אין המכר חל עד שיקיים תנאו ויחזיר החמץ וא"כ המעשה והתנאי סותרים זא"ז ובלא"ה התנאי בטל ומעשה קיים אלא הכא שיכול לסלקו בממון אין כאן סתירה אבל עכ"פ תנאי כפול ליכא ומעשה קודם לתנאי והתנאי בטל ומעשה המכירה קיים כנ"ל ברור לענ"ד להקל בשני אלו:

990

991אך אם מפורש בשטר שאם ישלם ביום פלוני יהיה חמצו מכור ואם לאו המקח בטל למפרע והרי הקדים תנאי למעשה וכפלו לתנאו והגוי לא קיים תנאו והמעשה בטל גם ליכא מעכשיו בזה צ"ע ובזה אם ביטל קוד' המכיר' ואח"כ מכר הרי חזר וזכה במה שהפקיר עבר מן התורה ואמנם אם מכר ואח"כ ביטל י"ל כוונתו כל חמירא דאיכא ברשותי אפי' בסוף העולם והוא לא ידע הכל יהי' הפקר וא"כ זכה הגוי בהחמץ ממ"נפ אי מכירה מעליתא הרי הוא שלו ואי לאו הרי זכה בה מההפקר וכן משמע סברא זו בבאר יעקב דף כ"ה סוף ד"ה אמנם וכו' אלא שקיצר ולא ביאר יפה:

991

992אלא בכ"ז הרי בירושלמי מבואר אפילו בטל חמצו אסור כיון שלא ביער ונהי דהכא נ"ל דעדיף טפי דע"כ לא פליגי ר' יוחנן ור"ל בירושלמי אלא בנשאר ברשותו אבל הנותן חמצו ביד גוי ומבטלו והרי הוא נתן בידו של נכרי לזכות בו כרצונו וחפצו עדיף טפי אפי' מהפקר דעלמא מ"מ הא טעמא דירושלמי דלא מהני ביטול משום ערמה ופירש הרא"ש שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל ורבים נתחבטו בזה דבזה"ז כולי עלמא רגילים לומר כל חמירא אין כאן חשש ערמה וכל זה בספק אם ביטל כלל או לא אבל הכא אפי' נימא שביטל אולי ביטל קודם המכירה ויאמר שביטל לאחר המכירה ושייך ערמה טפי ואין להקל לכאורה:

992

993והנה אי שכירת או מכירת החדר שבו היי"ש לא נתלה בתנאי הנ"ל והיה מכור או שכור לגוי לחלוטין נמצא שעכ"פ היה היי"ש בבית גוי ועל אחריותו ולדעת הרמב"ן והגאונים והר"ן שבטו' ובב"י סס"י ת"מ אינו עובר עליו מן התורה וא"כ לדדהו אפי' ביטל קודם המכירה לא היה רק מדרבנן וא"כ השתא שביטל אחר המכירה רק משום גזירת הערמה שיבטל קודם ויאמר אח"כ בטלתי כיון דאפי' אח"כ נמי ליכא אלא בל יראה דרבנן אפשר לא חיישינן להערמה בכה"ג ועוד נ"ל אפשר הכא גם הרא"ש והחולקים על הנ"ל מודים בנידון דידן דשרי מן התורה דהא תני בהדי' במכילתא מה ביתך ברשותך אף כל גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו ומזה למדו הגאונים הנ"ל דחמצו של ישראל בבית נכרי וקבל אחריות פטור מבל יראה אלא שהרא"ש דחה זה מסברא דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ה"ל ביתו של ישראל וא"כ הו"ל כביתך ברשותך שהרי הגוי הנפקד השאיל ביתו למפקיד לשמירת כליו ומשו"ה דחיק הרא"ש ומוקי לדמכילתא במשכנו והרהינו אצלו ע"ש פ"ק דפסחי' ססי"ד וא"כ תינח כשישראל מפקיד חמצו להדי' לנכרי נעשה ביתו של נכרי ביתו של ישראל שהוא משאיל לו מקום לחפצים ברם הכא למכירה נתכוונו ואדרבא הישראל הקנה ביתו לגוי לחפצו של עצמו הגוי ונהי דלישנא איתקל להו ולא נתקיים המכירה ויהיה דינה כפקדון מ"מ הגוי לא השאיל מקומו לישראל לשמירת חפצו אלא לעצמו משומר חפצים שאם יקיים התנאי ותתקיים המכירה יהיה חמץ שלו בשלו וא"כ אע"ג שלא נתקיימה המכירה ה"ל חמצו של ישראל ברשות הגוי שאינו עובר עליו גם להרא"ש וכיון דליכא אלא אי' דרבנן וגם ביטל לא ניחוש בהא להערמה ושריא:

993

994אך אי גם שכירתו ומכירת הבית היה תלוי' בתנאי הנ"ל נמצא אין הבית של הגוי אלא של ישראל וא"כ אי מכר אחר הביטול עבר אדאוריי' לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותי' וא"נ מכר קודם הביטול אדרבנן מיהא עבר צ"ע להתיר והנה מעלתו פתח פתח להתיר וירד להציל ממון של ישראל באומרו דכיון דטעה בדין והי' סבור דדי לו במכירה כזו ה"ל כאומר מותר וכיון דחמץ שע"ע הפסח ליכא אלא משום קנסא באומר מותר לא קנסו וראיה ממנחות מ"ט ע"א דמוקי לההיא דכהנים שפגלו שוגגים פטורים באומר מותר ש"מ באומר מותר לא קנסי' בהיזק שאינו ניכר וה"ה בחמץ שע"ע הפסח אלו דברי מעלתו ודפח"ח ועיי' בזה במג"א סי' שי"ח סק"ג וט"ז י"ד סי' צ"ט:

994

995אלא דלכאורה יש לדחות דלמא התם היינו טעמא דלא קנסו שוגג משום כדי שיודיעוהו ויעיי' בגטין נ"ג ע"ב מייתי ש"ס כתנאי המטמא והמדמע והמנסך ר"מ קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה לא קניס והקשה מהרש"א מנ"ל דפליגי בקנסו שוגג דלמא בתקנתא כדי שיודיעוהו פליגי וגם פני יהושע שם הקש' כן דלמא דר' יהודה משום כדי שיודיעו' וע"ש בתירוצו דבאומר המנסך לא שייך שיודיעוהו וזה לא שייך בכהנים שפגלו ואיכא למימר אומר מותר קנסו ומשום כדי שיודיעוהו פטרוהו התם אבל הנלע"ד דברי מעלתו נכונים ודבריהם תמוהים דודאי כל קנס המתחייב מאדם לחבירו עפ"י ב"ד פטור מודה בקנס דאשר ירשיעון אלקי' פרט למרשיע עצמו וא"כ למאי דקיי"ל היזק שאינו ניכר קנסא הוא לא מתחייב אלא בעדים וא"כ תו לא שייך למפטר שוגג משום כדי שיודיעוהו דהא איכא עדים וע"כ לא יאמר הש"ס הך סברא אלא לחזקי' דהיזק שאינו ניכר חייב מדינא ושייך בלא עדים בהודאת עצמו וצריך למיפטר שוגג כדי שיודיעוהו משא"כ אי קנסא הוא וא"כ לק"מ ק' מהרש"א ופני יהושע הנ"ל ודברי מעלתו נכונים להוכיח מכהנים שפגלו דאומר מותר נמי פטור אך כל זה ליתא דהתם משום ממנעי ולא עבדי כמ"ש תוס' בגטין נ"ג ע"ב ד"ה בדאוריי' וכו':

995

996איברא תינח בכהנים שפגלו ומטעם שכ' תוס' בגטין הנ"ל שהקילו עליהם בשוגג משום ממנעו ולא עבדו וה"ה באומר מותר ואפשר נמי בכל היזק שאינו ניכר דליכא אלא אי' דרבנן ומטמא תרומה כ' רשב"א בחידושי גטין ליכא אלא עשה וכדרבנן דמי' ובמנסך מתרץ הש"ס שם משום חומרא דע"ז לא בעי' למיקנס' שוגג אטו מזיד אבל חמץ דאיכא לאו בל יראה דאוריי' מבואר התם בגטין י"ג ע"ב דבדאורייתא קניס ר"י שוגג אטו מזיד והכי קיי"ל וא"כ איכא למימר אומר מותר נמי ונ"ל אפי' באי' דרבנן בבל יראה דרבנן כיון דאיכא עכ"פ שום בל יראה דאורייתא וקנסו בו שוגג אטו מזיד לא פלוג רבנן דאפי' בבל יראה דרבנן כגון הפקיד חמצו בבית גוי וקבל הגוי אחריות להפוסקים דליכא אלא ב"י דרבנן מ"מ קנסו שוגג אטו מזיד תדע שכן הוא מדאצטריך רשב"א למימר מטמא תרומה ליכא אלא עשה וקל וכדרבנן דמי ולא מוקי ליה בתרומת פירות דרבנן אע"כ כיון דאיכא תרומה דאורייתא קנסו אפי' בדרבנן ועיי' ביבמו' פ"א ע"א ובתוס' ד"ה ואין מאכילה וכו' והגאון מנחת יעקב בתשו' שבסוף ס' תורת השלמים סי' וי"ו רצה להוכיח דאפי' עבר באונס על ב"י וב"י קנסי' לי' מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והרי הנגזל נאנס במה שלא ביערו מפני שהי' ביד גזלן ואפ"ה נאסר חמצו בהנאה ש"מ אפי' באונס קנסו ע"ש וראי' זו איני מכיר כי לא הנגזל קנסו אלא הגזלן שעבר עליו ב"י כשהי' בידו וברשותו ואחריותו וכיון שנעבד בו עבירה נאסר כי כך תקנו חכמים הוא וחמצו אסור אע"ג דממילא מסתעף מזה הפסד להנגזל אם יחזיר לו הגזלן ויאמר הרי שלך לפניך האי לאו קנסא אלא דינא דאמרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וצ"ע קצת בע"ז נ"ב ע"ב כהנים דבני דעה נינהו דניקנסינהו רבנן אבל כלים לא ע"ש מ"מ האמת הוא שגם החמץ קנסו רבנן ואין ראי' שלו מכרעת לקנוס אונס ובלא"ה בעובדא דידי' הסכימו להתיר כל גדולי הדור ועיי' אלי' זוטא ורבא סי' תמ"ח ועבודת הגרשוני ושער אפרים אבל מ"מ בשוגג ואומר מותר לית לן [ועיין לקמן סי' קכ"ד]:

996

997מיהו אכתי אומר נהי דבעבר על ב"י וב"י בשוגג או אומר ומותר פשיטא לי' דנאסר חמצו דקנסו שוגג אטו מזיד בדבר דאורייתא מ"מ בגווני דהכא נלע"ד דליכא למיקנסא דבגטין נ"ד ע"א פריך הש"ס אדר"מ דקניס מדרבנן שוגג אטו מזיד מדם שנטמא בשוגג הורצה ומשני גברא לכפורי מיכוון אנן ניקום וניקנסי' וכן ממעשר בשבת ומשני גברא לתקוני מכוון וכן המטביל בשבת גברא לטהורי מאני קמכוין אנן ליקום וליקנסי' ע"ש ופירש"י ואדם כשר ואנן ניקום וניקנסי' על שגגתו אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה עכ"ל ונ"ל דסברא גדולה הוא דהא לא עדיפא רבנן מדאורייתא דהא העובר בשוגג על דבר שזדונו כרת לא מחייב חטאת אם עסיק בדבר מצוה כמבואר ספרא"דמ וביות' בפסחים ע"ב ע"ב מבואר אפי' עסיק בשמחת עונה פוטרו מחטאת וקנס דרבנן אתי' לכפרה כמו חטאת כמבואר בתה"ד סי' רפ"ב ובד"מ וש"ך י"ד סי' רמ"ח ס"ק יו"ד ובית שמואל א"ע סי' צ"א ס"ק י"ג א"כ מ"ט יקנסהו כשעוסק להטביל ולעשור פירותי' וא"כ מדר"מ בדרבנן נשמע לר' יהודה בדאורייתא דלא קנסי' בדאוריי' דלא קנסי' לי' שוגג אטו מזיד כשעסק בדבר מצוה ואע"ג דהתם בתשלומי תרומה טמאה ס"ל לרבנן דקנסי' שוגג אטו מזיד ואע"ג דגברא לשלומי מכוון וכן פסק הרמב"ם ועפר"ח י"ד סס"י צ"ט מ"ש בזה נ"ל לפי הנ"ל אין שום סברא לחייב בכה"ג וע"כ צריכי' לומר שאני התם דמעיקרא חטא במה שאכל תרומה ועתה בא לתקוני עותתי' וחוזר ומקלקל משו"ה לא אמרי' גברא לשלומי מכוון אבל בעלמא מודו רבנן לר"מ:

997

998וא"כ הכא בנידון דידן דגברא עסיק ובא במצותו לבער חמץ ולמכרו לגוי אלא שטעה ושגג בדין ה"ל טעה בעוסק מצוה ופטור:

998

999ונ"ל אפי' מי שיחלוק על הנ"ל מ"מ בחמץ בע"פ כ"ע מודים דהרי חזינן ר"א דמחמיר בתינוקו' בטעה בדבר מצוה מודה באוכל תרומת חמץ בע"פ הואיל וזמנו בהול כמבואר ביבמות ל"ד ע"א ובפסחים שם מכל הלין נ"ל לסמוך ולהתיר בהנאה בהפ"מ הנ"ל וידעתי כי יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר דהכא אין המכירה העבירה אלא בל יראה בימי הפסח ואז לא עשה מצוה אבל הנ"ל כיון שזה ביטל ורק במה שחזר ומוכרו שגה שלא היה לו למכרו אחר שכבר בטלו ועל זה אנו באים לקונסו ע"כ כל שכוונתו למצוה לא קנסי' לי' ובדרבנן והפ"מ להקל שומעי' ואע"ג דהכא לא עשה מצוה מ"מ כיון דבדאוריי' פליגי בטעה בדבר מצו' אע"ג שלא עשה מצוה א"כ בדרבנן סומכי' להקל:

999

1000אך כל זה דלא למיקנסי' להפסיד מקרנא אבל מ"מ לא יהי' נשכר כלל ונ"ל דישום שיווי החמץ בע"פ בשעה שמכרו מה שהי' אז דמי שוי' וימכרנו לנכרי' והריוח יותר מסך זה יתן לעומלי תורה כי היכא דלהוי לי' כפרה אשגגתו דנהי דחטאת לא מחייב בכה"ג כפרה כל דהו מיהו בעי ולמה יהי' חוטא נשכר ואע"ג דאמרי' בב"ק ל"ט ע"א דמי שנתחייב קנס לא יהיבנא קנסא לעניים משום דאין לו תובעים היינו קנסא לא מפקינן מיניה אבל גם לא ירוויח ובתשו' פני יהושע כ' סוף סעי' ב' במי ששכח למכור יי"ש שלו אחר שטרח להתירו בהנאה מטעמים המבוארים שם סיים ומ"מ ראוי לקונסו להשליך במקום איבוד כשליש או חצי ואין לך קנס גדול מזה שלא להוסיף עוד לעשות כן וכן עשיתי מעשה בעירי עכ"ל ומי כהחכם ויודע פשר דבר ומיהו בנידון דידן נ"ל מ"ש בזה נכון בעז"ה שלא יפסיד ולא ירוויח:

1000

1001אחרי הודיעני ה' את כל זאת מצאתי דאתי לידי ס' פרי מגדים בסי' תמ"ח בחלק אשל אברהם סק"ז כ' וז"ל ומעשה בא' שמכר החמץ וכו' וסיים בשטר שלו שבפירוש התנה שאם לא יתן הגוי המעות אחר הפסח המכירה בטלה למפרע ורצו לאסור אחר הפסח ואני אומר כי בעינן תנאי קודם למעשה הא מעשה קודם לתנאי לא וגם י"א בח"מ סי' ר"ז דבעי' תנאי כפול גם אומדין דעתו הי' שמא לא ירצה הגוי ליתן כלל מעות הא אם רצה הגוי ליתן מעות כפי מה ששוה מכירה גמורה היא או יחזיר לו החמץ בעד הדמים ולא דמי לאם אמר אם תעשה דבר פלוני ויש לצדד בזה בהפ"מ וצ"ע עכ"ל והנה לשונו מגומגם כדרכו ז"ל מ"מ ברוך ה' שברוב דברים כוונתי לדעת הגדול זצ"ל ואנן נחתין בה טפי וסליקנא בהיתרא יאכלו ענוים וישבעו פ"ב יום ג' ער"ח אייר תקע"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1001

1002שלום וכ"ט לתלמידי הותיק הרב החרוץ ושנון המופלג בתורה כמו"ה ליפמאן ני' אב"ד דק"ק סאבאטקא יע"א:

1002

1003גי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו נידון הכשר יורות ששורפי' בהן יי"ש של חמץ כל השנה להכשירם לי"ט של פסח לבשל בהם יי"ש מפירות אהו' תלמידי הלואי ישתקע הדבר ולא יעשה כן בישראל לגמרי ואשרי מי שיכול לעשות חדשי' אך לא ישמעו לאסור לגמרי כי הוצאה מרובה וכמה אנשי' פרנסתם ומחיתם בכך ע"כ על כרחנו להכניס עצמינו בשערי היתר ושומר נפשו ירחק ממנו:

1003

1004הנה מטעם שאין בכלי ס' נגד כל הכלי ונטל"פ ליכא ביי"ש וכן נ"ט בר נ"ט מחמת חורפי' מ"מ יפה כתב הגאון מחצית השקל סי' תנ"א סק"מ שהרי אין השכר כולו חמץ מסתיין שהעיד הרא"ש דשכר שעורים שלנו יש בו כזית בכדי אכילת פרס וחייבי' עליו כרת אבל עכ"פ גם מים יש בו ומכ"ש ביי"ש נהי שאנו אוסרי' ומחייבי' על הזיעה שע"י בישול והוא חמץ ממש עיי' תשו' באר יעקב מ"מ איננו נעשה רק מחמץ כי יש בו מים וגם מיני' אחרי' וא"כ נגד חלק החמץ שבו אפי' יהי' מחציתו י"ל הכלי ס' נגדו ומי הגעלה אין נעשין נבלה קודם זמן איסורו:

1004

1005ואי משום שמדבקי' בצק בסתימת הכובע המתקשה שם בוודאי צריך השגחה לנקותו היטב מזה טרם הגעלה ואם אולי ישאר פירור א' כ"ש בטל בס' והיי"ש הלא מסננין אותו קודם פסח במסננת של לבד כנהוג ועכ"פ ינהגו כן ביי"ש של פסח ועיי' מג"א סי' תמ"ז סקי"ג:

1005

1006ובס' זאת אין דעתי נוחה מפני שא"א להוציא ריח פיטום הקשה והחריף של יי"ש המחומץ וטועמים אותו בפסח ע"כ צוויתי והוריתי טרם ההגעלה לבשל בהיורה והכובע וכל הקני' לבשל בהם מי אפר שקורין לוי"ג גם אפר הרבה שיהי' חזקי' מאוד והם מפגימי' הטעם בלי ספק כמ"ש המחבר בי"ד סי' צ"ה ולא חשו לק' ש"כ וט"ז שם ועי' בתשו' ח"ץ סי' ק"א ותשו' צ"צ סי' צ"א ועיי' פר"מג שם ומכ"ש בהתירא בלע טרם זמן איסורו והוא כלל גדול בזה בלי פקפוק:

1006

1007אך צריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר משם הקני' ע"י אומן או לכל הפחו' להניח עליהם ועל מקום הטלאי גחלי' ואחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחרי התקונים הללו הנלע"ד כתבתי וחתמתי בברכה א"נ. פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק כ"א שבט תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1007

1008ששון ושמחה ישיגו לתלמידי האהוב וחביב החרוץ המופלג מו"ה ברוך פרענקל נ"י:

1008

1009נעימות בימינו הגיעני היום ושם נאמר היות כי בעו"ה היוקר הוה בעול' ואחינו ב"י מדוכאי' בדקדוקי עניו' וחצי רעב נשתלחו ואין חטים וקמח מצוי בנקל לעניי ישראל כדי סיפוקם לי"ט של פסח ועוללים מבקשים לחם וחכם בן א' בעירו המציא לעשות מצות מקמח של טירקשע ווייץ לאכול מלילה הראשונה ושני' ואילך רק להזהיר שלא ללוש במים חמין כדרך שרגילין ללוש כולי שתא משום גזירת קטניות דלא אתי למיחלף ללוש קמח מדגן גמור בחמין אלא ילושו במים קרים ויאפו מצות בכל דקדוקי מצות אלו דבריו:

1009

1010לולי שכ' מעלתו שעניים בגלילותיו מצפים ועומדים על תשובה שלי ושצריך למהר ולהחיש מעשה תשובתי כי הזמן בהול וממשמש ובא לולי כן לא הייתי עט ממהר בתשובה לדון בדבר חדש מה שלא שערום אבותינו והייתי נמלך בגדולים ממני אך להיות עיניהם של עניים נשואות ומיחלים לתשובתי כפי דבריו ע"כ אראה מה ישים ה' בפי והוא יצילנו ממכשול וראשון תחל' אומר מ"ש מעלתו שלא מצא שום רמז ורמיזה בהש"ס שיהי' טירקשע ווייץ מין קטניות ושהחכם שבעירו הביא ראיה שהוא מין חטים מסוף כתובות דאמרי' שהמתי' עתידין לעמוד בלבושיהם ק"ו מחטה שנקברה ערומה ויוצאה בכמה לבושים והטירקשע ווייצן יוצא בכמה לבושים ומעלתו דחה ע"פי מ"ש מהרש"א בח"א שם דלאו דוקא חטה אלא כל מיני דגן וש"ס אקרא קאי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ דמיירי מתחיית המתים וסמוך ליה כימי פיסת בר בארץ דמיירי מפת חטים שלע"ל ע"כ נקט חטים אלו דברי מעלתו ויפה דחה ונ"ל גם כוונת החכם הי' רק לומר שאין ראי' מש"ס שאיננו מין דגן שהרי יש לו סימני דגן דאחז"ל שיוצא בכמה לבושים וא"כ אין לנו ראיה שהוא מין קטניות ואפשר שהוא דגן כנ"ל כוונת החכם נ"י:

1010

1011ונראה דלא נחית לזה אלא משום דדייק בשמא שקורין למין הזה חטי התוגרמה ולפע"ד לא חטי ומיניהו כלל חדא דמבואר במס' ע"ז גבי ארבא דטבעה בחישתא דחיטי אית להו צירי והני לית להו צירי אלא סגלגלות נינהו והרא"ה רצה לחלק בין חטי' לשעורי' והר"ן בפסחי' בסוגי' דלתיתא פליג דאדרבא שעורים חמירים מחטים וכן הוא בסתרי תורה דחטי' ושעורי' תרווייהו אית להו צירי ובשעורי' עדיפא מדחיטא ואי ס"ד הני מיני דחיטא נינהו ליפלגו בחיטי' גופי' בין הני דאית להו צירי להני דלית להו:

1011

1012ובסנהדרין ע' ע"ב אמרי' עץ שאכל אדם הראשון חטה היה שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן וע"ש מהרש"א ח"א וידוע שאין ראוי לומר כן על חטים התוגרמים האלו שעיקרם להלעטת האווזות ותרנגולים ומעט מדינות שיאכלם ב"א אפי' בשני בצורות ודוחק גדול ואמרי' בפ' אלו טריפות גבי תורבץ ושט עדיף מדחיטתא ובציר משערתא ש"מ דחיטים ושעורי' קרובים להיות שוים בשיעוריהם באורכן וידוע שאין כן מדת ארך הני טירקשע ווייץ וכן יש ללמוד ממ"ש מג"א סי' כ"ד ס"ק י"ח וק"ל ויעיי' ר"פ העור והרוטב כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ופירש"י היא אותה הקליפה שהחטה ושעורה טמונים בתוכה כשהם שבולת וידוע שהני חטים התוגרמים אין להם שום קליפה וגם אין להם סובין ומורסן שהזכירו חז"ל גבי חטים ושעורי' ועיי' שבת ס"פ כלל גדול ומ"ש החכם הנזכר שעומדים בכמה לבושים היינו זנבות השיבולים שהשיבולים טמונים בתוכם אבל לא שיש להפרי שום קליפה כלל כידוע:

1012

1013ומ"מ אין לנו ראי' אלא שאיננו חטה כשמו ווייטץ אבל שלא יהי' ממיני דגן אין לנו ראי' אע"פ שתמונתו סגלגלי כקטניות מ"מ אפשר היה שיהיה ממין דגן שהרי ריב"ן ס"ל אורז מין דגן הוא וחייבי' על חמוצו כרת והרבה מן הראשונים ס"ל דאורז היינו מה שקורין היר"ש עמג"א סי' ר"ח סק"ט והירש סגלגל טפי ואפ"ה ס"ל לריב"נ מין דגן ונהי דלית דחש לי' לריב"נ כמבואר בפסחי' קי"ד ע"ב מ"מ מוכח דאפשר להיות מין דגן סגלגל ומ"מ די לן שהוציאנוהו מחשש חטה ולא ניזל בתר שמא ומעתה בואו ונסמוך על קבלת אבותינו רבותינו מהר"מ לובלין בתשובה סי' ע"ח שקיבל שהוא מין קטניות והגאון חק יעקב ואלי' רבה ופרי מגדים רס"י תנ"ג ואין לזוז מקבלת הגאונים הללו:

1013

1014לכן אין ספק שאם נפל לתבשיל בפסח לא בעי ס' וסגי ברובא כמ"ש האחרונים הנ"ל ומ"ש בפ"מ הנ"ל דנוקשה לא הוי ועמד מעלתו בזה שפתיו ברור מללו דבפ"ה מחמץ ומצה השיג הראב"ד על הרמב"ם דנהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ואמת שה"ה פי' דברי ראב"ד על בבא דמי פירות אך החק יעקב הבין דקאי אמיני קטניות דס"ל לראב"ד דנוקשה הוי ואהא כ' פרי מגדים דליתא אפי' נוקשה לא הוי וסגי ברובא משום מנהג לאסור מיני קטניות כמבואר במרדכי בפסחים ומינה נלמוד ק"ו אם גדרו אבותינו ואסרו קטניות במינא דלא מיחלפא כלל בתואר וצורת מיני דגן מכ"ש שיש לנו להחמיר בקמחים ועיסה הנעשה מטירקשען ווייץ שאין בו שום היכר כלל ושום הפרש בינו לבין קמח ועיסת מיני דגן לכן אם נתיר לעשות מצות מקמח חטי תוגרמה הנ"ל יעשה עכ"פ ככל הלכות מצה וחוקת הפסח ללוש במים שלנו ומים קרים ובלי מלח ובמקום הראוי לאפיית מצה ממש ובכל אופן תיקוניהם:

1014

1015ונ"ל טוב לעשות גדר מחדש שלא יבואו לטעות לעשות מהם מצה של מצוה ולצאת בו י"ח ושלא לעשותן רקיקין כלל כ"א עבים כמו שקורי' רייב מצות ונרויח עוד כי רייב מצות העשוי' מקמח חטים רבה המכשלה כי מעוביים לא נאפו יפה וברוב קהלות אשכנ"ז גזרו עליהם בחרמות שלא לעשותן וטוב להתיר רייב מצות מקמח קטניות שאינו בא לידי חמוץ ומצות עבים האלו לא יתחלפו לעולם במצות של מצוה שאינם נעשים אלא רקיקים דקים ובלא"ה צריך מצות של קמח חטי' שצריך לאכול בכל יום פת שמברכי' עליו המוציא ובהמ"ז משום שמחת יו"ט:

1015

1016אך צריך למודעי כי אם יתערב בהם מעט קמח או עיסה של חטים ח"ו יבוא לידי חמוץ גמור דנהי דיהי' משומר בשעת לישה בכל אופן המועיל מ"מ בשעת אפייתן בתנור יש לחוש שמין הקטניות מפסיק בין מעט עיסה לבין חום התנור ולא ישלוט בו החום כראוי ויבוא לידי חמוץ ח"ו ויש לדון בזה עפ"י מ"ש מג"א סי' ת"ס ס"ק ה' מ"מ דבר שאנו מחדשי' שלא שערום אבותינו יש להשגיח שלא תצא תקלה ומכשול מת"י ח"ו ע"כ עכ"פ יהיה נזהרי' בשעת טחינתם שתהי' הרחיים מנוקה מקמח שנטחן בו לצורך פסח וטוב שיטחנו קודם החטי' וגם בשעת לישה ואפיי' שיהיה הכלים והשולחן נקי מכל לכלוכי עיסה של מצה ואז יוכלו לעשות רייב מצות על אופן הנ"ל כן עניות דעתי נוטה ומ"מ יציע הדבר לפני רבני הגליל אם הם מסכימים אני מסכים ולימטו שיבא מכשורי: פ"ב נגהי ליום ג' ט"ז אדר תקע"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1016

1017שלום רב לה"ה הרב הגאון הגדול המפורס' כערוג' הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק גלוגא רבתי יע"א:

1017

1018נועם מכתבו האיר מול עבר פני ואמרתי אשרי הדור שהגדולים עומדים בפרץ לכל כושל יהי' ה' אלקים עמו ויעל ויעזרהו ע"ד כבוד שמו הגדול ואשר ענותנותו הרבני לעשות אותי סניף לאריו' עונה זו אינה יפה לצאת בקולי קולות וקולן של סופרים ולעשות פומבי בקבוץ חכמים ופריצי עמינו יעמידו חזון וד"ל מ"מ אנן מהכא נראה לפרסם הדבר ביום הקהל בשבתא דרגלי אי"ה להודיע כי לא נכון הדבר בעיני חכמי הדור ושלא ללמוד ממקלקלתא ויעויין בתשו' ר"י לבית הלוי סי' צ"ח וגם שהפר"ח במנהגי איסור שלו סי' תשיעי חולק עליו מ"מ כבר בארתי במקום אחר דליתא לכל דבריו וגם הוא עצמו כ' בסי' רביעי דאין יחידי' יכולי' להתיר והני כיחידי דמו לגבי כל מדינות אשכנז שקבלו עליהם מתחלה לאסור מ"מ לא אדון אנכי בדבר זה והיכא דאיכא סכנתא שאני והחכם עיניו בראשו יעשה כחכמתו וה' יברך את עמו בשלום הכ"ד הכותב בחפזי וחותמי בכל חותמי ברכות:

1018

1019היום האירו עיני מנועם אמרותיו אודת קונססטאריע דמדינה וועסטפאלין אשר בקשו נפשם לעקור הלכות קבועות שנו אבותינו ורבותינו לנהוג איסור במיני קיטניות בי"ט של פסח והם עמדו על נפשם להתיר לעצמם והנה הם התירו אולי ידעו מאיזה טעם התירו וצריכי' אנחנו ללמוד זכות כי פן ואולי עיניה' ראו בארצות' הרבה מכשולי' ע"י אפיית פת עבה ופת מרוב' וא"א לצא' י"ח שימור כראוי כל כך ע"כ בחרו הרע במיעוטו להתיר לעניי ישראל מיני' הללו כדי שימעטו באפיית מצות ויהי' משומרים מכל חמוץ ונוכל לומר אדעתא דהכי לא החמירו הגאונים הראשו' ה"ה הג"ה מיי' וסמק ומרדכי וז"ל רא"ש בתשו' כלל נ"ה סי' ו"ד אפילו מנהג שנהגו לסייג ויכול לבוא לידי קלקול יש לבטל המנהג כדאמרי' פ' מקום שנהגו בני חוזאי וכו':

1019

1020ואם מטעם הזה עשו ככה יפה עשו אלא שהי' להם להזהיר לתת הקטני' במים רותחי' מיד כמ"ש ר' פרץ בהג"ה סמק בתחלת דבריו וטעמו מובן דאפי' בדגן כה"ג ליכא איסור ברור אלא משום דלא בקיאי בחליטה א"כ בקטנית מיהת קליש ליה איסורא וכי האי גוני רגיל אנכי ללמוד לאחינו ב"י אנשי הצבא בכדי שיהי' משומרי' מאכול חמץ דאוריי':

1020

1021הא להו והא לן לדידן אשר תלי"ת ל"צ לסייג זה פשוט שאין להתיר מיני' הללו לא מיבעי' בלא היתר פתח וחרטה דפשיט' מאן ספין מאן חשוב מאן רקיע למיעקר הך תקנתא ומנהג קבוע שנתיסד עפ"י הרבה מרבותינו הצרפתים שאפי' למאי דקיי"ל דמנהג שלא נתפשט בכל ישראל ב"ד קטן יכול לבטל מ"מ הכא ליכא למימר הכי מכמה טעמים חדא כי לפע"ד הגאונים שהתקינו כך לא תקנו מתחילה על מנת שיתפשט בכל ישראל אלא על בני אשכנז במקום שמצאו הבקעה ושם גדרו גדרם שם נתפשט ונתקבלה גזירתם באמת וא"כ ה"ל כאלו נתפשטה בכל ישראל ובעי' ב"ד גדול דוקא וסברא זו כתבו תוס' פ' השולח (גיטין ל"ו ע"ב) סוף ד"ה אלא וכו' וברור הוא שאין בזמנינו ב"ד גדול נגד הגאונים ההמה ועוד להרמב"ם בהלכות ממרים כל שהוא סייג לתורה אפי' גדול אינו יכול לבטל יע"ש ועוד אפילו לא נתפשטה שיכול ב"ד קטן להתיר מ"מ אין להתיר מנהג ראשונים בלי טעם אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים ולא אכשר דרא כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל וכיון שהציבור יכולים לעמוד ועמדנו בה כמה מאות שנים מהיכי תיתי להתיר אפי' לא נתפשטה וסברא זו כ' ג"כ בתוס' הנ"ל ועוד בה שלישי' נלע"ד אפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא והמדינות הללו כולם כעיר א' חשיבי לענין זה כיון ששוים בקבלת האיסור עליהם וכשם שאין מקצת מהעיר יכולי' להתיר מנהג' מבלי הסכמת רוב העיר ה"נ מדינה א' או ב' אינם יכולים להתיר לעצמם וכעין זה כ' בפר"ח ג"כ מסברא דנפשי' בקונטרס מנהגי איסור שלו אות חמישי יע"ש וא"כ מי קבץ כעמיר גורנו כל חכמי פולין ואשכנז להסכים בהיתר זה מכל הלין נראה פשוט שלא יועיל הסכמה להאיר בלא פתח וחרטה והתיר נדרא איברא אפי' בחרטה והתיר נדר נמי נ"ל דא"א להתיר מכמה טעמים חדא דהא ה"ל תקנה שנעשה מחמת גדר וסייג לתורה מטעמי' המבוארי' בהג"ה סמ"ק ססי' רכ"ב ובהג"ה מיי' ומרדכי והרי פסק בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר ואע"פ שכבר הרגיש הפר"ח שם שסותר עצמו למ"ש שם בש"ע רסי' רי"ד והניח בצ"ע מ"מ לו יהי' שסותר נ"ל דדיינינן לי' כמחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ומכ"ש להחמיר בשגם אפשר לומר שאין כאן סתירה לפמ"ש פר"ח שם בעצמו סוף אות א' לחלק בין מנהג שהוא רק תוספת קדושה כגון להתענו' כך וכך ימים שאותו יש לו היתר כדמוכח מדברי ר"ן נדרים פ"א ע"ב משא"כ העושה סייג לאיסור תורה כגון נדון שלפנינו שגזרו אטו מיני דגן דאורייתא א"כ הרי הוא עשוי' כמו איסור הדגן עצמו שאין לו היתר וה' חפץ בזה באומרו עשו משמרת למשמרת ואם כן י"ל ברס"י רי"ד מיירי להדי' בנדר להתענו' ועל זה מייתי פלוגתא והכריע רמ"א להקל כסברא ראשונ' שיש לו היתר ובסי' רכ"ח מיירי מסייג לתורה וסתם בזה שאין לו היתר ואע"ג דפשוט הוא דהפלוגתא דמייתי ברס"י רי"ד לא נתכוונו לכך וכן הך דסימן רכ"ח הוא מהריב"ש מהירושלמי דלא מרווחנא ומשמע דאין לחלק בכך מ"מ י"ל כשחבר הש"ע הכריע הרב"י מדנפשי' ויש לנו לומר כן כי היכי דלא לסתרו דבריו אהדדי ועוד יש לחלק בין יחידי' שהנהיגו כן מעצמם דבהא מיירי ברס"י רי"ד ואפילו יהי' רבים מ"מ לא נעשו בהסכמת תקנת עיר או מדינה או מנהג שהסכימו לנהוג כן וגזרו על ככה ומכ"ש בשהי' גזירת עירין פתגמא ומאמר קדיש' ת"ח כנדון דידן אין לו התרה ובהכי מיירי בסי' רכ"ח ובחלוק זה נדחה נמי ראי' הפר"ח שם באות ח' מהירושלמי שהקשה אהך דבני בישן וכי לא יכולים להתיר נדרם די"ל התם הי' נוהגים כן מעצמם ולא שעשו כן הסכמה מפורשת ביניהם וגם לא ע"פי חכמים שגזרו עליהם כן וה"ל כיחיד שקבל כך וכך שיש לו היתר וכנ"ל מכל דין נראה לי עיקר לדינא דנהי דהם עצמם יכולים להתיר מ"מ בניהם אין להם היתר וכדעת רשד"ם דמייתי פר"ח שם ונראה לי להוכיח כן מלשון רש"י דמכות כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזירות ומשני בנזירות שמשון ופרש"י שיש מפרשי' נזיר מן הבטן והוקשה לו לרש"י ההיא נמי בשאלה איתי' שהיה אביו יכול לשאול ואפילו מת אביו בשאלה מיהת הוה בההיא שעתא עכ"ל מבואר מדבריו שעכ"פ הבן אינו יכול להתיר מה שקבל ע"י אביו וכן מוכח מהש"ס עצמו לפי' רש"י נזיר שמשון ע"י מלאך שאין לו התרה וכ' מהר"י בתשו' ח"א סי' ד' הטעם שאין לו התרה וז"ל ועוד דטעמא דאין חכם יכול להתיר בנזירות שמשון היינו משום דאין חכם יכול להתיר בלא חרטה ונ"ל ולהכי כי נדר בנ"ש וכו' אינו יכול לשאול על נדרו שהרי לא בא עפ"י עצמו שיתחרט וכו' ע"ש וא"כ כך לי נדר שבא ע"י אבותם או ע"י מלאך כל שאין הדבר תלוי בדעתו לא יועיל חרטתו וא"כ אין היתר לבנים בשום אופן ומעתה אפילו יהי' מוכרח מלשון הירושלמי הנ"ל שיש היתר לבניהם אחריהם מ"מ כיון דמש"ס דילן לא מוכח כן אדרבה מוכח ההיפוך נקטינן כוותי' וכן מוכח ממה שפי' רש"י ר"פ מקום שנהגו גבי ההיא דבני בישן דלא הוה אזלי מצור לצידן במעלי שבתא ופירש"י משום שלא להבטל מצרכי שבת וקשה קו' הירושלמי מ"ט לא שאלו על נדרם והירושלמי תי' דרבי תלמידי' דר' יהוד' דס"ל אסור לפרשלים הגדול פי' ג' ימים קודם שבת כיון שקבלו עליהם כהך דעה אין להם התרה וא"כ רש"י שלא פי' כן תשאר ק' הירושלמי אע"כ ס"ל דלש"ס דילן דמייתי בפשיטות פ"ק דשבת דלרבי מותר להפליג לדבר מצוה הה"נ לבני בישן דלא הוה אפשר להו משום דוחק פרנסתם אין לך מצוה גדולה מזה וכדעת ר"ת דלמזונות הו"ל דבר מצוה וכן פסק בש"ע א"ח ססי' רמ"ח וע"כ פירש"י דלאו משום דס"ל כר' יהודה לענין איסור הפלגה בים אלא משום דלא לטרדו ולא יהי' מוכנים ליום השבת וזהו אסור אפי' לדבר מצוה ואי משום ק' הירושלמי ע"כ דהי' להם להתיר נדרם ע"כ ס"ל כהרשד"ם דאין היתר לבני' ומהתימה על הרב"י בא"ח ססי' רמ"ח הקשה על שיטת ר"ת דס"ל מזונות ה"ל כדבר מצוה מעובדא דבני בישן ולא עיי' שרש"י לא פי' טעם האיסור משום הפלגה לים אלא מטעם אחר כנ"ל:

1021

1022ולולי דמסתפינא הייתי אומר שגם הירושלמי לא נתכוון על שס"ל כר' יהודה להחמיר בהפלגת ספינה שלא מצינו לו כן בשום מקום אך ירושלמי ס"ל מותר להפליג למזונות כר"ת אלא שאבותיהם נהגו חומרא בעצמם שלא לפרוש אפי' למזונו' על זה הקשה הי' להם להתיר נדר' דאפי' הסכמת סייג וגדר יש להתיר לדבר מצוה עכ"פ ודוחק מזונותם דבר מצוה היא ומשני דלא משום חומרא בעלמא נהגו אבותיה' כך אלא מדינא דס"ל למזונות לא הוה דבר מצוה כר' יהודה דס"ל ר"פ אלו מגלחין וא"א להתיר וא"כ לפ"ז למסקנת הש"ס שם ר"פ אלו מגלחין דר' יהודה מודה ביצא למזונות ולא פליג אלא יע"ש א"כ הדר' קו' הירושלמי לדוכתא וע"כ צריכי' לומר דאין היתר לבנים ומ"ש פר"ח שם מלשון מהרי"ק שכ' אם הי' מנהג בטעות יש היתר לאבות מכ"ש להבני' ומשמע מזה דהבנים קילי מהאבות תמי' על הפר"ח מאי ראי' מייתי מלשון זה דודאי בקבלה בטעות לא חלה הקבלה על הבנים דאין כח בטעות של האבות לאסור על הבנים והוה שפיר כש"כ אבל בקבלה בכוונה י"ל דהבני' חמירי וגם בזה י"ל הירושלמי דסדור לשונו תמוה דמתחלה תי' על בני בישן שהאבות קבלו ואין הבנים יכולים להתיר ועל זה הקשה השתא לאבות יש היתר כ"ש לבנים ותי' דס"ל כר' יהודה כנ"ל והנה מראשית דבריו מוכח דפשיטא לי' דבנים גריעא מהאבו' ואין להם היתר ואיך מיד לאלתר הקשה השתא לאבות יש היתר כ"ש לבנים אע"כ היינו טעמא משום דהוה ס"ל שהמנהג הי' מנהג בטעות בלי טעם וע"כ הקשה שפיר השתא לאבות כ"ש לבנים וכסברת מהרי"ק דלענין קבלה בטעות גריעי בנים מאבות ומסיק שלא הי' טעות אלא שקבלו עליהם כר' יהודה לכן אין היתר לבנים עכ"פ וכהרשד"ם:

1022

1023והנה בתשו' ר"י לבית הלוי סי' ל"ח כ' להדי' דלאיסור אכילת אורז אין התרה והפר"ח כ' שם באות תשיעי דכבר נתבאר ביטול דבריו ולפע"ד לא נתבאר ולא יתבאר גלל כן אותן מנהיגי מדינת וועסטפאלין שהתירו אכילת קטניות בימי הפסח אין להם על מה שיסמוכו ואין לנו עסק בהם ואם אולי כוונו לטובה מהטעמים שכתבתי לעיל או מטעם אחר כיוצא בזה מ"מ אין ללמוד מהם למקום אחר ודעתי לדרוש אי"ה בפרקי דכלה ברבים שאין ללמוד מהם דאינהו עבדו לגרמי' ואם דעת פר"מ נוטה לעשות לו דבר אחר מה שנוגע למדינותינו אחר אחרון אני בא וידי תיכון ובפרט שלא יהי' נוגע כלל לאנשי וועסטפאלין כי לא אדון אנכי בדבר זה והחכם עיניו בראשו וד"ל ויהי דברי אלו מועטים מחזיקי' כמרובי' והי' כי יבואו דברי קדשו עוד אלינו וכבדנוהו הכ"ד הכותב בחפזי החותם באהבה רבה פ"ב יום ג' כ"א אדר ראשון תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1023

1024שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג ומרומם מאד ונעלה כמו"ה שמואל צבי נ"י דיין דק"ק אונגוואהר יע"א:

1024

1025גי"ה הגיעני בח"המ העבר והיות א"א להשיב למעשה כי העבר אין ע"כ לא השבתי בימי המועד והנה נפשו בשאלתו על דברי ריב על מצה של האי מרבנן ועובדא הכי הוה שנכנס לבית ארמי ושכר ממנו רחיים של יד שלו המוכנת לטחון עליו מיני קטניו' כל השנה ולא תבואה ולא מלח לפי דברי הארמי המשכיר והאי מרבנן ניקר הרחיים היטב הדק ושוב ליתר נקיון טחן איזה מדות מיני קטניות ואח"כ טחן עליו חטים משומרים לשם פסח וגם הסיר איזה מדות הנטחנים בתחלה ולא עשו מהם מצות ואח"כ טוחן לשם מצת מצוה וכמו ח' ימים אח"ז נכנס לשם ישראל אחר ומצא בין אבני ריחיים גרגר מלח ואמר הארמי בעל הרחיים כי אחר שטחן הראשון חטים של פסח שוב אירע לו מקרה דלא שכיח שנטחן מלח על אותו הרחיים והיות כי דברי הארמי אינם מעלים ולא מורידים ויש לחוש שהי' שם מלח בשעת טחינת החטים הראשונים וה"ל מצות מלוחים שנוהגי' לאסור אפי' בדיעבד כהמרדכי דפסק רמ"א סי' תנ"ה סעי' ה' ומג"א שם סקי"ו ובקש מעלתו ממני לחוות דעתי הקלושה אשר לע"ד מצת שמורה היא כדת וכהלכה בלי שום פקפוק ויאכלו ענוים וישבעו כאשר יתבאר אי"ה:

1025

1026אמנם לא ידעתי אם יש רב יושב על כסא הוראה דקהלתכם כי אז אליו תשמעון ודברי כלא הי' אך במקו' שאין איש כ"א פר"מ רוצה לשמוע מה דעתי בענין זה ואומר בתשובת זאת השאלה הנה באיסור מצה מלוחה יש ב' טעמים לאסור א' דהמלח הנטחון ברחיי' היינו אותו שחופרין מהארץ יש לו דין מי פירות ומי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ודבר זה כ' מג"א סס"י תס"ב והשנית בכל מלח שבעול' כיון דה"ל כרותח ה"ל כלש בפושרי' ומ"ש הפר"ח דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו אבל מעט מלח בעין שנותנים לעיסה ליתן בו טעם לא הוה כרותח ודבריו אלו מרומזי' במ"ג במ"ש לעיל בי"ד סי' צ"א וכבר הוזכר מזה בב"י ולפע"ד דבריה' תמוהים דודאי שיהי' הדבר הנמלח כרותח מהמלח שניתן בתוכו צריך שיהי' אינו נאכל מחמת מלחו וה"ה נמי הכא אלו נתן מלח במים ונמס בתוכו ושוב לש עיסה באותן המים שפיר י"ל שאין המים מרותחים ע"י המלח כיון שהיו נאכלי' מחמת מלחם לא מיקרי רותח וכל זה כשנתן מלח במים ונמס בתוכם:

1026

1027אך מלח בקמח או בעיסה הלא לא יכחיש אדם שהגרגר מלח בעצמו רותח כי הוא אינו נאכל מחמת מלחו ובמקום שהוא בעין העיסה הרי מחמם מקומו ומחמיצו באותו מקום ואפשר נמי כיון שהחמיץ כל שהוא מן העיסה הרי מעט חמץ הזה נעשה כעין שאור ומחמיץ כל העיסה כלו נמצא אפי' נניח דמעט מלח במים אינו אוסר מ"מ בקמח ועיסה אוסר וממילא נסתלקה ראיו' הרא"ש והרשב"א ור"ן להתיר מותיקא בש"ס ל"ט ע"ב ולקמן בש"ע תס"ג ס"ב ועיי' בפנים ברא"ש ותשוב' רשב"א סי' רכ"ד ומ"ש פר"ח בזה ולהנ"ל ליתא די"ל האי דותיקא מיירי שנותן המלח לתוך המים ומשו"ה אי לאו דמבשל לי' הי' מותר לאפות אבל ליתן מלח בתוך העיסה או קמח אה"נ דאסור אפי' בדיעבד וכן לק"מ מחלת תודה דמייתי רא"ש ואין דברי פר"ח כדאין בזה נגד המרדכי והתפשטות מנהגינו לאסור אפי' בדיעבד אך היינו דוקא שיהי' עכ"פ מלח הרבה קצת אבל לא גרגר א' וכדומה וכמ"ש הר"ן לדעת האוסרי' וכמ"ש מג"א:

1027

1028והנה בנידון שלפנינו אי נימא ונחזיק איסורא הואיל ונמצא גרגר א' מלח בין אבני הרחיי' אחר ח' ימים מסתמא הי' שם גם בשעת הטחינה של חטים שמורי' ויש לחוש שמא הי' הרבה מלח עד שראוי לאסור המצות אפי' בדיעבד א"כ הוא יש לעיין קצת ובודאי לטעם מי פירות ה"ל ספיקא דרבנן דמי פירות עם מים הוה נוקשה וקיי"ל נוקשה דרבנן אבל לחששא שהרתיח והחמיץ אפשר דהוה ספיקא דחמץ דאוריי' וס"ס לא הוה שמא לא הי' מלח ואת"ל הי' שמא לא נתחמץ או שמא הלכה כהפוסקי' דמלח אינו מחמיץ דשם אונס חד הוא שמא החמיץ או לא החמיץ ויש להחמיר לכאורה:

1028

1029ולא עוד אפשר דספיקא לא הוה דקיי"ל מזמן לזמן מחזקינן איסורא וכיון שהי' הרחיים עומד במקום א' היינו בבית הארמאי בעליו ושם נמצא אמרינן מדהשתא אתרע לפנינו חזקה שהי' שם מקודם נמי דאמרי' כאן נמצא וכאן הי' כבר מזמן רב ולא השתא הוא דאיתרע הן אמת דיש מקום להקל ולומר כיון דבשעה שטחן הישראל הי מושכרת או מושאלת לו ושוב כשגמר מלאכתו החזירה לבעליו הארמאי ה"ל מרשות לרשות ולא מחזקינן איסור מרשות לרשות ואמרי' כאן ברשות הארמאי נמצא וכאן הי' ולא ברשות ישראל הראשון אלא אי שכירות ושאלה מיקרי שינוי רשות תלי בשני תירוצי תוס' חולין נ"א ע"א ד"ה המוציא וכו' דלמסקנת תוס' לא מיקרי שאלה שינוי רשות ויש ליישב דלא תיקשי ממ"ש תוס' ב"מ ק"ג ע"א ד"ה פרדיסי וכו' וק"ל ועיין במשנה ס"פ ט' דמסכת טהרות בתוס' חדשי' שם בגליון:

1029

1030אלא עדיין יש להקל ולומר נהי דנאמר שהגרגר הזה הנמצא לפנינו זה הי' גם בשעת טחינה מ"מ אין לנו לומר שהי' שם עוד גרגרי מלח הרבה ונתערבו בתוך הקמח זה לא שמענו ולא ראינו מעולם עמג"א סי' תפ"ה סק"ה ע"כ פשוט שאין לחוש כלל:

1030

1031וכל זה אנו צריכי' להתלמד במקום אחר אלו לא הי' בודק ומנקר האבן טרם טחינה אך הכא שניקר האבן וכיון לבודקו ועשה כל תקוני הראוי' לזה ויותר מהמה א"כ לא צריכי' לכל הנ"ל ומשנה שלימה שנינו נדה נ"ו ע"א השרץ וכו' וכן כתם וכו' ומבואר שם אפי' נמצא אחר כך בגומא חזקתו בדוק ואמרינן השתא הוא דנפל השרץ או הכתם ומבואר אפי' לא כיון לבדוק המבוי בשביל דבר זה אלא בשביל דבר אחר מ"מ לא מחזקינן ריעותא משעת בדיקה ולמעלה וזה ביארו שם תו' ד"ה שמע מינה ועוד מבואר שם שאפי' הי' חזקת שרץ וכתם שם קודם בדיקה וכיבוס ושוב בדק וכיבס ואח"כ נמצא שרץ וכתם מ"מ אמרינן האי אחר הוא וכמ"ש שם תו' ד"ה בודקות והלכות קבועו' הן וכ"ש הכא שלא הי' כאן חזקת מלח קודם טחינה וגם הבודק אסיק אדעתי' לבדוק יפה יפה אפי' מקורט מלח ומכ"ש הזריזי' העומדי' בהיכל מלכו של עולם לעשות צרכי פסח מדקדקי' יפה ביותר כמ"ש מג"א כעין זה סי' תס"ז ס"ק י"ח כשמדיחי' לצורך פסח ע"ש והתם מעשה ומלאכת נשים הוא וסמך עליהן מג"א כ"ש הכא בני חבורה זריזי' כל המערער אינו אלא מן המתמיהין הנלע"ד כתבתי וה' יורנו נפלאות מתורתו הכ"ד פ"ב מש"ק של פסח תקפ"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1031

1032את חג המצות יחוג בדיצות ה"ה י"נ הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם כקש"ת מהו' דוד דייטש נ"י אבדק"ק עיר חדש:

1032

1033יקרת יפעת מכתבו הגיעני לנכון וע"ד דבדק לן בש"ס דפסחי' דפריך ארבא דאמר חמץ אח"ז בין במינו בין שלא במינו מותר והאמר רבא קנסא קניס ר"ש והקשה מעלתו מאי ס"ד דר"ש לא קניס הא איתא להדי' בתוספתא רפ"ב דפסחים דר"ש אוסר לקנות חמצן של כותים אחר הפסח מפני שנחשדו על בל יראה ומייתי לי' בירושלמי פ"ה דע"ז וא"כ ע"כ ר"ש קנסא קניס:

1033

1034הנה כבר הקשה פר"מ כיוצא בזה לרבו הגאון זצ"ל כמבואר ונדפס בשמו בס' נודע ביהודה כרך שני סימן פ"ג ושם הקשה פר"מ דאמאי לא הקשה כן אר' יוחנן דאמר ג"כ חמץ אחר הפסח מותר והוא בעצמו אמר בירושלמי הפקיר חמצו בי"ג אסור אחר הפסח והנה תירוצו של הגאון זצ"ל שם לא נלע"ד במ"ש דעיקר קו' המקשן היא מדאמר רבא חמץ אסור בהנאה מטעם קנס על זה ק' קו' מג"א וכי משום קנס יהי' חמור משארי איסורי תורה אלו דבריו שם ולא הבנתי זה דהא הקנס הוא שלא יהנו מעשיו הרעים וע"כ לאוסרו בהנאה דאל"כ הרי הועילו מעשי' אבל לאסור תערובתו ביותר מס' אין בו טעם:

1034

1035והנלע"ד בישוב ב' הקושי' דודאי לא עלה על דעת אדם מעולם שיהי' המשהה חמץ בפסח במזיד קיל מכל עוברי עבירה במזיד המבשל בשבת והמעשר בשבת ומטביל כלים בשבת בכולם קנסוהו לכל הפחות שלא יועילוהו מעשיו הרעי' וא"כ אע"ג דמבשל בשבת די לאסור עליו לעולם ואפי' אם יהי' מותר להאכילו לאחרי' מ"מ כבר הפסיד מעשי' הרעים אבל המשהה חמץ א"א מבלי שיאסר לו בהנאה אפי' למוכרו או לתנו לאחרים הבאים מחמתו דאל"ה הרי הועילו מעשי' הרעים אך כל זה לו שלא ימכרנו ולא יתננו ולא יקבל אדם ממנו אבל חמצו אינו נאסר שאם הפקירו והשליכו לחוץ מותר לכולי עלמא כי מ"ט לקנוס בזה וגם אפשר כל זה במזיד אבל בשוגג תלי' בפלוגת' ר"מ ור' יהודה ולישני דש"ס דפ' הניזקין סוגי' דמטמא והמדמע והמנסך:

1035

1036מעתה אבריי' דתוספתא לק"מ דמיירי לקנות מכותי' שהשהו במזיד וגם ר' יוחנן אפשר מיירי בכה"ג וכן משמע קצת הלשון דקאי אגברא ולא אחמץ דהא אמר המבטל חמצו אסור אחר פסח משמע דקאי אגברא שביטל ולא ביער שהוא נאסר ואין חמצו נאסר ואי הוה אמר שנתבטל בי"ג ועבר עליו הפסח אסור אז הוה במשמע שהחמץ נאסר ומשו"ה לא הקשה הש"ס אדר' יוחנן כלום דשייך שפיר לומר דלאח"ז מותר למי שלא השה' אותו ולא בא מחמת המשהה וא"נ בהשהה בשוגג:

1036

1037אבל במתני' דאמר חמצו של ישראל שעבר עלי' הפסח אסור בהנאה הרי קאי אחמץ שאסור בהנאה ולא אגברא שנאסר בחמצו אלא החמץ נאסר ואסור לכל העולם אפילו להזוכה מההפקר וגם מדקתני שעבר עלי' הפסח משמע אפי' בשוגג כיון שעבר עלי' הפסח מ"מ אסור ורבא מוקי לזה כר"ש משום קנס ש"מ שמשום קנס נאסר החמץ וקנסו החמץ ואל תתמה שכן מצינו בכלים שהזניח המלך אחז דבעי למימר שקנסו הכלי' עיי' מס' ע"ז וע"כ הסברא נותנת שיהי' ככל אי' דרבנן שאוסרים תערובתן ומשו"ה קשה ארבא דאמר אח"ז מותר זה מה שנלע"ד:

1037

1038ואשר נתעורר בלוחות שניו' על דברי הריטב"א הביאו שער המלך פ"א מק"פ דס"ל כל היכא דאיכא לאו מפורש לא צריכה שינ' הכתוב לעכב והקש' פר"מ א"כ לר' יהודה דס"ל ס"פ כ"ש דכל היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה וכתי' נמי לאמור בההיא פרשה ה"ל לאו אמור ומשו"ה אמרי' התם דאכלו צלי מבע"י חייב מלקות ואי קאי לאו דלאמור אואכלו את הבשר בלילה הזה מכ"ש דקאי אמכסת נפשות דקדמי' טפי לואכלו את הבשר וא"כ לוקין אשוחט שלא למנוי' ולהריטב"א הנ"ל מעכב אם כן לר' יהודה למה לי במכסת תכוסו שינה עלי' לעכב כמבואר בפסחים ס"א ע"א תיפוק לי' דאיכא לאו ומלקות וקשה להריטב"א הנ"ל אלו דברי פי חכם פר"מ נ"י:

1038

1039ואני אומר מהכא חילי' דהריטב"א וסייעתא לו דהרי התם בדף ס"א הנ"ל רבי אומר לשון סורסי היא זו וכו' וס"ל לרבי דאין שלא למנויו פוסל אלא בשחיטה עיין פי' רש"י והוכיחו בתוס' דע"כ לרבי נמי איכא עכובא מדדחיק הש"ס לאוקמי רב כר' נתן ולא מוקמי' לי' כרבי יע"ש וקש' היא גופי' קשי' מנ"ל לרבי עכובא הא איצטרך תכוסו לשון סורסי לשון שחיטה ועוד מנ"ל להש"ס דרבי מפרש לת"ק נימא דפליג ורב ס"ל כוותי' אע"כ כהריטב"א ורבי הא מפרש דברי ר' יהוד' לעיל ס"פ כל שעה א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע וכו' וא"כ רבי לשיטתו לא בעי קרא לעיכובא מוקי קרא ללשון סורסי ומזה הטעם בעצמו לא הוה מצי למימר רב מוקי תכוסו ללשון סורסי ולית ליה עיכוב במנוי' משום דגם רב מפרש ס"פ כל שעה דברי ר' יהודה כדאמרי' שם בי רב אמרי לאו אמור וממילא ה"ל עיכובא ומוכחי' דברי הריטב"א:

1039

1040והנה הי' נראה דהלכה כר' יהודה מדשקלי וטרי רבי ובר קפרא ואמרי בי רב לפרש דבריו הי' ראוי לפסוק הלכה כמותו ובזה נ"ל ק' הכ"מ על הרמב"ם פ"ה מעירוכין הלכה ה' שפסק במתפיס תמימי' לבד"ה ליכא אלא עשה והי' לו למפסק שהוא בל"ת והמ"ל כ' הואיל ורבנן פליגי על ר' יהודה ולפע"ד דברי הכ"מ נכונים אך מה שיש לתמו' דבהלכות ק"פ פ"ח הלכה ה' דפסק באוכל צלי מבע"י ליכא אלא עשה ושם לא התעורר עליו ושתיקתו כהודאה והוא מהתימא דהש"ס מדמי להדדי אוכל צלי מבע"י למתפיס תמימי' והי' נראה לפי מה שראיתי בס' קרבן אהרן על הת"כ בפ' אמור שכ' וז"ל ונ"ל דדרשי ממלת לאמור הכי משום דא"א לומר לאמור לישראל דהא הדר כתי' דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת וגו' וא"כ הרי לן דבור ואמירה לישראל ומאי אם כן לאמור לכן דרשי כאלו כתיב לאו אמור עכ"ל הרב ז"ל מבואר מדברי' דבעי' דבור ואמירה לכל ציווי' שבתורה רק הכא דכפל ב' פעמים דבור ואמירה משו"ה דרש כן ובזה מיושב היטב ק' תוס' במנחות נ"א ע"ב ד"ה אף כאן ל"ת על אכילתו שהקשו למה לי' לר"י גז"ש ללאו בחביתי כה"ג תיפוק לי' דכתי' לאמור ולק"מ דהתם לא כפל לי' ב' פעמים והנרא' דרבנן דר' יהודה דרשו הכפל להא דאמר ר' מוסיא ביומא ד' ע"ד מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור והתם נמי כפל קרא למילתי' וכמ"ש מהרש"א בק"א שם:

1040

1041מ"מ צל"ע לפ"ז מאי משני ר"ח בפסחים ס"פ כל שעה הנ"ל הא מני ר' יהודה דמתפי' תמימים וקשה ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא משום דכפל למילתי' אבל הכא גבי פסח לא כתי' אלא דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור וגו' והא דכתי' ויאמר ה' אל משה וגו' בארץ מצרים לאמו' החדש הזה לכם הוא מילתא אחריתי מ"ע לקבוע חדשי' ולקדשם וצע"ג לכאור' והנלענ"ד לומר לפי מה שמנה הרמב"ם החדש הזה לכם מ"ע א' לקדש חדשים ולקבוע תקופות ודלא כה"ג דמנה החדש הזה לכם למ"ע לקדש חדש בפ"ע ושמרת החקה הזאת למועדה למ"ע לחשב תקופות וע' רמב"ן שרש א' ועיי' מ"ש מעיין חכמה על זה מש"ס דמנחו' דמוקי ושמרת החוקה לחוק תפילין או לחק פסח מ"מ נ"ל דר"ח דאמר הא מני ר' יהודה היא ס"ל דהך ברייתא פליגי אתנאי דמנחו' והך ברייתא מוקי ושמרתם את החוקה ללמוד מיני' תרויי' קדוש החדש וחשבון תקופות כי היכא דיליף רמב"ם תרוייהו מחד קרא דהחדש הזה לכם ה"נ לפי הך ברייתא תרוויי' מושמרת את החקה וס"ל החדש הזה אינו ענין בפ"ע אלא אתחלתא דפ' פסח מצרים הוא ואייתר לי' דבור ואמירה דידי' למימר לאו כתי' בענין וא"כ למאי דקיי"ל כתנאי דמנחו' דושמרת את החקה קאי לחוקה לתפילין כמו שפסק הרמב"ם והחדש הזה מוקמא למצות קדוש החדש ממילא ליכא דבור ואמירה מיותר בפסח מצרים וליכא לאו באוכל צלי מבע"י ומשו"ה לא השיג הכ"מ על רמב"ם בהלכות ק"פ משא"כ במתפיס תמימי' לבד"ה יפה השיג הואיל ורבי ובר קפרא ובי רב קאי כוותי' דר' יהודה י"ל דקיי"ל הכי וא"ש:

1041

1042ולפ"ז אין הכרח למ"ש לעיל ליישב ק' מעלתו במכסת תכוסו דרבי ורב ס"ל כר' יהודה די"ל בפסח לא ס"ל כוותי' מיהו אין תפיסה מזה על הריטב"א כמובן וק"ל הנלענ"ד כתבתי ולמעלת כבודו הבחיר' הכ"ד החות' בכל חותמי ברכו' משה"ק סופר מפפד"מ:

1042

1043שוב הק' פר"מ אמ"ש תוס' ריש פסחי' מי שאין לו קרקע פטור מפסח כשם שפטור מן הראי' א"כ מ"ט דמכשירי פסח דוחי' שבת לר"א פ' אלו דברים הא מבואר פ' רא"דמ דמודה ר"א בציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שאינו דוחה שבת ומסיק הטעם משום הואיל ובידו להפקירן א"כ הכי נמי הואיל ובידו להפקיר הקרקע ויהי' פטור מפסח וממילא לא דחי שבת:

1043

1044הקשה אדם קשה כברזל ומ"מ נ"ל דר"א לטעמי' דס"ל במתני' דעירוכי' כ"ח ע"א דאם החרים כל נכסי' אפי' בדיעבד אינם מוחרמי' וה"ה להקדיש והפקיר כמבואר שם דחד דינא אית להו והא דאמרינן בעלמא הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' היינו דמפקיר ומשייר לעצמו כל שהו' פחות ממאתים זוז ויהי' עני ומותר ליטול לקט שכחה ופאה ומותר להאכילו דמאי אבל לענין פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאיר לו שום קרקע כל שהוא וזה א"א לר"א:

1044

1045ולפ"ז ראב"ע דפליג התם במתני' אדר"א ומבוא' שם בעירוכין דלחומרא פליג דאפי' אינו מחרי' כל נכסי' רק שאינו משאיר לעצמו כדי חיותו אסור מן התורה (אלא באושא נתנו שיעור חומש אבל מן התורה הוא אסור להחרים רוב נכסי') א"כ חומרו קולו דע"כ לא דריש אך כר"א דאפי' בדיעבד אינו מוחרם ומוקדש דא"כ אפי' השאיר קרקע כל שהוא רק שאינו כדי חיותו אינו מוחרם א"כ בטלת הואיל דאי בעי מפקיר נכסי' דכולא תלמודא אע"כ לראב"ע בדיעבד אי עביד מהני ואפי' בכל נכסי' נמצא לר"א בכל נכסי' אפי' בדיעבד לא מהני ובהשאיר מקצת מותר אפילו לכתחלה ולראב"ע אין חלוק דלכתחלה אפילו השאיר מקצת נכסי' אסור כל שלא השאיר כדי חיותו ובדיעבד מותר אפילו כל נכסי' והרווחנו בזה פסק הרמב"ם פ"ו מעירוכי' דפסק דאם עבר והחרים כל נכסי' מוחרם דלא כר"א ועמד בזה בכ"מ ותי"ט ע"ש ולהנ"ל מוכח דראב"ע פליג ואיהו גופי' פסק כראב"ע סוף הלכות עירוכין דאפילו השאיר לו מקצת אסור מן התורה ומשו"ה מוכרח דבדיעבד עכ"פ מהני דאל"כ בטלת הואיל אי בעי מפקיר נכסי':

1045

1046ויש ליישב בזה ג"כ מה דהשמיט הרמב"ם הך דר' אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל משום דאפשר דר' אמי לא אסיק אדעתי' הך סברא דהואיל ובידו להפקירן כס"ד דאמוראי טובא פרא"דמ אבל למסקנא דהואיל ובידו להפקירן א"כ נהי דאיתמר למכשירי' אליבא דר"א מ"מ הא סברא גדולה היא לכולי עלמא נמי ובפסח גופי' אי ס"ד מי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ איך אמרה תורה פסח דוחה שבת ליפקר נכסי' ולפטור וכה"ג פריך ק' על התורה ס"פ ר' ישמעאל לענין קצירת עומר אע"כ מדכתב רחמנא במועדו שפסח ידחה שבת ש"מ דמי שאין לו קרקע נמי חייב בפסח והדר נילף ראי' מיני' לחומרא שגם חייב לעלות לרגל ודלא יחמוד איש את ארצך לשלוחי מצוה וכבר נאמרו בזה כמה דברים דאין הכרח כל כך לדרשת ר' אמי וריב"ב בנציבין דלא עשה פסח משום שלא הי' לו קרקע לטעמי' אזיל דהרי ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע בן בתירא הן הנה בני בתירא דשכחו ולא ידעו אי פסח דוחה שבת ולא ידעו דרשה דבמועדו מפורשת בקרא א"כ אין הכרח שיחייב בפסח מי שאין לו קרקע וממילא מפרשי' לא יחמוד איש את ארצך מי שאין לו קרקע פטור מעלי' רגל וילפי' פסח מיני' לקולא ויפה כ' תוספ' לריב"ב. זה מה שנראה לפענ"ד והי' זה שלום וכ"ט מנאי הדש"ת משה"ק סופר מפפד"מ:

1046

1047שלום לתלמידי התו' מו"ה ישראל נ"י:

1047

1048אשר הקשה בדברי רש"י מנחות צ"ה ע"ב דתנן התם ב' הלחם ולח"הפ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ומסיק רב אשי בפנים במקום זריזי' ופירש"י שיהי' זריזים לשמרו מחמוץ ותמה התלמיד שי' תינח לח"הפ שהוא מצה אבל שתי לחם הוא חמץ מאי איכא למימר:

1048

1049קושי' זו כ' על ספר נודע ביהודה כרך א' חלק א"ח סימן ט"ו בסוף התשו' שהקשה כן הגאון בעל אור חדש ז"ל והרב הגאון המחבר הנ"ל כ' על זה הקשה אדם קשה כברזל וממש לא תי' כלום וצריך לומ' דאהש"ס לא קשי' להגאוני' הנ"ל דמשני מקום זריזי' משום די"ל כי היכא דצריכי זריזי' ללחם הפנים לשומרו מחמוץ ה"נ צריכי' זריזי' לשתי הלחם לעשותו חמץ גמור ויפה וניחא בזה קצת מה דקאמר הש"ס דרב אשי בדותא היא משום דא"כ לישה ועריכה נמי בעי זריזי' ומאי קשי' דלמא בשעת לישה ועריכה לא בעי זריזי' כל כך כיון דשיעור חמוץ הוא מיל ולא ישהו בו שיעור מיל משא"כ בשהגיע לחום התנור צריך זריזות טפי אמנם לפי הנ"ל א"ש דתינח לחה"פ שהם מצה אבל שתי הלחם מאי איכא למימר אם בשעת לישה ועריכה לא בעי זריזי' להחמיצם כל שכן בשעת אפי' דלא בעי זריזות וא"כ רב אשי בדותא היא וא"ש באופן שעל הש"ס לק"מ רק על פירש"י:

1049

1050וידידי הרב המופלא מהו' זלמן ליב נ"י עוררני עוד דמלשון רש"י בקו' הש"ס משמע דהוה ס"ל דכל עיקר ק' הש"ס לא קאי אלא אלח"הפ ולא אשתי לחם כלל שהרי כן כתוב איפסול בלינה וכו' עד שיסדרנו על השולחן עכ"ל נמצא לפי פירושו בקו' יפה פי' בתי' דהכל קאי אלח"הפ ולא אשתי לחם כלל מיהו היא גופי' טעמא בעי:

1050

1051ולפע"ד יש לתמוה על תרי גאונים הנ"ל שנעלמו מהם לפי שעה ב' מקומות מפורשו' א' דברי תוס' מנחות נ"א ע"א ד"ה אפי לה וכו' שהקשו איך מקדש התנור לח"הפ הא אין כלי שרת מקדשי' שלא בזמנן והעלו לבסוף לשיטת רש"י דאה"נ אין התנור מקדש אלא הדפוסי' שנותנים לתוכו אחר רדייתן מהתנור ושוהה שם כל הלילה ולילה אינו מחוסר זמן ומיפסלי בלינה ע"ש וא"כ בשתי הלחם לא שייך זה ה"ל עי"ט מחוסר זמן ולא מיפסלי בלינה וצ"ע קצת בתוס' שבועות י"א ע"א ד"ה הואיל וצורתה וכו' דמשמע מה שעושי' מתחלה על מנת להשהותו כמו קטרת לא מיפסלי בלינה ע"ש יהי' איך שיהי' מבואר מזה דק' הש"ס דמנחות צ"ה לא קשי' על שתי הלחם דלא מיפסלי בלינה משום דמחוסר זמן וכלי שרת אינן מקדשי' אלא בזמנן:

1051

1052ועוד ס"פ ר' ישמעאל מבואר דלרבי אין התנור מקדש שתי הלחם אלא בשחיטת הזבח וכן אמר רבא במנחות י"ו ע"ב וכן מבואר להדי' ברש"י פסחי' י"ג ע"ב בד"ה כשרות הי' וכו' ובד"ה שתי הלחם וכו' ומיהו בתוס' זבחים כ' ע"ב ד"ה יציאה וכו' משמע לחלק בין פסול יוצא ללינה ע"ש מיהו מרש"י לא משמע כן ובמשנה דמס' מעילה ט' ע"א לא גרס רש"י לינה וע"ש בהרע"ב ותי"ט וא"כ יפה פי' רש"י ק' הש"ס דמנחות אלח"הפ ולא אשתי הלחם מתרי טעמא חדא דשתי הלחם לא מקדשי אלא בשחיטת הזבח ועוד דה"ל שלא בזמנן וכלי שרת אין מקדשי' שלא בזמנן וכיון דק' הש"ס לא קאי אלא אלח"הפ לכן לא מפרש התירוץ אלא אלחה"פ אבל אה"נ דשתי הלחם נמי הי' במקום זריזי' מטעם הנ"ל שיחמצו היטב אלא דרש"י לא הי' צריך לפרש כן כיון דלא הי' קשה מעיקרא אשתי הלחם א"נ י"ל דפנימי דמתניתין אפייתן בפנים הא כדאיתא והא כדאיתא שתי הלחם בפנים במקום קדש ממש ולח"הפ במקום זריזים יהי' איך שיהי' אין כאן קו' על רש"י הנ"ל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פ"ב יום א' מ"ג למב"י תקע"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1052

1053שלום ושמחת חג המצות בדיצות י"נ תלמידי הותיק חדת מלא עתיק הרבני כמו"ה אברהם כ"ץ נ"י:

1053

1054הגיעני נעימות ימינו אודות חטין דהאי שתא במקומו נמצאו ביניהם שגדלו כעין שומין קטנים וחדים וחריפי' כשומים וכשנטחנים עם החטי' איכא למיחש למי פירות ולדברי' חריפי' הגורמי' חימוץ אלא שהוא דבר מועט וכ' מג"א למעט מ"פ ליכא למיחש ומשום חריף נמי כ' ח"י דליכא למיחש אלא בפלפלי' ולא בשאר תבלין וכדומה מהא דתבלה בקצח ושומשמי'. וידידי הרב המאוהג"ל שלכם הוסיף נופך מדלי' דאפי' לו יהי' שהשומים ההם חריפי' הם מ"מ כיון שנתערבו בריבוי הקמח טרם בוא המים א"כ כבר בטיל חורפייהו וסברא נכונה היא וראוי למי שאומרה אלא שעומד נגדו דברי מג"א בשם מט"מ סי' תנ"ה סק"ט ע"ש וק"ל:

1054

1055והנה לשון הרא"ש ר"פ אלו עוברי' בשם הירושלמי דכולן ע"י מוי כ' וז"ל ומ"ש רי"ף לעיל כר"ע דמ"פ אין מחמיצין כלל אפי' ע"י מים דהיינו לענין לישת העיסה שאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומר' מחימוץ כמו שאר העיסה אבל בכה"ג שנותני' שעורים בשכר או בחומץ להשהותן בתוכן מחמיצין אם יש בו מים עכ"ל והנ' הדיוקי' סותרי' דמשמע אינם ממהרים להחמיץ ויכול לשומרה לאפוקי מ"ד ישרוף מיד ושוב כ' דוקא כשמשהי' בתוכו זמן מרובה על דעת שיחמיץ וכן הדין נותן שכל דבר שמשהי' מחמיץ וכן משמע מלשונו לעיל פ"ב סי' י"ג וז"ל והשתא לדבריו (דהרי"ף) אפי' מ"פ עם מים אין מחמיצין והקשה עליו מותיקא והשתא אס"ד דיוקא דרישא עיקר יהי' סותר עצמו אע"כ דיוקא דסיפא עיקר וכ"כ להדי' רבינו ירוחם תלמידו נתיב ה' חלק ג' דכל פלוגתתם במ"פ היינו דרך לישה אבל כששוהין הרבה ימים כדי שיתחמצו פשיטא דשייך בהו חימוץ ומזה לא מיירי וכן י"ל בהרי"ף אע"פ שמ"פ עם מים אינם באי' לידי חימוץ בלישה מ"מ חומץ האדומי כששוהי' הרבה השעורי' כדי שיחמיצו פשיטא דשייך בהו חימוץ עכ"ל ואולי זהו כוונת תוס' פסחי' כ"ח ע"ב ד"ה מחמת ד"א וכו' כגון שנתחמץ על ידי שמרי היין וכו' ולא דמי לעיסה שנילושה ביין וכו' ועכ"פ כוונתו שאין דומה שמערבי' הקמח בהיין דרך לישה אבל כשמעמידי' אותו כדרך שמעמידי' ומטמינים שאור בתוכו שיחמיץ אז אפילו שמרי היין החמוצים הוו כמו שאור ומעמיד העיסה ומחמיצו ובזה י"ל דברי ש"ג דמייתי מג"א רס"י תס"ב ומיושב ק' תוספת מנחות נ"ג ע"ב ד"ה אין מחמיצין וכו' די"ל דנהי דרך לישה אפי' נוקשה לא הוה מ"מ אם חימץ דרך שאור שבעיסה לרחב"ג חייב כרת ולרבנן נוקשה מיהת הוה וי"ל דגם מג"א הבין כן אלא שכ' מתוס' לא משמע כן מדהקשו קושייתם ואמנם עכ"פ מתוס' פסחי' כ"ח ע"ב משמע דס"ל כנ"ל:

1055

1056ובנידון שלפנינו אם החטי' נטחנים ובתוכם דבר הנסחט ומתלחלח אפי' טפה א' איננו מתערב שנאמר שיתבטל ברוב או בטיל חורפייהו כ"א מצא מעט קמח בצידו ומתגבל ונעשו עגולים קטנים כעין החרדל וכיון שהוא דבר חמוץ ושוהה יום או ימים מי יודע אם אין העגולי' גופי' נעשי' אז חמוצי' ונעשי' שאור לחמץ העיסה ועוד שאיננו מתערבי' בלישה ונשארי' בעין במצה ובפסח פוגע בו ואוכלו ע"כ טוב לברר החטי' יפה ואח"כ לנפות הקמח לאט לאט באופן שאם יש בו עגולים כאלו ישארו למעלה בנפה ומ"מ אם לא נעשה כן אין להחזיק ריעותא ולאסור בדיעבד יאכלו ענוים וישבעו כנל"עד אם יסכים עמדי הרב המאוה"ג דשם דברי הכותב בחיפזון דיומא קגרים א"נ פ"ב יום א' ו' ניסן תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1056

1057ראה ראיתי בספרו של צדיק עתק הגאון צל"ח פ' ע"פ שטרח ומדד שיעור חלה עפ"י שעורו של הרמב"ם פ"ו מבכורי' שהוא עפ"י חשבון מ' סאה למקוה ושוב מדד שיעור חלה עפ"י מה שהפילו מ"ג בצים מן המים כמ"ש בטור ש"ע א"ח סי' תנ"ו והי' הכלי הראשון מחזיק שני פעמים כפי שיעור הזה ע"כ שפט הגאון ז"ל שע"כ הבצים נתקטנו במחצית ממה שהיו בימים הקדמונים וא"כ כל שעורינו הן בשתיית רביעית שאנו משערים ביצה ומחצה וכן שיעור חלה של מ"ג בצים וכן אכילת כזית מצה ומרור שאנו משערים כחצי ביצה והכל הוא הטעאה וצריך להיות בכפל. והן עתה מצאתי בס' בית אפרים בחלק ש"ות סי' ט"ו ד"ה ומצאתי וכו' עיי"ש היטב והנה נאמנים כל דברי חכמים ואינני ח"ו כאותו תלמיד שאמר רשב"ג אלו לא ראיתי לא האמנתי מלגלג ע"ד חכמינו חלילה לי מהרהר אחרי מעשיהם מ"מ יגדיל תורה ויאדיר ולהראות הלכה לתלמידי' טרחתי ומדדתי אצבע של אדם בינוני שבזמנינו נגד רוחב ז' שעורות בינונים שבזמנינו ומצאתי מכוונים ממש עדיין כמו שהיו בימי הרמב"ם פ"י מס"ת ועשיתי קנה מדה ארכו ו' אצבעות ושבע תשעיות מהנ"ל כמ"ש רמב"ם פ"ו מבכורים (ובר"ן פ' ע"פ נדפס שבוש ומייתי לי' ד"מ בא"ח סי' תנ"ו בשבושו וצריך להגיה שם כמ"ש רמב"ם בפ"ו מבכורים בדרך הראשון עיי"ש) כי חשבונו של הרמב"ם מדוקדק מאוד וכמ"ש גם כן בסוף ספר חוט השני ואח"כ עשיתי כלי ארכו ורחבו וגבהו בקנה מדה הנ"ל העולה בתשבורת שי"א והשליש אצבע והוא מחזיק ט"ו זיידל עסטרייכער ומים שהפילו מ"ג בצים אינו אלא יותר משבעה זיידליך נמצא נתקטנו הבצים בחצי ערכם גם במשקל קמח מ"ג בצים שלנו לערך נ"ז לאטה שהם רכ"ח קווינטל והרמב"ם (עיין מג"א סי' תנ"ו) כ' שהם תק"כ דראהם מצרית ושקלתי דראהם דראכמין אצל הרוקח אפטעקר ומצאתי שהוא שמינית אונקיא ובלשונם אונטץ והיינו קווינטל הנ"ל נמצא תק"כ דראהם הי' ק"ל לאטה והוא יותר מכפל משקל הקמח שבמדה ראשונה שהוא נ"ז לאטה והכפל הי' ראוי להיות קי"ד והשינוי של ט"ז לאטה הזה הנוספות על כפל אפשר שיהי' משינוי הקמח מצרית ודראהם מצרים אבל עכ"פ כפל הוא וגם לפמ"ש הרמב"ם שיש בהקמח משקל פ"ו סלעים וב' שלישית שבכל סלע ד' דינרי' וכל דינר הוא משקל דראהם וחצי כמ"ש כ"מ שם בפ"ו מבכורי' וע' פי' המשנה דמס' חלה פ"ב משנה ו' ושקלתי דינר צוואנציגר בזמנינו והוא גם כן קרוב לדראכמאן ומחצה הנ"ל כי דראכמאן יש בו סמ"ך גראט והצוואנציגר צ"ח והיינו ח' גראט יותר מדינרי הרמב"ם והוא דבר מועט והלום ראיתי בתשובה מאהבה חי"ד סי' שכ"ד שכ' שהגאון צל"ח ז"ל ארוך בדורו הי' ואין ללמוד מאבריו והא ליתא דהרי מדדתי ע"פ ז' שעורים בינונים כנ"ל:

1057

1058נמצא האצבעות עפ"י שיעורי השעורים לא נשתנו כלל וטבע משקל הקמח ומשקלי הדינר ודראהם נשתנו מעט מזעיר באורך הזמן וריחוק המקומות (ובתשובה אחרת כתבתי שלפע"ד גם כי ידעו מעולם שהדורות משתנים והולכים מ"מ כן הדין שישערו בכל דור ודור לפי אגודלו של אותם ב"א ומסתמא עפ"י זאת השינוי ישתנו כל הדברים הבינונים שבאותו הדורות הי' האמה בכל דור לפי אנשי אותו דור ושיעורי האיסורי' והמצות לפי אותן המדות וכעת הזאת מצאתי שכבר עמד על ס' זו הגאון חו"י בתשובתו הנפלאה שבסוף ס' חוט השני אך מ"ש באותה תשובה שביצה א' הוא יותר מאצבעיים על אצבעיים אין לו מובן עיי"ש) ורק אך הבצים נתקטנו בחצי ערכם והוא דבר נפלא ומתמיה ואם אולי י"ל שבמקום חז"ל ואפשר גם במקומות הרי"ף והרמב"ם ואולי כל חכמי ספרדים הי' להם מין תרנגולי' אחרים דכמה מיני תרנגולים יש ובמדינו' שיש להם מסורת נאכלים וכמו שקרוב לזמנינו נמצאו במדינתינו פערל הינר שיש להם סי' טהרה ואינם נאכלים מפני המסורת ואולי ידרסו בזמן מן הזמנים כתרנגול דאגמאי בחולין ס"ב ע"ב או איכא טמאים דדמי להו במדינה זו ומ"מ במדינות שנאכלים במסורת שרי וביציהם גדולים משלנו אך התימא על גדולי ארץ אשכנז הרוקח והרא"ש והטור והמרדכי ומהרי"ל ומהרי"ו ורי"ו וביותר על האחרונים שבזמנינו קרוב מאוד גאון תי"ט ואלי' רבה ודומיהן איך יצוייר בזמן קצר שינוי כזה דוקא בבצים ולא בשעורים ולא בקמח ובאדם:

1058

1059תו צל"ע טובא דא"כ ביצה שבזמנינו הוא זית האמיתי וא"כ להלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל כאחד הי' כורך כשיעור ג' בצים זמנינו ואוכל ובולע כא' וזה אין בית הבליעה בעולם מחזיק בשום אופן אפי' מרוסק ועיין מ"ש מג"א בזה בסי' תע"ה ס"ק ב' ומ"ש מחצית השקל סי' תפ"ו שהקשה לו הרב מו"ה ישראל ה"פ ז"ל מש"ס כריתות י"ד ע"א ורמז לעיין בתוספות ישנים דכריתות שם פי' שכתבו שם וז"ל דהיינו כדרך אכילה רצונו לומר שאינו דוחק עצמו לבלוע וגם אינו מרסקו ביותר מהראוי ולא מיירי התנא מי שדוחק עצמו בריסוק ובליעה אמנם אוכלי פסח מצה ומרור היו מרסקים הדק היטב וגם נדחקים בבליעה כמו שאנו עושים היום בליל פסח לקיים מצותינו כראוי ולק"מ קושיתו זה הי' כוונת הגאון מחצית השקל ז"ל שם סי' תפ"ו ועיין פרי חדש סי' תפ"ו דבלא"ה אין להקשות מסוגי' דכריתות שם ובחי' אמרתי דהתם לענין יה"כ מיירי וכותבת דיה"כ לכ"ע בעי שיעור מרובה שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים (ועיין ס"פ ג"ה) דעינוי נפש כתיב וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה וס' זו איתא בירושלמי פ"ח דתרומה עיין מפרש שם לחלק בין יה"כ לשארי איסורים בזה ואני עשיתי סמוכים מש"ס דכתובות ל"א ע"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביה"כ אע"כ משום דאגניבה מחייב בבית הבליעה דלא מצי להדורי ואאכילה די"כ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב ולענין שיעורא גדול דיה"כ דהתם אמר שאין בית הבליעה מחזיק עוד זית אפילו מרוסק [ודם אינו משלים לכותבת דאוכל ושותה אינו מצטרף ודם קרוש איכא מ"ד דאינו חייב עליו ועיין תוס' שבועות י"ג ע"א ד"ה גמר וכו' ע"ש] אבל ג' זיתים מצומצמים מרוסקים שפיר מחזיק בית הבליעה וזתים דמצה ומרור המה מצומצמים וחסר מהם מה שנדבק בחניכים ולקמן אי"ה בסוף הקונטרס אעשה סמוכים לזה מ"מ מש"ס דכריתות ל"ק כ"כ אבל החוש מכחיש שיהי' בית הבליעה מחזיק ג' בצים זמנינו אפי' מרוסקי' וא"כ הא דידן לית ליה פתר ואתר:

1059

1060והנה בשבת ר"פ המוציא יין אמרי' דרביעית יכול לקרוש ולעמוד על כזית וכן הוא בירושלמי שקלים פ"ג סוף הלכה ג' ע"ש ומזה כתב הרא"ה הביאו הר"ן פג"ה דפוס ז"ב דף רצ"ד ע"א כשמשערים ביטול בס' משערים ברוטב לכזית ביצה ומחצה שאם יקרוש ויעמוד על כזית וכו' והר"ן השיג עליו וז"ל ואין דבריו נראים כיון דאמרי' דמשערי' ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערים אותו שכך שיערו חז"ל שאין לך נ"ט יותר מס' אפילו ברוטב שאל"כ היינו צריכים לחוש ליתן הדבר לשיעורים ולעיין בא"וה אם הוא עב או דק עכ"ל כוונת הרא"ה כיון דמש"ה משערי' בכלי דלא ידעו כמה נפיק מני' וחזינן לי' כאלו כולו נמוח ודבר הקפוי שנמוח ונעשה מקפה מתרבה עד שמכל זית נעשה ביצה ומחצה וכן בהיפוך אי נחזה הרוטב כאילו נקפה ונעשה מג' זיתים זית א' וא"כ אין לשער אלא בשלישית השיעור והר"ן ס"ל לא החמירו חז"ל כ"כ כיון דמסלקינן גוף האיסור וק"ל לרבנן דסגי בהכי ועיין מג"א סי' ר"י סק"ה ובט"ז סוף ס"ק ד' ואמנם בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ט"ו מיישב בפשיטות דביצה קריש קאמר ב"י עיי"ש:

1060

1061והנה בתוספתא דנזיר דמייתי לי' התוספות פרק קמא דסוכה דף ו' ע"א כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב עכ"ל ליכא לאקשויי הא היין היוצא ע"י זית אם יקרש יהי' רק שליש זית י"ל כך גזרה התורה בהך שיעורא דנזיר ביין חייב בזית שהוא שליש זית וחרצנים וזגים צריך זית קפוי ממש וכן למ"ש רש"י התם דחרצנים וזגים ועלין מצטרפין לרביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין ויוציא מהם רביעית יין וכו' הוא ניחא בפשיטות ג"כ דאע"ג דחרצנים וזגים ועלים המה גושיים ורביעית שלהם אם ימחו יהו ג' רביעית מ"מ לא מחייב אלא בזה האופן כך גזרה התורה ולעולם קילי חרצנים מיין דסגי ביין לחייב ברביעית דלכשיקרוש יהי' זית וחרצנים וזגים בעי רביעית ולכשימחה יהי' ג' רביעית. גם רש"י בחולין פרק כל הבשר (חולין ק"ח ע"ב) חצי זית חלב מביא כוס מלא משקין ומביא זית ונותן לתוכו וההוא דנפיק הוה כזית נמי א"ש אע"ג דאי קריש לי' הוה רק שליש זית מ"מ כך גז"ה להיות חלב כשיעור גדי וא"נ אכיל חצי זית חלב וחצי זית בשר מצטרפי' אע"ג דלא שוו בשיעוריהן מ"מ מה בכך אי תאמר החלב לכשיקרש לא יהי' אלא שליש מחצי זית וה"נ חצי זית בשר לכשימחה יהי' ג' חצאי זיתים ועיין מנחות כ"ד ע"א פלוגת' אי כל האיסורים כמות שהן עתה משערים או כמו שהיו ועיין רמב"ם פ"ד מטומאת אוכלים ועיין ב"י יו"ד סי' צ"ח בשם המרדכי כיצד משערים ס' נגד כל הכלי ממלאים כלי מלא ומכניסים הכלי האסור לתוך אותו כלי והמים היוצאים הוא שיעור דופני הקדירה וישער בהיתר נגד זה עכ"ל מה שיש לפקפק על זה כבר הוא נכלל בפלוגתת הרא"ה והר"ן הנ"ל ואפשר בחרסי הקדירה גם הרא"ה מודה להקל:

1061

1062אך תימא גדולה על הרא"ש הלכו' חלה וטא"ח סי' תנ"ו ומרדכי ור' ירוחם ומהרי"ל וכל הנמשכים אחריהם כולם כתבו לשער חלה ע"י הפלת מים ע"י מ"ג בצים שהמים הנותרים הכלי המחזיק אותם הוא מחזיק מ"ג בצים קמח והא לית' דהרי מ"ג ביצים מים אם יקרשו יהיו השליש ממ"ג הבצים דהרי בצים המה גושיים ואפי' אם יבשלו הביצה או יצלוהו יהי' הכל בשיעור אחד ממלא כל הקליפה ואפילו אם לא יוקפו המים לגמרי רק יהי' כאיכות הקמח שאינו קפוי כחיטים אמנם אינו נמום כמים ג"כ ועכ"פ אפשר שיהי' ההפרש בין מים לקמח החצי מהשיעור וא"כ איך אפשר לשער זה בהפלת מים דממ"נפ אי אזלינן בתר איכות הבצים המפילים המים וכלי המחזיק אלו הבצים יתמלא קמח זהו תימה שהרי קמח איננו גוש ומדובק בחלקו כמו בצים ואם ניזיל בתר איכות מים הנימוסים קשה הא פשוט שקמח איננו מופרד החלקים כאיכות המים וקמח הוא ממוצע בין אדוקת הביצים לנמיסת המים ע"כ אם משערים מים לכשיקרשו יעמדו על שליש נאמר בקמח שכשיודבק יעמוד עלחציו. והנה הרא"ש שאל מהרשב"א והוא בתשו' הרא"ש ובתשו' הרשב"א ומייתי לי' ב"י בא"ח סי' תנ"ו כיון דהכלי המחזיק עומר מן הי' מחזיק עשירית האפה חטים שהרי המן טחנוהו ודכוהו במדוכה וא"כ משנעשה קמח נתרבה טפי משיעור מ"ג ביצים וחומש וא"כ הלש קמח הנעשה ממ"ג בצים חטים הוא דחייב בחלה והעלה הרא"ש דמש"ה נהגו הנשים לפני כל הגדולים לגדוש המדה כדי להשלים בהגודש מה שחסר לפי הנ"ל והרשב"א דחה דקמח אמרו ולא חטין עיי"ש ונ"ל דהמן הי' דק ככפור וגם הי' רך כמו כפור כדכתיב וחם השמש ונמס ואע"ג דדכו במדוכה מ"מ הי' קרוב לקמח גריסין ולא ק' כ"כ קו' הרא"ש ובזה יש מקום ליישב דברי רבנו ירוחם התמוהים שכ' למלאות ביצה מ"ג פעמים מים והכלי המחזיק הוא שיעור חלה ותמה ד"מ א"ח סי' תנ"ו הא חסרו לי' הקליפו' ולהנ"ל יש מציאות לזה השיעור ולהרשב"א הא דמשערין בקמח והרא"ש העיד שנוהגין לגדוש המדה והגודש הוא תילתא והמהרי"ל העיד בסדר הגדה דב' ביצים בלא קליפה הוא כמו ביצה ומחצה בקליפה וכ"כ מג"א סי' ר"י ס"ק ב' בשם של"ה ואך כ' זה השיעור לגודשים המדה ואינך שיעורים שכ' מיירי נמי בלא קליפה כמ"ש ד"מ אע"פ שאין משמע כן מלשונו מ"מ טוב לקיים דברי חכמים ולקמן אי"ה נעשה סמוכי' לדברי מהרי"ל מש"ס:

1062

1063עכ"פ צלע"ג האיך שיערו שהמים הנופלים ממ"ג ביצים יהי' שיעורו מ"ג ביצים קמח והוא הנמנע ולולי שהגאונים רבותינו האלו שיערו כך הייתי אומר שלא אמרו חכמינו ז"ל לשער במ"ג ביצים מים אלא השיעור הוא בגודל הכלי ע"פי שיעור מקוה מ' סאה אמה על אמה ברום ג' אמות יהי' שיעור עשירית האיפה באורך רוחב וגובה כמ"ש רמב"ם פ"ו מבכורי' הנ"ל וזה הכלי מחזיק מים מה שמפילי' פ"ו ביצים ומה ששיערו בעירובין פ"ג ע"א בביצים וכמ"ש הרי"ף בע"פ לא מה שמפילי' המים אלא הקמח הנכנס בכלי הנ"ל אם נעשה מהקמח ביצים פי' שמקבצי' הקמח ביד וממעכי' חללו יכול לעשות ממנו מ"ג ביצים וחומש והוא מה שמחזיקי' פ"ו ביצים מים שאם יקרשו המים ויהיו קשים כחטים יהי' מהם השליש של פ"ו בצים ואמנם לעשותם קמח שהוא רפוי וטפוף טפי מחטין ומקובץ טפי ממים יהי' ממנו מ"ג בצים קמח ולהרשב"א בקמח משערין ולא בחטין וא"כ יצדקו דברי הגאון צל"ח באמת כי הכלי מחזיק מ"ג בצים פעמיים דהיינו פ"ו ביצים מים והקמח אם יתקבץ יהי' שיעור חלה מ"ג ביצים וכן רביעית מחזיק ג' ביצים והיינו אם יקרשו יעמדו על זית והבצים לא נשתנו כלל ואם נשתנו לפי ערך כל העולם נשתנו וא"כ זית מצה ומרור הם כמו שהיו ושיעור אתרוג כביצ' הוא כמו שהי' לא נשתנה ולא ישתנו ואמנם ראיתי ברוקח שכל דבריו דברי קבלה ועליו סמכו הקדמונים ונמשכו אחריו הרא"ש והטור שכ' בסי' רע"ד וז"ל מדת הפסח כשיעור עומר שהיא מחזקת כשיעור מ"ג וחומש ביצה ויקח מ"ד ביצים בינונים ויניחם בכלי שהורקו ממנו המים ולוקח אותם המים שבכלי האחר ששפך בו יתן בכלי שבו הביצים עד שיתמלא הכלי ומה שנשאר בכלי אחר מן המים הוא מדת העומר שחייב בחלה עכ"ל והנה המובן שחסרו כאן איזה שורות וצריך להגיה לכתוב כמ"ש בטא"ח סי' תנ"ו ומ"ש מ"ד ביצים לא דק אתוספות ד' חומשי ביצה היתירים וכמ"ש הראב"ד דמייתו בדק הבית בי"ד סימן שכ"ד דטוב להוסיף קצת יהי' איך שיהי' כבר קדם הרוקח וכתב המצאה זו מהפלת המים והם כולם נמשכו אחריו:

1063

1064איברא בסי' שנ"ח כ' וז"ל לשער עומר וכו' תמלא כלי א' מים ותוציא אותם המים ושים בכלי אחר וקח מ"ח ביצים ושים באותו כלי (על הביצים) שהורקת מהם המים וקח אותם המים ששמת בכלי אחר ותשפוך באותו כלי על הבצים עד שתמלא הכלי ומים שישארו בכלי האחר הם שיעור כ"ד ביצים והם עומר שחייבים בחלה עד כאן לשונו והדברים מאוד תמוהים מה ענין מ"ח וכ"ד ביצים לכאן וע"כ טעות סופר הוא ויען כי לפי עניית דעתי כל ההמצאה מהפלת המים היא הטעאה וחלילה לתלות טעות ברבותינו הקדושים הללו אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים בצמא ע"כ נ"ל להגיהה הגה"ה מועטת והיא מ"ח ביצים צריך להגיה הפ"ח ביצים וכ"ד ביצים צריך להגיהה מ"ד ביצים ורצונו שהמים המפילי' פ"ח ביצים הכלי המחזיק אותם הוא מחזיק קמח שיקובץ ממנו מ"ד בצים מקמח מקובץ והוא שיעור חלה והוא ממש כמש"ל אלא בסי' רע"ד שכ' מ"ד ביצים צ"ל פ"ח או שום הגה"ה כי חסרים שם איזה שורות וא"כ אחרי שכלם נמשכי' אחר הרוקח ט"ס נפל בכל העתקו' כי לא עמדו המעתיקי' על כוונה הנ"ל ושבשו הספרים בהגה"ה מוטעת:

1064

1065או יש לקיים דברי הרוקח בלי שום הגה"ה ע"ד פלפול וחריפות קצת והוא דהרא"ש שאל להרשב"א עיסה שהי' פחות משיעור חלה וע"י אפיי' תפח ויש בו מ"ג בצים אי יתחייב בחלה כיון דקיי"ל דגם ע"י צירוף התנור בא חיוב החלה והרשב"א האריך בתשובתו סי' תס"א דעיקר חיובו בעיסה ולא באפיי' ע"כ בתר אפיי' לא אזלינן ע"ש באורך מ"מ לדידי צ"ע עיסה שקמחו פחות משיעור מ"ג ביצים וכשנעש' עיסה נתפח ע"י המים טרם שנאפה כמבואר במשנה מנחות רפ"ה ובלשון רש"י שם ועיין רלב"ג שבתי"ט משנה ה' פי"א דמנחות ד"ה וכופל וכו' עיי"ש והרי עיקר חיוב החלה הוא בשעת עיסה דעריסותיכם כתיב הול"ל דחייב בחלה ויש לדחות דהעומר עשירית האיפה כך הי' קמח מ"ג ביצים ומרסו אותן ונתפח ע"י מים והי' יותר ממ"ג ביצים כצ"ל מ"מ הרא"ש והרשב"א לא כ' כן וראיתי ברוקח ססי' שנ"ז כ' להדיא וז"ל ובעירובין פ' כיצד משתתפין מפיק מראשית עריסותיכם דשיעור העיסה מ"ג ביצים כמנין חלה וחומש ביצה עכ"ל משמע דבעיסה שיער ולא בקמח וכ"מ מרמז חלה דהוא עיסה והוא ממדרש רבה פ' קרח ובפיוט של שבת הגדול ועוד אקדים כי זה נסיתי זה קרוב לשלשים שנה באפיית מצה דכל לוג קמח נילוש במים קרוב לרביעית פחות מעט ואז נילוש יפה יפה המים יהי' פחות מרובע משיעור הקמח והשתא נ"ל לפמ"ש הרא"ש בתשובה שהבאתי לעיל שהביא הרב"י בא"ח סימן תנ"ו שנהגו הנשים לגדוש הקמח והגדיש הוא תילתא מלבר כמוכח ממחזיק מ' סאה בלח מחזיק כוריים ביבש כדאיתא בשבת ל"ה ע"א ובעירובין י"ד ע"ב דהאי תילתא מלבר הוא (ולעיל במ"ש ביישוב רי"ו לא דקדקתי כ"כ) נמצא לפ"ז דברי רוקח סי' שנ"ח מדוקדקי' היטב והוא מים הנופלים ע"י מ"ח בצים יהי' הכלי המחזיק אותן המים מחזיק קמח שיעור כ"ד ביצים כמש"ל וגדישא תילתא מלבר הו"ל ל"ו ביצים לכשתוסיף עליהם פחות מרביעית חלק מים היינו כמו ז' או ח' ביצים יהי' העיסה הנעשה מזה כשיעור מ"ג או מ"ד ביצים והוא שיעור חלה מעיסה דייקא (דאף על גב דל"ו ביצים קמח הוה ע"ב ביצים מים לפי הנ"ל ויהי' הרובע מים כמו י"ח ביצים מ"מ היינו כל זמן שהם מים אבל כשיתערבו עם הקמח ונילושו נקרשו ונקפאו ויחזרו לשיעור קמח ויהי' י"ו ביצים מים כמו ח' או ז' ביצים באופן שיהי' העיסה הנעש' ממנו כשיעור חלה עיסה מצומצם) והשתא נהי דבהא לא קיי"ל כוותי' אלא בעי' שיעור חלה מקמח ולא מעיסה מ"מ ילפינן מיני' דהפלת מים הוא החצי משיעור ביצים המבוקש וכאשר החוש מעיד וכל הגאוני' אשר נמשכו אחר הרוקח בהפלת מים נשתבשו הספרים ע"י מעתיקים שלא הבינו הכוונה ולפ"ז בסי' רע"ד ברוקח צריכים להגיה מ"ח במקום מ"ד:

1065

1066לכן נ"ל להלכה ולמעשה כמ"ש הגאון בצל"ח דהכלי המחזיק מים שנפלו ממ"ג וחומש ביצה יטול חלה בלא ברכ' ומה שמפילים פ"ו וחצי ביצה יברך ורביעית לכל דברים הנצרכים הוא כלי המחזיק מים הנופלים משלשה ביצים ואמנם הזיתים נשארו בשיעור חצי ביצה בינונית שבזמנינו וכן שיעור אתרוג הוא כביצה שלנו וכן אכילת יה"כ לחולה שיש בו סכנה הוא פחות קצת מכותבות שלנו שהוא פחות מביצה שלנו:

1066

1067ומתוך דברינו למדנו ישוב לקו' א' שהקשה אדם קשה כברזל ה"ה החסיד החרוץ המופלג מו"ה ליזר קוניץ ז"ל מק"ק פרוסטיץ יע"א והובא בס' תשובה מאהבה ח"א סימן תכ"א במתני' פסחי' מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אמר לא תקרא לה שם עד שתאפה והקשה הנ"ל הא ר"א מתלמידי שמאי דס"ל חמץ בכותבות ובפ' יה"כ קאמר ששיעורו דב"ש הוא יתר מכביצה ובי"ט ש"פ אין אופין שיעור גדול משיעור חלה כמבואר שם מ"ז ע"א ושיעור הפרשת חלה טמאה א' ממ"ח אפילו בעיסת בע"הב וכיון שכל העיסה הוא מ"ג ביצים א"כ אחד ממ"ח ממנו לא יגיע לשיעור ביצה ואינו עובר עליו בב"י לב"ש ור"א דס"ל כוותי' ולא משמע דמשום חצי שיעור דב"י קאמר וצ"ע לכאורה [אע"ג דשמאי אומר מקב לחלה מ"מ שמאי לחוד ובית שמאי לחוד דהרי לשמאי כל הנשים דיין שעתן ולר"א ד' נשים עיין נדה ד' ע"ב] ולהנ"ל ניחא דנהי דחיוב החל' דבקמח ליכא אלא מ"ג ביצים מ"מ ע"י תוספת המים נעשה ממנו נ"ד ביצים והפרשה הוא אחד ממ"ח ביצים בעיסה ולא בקמח וא' ממ"ח ממנו הוא יותר מביצה כשיעור כותבות לב"ש ולפ"ז מ"ש בעירובין פ"ג ע"ב האוכל כשיעור הזה ה"ז בריא ומבורך היינו כשיעור עיסה הנעשה ממ"ג ביצי' וחומש שהוא נ"ד ביצי' ועיין בנב"י קמא סימן ל"ח ואיידי דאיירי בהאי ענינא אזכיר דברי תו' שבועו' כ"ג ע"א ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני וכו' עכ"ל וצ"ע ל"ל תרי זימני בחד שיעורא נמי מחייב ב' ואולי ט"ס הוא אבל י"ל לחד לישני בר"פ המוצי' יין משמע דמיא דקלישי כזית לא הוה רביעית וגם נ"ל דהנשבע שלא יאכל ואע"ג דשתי' בכלל מ"מ צריך לשתו' שיעור זית כשיעו' אכיל' ובמי' בעי לזה טפי מרביעי' משא"כ לשיעור שבועה שלא אשתה סגי ברביעית מצומצם וא"כ כשכלה לשתות רביעית חייב משום לא אשתה ועדיין צריך להוסיף מים שיתחייב משום שלא אוכל והיינו תרי זימני שכ' תוס' כנלע"ד:

1067

1068ואשלם נדרי אשר כתבתי לעיל לעשות סניף להא דכזית מצה סגי בצמצום אע"ג דנשאר בין החניכים והוא מ"ש הרוקח בסימן רפ"ט ומברכים ענט"י מפני שצריך לטבול טבול שני במרור אבל לא על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית א"צ נטיל' ומייתי לי' ב"י א"ח סי' קנ"ח וקבעו בש"ע שם ס"ג ומג"א סק"ג כ' נוסחא מוטעת נזדמנה לו שהרי מצה היא כזית ולכן כל הסעיף הוא ט"ס ולע"ד הכל נכון רק דנימא דס"ל להרוקח כל האוכל פחות משיעור בהמ"ז לא בעי נט"י והוא בכלל מה דמשני ש"ס בחגיגה הא בנהמא הא בפירי דלחולין לא בעי פירי נט"י משא"כ תרומה ומזה יליף רמב"ם ה"ה מיני תרגימא של ה' מינים כיון דלאו בני בהמ"ז נינהו הוה בכלל פירי ולא גזרו בהו נט"י בחולין משום סרך תרומה ס"ל להרוקח הה"נ פת ממש כל דלא אכל שיעור בהמ"ז לא בעי נט"י לחולין וסברא זו מוכחת ממ"ש תוס' סוכה דף כ"ו ע"ב ד"ה נטל במפה ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי וכו' ע"ש וק' ל"ל דכהן הוי תיפוק לי' דחולין נמי בעי נט"י אע"כ משום דלר' צדוק לא בעי ברכה אחרונה ובהמ"ז לפחות מכביצה וה"ה דלא הוה בעי נטילה לחולין וה"ה לדידן לפחות מכזית דלא בעי' בהמ"ז לא בעי נמי נט"י וסברא זו בעינא כתבה הגאון מו"ה אלי' ווילנא ז"ל שם סי' קנ"ח והנה בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז מסיק מלשון הרא"ש פ"ב דברכות ססי' ו' דבהמ"ז אכילה במעיו בעינן נהי דבאכילה של אסורים חייב בכזית מצומצם עם של בין החניכים כמבוא' סוף פרק ג"ה מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעי שישבעו מעיו ומבואר מדבריו דה"ה כל המצות דכתיב בי' אכילה סתם ולא שביעה סגי בכזית מצומצם ויש להביא ראי' קצת לזה ממ"ש תוס' בר"ה י"ג ע"א בשם ירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואס"ד דאיסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצוה לא יצא עד שיכנוס למעיו לא הוה ק"מ דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים עשה דומי' למ"ש תוס' בב"ב י"ג ע"א ד"ה כופין דמשעת העראה עבר ללאו וכו' עיי"ש מיהו בנ"י פ"ב דב"מ דפוס ז"ב ע"ו ריש ע"ב בשם הרנב"ר לא ס"ל כס' תוס' הנ"ל מ"מ מס' תוס' ב"ב מוכח דלענין מצות נמי בתר גרונו אזלינן ומהרא"ש פ"ב דברכות הנ"ל מוכיח פ"מ דהנאת מעיו בעי לבהמ"ז נמצא האוכל מצה כזית מצומצם ונשאר לו בין החניכים כבר יוצא ידי מצה ולחיוב בהמ"ז לא הגיע ופטור מנט"י ויפה כ' הרוקח ויפה קבע בש"ע בפחות מכזית ל"ב נט"י וכל דברי חכמים קיימין ב"ה:

1068

1069תו פש גבן לעשות סמוכים מהש"ס להא דקליפו' ביצה הוא שליש ביצה אעתיק לשוני בחי' למסכת חולין צ"ח ע"א אבא לא שיער במ"ז וכו' עיין ש"ך י"ד סימן פ"ו ס"ק ט"ו דמפרש לי' אביצה בקליפת' קאי וע"פי מ"ש תוס' בחולין ס"ד ע"ב ד"ה געולי ע"פי הירושלמי עיי"ש ולפע"ד עד"ז יש לפרש הש"ס בפשיטות עפמ"ש הרמב"ן טעם שהוסיפו א' על ביצים משו' דהבא לשער ביצים אינו מדקדק בשיעור אלא במנין מספר הביצים ויש בהם קטנות מחבריהם ע"כ הוסיפו אחד עיין ר"ן מבואר מדבריו הבקי בשיעור כל קטן וגדול לפי ערכו הוה סגי לי' גם בביצים בס' מצומצמים אלא משום הרואים יבוא למנין ולא לשיעור ע"כ לא פלוג רבנן והוסיפו א' ולפ"ז יש מקום לומר אי ימצאו לפנינו ביצים גדולים שיש בפחות מהם שיעור ס' נגד הביצה האסורה סגי בס' מצומצם דהרי אדרבא הרואה יבחין דלא אזלינן בתר מנין אלא בתר שיעורא והנה כ' מהרי"ל בהגדה שלו ומייתי לי' של"ה הביאו מג"א סימן ר"י סק"ב דקליפות הביצה הוא שליש מביצה ולפ"ז מ"ה ביצים בקליפתן הוי ס' נגד ביצה האסורה בלי קליפתה אך הואיל והשיעור הוא מכוון מאוד לא רצה רבי להתיר שהרוא' יבוא למנות לעולם מ"ה ביצים ולא ישכיל דאיכא קטנים מחבריהן שוב בא לפני רבי פ"א מ"ז ביצים ואלו הי' בהם שיעור ס' מכוון עם הקליפו' הי' משער בהם דליכא למיחש לתקלה כיון דאין המנין מכוון רק השיעור א"כ כ"א ישער ולא יספור וימנה אלא שהיו כ"כ קטנים עד שאפי' במ"ז עם הקליפות לא הוה ס' והשתא נ"ל דר"ג כשבאו לפניו מ"ה ביצים אמר אבא לא הי' יכול לשער במ"ז מפני קטנותן הרי קמן דאיכא ביצים קטני' כ"כ ואיך אני אשער במ"ה אע"ג דהני יש בהם כשיעור מ"מ מ"ה הוא מספר מכוון לס' עם הקליפות ויבוא הרואה לטעות וימנה לעולם מ"ה והרי חזינן דאיכא דאפי' במ"ז ליכא ס' ואמנם לפני ר"ש ב"ר באו לפניו מ"ג גדולים שהיו בהם ס' מכוון שלא ע"פי מנין הביצים והקליפות ואין כאן מקום שיטעו הרואים ע"כ אמר בניחותא אבא לא רצה לשער במ"ה מפני שהמנין מכוון מ"ה קליפות משלימי' שיעור ס' אבל אני שפיר אשער במ"ג דאין מקום לטעות אך ר"ח דמשמע דבעי לשער בשלשים וידע הש"ס דא"א בשום אופן שימצא שלשים אפי' גדולים שבגדולות שיהי' ס' נגד ביצה אפילו קטנה שבאותו המין ע"כ תמה הש"ס טעמא דליכא שלשים וכו' עכ"ל בחי' והרי מה שרצינו לבאר ומי שדעתו רחבה מדעתינו יפתח פתח כפתחו של אולם ורופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול הכ"ד פק"ק פ"ב כאור בקר ליום ה' י"א א"ש זמן קהלה לכל תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1069

1070שלום וכ"ט לרב טב ה"ה הרב המופלג החרוץ ושנון כש"ת מהו' דוד צבי ווילן נ"י:

1070

1071גי"ה הגיעני לא ידעתיו אכנהו אם הוא נשיא העיר ורב או ת"ח צורב עכ"פ חשתי להשיב הפעם למען לא יחזור לכתוב על הדואר והתורה חסה על ממון ישראל וגם זמן יקר אצלי להשיב לשואלי' דברים הנצרכי' לשעתן לדינא ולפרק פרכו' וקושי' לא צריך לדידי להביא ממרחק לחמו:

1071

1072הנה בנידון חסידים הקוצרים בידם חטים שמורים לפסח אי לית בי' משום אוונכרי דאסור משום גזל או נימא משום דקני' בשינוי חטים ועשאו' קמח ואי מותר לברך עליהם מריש תמהתי הרבה על מה שאנו סומכי' על קצירת גוים וישראל עע"ג כל דבר דבעי' לשמה וסתמי' לאו לשמה עומד עע"ג לא מהני גוי וישראל עע"ג לרוב הפוסקים א"כ על מה אנו סומכי' דאפי' אם יתחיל ישראל לקצור קצת אפשר לא מהני דלא דמי לישראל המתחיל לעיבוד העור לשמה התם אותה העור עצמה שמתחיל ישראל להניחה לתוך הסיד גומר הגוי ע"ד ישראל שהתחיל אבל הכא אם התחיל ישראל לקצור מלא ידיו מה יועיל זה לשיבולת שיקצור הגוי:

1072

1073שוב ראיתי הנח לישראל בני נביאים הם אי הוה כתי' קצירך לשם חובך שיהי' הקציר לשמה אז הוה שייך כנ"ל אבל אין שום מצוה בקצירה אלא בשימור לשמה א"כ השומרה שלא יבוא לידי חימוץ יכוון בשמירתו לשם מצות פסח ואין לגוי שום עסק בשמירה כ"א בקצירה וישראל הוא המשמר והמכוון מרישא לסיפא ולא דמי לשימור מלישה ואילך דבעי' ע"י ישראל דוקא ולא שילוש גוי וישמר ישראל התם משנתן מים לקמח אז המגבל בידו הוא המשמר וא"א לרואה לשמור אם המגבל לא ישמור שוא שקד שומר ע"כ צריך המגבל שיהי' ישראל גדול המכוון לשמה אבל שימור דקצירה אינו אלא שלא יבוא לידי חימוץ במקרה והשומר הוא ישראל המכוון לשמה ולא צריך יותר:

1073

1074אמנם המתחסדי' לקצור בעצמם עפ"י סתרי תורה שאין לנו עסק בהם לכאורה הי' נראה החסידי' מפסידי' עפ"י נגלה מחשש אוונכרי כמ"ש מעלתו מ"מ יש ללמוד זכות עפ"י מ"ש מג"א סי' תע"ג סקי"ד כ' מהרי"ו וכו' ומה שמסיים המג"א וכ"ש כשנשרש בקרקע וכו' כתבתי שם על הגליון וז"ל ולפמ"ש תוס' בר"ה י"ג ע"א יש לגוי במה שזרע י"ל ירק שאיננו מתקיים בארץ וגוי זה נטעו וזרעו הרי הוא שלו רק משום כחשא דארעא צריך לשלם ממון לבעלים עיי' ב"מ ק"א ע"ב משא"כ אילן הדס אפשר שגזל הקרקע עם האילן הנטוע בו ומושרש כבר מאז עכ"ל על הגליון וישמע חכם ויוסיף לקח:

1074

1075מה שכ' מעלתו שמו"ח הגאון מהו' עקיבא איגר אבדק"ק פוזנא הקשה לגאון חות דעת ז"ל איך הותר ליקח שכר מקבורת מתי' דאסור בהנאה הא הוה כשוכר פועל לעשות עמו ביי"נ ותי' לו הגאון חו"ד הנ"ל דקבורת המת הוה למעט התיפלה וכ' מעלתו לפ"ז לפי הס"ד בפ' כל שעה דחדש אסור בהנאה איך שומרי ספיחי' נטלו שכרם מתרומת הלשכה וה"ל לש"ס לאתויי מהך משנה ולא מקוצרים לשחת דיש לדחות דמיירי שעדיין לא נתמלאו קשים בתבואה חדשה ק' זו אין צריך לפנים דודאי עדיפא מיני' מייתי הש"ס א"נ בלא"ה אין שכר שימור אסור אלא דהוה כרוצה בקיומו של איסור כגון בע"ז שמצוה למהר לבער ועיי' פני יהושע חולין ח' גבי סכין של ע"ז ובחמץ שמצוה לבערו ובכלאים דמקיים לוקה יע"ש כן בע"ז ס"ד ע"א ומו"ח הגאון שהקשה מקבורת מת נמי רוצה בקיומו אסור דהמדחה מתו הרי זה משובח והתורה צותה קבור תקברנו ומ"מ אי הוינא התם ה"א דלק"מ דדוקא היכי דרוצה בקיומו אסור מטעם חומר האיסור ההוא אז שכרו אסור דהרי הפועל רוצה בקיומו לולי דהוה למעוטי תיפלה אבל מת אין איסור הנאתו גורם איסור של קיומו אלא משום בזיונו או כפרה ואלו לא הי' צריך כפרה ולא הי' שייך בזיונא לאו מצוה לקוברו אעפ"י שאסור בהנאה בזה שכרו מותר ועכ"פ חדש אפי' יהי' אסור בהנאה אין איסור בקיומו אדרבה הקב"ה רוצה בקיומו עד יום הנף ואז יאכלו ענוים וישבעו ומכ"ש המשומר לעומר דמצוה קעביד א"כ פשיטא ששכרו מותר:

1075

1076מ"ש מעלתו מש"ס מנחות ס"ט ע"ב חטים שירדו בעבי' שהקשה דלמא קציר גוים הוא וכתיב קצירכם וספיקא דאוריי' לחומרא במחילת כבודו נתחלף עומר בשתי לחם בעומר כתיב קצירכם ולא מושבותיכם ובשתי לחם כתיב מושבותיכם למעוטי ח"ל ולא אימעוט קציר גוי בא"י מ"מ הומ"ל מהיא גופא דלמא מח"ל הוא ולא הוה צריך למימר מטעם ס' להחמיר אלא פשוט הא רובא דעלמא גוים נינהו ורובא ח"ל הוא ובזה נתבטל כל פלפולו בספיקא דאורייתא דהא רובא הוה ולא ספיקא גם בגמ' יל"ד מ"ט נקט אבעייתו בשתי לחם ומשו' ח"ל ולא נקט בעומר ומשום קצירכ' וכן דקדק בס' מרכבת המשנה יע"ש הנה כל הפלפול לשיטת רש"י דלתוס' דע"י מעשה נס לק"מ וע"ש מה שהקשו תוס' אפירש"י ולפענ"ד הלא מצינו פלוגתא בפירות א"י שיצאו לח"ל אי חייבי' בחלה או לאו אעפ"י שתבואת א"י היא מ"מ בא"י תלי' ה"נ י"ל דמיירי דידעי שהספינה בלעה תבואות א"י בים שבא"י שגם שם עבים שואבים כדכתי' באלי' בהר הכרמל ככף איש עולה מן הים ורק גז"ה ממושבותיכם תביאו ולא פירות א"י שיצאו חוץ למושבותיכם אעפ"י שחזרו לא"י עכ"פ לא באו עתה ממושבותיכ' ומספק' לש"ס אי עבי' בכלל מיעוט שאיננו ממושבותיכ' או דוקא ח"ל ולק"מ קו' תוס' ולא דקדוקו של מרכב' המשנ' דבעומר לא מצי למבעי כיון שידעי' שהוא קציר ישראל שוב לא איכפת לן אי בא ממושבותיכם או מח"ל רק שיהי' קציר ישראל מא"י וגם כל קושי' ופלפולו של מעלתו ליתא והקצרתי במובן וה' ימיו ושנותיו יאריך כנפשו ונפש אוהב עבדי ה' ושומרי תורתו פ"ב יום ג' י"ב אלול תק"צ לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1076

1077שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג החרוץ המופלג מפואר ומהולל ברוב תושבחות כש"ת מו"ה יצחק נתן נ"י אבדק"ק מאדא יע"א:

1077

1078אשר נדרתי אשלמה תחלת עסקי בבואי הנה לעיי' בדברי פר"מ נ"י אך תשובתי בקצירות אומר כמדבר על לב פתוח ואזן שומעת ואבוא מהמאוחר אל המוקדם בדברי תו' תמורה למ"ד ע"א שהמה דברי רמ"ה נשתבשו רבים וכן גדולי' וטובים וחשבו שאם נודע האיסור אחר שנתערב שייך ברירה ושבוש הוא זה אך כוונת הרמ"ה כל שמעולם לא נודע הדבר כגון ב' קנו או ירשו חביו' של יין והמיר א' מהם וניסך חלקו אז אמרינן יחלוקו והוברר הדבר למפרע דקמי שמי' גלי' שזה הי' חלקו של זה מימות עולם ולא מצי אסר חלק חבירו וכן במחיר כלב התם אבל אם הי' לזה יין ולזה יין ושפכו לחביות אחד ושוב ניסך זה חלקו בכל מקום שהוא לא נאמר יחלוקו ונאמר הוברר למפרע שזה חלקו כי מי הנביא שהגיד זה שנזדמן לו חלקו ובאמת אין המשל דומה קצת לנמשל דכששפכו שותפים יינם לחביות א' י"ל כבר בטלו חלקם זה לזה ושוב כשיחלוקו ה"ל פנים חדשות ושייך ברירה דאע"ג שיגיע לזה טפת יינו של זה כבר נתבטלה כיון שנשתתפו וכן מוכח מההוא דקינים וכוסו' סוטה עיי' בתוס' סוטה י"ח וכבר עמד קצת בזה הגאון בעל טהרת הקדש בפ' התערוב' אבל הגאון בעל חו"י בתשו' דבריו צ"ע בזה ואין להאריך כי הנוטה מדרך זה משתבש:

1078

1079מ"ש פר"מ אי חטים מחומצים שנתערבו אי מקרי אתחזק היתרא או לא זה תלי' אי נתחמץ בקמה א"כ מעולם לא הי' להחטים חזקת היתר ואי נתחמצו בלחלוחי' הבור א"כ אין להוציא הכרי מחזקת היתירא ונפקא מיני' להתלמד במקום אחר אבל נידון ספיקא דפר"מ ס' דאוריי' דמין בשאינו מינו בטעמא הוא דטע"כ חמץ במצה דאוריי' הוא ולא דמי לככרות חמץ עם רוב ככרות מצה דאי לאו דבר חשוב הוא בטיל חד בתרי יבש ביבש היינו לאכול בעין כל חד ובתר שמא אזלי' אבל לטחון ולאפות ולערב' ויטעום טעם חמץ פשיטא דהוה טע"כ דאוריי' ואין מקום לדברי פר"מ בזה כלל מ"ש פר"מ אהרמ"א שכחב חטי' שצמחו אם פחות מס' מותר לטוחנם היינו דסמיך אמ"ש הטור ועוד דא' מאלף וכו' וס"ל להטור כיון דאינו עושה כדי לבטל וגם קודם זמן אי' לא מקרי מבטל אי' לכתחילה וכמ"ש מג"א ס"סי תמ"ז בחטי' שנתבקעו כ"ש בצמחו שאין חימוצם ברור כ"כ כמ"ש פר"ח דאפשר דהוה רק עיפוש בעלמא ועיי' י"ד סי' פ"ד ש"ך סק"מ ושם סקל"ח ויעיי' מג"א סי' תס"ז סק"ד ד"ה כ' הב"ח וכו':

1079

1080ומ"ש פר"מ עוד אי מותר לבטל השומים בס' דליבטל חריפותא ולא הוה מבטל איסור לכתחילה הא לא תיבעי לי' דלא אמרו אלא דאין מבטלי' איסור אבל מבטלי' היתר שלא יאסר כגון לשחוט בהמה מסוכנ' שלא תעשה נבלה והאי נמי להא דומה וטעמא שלא לבטל איסור דא"כ לא שבקת איסור בעולם וכעין שכ' תוס' פסחים למ"ד ע"א ד"ה לשתהי עד אחר הפסח וביבש ביבש שהאיסור בעין ונרגש ונאכל לכ"ע אסור מן התורה לבטלו ולעשות טצדקי לאכול איסור כדמוכח מההיא דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה אע"ג דבטל ברוב מ"מ ביבש ביבש אסור מן התור' לבטלו ובלח בלח בביטול ס' ס"ל להתוס' מן התורה מותר לבטלו לכתחילה דאינו עושה טצדקי לאכול נבלה שהרי העבירו מן העולם ובטל טעמו בס' ורק מדרבנן אסור מכ"ש לבטל דבר שלא יבוא לידי איסור פשיטא שאפי' להראב"ד מותר:

1080

1081האמנם בתשו' צמח צדק אוסר לאפות פת בחלב או לתקן יין בחלב אפי' פחות מס' אע"ג דהשתא לא אתי לידי איסורא לעולם אך התם טעמו ונימוקו עמו דאע"ג דמעיקרא לא נאסר אלא מטעם דלמא אתי' למיכל בהדי בשרא מ"מ השתא שאסרוהו רבנן ה"ל חלב בבצק איסור דרבנן בעצמותו דהרי אפי' למיכל במלחא אסור והדר ה"ל מבטל איסור דרבנן לכתחלה אבל בנידון שלפנינו לית דין ולית דיין ועיי' ב"מ צ"א ע"א פשטי לאיסורא כהלכתא לכאור' יש להסביר דהשאלה הי' באופן דצמח צדק הנ"ל דאלת"ה מאי למימרא:

1081

1082איברא פר"מ הפריז על המד' והצריך ששים לבטל חורפיי' ולפע"ד לא בעי לא ס' ולא ששה ולא שום שיעורא אלא כל דמבטל חורפיי' אפי' טעמו ניכר שוב בטל חימוצו והרי ציר שיעור ביטולו קרוב למאתים ומעט מים מבטלים כח הציר שלא להרתיח בכדי שיעמוד על האור והרי יי"נ בעי ס' לבטולו ובמים בטיל בששה שלא יהי' עליו טעם וענין יין אעפ"י שטעמו נרגש ומים שלא לנו בטלים ברוב במים שלנו כי בטיל חמימותיהו וכל כיוצא בזה וה"נ אי הי' השום מתערב בהרבה קמח הי' בטיל חורפי' אך קיי"ל יבש בלח אין בילה אלא לח בלח וה"ה קמח בקמח למאן דחשיב לי' כלח בלח אבל לח ביבש לא וידוע שלחות השומי' בקמח אינו מתערב ולא נבלל יפה אלא מתגבל בסביבותי' ונעשה עיגול ואיכא למיחש שיחמיץ כל העיס' וכעי' שכתב רשב"א הביאו מג"א סימן תס"ז סקט"ו אלא התם לחם והכא מגובל במי פירות מחומצין וכבר כתבתי דלדעת ש"ג דמייתי מג"א רס"י תס"ב כל דבר חמוץ מחמיץ דוקא מים מחמיצי' עיסה אפי' שהם פשוטים ואין בהם חמוץ מ"מ מחמיצים עיסה משא"כ מי פירות פשוטים שאין בהם חימוץ אינם מחמיצי' אבל מי פירות חמוצים מחמיצים וה"ה מי פירות פשוטים אם שוהה זמן רב אזי מתחמצין בעצמותן אפילו העומדים זמן רב נעשים חומץ וכל דבר חמוץ ע"כ מים מיד ומי פירות חמוצי' מיד ומי פירות פשוטים ששהו זמן שוים הם לענין חימוץ עיסה לשיטה זו ורגיל אני לומר מ"ש רש"י דאין כבוש אלא בחומץ וק' עליו מפסחים אי תרי לי' כולי' יומא בחלבא משמע כבוש מיקרי אי תרי כולו יומא לק"מ ארש"י דס"ל התם נמי מטעם חומץ דדרכו של חלב אי שהה דבר בתוכו זמן מה מתחמץ ונקפה והדר ה"ל כבוש בחומץ מה לי חומץ חלב מה לי חומץ יין ושכר אלא כל אחד לפי זמנו:

1082

1083ומ"ש פר"מ אהמטה משה שאוסר לשאוב מים בכלי מי פירות והקשה עליו הא אין מפליט בצונן בפחות מע"לע טעמי' לאו משום פליטה אלא חרסי הכלי עצמם שבלעו מי פירות ושהו בתוכן הבלוע החרסים עצמם מתחמצי' וכל החיך הטועם יטעום ומים שנשאבו בתוכן מתחמצים מדופני הכלי לא מפליטתו וזהו אמת נכון יכון ה' כסאו וירום קרנו כנפשו ונפש א"נ דש"ת מרחץ ביסטשאן יום ה' כ"א סיון צ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1083

1084החיים והשלום וכ"ט לידידי ורב חביבי הרב המאור הגדול צדיק ונשגב כש"ת מו"ה דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ב יע"א:

1084

1085יקרת מכתבו הגיעני על נכון ופלפל בחכמה אודות הרערין של חרס ודעתו להתיר ע"י טיחת טיט כעובי אצבע מלמטה וגם מלמעלה מפני הזיעה העולה ותו ליכא למיחש למידי ואת כל יקר ראתה עינו בכל מ"ש האחרונים בזה וקבצם כעמיר גורנו אלא שלא רצה לעשות מעשה בלי הסכמת עניות דעתי הקלושה:

1085

1086הנה לוטה פה העתק תשובה א' שכתבתי מאז למורה א' שרצה להתיר לגמרי אפילו בלי טיחת טיט כלל ומחיתי לי אמוחי' והעלתי בסוף שאין להתיר בלי טיחת טיט כעובי אצבע עכ"פ ושכן קבלתי וראיתי הלכה למעשה ממורי הגאון החסיד שבכהונה זצ"ל וכן אני מורה ובא בלי פקפוק אך מ"מ מאי דפשיטא לי' למעלתו הדבר כל כך ומתמיה מאוד מ"ט דהאוסרים כמבואר בחק יעקב סי' תנ"א סקס"ג ובחמד משה שם סק"ז דיש אוסרי' דמ"ש מתנור שאופי' בו מצות דסגי בהטיחת טיט והטלת עפר מחדש וכמבואר בסי' תס"א ועוד אפי' יהי' דבר איסור או חמץ בתחתי' של רערין מ"מ כיון שניתן עליו טיט אין הבלועה יוצא מדופן לדופן אלו דברי מעלתו וכ' אפי' הניח עליו מאכל בעין בלי קדרה מפסקת מ"מ טיח הטיט גופי' ה"ל הפסק בקדירה לדידי צל"עג טובא דניחזי אנן מסברא הא אם נפלה טיפה א' על הקדירה אפילו יהיה גדול מאוד מ"מ אנו חוששי' שהבלע מתפשטת בכל הקדירה לכל צדדיו ואם נמי יהיה עובי הדופן הקדירה עב מאוד ואפי' כמה טפחים אנו חוששי' שמתפשט' הטפה לפנים ואלו שני כלי' דקים מן הדקים וסמוכים זה לזה ונוגעים זה בזה נימא שאינו מתפשטת מדופן לדופן ועל כרחך היינו טעמי' משום שאויר המפסיק בין הכלים הוא הגורם שלא תתפשט הבלוע ואפי' יהיה מהודקים זה בזה ממש א"א להדקם ממש מבלי הפסק כחוט השערה וזה גורם שלא תתפשט הבלוע משא"כ עובי הדופן שהוא מקשה א' אפי' יהי' עב מאוד מ"מ הבלוע מתפשט והולך מבלי מונע כן צריכי' לומר ע"כ:

1086

1087וא"כ ברערין של חרס שהטיט שמשליכי' עליו מתחבר היטב ונעשה מקשה אחד וחומר א' אפשר דלא שייך אין בלוע יוצא מדופן לדופן ולא דמי לרערין של ברזל ומשליכי' עליו טיט כמ"ש חק יעקב משום שאין הטיט מתערב עם הברזל ואינו נעשה מקשה א' וזכר לדבר מקרא מלא בדניאל ב' היכדא פרזלא לא מתערב עם טינא ומכ"ש שמועיל להניח טס ברזל על רערין של חרס אבל טיט על חרס לא שמענו:

1087

1088ומהאי טעמא נמי יש לחלק בין תנור העשוי' מלבנים שרופים ונעשו כאבנים קשים שאם משליך עליהם עפר או טיט אינו מתערב עמהם ואינו נעשה גולם אחד הוה שפיר מדופן לדופן משא"כ ברערין שתחתיותם אינו אלא כעין טיט בעלמא וכשמשליך עליהם טיט נעשה הכל גולם א' ולא מחשיב כשתי דופנות זה נ"ל טעם המחמירים ומכ"ש בלא היסק כלל שאז אנו חוששים שאינו מתקנח יפה ונשארשום דבר בעין כמו שהארכתי בתשובה אחרת א"כ מה שנשאר בעין על קרקעית הרער ונבלע בטיט ליכא אלא דופן א' וחמץ בפסח במשהו:

1088

1089ומ"מ נ"ל ע"י היסק קצת שמסיקי' הרערין של חרס בגחלים תחלה אעפ"י דא"א להכשירם ע"י כן מ"מ יועיל שנאמר שלא נשאר בעין וליכא רק בלועה ואז כשמטיל עליו טיט כעובי אצבע וכן למעלה מפני הזיעה נלע"ד להתיר דעכ"פ ליכא אלא משהו ופגם הן מטעם לינת לילה הן מטעם שנכנס דרך הטיט ונפגם אפי' ביומי' ולא דמי לבלועה שבדופני הקדירה שנשרף בכבשן ונתקשה שאין הבלועה שתוך דופניו קולט מדופניו כלום רק נכנס ויוצא וחוזר ונכנס לתוך המאכל בלי שום פגם אם לא ע"י לינת לילה אבל טיט לח שלא נשרף בכבשן הדבר ידוע שדבר לח שנכנס לתוכו מתערב עם הטיט ונמאס והוה פגם גמור וגם משהו ובהא לכ"ע שרי' אפי' לכתחלה לע"ד:

1089

1090ואשר בדק לן בדברי מג"א סי' תנ"א סקמ"ד שכ' דאם יש מקצת חמץ בעין ע"ג הקאכלין שעל התנור מ"מ חם בחם בלא רוטב סגי בקליפה ודי לאסור הקדירה שהוא במקום קליפה והקשה מעלתו דבקליפה ליכא למ"ד כ"א בנטילת מקום כעובי אצבע כמבואר בי"ד סי' ק"ה ונהי דהמחבר רס"י תמ"ז כ' נמי קליפה כבר הרגיש בחק יעקב וכ' שהוא לאו דוקא דסמך עצמו עמ"ש בש"ע סי' תס"א סעי' ה' דמצה שנגעה בחמץ חם בעי נטילה אבל קליפה ליכא למ"ד וא"כ דופן הקדירה דליכא עובי אצבע לא סגי במקום נטילה אלו דברי פר"מ:

1090

1091לפע"ד ליישב דס"ל למג"א דליכא כאן אלא מעט חמץ בעין דהרי מקונח ונקי הוא ורוב הפוסקים לא מיחשבי' לי' אלא בלוע מדופן לדופן ולרווחא דמלתא כ' אם יש קצת חמץ בעין וכו' וא"כ כיון דעכ"פ ליכא בעין אלא דבר מועט לזה סגי בקליפה לכ"ע כמ"ש תוס' פג"ה גבי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דמשו"ה למ"ד בי"הש רותח סגי בקולף משום דשמנוני' שעל הסכי' לא הוה אלא משהו ומייתי ראי' מסוגי' דפ' כיצד צולין שאני סיכה דמשהועבדו לה יע"ש:

1091

1092ומ"ש במכתבו הראשון שהמג"א כ' בשם הב"ח שע"ג התנור אינו אלא טיח טיט אם יחזור ויטוח עליו טיט אין הבלוע יוצא מדופן לדופן דרך הטיט במ"כ לא עיין יפה כי כוונת הב"ח על דופן הקדירה והכי קאמר אם נאמר נמי שיהיה קצת חמץ בעין על טיט שעל גבי התנור ויכנס להדי' לדופן הקדירה מ"מ אם יטיח עליו טיט שוב ה"ל אותו שהי' בעין נעשה עתה כמובלע באמצעית הדופן שהרי נעשה עתה דופן עבה ואינו יוצא דרך טיח הטיט הזה אל דופן הקדירה דה"ל מדופן לדופן ומינה דאי הוה מניח עליו מצה בעין בלא הפסק קדרה לא הוה מועיל טיח הטיט מה"ט שהכל גוש א' ובודאי אי הוה ע"ג התנור גיליזורט כמו במדינתינו בודאי לא היה נעשה גוש א' אבל הב"ח מיירי כשאינו אלא טיח טיט כמו תוכו של רערין שבמדינתינו שאינו גליזורט והוא הדבר אשר כתבנו ממש ותל"מ הנלע"ד כתבתי ואקצר וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק טוב אדר"ש תקע"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1092

1093שלום ושמחת י"ט לי"נ תלמידי הותיק מלא עתיק כבוד מהו' פלק נ"י יושב בשבת תחכמוני באדיטץ:

1093

1094ע"ד מי שמוכר חמצו לגוי ע"פ ומשכיר לו חדר לכך אם מחויב לבדוק ההוא בליל י"ד נראה פשוט דאין צורך דאע"ג דהמשכיר ביתו לישראל ומוסר לו המפתח משחל י"ד על המשכיר לבדוק התם חיוב בדיקה על החדר עכ"פ שהרי סופו שיהי' ביד ישראל וכיון שהחדר צריך בדיקה עכ"פ ובזמן הבדיק' שהוא אור לי"ד עודנו בידי המשכיר ע"כ החיוב על המשכיר להוציא הבית מחיוב בדיקה ואינו דומה נמי להיוצא מהבית ואינו נכנס לבית אחר כלל שאע"פי שגוי נכנס בבית וזוכה בהחמץ שחייב לבדוק תוך שלשים כהראב"י ס"ס תל"ו התם נהי שאין על הבית חיוב בדיקה שהרי גוי נכנס בתוכו מ"מ חיוב על קרקפתא דגבר' הוא והוא לא יקיים מצות בדיקה שהרי לא יכנס לשום בית ע"כ צריך לבדוק משא"כ הכא שאין על החדר חיוב בדיקה שהרי סופו שיכנס גוי לתוכו ועל הגברא ליכא חיובא שהרי מקיים מצות בדיקה בשארי חדריו לית דין ולית דיין שיהי' צריך בדיקה ואין זו צריכה לפנים כלל:

1094

1095מ"ש מעלתו דיכול להפקיר דבר שלא ב"ל. לחד שינויי דתוס' ב"ק ס"ט ע"א ד"ה כל הנלקט שאינו יכול לחלל דבר שלא ב"ל כ"ש שאינו יכול להפקיר ועוד הכא איכא תרי מי יימר שיהי' לו עיסה ומי יימר שיתחמץ ועוד עכ"פ אין ההפקר חל כל זמן שלא נתחמץ והעיסה תחת ידו ולא יחול אלא משהחמיץ ואז אינו ברשותו שיחול עליו ההפקר ולא דמי לתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה שעדיין לא החמיץ והרי הוא מפקירו עתה ואינו חוזר וזוכה בו ולא אחזו בידו כלל משא"כ לבטל קודם פסח כל עיסה שעתיד להתחמץ לו בפסח שהרי בפסח טרם שהרגיש החימוץ הוא מחזיקו כשלו ואין ההפקר יכול לחול ומשהחמיץ אינו שלו ואין יכול ההפקר לחול הא למה זה דומה לאומר שדה זו לכשאקחנה ויחזור ויצא מרשותי יהי' הפקר שאין בדבריו כלום דאפילו למ"ד אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל דבר שאינו ברשותו לאסור לכשיבוא לרשותו ויצא מרשותו אין יכול לאסור שיחול אחר שיצא ועיי' נדרים מ"ב ע"א ויע"ש עוד מ"ז ע"א ותל"מ הכ"ד החותם בברכת שמחת י"ט א"נ פ"ב יום ה' ח"י אדר תניין תקע"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1095

1096ששון ושמחה ישיגו לי"נ תלמידי הרבני המופלג ומפורסם כגן הדסים כש"ת מהו' קאשמאן נ"י:

1096

1097ע"ד חטי' שנקצרו לשם פסח ולמראית העין הי' יבשים כראוי אך זנבות השיבולי' בתחתיתם הי' לחים מלחות הגשמי' שרבו אז בימי הקציר ולאחר איזה ימים שבאו לדושם בבית שהכניס' מצאום שנתחממו וגם נתרככו הגרגרים של חטים ולא השגיחו אז אי נתבקעו או לא ועכשיו הגיע שעת טחינה נתנו על לבם ובדקו ולא נמצא שום ביקוע וכ' מעלתך שאם הי' בקועים אז א"א שנצמדו יחד והי' לאחת אהו' זהו ליתא דלהדי' כ' רוקח מובא בטור סי' תס"ז וז"ל חטין שירד עליהן דלף ונתבקעו וחזרו ונתיבשו ואין בקוען ניכר יע"ש הרי דחוזרי' ונצמדי':

1097

1098גם מ"ש מעלתך דרטיבות השיבולים אע"ג דהוה מחמת גשמים מ"מ כיון שנבלע בשיבולים יש לו דין מי פירות והבאת ראיות לזה אינני מסכים לזה כי לדעתי הם מגרמי' ממש ואפי' לו יהיבנא דהוה מי פירות מ"מ מה בכך אם נניח למוחלט שהחיטין נתרככו ממה ששכבו עליהם השיבולים ונתרטבו ממי פירות הללו הא קיי"ל לאסור ודוקא לחרוך ב' שיבולים שרינן ולא חיישינן דלמא נפיק מהאי ובלע האי אבל אי חזינן דנפיק אסור כמ"ש תוס' מנחות נ"ד ע"א וז"ל והא דשרי רבא וכו' קסבר כיון דאין מחמיצים חמץ גמור לא גזור להחמיר ולאסור דלמא נפקי מיא וכו' יע"ש ורמז עליהם מג"א סי' תס"ג סק"ג ע"ש:

1098

1099מיהו נ"ל כיון שלא ראינו שום ריעותא בפנינו אין לאסור כמ"ש ר"ן בתשובה סי' ס"ד ועיי' פר"ח סי' תס"ז אות וי"ו ושם סוף אות ג' מייתי בשם שיירי כנה"ג דריכוך לאו ריעותא הוא ועיי' לשון מרדכי דמייתי הרב"י ססי' תס"ו על עכברים שהטילו מ"ר על החיטין אפי' למר עוקבא דלא נתבקעו ממש הכא אין לחוש דאם הי' מחמיצי' הי' כל החיטין מבוקעו' לכאורה כוונתו דמי רגלים חימוצים הם ואם יפעלו בהחיטין יתבקעו ואם לא נתבקעו ש"מ לא פעלו כלל ושוב מצאתי בס' בגדי ישע מהשל"ה על המרדכי שפי' כוונתו דמי רגלים הם רק כמו מי פירות ומשו"ה כל שלא ראינו ביקוע לפנינו תולי' להקל אפילו למר עוקבא לא מחמירי' בספיקא וא"כ בנידון שלפנינו הי' ראוי להחמיר אך היינו אי ראינו שנפל עליהם מים עכ"פ אבל כיון שלא מצאנו אלא שנתרככו בעלמא אין לחוש שמא מחמת מי השיבולים נעשה זה אך כל זה שלא לאסור אבל שומר נפשו יהדר אחר חטי' משמרות כראוי:

1099

1100ואודת מצות מרור בפסח אמת נכון הדבר מ"ש החכם צבי והכי נהגו כל רבותי זצ"ל ואנו נוהגים אחריהם אך רגיל אני לדרוש בשבת הגדול מי שאין לו אנשים מיוחדי' מסויימי' בעלי יראה הבודקים ומנקים אותו מרחש תולעים קטנים הנמצאי' מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרי' לחלושי ראות ע"כ מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טוב ליקח התמכא שקורין קרי"ן ואם הוא נמנה שלישי במשנה והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר מ"מ חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפי' בספק משום קיום עשה דרבנן דמרור בזה"ז דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא שקורין קרי"ן ואם יש רמז בחסא דחס רחמנא עלן אנו נאמר דתמכ"א ר"ת תמי"ד מספרי"ם כבו"ד א"ל ועוד באתי לעוררהו ע"ד שארי ירקות שהמציא מהרי"ל שיהי' כרפס על רמז פר"ך ס' כמ"ש מג"א ומ"ו הגאון מו"ה נתן אדליר טרח ויגע לידע איזה נקרא כרפס הואיל ונפיק מפומא דגברא רבא מהרי"ל ומצא שנקרא ברוב לשונות אפי"א [ובהגדה אפי"ך] והוא הנקרא בלשון דייטש צעלי"ר והוא נאכל כמו שהוא חי נטבל בחומץ וכן אנו נוהגין אחריו ונתתי סימנא מילתא אפי"א ר"ת כמו א"ל פוע"ל ישועו"ת את"ה ע"כ יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דורשיו ויחי לבבו לעד כנפשו ונפש א"נ הדש"ת פ"ב נגהי ליום ד' י"ג אדר תקפ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1100

1101שלום וכ"ט להרב המופלג ומופלא כבוד מו"ה אייזק ליב נ"י אב"ד דק"ק רייץ יע"א:

1101

1102גי"ה הגיעני ע"י החזן שלכם ובעי ממני מלתא דבעי טעמא ולהשיב ע"י מיד ולאלתר ואני עמוס התלאות לא יאומן כי יסופר וע"כ הנני להשיב בקיצור נמרץ ולא ארבה להביא ראיה ושקלי וטרי על כל פרט ואם יצטרך עוד לברר דברי יכתוב אלי וניתנו להשבון אי"ה אם נוגע לדינא ולא רק לפלפולא. עובדא הוה איש א' מעירו שלח קודם פסח עגלן לק"ק פלוני לפלוני המוכר לשלוח לו ב' הין יי"ש ראזאלא וכ' להמוכר שבהגיע עונת מכירת חמץ ימכרנו הוא הלוקח והעגלן בא להמוכר ולקח ממנו היי"ש בע"פ שחרית אבל לא נפסק דמי' ביניהם כי כ' לו לכשיתראו פנים בפנים יפסקו הדמי' והעגלן הער בא למחוז חפצו בתוך המועד והיות כי הלוקח שכח ולא מכר היי"ש כלל ע"כ בבא העגלן לא לקח הישראל היי"ש כלל והניחו ברחובות ושוקים הפקר והחזיקו בו ערלים ונטלוהו ועכשיו אחר המועד בעמוד והחזר קאי ושאל הלוקח אם מותר בהנאתו או לא:

1102

1103הנה כבר הלכו בו נמושות בתשו' גאונים שיי"ש הנעשה מתבואה הוא עיקרו וגופו של חמץ ולא רק תערובת וגרע משכר שעושין בארץ אשכנז ויעיי' בפסק שנדפס ברי"ף לפני מס' יבמות והגאון חכם צבי נחית בי' טפי ובכמה תשו' שבס' באר יעקב והרי הוא ממש המחה חמץ וגמעו שחייב עליו כרת ולא אטפל בזה כלל ואמנם בשנת בצורת הלזה שרגילי' לזייפו ולערב עם התבואה תפוחי אדמה אם יברר שהי' רוב תפוחי אדמה ויבורר נמי דשוה בטעמי זיעת התבואה עם זיעת תפוחי אדמה כיון דבשמא יין שרף נקרא ובוודאי אי שוין ה"ל מב"מ דמדאוריי' ברובא בטיל הי' אפשר להמציא קולא מצד אחר אבל לא אאמין שיהי' רוב תפוחי אדמה וגם שיהי' שוים בטעמם וגם אם יהי' תפוחי אדמה הרוב מ"מ הזיעה העולה מן התבואה הוא רוב שמסוגל למלאכה זו:

1103

1104ועוד נ"ל אפי' יהי' הרוב מדבר המותר מ"מ כל זמן שתערובות התבוא' ושארי מינים בעינו לא שייך ביטול כי אפשר לבררם ולהפרידם והיכא דניכר לא שייך ביטול ולא נידון אלא על טיפת הזיעה וכיון שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות אין לו ביטול כמו שהוכיח המרדכי ס"פ הזרוע מההוא דיבמה שרקקה דם וזב שראה קרי ולא דמי להא דכ' המרדכי ספ"ק דשבת גבי גיגית ענבי' דרוכים בהיפוך מזה התם שאני דכל דבטל האיסור בעוצם מעוטו ולא נבוא עליו אלא מחומרת דשיל"מ בזה נימא כל שלא ניכר האיסור מעולם לא החמירו בו חכמים אבל כל שנולד כך ולא נשתנה דבר ע"י תערו' הרי הוא כמות שהי' וא"כ ה"נ דכוותי' ואין כאן ביטול:

1104

1105ומטעם שיעשה ממנו ראזאלע ונתערב בו מים ודבש אי הי' מתברר שזיעת התבואה הוא פחות מא' משמונה חלקים שבתערובת נמצא לא היה בתערובות כזית בכא"פ הי' נוכל להקל קצת ולומר טע"כ בעלמא הוא אבל כל שיש בו כזית בכא"פ ה"ל ככותח הבבלי ואנן קיי"ל אלו עוברי' בבל יראה כמ"ש מג"א רס"י תמ"ב:

1105

1106ועוד נ"ל אפי' יהי' א' מס' מ"מ יי"ש מעמיד כל תערובו' והו"ל דבר המעמיד כי כן העיד בפסק מהר"מ טיקטין ברי"ף יבמות הנ"ל ועוד נ"ל שהוא מהפך כל התערובות לעשות יי"ש וגרע מדבש שהקיל בחק יעקב סי' תס"ז מטעם זה מכ"ש להחמיר דנימא כן אלא די"ל כיון שיש ג"כ זיעת תפוחי אדמה ה"ל לענין דבר המעמיד זה וזה גורם מ"מ פשוט הוא שיש כאן כזית בכא"פ דגן גמור:

1106

1107מ"מ נעיין בשריותא מטעם אחר ונאמר פשוט וברור שהלוקח לא קנה החמץ כלל אם מטעם שלא פסק דמים אפי' משך ומדד לא מהני עיי' ע"ז ע"א ע"ב ומכ"ש שהמשיכה היה ע"י שליח נכרי ונכרי לישראל לכ"ע לא נעשה שליח וכסף לא נתן ואע"ג שעכ"פ נעשה שומר עליו וחייב באחריותו והמוכר תובע מהלוקח מ"מ הוא הלוקח חוזר ותובע העגלן על כל אחריות הדרך אפי' אונסי' הרי אין על הנפקד דהיינו הלוקח כלום עיי' מג"א רס"י ת"מ והיי"ש הזה כולו ברשותו דמוכר המפקיד דקיי"ל עובר עליו גם המפקיד ואמנם המוכר הזה כדין עשה שמינה לו את הלוקח לשליח למכור לו חמצו וזה פשוט מי שציוה לשליח למכור לו חמצו ועיות השליח ולא מכרו מ"מ הרי הוא בכלל הביטול שביטל המשלח ולא נימא דחמץ זה לא בטלו שהרי הי' הוא סבור ששלוחו מכרו מ"מ כבר בארתי בתשובות אחרות דכל חמירא דלא חמיתי' לאו דוקא שלא ראיתי בעיני אלא אפי' ראוהו רק שלא נראה בשכלו שהוא שלו ובאמת טעה והוא שלו כגון שמכרו שלא כדין נמי יהי' בטל וה"ה אם סבר שהשליח מכרו ועיות בשליחות ולא מכרו הרי הוא בכלל הביטול ושוב אין כאן אלא תיקון חכמים לבער ויכול לסמוך על חזקת שליח עושה שליחות בדרבנן והשליח יודע שיש מכשול להמשלח יעיי' בעירובי' ל"ב ובמשנה למלך פ"ד מבכורות וכיון שכן המוכר הזה כדין עשה וכהלכה ולא פשע כלל ואע"ג דכ' מג"א סי' תמ"ג סק"ה שגם המפקיד פשע עיי' ב"ק ל' ע"א תוס' ד"ה חייב וכו' וברא"ש שם וק"ל מ"מ היינו היכא דלא מינה השליח להדיא אבל היכא דמינוהו שליח להדיא אין כאן עון אשר חטא ובשגם יש לדון עוד אם השליח הזה מהימן לי' שפשע ולא מכר ולא עשה שליחתו וצריך עיונא רבה בסוגיא דכהנים שפגלו ואין אנו צריכי' בכאן לכל זה כי לפע"ד בהמוכר לא שייך קנס ולא ערמה ע"כ היי"ש מותר לו בלי פקפוק ואמנם להלוקח אסור בהנאה מטעם קנס ולא ירוויח בו ויחזור המקח לבעליו או אם ירצו אנשים אחרים למכרו לטובת המוכר או לקנות ממנו מה טוב ואם אולי עי"ז העיכוב אירע הפסד להמוכר ע"י פשיעת שכחה זו של הלוקח יקוב הדין ביניהם בגרמא וגרמי ודייני ישראל יוציאו לאור משפטם וה' יצילנו כי בחפזי כתבתי וחתמתי שמי פ"ב נגהי ליום ה' כ"ג למביא תקע"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1107

1108שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלא מהו' בער נ"י אבדק"ק מילעכדארף:

1108

1109מוכ"ז אץ עלי להשיב נידן א' שלח משרת נכרי עם עגלה וסוסיו ליקח לו תבואה הבאה בספינות ביום י"ג ניסן בעיר ראב ושלח עמו נכרי אחר המבין הסחורה ונתן להם מעותיו ליקח ואמר להמבין שיהי' לו בשכרו חצי הריוח והי' דעתו שישובו ע"פ ונתעכבו ובאו ביום ב' של פסח והביאו י"ח איפו' חיטין ובחה"מ מכרום לגוי ושוב שלח שלוחו הנ"ל בחה"מ ושבו ביום ה' עי"ט אחרון של פסח והביאו ט"ו איפו' חטי' ועתה קול צווחה בעיר על חילול שבת ויו"ט ועל זלזול חמץ בפסח שאומרי' שחטי' הבאים בספינה מחומצים שבאו עליהם מים ומינח ניחא ושלח מעלתו ובדק הט"ו איפו' שעודם ביד ישראל ומצא בהם גרגרים מחומצי' אבל שארי חטים קשי' ויבשים ולא נשתנה צורתם כך הי' מעשה והסוחר טען שלא עלה על דעתו כלל שיהי' כאן חשש חימוץ כלל ומשום איסור שבת הלא מקרה הי' שנתעכב' והי' להם זמן לחזור קודם שבת:

1109

1110מה שטען מחמת חילול שבת יפה אמר מה ה"ל למיעבד אם נתאחרו אלא ביום שבת הי' לו להפקיר בהמותיו משום שביתת בהמה עיי' סימן רמ"ו מ"מ כיון ששגג ולא ידע הדין אין לקונסו ועיי' סי' ש"ז סק"ו ונידון איסור חמץ הנה בטוש"ע סימן תס"ז ס"ג בשם ה"ג חטין הבאים בספינה אין מחזיקין בהם איסור ומותרי' לצורך פסח ומ"מ הרדב"ז בח"א מהשניות סימן רפ"ו כ' מאחר שרגילין הספנים לשפוך עליהם מים כדי למלאות המדה שמתיבשים ומינח ניחא ע"כ שומר נפשו ירחק מהם ומ"מ אין לאוסרם אם אין בהם ריעותא ונראה היינו לטוחנם ואפי' יש בהם חמוצים מתבטלים קודם פסח וכמ"ש בתשו' רשב"א אבל לקנותם בפסח ה"ל קונה חמץ בפסח ומעלתו כ' מילתא דחוכא כיון שביטל ע"פ כל חמירא דאיתי' ברשותי' ביטל ג"כ אותו חמץ שקונה בפסח כד ניים ושכיב אמר דאפי' נימא אין שליחות לגוי הקונה התבואה או אין שליח לדבר עבירה ולא קנה הוא התבואה בראב אבל עכ"פ כשהביאוהו החטי' לביתו וקיבל מהשלוחי' וחזר ומכרה לגוי ואותן ט"ו איפו' עודן בביתו הרי קנה הוא חמץ בפסח ומה שייך ביטול אשתומא קאמר וכן מ"ש מדיני ברירה שכ' חק יעקב סי' תמ"ח היכי דגוי שותף דבריו תמוהי' וכי מה שותפות יש לגוי שהוא פועל נשכר לבע"הב ונוטל חצי הריוח בשכרו ואין לו בתבואה כלום ומ"ש שאחריותם עליו לא הבנתי אם כוונתו אחריות חצי הריוח שיפסיד אם יאבדו החטי' תמוה וכי מפני זה נקרא שותף ואם כוונתו בשעה שנסע בדרך הי' אחריו' החטי' עליו אם יאבדו ישלם מה בכך ה"ל חמצו של ישראל ביד גוי ואחריותו עליו ועוד הרי כשבא לביתו החזיר פקדונו לישראל ועבר עליו הישראל בבל יראה באמת לענין אי' נסיעה בשבת וחוץ לתחום י"ל כיון שיש לגוי חלק בריוח גוי אדעתא דנפשי' עביד אשר ע"כ באתי עליו מטעם שביתת בהמתו של ישראל שהי' לו להפקיר אבל לענין חמץ מה יועיל בזה:

1110

1111אבל באמת בלא"ה נ"ל דאין כאן איסור חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כיון שישראל אמר דלא אסיק אדעתי' כלל שיהי' שום חשש חימוץ בחטי' הבאי' בספינה וכאשר הוא באמת פשטיות לשון הש"ע סי' תס"ז ס"ג הנ"ל אע"ג דהשתא נמצא בו חמץ אמרי' התירא ניחא לי' דליקני ולא איסורא ולענין חטין מבוקעין הוה מקח טעות ולא קנה הישראל כלל כעין הלוקח גרוטאות ומוצא בהם אלילים בי"ד סימן קמ"ו ס"ג וע"ש בש"ך סק"ד ואותן שכבר מכר לגוי בפסח וקיבל מעות לא הוה חליפי חמץ דלא נתן הגוי יותר עבור המבוקעי' אדרבה לא ניחא לי' בהם כי אינם טובי' וגם אינם כל כך שגורמי' תוספת או חסרון במדת האיפה ומכ"ש אותן ט"ו איפות שעדיין בעין וכבר עבר עליהם הפסח וליכא אלא אי' דרבנן והכא אפי' אי' דרבנן ליכא כנ"ל פשיטא שמותר למוכרם כך לגוי ומ"מ טוב שלא ימכרם לישראל וגם טוב שיקבל עליו להתענו' איזה ימים על חילול שבת בשביתת בהמתו ועל זלזול חמץ אפי' בשוגג בלא ידע וה' הטוב יכפר ואחתום בברכה הכ"ד הבע"הח פ"ב יום א' א"ח דפסח תקצ"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1111

1112שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג שלשלת היחוס כש"ת מו"ה אלעזר סג"ל רות"ם דבר"ה בוויען הבירה:

1112

1113נעימות ימינו הגיעני נידון צוקר של הפסח ריש מילין אומר כי הרא"ש בתשו' כלל כ"ד ומייתי לי' הרב"י א"ח סי' תס"ז כ' בשם ר' יונה אפי' מערבי' בו האומני' קמח מה בכך הלא הדבש מהפך כל מה שבתוכו ונעשה דבש ובתר השתא אזלי' ומשו"ה שרי' דבש כל השנה אעפ"י שמערבי' בו בשר נבלה אלא שנתהפך ונעשה דבש ואמנם כבר בסי' רט"ז האריך מג"א והעלה כהחולקי' על רבנו יונה בזה דלא אזלינן בתר השתא ע"ש סק"ג וכן כ' שיירי כה"ג סי' תס"ז שאין לסמוך על היתר זה [וקרוב לומר בצוקער שאין בטבעו מתהפך וגם רב"י מודה] וגם נתברר לו שעירובו קמח והודו האומנים ולא בושו יע"ש בח"י סי' הנ"ל סקט"ז:

1113

1114והיוצא מדברינו אלו דמקולא של רבנו יונה שלא קיי"ל כוותי' נפקי לן חומרא שאין לומר תגר אינו מרע אומנתו שהרי אינו מרע אומנתו בזה כיון שהקמח שנותני' בבשול הצוקר נתהפך ונעשה צוקר א"כ יוכל לעשות כן לעין השמש ואומנתו בכך גם אין כאן ביטול ששי' כדמוכח מר' יונה הנ"ל דאי הוה ס' נגד הבשר והקמח לא הי' צריך לומר שנתהפך אע"כ מערבי' הרבה עד שאין ס' ואפ"ה מהפך לדבש וכן מוכח מש"ס ע"ז שמשם הוציא ר' יונה דינו והוא בר"ן מס' ע"ז ברי"ף דף שמ"ז ריש ע"ב אי משום איערובי מסרו סרי ע"ש וא"כ כיון שלענין דינא לא יועיל מה שנתהפך ונעשה דבש ואומנתו לא מרע בכך ומסתמא מערב בו סלת נקי' המולתת מאי תאמר מ"מ מרע אומנתו גבי ישראל שמכשילו ז"א כבר העלה מג"א סי' כ' דוקא במה שהוא זייף לגבי כ"ע לא מרע אומנתו אבל מה שהוא רק לגבי ישראל שפיר מרע חוץ גבי עשיי' ציצית דלא טרח ונב"י תנינא חא"ח סס"י ע"ב העלה דמעשה לא עביד אבל בדיבורו לא מהימן והכא המעשה איננו הורעת אומנת שכך דרכו כל השנה רק שנאמין לו ששינה עתה לצורך ישראל ועשאו בלי קמח זה לא נאמין:

1114

1115היוצא מזה שהיורה שבישל בו כל השנה צריך הכשר גמור בלי שום קולא וצריך השומר להיות יושב ומשמר שמירה מעולה כל זמן בישול הצוקר ואח"כ כשמערין מן היורה להדפוסים ומתישבי' שם כמו ד' או ה' שבועות אם א"א להיות שומר יוצא ונכנס תמיד ואפשר שיחליפנו הגוי לטובתו ליתן שם הצוקר המעורב בקמח אז צריך חב"ח ואם לא אפשר ואם א"א שיחליפנו וימיר וליכא אלא חששא משום פירורי חמץ שיפלו על הצוקר מהפועלי' העוברי' ושבים וחשש גדול הוא שאם יבוא פירור חמץ וידבק בו יזדמן בפסח לתוך פיו של ישראל בעין או במקום שאין ס' כנגדו ועוד חמץ במשהו מ"מ סגי בכיסוי או להצניעם בחדר או מחיצה קטנה וכדומה ופר"מ ני' החכם עיניו בראשו:

1115

1116אמנם בהכשר הדפוסים שהם חרס והאומן אומר שא"א לקנות חדשי' בשום אופן אומר שאעפ"י שהם רק כלי שני מ"מ הצוקר אעפ"י שנמס ונשפך מיורה כמים מ"מ רתיחתו כדבר גוש ורותח יותר מפינכא דארוזא דירושלמי בטוש"ע יו"ד סי' ס"ח שמזה הוציאו הא דדבר גוש לא מועיל כלי שני ואם אפשר למלאותן גומרא הי' טוב ואם א"א גם בזה נאמר כיון דעכ"פ ספיקא איכא אי ערובו קמח באמצע השנה ואי ערובו הא איכא רבינו יונה דמתיר מפני שנתהפך ונעשה דבש וגם כבר עברו על הכלים מעל"ע ונט"לפ קודם פסח קודם שעת איסורו ואיכא הפסד מרובה הי' מקום להקל ולסמוך על בעל העיטור בטיו"ד סי' קכ"א להכשיר כלי חרס הפוגמי' מאיסור דרבנן להגעילם ג"פ ברותחים וזה נקיל לחוש להפסד האומן אבל אם אומנים אחרים עושים בהכשר דפוסים חדשים או מלובנים א"כ הקונים יחושו לעצמם ויקנו מאותו צוקר שהתירו בריווח ולא מזה שלא הותר אלא משום הפסד מרובה ורב שלום וכ"ט כנפשו היפה ונפש א"נ:

1116

1117וכעת מצאתי בס' ברכי יוסף סי' תס"ז אות ג' בוויניציא ומצרים העידו שאין בו תערובות קמח כלל אך נודע כי האומנים טובלים פתם ביערת דבש והוא רותח לכן ירא שמים יזהר למ"ד חוזר וניעור עכ"ל ודבריו צ"ע מה צריך למ"ד חוזר וניעור הרי שמא ובודאי ישארו פרורי לחם בעין כמ"ש לעיל ועמ"ש מג"א סימן תמ"ז סקי"ג ע"כ נ"ל אפילו להשהותו יש לאסור לכתחלה וכן הנהגתי פה למוכרו עם החמץ לנכרי ועיין נו"ב תנינא חא"ח סי' ע"א: פ"ב נגהי ליום ג' ה' טבת תקצ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1117

1118את חג המצות יחוג בדיצות ה"ה הרב החרוץ המופלא כמהו' יוסף יואל נ"י דיין בק"ק טארנאפאל:

1118

1119עוד כ' על מה שנוהגי' לבדוק ג' אגרופות של חטין אם נמצא שם ס' נגד המצומחי' מכשירי' אותם לפסח הנה במג"א סי' תס"ז סקי"ב כ' ג' חטין שנמצאו בתבשיל לא הוחזק כל התבשיל כיון דלא מיני' קרבי אבל חטין מחומצין בכרי הוה כמו מיני' קרבי והוחזק כל הכרי ויפה כ' שם במקור חיים לדחות דברי חק יעקב במה שרוצה להחמיר אפי' בתבשיל אבל מאי דרוצה מק"ח להקל אפילו בחטי' מחומצי' בכרי שאינו מסתבר לא נ"ל גם הוא ז"ל בסוף דבריו לא סיים אלא להתיר תבשיל שנמצא בו ג' חטי' אבל לא בכרי דהווי כמו מיני' קרבו כיון שעכ"פ ירדו עליו גשמי' ועבי"ד סי' רע"ט תשו' רש"בא בס"ת שנמצא בו ג' טעיות שאוסר לקרו' בו עד שיגיה והנה אם ג' טעיות הם מהסופר י"ל איתרע חזקתו ומסתמא תונבא נקטי' בההיא שעתא שכ' הספר וכולן בחזקת טעיות אבל לפעמים הטעיות מחמת שנפרד הדיו ונתקלקל ואין רשומן ניכר וזה בא מכח לחלוחי' המקום שעומד שם הס"ת והוה ממש כגשמים שירדו על הכרי ע"כ אנו נוהגים כל כרי שנמצאו בו ג' חטי' מחומצי' אין לוקחין מהם לפסח ועמג"א סי' תס"ו:

1119

1120אך מ"ש מעלתו שנמצא הרבה והרבה מחומצים עד שספק אם יש ס' כנגדו שסומכי' על ג' אגרפות שאם יש בהם ס' נגד המחומצים שבהם סומכי' שיהי' ס' נגד כל מחומצים הנותרי' בכרי לא ידעתי על מה לסמוך וכי הביטול מיני' קרבי לסמוך שיהי' ס' אולי יאמר אוקי כל חטה וחטה אחזקתי' שלא הוחמץ אע"ג דריעות' לפנינו דהרי קמן שירדו גשמים על הכרי והחמיץ הרבה ואולי י"ל דהחמוצי' אפי' שנתבקעו אינו אלא עיפוש ולא חמץ דאוריי' וקצת משמע כן מסוגי' דמצה של טבל דמשמע דלעולם איסור טבל קידם לאיסור חמץ ואם איתא משכחת חמץ במחובר וטבל אחר שנתמרח והיינו כשנקצר ע"פ אחר חצות ואין להאריך בזה:

1120

1121מ"ש מפרה מבכרת שמכרה ישראל בכסף ומסיר' לנכרי ככל הלכותיו ושוב אחר זמן התקצף הנכרי והעמיד הפרה לחצרו של ישראל וילדה שם פשוט יותר מביעא בכותחא דפטורה מבכור' ואין חצרו קונה לו בע"כ וע"כ לא פליגי בנתינה בע"כ בגיטין ע"ה ע"א ותוס' ורשב"א שם אלא מצד הנותן אם יצא ידי נתינה אבל המקבל לא יקנה בע"כ ועש"ך סי' רע"ה סק"ב וז"ל על הגליון שם אמ"ש ש"ך דרמב"ם קשי' לי' מאי קא מיבעי' לי' וכו' כתבתי שם הוא קו' תוס' ב"ב נ"ד ע"א וצ"ל דש"ך ס"ל דרמב"ם פסק כרש"י פרק משילין (ביצה ל"ט ע"ב) דלא כתוס' שם נפשטא דסוגי' סוף מס' ב"מ דהבטה בהפקר' קונה אפי' שלא לרצונו ע"ש בשיטה מקובצת נדחק בה ובאמת כן משמע ברמב"ם פ"ה מהלכות י"ט הל' י"ד ע"ש ועיין נימוק"י פ"ק דב"מ כיון דנפל גלי דעתי' בנפילה ניחא לי' דלקני' שכל שאמר א"א בתקנת חכמים שומעים לו ע"ש משמע בקנין דאורייתא אין שומעי' לו וכ"כ ש"מ שם מ"מ אין ראי' דס"ל כרש"י הנ"ל די"ל שאני הכא שרוצה לקנו' עכ"פ א"כ לאו כל כמיני' לומר שלא יקנה בקנין דאורייתא אבל אם אינו רוצה לקנות כלל לא יקנה בע"כ ועיי' טור סימן זה פלוגתת ר' ישעי' ורמ"ה נראה דודאי רוצה לקנות האבנים אלא דעתו לקנות ע"י בנין וס"ל לר' ישעי' מ"מ קונה ע"י יד שהוא קנין דאורייתא ורמ"ה פליג גם בהא עכ"ל על הגליון מ"מ נ"ל פשוט שאין כאן קדושת בכור והיותי חוץ לחדר לימודי כי גרשוני נשים צדקניות המכבדי' לי"ט של פסח ע"כ לא יכולתי להאריך ככל הצורך ואחתום בברכה משה"ק סופר מפפד"מ:

1121

1122שלום תניין בכל מקנה וקנין לי"נ הרב החרוץ המופלג מהו' יחזקאל סג"ל נ"י:

1122

1123אשלם נדרי להשיב אמרים בייחוד על דבר נופת אמרותי' ראשון תחלה איידי דחביבי לי אקדמא מ"ש פר"מ על דברי הרמב"ם דפסק אין יוצאין במצה של טבל והקשה הלח"מ הא בש"ס לא קאמר אלא לר"ש דל"ל אחע"א משא"כ איסור' דחמץ להיכן אזיל אודיעהו מה ששמעתי מפה קדוש מ"ו הגאון בעל הפלאה זצ"ל התוס' ר"פ לולב הגזול הקשו מצה של טבל תיפוק לי' דה"ל מצוה הבא בעבירה והגאון שאגת אריה דחה דעכ"פ אי לית לי' אלא כזית מצה זו של טבל ה"א ליתי עשה ולדחי ל"ת ולא שייך כאן מצוה הבא' בעבירה ודברי תוס' תמוהים ויעיי' ל"ח ד"ה אתי ואומר מ"ו דעכ"פ ה"ל להפריש דבר מועט תרומה לתקן השריים ויהי' כולו היתר לבר מכל שהוא שהפריש ואח"כ יאכל הכזית כולו ויי"ח מצה ואי משום כ"ש תרומה לית בי' שיעורא למלקות ומדלא הפריש ואכל כזית בטבלו ה"ל מצוה הבא בעבירה ויפה הקשו תוס' אך הא לר"ש קיימינן בפסחי' ואיהו ס"ל כל שהוא למלקות ואינו מרויח בהפרשתו דעכ"פ יאכל איסור כל שהוא והדרה קושי' שאגת ארי' לדוכתי' על תוס' והא"ש דהש"ס דאזיל לר"ש הוצרך לומר מקרא כל שאינו בבל תאכל חמץ ולרמב"ם אינו יי"ח מטעם מצוה הבאה בעבירה כנ"ל ודפח"ח:

1123

1124ובימי חורפי פקפקתי דעכ"פ אחר שהפריש משהו יכול לבוללו ולערבו ויהיה בטל מן התורה ויעיי' במס' זבחים גבי פגול ונותר וטמא שבללן ומיהו בר"ש דטבול יום משנה ג' פ"ב משמע קצת דלר"ש מב"מ לא בטל ועיי' נדה מ"ז ע"א גבי דימוע וצ"ע:

1124

1125וקרוב לדברי הגאון י"ל דלא שייך עשה דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים ע"י אכילה שלא כד"הנ דלענין איסור אינו עובר ולענין מצוה אפשר שיצא כמ"ש מ"ל פ"ה מיסודי תורה ומשו"ה ה"ל מצוה הבא' בעבירה ומיהו לר"ש דכ"ש למלקות גם שלא כד"הנ אסור וא"א לקיים שניהם וה"א אתי עשה ודחי לא תעשה לולי קרא לא תאכל עליו חמץ ומיושב הרמב"ם:

1125

1126ויעיי' ר"פ הערל מבואר דערלות חמיר מאנינות משום שמחוסר מעשה משא"כ אנינות אינו אלא מחוסר זמן יע"ש וא"כ ה"נ טבל חמור מחמץ שהתירו מחוסר מעשה דהפרשה משא"כ חמץ שאינו אלא מחוסר זמן דלאחר הפסח מותר וא"כ י"ל כיון דחמץ על טבל הוי קל על חמור לכ"ע לא חייל עיי' חולין ק"א ע"א גבי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה יע"ש ומיהו הש"ס אזיל לר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור ואין לו היתר כלל וחמיר מטבל אמנם אנן קיי"ל אחר הפסח מותר א"ש הרמב"ם כך אמרתי בימי חורפי:

1126

1127ובמק"א כתבתי [עיין בסי' הקודם] דיש לעיי' דמשכחת נתחמץ במחובר או קודם מירוח טרם חיוב טבל ומיהו לר"ש דחמץ משש שעות ולמעל' מותר לא משכחת לי' דמירוח בי"ט ליכא וראיית פני הבית לאו דאוריית' לכמה דיעות ואין להאריך לחכם המבין מדעתו ומשכחת נמי טבל טבול לחלה שחימוץ קודם וק"ל:

1127

1128וע"ד הקושי' שהקשה פר"מ להסוברים נוקשה דרבנן וראייתם מסתם משנה שיאור ישרף והאוכלו פטור ותמה מעלתו הא פ"ק דחולין כ"ג ע"ב מספקא להש"ס דלמא טעמא דר' יהודה משום ספיקא ספק חמץ גמור ספק מצה וא"כ אסור מספיקא דאורייתא וניחא לי' דהך איבעי' איפשטה ר"פ כל המנחות דאמר ר' חסדא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר' יהודה לר' יהודה וא"כ מוכח דבריה הוא דאלו ספיקא הוא איצטרך קרא למעוטי ספיקא ולפע"ד אי קושיתו קושי' אין תירוצו עולה יפה דרב חסדא ע"ד דחי' קאמר מנ"ל דשינה עליו הכתוב לעכב דלמא אי לא הוה כתי' לא תאפה חמץ ה"א שיאור שרי ודלמא שיאור ברי' הוא ומשו"ה איצטריך מצה למעוטי אפי' שיאור ולעולם למצוה ולא לעכב ומסיק הש"ס תהי' לעיכובא ולמסקנא איצטריך תהי' משום מיעוטא דרבוכה ומשום קושית רבינא וא"כ הדרינן לספיקא דש"ס דחולין אפשר לר' יהודה מספקא ליה וליכא למיפשט מדרב חסדא מידי דלא ע"ד הברור אמר רק ע"ד דחי':

1128

1129אמנם הקו' לע"ד מעיקרא ליתא דשיאור דר' יהודה שהוא סדק שבו מסופק אי חמץ אי מצה אותו הוא חמץ גמור לדידן וחייב עלי' כרת ושיאור דהכסיפו פני' שהוא לר' יהודה מצה גמורה ולר' מאיר איכא יתורא דכל מחמצת לחייב מלקות עליו ואנן לא קיי"ל בהך דרשא כר"מ וא"כ אפי' ספיקא ליכא רק מתני' סתמא לאסור מדרבנן בעלמא גזירה אטו סדוק דחייב כרת לדידן ודברי רמב"ן וסיעתו נכונים בלי פקפוק: פ"ב יום עש"ק כ"ו אדר שני תקע"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:

1129

1130שלום לידידי הרב המופלג הישיש כבוד מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק ווראנאף יע"א:

1130

1131מכתבו הגיעני ע"ד נפה שריקדו בה קמחא דפיסחא ושוב ניקו אותה ע"י כמה וכמה שיפה ובעיט' יפה יפה לשומר' לשנה הבאה ומפני חשש תולעים ומילווען דרכם לנקותה היטב היטב כדי לשמרה להרקדת קמחא דפסחא לשנ' הבא' והנה משגה הי' ונתחלפ' להם אותו הנפה באחרת ורקדו בה מצה כתושה במכתשת שהחזירה לסלתן כדרך במדינתינו ואפו ובשלו ממנו כל ימי הפסח ובתוך המועד כשהרגישו בדבר שאלו ממעלתו והתיר הכלים משום מניעת שי"ט והפסד רב בכלי חרס הרבה וא' מערער על הוראתו.

1131

1132לפע"ד טב הורה אע"ג דכ' מג"א סי' תנ"א סקל"ו שאין לסמוך על הנקיון בנפה וכן בכל דברים כאלו ושרשו פתוח עלי תלמוד מס' ע"ז דף ע"ה ע"ב מ"מ ליכא אלא ס' משהו כיון שכיוונו לנקותו לשום טעם משום מילווען ותולעים אף על פי שלא כיוונו לשם פסח עיי' ש"ך י"ד סימן צ"ד סעי' קטן כ"ח דומה למ"ש צמח צדק סימן ס"ה דף צ"ה ע"ש ה"נ כיון שכיוונו עכ"פ משום תולעים ומילווען מסתמא ניקו אותה יפה יפה ואם מ"מ נשאר קצת ליכא אלא ס' משהו דרבנן וגדולה מזו הקילו חכ"זל במס' תרומה משנה וי"ו ז' ח' פרק יו"ד והראב"ד למד מזה לשער באומד בטיחה שעפ"י הכלי אפי' באיסורים דאורייתא ע"כ אל יחוש וטב הורה והמעורר מדנים וחושש להאי קמחא לא חש לקמחי' ולולי שאני דנו לזכות שהוא שוגג בהוראתו לאיסור הייתי חושדו ח"ו כמתכבד בקלון חברו והיינו אם הדברים כהווייתן בלי חסרון ויתרון:

1132

1133ואי לקמאי דידי הוה אתי האי שאילתא גם אני התרתי הכלים אבל סלתן של מצה הנשארי' אפי' הי' הפסד מרובה ומניעת שי"ט לא הייתי מתיר לעשות ממנו שוב עגלים קטנים שקורין קנעדליך אלא לאפות כל פעם הרבה בקדירה א' מטעם שאבאר דהנה אם נמי נניח דקמח בקמח בעלמא הוי לח בלח כדמשמע דעת רוב הפוסקים ועיין תוס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודה ונניח נמי דמצה שחזרה לסלתה הוה נמי כמו קמח בענין זה דהרי הרמב"ם ס"ל אפר באפר הוה יבש ביבש עיי' מל"מ פ"א ממשכב ומושב הלכה י"ד ואפר נתדקדק הרבה יותר ממצה כתושה אלא דמג"א סס"י ש"י פשיטא לי' דאין לחלק בין אפר לקמח ודבריו בלאו הכי צע"ג ואין כאן מקומו מ"מ אפשר שאני אפר ממצה כתושה דאפשר דלא הוה כקמח ומ"מ לו יהיבנא דהוה קמח בקמח ממש ויש בילה ונתערב א' באלף מ"מ הקמח המועט בכל מקום שנדבק קמח הוא ולכשיבא עליו מים כשמגבלים אותם קנעדליך והמים מוצאים מעט הקמח ההוא נעשה עיסה ומתחמץ והו"ל כאלו נדבק שם במקומות ההמה פירור חמץ ועיי' בכורות כ"ב ע"א בציר ומים דמצא מין את מינו וניעור והחוש מעיד דהכא גרע טפי ולא שייך שום ביטול הקמח בסלתן של מצה לענין זה שלא ימצאו אותו המים ויתחמצו:

1133

1134ואחר הנחה זו שיש כאן בכמ' מקומו' פירורי חמץ אפי' שהי' אחד מאלף בכל מקום שהוא נגד התערובות כולו מ"מ אם נעשו ממנו עגולים קטנים ויהי' בתוך עגול קטן פירור חמץ קטן ולא יהיה בעיגול ס' נגדו ואפי' נימא דכיון שנתבשל בקדרה שיש בצירופו ס' לא נימא כל א' הוה נבלה כמו גבי איסור דבוק מ"מ האוכל המגביה העגול ע"י כף מהקערה ובה עגול א' הרי נאסר העיגול והכף ומרק המועט שבתוכו ואנן קיי"ל לאסור כל זמן שהיד סולדת אפי' בכלי שני אפי' בכל השנה ק"ו בחמץ בפסח ואפשר גם שיארע זה בכף ששופתין בו הקדרה על האש ויעשה נבלה ומחזירה לקדרה וכל אלו החששות קרובים ושכיחים הם מאוד וקרוב לאיסור דאורייתא ובר גם לשיפגע בפיו באיסור פירור חמץ כ"ש לא חששתי כ"כ דדוקא בשרץ ששיעורו בכעדשה חיישינן ועיין ר"ן מס' ע"ז ד' ז"ב שס"ג ע"ב ועיי' ש"ך סי' ק"ד סק"ג ע"ש אבל חששות הנ"ל הייתי חושש אבל לאסור הכלים או שארי מאכלים לית דין צריך בשש דהכל שרי כהוראת מעלתו:

1134

1135ואין לבקש היתר מטעם דרוב פעמים נילושי' העיגולי' עם מים רותחי' ויהי' חלוטי' ונהי אין אנו בקיאין בחליטה היינו לכתחילה אבל בדיעבד לצרף לשארי היתירים אפשר דיצורף זה לא נ"ל חדא דעכ"פ בעי שיהי' רותחי' ומרותחי' הרבה ולא כמו אלו מים חמין ששופכי' על סלתן של מצה ותו אפי' יהי' מרותחי' ממש מ"מ היינו עליונו וכדי קליפתו אבל תחתונו של כרי הסול' לכשיפגעו שמה המים כבר נצטננו דאפילו למ"ד עירוי מבשל ממש בכלי ולענין חלה אין חילוק בין מוגלשין על גבי קמח ובין קמח ע"ג מוגלשין עיי' פסחי' ל"ו ע"ב מ"מ אפי' לאותו מ"ד היינו שיהי' מבשל גם בתחתיו' הכרי אבל שיעשנו חלוט לשמרו מחימוץ זה אין שום ה"א בעולם ומכ"ש למאי דקיי"ל דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה מכ"ש שאינו חולטו לשומרו מחימוץ ע"כ הייתי מורה כנ"ל:

1135

1136ויען ראיתי בשולי מכתבו הזכרה מענין איסור שנולד אחר שכבר נתערב אענהו קצת ואומר הא דמרדכי ספ"ק דשבת המובא בש"ע א"ח סי' ש"כ ובי"ד סי' ק"ב היינו במין במינו שנתבטל מן התורה ומדרבנן החמירו שלא יתבטל כלל משום חומרא דשיל"מ או דבר חשוב וכדומה לא החמירו חז"ל היכא שמעולם לא ניכר האיסור ונולד בהיתר דאוריי' מיד בתערובות אבל במין בשאינו מינו דתלי' בטעמא או בחזותא דבעי' שאיסור יתבטל ויהי' כמי שאינו ולא יהי' כמו שהי' בתחלה שנתפשט בכמה חלקים ואינו ניכר לא בטעמא ולא בחזותא זה לא אמרי' אלא באיסור שהיה ניכר ושוב נתערב ונשתנה ממה שהיה ונתערב ונתפשט לתוך כמה חלקים אחרים אבל אם הי' תחלת ביאתו לעולם בתערובות נמצא לא נשתנה מעולם ממה שהי' בתחלת ביאתו לעולם לא מהני לי' ביטול והן הנה דברי המרדכי בחולין ס"פ הזרוע יע"ש ומשנה למלך הנ"ל עמד עליו והאמת כמו שכתבתי דראי' מיבמה שרקקה דם ומצחצוחי זיבה ראיה גדולה היא:

1136

1137הנה הארכתי באיכות הדברים והעניני' וקצרתי מאוד בכמותן וסמכתי על המעיין היטב ואינו גוממו עם השופי ימצא טעמם וממשן ויביט בשרשם ומקורם, יהי' מקורו ברוך כנפשו היפה ונפש אוהב לעבדי ה': פ"ב יום ב' ט' לירחי תליתאי תקפג"ל משה"ק סופר מפפ"דמ:

1137

1138שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג בתורה חרוץ בעל פיפיות זית רענן יפה פרי תואר כש"ת מוה"ר יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדוש יע"א:

1138

1139גי"ה הגיעני בזמנו ולהיותי שבוע זו שעברה במזג שאינו שוה ל"ע ע"כ אחרתי עד עתה הנה נפשו היפה בשאלתו שאלת חכם חצי תשו' נער א' היה לו טלה חלב בעדרו ואמר לדודו זה קרבן פסח שלי וכשנודע לפרמכ"ת והרעיש העולם על זה התנצל הנער שלא ידע מאומה מענין הקדש ולא אמרו אלא ע"ד היתול ושחוק ושיחת הנערים כאלו ומעלתו צלל במים אדירים ונתעורר בכמה ענינים וספיקות שראוי לעורר בזה ויפה דיבר בזמנו ובמקומו דיבר כראוי לו ושאל ממני לחות דעתי בזה:

1139

1140בפסחים נ"ג ע"ב מסיק ש"ס דלר"ש דס"ל שלא התנדב כדרך המתנדבי' ליכא למיחש בזה"ז למאכיל קדשים בחוץ וכתב בחק יעקב סי' תס"ט דמשו"ה לא מייתי רמב"ם הך דינא דבשר זה לפסח משום דרמב"ם פסק כר"ש בהרי עלי מנחה מן השעורים שלא התנדב כדרך המתנדבים והה"נ בזה"ז אלו דברי חק יעקב ונכון הוא אלא שהרי בסוף הל' מעה"ק פסק רמב"ם כר' יוחנן דהשוחט ומעלה בחוץ קדשי' בזה"ז חייב דראוי לבוא בפני' דקדושה ראשונה דעזרא קידשה לע"ל ועי' מג"א סוף הלכות ט"ב נמצא לרמב"ם המקדיש בזה"ז לא הוי שלא כדרך המתנדבי' וצ"ל דמפרש סוגי' דפסחים כפי' רש"י דל"ח שהקדישה מחיים דא"כ כר"ש נמי אתי שהרי התנדב כדרך המתנדבים אבל קדושת הגוף הוי כדרך המתנדבים ותוס' לטעמי' דס"ל בזבחים נ"ט ע"א דר' יוחנן לענין העלאת קטורת מיירי ולא לענין קדשים צריכים מזבח עיין שם וא"כ לרמב"ם עכ"פ באומר בהדי' בהמה בחיי' שמקדישים לשמים למזבח הוי שפיר כדרך המתנדבים:

1140

1141ולדידי שיטת תוס' צ"ע דהמעיי' בעיקר פלוגתא דר' יוסי ור"ש בהא יראה דר' יוסי ס"ל דאע"ג דתפוס נמי לשון אחרון היכי דאפש' לקיים שניהם עולה ושלמים מ"מ היכי דא"א לקיים שניהם כגון מנחה מן השעורים אי נימא דמעיקרא להכי איתכוון הרי הוציא דבריו לבטלה אמרי' כוונתו תחלה הי' על מנחה סתם ונתחייב במנחת חטין ומיהדר בעי למיהדר ולא מצי למיהדר אפילו תוך כדי דבור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובמסירה להדיוט לא מצי הדר אפי' תוך כ"ד כמ"ש ב"ש רס"י ל"ח זו הי' סברת ר' יוסי כמ"ש תוס' מנחות פ"א ע"ב אבל ר"ש ס"ל טפי מר' יוסי כשאמר מנחה מן השעורים תפס לשון אחרון ומיד לכך נתכוון והוציא דבריו לבטלה ובהא פליגי אבל לכ"ע אם לא התנדב כדרך המתנדבי' אין כאן נדר כלל אלא לר' יוסי מפרשינן דבריו שהתנדב כדרך מתנדבים וא"כ צע"ג להתוס' דחששא הוא שהקדישו מחיים למזבח ולא הוה כדרך המנדבים א"כ גם כר' יוסי לא אתי אבל לרש"י א"ש דלא עשה מעש' מעול' לבטלה ומסתמא הקדיש לדמי פסח ונתקשיתי בזה הרבה עד שחפשתי ומצאתי כעין זה בספר בכור שור במס' פסחים ותי' דלרבנן מפרשי' דכוונתו שהקדישה להקריבה לכשיבנה המקדש ב"ב ע"ש ודבריו תמוהים ביותר א"כ מנ"ל דר"ש פליג ולא ס"ל דבזה"ז הוי כדרך המתנדבים לכשיבנה המקדש שבתי וראיתי לר"ש במתני' שלהי מס' שקלי' דהאומר ביכורי' קודש אינן קודש וע"ש בירושלמי ולכאורה משום דס"ל דלא התנדב כדרך המתנדבים נמצא א"ש בשמעתין דפסחים ויש להסביר בש"ס דהוה סד"א מדר"ש ס"ל כר' יוסי ר' יוסי נמי ס"ל כר' שמעון דהא ר' יוסי מודה בשלא כדרך המתנדבים ממש ומסיק דלא ר' יוסי ס"ל כר"ש אלא כרבנן דמתני' דשקלי' דבזה"ז הוה שפיר כדרך המתנדבים וראיתי בתוי"ט שם דרמב"ם מפרש פלוגת' דסוף שקלי' במילי אחרניתא דמיירי שהקדיש בדק הבית בכורי' קדשי הקדישם הוא לבד"ה ע"ש וא"כ לרמב"ם לא מצינו פלוגתא בהא א"כ מסתמא בזה"ז הוה כדרך המתנדבים כדקיי"ל כר' יוחנן דמקריבים אעפ"י שאין בית ופלוגתא דפסחים בהקדיש לדמיו וכשיטת רש"י וא"ש הכל בעז"ה:

1141

1142ולפ"ז זה שאמר טלה זה שיהיה קרבן פסח לכולי עלמא קדוש לרמב"ם אפי' ר"ש מודה ולהתוס' תליא בפלוגתת רבנן ור"ש סוף שקלים והלכה כרבנן:

1142

1143והנה לומר שנאמין במה שאמר דהיה כוונתו לשטות והיתול אין לדמותו למתני' פ"ג דתרומות התם לא הי' פיו ולבו שוין ונפשו יודעת מאוד שבלבו הי' לומר מעשר ופיו הכשילו להוצי' תרומה אבל הכא פיו ולבו שוין לומר לפסח אלא שאמר לשטות נתכוונתי דברים שבלב הן ויותר יש קצת לדמותו למתני' דנדרים כ' ע"א נדר בחרם וגם להא אינו דומה דאע"פ דפיו ולבו הי' שוה מ"מ איננו סותר דבריו אלא מפרש וקיי"ל פירושים להקל אבל שפיו ולבו הי' שוה בכל מקום מכל וכל רק שאמר משטה הייתי והנה התם במתני' מסיים וכולן אין נשאלין עליהם ועיין לשון ר"ן אהך מתני' תמצא לעיל י"ח ע"ב מד"ה ועצ כולן וכו' ואילך ויעיי' ג"כ בתוס' מס' שבועות כ"ו ע"ב ד"ה גמר וכו' ע"כ להאמין לו שהשטה נמי קשה ומכ"ש שאפשר שאינו טענה כלל כנ"ל ע"כ ישאל על נדרו ובפתח וחרטה וכדאמרי' במנחות פ"א ע"ב נדר ופתחו עמו אלא שקשה עלי מאוד להתיר איסור חומר קדשים ע"י שאלה ופתח של עם הארץ בזה"ז שמקילו בהיתר נדרים ואינם מבינים ואינם רוצים להבין מה שמסבירים להם איך יתחרטו ע"כ נלע"ד להמצי' עוד תקנה מצורפת להיתר הנדר הנ"ל:

1143

1144והוא דהרי לפי פשטיות סוגי' דע"ז י"ב ע"ב קדשים בזה"ז הוה כבעל מום והמטיל בהם מום ה"ל כמטיל מום בבעל מום דקיי"ל כרבנן דר"מ דאפי' שום איסור דאוריי' לית בי' רק מדרבנן והא דפריך ש"ס שם ארבא למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב מאי איכ' למימר נ"ל הכי פירושו דהרי רבא המציא לן חומרא דאפי' רק מחזי כמטיל מום בקדשים נמי צריך להכניסו לכיפה ומנ"ל לרבא דילמא בריתא אתי כר"מ דמחייב מלקות אבל לרבנן משום מחזי כמטיל לא מחייבי' להכניס לכיפה ותי' ש"ס אפי' לר"מ נמי מותר מן התורה להטיל מום וליכא אלא משום מחזי בעלמא ואפ"ה צריך כיפה וה"ה לרבנן אבל לעולם פשיטא דהלכה כרבנן ומכ"ש בזה"ז דאפי' ר"מ מודה דליכא איסור דאורייתא אך הרמב"ם פ"א מאי' מזבח פסק דבזה"ז נהי מלקות ליכא לאו איכא ובס' מעין חכמה דף ס"ד סוף ע"א עשה קצת סמוכים לשיטת תוס' מש"ס מ"ק י"ב ע"ב דלא אמר בצורם דהוה דאוריית' ש"מ איכא צור' בזה"ז דלאו דאוריית' ובתשו' אחרת כתבתי דלע"ד שיטת רמב"ם מוכרח דאלת"ה מ"ט ביטלו מ"ע דאורייתא מעשר בהמה אחר החורבן משום תקלה כדאי' פ' בתרא דבכורו' והלא משחרב הבית הותר להטיל מום בקדשי' מה היה להם לגזור גזירה חדשה שלא להטיל מום ולבטל מ"ע דאורייתא הפרשת מעשר בהמה לא לגזרו כך ויפרישו מעשר ויטילו בו מום ויפדנו אע"כ איסורא דאורייתא איכא וכעת נדפס אצל רי"ף החדשים ס' חידושי רי"ט אלגאזי והאריך בק' זו כמה דפים ולא העלה תי' כלום ולפע"ד י"ל טעם הרמב"ם דודאי אם יבוא אלי' ויאמר כל ימי חיי בהמה זו לא יבנה מקדש א"כ לא לדמי חזי הי' מותר להטיל מום אך חיישי' כמו הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל ה"נ ואפשר אפי' לגופי' חזי ע"כ איכא לאו ואין לוקין והשתא י"ל תוס' ס"ל כשביטלו מעשר בהמה אז הי' מצפי' כל יום ויום ואז הי' אסור להטיל מום מן התורה כרמב"ם ואז בטלו חז"ל לעשר בהמה אך ארכו לנו הימים ואמרי' כמאן שתו כהני חמרי כרבי בעו"ה ומן אז לא לדמי' חזי ומותר מן התורה להטיל מום וחכז"ל אסרו ומ"מ הניחו תקנה ראשונה במקומה שלא לעשר בהמה [ועיין ח"ס חיו"ד סי' ש"ו]:

1144

1145מ"מ הכא בנידן שלפנינו נ"ל דאע"פ שכ' הרא"ש במס' ב"מ פרק ז' סימן וי"ו בשם הראב"ד דאף בזה"ז דמום בקדשים דרבנן מ"מ אסור אמירה לנכרי להטיל מום בקדשים משום בזיון מ"מ הכא אחר שכבר התיר נדרו כהלכה שוב יצוה לגוי קטן דלא מיחלף בישראל גדול עיי' שבת קל"ט ע"א ויטיל בו מום שראוי להתירו ע"י ג' בני כנסת כמו בבכור ואחר שהתירוהו ג' בני הכנסת אז יעמידנו לפני ב"ד ויעריכו דמי שויו ויפדנו וישליכנו לנהרא ועיי' רמב"ם פ"ה מעירוכין הלכה י"ב וכהן אין צריך כדאי' סנהדרין ט"ו ע"א דאלו הי' צריך כהן מדינא הייתי מסתפק להעריך ע"י כהני חזקה אבל אין צריך כהן ומ"מ מהיות טוב אין הפסד שיהיה המעריך כהן דבת"כ תני' סתמא זה בנה אב שכל עירוך צריך כהן ומיהו סתם ספרא ר' יהודה ואנן כרבנן קיי"ל ומהיות טוב:

1145

1146והכנסה לכיפה כבר הארכתי בתשו' אחרת על מה שנחלקו הגאונים בנוב"י קמא חי"ד סי' פ' פ"א פ"ב לפע"ד דברי שניהם זצ"ל אמתיים דוודאי צער בעל חיים דרעבון קשה טפי טובא מצער עיקור ולעומת זה צער עיקור עביד בידים משא"כ הכנסה לכיפה אין בה צער והרעבון ממילא אתי ואמרתי אני עני להכריע דודאי בבכור דטיפולו על הבעלים או הישראל או הכהן ומזונתו עליו א"כ כשכבר הוא בכיפה כשהגיע זמן מזונותיו של בהמה היה מחויב לזונו א"כ מה שמצערו הוה צער יותר הרבה מעיקור וה"ה בקדשים קלים כנידון שלפנינו אבל הקדיש בהמה לבד"ה ובזה"ז אין גזבר ובעליו כבר מסרו לבי גזא דרחמנא ואין מזונות עליו ובהכנסה לכיפה ליכא איסור וכשיגיע זמן מזונו' אין מוטל עליו לפתוח הדלת ע"כ כיפה עדיף וא"כ בנידון שלפנינו נלע"ד כמ"ש למעלה וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה פ"ב נגהי ליום עש"ק בטוב מרחשון קצ"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1146

1147שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המופלג ומופלא בתורה חריפות ובקיאות יחדיו צמודי' כש"ת מו"ה צבי הרש חיות נ"י אבדק"ק זאלקאו יע"א:

1147

1148יקרתו הגיעני ועל מבוקשו כבר השבתי באגרתי הצעירה ועוד אכתוב מזה לקמן בסוף השיטה ועל עתה באתי על דברי תורה שלו הסובב על ג' ענינים אחד במ"ש הרא"ש פע"פ דמרור בעי כזית מדמברכי' על אכילת מרור משמע דזולת זה לא בעי' כזית וק' הלא סתם אכילה בכזית ושוב כ' לעיי' בס' שאגת ארי' בזה עיינתי בו ותמהתי על זה הגאון במ"כ לא ירד לעומק הענין ואלו דברי אשר כתבתי בתשובה אחרת זה שנים רבות ודברי ס' הנ"ל לא ראיתי אז כי אין דרכי לחפש בספרים אם לא יעוררני אדם עליו הנה כה אמרתי בפ' בא בפסח ראשון כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ובפ' בהעלו' בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וההפרש קל להבין בפסח ראשון איכא מ"ע באכילת פסח בפ"ע ובאכילת מצה בפ"ע אך מרור אינו מ"ע בפ"ע אלא טפל לפסח ע"כ כתי' מ"ע של אכילה על שניהם פסח ומצה ואמר על מרורים יאכלו שני אלו נמצא כתיב אכילה בפסח ובמצה ולא במרור אמנם בפסח שני גם המצה טפלה לפסח ומי שאינו אוכל פסח שני אינו אוכל מצה ע"כ כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ולא כתיב אכילה אלא אפסח ולא אמצה ומרור ומ"מ אע"ג דלא כ' אכילה בהדי' במרור לא בראשון ולא בשני מ"מ ודאי דבעי כזית דאיתקש למצה ופסח אלא שאין אנו יכולין להמציא זה מלבינו לכן הוכיח הרא"ש מדאמרינן בפע"פ דמברך על אכילת מרור ש"מ פשיטא לרבנן מהקישא הנ"ל דשיעורו בכזית ובדברים הללו ניחא מה שיש לדקדק בפע"פ בהא דהלל הי' כורך מייתי קרא דבהעלותך ולא קרא דפ' בא והיינו משום דרבותא קמ"ל דאפי' ב' טפלי' היינו מצה ומרור אינם מבטלי' כזית א' של פסח שהוא עיקר טפי דמ"מ מצות מיקרי ומצות אין מבטלי' זא"ז אלו דברי שם:

1148

1149ב' נתעורר פרמכ"ת נ"י בהא דר"פ טרף בקלפי כל כהן שמגיע כפול וכו' יע"ש בתוס' ישנים שדבריהם קצת מגומגמים גם בזה כבר כתוב אצלינו [לעיל סי' מ"ט] דלפע"ד אין מ"ע מחוייב על האוכל קדשי' שיאכל כזית דא"כ לא הי' רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לא' כפול ואין שום א' מהם מקיים מ"ע בכל הקדשי' חוץ מפסח שבו מחוייב כל אחד לאכול כזית אבל שארי קדשים מ"ע הוא שיהי' זה דלח"הפ או המנחה והחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו ובהצטרפם יחד לאכלו כלו נתקיים מ"ע ואכלו אותם אשר כופר בהם ומ"מ מי שמגיע כפול ושבע ממנו או כזית אפי' אינו שבע ממנו ה"ל אכילה ומצוה חשובה הי' חולק אבל כשמגיע כפול ואינו אלא סניף למ"ע ע"י צירוף כולם והמצוה יכולה להתקיים ע"י אחרים הי' הצנועי' מושכים ידיהם זהו כוונת תוס' ישנים שם לפענ"ד ודברי מג"א סי' נ"ג סקכ"ו צ"ע:

1149

1150ובזבחים אמרי' יקדש להיות כמוהו ופריך ליתי עשה דאכילת כשרים ולדחי ל"ת דאכילת פסולים וצ"ע דבפסחי' ר"פ אלו עוברים מוקי האי קרא לחצי זית היתר וחצי זית פסולי' וגם בחולי' בסוגי' דזרוע בשלה גרס ר"ת דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי וא"כ עשה דאכילת כשרים ליכא דאין כאן אלא חצי שיעור ול"ת דפסולים איכא דהיתר מצטרף לאיסור ולהנ"ל ניחא דאין העשה של זה האוכל אלא ע"י צירופו באכלו החצי זית נתקיי' העשה של ואכלו אותם אשר כופר בהם ואם יפסל הך חצי זית ע"י בליעת פסולים לא קיימו מ"ע של אותו קרבן כלל ושפיר פריך [ועיי' לעיל סי' מ"ט ביאור נכון על הא דאמרי' במס' ברכות אמר הקב"ה למלאכי השרת] מיהו בירושלמי משמע שהי' הברכה בפת שמגיע לכל אחד כזית ולא במעיו וכבר נתעורר בזה בס' שיח יצחק על יומא:

1150

1151ג' עוררני אמ"ש משנה למלך פ"א מח"ומ סוף הל' ז' דלהר"ם מדסתם אכילה בכ"ש אם כן באכילת מצה הוה סגי בכ"ש ואיך אתי הל"מ ועוקרת קרא לגמרי פי' וקשי' לי' הלא אין הלכה עוקרת קרא לגמרי אלא מה שמנו חכמים בסוטה ט"ז ע"א וע"ש בתוס' ע"ב ד"ה מאי הוה עלה וכו':

1151

1152ולע"ד י"ל דלא מקרי עוקר' אלא כגון עפר תער וספר דביתר כל המקראות פירושם עפר ותער וספר ממש ובהאי דוכתא אתי הלכה עוקר המקרא דאי לאו הלכה הוה משמעות כבכל התורה אבל הכא נהי אי לא ניתנה תורה וגם בלשון בני אדם הוה אכילה כ"ש מ"מ ניתנה תורה וחידשה לן דאכילה דכולהי קראי דכל מקום בכזית דהיינו אכילה של תורה ואין א' יוצא מן הכלל א"כ תו לק"מ ובהכי ניחא דלפ"ז גם בב"נ אע"ג דלא ניתן להם שיעורי' מ"מ אכילה דקרא כזית הוא דבציר מהכי לא נקרא אכילה גבי רחמנא ומיושב מאי דקשי' לפי מה דמבואר בפ' העור והרוטב דבב"נ שייך נמי בשר מן החי והסביר שם הרשב"א בשם הרמב"ן בחידושיו סוף פרקי' ע"ש וק' תרתי למה לי אמה"ח ובמה"ח וע"כ נפקא מיני' למשהו הא אין שיעורין לב"נ אע"כ דלא גילה לן אלא לשון אכילה דקב"ה וכנ"ל:

1152

1153ובחי' ספ"ג כתבתי שיש כאן מקום עיון דהתם פירש"י לפי הסוגי' סתם אכילה משמע שמכניסו לתוך פיו בפ"א ואתי' הל"מ דמצרפי' בכא"פ ובאמה"ח אין לך בו אלא חידושו צריך שיכנסו כלו בבת א' לתוך פיו ובהיפוך מזה בזבחים דף ע' דאמרי' סד"א בבליעת עוף טהור חדוש הוא ואפי' יותר מכדא"פ ליצרף ולפי הנ"ל הו"ל איפכא הואיל וחידוש הוא בעי' שיכנסו בפ"א לתוך פיו עיי' תוס' נדרים ד' סוף ע"א ד"ה האי חידוש לחומרא הוא ועיי' תוס' מ"ק ח' ע"א סוף ד"ה נפקא לי' וכו' ולענין קושיתינו הי' נ"ל דבהא פליגי שמעתתא דספג"ה ס"ל סתם אכילה בכזית והל"מ דסגי בצירף כדא"פ ובאמה"ח וה"ה בכל מקום שהוא חידוש אין לך בו אלא חידושו וצריך להכניס כלו לתוך פיו וסוגי' דזבחים ס"ל סתם אכילה בכ"ש ואתי הל"מ דעכ"פ צריך לאכול בכדי א"פ כזית ובמילי דחדוש הוא סגי לכל הפחות בכ"ש בצירף כל היום ואפילו כזית לא ה"ל למיבעי' ועכ"פ לכל הפחות ה"א דסגי לצרף המשהויי' אפילו כל היום קמ"ל:

1153

1154ות"ח אחד הקשה לי מש"ס נדה מ"ב ע"ב דקאמר אביי אי אמרת בית הסתרים הוה נהי במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא ומאי קושי' הא נ"מ כשאכלו משהויי' בכדי א"פ דמטעם נבלה אפי' במשא לא מטמא ומטעם טומאת בית הבליעה מצטרף בכא"פ ולפע"ד טעה בדמיונו דהאי דמצטרף היינו שיפגשו זה בזה בבית הבליעה אבל כשכבר ירד למעיו לא מצטרף לענין טומאה:

1154

1155והגאון מהו' שלמה קלוגר נ"י מבראד הקשה לי זה כמו ירח ימים אהא דמפלפל ש"ס אי פסוק כולו לשיעורים נאמר הא הוה שעורים וחציצי' ומחיצתן הל"מ ומאי קושי' הא אי לאו הל"מ ה"א בשיעורים רובו ככלו אבל אתי הל"מ דלא אמרי' בשיעורי' רובו ככולו והטובל במ' סאה חסר קורטב לא עלתה לו טבילה והאוכל כזית פחות כל שהוא לוקה ואינו יי"ח מצוה:

1155

1156ולפע"ד לא שייך רובו ככולו אלא מתוך כלו דמסנהדרין ילפינן דבעי' רוב מתוך כל אבל אם לא נתועדו רק רוב סנהדרי' אינו כלום וה"נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב אבל כלו בפנינו כגון יו"ד הוה עדה לדבר שבקדושה ואם ז' מהם לא שמעו קדיש וברכו נמשך המיעוט אחר הרוב אבל אם רק נתועדו ז' לא אמרינן דבר שבקדושה וכבר נתעורר מזה הרב המאירי וכן הצבור רוב שחטאו מביא המיעוט עמהם פר בהוראה וכן לענין טומאה וטהרה בעשיית פסח וכן חיות שמיעוט סימני' נגררי' בתר רוב דנפק חיותא וכן בכל דוכתא אבל לאכול פחות מכשיעור או לטבול בפחות מכשיעור ולימא רובו ככולו לא שמענו אה"נ אי איתא כאן מ' סאה ורובו כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר הרוב אבל חסר קורטוב אינו טובל כנלענ"ד:

1156

1157ולסיים בברכה בברכתן של ישראל חטה ככליות ועדשים כדנרי זהב ואשכלות כעגלי' וכל פרייה משונה א"כ ע"כ הם צריכים לשער בזית דעלמא ולא בשל א"י המבורכת ואיך אמר ארץ שכל שיעורי' כזיתים הלא אין השיעורי' בזית של אותו הארץ ה' יברכנו וירחיב גבולינו ושמחת עולם על ראשנו בב"א פ"ב נגהי ליום ג' ז' אדר קצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1157

1158שלום וכ"ט למר ולתורתו ה"ה ידיד נפש כל חי הרב המא"הג המופלג ומפורסם כערוגת הבשם כבוד מו"ה בצלאל ר"ב נ"י בעה"מ ס' הורה גבר:

1158

1159השתא הכא ע"י בחור א' קבלתי נעימות בימינו בסוגי' דמנחות ס"ה ע"ב מתקו דבריו והמה מחוכמים והאמנ' בפשיטות הענין רש"י ותוס' לא פליגי כי הש"ס קאמר היקש כפול מה התם רגל וזה אתי למעוטי כשחל יומא קמא דפסחא ביום א' ועל זה פי' תוס' דבריהם ועוד היקש שני מה התם תחלת הרגל ומזה ממועט כשחל יומא קמא ביום ב' כפי' רש"י אלא על הש"ס קשה תרתי למה לי בכל חד מינייהו סגי אבל עכ"פ רש"י ותוס' לא פליגי אלא כל א' פירש דבר א' ואולי אכתי הו"מ הצדוקים למימר אם נראה שיארע יום א' בפסח בשבת נעבר שנה או חודש כדי לשמור האביב וקצירת העומר בזמנו אחר שבת שבתוך הרגל אך כיון דבעי' בתחלת רגל א"כ אם יארע שסמוך לניסן כבר עברו השנה לצורך ועי"ז יארע פסח ב' בשבת ועתה אם גם יעברו אדר שני ויעשוהו משלשים יום אכתי יהי' פסח ביום ב' וגם זה א"א דא"כ לא יהי' תחלת רגל ע"כ הוצרך ש"ס לומר תחלת הרגל ואה"נ בהיקשא דתחלת הרגל לחוד הוה סגי אלא דלאו אורחא למימר מה התם תחלת הרגל כיון דאמת הוא שהוא רגל ממש ע"כ נקיט מלתא כמו שהוא:

1159

1160ועדיין יש לעיין קצת מנ"ל כלל שיהי' דוקא אותו השבת פסח דלמא שבת ע"פ נמי נקרא מחרתו מחרת השבת והרי הוא רגל ותחלת רגל והנה גם ילפותא דאידך מ"ד נאמר שבת למעלה וכו' קשה כנ"ל וגם לשון הש"ס אמרה תורה הבא עומר בפסח הוא כמערכה על הדרוש היכן אמרה תורה להביא עומר בפסח כלל דלמא באיזה זמן שיארע הקציר אז ממחרת השבת נקריב עומר וצ"ל דהא פשוט לפי סדור הפרשה דאחר הקרבת הפסח אמר וספרתם לכם ממחרת השבת משמע שעכ"פ יוקדם פסח לאותו שבת שממחרתו סופרים וא"כ אם יחול ע"פ בשבת א"א לספור אלא ממחרת יום ז' של פסח:

1160

1161ועד"ז הקושי' מהגאון מהו' אברהם ברודא ז"ל שהביא גם במעי' חכמה דלר' ישמעאל נסתרה סברת צדוקים דא"כ בחריש ובקציר תשבות למה לי לקצירת עומר דוחה השבת הא עומר לעולם במוצאי שבת קשה אמנ' יפה תי' פר"מ דה"א דאתי למידחי י"ט אבל לא צריכ' לזה דודאי אי הוה פשטא דקרא ממחר' שבת בראשי' ולא הי' לנו שום סתיר' לזה לא הוינן מפקא קרא מפשט' משו' יתורא דבחריש ובקציר והי' ר' ישמעאל מודה לר"ע אם אינו ענין לשבת תנהו ענין לתוס' שביעית וכיוצא בזה שמעתי מקשים משמא דהאי גאון מהו' א"ב זצ"ל בתוס' חגיגה י"ז ע"ב ד"ה ואיצטריך וכו' שסיימו דאתי לסתור דרש' הצדוקי' והקש' ז"ל לפי מ"ש תוס' ד"ה אלא וכו' משו' ז' דאוריי' נקטי' וכו' עכ"ל א"כ תו לא איצטריך למסתר סברתם דמדאיצטריך ובקוצרכם להתיר ז' במלאכה ואי ס"ד עומר ממחרת שבת בראשית ושבועות אחר שבת בראשית א"כ ז' שלו בשבת ואסור במלאכה ולפע"ד דהא דאין לשבועות תשלומים אלא ז' ימים ולא ח' ימים אינו מפורש אלא משום תפסת מועט דלא בא הכתוב לסתום ומסתמא ילפינן מפסח שהוא המספר המיעוט ולעולם אי הוה לן שום הכרח ע"י יתורא דבקוצרכם הוה אמרי' שתשלומין ח' ימים כחג הסוכות ושמיני שלו ביום א' ולעולם ממחרת שבת בראשית כפשטא דקרא:

1161

1162בחי' אגדה שלי אמרתי מה שמסרו הבייתוסים נפשם על עצרת אחר שבת דוקא דלכאורה החוש מכחיש שלא נחוג שום חג ביום מתן תורתינו וכי יציאת מצרים וענני כבוד עדיפא ממתן תורה אי אמרת בשלמא ממחרת י"ט א' של פסח נמצא נהי בתורה לא הוזכר ממ"ת אלא יום הבכורי' מ"מ ממילא עפ"י חשבון יארע זה בזמן יום מימי מתן תורה ותו לא צריכא י"ט אחר אבל לבייתוסים קשה וי"ל הואיל וקבלת תורה הי' באונס וכפיית הר לא שייך למיעבד י"ט והנה הראשונים כ' דהאונס הי' על קבלת תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב קבלו בשמחה בהקדמת נעשה לנשמע וא"כ הדרה קו' לדוכתא למה לא נעשה י"ט על תורה שבכתב עכ"פ אע"כ דלא כבייתוסים ואמנם המכחישים תורה שבע"פ ס"ל הכפיי' היה על תורה שבכתב א"כ עצרת אחר שבת בראשית ואפ"ה לא ק' כנ"ל:

1162

1163שלא להוציא נייר חלק אכתוב ממה שנתחדש לי דרושיי שבוע זו פ' בהעלתך בעברי פ' זו ואתניא בפ' פסח שני ויהי אנשי' אשר היו טמאי' אחז"ל אותן אנשים מי היו ומהתימא מי סני להו לכ"ע למימר טמאי מת מצוה היו אלא מוכח מזה דהני תנאי ס"ל דמיום מתן תורה לא מתו עד אחר מתאוננים ואידך ס"ל מיד אחר העגל מתו ודבר זה במחלוקת שנוי בילקוט והיינו דעת רש"י ריש פ' כי תשא דמקשה עליו רמב"ן והלא כל מספרם הי' מיום ליום כשנות עירוכי' אע"כ השווי' ב' המספרים הי' ע"י שמתו אנשים ולרש"י ס"ל כמ"ד דלא מתו א"כ ע"כ צ"ל דלא היה מספר שנותם מיום אל יום והיינו דקדוק לשון איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ר"ל דמילי מילי קתני טמא לנפש לכם דוקא היינו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן אבל לדורותיכם לא שייך טמא לנפש דעדיין לא נגזר עליהם מיתה או דרך רחוקה לדורותיכם דוקא דבמדבר לא שייך דרך רחוקה וניחא לי' לקרא למינקט הכי ע"ד ברכה ולא למינקט טמא לנפש לדורותיכם על תנאי אם יחטאו וימותו:

1163

1164ואעתיק לשוני על הגליון של ספר שאילת שלום על שאילתת דר"א אות קטן צ"ב בד"ה ואת זה לא אכחד וכו' כתבתי וז"ל עיינתי במדרש רבה נשא פרשה ז' ולחד דיעה רבותינו אמרו במתאוננים חזרו לצרעתם ע"ש וא"כ לק"מ דהא מ"ש במתני' רפ"ז דנגעים קודם מ"ת ר"ל קודם נתיקת פ' מצורע כמ"ש תוס' נזיר נ"ד ע"א ד"ה בקבר ונדה ע' ע"ב ד"ה אין נציב וכו' וזה הי' בשעת הקמת המשכן בר"ח ניסן בשנה שנייה והם לא חזרו לצרעתן עד מתאוננים שהי' אחר כ"ד אייר השתא לק"מ דנימא מעגל ואילך נהי דלא חזרו למומן הראשון שנתרפאו ממנו מ"מ לא נעש' להם נס חוץ מהיקש הטבע והי' בהם מי שנצטרע בטבע וע"כ ביום ר"ח ניסן כשנאמרה פ' מצורע הוצרך מיעוטא למי שכבר נצטרע מיום י"ז תמוז יום עשיית העגל עד ר"ח ניסן יום הקמת המשכן אינו מטמא ומי שיצטרע בטבע מכאן ואילך יהי' בכלל הפרשה ושוב אח"כ כשחזרו למומן כ"ד אייר נידונים כפנים חדשות ונשתלחו מן המחנה ומיושב הכל בלי שום פקפוק עכ"ל על הגליון שם והאמנם לפמ"ש למעלה להך מ"ד לא מתו אח"כ בעגל ונעשה עמהם להפליא ע"כ שלא נצטרעו אפי' בטבע וסותר מ"ש על הגליון:

1164

1165ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הסמ"ג חידש לנו דמרע"ה גזר על הזאה ומשום שהי' ע"פ בשבת לפי חשבון עשר העטרות א"כ מפני כך לא יכלו להזות ביומא יע"ש שכ"כ בקיצור נמרץ והוספתי נופך על דבריו ויובן לשון למה נגרע פי' למה תעמיד דברי גזירתך במקום גועץ שלנו והקב"ה השיב לעשות פסח שני ויעמיד דבריו במקום כרת ומכ"ש למ"ד שני תשלומים דראשון ולרמב"ם דלא העמידו דבריהם אלא בשחל י"ג בשבת דהוה שבות רחוקה ולא ע"פ בשבת צ"ל הקב"ה לא רצה להכניס עצמו בענין גזירתו של מרע"ה ואמר להם אם ירצו לעשות פ"ש כמ"ש תוס' פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל וכו':

1165

1166והנה דברי סמ"ג צריכי' יישוב מדברי רבא אליבא דר"א בפסחים ס"ט ע"ב הזאה למאי וכו' וי"ל דרבא הכי קאמר אי לא הוה גזרינן שמא יעבירנו א"כ היה בידו להזות ולאכול בערב וראוי לבילה ואז אינו צריכין להזות כי ממילא אם יזה ויעבירנו מחלל שבת דהזאה למאי משו"ה גזרו על הזאה ומאחר שגזרו ואסרוהו נמצא טמא מת בז' שלו אינו ראוי לבילה וממילא לא יכלו לעשות פסח ביום ההוא ולשון דאמר רבא קסבר ש"וז על ט"י בז' שלו היינו בחול אבל בשבת א"א אחר גזירת חכמים והנה לכאורה ר"ע דאית ליה כאחרים דאין מעברין שנה לצורך כמ"ש תוס' ס"פ אלו קשרים (שבת קי"ד ע"א) מש"ס ערוך דסוכה סוף פרק החליל א"כ לית ליה ברייתא דעשרה עטרות כמבואר בשבת פר"ע פ"ז ע"ב דלהך ברייתא ז' או ח' חסרים עביד ולאחרים לא מעברים ולא מחסרים לצורך וא"כ לר' עקיבא ליתא לדסמ"ג (וסמ"ג כ' דבריו להדי' לר"ע וצ"ע) וא"כ מצינו סעד לרמב"ם דסבר דאין ש"וז על ט"י דט"מ דאל"כ תקשי מאנשים אשר היו טמאים דדברי ראב"ד ותוס' דחוקים כמ"ש כ"מ ובשלמא למ"ד ש"וז על ט"מ לק"מ ס"ל לרמב"ם די"ל כסמ"ג ולא נצטרך לדחוקו של ראב"ד ותוס' הנ"ל אך לר"ע קשה דס"ל כאחרים וליתא לדסמ"ג וע"כ צ"ל ר"ע הא אין ש"וז ס"ל נמי דאפילו על ט"מ אין שוחטין ומוכח כרמב"ם. ולהיות אהבה דוחקת הבשר יצאתי חוץ לגדר והארכתי וה' שנותיו יאריך כנפשו הטהורה ונפש א"נ ד"ש יראי ה' תמיד ושש בשלותם כן ישיש ה' לרחם: פ"ב יום ג' כ"ד סיון תקפ"ל משה"ק סופר מפפ"ד:

1166

1167החיים ושלום ליד הרב החרוץ המפורסם המאה"ג כש"ת מו"ה זלמן ליב סג"ל אב"ד דק"ק ס"ה:

1167

1168נועם יקרת מכתבו האהוב עלי קבלתי ע"י מוכ"ז והיות כי כתרוני רבים בענינים שונים כאשר יעיד עלי מוכ"ז ע"כ לא אוכל לצאת בכותבת הגסה דמיתבא דעתי' היפה ואומר בקיצור ע"ד נישואין בשלשה ימי הגבלה למי שלא קיים פ"ו והזמן דחוק לו עיני ראו לשון הכרוז שהוכרז פה משמא דהגאון מו"ה משולם זצ"ל ושם נאמר יען כי נהגו פה לעשות נישואין בר"ח אייר ול"ג בעומר וגם עושין נישואין בג' ימי הגבלה וכן לא יעשה דה"ל תרתי דסתרי ע"כ מכאן ואילך יהי' לחק הקבוע לאסור הנישואין בג' ימי הגבלה והנראה מדברים הללו שלא הקפיד אלא על שנהגו לישא בשנה א' בשני הזמנים והוה תרתי דסתרי אהדדי בפ"א כמובן דבקהלה גדולה כמו בכאן ה' יברכם יארע בכל שנה ושנה תרי נישואין בשני הזמנים כאשר מעכ"ת יודע שכן הוא באמת אבל אפשר באתר קטן שהנישואין הם לקמצין ואם יארע חתונה בר"ח אייר לא יארע בימי הגבלה וכאשר א"ל מוכ"ז שכמה שנים לא הי' נישואין בעירו באותן הימים א"כ אין כאן תרתי דסתרי בפ"א אפשר שאין קפידא כ"כ:

1168

1169ואע"ג דלענין תפלת המנחה ותפלת הערב דעבד כמר עבד וכו' כתבו הראשונים שלעולם צריך לנהוג כחד מיניהו ובאותו היום שהתפלל מנחה בעוד יום גדול מ"מ לא יתפלל ערבית עד הלילה כיון שכבר פ"א התפלל מנחה סמוך לשקיעה כמבואר בטור וב"י סי' רל"ג ומה שנוהגין להקל עכשיו היינו לענין תפלה מקלינן וסומכין על שיטת ר"ת אבל בשארי מילי לא מ"מ הא נראה היינו לענין למיעבד חד גברא תרי קולי דסתרי אהדדי אבל הכא הרי זה הנושא אשה בג' ימי הגבלה לא סתר עצמו שמעולם לא נשא אשה בר"ח אייר רק משום לא תתגודדו דפלג מורין וכו' וזה לא שייך שהרי השתא הכא ליכ' מי שהורה כך ולא סתרי כלל ולא שינוי מפני המחלוק' כן היה נ"ל לכאורה אלא לפי זה לא יהיה המסדר קידושין או א' מבני החופה מאותן שהי' בחופה אחרת בזה השנה ביום ר"ח אייר או ל"ג בעומר אפי' בעיר אחרת דהוי תרתי דסתרי אהדדי כל זה כתבתי לפמ"ש פר"מ נ"י שבנה ספיקו על איסור הגאון מהו' משולם זצ"ל ושם לא הזכיר רק שסותרי' אהדדי בנישואין כנ"ל ומשם יש ללמוד דתספורת ונישואין אין סתירה זה לזה דאל"ה בטלו כל דבריו דהרי עכ"פ בכל גלילותינו נוהגין היתר תספורת ביום ר"ח אייר ול"ג בעומר ונוהגין אי' בג' ימי הגבלה א"כ הנושא אשה בג' ימי הגבלה ה"ל כחתן בין האבלי' שהרי נהגו כ"ע שלא להסתפר אך מלשון הגאון זצ"ל נראה דמהתספורת לא הוה ק' לי' מידי ואפשר משום דנישואין הוה מצוה ולפעמי' הזמן דחוק כמו בעובדא דלפנינו ואע"ג דמלשון הטור משמע דחומר מנהג איסור נישואין פשטה טפי בכל העולם יותר ממנהג תספורת מ"מ לא פשטה אלא עד ל"ג ומנהג אשכנזי' מל"ג ואילך איננו מנהג קבוע כ"כ והואיל והוא מצוה אפשר שלא החמירו והרי קמן דעד הגאון הקילו פה בנישואין אפי' בתרתי דסתרי אהדדי וכן בכמה ורוב מקומות ובתספורת החמירו ע"כ הי' נראה דמתספורת לנישואין ליכא משום לא תתגודדו רק משום סתירה דנישואין עצמן א"כ שפיר י"ל כיון שבאותו השנה לא היה נישואין בעיר באותו הזמן אפשר להקל:

1169

1170אך כ"ז אי לא נודע בודאי שכבר נאסר מהרב הגאון מ' דוד דייטש נ"י בהיותו שם אך אם הגאון אוסרו אין ב"ד יכול לבטל ויהי' ידי מסולקת מזה ופר"מ כחפצו יעשה וספיקא בזה להקל כמבואר באחרונים כ"ז כתבתי בנחיצה רבה ואם אין דעתו הגדולה יסכים לכל מ"ש אל יסמוך על שום דבר הנ"ל דברי הבעה"ח. פ"ב ב' למב"י תקע"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1170

1171שלום וכ"ט לי"נ הרב הצדיק מו"ה סיני נ"י ולגיסו י"נ הרבני מו"ה משה אולמאן ולהאברך תלמידי החריף מו"ה עקיבא נ"י אשר מצפ"ה לק"ק קובין יע"א:

1171

1172מה שהקשה אפירש"י במנחות מ"ו ע"ב ד"ה שאינו שוקל חוטא דכל הראוי לפקוד קאמר היינו מבן כ' וכו' וסותר עצמו למה שפירש הוא עצמו לעיל במנחות כ"א ע"ב כהירושלמי דשקלים דר"י בן זכאי סובר כל העובר בים סוף אלו דבריו דפר"מ ואנא תיובתא לא חזינא דבדף כ"א לא פירש אלא רישא דקרא כל העובר בים סוף אבל על הפקודים מאי עביד לי' והיא ק' תוס' שם ד"ה כל כהן וכו' בסוף הדבור ונדחקו בזה ויעיי' ביפה מראה בירושלמי דשקלים שנדחק עוד ואתי רש"י לומר דאתי להשוות דכל העובר בי"ס יתן משעה שראוי סתם ישראל לעבור על הפקודים שהוא מבן עשרים ומעלה ותוס' מיאנו בזה נראה דס"ל שוקלין מבן י"ג והוא פלוגתת הרע"ב עם תי"ט פ"ק דשקלי' ורמזה מג"א סי' תרצ"ד סק"ג ועיי' לחם שמים על משנה דשקלים:

1172

1173מה שהקשה אהתוס' ר"ה י"ג ע"א שהקשו אהש"ס התם דאמר קצירכם ולא קציר נכרי' הא א"י מוחזקת לנו מאבותינו וה"ל קצירכם ותי' דיש לו במה שזרע והקשה מעלתו דעכ"פ כיון שלא נהג איסור חדש עד בואם לא"י וכמ"ש פני יהושע פ"ק דקידושין א"כ לא הו"מ למיתי מיניה עומר כדאמרי' רפר"י דלמ"ד אין חדש נוהג בח"ל אין מביאין עומר מתבוא' שבח"ל וה"נ אין מביאין עומר ממה שגדל בפטור וע"כ דהוה בקיאי' לידע מה שלא הביא שליש בפטור וגדל בחיוב אלו דבריו והמה תמוהים במח"כ תורתו ש"ס אומר קצירכם ולא קציר נכרי והוא אמר כוונת הש"ס הוא קציר ישראל שגדל בפטור זה לא אימעוט ממשמעות קצירכם וא"כ אדרבא יש להוכיח בהיפוך מדלא אמר הש"ס הכי ש"מ דלא כפני יהושע הנ"ל אלא החדש נהג אפי' בתבואה שגדלה טרם בואם לארץ וכמ"ש תוס' בשם ירושלמי שבביאתם נעשו חדש חטין שבעליה מכמה שנים שעברו:

1173

1174כל זה כתבתי לפי הנחתו דכל שגדל בפטור אין מביאין ממנו עומר אבל לא ידעתי מנ"ל הא דמר"פ ר' ישמעאל אין ראי' דאין מביאי' עומר מח"ל לא מסברא מפיק הש"ס מדאין בו איסור חדש אין ראוי לעומר אלא לגבי איסור חדש כתיב מושבותיכם וכן גבי הבאת עומר כתיב ממושבותיכם תביאו ואם כן מאן דדרש מושבותיכם גבי איסור לחם וקלי בכל מקום שאתם יושבים וה"נ דרוש ממושבתיכם תביאו מכל מקום שאתם יושבים תביאו אפי' מח"ל ומאן דדרש מושבתיכם דאיסור ממושב א"י דוקא לאחר ירושה וישיבה וא"כ ה"נ יפרש ממושבותיכם תביאו מא"י דוקא וא"כ תינח מח"ל אבל מא"י מזמן פטור לא שמענו שלא יביאו עומר אדרבא יש להוכיח בהיפוך מדאיצטרך ממושבותיכם תביאו למעוטי תבואה שבח"ל והא למה לי קרא תיפוק לי' דלהך מ"ד אין חדש נוהג בח"ל ממושבותיכם גבי לחם וקלי וכרמל אע"כ אע"ג דאין חדש נוהג שם הו"מ לאתויי עומר מיני' משו"ה איצטרך ממושבתיכם תביאו וא"כ בגדל בזמן פטור דליכא מיעוטא איכא למימר מקריבי' עומר ממנו בשעת חיוב ומשו"ה הוצרך הש"ס לדיוקא מקצירכם ולא קציר נכרי ועל זה יפה הקשו תוס' הא א"י מוחזקת היא.

1174

1175ועל דברת מג"א סי' תפ"ט בסופו דאיכא למימר דת"ק דחדש נמי ס"ל כר"ע דמושבתיכם בכל מקום ולא שאיסור תבואה שבכל מקום אלא פירות א"י היוצאי' לח"ל אסורי' בכל מקום והוקשה למעלתו הא ר"ת כ' במנחות מ"ה ע"ב דלר"ע הקריבו עומר במדבר וע"כ נהג בח"ל אי בעי' אימא לי' ממה שתגרי נכרי' מכרו להם מפירות א"י אבל שינוי דחיקא לא משנינא לי' דמג"א לא קאמר ר"ע ס"ל כת"ק דקידושין אלא ת"ק ס"ל כר"ע והענין דבהאי פלוגתא דמושבותיכם דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בנסכים דלר' ישמעאל אחר ירושה וישיבה ולר"ע בכ"מ וכו' בהא הלכ' כר"ע בלי ספק דמושבתיכם בכ"מ דהלכה כר"ע מחברו וע"ז אמר מג"א דת"ק ור"א תרווייהו ס"ל כהך ר"ע דמושבותי' בכ"מ אלא ת"ק מוקי ליה בפירות א"י שיצאו לח"ל ור"א מוקי לי' כפשוטו שינהוג בכ"מ ובאמת לר"ת גם בפי' זה פליגי ר"ע ומחלוקתו במנחות מ"ה ע"ב וס"ל להנך פוסקים דהתם הלכה כר"ש בן מנסי' ור"ש דרבי' פליגי אדר"ע ואין הלכה כמותו מחבריו ועוד ר"ש קבע הלכה בלשונו הלכה כר"ש בן מנסי' אעפ"י שאין למדין הלכה מפי תלמיד ורמב"ם פסק גם שם כר"ע מ"מ אין קושי' על אינך פוסקי' בזה ויפה המליץ המג"א בעדם ומש"ס מנחות ה' ע"ב יראה כאלו הש"ס מסופק בהאי סברא לר"ע אי מושבות בכ"מ ינהוג חדש או קאי על פירות א"י שיצאו לח"ל מדקאמר התם ולר"ע נמי לפרוך שכן מתרת חדש בח"ל ולמ"ד נמי חדש בח"ל לד"א וכו' וקשה הא לר"ע קיימי' ואיהו דרש מושבותי' בכ"מ אע"כ לפרש בדר"ע כדמג"א בשם ירושלמי ובהא פליגי תנא קמא ור"א דקידושין וכנ"ל והדברים ברורים בעזה"י:

1175

1176דברי מג"א סי' תס"ט משבועות י"א רוצה לומר שם מבואר אפי' הקדיש סלת למנחה ממש עדיין לא קדש קדושת הגוף עד דקדש בכלי שרת ולא דמי לבעל חי דלא בעי כלי דבדבור בעלמא נחית לי' קדושת הגוף דבהני אפילו אמר לדמי נסכים דלא חזי בהמה מ"מ חל עליה קדושת הגוף לרבנן דר' שמעון שכ' תוס' בתמורה י"ט ע"ב ד"ה זאת אומרת וכו' משא"כ אותם שצריכים קדושת כלי כגון סלת למנחה שאפי' מקדיש אותם לדחזי לי' דהיינו למנחה לא קדש קדושת הגוף עד שהוקדש בכלי ומכ"ש חטים ודברי מג"א ברורים:

1176

1177ומה שכתב להקשות על מנהגינו דחזנא מתא מברכים שהחינו בקדושא ביום טוב בבה"כ וחוזרין ומברכין בביתם והוי כעין ברכה לבטלה דהכא לא שייך לאפוקי בני ביתם י"ח דשהחינו הוי ברכת הנהנין וכיון שהוא כבר יצא בבית הכנסת דאפי' אומרו בשוק יוצא בו ואפילו אומרו בחול וכמ"ש תוס' בסוכה מ"ו ד"ה נכנס לישב בה וכו' א"כ שוב אינו מוציא ב"ב אלו דברי מעלתו וגם בעיני יפלא:

1177

1178אך אמרתי כי הש"ץ מכוון בתחלה שלא לצאת בשהחינו דבהכ"נ ואיננו מברך אלא שלא לבטל תקנה ראשונה הקבוע' אבל לא לצאת בו וממילא אינו יי"ח וחוזר ומברך בביתו וכמ"ש מג"א סי' תפ"ט סק"ז וידוע דלענין כוונה אין חלוק בין מצות לברכת הנהנין כמוכח ממ"ש והאריכו הפוסקי' ורבינו יונה מכללם גבי פתח בחמרא וסיים בשיכרא ע"ש וא"כ כי היכא בספירת עומר אם מכוון שלא לצאת מהני וה"נ דכוותי' ואע"ג דבמצוה דרבנן ספירת העומר לא בעי כוונה כמ"ש מג"א סימן ס' סק"ג במכוון שלא לצאת גרע טפי ובזה נדחה נמי דברי דגול מרבבה סי' רע"א דאין אנו מכווני' לצאת בקידוש בתפלה:

1178

1179ובשו"ת שב יעקב חא"ח סי' י"ד רצה להוכיח נגד הר"ן דס"ל דקידושא בבהכ"נ תקנה קבועה היא בכל מקום דליתא מלשון הש"ס אותם בני אדם שקדשו בבהכ"נ משמ' איכא דוכתא דלא מקדשי' בבהכ"נ דלא נתפשטה התקנה בכל מקום ואני אומ' אי כדברי הגאון ה"ל למימר אותם בהכ"נ שמקדשי' בהם ולא אותם ב"א שמקדשי' בבהכ"נ אבל האמת יורה דרכו דפשטה התקנה בכל מקום ורק הי' בני אדם שרצו להוציא ב"ב י"ח ולרב לא הוי מצי לאפוקי י"ח מפני שכבר שמעו בבה"כ אע"ג דברכת המצות אע"ג שיצא מוצי' מ"מ לכתחלה לא שפיר דמי למיעבד הכי בלא אונס והכרח ע"כ הי' מכווני' שלא לצאת בבהכ"נ והם אנשי' שלא קדשו בבה"כ אך אותם שאין להם בני בית והם מכוונים לצאת י"ח בבהכ"נ והם אותם שקדשו בבהכ"נ ועליהם פליגי רב ושמואל ולעולם פשטה התקנה בכל מקום והא דרצו תוס' לומר בזה"ז דליכא אורחי' בבהכ"נ הוי ברכה לבטלה לא משום דס"ל דהתקנה לא הוי קבועה מתחלה אלא אע"ג דהוי קבוע מתחלה לא דמי לחזרת ש"ץ התפלה דמייתי ר"ן משום דהתם אין ברכה לבטלה דהלואי שיתפלל כל היו' משא"כ בברכה דקידוש ומ"מ הרי כמו שכתבתי שיתכוון שלא לצאת [עיין לעיל סימן כ"א] הנלע"ד כתבתי בחפזון דברי הבע"ח משה"ק סופר מפפד"מ:

1179

1180בענין קבורת נפלים ביט"ב כ' הגה"מ בפשיטות שאין לקוברו ביט"ב כי אין מצוה מן התורה לקבור נפלים ומג"א סי' תקכ"ו סק"כ שפך סוללה על זה מכמה ראיות כמבואר למעיי' שם ובספר קטן בינה לעתים על הרמב"ם הלכות י"ט סוף פ"א דחה כל דברי מג"א לקיים דברי הגה' מיי' וכן יפה לנו בודאי כי מי יחלוק על הגהת מיי' להקל אבל תורה היא וללמוד אני צריך דאיך אפשר לומר שיהי' שום רמז בתורה שלא יהי' מצוה לקבור נפלים מקרא דלא תסיג גבול רעך בנחלתך דא"כ למה לי קרא בת"כ דכהן אינו מטמא לנפלים דאמר שם לאביו ולאמו למה נאמר השתא בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם אביו ואמו לכ"ש למה נאמר ה"א אפי' בנו ובתו נפלים קמ"ל מה אביו ואמו אינם נפלים וכו' ע"ש והשתא אי ס"ד דנפל אינו חייב בקבורה מן התורה הדרה קו' לדוכתא אביו ואמו למה לי הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה ועל זה דחה בס' בינה לעתים הנ"ל אדרבא מהכא נילף מדאין כהן מטמא לנפל ש"מ לא בעי' קבורה ע"ש:

1180

1181ואני אומר לא מבעי' למאי דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא א"כ כיון שהוכחנו שע"כ א"א שיורה לן שום קרא שהנפל לא יצטרך קבורה אם כן מהיכי תיתי למדרש טעמא דקרא להקל לומר משו"ה לא יטמא משום שאינו צריך קבורה אלא אפי' אי דרשי' טעמא דקרא מ"מ איכא למימר לפמ"ש בספר בינה לעתים הנ"ל בעצמו דלפי מה דאבעי' לן בפ' נגמר הדין אי קבורה משום כפרה להנקבר או משום בזיונא דחיים ע"ש וכ' הנ"ל בנפל לא שייך כפרה לא לי' ולא לאבותי' שהרי אין לבם דוה עלי' וא"כ לפמ"ש תוס' שם דאפילו לטעמא דבזיונא מ"מ כפרה איכא אלא דעיקר מ"ע של קבורה הוא משום בזיונא ע"ש והשתא י"ל לעולם נפל נמי בעי קבורה משום בזיונא ומ"מ לא התירה תורה לכהן לטמא אלא לקרובי' הצריכי' כפרה נמי אבל אותם שאינם צריכים כפרה אע"ג דעכ"פ מצוה לקוברו משום בזיונא אבל עכ"פ הכהן לא יטמא להם וכל זה הוא בכלל איבעי' דש"ס דסנהדרין ויצא לנו מזה כהן שציוה לבניו שלא יקברוהו דלא ניחא לי' בכפרה נהי מ"מ קוברי' אותו משום טעמא דבזיונא אבל הכהן לא יטמא אלא למי שצריך כפרה והאי לא ניחא לי' בכפרה וק"ל:

1181

1182וממילא א"ש מ"ש מג"א דבור שמטילין בו נפלים היא גופי' קבורה מעלי' היא ומ"ש בספר הנ"ל הא אמרי' חולדה וברדלס מצוין שם והכתוב צווח ואמר בשר חסידיך לחיתו ארץ אני אומר בודאי מי שצריך כפרה וחבוט הקבר והעמדה בדין אין זה קבורה ומכ"ש דאיכא צדיקים דלא הוה עפרא והנפש מתלבש בגוף ביום מועד כידוע ואיך יושלכו ח"ו לחיתו ארץ אבל בנפל אשת דליכא לא נפש ולא רוח רק משום בזיונא דחיי נהי דבעי קבורה מגזירת הכתוב אבל אי משליכי' לבור היינו קבורתו ואם אח"כ אתי' חולדה וברדלס וגוררי' אותו מה איכפת לן ובודאי אי נפל אסור בהנאה כמו שהחליט הגאון הנ"ל בספר הנ"ל א"כ אסור להשליכו לפני חי' אפי' כלבי הפקר וכדמשמע מתניתן דנדה דמייתי מג"א הנ"ל דהכותים משליכים לחי' אבל אנן אין משליכי' אבל עכ"פ מותר להשליכו לבור אם יבואו אח"כ חית הפקר וגוררי' אין לנו בזה וכמו שכ' מג"א סי' תמ"ה סק"ב לענין חמץ:

1182

1183ומה דפשיטא לי' דנפל אסור בהנאה יש לדון קצת הא איסור הנאה ילפי' מותקבר שם ילפי' שם שם מעגל' ערופה א"כ מי שאינו צריך קבורה אינו אסור בהנאה לזה י"ל דילפי' שם שם מותמת שם וקרא דותקבר שם אצטריך לדרשא אחרינא שלהי מ"ק דאין משהין מטה של נשים דסמוך למיתה קבורה אבל איסור הנאה לא תלי' בקבורה:

1183

1184ובסוגי' דנדה נ"ז י"ל בין לת"ק בין לר' יהודה ס"ל לכותי' נפל לא בעי קבורה דאס"ד נפל בעי קבורה לכותי' אמאי אינם קוברי' אותם מיד בקברות כמו שקוברים הגדולים הצריכים קבורה אע"כ אותם הצריכי' קבורה מן הדין להכותי' והיינו אותם שיש להם נחלה אותם קוברים אותם מיד במקומם אך נפל לא בעי קבורה לדדהו וטעמא דאינהו לא דרשי דרשא דת"כ דאביו ואמו למעוטי נפל שלא יטמא הכהן א"כ ממילא יכולי' לדרוש קרא דלא תסיג למעוטי נפל בקבורה והא דקוברי' אותם בביתם היינו משום דאסו' בהנאה וכל אסורי הנאה שאינם נשרפי' נקברים ממילא משום תקלה וכמ"ש ראב"ד בס' תמים דעים סי' ל"ו דכל דבר שאינו מתקיים חיישי' לתקלה אפי' לשעה מועטת וע"כ קוברים אותו לשעה עד שיהי' להם פנאי להוליכם למקום אחר לטהר ביתם ור' יהודה ס"ל דלכותים נפל מותר בהנאה ומשליכי' אותו לחי' להדי' ואין קוברים אותו כלל ומ"מ בין למר ובין למר נפל לכותים לא בעי קבורה ועל זה אמר רבינא מאי דרוש הכותים וקאי בין לת"ק בין לר' יהודא ומסיק מלא תסיג גבול אבל אנן לא דרשי' להכי אלא לתבוסה כמ"ש בתוספת' וכמ"ש הרמב"ם אבל קבורה בעי בודאי לדינא:

1184

1185ואולי היינו טעמא דר' יהודה דאס"ד דס"ל לכותי' דנפל אסור בהנא' א"כ גם לפי שעה לא הי' קוברי' אותו בביתם על מנת להוציאו משם לאחר זמן דאכתי איכא למיחש לתקלה בשעה שמוציאי' אותו מהקבר דר' יהודה לטעמי' בחמץ דס"ל אפי' בשעה שמחזיר עלי' לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיני' כמבואר בסוגי' דגודשין וכל מצוה שהחזיקו בהם הכותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ואע"כ ס"ל דמותר בהנאה ומשליכים אותו לחי' וגוררתו ובמ"ש נדחה מ"ש מג"א דמתוס' שם מוכח דלאו בל תלין איכא בנפל והיינו מדכתבו דלשעה קוברים בבתיהם ולהנ"ל לאו משום בל תלין דהרי להכותי' ליכא מצוה בקבורת נפל כלל אלא משום תקלה דאיסורי הנאה שהם מהנקברים כבסוף תמורה:

1185

1186ולדינא צל"ע להגהת מיי' צריכים להשהות הנפל ב' י"ט של גליות ולפעמי' ג' ימים כשחל סמוך לשבת ועולא אמר כמה טיבות' עבדינן בהדי בני בבל דלא עבדי תרי שבי בהדדי משום מתי' שלא ישהו המתים ב' ימים והרי נפלים משהין ג' ימים ואי הוה אמרי' דנפל מותר בהנאה הייתי אומר שמשליכים לכלב אבל לפי הנ"ל אסור בהנאה ועוד עכ"פ ספק נפל כגון מת בתוך שלשים הרי אסור בהנאה מספק וגם קבורה לא יהי' לו בי"ט מספק א"כ ק' כנ"ל ויש לדחוק אבל העיקר נ"ל לדינא דהמקיל בספק נפל לקוברו ע"י גוים בי"ט לא הפסיד וגם לכרות ערלתו ע"י גוים שהרי אפילו בבן קיימא חי איכא למ"ד בפ"ב דע"ז ימול ארמאי וקרוב לודאי שכן פסק הרמב"ם רפ"ב דמילה ע"ש בכ"מ אם כן הכא בנפל אפי' לכתחילה נמי ואין בחתיכת ערלת המת אפילו שהי' בן קיימים אלא חתוך בשר מוקצה בעלמא ואין כאן תיקון גברא כלל ומ"מ מצוה איכא משום תקנת פושעי ישראל והו"ל שבות דשבות במקום מצוה ועוד אי לא נימל אותו הי' ראוי להלינו לכבודו דעכ"פ כבוד איכא למת שנימול ולא יכשלו בו פושעי ישראל וא"כ טוב למולו ע"י גוי בי"ט ולקוברו מלהלינו ועמ"ש בס' נודע ביהודה מהדורא קמא חא"ח סי' נ"ז והנרא' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי פ"ב א"ח דפסח תקע"ד לפ"ק משהק"ס:

1186

1187שלום וכ"ט וחיים ארוכים דשנים ורעננים לי"נ הרב הגאון המופלג ומפורסם כש"ת מה' שלמה נ"י ראש בי"ד דק"ק בראד יע"א:

1187

1188יקרתו הגיעני ואני פה עוסק במרחצאות על רוב התלאות ע"ג תלאו' כי נהייתי ונחליתי השנה הזאת בימים שעברו כידוע וגם פה אני בעו"ה עד היום הזה נחליתי בחולי קדחת ל"ע ואין דעתי שפוי ואין כחי כמאז וב"ה כי היום אני פונה להשיב מפני כבוד התורה ולהפיס דעתו הרמה כי יפה דן ויפה הורה כי זולת זה לא היה ראוי להיות עט ממהר להשיב בהיותי מתגורר הרחק מאוד מקהלתי ואין שום ספר מספרי פוסקים ותשו' אתי והדבר איננו נחוץ כי מה שהיה כבר הוא ולא בא הכותב אלא להשקיט מעליו התלונות ומערערים שלא כהלכה לפענ"ד ע"כ אמרתי עשה דכבוד תורה עדיף והאמת יורה דרכו וה' יהי' עמנו בדבר הלכה שלא אכשל ח"ו:

1188

1189וז"ל השאלה

1189

1190מעשה בחולה א' ביום ב' דשבועות ולא היה לו בנים והיה חשש שתשאר אשתו זקוקה ליבם והיה מקום עיגון שהיבם הוא במקום רחוק מאוד בעיר רומי והאשה עני' ואין בהשג ידה להגיע לשם ורצה המורה להתיר לכתוב גט ולחתום בי"ט ב' ופר"מ אמר ישתקע הדבר ולא יאמר ודבר זה איני כדאי אף להעלות על הספר אך מחמת שכבר נתעקש בו אחד מוכרח אני לבאר ולהוציא מלב המתעקש ושוב האריך פר"מ אלי כתוב וז"ל ולמען לא תהי' קול דמי האשה צועקת עלי לאמו' כי אני חייבתי בדמה אמרתי להציע דברי לפני כבוד הדר"ג להודיע אם יפה הורתי או ח"ו שגיתי כי כל חכמי הק"ק החזיקו עמי זולת וכו' עכ"ל:

1190

1191תשובה הנה לפי מה שראיתי מתוך דברי השואל התיר המתיר מתרי טעמי א' כיון שנמצא בספרים והובא בבית שמואל שהחליצה היא תיקון לנשמת המת וא"כ זה החי השכ"מ שרוצה לפטור אשתו בגט שלא תשאר זקוקה הרי הוא רוצה לתקן נשמתו אחר מותו שלא ישאר רוחו מקשקש באשתו הזקוקה כדאיתא בזוהר נמצא הוה גירושין אלו צרכי המת ותיקון נשמתו וי"ט שני לגבי מת כחול שווינהו רבנן א"כ מותרים הסופר והעדים לחלל י"ט שני בכתיבה לצורך תיקון נשמתו לכשימות:

1191

1192עוד טעם שני להתיר אם מתירים כבוי הנר בי"ט מפני ד"א או הפסד ממון לא נתיר לכתוב גט מפני תקנת עגונות כי מצוה רבה היא:

1192

1193ואני אוסיף עוד טעם להתיר שהרי התירו קנין בשבת משום שלא תטרוף דעת השכ"מ שרוצה שיהיו נכסיו מחולקים כך וכך ה"נ הוא שלא תטרוף שרוצה הוא לפטור אשתו מיבם וזה אפי' כשהיבם בפנינו ואין כאן חשש עגונה והתוס' ר"פ הזורק בגטין שכתבו לפטור מיבם אין כוונתם משום חשש עיגון אלא אפי' לפנינו היבם רק שלא תטרוף דעת השכ"מ שרוצה לפטור אשתו ממנו וכן משמע בלשון תוס' עירובין ע"א ע"א ובב"ב קנ"ו ע"ב ד"ה קונין וכו' ע"ש וברא"ש:

1193

1194ואם ההיתרים אלו נכונים יצמח מזה ח"ו עוד היתר שכ"מ שרוצה לתקן נשמתו לחלק נכסיו בקרן קיימת ודברים טובים ותקיף לי' עלמא והרבה פעמי' יודע בנפשו שצריך לעשות מממונו צרכי רבים להציל נפשו מדין של מעלה ועל הרוב אין לו קיום בלי כתיבה וחתימה עפ"י דינא דמלכותא א"כ לתקן נשמתו הוה צרכי המת ולדבר מצוה דרבים ת"ת ופרנסת עניים ושלא תטרוף דעתו יכתבו בי"ט ב' ובפרט שבעיני העולם קיל כתיבה משטי"ת שכותבים בו צוואות ושטרות מכתיבת גט כתיבה אשורית גם כי אינו נלענ"ד והארכתי בזה במקום אחר מ"מ יצא מזה מכשול גדול ע"כ צריכים לבאר טעם ביטול דברים האלו בעזה"י ולא תקום ולא תהיה כזאת בישראל ח"ו:

1194

1195הנה כ' הגמיי' פ"א דה' מילה אות יו"ד והביאו ב"י בקיצור בהל' י"ט סס"י תקכ"ו וז"ל אבל נפל שנהגו להסיר ערלתן אפי' י"ט ב' של גליות אינו דוחה דהא דאמרי' די"ט ב' לגבי מת כחול שווי' רבנן היינך דוקא מת שהוא בר קיימא וכו' ועוד דמה שנהגו להסיר ערלתו אינו מנהג תורה ואפי' את"ל דאינו אלא כמחתך בשר בעלמא מ"מ אסור לטלטלו ומה שנהגו להסיר בחול מפני תקנת הפושעים דאמרינן בבראשית רבה הקב"ה מעביר את הערלה מאותן שמתו ולא מהלו ונותן על פושעי ישראל וכו' וצ"ע עכ"ל וכן פסק בש"ע שם ולכאורה צ"ע הא אפילו למיגז לי' גלימא ואסא שאינו שלא יסריח אלא לכבוד בעלמא התירו מ"ט לא נתיר טלטול בעלמא לתקנת מתים היינו הפושעים שכבר מתו להצילם מדין גהינם היום מיד ביום טוב שני שנידונים ואם ימצא בעל דין הערלה ישימהו על גווית הפושעים ויכנסהו לגיהנם ואין צורך מת גדול מזה וכשם שמת שנקבר זה זמן רב ונחטט ביום ב' של י"ט מותר לקוברו אע"פי שלא מת היום ה"ה נמי אותם פושעים שכבר מתו מזמן רב והיום יארע להם תקלה ע"י ערלת הנפל למה לא נתיר טלטול עבורם ודוחק לומר דאין פושעים צריכין תיקון זה אלא אותן שפרשו מדרכי צבור ואלו היו מתים לפנינו לא היינו מטפלים בקבורתם ז"א דא"כ בחול מ"ט בהסרת הערלה לתקנם ועוד מכי חזו צער' דקברי פורתא איקרי להו נבלת עבדיך כדאי' בסנהדרין מ"ז ע"א וא"כ צ"ע כנ"ל ולכאורה י"ל בזה ג' טעמים א' דמ"ש דלאו מנהג של תורה אין לומר כוונתו שרפואה זו דהסרת ערלה אינה בדוקה להועיל לפושעי ישראל דאעפ"י שחותכים וזורקים ימצאם בעל הדין וישים אותם על גווי' פושעי ישראל א"כ אפי' ערלת כל הנימולים אפי' בני קיימא יטול וישימם למכשול לפושעים אע"כ מכיון שהוסרה מהגוף אינו שולט בה וא"כ זה שכתוב שאינו מנהג תורה רוצה לומר כיון שלא נזכר בש"ס כ"א במדרש רבה אעפ"י שהיא אגדת ירושלמי ויש לחוש לו להסיר הערלה בחול אבל למיעבד עובדא לזלזל בי"ט ב' אפי' בטלטול בעלמא במה שלא הוזכר בש"ס והשתא אם כך אמרו במה שהוזכר במד"ר ואין בו אלא אי' טלטול לא רצו להקל בי"ט ב' איך ניקל באי' דאורייתא בדבר שלא נזכר בשום מדרש הגלויה לנו כ"א הנסתרות שאין לנו עסק בהם שאין למדין הלכה על פיהם:

1195

1196א"נ י"ל ע"כ לא שרו חז"ל אלא כבוד המת בעה"ז אפי' אינו שלא יסריח אלא כבוד בעלמא כגון למיגז לי' גלימא אבל לצרכי עה"ב לא ומשו"ה לא אמרי' צד"הד וקדיש בב"הק בי"ט ב' אע"ג דודאי אית בי' תיקון נשמה דמשו"ה ס"ל קצת פוסקים דאמרי' קדיש בי"ט ב' ומ"מ לא קיי"ל כוותי' כדפסקי' בי"ד סי' ת"א ונ"ל מסברא דכעין דאורייתא תקנו כשם שהתירה תורה בי"ט אוכל נפש הדיוט לצרכי עה"ז ולא אפי' צורך הדיוט לכפרת נפשו ואי הי' מקריב רק נדרים ונדבות הי' מתכפר מקופי' ומכ"ש חטאת מ"מ לא התירה תורה ה"ה חז"ל בי"ט ב' לענין מת לא התירו אלא צרכי גופו ולא צרכי נשמתו ועיי' דברי ס' יראים אמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש ואין כעת הס' אתי והשתא הדברים ק"ו השתא הסרת ערלה הוא תיקון בודאי לשעתו לא התירו טלטול מכ"ש לכתוב גט שאינו בודאי שאפשר שלא ימות היום אין הקלקול ברור מכ"ש שאין להתיר מלאכה דאורייתא:

1196

1197עוד י"ל טעם אחר שלא התירו הסרת ערלת נפלים דבאמת עיקר ההיתר הוא משום שלא יסריח ואך מכיון שכבר ניתן י"ט לדחות עבור זה המת ניתן לדחות גם למיגז ליה גלימא וכעין דאמרינן במנחות ספר"י כיון שכבר ניתן שבת לדחות בשחיטה דחוי' גם באיברים ופדרים ועוד דאסא וגלימא הוה כעין יפוי מצוה וזה אלי ואנוהו כעין הפשטת פסח בפרא"דמ קל"ג ע"ב ולפ"ז לא הותר אלא למי שמת ביומא וניתן לדחות לקוברו שוב ניתן ג"כ לדחות למיגז לי' גלימא ואסא אבל הני פושעים דלא מתו היום ולא ניתן י"ט לדחות עבורם אין דוחין אפילו בטלטול בעלמא:

1197

1198והיות כן בנידון שלפנינו שעודנו חי ומאן יימר שיהיה ניתן לדחות עבור מיתתו שום דבר כי מה שדוחי' לפקוח נפשו להחיותו אינו ענין לכאן אבל אנו עוסקים בדחיית מיתתו ועדיין לא ניתן לדחות לא הותר לכתוב גט עבור תיקון נשמתו וגדולה מזה כ' תוס' ביומא מ"ו ע"א ד"ה אבל וכו' וז"ל ונ"ל דההוא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט היינו בליל שבת וליל י"ט שלא ניתן שבת וי"ט לדחות אצל שום קרבן והא דאמרי' למשרי איברים ופדרים איכא לאוקמי קרא אמסתבר סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומי' וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידים דיומא וכו' ע"ש הרי קמן לחלק כנ"ל ועתה מאן ספין למישרי למכתב גט לחלל י"ט בעוד שלא ניתן י"ט לדחות ואפשר לא יותן לדחות כלל כי לא אקבר ביומו:

1198

1199ודע אי לאו דמצאנו כן ספר"י במנחות כבר דחתה שחיטה את השבת וכ"כ תוס' ביומא הנ"ל לא הייתי אומר הכא גבי מת כיון שכבר ניתן לדחות דוחה גם לגלימא ואסא אע"ג שכבר מצינו כן גבי תינוק' למול בפסחים ע"ב ע"ב התם שבת דחוי' אצל מילה אמרי' הואיל ואידחי אידחי אבל הכא י"ט ב' הותרה וכחול שווי' רבנן לגבי מת אמרי' למאי דאישתרי אישתרי למאי דלא אישתרי לא אישתרי דהכי קיי"ל כרבא בזבחים ל"ב ע"ב ע"ש הואיל ואישתרי לא אמרי' הואיל ואידחי אמרי' ואי נימא דאס' וגלימ' וקבור' חדא שריות' היא ולא בעי למימר הואיל ואישתרי ולא דמי' להא דזבחי' א"כ פשיט' דליכא למשרי למכתב גט דלהא אשתרי ולהא לא אשתרי אך כיון דמסקינן שם ס"פ טרף בקלפי דשבת הותרה לקרבנות ואפ"ה אמרינן הואיל וניתן לדחות התם ספר"י ותוס' ביומא ע"כ צריך להתיישב בדבר זה ועמג"א סי' פ"ח סק"ג דבריו צ"ע הואיל והותר לצרעתו וכו' היינו כניסת בהן פ"א בשני איסורים והואיל והותר לזה הותר לזה בפ"א אבל לקרות ק"ש ולהתפלל אח"כ לא שמענו וגם זה ק' על נידון שלפנינו שהם ב' ענינים:

1199

1200ואמנם מ"ש דשבת הותרה לקרבנות וטומאה דחוי' לקרבנות מזה צ"לע בתשו' רשב"א ומביאו ב"י בא"ח סי' שכ"ח וכן בכ"מ פ"ב דשבת דשבת דחוי' אצל פ"נ דילפינן מדקיי"ל טומאה דחוי' וק' הרי קמן שאין הענינים דומה לענין קרבנות דשבת הותרה וטומאה דחוי' ואימא לענין פ"נ נמי שבת הותרה [ועיין לעיל סי' פ"ה וסי' ע"ט]:

1200

1201נחזור לנידון שלפנינו עוד נ"ל הא דלא התירו טלטול ערלת הנפלים לצורך תיקון פושעים י"ל אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך ובשלמא כל עניני צרכי הגוף שהוא במצות גמ"ח וכבוד הבריות שדוחה האיסורים כל חד לפום שיעורי' לא שייך לומר אין אומרים חטא כי איננו חוטא כי מצוה זו דוחה את זו וקבורת מת מצוה דוחה עשיית פסחו ואינו חוטא כי כך הוא הדין כמו עשה דוחה ל"ת אבל צורכי נשמה לתקן נשמתו של זה אין אומרים לאדם חטא ופגם בנפשך לזכך נפש חברך מאי אולמי דהאי מהאי ומאי חזית דנפשא דהאי זכיך טפי דלמא דהאי זכיך טפי ומכ"ש היכא דפשע כמבואר בתוס' רפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור ובדוכתי טובא והכא הרי לתקן נפש הפושעי' אתאינן לא ניחא לחבר למיעבד אפי' איסורא זוטא להציל הפושע מעונשא רבא וא"ש דברי הג"מ ומ"מ נלמוד גם לנידון אע"ג דלא פשע ולא מידי וניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה אינך איסורא רבא ואפי' נימא גם דלא ע"י גרמא דחבר אתי לי' מ"מ ניחא לי' לחבר כך היינו היכא דידעי' דחבר זוטא ודע"ה רבא אבל בנידון שלפנינו האי דשוהה יבמתו בלא יבום וחליצה בודאי זוטא הוא ואונסא לגבי חלול י"ט ב' בידים במלאכה דאורייתא כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא כי רב הוא וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש י"ט העצרת הזה וכן בתפילה ודובר שקרים כלפי מעלה לולי בטחו חז"ל בלאל גומר עלי לא היה מניחים לנהוג כן והכל משום דלא ליתי לזלזולי למיעבד עבידתא ראה כמה חומר דבר זה ודברי תוס' סוכה מ"ד ע"ב ד"ה כאן צ"ע קצת במ"ש בי"ט לא יאמר וציונו אלא הזכרה בקידוש צ"ע וציונו על אכילת מרור שבלילה הראשונה הוא דרבנן ואומרים בשני וציונו וכן מ"ש שקידוש ותפלה אינו אלא הזכרה וכי קיל בעיני רבותינו בעלי התוס' לומר י"ט פלוני הזה בשקר וכזב לולי אלים וחמור הך מנהגא וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל וכל הקולות דמקלינן בי' ובעונשו לנדות כמ"ש ר"ן פ' מקום שנהגו היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל והנדר היינו הקבלה שמקבלים ונפקא מפיך זו צדקה כמ"ש ר"ן פ"ק דנדרים ד"ה עליו להשלים ועיי' ר"ן נדרים פ"א ע"ב ד"ה משום שנאמר וכו' ועכ"פ איסורא רבא הוה טפי מהאי שנאנס שלא נחלצה יבמתו ואין אומרים לאדם חטא באיסורא רבא דלא ליענש חברך בעונשא זוטא והארכתי בזה קצת כי בעו"ה רבו פריצי עמינו כעת העמידו חזון שקר ושוחקים על י"ט ב' כי מנהג בעלמא היא ולא אבו להלוך בעקבי חכמי ישראל בנפשם דברו לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו:

1201

1202ומטעם זה לבד נמי אינו ראוי להתיר חדשות בענין זה בי"ט ב' כדי שלא יפרוצו הרי אחז"ל פ"ק דביצה האידנא דאיכא חברי חיישי' וכ' ר"ת האידנא עמי הארץ אין להתיר לקבור מת בי"ט כמו בני בשכר ועוד איכא שרים דמכריחי' ישראל שבטירותיהם לכתוב ונחלקו עליו משום דלא עמי הארץ וגם מפני יחידים הנשכרים אצל השרים לא נבטל קבורת מת בי"ט ב' ומ"מ אנן בני אשכנז חוששי' לדברי ר"ת רק היכא דלא אפשר בעממים סומכי' אהר"י מ"מ לא נדחו דבריו של ר"ת לגמרי וא"כ האידנא דאיכא פריצי עמינו כידוע יש להוסיף גדר ולא לפרוץ הרי חזינן היכא דאיכא חברי בטלו קבורת מת אע"ג בעלמא אמרי' גזירה עבידא דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא בטלינן אפ"ה הכא חמירי להו זלזול י"ט ב' מכ"ש הכא בנידון שלפנינו והנה בתוס' ב"ק פ' ע"א כ' אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שיקבר בשבת שנעשה באיסור שבת ע"י נכרי ע"ש וכ"כ רמב"ן בתה"א וכמ"ש מג"א ג"כ סי' שי"א סקי"ג וסי' תקכ"ו סק"ו ונ"ל הגנאי הוא לפי שיש לו קצת עונש על שאירע על ידו כך שכך אמרי' בשבת קנ"ז ע"א מאן דאתילד בשבת ימות בשבת מ"ט כיון דמתחלל שבת ע"י בלידתו ותתכפר במיתתו ע"כ אם שוב יתחלל שבת גם במיתתו מי יכפר על לידתו ועל מיתתו כנלע"ד וא"כ הכא איך יבקש הלא ברצונו לחלל י"ט ב' עבורו להצילו מעונש קצת שיהוי אשתו בלא חליצה ויבום זה דבר שאין הדעת סובלו:

1202

1203ועוד הא דעת רש"י פ"ק דמ"ק דהיכי דלא אישתהי לא הותר אלא גלימא דלא נפיש טרחי' ולא לחפור קבר וחלקו עליו אדרבא אפי' גלימא ואסא דליכא אלא לכבוד מכ"ש קבר שהוא שלא ינוול ע"ש ברא"ש ור"ן ועיי' ב"י א"ח סי' תקכ"ו ד"ה וכ' עוד הר"ן ונהי דקיי"ל כהחולקים על רש"י מ"מ היינו טרחא דקבר משום ניוול וגלימא ואסא דלא נפיש טרחי' אבל לכתוב גט דאיכא תרתי לרעותא דנפיש טרחי' וליכא ניוול וצורך כולי האי מנ"ל להתיר אפשר כ"ע מודה לאסור ואפושי פלוגתא לא מפשינן ע"כ בטול טעם הראשון של המקיל:

1203

1204ונבא אל הטעם השני של החכם המתיר דהרי הפר"ח סס"י תצ"ו מתיר כיבוי נר לצורך ד"א בי"ט ב' וכיבוי דליקה משום הפסד ממון ה"נ יש להתיר הכא משום עיגונא דאיתתא ויש לזה פנים דבחשש עיגון יש כאן מצוה להצילה יותר מבעילת מצוה אע"ג דאתתא לא מפקדא אפ"ו מ"מ להשהות פנוי וזקוקה ליבם גרע ממשהה בתו בוגרת דקרי' עליו ומלאה הארץ זימה וא"כ מצוה מוטלת על הב"ד להסיר כבל זה הא חדא ונלמוד מכיבוי נר לצורך ד"א ועוד משום צערא דגופא דאשה כשזוכרת י"ט שתשאר עגונה לעולם וזה נלמוד מהיתר כיבוי משום הפסד ממונו בהסר ממנו צערו בי"ט שרואה ביתו שנשרף אפי' יש לו מקום לדור בו לי"ט מ"מ להסיר צערו התירו והכי נמי דכוותיה זהו נ"ל להסביר דברי המורה להתיר:

1204

1205ואומר אני להתיר איסור מלאכה דאורייתא בי"ט ב' לצורך מצוה א"א דהרי בביצה וי"ו ע"א בעי למימר היכא דלא אישתהי לא מחללי' י"ט ב' ונהי דלא קיי"ל הכי דמשום דלענין מת כחול שווי' רבנן והיינו משום כבוד הבריות וניוול המת וק' תיפוק לי' משום מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא ולאו דלא תלין נבלתו אע"כ משום מצוה דאורייתא לא מחללינן י"ט ב' רק משום מת וכבר כתבנו לעיל דהכא לא שייך מטעם המת ואנן עסקי' עתה במצוה משום עגונא ומטעם זה אין לחלל באיסור כתיב' דאורייתא אפי' בי"ט ב' ועוד נ"ל להוכיח דאפי' איסור דרבנן אין לעבור משום מצוה מלשון הר"ן בגטין ר"פ הזורק גבי האי שכ"מ דתקיף ליה עלמא שכ' שהתירו קנין וגירושין בשבת לשכ"מ משום שלא תטרוף דעתו דלא ניחא לי' דתפול אשתו קמי יבם ולא אמר משום עיגון דידה ואין לומר רבותא נאמר אפי' ליכא עיגון כגון שהיבם בפנינו ורק היא סני' לי' ולא בעי להיות זקוקה לו אפ"ה שרי' משום טירוף דעת ז"א דהיא גופי' קשי' מנ"ל להר"ן שהתירו בכך היכא דליכא עיגון דלמא בעיגון ומשום מצוה אבל לשכ"מ לא התירו קנין וכדס"ל לרמב"ם פ"ח מזכי' באמת דלא התירו קנין בשכ"מ וכמ"ש טור וש"ע ח"מ סי' רל"ד ומנ"ל להר"ן אע"כ פשיטא לי' דאין להתיר אפי' אי' דרבנן משום עיגון וה"ה מלאכה דאורייתא בי"ט ב' ומה שהתירו כיבוי לצורך ד"א לאו משום מצוה אלא משום הנאת הגוף וכר' יהודה דמתיר מכשירים וכיבוי מכשירים הוא ונהי בי"ט א' אין מורים כן בי"ט ב' מורין כן כך מבואר בר"ן במקומו פ"ב דביצה ובפר"ח הנ"ל ויבואר עוד לקמן אי"ה בדברינו:

1205

1206והנה דבהא משום הפסד ממון התירו כיבוי דליקה בי"ט ב' ולא בי"ט א' הנה ר"פ משילין מבואר דהתירו אפי' לפנות אוצר כלו משום הפסד ממון אפי' בי"ט א' והכי פסקינן עמג"א רס"י תקכ"א וכיבוי לא התירו אלא בי"ט ב' וצריך לומר בכיבוי החמירו כעין מלאכה דאורייתא טפי כמ"ש תוס' ס"פ כירה ד"ה לימא וכו':

1206

1207אלא דלפ"ז צריך להתיישב דלא לשתמיט מי שמתיר לשחוט מסוכנת בי"ט שני אם א"א לאכול כזית צלי והתם איכא הפסד ממונו כמבואר פסחים מ"ו ע"ב ואפ"ה משום דהוי אי' דאורייתא אסור אפילו בי"ט ב' וצ"ל לחלק מלאכה דאורייתא כגון שחיטת מסוכנת אסור אפילו בי"ט ב' אע"ג דאיכא הפסד ממון ופינוי אוצר דרבנן הותר אפילו בי"ט א' וכיבוי שהוא קרוב לאיסור דאורייתא בי"ט א' אסור ובי"ט ב' שרי ועוד יותר נ"ל דבכיבוי הנ"ל לצורך ד"א ודליקה הקילו שהרי בלא"ה הקשו נימא מתוך שהותר לאוכל נפש שלא תתעשן הקדרה שיש בו מאכל הותר נמי להנך ותירצו רא"ש פ"ב דביצה ותוס' פ"ק דכתובות דהך כיבוי הוה רק כמו מכשירי אוכל נפש ע"ש ופי' הרי בעי' צורך קצת ואותו צורך קצת יהיה לאוכל נפש אבל אם הצורך קצת הוא במכשירים ולרבנן לא הותרו מכשירים הוה כלא לצורך כלל ואסור כנ"ל פירושו ועיי' יש"ש פ"ב דביצה ואינו פה עמדי וא"כ בי"ט ב' דסמכי' אדר' יהודה דאפילו מכשירים מותרים א"כ אפי' בכיבוי דליק' מקלינן משום דאיכ' מתוך עכ"פ מבואר מזה דבמלאכ' דאורייתא ממש לכתוב גט ולית ביה מתוך ולא מכשירי אוכל נפש אין בו שום היתר לא מטעם מצוה ולא מטעם צערא דגופא דאיתתא ובטל טעם השני לכאורה:

1207

1208אלא יש לעיין לשיטת ר"ת ביצה ל"ו ע"ב דפריך אין דנין והא מצוה קא עביד ומשני בדאיכא דעדיף מיני' וס"ל לר"ת בליכא דעדיף מיני' שרי' שבות במקום מצוה אפי' בשבת וצריך לפרש לר"ת דהאי דעדיף מיניה לא יכול לדונו היום דאי ידונו היום מה לי חילול דהאי או דהאי אע"כ לא מצי לדונו היום ואי לאו י"ט היה מצוה לדונו היום בדזוטר מני' כדי למהר המצוה מלהמתין עד למחר ולעשות מצוה מן המובחר דלזרוזי מצוה עדיף ממצוה מן המובחר כדעת הרדב"ז ועיי' תשו' ר"ן מש"ס מנחות מ"ט סוף ע"א ואין ספר אתי מכל מקום מש"ס דביצה לר"ת מבואר כנ"ל וכן גבי יבום דאיכא גדול אי לאו שבת ויום טוב היה ממהרים המצוה אבל למידחי שבות משום מיהור מצוה היכא דעבדי' מחר מצוה מן המובחר לא אבל עכ"פ היכא דליכא דעדיף וליכא גדול לייבם פריך ש"ס בפשיטות והא מצוה קא עביד משמע פשיטא להש"ס לשיטת ר"ת דדחי' שבות משום מצוה ואפשר ה"ה מלאכ' דאוריי' בי"ט ב':

1208

1209וערמב"ם פ"ד די"ט הל' ד' ואין מכבים את הנר מפני תשמיש המטה וכו' ואסור לשמש עד שתכבה מאליו עכ"ל לשון זה צ"ע ומיותר לגמרי הליועץ נתנוהו לומר עד שתכב' מאליו אשר לולי דמסתפינא היה נ"ל אע"ג דה"ה כ' דהרמב"ם ס"ל כההלכות לאסור מכשירים לגמרי וס"ל נמי משאצ"ל חייב והוה כיבוי מלאכה דאורייתא מ"מ בי"ט קילי טובא משום דשייך בי' מתוך שהותרה וכו' וכק' תוס' ומדרבנן בעלמא אסורה ובמקום מצוה והנאת הגוף כגון בעילה ה"ל להתיר אלא דמיירי דאפשר לבעול אחר שיכבה ולא תתבטל המצוה והנאה ולא בעי' לכיבוי' אלא למהר המצוה ומשום המיהור לא התירו לכבות וכמ"ש לעיל לדעת ר"ת באין דנין ואין מייבמין ויצא לו לרמב"ם כן מלשון ש"ס אפשר בבית אחר משמע דאפשר עכ"פ וכמו שנרגש מזה בט"ז סי' תקי"ד סק"ב אבל אם א"א בשום אופן מזה לא איירי:

1209

1210נחזור להנ"ל בפ' משילין לענין קידושין נמי פריך מצוה קאעביד ומשני ביש לו אשה ובנים ולר"ת באין לו אשה ובנים מותר משום מצוה והאי מצוה אינו נהנה בי"ט כלל דהרי במ"ק י"ח ע"ב קאמר לא מיבעי' לארס דלא קאעביד מצוה אלא אפי' לישא נמי דקאעביד מצוה ע"ש וא"כ סתרי ש"ס אהדדי דהכא פריך מקדשין מצוה קאעביד כמדומה לי ראיתי קו' זו בשום ספר ולק"מ התם קאי בס"ד דלא חיישינן לשמא יקדמנו אחר א"כ אירוסי' לאו מצוה קאעביד אבל למסקנא דחיישינן לשמא יקדמנו אחר הוה אירוסי' מצוה ופריך הכא אמאי אין מקדשים הא מצוה קאעביד שלא יקדמנו אחר ולא יבוא לבסוף לידי פ"ו כצ"ל נמצא מוכח מזה אפילו מצוה שאין תכליתה היום רק בחול פריך דה"ל להתיר וא"כ לכאורה ה"ה לכתוב בי"ט ב' לצורך מצוה אפי' שאין תכליתה היום אלא בחול. אומר אני אפי' לו יהיה כן דעת ר"ת הא חלקו עליו כל הפוסקים ולא קיי"ל כוותי' אך נ"ל ר"ת לא אמרו אלא לפי ש"ס דילן דגזירה שמא יכתוב וחדשו חז"ל לאסור לדון ולקדש וליבם משום שמא יכתוב וק' לא ה"ל לחדש גזירה במקום מצוה אבל להירושלמי דמייתי תוס' דס"ל דהוה בכלל איסור דקונה קנין וכשנאסר מקח וממכר הוה זה בכלל אה"נ דלק"מ קו' ש"ס דבודאי אין לדחות שבות משום מצוה אפי' הנוהגת היום מ"מ שבות די"ט משום מצוה דחול לא כדאמרי' במנחו' מ"ח חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן:

1210

1211והנה תוס' בתר דמייתי ירושלמי דקידושין אסור משום קנין סיימו דמטעם דהוה משום קנין יש לאסור לגרש בשבת וי"ט משמע אי הוה משום שמא יכתוב מותר לגרש וצ"ע מ"ש אדרבא הר"ן שם כ' להדי' אסור לגרש משום שמא יכתוב דעיקר גירושין ע"י כתיבה ונלע"ד דס"ל להתוס' כיון דרוב פעמים אין כותבים גט אלא כשהעדים עמהם בשעת הכתיבה אע"ג דאפשר בעידי מסירה בלא עדי חתימה ואפשר שהבעל בעצמו יכתוב גטו שלא ע"י סופר ואח"כ יביא עדים מ"מ אין זה עיקר מעשה הגט דלגזור בשבילו שלא לגרש שמא יכתוב אלא רוב הפעמים איכא לכל הפחות סופר עמו או אפי' עדים ולא גזרי' שמא יכתוב כמו דלא גזרינן שמא יטה ומותר לקרות לאור הנר כי איכא אחר עמו ועמג"א לענין שמא יחתוך זמורה וס"ל להתוס' להש"ס דטעמא משום שמא יכתוב ליכא למגזר בגט אלא משום קנין ולפי מאי דקיי"ל אסור לגרש בשבת קיי"ל טעמא דקנין וכן משמע מכל הפוסקים א"כ גם לר"ת אסור אפי' במקום מצוה כמ"ש לעיל:

1211

1212ונבוא אל השלישי אשר היה נלע"ד להוסיף טעם להתיר לא מטעם מת ולא מטעם האשה להתירה מעיגון אלא מטעם שכ"מ שלא תטרוף דעתו שהוא רוצ' בתקנת האשה ועיניו כלות על זה דמשו"ה התירו חז"ל לגרש בשבת ולקנות תיחוד איהי ותפתח גטין ר"פ הזורק והתוס' ורא"ש ור"ן כולם פ"א כתבו הטעם שלא תטרוף דעתו שהוא רוצה בתקנת אשתו שלא תזקק ליבם ובהג"א פ' מי שמת מתיר לשכור לשלוח רץ בשבת להביא אוהבו של שכ"מ הכל שלא תטרוף דעתו שרי' איסורא דדברי קבלה ממצוא חפציך ודבר דבר א"כ י"ל ה"ה לכתוב גט בי"ט ב' וכבר כתבתי דא"כ יהי' מותר לכתוב צוואה לשכ"מ בי"ט ב' אם אין דעתו מתיישבת כ"א בכתיבה או משום עניים הרבה שבה או משום תוקף דינא דמלכות' ולא לשתמיט דנשמע ונראה כן פ"א מרבותינו גאוני עולם אשר מעולם ושכיחי טובא והוה לא ראינו ראי':

1212

1213האמת כי דעת הרמב"ם פ"ח מזכי' דאין קונין לשכ"מ אלא היכא שאין צריך קנין מקנין להפיס דעתו אבל היכא שצריך קנין אין קונין בשבת וצ"ל דס"ל דלא התירו לשכ"מ אלא דיבורא בעלמא אעפ"י שממילא מקנה מ"מ אינו ניכר כל כך ועוד איהו הוא דעביד איסורא להפיס דעת עצמו אבל אחרים לא יעשו אסורא דקנין עבורו וצ"ל הא דאמר רבא ר"פ הזורק תיתי איהי ותיחוד ותפתח התם כיון דלא ניכר הקנין כיון דהוה דרך פתיחת הדלת לא מיחזי כקנין וכ"כ הר"ן שם פ' הזורק ועטח"מ סי' רנ"ד מייתי בזה פלוגתת רמב"ם והרא"ש נמצא להרמב"ם בוודאי אסור לנו לכתוב גט ולחתום בי"ט ב':

1213

1214אמנם הרא"ש פליג וס"ל דקונין לשכ"מ בשבת אפי' בדבר הצריך קנין ובפ' מי שמת סס"י ל"ו כתב וז"ל עוד ראי' מדאמר בגטין פ' הזורק גבי שכ"מ ליקני דוכתא דמנח בי' גיטא וכו' ושבת הי' ואמרינן בעירובין מ"א ע"א אפי' ביטול רשות הוה כמו אקנוי' רשות ואסור ובשכ"מ התירו עכ"ל פי' התם בעירובין פליגי ב"ש וב"ה לב"ש אין ביטול רשות בשבת ולב"ה יש ביטול רשות בשבת ומסיק שם דפליגי ב"ש ס"ל ביטול רשות אקנויי רשותא הוא ואסור בשבת ולב"ה בטול רשות סלוקי הוא ושרי וס"ל לרא"ש לכ"ע בין לב"ש בין לב"ה אי ע"י ביטול זה מקנה להם רשותו אסור בשבת אך בהא פליגי ב"ש ס"ל דבטול רשות דעירובין אקנויי רשותא הוא ואסור וב"ה ס"ל אין צריך להקנות רשותו להם אלא לסלק ידו מהחצר והם אינם קונים ונשאר כמו הפקר ומותרי' לטלטל אבל לכ"ע אי הוה ע"י בטולו שום קנין להם הי' אסור אע"כ דאיננו כקנין ניכר וזוטר טפי טובא מתיחד איהי ותפתח ואפ"ה אסור ש"מ אין חילוק בין קנין הניכר לאינו ניכר לעולם אסור בשבת ואפ"ה התירו בשכ"מ ה"ה לקנות ממנו להדי' צוואתו אפי' היכא דצריך קנין זהו כוונת הרא"ש דלא כרמב"ם ור"ן הנ"ל:

1214

1215ובאמת צ"ע על הרמב"ם דס"ל אין מקנין לשכ"מ נהי דס"ל דתיחוד ותפתח קנין שאינו ניכר הוא הלא הגירושין עצמו קנין הוא כמ"ש תוס' משילין הנ"ל ומשנה שלימה שנינו נקנה את עצמה בשני דברים בגט ומיתת הבעל ואין לך פרסום והיכר יותר מגירושין והרא"ש נמי מ"ט לא מייתי לי' מגירושין גופי' והנה הש"ך בח"מ סי' ר"ב ס"ג כ' בדעת הר"ן וה"ה דחצרו וקנינו באי' כאחד לא אמרי' דתרי מילי בהדדי לא מצי עביד ע"ש ושם רשמתי על הגליון שסברא זו רמוזה בריטב"א קידושין כ"ו ע"א ד"ה אמר חזקי' וכו' יע"ש וצ"ע לכאורה מש"ס ר"פ הזורק דבתר דאיכסף רבא הדר אסיק גטו וידה באי' כאחד ובאמת רש"י פי' שם שהקנה באגב אך הר"ן פליג דאין גט נקנה באגב באמת במלחמות ה' בפסחי' בסוגי' הרהינהו מוכח דאגב קנין דאוריי' הוא מ"מ הר"ן לא ס"ל הכי וס"ל התם מטעם חצר הי' וא"כ ב' דברים באים כאחד וצ"ל התם בגטין סלוק בעלמא הוא שהבעל מסלק כחו מהאשה וממילא היד שלה לקנות החצר ברגע א' אבל לקנות ב' דברים בב"א לא א"כ משמע דגט לאו קנין הוא אלא סלוק רשות אבל זה ליתא בודאי גופה קנוי לבעלה לאישות האמורה בתורה לזה בודאי קונה א"ע קנין גמור אך מה שאין לאשה יד לקנות חצר מפני שהבעל אוכל פירות לזה מהני סלוק כחו בעלמ' ובמקום אחר הארכתי [עיי' לעיל סי' קי"ז] בזה עכ"פ מגט גופי' מוכרח שמקנין לשכ"מ אפי' בשבת:

1215

1216ואגב אומר בדברי הג"א התמוהים שם פ' מי שמת שכ' דסוגי' דעלמ' דמקנין לקטן ואך מסוגי' דב"ב משמע דלכ"ע אין מקנין לקטן וצ"ע הלכה כמאן ע"ש וצע"ג דמבואר בין לר"מ בין לר' יהודה אליב' דר' יהושע מקנין בין לקטן בין לגדול וכדומ' שבסוף ס' לחם סתרי' נתעורר בזה ולא תי' כלום ואין ס' אתי לעיין ולפע"ד לפרש דבריו עפ"י תוס' גיטין ס"ה ע"א ד"ה צרור וכו' וס"ל להג"א דמשהגיע לצרור וזרקו ובחליפי' אינו קונה כמ"ש תוס' בתי' השני אותו קטן אינו קונה לכ"ע ע"כ לא ס"ל לר"י דמקנין אלא או לגדול שיש לו בעצמו קנין חליפין מגו דהוא מצי למזכי זכין נמי עבורו אי נמי לקטן פחות מצרור וזרקו כיון שאין לו שום קנין תקנו לו קנין ע"י אחר כמו בשכ"מ אבל משהגיע לעונות הפעוטות דיכול לזכות בעצמו וקנין חליפי' לית לי' ה"ל תרתי לריעותא בזה לא תקנו כנלענ"ד:

1216

1217נשוב לנידון שלפנינו שעכ"פ לרא"ש וסיעתו מקנין משכ"מ בשבת להדי' ע"י אחרים העושים איסור עבורו ליישב דעתו וה"נ י"ל בי"ט ב' אפי' ע"י כתיבה אך הרא"ש בגטין כ' לא התירו אפי' טלטול הגט רק קנין כיון דבלא"ה הותר לצורך צוואתו והואיל וכבר ניתן שבת לדחות לענין זה הותר קנין לצורך גירושין אבל טלטול קיל מקנין נמצא הרי זה בא ללמוד ונמצא למד הרא"ש בא ללמוד דשרי קנין בשכ"מ אפילו קנין הצריך והמועיל מדשרינן קנין בגט תיחוד ותפתח ושוב יליף טעמא דשרינן בגט משום שכבר הותר קנין לצורך צוואתו מ"מ מוכח דלא הותר אלא מה שכבר ניתן לדחות אבל לא טלטול ואיך נתיר לכתוב בי"ט ב' אם לא נאמר ה"נ הותר לכתוב צוואת שכ"מ בי"ט שני ומתוך שהותר לכתוב צוואה הותר לכתוב גט וישתקע הדבר ולא יאמר:

1217

1218ואסי' למסקנא דמסיק הרא"ש בגטין אם א"א בענין אחר מותר אפי' לטלטל הגט וליתנו לה אע"ג דלא ניתן טלטול לדחות מ"מ אין ללמוד כתיבה החמורה אפי' בי"ט ב' מטלטול הקל אפי' בשבת ועוד נ"ל היכי דא"א בקנין חצר דמותר לטלטל הגט לאו מטעם דחי' אתאינן עלה אלא היתר גמור הוא עפ"י מ"ש המרדכי ר"פ הזורק דבזה"ז דמותר לכתוב תורה שבע"פ מותר לטלטל גט בשבת והקשה ב"י בב"ה הא עובדא דתקיף לי' הוה בפני רבא ובזמן רבא כבר הותר לכתוב תורה שבע"פ עיי' ב"ש סי' קל"ו סק"ח ועמג"א סי' ש"ו סקכ"ד ולפע"ד לכאורה י"ל נהי גט אחר מותר לטלטלו מטעם הנ"ל מ"מ גט שכ"מ שמדקדקי' עליו ומקפידים שאם יארע בו שום קלקול או טשטוש אין פנאי לחזור לתקן כיון דקפיד עליו מייחד ליה דוכתא טפי מסכין של מילה עיי' א"ח רס"י ש"ח:

1218

1219ואמנם זהו דוקא אם אפשר לתת לה בלא טלטול כגון ע"י קנין חציר' אבל אם א"א כ"א ע"י טלטול ליתן בידה לא שייך לומר דמוקצ' מחמת דקפיד עליו שלא יתטשטש ותטרוף לו השעה לתקן ז"א הרי לזה הקצהו לתנו לה ואיך נאסר לתנו לה בשבת א"כ אינו מוקצה וממ"נ נמצא אם אפשר לתנו ע"י קנין לא הותר אפי' טלטול ודוקא קנין שכבר ניתן לדחות אצל צוואתו אבל אם א"א ליתן באופן אחר אז אין אסור בטלטול הגט כלל ליתן לה:

1219

1220וממילא תבנא לדינא דיפה הורה פר"מ הגנ"י שלא לכתוב גט בי"ט ב' דשבועות וחלילה לזלזל בי"ט ב' הן אמת כתבתי במ"א די"ט ב' דשבועות הוא תמוה דמעולם לא עשאוהו מספק כמ"ש רמב"ם פ"ג מקה"ח הל' י"ב ע"ש ובשלמא היכי דמגיעי שלוחי ניסן עושי' ב' ימים גזירה משום שלוחי תשרי אבל בשבועות שהוא לעולם נ' יום מי"ט ב' של פסח ועד אז כבר נתפרסם בכל העולם קביעו' ניסן וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסכות וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ס' נתקבל כמו בי"ט של ר"ה שאם באו עדים מחצות ואילך לא נתקבלו ומ"מ גמרו היום בקדוש' ולא מחמת ס' ומש"ה חמיר טפי וה"נ דכוותי' ואפשר משו' דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה בשבועו' דוקא כמ"ש מג"א רס"י תצ"ד בשם רמ"ע מפאנו וע"ש בפנים ובחי' אגדה כתבתי שלא י"ט ב' של גליות רמז בשעת חדות מתן תורה וחירות מאו"ה אלא י"ט ב' של גאולה בב"א דלש"ס פ"ק דגטין דכל הנסין שבים הגדול עד אוקיינס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד ואם ידורו שם על האיים האלו ישראלי' שם לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא ע"י שלוחים כי רחוקים זה מזה וע"כ צריכי' לעשות ב' ימים טובים של גאולה ופה תהא שביתת קולמסי לעתעתה נכתב בלא אומן ובלא כלי ואחתום בברכה ולא יאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו יראה בנים ובני בנים שלום על ישראל ועל רבנן כנפשו הטהורה ונפש א"נ. פיסטשאן יום ב' טו"ב תמוז תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1220

1221שלום רב לי"נ הרב המופלא עושה פלא חרוץ ושנון כש"ת מו"ה מאיר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק קאנישע יע"א:

1221

1222נועם מכתבו הגיעני ובראותי כי טרדות עבודת ה' רבו עלי אמרתי להשיבו עכ"פ בקיצור ודי לחכימא:

1222

1223הנה תוכן הדבר כי מעלתו הרמה הורה הוראת שעה להחם המקוה בי"ט ב' לצורך טבילת אשה חולשת ומעונגת שא"א לה לטבול במים קרים ובכל זאת ציוה לבשל אצל האש וגם ליקח מהמים שביורה לצורך אכילה וכדומה ונפשו היפה בשאלתו אם טב הורה והאריך מאוד בראיותיו:

1223

1224והנה אשר הצריך לבשל שום דבר אצל האש אע"ג שציוה ליקח מהמים לשתות ואם כן הרי כבר נעשה האש לצורך אכילה נראה דחשש מעלתו שמא אחר שכבר לקחו המים מהיורה לצורך שתי' וכדומה אולי יוסיפו עדיין אש ועצים כדי שלא יתקרר היורה כדרכן של נשים שבמקוה ע"כ ציוה לבשל להדי' שום קדרה ואותו הקדרה מסתמא נצטרך לעמוד שם כל כך זמן שרוחצת במקוה וכל מה שמוסיפי' עצים ואש יהי' הכל לצורך הקדרה אך נגד זה לא תיקן כל צרכו במה שציוה ליקח מהמים לצורך י"ט כי בלי ספק שדרכן של נשים להוסיף מים אל היורה בכל שעה ואם אחר שלקחו מהמים וחוזרים ומוסיפים מים קרים אותה ההוספה אינה כ"א לצורך רחיצה וזהו בישול דאוריי' בשבת כמבואר ופשוט וגזירה זו שכיחא טובא טפי מעיקר גזרת מרחצאו' בי"ט לפמ"ש תוס' בשבת ל"ט ע"ב סוף ד"ה אלא וכו' והיינו טעמא שהבלנים חשודים שפעמי' שיחממו עיקרן לרחיצה עכ"ל ופשיטא שיחממו עיקרן לרחיצה לא שכיחא אבל חששא הנ"ל שכיחא טובא ובשגם שהדבר נמסר לנשים קלי דעת:

1224

1225והנה למיעבד לי' נייח דעתא אברר שאין כאן שום איסור במה שהורה ולא יאונה לצדיק כל און אבל בכל זה אין דעתי נוחה להיות ידי עמו להתיר מכאן ואילך והנה איסור חימום מים לרחוץ כל הגוף בי"ט פליגי הרי"ף והרמב"ם עם תוס' ע"פי מ"ש הר"ן בביצה במשנת לא יחם הנה הרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין שום איסור להחם בי"ט לצורך כל הגוף דה"ל שוה לכל נפש ואיכא מתוך אם המים ראוי' לשתי' או אפשר בלאה"נ דהרחיצה בעצמה היא כשתי' ולא אסור אלא משום גזירה י"ט אטו שבת וכולי חדא גזירה היא והנה לשיטתם פשוט דבי"ט ב' נמי אסור דאין לחלק בגזירת י"ט אטו שבת בין י"ט א' לי"ט ב' וסברא כזו כ' ש"ך בי"ד סימן יו"ד סקי"א ע"ש והנ' טביל' כלים ס"ל לרב' משום שמא יעבירנו ובי"ט משום גזיר' אטו שבת כמבואר בפ"ב דביצה והרא"ש פסק כוותי' ולא לשתמיט שום פוסק להתיר בי"ט ב' וע"כ גם י"ט ב' איכא למיגזר אטו שבת כיון דלא נאסר מטעם עצמו רק משום שבת א"כ העולם הטועים להתיר בשבת ג"כ אינם מחלקים בין י"ט לי"ט וכן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסורי' בי"ט הסמוך לו אפי' י"ט שני והה"נ הכא דכוותי':

1225

1226אמנם לדעת התוס' דס"ל שבי"ט עצמו איכא אי' דאוריי' להחם חמין לרחוץ כל גופו ולא שייך מתוך במה שאינו הנאה השוה לכל אדם נמצא לדדהו לא שמענו שגזרו כלל י"ט אטו שבת בהך דמרחץ ואנו אין לנו לחדש ולבדות גזירות וחומרות מלבנו ואין לנו אלא מטעם זה שכתבו תוס' דניחוש שיחמו הבלני' שלא לצורך אכילה כלל רק לרחוץ כל גופו וזה הוא הנאה שאינו שוה לכל נפש:

1226

1227והנה אם נניח שהטבילה מוכרחת ביום הזה וא"א לדחותה אי משום טבילה בזמנה מצוה או משום הבעילה גופה וכדומה נ"ל פשוט דלא שייך לומר דלא הוה שוה לכל נפש דהש"ס מיירי מרחיצת המפונקי' ומעונגים שהיו רוחצים בחמין לתענוג וזה אינו אלא למעונגים ולא לכל נפש כי הם אינם רוחצים כלל אבל הטבילה הצריכה ליומה ואם לא ירחץ בחמין יצטרך לרחוץ בצונן והרחיצ' בצונן בודאי צער הוא לכל אדם אפילו למי שדעתו יפה והרי תמורתה לרחוץ בחמין הוא שוה לכל נפש ואין כאן שום איסור דאוריית' אם יחמו חמין לצורך טבילה כי האי גוני ובימי חכמי הש"ס לא הי' עדיין שום טבילה בחמין כדמתמה הש"ס טבילה בחמין מי איכא במסכת ברכות כ"ב ע"א ותעני' י"ג ע"א וזה נולד קרוב לזמנינו להחם המקוואו' ובתוס' נדה ס"ה ע"ב ד"ה אם סמוך וכו' משמע שכבר הי' כן בימי הש"ס ועיי' ביומא סוגי' דצירף וא"כ אם נניח שהטבילה מוכרחת היום אזי אין בהחמין שום איסור כלל:

1227

1228אמנם על הבעילה גופה נדון הרי איפשטה איבעי' שאין לכבות הנר משום דבר אחר בי"ט אע"פי שגם כיבוי שרי משום מתוך מ"מ לצורך דבר אחר לא הותר והנה התם אפשר שהוא עמה במטה ומצטער עלי' ולא הותרה כ"ש שלא לטהר מטומאתה אלא תדחה טבילתה לילה אחת וכבר צווח חכם צבי כי כרוכיא על טבילת ליל שבת בחמין ושטוב לדחות טבילתה לילה א' ולא לדחות דברי חז"ל בגזירת מרחצאות אלא שם העלה ארוכה או שתטבולנה בע"ש בין השמשות וכן נוהגות ברוב הקהלות למהר קצת טבילתן או שלא יחממו המים במקוה כ"א להפג צינתן בלבד ולא יותר והנה הוא איירי בהוחמו מע"ש וליכא אלא גזירת מרחצאות אם כן כי ליכא אלא הפגת צינה לא גזרי' ופלטינן מאיסורא דרבנן משא"כ אנו עסוקים ובאים בחמום מים בי"ט עצמו וכבר כתבתי שאפי' אם מבשלי' אצל האש ולוקחי' גם מהמים לצורך אוכל נפש חוששני מחטאת הנשים אשר יוסיפו מים והמכשלה הזאת תחת ידם ע"כ הי' נראה יותר לדחות טבילה לילה א':

1228

1229אך כל זה בי"ט א' איכא אי' דאורייתא אך עובדא דמעלתו הי' בי"ט ב' ולדעת הרמב"ן שהביא הר"ן הא דאין מכבין הנר משום דבר אחר היינו משום דהלכה כר' יהודה במכשירי או"נ שא"א לעשותן ואין מורין כן משו"ה לא רצה להורות כן להתיר להדי' אבל מעיקר הדין שרי' וא"כ מותר לכתחלה בי"ט ב' דרבנן לכבות הנר לצורך דבר אחר כל זה מבואר בר"ן פ"ב דביצה וא"כ כיון שהבעילה לא נדחי' ממילא דהטבילה מוכרחת והותר להחם לצורכה ויצא מעלתו נקי בדינו וטב הורה לצורך שעה:

1229

1230אמנם לא בעינא דלימטי לי' שיבא מכשורי להמציא קולא חדשה שלא שערום אבותינו ונהגו בו איסור לא יהי' אלא כדברי' המותרים ואחרים נהגו בו איסור ועוד להרי"ף ורמב"ם הנ"ל אסור בודאי וגם לדברי הרמב"ן הנ"ל י"ל ולחלק בין צערא דגופה לכבות הנר באשתו טהורה והיא עמו מה שאין כן הכא כמו שחלקתי לעיל ע"כ מכאן ולהלאה לא אומר בזה לא איסור ולא היתר וחפץ ה' בידו יצליח הכ"ד הטרוד מאוד הדש"ת החותם בכל חותמי ברכות פ"ב יום ב' כ"ד מרחשון תקס"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: ועתה נדפס ספר נודע ביהודה תנינא ע"ש חא"ח סי' כ"ה וכבר הורה זקן:

1230

1231שלום וכ"ט לידידי הרב הותיק חדתא מלא עתיק חרוץ ושנון כבוד מו"ה בער נ"י אב"ד דק"ק דרעזניטץ יע"א:

1231

1232גי"ה הגיעני וע"ד אשר הורה להתיר להוליך כלים בי"ט מעיר לכפר לתוך התחום לצורך סעודת מצוה שלא הכין לו כלים כל צרכו והראה מעלתו מקום במג"א סי' תצ"ח סק"ג בהולכת סכין אצל בהמה ובסימן תק"ד גבי מדוכה ותבלין טב הורה בלי פקפוק ויעיי' במס' ביצה ל"ז ע"א במתני' השואל כלי מחברו בי"ט הרי כרגלי המשאיל אע"ג דיש לדחות דמיירי במלבושים או דמטלטל עם הכלי אוכל בתוכו אבל כלי בלי אוכל בתוכו דהוה רק מכשירי אוכל נפש אפשר דל"א מתוך מ"מ האמת יורה דרכו דאפי' בכל הכלים אמרינן מתוך בהוצאה אע"ג דבעלמא ל"א מתוך אלא באו"נ עצמו שאין בו אלא צורך קצת אז אמרינן מתוך אבל במכשירין לא כמ"ש תוס' בפ"ק דכתובו' מ"מ בהוצאה כל שהיא בענין או"נ לאפוקי באבנים וכדומה אבל כל שהוא בענין או"נ אפי' במכשירין הוה לענין הוצאה כבאו"נ עצמו ואמרי' בו מתוך ויבואר הטעם להלן ולזה נתכוון הר"ן פ"ק דביצה גבי סכין אצל טבח ומדוכה אצל תבלין אשר ז"ל משום דהוצאה בא"נ כתיקון א"נ עצמו הוא עכ"ל כוונתו למ"ש דאפי' מכשירי' שבהוצאה מותר כאו"נ עצמו אפילו אפשר לעשותן אפילו ל"א בעלמא במכשירי' מתוך הוצאה שאני ולשון מג"א סי' תצ"ח סק"ג מגומגם ומכשול למעיין דמשמע דוקא משא הגדי הוה או"נ עצמו ולא סכין וליתא דאין שום חילוק בין גדי לסכין ובר"ן שם אין זכר לגדי ויעיי' בטו"ז ומג"א סי' תקי"ח סק"א ואם התירו מלהוציא מפתח של כיפה הואיל ויש בו גם לצורך י"ט ולית מאן דחש בהו כלל חוץ משיטת ר"ח שבתוס' ביצה י"ב ע"א סוף ד"ה ה"ג וכו' דבעי דוקא קטן למולו ולא לטיול ולא קיי"ל כוותי' מכ"ש להשאיל כלים לצורך סעודת מצוה והאמת דברי ר"ח צע"ג ליישבם נתעוררתי עליהם בחידושי למס' ביצה דהרי ר"א שמותי מתלמידי שמאי ס"ל ראש פראד"מ אפי' בשבת מוציאים לצורך מילה וכל מכשירי' דוחה שבת ויע"ש ק"ל ע"ב זימנין אשכחי' דיתיב בי"ט וע"ש תוס' ד"ה ר"א שמותי וכו' וע"ש וא"כ איך אפשר דב"ש אומר אין מוציאין קטן למולו וע"כ לטייל קאמר ואפ"ה מתיר ב"ה וצ"ע:

1232

1233ולכאורה ראיה ברורה מביצה י"ח ע"א דפריך תינח שבת י"ט מא"ל ודחיק גזירה י"ט אטו שבת וקשה הא טבילת כלים לא הוה אלא מכשירי או"נ ול"א בי' מתוך וי"ט ושבת שווין ולרבנן דר"י אין חילוק בין מכשירין שאפשר לשא"א והלכה ואין מורין כן ומאי קושיין ודוחק לומר דרבה ס"ל אין ערוב והוצאה לי"ט כלל דליתא דבתר דשמע מרב יוסף אלא מעתה לפלגי באבני' קבלה מיני' כמוכח בתוס' פסחי' מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה אע"כ פשיטא לי' דבהוצאה מקלינן ואמרינן אפי' במכשירין מתוך:

1233

1234והנה היש"ש פ"ק דביצה סימן למ"ד יהיב טעמא להקל בהוצאה בכל אלו משום דמלאכה גרועה היא ואם אמת הוא י"ל לפמ"ש בחי' רשב"א ריש שבת בשם רמב"ן דר"פ ורבינא ורב אשי התם ס"ל הוצאה והכנסה תרוויי' אבו' נינהו משום דתרוויי' הוה במשכן הם העלו הקרשי' והם הורידו ורבא פליג וס"ל כיון דהוצאה כתיבה בקרא ויכלא העם מהביא הוה אב מלאכה משא"כ הכנסה אע"ג דהוה במשכן וסוגי' דריש פ' הזורק כרבא ולא כרב פפא ורבינא ור"א יע"ש ומשמע דלהני אמוראי בתראי לא הוה הוצאה מלאכה גרועה דמש"ה הכנסה כיון דהוה במשכן אע"ג דליכא קרא הוי אב א"כ י"ל הא דהולכת סכין לטבח והשאלת כלים במתני' דף ל"ז ע"א לא מיירי דרך ר"ה דמה"ת להקל בהוצאה כיון דלא הוה מלאכה גרוע' וצ"ל אביי שהקשה גבי טבילת כלים י"ט מא"ל ונדחק רבה משום דאינהו ס"ל כרבא רפ"ק דשבת דהוצאה מלאכה גרוע' היא ולדינא לא קיי"ל כוותי':

1234

1235ולפ"ז מיושב קושית יש"ש על הרי"ף (וגם הרא"ש) לא מייתי ההיא דהולכת סכין ומדוכה להשמיענו אפילו ברה"ר מותר כמ"ש ב"י סי' תק"ד ולהנ"ל ניחא דס"ל הוצאה לאו מלאכה גרוע' היא ואין להקל בה טפי מבשארי מלאכות ובזה מיושב קושי' ט"ז סימן שכ"ג סק"ה על הרא"ש די"ל הרא"ש הקשה להרי"ף דהוצאה לאו מלאכה גרוע' היא ואין להקל בה אם כן אין צורך לומר גזירה י"ט אטו שבת אלא י"ט מטעם עצמו אסור גזירה שמא יעבירנו:

1235

1236אמנם לדינא לא נ"ל שיהי' בזה פלוגתא אי הוצאה מלאכה גרועה או לא ויעיי' לשון הרמב"ם פי"ב מהלכו' שבת הל' ח' שכתב שניה' אבות מלאכו' הם ואפ"ה מייתי קרא ויכלא העם וע"ש הקשה בתשובת מו"ה בצלאל אשכנזי בסי' מ"א דלכאורה ס"ל שיטת הרמב"ן הנ"ל וכרב פפא ורבינא ורב אשי דלא כרבא ואם כן ע"כ יליף לי' מהם העלו והם הורידו בלא קרא דהא הכנסה ליכא קרא ואפ"ה הוה אב והאריך מאוד ולא העלה כלום יע"ש והנה לכאור' בפשיטות י"ל דלכ"ע הוה מלאכה גרוע' וצריך קרא אך מכיון דאיכא קרא אהוצאה ומה לי הוצאה ומה לי הכנסה כר"פ הזורק שוב כיון דמצינו תרווייהו במשכן הם העלו והם הורידו הוה תרווייהו אבות ולק"מ על הרמב"ם לכאורה אלא שזה אינו דאם כן רבא וסוגי' דר"פ הזורק דס"ל הוצאה אב והכנסה תולדה במאי פליגי וכי יחלוקו על הם הורידו והם העלו כיון דבקרא א' סגי לתרוויי' אע"כ הני אמוראי ר"פ ורבינא ור"א לא צריכה קרא כלל ומשו"ה הוה שניהם אבות משא"כ רבא וסוגי' ר"פ הזורק ומשום הכי קשיא לי' לגאון מו"ה בצלאל אשכנזי ז"ל וכתב שם דאע"ג דכתב רשב"א די"ל סוגי' ר"פ הזורק לחלק בין עני לעשיר הרמב"ם לא הזכיר חילוק זה בחיבורו ואי משום הא י"ל ולומר ע"פי מה שראיתי בירושלמי אמתני' דאבות מלאכו' דמפיק לי' ל"ט מלאכות ממלאכה ועבודה שכתבו גבי משכן ל"ט פעמים ובש"ס דילן בשבת מ"ט ע"ב מפקי ממלאכה ומלאכתו שבכל התורה כולה והיינו דלא בעי למיחשב אלא תיבת מלאכה ולא תיבת עבודה כלשון לא תעשה כל מלאכה דפירש"י שם ד"ה שבתורה ע"ש ולא חשיב עבודה הוצרך לדחוק לצרף כל התורה ועיי' חידושי רשב"א איך נדחקו במספרם שהרי נמצא ס"א פעמים מלאכה בתורה אבל להירושלמי ניחא דחשיב רק הכתובים במשכן ומצרפים גם תיבת עבודה ונ"ל נ"מ לדינא אי נילף מהם הורידו והם העלו שזה היה אחר שכבר הוקם המשכן בר"ח ניסן ולא הורד עד כ' אייר ואז העלו והורידו אע"ג דע"כ ילפינן מושיט מינייהו תסגי דלהוי תולדה אבל שיהי' הכנסה אב משום כך הוא פשו וזה לא נקרא מלאכת המשכן אלא עבוד' הלוי' ואם כן ירושלמי דיליף מעבודה מצרפים גם הכנסת הלוים דהוי אב משא"כ ש"ס דילן לא יליף אלא מלאכה ולא עבודה וליכא למילף כלל לעשות אב מעבודת הלוים ורק הוצאה דהי' במלאכת המשכן בויכלא העם מהביא ובזה י"ל קושי' תוס' מ"ט ע"ב ד"ה כנגד וכו' דמ"ד נגד עבודת המשכן דקדק בלשונו לומר נגד עבודת המשכן ולא מלאכת המשכן להורות נתן דמספר ל"ט נגד עבודה דכתי' במשכן ומשו"ה מחלקי' שפיר זורה ובורר ומרקד דילפי' מספר ל"ט מעבודה ומלאכה שבמשכן ולשיטה זו ילפינן מהם העלו והם הורידו ואידך נמי מודה ילפינן סמוכי' ממשכן דכל דהוה במשכן הוה אב אך לא יליף מעבוד' אלא ממלאכה ומלאכתו ולדידי' לא ילפינן מלוים ומייתי שפיר תני' כמ"ד כנגד עבודת המשכן ומיושב קושי' תוס' והשתא לפ"ז לכ"ע מלאכה גרועה ואיצטריך קרא אלא ר"פ ורבינא ורב אשי ילפינן מעבודת הלוים וכדתני' בברייתא והוי תרוויי' אבות וכן פסק רמב"ם הנ"ל ורבא וסוגי' דר"פ הזורק לא ילפינן מלוי' אלא ממלאכ' והוה הוצאה אב והכנסה תולדה ומיושב תמי' ר"ב אשכנזי על רמב"ם הנ"ל:

1236

1237עוד תמה הגאון הנ"ל על שיטת ר"ה ור"ח שבתוספות ר"פ הזורק ד"ה וממאי דבשבת קאי וכו' יע"ש ותמה דלמא כי היכי דהמלאכה היתה דיים איכא לפרש על הנדבה עצמה נקרא מלאכה וכמו שהמתיק רש"י מ"ט ע"ב ד"ה והאי וכו' כל מידי דרמי' עלי' דאינשי וכו' יע"ש ה"נ י"ל פי' לא יעשו עוד מלאכה אי לאו גז"ש העברה העברה וא"כ אמאי מחק ר"ח האי גירסא ולהנ"ל י"ל כיון דהך סוגי' ס"ל כרבא דיש הוצאה אב והכנסה תולדה דלא ילפי' מלוים וע"כ נגד מלאכתו שבתורה והשתא אי ס"ד דס"ל למרא דהאי שמעתא שהוא ר"י והמלאכה היתה דים דשלימו לי' עבידתא דכל דרמי עלי' דאיניש נקרא מלאכה נהי דאית לי' העברה העברה לקרא אל יעשו עוד מלאכה ממש מ"מ והמלאכה היתה דים מתפרש שלימא עבידתא ושמעינין לי' לר' יוחנן מס' סוטה ל"ו ע"ב לעשות צרכו נכנס וא"כ מ' חסר אחת נגד מי אע"ג דל"ט מלאכו' אפשר נפקא לי' מאלה הדברים כרבי מ"מ לישנא דמתניתין מ' חסר אחת לא יתפרש אלא או אי אהוצאה והכנסה שניה' אבות וכמ"ש בגליון תוס' חדשי' על המשניות פ"ז משנה ב' או אי ילפי' ממלאכה ומלאכתו כמ"ש מהרש"א ח"א פרק במה טומנין שם ובנו של תוי"ט שם (ומ"ש תוי"ט מקשירה ותפירה צ"ע כתבתי בתשו' אחרת) וא"כ לר' יוחנן מ' חסר א' מנ"ל וע"כ לא מתפרש לדידי' שלימא לי' עבידתא ושפיר מחק הגי':

1237

1238בהא סלקינין לכ"ע הוצאה מלאכה גרוע' היא ומותר להוליך סכין ומדוכה אפי' דרך ר"ה והרי"ף דלא מייתי לי' סמך עצמו אמתני' דהשואל כלים בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל וקו' ט"ז סי' שכ"ג על רא"ש כראי מוצק ועכ"פ לדינא מעלתו טב הורה:

1238

1239מ"ש מעלתו מה צורך בעגל שנולד מן הטרפה לומר מוכן לכלבי' הוה מוכן לאדם תיפוק לי' כיון דמותר לשחוט האם לכלבי' שוב מוכן העגל לאדם אי מיירי בכלו לו חדשיו לק"מ דלא ברירא לש"ס ד' סימני' אכשר בי' רחמנא כמ"ש תוס' שם ד"ה וכי מה וכו' בתי' קמא מש"ה לא פסיקא לי' להקשות מ"ט שתיק רב והיינו כוונת רש"י עובר ירך אמו לא לכל דיניו אלא לענין שחיטה שאם נשחט האם הוה כנשחט הולד עמה בטרפו ולא אכשר בי' רחמנא ד' סימני' כמ"ש תוס' בתי' קמא דהך סוגי' בהא ריהטא ופשוט. ואומר שלום למעלתו ולתורתו כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת פרעסבורג נגהי ליום ד' ר"ח טבת תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1239

1240שנית להנ"ל:

1240

1241נפשו אוותה לדעת דעתי הקלושה בחימום מקוה בי"ט לטבילת נשים לטהרתן שאלה זו כבר נשאלה לפני שנת תקס"ט לפ"ק לחמם בליל י"ט ב' והיינו לבשל הבשיל אצל האש וגם לשתות ממים חמין ההמה [הוא לעיל סי' קמ"ו] שוב נדפס ס' נודע ביהודא תנינא ושם בא"ח סי' כ"ה התיר בי"ט בע"ש ע"י ע"ת וכבר ראו עיניו וגם דברי פרי מגדים סימן תקי"א במשבצות זהב סק"ב וראוי לסמוך עליהם וכ"ש במקום רפואה מצוי' והגם כי אינני מתיר כי מיראי הוראה אנכי ואני שונא חדשות ומרגלא בפומי החדש אסור מן התורה בכל מקום אבל במקומ' שנהגו להתיר ע"פי הוראת הגאוני' הנ"ל אין מזחיחי' אותם:

1241

1242אמנם מה שפקפק מעלתו על מה שכ' פרי מגדים שחמום הוא לרפואה כמ"ש תוס' בשבת מ"ז ע"ב גבי זיעה וכתב מעלתו התם הוא לרפואה משא"כ הכא רק לשמירת הבריות איפוך אנא זיעה הוא רק לשמירת הבריות וכן מ"ש פני יהושע התם ללמוד מזה היתר לעישון טאבאק הוא רק ג"כ לשמירת הבריות וכ"ע בריאי' נינהו מעישון הטאבאק משא"כ הכא בנכנסת למים צוננים וקיי"ל הכל חולים הם אצל צינה דמשו"ה התירו לחמם בימי החורף בשבת ע"י אינו ישראל וכמבואר בש"ע א"ח סי' רע"ו ומג"א שם סוף הסי' והרי קמן דהוי ס"ד דש"ס במדורה להתחמם אפילו בית שמאי מודה ועיי' בביצה כ"א ע"ב ועיי' שבת ס"א לא שנכפה אלא שלא יכפה עוד שם ס"ו ע"ב יוצא' באבן תקומה וקצת יש לדחות ראיה זו דעכ"פ תכשיט הם ולא משא ומ"מ האמת יורה דרכו שאין לחלק. ומ"ש דזה לא נקרא שוה לכל נפש כיון דלא כל אדם צריכי' לטבילה לא הבנתי פקפוקו הלא לא על הטביל' אנחנו דנים כי אנו מניחי' שהטביל' צריכא רבא שלא תדחה פ"ו לילה א' וממילא שוה לכל נפש כי הנפש הצריך טבילה ומצטנן צריכים להחם לו חמין ומ"ש בביצה דף ל"ב ע"א דהוה לי' למימר בפחמין צריכים לאוליירי' בו רחיצת נדה הנה א"נ נניח שכבר בימי חכמי הש"ס הי' רגילים להחם המקוואות ויעיי' בב"י י"ד ס"סי ר"א ד"ה כ' המרדכי בתשו' בשבועו' זאת אשר השיב וכו' ובש"ע סוף הסימן ומ"מ משמע בתוס' נדה דף ס"ה ע"ב ד"ה אם סמוך וכו' בסה"ד ולרבינו תם כבר נהגו כן בימי הש"ס במקומות הצפוני' הקרים ואם כן תיקשי קושייתו לכאורה דלמא איצטרך לטבילת נדה אמנם בליל י"ט לא אפשר דמחמם לה מבע"י וטובלת מיד בכניסת הלילה (ומי"ט ב' לא מיירי מתני' בסתם) וביום ממש אין טבילת נדה ביום ואפי' אי משכחת לה בדאיכא ארי' וגנבי' ואבולאי בנדה ס"ד ע"ב והא נ"ל לפע"ד דלכ"ע אין להתיר להחם בי"ט ולטבול כיון דכל עצמינו לא התרנו אלא משום שהטבילה הכרחית למצות עונה ופ"ו וכשתהי' זאת המצוה בלילה שהוא חול לא נתיר בי"ט לצורך מצוה שבחול כמבואר סברא במנחות מ"ח ע"א חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת וכו' וא"כ לכאורה לא משכחת ואפשר שזה מדוקדק בלשון הש"ס ב"ו ביו"ם למא"י חז"י דאע"ג דאפשר לצורך הלילה מ"מ אין שום ה"א לרחוץ בי"ט לבעילת לילה של חול ובו ביום הא לא חזי ומ"מ עדיין תקשה דלמא בי"ט שחל להיות ערב שבת וטובלת ביום או בלילה לצורך שבת וע"י ע"ת וכנוב"י אמנם צריכים שתהי' עיקר ההבערה והבישול לצורך שתיי' וע"י הערמה רוחצין בו כמ"ש נב"י וע"כ אין שום צורך פחמים ומבשל לצורך אכילה ושתי' כי אם לאוליירי' שאין מחממים אלא לצורך רחיצה אבל המחממין לאכילה ושתיי' לא בעי פחמי' דאל"ה הו"ל למימר דמתני' דבעי פחמי' לצורך תבשיליו וא"כ ממילא א"א לאוקמי בי"ט בע"ש ולצורך טבילת נדה ע"י ע"ת דניהו דחמום מים אפשר אבל עשיית פחמים א"א:

1242

1243שם מ"ש שעכ"פ בחם לתוך צונן מתבשלים קליפת המים וזהו בישול שלא לצורך שתיי' כלל ועיי' שם במקומו לרוב ראשוני' מים במים המתערבים לא שייך בישול כדי קליפה כלל עיי' שם חי' רשב"א ובר"ן פ' כירה ולשון תוס' פ' כ"ש מ' ע"ב ד"ה האילפס ור"ת בס' הישר ס"סי רמ"ג ולכן אפי' שופכין הרבה מים חמין יותר מהצוננין עכ"פ אין שופכין בב"א וקמא וקמא מתערב ואינו מבשל אלא מפיג צינתן עד שלבסוף מתחממי' אבל בישול אין כאן בשום אופן והשתא אפי' אירע שישפוך שפיכה מרובה לא הוה פסיק רישא דבר שאין מתכוון כן משמע שכ' רש"י זבחי' כ"א ע"ב ד"ה הא ר"ש וגם אין צריכין לגוף הבישול כי מה לו למים מבושלי' רותחין וחמין צריך מבושלת אינו צריך ע"כ אין בכ"ז כדאי לאסור:

1243

1244ויען במכתבי העבר כתבתי דרך אגב בקיצור קשה מה שצל"ע בתוס' ביצה י"ב ומעלתו העלה בזה דבר שכלי ונאה אמרתי אשנה פרק זה ואפרש שיחתי ואחר כך אבוא אל דבריו ומתוך דברי ממילא תשובה על קצת דבריו והלכתא גבורתא ורברבתא איכא למשמע מהני מילי ע"כ אאריך קצת הנה בביצה י"ב ע"א כ' תוס' בשם רבינו חננאל דב"ש וב"ה לא פליגי אלא בקטן למולו ולולב לצאת בו וצלע"ג איך אפשר דבהא פליגי ואוסר ב"ש הא ר"א שמותי מתלמידי ב"ש ס"ל ר"פ רא"דמ מילה וכל מכשירין דוחה את השבת והתם קאמר הש"ס בהדי' דר"א שמותי יע"ש ע"ב וכתבו הראשונים הטעם דר"א שמותי משום שהתפאר שלא אמר דבר שלא שמע מרבו מעולם א"כ כל דברו דברי שמאי הם לכן נקרא שמותי ועיי' תוס' נדה ז' ע"ב ור"א דהכנה צ"ל דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ומ"מ צלע"ג תוס' יבמות י' ע"א ד"ה לעולם שהקשו לר"א וכן ר"פ המגרש וקשה הא ב"ש מתירין צרת הבת ור"א שמותי וצע"ג:

1244

1245נחזור להנ"ל הא לר"א ולב"ש מכשירי מילה דוחין שבת ומכ"ש י"ט ומ"ט לא יוציאוהו למולו וקצת יש לעיי' מ"ט נקט קטן למולו ולא איזמל למול את הקטן וכמ"ש תוס' רפראד"מ דקטן אין מוציאין אפי' לר"א משום שאח"כ יהי' חול' ואינו נושא א"ע ויצטרך לאמו וא"כ י"ל דמשו"ה לא נקט הכא איזמל משום דלב"ש מותר אבל קטן אוסר ב"ש ומ"מ מתיר ב"ה מטעם מתוך ודוחק כיון דלר"ח לא אמרינן מתוך אלא במצוה שהיא צורך היום קצת וכיון דהמצוה היא שיביא האיזמל ולא התינוק מ"ט שרי בית הלל להוציא התינוק בהליכתו פשיטא חי נושא את עצמו ובחזירתו עברה מצותו תו הוה קשי' לי אלולב לצאת בו הנה פשטא דמתניתין י"ל דכבר נפיק בלולב מדאגבי' אלא שהולך לבה"כ לנענע עם הצבור בהלל וכדומה ויעיי' סוכה מ"ב ע"א אך ר"ח נשמר מזה וכ' לצאת בו דוקא ומיירי לכאורה שמוליך הלולב אצל האתרוג וכדומה א"כ צ"ע הא ר"א שמותי ס"ל לולב וכל מכשיריו דוחה את השבת ויש לדחוק דלצאת בו לאו דוקא אלא ה"ה למיעבד נענועים נמי הוה צורך מצות היום לר"ח אף על גב דאינו דאורייתא דומי' דס"ת לקרות בו חובות היום דאינו אלא תיקון משה ע"ה שלהי מגלה ואסמכתא בעלמא מקרא ודקאמ' לצאת לאפוקי מיקירי ירושלים בסוכה מ"א ע"ב ודוחק אלו דברי בענין זה:

1245

1246והנה על קושייתי הראשונה ממילה תי' מעלתו דבר שכליי דמשמע בשבת קל"ו דלר"א אין מכשירין דוחין אלא בידעו שכלו לו חדשי' ומ"מ מהלינן ממ"נ וא"כ י"ל בסתם קטן פליגי ב"ש וב"ה דהמיל' היא ממ"נ ומכשירין אינן דוחין ומ"מ מוציאין לר"ה לב"ה מטעם מתוך דעכ"פ מקרי מצוה שצורך היום כיון דמצוה למולו ממ"נ דבר נאה ומתקבל הוא:

1246

1247אך יעויין במס' חולין י"ב ע"א בתוס' הא דאמרי' הא לא שהה ספק הוה היינו מדרבנן ולפ"ז צ"ל הא דפריך מימהל היכי מהלינן פי' הי' להם לחכמים להעמיד דבריהם והניחו על דין תורה ממילא מחללין על המכשירין בכל הילדים כדאמרי' בעלמא במקומו של ר"א היו כורתי' עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל בשבת ומשמע בכל הנולדים וצריך מעלתו לדחוק דהאי קטן היינו ספק בן ז' ספק בן ח' שהספק לפנינו דמלין אותו ממ"נ ומכשיריו אין דוחין מ"מ גם בזה לא קיי"ל הני שינויי דהש"ס והרי"ף לא מייתי לי' דס"ל אפי' בן ח' חי ה"ל חובל גמור ולפ"ז חמור חבורה דבן ח' חי אלא שאינו מתקן גברא ויש בו צד קולא ועיין חידושי רשב"א שם והוא פלוגתת הרב"י וד"מ סי' רס"ו ובש"ע שם סי"א ובתשובה הארכתי בזה:

1247

1248מ"ש תו מעלתו לתרץ א"ק מלולב דמיירי דאפשר לקיים מצות לולב בלי הוצאה והאריך בזה ודבריו אין מובנים הנה לר"ח לא שייך מתוך אלא באו"נ או במצות דיומא קא גרים לה ליעשות היום עיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ג ואז אמרינן מתוך להוציא גם הולד ואם נניח דאפשר לקיים שניהם ממילא תו אין מצוה ואין הוצאה דוחה י"ט אפילו במתוך דאין כאן צורך קצת וכי היכא דלא אמרינן מתוך שהותר ללקוט ענבי' בלית לי' הושענא אחריתי לר"א דמכשירין דוחה הותר באית לי' זה לא יאמר אדם ומעלתו עירב אפשר לעשותו מעי"ט עם אפשר לקיים שניהם וזהו כלאים והנה במכשירין שאפשר לעשות מע"ש איכא ג' מחלוקת לר"ע ולהלכ' כל שם מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ואפי' אירע לו מקרה שלא היה אפשר מע"ש בנשבר לו האיזמל תדחה המילה כי שם מכשירין אינן דוחי' שבת ולר"א אפי' הי' אפשר לעשותם מע"ש והשהה אותם ואפי' לכתחלה יכול להשהותם עד שבת ואיכא רבנן דמכריעי' אם אירע מקר' בשבת מותר לעשותו בשבת ואי לא לא וזה מתבאר בעירובין ק"ג ע"א פירש"י ד"ה אלא הא ר"ס וכו' יע"ש ואו"נ עצמו לרוב שיטות אין חילוק בין אפשר ללא אפשר והטעם משום שהותרה בי"ט ולא דחויי' ויעיי' לשון מהר"מ מר"ב ברא"ש פ' יום הכיפורי' סי' י"ד וכן משמע לשון ר"ן פ"ב דביצה גבי ממנ' אשה תנור מלא ככרו' וכו' וז"ל אבל י"ט א"נ מותר בה דאפי' אפשר מעי"ט שרי עכ"ל מבואר מזה דמכשירים דחוים הם ולא הותרו ולכן לא הותרו באפשר לעשותן מעי"ט ולפ"ז ר"א דר"פ תולין דס"ל אפי' מכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט נמי מותר לעשותן בי"ט ע"כ גם מכשירים הותרו ולא דחויים אמנם ר"ח בתו' פסחים פ"ד ע"א משמע אוכל נפש דחוים מטעם עשה דוחה ל"ת אתי' עליו וא"כ גם באוכל נפש עצמו יש לחלק בין אפשר ללא אפשר עיי' רש"י ר"פ אין צדין ור"ן שם ותוס' מגלה ז' ע"ב ד"ה כאן וכו' ומהתימא דלר"א אין מ"ע מוכרחת דתהי' לכם דאי בעי עביד כלו לה' ואפ"ה אפילו מכשירים שאפשר לעשותן דוחה י"ט וע"כ לא מטעם דחי' אלא הותרה ודלא כר"ח וצ"ע:

1248

1249הדברים עתיקים ואין כאן מקום להאריך בכל המפרשים ואפסק באמצע הפרק ישמע חכם ויוסיף לקח טוב והטוב והמטיב ייטיב לטוב וירום כסאו וקרנו הכ"ד: פ"ב יום ה' ח' שבט תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1249

1250שלישית להנ"ל.

1250

1251ע"ד אנשי קהלתו שע"י סיבה ומקרה אירע שנחסר להם יין די מחסורם לקידוש בימים אחרונים של חג הסוכות העבר ובתוך תחום העיר דר ישראל א' שהי' לו יין אך הוא עירב למקום אחר באופן שיינו קנה שביתה אצלו והוא חוץ לתחום הקהלה והורה מעלתו לאיסור שלא יביאו להם יין משם יפה הורה וכן ראוי' לו ולכל י"שמ דכוונתו שלא לפנות אל רהבים ושטי כזב לחדש חדשים בהוראה על דמיוני כזב וארשום בקיצור הנה הפר"ח ריש הל' י"ט ובס' טורי אבן בחגיגה י"ז ע"ב ברש"י שם עמדו על החקירה מנ"ל לאסור תחומין בי"ט ולא העלה דבר בידם ולק"מ דלמאן דנפקא לי' מאל יצא איש ממקומו ביום השביעי הן מדאוריי' הן מאסמכ' עכ"פ כיון דקרא במן כתי' שלא יצא האיש ממקומו י"ב מיל כיון דלא ירד מן בי"ט א"כ יום הז' לאו דוק' כי היכי דוהכינו את אשר יביאו אסור הכנה בי"ט מן התורה בי"ט כמו בשבת משום שלא ירד מן בי"ט כמ"ש תוס' ביצה ב' ע"ב ד"ה והי' ביום הששי וכו' אף על גב דביום הששי כתיב מ"מ מפרשי' יום חול הראוי' להורדת מן וכן קיי"ל בעי' לחם משנה בי"ט משום שלא ירד מן בי"ט אם כן מאותו טעם עצמו איסור תחומין בי"ט כמו בשבת ממש או מדאורייתא או מאסמכתא מכ"ש למ"ד אלפים אמה דאורייתא מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה דגבי לוים והתם לא שבת ולא י"ט כתיבא [ועיין לקמן סי' קנ"ב]:

1251

1252מ"ש מהרש"א פ"ק דכתובות מ"ט לא הותר תחומין לצורך אוכל נפש קו' גדולה היא לכאורה דהבאת מאכלים ממקום למקום מיחשב או"נ ולא רק מכשירים ומשו"ה הותר הוצאה ואפי' רק לצורך קצת דמתוך שהותר לאוכל נפש ממש הותר שלא לצורך ואי מיחשב הבאת המאכלות ממקום למקום מכשירי' לא אמרי' מתוך כמ"ש תוס' פ"ק דכתובו' ורא"ש פ"ב דביצה סי' י"ט וכמ"ש יש"ש שם ודברי פני יהושע פ"ק דכתובות בזה לא נהירין ובודאי קשה למה לא נתיר הבאה מחוץ לתחום בי"ט כמו שמוציאין מרשות לרשות אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קו' כלל דודאי אלו הי' איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה ול"ד להבערה ולמ"ד הבערה ללאו יצאה עכ"פ בכלל מלאכה היתה במשכן אלא שיצא' ללאו ולחד דעה בתוס' אינו בכלל איסור מלאכה בי"ט דלא נאסר בי"ט אלא מה שהוא בשבת בכרת אבל עכ"פ הבערה בעצמותה במשכן היה חשובה ומלאכה רבה היא ע"כ הוא בכלל אך אשר יאכל וגו משא"כ תחומין שנאסר הוא איסור בפ"ע לא מטעם מלאכה שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסו' בפ"ע שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה ומה ענין זה להיתר או"נ ואין שום מקום להתירו לצורך או"נ אם הוא מדאורייתא וכשם שאין להתיר ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת לצורך או"נ דהכנה איסור בפ"ע היא ולא בכלל מלאכה ולא הותר באך אשר יאכל לכ"נ א"כ ברור שאין להביא מחוץ לתחום לצורך קידוש וכו' חדא העמידו דבריהם אפי' בשופר ועיין בר"ן והובא במג"א בסי' תקפ"ו ס"ק כ"ג אע"ג דיש לחלק דבתחומין ליכא אלא לאו ולא עשה דשבות בגדר שביתה ומלאכה מ"מ לא הוה קידוש עשה דרבים ובעידנא דמיעקר לאו דתחומין לא מקיים עשה ועיי' מ"ש מג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם ר"ת וכל זה אי הוה קידוש עשה דרבים דאורייתא והנה קידוש על היין לאו דאו' ואפי' לרש"י ריש נזיר דהוי דאוריית' ביום לא הוי דאורייתא אפי' בשבת ומכ"ש בי"ט דלא הוי דאורייתא כלל אפילו בכניסתו כמ"ש מג"א סימן רע"א סוף סק"א ע"כ יפה הורה בשב וא"ת:

1252

1253ומ"ש מעלתו מדברי תשו' רש"א שברמ"א וט"ז סי' תקט"ו סעיף ט' חשב מעלתו ששייך שם אי' תחומין על הדורן שקנה שביתה אצל בעלים הראשונים אגב שיטפי' לא עיי' הרי כבר שלחם מאתו ע"י הנכרי מבע"י להביאם לפלוני זה ומעולם לא קנה שביתה אצל הראשון אפילו שור של פטם הוא כרגלי הלוקחים עיי' סי' שצ"ז סעי' ח' והוא ש"ס ערוך כש"כ זה שכבר שלח ע"י שליח ואפי' אין זכי' לגוי לישראל שנשלח אצלו מ"מ לא גרע מיחד לו קרן זויות ועכ"פ אצל הישראל הראשון לא קנה שביתה ועיי' מג"א ססי' תקט"ו:

1253

1254מ"ש מלשון רש"י ביצה ל"ז ע"ב שלקחו מעי"ט לחלקו בי"ט ומשמע לי מזה דאי בי"ט לקחום ולא היה אפשר לחלקו מעי"ט הי' תחומים מותר משום דא"א לעשותו מעי"ט כשפוד שנרצף בי"ט לא תהי' כזאת בישראל ושערי תירוצים לא ננעלו וחלילה להמציא דין חדש על המצאה:

1254

1255וז"ל בחי' למס' ביצה ל"ז ע"ב לאיסור מוקצה לא חששו וכו' פירש"י נראה תמוה כמ"ש תוס' ובמגיני שלמה תי' דנהי אדם שולח דורון לחבירו מ"מ שותפי' שלקחו ע"מ לחלוק וחלקו כ"א מסיח דעתו קצת מחלק חבירו ומייתי קצת מלקמן מ' ע"א ר' חנא בר חנלאי ומסמיך ליה הגאון מדברי הרמ"א סס"י תקט"ו ודברי טו"ז סקט"ו וי"ו שם ואומר אני כיון שזכינו לדין נימא בי' מרגניתא ונימא דהכלל כ"א היה דעתו מעי"ט שמחר יקח כל אחד חלקו למקום שרגלו מהלכת וא"א לו לאכול עמו ואקצי כ"א דעתו מחלק חבירו לגמרי ושוב בי"ט כשאסרו להם חכמים להזיזם ממקומם היה להם לחכמים לאסור לאכול אפי' משל עצמו הואיל ויניק מחלק חבירו שהיה ב"הש מוקצה מדעתו וזה קרוב לדברי תשובת הרשב"א הנ"ל והיינו דכתב רש"י שלקחו מעי"ט לחלוק בי"ט וק"ל עכ"ל שם בחידושי:

1255

1256מעין פתיחה סמוך לחתימה ברכה מרוב' כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת פ"ב נגהי ליום ב' כ"ו חשון תקפט"ל משה"ק סופר מפפ"דמ:

1256

1257שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג החרוץ המופלג כש"ת מו"ה ליב נ"י אב"ד דק"ק קיצע יע"א:

1257

1258גי"ה הגיעני מה שנתקשה בשבת קי"ד את"ל לדברי ר"ע וכו' אין קריבין בי"ט וק' הלא לר"ע דלית לי' מתוך בפסחי' ה' ע"ב אי אפי' ס"ל נ"ונ קריבי' ע"כ משום שיש בהם צורך הדיוט הוא וזה לא שייך באיברי' ופדרים וממילא מוקמא קרא לחלבי שבת ביה"כ:

1258

1259אני לא באתי לידי מדה זו וה"פ הש"ס דסד"א ר"ע דס"ל בביצה כ"א ע"ב לכם ולא לנכרי' א"כ הוה סד"א דס"ל כאבא שאול ביצה כ' ע"ב ולדידי' אפי' עולה שאין ממנו אכילה להדיוט מותר בלא מתוך אלא היא גופא צורך הדיוט הוא שלא יהא שולחנך מלא וכו' ואז הוה סד"א גם אברים ופדרי' שרי מה"ט ואיצטרך קרא עולת שבת למעוטינהו משו' שיקרבו בחול ולא דמי לעולה שנשחט היום קמ"ל ר"ע ס"ל נו"נ אין קריבי' מלכם ולא לגבוה וכמ"ש תוס' פסחים מ"ז ע"א ד"ה לכם וכו' ע"ש ומדס"ל לכם ולא לגבוה אפי' נו"נ כ"ש אברים ופדרים ואייתר קרא לי"הכפ והדבר פשוט ואין מקום לעמוד עליו:

1259

1260שוב הקשה אתוס' קדושין ל"ד ד"ה מעקה וכו' דתהא אשה מותרת להדליק בשמן שרפה אע"כ הלאו אלים והקשה לפמ"ש תוס' שבת כ"ד ע"ב דשמן שרפה גופא מטעם נו"נ אין קריבין אסור והיינו מטעם לכם ולא לגבוה ולכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה כמ"ש תוס' ביצה י"ב ע"א ד"ה השוחט עולת נדבה וכו' וא"כ אין כאן לאו כלל אלו דבריו:

1260

1261יש לפרש קושייתו על ב' פנים א' על תוס' ביצה כיון דליכא אלא ב' עשיין שבת שבתון ולכם ושניהם זמן גרמא ונשי' פטורות א"כ תדלוק אשה בשמן שרפה ועוד יש לפרש אש"ס דשבת דקאמר אשמן שרפה משום דהוה עשה ול"ת תיפוק לי' דהאי ל"ת הוא עשה ואין עשה דוחה עשה לדידי לק"מ הק' שני' פשוט הוא אע"ג דלא אהדרי' לאיסורא קמא ללקות עליו מ"מ עיקר קרא אלאוי סמוך לא תעשה מלאכה כ"א אשר יעשה לכל נפש לכם ולא לגבוה דההוא נשאר בלא תעשה אך כיון שאינו אלא מכח דיוקא דלכם ולא לגבוה דאל"ה הוה מותר משום מתוך אין חומרו כחומר הלאו עצמו ללקות אבל עכ"פ לא חמיר מיני' ואם גוף נדחה מפני עשה גם זה הדיוק דלכם ולא לגבוה נדחה משו"ה הוצרך לומר שבתון שבות וה"ל עשה ול"ת:

1261

1262ועל הק' הראשונה לא מצאתי מעשה ז"ג אלא בעשה אבל בלאו הבא מכלל עשה שאינו דומה לתפילין מצה והקהל חייבת. וכעת לא מצאתי דמיון אלא לעשות סחורה בפירות שביעי' ולאכול אחר הביעור שהוא לאו הבא מכלל עשה וזמן גרמא ובודאי נשים אסורות כאנשים וה"נ לכם ולא לגבוה נשים מוזהרות אעפ"י שהז"ג אלא דלא חמיר מגוף הלאו דלא תעשה מלאכה וכיון שהוא נדחה גם לכם הי' נדחה אי לאו דהלאו אלים א"כ גם העשה דלכם דאתי מחמתי' לא נדחה:

1262

1263מ"ש מעלתו ממ"ש מג"א סי' תמ"ו דבעי מצוה שהוא צורך היום הנה בתוס' פסחי' ה' ע"ב כתבו סתם מה שמבער הוה צורך אך תו' בכתובות ז' ע"א כ"כ להדי' ד"ה אמר לי' וכו' דוקא בעילה ראשונה מצוה היא דהוה צורך היום וכו' ולפ"ז מ"ש לעיל מיני' ד"ה מתוך קטן למולו מילה בזמנו דיומא קא גרים וס"ת לקרות קריאת חובת היום ולולב פשיטא דהוה חובת היום וכ' עוד המוצא חמץ וס"ל כיון שנמצא היום ה"ל חובת היום כמו בעילת מצוה:

1263

1264אלא שהמג"א חידש דשיטת הכ"מ דאפילו מצות היום לא הוה צורך כגון מוצא חמץ היום אא"כ יומא קא גרים כגון חמץ בי"ט ראשון אי הוה מצוה להשבית ביומו דוק' והוה קביעא לי' זמן ובאמת אין דבריו מוכרחים די"ל בלא"ה דס"ל לכ"מ כתי' ב' דתוס' פסחים ה' ע"א ד"ה ואומר וכו' דכיון דבתחילת ביעור אסור וכו' וס"ל אי הוה ס"ל לר"ע מתוך הוה מותר דאין לך צורך יותר מזה שמבעיר כדי לבשל בפחמי' שלו בשלמא לקושטא דמילתא גחלו ואפרו אסור מדרבנן אין כאן הנאה כלל ואסור לבער חמץ ביו"ט אבל מן התורה גחלו ואפרו מותר רק משום תחלת בעורו ואי הוה ס"ל מתוך הי' מותר אלא ש"ס לית לי' מתוך והא דלא כ"כ תוס' ונדחקו מה שמבער הוא לצורך היינו משום תי' קמא שבתוס' ד"ה ואומר הנ"ל אבל הכ"מ ס"ל כנ"ל:

1264

1265ומאז אמרתי דמוכח מש"ס דשבועו' דצורך מצוה לא הוה צורך דאל"כ התם ט"ז ע"ב אין בנין מקדש דוח' י"ט והלא בנין אינו אסור אלא מדרבנן דאמרי' מתוך כמ"ש תוס' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' ושוב הדרנא דזה ליתא אלא בעושה אוהל וכדומה או מסדר אבנים אבל הבונה בטיט וסיד ממרח ועושה כמה מלאכו' דאורייתא ועיי' שבת ע"ד ע"ב האי דעביד חביתא תנורא חלתא ע"ש ולק"מ נמי מסולם של שובך בביצה ומצינור שעלו בו קשקשים [ועיין לעיל סי' קמ"ו קושי' על ר"ח דס"ל דוקא קטן למולו] ואחתום בברכה א"נ פ"ב נגהי ליום ד' כ"ו שבט תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1265

1266את חג המצות יחוג בדיצות תלמידי ידידי הותיק הרבני המופלג מו"ה אברהם נ"י ליטש:

1266

1267גי"ה הגיעני והנאני גרגיר נאה ומילי טבא בישוב ק' פני יהושע כי דבר טוב הוא ומתוק לחיך וראוי לאומרו אך מה שנתקש' בסתירת הר"ן שכ' בביצה כרש"י דרחמנא אחשבי' אין זה ק' ליודע דרך הר"ן שלעולם תחילת דבריו בכל הסוגיות מעתיק לשון רש"י בסתם אות באות ולא דס"ל כוותי' כלל והשוגה בזה מקשה סתירת הר"ן כמה פעמים:

1267

1268ועתה הט אזניך ושמע מה שעניות דעתי נוטה בסוגי' זו לישב ק' פ"י הנ"ל דרש"י בפסחים ה' ע"ב כ' דלרבנן דהשבתתו בכל דבר מותר לבערו ביו"ט וק' הא רש"י ס"ל רחמנא אחשבי' להבערתו בביצה כ"ז ע"ב ותו קשי' הא אפי' למ"ד אין ביעור חמץ אלא שרפה היינו קודם זמן ביעורו אבל בזמן ביעורו השבתתו בכל דבר לפרש"י פסחי' י"ב ע"ב וא"כ ק' אדר"ע הא ביו"ט ראשון זמן ביעורו הוא ולא בעי שרפה והנה רש"י ור"ן פליגי לרש"י אין מאכילי' חלה טמאה דרחמנא אחשבי' אבל בחול הוה ביעורו באכילת בהמה כדאמרי' בפסחי' ל"ב בתרומת חמץ מריצה לפני כלבו ור"ן ס"ל דוקא תרומת חמץ מריצה לפני כלבו אבל תרומה טמאה כל שראוי' לאכילת אדם אינו יוצא לבערה באכילת בהמה ונראה פלוגתתם בסברא דהא בתרומ' לא כתי' שום ביעור בתור' אלא אחז"ל כשם שמצו' לשרוף את הקדשי' מצו' לשרוף את התרומ' ואמר רחמנא שלך תהא להסיק' תחת תבשילך נמצא ילפי' ביעורה מקדשים אלא היקל ליהנות ממנה בשעת ביעורה וס"ל לרש"י דלא ילפינן אלא לבער מן העול' אבל לא דוקא לשרוף שהרי בהא נמי לא דמי לענין איסור הנאה בשעת ביעור ומשו"ה פשיטא לחז"ל דתרומת חמץ מריצה לפני כלבו ולשון כשם שמצוה לשרוף וכו' שלך תהא להסיקה וכו' לישנא בעלמא הוא וכאלו נאמר כשם שמצוה לבער הקדשים וכו' ורחמנא אמר שלך תהא ליהנות בשעת ביעורה זהו שטת רש"י ור"ן ס"ל נמי דודאי באיסור הגורם לתרומה שתיאסר שאינו מטעם קדושה כגון חמץ לא בעי שיהי' כעין קדשי' ממש וסגי להריצה לפני כלבו אבל איסור טומאה שמחמת קדושתה הוא בזה ילפי' דומי' דקדשי' ממש שרפה דוקא ולא לפני בהמתו זהו פשוטן של דברי' שבין רש"י והר"ן:

1268

1269והנה מה שהסביר רש"י דרחמנ' אחשבי' להבערתה וכאלו עשה מלאכה בי"ט הם דברי' תמוהי' שאין הדעת סובלו וכי כל מצות דאחשבינהו רחמנא אסורי' לקיימם בשבת וע"י חשיבות מצותו נעשה כאב מלאכה והלא כל אכילת קדשים כדי שלא יבואו לידי נותר מ"ע דאורייתא היא ויהי' אסור בשבת דרחמנא אחשבי' ואיה השכל הגוזר כן אך דברי אלוקי' חיים המה כיון בתרומה גופי' לא כתיב ביעור אך אתי' משריפת קדשים ושוב אמרי' ביעור דאכילת בהמה בתרומה הוה כשרפה בקדשים א"כ רחמנא אחשבי' לההיא אכילה במקום שרפה וכשם שאסור לשרוף קדשים בי"ט ה"ה אסור להאכיל תרומה לבהמה בי"ט דהיינו שריפתה וממילא יפה כ' רש"י לרבנן דחמץ השבתתו בכל דבר הי' מותר להשבית ביו"ט דאין ההשבתה במקום שריפה ולא שייך רחמנא אחשבי' משא"כ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שרפה מנותר ילפי' אפילו נימא דזהו דוקא שלא בשעת ביעורו אבל בשעתו וזמנו השבתתו בכל דבר היינו בזמנו הוה השבתת כל דבר במקום שרפה הדר אמרי' רחמנא אחשבי' כמו בתרומה ודברי רש"י ברורי' בעז"ה והנה אמת נכון הדבר לפע"ד ואחתום בברכת שמחת י"ט כנפשו ונפש א"נ פ"ב יום ה' יו"ד ניסן תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1269

1270שאלני למדן מופלג א' אהא דכ' מג"א סי' ש"ה סקי"ח בשם לבוש דמה שאנו מוסרים בהמות לרועה בשבת ומוליכין חוץ לתחום היינו טעמא משום דס"ל תחומין לאו דאורייתא אפילו י"ב מילין ע"ש א"כ משמע למ"ד תחומין דאוריי' אה"נ דאסור למסור בהמ' לרועה א"כ ק' ספ"ק דע"ז דאסרי' מכירת בהמה משום שאלה שכירות ונסיוני ובן בתירא מתיר בסוס משום דמיוחד לרכיבה והשתא מה בכך הא להרי"ף והרמב"ם דתחומי' דאוריי' לתסר משום שמוליכו חוץ לתחום.

1270

1271תשובה האמת כי ק' זו אינה צריכה לפנים כ"כ למעיי' שם בר"ן פ"ק דע"ז דדוקא נקט מחמר ולא משום שביתת בהמתו דלא הוה גזרי' אלא משום מחמר דהוה איסורא דגופי' ולחד מ"ד חייב חטאת עלי' א"כ תו לק"מ:

1271

1272אמנם שלא להושיבו ריקם אכתוב פרפרת א' הנה הרב"י סי' תצ"ה מייתי בשם הכל בו דעת האומרים דאין שביתת בהמה ביום טוב וטעמם דלא נקרא מלאכה סתם אלא הנאסר בשבת בכרת אבל הנאסר בלאו אינו בכלל מלאכה סתם וזהו דעת התוס' לחד שינויי בפסחים ה' ע"ב דאי הבערה ללאו יצאת שרי' ביום טוב ע"ש ומבואר שם בב"י שכן דעת הרמב"ם דכ' דמשאוי ע"ג בהמ' בי"ט אסור משום עובדא דחול משמע שביתת בהמה ליכא ע"ש והשתא ק' א"כ תחומין בי"ט לשתרי דלרמב"ם דאוריי' הוא בשבת ובלאו א"כ בי"ט לשתרי בשלמא להאומרים תחומין דרבנן לק"מ דהם אסרו בשבת ובי"ט אבל למ"ד דאורייתא קשה לשתרי בי"ט והרי גמרא מפורשת פ"ב דביצה דתחומי' אסור בי"ט ומביא' הרי"ף פ"ק דביצה והרמב"ם פ"ח מעירובין ופסקו בש"ע בלי שום חולק ודוחק לומר דרבנן אסרוהו בי"ט דהרי לא מצינו שתקנו כלל שום תקנה בענין תחומין ועוד דס"פ משילין אמרי' אין רוכבין ע"ג בהמה בי"ט ובעי למימר משום תחומין ופריך הניחא למ"ד תחומין דאורייתא אלא למ"ד דרבנן מאי איכא למימ' והשתה קשה למ"ד דאורייתא מי ניחא הא עכ"פ בי"ט לכ"ע דרבנן היא אע"כ להך מ"ד בי"ט נמי הוה דאוריי' ואמאי הא בשבת לא הוה אלא בלאו ועמ"ש רש"י בחגיגה י"ז ריש ע"ב מבואר דתחומין אסור בי"ט מן התורה וק' כנ"ל והנלע"ד בזה דהרי"ף והרמב"ם לשיטתיהו אזלי דס"ל להרי"ף פ' ע"פ די"ט מחוייב במשנה לחם מן התורה כמו שבת כיון דכל עיקר טעמו משום המן שלא ירד בשבת וגם בי"ט לא ירד המן אם כן ממילא מחויב בלחם משנה מן התורה ויעיי' מ"ש תוס' מזה בפסחי' קי"ו ע"א ד"ה מה דרכו של עני ועמ"ש תוס' ריש ביצה ד"ה והיה ביום הששי וכו' בסוף הדבור ע"ש הנה מאותו הטעם בעצמו יש לאסור תחומין בי"ט אע"ג דלא נכלל בלאו דלא תעשה מלאכה מ"מ כיון דתחומין נפקא לן בספ"ק דעירובין ובירושלמי מקרא דכתיב גבי מן אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ ה"ה לי"ט כצ"ל וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם [עיין לעיל בסי' קמ"ט]:

1272

1273והשתא לפי הוצעה זו דתחומין לאו בכלל מלאכה היא ולא נאסר' בי"ט אלא משום שגם בי"ט לא ירד מן א"כ ממילא יש ליישב ק' הלבוש הנ"ל בפשיטות מ"ט אנו מוסרי' בהמה לרועה והוא מוליכ' חוץ לתחום די"ל כי היכא דכל איסורי לאוי דשבת שרי בי"ט משום דמלאכה כתי' והני לאו מלאכה נינהו הכי נמי גבי שביתת בהמתו דנפקא לן מלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך א"כ דוקא מלאכה נאסרה אבל איסורי לאו לא נאסרו ואה"נ למ"ד הבערה ללאו יצאת שרי' להבעיר ע"י בהמתו כגון קוף וכדומה וא"כ ה"ה לתחומין דליכ' אלא לאו בעלמא שרי' להדי' בבהמתו ולק"מ ק' הלבוש והא דלא משני הלבוש הכי היינו משום דרצה ליתן טעם גם למאן דאוסר שבית' בהמתו בי"ט וס"ל דגם איסורי לאו נקרא מלאכ' וא"כ מהראוי לאסור תחומין גבי בהמה לכן כ' שהוא רק איסור דרבנן אבל להסוברים תחומין דאורייתא י"ל דמ"מ שרי מטעם הנ"ל דתחומין לאו בעלמא ולא מקרי מלאכה ומותר בבהמתו ומ"ש הרי"ף והרא"ש במשילין אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו והוא מהירושלמי כבר כ' ב"י דהיינו משום שמצטערת וכן פי' מג"א סי' רמ"ו סקי"ב דלא כיש"ש בפ' משילין ס"ו ע"ש:

1273

1274ומה שהקשה עוד אהב"ח א"ח סי' שי"ח דהקשה מ"ט השמיט הטור הך שאסור לגלגל ביצה ע"ג החול כמ"ש הרא"ש דאנן קיי"ל כרבה והביאו מג"א שם סק"י והוא תימה למעיי' שם בסוגי' דפ' כיר' ל"ט ע"א כמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה ואין מגלגלין וכו':

1274

1275הנה לא רציתי להאריך בזה להיות ק' זו כבר אמורה עם הס' תוספת שבת והאריך בה מכל מקום מה שנלע"ד דהרי בלאו הכי דברי הב"ח מגומג' דא"נ נימא שלא כדברי מהרש"א הנ"ל ונאמר דגם לרבה אסור לגלגל ע"ג משום הטמנה מ"מ פשיטא דלרב יוסף נמי דינא הכי וא"כ לאיזה צורך האריך הב"ח וכ' דהלכה כרבה אטו אי הוה הלכה כר' יוסף הי' שרי לגלגל ע"ג שוב מצאתי מה שכתבתי בדגול מרבבה עכנ"ל דכוונת הב"ח להוכיח דלהרא"ש אסור לגלגל ע"ג אפי' אי הטעם משום הטמנה כחמין דאלת"ה לאיזה צורך כ' הרא"ש זה כלל הא הלכ' כרבה ומ"ט מייתי הרא"ש מה שאינו להלכת' אלא ע"כ ס"ל להרא"ש דגם לרבה דינא הכי והי' לו להטור להביא דעת אביו הרא"ש ז"ל ועל זה תי' מג"א דהרא"ש כ"כ לר' יוסי אבל למאי דקיי"ל כרבנן נהי דהדין דין אמת ומשו"ה כ' הרא"ש להודיע דכל היכא דאיכא משום הטמנה אסור אפי' ע"ג מ"מ הכא גבי חול אין צורך להביאו דפשיטא דאסור ומשו"ה השמיטו הטור כנ"ל פשוט ונכון ולא ראיתי להאריך בזה יותר:

1275

1276ואשר הקשני במס' ביצה בסוגי' דטבילת כלים במתני' משמע דלב"ש מהני השקה למים טובי' בסרוחי' או מרים כמבואר בש"ס שם והוא נגד משנה מפורשת סוף מס' מקוואות ע"ש פ"י משנה וי"ו מבואר דלב"ש לא מהני השקה בכה"ג:

1276

1277לא ארכו הימים הראוני ק' זו במהרמ"ש זצ"ל בביצה ותי' בדוחק יע"ש ומה שנלענ"ד לפי חומר הק' דלכאורה ק' מה פסקא להש"ס דביצ' למימר אי דאית ליה מים יפים למה לי השקה מי לא עסקינן שהמקוה מלא מים יפים והיא בכרמלי' שאסור לשאוב ממימי' לשתות ויש לו כלי מלא מים טמאים ועבר והושיט ידו לכרמלית דכה"ג מותר להחזירו יעיין בשבת ג' ע"ב ובטש"ע סי' שמ"ח ובא השואל לשאול כיון שכבר הושיט ידו לחוץ עם הכלי אם מותר להשיקו במקוה שבכרמלית ולהחזירו אח"כ ובכה"ג נמי הוה שייך תי' הש"ס דזהו מידי דלא שכיח ומשו"ה לא גזרו השק' אטו הטבלה וצ"ל אה"נ הו"מ לאשכוחי בכה"ג אלא משום דמתני' סתמא מיירי אפילו בי"ט נמי כדמשמע בכולי שמעתי' ובי"ט אין איסור הוצאה לכן אמר דלית לי' מים דזה שייך גם בי"ט ואם כן תינח לב"ה דהוצאה שרי בי"ט משא"כ לב"ש דס"ל אין מוציאין את הקטן וכו' דבי"ט נמי אסורה הוצאה שפיר משכחת בגווני הנ"ל בין בשבת בין בי"ט ומיושב קושי' מהר"ם שי"ף הנ"ל דמצי מיירי במים יפים ביפים דמותר להשיקה לב"ש נמי וק"ל זהו מה שנלע"ד לפי חומר הקושי':

1277

1278ומה שהקשה אהש"ס דביצה ב' ע"ב ולפלגי בתרנגולת וכו' הקשה דלמא בתרנגולת מודו ב"ש משום דלמא משכח לי' כחושה כדלקמן י"א ע"א גבי אין מוליכין בהמה אצל טבח וכדאמרינן כן גבי יוני שובך לקמן יו"ד ע"א ועוד קשה בהיפוך דלמא ב"ה לא החמיר אלא בביצה דלית בה שמחת י"ט כמ"ש תוס' לקמן ט' ע"ב ד"ה אלמא משא"כ בתרנגולת מקיל ב"ה משום שמחת י"ט וכמ"ש תוס' בעצמם ג"כ לקמן י"א ע"א ד"ה אין נוטלין אלו דבריו הנה קושי' זו האחרונה כתובה על ספר צל"ח ע"ש מה שתי':

1278

1279והנלע"ד דתרויי' מתרצים בחדא מחתא דמ"ש לב"ש דיודה לאסור בתרנגולת משום דמטלטל מידי דלא חזי זה ליתא דדוקא לקמן גבי יוני שובך דמוקצי' נינהו ולא משתריי' אלא ע"י הכנה מבע"י ובא להתירם ע"י ברירה שאותו שנוטל היום הוברר למפרע דעליה הי' דעתו אתמול ואידך נשארו בהקצאתן א"כ שפיר חיישינן דלמא מטלטל כחושי' ושביק להו ונוטל שמנים והוברר למפרע שהכחושי' שטלטל היה מוקצה וזה אסור משא"כ הכא אי לית לי' לב"ש מוקצה מה בכך אם יטלטל תרנגולת בחנם הא לא הוה מוקצה וע"כ לא קאסר ב"ש לקמן י"א ע"א אלא טרחה יתירה להוליך הבהמה אצל הטבח או להיפוך אבל כשהם מוכנים זה אצל זה לא יאסור לשחוט וא"כ אכתי לפלגי בתרנגולת כשהשוחט והתרנגולת במקום אחד ומיושב קושי' ראשונה:

1279

1280וממילא מיושב נמי ק' השני' דאי ס"ד ב"ה אית לי' מוקצ' ולא שרי' בתרנגול' אלא משום שמחת י"ט אם כן עכ"פ ה"ל למתני בתרנגולת צ"ל לב"ה זה אני נוטל למחר כדלקמן גבי יוני שובך משום דלמא מטלטל ומצאה כחושה וימלך ולא ישחוט ונמצא טלטל מוקצה שלא לצורך שמחת י"ט אע"כ לית להו לב"ה מוקצה או דלא מיירי בעומדת לגדל ושפיר פריך הש"ס זהו מה שכתבתי ברהיטא כי אין הפנאי מסכים ולא נ"מ לדינא רק לכבודו נתכוונתי כתבתי פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' ער"ח שבט תקס"א לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1280

1281אשר הקשה לשאול בדברי תוס' פע"פ ק"ט ע"א ד"ה רביעי' של תורה וכו' היטב לראות וקושייתו עצומה מאוד אלא להיות כי ביקש חשבונות רבות להביא ממרחק לחמו ע"כ אציע הקושי' בכאן ע"ד יותר מבורר וקל להבין לכל מבין והוא כי להיו' מדה הירושלמי' שתות יותר מהמדברי' ומדה צפורי' עוד שתות יותר מהירושלמי אם כן אצבעיי' על אצבעיי' במד' מדבריו' אם תחשוב כמה יעלו בירושלמי' תאמר ככה אצבעיי' יש בהם י"ב שתות אצבע וה"ל י"ב שתות על י"ב שתות אצבעי מדבריו' שהם יו"ד על יו"ד שתות ירושלמי' ואם תעשה מהירושלמי' ציפורי' ע"כ תשבר השתותי' לשתותי שתותים ותאמר י' שתותי' הם ס' שתותי שתותי' נמצא כי יו"ד על יו"ד שתותי הנ"ל הם ס' על ס' שתותי שתותי' ירושלמי' ונעש' מהם נ' על נ' שתותי שתותי' ציפורי' הרי מבואר דאצבעיי' על אצבעיי' הם נ' על נ' שתותי שתות ציפורי' וא"כ קשה איך כ' תוס' שזה הוא אצבעיי' על אצבע וחצי הרי באצבעיי' יש ע"ב שתותי שתותי' ואצבע וחצי יש בו נ"ד שתותי ונמצ' אצבעיי' על אצבע ומחצה עולה לע"ב על נ"ד שתותי שתות והדבר מובן כי ע"ב על נ"ד הוא הרבה יותר מחמשים על חמשים זה הוא תוכן קושייתו אעפ"י שצייר ציורי' וחשבונו' אחרי' והאריך ללא צורך במדידות הקומה שהוא קווינק ווארציל ולא הוצרך לזה כ"א כמ"ש והקושי' היא פליאה גדולה לדעתי ילאו חכמי לב ליישבה:

1281

1282והנראה לי לפי חומר הקו' כי כל זה נמשך לפי מ"ש המהרש"א והבין בכוונת התוס' לפי הגירסא שלפנינו שהכוס מחזיק בריבועו אצבעיי' על אצבע ומחצה וע"ז כ' מהרש"א שכוונתם עפ"י מ"ש תוס' פ' כיצד מעברין (עירובין נ"ו ע"ב) ד"ה כמה וכו' והנה דבריהם שם סתורי' מני' ובי' דהרי כ' דחוט הסובב לעיגול ב' טפחים הוא ששה טפחים וחוט המוקף רביע של ב' על ב' יש באותו חוט ח' טפחים נמצא שהמרובע יתר על העיגול רביע שוב כ' שבגוף הקרקע נמי מרובע יתר על העיגול רביע עפ"י ציור חתיכת החוטין ועפ"י מ"ש וביאר מהרש"א פ' ע"פ שיעלה מעיגול ב' טפחים רביע של טפחיי' על טפח ומחצה וא"כ צ"ע גדול הרי הקרקע העגולה הזאת בת ב' טפחים יהיה חוט המקיפה בן ו' טפחי' ולכשתחתוך העיגול ותעשה ממנו רבוע יעלה טפחיי' על טפח ומחצה ויהיה אז החוט המקיף אותו בת ז' טפחים נמצאת אומר שרבוע של טפחיי' על טפחיים יהיה חוט המקיפו שמונה טפחים ועיגול של טפחיי' יהיה חוט הסובב בן ששה טפחים ולכשתעשה ממנו מרובע יחזור החוט כבן ז' טפחים והוא דבר שהחוש מכחישו:

1282

1283והנה בתוס' סוכה ח' ע"א כ' שאין ללמוד חוט המקיף מגוף הקרקע כי אין להם ענין זע"ז ע"ש אבל איך אפשר להכחיש החוש וראיתי בחו"י סי' קע"ב דף קס"ד ע"א שהרבה להקשות על הך כללא של תוס' מ"ש מגוף הקרקע ע"י חתיכת החוטין וכל דבריו שם נכונים לכאור' ע"ש היטב ע"כ לא נ"ל להעמיד יסוד כלל על הך כללא דגוף הקרקע שכ' תוס' ונ"ל שכל דבריהם שבפ' ע"פ הוא על יסוד דחוט המקיף המרובע הוא יתר רביע על חוט המקיף העיגול:

1283

1284ולפ"ז מ"ש בתוס' שלפנינו אצבעיי' על חצי אצבע ציפורי' הוא ט"ס וצ"ל אצבע וחצי על אצבע וחצי דאצבעיי' על אצבעיי' הוא רביע יותר מאצבע וחצי על אצבע וחצי שזה חוט סובבו הוא שמנה ובזה הוא ששה דוק ותשכח ובזה אפשר ליישב הכל בעזה"י בהקדם דהכלל דמרובע יתר על העיגול רביע אינו מדוקדק כי הוא פחות מרביע וגם זה מבורר שם בחו"י והנה הכוס צריך להחזיק חמשים שתותי שתות על חמשים שתותי שתות וכשתאמר אצבע ומחצה על אצבע ומחצה הרי הוא נ"ד על נ"ד שתותי שתות והוא יותר מחמשי' על חמשים תי"ו שתותי שתות שהם י"ב שתותי אצבע בקרוב ודע כי אין אלו שתות ממש אשר ששה מהם הוא אצבע שלם וי"ב הוא ב' אצבעות אלא הם שתותי' שבורים של ההנדסה ששלשים וששה מהם הוא אצבע שלם כי ששה פעם ששה עולה שלשי' וששה נמצא י"ב שתותי' בקירוב היינו שליש אצבע בקירוב וזה השליש אצבע איננו ברוחב ובאורך רק בכל החשבון אם תעשה ממנו רצועות קטנות למותחו על המרובע יעלה דבר מועט כי האצבע הוא כרוחב ז' שעורו' והכא הוה רק שליש אצבע בקרוב עולה רוחב ב' שעורות וכשתחלקו על ד' זויות מגיע כרוחב חצי שעורה ובהאי פורתא לא דק בשגם שבלא"ה האי כללא דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה אינו מדוקדק וכאשר ביאר בעין בתשו' חו"י הנ"ל זהו מה שנ"ל בזה כתבתי פה ק"ק מ"ד שושן פורים תקסד"ל משה"ק סופר:

1284

1285בענין העברת תער וגילוח בחה"מ:

1285

1286גרסי' במס' נדה נ"ב ע"ב שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכל מקום פירש"י בתינוק ותינוקת כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל ר"א אומר כדי לקרוץ בציפורן פירש"י לאחוז מעט ר"ע אומר כדי שיהי' ניטלו' בזוג ובפרש"י שהוא שיעורא רבא (מקריצת צפורן עיין מהרש"ל) אר"ח אמר מר עוקבא הלכ' כדברי כולן להחמיר ולכאורה לאו מטעם ספק קאמר דא"כ ה"ל למימר חוששי' לדברי כולן אך קבלה הי' בידי אמוראי' שכן הי' הל"מ כדברי כולן להחמיר והמ"למ פ"ב מטומאת צרעת הקשה דהו"ל לרמב"ם למימר דהוה רק מספיקא ולהנ"ל לק"מ אלא דבפ"ב מאישות הקשה מ"למ עוד למאי נ"מ אומר כדברי כולן הא בסימן אמצעי אין נ"מ כלל ולכאורה לשיטת רש"י וכל הפוסקים זולת הרמב"ם וסמ"ג דכולהי ס"ל דנטילת זוג הוא שיעור אמצעי י"ל קו' הנ"ל דעכ"פ איצטריך האי שיעורא לענין שבת דמבואר פ' המצניע דשיעורא כשיעור מלא פי הזוג וכמה מלא פי הזוג שתי שערות ואע"ג דהתם מלא פי הזוג קאמר לענין שיעור מספר השערות ולא לענין גדלם וגובהם מ"מ מדאתמר הל"מ במלא פי הזוג ע"כ צריך שיהי' גובהם וגודלם כדי שינטל בזוג ולזה צריך שיעור האמצעי הלז ואינך שיעורא רבא כדי לכוף ראשן לעיקרן וזוטא לקריצת צפורן המה להחמיר ולק"מ אלא לשיטת הרמב"ם ששיעור האמצעי הוא קריצת צפורן אהא קשה למה לי האי שיעורא כיון דשיעור זוג של שבת הוא שיעורא זוטא וא"כ אמצעי למה לי ואמנם בחידוד הלכה שבסוף ספר סדרי טהרה תירץ שפיר דנ"מ היכי דנתקדשה לשנים א' כשהי' שיעור שערות כדי שינטל בזוג והשני חזר וקדשה בזמן כדי קריצת ציפורן דדני' בשניהם להחמיר מספיקא וא"ש אלא לפ"ז ע"כ הא דהלכה בכולן להחמיר היינו מספיקא ולא מודאי שכך נאמרה הלכה דא"כ כיון שנאמר מסיני דמשינטלו בזוג תפסו בה קדושי' בודאי שוב אין קדושי שני תופסים בה וא"כ ק' אידך קושית משנה למלך דפ"ב מטומאת צרעת דה"ל להרמב"ם לפסוק שהוא רק ספק ולא ודאי וצ"ע:

1286

1287והנה שיעור הפיאה באורך מפדחת עד למטה מהאזן ולא שיהי' אורך כל שער כך אלא כל שער שגדל מפדחת עד למטה מהאזן אסור להשחיתו אלא יניח ממנו שיעורא אבל כל השערות הגדלי' במקום ההוא ישנם באיסור השחתה וכל זה באורך אמנם ברוחב הנה הרמב"ם סוף ה"ל ע"ז ומשמשי' כ' דקיבל מרבותיו שיעור הפיאה ארבעי' שערות והסמ"ג השיג דה"ל לבאר כמ"ש בתוספת' שחייב בנזיר ובפיאה על ב' שערות פי' דשיעור רוחב הפיאה מ' שערות הסמוכו' לאזן וחייב על כל ב' שערות מהם ומדלא ביאר כן משמע דלית לי' האי תוספת' וק' מנ"ל כנלע"ד פי' השגת הסמ"ג ועי' ד"מ ופרישה י"ד סימן קכ"א:

1287

1288ולכאורה יש קצת להבי' ראי' להרמב"ם מדאמר בנזיר ל"ט ע"ב תגלחת טהרה ז' ימים דרך שיעורו לגדל מזיא כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"ש ואס"ד כתוספתא דשיעורא ב' שערות א"כ גם נזיר ופיאה הוא בכלל משנתינו דנדה ב' שערות שאמרו בכל מקום ופסקי' הלכה כדברי כולן להחמיר ושיעורא בנטילת זוג ולזה סגי בגידול בת יומא וז' ימים למה לי אע"כ אין שיעורא בב' שערות ואינו בכלל משנתינו דנדה ושוב י"ל בנזיר הי' הל"מ כדי לכוף לכ"ע אך אין זה ראיה די"ל לעולם כהתוספתא ומ"מ כך הי' הל"מ להחמיר שאינו קדוש למנות ימי נזרו עד שיתגדל כדי לכוף ושוב חייב אפי' בשיעורא זוטא דכדי ליטול בזוג או לקרוץ לכל מר כדאית לי' וכך הי' הל"מ להחמיר ובנזיר גופא י"ל דבז' ימים ודאי גדלו כשיעור לכוף אבל אפשר וקרוב לודאי יש שגדילי' בפחות מז' ימים והחוש והנסיון מעיד:

1288

1289וכעין ראי' לשיטת סמ"ג דבמשנתינו תנן ב"ש האמורים בפרה ובנגעים ובכ"מ ונהי רש"י פי' דתינוק ותינוקת היינו משום שלא מצינו במשנה מפורש שיעור זה אלא בתינוק ותינוקת מ"מ מה שייך בכל מקום אדבר א' תינוק ותינוקת א' הוא ואפי' תימא תרי מילי נינהו מ"מ הא כ' תוס' כתובות ח' ע"א סוף ד"ה שהכל דלא שייך כל אתרי מילי כ"א אתלתא וא"כ הכא דליכא תינוק ותינוקת לא שייך למתני שאמרו חכמי' בכל מקום אע"כ כייל גם שבת ותער היינו נזיר ופאה ובאמת ברמב"ם פ"ב מאישות נזהר וכ' בהיפוך ב' שערות שבבן ושבבת ובכל מקום וס"ל פרה ונגעי' ושבת ולא תער אבל לפי גרסתינו במשנה דפורט נגעי' ופרה ושוב כייל כל מקום ע"כ שבת ותער קאמר ששיעורן ב' שערות כהתוספתא וכסמ"ג דלא כרמב"ם וממילא שוב שיעורא דתער הוא ג"כ בשיעורא זוטא דלכל הפוסקי' לבר מרמב"ם הוא קריצת ציפורן שהוא פחות מנטילת זוג:

1289

1290והמ"למ פרק ב' מאישות תמה איך נחלקו גדולי עולם רש"י ורמב"ם במציאות אי קריצות ציפורן גדול או נטילת זוג והתי"ט בנדה כ' מסברא דנטילת זוג הוא בציר דיותר יכול לאמן ידיו ע"י כלי לתפוס השערות ממה שיתפוס בציפורן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלא פליגי במציאות אלא בפי' לשון קריצה דרש"י לא ס"ל דלאחוז בין ב' ציפורניו כהרמב"ם שמפני זה כ' תי"ט דיות' נקל לאחוז בין שתי שפתי הזוג משני ציפורניו דלא כן הוא דא"כ ה"ל למימר לקרוץ בציפורניו לשון רבים אבל לקרוץ בציפורן משמע אחיזה בציפורן א' פי' כשמעביר ציפורנו על עיקר השער נאחז ונסבך הציפורן בו והשער נאחז בין ציפורן לבשר והוא ממש כעין הרגשת פגימת הסכין ופגימת המזבח אלא ששם נאמר חגירת ציפורן מפני שהציפורן נכנס לתוך הפגם והפגימה חוגרתו כמ"ש הראשוני' שם פ"ב דחולין והכא בהיפוך הוא שהשער נחגר בין ציפורן לבשר וקריצה הוא כמו קריצת עין ושפתים שאינם אלא נוגעות זה בזה ואין כאן פלוגתא במציאות אלא בפי' המשנה וכבר העיד המשנה למלך פ"ב מאישות בסוף דבריו שהרמב"ם וסמ"ג יחידים הם בזה וכל הפוסקים סוברים כרש"י דקריצת ציפורן שיעורא זוטא והיינו הרגשת הציפורן כפגימת הסכין של שחיטה:

1290

1291הארכתי בזה יען בנב"י בתרא חי"ד סי' פ' שאל הרב השואל אם כבר נגזזו השערות עד שיעורא זוטא ושוב עקבי השערות הנותרים המה כאלו אינם אם מותר להשחית הנותר בתער והנה שאלה זו לקוחה מכזבי הרא"ש שבס' בשמים ראש סי' י"ז ועתה נחזה אנן לשיטת סמ"ג דשיעור תער בשתי שערות וא"כ הוא בכלל המשנה ב' שערות שאמרו בכ"מ ששיעורא זוטא דידהו לכל הפוסקי' קריצת ציפורן שהוא פחות מזוג א"כ לא מיבעיא כשיגלח בזוג עדיין ישארו כדי לקרוץ בציפורן כי א"א ליטול בזוג בעומק כל כך א"כ פשוט שחייב אח"כ אהעברת תער אלא אפי' אם יעבור שערות במשיחת אויר"ם שמחליק לגמרי ולא נשאר שום דבר ביום שלאחריו כבר צמחו כ"ש כדי קריצת ציפורן והוא פשוט וא"א להתיר תער אח"כ בשום אופן:

1291

1292ואמנם להרמב"ם דנטילת זוג הוא הזוטר א"כ אם גילח עד כשיעור נטילת זוג שוב ישחית בתער אך לעומת זה הלא לרמב"ם אין שיעורו בב' שערות ואינו נכלל בלשון מתני' ב' שערות שאמרו בכ"מ ולא נאמרו שיעורי' הללו בתער וכ"כ נב"י הנ"ל ואני אוסיף אי אין קבלה על השיעור א"כ הסברא נוטה דחייב עליו דהרי תער לא כתיב בקרא אלא לא תשחית וחז"ל אמרו אין גילוח שיש בו השחתה אלא בתער ולא במספרים וא"כ ממנ"פ אי נימא דשערות הנשארי' אחר גילוח הזוג הוי כמאן דליתי' הרי השחית והיינו בתער ולא במספרי' כעין תער אלא תער ממש שהרי גילח והשחית אע"כ צ"ל מה שנשאר אח"כ שם שער עליו והוי גילוח בלי השחתה א"כ המשחית אחרי' חייב ואפי' להסמ"ג דס"ל דבעי' ב' שערות וגם ס"ל שיעורא זוטא היא זוג מ"מ י"ל אין למדין מן הכללות במקום שלא נאמר בהן חוץ כי סברא הנ"ל נכונ' וסמ"ג דעת יחיד ומי יסמוך עליו במלקות דאורייתא:

1292

1293והנה בענין תגלחת בח"המ הגאון בנב"י קמא חא"ח סי' י"ג התיר לא' ההולך בין השרים [ע"ש בסוף התשוב'] בהוראת שעה לגלח בח"המ לסמוך אר"ת באם גילח ערב הרגל יגלח בחה"מ ע"י עני שאין לו מה יאכל ולחשדא לא חייש כמ"ש שם באורך וחלקו עליו גאוני דורינו והגאון מו"ה צבי אב"ד דק"ק בערלין ז"ל בס' בנין אריאל במס' מ"ק השיב תשובה נוצחת דהא באנשי משמר נמי תנינן כה"ג ולימא נמי אם גילחו ערב משמרתם מותרים לגלח במשמרתם ומתני' סתמא קתני והתם ליכא למימר משום איסור מלאכה ועוד ראי' ברורה שאנשי משמר אסורים להסתפר אפי' גלחו ערב משמרתם דאס"ד לא נאסרו אלא כשפשעו ולא נסתפרו ערב משמרתם א"כ במס' מ"ק י"ז ע"ב דבעי למימר כהן ששלמה משמרתו ברגל יגלח ברגל וק' אמאי כיון שפשע ולא גילח ערב משמרתו נתיר לו לגלח ברגל אע"כ צ"ל אפילו גילח ערב משמרתו אסור לגלח במשמרתו ולא פלוג רבנן אע"ג דליכא איסור מלאכה וה"ה בח"המ אלו דברי הגאון ז"ל ודפח"ח וטעמא נ"ל דחיישי' למראית עין וחשדא אע"ג דמייתי הגאון נב"י מירושלמי דמס' שביעית דמייתי מג"א יע"ש בביאור התם מילתא אחריתי כל בני עירו יודעי' שיש לו בית השלחי' והאורחים בראותם זה מוליך זבלו בפרהסי' ואינו בוש מפני בני עירו ש"מ ידוע ומפורסם לבני עירו שיש לו בית השלחי' דאל"כ לא שבקי לי' בני עירו למיעבד איסו' בפרהסי' אבל הכא הלא כל בני העיר יתגלחו עי"ז העני שאין לו מה יאכל והאורחי' יחשדו כל בני העיר שפורצים גדר חכמים מה תאמר גם כל האורחי' יהיו מגלחי' ע"י העני שאין לו מה יאכל כי לא יחדל אביון א"כ בטלת איסור גילוח חה"מ מכל וכל ומזה הטעם לבד יש לאסור שלא תשתכח תקון חכמים בזה כמו שמצינו שלא תשתכח תורת עירוב מהתינוקות:

1293

1294והנה בנב"י תנינא סי' צ"ט ק' ק"א נראה שהרגיש בחולשת הלכה זו וכ' שלא רצה להדפיסו רק מטעם הכמוס ואני הולך רכיל ומגלה סוד כי בעו"ה רבו המשחיתים בעם בתער ואם יגדל זקנם בחה"מ יהיה כדי לכוף ראש לעיקר ושוב אחר י"ט ישחיתוהו בתער ועוברי על כמה לאוי' דאוריי' ע"כ טוב להתיר איסור דרבנן בחה"מ שלא יצמחו השערות כ"כ ולטעמי' אזיל שלא מצא תשובה מספקת להשואל בסי' פ' הנ"ל ודחאו כמבואר למעיין שם אך לפמ"ש לעיל שעכ"פ לא יצאו מידי מלקות המשחיתים בעם דאפי' יגלחו ערב י"ט האחרון מ"מ עד מי"ט יצמחו כדי קריצת צפורן ויתחייבו א"כ למיעקר תקנת חכמי' בכדי לא עקרינן ומכ"ש ליראי ה' ולחושבי שמו שאינם משחיתי' זקנם למה יגלחו בחה"מ ויעברו על איסור דרבנן בגלוי פנים ובחוזק יד על מגן:

1294

1295ואעתיק לשוני בגליון ש"ע א"ח סי' תקל"א עיין ס' יד דוד רפ"ג דמ"ק מייתי כמה ש"ות שהקשו מ"ט לא התירו לגלח עי"ט האחרון כמו אנשי משמר ע"ש משמע פשיטא להגאוני' לאיסור אלא שהקשו מ"ט ולפע"ד איסור שנאסר מפני כבוד י"ט לא הותר מפני ניוול שזהו כבודו של י"ט שיכנס בי"ט אחרון מנוול משא"כ אנשי משמר שאיסור גלוחם מפני כבוד מקדש אתי ניוול דשבת ודחי לי':

1295

1296וראה והביטה כי הגאון נב"י המתיר לא כ' אלא להוראת שעה לההולכי' בין השרים ולפני מלכים יתיצבו אלא שכ' שהי' ראוי שלא להדפיס ולפרסם היתר זה ברבי' שלא ילמדו להקל לולי שחשב שקולא זו הוא גדר תורה לדעתו ומ"מ לא כ' פסק להחליט גילוח היתר בחה"מ בזה"ז וטעם בזה כי נהי אם יראו ת"ח וגודרי גדר להפר תורה לפי הזמן והמקומות יתקבצו וישאו ויתנו פא"פ או במכתבי' ולכשיסכימו יפרסמו במכתבי' ויחתמו תחתיו גדולי פארי הזמן כך עלתה במחשבתינו להתיר אי' דרבנן פלוני מטעם כך וכך וכעין תקנות הקהלות ור"ת בסוף ס' תשו' מהר"מ בפראג וכהנה אבל יחיד בדורו אפי' הוא חסון כאלונים וכגובה ארזים גבהו ודבריו כראי מוצקים לא יכין להתיר אפי' מנהג קטן ממנהגי ישראל היום יאמר הוא כך וידפיסנו ויפרסמנו ומחר יאמר אחר כך בסברות חלשות צנומות דקות עד שיתירו איסור דאורייתא כאשר אירע בעו"ה בזמנינו כי רבו פריצי הדור והעמידו חזון לומר הלא גילוח חה"מ כמה מאות שנים נהגו אבותינו איסור ונצטערו ונתנוולו ועתה התירו פרושים את הדבר כן נמי נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסי' בעו"ה והקולר תלוי אח"כ בהגורמי' ומש"ה לא התיר הגאון נב"י בפרהסי' ומ"מ נכשלו בה ע כ שומר נפשו יזהר וישמור ה' רגלי חסידיו מלכד משה"ק סופר מפפד"מ:

1296

1297גרסי' בסנהדרין דף ע' ע"א תנן התם עט"ב לא יאכל אדם בשר ולא ישתה יין אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה אר"ח בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים וכו' הכא מאי פי' בבן סורר ומורה שאינו מתחייב על בשר מליח כמה שיעורו התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית בי' שמחה הכא משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא מימשיך פירש"י משעבר לילה א' מפיג טעמו לא חשוב עכ"ל ונ"ל דטעמו של רש"י ז"ל מדמצינו בחטאת ותודה שנפסלו בלינת לילה א' וס"ל דטעמא משום דתו לא מיחשיב בשר מעליא וכן כ' להדי' פ' כל שעה (פסחים ל"ד ע"א) תעובר צורתה היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה א' הוא ע"ש וכן משמע בלשונו שם ע"ג ע"ב וכן פי' בשבועו' יו"ד ע"א דאמרי' שם לינה קאמרת שאני קטרת דצורתה כל השנה כולה פירש"י אינה משנה מראיתה הילכך אע"ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלה בלינה עכ"ל ומשו"ה ס"ל לרש"י דמאי דאמר הש"ס הכא בסתמא משום אימשוכי בכל שהוא ליכא אימשוכי היינו אמאי דאשכחן בעלמא עיבור צורה בשארי קרבנות:

1297

1298אבל באמת תוס' בשבועות התם ד"ה הואיל וצורתה פליגי אפירש"י ומוכח מדבריהם דאיכא לינה בקטרת משקדש בכף אעפ"י דלא שייך בבשמים וסמים עיבור צורה כמו בבשר אלמא גזרת הכתוב הוא בקדשי' וא"כ לעולם י"ל דבשר נמי לא פגמה צורתו בלינת לילה תדע דהרי ראוי לשמחה עדיין גבי שלמי' והא דמפסל בלינת לילה א' לחטאת ותודה גזרת הכתוב הוא ולשון עיבור צורה שבש"ס לשון מושאל הוא דלא חזי למילתי' עוד ולא שיהי' צורתו עוברת ומופגם בלילה א' וכן מבואר ממסקנת תו' סוף ע"ז ד"ה בת יומא והרא"ש שם דאין ראי' מעיבור צורה דחטאת לפגם דחולין בדופני קדרה מכ"ש שאין ראי' לבשר בעינא דלא מיפגמא מהרה ואפי' בפגם דדופני הקדרה קיי"ל להחמיר דבעי' מעל"ע ובכל זאת כ' הר"ן בע"ז דף שס"ג ע"א דלא הוה אלא פגם פורתא מכ"ש בבשר בעינא ושלא עברה עליו אלא לילה א' דאפשר דאפי' אמשוכי נמי מימשך:

1298

1299וכה"ג קשה נמי אהא דאמר כשלמים ופירש"י שני ימים ולילה א' ומשמע דשוב אין בו שמחה וק' מנ"ל דלכאורה גז"ה הוא ולעולם אפילו אח"כ אית בי' שמחה וכן מוכח ע"כ מש"ס שלהי פסחי' דאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה למה לי סד"א כיון דפסח דינו כשלמים ושלמי' נאכלין לשני ימים ולילה א' האי ביומא לא אפשר דכתי' בלילה ולא ביום סד"א אוקי לילות בהדי ימים ויהי' נאכל לשני לילות ויום א' קמ"ל בלילה הזה הוא נאכל ולא בלילה אחר א"כ ש"מ לולי מיעוטא דהזה ה"א דנאכל לשני לילות ויום א' נמצא שנאכל ביום השלישי לשחיטתו שהי' בע"פ מכלל דהאי דשלמים אינם נאכלי' אלא שני ימים ולילה א' גז"ה הוא:

1299

1300מיהו קו' זו יש לדחוק ולומר דנהי דבעלמא הוה שמחה אפי' בשארי בשר מ"מ הכא שאני שאסור לו לאכול אותו בשר דוקא שהי' שמחים בו בב"המק זכר לחורבן דוקא וכ"כ בס' חמד משה סימן רמ"ט ליישב שם ק' מג"א על העולת שבת שם סק"ו אבל הוא דוחק בלשון הש"ס גם ק' אי משום זכר למקדש דוקא אסרו אם כן מים לא נשתה משום ניסוך המים וקו' זו הקשה הש"ס ס"פ חזקת הבתים ומסיק כיון שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו לא גזרו כלל אפי' אבשר ויין ואם כן בעט"ב ע"כ אין הטעם משום זכר למקדש אלא למעט בשמחה [ועב"ח א"ח סי' תקנ"ט] וכיון שהוכחנו דע"כ ביום השלישי נמי שייך בי' שמחה הי' ראוי לאסור גם ביום השלישי:

1300

1301גם צ"ע קצת שהש"ס קאמר סתמא כל שהוא נמי לא אתי לאמשוכי ולא בא לסתום אלא לפרש איזה שיעור כ"ש והלא לא הוזכר כלל באותה הסוגי' שיעור יום ולילה של חטאת ותודה ע"כ לולי דמסתפינא הייתי אומר אה"נ דבעט"ב השיעור הוא אחר שעברו עליו ג' ימים אבל ביום הג' עודנו אסור שיש בו שמחה ומקרי שפיר כשלמים שהרי אי לאו קרא דלילה הזה הי' הפסח נאכל כך וגם שלמים עצמם אינם נשרפי' עד יום השלישי ורמז לדבר בעמוס ד' והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם שהיו מקבלי' לע"ז שלמים אחר ב' ימים ולילה א' ע"ש פירש"י ורד"ק ש"מ דעדיין יש בו שמחה לולי גז"ה במקדש ה' ומשו"ה אסור לאוכלו בעט"ב כיון שעכ"פ עדיין יש בו קצת שמחה משא"כ בן סורר ומורה בכל שהוא לא מימשך ר"ל עד בכניסת יום השלישי אינו נהרג כיון שאינו ראוי לשמחת שלמים באמת לא מיחשבא שמחה גמורה ולא אתי לאמשוכי:

1301

1302וזה נ"ל דעת הרמב"ם שלכאורה דבריו מאוד תמוהים שבהלכות ממרים פ"ז הלכה ד' כ' אכל בשר חי וכו' ואין אדם יכול להמשך בזה וכן אם אכל בשר מליח ביום ג' למליחת וכו' וקשה הא מסקינן בכ"ש לא מימשך וק' זה הקשה הב"ח א"ח סי' תקנ"ב ע"ש. ותי' בדוחק גדול מאוד תו קשי' בפ"ה מתעניות הל' ז' כ' ואוכל בשר מליח שיש לו ג' ימים או יותר משמע ביום השלישי אסור והקשה הלח"מ הא גם ביום השלישי אינו ראוי לשלמי' אחר שעברו ב' ימים ולילה א' ע"ש ותו צל"ע שסותר עצמו דבהלכות ממרים ס"ל ביום השלישי אינו ראוי לשלמים והכא משמע עד אחר יום השלישי ואמנם אי ס"ל כנ"ל א"ש הכל על נכון בלי שום דוחק וק"ל:

1302

1303ואיידי דאיירי ראיתי בת"ח שם בסנהדרין שתמה מאוד על הגי' שהבי' בטא"ח סי' תקנ"א הני נשי דנהגי לא למיכל בשרא ולא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא שצל"ע מה לנו ללמד מנהג מנשי' בשלמא הא דנהגי נשי' לא למיעבד עבידתא בריש ירחא היינו משום שהוא י"ט שלהם אבל הכא מה ענין זה להם אע"כ הגי' הנכונה דלא למשתי עמרא ונקט נשי משום דאין חכמה לאשה אלא בפלך אלו דבריו ואולי נעלמו ממנו דברי הירושלמי שבתוס' פסחים נו"ן ע"ב ד"ה העושה ובטא"ח ס"סי רצ"ט הני נשי דנהיגו דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא וכו' וע"ש בב"י בשם הכלבו במנהג הנשי' לשאוב לשתות מים חיים במש"ק ועמ"ש טא"ח ס"סי תצ"ג ונהגו נשים וכו' ועוד שאנו סופרים וכו' ואם כן בודאי שאסור גם לאנשי' שהרי עיקר וספרתם לאנשי' כתי' ואפ"ה כ' נהגו נשים ובכל הני לא שייך אין חכמה לאשה אלא בפלך דלענין מלאכה באב שייך כן משום שנקרא שתי והוא זכר לאבן שתי' כמ"ש מג"א סי' תקנ"א סקכ"ג ועיי' עוד בטור סי' תר"ע דנהגו הנשים שלא לעשות מלאכות בעוד שהנרות דולקות וכ הב"י הטעם שיהי' היכר שאסור להשתמש לאורן ומה לנשים בזה יותר מאנשים מיהו מג"א שם יהיב טעמא משום שע"י הי' הנס ר"ל הוה י"ט שלהם כמו ר"ח ועיי' בכל מ"ש ודוק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1303

1304שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי הרב הדיין המצויין המופלג החרוץ ושנון כש"ת מו"ה נתן נ"י דיין דק"ק צעהלים יע"א:

1304

1305יקרתו הגיעני שאל בשתים א' אי שפיר להקהיל קהילות ברבים בט"ב שחל בשבת ונדחה כדרכן של ישראל בכל שבת או לא לא נעלם ממנו דברי מג"א סס"י תקנ"ג והוא כמסופק אי יש לו דין ט"ב דאסור מדינא בת"ת ודברים שבצנעה נוהג או נימא כיון שנדחה נדחה ודינו כעט"ב ואינו אסור אלא מחצות ולמעלה ממנהג בעלמא והנה טעם המנהג לא נתפרש ולפע"ד משום דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גבי' בלילה ונכנס לאבל כשהוא שמח א"כ גם בשבת אחר חצות אסור שאיננו משום אבילות דעצמו אלא משום לילה שאחרי' ומשו"ה נוהג גם בשבת כנ"ל מ"מ אין הדין מוחלט במג"א ומספיקא מסיים דהא יכול ללמוד בדברים המותרים בט"ב ושכן מצינו במ"ר שרבי קרא במגלת איכה בט"ב שחל בשבת עכ"ל ואם כן לכאורה יש לפשוט דאסר מדקרא איכה ש"מ מילתא אחריתא אסור ובזמניהם עדיין לא הי' המנהג לאסור עט"ב מחצות ולמעלה אע"כ מטעם דבר שבצינעה שנוהג בשבת לענין ת"ת ג"כ:

1305

1306ובמק"א [עיין לעיל סי' ל"ג] אמרתי פי' המדרש כי בפסוק משיח ה' וכו' איתא שם דבט"ב שחל בשבת קרא רבי מגילת איכה וישבו לפניו ר"ח ור' אושעי' ונקף רבי באצבעו וקרא עליו רבים מכאובי' לרשע והשיבו לו תלמידי' הנ"ל הלא קרית משיח ה' נלכד בשחיתותם ר"ל בחטאנו נלקה מר ע"ש. וצ"ע שיאמר על עצמו רבים מכאובי' לרשע ומה תועלת בכל הסיפור הלז אבל נ"ל לפמ"ש מג"א סי' תקל"ד סק"ב דאסור ללמוד עם אחרים בט"ב אפי' איכה א"כ ק' ממ"נ כיון דרבי החזיקו לט"ב וקרא איכה איך ישבו לפניו ללמוד ממנו ע"כ נ"ל הא בפ"ק דמגלה אמרי' ט"ב שחל להיות בשבת אמר רבי הואיל ונדחה נדחה ולא הודו לו חכמים ומעתה אני אומר בודאי למאי דקיי"ל ט"ב בשבת נדחה לאחר א"כ אין כאן אלא עט"ב ומותר בת"ת אך לרבי דס"ל הואיל ונדחה נדחה ואין מתאבלים ביום א' כלל אז עכ"פ ביום שבת דברים שבצינע' נוהג ואסור בת"ת ע"כ רבי לטעמי' קרא איכה באותו שבת ולפי דעתו לא הי' להם לר"ח ור"א לישב לפניו לשמוע קריאתו אך לא הודו לו חכמים וס"ל לר"ח ור"א דמותר ללמוד ונהי שלא יכלו להכריחו לקרות במקום אחר מ"מ הם ישבו לפניו דלדידהו מותר ללמוד ברבים ואח"כ כשנקף באצבעו תלה החטא בעצמו על שקרא איכה בשבת ועבר על דברי חבריו שלא הודו ור"ח ור"א תלו החטא בעצמם על שישבו לפניו ביום שאסור לדעת רבי כנלע"ד פי' המדרש ולפ"ז יש להתיר קודם חצות עכ"פ לומר ברבי' כגון הפטרת וכדומה וכן נוהגי' בכל מקום שראיתי:

1306

1307זאת שנית ביום חינוך בה"כ הקדושה שנשרף ונבנה על תילה אי לברך הטוב והמטיב דלא גרע מבית חדש דרבים משתתפים בו דמברך הטוב והנה מג"א סי' רכ"ג כ' בקונה ספרים לא יברך שהחיינו דמצות לא ליהנות ניתנו ומצוה דלא אתי מזמן אין מברכי' שהחיינו וכ' שר"ממ פליג וכן בתשובת רדב"ז ובס' מור וקציעה להגאון מהר"י יעב"ץ צווח כי כרוכי' מה ענין לאו ליהנות ניתנו לכאן והעלה שיברך וקצת מייתי ראי' מרש"י פ' כיצד מברכי' הי' עומד ומקריב מברך שהחיינו דפירש"י אבעלי' קאי ולא אכהן אע"ג דלא אתי מזמן לזמן וכ' מי שנתעלה לרבנו' ודורש ברבים יברך ג"כ אם יודע בנפשו שכל כוונתו לשם שמים ברבנות שלו:

1307

1308והנה נהירנא אלוף נעורי הרב מו"ה מענדל לילג ז"ל רב בב"המד בפ"פ סיפר לי שהי' הוא תלמיד מובהק של הגאון הגדול מו"ה דוד שטרויז כ"ץ זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק פיורדא ותחלתו הי' ראש ב"ד בפפ"ד וכשנסע מפ"פ ודרש בפ"פ בב"הכנ יען הי' שמו דו"ד התחיל ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וכו' (או אפשר הטוב והמטיב לא נהירנא) נראה שהי' הגאון ז"ל מסופק וחש לברכה לבטלה ע"כ עביד כנ"ל:

1308

1309וי"ל קצת כוונת מג"א ע"פי מ"ש מהרש"ל בסוכה מ"ו ע"א דכל מצוה שלא קבעו ברכה על המצוה עצמה אין מברכי' עלי' שהחיינו ומהרש"א הקשה מרואה חברו אחר שלשים יום ולק"מ דכוונת מהרש"ל מצוה עצמה לאו ליהנות ניתנו אלא שיש מצות שיש שמחה פרטית בעשייתה ועיי' תוס' סוכה מ"ו ע"א ד"ה העסה וכו' וס"ל למהרש"ל שלא ליתן תורת כל א' בידו ע"כ כללא הוא כל מצוה שחשובה שתיקנו ברכה על עשייתה מברכי' נמי שהחיינו ושאינה חשובה כל כך אין מברכי' ג"כ שהחיינו כי מצד עצמה לאו ליהנו ניתנ' ולס' זו נוטה דעת מג"א סי' תרצ"ב ססק"א עיין וק"ל וזה גם כן כוונתו כאן דאקניית ספרים לא תיקנו ברכה ע"כ אין לברך:

1309

1310מ"מ נ"ל מג"א נמי לא אמרו אלא אברכת שהחיינו אבל ברכת הטוב מזה לא מיירי כלל דודאי אין טוב אלא תורה ומצות ויפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב וכן נראה דבס' אלי' רבה ס"סי רכ"ג מייתי דברי מג"א דאין לברך שהחיינו ובסימן רכ"א מייתי עובדא כשבנו בפראג ב"הכ מייזלש אחר שנשרף דרש הוא ברבים ואמר ע"ד דרוש מאי דקשי' לי' בברכות וכו' ע"כ מוקי מתני' דברכת גשמים באית לי' שותף ודבית חדש בלית לי' שותף וסכינא חריפתא מפסקא מתניתין ותי' ע"פי ש"ס סוטה מ"ד ע"א בנה נטע ארס וכו' א"כ בונה בית עדיין לא נשא אשה ולית לי' שותפת עמו ע"כ מברך שהחיינו אבל שדה אפשר שכבר יש לו אשה אלא עתה נעצרו הגשמים ויש לו שותפו' ע"כ מברך הטוב ע"ש כי לשונו מגומגם וכן נ"ל ליישב דבריו ויש להוסיף על דבריו ע"פי מ"ש רמב"ם פ"ה מדיעות דבתוכחה כתיב אשה תארש וכו' כרם תטע כלומר יהיו כל מעשיך מהופכים נשא אשה ואח"כ בונה בית וכרם ע"ש כמו בעו"ה בזמננו אין אדם בונה בית קודם שנושא וא"א בלא"ה והנה במתני' בבנין בית נקיט דרך ברכה מסתמא לא נשא עדיין ע"כ מברך שהחיינו אך בעצירת גשמים שהוא ע"כ כשאין עושים רצונו ועצר השמים וכשחז"ל משחרב ב"המק נעשי' גשמים צמוקי' לעולם ע"כ מסתמא מעשים מהופכים כבר נשא אשה ויברך הטוב:

1310

1311נחזור להנ"ל נראה מהגאון ז"ל מדעסיק בחנוך ב"הכנ בהאי ענינא נראה שבירך ברבים הטוב ושהחיינו ודאי לא בירך חדא שמבי' דברי מג"א לקמן ס"סי רכ"ג ועוד לא שייך שהחיינו אב"הכנ שנשרף אבל הטוב שייך דאפי' אהרוגי ביתר תיקנו כשניתנו לקבורה ה"נ כשזכו לפאר בית אלקינו ולרומם חורבותיו יברכו:

1311

1312וראיתי דבר מתמי' במור וקציעה שכ' מדקדוק לשון המשנה פ' הרואה בית חדש משמע דוקא חדש אבל הבונה ביתו על מכונו פי' שנשרף או נפל וחוזר ובונה אינו בית חדש ואינו מברך ותמי' בעיני הלא גם בתורה כתי' אשר בנה בית חדש ולא חנכו ופליגי רבנן ור' יהוד' ולא קיי"ל כר' יהודה אלא אפי' בונה ביתו שנפל מ"מ חוזר מעורכי המלחמ' ש"מ חדש לאו דוקא מיהו צ"ע מ"ש אשה חדשה ממעטים מחזיר גרושתו ובית חדש לא קיי"ל כר' יהודה אולי למעוטי אם בונה באותן אבנים וקורות עצמן דדומה למחזיר גרושתו אבל באבנים ועצים אחרים אפילו שבונהו על מכונו מ"מ מיקרי חדש:

1312

1313ואיידי דאיירי בס' חסידים סי' תתר"ך כתב כל הגומר ענין גדול יברך הי"ת ויברכם כמו מרע"ה בגמר מלאכת המשכן שבירך יה"ר שתשרה שכינה ושע"ה בגמר ב"המק ודע"ה דברכי' ארונה היבוסי ושוב בסימן תתרכ"א מיד כ' מה ברכה בריך מרע"ה במלאכת המשכן ברכת כהנים משו"ה סמיך ברכת כהנים ליום כלות משה להקים המשכן ע"ש ונראה דבריו סותרים לעיל אמר שבירך יה"ר שתשרה שכינה וכפירש"י פרשת פקודי ונ"ל לעיל קאמר בגמר מלאכת המשכן שזה הי' ביום כ"ה כסליו. כמ"ש מג"א ריש הל' חנוכה בשם פסיקתא ואחר שהניח בכל גמר ענין יש לברך אם כן מה ברכה בירך במלאכת המשכן אין כוונתו בגמר מלאכת הפועלים אלא בגמר הקמתו ביום ר"ח ניסן ע"ז אמר אז הי' ברכת כהנים:

1313

1314היוצא מדברינו המברך אינו מפסיד וטוב בתוך דרשה בשבת להמשיך הענין עד שיבוא לכעין שכתבתי בשם הגאון מהר"ד שטרויז כ"ץ זצ"ל והמברך יתברך פ"ב עש"ק כ"ג תמוז תקצ"ו לפ"ק משהק"ס מפפד"מ:

1314

1315ביום ט"ב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעו"ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידי' המתפללי' בב"המד שבביתי האם יקראוני להעלו' אותי לס"ת למנחה בקריא' ויחל מה אשיב להם ונ"ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרו' ויחל כמו שאר כל אדם דהנה דין זה דמי שאינו מתענ' לא יעלה לתורה לא נמצא מפורש בשום מקום ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרו' ולברך על חיוב הצבור וכמ"ש להדי' הב"ח בטא"ח ססי' תקס"ו והט"וז במחילת כבודו אזיל בתר איפכא רק שהרב"י שם כ' שמשמע ממהרי"ק שרש ט' דכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה"ב שאחר פסח ע"ש והנה ז"ל מהרי"ק שם שנהגו בכל קהלות צרפת להתענות בה"ב אחר פסח וסכות וכו' כשאין כהן מתענה באותם תעני' יצא כהן מב"ה וכו' ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר מעולם לא אצא מב"הכ אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולי' הכהני' למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לבטל ולסתור המנהג ודחוי' הם מפני כבוד הציבור וכו' וה"נ לא שנא מאחר שנהגו כן במדינות הלועזים וכו' ע"ש:

1315

1316והנה לכאורה לפי הבנת ב"י להוכיח מזה שמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה ק' מה שכ' שיטעון הכהן לא אצא אלא אקרא בתורה והאיך יקרא בתודה והלא אינו יכול לעלות בויחל כיון שאינו מתענה ולולי דברי הרב"י הייתי אומר בהיפוך דאף מי שאינו מתענה יכול הוא לעלות בתורה ומ"מ אין אנו מחוייבי' לקדש הכהן לקרותו ראשון אלא בשיש לו שותפת עמנו באותו קריאה וכמו דלברך ראשון אם שלשה אכלו כאחד וא' מהם כהן מחוייב לתת לו כוס של בה"מז משום וקדשתו לברך ראשון ומ"מ אם שלשה ישראלים אוכלים כא' ומחוייבי' בזימון וכהן אוכל במקום אחר אינם מחויבי' לכבדו לברך ראשון כיון שאין לו שיתוף בבה"מז הלזו ה"נ כיון שהוא אינו משותף בחיוב אותה קריאה עם המתעני' כגון במנחה א"כ אינם מחויי' לקדשו כלל ורק צריך לצאת משום פגמו ומשו' דנא ליתי לאנצוי' ועל זה יפה כ' מהרי"ק לימא כהן לא אצא אלא אקרא בתורה שהרי רשאי הוא אלא שהרב"י לא פי' כן וצריך לומר דמפרש לי' בקריא' של שחרית והכהן יטען לא אצא אלא תקראו פ' השבוע ואקרא אני בתורה כדינא ולעולם אין הכהן רשאי לעלות בתענית אם הוא אינו מתענה:

1316

1317ועדיין אני אומר ע"כ לא אמרו הרב מהרי"ק והרב"י אלא בב"וה שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטי' דקריאת ויחל לדידי' וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים י"ח משא"כ בט"ב אית בי' תרתי למעליותא חדא וכי החול' אינו מחוייב בדבר התעני' ואינו מתענה בו והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתי' לא יאכל ואם די לו באכילה פ"א לא יאכל ב' פעמים ולא יותר ממה שצריך וגם שארי עינוים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות א' מאלה נמצא שהוא מן המתעני' ומהמחוי' בדבר הא חדא ועוד אחרת אפי' הותר בכל הנ"ל מ"מ ט"ב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפי' מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ"ל ויומא קא גרים הגע עצמך מי שמתענה תענית חלום בשבת וי"ט וכי לא יקרא בתורה או ינהוג בכל דיני שבת וי"ט כי יומא גרים ולא תלי' בשמחת אכילה ושתיה וה"נ ט"ב יום מועד דפורענות הוא ואפי' אינו מתענה בו מ"מ מחוייב בקריאת היום:

1317

1318והשתא לפי טעם זה האחרון לא מבעי' שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתעני' אלא אפי' צבור שאינם מתעני' כלל כגון שכולם קצירי ומריעי או בעלי ברית בט"ב שנדחה מ"מ קורין ויחל במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה מ"מ להלכה אני אומר ולמעשה צריך מיתון קצת אבל זה נ"ל ברור להלכה ולמעשה שהחול' שאכל בט"ב יכול לעלות בתורה אפי' במנחה אבל י' ב"ב צל"ע לדינא אם יקראו ויחל:

1318

1319איברא הא פשיטא לי דבני סנאב בן בנימין דס"פ בכל מערבי' שהם לא קראו ויחל בט"ב שנדחה או ברכות וקללות לפי מנהג הש"ס דלדדהו לא שייך לומר דיום מועד קבוע הוא לכך ולא תלי' בתענית מ"מ גם י"ט שלהם קבוע וקיימא וקדים טפי אפי' לט"ב ממש מכ"ש לט' באב שנדחה שהרי קרבן עצים התחיל בימי נחמי' בן חכלי' וא"כ אדרבא יום הוא שנתחייב בשמחה וי"ט לדדהו ולא חלה עליהם חובת קריא' התעני' מעולם ואין להקשות לזה איך יליף רבינו יעב"ץ שבטא"ח ססי' תקנ"ט למילה בט"ב שנדחה שיאכלו בעלי ברית ויליף לי' מבני סנאב בן בנימין ולפי הנ"ל קשה מה ראיה מהתם שי"ט שלהם קבוע וקיימא טפי מט"ב וקדים לי' טובא וסברא זו דקדימא הוה מעל' עיי' במס' תענית י"ב ע"א אם נדרו קודם לגזירתנו וכו' ע"ש מ"מ שאני קרבן עצים מבעלי ברית מילה וקשה ארבינו יעב"ץ הנ"ל לזה אני אומר אה"נ דמבני סנאב עצמם לא מצי למילף אך מר"א בר' צדוק שהי' חתנם שהוא עצמו לא הי' מהם שהרי הי' כהן כמ"ש תוס' שם ס"פ בכל מערבי' וזה תי' עיקר בתוס' כמ"ש שם בס' ת"ח וס"ל לר' יעב"ץ דנתחתן עמהם אחר החורבן כיון שהי' בימי ר"ג שהי' אחר החורבן טובא ועוד אפי' בסוף ימי בית שני משגלו סנהדרין וקודם לזה כבר התענו כל ד' צומו' כמוכח ביוסיפון ור' צדוק אביו שהי' בימי החורבן כמוכח מגרוגרות דר' צדוק א"כ עכ"פ לא התחתן בנו עם בני סנאב קודם לגזירת תענית ט"ב שהי' יותר מארבעי' שנה קודם החורבן וא"כ לר"א בר' צדוק קדם ט"ב לי"ט שלו וגם קביע וקיימא טפי מי"ט קרבן עצים שלו ואפ"ה התענה ולא השלים ויפה למד ר' יעב"ץ לבעלי ברית מילה ממנו:

1319

1320ובזה יש מקום אתי ליישב ק' השואל שבתשובת מהר"ם לובלין ז"ל ומייתי לי' מג"א סס"י תקנ"ט שהקש' דמש"ס ס"פ בכל מערבי' מוכח דפשיטא להש"ס שאפי' הי' חל י"ט שלהם בט"ב שאינו נדחה נמי לא הי' משלימים וא"כ נילף מיני' נמי לבעלי ברית בט"ב ואפי' אינו נדח' ולפי הנ"ל לק"מ דודאי הש"ס מוכיח דעט"ב משלימים מבני סנאב עצמן והי' פשיטא דאפי' בט"ב שאינו נדחה נמי לא הי צריכי' להשלים אם הי' חל בו י"ט שלהם והיינו מטעם שי"ט דדהו קדים לט"ב ושפיר פשיט מיני' הש"ס דבימי ר"ג לא עביד כוותי' ואנחנו לא מצינו למילף מינייהו לבעלי ברית בט"ב שאינו נדחה משום דשאני אינהו דקביעא וקיימא טפי מט"ב אמנם מ"מ מר"א ב"ר צדוק אנו ילפי' לדידן כנ"ל וק"ל:

1320

1321מ"מ בהא סלקי' דחולה האוכל בט"ב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע"ד והרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון כתבתי זאת והצעתי לפני מופלגי תורה ובעלי הוראה והסכימו עמי לדינא ובעה"ח ק"ק פ"ב מש"ק י"ד מנחם תקע"אל:

1321

1322שלום רב לרב טב י"נ המופלא המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' דוד נ"י אב"ד דק"ק ק"ד:

1322

1323את אשר בקשה נפשו היפה להודיעו דעתי הקלושה בענין תספורת לבעלי ברית אברהם בימים האסורי' באשר כבר היה פלפול בינינו בדבר זה רצון יראי ה' אעשה ואאריך קצת בעזה"י כידו הטובה עלי:

1323

1324ראשון תחלה נאמר אשר פשוט להתיר גילוח בימי ספירה ככתוב בהגה' ש"ע א"ח סי' תצ"ג וכן בין המצרים עד ט"ב ממש נהגו היתר בכל המדינות וכן ביאר בהדי' בתשו' מהר"ם א"ש סי' ל"ז יע"ש בטוב טעם וגדולה מזו נהגו בערי פראנקי' להתיר אפי לאבל ממש בשלשים שלו לגלח דלא כמ"ש במהר"ם א"ש שם דמ"ש בש"ע י"ד סי' ש"צ ליטול צפרנים ולגלח היינו ליטלן ביד או לגלחן בכלי אבל תספורת כלל לא כ"כ במהר"ם א"ש הנ"ל ואנהו נהגו היתר ונדבר מזה לקמן אי"ה מ"מ צריכי' לחקור מאין הרגילים וכי מה בין זה לסעודת סיום מסכת המבואר במדרש ביותר אסמכתא מקרא מסעודת מילה הביאו ב"י בא"ח סי' תרס"ט וכדומה סעודת פדיון הבן כמה ראשונים ברכו שהשמחה במעונו וכמנהג בני רינוס שהביא בתה"ד סי' רס"ה משא"כ בסעודת מילה גם כי היא רמוזה במדרש הביאו תוס' ר"פ ר"א דמילה וסעודה גדולה היא בלי ספק מ"מ מ"ט לא לשתמט שום א' לנהוג להתיר תספורת לשמחת הנ"ל ונהגו כן במילה דוקא:

1324

1325ונ"ל שיש לזה שורש ויסוד עפ"י מ"ש מהרי"ל ריש הלכות מילה בשם ר' פרץ כי הוא כמו מקטיר קטורת ומתעשר ולכן לא יכבד ב"פ לאיש א' מצות סנדקאות כמו קטרת שלא שנה אדם בה וכ' שם שהסנדק הוא היות' גדול שבכולן ושלכן נהג מהרי"ל לטבול בו ביום ע"ש שהפליג והנה ראיתי בנ"בי סי' פ"ו דוחה דברי ר' פרץ כלאחר יד ומחא לי' אמוחי' לכן אראה להשיב על כל דברי הגאון ז"ל במחילת כבודו כי תורה היא ובשגם כי יצאתי להצדיק הצדיק דמעיקרא:

1325

1326הנה מה שדחק להביא עצות מרחוק מילקוט שמעוני סוף לך לך שעלה ריח הערלות לפני הקב"ה כריח עולה וקטורת ובאמת דברי המדרש בזה הם רק גוזמא בעלמא אבל אני מצאתי מפורש יותר והוא ריש פ' וירא ברבה וז"ל ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי אר"י מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי אעכ"ו ר"ל פתח שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי אעכ"ו עכ"ל ונראה פשוט דאותו ק"ו בעצמו יאמר אקרא ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ומה זה שלא הקטיר אלא קטרת לשמי יברך ה' חילו זה שנימול לשמי ועיי' ביפ"ת שם שייכות המילה לקרבנות ומה צורך ראי' לזה הלא מקריב נפשו לה' ובמס' גטין אחז"ל כי עליך הורגנו כל היום זה מילה שניתנה בשמיני' פירש"י דהרבה מתים על ידי זה נמצא שלפע"ד הוא קל וחומר גמור מדאוריי' שכל שימצא בקרבנות ימצא במילה עכ"פ ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי כתי' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וגו' ופירש"י בריתך הוא ברית מילה ועל יורו משפטיך פירש"י ראוי' הם לכך פירוש על ששמרו בריתך ע"כ בשכר זאת זכו לכל האמור בקרא והיינו קטורת שעי"ז ברך ה' חילו א"כ הרי קמן בזכות ששמרו ברית מילה במדבר זכו כל השבט לעולם להיות מקטירי קטורת המעשרת א"כ מיני' ילפי' לכל העוסק במצות מילה שהוא כקטורת ומעשרת אותו עכ"פ והא דלא מייתי המדרש פסוק זה משום דאטו כי רוכלא לחשוב והיפ"ת יהיב טעמא במאי פליגי הני אמוראי מר מייתי מהך קרא ומר מהכא ולעולם ק"ו זה אמת ברור הוא:

1326

1327ומ"ש הגאון בנב"י ממנהג כמה ק"ק שהראב"ד הוא הסנדק תמהתי על הגאון מה בכך הלא חדשים לקטורת לבר מכהן הגדול שמקטי' חלק בראש והכי נמי הראב"ד בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה ומה שכתב שהר"פ דמה לנותן מתנותי' לכהן אחד דבר גדול דבר הנב"י וראוי למי שאמרו אבל ראיתי נוהגים שהאב בעצמו אינו סנדק ב"פ בבנו ומ"ט לזה וכי לא יעכב הכהן תרומותיו והלוי מעשרותיו לעצמו גם צלע"ג במ"ש דסנדק לא שכיחא משא"כ מוהל וקשה אטו בשכיחא ולא שכיחא תלי' מילתא רק מסברא מוקמי' קרא בלא שכיחא אבל אין הטעם משום לא שכיחא וכיון דמילה עדיף כמו קטורת מה בכך שהוא שכיחא ומ"ש תוס' ישנים ביומא נגד רש"י היינו שיטת תוס' מנחות נ' ע"א ד"ה דל"ש ונעלם מתי"ט וב"הז שם במנחות אמנם ב"הז השיג שיטת תי מסברא דנפשי' ודחהו בקו' עצומה אין בידי לישבה דהרי יכולים להתעשר ע"י עולות ומ"ט הקפידו על חדשי' לקטורת והיא קושי' עצומה על שיטת ת"י:

1327

1328ובעזה"י עלה ברעיוני ליישב כל זה וגם מה שהקשה עוד מ"ט לא מקפידין אמוהלים ג"כ אחדשים בשום לב על חכמי בני ישראל לא חשו על מצות ה' להיות כל א' זוכה באיברים ופדרים ושחיטה וזריקה והי' מפיסי' ושונים ואלו בעשירות הקפידו שלא ישנו בה וכי הי' ממונם חביב עליהם ממצות ה' תו קשי' וכי מה להם להתחכם על הגורל הלא בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ומה גם בביתו נאוה קודש ואם הוא ית' רוצה בשמושו של פלוני אשר יבחר בו הוא הקדוש להקטיר ולשנות אפי' כמה פעמים ובהדי כבשי דרחמנא למה להו ונ"ל בהקדים איזה הקדמות מבוארים א' מאחז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא כ"א במזלא וצ"ל דהקטרת קטורת המעשר היא כמו זכות גדול שמשתנה המזל על ידו כמ"ש תוס' בשבת קנ"ו ע"א ב' אפי' עשיר גדול כר"א בן חרסום נמי צריך לקטורת כי אולי עפ"י מזל ירד הגלגל משא"כ על ידי ברכתו של מרע"ה יברך ה' חילו לעד ג' אעפ"י שראינו כמה שזכו במצוה זו ולא העדיפו אין זה מכחיש ברכתו של מרע"ה כי אולי חטא גורם ואילו לא זכה במצוה זו הי' מתיסר ביסורים ועכשיו שזכה לעושר ע"י מצוה זו לקחו ממנו עשרו בדין חלף יסורי גופו הנה כי כן אומר כך דודאי בכל הקרבנות שייך לומר מה' כל משפטו ואם ה' חפץ בו מה אכפת לן משא"כ קטורת דמעשרת אפשר ה' לא חפץ בזה רק באידך אלא שהי' קשה יום ומזל לחם כנגדו שלא יתעשר ואין זכות גדול כל כך לשדד מזלא דמזונו' בשלמא אי כבר היה מקטיר קטורת והי' מברך בברכתו של מרע"ה ברך ה' חילו אזי היה משדד המזל אבל לזכות ע"י גורל לברכה זו אין זכותו גדול כ"כ ללחום נגד מזלו ואפילו ראינו בו שהוא עשיר מופלג מ"מ אפש' שהמזל לוחם נגדו ע"ד שכתבתי למעלה ואידך הזוכה בו כמה פעמים ה' לא חפץ בו אלא דקם לי' שעתי' ואפי' אם הוא עני כבר כ' לעיל דמ"מ אפשר דקם לי' שעתי' וכיון שאין ראיה מגורל כי ה' חפץ בו ע"כ עלינו להתחכם ולומר חדשים לקטורת באו והפיסו כי קרוב לודאי אותן שלא זכו עדיין המה קשי יום ועלינו לרפאות שברם ע"י מקטר קטורת וא"ש דברי חז"ל ומעתה כל דברי רבינו פרץ קיימים כי בודאי המילה היא יותר מהקרבת כל הקרבנות ובכללם הקטורת והיא מעשרת בלי ספק הנה כי כן במוהל אין שום קפידא שלא ימול ב' פעמים כדי שיזכה גם אידך לשדד מזלו ז"א דהא האי מאן דבמאדים מוהלי' הוי אע"ג דאמרי' התם או גנבי או מוהל או אומני' ע"כ ה"פ דבמאדים גופיה איכא הטיית שבו יהיה זה גנב דוקא וזה מוהל דוקא וזה טבחא דוקא דאלת"ה הא דאי' התם ר"נ דאמרי כלדאי דיהי' גנבא מדוע לא נעשה מוהל ועוד שהרי הי' ת"ח וא"ל אביי לרבה התם מר נמי עניש וקטיל וא"כ מ"ט עלתה ביה בר"נ דפסקי' לקיבור בשיני' כמבואר שם קנ"ו ע"ב אע"כ דמאן דמזלי' למהוי גנבי א"א להיות מוהלא או איפכא וא"כ מאן דמזלי' למהוי מוהלא ודימוס נימוס היא זו שהמוהל מתעשר א"כ הרי כל המוהלי' נולדי' במזל מעשיר ואין לנו להדר אחר מוהל אחר אחר שזה כבר זכה לברכה זו מיום הולדו משא"כ סנדק ראוי לנו לבקש איצטדקאות להוציא כל איש ישראל מממשלת המזל לכן יבקש חדשי' אמנם מה שהפליג רבינו פרץ שהסנדק הוא יותר מכולם לא ידענא מ"ט ודיו להיות הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה כדאי' ספ"ק דמכות אבל להיות יותר מהם לא שמענו וע"כ צריכי' אנו לדברי אגדה להיות מחזיק הנימול בין ברכי' מקום המילה ה"ל כמו אבר מחזיק אבר ואין להאריך בזה מ"מ יצא ר' פרץ זכאי בדינו וכל דבריו שרירים ואיידי דאיירי אספרה כמו מ"ש אצלי בחי' אהא דמס' עירובין י"ג ע"ב אריב"ח מימי לא נצחני אדם וכו' תינוקת מה היא וכו' לסטי' שכמותך כבשוה והלא יפלא מה ספר בזה בשבחן של ישראל שהעידה תינוקת נגד חכמי ישראל לקרותו לסטים והלא נתחייבה נידוי על זה אבל י"ל שזה הדרך היה כבוש מרבנים ותלמידיהם ההולכים דרך עיוני' ושוגי' בדרך כדכתיב באהבתה תשגה תמיד כדכת' אל תרגזו בדרך ש"מ שדרכם של חכמים לרגז עליהם הדרך ולדינא יש בזה קצת גזל בזה לילך בשדות אחרים והנה אמר לי' אביי לרבה בשבת קנ"ו הנ"ל מר נמי הא עניש וקטיל פי' וה"ל אשיד דמא וא"כ כל ת"ח יקרא לסטים שהוא גנב והורג נפשות לכן דקדק ההתינוקת לסטי' שכמותך דייקא כבשוהו שמסתמא גם אתה כמוהם בעיונך הלכת פה מ"מ בהא סלקינא דיום המילה יום הקרבת קרבן הוא מדינא ולא מאסמכתא בעלמא:

1328

1329וכיון שכן היינו טעם להקל בתספורת בההוא יומא משום דקיי"ל דאנשי מעמד ואנשי משמר אסורי' להסתפר ולכבס במשמרתם כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהם מנוולים כדמפרש ר"פ אלו מגלחין וגדולה מזו כ' הראב"ד הביאו הרא"ש פ' אלו מגלחין סס"י ד' גבי דהע"ה בשעת אנינתו ויסך ויחליף שמלותיו שלא יכנס להשתחוות לפני ה' בניוולו אעפ"י שהיה לבו דוה עליו א"כ ה"ה ומכ"ש הכא לבעלי קרבן הללו כי לא נאה ולא יאה לכנס למשמרת' כשהם מנוולי' והנה נהגו היתר להסתפר כשמקבלי' פני שר וגדול וראיתי רבותי התירו לאחד בתוך שבעה ימים על אביו להסתפר ולהתכבס וללבוש מגוהצין לראות פני קיר"ה משום הפסד רב דממונו וטעמ' ונימוקם עמם דתספורת וכל מנהגי אבילות לאו דאוריי' רק אסמכתא בעלמא כמו שהאריכו כל הראשוני' ואעפ"י שהראב"ד ז"ל ס"ל דמ"מ תספורת ותגלחת דאוריי' כל שלשים כבר דחו דבריו גם בזה כמבואר באריכות נפלא ברא"ש ר"פ אלו מגלחין והרי הביא הרי"ף והרא"ש בשם ירושלמי כשנודע לו באמצע התגלחת שמת אביו ה"ז גומר וכ' המרדכי הטעם משום כבוד הבריות ופסקו טוש"ע בי"ד סי' ש"צ וע"כ משום שהוא רק דרבנן בעלמא ומשו"ה הקילו רבותינו משום כבוד המלכות אעפ"י שהוא רק הפסד ממונו דלא לתחזי ולא לסתפר ואפשר שיש בזה נמי משום לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים מ"מ כבר נהגו בזה קולא גדולה בכל מקום וז"ל תשו' א"ז הובא בד"מ סי' ש"צ שאלת אם תוכל לספר אחר אביך תוך יב"ח כי מתוך שאתה עסוק במזונותך ומצוי בין השרים אינך יכול לסבול גדול שער הנני מודיעך שלא הוזכרו יב"ח לענין גדול שער רק עד שיגערו בו חברים ומה שנהגו יב"ח אינו אלא חומר' בעלמא ולכן מותר אתה לספור כדרכך עכ"ל ורמזו ברמ"א שם ובנב"י לא"ח סי' י"ד כ' דשיעור גערה למגלחי זקנם סגי בשלשים לכל היותר ע"ש ולפע"ד בזה"ז קילא טובא כי הם לא דברו אלא מגדול שער הראש דלא מנוולא כ"כ אבל הזקן לא הי' מסתפרים בלא"ה רק שפה המעכבת אכילה והאידנא נהפוך הענין והוא מתנוול יותר כידוע וא"כ מתוך יב"ח לכבוד בשר ודם וצורך פרנסת עצמו נילף ק"ו לימי ספירה ובין המצרים מיהת לכבוד שמים שלא יכנס לפני הש"ית לעבוד עבודתו והוא בניוולו ומ"ש בנב"י דעכ"פ שבוע שחל בו ט"ב אסור בתספורת מפני שהוא מדינא דש"ס הוא פלאי כאשר עוררני מכ"ת ולפע"ד כיון למ"ש בהגה' אשרי סוף מס' תענית וז"ל ולהסתפר אפי' בחמשה אסו' ע"ש' וא"כ ס"ל דהא דאמרינן בש"ס בחמישי מותר לכבוד השבת היינו לכבס ולא לספר והיינו דכתב דתספורת אסור מדין הש"ס בחמישי לכבוד שבת ומש"ה החמיר גם לי"ט שלנו אבל כבר כ' במהר"ם א"ש סי' ל"ז הנ"ל דכוונת הגה"א כמ"ש מג"א דלא מנכר אבילות שלנו אלו היינו מסתפרין כל שבת לכן אוסרין תספורת בשבת משא"כ במילה דשפיר מינכר אבילות אי לא מסתפר שום אדם אלא מי שמזדמן לו מילה לכן אין להחמיר והנב"י לא הביא דברי מהר"מ א"ש אולי לא ראה אותם ואלו שמע בהו הוה הדר בי' כי אוסר בלי שום ראי' כלל:

1329

1330ובדברי מהר"ם א"ש הנ"ל מיושבי' מנהגי הקהלות שהקשה עליהם מהריעב"ץ בשער שלכת על שנהגו ללבוש בגדי שבת לי"ט שלנו היינו מילה ולא בשבת חזון ומעיד על אביו החכם צבי ז"ל שנהג בזה מנהג ספרדיים שאינם משנים כלום בשבת חזון מבגדי שארי שבתות השנה ואפי' חל בו ט"ב והנה מנהג פפד"מ וכל פרווהא שלא לשנות רק הסודר של שבת שהוא מלבוש חשוב י"ל בית צוואר וחוגרו לפניו ולאחריו והוא להם מלבוש נכבד מאוד ולא משנים בשבת חזון זולת זה ולפי הנ"ל א"ש דצריכי' אנו לנהוג אבילות במשחז"ל תספורת וכיבוס והם אמרו לכבוד שבת מותר ומ"מ אנו מחמירי' ואומרי' דלהם היה ניכר אבילות בזה שהי' רגילים להסתפר באמצע שבוע וללבוש מגוהצין משא"כ לדידן גם בשבת אסור וה"ה מגוהצין אין אנו נוהגין ללבוש באמצע שבוע משא"כ אנשי פ"פ שניכר בהם אבילות בסודר הנ"ל שהוא דבר מסויים די להם בזה א"כ אינם רשאין לשנות יותר אך כל זה בשבת אבל במילה שהוא י"ט גדול ליהודים ולא שייך בו טעם הנ"ל שהרי בלאה"נ ניכר אבילות לכ"ע א"כ אותם בעלי המצוה יסתפרו ויכבסו כרצונם:

1330

1331ולולי דמסתפינ' הייתי אומר דהגה' אשר"י דאוסר תספורת בחמישי היינו משום דגדלי בשבת כמ"ש מג"א בשם פוסקים רס"י ר"ס יע"ש ובס' תוס' שבת וא"כ במילה לא שייך זה כלל כללא דמילתא אחר המחילה מכבוד הגאון הנב"י נ"ל להיתר גמור תספורת אפילו בשבוע שחל ט"ב בתוכו לבעלי ברית וכן עמא דבר:

1331

1332ויש לנו זכות גם על הפראנקין המסתפרים בתוך שלשים לאבלם על י"ט מילה מטעם הנ"ל ואולי הם סומכים על הבנת רמ"א סי' ש"צ כפשוטו דמותר לגלח אם הוא צורך המילה פי' שהוא מנוול טובא ואעפ"י שרמ"א לא התיר אלא אם ליכא מוהל אחר מ"מ יש להשיב ולומר דמוהל שהוא רופא לא שייך מוהל אחר כי קיי"ל לא מכל אדם זוכה להתרפאו' כמבואר בש"ע י"ד סי' של"ו יע"ש ואולי רמ"א ס"ל דאדרבה אבל ריעא מזלי' ואין להביא ראיה מי"ט דאסור לגלח חדא בהא גופא פליגי רוב ראשונים כמבואר בראשונים והמה מובאים ביתה יוסף וד"מ סי' ש"צ ועוד דשאני התם בי"ט גופי' אסור להסתפר בלא"ה ובעי"ט לא התירו משא"כ הכא מסתפר ביום המילה עצמו ועוד סברא ממ"ש בש"ס דמ"ק י"ט ע"ב בסופו כל זה נ"ל להביא קצת ראיה להמקילין במדינות ההמה אמנם לנהוג היתר במקום האוסרים חלילה כי לכאורה יש להביא ראיה לאסור ממ"ש להתענות חתן בימי ניסן מפני שצריך להתענות בר"ח שלו שמתו בו בני אהרן אף על פי דשאני ר"ח שמתו בו בני אהרן ומה ענין זה לשארי ימי ניסן אלמא כיון דעכ"פ בר"ח שהוא מועד דאורייתא מתעני' יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא א"א להקל במועד דרבנן אע"ג דלא שייך טעם ההוא והה"נ כיון דעכ"פ בי"ט אסור להסתפר יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ מכ"ש שיש לאסור בי"ט שלנו היינו ימי מילה ודוקא בימי ספירה ומצרים דלא משכחת ליה י"ט אלא שבת וא"כ נהי דשבת אסרינן להסתפר מכל מקום לענין אבילות יום טוב קיל משבת ומילה נמי י"ט שלנו הוא והרי הקילו לאכול בט"ב שנדח' משום י"ט שלנו כמבואר ס"פ בכל מערבין מכ"ש שנקל בתספורת משא"כ בתוך שלשים שהחמירו בי"ט ע"כ יש להחמיר גם בי"ט שלנו:

1332

1333ומה שאמר שהתרתי להדי' להסתפר לאבל בתוך שלשים חלילה לו לומר כן ומכ"ת נ"י לא כיון שמועתו בזה פלוני בא אלי וגלה לי סודו שיש לו לדבר עם הדוכס ואם לא יראה פנים יפסיד יותר מאלף ר"ט ואמרתי בקושי אני מתיר אך המתן עד יום ד' שהוא ר"ח וגם תהי' בו סנדק ואז יצרף לזה עוד ב' קולות א' מצות מילה שכמה קהלות פראנקי' מסתפרים ב' שהוא ר"ח וכ' בשכה"ג שמי שאינו אוכל בשר בימים אלו מותר בר"ח אב שהרי אשכנזים מסתפרים בר"ח אייר א"כ יש בזה ג"כ קצת קולא למאן דלא חייש לצוואת ר"י חסיד ומסתפר בר"ח והתרתי לו משום כבוד השר והפסד ממונו בצירוף כל הנ"ל וכל כי הני מילי למרו משמאי אלא האמת אז הפרזתי קצת על המדה בדברים ללמוד זכות על מנהגי בני מדינות המתירים להדי' אבל חלילה לי שהתרתי או אתיר כזה:

1333

1334ומ"ש בפי' דברי נה"כ שכ' בסי' ש"ץ דהתם אין כוונתו משום נוי משמע אשה כוונתה משום נוי י"ל על ב' אופנים ושניהם נכונים א' דה"ל פסיק רישי' דניחא לה כשהיא עצמה נוטלת ויתבארו דברי עפ"י ש"ס שבת קל"ג ע"א אמר רב משרשי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו וכו' ולדידן דפסיק רישי' אסור א"כ לעולם אסור משא"כ באחר ועיי' פ' הבונה קכ"ו ע"א תוס' ד"ה לא צריכא וכו' א"נ י"ל התם מ"ט נוטלת ציפורני' משום חציצה ע"כ משום נוי וה"ל מיעוטא ומקפיד דאל"ה דלא חיישינן לנוי ה"ל מיעוטא ואינו מקפיד ולא חייץ וליכא מצוה וא"כ אסור ממ"נ:

1334

1335ואגב אעוררהו מה שצל"ע ברא"ש דמ"ק כ' ע"א ד"ה בעל ההלכות שאם שמע וכו' שכ' בסופו וראיה מהא דאמרי' הכא וכו' וצ"ע דלמא לעולם בחול נמי אי שמע ביום אבל אי היה שמע בלילה עכ"פ היה עדיין קרובה דזה פשוט דאפילו למ"ד מקצת יום למ"ד ככלו היינו יומו ולא לילו ואלו בשבת אפי' שמע בלילה הנה הקצרתי ברוב הדברים כי אפס הפנאי והוא יעיי' בעיון שכלו ישפוט במאוזני הצדק ישמע חכם יוסיף לקח כי בחפזי אני כותב הכ"ד א"נ הדש"ת חותם פה ק"ק מ"ד יום ב' י"ג מנחם תק"ס לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1335

1336שנית להנ"ל:

1336

1337יען וביען ראה ראיתי איזה מהשגות על תשובותי הקודמ' אשר צדק בהוא מעלתו מפני קוצר דברי ולא פרשתי שיחתי יפה ע"כ מחק החיוב עלי לברר דברי כשמלה ולבארם היטב ובתוספת מרובה על העיקר כי אין ב"המ בלא חדוש וה' יעזרני ויורני נפלאות מתורתו:

1337

1338תחילת דברי הי' לעמוד לימין צדקו של ר' פרץ זצ"ל שאמר שברית מילה מעשיר כקטורת ואמרתי כי יצא לו זה ממדרש רבה פ' וירא שאמר מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכן הא דכתיב וירד מעשות החטאת וגו' ושם נאמר וישא ידיו אל העם ויברכם א"כ מכ"ש זה שמל עצמו לשמי שאהי' נגלה עליו לברכו אלו הם תוכן דברי המדרש בקיצור והנה אין כוונת זאת הברכה האמורה כאן ברכת עושר כמו ברך ה' חילו דקטורת שאחז"ל שמעשיר דהתם חילו כתיב והכא כתיב ברכה סתמא ואפי' בברכת כהני' שאחז"ל לחד דיעה יברכך בממון והוא במחלוקת רב בילקוט מ"מ אפילו למאן דס"ל הכי ע"כ אינו ענין לעושר האמור בקטורת דא"כ הרי שכיחי עושר טובא לכהנים ולעם הקהל ע"י ברכת כהנים למברכים ומתברכים בין במקדש ובין בגבולים ומאי אולמי' דחדשי' לקטורת אבל יהי' הפירוש איך שיהי' לא באתי אלא ללמוד מהמדרש הזה דמילה שהיא שפיכת דם עצמו או בנו הוא חביב מהקרבן ולכן מסתברא לי' להמדרש שאותו הברכה הבאה לרגלי חטאת עולה ושלמים הכל יהיה במילה ג"כ ואמרתי אני עם לבי ה"ה אותה הברכה הבאה עם הקטורת היינו העושר היא תבוא ג"כ לרגלי המילה ועל זה סמך ר' פרץ להצריך חדשים למילה כמו לקטורת ואעפ"י שלא נמצא זה מבואר בש"ס הלא כמה דברים אנו נוהגין עפ"י ספרים חצונים אפי' נגד הש"ס כמ"ש תוס' פסחים מ' ע"ב ד"ה אבל וכן הוא שילהי מס' מגילה מכ"ש כשאין הש"ס מנגדו וכ' מג"א סי' תר"צ סקכ"ב בשם מה' אייזק שטיין בביאורי סמ"ג אפי' רוב דיעות ס"ל לאיסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי ע"פ פסיקתא וספרים חצונים הרי זה עוקר הלכה אם נתקן עפ"י ותיקין יע"ש והמנהג הזה מתוקן ע"פי ותיק וחסיד ר' פרץ והוא עפ"י מדרש רבה מק"ו גמור לא מגוזמא בעלמא ואיננו נגד התלמוד א"כ בכל אתר דנהגו הכי חלילה לנו לשנות מנהגם אמנם מה שכ' מג"א עוד שם בשם מהרי"ק דבכל מנהג אפי' יש בו צד איסור אין לבטלו אין אנו שומעין לו דכבר דחה ליה פר"ח במנהגי איסור שלו סי' יו"ד בראיות ברורות ונחזור להנ"ל דעכ"פ מצאתי מפורש יותר ממ"ש הגאון בנב"י וראיתי למכ"ת שהקשה על המדרש א"כ נימא כל המתענה וממעט חלבו ודמו מתעשר ומתברך לכאורה דברי מעלתו תמוהים א' אה"נ עיין מה שכתב טו"ז בא"ח סימן תקס"ב ס"ק ח' ע"ש ועוד אם לו יראני מפורש שהמתענה מתרושש מ"מ וכי משום קושי' ופירכא נדחה דברי המדרש אבל אני אפרש כוונת קושי' מכ"ת ני' לפי מה שאעלה שראוי להסתפר ולהתנאות ביום המילה א"כ ה"ה ביום תענית ויהיה מצוה להתנאות בד' צומות והוא התול ושחוק אבל אומר לו אחז"ל הוקר רגליך מבית רעיך בחטאת ואשמות יעיי' חגיגה ז' ע"א וכל המתענה על חטא הרי הוא כחטאת ואשמות ואם הוא מכפר ע"י סיגופו אינו מרוצה לפני ה' וכן הוא מפורש בקרא זכרי' ז' על הצומות הארבעה ואיך יעשרהו המלך עושר גדול והוא שלא לרצון לפניו ודיו שיכפר לו עון אשר חטא ולשמחה מה זו עושה חוטא בל יתגאה ואם מתענה נדבה בלי שום חטא שקדם לו הרי הוא מתחייב בנפשו על שציער עצמו ולא מחשב כעולה וכקרבן אמנם יום א' הוא לה' פי ה' הוא ציוה הוא יוה"כ והרי מיעט חלבו ודמו כמו מילה אשר נעשה עפ"י ה' והרי הוא באמת מחכים ומעשיר ואנו שמחים בו ומכבסים ומסתפרים בו ומה אאריך ואני תמה איך הוציא קו' זו מפיו ומבין אצבעות ידיו וצריך אני לפרש הא חטאת דכתי' גבי וירד מעשות היינו חטאת הציבור ולא על זה נאמר הוקר רגליך והוא מבואר:

1338

1339והנה כתבתי בכתבי הראשון מיני' ילפי' לכל העוסק במצות מילה שהוא כקטורת ומעשרת וכוונתי דאפי' הסנדק נמי חיי ראשי כי זה הי' לי פשוט יותר מביעא בכותחא ע"כ נמנעתי מלפרש והוא כי יתידותי תמוכים על משנה ספ"ק דמכות דיליף ר"ע ק"ו מעדים זוממין דהנטפל לעושי מצוה נותנים לו שכר כעושי מצוה ולא אחשוב שיאמר אדם על זה שהוא רק דרש אגדתא ואינו מובן כפשוטו אבל לדעתי הוא אמת נכון וברור ודקיי"ל כר"ע בהא יעיי' בתי"ט שם וא"כ יפה אמרתי אלא שראיתי מכ"ת הוסיף בקושיתו א"כ העושה האזמל ג"כ והרוקח ג"כ יתעשר לא ידעתי מה קשי' לו אם נניח שגם אלו נקראים נטפלים לעושי מצוה א"כ ה"נ שמתעשרים בלי ספק ובתנאי שיהיה עושה האזמל עושה בחנם והרוקחים היינו של בית אבטינס עושי' בחנם הי' מתעשרים ג"כ אבל באמת לע"ד לא מקרי נטפל לעושי מצוה אלא בשעת עשיית מצוה ממש שאז בא השכר לא מקודם לכן אפי' כרגע וכמו שכ' רשב"א רפראד"מ שאין למצוה אלא מקומה ושעתה כעין שאחז"ל בעידנא דעסיק בה מגינא ומסברא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכי קמייתי' לי' מעדים זוממין הא התם נמי אפי' השוכר עדי שקרים פטור הוא מדיני אדם ואינו משתלם כעוברי עבירה מכ"ש הנטפל בעלמ' ומסייעם ומלמדם ולא נקרא נטפל אלא השלישי שהוא מעיד עמהם בשעת מעשה בב"ד והה"נ בעושי מצוה ויצא מתקני האזמל ואנשי בית אבטינס ונכנס הסנדק להיות מסייע שיש בו ממש בשעת עשיי' המצוה ממש:

1339

1340ונקל הוא ליישב מה שהקשתי בכתבי הראשון דעכ"פ מאי טעמא הפליג ר"פ בשכר הסנדק יותר מבמוהל ואחדש בזה רק סברא א' והוא דודאי על הסנדק שייך לומר שהוא מסייע להמוהל בשעת המצוה ונטפל לו דבלי ספק שכשהי' התינוק מונח על השולחן או כסא ומטה לא הי' נוח להמול כ"כ כמו שהוא ע"י תפיסת הסנדק אותו אמנם במה שנעשו רגלי הסנדק כעין מזבח לזה לא יקרא המוהל מסייע או נטפל כלל אעפ"י שאלו לא היה הוא מוהל לא היה רגלי' מזבח מ"מ לא בשביל זה יאמר עליו שהוא נטפל לו בזה ועוד אי נמי לא רצה למול והסנדק מוכן להיות מזבח ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא דהסנדק תרתי אית בי' חדא שהוא כמזבח ועוד שהוא כמקריב ע"י שנטפל לו משא"כ המוהל לית בי' אלא חדא לכן הפליג ר"פ בשכר הסנדק יותר מבמוהל ודבר נכון הוא בעה"י:

1340

1341ובסברא זו היה נ"ל להוכיח מש"ס דילן דאפי' בברכת המזון והמוציא שמע ולא ענה אמן יצא דלא כהירושלמי שכ' מג"א סי' קס"ז סקכ"ח להשיג על רשב"א יע"ש והוא מדאי' בברכות י"ג ע"ב אמר ליה לחייא ברי' ברי חטוף ובריך ופריך למימרא דמברך עדיף מהעונה אמן והתני' גדול העונה אמן יותר מהמברך יע"ש ומאי קושיין דהא צריכי' להבין איך יהיה שכר העונה גדול דעכ"פ נעשה מבדך נטפל וגורם להעונה ונמצא ששכר זה וזה בידו ועכצ"ל דה"ק גדול העונה אמן יותר מהמברך לבד בלי עניית אמן אבל המברך במקום שעונין אחריו אה"נ דשכר זה וזה בידו כצ"ל וא"כ מאי פריך הרי שפיר קאמר רב חטוף ובריך ועכצ"ל מ"מ פריך שפיר דאלו אם ירצו שלא יענו אמן הרי קיפח שכרו במה שחטף לברך וטוב היה לו שלא לחטוף ואחר יברך והוא יענ' אמן כן צ"ל ק' הש"ס וא"כ מוכח דלא כהירושלמי דאס"ד דבברכת המזון והמוציא צריכי' עכ"פ לענית אמן א"כ אכתי לא פריך מידי דהא רב בכוס בה"מ מיירי כפרש"י וכמ"ש מג"א סי' ר"א סק"ו אע"כ דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי הנ"ל:

1341

1342ואולי י"ל בזה ג"כ ק' הל"ח ס"פ כיסוי הדם על ר"ת שם דפשיטא לי' גבי מילה גדול העונה אמן יותר מן המברך הקשה הא קיי"ל כרבנן וכרב חטוף ובריך משמע דשוים הם ועמ"ש ש"ך ח"מ סי' שפ"ב וכה"ג ק' ארבי' חזקי' מובא בטי"ד סס"י כ"ח גבי כיסוי הדם ורמז עליו מג"א סי' ר"א סק"ו הנ"ל והשתא י"ל דס"ל לרבותי' הנ"ל מה שי"לד איך פליגי בסברות הפוכות דלת"ק העונה אמן עדיף ולאידך תנא המברך עדיף שהרי ממהרין לו תחלה ועוד מדנקיט א' המברך וא' העונה אמן במשמע ונקיט מברך תחלה משמע דפשיטא לו יותר דלעולם נקיט מה שפשיט יותר כמ"ש תוס' בסוכה כ' ע"א ד"ה אחת דבפלוגתא נקיט הפשוט יותר והכא איפוך אנא והרי הת"ק אמר תדע שגוליירי' מתגרים וגבורים נוצחים ואיך פשיטא לי' לאידך תנא במברך טפי מהעונ' והוא נגד הסבר' הנ"ל אע"כ ס"ל דלכ"ע העונה עדיף אלא מהאי טעמא בעצמו המברך עדיף שהרי הוא הגורם להעונה ולא תהי' כהנית פונדקי' ונהי דלהעוני' הניצוח מ"מ ממילא יהיה שכר המברכי' מוכן לפניה' תחלה וס"ל להגאוני' הנ"ל דזהו דוקא בברכה הנעשית בציבור וא"א בלא עניית אמן כמו בברכת הזמון שא"א שיניחנו וילכו להם דאין רשאי לחלק וכן האי תנא בתרא קאי אברכת התורה בציבור בימי אנשי כה"ג כפירש"י דקאי אפסוק ויברכו שם כבודך והוא דבר הנעשה בציבור ופרהסי' וא"כ אפי' למ"ד דבלא עונה נמי יי"ח מ"מ לאו ברשיעי עסקי' שלא יענו אמן וא"כ ממילא ה"ל מברך הנטפל להעוני' וממילא יפה כחו משא"כ בברכת כיסוי הדם וכדומה אין ענין להשומעים ועונים להמברך ומה יש לו עמהם ומה אלו רצו לצאת אטו בכיפה תלו להו נמצא מה שנשתיירו שם וענו אמן מלתא יתירתא עבדו ומה לו ולהם והה"נ גבי מילה אע"ג שמצוה למול ברבים בפרהסי' וכמ"ש הש"ך סי' שפ"ב הנ"ל מ"מ אין החוב מוטל על אלו להשתייר שם בב"הכ משא"כ ברכת זמון ותפלה וקריאת התורה מתחברי' אלו עם אלו וא"א לחלק והוא נעשה שלוחם בזה ה"ל נטפל וגורם לאמן דדהו ומשו"ה נזקקין למברך תחלה משא"כ בשארי מצות ולק"מ:

1342

1343וי"ל נמי ק' הל"ח שהקשה אמאי לא ישלם כ' זהו' שכר מצוה ושכר ברכה ויעיי' תי' הש"ך סי' שפ"ב הנ"ל דהיכא דעביד מצוה ומברך ג"כ לא ישולם לו אלא א' ע"ש וא"כ לדברי' ע"כ אין הדעת סובל לומר דשכר ברכה איכא ושכר כיסוי ליכא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועכצ"ל בהיפוך דשכר מצוה איכא שכר ברכה ליכא אעפ"י שלשון הש"ך מגומגם לפ"ז מ"מ צ"ל כ"כ ומה דקאמר הש"ס שכר כיסוי או שכר ברכה נפקא מיני' לב"המז ה"פ שכר כיסוי דוקא אבל שכר ברכה כלל לא או דלמא שכר ברכה נמי היכא דליכא מצוה אחרת עמה ונפקא מינה בה"מ וכיון שכן מיושב הכל דפשיט דאברכה לחוד לא משלם רק אמאי שמזכה רבי' בעניי' אמן וזה לא שייך רק בב"המ וכדומה דהמברך נטפל להעוני' וזכות הרבים תלוי בו ומעלתו כמו מעלת המכסה שעושה מ"ע דאוריי' אבל ברכת הכיסוי ושארי ברכות כדומה לזה אינם שוים כ"כ כיון שהוא גרוע מהעונה אמן כ"ש שהוא פחות ממקיים מ"ע לכן אם קדם וכיסה לא ישלם כ"א שכר מצוה ולא שכר ברכה ולשון הש"ס דמסיק שכר ברכה יתפרש כמ"ש לעיל להש"ך:

1343

1344ואיידי דאיירי מהודענא לי' כי כתבתי שם בגליון ש"ע שלי אמ"ש רמ"א דהמל בנו של אחר וקדם אחר ומל אינו משלם לו מאומה משום שלא זכה זה המוהל כתבתי שם על הגליון דוקא אם רק כבדו אבי הבן אבל עשאו שליח ממש משלם עשרה זהו' לאבי הבן וכוונתי בזה לפמ"ש פלתי סי' כ"ח לדחות דברי הש"ך סי' שפ"ב הנ"ל שהאב לא יתן לאחר להמולו עפ"י קו' הד"מ בי"ד סי' רס"ד דהא בכל התורה שלוחו כמותו והוא בפלתי הרבה להביא ראיה דהא עיקר שליחות מתרומה ילפי' אע"ג דמ"ע להרים וכן בב"ק ק"י ע"א מבואר דכהן טהור עושה שליח להקריב עבורו ועוד אי לאו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' ה"א יש שליח לדבר עבירה ונענש המשלח ומדה טובה מרובה מכ"ש שיהיה שכר להמשלח את שליח לעשות מצוה בחריקאו ע"כ העלה הנ"ל דכשעשאו שליח למול הרי הוא כאלו מל בעצמו אבל אי אמר לו שמכבדו בדרך כיבוד ולא כשליח זהו לא יתכן דלא נעשה שלוחו יע"ש וא"כ לפ"ז לפע"ד לענין תשלומין אי האב שלחו ובא זה וקדים ומל שלא בשליחו' האב אפי' ענה השליח אמן מ"מ לא מבעי אם האב לא ענה אמן ע"כ צריך לשל' להאב י' זהו' דאלו הי' שלוחו מל היה כאלו עשאו הוא ועכשיו שזה מל ואינו שלוחו אין המצוה של האב ומה שענה שלוחו אמן לא מהני לי' להאב מידי דלעניי' אמן לא עשאו שליח וא"כ צריך לשלם לאבי הבן עשרה זהו' אלא אפילו ענה אמן נמי ישלם לו דבשלמא גבי כיסוי דם או מילה של עצמו יכול לומר אלו ברכת אתה לא היית אתה עונה אמן ועכשיו שענית אמן הרי שלמתיך מה שהפסדתיך משא"כ במל ע"י שליח הרי הי' האב העונ' והעושה דהיה עונה על ברכת השליח וגם ה"ל כאלו עשאו בעצמו נמצא הפסידו עכ"פ ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דאע"ג דבעלמא מצוה בו יותר מבשלוחו הכא אפשר מצוה בשלוחו יותר מבו דהכא העונה יותר מן המברך כמ"ש והעליתי לעיל וע"י שמשלח שליח הרי הוא מל ועונה ושכר שניהם בידו משא"כ כשהי' מל בעצמו וצ"ע לדינא בכל זה כי הוא דבר חידוש:

1344

1345עוד אני מדבר בכיוצא בהנ"ל מה שראיתי במהריעב"ץ שכשהגיע לסדר קדיש שאחר עלינו כ' שאינו רוצה להטריח א"ע בדיני קדיש שחדשו האחרונים כי יותר נוח מנהג הספרדי' שכלם אומרי' אותו בפעם א' ולכאורה מנהג כשר הוא ורבים העושים מצוה עדיפי מיחידים ותמי' על אבותינו אשר להם התורה בירושה מעולם כמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הרב"י בי"ד סס"י פ"ב ואיך נחשוד אותם שקלקלו ועוותו הדרך גם לכאורה צל"ע על המנהג שהבן ז' דוחה לשלשים ושלשים דוחה ליא"צ ויא"צ דוחה לאבל תוך יב"ח וכדומה וק' וכי שותפים שנזדמן להם סחורה יאמר פלוני אני צריך לה ביותר תנם לי לבד ואין לכם חלק בו הלא הם יענו מה לנו בכך אם אתה צריך יותר להסחורה ההיא מ"מ כל השכר לאמצע וה"נ נהי דבעל השבעה צריך יותר להקדישים מהאחרים מ"מ כיון דשותפים הם מדוע ימחלו האחרים על זה ויש לדחות זה ולומר אנן סהדי דאינהו גופי' ניחא להו להקדים לבן ז' כדי שגם בניהם אחריהם יהיה להם קדימה זו וכה"ג אמרי' בש"ס דב"מ י"ב ע"ב עניי' גופי' ניחא להו כי היכא דכי אגרא להו לדדהו נלקוט בניי' בתריי' וה"נ דכוותי' מ"מ ק' ראשונה ק' ולפי הנ"ל י"ל דעיקר זכיי' שמזכה אבותיו איננו באמיר' דידי' כ"א במה שהוא מזכה הציבור שעוני' אחריו אמנים טובא ויש"ר מברך דנפיש חילי' וברוך ה' המבורך וע"י שנעש' הוא סרסור לציבור עי"ז מזכה אבותיו נמצא מנהגינו יפה כחו כ"א יאמרו הרבה בב"א מ"מ אין הגורם אלא אחד מהם האומר קדיש ואידך נעשה מסייע ואין בו ממש וא"כ כל א' יחטוף שיהי' הוא הראשון ושהציבור יענה אחריו ולא אחר חבירו וממילא א"ש נמי דיני דדחיי' הנ"ל דבלי ספק גם להצבו' יש שכר רב שגורם לזכו' המתים ההמה והשתא מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה מכ"ש מי שחברו זוכה על ידו והרי מדה טובה מרובה ממילא כל מה שהוא המת צריך לעניי' הציבור יותר היינו בתוך ז' ושלשי' וביום היא"צ יותר יש שכר עי"ז להצבור העוזרי' לו ממילא לא ניחא להציבור שיאמר קדיש אבל בתוך יב"ח ויפסידו הם זכותם הגדול ואם יאמר בע"כ שלא בטובתינו הרי אין עונים אחריו כמ"ש בש"ע א"ח סי' נ"ג סכ"ב [ע"ש במג"א סקכ"ד משמ' דבקדיש לא אמר כן] ואם עברו וענו אחריו תלינן בכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומכל מקום אידך יש לו שכר קדיש ממש שהרי נאנס ולא עשאו שזה גזלו ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו הארכנו הרבה ויצאנו מענין לענין באותו ענין והלכתא גברותא איכא למשמע:

1345

1346תבנא לדינא מה שכ' הגאון בנב"י שבכל תפוצות פולין לא חשו לדברי רבינו פרץ לא שמתי לבי על זה כלל וכי מפני כך יודחו דברי רבי' פרץ והני אתרי דקפדי לשמוע לדברי הגאון ר' פרץ יקופחו בהלכה מפני שאינם עושי' כמנהג פולין ומה אשיב על זה וגם הגאון בנ"בי לא כ' אלא לפי דעתו שאין שרש ויסוד לדברי ר' פרץ וכל דבריו מופרכים ע"כ הביא ממנהג פולין שמסתמא מיסדי המנהג ההוא שמו לבם על זה ודחו דברי ר' פרץ מהלכה אבל לפי מה שעשיתי לו סמוכים א"כ לא נדחה מנהגינו מפני מנהג מחוזי פולין והיכ' דנהיג נהיג ואריך אך מ"מ תמהתי בכתבי הראשון תמי' קיימת על הגאון בנב"י ז"ל שהביא ראי' גם ממנהג מקומות שמכבדים להרב דמתא וממנו אין ראי' שהוא כמו כהן הגדול שמקטיר חלק בראש ואין ראי' מזה לכאן ועתה אני אומר אפשר כי מקדמת דנא גם בני פולני' חשו לדברי ר' פרץ אלא שהיה מנהג קבוע בכל עריהם ליקח הרב לסנדק ובזה ליכא משום הא דר' פרץ ועי"ז נשתכחו דברי ר' פרץ ואח"כ התחלו הרבני' למחול על כבודם ונשתרבב המנהג ההוא בטעות גם מ"ש מכ"ת והאריך בפי' הש"ס דשכיח ולא שכיח והוא דבר פשוט שאין בו פקפוק וגם כל דברי בפרט הזה מבואר לכל מעיי' אין לי להאריך בו יותר:

1346

1347מה שהקשתי מה ראו חכמי ישראל להקפיד על העושר השיב מכ"ת נ"י עושר מילתא רבתא היא לעבודת ה' ידעתי גם ידעתי אם ברכת ה' היא תעשיר אזי לא יהיה העושר ההוא שמור לבעליו לרעתו ח"ו ומי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא ומי יסכל בזה אבל קושייתי היא בהיפוך דעכ"פ היה להם להקפיד גם על הקרבת שארי קרבנות ואם לא יעשרו מה בכך וכי ח"ו יתנו עיניהם דוקא בממון והי' להם לתקן בכל קרבנות חדשים לפייס עד שיזכה כל כהן וכהן בעולה ושלמים וחטאת וכו' ומ"ש שנוכל לפרש דמפני שהיא מעשרת ש"מ שהיא מצוה גדולה גם נפשו יודעת שאין זה כלל במשמעות הש"ס אלא אין דרכי לפלפל בגמגום וערעור לתלות ביו"ד קרת אבל אי יהי' כן במשמעות הש"ס קשי' טובא מה צורך לראיה שהיא מצוה גדולה מפני שמעשרת ולא מפני שמעצרת המגפה ויעמוד בין החיים ובין המתים ועוד מה ראיה היא זו הלא שלוח הקן קראו חז"ל מצוה קלה וכתי' למען יאריכון ימיך ועוד מה הי' להם לפלס אורח חיים והם אמרו הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ויש לי להמציא לו תי' בש"ס דמ"ק ט' ע"א בסופו פלס מעגל רגליך וע"ש וק"ל גם מה שהרויח בזה תי' על קושי' בה"ז דלכל מצוה יש לה שרש בפ"ע גם ממני לא נעלם זה אבל אין לנו עסק בנסתרות וק' בה"ז עצומה היא הפכתי בה והפכתי בה ולא עלה בידי תי' מרווח כאשר אותה נפשי ומה שהחליט מכ"ת דע"כ קטורת מצוה רבה היא מפני שנעשתה על מזבח פנימי ומזבח העולה היה בחוץ אין בזה ספק דקטורת מצוה רבה היא בל"ס אבל מפני שנעשה על מזבח הפנימי אין ראיה דאיפוך אנא עולה הוקטר על אש שלמעלה וקטורת על אש של הדיוט מהגחלי' הנקחים ממערכה שני' של קטורת ומעולם לא ירד של מעל' לשרוף הקטורת ומה שכתב תוס' סוף חגיגה ד"ה ושאין בו אלא עובי דינר ונו' דמשמע דבמזבח הפנימי הי' אש של מעלה כבר כ' בפלתי סי' מ"ג ססק"ו גבי שיעור דינר זהב דטחול יע"ש ובחי' חולין שלי פרכתי כל דבריו והעליתי פי' אחר לפע"ד אין כאן מקומו מ"מ אמת דבפנים לא הי' אש משמים גם גמגומו במוהל שנולד במזל מעשיר אמר מכ"ת נהי שנולד במזל שיהי' מוהל מ"מ אינו מוכרח שיתנו לו למול זהו דבר המפליא השומע והרי ר"נ ע"כ שלא ברצונו דחקו מזלו לגנוב ומכ"ש שיהי' כך במזלו שזה ימול ע"כ בנו של פלוני ובאמת כאן הי' לו מקום לתפסני תפיסה מעלי' ולומר נהי שעפ"י המזל נעשה אדם מוהל מ"מ איכא נמי מוהלים שלא במזל אלא מרצונם בחרו במצוה ההיא וכי מי שנולד בצדק א"א למול וא"כ הרי רז"ל הזהרו לת"ח להיות אומן בכתב שחיטה ומילה וכי כל ת"ח במאדי' נולדו וא"כ הרי איכא מוהלי' דלאו במזלא תלי' ולהם ראוי שיעשרם ויושיעם וזה הי' פקפוק הראוי:

1347

1348ואחר שעלו בידינו דברי ר"פ כהוגן הבנתי טעם מ"ש בש"ע דנוהגין להסתפר לצורך המילה בימי הספירה והנה הוא אבל גדול ליהודים ובפרט בארצות אשכנזי שמחמירי' בשבת לפני שבועו' כמו שבת לפני ט"ב כי הי' הריגת הקהלו' בגזרת תתנ"ו ר"ל ודבר גדול דבר רבינו קלונימוס בקינה המתחלת מי יתן ראשי מים אמר שם וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה ואין להקדים זולת לאחר' תחת כן היום לויתי אעירה אמר הגאון ז"ל כי להיות שאין לקבוע ב' ימים מָרים בשנה ולעקור ט"ב ולקובעו ביום מיתת צדיקי' האלו ג"כ אינו נכון משום אקדומי פורענו' לא מקדמי והוא עפ"י ש"ס מגילה ה' ע"א יע"ש ע"כ מזכיר מיתת' בט"ב הרי לפנינו כמה קשה הי' עליהם אבילות הזה ומדוע הקילו בתספורת למילה מה שאין צורך למילה אע"כ משום הא דר"פ הנ"ל שהוא כמקריב קרבן וכל מקריב קרבן עשה י"ט ביומו ויש בזה עיון בתוס' ר"פ מקום שנהגו ובתוס' חגיג' י"ז ע"ב ד"ה אלא לאו וכו' וצ"ל להתוס' דחגיגה שס"ל שהוא מדרבנן מ"מ שפיר פריך בירושלמי מואספת דגנך דכל מה דהתירה התורה בפירוש לא יאסרוהו חכמים כמ"ש תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ד ע"ב) ד"ה ולא ישכור ויעמ"ש ט"ז י"ד רס"י קי"ז בזה ואף דבאיסור מלאכה ביום קרבנו פי' בירושלמי שאינו ראוי שיקריבו קרבנו ויהי' הוא פונה לכרמו וזיתו ואפשר דהוה רק כמו איסור מלאכה ביום תענית צבור שיהי' פנוי ליום התענית ולאסיפה מ"מ הרואה יראה שהי' י"ט גדול ליהודים ביום הקרבת קרבן ועיי' בתוס' חגיגה י"ז ע"א ד"ה אין כה"ג מתלבש וכו' ויעיי' מג"א סי' תצ"ד סק"ג וידוע הוא שלא כל הנכנס למקדש עשה י"ט ולא צריך תגלח' וספרים רק אנשי משמר משום הקרבן ולא משום המקדש כי קדושת המקדש משום הקרבנו' ומזה נהגו להצריך שינוי בגדים ותגלח' ביום המילה בכל ימות השנה כי יום הקרבת קרבנו הוא ולא יתעקש המתעקש א"כ ה"ל בה"כ כבהמ"ק משום שמקרי' בו קרבנו' ז"א אטו מילה יש לה שייכות לבה"כ ויש לנו רשות למול בכל מקום ואין לבה"כ אחיזה במילה כלל מ"מ ראו אבותינו לדחות אבילות ימי הספירה מפני מילה שלא יכנס להקריב קרבנו כשהוא מנוול והרי בני סנאב בן בנימין דחו ט"ב שנדחה משום י"ט דדהו ה"ה מילה דלדחי אבילות דימי ספירה ומכיון שזכינו להבין דברי ש"ע בימי ספירה נלמד מזה לימי מצרים ג"כ אע"ג שלא הוזכר בש"ע וכן הסכים הגאון מהר"ם א"ש ולו שומעי' שאמר כהלכה ולפי שראיתי בדברי מכ"ת שיש לפניו בהעתקת דברי שום דלוג באיזה שורה ע"כ אפרש דברי בקיצור והוא כי מהר"ם א"ש כתב דכל עצמו שאנו אוסרי' תספורת אפילו לכבוד שבת הוא משום שבלא"ה אין אנו מסתפרין בכל שבת ובמילה לא שייך זה דרגילי' להסתפר בו והנה לזה הי' ק' לי עדיין מנהג אשכנז שרגילין ומקפידין להסתפר בכל ע"ש בכל השנה ואפ"ה נוהגים איסור להסתפר בכל שבת שבימי ספירה ובין המצרים א"כ לדדהו מ"ט להתיר להסתפר במילה ועל זה כתבתי סברא דעכ"פ בעי' לעשות היכר לאבילות בצבור בכל מין שהזכירו חז"ל היינו כיבוס ותספורת לכן אז בימיהם הי' רגילי' להסתפר בכל יום אוב' וג' פעמי' בשבוע להם הי' די באבילות זה שלא להסתפר כל אותה השבוע וכן בלבנים משא"כ לדידן אין שום אדם מסתפר כ"א בע"ש וא"כ לא יוכר זה האבילות להצבור כלל לכן אסרו להסתפר אפילו לכבוד שבת אמנם במילה לא שייך זה דכבר מנכרא אבילות היכר מעלי' ע"כ הותר התספורת ובזה ישבתי שם גם מנהגי בני אשכנז בלבישת בגדי שבת חזון כמבואר בכתבי והדברי' ברורים למבין ומה שערער דה"ל להתיר להחליף קצת בגדי' עכ"פ ויהי' היכר בהנשארי' אה"נ באשכנז נוהגי' כן שיש להם בגד מסויי' אבל במדינו' אלו מה גבול תתנו לו כללו של דבר כל הרוצה לפקפק פקפוקים כאלו יהא שלו את שלו ואי דייקינן כולי האי לא תנינין ועוד פקפוקי' כיוצא באלו שאין דרכי להשיב כלל עליהן ודברי הגה"א אמרתי כוונתו דפשיטא לי' לאסור הטלת צפרני' בה' ואפשר שביאר כן בהלכו' שבת שלו והלא ההגה' הם רק ליקוטי' מא"ז ומר' יהוד' חסיד ומרדכי וכדומ' אלא דהכא תני בברייתא בחמישי מותר סד"א דגם אתספורת קאי ויש מזה ראי' שמותר להסתפר וליטל צפרני' בחמישי כאשר מג"א מביא ראי' מזה להתיר לכן כ' הוא דלא קאי אלא אכבוס ולא אתספורת והי' יכול לערער ערעור אחר יותר נאה דאם כפי דברי מאי אפילו בחמישי דכ' הג"א הא בששי מותר דלא שייך שיגדלו בשבת ומפני כן הדרנא בי מפי' הנ"ל ויעיין מג"א סי' תקנ"א סקי"ח ודוק:

1348

1349והנה לאבל בתוך שלשים הי' נראה היתר מק"ו הנ"ל דהרי אחז"ל ר"פ אלו מגלחין דאבילות לא נהגו בי"ט דאתי עשה דרבי' די"ט ודחה עשה דיחי' דאבילות והנה חזינן דאבילות דספירה ומצרים הוא אבילות דרבים ומילה הוא י"ט דיחיד ומ"מ דוחה מילה לאבילות הנ"ל מכ"ש שידחה אבילות דיחיד ומ"מ חלילה להתיר מה שמפורש בש"ס לאסור אפי' בי"ט אעפ"י שיש לחלק קצת די"ט א"א להסתפר בי"ט עצמו משא"כ ביום המילה ועוד די"ט בלא"ה כבר אסרו בו לספר ולכבס כלל וכמה אנשי' הולכי' בו מנוולי' יהי' מאיזה טעם שיהי' ולזה הבאתי קצת ראי' ממ"ק דקרי לי' הש"ס נהגא מצות שלשים ברגל מ"מ חלילה לנו להקל ראש ולהתיר ובשגם שהרי כ' ט"ז סי' תקע"ג דלכן מתענה החתן בימי ניסן משום שמתענה בר"ח ניסן אעפ"י שר"ח ניסן טעמא אחריני אי' לי' מ"מ לא עדיפי ימי המנהג מר"ח עצמו ה"נ לא עדיפי ימי המילה מי"ט עצמו יהי' הטעם מה שיהי' ומ"מ ערי ישראל הנוהגים בו היתר אין להזחיח אותן ולא לומר עליהם שעושי' שלא כדין תורה הגע עצמך וכי יציאה מפתח ביתו לא הוזכר בש"ס דמ ק כ"ג ע"א והותר לאבל בתוך ז' משום מילה וה"ה לתספורת ומה שלא כדין תורה יאמר על זה:

1349

1350והנה מה שכ' מכ"ת לחלק בין לראות פני קיר"ה משום הפסד ממונו לראי' פני הדוכס דחמת מלך מ"ה כבר הודעתיו שאני תמה עלי' שאם המלך ימיתהו מכ"ש שהשר ימנע ממנו בקשתו לאמור שחקו בי יהודאי ונהגו בי קלון ועוד הורגלו בפומי דעכו"ם למימרא ליהודי' היית נחבש בבית האסורי' וה"ז בזיון גדול וחסרון אמונה בו ביהודים ובס' נוב"י חאו"ח ס"סי י"ג כ' להדי' דיש קולא בההולכין לפני דוכסין יע"ש גם בסי' י"ד גם אין הדבר מוסכם אצלי דלא שייך אצל הדוכס שלנו חייב לנהוג כבוד במלך כי גדר המלך לענין ברכה הוא כל שבידו להמית ולהחיות אפילו בעירו ובמג"א קיצר בזה מאוד ועיי' סי' רכ"ד סק"ה ובמדינת ריי"ך מברכין על כל דוכסיהם מפני שהמדינה היא שלהם ואין עליהם שום אימת מלך וגם בנימוסיהם שאין המלך מתחתן אלא במלך אחר או עם דוכסי רייך שהמה נחשבים מלך ממש וגם בניהם נקראים פרינצן כמו בני מלכים וזה ידוע לכל מי שיודע קצת בנימוסי מדינות והנה שמעתי שהדוכס של מדינה זו יש לו נכסים גם ברייך ואם יזדמן שם יברכו עליהם וא"כ אטו כיון שהוא פה במדינה שאין ידו תקיפה כ"כ וכי לא יברכו עליו וכי אם יזדמן הקיר"ה למדינה אחרת וכי לא יברכו עליו וכיון שמברכין עליו א"כ מן התורה מחוי' בכבודו לנהוג כבוד במלכות כדילפינן ממרע"ה שאמר וירדו עבדיך אלה אלי וכן הזהירו הקב"ה ויצוהו על פרעה שינהוג בו כבוד וכן פירש"י פ' וארא וכן גבי אלי' ששנס מתניו וירץ לקראת אחאב וכלם לא עשו בשביל מורא מלכות שימיתם אלא משום חק החיוב והנה התספורת הוא מענין מורא מלכות כדפרש"י גבי יוסף ויגלח ויחלף שמלותיו וגדולה מזה כתבו תוס' בע"ז כ"ט ע"א ד"ה המסתפר וכו' אלא שאין הדבר ברור שיש להדוכס נכסים ברייך ממש כי אעפ"י שקורין לו רייכס פירשט אפשר שהוא באיסטרייך ואין להאריך בזה:

1350

1351עוד כ' שמסתמא צויתיו להסתפר ע"י עכו"ם דכל שאפשר לתקוני מתקנין כמ"ש בש"ך ונקה"כ ססי' ש"ץ חליל' לא צויתי ולא עלת' על לבי כי אפי' אי הי' מסתפר במספרים מ"מ מה"ת להסתפר מגוי והוא לא ישמע לנו להניע גם חלק התחתון ויעשה כעין תער משא"כ ישראל ועוד שנהגו למשוח במשיחת אוירים וצריך לזה אומן ידוע מופל' ומי שאינו בקי בזה יבוא לסכנה ואין הגוי בקי בהם ובשמותיה' כי זאת המשיחה נתקנה במדינה זו על ידי חכמי פראג הראשונים שלא יסתפרו היהודים במספרים ואין לגוי חלק ונחלה בה כל זה כתבתי לפי מה שנמשך מעלתו אחרי פשטן של דברי הש"ך והמה תמוהים לכאורה דמ"ש ישראל הוא שלוחו ע"ש כוונתו דאין שליחות לגוי וה"ל רק אמירה דשבות ובמקום מצוה לא גזרו משא"כ בישראל נעשה שלוחו כמותו וכאלו הוא עושה לעצמו וזה תימה דהא אין שליח לדבר עבירה נמצא שאינו נעשה שלוחו ואדעתי' דנפשי' עביד ושרי' והרי זה דומה קצת למ"ש רש"י והובאו דבריו בש"ע יורה דעה סימן ק"ס ובש"ך סימן קכ"ב יעיין שם היטב אלא שהש"ך כן כתב לשיטתו של רמ"א שפי' בח"מ ריש סי' קע"ב דאם השליח אינו בר חיוב' יש שליח לד"ע וסבירא ליה להש"ך דהכא השליח לא הו' בר חיובא כיון שהוא אינו אבל ומפרש דברי רמ"א לשיטתו אבל לפמ"ש הש"ך שם בראיות ברורו' דקיי"ל כאידך מ"ד דהכל תלי' באי בעי למיעבד נמצא דע"כ אין שליח לד"ע ומותר ע"י ישראל כל זה כתבתי ליישב דברי הש"ך אבל באמת גם זה ליתא דאפי' להרמ"א ז"ל לא מקרי זה אינו בר חיובא כיון דאי הוה המסתפר אבל היה הוא ג"כ אסור להסתפר מקרי בר חיובא וזה למדתי מספר נב"י בחלק אה"ע סי' ע"ה דף צ"א ד"ה ומה שקצת וכו' יע"ש ראיתו ברורה והי' יכול להביא ראיה ג"כ משיטת רש"י הנ"ל גבי רבית יעיי' וק"ל וא"כ לפ"ז עדיף טפי ע"י ישראל מע"י גוי דהרי ישראל הוא בר חיובא ואין שליח לד"ע משא"כ ע"י גוי דבודאי לאו בר חיובא ואי הוה שליחות לגוי היה ג"כ שליח לד"ע וזה תלי' בפלוגתא אי לחומרא ג"כ אין שליחות לגוי והוא תלי' בשיטת תוס' דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא וד"ה כגון וכו' יע"ש ולא אקוה שיערער מערער לאמור דהכ' לא הוה ד"ע שהרי אנו מתירין להסתפר ז"א דהרי ע"ז אנחנו דנין שלא יעשה הוא בעצמו כדי שאם יש בזה שום צד איסור יהי' ע"י אחר וא"כ אנו דנין כאלו הוא עבירה והוא פשוט לא כתבתיו רק לרווחא:

1351

1352אשר מלא פיו תוכחות קדוש יאמר לו ובודאי כן הוא בכמה מנהגי' שנתקלקלו אצל ההמונים ונעשה להם היתר בעו"ה אבל אשר שם פניו נגד מגולחי הזקן לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה לכו נא ונוכחה אי משום חוקת הגוים אשאלהו ויודיעני מי התיר לנו נעלים שחורים המבואר בש"ס לאסור מסאני אוכמי ולהפליא ענין אמרו במס' תענית כ"ד ע"א דהוה מסיים מסאני אוכמי ויעיין ב"ק י"ט ע"ב ובתוס' שם ד"ה דהוה מסיים ובשיטה מקובצת שם מחלק בין שחור לאוכם וזה מסכים קצת לפי' ה"ג דמייתי תוס' פא"ט מ"ו ע"ב ד"ה אוכמי הנאמר שהוא מקור משחת כאשר כ' על עם ה' אלו לא ניחא למרי' למימר הכי והוא דבר דלא נמצא בש"ס ופוסקים וגם לא בשום ספר מספרי חצונים שיהי' הפרש בין ישראל לאינו ישראל בגילוח הזקן כי אז גם כל האומו' היו מגדלי' זקניה' ויעיי' בש"ס שבת קנ"ב ע"א תלת אמרת לי תלת שמע' וכו' וברב' בראשי' פ' י"א סי' ז' פילוסו' שאל את ר' יהושע וכו' מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומגדל זקנו וכו' יע"ש אבל לא נמצא בשום מקום שיהיה בזה משונה מנהג גוים ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי' שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזרי' בעל עשרה מאמרות אבי המקובלי' שהוא הי' מגולח מבלי השאיר שערה א' וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והי' אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין ח"ל ראויה לכך ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו אבל אבותינו הנהגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח"ו אלא בקדושה יתירה והוא בימי גזירת תתנ"ו והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתי' רגליהם לשנו' מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהי' סריס כמבואר בספרי הימי' והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן ולהיות גלוח הזקן דבר שא"א להשתנו' והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם ע"כ נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל רק סימנא בעלמא שזה יגולח ויגדל בקוצר זמן שבן לילה היה ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו ואותן שלפני גזירה ההיא שברחו לארץ פולין לא באו לכלל זה והנה זה ברור ונכון כי אלו היה תחלת מנהגו באיסור היה משום חוקי הגוים אבל אחר שכבר נהגו ישראל לגלח תו אין בו שום נדנוד ופקפוק כלל אפילו ריח איסור אין בו אבל הך דמסאני אוכמי לא ידעתי איך יתפשט ע"כ צריכי' אנו ללמוד זכות ולומר שנתפשט ג"כ בתחילה בהיתר וכיון שהותר הותר והנה יעיי' ביורה דעה סימן קנ"ז ס"ב ויעיי' ש"ך סימן קע"ח סק"ד הקשה אמהרי"ק ובחידושי למסכת חולין ישבתי ת"ל יתברך באופן הנאות ואי משום מספריים כעין תער זהו חשש רחוק ושרשו פתוח מתרומת הדשן כשהזוג חדוד מאוד יש לזהר אולי יחתוך בתחתון לחוד וידענא שהוא מידי דלא שכיח גם מההשחתה תחת הגרון המעיי' בש"ס וראשונים יראה כי ממש לית מאן דחש לדברי ר"ח בזה והמחמיר קדוש יאמר לו והמקיל לא יאמר עליו מקור משחת ח"ו כללו של דבר כל מה שאמר מכ"ת באגדת ריב"ח הנמשל הוא טוב וקדש קדשים והמשל שהיסב פני' על חטא קל וקטן לא יקרא ח"ו בשם חטא ועון חלילה וחס והאומר כן עתיד ליתן הדין בלי ספק והייתי יכול להמשיל משל אחר אבל ועמך כולם צדיקים כתי' ויהי' ממחוז פלוני או פלוני:

1352

1353והנה להיות כי רוב פלפולינו באגרת הלזה לא הי' בהוויי' דאביי ורבא כי רובו בדברי אגדת חז"ל הוא בנוי ע"כ צויתי להעתיק לו מה שאני שואל שאלה אחת מאת מ"ו רשכב"ה חסיד שבכהונ' מהו' נתן אדליר כ"ץ נ"י [הוא בח"ס חיו"ד סימן קס"ז] ולהיות שאני עוסק בה עתה אעתיקהו לו והי' בבוא תשובת מ"ו נ"י גם אותו לא אמנע מאתו ואסיים בשלום רב לאוהבי ה' ושומרי תורתו הכ"ד א"נ לנצח המצפה תשובתו כאשר התניתי באגרת הקצר הקודם החותם פה ק"ק מ"ד יום ד' ער"ח אלול תקס"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

1353

1354שלום ושמחת י"ט לי"נ תלמידי הרב האברך המופלג מו"ה ברוך נ"י:

1354

1355יפה נתעורר על השמטת הרמב"ם אלא שלא פירש יפה ואני אפרש דבמתני' שלהי תעני' תנן משנכנס אב ממעטין בשמחה ואמר רב בגמרא כשם שמשנכנס אב וכו' כך משנכנס אדר מרבים בשמחה ואר"פ הלכך האי בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לשתמיט מיני' באב ולימצי לי' באדר והרמב"ם פ"ה מתענית כתב משנכנס אב ממעטין ולא כ' הא דלשתמיט מנכרי אמנם בש"ע בהלכו' ט"ב הוסיף וכ' הא דלשתמיט ואמנם בהלכו' מגלה לא כ' רמב"ם ולא הש"ע הא דמרבים בשמחה ולא הא דלימצי לנכרי והמג"א הביאו וצריך לידע טעם להשמטה זו:

1355

1356והנלע"ד דרב לטעמי' ס"ל כמ"ד כל חדש אב אסור ברחיצה ואבילות נוהג וכמ"ש תוס' סוף מגילה והיינו טעמא דדרש כמ"ד והשבתי חדשה דכל החודש נוהג אבילות א"כ ה"נ דרשינן לענין שמחת אדר והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה להיות שמחה נוהג משנכנס אדר ואולי אסור בהספד ולכל הפחות מצוה לשמוח אמנם אנן קיי"ל כמ"ד דשבת שחל ט"ב בתוכה נוהג אבילו' דדרשינן והשבתי שבתה ולא חדשה וכמ"ש כל זה תוס' סוף מגילה הנ"ל א"כ ה"ה באדר לא דרשינן והחודש אשר נהפך וכיון דלא דרשינן והחדש שוב אין לנו להוסיף שמחה אפילו בשבוע שחל פורים דשבתה לא כתי' בפורי' ולפ"ז מה דתנן במתני' משנכנס אב ממעטי' בשמחה ומייתי ליה רמב"ם היינו לענין שאין בונין בית חתנות ואבורנקי של מלכים וכמבואר בפ"ק דמגילה גבי רבי נטע נטיעה בפורי' וזה לא שייך באדר מרבין שבונין ונוטעין פשיטא כל השנה נמי ורק ביום פורים איתא להאי חידושא שאפי' במקום שנהגו איסור מלאכה מ"מ בונין בנין של שמחה ומשו"ה לא הו"מ לאתוי' הך דרב מרבים בשמחה והנה ר"פ אמר הלכך האי בר ישראל וכו' ונדחקו תוס' דקאי אלעיל דמגלגלין זכות ליום זכאי ורמב"ם ס"ל כפשוטו אדרב קאי הלכך ואם כן כיון דלא קיי"ל כרב ואין אבילות מר"ח אין ריעא מזלא ג"כ וש"ע חשש לסכנתא ופסק דלשתמט באב אבל עכ"פ באדר לא כתב דלימצי לי':

1356

1357א"נ י"ל בהא עפ"י מה שהרגיש מהרש"א והאריך ג"כ ראנ"ח פ' תצא אהא דר"פ דאמר בריא מזלי' הא קיי"ל אין מזל לישראל ולע"ד משו"ה כ' רש"י ימי ניסים הי' לישראל פורים ופסח וביעב"ץ ח"ב סי' פ"ח נתעורר בזה מה רצה רש"י להוסיף פסח ולפי הנ"ל י"ל דס"ל אע"ג דאין מזל לישראל מ"מ אחז"ל אע"ג דאין ניחוש יש סימן והוא דאתחזק וס"ל הכא אתחזק תרי זימנא עכ"פ פורים ופסח וקיי"ל ב' זימני הוה חזקה א"נ ס"ל בחד זימני איכא למימר שמא ריעא מזלא דעמלקים גרם ולא בריא מזלא ישראל דאין מזל להם אבל השתא דאירע ע"י ב' אומות שונות רצופים עמלק ומצרים ש"מ יש סימן טבא דבריא מזלא דישראל ועכ"פ יש סי' זה נ"ל דעת רש"י ומ"מ הש"ע הוה ס"ל דר"פ אפשר ס"ל יש מזל לישראל ואנן קיי"ל שלהי מס' שבת כהני אמוראי ותנאי דש"ס דאין מזל לישראל וא"כ בשלמא באב איכא למיחש דבריא מזלא דאו"ה אבל באדר מה"ת לימצי לי' דנהי דריעא מזלא דעמלקים דשארי אומות מי ריעא ולענין בריאות מזלא דישראל הא אין מזל לישראל כנלענ"ד במעט עיון פ"ב יום ג' י"ט אדר תקע"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1357

1358נשאול נשאלתי מא' מהתלמידים שמסופק אי מת אביו בד' בחדש או בה' בו איך יהי' דינו בכל מנהגי יא"צ באמיר' קדיש והדלקת נר ותענית הנה זה פשוט דהאבלים לא יניחוהו לומר קדיש להפסידם דבכל יום יאמרו לו אייתי לי ראי' דהאי יומא הוא אך הספק אם הוא מחויב עכ"פ לומר קדיש להמציא לו מנין במקום שאינו מפסיד האבלי' אחרי':

1358

1359הר"ן פע"פ דף ק"ח שם בש"ס אמרינן דמספקא לן אי תרי כסי קמאי בעי הסיבה או תרי כסי בתראי הלכך אידי ואידי בעי הסיבה כ' הר"ן אע"ג דהוה ספיקא דרבנן מ"מ כיון דמיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי לא אמרינן ספיקא לקולא ובפ"ק דמגלה כתב עיר המסופקת אם היא מוקפת או לא יקראו בי"ד שהוא יום הראשון שפוגעי' בו ע"ש ועיי' במשנה למלך פ"ג מהלכו' מגלה וצע"ג בשלטי גבורים בגליון מרדכי מס' ע"ז פ' ר' ישמעאל אות קטן א' ע"ש והנלענ"ד מדברי ר"ן הללו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא היכי שודאי יעבור אדרבנן כגון ספק מוקף חומה נהי בכל יום יכול לדחות דלמא היום לאו יומא חיובא דילי' הוא וספיקא דרבנן לקולא מ"מ אחר שעברו שני הימים ולא קרא בשום א' מהם הרי יודע שעבר בודאי אדרבנן שהרי לא קרא בשום א' מהם ובזה לא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא וע"כ יקרא ביום הראשון שיפגע בו ואז ממילא הוי בשני ספק קרא ספק לא קרא ופטור דספיק' לקולא ומיהו בהא דהסיבה לא הוי סגי אי מסיבין בתרי כסי קמאי דהרי ספק זה הוא לכל ישראל ואי כולי עלמא יסבו בקמאי ואי קמי שמיא גלי' דתקנתא דרבנן קמאי הי' למיסב בבתראי ולא בקמאי והשתא מחמת הספק יסבו כ"ע בקמאי ולא בבתראי נמצא נעקר תקנת רבנן בהסיבה לגמרי דהסיבה דקמאי לא תקנו ודבתראי לא ניסב נמצא בטלו תקנתם לגמרי ובכי הא לא אמרי' ספיקא למיעקר לגמרי לקולא ועיי' סברא זו תוס' נדה מ"ד ע"ב סוף ד"ה דקים לן בגוה וכו' ע"ש ולא דמי' לספק מוקף חומה דא"נ כל הספיקי' יקראו בי"ד מ"מ מיקיימו תקנת' דרבנן בעיירות שהם ודאי מוקפות וליכא ספיקא אלא אקרקפת' דהני גברי המסופקים והם יקראו בי"ד דפגעו בו בתחלה ויפטרו בשני:

1359

1360ונבוא לנדון דידן דלע"ד אם יש עוד אחים במקום אחר היודעי' בברור יום היא"צ ויעשו תקנתא לנשמת האב בקדיש והדלקה ותענית אם כן הספק מונח רק אקרקפתא דהך גברא לא חמירא ממצוה דרבנן ויעשה כל תקנות הנ"ל ביום ד' לחדש שיפגע בו תחלה וביום השני יהי' פטור מספיקא דרבנן לקולא אך אם אין לו אחים בעולם נמצא ביום היא"צ שצריך האב תיקון לנשמתו ביומא דדינא דילי' ואין לו מי שיתקן נשמתו ואם נימא שיעשה הבן רק ביום הראשון אולי איננו יום היא"צ וביום השני שהוא יום היא"צ והאב צריך לתיקון ואין מי יעמוד בעדו הרי זה דומה להסיבה דמיעקרא תקנתא דהאב לגמרי שאין בן בעולם שישלים צרכו ע"כ יעשה בשניהם מיהו לישב בתענית שני הימים קשה וכ"ש למי שעוסק בתורה אשר ממש יצא שכרו בהפסדו ויש כמה מהאחרונים שכ' דטעם התענית אינו לתיקון נשמת האב רק משום ריע מזלי' דהבן ומאן דלא קפיד לא קפדינן ונהי בעלמא אין להקל כיון שהוזכר בש"ס כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדלי' בפ"ב דשבועות מ"מ בכה"ג יש להקל שלא להתענו' אלא ביומא קמא ויום שלאחריו יוסיף בלמוד ועבודת ה' שזה טוב מכל הקרבנות כנלענ"ד:

1360

1361ואמנם לכאורה י"ל הא אנן לא קיי"ל כהר"ן הנ"ל אלא עיר המסופקת צריכה לקרות בשני הימים וכן פסק בש"ע סי' תרפ"ח וכפשטות סוגי' הש"ס פ"ק דמגלה בטברי' והוצל ואין צריך לדחוק כהר"ן דממדת חסידות הוא דקרי לזה אני אומר דודאי לא יחלוק אדם דספיקא דרבנן לקולא ונראה דטעם פלוגתתם בזה בפלוגת' הרמב"ם וה"ג דה"ג ס"ל קריא' הלל דאוריית' והחזיק בידו הרמב"ן בס' המצות והרמב"ם השיג על ה"ג בשרשי' שם ולפ"ז כיון דאמרי' בפ"ק דמגלה דאנשי כה"ג למדו ק"ו השתא מעבדות לחרות אומרי' שירה ממיתה לחיים לא כ"ש והרי ק"ו דאוריית' הוא והתורה ניתנה לדרוש בי"גמדות הרי חיוב ההלל בפורים גם כן דאורייתא וקריית' זו הלילא נמצא ספק קריא' ה"ל ס' דאוריית' וקורין בשניה' והר"ן בשם הגאונים ס"ל כשיטת הרמב"ם דהלל בכל י"ט אינו אלא מדברי קבלה השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ומדברי קבלה ילפי ק"ו לקריאת מגלה וס"ל דברי קבלה כדרבנן דמי וספיקא להקל אבל לעולם בגופי' דמלתא לא פליגי על הר"ן בספיקא דרבנן כנידון דידן כיון שאמר קדיש והתענה ביום ראשון שפגע בו שוב פטור בשני:

1361

1362אלא לפ"ז צ"ע קצת שיטת הרמב"ם שהרי הוא סובר הלל דרבנן ומ"ט החמיר הוא לקרות בשני הימי' בי"ד ובט"ו ומה מתקו בזה דברי הרר יוסף דמבי' הרב"י סי' תרפ"ח דרמב"ם לא אמרה אלא כעין טברי' שהיא מוקף חומה אלא שמסופקים בדין ימה חומותי' דאקבע חומה או בעיר שיש אומרים כך ויש אומרים כך אבל בספק סתם עיר לא אמרי' דהא אין מביאים אשם תלוי אא"כ אקבע אסורי' ותמה הרב"י מה ענין אשם תלוי לכאן נהי דקרבן לא מבי' מ"מ ספיקא לחומרא ועוד מה בין סתם ספק או יש אומרים שהוא מימו' יהושע ב"נ וי"א לא מה ענין לחלק בזה ונוראות נפלאתי על הגאון ז"ל דהדבר ידוע דהרמב"ם ס"ל ספיקא דאוריי' מן התורה לקולא חוץ מהיכי דאקבע אסורא דומי' דאשם תלוי וידוע ומבואר נמי דספיקא דתרי ותרי היכי דלא אתחזק היתרא ה"ל כאקבע אסורא עיי' ר"פ אמרו לו ור"פ ספק אכל וא"כ הדברי' מבוארי' דס"ל לענין מגלה היכי דלא איקבע חומה וגם ליכא ספיקא דתרי ותרי אם כן בדאורייתא כי האי גווני הוה לקולא ונהי מדרבנן הוה ספיקא דאוריי' לחומרא מ"מ הכא בדברי קבלה הוה לקולא וקורא בי"ד ופטור מט"ו משא"כ בספיק' דטברי' דאיקבע חומה אלא לא ידעי' אי חומות ים מהני או לא וא"נ בהוצל דאית אמרי שהוקפה מימות יב"נ ואית אמרי לא הוקפו וה"ל כתרי ותרי וספיקא מן התורה לחומרא וה"נ מחמירי' בדברי קבלה לקרות בשתיהם וא"כ בנידון דידן דליכא אלא דרבנן בלא איקבע וליכא תרי ותרי תבנא לדינא כנ"ל הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי פק"ק פ"ב יום ב' כ"ב אדר תקע"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1362

1363שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג ומפואר כש"ת מו"ה שלמה נ"י אב"ד דק"ק האלישטאבע יע"א:

1363

1364ע"ד מי שנפל לו ספק ביום יא"צ שלו וכבר התענה כמה שנים ועתה שכח אם הוא ביום כ"ה או כ"ו סיון וק' עליו לישב בתענית ב' ימים רצופים מה יעשה נלפע"ד פשוט דיתענה ביום הראשון וישאל על נדרו ביום שני בין למ"ד התענית משום דלא לרעי' מזלי' דנפשי' ובין למ"ד משום כבוד אביו להקל לו מדין של מעלה אע"ג דלא שייך הכא זריזין מקדימים למצות כבוד אב דהרי אנו מסופקים איזה היום שהאב צריך לאותו הכיבוד איזה יום הוא יום דינו ולא שייך הכא זריזי' לכיבוד אב וגם לא שייך אקדומי פורענתא לא מקדמינין כדאמרי' בט"ב מאחרי' אע"פי שהי' ראוי להקדימו כי בהקדמה יהי' עכ"פ בתוך ימי אבל ז' ח' ט' אב משא"כ במאחרים ליום יו"ד אב למאן דלא חש לרובו של היכל שבו נשרף א"כ כבר עבר זמנו וכבר כתבתי במק"א דהך מ"ד ס"ל כיון שבאו בה פריצים נתחללו במס' ע"ז נ"ב ע"ב וא"כ מכיון שהודלק ביום ט' מיד נתבטלה קדושתו ואין מקום ליום יו"ד וע"כ הוה ס"ל לרבי פ"ק דמגלה כיון שנדחה ידחה ואפ"ה קיי"ל מאחרים ולא מקדימי' מ"מ הכא לא שייך זה בשלמא התם אנו קובעים לנו יום אבל ותשובה ומאחרין ולא מקדימין אבל הכא מי יעלה לנו השמימ' אם אמת הוא קמא שמיא שמת ביום כ"ה מה יועיל תעניתינו ביום כ"ו ונ"ל יתענה ביום כ"ה דאפילו לו יהי' למחר שמת ביום כ"ו מ"מ הרי מקדים תפלה לצרה או לצרת עצמו דלא לרעי' מזלי' למחר או להקל מאביו דינו למחר אבל להתענו' רק ביום כ"ו אם קמי' שמי' גלי' שמת ביום כ"ה וכבר איתרע מזלי' של זה וכבר נידון זה בדינו ומה שעבר עבר אמנם מ"מ לכשיגיע יום שאחריו אי הוה רק ספק דרבנן היינו אומרים כיון שכבר התענה בראשון שוב הוי לי' ספק דרבנן ולקולא כמו שכתב הר"ן פרק קמא דמגלה ועיי' במ"ל פ"ג מהל' מגילה [ולעיל סימן קס"א] אך הכא מצוה דאורייתא דנדר הוא דאורייתא אע"פי שאיננו קונם מ"מ קבלת תענית וכל קבלה מצוה דאוריי' הוא מבפיך זו צדקה וכמ"ש הר"ן פ"ק דנדרים ח' ע"א וכעין קבלת נזירות וע"כ ביום כ"ו ה"ל ס' דאורייתא וישאל על נדרו כמ"ש מגא בעט"ב ונ"ל אפילו אי היה יום כ"ו מובחר מ"מ זריזים מקדימי' לשוב אל ה' בתעני' ובתפלה וקידוש שמו ברבים כדעת הרדב"ז ח"א סימן י"ג ודלא כח"צ סי' ק"ו וכבר הארכתי בזה במ"א ודלא תיקשי מפ"ק דמגלה וי"ו ע"ב דמשום מסמך גאולה לגאולה מעבירי' אדר ראשון ועושים בשני התם תחלת תקנה של אנשי כה"ג שתקנו לעשות פורים תקנהו בזמן המובחר ולמיתה דצבור לא חיישי' אבל אחר שכבר הוטל מצוה אגברא אין לו לפלס וזריזות עדיף ע"כ בין לענין תענית והדלקת נר יעשה ביום כ"ה אך קדיש בעלי היא"צ ידחהו מדחי אל דחי והוא יחוש לנפשו לומר שום מזמור ברבים ויאמר קדיש בב' הימי' אך האבלים ידחו לו ע"כ קדיש ביום ראשון אם אין כאן יא"צ כמובן ואין להאריך יותר הכ"ד החותם בשים שלום פ"ב יום ה' ט"ו למב"י תקצ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1364

1365בענין אדר סתם אי הוה ראשון או שני נלפע"ד לברר הפסקים בעז"ה הנה בש"ע ח"מ סס"י מ"ג פסק בשטרות כדעת רוב הפוסקים כר' יהודה לגבי ר"מ דסתם אדר הוא הראשון ומטעם שיבואר לקמן ג"כ בעזה"י אע"ג דבי"ד סי' ר"ך מייתי ג"כ דעת הרמב"ם לענין נדרים להחמיר באיסורא כהרמב"ם דפסק כר"מ דהנודר עד אדר אסור עד השני והיינו לחומרא בעלמא הרוצה לחוש לדעת הרמב"ם וכ"כ בית שמואל:

1365

1366אך לענין גט בא"ע סי' קכ"ו סעי' ז' פסק דלכתחלה יש לפרש ראשון ושני ואם כתב באדר ראשון סתם אדר כשר אע"ג דלרמב"ם ה"ל מאוחר ופסול ואע"ג דגט הוא איסור חמיר יותר מנדרים אפ"ה לא חש לדעת הרמב"ם ובקו' זו נתקשו ונדחק חלקת מחוקק ובית שמואל שם ולפע"ד אפי' ריח קו' אין כאן דנהי דלר"מ ולרמב"ם דס"ל כוותי' הי' להם להסופרים לנהוג ולכתוב בשטרות אדר ראשון מפורש ושני סתם מ"מ השתא שלא שמעו לקולם והנהיגו כל השנה לכתוב בשטרותיה' אדר סתם באדר הראשון נהי דטעו בדין לרמב"ם מ"מ שטר או גט שבא לפנינו וכ' בו אדר סתם אנו יודעין שהוא אדר הראשון שכך נהגו עפ"י מה שהחליט בש"ע ח"מ סס"י מ"ג הנ"ל לכתוב בשטרות אדר סתם וגם הרמב"ם מודה שאין הגט מאוחר וכשר ולק"מ:

1366

1367ואמנם דעת הח"מ דרמב"ם בשטרות נמי פסק כר' יהודה רק בנדרי' ס"ל לרמב"ם גם ר' יהודה מודה לר"מ דסתם אדר הוא השני ודבריו צ"ע לפי סוגי' הש"ס ס"פ קונם יין ונלע"ד לפרש ע"פ מה שהקשה בתומים סס"י מ"ג דלמ"ד סתם אדר הוא השני א"כ הא קיי"ל מעברים השנה עד יום שלשים של אדר והנה כל החדש כתבו הסופרים אדר סתם ובסוף החדש נמלכו ב"ד לעבר השנה נמצא כל השטרו' למפרע מאוחרי' והפסידו בעלי השטרות ונדחק מאוד ביישוב קושיא זו ע"ש ולפי עניית דעתי ליכא למיחש לתקלת בעלי השטרות כי לכשיודע למלוה שיעברו השנה מיד ישכים לבית דין עם שטרו ויכתבו עליו ואיהו יחוש לנפשו וכמו שכתב תוס' סברא זו בגטין י"ז ע"ב ד"ה עד וכו' ובמפורשים שם אך עיקר החששה הוא לפי מאי דקיי"ל בח"מ רס"י קי"ב דאחריו' דקנאי ט"ס הוא ודדאקני לאו ט"ס הוא נמצא רוב שטרות שבעולם איתנהו דקנאי ולא דאקני ואיכא למיחש לפסידא דמלוה לכשיבוא לטרוף מלקוחו' שקנו מהלוה שדה שקנה הוא באדר סתם ויטענו שהי' באדר השני והו' דאקני לגבי הלוה ולא מצי למטריף ובאמת קנה בראשון וה"ל דקנאי ויפסיד המלוה לזה אני אומר היינו טעמא דר' יהודה באמת דס"ל למיכתב בשטרות אדר הראשון סתם והשני מפורש להשמר ממכשול הנ"ל אך ר"מ לטעמי' דס"ל אחריות לאו ט"ס ואי אינו מפורש אחריות בשטר אינו טורף כלל ורק במפורש וכ' רשב"ם בב"ב קנ"ז לר"מ אין דרך לפרש אחריות לחצאין כיון דצריך לפרש משעבד הכל בין דקנאי בין דאקני ואם כן ליכא מכשול כלל וכיון שכן הוא נכון יותר לפרש בשטר אדר ראשון מפורש וסתם יהיה אדר השני מטעם שכ' תוס' שם ס"פ קונם יין דאנשי כנסת הגדולה תקנו פורים וכל מצותיו בשני כדכתיב השנית וממילא יש לנו לעשות אדר השני לעיקר וגם ר' יהודה מודה לזה אלא שתיקן בשטרות לעשות ראשון עיקר מפני מכשול הנ"ל כנלע"ד ומצאתי שגם בביאורי מהו' אלי' ווילנא ז"ל סי' תקס"ח כ' דשטרות מחלוקו' אחרו' היא ולא פי' טעמא ולהנ"ל ניחא:

1367

1368והנה לפ"ז הנודר עד אדר יש ספק בלשון ב"א אי נגרר אחר הלשון שרגילי' לכתוב בשטרות לרבי יהודה או נגרר אחר לשון הכתוב במגילת אסתר אגרת הפורים השנית לעשות שני עיקר ואמנם קיי"ל לעיל בנדרים י"ח ע"ב סתם נדרים להחמיר וא"כ בנודר בוודאי יש לפרש אדר שני להחמיר וא"כ משנתינו דקאמרי' בנודר אדר הראשון קשה והיינו דפריך הש"ס לימא מתני' ר' יהודה והקשה רלב"ח בתשו' מאי לימא דקאמר הלא הלכה כר' יהודה והכי ה"ל למימר לימא מתני' דלא כר"מ דסתם משנה ר"מ אבל לימא ר' יהודה קשי' ולהנ"ל הכי קאמר מתני' כר"מ בודאי לא אתי' דהרי אפי' בשטרות הוה שני עיקר וא"כ בודאי כוונת הנודר על השני אך מי לימא ר' יהודה היא וס"ל סתם נדרים להקל דפלוגתא היא לעיל י"ח ע"ב ע"ש וא"כ לימא ר' יהודה ס"ל כך ודלא כהלכתא ומסיק לעולם ר"מ וה"ה ר' יהודה וסתם נדרים להחמיר והא דידע דמעברא שתא וכו' נמצא בשטרות הלכה כר' יהודה שהרי אפי' ר"מ הי' מודה לר"י אי הוה מכשול בדאקני ובנדרים אי ידע דמיעברא שתא כ"ע מודו דסתם נדרים להחמיר ומיושב פסק הרמב"ם עפ"י דרכו של חלקת מחוקק הנ"ל וכמ"ש הגאון מה"ו אלי' זצ"ל הנ"ל ומ"מ כל הפוסקים פליגי וס"ל דגם לענין נדרים סתם עד אדר הוא הראשון ונ"ל טעמיהו דבנדרים הולכי' אחר לשון ב"א שהוא כמ"ש בשטרות ולא אחר לשון תורה הכתוב במגלת אסתר וא"כ תינח בנדרים אבל לענין אמירת קדיש ביום יא"צ שהוא מפני דין הנשמה שלמעלה בודאי הוא באדר שני כלשון תורה דדין שלמעלה בודאי הוא נגרר אחר לשון תורה וכתיב לאל גומר עלי ומשו"ה י"ל דלא כרמ"א בי"ד סי' ת"ב וי"ל קדיש באדר שני וממילא ה"ה תענית יא"צ הוא דעת הנודר על יום אמירת קדיש וא"ש פסק המחבר בש"ע א"ח ס"ס תקס"ח ועמ"ש שם מג"א ובשגם שיש לומר עוד בזה אקדומי פורענותא לא מקדימין אלא שמהרי"ל בתשובה סי' קי"ב כ' דלא שייך ביא"צ אקדומי פורענותא כיון דאינו אלא צער בעלמא ולא זכיתי להבין זה הא ט"ב נמי אינו אלא צערא בעלמא ואפ"ה אמרי' מה"ט מאחרי' ולא מקדימי' ועיי' בירושלמי דמייתי במלחמות ה' ספ"ק דמגילה דעל תענית אסתר אומר אקדומי פורענו' אע"ג דלא הוה אלא זכר לנס כמ"ש ר"ן בשם ראב"ד פ"ב דתענית מ"מ כיון שתעני' גופי' דבר של צער הוא לא מקדימי' לי' ע"ש וכ"ש הכא ע"כ נלפע"ד דבכל הנ"ל אין לזוז מפסק המחבר:

1368

1369ומי שנעשה לו נס באדר נראה נמי כמ"ש מג"א סס"י תרפ"ו לעשותו בשני דלא שייך אין מעבירין על המצות דהשתא דעשו אנשי כה"ג השני לעיקר לענין נס משום מסמך גאולה לגאולה א"כ הראשון הוא שבט ולא שייך אין מעבירין על המצות דעדיין לא הגיע זמנו והש"ס פ"ק דמגלה דקאמר אין מעבירי' על המצות היינו על אנשי כה"ג גופיהו דהי' להם לתקן בראשון משום אין מעבירין אבל השתא דתקנו בשני משום גאולה לגאולה שוב נעשה הראשון שבט לעניני' אלו והשני הוא אדר:

1369

1370וי"ל שם בסוגי' פ"ק דמגלה ז' ע"א דר' שמואל בר יהודה אמר רב מוקי קרא דהשנית לשלחה אסתר לחכמים וצ"ע לכאורה הא קיימא לן כרשב"ג דקורין מגלה בשני וא"כ איצטריך השני' לדרשב"ג ואמאי מפיק לי' רב לדרשא אחריני וי"ל דלא צריך קרא דפשיט נמי אדר הוא השני כמ"ש תוס' ס"פ קונם יין דראשון הוא משלשים יום ש"מ הוא חדש העיבור והשני שהוא חסר הוא אדר אך רשב"ג לטעמי' דס"ל חדש העיבו' נמי כ"ט יום כמבואר פ"ק דר"ה י"ט ע"ב ע"כ איצטריך השנית ולמאי דקיי"ל שהוא שלשים יום לא איצטריך השני' ע"כ אפקי' רב לדרשא אחריתי:

1370

1371ובדרוש אגדה אמרתי דשנת הנס הי' ראוי להתעבר עפ"י חשבון ונתכוון המן לגזור שמד בחדש אדר הראשון כדכתיב בחדש שנים עשר ולא בי"ג כדי שלא יגין זכות מרע"ה שחדשו של מרע"ה הוא בשני כמ"ש מהריעב"ץ בסידור שלו ע"ש דהסתפקו במן שבכליהם מיום ז' אדר עד הקרבת עומר ע"ש ומ"מ המן שמח שמחה גדולה שעכ"פ שֵם אדר הורע מזליהו של ישראל אבל עכ"פ לא רצה לעשותו בחדשו ממש שלא יגן זכותו א"נ משום שהי' המילואי' בכ"ג אדר הסמוך לניסן שבאחד בניסן הוקם המשכן ובאדר שלפניו הי' מילואי' והי' ירא שיהי' זכות לישראל בו וכשגברו מרדכי ואסתר לא עברו אותו השנה כדי שיארע חדש המלחמה בחדשו של מרע"ה וע"כ הוצרכו לעבר שנה האחרת ועשו ימי שמחה בשני ואסרו הספד בראשון כי שניהם גורמים אמנם העיקר בשני משום מסמך גאולה לגאולה וק"ל:

1371

1372שוב מצאתי בירושלמי פ"ק דמגלה אמתני' דאין בין אדר ראשון וכו' דכ' שם בפשיטות דשנת הגזרה מעוברת היתה מהאי ראי' דכתי' בחדש שנים עשר פי' מכלל דאיכ' שלש' עשר ודברי הירושלמי כפשוטו צע"ג א"כ נעשה הנס באדר הראשון ובהא כ"ע מודה דיש לעשו' באדר הראשון ומ"ט קבעוהו אנשי כה"ג באדר השני ואי משום מסמך גאולה לגאולה אטו מי שנעשה לו נס בשבט יעשה לו י"ט סמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה אתמהה אע"כ כנ"ל דהירושלמי לא אמר אלא באותה שעה שהפיל פור לחדש שנים עשר אז היתה שנה מעוברת פירוש שהי' מובן שראוי' להתעבר וזה ידעינן מדכתיב מחדש לחדש שנים עשר אך מדכתיב השנית דמבואר מזה שתקנו לעשות פורים בשני ש"מ שנמלכו ב"ד ולא עברוהו להאי שתא ונעשה נס בסתם אדר קבעוהו בשני משום מסמך גאולה לגאולה וכנ"ל:

1372

1373אלא דלפ"ז לר"א בר' יוסי דלא דרש השנית דאיצטריכא לי' שבתחיל' קבעוהו בשושן א"כ כיון דכתיב חדש שנים עשר ומוכח שהי' שנה שראוי' להתעבר והמן גזר על השנים עשר שהוא אדר הראשון ואין לנו שום ראי' שנמלכו ב"ד ולא עיברוהו שהרי השנית לא דרש א"כ בדין הוא לעשות פורים בראשון ולא הי' ש"ס דילן צריך לומר דס"ל אין מעבירין אלא אפשר ס"ל מיסמך גאולה לגאולה עדיף מאין מעבירין והכא שאני שהנס נעשה בראשון וי"ל אה"נ אלא ש"ס קאמר על דרך בשלמא ראבר"י מסתבר טעמי' דאין מעבירין אבל במסקנא דמסמך גאולה לגאולה אפש' באמת טעמי' משום דהנס הי' באדר הראשון:

1373

1374מיהו בלאה"נ צל"ע דהא ש"ס פ"ק דמגילה וי"ו ע"ב קאמר ר' יוחנן שניהם למדוהו ממקרא א' בכל שנה ושנה וכו' המובן דר' יוחנן לא בא אלא לומר דמבכל שנה נפקא לן דאינו נוהג בשני אדרי' אלא באדר א' משניהם ושוב פליגי התם אמוראי בפירושא דהא מילתא דרב טבי ס"ל בסברא פליגי כיון דמבכל שנה נפקא לן דאינו נוהג אלא בא' מהם ס"ל לר"א בר' יוסי אין מעבירין על המצות ורשב"ג ס"ל מסמך גאול' לגאול' עדיף ודכ"ע לית להו דרשא השנית ולדידי' דכ"ע ס"ל השנית אצטרך לדרשא תחלה קבעוהו בשושן וכו' ואמנם ר"א פליג וס"ל לאו בסברא פליגי דמסברא הוה רשב"ג מודה דאין מעבירין על המצות אלא בדרשא דהשנית פליגי אבל לרב טבי כ"ע לית להו דרשא דהשנית ובזה א"ש נמי דאמוראי דדרשי הך בתחלה קבעו' בשושן לא אתי' לבר מהילכתא כר"א בר"י אלא ס"ל כרבי טבי דבסברא פליגי ולכ"ע אתי' השנית לדבתחלה קבעוהו בשושן:

1374

1375וע"כ היינו נמי טעמא דמג"א סימן תקס"ח דמייתי ראי' מדאיצטריך במגילה כל שנה ושנה ש"מ שארי דברים נוהגים בשני אדרים ולכאור' דבריו צ"ע דאדרבא לרשב"ג דקיימא לן כוותי' מוכח בהיפוך מדאיצטריך בכל שנה דלא נימא השנית אתי' לומר בראשון ובשני וקשה איך ס"ד דלמיעבד בתרוויי' א"כ השני' למה לי הא מסברא חצונה עבדי' בתרוויי' וע"כ נדע השנית אתי' לאורוי' השנית דוקא ולא הראשון וא"כ בכל שנה למה לי אע"כ מוכח מזה דסברא חצונה דלא למיעבד בתרוויי' וא"כ דברי מג"א צ"ע לכאורה וכבר הרגיש קצת בזה במחצית השקל אע"כ ראיות מג"א משינויי' דרב טבי דלדידי' לית להו כלל דרשא דהשני' ודכ"ע מוקי לי' לקבעוהו בשושן ואח"כ בכל העול' ורק בסברא פליגי ולדידי' מוכח שפיר מדאיצטריך בכל שנה ש"מ בעלמא צריכי' לעשות בשני אדרי' וס"ל למג"א דהלכ' כרב טבי מדדרשי אמוראי השנית לבתחלה קבעוהו בשושן ש"מ ס"ל כרב טבי דגם לרשב"ג דהלכתא כוותי' לא צריכי' השנית וא"כ הלכה כוותי' ושפיר הוכיח מג"א דלהלכה עבדי' בשני אדרים:

1375

1376ואיברא לפי הנ"ל קשה כיון דלכ"ע לית להו דרשא דהשנית א"כ מנ"ל דלא ליעבד בראשון הא לפי הירושלמי הנ"ל הי' הנס בשנה מעוברת בחדש שנים עשר הוא אדר הראשון ומה"ת לעשות בשני וצ"ל ש"ס דלן לית לי' ההוא דירושלמי והירושלמי ס"ל כר"א דלרשב"ג דריש השנית. והנה הרז"ה ספ"ק דמגילה כ' דפורים דברי קבלה ולא נאסר יום שלפניו דדברי קבלה לא בעי חיזוק והקשה ר"ן פ"ב דתענית דבהדי' איתא בירושלמי דיום שלפני י"ד אסור ולפע"ד י"ל הירושלמי אתי' כמ"ד מגילת אסתר אינה מטמאה את הידים דלא ניתנה לכתב ועיי' מגילה ז' ע"א דשמואל ס"ל הכי וא"כ י"ל גם ירושלמי ס"ל כי האי תנא ולא הוה דברי קבלה ובעי חיזוק ואנן הא קיימא לן ניתן ליכתב והו"ל דברי קבלה ולא בעי חיזוק ולק"מ אמנם רמב"ן במלחמות ספ"ק דמגילה כ' דמרדכי ואסתר לא גזרו איום שלפניו וכיון שהם לא גזרו אנן ניקו' ונגזור בתמי' כדאמרי' תענית י"ח ע"ב ונ"ל לשיטת רמב"ן הי' הכרח דמרדכי ואסתר לא גזרו איום שלפניו דהי' פשיטא לי' לרמב"ן דיום טורינוס הי' תקנה קודם יום נקנור ונ"ל דהיינו מלשון ש"ס שם טוריינוס גופי' בטלוהו ואנן משום נקנור ניקום ונגזור ולשון ניקום ונגזור משמע שמעולם עדיין לא הי' תקנה ליום שלפני נקנור רק אנן נגזור כן בתחלה ואי ס"ד נקנור הי' מוקדם לטורינוס א"ככבר הי' יום שלפניו קודם עובדא דטורינוס ולא שייך לשון ניקום ונגזור ע"כ מוכח דטורינוס הי' מוקדם ולפי אותה ההנחה ע"כ יש להוכיח דמרדכי לא תיקן יום שלפני י"ד דאי ס"ד תיקן נמצא יום י"ג נאסר כבר בהספד ותענית מימי מרדכי דלא קיי"ל כרב אשי אלא דיום שלפניו נמי נאסר בתרויי' ועוד לרב אשי נמי הא מוטל בין טורינוס לי"ד וממילא נאסר בשניהם ולחששא דאי אירע מילתא ובטלי' לטורינוס לית לי' לרב אשי ולמסקנא דאית לן הך חששא הכא לא שייך הא דעכ"פ פורים לא יתבטל וזכרם לא יסוף מזרעם ויהי' י"ג אסור בהספד ותענית משום יום שלפני פורים אפי' יתבטל טוריינוס ואין לומר לאסור יום שלפניו הא יום שלפניו טוריינוס הוא דמוקדם ודוחק לומר אי יתבטל טורינוס יהי' יום טורינוס אסור משום יום שלפני נקנור ז"א דהרי אם יתבטל טורינוס לא נגזר אח"כ משום יום נקנור וה"ה דלא עבדינן תחלת י"ט רק בשביל זה ואם כן תקנת נקנור למה אע"כ מוכח מזה דמרדכי ואסתר לא תקנו יום שלפניו והשתא כיון שהם לא תקנו ועכשיו נתבטל יום נקנור אנן לא ניקום ונגזור משום יום שלפני י"ד אלו דברי רמב"ן ז"ל שם:

1376

1377אמנם הר"ן פ"ב דתענית פליג וס"ל כיון דיונים היו קודם לרומיים א"כ ע"כ הי' נקנור קודם לטורינוס וממילא י"ל יום שלפני י"ד הוא תקנה קדמוניות מימי מרדכי ואסתר וממילא אין לבטלו עכשיו ומייתי גם מירושלמי מפורש הנ"ל ומהתימא שהרמב"ן בעצמו מייתי האי ירושלמי בסוף דבריו והכא לא שייך תירוצי הנ"ל דהא מבואר דרמב"ן ס"ל דאע"ג דקיי"ל ניתן לכתוב מ"מ בעי חיזוק אלא שמרדכי לא תיקן חיזוק ואנן לא ניקום ונגזור וא"כ קשה מהירושלמי דמבואר להדיא דאסור יום שלפניו:

1377

1378ולכאורה יש מקום לומר דהירושלמי ס"ל כמ"ד בתחלה קבעוהו בשושן ולבסוף כל העולם כלו והיינו משום דשלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות ולא רצו חכמים והואיל והיה תקנתם מפוקפקת הוצרכו מרדכי ואסתר לחזק תקנת' ולאסור לפניו ולאחריו ורמב"ן ס"ל כאידך מ"ד ולא הי' פקפוק בגזרתם ולא נגזרו אינהו וע"כ כ' רמב"ן אנן ניקו' ונגזור בתמי' אלא שלמעל' כתבנו דהירושלמי ס"ל דאיצטרך למימר שיהי' נוהג באדר שני עיי' לעיל וצ"ע:

1378

1379וראיתי להגאון מהו' אלי' ווילנא זצ"ל בביאורו א"ח סי' תקס"ח דמייתי ראי' ממגלה וי"ו ע"ב דקאמר סדר פרשיות איכא בינייהו ולא קאמר ימים האמורים במג"ת איכא בינייהו דלת"ק דאמר כל מצות הנוהגו' בשני נוהגות בראשון א"כ כל ימים האמורי' במג"ת נוהגי' בשניה' ולרשב"ג דאמר אינו נוהגי' בראשון גם ימים האמורי' במג"ת אינן נוהגי' בשניהם אע"כ פשיט היה דכל ימים שבמג"ת וכל המצות נוהגי' בשניהם לבר ממקרא מגלה ע"ש וראי' נכונה היא לכאורה אלא שצל"ע לשיטת הרא"ש בהג"ה מיי' ורא"ש פ"ק דמגילה וטוא"ח סי' תרצ"ז דס"ל דאפילו י"ד וט"ו שבאדר הראשון מותרי' בהספד ותענית רק אם קראו המגלה ואח"כ נתעברה השנה באותו היום הוא דאסור בהספד ותענית אבל לעולם אין י"ד וט"ו שבאדר הראשון אסור בהספד ותענית א"כ לכאורה מכ"ש שארי ימי מג"ת דלא ינהגו אלא בשני וא"כ תיהדר קו' לדוכתא לימא ימי מג"ת א"ב ולכאורה י"ל דמודה הרא"ש דימי מג"ת נוהגים בשניהם והיינו מדאיצטריך במגלה בכל שנה ושנה ש"מ שארי ימי' נוהגים בשני החדשים אך י"ד וט"ו דאימעטו מבכל שנה ושנה לענין מקרא מגל' הה"נ דאימעטו אפי' מאיסור הספד ותענית:

1379

1380ונ"ל דשארי פוסקים נמי מודו דלא איתסרו מתקנת מרדכי ואסתר דהרי כתיב בכל שנה ושנה ולא איתסרו לדדהו אלא מדאכתבו במג"ת י"ד וט"ו יומי פורים אינן וכל הכתוב במג"ת אסור בשני החדשים ואי תיקשי א"כ מנ"ל לאסור של זה בזה דהא איצטריך להכי שיהיה אסור באדר הראשון וכי האי גוני מקשה הר"ן ספ"ב דתענית על הראב"ד ואני ראיתי בראב"ד בתמים דעים סי' רמ"ד ומבואר מדבריו דהך דלאסור של זה בזה לא מייתורא נפיק דודאי איצטריך לאסור יום שלפני י"ד להראב"ד ולדידי נמי למיסר הספד ותענית באדר הראשון והא דלאסור של זה בזה לא מייתורא נפיק אלא מגופי' דמגלת תענית דז"ל הראב"ד שם ומה שהזכירו במג"ת יום י"ד ויום ט"ו שלאחר שחלק אותם כלל כאחד ולא עשה כן אלא לאסור של זה בזה עכ"ל כוונתו מבואר דהא ריש מס' מגל' ב' ע"ב הוה סד"א שיהי' עושי' ב' הימים אלא דאתי' את ופסק מדכתיב את יום י"ד ואת ט"ו פסק לומר זמנו של זה לא זמנו של זה ואמנם במג"ת כלל אותם ולא כ' את ביניהם כן הוא הגי' במגלת תעני' שלפנינו וכן הובא במס' תעני' י"ח ע"ב אלא דבמס' מגל' ה' ע"ב הועתק בשבוש וכיון שכלל אותם ממילא מוכח דנהי דלענין קום ועשה להיות עושי' את יום י"ד אתא את ופסק שלא להטריח לעשות ב' הימים זכירה ועשי' מ"מ לענין שב ואל תעשה לא למספד ולא להתענאה כלל אותם במג"ת לאסור של זה בזה ולפ"ז לעולם נימא דמג"ת אתי' לומר שיאסור יום שלפני י"ד ולמיסר נמי י"ד וט"ו שבאד' הראשון ומ"מ מוכח נמי לאסור של זה בזה מדכייל אותם ולא פסק באת יום ט"ו:

1380

1381ועוד יותר נראה נכון לומר כיון דמוכח מדאיצטריך בכל שנה ושנה דמדינא הי' לעשות פורים בשני אדרים אלא מדאנשי כנה"ג לא תקנו כן וכתבו בכל שנה ושנה דלא למיעבד אלא בחד מיניהו והיינו בשני למסמך גאולה לגאולה א"כ מזקנים נתבונן וכל הקובעים מועד לעצמם באדר אין להטריח יותר מדאי ואין לעשות אלא באחד מהם ואם הוא דבר מצוה כגון לחלוק צדקה בכל אדר כך וכך אין צריך לחלק אלא פ"א ובראשון משום זריזין מקדימין למצות והיינו אין מעבירין על המצות כמ"ש טורי אבן במגלה ה' ע"ב ואם הוא דבר שמחה והודאה לה' יעשנו בשני משום מסמך גאולה לגאולה ואם הוא דבר צער ותענית יעשה ג"כ בשני משום אקדומי פורעניתא לא מקדימין ואמירת קדיש ביא"צ ג"כ בשני שבלשון תורה הוה השני אדר ואיננו נידון למעלה אלא בשני כמ"ש לעיל אמנם כל שהוא שב ואל תעשה כגון איסור הספד ותענית ואין בו הטרחה פעמיים וכן מי שקיבל עליו שביום פלוני באדר לא ישב בסוד משחקיו' ולא יטייל וכדומה צריך לקיים נדרו בשניהם כנלע"ד:

1381

1382והנה רבנו אפרים הוסיף על הרי"ף ספ"ק דמגלה ע"ש והשיג עליו הרז"ה ז"ל דרב אשי הוצרך לשנויי ברייתא דמג"ת אליבא דר' יוסי בלאחריו אבל איהו לא ס"ל כר' יוסי בלאחריו ולפע"ד הוה ק' לי' לרבנו אפרים ז"ל מ"ט נאיד רב אשי מתירוצו של אביי וחידש לנו דכל שלפניו ולאחריו אינו אסור אלא בתענית ומנ"ל הא הא שפיר מיתוקמא בריית' דמג"ת בתירוצו של אביי לא נצרכה אלא לחדש מעובר והרי קחזינן דש"ס קאמר השתא דאתית להכי כ"ט נמי אי איקלע מילתא וכו' והנה הך אוקמתא דאי איקלע מילתא אוקימת' דחיקא הוא ואפ"ה ניחא להש"ס טפי הך אוקמתא דחיקא ממאי דנחדש דינו של רב אשי וא"כ קשה הא כבר קדמו אביי ותי' בתי' מרווח לא נצרכה אלא לחודש מעובר ומה עלה על דעת רב אשי לחדש אוקמתא חדשה אע"כ משום דחודש מעובר היינו שיהי' אדר הסמוך לניסן מלא דליכא לפרש שיהי' ב' אדרים וי"ט דלא ידעינן מדאורייתא הוא בראשון דז"א דקיי"ל דכל מג"ת שהיא שב ואל תעשה עושי' י"ט בשניה' כנ"ל וע"כ א"א אלא למימר שיהי' אדר הסמוך לניסן מלא הוא דלא כהלכתא דקיי"ל בר"ה כ"ט דלעולם חסר וכמ"ש כבר לעיל ולא בעי רב אשי לאוקמי בר מהילכתא משו"ה ניחא לי' לחדש דלפניו ולאחריו אינו אסור אלא להתענאה ולא למספד כדי דתיקו' אליבא דהלכתא וא"כ ש"מ דהלכתא הכי דלאחריו נמי אסור ונהי דבמאי דחדש רב אשי דלמספד מותר לא קיי"ל כוותי' כדאמרי' השתא דאתית להכי וכו' כ"ט נמי אי איקלע מילתא וכו' ומשו"ה אוסר רבנו אפרים למספד נמי מ"מ בהא דס"ל לרב דלאחריו נמי אסור לא פליג ש"ס עליו והלכתא דבין לפניו ובין לאחריו אסור בין בהתענא' ובין למספד הארכתי קצת בזה מפני שראיתי הגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל סי' תקס"ח נתקשה בדברי רי"ף הנ"ל שהמה תוספת רבנו אפרים ולפע"ד פשיט כמ"ש וכן יש להבין ממ"ש בגליון הרי"ף שם ע"ש:

1382

1383אמנם נראה דפוסקים כולם לא ס"ל כנ"ל דיהי' אסור לאחריו דאפשר טעמא דנאדינן משינויי' דאביי לאו משום דהוה לבר מהילכתא דלעולם ברייתא דמג"ת דאוסר לאחריו אתי' דלא כהלכתא אך מטעם אחר הוה שינויי דאביי דחיקא ורחיקא דהרי יום שלשים של אדר ישבו ב"ד כל היום וממתינים על עדים ונוהגי' אותו היום קודש ואי לא אתו עדים ויהי' מחר חדש מ"מ היום כבר עבר בקדושה ומה תועלת לאוסרו משום יום שלפני ר"ח וצריך לדחוק כשכבר ידעו ב"ד ע"פי חשבון שלא יבואו עדים ביום שלשים וכל זה דוחק ע"כ נאיד רב אשי מדאביי ודלא כרבנו אפרים הנ"ל עוד לאלוקי מילין במ"ש ראב"ד דמייתי ר"ן פ"ב דתעני' דנהי דבטלה מג"ת מ"מ אין לגזור בהן תענית בציבור והקשה הר"ן מהא דר"ה י"ח ע"ב דמייתי ש"ס דלא בטלה מדאמר צאו והתענו על מה שהתעני' ואי ס"ד דאפי' למ"ד בטלה מג"ת אסור לגזור תעני' א"כ לא מוכיח ש"ס מידי דהא התם גזרו תעני' ומשו"ה אמר צאו והתענו ע"ש בר"ן ולפע"ד ליישב דבלא"ה צע"ג על הראב"ד דלפי מה דאמרי' בר"ה י"ח ע"ב טעמא דמ"ד בטלה דהני כי הני פי' אותן שבמג"ת המה כי הני ד' צומות דבטלו מהיות לששון ולשמחה וקשה א"כ הני הרי גוזרי' בו תענית בציבור אפי' בזמן שאין גזירה ורצו מתעני' רצו אין מתעני' פשיט הוא דרצו גוזרי' בו אפי' תענית ואפי' ביו"ד טבת דלא אירע בו צרה כלל בבית שני וכן ג' תשרי מ"מ יכול לגזור בו בציבור א"כ מה עלה על דעת הראב"ד דאפי' למ"ד בטלה נמי אין גוזרי' בו בציבור ומהתימה על הר"ן שלא הרגיש בזה עכנלע"ד דהי' קשיא להראב"ד ז"ל מה שמקשים דבר"ה מקשי' על ברייתא דהפגינו קמיתא בטל ומוקי לי' כתנאי ואתי' ברייתא כר"מ דלא כר' יוסי דאמר בטלה ובתענית מוקי הך ברייתא כר' יוסי דאמר לפניו ולאחריו אסור וע"כ הי' נראה הא דפשיט' להש"ס קמיתא בטל אחרניתא לא מצי להוסיף היינו לפי הטעם דמשו"ה בטלה מג"ת דהני כי הני א"כ כל עצמם של בעלי מג"ת לא סמכו אלא על ששון ושמחה של ד' צומות ומכיון שבטלה הני אין כח לאחרניתא להוסיף אבל כדמייתי תנאי ואמר ר' יוסי טעמא מפני שאבל הוא להם ואם כן תינח ניסי' התלוי' בבית המקדש אבל ניסים שנעשו בח"ל אדרב' שמחה שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' וא"ש בריתא דהפגינו ואתי' אפילו כר' יוסי וכאוקמתא דמסכת תענית ובאמת כן משמע פ"ק דמגלה י"ד ע"א ועירוכין יו"ד דאחרניתא מוסיפי' דאמרינן התם משחרב ב"המק הוכשרו כל הארצות לומר שירה וכן נהגו בכמה מדינות וקהלות לעשות להם פורים ביום שנעשה להם הצלה בימים ההם בגולה ול"ג בעומר יוכיח שנתחדש ע"י תלמידי ר"ע והי' אחר החורבן אע"כ מפני שנעשה בח"ל דלא כפר"ח במנהגי איסור שלו בהלכות י"ט אות י"ד שקרא תגר על המנהג ההוא ולע"ד מנהג ותיקין הוא דלמסקנא לא קיי"ל כהך דאחרנית' אינם מוסיפין אלא כיון שאינו אבל להם יוסיפו ויוסיפו ומיושב סתירת הש"ס דר"ה עם ש"ס דתעני' דלמסקנא ברייתא כר' יוסי נמי אתי' וממילא מיושב קושיתנו על הראב"ד דלפי הס"ד דהא טעמא משום הני כי הני בודאי הי' מותר לגזור תענית כי הני ד' צומות ולפי אותה ס"ד פריך שפיר מצאו והתענו על מה שהתענית' אבל למסקנ' דאשכחן תנאי ור' יוסי מפרש טעמי' משום דאבל הוא להם תו לא תלי' בהני ד' צומות כלל שפיר אפשר לומר אע"ג דאבל היא להם די שלא נאסר על היחיד להתענות אבל גם בציבור לא נגזור תענית כן הי' אפשר לומר וכיון שמצינו בי"ג ביום טורינוס שמנעוהו מלגזור בו תענית אע"ג שבטלה מג"ת שמע מיני' כי כן הוא האמת כנלע"ד ליישב דברי הראב"ד ז"ל: %דינים היוצאים מדברינו אלו:

1383

1384א דשפיר מצי ציבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס ומצוה נמי עבדי עמג"א סס"י תרפ"ו ודלא כמ"ש פר"ח במנהגי איסור אות י"ד:

1384

1385ב אם הוא באדר ויש בו קום ועשה משתה ושמחה וי"ט אינו צריך להטריח אלא פ"א היינו באדר שני למסמך גאולה לגאולה:

1385

1386ג אם הוא קום ועשה של מצוה כגון לחלק צדקה וכדומה יעשה בראשון משום זריזי' מקדימי' למצות ואין מעבירי' על המצות ומ"מ אין שום נער נעשה בר מצוה עד אדר ב' מטעם שכ' מג"א סי' נ"ה סק"י ע"ש:

1386

1387ד ואם הוא יום תעני' בצער יעשה בשני דאקדומי פורעני' לא מקדימי' עיי' מלחמות ה' ספ"ק דמגלה:

1387

1388ה אם הוא מידי דלית בי' טורח כגון שב ואל תעשה מחייב לעשות בב' אדרים בראשון ובשני:

1388

1389ו ואמירת קדיש לעולם השני עיקר דדין של מעלה על הנשמה היא בשני כלשון התורה שבמגלת אסתר דכתיב השנית וכן ז' אדר יא"צ של מרע"ה בשילת יעב"ץ ח"א סי' קי"ז מייתי דברי הגאון ח"צ שהעיקר לעשות בשני שלא להרחיקו יותר מג"ח מיום מתן תורה אלא הוא מייתי סמוכי' ג"כ להאומרי' לעשותו באדר ראשון אבל להלכה דעתו לעשות בשני כ"כ מטעם חשבון מן שפסק בז' אדר עמ"ש בסידור שלו גבי ז' אדר ועוד שם בסוף הסידור גבי ז' אדר שני ע"ש בביאור ותמצא כדברינו ודלא כמג"א סס"י תק"פ:

1389

1390ז בשטרות כותבי' בראשון סתם ובשני תניין מטעם המפורש לעיל עיי' תומים סס"י מ"ג:

1390

1391ח והנודר עד אדר הוא עד הראשון דלשון ב"א גריר בתר לשון שטרו' ומ"מ המחמיר עד אדר ב' תע"ב. כל הנ"ל נלע"ד להלכה ולמעשה כתבתי פה ק"ק פ"ב יום ד' י"ט אדר ראשון תקפ"א לפ"ק משהק"ס:

1391

1392שלום וכ"ט להרב הותיק המופלא כבוד מו"ה יעקב בער נ"י אב"ד דק"ק טיסאבוי יע"א:

1392

1393מ"ש ע"ד מי שגידל יתום ומת והיתום רוצה לומר קדיש עבורו ולא הניחוהו האבלים לע"ד הדין עם האבלים והנה הדבר מוסכם במהרי"ק שאין ענין הקדישים תלי' במתים אלא בחיים דמשו"ה אם יש לאחד שני בנים נוטלים ב' חלקים משום דכל א' זוכה בחלק מצות כיבוד ואמנם שאין זה אלא הכרח שמזה הכריח מהרי"ק שרש ל' דין זה שהקדישים מתחלקו בין החיים ולא בין המתים אך טעמא בעי והטעם מבואר משום דהוא מטעם שותפו' בכל הריוח שנופל בשותפו' שלהם והיינו הקדישים ולא יהי' אלא שותפות במו"מ ומת א' מהם בטלה שותפתו ועוד איך זכה בחיי' בהקדישים שיפלו אחר מותו והוה דשלב"ל ואפשר שלא יבא וע"כ מעיקרא הנהיגו שיהיה השותפות בין החיים וכל א' יטול חלקו במצות כבוד שלו ודברי ע"הג סי' ס"ג שרוצה לעשות פלוגתא בזה לא נ"ל ובפרט שעמד למנין ומונה יש מפקפקי' לדעה בפ"ע אשר לא ידענו מאן נינהו:

1393

1394וראיתי בשער המלך פ"ג מה' י"ט הלכה ה' הקשה לפמ"ש הרא"ש פ' לולב וערבה גבי ערבה צריכה שיעור דראבי"ה פסק כר"ח אר"י משום דר"ח אמר משמי' דר"י חשיב תרי לגבי חד א"כ תיקשי בביצה י"א ע"א דתני' משום ר' יהושע אמרו ואפ"ה חשיב לי' יחיד ולפע"ד לק"מ דע"כ לא אמרו הרא"ש אלא התם דהוזכר שם האומרו ר"ח וחזי מאן גברא רבא אמר משמי' אבל הכא משום ר"י אמרו ולא הוזכר מאן אמרו אולי התלמידים שלא הגיעו להוראה המה וכן מוכח דאלת"ה הי' מזכיר שמם כדאמרי' סוף הוריו' מימיהם אנו שותי' ושמותיהם אין אנו מזכירי' ע"כ לא חשו להו חז"ל ומכ"ש הכא דקרי להו יש מפקפקים איך יכריעו גדולי ישראל ועוד אולי לא עמדו בשמועתן וחזרו בהם כששמעו טענת רבים והא דהלכ' כבתראי אפי' תלמיד במקום הרב היינו אם אחר ששמע דברי רבו עמד בשמועתו ולא הדר בי' אבל מסתמא אמרי' הדר בי' כשרבו הקשה עליו אדרבא כיון שהרב שמע דברי התלמיד וחלק עליו א"כ הרב בתראי הוא וגם רבו והלכה כמותו על כן דברי ע"הג תמוהים באותו הפסק:

1394

1395ובנידון שלפנינו אע"ג שהמגדל יתום יש לו מצוה רבה ומעלה עליו כאלו ילדו ובהג"ה מיי' דמייתי רמ"א ח"מ סוף סימן מ"ב מבואר דקורא לו בנו סתם ומקרא מלא דבר הכתוב סרח בת אשר והיא לא היתה בת אשר והיתה בת אשתו ולא בתו אלא שגדלה כבת כמ"ש רמב"ן בפ' פנחס מ"מ היתום אינו במ"ע לכבדו כמבואר להדי' בסוטה מ"ט ע"א וברש"י ד"ה איטפיל בי' וכו' ואפי' יהיה עלי' קצת מצות כיבוד ויהי' מחוייב להשתדל לומר קדיש עבור רבו אם לא היה לו בנים אבל אין האבלים מחויבים להניח לו מקדישים שלהם וסברא רבא דלא נשתתפו אלא שיהיה לכל השותפי' שוה בשוה דהיינו ב' חלקים עבור אביו ועבור אמו שהוא שכיח אצל כל אדם ויותן לו מן השותפו' חלק קדישים שיכול לקיים מצות כיבודם אבל לא שיהיה לשותף א' ג' חלקים או אפי' ד' וה' כגון שיש לו כמה רבני' שלמדו עמו ומי שגדלו וגם אביו ואמו ושארי שותפים אין להם אלא ב' אב ואם ואדעתא דהכי לא נשתתפו וזה נ"ל טעם מנהג שלא שמענו מעולם שנתנו האבילים קדיש לכיוצא בהנ"ל אעפ"י שהמהר"יק כ' דלא שייך בזה מנהג דלא שכיח א"כ אף אני אומר דלא שייך בזה שותפות במידי דלא שכיחי ע"כ טוב שיוסיפו לומר מזמור א' עבור הנ"ל ויאמר קדיש מה שאינו משיג גבול שארי האבילים וה' ינחם עמו וירחמם וינהלם על מבועי מים חיים הכ"ד א"נ לעבדי ה': פ"ב נגהי ליום ה' ב' אב תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1395

1396במג"א סימן תקצ"א סק"ז מ"ש דאדום נקרא זרע יצחק ושוב כתב דבירושלמי מייתי מדאמ' הקב"ה ליצחק לזרעך אתן את הארצו' האל ולעשו לא נתן ודחה זה דהרי נתן לו באמת קיני וקניזי וקדמוני ותמי' בעיני הרי ש"ס ערוך בפ' ע"פ קי"ט ע"ב עתיד הקב"ה לעשות משתה ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק וידוע שאין עשו בכלל וא"כ מוכח מלשון חז"ל דזרעו של יצחק הוא ישראל דוקא וכן מלשון הקרא ביום הגמל את יצחק דקאי אהיום שיגמול חסד עם יצחק וע"כ אין לעשו זכות בזה שאינו נכלל במשמעו' יצחק וזרעו ואין לדחות דמקצת זרעו קאמר שיגמל חסד עם ישראל שהם מקצת זרעו ולעולם עשו נמי נקרא זרעו א"כ בקיצר ה"ל לדחות ראית הירושלמי לזרעך אתן למקצת זרעך אע"כ אין זה במשמעות הלשון וצע"ג לכאורה וקצת יש לדחות דש"ס דפסחים קאי אלעתיד לבא ואז כבר נתקיים ואין שריד לבית עשו עיי' פ"ק דע"ז יו"ד ע"ב משא"כ עכשיו בתפלתינו יש לחוש שיהי' עשו בכלל:

1396

1397וצ"ע בכל זה במ"ש רמב"ן פ' דברים בפסוק אחיכם בני עשו ע"ש שכ' בני ישמעאל וקטורה אינם נקראים אחים משום דכתיב ביצחק יקרא לך זרע משא"כ עשו וצ"ל דס"ל לרמב"ן כמ"ש מג"א דנקרא עכ"פ זרע יצחק וה"ל צד אחוה מכח יצחק משא"כ בני ישמעאל וקטורה ובתשו' יעב"ץ ח"א סימן קמ"ד כ' לזרעו תזכור קאי אאברהם שהזכיר בתחלה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ועל זה אמר לזרעו של אברהם תזכור ואין עשו בכלל ונכון הוא אך מ"ש עוד דאין הפסד אם מתפללין גם על או"ה ביום הזה ומייתי ראי' מוגם את נח באהבה זכרת להרבו' זרעו ואין זרע אברהם בכלל זרע נח כמבואר בנדרי' ל"א שם כמה תשובו' בדבר חדא דזה איננו תפלה אלא שבח להקב"ה מה שהי' ועוד אז עדיין לא נולד אברהם והי' בכח שם בנו של נח ונקרא שפיר להרבות זרעו ועוד שאני או"ה מאדום דכתי' ולאום מלאום יאמץ ועוד א"כ יהי' גם עמלק בכלל זרע יצחק ואנחנו מצווים למחות שמו ועוד צלע"ג הא עשו נסיב מבני שעיר החורי ומבנות ישמעאל ואפי' ישראל הנושא גוי' אין בנו מתיחס שוב אחר אברהם מכ"ש עשו בשלמא קרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק איצטריך למעוטי עשו גופא וש"ס דנדרים נמי אי לאו קרא הוה אזלינן אחר לשון ב"א שקורי' להו בני עשו וזרע אברהם אבל לקושטא דמילתא לא ידענא אם הוא זרע יצחק כלל ועיי' בש"ס סנהדרין י"ט ע"ב ומהרש"א שם צ"ע:

1397

1398ויש לומר כיון דמרבי' בתרומה מוזרע אין לה זרע פסול א"כ נכלל בלשון זרע אפי' פסול ואע"פי שנשא מבני שעיר החורי הי' נקרא זרע פסול של יצחק ומ"מ זרעו הוא משו"ה נחתו לפלפול הזה ובזה ניחא מה דיסד הפייטן בשחרית יום א' דר"ה לבדיה תעמוד ביום זכירה ועוד כן צאצאי' תפקוד לטוב וקשה יהי' עשו בכלל ולהנ"ל י"ל דפסול איננו בדיה ולא צאצאי'. בעזה"י ער"ה מיפק שתא תקפ"א לפ"ק ותחל שנה וברכותי' הבע"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

1398

1399תחל שנה וברכותי' לראש צדיק ונשגב הרב המאה"ג המפואר ומהולל המופלג בתורה וירא ה' כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק יארמוט:

1399

1400יקרתו הגיעני ראשית דברי' תמה על הגאון מהר"ל מפראג בספר נתיבו' עולם נתיב עבודה פי"ב שמיאן לומ' פיוט מכניסי רחמים שאין לנו עם מלאכים כלום כ"א ה' אלקינו שומע קול תפלה ופר"מ נתקשה הרי כל הספרים ספרי נביאים מלאים ותלך לדרוש את ה' להתפלל כמ"ש הרמב"ן על התורה ואין צורך להאריך תמהתי הלא הגאון הנ"ל נשמר מזה באותו הפרק תוך כ"ד ויען כי דבריו סתומים קצת ע"כ אפרש כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהב' ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפי' בלשון עלגים וגמגו' אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א' וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער ועד"ז המתפלל על חברו צריך שיחלה עצמו עליו פי' שיראה כאלו גם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל ע"ד משל הת"ח הוא הראש והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר ולדברי הגאון הנ"ל גם פזמון מלאכי רחמי' וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע מ"מ אנו אומרים עם הצבור הן אל כביר לא ימאס ודלגו עלי אהבה אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע ש"ץ לשומר ישראל ה' ישמור עמו ישראל מכל פגע ויחתמנו לשנה טובה שנת גאולה וישועה אמן פ"ב יום ד' דסליחות תקפ"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1400

1401אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו כח ואומץ ואוריתא יחולו על ראש צדיק ונשגב הגאון האמתי רב חביבי וי"נ נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פרידלאנד יע"א:

1401

1402מה שתמה מר על תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעי' וכו' מה ענין תקיעה לברכת כהנים התם הכהן עצמו מקיים מ"ע משא"כ התוקע שאינו אלא מוציא אחרים י"ח אבל זמנו כבר עבר לי' לפום ריהטא נ"ל אדרבא דהא הך אע"פ שיצא מוציא היינו טעמא משום דכל ישראל ערבין וה"ל כאלו הוא חייב עדיין במ"ע ולא סגי לי' דלא תקע משא"כ בברכת כהנים לדעת רוב הפוסקים אין מ"ע על הציבור להתברך וא"כ גרע בזה ברכת כהני' מתקיעה וכדדחיין רב שמן בר אבא לחלוק בין מתנו' דם לברכת כהני' ואם אולי עדיין נאמר שאין דמיון התקיעה לברכ' כהני' עולה יפה ומנ"ל לתוס' להקשו' י"ל דס"ל דסתמא דתלמודא דמדמה ברכת כהנים למתן ארבע ולית להו סברת רב שמן לחלוק ע"כ ס"ל דהכל תלוי' בזמן חיוב ולא בגברא א"כ מכ"ש שיש לדמות התוקע לב"כ מטעמי' שכתבתי [ועיין לעיל סי' כ"ב ישוב אחר לקושי' זו]:

1402

1403והנה בסוף ס' שאגת ארי' הק' לרש"י פ' המוצא תפילין דס"ל דנשים אין סומכות משום ב"ת ע"כ יאמר רש"י משום דלגבי גברא זמנו הוא הוה ב"ת גבי אתתא א"כ בכהן הו"ל להש"ס למימר בפשיטות כיון דגבי כהן אחר זמני' הוא הנה ק' זו יש לדחות דלהוסיף גופי' שאינם מחוייבי' כגון שנוסף לחייב אשה במצוה שאינה נצטווית לזה מחיי' כל זמן חיוב הגברי' אבל אם אינו מוסיף אלא עשיית המצוה כגון כהן שמחויי' לברך רק שמוסיף לעשות המצוה יותר ממה שנצטווה לזה אינו מתחייב אלא בזמנו של עצמו לא בזמנו של אחר והחלוק ק"ל ובר מן דין הא רש"י לא כ' כן אלא לר' יהודה אבל לר' יוסי אה"נ נשים סומכו' רשות מה"ט דלא הוה זמנה א"כ ש"ס דר"ה רצה לומר אליבא דהלכתא אבל אי קשי' לי הא קשי' אדר' יהודה דהוא ס"ל פ"ק דיומא יו"ד ע"ב לשכת פלהדרין פטורה ממזוזה דדירה בע"כ לא שמי' דירה ומדרבנן חייבת וק' הא עבר על בל תוסף כיון דהוה זמני' דבתים אחרים המחויבי' כמו נשי' סומכות וצ"ע הכ"ד או"נ פ"ב יום ה' כ"א טבת תקע"א לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1403

1404שלום וכ"ט ושנה טובה ומבורכת לתלמידי הותיק הרבני המופלג חרוץ ושנון כש"ת מו"ה ישעי' נ"י:

1404

1405יקרתו הגיעני והכניסני לדבר שאינני נכנס בו לרצוני להשיב דבר במי שניהג כמה שנים להתענות יום ב' דר"ה מפני חלום שראה בו פעם א' ועתה זכה לזקנה וגם עיניו כואבים אי מותר ללות תעניתו ולפרוע ביום אחר גם אם אירע בו ברית והוא מבעלי ברית אי מותר לאכול באותה סעודה דבר זה אין לו שרש בש"ס רק קבלת קדמוניות שאיימו עלינו ומי יבוא אחריהם וכ' רדב"ז בתשו' סי' תש"ך שאין מקום ללות ולפרוע כי יומא גרי' ובתשו' שבות יעקב ח"א סוף סי' למ"ד כתב כיון שקיבל עליו להתענות לא יועיל הכנסת ברית מילה דלא עדיף י"ט של ברית מי"ט של ר"ה עצמו אלו דבריו ז"ל:

1405

1406והנה תחלה אעתיק לשוני בחי' למס' שבת בענין שבת י"ט ור"ח וז"ל הרמב"ם פ"ו מה' שבת כ' עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתי' בישעי' וקראת לשבת עונג והנה אין כוונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים אלא דאוריית' ממש נאמרה למרע"ה בע"פ הלכה ל"מ ואתי ישעי' ואסמכיה אקרא דאלת"ה שהי' הל"מ אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הל"מ היא ורמב"ם קרי לי' דברי סופרים כדרכו של רמב"ם בקידושי כסף שסוקלי' עליה' ואפ"ה כיון דאתי מדרשא קרי לי' דברי סופרים ומשו"ה פסק הרמב"ם בפ"א מה' שבועות הנשבע להתענות בשבת הוה שבועת שוא משא"כ בחנוכ' וע"כ משום דשבת דאורייתא הל"מ ופורים דברי קבלה ובפ"ו מנדרים הל' ט' הנודר לצום בשבת צריך לקיים נדרו דדאוריית' לא בעי חיזוק משא"כ חנוכה ופורים בעי חיזוק וע"ש בכ"מ היוצא מדבריו ומדברינו דע"יהכ ור"ח הוא מילא מיצעא בין שבת לפורים דבשבת שבועתו שוא והנדר חל ובחנוכ' ופורים הוא בהיפוך השבועה לא הוה שבועת שוא והנדר אינו חל דבעי חיזוק וע"יהכ ור"ח דרבנן ואסמכוה אקרא ע"כ שבוע' לא הוה שוא וגם הנדר חל דלא בעי חיזוק כיון דאסמכוה אקרא:

1406

1407ודע דיש חילוק בין שבת לי"ט דבשבת עונג מפורש ולא אכילה ע"כ המתענג בתענית יי"ח עונג שבת ואמנם מי שאינו מתענה אינו יי"ח אכילה אא"כ מתענג באותה אכילה וע"כ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה בעש"ק כדי שיאכל לתיאבון בלילה:

1407

1408ואמנם בי"ט שמחה כתיב בי' ואין שמחה בלא אכילה כדאמרי' במ"ק ט' ע"א ואפילו ליכא בשר שלמים ויין מ"מ אכילה ושתיי' בעי ואפי' התענית עונג אסור (אם לא תענית חלום משום סכנות נפשות) אך אינו מפורש שתהי' אכילה מעונגת דוקא ואם אוכל אפי' אינו מתענג יי"ח אכילה וע"כ לא פשיט כ"כ איסור אכיל' בעי"ט ממנחה ולמעלה כמו בע"ש ומשו"ה כ' הרמב"ם וש"ע א"ח סי' תקכ"ט דאסור לאכול בעי"ט ממנחה ולמעלה כמו בע"ש משמע ע"ש פשיטא לי' טפי מעי"ט ולענין אכילה ביום עצמו הוא בהיפוך די"ט הוא פשיט טפי משבת כמ"ש מג"א שם סק"ד אע"כ כנ"ל לחלק בין עונג לשמחה וכבר הרגיש בחילוק זה קצת בב"ח סי' תקצ"ז ורמז עליו מג"א שם סק"ז ועיי' שאגת ארי':

1408

1409והנה בר"ה כבר הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים דיום שמחה הוא ואין להתענות בו כמבואר ברא"ש סוף ר"ה ובטור וב"י סי' תקצ"ז ולא מצאתי שם יום טוב בקרא אלא על תוספו' אכילה ושתיי' כדכתי' גבי נבל על י"ט באנו והי' לו משתה גיזת צאנו ומה שפרשו חז"ל במגילת אסתר משתה שאסור בתענית ושמחה שאסור בהספד וי"ט שאסור במלאכ' לא שי"ט מורה על איסור מלאכ' אלא מיתורא קא דריש דכבר כתיב משתה ושמח' ואייתר י"ט באם אינו ענין תניהו לאי' מלאכה אבל לא שיהי' פי' שם י"ט אלא על שמחה ובשלהי מס' תענית לא היו י"ט לישראל כט"ו באב ויה"כ והיינו שהי' שמחה חולת בכרמי' ואם כן מדתנן י"ט של ר"ה ש"מ שהוא יום טוב דעבדי בי' י"ט אך להתענות בו ת"ח פשיט דלא עדיף משארי י"ט אך מ"ש לישב לעולם בתענית משום תע"ח א' דבר זה אין לו שחר ומובן כלל דמ"ש תה"ד כיון דאיכא רבוותא דמצוה להתענות בו וא"כ אפילו הני דסברי דמצוה לאכול מודו בכה"ג כיון דמשמים הראוהו דתעני' חביבא בר"ה בשמים ע"ש ובב"י סס"י תקצ"ז דברים אלו תמוהים מאוד איך הראוהו מן השמים שתענית חביב בר"ה הלא בשבת בודאי איכא מצות עונג ואפ"ה מי שהראו לו חלום בשבת לא נימא שהראו לו שחביב תענית בשבת אלא אדרבא מדכ"ע מתענגי' והוא מתענה קורעי' לו גז"ד של ע' שנה והנה נימא מצוה לשמוח בר"ה וזה שמתענה ביום חדות ה' לכל העולם קורעי' לו גז"ד אבל לעולם רק באותו היום ולא בשארי השנים ועוד אי נימא דע"י שהראו לו חלום מוכח דחביב תעני' בשמים בר"ה א"כ נימא מוכח דהלכה כהנך פוסקים דמצוה להתענות וכ"ע נמי יתענו ועוד מאן נינהו הנך פוסקים דמצוה להתענות בר"ה רק דס"ל שאינו בכלל שי"ט ומותר להתענות וממילא מצוה נמי איכא דהרי הוא א' מימי התשובה והרי בימי התשובה עצמן מי שחלם לו חלום אינו מחויב להתענות כל ימיו באותו היום ומג"א כ' בסק"ג דבלילה של ר"ה אסור להתענות דבחלום לא הראוהו אלא ביום גם זה אין לו שחר לפע"ד כיון שהראוהו לו שחביב תענית בר"ה ואיננו מימי שמחה מאי אולמי דלילה מיום כמו בשארי ימי תשובה מי שירצה להתענו' הפסק' יתענה ואולי משום קידוש על היין הא יכול לקדשו בעי"ט כדהוה בעי למימר אפילו בעי"כ ס"פ בכל מערבין וכל הדברים הללו צ"ע:

1409

1410ובדוחק יש להסביר קצת כי קיי"ל ת"ח צריך להיות ביומו דוקא אפי' בשבת דסגולה היא ביום התחלת הגזירה שנגזרה מתבטלת בנקל ע"י תעני' וזה בשארי ימות השנה שאדם נידון בכל יום אז מסתמ' התחלת השתלשות הגזירה מלמעלה למטה הוא ביום שהראוהו בחלומו ולא ביום אחר אע"פ שכמה פעמים לא יארע אותו המקרה עד אחר זמן רב מ"מ התחלות השתלשו' הי' באותו היום שהראוהו ואז טוב לבטלו ע"י תענית ושוב אין ליום אחר שייכות בזה אך בר"ה שנגזר על כמה שנים כמ"ש בס"ח דמייתי מג"א ס"סי תקצ"א א"כ מה שראה בר"ה הלז אולי התחלות אותו הגזר הוא על זמן אחר ושנה אחרת ובכל ר"ה יש לחוש שמא זה הוא היום שמתחיל הגזירה שהראוהו אז ויש להתענות בו וכיון דסגולת התענית המועיל לחלום סגי ביום בלא לילה משעה שקם ממטתו ואילך א"כ ה"נ סגי לי' בכך ואסור להתענות בלילה כיון דקיי"ל כהנך פוסקים דר"ה אסור להתענות רק ת"ח ולילה לאו בת ת"ח היא כנ"ל ליישב קצת אע"פי שאינו במשמע הלשון:

1410

1411ויצא לנו מזה חומרא וקולא החומרא אפי' יארע שיהי' בעל ברית מ"מ כיון שהוא כאלו ראה החלום באותו היום ולא יועיל לזה ברית אפי' בשבת מתעני' והקולא היא מ"ש הרדב"ז שאין מקום ללות מתעניתו ופורע כיון דיומא קגרים אומר אני לפי הנ"ל בודאי לוה ופורע לא מהני בכל ת"ח אבל מ"מ נ"ל כיון שלא ראה ביומו וכולי האי ואולי א"כ לא עדיף ממ"ש מג"א סי' רפ"ח סק"ו בשם של"ה שבכל יום ר"ה שהי' רגיל להתענו' אז באותו היום יקבל עליו להתענו' ב' ימים אחרים כנגדו אחר תשרי ובתחלה ישאל על נדרו בהתרת נדרים בשלשה בפתח חרטה מאחר שהגיע לימי הזקנה וכאבי עינים ויום קדוש ונורא למחרתו צום גדלי' וכדומה ע"כ מתירים לו נדרו ומשום סכנת החלום יקבל באותו היום להתענות ב' ימים בחול במקומו ויהי' נחשב כאלו התענה ביומו ובלבד שלא יהי' ירא לנפשו ולא יהי' נפשו עגומה כי כל עניני' כאלו מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' ויאכלו ענוים וישבעו ומן השמים ירחמהו ואורך ימים ישביעהו הכ"ד א"נ הדש"ת. פ"ב יום וי"ו עש"ק י"ב אלול תפק"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1411

1412נפשו היפה בשאלתו עוד על מה שאירע ביום א' של ר"ה העבר שטעה הקורא וגמר עם הרביעי כל פרשת' דיומא וציוה מעלתו לקרו' עם החמישי ג' פסוקים מפ' עקידה שלאחריה ולמדן א' פקפק כנגדו שהי' לו לדלג ולקרות ג' פסוקים מה שכבר קראו לרביעי הנה מעלתו לא גילה לי לא טעמו ולא טעם שכנגדו עליו ואפרש טעם שניכם בע"ה:

1412

1413ראשון תחלה אומר אי הוינא התם הוה אמינא לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הייתי מצוה שלא לומר קדיש עד אחר שקראו בס"ת שניה ויהי' המפטיר עולה לחמישי דקיי"ל מפטיר עול' למנין הקרואים ויעיין זה היטב בשני דבורי תוס' מגלה כ"ג ע"א ד"ה חד אמר וד"ה כיון וכו' ושם מבואר שרבינו אלי' ורבינו משולם הנהיגו כן לעולם שקראו ארבעה בסדר היום והחמישי בספר שני בפ' קרבנות שהוא פ' המפטיר יע"ש ודבריהם שם בד"ה חד וכו' מגומגמי' קצת במ"ש וז"ל וחזן שטעה וגמר כל סדר של שבת יחזור ויקר' השביעי וכן אם הוא י"ט וקרא כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחוב' היום יחזור ס"ת ויקרא אחר בחובת היום וכו' כוונתם להשמיענו ב' דינים א' שאם קרא בשבת רק ששה קרואי' ומיירי בימי התלמוד שהי' המפטיר ממנין קרואי' וא"כ כבר הפטיר א' מהששה ושוב נזכרו שצריך לקרות ז' יחזור ויקרא שביעי כיון שמנין הקרואי' מפורשי' בש"ס הרי הוא מעכב שוב כ' דין אחר שאם בי"ט קרא מנין הראוי דהיינו חמשה קרואי' אלא שלא קרא כל חובתו של יום המפורש לקמן שלהי מסכת אעפ"י שקרא המנין מ"מ כיון שלא קרא חובת היום המפור' בש"ס צריך לחזור ולקרות ג"כ ולא הו"מ לומר כולי מלתא בשבת שאם קראו מנין הקרואים ולא גמרו חובת היום שהוא הסדרא דבזה בודאי לא יחזור ויקרא שאין חלוק הסדרות מעיקר הדין אע"פי שמבואר מלשון הש"ס לקמן דכבר הי' חלוק הסדרות נוהג גם בימיהם מ"מ מבוא' שם כ"ט ע"ב דאינו לעכב שאמ' שם דבני מערבא מסקו לאוריית' בתלת שני מ"מ כך הייתי מורה ועיי' ש"ע א"ח סי' רפ"ב סעיף וי"ו:

1413

1414והנה במס' מגלה כ"ב ע"א דמסקי' דאינו דולג אלא היכי דלא אפשר הקשו תוס' מ"ט אנו מדלגין בחש"מ של חג שקורא הרביעי מה שקראו השני' והניחו בקו' שוב כתבו שאם קרא אותו שקראו לפני אחרון עד שני פסוקים סמוך לפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג ולא יקרא ב' פסוקים עם ג' פסוקי' מפרשה שלאחריו מפני שאינו מענינו של יום ע"ש וצריך להבין א"כ מה קשי' להו מחה"מ של חג מ"ט דולג הרביעי הא לא הוה מענינו של יום וצריך לומר דאזלי הכא לשיט' רש"י דסוכה נ"ד ע"א שהוא מנהגינו ג"כ שהשלישי קורא פרשה שאינה מספיקא דיומא כלל ואינו דולג ש"מ דס"ל דהכל הוא מענינא דיומא כיון דמיירי עכ"פ מקרבנות החג א"כ הרביעי נמי יקרא להלן פ' שאחרי' שהכל ענין א' מקרבנות החג כן צ"ל אמנם המעיי' שם בתוס' דסוכה נ"ד ע"א ימצא תי' לקו' זאת דודאי השלישי יקרא להלן שהכל מענינ' של חג אך הרביעי שעיקרו בא לכבוד היום משום שאין קורין ד' אלא בר"ח וחש"מ ע"כ ראוי הוא שיקרא מספיקא דההוא יומא דוקא ומ"ש שם מחנוכה צ"ע דשם אין מעלה לשלישי ע"כ הראשון עדיף משא"כ רביעי בחש"מ:

1414

1415והשתא י"ל נמי בנדון דידן שכבר גמרו סדר היום טוב לדלג ממה שיקרא מה שאיננו שייך לסדר היום וזהו טעם החולק עליו אבל כד מעיינת שפיר ליתא להא מילתא ולא דמי לעצרת וחג שאינו מענינו כלל משא"כ הכא פ' עקידה שהוא שייך שפיר גם ליום הראשון מטעם שכ' רש"י מגלה ל"א ע"א ועקידתו מזכירין כדי שתזכר לנו היום במשפט עכ"ל וזה שייך ביום הראשון טפי וא"כ אין לדלג בחנם ויעיין סי' קל"ז ומג"א שם סקי"ג וק"ל משה"ק סופר מפפד"מ:

1415

1416שלום ורב טוב לידידי הרב המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה מאיר נ"י אבד"ק סאבאטיש:

1416

1417על שאלתו עתה באתי היות כי לקחה אזני שמץ מדברי ריבות בשערי' והעיקר בינו ובין התו' מה' איצק ליב משם אודות הוספת אחרון בכל שבת ואם כי בעיקר הדין נ"ל שהדין עם מעלתו כאשר אבאר אי"ה מ"מ אין שלום יוצא מתוך מריבה וכל נתיבותי' שלום כתי' ואחז"ל מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון וכו' דלא ליתי לאנצוי' ואיך ח"ו נרבה בקוראי' להרבות במחלוקת והגם כי לפי דברי מה' איצק ליב בעצמו במכתבו פגע בכבוד הרב אשר לא כדת מ"מ אחרי אשר חזר בו ומתחרט ושלח אליו אנשי' להתרפס בפיוסים ועוד זה לו שקרא אלי להיות מליץ יושר לפני מעלתו ע"כ אין מהראוי להשיב פני ריקם והמוחל אל יהי' אכזרי ויתר מרעהו צדיק ואין נאה לחכמים לעמוד על מדותם ושבח להם שימחלו ובזה הם מושכים רבים לעבודת ה' ועיי' ברמב"ם ספ"ז מת"ת מה שהוא מדרכי החכמים ואפי' בפרהסי' שאסור לת"ח למחול מ"מ מסיים שם עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו משמע כיון שביקש ממנו ראוי לסלוח לו ומ"מ אני אומר שמו"ה איצק ליב נ"י יחוש לעצמו ויבקש מחיל' ממנו ברבים בבה"כ הקדושה במקום שחטא ויאמר חטאתי וישר העויתי וזהו מדרך אנשי יושר שאם עבר עליהם כוס של כעס חוזרים ומתקנים עותתם וכל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עוונותיו וגם יתן ממונו צדקה לכפרת נפשו ויהי' זה קדוש ש"ש ברבים והשעה צריכ' לכך כי רבו עתה עם הארץ המתפרצים ואם איש חכם וירא ה' כמו מו"ה איצק ליב יתן יד לפושעים למרות עיני כבוד הרב ולנהוג זלזול בכבוד התורה ק"ו יהי' חלול ה' בדבר ודלת העם יוסיפו אשמה כי ממנו ילמדו ויהיה ח"ו האשמה תלוי' בו ע"כ מה טוב ומה נעים כי תשמעו בקולי וישמע אליכם האלקים והי' זה שלום ביניכם שלוה בארמנותיכם יהי' כן ה' עמכם:

1417

1418ודאתאן עלה אודת הוספת אחרון בכל שבת ומה גם בי"הכ שחל בשבת אם כי כבר הלכו בו נימושות מ"מ אאריך קצת לברר שרש הדין גרסי' ר"פ הקורא עומד בשני ובחמישי ובשבת במנח' קורין ג' אין פוחתין מהם ואין מוסיפי' עליהם בי"ט ה' ביה"כ וי"ו בשבת זיי"ן אין פוחתין אבל מוסיפי' עליהם ומפטי' בנביא וכו' והנה רש"י פי' הטעם דאין מוסיפי' בימות החול משום ביטול מלאכה ולפ"ז פשוט דמוסיפי' בי"ט וי"הכ וכן מבואר להדי' בתוס' כ"ג ע"א ד"ה חד אמר דמשו"ה קורין כל המנין ואח"כ קורא למפטיר משום שמותר להוסיף בשב' וי"ט וי"הכ וכן פסק רמב"ם פי"ב מתפיל' וכן משמע מהטור א"ח סי' רפ"ב שהרי כ' כמ"ש לעיל בשם התוס' וכן פסק הריב"ש סי' פ"ד:

1418

1419אמנם הר"ן פי' הטעם דאין מוסיפי' בחול משום דלא להשוותו עם ר"ח וכן הטעם בכולן נמצא לפ"ז לא יוסיפו בי"ט שלא להשוותו עם יה"כ וכן בי"הכ שלא להשוותו עם שבת ולזה הפי' מה דתנן אבל מוסיפי' עליהם לא קאי אלא אשבת לחוד שאין שום מעל' אחרי' וכן פסק התשב"ץ ח"ב סי' ע' וזה נראה דעת ריב"א שבמרדכי פ' הקורא עומד סי' תת"ח שפ"א היו ג' חתנים והתיר להוסיף מפני שהוא מועד שלהם וה"ל כמו י"ט ומייתי ליה בהגהת מיי' פ' י"ב מתפלה אות ד' ובט"ז רס"י קל"ה תמה מה בכך אם להם הוא יו"ט הא איכא ביטול מלאכה לעם ונראה דהריב"א לא ס"ל האי טעמא דבטול מלאכה דמי שרוצה לעכב אה"נ דמעכב ולא הוצרכו חכמים לעשות תקנה על ככה שיהי' אסו' להוסיף בשביל זה אם הם רוצים אבל העיקר דאסור להוסיף משום שלא להשוות חול לר"ח וי"ט לי"הכ וכו' וכנ"ל אבל לולי זה היה מותר להוסיף והשתא כשיש חתונה ואצלם הוה יו"ט ואם ישוה יום חול הלזה לר"ח אין בכך כלום אע"ג דבעלמא אסור להוסיף אפי' בי"ט ממש היינו משום שבי"ט קורין ה' ואם יוסיפו יהיה ששה ויהי' שוה לי"הכ משא"כ בחול כשמוסיפין א' עדיין אינו אלא כמו ר"ח והיום ראוי להיות כר"ח ועדיף מיני' משום חתונה שלו:

1419

1420אמנם אחר העיון יש להקשות על שיטה זו קו' עצומה והוא דלשון המשנ' בי"ט ה' בי"הכ וי"ו בשבת זיי"ן אין פוחתין מהם אבל מוסיפין ומפטיר בנבי' והיתכן דאין פוחתין קאי אכולהו ואין מוסיפין לא קאי רק אשבת מה דסיים ומפטירי' בנבי' הדר אכולהו זהו דוחק גדול ותו דבדף כ"ג אר"ע בי"ט ה' בי"הכ זיי"ן בשבת ששה אין פוחתין אבל מוסיפין ויש לשאול ממנ"פ אהאי קאי אי נימא דקאי איה"כ זיי"ן א"כ מכ"ש דקאי אשבת דמסיי' בי' וסמיך לי' ואי קאי אשבת לחוד א"כ הרי קמן דמוסיפי' על ששה של שבת אע"ג דיהיה א"כ שוה ליה"כ ויש לדחוק בזה ולומר דלמא ר"ע לי' לי' האי סברא כלל ולדידי' אה"נ דמותר להוסיף אפי' בחול והר"ן לא קאמר אלא במתני' דאוסר הוספה בחול משום דלא לשווי לר"ח אהא קאמר הר"ן דאין מוסיפי' ביו"ט וי"הכ ודוחק ותיתי לי דבתר דקיימתי מסברא מצאתי שהניח בעל אלי' רב' קו' זו בצ"ע על הר"ן ודעמי' תו יש להקשות לפמ"ש תוס' במתני' דמשו"ה תני ג' פעמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניו ולאחריו משום דה"א דכל דטפי מילתא מחברי' מברך לפניו ולאחריו קמ"ל ואי ס"ד דאין מוסיפי' משום דלא לשוי חול עם ר"ח א"כ ממילא מוכח שאין שום חלוק ביניהם בענין הברכה דא"כ לעולם לא ישוו אפי' אם יוסיפו דהרי הברכה מחלקת ביניהם ומ"ט לא יוסיפו אע"כ איכא בהוספה טעמא אחריני:

1420

1421גם יש לעיין לפי מה שהוכחתי לעיל דדעת הריב"א כהר"ן א"כ יהיה דברי המרדכי סותרים עצמם דמיד אח"ז בסי' תת"ט מייתי דברי תוס' דלעיל דמשו"ה המפטיר קורא אחר שכבר השלימו מנין ז' משום דמותר להוסיף בין בי"ט בין בי"הכ וכהתוס' וא"כ סתר עצמו וכן בהגה' מיי' אות ד' מייתי דברי ריב"א הנ"ל ובאות ז' מייתי כדברי התו' הנ"ל וכן ק' לי על הטור רסי' רפ"ב שכ' בי"ט ה' בי"הכ וי"ו בשבת זיי"ן ואחר כך כתב אין פוחתי' מהשבעה אבל מוסיפי' עליהם ומדדייק על השבעה ולא כ' סתם אין פוחתין אבל מוסיפי' ש"מ לדיוקא אתי דאשבעה קאי ולא אחמשה וששה אע"ג דלענין אין פוחתין ודאי אין לחלק דמה"ת לפחו' מ"מ משום מוסיפין נקט ז' וכן משמע דבהלכות פסח ושבועות ור"ה וי"הכ בכל אלו לא הזכיר דמוסיפי' משמע דאין מוסיפי' וכהר"ן ואח"כ כ' גבי' כהתוס' ומשמע להדי' דמוסיפי' בי"ט וי"הכ וצ"ע לכאורה:

1421

1422והנלע"ד דגם הריב"א שבמרדכי והגה' מיי' וגם הטור כולהי ס"ל כרש"י ותוס' ורמב"ם והריב"ש דמותר להוסיף אכולהו קאי אך מ"מ סברת הר"ן אמת מסברא חצונה אם באנו להוסיף כרצוננו יתבלבל הסדר וע"כ מסברא לא נוסף אלא אם נעש' קבע בכל שבת ושבת נוסף א' ויקראו שמנה א"כ אז מותר להוסיף בי"הכ אזי מותר להוסיף בי"ט ומזה מיירי מתני' דמוסיפי' עליה' על כל הני דתנן אבל אם אינו מוסיף בשבת אלא באקראי והזדמן ולפעמים אינו קורא אלא ז' אסור להוסיף בי"הכ וי"ט שלא ישוו עם שבת והשתא אתי' דברי הטור בדקדוק דבתחלה כ' דוקא בשבת מוסיפי' והיינו באקראי כשירצה משא"כ ביו"ט וי"הכ אמנם אח"כ כ' דמפטיר הוא לעולם נוסף על המספר כיון שהוא חק קבוע שפיר דמי להוסיף ג"כ בי"הכ ויו"ט וכן יש לדחוק בריב"א ולומר דמיירי באופן שאין כאן בטול מלאכה כיון שהרוב שייכי' לי"ט שיש תשעה בין שלשה חתנים והשושביני' ששה וממילא דהי' מותר להוסיף אלא דאפ"ה כ' שם במרדכי שלא יעלו לתורה אלא החתני' משום דלגבי אחריני ליכא י"ט אע"ג דלא שייך ביטל מלאכה באותן שבב"הכ עתה מ"מ לא שפיר דמי שיהי' שווה אצלם עם ר"ח משא"כ גבי חתנים די"ט שלהם הוא ומודה המרדכי היכא שקובעי' ההוספה שפיר דמי ומשו"ה מייתי אח"כ הך דמפטיר שכ' תוס' וזה דוחק קצת:

1422

1423אך מדלא הוזכר בפירוש בטור ומרדכי ובתוס' לא מצינו שום הוספ' אלא מפטיר משמע קצת שגם שום תו לא יוסיפו בי"ט ויה"כ אעפ"י שקבע מנהג קבוע להוסיף א' בכל שבת מזה נ"ל קצת סמך למ"ש מג"א בשם קדמוני' דבי"הכ בשבת אין להוסיף משום דיש קפידא בראשי הפרשיות ואין לחדש פרשה והפסקה חדשה וא"כ גם בי"הכ בחול אין להוסיף אע"ג דבי"הכ בחול אין להקפיד משום ראשי הפרשיות שהרי זה הנוסף יתחיל כמו בי"הכ בשבת שקורין לעולם ז' מ"מ לא יוסיפו שלא ישווה עם יה"כ שחל בשבת וממילא אין להוסיף בי"ט שלא ישווה עם יה"כ ולא הותר אלא מפטיר דשוה בכל י"ט י"הכ ושבת משא"כ הוספת אחרון לא הותר אלא בשבת ולא בי"הכ וי"ט וא"כ לפ"ז מצאנו ראי' לדברי מג"א אמנם בלבוש צווח כי כרוכיא האיך שייך בכל שבת יוסיפו ומשום שנתוסף לו קדושת יה"כ יפחתו מקריאת' גברא חדא ואפשר דמג"א גופי' לא אמרה אלא היכא שאין מוסיפין בקביעו' בכל שבת אבל היכא שקבעו מנהג להוסיף אפשר שצדקו דברי הלבוש ובס' אלי' רבה העידו שכן המנהג בפראג שמוסיפי' בי"הכ שחל בשבת והיכא דנהג נהוג ואריך:

1423

1424וראיתי בגליון תשב"ץ שכ' ששמע מרבו דהאידנא דכל א' מברך לפניו ולאחריו איכא למיחש לתוס' ברכות שלא לצורך וראיתי להר"י בהלכות קטנות ח"ב סי' צ"ג שדחה זה בדברים בעלמא ולא הבנתי דבריו והנלע"ד דודאי משום גזירת הנכנסי' והיוצאים בעלמא לא הי' חז"ל מתקני' לברך כמה ברכות לבטלה גם י"לד בלשון הש"ס והאידנא דכולהי מברכי' לפניהם משום הנכנסי' וכו' וקשה ומי זה שהתחכם על המשנה ואיננו לא ברייתא ולא משום תנא רק סתמא קאמר והאידנא וכו' ע"כ נ"ל פשוט דגם בימי המשנה הי' כבר זה מימות עולם דנהי אם ירצה הראשון לברך לפניו ויכוון הוא והשומע לצאת גם על כל הסדרים יוצאי' בזה ואין העולי' אחריו צריכי' לברך עוד אך אם ירצה שלא להוציא רק י"ח קריאתו ויברך אחרי' א"כ מי שעולה אחריו מחויב לחזור ולברך מדינא ואין כאן ברכה לבטלה כלל הגע עצמך אם עשרה מתעטפי' בטלית כאחד אם ירצו א' מברך לפני' ולאחרי' לכולן או כל א' מברך לעצמו וה"נ דכוותי' ובמשנה דקאמר הפותח והחותם בתורה מברך לפניו ולאחריו היינו אם שמותר לעשות כן ונפקא מיניה היכא דליכא נכנסי' ויוצאי' וכדהתם כ"ב סוף ע"א שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי וה"נ אמרינן גווני דלא עיילי ולא נפקא ובכי הא קמ"ל מתני' דאם ירצה הפותח מברך לפני' והחותם לאחרי' אך היכא דאיכא נכנסי' ויוצאי' מעיקרא הכי אתקני שלא יכוון להוציא בברכתו אלא לפטור עד מקום קריאתו והבא אחרי' יברך מדינא אם רבי' יהי' או מעטי' תדע לך דאל"כ תקשי הרי במתני' שילהי מגילה תנן אין מפסיקין בקללות ומייתי תו' בשם ירושלמי משום דכתי' אל תקוץ בתוכחתו לא יעשנו קוצין קוצין ואיכא מ"ד טעמא משו' שלא יברכני בני על הקללות וקשה האיך מפרש זה הטעם על המתני' אין מפסיקין בקללות הלא בימי המשנה לא הי' מברך אלא באחרונה ודוחק לומר דה"נ קאמר אין מפסיקין את הסדר כולו בקללות שלא יסיי' האחרון בקללות דא"כ יכול הוא לחלק הפרשה בין כמה גברא ורק שהאחרון המסיים בברכה יברך בטוב וא"כ אין זה דומה לטעמו של מ"ד אל תקוץ בתוכחתו אל תעשנו קוצין קוצין דלדידי' אסור להפסיק כלל אע"כ שגם בימי חכמי המשנ' רוב פעמים היו מברכי' כל העולים ומשו"ה אסור להפסיק לעולם בקללות וא"כ מוכח עכ"פ שאין כאן חשש ברכה לבטלה כלל:

1424

1425ומ"מ במקום שאין מנהג להוסיף כלל הייתי חושש אולי הראשוני' קבלו עלי' כדעת האוסרי' עתה להוסיף כלל עמג"א סי' תקנ"א סק"ז וסי' תר"ץ סקכ"ב אך הואיל וחזינן דנהיגי להוסיף בשמחת תורה בכל המקומות שבמדינה זו ואע"ג דכ' רשב"ץ דלא אפשר שאני מ"מ מה לא אפשר הוא שכל א' רוצה לזכות בסיום התורה ומשום כבוד' של תורה א"כ מכ"ש וק"ו כשרואים שאין קיום לקופת הכנסת ת"ת של בני עניים הבל שאין בו חטא שמעמד העול' עליי' קאי ונתמוטטו יסודות הקופה וע"י קריאת האחרון יעומד חי על מתכונתו פשיטא דטבא הוא וטבא להוי ויהיה חלקי עם המחזיקים בזה אבל מה שהחליפו המעות אח"כ לקופת נר תמיד לא ירד בני עמכם ותמהני על מעלתו שראה ונתפייס בזה להוריד מקדושת ת"ת לקופת נ"ת וחלילה לעשות כן ובטוח אני במעלת כבודו שיעמוד בפרץ להחזיר הדבר למקומו לקופת ת"ת אבל זולת זה אין שום פקפוק על תקנת הרב רק מה שהוסיף גם ביה"כ בשבת נגד המג"א פשיטא שקשה הדבר לעשות מעשה כזה ואין בו צורך גדול אפי' לשנות מניגון הנהוג לא שפיר דמי מכ"ש בענין זה ומ"מ כבר כתבתי בשם אלי' רבה שכן המנהג בפראג ומר כי אתריה חן מקומו עליו ואין לתופסו על זה:

1425

1426ומ"ש לי מהו' איצק ליב נ"י דאין כח לקהל לעשות במקום דאיכא פסידא להאי בלא רוב מנין ובנין באמת היכא דאיכא פסידא אפי' יהי' רוב מנין ובנין איכא כמה עיקולי ופשורי ובן יום א' מעכב וצ"ע במקומות הרבה במרדכי ריש ב"ב אך הכא לא ידענא מאי פסידא שייך הכא אולי משום שהסדרא נחלקת לשמונה חלקים יגיע להקורא איזה פסוקים פחות ממהשהגיע עליו כשהיתה נחלקת לשבעה חלקים ואיכא קפידא בזה כדמשמע במגילה כ"א ע"ב ראשון שקרא ד' משובח וכו' משמע שיש שבח למישקורא יותר מ"מ לא נראה לי קפידא בכך חדא דחזינן דלא קפדי אנשי בהכי בזה"ז ואין חלוק להקונה סגן בפ' וילך שנחלקת לז' חלקים קטנים לקונה בפ' ויצא ועוד דלא שייך כן אלא אי איכא פסידא לאדם ידוע ורווחא לאדם ידוע אבל הכא דהכל שווי' ופעמי' יהיה הפסידא לזה ופעמים לזה והריוח במצות לימוד התינוקת שוה לכולם ע"כ אין ממש בזה הפקפוק כלל:

1426

1427ופתחתי בשלום ובו אסיים שעכ"פ יהיה כבוד ידידי הרב נ"י מחול ויהי' רך כקנה ולא קשה כארז ח"ו ולא יאמרו הרב כמה קשה וכו' וישיבני על נכון משלום הקהל בכלל ושלומו ושלום תורתו ישגא כאות נפשו ונפש אוהבו הטרוד מאוד:

1427

1428שנית להנ"ל:

1428

1429שבוע העברה הגיעני מכתבו ע"י שליח מיוחד מהקצין מהו' איצק ליב מעירו ושם נאמר אודות המחלוקת שנפל שם אודות קריאת האחרון בכל שבת ובפרט בי"הכ שחל בשבת והנ"ל בקש ממני להיות לו למליץ יושר אצל מעלתו למחול לו אשר התריס נגדו וכן עשיתי שלחתי מגלה ארוכה ע"י הציר למעלתו הרמה ושם נאמרו פיוסי דברים וגם פלפלת כל שהוא בענין הוספה בשבת וי"ט וי"הכ והעליתי שהדין עם מעלתו והנה בלי ספק כבר הגיע לידו כל דברי ההמה וכבר עשה מעשה השלום כדרכן של חכמים המרבים שלום בעולם:

1429

1430אח"ז ביום ה' בחזירת אנשי שוק מטירנוי הביאו לי גם מכתב ממעלתו בענין זה וזמנו מוקדם ליום וי"ו דנא והנייר שעלי' הי' גזור לארבע' וחמשה גזרים קרוע ובלוי לא ידעתי מי עשה ככה עיכובא והנה אבוא עתה על סדר דברי' שבאותו הכתב להשיב על ראשון ראשון כיד ה' הטובה ולפי מסת הפנאי:

1430

1431מ"ש שציוה להוסיף לסיועת קופת ת"ת ונסתייע ממה שרגילין להוסיף בשביל חזני' הסובבי' בעיירות יפה עשה וטב הורה אלא שלא הי' לו להביא ראי' ממקלקלתא ממה שמוסיפי' משום החזנים ויכול החולק לומר לאו מר ברי' דרבינא חתם עלה אבל הבאתי במכתבי ראיה ממה שנוהגי' להוסיף לשמחת תורה כמוזכר בש"ע וכבר הזכיר זה בתשב"ץ שהוא האוסר להוסיף בי"ט וכ' דשמחת תורה שאני כיון דלא אפשר ומייתי ראי' באותה תשובה מהך דרב אמר דולג דאמרי' היכא דלא אפשר שאני וה"נ היכא דלא אפשר שאני אלו דבריו שם והנה הך דהתם בש"ס דמגלה מייתי לי' מר' חנינא קרא שאמר צער גדול הי' לפני רבי ולא התיר לי להפסיק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשוין ומשום דלא אפשר ע"ש נמצא אבוהון דכולהן תינוקות של בית רבן שמשם יצא לנו זה הדין דהיכא דלא אפשר מותר לשנויי מלתא ומפני זה נוהגין להוסיף בשמחת תורה א"כ מכ"ש שמותר להוסיף בשביל תינוקת של בית רבן להמציא שכר למלמדים ומצוה איכא ובלבד שלא ישונה לצדקה אחרת כלל:

1431

1432ומ"ש מעלתו דלפמ"ש בלבוש ומנהגי' די"הכ שחל בשבת מסיים הפרש' הנוספת בהשעיר החי ובכל המחזורים נרשם הפסקה הנוספת באיל לעולה א"כ ש"מ דתרוויי' מילי דכפרה נינהו ונוכל להוסיף אחרון ביה"כ שחל בשבת ולפום ריהטא יפה כתב ושמחתי מאוד בהמצאה זו אך לא הי' צריך להוציא דברי מג"א מפשוטן דודאי כוונת משמעותו שאין להוסיף כלל אפי' א' והטעם שלא ישתנה סי' כפרה דודאי לא הי' לפני מג"א אלא דברי הלבוש ומנהגי' דאלוהי' לפניו גם מנהג מחזורים שבמדינתינו הי' מביאם לפלוגתא על הלבוש ומנהגים וכיון שלא הי' לפניו אלא אלו יפה כ' שאין להוסיף כלל אבל לפי מחזורי' שלנו א"כ אי איל לעולה ג"כ מעניני כפרה נוכל להוסיף א' ולסיים השעיר החי ואי איננו מעניני כפרה ואפ"ה אנו מסיימי' שם הפרשה א"כ ע"כ לא ס"ל כהגדולי' שכ' המג"א שצריך לסיים בסי' כפרה ונוכל להוסיף כמה וכמה:

1432

1433אך עיינתי קצת כי צ"ע על הלבוש ומנהגי' מ"ט לא סיימו באיל לעולה דמוקדם וסיום דהשעיר לא טוב ויפה הוא דהרי השעיר הזה כ' רמב"ן עפ"י פרקי דר"א שהוא הסם ובככבי' מאדים ובכחת השדים הנקראי' שעירי' ובאומות איש שעיר והוא מקרבנות חוץ לא יבוא אל הבית ותקנתו ותקנות כל העולם דחייתו לצוק יע"ש ברמב"ן על התורה ובילקוט ודורשי רשומות אמרו שעיר גמטרי' סם לילי' ויעיי' מ"ש פני יהושע פ"ק דברכות גבי ובני רשף יגבי' עוף וא"כ לא טוב לסיים בחיותו דהאי שעיר ונ"ל דס"ל להלבוש ומנהגים דבעניני תפלות אין לנו אלא פשטות הדברי' ולא נלך אחר פנימיות הענין רק הכל מה שנראה מפשוט וכדעת אבן עזרא בקהלת בפסוק אלקי' בשמים ואתה על הארץ יע"ש וכיון שכן ס"ל דאיל לעולה אינו מענין כפרה כלל דעולה אינו אלא דורון יעיי' בחולין ה' ע"ב ואע"ג דכתי' ונרצה לו לכפר עליו כבר כ' רמב"ן שאין לכפר עליו מלשון כפרות עוונות אלא לשון רצון וקבלות פנים ויעיי' מ"ש הרמב"ן בפ' וישלח בפסוק אכפרה פניו ואע"ג דאחז"ל דמכפר אעש' ולאו שניתק לעשה ועל הרהור הלב מכל מקום כל זה מכח הדרוש אבל לפי המובן הפשטיות אינו מענין כפרה משו"ה לא סיימו בו ביה"כ וסיימו בהשעיר החי ולא השגיחו על הדרוש שהזכרתי לעיל כיון שלפי הפשוט הוא השעיר המכפר רוב עוונות בני ישראל אמנם מנהגינו סובר בהיפוך מהנ"ל דחייש שפיר לדרשת חז"ל ולא בעי לסיים ביומא דכפורא במילי דשטנא וסיים באיל לעולה דעפ"י הדרש הוא מילי דכפרה לכפר על עשה ולאו הניתק לעשה והרהור הלב דשכיחא טובא והשתא לפ"ז באו דברי מג"א בדקדוק שאין להוסיף אפילו אחד משום דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר דאי ניזל בתר הפשוט לא הוה האיל לעולה מילי דכפרה ואי ניזל בתר הדרוש הוה השעיר החי דבר שאינו ראוי לסיים בו:

1433

1434ומ"ש מעלתו מי שנוהג להוסיף בכל שבתות השנה ואינו מוסיף בי"הכ שחל בשבת ה"ל כפוגם בקדושת היום ההוא וכ"כ סברא זו הלבוש מסברא נ"ל כיון דמג"א הי' לפניו דברי הלבוש ולא חייש לי' נאמר דאין כאן פגם כיון דמה שאין אנו מוסיפים הוא מחמת קדושת היום לסיים במילי דכפרה שהיום גורם לכך אין כאן פגם כאלו נאמר שהוא פגם בקדושת היום מה שכה"ג משמש בד' בגדים במקו' היותר מקודש לפני ולפני' ואלו הי' משמש כן בעבודת חוץ ואפי' בשאר השנה ה"ל מחוסר בגדי' ופסול ואלו ביום הקדוש ובמקום קדוש ישמש דוקא בבגדי לבן ואע"כ כיון שאדרבא קדושת היום והמקום גורמים זה שלא יהיה קטיגור עושה סניגור אין כאן פגם ובלא"ה נראה דע"כ לא שייך לומר שמניעת התוס' הוא פגם אלא כשהוא רשאי להוסיף ומונע מלהוסיף אבל אם הוא אסור להוסיף יהיה מאיזה טעם שיהי' לא שייך פגם ודוגמא קצת לזה מ"ש תוס' גבי שבת דלב"נ אסור משום יום ולילה לא ישבותו ולישראל מותר דלא שייך מי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי ויהיה פגם בקדושת ישראל דז"א כיון שמצוה לשבות לא שייך מי איכא מידי:

1434

1435ומ"ש עוד מש"ס דמגלה כ"ג ע"א דלר"ע קורין בי"הכ לעולם ז' ומוסיפי' עלי' כבר רמזתי עלי' תי' על קו' זו במכתבי הראשון דמוסיפי' על ז' באופן שלא ישתנה מילי דכפרה דהיינו המפטיר דמדינא עולה למנין ז' ויכול הוא להוסיף לקרות ז' בלא המפטיר ואע"ג דהתוס' כתבו במגלה למ"ד ע"ב דמה שאנו נוהגי' לקרות למפטיר בס"ת ב' לא נזכר בש"ס רק בסדר ר' עמרם איתא מ"מ גם לא נמצא בהיפוך וכל הרוצה להוסיף ולקרות למפטיר בפ' הקרבנות יוסיף ובפרט בי"הכ שכה"ג בבה"מק קרא ובעשור שבחומש הפקודים וא"כ אם נמי נניח דלא קבעו לחיוב לקרות בעשור שבחומש הפקודי' בס"ת שני' עכ"פ אם ירצה להוסי' ויקרא באותו הפרשה הרשות בידו ואין כאן קו' מר"ע כלל:

1435

1436היוצא מדברינו מה שהנהיג להוסיף אחרון בכל שבת כדי להגדיל תורת תינוקת של בית רבן יפה עשה ויחזיק במעוזו ואל ירף מזה אמנם בי"הכ שחל בשבת נהי שאין לתופסו מפני שנהג כמנהג מקומו פראג מ"מ נ"ל יותר טוב שלא לנהוג כן במקום דלא נהיגי ובשגם שאין בזה הפסד כל כך להקופה של ת"ת אם פ"א לא יוסיפו אבל בשארי שבתות השנה יוסיפו ומאן דמוסיף שפיר קא מוסיף ויוסיפו לו חיים ושלום: פ"ב נגהי ליום ד' א' דחנוכה תק"ס לפ"ק: משה"ק סופר:

1436

1437תשרי עלן שתא טבתא לי"נ הרב החרוץ המופלא מו"ה נפתלי נ"י:

1437

1438קודם תפלת מנחה הגיעני יקרתו ועתה קמתי מתעניתי תענית צום גדלי' ועיינתי בדבריו ואשיב בקיצור כי אין לי פנאי בימי' הקדושים האלו לצאת בפלפלת כל שהוא:

1438

1439תינוק הנולד בי"הכ ונעשה בר מצוה בי"הכ אם חיי' בעינוי מ"הת ביומו פשוט הוא שחייב מיד בכניסת היום ומבואר במלחמות ה' פ' י"הכ בסוגי' דאין מענין התינוק' בי"הכ ומייתי לי' מדאמר התם בן י"ג משלים מ"הת ולא קאמר בן י"ג ויום א' כבכל דוכתי ש"מ מיד בכניסת היום חייב וכוונתו דלענין שארי מצות נהי דחייב נמי באותו היום שנולד דהיינו אחר י"ג שנים ללידתו מ"מ א"א שלא נכנס' בו שעה או רגע א' בשנת הי"ד ונאמר חזקה שהביא ב' שערות באותו הרגע ומתחיי' שוב באותו מצוה משא"כ יה"כ דממילא חייל ברגע כניסת היום הוה סד"א דק"ל שבזו רגע הביא ב' שערות דאם היה בו רגע קודם ה"ל שומא ע"כ נימא חזקה שצמצם ובאו בזו רגע לא לפני' ולא לאחרי' קמ"ל דאפ"ה חייב מיד בעינוי עם כניסת היום ומשמע דמייתי חטאת על אותו הרגע אי היה בו שערו' ועבר ואכל והוא באמת קצת חידוש:

1439

1440ובפ' נערה נו"ן ע"א אמר אביי א"ל אם בר תליסר לתעני' מע"לע וכ' בשיטה מקובצת בשם ראב"ד דמעל"ע אתליסר קאי שנעשה בר תליסר מכוון מעל"ע ביומו ואפ"ה צריך להתענות וכ' עליו רשב"א דמה צריך להשמיענו זה וגם כי הו"ל להסמיך מעל"ע לתליסר ולא לתענית ולפע"ד י"ל כנ"ל דה"א עכ"פ רגע א' בתחלת הלילה אינו מחוייב בעינוי דהרי א"א לצמצם שיביא ב' שערות באותו רגע ואפ"ה חייב והאי מעל"ע אתרויי' קאי אתליסר ואתעני' לומר מי שנעשה בר תליסר מעל"ע מכוון בי"הכ אפ"ה חייב בו בתענית מעל"ע ולא נימא שיהיה מותר לו לאכול עם כניס' היום ולא רצה הראב"ד לפרש מעל"ע רק אתעני' ולא אתליסר דא"כ הוא מיותר דסגי באומר בר תליסר לי"הכ ותו לא:

1440

1441וכ"ז בעינוי שבעצומו של יום אבל בתוספת כניס' היו' נראה שאינו חייב מ"הת דאפי' הביא אז ב' שערות שומא נינהו ואם ישנם בו אותן השערות פטור אפילו בעצומו של יום אם לא יביא אחרים חדשי'. ובר"ה ט' ע"א שהקשו תוס' ל"ל למיתני די"הכ ס' בין השמשו' שלו אסור ת"ל אפי' ודאי יום אסור משום תוספת ולא תי' בקיצור משום תוספת הי' קטן כנ"ל פטור ומשום ספיקא חיי' בעינוי ובזה נתעורר מעלתו ולק"מ מתרי טעמא חדא דאין זה ס' י"הכ שהרי הוא ודאי י"הכ משום תוספת ואינו אלא ס' גברא ולא ס' יה"כ ועוד לדעתי מה"ת נימא אוקמי אחזקת קטנות ולא הביא דרוב ליכא שמביאי' בשנת י"ג ויום א' דתיכף בתחלת היום לא שייך רובא ויש לעיי' בפ' יוחסין סוגי' קדשה אבי' בדרך ובראשוני' שם וקשה עלי לומר אם הבי' ב' שערות ב"השמ נימא רובא אינם מביאי' תוך הזמן ומסתמא כבר הוא לילה דא"כ נמצא ע"י שערות של זה נחליט הזמן ללילה ונחייב כרת וחטאת גם לשאר אנשי' ע"ז הזמן אע"כ לא נאמר בזה רובא אדרבה אוקמי אחזקת קטנות:

1441

1442ומדברי תוס' אלו יש להבין דס"ל דתוס' י"הכ אפי' הוא דאוריי' מ"מ קיל טובא שספיקא מותר ומשו"ה פשיטא להו דתוס' לפני ב"הש מותר דה"ל ס' תוספת דאי בן השמשו' יום הוא הו"ל האי תוס' לפני דלפני ומספק שרי ומשו"ה ק' להו דאל"ה לק"מ קושיא תוס' והו"מ לתרוצי דנ"מ אי משום תוספת אין צריך למחות בנשים האוכלי' ועושי' מלאכה כמבואר ר"פ המביא כדי יין משא"כ משום ס' ב"הש כמבואר בפוסקים:

1442

1443ולענין תינוק שנעשה בר מצוה במי"הכ דבעצומו של יום ודאי פטור מ"הת אותו פטור מתוספת יציאתו אפי' הביא ב' שערות אז זה נ"ל פשוט יותר מביעא בכותחא דהאי תוס' איננו מן הצום עצמו דנימא יה"כ נמשך עוד שעה על הלילה ואין בו לא חיוב כרת ומלקות כלל משום דפשיטא דקרא אינו מורה עלי' אלא איסורא מדרשת חז"ל והם אמרו שהוא מ"הת תוס' מחול על הקודש וא"כ מי שלא חייב לנהג קדש אין לו שייכות להוסיף ועל מה יוסיף אין תוס' בלא עיקר ואינו דומה לחולה שאכל כל היום והברי' ברגע אחרונה שחיי' בתוס' היינו משום שהיום הי' קודש אצלו ולא פקע קדושתו מיני' וכך היא קדושתו שהותר לפ"נ והרי הוא נהג בו קדש כאשר צוה ה' והרי הוא מוסיף עלי' אבל קטן שלא הי' נוהג בו קודש מה"ת אין כאן תוס' דאורייתא:

1443

1444ומ"מ אני אומר קטן שהגדיל במוצאי שביעית אסור לנצור פירות של שביעי' שיוצאי' למוצאי שביעי' וטעמא רבא לחלק ביניהם דהתם הקדושה על הארץ שבת לה' ועל הפירות והם נתקדשו בקדוש' שביעי' ומחול שלהן מוסיפי' על קדושתו העקריות א"כ אע"ג דהאי גברא לא נתחיי' בעיקר שביעי' מ"מ הפירות נתקדשו ומחול שלהן נתוסף קדושה וגם הוא אסור בהם אחר שנתגדל משא"כ י"הכ שהזמן חלף עבר ומצוה אגברא רמי שכל א' יוסיף מזמן חול על הקדש וכיון שבאותו הזמן לא נתחיי' ולא היה אצלו קודש אין כאן תוס' כנ"ל מסברא ואין לי פנאי לחפש אחר ראיות וכיון שאין בו צורך למעשה אסתגר בס' נכונה ואסיים בברכה פ"ב נגהי ליום ב' ה' תשרי תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1444

1445שלום להרב המופלא ומופלג בתורה וביראה מו"ה ברוך נ"י:

1445

1446נועם דבריו ע"י שלוחו הגיעני ואודות תיקוני תשובה למי שבעל נדה אהו' עיקר התשובה היא החרטה והוידוי ועזיבת החטא ואז הוא מיד בעל תשובה גמור אך הסיגופי' להצילו מעונש על מה שעבר אין אתנו יודע עד מה ומאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' לעיין בספרים המדברים מזה אמנם את זה ראיתי לחדש בענין זה דרוקח כ' להתענות מ' יום על כל בעילה וידוע כי כל דבריו דברי קבלה ואמנם המקובלי' האחרוני' כתבו להתענות ס"ג ימים גמטרי' נדה עם האותיו' והכולל ויש לחוש להחמיר כדבריהם אמנם מה שנמצא כתוב בספרי המקובלי' דאם רוצה למהר ולהקל מעלי' אזי אם יתענה הפסקה משני ימי' וב' לילות רצופים יחשב לכ"ו ימים ובש"ע א"ח סי' תקס"ח ס"ד כ' שהוא מ' יום ודבר זה אין לנו סמך מן הראשונים כלל ע"כ אין לסמוך על זה במספר מ' יום אבל בימים שהוסיפו המקובלים הם אמרו והם אמרו באלו הימים יכול להתענות הפסקה מב' ימים ולילות רצופי' להשלים על כן יתענה שלשי' ושמנה ימים נפרדים דבלא"ה כ' מג"א סי' תקס"ח סק"טו יצום נפרדי' ע"ש והפסקה א' משני ימים וב' לילות רצופים דה"ל מ' יום ולדעת המקובלים שההפסק' נחשבת לכ"ו ימים ה"ל ס"ד ימים ויוצא ידי שניהם:

1446

1447ונ"ל דראוי ונכון לבעל תשובה אחר שקיים כל גדרי תשובה הראוי' יקבע לו יום א' בשנה או יום שעבר בו או יום שנתן אל לבו לשוב אל ה' אותו היום יהיה אצלו בכל שנה ושנה יום תענית ותשוב' בבכי ואנקה ווידוי וחרטה ע"ד ועונותי נגדי תמיד וק"ו ממי שנעשה לו נס שהיה בסכנת הגוף וניצל ממנו שראוי' לו לקבוע יום בשנה לזכר הנס כ"ש שיעשה כן על סכנת נפשו ונשמתו שניצל ממנו ע"י תשובה זולת זה אין להאריך בדברי' שאין להם שרש בש"ס ופוסקים וה' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין:

1447

1448שוב מצאתי בתשו' פ"מ ח"א סי' פ"ה ציוה ג"כ לבעל תשובה שיקבע לו יום א' בכל שנה שיהיה לו כמו י"הכ וברוך שכוונתי לדעת הגדול:

1448

1449ועל דברי רש"י במ"ק י"ד ע"ב דמפיק היתר הקרבת כה"ג אונן מקרא ואכלתי חטאת היום וכתבת שזה סותר לפירושו בדוכתי טובא דמפיק לי' מקר' ומן המקדש לא יצא בפ' אמור יש בזה אריכות דברים עיי' ברמב"ן על התורה בפ' שמיני ופ' אמור ודעת רש"י דודאי מלשון הקרא ואכלתי מוכח דהקרבה מותר לכה"ג וממילא מוכח דה"ל לגבי דידי' כרגל ודי בזה לש"ס דמ"ק למיבעי' אי נידוי נוהג ברגל ואין צורך להביא מפסוק מאוחר דפ' אמור וכל זה להוכיח ממעשה שהיה בשמיני למלואים מוכח דמותר להקריב אונן אבל עיקר הדין אין להוכיח מזה שיהיה חייב מיתה אם מניח עבודה ביום אנינותו ולזה כתי' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל לכן בכל המקומות כ' רש"י עיקר הדין מהאי קרא אבל במ"ק שלא רצה לומר אלא דלגבי דידי' הוה כמו רגל לזה סגי בקרא דמוקדם פ' שמיני והנה ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש הל' י"ג פסק דשיעור מי כיור הם כדי לקדש ד' כהני' שנאמר אהרן ובניו והי' אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם ומה שהקשה הכ"מ דעדיין לא מתו נדב ואביהו י"ל דס"ל לרמב"ם בשמנה ימי מילואים שנאמר בהם רחיצת כל גופם לא בעי קידוש ידים ורגלים ובי"הכ היה מצוה יתירה לטבול ולקדש ובאמת אינו חייב מיתה ביו"הכ אם עבד בלא קידוש כמ"ש רמב"ם בעצמו נמצא התחלת תשמיש הכיור היה ביום ב' אחר ח' למילואים ואז כבר מתו נדב ואביהו כנלענ"ד ליישב:

1449

1450מ"מ מבואר דכבר אז הי' פנחס כהן ראוי' להקרבה שכבר הביא ב' שערו' לכל הפחו' וא"כ אמאי שרפו שעיר החטאת אמאי לא הקריב פנחס ואמאי לא אכלו פנחס כי הוא לא היה אונן על נדב ואביהו וצע"ג לכאורה ודוחק בעיני לומר שביום ח' עדיין לא הביא ב' שערות עד למחרתו דמנ"ל הא דלמא לא הביא כלל באותו זמן וסגי למי כיור בשיעור ג' כהנים אע"כ פשיט להם מסדר הדורות שכבר קש פנחס וא"כ ק' מ"ט לא אכל חטאת וצ"ל דס"ל כמ"ד מפני הטומאה נשרף עיי' סוף זבחי' ועיין רמב"ן פ' שמיני או י"ל דכל ישראל הי' להם דין אוננים באותו היום כדכתיב וכל בית ישראל יבכו וכהאי גוונא כ' תוס' בחגיגה י"ד ע"א ד"ה אף עצרת וכו' וא"כ היה אנינות פנחס חמיר טפי משל אהרן ובניו כי הוא לא נמשח בשמן המשחה כמבואר ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:

1450

1451ברש"י דסוטה ראה בהעתק שהעתקתי לך וכבר הועתקה תשובה זו לכמה מקומות אל תרבה להקשות מפי' המשנה לחיבור היד כי כמה וכמה פעמים חזר בו וזה מבואר בכל הפוסקים:

1451

1452בתוס' חולין ק"ל ע"א כתבתי מאז ואי לא נימא דטריפה אשגירת דכלאים נקטו נוכל לומר דתוס' לא ס"ל כרש"י לקמן קל"ו ע"ב דמתתן לו ממעטי' טרפה וכ"ע מודים בזה ולא פליג ר"ש ורבנן אלא בראשית הגז זה לא ס"ל לתוס' אלא טרפה נמי דוקא ר"ש פוטר מדכתי' זובחי הזבח וטרפה שחיטה שאינה ראוי' היא ולר"ש לא שמה שחיטה וא"כ מקשה תוס' לרבנן דסתם מתני' ר"מ ועיי' חולין פ"ה ע"א. פ"ב נוגהי ליום עש"ק פ' ויגש תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1452

1453אורך ימים ושנות חיים ושלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה דוד דייטש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ע"ח יע"א:

1453

1454יקרת מכתב קדשו מעולפת ספירים אלי כתוב בשולי מכתב חתני הרבני המופלג מו"ה דוד צבי נ"י האירו עיני ושם עוררני בק' הקשה אדם קשה כברזל הגאון מוהר"ז עמריך ז"ל אש"ס דשבועו' ח' ע"א דאמרינן מנגעי' אכפר לי' וקרבן לאשתרוי בקהל אתי היא נגד ש"ס מנחו' צ"א ע"ב דקאמר להדי' דאשם להכשיר וחטאת לכפר ופירש"י דעל ז' דברים נגעים באים והדרת גאונו כ' שיש לדחות אלא שמ"מ בדיק לן בהא מילתא:

1454

1455ואודה ולא אבוש כי לקושטא דמילתא לא ידעתי איך לדחות ק' עצומו' הללו דודאי כפי מ"ש פר"מ אש"ס לא ק' כ"כ כאשר אבאר דהנה בלי ספק שהנגעים מכפרים שהרי על ז' דברים באו ונתנדה מביתו וישב בדד ומכיון שנתרפא והותר לו לכנס למחנה ע"י ציפרים מסתמא ניחם ה' על הרעה וכיפר לו ע"י יסוריו שמירקו עונותם וכ"כ תורת חיים בשבועות אך מ"מ עדיין לא נתכפר לגמרי שהרי נתנדה מביתו וישב חוץ לאהלו ז' ימים וגם אח"כ לא יכנס למחנה שכינה כמנודה עד שיצורף ליסורי' עוד חטאת שיכפר ועי"ז יוכשר ע"י האשם וצדקו דברי ש"ס דמנחות ובכריתו' דאעפ"י שהנגעים מכפרים בלי ספק מ"מ לגמר כפרה צריך גם החטאת לכפר כדי שיוגמר האשם הכשרו כמו שכפרו הנגעים גוף החטא כדי שיוגמר הכשרו למחנה ע"י ציפרים ה"נ צריך כפרת חטאת לגמר הכשרו ע"י אשם:

1455

1456וממילא י"ל ש"ס דשבועות דנהי דחטאת ג"כ מכפר קצת מה שנשאר מעיקר החט' אחרי היסורי' מ"מ החטא כבר אקליש לי' טובא וקרא כתי' מפשעיהם לכל חטאתם חטאי' דומי' דפשעים שהם עיקרי הפשעים וכעין שכ' תוס' ד"ה אמר קרא וכו' יע"ש וה"נ דכוותי' ויוצדק יותר תירוצי לפמ"ש תוס' שם ד"ה ואימא יולדת וכו' שהקשו והא בר קרבן הוא ואיך יכפר על הקרבן ותי' הואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפר אלא להכשיר לא מקרי בר קרבן ע"ש ואם כן הכא תי' ש"ס בתורת ממנ"פ אי חשבת לי' האי כפרה קלישתא כמכפר א"כ ק' קושי' תוס' הא בר קרבן הוא אע"כ ס"ל דעיקרו להכנה לאשם שיכשרנו לקדשים אבל עיקר חטאו מנגעו אכפר לי' א"כ לא הוה דומי' דפשעי' וא"ש ולק"מ אהש"ס:

1456

1457אך מה שצע"ג אהריב"ן שבתוס' שם ד"ה על ז' דברים וכו' תימא והיכי תיסק אדעתין דאחטא קמייתי הלא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות הנה ק' זו י"ל לפי הנ"ל דבעלמא לא מייתי קרבן כי חמורות הם ולא מתכפר בקרבן עד אחר שנתיסר בנגעו ואיקלש לי' חטאו אך הריב"ן שבתוס' תי' וז"ל דס"ד דאתרוויי' מייתי לכפרה ולאשתרוי ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרוי עכ"ל וזה בודאי צ"ע מתרי סוגי' דמנחות וכריתו' הנ"ל ודוחק להעמיס דברינו הנ"ל בלשון הריב"ן:

1457

1458והנה הריב"ן מוקשה מב' סוגיו' הנ"ל אך רמב"ן על התור' ק' לי משלשתן דשבועו' ודמנחות ודכריתו' כי ז"ל בפ' מצורע והנה אמר הכ' באשם וכפר וחזר ואמר בחטאת וכפר על המטהר מטומאתו ואמר עוד בעולה ומנחה וכפר עליו הכהן וטהר ולא ידענו מה ענין כפרות הללו כולן אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו וחטאת על חטאו בימי הנגע אולי לצערו נתן תפל' לאלקי' וזה טעם מטומאתו והעולה והמנחה יהי' לו כופר נפש שיזכה להטהר ולשוב אל אהלו ולכך אמר וכפר עליו הכהן וטהר עכ"ל נמצא עשה הרמב"ן העולה והמנחה מכשיר והאשם מכפר על ז' דברים שקודם נגעו וחטאת מכפר על חטאו בימי נגעו שהתרעם ונתן תפלה לאלקיו וזה נגד כל הסוגיות:

1458

1459וקצת י"ל דמאי דאמרי' במנחו' דאשם מכשיר ר"ל גומר הכשר העולה והמנחה דאחר דאיקליש חטאו מנגעו ע"י יסורים נשתייר קצת חטא קליש והאשם גומר הכפרה כדי שיביא עולה ומנחה ויכשיר ומש"ה קרי לאשם מכשיר ולא מכפר אך החטאת מכפר בפ"ע על חטא שחטא בימי צערו וחטאת לבדו מכפר על זה ע"כ קרי לי' מכפר אבל סוגי' דשבועות א"א ליישב עד"ז וצע"ג:

1459

1460ועיין זבחים וי"ו סוף ע"א אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא פירש"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים ע"ש ושוב מייתי עלה מתן בהונו' דאשם מצורע ובעי נמי למימר כיפר גברא ולא כיפ' קמי שמיא אע"ג דדחי לי' התם מ"מ משמע דס"ל אשם בא לכפר על חיוב יסורים והיינו כרמב"ן הנ"ל מי יתן מורה צדק ויורני ואחתום בכל חותמי ברכות א"נ דש"ת פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"ח טבת תקצ"א לפ"ק:

1460

1461שלום וכ"ט לה"ה ידידי הרב המופלג מו"ה אהרן סג"ל ני' אב"ד דק"ק ב"ק יע"א:

1461

1462גי"ה הגיעני ע"ד גבאי צדקה שיצא עליו קול שנתפס עם הנכרי' ורצו להעבירו ולא שבק מעלתו יפה עשה שאין לפסול איש על רינון וקול בעלמא ואין להחזיק הקול אלא בעדים ברורים ואין להרהר אחר זה כלל וכלל והנה אח"כ הודה ולא בוש שנכשל באיסור זה כמה פעמים רחמנא לצלן והעבירוהו מגבאותו ונטלו ממנו סמיכת החבר יפה וכדין עשה גם בזה ומה שציוה מעלתו שיתודה ברבים כיון שהחטא מפורסם צריך לפרסם תשובתו ברבים גם זה כדין וכהלכה ועל זה נאמר מכסה פשעיו לא יצליח אך מה שביקש ממני לסדר לו סדרי תשובה לא בי היא והנה עיקר התשובה אינה אלא עזיבת החטא וחרטה בלב וידוי פה ומיד הוא צדיק ונאמן אלא לפעמים אדם עושה כנ"ל להטעות הבריות והוא עושה בלי לב ולב ע"כ אין אנו מאמינים עד שנראה בו סי' תשובה כגון שילך למקום שאין מכירי' ויחזור אבידה בדבר חשוב לענין חשד הנאת ממון כגון שוחט וה"ה בשארי ענינים כיוצא בזה אבל הקב"ה היודע מחשבותיו א"כ מיד שחזר בו נתקבל מכאן ולהבא אך על מה שעבר לא נתכפר לו בחיי' כריתות ומיתת ב"ד עד שיתייסר ביסורים ואם אינו רוצה להתענות ולקבל סיגופים על עצמו ייסרהו הקב"ה כדי לכפר עונותיו שעברו והרוצה לפטור מיסורי שמים מסגף עצמו בסיגופי' לפטור מעונש שמים וכל זה להיות לו כפרה על העבר אבל להבא מיד שקיבל עליו שלא לחזור לדרכיו ומעלליו ובוכה ומתודה וחוטא בל יתגאה במלבושים וגילוח וכדומה מיד נתקבל בלי שום תענית והסיגופי' אינם אלא לפטור מיסורי שמים ולשער כמה סיגופי' יושקלו בחיוב כרת אין אנו יודעי' עד מה:

1462

1463וקצת רמז ממ"ש הרמב"ם סוף פי"ז מסנהדרין והאריך שם בהגה"ה משנה למלך והכלל הוא דרמב"ם ס"ל כל חייבי כריתות שלקו דקיי"ל שנפטרו מידי כריתותן היינו עם תשובה והגה"ה מ"ל חשב דרמב"ם מיירי כשלקה שלא כדין היינו על לאו דמיתת ב"ד אבל אם נלקה כדין אינו נפטר מכרת שגגה היא דבפ"ק דמגילה אין בין שבת לי"הכ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ופריך אידי ואידי בידי אדם הוא דחייבי כריתות שלקו וכו' ומאי פריך הא כרת די"הכ נלקה כדין ולא נפטרו אא"כ נלקה שלא כדין היינו על לאו דמיתת ב"ד דלא ניתן למלקות אע"כ דלא כהגה"ה הנ"ל אלא כל חייבי כריתות שלקו נפטרו עם התשובה אך כ' שם שהקשה בס' בני חייא אם עשה תשובה מלקות למה לי ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ולק"מ הא קיי"ל שלהי יומא ד' חלוקי כפרה והעובר על כריתות אע"ג שעשה תשובה היה צריך יסורים משמים וקמ"ל כיון שלקה נפטר מיסורים אבל לעולם דוקא בשעשה תשובה והתשובה היינו הוידוי וחרטה ועזיבת החטא כנ"ל למדנו מזה של"ט מלקות בב"ד המה במקום יסורי' של כרת א' וידוע כי הבועל ארמית אמרו עלי' במס' סנהדרי' פ"ב ע"א לא פגעו בו קנאין מאי אדכרי' לרב בחלמא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה לא יהי' לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ולא בן מגיש מנחה אם כהן הוא ע"ש ונ"ל דמאשתו ישראלית קאמר שלא יזכה לכל הנ"ל דאי מבעילת ארמית שלא יזכה שיתגיירו הבנים א"כ למה לי קרא שלא יהיה בן מגיש מנחה פשיטא דבן הגוי' לא יגיש מנחה אפי' יתגייר למשפחותם לבית אבותם כתיב אע"כ מאשתו ישראלית קאמר ונראה דמשו"ה הרעישו הנשים העולים אז בימי מלאכי ועזרא עיין בפנים בפסוק וסבבו את המזבח וכסות דמעה את מזבח ה' (ועיי' סוף גטין) מהאי טעמא כי טובי' חטא וזינגד מינגד הוא ברשעו בעל ארמית ונשיו בנות ישראל הכשרות לא יצליחו בבנים הגונים ע"כ בכו והתעוררו כל כך:

1463

1464נחזור להנ"ל עכ"פ לפטור מיסורי כרת סגי על כל בעילה להתענו' ל"ט ימים אפי' בימי החורף שקול יום הצום כמכה א' ברצועת ב"ד והיינו עם צירוף הבושה שיתבייש בוידוי ברבים כי לולי כך אינו דומה סיגופו בסתר למכת ב"ד בפרהסי' שהרי קיי"ל כפתוהו על העמוד ורץ פטור מפני שהבושה כפרה ש"מ שהביזיון שקול כמלקות אך היכא שמתבייש ברבים י"ל של"ט תענית שקולים כל"ט רצועות על כל ביאה וביאה וירבה בתפלה ותחנונים להשיב מעליו חרון אף וקללת לא יהיה לו ער ועונה וגו' רחמנא ליצלן יותר מזה לא ידענא והנלע"ד כתבתי בחפזי: פ"ב יום ג' י"ד לירחא תליתאי תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1464

1465תיתי שלמא רבא מן שמיא לי"נ מחו' הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה כש"ת מו"ה בונם גינס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

1465

1466ער"ה קבלתי נועם זיו הדרתו והי' לי לנחת עד לאחת ע"ד עיונו במה שמשביעי' הצדוקים שלא ישנו דבר והקשה פר"מ מחו' הגנ"י הא לדעת הצדוקים ה"ל נשבע לבטל המצוה ואינו חל אפילו בכולל להרז"ה שלהי פ"ג דשבועו' י"ל דידוע הי' לחכמים דהצדוקי' אינם מודים בדרשא דלהרע או להטיב דמיני' ילפי' שאין נשבעי' לבטל המצוה או לכה"פ ס"ל לצדוקי' דבכולל חל אע"ג דלדידן לא ס"ל להרז"ה מ"מ לדידהו אפשר דס"ל וכהירושלמי וכיון שכללו יחד שלא תשנה דבר הרי נכללו בו דברי' הרבה שהשבועה חל עליהם כגון דברי' שאינם לעכב ואינם מושבע ועומד והשבועה חל על אותן הדברים ומגו דחל אהני חל נמי ע"ז וא"ש דאמרו שלא תשנה דבר ומדוע לא פרטו שלא תשנה בהעלאת עשן ולהנ"ל ניחא משום כולל וס"ל להצדוקי' דהשבועה חל בזה:

1466

1467עוד י"ל דגם להצדוקי' שנכנסי' עם העשן מ"מ איננו אלא דרשא בעלמא שהצדוקי' דורשי' הקרא כך וחז"ל דרשוהו כך וכך ראיתי בהדי' בלשון הירושלמי אהך משנה שהצדוקי אמר לאביו אתם דורשים ואינם עושים מעשה אני עשיתי מעשה יע"ש משמע דהוא רק דרשא שיהי' מעכב הכניסה עם העשן וכיון דלא נפקא להו לצדוקי' אלא מדרשא הרי השבועה חל עליו לבטלו אפילו בקום ועשה כמ"ש ר"ן בפ"ג דשבועות גבי מלקין אותו וישן לאלתר דלחבול בעצמו כיון דלא נפיק אלא מדרשא חל עליו שבועה:

1467

1468והנה צריכי' אנו להניח למוחלט דאם יסלק עצמו מהכהונה מקרי ג"כ ביטול מצוה דלדעתו הוא הגון ולא אחר שאינו צדוקי וכעין זה הוא בראב"י שבמרדכי ומייתי לי' ש"ך רט"ו סק"ה ומנחם עזרי' שבש"ך סימן רכ"ח סקס"ד ובתשו' רא"ש שבש"ך שם ס"ק ק"ו ומ"מ יש לעיי' א"כ ה"ל שבועו' אונסי' דמאנסי' לי' לשבע דמאי אית לי' למיעבד לסלק עצמו א"א וה"ל כנודרי' לחרמי' ולהרגי' כמבואר בב"י ובהג' רמ"א סי' רל"ב סעי' י"ב דאפילו ע"ד המקום וע"ד הקהל לא מהני בזה ויע"ש בש"ך סקכ"ה ומיהו י"ל הכא שאני דודאי אם הכהן אינו צדוקי אם נימא דגבי הצדוקי הוה זה עיכובא להכניס בעשן ולדעתם עבודת יה"כ דהאי שתא פסולה א"כ אנוסי' הם ומה להם לעשות ואונס רחמנא פטרי' וכמו בז"הז בעו"ה שאין לנו עבוד' כלל כצ"ל אם כן ה"נ מאי חזית להיות אנוס בשבועה ומאי אינסא לקיים המצוה יקיים שבועתו ולא יהי' כהן גדול ויהי' אנוס בעבודה דמאי אולמי':

1468

1469ומ"מ נ"ל דוחק דודאי אם הי' נשבע בעצמו ונושא שמו ית' לשוא הי' אפשר לומר כן אך השתא שהוא אינו אלא עונה אמן וכיון שהוא אנוס בעניי' אמן ה"ל כאלו לא ענה ואין כאן שבועה כלל והדר' קושיא לדוכת' יעיי' ש"ך רל"ט סק"ט ואולי הצדוקי' אינם דורשי' האדם בשבוע' פרט לאנוס ואולי בהא הוה פליגי אותו ואת בנו הצדוקי' שבירושלמי אמתניתן הנ"ל וק"ל:

1469

1470והנ"ל בזה דלא לחנם האריכו לומר אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעי' וכו' מה צורך לאורך הלז אלא משום דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י ב"ד כמ"ש תוס' יומא י"ב ע"ב ד"ה כה"ג כו' והצדוקי' מודים שאין עבודת י"הכ כשרה אלא בכה"ג ושלוחי ב"ד בשליחו' מתנים עמו שאם ישנה דבר איננו שלוחם פי' איננו כה"ג נמצא העבודה פסולה ומיהו בלא שבועה לא הי' יכולים להתנות שאם ישנה דבר איננו כה"ג דמ"מ לדעתו לא יפסיד דאם יכנוס אחר שאינו צדוקי ויקטיר לפנים עבודתו פסולה לדעת הצדוקי ואם יכנוס הוא ויקטיר בחוץ ולא יהי' כה"ג ג"כ עבודתו פסולה ואין הפסד ע"כ השביעוהו על זה דעל מגן לא יעבור על השבוע' ולפע"ד תירוץ נכון ואמת הוא:

1470

1471מ"ש פר"מ מחותני הגנ"י למ"ד נדר בלשון שבוע' לא מהני מיירי שאמר קונם שאתן אש על הקטרת יעכ"ה דלישנא איתקל לי' ור"ל קונם פירות שבעולם עלי אם אשנה דבר יעיי' סי' רי"ג שם סק"א:

1471

1472מ"ש מלחמות ה' ספ"ג דשבועות שאין הקונמות חלים לעבור על ל"ת בקום ועשה נתקשה מחותני הגנ"י איך שייך קונמות לעבור בק"וע גם לדידי הוה קשה ואמינא משכחת לי' באומר קונם כל הפירו' שבעולם וכל מאכלים חוץ מבשר שקץ וכדומה דאם יקיים נדרו יהי' פקוח נפש ויאכל איסורים או לכל איסור עשה כגון פירות שביעי' דקילי מלאו דלא יחל ומאכילים אותו הקל שהוא פירות שביעי' הכי הוה ס"ד קמ"ל שאין הנדר חל בכה"ג שאין עושי' תחבולו' לעבור על ד"ת נמצא שענין קיום נדרו ה"ל פ"נ ומאכילי' לו התירים ואין כאן נדר ועיי' ר"ן שבועות הנ"ל גבי נשבע שלא לאכול ז' ימים:

1472

1473ועל דברי תוס' ר"פ האיש מקדש ד"ה נפקא לי' מדר"י ב"ק שהקשו נילף מדאיצטריך קרא בפר של אהרן שיהי' הוא שוחט ש"מ בעלמא שליח שוחט ותי' התם בחטאת דכתיב אותו אפילו בע"כ והמרש"א הגיה התם דלא כתיב אותו אפילו בע"כ ובעי' רצונו ומש"ה משוי שליח והוק' למחו' הגאון נ"י אם כן מאי משני דאתי' מפסח הא פסח איתא נמי ברצון ואי משום דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה א"כ בחטאת נמי כמ"ש תוס' ר"ה דף וי"ו. דברי המהרש"א בלאה"נ תמוהים בעיני דאדרבא ממאי דפריך הש"ס לעיל מה לגירו' שכן ישנן בע"כ משמע דבע"כ גורם שנוכל לעשות ע"י שליח טפי ואיך ניזל בתר איפכא גם הגהתו בתוס' קשה להלום דבחטאת לא כתיב אותו אטו מאותו נפקא דעולה בע"כ מיתורא דיקריב ומשמעותו נפיק לכן הי' נ"ל מאז להגי' בתוס' בחטאת לא כתיב אותו לרצונו ותל"מ. והכוונה דחומר בעולה מבחטאת שכופין בעולה מיד לכשיתעצל להקריבו ובחטאת אין כופי' עד שיגיע זמן כפיי' כמ"ש תוס' בר"ה ואמנם חומר בחטאת מבעולה דלכשיגיע זמן כפיי' דהיינו בל תאחר או מידי דקביע לי' זמן כגון פרו של אהרן שביומי' זמנו מעשין אותו בע"כ ובעולה צריך לומר רוצה אני דכתי' אותו לרצונו משא"כ חטאת דלא בעי רצונו כשהגיע זמן כפיי' ואם כן כיון דהוה בע"כ טפי מעולה איתא בשליחות טפי כפירכא דלעיל מה לגירושי' שכן ישנן בע"כ ולכן מפיק מפסח דפשיטא להש"ס שאינו נמנה על הפסח בע"כ אלא כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני ויעיי' בס' יום תרועה בסוגי' כפאו ואכל מצה אי כפאו ב"ד לאכול מצה וכבר תמהתי על דבריו ואין להאריך:

1473

1474תו הקשה על ש"ס מה אתם בני ברית למעוטי ת"ל דליתי' בתרומה דנפשי' והוקשה למחו' נ"י דאיצטריך לעבד כנעני שלא נכנס עדיין לברית במילה וטבילה דאי לאו קרא ה"א דתורם את של רבו משום דידו כיד רבו כבב"מ צ"ו ע"א דאפילו אי לענין שאלה אין שלוחו כמותו משום דכתי' בעליו עמו ולא שלוחו מ"מ עבד כמותו אע"ג דליתי' במצות שאלה כפירש"י שם אם כן ה"נ אע"ג דלי' בתרומ' ה"א דתירם משום דידו כיד בע"הב קמ"ל משום שאינו עדיין בן ברי' בטבילה ותו הוקשה לו כן אהתוס' ד"ה ודילמא שכ' דעיקר שקל' וטרי' סובב אמתני' האומר לעבדו צא ושחוט וכו' ומאי קושיין הא יד עבד כיד רבו ושוב מצא קו' זו בפנים מאירו' ולדעתי יותר הי' צריך עיונא רבה אמאי אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה הואיל וליתא בתורת גיטין הא יד עבד כיד רבו ואי נימא אה"נ מיד רבו נעשה שליח להולכה ור"ח בר אבא דאמר אין העבד נעשה שליח היינו שליח של אחר זה אינו אמת ע"פי הדין אבל האמת יורה דרכו הך דיד עבד כיד רבו אינו אלא לגבי מילי דממון ועבדו' ומלאכו' שאם נשאל הוא למלאכה עם הבהמה הוה כרבו אבל לא לענין שליח מצוה וכדומה וכ"כ להדי' הראב"ד הובא בשיט' מקובצת שם בב"מ וז"ל דאע"ג דאיכא למימר הואיל וליתא בכל המצות כישראל לא ליהוי כמותו ולענין נדרי' לא הוי כמותו אפ"ה לענין ממונ' יד עבד כיד רבו דמי עכ"ל הרי מה שבקשנו ולק"מ כל הקושיו' הנ"ל:

1474

1475ואגב אעתיק לו לשוני על הגליון מג"א סימן קפ"ט במ"ש שם דמומר אינו בכלל ברית כתבתי וז"ל לפע"ד דתרומתו אינו תרומה כי היכי דלי' בתרומת המשכן כמ"ש מג"א לעיל סימן קנ"ד סקי"ח ועיי' ר"ש ור"מ ורע"ב ריש מס' תרומות דילפי' מהתם לתרומת גרן ועיי' זבחי' מ"ה ע"ב מייתי רש"י קרא אחריני למעט גוי מתרומה כבר יישבו היטב בס' טהרת הקדש ומ"מ האמת כמו שכתבתי ולק"מ קו' האבן עוזר בכאן מרפ"ב דקידושין וק"ל ועיי' לשון רש"י גטין כ"ג ע"ב ד"ה שתרמו וכו' מאיש איש ע"ש וק"ל ועיי' סנהדרי' מ"ז ע"א אכל חלב וכו' וק"ל עכ"ל על הגליון:

1475

1476מ"ש עוד פר"מ מחו' הגנ"י דאמאי לא תועיל שליחות גוי עכ"פ מטעם ברירה שהוברר הדבר שע"ז הי' מחשבת הבעה"ב ולא גרע מאומר כל מה שיתרום הקוף יהי' תרומה י"ל למ"ד ברירה אה"נ מועיל אבל לא מטעם שליחות כ"א כמעשה הקוף ונ"מ לענין שליח עושה שליח ולענין פיחת והוסיף עשרה ולענין שאלה אי מטעם שליחות א"כ לדעת האומרי' דשליח צריך חרטה על הפרשתו וא"כ אי שליחו' לגוי לא שייך בי' חרטה ושאלה ואי מטעם ברירה שואל הבע"הב על ברירותו כ"ז כתבתי בחפזי באישון לילה בלי שום עיון ואחתו' בכל חותמי ברכות מחו' הדש"ת יום ב' ה' תשרי תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1476

1477שלום וכ"ט לידיד נפשי הרבני המופלג כבוד מו"ה יוסף משה נ"י בווערעשוואהר:

1477

1478הגיעני שאלת חכם ע"ד נער' משרתת אשר בליעל א' הבעית אותה ומפחד פתאום נתעלפ' ונעש' כמת דומם וגבירתה נבהלה מאוד ושלחה ידה ליקח צלוחי' יין שרף לשפוך לתוך פיה לעורר חמימותי' הטבעיו' ולהקימה ונדחה ידה לצלוחי' פעטריאהל ובשפכ' לתוך פיה ירד לתוך מעי' ונשרפה הנערה ר"ל ונפשו בשאלתה אם העלוב' זאת צריכה כפרה או לא:

1478

1479הנה גוף ענין הוא רציחה גמורה דכיון דנתעלפה הוה ככפותה והוה כאלו הביאה אש והניחה על הכפות ותשרוף דפעטריאה"ל ידוע ששורף לשעתו באין מציל ועיי' תוס' חולין י"ו ע"א ובש"ע ח"מ ססי' תי"ח אך מעשה האשה היה לדבר מצוה להצלת נפש ועדיפא מאב הרודה בנו ומשליח ב"ד עיי' רמב"ם הלכו' רוצח פ"ה הל' וי"ו והנה לפי' רש"י בשליח ב"ד בתוך מספר מ' מת על ידו ק' אין זה חידוש שפטור כיון שאמדוהו לחיים שיכול לסבול ואם טעה הרופא שאמדו מה עשה השליח שהוא אנוס בציווי ב"ד וגם פי' רמב"ם שנמנע לשמוע לקול שליח ב"ד ק' פשיטא כיון שדינא הוה שעושי' הרדפה ומכות ועונשים צ"ע לשיטתו של רמב"ם דס"ל אפי' באיסור דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו כשיש לפניו לעשות ציווים ואינו רוצה ויעיי' מ"ש תי"ט פ"ד דנזיר משנה ג' ד"ה תספוג וכו' אבל פי' הראב"ד א"ש שהכהו מכה א' יותר מהאומד וצ"ל שטעה השליח במספר והי' סבור שעדיין לא כלה מספרו ואפ"ה כיון שתחלת כניסתו לענין הכאה הי' למצוה אע"פ שכבר כלתה מצותו מ"מ פטור אע"פ שלא נעשית מצותו לא של אב ולא של רב ולא של שליח ב"ד שהרי מת תחת ידם מ"מ פטורי' מגלות והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו דהתם מת באותו העסק עצמו שעסקו להלקו' בדבר הראוי' להמית מתחלתו וטעו בו בשיעור ואומד והמיתו פטורים מכ"ש הכא דעסקה בלהחיות ונזדמן דבר הממית דבשארי חייבי חטאת מקרי זה מתעסק ופטור וגרע מנתכוון לבלוע רוק ובולע חלב אחר דאפשר אפי' בחלבי' ועריו' פטור אע"פ שנהנה יעיי' שבת ע"ג ע"א ואפי' איתחייב התם משום שנהנה אבל בכיוצא בו שלא נהנה פטור והכא הוה מתעסק טפי כמובן דנתעסק' בהשקאת יין שרף זה ונזדמן שריפת פעטריאה"ל אחר וגרע מחלב ורוק ועיי' כריתו' י"ט ע"ב תוס' ד"ה דהא וכו' וע"ש בגמ' הנח לתינוקו' וכו' יע"ש א"כ חיוב גלות אין כאן כמובן אך להצריכה קצת כפרה הואיל ואירע מכשול על ידה והרי מהרי"ל הצריך קצת תשובה למי שהשכיר שליח ונהרג בדרך ולמד ממ"ש פ' חלק שדהע"ה נענש על שעל ידו וגרמא דילי' נהרגה נוב עיר כהני' ודואג וצמח צדק סי' וי"ו כ' שאין דומה התם דהע"ה גרם דלא היה לו ליקח לחם מכה"ג ולאסוקי' דעתי' דדואג הוא שם ויסבור שהכה"ג מורד במלכו' נמצא הי' הוא בעצמו קצת גרמא משא"כ בשוכר שליח דמצוה קאעביד דתנן יהי' עניי' בני ביתך וכיון שמצוה להשכיר עניי ישראל לפועלים וכתי' ואליו הוא נושא את נפשו נמצא כל פועל נכנס ע"ד כן ואפ"ה מצוה להשכיר לו פועלים ישראל א"כ לא יתכן להצריכו תשוב' יע"ש בסי' וי"ו מתשובתו ומעלתו לא הציץ אלא בסי' ה' וכו' ע"ש וצ"ל מ"מ צריך קצת תשובה משום מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב וה"נ דכוותי' אך אין להעמיס עלי' הרבה כיון שעסקה בהצלות נפשות וגם הי' בהול יותר מתרומה בע"פ ואם נחמיר נמצא מכשילן לע"ל בפקוח נפש ובפרט נשים הרכים בטבע אין להחמיר עליהן ועיי' עירובין מ"ה ע"א להציל שאני ואחתום בהצלה ובברכה. פ"ב כאור בוקר ליום ד' כ"ה שבט תק"צ לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1479

1480שלום וכל טוב לתלמידי הרב המופלג השנון מו"ה ליב נ"י אבדק"ק טשוס יע"א:

1480

1481ע"ד שאלת חכם בס"ת א' שנמצא בו טעות שנכתב כ' פשוטה במקום ה' והסופר לא שאל וגרר מכף פשוטה עד שנעשה ד' ועשה בתוכו רגל שמאלית ונעשה ה' ואחר שנודע למעלתו ואמר לו שזה הוא חק תוכות חפש חפש מחופש בכל הס"ת למצוא מקום התיקון הנ"ל ולא מצאו ונעלם מהם מקומו איה ועתה יש להסתפק אי זה מיפסל משום חק תוכות ואי נמי מיפסל מ"מ כיון שנאבדו אי יש לסמוך לקרו' בציבור בס"ת זה שחסר בו אות הזה או לא ומעלתו האריך למעניתו ודבריו ראוים לו עיי' תשו' יד אלי' סי' פ"ח:

1481

1482ואומר בשים לב שהרב"י בא"ח סי' ל"ב העלה להלכה דרי ש שעשאה דל"ת או בהיפוך אין די בגרירת רגל או גג כי כל האות נעשה בפיסול משא"כ במ"ם פתוחה שנדבקה די בגרירת החרטום שהוא הוי"ו ולהשאיר נו"ן ולכתוב החרטום מחדש משום דמתחל' נעשים ב' אותיות נו"ן וי"ו ורמזה בט"ז ס"ק י"ז בקיצור ובתה"ד סי' רכ"ח בעד שחת' בגט בן משה ושכח ב"ן והתחיל מ"ם של משה וגערו בו ומחק וי"ו של מ"ם ונשארה נו"ן והאריך בה ועשאה בי"ת והשלי' ב"ן והכשיר כיון שלא הי' די בחקיקה עד שהוסיף עליו בכתב מתכשר וב"י בא"ע סי' קכ"ה מייתי לי' בקיצור ורוצה להסכי' עמו כל הדיעו' וצ"ע שנראה כסותר להא דלעיל דהא עכ"פ כל הנו"ן נכתבה בפיסול ומה יועיל להוסיף עליה לעשותה בי"ת הלא הך בי"ת יהיה חצי' בפיסול ואחר שנתקשיתי בזה מצאתי דפר"ח הלכות גטין כתב דתה"ד פליג אהנ"ל ודברי ב"י סותרים זא"ז ואני אינני מתפייס בזה והנלע"ד מסברא דודאי כשמחק מה שצריך וגומר האות בכתיבה תו לא מיקרי חק תוכות כסברת תה"ד אך מה יועיל זה עכ"פ כל האות לא נכתב בקדושת ס"ת ותפילין שהרי הי' צריך לכתוב ד' וכ' רי"ש ואותו הרי"ש לא הועיל לה כוונת קדושת הכתיבה דה"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח כמ"ש תשב"ץ בכותב שם חול לשם קדושת השם וה"נ דכוותי' נמצא אע"ג דמדין כתיבה כשר דתו לא מקרי חקיקה מ"מ כל האות נעשה בפיסול ופסול ואע"ג דהרב"י מסתייעא מתשו' רשב"א והיא בקצרות ס"סי תרי"א ושם מיירי מאות שנדבק למעלה דצריך לגרור כולו ולא מיירי מחילוף אות באות אחר מ"מ א"ש דכיון שנתערבו האותיו' טרם שנגמרה צורת האות ה"ל כאות אחר וכבעל מום שאין קדושה חלה עליו משא"כ כשנתערבו האותיו' אחר גמר האות נמצא נתקדש כדין א"כ כשנפסל אח"כ ע"י דיבוק סגי שפיר בגרירה כל מה שנפסל והעליון נשאר בקדושתו כמום עובר. וא"כ תינח בס"ת תפילין מזוזות דאית בהן קדושה משא"כ בתה"ד מיירי בגט דלא שייך בי' קדושה מודה כ"ע דסגי בשיגמור אותו האות ע"י כתיבה כל דהו והנשאר כשר דלא שייך שנעשה בפיסול דאע"ג דבעי כתיבה וחתימה לשמה מה בכך לשמה מיקרי ולא שייך הכא מתפיס בעל מום למזבח וסברא נכונה וישרה היא לקיים דברי חכמים:

1482

1483ומה שצ"ע דברי רשב"א דמייתי ר"ן ס"פ הבונה אהא דאמרינן התם הגיה אות א' חייב ומסיק כגון שנטליה לתאגי דדלת ועשאה רי"ש וכ' רשב"א מכאן מוכח דזה לא מקרי חק תוכות דלא הוי אלא כמפריד אותיו' דבוקות והר"ן פליג דלענין שבת משום רושם נמי מחייב וכ"כ ב"ש סימן קכ"ה סק"ג ונראה דעת רשב"א אי ס"ד דס"ת לא מתכשר בהכי ואסור לקרות בו א"כ ה"ל לפרושי דאי עביד כן בס"ת פטור דלא תיקן מידי ואיך סתים בש"ס אדרבא סתם הגיה אות א' משמע בס"ת ורש"י נשמר מזה וכ' שם דאסור לשהות ס"ת שאינו מוגה נראה דס"ל באמת אסור לקרות בו בציבור ומ"מ תיקן דעכ"פ אל תשכן עולה ליכא דהקורא בו לא משתבש בטעיות והרשב"א לא ניחא לי' בהא ע"כ הוכיח מזה להתיר אפי' לקרות בו בציבור יהי' איך שיהי' מבואר דרשב"א חזר ממ"ש בתשובה הנ"ל עפ"י הירושלמי וס"ל דכשר בכי האי גוני:

1483

1484נמצא נשאר בידינו פלוגתא לדעת רש"י ורשב"א בתשובה ור"ן פסול ולזה הסכים הרב"י וקבעו בש"ע וגם תה ד לא פליג אהא ולדעת רשב"א בחי' שבת ס"פ הבונה וכן מייתי בד"מ סימן ל"ב אות ה' בשם או"ח להכשירה ונראה כן דעת מג"א שם ס"ק כ"ו בשם ר"י הלוי יע"ש ועוד י"ל דרש"י דשבת הנ"ל אינו מוכרח דפליג ופוסל דאפשר רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם בתשובה דס"ת שחסר אות א' קורין בו ומשו"ה פי' משום אל תשכן ולעולם אפשר דלא הוי חק תוכות ומ"מ לא תיקן אלא משום אל תשכן באהלך עולה דלקריאה בציבור בלאה"נ שרי:

1484

1485וא"כ בנידון דידן אפשר דלכ"ע פסול משום שלא תיקן בכתיבה אלא רגל שמאל של ה"הי ואיננו גולם עם ה"הי ואפילו נימא במ"ם פתוחה כשתיקן רק החרטום בכתיבה סגי לכל המ"ם אע"ג דהוה כעין ב' אותיות ומ"מ מהני זה לזה היינו משום שעכ"פ המה גולם א' משא"כ ההי"ן וקופי"ן שהם שני גולמים אפשר בעי' שיתקן בכתיבה באותו גולם עצמו ולא שיועיל תיקון הרגל לחקיקת הדל"ת וצ"ע:

1485

1486והנה ס"ת שחסר אות א' לרוב הפוסקים אין קורין בו ואמנם דעת רמב"ם בתשובה שקורין בו אלא שאינו יוצא בו מ"ע של ואתם כתבו לכם השירה הזאת כי אין זה ס"ת ודעת רשב"א ור"ן דאותו חומש אין קורין בו אבל בשארי חומשים קורין ונ"ל דהכא אפי' לרמב"ם כי איכא בבה"כ ס"ת כשרים ושלימים לא שפיר דמי למיקרי בס"ת חסר אות א' משום הקריבהו נא לפחתך וארור נוכל ויש בעדרו זכר ומקריב משחת לה' ואפי' לרשב"א בתשובה הנ"ל דשארי חומשים כשרים מ"מ הכא דלא ידיע איזה חומש הוא ואנו קורים בכל החומשי' זה אחר זה נמצא לבסוף ידעי' שבודאי בחומש א' פסול קרינן לאו שפיר דמי ועספ"ק דשבועות בשני שבילין הלך בא' ולא נכנס למקדש והלך בשני ונכנס חייב אע"ג כשהלך בכל א' הי' תולין להקל מ"מ עכשיו שכבר הלך בשניהם חייב ממ"נ וה"נ אחר שהשלים התורה בחמשה חומשין לא יי"ח ואפי' בספיקא דרבנן כי האי גוני לא אזלי' להקל כמ"ש הר"ן בקריאת מגלה בשני ימים מספק ע"ש ובמשנה למלך שם פ"א ממגילה הלכה י"א ולא דמי לחתיכת אי' שנתערבה ברוב היתר שכולם מותרים אע"פ שבודאי אוכל האיסור התם ע"י תערובו' וביטול והאיסור חזר להיות היתר למ"ד הכי ומזה נדבר לקמן אי"ה אבל הכא מטעם שאני אומר אתאינן עלה ולא שייך הנ"ל ואם נאמר שבאמת לא יקרא בו אלא ד' חומשין ויניחו חומש א' ויתנו בו הפסול כבר השריש רשב"א בתה"א דכל היכי שצריכי' לאסור א' כולם אסורים דמאי חזית ועיי' בטור וב"י י"ד סי' קי"א:

1486

1487והנה הלבוש בהלכות סוכה סי' תרל"ב והובא בט"ז סק"ג כ' דסכך פסול מועט מתבטל ברוב כשר אפי' ניכר דילפי' מסנהדרין דאפי' ניכר נמי מתבטל מן התורה והט"ז פליג ודבריו צריכין ביאור ונ"ל עפ"י דברי הר"ש מקינון שתי' על קושי' המפורסמת הא סנהדרין הוה קבוע כמ"ש מרדכי פ"ק דחולין ותי' דהא אין נהנין מן המועט ושבקינן לי' לגמרי ולא דמי לחניות שאנו רוצים ליהנות מהמיעוט ג"כ שם אמרי' כל קבוע וכו' ע"ש בס' כריתו' וה"נ דכוותי' בסנהדרי' אע"פ שהמיעוט ניכר מתבטל הואיל ואין אנו נהנים ממנו משא"כ בסכך פסול שצילו מתערב ומצטרף לצילתו מרובה מחמתו אינו בדין שיתבטל ברוב והנראה מזה אע"ג שנדחו דברי הלבוש בהא שיתבטל מב"מ אפילו בניכר מ"מ בשאינו ניכר לא יחלוק הט"ז שהפסול חוזר להיות כשר וא"כ ה"נ נימא שאות הפסול המתערב יתבטל ברוב וחוזר להיות כשר או החומש הפסול יתבטל ברוב חומשים הכשרים ויחזור להיות כשר:

1487

1488ויעיי' מג"א רסי' שמ"ד שהקש' ההולך במדבר ושכח איזה יום שבת ניזיל בתר רוב הימים רוצה לומר יתבטל יום השבת ברוב הימים ויהי' מותרים במלאכה ותי' ה"ל קבוע ע"ש ועל הגליון שם כתבתי שמעתי מקשים לדעת רמב"ם דאשה כל ימי' סופרת ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה וא"כ ימי זיבה מרובים ואיך משכחת פתח בטועה ניזיל בתר רוב הימים ולא שייך קבוע בשהאיסור אינו ניכר במקומו עיי' גטין ס"ד ע"א תוס' ד"ה אסור וכו' ובנזיר י"ב וערשב"א בשם רמב"ן שם ובתו' ב"מ וי"ו ע"ב ד"ה קפץ ועיין בביאור היטב פר"ח ביו"ד סי' ק"י סק"ג ועיי' דעת התוס' בסיום דבריו בכל זה ותרצתי כיון דבימי זיבה רוב נשים מסולקו' בדמים כמבוא' משנה ד' פ"ד דנידה וא"כ אדרבא ניזל בתר רוב פעמים דלא חזי' בי"א יום וא"כ אדרבא תיקשי לאידך גיסא איך משכחת פתח בטועה ניזל בתר רוב דמי' שהם דמי נדה ולא דם זיבה אע"כ היינו משום דאיכא נמי רוב ימים שהם ימי זיבה ואיכא תרי רובי דסתרי וה"ל ספיקא דאורייתא ולק"מ עכ"ל שם על הגליון:

1488

1489והנה אהך דלבוש דצל סכך פסול מתבטל בכשר לא תיקשי הא ה"ל קבוע וניכר במקומו די"ל כיון דדיינינן על הצל ה"ל פריש וסבר' זו כתבה מג"א סי' רצ"ח סקי"ג במסקנא ובנידן דידן לא שייך שהאותיו' קבועים משום שאין האיסור ניכר במקומו ומתבטל שפיר:

1489

1490איברא ברש"י בגטין נ"ד ע"ב נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות פירש"י דכל זמן שהיא במקומה במחובר חשיבה ולא בטילה וכו' יע"ש וא"א לפרש כפשוטו דמחובר לא בטיל דמצינו בסוטה מ"ג ע"ב ילדה שסבכה בזקנה בטלה ולענין כלאים בכרם מצינו נמי המעביר עציץ נקוב אם הוסיף מאתים וכן ריש ב"ב נתיאש ולא גדרה וכו' בעי' הוסיף מאתים דאל"ה בטיל אע"ג דהו' מחוב' אע"כ כוונת רש"י התם מתבטל הפשטת הליחות אבל הכא שכל נטיע' קבוע ומחוברת במקומה נהי דלא מטעם קבוע דאורייתא אתאי' עלה דהא לא ניכר האיסור במקומו מ"מ החיבור עשאוהו חשוב ולא בטיל ויעיי' דברי עט"ז שבש"ך י"ד רסי' רצ"ט:

1490

1491וא"כ ה"נ בנידון דידן נימא דקביעותן של אותיות וחומשים חושבן ולא יתבטלו ובפרט אותיות התורה חשיבי בוודאי ולא בטילי ואפי' זה האות שאנו דנים עליו פסול ולא חשיב מ"מ כיון שאחר הביטול יחזור לכשרו יהיה חשוב אינו בטיל כמ"ש ט"ז או"ח סי' תרע"ג סק"ו וכתבתי שם בחידושי שגם תה"ד לא יחלוק על זה וס"ל דכל שהוא חשוב בין קודם ביטול בין לאחר ביטול לעולם לא בטיל ותה"ד לא מיירי מזה כלל ולא על זה הביא ראי' ומ"ש תה"ד בתר השתא אזלי' אין רוצה לומר השתא קודם ביטול אלא השתא בימי חנוכה דאע"ג דכל השנה כולה אין אדם מונה נרות רק השתא בימים אלו מונים נרות חנוכה מ"מ בתר זמן דהשתא אזלי' כמו דאזלי' במקדש בתר כהני משמר שאינם מחזיקים טובה זה לזה ועי"ז נעשה חתיכה שאינה ראויה להתכבד ה"נ בנרות חנוכה אבל לעולם בעיקר הדין כ"ע מודו דכל שלאחר הביטול יהי' חשוב לא יתבטל ומכ"שכ קודם הביטול באותיו' התורה וא"כ ה"נ דכוותי' ואזדא לי' התירא דלעיל:

1491

1492אלא מ"מ הרווחנו דעכ"פ מעיקר הדין תורה נתבטל וחזר הפסול להיות כשר ורק מדרבנן דבר חשיב לא בטיל א"כ בזה י"ל לצרף דעת הרמב"ם בתשובה ומעשה רב שקראו לפני הגאונים בס"ת שפסול בו אות א' עם דעת הרשב"א ור"ן דאינו פסול אלא אותו חומש ושארי חומשים כשרים ובכל חומש שיקראו נימא שאני אומר זה הוא הכשר דבדרבנן אמרי' שאני אומר מה תאמר אחר שקראו בכל ה' חומשים ידעי' שבוודאי קראו בספר פסול ז"א דלמא הלכה כרמב"ם דמותר לקרות בו מה תאמר מ"מ כיון דאיכא אחריני כשרים ה"ל הקריאה לכתחלה משום הקריבהו נא לפחתך ז"א דבקריאה לכתחלה בכל פעם נסמוך אהרשב"א ונימא זה החומש כשר ממש כמושארי הספרי' וכיון שמגוף הדין כבר נתבטל האות ונתכשר שוב נוכל לצרף ב' הדיעו' הנ"ל וכדי שלא להביא ס"ת לידי גניזה נלענ"ד לסמוך אהנ"ל ולברך עליו ולקרות בו בציבור:

1492

1493ומ"מ מבואר מתוך דבריו דמעלתו שהס"ת הלזה נכתבו כ' פשוטי' שלו כעין דל"ת וכבר כ' מג"א בזה סי' ל"ב ולא אמנע להעתיק לו תשוב' א' מאמ"ו הגאון זצ"ל [עיי' ח"ס חיו"ד סי' רס"א] ומשם יראה שאין דעת חכמי' נוחה הימנו ואחתום בכל חותמי ברכות: [ועיי' היטב בח"ס חיו"ד סי' רע"ז] פ"ב יום ד' כ' סיון תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1493

1494שלום רב לתלמידי הותיק החרוץ המופלג האברך כבוד מהו' זעליג נ"י:

1494

1495יום ש"ק העבר הגיעני יקרתך וראיתי חי' תורתך ונהנתי ואמרתי כל דילדא אימי' כוותיך תלד אע"ג דאי' לי' פרכא כי מה שכתב' למ"ד בסוכה ל"ה ע"א מאן דלא בעי דין ממון לא בעי דין לכם כלל ומתיר אפי' גזול לולי מצוה הבא' בעבירה הא מילתא ליתא אלא ס"ל אע"ג דאין בו דין ממון מ"מ מיקרי לכם וכ"כ מג"א סי' תרמ"ט סק"כ לדעת הרב"י דלולב אע"ג דלא שייך בי' אכילה כלל ואסור נמי בהנאה מ"מ כיון שהוא שלו לכם מיקרי בי' ובהא פליגי הני אמוראי דלהך מ"ד לא מיקרי לכם כיון שאין לו דמים ולהך מ"ד מ"מ מיקרי לכם זה כוונת מג"א וראיתי להגאון מחצית השקל ז"ל נדחק בפירושו והאמת כמו שכתבתי:

1495

1496והנה במס' ע"ז מ"ג ע"א גבי מצא טבעת כ' הר"ן דאי מגבה תחלה קני לה וה"ל ע"ז של ישראל ואעפ"י שאסורה בהנאה אין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצא זכה בה ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר לישראל לזכות בו והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל כוונתו בזה דהוה סד"א הקונה חמץ בפסח לא לעבור על ב"י ולא ליתסר אחר הפסח דאין הקנין חל וצ"ל דאע"ג דחמץ שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ ה"א היינו דוקא חמץ שהי' שלו קודם הפסח ומשעה שנאסר בהנאה נפיק מרשותי' ע"י איסור הנא' ולזה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ונשאר שלו אבל לקנות חמץ בתחלה מה שלא היה ברשותו מעולם לזה ה"א דלא חל עליו הקנין ולא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אע"ג שלקחו בביתו כל היכא דאיתא ברשותי' דגוי איתא קמ"ל הר"ן דלא דכיון שבשעת הגבהתו הי' בו דין ממון לבעלי' דהיינו הגוי א"כ קנאו אפי' בע"ז שלא עשאו הכתוב מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו ומכ"ש בחמץ כך הוא כוונת דברי הר"ן ועיי' עוד בלשון הר"ן דחולין סוגי' דמחליפין ובפ' האיש מקדש גבי מקדש בערלה:

1496

1497ולפ"ז צ"ל מ"ש מג"א בלולב של ע"ז משום שהוא שלו מיקרי לכם היינו מתחלה קודם שנעשה ע"ז כבר היה שלו מיקרי לכם ולא פקע מיניה על ידי שנעשה ע"ז או דאגביה וקניה בהגבהה דאז היה בו דין קנין מטעם הר"ן הנ"ל ואע"ג דעתה נעשה איסור הנאה ואין לו ביטול מ"מ שלו הוה ואולי י"ל משום דא"א למתפס החבל בתרי ראשין דאי נאמר שאינו לכם א"כ איננו ע"ז של ישראל ויש לה בטול וע"כ תאמר שמקרי לכם א"כ יוצא בו ידי חובתו לולי דמיכתת שיעורא:

1497

1498אמנם לא צריכי' לכ"ז אלא בלולב דלא שייך בו אכילה אבל באתרוג פשיט הוא דגם התוס' מודים דטעמא דמ"ד דאין בו היתר אכילה משום דס"ל מה שיש בו היתר אכילה אע"ג שאין בו דין ממון מיקרי לכם לא מבעי' מעשר שני בירושלים אע"ג שאינו ממון ואינו יכול לקדש בו אשה מ"מ כיון שיכול לאוכלו מיקרי לכם אע"ג שהאכילה זוכה ממנו שולחן גבוה מ"מ כיון ששלו הוא ואיהו זכה ביה משולחן גבוה שלכם קרינא ביה והתוס' כ' בהדי' בקידושין נ"ב ע"ב דאפי' חלקו בקדשי קדשים יכול למוכרו לכהן ואי בי' שוה פרוט' ע"ש וה"ה מעשר שני בירושלים וע"ש נ"ג ע"ב ובהא פליגי ר"ח בר אבין ס"ל כל הראוי לאכילה לא מיקרי לכם אא"כ יהיה ראוי לאכיל' לאפוקי תרומה טמא' ומינה כיון שראוי' לאכילה והנאה אע"ג דאינו יכול לקדש בו אשה מ"מ לכם קרינא ביה שאין עיקרו עומד לאותו הנאה ואידך מ"ד ס"ל דבעי' כל דרכי הנאה שיכול לקדש בו אשה ואפי' בערלה גופי' נמי משכחת נפקותא בערלה בח"ל כמ"ש מג"א בשם שלטי גבורים דשייך בי' היתר אכילה ע"י דמספקא לי' וכדאמרי' בקידושין ל"ט ספק לי ואנא איכל ואין בו דין ממון דאסור לספק את שלו וליתנו לחבירו כיון שהוא יודע אסור בהנאה לו ומ"ש התם דמספקי אהדדי לא שהי' מספק שלו ונותנו לחברו דא"כ הי' נהנה מודאי ערלה אלא היה מספק את של חברו והאכילה וכן חברו מספק לו את של עצמו והאכילו והארכתי בדברים אלו במקומן מ"מ לע"ד אין שום סברא לומר שיחלוק אדם על דרשא דלכם הס שלא להזכיר ואסיים בברכה א"נ פ"ב כאור בוקר ליום ה' כ' מרחשון תקע"ה לפ"ק משהק"ס:

1498

1499שלום וכ"ט לי"נ וי"נ כל חי ה"ה הרב הגאון החריץ בעל פיפיות תל תלפיו' כש"ת מו"ה חיים דייטשמאן נ"י אבדק"ק טריביטש יע"א:

1499

1500נעימות בימין צדקו וזרוע עוזו הגיעני והנאני על מתיקת נואמו בראשיתו ואמרמר על מרה באחריתו ה' ינחמנו ויגדור פרצות עמו ברחמיו אמן. ואנא הא טרידנא טובא כי אחר צער ימים הרבה המליטה זוגתי תי' בן זכר ספק בן ז' ספק בן ח' יהא רעוא יהי' למז"ט ע"כ לבי לא נכון עמי להשיב אמרי' ברורי' לגברא רבא דכוותי' ויהי' דברי מעטים ערבי' לפני ידידי ומקובלי' לפניו ופ"א ברצות ה' נתעלס אם נצטרך להלכ' ולמעשה כי לפלפולא בעלמא אין פנאי לנצח ולפעול יש פנאי:

1500

1501במאי דבדק לן מר בדברי תוס' חולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי וכו' שכ' בסוף דבריהם וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדיש' והקריב' אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא עכ"ל והוקשה למעלתו נ"י דתיפוק לי' דאיסורי הנאה לא מקרי קרבנו כי היכי דאתרוג של ערלה לא מקרי לכם הה"נ לא מיקרי קרבנו שלו אלו דבריו ויותר ה"ל להקשות על גוף ההקדש דבעי' איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואיסור הנאה לא מקרי ברשותו כדמשמע לכאורה בחמץ משש ולמעל' שאינו ברשותו של אדם וה"נ דכוותי' וא"כ איך יקדישנו כלל:

1501

1502ועוד יותר ה"ל להקשות אבריית' דמייתי בפסחי' מ"ח ע"א מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור דערלה לא חזיא לנסכים קשה הא למה לי קרא תיפוק לי' שאין קדושה חלה עליו כלל דלא מיקרי ביתו ולא קרבנו אע"ג דלא הוה רק אסמכתא בעלמא ועיקר דרשא דקרא שהוא ממשקה ישראל קאי אאיסורי אכילה ולא אאיסורי הנאה אבל הך דמן המאתים דקאי אערלה וכלאי הכרם הוא רק אסמכתא כמבואר מ"מ קשיא אמאי הסמיכו חז"ל איסור ערלה הכא ומה שייטי' הלא איננו בר הקדש כלל:

1502

1503ורמב"ם פ"ה דאיסורי מזבח הלכ' ט' כ' אין מביאי' מנחות ונסכים מן הטבלי' ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעביר' שהקב"ה שונאה ואם הבי' לא נתקדשו להיות ראוי' לקרבן אבל נתקדשו להיו' כקדשי' שנפסלו ועיי' לח"מ שכן הוא בתוספת' והמשנהל"מ כ' שם דואצ"ל ערלה היינו דהרי אסור בהנאה ואיכא טפי מצוה הב"ע אך תוס' בחולין ק"מ כ' דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש משמע מדבריו דתוס' ורמב"ם פליגי ולע"ד אין כאן מחלוקות דנהי דס"ל לתוס' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצוה דאי' בי' הנאת הגוף כגון ציפורי מצורע שהוכשר לבוא תוך המחנה מ"מ כיון שע"י מצוה בא לו אומרים לאו ליהנות ניתנו וכמו שרמז המגיה במ"ל אמ"ש בהלכות אישות כיוצא בזה גבי קידושי אשה מ"מ על כרחך מודו תוס' בקדשי' שכופי' אותו וממשכני' אותו עד שיקריבו' וע"י שמקריב הני אי' הנאה משתרשי לי' דלא ימשכננו שפיר מיקרי הנאה כי כן איתא להדי' בירושלמי דשקלי' פ"ב סוף הלכה א' דתנן הנותן שקלו לחברו ושקלו ע"י עצמו מעל ופריך בירושלמי מה נהנה ומשני כיון שנתנו עיניהם למשכנו ולא משכנו נהנה ע"ש נמצא מבואר דלא שייך בהאי מצות לאו ליהנות ניתנו אלא התוס' קאי אציפורי מצורע וכיוצא בהן דאין ממשכני' כמבואר בעירוכי' כ"א ע"א דאפי' עולת מצורע אין ממשכנים כ"ש ציפורי' שלו ע"כ שפיר כ' תוס' דמצות לאו ליהנו' ניתנו אבל הרמב"ם מיירי ממנחות ונסכים דממשכנים עליהם אמנחת נדבה ואפי' מנחת חוטא איכא גוני דממשכנים כמ"ש תוס' כריתות י"ב ע"א סוף ד"ה אלא וכו' ובנסכים משנה שלימה שנינו דממשכנים עיי' משנה ה' פ"ז דשקלים וא"כ שפיר הוה ערלה אין צריך לומר ואין כאן מחלוקו' כנלע"ד מ"מ מבואר מזה דליכא בערלה אלא משום מצוה הב"ע ולא עוד אלא שמבואר שעכ"פ קדשים נינהו אלא שנידונים כקדשים פסולים וק' אמאי הא איסורי הנאה לאו ברשותי' למיקדשינהו:

1503

1504והנה ק' פר"מ י"נ נ"י מחולין ק"מ יש ליישב דודאי שלל גבוה קודם שהודחו והעידו עליהם נמלטים כמ"ש מהרש"א מש"ס פ' חלק [ועיי' פלוגתת רמב"ם וראב"ד שבכסף משנה פ"ד מעכו"ם הלכה י"ג] ולאחר שנגמר דינם של עיר הנדחת נמי לאו דילי' הוא להקדישו מכ"ש להקריבו אך תוס' מיירי אם הקדישו אחר שהודחו קודם שנגמר דינם שאז הקדישו הקדש בלי ספק אלא דמספקא להו אי הקרבן לרצון מה שהקריבו קודם גמר דין ולאח"כ יוגמר דינם ואיגלאי מילתא למפרע דבר שריפה הוה בהא מספקא להו והנה בב"ק מ"ה ע"א עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר פירש"י הקדישו מוקדש נפקא מיני' דאי מתהני מיני' מעל עכ"ל כוונתו לפרש שגמרו דינו אח"כ וסקלוהו לבסוף מ"מ בין כך הוה הקדש ומועלין בו ואע"ג דשור רעהו כתי' ולא של הקדש היינו כשהוקדש קודם שנגח אבל הקדישו של אח"כ אינו מפקיעו מידי ב"ד וגומרי' דינו וסוקלי' אותו ומ"מ ביני וביני הוה הקדש למעול בו:

1504

1505ונ"ל ה"ה אם הקריבו מוקרב ועולה לבעלים לשם חובה מידי דהוה דאם שחטו בשרו מותר והטעם דאפי' למ"ד גומרי' דינו של שור שלא בפניו הני מילי כי איתי' לשור אבל אם כבר שחטו שוב לכולי עלמא אין גומרי' דינו לאסור בשרו בהנאה לבעליו וה"ה אם כבר הקריבו לא יעשה שור הנסקל למפרע נהי לכתחילה אסור דמצוה להביאו לב"ד ולעשות בו משפט כתוב סקילה דוקא ולא שחיטה כדמשני רבינא בחולין ק"מ בעוף שהרג הנפש קודם שנגמר דינו ה"א דמותר ליקח לשחוטה משום דעכ"פ מיקיים בי' ובערת הרע מקרבך קמ"ל טהורו' ולא אסורו' דמיחייב לקיים בי' סקילה ממש ואם כן במכשיר כ"ש במכפר דלכתחלה לא יקריבנו אך אי עבר והקריבו נראה פשוט דמכפר דשוב אין גומרים דינו כי ליתניהו:

1505

1506אמנם מדחזינן בחולין ק"מ באוקמתא דציפורי עיר הנדחת לא שקיל וטרי הש"ס אי קודם שנגמר דינו אי אח"כ כדשקיל וטרי לקמן בציפור שהרג הנפש ועוד אפשר בציפורי עיר הנדחת קודם גמ"ד לא הוה שייך להקשות כ"כ בפשיטו' הא בעי לאיתויי לב"ד ולקיים בי' ובערת הרע מקרבך כיון דהציפור לא הרג ולא עביד מידי לא פשיט כ"כ דבעי לאיתויי לב"ד ואם כן כיון דקיי"ל אין גומרי' דינו של בהמה אלא בפניה א"כ צריכא רבא למשקיל ומיטרי גבי ציפורי עיר הנדחת אי קודם גמר דין וכו' ומדשתיק הש"ס ופריך בפשיטות לא אמרה תורה שלח לתקלה נ"ל דבעיר הנדחת פשיט מאוד אפי' קודם גמ"ד שלח לתקלה הוא דהכא לא דינו של ציפור גומרי' אלא דיניהו דהנידחי' ושוב ממילא ממונם אבד בכל מקום שהוא ואם עתה ישלח הציפור למדבר למחר וליומא אחרא לכשיגמר דין הנידחי' יאסר שללם בכל מקום שהוא ועיי' סנהדרין קי"ב ע"א דאר"ח ובנקבצים לתוכה ופליגי בפירושו רש"י ורמב"ם עיי' פ"ד מעכו"ם הלכה יו"ד ובלח"מ שם מ"מ היינו נכסים שיצאו משם קודם שהודחו אנשי העיר אבל מכיון שהודחו ונתקבלו עדותם מן אז עד גמר דינם לא יועיל שום הברחה להוציאו חוץ לעיר ואפילו במצולת הים חל עליו פסק ב"ד לאסרו בהנאה ולהרוג תחלה בעלי חיים בחרב כמ"ש רמב"ם שם ובכ"מ שם ד"ה והורגי' וכו' ואח"כ לשרוף הנבלה כמ"ש תוס' בשמעתין חולין ק"מ דבעי שריפה עיי' מהרש"א יהי' איך שיהי פשוט להש"ס דהוה שלוח לתקלה אפי' קודם גמ"ד וממילא פשוט נמי אי שחטו קודם גמ"ד וישנו בעולם הבשר השחוט' יחול עליו גמ"ד לאוסרו בהנאה אע"ג דבשור הנסקל בשרו מותר שאין גומרים דינו אחר שמת משא"כ הכא גומר דיני אנשי עיר הנדחת ומטלטלי' נאסרי' בגללה ממילא והוא פשוט:

1506

1507אמנם אם כבר אכל הבשר קודם גמ"ד ואח"כ נגמר דינם לא נתבאר אם נימא דעבר למפרע על לא ידבק בידך או לא אלא דלא נ"מ דמה שעבר עבר ומלקו' ליכא למפרע דהא הוה התראת ספק אך אי הקריבו מספקא להו להתוספות אי אחר הקרבה נגמר דינם איגלאי מילתא למפרע ולא עלה לשם חובה (ומשכחת לי' בנכסי צדיקי' שבתוכה) או לא:

1507

1508ולפע"ד נ"ל דמ"ש תוס' צ"ע וכו' אי עבר והקדישה וכו' לא כתבו כן לדינא דנ"ל פשוט דהשתא דגלי קרא ולא אסורו' למעוטי עיר הנדחת שיהי' פסולה לשוחטה ואפי' קודם גמר דין הרי קרי להו אסורו' למכשיר וכ"ש שיהיה אסורות למכפר אלא דהתוס' קאי לתרץ קושייתם שהקשו למה לי קרא ת"ל ממשקה ישראל וכל שאינו ראוי למכפר אינו ראוי למכשיר. ותירצו דה"א לחלק בין היה לו שעת הכשר ללא היה לו אע"ג דהאמת אינו כן דהא מתלתא קראי נפקי דאין לחלק כמ"ש תוס' מנחות וי"ו ע"א ד"ה כתב וכו' מ"מ לא סמך רחמנא וטרח וכתב לי' קרא בהדי' גבי מכשיר ותו כתב תוספות דאי לאו קרא הי' צ"ע נמי אי עבר והקריבו אולי הי' מכפר ע"כ כ' קרא טהורו' דאפילו מכשיר אינו ראוי' מכ"ש למכפר שאינו מכפר ומשו"ה לא נתבאר ספק זה דהתו' בשום מקום:

1508

1509מ"מ נתישבה היטב קו' פר"מ נ"י אך קושייתו מערלה לא נתישבה ויבואר לקמן אי"ה אך איידי דאיירי אמרתי אעלה בתמר סנסין א' באותה סוגי' אשר זה כמשלש שנים עוררני תלמיד אחד על דברת הרב המגיד פ"י מנזקי ממון הלכ' ז' שור שהוא טרפה וכו' ומסיק דבבהמה לא שייך ובערת הרע מקרבך יע"ש והנה הוא נגד ש"ס זה פעמיי' בחולין קל"ט ע"א וק"מ ע"א ושם בארתי באריכו' אך זה ימים או עשור הרהרתי די"ל בפשיטות קרוב לאמת לפע"ד דהנה לשון רש"י ריש דף קל"ט נוטה קצת כה"ה דכ' כדי לבער רשעי' מישראל וזה לא שייך בבהמה ע"כ הי' נלע"ד דהאי ובערת מצרכי' לתרי מילי ושני ענינים א' מי שממיתי' אותו מיתה הראוי' לו ע"פי עדים ועדה כדינו אזי הוה הכשר מצוה להביאו לב"ד ולעשות בו כמצותו מובערת הרע וזה הוה רק הכשר מצוה אך מי שהוא טרפה ועדותו אינו יכולים להזימו ובטלו ממנו מ"ע של ד' מיתת ב"ד הכתוב' בו אלא שהרג בפני ב"ד לזה עיקד חיוב מיתתו הוא מובער' הרע ואין שם מ"ע אחרת כדמשמע בסנהדרי' ע"ח שם והנה אמת נכון הדבר דבבהמה לא שייך ובערת הרע ועיי' מ"ש בזה בס' מגלת אסתר סוף שרש י"ד ומ"ש אני נלע"ד נכון. אך כיון דמגז"ה ממיתין אותה ואמר רחמנא כמיתת הבעלים כך מיתת השור אם כן אינהו וכל אביזרייהו כי היכי דבמיתת הבעלים מצוה על כל אדם מישראל להביאו לב"ד משום ובערת הרע דשייך באדם לבער רשעי' מישראל ה"נ בשור ולא דשייך בי' ובערת הרע אלא משום דאיתקיש למיתת הבעלים וכל זה אי עבדי' בי' עיקר מיתתו בעדה ועדים אך שור טרפה שהרג בפני ב"ד דעיקר דין מיתה לית בי' רק עיקר מ"ע של ובערת הרע וזה לא שייך בשור ולא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת שור אלא אי עבדי' בי' עיקר דינו אז נעשה לו כמו לבעלים אבל גוף המיתה לא נילוף מבעלים ודברי ה"ה נכונים בעזה"י [עיין לעיל סי' ק"ה]:

1509

1510נחזור לענינינו מאי דקשי' לן מערלה וכלאים דאסורים בהנאה ולמה לי קרא דאסמכתא בפסחי' מ"ח ע"א לולי דמסתפינא הייתי אומר מכאן סמוכי' לשיטת הראב"ד ורמב"ן בר"ן פ' בתרא דע"ז וברא"ש שם ורמז עליהם הרב"י בא"ח ר"סי תמ"ז דכל איסורי הנאה שנתערבו אע"ג דמחמת חומר איסורם אינם בטלים בס' ובעי ק' או מאתים או איסורם במשהו מ"מ איסור הנאה שבהו בטל דלית חומר בהנאה אלא באכילה זולת אם מחמת חשיבותן לא בטלה כגון דבר שבמנין וכדומה ההוא אסור בהנאה אבל כל שאינו מחמת חשיבו' רק מחמת האיסור נתבטל איסור ההנאה וא"כ לק"מ דהא הכא בערלה וכלאים שנתערבו מיירי כדכתיב מן המאתי' ממשקה ישראל ומשיעור מאתים עד שיעור ס' אסור באכילה ומותר בהנאה ומשכחת נמי בהעביר עציץ נקוב בכרם והוסיף ממאתים עד ס' שאסור באכיל' ומותר בהנאה וקמ"ל דפסול לנסכים משום משקה ישראל וא"ש מיהו רוב הפוסקים חולקים ולדידהו הדר' קושי' לדוכתה:

1510

1511שבתי וראיתי כי היסוד אשר הנחנו דאיסורי הנאה לא מקרי לכם והנה שם בסוכה פ' לולב הגזול פירש הרמב"ם בפי' המשנה משום דאמר רחמנא פרי ומשמע מטעם לכם לא איכפת לן וכ"כ מג"א סי' תרמ"ט סק"ך וז"ל וכיון שהוא שלו אע"פי שאסור בהנא' לכם קרינן בי' עכ"ל ולכאורה הדין עמו דנהי דאין מקדשי' בו ואינו יכול להקנותו לשום אדם מ"מ לא נפיק מרשות בעליו והרי קמן בב"ק צ"א ע"ב שורי הרגת וכו' בשור העומד להריגה וכו' (ושור הנסקל אסור בהנא' מחיים עיי' תוס' סנהדרין פ' ע"א) יע"ש הרי דשם בעליו עליו ולע"ד פשיט נמי דאפר ערלה וכלאי הכרם שייכי' לבעלי' ונהי דעמדו תוס' בזה בפסחי' וקידושי' ומס' ע"ז מ"ט המקדש בערלה אינה מקודשת בשיווי אפרה ותי' מה שתירצו מ"מ הבעלים יש להו הזכיי' דלא נפיק מרשותי' ומקרי לכם וצריך לחלק בין שארי איסורי הנאה לחמץ דאמרינן להדי' אינו ברשותו של אדם ולא מצי מבטיל לי' אחר זמן איסורו ויעיי' ב"ק צ"ח ע"ב גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווי' עליו לבערו והנלע"ד חילוק בין חמץ לשארי איסורי הנאה דחמץ מצווי' להשביתו במ"ע וכל שעתא ושעתא עובר במ"ע משא"כ שארי איסורי הנאה אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי' מיני' וכתב תוס' סוף תמורה דמשו"ה אפרן מותר דאין לך שנעשה מצותו ומועלי' בו דמשמע דאיכ' מ"ע בהשבתתן מן העול' מ"מ לא נ"ל שיהי' מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד דהרי הרמב"ם בהל' ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן בש"ע בהל' ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הלכו' פסולי המוקדשי' הזכי' ערלה מהנשרפי' גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה ואע"ג די"ל ערלה בח"ל שאני מ"מ האמת נ"ל כנ"ל שוב מצאתי כי כן דעת התומי' סי' קמ"א סק"ז דהאפר של בעלים ע"ש:

1511

1512ואפי' נותר דודאי איכא מ"ע בשריפתו מ"מ בל ירא' ליכא כמו בחמץ ויש לי מקום עיון בכריתות כ"ג ע"א פירש"י ד"ה בגסה אכילה גסה שאכל הרבה אע"ג דאיסור הנא' הוא כשארי כל הקדשי' דאסורי' בהנאה ומועלים בהם דהא חזו נמי לגבו' שאם עלו לא ירד עכ"ל ועיי' לעיל ט"ו ע"ב במשנה יש אוכל אכילה א' וכו' בתוס' שעל הגליון כתב נמי לחלק בין קדשים ב"ה לקדשי מזבח נמי כוונתם לכאורה כיון שאם עלו לא ירד שייך בי' שיווי פרוטה והדבר תמוה הא עכ"פ לכתחל' אסור להקריבו ולא שוה כלום והדברים מראין ע"ד שכ' רש"י בפ"ק דחולין בסוגי' דמחליפין דאם עבר ומכר דמיו מותרי' מצינו דמים לחמץ בפסח והתוס' הקשו הא עכ"פ לכתחלה אסו' למוכרו ואולי בקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוט' והיינו דמחלק בין גסה לדקה ועיי' פסחים ל"ג ע"א ומאי דאקרי קדשי מזבח אע"ג דאינו ראוי' עוד למזבח לזה קאמר דעכ"פ אם עלה לא ירד א"כ אכתי שם קדשי מזבח עליו ומיהו כזית בעי' והיינו דמחלק בין גסה דאית בי' כזית לדקה דלי' בי' כזית והיינו נמי דמחלק בין ימות החמה לגשמים דכשהוא סרוח פקע מיני' שם אכילת מזבח עיי' בכורות כ"ג ע"ב ובתוס' ד"ה אחת וכו' וק"ל בהא סלקינן דשאני חמץ משארי איסורי הנאה ולעולם איסורי הנאה מיקרי של בעלים רק דלא מיקרי פרי כדעת הרמב"ם ואמנם התוס' בסוכה לא ס"ל כרמב"ם כמו שרמז מג"א הנ"ל מדהקשו מלולב ועדיין אני אומר התם כתי' ולקחתם לכם שתקחו אותו לעצמכם ואין בו קנין לעצמו אבל בקרבן לא כתיב שיקחנו לעצמו שיהי' שלו אלא יקריב קרבנו ולא של אחר וכן יקדיש ביתו ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט אלא היכי דכתי' קיחה שאז צריך שיקחו לעצמו שיהי' לו בו קנין ויעיי' מ"ש ר"ן ר"פ כל הצלמים דפוס זולצבאך דף שמ"ח ע"ב וז"ל ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון (פי' איך זוכה ישראל בהגבה' ע"ז) אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכה בה ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות בו והוה חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל ביאור דבריו כשם שע"ז של גוי אע"ג מדאגבה ישראל שוב אין לה ביטול עולמית מ"מ הואיל ואי לא הוה מגבי' לה היתה אפשר להתבטל ע"י גוי זוכה בה הישראל ומקרי ע"ז של ישראל שלא יהי' לה עוד ביטול לעולם ה"נ חמצו של גוי בפסח כיון דאי הוה מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר נמצא יש בו שום מציאות בעולם שיהיה שוה מידי א"כ יש בו קנין לישראל שאם זוכה בו בפסח נעשה חמצו של ישראל ליאסר עולם ומה"ט לוקה נמי הקונה חמץ בפסח וצ"ע במג"א סי' תקפ"ו סק"ה ע"ש היטב דמ"ש מג"א שם דקבלת אחריות הוה קנין מחמץ צ"ע בפסחים ה' ע"א משמע התם דכתי' לא ימצא אבל בעלמא לא ועוד וכי יאמר מג"א גוי שהפקיד ע"ז לישראל אין לה ביטול כמו חמץ והנלע"ד בישוב זה דודאי גזל וחייב באחריותו יש סברא יותר שתיאסר מפקדון שהרי הגזלן דעתו לשקוע אצלו משא"כ מפקיד והשתא קשה מנ"ל לש"ס דלא ימצא קאי אנפקד דלמא אגזל חמץ אע"כ פשיטא לש"ס דגזל לא בעי קרא ואפילו בע"ז ושארי אי' נמי וע"כ קרא אהפקיד קאי וא"ש [ועיי' לעיל סי' ס"ב:]

1512

1513מ"מ מוכח ממג"א דלא כהר"ן הנ"ל ונ"ל לכ"ע כל איסורי הנא' לבר מחמץ מקרי של בעלים הראשונים רק לא שייך בי' קנין ולקחתם לכם וגם פרי לא מקרי אבל ביתו וקרבנו מקרי ומיושב כל הקו' שהקשינו וכבר הארכתי יותר מדאי ומבלי עיון בשום ספר כי ספרי המה סגורים בשכוני גואי ולא מצינו לכנס להם כי זוגתי תי' היולדת שוכבת שם והיות כי אין הדבר נוגע למעשה אסתגר בזו ויהיה כבודו מחול והנני חותם בברכת אהבה רבה וברכת שלום למר ולתורתו כנפשו היפה ונפש או"נ דש"ת פ"ב יום ג' י"ד טבת תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1513

1514שלום וכ"ט לההר הטוב הרב המופלג המאה"ג חרוץ ושנון כש"ת מה"ו געץ נ"י אבדק"ק גערמענד יע"א:

1514

1515יקרתו הגיעני בזמנו ולהיותי טרוד בטרדות הלו"ת הזמן כנהוג הנחתי הדבר עד היום ע"ד אתרוגי' קטנים כשיעור ביצה מצומצמת שבזמנינו שפקפק מעלתו כי הביצים נתקטנו כפי מה שהעיד בספר צל"ח בפ' ערבי פסחים וא"כ אתרוגים הללו אין בהם כשיעור המפורש בש"ס וש"ע ססי' תרמ"ח אלו דבריו:

1515

1516יש להשיב ולומר דאין שיעור אתרוג דומה לשארי שיעורי תורה שמרע"ה מסר לנו שיעור ביצה שבזמנו ונאמר אפי' אם יתקטנו הבצים בזמני' האחרונים מ"מ השיעור לא ישתנ' משא"כ הכא באתרוג פרי כתי' בקרא וכל שלא נתגדל כ"כ שיהי' ראוי לקרות פרי לא יי"ח ושיערו חכמים לפי גודל האתרוג הבינוני כשגמר פריו לגמרי לפי אותו השיעור אם גדל עכ"פ עד כביצה כבר ראוי לקרא פרי אעפ"י שסופו לגדל יותר מ"מ בשיעור ביצה כבר מיקרי פרי ואין זה ענין לפלוגתת אתרוג הבוסר שעמד בזה הרא"ם בביאורי סמ"ג וב"י סס"י תרמ"ח ויעיי' בתשו' חכם צבי סי' קס"ה שהרעיש העולם ולפע"ד פשוט כי הבוסר הוא באיכות ביצה בכמו' והנה שיעור בוסר בענבי' כפול הלבן אין הכוונה בגודל פול הלבן אלא כפי שיעור גידול הענבים הבינוני' כשהיא כפול הלבן הרי היא בוסר אבל לעולם עינינו רואות אשכולות יפות ומהודרי' ונמצא בתוכם ענבי' קטני' מאוד והמה מתוקים כדבש מבושלים כל צרכם ואין אלו בוסר אעפ"י שלא הגיעו ולא יגיעו לעולם לפול הלבן כי איכותם הוא' איכות ענבה שבשלה כל צרכה וכן ימצא איכות הזה באתרוג ובכל הפירות ואפי' יהיו גדולים הרבה יהיו בוסר ואפי' קטנים יהיה מבושל כל צרכו ואני נבוך מאוד ברוב או כל לימוני"ש שבמדינתינו אם אינם רק בוסר ונפקא מיניה לענין שבת במג"א סי' ש"ך סק"ז ח':

1516

1517ואמנם אע"ג שהגיע האתרוג להאיכות שאיננו בוסר מ"מ עדיין אין שם פרי עליו שיהיה גדול בכמות כשיעור זית למר וביצה למר והיינו לפי ערך אתרוג שנגמר בתכלית גידולו הבינוני ראוי להקרא בשם פרי לכשיהי' כביצה אבל פחות מזה אפי' איננו בוסר באיכות מ"מ איננו פרי בכמות ומיושב דברי סמ"ג לפע"ד:

1517

1518וא"כ לענינינו ראוי' לומר כי הכל לפי הזמן אם נשתנו הביצים גם האתרוגי' נשתנו ולפי תכלית גמר גידולי האתרוגים שבזמנינו ככה יהי' שליש או חצי גמרם שראוי' להקרא פרי לענין הכמות כשיהיה כביצה שבזמנינו וכך יפה לנו שלא להבעית את ישראל בחדשות שלא שערו אבותינו ומלתי כבר אמורה החד"ש אסור מן התורה בכ"מ:

1518

1519והנה בעירובין פ"ג ע"א כ' תוס' ד"ה יתירה בסוף הדבור כי ביצים המדבריות הי' גסין יותר מאותן של יום התוספת יע"ש והנה בכל זה לא הוסיפו על שיעור חלה כלום רק שיעור מ"ג וחומש ביצה שבזמניהם ורש"י בשבת ט"ו ע"א ד"ה חמשה ועוד ס"ל דרבי יוסי חשש להשינוי הזה ופליגי חכמים עליו ואמנם דעת התוס' בעירובי' פ"ג ע"ב ד"ה שבעת וכו' לא ס"ל שיהיה זה טעמו של ר' יוסי ע"ש וא"כ אליבא דהלכתא משמע דאע"ג דביצים של מרע"ה הי' גסים משלנו מ"מ שיעור מנין הביצים לא נשתנו ולעולם שיעור חלה מ"ג וחומש ביצה מביצים שהיו בירושלים ובציפורי ואל יטעה הרואה בלשון תוס' שהוסיפו על המדה משום כך יעיין ויראה ויביט גם בלשון רש"י בשבת ריש ט"ו ע"א ויעיי' בספר נב"י קמא סימן ל"ח ד"ה והנה כשהתירו השמן וכו' יע"ש:

1519

1520מ"מ טעמא בעי מ"ט לא שינו השיעור ונ"ל דשיעור חלה הוא עריסותיכם עריסת מדבר ועריסת ההיא הי' איש לפי אכלו עומר לגולגולת ואמרו שם בעירובין פ"ג ע"ב מכאן אמרו האוכל במדה זו ה"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מזה מקולקל במעיו והדברים תמוהים איך שיערו חז"ל אנשי דורם לפי אנשי דור המדבר אם אמרו בראשוני' שכריסם רחבה וכו' גם צריך חקירה במן אשר ירד עומר לגולגול' איש לפי אכלו הלא הי' שם גמולי חלב ועתיקי משדים אם גם להם ירד מן עומר לגולגולת לא היה לפי אכלו ומצוה היה עליהם שלא להותיר ממנו עד בקר:

1520

1521והנלענ"ד בזה נהי דכל שיעורי התורה הנאמרים למצוה ולאיסור והיתר הכל משערי' באדם בינוני אפי' לעוג מלך הבשן חוץ ממלא לוגמיו שמשערי' בכל אדם לפי מה שהוא מ"מ אמת נכון הדבר שלכל אדם יש לו מדתו ואיפתו של עצמו ע"ד משל הנה גובה אדם ג' אמות זה ימצא בכל אדם אם איננו ננס ולא ענק הרי אפי' תינוק בן יומא יש לו ג' אמותיו מאמותיו דהיינו ד' אגודלים של זה התינוק בן יומו עושים טפח וששה מטפחיו עושים אמה שלו וג' מאותן אמות הוא שיעור גובהו וכן ימצא בכל אדם בעולם ודבר זה בדקתי כמה פעמים עיי' לשון רמב"ן בפסוק ערשו ערש ברזל:

1521

1522מ"מ לענין שיעורי תורה משערי' אותן ג' אמות באדם בינוני וטפחים בינונים אפי' לעוג מלך הבשן כגון לענין מים שכל גופו עולה בהם הוא אמה על אמה ברום ג' אמות לכל אדם באמות שלו עולה כל גופו בהם ושיעורו מ' סאה בסאה שלו עפ"י חשבונו כך הוא שיעור הטבעי אך מ"ע דאוריי' לטבול בשיעור אמה בינוני' ומ' סאה בינוני עיי' ב"י י"ד רס"י ר"א ומהתימה על הב"ח י"ד רס"י ק"כ ויעיי' ט"ז שם כי הוא רוצה לומר דשיעור הבינוני הנ"ל הוא מדרבנן דמן תורה סגי לכל אדם לפי מה שהוא במים שכל גופו עולה בהן ובזה רוצה ליישב הטור שם והוא תימ' מאוד אפי' לו יהיה כדבריו בטבילת אדם נשער כל אדם לפי מה שהוא אך הכא בטבילת כלים דכתי' מגזירת הכתוב במי נדה מים שהנדה טובלת בהן דאע"ג דלשארי טבילות סגי במים שהכלי מתכסה בו או רביעי' למחטי' וצינורו' לענין כלים חדשי' החמיר' תורה שיהי' מים שהנדה טובלת בהם ואיך נשער זה באיזה נדה אם בגדולה או קטנה ע"כ בבינונים והיינו מקוה טהורה שלנו ודברי ב"ח תמוהים בזה לפע"ד נחזור להנ"ל דכל אדם יש לו אמותיו ואיפותיו של עצמו ומשאחז"ל במס' שבת צ"ב הלוים קומתם עשר אמות היינו אמות בינונים שלנו דהכי הוה גובה הקרשים בבינונים שלנו אבל לעולם הלוים עצמם הי' גבהם ג' אמות בשלהם לפי איבריהם:

1522

1523הנה כי כן נאמר כי שיעור אכילה ליום שיהיה בריא ומבורך הוא עשירי' האיפה מאיפתו של כל איש לפי מה שהוא תגדל האיפה ותקטן לפי האיש וקומתו ונעשה במן נס הנפלא הזה שירד עומר לגולגולת לכל א' לפי מה שהוא וקטן בן שנה ירד לו עומר לגולגולת שלו ולמחר גדל מעט הגדיל איפתו ג"כ מעט אך מצות חלה שהיא מצוה ותלה הכתוב בשיעור עריסות מדבר רוצה לומר שיעור עשירית האיפה של אדם בינוני אע"פי שירידת המן הי' לכל אדם כשיעורו מ"מ המצוה הוא באדם בינוני אך מ"מ נ"ל היינו בכל זמן דור באדם בינוני שבדור ההוא ולא ניתן תורת כל א' בידו אבל האמת בכל דור ישוער החלה במ"ג וחומש ביצ' שבאותו הדור כי כן הוא איפת הבינוני שבאותו הדור שיאכל ויהי' בריא ומבורך וע"כ לא שינו חז"ל מספר הביצים בירושלים ובציפורי אעפ"י שלא היה גסים כשל מדבר:

1523

1524ואגב אני אומר דשבטי ישורון י"ב מלבד שבט לוי ונאמר שחצי שבט לוי היו הכהנים (כי רבו מאוד על הלוים שהי' הארון מכלה בהם) ויהי' א"כ הכהנים א' מכ"ד מכל שבטי ישראל וכשכל א' מישראל עושה בכל יום עיסה לעצמו עומר לגולגולת שיהיה בריא ומבורך ויפריש חלה א' מכ"ד ויגיע מכ"ד ישראלים כ"ד חלות שהוא שיעור עיסה שלימה לפרנסת כהן א' ליום שיהי' בריא ומבורך וככה מכל שבטי ישראל מכל כ"ד איש יתפרנס כהן א' ומשפחת הכהנים המה בכלל א' מכ"ד משבטי ישראל נמצא פרנסתם קצובה עומר לגולגולת והכל לפי המקום והזמן:

1524

1525והנה לפי הנחתו של הצל"ח שבני אדם עמדו על עמדם והבצים נתקטנו א"כ נאמר כן בכל הגדולי' שאפשר שישתנו המה ובני אדם ישארו על מתכונתם א"כ צדיק מה פעל רמב"ם פ"ט מה' ס"ת הל' ח' שמדד האצבעי' ברוחב ז' שעורו' ובאמת מדדתי כן כמה וכמ' פעמים ולא נשתנה הדבר דהיינו רוחב אגודל של אדם בעל איברים אם ידחקנו בכח על הדף ויניח לפניו ז' שעורו' ברחבן או ב' בארכן ישוו בשיעוריהם והוא ממש שיעור צא"ל בקירוב מאוד באופן שאמות הבנין הוא קרוב ממש מאוד לאמה של תורה כי כל צא"ל הוא רוחב אגודל אלא שהוא קצת יותר אפשר שהוא אמה שוחקת שמוסיפי' חצי אצבע על אמה עיי' י"ד רס"י ר"א וע"כ לומר שסמך הרמב"ם שאם ישתנו השעורי' גם הגופים ישתנו וכן ממרע"ה עד הרמב"ם וכן לעולם:

1525

1526הנה להצל"ח יהי' בית הבליעה שלנו מחזיק ג' ביצים שלנו שהרי מ"ע בליל פסח לבלוע פסח מצה ומרור בבת א' בזמן שב"המק קיים ויהי' זה כשיעור ג' ביצים ואין אדם בעולם שיחזיק בית הבליעתו ג' ביצים אפי' מרוסקי' עיי' מג"א סי' תע"ה סק"ד אע"כ גדולות וקטנות כל הגידולי' הן חיים הן צמחים הכל לפי הזמן והמקום ובה אנו משערי':

1526

1527בחידושי הלו"ת אמרתי ליישב קו' הגאון מהו' יונתן אהא דירושלמי דמייתי תוס' ר"ה י"ג ע"א וקידושין ל"ח ע"א אמאי לא אתי' עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש והקש' הנ"ל הא שיעורים נשתכחו בימי אבלו של משה ויעב"ץ החזירם ביומא פ' ע"א א"כ באות' שעה לא ידעו השיעור וחששו שיאכלו ב' שיעורים ויעברו על לאו דחדש ולפע"ד עכ"פ ידעו שלא יגיע שיעור אכילה ליותר משליש מה שמחזיק בית הבליעה מרוסק שהרי ציוה לאכול ולבלוע בבת א' פסח מצה מרור וא"כ אם יקחו משלשתן שוה בשוה כשיעור החזקת בית הבליעה אחר הריסוק בטוחים הם שיצאו יי"ח ואם כיוון האמת אתי עשה ודחי ל"ת רק דחששא שמא השיעור הוא פחות הרבה מזה וכבר יצא ידי חובת מצה בהחצי ואידך איסורא אכיל לזה אני אומר הא ראוי היה שיהיה פסח מצה ומרור מבטלות זא"ז לולי דמצות אין מבטלים זא"ז וא"כ תינח מה שהוא כשיעו' מצותו אך היותר על השיעור והוא איסור חדש מתבטל בפסח ומרור ובמצת מצוה ואפשר אפי' טעם כעיקר לא נשאר בו ולק"מ קושי' הנ"ל ויעיי' היטב בלשון תוס' בכורו' כ"ג ע"א ד"ה נבלה וכו' בסוף הדבור וי"ל דלענין אכילה וכו' ע"ש וק"ל ומה שצ"ע דבתירוצם לא מיתרצא הך דליבטל מים ומלח והך דשער נזיר סוף תמורה כבר בארתי במקום אחר:

1527

1528והנה זה לי שנים רבים עמדתי על החקירה הלא ברכתן של ישראל הי' חטי' ככליו' ועדשים כדינרי זהב ומסתמא כל הפירות ככה ועיי' כתובו' קי"ב ע"א אפרסקא כאילפוס וקטופי כעיגלו וא"כ קרא ארץ חטה ושעורה וכו' דכלו לשיעורא נאמר והרי קרא מיירי בפירות של א"י ואיך נשער בחוש שהי' גדולים מאד ובלאו הכי נמי דוחק גדול לומר שהי' הבית דין צריכים להביא להם פירות ממדינו' נכריות לשער בהם שיעור תורת משפט אלקי הארץ הקדושה וגם הקרא אינו סובל דהרי מיירי בפירות של ארץ ישראל וברכותי' ועיי' חכמת שלמה בסנהדרין כ"א ובמהרש"א ח"א שם בענין ב' שערות ושניהם לא ראו דברי חי' הר"ן שם וכעת נלע"ד בישוב ק' הנ"ל דכשם שהי' פירותי' משונים לטובה כך הי' גידולי האנשים ובריאו' גופם באופן טוב ונאות והי' שיעור אכיל' דדהו בזית דדהו ואע"ג דאמרי' בעלמ' אכלו קמעא ומתברך במיעיהם אה"נ דבעלמ' אדם אוכל כמה זתים בזיתים דידי' ואינו שבע ולהם הי' די בזית דדהו ומתברך במעיו ועיי' ר"פ טרף בקלפי תוס' ישני' ד"ה שמגיע כפול ובמקום אחר פרשתי מ"ש הקב"ה והם מדקדקי' עד כזית ר"ל שכבר שבעו לי' משיעור פול ודוחקים עצמם לאכול עד כזית לברך ב"המז מן המובחר דכתיב ואכלת שיעור אכילה [ועיין בסי' מ"ט] ושם בארתי:

1528

1529מ"מ בהא סלקינן דנראת דהכל לפי הזמן ואם הגאון הצל"ח אמר להחמיר מ"מ להורות לאחרים לאסור להו ולבטל נמי ממ"ע של אתרוג במידי דלא ברירא לן לא נ"ל דאם אין האיסור ברור כאחותו שהיא אסורה לא נאמרה והלל אמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ומכ"ש בשיעור אתרוג דלא כת' אלא פרי וכמ"ש לעיל גם הצל"ח מודה לפע"ד. פ"ב יום ה' כ"ה מרחשון תקפ"א לפ"ק משהק"ס:

1529

1530עיר א' גדולה לאלקי' שבשנת תקע"ד לפ"ק לא הי' בבה"כ שלהם אלא אתרוג א' וציוה הגדול שיקח הש"ץ עבור כולם והם ישמעו הברכה ויענו אמן ויי"ח ביום השני די"ט ראשון חל בשבת והוא ציוה לי אח"כ טעמו ונימוקו דהנה בבריתא דסוכה מ"א ע"ב דרשי' ולקחתם שחהא לקיחה לכל א' וא' בלי שום חולק וא"כ תימה על הרמב"ם דלא מייתי שום רמז מבריתא זו אע"כ דבריתא גופי' לא אצטריך דכיון דשאול פסול ומה"ט פסול נמי דשותפין דה"ל שאול כמבואר בתוס' א"כ ממילא א"א שיהי' לקיחה א' בשביל כולם דא"כ יהי' אתרוג השותפי' וצ"ל דהבריתא מילי מילי קתני אי לא כתיב לכם משלכם להוציא את השאול הוה דרשינן ולקחתם לקיחה לכל א' וא' ושוב דריש לכם משלכם תו לא אצטריך ולקחתם ללקיחה לכל א' וא' ודרשי' ולקחת' לקיחה תמה נמצא לפ"ז למסקנא לא אתי' לקיחה לכל א' מולקחתם רק משאול וכיון דבשארי הימים לא אסרו חז"ל שאול הה"נ דאין צריך לקיחה לכל א' ומה"ט לא מייתי לי' רמב"ם אלו דבריו:

1530

1531ולפע"ד איני נ"ל דבריו דמה שהקשה למה לי קרא תיפוק לי' דה"ל של שותפים ושאול פסול ז"א דאטו פסול שותפי' כתיב בקרא לכם כתיב שיהי' הלולב לאותו שלוקחו ולא משל אחר והשתא אי הוה ולקחתם לקיחה לא' בשביל כולם א"כ אי הוה הלולב של כולם הוה שפיר לכם שאותן שלוקחי' אותו הוא שלהם דלכם קאי אולקחתם ולא ממעט אלא שיקחו צבור זה לולב מציבור אחר שאין השליח ציבור שלוחם ואינו מוציא אותם ואז הוא שאול ופסול אבל אם כל השייכים עומדים בבה"כ כשהשליח נוטל בשביל כולם מקיים שפיר לכם וא"נ אם האתרוג כלו של ראובן ושמעון נוטלו בשליחות ראובן נהי דשמעון לא יצא משו' שאול מ"מ ראובן יצא ששלוחו כמותו אבל השתא דכתי' ולקחתם לקיחה לכל א' וא' ועלה קאי לכם ולא שאול א"כ צריך שלא יהי' שאול לאחד וממילא שותפי' פסול וכן שלוחו פסול וזה מדוקדק מסידור לשון הבריתא דבתחלה דריש ולקחתם לקיחה לכל א' ואח"כ לכם ולא השאול ואח"כ מכאן אמרו אין אדם יי"ח בי"ט ראשון בלולבו של חברו אא"כ נותן לו במתנה ומייתי עובדא דר"ג ור' יהושע והיינו אי לאו דמייתי ולקחתם אף על גב דשאול פסול מלכם מ"מ לא הי' מתחייב מזה שיתן ר"ג לולבו במתנה אלא הי' מקנה להם בשותפות וא' לוקח בשביל כולם ואי לאו דמייתי לכם נמי לא הי' מתחיי' שיתן להם במתנה אלא הוה סגי בשאלה אבל השתא דכתי' ולקחתם וגם לכם נולד מזה מכאן אמרו שאין אדם יי"ח בי"ט א' בלולבו של חברו ועובדא דר"ג וזה ברור לע"ד:

1531

1532והא דהשמיט הרמב"ם הך דלקיחה לכל א' קו' גדולה היא ומיהו שערי תירוצים לא ננעלו דהרי בכפות תמרים הקשה למה לי קרא כלל תיפוק לי' דכל מצות שבגופו של אדם לא שייך שליחות דמ"ש לולב מהנחת תפילין ושופר וכדומה ונ"ל דאין הכי נמי אלא דבלא"ה הקש' הא אצטריך קרא ללקיחה תמה ותי' הנ"ל דאי ללקיחה לכל א' ה"ל למיכתב קחו לכם ואי ללקיחה תמה לחוד ה"ל למיכתב ולקחתם בקמץ לשון יחיד השתא דכתי' ולקחתם וקרינן בסגול שמע מינה תרתי והשתא אומר אני דודאי לא צריך קרא ועיקר קרא ללקיחה תמה אלא מאי הוה קרינן ולקחתם בקמץ לא היינו אומרים דבעי' לקיחה תמה אלא דגז"ה דיהי' סגי בלקיחה א' בשביל כולם ומשו"ה לא כתי' וקחו אלא ולקחתם שיהי' א' לוקח בשביל כולן כך ה"א משו"ה באה המסורות הלכה למשה מסיני לקרות בסגול לקיחה לכל א' א"כ ממילא קשה למה לי כלל לכתוב וקחו וממילא נדע לקיחה לכל כמו כל מצות שבגופו וע"כ ולקחתם אתא ללקיחה תמה נמצא לפ"ז בבריתא דתני ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' לא הוה צריך למידרש הכי מקרא אלא לימא דלא נטעה למידרש בהיפוך וכדי למיתני אח"כ מכאן אמרו חכמי' אין אדם יי"ח וכו' והרמב"ם לא הוה צריך לאיתויי דמ"ש האי משארי מצות שבגופו:

1532

1533מיהו האי גופי' טעמא בעי מ"ט מצות שבגופו לא סגי בשליח ומה בין שחיטת פסח למצות שופר ובאמת ראי' דשופר ערבא צריך דתינח לשיטת הסוברים דעיקר מצוה היא השמיעה ומשו"ה מברכי' לשמוע ולא לתקוע א"כ הרי קמן דכל א' צריך לשמוע ואינו יוצא שאחד ישמע בשביל כולן וגם זה יש לדחות דכיון דאינו אלא שמיעה ולא מעשה אין כח למוסרו לשליח כמו שהסביר הר"ן פרק התקבל גבי מילי לא מימסרי ומכ"ש למ"ד בשופר עיקר המצוה היא התקיעה ונפקא מדכתי' והעברתם והרי קמן שא' תוקע בשביל כולן ואע"ג דהוה מצוה בגופו ומה שהקשה מתפילין מאן לימא לן דהתם נמי לאו מוקשרתם דפ' שני' נפקא לן דנמסר בסגול שיהי' קשירה לכל אחד ואי לא קרא הוי סגי בקשירה א' לכולן וכן משמע ממ"ש תוס' מסוכה דכתיב כל האזרח משמע דאי לאו קרא ה"א א' יושב בשביל כולם וחליצה נמי כתי' קרא ואמרו לו והיכי דגלי גלי ובגוף ענין החליצה כתובות ע"ד ע"א דלא מהני שליח נראה לי היינו טעמא משום דייבום אינו אלא בביאה ולא שייך שליחות בביאה משו"ה החליצה שהיא במקום הייבום א"א ע"י שליח אבל בדוכתי אחריני מנ"ל וצ"ע יהי' איך שיהי' לעיקר הדין נלע"ד דבשארי יו"ט נמי בעי' לקיחה לכל א' וא' הנלענ"ד כתבתי משה"ק סופר מפפד"מ:

1533

1534אודת אתרוגים המורכבים טעם פיסול שלהם משום שעכ"פ מין אחר מעורב בו והוה כחציו עבד וחציו בן חורין וכמבואר בסוף דברי תשו' אלשוך ועיין תשו' סמ"ע שבתשו' ב"ח ועיין תשו' רמ"א ועיין מג"א אך מ"ש האלשוך בתחלת תשובתו והאריך מש"ס פרק משוח מלחמה (סוטה מ"ג ע"ב) תמוהי' דבריו מה ענין ילדה בטלה בזקנה לכאן התם לענין ביטול איסורים מיירי ולא שישתנה הפרי ויעשה מאגוז תפוח מהא לא מיירי כלל. ויש להוכיח כן מסוגיא דהתם דאלת"ה להס"ד דה"א הא דפרט למרכיב ככ"ע אתי' וכראב"י נמי תיקשי איך אפשר בהרכבה איסור א"כ תו לא הוי כרם דהרי הפרי בטלה ונעשית מין אחר ואין כאן כרם אע"כ הפרי לא בטלה והכרם נשאר כרם כמו שהי' אך לפי האמת דעכ"פ כח אחר מעורב בו בלי ספק שאיננו פרי עץ הדר ותלי' אי אמרי' דמו ואפי' מקצת דמו וכמ"ש בתשו' רמ"א ואסור:

1534

1535אך ספיקות מורכבים שמעיינים בסימנים שהמציאו האחרונים יש לעיין והנה רש"י בחולין ע"ט ע"א ד"ה דדמיין וכו' הקשה בנוב"י תניינא בשם הרב מוה"וו ל"ש ז"ל למ"ד בא"ע דתרי סי' לכ"ע דאורייתא והכא הא מצורפי' ב' סימנים והגאון בנוב"י שם דקדק גם כן מ"ט שביק סי' צניף קלא ונקט אזנים וזנב וכ' ז"ל דלשון עיין בהנך משמע במידי דניכר בראיית עינים ולא בצניף קלא דתלי' בשמיעת אזן ע"ש וא"כ היא גופי' קשיא מ"ט לא השגיח גם על השלישי ע"כ נלפע"ד דאי נמי סימן אחד דאוריית' מ"מ אם יש סימן אחר המנגדתו הו"ל כסהדי לגבי סהדי ובטלה עדותם וה"נ אוקי סימנא לגבי סימנא ובטיל לי' סימנא אמנם אי איכא תרי סימני' והמה דאוריי' וסי' א' מנגדתו אוקי סי' לגבי סי' ונשאר סי' א' לטוב ומועיל וסומכין עליו עיין בב"מ כ"ח ע"א סי' וסי' יניח וכו' ע"ש והשתא י"ל דא"א לבדוק בנקל בסימנא דקלא כי צריך להמתין עד שיצניף ממילא בלי הכאה ולפעמי' צריך להפרידו' בתכיפות וא"א להמתין עד שיצניפו לכן בדק בסי' א' שנקל לבדוק בראיית עין אלא דאיכא למיחש שמא בתוך הזמן שהפרידות מושכים עגלה שלו יצנפו מעצמם ויוכרו שהם ממין אחר אע"ג שכבר בדק בסי' א' מ"מ יהי' ב' סימנים מתנגדים ויגלה בהתתיי' ואע"ג דאי סימנים דאורייתא ומצא סי' א' כהוגן שוב אינו צריך לחוש שימצא סי' מתנגד מ"מ אי ימצא יהי' מגונה לת"ח ע"כ פי' רש"י שבדק בשני סימנים אזנו וזנבו וכיון דאיכא ב' סי' למעליותא שוב אפי' ימצא סימן א' דצניף קלא מתנגד לא איכפת לן אך כל זה אי סימן א' בעלמא דאוריית' אך אי סי' לאו דאוריית' נהי דב' סימנים מצורפי' הוי דאוריי' לכ"ע מ"מ שוב אי ימצא סי' א' מתנגד שוב אי מוקמת סי' נגד סי' לא ישאר אלא סי' א' והוא לאו דאוריי' ואין לו על מה לסמוך ומזה הוכיח הש"ס דסי' א' בעלמא דאוריי' ומיושב קו' הרב מוה"וו ל"ש:

1535

1536ולפ"ז באתרוגים שיש להם סי' שבחוץ שקוע ובליטות הרבה הו"ל ב' סימני' ושוב אין לנו לחוש שמא ימצא בסימנים הפנימים היפוך מזה ואפילו נמצא איזה אתרוגים בסי' הפנימי היפוך אין לחוש אפילו לאותו אתרוג אי היה אפשר לצאת בו אחר שנחתך כיון ששני סימנים טובים מכ"ש שעכ"פ אין לחוש לשארי אתרוגי' שבאות' תפוסה כנלע"ד [ועיין ח"ס חיו"ד סי' ע"ח]:

1536

1537מעשה במי שהי' לו אתרוג מיותר ותלאו בסוכה לנוי ואח"כ בי"ט בא א' מאנשי הכפר שלא מצא אתרוג לקנות וקרוב לודאי שבח"המ יתבטל הוא ואנשי ביתו ממצות לולב כי א"א לבוא אל הקהל' כי בין הגתות שנו כידוע פה ובזמן הגתות א"א לו ולכל משרתיו להתבטל ממלאכתם ולבוא כאן והורתי שמותר ליטול אתרוג התלוי לנוי סוכה נהי דבי"ט אסור לטלטלו משום מוקצה מ"מ בח"המ שמותר בטלטול רק בהנאה אסור משום אתקצאי למצותו שפיר דמי למיפק בי' ידי חובת לולב דמצות לאו ליהנות נתנו ועוד דמ"ט אסור לטלן ולהנות בהם משום ביזוי מצוה כמבואר בפ' במה מדליקין ובכל הפוסקי' והיינו לדבר הרשות דומי' להרצות מעות נגד נר חנוכה וכיסוי דם ברגל אבל ליטול ממצוה אחת למצוה אחרת אין כאן ביזוי מצוה דהרי ק"ל מתירי' מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר וה"ה וכ"ש כאן דמעלי' בקודש דמעיקרא לא הוי רק לנוי למצוה והשתא מצוה גופה ומברכי' עליו ואומרי' עליו ההלל ואע"ג דמעיקרא הוי נוי למצוה דאורייתא והשתא מצוה דרבנן מכל מקום עדיף דהרי הסכי' ביש"ש סי' ד' דנוי מצוה דרבנן בעלמא הוא ואין לומר מ"מ אין בו היתר אכילה ז"א לא מיבעי' להתוס' וסייעתי' דהיתר אכילה אינו מזיק כ"א ביום ראשון ולא בח"המ והכא בח"המ קיימי' אלא אפילו להרמב"ם דס"ל משום שאינו פרי וזה פסול אפילו בשאר הימים כמבואר בפוסקים מ"מ הכא הוי שפיר פרי שהרי מותר באכילה לדבר מצוה לפי דברינו הנ"ל אם יזדמן שלא יהי' מה לאכול בי"ט כלל כ"א אתרוג זה מותר לאכלו אע"פי שהוקצה למצותו שאין בזה ביזוי מצוה וכן לכל דבר מצוה שאפשר שיצויר ואין לומר א"כ ערלה ותרומה טמאה נמי חזי לחולה שיש בו סכנה ז"א דמשו"ה לא נחשב היתר אכילה דהוי כמו דברים מרים שאינם ראויים לאכילה ומרפאים החולה אבל נידון זה דמותר לכל דבר מצוה בעולם ה"ל שפיר היתר אכילה דאתרוג גופי' ראוי ומותר רק הזמן אסרו עד שיעבור החג ומבואר דאכילת היתר בשעה אסורה אינו גרוע כ"כ כאכילת איסור ממש אלא דיש לדחות זה וכן משמע מל' תשו' שער אפרים ע"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

1537

1538וכיון שמותר לצאת בו ממילא מותר נמי לבעל האתרוג ליקח המעו' מחיר האתרוג אע"ג דאסור בהנאה מ"מ הא לרוב הפוסקי' חליפי איסורי הנאה מותרים ואפי' להאוסרים להמחליף מ"מ כ"ע מודים דלאו מדינא אסור אלא מקנסא כיון שהחליף והכא אנן אומרי' לו זיל תן לו האתרוג וכיון שכבר לקחו זה למצוה מותר לזה ליקח דמיו וגם יש לעיין גבי משך ואח"כ נתן המעו' גבי יי"נ ע"ש וא"א להאריך רק רשמתי לזכרון דברי' בעלמא בח"המ של סוכות פה ק"ק דרעזניץ תקנ"ח לפ"ק משה"ק סופר:

1538

1539השם חכמה בטוחות ישיגהו שובע שמחות ואור צח וצחצחות וינהלו על מי מנוחו' לה"ה אהובי כנפשי מחותני הרב הגאון המופלא ומופלג כש"ת מו"ה בונם גינס נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א:

1539

1540יקרת מכתבו הגיעני יום אתמול ביום התעני' ולהיות אמרותיו חביבים עלי אמרתי להשתעשע בהם היום יום שמחתינו ותהי' לי למשיבת נפש וע"ד אשר שדר לן חורפא ואיהו חוליא מתקו לחכי דברי תורתו ואשר נתקשה להסוברים דאף הן הי' באותו הנס סברא דאורייתא היא לחייב נשים במ"ע שהז"ג הא אבוהן דכולהון תפילין דילפינן כל התורה מהם לפטור מ"ע שהז"ג ותפילין גופי' כתיב בהו סוף פרשת בא כי ביד חזקה וגו' והרי נשים הי' באותו הנס ואפ"ה פטורי' מתפילין וא"כ ה"ה כל מ"ע שהז"ג אע"פי שהי' באותו הנס יפטרו אלו דברי פר"מ וה"ה דקשה נמי למה לי זכור ושמור בדבור א' לחייב נשים תיפוק לי' דבדברו' שניו' תלה שבת בי"מ ואמרי' בפע"פ דצריך לומר בקידוש היום זכר לי"מ וכ' תוס' שם דפר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם בגמטרי' ט"ל מלאכות שנאמרו בשבת זכר לי"מ ע"ש ואם כן פשיטא דנשים חייבות שאף הן הי' באותו הנס ולמה לי היקשא דזכור ושמור וכן יש להקשות בפ' התכלת דאמר ר' יהודה רמא חוטי אפרזומא דאינשי ביתי' ומקשה הש"ס מדרמי ש"מ ס"ל לילה זמן ציצית א"כ אמאי מברך בכל צפרא ע"ש ומאי קושיא דלמא לעולם ס"ל לילה לאו זמן ציצית והא דחיי' נשי' בציצי' משום שהן הי' בנס י"מ וכתי' בציצי' י"מ וכ' ב"י בשם המדרש דבקריע' י"ס הכריז גבריאל שיקרעו המים שלפניהם בזכות ציצית שלפניהם ושלאחריה' בזכות ציצית שלאחריה' וא"כ כיון שהנשים הי' באותו הנס יתחייבו בציצית אע"ג דלילה פטור מציצית:

1540

1541אבל האמת יורה דרכו דתפילין אינם מטעם י"מ לחוד כי הוא מחק אהבת אוהבי' לישא כל א' חותם אהבת חברו על עצמו וכדכתי' שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכן כתב החסיד בעל חובת הלבבות ולכן אחז"ל הקב"ה מניח תפילין ותפילין דמרי עלמא מאי כתיב בהו אהבת ה' את ישראל והני דידן מאי כתיב בהו אהבתינו את ה' וקבלת עול מלכותו ויחודו וכדכתי' בפ' שמע ובפ' והי' ושם לא נזכר י"מ כלל אך הואיל וגם זה מעורר האהבה לזכור חסדו אשר עשה עמנו בצאתנו ממצרים ע"כ לסניף בעלמ' אמר בשעה שנכתוב אהבת ה' לנו על חותם לבנו נזכיר גם את זה ואיננו אלא סניף והפטור מעיקר החותם לא נתחייב בסעיף מסעיפי המצוה שהוא י"מ אע"פי שהי' באותו הנס ולא שייך לחייב נשים שאף הם הי' באותו הנס אלא בפסח חנוכ' ופורים וגם בסוכה לולי האזרח משום שכל עיקר המצו' לא נתקן אלא בשביל זה אבל לא בתפילין וכן בציצית שעיקר המצוה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וע"ד אגב נזכיר גם י"מ וקריע' י"ס כנ"ל ע"פי המדרש וכן שמירת שבת עיקרו זכרון למ"ב וסעיף סעיפי' הם זכר לי"מ ואלו הי' נשים פטורו' מן העיקר לא יתחייבו משום שהי' בני י"מ וזה פשוט:

1541

1542ומידי עברי בעיוני בספר שער המלך בענין זה ראיתי דברים שראוי' לעורר עליה' והנה בהלכו' חמץ ומצה מייתי ק' מהר"ח אלפאנדרי בס' עץ חיים שהקשה מאי מקשה ש"ס בסוכה למה לי אזרח להוציא נשי' תיפוק לי' מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומאי קושיא דלמא ה"א לחייבינהו משום שהי' באותו הנס דענני כבוד ופר"מ הביאו בדבריו ועל זה תי' שער המלך דלא המ"ל הכי משום תינח למ"ד ענני כבוד אבל למ"ד סוכו' ממש מא"ל ולכאורה דבריו תמוהים מה בכך יהי' סוכות ממש או ענני כבוד בין כך ובין כך היה גם נשים באותו הנס ולא מצאתי פתר אלא עפ"י מ"ש הרוקח הובא בספר אלי' רבה ר"סי תרנ"ה שבמלחמות סיחון ועוג ושארי מלחמות ישבו בסוכות ר"ל חוץ לאהליהם כסוכת הלוחמים ביום קרב יע"ש וא"כ לא שייכי בנשים דלאו בני כיבוש נינהו וא"ש להך מ"ד דסוכות ממש הוה:

1542

1543ובתי' השני כתב בשם מהר"ח אלפאנדרי הנ"ל דבירושלמי איתא שהם הי' באותו סכנה משמע דוקא במקום סכנה ולא משום נס דענני כבוד דלא הוה סכנה וצ"ע קצת כיון דסברא דאורייתא מנ"ל לחלק בין סכנה לנס ולכאורה היא גופא נפקא לן ממצה וסוכ' מדמחייבינהו רחמנא במצה ופטרי' מסוכה ש"מ לחלק בין סכנה לנס ואה"נ כדפריך למה לי אזרח להוציא נשים הו"מ לשנוי' דה"א לחייבינהו משום שהי' באותו הנס דענני כבוד ולא הוה ידעי' לחלק בין נס לסכנה אלא משום דהך שהן הי' באותו הנס ממצה נפקא לן ע"כ עדיפא מיני' קאמר דה"ל סד"א למילף גז"ש ט"ו ט"ו ממצות:

1543

1544ולפ"ז תינח למ"ד ענני כבוד הי' א"כ שפיר מוכח מדחייבינהו במצה ופטרינהו מסוכה ש"מ לחלק בין סכנה לנס ומשו"ה דקדק הירושלמי שאף הן הי' באותו סכנה משא"כ למ"ד סוכות ממש והיינו במלחמות סיחון ועוג כנ"ל שאין שייכות לנשים בזה אין ראי' לחלק בין סכנה לנס ואזלא ש"ס דילן כהך מ"ד ומשו"ה אמר שהן הי' באותו הנס ולא באותו הסכנה דכל שהי' באותו הנס סגי:

1544

1545וכן י"ל דעת רשב"ם שכ' שהן הי' בעיקר הנס והוקשה לו ממה דאיתא בירושלמי שהי' בספק דלהשמיד י"ל בהיפוך דש"ס דילן אזיל למ"ד ענני כבוד ממש א"כ מדחייבינהו במצות ופטרינהו מסוכה ש"מ לחלק בין שהי' להן זכר בעיקר הנס או שלא הי' להם שום זכר בעיקר הנס רק שגם הם הי' באותו הנס אבל הירושלמי אתי' כאידך מ"ד דסוכות ממש הי' ולדידי' ליכא לחלק עיי' וק"ל:

1545

1546אמרתי אעלה בתמר לקיים איגרת הפורים הזאת להעלות איזה גרגרים אשר עלו במצודת רעיוני בימים הללו יומא דפוריא אינן במס' ב"ב בסוגי' דתלוה וזבון קאמר הש"ס כדפריך מיקריב אותו לרצונו שאני התם דניחא לי' דליהוי כפרה וכדפריך מגיטין דחובטין אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומרי' לך משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואלו לעיל גבי עולה לא אמר הכי משום דמצוה לקיים דברי תורה ומה צורך לתלות בכפרה וניחא לי דרמז מ"ש הרמב"ם ספ"ב מגירושי' דיצרו אנסי' וכיון שמכין אותו עד שתשש כח יצרו שוב גרש לרצונו וצריך לומר לפ"ז מ"ש בשבת פר"ע מכאן מודעא רבא לאוריי' למה לא נימא כיון שכפה הר כגיגית ותשש כח יצרם כבר קבלו התורה מרצונם דכל דברי רמב"ם היינו אחר שכבר קבלנו התורה וזה האיש בכלל מקבלי התורה א"כ נאמר יצרו אנסו לפי שעה וכשתשש כח יצרו חוזר לרצונו הראשון אבל על עיקר קבלת התורה מעיקרא לא שייך זה ע"כ שפיר קאמר מודעא רבא לאורייתא וא"כ תינח אחר מעשה דאחשורוש שכבר קבלו התורה ברצון א"כ כופין וגם דמכיון שתשש כח יצרו חזר לרצונו הראשון אבל קרא דלרצונו לפני ה' הלא נאמר גם בבית ראשון קודם מעשה דהדר קבלוהו בימי אחשורוש וא"כ מעיקרא לא לרצונו הי' ובשלמא סתם ישראל המביא קרבנו מקבלי' ממנו דהרי ברצונו נותנו ומקריבו אבל מי שצווח ואינו רוצה ליתן איך נכוף אותו ונאמר חזק' שמכיון שתשש כח יצרו חוזר לרצונו הראשון הרי כל קבלת התורה הי' באונס מעיקרא ותינח להסוברי' לחלק בין תורה שבכתב שהקדימו נעשה לנשמע לתורה שבע"פ א"ש אבל אותם שאינם סוברי' זה החלוק קשי' ע"כ הוצרך לומר ניחא לי' דלהוי לי' כפרה:

1546

1547הר"ן פ"ק דמגלה כ' על שם ר' אפרים מהא דקם רבה ושחטיה לר"ז בטל לי' מאי דאמר רבא חייב איניש לבסומי וכו' וא"כ צ"ע על הרי"ף ופוסקים שהביאו להלכתא ועל רבא גופי' צ"ע דהוה בתר רבה ור"ז ואמר חייב איניש וכו' ע"כ נלע"ד דאמרי' בשבת פ' מי שהחשיך מזל שעה גורם מאן דהוה במאדי' וכו' אמר רבה אנא במאדים וכו' א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש ואפשר דהוה קודם דשחטי' לר"ז דאלת"ה ה"ל למימר מר נמי שחטי' לר"ז והשתא י"ל דוקא רבה דאתיליד במאדים שכיחא גבי' הזיקא אבל רובא דרובא דעלמא חייב לבסומי דהיכא דלא שכיחא הזיקא שלוחי מצוה אינן ניזוקי' ולא תצא תקלה ומכשול משמחת מצותינו ונזכה לשמוח בבית אלקינו אמן הכ"ד א"נ. יום שמחה וששון ליהודים תקע"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1547

1548שוכ"ט להרב המאה"ג כמו"ה נתן שפירא נ"י אבדק"ק אלמאש יע"א:

1548

1549גי"ה הגיעני אודות העמדת המנורה וסידור הנרות בבה"כ שבעירו ולא יכולתי להבין ציור הענין מפי כתבו ויהי' מה אראה אי"ה לבאר הסוגי' ופסק הרמב"ם וסמ"ג דמייתי תה"ד שבב"י ומג"א סימן תרע"א ושרש ענין זה בריית' במנחו' צ"ח ע"ב בבריית' פליגי רבי וראב"ש בשלחן של מקדש ופסק רמב"ם פ"ג מבית הבחירה הלכה כרבי מחבירו דשולחן במקדש מזרח ומערב הי' מונח ושם בש"ס נאמר דתלי' פלוגתתם בשולחן בפלוגת' דמנורה ורמב"ם פסק שם במנורה צפון ודרום הי' מונחת וסתר עצמו והשיג עליו הראב"ד ז"ל ופר"ח סי' תרע"א ר"ל דרמב"ם סמך עצמו אהא דאמרינן במגלה כ"א ע"ב אמצע שקרא ד' משובח דתני' אל מול פני המנורה וכו' יע"ש משמע דהלכה כמ"ד צפון ודרום ודבריו נעלמו ממני לא אוכל להבינם דכל שופט צדק ידין לאשורו דליכא מאן דפליג שכל הנרות הי' פוני' למול נר אמצעי דמי יכחיש הקרא אל מול פני המנורה ולא נקרא פני המנורה אלא קנה האמצעי וכ"ע לא פליגי נמי דיערוך אותו לפני ה' שיהי' נר א' מיוחד הנקרא לפני ד' הוא שקורי' אותו חז"ל מערבי ומעתה לרבי ס"ל נר אמצעי הי' דולק בזקופה ומתמר ועול' ורק לשארי נרות הי' פיות דולקים כעין לאמפ"א שלנו ופוני' מול פני האמצעי וא"כ הי' ק' לרבי אי ס"ד מונחים צפון ודרום הרי כולם בשוה לפני ה' ומהיכי תיתי לחדש לן סברא לומר שנר אמצעי הי' מעוקם ומצדד אהדדי כלפי ההיכל והיכא רמיזא אע"כ מזרח ומערב הי' מונחי' ויש נר א' לפני ה' היותר מערבי מחברו והיינו השני למזרח כדאי' במס' תמיד וכפירש"י בשבת כ"א ע"ב אך ראבר"ש ס"ל ילפי' חוץ מפנים וע"כ מנורה צפון ודרום הי' מונח כמו הארון וא"כ ע"כ שביק לקרא דדחיק ומוקי נפשי' שהי' הנר האמצעי מעוקם ומצדד לצד ההיכל וכמבואר בלשון רש"י מגלה הנ"ל ע"ש שוב מצאתי בס' לחם שמים בפ"ג מבית הבחירה כ' להדי' דכ"ע לא פליגי שהי' פוני' כלפי אמצעי וכן כלמה שכתבתי:

1549

1550נמצינו למידין בין למר ובין למר מוכח דאמצעי משובח דהרי כל פיות הנרות הי' פוני' לעומת האמצעי אדרבה לרבי מוכח טפי דהרי הנר המערבי המיוחד ונקרא אותו לפני ד' שהוא הנר השני שבמזרח גם הוא פונה לאמצעי ש"מ אמצעי חשוב מאוד יותר אפי' מהנר אשר לפני ה' והא דפירש"י במגלה דברייתא אתי' כמ"ד צפון ודרום לא כ"כ משו' דהך ודלכל הנרות הי' פונים וכו' אתי' דוקא כהך מ"ד והך דאמצעי משובח אתי' כוותי' דוקא דזהו ליתא וכמ"ש אלא לשון אות' ברייתא דמייתי ש"ס דמגלה מוכח דהך ברייתא אתי' כמ"ד צפון ודרום הי' מונחי' מדקרי לאמצע מערבי ואלו לרבי מערבי הוא השני למזרח ולא האמצעי ועוד מדתני' ומערבי כלפי שכינה ור"ל האמצעי שהכל אליו פונים הוא כלפי שכינה וזהו למ"ד צפון ודרום מונחי' אבל לאידך מ"ד הי' צריך לגרוס כל הנרות פוני' כלפי אמצעי ותו לא אבל עכ"פ לכ"ע מוכח שהאמצעי משובח ואין מכאן שום הכרח לפסק רמב"ם וסמ"ג:

1550

1551והנלע"ד בישוב הרמב"ם ממסקנת הש"ס שבת כ"א ע"ב דמקש' למ"ד קביעו נרו' איך הי' מדליקי' מנר המערבי בלא קינסא ומסיק בפתילו' ארוכות פי' שהי' נמשכי' ומגיעים זה לחברו וחברו לחברו עד המערבי ועיין ברור דבר זה ברמב"ם פ"ג מתמידין ומוספין הל' י"ג וי"ד והשתא למ"ד צפון ודרום הי' מונחים ונר אמצעי הי' נר המערבי וממנו הי' מדליקי' על ידי פתילות ארוכות שפיר משכח' לי' שהרי כל הפיות פנו אליו אלא אי מזרח ומערב הי' מונחי' ונר השני למזרחי הוא הי' המערבי וממנו הי' מדליקים איך אפשר ע"י פתילות ארוכות הרי כלם היו פוני' למול האמצעי ולא יתעקש אדם לומר שהי' ממשיכי' הפתילות לאחורי הנרות להגיעם להמערבי זה עקש ופתלתול ומכ"ש שאין לומר שהגיע הנר הדולק דרך פיו להגיע לנרות שאינם דולקי' להדליקם ז"א אלא אותו שאינו דולק מדליקו מן הדולק ולא שיהיה הדולק למצותו יוצא ממקומו להדליק לאחרים וע"כ לאותו מ"ד א"א אלא לומר דלא חייש לביזוי מצוה והדליקו ע"י קינסא או ס"ל דלא קביעא נרות ופלוגתא דתנאי היא במנחו' פ"ח ע"ב ומייתי לי' תוס' בשבת כ"א ע"ב הנ"ל ואמנם למאי דקיי"ל כאוקמתא דר"פ במס' שבת הנ"ל דאסור להדליק ע"י קינסא וקביעא נרא וא"א אלא ע"י פתילות ארוכות ע"כ צ"ל דלית לי' כהך שקלא וטרי' במנחו' צ"ח ע"ב דשלחן ומנורה תלי' זה בזה דליתא דאע"ג דבשלחן פליגי רבי וראבר"ש והלכה כרבי מחברו מ"מ במנורה צפון ודרום הית' מונחת ופלוגתתם בשום טעם אחר וידוע שכך דרכו של רמב"ם שלא לסמוך בפסק הלכה אשום שקלא וטרי' כשיש לו שום הכרח וא"ש לפע"ד:

1551

1552ולפ"ז הא דתנן במס' תמיד שאם כבו שני המזרחיי' הי' מדליקים מן השאר היינו לשיטת הך תנא דתמיד דס"ל מזרח ומערב הי' מונחי' ולא קביעי נרות הי' מדליקי' מן השאר אבל למאי דקיי"ל צפון ודרום הי' מונחי' וקביעי נרא וא"א אלא על ידי פתילות ארוכות וא"כ תינח שאר נרות מן האמצעי שהי' ממשיכי' פתילה ארוכה דרך פי הנר עד שיגיע לנר האמצעי להדליק מן הדולק אבל כשכבה האמצעי הנוטה כלפי חוץ דמצדד אצדודי כלפי מערב לפני ה' איך אפשר ע"י פתילה ארוכה להדליקו מן השאר כיון דאין ממשיכי' דרך אחוריו וצדדיו אלא דרך פי הנר וע"כ א"א אלא להדליקו ממזבח החיצון ובזה מסולק השגת הראב"ד מעל הרמב"ם בפ"ג מתמידין ומוספין הלכה י"ג הנ"ל ממתני' דתמיד ולהנ"ל א"ש וק"ל:

1552

1553והנה אע"ג שישבנו פסק הרמב"ם על נכון בעזה"י מ"מ כבר העיד תה"ד שברוב המקומות נוהגים כהראב"ד לסדרן ממזרח למערב וכן פסק מהרש"ל בתשו' סי' כ"ה ורק מג"א כ' שאין לתפוס על אותן שכבר נהגו כהרמב"ם שהרי יש להן על מי שיסמוכו אבל לכתחיל' בודאי אין לשנות מהנ"ל והנה בכל קהלות גדולות שעברתי שהי' יסודתם בהררי קודש ע"י גאוני' קדמאי ראיתי שמנורות בה"כ שלהם אינם עשוים כמנורות בעלי בתים עם פי נרות כפיות לאמפ"ן אלא הנרות מתמרות ועולות כמקל ורובם מדליקי' בבה"כ בנרות שעוה וגם המדליקי' בשמן זית עשויי' הבזיכים זקופים והלהב עולה והמנורה עומדת בדרום בה"כ והמדליק עומד אחוריו לדרום ופניו לצפון ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו משא"כ אי הי' עומד על המדרגה שעולי' לארון הקודש ומדליק ופניו לצפון ואחוריו לדרום והי' מתחיל מימינו הא הנר הראשון אותו שרחוק מארון הקדש ולא הי' מגיע להסמוך לארון הקדש אלא ביום השמיני ומצינו בזה קפידא במקדש שהרי למאי שאנו נוהגים כמ"ד מזרח ומערב ונקרא לפני ה' היותר סמוך לקדש קדשי' מאותו שלפניו והמזרחי הראשון אינו נקרא לפני ה' א"כ ה"ה בשלנו היותר סמוך לארון הקדש נקרא טפי לפני ה' כנ"ל טעם המנהג ומשום הכי לא נהגו להדליק בנרות שפיותי' ארוכות ובולטות משום דאם יעמיד המדליק כנ"ל באופן שיתחיל ביום ראשון בנר הסמוך לארון הקדש יאירו הנרות כלפי כותל דרום ולא כלפי מקום עליות בקודש המדרגות שעולין לס"ת ואינו נכון מסברא ואם יפנו פיות הנרות לצד עליות המדרגה הנ"ל ויהי' פני הנרות לצפון והמדליק פניו לדרום ויתחיל ביום ראשון מימינו הרחוק מארון הקודש וזה אינו לפני ה' כנ"ל ע"כ בחרו בנרות המתמרות ועולות כמקל וכמו שהי' נר האמצעי במקדש לדעת רבי דקיי"ל כוותיה:

1553

1554ומ"מ אי אירע בקהלה שהמנורה עשוי' עם פיות שלא להכביד על צבור לעשות מנורה אחרת טוב יותר שיהי' פיות הנרו' פוני' לחוץ לצד כותל דרום כדי שידליק ביום א' וממנו ואילך בנר הסמוך לא"הק דהוה לפני ה' ממה שיפנה הפיות לצפון וירחיק ההדלקה מארון הקודש דנהי דלמ"ד צפון ודרום הי' מונחי' הי' נקרא אמצעי לפני ה' מטעם שהי' פונ' לצד קדש קדשים טפי מאחריני והי' קפידא במקום פניות הנרות ולא ברוחקא וקורבא מ"מ לפי מנהגינו כמ"ד מזרח ומערב אין שום קפידא בפניות הנרות שהאמצעי הי' מתמר ועולה ושארי הנרות לא הי' פוני' כלפי ק"ק אלא אדרבה האחרוני' היותר קרובי' אל א"הק הי' פוני' כלפי האמצעי ואחורי הנרות אל הק"ק ועיקר הקפידא ברוחקא וקורבא שעכ"פ הראשון הסמוך לפתח המזרחי אינו לפני ה' וא"כ עיקר קפידא בהא ואיך א"כ ינהוג שהנר הסמוך לארון הקדש לא יודלק עד יום אחרון ע"כ אין לשנו' ממנהגינו שיעמידו המנורה פני הנרות לכותל דרום והמדליק פניו לצפון ואחוריו לדרום ומדליק והנלע"ד כתבתי וה' יאיר עינינו וישמחנו בשמן ששון בב"א הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ד' ר"ח חנוכה תקפ"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1554

1555בענין כל פנות לא תהי' אלא מצד ימין:

1555

1556ראיתי כי כל הראשונים ז"ל החליטו לסדר הדלקת נר חנוכה משמאל לימין ה"ה המרדכי פ' במה מדליקין בשם מהר"ם מר"ב ומהרי"ל בה' חנוכ' ותה"ד וכן הסכים ב"י ובלבוש היפך הסדר בסימן תרע"ו וכן גבי לולב והנה בס' באר שבע פ"ב דסוטה מחה לי' מאה עוכלי בעוכלא והאריך למעניתו בדברי' של טעם הגם שאחר כך בא הט"ז בה' חנוכה והסכים לדעת הלבוש ובמ"כ דברי שניהם אינם כדאי לחלוק על הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים גם כי הלכה כבתראי ה"ה מג"א ופר"ח שראו דברי לבוש וט"ז ולא הסכימו עמם ע"כ אין ספק דהלכה כוותיה:

1556

1557אמנם הלום ראיתי יש נתלים לומר כי הראשוני' נעלמה מהם סוגי' דיומא נ"ט ע"א וקו' זו הקשה כבר בס' חמד משה סי' תרע"ו והניחה בצ"ע ואיך נאמר כי המהרי"ל נעלם ממנו פי' הסוגי' ההיא שהוא עצמו הביאה ואמר שממנה יש ראי' לדבריו ובאמת יש משם ראי' להיפך למ"ד הקפה ביד לא בעי' כל פנות שאתה פונה לצד ימין וגם מג"א ופר"ח מביאי' אותה הסוגי' ומכולם נעלמו פי' הסוגי' חלילה לחשוב כן אבל האמת יורה דרכו כי פי' הסוגי' הוא כך כאשר אומר דהנה הא דכל פנות וכו' ילפי' מקרא דים שעשה שלמה שלשה פונים צפונה וגו' ומיירי במי שעומד פניו אל הקדש ימה ואחוריו למזרח ואז הוה צד צפון ימין שלו ואם יתחיל להקיף לשמאל לדרום ומשם למערב וצפון יהי' התחלת הקפתו משמאל ומסיים בשמאל שהרי עתה כשעומד ופניו למערב הרי דרום שמאל שלו ואם יתחיל להקיף מהדרום נמצא כשיבוא לקרן דרומי' מערבי' יהפוך פניו וילך פאת מערבי' והצפוני' ממערב לצד מזרח ואז יהי' שמאלו לצפון כי אז אחוריו למערב ופניו למזרח ואז הוה דרום ימין וצפון שמאלו נמצא שהתחיל בשמאל וסיים בשמאל ע"כ באה המצוה שיתחיל הקיפו מצד צפון והוה תחלת הקיפו מימין שלו ואח"כ כשיחזיר פניו יסיי' בדרום לימין שלו ג"כ והוה תחלתו וסופו בימין:

1557

1558אך כל זה במקיף ברגלו משא"כ כשמקיף ביד ועומד במקומו ע"כ יתחיל משמאל ויסיי' בימין לקיים כל פנות שאתה פונה לכן הכהן העומד לפני מזבח הזהב פניו אל המערב ואחוריו אל המזרח אי הי' מקיף ברגל הי' צריך להתחיל מן הצפון ולסיי' בדרום כנ"ל משא"כ כשמקיף ביד הרי לעולם ימין שלו הוא צפון ע"כ צריך לשנות ממה שהיה עושה אלו הי' מקיף ברגל ויתחיל בדרום שהוא שמאלו ויסיים בצפון ימינו וה"ל פונה לימין אלא ריה"ג ס"ל לחד לישני ילפי' יד מרגל וצריך להקיף ביד גם כן מצפון לדרום אעפ"י שמסיים בשמאל כדי שישוה עם הקפת הרגל אך לא קיי"ל כוותי' דהלכה כר"ע גם לאינך לישני ריה"ג גופי' לא פליג בהא נמצא מוכח מסוגי' דהתם דהעומד במקומו מקיף משמאל ומסיים בימין:

1558

1559והנה הלבוש נתלה במה שב"ב כותבי' מימין לשמאל וכ' בס' אלי' רבה בשם מי"ט שהאותיו' עצמם נמשכי' ונכתבי' משמאל לימין ע"ש והנה מ"מ לא נתישב מ"ט אנו כותבי' ומסדרי' השורות מימין לשמאל בתורתינו הקדושה ומהרי"ל בתשובה סי' מ' נתקשה בזה ולפע"ד לק"מ דלפמ"ש למעלה א"ש הכל בעזה"י דודאי לפי ההנחה שלהם שסיום כל שורה ושורה הוא סיום הכתיבה אז קשה כנ"ל אבל אינו כן אלא סיום כל הספר וידוע שצריך לסיים באמצע השטה לכן אי הי' מתחילי' בשמאל ופונים לימין מ"מ עדיין לא הוה גמר ההפנא' עד שסיים הספר ואז הי' מסיים באמצע השיט' בחצי' השמאלי' וחצי' הימנית הי' מניחה פנוי נמצא שהתחיל בשמאל וסיים בשמאל אבל עכשיו שמתחיל מימין הרי הוא מסיים באמצע שיטה באופן שחצי' הימנית נכתבת והשמאלי' פנוי' וה"ל מתחיל בימין ומסיים בימין והרי ממש כמקיף ברגל הנ"ל שמתחיל ומסיים בימין אמנם צורות כל אות ואות נכתב ונמשך משמאל לימין כעומד במקומו ומקיף ביד שמסדר משמאל לימין נמצא ב' האופני' הנ"ל תורה היא ומרומזי' בכתיבת תורתינו הקדושה וממקום שבא הלבוש מכתיבת בני ברית משם מוכח להיפך:

1559

1560ועתה נראה מה יהי' מקו' ט"ז שמעביר על המצות אם פונה משמאל לימין נראה פשוט דמאותה סוגי' דיומא הנ"ל מוכח להדי' דהפנאה לימין עדיף מאין מעבירי' על המצות דאלת"ה א"כ בתחלת הסוגי' דמקשה לימא פליגי בדרמי בר יחזקאל אי צריך לפנות לימין או לא לימא דכ"ע אית להו דרמי בר יחזקאל הלא כ' רש"י שם דלר"ע ב' פרכות הי' שם והשני' היתה פרופה לדרום ופגע בדרומי' ברישא אם כן צריך למיעבד ברישא ההוא כדמשני הש"ס בסוף אקושי' דהיכי דבעי לעבד ה"נ ה"ל לשנויי מיד בתחלה ולפמ"ש דהפנאה דיד נמי דרך ימין היא יש להוכיח גם כן למסקנא מה צריך לדחוק ריה"ג יליף יד מרגל נימא דלא יליף אלא דלדידיה פרוכת א' הי' ופרוסה מצפון אם כן בההוא פגע ברישא ואין מעבירין על המצות אע"כ דהפנאה לימין עדיף מהעברה על המצות ואין לחוש לקו' ט"ז כלל:

1560

1561והנה בזבחים ס"ז מבואר דכל העולי' למזבח הקיפו דרך ימין חוץ מן העול' לשלשה דברים לנסכי' ולעולת עוף וכו' ומפרש התם טעמא משום שלא יתעשן ע"ש משום הכי עלו בשמאל הכבש בקרן מערבי' דרומי' וירדו בעקב וקשה למה לי טעמא משום שלא יתעשן תיפוק ליה דכל הנכנסי' לעזרה נכנסי' דרך קצרה ויוצאי' בארוכה וי"ל דודאי הנכנס מחול אל הקודש יש לו לכנס דרך היותר קצרה דאין כאן ענין לימין ושמאל אמנם מי שכבר נכנס למקום המקודש ע"כ יש לו להקיף לימין אפי' בארוכה דימין עדיף לעולם ולפ"ז נ"ל מ"ש בכתבי מהרא"י סי' קי"ט דהי' מנהגו לעלות לבימה דרך קצרה ולירד בארוכה ויליף לה מהנכנס בעזרה הנ"ל ולפי הנ"ל צ"ע דהא מוכח מש"ס דזבחי' הנ"ל בהיפוך וה"נ ב"הכ דמי' לעזרה ובימה למזבח ומ"ט ילך דרך קצרה ולא לימין וי"ל דגם מהרי"א לא קאמר אלא כששניהם דרך ימין דפשיטא דימין עדיף מכל מילי דאפי' מעבירי' על המצות משו' הפנא' דרך ימין מכ"ש לאחוז דרך קצרה וע"כ מהרי"א מיירי בשניהם בימין אף על גב שכ' שם פתח א' הי' במזרח וא' במערב מ"מ זה תלוי בהפנאת עצמו אי הי' פניו לדרום אז ימינו למערב ואי פניו לצפון אז ימינו למזרח והי' הוא בכל פע' מצדד עצמו באופן שיהי' ימינו מוסב לדרך קצרה אבל אם אי אפשר כן בודאי ימין עדיף אמנם בב"י סי' קמ"א לא משמע כן אלא קצרה עדיף מימין וזה א"א מטעמי' שכתבתי:

1561

1562העולה מזה להלכה ולמעשה %א המקיף ברגל מתחיל מצד שהוא לימין לו ומקיף באופן שגם סיומו הוא מימינו לפי הפוך פניו כגון אם פניו למערב מתחיל מצפון ומסיים בדרום וכן בהיפוך סי' לדבר הכותב ס"ת מתחיל בימין ומסיים בימין באמצע שיטה בסוף הספר:

1562

1563ב העומד במקומו ועשה מצוה כגון נר חנוכה ולולב מתחיל משמאל ופונה לימינו סי' לדבר אותיו' התורה שנכתבי' ונמשכי' משמאל לימין והיינו כתיבה תמה שכ' בה סת"ם:

1563

1564ג ימין והעברה על המצו' ימין עדיף ימין ודרך קצרה ימין עדיף והרב"י לא כ"כ ע"כ יראה לצדד עצמו באופן שיהי' לעולם ימין שלו מעותד להפנות לדרך קצרה:

1564

1565ד כל זה בעומד בקודש כגון העומד בבה"כ ורוצה לילך למקומו או לבימה יפנה לימין משא"כ הנכנס מחוץ לבה"כ אזי אין מקום לימין כלל ולעולם דרך קצרה עדיף הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק מ"ד עש"ק ער"ח טבת תק"ס לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1565

1566תום דרכו יכון כשחר נכון ה"ה תלמידי הרב הותיק מלא עתיק מו"ה שמעון נ"י אב"ד דק"ק סנגרוהט:

1566

1567יקרת מכתבך הגיעני אתמול כן ירים ה' קרן עבדי ה' וקרנו עמה' ויהי' דברי מעלתך נשמעים לתורתו ועבודתו כל הימים עד יבנה בניות ברמי' ויהי' חלק מעלתך עם החכמים הולכי בדרך תמים:

1567

1568ע"ד מה שפקפק מעלתך על הטור א"ח סי' תר"ד דיהיב טעמא לקריאת פ' נשיאים בחנוכה ע"פי פסיקתא שנגמרה מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו וכתב מעלתך שלא היה צריך לזה עפ"י המדרש שכ' רמב"ן ר"פ בהעלותך שנצטער אהרן על שלא הקריב לחנוכת המזבח ובישר לו הקב"ה פ' בהעלותך את הנרות שחנוכה שלו ע"י נס הנרות יהיה קיים לעולם וא"כ צריך הי' לקרות פ' נשיאים בחנוכ' שהרי על ידי כן נתבשרו בנס הזה אלו הן דבריך:

1568

1569ועדיפא מיני' ה"ל להקשות במ"ש הטור שיש מקומות נוהגין לקרות גם פ' בהעלותך ונדחק בטעם המנהג וק' מאי מנהג שייך שהרי מעיקר הדין היה צריך לקרו' בכל מקום כי לפי המדרש הנ"ל פ' בהעלותך אחנוכה קאי וכן נדחק הטור ביש מקומות שנוהגין להתחיל בפ' ברכת כהנים ולרמב"ן הנ"ל הרי גם פ' כהני' מן הבשור' שהקב"ה בשר לו שברכתו עומדת לעד משא"כ חנוכת הנשיאים:

1569

1570אבל באמת לק"מ דמשנתינו שלהי בני העיר דאמרה בחנוכה בנשיאי' משמע נשיאי' ולא בהעלותך וע"כ פליגי ש"ס דילן אהמדרש הנ"ל ודברי טור נכונים ובאמת דברי פסיקתא דמייתי הטור שמעתי ממורי הגאון החסיד שבכהונה זצ"ל דרמי דיקלא וזקפי' עפ"י ש"ס שלהי ברכות דמרע"ה אמר עשה ארון תחלה ובצלאל אמר להיכן אכניסם וק' א"כ כיון שנגמר' מלאכת המשכן בכ"ה כסליו ואז נאמר לו באחד לחדש הראשון תקי' את המשכן העדות א"כ עדיין תקשי להיכן הכניסם עד ר"ח ניסן וניחא לי' דקודם שנמשחו לא הי' קפידא היכן יכניסם באיזה אהל שירצה אך כיון מסתמא כסדר עשייתם כך היתה הקפידה על סדר משיחתם וא"כ אחר שנמשח הארון קודם למשכן היכן יכניסו וההמשחה היתה בתחלת ימי מילואים ולק"מ ודפח"ח:

1570

1571ומה שהקשה מעלתך מ"ט אין קורין בספיקא דיומא ביום ב' של חג הסכות וכמ"ש מג"א כיוצא בזה סי' תרפ"ט לענין ספירת עומר ותי' הראשונים לא שייך הכא לע"ד נראה פשוט אם הוא חולו של מועד אין קורין אלא ד' ואין מוסיפין עליהן גם אין מפטירין בנביא וא"כ אם המפטיר בנביא יקרא בספיקא דיומא הו"ל תרתי דסתרי וברכה לבטלה:

1571

1572מ"ש מעלתך לתת טוב טעם שאין הנשים מברכי' עובר לעשייתן בטבילתן לבעליהן משום שמא תראה ותסתור קודם גמר טבילה דכה"ג כ' תוס' טעם שאין מברכת על הספירה של נקיים שלהם משום שמא תראה ותסתור וכ' זה לאפוקי מדברי רש"י ורי"ף פ"ק דפסחים לפע"ד אין הנדון דומה מתרי טעמי חדא התם לזמן מרובה חיישי' שמא תראה אפי' בסוף ז' ימים ותהי' ברכת ספירתה לבטלה משא"כ הכא לזמן מועט שכשתעמוד בתוך המים תכסה במים ותברך טרם הכנסת כל הגוף אין לחוש שבזמן מועט כזה תסתור ועוד לאידך גרסא התם עיקר חשש שתראה ותסתור בימים הראשוני' של ספירתה שעדיין מעיינה פתוח וכיון שלא תברך בתחלת ימי ספירה שוב לא תברך אפי' אחר שהוחזקה לנקיי' אחר ג' ימי ספירה משא"כ בנידון שלנו שהיא אחרי ככלות ז' נקיים והוחזקה בנקיים לא ניחוש שתראה ותסתור וכן מבואר פסחים קי"ב ע"ב ורש"י ורשב"ם שם ד"ה ובנדה דאוריי' וכו' ע"ש וק"ל: באדען יום ג' יו"ד תמוז תקעד"ל משה"ק סופר מפפ"דמ:

1572

1573בענין כתיבת בני המן עיי' בס' שש זרעוני ערוגה להגאון מו"ה זלמן עמריך ז"ל ובגליון מג"א להגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל ועי' בס' חיי אדם שבסוף חזר הגאון מו"ה אלי' ווילנא שעכ"פ לסיימן בסוף העמוד אלא שיתחיל באמצע לצאת ידי מסורה הנה אין דבר בכל פלפוליהם שלא עמד עליהם הגאון מו"ה זלמן עמריך ז"ל:

1573

1574ומה שנתחדש לי אכתוב בקיצור בירושלמי איתא תחלה לכתוב כשיר' ולבינה ע"ג לבינה כבש"ס דילן ותו אר"י ב"א איש בראש דפא ואת בסופא שניץ ונחיץ כהדין קנטירא ובמס' סופרים פי"ג הלכה וי"ו כ' וז"ל איש בראש דפא ואת בסופו ביו"ד שטין עשרת בסוף דפא שניץ ונחיץ כהדין סקונטרי' ע"ש והנה ברור בלשון המרדכי איש בראש דפא ואת בסוף דפא ותו לא א"כ ע"כ הך דף שיטה קאמרי וקרי לרוחב הדף גם כן ראש וסוף אלא שלא הביא עשרת בסופא כלל וכן בפסקי תוס' כ' להדיא ראש וסוף השיטה וכוונת מס' סופרים הוא כך כותבי' איש בראש שיטה ואת בסוף שיטה בעשרה שיטות ובשיטה י"א לא כ' את בסוף שיטה אלא עשרת בסוף שיטה ויזתא בראש ועשרת בסוף והוא שניץ ונחיץ כדין סנקונדרא פי' ב"י שניץ כמו שנצין של כיס שמותח הכיס ואפרש מסיים בשיטה שלעיל חמש מאות והי' ראוי' לסיים באותה שורה איש לצרף חמש מאות איש אבל אין עושי' כן אלא מתחיל איש בשורה שלמטה הימנו ונמשך לעיל לה' מאות ושוב מתחיל בסו' שיטה ואת ובשיטה אחרת פרשנדתא והי' ראוי לכתוב ואת פרשנדתא בשיט' א' אפי' יהי' מרוחקים אבל עכ"פ ואת פרשנדתא בשיטה א' זה לעומת זה ואינו כותב כן אלא ואת בסו' שטה פרשנדתא בתחל' שטה נמצא ואת נמשך לפרשנדתא שלאחריו וכן ואת שלעומת פרשנדתא נמשך לדלפון שלאחריו ותחתיו וכן כולם עד שסיום השורה עשרת נמשך לשורה שלאחריו בני המן והי' ראוי לכתוב בשורה א' עשרת בני המן ואינו כותב כן אלא עשר' בסיום השורה ובני המן אינו מן השירה נמצא תחילת השירה איש נמשך אלעיל חמש מאות ועשרת בסופו נמשך אבני המן שלאחריו וכל ואת שבסוף שיטה נמשך אשם שלאחריו וצורתו כשנציץ שמשחקין בו תינוקת - בשורה חמש מאות כזו ?# ונחיץ כעין סנקונדרי' הוא שחוק עיין ערו' וזה נ"ל ע"ד אמת וברור ואין לזוז מפסק מוהר"ז עמריך ומוהר"א ווילנא הנ"ל:

1574

1575וי"ל מש"כ בראש דפא וסופא ולא נקיט ראש שיטה דלא יעשה שיטות קצרות מהרגיל בכל הספר ויתקרבו איש ואת להדדי קמ"ל שיהי' איש בראש רוחב הדף ואת בסוף רוחב הדף כדישיהי' הפרצ' רחבה ביניהם ובזה י"ל גם לשון גירסת הירושלמי נחיץ כהדין קנטירא דפי' הב"י שבור כשבר האומן המשבר ופורץ בחומה ומייתי לי' בשם הערוך ובאמת בערוך לא מצאתי זה הירושלמי כלל אך בערך קנטירא פי' כמ"ש הרב"י ובערך סנקודרי' פי' כמ"ש אני לעיל בשמו ושני הגירסאות אמת כי סנקודרי' פי' על שניץ כעין שחוק שעושי' התינוקת בעצמות או דפי עצים משונצים במשיכות וקורין בלאכט"ר וקנטירא הוא פי' על נחיץ שנפרץ במילואו ונכתב איש בראש רוחב הדף ואת בסופו:

1575

1576ויש ליתן טעם דעפ"י מ"ש המקובלים עפ"י ספר יצירה עשר ולא תשע ולא אחד עשר לאפוקי בקליפה היא או ט' או י"א ופרשיותיו של עמלק היא ט' ושירת המן י"א וע"כ מתחיל באיש ומסיי' בעשרת שיהי' י"א שיטין ולא עשרה והיינו י"א סמני קטורת שחלבנה גמטרי' המן הוא הי"א וכיון שצריך להתחיל באיש ולסיים בעשרת וממילא הוה שניץ כשנציץ של סנקונדרי' הנ"ל כנלע"ד כתבתי פ"ב עש"ק י"ב אדר תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1576

1577שלום ושמחת יום טוב לך תלמיד האהוב כנפשי הרבני כבוד מו"ה ליזר דרעזניץ נ"י:

1577

1578מכתבך הנעים הגיעני עתה אחר תפלת מנחה ואמרתי להשיב מיד מ"ש לפי דברי גאונים בענין כתיבת בני המן בריש שיטה וסוף שיטה י"ל ק' הגאון מה' אלי' ווילנא זצ"ל דמאי קמ"ל ר"י בר בון בירושלמי דצריך למיכתב בריש דפא וסוף דפא וכתבת לשיטת ר"ת לא הוזכר כמה ריווח יהיה בין לבינה לאריח והוצרך להודיענו שיהיה רוחב השיטה ביניהם אלו דבריך ורצונך דה"א למכתב איש ואת פרשנדתא ואת וכו' בחדא שיטה בהפסק מעט ביניהם קמ"ל ר"י בר בון דלא הנה הועלת לר"ת אבל לשיטת רש"י שבר"ן ספ"ק דמגלה דהיינו לבינה שהוא החלק בין תיבה לתיבה יהיה שעורו כלבינה פעמיי' כאריח א"כ מה יענה על קו' הגאון וע"כ צריכי' לתירוצו ועוד לר"ת מי ניחא וכי הודיענו ר"י בר בון איזה ואת יבוא בסוף דפא אי ואת השייך לפרשנדתא כמו שהוא האמת או ואת דדלפון הרי לא הקפיד אלא שיהי' איש בראשו ואת בסופו ועדיין נוכל לטעות כנ"ל:

1578

1579ע"כ אין לנו אלא כתי' הגאון דאשמועי' למכתב איש אע"ג שאינו שייך לבני המן ולא הבנתי מה שכתבת המן נקרא איש ואצטליב בהאי צליבא הא האי איש לא קאי אחמש מאות ומטעם שכ' הראשוני' ז"ל דעשרת ב"ה הי' שרי חמשי' על אלו חמש מאות ע"כ מצרפי' להו במפלתן והמן לא נתלה באותו פרק אלא כבר הי' תלוי ועומד מיום שני של פסח והם נתלו בי"ג אדר שלאחריו:

1579

1580והנה אני כתבתי שאעפ"י שהאמת דבריש דפא וסופא היינו שיטה ולא הוזכר עמוד בירושלמי מ"מ מסברא אמינא לכותבם בסוף עמוד שלא לכתוב שיטה למטה מהם שלא תהיה תקומה למפלתן וע"ז כתבת הרי גם שירת האזינו נכתבת כן לבינה ע"ג לבינה מזה הטע' בעצמו כמ"ש הר"ן הנ"ל ואפ"ה כותבי' ה' שיטו' למטה ממנה ולא חיישי' להנ"ל יפה כתבת ומשם ראי' דידי מדהזכירו בשירת האזינו למכתב אחרי' ה' שיטות ולא הזכירו כאן ש"מ דלא בעי למכתב אחריהם שום שיטה וממילא אין לכתוב וכאשר אבאר דהנה המסדר חומת בנינו אריח ע"ג אריח יכבד הבנין ויפול החומה תחתיה אמנם השורה התחתונה תהי' קיימת אם יש לה יסוד הגון ושירת האזינו מדברת משונאי ישראל אך מסיימת וכפר אדמתו עמו ע"כ ניתן יסוד לשיטה אחרונה שתהי' אדמתו עמו קיימת והעליוני' שונאינו יכרעו ויפולו משא"כ בני המן מסיים ויזתא עשרת למה ניתן להם יסוד זהו דעתי ואין לי ראי' אחרת אלא טוב למעט בטעות מנהג אבותינו שעכ"פ יפה נהגו לסיים בסוף עמוד אלא הטעות במה שמתחילי' בראש עמוד:

1580

1581עוד כתבת מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק לא ידעתי מה רצית בזה אולי להקשות על רז"ל מדוע לא ניתן להם תקומה הלא ידעת דברי חז"ל פ"ק דע"ז לא יהיה שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו והכי נמי הרמז שלא יהיה תקומה לכל העושים מעשה מלכי כנען ומעשי המן ובניו וכשנתלו המן ובניו כבר יצאו מהם אותם פרידות טובות שהיו עתידים להתגייר ומהמן לא הי' עתיד לצאת עוד מי שנתגייר ואסיים בברכת החג ושמחת אתה וביתך כנפשך היפה אף נעים ונפש א"נ הבע"הח: פ"ב נגהי ליום עש"ק הגדול תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1581

1582אי יכולין ציבור או יחיד לקבוע עליה' י"ט לעצמם על נס שנעשה להם הנה הדבר נובע מתשו' מהר"ם אלשקר סימן מ"ט והעלה שחייבים לקיים עליה' ואפי' מי שעוקר דירתו חייב לקיים היום ההוא ומייתי ראי' מר"א בר צדוק שהי' מבני סנאב בן בנימין וקיים י"ט קרבן עצים אפילו לאחר החורבן ולאחר ששינו מקומם כמבואר ס"פ בכל מערבין ע"ש אלו דבריו ופסקו מג"א ס"סי תרפ"ז ובאלי' רבה שם והוספתי בראיות [עיין לעיל סי' קס"ג] לפמ"ש תו' ס"פ בכל מערבי' שר"א בר צדוק הי' חתנם של סנאב בן בנימין ולא מבניהם ממש וכ' התורת חיים שכן משמע מדאמר הייתי מבני סנאב משמע שכבר היה בהיותו חתנם ועתה כבר נתרחק ע"ש ובחידושי בארתי שעיקר מה שבא להשמיענו בזה שאע"פי שנתחתן עמהם אחר החורבן וכבר חל עליו גזירת התעני' קודם קבלת הי"ט שלו מ"מ לא השלים תעניתו ביו"ד אב והרי קמן כי יש כח ביד הקהל לתקן עליה' ועל הנלוה עמהם ולא יעבור וכן נוהגין כמה קהלות ישראל ומגדולי יחידיה' שעושי' כן ביום שאירע להם נס:

1582

1583אמנם פר"ח בא"ח סימן תצ"ו בקונטרס המנהגים שחבר שם סעי' י"ד כ' דכל הסעודות שעושים בימים ההמה סעודת הרשות נינהו וראיות מהר"מ אלשקר מר"א בר צדוק אינה ראי' דאיהו הוה ס"ל לא בטלה מג"ת אבל לדידן דקיי"ל בטלה מג"ת והרי מבואר במס' ר"ה י"ח ע"ב דלמ"ד בטלה מג"ת יליף לי' מדבטלה הצומות שהי' לששון ושמחה ובטל י"ט דדהו ע"כ הנך נמי כי הני ופריך הש"ס מאדכרתא ע"ש קמייתא בטל אחרניתא מוסיפי' ומשני הב"ע בזמן שב"המק קיים ע"ש א"כ מוכח דלהך מ"ד השתא אותן שהוקבעו נתבטלו כ"ש שאין להוסיף ולפי דבריו איסורא נמי איכא דהנך כי הני:

1583

1584ולפע"ד דליתא לכל דבריו ז"ל דהא מבואר פ"ק דמגלה י"ד ע"א ובעירוכי' יו"ד ע"ב דמשחרב ב"המק הוכשרו כל הארצו' לומר שירה ודוחק לומר דרבא שהוא בתרא ס"ל נמי לא בטלה מג"ת ותו צריכי' להבין במסקנות ההלכה מסקי' בטלה מג"ת חוץ מחנוכה ופורים והשתא בשלמא חנוכה משום דמיפרסמא מצותה כמבואר שם אלא פורים הא כ' הרז"ה שם וכן הר"ן ספ"ק דנדרים דלאו אפורים עצמו קאי דההוא דברי קבלה הוא ופשיטא שלא בטל אלא קאי אשל זה בזה ר"ל יום י"ד לכרכים ויום ט"ו לעיירות דממג"ת הוא ע"ש והנה בהני לא מיפרסמא מצותה כלל שהרי אין קורין בו ואפ"ה לא בטל ומ"ט הא הנך כי הני ואיכא איסורא בתוספות זה ועיי' רש"י בתענית י"ח ע"ב שפירש לאסור של זה בזה פי' חדש דשל זה בזה ר"ל בני ט"ו דקרי בי"ד ע"י שהי' פרוז בן יומו ע"ש ולפ"ז א"ש אבל פירושו צ"ע מפ"ק דמגלה גבי רבי נטע נטיעה בפורים דמוכח דאסורים של זה בזה אפילו אין קורין וא"כ תיהדר קושי' לדוכתא כיון שאין כאן פרסום מ"ט לא בטלום כשבטלו מג"ת אע"כ האמת יורה דרכו דודאי לפי הה"א הוי טעמי' דרב ור"ח דבטלה מג"ת משום דהנך כי הני ואם כן אין לנו כח להוסיף י"ט שלנו וי"ט שקבע הקב"ה לששון ושמחה בטלו בעו"ה אבל למסקנא לא קיי"ל כי הך טעמא אלא כי לשון הברייתא דמייתי שם בר"ה במסקנא משום דהשמחה הוא להם לאבל ותוגה והיינו כל אותם י"ט מג"ת שהי' להם זכר בבה"מק כגון אדכרת' דשטרא שהי' מזכירי' יוחנן כה"ג לאל עליון ותמידא ושבועו' וחנוכה אי לאו דמפרסם ניסי' כל הני הוא נהפך לאבל והה"נ י"ט קרבן עצים דבני סנאב אי הוה ס"ל לר"א בר צדוק בטלה מג"ת מטעם הנ"ל הי' ראוי לבטל גם י"ט שלו אלא דס"ל לא בטלה ואנן קיי"ל בטלה חוץ מחנוכה משום דמיפרסם מצותה ופורים משום דאין לו שייכות בבה"מק כלל:

1584

1585וזה נ"ל דעת הראב"ד דס"ל נהי דבטלה מג"ת מ"מ אסור לקבוע תעני' בציבור בימים ההם והקשה הר"ן א"כ מאי פריך מהא דאמר צאו והתענו על מה שהתעניתם הא התם שאני שגזרו תענית בציבור י"ל דודאי לפי הה"א דבטלה מג"ת משום דהני כי הנך צומות שהי' לששון ושמחה ונהפכו לצום אם כן לפי אותה הה"א לא יאמר הראב"ד שאסור לגזור בהם תענית ציבור שהרי בד' צומות צמין ומתעני' בצבור והנך כי הני ומשו"ה לפי אותה הה"א שפיר פריך הש"ס מברייתא דצאו והתענו על מה שהתעניתם אמנם למסקנא ליתא להך טעמא אלא משום שאבל הוא להם אם כן מסתיי' דלא לאסור בהם הספד ותעני' אבל עכ"פ לא נגזר תענית ביום שמחת אבותינו:

1585

1586וכן יש להוכיח נמי מבריי' דהפגינו בלילה ואמרו אי אחיכם דהי' אחר החורבן ובמס' תענית י"ח מוקי לברייתא דמג"ת כר' יוסי דאוסר לאחריו ור' יוסי הא ס"ל בטלה מג"ת וא"כ קשה אחרניתא איך מוסיפי' אע"כ כנ"ל כיון דהך דהפגינו הי' נס דאין לו שייכות כלל בב"המק שפיר מוסיפי' אלא שי"ל קצת דאם כן מ"ט אין זכר למו גם בז"הז ובש"ס לא אמרו אלא חנוכה ופורים ולא הזכירו כ"ח אדר ואולי לא נתפשט הי"ט בכל ישראל אלא במקום הגזירה בלבד:

1586

1587מיהו נ"ל בלאה"נ דלא אמרו שלא להוסיף אלא דומי' דהנך שפשטו בכל ישראל אבל עיר א' ומדינה א' בפ"ע אינו דומה להנך ומותר בלי פקפוק מיהו נראה דהיינו דוקא ממיתה לחיים דומי' דמרדכי ואסתר אבל בפדות משארי צרות לא דהרי אחז"ל במרדכי ואסתר מאי דרוש ק"ו מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש וא"כ כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחירות כל שאין ההצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא לוסיף לקבוע י"ט והנה מבואר בספר יוסיף אומץ מהנס שנעשה בק"ק פ"פ דמיין ביום כ' אדר הראשון וקבעו בו יום שמחה לדורותם וכן ראיתי ממ"ו הגאון מו"ה נתן אדליר זצ"ל מילדי ק"ק ההיא וכן אנו נוהגים אחריו הגם שאנו ברחוק מקום ומיהו ביום שלפניו לא נהג להתענו' כשלא הי' דעתו לחזור וטעמא בעי מ"ש וגם נפל על אפי' ביומו ונ"ל משום שלא ישנ' מפני המחלוקת ומ"מ אני נוהג להחמיר לסיים ספר באותו היום כדי שיהי' הסעודה בהיתר בלי פקפוק ויאכלו ענוים וישבעו כתבתי פה ק"ק מ"ד ביום ה' ט"ו לאדר הראשון תקס"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1587

1588שלום ושמחת פורים לי"נ הרב המופלג החרוץ כבוד ה' מכובד בתורתו מהורר יודא אסאד נ"י:

1588

1589הגיעני דבר בעטו בעתו מה טוב שנתעורר ע"ד הרב המאירי בחי' מגלה פ"ק שכתב במגל' י"ד ע"א קריאתה זו הלילא אי לית לי' מגלה קורא הלל בפורים ותמה שלא חשו לו הפוסקים ותו אי כדבריו מ"ט כתב ר"מ מגלה מלבו שם י"ח ע"ב ולא יי"ח בקריאת הלל במקום מגלה אלו דברי מעלתו בס' ברכי יוסף סי' תרצ"ג ס"ד מייתי דברי הרב המאירי הנ"ל וכ' עליו שלא חשו לו הפוסקים דהלכת' כרבא שהוא בתרא דלא שייך הללו עבדי ה' דאכתי עבדי אחשורוש אנן ועוד דהרי"ף והרא"ש גרסי מתקיף לי' רבא ולא נתיישב' קושית רבא והלכתא כוותיה אלו דבריו ז"ל:

1589

1590איברא הרב המאירי כ' שנ"ל עיקר כרנב"י ומחוייב לקרא הלל ונ"ל טעמו דבמגלה פריך ש"ס בין לרנב"י בין לרבא דלא הוכשרו כל הארצות לומר שיר' ומשני משגלו חזרו להכשירן ובעירובין יו"ד ע"ב פריך ק' זו רק לרנב"י ולא לרבא יע"ש והנה מה שתי' ש"ס במגלה משגלו חזרו להכשירן אין תי' זה שוה לשניהן לרנב"י ולרבא דלרנב"י אמת כן הוא דאם אירע נס אחר חורבן בית שני בח"ל ואנו אין לנו בעלי ר"הק לתקן שיר חדש או מגלה אחרת ע"כ לומר הלל על אותו הנס משא"כ לרבא אע"ג דחזרו להכשירן הראשון היינו אי היה אפשר אבל כיון דכל ניסים שנעשו ושיעשו טרם גאולה עתידה אכתי עבדי או"ה אנן א"א לומר שירה דהלל לא שייך דאכתי עבדים אנחנו ומגילה א"א לתקן בלי ר"הק וא"כ מה שאמר לרבא כיון שגלו חזרו להכשירן ראוי לחזור קאמר אבל אין לנו ומשו"ה לא פריך הש"ס בעירובין רק לרנב"י דלרבא פשיטא שזו תירוצו דהכי קתני ברייתא תירוצא משבאו לארץ לא הוכשרו משום דממ"נ כל זמן שהם בא"י אין ח"ל כדאי לומר שירה על נס יחידים שבתוכה ומשגלו א"א משום דאכתי עבדי או"ה אנן ועיקר קושי' על רנב"י ומדשקל וטרי ש"ס אליבא דרנב"י ס"ל להמאירי דהלכתא כוותי' ומ"מ רוב כל הפוסקים חולקים:

1590

1591ומה שהקשה מעלתו מ"ט לא נפיק יי"ח בקריאת הלל במקום מקרא מגלה נראה לפענ"ד דלא בנקל הותר לקרות הלל במקום מגלה אפי' לרנב"י אלא אם א"א בענין אחר כגון דלית לו מגלה כלל וא"א לכותבו בשום אופן דאלת"ה פורים שחל בשבת מ"ט לא יקראו הלל ויצאו בו יי"ח ביומו עכ"פ ותו אם אכה"ג מ"ט תקנו קריאה במקום הלילא ולא תקנו הלל והלא קשה הי' בעיניהם מעיקרא מדכתי' שלשים ולא רבעים עד שמצאו רמז דוחק מהתורה והטעם לקושי' הזו נ"ל משום שאין להוסיף זכירות שם עמלק וזרעו בתורה ברבים בכל שנה ושנה וע"כ גם לרנב"י קריאתה עדיף מהלל ממש משום התם ביציאת מצרים אסיק ובא ולא הוזכר זה הנס כלל ע"כ נדחקו אנשי כה"ג למצוא לכתוב מגלה ובשבת טוב להקדים קודם זמנה מלקרות הלל וה"ה לכתוב אפילו פע"פ ואם עפעפיו יישירו נגדו מלקרות הלל ולא אמרו המאירי אלא באי אפשר כלל בשום אופן אז יקרא הלל ומ"מ לית הלכתא כוותי' כנ"ל:

1591

1592ואיידי דאיירי אעתיק מגליון מג"א שלי סי' תרצ"א סק"ד שכ' מג"א וצ"ע בסי' ל"ב וכו' נכתוב בצדו על גליון עיי' מגלה י"ח ע"ב לימא מסייע לרבב"ח ויש להקשו' דלמאי דס"ד שינוי' דאתרמי מה סייעתא דלרב"בח סגי בחומש בעלמ' דפסול למיקרי בי' ומותר לכתוב מתוכו וע"כ צ"ל דאתרמי לי' כשירה א"כ מה סייעתא ומאי קארי לי' מעיקרא ולא ידע דאתרמי אע"כ מוכח מזה דכך הלכה למשה מסיני בכתבי קודש שצריך לכתוב דוקא מתוך ספר כשר ולא מתוך חומש כן צ"ל וא"כ הא דנהגינן לכתוב ס"ת מתוך החומשים מדויקים ותיקוני סופרים היינו למסקנא דמתקיים בי' ועפעפיך יישירו נגדך מצי לכתוב שלא מן הכתב א"כ ה"ה אם מונחים לפניו חומשים מדויקים הרי מיושרים הם אצלו ע"כ נהגינן להעתיק מתוך חומשים מדויקים אמנם דינם ככותב בע"פ וצריך להוציא כל תיבה מפיו טרם שיכתבנו ככותב בע"פ ומעיקרא כדפריך ש"ס לימא מסייע וכו' הומ"ל שהרי מונח לפניו מגלה פסולה והוציא כל דבר מפיו אלא דלא מסיק אדעתי' הך דמיושרים לפניו ועכ"פ מיושב קו' מג"א ואין לומר הא לר"מ לא הותר אלא בשעת הדחק ואיך אנחנו כותבים בלא דוחקי י"ל כבר כ' הפוסקים לטלטל ס"ת בכל שעה לכתוב מתוכו מיחשב דוחק כנלע"ד עכ"ל שם על הגליון: פ"ב יום ד' יו"ד א"ש תקפ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1592

1593שלום וכ"ט לידידי הרב החרוץ המופלג השנון למעלה חן ולמטה חנין כש"ת מו"ה נפתלי נ"י אב"ד דק"ק וואהרין והגליל יע"א:

1593

1594יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו נידון אנשי הק"ק הנידונים עם אנשים הדרים בישובים וכפרים בגליל ההוא שוכרי אראנדע מהשרים כנהוג בענין עולים ומסים וכל צרכי הקהלה אותן הדרים חוץ לקהלה טוענים יען אינם באים לק"ק רק ג' ימים בשנה ב' ימים ר"ה ויה"כ להתפלל בבהכ"נ הקדושה וכל השנה אין להם הנאה מכל דבר שבקהלה מש"ץ ומשועבדים ולא מהרב כי אם יש להם שום שאלה וספק והם רחוקים מאוד מהקהלה א"א להם לשלוח לשאול למרא דאתרי' ויש להם שוחטי' ובודקי' לעצמם ואינם נהנים משוחטי הממוני' בקהלה וכן כל הנעשה כגון מקוה וכדומה א"כ מהיכי תיתי להטיל עליהם הוצאת כל צרכי' הנ"ל כא' מאנשי הקהלה:

1594

1595ואנשי הק"ק תובעים בהיפוך כי לא מיבעי' שיעריכום המעריכם שוה בשוה כל א' לפי עשרו עוד יושם על בעלי ישובים יותר מעל בני הקהלה לפי ממונם ועשרם שהם מובדלי' לשלם להקופה מכל ליטרא בשר ושחיטת עופות ומשתיית יין וקניית מצות וכל זה נופל לקופה לסיועת ההוצאו' ואין לבני הישובים שום הוצאה מכל הנ"ל גם הם מעומסי' ומטופלי' מארחי ופרחי וכדומה:

1595

1596עוד יש בה שלישי' באו מגלילות אחרי' אנשי' ושכרו ראנדא מהשרים הממוני' וע"י נתגרשו יהודים ממושבותם וטירות' והם אינם ממנויי הקהלה עד עכשיו כי חדשים מקרוב באו והם אינם רוצים להכניס צווארם כלל בשום נתינה להק"ק יע"א:

1596

1597לברר דברי' אלו אאריך קצת בעזה"י וה' יורנו מדרכיו בש"ע ח"מ בסי' קס"ג בסופו כ' רמ"א י"א שאם הוציאו הוצאו' שיעזרו להם השרים עם שט"ח אותם שאינם נו"נ בשטרות אינם צריכי' ליתן לזה תשו' הרא"ש ועיין לעיל סוף סעיף ג' סימן זה עכ"ל רמ"א ולעיל סס"ג כ' רמ"א כל צרכי העיר אעפ"י שמקצת אינן צריכי' כגון בית חתנו' או מקוה וכדומה אפ"ה צריכי' ליתן חלקן מהר"י מינץ עכ"ל ונראה כסותרי' והרגיש בסמ"ע ונדחק קצת:

1597

1598והנה בתשובת מהר"י מינץ סי' ז' יהיב טעמא דאפי' זקנו' צריכי' מקוה עכ"פ בר"ה ויה"כ דטובלים לתשובה ואפי' אנשים נמי לפעמים יהי' ער"ה ועי"כ ביום איד ולא יכולי' לטבול בנהר וצריכי' למקוה וכן צ"ל בבית חתנו' אולי ימצא לו נין ונכד ושאר וכל כיוצא בזה ובתשובת מהר"מ מינץ סי' ס"ז למד עוד מזה בעיר שהי' בית הכסא סמוך לבהכ"נ לצורך אנשי' הצריכים לכך בשעת תפלה והי' צריכי' להוציא הוצאו' על כך לתקן וביקשו מהשכני' הסמוכים לבהכ"נ והם נפנים תמיד בבהכ"כ ההוא שהם יתנו יותר לצורך תיקון ופסק דכל אפין שוין ויתוקן מקופת הקהל:

1598

1599ובתשובת מהר"ם אלשו"ך סי' נ"ב פסק בת"ח א' שדר בקהלה ולא רצה לתת חלקו להספקת מורה הוראה ופסק מהר"מ אלשו"ך דהדין עמו כיון שהוא אינו צורך למורה הוראה ואפי' מי שאינו ת"ח ואינו צריך לאותו דבר שהוציאו עליו הוצאות א"צ ליתן וראי' מתשו' הרא"ש הנ"ל שברמ"א סס"י קס"ג הנ"ל:

1599

1600ובכ"הג לח"מ סימן קס"ג כ' דמי שיש לו לולב ואתרוג לעצמו אפ"ה צריך ליתן לקהל לקנות אתרוג לציבור וכ' הטעם כיון שאם יארע פסול בד' מיני' שלו הרי הוא חוזר על אתרוג הקהל ע"כ לעולם צריך ליתן חלקו ולמד כן מתשו' מהר"מ ומהר"י מינץ הנ"ל ע"ש ושום א' לא הראה מוצא מקום דינו הנ"ל:

1600

1601והנה בב"ב קע"ב ע"א במתני' ב' אחין א' עני וא' עשיר וכו' העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ וקח לך זתים ובדו ועשה בבית הבד ופסקו בש"ע ח"מ סי' קע"א סוף סעי' וי"ו ושם סוף סעי' ח' מייתי רמ"א לא חלקו השותפי' והשתמש א' מן השותפי' כמה שנים לא יכול אח"כ הא' לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משמש עכ"ל ועמ"ש מג"א בזה בדיני קדישים שלו:

1601

1602והנה לפ"ז כיון שבני הקהלה דין שותפים יש להם ואפילו כל נשיהם זקנות א"א להם בלא מקוה לפ"א בשנה או בשמטה וכן בית חתנו' וכל כיוצא בזה וע"כ כופי' זא"ז לבנותו ומכיון שנבנה מן השותפי' אפי' כל הנשים ילדות וצריכי' למקוה תמיד וא' זקן ואינו צריך לא יכול לומר אתם משתמשי' בשלי בחנם ז"א כיון שהמקוה בשותפו' והרי המקוה לפניו לטבול בו אלא שאין אשתו צריכי' אומרי' לו כמו קח לך עבדים ועשה במרחץ וקח לך זיתים ועשה בבית הבד וכן בבית הכסא כיון שע"כ צריך הוא לצורך אנשי ב"הכ ואפילו לא ידור שם א' קרוב לשם נמי יצטרכו השותפי' הללו לבנות בהכ"כ א"כ שוב יאמרו הקרובים הנה הפתח פתוח לפניכם ואם אתם רחוקי' ולא תוכלו לבא לכאן מה לנו בכך קחו זיתים ועשו בבית הבד. אמנם בתשובת הרא"ש הי' צריכים להוצאות שיעזרו השרים לגבות שט"ח מהנכרי' למלוים יהודי' וטענו האומני' הצבעי' אין לנו דבר עמם ולעול' אין לנו מלוה אצל נכרי לא נכנס בשותפי' הזה כלל ואלו הייתם אתם אומני' כמונו גם אתם לא היו צריכים לכך ומזה שפיר למד מהר"ם אלשו"ך שאין הת"ח צריך ליתן לצורך הספקת הרב כי אלו הייתם כולכם חכמי' לא הייתם צריכי' לרב ומורה. ומ"מ מסיים המהר"ם אלשו"ך הנ"ל אי עיקר מלאכתו של הרב לשפוט בין איש לחברו אז גם הת"ח צריך לשלם לזה כי אולי אחר שנה או שנתיים יהי' לו דבר עם אדם אע"ג דלא שכיחי ע"ש וא"ש הכל בע"ה:

1602

1603וכיון שזכינו לדין וידוע כי כל אלו הישובים אשר הם מהקהלה מאז צריכי' לכל דברי הקהלה לא לבד מפני שעולים לשם ג' ימים בשנה אלא לא ירדו להשתקע באראנדא שלהם ואפילו דרים שם דור שלישי אינם בטוחי' מבוא בקהל ה' ובניהם וממילא צריכי' להשתתף בבנין בהכ"נ ומקוה וצריכי' לרב ושוחט וכל מה שצריך לקהלת ישראל ויהי' מוכן לפניהם לעת הצורך שימצאו הכל מוכן לפניהם אפילו פ"א בשבוע ומכיון שנשתתפו אעפ"י שהרחיקו נדוד לגור באשר ימצאו לצורך פרנסתם מ"מ הרי בהכ"נ לפניכם בואו והתפללו שם יום יום ומי מוחה והרי הרב לפניכם בואו ושאלו ממנו יורה יורה ידין ידין הנה השוחטים לפניכם כרצונכם ואם בני הקהלה משתמשים בהם לא יוסיפו לשלם פרוטה א' יותר ולא יגיע מאנשי הישוב מאומה ואמנם להעמיס על שכמם עוד יותר מפני עול ארחי ופרחי לא נ"ל חדא גם הם מכובדים מכיוצא באלו כהנה וכהנה ויעיי' בתשובת מיי' השייכים לס' קנין סימן כ"ח וק"ל:

1603

1604ומטעם קנין המצות י"ל הא אפי' הי' דרים פה בקהלה אפשר שלא יקנו שום מצוה כל השנה ואפ"ה חולקי' בריוח הזה הנופל לתוך השותפים מאותם הרוצים לקנות וכן אודת מה שבעלי הקהלה משלמי' על כל ליטרא בשר ועופות לזה י"ל הם משמשי' בהשוחט של שותפי' ובני הכפרי' צריכי' לשכור להם שוחט ביוקר גדול אך עזר היין נ"ל שהדין עם אנשי הקהלה כי אנשי הכפרי' שותים יין באפס דמים ואינם כלל בשיתוף הכנסת היין:

1604

1605ע"כ עד"מ אם הוצאת הקהלה אלף זהובי' יופחת מזה ההכנסה של מצוה ועזר הבשר ושחיטת עופות העולה ב' מאות זהובי' נשאר הוצאה ח' מאות זהובים ויושם זה על פי ערך ממון בני הקהלה ובני הישובים יחד כל א' לפי קצבתו ואח"כ אם יושם על הקהלה ד' מאות זהובים ע"ד משל ינוכה להם מאה זהובי' מעזר יין ויופחת מכל זהוב רביע זהוב באופן שלא יהי' לבני הכפרי' הנאה מהכנסת היין:

1605

1606כל זה בני הישובי' השייכים לקהלה והמה שותפי' עמהם בכל דבר אך התושבים הגרים עמכם מגלילות רחוקים ואין להם יד ושם בקהלה ולא שום שותפות לא ידעתי שום מקום להטיל עליהם שום דבר גדול או קטן מעולי הקהלה ולעומת זה אין להם שום זכות ולא יש שום רשות לשום א' מבני הקהלה להרשות להם להנות מהשותפים לא מבהכ"נ ומקוה ואפי' מחצר קברות כי כל זה שייך להשותפים והרי זה גוזל המשותפי' אם ירצה להתפשר עם ז' טובי העיר ליתן להם רשות לדבר מהדברים הנ"ל וההתפשרות נופל להשותפות להקל ממשא כולם אבל בלי התפשרות אין להם יד ושם בשום אופן דבר מהקהלה אבל להעמיס עליה' שום מס א"א:

1606

1607וראיתי בתשו' מהר"ם אלשו"ך סס"י נ"ט דברים נפלאו ממני לא אוכל להם שם מיירי מארבע כנסיות שהי' בקהלה א' וכמו ד' חברות ולכל חברא יש גבאי ממונה על עסקי חברא שלו שמ"מ מה שנוגע לכלל הקהלה הרי כולם נגררי' אחרי ז' טובי העיר שכוללי' כל הקהלה ע"ש וזה פשוט מאוד ולא הי' צריך להאריך אך בא להבי' ראי' מפ"ק דמגלה דאריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך וכ' טא"ח סי' תרפ"ח כל הכפרים הסמוכים והנראים וכו' וא"כ אפילו כפרים שחוץ לעיר נגררי' אחרי העיר ק"ו לבתי כנסיות שבתוך העיר ע"ש ודבריו אלו אין להם שחר אטו משום גרירה הוא זה וכי כפרי' קטני' המה הסמוכי' לכרך הלז וכי כרך זו גדולה היא שהכפר נגרר אחרי' ונטפל לה הלא כרך שנזכר כאן היא אפי' עיר קטנה ואנשי' בה מעט כעיר חרסי' שביהודה שיש בה חמשי' בתי ולפנים היתה מוקפת חומה מימות יב"נ ועתה היא כפר קטן רק שיש בה עשרה בטלנים וקורי' בט"ו ונקראת כרך על שהיתה מלפנים מוקף חומה מימות יב"נ והנה סמוכה או נראה לה עיר גדולה כזו מאנטוכי' מלאה לה אדם מישראל ומוקפ' חומה אך לא מימות יב"נ והיא נקרא' כפר בערך כרך מוקפ' מיב"נ והיא נטפלת אליה וקוראת עם הקטנה ביום ט"ו וכן פירש"י להדי' במגלה ב' ע"ב ד"ה וכריב"ל וכו' אלא כל עיר ועיר הסמוך למדינ' תהא כמותה עכ"ל הרי דאפי' עיר ולא כפר מ"מ נגררת אחרי מדינה היינו המוקפת קרי' לי' מדינה ואפי' קטנה וא"כ מאי ראי' משם לענין כפיית מסים וארנונים דהתם הטעם משום שבתחלת תקנת אנשי כה"ג הי' בני י"ד מותרי' בהספד ותעני' ביום ט"ו וכן בהיפוך עד שבאו בימי בית שני שכתבו מגלת תעני' ואסרו של זה בזה מ"מ בתחלה הי' מותרי' בהספד ותעני' של זה בזה ואלו הי' הסמוכי' ונראי' למוקפי' מספידי' ומתעני' ואלו שמחי' או בהיפוך נמצא הי' כאבל בין החתנים וכחתן בין האבלי' ע"כ השוו שיהי' כל סביבותיה' שוים עמהם אבל אין זה ענין לדהכא כלל ותימה רבה על הגאון ז"ל או אולי י"ל מעיקר הדין תקנו שכל הסמוך ונראה קורא עמהם משום דעיקר יום ט"ו משום שושן נתקן ולהם הי' יום י"ד יום מלחמה וגזרו בו תעני' בכל יום מלחמת עמלק כמ"ש רא"ש מגילה וכיון שגזרו תעני' אז כל סביבותיהם סמוכי' ונראי' מתעני' עמהם כמו שמצינו במגלה כ"ז ע"א ד"ה גזר תעניתא וכו' ע"ש ומשו"ה כשנהפך לשמחה גם הסמוך ונראה נמשך עמהם ובזה י"ל קצת כוונת הגאון ז"ל:

1607

1608והנה רשב"א ריש מגלה כ' דעיר ועיר לומר שהכפרים הסמוכי' ונראי' לכל עיר אינן מקדימי' ליום הכניסה ע"ש ואם אולי לזה כיון הגאון מהר"ם אלשו"ך ומ"מ אינו ראי' דהתם הטעם כיון שהסמוכים כל כך אין תועלת ולא צורך להקדמת יום הכניסה כי אין להם טורח וביטול בהליכה בתוך התחום ורוב כפרים הסמוכים הולכי' ושבים בשבת וי"ט לבהכ"נ שבעיר הסמוכה:

1608

1609ופר"מ כ' ראי' מכפרי' מספיקי' מים ומזון לאחיהם שבכרכי' ונפלאתי וכי במס הי' מביאי' מים ומזון הלא לרצונם הי' מביאים למכור מים ומזון ומ"מ טיבותא הוא לבני כרכי' ובתחלה הוה ס"ד דש"ס דלטובת ותקנתא דכרכי' הקדימום ליום הכניסה כדי שיהי' פנויים ליום פורים להספיק מים ומזון ליום שוק למכור ושוב מסקא דתקנתא דכפרי' כדי שלא יצטרכו בפורים לבוא לכאן למגלה אלא יהי' שמחים בביתם ולפ"ז אינם מביאי' בפורים מים ומזון כלל:

1609

1610וראיתי למו"ח הגאון זצ"ל בחי' ש"ס שנדפס מחדש בריש מגלה מקשה ד' קושי' א' אפירש"י במתני' קמיתא חל להיות בשני דפי' הטעם משום מיום הכניסה ליום הכניס' לא דחינן ובש"ס לא צריך לזה אלא מטעם עשירי לא תקינו רבנן: ב' דש"ס לא הוצרך לזה אלא אי תקנתא דכרכי' הוא אבל למאי דקיי"ל תקנתא דכפרי' לא צריך טעם דפשיטא דמאי ירויחו אי מדחי' להו ליום הכניסה הרי גם פורים יום הכניסה וצריכים לבוא לעיירות: ג' בש"ס דפריך אימא זמני' טובא מאי קושי' קיי"ל תפשת מרובה לא תפשת: ד' מה צריכי' טעם דלא ליקדמו טפי מי"א הא לא משכחת עשירי אלא בחל בשני וה"ל מיום הכניסה ליום הכניסה דלא דחינן והניח הכל בקו' ולפע"ד לפמ"ש הראשונים דכותבי מגלה היינו מרדכי וסייעתו לא תקנו כלל משום כפרים אלא הוסיפו ימים לאונס המפרש בים ויוצא בשיירא וב"ד של אחריהם ראו שיש צורך לתקן לכפרים והואיל ויש רשות להקדים למי שיש לו שום אונס ע"כ עשו את הכפרים כאנוסי' עיין בראשונים והנה הי' מהראוי לקרות אפילו מר"ח כדאית' בירושלמי דכתי' והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה והיינו דמקשה אפי' טובא נמי דהא והחדש כתיב ולא מצי לשנויי תפשת מרובה לא תפשת ומשני אנשי כה"ג עצמן אחזו שיעור זמנם דומי' דזמנם עד עשירי וטפי לא ואמנם טעמא בעי הא באמת כתי' והחדש וע"כ צ"ל טעמא הי' דמיום הכניסה ליום הכניס' לא דחינן ולא משכחת עשירי בלא יום הכניסה ולא מיירי הכא מכפרי' כי אנשי כה"ג לא תיקנו אכפרי' והא"ש פירש"י דמתני' דמשום דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחי משו"ה לא תיקנו עשירי ואע"ג לכפרי' לא צריכי' זה מ"מ לעיקר תקנתם אנשי כה"ג צריכי' לזה ולק"מ:

1610

1611נחזור לעניננו לא ראיתי שום דבר לחייב בעלי כפרי' שאינם מהקהלה להטיל שום מס כ"א על דרך התפשרו' כאשר כתבתי והנלע"ד כתבתי פ"ב נגהי ליום עש"ק ג' שבט תקצט"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:

1611

1612חיים בחייו יראה עולמו ברוך הוא וברוך טעמו יהי ה' אלקי' עמו ויראהו אותו ואת נוהו בר יומו ה"ה החכ' הכולל הרב המופלג מהו' חיים ברוך נ"י ציר נאמן לשולחיו:

1612

1613במאי דבדק לן מר בפ"ב דמגלה דאמרי' בן עיר שהלך לכרך וכו' וילפי' מדכתי' היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות למה לי אלא לומר פרוז בן יומו קרוי פרוז וקשי' לי' לפר"מ לפי מה דקיי"ל בפ' חלק גבי אנשי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא היינו שיושבים בתוכה שלשים יום ומסיק שם ביב"ח נקרא בני העיר ובשלשי' יום נקרא מיושבי העיר והכי קיי"ל נמי פ"ק דב"ב לענין מסים וארנונית והשתא אי לא הוה כתיב אלא היהודים הפרזים ה"א שיהיה מבני עיר הפרזי בן יב"ח איצטרך קרא היושבים שאפי' אינו אלא מיושבי הפרזי דהיינו בר שלשים יום נמי קורא בי"ד עמהם ומנ"ל דפרוז בן יומו קרוי פרוז וקושי' אלימתא היא:

1613

1614ודבר מה יראני ה' אותו אדבר כי נ"ל לחלק בין יושבי העיר ובין יושב בעיר כי יושב בעיר נאמר על פעולת הישיבה בתוכה אפי' יושב בתוכה בן יומו נקרא יושב בתוכה ולעומת זה לכשיוצא ממנה לשעה כבר בטלה פעולתו ובין לילה היה ובין לילה אבד משא"כ יושב העיר הוא שם תואר שהוא מאותם המישבי' את העיר וגורמי' לה ישוב ולא יתואר בזה השם כ"א לכשיהי' בתוכה שלשי' יום וכן לא יקרא בן העיר והעיר לו אם והוא לה בן אא"כ יהי' שמה יב"ח ואלו התוארי' יוצדקו לו גם כשיוצא ממנה והוא במצולת הים נקרא יושב עיר פלוני אבל לא יושב בעיר ואשר ע"כ בעיר הנדחת דכתיב יושבי העיר ההיא בעי שלשים יום ובמגלה דכתיב היושבים בערי הפרזות ב' בערי משמשת דאפי' בן יומו קרוי פרוז:

1614

1615ויפה דקדקו חז"ל כתובו' קי"א ע"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון דקדקו לומר כל הדר בא"י לומר שצריך שיקבע דירתו שם ויהיה לכל הפחות מיושבי העיר לאפוקי היושב שם לשעה כעובר אורח ואע"ג דאפילו ההולך בה ד' אמות וכו' מ"מ איננו נשוא עון אא"כ הוא מהיושבי' ומדרגות מדרגות יש יעיין רמב"ם פ"ה ממלכי' וע"כ דקדקו לומר כל הדר בא"י דר דוקא ונפקא לי' מלשון הקרא ובל יאמר שכן חליתי ולא יקרא שכן אלא השוכן בקרבה וקובע לו משכן ודירה עכ"פ והרמב"ם שינה לשון הש"ס וכ' השוכן במקו' הדר ומ"מ מסיים קרא העם היושב בקרבה נשוא עון לומר דאפילו הוא משוכני' ומיושבי' דא"י דלענין התואר אפי' יוצא ממנו שמו עליו כנ"ל מ"מ לענין נשיאת עון לא אזלי' אלא בזמן שהוא יושב בה אבל אם יצא ממנה אפי' לשעה באותה שעה איננו נשוא עון ותרתי בעי' שיהיה מהיושבי' ושיהיה בה דוקא וההיפוך נ"ל ביושבים לפני ה' אשר תורתם מגינם אע"כ נאמר אשרי יושבי ביתך היושב בבית המדרש איננו מאושר אך המתוארי' יושבי בית ה' אפי' איננו בתוכו כל מקום שהוא הולך ביתו עמו ומחשבתו משוי לי' מקום קדוש אשרי אבל הללו עבדי ה' העומדים בבית ה' פשוט שאם שאינם עומדי' שם אינם מהללי' אלא עוסקי' בדברי' אחרי' כנלע"ד ליישב קו' זה אמנם בודאי טעמא בעי מה ראו חכמים אנשי כנה"ג לשנוי הכא מבכל התורה ולתלות בפרוז ובמוקף בן יומו ולא תלו בישיב' שלשי' יום לזה ראוי לשמוע דברי הרב המקשה שליח ציון נ"י ההוא אמר דהכי הוה מעשה בשעת הנס דהרי בני שושן שהיו אז במקומות אחרים נחו עמהם מאויביהם בי"ד ומקומות אחרים שהיו אז בשושן לא נחו אז עד ט"ו בו ועשו אותו משתה ושמחה וקבע כן לדורות ודפח"ח:

1615

1616ומה דבדק לון פ"ק דמגלה דבעי למימר דמוקפי' בארביסר ובחמיסר ומשני דכתיב את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי את ופסיק וקשי' לי' למר א"כ ורחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם נמי נימא הכי ידיהם לחוד ורגליהם לחוד דאתי את ופסיק ובש"ס פ"ב דזבחים י"ט ע"ב פשוט בהיפוך דבעי' ידיהם ורגליהם בבת א' ופירש"י דמשמע הכי מלשון הקרא וכן פסק רמב"ם פ"ה מביאת מקדש גם זו צ"ע לכאורה:

1616

1617יעיין מר בפנים בפסוק פ' כי תשא כתי' תרי קרא בקמייתא כתי' א"ת ובתנינא כתיב ורחצו ממנו ידיהם ורגליהם ופסוק זה מיותר דהדר ערבינהו לידיהם ורגליהם וא"כ אתין דקרא קמא לשום דרשא לא למפסקני וכה"ג אמרינן פ"ק דיומ' ה' ע"ב גבי ויחגור אותם ע"ש שוב הראני קו' זו בשער אפרים סי' מ"ח ותי' זה בעינו בן המחבר:

1617

1618אלא שסיים שרש"י בחומש פי' כן על קרא קמא דכתיב ואת ידיהם ואם שאין זה קושי' דרש"י מפרש האמת מ"מ נ"ל דהאי את אצטריך לרבות לא מבעי' לשיטת ר' אברהם ורש"י בתוס' פ' כל הבשר דקידוש ידים ורגלים עד העציל וארכובה א"כ איצטרך את להכי לרבוי' וממילא נימא וא"ת אתי וי"ו וערבינהו לידים ורגלים כיון דאצטרך את לגופי' ודבר זה מבואר כן בש"ס ב"ק ס"ה ע"ב גבי ואת חמישיתו יוסיף יע"ש ובשער אפרי' מייתי הך בקיאו' ונדחק ע"ש:

1618

1619ואפילו למאי דקיי"ל קידוש י"ור עד חבור כף היד עם הזרוע מ"מ נ"ל סתם יד הוא עד מקום חבור אצבעות אל כף היד ואתי את לרבות כף היד עם חבור הזרוע וכן ברגל ומה"ט קרי להו לדוכן נשיאת כפים ולא נשיאת ידים משום שצריכים לישא גם כפיהם והתם נמי כתי' וישא אהרן את ידיו א"ת לרבו' כפות הידים ובנטילת ידים אע"ג דלחולין ותרומה סגי עד פרק חבור האצבעות קרי לי' נטילת ידים שסתם ידים היינו מקום חלוק האצבעות ובריש מס' אהלות אמר שלשים בפיסת היד משום שרצה לכלול כל אצבע עם שרשו מקום שמחובר בזרוע כמ"ש תי"ט שם משו"ה הוצרך לומר פיסת היד ולא סתם יד וזכר לדבר המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה ואי ס"ד דיד היינו כף היד עם הזרוע א"כ סיפ' דקרא לגרועי אתי' שבתחלה יחס מלחמה ליד שלימה ולבסוף לאצבעות אע"כ דיד נמי היינו אצבעות ועוד יותר נראה דסתם אצבע דקרא היינו כל האצבע עד שרשו מקום חבורו בזרוע ונמצא סיפי' דקרא אצבעותי למלחמה מוסיף יותר מרישא דלא יחס הקרב רק ליד שהוא עד מקום חלוק האצבעות והוסיף אצבעותי למלחמה שהוא יותר ומה שהניעני לזה הוא מה דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה והנה אפילו לדידי היינו עד מקום חבור כף לזרוע דהרי כתי' את היד לרבוי' וא"כ איך אמר במכילתא ובהגדה כמה לקו באצבע עשר מכות וכו' ובים לקו חמשים מכות הא הוי טפי מחמשים דלקו בים ביד שלימה עם הכף אע"כ סתם אצבע הוא כלו עד מקום שרשו בקנה וה"ל חמשים מכות בים ממש מ"מ בהא סלקי' דאת דכיור אתי לרבוי' ואתי ואת לערבינהו ויפה פירש"י זהו מה שנרא' לענ"ד הכ"ד כאיש נדהם כגבר לא יוכל להושיע החותם באהבה עזה: פ"ב יום ג' ט' אדר תקעד"ל: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1619

1620שלום לי"נ הרב המופלא וכו':

1620

1621הנה זה לשוני בגליון ש"ע א"ח שלי סי' תרפ"ח סעי' וי"ו כתבתי בצידו וז"ל הפר"ח החליט לאסור טלטול המגלה בשבת ובשכה"ג בסימן זה ולעיל סימן ש"ח מסתפק בזה ועיי' בית שמואל ס"סי קל"ו ומ"מ נ"ל דלא אמרו אלא בט"ו שחל בשב' לכרכי' המוקפים דאיכא משום דרבה אבל בי"ג שחל בשבת שהוא ערב פורים ואינו זמן קריאה שרי ועמ"ש מג"א לעיל סי' של"ד סקי"ח מיהו ממ"ש מג"א לקמן סי' תרצ"ב סק"ו משמע לאסור גם בי"ג בשבת וקצת צל"ע מנ"ל דשייך הכא משום דרב' היכא דלא טרידא כולי עלמא כי אם האנושי' והחולים דמהאי טעמא לא גזרו על מילה בשבת להר"ן עיי' שם ואי משום דרב יוסף שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה לא שייך בהקדמ' כל שהוא מפלג המנחה ולמעלה מיהו הפר"ח פליג בלא"ה ואוסר לקרותה קודם זמנה אפילו בחול ויש לי עיון בזה דהש"ס מגלה ה' ע"ב שקיל וטרי ארבי דנטע נטיעה ומסיק י"ט לא קבילו עלי' ומ"ט לא הוקשה להש"ס בלאה"נ אמתני' דרפ"ב הי' כותבה וכו' דכה"ג הקשה הירושלמי דמייתי לי' הרא"ש פרק ב' אע"כ הו"מ לאוקמי במקדימי' לאנושי' וחולי' מפלג המנחה ומעלה וש"מ דמותר להקדים ויש לדחות דא"כ כבר קבלו לפורים עליהם ואסור נמי בעשיית מלאכ' ועוד דומי' דהי' דורשה שהמקדים למהר משום חולי' לא ידרוש וע"כ לא מיירי בהכי אע"כ ש"ס דילן לא פריך אהי' כותב' משום דהו"מ לאוקמי כפרים המקדימי' לי"הכ ועמ"ש הר"ן דף רס"א ע"ב בזה והוה דומי' דהי' דורשה דלא מיירי בפורים עצמו עיי' בש"ס ז' ע"ב נגה ולא אתו רבנן וכו' ועמג"א סי' רנ"א סק"ו ובהגה' מנהגים כ' לדחות האומרי' רמז אין אסתר מגדת וכתב שהוא שבוש מהש"ס ז' ע"ב ורצונו מהס"ד בהש"ס אע"ג דלמסקנא אין קובעין מדרש עכ"פ לא מזה הטעם ותמהתי על מג"א סימן תרפ"ו סק"ג וק"ל מיהו במהרי"ל איתא שבחורים פנויים שאחרי' מטריחי' עבורם מגידים להם ההלכה ומייתי לי' אלי' רבה וא"כ משכחת לי' הי' דורשה בכה"ג ועוד נ"ל דאפי' אי י"ט קבילו עליי' היינו ביום אבל בלילה לא דהא ימי משתה ושמחה וי"ט כתיב וממעטי' לילה ממשתה ושמחה וה"ה מי"ט וא"כ הך דהי' כותבה מצי איירי בלילה וכן הי' דורשה ודברי הירושלמי צ"ע לפע"ד ע"כ ממ"ש בגליון ש"ע א"ח שלי ועתה מצאתי שאהבה נפשי שכבר נתעורר בזה הגאון בטורי אבן להוכיח מזה הירושלמי דאי הוה קבלו עליי' י"ט הוה אסור גם בליל' וראי' דאסור בהספד ותעני' לכ"ע ולא דמי למשתה ושמחה משום דכעין י"ט דאוריי' תיקון דממעטי' ליל י"ט הראשון ממצות שמחה הואיל ואין שמחה לפני' וכוונתו על ש"ס דפסחים ע"א ע"א ודפח"ח ונפקא מיני' לדינא לפ"ז גם עכשיו שאנו נוהגים שלא לעשות מלאכה גם בלילה אסור ועיי' פסחי' ב' ע"ב ובתוס' ד"ה היכן וכו' וק"ל עוד כתב שם הגאון הנ"ל דמשוה"נ לא תקינו אכה"ג קריאת מגלה בלילה אלא מתיקון חכמים או מאלקי אקרא יומם וגו' בש"ס דמגלה ג' ע"א אבל מעיקר התקנ' לא היה אלא ביום נמי היינו טעמא דומי' דמ"ע של תורה הנוהגי' בכל י"ט כגון שופר ולולב שאינו בלילה ה"ה הך קום עשה דמגלה אלו דבריו ותמהתי ממצה ומרור ופסח שעיקר מצותן רק בלילה ומסוכה שנוהגת ביום ובלילה ועיקרה בלילה הראשונ' ועמ"ש תוס' שבת קל"א ע"ב ד"ה ואי וכו' גם צל"ע עלי' ממ"ש אהא דמגלה י"ד ע"א פירש"י ד"ה מעבדות לחירות ביציאת מצרים אמרו שירה עלהים עכ"ל והקשה הגאון ז"ל הא התם נמי הוה ממות לחיים כדכתי' המבלי אין קברים במצרי' לקחתנו למות במדבר ועוד מאי פריך הלל נמי נימא הא ביום ז' של פסח אין גומרים ההלל אע"כ דלא כפירש"י אלא מהלל די"ט א' דפסח שהוא תיקון נביאי' מזה יליף ק"ו ופריך א"כ הלל נמי נימא כמו שם וביאר הגאון ז"ל דאין הק"ו מי"ט א' דפסח דאומרים הלל ביום דז"א משום הנס אלא משום י"ט כמו בעצרת וחג אלא מהלל דליל י"ט א' דפסח דאינו אלא משום נס מזה יליף הק"ו ע"ש וצ"לע א"כ פשיטא דה"ל לתקן למקרי מגלה בליל' כמו הלל דליל י"ט א' דפסח:

1621

1622בשולי הכתב אודיעהו מה שנתחדש לי כעת בחזרי על מסכת מגלה בריש מכילתין במ"ש הר"ן שם בהא דישב ולבסוף הוקף דישיבת גוים לא מיחשבי ישיבה והקשה בטורי אבן א"כ בסוף מס' עירוכין בההוא ברייתא דדרש בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב באותה בריתא עצמה גז"ש חומה חומה מששים עיר חבל ארגב חומה גבו' דלתים ובריח מה להלן שהקיפוהו גוים קודם לכן ר"ל קודם שכבשום ישראל ה"נ שהקיפום גוים קודם לכן ע"ש ולפי הנ"ל הא למה לי קרא מושב עיר חומה דבעי' הוקף ולבסוף ישב הא בעי' שהקיפוהו גוים קודם כניסתן לא"י והנך כולם הוקפו תחלה שהרי ישיבת גוים לא מיחשבה ישיבה וכבר פ"א תירצתי דלמ"ד לא קדשה לע"ל וא"כ נהי דאז בכבוש יהושע לא משכחת לה מ"מ בכבוש עזרא או בכבוש דלע"ל משכחת שיקדשו ערי' אחרי' ובלבד שהי' להם חומה קודם כניסת ישראל לא"י בעת ההיא ואז אפשר שקדמה להם ישיבת ישראל בימי הגולה ועיי' תשו' מהרי"ט ח"ב חי"ד סימן ל"ז שנסתפק בזה אי יכלו לקדש עיירו' אחרי' ע"ש ולפי הנ"ל יהי' מוכרח כן:

1622

1623אמנם כעת נ"ל ליישב כך דיש לתת טעם לקדוש' בתי ערי חומה ומ"ט לתלות המצו' דוקא במה שהקיפו גוים קודם לכן היינו משום דעיקר הטעם הוא במה שהפליא הקב"ה חסדו עם שהגוים בנו להם ערים בצורות להשגב בהם מפני אימת ב"י והקב"ה הושיעם ומשו"ה קדושת בתי ערי חומה חמור' משארי עיירו' ואמנם זה שייך בחומו' שהקיפו העכו"ם קודם ביאת ישראל לשם משא"כ אח"כ אדרב' הי' יותר טוב אלו נתקיים בנו פרזות תשב ירושלים כמו לע"ל וזה הטעם נ"ל נמי במה שהקפיד אהוקף ולבסוף ישב משום דמסתמא הבונים חומה למבצר בונים תחלה החומה או לכל הפחות יושבי' ע"מ להקיפה משא"כ הבונים לנוי העיר היא ישבה ולבסוף מקיפים לנוי ובזה בארתי ליישב ק' מג"א סימן תרפ"ח ס"ק ב' ע"ש ואמרתי דודאי בשנים קדמוני' הי' רוב חומות נעשי' למבצר והי' סתמן הוקף ולבסוף ישבה משא"כ בזמנינו שהרוב הוא לנוי וה"ל ישבה ולבסוף הוקפה וזה למדתי מלשון תה"ד סימן ע"ר שכ' דרוב עיירות עתה מוקפי' חומה בישב ולבסוף הוקף משמע מלשונו עתה ולא בשני' קדמוני' וע"כ הכונה כנ"ל כי סברא זו הובאה ברא"ש במס' עירובי לחלק בין לנוי או למבצר ע"ש בפ' מי שהוציאוהו ס"סי יו"ד וא"כ לק"מ ק' מג"א דודאי ליכא עכשיו שום עיר שתהי' עדיין חומת יב"נ קיימת ורוב המוקפים עתה הם לנוי וה"ל לענין ישבה ולבסוף הוקפה לדירה משא"כ בתי ערי חומה וכה ג קיי"ל אע"פי שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן ואז הי' למבצר והוקפה ולבסוף ישבה כנ"ל:

1623

1624והשתא מיושב ק' טורי אבן הנ"ל דאי לאו דגלי קרא בית מושב עיר חומה דבעי' הוקף ולבסוף ישב לא הי' עולה על הדעת ללמד מגז"ש דחומה חומה ולא שהקיפוהו גוים קודם לכן דמה סברא הוא זה שיהיה קפידא ואם נאמר גז"ה הוא א"כ ה"נ נימא דבעי' שתהי' דוקא חומה גבוה דלתים ובריח כי התם אבל השתא דגלי קרא למעט ישב ולבסוף הוקף וע"כ ה"ט משום דחומה כזו אינה אלא לנוי ולא למבצר משגב ולא נעשה בו נס לישראל א"כ מזה הטעם בעצמו יש לנו סברא נכונה לחלק בין הקיפוהו גוים קודם או אח"כ כנ"ל ומשו"ה ילפי' זה בגז"ש חומה חומה ולק"מ ק' טורי אבן הנ"ל:

1624

1625ובזה הבנתי ג"כ מ"ט תלו קריא' המגלה במוקף חומה מימות יב"נ וכ' הר"ן די"מ משום שלא הי' הנס גדול כ"כ מפני ישראלים דשם נשגבי' בחומותיהם והקשו על זה אדרבא הרי הי' דרים עם הגוים בתוך העיר ע"ש ומפני זה העלה שאדרבא יום ט"ו הוא יותר יקר ונכבד ע"ש ולפי הנ"ל יתכן שהרי ביום המלחמה כתיב ואיש לא עמד בפניהם וא"כ הגוים הדרי' בפרזי' אין חדוש כ"כ במה שלא עמדו בפניהם אבל אותם שהי' יכולים להשגב במבצר משגב חומותיה' ואפ"ה לא עצרו חיל לזה הי' צריך נס יותר גדול וק"ל. כתבתי פה מ"ד נגהי ליום ב' תעני' אסתר תקס"ו לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ:

1625

1626שלום וכ"ט ושמחת פורים לה"ה ידידי ורב חביבי תלמידי הרבני המופלג מו"ה אליעזר נ"י ולחתנו ה"ה הרב המופלא החרוץ ושנון מו"ה משה ליב נ"י:

1626

1627לעשות רצונם חפצתי והנה היא לוטה פה כי לא ידעתי מקום לשלוח לשם כי אין לי שם שום מכיר גם אדרעס לא ידעתי ע"כ מידכם יהיה זאת לכם וגם ה' יתן הטוב וארשינו יתנו יבולה:

1627

1628על דברת הפר"ח א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפס' בהג"הה שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יי"ח וכ' הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ"ק דמגלה השיב על פר"ח מש"ס נדרים ס"ג ע"ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם לומר הריני כאלו התקבלתי ע"ש וה"נ דכוותי' וצדקו דברי רמ"א ואני אומר לא עיין הגאון במ"ש הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל אבל אי כוונ' הנותן לכבוד עצמו לא מהני באומרו הריני כאלו התקבלתי וא"כ יפה כ' פר"ח מנ"ל לרמ"א דכוונ' מתקני משלוח מנות היינו מרדכי וב"ד אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו והנה ראיתי בזה ב' טעמים בתה"ד כי כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו ע"ש וי"ל אפי' אית לי' טובא מ"מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אינו במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש אך בס' מנות הלוי כ' בשם ראשית להרבות השלום והריעות היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרי' ומפורדים במחלוקת לכן תקנו משלוח מנות א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יי"ח ויפה כ' פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע בזה:

1628

1629והנה עוד כ' רמ"א אשה חייבת בשלוח מנות כאיש וגם ע"ז כי פר"ח ומהריק"ש מנ"ל האי הא כתי' איש אל רעהו ולא אשה בתשו' שבות יעקב כתב כדאמרי' בקידושין איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי שניה' אמורי' ומ"ט נאמר איש שהאיש סיפוק בידו לעשות ולא האשה וא"כ ה"נ הא כתי' קימו וקבלו לשון רבים א' האיש וא' האשה ולמה נאמר איש אל רעהו שהאיש סיפק בידו והנה מ"ש קימו וקבלו הוא לשון רבים לא נ"ל דהאי איהודים קאי שכלל היהודים קבלו לעשות אשר החלו ובכלל זה משלוח מנות איש ולאשה אבל לא היה צריך לזה דבלא"ה יפה כ' קרבן נתנאל דהשוה אשה לאיש במצות פורים שהן הי' באותו הנס ורק איש כתי' ולזה י"ל אשה אין סיפוק בידה לעשות אך בס' ברכי יוסף הקש' ע"ז דתוספת פ"ק דקידושין אע"ג דמן התורה מעשי ידיה לעצמה ושפיר סיפק בידה מ"מ לא שכיחא אצל אביה אלא אצל בעלה וזה לא שייך הכא גבי משלוח מנות ע"ש ולכאורה קו' גדולה היא אלא י"ל מטעם אחר כיון שמזונות אשה על בעלה מן התורה להרמב"ם ועיי' רמב"ן פ' משפטים נמצא לפ"ז היא סמוכה על שולחן אחרים מסתמא ומשו"ה כתי' איש אבל אם אינה סמוכה כגון אלמנה חייבת כנ"ל אך זה תלי' בספיקא דמג"א ותלי' בפי' הש"ס דמיחלפי סעודת פורים אי טעמא משום דכל הסומך על שולחן אחרים פטור משלוח מנות ונ"ל דתלי' בהנ"ל אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים פטור מזה ואי טעמא משום אהבת רעים גם הסומך על שולחן אחר חייב:

1629

1630אלא לפ"ז סתר רמ"א עצמו דמה שמחייב אשה ע"כ ס"ל הסומך על שולחן אחרים פטור דהטעם משום למלאות חסרון סעודת של חברו וא"כ איך פסק אם מחל לו פטור הא לזה הטעם לא מהני מחילה ונמצא מזכה שטרא לבי תרי:

1630

1631ואיידי דאיירי התם בפר"ח הקשה על רבינו אפרים שבהרז"ה פ"ק דמגילה דמייתי לפסק האי דחייב אינש לבסומי וכו' דכיון דאירע סכנה קם רבה שחטי' נתבטל הדבר והקשה פר"ח א"כ לשתא כדאמרי' רבה לר"ז תא נעביד ס"פ בהדדי מ"ט אמר לאו כ"ש ושעתא מתרחיש ניסא הא מעובדא דאשתקד נתבטל הך דחייב לבסומי ולא יתבסם ולא יסתכן ע"ש:

1631

1632ולכאורה י"ל דבירושלמי אי' סעודת פורים בשבת מאחרי' אחר שבת דימי פורים צריכים שיהי' ניכר שעושה לשם פורים משא"כ בשבת אין היכר עמג"א סס"י תרפ"ח והנה בחולין קי"א ע"א מי עדיפת לן מינה דכתיב וקראת לשבת עונג משמע סעודה לכבוד ת"ח הוה כעין סעודת שבת ולא ניכר שהיא לכבוד פורים ולירושלמי הנ"ל אסור ובפרט ר' זירא דכד הוה מזמני לי' לא אזיל רק משום אתיקורי הוא דמיקרי ביה ועבדי טובא לכבודו בכל הזמנים וא"כ אין סעודת פורים ניכר וק' איך עבדי ר"ז ורבה ס"פ בהדדי וי"ל דס"ל דלא כהירושלמי דשפיר יש היכר כיון שמשנה בחיוב בסומי מה שאינו בשאר שבת וי"ט ואית' היכרא משו"ה עבדי בהדדי [כמו שכתב הלבוש לענין נשואין בפורים דלא כמג"א ס"סי תרצ"ו] ולפ"ז לק"מ ק' פר"ח דלשתא כי הוה הדר ובעי למיעבד סעוד' פורי' בהדדי אמר ר"ז ממנ"פ אי לא תתבסם וליכא שינוי בגוף הסעודה א"כ איך יי"ח סעודת פורים ואי תתבסם לאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ולק"מ קו' פר"ח:

1632

1633אדרבא לפ"ז יש להביא ראיה לרבינו אפרים דאיך עלה ע"ד ר"ז ששום אדם לא יאכל סעודת פורים עם ב"ב מפני הסכנה אלא יתבודד בחדרי חדרים אע"כ מאותה שעה נתבטלה מצוה דבסומי בפורי' ורק להזמין ת"ח אצלו אינו נכון משום שאינו ניכר וכנ"ל:

1633

1634ויש לדחוק ולומר שאין חשש סכנה עם ב"ב דלבו גס בהם וגייסי אהדדי רק רעים אחרים המרבים התעוררת ושמחה איכא סכנה והנה פ"ק דמגלה אמרי' משפחה ומשפחה לאתויי' משפחות כהונה ולוים שמבטלים עבודתן וכו' והנה רש"י בפי' מגלה כ' ע"ד פשיט שיתאספו משפחות וישמחו בפורים וא"כ ק' מנ"ל לש"ס ללמוד מזה דמבטלים עבודתן הא אפשר לפרש כפשוטו אע"כ ס"ל לש"ס כיון דמצוה לבסומי אין נכון להתאסף משפחות משפחות אלא כ"א עם בני ביתו:

1634

1635ובמקום אחר כתבתי דבמס' שבת פרק מי שהחשיך א"ל רבה אנא במזל מאדים ואינני לא מוהל ולא טבח ולא אומן וא"ל אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש ואי הא מימרא דאביי הוה בתר עובדא דשחטי' לר"ז צ"ל דלא הוה בעי למימר מר נמי שחטי' לר"ז וצ"ל משו' דהדר אחיי' ע"י תפלתו לא בעי למתלי במזל מאדים מ"מ לק"מ ק' רבינו אפרי' די"ל ס"ל להרי"ף דשומר מצוה לא ידע דבר רע וע"י מצוה לבסומי לא יארע מכשול אך היכי דשכיחא הזיקא כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה אבל מי שלא ידע בנפשו שהיא מזל מאדים א"צ לחוש לזה דאזלינן בתר רובא ושומר פתאי' ה' כדאי' שם במס' שבת ע"ש ה' שומר ומגין לשומרי מצותיו ואחתום בברכת שמחת פורים כנפשם היפה ונפש אוהב נפשו: פ"ב יום אי ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:

1635

1636צדיק כתמר יפרח כשושנה בעוד כפתו רעננה תחל שנה בברכת קדם מעונה ולא תשכון עליו עננה ה"ה הרב הגאון המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' משה תמר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אוהעלך יעקב משכנותך ישראל:

1636

1637בקראי שם תמר וענינו מה שצ"לע מאי דפשיטא לחז"ל דדבש דכתיב בשבחי א"י בשבעת מינים שהוא דבש תמרים ולא נתחייבו בבכורים כ"א המינים המפורשי' ולא זולתם וכבר עוררני רב א' על פי' רש"י דנחמי' קפיטול יו"ד ולהביא בכורי אדמתינו ובכורי פרי כל עץ שפירש"י בכורי כל פרי אילן הם מדברי חכמים והוא תמוה ולא ידעתי פתר כ"א בעיטור בכורים לר' שמעון משנה יו"ד פ"ג דבכורי' ודוחק על כ"פ מן התורה פשוט וברור שאין בכלל דבש דהאי קרא אלא תמרים וק' לי מ"ש מקרא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו דפירש"י בחומש דכולל כל מיני מתיקה וכן פסק הרמב"ם בסתימת לשונו רפ"ה מאיסורי מזבח והמשנה נמלך הוציא כן מש"ס שבועות י"ב ע"ב וא"כ לוקין מן התורה על כל מיני מתיקה ודוחק לומר שאני התם דכתיב וכל דבש דההיא אצטריך לרבות עירובו וחצי שיעור וא"כ מנ"ל דדבש דבכורים הוא דבש תמרים דוקא ולכאורה אי הך דראשון לארץ ושני לארץ בברכו' מ"א ע"ב סברא דאורייתא היא י"ל מדקדים דבש שהוא שני לארץ שני לגפן תאנה וכו' ש"מ שהוא דבש תמרים דאינך מיני מתיקה קים להוא לרבנן דלא עדיפי מהני אבל לא נרא' לי שיהי' זה סברא דאוריי' כ"א אסמכתא בעלמא וא"כ נהפוך הוא מדקדים בקרא תאנים ורמונים לדבש נ"ל שארי מיני מתיקה קאמר כגון תפוח וכדומה דגריעי מתאנים ורמונים ואולי י"ל מדכתי' מראשית א"כ לוקחין הראשיות שבכל המינים ואה"נ דבש כולל כל מיני מתיקה אך ראשית הדבש הוא דבש תמרים וסברא כזו מוכרחת בתוס' פסחים ל"ו ע"ב ד"ה אוציא וכו' כמו שהכריח פני יהושע שם אלא דעכ"פ היה לנו לברך מעין ג' על כל הפירות:

1637

1638ולהמתיק הדבר רמוז מרא"שית תמן תמ"ר אי"ש דוכרא ונוקבא ראשון לארץ עליונה חטה ושעורה אישים עליונים וראשון לארץ התחתונה זית שמן הטו"ב ושני' לו דב"ש תמר נוקבא אלא שלא הזכיר אלא התוך דב"ש ולא הקליפה משום דעשוי' להשתנות כשהיא שופטה את ישראל נעשה במקום תומר דברה העוקצת הנ"ל ולא יאה יוהרא לנשי כאמרה לא תהי' תפארתך ועיי' מס' מגלה י"ד ע"ב ויש לי צער בסידור האר"י בביעור חמץ בגירסת סדורי' בכתב אשר לפני שם נאמר שאור שחמוצו קשה מנוקבא שיעורו בכותבת תמר נוקבא משא"כ חמץ שיעורו בכזית (ואותן שבדפוס לא ראיתי) הנה שנה משנתו כבית שמאי ובשבוש דשאור בכזית וחמץ בכותבת והנלע"ד ליישב דחזינן לב"ש ס"ל דקשיותו של שאור יש בכזית ממנו חימוץ קשה השקול נגד כותבת חמץ וא"כ למאי דקיי"ל כב"ה זה וזה בכזית נמצא ממילא שאור כתמר נוקבא וחמץ כזית דכורא כנלע"ד והנה מראשית חכמת שלמה יצא מתוק דב"ש דע"ה בינ"ה שכ"ל ואם יש לפר"מ דברים מתוקים אל ימנע טוב:

1638

1639כולי האי קאמינא כאיסטרא בלגינא ועתה באתי היות כי מכותלי כתבו אשר הגיעוני מאנשי ק"ק פאטאק נראה כאלו נאמרו דלטורים לפר"מ כאלו לבי ח"ו חלוק ממנו ואחז"ל ברכות ל"א ע"ב מכאן לנחשד וכו' ולא עוד אלא שצריך לברכו וכו' וכן אקוה האמת לא אכחיד כי מרגלא בפומי כי כל האמור להלכה בש"ע היא תורה נתונה לכל ישראל בשוה ואין בודד במועדיו אכן מי שאין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו כי זה נעשה מצות אנשים מלומדה ואב לבנים יודיע ע"כ כל המתחסד עם קונו ניכר במעלליו מה שלבו בודה לשם ה' להזיר נזיר מכל מה אשר ידבנו לבו ובזה אין סגנון א' עולה לשנים כי אין לב ב' בני אדם שוה באהבת ה' ולכן נקראים בני כושיים משונה במעשיו אך רק משונה באור"ו אבל תוכו מתאחד עם כל ישראל ואך לעשות עדה שלמה כולם יתחסדו במנהג א' לכולם א"כ היא גופי' נעשה חק לישראל ומצות אנשים וזה א"א ולכן ראיתי רבותי הגאון הפלאה ז"ל ומורי החסיד שבכהונה מהו' נתן אדליר זצ"ל והגאון מהו' זלמן חסיד ז"ל שלא המשיכו עדה מעיד אני עלי שמימי לא שמעתי מפי קדושי ישראל הנ"ל ס' הזוהר יוצא מפי קדשם בשום דרוש ותלי"ת לא זזה ידי מתוך ידם ולא חסרתי מהם וכו' ותלי"ת תלמידיהם אין פרץ וכו' כדבס"פ הי' קורא ומ"מ אין א' דומ' לחברו זה הוא מה שמרגלא בפומי ועוד אמרתי כי התפלה בנוסח ספרדי' איננו גנאי ופחיתות לנוסח אשכנזי אשר התורה מקובלת בידיהם מאבות הראשוני' יעיי' אריכות היעב"ץ בכלי' אורב אך היות כי בעו"ה נשכחו סתרי הכוונ' בצרות ויגונות ובדור האחרון העמיד' נר מזרחי האר"י זצ"ל וזכו הספרדי' שהיה מבניהם והוא גילה תעלומות בנוסחאות שלהם ואלו היינו גם אנחנו זוכים לכיוצא בו היה מבאר לנו כהנה וכהנה בנוסחאות שלנו והיות בעו"ה אין אתנו יודע עד מה ע"כ מי שרוצ' לכוון והוא אינו יודע צריך להתפלל בנוסח האר"י והיות בעוונותי לא זכיתי לא לזה ולא לזה ע"כ בנוסחא שהורגלתי אחזיק ולא ארפנו כי מה לי הכא ומה לי התם [עיין לעיל סי' ט"ו וסי' ט"ז]:

1639

1640אלו דברים שדברתי מעולם אבל ח"ו לא יצא עתק מפי על גברא רבא דכוותי' שכי"ב ואם ח"ו יראה פר"מ שגם במה שכתבתי לעיל דרך עוצב בי ינחני בדרך אמת ועל פני יוכיחני יהלמני צדיק חסד אני אשא ואני אסבול ואקוה שיתפייס ויעלה זכרוני לטובה בתפלתו זכה ימלט אי נקי ועוד רגע אדבר כי שמות הקודש הם פעולת אמתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי כהן צדק זצ"ל ומה שחז"ל עסקו בס' יצירה וברא גברא ואמרו ישעי' אמר שם ובלע בארזא ואחתופל כ' שם וקפ"ה תהומא הוא שם מילואו של שם אל משה רבינו ע"ה הרג למצרי בשם המפורש וב"ב י"ד ע"א אמרי ר' אמי כ' ת' ס"ת וא"ל דלמא תורה ציוה לנו משה כתב היה קשה לי הלא מרע"ה כתב י"ב ס"ת ביום אחד ואי רב גובריה בזריזות מ"מ כיון שהוא בטבע המציאות אפשר שהוא כ' כל שנותיו ת' ס"ת ואם מרע"ה על ידי השבעה כ' א"כ אפשר א"כ גם רב אמי ידע זה השם ואמרתי היינו דקאמר הש"ס רב אמי לא כ' אלא השם היוצא מר"ת תורה ציוה לנו משה הוא כתב דהיינו גמטרי' קס"ח כידוע ובחי' תורה אמרתי כי מתמורת רל"א שערי אלב"ם היא הפיכת קללה לברכה בפי בלעם כי בחילוף אלף או"ר בעין עו"ר נעשה מאלב"ם בלעם ונהפוך לו לרועץ בר"ח ל"ך א"ל מקומ"ך ומ"מ השאיר קלל' לזנו"ת א"ל בנו"ת מוא"ב ומצירוף שניהם נאמר בכשלונם ואני אקניאם בל"א ע"ם כי הם קנאוני בל"א א"ל היינו בהשבעת שרי מעלה דמתחיל בלא ומסיים בלא או מתחיל בא"ל ומסיים בא"ל בפסחי' קי"א ואני אקניאם וגו' הארכתי בזה לומר שלא יחשדני כי ח"ו יש בלבי הרהור ח"ו על העוסקים בזה לשמה מ"מ צריך אני לעשו' לי רב בשני קושי' א' מאי דקיי"ל ב"הכ מותר לעשותו בהמ"ד דלא כר' יוחנן במגל' כ"ז ע"א ואיהו יליף לי' מהגדולו' אשר עשה אלישע ואלישע ברחמי עביד אולי נימא להלכתא קיי"ל דלא עביד ברחמים אלא בהשבעה ותו קשי' לי מנ"ל לרבותינו להתיר זה כי בתורה אוסר מכשף ואחז"ל שמכחיש פמליא של מעלה ועיי' היטב בלשון רמב"ן פ' שופטי' וקרא מסיים תמים תהי' אם כן מנ"ל לחלק בין מכחיש פמליא של מעלה ע"י שדי' או מלאכים או שארי השבעות עכ"פ מכריח כח של מעלה נגד הטבע ואין ראיה משמות אורים ותומי' שרמז רמב"ן פ' תצוה שאלו אינם מכחישים ומכריחים כלום נגד המוטבע וכשאני לעצמי היה נ"ל דפמליא של מעלה היינו שרים העליונים אשר שמים משטרם בארץ לאמור לעשב גדל וכשכבר יצא שפע מתח' ידם להריק לצינור ההוא ואד' בא להשביע כחת התחתוני' שבעולם העשיי' לשנות משטרם אשר בארץ הוא מכחש פמליא שלהם ואהא איכא קפידא ויעיי' פרש"י ס"פ היה קורא דפמליא של מעלה היינו אותם שרים ואסור להכחיש כחם אך לשנות כח עליון גבוה מעל גבוה טרם בוא השפע לאלו מנצח כח שלמעלה ע"י שמות הקודש ע"ז אחז"ל זמרו למלך שמנצחים אותו ושמח פסחים קי"ט ע"א וכבר הי' נ"ל שירידת המן במדבר מ' שנה לא היה דבר חדש אף עפ"י שחז"ל יחסוהו לבין השמשות מ"מ נ"ל שהיה אותו הרוחנית ושפע אלקי מצינורי מעלה שהי' מעותד לירד על תבואת ז' עממי' שבא"י בעת ההיא ואכלו מקבלי תורה הפנימי' ולאמורי' נשאר המוץ והקליפ' והיינו דאמר להו כלב לחמנ"ו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו ר"ל כח ה' אנו אוכלים וכל כח חיוני שלהם היא מלחם חצוני שלנו וזה כמוץ יסוער מגרן וכעלה נבל [עיין בסי' שאחר זה ]:

1640

1641וכה אמרתי בשמן דאלישע דכתי' אין עוד כלי ויעמוד השמן ואחז"ל עמד שער השמן שנתיקר השער ואיך היה זה אך לפע"ד הנביא המשיך כל צינורי השמן שהי' ראוי להשפיע אל הזיתים המשיך כולם לתוך כלי האשה וממילא נתקלקלו כל הזיתים ונתייקר השמן כנלע"ד אראה מה בדעת פר"מ וישיבני דבר ה' לשד השמן וכצפיחת בדבש ויה"ר שתתחדש שנה טובה ומתוקה ויעלנו מצולה עמוקה עלה נעלה במסילה אשר בית אל עולה כה עתירת א"נ פ"ב יום א' י"ב אלול תקע"ח לפ"ק משהק"ס:

1641

1642רב טוב ושלות השקט לי"נ הרב המופלג ומופלא חרוץ בעל פיפיו' כבוד מו"ה חיים נ"י ותהי המשרה על שכמו עומס משא דבר ה' בק"ק דרעזניטץ יע"א:

1642

1643יקרתו הגיעני ומ"ש פר"מ אלישע דעביד ברחמי הוא דעביד והוא ש"ס פ' בני העיר דאתאן עלה צ"ע לכאורה איך בנה ר' יוחנן בנין על זה אלישע ברחמי עביד ופי' בית שמגדלי' בו תפל' ועי"ז נולד דין חדש דבית הכנסת עדיף מבהמ"ד לדעת ר' יוחנן ור' פפי דסבר כוותי' ומנ"ל בפשיטות כ"כ ומי לא אשכחן בדברי חז"ל דהוי עסקי בס' יצירה וברא עגלא תלתא וברא גברי ויעיין בתשובת חכם צבי ויעיין בהלכות גדולות דפוס וויען ס"א ע"א איך אבוה דשמואל בא לביתו ע"י שם ומשם נולד שמואל וכיון שהדבר אפשרי במציאות ומותר הוא באשר עשו גדולי חז"ל א"כ מנ"ל להש"ס דהגדולו' שעשה אלישע לא הי' ע"י שמות והיינו גדולות כדאמרי' פ' הישן דבר גדול מעשי מרכבה דבר קטן הווי' דאביי ורבא והיינו שמגדלי' בו תורה וכריב"ל ודלא כר"י וצ"ע לכאורה:

1643

1644והנלע"ד דבקידושין ע"א ע"א אמרינן אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו וכו' וכ' שם תוס' רי"ד בשם הירושלמי דצריך שלא יהנה משום אדם וירושלמי זה מצאתיו ביומא פ' אמר להם הממונה סוף הלכה ז' יע"ש ואחז"ל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע נמצא דהי' פשוט לר' יוחנן דאלישע לא השתמש בשֵם כיון שנהנה ואולי משו"ה בעובד' דשונמי' ציו' לגחזי לשום המשענ' על הנער ואח"כ כשלא הקיץ הנער ע"י גחזי משו' שלא הי' כדי מ"ט לא שם הוא המשענת ע"פ הנער אלא הלך א' הנה וא' הנה והתפלל אע"כ הוא הדבר אשר דברנו כי המשענ' הי' בו סגולו' על ידי שמו' והוא שנהנ' מבריות לא רצה להשתמש במשענתו ולפי מה שטעה בגחזי סבר הי' שהוא כדי וראוי לכך וכשלא הצליח משלחתו הוצרך אלישע לאחוז אומנתו למיעבד ברחמי כנ"ל ליישב דברי ר' יוחנן דהגדולות שעשה אלישע ברחמי עביד ובית גדול היינו שמגדלי' בו תפלה:

1644

1645ומ"מ נ"ל מדלא חשיב לי' בקידושין ע"א ע"א הנ"ל בכלל הני מילי מעליותא דחזיא לשם המפורש וגם בש"ע י"ד סס"י רמ"ו ובש"ך שם סקכ"ג ויעיי' עוד סי' הנ"ל ש"ך ססק"ו ויעיי' הגה' רמ"א סי' קע"ט סעי' ט"ז ולא לשתמיט בכל הני דוכתא להודיע לנו חדוש זה ש"מ ס"ל לרבותינו הגאוני' הפוסקי' דמדלא חשיב לי' בש"ס בבלי ש"מ דלית הלכת' כהירושלמי ור' יוחנן דהיא מארי דתלמוד ירושלמי איהו לטעמי' אזיל דאלישע ברחמי עביד ולא קיי"ל כוותי' אלא כריב"ל שמגדלי' בתור' ומעלי' בקודש מבית הכנסת לבהמ"ד והכי הלכתא הנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה כנפשו הטהורה ונפש א"נ מאז כן עתה פ"ב יום א' ט"ז מרחשון תקפ"ב לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1645

1646שלום וכ"ט לך י"נ תלמידי הרבני המופלג מהו' זלמן ב"ה נ"י:

1646

1647ע"ד סתם שעות המוזכרות בש"ס ובפוסקים בדוכתי טובי נאמרי' על ג' אופנים שמענה ואתה דע לך יש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה והמה נקראים זמניות שאין שום שעה מהם שוה מיום זה ליום שלאחריו כי אם תחלק היום לי"ב חלקים שוים יגיע לחלק א' כך וכך מינוטען ויום שלאחריו כבר נתארך או נתקטן והחלק הי"ב ממנו הוא פחו' או יותר משל היום ולא תמצא ב' שעורי' שעה שוה כ"א פעמיים בשנ' דהיינו יום תקופ' ניסן ויום תקופ' תשרי להשוכנים תחת קו המשוה וכששעה של יום היא שעה ארוכה תהי' שעה של לילה קצרה כי גם הלילה תתחלק לי"ב חלקים שוים והחלק הי"ב ממנה נקרא שעה שלה ולפ"ז תהיה שעה של יום בקיץ שוה עם שעה דלילה בחורף לפי ערך המשוער ע"ד משל שתאמר שעה של יום ט"ו שאחר תקופ' תמוז שוה עם של ליל' אחר ט"ו יום מתקופ' טבת ודעת רמב"ם בפירוש המשנ' פ"ק דברכות דאלו הם השעות שהוזכרו לענין ק"ש ותפלה בכל מקום והכי קיי"ל כמ"ש מג"א סי' רל"ג סק"ה ודלא כהזהר דס"ל דשעות לעולם שוות ויום לוה מלילה ומ"מ אותן שעות דלילה אינון וכן בהיפוך דליתא אלא כנ"ל ומ"מ לענין תיקוני משמורת קיי"ל כהזהר ועיי' לשון מג"א סי' א' סוף סק"ד דקצת מגומגם וכך כוונתו דלעולם חשבי' הלילה לי"ב שעות שוות הן בקיץ הן בחורף אע"ג דלענין תפלה הן זמניות ע"ש וק"ל ולענין חמץ בפסח כבר ידעת פלוגתת הגאונים בש"ע סי' תמ"ג וכן לרוב או לכל שיעורי תורה התלוי בזמן:

1647

1648ב' שעות השוות שיש מהם כ"ד בכל יום ויום לא י"ב ביום וי"ב בליל' אלא כ"ד בכל יום שאם תחלק היום והלילה לכ"ד חלקים יהי' חלק א' מהם שעה והיא המחזקת ס' מינוטען ובלשון ב"א הוא סתם שעה שמדברי' בו בכל מקו' וכדומ' לי שגם בלשון הפוסקי' כולם בכל מקום שמזכירים שעה סתם לכך כיונו ולא לשעות של ק"ש ותפלה כמו שעלה על דעתך כי בחפזך כתבת וז"ל נראה דשעה סתם המורגל בדבריהם הוא ס' מינוטען ונרא' דהיינו טעמא משום שכל לשון שעה הנאמר בש"ס על ק"ש ותפלה וכדומה על שעות מהיום שהוא א' מכ"ד ביום ע"כ לשונך וטעות הוא בידך:

1648

1649והנה מג"א רס"י קנ"ז כ' משמע בפסחים שעה זמניות וכו' גבי אחאב משמע דחשבי' וי"ו שעות משעה שקם ממטתו עכ"ל הנה שש שעות דאחאב ע"כ לאו זמניו' הם אלא שעות שוות דמה ענין הזמן לקימתו ממטתו מיהו היא גופי' צ"ע בשיעור ק"ש שבני מלכים דרכם לעמוד בג' שעות וכי שינת המלכים תלי' ברביע היום יהיה ארוך או קצר ויש ליישב זה אך מה שצ"לע כיון דזמן מנחה קטנה פלג המנחה היא רביע אחרון מהיום לפי הזמן איך בע"פ וערבי שבתות וי"ט תלוי' אכילה לתיאבון לפי הזמן שהגבילו חז"ל מפלג המנחה ולמעלה ובע"ש שבחורף יאכל כל שבעו קודם פלג המנחה שבעת ההיא שהוא ב' או ג' שעות ויאכל בלילה לתיאבון ובקיץ צריך להתענו' מפלג המנח' גדול' ואילך ודברי ש"ך בי"ד סי' קפ"ד סק"ז מגומגמי' מאוד כי אדרב' כוונת האביאסף הוא שיהי' י"ב שעות של פרישות העונה מהשוות וע"כ יחשב חצי היום עד חצי הלילה שהוא שוה לעולם מה שהיום מתקטן או מתארך הלילה כנגד זה מתארכת או מתקטנת ולאפוקי שעות דק"ש ותפל' שהם זמניות ולא שוות:

1649

1650ולא יכולתי להלום דבריו שם מ"מ פשוט דסתם שעות דמצות התלוי' בזמן המה זמניות וסתם לשון שעה האמורה בפוסקי' רובן שוות לפי המורגל בבני אדם ולשון חז"ל בש"ס יבואר לפנינו בעזה"י:

1650

1651ג' מצינו שעה שהיא רק זמן מועט' כמו במ"ק כ' ע"א אפי' יום א' אפי' שעה א' וכמ"ש ט"ז וש"ך בי"ד רס"י שצ"ט וכן כ' במשאת בנימין סי' ע"ד מסברא בלי שום ראי' דאין לעשות דברי חז"ל כחוק' דמה ענין שעה זמניות לאבילות אע"כ שעה כל שהוא קאמר אלא במ"ב ובש"ך לא נזהרו וכתבו זמניות וצ"ל שוות אולי בלשונם תיבת זמניות רצונם השוות בכל זמן ועידן והיינו שוות וכן בש"ע י"ד סי' ת"ב לענין שמועה רחוקה שעה א' ג"כ כנ"ל כמוכח מעובדא דר"ח דאמר שלוף לי מסאני והולך כלי אחרי לבית המרחץ וכן אשתומם כשעה חדא גבי ספק ערל' ספ"ק דקידושין יע"ש וכן מתרגם ואכלה אותם כרגע כשעה ועוד ממ"ש תוס' בסוטה פ"ק י"א ע"א גבי מרים המתינה למשה שעה א' שהוכיחו שהוא רק זמן מה וכן הוכיח מהרי"ט בתשובה חא"ע סי' ב' דהך דשלהי יבמות קכ"א ע"ב דשעה ראשונה אמר שלום שני' אמר שלום ג' אמר עלתה היינו שעות קטנות זמני' ידועי' דהרי א"א לאדם לעמוד ב' שעות מהשוות תחת המים ולא יחנק וע"כ שעה מה קאמר ומ"מ מריש הוה אמינא דנהי דהיכי דמוכח נוכל לפרש סתם שעה בש"ס שעות קטנות ומורגל הוא לפעמי' כן עכ"פ עפ"י הרוב על היכי דליכ' הוכחה כנגדו יהי' פירושו שוות ס' מינוטען בשעה אלא שעמד נגדי לשון תר"י ר"פ אין עומדי' שכ' אהא דחסידים הראשוני' היה שוהים שעה א' וכו' דאע"ג דרוב סתם שעות שבש"ס זמן מה קאמר ולא שעה ממש מ"מ הכא שעה ממש קאמר מדפריך הש"ס כיון דג"פ ביום מתפללין ג' שעות מלאכתן מתי נעשי' ש"מ שעות ממש קאמר יע"ש והנה צריך לומר באמת מנ"ל לש"ס להקשות דלמא כרוב שעות שבש"ס קאמר שהיו שוהין וי"ל דשעה מה כל אדם נמי צריך לשהות קודם תפלה עכ"פ עד שיכונן דעתו עליו ומאי רבותי' דחסידי בשהוי דלפני תפלה מעתה אע"כ שעה ממש קאמר ולע"ד זה רמז מג"א רס"י צ"ג מ"מ למדתי מזה היפוך דעתי ונאמן עלי הדיין תר"י ז"ל המעיד דסתם שעה בש"ס הוא זמן מה וא"כ לא הי' צריך משאת בנימין הנ"ל לעשות הוכחה שלו דשעה דאבילות זמן מועט הוא הלא לתר"י רובם ככולם כן הוא:

1651

1652ועדיין אני אומר כל הנאמר בש"ס לדינא לא באו לסתום אלא לפרש אלא סתמו כפירושו שעה מהשוות ועיי' ר"פ התינוקת וזולת לענין אבילות דאיכא הוכחה אך כל היכי דמשתעי ש"ס מעשה שהי' ולא מורה הלכה ובא על זה קאמר תר"י דשעה זמן מה קאמר ברוב המקומות כמו במרים ושעה דר"ח בן דוסא הנ"ל ומשו"ה קאמר דהך דחסידי' הראשוני' שלכאורה מה דהוה הוה ובעו"ה אבד חסיד מן הארץ רק מספר מעשה שהי' ובכי האי גוני סתם שעה היא שעה מועטת אפ"ה הכא שעה גמורה קאמר ונ"ל דמשום דנפקא מיני' לדינא למי שרוצה לשהות שעה ממש לא יהי' כחסיד שוטה וכעין שכתב ב"י בטי"ד סי' קפ"ה ע"ש:

1652

1653והנה מ"ש סוף יבמות והא דחזנהי בשעתי' וכ' הפוסקים דהיינו שעה מהשוות הא פשוט לכל מבין ויודע כיון שבא להורות דינא דחזינהו בשעתי' מה נקרא שעתי' ע"כ שעות מהשוות המורגל בפי כל אדם קאמר אמנם שיעור שיהוי יציאת נפש לא הזכירו חז"ל כמה כי הי' פשוט להם זה אך אין אתנו יודע עד מה ולמד' הריב"ש מעובדא דרחב"ד דעכ"פ בתחלת שעה ג' הוא שיעור י"נ מדאמר כבר עלתה ועל זה כתב מהרי"ט הנ"ל שהוא משעות קטנות ואע"ג דלא הי' צריך ראי' כיון שבש"ס לא באו להורות כ"א לספר מעשה של בת ר"נ בן הקנה א"כ סתם שעה היא מועטת כעדותו של רבי' יונה ז"ל והוא שהרי א"א בשום אופן שיחי' אדם במים ב' שעו' מהשוות אע"כ זמנים קטני' קאמר ואם כן לכאורה נשאר הדבר בספק ולא נדע שיעור שעה קטנה ע"כ התחכם מהרי"ט למילף מתוס' דסוטה דשעה הנאמר בלשון חז"ל במרים הוא לערך כך וכך לפי חשבון מדה טובה מרובה א' מחמש מאות וא"כ עכ"פ מצינו שגם זה נקר' שעה קטנה אע"ג שקרוב לודאי גם שיעור זה א"א לעמוד תחת המים כי מ"ש רש"י גבי מים שאיל"ס ביבמות ק"כ ע"ב חיישי' שמא יצא מהמים ברחוק פרסה או יותר עכ"ל רוצה בשיעור הילוך פרסה על הקרקע אבל שטף המים העצומי' יובילוהו מרחוק לגור בשעה קלה כמובן והיות א"א שיעמוד אדם תחת המים אפילו אותן ב' שעות קטנות שחשבו תוס' בסוטה מ"מ מסתיין להחמיר בשיעור ב' שעות קטנו' הנ"ל והוספתי קצת נופך לייפות הענין מ"ט שמשו חז"ל בלשון זה לומר שעה על שיעור הנ"ל שאיננו לא לפי הזמן ולא השוות ואמרתי לפי חשבון התוס' יעלה לשיעו' ממוצע ב' מיני מילין כמו שהארכתי בתשובתי במק"א ע"כ קראו גם לזה שעה סתם באופן שיש שלשה מיני שעות הזמניות והשוות והקטנות שהם כמו בן ותולדה להגדולה כמ"ש רמב"ן בלשון תורה כברת ארץ ע"ש והבקי יבין דבר לאישורו וישמש בהם לפי המקומות והענין והזמן ודי בזו ומ"מ נ"ל עוד די"לד בהאי עובדא דרחב"ד שעה ראשונה א"ל שלום שני' א"ל שלום שלישית א"ל עלתה מ"ט באו לפניו דוקא בשעות אלו זה פעמיים אלא שיעור י"נ הוא לסתם ב"א בשעה א' ולהבקיאי' היודעים לשוט תחת המים כמ"ש מהרי"ט שם במתיקות לשונו להם יש זמן לי"נ ב' שעות וע"כ באו לפני' ב"פ דחשבו אולי היא מהבקיאי' לשוט ע"כ בתחלת שלישית א"ל עלתה בודאי וקצת מרומז כן בדבריו ג"כ:

1653

1654ומה דמייתי מהרי"ט הנ"ל מלשון טבע חסא ש"מ שסתמא כל אדם בקי בשיעור יציאת נפש והוקשה לך לפמ"ש במיוחסת ופסק בש"ע דצריך לדקדק בלשון בני אדם שקורי' לנשברה ספינה נטבע וא"כ ע"כ הש"ס קיצר וטבע חסא רצה לומר הגוי אמר הכל באריכו' ובפירוש וא"כ אזדא לי' ראיות מהרי"ט הארכת בזה הרבה אורך שלא לצורך ואי דייקת הכי לא תנית ופשוט דהגוי לא אמר אלא טבע חסא כלשון הש"ס ושיעור י"נ הי' פשוט להם וסמכו על הגוי כמ"ש מהרי"ט כי בימיהם הי' בלשון בני אדם טביעה מית' ממש ובימי הרשב"א כבר נשתנה הענין וכמ"ש רמב"ם לענין נדרים רפ"ט וככסי והובלילא ומי כהחכם יפקפק בכיוצא בזה והא קמן עכשיו בזמנינו זה אין לך אדם שינדור או ישבע על שעה פלונית ונסתפק על איזה שעה מג' הנ"ל נתכוון כי להיותינו גולי' בין או"ה המחשבי' יום שלהם מחצות עד חצות כל שעות שלהם הם שוים שקורין שטונד ואנו אין לנו בימי התורה כ"א שעה זמני' דמחשבי' יום בחשבון אחר ולילה בחשבון אחר כאשר הארכתי ואין זכר לשטונד ובימי חכמי התלמוד שמשו בג' לשונו' בזה וכי תקשה מזה על זה גם ראיתי בדבריך עוד פעמים ושלש דבאיכא ב' עדים בלי הכחשה לא איתרע חזקת א"א ע"י דייקא ומינסבא הלא צויתיך לעיי' במ"ש תוס' פ' חזקת (בבא בתרא ל"ב ע"א) ד"ה אין וכו' דב' אומרים נתגרשה ונישאי' על פיהם ואח"כ באו ב' המכחישי' מ"מ בשעת נישואי' אף על גב דלא הי' אלא תרי סהדי דייקי ומינסבא שיריאה שמא יוזמו או יופסלו בגזלנות' ואיכא עכ"פ קצת ריעותא בחזקת א"א אך כל זה באומרי' מת ממש אך באמרם נפל למשאל"ס היא דייקת עד שמגעת לידע שנפל למשאיל"ס וסוברת שבזה מת בודאי דהרי באמת רובם למיתה וכ"כ מלחמו' ה' ר"פ האשה שלום וא"כ האי דייקא אינו מרעא חזקת א"א רק שאנו בטוחי' מכח דייקא ומינסבא דידה שבעלה הוה מאותן שרוב' למיתה ומיעוטם לחיים ואתא ריב"ש למימר דב' חזקו' מרעי' להאי רובא והדברים פשוטים ונער יכתבם ופה תהי' שביתת קולמסי כעת עד פ"א אי"ה בל"נ ובפרט להשיבך עכ"פ על עתירת דבריך על הכלל כלו על מה שנהגו גאונינו להתיר על מלבושים ובגד ד' כנפות והיתירי' כדומה לזה והצמח צדק כ' היתר על שנמצא אצלו סידרל שהי' שאלה בידו ואין השואל רשאי להשאיל וא"כ לא חיישינן לשאלה ועל כולם יצא עתק מפיך ע"כ החיוב להשיב ואקח מועד אי"ה בל"נ פ"ב יום ה' כ"ח לירחי תליתאי תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1654

1655שלום וכ"ט לה"ה הרבני הצדיק המופלג כמו"ה רפאל ש"ה:

1655

1656נעימת ימין עוזו הגיעני והקשה לשאול דברי רש"י וריטב"א במס' תעני' ט"ו ע"ב אנשי בית אב המשמרה מתחלקי' לז' בתי אבות עכ"ל וק' מלבד רש"י סתר עצמו במ"ש סוף פ' נושאי' על האנוס' דכל משמר מתחלק לששה בתי אבות ואף גם נראי' דבריהם מתנגדים דברי ש"ס מנחות ק"ז ע"ב ששה לנדבה נגד מי אר"ח נגד בתי אבות יע"ש עכת"ד:

1656

1657ולחומר הענין י"ל דודאי מסברא הי' ז' בתי אבות דלמה יגרע יום השבת שלא לייחד לו בית אב ומ"ש רש"י מנחות ק"ז בשבת עבדו כולן בשוה הוא תימה אם בחול שעבודה מרובה סגי בבית אב א' בשבת שאין עבודה אלא ד' כבשים יצטרכו לעבוד בשוה אמנם התם קאמר חזקי' דהיה ששה שופרות משום שיהי' שלום זע"ז וכל אחד יקריב הנדבה שבשופר שביומו וא"כ וביום השבת הי' כל בתי אבות דהא בשבת שאין מקדישים שופר למה והלא לא יפול בו נדבה ולא יקריבו בשבת וממילא ע"כ ביום השבת הי' כל בתי אבות דלא ליתי לאנצוי דאותן בתי אבות שבימי החול נטלו שלהם וזה שביום השבת יצא נקי בעורות ד' כבשים ויגיע פחות מש"פ לכל א' אע"כ לחזקי' דחייש לדרכי שלו' צ"ל בשבת הי' כולם שוים וליכא אלא ששה בתי אבות אבל למאי דמסיק כולם כחזקי' לא אמרו דלאנצוי לא חיישינן והשופ' לא הי' משום מספר בתי אבות א"כ שפיר י"ל ז' בתי אבות הוו:

1657

1658והא דס"פ נושאי על האנוסה י"ל דהרי שם מיירי מכהן שהוא ס' בן ט' לראשון וס' בן ז' לאחרון שאינו חולק וכשאינו רוצה לעלות לעשות מצוה מפני שאינו חולק כופי' אותו לעלות משום פגם משפחה ע"ש התם אפילו למ"ד דז' בתי אבות הי' ודלא כחזקי' מ"מ זה הספק ע"כ מיירי שהוא מן הששה שמשמשי' בחול דאלו הי' חולק הי' מרויח ועכשיו שאינו חולק אינו רוצה לעלות וכופי' אבל אי הי' מאותו בית אב של שבת מה הי' מרויח אי הי' חולק או מה מפסיד אם אינו חולק הלא בכל בית אב יש כמה מאות כהנים ומחלקי' ביניה' עורות ד' כבשים ע"כ פירש"י בקיצור ששה בתי אבות הי' שם דא"ש גם לחזקי' ולעולם להילכתא ז' הי' כפרש"י בתענית:

1658

1659ותדע לך שכן הוא דהרי לחזקי' דביום השבת הי' כל בתי אבו' שווין א"כ קשה סוגי' דס"פ נושאי' על האנוסה ממ"נ זה הספק שאינו רוצה לעלות מפני שהבתי אבות מדחי' אותו מזה לזה עכ"פ יעלה משום שבת שנוטלין כולם בשוה ולא מצי למדחי' לי' ואי תימא אה"נ בשבת רוצה לעלות אך ביום החול ביום בית הספק שלו אינו רוצה לעלות א"כ למה כופי' משום פגם משפחה שיאמרו פסול הוא ז"א דהא רואין אותו עובד בשבת אע"כ צ"ל משו' חלוקה דשבת אינו כדאי לעלות דאין החלוקה שוה כלום וכנ"ל כנלע"ד ליישב והי' זה שלום וכ"ט א"נ לכל עבדי ה' ועוסקי תורתו. פ"ב נגהי ליום ג' כ"ב טבת תקצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1659

1660שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג החרוץ ושנון המופלג ומפורסם גן הדסי' ערוג' הבש' כש"ת מו"ה בער נ"י אבדק"ק אייבשיץ יע"א:

1660

1661לעשות רצונו חפצתי להודיע מהני כללא דכיילתי בענין שלוחו של אדם כמותו אולי ישר קצת בעיניו ויברור מה שנראה בעיניו אך לא לפלפל ולנצח כדרך הנהוג שלוחו כמותו בענין שליח לפרוע חובו אשר עליו נשנה הסוגי' עד נעשה דיין אין זה בגדר יש שליח או אין שליח שלמדנו רפ"ב דקידושין מקראי אלא זה הוא מהליכת עולם בין ישראל בין לב"נ ואי לא הוה שלוחו כמותו וראובן ישלח פרעון חובו ע"י שליח להמלוה יקח המלוה המעות ויחזור ויתבע הלוה ואם יאמר כבר שלחתי מעות ע"י פלוני יאמר מה לך ולמעות ההמה לאו בעל דברי' דידי את יבוא פלוני ויתבעני ואפילו להשביעו אינו יכול כי יודה שקיבל אבל חובך לא נפרע ומכ"ש אם הי' השליח גוי דאין שליחות לגוי או קטן וכדומה אבל הך שלוחו כמותו הוא מדיני הליכת עולם אפי' בשליח גוי אפי' ע"י קטן יד השליח כיד הבע"הב ממש והמערב שלוחו כמותו האמור אצל פרעון חוב עם שארי שלוחו כמותו ה"ז מערב כלאים:

1661

1662ופשוט דלא שייך שלוחו כמותו במילי דעלמא אם אומר ישב ילך ידבר וכדומה שיהיה כאלו הוא יושב הולך ומדבר הוא דבר בטל לא נאמרו הדברי' אלא בקיום מצוה או בעובר עבירה או בקנין ומכיר' שיהי' משיכת של שליח כאלו הוא משך או חזקתו או קנין חליפיו וכדומה ואלו נפקא מקראי רפ"ב דקידושין אלא שם עמדתי על החקירה אי סברא חיצונה היה שיהיה שליח כמותו ולא בא קרא אלא למעוטי דבר עבירה ושוב איצטריך קרא לרבות שליחו למצוה או נאמר בהיפוך סברא חיצונה אין שליח כמותו ואיצטריך קרא לרבות שליחו' למצוה ומשו"ה איצטריך מיעוטא לדבר עבירה ושם מבואר הנפקותא לדינא:

1662

1663והשריש תוס' רי"ד שם וכן ביאר בס' כפות תמרים פ' לולב הגזול באורך דוקא מצות שנעשים בגופו הוה שלוחו כמותו אבל לא מצות שעל גופו עד"מ רצה הקב"ה שיהי' הקדשי' נשחטי' ושוב מצוה שיעשה ע"י הבעלים ואם נשחטה הבהמה ע"י שליח בעלים הוה כמותו שיהי' נימולי' ומצוה על האב שימול ושלוחו כמותו שנקשור תפילי' בזרועינו הנה הקשירה נוכל לעשות ע"י שליח שיקשור לי תפלין על זרוע כאלו אני קשרתי' אבל להניח על זרועו או למול ערלתו ויהי' כאלו מונחי' על זרוע המשלח או ערלת המשלח נכרת זה אינו ע"כ נאמר מצות שע"י גופו שלוחו כמותו אבל לא מצות שעל גופו ותפלה א"א לעשות שליח אא"כ שומע גם הוא דהוה שומע כעונה אבל בלא"ה לא הוה עקימת שפתיו של שליח כשל משלח דהוה מצוה שעל גופו:

1663

1664וכן לענין העביר' איתא בירושלמי פ"ק ששת ימי' תעשה מלאכתך וביום השביעי מכאן שפותחין מים לגינה בע"ש ומתמלאה והולכת כל השבת וכו' וכן בישול ואפי' כל מלאכות שלא הקפיד הקב"ה על מלאכה בשבת אלא על איברי בעלי חיים של ישראל הוא ועבדו ושורו שינוחו אבל המלאכה לא איכפת לי נמצא האיסור הוא על הגוף ע"כ לא שייך שלוחו כמותו אפילו יש שליח לד"ע ואלו היתה הקפידה במלאכה אפילו שע"כ נעשית בגוף מ"מ שייך שליחות כמו הקפדה במאכלות אסורות חלב ובב"ח דשייך שליחות אלא שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' אבל שלוחו שייך:

1664

1665והאומר בע"ש לגוי לעשות לו מלאכה או אפילו עשה ממילא בשבת לדעת ישראל איכא רק משום שבות וישראל האומר בשבת לגוי או לחברו לעשות לו מלאכה למחר ליכא שבות אבל איכא עשה דדברי קבלה ודבר דבר. והאומר בשבת לעשות לו מלאכה בשבת איכא תרתי ודבר דבר וגם שבות:

1665

1666וישראל האומר לכהן אכול תרומה לא שייך לומר שלוחו כמותו כאלו ישראל אוכל כי הקפידה הוא שלא יאכל זר תרומה וע"כ כהן שאומר לזר אכול תרומה אי הי' שליח לד"ע ואי לאו דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הי' זה הכהן חייב דאין הקפידה על אכילת תרומה אלא על אכילת זר תרומה על כן זה הכהן ציוה לזר לאכול לתרומה הוה כאלו הוא זר שאכל תרומה אע"פי שהוא כהן וההיפוך ישראל שאמר לכהן אכול תרומה הרי לא שלח לזר לאכול תרומה:

1666

1667וכן אמר בעול אשתי הרי כאלו הוא בעל ערוה אבל בעול אשתך אע"פי להמשלח היא ערוה מ"מ הרי לא שלחו לבעול ערוה ואין הקפיד' על הבעיל' אלא על הערוה הארכתי בזה האחרון מפני שתמהתי על דברי מעלתו בענין זה ואותו ששלח שלוחו לכבות דליק' בכפר אחר בשבת בלאו כל הנ"ל נמי אי ליכא עדים שאמר להדי' לך ושפוך מים לתוך האש וליכא נמי שהשליח עשה כן ושפך מים לתוך האש אין בכך כלום כי לשון לכבות רצה לומר לסייע למכבים להמציא להם מים ונותנין לחברו וחברו לחברו עד זה שבראש שסמוך לאש ע"כ אם ליכא עדים כנ"ל אפי' הוה אמרי' שליח לד"ע ונאמר גם בשבת שייך שליח לד"ע מ"מ אי ליכא עדים כנ"ל לית לן בה ואפשר נמי שצריך שיהי' כת א' אבל ב' כתי עדים הוה חצי דבר שהרי צריכי' ז"לז והא בלא הא לא מהני מידי חוץ לשיטת הסוברים כיון שראו כל מה שהי' יכולים לראות עיי' ב"ק ע' ע"ב ואין להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד א"נ. פ"ב נגהי ליום עש"ק ט"ו טבת תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1667

1668שנית להנ"ל:

1668

1669יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד מי שהי' נחבש בידי נכרים וכפאוהו לאכול דברים האסורים ומחמת חולשת נהנה לפעמים מן האיסורי' ובצאתו חפשי בעז"הי בא לשאול מה יהיה תשובתו כי קשה עליו לישב בתענית וגם הוא עני ויקר פדיון נפשו:

1669

1670במס' עירובין מ"ד ע"ב במתני' כל היוצאי' להציל חוזרי' למקומן כ' ש"ג סביב הרי"ף דבזה"ז דמותר לכבות דליקה משום סכנת נפשות אין צריך תשובה ורמז עליו מג"א ססי' של"ד ומשמע אם ירצה לקבל תשובה רשאי וצ"ל דס"ל כהפוסקי' בי"ד סי' קנ"ו דהרוצה להחמיר ולמסור נפשו אפי' במקום שלא היה צריך קדוש יאמר לו א"כ ה"נ אע"ג דבהתירא קא עביד מ"מ אם ירצה לשוב על שלא נתקדש ולא מסר נפשו רשאי אלא שאין צריך אבל להפוסקי' דס"ל אם מוסר עצמו לסכנה במקום שאינו צריך נקרא חובל בעצמו אסור לקבל עליו תשובה כדאמרי בפיה"כ השואל ה"ז מגונה והנשאל כשופך דמי' ודברים אלו נעשי' בגדולי ישראל דוקא וא"כ איך יחמיר ויקבל תשובה נמצא פעם אחר לבו נוקפו ופורש:

1670

1671מיהו התם בדליק' הוה תחלתו וסופו באונס משא"כ בחלבי' ועריו' דסופו ברצון אולי י"ל דצריך תשובה אע"ג דפשוט יותר מביעא בכותחא דאפי' לאבוה דשמואל דס"ל בכתו' נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דסופה ברצון משוי לה מעלה מעל באישה מ"מ לא עלה על דעתו שיהיה בזה שום מעילה בה' לחייב על זה שום עונש כל שהוא וכתי' ולנערה לא תעשה דבר אך מעילה באישה הוה וכעין שכתב בית שמואל סי' קע"ח סק"ד [דלא כמו שעלה על דעתו דלאבוה דשמואל אם אנסו לאכול חמץ בפסח חייב משום סופו ברצון ישתקע הדבר] וא"כ לכאורה אין מקום לקבל תשובה מ"מ י"ל בהיפוך אפי' לרבא והכי קיי"ל דמותרת אפי' לבעלה דיצרה אנסה מ"מ הרי כ' שם תוס' דשרה ואסתר וכיוצא בה לא היה סופן ברצון דטובתן של רשעי' רעה היא אצל צדיקים וא"כ נהי מי שאיננו יכול להעמיד עצמו ויצרו מאנס אותו עכ"פ יש לו להצטער על שלא זכה להיות קדוש כנ"ל ובחי' תורה שלי אמרתי שע"ד הפשוט הא דהחלוצה ירקה בפניו על שלא יבנה בית אחיו התורה מיירי בצדיקי' גמורי' והוא אומר מה אעשה וא"א לי לייבם כי א"א לי להעמיד עצמי שיהיה כל כוונתי לשם מצוה וחוששני לפגוע באשת אח וכדין עושה לחלוץ אך ירקה בפניו איך בני אל חי לא יכלו לכוון לש"ש וק"ל:

1671

1672וברפ"ק דכתובות ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום פרוצו' התם נמי משום איסור והיתר לבעל קאמיירי אבל פשיטא דמחוייב לפרסם דאונס רחמנא פטרי' להפוסקים דהמוסר עצמו מחייב משום חובל בעצמו והרי קיי"ל הנשאל ה"ז שופך דמי':

1672

1673ומ"מ נראה דאי משום דסופו הא לא היה צריך לקבל תשובה אך היינו באותו זית שתחלתו באונס וסוף נהנה החיך אבל אותם זיתים שהוסיף והיה יכול לעמוד בלעדיהם והם תחלתם ברצון וחייב על כזית וכזית ועיי' פני יהושע דכתובו' נ"א ע"ב מה שהקשה מכריתות דחייב על כל ביאה ועל כל כח ע"ש מכל כח קשי' לי' אבל מביאה לק"מ וה"נ על כל כזית שהיה אפשר לו בלעדו חייב וגם על אותן שכפאו' אולי היה יכול לאכול פחות פחות מכא"פ ומ"מ לא נ"ל להעמיס עליו תענית וצדקה אם עני הוא אלא להודיעו ענין חטאו ושיתחרט וה' היודע ובוחן לבו יודע אם באמת מתחרט ומתודה ומבקש רחמי' כי אל רחום ה' והוא רחום יכפר עון:

1673

1674ודאתן עלה דיני אכילת אונס לענין ברכה דעת מג"א סי' ר"ד סק"כ וכ"א לחלק בין כפאוהו לאכול או בין חולה שאכל בי"הכ או שארי דברים האסורי' שאוכל לפקוח נפשו ולא פירש החלוק כי הוא מבואר לכל הישר הולך האוכל מרצונו לפקוח נפשו מברך את ה' שברא פרי זו או לחם זה שהרי אפי' רק להשביע רעבון מברך מכ"ש שיברך ויודה שהזמין לו דבר להצילו ממות וגם אשר בחסדו ה"ית ויתר לו תורתו ומצותו למען חיותו ואיך לא יברך משא"כ מי שכפאו לאכול על כרחו שלא לרצונו מה יברך שנברא פרי זו והלואי ולא היה ולא נברא שהרי על אפו ועל חמתו הוא אוכל וסברא זו הוא תמי' גדולה על החולקים בברכה ראשונ' על כל פני' מיהו בברכה אחרונה אחר שכבר הי' סופו לרצון אין תימה כל כך אבל עכ"פ סברת מג"א מיושרת ונכונה:

1674

1675ולענין עונש שמים לית דין ולית דיין דאונס רחמנא פטרי' אפי' סופו ברצון ולא פליגי אבו' דשמואל ורבא אלא לאסור על בעלה ומ"מ קצת תשובה צריך אפי' לרבא משום שנהנה ולא היה כשרה ואסתר:

1675

1676ולענין ליי"ח מצוה בהנאה האחרונה שנהנה בסוף הנה במס' ר"ה כפאוהו פרסיים ובס' יום תרועה הקשה מ"ט נקיט פרסיים ולא כפאוהו ב"ד של ישראל והא לק"מ דממ"נ אם עומד במרדו ובועט והם תחבוהו לתוך פיו והוא בועט במצוה פשיטא שלא יצא ידי חובתו ואי חבטוהו ב"ד עד שלקח בידיו ואכל בודאי יצא ידי חובתו דאמרי' ניחא לי' במאי דאמרו רבנן בב"ב מ"ח ע"א ומטעם שהסביר הרמב"ם סוף פ"ב דגירושי' אך ש"ס מיירי אפי' בצדיק גמור ורוצה לאכול מצה על הסדר אחר ב' כוסות ואמירת ההגדה ובא פרסי וכפאו שלא בזמנו היינו בליל קודם הסדר והוא על כרחו אוכל עתה ושלחו לאבוה דשמואל אם יי"ח בזה ואין לו לברך אח"כ על אכילת מצה כי כבר יי"ח או אם מחויב להדר אחר כזית אחר ומשמע משם שם אי לאו משום מצות צריכו' כוונה היה מיחשב אכילה אותה הנאה שבסופו לרצון ואפי' לרבא דפליג אאבו' דשמואל דעכ"פ נהנה מכזית מצה ורק משום כוונה מספקא להו ויש קצת תימה ברש"י ור"ן מאי מייתי מחלבי' ועריות שכן נהנה הא התם נמי לא מחייב כמזיד ומתכוון אלא כשוגג בלא כונה ואי מצות צריכות כונה א"כ אין כאן כונה ובחידושי ישבתי תלי"ת:

1676

1677ולא תיקשי מכאן אמ"ש לעיל דאסופה ברצון אין שום עונש והלא בחלבי' ועריות חייב עכ"פ חטאת התם תחלתו וסופו ברצון אלא בשוגג נתעסק בשומן ונזדמן לו חלב אבל האכילה הי' ברצון מעיקרא וכיון שעכ"פ נהנה מחלב חייב כשוגג אבל היכי שתחלת תחיבה לתוך פיו הי' באונס לא יעלה על הדעת לחייב בשום עונש וכל זה פשוט לפע"ד הנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום עש"ק ח' אדר קצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:

1677

1678העתק השאלה:

1678

1679נשאול נשאלתי הנה בשנת תקפ"ב באו לעמק השוה ה"ה הרב החסיד הנגיד מו"ה צבי הרש לעהרין בק"ק אמש"ד בצירוף כמה גאוני' שמה עם שד"ר דאה"ק שלא ישלחו עוד שום שליח מאה"ק לקבץ על יד נדבות ב"י כי הרב הנגיד מו"ה צ"ה הנ"ל הוא המאסף לכל המנות צדקת פזרונם של אשכנז האללאנד ולונדן וכדומה אליו יובלו וממנו יהי' זאת לפרנסת עניי א"י וכן הי' עד עתה כי באמונה הוא עושה וחפץ ה' מצליח בידו והן עתה קמו ונתעודדו בעיר הקודש ירושלים תוב"ב אנשים צדיקים ישרים בלבותם וקנו חורבה אחת מחרבות ירושלים לבנות עליה ב"הכ קדושה אע"ג שיש להם שמה בתי כנסיו' רוצים לפאר ולרומם בית אלקינו ולהעמיד חורבותיו והיות אין ידם משגת ע"כ שלחו מהם שלוחא דרחמנא לקבץ נדבות ע"ז ובהגיע השליח לגבול ארץ אשכנז והאללאנדי מקום אשר יד הרב הנגיד מו"ה צ"ה הנ"ל ודתו מגיע הוא מונע את השליח מלקבץ עוד קבוצו בטוענו כי הוא בפנים מבין ויודע אם יעמיסו על המדינות הללו עומס משא שלוחי והספקתם ונדבות שונות לב"ה כשאינו צריך עי"ז ירפיון ידי המתנדבים בעם להספקת עניי חיי נפשות עניי צאן נדחה נשים וטף המעובטי' בחובות אצל שרי או"ה וע"כ הוא מעכב המקבץ הנ"ל והשליח ושולחיו דנים את הרב הנגיד הנ"ל כמעכב רבים מלעשות מצוה כמבואר בריב"ש סי' של"א דאפי' יש בה"כנ בעירו המעכב מלבנות עוד אחרת הוה בכלל מעכב רבים מלעשות מצוה שהוא בכלל מנדין ברמב"ם וש"ע יו"ד סי' של"ד ורוצים לשלוח יד בהרב הנ"ל ונשאלתי לחוות דעתי העני' הדין עם מי:

1679

1680תשובה

1680

1681גרסי' ספ"ק דרה בין שנראה בעליל וכו' מחללי' עליו את השבת מעשה ועברו יותר מארבעים זוג ועכבן ר"ע בלוד שלח לו ר"ג אם אתה מעכב את הרבים נמצא עתה מכשילן לע"ל ובירושלמי ר"פ ואלו מגלחין מייתי האי מתני' ומסיים לא נמצא מעכב הרבים לעשות מצוה וכל מעכב רבים לעשות מצוה מנדין אותו וכ' בק"ע כלומר ותני עלה לא נמצא מעכב וכו' וכן בדין דע"כ ברייתא הוא בשום מקום אע"פ שאינה בתוספת' שלפנינו בב"י בי"ד סי' של"ד העתיק ירושלמי הלז ונדפס בטעות ב' ציונים על תיבת ל"א נמצא מעכב כאלו הוא לישנא אחרינ' דללשנא קמא משום מכשילן לע"ל וללישנא אחרינא משום מעכב רבים וליתא וטעות סופר הוא דהרי מפורש במשנה שהוא מכשילן לעתיד לבא ואיך שייך לישנא אחרינא על משנה שלימה אבל תוס' מברייתא וכמ"ש בק"ע וכ' שם וז"ל אע"פי שאין צורך בהם מ"מ הם מתכוונים לעשות מצוה ומעלה עליהם כאלו עשאום עכ"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש מונע רבים היינו הארבעים זוג מנעם מלילך לב"ד להעיד ולכאורה לולי דבריו היינו מפרשי' שמונע רבים לע"ל לא יבואו עוד עדים להעיד עדות החודש וקע מיאן בזה דא"כ למה לי טעם דמונע רבים תיפוק לי' דגורם קלקול המועדות וקרבנות וחמץ בפסח ואכילה בי"הכ אע"כ רבים אהני מ' זוג קאי אלא שצ"ע גדול דהא בשבת הי' מעשה והצילם מחלול שבת שלא לצורך וכן משמע ברמב"ם פ"ג מקה"ח דאפילו נראה בעליל מחללי' שבת אפי' כמה עדים ע"כ ממשנתינו הוציא זה ופסק כר"ג ואם כן כיון דבשבת הי' והצילם מחלול שבת שלא לצורך מה שייך מעכב רבים מלעשות מצוה ומ"ש ק"ע דחשבי לעשות מצוה מעלה כאלו עשאום צע ביותר ותמיה מילתא אדרבא כיון שנאנסו ע"י הוראת ר"ע שאמר שהוא חילול שבת לילך לב"ד שלא לצורך הרי חשבו לעשות מצוה להעיד ונאנסו מפני שמירת שבת ומעלה כאלו עשאום וזה וזה נתקיים בידם ודוחק לומר שלא הי' בידם לא מקלות ולא צידה ואין חילול שבת אלא בתחומי' דרבנן והם אמרו והם אמרו וא"כ לר"ע דס"ל תחומי' דאוריית' שפיר עכבם ור"ג אליבא דהלכתא שלח לי' זה דוחק אבל האמת יורה דרכו דלמה לי תרי טעמי מכשילן לע"ל ומעכב רבים אע"כ תרוייהו צריכים והכי קא"ל הא מכשילן לע"ל וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת בקרבנו' דמועדו כתיב כמבואר בש"ס שם ה"נ חששא דמכשילן לע"ל דוחה שבת ק"ו מההולכי' להציל לפ"נ שהוא רק דחוי' בשבת כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת אפ"ה התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן כ"ש דיחוי דקרבנו' דהותרו בשבת כדאי' פ' טרף בקלפי ק"ו דמשו' מכשילן לע"ל דחי' שבת והשתא כיון דשבת כחול לגבי הני מ' זוגו' ור"ע מעכבם הרי מעכב רבים מלעשות מצוה כנלע"ד דלא כפיר' קרבן עדה ומינה אי הוי קצת חשש חילול שבת לא הי' אומר מעכב רבים מלעשות מצוה:

1681

1682והנה ראיתי בכה"ג או"ח סי' ק"ן מייתי תשובה א' שהסכים להכריח שלא יתפלל כ"א בב"הכ משום שעי"ז יתבטלו הנדבות לעניי א"י משא"כ אם יתקבצו כולם בב"הכנ א' כיון שיש בזה ריוח לעניי א"י אין בזה משום מעכב רבים ממצות ב"הכנ ע"ש ולא מייתי שום ראיה וי"ל התם בב"הכ דח"ל והספקת עניי א"י קודמין מטעם שכ' הרמב"ם בהלכו' קה"ח ספ"ה ובמפרש שם עפמ"ש בספר המצות ע"ש ואבאר הנה דעת הרמב"ם אחר חורבן בית ראשון אע"פי נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה מ"מ הי' סמוכי' בבבל והרי היא כא"י לענין קה"ח אך אחר שבטלו סמוכי' הסמוכי' האחרונים קדשו כל החדשים והשנים עד ביאת הגואל מ"מ זה לא יועיל אא"כ יושב עכ"פ שום ישראל בא"י ולדידי' הוקדשו החדשים ההמה ע"פ חשבונות של הסמוכים האחרונים הלל וחבריו ומשם קדושה יוצא לכל ישראל אבל אי ח"ו הי' בטלה ישיבת א"י בז"הז בטל גם הקידוש ההוא ורוב מצות בטלות חלילה ע"כ עלינו לקיים הספקת ישיבתם בכל מאמצי כחינו וא"כ תינח ב"הכ דח"ל נגד הספקת א"י אבל נידון שלפנינו היא ב"הכ דא"י והספקת א"י אין ראי' מתשובה הנ"ל:

1682

1683אבל לא ידעתי מקום הספק הנה בתשובת הרא"ש דמייתי ב"י בא"ח ר"סי קנ"ג ובי"ד רנ"ב ומבואר שם מר"פ בני העיר דמוכרי' ב"הכ לצורכי הספקת ת"ת ק"ו מס"ת שמוכרי' ללמוד תורה ולישא אשה ובסוף הסימן מייתי בשם רמב"ם מעות שגבו לצורך ב"הכ משני' למצוה אחרת אבל אם קנו קורות אין משני' אלא לפדיון שבוי' ואם בנו אז אפי' לפדיון שבוי' אין מחליפי' והוא ש"ס ערוך פ"ק דב"ב והאמת כמ"ש ש"ך וט"ז סי' רנ"ב ואוסיף נופך דודאי ציבור שאין להם כלום אזי אפילו ב"הכ בנוי מוכרים לצורך ת"ת וחיי נפשות אך סתם ציבור לא מיעני כל כך אלא לפי שעה אין מוכן לשניהם עד שיקבצו פעם שנית ע"כ כשגבו מעות לב"הכ ונזדמנה מצוה אחרת כגון ללמוד תורה או חיי נפשות אזי שיהוי מצוה לא משהי' ויתנו המעו' המקובץ לב"הכ יחליפו להמצוה ויגבו פעם אחר לב"הכ אם קנו קורות ולבני' אזי משהינן המצוה עד שיגבו פעם שנית ואין מוכרי' הקורו' חוץ מלפ"ש שלא להשהותו בשביו וב"הכ בנוי משהי' השבוי עד שיגבו ואין מוכרים ב"הכ וכל זה אפי' אין להם ב"הכ אחרת וכשיש להם אחרת קיל טפי עט"ז בא"ח סקנ"ג סקי"ב ע"ש וזה שלא ע"פ דרכו בי"ד סי' רנ"ב הנ"ל:

1683

1684המורם מהנ"ל הלא ידוע כי התושבי' ממדינות אחרות היושבים בא"הק יושבים במצור ומצוק וחיי צער הם ונשיהם ובניהם וכולם אינם עוסקים אלא בתורת ה' כל אחד כפי יכלתו ועלינו מוטל להחזיק ישיבת א"י לא לסייעם למצות ישיבת א"י אלא לעצמינו לקיים את דברי התורה הזאת כי לולא ישיבת ישראל שמה תפוג תורה ח"ו ועתה לו יהי' שכבר גבו לצורך ב"הכנ בירושלים ובני עניים צריכים לפרנסתם מוציאי' מידם ונותני' להספקתם השתא שלא גבו והאמרכל הנגיד הרב מו"ה הרש נ"י מבין ויודע כי יהי' גביית נדבות ב"הכנ הפסד לנדבות הספקות עניים ומשו"ה מעכב אותם היתכן לחשוב שהוא מעכב רבים מלעשות מצוה ואדרבא יש לחוש שהשליח המקבץ ע"י המשכת לב רבים לנדבותיו מעכב רבים מלעשות שוב מצות הספקת חיי נפשות ועכ"פ הרב הנגיד מו"ה צ"ה הנ"ל שיודע בנפשו כי כן הוא חלילה וחלילה להרים בו יד להזכיר עליו שם נידוי ח"ו ואקוה כי שמוע ישמעו ויחדלו הקולות ואם לא חלילה נדמינו לשליח אדרבא וכבוד שמים יתרבה וישפות שלום לנו ולכל ישראל ומי בראש ירושלים עה"ק ישליו אוהביך ויהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך כחפץ עבדי ה' ובתוכם החותם בברכה. פ"ב נגהי ליום ה' וי"ו שבט תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1684

1685שלום וכ"ט לידידי כנפשי הרב המופלג החסיד הגביר הנגיד המפורסם כבוד קש"ת מו"ה צבי הרש נ"י לעהדן:

1685

1686נידון צעקת לגימא של האשכנזים אהובי ידיד נפשי שמוע בין אחיכם כתיב וכיון שצועקים דונא לי דינא שומעים להם וכיון שבעירם ובמדינת א"י ידם של נתבעים תקיפה וגם כי רבים המה ע"כ דינא הוא להוציאם חוץ למדינה למידן דינא כמ"ש כתבי מהרא"י סי' ש"ד למו"ה אלי' יע"ש ויען כי אלו האשכנזים לא גילו טענותם שרוצים לתבוע ולברר בפני ב"ד ע"כ צריכים תחלה לגלות טענותם לפני גאון א' אשר יאמר כי ראוי להושיב ב"ד על זה ושוב כופי' אותם לדין עמהם עיין סי' י"ד בח"מ ואמנם לכוף ע"י עיקול הנה במרדכי והובא בתה"ד סי' ש"ה דבזמן ר"ת גזרו שלא לעקל כלל וכ' דהמעקל נגד התקנה ה"ל כחובל כלי אוכל נפש וא"כ נהי בזמנינו נהגו לעקל מ"מ הני זוזי דבני עניא אוכל נפש הוא וא"א לעקלם שוב נ"ל נהי דאין לחבול רחיים ורכב על חוב אחר מ"מ אי פליגי ארחיים ורכב גופי' זה אמר דידי הוא פשיטא שמוציאי' ועושים דין ביניהם וה"נ אמרי זוזי דידן נינהי ועוד בודאי הני זוזי שכבר נגבו ועומדי' לשלוח לשם ה"ל אוכל נפש של אביונים נקיי' אך העתיד לגבות מצוה על הגבאי שיגבה אדעתא דהכי שלאחר שגילו האשכנזי' טענותיהם לפני גאון א' והסכים שראוי לשמוע טענותם אז יהי' המעות מעוקלים עד יעמדו למשפט בבית דין שבח"ל ויודיע להכוללים את זה כנלע"ד אם יסכימו חכמי אשכנז לזה ואחתום בכל חותמי ברכות על ראש צדיק נערכות א"נ פ"ב נגהי ליום ב' כ' למב"י תקצ"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1686

1687שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג החרוץ מו"ה שלמה נ"י אב"ד דק"ק העלישטאבע יע"א:

1687

1688גי"ה הגיעני ויומא קא גרים לקצר באמרי' נידון הש"ץ שמשודכת ילדה ואמרה מיני' ומכווני' יומא וירחא כשהי' עמה בעירה אז בכל זה לא כל כמינה להוציא גברא מחזקתו אע"ג דקלא לא פסיק שהקול יצא ממנה אע"ג דמכוונה ירחא ויומא אולי אז אפקרא נפשה לעלמא כדי לתלות בו כיון שהי' אז בעירה ועיין גטין פ"ט ע"א ואם לא נאמר כן לא הנחנו בן לא"א וניתן יד לכל הפרוצו' אך אם יש עדים שאז בהיותו בעירה לן בסתר בצל קורתה כדרך הפרוצים בזמנינו בעו"ה אז בודאי יש אומדנא וכדימא מיני' ולא מעלמא דומה ונהי דאין להעבירו על ידי אומדנא זו אבל בודאי אין לקבלו לכתחלה וק"ו הדברים ממ"ש רשד"ם חא"ח סי' ל"ב שהעבירו ע"י קול רנון שלא כדין ומ"מ כיון שהעבירו ה"ל שוב הקבלה כלתחלה ואין מקבלי' אותו ע"ש ורמז עליו מג"א סי' נ"ג והתם בתוך זמנו הי' והומ"ל דהעבר' זה שלא כדין הוה כאפס ואין ועדיין קבלתו הראשונה קיימת מ"מ פסק כיון שירד לא יעלה מכ"ש זה שכלה זמן שלו ולחזור ולקבלו מחדש אינו נכון בשגם דלא הוה גברא דטפלי תלי' בי' כי הוא ר"ק ילך לו בגפו:

1688

1689אמנם כבר כתבתי [עיין בסי' שאחר זה] הא דרגילין לכתוב זמן ג' שנים בשטרי קבלת רבנו' ומשועבדו' אינו קביעות כי מי שמע כאלה שיקבלו רב וכדומה ממקום רחוק ויעקור סיכי' ומשכי' ממקום נטוע עם אשתו ובניו וילך לו על ג' שנים למקום אחר ואח"כ יוציאוהו משם וילך לו חלילה להעלות כן על הדעת אבל מנהג ישראל תורה היא לטובת הרב והמשועבדי' שאם ירצה הוא לילך אחר ג' שנים רשות בידו אע"ג דפועל אחר כיוצא בו דהוה מלאכת דבר אבוד אינו יכול לחזור בו באמצע זמנו והאי זמנו לעולמי עד מ"מ הוא יכול לחזור אחר ג' שנים והטעם בזה מפני שאסור להשכיר עצמו ביותר משש שנים וי"א ביותר מג' שנים דה"ל כעבד עברי ויעיי' ש"ך ח"מ סי' של"ג ס"ק י"ז ואין כאן מקומו א"כ אם גם כאן הי' קביעת שבשטר החזנות על אופן הנ"ל הוה כתוך זמנו שאין מעבירי' אותו אבל אם הותנו בפירוש שלאחר ג' שנים כלה זמנו ושני הצדדי' יכולין לחזור וצריך קבלה ומנין חדש אין לנו לקבלו אם יש עדי סתירה ולינה בצל קורתה כנ"ל:

1689

1690וזהו לדינא אבל אם יראה מעלתו שירבו מחלוקות עי"ז יניח ידו כי בלא"ה אין מוציא רבי' י"ח בזה"ז אפי' בימים הנוראים כשמניח ידו על סנטרו וצועק בקול עורב הצעקתו ישמע אל ע"כ מה לנו ולו ולהם אם ידחו זה ויקחו אחר במקומו גם הוא כמוהו בעו"ה ובמתני' סוף מס' קידושין קחשיב החמרי' רובם וכ' הגאון מו"ה יעב"ץ ז"ל שיש להוסיף בזמנו השולחנים רובם ואומר אני להוסיף גם המשוררים האלו בזה"ז וא' מרבותי הרב המופלג מו"ה מענדל לילג זצ"ל דיין ורב בבהמ"ד בפפד"מ רגיל על לשונו ע"ד הלצה המלך זקן וכסיל הידוע בזקנותו ישיב לו על כסא של ג' רגלי' א' חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשי' פסולין ר"ל ב' השוחטי' שיאכילו כל הקהלה נבלו' וטרפו' ג' סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם ודי לו למלך זקן בזה וה' ירחם וישפות שלומו ושלום כל ישראל ואת חג המצות יחוג בדיצות הכ"ד א"נ פ"ב יום ה' י"ג ניסן תקצ"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1690

1691בש"ע א"ח סי' נ"ג סעי' כ"ד מבואר דלקבל רב מופלג קודם לקבלת ש"ץ ומבואר בש"ע ח"מ רס"י קס"ג דכופי' ציבור זא"ז לשכור חזן א"כ מכ"ש רב מרביץ תורה ועיי' מג"א סי' נ"ג ס"ק ק"כ דבזה"ז ממנים אנשים ידועי' לפקח בצרכי ציבור ובקבלת רב וכדומה אזי אין יחיד יכול לעכב בקבלת הרב אבל אם המנהג שאין אנשים ידועי' ממונים על ככה אלא שואלים דעת כל בני הקהלה אזי יחיד יכול לעכב לומר שאינו רוצה בזה אלא באחר אבל לומר שאינו רוצה רב כלל לאו כל כמיני' ע"ש ומבואר ברשד"ם חי"ד סי' מ' דוקא כשהאחר ת"ח וצדיק אבל לא אם היחידים בהפקירא ניחא להו ומקלם יגיד להם ע"ש:

1691

1692וכיון שבני עיר כופי' זא"ז לקבל רב ממילא כלם צריכי' ליתן לזה לפי ערכם ושומת הקהל עליהם ואין א' יכול לומר אני איני צריך לרב ולשום הוראה זה אינו טענה מ"מ צריך לישא בעול עם הציבור דומה למ"ש רמ"א בח"מ סי' קס"ג סוף סעי' ג' לענין מקוה ובית חתנות ע"ש:

1692

1693והאמת הדעת נותן שלא יקבלו שום ציבור עליהם שום רב אם אין לו התרה מפורסם אבל אי אירע שיושב על כסא הוראה בלי כתב התרה והוא מופלג בתורה והוראה אין כתב התרה מעכב בהוראתו כמבואר בש"ע ח"מ סי' כ"ה ובסמ"ע סק"ט שם אך כל זה בשארי הוראות אבל לסדר גיטין אסור אם אינו נסמך לכך עיי' רמ"א י"ד סי' רמ"ב וש"ך שם ס"ק כ"ב ומוסמך למורנו היינו רשות להורות עיין מהרי"ל:

1693

1694נוהגי' ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנות על זמן יש על ג' שנים ויש על חמשה שנים ומ"מ מעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן ההוא יצא נקי מרבנותיו וטעם המנהג הוא ע"פי מ"ש בש"ע ח"מ סי' של"ג ס"ג שאסור לפועל ומלמד לשכור עצמו יותר מג' שנים דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי ע"ש והנה זמן ג' שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי' ג' שנים כשני שכיר משמע דסתם שני שכיר הם ג' שנים שם ג' ובתורה כתיב בעבד עברי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר וכנ"ל ולפירוש זה אסור להשכיר עצמו ביותר משלש שנים אך ר"שי בחומש ע"פי ספרי פי' משנה שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה דמוסר לו שפחה כנענית וגם התם בישעי' בפסוק שלש שנים כשני שכיר פי' ג"כ פי' אחר ע"ש א"כ אינו מוכח לאסור יותר מג' שנים רק שלא יהיה מושכר לשש שנים וע"כ יש כותבי' שטר הרבנות על שלש שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבי':

1694

1695וברמ"א י"ד ססי' רמ"ה בשם הכל בו שאין לסלק שום רב חוץ אם המנהג בעיר להחליף ההתמניות א"כ גם הרב כשעבר זמנו יחליפנו וימירנו באחר וצ"ע הא מבואר לעיל כל הרבנים מקבלים אותם על זמן ידוע וא"כ לעולם בעבור הזמן יחליפנו באחר ואיך כ' זה תלוי במנהג והאמת דין זה נובע מס' כלבו והמעיין שם יראה התם מיירי בקהלה שיש בה כמה הראוי' לש"ץ או לרב ואינם נוטלים פרס אלא מכבדים לזה שיהיה ש"ץ או רב לזמן אח"כ יתכבד אחר מהקהלה בכבוד זה כמו שנהגו עתה בהתמניות קר"וט אמנם הרמ"א מיירי נמי ממקבלי פרס ונשכרי' להקהל א"כ ע"כ נשכרים רק לזמן או לג' שנים או לה' וא"כ מ"ש דתלי' במנהגא צ"ע לכאורה:

1695

1696ועכצ"ל נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' ככלות הזמן אלא במקום שנהגו וע"כ כ' רמ"א דתלי' במנהג ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה שהרי אפי' אב"ד שסרח אין מעבירי' אותו ואין מנדין אותו עש"ע יו"ד סי' של"ד סעיף מ"ב והוא מתקנת אושא שבירושלמי ומביאו בה"גא פ' אלו מגלחי' ושם מבואר דאין מעבירין אותו ע"ש: משה"ק סופר מפפד"מ:

1696

1697שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המיוחס ומהולל מאוד חרוץ ושנון כש"ת מו"ה אלעזר סג"ל נ"י רב אב"ד בוויען:

1697

1698נידון אתרוגים הבאים מאיים חדשי' אשר לא הורגלו להביא משם אם יש לסמוך אבדיק' סימנים הנאמרים בתשו' רמ"א ע"פי עדותו של מהר"פ זצ"ל:

1698

1699כבר כתבתי בתשו' אחרת כי כל אלו הסימנים לאו דאוריי' ולא נזכרו בש"ס ובשום מקום ומן הדין דינו של אתרוג כדין עוף טהור נאכל במסורת ע"כ אותן הבאים מיעניווע שמסורת בידינו מאבות אבותינו ורבותינו חכמי הצרפתים אשר מעולם יושבי מדינו' אשכנז שיי"ח באתרוגי' הבאים מיעניווע הן הנה הכשרי' ואין צריך לשום סימן והגאון מהרמ"פ ז"ל לא בא אלא להודיע סימני האתרוגי' ההמה כדי שאם לא ימצא בהם אותם הסימנים ידע שאינם מאותן שמסורת בידינו אבל הבאים בוודאי מאיים אחרים אפילו יש להם אותן הסימנים אין ראי' שאינם מורכבים כן כתבתי מאז.

1699

1700וכעת זיכני הי"ת ולמדתי פ' לולב הגזול בישיבה עיינתי בי' טפי ושם נאמר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שווים וכ' כפות תמרים הרי לימונים וכו' פירות חמוצי' כאלו טעם עצו ופריו שוה כי הרב המחבר ההוא הי' בקי בהם ובשמותיהם ותי' כי כל אלו הפירו' הקליפה קצרה ודקה ועיקר הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעוני' כמו בלימוניס ומאראנסים וכדומה וא"כ אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי ולא לפרי עצמו משא"כ אתרוג שהתוך הוא הטפל והוא קצר ונזרק וקליפתו הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא עיקר הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה וזכינו לדין שאך רק זה הסי' הוא סי' מובהק דאורי' לומר כל שלא נמצא כן איננו עצו ופריו שוה ופסול בודאי:

1700

1701ואמנם אם נמצא כן היה לכאורה נראה שודאי הוא אתרוג על כל פנים שהרי לא מצאו בש"ס שום פרי בעולם שיהיה עצו ופריו שוה חוץ מאתרוג ופלפלי' וע"ש בתו' ל"ה ע"א ד"ה ללמדך וכו' ויע"ש ל"ב ע"ב בגמ' ענף עץ עבות שטעם עצו ופריו שוה צ"ל לא מינכר לקיחתו כמו פלפלין מ"מ מבואר שאין שום פרי הגדל באילן שמינכר לקיחתו שיהי' טעם עצו ופריו שוה אלא אתרוג ופירוש טעם עצו ופריו שוה היינו שקליפתו רחבה דאל"ה כל פירות החמוצים טעם עץ ופריו שוה לפ"ז אם אנו מוצאי' פרי חמוץ שקליפתו רחבה ותוכו קצר הרי זה אתרוג לכאורה:

1701

1702אמנם בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"י כ' בפסול המורכבי' יען קיי"ל בפ' משוח מלחמה ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה לענין ערלה נמצא ממ"נ אם סיבך יחור של לימוני בעץ אתרוג הרי הפרי הגדל באותו יחור יש לו כל תואר לימוני ואין לספק בו כלל שאיננו אתרוג אך יחור של אתרוג המורכב באילן לימוני' וגדל עליו אתרוגי' מ"מ כיון שילדה בטלה בזקנה הרי איננו פרי של עץ הנקרא הדר אלא פרי של עץ הנקרא לימוני והתורה אמרה פרי עץ הדר והכא שילדה בטלה בזקנה נקרא העץ וגם היחור על שם זקנה והוא פרי עץ לימונים אלו דבריו ז"ל והמובן ממנו אתרוג בלימוני אפילו יהי' הקליפה רחבה באופן שיהי' טעם עצו ופריו שוה מ"מ פסול מטעם שאיננו פרי של עץ הנקרא הדר ואם לימוני מורכב באתרוג ובטלה לימוני באתרוג והוה לימוני פרי של עץ הדר מ"מ אין טעם עצו ופריו שוה בקליפה דקה ועיקר הפרי הוא התוך דתרתי בעי' שיהי' טעם עצו ופריו שוה וגם יהי' פרי של עץ הדר נמצא לפ"ז נפל פיתא בבירא שאיננו מועיל זה הסי' להכשירו בלא מסורת כי אולי מורכב הוא ואיננו פרי של עץ הדר:

1702

1703ומה שהקשה השואל לרמ"א בתשו' מה בכך שהוא מורכב הרי קיי"ל לענין מתנו' שה ואפילו מקצת שה וחייב בחצי מתנו' וה"נ נימא הדר אפילו מקצת הדר כבר נשמר מזה בתשו' מהר"מ אלשוך הנ"ל דבאתרוג הוה כחצי עבד וחצי ב"ח ואבאר בעזה"י כמו בעבד ושפחה שחצי עבד וחצי ב"ח אמרינן בכל חלק וחלק ממנו מעורב עבדות וחירות ה"נ בצבי ותיש וכן בפרי המורכב מיהו בצבי ותיש אמרינן חייב בחצי ממנו מכח חלק שה שבו אע"פי שחציו שנותן לכהן יש בו חלק שאיננו חייב מ"מ לעומת חצי מתנו' שנשארו ביד ישראל יש בהם חלק שיות שראוי ומחויב לכהן וא"א להפריד' ע"כ מחליפים זה בזה שהרי מתנות מותרים לזרים והרי חליפי' של חלק צבי הוא ביד ישראל וחליפי של חלק צבי שה הוא ביד ישראל אבל הכא באתרוג כיון שבכל פורתא ופורתא יש בו חלק לימוני' אינו יי"ח אפי' בשאר הימים:

1703

1704ובלבוש כ' עוד טעם לפסול המורכב משום דנעבדה בו עבירה וצווחו עליו מג"א ס"סי תרמ"ח ובט"ז ססי' תרמ"ט ע"ש ולפענ"ד ליישב כל קושייתם דודאי כל כלאי בהמה שאיננו אסור אלא הרבעה להכניס מכחול בשפופר' אבל גוף הגידול איננו באיסור ומותר לקיים הבהמה המעוברת מכלאים כי אין נתעב אלא מעשה ההרבעה שפיר מוכח מש"ס דמותר כקו' ט"ז ומג"א ובאיסורים כאלו מיירי ש"ס בחולין אבל כלאי אילן דאסור לקיימו נמצא כל גידולו באיסור והמקיימו לוקה כמבואר בטור וש"ע י"ד סי' רצ"ה זהו אסור למצוה וכעין זה כתב ה"ה בדעת הרמב"ם באתרוג של אשרה שנטעה מתחלה לכך ע"ש בפ"ח מה' לולב כיון שכל עיקר גידולו בעבירה אסור למצוה וצדקו דברי הלבוש אמנם היינו לדעת הרמב"ם פ' יו"ד ממלכים דבן נח מוזהר על הרכבת אילן ואמנם לחם משנה כתב ליישבו יע"ש ואינו מוכרח לפי מה שכתבו תוס' סנהדרין ס' ע"א יע"ש וא"כ אם אין בן נח מוזהר אין תחלת גידולו של אלו באיסור וגם ביארתי בתשובה אחרת דאפשר דאין אסור במקיים כלאי הרכבה בח"ל אע"ג דהרכבת אילן נוהג בח"ל משום דאיתקש לבהמתך והוה כמו חוב' הגוף וכמ"ש ט"ז בי"ד ר"סי רצ"ז מ"מ מינה מה בהמה מותר לקיימה אם כבר היא נרבעת מאינו מינה ה"נ הרכבת אילן נהי אסור להרכיבו אפי' בח"ל והמקיימו בא"י לוקה מ"מ בח"ל אפשר אין איסור לקיימו [עיין בח"ס חיו"ד סימן רפ"ח] א"כ לפ"ז נמי אין באתרוגי' אלו שבח"ל לאסור מטע' הלבוש אך מטע' הראשון אסורי' העולה מזה כל האתרוגי' שאינם מיעניווע אין ליקח בלי כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מהמורכבים ואין לסמוך על סימני' והשומע ישמע ויונעם לו הכ"ד א"נ. פ"ב כאור בוקר ליום א' יו"ד אלול תקצ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

1704

1705החיים והשלום יחדיו יהיה תמים יעלו על ראש חכמים מתמם עם תמימים הרב הגאון המופלג ומפואר רם ונשא וגבה מאוד כש"ת מו"ה צבי הרש חיות נ"י אב"ד דק"ק זאלקווי יע"א:

1705

1706להודיע ידיעה של חבה יתירה כי ביום ש"ק קראתי עונג בקבלת ספרו תורת נביאים ועברתי בו עד שהגעתי לדין מלך וקצת ממנו בכלל ולכשאפנה אי"ה בלי נדר אקח מועד לעיין בכלו ומ"ש פר"מ אלי במכתבו העבר שאראה בהקדמת ספרו והנה ראיתי' כלו מחמדים וממתקים ומ"ש שם ממחברי ספרים החדשים אומר כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האָלה האמורה במילי דאבות נגד שמא אבד שמא ולא תעשה ידיו תושי' להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו מלבד שהוא עובר איסור דאורית' דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משו' עת לעשות לה' ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הי"ת להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגי' ומלעיבי' במלאכי ה' עבירה היא בידו וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל כן יענש זה על הפרישה אחז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן ומרגלא בפומי הוא סוף פרק משילין כדסליק ר' אבא אחיכו עלה אמר גולתיכו קשקלי הדר אחיכו עלה ושוב אמרי' שפיר אחיכו עלה מה רצו חז"ל לספר בבזיונו של ר' אבא הו"מ למישקל ומיטרי בלי סיפור הלעג הלזה אך מוסר השכל נשמע מזה יען כי סליק ר' אבא התפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ואין זה דומה לתפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי אבל הוא יתרה עשה שיאמר מילתא דתתקבל מה לו אם יקבל אם לא אמור דבריך לשם שמי' וע"כ נכשל דמחכו על כל דבריו ועד"ז אני מפרש לא תענה על ריב לנטות שלא יהי' כוונת המתווכחי' בדין בין ריב לריב ובין דם לדם לנטות דעת חברו לדעתו כי מה לי ולו אך יהי' הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כֵנים דבריו אחזור בי ואם לא נראי' לי דברי' אני עומד על דעתי ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי וכן יהי' דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות אבל אותם הרוצי' דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל וגם בתפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי לא מיירי ולא נתירא מהמתכבדי' בקלונו ח"ו כי לא נמצאו כאלו בחבורת חז"ל ועוד מ"ט לא חש על כשלון ההלכה עצמה ורק על שישמחו בו חביריו אבל נלע"ד עפ"י דאיתא פי"נ קל"ג ע"ב אני ה' בעת' אחישנה ופירשב"ם וז"ל איכסף רב עיליש מרבא פן יאמר רבא בלבו אלו לא הייתי בכאן הי' דן דין שקר וכו' קרא עליו רבא לנחמו אני ה' בעת' אחישנה בעת שהצדיקי' צריכי' לישועה הקב"ה ממציאה להם אף אתה אני יודע בך שמעול' לא באתה דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זמנני לי הקב"ה קודם שהגעת להורא' ולא נכשלת עכ"ל הרי שהרב עיליש כמעט נכשל והקב"ה הזמין לו רבא והי' שמחה לרבא שזכה להציל רב עיליש ויותר טוב הי' לרב עיליש אלו זיכהו הקב"ה שיעמוד על האמת מעצמו ולא יצטרך להזמנת רבא להצילו ושישמח רבא במצותו וזו הי' תפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה ואצטרך שליח להחזירני וישמחו בי חברי שזכה להצילני אתה ה' תזיכני שאעמוד בעצמי על האמת וכן כל חברי לא נצטרך זה לזה כנלפע"ד אבל חלילה וחלילה שישמחו איש בתקלת חברו:

1706

1707ויען ראיתי דעת פר"מ בדף א' ע"ב וגם לקמן בקונטרס דין מלך בזה ע"כ אומר אני יש לתמוה כי בתורת מרע"ה לא מצינו כלל שיהי' רשות למלך יהודה וישראל להמית איש גם שתהי' אימתו עליך היא רק מדרשא מיתורא תשים עליך לשון עליך שתהי' אימתו עליך אבל שיהיה רשאי לענוש ולענו' נפש ומכ"ש להמית מנ"ל ורק בני ישראל אמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך יומת רק חזק ואמץ והרי כתבו יהושע בספרו עפ"י הי"ת כמבואר בב"ב י"ב ע"ב יהושע כ' ספרו וא"כ הדין דין אמת אך הקושי' אין הנבי' רשאי לחדש זהו ק' שצע"ג ולא מצאתי לה פתר כ"א ממ"ש רמב"ן פרשת בחקתי וכן בקונטרס משפטי החרם שלו דהא דכתי' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת אין בו פירוש עפ"י פשוטו אלא כל נשיא בישראל ומכ"ש כל ישראל שמסכימי' להחרים דבר העוב' על חרמם חייב מיתה ומזה נתחייב יהונתן מיתה ויפדו העם את יהונתן והתירו לו החרם ופר"מ הקשה בדף י"ב ע"א הלא איצטריך קרא להיוצא להרג ומה שכ' רמב"ן דתרתי שמעת מיני' כמו לא תאכלו על הדם על זה הקשה מעלתו א"כ כשם שאין לוקי' על הלאווין הנכללי' בלא תאכלו על הדם משום דהוה לאו שבכללו' ה"נ אין להמית העובר על החרם כיון דכייל בי' עוד דבר אחר תמהתי מאוד על רוחב שכלו אה"נ אי הוה כתי' האוכל על הדם ילקה הי' לוקה על כל עניני אכילת דם הנכללי' בלא תאכלו אבל לא כתיב מלקות אלא לאו לא תאכלו וילפי' דלוקי' על לאו שבתורה מלאו דלא תחסום שור בדישו וכל לאו דאינו מיוחד כמו לאו דחסימה אלא כולל דברי' רבי' אין לוקין משום דלא דמי ללאו דחסימה אבל הכא כתי' להדי' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת א"כ כל מה שסובל הפסוק הכל הוא בכלל מות יומת ומה מקום לקושייתו עתה ובלאה"נ הלא אין חיוב מית' על היוצא ליהרג ואומר ערכי עלי וא"כ החיוב מיתה מות יומת אינו כולל שני דברי' מיהו איננו צריך לזה כי הראשון אמת נכון הדבר:

1707

1708ומ"ש הרמב"ם ספי"ח מסנהדרין דעכן נהרג מדין המלכות ולא אמר מטעם חרם גם בזה תמהתי על מעלתו חדא דרמב"ם לא מיירי התם מעיקר מיתתו של עכן אפשר שהי' מטעם חרם אבל מה שנהרג עפ"י הודאת עצמו בלי עדי' ע"ז כ' שהי' הוראת שעה או מדין מלכות אבל חיוב מיתתו אלו הי' עדי' הי' חייב מטעם חרם אבל לא צריכי' לזה כי הנהנה מן החרם איננו מוחרם אלו אמר יהושע כל הנהנה מיריחו יוחרם כמו שאמר וקלל כל אשר יבנה יריחו בבכורו יסדנו וגו' אלו הי' אומר כן על הנהנה מיריחו הי' החרם אקרקפתא דעכן וחייב מיתה אבל הוא החרים יריחו וכל הנהנה מיריחו עובר על לאו לא ידבק בידך מאומה מן החרם כמו הנהנה מעיר הנדחת אבל אינו חייב מיתה ודין זה ברור ופשוט:

1708

1709ומאי דמייתי מכ"ת מירושלמי סוף ברכות חטא ישראל והלא יהושע גזר אלא הקב"ה הסכים על ידו הנה בש"ס דילן שלהי מכות לא קחשיב האי דעכן מאותן שהסכים ב"ד שלמעלה לשלמטה ונראה דתלי' בפלוגת' דר' שילא ורב סנהדרין מ"ד ע"א דכתי' קום לך ודרש ר' שילא שהרחיק ס' מיל ורב דרש על שגרם איסורו של יריחו ע"ש פירש"י שלא הי' לך לאסור עליהם ביזת יריחו עכ"ל ואי ס"ד דחרם לאו דאורי' ורק הכא הקב"ה הסכים על ידו א"כ הקב"ה גרם שלא הי' לו להסכים אע"כ החרם הוא דאורי' מהאי קרא הנ"ל והלכה כרב:

1709

1710עכ"פ בהא נחתינן כל שישראל ונשיאי העדה או אפילו א' משני אלו מסכימי' ומחרימי' ה"ז מוחרם מן התורה וחייב מיתה מן התורה וע"כ אחר שהסכימו ישראל ואמרו ליהושע וה"ה לכל מלך כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת הרי החרימו כל עובר על מצות מלך ישראל אפי' אינו משבט יהוד' ונמצא עכן מלבד שמעל בחרם כבר בימי מרע"ה [וצ"ל הא דהחרים מרע"ה כיון דאז עדיין לא הי' ערבות ואין החטא חל על כל ישראל משא"כ יהושע החרי' אחר שכבר נכנסו לערבו' ונכשלו כל ישראל ע"כ אמר לו הקב"ה קום לך אתה גרמת] מ"מ האי עכן מלבד שכבר מעל בחרם בימי משה ויהושע עוד חייב הוא עצמו מיתה על שמרד במלכות ציויו של יהושע נמצא תרתי עבד עבר חרם היינו מורד במלכות ומעל בחרמו ע"כ הוכפל עונשו בסקילה אף על גב דשארי מורדי במלכות בסייף ופר"מ לא עמד בכל זה:

1710

1711היוצא מדברינו דמרידה במלכו' מטעם חרמן של ישראל בימי יהושע והמורדי' על מרע"ה במדבר לא נתחייבו מיתה אף על פי דהי' בישורן מלך מ"מ עדיין לא קיבלו עליהם ישראל בחרם להמית המורד במלכות אמנם במלכי או"ה דאמר שמואל פ' חזקת דינא דמלכותא דינא נ"ל דנפקא לי' מקרא דדברי קבלה והוא נתן את הכרם לנוטרי' ושמואל לטעמי' במס' שבועות ל"ה ע"ב מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענש דכתי' ומאתים לנוטרי' את פריו ואע"ג דכ' תוס' למלחמת רשות לאו דוקא אלא לצורכו וכבודו לאפוקי כרצחן וחמסן בעלמא דגזלנותא דמלכותא לא דינא אלא דינא דמלכותא ובמשפט יעמיד ארץ:

1711

1712ואגב אומר ב' גרגרי' דרושיים א' מ"ש רש"י סוף פ' קדושי' והבדלתי אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מן העמים אתם שלי ואם לאו אתם של נ"נ וחבריו יש לפרש דכיון דמלכות דקטלא חד משיתא אינו נענש וא"כ נ"נ וכיוצא בו המולך בכיפה וישראל א' משבעי' באומות אין עליו עונש אם ח"ו מכלה שונאינו שהרי א' מששה יוכל לאבד מכ"ש א' משבעי' אלא שז"א שאין לו רשות לאבד מין או סוג א' שלם כ"א הששית ממנו וכיון דהישראל מצוייני' לעם בפ"ע ובגוים לא יתחשב אין לו רשות לאבד יותר מששית אך אם אין ישראל ח"ו מובדלי' ואינם מצוייני' לעם בפ"ע הרי הם של נ"נ וחבריו ר"ל. עוד זה אדבר מה שפירש"י בשיר השירי' ומאתים לנוטרי' את פריו היינו הוספת חומש כמו שמוסיפי' על ההקדש ומקשי' הא בהקדש הוה חומש מלבר א"כ החומש מאלף הוא מאתים וחמשים ולע"ד דודאי ב' הדרשות אמת מ"ש שמואל דיש רשות למלכות לכלות חד משיתא נמצא אם מכלה מאלף ב' מאות לא מיקטל אלא שהם פושטי' יד בכל האלף נמצא עַולָתה בו בשמונה מאות והחומש מלבר הוא ב' מאות וצדקו דברי רש"י בשיר השירי' הנ"ל:

1712

1713והנה לא הי' מכ"ת להביא מהך דהנהיגו הנביאי' שלא להפר ברית המלכיות והי' לו להבי' כגון החצר החדשה דיהושפט שחידשו בו דברים וכו' וא"נ ממצוא חפצך ודבר דבר דישעי' ולהבי' ממכר דנחמי' האמנם לרמב"ן פ' אמור ולרמב"ם ר"פ כ"א מהל' שבת דאורי' נינהו והא דאסרו חכמי' מקח וממכר משום שמא יכתוב היינו יחיד ליחיד באקראי אבל לפתוח חנות ולהעמיד פועלי' ולטעון על עגלות דאוריתא הוא בעשה דשביתה וצ"ע קצת בתוס' שבת קכ"א ע"א ד"ה אין אומרי' לו וכו' יע"ש ובמ"ש רשב"א בשם רבנו יונה פ"ק דיבמו' בסוגי' דעלי' גבי מחמר בשבת ובמקום אחר הארכתי בעז"ה:

1713

1714מ"מ וקראת לשבת עונג מחודשת מתקנת נביאי' כי בתורה אין זכר אלא ג' פעמים היום לשלש סעודות כל שהוא אבל לא לענג כי בי"ט כתי' שמחה ועונג שבת מתקנת נביאי' והנה רמב"ם כ' רפ"ה מתענית יש ימים שכל ישראל מתעני' בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם עכ"ל הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו שהיינו חושבי' שהתעניתי' הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה וכן משמע קצת פ"ק דמגלה דקאמר ט"ב שחל בשבת מאחרי' ולא מקדימי' מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מט"ב דאיקרי מועד) משום שנקבעו על התשובה ומ"מ לא הודיענו נושאי כליו מנ"ל הא ולכאורה היינו משום א"כ מנ"ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאוריית' הוא מק"ו משיעבוד לגאולה אומרי' שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש וק"ו דאורי' הוא ואבאר עוד בסמוך אי"ה אבל לקבוע אֵבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו אלא ע"כ על התשובה הוקבעו כדכתיב והתודו את עונם ותענית מסוגל לכפרה ותשובה ובוודאי אבוהון דכולהון יה"כ וצדקו דברי רמב"ם אלא שצל"ע תינח התענית כשאין שלום אבל כשיש שלום ששון ושמחה והוא חיוב גמור מדברי קבלה כמבואר במס' ר"ה י"ט ע"א יום שנהרג בו גדלי' לעשותו ששון ושמחה דברי קבלה הוא כדברי תורה ולא בעי חיזוק ע"ש וצ"ע מנ"ל לנביאי' לחדש כן:

1714

1715ומ"ש דפורים וחנוכה וכל ימי מג"ת לעשות זכר לנס ממות לחיים הוא דאורי' ממש מק"ו כדאי' פ"ק דמגלה יעיין רמב"ן סוף שרש ב' מ"מ היינו לעשות שום זכר לנס אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן אבל לעשות שום זכר קצת ולכל הפחות לאסרו בהספד ותענית הוא דאורי' מק"ו הנ"ל. ובזה נתיישב לי מ"ט וסברא לאסור בהספד ותענית בי"ד וט"ו באדר הראשון ממ"נ אם אין עושי' אותו פורי' ממש מה ענין לאוסרו בהספד ותעני' והנה בלאה"נ צריך עיון מה ראו באמת לקבוע פורים בשני משום מסמך גאולה לגאולה עדיף הלא זריזין מקדימין למצות ואין מעבירי' על המצות עדיף מעשות מצוה מן המובחר כמבוא' בתשו' רדב"ז ותשו' ח"ץ סי' ק"ו ומ"ל הל' מגלה פ"א הל' י"א ומיהו לזה י"ל דוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין אבל מצוה שאנו מקבלי' עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה לא שייך כל כך זריזי' וטוב לקבוע ביום המובחר והיינו מסמך גאולה לגאולה ואך לפי הנחה שהנחנו שעכ"פ מדאורי' מחוייבים לעשות שום זכר לכל הפחות לאוסרו בהספד ותענית א"כ מחוייבי' לעשות מיד באדר הראשון משום אין מעבירי' על המצות ובזה מודה רשב"ג לר' אבר"ש אך מה שהוספנו אנחנו מגלה ושמחה ומשלוח מנות אנחנו קובעי' ביום המובחר בשני למיסמך גאולה לגאולה ועי' כל זה פ"ק דמגלה וי"ו ע"ב ויובנו דברי כי הקצרתי [ועיין לעיל סי' קס"ג]:

1715

1716ולולי דמסתפינא אמינא הא דכתי' במגלת אסתר קימו וקבלו וגו' כאשר קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם הרי זה בא ללמד ונמצא למד דבא לומר יען עד ימי מרדכי לא היו ימי שלום והי' הצומו' בד' ימי' בשנה חובה ומימי גדולת מרדכי עד בנין בית אין שמד כי היו בגדולה ואין שלום כי לא נבנה בהמ"ק ורצו מתעני' ע"כ קבלו עליהם עתה הצומות וזעקתם מרצונם ושלא יהי' תלי' ברצו מתעני' אלא יתענו על כרחם אך יהי' כמו ימי פורי' ביום ולא בליל' שלפניו כמו ימי פורים וכמו שימי פורים י"ט לא קיבלו עליהו רק משתה ושמחה כך בצומות לא קבלו עליהו כל ה' ענויים אלא תעני' לבד היינו צום מאכיל' ושתיי' ועיי' תוס' מגלה ה' ע"ב ד"ה ורחץ וכו':

1716

1717נחזור לדברי מעלתו בספרו שם א' ע"ב וז"ל והיוצא לנו מכתבי הקודש גם כן דרק להכהן והלוי הדין והוראה מסורה ועליהם החובה מוטלת להורות לעם ה' בין דין לדין בין דם לדם ולחתוך משפט צדק ולהשקיט דברי ריבות שנפל ביניהם ולהגיד להם דרך ה' והמעשה אשר יעשון בכל דבר תורה הלכה למעשה עכ"ל עוד שם עמוד ג' משה רבנו אמר בברכתו על שבט לוי יורו משפטיך ליעקב ונאמר בנבואת יחזקאל על שבט לוי ושם לקט כמה פסוקי' המורי' דרק לשבט לוי וכהני' ההורא' והישיר דרך ה' לעם ה' ומסיי' והכתוב מזכיר בכל עת חזון ודיבור אצל נביא ותורה אצל כהן ולוי. לא ידעתי על איזה כוונה כ' זה לשלול ההורא' וההתנהגות מכל רבני ישראל רק לכהן וללוי ולפמ"ש פר"מ במכתבו הצעיר אלי דלדעתו בז"הז ליכא יחוסי כהונה א"כ בטל ההוראה לגמרי ח"ו לא ידעתי מה רצ' בזה בליקוטי מקראות הללו והפשוט דהפסוק דבר בהווה כי כשישראל יושבי' על אדמתם מלאים כל טוב כל א' פונה לכרמו ולזיתו הבדיל הקב"ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריוח בלי שום עבודה חרישה וקצירה וכל שבט אין לו חלק אלא אחד משנים עשר מה שמוציא האדמ' דגן תירוש ויצהר ואותו שבט נוטל חלק העשיריו' דגן תירוש ויצהר בלי שום עמל ויגיעה כדי שיהיה פונים לעבודת ה' ולהורות נתן אע"ג דתרומת פירות לאו דאוריי' מ"מ סגי להו בדגן תירוש בריוח ותענוגים כלל לא ומשו"ה הטיל עליהם ההוראה ושבט יששכר הפנויי' ג"כ ע"י שמצוי להם פרנסתם מזבולן ע"כ ידעו בינה לעתים אבל ה"ה כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל על עצמו עול תורה ועול הציבור ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחרי רהבים ושטי כסף הן המה הכהנים הנגשים אל ה' בכל עת ובכל זמן ובכל מקום מקטירי' ומגישין לה' ריח ניחוח יהי' ה' עם השופט:

1717

1718עוד כ' שם עמוד ד' על הנביאים שהתנבאו למלכי ישראל והמה אלי' ואלישע ומיכיהו בן ימלא ועמוס שהי' נביאי' למלכי ישראל פשיטא לי' למעלתו שלא עלו לרגל וגם לא עשו פסח מפני אימת מלכי ישראל שהי' תמיד מלחמה ביניה' לבין מלכי יהוד' ודלא כמ"ל פ"א מק"פ דפליג על תוס' פסחי' ג' ע"ב ד"ה מאלי' מי קספו לך והכי מוכח מהני נביאי' שלא עשו אפי' פסח שני הנה מ"ש מפני מלחמות שנתהוו ביניהם הנה כמה שנים שהי' שלום בין אחאב ויהושפט ובין בניהם והי' לו לומר מפני שמלכי ישראל הושיבו פרדסאו' על הדרכי' שלא לעלות לרגל והנה בבית שני הי' גונבי עלי וקוצעי קציעות ומסרו נפשם בימי יונים לעלות לרגל ולהבי' ביכורים נגד צוואת מלכי יוונים עיי' מס' תענית כ"ח ע"א באמת לדבריו חסידות של שטות הי' שהרי נביאים אלו לא עשו כן ואין צורך לקיים מצות נגד רצון המלך ואע"פי שהנביאי' הללו הי' יכולים לישע ולדור אצל מלכי יהודה ולקיים מצות פסח ורגלים מ"מ אין אדם מחוייב לעשות כן וברפ"ק דמגלה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה כ' רי"ף ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה כלומר באותה העת הואיל והי' ישראל מעמידי' דתיהן והן באין לידי סכנה הי' קורין בי"א י"ב י"ג אבל בז"הז שמסתכנין ישראל בדתיהן אין קורין אותה אלא בזמנ' וכן במתניתין ס"פ הקורא עומד העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה יש מהראשוני' מפרשי' סכנה מפני המלכיות הרי בכל מצותינו הי' בהם סכנה מפני המלכיות ונהי' פטורי' מן הכל וכי טובים אנחנו מהנביאים הנ"ל אבל צלע"ג מנ"ל למכ"ת שהנביאי' לא עלו לרגל ולא הקריבו פסח בזמנם והנה נבות היזרעלי הי' שכן להמלך אחאב שהי' כרמו אצל גנתו וגם הי' קרובו ומבואר בילקוט בפסוק ולא יחמוד איש ארצך בעלותך לראות שהי' נבות עולה לרגל ומעולם לא חמד אחאב כרמו פ"א לא עלה לרגל וחמד כרמו והנה אותו מבני הנביאים ששלח אלישע למשוח יהוא בן נמשי הי' יונה בן אמתי כפירש"י מלכים ב' ט' ע"ש א"כ גם יונה הי' תלמיד אלישע ואצל מלכי ישראל ואשתו של יונה עלתה לרגל כמבואר ר"פ המוצי' תפילין וא"כ אחר שהאמת הוא שישבו פרוזדאו' שלא לעלות לרגל ונדחקו אלו ועלו לרגל נגד ציווי המלך א"כ מוכח להיפוך שראוי ומחוייב לכנוס בעובי קורה לקיים מצות ממהקב"ה:

1718

1719וראיתי בספר כתב איש ריבנו ערער יתערער כי נתעורר הרי במדבר מלו הלוי' מ' שנה ולא נסתכנו ואיך הניח מרע"ה את הישראלי' ולא זרזם על המילה יקבל הרובה את תשובתו אין ספק כי למול וליצא בדרך סכנה היא לולד שהרי ע"כ נתעצל מרע"ה על המילה ונענש על שעסק במלון תחלה אבל עכ"פ ברור הוא כי סכנה לולד למול וליצא בדרך והנה במדבר שלא ידעו עת נסיעתם שאפי' בקדש אשר ישבו ימים רבי' מ"מ הם היו מעותדי' בכל רגע לנסיעה בנסוע הענן ויש אשר יהי' על המשכן לילה ויום וגו' ואם כן לא הי' יכולים למול דלמא מיד אחר המילה יסע הענן ובכל זאת מיציאת מצרים עד שניזופו למקום בעגל או במרגלי' כל זמן שנשב להם רוח צפונית אשר יש בו תרופה לחבולה מלו כולם כמבואר ר"פ הערל אך מנזיפה ואילך שלא נשב רוח צפונית וגם הי' בדרך אסורי' הי' למול עצמם ואלו הי' רוצים הי' מרע"ה מוחה בהם ונשאר הקושיא על הלוים איך הניחום מרע"ה למול ולסכן בניהם לזה י"ל דיש לחקור וכי ס"ד שכל מ' שנה נשתנה סדרי בראשית ולא נשב רוח צפונית בכל העולם מ' שנה והי' נס זה יותר מהעמדת השמש ליב"נ יום תמים ועוד דקדוק לשון הש"ס לא נשב להם רוח צפונית מה לשון לה"ם ולחד לישני בגמ' שם לא נשב כי היכי דלא לבדרי ענני כבוד לכנלפע"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים דהנה רוח צפוני' המנשב בעולם מרפא אפי' השוכבים בביתא דשישא כי עכ"פ נכנס בין בתרי נקבי הפארו"ז ואיהו דידי' עביד אך לכנוס בין בתרי ענני כבוד שהי' מלובטי' ומדובקי' זה בזה אדוק היטב דלא לבדרו ענני כבוד וע"פי טבע עוצם אדיקותם לא הי' אפשר לרוח צפונית לכנוס ביניהם אם לא יתפרדו זה מזה ומ"מ כל זמן שלא הי' נזופי' נעשה להם נס ונשב לה"ם דייקא רוח צפוני' או דבר אחר כיוצא בו ונכנס בחדרי משכבי הילדי' הנימולי' ונס זה נעשה למחנה לוים כל מ' שנה והי' מחוייבי' למול אבל ישראל שהי' נזופים לא נעשה להם נס להכניס רוח צפוני' בין הבתרים ע"כ מדינא הי' אסורי' למול בניהם אבל זולת זה חליל' למרע"ה ולשום מנהיג מישראל אשר בידו למחות שלא יכנס בעובי הקורה למחות בעוברי עבירה או במתעצלי קיום עבודה ותורה ואם לאו קם לי' בארור אשר לא יקים כמ"ש רמב"ן פ' תבוא בשם ספרי דקאי אב"ד של מטה שיש בידם להקים ביד העוברי' ושזה הרע ליאשי' מלך יהוד' יע"ש ולזה נתכוון בקינה לט"ב המתחלת איכה אלי קוננו מאליו ע"ש והמפרש שם שגה בפירושיו יע"ש:

1719

1720מ"ש רמכ"ת בדף ב' ואיזה דפים מענין חכמה ונבואה ועתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו ומ"ש בגליון דף ג' ונראה לו לדוחק הוא האמת והיטב אשר דיבר מעלתו כי מ"ש הראב"ד בהלכות לולב כבר הופיע רו"הק בבית מדרשינו וכיוצא בזה כמה פעמים אין רוצה לומר רו"הק כמו שהי' לדע"ה וחבריו אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיה' תושי' כזו מ"מ הקב"ה בחסדו יהיב חכמא לחכימא לפי שעה וכזה זכה עתניאל בן קנז לכוון האמת ע"י פלפול וק"ו וגז"ש מה שלא הי' בטבע חכמתו להשיג זה ועד"ז אחז"ל פ"ק דב"ב אע"פי שניטלה הנבוא' מן הנביאי' מחכמי' לא ניטלה לא כמו שהסביר מעלתו שהחכמ' לא נטלה מהחכמי' לא משמע כן. אלא הנבוא' לא ניטל' מהחכמי' פי' אותו חלק נבוא' שמשיג ע"ד חכמתו שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברי' הרב' בשכלו וחכמתו אע"פי שאיננו בכח תולדות טבע שכלו רצה ש"ס להוכיח כן ממעשים בכל יום שת"ח משיג לשכליותו של ר"ע דאמר מילתי' מעצמו ואשתכח משמי' דר"ע כוותי' ואנו יודעים שאין שכלו של זה מגיע לעקבות דר"ע ש"מ ע"ד נבואה כנ"ל וגם אשתכח הל"מ כוותי' ודחי ש"ס דילמא כסומא בארובה ובלי דעת מילין יכביר ובמקרה בעלמא ואין כאן הוכחה ומסיק ולאו טעמא יהיב ש"מ שהוא כעין נבואה של חכמה:

1720

1721ובזה יש להבין מאחז"ל פ"ק דמגלה כל האומר דבר חכמה אפילו באו"ה נקרא חכם ע"ש ט"ז ע"א וק' פשיטא למה יגרע ולא יקרא חכם והלא מברכי' על חכמי או"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם אבל הענין כנ"ל דהוה סד"א דוקא בישראל המושגח מאל עליון נאמר כנ"ל אבל או"ה שאומר דבר חכמה שאינו ראוי לפי מזגו וטבעו לא יצוייר בחכמה אלא כסומא בארובה קמ"ל דהרי הכא קרי לי' אוהביו ואלו הי' חכמים בעצם בודאי הי' מתוארי' חכמים שהרי חכמי או"ה נמי נקראו חכמים ומדקרי להו אוהביו ש"מ שלא הי' חכמים בעצם ומ"מ בפסוק השני קרו להו חכמיו היינו ע"כ על אותו דבר חכמה שנזרקה מפיה' אם מזרע היהודי' מרדכי אשר החילו' לנפול לפניו וגו' ונמצא על דבר חכמה וחידות הלז קורא להם חכמי' לפי שעה דלא נימא האומר דבר חכמה באו"ה שאיננו חכמה בעצם לא נימא כסומא בארובה במקרה ולא בהשגחה קמ"ל כי נקרא חכם לפי שעתו זה אמת נכון הדבר:

1721

1722והנה רום מכ"ת מייתי הא דב"מ פ"ו דאמר רבה טהור טהור ורמב"ם פסק דלא כוותי' וכתב בכ"מ דלא בשמים היא והנה שם כ' כ"מ אע"ג דרבה בר נחמני אמרו מ"מ כיון דבשעת יציא' נשמה אמרה הרי זה בכלל לא בשמים היא והנה מדברי כ"מ אלו יצא דין חדש דכל שאמרו ת"ח סמוך לסלוקו מן העולם הוא בכלל לא בשמים היא והוא דבר חדש ותמיה ובלי טעם וסברא וכאשר נבאר לקמן אי"ה הטעם דלא בשמים היא ושאין הנבי' רשאי לחדש:

1722

1723אבל לא ידעתי מי הכניסו לכך דהרי שם בב"מ פ"ו ע"א מבואר דרבה בר נחמני מת לבדו בשדה ושום אדם לא הי' אצלו ולא שמע ממנו אומרו טהור טהור ולא עוד אלא אפילו הבת קול שיצאה ואמרה אשריך רבה שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה אותו ב"ק לא נשמע בין החיים שהרי לא ידעו שמת עד שנפל פתקא משמים שמת רבה בר נחמני ועוד אפי' נשמע הבת קול בין החיים מ"מ לא הודיע ב"ק שנחלקו במתיבת' דרקיע ועל מה אמר טהור אם על בהרת או על דין טהרה אחר' וע"כ כל המעשה הזה דש"ס שם נודע לחכמי ישראל בחלום או אפי' ע"י אלי' שסיפר לא' מהם או להרבה מהם וא"כ עכ"פ אנחנו לא שמענו מפי רבה שאמר טהור על בהרת רק שנאמין לר"הק וחלום צודק או אלי' והיינו לא בשמים היא:

1723

1724ויש כאן מקום לשאול אכתי אם אמר אלי' כך הורה זקן פלוני בארץ ולא בשמים למה לא נאמין לאלי' וכה"ג אמרי' בעירובין מ"ג ע"א הני שב שמעתתא דאמרינהי בצפרא דשבתא קמי' דר"ח בסורא בפניא דשבתא קמי' דרבא בפומבדיתא מאן אמרן לאו אלי' אמרן ע"ש וא"כ ה"נ אי ס"ד מאי דאמר רבה בשעת מיתה הילכתא כוותי' אמאי לא נאמין עדותו של אלי' או חלום צודק בר"הק דהכי הוה בארעא ולא בשמים היא זהו קל להבין דהנה הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה הוא יסוד ושורש כל התורה כולה דאל"ה אין כאן תורה כלל דהרי כבר הי' לעולמי' בשבת קי"ו ע"ב דאמר ההוא מינא מיומא דא גליתכון מארעכון אתנטלו אוריתא דמשה ואתיהיב אוריתא אחריתי ע"ש ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף ונבי' הישמעאלים עשה כן ושבתי צבי תר"ו אמר שנתהפכו המצות ונעשו מעשיין לאוין ומלאוין עשיין ואפי' אם לא נאמין כן בכללו' התורה מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה כל א' יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה ע"כ כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות יתבאר ויתפרש משמים כ"א על דעת חכמי ישראל וזהו צורך גדול וממילא אפילו יאמר אלי' בשם ת"ח בארץ ואין אנו יכולים לברר הדבר כמו שהיה בהא דר"ח ורבא בעירובין הנ"ל שהי' אפשר לברר אבל היכי דא"א לברר כגון עובדא דרבה שכבר מת ואלי' יאמר בשמו ואין אנו יכולים לברר דבריו אם כן אם נעשה מעשה ע"פי עדותו של אלי' תפוג תורה כל א' יאמר נגלה לי בחלום או אלי' אמר לי בשם פלוני ת"ח שאמר קודם מותו כך וכך ע"כ אין לפסוק הלכה על זה וכיוצא בזה:

1724

1725ומשו"ה אין זה נוהג אלא אחר מיתת מרע"ה אבל מרע"ה בעצמו לא הי' שייך חשש זה דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מב"ד של משה חייב דלמשפחותם לבית אבותם כתיב וק' מ"מ מי הגיד לנו שאיננו משבט דן וכי מפני בעילה א' שבעל הנוגש המצרי את אמו נדון לבן איש מצרי הלא קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפי' פרוצ' ביותר כ"כ בה"ג בהל' מילה והובא בהרא"ש פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז ע"ב) ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו:

1725

1726[ויש כאן מקום תימה על בקיאותו של פר"מ שבספרו ט' ע"א בהג"ה שבגליון תמה על האומרים דהושע שנשא גומר בת דבלים היה במראה הנבואה ומאי קשי' להו אם הי' בפועל הלא לא היה כהן וזונה מותרת לישראל אלו דברי מעלת מכ"ת ונעלם ממנו ש"ס פסחי' פ"ז ע"ב דאמרי' להדי' שבניו ממנו הי' ס' בניו ס' ממזרי' ושם הקשה בחכמת שלמה הא רוב בעילות אחר הבעל הכא שהי' זקן שאני ע"ש ונ"ל דרוצה לומר זקן וגם פרוצה אבל בחדא מיניהו בודאי לא מ"מ מבואר דהיתה מזנה תחתיו ברצון והיתה אסורה לישראל וע"כ כתבו שהי' במראות הנבואה:]

1726

1727נחזור להנ"ל מי הגיד שהי' בן מצרי אם לא מרע"ה בר"הק ולזה יוצדק שיצא מב"ד של מש"ה מחוייב ומשו"ה חרה אפו על זה וגידף והנה פשוט דאם יאמר נביא על א' שהוא פסול לא נפסוק דין על זה ועיי' מתני' סוף עדיות אין אלי' בא וכו' ונחמי' אמר להכהני' שלא מצאו יחוסיהם עד יעמוד הכהן לאורי' ותומי' משמע ע"י אורי' ותומי' יתבררו היינו היכא שאנו כבר מסופקים אבל לומר על אחד שהוא בחזקת רוב בנים בוודאי הוא בכלל לא בשמים היא ורק מרע"ה הי' בידו כן ולא אחר:

1727

1728בדף ד' ע"ג מייתי הירושלמי ע"פי נביא נבנה הנה הוא דברי תוס' במסכת ע"ז מ"ה ע"א דאמרינן כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכ' תוס' בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פי נביא נבנה שם ומורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר כ"ץ זצ"ל פי' עפ"י מדרש רבה פ' וירא וירא את המקום מרחוק שראוהו מקום ולא הר והתפלל אברהם אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה יע"ש נמצא קודם שניתן הארץ לאאע"ה הי' עמק ולא העמידו שם ע"ז וכשנעשה הר שוב כבר הוחזק א"י לאברהם ולא יכלו לאסור אותו ההר ואמר שעל זה נצטער דה"עה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב פי' כי ידע כל ההרים בחזקת ע"ז ונאסרים לגבוה וע"כ צריך למצוא מקום לה' שאינו הר אלא מקום ואיך יהי' זה משכנות לאביר יעקב הא אין כבודו לשכון בעמק עד שבא נביא וגילה הסוד איזה ההר הי' בתחל' עמק ונעשה הר והיינו דירושלמי ע"פי נבי' נבנה אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח:

1728

1729עד כאן דברי הרב מכאן ואילך דברי התלמיד כבר כתבתי במק"א שנתקשיתי על כל בניני המקדשות הראשון והשני והשלישי במהר' בימינו שאין א' דומה לחברו והכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ע"פי דוד ושמואל הרוא' בניות ברמה והשני ע"י חגי זכרי' ומלאכי והשלישי ע"י יחזקאל וק' אין הנביא רשאי לחדש והי' להם לעשות כמד תחצר המשכן במדבר ושם אמרתי שזהו פי' הפסוק בפ' תרומה ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן ותבני' כל כליו וכן תעשו ודרשי' פ"ב דשבועות וכן תעשו לדורות ולפע"ד קאי גם אככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא וכיון שהקב"ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א"כ אין כאן חידוש שחידש הנבי' ואולי גם בזה מיושב הא דע"פי נביא נבנה כי בנין ב"המק צריך להיות ע"פי נבי' ככל אשר אני מראה [עיין ח"ס חיו"ד סי' רל"ו]:

1729

1730שם דף ד' ע"ד מייתי מכ"ת ש"ס מנחו' מ"ח ע"א פסוק זה אלי' עתיד לדורשו נבלה וטרפה לא יאכלו הכהני' הא ישראל יאכלו בחי' תורה שלי אמרתי דר' יוחנן נמי ידע דאיכא למימר כרבינא ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליק' גביהו אלא שכ' תוס' שאני התם דמצותו בכך וכ' מ"מ איכא למיטעי בהכי והוא דוחק מהיכי יבוא לטעות אלא שי"ל כיון שראו אלי' הנבי' אכל מבי טבחי דאחאב שהי' מומר לע"ז וכ' תוס' פ"ק דחולין ע"פי הדיבור הי' נוח לנו לומר אלי' כהן הי' וכהן מותר לאכול הואיל ואשתרי במליקה הכי הוה ס"ד לכן הוצרך יחזקאל להוציא מטעות זה ומיושב פסוק דיחזקאל אך כל זה אם אלי' כהן הי' דבזה יש פלוגתא בב"מ קי"ד תוס' ד"ה מהו ע"כ אמר ר' יוחנן אלי' עתיד לדורשו:

1730

1731בדף ה' ע"ב בהג"ה האריך בהרמב"ם שדבר שניתחזק ע"פי ע"א שוב לוקי' ע"פי ב' עדים הנה כדברי רמב"ם מבואר בפ' החולץ בדברי הרי"ף גבי אשתמודענהו יע"ש וכן מוכח פרק אם אין מכירין דע"א נאמן בשליחות קידוש החודש והמחלל י"ט בעדים אח"כ לוקה בלי ספק ובחי' רמב"ן פ"ק דגיטין דליכא למילף ע"א נאמן באי' מוספרה לה דהתם כל האיסור נתחזק על פיה משו"ה נאמנת ג"כ לספור לה לעצמה וק' א"כ מלקות וחטאת בנדה היכי משכחת לי' אע"כ כיון שהוחזק על פיה שוב לוקין ומ"ש פר"מ מתוס' בחולין צ"א ע"א ד"ה פלני וכו' כ"כ אצלי יותר מארבעי' שנה ונכון הוא ומ"ש ליישב קו' העולם משריפת בת כהן ומהליכה בממון אחר הרוב כבר כ"כ על ס' מורי בהפלאה ספ"ק דכתובות:

1731

1732דף ט' ע"ב יפה כ' אברהם שמע מפי ה' ויצחק האמין לאברהם הואיל והי' מוחזק ורגיל אני לומר משו"ה אמרי' ועקדת יצחק לזרעו תזכור ולא אמרי' עקידה שעקד אברהם כמו שאמר בתחלת הברכה שם:

1732

1733אך אאע"ה האמין תורה שבכתב היינו מה ששמע מהקב"ה עצמו אבל יצחק מסר נפשו על מצות ויש להאריך ולהסביר הנסיון הגדול הלז הנה אאע"ה וגם יצחק בנו חכמים גדולים היו ויצחק לא ידע מאברהם אלא מעצמו השכיל כל מה שהשכיל אברהם מעצמו וכן יעקב והיינו דפירש"י וזכרתי את בריתי יעקב כל אחד כדאי לעצמו ולא צריך לאביו והנה האנשים האלה השכילו ענין וסוד הקרבנות שהיו בונין מזבחות והקריבו קרבנות וידעו עד היכן הדבר מגיע ומה שאפשר להשכיל בו כי אע"פי שנתן הרמב"ם במורה טעמי' להשקיט לב ההדיוטים מ"מ בסוף הל' מעיל' כ' שהוא חק וסוד שלא נגלה לנו ומ"מ האבו' שבנו מזבחו' ידעו וכמ"ש רמב"ן פ' ויקרא והם ידעו והשכילו שא"א בשום אופן בעולם כלל וכלל שירצה הי"ת בקרבן האדם שאלו לא הי' השכילו כן כבר הי' אברהם מקריב ישמעאל בנו או אפילו יצחק אלא שזה א"א בשום אופן בעולם:

1733

1734והנה כשאמר לו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעול' א"כ ע"כ יאמר שטעה בהשכלתו ומכיון שטעה אפשר כי הכל טעות במה שהתקוטט עם אנשי דורו על האמונה ולא יעלה על הדעת שמא אמר הקב"ה רק העלהו ולא להקריבו אין דרכו של הקב"ה חלילה לדבר בלשון שיטעה בו הנביא ואברהם הבין שלשון העלהו לעולה הוא לשון עולה ממש שהוא כליל לה' ומ"מ בתום לבבו לא הרהר כלל אע"פ שהי' חוץ להיקש הסוד שהבין מן הקרבנו' ואין מן התימה על אברהם ששמע מן הקב"ה עצמו אבל מהתימה על יצחק שקיבל מאברהם מה שהוא נגד השכלתו וא"א לשמוע כלל מ"מ לא הרהר גם אחרי דברי חכמי' ושמע ופשט צווארו והאמת בזה שבוודאי הי' יצחק עולה כולו כליל כי בן אדם הנותן נפשו לשחיטה והקטרה בלי שום ציפוי שימלט נפשו ע"ד אליך ה' נפשי אשא הרי נפשו כולו כליל לה' ית' ולא דמי לקרבן בהמה שצריך הפשט וניתוח וכליל לאישים ואז תעלה נפש הבהמה לריח ניחוח אבל לא כן נפש האדם בחיים חיותו נדבק בהי"ת ע"י מחשבתו ובתנאי שיהי' מסירת נפש ממש וא"כ היינו והעלהו לי לעולה והרי העלהו והי' עולה ואע"פי שזה דבר פשוט לכל מבין ומשכיל מ"מ העלים הקב"ה מחשבה זו מאברהם ויצחק אע"פי שהי' חכמי' גדולי' מ"מ כתיב יצפון לישרים תושי' כי לולא שהעלים מהם סברא זו לא הי' מסירת נפש שלימה כי ידע שלא ימות ע"כ לא הבינו תוכן הדבר עד אחר מעשה:

1734

1735ולתשלום ענין זה משאחז"ל פר"ע מכאן מודעה רבה לאוריתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש י"ל שהקשו תוס' הא הקדימו נעשה לנשמע תי' הראשונים דעל תורה שבכתב הקדימו נעשה לנשמע אבל על תורה שבע"פ כפה ההר ועל זה קאי המודעא ונ"ל כי זה מרומז במ"ש במתן תורה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובפ' ואתחנן אמרו למרע"ה ושמענו ועשינו הקדימו שמיעה לעשי' כי מה שהקדימו נעשה לנשמע אמר רבא למינא אנן דסגינן בהמנותא כתיב בן תומת ישרים תנחם פי' אנו מאמיני' בהקב"ה ובוטחי' בו שלא יטיל עלינו מה שא"א או אין רצונו לסבול ע"כ אמרי' נעשה קודם שמיעה ואמנם שיהי' מסורי' ביד חכמים לא אבו לקבל עליהם דברי חכמים מבלי שיהרהרו ויפקפקו על תקנתם אולי לא ישרו בעיניהם ע"כ אמרו למרע"ה ושמענו ואח"כ עשינו ומ"מ הקב"ה כפה אותם ע"כ לקבל עליהם גזירות חכמים ותורה שבע"פ בלי הרהור אחריהם והואיל והיה בע"כ ע"כ טענו מודעא רבא על זה שוב בימי מרדכי שעשה מעשי' אשר לא ישרו בעיני ישראל וכמ"ש כנסת ישראל אמרה ראו מה עשה לי יהוד' דלא הרג דוד לשמעי דמתילד מיני' מרדכי דמגרי בי' בהמן וראו אח"כ אע"ג שבעיניהם לא יפה עשה מרדכי שהי' מתגרה בהמן ראו אח"כ כי משמיא הסכימו על ידו גדולו' נפלאות עשה הקב"ה על ידו אז הבינו כי אין להרהר אחר דברי חכמים כי את הכל עושי' יפה בעתו וה' עמהם ע"כ הדר קבלוהו ונאמר קימו וקבלו כמו נעשה ואח"כ נשמע כן קימו ואח"כ קבלו לשון שמיעה וקבלה והאזנה:

1735

1736בהא סלקינן יצחק מסר נפשו על דברי חכמים במה שהוא חוץ לשכל ולא הרהר אחר חכמים משו"ה ועקידת יצחק תזכור להשומעי' לתורה שבע"פ ואינם מהרהרי' אחר דברי חכמי' ותקנותיה' וגזירותיהם אבל מי שאינו בכלל זה אין לו חלק בתפלה זו:

1736

1737בדף ז' ע"ד במ"ש רמב"ם דחנוכת נשיאים הוראת שעה היתה ובמס' מ"ק ט' ע"א ילפי' מזה ק"ו ואכלו יה"כ י"ל ברמב"ם לא הוזכר הוראת שעה אלא על אופן הקרבנו' שאין כיוצא בהן לדורות כגון קטורת וכפירש"י בשיר השירים בפסוק אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי וא"נ קאי אגוף קרבן יחיד בשבת דהוה הוראת שעה י"ל דס"ל שבט א' לא מיקרי קהל וכמ"ש מג"א סי' רי"ח ססק"ג יע"ש וש"ס קאי למ"ד שבט א' איקרי קהל ומאי דקאמר קרבן יחיד ר"ל נגד כל י"ב שבטי' נקרא זה קרבן יחיד אבל לענין דחיית שבת אין כאן הוראת שעה ושפיר יליף מיני' ק"ו ובימי חורפי אמרתי ליישב בזה מדרש רבה וטבוח טבח והכן אתה שמרת שבת עד שלא ניתן חייך בן בנך מקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים דהנה מ"ש ששמר יוסף שבת עד שלא ניתן יש לפרש דאבותינו לא שמרו התורה בח"ל כמ"ש רמב"ן ולכל הפחו' שבת לא שמרו בח"ל דגוי ששבת חייב מיתה ויוסף הוא התחיל לשמור שבת אפי' בח"ל והנה כ' פרשת דרכי' דאין ליחיד לקבל עליו תורה ואבות שאני כיון דרבים אתו מיני' כרבים דמו כדאמרי' פ"ק דע"ז וא"כ יוסף שקיבל על עצמו שמירת התור' ואפי' שבת בח"ל צ"ל ס"ל שבט א' איקרי קהל וה"ל רבי' אתו מיני' וכרבים וא"כ כיון שכיון להלכה שבט א' איקרי קהל ע"כ בן בנו דוקא יקריב קרבן נשיאים בשבת:

1737

1738בהגה שבדף י"ג כ' בתקיעת שופר בשבת הנה כשאני בעצמי אמרתי כך בדברי מג"א סי' תקפ"ח ומהרש"א בחולין פ"א ע"ב אמרתי בי"ט הוה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ע"כ אפי' לב"ש ור"ע דלית להו מתוך ועירוב והוצאה בי"ט מ"מ ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה משא"כ בשבת כיון דלא בקיאי' בקביעא דלמא אין היום י"ט ונמצא לא עשה מצוה וכל זה בגזרת שמא יעבירנה אבל אי הי' מעמידי' דבריהם משום שמא יתקן כלי שיר היינו יבוא לתקן נימא בכינור ולעולם איננו עושה מצוה והי' גם בי"ט אסור ועקרו לגמרי ע"כ לא העמידו דבריהם בשביל זה ובענין זה יש מקום עיון דתוס' ורש"י עצמו נדחקי' מאוד מ"ט לא אמרו שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר יעיי' תוס' שבת ב' ע"א סוף ד"ה שבועות שתים וכו' וז"ל לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה"י לרה"י מבואר דס"ל כמ"ש תוס' עירובי' ל"ג ע"א דהמוציא מרה"י לרה"י דרך ד' אמות בר"ה חייב ורשב"א לקמן צ"ז ע"א מייתי לי' ופליג עליו מ"מ תוס' כאן ס"ל הכי וא"כ א"ש גזירה שמא יעברנו דסתמא דמילתא החפץ מונח ברה"י והבקי ג"כ ברה"י וביניהם עובר ד"א בר"ה והוה עקירה ברה"י זה והנחה ברה"י אחר וד"א בר"ה ביניהם וא"ש בפשיטות ואולי נדחקו תוס' משום דגם בטבילת כלים אמר רבה כן וסתם מקוה ברה"ר עומד:

1738

1739עוד בהגה' מהא דר"א שחרר עבדו בימי חורפי אמרתי לפמ"ש הרא"ש בברכות דאפשר לומר דהי' בפרשת זכור דאורייתא א"כ י"ל שקרא העבד והקרהו בס"ת וע"י זו הקריאה יצא לחירות כמבואר פרק השולח וה"ל בעידנא והדרנא בי דעכ"פ מחוסר גט שחרור ובזה נדחו גם דברי מעלתו:

1739

1740ומ"ש ארמב"ם דבמלקות לא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דרכי לפרש עפ"י מ"ש ה"ה רפ"ב ממ"א היכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה עונשי' מן הדין וא"כ ה"נ איכא לאוי דעדות שקר וא"כ עונשי' מן הדין אך זהו מלקות אבל לא מיתה וזה ברור לפע"ד אך זה הכלל דה"ה לא משמע קצת כן ריש הל' טומאת מת:

1740

1741עד כאן הגעתי עד דין המלך ונ"ל דרשות ביד המנהיגי' להרוג ולענוש מקרא והי' עליך דמים כמו שדרשו בזה במס' מ"ק ה' ע"א ומסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה הי' דינין ונימוסי' וכל מלך במשפט יעמיד ארץ יעיין תשו' רמ"א סי' יו"ד וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטי' וקבע חוק גנב ישלם כפל ושור תם חצי נזקו שומרים כך וכך ואבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה דרכי' דרכי נועם אלא אינינו בכלל מפשטי תורה והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה וה"ה ומכ"ש להסיר המזיקי' הרבי' הרוצחי' בלא עדי' וכדומ' דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום:

1741

1742שם דף י"ז ע"ב בהגה' הקשה מראובן שאמר שני בני תמית וכן במלכים א' כ' שהתנכר הנבי' וספר למלך שמור את האיש הזה ואם יפקד והי' נפשך תחת נפשו וא"ל המלך כן משפטיך אתה חרצת וק' ליה לפר"מ וכי יש רשות לאדם להפקיר נפשו ונפש בניו ותי' דהכל ממשפט המלך ידידי הקו' מנבי' לק"מ ואקו' דראובן לא תי' כלום מנביא לק"מ המעיין בקרא יראה דשעת מלחמ' הי' והנבי' בהתנכרותו דומה כאלו א' מאנשי מלחמה הפקיד בידו לשמור שבוי א' אולי משרי צבא שונאיו וכדומה וזה לא שמרו וברח וחזר לאנשי מלחמתו ואפילו לא היה שר צבא מ"מ בברחו וחוזר לאדוניו יגלה מסתורי מלחמה ועמ"ש רמב"ן בפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו ומשו"ה בוודאי חייב מיתה בדיני תכסיסי מלחמה ורש"י ס"פ תצא פי' עפ"י ש"ס סוטה דכשילי ברזל בידן ורשאי לקפח שוקי הבורחי' והוא מתכסיסי מלחמה ומזה הי' מעשה גדעון עם אנשי סוכות ובני אפרים הכל מטעם מלחמה:

1742

1743והקו' מראובן ק' עצומה היא ואין שם משפט מלך אבל אני רגיל לומר לפי מה דאמרי' פרק י"נ בפסוק כלב בן יפונה ויב"נ חיו מן האנשים שנטלו יב"נ וכלב חלקם של מרגלי' בא"י וזה יכונה חיו נמצא מי שמפסיד חלק בא"י נקרא מיתה כי ידיעת ההפכים א' וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקי' כמו שהי' אח"כ אפרים ומנשה ואמר עתה את שני בני תמית תטול מהם חלקם בא"י וזה ראוי' לאומרו אלא שאני מוסיף עליו דבר דרוש אגדה יעקב השיב בכור שוטה הוא זה בניו הם ולא בני שהמכוון הוא בלשון תימה וכי לא בני הם ואני אומר שהוא בניחותא כי יעקב כבר החליט בדעתו ליטול הבכורה ממנו ובלא"ה אין שני בניו כבני יעקב כמו שהי' מנשה ואפרים כראובן ושמעון כבר פסק יעקב שלא יהי' אלו בניו אלא בני אביהם וראובן אינו בכור לנחלת א"י ומשו"ה קרא בכור שוטה כמו הדס שוטה שאיננו בכור גמור שלא יהי' לו פי שנים בנחלת א"י עיי' פי"נ בוכרא סוכלא וא"כ בניו הם ולא בני בניחותא ואין כאן משכון וערבות:

1743

1744ומ"ש שם מנ"ל לרמב"ם שהמלך מלין הרוגיו נ"ל מדאמר יהוא פקדו הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא משמע אל"ה הי' רשאי להלינה בלא קבורה כלל ומצינו ביהושע שאמר להוריד המלכים מן העץ ש"מ אפילו בהרוגי מלחמה שייך מצות קבורה א"כ מאי רבותי' דדהע"ה דכתיב ויעש לו דוד שם שקבר המתים ומאי התפארת הלא מחוייב מן התורה אלא ש"מ מטעם מלך הי' רשאי להניחם ובירושלמי פרק בתרא דיבמות שמלך ישראל העמיד שומרים על המתים ג' ימים עד שנשתנה צורתם ומיהו י"ל דשלא כדין עשה אבל מהנ"ל יש ראיה:

1744

1745ומ"ש פר"מ אי מותר להיות חמסין להציל נפשו יעיי' פ' יה"כ פ"ג ע"ב קפחתי את הרועה יע"ש והא דאל יחתמו שקר כתוב' י"ט ע"א מילתא דעכ"פ הי' להם לשלם להך מכיסם אחר שחתמו:

1745

1746ומ"ש מבני רצפה בת איה נ"ל ששאול גופי' אי הי' כאן הי' חייב בדין תורה על שהמית הגבעוני' ואעפ"י שלא המיתם מ"מ הפסוק אומר שהמיתם ועבר על שבועת נשיאי העדה להשאיר להם פליטה בארץ להיותם עכ"פ חוטבי עצים ושואבי מים והעובר על זה ופסק לחיותם עובר על שבועה וחרם וחייב כמו עכן אך בניהם אינם חייבי' דהרי בני עכן לא נהרגו ולא הביאום אלא לרדותם כמו בש"ס סנהדרין מ"ד ע"א והכא נהרגו בניו וגם הלינם עד נתוך גשמים עליהם ועיקור דין מיתה לא הי' בדין מלך אלא בדין שבועה וחרם ע"כ הוצרך ר' יוחנן לומר ביבמות ע"ט ע"א משום קידוש השם הותר לעקור דבר מן התורה ואה"נ אי הי' חיוב מיתה בדין מלך לא הי' כאן עקירת דבר מן התורה דמלך מלין הרוגיו אך כאן הי' החיוב מדין תורה שבועה וחרם דכתיב לא יפדה כי מות יומת:

1746

1747שם דף י"ח מייתי פרקי דר"א דס"ל בני עכן הומתו אע"ג דכתי' לא יומתו אבות על בנים מ"מ נהרגו על שידעו ולא הודיעו ויפה כ' פר"מ שגם זה אינו עפ"י עיקור דין תורה ורגיל אני לומר דלא יומתו אבות על בנים דעיקור קרא על עדות קאי שלא יעידו קרובי' וסיפא איש בחטאו ימות קאי דלא ימות זה בעבור זה י"ל דמהיכי תיתי יעלה על הדעת להמית קרובים אלו בשביל אלו אלא משום דבלי ספק העובר עבירה גדולה בעדים והתראה לאו בר יומא הוא וכבר נתקלקלו מעשיו בצינעא מכמה שנים ואלו הי' הקרובים מודיעי' כן לב"ד ולמלך לא בא לכלל זה אלא שאין מוכסי' במשפחה שאין כולם מוכסני' והוה סד"א יענשו גם הם קמ"ל והטעם לזה באמת מ"ט לא יענשו היינו משום דלא יומתו אבות על עדות בנים ואם הי' אומרי' ומגלים מצפונו לא הי' נאמני' והוה רק לישנא בישא וכעין טובי' חטא וזינגד מינגד בפע"פ ע"כ לא הגידו ומשו"ה איש בחטאו ימות וא"ש המשך הפסוק אמנם בני עכן שהיו יודעי' ואלו הי' מודיעי' לב"ד והי' מראים מקו' החפצים שלקח מן החרם הי' נאמני' כמו שלח ואחוי פ"ג דקידושין דמהימן וס"ל לפרקי ר"א דכי האי גווני חייבי' מדינא ולא רק מדין מלך ומאי דמייתי רום מכ"ת מקרא דאמצי' י"ל משם ראי' ואת בניהם לא המית משמע קצת דבדין מלך יכול להמית הבנים דאל"כ מאי רבותי' אלא אלו הי' חייבי' בעדים והתראה בדין סנהדרין והי' יכול לדונם בדין מלך ולהמית גם בניהם אך המלך התחסד ודנם בדין סנהדרין ועל ידי זה את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה אשר דרכיה דרכי נועם:

1747

1748אתה ה' השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה וקרן כסא כבוד מעלתו ירום לשם ולתהלה ומעלות בקדש דאורייתא יעלה מעלה מעלה במסלה אשר בית אל עולה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ב' כ' אדר שני תקצ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

1748

שו"ת חתם סופר, אורח חייםResponsa Chatam Sofer, Orach Chayim

Welcome to Sefastia