שו"ת מהרשד"ם, אורח חייםResponsa Maharashdam, Orach Chayim
א׳שאלה עתה מקרוב נתעוררו אנשים ומתחברים ומתקבצים בתפלת השחר עשרה או יותר אי פחות ואומר אחד מהם ברכות של שחר וכלם עונים אמן ואחר כך מברך השני ועונים כלם אמן וכן כלם יש לספק אי שפיר עבדי אי לאו:
1
ב׳תשובה
2
ג׳יראה לעניות דעתי דלאו שפיר עבדי כלל ושגו ברואה וקודם ראיתי לכתוב המקום אשר ממנו נראה לכאורה דמצו למיעבד הכי אחר כך אראה שאין משם ראיה ושהוא מוכרח מהפוסקים המובהקים אצלנו איך מעשה זה מעש' בורות וטעות הוא בידם. המקו' שממנו טועים הוא מה שכתב הר"ן וזה לשונו ולפי זה כתב הרב שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני הבית ההבדלה בבית הכנסת לפי שנתכונו שלא לצאת שם ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצו למיעבד הכי משום וכו' עד אבל להשמיעם כדי להוציא בע"כ לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם מכאן נראה שכיון שאלו האנשים אין אחד מהם מכוין להוציא את חבירו ולא חבירו מתכוין לצאת יכולים ורשאים לעשות כמנהגם שהחזיקו בו עתה וכן נראה שמטעם זה נתפשט המנהג שעומדים בבית הכנסת כמה אנשים ומתעטפים בטלית וכל אחד מברך בקול רם וכלם עונים אמן אע"פ שהיו יכולים כולם להפטר כשהיה א' מהם מברך וכמו שכתב הריב"ה בטור אורח חיים סי' תל"ב ז"ל ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומות שבבית יעמיד אחד מבני ביתו אצלו בשעה שהיא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שברך ב"ה שעשר' שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם וכן פשוט בתוספתא דברכות וה' היודע והוא עד שכל ימי שראיתי המנהג הנזכר מברכת הטלית הייתי מצטער ואני הייתי מכוין להתעטף ולברך ראשון בלחש כדי שלא להכנס בזה הספק ועם כל זה לא מחיתי בנוהגים לברך כל אחד כי חששתי לא ישמעו לקולי ואין מדרכי לבטל מה שנהגו כבר וקיימתי בעצמי מה שאמרו ז"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו כשם שחייב אדם לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע ומכל מקום נתפשט המנהג ולקחו ראיה משם ואע"ג שהר"ן לא כתב אלא מצו קבעוהו הם לחובה או למצוה שכן דרך עמי הארץ שלוקחים הדברים בלי השקפ' ומתפשטים מענין לענין ועתה רוצה אני להביא ראיה לקיים דברי אחר כך איישב הראיה הסותרת דעתי כפי ההוראה הראשונה והראיה שאני אומר היא זאת תנן במתני' במסכת יומא פרק בא לו כהן גדול לקרוא בתורה וגולל ספר תור' ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה בגמ' וכולל וכו' וכל כך למה כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה ופי' רש"י למה צריך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתיב כאן וכו' שלא להוציא לעז על ספר תורה כשרואים אותו קורא פרשה שלישית על פה יהיו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשת בעשור וכו' פריך בגמרא אמאי נגלול ונקרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור ונייתי אחרינא וניקרי רב הונא בר יודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ופירש רש"י שיהא צריך לחזור ולברך עד כאן ואם איתא שביד האדם להביא עצמו לחייב ברכה מה איכפת לן להביא ספר תורה אחר הא כבר פירש רש"י ז"ל שאם יביא ספר תורה אחר היה צריך לחזור ולברך ואם כן יביא ויברך אלא שאנו דוחקים עצמנו לסבול יותר הקריאה על פה ואע"פ שהם דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאמרם על פה בחרו בזה יותר מלהביא עצמו לברך ברכה שאינה צריכה גם אחר זמן רב ראיתי כתבי התוס' בשם ר"י ראיה זו בפרק כל כתבי עלה קי"ח וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל ואי אפשר להביא ספר תורה אחר שיהא נגלל מאתמול מפני פגמו של ראשון ועוד שיהא צריך לברך פעם שנית ויהא ברכה שאינה צריכה ע"כ הרי שלמדנו מכאן שכל היכא שיכול אדם לצאת ידי חובתו בברכה אחת אין להביא עצמו להתחייב באותה ברכה ואף ע"ג שהרמב"ם ז"ל לא הביא בפירוש המשנה ולא בהלכות עבודת י"ה אלא הטעם הראשון ולא הביא טעם ר"ל היינו שלא חש להאריך ומכל מקום לא מצינו בשום מקום שדחה אותו אדרבה הוא ז"ל הזהיר הרבה על ברכה שאינה צריכה וכמו שאביא לשונו בסיעתא דשמיא עוד ראיה אחרת גדולה מה שכתב הטור אחר סימן תקצ"א וז"ל ומכל מקום מוטב שיתפללו היחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר מלה שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה ע"כ והשתא כיון שעינינו רואות שלא בא הריב"ה ז"ל לחייב ליחיד שיתפלל אלא למצוה מן המובחר וכמו שאמר ומוטב וכו' אם היה שמצוה לאדם להביא עצמו לידי ברכה שיכול להפטר ממנה בשמיעה מה לו להאריך כל כך לימא ומוטב שיתפלל כל יחיד וכו' לפי שמצוה לומר מפיו הברכות יותר משיצא בשמעם מפי שליח ציבור או לפחות לימא הא ותו וכו' אלא שודאי אינו כן אלא אדרבה כל שיכול לצאת ידי חובתו בשמיעתן מפי שליח צבור אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה (אדרבה עד כאן) משום ברכה שאינה צריכה ומשום הכי הוצרך לבקש טעמים אחרים דכיון שהלכה רווחת דבראש השנה ויום הכפורי' שהשליח צבור מוציא את הרבים ואפי' לבקיאים וכרבן גמליאל הדין היה נותן שהיחיד לא יתפלל וכמו מעשה דרב חסדא ורב זעירא שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא אלא שהורו כן מן הטעמים שאמר שמוטב וכו' ואזדא לטעמיה דאבוהי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל ד' בסימן י"ט וז"ל ובברכת יוצר וערבית שאני אומר עם השליח צבור בנחת כי אין האדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה ואם היה אדם מכוין בש"צ בשתיקה ובאמצע הברכות פנה לבבו לדברים אחרים הרי הפסיד וכו' עד ואני מסיים ברכתי קודם שיסיים החזן ברכתו ומכוין אני לענות אמן אחר ברכת החזן עד כאן וצריך לראות ולדקדק בדברי הרא"ש מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל ומה קשר ויחס יש לדבריו אלה לדבריו של מעלה כי למעלה התחיל וראוי לגעור באותם שמגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לרבי יוחנן שאמר הלואי שיתפלל האד' כל היו' ה"מ ספק התפלל אבל התפלל כבר אסו' להתפלל שנית ואח"כ האריך בדברים ע"ש ואין לדבריו אלה קשר ויחס כלל עם אותם של מעלה כי למעלה מדבר במגביהים קולם והוא היה אומר בנחת למעל' מדבר באותם שכבר התפללו והוא עדיין לא קרא קרית שמע ולא ברכותיה ותו שהיה די בדבריו האחרונים לבד שאמר ואני מסיים וכו' אלא שהכל מתורץ עם מה שאמרנו שהוא כתב שיש לגעור וכו' ושהיא ברכה לבטלה לכן הרגיש תימא על עצמו שהנה הוא ג"כ כפי דרכו היה מברך ברכות שאינם צריכו' שכיון שהשליח צבור מוציא י"ח אותם הברכות למה היה הוא מוצרך אותם היה לו לכוין ולשמוע לשליח צבור לזה הוצרך להשיב דלא הוי ברכה שאינה צריכה שלא היה יכול לכוין וכו' הרי מתשובה זו מוכרח דבמקום שיוכל להפטר בשמיעת חברו אינו ראוי להביא עצמו לידי חיוב וכל שכן אשר כבר שמע וענה אמן ואסור לעשות כן אם לא בברכות של קרית שמע משום שמא יפנה לבו וכו' כנ"ל או בברכות ראש השנה שהן ארוכות ואפי' אלו לא אשכחנא אלא כשיקדים ואחר כך שומע לשליח ציבור המוציא לרבים ואין לומר דדוקא כששומע מפי השליח ציבור דאלו וכיוצא בהם שליח צבור וכל אדם שוים וקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא את חברו חוץ מברכת המזון וק"ש ותפלה וכמו שכן הוכחנו מברכת ביעור חמץ לעיל ועוד ראיה גדולה מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בסוף מסכת ר"ה על הלכות הרי"ף וזה לשון הירושלמי אמר רב הונא צפרנאה בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילן תקיעתא פיר' הר"ן דכי אמרי' הלכה כר"ה בברכות של ר"ה ויוה"כ הייני דוקא באילן תקיעתא בברכות מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם אבל הם חייבים להתפלל שאר ברכות והיינו דגרסי' בירושלמי ר' זירא ורב חסדא הוה יתבין לאילן תקיעתא מאן דצלו אתא צלותא קם רב חסדא אמר ליה רבי זירא ולאי כבר מצלי' אמר ליה מצלי אנא והדר מצלי דנחתי מערביא להכא אמר בשם ר' יוחנן דהלכה כר"ג באילן תקיעתא והכי פירושו דר' זירא הקשה על רב חסדא דכיון דצלי יוצר למה לו לצלוי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון דאינו אלא ז' ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים י"ח אלא מוסף דהוי ט' כיון דאוושי ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור מוציא את הרבים י"ח ואהדר ליה דהלכה כר"ג באילן תקיעתא מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם ובהנהו קי"ל כר"ג לא בז' ברכות של מוסף שכל יחיד חייב בהם ומשום הכי אע"ג דכבר צלינ' למוספין ז' ברכות של מלכיות זכרונות שופרות הוא דשליח צבור מוציא ע"כ לשון הר"ן ועתה יאמרו אלו החסידים אם היה כפי דעתם שאפי' במקום שאפשר לצאת ידי חובת ברכות יכול אדם להביא עצמו לידי חיוב עד שיאמר אותם הוא בעצמו ולפי דעתם לא שרשאי לבד אלא שמצוה לעשות כן כדי לומר הוא הברכות ומרויח ג"כ שעונה אמן כי גדול העונה כו' מאי קשיא ליה לר' זעירא ולא כבר מצלי' ותו היא ניהו למה לא היה מתפלל וחוזר ומתפלל כיון שיש ריוח מצוה כפי דעת המתחסדים מקרוב ותו רב חסדא אמאי לא שני ליה שהיה רוצה להחמיר על עצמו ועוד כ"כ רב חסדא היה עצל שהתפלל ז' שלא רצה להתפלל ט' אתמה אלא ודאי שהאמת יורה דרכו שאין זו חומרא אלא קולא וקלות ראש להביא אדם עצמו לברך ברכה שאינה צריכה ולהיות כן האמת כשראה ר' זעירא שקם רב חסדא לצלוי תמה כנגדו לפי שהיו יכולין לכוין ולצאת בתפלת שליח צבור והשיב לו רב חסדא שלא היה מתפלל רק ז' ברכות שאותם אין הש"צ פוטר לרבים היודעים שאין הל' כר"ג אלא בתקיעתי ר"ל בברכות שתוקעין בהן ומה שאנו נוהגים עתה להתפלל כל א' ואחד היינו מטעם הרא"ש ז"ל שאין אדם יכול לצאת כי היה צריך לכוון מלה במלה וכו' כנ"ל ואגב ארחין שמחתי כי מצאתי און לי למה שקדמונינו לא נהגו מאה קולות ולא היו תוקעים כשהיו מתפללים הצבור בלחש והרי ראיה גדולה זו דרב חסדא ורב זעירא שלא היו מתפללים ט' ברכות והיו יוצאים עם תפל' הש"צ וא"כ לא היו תוקעים אלא בתפלת ש"צ לבד וגם כי כבר רשמתי במסכת ר"ה בדבור ומנא תימרא פרק ראוהו ב"ד עלה כ"ח שלכאורה יש חשש מבל תוסיף נחזור לנדון שלנו שלמדנו בפי' מירושלמי שמי שיכול להפטר בשמיעת איזה ברכה שיהיה שטוב לו לשמוע ולצאת ידי חובתו בשמיעה. כיון שעומד שם במקום שרוצה לשמוע אותה ברכה שיכול לצאת הימנה בשמיעת חבירו ולא שיברך הוא ואח"כ יחזיר ויברך חבירו וכן רבים כי זה חלול וקלות כמו שראינו מר' זעירא שהקשה לרב חסדא ור"ח ג"כ הודה לדבריו אלא שלא היה מתפלל אלא אותם ברכות שלא היה יכול להפטר עצמו בשמיעה וכבר כתבתי שבאלו הברכות אין הפרש בין ש"צ למי שאינו ש"צ ומטעם זה מצינו שכתב הרא"ש בתשובה על מי שיש לו שני בנים למול שיברך ברכה אחת לבד וכתב בשם רבנו שמחה אפילו כשהמוהלים שנים שהמוהל הראשון יברך על המילה וימול והמוהל השני ימול על סמך אותה ברכה ואפילו לא היה התינוק השני שמה בעת שמל הראשון כיון שהיה דעתו עליו אין צריך לברך ובלבד שלא יסיח דעתו בינתים ומי הכניסם בדוחק זה יברך כל מוהל לעצמו וכ"ש לדעת הרא"ש שכתב שדין זה הוא ג"כ כשני חתנים שאין להם קורבה שיברכו שבע ברכות לשניהם וכל זה למה אלא שראו שטוב וישר שירחיק אדם עצמו מברכה שאינה צריכה ויכול להפטר ממנו ומי שרצה לחלוק על הרא"ש כתב הוא ז"ל שהי' בלא ראיה ובלא טעם והרשב"א ז"ל הסכים לדעת הרא"ש בתשובה גם הריב"ש שהוא אחרון. וכתב הטעם שכתבתי שהיא ברכה שאינה צריכה ואיכא בל תשא וה' יודע כי אותה ראיתי אחרי רואי גם המרדכי ז"ל ורבינו ירוחם ז"ל הסכימו למה שכתבתי ואין לסמוך על מה שבעל העיטור ז"ל כתב שנראה שהוא ז"ל חולק על סברת הרא"ש וסבר שיש לברך ב' ברכות בשני בנים הנמולים דודאי הוא ז"ל יודה בנדון דידן דהתם שאני כדקאמר משום שאי אפשר למול שניהם כאחד ואדרבא משם ראיה למודה על האמת דהיכא דליכא למימר ההוא טעמא צריך ליזהר שלא להביא עצמו לידי ברכה ואלו לדבריה' של המתחסדים יאמר שיאמרו ב' ברכות ויכוין הא' שלא לצאת בברכת חבירו אלא דהא ודאי אין לעשות שיכול לצאת ידי חובתו אין להביא עצמו לידי חיוב על לא דבר עוד אני אומר אין ספק שמנהג זה לאו מנהג ותיקין הוא ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקים למצוא טעם על המנהג שנהגו לומר אותן בבית הכנסת למה שמפשט התלמוד נראה שאין לומר אותם אלא כל א' וא' מהברכו' במקומם וכדאמרי' בברכות פרק הרואה כדאיתער משנתיה לימא וכו' כי שמע קל תרנגולא וכו' וכן כתב הרמב"ם על סדר הגמרא ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבית הכנסת משום עמי הארץ ולא די לנו זה הצער אלא שנעמוד אנחנו ונחדש דברים לא שערום אבותינו ונכניס עצמנו בברכה שאינה צריכה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג וז"ל כל המברך ברכ' שאינה צריכ' הרי זה נושא ש"ש לבטלה והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענו' אחריו אמן ע"כ וכתב הריב"ש בסוף סימן שפ"ד וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ש בפרק מי שמתי וברכה שאינה צריכה מדרבנן ואסמכוה אקרא מכל מקום רמיזא באורייתא וא"כ מי הוא זה ואיזהו אשר ימלאנו לבו לעבור על לא תשא ולהכניס עצמו בסכנת ברכה שאינה צריכה על לא דבר וגם העונה אמן עושה איסור כנזכר בדברי הרמב"ם והרי אמרו והוא למוד גדול שב ואל תעשה שאני א"כ נראה לע"ד שהדבר פשוט מאד שהמנהג זה ראוי שישתקע ושלא לנהוג כן בשום צד אפי' שמצאנו ראינו נכתב שמהרר"י מולן הרשה לעשות כן היינו שלא רצה לדחות מנהג שהיו נוהגים שם באשכנז ומכל מקום אנו אין לנו אלא הפוסקי' המובהקים והמפורסמים אשר על פיהם אנו חיים ואין לחצוב לברכת מים מבורות שלא חפרום רבותינו ולא שתו מהם במקום הרי"ף והרמב"ם הרשב"א והרא"ש ובנו ורבינו ירוחם והר"ן והריב"ש זכר כולם לברכה עליהם אנו סומכים בין להקל ובין להחמיר ואין לנטות ימין ושמאל מהם וכל שכן בדבר זה שיש בו זלזול שמו יתברך כי רחקה דעתינו מעמי הארץ המזכירים הבליהם תמיד חלילה לנו להזכיר שם שמים רק לצורך ובמקומות שנצטוינו וזהו כבוד שמו והרי אמר שלמה עליו השלום הוקר רגליך וכו' כל שכן וקל וחומר שמו יתברך יתעלה ויתרומם ומה שכתב הר"ן ז"ל על המנהג שנהגו בהבדלה אע"פ ששמעו אותם וכל בני הבית כבר בבית הכנסת אין הנדון דומה לראיה כלל שכבר כתבתי שברכות אלו אינן ברכות של מצוה אלא כמו ברכת של הודאה ועוד התם מצו עבדי הכי שאינם מבדילים וחוזרים ומבדילים רק בביתם ודחקו עצמם לעשות כן ומצו עבדי הכי כיון שאין שם כונת משמיע להוציא ולא כונת שומע לצאת משום שמצות הבדלה מצוה גדולה עד מאד דאמר ר' צדוק כל מי שאינו מבדיל במוצאי שבת או שאינו שומע מאחרים שמבדילים אינו רואה סי' ברכה לעולם אבל המבדיל וכו' הקדוש ברוך הוא קוראו קדוש ועושהו סגולה שנאמ' והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים ואמר ר' יוחנן ג' מנוחלי עולם הבא הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל ביין במוצאי שבת והוא ששייר מקדושה להבדלתא עד כאן וכשראו שזכות מצות ההבדלה כל כך גדול נראה להם להביא עצמם לידי חיוב לכוין שלא לצאת והולכים לביתם לקיים המצוה כתקנה ביין דשיירו מקדושא להבדלתא אבל שיבדילו כל אחד בבית הכנסת שזה היה נראה כחוכא והיתולא בהזכרת ה' כל כך פעמים במקרא אחד שנראה שלא לצורך כלל ח"ו ואפי' זה שמבדילים בביתם היינו מן הטעם שזכרתי שההבדלה מצוה וכל אדם רוצה לקיים המצוה בביתו ולהרגיל בניו ובני ביתו בדרך ה' ומה שאנו נוהגים לברך על ספירת העומר ואין אנו יוצאים בברכת ש"צ הטעם נראה בעיני כיון שאנו חייבים כל אחד לספור את העומר וכמו שדרשו חז"ל מפסוק וספרתם לכם שתהיו כל אחד ואחד סופר גם הברכה רצו לומר אותה כל א' וא' ומזה ג"כ היה אפשר להביא קצת ראיה למה שאמרנו שהרי דלעולם לא נשמע שמברך כל א' מהצבור ועונים כלם אלא שכלם מברכים יחד ואח"כ הש"צ ונשאל להרשב"א ז"ל כשהחזן מקדים לברך והקהל עונים אחריו אמן מי שחזר וברך לאחר מכאן אם היא ברכה לבטלה והשיב אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך ואע"ג דקי"ל מצות אינם צריכות כונה כתבו רבותינו הצרפתים דדוקא על הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע"כ ואפי' בזה אתה רואה שלא כתב דהוי שפיר אלא שאם כונו שלא לצאת בדיעבד שצריך לחזור ולברך דודאי הדין כן הוא כמו שכתבו רבותינו הצרפתים אבל לכתחלה אין לעשות כן כמו שכתבתי וכבר כתבתי כי אפ"ה בנדון שלנו לדעת הכל הוא מנהג בורות והוללות דאסור לעשות כן לדעת הפוסקי' המובהקים אשר על פיהם אנו חיים כמו שהוכחתי ועל זה חתמתי שמי שמואל די מדינא:
3
ד׳שאלה חכם לבב ואמיץ כח לעשות רצון קונו הנעל' לשם ולתהלה כה"ר פלוני נר"ו אחרי דרישת שלומך שישגא הנני בא להשיב למה שנוגע לענין הדין ראיתי דחית בשתי ידים האומר שמה שכתוב בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהכונה בעבור הבהמה וכן אסרו להשכיר הבהמה לגוי מזה הטעם ואתה אמרת שאין הכונה שינוח הבהמה והפרזת על המדת האמת כי עם היות אמת שדעתך דעת נכון מכל מקום דעת האומר שמה שהקפידה התורה בעבור הבהמה אין לדחותו וזה מצאתי לו רב גדול דסבר כותיה הוא הרב עובדיא מברטנורה ז"ל שפירש המשניות וז"ל בפרק קמא דשבת במשנה אין שורין את הדיו וכו' וב"ה מתירים משנתן המים מבעוד יום וכו' עד דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים אבל לא על שביתת כלים עד כאן לשונו ואמרי' בגמרא דבית שמאי סברי שביתת כלים דאורייתא וב"ה פליגי ואם כן לדברי ב"ש כיון דסברי דאנן מצווין גם על שביתת כלים דלא שייך התם טעמא אחרינא אלא משום שגזרת הכתוב שישבות הישראל מכל הדברים אפי' כלים דלא שייך בהו צער אם כן ודאי הכל בשביל שישראל יזכור וכו' אמנם לדעת ב"ה דמפליגי בין כלים לבעלי חיים יכולים אנו לומר שרצה הקב"ה שינוח השור וכו' משום צער בע"ח דצב"ח הוי מן התורה כדאמרי' במסכת שבת פרק מפנין אמר רב יהודה אמר רב בהמ' שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות וכו' עד והא מבטל כלי מהיכנו ומשני סבר כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן עד כאן הרי לך בהדיא דאע"ג דבעלמא אמרי' דיש להם כח לרבנן לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה כגון בתקיעת שופר בראש השנה שחל להיו' בשבת ונטילת לולב ששניהם מן התורה והעמידו דבריהם ודחו דברי תורה והכא דחו דבריהם משום צער בעלי חיים דהוי מן התורה אע"פ שהיה אפשר לומר שב ואל תעשה. וראה פירש"י בפרשת אלה המשפטים למען ינוח תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמור מעתה אין זה נייח אלא צער ע"כ הרי בפירוש דקפיד הכתוב בענין שבת לצער הבהמה אם כן מי שיאמר שכונת התורה שינוח השור משום צער בעלי חיים דעת נכון הוא ומה שהוקשה לך ממה שאמרו ז"ל שבעבד ערל הכתוב מדבר אם כן תהא מצות שבת שינוחו בו הערלים אלו היית רואה מה שכתב הרב הגדול אליה מזרחי זצ"ל לא היה קשה לך מידי שכתב דמיירי בתוך שנים עשר חדש שמטפל עמו ישראל וכו' ואם כן לא גרע מבהמת ישראל ומה שהוקשה לך בס"ה התיר על ידי הפקר אינו קושיא כי לא הקפידה התורה אלא בבהמת ישראל שכן אמר שורך וכו' וכשהפקירה אינה בהמת ישראל ולא הקפידה עליה התורה כמו שלא הקפידה בבהמת גוי ומה שאסרו רכיבה בבהמה אמת הוא כדבריך דהתם ליכא צער שאמרו חכמים ז"ל שהחי נושא את עצמו אבל כל דבר שיש צער לבהמה אפשר לנו לומר שהקפידה התורה על צערה כמו שהוכחתי ועל מה שהוקשה לך לשון הרמב"ם ז"ל שבהלכות מאכלות אסורות פסק הלכה כרבי עקיבא שמן התורה אין אסור משום בשר וחלב אלא בשר בהמ' טהורה אבל חיה ועוף מדרבנן ומדבריו פרק ב' בהלכות ממרים נראה דבשר חיה נמי מן התורה האמת דלכאורה נראה דברי' סתרי אהדדי אלא שנרא' לעניות דעתי שקל הוא להשיב והטעם דבהלכות מאכלות אסורות דהתם עיקר דקדוק הדין למעשה כמו שהוא דהלכה כרבי עקיבא דפליג אר' יוסי דסבר בהמה וחיה הוי מן התורה ומדרבנן בשר עוף וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל בהלכות ממרים דלא אמרה לפסוק דין לענין בשר בחלב אלא משל להבין מ"ש תורה לא תוסף ולא תגרע שם המשל לדעת רבי יוסי שמתיישב היטב באותו ענין לדעתו של תוספת וגרעון ואגב אורחא למדנו שיש מי שאומר כן לא דסבר הרמב"ם ז"ל שכן הלכה למעשה ודמי קצת למה שמצינו בתלמוד אמורא מיישב ברייתא הפך סברתו ואע"פ שהיה יכול ליישבה על פי דעתו אלא שהיה בדוחק אם כן אינו תימה שימשול הרמב"ם ענין לא תוסיף ולא תגרע באותו ענין על פי דעת ר' יוסי אף על פי שאין הלכה כמותו. ואפשר שלכן אמר למדו ולא אמר למדנו אלא למדו מי שלמדו דהיינו רבי יוסי הגלילי גם מצינו בתלמוד דמייתי דרשא בחד קרא אע"פ שלפי האמת אין הדרשה יוצאת מההוא קרא אלא מקרא אחרינא אלא שמתיישב בקרא ההוא בפשיטות אותה דרשה ולא דקדק לומר כן לפי האמת וכן נמי הרמב"ם בהלכות ממרים לא נחית לפסוק הדין בענין איסור בשר בחלב אלא להבין לא תוסיף ולא תגרע וכו' ולפי דעתו של רבי יוסי כן הוא כמו שאמרתי ומשם נלמוד אנחנו לרבנן או לרבי עקיבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקל להבין לע"ד ועל מה ששאלת שמבראשית עד ואלה תולדות אין ה' הנכבד ומאלה תולדות עד והאדם ידע וכו' כתוב ה' אלי"ם ב' פעמים ומשם והלאה כתוב ה' לבדו רק בפרשת וארא מפני ה' אלי"ם ויעצתני שלא אשים לב למה שכתב בעל העקרים מאמר ראשון פרק י"א והאמת שלא היה ראוי להשיבך על הענין הזה כלל שאם דברי הרב בעל העקרים לא ערבו לחיכך אשר כל דבריו מתוקים מדבש וכו' איך יערבו דברי שאין לי דמיון עמו ולפניו אפי' כקוף בפני אדם ומכל מקום כדי להפיס דעתך ולפייסך על מה שעבר שבני אדם ארורים הסיתונו לדבר כנגדך דברים בלתי הגונים כפי הנראה שקר ענו בך וכ"ש שלא הזכרנו בכתב שם שום נברא ומי יאמין דעבידי לשקורי במלתא דעבידא לגלויי כי האי ולא אחד ולא שנים היו החתומים בכתב ההוא כי הרבה מבני האדם החתומים שם ולהיות היה הדבר נוגע לעקר כתבנו אפי' על הספק אם היו הדברים אמת ועל כן שמתי עצמי להשיב על דבריך אלא מה שנראה בעיני על דרך הפשט גם כי שאלה זו כפי האמת היא מסתרי התורה מכל מקום מה שנראה על דרך פשט מבלי עומק כלל הוא זה כי פרש"י בתחלת פרשת בראשית בתחלה עלה במחשבה לבראתו במה"ד וראה שאין העולם מתקיי' והקדי' מדת רחמים למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות ה' אלי"ם וכו' א"כ מבראשית עד אלה תולדות מדבר בענין הבריא' עד שבא האדם ונצטוה כל זה היה במחשבה וכיון שראה חכמתו ית' שאדם מוכן לחטא וא"כ אי אפשר לעולם להתקיים במדת הדין כיון שהכל נברא בשבילו אם יחטא הדין מחייב לחזור העולם תהו שתף מדת רחמים ואמר ביום עשות ה' אלי"ם ויהיה פירוש עשות כמו ויעש אלי"ם את הרקיע תקנה על עמדו ומה שכתוב שני פעמים לא אוכל לפרש אבל מה שכתוב בפרשת וארא טרם תראון מפני ה' אלי"ם הוא מרגליו' טובה בעיני כי במכה ההיא אף ע"פ שהיא במדת הדין עליהם נהג עמהם מדת רחמים גדולים והוא כי הפשתה והשעורה שאינם כל כך צריכים לחיי האדם נכתה אבל החטים והכוסמין שהוא מין חטים וחיי האד' תלוים בהם לא נכו הוי שנהג עמהם ברחמים לכן נכתב שם ה' אלי"ם:
4
ה׳שאלה בל' הרמב"ם פ"ט מהלכות שבת ראיתי בדברי מורי כמהר"ר לוי ן' חביב זצ"ל דברים תמוהים בעיני והם אלו כי הוא הקשה על לשון הרמב"ם ז' קושיות וז"ל הרמב"ם א' נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כלם חייבים משום מבשל אבל אם שפת אחד מהם את הקדרה וכו' עד שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל ע"כ. ומוכרח אני להביא קצת מלשון מורי וז"ל נשאלתי על קושיא אחת והיא למה פטר הרב בחלוקה השני' לנותן את האור וכו' כי מן החלוקה הראשונה נראה שהמביא את האור בחלוקה אחרונה חייב במכ"ש מן הראשונה וק"ל. שנית העיר הוא ז"ל מהו ששינה הרב בלשונו שבכל האנשים הנזכר בחלוקה הראשונה כתב א' נתן וא' נתן וכו' עד ובא אחר והגיס ובאחרונה בכלם כתב ובא ובא וכו' דבגמ' פריך והתניא כלם פטורים והאחרון חייב ומשני לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף דמשמע שמביא את האור הוא אחרון והוא החייב והרב שינה שסדר מביא העצים באחרונה וגם הזכיר מגיס אחר הכל. ד' שמדברי פרש"י ז"ל משמע שהמביא את האור אינו חייב משום מבשל אלא משו' מבעיר. ה' דלמה סתם הרמב"ם בקדרה דמשמע בין חדשה בין ישנה. ובגמ' פריך שיפת בקדרה מאי קא עביד ומשני בקדרה חדשה ומשום לבון רעפי' נגעו בה דהוי בשול ותקון הכלי מה שאין כן בישנה וכבר הרגיש הראב"ד ז"ל זה. ו' שהוא הרמב"ם עשה סדר באופן שגם בחלוקה השנית שנים חייבים ומן הגמרא נראה שאין חייב אלא א' לבד. ז' הוקשה לו שהרי ק"ל דשנים שעשו מלאכה א' שניהם פטורים אם היא שאחד מהם היה יכול לעשות. עד כאן הקושיות שהעיר מורי ז"ל ולתרץ כל זה עייל גרמיה בקופא דמחטא ודבריו תמוהים בעיני מאד וכלל דבריו כי בחלק האחד שהוא חלק החיוב אמר דמיירי הרמב"ם בשכלם נועדו יחדיו לבא לבשל ולפיכך דקדק בלשונו א"א כלומר שכלם היו בעצה ובמגיס אמר ובא וכו' לומר דבמגיס הוא גמרה ואין צריך להתחבר עם הראשון כי בין שבא בפני עצמו ובין ביחד לעולם מגיס חייב והביא ראיות על שמגיס מלאכה גמורה ובשביל האחרות הוצרך הרב לומר שכל העושה דבר מצרכי הבישול וכו' כאלו אמר בשלילא מגיס חייב משום מבשל אלא שופת את הקדרה או מביא את האור או העצים מה בישול עשו לזה אמר שכל העושה וכו' א"כ אפילו שופת את הקדרה ישנה חייב שהרי עשה דבר מצרכי הבישול ולהיות שנמשך מזה א"כ מאי פריך בגמ' שופת את הקדרה מאי קא עביד הרי עושה דבר מצרכי הבישול הוצרך מורי ז"ל לומר דלא פריך ארישא דמחייב אלא כלם פטורים פשיטא שופת את הקדרה מאי קא עביד דאיצטריך למתני ביה פטור דבשלמא אחריני אע"פ שלא בשלו כיון שלא היה אש כבר עשו מעשה אבל שופת את הקדרה פשיטא דלא עביד מידי זהו תורף דבריו ולהיות הוקש' לדעתו דלמה עשה הרמב"ם ז"ל החלוק' השנית לאשמועי' היכא שלא באו בעצה אחת שהם פטורים נדחק לומר שאפי' שבאו כלם בעצה אחד פטורים כיון שלא עשו סדר הבישול. אמנם בעיני הם דברים תמוהים וקשה מאד להאמינם שמנין לנו שמי שמן הדין אינו חייב מפני שלא עשה מלאכה שמפני שעשה הכנה והיה בעצה עם חבירו שבשביל זה יתחייב אין ספק שהיה צריך שאי זה מן הפוסקי' יודיענו דבר חדוש בזה ועוד מה נשתנה מבשל מכל שאר מלאכות שכפי האמת מלאכת הבישול אפשר לעשות בלי קדרה ובלי מים ובלי תבלי' כי בתת האדם חתיכה אחת מבשר על הגחלים הוי בשול גמור ואם כן מה צורך הבשול לשפיתת קדרה ואם תאמר בנושא זה הוא צורך הבשול באורג נמי תמצא כן כי מלאכת האריגה היא ליתן חוט אחד או שנים על היריעה ואם אין יריעה צריך לארוג לעשות נירין וכל אחת היא מלאכה בפני עצמ' היתכן שבשביל שנועצו לב יחד המיסך והעושה הנירין נאמר שכלם יהיו חייבים משום הא ודאי שאינו וכן הבונה אם יתן אבן אחת על טיט הכותל הרי הוא בונה אם לא היה שם כותל אלא שמחדש באו בעצה לבנות הכותל וזה גבל את הטיט וזה תלש אבן אחד נאמ' שכלם חייבים משום בונה לא יתכן אלא האחד יהיה חייב משום מגבל והשני משום תולש והשלישי משום בונה וכן באריגה האחד יהיה חייב משום מיסך והאחד משום עושה שתי בתי נירין וכו' וכן מבשל יהיה חייב א' משום מבשל וא' משום מבעיר וכו' עוד נראה מדבריו שאם לא באו בבת אחת משום הכי יהיו פטורים משום מבשל דבר תימה הוא מאד. ועוד קשה דע"פ דרכו הוצרך לפרש דמאי דפריך בגמר' שופת הקדרה מאי קא עביד וכו' דפריך אסיפא דתני כלם פטורים וזה א"א. או שהיה לו לומר פשיטא. ב' שדרך התנא לומר דבר והפכו אלו טריפות ואלו כשירות במה מדליקין וכו' ובכמה דוכתי עוד כיון שלפי דעתו ז"ל כבר מביא חדוש בשאר החלוקות אלא שופת הקדרה לבד הוי פשיטא מה פירכא היא מאי קא עביד בשלמא אי פריך על החיוב הוי פירכא גדולה מאי קא עביד שאין הדין אמת גם התירוץ דחוק מאד לענין שפי' שכונת התירוץ הכי הוא בקדרה חדשה והיה ראוי להיות חייב אם לא וכו' ולע"ד הלשון אינו כל כך קשה כי יש לישבו אחר הקדמה קטנה והיא בכל אלו הפרקים בא לפרש כל אחד מן מ' מלאכות שהזכיר ופרק זה התחיל להאופה והוא המבשל ופירש שהמבשל האמתי הוא הנותן דבר המתבשל על האור כלומר זה ימצא יהיו רבים חייבים משום מבשל ואע"פ שכפי הנראה הם רבים שעשו מלאכה אחת ושנים שעשו מלאכה א' והיה יכול אחד לעשותה כלם פטורים לזה כתב הרמב"ם הדין כמו שבא בגמ' אחד נתן את האור וכו' כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל ואין ספק שלשון זה מיותר שהי' מספיק שיאמר כלם חייבים שכל העושה וכו' למה כתב משום מבשל ואח"כ שכל אלא שתחלה הורה לנו החדוש שכולם חייבים משום מבשל והיינו מנותן העצים ואילך שהמביא עצים ונתן שם חיי' שהרי מי סיבתא בתנור חייב משום מבשל כו' הרי יש כאן מבשל א' גם נתן את הקדרה מבשל שני שהוא קדרה חדשה כדאמרי' בגמ' הנותן מים מבשל ג' נותן בשר מבשל ד' נותן תבלין מבשל ה' בא אחר והגיס מבשל ששי וא"כ כשאנו אומרים ששנים שעשו מלאכה א' שנזכר שניהם פטורים היינו שעשו שניהם דבר א' ד"מ שהיו שניהם נותנים חתיכה אחת בקדרה או שהיו שניהם נותנים קדרה על האש אבל כי האי גוונא כל אחד מבשל בפני עצמו ומה שאמר אח"כ שכל העושה וכו' הוא להפך ממה שאמ' מורי במחילה הרבה מכבודו כי אדרבה הרגיש הרמב"ם ז"ל דבשלמא כלהו עביד כל אחד ואחד מנייהו כמו שאמרנו אבל מגיס מה בשול עושה וכו' וראיה לדברי אלה מה שאמר אח"כ בפ' המלבן וכו' המכבס בגדים וכו' והסוחט וכו' הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצורכי הכיבוס כמו שההגסה מצרכי הבישול הרי בפירוש שהרגיש שהסחיטה לא היה ראוי להיות חייב עליה משום כבוס ואפי' הכי חייב משו' דהוי צורכי הכבוס ודמה זה להגסה וק"ל מאד ואין דוחק כ"כ שסמך הרמב"ם על המבין שידוע שנותן את האור דלא שייך ביה כלל מבשל ומה שאמר כלם ר"ל שאתה רואה דשייך בו בשול ואפי' מגיס ולזה נקט ובא א' והגיס להורות דלא דמי להנך דאלו הני אחריני כל אחד מבשל גמור אבל זה אחר שנראה דאין דמיון עם האחרים אבל וכו' הרי כאן גלה כל מה שאמרנו שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל וקשה שהיה די שיאמר שנים אחרונים בלבד חייבים שהרי במבשל אנו עומדים אלא לומר לא תחשוב שמי שמביא את האור אינו חייב דודאי חייב נמי אלא שאינו חייב משום מבשל אלא משום מבעיר ואני עתה לא באתי לפרש דין מבעיר וכאן אמר בכלם ובא וכו' דמאחר דסליק הלישנא ובא אחר וכו' למעל' נקט הכא הכי אי נמי בכל אחד מן הבבות נקט לישנא דרבותא למעלה נקט א"א לאשמועי' דאע"ג שנראה כשנים שעשו מלאכה בבת אחת אפי' הכי כלם חייבים כי כל אחד מבשל בפני עצמו ובסיפא נקט ובא גם כן לרבותא כי אין טעם הפטור משום שנים שעשו וכו'. אלא שאפי' שכל א' בפני עצמו א"ה כלם פטורים משו' מבשל אלא רק השנים האחרונים ומ"ש בגמ' דמייתי אור באחרונה ע"פ דרכי אתי שפיר דבגמ' ר"ל כלם פטורים ואחרון חייב היינו מבעיר כן רמז הרמב"ם:
5
ו׳שאלה הכובע של לבד שלובשים על המצנפת מפני הגשמים וברוב הארצות לא פקפקו בו אפי' בשבת ויש נזהרים בשבת ומקילים ביו"ט גם נפל ספק באלו הכובעים שלובשים עתה ע"פ גזרת המלך יר"ה צריך קצת עיון אם יש בהם איסור ללובשן שיש מהם משום אהל ועל כל זה שלח לידי החכם השלם כמה"ר אביי נר"ו תושב קושטאדינה והאריך הרבה בקיומו של היתר רצה שאחוה דעתי גם אני ואני אומר כדי לקיים מצותו דכפי הנראה לעניות דעתי גם שלא היה צריך כי הוא נר"ו האריך הרבה מ"מ אני אומר כי כן דעתי כי הדין דין אמת ושאין לפקפק כמו שכתב: והטעם שאם באנו לאסור הלבד מטעם דהוי משוי שאינ' לובשי' אותו אלא בשעת הגשמים דהוי אצולי טינוף אין טעם בזה לאסור כמו שאבאר אחר הציעי שני הקדמות אחד שאין לנו רשות הרבים כמו שכתבו התוס' והרמב"ם ז"ל שנית יש לדעת הוצאת מרה"י לרה"ר אין החיוב אלא במוציא דרך הוצא' ביד אבל כל שהוציא שלא כדרך המוציאין פטור ואם כן השתא לדידן שכל הוצאה שלנו אינה אלא מר"ה לכרמלית יש לנו להורות בפה מלא שאין כאן בלבד צד איסור שהרי כ' הרמב"ם ההיא בריי' הביאה הרי"ף בהל' יוצאין בשק עבה ובפ' י"ט מהל' שבת כ' הרמב"ם ז"ל יוצאין בשק עבה וכו' עד מפני הגשמי' אבל לא בתיבה ולא בקופה מפני הגשמי' ויש לדקדק מדברי הר"ם ז"ל תרתי מפני הגשמים למה לי אלא שנראה בעיני דאתיא לאשמעינן חדושא בתרתי בהיתרא ובאיסורא בהיתרא לומר לנו דאע"ג שמלבוש זה אין דרכו לצאת בו אלא מפני הגשמי' והוי משוי כיון שאינו אלא לאצולי טנוף קא משמע לן דאפ"ה מותר כיון דהוי מלבוש קצת ובאיסורא אשמעינן אבל לא בתיבה שהייתי אומר כדי שלא יצטער מן הגשמים יהיה מותר כיון דלית כאן איסורא דאורייתא שאין זה דרך הוצאה יהיה מותר קמ"ל שאפ"ה אסור כיון שהם דברים שאינם דרך לבישה כלל מ"מ למדנו שאין לשלול אלא תיבה וכיוצא בה שאין דרך לבישה כלל ועקר. עוד הוסיף חדוש אחר גדול הכר והכסת אם היו רכים ודקים מותר להוציאם מונחים על ראשו בשבת דרך מלבוש ולא זו אף זו קתני דלא מבעיא שק וחמילה שהן דרך לבוש קצת שיוצאין בהם אלא אפי' כר וכסת שנראה שאינם דרך לבוש כלל אפ"ה כל שהוציאן הוא דרך לבוש מותר לצאת בהם ועם מה שאמרתי יתיישב לי לשון הרא"ש ז"ל שכתב בפר' הנודר מן הירק ה"ה בלא גשמים נמי שרו דמנין לו ז"ל הא דלפי דבריו למה האריך התנא לומר מפני הגשמים לתני סתם יוצאין וכו' א"ו שהוא הבין כי מאי דקתני מפני הגשמים לרבותא נקט לומר דאפי' דלאצולי טנוף קמכוין אפ"ה שרו ושלהודיענו זה תני הכי ולא לדיוקא דוקא פי' ומפני שכבר השמיענו הרמב"ם חדוש בחלוקה הראשונה לא הוצרך לחזור בדין כר וכסת להזכיר גשמים ואם כן זכינו לדין שאין לאסור מטעם אצולי טינוף ולשון המרדכי שכתב ונשי' וכו' וז"ל נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשן בימות הגשמים לבית הכנסת שלא ירדו גשמים על צעיפיהן ונראה לי דאסור דאצולי טנוף הוי עד כאן נראה דדוקא לנשים אסר להן דאיכא למיחש דכיון דאינם מוליכו' אלא לאצולי טינוף איכא למיחש דשמא תיכף ומיד במניעת הגשמים יסירו המכסה מעל ראשן ויוליכו אותו ביד כדי להראות צעיפיהן היפות אבל באנשים שאין דרכם בכך ליכא למיחש ואין תימא לומר שיש חלוק בדין בין אנשים לנשים שזה נמצא בדין הוצאה אפי' בין נשים לאנשים ואין צריך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא ונראה לעניות דעתי שכן ראוי לפרש כי לעולם יש לנו להחזיק בלשון שהוא מדוקדק כל שאפשר וכפי דברי מהרי"ק צריך לתת טעם מאי איריא דנקט נשים ולדידי ניחא ועוד דלדידיה צריך לומר דפליג המרדכי על הרא"ש וגם על הרמב"ם ששניהם סברי להפך כדפירשתי אלא שעם מה שאמרתי הכל מיושב שיש חלוק בין אנשים לנשים עוד אני נפלא על זאת שמה חרדה שהחריד לנו על לשון האגור שלא ידע מה חלוק יש בין תפורים לתלוים והוצרך לדחוק במה שדחק כי החלוק הוא מבואר כי כאשר הם תפורים הלבוש עם הקאפוס והוי הקאפוס חלק מן הלבוש כמו היאקה שהיא חלק מהלבוש ואינו משאוי אחר שהכל כגוף אחד אך אמנם כאשר תלוי ברצועת אז נראה ודאי משאוי גמור כיון שאינו מעצם הלבוש כן נראה לי אך בכובעים שעשה לנו המלך יר"ה יש מקום קצת לפקפק משום אהל אלא שגם בזה אני אומר שאין לחוש דודאי מותר. וקודם שאפרש טעם ההיתר רוצה אני לומר המבוכה שאני רואה בענין זה שהתוספות כתבו בריש פרק תולין ז"ל כל הנהו דאסרי בביצה אמר ר"ת דוקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל להשיב הקדרה על טרפיד ביום טוב שרי אפי' למעלה או למטה להביא הטרפיד תחלה ואח"כ להושיב את הקדרה וכן להושיב השלחן על גבי ספסלי וביעתא וקדרה וחביתא אפוריא יש לומר כשיש להם מחוצה ע"כ וכן כתבו בי"ט פ' המביא וז"ל כל הני דאית להו מחיצו' לצדדין המגיעות לארץ וכו' אבלהנך אינם אסורים אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל עשה אהל בלא מחיצות שרי ע"כ אם כן איך פירש ר"ת סיהנא דהבא דמיהדק אסור משום אהל הא ליכא מחיצות כי אפי' מחיצות הכובע אינם משתמשות לאהל שהאהל הוא הטפח הבולט חוץ כנגד הפנים. עוד שכפי הנראה אין מחיצה פחות מעשרה טפחים וכן קשה לי להרמב"ם שהוא הולך בשיטת ר"ח ור"ת והוא כתב קודם דין סינא ומתיר להניח מטה וכסא וטרסקל ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי אלא שנראה בעיני שלדעת הרמב"ם אפשר שיתור' דמה שאסר בסינא הוי בענין שהוא עושה אהל בידים בשבת או ביום טוב וכמו שנראה מלשונו שכתב הוציא מן הבגד סביב לראשו משמע שעתה הוא מוציא בשבת שאם היה שמערב שבת היה הבגד יוצא הכי הוה ליה למימר ואם היה יוצא וכו' ומדקאמר ואם הוציא משמע שעתה מוציא הבליטה ומשום הכי אסור מה שאין כן במטה וכו' אבל לדעת רש"י והמסכימים עמואין מקים ערעור שהרי מסקנת הגמר' דלית בה איסור אהל אלא גזרה שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים ואלו הכובעים אין חשש בזה שהרי נכנסים בראש והם מדובקים וכל שכן שהיה אפשר לומר דדוקא ברשות הרבים דהוי דאורייתא איכא גזירה אבל לנו דלית לן רשות הרבים כי הכל כרמלית דהוי דרבנן הוי גזרה לגזירה ולא גזרי' כל שכן בהצטרף שני הטעמים גם משום אהל ליכא דהוי כמו מטה או כסא שאינו דרך עשיית אהל שהאהל עשו. ועומד הוא ואם כן זכינו לדין שגם לדעת הרמב"ם אין מקום לספק באלו הכובעים ואפי' לדעת ר"ח ור"ת נראה כי אהל כי האי גונא לא מקרי אהל אלא כאשר מאהיל על הארץ ויש לי כמו סינא שיוצא טפח ועושה צל על הארץ אבל האהל כזה לא מקרי אהל ועוד שאפשר שגם ר"ת לא אסר אלא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם וכו' וכן נראה קצת מהגמר' דבהכי מיירי דכי משני הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח הדר פריך אלא מעתה שרכיב אגלימא טפח וכי היכי דבגלימא טפח הוי שבשבת הוא עושה האהל כך בסינא וגם בפוריא וכן בחביתא פוריא וביעתא שכלם הוי שעושה אותם ביום השבת או ביום טוב אבל מטעם מלבוש אין נראה לי להקל אף על פי דלענין הוצאה מהני האי טעמא מכל מקום לענין אהל לא מהני כי שאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה כמי שכתבו התוספות ריש פרק קמא דשבת מה שאין כן אהל דהוי מלאכה חשובה היא העקרית במלאכת המשכן ועל דין המיקל שנהגו להקל לצאת בו בשבת כתב החכם הנזכר שיש להחמיר בו יותר מכסא ואין דעתי כן כמי שאבאר בסייעתא דשמיא. עוד כ' שמה שהתירו כסא איירי בתלמיד חכם ותלה עצמו ברש"י ז"ל ורצה לימר שגם התוספות כך כונתם ולי נראה שגם שלכאורה נראה כן מפשטן של דברי רש"י שכתב תלמיד חכם מכל מקום לאו דוקא אלא כל שהו' צורך רבים הוי כתלמיד חכם אלא שרש"י ז"ל תפס גם לשון הגמרא שנראה כן ממה שסמכו ע"ד אחי שקיא ומעש' שהיה כך היה אך אמנם הוא הדין לכל אדם שרבים צריכים לו כמו שמוכח מלתא ומה שרצה לעקם דברי התוספות איני נראה שזה לשונם דילמא נמי הולכת לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה ורבי' היו צריכים לה בזמן ההוא גם שנאמר שהיתה אשה חכמה פשיטא שלא היו צריכים בזמן ההוא ללמוד ממנה דברי תורה אלא ודאי מה שהיו צריכים להלא היה אלא כדי שיהיו דבריה נשמעים וכן יש לנו לומר כיון שהר"ן ז"ל פירש בפירוש שכל אדם חשוב שצריכי' לו רבים מיירי למה לי לשום מחלוקת בין הר"ן לרש"י ובפרט שאי אפשר להכחיש שפשט הסוגיא נראה כדברי רש"י אלא שהר"ן הבין שלא כיון רש"י לומר דוקא תלמיד חכם כדפירשתי והטעם שכיון דאיסור לא הוי דאוריית' אלא דרבנן משום דנראה כמזלזל יום טוב אם כן משום צורך רבים מותר שהרי מצינו חולו כל מועד דאיכ' מאן דס"ל דהוי דאורייתא ולכולי עלמא אית ליה לאיסוריה סמך מן התורה ועם כל זה מלאכה שהי' צורך רבים מותר לעשותה כל שכן שיש לנו לומר כן בנדון דידן ואפי' שיהי' זהעל צד הדחק לכאור' נר' שמכל מקום יש לנו לומר כן מה שאין כן כאשר הדבר להפך שהענין הוא איסור תורה שצריכים להחמיר אפי' על צד הדחק כל אלו דברים פשוטים. עוד כתב החכם וז"ל עוד שנית שהטור אע"פ שסתם ולא פירש כתב לחלק בענין אחר דהא דיוצא בכס' דוק' באינו יכול לילך שם בענין אחר וכו' עד ואע"ג דהא מלתא דהטור ליתא בגמ' וכן אין מי שכתב כן מכל המפרשים ובקש לו סעד מדברים רחוקים וכן כתב מהר"י קארו ז"ל שהוא סברת עצמו ואני הדיוט אומר במחילה כי נהרא מכפיה מבריך ממה שכתב אביו הרא"ש בפסקיו וז"ל אין הסומ' יוצא במקל וכו' עד ואע"פ דלפרש"י מי שנכוצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל שאני התם דאינו יכול לילך כלל אלא במקל וכמנעלים דידיה דמי אבל סומ' מקל דידיה לתרוצי סוגיה עביד ואיכ' זילות' דיום טוב אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף למדנו שפי' אין הסומ' דוק' סומ' אבל חגר שאינו יכול לילך כלל אלא במקל הולך וע"ז תני סיפ' ואין יוצ' בכס' שפירש' אע"פ שיוצ' במקל אינו יוצ' בכסא ואם רבים צריכים לו מותר ועם זה נתיישב לשון הטור כלו ונכנס הטור בפיר' זה לפי שהסבר' מחייב שהליכה בכס' הוי זלזול יותר הרבה מבמקל דאוושא טוב' ונר' דרך חול ממש ועל מה שרצה להבי' ראיה מדברי הטור עם מעשה דרבי יהושע הא ודאי לא דקדק בדבריו שהוא אומר שכיון שלדעת הטור שבשבת מותר לצורך רבים כמו שכתב הטור סימן ש"א למה היה מצטער ר' יהושע לילך אצל רבי גמליאל והלא מותר היה לו לילך שאין לך צורך רבים וכו' ורצה מכאן להוליד שמקל ודאי חמיר מכסא הא ודאי ששכח מה שהוא כתב שהטור דעתו שאינו מותר אלא למי שאינו יכול לילך כלל ורבי יהושע היה יכול ואם תאמר למה מקל לעזר ההליכה. עוד דלעולם אימא לך דבבחינת הזלזול מקל קל יותר מכסא כנ"ל אך בבחינת איסור הוצאה מקל חמיר טובא והטעם דתנן בשבת בפרק המצניע את החי במטה פטור אף על המטה כי המטה טפילה לו ואמרי' בגמ' דמתני' היא דעל כרחך לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אבל אדם חי דנושא את עצמו אפי' רבנן מודו ע"כ אם כן כסא ליכא חיוב אפי' שלא לצורך שבת אבל מקל אם מוציא שלא מן ההכרח הגמור חייב חטאת בשוגג ובמזיד כרת או סקילה בעדים והתראה: עוד כתב שהמעות היה יכול לישמט הא אינו שאם ר"ג היה מכוין להעבירו על י"ה שלו והיא לא היה עובר במקל ודאי שהיה מקפיד עליו ר"ג טובא למה לא קיים דבריו ומ"ה שהיה להפך אח"כ שאמר לו בא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיימת דברי גם מאמר סלעים נעשו גבוהים דרבי חלפתא וכו' שרצה להוכיח משם דלענין איסור הזכיר ב' ועשו ג' הא ודאי רחוק מן הדעת הוא זה לע"ד כ"ש אנו ועוד לקרא במקום שהיה לו טענת איסור לא היה לו להזכיר טענה אחרת ועוד שהיה לו להזכירה בתחלה ולבסוף או באמצע אלא שאין כאן טענת איסור אלא כלם טענת תשות כח זו למעלה מזו סלעים שאפי' כשאדם אינו כל כך חלש וכ"כ זקן קשה לו לילך בדרך שאינו פשוט אלא שיש סלעים ואמרו לי זה בלבד יש לי אלא בדרך פשוטה אינו יכול לילך אלא במקל לא זה בלבד אלא שדרך שאין בו אלא מהלך שעה צריך יום אחד וקשה מכלם שלום הבית בטל משהגיע למדרגה הזאת הגיע לתכלית התשות כח ותמיה אני מי שראה זה איך עלה בדעתו לומר רק שהכל לענין החולשה לבד ומה שפלפל עוד בברייתא דאין הסומא וכו' ליכא למידק מינה כלל דשפיר נקט בברייתא סומא דכל סומא רגיל במקל וצריך לו אבל זקן יש זקן שצריך ויש זקן שאינו צריך ונקט תרמילו של רועה שכמו שכל רועה מוליך תרמילו ואינו מניח אותו מאצלו כך כל סימ' אינו מניח מקלו מה שאין כן מקל של זקנים ולהכי הפסיק בין מקל לכסא כי הכסא אינו תדיר וכן המקל והתרמיל המוציא אותו בשבת חייב מה שאין כן אם מוציאין אדם בכסא:
6
ז׳שאלה מעשה שהיה ראובן היה דר בבית שמעון והשטן היה מרקד ביניהם ונפלה מריבה וקטטה ביניהם על שפעמים שלש נדו ב"ד את שמעון על שעשה שלא כהוגן נגד כבודו של ראובן ושמעון היה מבקש תואנה להוציא את ראובן מביתו והעידו שאמר שמעון אני אעשה לראובן דבר שיצ' מאליו מביתו ואמר בפירוש בעליה שאני דר בה שהיא על מטתו של ראובן אעשה אני בה חור אחת כדי שכל המים שיזלפו בה יפלו על מטתו תמיד ומתוך כך מעצמו יצא מן הבית. ויהי היום יום שבת ויצא ראובן מבית הכנסת אחר שהתפלל וילך לביתו ויאכל וישת ויטב לבו וילך לשכב בחדר המקרה אשר לו ושמעון שהיה דר בעליה למעל' מביתו של ראובן זלף כל עליתו במים כ"כ עד שזלפו המי' על מטתו של ראובן וככלו' שמעון עשו' זאת הרגיש אדם א' בתוך ביתו משבר כליו של שמעון ואמר הא ודאי זה ראובן הוא ועם שמעון היו עמו בעליתו יהודים שנים ולא ראו את ראובן וכלם פחדו לילך לראות מי הוא זה ואיזה היא אשר מלאי לבו לעשות כן פן יפרוץ בם ושמעון צעק צעקה גדולה ומרה והלך ומסר לראובן בידי האומות והעלילו עליו עלילות דברים ופזר והוציא כמו י"ג גרושוש להנצל מהם ועתה טען ראובן כי הוא לא ראה ולא ידע בענין זה ומפני מה מסרו שמעון בענין זה וגרם לו נזק זה כיון שאין עד אחד בדבר וגם שהקהל קנסו אותו על דבר זה בלא שום עדות:
7
ח׳תשובה
8
ט׳אם יש עדים שראובן עשה דבר זה ראוי להענישו כפי מה שיראה בעיניה' ואע"ג דתנן כל המקלקלין פטורים הא לא מקלקל הוא אלא מתקן שבזה משכך חמתו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שבת והכי איתא בפרק האורג בשבת דקיימא לן כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וחייב חטאת קבועה ובמזיד חייב כרת ובעדים והתראה חייב סקילה וזה פשוט אין צריך ראיה אמנם אם ראובן זה היה שוגג אין לב"ד להענישו אלא יכתוב על פנקסו אני פלוני עשיתי חטא זה ולכשיבנ' בית המקדש בע"ה אבי' חטאת שמינה כמו ששנינו בפרק קמא דשבת על רבי ישמעאל ברבי יוסף הכהן שכתב על פנקסו אני ישמעאל קריתי והטיתי ולכשיבנ' בית המקדש אבי' חטאת שמינה ואף אם ודאי ראובן עשה דבר זה לא יהי' ראוי להסגירו בידי האומות כמו שכתב הריב"ש סימן שפ"ז על אדם שיסרוהו על שעבר עבירה וכתב ז"ל יותר טוב היה להענישו בדיני ישראל אי הוה ציית דינא כי יש לחוש ולפחוד מני שים אדם מישראל ביד שופט האומות וכל שכן על מצות תורתינו כי ידוע הוא יש מהם רבים חומדי ממון ישראל וכאשר נפל בידם אין חומלין עליו ולא טוב לפתוח להם פתח לפשפש במעשינו עכ"ד נמצא שלא עשו כהוגן להענישו על ידי האומות וכל שכן במקום שאין עדות ברורה וכל שכן לחזור ולהענישו בידי ישראל אחר שהענישוהו על ידי האומות אם כן לפי הדין ראוי לחזו' לו מה שהענישוהו ע"י ישראל דהוי שלא כדין מכמה טעמי כדפרישי' וק"ל. ואדרבא לשמעון שהיה פוטר מים לזה היה ראוי להענישו שהיא גרם להחטיא את ראובן ולא די לו שהוא גרם להחטיא את ראובן אלא שמסרו ביד שופט האומות שלא כדין ופרץ גדר הסכמת הערכאות שלהם ולפי שבעיני המון העם חמורה מאד דבר זה אדרבה לפי הדין גדול עונו מנשא של שמעון אם עשה החור בעליתו בשבת כדי להשליך המים משם על מטתו של ראובן והא ודאי בין לרב יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה בין לרבי שמעון דאמר פטור הכא אליבא דכולי עלמ' חייב שמעון בשוגג חטאת קבועה במזיד בלא עדים והתראה כרת ובעדים והתראה סקילה דהא ודאי מלאכה צריכה לגופה מיקרי וחייב משום חופר כדתניא אחד החורש או החופר או העושה חריץ כלם מלאכה אחת הם והביאה הרמב"ם בהלכות שבת פ"ק ה"ט לפסק הלכה ז"ל החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא עכ"ל הא קמן דגדול עונו של שמעון בעשותו החור יותר מה שעשה ראובן בשבירת הכלים דמה שעשה שמעון חייב בין לר' יהודה בין לר' שמעון אבל בשבירת כלים אינו חייב אלא לרבי יהודה אבל לר' שמעון פטור. איברא דקיימא לן כר' יהודה כמו שכתבתי אבל גדול עונו של שמעו' בעשותו החור ורגלים לדבר שעשהו שמעון החור כהליכת המים בקרקע הבית אין דרך שירדו המים למטה אלא ודאי שעשהו כמו שאמרו ורצה לעמוד בדיבורו ומוצא שפתיו שמרו וקיימו לכך ראוי יותר להענישו ואל יטעה אדם לומר עושה חריץ חייב משום חורש ובכל שהוא לא מיקרי חרישה דהא דתנן בפ' הבונה החורש כל שהוא המנפץ והמקרסם והמורד חייב וכ"כ הרמב"ם בהלכ' שבת פ' ח' ז"ל החורש כל שהוא חייב ודברים אלו פשוטי' כביעתה בכותחא לכן כתבתי להיות פשוטי' לענ"ד אפי' היו עדים בדבר מאחר שלא התרו בו והוא אומר שוגג הייתי כי העושק יהולל חכם כו' כאמור ברשום מדין תורה ראוי להענישו כי זה המשפט לאלקים הוא לא נתן לבני אדם ואם רצו להענישו לפי העת וכפי דעת ההמון אין ראוי להענישו ב' עונשי' מאחר שכבר הענישוהו אומות העולם בהליכ' בעל דינו לאומות העול' בערכאות שלהם אם כונתם להענישו לא להרויח מעות והוא צועק חמס יענישו אותו בדין תורה אפי' נניח שהיה מזיד בלא התראה אפי' מלקות אין מלקין אותו לפי שאין שם התראה במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך לענ"ד יצחק בן עמר'. ע"כ מה שראיתי העתק ענין זה הביאו לפני מי שאיני יכול להשי' פניו ריקם וחיל' פני לגלות דעתי ואני אומ' שאני מסכים לדברי החכמי' החתומים גם שאין חתימתם ידועה אנלי ודאי אפי' הכי ראיתי להורות דעתי בקצרה ולומר שאני מסכי' לדברי החכמים הנז' שכפי האמת המענישי' לראוב' שגו ברואה וכ"ש אחר ששמעון הענישו על ידי אומות העולם כנז' בתחילת דברי אני אומר שכפי הנראה מדברי החכם הפוס' הראשון לא נודע בבירור שעשה ראובן החור בשבת וא"כ דבר תימא הוא מאד לעלות בדעת לחשוד לשום איש אשר בשם ישראל יכונה שעש' דבר כזה והיה ראוי לכל בעל שכל לתלות שעשהו בימות החול אפי' בצד רחוק שאפי' את"ל שנודע שכל ימי החול ראו שלא היה שם נקב מ"מ היה להם לתלות שמא סמוך לחשיכה עשהו שאי אפשר לנו לומר שהעמידו שם שומרים בבקר ובערב וראו שלא הי' שם חור כלל בהכנסת השבת אשר ע"כ נראה לי שהמשא ומתן בעשיית החור בשבת הוא דבר זר מאד ולא היה ראוי לעלות על ספ' ואם היה שרצה הפוסק הראש' להורות לנו חדוש שהים חייב משום חופר הא ודאי אינו כן לענ"ד שיותר קרוב אל הדע' שהיה חייב משום בונה וכדאמרינן בגמ' שבת פ' הבונ' העוש' נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ופירש"י נקב בלול כדי שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו דידוע שהלכ' כרב באיסורא וא"כ יש לנו לומר שכמו שהעוש' נקב בלול של תרנגולים כדי שלא נמשך נזק לתרנגולים גם זה שעש' הנקב כדי לשפוך משם המים כרי שיגיעו לחבירו הוי בונה וכן הרמ"בם כתב בה' שבת העוש' נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה הרי למדנו מכאן שאם שמעון זה היה עושה נקב זה בפני עדים היו צריכין להתרות לו משום בונה ועתה נבא לעיק' הכונה שאין ספק ששמעו' שעש' מעשיו בפרהסיא ומס' לראוב' ביד אומות העולם שראוי לעונש גדול דכתי' כתא מכמר שכיון שישראל נכנס ביד' אין מרחמי' עליו ומביאו לידי סכנה ולכן אע"פ שהיה לנו לצדד בכל הצדדין להצילו מלומ' עליו שחילל שבת מפני שלא נחשדו ישראל על כך ואימת שבת מוטל אפי' על יותר עם הארץ שבישראל ויודעים שהמחלל שבת הוי כמשומד לכל התורה כלה מ"מ אי איפשר לנו להצילו מעונש גדול על המסירה שעש' וכתב הרמב"ם ז"ל והביא לשונו הריב"ה ח"מ סי' שפ"ח וז"ל כת' הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד גוים בין בממונו ובין בגופו ואפי' היה רשע ובע' עבירו' ואפי' היה מצר לו ומצערו עד אין לו חלק לעולם הבא הנה אתה רואה הפשע הגדול שפשע שמעון במה שמסר לראובן ביד אומות העול' וכי המבלי אין תורה בישראל הלך לקרא' נחשים מטע' זה נפלאתי הפל' ופלא על הבית דין שהענישו לראובן מה ראו על ככה להעניש לראוב' ולהניח לשמעון ועולם הפוך ראיתי שמעון חטא ופשע פשע גדול וראוב' לקה על הספ' באומד הדע' אין זה כי אם עון הדור אם הדברים כנים ואמתים כנ"ל בדברי השאלה עד שאני אומר שאלו היה הדבר תלוי בי הייתי מעניש לב"ד שכך דנו והייתי מחייב לשמעון שיפר' לראובן כל מה שהוצרך להוציא בהצלת עצמו מאומות העולם וכל זה בפסיד' דממונא אבל בצערא דגופ' לא יכופר לו לשמעון בכל אילי נביות עד יתרפס לפני ראובן וירבה עליו ריעים יסלח לו וצור ישראל יצילנו משגיאה גדולה וקטנ' כה אמר הצעיר שמואל די מדינה: לשון הרמ"בם
9
י׳שאלה פרק ששי מה' יום טוב כתב הרמב"ם וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שצריך כו' עד ואם נאכל העירו' או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה ה"ז אסור לאפו' כו' עד התחי' בעיסתו כו' עד נאכל העירו' או אבד ה"ז גומר ע"כ מ"מ השגו' אמר אברהם נ"ל שאם אפה ולא בישל ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וסברא נכונה היא שמה שנעש' בהיתר אפי' נתכוין לצורך י"ט יכול להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט ועת' אני אומר דלכאורה דברי הרמ"בם סותרים זה לזה דתחלה אמר עד שיאפה כו' דנראה שאם לא אפה כל מה שצריך ויאבד העירוב בינתיי' לא יאפה עוד אח"כ אמר התחי' גומר דמשמ' שאם נאבד בנתיים שיכול לגומרו נראה שאין לומר דלשון וצריך לכתחיל' משמ' דכיון שאמר ואם נאכל קודם שיבשל אסו' משמ' דמיירי אפי' בדיעבד עוד קש' בלשון ההשגה כפי מה שנרא' מלשון המגיד משנה דאמר דסבר' נכונה שנרא' חוזר על דין ההשג' א"כ לפלוג וליתני בדידה ולימא אם אפה לצורך י"ט או בישל בעוד העירוב ונאכל העירוב יכול לומר יהיה מה שעשיתי לשבת ועתה אני רוצה לעשות לי"ט מאי האי דקאמר הראב"ד אפה ולא בישל כו' וכבר היה אפשר לומר שדעת ההשגו' היה שהרמב"ם מתיר כיון שהתחיל בעיסתו גומר כו' ולא אמר גומרה דמשמע שמותר לאפות ולבשל והוא אומר אינו כן שאם אפה ולא בשל כו' מה שעש' מותר אבל דבר אחר אסור להתחיל אלא שאינו נראה כן מכמה טעמים א' שהיה ראוי לתפוס לשון גומר לא שתפס מלשון וצריך כו' עוד שכפי הנר' שהראב"ד כח דהיתיר' אתא לאשמועינן לכן נראה בעיני שכוונת הרמב"ם כך הוא וצריך כו' שיש ב' חלוקות שהן ד' בישול ואפיה ובבישול יש ב' מין א' מבישול או ב' מינים וכן באפיה והרמב"ם כתב וצריך ר"ל שאע"פ שאני אומר לקמן שאם התחיל כו' היינו דוקא מין א' אבל שני מינים דברי הכל שאם התחיל לבשל בשר יגמור אע"פ שנאכל העירוב בנתיים יגמור לבשל הבשר לא מין שני דהיינו דגים וכיוצא בזה והר"ן כתב בזה צ"ע והראב"ד כתב דוקא אם אפה ולא בשל שהם מלאכות מחולקות בזה יש לחלק ולומר שאם אפה ונאבד הערוב קודם בישול אסור לבשל אבל המלאכה שהתחיל כבר בישול או אפיה מותר שכיון שהתחיל בבישול אין לחלק וכל תבשיל א' הוא ואין לתמוה על מה שכתב שעשה דמשמע לשון עבר שהרי התחיל בעיסתו קי"ל פשיטא לכ"ע שאפי' לא גמרה גומר לפי שמה שהתחיל נקרא כאלו עשה וכן נאמר במי שהתחיל במלאכ' א' בשול או אפיה נקרא עשה אפי' ב' מינים כיון שהוא ענין תבשיל או ענין אפיה ומה שכתב המ"מ וסברא נכונה כו' אינו חוזר לסבר' הראב"ד דאי הכי היה מספיק שיאמר וסברא נכונה היא ולא יותר מדפרי' ואמר כו' היא סברא אמצעית בין הר"ם להראב"ד שלא על כל פנים אסור תבשיל מין ב' כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם ולא על כל פנים מותר בדעת הראב"ד אלא צד א' קרוב להערמה שיאמר מה שעשיתי עד עתה אני רוצה להניחו לשבת ואני רוצה לעשות אחר לי"ט כנ"ל:
10
י״אשאלה אלו שדרכ' לילך למצרים או בדרך רחוקה ומוליכי' מעות תפורי' במלבושים כי יראים להניחם בשום מקום מפחד גנבה מה יעשו בשבת אם מותרים לכסות בהם אם לאו:
11
י״בתשובה
12
י״גנראה בעיני דמותר לצאת בהם כמו שיוצאים במלבוש מלא צמר גפן נקראים קולג' ונאדוש וגם כי מדברי האגור נראה קצת לאיסור מ"מ נראה בעיני כי משם ראיה גמורה להתיר באגור הל' שבת סי' תקכ"ב כתב אם מותר להוציא מעות תפורים במלבושינו צדד להתיר אי משום פסידא משום חשש שמא יגנבו והוי הוצאה כלאחר יד והרבה דברים מהאי טעמא ובפרט בזמן הזה דליכא רשות הרבים שוב אמר שנז' ממתני' דפורפת על האבן אבל לא על המטבע דמוכח משם דאסור להוציא מהר"י מולן אבל לי הדיוט יתמא דיתמי נראה דמשם ראיה להתיר והטעם דאפי' תימא דהתם אסור הכא מותר כיון שפירש הוא ז"ל דהוצאה כי האי הוי הוצאה כלאחר יד וגם דליכא רשות הרבים ומשום פסידא ומכל הני טעמי היה נראה להתיר אם כן מה קשה לו ממתניתין דפורפת דהתם ודאי נראה דמתני' לרשו"ה מיירי ותו דהתם ליכא טעמא דפסידא וכ"ש דלפי דעת הרבה מן המפרשים מה שאסור לצאת בו בשבת היינו כשפרפה בשבת אבל כשפרפה בערב שבת נראה דמותר לכ"ע ואפי' פרפה בשבת כתב הרמב"ם הל' שבת פי"ט וז"ל ופורפת לכתחילה בשבת על האבן כו' עד וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע"כ והרי מבורר מדברי הרמב"ם דמיירי ברשו"ה ואפי' הכי כתב שאם פרפה אפילו בשבת דמותר לצאת כ"ש וק"ו בנ"ד דליכא רשות הרבים עוד דאיכא פסידא דנראה דהוי מותר לכ"ע כיון שהיו תפורים קודם השבת והאמת כי לא ירדתי לסוף דעת מהר"י מול"ן כי ודאי הדבר פשוט להתר ממקום שבא כך נראה לע"ד וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
13
י״דשאלה ראובן בזה תלמיד חכם ונדהו התלמיד חכם והציבור הכריזוהו למנודה וכ"ז היה בשבת ונמצא מי שערער כי אמר שאסור לנדות בשבת וביו"ט הדין עם מי:
14
ט״ותשובה
15
ט״זנראה בעיני שהדין עם המערער ויפה ערער והטע' דאמרי' בגמ' במערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא אלמא דחמיר' שמתא ממלקות וכן כתב הרי"ף פ' מקום שנהגו וכן פירש"י אע"פ שהם מחולקים מ"מ בהא מלתא תרוייהו שוו דשמתא חמיר טובא וכתב הרמב"ם פ' כ"ד מה' שבת וז"ל אין עונשין בשבת כו' עד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו וא"כ כיון דמלקות קיל משמתא כיון דאין מלקין כ"ש דאין משמת' ודיוק זה הוי ודאי דיוק דהא חזינן דהכי דייק הר"ן בריש פ' מקום שנהגו וזה לשונו בקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע הא משמתי לא ותירץ דמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולי מלתא משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות ע"כ הרי לך בפירוש דסבירא ליה להר"ן דהיכא דאמרינן לוקין לא משמתינן א"כ הוא הדין היכא דאמרי' דאין מלקין כ"ש דאין משמתין וק"ל. עוד טעם אחר שהרי אין דנין בשבת ולא ביו"ט כדתנן פ' משילין לא דנין ולא מקדשין ואע"ג דלדעת ר"ת אי ליכא דעדיף מיניה דנין מ"מ רש"י והרי"ף דעתם דבשום ענין אין דנין בין דאיכא דעדיף ובין דליכא דעדיף והרא"ש הסכים לדעתם כמו שכתב בנו הריב"ה סי' תקכ"ד א"ח וגם הרמב"ם כן דעתו שכתב סתם אין דנין בשבת וא"ת הא אמרינן בגמ' עירובין פרק הדר רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קליה ולא אשגח ביה אמר ליה להוי ההוא גברא בשמתא הרי דשמית רבינא בשבת כבר היה אפשר לתרץ דאפרושי מאיסור לפי שעה שאני ומ"מ אין אנו צריכין לכך אלא דדמי זה להתרת נדרים דתנן פ' בתרא דשבת מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהם לצורך שבת אבל נדרים שאינם צורך שבת אסור הכא נמי כיון דהוי צורך שבת שהיה האיש מחלל מותר וקרוב לזה מצאתי במגיד משנה בה' שבת פ' כ"ד וז"ל ובספר העתים שאסורים צבור להחרים שום דבר בשבת אלא א"כ הוא לצורך השבת דומה להתר נדרים א"כ משום הכי היה מותר לרבינא לשמותיה לההוא גברא שהיה לצורך שבת אע"פ שלפעמים אירע בשלונקי שנדו ליחיד בקהל אין ראיה גם אפשר לומר שכיון שאנו מדמים להתר נדרים כבר כ' הרשב"א בתשובה וז"ל שנוהגים העולם להתיר חרמי הקהל בשבת אע"פ שאינם לצורך שבת ואע"פ שמעיקר הדין נרא' שאינם רשאים לעשות כן אלא שכך נהגו ומנהגן של ישראל תורה היא אולי יש להם על מה שיסמוכו לפי שאין כנופיא אלא בשבת כו' יעויין בב"י א"ח סי' שמ"א וא"כ אפשר שטעו בזה ומ"מ כפי הדין אין רשאים לעשות כן הנראה לע"ד:
16
י״זשאלה יקר מכל חמדה החכם הנעלה כה"ר אליה נר"ו אחרי ד"ש זאת להודיעך קבלתי כתבך וראיתי שאלתך בקשת ממני להודיעך מה שהוקשה בעיניך לשון הרב המגיד ז"ל על מה שכתב בפרק כ"ז מהלכות שבת על דברי הר"ם שכתב וכן השובת בבקעה אפי' היה ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח ברבוע וע"ז כתב ה"ה וכתב הרשב"א שאלפים אמה אלו נמדדין חוץ לד' אמות שלו ויש לו ד' אמות לכל רוח ואין סברא זו מוכחת עכ"ל. ועל זה כתבת שתמיהא לך מלתא שהרי נראה מוכרחת מההיא שמעתא בפ' מי שהוציאוהו על מתני' דמי שהיה מכיר אילן או גדר דקאמר התם אמר לך שמואל כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי' וד' גרמירי והזהרתני לראות בפרש"י ולא ידעתי מה חדוש יש בפירש"י יותר מלשון הגמרא שהוא מוכרח ודאי ומי לא ידע בזה האמת כי ה' יודע כי להיות הדבר הראשונה ששאלת ממני משם פניתי עצמי להשיבך כי אני טרוד מאד ומכל מקום להפיק רצונך כי הוא רצון שמים ודאי ראיתי לעיין לשון הרמב"ם ולהשיבך כאשר עם לבבי. וראשונה אני אומר כי אין ספק שיש עלינו לקבל דברי הרשב"א ז"ל כי מי יבא אחרי המלך אמנם מה שחרדת על ה"ה ז"ל כל כך נראה בעיני שיש לו טעם נכון כפי ההוראה הא' וזה אחר שראיתי לדקדק בלשון המשנה וז"ל מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות וקשה למה הוצרכו חכמים לומר אין לו אלא ד' אמות היה מספיק שיאמר אין לו כי אם הארבע גם תנא קמא סבר דיש לו ולא היה להם להזכי' אלא אלפים אמה דפליגי כי כפי הנראה ארבע אמות לעולם הם עומדים ואי משום פלוגתא דרבי אליעזר וכו' היה יכול לומר בדברי ר"א ר' אליעזר אומר יש לו ד"א והוא באמצע ור' יוחנן אומר וכו' אלא שנראה דתנא קמא דקאמר אלפים ודוקא הם כמו שאבאר ולא ד' אמות וחכמים אומרים ד' אמות ולא אלפים והשתא לא פליגי כ"כ ר"י בן נורי וחכמים ר"ל אין הפרש כל כך ביניהם ומעתה צריך ליישב לשון הגמר' שנראה בפי' תרי אלפים וד' גרמידי ונראה ששאני ישן מער דהא רקאמר אמר לך שמואל וכו' מיירי בער על ההיא ברייתא דהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו וכו' דבהא פשיטא דיש לו ד' אמות וחוץ לד' אמות אלפי' למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה אבל נראה דמיירי בישן דהוי פלוגתא דר"י ב"נ ור' מסקי' בגמ' דס' ר"י דחפצי הפק' קונין שבית' ופר"שי קונין שבית' במקומם ואין אדם יכול לטלטלם יותר מאלפים אמה לכל רוח ואפי' ערוב לצד אחר ע"כ. עוד כתב שם והאי אדם ישן שלא נתכוון לשביתה ככלים של הפקר דמי הרי אתה רואה שיש הפרש בין ער לישן שהוא מששים במיתה והוי ככלי של הפקר שאין לו אלא אלפים ולא אמרו ד"א אלא לאדם ער והרי כפי זה מתניתין דפלוגתא דר"י ב"נ וחכמים אתי כפשטא דאלפים דר"י דוקא ולא עוד וד' אמות דרבנן דוקא ולא עוד ואצטריכו חכמים למימר אין לו אלא ד"א וק"ל כך נראה לי והדבר נכון בעיני כדי לישב דברי המ"מ ומעתה לשון השני שכתבת ואמרת שי"וד קוית קא חזית האמת כי היא עיר גדולה ודלתים ובריח ומה שאני תמיה למה נראה לו פירוש דחוק מה שפירש בדברי הרמב"ם ז"ל כי דבריו בעיני פשוטים וברורים כי מה שהוקשה לך ואמרת כי דבר ברור שיש לו ד' אמות מלבד אלפים אמה וא"כ ג' אמות נכנסין בעיר לא אמרת כן אלא בשביל שחשדת בכשרים וחשבת כי הרב המ"מ היה מכחיש ד"א בכל מקום חלילה רק כמו שאמרתי בישן ולכן כתב כאן מה שכתב כאן להיות ברור לו כי ד"א עומדים במקומם לעולם והנה כתב הר"ם מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה א' לא יכנס שהד"א שיש לו לאדם וכו' ונתנו טעם לדבריו אי משום שברר ממש אי משום דאמרי' כיון שזה מהלך ורוצה לילך נר' כבורר לעבר פניו הנך רואה שד"א לעולם יש לו מלבד האלפים אלא שיש חילוק להיכן וסמוך לזה כתב וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה א' לא יכנס לה וכו' עד ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו כמו שאמרנו והנה הסכים לתלמידים הרב המ"מ ז"ל וכתב כי הוא דבר מתמיה וכו' והטעם שפשיטא ודבר ברור הוא שכשאמר חוץ לתחום המדינה אפילו אמה א' היינו מלבד הד' אמות כי אותם אינם נכנסים ויוצאים כי זה העני שהחשיך לו הדרך במקום שעומד יש לו ד"א וע"כז יש לו אותה אמה יתירה וזהו חוץ לתחום אמה אחת ולכן אמר הוא דבר מתמיה בפשט המאמר כי ודאי פשט המאמר הוא שאמה יתירה היא מלבד האלפים וד"א כי זה נקרא חוץ לתחום אמה אחת דאי ליכא ממקום רגליו ועד העיר אלא ד"א וחוץ לארבע אמות אלפים אמה ונכנס למדינה כל שהוא אינו נקרא חוץ לתחום אמה וכיון שאמר חוץ לתחום אמה היינו כמו שאמרנו אם כן קשה איך תכלה מדתו באמצע העיר ואפי' לתחלת העיר נראים דברים סותרים ותרץ יפה שפירוש הלשון כך הוא וכן מי שהחשיך וכו' עד אלפים אמה בלבד ואם היה באופן שתכלה מדתו במקצת העיר כגון שהחשיך תוך התחום אז מהלך עד סוף מדתו ושפתים ישק משיב דברים נכוחי' הנל"עד כתבתי וחתמתי שמי:
17
י״חבמסכת שבת וכו'
18
י״טאמר אביי ר"ש בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד הוי יודע דטעמי' דאביי דדחיק נפשיה לומר דר' שמעון בן אלעזר כי נקט אין בו משום שלש על ג' לאו דוקא ולא אמר כדאמר רבא מעיקרא אי נמי דלימא דר' שמעון בן אלעזר וב' תנאי דר' ישמעאל אמרו ד"א דשלש על ג' טהור כשאר בגדים אבל ג' על ג' טמא בהם כדאמר רבא לבתר דהדר ביה היינו טעמא דאביי סבירא ליה ג' על ג' בצמר ופשתים ל"מ שום תנא למיגמר שרצים מנגעים ולא נגעים משרצי' דבכל חד איכא למפרך כדא' אביי בשמעתא הילכך כיון דחזא אביי דר"ש בן אלעזר אית ליה שלש על ג' בצמר ובפשתים אפי' בשרצים וכדקאמר סתמא אין משום שלש על ג' חוץ מפשתן כלומר דיש בו שלש על ג' אפי' בשרצים אמר אביי ודאי שלש על שלש דאית ליה לר' שמעון בן אלעזר בצמר ופשתים בשרצים לאו מנגעים גמר ליה דאיכא למפרך וכו' ומהיכא גמר ליה מאו בגר דכתיב בשרצים וא"כ שלש על ג' בשאר בגדים בשרצים מהיכא תיתי לרשב"א אלא ודאי לית ליה וכי קאמר שלש על ג' משום פשתן נקט הכי הילכך על כרחך רשב"א ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ומפקי מאידך תנא דבי ר"י לגמרי דהכי אית להו בשרצים (בשאר) שלש על ג' בצמר ופשתים ולית להו טומאה בשאר בגדים בשרצים כלל ואידך תנא אית ליה טומאה בשאר בגדים דשרצים וכדמדמה להו מאו בגד ולית ליה טומאה שלש על ג' כלל בשרצים אפילו בצמר ופשתים דמהיכא תיתי אי מאו בגד הא מפיק ליה לשאר בגדים ונגעים משרצים ושרצים מנגעים לא יליף דאיכא למיפרך ובהא פליגי דרש"בא ותנא וכו' עדיף להו לאוקמי רבוייא דאו בגד אג' על ג' בצמר ופשתים כיון דמטמא בנגעים מלאוקומי בשלש על ג' בשאר בגדים דלא מטמאו בנגעי' כלל ואידך תנא דבי ר' ישמעאל עדיף ליה לאוקמי לשלש על ג' דחזי בין לעניים בין לעשירים ואע"ג דלא מיטמאו בנגעים אפשר דהיינו טעמא לפי שגלוי וידוע למי שאמר והיה העולם שאין נגעים טמאין אלא בצמר ופשתים הילכך לאידך תנא דבי רבי ישמעאל שאר בגדים וצמר ופשתים שוים בשרצים דבכולהו טמא בהן ג' על ג' וטהור בהן שלש על ג' היינו טעמא דאביי ורבא דאי טעמא דרשב"א רקאמר אין בו משום שלש על ג' הא שלשה יש בהו וכיון שכן ודאי ע"כ סבירא ליה לרשב"א דגמרינן שרצים מנגעים לשלש על ג' בצמר ופשתי' ופש לי ואו בגד לשלשה על ג' בשאר בגדים ותנא דבי ר' ישמעאל קמא פליג עליה משום דסבירא ליה דשלש על ג' בצמר ופשתים בשרצים לא אתי מנגעים דאיכא למפרך הילכך מיצטריך לואו בגד דשלש על ג' דצמר ופשתים בשרצים אבל טומאה בשאר בגדי' לית ליה כלל היכי מאי דסבירא ליה לרבא מעיקרא אבל לבסוף הדר ביה ואמר דכולהו אמרו ד"א דסבירא להו לכולהו דגמרי' שרצי' מנגעי' לג' על ג' ופש לן או בגד לג' על ג' נמצא עת' דפלוגתייהו דאביי ורבא דאביי ס' דליכא תנא דגמר שרצים מנגעים לשלש על ג' דאיכא למפרך ורבא סבירא ליה דליכא תנא דלא גמר שרצים מנגעים דליכא למפרך כנ"ל פירוש של שמועה שלשה על ג' דחזי בין לעניי' בין לעשירי' אתי בקל וחומר הר"ן סבירא ליה כה"ר יוסף פורת והביא ראיה מדתניא בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתי' שלשה על ג' בשאר בגדי' וכו' ואם איתא דאצטריך קל וחומר מאו בגד מנא ליה שלשה על שלשה אתיא לבגד שלם עוד ראיה מאמרינן חד למעוטי שלש על ג' וחד למעוטי שלשה על שלשה ולמעוטי בגד שלם מנא ליה רק ששלשה על שלשה ובגד שלם שוים וקרוב לאלו הראיות עצמם תראה בתוספות ועוד תוספת עליהם:
19
כ׳ואימא לרבות ג' על ג' פירש"י תראנו בגמ' ומה שמקשי' עליו התוס' והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדאמרינן ואימא כי אימעוטי משלש על שלש דאלמא השתא נמי אית לן דשלש על שלש טמאין וצמר ופשתים והרמב"ם ז"ל פי' דמעיקרא הכי פרכינן ואימא דרבויא דוהבגד לרבות ג' על ג' בשאר בגדים ושיהיו כלם שוים וצמר ופשתים דכ' רחמנא לאו מיעוטא הוא רק דכתב וצמר ופשתים בפי' ושאר בגדים ברבויא ומסתברא הכי טפי דלוקי רבויא דג' על ג' בשאר בגדים כיון דחזו בין לעניים בין לעשירים ומפרקינן אמר קרא בגר צמר וכו' כלומר ע"כ צמר ופשתים מיעוטי נינהו דאי לא לא לכתוב רחמנא לא צמר פשתים ולא רבוי דוהבגד והיו כלן באין כיון דחזו וכו' כדקאמרת הילכך ליכא למימר הכי והדר אתקפי' ואימא כי אימעוט משלש על שלש שנתרבו בצמר ופשתים מוהבגד אבל שלש על ג' מיטמו ולא צריך רבוי כיון שהם ראוים בין לעניים וכו' וכיון שנתרבה ג' ע"ג בצמר אע"פי שכתב מיעוט לשאר אין אנו מעמידין אותו המיעוט אלא למעט המועט בצמר ופשתים שהוא שלש על ג' אבל ג' על ג' דין הוא שלא למעט אותו ויבא מן הדין שהרי ראוי בין לעניים וכו' ואין צריך פסוק לרבותו מאחר שאנו מקיימין המקרא שאמר צמר ופשתים וחלקנו בין צמר ופשתים לשאר בגדים ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה הרמב"ם ז"ל פי' דהא דרבא ממש רב פפא אמרה דרבא ע"כ האי אף כל לכדרב פפא או לכדרב נחמן בר יצחק מוקים ליה דלמעטינהו שאר בגדים מג' על ג' לא איצטריך אף כל דמהיכא תיתי אי מנגעים מה התם צמר ופשתים אין שאר בגדים לא הכא ה"נ צמר ופשתים אין שאר בגדים לא ואף כל למה לי אלו דבריו ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאי לאו אף כל וכו' כל בגדים במשמע ומאו בגד איכא לרבויי שלש על ג' אפילו בשאר בגדים אבל השתא דגמרינן מנגעים בגד דשרצים צמר ופשתים דוקא ואו בגד לרבות ג' על ג' בשאר בגדים הילכך מנגעים ילפינן דשלש על ג' בשאר בגדים טהור ומיצטריך ליה לרבא אף להכי ולפיכך אנו אין לנו בזה אלא דברי רש"י ז"ל זהו כל מה שהביא הר"ן בזאת השמועה י"ל איך יתרץ רש"י הקושיא שמקשים התוספות במה שאמר ואימא לרבות שלשה כי אין נראה לומר שרש"י לא הרגיש בזה עוד במה שמקשים התוספות לפי' בע"כ ואימא כי אימעוט מג' ע"ג כי מהי תיתי ולזה מחזקים פירו' ה"ר פורת ולסוף מתרצים לפי' וכפי מה שנראה במעט עיון נראה כי לפירש"י שאומר כי שלשה על ג' וג' על ג' בצמר ופשתים אתי בקל וחומר נראה דלא שייך תירוץ התוספות כלל וא"כ מה יש להשיב לפרש"י כי הקושיא היא חזקה עוד נראה בפשט ההלכה לאביי דאמר דלא ילפינן נגעי' משרצים ולא שרצים מנגעים איך אמר האי או בגד מבעי ליה לרבות ג' על ג' בצמר ופשתים כי כבר מסקינן לעיל דסתם בגד ר"ל בגד שלם א"כ אתא או לרבות שלשה על ג' דוקא בצמר ופשתים ומנא ליה ג' על ג' עוד יש לראות כי כיון שיש לנו בכלאים שבגד ר"ל בג' צמר ופשתים וגם זה בנגעים א"כ נראה שהם שני כתובים וכו' ואם אתה המעיין תדקדק היטב בפשט ובתוספות תמצא ספקו' רבו' בכל הסוגיא וגם בתוס' קרוב שהם בלתי הבנה:
20
כ״אדבור פ' אלו נערות שעקירה צור' הנח' כו' ק' דמאי קא מייתי תוספות ראיה דלא מפליג הרי דללישנא בתרא מפליג וא"כ מאן לימא לן דרבי ירמיה לא מפליג אימא דעד כאן לא קאמר רבי ירמיה דחייב אלא בניסוך דמצי לאהדורי אבל בזרוק דלא מצי לעולם סבירא ליה דפטר עוד קשה דמאי צריך להכריח דבר שהוא ברור בגמרא דקאמר מאי איכא כו' וקאמר להאי לישנא הרי ברור דלא מפליג גם קשה מה זה להם לחזור ולומר אבל אי אפשר לניסוך בלא הגבהא לא פליג כו' נר' מיותר בלי צורך עוד צריך ליישב מה שאמר ור' ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך שנראה שדבריהם סותרים אלו את אלו שהרי אומר ר"ת שא"א לניסוך בלא הגבהה ואם כן רבי ירמיה היכי מצי אמר דהגבהא לא הוי צורך ניסוך ותו א"כ הדרן קושיין מאי פריך התם מכי מטי כו' לימא דרב סבר דהגב' צורך ניסוך וחייב ממון ומיתה בבת אחת אתו ונר' ליישב כל זה בדבור א' שאמרו וז"ל ונראה לר"י דהוה מצי לשנויי דעקיר' צורך הנח' עיין במרובה ואם כן שיעור כוונת התוס' כאן הכי הוא שעקיר' צורך הנחה כו' קשה ומאי פריך והא עקיר' צורך הנח' כדאמרינן הכא ופי' ר"ת כו' והשתא רבי ירמי' לית ליה פירוש לית ליה האי טעמא למיפטר משום דעקיר' לצורך אלא אף על גב דהוי צורך והגב' צורך ניסוך כפי' ר"ת מ"מ לא חשיב האי טעמא למיפטרי ומשום הכי פריך התם אליבא דר' ירמי' והוקש' להם סו' סוף מאי פריך אימא דעד כאן לא קאמר ר' ירמי' אלא התם דמצי לאהדורי אבל בזרוק דלא מצי לאהדורי פטו' אמרי ולא מפליג כו' תד' כו' הקשה לה' ז"ל שאני הייתי אומר כיון שסוף כל סוף מוכרחים אנו לומר דאותו מקשה לא סליק אדעתיה חלוק דמצי לאהדורי כול' אם כן נימא דגם לא סליק אדעתיה האי טעמא דעקיר' צורך הנחה וכמו דאית לן למימר כן בסוגייא דילן שהמקשה לא סליק אדעתי' לפלוגי בין אי איפשר לעקיר' כו' הכי נמי התם וכי תימא שתקשי לתלמודא אמאי לא משני הכי אימא דבעי לשנויי אפי' כפי דברו וכדפירש התם לזה אמרי לא דמי חלוק דעקיר' צורך הנחה לחלוק דלא מצי לאהדורי דאי לא קא סליק אדעתיה חלוק דמצי לאהדורי לא תימא שהרי עוד היום לישנא קמא דחיק עצמו הוא הדין מעביר כדי שלא לחלוק האי חלוקה אבל חלוק עקיר' צורך הנחה הוא ברור מוסכ' דוחק גדול הוא לומר דלא סליק אדעתיה וגם דתלמודא דלא משם ומשום הכי אמינא דלפי' ר"ת ניחא כו' ועוד אמר שאני רואה דרבי ירמיה פליג קאמר שפי' ר"ת ומה שאמ' קצת איפשר משום דמאי דקאמ' מעיקרא סב' וכו' היינו לפי מה שנראה לכאורה דפליגי אבל כפי האמת איפשר דלא פליגי:
21
כ״בשאלה ר"ח שחל להיות בשבת שמוציא' ב' ספרי תורה שבא' קורין פרשה השבוע ובשני קורין קרבן ראש חדש הנה בענין הקריאה המנהג בפשוט בגלילותינו שבספר א' קורין ז' גברי ובספר ב' קורין המפטיר אמנם יש מקום שנוהגין שבספר א' קורין שמונה ובשני חד אחרינ' ושוב פותחין הספר הראש' וקורא בו המפטיר יודיענו רבינו אם דרך זה ישר וכשר בעיני אלהים ואדם או הנוהגים להפטיר בספר ראשון הם עושים יפה או ראוי למחות בידם על הכל יבא דברו ושכרו הרבה מאד ע"כ:
22
כ״גתשובה
23
כ״דהמנהג ז' שקורין בספר ראשון ובס' ב' קורא המפטיר הוא מנהג ותיקין כמו שהביאו הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים הריב"ה בא"ח סי' תכ"ה כתב וז"ל ראש חדש שחל להיות בשבת כו' עד ומוציאין שני ספרים וקורין בא' שבעה מסדר היום ובשני קורא המפטיר בשל ראש חדש ומתחיל מפרש' וביו' השבת וקורא פרשה ובראשי חדשיכם ובספר הכלבו כתב וז"ל וראש חדש שחל להיות בשבת מוציאין ב' ספרי תורה בא' קורין שבעה בפרשת השבוע ובשני קורא מפטיר ומתחיל ובראשי חדשיכם ויש אומרים שמתחיל וביום השבת ע"כ וכן הרב הגדול הרמב"ם נראה כן מתוך דבריו שאע"פ שלא פי' כן בפי' בדין ר"ח כתב ואם חל ר"ח בשבת מוציאין ב' ספרים בשחרית בא' קורין בו סדר אותו שבת כו' ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכ' והמפטיר קורא ענין ראש חרש ובודאי שכן משמע שמה שאמר והמפטיר קורא כו' היינו בספר ב' שקרא בו המשלי' ובראשי חדשיכם דאיך איפשר שהספר תורה פתוח וקראו בו בפרשת ובראשי חדשיכם ויניח זה ויקח האחר וכל שכן שהרי פי' זה בהדי' לקמן שכתב בכל יום ויום מימים טובים כו' מוציאין ב' ספרי' כו' עד והשני קורא בו קרבן אותו היו' האמור בתורה והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא הרי שהסכמת הנביאי' פה א' שבספר ב' קורא המפטיר פ' הקרבן לא בספר ראש' ומנהג האומרי' שהמפטיר חוזר וקורא בספר רא' לא שמענו ולא ראינו ומלבד שלא שמענו אי איפשר כפי הדין שהרי שנינו במשנה בפ' הקורא את המגלה עומד מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ומסקנא דהלכתא דבתורה אין מדלגין בשני עניינים אבל בנביאים מדלגין אפי' בשני ענייני' ויש מפרשים הטע' שאין מדלגין בתורה מעניין לעניין מפני כבוד הצבור שלא יעמדו בשתיק' בשעה שגוללין מפרשה זו לפרשה זו ותו דרשינן ביומא בפ' בא לו כהן גדול והביאה הרי"ף בהלכו' בפ' הקורא את המגילה בא לו כ"ג לקרות גולל ס"ת ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור לחודש שבחומש הפקודי קורא על פה ופריך בגמ' אמאי תגלל ס"ת עד דמטי לחומש הפקודים ונקרי ביה אמר רב ששת זאת אומרת אין גוללין בצבור מפני כבוד צבור הרי משמע בהדיא שאין גוללין ס"ת בציבור ואם כפי המנהג החדש חדש ממש אשר לא נשמע שאחר שקרא השמיני בספ' הב' היו חוזרים לקרות בספ' הראשון נמצא שהיו צריכין לגלול ס"ת בצבור הפך הדין כנז' והמביא אל הבטל בטל ועוד נראה בעיני דאיכא משום פגמו של ב' אין לך פגם גדול מזה שאנו עומדים בשני בפ' קרבן היום ויבא המפטיר לקרות ויניח זה שעומדים בו וחוזרים לא' אין ספק שהרוא' כך יאמר שהספר שקרא בו הז' ספר פסול הוא דאי לא תימא הני למה לא קרא בו המפטיר באופן דאיכא תרתי לריעותא חדא שעוברים דברי חז"ל שאמרו אין גוללין ס"ת בציבור ושני דאיכא פגם ודאי כמו שאמרנו על כן אני אומר כי מנהג זה לא היה ואינו ראוי להיות כנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
24
כ״השאלה אם יוכל איש ישראל ללכת אצל טבח בי"ט לומר לו תן לי מצה א' או מנות שתים בשר והטבח גוי מעצמו רוצה לשקול המנה או המנות לראות כמה הוא נותן ביד האיש ישראל ולהודיע אליו אחר י"ט כמה חייב אליו או נאמר שיש שום צד איסור מחמת השקל אשר עשה הגוי יורינו מורה צדק דין אמת.
25
כ״ותשובה
26
כ״זנראה בעיני דאין כאן צד איסור והטעם שהשקל רוצה לומר לשקול הבשר אפילו ישראל עצמו אינו אלא איסורא בעלמא דהוי מעש' חול וא"כ כיון שהגוי שוקל מעצמו הבשר ובאותו מעש' אין לו ליש' הנאה בי"ט א"כ אין לחוש שהרי מתניתין פ' אין צדין לא קאמר אלא לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר כו' ובנ"ד איהו לא אמר אלא תן לי חלק אם הגוי שוקל לעצמו הוא שוקל וכי תימא הרי מתניתין פ' כל כתבי נכרי שהדלי' את הנר משתמ' לאורו ישר' ואם בשביל ישר' אסור הא קמן דבשביל ישר' אסור ובנ"ד נר' דבשביל ישר' קעביד דהתם לא אמרי' אלא שעוש' מלאכ' ומאותה מלאכ' מתהנ' ישר' בו ביום ואפי"ה כשהגוי עושה בשבילו יכול ישר' להתהנו' בו ביום וכדאמרי' שמואל איקלע לבי אביתורן אתא ההוא גוי וקא מדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי שטרי וקרי בהו אמר אדעתיה דנפשיה קא מדליק הדר אהדרינהו לאפיה ביה שרגא ע"כ והדברי' ק"ו התם דהוי מלאכ' דאורייתא ואפי' הכי כיון שראה כוונת הגוי היה לתועלתו של גוי חזר שמואל לאפיה ונהנה מן המלאכה עצמה בנ"ד דהוי אפילו לישראל אסור המשקל קל מאד והגוי עושה להנאת עצמו וישראל אינו נהנ' ביו"ט מפועל פשיטא דליכא צד אסור הנל' עד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
27
כ״חדבור ביום טוב פ' המביא דרש רבא אשה לא תכנס כו' פרש"י דכר' יהודה סביר' ליה ועל כן לא תכנס ליטול אוד דלא נתנו עצים אלא להסקה ודוחק הוא לומר דתלמודא קיימא דלא כהלכתא אלא ודאי אפי' רבי שמעון מודה דאסור משום תיקון מנא וקשה וכי איפשר לומר דהוי כר"ש תינח אור שלם אור שנשבר מאי איכ' למימר ותו פשטא דגמ' הכי מוכח ודאי דאתי כרבי יהודה שהרי כשהקשה המקשה למימרא דאית ליה מוקצה כו' ה"ל לתרוצי בהא כ"ע מודו אפי' ר"ש משום תקוני מנא אלא ודאי כיון דמתרץ ההיא דשונרא דאתי כרבי יהודה משמע בהכרח משום דכרבי יהודה סבירא ליה ואגב אורחין איכא למידק מצי קאמר בתלמודא כו' ליתא אלא רבא וזה דבר נקל דכיון דתלמודא מייתי האי דרש' דרבא בלי שום חולק ושקיל וטרי אליביה משמע ודאי דתלמודא סביר' ליה הכי ומ"מ קשה מאי קאמרי תוס' הא ודאי דכר' יהודה סביר' ליה כדפי' וסבור הייתי לומר דדעת התוספות לפרש פשטא דגמ' הכי שהמקש' פריך דקשיא דרב' אדרבא משום דסבירא ליה כפירש"י והמתרץ רצה לתרץ כפי דעת המקשה וכך כוונתו לדידי לא קשה מידי דמשום תיקון מנא הוי ואוד שנשבר משום נולד דאע"ג דקי"ל כר"ש במוקצה בנולד קי"ל כרבי יהודה כך דעתי לדרך התוס' אבל קשה דבשבת פ' נוטל אמרי' התם על מימרא דרבא טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא כו' ומייתי דשונרא ומשני כדמשני הכא והתם לא הוי נולד אלא מוקנה ואפי' הכי פסיק כרבי יהודה וכן קאמר הגמרא הכי נמי מסתברא דכרבי יהודא סבירא ליה והתם נמי פירש רבינו תם דמשום תיקון מנא הוי אלא שאפי' הכי אני אומר שדעת ר"ת דבין התם ובין הכא כ"ע סברי דטעמא דאור משום תיקון מנא ולא פריך הכא דרבא אלא מאו' הנשבר והמקשה סבר דמאן דאית ליה נולד אית ליה מוקצה ומאן דלית ליה כו' ותלמודא משום דפריך לרבא ורבא הכי סבירא ליה ודאי כדמוכח בההיא דנוטל לא חלק בין נולד למוקצה אך אמנם דרש רבא הכי הלכתא לדידן כל באור שלם משום תיקון מנא ובאור שנשבר משום נולד ומשום הכי מייתי תלמודא רבא הכא בלי חולק ואע"ג דכפי דעת רבא מוקצה ונולד הכל אסיר כדמוכח בההיא דנוטל אנן נקטינן הלכתא משום נולד לא משום מוקצה כנ"ל:
28
כ״טלשון הרמ"בם ז"ל פ' אחרון מה' י"ט ההול' ממקום כו' זה הלשון קשה להולמו בעיני והרב המגיד משנה לא פירש בה כל הצורך רק שמדבריו נראה בפירו' שהרמ"בם דבריו הם במי שאין דעתו לחזור ובודאי דהכי נראה בפי' ומ"מ קשה דכיון דאין דעתו לחזור אמאי מפני המחלוקת מדינא הוי וכ"כ הר"ן בפי' ההלכות וז"ל וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא דאותו דבר מן הדין עוד קשה שאמר אבל עושה הוא במדבר וקשה כיון שהדין נותן שהנכנס שם הוי כאנשי העיר וממנה הוא נחשב יתכן שא' מבני עיר אחת שנוהגין איסור בדבר אחד שהוא יצא למדבר לאכול שאסור לו בעיר עוד קשה שאומר אח"כ וההולך כו' ולמה לא יעשה דיצא ממקומו פקע מיני' מנהג מקום ראש' כיון שאין דעתו לחזור ונקבע מקום שני ע"ק למה לא אמר לא ישנה בפניהם ולא שאמר במדבר או למטה לימא במדבר ולמה אמר לא יתראה ואי מיירי הרמב"ם בתחלה בדעתו לחזור ק' איך אמר וכן מי שדעתו לחזור כו' ועוד קשה למה הצריכו לצאת למדבר וכו' וכדי ליישב כל זה רואה אני לכתוב מה שפרש"י בגמ' משנה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו' נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהל' לשם ואל ישנה מפני המחלוקת ע"כ ובגמ' כי אתא רבה בר בר חנה מא"י לבבל כו' אכל חלב דאייתרא כו' ופריך בגמרא ורבה לית ליה נותנין עליו כו' אמר אביי ה"מ מבבל לבבל ופרש"י דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגם לעיניהם יש כאן מפני המחלוקת אבל מא"י לבבל אם ישנה את המנהג אין כאן מחלוקת כו' דבני א"י סמוכים כו' רב אשי אמר אפי' תימא מבבל לא"י ה"מ היכא שאין דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ע"כ נראה בפי' דלתירוץ רב אשי דהלכ' כוותי' כדפי' הרי"ף מתניתן דקאמר נותני' כו' מיירי באין דעתו לחזור דהכי אמר אפי' תימא כו' הנ"מ כו' וק"ל א"כ הרמב"ם ברישא מיירי באין דעתו לחזור וסבירא ליה להרמב"ם כי מן הדין כל אדם יש לו לנהוג כאנשי מקום שנולד בו בין דעתו לחזור ובין אין דעתו אלא שכשאין דעתו לחזור חמור שנותני' עליו חומרי המקום שיצא משם דלא פקע מיניה החומר' ההיא לעולם ונותנין חומרי המקום שהלך לשם וזה מפני המחלוק' דאי לאו הכי היה די שיעמוד בדין אנשי מקומו בין שאין דעתו לחזור החמירו שאפילו בצינעא לא ישנה ונ"ל הטעם דכיון שהוא עומד שם א"א שבכל עת יעשה בצינעא וא"כ לעולם יבא לידי מחלוקת ולכן החמירו עליו שאם ירצה לשנות יצא למדבר ובזה נסתייעתי ג"כ מדברי הר"ן שכתב וז"ל ועובדא דרמי בה תמרי כו' והקשו עליו מדתנן נותנין כו' בדין הוא דבתוך התחו' נמי הוא שרי בצינעא אם היה דעתו אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור דשרי דחוץ לתחום אכלתינהו הא שמעינן דסבירא ליה להר"ן שאפילו באין דעתו לחזור חוץ לתחום שרי וא"כ נתיישב לשון הרמב"ם שאמר לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת כו' והיינו באין דעתו לחזור וההולך ממקום שאין עושין כו' לא יעשה והיינו שהדין נותן שיעשה כאנשי מקומו הראשון ואעפ"כ כו' היינו כשעושין כאנשי מקומו לחומרא לא יתראה כו' וכן מי שדעתו כו' בין להקל כו' וזה כיון שדעתו לחזור אינו חמור כ"כ אלא בצינעא עושה כאנשי מקומו אפי' לקולא א"כ כפי דעת הרמב"ם הא דמשני כפי מקום שנהגו הנ"מ באין דעתו לחזור מוקי מתניתין דנותנין כו' באין דעתו לחזור ומתיישבות סוגיו' דגמ' כנ"ל:
29
ל׳שאלה יום טוב ב' שהתירו חכמים לקבור את המת אם מותר לכל א' מישראל לתת קבורה כדרך שעושים בחול שעם היות שד' או ה' אנשים מספיקים לכסות הקבר עכ"ז כלם זוכים בכיסוי הקבר הכי נמי יהיו עושים ביו"ט ב' או דילמא דוקא אותם שעושים הקבר והם צריכים לקבור את המת הם מותרים אבל אחרים אסורים שאין לחלל יום טוב שלא לצורך ע"כ:
30
ל״אתשובה
31
ל״בהשואל שאלה זו לא בחכמה שאל זאת דזיל קרי בי רב הוא י"ט ב' לגבי מת כחול שוויה רבנן ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא והיא הלכה רווחת בישראל ואם דברים אלו שאין בהם צורך לקבורה הותרו לכבוד המת הקבורה בעצמה שהיא צורך המת איך יעלה בדעת לאסור אותה לשום אדם וכתב הר"ן אפי אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל עוד כתב למיגד ליה גלימא לחתוך כמו גודו אילנא גלימא לתכריך למיגז ליה לגזוז הדס מן המחובר ע"כ הנך רואה שגזיזת הדס לא מעלה ולא מוריד לצור' המת כלל אלא מנהג כבוד ואפי"ה התירו מלאכ' גמורה לגזוז מן המחובר כ"ש וק"ו כיסוי הקבר שאפילו אלף ויותר יתעסקו בו שהוא כבוד גדול למת שיתעסקו בו רבים בקבורתו וכתוב בהגהו' אשירי שהתי' ריב"ה לתלמידיו החפירה והוא התחיל בעצמו לחפור הרי שרי"בה ז"ל לא היה הוא הקובר ולא היה דרכו בכך בשאר ימי השנה ועם כל זה להורות הלכה למעשה לתלמידי' חפר הוא בעצמו כדי שממנו יראו וכן יעשו כ"ש וקל וחומר בדבר שדרך כל ישראל בכך ועתה אם לא יעשו יש בזיון למת שנראה שאינו ראוי לכך וכן כתב הרי"בש ז"ל בתשו' שהטעם שמותר ללוות מת אעפ"י שאינו דבר הכרחי לקבורתו משום שהוא כבוד המת עושין כמו בחול דומיא דלמיגד גלימא ולמיגז ליה אסא ע"כ כ"ש וק"ו דבר שהוא צורך קבורה שהרי כתב הר"ן ז"ל בפרק קמא דביצה איכא מאן דאמר דכיון די"ט ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת ואינו נראה שאין אלו עסקיו הרי שנמצא מי שמתיר אפי' קריעה שאינה עסק המת משום דהוי כבוד המת והר"ן לא דחה זה אלא מפני שאין זה מעס' המת הא כל שהוא עסק המת הוי כבודו ומותר לכל לכולי עלמא. וכתב הרב מגיד משנה בפ"א מהלכות יום טוב להרמב"ם וז"ל וביום טוב שני אפי' לא נשתהא ויש שם עממין א"ה ישראל מתעסקין בו לכל ענייניו וכאלו הוא חול ממש עכ"ל והאריכו' בזה יגיעת בשר ולא ידעתי מנין יצא זה לקצת טפשים וצור ישראל יצילנו מהם ויאיר עינינו בתורתו אמן כן י"ר הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר.
32
ל״גע"ז סוף פ' לפני אידיהן
33
ל״דתנו רבנן תורה מביאה לידי זהירות וכו' לא נתבארו הדברים היטב מדברי רש"י ז"ל ומה שנ"ל הוא זה תורה העוסק בה ויודע אותה מביא לאדם שכשיבא לידי חטא ועון זוכר ונותן אל לבו איך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי למי שצוה על זה בתורה ואמר כך והיינו שבא חטא לידו ונזהר ממנו וכשהאדם זהיר בזה פעמים שלש בא לידי זריזות שקודם שיבא מזרז עצמו ועושה באופן שלא יבא לידי חטא וכשהוא מתנהג עצמו בכך מביאה לידי נקיות והוא נקי אפי' מהרהור עבירה כי הם קשין וכמ"ש ואין ברוחו רמיה נקיות מביאה לידי פרישות ופרש"י שפורש עצמו אפי' מן המותר ויובן זה ע"ד שאמר יחזקאל ע"ה שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם שאעפ"י שמן הדין מותר כיון שהוצרך הדבר ההוא להורא' פירש ממנה פרישות מביאה לידי טהרה והכונה לדעתי כי אפילו החולין שאוכל אוכל אותם בטהרה כאוכל קדשים כי ודאי מדרגה זו היא גדולה וכן ג"כ בשאר הדברים מטהר עצמו בהם טהרה מביאה לידי חסידות כי חסיד הוא המפליג בדבר כך זה מצמצם עצמו כ"כ כי אפי' מן ההיתר אינו מסתפק אלא מן ההכרחי הגמור ומדה זו מביאה לידי ענוה והוא השומע חרפתו ואינו משיב כי כיון שהוא אינו רודף אחר המותרות ומהביל דברי העולם שומע ואינו משיב כי אינו חסר כלום והמשיב למדבר נכנס א"כ בבקש' המותר ענוה מביאה לידי יראת חטא וזה כי כבר אפשר שיהיה אדם שלם בכל המדות הנז' ולא יהיה ירא מן החטא ואדרבא בהיותו מחזיק עצמו לשלם חושב שלא ישלוט בו יצר הרע ולפעמים יביאנו לידי עבירה כי אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכמ"ש הן בקדושיו לא יאמין ואמרו על יצחק אבינו ע"ה שלא נתייחד שמו ית' עליו עד שנסמא כי הסומא חשוב כמת לכן היא מדרגה גדולה ועצומה להיות האדם ירא מן החטא ובורח ממנו כבורח מלפני הארי הבא כנגדו כי אז לא יכשל וכשיגיע לזאת המדרגה יביא אותו לידי קדושה שיפרוש עצמו מדברי העול' ובתורת ה' יהגה יומם ולילה ולא יחשוב כ"א בדברים האלהיים וכשיהיה לו כן ישפיע עליו ה' רוח ממרום קדשו וכשיהי' לו זה יגיע לידי תחיית המתים וכן דעתי וודאי שיהיה מחיה מתים במאמרו כאלישע שנקרא איש אלהים קדוש והחיה את בן השונמית ונקרא איש אלהים קדוש ואם תרצה תאמר שיחיה מתים כי הרשעים בחייהם נקראים מתים והוא יחזיר' בתשובה ויחיה אותם כי יהיו דבריו נשמעים אליהם משא"כ מי שאין בו יראת שמים כי אין דבריו נשמעים ונפל המחלוקת בין חסידות לענוה אי זו מדה גדולה מחברתה עיין עליו כנ"ל והכל ממימי רש"י ז"ל:
34
ל״הבכתובות פרק קמא
35
ל״וגרסינן בגמרא תניא לא יבעיל בתחלה בשבת וחכמים מתירים ובעי בגמ' מאן חכמים אמר רבה ר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכו' ראוי לעורר לרב דאמר לעיל דסבירא ליה כר' יודא וא"ה שרי למיבעל בשבת משום דלהאי לישנא וכו' האי ברייתא איך יתרץ לה דאי מקלקל מאן אסר לא רבי יודא ולא רבי שמעון כיון שאין מתכוין ואם תאמר דמאן דאסר סבירא ליה דמתקן א"כ תקשי ליה דאיהו סבר דשרי משום דמקלקל והכא אסר תנא קמא משום מתקן וא"ת דסבירא ליה כחכמים איכא למימר דחכמים דשרו היינו ר"ש ואיהו סבירא ליה כרבי יהודה ואפש' לומר דתנא קמא ס"ל בחדא כרבי יודא ובחדא כרבי שמעון לחומרא ובצד א' דקאמר לעיל בגמרא ודוק וקשה עוד למה לא הקשה המקשה מיד יאמרו בקי מותר וכו' עוד כשתירץ לשאינו בקי למה לא הק' יאמרו בקי חייב בק"ש וכו' עוד כשאמר רוב בקיאין היה ראוי לומר אלא ועוד הדרן קושיא לדוכתין טורד למה לכן היה נרא' לומר שמתחלה כשתרץ יש בקיאין כו' פי' לא כהללו בבליים אלא יש אחרים בקיאין שהם שאר כל העולם ודבר ששאר העולם בקיאין א"כ נראה שהדבר מצוי וכיון שהוא מצוי אפשר שאפילו מי שאינו בקי לא פסיק ואפשר דאיתרמי ליה רמיה והקשה המקשה א"כ טורד למה דודאי מתניתן סתמא קתני חתן פטור מק"ש דמשמע דכרובא פסקי וכיון דרובא בקיאין למה פטורין מק"ש ותירץ למי שאינו בקי וכוונתו היה ומתני' בשאינו בקי הוא דפטר וחזר והקשה לו יאמרו וכו' וזה כי המקשה חשב שהרי הוא הקשה לו טורד למה ובזה תודה לו לומר שא"א שמתני' מיירי בשאינו בקי וא"כ מה משיב לו לשאינו בקי לכן חשיב שכוונתו היה לומר שלא כמו שהיה חושב הוא שהשיב לו מסברא שריב העולם היו בקיאין אלא שיש כל כך בקיאין כמו אותם שאינן בקיאין ולכן אינו מן התימה דמיירי מתני' לשאינו בקי ולכן חזר והקשה לו יאמרו וכו' לומר א"כ כפי דבריך אי איפשר שכלם יהיו מותרים בבעילה בשבת דבשלמא מתחילה שהייתי סובר שכונתך לומר דרוב בקיאין היה איפשר לומר שכלם מותרים אבל עכשיו אי איפשר לומר כן א"כ יאמרו וכו' ובלי ספק שהיה אפשר לחזור לומר לו א"כ מה תרצת לי במתני' דחתן פטור טורד למה הבקיאין אין להם טירדא שאינן בקיאין אי אפש' שיהיו מותרי' לבעו' ואין לה' טירדא אלא דהאי פירכא כבר הקשה לו עכשיו רצה לגלו' שאפילו היה אפשר לסבול קושיית טורד למה נתחדש עתה קושיא אחרת יאמרו וכו' וחזר ותירץ לו שכוונתו היה כמו שחשב הוא מתחילה שרוב בקיאין וא"כ כלם מותרים אלא דלגבי ק"ש מי שאינו בקי הוא טורד וטורד פטור מק"ש ולבעול מותר משום דלא פסיק ואינו חושש לדוחק דיאמרו חתן בקי חייב שאינו בקי פטור כי הטרדא מחייב כך כי יש אנשים אחרים שפטורים מחמת טרדא אבל התו' נראה בעיני שברחו מזה הפירוש ואמרו שמה שהבין המקשה בדברי המתרץ הוא יש בקיאין הלכך שרי להו כנראה ודאי לבקיאין הוא דשרי ולשאינן בקיאין אסור דאי לאו הכי למה להו לתוספות למימר שרי להו לא הוה להו למימר אלא הלכך שרי ולכן לפי שהקשה להם כיון שאותן שאינן בקיאין אסורים משום שודאי יעשו פתח או חבורה כ"ש שהיה ראוי לאסור לבקיאין לבעול בעילה גמורה דבשלמא אם היו כלם מותרי' משום דאמרי' כיון דלא פסיק משום דאפשר דמתרמי גם הבקיאין אפשר דמתרמי להו הטייה אלא עתה שאני אוסר לשאינן בקיאין אע"ג דאפשר דמתרמי כ"ש לבקיאין שיש לאסור כיון שכונת' לבעול יותר דחוק להם דיתרמי הטיי' כשאין רוצים לכך אמר ובלבד דודאי מה שאני מתיר לבקיאין היינו ובלבד וכו' ופריך וכו' כונ' תתוס' דעכשיו בעי פי' פרכת טורד למה היא קושיה עצמית וזה דמתני' דחתן פטו' מק"ש בשב' במאי מוקמינן לה אינו בקיאינו בועל הבקי אעפ"י שיבעול ליכא טרדא כיון שאינו מכוין לבעול בעילה גמורה ולפי דרך זה היה אפשר לומר שהתוספות מרגישים דוחק לפי שכיון שעתה לפי פי' יש מותרים לבעול ויש אסורים א"כ למה לא הקשה עתה יאמרו אלא שהפרכא זו בטורד למה יותר עצמית שא"א לישב מתני' בשום אופן כנז' אבל לפי' הא' קושית טורד למה אינה קושיא כי אחר שכלם מותרים לבעול משום דלא פסיק כנז' אפשר היה דחתן שאינו בקי פטור ומתני' בשאינו בקי מיירי אבל השתא לפי פי' התו' קושיית טורד קושייא עצמית אמרו עוד דודאי משום חול ליכא לאקשויי טורד למה דבחול כיון דבעיל בעילה גמור' אפי' הבקי יש לו טרדא והביאו ראיה מר"ג וקשה דמה ראיה היא זו לעולם אימא לך דטורד למ' פריך בחול לבקיאין דכיון דבקיאין לית להו טרדא וכמו שהקשה לו למקשה מתני' דחתן כן קשה לו ר"ג איך היה פטור כיון שהיה בקי לא היה לו טרדא לזה אני אומר בשני פנים א' שא"כ המקשה למה לא הקשה מרבן גמליאל והקשה סתם טורד למה דמשמע דקושייתו אינו אלא ממתניתין דלעיל ומשם אינו (קשה) כ"כ מימי החול דאפשר דמיירי כשאינו בקי והיה לו להקשות מר"ג דמיירי בהדיא בחול והיה בקי מאי אלא ודאי לא רצה להקשות מר"ג משום דבחול אפילו לבקיאין איכא טרדא כיון שרוצים לבעול בעילה גמורה:
36
ל״זוזה נראה שדקדקו התוס' במה שאמר ופריך טורד למה ולמה פטור לעיל דנראה שסתם לישנא דטורד למה ולא פירש משמע דאמתני' דהביא לעיל קאי לבד ודוק:
37
ל״חעוד נר' לומ' שכוונת' לומ' שאי אפש' לומ' דפרי' מר"ג דא"כ מאי משני לשאינו בקי והרי ר"ג בקי היה וא"ת דמשני לפי שאינו בקי בק"ש וכפי' התוס' זה א"א דבשלמא בשבת איכ' למיחש ולימא דאפי' הבקי אינו בקי אלא בשעת מעשה אבל קדם אינו יודע אם יהיה בקי כי הוא חושש שמא לא ידע בהטייה ונמצא כמי שאינו בקי ויעשה פתח או חבורה אבל בחול גם שלא יהיה בקי ולא יטה מה לו ולצרה וא"ת שמתיירא שמא יבעול בעילה גמורה ויעשה כרות שפכה זה א"א שהרי רוב הבועלים בעילה גמורה אינה נעשים כרות שפכה דבשלמא כשמכוין לבעול בעילה גמורה איכא חשש שמא יעשה כרות שפכה אבל עתה שכוונתו לבעול בהטייה והוא בקי איך נחוש שמא יבעול ושמא יעשה כרות שפכה וק"ל:
38
ל״טשאלה עיר שיהודים וגוים דרים בה וברשות היהודים יש שם רחוב כמו מבוי גדול ודרים בכולו יהודים מזה ומזה והבתים הם שלהם ואינם מושכרים מגוים אדרבא היהודים משכירים קצת מהם חנויות לגוים גם רחוב זה בפי הכל נקרא קהל ומרגלא בפומייהו נלך לקהל. פלוני הוא כקהל וכוונתם על זה הרחוב הוא המבוי שלעולם מתקבצים שם היהודים ומדברים ונושאים ונותנים בענייניהם איברא שהוא ג"כ דרך המלך דרסו בה רבים שעוברים משם גוים אבל לדירה אינ' דרים בה שום גוי מעולם בזה מה דינו ללכת בו בנעילת הסנדל בט"ב ובי"ה לפי שיש מורים ואומרים כי זה נקרא רחוב של גוים כיון שגוים עוברים בו וא"כ לסברת אבי העזרי שכתב בעל הטור משמו שההולך בין הגוים שנועל וכו' האי נמי בין הגוים מקרי ומותר ללכת בנעילת הסנדל ולא מיקרי רחוב של יהודים לסברתם אלא מיקרי לדעת אלו המורים רחוב של יהודים שיתחייב לחלוץ מנעליו כחצר המוקף חומה ויש לו פתח ויהודים דרים בתוכו זהו הנקרא אצלם רחוב של יהודים ומורים זה בפרהסי' ועושים מעשה והולכים בו בנעילת הסנדל ואלו בעיני בני נדוי הם חדא דההיא דאבי העזרי סברא דחויה היא ואין לסמוך עליה לעשות מעשה וכמו שכתב עלה מהרי"ק ז"ל וכ"ש שאין ראוי למי שמחזיק עצמו בעל תורה לעשות מעשה ואפילו שנאמר דההיא דאבי העזרי הלכה היא ועושים מעשה היינו במי שהולך בין הגוים אבל רחוב כזה רחוב של יהודים מיקרי בכל תנאיו ועתה יורונו רבותינו האמת ויגערו במורים האלה דודאי בני נדוי הם המזלזלים בדברי חכמים ז"ל:
39
מ׳עוד יורונו רבותינו בזאת העיר בעצמה בני העיר היהודי' הדרים בה הם קרוב לת"ק בעלי בתים והם עשירים ואין להם בית אכסני' לארחי ופרחי העוברים ושבים כדי שיתאכסנו שם לבד זה שהבית הכנסת של נשים שהוא קטן מהכיל שם מתארחי' ואין להם שם שום הכנה לא אפיה ולא בישול לא מטה ולא שלחן ולא מנורה ויורדים בו גשמים עד שאותו העני שמתעכב ומתאחר בעיר על הרוב נוטה לחולי ורוב האורחי' אשר החלו מתו לסבה שאין להם שום צידה והכנה ויה היום קם הבעל תורה מרביץ תורה בקהילו' ואמר לחברת קברים דשל הק"ק הגדול ידעתי שיש לכם חמשים פרחים מונחים בכיס מה אתם נרפים החזיקו במצוה זאת ועשו הקדש בזה האופן שתבנו שלשה בתים בית אכסנייא לעוברי' ושבים עניים ובעלי תורה ועליה גדולה על גבי הבתים שיתקבצו שם ת"ח מלמדים שלומדים עמהם בני העניים והיתומים דהיינו המלמדים של ת"ת ובזה תזכו לב' מצוות הא' במצות האכסנייא והב' במצות ת"ת שתהיה כהוגן שעד היום והיום בכלל יש לק"ק ת"ת לעניים וליתומים וכל מלמד ומלמד לומד בביתו ואין דורש ואין מבקש אופן למודם כיצד הוא והסבה לפי שאינם מקובצים יחד המלמדין כמו שהם בשאלוניקי ובשאר ארצות ועתה בהיותם גם פה יחד נשים ונסדר עליהם דורשים וחוקרי' על לימודם גם ימשכו שאר תועלות הרבה בהיות המלמדים יחד וכשמוע בני החברה דברי החכם מיד הלכו ובקשו מקום לבנות ומצאו בתים של הקדש לא הקדש של כל הקהלות אלא של קהל אחד ומצאו ג' בתים כמעט הרוסי' ועמדו ונתצו אותם ובנו ג' בתים רצו' החומות לבד בנין חזק ונאה וכלו הג' אלפים עם ג' אלפים אחרים שלקחו ברבית החכם וב' יחידים אחרים ועתה העיקר חסר לקרות הבתי' ולתקן העלייה וצריכים עוד ג' אלפים אחרים כדי לתקן הכל והנה קהלות העיר הם ד' ורובם מסכימי' לפרוע ולסייע בכל מכל ובני קהל אחד אומרים מה לנו לסייע בזה לפי שנבנו אלו הבתים ברשות אותו הבית הכנסת רצו' שהמקום והבתים אשר נמצאו ונבנו אלו הבתים עליהם (אלו הבתים) מחדש הוא ברשות בית הכנסת א' ולא יקרא שמנו טל זה הבנין. ובוני הבניין וגם אנשי ב"הכ אשר נבנה הבנין בחלקם הם אומרים אנו אין לנו ואין אנו רוצים יד ושם בזה אלא יסייע מי שירצה ושם המצוה תקרא על שם מי שירצה ואנו נותנין רשותינו ונחלתנו לכל שאר הקהלו' ושם המצוה יהיה נקרא על הכל זהו תורף וכוחם ועתה יבא נא דברכם הטוב ואת הדרך ילכו בה על כל פרטי השאלה הן שיפרעו כל הקהילות מה שלקחו הג' אנשים בהלואה כנ"ל הן להשלים מה שיצטרך לבנין ההקדש הן שיסייעו בני הקהל האחר ועל הכל שיתחייבו כל הקהלו' לגמור מצוה זו כי שמא שאר הקהלות ג"כ יחזרו לאחור בראותם בני הקהל הזה שנמנעים מלסייע ומאת ה' תהי' משכורתכם שלמה אכי"ר:
40
מ״אתשובה
41
מ״בלעניין המורים ללכת ברחוב שעיקר הדרים בה יהודים כנז' בשאלה המורים האלה ראויים לירות אותם במו אופל כי הם הם הולכים חשכים ואין נוגה להם מכמה טעמים שהרי המדקדק בדברי אבי העזרי יראה שברחוב כזה אין לילך אלא יחף בלא מנעל שהרי כתב דבזמן הזה שאנו בין גוים שאין לחלוץ אלא כשנכנס ברחוב היהודים וכי יש רחוב ליהודי' שלא יהיה רשאי הגוי לילך ולעבור דרך שם אלא ודאי כל שעקר הדרים הם יהודים נקרא רחוב היהודים ועוד דקי"ל דעיר שרובה ישראל דנין אותה העיר בתר ישראל וכן שוק שרוב ישראל לענין בשר הנמצא כו' או תינוק הנמצא כו' או מי שמריח ריח חוץ לעיר לענין ברכ' אזלינן בתר רובה וא"כ אחר שרחוב זה רובה ישר' ומיעוט' דמיעוט' גוים פשיט' שלא דבר בזה אבי העזרי ח"ו כ"ש שאפי' באותו רחוב כ' עליו ר"יו דקולא גדולה היא ולא די לנו זה אלא שרוצים להקל במה שלא נמצא שום פוסק שיקל בכה"ג אין זה אלא מבזה בדברי חכמים ורע יותר מאותם שנאמר עליהם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו והמורה עוד בדבר הזה להקל ראוי לעונש ולענין הבתים אשר התחילו לבנות לתלמוד תורה ולהכנסת אורחים תחלת דברי אני אומר יחולו ברכות על ראש צדיק החכם אשר נתעורר על המצוה הגדולה הזאת גם על החברים אשר שמעו לקולו ישמע אל ויענם בכל עת אשר יקראוהו וירחיב גבולם ויגדל מעלתם אמן כבר ידוע מ"ש הרמ"בם פ' שני מהלכות ת"ת וז"ל מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות שב"ר ע"כ. הרי אתה רואה גודל העונש על ביטול מצוה זאת וגודל השכר למקיימה עד שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם עוד מצינו ראינו כמה חשו חכמים עליהם ר"ל על התינוקות ועל הנהגתם וכמו שכתב הרב בפ' הנז' עד שאמר לא יכה אותם בשוטים ולא במקלו' אלא ברצוע' קטנה עוד כתב מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר כו' עד במה דברים אומרים כשהיו שניהם בעיר א' ולא היה הנהר מפסיק ביניהם אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו אפי' באותה העיר אין מוליכין אלא א"כ היה בנין על גבי הנהר בנין שאין ראוי ליפול ע"כ הארכתי להעתיק כאן דברי הרמ"בם עם היותם כתובים בספרו המפורסם ומצוי אצל כל אדם להיותם דברים נאים למי שאמרם עד שמהם נדע מעלת כוונת החכם הנז' ורצון החברה הקדושה אשר הטיבו את אשר עשו למהר לבקש מקום מוכן והגון ראוי לשתי המצו' הגדולות אשר עליהם מתקיים העולם תורה וגמילות חסדים ומה היה המצוה אם ח"ו היו באים האורחים או התנוקות לידי צער וחולי חלילה וחס היה ח"ו הוראה למנוע הולכים ושבי' אחר שהיו יודעים שאם היו נכנסים בעיר ההוא לא היה להם מקום לשבת אלא בצער ואולי יגרום להם חולי על כן אפשר היה סיבה להתרחק מן המקום וכבר ידעתם כי אין זה מדת אברהם אע"ה אלא לעמוד פתח האהל כו' כדי לקרב ההולכים ושבים ולהאכילם ולהשקות' וללוות' שילכו שמחי' ואנן בניו צריכים לילך בדרכיו וכמו שהעיד עליו י"ת כי ידעתיו וכן מקום למוד התנוקות צריך שיהיה טוב ויפה כל האפשר דעל כיוצא בזה נאמר התנאה לפני' במצות אחר הצעתי זאת אני אומר דכיון שכן הוא נראה בעיני כי אחר שרוב העיר מסכימים ובוחרין במקום ההוא כבר כתבו הפוסקי' כי בכל ענייני הצבור צריכים אני לילך אחר הרוב וברוב כופין את המיעוט להסכי' לדעת' והיא מצוה מן התורה כמ"ש חז"ל אחרי רבים וכ"כ הרמ"בם פ"ח מה' סנהדרין וכן הרש"בא וז"ל שורת הדין בהסכמת בני המדינה כל שהרוב מסכימי' ומתקנין ומקבלים עליהם וכן הרא"ש בתשובה כתב כי כל עסק רבי' אמרה תורה אחרי רבי' כו' ועל כל ענין שהקהל מסכימי' הולכים אחר הרו' והיחידי' צריכים לקיי' כל מה שיסכימו הרבי' דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ליחידי' לבטל הסכמתם ע"כ עוד הגהה במימון פ' י"א מה' תפילה כתוב ואם ימאנו המיעוט יש כח ביד הרוב או ביד מי שימנוהו הרוב להכריחם לכופ' בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם עד שיאמרו רוצי' אנו ואם יצטרכו להוציא ממון על זה הם יתנו חלק' ע"כ וא"כ למדנו מפי הנביאים פה אחד שאחר שבני העיר הזאת כל' הסכימו לדעת א' שזה המקום הנאות והמובחר למצוות הללו אין למיעוט למחות ולעכב ביד' רק שמחוייבי' לתת חלק' בגמר המצוה ואין לאומר שיאמר כיון שהם קהל בפני עצמ' הרי הם כעיר בפני עצמ' ואין בני עיר אחת כופין לעיר אחרת וכמו שכתב מהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובותיו דה"מ כשהמצוה או הדבר שעושי' הוא דבר פרטי ויכול כל קהל וקהל לעשות הדבר ההוא מבלי שותפות וחברת הקהל האחד או שאר הקהילות אבל מצוה שהיא בשותפות לכל' אע"פ שכל קהל וקהל נחשב כעיר לשאר הדברים לדבר זה הרי חזרו כלם להיות כעיר אחת וצא ולמד מעיר ואם שאלוניקי יע"א שעם היות כל קהל עושי' כרצונ' בתקונ' והסכמת' מ"מ בדבר שהוא כללי כמו מצות חברת ת"ת והקדש מתנהגי' כאילו כל קהל א' והולכי' אחר הרוב ותמצא לרב הנז' מביא ראי' בתשובותיו ממנהג שאלוניקי גם איני רואה שיש למערערי' טענה מהא דשנינו בגיטין פ' הנזקין מערבין בבית ישן מפני דרכי שלו' ופרש"י בני החצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחת אין משנין את מקומ' ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלו' ובגמ' מפרש לה עכ"ל ובגמ' מפ' משום חשדא ופרש"י וז"ל הואיל והורגל העירוב בתוך אותו בית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין באותו בית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא ערוב ע"כ. ור"ת פי שלא יאמרו מפני חשד שחושדי' אות' לגנוב פת של ערוב אין מניחין אותו שם אבל בזה ליכא חשדא שיודעי' שמניחין אצל ריש מתיבתא לחלק לתלמידי' ע"כ א"כ שום א' מאלו הטעמים לא שייכי בנ"ד ועוד דיש להם טע' גדול וסיבה עצומה לשנות ואפי' לפי דברי מהרר"יק שכתב בשרש קי"ג על א' שערער שלא ישנו ב"ה מביתו וכתב מהרר"יק שהיה הדין עמו ונתן טע' משו' דנוח לו לאד' להיות ב"ה סמוך לביתו או שיאמרו שאין בני ביתו מהוגני' בנ"ד לא שייך חדא מהני וכ"ש דהת' לא היה להם טע' לשנות ובנ"ד איכא טעמא רבה וכן דקדק בלשונו שכתב וכ"ש הכא שאין לשנות מקו' בית הכנסת אם אין להם טענה כו' משמע דהיכא דאיכא טענה כההיא יכולי' לשנות ועוד שנראה שאין להם טענה אלא מפני שלא יקרא על שמם והא ודאי ליתא שמאח' שבעלי המקום ההוא מפקירי' רשות' ומקדשי' אותו לקהילו' אין שם כי אם רוע לב ותואנה מבקשי' לבטל המצוה אשר על כן אני רואה שחייבים הם להלך אחר הרוב לכוף אותם כדי שיתנו חלק' במצוה ויגמר על ידם כי אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה הנלע"ד:
42
מ״גשאלה ראובן היה רגיל זה ג' שני' לקנות ולשלוח לולבים ואתרוגי' לק"ק פלוני ושלח אותם כדרכו מדי שנה בשנה ולהיות נתחדשו בקהל דברי ריבות כת אחת לא רצו לקיים המצוה באותם הלולב' והכת אשר לא רצו נטלו לולב שהיה מיחיד א' מהקהל ונתנו במתנה גמורה לכל מי שירצה ליטול והכת האחרת רננו עליהם באומרם כי הלולב נמכר לנותן הזה בשהתנ' עמו המוכר בפירוש שלא יטול הצבור בו ושלכן ידי חובה לא יצאו ועבירה היא בידם כי הברכה היא ברכה לבטלה יורנו מורנו אם הדין כן אם לאו:
43
מ״דתשובה
44
מ״הגם כי היום מרי שיחי וידי כבדה ואנחתי גברה על פטיר' מחמד עיני חתני החכם הר' יוסף צרפתי נ"ע מ"מ לא יכולתי להתאפק ולהשיב פניך ריקם לכל הפחות לגלות רעתי בתכלית הקיצור גם כי לא כתבת הצדדי' אשר מצד' נפל הספק כי אני אומר שאם היה שהיו יודעים שהמוכר התנה כן בפירוש בתנאי בכל הלכות התנאי איני רואה טעם וסברא כלל שיפול בזה ספק ולומר שיצאו דודאי דבר ברור הוא שלא היו יכולים הצבור לצאת בלולב כזה זול קרי בי רב הוא ולקחתם לכם משלכ' וזה אינו שלו שהרי התנה בפ' וכן במשנה בפ' לולב הגזול אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט הראשון בלולבו של חבירו ועלה קא מייתי מעשה בר"ג ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שקנאו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ונתנו לרבי עקיבא נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ואמרינן בגמ' למה לי למימר החזיר מלתא אגב אורחיה קמ"ל מתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנ' כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ופרש"י הא קמ"ל דר"ג ע"מ שיחזירו' לו נתנו להם ואפי' הכי הויא מתנה עד שיצאו כו' עד אבל אם לא החזירו איגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו וכתב הר"ן וז"ל ושמעינן משמעתין דמתנה ע"מ להחזיר נותנה לחבירו וחברו לחברו ואפי' כמה דכל שחזרה לבסוף לבעלים סגי כי הכא דר"ג כו' מכל זה משמע בפי' שבנ"ד לא יצא ידי חובתו לא הקונה הראשון ולא האחרים כיון שלא נתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע דגזל הוא בידו וכמו שהוא לא יצא כך האחרים לא יצאו כמעש' דר"ג שאם לא היה מתקיים התנאי לא היה יוצא רבי יהושע שהיה המקבל הראשון ולא שאר החכמים ואם תאמר מנלן הא דלמא דוקא איהו ניהי דהוי גזלן לא נפיק אבל אחריני דלא הוו גזלנים נפקי ואע"ג דממעשה דר"ג נראה דכלם שוים מ"מ מי שירצה לדחות ימצא מקום אבל נראה דודאי דהאי מלת' דפשיטא דבין הוא ובין האחרים לא יצאו מדאמרינן התם אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגויים לא תגזזו אתון אלא ליגזזוה אינהו ויהבו לכו מאי טעמא סתם גויים גזלני אדעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידייכו סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים בידייהו ושנוי הרשות בידן לא צריכא בהושענ' דאוונכרי גופייהו ולקניוה בשנוי מעשה קסבר לולב א"צ אגד ואת"ל לולב צריך אגד שנוי החוזר לברייתו הוא ושנוי החוזר לברייתו לאו שמיה שנוי ולקניוה בשינוי השם דמעיקרא ה"ל אסא והשתא הושענא מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה עכ"ל הגמ' ופרש"י וקרקע אינה נגזלת כו' עד אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הלכך לגזזו הם מן המחובר ויתנוה לכם מיהו הם הגזלנים ואתם לוקחים אותם מהם והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואחר כך משתנה היא מרשותם לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושנוי רשות קני כו' וכי פריך סוף סוף פרש"י בידן דידן הלוקחים אות' מהם ולדידן לאו מצוה הבא בעבירה היא הנך רואה דבין מקש' ובין מתרץ כ"ע סבירא להו דל"ש גזלן ולא שנא אחריני אינם יוצאי' אלא היכא דאיכא יאוש וש"ר או יאוש ושנוי מעשה או שנוי השם אבל היכ' דליכא יאוש פשיטא ופשיטא דכלם שוים גזלן ואחרים וכאן בנ"ד פשיט' ופשיטא דליכא יאוש דאדרבה תנאי התנה בפי' ואינו מתייאש כלל וא"כ פשיטא דבכ"הג לא נפיק לא לוקח ראש' ולא הצבור אותה שנטלו אותו לולב אלא שאני אומר דזהו דוקא ביו' ראשו' אבל בשאר הימי' אפי' למאן דסבירא ליה דגזל פסול כל ז' ה"מ לגזלן בעצמו אבל לאחרים כשר וכמו שהביא הבית יוסף בסי' תרע"ט בשם א"א וז"ל לולב גזול והגנוב יש פוסלים אותו כל שבעה מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו ולאחרי' כשר בשאר הימים. כך נ"ל ברור אם היה שהמוכר התנה עם הלוקח בפי' בכל הלכות התנאי ואם לא היה אלא שאמר כן הרי אני מוכר לך לולב זה בתנאי שלא יטלו בו הקהל בזה יש קצת להסתפק אם נאמר דכיון דלא התנה כהלכות התנאי הרי התנאי בטל ומעשה המכר קיים ויכול הוא ליתנו במתנה ע"מ להחזיר למי שירצה וכמעשה דר"ג. או דלמא דבנדון כזה לא צריך אלא גלוי מילתא בעלמא שהרי יש ג' חלוקות א' דברים שצריכים תנאי כפול ודברים שצריכים גלוי דעת ודברים שאפי' גלוי דעת אינו צריך אלא דממילא משמע כפי הנושא וכמו דס"ל לרב בעל העיטור דבמעשה דר"ג כשנתן הלולב לר"י סתם נתנו לו ואפ"ה אמרינן בגמ' שאם לא היה חוזר הלולב לר"ג לא היו יוצאים משום דמסתמא ע"מ להחזיר נתנו ואלו הדברים מבוררים בתלמוד ובפוסקים ואין כאן מקום להאריך בהם אבל מ"מ נראה בלי ספק דבנדון זה אפי' גלוי דעת שהיא החלוק' האמצעית מהני דאנן סהדי שאלו היה יודע שזה הפלו' היה עובר על המדה והיה מוכר הלולב לקהל לא היה מוכר אותו לפי שידוע שליחידים מוכר הלולב בי' לבני' וכשמוכר לקהל לולב כיוצא בו או פחות ממנו מוכר אותו במאה לבני' וא"כ דבר כזה פשיטא דבגלוי דעת לחוד סגי ובזה אין אצלי ספ' אה היו הדברים כן שהתנה המוכר עם הלוקח בתנאי גמור או אפי' בגלוי דעת לבד שלא יצאו הצבור בלולב כזת ולא יהיה אלא ספ' ה"ל ספקא דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא כנ"ל אבל שמעתי מאחרי הפרגוד שהיו אומרים שאמר הלוקח שעליו לפייס בממון למוכר ובזה נ"ל דאע"ג דלכאורה היה נראה נגד הסברא שיועיל מטעם כי מה יועיל מה שיעשה אח"כ לברכה שנאמרה וליום שכבר עבר ונעשה המצוה בגזל והיה נראה לומר כי על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון. אלא שנראה בעיני דאינו כן ודאי וזה אני אומר ממה שכתב הרב בעל העיטור והביאו הב"י סי' תרנ"ח וז"ל כתב בעל העיטור מסתברא אף על גב דחזרת דמים הויא חזרה כדאמרינן גבי אצטלית דאמרינן תתן לו את דמיה דוקא באצטלי' אמרי מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג גבי אמר תחזיר לי דוק' אתרוג קאמר לצאת בו ידי חובתו ואם לא החזירו לא יצא כו' וכ"כ הר"ן ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא כשהחזירו בענין שעדיין יכול לצאת בו הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא דאומדן דעת' הכי הוא וחזר' דמים הכא לאו חזרה היא ודאי דאלולב קפיד מכל זה משמ' דאמדי' דעת המתנה והיכא שאומדן דעת דאלולב קפיד לא מהני' ממונא אבל היכא דנראה דאממון קפיד בממון סגי ובנ"ד פשיטא דאממון קפיד ואנן סהדי שאם יתן לו ממון הרגיל לתת הקהל בעד לול' שימחו' ונמצא למפרע שבדין יצאו. אלא דהואיל ואתא לידן לשון זה של בעל העיטור נימא ביה מלתא דודאי עמדתי מרעיד כשראיתי מה שכתב אע"ג דחזר' דמים הוי חזרה כדאמרינן גבי אצטלית דהא אצטלית אינו כן אלא התם נמי חזרת דמים לא הוי חזרה שהי' אחת מן ההלכו' שאין הלכה כרשב"ג שאמר שתתן את דמיה וכן מצאתי הלשון בהר"ן ז"ל וחזרת דמי' הכא לאו חזרה היא ודאי דאלול' קפיד וכדאמרי' בפ' מי שאחזו דע"מ שתתן לי אצטלתי דוקא קאמר דלצעורא קא מכוין וכל שכן הכא שצריך לו לצאת בו ידי חובתו אלא שנראה בעיני דלשון העיטור הכי קאמר אע"ג דחזרת דמים הוי למאן דס"ל הכי דהיינו לר"ג הכא בנ"ד כ"ע מודו דלא הוי חזרה כנ"ל ליישב לשון בעל העיטור כלל הדברים שאותם שנטלו בלולב היחיד ההוא לא יצאו ידי חובתם כיון שההנה המוכר או אפי' שגלה דעתו כנז' אלא שאם חזר ופייס למוכר בדמי' יצאו כדפרשתי ואע"ג דאיכא למימר בשלמ' כשהתנאי הוא על מנת להחזיר שייך למימר כל שהחזיר דמים הוי כאלו חזר הלולב בעצמו ובנדון כיוצא דידן דלא היה צריך המתנה הלולב לצאת היה מועיל אמנם אם התנאי הוא על מנת שלא יטלו אותו הקהל נראה דלא שייך למימר הכא חזרת דמים אלא שנראה לי שמ"מ יכולים אנו לומר ולתרץ דבריו על מנת שלא יטלו כו' אם לא תפייסני ותתן לי הדמי' שרגילים קהל כיוצא בו ליתן וכל זה מטע' דאמדינן דעתיה והוי אומדנא דמוכח כי היכי דאמדינן דעתיה דכשהחזירו אחר זמנו דלא הוי חזרה כך אמדינן דעתיה בהא אע"ג דההיא אומדנא לחומרא והאי אומדנא לקולא מ"מ כיון דהוי אומדנא דמוכח אמרינן בין לחומר' ובין לקולא הנ"לעד כתבתי:
45
מ״ושאלה מעשה אירע בגליפול יע"א שערב חג הסוכות הנז' שגג או הזיד ולא הביא ערבה ללולב וי"ט בבקר השכים גוי והביא ערבה שתלשה בו ביום ונסתפקו אם יכולים לצאת באותה ערבה ידי חובתם כיון שנתלשה בי"ט או שמא כיון שהוא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם בענין כזה כדי לקיים מצות נטילת לולב ביום א' שהוא מן התורה בכל מקום:
46
מ״זתשובה
47
מ״חלכאורה נראה קצת לאסור שהרי עקרו חכמים שלא ליטול לולב ביום א' שחל בשבת ותקיעת שופר כשחל ראש השנה בשבת ואמרו טעם לזה שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ואם כן בנ"ד נמי היה נראה לעמוד בשב ואל תעשה כדי שלא לעבור דבריהם שאסרו לטלטל דבר שנתלש בי"ט:
48
מ״טעוד שנראה כן בפי' מדברי הרש"בא הביאם ריב"ה בא"ח וז"ל גוי שהביא לישראל לולב בי"ט מחוץ לתחום כתב הרש"בא שמותר ליטלו שלא אסרו חכמים דבר שהובא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו ואפי' הוא מותר לטלטלו ולא אסרוהו לו אלא באכילה ובהנאה ומצות לאו ליהנות נתנו ע"כ משמע לכאורה שלא התיר הרשב"א אלא הבא מחוץ לתחום משום דליכא מוקצה שכן כתב ואפי' הוא מותר לטלטלו כו' הא בדבר דאיכא איסור כנ"ד ודאי אסור לכ"ע לטלטלו וכמו שפירש"י שכל דבר מחובר בין השמשות הוה מוקצה גמור אפי' לרש"י דהוי כגרוגרות וצמוקים דמודה ר"ש א"כ בהאי גוונא נמי נראה דלא יתיר הרשב"א דאי לא תימא הכי לשמועינן רבותא ולימא גוי שתלש לולב מן המחובר כו' אלא שנראה ודאי דע"כ לא התיר הרשב"א אלא היכא דהובא מחוץ לתחום אבל נתלש מן המחובר אסור מ"מ נראה לי שאם אין תקנה לצאת ידי חובת לולב ביום הא' אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהגהה מיימוני' בה' י"ט להרמב"ם וז"ל אבל ע"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכים אבל להלבישו ולהוציאו ולשום אותו בקבר כתב רא"בן דמותר לישראל אפי' ביום טוב ראשון דומיא דקטן למולו כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותר' הוצאה לצורך הותר' נמי שלא לצורך ע"כ וטעם מתוך כו' לא שייך אלא להתיר הוצאה דהוי מלאכה גמורה והוי שלא לצורך י"ט אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת י"ט לא התירו מוקצה אע"פי שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר שום מוקצה וא"כ לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול אלא ודאי דלא אמרו טעם מתוך אלא לו' דבשלמא צורך אוכל נפש התיר' התורה מלאכה אבל הוצאת המת שאינה צורך אוכל נפש איך נתיר לז"א מתוך כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א"צ טעם. הרי א"כ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם ואפי' במקום שהיה אפשר לעשות על ידי גוים וגם שסוף סוף צריך שיקבר על ידי גוים ועם כל זה כיון שטלטול מוקצה הוא דבר שאין לו עקר מן התורה מותר והרי משום כבוד המת התירו לרחצו ולהלבישו וכן נראה מדברי ריב"ה א"ח סי' תק"כו שמותר לישראל להלביש למת ולרחצו ולהוציאו וכתב הכלבו נהגו בנרבונה שישראל נושאין המת אפי' בי"ט ראשון עד הקבר וכן רוחצין בלי ככר ותנוק והטעם משום דטלטול בעלמא הוא ע"כ ובנ"ד נמי לצורך מצוה גדולה מן התורה ושא"א לעשות אותה על ידי גוים על אחת כמה וכמה טלטול בעלמא שרי ואע"ג דהרמב"ן והרשב"א פליגי ולא שרו לישראל שום עסק במת ביום טוב ראשון אלא על ידי גוים מכל מקום יש ראיה מן המתירים ועוד שכן נהגו להתיר ועוד שאפשר לומר שעד כאן לא פליגי הרמב"ן והרשב"א אלא התם דאפשר לעשות על ידי גוים ועוד שסוף סוף צריך שיתעסקו בו גוים ואם כן למה יחלל הישראל יום טוב ללא צורך מצוה מן התורה אבל בנ"ד דרחמנא אמר ולקחתם לכם כו' ואי אפשר לעשות על ידי גוים אפי' הם ז"ל יודו שמותר לטלטל לקיי' מצוה מן התורה. אך אמנ' אח"כ מצאתי ראיתי סי' רצ"ז תשובת הרשב"א מחמיר ואוסר בנ"ד ממש מ"מ נראה דהוא אזיל לשיטתיה דאסר טלטול במת אמנם לדידן דנהגינן היתר גם זה מותר עוד מצאתי ראיה מן המרדכי שכתב בפ' לולב הגזול וזה לשונו והוא הדין אם עשה גוי שופר בי"ט מותר לתקוע בו וכן אתרוג ולולב שהובאו מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לצאת בו כיון שהוא דבר מצוה כדאמרינן פ' אלו עוברין אין מביאין נסכי' מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמר' מה טבל מיוח' שאיסור גופו גרם לי יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם אלא דבר אחר והוא שבת כדפרש"י ע"כ הא קמן כופר דהוי מוקצה גמור' ונולד ונעש' בו מלאכה ועם כל זה כיון שעשאו הגוי מעצמו ואין כאן אלא איסור מוקצ' נדחה איסור זה שהוא טלטול בעלמא כדי לקיים מצוה מן התורה ואם כן ה"ה והוא הטעם בנ"ד דמה לי הא ומה לי הא ועוד שהוא מוכרח מכח הראיה שהביא ואע"ג דקשה לי כי מה ראיה היא זו דאפשר דשאני מקדש דשום שבות ליכא במקדש דכהני' זריזים הם מ"מ הוא ידע שפיר מינן וידע דהוי ראיה שפיר א"כ מכח אותה ראיה מחובר שנתלש בי"ט מותר לטלטל לצור' מצוה ואם תאמר א"כ מאי שנא דנקט גבי לולב ואתרוג שהובאו כו' ולא נקט שנתלשו מן המחוב' וכמו שכתבתי בלשון הרש"בא כנ"ל אלא שנרא' בעיני דתרתי בעי לאשמועי' חדא היכא דלית מקום לקיים מצות התורה אלא בהכי והיינו שופר שאין שופר אלא זה ובהא קאמר דמות' לטלטל כדי לקיים מצות התורה. ב' קמ"ל דאע"ג שיש מקום לקיים המצוה כגון שיש לולב א' א"ה כיון שאין כאן איסו' מוקצה אלא שהובא מחוץ לתחום מותר לטלטלו דמצות לא ליהנו' נתנו ובזה יתישבו דברי הרש"בא שהוא לא בא לאשמועינן שם אלא דכיון שמותר לטלטל דבר שבא מחוץ לתחו' גם מותר לצאת בו ידי חובת מצוה דלא מקרי הנאה ומיירי אפי' דאפשר לעשות המצוה באתרוג או לולב אחר אבל היכא דא"א לעשות המצוה אלא בלולב זה אפי' שנתלש היום דאיכא נמי מוקצה מותר אלא שכבר נתברר למעלה שאין דעתו כן וכ"ת וכי מלתא פסיקתא הוי דלולב אפשר לעשות המצוה באח' ושופר לא י"ל אין משום דשופר אין צריך לכל עיר גדולה כאנטוכיא אלא אחד ולולב כל אחד מישראל צריך לולב א' שנא' ולקחתם לכם כו' ואע"ג דנהגו לצאת בלולב א' כל הקהל בקצת מקומות אין זו מצוה כתקנה אלא על ידי הדחק מ"מ סתם לולב יש רבי' ואפש' לעשות המצוה על ידי א' עם כל זה מותר לעשות על ידי זה שהובא מחוץ לתחום אבל אם נתלש ביום ט"ו אסור כיון דאפשר למצוה שתעשה ע"י לולב אחר ואם אי אפשר אז מותר כמו שמותר לתקוע בשופר שעשאו גוי בי"ט של ר"ה כנז' וכן נרא' לי לדקדק מדברי הרמ"בם שכתב בה' שופר וז"ל שופר של ראש השנה איך מחללין י"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד הי' שופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ולא שט על על פני המים להביאו ואין צריך לומר שאין חותכין אותו עכ"ל ואין ספק כי כפי האמת היה מספיק שיאמר ואפילו בדבר שהוא משום שבות וכל שכן בדבר שהוא משום מלאכה דאורייתא ולמה האריך לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבו' כזה שהוא מעשה גדול ושעושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר דאי לא ת"ה לימא ואפי' בשופר שעשאו גוי דהוי רבותא טפי אלא משמע דבשופר שעשאו גוי מותר ואפשר היה ללמוד מכאן לע"ד דלדעת הרמב"ם שמותר לומר לגוי לעשותו שלא אסר אלא מעשה שבות כשישראל עושה בידים אבל אמיר' בעלמא לומר עשה שופר מותר וכמו שכן נראה מדברי בעל העיטור שהביא הר"ן משמו פ' רבי אליעזר דמילה שמותר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת אלא שאינו כן ממה שכתב בה' שבת פ' ו' דבר שאינו מלאכה ואינו אסור אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותה בשבת כו' עד או מפני מצוה משמע דוקא שבות דשבות הא במלאכה דאורייתא אמירה אסור אפי' לדבר מצוה ולדעת התוספות אפי' בשבות אמירה לגוי אסור אלא גבי מילה דהיא גופה דוחה שבת אבל לשאר מצות לא לדעת הרמב"ם אינו כן ומ"מ לכולי עלמא כשעשאו הגוי עצמו שאין שם אלא טלטול בעלמא מותר אם אין תקנה לקיי' המצוה אלא בזה ואין לומר לדעת התוספות דנגזור שמא יאמר כו' שכבר כתבו בהגהת אשרי דהוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן עוד מצאתי סמך לדברי בדברי הר"ן דאמרינן בפ' כסוי הדם השוחט לחולה בשבת לא יכסה ע"כ וכן הלכה וכתב הר"ן וז"ל ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אינו מכסה לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה ולפי' לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד דהיינו שחיטה ע"כ הרי לך בפירוש שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה אלא בדבר שאינו צורך לחולה העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אלא משמע שאין לבטל מצוה מן התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול ומשום הכי הוצרך לומר טעם זה שמנעו הכסוי כדי שיכיר שיום זה שאסור בשחיטה ולא יטעו שאנו שוחטין לחולה בשחיטה מותר' בשבת א"כ בנ"ד דליכא האי טעמא ודאי אין לבטל מצות עשה דנטילת לולב מטעם טלטול מוקצ' ע"כ נראה בעיני כמו שאמרתי שהדין כן הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
49
נ׳דבור במגילה ואין לומר דמשמע שהייתי אומר כך לתרץ הקושי' אדרבא עם פירוש האין לומר הוי קשה יותר מה על פה שהקשה ראשונה שהרי אין אדם כפי מה שנראה מדעת התוס' שיסבור שמותר לקרות שהרי בפי' אמרינן בגמרא דשמואל כר' יאושע ושמואל אמרו התוספות שדעתו לא ניתן ליכתב ברוח הקדש אבל מדרבנן ניתן א"כ איך היינו יכולי' לפרש פי' האין לומר. תחלת עיוני בדבור זה אמרתי כך שכוונת התוספות כך היא שהם אמרו ששמואל נמי סבר דמדרבנן אין לקרות אלא מן הכתב וניתן ליכתב והוקשה להם שבפ' אמר להם הממונה קאמר בגמרא הניחא וכו' ואם כן כפי דבריהם יפה תירץ ניתן ליכתב מדרבנן פורים מה שאין כן חנוכה ומה ק"ל לתלמודא הניחא וכו' שהרי לכולי עלמא פורים ניתן לכתב ואמר ואין לומר וכו' ירצ' ואל תתרץ קושיא זו באומרך שחלוק זה א"א לאומרו משום דא"כ הדרן קושיין לדוכתין שהרי חנוכה ניתן ליכתב מדרבנן וא"כ ממה נפשך קשה אם יאמר דפורים סוף הנסים אינו כן שהרי חנוכה אחרון יותר ואם יאמר סוף הנסים שניתנו ליכתב מדרבנן חנוכה ניתן ליכתב והוי בתרא יותר אמרו מטעם זה אל תתרץ קושייא זו דודאי היה יכול לחלק בין פורי' לחנוכה שהרי תירץ ה"ר אלחנן וכו' וחנוכה לא ניתן לכתב על האופן ההוא זה היה נ"ל ואין ספק שנראה דוחק ומה שעיינתי בו שנת השפ"ו ליל ז' לאדר שני והוא זה צריך לידע כי דבר ידוע מ"ש ז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם ועל זה היסוד ג"כ צריך לידע כי מלת ניתן ולא ניתן הוא לעיכובא ממש כמו ולא נתן סיחון וכו' ולא נתנו אלדים להרע עמדי מאן ה' לתתי וכו' והרבה כאלה א"כ אני אומר כי מתוך פשט הגמרא כן היה שלדעת ר' יאושע מגלה לא ניתנה ליכתב שאסורה ליכתב וזה כי בתחלה אמרינן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישי' שלישים ולא רבעים עד שמצאו וכו' עד כתנאי וכו' כתב זאת מה שכתוב כאן בספר ואלה שמות זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים ולא עוד אם כן משמע דלדעתו לא נמצא היתר לקרא שאמר שלישים ולא רבעים ועם פי' זה היה מתיישב ההיא דפרק אמר להם הממונה דקאמר הניחא וכו' אלא למ"ד לא ניתנה ליכתב מאי איכא דהיינו ר' יהושע שאין אתה רשאי לכותבה מטעם שלישי' ולא רבעים אמנם עתה שפירש שבהכרח יש לנו דכל זה היינו ברוח הקודש אבל מדרבנן צריך ליכתב קשה איך אמרינן התם הניחא אלא למ"ד לא ניתן דמשמע שאסור ליכתב לדעת התוס' לא היה ראוי לומר אלא הניחא למ"ד נאמרה ליכתב ברוח הקודש אבל למ"ד לא נאמרה ליכתב מאי איכא דאז הוה משמע לא נאמרה לחייב ליכתב אבל השתא דאמר לא ניתן משמע שאי אפשר ליכתב שדברים שבע"פ אי אתה רשאי וכו' כנז' וא"כ נראה שאי אפשר לפרש כפירוש התוס' וז"א כבר תרצנו ודחקנו דברי התלמוד בכאן עם המשנה ועם דברי שמואל אבל אי אפשר ליישבם כפי דברי התלמוד דבפ' אמר להם הממונה. אמר עוד ואין לומר וכו' ירצה שהייתי אומר דלעולם אתי שפיר דמשום לישנא דקאמר לא ניתן לא קשה דאפשר דסוגיית דפ' אמר להם הממונה אתי אליבא דר' יהושע ואליבא דר' אליעזר המודעי והכי קאמר מעיקרא ניתנה ליכתב מדרבנן ופריך הניחא למ"ד ניתנה ליכתב אלא למ"ד לא ניתנה ליכתב כלל דהיינו ר' יהושע מאי איכא למימר אמרי התוספות זה אין לומר דא"כ הדרן וכו' ותירץ וכו' ונשאר אם כן דלא קשה כלל דסוגייא דהכא סבירא ליה דר' יהושע ניתן ליכתב מדרבנן וכן שמואל וסוגייא דהתם ס"ל דר' יהושע לא אתי כשמואל ודוק ומה שהביא בתחילת הדבור ראיה מרב וכו' הכי פי' קשה דהיכי פליג אסתם מתניתין ועוד דרב כלו' שנראה שדבר זה מוסכם מן האמוראים ואת"ל דמש"ה לא איריא מ"מ הרי ר' יוחנן ושמואל נמי הכי ס"ל וכן כתוב ושמואל נמי וכן האמת ששמואל אמרה למילתיה דר' יוחנן:
50
נ״אלשון הרמב"ם ז"ל
51
נ״בפרק ששי מהלכות יום טוב כתב הרמב"ם וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שצריך וכו' עד ואם נאכל העירוב או נאבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה הרי זה אסור לאפות וכו' עד התחי' בעיסתו וכו' עד נאכל העירוב או אבד הרי זה גומר ע"כ מ"מ השגות א"א נראה לי שאם אפה ולא בישל ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפילו נתכוון לצורך י"ט יכול להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליום טוב. ועתה אני אומר דלכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה לזה דתחילה אמר עד שיאפה וכו' דנראה שאם לא אפה כל מה שצריך ונאבד העירוב בינתיים לא יאפה עוד אחר כך אמר התחיל גומר דמשמע שאם נאבד בינתיים שיכול לגמור ונראה שאין לומר דלשון וצריך לכתחילה משמע דכיון שאמר ואם נאכל קודם שיבשל אסור משמע דמיירי אפילו בדיעבד עוד קשה בלשון ההשגה כפי מה שנראה מלשון המגי' משנה דאמר דסברא כנונה שנראה חוזר על דין ההשגה אם כן לפלוג וליתני בדידה ולימא אם אפה לצורך י"ט או בשל עוד בעירוב ונאכל העירוב יכול לומר יהיה מה שעשיתי לשבת ועתה אני רוצה לעשות ליום טוב מאי האי דקאמר הראב"ד אפה ולא בשל וכו' וכבר היה אפשר לומר שדעת ההשגות היה שהרמ"בם ז"ל מתיר כיון שהתחי' בעיס' גומר וכו' ולא אמר גומרה דמשמע שמותר לאפות ולבשל והוא אומר אינו כן שאם אפה ולא בשל וכו' מה שעשה מותר אבל ד"א אסור להתחיל אלא שאין נראה כן מכמה טעמים א' שהיה ראוי לתפוס לשון גומר לא לתפס מלשון וצריך וכו' עוד שכפי הנראה שהראב"ד כח דהיתרא אתא לאשמוע' לכן נראה בעיני שכוונת הרמב"ם כך הוא וצריך וכו' שיש ב' חלוקות שהן ד' בישול ואפיה ובבישול יש שתים מין א' מבישול או ב' מינין וכן באפיה והרמב"ם כתב וצריך ר"ל שאע"פי שאני אומר לקמן שאם התחיל וכו' היינו דוקא מין אחד אבל ב' מינין ד"ה שאם התחיל לבשל בשר יגמור אע"פי שנאכל העירוב בנתיים יגמור לבשל הבשר לא מין שני דהיינו דגים וכיוצא בזה והר"ן ז"ל כתב בזה צ"ע והרא"בד ז"ל כתב דוקא אם אפה ולא בישל שהם מלאכות מחולקות בזה יש לחלק ולומר שאם אפה ונאבד העירוב קודם בישול אסור לבשל אבל המלאכה שהתחיל כבר בשול או אפיה מותר שכיון שהתחיל בבישול אין לחלק וכל תבשיל אחד הוא ואין לתמוה על מה שכתב שעשה דמשמע לשון עבר שהרי התחיל בעיסתו קי"ל פשיטא לכ"ע שאפי' לא גמרה גומרה לפי שמה שהתחיל נקרא כאלו עשה וכן נאמר במה שהתחיל במלאכה אחד בשול אי אפיה נקרא עשה אפילו שני מינים כיון שהוא ענין תבשיל או ענין אפיה ומ"ש המ"מ וסבר' נכונ' וכו' אינו חוזר לסברת הרא"בד ז"ל דאי הכי הוה מספיק שיאמר וסברא נכונה היא ולא ייתר מדפי' ואמר וכו' היא סברא אמצעית בין הר"ם להרא"בד שלא על כל פנים אסור תבשיל מין שני כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם ולא עכ"פ מותר בדעת הראב"ד אלא צד א' קרוב להערמה שיאמר מה שעשיתי עד עתה אני רוצה להניח לשבת ואני רוצה לעשות אחר לי"ט כנ"ל:
52
נ״גהטור סימן תרנ"ב הלכות פסח אומר שהרמ"בם פסק כר' אליעז' בתערוב' חמץ והנראה מדברי הרמ"בם דאינו כן שהרי אמר בפ' א' מהלכות פסח שכל הדברים שיש בהם תערובת חמץ ואכלן לוקה עליהן ואמר בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערוב' בכדי אכילת ג' בצים אבל אם אין בתערובת כזית וכו' וכזה דעת הרי"ף ז"ל דכתב וכי אמרי רבנן דלא לקי ה"מ היכא דליכא כזית וכו' וזהו דעת המ"מ כאשר תראה בפי' ועוד הביא השגת הראב"ד ופי' שההשגה היה שמדברי הר"יף נראה שאין בכותח ושאר הדברים שהביא הרמ"בם כזית בכדי אכילת פרס ושמהרמ"בם נראה הפך זה ושאין ההשגה רק בזה אבל בדין הרמ"בם כהרי"ף ס"ל והמגיד משנה השיג על הרמב"ם פ"א תראנו במקומו אמנם נראה שהטעם עם הטור ושגם השגת הראב"ד הוא שהרי"ף פסק כרבנן והר"ם במז"ל כר' אליעזר וזה דבגמרא אמרינן דליכא כזית בכדי אכילת פרס בכותח הבבלי דאי משרף קא שרי' ליה בעינא בטלה דעתו וכו' ואי משטר וכו' ליכא כזית א"כ א"א לחייב לאו בכותח הבבלי אלא לר' אליעזר והרמ"בם פירש תערובת חמץ כמו כותח הבבלי וכו' משמע בהכרח כהטור אמנם הרי"ף שפטר כרבנן פירש שבכותח א"א לחייב מן הטעם הנז' בגמרא אבל בשאר תערובת דאיכא כזית וכו' חייב מלקות אי איכא כזית וכו' כנ"ל:
53
נ״דשאלה ברביעית היופקאש שעושי' בזה הדרך לוקחים מדה א' קמח וחציה לשים אותה במים והאשה עורכת אותה בידיה ואחר כך חותכת ממנה שיעור עוגה קטנה ונותנ' אותה ביד התוגרמ' לשוט אותה בעץ פרור על הדף אשר אצלה ומהקמח אשר נשארה במדה שמה בכל פעם אשר היא שטה אותה עד אשר נעשית גדולה ודקה ולפני' עשת ברזל על האח מבוער' ושמה אותה על העשת של ברזל ותיכף כהרף עין מגלגלת אותה ותיכף מוציאה ומן הצדדין שנראה לאסור אותה בפסח מפני שקרוב לודאי שלא נאפת אותו קמח יפה ומתוך תרומת הדשן ז"ל נראה שיש להחמיר אפי' ביותר מזה וכן אקמחא דאבישונה וממה שכתבו ההגהות ועל הכל יורינו רבינו דעתך לא נסור ימין ושמאל:
54
נ״התשובה
55
נ״ועל ענין היופקאס אשר כתב כ"ת האמת כי נראה בעיני כי שומר נפשו ירחק מהם מהרבה טעמים שכתבת מההיא דתרומ' הדשן ז"ל גם מההיא דקמחא דאבישונה היה נראה ודאי לכאורה לאסור וממה שכתב רבינו ירוחם ז"ל ומ"מ נראה בעיני שאם נהגו כן מימי קדם אין למחות בידם שהרי ודאי יש להם על מה שיסמוכו ואילן גדול ליתלות עליו הוא הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ה מהלכות חמץ ומצה וז"ל אין קולין את הבצק בשמן על המחבת אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי ואע"פי שהוא ז"ל בעצמו אסר קמחא דאבישונה כמ"ש לקמן וכן כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלין בהם אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלוי אסור שמא לא קנהו יפה ויבא להחמיץ וקמח קלי ר"ל מהכרמל שזכר למעלה אבל כשהקמח בעצמו קלוי מותר וכן כתבו בהגהות זה החילוק אף על פי שדחו אותו מ"מ לדעת הרמ"בם קמח קלוי ודאי מותר לבשלו וידעתי נאמנה כי מברוסה ואילך רוב הדינין או כולם נוהגים על פי הרמ"בם ז"ל וגם אני שמעתי שבערבשתן אוכלין היופקאש ובלי ספק אינו אלא שסמכו על לשון הרמ"בם ז"ל הנז' וגם שהיה אפשר לומר כי אפילו לדעת האוסרים היינו קמח שמשימים בקדרה אחת לייבש כי בלי ספק אי אפשר לייבש כל כך הקמח כשהוא מקובץ שם בקדרה אבל כאן שהוא שטוח במהרה הוא מתייבש ונקלה ומה שכתב כ"ת שכששורין אותו במים נעשה כבצק אינו כ"כ ראיה שמאחר שקודם שרייה אינו נמשך כקוטין ואע"פי שאח"כ כששורין אותם נעשית כבצק לא איתסר. סוף דבר שאע"פי שהאמת כמו שאמרתי ששומר נפשו ירחק מהם מכל מקו' ודאי שיש לה' על מה שיסמוכו והעושי' הקמח ממצה אפויה ודאי שהוא מותר והפקפוק בזה משום דכ"ע לאו דינא גמירי רוב העולם לא חששו לזה שהרי אנו ג"כ עושין סופגנין מקמח מצה אפויה אע"פי שנהגו הרבה חומרות בשאר דברים כל שכן באלו הארצות שלא נהגו באלו החומרות וכבר כתבתי למעלה בשם הר"ן שבני מקום אחד יש להם לנהוג ע"פ רבם אפי' רבים חולקים עליו הלא תראה במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלי' בשר עוף בחלב במקומו של ר' אליעזר היו כורתי' עצים בשבת לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה פה בעיר שאלוניקי אשכנזים אוכלים החלב הנקרא חמשה אצבעות והספרדים מחזיקים אותו לחלב גמור שחייבים עליו כרת ולענין הנפיחה הם מחמירין ואנו מקילים וכן לענין פסח נוהגים הסכמה חומרו' שאין אנו נוהגים נהרא נהרא ופשט' וכבר כתב הרב כמו"הר דוד כ"צ דליכא משום לא תתגודדו משום דהוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות אע"פי שכלנו עומדים בעיר אחד וא"כ אם תשמע לעצתי הרף ידיך מלמחות בענין היופקאש ושמת סכין בלועך וגם בהנשמעים אליך בלי מחלוקת ועושה השלום יעשה שלום לנו ולכם ויביא משיח צדקנו ויקיים מקרא שכתוב וכל בניך למודי ה' ורב שלום כנפשך ונפש נאמן אהבתך הצעיר שמואל די מדינה.
56
נ״זשאלה ראובן ושמעון תושבים מעיר אחד ונפלו ביניהם קטטו' ומריבו' על עסקי סחורה ועמדו לדין לפני דייני עירם וגזרו הדיינים על שמעון להבטיח אל ראובן על ידי משכונות או ערב לרצון ראובן הנז' ואם לא יבטיחהו שמעון מאותה שעה והלאה יהא ראובן רשאי להוציא נכסיו מיד שמעון הנז' ולעשות כל מאמצי כחו בכל צד ואופן שיוכל בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים וזמן ההבטח' היה ערב הפסח עד חצי היום והדיינים כתבו הגזיר' ומסרו' ביד ראובן לזכות ולראייה וקודם שהגיע זמן ההבטח' שמע ראובן שברח שמעון מן העיר והלך אל עיר פ' וירא ראובן שמא יברח גם מאותה העיר ומשנכנס הרגל נודע לו לראובן באמת שברח ומעת' נסתפק השואל אם יוכל ראובן בחול המועד להעתיק הגזירה הנז' וגם לעשות שטר הרשאה לב' על ידי סופר ולשלחם אחר שמעון אל העיר אשר הלך שם משום דהוי כדבר האבד או דילמא לא חשיב כדבר האבד יורינו מו"ר הדרך שנלך בה:
57
נ״חתשובה
58
נ״טנראה בעיני שמותר שהתירו במקום הפסד ואינו צרי' הפסד ודאי אלא אפי' ספק הפסד התירו ותחילה נתתי אל לבי המשנה ששנינו בביצה הצור והצינו' והקור' והמפת' וכו' שנשברו מתקנן במועד ופסק הרמב"ם פ"ח מהלכות י"ט וכתב מתקנן במועד כדרכו בין בשל ברזל ובין בשל עץ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית וכבר בארנו כל שיש בו הפסד אינו צריך שינוי עד כאן והשתא דפשיטא הוא שאפי' שלא יתקן המנעול וכו' שאין ההפס' ודאי דשמא שלא יבואו וגם כשיתקן אינו ודאי שלא יבואו וישברו המנעול אלא שכל זה הוא על הסתם גם בנדון דידן דריעותא נראה קרוב ההפסד ואף על פי שהתיקון אינו ודאי מ"מ הוא תיקון אפשרי ואפי' שתאמר שהיה אפשר בענין אח' גם שם היה אפשר שישב שם לשמור עד אחר המועד ויתקן ואם כן מכאן ראיה לנדון דידן דמותר זה הוא מה שעלה על רוחי ראשונה אבל אח' העיון ראיתי הדבר יותר מבורר שכתב הרב המגיד משנה ז"ל על מה שכתב הרמב"ם בתחלת הפרק וז"ל וכן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ובלבד שיכניס בצינעא וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל שמה שהצריכו בהכנסת הפירות בצינע' לפי שאינן ודאי הפסד אלא ספק עד כאן הרי שאפילו על הספק מותר כל שיצניענו בצינע' עוד כתב הריב"ה ז"ל א"ח סימן תקל"ז וז"ל מי שיש לו כרם אצל כרמו של גוי והב"י הביא לשון הרא"ש וכתב שם אם יש לישראל כרם צריך הוא לבצור כמו כן צריך פן יהיה לבער כו' עד וכיון שצריך לבצור מותרי לדרוך וליתנו לחביות פן יפסיד כו' הרי לך דכל היכא דאיכא ספק הפסד מותר לעשות מלאכו' בצירה דריכה ואם יאמר אומר תינח בעל הממון אבל אחר מנין לנו שיעש' מלאכ' בשביל דבר זה כמו הסופר והעדים או שליח אם יצטרך ישראל לילך כבר כתיב שם בסוף הסי' בב"י וז"ל וכתב רבינו ירוחם בשם הראב"ד אעפ"י שהפועלי' הדורכים אינו אצלם דבר האבד ויש להם מה שיאכלו מותר משום אבדה דבעל הבית כו' מכל הראיות שכתבתי ויש לי כהנה וכהנה נראה לי שמותר בנ"ד וטוב לעשות היותר צינעה שאפשר:
59
ס׳נשאלתי על ק"ק צופיאה יע"א הסכים בחרם שלא יפתח אדם חנות בזמן שיש מת בעיר סתם ולא הזכירו לא יום ולא ליל' ועתה קמו אנשים ואומרים שמותר לעשות מלאכ' בליל' ואחרים אומרים כי כיון שההסכמה הוכרזה סתם משמע בין ביום בין בלילה:
60
ס״אתשובה
61
ס״בנפלאתי הרבה מאד כיון שעשו הסכמ' הנז' איך אפשר שלא נתברר זה איך נהגו שאם ראינו שנהגו כן שהיו נזהרים שלא לפתוח חנות לא ביום ולא בלילה ה"נ יש להם לנהוג עתה שודאי נראים הדברים שכך היתה ההסכמה ואם לא לא מ"מ יהיה מה שיהיה אחר שרצה השואל לדעת הדין. ונראה שאין דבר ברור במנהג נראה שאעפ"י שכפי האמת ראוי להחמיר במקום שיש חרם ואפי' ספק משום דהוי ספק איסור תורה כמו שכתבו הפוסקים מ"מ נראה שיש להקל בנ"ד והטעם כמו שאבאר בס"ד גרסי' במסכ' מועד קטן פ' ואלו מגלחין אמר רב יהודה אמר שמואל מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכ' רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכבא חזא הנך אנשי דקא עבדי עבידתא אמר להו להוו הנך אנשי בשמתא לא שכיבא איכא במתא אמרו ליה חברותא איכא במתא אמר להו אי הכי שרי לכו ע"כ בגמר'. ופי' הר"ן ז"ל מת בעיר וכו' כדי שלא יתרשלו בקבורתו ובגמרא אמרינן דאי איכא חברותא שרי להו פירוש שהעיר חלוקה לחבורות אלו מתעסקין בצרכי המת שבת אחד ואלו שבת אחרת וה"ה דאי איכא יורשין דמחייבי בקבורתו שאין אחרים צריכים להתבטל וכ"כ הרי"ף דאי איכא מאן דקאי בצרכי המת שרי ע"כ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' אחרון מהלכות אבל מכל זה משמע שלא אסרו לעשו' מלאכ' אלא כדי שיתעעקו בצרכי המת ובקבור' ולא יתרשלו וכמ"ש הר"ן ז"ל ולכן כמו שכשיש לו מישיעסוק בקבור' מן הדין אחרי' רשאים לעשות מלאכתן כך ודאי אינו אסור לעשות מלאכ' אלא בעת וזמן שאפ' לעסוק בענין צרכי המת וקבורתו דלאו מלתא פסיקת' קאמר מת בעיר וכו' אלא היכא דאיכא למיחש שמא אם יתעסקו במלאכתן יתרשלו להתעס' בצרכי המת וא"כ הדעת נותן והשכל מחיי' שכל מה שתקנו אנשי ק"ק הנז' גו"ח בני ג"ח כענין מה שתקנו חכמים תקנו ולפי שיש מקומות שאעפ"י שיש מת מצו' בעיר אינם מניחים מלאכתן כמו היום שאלוניקי עיר ואם בישראל נהגו זה לפי שיש חברותא רצו' לומר שכל קהל וקהל מתעסק בצרכי מת שלו ואפי' בקהל אחד עצמו רבים אינם עוזבים מלאכתן מפני שיש רבים אחרים שמתעסקים בצרכי המת בין מן הקהל ובין מחוץ לקהל וסמכו על הטעם שכתבנו ומעתה אני אומר דכיון דקי"ל שהולכין אחר כוונת הנודר וכהא דתנן בפ' הנודר מן הירק קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע וכו' והרמב"ם ז"ל פסק כר' יהודה וכן הרמב"ם והטור י"ד סימן שי"ח כתב כמה דינין הולכין זה הדרך שאפשר שמדבריו של הנודר נראה שהנדר כולל אמרינן לא נתכוון אלא לכך הכא נמי בנ"ד הסכמות וחרמו' הקהל דין נדרים יש להם והדעת מחייב שלפי שק"ק צופיאה מעטי הכמות וראו שאם יתעסקו במלאכתם יתרשלו בצרכי המת יש לנו לומר כי לא הסכימו אלא בשעה הראויה להתעסק בצרכי המת דהיינו שעה מעלות עמוד השחר אבל לילה לאו זמן עסק הוא לפיכך יש לנו לומר שלא היתה הלילה בכלל ההסכמ' כל זה אני אומר אם אין אנשים יודעים מה שנהגו עד עתה שאם יש מי שיעיד שעד עתה היו נוהגין איסור גם בלילה חייבי' הם לשמור ולעשות כמו שנהגו עד עתה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה הצעיר שמואל די מדינה:
62
ס״גבמס' תעניות דבור תוספו' עמ"ש בגמרא גדול יום גשמים וכו':
63
ס״דהחכם גביר ומאד נעלה נר"ו אח' דריש' השלום זאת להודיעך כי בא אלי והגיע עדי מגלה עפה מידך וה' היודע והוא עד כי חפצתי להשיב לכל שואל יואל לדעת דעתי הקצרה בכל דבר שיהי' תיכף ומיד אך אמנם טרדות העיר הזאת רבו מלמנות עצמו מספר ועל כלם טרדת הישיב' מהחברי' יצ"ו אשר מאריו' גברו ולכן אחרתי עד עת' אך עת' יומי ניסן נזכרתי וראיתי לצאת ידי חובתי גם שלבי נקפי שכיון ששמעת פי' הדבורים מאנשים קטנם עבה ממתני ולא נתיישב דעת' מה יועילו דברי מ"מ להפיק רצונך אמרתי הנה באתי על ראשון וכו' כאשר בא בכתבך שאלתך הא' להגיד לך דעתי בדבור תוספו' בתעניות על מה שאמרו בגמ' גדול יום הגשמי' כיו' קבוץ גליות שנאמר שובה ה' וכו'. וז"ל התוס' (ואמר) ואמאי לא קאמר גדול יום הגשמי' יותר מקיבוץ גליו' דהא כאפיקים בנגב כתיב ומי נתלה במי קטן נתלה בגדול שהאפיקי' גדולי' מיו' קיבוץ גליות דהכי נמי אמרינן לעיל יערו' כמט' וכו' עד וי"ל דהכי פירושו אנו מתפללין הכי שובה ה' את שבותנו כאפיקים היורדים בנגב שגדול יום ירידה כאפיקים בנגב א"כ עשה עמנו לטובה אות ובקבוץ גליות בהיות זה כמו זה ואפיקי' בנגב תתחדש בכל יום כיום קבוץ גליות אבל יותר לא ע"כ. וכדי לברר רעתי בכוונת התוס' ראיתי לעורר מה שקשה לי בלשון התוס' אחד מה ראיה שכן היו וכו' מדלעיל והלא לעיל נמי אמר ר' יודא גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה ורב יודא גדול מרבא הוה ואם כי מה תימה דהו' לא חש לדעת רבא כיון שמצינו שרבי יודה לא חש לדרבא ה"נ ר' יוחנן לא חש ב' מה זה שאמרי אנו מתפללין תיבה זו מיותרת וכי מי הוא שאינו רואה דתיבה שובה ה' אינו אלא תפלה ולא היה לתו' לומר אלא וי"ל דה"פ שובה ה' כאפיקים היורדים וכו' ג' שמתוך דברי התוס' נראה שגשמים דבר אחד ואפיקים דבר אחר שאומר שגדול יום ירידה כאפיקי' משמע א"כ שיריד' גשמי' דבר אחד ואפיקים דבר אחר וא"כ כפי זה שאפיקים אינם גשמים מאן דכר שמייהו דגשמים כאן ושאר דברי התוס' קשים להולמם. ונראה בעיני ליישב לשון הדבור כמו שהוא כתוב בספרי' שלנו שהתוס' ברחו מפי' רש"י ז"ל שהנה לפרש"י הוקשה לו לישנא דגמרא דקאמר גדול יום הגשמים וכו' ובקרא שמביא ראיה ממנו ולא הוזכרו גשמים שלשון אפיקים היינו נחלים כדפרש"י בעצמי. ולזה פרש"י אלמא וכו' וכבר ידוע למתחילים כי לשון זה לרש"י הוא כשהוא מרגיש דוחק מה אמנם תו' כוונתם ליישב הראיה ושלא להוציא מלת אפיקים ממשמעותם וראו עוד שיש קושיא בכתוב מה לתבן את הבר אומר כאפיקים וכו' הזורעים הזריעה סתם אינה צומחת באפיקים וכיון שאין כאן אלא אפיקי' איך יצא הכתוב בזורעים. עוד קשה להו מה דמיון הוא זה שביתנו כאפיקים ועם הצעתנו זאת נבא אל ביאור דברי התוספות היקשה להם מאחר דמסדר התלמוד הביא לעיל דברי רבא דגמר מי נתלה במי הכא נמי אע"ג שאינה קושי' לר"י דאפשר דהיא סבר כרב יודה דלעיל מ"מ תלמודא הוה בעי למימר הכי ותרצו דבשלמא לעיל איכא טעמא למידרש גדול יותר דקרא קאמר יערוף וכו' וליכא פירוש אחרינא אלא דמדמה טבע הלקח למטר שאמר יערוף כמטר וכו' אבל כאן אתה רואה שאינו אלא שמתפללין על הגאולה ולפי זה מה זה שאומר כאפיקי' אלא בהכרח לומר שיש כאן בכח דאמר שהם הגשמים שירידתם גדולה כאפיקים היורדים בנגב וא"כ שיעור הכתוב כך הוא אנו מתפללים על הגאולה כמו שאנו מתפללים על הגשמים וזה כמו זה שהגשמים הם חיים לזרעים שהם כמתים תחת הקרקע כן הגאולה יחיה אותנו שאנו כמתים תחת א"ה ומה שאמר כאפיקים הוא כמו טעם לתפלתנו שר"ל ומנין בא לנו להתפלל על הגשמים או על הגאולה לפי שאנו רואים שהש"י עושה דברים גדולים מאלה והם שאתה מחדש בכל יום אפיקים בנגב נמצא כפי פירוש זה שגשמים הוא כיום קיבוץ גליות לא יותר ועם זה מתיישב ואו ובקבוץ שר"ל שאנו מתפללי' על הגשמים שיעשה עמנו אות לטובה בגשמים ובקבוץ גליות ואז הזורעים וכו' והם הזרעים והאומה הישראלי' וכו' כך נ"ל יישוב הדבור כל הלשון כמו שהוא כתוב כי האמת הייתי חושב להגיה הלשון ולפרשו בענין ואופן אחר וכיון שאין בידי ספר אחר אני מניחו ואתה תבח':
64
ס״השאלה דבור בברכות פ' אין עומדין הב' דבור בברכות פ' אין עומדי' גדולה תפלה יותר ממעשי' טובי' שאין לך גדול במעשי' יותר ממשה רבינו אעפ"י כן לא נענה אלא בתפלה שנא' כו' היינו לשון רבי אלעזר לשון התוס' גדולה תפלה ממעשים טובי' בלא תפל' שהרי משה רבינו ע"ה אעפ"י שהיו בידו מעשי' טובי' הוצרך לתפל' וקשה מה חדשו לנו התוספות שאינו בגמרא ותחלה נראה לי לעורר בגמרא איך מוכיח שגדולה תפלה יותר כו' בשלמא אם היינו רואים אד' שאין לו מעשי' ונענה בתפלה ואדם שלא התפלל והיו לו מעשי' טובי' [ולא] נענה היה מוכיח אבל ממשה אינו מוכיח שאני אומר דתרוייהו כי הדדי נינהו ותרוייהו צריכי להיות נענה עוד קשה שלמה לא אמר גדולה תפלה מתלמוד תור' שאין לך גדול בתורה כמש' רבינו ע"ה ולא נענ' אלא בתפלה או לישמעינן רבותא גדולה תפל' מתורה ומעשי' שהרי משה רבינו ע"ה הי' גדול בשניה' כו' עוד קש' שאיך איפשר שגדול' תפל' והלא קרא כתיב אוטם אזנו כו' וגם העוסק במצו' פטור מן התפל' נרא' שמעש' המצו' גדול שדוח' התפיל' ועל כן נראה לי לומר שכל זה מתורץ כשנבין כונת התוס' והוא שנרא' בעיני שהם אינ' גורסי' תיבת יותר כמו שהוא בדבור וא"כ נאמר שכונת התוס' הוא לומר שלא נפרש גדולה תפל' ממעשי' טובי' שר"ל יותר שודאי אינו כן אלא ה"פ דבר גדול היא התפלה תרא' ותלמד זה ממעש' טובי' שאין לך כו' והוצרך לתפל' ובתפל' נענ' הוי ודאי שמעל' גדול' יש לתפל' ונראה בעיני שלא אמר שהרי משה רע"ה לא הי' כמוהו בתור' ובמעשי' ועכ"ז הוצרך לתפל' שיתיישב זה בהער' אחת שכפי הנרא' קש' מה שייך ולא נענה אלא כו' כי נרא' שלא נענ' במעשי ונענ' בתפלה ומה שייך ענייה במעשי' לכן נראה כי משה אדוננו כמעט הי' שכל בפועל ולא הי' פוסק תורה מפיו וא"כ כשנגזר עליו הגזר' לא הוסיף בזה יותר ממה שהי' נוהג כי עייונו תמיד כל האיפשר כחק ב"ו אבל מעשי' טובי' איפשר להוסיף עליהם ובודאי שמשה רע"ה כשרא' שנגזרה עליו אותה גזר' אין ספק שהוסיף אומץ במעשי' כדי לבטל הגזירה ולא הועיל לו עד שהתפלל והועיל קצת. ואם כן פירוש המאמר כך היא גדול' תפל' ומנין אתה למד שמעלת התפל' גדול' מאד ממעשי' טובים שאין לך כו' וזה גלה לנו התוספות באומרם ממעשי' טובים בלא תפל' דודאי הי' קשה וכי הי' עולה בדעת שתפל' גדול' ממעשי' טובים ותפל' א"כ מה הוצרך להם לומר ממעשים טובים בלא תפל' אלא שבא להשמיענו שפירוש גדול' תפלה ממעשים אינו רצה לומר יותר אלא מנין לי שגדולה תפלה ממעשי' טובי' בלא תפל' שאעפ"י שמש' רע"ה בהידע לו הגזר' הוסיף מעשי' טובי' לבטל הגזר' ולא הועיל לו כלל עד שהוצרך לתפלה כנ"ל:
65
ס״ודבור בפרק כיצד מברכין:
66
ס״זשאלה בגמרא דבור בפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה) רבי חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני כו' וכתיב ואספה לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום: תוס' כאן בזמן כו' ואם תאמר והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן ליה יש לומר דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינם צדיקים גמורים ועוד יש לומר דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו ע"כ אי"ל מה תירץ בתירו' הא' במאי דקאמרי אבל וכו' ב' י"ל מאי קאמר ועוד י"ל כו' מה תירוץ הוא זה דפליג ואיך איפשר דפליג שום אמורא על תנא ועוד דאין לך דוחק גדול מזה דמשני הקושיא עם הקושיא בעצמה ועוד מה צריך להאריך יותר ועוד י"ל דפליג עוד איך איפשר לומר שני הפכים להיות א' עושים רצונו ש"מ עם בלתי עושים רצונו ש"מ ונראה דהכי פירושו לפי התירוץ הראשון רבי חנינא בר פפא לא מיירי אלא בבנוניים ורשעים לבד ובנוניים בערך בחינת הרשעי' נקראי' עושים רצונו ש"מ וכיון שעושי' הוא נותן להם מזונותיהם ומ"מ עמלים ויגעים באסיפת דגנם אבל הרשעים כתיב ולקחתי דגני כו' שאינם אוספי' לא אחרי' בעדם ולא הם בעצמ' דגנם אמנ' הבריית' מיירי בבנוניי' ובצדיקי' גמורי' הבניניי' אוספי' דגנם הם בעצמ' וכמאמר רבי חנינא והצדיקי' גמורים ועמדו זרים כו' מלאכת' נעשית ע"י אחרי' עוד י"ל דרבי חנינא נמי מיירי בבנוניי' ובצדיקים אלא דפליג שהברייתא נחית לחלק בין צדיקים גמורים לבנוניי' שאלו מלאכת' נעשית ע"י עצמ' ואלו מלאכת' נעשית על ידי אחרי' אבל ר' חנינא לא נחית לומר החילוק שיש בין צדיקים עושי רצונו ש"מ בעצם וראשונה לבנוניי' שבערך הצדיקים אינ' עושי' רצונו ש"מ אלא נקט להו בחדא מחתא כי הדדי במה ששניה' שוים שזוכי' אלו ואלו דגנ' ותבואת' לביתם משא"כ הרשעים דכתי' בהם ולקחתי כו' א"כ מה שאמר דפליגי כו' אינו ר"ל שחולק על הבריתא בענין ח"ו אלא פליג במה שלא חש לפרש ההפרש שיש בין עושי רצונו ש"מ לבין שאינן עושין היינו הבנוניי' כמו שעשה הברייתא אלא נקט להו הדדי כנז' כנ"ל:
67
ס״חלשון רש"י ז"ל:
68
ס״טעד בכור השבי לשון רש"י למה לקו השבוים כו' י"ל בדברי הרב כי בכאן כשאמר לפרעה ומת כל בכור לא הזכיר הכתוב בכור השבי ולשם במקומו היה ראוי להרגיש זה ולומר למה לקו ב' שבמקומו לא אמר זה בלשון קושיא אלא שנתן טעם ג' שבכאן לא נתן רק טעם א' ובמקומו נתן ב' טעמים הא' שלא יאמרו יראת' כו' והב' שהיו שמחים ד' שכאן אמר יראת' ובמקומו אמר יראתנו ה' שנרא' מכאן שהטעם העיקרי הוא שלא יאמרו ובמקו' נר' כי העיקרי הוא שהיו שמחים כו' ועוד נטפל לראשון שלא יאמרו ו' שכאן הזכיר טעם שלא יאמרו כו' בשבי וטעם שמחים בשפח' שנראה שבשבי לא שייך שמחי' ובשפחה לא שייך יראתם ובמקומו סותר זה שנראה דתרי טעמי שייכי בשבי ז' שכאן נתן טעם למה לקו השבויים ונתן טעם למה לקו בכורי השפחה ובמקומו נתן טעם לבכור השבי לבד נלע"ד שכוונת רש"י לתרץ הקושיא שיקשה לכל אדם בפסוקי' למה בעת אמירת הש"י למרע"ה לא אמר בכור השבי ובשעת המעשה כתוב בכור השבי ובשע' המעש' לא אמר בכור השפח' וכאן אמר בכור השפחה ואיך יתכן זה ולזה יש להבין כי בכור השבי לא היה מיצר לישראל שהם היו בשבי כמוהם ובכור השפחה היה מיצר לישראל כי עבד מלך ודוק בדברי רש"י שכתב שאף הם היו משעבדים ושמחי' בצרתם באופן שנראה שהם בכור השפחה ובכו' המצרי' הכל שוה ובפר' בהיות יליד בית ולכן בשעת המעש' אמר מבכור פרעה עד בכור השבי מן החשוב שבכלם עד הפחות שבכלם והרי בכללם בכור השפחה אמנם בעת האזהרה לא חשש רק למצירים לישראל וכל זה תירץ רש"י בלשונו וזה כשאמר למה לקו כו' יר' לא יקש' אליך כי לא הזכיר כאן בכור השבי כמו שאומר להלן כי כשיודע לך טעם למה לקו יתבאר לך למה לא נזכר כאן והטעם כי השבויים לא לקו אלא במקרה מצד שלא יאמרו יראתם כו' וא"כ כאן לא הזכיר רק אותם שנגזר עליה מות בשביל הרע שהיו עושים לישראל וכשבא בשעת מעשה הזכיר כל המתי' מן החשוב עד היותר פחות ושם תפש רש"י תיבת עד שהיא המורה על בכור השפחה ובו שייך ב' הטעמים הא' והוא העקרי לבכו' השפחה שהיו שמחי' כו' ועוד כו' יראתנו שהוא הכוונה שהם יאמרו כמו שהיו שמחי' בצרת ישראל אולי הם יאמרו יראתנו כו' ושם בשעת ההתראה שלא נזכר שבי אמר יראתם נמי שמדבר עם נסתר יראתם אבל בפסוק שבשעת המעשה ששם הוא כאלו מדבר לנכח אמר יראתנו ודוק ועם זה יותרו כל הקושיות לע"ד:
69
ע׳נשאלתי על ש"צ שהעבירוהו הק"ק לסבו' ידועות אצלם וזאת תשובתי אליהם על פסק שפס' החכם השלם כמה"ר גדליא ן' חיון נר"ו המרביץ תורה בקהלם שפתים ישק משיב דברי נכוחים כאשר כבר כתבתי על ענין זה לפי דעתי לפי שהחכם כה"ר יוסף פארדו נר"ו שלח אלי פסק מפלוני אלמוני לא ידעתי אכנה מי הוא וכתבתי הפך סברתו של הפוסק ההוא כי היה מזכה לש"צ ואני כתבתי אלי דברי החכם השלם פלוני אלמוני ראיתי מה שכתב הש"צ שהסכימו הצבו' להעבירו וכתב שכיון שנשבע שלא ישוב עוד לכסלו אין דעתי נוחה בזה שהרי זה קבלת חברות נק' ולא תשובה דכתב הרשב"א והביא ב"י ריש ה' שחיטה וז"ל ואם יראה בעיניה' כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אפילו בקבלת דברי חברות ע"כ הרי שאינו מספיק לכל אדם קבלת דברי חברות וידוע שהש"צ עומד במקום כהן המקריב וצריך שיהיה פרקו נאה מנעוריו וגם כי אין דבר עומד בפני התשו' מ"מ צריך הרבה לידע התשובה מה היה ושיתברר הדבר היטיב באופן שלא יהי' חשש כלל לחו' שתשובתו כדי שיחזירוהו לאומנותו ועדין כולי האי ואולי כמו שאכתו' ב"ה והוא כי ראיתי בהלכות נדרים על איש ואשה שקבלו עליה' חרם הק"ק לישא זה עם זה והמיר האיש ושב כו' עד ואני אומר שאם לדין יש תשוב' דכיון שהמיר אעפ"י ששב פגם משפחה הוא ואדעתא דהכי לא נשבע א"כ יש לי ראייה מכאן לחוש לזה הש"צ שלא יחזירוהו דהשתא ומה אם לכבוד משפחה מפרטי אח' כתב שאפי' ששב בתשוב' פטורה היא מן השבועה בנ"ד שהוא כבוד צבור ומצאנו ראינו בכמ' מקומו' חשו חכמים לכבוד הציבור שהרי לעניין קריאת ס"ת אשה עולה למנין ז' מן הדין ועכ"ז אמרו חכמי' אשה לא תעלה מפני כבוד הצבור כמו שהביא הדין בפשיטו' אורח חיי' סי' רפ"ב גם בהלכות קריאת מגלה סי' תר"ץ כת' וז"ל הקורא את המגלה עומד או יושב יצא וכו' עד והרמב"ם ז"ל כתב אבל לכתחלה לא יקרא יושב בצבור מפני כבוד הצבור ע"כ הרי אנו רואים כי גדול כ' הצבור וצרי' מאד לחוש על כבודם א"כ זה הש"ץ שהעבירוהו לסבו' ידועו' בלתי טהורות כפי הנראה נגעות עד נפש אם לא ראינוהו שעשה תשובה גמורה ושלמה בלתי מרמה דפשיט' שאין להחזירו שהרי כת' הרא"ש ז"ל והביא לשונו הטור א"ח אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת למקום ביחס שלו ואם הוא ממשפח' בזוי' וצדיק טוב לקרבו אבל תרעומותי כי חזני הארץ הזאת הן להנאת' לשמוע קול ערב אם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והכתוב אמר נתנה עלי בקולה וכו' וא"כ פשיט' שאין להחזירו אלא אח' שיראו עינינו וישמח לבנו בתשובתו שהיא תשוב' שלמה בלי מרמה וערמה כל זה כתבתי מבלי פנות לחומרות שעשו הקהל והשבועות להעבירו ושלא להחזירו בשום צד ואופן לעולם כי לדעתי שהאמת כמו שכתבתי פעם אחרת בחיי הגברת עטרת תפארת נשים מר' גראסיא מב"ת על הבי' הננס' שבנו שם בקושטנדינה רבתי יע"א שאעפ"י שנהגו להתיר חכמי ציבו' בלי פתח וחרט' כו' כנהוג היינו במקום דליכא אלא חרם סת' אבל כשאנו רואים שכוונ' הצבור לקיו' הסכמת' מוסיפי' חומרו' ואלות אין להם התרה כמו שהבאתי ראיה ממה שכתב והביא ב"י בי"ד סימן רכ"ח וז"ל וכתב עוד הר"ן ומ"מ דכל שהתנו בפי' שלא יוכלו להתירו או שאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות וכיוצא בזה שמחשבתם נכרת מתו' דבריה' שהם מוציאים אותו מכלל מנהג' חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או הומר ע"ד רבים אין לו הפרה עכ"ל וכן כתב הרשב"א כל שמחמירים לעתים להחרים על דעת הק"ק וכיוצא בזה שמגלים דעת' שלא יהיה להם היתר אי אפשר להתירו וכן מצאתי בשיט' הר"י מיניר ז"ל וז"ל אם הוסיפו ואמרו דלא יוכלו להתיר דינו כדין נדר ושבוע' שאינו ניתר אלא ע"י חכם ופתח היתר כראוי ע"כ וגם בנ"ד דרואה אני כל אלו הדברים שכוונתם היה ממש לקיים הסכמת' בכוונ' המכוין ושלא להתי' בשום צד ואופן בעולם וע"כ אני אומר כל זה לפי שאני רואה כי מלבד השבועה החמור' יש בה חומר אחר שנעשי' לשם מצוה להרחיק מי שהש' שונ' ולקרב את אוהביו עוד כתבתי שם בפסקי הראשון שכתבתי על זה לפוסק הראשון וז"ל שם ועל המחלוקת שכתבת מהרמב"ם והראב"ד דהוי ס"ס ספ' כהרמב"ם שלא חלה השבועה כיון שלא ענו הצבור אמן ואת"ל חלה כהראב"ד אין צריך התרת חכם או ג' הדיוטות ואני פליגנא עליך חדא שאעפ"י שאיני כדאי להכריע בין גדולת שני המאורות הגדולים כי מה אני מה חיי מ"מ ראיתי תשובה אחת שכת' הרשב"א שאפי' היה הוא מחמיר והראב"ד מיקל היה עושה כדברי הראב"ד מכאן נראה שקרוב הדבר שאין כאן ספק שיש לנו ודאי לעשות כדברי הראב"ד שהוא רב וגדול כ"ש לחומרא עוד שנית שאין לומר ס"ס אלא בדבר שנעשה מאליו אבל לא שנעשה אותו בידים כי הכ' דנראה שהיה נותן רשות לצבור שיתירו הם מעצמם דבשלמא אם הם כבר התירו עצמם והיו שואלים מה דינם הוי שייך למימר ס"ס אבל קודם לכן אין כאן אלא ספק א' אי עבדינן כהרמב"ם או כהראב"ד ואפי' זה אינו ספק מן הטעם שכתבתי ועל מה שהודיע לשואל שאם רוב הקהל רוצים אפילו המועט מוחי' אין לחוש אמת שכן כתב הרא"ש אבל נמצא בתשוב' מהררי"ק שש"ץ אפי' א' יכול למחות ולעכב שלא יעלה להיות ש"ץ ואעפ"י שחלק בין כשהיו רוצים להכניסו מחדש לכשהיה כבר ש"צ ורוצים א' או ב' או מיעוט מן הקהל להורידו דאז ודאי אזלינן בתר רובא אבל בנ"ד נראה בעיני הדבר ברור מאד שהיה עלייה מחדש כיון שעלתה הסכמת הקהל כלו להורידו והורידוהו ועמד ימים ושנים חוץ מרשות הקהל עתה שרוצים להחזירו אפי' מיעוט מן הקהל יכולים למחות ולעכב שלא יחזירוהו כ"ש שהורידוהו לסבות ידועות כנז' ויש נדנוד אסור בדבר ועל הכל חומר האלות והקללות והשבועות שקיימו וקבלו עליהם הק"ק עוד כתבתי על מה שרצה אותו הפוסק לקיים התרת חזרת הש"צ הזה ונתן טעם שאפי' נשבעו ע"ד רבים יש להם התרה שהיה לדבר מצוה שירבו נדרים ונדבות בקהל ואני אומר שעל זה נאמר עמי בעצו ישאל גו' שלא ימנע אי ש"צ זה ראוי והגון להיות ש"צ או לא אם יש בו כל התנאים הצריכים לש"צ מה צריך לבקש טעם הנדבות שירבו בקהל תיפוק לי שיש מצוה בהתרה מטעם נעימות הקול שהוא א' מן הדברי' הנז' בתלמוד מתנאי הש"צ לכבד את ה' מגרונו ואם אין בו התנאים הראוים לש"צ מה תועלת בנעימות קולו שהרי הרא"ש ובנו הטור שפסלו טעם הנעימות לא עמד בפניהם טעם זה מנדבות ונדרים ולדעתי אפי' לא עלה במחשבת' דבר כזה ומה שהביא ראיה מהרא"ש ע"ה ומהרמב"ם הרי הרא"ש דהוי בתר וראה דברי הרמב"ם ובנו הטור ולא חשו לדברי הרמב"ם רצוני למה שנראה לכאורה כי התנאים הנזכרי' וצריכי' לש"צ היינו דוקא בש"צ דתעניות הא בשאר הימים אינו כן ואי אפשר אלא א' מב' דברים או דסבירא ליה להרא"ש דאינו כן ופליג אהרמב"ם וסבירא ליה דתנאי הש"צ צריכין בכל שלוחי צבור הן דתעניות הן דשא' ימים או דסבירא ליה כי הרמב"ם נמי כך סברתו אלא שמה שסתם כאן גילה כאן והכל שוה ועכ"פ צריך להחזיק בדבר הרא"ש ובנו. והוו בתראי טובא וכ"ש במקו' דבמילי קדמאי איכא קצת ספ' דהרי רבינו ירוחם כתב וז"ל ש"צ שקולו ערב ואינו הגון עליו נאמ' נתנ' עלי בקול' כו' ונ"ל ודאי שפי' אינו הגון אין ר"ל שהו' בעל עבירות דהא ודאי פשיטא דלא היה צריך לומר אלא כוונתו ופירושו שכל שאינו הולך בדרך תמים ואין מדותיו טובות מאד' אינו הגון מקרי וכלל הדברים שאם אמת הדבר שנשבעו הק"ק וקבלו עליהם להוציאו והיה כמו שכתוב למעלה לסבו' ידועות אליהם א"כ נמצא שהשבועו' והחומרות היו לקיום מצוה והיה הדבר צריך עיון הרבה אם יש להם התרה כלל וגם כתבתי שאפי' שקבל עליו דברי חברו' דלא מהכי להאי גברא דאפי' היינו רואים אותו עושה תשובה היה צריך לדקדק מאד בתשובתו ועדיין כולי האי ואולי לפי שאפילו דקי"ל שכל איש ישראל אסור לומר לחברו ששב בתשו' זכור מעשיך הראשוני' מ"מ אין כבוד הצבור שיעמו' בספק זה שאין רקים ופוחזים חסרים מן העולם ואפשר לא יחסר ביום מן הימים (שלא) יטילו גנאי זה לפניו ואין זה כבו' צבור ודאי ועל הכל אני אומר שתמה אני ונפלאתי הפלא ופלא ימצא איש או אנשים ימרו את פי החכם השלם ראש היחש והמעלה כמה"ר גדליא ן' חיון וראיתי דבריו שכתב על ענין זה שכלם נכוחים למביני מדע וישרי' למי שיש יראת ה' בלבו והשבח לאל ית' כיוונתי לסברתו זה לי ימים רבים עדיין לא ידעתי סברתו בזה הענין ועליו אני אומר מה שכתבתי בפתח דברי תחלת אמרי שפתי' ישק גו' נאם העבד מוכן ומזומן לעבור קדוש' הק"ק פורטוגיזיש ועל ראשיה' החכם השלם כמה"ר גדליא ן' חיון ז"ל:
70
ע״אמוכתר בכתר חכמה ודע' ויראת ה' היא אוצרו יוש' בסת' עליון החכם השלם כמה"ר שמואל ששון נר"ו אד"ש אומר קבלתי כתבך וראיתי שאלת ממני להודיעך דעתי הקצרה בדבר הלכה וראיתי להפיק רצונך רצון שכני סנה וזה החלי בס"ד על מה שכתבו התוס' וא"ת ומ"ד בריש איזהו מקומן דכללי גמר מיניה כו' וכתב הרב וז"ל וצריך לעיין כו' ועליו תטוף מלתך וז"ל ואני בעניי ראיתי כי אין צד לקושיא זו בהבנה כוונת דברי התוס' כי מ"ש דא"כ הוי יוצא לידון בדבר החדש ביוצא ללמד על הכלל כלו היינו משום דהא דיצא לידון בדבר חדש שצריך שיחזירנו הכתוב לכללו בפי' היינו משום שנחלק מן הכלל באותו דבר חדש ותו לא דמי לכלל ולכך צריך שיחזירנו בפי' ואם איתא דאותו דבר חדש יליף כללי מיני' א"כ לא נחלקו מן הכלל וא"כ אמאי צריך שיחזירנו לכללו כיון שלא יצא היה ראוי שיהיה כמו יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו שאין צריך להחזירו כיון שלא נחלק מן הכלל זו היא כוונתם ז"ל וא"כ אין מקום כלל לקושייתו דהיא היא כוונת התוס' דמאי איכא בינייהו הכ' כיון שלא נחלק בדבר החדש עכ"ל אות באות ואני ראיתי ולא ירדתי לסוף דעתך כי קושיי' התוס' היא על יסוד דיצא מן הכלל ללמד כו' ויצא לידון בדבר חדש כו' הם שתי מדות מחולקות זו מזו ותירוצם הוא שאם היה גמר כללי מיניה נמצא שאין חילוק ביניהם ואם היה כן היה עולה תירוץ התוס' יפה לזה הקשה הרב כו' ואמר שהקושייא במקומה עומדת שהרי אפי' שנאמר דגמר כללי מיניה הוו שתי מדות מחולקות זו מזו כי דבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא הוו שוים הכלל והפרט בכל ולמדין זה מזה אבל דבר שיצ' לידון בדבר החד' נהי דגמר כללי מיניה איהו לא גמר מכללי ונמצא שאינם שוים הכלל עם הפרט כמו ששוו יצא מן הכלל כו':
71
ע״בוא"כ מ"ש אומר ואם איתא דגמר כללי מיניה א"כ לא נחלק ואין צריך להחזירו הא אינו כן דודאי צריך להחזירו שאלו לא החזירו היו מחולקים במה דאיהו לא גמר מכללי אבל השתא שהחזירו גמר איהו גם כן מכללי ואם כוונת דבריך לומר דאמאי איכא בינייהו דבר זה הא ודאי תימא דאין להקשו' על המדו' שהרי ראינו שרצת' התור' לומר דב' שלא במקומו ואנו דורשין אם אינו ענין לזה תנהו לדב' אחר ולא קש' לן למ' לא אמר' התו' הדבר במקומו וכן למה ג"ש מופנה משני צדדין וג"ש אחרת מופנה מצד אחד לבד וכמה דברים כיוצא באלו שהיה אדם אפשר להארי' בהם אלא דודאי אין להשיב על המדות ולזה הקשה הרב הנז' ואמר דבשלמה אם כשהיינו אומרים דכללי גמר מיני' היה נמש' דיצא לידון בדבר חדש ויצא מן הכלל ללמד היו שוים היה תירוץ התוס' יפה כי בהכרח יש לנו לומר שהם ב' מדות ואין כאן אלא מידה א' אבל כיון שאני יכול לעשות שהם שתי מדות מחולקות כנז' לעולם אימא לך דיליף כללי מיני' ונחלק מן הדבר שהיה בכלל ויצא ללמד כו' דהתם הכלל שוה עם הפרט והפרט עם הכלל והכא גמר הכלל עם הפרט אבל הפרט לא גמר מן הכלל ונלמד מכאן בכל התורה שכל עוד שלא יחזירנו הכתוב בפי' איהו לא גמר מיניה כך נ"ל וא"כ יפה אמר הרב הנז' לע"ד. ומכל מקום נראה בעיני ליישב דברי התוס' אחר שנ"ל שכפי דברי הרב הנזכר היה לו להקשות קושייא אחרת לדברי התוס' דאיך אמרו שאם היינו אומרים דכללי גמר מיניה אפי' בדבר החדש דהוי כיוצא ללמד על הכלל ועל זה הקשה דאיכא בינייהו כנז' והלא מצינו למימר דעוד איכא בינייהו דלמדת ללמד על הכלל כלו יצא אפילו דאיכא למפרך לא פרכינן דהוי כמו ג"ש מופנה אך מדת יצא לידון בדבר חדש אי אמרינן דכללי גמר מיניה הוי כג"ש מופנ' מצד אחד דלמדין ומשיבין וכמו שנראה זה בדבור רבינו שמואל בפ' טרף בקלפי והאמת שאלו לא היה לנו כי אם הדבור מיבמות לא היה נ"ל קושיא שהייתי מפרש ואומר שהתירוץ לקושיי' התוס' לא הוי אלא תירוצו של רש"י לבד ודברי התוספות היו סיום פי' תירוץ רש"י ושעור דבריהם הייתי אומר שהיה כך כדפירש בקונט' שלא היה דבר חדש אלא הוי כדבר היוצא מן הכלל כו' ועם פי' זה ליכא קושיא כלל דלעולם אי אפשר לומר דגמר כללי מיניה דא"כ לא הוי דבר חד' דלא מקרי דבר חדש אלא דבר שלא ימצא דין זה אלא בענין זה לבד אך אמנ' עומד לפנינו דבור איזהו מקומן ששם נראה שהם ב' תירוצים מחולקים שכתב אחר תירוץ הקונטר' ועוד כו' לכן נ"ל לדקדק תיבה א' שכתבו התוס' ואמרו דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא ללמד וכפי מה שהבין הרב הנז' הכי ה"ל למימר דא"כ היה יוצא לידון שוה כולי או היה יוצא לידון בדבר חדש ודבר היוצא מן הכלל מדה א' לבד אלא ודאי שהתוספות כבר נשמרו ממה שכתב הרב הנז' שאמרו שהוי כיוצא וכל מקום שיש לשון זה נראה בפי' שאינו שוה ממש אלא יש צד חלוק ביניהם ואפילו הכי אמרו התוספות שיש לומר דלא גמר כללי מיניה דא"כ היה כיוצא בו ומן הנראה שהם שתי מדות מחולקות זו מזו לגמרי ואעפ"י שתירוץ זה אינו כ"כ חזק בהצטרף עם תי' רש"י הקודם עולה יפה ובזה נתיישב לי קושיית הרב לקושייתו:
72
ע״גגם במה שהוקשה לרב ז"ל בפשט ההלכה וכ' דוח' קושייתו בקל יש לי להליץ בעדו ולו' דשפיר קאמר הרב ואדרבא ממקום שבא פריך הרב שפיר והכי קא קשיא ליה מה נפשך אי סבירא למקשן דמוכח מן הבריית' דכשם דלא גמר איהו מכללי כללי נמי לא גמר מיניה דהא בהא תליא א"כ בהבנת הברייתא לחוד סגי ואי סבר המק' דאיכא למימר דאפשר דאע"ג דאיהו לא גמר מכללי כללי גמר מיניה א"כ דבר שפתים אך למחסור דמה יועילו הדברים דקאמר בתר הכי דלעולם אימא לך דשאר עריו' לילפי מאשת אח אבל אשת אח לא ליליף מן הכלל כיון דברייתא לא משתמ' אלא דאיהו לא גמר מכללי וא"כ שפיר קאמר הרב וכו' דברייתא לחוד סגי ואי מן הברייתא ליכא הוכחה בתורה ברוב דברים לא מהני אלא שגם בזה נלע"ד שהמקשה ראה שהיה מקום למעיין לטעות דמן הברייתא איכא למימר דדוקא איהו לא גמר מכללי אבל כללי גמר מיניה לכן הוכיח המקשה בדברו דכ"ש הוא דכיון דאיהו לא גמר מכללי שהרי היה אשם מצורע בכלל כל האשמו' במתן דמים על המזבח ומפני שיצא ללמוד דבר חדש אמרינן דאי לא הדדי לכלליה למאי דנפק נפק כ"ש מי שמעולם לא היה לו דין זה שהוא הכלל שלא ילמו' מן הפרט וקרוב דהוי יציבא בארעא וגיורא וכו' ולכן התוספות שראו שכח המקשן היה זה שאמרנו הקשו ואמרו שכח זה אינו כלום שהרי מצינו מי שסובר כן ואע"ג דכללי גמר מיניה איהו לא גמר מכללי וא"כ קשה דתלמודא הוה ליה למימר הניח' למ"ד דכללי לא גמר מיניה וכו' וכדאיתא כיוצא בזה בזבחי' ותירצו דשפיר קפריך תלמודא מן הכח הנז' דכ"ע מודו שאין הכלל למד דבר החדש מן הטעמים הנז' והשתא ק' א"כ מאי פרי' תיתי במה מצינו שהרי א"א מן הטעמים שאמרו התוס' אלא שנראה לומר שהמתרץ שאמר אלא אתא במ"מ לא הבין כח המקשן ולהכי אמר אלא אתא במ"מ והמקשה היה יכול להשיב דא"א ללמוד במ"מ מהטעמים הנז' בתוס' אלא שרצה להשיב לו אפי' כפי דבריו עד בלתי להקש דר' יונה דמשו"ה אצטריך עלי' וקרובים דבריך האחרונים שכתבת בדבור יבמות לדברי אלא שעדיין קשה לדברי ולדבריך בפי' זה תינח פה יבמות הכל כמו שאמרתי אבל בדבור של זבחים שהקשו התוספות הקושיא עצמה שבדבור יבמות התם לא שייך למימר לא דברי ולא דבריך ועוד קשה לי טובא איך אומרים התוס' שם ומקשים ולילפו נמי כלהו עריות מאשת אח כנראה שקושיא זו אין לה תירוץ אלא התירוץ שהם אומרים שם והלא הקושייא אינה כלום כפי האמת כיון דאיכא קרא דעליה ובשלמא בסוגיי' יבמו' א"ש לאקשויי הכי ע"ד שפי' אבל בזבחי' לא שייך להקשי' כלל אלא שנראה לי בדוחק דגם התם כוונו התוספות להקשו' לסוגיית יבמות לא שהקושייא בעצמה תהיה קושייא לענין הדין אלא הקושיא היה על הסוגיא של יבמות והרגישו זה שם לפי שלמעלה הזכירו הסוגיא הנז' כמו שיראה המעיין שם סוף דבר שעל פי דרכי בפי' הסוגייא הזאת של יבמות שפירשתי יתורץ מה שהוקשה לר"ת בדבור טרף בקלפי על רבינו שמואל וקשיא לך דמנא ליה דיליף איהו מכללי במ"מ וכו' היכא דליכא פירכא דהא לא מצינו זה אלא בכללי דגמר מיניה במ"מ אבל איהו מכללי לא והא ודאי הוי כ"ש דהשתא מאי דלא הוה יליף במ"מ מאי דהוה שהוא הפרט שהיה מקודם בתוך הכלל לכ"ש דיליף במה מצינו וק"ל:
73
ע״דולפי שיאמר האומר שדברי ר"ש לא אזלי בשיטה זו מעיקרא ליכא קושיי' כלל שכפי' שיטה זו אפשר דאע"ג דכללי לא גמר מיניה למ"ד אפשר דאיהו גמר מכללי אליבא דכ"ע גם דמשמע מדבריו דלפי האמת יצא לידון בדבר החדש מצי יליף כללי מיניה במ"מ אי ליכא למפרך ולפי שיטה זו שאמרתי אינו כן שכבר פירשתי דאינו כן דעת התלמוד אלא שרצה להשיב עפ"י דרכו כנז' וזה נ"ל מוכרח מן הטעמים שכתבו התוספות שהם חותכים כל כח למידה דאתי מסבר' כמו מ"מ וק"ו שב' דברים אלו אדם דן מעצמו והטעמים שכתבו התוס' מכריחין ומבטלין הסבר' הזאת דמ"מ וכיון שאם היינו לומדין הדבר החדש לכלל נמצא לא היה דן דבר חדש א"כ מ"ל שהיה הלמוד מיניה וביה ומ"ל שהיה במ"מ אלא ודאי נראה כמ"ש אלא שאפשר לומר דר"ש רצה ליישב אפילו למה שנראה לכאורה דעת המתרץ שתרץ ביבמות ואמר אלא אתא במ"מ וכ"ת א"כ הדרא קו' לדוכתין דלפ"ז מ"ל לרש"י דאיהו גמר מכללי במ"מ אלא הכלל הוא דגמר לא הפרט א"כ מה ראיה מביא רבינו שמואל מיבמות. ונראה בעיני דמ"מ שפיר קאמר דכיון דמצינו דדבר החדש לכ"ע לא יליף כללי מיניה עם כ"ז יש כח במדת המ"מ היכא דליכא פרט למגמר מיניה ג"כ יש לנו לומר דאע"ג דלכ"ע איהו לא גמר מכללי היינו היכא דליכא מ"מ או דאיכא מ"מ ואית ליה פרכא אבל היכא דאיכא מ"מ ולית ביה פירכא אית לן למימר דגמר איהו מכללי דמאי שנא האי מהאי ושפיר קאמר רש"י כיון דלא מצינו סתירה לזה ויר' בעיני שעם מה שכתבתי וביארתי ביארתי כל מה ששאלת ממני לע"ד:
74
ע״השאלה קהל אחד שסדר תפלתם כפי מנהג אבותיה' היה על דרך א' ולאור' הזמן וטלטול הגליות באו במלכות הלזו מלכות תוגרמה יר"ה ונתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפלת ספרד יען כי הם הרבים במלכות זה ותפלתם צחה ומתוקה וכלם או רובם הניחו מנהגם ונמשכו אחר מנהג ספרד כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי יע"א שק"ק קאלאברייא ופרוינצייא וסוסילייא ופולייא תפשו מנהג ספרד לא נשאר כמעט כי אם הק"ק אשכנז שלא שנו מנהג' ועתה נמצא כל הקהל שתפסו מנהגם על סדר תפלה ספר' קצת זמן ויש מערערים לומר שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותהם ורוב הקהל רוב בנין ורוב מנין אינ' רוצים להתפלל אלא על סדר תפלת ספרד כמו שעשו זה ימים והיא התפלה סדורה בפיהם ואם יאמרו עתה סדר תפלת אבותיהם הקדום לא ידעו להתפלל וכמעט יפסידו תפלה לעולם לכן שואלין אם יפה עושים במה שתופשים מנהג ספרד:
75
ע״ותשובה
76
ע״זנראה דאע"ג שיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת ובל תטוש תורת אמך מ"מ בכי האי גוונא בענין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד והטעם שאני אומר כן כי לע"ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו כל אותם ששנינו בפ' מקום שנהגו יע"ש דבכלהו אית בהו משום הרחקת איסור וכהא דאמרינן בגמ' בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר"י אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכ' עליהם שנאמר שמע בני והתם פרש"י והם מחמירים על עצמם שלא להבטל מצרכי שבת אבל בכי האי גוונא דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה בהא פשיטא דלא שייך ביה משום אל תטוש תורת אמך וכן יש לדקדק מלשון הר"ן ז"ל שכתב בפ' מקום שנהגו על ההלכות וז"ל ונמצינו למדין בתורת המנהגו' שכל מנהג איסור שהוא מעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת בין חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנא' ואל תטוש וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב ג"כ בו ואפי' בצינעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחר' דבכי האי גוונא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם ע"כ ומדקאמר שכל מנהג איסור וכו' ולא קאמר שכל מנהג סתם משמע דלא אמרינן הכי אלא בדבר איסור שנהגו במקומו הוא דאין לשנות הא במידי דליכא צד איסור כלל פשיטא שאין קפידא כלל ואפי' במנהג איסור דוקא בדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם ויכול לינהוג כאנשי העיר שבא לשם אפילו להקל ומעתה נבא לנדון דידן שידוע שבתפלות כמו ר"ח שבחול ושבע שבשבתות וימים טובים ותשע שבר"ה איני רואה שיש בהן שנוי כלל כי תורת אחת לכלנו וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים טועה ואינו יוצא ידי חובת תפלה ואין הפרש אלא בפיוטין וקרוב"ץ שאומרים בתוך התפלה וזה יכול האדם לראות כי העדרם טוב לנו ממציאותם ובפרט בזמן הזה שאין אחד מעיר שיודע ומבין מה שאומר וראה מ"ש הראב"ע בפי' לס' קהלת על פסוק אל תבהל ע"פ ולבך אל ימהר להוציא ההשגות הגדולו' אשר כתב ואמר ולמה לא נלמוד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו והנה תפלתו שהתפלל מודעת וכל יודע לשון הקודש יבין ואינה חידו' ומשלים וכן תפלתו של דניאל והנה לא התפלל כי אם בדברי' מבוארים ואפי' שהיו חכמים כ"ש המתפלל על אנשי' רבים שכלם אינם חכמים וכן כל תפלה לחול ולקדש שתקנו הראשונים וכו' עד ולמה לא נלמד מן התפלה הקבועה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקדש כו' וכל המרבה דברים בכ"מ מביא חטא ואף כי במקום המוכן שם הגביה בו המי' וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל ה"ת פי"א כיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם י"ח ברכות על הסדר וכו' עד כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם ותהיה תפ' אלו העלגים תפלה שלמה כתפל' בעל הלשון הצח' ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כ"י כדי שיהיה ענין כל ברכה ערוך בפי העלג ע"פ. ומצינו למדין מפי אלו גאוני עולם גם שיהיו אחרונים בזמן כי עיקר תפלה שתהיה בלשון צח וערוך בפי הכל חכמים ונבונים וגם אפילו לטפשים וע"כ ידוע כי בכל תפלות שק"ק ספרד אומרים אין להם רק אותם שתקנו חכמים ואפי הפיוטי' שאנו אומרים לבד התפלה הם מהר"ר יהודה הלוי ז"ל ומהר' שלמה גבירול ז"ל ומהר' אברהם ן' עזרה ז"ל כלם ל' הקד' צח מובן לכל ואפי' סדר קדושה שאנו אומרי' ביום הכפורים בחזרת ש"צ הכל בלשון הקדש פשוט אשר מטעם מה שכתבתי נראה בעיני שלא די שאין לגנות לאותם העוזבים סדר שאר מנהגי התפלות ותופסים סדר תפלות ספרד אלא יש לשבח להם כי מי יודע אולי קדמוניהם אם היו רואים סדר ספרד היו עושים כן מן הטעם שזכרתי ועוד ראיתי להביא כאן לגמו' הענין הא דתנן בשלהי ר"ה כשם שש"צ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר"ג אומר ש"צ מוציא את הרבים י"ח ובברייתא אמר להם ר"ג לחכמים לדבריכם למה ש"צ יורד אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את מי שהוא בקי ופסקו דהלכה כרבן גמליאל בר"ה וי"ה בלבד וכ"כ הרי"ף וז"ל ושמעינן מינה דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה וי"ה בלבד אבל בשאר ימות השנה לא עד אבל בעיר אין ש"צ מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דצבורא מתחלה ועד סוף ובודאי שלשון זה מורה שצריך השומע שיבין מה שאומ' הש"צ שאם לא כן מאי עד דאתו ושמעי הא כיון שאינו מבין מה שהש"צ אומר אעפ"י שגופו שם הוה ליה כמאן דליתיה ומה לי שיהיה שם ומה לי שאינו שם אלא ודאי שצריך שיבין מה שמוציא הש"צ מפיו וכן נראה בפירוש מדברי הטור א"ח סי' קכ"ד וכתבו רב שרירא ורב האיי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף שמי שאינו מבין מה יכוין וכן ראיתי שדקדק מהרר"י קארו וכ"כ בפי' בסי' קצ"ג וז"ל וכל זמן שאינן ג' מצוה להם לחל' שיבר' כל א' ברכת המזון לעצמו כשהיו שניהם יודעים אבל אם א' יודע והשני אינו יודע מברך היודע והשני יוצא וכגון שמבין כו' עד אבל אינו מבין אינו יוצא בשמיעה ע"כ מכל זה יראה שצריך השומע שיבין מה שאומר הש"צ ואי לאו הכי נוח לו שלא אמרו כל שכן וק"ו כי האומר הוא הש"צ אינו מבין ואלו הפיוטים מי ומי הוא המבין אותם על כן אני אומר שאפי' את"ל שיוכל האומר לומר שהוא סמך על אילן גדול הוא המסד' אותו הסדר שבלי ספק היה אדם גדול ובפרט דברים מהר' אליעזר הקליר ז"ל ומ"מ הדבר פשוט מאד לא יכחיש זה שום אדם שתפלת ספרד הוא סדר פשוט בטוח מכל נזק אליבא דכולי עלמא וכתוב בתשובת הריב"ש על ענין כיוצא בזה בשם הר"ן שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות בדרכי התור' אשר ע"כ אני אומ' שכיון שדרך סדר ומנהג ספרד בטוח מכל נזק הנז' כו' צריך להחזי' הדין עם אות' התופסי' סדר מנהג ספרד אשר הוא סדר צח ומסודר בפי הכל חכם וטפש ויכולי' לכוין לחזרת ש"צ מה שאין כן שאר המנהגי' כי אפי' הש"צ אינו יודע מה שמוציא מפיו ושאר אנשי הקהל עומדים ומדברים בדברי הבאי ויש בזה משום מי בקש זאת כו' וא"כ מצוה לתפוס בסדר תפלות [ספרד] ולהחזיק טובא למחזיקי' במנהג ספרד והם עיקר במלכות הזה מלכו' תוגרמא יר"ה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:
77
ע״חשאלה ראובן יחיד מק"ק סיסילאני היה מתקוטט עם אנשי קהלו על עניני מנהגי התפלות באומרו שהיה רצונו להתפלל המנהג הספרדים וזה מכמה סבות אם שנפשו חשקה באותם המנהגים וגם שמיום היותו לא ראה מחזור כי אם כמנהג הספרדים וגם עתה אין להם מחזורי' כמנהג הסיסיליאני להתפלל בהם וגם שהחזנים רובם אינם יודעים להתפלל כמנהג הסיסליאני וכראות ראובן שלא עלה בידו שיתפללו כרצון נפשו היה מיצר לעמוד שם ולהתפלל עמהם אח"כ חלף הלך לו אל מקום אחר עשה לו בית הכנסת חדש לעצמו לקיים מה שאמר ר' חייא בר אבא ומביאו הטור א"ח סי' צ"ח וז"ל כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ר' חנינא ביומא דרתח לא הוה מתפלל וגם בפירוש אמרו אל יתפלל אדם במקום שיש שום דבר שמבטל כוונתו ומה דבר יותר גדול מזה שמבטל רצונו מפני רצונם ומצר עצמו ואין דעתו מיושבת להתפלל במקום שאין רצונו וע"כ נאמר עת לעשות לה' ובנה הבית הנזכר והלכו עמו יחידי סגולה אשר היו מסכימים לכוונתו ועמדו שם בבית ה' החדש כמו ששה חדשי' ויותר ואחר הזמן הנז' קמו ממוני ק"ק סיסילאני להכריח לראובן וליחידים המתפללים עמו שם בגזרות קלות וחמורות שכל א' וא' יחזור לקהלו ושלא יוכלו לעשות ב"ה חדש וכראות ראובן איך קמו עליו והיו רוצי' להחרימו על לא חמס עשה קם הלך לו לק"ק גריגי שלא היו בהסכמה הסיסיליאני ונתחבר עמהם ונעשו אגודה א' ונשבע על דעת רבים מפורשים וקבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו לבלתי יוכל להתפלל תפלת קבע בעד ה' שנים כי אם בב"ה גריגי והיות השני בתי כנסיו' אגודה א' וקופה א' והמחוי א' ועתה יורינו מורנו מורה צדק אם יוכלו הג' ק"ק להכריחם ליחידים ההם ולראובן הנזכר לחזור כל א' לב"ה שלו ולהתפלל בעל כרחם במקום שאינם חפצי' ושאין דעתם מיושב להתפלל שם כנזכר לעיל ובפרט שהם מוצערים להתפלל כמנהגים ההם ומה גם זאת היות העושים ההסכמה ההיא מונעים את הרבים מלעשו' מצוה וכמו שהביא הרי"בש בתשובה של"א וז"ל קשה הדבר ורע ומר ולא יאמר שהציבור יסכימו לבל יתפללו י' בבית תפלה שיבנה יחיד ויקדישנה כי העושה זה מונע רבים מלעשות מצוה ע"כ. וגם יורנו מורנו אם יש ממשות בהסכמה ההיא אף שנעשית עפ"י רוב הממונים אם לא היו במעמד ההוא לפחות כל הממונים הנמצאים בעיר ואדרבה שאחד מהממונים לא רצה שיבואו במעמד ההיא קצת מהממונים שהיה יודע שלא היו רוצי' בהסכמה ההיא וכשהיו אומרים לו יבא פלוני במעמד לדעת מה יש ברצונו היה משיב כעשה הונח שאינו רוצה ונראה אנחנו אם יש רבים נגד אתם שלא באו במעמד ויהיו בטלים ברוב היש טעם בדבר הזה לעשות הסכמה חדשה בלתי שיהיו שם כל הממונים גדולים וקטנים ואפי' שהיו רובא דרובא כמו שמביא הרא"ש כלל ששי דין י"א בתשו' ז"ל ויותר מזה אני אומר אם בררו מתחלה בעניין זה שיש להם לילך אחר הרוב אם מתא' מהם בטלה הברירה מידי דהיה אסנהדרי גדולה וקטנה עכ"ל וכל שכן בנ"ד שהיו בעיר קצתם ולא נקראו במעמד ההוא אם יש טעם בדברי' וכמו כן מבי' הרי"ק בי"ד סי' רכ"ח תשובת הרש"בא וז"ל ואפי' היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כלם בענין ב"ה דעלמא ע"כ עוד יורנו מורינו על ענין שאומרים הסיסיליאני לראובן שעבר בהסכמה א' שהיה ביניהם לבלתי יוכל שום יחיד מהג' בתי כנסיות להתפלל תפלת קבע בב"ה של הגריגי וזאת ההסכמה לא נכרזה בב"ה ורוב הק"ק אינם יודעים בה וקצת' אומרים שנעשת בזמן שהיו הקטטות בין הג' ק"ק עם ק"ק גריגי ועתה שהלך ראובן להתפלל שם אומרים שעבר הסכמה ורוצים להכריחו שיחזור עמהם ומה שנשבע וקבל נזירות שלא חל נגד ההסכמה הא' וטען ראובן שאותה הסכמה לא נעשית מעול' היה צווח שיראו לו אותה הסכמה ויקבל דינו ושלא היה מאמין בעדותם לפי שהם נוגעי' בדבר ויש להם הנאה רבה בחזרת ראובן עמהם גם טען ראובן שלו יהי כדבריכ' כבר הותרו כל ההסכמו' שהיו ביניהם כשעשו שלו' עם ק"ק גריגי ויש קבלת עדות מהממונים שהיו בימים ההם וגם מהחזן שהוא היה ש"צ כשהותרו כל ההסכמות והכריז ואמר מדעת כל הק"ק שכמה הסכמות היו נגד הגריגי יהיו כחרס הנשבר וראיה לזה שאחר שנעשה שלום בין הק"ק הלכו פרנסי ק"ק גריגי לשאול מא' ק"ק סיסיליאני יחידיה' שהלכו שם בשעת הקטטות והשיבו להם החכ' השלם וכל הק"ק ואמרו שפה בארצנו אינו כמו בשאלוניקי שיש להם הסכמות ותקנות שלא יתפלל שום יחיד אלא בקהלו לבד שהרשות נתונה לכל יחיד לההפלל בב"ה שלבו חפץ ויש מעשה ב"ד בידו מכל הנאמר ועוד טוען ראובן שאף אם כדבריהם יהיה מה שאינו ונודה שההסכמה לא הותרה זה יובן ליחיד או יחידי' שלא באו לכלל עדה שהם קהל אבל יותר מעשרה לא בשם יחיד או יחידי' יכנו והרי הם קהל בפני עצמו ולעול' אימא לך דהסכמה מתחלה לא נעשתה כי אם לפחות מעשרה וכמו שנראה מכח לשון ההסכמה שלא יוכל שום יחיד מהג' ק"ק להתפלל תפלת קבע בב"ה של גריגי יחיד דוקא ולא רבי' שהרי קהל א' כלו מהג' היו יכולי' להתפלל עם הגריגי כי לא נגזר עול קהל א' דבר וא"כ כת היוצאי' נמי כבר נעשה קהל בפני עצמו על הדין ועל האמת ששה חדשים קודם כניסת' בק"ק גריגי ואח"כ נתחברו שתי קהלות בשלום יחדיו ואפי' שנאמר שאינם יכולים להיות יחד ולהתפלל בב"ה תושבי' מפני ההסכמה הנזכרת טוען ראובן שאינם יכולים לצאת מקהל קדוש תושבים מפני שנשבעו על דעת רבים מפורשים שלא לצאת וחוץ מהשבוע' נזירות שמשון בכל תנאיו בפירוש פיהם ולבם שוים וראובן בפרט הקדיש חוץ מהנזיר' והשבועה מאתים פרחי' מעתה ומעכשיו לת"ת של ק"ק תושבי' אם יצא ויבטל שום תנאי מהתנאי' אשר עשה עמהם בין אם יביאו פסקי' מחכמי שאלוניקי שהדין עם שאר הקהלות בין אם יכוף אותו החכ' השלם כמהר"ר יוסף פורמון וגם יורינו מורנו על ראובן שצוה מחמת מיתה כמה פרטי' וציוה להעלות' על ספר על ידי סופר ועדי' ובשטר והצואה כתוב זה לשונו עו' צוה שיושמו מנכסיו חמשים אלפים לבני' בריוח ויהיה בנו שמעון פקיד עליהם והנאת' מהיום ועד עשר שני' יהיה הקדש בעד ישיבה או תלמו' תורה של עיר פלוני מקהל קדוש סיסיליאני כפי שיראה בעיני בנו ע"כ ועברו כשנתי' ימי' מפטירת ראובן ושנס מתני חריצותו שמעון בנו הנז' ועשה כל אשר צוה לו אביו ועתה זה ימים רוח אחרת נוססה על הבן שמעון ורוצה להחליף ההקדש ההוא וליתנו לישיבה ולתלמוד תורה בית הכנסת אחרת לפי שנפשו חשקה בהם ובמנהג' בענין התפלות ומתפלל עמהם ואמר ג"כ לקבוע הוא עצמו ישיבה בב"ה שמתפלל שם יחד עם חברי' יודעי דעת ומביני מדע מקשיבים א' לחברו יותר חכמים ונבונים ויותר ראויים להספקה ההיא ורוצ' לתת ההספקה ההיא לישיבה מהבית הכנסת האחר' והקהל קדוש מסיסיליאני בראותם כוונת שמעון לא טובה עמהם מערערים וטוענים ואומרים שכבר זכו במתנה ההיא ובהקדש ההוא זה שנתים ימים ששמעון עצמו היה נותן ההספקה ההיא בישיבה מהב"ה שלהם ושלא יוכל ולא יורשי' ולאו כל כמיניה להחליפה ולא ימיר ושמעון טוען ואומר כי הרשות נתונה לו לעשות כאשר ישר בעיניו להחלי' ולהמיר מב"ה א' לאחר כל כמה פעמים שלבו יחפוץ שכן כתוב בצואה כפי שיראה בעיני בנו דמשמע שהמעות יהיו הקדש כל משך הזמן הנז' אמנם הרשות בידו לתתם אל המקום אשר יהיה שמה רוחו ונפשו ומה גם דאמדי' דעת האב שאם היה יודע שהבן יקבע ישיבה הוא עצמו ודאי שהיה מניחם לישיבת בנו ולא בישיבה אחרת ומייתי בהאי מוה"ר אליה מזרחי שאלת תשו' נ"ג וכההיא דפ' יש נוחלין הרי שהלך בנו למדינה הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דאלו היה יודע שבנו קים לא היה כותבה לאחרים ע"כ וא"כ אף בנ"ד אמדי' דעתו שאם היה יודע שבנו יקבע ישיבה בודאי בנו היה קודם לכל אדם כי כל ישעו וכל חפץ אביו להועיל לבנו בלמודו שקבע ישיבה לעצמו ודיקא נמי לישנא דאביו שכתב ז"ל והכאהם מהיום כו' יהיה החד' בעד ישיבה או תלמוד תורה ולא כתב בעד הישיבה עם ה' הידיעה מאחר שמכמה שנים היתה קבוע ולא די זה אלא שנתב כפי שיראה בעיני בנו כמו שכתבנו וגם רוצה ראובן לתת מה שהיה נותן לתלמוד תורה של ק"ק סיסיליאני לת"ת של ק"ק תושבים מהטעמים האמורים ובפרט מכח החיוב שנתחייב לק"ק תושבים וז"ל החיוב ונתחייב ראובן לתת קופ' ותמחוי ערכו נדרים ונדבות וכל דבר לק"ק תושבים כיחיד מהק"ק הנז' כמו שהיה נותן לק"ק סיסיליא ביחד וכל זה עם כל החזוקים החמורי' שבועה ונזירות והקדש ובני סיסיליא אומרים כי אינו נכנס בכלל חיובו ה"ת והוא טוען שנכנס ולזה כיון גם כן זאת ועוד טוען ראובן שאפי' שלא היה חיובי משמע אף בתלמוד תורה שאינו רוצה לתתו שם כי אם פה להיות כי מעולם לא חל ההקדש בשתים ישיבה ות"ת כי אם בא' מהם שכן צוה מורישו בפיו ואמ' והנאתם יהיה הקדש בעד ישיבה או תלמוד תורה או חלק או ישיבה או ת"ת ולא שתיהן עוד יורנו המורה אם יש סמיכות בדברי השכיב מרע שכתב יושמו ולא כתב לשון נתינה או הנחה או חלוקה הנמצא בספרי הפוסקי' עוד יורינו מורנו על ענין ההקדשות שהקדישו ראובן ואביו ובני משפחתו בעודם עמהם בק"ק סיסיליאני אם יוכל ראובן להוליכם עמו בב"ה האחר שהלך שם להתפלל וגם ממה שנמצא כלי הקדש בסתם בלתי בעלי' מיוחדים אם כת היוצאי' גם הם יקחו חלקם ובאי זה אופן יחלקו אותם אם לפי ממון או לפי נפשות על הכל יורינו מורנו מה משפט השאלות הנזכרות ומה' תהיה משכורתו שלימה:
78
ע״טתשובת השאלות ה' יודע כי לבי בל עמי מכמה סבו' ואפילו עיון ההלכה אשר אני צריך ללמוד עם חברי הישיבה יצ"ו אין לי פנאי לעיין ומ"מ לא יכולתי להשיב פני הנבונים ומעולים בני הנבון ונעלה כה"ר יצחק אלמושנינו נ"ע ריקם שחלו פני לכתוב הנראה לע"ד באלו השאלות ולא אאריך כעת בראיות רק לגלות הנר' לע"ד:
79
פ׳ועל השאלה הא' הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין כח לשום קהל להכריח לשום יחיד שיבא ויתפלל בבית הכנ' אשר התפללו אבותיו והוא עד עתה אם לא יהיה מצד ההסכמה קדומה מקובלת מכולם וזה אני אומר בין מצד הדין בין מצד המנהג אם מצד הדין כבר כתב' כמה פעמים דכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו וכמו שמי שרוצה לצאת מעירו לדור באשר לבו חפץ א"י בני העיר לעכבו מלצאת אם לא מדינא דמלכות' כמו הסירגוני' וכיוצא בהם גם עתה למה לא יבא מקהלו לקהל אח' פשיט' דלא גרע כ"ש בטענה חזק' שטועני' שאינ' יכולי' להתפלל בכוונה כלל ואיך איפשר שנאמר שהקהל יכופו לבטל יחיד או יחידי שלא יעבדו את ה' וכבר אמרו שאין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ ואפילו יש לאדם רב בעירו והוא רוצה לצאת ללמוד עם רב אחר שלבו חפץ בו יותר אין אביו יכול לעכבו ואפי' שיצטער אביו מפרידתו אין לו לחוש למצות אביו כדי ללמוד תורה ואפילו שאין לך מצוה גדולה יותר ממצות כבוד אב ואם שהוקשה כבודם לכבוד המקום ודין זה הביאו הר' בעל תרומת הדשן ז"ל סי' מ' וא"כ פשיטא וכ"ש וק"ו בנדון דידן שיכול לצאת מקהלו הא' כדי להתפלל בכוונה ולעבוד את ה' ואם מצד המנהג ג"כ דבר ידוע כי בקוסטאנדינא רבתי ובשאר מדינות ועיירות כיוצא בה מעשי' בכל יום אנשי' כשהיה להם דבר לסבה מה יוצאי' מקהל זה והולכי' לקהל אחר ואין דובר להם דבר כי אין מכריחי' לשום אדם שעמד הוא ואבותיו באותו מקום כיון שעתה אין רצונו להתפלל אלא במקום אחר ואפי' בעיר הזאת שאלוניק שיש להם תקנ' לעמוד כל א' וא' בקהלו לפעמים קצת מהם נפרדי' מן הקהל והולכים ומתפללים במקום אחר ואין מוחה בידם ועוד היום שתי קהלות מספרד חשובות וחלוקות זו מזו ק"ק גרוש ספרד יצ"ו לסב' הפרשי' שנפלו ביניה' יצאו מקצתם ועשו בית הכנסת לעצמם גם ק"ק שלו' יש קצת ימי' מעטי' שיצאו מהקהל מקצת' והלכו להתפלל בבית הכנסת פרובינצה במקו' שלא שיערו הם ולא אבותי' ואפי' שמערערי' עליה' קצת אין מערעי' עליה' אלא מצד שהיה בניהי' הסכמ' קדומה אב' בלא"ה פשיטא ופשי' שאין כח לרבי' להכריח ליחידי' להתפלל אלא במקום שירצו א"כ השאלה א' פשוטה שיכולים אלו היחידים לצאת ולהתפלל במקו' חפצם ולשאלה השנית שאומרים שיש הסכמה שלא יוכל שום יחיד להתפלל בקהל קדוש גריגי אם אמת הדבר שהסכמה זאת נתקבלה בקהל שהוכרז' וקיימ' נראה בעיני שאין הדבר ברור בטענה שאומרי' דדוקא יחיד אמרו אבל לא צבור ואפי' שיש צד לומר כן מטעמא דקי"ל בנדרי' ושבועות פיו ולבו שוין בעינן והסכמות הקהלו' דין נדרי' ושבועות יש להם וכמו שפסק מורי הרב הגדול כמהרר"י טאיטאצק ז"ל ומטע' זה היינו יכולים לו' דה"נ כיון שהוציאו בפיה' שלא יוכל שו' יחיד נר' דדוקא על יחיד גזרו ולא על עשרה שהם נקראי' עדה כמו שידוע ועוד טעם אחר שלא על דעת שיצאו י' מהסיסיליאני בבת א' להתפלל עם הגריגי בקבע א"כ י"ל דעל דבר דלא שכיח לא גזרו ולא עלה במחשבת' לגזור ומ"מ לא הייתי מסכן נפשי להורות היתר מן הטע' הנז' אבל כיון שיש ספק במציאות ההסכמה אם הוכרזה ונתקבלה אם לא גם שיש ספק או קרוב לודאי שאפילו אם הוכרזה הותרה ויש רגלים לדבר כנזכר בשאלה שכן הוא אם כן ס"ס וכל ס"ס אזלינן לקולא כ"ש וק"ו שכפי הטעם שאו' נכרי' דברי אמת ועוד אני אומר שהם היוצאי' להתפלל עם הגירגי נאמנים על עצמ' יותר ממאה עדים וא"כ כיון שהם ההולכי' אומרי' שההסכמה הנז' לא הוכרזה או שהוכרז' והות' הם נאמנים על עצמ' ולא הכת מנגדת וכבר הארכתי במקום אחר יותר מדאי ודי לנו עתה בזה וע"מ שאומר' שהסכמה שלא נמצאו בה כל הממוני' אם עלתה הסכמה או לא גם בזה דבר פשוט שצריך כל הסכמה להיות מקובלת ומקויימת על כל הקהל שתהיה עשויה ומסודר' במעמד כל הממוני' מן הקהל ושיהיו הרוב מוסכמי' לדעת א' במעמד כלם גם בזה כתבתי כמה ראיות. ע"מ שבא בשאלה משטר הצואה שצוה הש"מ שיושמו מנכסיו ן' אלפי' לבני' בריוח כו' כנז' בשאל' שעתה שמעון בנו רוצה להחליף ההקדש ההוא וליתנו לישי' אחר' ולת"ת בבי' הכנס' אחרת לפי שחשק נפשו בהם ובמנהג' בענין התפלות ולהתפלל עמהם ואומר ג"כ לקבוע הוא עצמו ישיבה בבית הכנסת שמתפלל שם כו' וכנז' והסיסלאני טוענים ואומרים דלאו כל כמיניה להחליפה כו' כנז' גם על זה רואה אני דבר שמעון דבר ידוע מה שכתוב בתוספות בהגוזל קמא האומר תנו מאה דינר לעניי' סתם יתנו לעניי אותם העיר מ"מ כתוב במרדכ"י מעשה בא' שנתן מקצ' נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולי' היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו משו' דאמדינן דעתו שאלו ידע שירדו קרוביו מנכסיה' לא היה מניח קרוביו ונתן לאחרי' וגדולי' אחרים חולקים עליהם דאדרבה אמדינן דעתיה איפכא דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו והשתא דקרוביו עשירי' ימנע עצמו מלעשות מצוה לעצמו וימתין עד שירדו מנכסיהם ועד אותו זמן יהיה נדון אלא ודאי הואיל ובההיא שעתא עשירי' היו אין להם באותה צדקה אלא כשא' עניים וע"כ לא פליגי הני רברבי אלא במי שצוה סת' לצדקה ולא השליט לשום אדם בפירו' עליה הא אם השליט לאיז' אדם פקי' ושליט עליה' לעשו' כאשר יר' בעיניו פשיטא דלכ"ע אותו השליט או הפקי' יכול לעשות כאשר יר' בעיניו ז"ל מהרי"ק ז"ל משרש ח' אעפ"י שכתבו הפוסקים דדוקא צבור רשאין לשנות אבל לא גבאי הלא כתבו התוספות כל דבר מצוה אפילו גבאי יכול לשנו' וכן כתב בספר האשירי ואפילו למי שחולק איפשר דהיינו דוקא בגבאין הממוני' על צדקת עירם אבל כשבני עיר אחר' שולחי' מעות לצדקה לגבאי עיר אחרת או כשנוחי נפש מניחים איזה מעו' לצדקה וממני' גבאי' על אותם מעו' ודאי מסתלקי מאותם המעות ונותנים הכח לאות' הגבאים ויש להם כח כמו בני העיר מצדקת עירם א"כ בנ"ד הדבר ברו' דכיון דהשליט ראובן לבנו שמעון על הממון הנ' שיעשה כאשר יר' בעיניו יש לו כח לשנו' כמו שיראה בעיניו והרי דין זה יוצא מהא דאמרינן שאם יש חבר עיר פירוש אד' גדו' שהכל גובין על דעתו והוא מחלק לעניים כפי מה שנראה לו הרי זה יכול לשנותו לכל מי שירצ' לצרכי העיר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מתנות עניים וז"ל רשאין בני העיר לעשו' מקופה תמחוי וכו' ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבו' ואעפ"י שלא נתנו כן משעה שגבו ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה לו הרי זה רשאי לשנותם לכל מה שיראה לו מצרכי צבור עכ"ל וכל זה יוצא מהא דאמרינן בגמרא בפ"ק דב"ב רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקאתי לתת מעות לקופ' אדעת' דידי קאתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה והדברים ק"ו ומה התם דלא הוי אלא מכח אומדנא אמר שיש ברשותו לשנות לכל מה שירצה בנדון דידן דאמר המצוה בפי' מה שיראה בעיני בנו פשיטא ופשיטא שיש כח בידו לשנות כמו שיראה בעיניו כ"ש שאינו משנה לדבר צדקה אחרת אלא ממש לת"ת ולחברי הישיבה נראים בעיניו הגונים יותר ויותר דבהא ליכא מאן דפליג כלל ועקר. ועל השאלה מלשון יושמו נראה בעיני שלשון יפה הוא ומועיל בכי האי גוונא כמו שמועיל לשון הנחה לדעת הרא"ש וכל הלשונות אינו מוכרח שימצאו בלשון הפוסקים וראוי לדון העניין כפי כוונת המצוה ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך בזה גם מה ששאל השואל בעניין ההקדשות אם יכול ראובן להוליכם עמו בב"ה אחר כו' וגם מה ששואל מה שנמצא מכלי הקדש בסתם נראה בעיני דבהא ודאי אין כח לראובן להוציא ההקדשות ההם מאותו ב"ה להוליכם לב"ה א' כיון שכבר זכו בהם באותו ב"ה ויש לי ראיות לזה מתשובת הרא"ש שכתב שנדבות שהתנדבו לצורך ב"ה או לצורך בית עלמין יכולים בני העיר לשנותם כו' אפי' אם הבעלים מעכבים הרי משמע שמאחר שזכו בהם בני הקהל אין כח לבעלים עליהם כלל וכן יש לי ראיות אחרות אלא שכבר כתבתי שאין כוונתי להאריך גם שהרב הגדול כמהר"ר אליה מזרחי כתב בתשובותיו שאין לנפרדי' מן הקהל ליקח מחפצי הקהל שהוקדשו שם ולא נתנו לי פנאי לעיין ולראות עתה לשונו אבל מ"מ נר' בעיני שהדין דין אמת שכל ההקדשות זכו בהם ק"ק סיסיליא הן מיחידים ידועים הן מכלל העם אין כח ביד הנפרדים ליקח לא כולם ולא מקצתם הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי אני שמואל די מדינה:
80
פ״אשאלה ילמדנו רבינו קהל ח' שיש בהם עשירים ובינונים ועני' ובתוכה יודעי תורה וחשובים מה הדין נותן איך יתנהגו הצבור בענין צרכי הצבור לקחת ש"צ ות"ח ושאר צרכי הצבור אם יש לילך אחר רוב הצבור בלי השקפ' אל בחינה אחרת מחכמ' עניות ועשירות או אם ראוי לילך אחר רוב בעלי כיסין אפי' אם יהי' שאר העם רבים מהם במנין ראשים:
81
פ״בתשובה
82
פ״גאיברא דלכאורה נר' בסתם אמר' תורה אחרי רבים עד שנראה שאין לחלק בין עשירי' ועניי' שכלם שוים להמנו' ומיעוטא לגבי רובא בטיל וכן נראה מפשוטן של דברים מתשוב' הרא"ש שכתב וזה לשונו ועל כל עניין שהקהל מסכימי' הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו הרבים כו' עד לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמ' של רבים אחרי רבים להטות ע"כ זה מרגלא בפי כל העולם אבל רואה אני שמה שאמר' תורה אחרי רבים אין הפירו' כפי הנשמע לבני אדם שהם אמרו ביבמות פ' ראשון על פלוגתא דב"ש וב"ה אי עשו ב"ש כדבריהם נגד ב"ה דסבר רבי יוחנן דעשו וכן שמואל וקאמר בגמרא מאן דאמר לא עשו דב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכ' דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ע"כ הרי בפירו' דלא אמרה תורה אחרי רבים אלא כאשר הם שוים החולקי' אז הוי מעלת הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שתי הכתות אפשר שאיש א' יעלה לאלף והיכן כתוב בתורה אלא שיש לנו לומר שמה שאמרת תורה אחרי רבים אחרי רוב מנין או אחרי רוב בנין כשהם שוים רוב מנין בלתי שוים רוב בנין עוד יש לי ראיה דלאו בכל הדברים אנו הולכים אחר הרוב שהרי כת' מהררי"ק שרש ל' בשם רבינו שמחה שאפילו יחיד יכול לעכב החזנו' ולומר איני חפץ שיהיה פ' חזן אם לא שכבר הסכים תחלה ועוד כתב שם שהתפלה של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחי להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם כו' עד וכן נראה ודאי דה"ה והוא הטעם כאשר הם צריכים להעמיד להם דבר ומרביץ תורה שאפילו יחיד היה יכול למחות משום דבת"ח כלהו איתנהו ביה שלפעמים הוא ש"צ בימים הנוראים ולומד התורה כ"ש שאין אדם לומר תורה אלא ממי שלבו חפץ סוף דבר להליך אחר הרוב כמו שעולה בדע' המון העם שאין לנטות ימין ושמאל ממה שיעלה בדעת הרוב אי זה רוב שיהיה ח"ו שאם כן ילקה מדת הדין יעמדו בעיר א' או קהל א' ק' בני אדם י' מהם נכבדי ארץ חשובים ועשירי' והתשעי' אנשי' דלת העם וירצו התשעי' להקים עליה' רועה ראוי להם יהיו מוכרחי' העשרה חשובי' כפופי' לאותו רועה יהיה מי שיהיה חלילה אין זה דרכי נועם וכבר דרשתי לרבי' כי תורתינו הקדושה קורא לעשירי' פני' וכמו שאמר והרעב היה על פני כל הארץ אלו העשירי' נמצ' שאם העשירי' הם פנים שאר העם הם אחורים ואין האחורים ראיים להיות מנהיגים לפנים אלא הפנים הם המנהיגי' והארכתי בזה ובכאן די במה שאמרתי א"כ מה שאמרנו שיש לילך אחר הרוב היינו בשוים ברוב מנין ורוב בנין ועוד אמרו כי שפתי כהן ישמרו דעת כו' אם דומה תלמיד חכם למלאך ה' תורה יבקשו מפיהו אם לאו לא וא"כ אם לעיני קצת מהצבור יראה בעיניהם שאיש פלו' אין ראוי ללמוד תורה מפיו יכריחו הרוב למיעוט זה לא יתכן וכתב הריטב"א בש' הרב רבינו יונה ושמעינן מהכא דכשמחרימין חרמות בב"ה אם רוב הצבור שם חייבי' האחרים לקב' עליה' ואם לאו אין חייבים אלא א"כ יש שם גדול בין כלם כו' עד וכן היה אומר מורי הרב דכל תקנ' שרוב הצבור והוא רוב חשוב בחכמה ובמנין הסכימו בה אעפ"י שהמיעוט עומדי וצווחין הרי הם חייבים במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהיה נראה לרוב ההוא בגזרה ההיא דיש תקנה לצבור ומתקנים כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשי' כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום כדאי' בפ"ק דב"ב עכ"ל הרי אתה רואה דלא מבעיא לרבים אחרים גדולים וטובים דסברי דאין יכולים הרוב לכוף את המיעוט במלתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אלא אפילו לסוברים דהמיעוט כפופים לרוב היינו בתנאי שיהיה רוב חשוב בחכמה ובמנין גם תנאי אחר שנראה שאותה גזרה שרוצים לעשות היא תקנה לצבו' ומתקנין על הכל בשוה הא חסר א' מכל אלו אין הסכמ' הרוב כלו' אם לא מדעת כלם. עוד ראיה לזה מ"ש מהררי"ק שרש א' וז"ל כתב המרד"כי וז"ל רשאים בני העיר להכריע על קצתם. פירש רבינו תם שנעשית מדעת כל טובי העיר כו' עד ופירש רבינו מאיר הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהוכשרו כמו גדולי הדור בכל מקום ע"כ ילמדנו שבטל דעת הממונים האומרים ומכריזים רוב רוב שחמשה או י' אנשים חשובים עולים לאלף בין מצד החכמה ובין מצד העושר כי העושר קרוב למעלת החכמה כמו שכתוב כי בצל החכמה כו' ואמרו חכמים ג' מתנות נתן הב"ה חכמה עושר גבורה ובזה שכתבתי יתיישב היטב והוא ראיה למה שכתב הגהה מיימונית פי"א מה' תפלה וז"ל על אשר שאלת אם יש קטטה ואינם יכולים להשוות דעתם לברור ראשים בהסכמ' כלם זה אומר בכה וזה אומר בכה ומחמת חלוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקה ואין אמת ואין שלום בער ולא בכל המלכות הנגררים אחריהם איך יעשון נר' שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים [מס] ויקבלו עליהם ברכה שכל א' יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחרי הרוב הן לברור ראשים הן להעמיד נוהגים הן לתקן כיס של צדקה כו' עד כל דבר צורך הקהל יעשה על פיהם כו' יעו"ש. הרי למדנו מכל מה שאמרנו שמה שאמרו רוב הוא רוב טובי העיר בעלי כיסים הם מה שנקראים רוב אפי' הם מיעוט בערך דלת העם מ"מ הם הנקראים רוב ולכן לא אמר להושיב כל אנשי הקהל ויתמנו לרוב אלא להושיב נותני המס כו' כנז' עוד ראיתי לכתוב כאן מה שכתב הרא"ש בתשו' וז"ל צבור שיש להם ליתן לרב או לשלוח צבור איזה מהם קודם אם אין ספק לשניהם אם הוא רב מובהק יגדול בתורה ובקי בהוראת ודינים ת"ת קודם ואם לאו ש"ץ עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתם ע"כ ועתה אם רוב הממונים רוצים בא' מהחלוקות כגון לש"צ במקום הרב המובהק או להפך תאמר שיש לנו לילך אחר הרו' הא ודאי לא כיון שהדין הוא להפך והממונים אין להם בחינה בזה ודאי תלוי ברוב בנין בעלי שכל ומביני מדע נמצא ודאי דילך אחרי הרוב לא מלתא פסיקתא רוב מנין אלא אדרבה רוב בנין עיקר וכשיהיו שוים אז ילכו אחר רוב מנין מכל זה משמע שאין לילך אחר הרוב לעו' דלאו מילתא פסיקתא היא אלא מקומות מקומות יש והעיק' לילך אחר רוב מנין כשיהיו רוב בנין דאז ודאי לא יבחרו אלא האמת והיושר משא"כ ברוב ההמון מה שנ' לע"ד כתבתי:
83
פ״דוכן יש לדקדק מה שאמרתי מדברי הרא"ש ריש פ"ק דע"ז שהביא הבריית' בצורתה ז"ל ואם היו שני' א' מטמ' וא' מטהר א' אוסר וא' מתי' אם היה א' מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו אחר המחמיר עכ"ל ואם איתא דלעולם יש לילך אחר רוב מנין כך הוה ליה למימ' אם א' גדול במנין כי' מדקאמר גדול בחכמה ובמנין משמע ודאי דאעפ"י שהא' גדול במנין אם חברו גדול בחכמ' אין לומר להלך אחר רוב מנין אלא דווקא כשהוא גדול בחכמה ואע"ג דנר' קצת בהג' שם דרוב מנין עיקר שכת' שם הגה ז"ל ואם זה גדול בחכמ' וזה במנין הלך אח' הגדול במנין פי' תלמידי' הרבה א"נ שרוב התלמידים אומרים כמותו ע"כ לכאור' נר' דפליג אהר"אש ונר' בעיני דאפי' נימא דכן הוא מ"מ דברי הרא"ש עיקר דהוי בתרא וכ"ש דאפשר דכיון דשניהם חכמי' אעפ"י שא' מהם חריף יותר דכיון שחבירו זכה לתלמידים רבים מה שלא זכה חבירו ראוי לילך אחריו א"נ כיון שרוב תלמידים אחרים הסכימו לדעתו יש לנו לילך אחריו ומ"מ שמעינן מהא דצרי' שיהיו שניהם חכמים גם רוב המנין ג"כ חכמים לא רבי' כל דהוא וא"כ יל"ל שגם מכאן יש ראיה למה שאמרתי דרוב מנין לאו המון העם קאמר.
84
פ״התמו ונשלמו השאלות ותשובות השייכים בטור אורח חיים
85
