שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט קל״הResponsa Maharashdam, Choshen Mishpat 135
א׳ראובן שהיה לו מכס המלך יר"ה היה חייב לשמעון סך מעות על כתב ידו ובהיותו נדרש משמעון לשלם לו חובו השיבו ראובן הנה בידי כ"כ שעורה מעשר מן המעשר אשר דינא דמלכותא לתת למוכס אתננה לך ולך לך אל המקום אשר יהיה שמה רוחך למוכרך ומכור אותה ותתפרע חובך והשארית תחזירהו לידי ונתרצה ללכת למכור השעורה בעד ראובן ולקחה שמעון מיד ראובן וילך למוכרה ומכרה ונפל ראובן למשכב וחלה את חליו אשר מת בו ויהי כראו' בנו ואשתו שהיה נוטה למות הפקידו ביד לוי שותפו של שמעון כסף ושוה כסף אשר היה להם לשמרו ואחרי פטירת ראובן בא שופט הארץ לקחת מיד שמעון כל הנמצא בידו מכל השעורה אשר מסר לו ראובן הנז' ואף כי היה צווח ככרוכיא לאמר כי קנאו מיד ראובן להצילו מיד השופט כל זה לא שוה לו באומרו כי השעורה היתה מהמלך ועליו מוטל לגבות נכסי המלך בכל מקום שהם באופן שהוכרח שמעון למסור כל מה שבא לידו מהשערה הנז' ולא נתפרע מאומה מחובו הנז' ועתה כראותו כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו בקש להתפרע חובו מהפקדון אשר הפקד ביד לוי שותפו מנכסי ראובן ילמדנו רבינו אם יש לאל יד שמעון להתפרע מחובו כיון שמה שמסר בידו ראובן היה מהמלך ומצד המלך נלקח ממנו די לו הטורח שטרח למכרו על פי ראובן לעשות רצונו ומה גם שהבטיחו לשלם לו שכר טרחו במכירתו מלבד שיתפרע מחובו ונוסף גם הוא אשר בידו כתב יד ראובן שחייב לש' הסך הנז' וכיון שהפקדון ביד לוי שותפו ה"ל כאלו הוא תחת ידו והרי הוא מוחזק וזכה בחזקתו או לאו ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה לכאורה היה נר' דאפשר לדמות דין זה לההיא עובדא דסוף קמא דאמרינן התם ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עלויה יהבא להו אתא לקמי דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל נפשו בממון חברו הוה אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידי' אתו ואי לא אדעתא דכספ' אתו ע"כ הרי משמע דכי אתברר לנא דאתו בעד כספא הנפקד פטור הכא נמי דידעינן ודאי דאתו בשביל השעור' שהיתה של המלך יר"ה על שמעון וה"ל שלא נטלו אלא שעור' של ראובן ונשאר החוב כמו שהיה דהשתא ומה התם דגנבי כי אתו לא אתו בשביל דבר שלהם עכ"ז אמרינן שאע"פי שהציל הנפקד עצמו בממון חברו עכ"ז פטור הנפקד בנ"ד שבא עבד המלך בדין על הנכסים של המלך יר"ה על אחת כו"כ כך היה נר' לכאורה אלא שיש לאומר שיאמר דלא דמי כלל דשאני התם שהפקדון היה בעין ומשום הכי כאשר באו בשביל הפקדון פטור אבל הנדון שלנו אינו כן אלא שהשעורה אינה בעין שכבר נמכרה ונעשית מעות ונתפרע שמעון מהחוב שהיה חייב לו ראובן וא"כ אין כאן אלא שפרעו שמעון בשביל מה שהיה חייב ראובן למלך וא"כ נכנס זה כפורע חובו של חברו שנתחבטו בזה הפוסקים שלדעת ר"ת דלא אמרינן דפורע חובו של חברו שהוא היה חייב פטור מלשלם אלא בפורע מזונות אשתו אבל בשאר חוב חייב החייב לשלם אבל רש"י ורבים מהפוסקים סביר' להו שהדין שוה בכל מין חוב שפור' אדם בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם ואפי' היה חייב על משכון אם לא שיהיה שפר' בשבילו מס קצוב למלך וכ"כ הרמב"ם והביאו הטור סימן קכ"ח בח"מ וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב דוקא שמשכונו בשביל מס הקצוב והוא שלקח ממנו בפי' בשביל פ' ובפני עדים אבל תפשוהו בשביל מס שאינו קצוב אינו צריך לשלם לו ע"כ מכאן נר' דאין בני ראובן חייבים לשלם שהרי אין זה מס ולא קצוב ומנא תמרא דמפלגינן בין הכלים למעות הא לך ראיה לע"ד שכתב הריב"ה בסי' ק"ד ואם קדם המאוח' וגבה קרקע מוציאין מידו ואם מכר קודם שהספיק הראשון להוציאם מידו אין המוקדם חוזר אפי' אם המעות בידו עדיין הרי שבעל חוב זה שגבה הקרקע שלא כדין גבאו ואם היה עדין הקרקע בידו היה בעל חוב הא' טורפו וא"ה אם מכר ואפי' שהמעות בידו אנו אומרים אין אלו המעות משועבדים לך ואינם שלך אף אנו נאמר בנ"ד שיוכלו בני ראובן לומר לא לקחו ממך השעורה שהיתה של אבינו אלא לקחו כסיך ואמת שפרעת מנכסיך חוב אבינו אין אנו חייבים לשלם ע"כ עוד כתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י סי' ע"ג וז"ל כאן שקדמו היתומי' ופרעו לשמעון במעות א"א ללוי להוציא' מיד שמעון אלא א"כ יש לו עדים שאותם המעות בעצמם היו מראובן אבל אם אין לו עדים בכך א"א לפי שיכול שמעון לטעון שמא אותם המעות משל יתומים עצמם היו כו' י"ש גם בנ"ד יכולין בני ראובן לומר אין אלו המעות שפרעת אלא מנכסיך לא מנכסי השעורה אין זה אלא שפרעת מנכסיך חוב אבינו ואין אנו חייבים לשלם מכל זה נר' שבנ' ראובן פטורים ואין לשמעון להוציא מבני ראובן ולא אפי' מראובן עצמו אם היה בחיים ומ"מ אני אומר שמצאתי כתוב והביאו ב"י וז"ל ואפי' מאן דפטר פורע חובו של חברו הני מילי בבעל חוב ישראל אבל בע"ח גוי חייב לשלם ואע"פ שאינו נר' כן דעת הרמב"ם מ"מ כיון דלדעת ר"ת ואחרים ס"ל דבכל חוב חייב החייב לפרוע לחברו מה שפרע בשבילו הדין היה נותן שבני ראובן חייבים לשלם וכל שכן חוב מלך כי ודאי המנהג לחפש ולהשתלם ואינם מוותרי' כלום עוד מצאתי כתבו התוס' בההיא דסוף פרק בתרא דקמא וז"ל ואי לא אדעתא דכספא אתו אע"ג דאמרינן לעיל נשא ונתן ביד חייב אומר ר"י דשאני שומר דלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכספא ע"כ גם אני אומר שראובן שמסר השעורה לשמעון דאדעתא דהכי נתן לו השעורה שאם יבואו עבדי המלך ליקח השעורה משמעון שיציל עצמו בו והוא ישלם ויש בזה טעם גדול דהשתא התם שהם גנבים אנו אומרים דאדעתא דהכי מסר בנדון זה שהוא חוב למלך על אחת כ"וכ דאית לן למימר הכי ואע"פ שאפשר למי שירצה לחלוק שיאמר דהתם שהמפקיד בא להוציא יספיק טענה זו לעכב שלא ישלם הנפקד אבל בנ"ד ששמעון בא להוציא מבני ראובן דבעיל' כל דהוא אנו מעמידין מעות ביד יתומים אפשר דלא אמרינן הכי ולכן אני אומר שאם לוי שותף שמעון בחוב זה והדברים ברורים לו כמו שהם ברורים לש' מהני לו תפישתו דהשתא ולא מפקינן אלא אנו מעמידין "]:
2