שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט ר״כResponsa Maharashdam, Choshen Mishpat 220
א׳ראובן בהיותו בפראנקיאה עשה קאמביו עם ש' כפי הנהוג בין הסוחרים והוא שהלוה ר' לש' סך מעות על סחורות ידועות של שמעון ששולח למלכות תוגרמה וקבל ראובן עליו אחריו' הסחורות בעברם דרך ים אחריות טביעה או שוללי' ובעד קבלת האחריות הנז' נתחיי' שמעון לפרוע לו סך מעות נוסף על ההלואה ויהי בבואם הסחורות ההם דרך ים הטי' ה' רוח גדולה אל הים והאניה חשב' להשבר ואנשי האניה מיראתם פן יאבדו או תשבר האניה בחרו להם לשבר תורן האניה והעצי וכלי האניה והשליכום אל הים להקל מעליכם ויחתרו להגיע אל היבשה ויהי כאשר הניח ה' להם ועמד הים מזעפו והגיע אל היבשה תב' בעל האניה מבעלי הסחורות הבאות באניה לפרוע לו כל א' חלק מכל אותם הדברים שנאבדו אי נשברו מכלי ועצי הספינה ונתפרע מכל א' חלקו המגיע לו כפי הסחורות אשר לו באניה ועתה נפלו דברי ריבות וטענות בין ר' ובין שמעון הנ"ל ששמעון בעל הסחורה טוען שאותו הסך הנפרע בעל האניה מאותם סחורות על ראובן מוטל לפורעם כיון שהוא קבל עליו אחריות הים כיון שאותה ההוצאות נמשכו מחמת סערת היה וקרוב היה הדבר שאם לא היו בוחרים לשבר אותם דברים ולהטילם אל הים הית' האניה נשבר' והסחורה הולכת לאיבוד אם כן על ראובן מקבל אחריות הים מוטל לפרוע אותה הוצאה וראובן טוען ואומר שהוא לא קבל עליו רק אחריות ים דהיינו אם יהיו נטבעים הנכס' או יבואו שוללים אמנ' הוצאה כזאת הרי היא כשאר הוצאו' הדרך שעל בעל הסחורה מוטל לעשות יורנו מורינו הדין עם מי ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה האמת כי טענות שתי הכתות יש להם פנים וצריך שאלה זו לפנים ואלו הדברים עקרן היה לידע מנהג הסוחרים מה הוא אם היה אפשר ומ"מ כפי הנר' הדין נוטה עם בעל הסחורה וזה מטעם דאמר' בגמ' סוף פ' השוכר את הפועלים שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים במקלות ולא קדם ש"ח בחנם ש"ש בשכר ועד כמה עד כדי דמיהן וכ"כ הריב"ה בח"מ סי' ש"ג באו לסטים עליו או ארי ודרס אם אפשר לו לקבץ רועי' שיעזרו לו להציל חייב לקבצם וליתן להם שכר עד כדי הבהמ' וחוזר ולוקח מבעל הבהמה מה שנתן להם כו' עד כתב הרמב"ם רועה שטען הצלתי ע"י רועים בשכר ונוטל מה שטען ע"כ הרי לך שש"ש חייב להשתדל בכל עז ותעצומות להציל ואם לא הציל חייב לשלם ועכ"ז בעל הבהמ' חייב לשלם ההונאה היינו שאינו חייב אלא גוף הבהמ' אבל ההוצ' שהוצרך להצילה על בעל הבהמ' להוציא ה"נ זה המלוה לא נתחייב אלא להציל גוף הסחור' לא להוציא מה שצריך להוצי' וכמו שיפה טען המלו' שמה לי הוצאה זו משאר הוצאות שכלם על בעל הסחור' כך היה נר' אלא שאחר העיון נר' שיש לחלק ולומר דדוקא ש"ש שאעפ"י שחייב לשמור כל האפשר סוף סוף פטור מן האונס הגמור וכמ"ש מהרי"ק בשרש ק"ד וז"ל פשיטא דש"ש חייב בכל אבדה ואפי' שמר כדר' השו' ואפי' בדבר שהוא קרוב לאונס מחייב ולא מפטר אלא באונס גמור ע"כ הרי שבאונס גמור מפטר אך אמנם בנ"ד שחייב אפי' באונס גמור ליכא למימר הכי ואדרבא דמי לשואל ועדיף טובא ובשואל אמרינן בגמ' שחייב בכל ואינו פטור אלא במתה מחמת מלאכה וכמ"ש הטור וז"ל השואל מחברו בהמ' או כלים או כל מטלטלים ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ובנ"ד נמי שחייב אפי' עשה כל מאמצי כחו ולא הועיל חייב לשלם נמצא כי מה שטרח להציל והוצי' ממון לא טרח אלא בשביל עצמו לא בשביל חברו משא"כ בש"ש שמה שטורח טורח בשביל חברו וק"ל אך מה שנר"ל שיש צד לפטור למלוה הוא בא' משני טעמים או בשניהם יחד שהוצאה זו היתה גזל ביד הספן שהרי הוא עשה מה שעשה להציל ספינתו ופשיטא שלעצמו טרח וא"כ בדבר כזה לא קבל עליו עוד טעם דמאן לימא לן שאם לא היה משבר שהיתה הספינה נטבעת דבשלמא אם היה אליה אומר לנו שאם לא היה שובר בעל הספינה התורן היתה הספינה נטבעת היה ראוי שישלם שהרי המלוה הוא היה המפסיד וכדי להציל עצמו הוצרכה אך אם אפשר שהיתה הספינה נצולת בלאו הכי נמצא אינו חייב אלא עלילה בעלמא הוי ואינו חיב הנלע"ד:
2