שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט רכ״זResponsa Maharashdam, Choshen Mishpat 227
א׳ר' כאשר היה דר בבילוגראדו קנה מש' חזק' ומוקטעא מחנו' ובית ואח"כ נשרף העיר ונשרפה החנות הנז' ואז בנה ר' משלו ומממונו גרוט' והחנות ועלי' ע"ג אח"כ ר' הלך לו מן העיר כי בורח הוא מפני הנושים אצים עליו והניח החנו' הנז' כאשר היא ונשרפה הבית והחנות פעם שנית לבד הגרוט' נשאר' קיימת ובא לוי ובנה החנות והעלי' ודר בה ואחר ימים מכרה ליהודה ויהודה נפטר לב"ע ונשארו היורשים ורצו למכור החנות הנז' ואומר ר' ששלח ממקום שהיה היא שם לומר ליושבי בילוגראדו שיזהרו ששום אדם לא יקנה החזקה הנז' שהיא שלו עד שעוד היורשים עומדים בחזקה הנז' ועתה חזר ר' לעיר בילוגראדו ושואל זכות חזקתו ואומרים לו כבר הפסדת זכותך ואין לך עוד חזק' ועתה שואל ר' הדין עם מי ואת"ל שהדין עם הירשי' מה שבנה אם מחוייבים לפרוע מה שהוציא שם או לא ואת"ל מחוייבים לפרוע מה יפרעו האם יפרעו דמי אבנים ועפר ועצים לבד או הבנין כמו ששוה ע"כ תוכן השאלה:
1
ב׳תשובה הנראה בעיני ודאי שר' זה הפסיד זכות חזקתו מכח תקנת הסכמות החזקו' אשר דקדקו הראשונים וכבר פשט' ההלכה לעשות כן שמי שעוקר דירתו מן העיר הפסיד זכות חזקה שלו אם לא יהיה שאנסוהו לכך דאז ודאי נשאר' זכותו קיים כמו שראיתי פסק מרבותי ע"כ אבל אם לא אנסוהו ודאי כיון שיצא הוא מדעתו אבד זכותו ואין לומר כי מפני שהנושים היו אצים לו שמפני זה נקרא אנוס לצאת דודאי אינו כן שצריך שאנסהו לצאת והנושים אין מחייבים אותו לצאת אדרבא רצונם שיעמוד בעיר ואם הוא כדי להנצל מהם רצה לצאת לא מיקרי אנוס ואע"פי שהיה נלע"ד שלא היה צריך לזה ראיה מ"מ אני כותב ראיה לזה דאמרינן בגמרא פרק המפקיד אמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו ורב נחמן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי בורח מחמת מאי אלימ' מחמת כרג"א היינו לדעת אלא בורח מחמת מרדין ופרש"י בורח הרי הוא כשבוי שאין דעתו מיושבת עליו מחמת שהוא בהול מחמת כרג"א שאין לו ממה לפרוע כסף גלגולתו למלך ובורח לפני בא הזמן מחמת מרדין שהרג את הנפש ע"כ וכן פסקו הפוסקים ז"ל הטור ח"מ סי' רפ"א כתב מחמת נפשות הרי הוא כשבוי לפי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות אבל היוצא לדעת אין מורידין דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה ש&א אינו רוצה שיורידו קרוב לנכסיו ע"כ: וכן נ"ל שאין לדקדק מפרש"י ז"ל שכתב ובורח לפני בא הזמן דנראה דוקא לפני בא הזמן נקרא יוצא לדעת הא אם הגיע הזמן נקרא אנוס דודאי לר כתב כן אלא להודיענן יישוב א' קטן כי איך אפשר שבורח מפני הכרג"א ולא תפסוהו לזה אמר לנו שהיה לפני בא הזמן והיה יכול לברוח דאלת"ה אלא שבורח מחמת ממון נקרא אנוס ליפלוג וליתני בדידה בממון גופיה בין הגיע הזמן ללא הגיע והוה רבותא טפי דמחמת נפשות הגיע הזמן הוי ולמה לי בהול מחמת נפשות אפילו מחמת ממון שהגיע הזמן נמי נקרא בהול אלא ודאי דמחמת ממון לא מיקרי בהול כנ"ל וכן נראה ברור מלשון הר"מבם פרק ז' מהלכות נחלות שכתב דין שבוי אח"כ כתב וז"ל וכן הבורח מחמת הכנה אבל היוצא לדעת וכו' משמע בפירוש דשבוי ובורח מחמת סכנה שוים אבל השאר יוצא לדעת מיקרי ואם כן האיש הזה היה יכול להעביר זכות חזקתו לאחד מאוהביו שכן הוא דין ההסכמה שיכל לעשות כן וכיון שלא עשה עבד זכותו וכל זה שאני אומר שאבד זכותו היינו שיצא לדעת כמו שאמרתי ולא היה דעתו לחזור אבל אם היה מוכיח מתוך מעשיו שהיה דעתו לחזור אז אפשר לומר שלא אבד זכותו ויש ראיה לזה ממה ששנינו ההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וכו' ואמרינן דדוקא כשדעתו לחזור הא אין דעתו לחזור נוהג כאנשי המקום שהלך לשם נראה דכשדעתו לחזור עדיין נקרא על שם מקומו הא' אלא שמפני המחלוקת אמרינן שינהוג שם במקום שהלך חומרי המקום שהלך לשם זה למדת מפסק שראיתי ממורי הרב הגדול מההרי"ט ז"ל מכל מקום הגע עצמך שראובן זה אבד זכות חזקתו מן הטעם הנזכר לעיל מכל מקום לא הפסיד מה שבנה שם שהוא שלו ואין יכולין לומר לו טול עציך ואבניך דדוקא אמרינן זה ליורד לתוך שאינו שלו ובונה שלו ברשות אבל מי שבנה ברשות ודאי דידו על העליונה ואין לי פנאי להאריך באלו הדברים כי יש חלוקים רבים והשואל נחוץ אלא שאני אומר שגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובה והביאה הטור ח"מ על ראובן שהלך מעירו ונכנס שמעון בביתו ודר שם ובנה ותקן בבתים של ראובן והשיב שאין ראובן יכול להוציא לשמעון מן הבית עד שיפרע לו כל מה שהוציא בתקון הצריך ובמה שהוציא שלא היה צריך אלא ליופי לבד או להנאת עצמו אומר לו ראובן עציך ואבניך אתה נוטל עוד הביא בשם הרמב"ם וז"ל כתב הרמב"ם החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף להם בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כזורע השדה העשוי' ליטע ושמין לו במה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין הראוי לאותו חצר כמנהג מקום עאכ"ו ראובן זה שבנה בשלו שאפילו שאבד זכות החזקה לא מפני זה אבד מעותיו ומה שהוציא שם כיון שמה שעשה עשה ברשות ודבר ראוי וצריך זה מה שנראה לי ברור אלא שעדיין צריך לראות כי אפשר שלא יהיה זכות לראובן בשום דבר לא בחזקה ולא בבנין והטעם הלכה רווחת היא דטענינן ליורשים וללקוחות ותנן פ' ח"ה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כו' עד והבא משום ירושה אינו צריך טענה ופירש"י אינו צריך טענה לומר היאך בא ליד אביו כו' ומיהו ראיה בעדים בעי שראו את אביו הוחזק בה יום אחד ועוד תניא בגמרא אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה והלוקח שנה הרי זו חזקה וא"כ אחר שאלו בני או יורשי יאודה עמדו בחנות זה ג' שנים או הם ב' שנים ואביהם שנה או אביהם יום אחד והם תשלום הג' שנים מי יוכל לתבוע מהם דבר שהרי יטענו ירשנו ממורישנו ואין אנו יודעים איך בא לידו ואינם צריכים עוד כנז' במשנה למעלה אלא שאפשר שאם לוי המוכר ליהודה קיים ויתברר שהוא מכר הנז' ליהודה המוריש או ראובן יביא ללוי לדין ויתבע ממנו זכותו ואם לא יביא עדים או ראיה שראובן מכר לו הכל או ראיה כיוצא בה או יחוייב לוי להחזיר הגרוטה לראובן או כפי מה שישומו שני בנאים אומנים ששוה כלל הדברים אני אומר שהאמת שהדין שיש לו לראובן אינו עם היורשים יורשי יאודה אלא עם לוי שמכר ליאודה אם הדבר ברור כן ואו אם יתברר שראובן זה כשיצא מבילוגרדו ועקר דירתו משם היה דעתו לחזור ויוכח זה מצד מעשה ראובן שעשה אז בעת צאתו אז יחוייב לוי לחזור כל הבי' והחנות כמו שהיא לראובן ויהיה יד ר' אז על העליונה כי לוי בנה שלא ברשות ואע"ג שא"א לחזר הבית כמות שהיא לר' מחמ' יורשי יאוד' שיאמרו ירשנו ואנן טענינן להו מ"מ יחוייב לו לפרוע לר' כל מה ששוה עתה החנות כמות שהיא העצים והאבנים ששם לוי שהיה יכול ראובן לומר לו טול עציך ואבניך וכן עתה יפחתו מה ששוים העצים לבד והשאר כלו יפרע לוי לר' אבל אם יתברר שהיה דעת ראובן לחזור אז אבד זכות החזקה אבל בנין הגרוטה ומה ששוה לא אבד כיון שכשבנה כדין בנה כל זה אני אומר מן הדין הגמור כפי הנלע"ד כ"ש שיש לו דברים ראויים ומחייבים כפי השכל והסברא שלא להפסיד זכותו א' שחנות זה לא היה חזקה לבד אלא מוקטעא ונפל כאן בעיר הזאת שאלוניקי מחלוקת בין החכמים אם המוקטע' יהיה לה דין מולקיי או דין חזקה לבד והיה מהם דסברי שדין מולקיי לה והיה הדעת נוטה קצת לזה גם שזה ר' היה מוכר' בצאתו ואע"פ שכבר כתבתי שכפי הדין אינו נקרא אנוס ובהול גם המו&טעא נפסק הדין מבורר ומגדולי החכמים שדין חזקה לבד ר"ל חצר אי בית הנשכר מן הגוי יש לו וכן אני נוהגים על פיהם יועיל זה לפחות להפוך בזכותו כל האפשר באופן שלא יאבד זכותו עכ"פ הדין עמו בפנים הנז"ל וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:
2
ג׳על ענין ראובן שהיה לו חזקת בית והוציא בה הוצאת וסיירה וכיידה ואח"כ בא ש' וקנה המילקי מיד התוגר ונפלו ביניהם קטטות כי ש' היה רוצה לפרוע מה ששוה החזקה כמו שהיא ור' היה תובע כל מה שהוציא בבית ואני הייתי דיין א' והראתי טענותי בקוצר שהדין עם ר' ראשונה אחר שראינו כונת מתקני ההסכמה שמתוך ישרו' לבבם ניכר כי כל מגמתם היא לתקן כל מה שאפשר שלא יפסיד בעל החזקה מעותיו שהוצי' בבית ההיא וכמו שכתוב זאת ועוד אחרת אי מראדנו אי אקאטאנדו שון מאבדים ממונם של ישראל להחזקה קי אברה מירקאדו איל יאדרי קי אברה פואישטו אקיל פוקו די קאבדאל איני לייא אקיל טאל שין טימור דול שו"ת לו מירקאן אי נו מיראן ני שי אקואירדאן קואנטו' לאוין די תורתנו הקדושה פאשאן כו' עד קיריינדו פוניר ריאידיו איניליו איניל דיגו קאבשו אי קי לוש גודייוש עירדידוש צי גאשטאדוש הסכימו כו' הרי א"כ משמע בהכרח שראוי לעשות שיפרע הקונה באופן שלא יאבד בעל החזקה כי די לו צערו הגדול שמוציאים אותו מן הבית שזכה בה ובה לבו חפץ אלא שיפסיד מעותיו ג"כ עוד מוכרח זה מלשון ההסכמה שאחר שכתוב באריכות קי שי וישטו איל באלור דילה חזקה אה קושה טאקשאדה כנז' חזרו וכתבו אנשי מישמו שי אויירי פיגו המקזיק כו' עוד כתוב למטה פאשטא קי פרימירה מינטי פאגי איל טאל קונפראדור לה ואלוד דילה טאל חזקה אה קושה טאקש אדה כנז' אי מאש לה מיגוריאה קי טוביירי פיגו עוד חזרו וכתבן טודו איל ואלור דילה חזקה אילה מיגוריאה קי אוביירי פיגו והייתי רוצה לידע אם מתקני ההסכמ' הוו קטלי קני באגמ' שכתבו טודו איל ואלור דילה חזקה חילה מיגוריאה ולא היה כונתם שיפרע מה שהוציא בשבח הבית מה להם לכתוב כי אם טודו איל ואלור דילה חזקה קי ואליירי איל אישטנטי ולמה דקדקו וחזרו ודקדקו כ"כ פעמים איל ואלור כו' אלא שהם ב' דברים א' גוף הבית כמה היא שוה מצד מה שמרויח בעל החזקה או היו נותנים שכירות בשביל הבית או החצר בלי בחינת מה שהוציא היהודי בבית כי לפעמים איש א' יוציא בשביל שתהא נאה הרב' ואם בא להשכירה תהיה ההוצאה יתרה על מה שיתנו לו מן השכירות ומתקני ההסכמה רצו שמספיק מה שעובר הקונה על לא תחמוד אלא שיפסיד הבעל הבית מה שהוציא זה לא יתכן עוד אני אומר לא יהיה הדבר אלא ספק חרם וספק חרם להחמיר וחרם היא השבועה ומאחר שהקונ' עובר עכ"פ וכמו שאמרנו ובעל החזקה עשוק ראוי להכריע לזכות בעל החזקה בכל האפשר וזה ברור למודה על האמת:
3