שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר קכ״הResponsa Maharashdam, Even HaEzer 125
א׳שאלה המנהג בין האישכנזים כפי תקנת שום שאם תמות הכלה בשנה ראשונה שחוזר כל מה שהכניסה ליורשי האש' וזה דוקא בנכסי צאן ברזל כמ"ש הרא"ש בתשובה ובשנה השנית חוזר החצי ובשלישית אינו חוזר כלל ושנה א' היתה מעוברת ומתה הכלה בחדש י"ג ג' ימים קודם תשלום החדש ויורשי האשה תובעים הנדוני' מכח התקנ' הנז' והבעל טוען שאין להחזיר רק החצי מטעם דשנה סתם י"ב חודש משמע והנה הבעל מוחזק בקצת נכסים שיש בידו ואחד מיורשי האשה מוחזק בשאר הנכסים אמנם כבר באו והגיעו ליד החתן אלא שהחזירם לאיש ההוא המוחזק כדי שישא ויתן בהם והריוח לחתן ויש יורש אחר שאינו מוחזק יש לראו' מה דין שלשת אלה הטוענים:
1
ב׳תשובה
2
ג׳ראשונה צריך להודיע המחלוקת שנפל בענין זה בין הפוסקים כפי הנראה ואחרי כן לפסוק הדין למעשה בנדון שלפנינו תנן בהשואל המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה למשכיר והפוסקים הגדולים לא חלקו במשנה זו בין שאמר שנה סתם לשנה זו או להשנ' גם לא חלקו בין אם היה התנאי בתחלת השנה ובין אם היה באמצע השנה אלא כתבו סתם המשנה כצורת' ועל כן כתב הרב המגיד ז"ל פ' ז' מהלכות שכירות שדעת הרמב"ם ז"ל שאין חלוק אלא שלעולם כשמזכיר אפי' שנה סתם הוי העיבור לשוכר אם לא כשמזכיר לחדשים. והכריח זה ג"כ ממ"ש פ' י' מהלכות נדרים וז"ל שאיני אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דשנה סתם ר"ל השנה שעומד בה בין היא פשוט' בין היא מעוברת אבל הרב בעל הטור ח"מ סי' שי"ב כת' וז"ל השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה אין צריך להוסיף לו בשביל חדש העבור וכתב הרשב"א בד"א בשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אמר שנה א' אין לו אלא י"ב חדש כרוב השנים שאינן מעוברות עכ"ל ולא הביא שום חולק ומזה הביא ראיה ממהררי"ק ז"ל שרש י"ב דאם לא אמר שנה זו וכו' דלא הוי אלא י"ב חדש ומתוך דברי הטור ז"ל שהזכרתי למדתי שני דברים אחד שאין הכרח גמור מלשון המשנה שכתב סתם ולא מלשון הפוסקים דאין לשון הסתמי כאן היה מכריח דשנה סתם הוי י"ג חדש כשעומד בה אי' אפשר שהיה מבי' סברת הרשב"א ולא חשש לסברת אביו ז"ל שהבי' המשנה סתם בלא שום חולק אלא שנר' לו שגם אביו היה מודה לסברת הרשב"א מכח הראיו' שהפלי' להבי' הרשב"א ז"ל וסתם אביו ז"ל כמו שסתם רבי:
3
ד׳עוד שנית אני למד שיש לחלק בין נדר לשכירות שהרי בשכירות כתב כנז' ובנדרים כתב וז"ל אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם השנה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום ע"כ א"כ נר' תרתי דסתרן אהדדי אלא ודאי דסבירא ליה ז"ל שיש חלוק בין שכירות שבני אדם על הסתם כשנושאים ונותנים הוא ע"ד דין התורה ומדין התורה סתם שנה הי' י"ב חדש כרוב השנים אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וסתם בני אדם כשאומרים שנה כונתם תמימה ואם הי' מעוברת נכנס חדש העיבו' כיון שהיא קרויה ג"כ שנה כמו השנה הפשוטה ואם בא למעט מן השנה הלז לפרש י"ב חודש כן נלע"ד דעת הטור אעפ"י דאיכ' אחריני דלא מחלקי בין נדר לשכירות הרב הנמקי במשנת המשכיר בית הנז' כתב בשם הריטב"א וכת' הריב"א דהיינו דוק' כשאמר שנה זו או שנה פ' אבל אמר שנה סתם אין לו אלא י"ב חדש כדאית' פ"ק דר"ה והו' ז"ל נר' דאין ולאו ורפי' בידיה וכתב עוד מיהו הראב"ד ז"ל לא דבר בזה כלל בחדושיו ואני תמיה מזה שהרי בנדרים האריך הרבה בפ' קונם אם לא שאיפשר דלאו היינו הר"ן אלא רבנו יהונתן. מכל זה היה נראה לכאורה דנ"ד פלוגתא דרבותא הוי ולדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל והטור ז"ל נראה דזכה הבעל בחצי הנדוניא בודאי אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל כפי דעת המ"מ ז"ל זכו יורשי האשה די"ג חדשי' בעינן ואחר דאיכא פלוגתא דרבותא היה נראה לומר שהבעל זכה בודאי כמה שנמצא עתה בידו אבל יורש האשה אינו מוחזק במה שבידו והטעם כי עד שעת מיתה הנכסי' היו בחזקת הבעל ובאחריותו ומה שרוצה עתה היורש להחזיק במה שבידו הוי תפיסה אחר שנולד הספק ולדעת רבי' וגדולי' לא מיקרי חזקה ובפרט מהר"ר איסרלן ז"ל ומגאוני דורנו מוהר"ר מאיר ז"ל ואעפ"י שלא נהגתי אני כן לפי שיש גאוני' אחרי' דלא סבירא להו הכי מ"מ היה נראה כי מאחר שנפל ענין זה בק"ק אשכנז ראוי ללכת אחר חכמי עירם ומי לנו גדול בדורות הראשונים שלפנינו כמהר"ר איסרלן ז"ל גם בדור זה האחרון מהר"ר מאיר ז"ל כנ"ל אבל הבעל כיון שבאו לידו כל הנכסי' זכה הבעל אלא שעדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר שהרי הרשב"א ז"ל בעצמו לא עמד בסברתו למעשה וכ' בענין השכירות שלמעלה ראוי לשמוע אל רבותיו וחבריו החולקי' עליו ושלא להוציא ממון מפני סברתו והיה אפשר לומר שהטור ז"ל וכל הכותבין סברתו בשמו לא ראו התשובות דאלו ראו לא כתבו כן לשמו אלא פירו' במשנה בחבורו אשר נתפרסם אבל התשובות לא ראו וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש צ"ד וז"ל אבל מה שנמצא כ' בתשו' גאון א' ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפי' ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו א"ל דלמא לא שמיע ליה לאותו פוסק אחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה והדברי' בנ"ד ק"ו שמביאים דבריו אשר בספרו הידוע ואינם מביאים דברי אשר בתשובותיו נרא' ודאי דהא ראו והא לא ראו וכמו שיש כזה בתלמוד שהיו תלמידים ששמעו מה שאמר ר' בבקר ולערב חזר בו ולא שמעו וכמ"ש רב בפ' אין צדין אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא קמיה דרבי כי אמרה להא שמעתא באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרים לקבל אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה וזה אין צורך להאריך בו אבל מ"מ אני אומר שאחר הציעי ב' הצעות קטנות ידועות וברורות נראה להוכיח שהדין עם בעל. א' היא כי ידוע כי אפושי במחלוקת לא מפשינן וצריך כל מעיין לקרב הסברות כל האיפשר עוד שנית כי אחר שנר' שהלכה רווחת בישראל דירושת הבעל את אשתו הוא מן התורה וכמו שנראה שכן דעת הפוס' רובם ואע"פ שיש סוברים דאינו אלא מדרבנן כרב בפרק הכותב דסבר הכי א"ה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה והתקנה הזאת תקנת שום באה לעקור ד"ת או דין של דבריהם דהוי כשל תורה בער' תקנת דורות אחרוני' וא"כ כל מה שאפשר לדחוק וליישב כדי שלא נבטל דינא הוי שפיר טובא וכמ"ש הרשב"א בתשובה וז"ל ועוד בהדיא אמרי' פ' מי שמת ההוא דאמר נכסי לבני הוו ליה ברא וברתה מי קרא אנשי לחד ברא בני או לא אמר רב אחא ת"ש ובני פלוא אליאב רב יוסף מהכא ובני איתן עזריה והשתא ומה הכא דאמר בני דלית ליה אלא חד בר' דחקינן לישנא כי היכי דניקום ירושה אדינא כ"ש כו' הרי בפירוש שיש לנו לדחוק כדי לקיים ירושה אדינא עוד כתב הרא"ש בתשו' וז"ל אחר שאין דבר זה מפורש בנסח תקנתכם ידי התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח דין תורה כו'. עוד ראיתי שכתב מהר"ר ישראל בכתביו וז"ל מ"מ בנ"ד יש לחלק קצת ונימא כיון דר"ת משום עגמת נפש תקן כי האי גוונא שנשתמדה הבת לא חיישי' לעגמת נפש עד ובחלוק כל דהו הבו דלא לוסיף ואחר הודיע ה' לנו אלו ב' ההצעות נוכל לומר דכיון דמצינו לרב בעל הטורים סמך על סברת הרשב"א ז"ל גם הר"ש בן צמח ז"ל כתב בתשו' הדין כדברי הטור אות באות גם הריטב"א כתב בפשיטות מדעתו וסברתו בחדושיו במשנת השוכר בית והוא שאמר שנה זו או שנה פ' והרמב"ם אפשר לומר שמחלק בין נדרים לממון ואפי' נאמר דלא מפליג כלל אפי' הכי איכ' למימר דבנ"ד כ"ע מודו אפי' רבותיו וחבריו של הרשב"א ז"ל והטעם שכתב הר"ן ז"ל בפ' קונם וז"ל לפי' נר' לי דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות לחדש העיבור ואמרו שנה מיום זה י"ג חדש ואתא מתניתין דפ' השואל כפשטה וכ"ת א"כ תקשי ליה ההיא דערכין לאו ראיה היא כלל שאלו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחרת יהא חלוט אה"נ דלהבי' חדש העבור לא הוה צריך רבוייא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה הוא שפסק' להכי זמן בכל השנים שאם לא יגאל עד שנה יהא נחלט לכך ואם לא מרבוייא הוה אמינ' דתורה זמן אחד פסקה לכל הלוקחין דהיינו שנים עשר חדש דהוי שנה כרוב שנים והכי אתה רואה בריש פרקין דדחי דאפי' בעומד בשנה מעוברת ואמר השנה דאי לאו דאשמועינן תנא הוה אמינ' הלך אחר רוב השנים דלא אית בהון עבור וכ"ש התורה שלא דבר על שנה ידועה דאי לאו רבוייא ה"א דשנה כרוב שנים קאמ' להכי איצטריך רבויי' כנ"ל ע"כ: הרי דפי' הר"ן דאפי' דאמר השנה מן הסבר' היה לנו לומר אפי' שמדבר התנא על שנה ידועה דאין משמע אלא י"ב חדש וכ"ש התורה שאין מדבר אלא בסתם כו' וא"כ נ"ד נמי הוי ממש כמאמ' התורה שאין מדבר על שנה ידועה אלא אמרן שכל הנושא אשה יתנהג עם יורשיה בכך ואחר שלא פירש ראוי לקיי' ירושת התורה בכל האפשר גם לקרב סברת הפוסקים ולומר דע"כ לא פליג אלא בדבר שמתנה אדם עם חברו דודאי כיון שבשעת הנדר או התנאי שמתנה עם חברו הוא בשנ' העיבור על אותה שנה נודר או מתנה מסתמא אבל בדבר שפסקו חכמים סתם מלתא דשוה בכלהו פסקו ואין ראוי שחתן א' יזכה לי"ב חדש ואחר לי"ג אלא יש לנו דבר שוה לכלם שנה א' כרוב השנים שהיא י"ב חדש וא"כ אלו שנשאו עתה אפי' נשאו בתחלת שנת העיבור אין לומר שהם התנו עתה מחדש וה"ל כמיום זה כי לא קבלו אלא אדעת התקנה כן נראה בעיני סברא הגונה וראויה ובפרט למי שנוש' האשה אחר ר"ה דליכ' למימר אפי' במשכיר ונודר שהכונה הי' לי"ג חדש שאם אתה אומר שכוונתו שנה זו הרי במישלם שנה עד ר"ה נגמר השנ' וחייב השכירות. ואם נאמר שכונתו לומר שנה אחת כרוב השנים משמע והיה אפשר לומר דלכ"ע צריך לעמוד בר"ה בשנת העיבור ואם לא כן לא הוי אלא י"ב חדש אם לא שהר"ן ז"ל פליג בפי' על זה כמו שנרא' מן הלשון שכתבתי. אבל מ"מ בנ"ד דלא הוי נודר ולא שוכר דלא על פיהם אנו חיים אלא על פי פסיק' וגזירת מתקני התקנה לא דברו רק על שנה סתם כרוב השני' דהוי י"ב חדש ואע"ג שנראה לדקדק מלשון ראבי"ה דאפי' בשנה סתם הנז' בתקנת וגזירת חכמים סתם משמע י"ג חדש דכ' המרדכי בשמו בפ' אלו מגלחין שכשמת לאדם אביו מותר ליכנס בחופה אחר י"ב חדש אפי' בשנה מעוברת והביא ראיה מדאמרו י"ב חדש ולא אמרו שנה משמע דאי הוו אמרי שנה הוי משמע י"ג חדש מ"מ איפשר לומר שכתב כן לרווחא דמלתא דהשתא ליכא לספוקי ולמיטעי כלל אבל אי הוו אמרי שנה סתם היה אפשר למיטעי דכשאירע בשנ' העיבור צריך למינטר כל השנה אבל השתא דאמרו שנים עשר חדש ליכא למיטעי כלל כך נ"ל ליישב הדבר ולקיים הירושה כדינא דאורייתא ויש לי להביא ראיה קצת לקיים מה שאמרתי ממה שכתוב הרב בעל ת"ה בכתביו סימן קע"ח שהשיב על מנקת חברו וז"ל דבתשובת מהר"ם יישב ותירץ אמאי חשבינן חדש העיבור לתינוק כיון דנקט התנא כד"ת הוה ליה למידק דדוקא כד"ת בעינן וטפי לא ותירץ דמשום דתנן פרק מי שאחזו כמה מניקתו ב' שנים ר"י אומ' י"ח חדש כו' עד ונקט התנא כ"ד חדש ה"א אפי' נתעברה השנה לא בעינן טפי ואי הוה נקיט שתי שנים ה"א למנין שנות העולם ומכי אתי ראש השנה של שנה שניה שרי להכי נקט כ"ד מהכא משמע דאלו נקט שתי שנים שלימות מכ"ד חדש כ"א לא הוה אמרינן אלא חדש א' הוה מיקרי שנה אחת וראש השנה שנה שניה ואע"פי דהת' היה ראוי להחמיר משום דחמיר' סכנתא ואפי' הכי אמרי' דאלו לא נקט כ"ד חדש הוה אמרינן שתי שנים כמנין ימות העולם ויהיו לפעמים חדש אחד ושנה נחשבים שתי שנים בנ"ד דלא אית לן אותו הכרח די לנו שלא נאמר שנה ראשונה למנין ימות העולם אלא שנקום ונחמיר עוד שרוצה לומר י"ג חדש זה אין סברא כך נלע"ד כל עוד שלא יהיה המנהג ידוע שאם המנהג ידוע אז הכל בטל כי הכל כמנהג ותו לא ועוד אני אומר ליישב דברי ראבי"ה דאפי' נימא התם דאי הוו אמרי שנה הויא אמרי י"ג חדש בשנת העיבור דוקא התם משו' דהוה אמרי' כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ואחר שמצינו במקום א' שרבה הכתוב חדש העיבור גם חז"ל כשאמרו שנה תקון שיהיה שנה שלימה כיון שאינו לעקור דבר מן התור' אדרב' הוא דבר שהוא כבוד אב ואם שהוקש כבוד' לכבוד המקום אבל בדבר שבא לעקור ולהפקיע דין תורה פשיטא דאית לן למימר הבו דלא לוסיף עלה ולא אמרו אלא י"ב חדש כרוב השנים אחר ימים מצאתי במרדכי במסכ' קדושין בהגהות דף תרס"ד על שתי שנים של מניקת חברו אמנם לפי מסקנא דפ' בתרא דעירובין נר' שאין מחשבין אלא כ"ד של לבנה ותו לא כו' עד דוקא גבי ערי חומה דכתיב תמימה פליגי אם תמימה מרבה חדש העבור או לא אבל הכא דלא כתיב תמימה אין למנות אלא כ"ד חדשי לבנה:
4