שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר ד׳Responsa Maharashdam, Even HaEzer 4
א׳שאלה ראובן היה דר בשכונת ש' והיה לו לשמעון בת ואהבה ראובן והיא גם היא אהבה אותו ובתוך כך נטל ראובן סודר א' מלא פירות נתן בידה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין והיא סבר' וקבל' באין עדי' ופעם אחרת נתן לה מראה א' מוזהב מציורי' ומסרק א' כמוהו מצוייר מציורי זהב בפני לוי ויודה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין ועתה יודה נד והלך לדרכו ונשאר לוי לבדו ואחר זה שמעון אבי הבחורה וקרוביו שאלו אותה האמת שקבלת קדושין מר' ואמרה הן אמת וכן יששכר שאל אותה האמ' שקב' קדושין מראובן ואמרה הן אמת ועברו ימים ובא קרוב אחד מקרובי אבי הבחורה היותר מעולה ודבר על לב הבחור ראובן לקיים הזווג ונשארו בדברים להשלים הזווג לזמן ד' חדשים ובין כך היה הבחור ראובן נכנס בבית שכונת הבחורה ושוחק עמה כדרך כל שאר הארוסין וזה בלתי ידיעת אביה והקול נשמע בארצנו ראובן קדש פלוני' ופעם אחרת נתן לה סודר מלא פירות וטבעת זהב והכניסו באצבעה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין בפני יששכר ועתה איימו וגזמו הבחורה ומכחשת כל דבר ועתה יורנו רבנו דרך זו נלך אם יש ספק קדושין ע"כ:
1
ב׳תשובה
2
ג׳האמת לא באה השאלה מבורר' כל צרכה אם נתקבל עדות לוי ויודה בב"ד אם לא וכפי האמת נראה בלי ספק שלא נתקבל שאם נתקבל מה לנו להכחשת הבחורה גם לא נתברר מתי יצא הקול שפלו' קדש פלונית ואבא בקצרה ואשיב כפי ההנחה הנז' שעדות יודה לא נתקבל בב"ד כמו שנראה אמת כפי מה שאמרתי ואומר כי ידוע ומפורסם כי מקדש שקדש בסתם ולא אמר לי נפל קצת מחלוקת בענין זה בין הפוסקים אי חיישינן לקדושין אם לאו והאמת כפי הנראה דעת רוב הפוס' רובא דמינכר דלא הוו קדושין כלל משום דבעינן ידים מוכיחות וליכא והרא"ש ז"ל האריך בענין זה בתשובה ובנו הטור א"ה דהוי בתרא טובא ודרכו להביא סברות מסברות שונות ברוב הדינים ובדין זה לא הביא שום חולק אלא סתם וכתב וז"ל אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ולא חש להזכיר כלל סברת החושש בזה להחמיר ולשון הרי אלו ליך לקדושין בעיני גריע טפי מלשון הרי את כו' ולא אמר לי וטעמא דבשלמא בהרי את ולא אמר לי אעפ"י שאינו מוכיח למי קדשה אם לעצמו אם לאיש אחר מ"מ מוכיח שהאשה היא מתקדשת אבל כשאומר הרי אלו ליך לקדושין אינו מוכיח שהאשה המתקבלת היא המקודש' אלא אפשר שעושה אותה שליח לקדש אשה אחרת לו או לאחר סוף דבר דהוי ידים שאין מוכיחות ומי שאומר בהרי את מקודשת ולא אמ' לי דלא הוו קדושין כלל כ"ש בנדון זה אלא שהר"ן ז"ל הביא בפי' במס' קדושין על ה' הרי"ף ז"ל וז"ל ומ"מ בקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קדושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים א"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוה ליה ספק מקודשת וכן נמצא בתשובות הרשב"א דסבירא ליה שראוי לחוש בגיטין וקדושין בענין כזה ואפשר דהיינו הי"א ואני בעניי נראה שאם היות אמת שקצת מגדולי המורים אשר היו בזמננו רצו להקל כפי הנשמע מ"מ לא כן דעתי ח"ו אלא שראוי לחוש ולהחמיר כי מי הוא זה יערב את לבו להקל בדבר ערוה במקום שהרשב"א ז"ל וקצת אחרים חוששין להחמיר אמנם בהצטרף טעם אחד עם חסרון הוכחת מילי אפשר להקל ולסמוך על המקילים ובנדון זה שלפני כיון שלא נתקבל עדו' יודה בב"ד א"כ אפי' איכא עדים שיודה אמר קודם שראובן קדש לפלו' בפניו לא מפני זה היו קדושיה קדושין גמורין אלא שהיה ראוי לחוש כמו פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה דליכא אלא חשש קדושין דהא בכל התורה כלה לא חשיב עדו' אלא כשנתקבל בב"ד וכל עוד שלא נתקבל בב"ד לא חשיב אלא שבקדושין החמירו ולהכי פירש"י ז"ל בפ' המגרש נתקדשה היום בהא הוא דחשו רבנן שלא יאמרו משיאין א"א וכן הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וז"ל ועוד דמיחש לקלא חששא דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המקל וא"כ נ"ד נמי אחר שלא נתקבל בב"ד העדות אינו אלא קול וקי"ל קול ושוברו עמי אינו כלום דתנן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ובלבד שלא תהיה שם אמתלא זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי זו אמתלאה ואין ספק דהכ' דאיכא עדים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו כו' דהוי ס' מקודשת וכשהוא ע"י קול אינו כלום אף אני אומר דכיון דבנ"ד אפי' העדים היו מעדי' בב"ד שראובן קדש לפ' בלשון הנז"ל שהוא הרי אלו ליך לקדושין לא הוי אלא ספק קדושין ולא ספק גמור שהרי רוב הפוסקים מסכימי' שאינן קדושין כלל כמו שנז"ל ואפי' אותם דפליגי שהם מיעוטא אינו אלא חשש קדושין עת' שאין העד לפנינו הוי כמו קול ושוברו עמו דליכא למיחש להו כלל לכ"ע ועוד אני אומר כי כבר כתבתי פעם אחרת לגבי קול של קדושין שצריך שיתחזק הקול בב"ד בו ביום ועתה ג"כ כאשר עיינתי כפי השגת ידי בדבר הזה נתאמת אצלי עוד ממה דגרסי' בגמ' ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה ופירש"י ז"ל נשואה כו' יצא על פנוי' קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקים בה בחזקת שהי' פנויה אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלוני' ארוס' יצא עליה קול שהיא ארוסה זה ימים אין חוששין לה וכתבו התוס' ז"ל לא מבעיא נשואה דאם אמ' היה הדבר היה מתפרסם אלא אפי' ארוס' דאינן מתפרסם כ"כ אין חוששין הרי אם כן משמע שצריך שיצא הקול ויתחזק בב"ד ביום שאירע מעשה הקדושין וכן משמע נמי לשון הגמ' דאמרי' התם אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי כו' עד ואומרי' פלו' מתקדש' היום ופרי' ודלמא לא אקדשה ומשני אימא נתקדשה היום וכן תני לוי וכו' בקושי' ובתרוץ לא חסרו מלת היום נר' שלהיות הקול ראוי לחוש לקדושין צריך שיצא הקול בו ביום וכן בפי' במרדכי וז"ל והא דאמרן יצא שמה כו' הא מוקמי' כגון שיש רגלים כו' עד וקול זה לא יצא ביומו משמע בהדיא שאין חוששין לקול אלא אם כן יצא ביומו וכן הלשון בפוס' כלשון הגמ' פ' נתקדשה היום וא"כ אני אומ' שאם היה קול זה שלא הוחזק ביומו בב"ד אלא שאחר ימים יצא הקול אין לחוש אל קול כזה ויכולה הבחורה להנשא למי שתרצה זה נלע"ד אע"פ שנר' מצד מה שיש לגמג' בזה הלשון שכ' הר"ן וז"ל והרמב"ם כתב בפ' ט' מה"א וכן אם באו ב' ואמ' כו' נר' מדבריו דבעולה היינו ששמעו דקאמרי טובא פ' נתקדשה וכר' אבא היינו אעפ"י שלא שמעו אלא מא' ולא אמרו ג"כ נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גמור לשני' שהלכו להם וא"כ בנ"ד ג"כ שיש א' פה שמעיד על הקדושין ואחרי' שמעידים מפי א' שהלך למ"ה נר' דלא גרע וא"כ אעפ"י שלא היה ביומו יש לחוש אלא שאני או' שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם גם הטור א"ה ז"ל סימן מ"ו לא חלק בזה וגם הביא דברי הרמב"ם דהוי קלא אפי' א' מפי שנים ולא הביא חלוק זה בדברי הרמב"ם נר' מתוך לשונו שאין חלוק כן נלע"ד אלא שלאפס פנאי אין לי מקום להאריך ומ"מ אמינ' שאפי' את"ל שכן הוא כדברי הר"ן ולא לבד לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אפי' שיהיה כן לדעת הפו' כלם מ"מ אשה זו מותר' כיון דאיכא ריעות' בל' הקידו' וגם שלא נתקבל אותו העד בב"ד דהוי כמו קול ושוברו עמו כמ"ש למעלה ומקדו' הרא' כיון שהיו שלא בעדים פשי' אפי' לתנוקו' שאינם כלום גם האחרו' כבר ידוע שהלכה רווח' כפי המנהג שעד א' אין חוששין לקדו' ובזה אין צריך להאריך וא"ת אכתי היאך מותרת להנשא ת"ל מטעם שהיום או מחר יבא העד השני ויעיד בב"ד לזה אני או' שעכ"ז אין לחוש דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר בתמיה וכ"כ הריב"ש ז"ל שאין חלוק בין שהעדים הלכו למ"ה או למקום אחר שאינו רחוק כל עוד שאינם עתה בפנינו לא חיישינן וז"ל בתשו' סימן קכ"ג אין חלוק בין אם הם במקום קרוב או במקום רחוק כל שאינן כאן וכן לשון הרמב"ם והלכו להם העדים למדינה אחרת וכן לשון הגמ' מוכיח בפ"ק דקדו' גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכחלא כו' עד נר' מלשון זה דכל שאין עדים כאן הרי הוא כאלו הם רחוקים עכ"ל ואע"ג דמתוך לשונו משמע דהא דלא חיישי' היינו במקו' דליכא קלא כלל אלא שהמקד' אמר שי"ל עדים הרי הם במקום פ' הא איכא קלא כל דהו ראוי לחוש וכמ"ש ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל שהביא הא דאמר' בגמ' אביי ורבא לא ס"ל הא דר' חסדא אמרי אם הקלו בשבויה נקל בא"א אשתיי' מההוא משפחה בסורא ופי' רבנן מינה ולא משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא והתם לא אתחזק קלא בב"ד וכמ"ש הר"ן ז"ל דאי הכי היכי לא הוה חייש להא דר' חסד' אלא ודאי דלא איתח' קלא בב"ד וא"ה אמרי' דיש לחוש לעדים שמא יבואו למחר ויעידו אלא שעכ"ז יכולים לו' דבשלמא התם דאיכא למיחש שמא יביאו העדים ויעידו שהאבן היתה שוה פרוטה ונמצאת א"א גמורה למפרע איכא למיחש ולחלק ולו' לא אם הקלו בשבויה נקל בא"א אבל בנ"ד שאפי' אם יבוא ויעיד אכתי אפשר דאינו כלום כיון שלא אמר המקדש לי לא חיישינן לשמא יבא ויש להקל יותר מבשבויה דהוי איסור לאו ודאי דבה"ב דיבמות אמרי' דכל בדאור' לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדו' ומפני זה לא היה לנו להקל בשבויה יותר מבא"א אלא דאיכא טעמא דמנוולה נפשה לגבי שבאי ומשום הכי תלינן למימר דלא נטמאת אבל בנ"ד איכא טעמא רבתי דאפי' אתו עדים ליכא אלא חשש קידו' דדוקא כשהאיסור ודאי דאורי' אין לחלק בין קל לחמור אבל כשהא' ספק איסור ולא גמור והא' ודאי איסו' יש לחלק ודאי כנ"ל ומ"מ מיראי הורא' אני ואיני סומך על דעתי להקל אם לא יסכימו בהתר חכ' בעלי הור' ובתנאי ג"כ שאם יש עדים כשרים ששאלו אותה שהאמ' שקבלה קדו' מר' ואמרה אין ועתה מכחשת שצריך שתתן אמתלאה לדברים דאי לא הרי היא שוייה אנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה ואפשר לשאם יש עדים כשרים שאמרו הודאתה שנתקדשה לר' שמצד זה ראוי להחמיר משום הא דכ' הר"ן בפ"ב דכתו' בפי' על הל' הרי"ף ז"ל וז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקו' אני לפ' לא מהמנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מודר בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כ"כ לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וכיון שהר"ן ז"ל כתב זה בשם הרא"ה בלי חולק ראוי לחוש ולהצריכא גט הנלע"ד כתבתי הצעיר:
3