שו"ת מהרשד"ם, יורה דעהResponsa Maharashdam, Yoreh Deah
א׳חלק יורה דעה שאלות ותשובות השייכים להלכות יורה דעה
1
ב׳עוקר הרים וטוחנן בפלפול כל פה יספר מהללו החכם השל' נר"ו אד"ש באתי להודי' הגיע לידי כתב גלילי אצבען דיקר וגם כי היה בימי אבלי על אחי הגדול ז"ל היה לי לאב כי אני לא הכרתי אב אלא הוא מ"מ שמחתי כעל כל הון באשר הודעתני מצבך הטוב כן ירבה וכן יפרוץ אמן ראיתי מה ששאלת ממני גם כי כל רז לא אנס לך אשיב על ראשון ראשון ולא אאריך א' שאלת שנוהגים שם לאכול סירכאה נאחזת בשני קצוות באונה לבדה או באומה (לבד') לבד כדעת חכמי נרבונה:
2
ג׳תשובה
3
ד׳אני אומר כי מנהג זה זר מאד כי ודאי רוב הפוסקים המובהקים אשר מימיהם אנו שותים חולקים על הסוברים כן ואם היינו באים להסמך על סברות כיוצא באלו היינו אוכלים בשר בזול ותמיה לי מאד מקום שעמדו בו גדולי עולם בחכמה וביראת ה' עזבו להרמב"ם שמדבריו נראה בפי' שסירכ' זאת אסיר' שהרי לא הכשיר אלא בחוט ארוך או קצר והקצ' הב' תלוי ואינו נאחז לשום מקום שכ"כ בפי' סירכו' מדולדלות מן הריאה אעיפ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה ודבר זה הפסד גדול ואיבוד ממון לישראל כו' עד אלא נופחין אותה בלבד ע"כ: כמה רחקה דעת המתירי' חכמי נרבונה שהרי בפירו' כתב שאינה נאחזת לשום מקו' עוד נתן טעם שהוא הפסד גדול ובודאי כי תלויות כנז' מצויין מאד והוי הפסד גדול ואפי' הכי נראה מדבריו שאינו מכשיר אלא בממון ישראל ובבדיקה אבל סירכא כי האי דנ"ד נאחזת בשני קצוות למקום א' אינו נמצא רק מעט (אלו באים לחדש חדוש גדול כזה ח"ו). גם הרב בעל הטורים נזהר הרבה מסברת חכמי נרבונה כמו שיפה כתבת גם מדברי הרשב"א בחדושיו נראה כן בפירוש שנתן טעם להתיר סירכא מחיתוך לחתוך שאז הסירכא קיימת שקצה האחד מושך אצלו הקצה השני והאחר עושה כן ג"כ ומתדבקים ויחדו יהיו תמים גם הסברא בעצמה היא דחויה אצל השכל שאיך נכשיר סירכא כזו שפעמים היא קצרה ופעמים תהיה ארוכה ונטריף מגב לגב הסמוך לו בשתי אונות או באומה לאונה הסמוכה לו דברים אלו נראה אין להם שחר שנטה מחידוד לחידוד כי הדדי טרפה וזו כשרה כלל הדברים שאין מקום להכשיר שום סירכא הנאחזת בב' קצוות אם לא מחיתוך לחיתוך מאונה לאונה ומאומה לאומה שאצלה מטעמו של הרשב"א אבל כל מין סירכא אחר אפי' באונה א' מינה ובה טרפה ומעיד אני עלי שמים וארץ שהחכם השל' כמהר"ר יוסף ן' לב נר"ו רצה להכשיר סירכא שנאחזה בשני קצוו' בחיתו' הורדא וחלקו עליו כל חכמי שאלוני' שהיו בזמן ההוא ולא עלו דבריו וכן אנו נוהגי' להטריף: ולענין שכתבת אם תניח' כמנהג' או תמחה ביד' לזה אני משיב מ"ש הרמ"ה והביאו הטור א"ח סי' ס"א שאם אפשר לסלק מנהג זה בשלום מה טוב ומה נעים אבל על ידי מחלוקת אין נראה לי ובפרט אם מנהג זה מזמן האדם הגדול כמהר"ר יודה ן' שושן זצ"ל וכ"ז אני אומר למה שנוגע לגבי דידהו אמנם לגבי דידך לנפשך ולגרמך נראה בעיני שאינך יכול לנהוג כמנהגם כיון דהוי ספק תורה ורוב הפוסקים המובהקים הכי סבירא להו ואנו ואבותינו קבלנו עלינו לאסור וכל שכן כפי דעת התוספות שכתבו בפ"ק דחולין וז"ל אי נמי מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור כו' עד אבל מבבל מבבל ומא"י לא"י נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור: ב' שאלת ממני על דין הראב"ד שאוסר סירכא תלויה בבועה ואחד היא השאלה מה דעתי ב' מנהג שאלוניקי מה שנוגע לדעתי הוא כי אריה שאג הוא הראב"ד מי לא ירא שהרי ראיתי בתשובה להרשב"א שכתב שאפילו היה הוא אוסר והראב"ד מתיר שעל הראב"ד יש לסמוך כי הוא רב גדול יודע לטהר את השרץ: וא"כ בנ"ד שהוא אוסר מי יתיר וכ"ש בדבר שלא מצינו מי שחולק עליו בפי' זה היה דעתי ואמנם בשאלוניקי נהגו להקל וידעתי נאמנה כי אין המנהג ותיקי' מקדושי' אשר בארץ המה אלא מחדשים מקרוב באו עוד הוקשה בעיניך סברת מהררי"ק במ"ש על דברי הראב"ד וז"ל ואיני יודע טעם לדבר דלא יהא אלא ניקבה הא אמרינן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה. וז"ל עליו ומאי קושיא הא בניקבה בעינן דסביך בבשרא כדאמר רבינא וכאן לא סביך ולא סריך וכ"כ בסי' ל"ט בשם הראב"ד וא"כ למה כתב הענין כ"כ בפשיטות ע"כ מה שעולה בדעתי בדברי הרב הנז' אחר שאיני יודע למה כתב הענין בסי' ל"ז וחזר וכתב כן בסי' ל"ט אלא שלבי אומר לי שהוא מתחלה לא עיין ולא דקדק בדברי הראב"ד כל הצורך ותפש לשון הטור ריאה שניקבה במקום חיתוך האונות כנגד האונה כנגד הדופן כשרה ולא הזכיר שם לא סריך ולא סביך וכמ"ש דעת הגאון רב שר שלום כמו שנמצא בהגהה מיימוני' דלא צריך דלא סביך ולא סריך שאין הלכה כרבינא שמצריך סביך כו' עי"ש עד שכמעט כך נר' מדברי הרמב"ם שלא כתב אלא דכיון דגב האונה סמוך שם לעולם מגין ולזה כתב מהררי"ק שם ואיני יודע טעם: אבל כשהגיע לסי' ל"ט והבי' דברי הראב"ד בטעמם הודה ודי למבין. ג' שאלת על ענין מכה בדופן וסירכא בריאה כו' אעתיק כאן מ"ש במצות החכמים שצוו לנו ר"ל להח' השל' כמהר"ר אברהם סיראלוו ועמו לי אני לסדר המנהג הראוי בענין הבדיקה כפי מ"ש הגאון כמהר"ר יעקב ן' חביב זצ"ל והחסיד כמהר"ר יודה בנבנשת והרב כמהר"ר יוסף פאסו זצ"ל וזה מה שכתבנו סירכא היוצאת מן האומ' או מן האונ' ונסרכה אל הצלעות מקום רחב או לטרפ' או ללב או לגרגרת או לחזה או לשומן חזה כל אלו אם יש מכה בריאה או צמחים במקום שהסירכא יוצאת משם טרפה אפילו תעלה בנפיחה ואפי' תהיה מכה במקום האחר ואם יש מכה בא' מן המקומות הנז' ולא בריאה והסירכא נסרכת אל מקום המכ' אז כשרה ואפי' נפיחה לא בעי ואם לא נמצא מכה לא בריאה ולא בא' מן המקומות הנז' אז צריכה בדיקה בנפיחה ע"כ מה שכתבנו בהסכמ' החכמי' אשר בזמן ההוא ולהיות כי הבודקים מתחלפי' בע"ה מבקשי' חשבונו' והולכים אחר המקל ויש זמן מועט שהוגד לי שמכשירין כשיש מכה בדופן אפי' יש בועא בריאה והסירכא בבועא ואני כתבתי בספרי שמנהג זה לא שיערו אבותינו ורבותינו קדושים אשר בארץ המה ועמי בעצו ישאל וכו' ומכשירים בהחלט כשיש מכה בדופן כי אומרים הבועא מצד עצמה אינה אוסרה אלא מחמת הסירכא והסירכא אינה באה אלא מן הדופן א"כ לכ"ע כשר' ושומר נפשו ירחק עוד ד' בקשת דעתי בלשון הטור שכתב וי"א דמהני בדיקה וכו' והאמת כי יוד קרת חזינן הכא מה תימא שראה הטור סברת י"א שראו לעשות מעשה ולהטיל פשר' בין סבר' הרי"ף ז"ל המחמיר ובין סברת הרב המקל ואעפ"י שלהלכה היה הדין נותן כפי סברתם דהלכה דאפי' אי איכא מכה בדופן אי איכא ריעות' בריא' כשר' בלא בדיק' מ"מ החמיר' להצריך ולהשוו' הדין כששניהם שוים לרעה כמו כאשר שניהם שוים לטובה אמנם כפי האמת נראה בעיני שטעות נפל בספרים שנתחלף נון בתי"ו לפי שהי' כתו' וא"י בנקוד' למעל' וטעו המדפיסים וכתבו נון במקום תי"ו. כ"נ שהוא דעת מהרר"י קארו ז"ל ע"כ מה שראיתי לכתוב בשאלותיך ואת' שלום וכל אשר לך שלום:
4
ה׳תשובה ה' היודע והוא עד כי חפשנו על כל הצדדים לראות לצדק את הכת המכובדת אלא שלא מצאנו מקום והוכרחנו להגיד האמת שהיא אהובה מן הכל אחר ששתי הכתות רצו בזה:
5
ו׳גרסינן בפ"ק דחולק אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ומכאן יצא לנו שכל ספק שאירע בשחיטה יש לנו לאסור כדי להעמידה אחזקתה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ופריך בגמרא ולימא הושחטה הותרה ופירש"י דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק' דנימא העמד דבר על חזקתו ומשני הא קמ"ל דאע"ג דאיתלי בה ריעות' כו' מכאן היה נראה שהדין היה נותן להקל בכיוצא דנ"ד וטעמ' דכשם שאנו אומרים בצד הראשון דבחזקת איסור עומדת שאינו יוצא מחזקתו מספ' עד שיודע לך במה נשחטה שנשחטה כראוי כך היה ראוי לומר כשאנו אומרי' נשחטה בחזקת הית' עומדת ולא היה לנו לאסור מספ' עד שיודע לנו האיסור בודאי ובנ"ד כ"ע מעידים במקרה זה שלא ראו הריעותא בחריץ שבכוליא ועיקר הפוסקים פסקו שכל ריעותא שבכוליא להטריפה צריך שיגיע הריעותא עד החריץ ממש וא"כ הדבר ספ' עתה בנ"ד אם הגיע הלקות עד החריץ אם לא והיה לנו א"כ לומר אל תאסרנ' מספק ואוקמה אחזקה כי גדולה חזק' כן היה נרא' לכאורה אבל מצאנו ראינו רבותינו הפוסקים מוציאין אותנו מטעות זה דאמרינן בפ' אלו טרפות רב הונא בריה דרב יהושע כו' רב נחמן אמר בקוץ עד שתנקב לחלל הדרוסה משיאדים ופרש"י אם הגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין ובבדיק' א"א מפני שאין נקב דק ניכר בהם ע"כ ואם איתא דאמרינן דכללא דכל שנשחטה כראוי ואית להחזקה דהיתרא אין להוציאה מחזקתה עד שיודע בודאי שהיא טרפה הכא אמאי אסור והטור י"ד סימן נ"א פסק כרש"י והביא דעת הרשב"א מסכמת לדעת רש"י ואפי' לדעת בה"ג והרמב"ם דסברי דיש להם בדיקה מ"מ אפילו לפי דעתם אם אירע הדב' ולא נבדק פשיט' שאסור לאכול דע"כ לא פליגי אלא אי מהני בדיק' אי לא לדעת רש"י והנמשכים אחריו לא מהני בדיקה וכל שלא בדק כ"ע מודו דהוי טרפ' משום דחיישינן שמא ניקב ולא א' נסמוך אחזק' ולא תאסרנה מספק אלא ודאי לאו בכל דוכתא סמכינן אחזקה עוד ראיה גדולה מזו במחט הנמצא תחוב בהמסס או בבית הכוסות וכתב הטו' במסקנא בשם רבינו פרץ אם מלחו או הדיחו אפי' אין עליו קורט דם אסו' דחיישינן שמא עבר על ידי מליחה וכ"כ הרשב"א והסמ"ק הא קמן דהוי דומיא דנ"ד ועדיף מיניה טובא דבנדון מחט אין אנו רואים עתה בפנינו קורט דם וא"כ היה קודם מליחה הוה מכשרינן ועם כל זה הסכימו אלו הגדולים דחיישינן שמא לא היה כן קודם בנ"ד שאין הכוליא לפנינו כלל והכל מעידים על הריעותא שהיה מכוליא או מים סרוחי' או מעופשת ולפי שנטל' הכלב לא יכולנו להעמיד דבר על בוריו ודאי שיש לנו לאסור וכתב א"כ מאי האי דקאמרינן נשחט' בחזקת היתר כנ"ל נראה ליישב זה מ"ש הרשב"א בתשו' סימן ר"ג וז"ל על מחט שנמצאת תחוב' בכרס וקודם שנבדק' אם נקבה משני צדדי' נטל' ממנה ולא ניכר מקום נקיבת' וגם א"א לבדוק בקורט דם כו' והשיב דודאי כל שאירע בבהמ' שום מאורע שעליו צריכ' בדיק' אם לא הספיקו לבדוק טרפ' ואינו דומ' לבא זאב ונטל בני מעיים דכשר' ואעפ"י שהית' צריכ' בדיק' מעיקרא דבדיקת הריא' לא מחמת מקרה שקרה לה אנו מצריכין בדיק' אלא שבודקין אות' לכתחל' לצאת י"ש אבל זו מחמת מקרה שקר' לה אנו מצריכין בדיק' הוה לי' כספק דרוס' וצריכ' בדיק' ואם לא הספיקו לבדוק טרפ' ע"כ. והשתא אתי שפיר ההיא דפ"ק דחולין שכתבתי לעיל דכשהקש' ולימא הושחט' הותר' ומשני הא קמ"ל דאע"ג דאתיליד בה ריעותא כדבעא מיני' רבי אבא וכו' דמה לו לתלמוד להאריך שהיה מספיק שיאמר הא קמשמע לן דאע"ג דאתיליד בה ריעותא ותו לא וכי לא יש ריעותא אלא הא דבא זאב וכו' אלא ודאי דמ"ה קאמר כדבעא וכו' דלא בכל ריעותא דאתיליד אזלינן לקולא אלא דוקא בכי האי גוונא דאירע במקום שלא ראינו ריעותא מתחילה ולא היה מקום שהיינו צריכין לבדוק אבל כשאירע מקרה שראינו ריעות' וצריך לדקדק איך הוא ומה הוא אינו מספיק טעם נשחט' בחזקת היתר וכו' שהרי ראינו דאיתרע חזקת בהמה זו דסתם בהמה אין בה מקר' כזה וכיון שזו יצתה מכלל הבריאו' היתה צריכה בדיק' והואיל ולא נבדק' טרפה וא"כ בנ"ד דבהמה זו יצתה מכלל הבריאות לכ"ע דכל העדים מסכימים שראו ריעותא וחולי בכולי ודאי אנו צריכין לאוסרה והטעם שרצה הכת המכשרת להתיר מטעם ס"ס ודאי שלא דקדקו בעדויות ולקחו מקצת העדויות והניחו מקצתם שהרי באלו הג' עדויות הנ"ל אין בהם אלא ספק אחד אם הגיע הלקות לחריץ אם לא ואלו תפשו העדויות הסתומים ועשו מהם עיקר ובנו על זה ס"ס ולא זו הדרך דאדרבה יש ללמוד סתום מן המפורש עוד רעה חולה מזו כי הבודק בעצמו גרם את כל הרעה הזאת ולא היה לו לבדוק עוד ואיך אפשר לשום אדם להפך בזכותו ולהחזיק בטענתו שאמר שכיון שבדק הריאה שלא היה צריך עוד דנהי שלא הוצרכנו לבדוק אלא הריאה ולא שאר הטרפיות מ"מ החלוק שיש בין הריאה לשאר הטרפיות אינו אלא שהריא' צריכה בדיקה אעפ"י שלא ראינו בה ריעותא כלל אבל שא' הטרפיות א"צ בדיקה אלא כשראינו רגלים לדבר ואנו רואים אי זה ריעותא דאז ודאי פשיטא ופשיטא שצריך בדיקה וזה מבואר במ"ש וכן כתב הרמב"ם וז"ל הרי זה בחזקת היתר עד שיולד להם דבר שחוששין לו ואח"כ בודקין על אותו דבר וכתב רב עמרם גאון ז"ל שהבא לבדו' צריך להיות בקי בשבעי' טרפיו' שאל"כ שמא יבא לידו והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מפני שהוא מאכיל טרפות לישראל ע"כ. וכפי דברי הבודק הז' מוטב היה שלא ידע השבעים טרפיות כיון שעל הסת' כשרות ואין לחוש לבדוק אפי' כשיש ריעותא אלא בריאה לבד חלילה להאמין כן אלא ודאי צריך לבדוק כל חשש ומקרה שאירע ויבא לידו. ונפלאתי מן המהפך בזכו' הבודק ומחזיק בטענתו עם סתירת דבריו אלו לאלו שראיתי שכבר מוד' שאם בא לידינו צריך לבדיק ובנ"ד רוב העדים מעידי' שהפצירו בבודק ולא היה רוצה לבא לבדוק הכוליא בטענ' שכבר ראה הריאה עד שכשבא כבר אכלה הכלב ככתוב בעדויות ואין זה ודאי כי אם בורות והעדר ידיעה או רשעות או שניהם כאחד ולגמר הענין סות' פה כל מערער הא לך תשוב' הרשב"א ז"ל על כוליא שהיו בה מי' שמראי' ירוקין אבל לא היו עכורי' וכו' וכתב ואעפ"י שיש לדון בדבר להקל בשל תורה הלך לחומרא וראוי לחוש ולאסור עכ"ל הרי שלא היה שם עכירות ברור ולא סרחון ואמר שראוי להחמיר על אחת כמה וכמה בנ"ד גם קראו ספק תורה לא ספ' דרבנן וגם כי אני אשבח מעלת רוממות הרשב"א לא אוסיף ולא אגרע כבר העידותי פעמים הרב' בשם הרב כמהרר"י טאיטאצאק זצ"ל שהי' מחשיב דבריו לענין הדין כנגד רוב הפוסקים כ"ש דכ"ע מודו דאין הלכה כעולא במ' שמיעט כוליא:
6
ז׳ולענין הכלים נראה שאין להחמיר עליהם לשברם אם הם של חרס שהרי איסור זה אינו אלא מספק ויש לנו לסמוך שסתם כלים לאו בני יומן וטעמן פגום ואע"ג דלכתחילת אין משתמשין בכלים הבלועים מאיסור אפי' שאינן בני יומן היינו דוקא הבלועין מאיסור ודאי אבל באיסור כזה אנו יכולים לסמוך ולהתירן אפי' מכאן ולהבא ויש לי דמות ראיה שכתב בא"ח בשם הרא"ה קדרות או קערות שלנו שעמדו בבית הגוי בלא סימן משהה אותן מעת לעת ומותר ע"כ ובודאי שאם ידענו שהגוי נשתמש בהם שלא היה להם תקנה ועכ"ז השתא שאינם אסורי' אלא מספק יש לעשות תקנה זו בנ"ד נמי כיון שאין אנו אוסרי' זה אלא מכח ס' די לנו בששהו ודאי או דסתם:
7
ח׳ראיתי (קו) כי עונות הדור רבו מלמנות וכתב מי שכתב להחזיק ביד כת המכש' שבהמה זו היתה כשרה מטעמא דאיכא עדים מכחישים אלו לאלו ואע"ג שאינם מכחישים בפי' הכחשה מקרי כיון שכלם היו שם וכלם מעידים על הכוליא ואין כלם מעידים על הסרחון ותלה עצמו במ"ש בעל העטור הביאו הב"י ח"מ סי' כ"ט וז"ל דאע"ג דתנן פ' ב' דעדויות לא ראינו אנו ראיה היינו היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרווייהו כי הדדי נינהו כי אומר האח' לא ראיתי הו"ל כאומר לחברו לא ראית והו"ל הכחשה והכי תנן בפ' ע"ע דעד א' אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראיתי הו"ל הכחשה ור"ל דבנ"ד אותם המעידים סתם ולא העידו שראו ואותם שהעידו שראו כלם היו בחצר א' וא"כ הוו להו מכחישין אלו לאלו ואיכא ס"ס ס' כרברי אותם שאומרים שראו הכוליא ולא ראו הסרחון ס' כדברי האומרים ומעידים על הסרחון ואם ת"ל כדברי המעידי' על הסרחון ס' אם היה מגיע לחרי' ס' לא היה מגיע לחריץ. גם כי עדיין היה מקום לדון ולאסור אפי' לפי דעתם מ"מ לא אחוש להאריך כי אם להכחיש העיקר והיסוד ויפול הבנין כי לא אמרו כן אלא בלא עיון כל הצורך שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות וז"ל היו העדים מרובים שני' מהם כוונו עדותם בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג ע"כ ואם בהריגת נפש אנו אומרים כן בשאר עדויות עאכ"ו ומ"ש בעל העיטור כנ"ל וכ"כ התוספות על ההיא דאמרינן בכתובות פ' ב' שנים אומרים ראינו שנתקדשה וב' אומרים לא ראינו שנתקדשה הרי זה מקודשת אפי' כלם דרים עמה בחצר וכתב ר"י כתבו המכר' דמיירי כשנשאת לאחד מאותם שאומרים לא ראינו שנתקדשה והיא אומרת שלא נתקדשה וטעמא דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הא לאו הכי אם נשאת לא תצא אבל אם נשאת לאדם אחר אפילו דליכא טעמא דמקדשי בצינעא והוי הכחשה א"ה הוו להו תרי ותרי ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה דאיתרע לה חזקה מדרבנן ואם נשאת תצא ונ"מ שאפי' היו כלם במעמד א' ונאמר דכולי האי לא עבדי אינשי דמקדשי בצינעא ונאמר דלא ראינוה הוי הכחשה כמ"ש למעלה מהרשב"א ז"ל א"ה אם נשאת תצא ע"כ. מכאן היה נראה שלא ראינו הוי הכחשה וא"כ הוי ב' להדי ב' ואוקי בהמה בחזקת היתר אבל אינו אומר כן אלא מי שלבו חפץ להקל ולא חש לקמחיה שהרי דבר זה פשוט מאד שיש לנו לכוין העדים בכל האפשר כמ"ש הר"ן בתשו' הביאה ב"י בח"מ וז"ל כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדות מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי ב' העדים הנראים מכחישין זה א"ז כדי שתהא עדותן מכוונת תולין זה בכל מה שאפ' וא"כ הדבר ברור דבנ"ד בקל יש לנו לכוין העדים א' שלא אמרו הם לא ראינו סרחון רק הגידו מה שראו ולא הרגישו בריח כי כמה בני אדם יש להם כח הריח יותר מאחרים ואש ממקרה יקרה להם ואם בטבע. ועוד שאלו לא היו שם להעיד ולא עלה ברוחם כך א"כ אלו נתנו אל לבם ואלו לא נתנו ועוד כי כאשר ב' עדים או ד' יושבים במקום אחד אלו סמוכים לאלו ואלו סמוכין לאלו ממש אפשר לומר אז שכיון שאלו אומרין ראינו ואלו אומרין לא ראינו הו"ל הכחשה אבל בבית המטבחים אלו ואלו הולכין נעים ונדים מי יאמר שיאמר על אלו שהם מכחישין וכ"כ בההיא דבעל העיטור דהיינו כדאמרינן בכמה דוכתי לא זזה ידינו מתוך ידם ואלו לא נחקרה עדותם בכך ולא אמרו דברים אלו וא"כ איך יעלה בדעת דשייך כאן הכחשה והדין דין אמת שהיתה הבהמה אסורה וה' יכפר בעדי:
8
ט׳שאלה שנית על מעשה הכוליא שאירע במוניסטיריו וז"ל המעש' ב"ד שבא מחדש: במותב תלתא כחד' הוינא אנחנ' בי דינא דחתמין לתתא כד אתא קדמנא היקר ומעולה כ"ר בנימין פיסו יצ"ו והעיד בתורת עדות אחר האיום והגזום הראוי להעשות לו מן הדין בואם לא יגיד וכו' קם על רגליו וכה העיד כי הוא ראה אותה כוליא ביד התוגר פושט עורו' מכושה חלב שלמה וקיימא ובראותו אותה קטנה מחברתה השליכה לכלבי' וכי שאל אל התוגר למה השליכה והשיב הלא קטנה היא ומה בצע והלא חברתה נתתי מתנת חנם לתוגר העומד שם כמפורש בעדויות השלוחות העירה שאלוניקי יע"א ככל הדברים האלה וככל העדות הזה העיד כ"ר בנימין הנ"ז בתורת עדות היום כ"ד למספרינו פה מוניסטיריו גם באותה שעה ובאותו מעמד בא היקר ומשכיל כ"ר יוסף ניניו יצ"ו והעיר בתורת עדות אחר האיום והגזום הראוי להעשות לו מן הדין ביא' לא יגיד וכו' והעיד בתורת עדות שראה הכוליא ביד התוגר פושט עורות ברואה וטוב' וכי השליכה לכלבי' להיותה קטנה. וגם היתה מכוסה חלב בלי שום מוגלא כמו כן העיד העד הא' כר' בנימין הנז' שראה הכוליא בלי שום מוגלא גם שניהם הנז' העידו כי ראו הכוליא כשהיה הכלב אוכל אותה והנה מראה כמראה כוליא בריאה זהו מה שהעידו העדים הנז' ואם כי אמרנו להרבות עוד עדים רבו מלמנות אולם אמרנו אטרוחי בי דינא לא מטרחינן כ"ש דתרי כמאה וקים:
9
י׳יצחק ן' פלוני דיין גבריאל די סיסה דיין שלמה מורסה דיין
10
י״אתשובה
11
י״בכבר לשעבר הגיעו אלינו עדויות כתובים וחתומים כפי מה שנראה אלינו והוא אמת מב' בתי דינין אשר שם מונישטיריו וגם ראינו פסק מב' חכמי' מנהיגי העיר ההיא זה מתיר וזה אוסר עפ"י העדויות ההם והסכימה דעתינו לאסור ע"פי אותם העדויו' כי היו קצת מעידים מהם דבריהם סתומים לבלתי יודעים ומשיגים מציאות הכולייא באיכותה ומהם ג' או יותר מעידים עדות ברורה על רוע הכוליא רק שלא היו יודעים אם נגע הרוע עד החריץ אם לא גם ראינו כלם מעידים על רוע בחירת הבודק נק' לראות הכוליא ולא רצה ונתן טעם לדבריו שלא היה מחויב לראות כי אם הריאה וזה ודאי טענה שקרית מפורסמת שעם היות אמת שאין הבודק מחויב לחזור אחר שאר הטרפיות היינו דוקא על הסתם אבל כאשר נראה כמראה נגע צרעת ונקר' הן צריך לראות אשר ע"כ אמרתי השכל גוזר שלא היה זה אלא בהעדר ידיעה או ממיעוט יראת שמים או משניהם יחד ועל העדר הידיעה כתב הרא"ש שהוא חולי יותר נקל להרפא בלימוד אבל העדר יראת שמים קשה מאד סוף דבר שכל הכתוב וחתום עמד בפנינו והסכמנו כנז' ואני כבר כתבתי באורך קצת טענותי שם לאסור. וגם אחרים כתבו גם כי אני לא ראיתי דבר משום אחד מהם ומ"מ הסכמתי להתיר הכלים אך אמנם עתה הגיעו דבריכם בעדות אחר משונה מן הראשון מכל וכל ולא עלינו תלונותיכם כי אם עליכ' שמה עלינו לעשות ולא עשינו אחר ששני הכתות יחד באו לשאול דעתנו ע"פי הדברים ההם היינו מצווים מאבינו שבשמים להגיד האמת כפי השגתינו ודעתינו גם עתה בעדות זה אני אומר שכפי עדות זה הבהמה הית' מותר' בודאי כמו שאבא' בס"ד הא קיימ' לן ודאי דתרי כמא' וא"כ אפי' הי' שהעדי' הראשוני' היו מעידים על רוע הכוליא שהיה עד החריץ מגיע והיתה טרפה כפי דבריהם אחר שאלו מעידים שלא היה בה מוגלא ושהכירו מראה הכוליא שהיתה מראה בריאה וטובה הדין היה נותן להכשירה והטעם שכבר הביא ב"י בי"ד סי' ל"ט תשובות יש מהם ללמוד דין זה תשו' הרשב"ץ ז"ל וז"ל אם אמר הבודק שלא כסדרן היתה וא' מכחישו ואיור כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר שכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת ע"כ ואין זה מזיק כלו' למה שכתבתי בפסקי הראשון שהחלוק מבואר משום דהכא אמרינן אוקי חד לגבי חד והו"ל כמאן דליכא עדות כלל וע"כ סמכינן אכללין דנשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' דהוי כנטל זאב אבל בעדות הראשונים לא היה מי שיכחיש לאוסרים וכיון דחזקת הבהמה אתרעי היה לנו לאסור כמו שכתבתי שם ואין צריך לחזור הדברים. עוד הביא ב"י תשוב' הר"י בן הרא"ש ז"ל שהיו שנים שהעידו בתחלה וכפי עדותן היתה טרפה והעידו האחרונים עדות שלפי עדות' היתה כשרה והשיב אם הייתי שם לא הייתי אוכלה וכו' עד דאוקי ב' בהדי תרי דשרו ובהמה שנשחט' בחזקת היתר עומדת כיון ששנים אומרים שבשר מקיף הייתי סומך עליהם שלא לשבר את הכלים ע"כ:
12
י״גוהואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ראיתי שנתוב מהר"י קארו ז"ל ולי נראה דלהיתרא נמי יש לסמוך ע"ז יאפשר שכונתו לומר שאעפ"י שמן הדין מותר' מ"מ היה מחמיר בעצמו עכ"ל. אמנם לי נראה דר"י ז"ל מדינא קאמר ולא חומרא לבד והטעם שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו על ההלכות פ"ב דכתובות על ההיא דפריך בגמ' מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי כתב וז"ל ומדאמרינן באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי כההיא לישנא דאמרינן ביבמות פ"ד אחין דתרי ותרי ספק דאורייתא ולא אמרינן אוקי אחזקה ומשום הכי הבא עליה באשם תלוי קיימא בין שהיתה בחזקת פנייה ובין שהיתה בחזקת אשת איש וכו' יע"ש. כי אין כונתי להאריך וא"כ אפשר שדעת הר"י בן הרא"ש ז"ל כדעת אותם האומרי' כיון דאיכא תרי ותרי הוי ספקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי אחזקה ואע"ג דהר"ן דחה סברא זאת מכ"מ אין זה הכרח וק"ל. ומעתה אפשר לפרש דברי הר"י באופן זה אם הייתי שם לא הייתי אוכל מפני דברי הא' כנזכר ועוד וכו' ר"ל ועוד שאפי' היה העדות באסו' טרפות ברור בתלמוד א"ל אוקי ב' בהדי תרי וכו' עד הייתי סומך עליהם שלא לשבר את הכלים ומ"מ הבשר אם היה בעין לא היה אוכל מן הטעם הנז' ועוד היה אפשר לפרש דשמא ס"ל לר"י דלא אמרי' אוקי תרי בהדי ב' אלא כשבאו בבת א' אבל כשבאו ב' ונאסר על פיהם ואח"כ באו שנים אחרים אפשר דבכי האי גוונא לא אמרינן הכי וקצת ראיה לזה מדברי הרשב"ץ הנז' שכתב וז"ל הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא מגב האונה במקום שעושה אותה טרפה והמוכר אומר שהסירכא היתה מחיתוך לחיתוך כיון שבאו שניהם לבית דין בב"א אין כאן עדות והרי זה כבהמה שנאבדה הריאה שלה קודם שנבדקה עכ"ל. נמצא שיש חלוק בין כשבאו העדים בב"א לכשבאו זה אחר זה ואפשר דבמעשה דר"י כיון שהעידו האומרים לאסור ויצא הדבר לאסור ע"י עדותם אעפ"י שאח"כ העידו השנים האחרונים עדות שמעדותם היה ראוי להתיר כיון שיצא מחזקת היתר תחלה לא הדרינן לחזקה הראשונה ואעפ"י שיש לחלק בין חד להדי חד לבין תרי להדי תרי מ"מ אפשר שהר"י חשש כפי הדין ולא מצד חומרא לבד ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך בזה ומ"מ אני אומר דאפי' לדעת הר"י בנ"ד הבהמה היתה מותרת דדוקא התם במעשה דר"י שהעידו עדות גמורה וברורה לאסור אעפ"י שהאחרונים העידו אח"כ עדות שכפי עדותם היתה הבהמה מותרת היה מקום לאסור אבל בנ"ד שאפי' עדות הראשונים לא היה ע"ד ברור ומה שאסרנו לא היה אלא מכח ספק כיון שבאו האחרונים והעידו עדות ברורה לכ"ע נוכל לומר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי בהמה בחזקת היתר וכ"ש לדעת הר"ן שהוא רב מובהק דאמר תרי והרי הוי ספקא דרבנן דפשיטא דאית לנו להתיר מכח החזקה ואע"ג דלענין קדושין בתרי ותרי נשאר ספק אסור דרבנן שאני חומר ערוה משאר אסורין וכמ"ש שם הר"ן פ"ק דקדושין בפי' ההלכות עלה דרבא וז"ל אני מסתפק בענין ס' קדושין אי צריכה גט דאורייתא או לא ואפשר דמדאורייתא שרי דא"ל העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזק' והסכימו בו כל גדולי אחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו ה"נ מדינא אית לן למימר הכי שתהא מותרת לינשא אלא מפני חומרת ערוה אסורה מדרבנן ע"כ:
13
י״דא"כ לכל הפי' לע"ד בהמה זו מותרת היתה ואין בה ס' ועדיין נ"ל לפרש על ענין הקטנות שהרי אלו העדים מעידים שהיתה קטנה מחברתה והקטינה הכוליא עד כדי ענבה וענבה בכלל טרפה וענבה פי' הרב הגדול מהר"י ן' חביב ז"ל שהוא פיג"ון וא"כ הוא שיעור גדול קצת ואע"פ שלדעת בעל ה"ג דעתו שבענבה כשרה מכ"מ דעת האחרונים כמ"ש ולהם יש לנו לשמוע דהלכה כבתראי ומ"מ אני אומר דבנ"ד ליכא לספוקי אלא ודאי כשרה כפי דברי אלו העדים והטעם דכיון דאפי' שהקטינה אינה טרפה אלא אם הקטינה מחמת חולי אבל קטנה ממולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה כיון שאלו העדים מעידים שהיתה בריאה וטובה אפי' היתה קטנה כשרה כ"ש כיון שהעידו שראוה בפי הכלב נראין הדברים שהיתה גדולה יותר מפיג"ון שאם היתה קטנה היה מבליעה ברגע א' ולא היתה נראית בפי הכלב ותמהני מהדיינים איך לא חקרו ע"ז ומ"מ נראה בעיני ודאי שבפה מלא אנו יכולים לומר שבהמה זו היתה מותרת מכח עדות האחרונים ואלו או אלו מהעדים עתידים ליתן את הדין וצור ישראל יצילנו מעדות שקר ומכל שגיאה גדולה וקטנה:
14
ט״ושאלה ק"ק אשר בסופיאה אשכנזים ורומאניטיס וספרדים יע"א היושבים ראשונה פה העיר אשר תחת ממשלת מלך תוגרמ' יר"ה היו נוהגין במנהג' לאכול בשר עפ"י הפוסקים המובהקי' והמפורסמים כמו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן והרשב"א הרא"ש ובעל הטורים ז"ל וכאשר כבש המלך יר"ה למלכות אונגריאה באו היהודים אשר שם שהביאם המלך יר"ה וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה הנז' ונהגו בענין הבדיקה מנהגים זרים לא שערום אבותינו הקדושים וחומרו' יתרות לא נמצאו בפוסקים הנהוגים הנז' גם קולות אשר לא עלו על דעתם וכאשר רבו האונגארוס התחילו לנהוג כמנהג' בארצם וכאשר הלכו להם אלו האונגארוס הנז' לעיר קאבאליי' נשארו המנהגים ההם בעיר וחכמי ק"ק ספרדים הבאים אחריהם בעיר הזאת וגם אנשי העיר התושבים מקד' לא ערערו נגד המנהג של האונגארוס וזה לפי שבאותם הזמנים לא היה קצב ישראל אלא שהבודק ישראל היה הולך למקולין של תוגרמים ומביא בשר לשובע כי היו מניחין ליהודים לשחוט בסבר פנים יפות ועכשיו באלו הזמנים הבש' בדוחק ובצער ואין התוגרמי' מניחין ליהודים ליקח בשר בשום אופן ממקולין שלהם וקצב ישראל אינו רוצה לקנות בהמות ולשחוט בשר ליהודים מפחד החומרות ועכשיו רבו הספרדים בפרט רובם עוברים ושבים וראו כי אין להם מה לאכול ואם אין בשר אין דבר אחר ועמדו על נפשם לראות אם יש להם תקנה לאכול בשר עפ"י מנהג הראשון המסודר עפ"י הפוסקים הנז' למעלה אם לאו כיון שכבר יש ימים רבים שנהגו עפ"י חומרות האונגרוס ואת"ל שאפש' לחזור ממנהג הראשון שואלין שגם במנהגם הראשון לא היו עושין נפיחה עתה שהשעה דחוקה אם יש מקום להתיר לאכול הנפיחה ע"כ:
15
ט״זתשובה
16
י״זכבר כתבתי פעמים על ענין כזה לרודיש יע"א וגם עתה לא יש זמן רב לסידרוקאפסי וז"ל שם בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו והביאו הרי"ף ז"ל בהלכותיו וז"ל בר בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו וכתב ע"ז הר"ן ז"ל וז"ל עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין היתר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח פ' ב' דנדרים דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו הרי משמע מכאן דבמנהג לבד שנהגו בדבר המותר איסור הרי הוא כמו נדר צריך שלא לנהוג בו היתר וכ"כ בטור א"ח שלהי הלכות יום הכפורים וז"ל החסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילים לעשות שני ימים יום הכפורים ומתענים שני ימים וכו' עד וי"א מי שעשה פעם אחת שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם וכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו ע"כ ושמעינן מכאן שאפי' בפעם אחת שנהג איסור בדבר המותר הוי כמו נדר ונפל בו מחלוקת אם יש היתר לנדר כזה אם לאו כנזכר:
17
י״חואומר אני שלע"ד אפי' לדברי האומרי' שמי שנהג איסור בדבר המותר והי' יודע שהוא מותר שישאל ויתירו לו כעין נדר הניתר על ידי פתח וחרטה היינו בדבר שמן הדין היה מותר לכולי עלמא כפי ההלכה הפסו' בתלמוד או בפוסקים ז"ל אבל בדבר שנחלקו בו חכמי ישראל הללו אוסרים והללו מתירי' ונהגו במקום אחד כדברי האוס' וקבלו כך עליהם שוב אין לדבר הזה היתר בעולם בשום צד ודי לנו המחלוקת שבין הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל שהרשב"א ז"ל ס"ל שבדברי' המותרי' וכו' אין להם התרה וחמירי יותר מנדר דאלו נדר יש לו התרה ואלו הדברי' הוה ליה כאיסו' שאסרה תורה דלא שייך ביה התר' ואע"ג שהוא ז"ל לכ"כ בודאי הרי הי"א שהביא הטור כנ"ל כ"כ בפשיטו' ואע"ג שהרא"ש ז"ל ואחרי' חולקי' ע"ז וסברי דיש התר' יש לנו לומר דע"כ לא פליגי אלא בדברים המותרי' לגמרי ונהגו בהם איסור דהוי כאיסור חדש וע"כ הוי כמו נדר ויש לו התרה כשאר נדרי' שהם לאסור את המותר אבל בדבר שיש בו מחלו' בין החכמים ובמקום א' נהגו כדברי האוסרי' לא קבלו עליהם איסור חדש לשיהא נר' כמו נדר שהרי איסור זה אסור ועומד היה לדעת אותו חכם אעפ"י שאינו נראה כן מדברי הר"ן פ' מקום שנהגו על דין המנהגות ע"ש עוד אני אומר לע"ד שמה שאמרו שיש לו היתר על ידי שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מעצמם דבר חדש שלא נהגו אבותיהם אבל דבר שנהגו אבותיהם לא אפש' להתיר וראיה לדבר אני אומר ממעשה דבני בישן שבאו לפני ר' יוחנן ואמרו לו אבותינו לא היו הולכים מצר לצידן בערב שבת לפי שהיה אפשר להם אבל אנו א"א לנו והשיב להם ר' יוחנן כבר קבלו אבותיכם וכתיב ואל תטוש וכו' ואם איתא אמאי לא התיר להם ע"י חרטה כיון שהיו עומדים בדוחק ושלא היה אפש' להם לעמוד שלא לילך מצר לצידון בערב שבת משמע ודאי שא"א להתיר מה שנהגו האבות בו איסור וכתבתי זה לפי שמדברי מהרר"י קארו נר"ו יראה מדבריו הפך זה בי"ד סי' רי"ד ולא ידעתי מנין לו שהרי לא ראיתי כן בדברי הפוסקים:
18
י״טועתה אכתוב כאן מ"ש לק"ק סידרוקאפשי ספרדים יע"א וז"ל שם לכאורה היה נראה דא"א לשנות המנהג שכבר נהגו בו איסור וכ"ש וקל וחומר בדבר זה שכפי הנשמע ברוב מקומות אשר הם תח' ממשלת המל' יר"ה במקום שיש יהודים אין עושים נפיחה וכמו שנשמע מצפת תו"בב אשר יש בה יהודים לרוב והח' הש' כמהר"ר שלמה שיריליו רצה לנהוג הנפיחה כמו בשאלוניקי ומיחה בידו הרב הגדול כמהר"ר יעקב בירב תנצב"ה ולא הניחה לעשות כן עם היות יוקר הבשר שם ידוע אלא שאני אומר שמלבד זה היה ראוי לאסור הנפיחה שם מטעם דנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם. והא לך לשון הר"ן ז"ל בפ' מקום שנהגו ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין וכו' עד וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר ולזה מסכים הרשב"א ז"ל בתשו' הנז' ולא ראיתי להארי' בזה ולהביא דעת התוס' בגמרא במ' חולין כי אם לקצר כי היה די בזה לקיים האיסור אלא שעכ"ז מצאתי ראיתי מ"ש הגאון מהר"ר יעקב ן' חביב זצ"ל בנדון שלנו וז"ל בוחן לבות הוא יבין דאי לא דמסתפינ' מקול המולה הייתי אומר שראוי לשו' נגד פנינו מאמר' ז"ל על לא תתגודדו לא תהיו אגודות אגודות וכיון שגרושי איטלי"א היושבים עתה פה גם כל יושבי רומניי"א יצ"ו אחינו אנשי גלותינו לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב כפי מה ששנינו נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם וכו' ומיראת ההמון מנעתי מזה גם לסבה עצמי' כי מצאתי בבואי הנה חכמים ספרדים חסידים ואנשי מעשה ובפרט אביר הרועים זקן ונשוא פנים הח' הש' שמואל טראנקו ז"ל גם הח' הש' הנעלה דון יאודה בן באן בנשת וחכמים אחרים מנהיגים עפ"י התורה והמנהג ולמה לי להכניס עצמי בין ראשי ההרים עכ"ל. הרי שאלו גאוני עולם לא חשו למשנת נותנין עלו חומרי וכו'. וגם הרב כמהר"ר יעקב ז"ל שתק והודה לדברי' ומה שנראה לע"ד ולקצור השגתי טעם בזה כי אפשר שלא אמרו זה רק ביחיד או יחידים שבאו למקום החומרא שהם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם וכ"נ לדקדק מלשון הר"ן בתשו' סימן י"א וז"ל אין ספק שבני העיר יכולין להתקין ביניהם חוקים ומיהו דוקא לאותם שנקראין בני עירם וכו' עד כיון שאינו מבני קהלם ע"כ פתח בעיר וסיים בקהל אלא ודאי דהיינו עיר היינו קהל אבל כאשר הם קהל בפני עצמם הרי הם כאלו יושבים אלו בעירם ונוהגין כמנהגם ואלו בעיר' ונוהגין כמנהגם ואין כאן מקום ללא תתגודדו וכו' וכמ"ש הגאון כמהר"ר דוד הכהן ז"ל סוף בית י"ג וז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל וכן בעל סמ"ג שבכלל אזהרה לא תתגודדו שלא יהיו שתי בתי דינין בעיר א' זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר נראה שהם ז"ל רצו לומר כשיש בעיר חלוק מנהגין שחלק מהם נוהגין מנהג זה וחלק מהם נוהגין מנהג אחר שבזה הדבר הם עושין ב' בתי דינין אבל אינם ב' בתי דינין ממש בכל דבר ובכל ענין כמ"ש וכמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר הגדולה אשר היא עיר ואם בישראל הספרדים הם בית דין בפני עצמן והאשכנזים ב"ד בפני עצמם אלו נוהגין מנהגיהם כמבראשונה ואלו נוהגין וכו' עד מודים הם שאין כאן לא תתגודדו דכדרבא קי"ל ע"כ. והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו ליישב בשאלוניקי וא"כ היה ראוי לגדור כל הבא אחריהם למנהגם אם לא מן הטעם שאמרתי כנ"ל ומ"מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א' בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא אפילו היו האשכנזי' קודמין אמנם עתה שבאו שם א' לא' והתחילו לנהוג כמנהג האשכנזים מאן לימא לן דבכה"ג מותרין לשנות ואעפ"י דאפ"ל דגם בשאלוניקי היה כן מ"מ מי יודע מה תקנה עשו לכן נר' בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד ובפרט כי לבי אומר לי שמנהגם עד עתה היה לפי שלא היה יכולת בידם וכאנוסי' דמו אם מצד שלא היה יכולת בידם לעשות עוד ואם מצד שהדין היה נותן כך כ"ז שהיו מועטין מחמת הדין שנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם אבל עכשיו שעשו בה"כ לעצמם ה"ל כמו בני עיר שהלכו לעיר אחרת וקבעו דירתם שם ונוהגין כמנהגם שבעירם הראשון. מ"מ נראה בעיני שהטוב והישר היא להחזיק במנהג האשכנזי' יצ"ו ואם ע"כ פנים ירצו לעשות נפיחה ישאלו התרה ע"פ חכם כ"ז כתבתי לק"ק ספרד אשר בסידר וקאפסי יע"א לפי שכלם או רובם רובא דמנכרא היו אנשים שעקרו דירתם משאלוניקי והלכו לשם ומנהגם היה בשאלוניקי לאכול הנפיחה:
19
כ׳אחרי הצעתי זאת אני אומר כי הטעם שאני אומר ומסכים שתחזרו למנהגכם הראשון להתנהג עפ"י הפוסקים הנהוגין והמפורסמים אצלנו הנ"ל ראשונה שיש לנו לדעת דמשמע בפ' ב' דנדרים דדברי' המותרי' ונהגו בו איסור דהוי בבל יחל היינו בל יחל דרבנן לא מדאורייתא דפריך התם ומי איכא בל יחל מדרבנן ומשני אין והתניא דברי' המותרי' ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם שנאמר לא יחל ופרש"י ז"ל אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן ע"כ:
20
כ״אועוד אני אומר כי מן הדין האונגארוש שבאו לשם בסופיאה היה ראוי שיהיו נגררים אחריכם שאתם היושבים ראשונה במלכות והם באו בגבולכ' לא את' בגבול' וא"כ הדברים ק"ו אנו יושבי העיר הזאת שאלוניקי הספרדי' שכשבאנו בכאן מצאנו האשכנזי' יע"א שלא היו אוכלין בשר על ידי נפיח' והיה לנו לקבל חומרות המקום שבאנו בו עכ"ז נראה לחכמים ההם קדושים אשר בארץ המה נ"ע וגם הגאון מהר"ר יעקב ן' חביב זצ"ל הודה לדבריהם אעפ"י שלא היה נראה לי כך מתחילה בכ"ד שהדבר להפך עא"כו שיכולין אתם לנהוג במנהגם הקדום הוא המנהג שנתפשט ברוב העולם ע"פ הפוסקים המובהקים הנ"ל וכמעט שהיה אפשר לומר שהאונגארו' יע"א טעו להחזיק בקולות שהיו נוהגין בארצם כי מחוייבי' היו לקבל החומרות שלכם אם לא שנאמר הטעם הנ"ל שכיון שהיו לשם קהל מהם ואלו שבאו שם יחד ונחשבו כעיר בפני עצמה מ"מ כ"ש שאר הקהלות יצ"ו שיכולים לנהוג כמנהג' הקדום לא כמנהג האונגארוש אשר באו מחדש ואם נפשך לומר תינח אם לא קבלו הקהלות מנהג האונגארוש עליהם אבל עתה שכבר קבלו עליהם מנהגם איך אפשר להם לפרוק עול המנהג ההוא מן החומ' דבקולות פשיטא שלא היו יכולין לנהוג כמנהגם ואם נהגו קולותיהם נראה שהכל היה בטעות ומנהג טעות אינו כלום וכן אומר לי לבי שמה שנהגו עד עתה הקהלות כמנהג האונגארוש אינו נקרא מנהג לפי שכבר כתב מהר"ם ז"ל כמו שהביא המרדכי ז"ל ריש פ' מקום שנהגו והוא שכשהתחילו לנהוג היה דעת להתנהג כן לעולם אז הוא דאמרי' שאינן יכולין לבט' המנהג או שצריכי' התרה:
21
כ״במכאן נראה בעיני שבכל מקום שאנו אומרים מנהג צריך שבכוונת המכוון קבלו עליהם כן ודעת' היה לנהוג כן לעולם לא שנהגו כן במקרה או לסבת מה באופן זה אינו נקרא מנהג שנהגו וכן נרא' בעיני מתוך דבריכם שמה שאתם אומרים שנהגתם כמנהג האונגארוש לא שקבלתם כך מעצמכם להניח מנהגכם וליקח מנהג האונגארוש אלא שלהיות לא נמצא שוחטין ובודקין ביניכם והיה בשר בשובע לא חששתם לבטל חומרות האונגארוש ונמשכתם אחרי מנהגם במקרה וא"כ הוא האמת לא היה צריך אפי' היתר גם אותם שבאו שם מחדש כיון שהם קהל היו יכולין לנהוג כרצונם עפ"י התורה דדמו לאנשי עיר הזאת עיר ואם בישראל שעשו כן עפ"י גדולי עולם ולהיות כי המנהגים אשר אתם אומרים שנוהגים האונגארוש הם מנהגים זרים ובטלה דעתם אצל רוב העולם ואפי' שימצא איזה פוסק אומר כן כיון שרוב הפוסק' רובא דרובא גדולים בחכמה ובמנין לא סברי הכי הלכה כרב וע"כ אני אומר שאפי' שנהגתם כמנהגם מדעת כיון שהוא מנהג זר נגד הפוס' רובם בכלם יש התר' למנהג זה כמי שנהג איסור בדבר המותר וידע שהיה מותר ויש לסמוך על הרא"ש ז"ל והמסכימים לדעתו שיש התרה וכן ראיתי למורי הרב הגדול מההרי"ט ז"ל שהתיר לאחד שנה' שני ימים כפור וכ"ש אם כוונת' לאמת שמתחילה לא נהגתי כן מדעת אלא שקרה כן במקרה כנזכר שאז אפי' התרה לא היה צריך ומ"מ הטוב והישר לצאת ידי ספק שיתירו לכם ג' מאותם העוברי' ושבי' שאינן מתושבי הארץ בתנאי שיהיו יודעי' או לפחות אחד מהם אבל בענין הנפיחה אין אני מסכים להתיר אפי' על ידי התרה כיון דכתב הר"ם במז"ל בהלכות שחיטה וז"ל מן הדין היה על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלוי בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או שהיו ללב או לטרפ' הכבד שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין אם נמצא' נקובה טריפ' ואם לא נתבעבעו המי' הרי היא שלימת מכל נקב ומותר' כו' עד ומעולם לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו מקום שעושים בו כך אעפ"י שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי התלמוד הרי א"כ משמע שהרמב"ם אוסר הנפיחה גם הרא"ש ובנו בעל הטורים כ"נ מדבריהם שלכל מקום שתסרך הריאה טריפה גם יש מקומות רבים וגדולים שאינן נוהגים הנפיחה כמו שזכרתי למעלה שהר' הגדול מהר"ר יעקב בירב זצ"ל מיחה ביד החכ' השלם כמהר"ר שלמה שריליו זצ"ל שרצה לנהוג הנפיחה בא"י תוב"ב ולא עלה בידו אעפ"י שיש שם קהל גדול מאנשי העיר הזאת שלוניקי יע"א ולא הניח כמהר"ר יעקב הנזכר לעשות נפיחה בשום אופן א"כ גם אתם ק"ק אשר בסופיאה אשר נהגתם איסור בנפיחה מימי קדם קדמתא יש לכם להחזיק כמנהגכם ואיני רואה מקום להתיר כיון שיש פוסקים גדולים אוסרי' הנפיחה וגם במקומו' רבים כמו בקושטאנטי' יע"א עיר גדולה לאלהים ובצפת תוב"ב ובמקומות אחרים נהגו כן לאסור הנפיחה גם אתם אין לשנות מנהגכם בזה הנראה לע"ד כתבתי:
22
כ״גשאלה ראובן שוחט ובודק וקצת אנשים שנגע יראת ה' בלבבם היו נזהרי' מלאכול מידו להיותו מוחזק בעיניהם לבלתי ירא שמים ואחר ימים נמצא יצתה טרפה מתחת ידו פעמיי' שלש והוחזק כן בשלשה מקומות ניקופול סופיא' וידין וכשנתברר להם כן העבירוהו ועמד כן ז' או ח' ימים ומקצת מאנשי קהלו חזרו לאכול משחיטתו באמר' שהי' עני ואין לו על מה שיסמוך גם שקבל דברי חברו' ואנשים אחרים נזהרים עדיין מלאכול משחיטתו ומ"מ הכלים אשר בשל בהם עד עתה לא הכשירו אות' אלא שיחיד חרד על דבר ה' הכשיר כליו כראוי ושאל השואל אם הדין נותן כאותו יחיד או כשאר האנשים שלא חששו להכשיר כליהם או אם הדין נותן להחזירו כיון שקבל עליו דברי חברות או אם נאמר שאין מועיל כאן קבלת דברי חברות:
23
כ״דעוד שנית גויה אחת שבשלה בשר כשר בקדרה באופן שאין שם איסור אחר רק בישולי גוים אם אותה קדרה נתערבה בשע' שהיו מרחיצין אותה עם אחרות במים רותחין אם נאסרו הקדרות אם לא וכן שפוד שצלה בו גוי בשר וחזרו וצלו בשר אם נאסר הבשר השנית והכלים אשר נכנס בהם הבשר הצלי על הכל יבא דבר מורינו ושכרו כפול מן השמים:
24
כ״התשובה
25
כ״ועל ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. האמת כי נראה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שזה הבודק תשובתו קשה עד מאד וכמעט אין לו תקנה שהרי כתב הרשב"א בתשוב' סימן תרל"ב שצריך שראינוהו שדואג על מה שאירע לו ומתאנח על כך אז מקבלין אותו אבל אם כדי שיחזירוהו למלאכתו ואומנוהו צריך לחוש הרבה והכל לפי מה שהוא אדם והמקבל דברי חברות צריך לחוש הרבה לקבל בפני ג' חברים הא למדת שכדי לקבלו בקבלת דברי חברות צריך שיהיה מוחזק לאדם כשר ושראינו בבירור שהיה דואג ומתאנח ע"מ שאירע לו שאז יראה שאין תשובתו לסיבת מניעתו מן האומנו' רק כאיש מצר על עונותיו לבד מבלי פנייה אחרת ואף גם זאת לא נתיישב בעיני הרא"ש כמו שנראה מתשובתו שכתב שהביא ר"י גם יש תשובה אחרת מהרשב"א ומחמיר אפי' במקום שהיה אפשר לשוחט להתצצל לפי שנראין בדברים שהיה מקל בבדיקת הסכין כתב שמעבירין אותו אלא שאם יראה שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל דברי חברות כו' עד אם יראה כמקל יפושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקבלת דברי חברות נראין הדברים האלה מסכימים לדברי הרא"ש גם מעשה היה בימי הריב"ש ובשביל חשד פעם אחת סלקו לטבח מאומנותו אעפ"י שלא היה שם אלא חשד ואמת לא' לבד והביא ראיה מתשו' הרשב"א שכתבתי ונראה שיש עוד להחמיר בדבר הזה כמו שאכתוב כי כפי מה שנאמר לי אלו הבודקים אשר באלו המקומות אינם מושכרי' מן הצבור שיתנו להם פרס כך וכך לשבוע או לחדש וא"כ הם חמורים יותר מאותם שהם מושכרים מן הצבור כמו שאבאר כתב הטור י"ד סי' קי"ט המוכר דברים האסורים מעברין אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה ליקח ממנו כו' יע"ש וכתב הרב הגדול מהר"ר אליה המזרחי בתשובותיו דמאן דחשיד דעביד איסור מחמ' הנא' ממון אז מעברין אותו בפעם ראשונה וצריך להענישו דמשמתין ליה כו' כנז' בלשון הטור ויש דין ב' באות' שמושכרים מן הצבור שאין להם ריוח בכשרה יותר מבטרפה ויוצא טרפה מתחת ידם שאלו ג"כ מעבירין אותם בפעם ראשונה אלא שתשובתם מספיק בקבלת דברי חברות בפני שלשה ובלי רמאות. ונראה לי שאלו הטבחים שלוקחים האלמיעדילי"א נכנסין בגדר הראשון כי בכל התורה כלה שוה ממון כממון ושוה פרוט' ממון מיקרי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ע"כ לשון הרב הנז"ל. הרי מתוך דבריו אתה רואה שהיוצא טרפה מתחת ידו אפי' בפעם אחת לבד אם היה הנא' לטבח ההוא אפי' בפרוט' נכנס בגדר המוכר דברי' האסורי' שכ' הטור דמשמתין אותו כו'. וכ"ש וקל וחומר האיש הזה אשר שאלת עליו מסתמא יש לו ריוח בכשרה יותר מבטרפה ויצתה טרפה מתחת ידו פעמים שלש כאשר כתבת ואוי לו ולמזלו לאוכל בשר נמכר ע"י משחיטתו כי תשובתו קשה עד מאד וכמ"ש ודי בזה לענין הנוגע בטבח הזה שותפו של עמלק והמרחם עליו בדבר הזה לסיב' עניותו נקרא עוכר שארו אכזרי כי אין מרחמים בדין כזה הנוגע לאיסור:
26
כ״זולענין הכלים אשר שאלת תחלת דברי אומר לך שאם הדברים כנים כאשר באו בשאלה אשריך ששברת ואעפ"י דלכאורה הי' אפשר לחלק ולומר שאם נתבשל בהם אחר שיצאה הטרפה מידו ובפרט אחר פעמיים שלש אז פשיטא שהכלים אסורים וצריכים הכשר כל א' כדינו אבל הכלים שבשלו בהם קודם שראינו שיצאת טרפה מתחת ידו היה נראה שהיו מותרים ולא לאסור אותם מטעם דהוכיח סופו על תחילתו שהרי ישראל בחזקת כשר הוא עומד ועכשיו הוא שנפסל וא"כ כ"מ ששחט עד עתה אימור יפה שחט אבל מתוך תשובת הרשב"א סימן תרי"ט אינו נראה כן שכתב וזה לשונו זה שמעון ודאי חשוד הוא וכיון שכן הוא אפילו מה ששחט למפרע מחזיקין אותו באיסור כו' עד ומעשה היה במקומנו בטבח שימצא שני פעמים נבלה יוצאת מתחת ידו ואסרו כל הכלים למפרע. עוד תמצא תשובה אחרת כיוצא בה סמוכה לזו שכתבתי' ונמצאי' הספרים לכן לא ראיתי להעתיק הלשון דזיל קרי ואם כן נראה בעיני דבנדון איש כזה אשר שאלת עליו הדין נותן לשבור הכלים של חרס ולהכשיר כל שאר הכלים כל א' כדינו:
27
כ״חולענין הקדרה שבשלה בה הגויה תחלה צריך לדעת המחלוקת שיש בין הפוסקים כמ"ש הטור י"ד סוף סי' קי"ג דלדעת הרשב"א הכלים שבשלו בהם הגוים דברים שיש בהם משום בשול גוים הכלי' אסורים אבל לדעת הרא"ש ז"ל א"צ לחוש לזה כלל שלא החמירו בבישולי גוים לאסור פליטתן והר"ן בפ' אין מעמידין הביא סברת הרשב"א דכתב שכן נר' מדברי בעל התרומה ואעפ"י שלע"ד אפשר לדחות טענת הר"ן שנתן משום דאסר פאנאדש של דגים כיון שהדגים אסורים משום בשולי גוים כמו העיסה מכאן נפקא ליה להר"ן דבעל התרומ' ז"ל סבר כהרשב"א אבל נר' דאין משם ראיה דסבירא ליה כהרשב"א משום דמצינן למימר דיש חלוק בין טעם הנבלע בבצק לטעם הנבלה בקדרה וחוזר ונפלט בדבר המתבשל שם וכן נראה שמחלק הטור בעצמו בסי' הנז' שכת' וז"ל פאנאדה של גוי שאפאה גוי אסורה אפי' למי שנוהג הית' בפת של גוים שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי גוים ונבלע בפת ולא הביא שום חולק בדבר הזה. ולענין הכלים כתב למסקנא סברת אביו ז"ל כנז'. והר"ן בתשוב' כתב סברת הרא"ה מסכמ' לסברת הרא"ש וכתב שראוי להנהיג איסור ופורץ גדר ישכנו נחש. אמנם רבינו ירוח' נתיב י"ו כתב אחר שהביא שתי הסברות וז"ל ורוב הפוסקים הסכימו למ"ש הרא"ש. סוף דבר שדבר זה מחלוקת בין הפוסקים וקיימא לן כל ספק איסורא דרבנן לקולא וכ"ש באיסורא כי האי דלית ליה עיקר מן התורה דאית לן למיזל לקולא אחר שהוא ספק וכ"ש שרבינו ירוחם כתב שרוב הפוסקים הסכימו כסברת הרא"ש כנז"ל. אבל אפי' אם תמצא לומר דאזלינן לחומ' כיון שהר"ן מחמיר למעשה מ"מ בנ"ד שבשע' רחיצת הקדרות האחרות רחצו הקד' הבלועה מבישולי גוים עמהן לא נאסרו שאר הקדרות משום דאיכא ספיקא אחרינא שאפי' בקדרות של בשר שרחצו אותם ביורה חולבת בעל התרומות כתב דאם שניהם בני יומן הכל אסור והרא"ש מתיר והרמב"ן והרשב"א מסכימין לדברי הרא"ש. וא"כ בנ"ד נראה דכ"ע מודו שהקדרות מותרות כיון דליכא אלא טעם פליטת טעם איסור בישולי גוים דאין לו עקר מן התורה ואפילו בס"ס דאורייתא אזלינן לקולא וכ"ש וקל וחומר בנ"ד דהוי ס"ס איסור קל דרבנן וק"ל. וזה אני אומר בתנאי שיהיה ברור למי שרחץ אותה קדרה עם האחרות שהיתה נקיה ולא היה בה שומן דבוק דאם היה בה שומן דבוק אוסרת האחרות לדעת הרשב"א והמסכימים לדעתו ואם היה במים ס' לבטל השומן הדבוק בקדרה אז ג"כ לדברי הכל הקדרות מותרות ואין לי פנאי להאריך יותר בזה:
28
כ״טולענין השפוד לדעת הרשב"א והנמשכים אחריו הבשר שצלו בו אחר שצלה הגוי אסור. ולדעת הרא"ש והנמשכים אחריו הבשר מותר ונראה לע"ד כי בדיעבד כדאי הם הרא"ש והמסכימים לדעתו לסמוך עליהם אפילו באיסור יותר חמור כ"ש וקל וחומר באיסור כי האי אמנם הכלים אשר נכנס בהם הבשר הצלי נראה בעיני דלא מיבעי' הבשר השנית אשר צלה הישראל דהא פשיטא דהכלים אשר נכנס בהם הבשר ההוא שהם מותרים אלא אפי' שנכנס בהם הבשר כשר שצלה הגוי הם מותרים ואפי' לדעת הרשב"א דע"כ לא אסר הרשב"א אלא כשקבל הכלי הטעם על ידי רתיחה באור אבל הבשר הצלי כשמכניסין אותה בכלי אינו כ"כ חם שמבליע בכלי שהרי אין היד סולדת בו ואפילו אם ת"ל שהבשר חם כ"כ שהיד סולדת בו כבר כתב הרשב"א בעצמו וז"ל כבר ביארנו שאיסור מפעפע אפי' בצלי חוסר הכל היה אחד חם ואחד צונן ונפל האחד על חברו התחתון גובר לעולם ולפי' נפל חם לתוך צונן אין אוסר אלא כדי קליפה ע"כ וזה מיירי כגון בשר על גבי בשר או אוכל א' המקב' טעם ע"כ וגם מיירי כשהאיסור החם הוא איסור דאורייתא אבל הכא דאינו אלא על הכלי ואינו אלא איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כנ"ל והמוהל היוצא מן הבשר הצלי ונפלט בכלי פשיטא דלא הוי כ"כ חם וא"כ נראה בעיני דלכ"ע הכלים שנכנס בהם הבשר הצלי כנזכר סגי להו בהדחה יפה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
29
ל׳שאלה ילמדנו רבינו ומורנו ק"ק אשכנזים יש להם מנהג שלא לאכול בהמה שנמצאת בריאה ספק אפי' בנפיח' והם הקדומים שדרו ונתיישבו בעיר הזאת ואחר שנה או שנתים שקבעו דירתם האשכנזים באו ספרדים ג"כ לדור והיו באים א' א' והיו לוקחים מנהגם שלא לאכול בשר שיש בה ספק אלא ממקום שהיו אוכלים האשכנזים שהיה להם טבח גוי והיו אוכלים בלא נפיחה ואם לפעמים היה קונ' איזה יהודי שום בהמה והיה בה ספק היו מטריפים אותה וזה המנהג נתפשט עד היום ועתה כאשר רבו הספרדים י"א יוסיף עליהם כהם אלף פעמים צועקים ואומרים מה לנו ולמנהגם אנחנו יושבים בב"ה לבד ואנחנו מרובים מהם והביאו טבח יהודי ורוצים לאכול ספק בטענה שזהי טבח יהודי ואסר לאבד ממונו וגם שהמנהג הוא לנו בשאלוניקי לאכול ספק לכן מורינו יורה לנו הדין אם אנו יכולים לאכול ספק כדי שיהיה הבשר לשובע ובבעו מינך יעיין כ"ת בשאלות ותשו' מהרשב"א סימן של"ז על הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם:
30
ל״אתשובה
31
ל״בלכאורה היה נראה בלי ספק דלא מבעיא השתא דכבר נהגו הספרדים ג"כ חומרות האשכנזים להטריף שם הספק ושלא לאכול שום נפיחה שאין יכולין לשנות דלא יהא אלא דברים המותרי' ואחרים נהגו בו אסור אין אתה רשאי לנהוג בהם היתר וכמו שאמרו בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו והביאו הרי"ף וז"ל הירושלמי בר בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו יע"ש לשון הר"ן משם משמע דבמנהג לבד שנהגו בדבר המותר איסור הרי הוא כמו נדר וצריך שלא ינהוג היתר וכ"כ בטור א"ח שלהי הלכות כפור וז"ל וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילים לעשות ב' ימים י"כ שמתענים ב' ימים כו' עד וי"א מי שעשה פעם אחת ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא באיסור כרת. וא"א הרא"ש היה מתיר לישאל עליו הרי שהרא"ש חדש שיכול לישאל עליו אבל נדר מיהא הוי לכ"ע והעובר עליו עובר בבל יחל וכבר הארכתי בזה זה ימים מועטים על שאלה הגיעה אל מרוד"יש וכאן אין מקום להאריך אלא דודאי היה נראה דא"א לשנות אחר שכבר נהגו איסור וכ"ש וקל וחומר בדבר זה שכפי הנשמע ברוב מקומות אשר הם תחת ממשלת המלך יר"ה במקום שיש יהודי אין עושים נפיחה וכמו שנשמע מצפת תוב"ב אשר יש בה יהודים לרוב והחכ' השל' כמה"רר שלמה שירליו רצה לנהוג הנפיחה כמו בשאלוניקי ומיחה בידו הרב הגדול כמה"רר יעקב בירב תנצ"בה ולא הניח לעשות כן עם היות יוקר הבשר שם ידוע אלא שאני אומר שמלבד זה היה ראוי לאסור הנפיחה שם מטעם דנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם והא לך לשון הר"ן בפ' מקום שנהגו ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהיא בעיר א' כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבים בו מן הדין כו' עד וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכ' ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר ולזה מסכים הרשב"א בתשו' הנז' ולא ראיתי להאריך בזה ולהביא דעת התוספות בגמרא במסכת חולין כי אם לקצר כי היה די בזה לקיים האיסור אלא שעכ"ז מצאתי להאריך ראיתי מ"ש הגאון מהר"ר יעקב בן חביב בנדון שלנו וז"ל בוחן לבות הוא יבין דאי לא דמסתפינא מקול המולה הייתי אומר שראוי לשום נגד פנינו מאמר' ז"ל על לא תתגודדו לא תהיו אגודו' אגודות וכיון שגרושי איטליא היושבים עתה פה גם כל יושבי רומנייא יצ"ו אחינו אנשי גלותינו לא היו מכשירים בדיק' בנפיחה גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב כפי מה ששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם כו' ומיראת ההמון מנעתי מזה גם לסבה עצמית כי מצאתי בבואי הנה חכמים ספרדים חסידים ואנשי מעשה ובפרט אביר הרועים זקן ונשוא פנים החכם השלם כה"ר שמואל פראנקו גם החכם השלם הנעלה דון יהודה בן באן בנשת וחכמים אחרים מנהיגים ע"פ התורה והמנהג ולמה לי ליכנס עצמי בין ראשי ההרים עכ"ל. הרי שאלו גאוני עולם לא חשו למשנת נותנים עליו חומרי המקום כו' וגם הרב כמה"רר יעקב ז"ל שתק והודה לדברי' ומה שנראה לע"ד ולקוצ' השגתי טעם בזה כי אפשר כי לא אמרו זה רק ביחיד או יחידים שבאו למקום החומרא אבל כאשר הם קהל בפני עצמו הרי הם כאלו יושבים אלו בעירם ונוהגים כמנהגם ואלו בעירם ונוהגים כמנהגם ואין כאן מקום ללא תתגודדו כו' וכמ"ש הגאון כמהר"ר דוד הכהן סוף בית י"ג וז"ל ומ"ש הרמב"ם וכן בעל הסמ"ג שבכלל אזהרה לא תתגודדו הוא שלא יהו שתי בתי דינין בעיר א' זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר נראה שהם ז"ל רצו לומר שכשיש בעיר חלוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר הם נעשים ב' בתי דינים אבל אינם ב' בתי דינם ממש בכל דבר ובכל ענין כב"ש וכמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר הגדול אשר היא עיר ואם בישראל שהספרדים הם בית דין בפני עצמם והאשכנזים הם ב"ד בפני עצמם אלו נוהגים מנהגיהם כמבראשונה ואלו נוהגים כו' עד מודים הם שאין כאן לא תתגודדו דכרבא קי"ל ע"כ. והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו לישב בשאלוניקי וא"כ היה ראוי לגדור כל הבא אחריהם למנהגם אם לא מן הטעם שאמרתי כנ"ל. ומ"מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א' בבת א' מהאנשים הספרדים ניחא אפי' היו האשכנזים קודמים אמנם עתה שבאו שם א' לאחד והתחילו לנהוג כמנהג האשכנזים מאן נימא לן דבכה"ג מותרים לשנות ואעפ"י דאפשר לומר דגם בשאלוניקי היה כן מ"מ מי יודע מה תקנה עשו לכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד ובפרט כי לבי אומר לי שמנהגם עד עתה היה לפי שלא היה יכולת בידם וכאנוסים דמו אם מצד שלא היה יכולת בידם לעשות עוד ואם מצד שהדין היה נותן כך כ"ז שהיו מועטים מחמת נותנים עליו חומרי המקום כו' אבל עכשו הוה ליה כמי שהלך לעיר אחרת ועקר דירתו מן המקום הראשון ונוהג כמנהגו הראשון מ"מ נראה בעיני שהטוב והישר היה להחזיק במנהג האשכנזים י"א ואם על כל פנים ירצו לעשות נפיחה ישאלו התרה ע"פ חכם כך נראה בעיני:
32
ל״גגם אני לא אחשוך פי מלהשיב על דבריך הפעם הזאת ולא אשלש עוד בדבר הזה וידעתי כי האמת השיג כ"ת במה שעברת על פשע דברי בראותך כי לא לכבודי ולא לכבוד אבא ז"ל דברתי אליך קשות כי אם לכבוד הרבנים ההם קדושים אשר בארץ אשר שלחת עליהם רסן לשונך בשהורת לדעת כי לא הבינו לשון הטורי' ועל זה הטב חרה לי וכאשר הודעתי ועלינו יאמר את והב בסופה אהב' בסוף ומ"מ לדעתי כי כ"ת מכיר שהדין עמי ופיך ושפתיך יענו בך שכתבת עתה באגרת השנית אבל לדעתי וכו' וכי מפני שאין הטעם כן לדעתך תכרי' ולמה עשית מופת חותך לאמת דבריך מה"ר אברהם חסאן ז"ל ולא עשית כן לקיים איסור הדבוק' ושלא ידבק בידך סבר' המתי' כי כן דעתו כפי מה שנראה מלשונך זאת ועוד אחרת מי אמר לך שדבר אתו אלהים יותר מהגאון המתיר אשר פירש הטעם כמו שאמרנו. גם כי האמת דלדידי לא קשה מידי קושייתך ולא השגת החכמים ההם שהזכרת כלל כי מאחר שקבלת הגאונים לא נזכר בתלמוד והם קבלו כי כשכל הגג דבוק אל השדרה כשרה יש לי לצרף ב' הטעמים כאחת ולומר שלא קבלו שנאמר שכך היה בריית הדבוק ההיא אלא במקום שהסברא נותנת שיש טעם לכך כמו האתרוג העשוי בדפוס שמפני צרות מקומו שם נולד כך וכשאני רואה שכל הגג דבוק הרי אני רואה שהספיק צרות המקום לעשות כך אבל כשאני רואה שאין דבוק כלו' הסבר' נותנת שלא היה כך אלא מחמת דבר אחר ולא יספיק לי טעם מקו' רביתייהו להתיר הסירכא כמו בתרתי אוני כיון שלא הוזכר בתלמוד לסירכא היתר זה אלא בתרתי אוני אבל הדבק שהוא דבר אחר אנו מסייעים אותו מכח דהיינו רביתייהו כי לא מצאנו אליו סתיר' מן התלמוד לומר שכמו שהוזכר לגביה אונו' למה לא הוזכר לדבר אחר כמו הסירכא דיש לנו להשיב שלא הוזכר טעם רביתייהו שם אלא מפני ששם מספיק להכשיר הסירכא אבל הדבק יסבור התלמוד שמועיל אפילו במקום שאינו כ"כ רביתיהו לקיים הסברא שכן היה האונין מתחל' ברייתו וא"כ חוזרני למה שאמרתי בדברי הכלבו ואין ראוי לדחות ולומר שאינו ממשמעות הלשון מה שאמר בשדרה כי ודאי אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי דחיות להראו' גודל כחך ומ' שהביא ראי' כ"ת מן הלשון שזכ' כ"ת שכתב ומצאתי בשם חכמים אם כל הריאה וכו' גם זה הוא כי כונ' לדחות ולהפי' דיוק טוב בקש דודאי כשאומר הצלעות גם השדרה בכלל וכשאומר השדרה אין הדופן בכלל ויש ללמוד סתום מן המפורש. ומ"ש כ"ת דהריב"ש ז"ל לא שלל כו' אני איני רואה סברא לשום מעיין שיאמר כך. שהרי אחר שכתב אנו אין לנו אלא אין לך שלילה גדולה מזו ומה שיצא בסוף הלשון לטרפש וכו' זה ק"ל לכל פותח ספ' כי הוא לא בא רק להוציא סברת השואל ולהיות שנושא השואל היה זה אומר כן אבל די והותר במה שכתב תחלה אין לנו שאם לא היה כן פשיטא שהיה לו לומר אין לנו אלא זו או זו או לישתוק מהכל ויאמר אין לנו התר בדבר זה אלא ודאי שהאמת יורה דרכו כ"ש שיש לך להודות בהכרח דאין לומר טעם שלא ראה תשובות הגאונים דכפי דבריך הראשונים הכל כ"ש בערך דבוק' הרשב"א אלא שיש לך להודות מה שכתבתי וכמ"ש הרב דוד ז"ל וא"צ לחזור וליכתוב מה שכבר נכתב. ומה שאסף עוד כ"ת חכמת המקילי' בדבר זה אני תמיה מכ"ת אחר שראית דברי החכם כמהר"ר יעקב ז"ל דודאי אין לנו לילך אלא אחר החכמים אשר אנו נגררים אחריהם ודבר זה מושכל ראשון ולדעתי שלא ימצא דין בעולם שנעשה הפך חבור הטור כי גם שימצא שנעשה דבר שלא כדבריו מ"מ ימצא הסברא ההיא בספרו אבל סברא שלא חשבה הוא להביאה ואדרבא פסל אחר' יותר קרובה אל האמ' זה לא יתכן ואינך יכול לומר שלא ראה כי ספר הרוקח היה לו ומביאו בהרבה מקומות בספרו אלא שלא חש לדבריו כלל וכמו כן כל הפוסקים אשר לא הביאו סברא זאת כן היה שלא ראי לעלות על שפתם כך א"כ אני אומר שלמתיר א' יש אלף אוסרים וגם שיש טעם אפילו למתירים שלא היו עושים נפיחה אמנם אנו שנהגנו הנפיחה הוי כדבר שיש לו מתירים שאנו מחמירים בו אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וכמ"ש הטור א"ח סימן תקי"ג ולא תאמר דלא מיקרי דבר שיש לי מתירים אלא היכא שבא מאליו אלא אפילו במקום שצריך מעשה אלא שבמקום שצריך פזור מעות אינו נקרא דבר שיש לו מתירין והכא אין צריך פזור מעות כלל וכמו שכתב הטור יורה דעה סוף סימן קכ"ב וכ"ש וקל וחומר באיסור תורה ועל נפשי ועל יהידותי שנפלאתי מאד מדברי' הראשונים שאחר שראית הספרדים האוסרים איך מלאך לבך לומר שהיית מתיר וכ"ת רואה דלייטי על דבר זה חכמים גדולים עוד נפלאתי הפלא ופלא למה אתה בודה מלבך שחזר בו כמה"רר יעקב ז"ל ואינך ירא שמא תאחז כי יכולני להשבע שהוא שקר וכזב ושדעתו לא נשתנה ח"ו ולמה כ"ת מוציא דברים כאלה ושאינך מאמין מפיך הנה יש כל הרבנים אשר יצא שמם בעולם מזמננו זה מעידים כלם כאחד להחמיר ורחמנא ליצלן מהאי דעתא להקל חס ושלום שמעולם לא נקבע מנהג להתיר ומי שיאמר כן לא ידע ולא מידי אלא שהאמת כי בעונות עמי בעצו ישאל וכו' סוף דבר שאהבתנו במקומה עומדת יותר ויותר:
33
ל״דתשובתי
34
ל״הלמה שכתב אלי החה"ש הר' שלמה חסון וזה לשונו דהא להרשב"א דמכשיר בגג האומה כ"ש דיכשיר בשכל הריאה דבוקה לגמרי די"ל שזו היא בריאתה ע"כ. ואני אומר דכזה וכזה נופל מי שגס לבו לחלוק על גאוני עולם ולדבר עליהם בלשון משולח והאמת לא יאמר זה אלא מי שאינו מבין עומק הדבר ולוקח פשוטן של דברים כי חוש' שתכלית כונת טעם ההתר אינו אלא מטעם שהוא דבק גדול ומוליד מזה דהשתא אם כשדבוק חלק מן הריאה כשרה ק"ו כלה ואינו כן שיש יתרון בין זה לזה כיתרון האו' מן החש' כי גג האונו' הן רובצו' תמיד שם ושם מקום מנוחתן וגדילתן מה שא"כ בגב האומות ותראה שזה הוא האמת שדקדקו לומר בשדרה דהיינו המקום הדחוק ודומה לזה אנו מחלקין בין סירכא היוצאת מן גג האינו' אל הדופן בין כשיוצא מן הגב האונות אל הדופן שהוא מקום רחב זה ברור וישר לכל הולך בדרך ישר וכן פי' כמהר"ר יעקב בן חביב ז"ל וז"ל דבשלמא כשהיא דבוקה אל מקום צר כמו גג האומה הוי כאונא לדופן דדופן סותם אבל כשהדבק אל מקום רחב מה יועיל וכו' ואחר שהיטב פסק המתיר הרי זה נפסק ויפסד הקוטב ונפל הגלגל ותראה שכן הוא האמת שתורה צוה ה' שעם היות הוא ז"ל לא ראה תשובות הריב"ש ז"ל כי לא נתפשטו בימיו כיון לדעתו וכמו שתראה סי' פ"ה ואתה חששת לחשש הכלבו ולא חששת לבקש הספר הנזכר וכתבת אבל בדבק שנדבק כל הריאה כלה בלא שום פלוש לדופן או לשומן הלב האונות והאומות מעול' לא יעלה על דעת הגאון מהר"ר יוסף ז"ל וזה פשוט דכיון שהם היו אוכלין הדבוק מהרשב"א כ"ש וק"ו זו ע"כ כמה רחקת דעתך מאדם שהרי ריב"ש ז"ל ידעת מי הוא והוא כתב אנו אין לנו אלא משמע בפי' ששולל כל שאר הדבוקים דאם לא כן הוה ליה למימר אין לנו אלא כך או כך ולא עוד אלא שכתב ולא התיר אלא באומה דבקה כולה לשדרה הרי שדקדק לשדרה ולא דבר רק הוא אלא כאשר פירש ומכאן תבין שלא כיון הרב ז"ל כל האומה ר"ל אגב כי א"א לגב להדבק לשדרה אלא כל גב האומה מקצה ועד קצה נקראת כל האומה וכמו שהבין גאוננו גאון יעקב ז"ל והוא עם הריא"ש ז"ל שתו מימי התלמוד וירדו לעומק הדברים כי יש לנו יסוד מוסד שאין בטרפות זו דומה לזו אפי' שלפי ראות עינינו הם דומים וכל שכן כשיש מקום לחלק גם ראוי לכל מי שיש לו דעת להבין שאם לא שמצאנו ראינו קבלת הגאונים היינו אוסרים כפי קבלתינו מן הנראה מהתלמוד שלנו וא"כ מה שהם התירו הוא חדוש ואין לך בו אלא חדושם ומחדושם לא נלמוד ועם מה שאמרתי תבין טעם מה שהביא הטור למעלה לשון הרשב"א ז"ל ששם מקומו האמיתי למבין מה למעלה וכו' כי למעלה מדבר בדין ריאה שנקבה במקום חתוך האונות בגב האונה כנגד הדופן כשרה וכתב הרא"ש ז"ל וכו' כתב הרשב"א ז"ל וכו' דהיינו מטעם דדמי לגב האונה כנזכר וק"ל גם מזה תבין שלא ירדת לסוף עומק לשון הכלבו כי הכלבו מחמיר יותר כי הגאונים התירו בגג האומה לבד והי"א סבירא ליה דצריך ג"כ גג האונות דאז יראת תחלת ברייתן אבל לעולם צריך שהגב לא יהיה דבוק. עוד כתב במה שמכשי' הי"א הריאה דבוקה וכו' אינו מטעם תחלת ברייתה אלא משום דכיון דכולה דבוקה מסתמא דמחמת דופן וכו' ואני אומר שזה טעות גמור שהרי כתב ואם כל הריאה וכו' ומשמע בלי ס' כל ב' הצדדין ולדבריו דטעמא משום דאיכא למתלי בדופן מחמת הכאות שהכו וכו' ואפילו שלא נראה המכ' מה לי מצ' א' מה לי מב' צדדין ועוד למה הוצרך כ"כ בלי שום פלוש וכו' אלא דודאי טעם המתירין משום דנראה דכך היא תחלת ברייתה וטעם האוסרין דס"ל דאי אפשר לחיות אחר שחיות הבהמה תלוי בתנועת הריאה וזו אינה מתנועע' וכמו שמצאתי אח"כ בבדיקות ה"ר דוד בן יחייא ז"ל וע"כ צדקו ז"ל שאמרו אין מדמין:
35
ל״וויש להביא ראיה למה שאמרנו שיש להתיר הדבק מטעם מקום רביצתה ושם שייך לומר שתחלת ברייתה כן ולא כדעת הדוחין ואומרין שהם שני טעמים מחולקים ולזה אומרים דאי מטעם רביצתה אפילו בסירכא כל שהיא הנה תמצא בספר אדם וחוה זה הלשון סוף האומה הסמונה לטרפש בלא סירכא חכמי לוניל מתירין אותה ובמקום רביצתה היא ומתחלת בריאתה כך היא וכ"כ ר' יוסי בשם רבני לוניל א"כ מוכח בהדיא שצדקו דברי החכם הגאון כמוה"ר יעקב ז"ל:
36
ל״זלהיות כי כעת בעונותינו נתמעטו הלבבות וכל יום ויום קללתו מרובה מחבירו ובענין בדיקת הריא' רבו המכושלים ובבית המטבחיים זה יוצא וזה נכנס זה אומר בכה וזה אומר בכה עד שכל אחד בונה במה לעצמו ומקבלה יליף כחא דהיתרא עדיף ונפרץ הגדר עד שכמעט פרוץ מרוב' על העומד עזבנו מקור מים חיים מעייני הישועה האלהי' האדירי' קדמונינו גאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים אשר הורנו הדרך נלכה בה ואת המעש' אשר נעשה הלא המה הגבורים אשר מעולם אנשי שם החכמים השלמים כמהר"ר יאודה באן בנשת וכמהר"ר יוסף פאסי וכמהר"ר יעקב בן חביב זלה"ה אשר הפליגו החקירה והדקדוק בענין הזה לחצוב בורות נשברים הבל המה מעשה תעתועים קולי דמר וקולי דמר לכן אנו חותמי מטה צעירי הצאן בהסכמת רבותינו ומורינו החכמים השלמים מרביצי תורה בק"ק פה סאלוניקי התאזרנו כח להעמיד התורה על תלה ולגדור הפרצה ולהחזיר עטרה ליושנה כיד ה' הטובה עלינו וסדרנו כללי הדינין ותמציתם בראשי פרקים בענין הריאה בלבד זעיר שם זעיר שם ממה שחבר הגאון החכם הש' כמהר"ר יעקב ן' חביב זלה"ה אשר הרבה לדקדק בדיעה הוציא לאור תעלומותיה מאשר היו לפניו בקיצור נמרץ להיות לפני כל א' כשולחן ערוך וירוץ הקורא בו ודמיא כמנחא בכסתיה והסדר הזה קבלנוהו וקיימנוהו עלינו לבל נטה ממנו ימין ושמאל ובזה נצליח את דרכנו לתורה ולתעודה תורה א' תהיה לנו ומשפט אחד יהיה לכלנו למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה ותרבה המכשל' אגודות אגודות וחפץ ה' על ידינו יצלח על ישראל ועל רבנן א"א:
37
ל״חחמשה אונות יש לריאה ג' מימין ושנים משמאל עוד יש לה ורדא כלפי פנים שלא בסדר האונות חסרה א' מהאונות טרפה חסרה מימין אונה א' הורדא משלמת. חסרה הורדא או שנמצאו בה שתים כשרה ואם ב' אונות כאונה אחת אי איכא היכרא כל שהוא כשרה. נתוספה אונה אם היא בסדר שאר האונות בין בצד ימין בין בצד שמאל כשרה ואם יש לה שום נטיה לצד פנים או לצד חוץ בשמאל טרפה ובימין אם היא כלפי פנים כורדא ממש כשרה ואם היא על גבה או ביני ביני שלא בסדר האונות אפי' כטרפא דאסא טרפה. הריאה יש לה ב' קרומי' אפי' ניקבו ב' אם הנקבים זה שלא כנגד זה כשרה. הוגלד קרום העליון צריכה בדיקה ניקבה במקום שיש לתלות שהוא ביד הטבח מן הסכין או שתלשה בכח כשר' ואם אין מקו' לתלות והענין בספק אם נעשה אחר שחיטה או קודם שחיטה נוקבין במקום אחר מאומה לאומה או מאונה לאונה באותה בהמה אם דומים כשרה ואם לאו טרפה. ריאה שמוציאה קול כשנופחין אותה אם יודעין היכן הקול יוצא מניחין על אותו מקום קש או נוצה ונופחים אותה אי מבצבצא טרפה ואם לאו כשרה ואם אינם יודעין היכן הקול יוצא בודקין אותה במים כנודע. ניקב אחד מסמפוני הריאה אם הוא לחברו טרפה ואם הוא לבשר הרי הבשר מגין עליו וכשרה. חסרה מבשרה מבפנים ונתרוקן אפי' מקום שמחזיק רביעית כשרה. נמוק בשרה בפנים כמים והקרומות והסמפונות קיימי' בבדיקה כשרה. חסרה מגוף הריאה ונפגמה כיון שהעור והסמפונות קיימי' כשרה. נמצא אטום בריאה קורעין באיתו מקום אם נמצא ליחה כשרה ואם לאו נופחין אותה אי מבצבצה כשרה ואם לאו טרפה. ריאה שקשה כעץ אם היא כל הטרפה יבשה אפי' מקצתה טרפה כגון שנפרכ' בצפורן. צמקה אם ידוע שהוא ע"י אדם טרפה ואם ע"י שמים כשרה ואם הדבר בספק בודקין אותה כמו שמביא הספר. מחט שנמצאת בריאה שאנו יודעין אותו ע"י משמוש ואינה נראית מבחוץ כלל אם עולה בכפיחה כשרה בין קופא לבר בין קופא לגאו ואם היא תחובה או אפי' שלמה ויש עליה קורט דם כנגד המחט בחוץ טרפה ואם סירכא יוצאת מנגד המחט דינה כקורט דם או כסירכא היוצאת מן הבועה וטרפה. ריאה שיש בה אבעבועו' אפי' גדולות הרבה ומלאות מים כשרה. היו בה ב' סמוכות ר"ל דבוקות זו בזו ועומדות לינקב אסורה. ואם מעט בשר כחוט מפסיק ביניה' כשרה והוא שלא יהיו שוכבות זע"ז ואם היה אחת ונראית כב' נוקבין אותה בא' מצדדיה אם שופכין למקום א' כשרה ואם לאו טרפה. בועה בשיפולי ריאה אם היא בסוף האומה ר"ל בתחתיה ממש ולא באונה גם לא בחיתוכין אם אין בשר אפי' כחו' השערה מקיף אותה טרפה כן פסק מהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל דדין בועה בשיפול אינו נוהג כלל אלא באומה בשיפול ממש ולא בחיתוכי' גם אין להטרי' בשיפול האינה בשו' מקו' אמנ' נהגו להטרי' גם בשיפולי אונ' אבל בחיתוכי' מכשירין בכל מקו' ואין לשנו' ממה שנהגו להחמי' ע"כ. בועה שנמצא בה נקב ואין ידוע אם הוא מחיים או אחר שחיט' אין מקיפין לדמו' וטרפה ודוקא דליכא למיתלי במשמוש ידא דטבחא אבל אי איכא למיתלי תלינן וכשרה ריאה שנשתנה ממראיתה אל ששה מראות אסורה ואפילו כל שהוא ממנה שהרי הוא כנקב וסימניך כח"ד בכ"ב כשות שהוא גונגו' לין בלע"ז חלמון דיו בקעת כרכום בשר וכל המראות אלו אינם פוסלין אלא לאחר נפיחה שנופחין אותה ואינה משתנית אבל אם לאחר שנופחין אותה חוזרת למראה הכשר כשרה ואם הוא אדומה בתכלית האוד' כשרה אם אין מכה בדופן שכנגדו. אם יש מכה אפילו כל שהוא טרפה ואם יש הרבה גוונין מהמראות הכשרים כשרה בהמה בחייה בחזקת התר עומדת וכו' נ"מ שאם נאבדה הריאה קודם בדיקה או בא זאב ונטלה או גוי ואינה לפנינו מחזיקינן אותה בכשרה ומותרת לא שנא גסה או דקה גדולה או קטנה. סירכא תלויה כשרה פי' שאינה נאחית בב' מקומו' וכן כל סירכא שהיא ניתקת במשמו' דידא דטבחא כשמכניס ידו בנחת לבדוק. סירכא סרוכה בב' אונות כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה ר"ל כסדרן מחיתוך לחתוך מאונה לאונה הסמוכה לה אפי' באלכסון אבל מחדוד לחדוד או מחודה לגב או מגב לגב או לשיפול הכל הוי שלא כסדרן וטרפ' וה"ה נמי מאונה לאומה כסדרן כשר' כמו מאונה לאונה. הכלל מגב לגב משיפול לשיפול משיפול לחיתוך מחתוך לחדוד שלא כסדרן הוי בין מאונה לאונה בין מאונה לאומה הכל אסור אפי' עולה בנפיחה ולפעמים נראה שהסירכא הוא מגב לגב וכיוצא וכשנופחין אותה יר' חוש שהוא מחתוך לחתוך כשרה אפי' בלא בדיקת הורדא לכ"מ שתסרך טרפה כשהוא אל הריאה אפי' תעלה בנפחיה ולעולם מינה ובה יקרא שלא כסדרן. סירכא היוצאת מן הריאה אל זולת מקומה אם היא מגב האונה אל הדופן שכנגדה הדופן סותם וכשרה וה"ה מקום השלם שבה ר"ל מה שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני צרות ודוחק המקום. אמנם יש לחלק שאפי' יש נקב נראה לחוש אז צריך שתהיה אחוזה ומסובכת לבשר היטב ואם היה לעצם ולבשר אפי' יהיה הרוב אל הבשר אסורה ואם אין נקב נראה אלא סירכא לבד או אפי' תהיה סרוכה לעצם ולבשר אם הרוב כנגד הבשר כשרה ואם נסרכה לעצם לבד אם תעלה בנפיחה כשרה. סירכא היוצאת מהאומה או מחתוך האונות או מהפנימית ונסרכת אל הדופן שכנגד האונות אם תעלה בנפיחה כשרה וכן ג"כ אם יוצאת מגב האונות ונסרכה אל הדופן שכנגד האומה צריכה בדיקה אם תעלה בנפיחה. האונה והאומה שנסרכו יחד בסירכא א' אל הדופן אם רוב הסירכא מהאונה ומיעוט מהאומה כשרה ואם היה בשיקול צריכה נפיחה והמנהג שאפי' הרוב מן האונה נופחין אותה סירכא היוצאת מהאומה או מהאונה ונסרכת אל הצלעות אל מקום רחב או לטרפש או ללב או לגרגרת או לחזה או לשומן הלב או לשומן החזה כל אלה אם יש מכה בריאה או צמחים במקום שהסירכא יוצאת משם טרפה אפי' תעלה בנפיחה ואפי' תהיה ג"כ מכה במקום האחר הנז' ואם יש מכה במקומות הנז' ולא בריאה והסירכא נסרכת אל מקום המכה אז כשרה ואפי' נפיחה לא בעי ואם לא נמצא מכה לא בריאה ולא בשאר מקומות הנז' אז צריכה נפיחה והורדא נידונית בדין זה ג"כ אם נסרכה אל המקומות הנז' כמו שאמרנו דין א' להם וכשהסירכא נסרכת אל א' מהמקומות הנז' אל מקום המכה וחוץ למכה נדון אחר הרוב דמנכר ואם הדבר בשיקול צריכה נפיחה כלל העולה כל ששני ראשי הסירכא סרוכים אל מקום שהנקב פוסל בו לא שייכא נפיחה וטרפה אם לא כששני ראשיה סרוכות אל מקום רביתייהו כמו מאונה לאונה הסמוכה לה מחיתוך לחיתוך כמו שאמרנו אם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמעלה דבוק בשדרה בלי פירוד ופיצול כלל כשרה אבל אם יש שום פיצול או פירוד צריכה נפיחה והדין הזה דוקא בגב שהוא כנגד השדרה לא אל מקום אחר כגון אם גב מאומה דבוקה אל מקום רחב שאז הוי דינה דין סירכא אפי' כל הריאה דבוקה ואינת ניתרת אלא אחר שתעלה בנפיחה. הכלל שאין היתר לשום דבוק בעולם שלא בנפיחה אם לא בשגג האומה דבוקה אל השדר' שכנגדה שהוא מהשלמת האונין ולמעלה כלה דביקה בלי שום פירוד ופיצול כלל שאז היא כשרה ומותרת בלי נפיחה ובענין זה דוקא אנו אומרים אומר לדבק טוב הוא אמנם בשאר הדבוקים אנו אומרין אומר לדבק רע הוא אם לא שתעלה בנפיחה אברהם סראלוו שמואל די מדינה:
38
ל״טעוף שנמצא הכנף שמוט ואינו ידוע אם נעשה מחיים אם לאח' מיתה יש מי שהתי' מטע' ס"ס וכתבת שיש ס"ס ואנו מחמירי' כמו ספק דרוס' שאסרו למכור לגוי ואיכא ס"ס וא"ה מחמירי' נרא' בעיני דלא דמי להאי אלא ספק אחד שבכל ס"ס יש לנו להקל כההיא דפ"פ שכשהדבר ביד האדם הוי ס"ס ואתה בא לאסור אותו לא תאסור אבל ספק דרוסה כשהוא בידי אדם אסור ואתה בא להתי' לכתחלה מטע' שמא כי הא ודאי אין להתיר ואע"ג דבתרומת הדשן סימן קס"ח כתב כי האי גוונא להתיר כבר נתן טעם לשבח דכיון שהמכירה איסור דרבנן מטעם שמא ימכרנה לישראל ואיכה פלוגתא דאמוראי או דרבוותא ה"ל ספיק' דרבנן ואזלינן להקל אבל בדבר שגוף הדבר אסור מספ' דאורייתא אסו' למכו' לגוי משום שמא ימכור לישראל גם מה שכתבת מההיא דבכורות איכא טעמא להחמיר והוא דשאני התם שהיה אפשר להתברר והוי כי הא דאמרינן כל שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והכ' נמי איכא טעמ' כדכתב המרדכי ז"ל סוף פ' כ"ה אבל במקום שתלוי בחסרון חכמ' שאינו בקי להבחין אם נפסק אחד מהחוטים וכו' עד ויש שם ריעותא בדב' שהטרפו' תלוי בו יש לאסור הכל גם בההיא היה אפש' להתבר' גם בההיא דסוף פ' כ"ה ה"ל כאלו אין שם אלא ספק אחד וטעמ' כיון דק"ל אין שליא בלא ולד ודרך ומנהג השליא שהולד קשור בה א"כ אין שם אלא ספ' זכר או נקבה גם בההיא דיוחסין כתב הר"ן ז"ל דמעלה עשו ביוחסין יות' מבשאר מקומות ובענין הריאה הסמוכ' לדופן יש משם ראיה להתיר שהרי רב נחמן כבר מתי' מטע' ס"ס וגם אבימי היה מתי' אלא משום דסביר' לי' דאין סירכ' בלא נקב וליכ' אלא חד ספיק'. גם בההיא דאהל מועד א"א להכחיש דהוי ראיה לשכנגדו שלפי הנראה אין כאן אלא ספק אחד לבד שאם הנקב מחמ' קוץ כמעט שנקב אחד מן המקומות שנקיבתן במשהו וכן נר' לשון הר"ן שכתב ואי מחמת קוץ ודאי טרפ' ואם איתא דאינו אלא ספק לא היה לו לומר אלא טריפ' שמא וכו' מדהטיל לשון ודאי משמע דהוי קרוב לומר שאי אפשר אלא דאינקיב חד מן המקומות שנקיבתן במשהו וכפי זה תימא גדול על מהר"י קארו ז"ל שכתב שסברא ראשונה עיקר ומ"מ מצא שכנגדך סמך גדול. גם מה שרצית לתת טעם שאנו מקילי' בפ"פ מטעמא דשמא לא הוי בזנות אינו נראה כלל והטעם שדין זה כולל ולדבריך למה לא מצאו איסור אלא באש' כהן ליפלגו בישראל בעצמו בין שמואל ור"נ דהוו בקיאי' לשאר העם אל' ודאי טעמ' לא הוי אלא כמו שכתבתי שאת' בא לאסור עתה אשה זאת לאיש הזה שיוציאנה מטעם שמא זנתה ויש ס"ס מותרת וכמו שעוד אבא' ומה שהארכת בהביא מפ' כל הזבחים ומחלוק' ר"י ור"ת לא ירדתי לסוף דעתך מה הרווחת בזה שאחר שלדעת ר"ת אין כאן שתי תערובות גם הרשב"א ז"ל נוטה לדעתו אעפ"י שלא למעשה כ"ש דאיפש' דשאני נ"ד דאיכא למימ' דעד כאן לא קאמרינן בהמה בחזקת איסו' עומדת היינו בחזק' איסור לבד מן החי אבל בחזקת בריאה היא עומדת ומש"ה אמרינן נשחטה בחזקת התר עומדת וכו' איכא למימר דהעמיד' בחזק' בריא'. עוד ראיתי שכתב' שכתב מהריב"ל דספק דרוסה אע"ג דהוי ס"ס גזרינן ספק אטו ודאי ואמרת שנראה שלמד כן מדברי התוספות בסוף פרק בהמה המקשה ובעיני במחילה מכבוד תורתך אין הנדון דומה לראיה ועוד שאי אפשר לומר כן שהרי על ההיא דאמרינן בסוף פרק כל שעה ההיא ארבא דטבעא בחישתא וכו' כתב הטור חיטין שבאו בספי' וטבעו ויש בה' חשש חימוץ ואינו ניכר בהם לא ימכרם לגוי כיון שאין ניכר הרי דהתם ליכא למגז' בודאי חמץ כי ודאי חמץ ניכ' וא"ה אסור אפי' דאיכא ס"ס מתהפך אלא ודאי דמשום הכי אמרי' לא ימכר' משום דכשהם ביד ישראל הם אסורים ואתה בא לעשות הספק בידי' ויש להביא ראיה דאי' לן למימ' הכי מהא דכתב הר"ן רפ"ק דקידושין שכתב ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא דאיפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה כו' עד ה"נ איכא למימר שתהא מותר להנשא אלא שמפני חומר' ערוה אסרי מדרבנן ע"כ הרי בפירוש. אפילו בספק אי' הדין נותן להעמיד דבר על חזקתו ולהתיר ודוקא בערוה החמירו וכן נראה בעיני דבר זה שכן דעת הרא"ש ז"ל ומוכחא לי מילתא מתשובה הביאה ב"י בסימן הנז' על בהמות הרבה שנשחטו וכתב לשון זה מוקמי' להו אחזקתייהו ולא אסרינן מספק כדאמר רב הונא נשחט' בחזק' היתר עומדת כו' עד וכ"ש בנדון זה משמע בפירו' דכי היכי דלהוי כ"ש איצטריך האי טעמא דהעמד בהמות והעמד בודק אבל מן הדין גרידא בלאו הכי מותר וק"ל ועוד אמר שם דאפילו באיסור אש' איש אמרינן בכוליה תלמודא דכל ספק שנולד בה אוקמא אחזקתיה ואיני רואה מקום לנטות בדברים אלו וא"כ למה לן לדחוק ולו' דמה שכ' הטור לא קאי אלא אס"ס שעל ידי שתי תערובות לא נהירא לי הא ודאי אלא דקאי אכל ס"ס כסבר' אביו הרא"ש אם לא במקום שיש טעם מספיק לאסור מה שנראה לי בנדון דידן שיש טעם ברור לאסור בספק שמוט' הגף אף על גב דנראה דאיכ' ס"ס מ"מ שמוט' הגף לאחר שחיטה נראה דהוא ודאי מילתא דלא שכיח ולכן תלינן להחמיר וכיוצא בזה כתב הר"ן להפך ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא משום דמסתבר טפי להיתרא כ"ש שיש לנו לומר כן להחמיר ואעפ"י שכפי האמת אינו נראה טעם זה מדבריו שכתב אלמא דאי תרוייהו שכיח או תרוייהו לא שכיח לחומרא ע"כ משמע שאפ' השני הצדדים שוים אזלינן לחומרא אלא דאיפשר לדחוק ולומר דתרוייהו שכיחי אלא שחד שכיח טפי ועתה אני אומר דההיא דשליא לא הוי טעמא אלא שמהדין בהיותה בידו של ישראל היתה מותרת מטעם ס"ס אלא גזרה שאם נתיר לו מקצת שיליא חיישינן שמא יתיר רוב שיליא והיא גזירה יפה לא שגזרינן שימכרם גם ההיא דפ"פ מתירים אותי משום שהאשה שהיא נשואה לו עתה ואתה רוצה להוציאה ולאוסרה עליו יש להתירה משום דהוי ס"ס אבל אם היה מותר מן הדין למכור ספק דרוסה לא הוה גזרינן מטעם שמא ימכור דרוסה ודאית כיון שאפי' דרוסה ודאת המכירה אינה אסורה אלא משום גזירה וגזרה לגזרה לא גזרינן כל זה כתבתי קודם שראיתי תשובת תרומת הדשן ואח"כ כשראיתי התשובה מצאתי סעד גדול לדברי ועתה אני או' איך יש ראיה משחיטה דודאי איכא לחלק כמו שכתבתי אלא שנראה בעיני דהכי קאמר שהרי כמו שיש לומר בספק טרפה אוקמ' בחזקת התר כן יש בשחיטה טעם להתיר מפני שרוב השוחטין אין שוהין ואין דורסין ועם כל זה אנו תולין להחמיר גם בספק טרפה אית לן למיזל לחומרא ולא להקל אפי' שמן הדין היה לנו לתלות להקל דאת"ל דאכתי איכא לחלק בין ספק טרפה לספק שחיטה לכן הביא ראיה מענין טרפות ממש ונראה כן דאם לא כן קשה איך אמר וראיה לדבר דמשמע דעד השתא לא הביא ראיה דהא כתב דמהא משמע וכו' שהוא הרגיש מה שיש לערער על הראיה ראשונה ולכן כתב וראיה כאילו עד עתה לא הזכיר ראיה:
39
מ׳שאלה ילמדנו רבינו מהו לצלו' בשר עם בצל בשפוד מעורב זו על גב זו חתיכת בשר וחתיכת בצל על הבשר מהודק וכן חתיכה על חתיכה עם בצל באמצע מבשר שלא נמלח כי אם שהודח מהדם שעליו עם מעט מלח נתון עליו כדי להטעים הבשר ונותן המלח בשעה שרוצה לצלותו תכף ומיד ואינו שוהה במלחו כלל ע"כ:
40
מ״אתשובה
41
מ״בראיתי דבריך טובי' ונכוחי' וצדדת הצדדין המראים אסור והמראי' התר ורצית לדעת דעתי ואני אומר כי שומר נפשו ירחק ממאכל זה חלילה ולי פשיטא דלכתחלה אסור שהרי אמרו בגמ' אסור לצלות כבד עם בשר לפי שבולע הבשר מדם הכבד ויותר ערך יש לאסו' הבשר עם הבצל מהכבד עם הבשר לפי שהבשר יש לו דם לפלוט כמו שיש לכבד והיה לנו לומר דאיידי דטריד למפלט לא בלע ועכ"ז אנו אוסרים מטעם דאין כ"כ דם בבשר כמו בכבד ושמא אחר שיפלוט הבשר כל הדם שבו יחזור ויבלע מדם הרבד וכ"ש שיש לומר זה בבצל מה תאמר שאפי' שיבלע האש ישאב אותו אח"כ דנורא מישאב שאיב מ"מ טעם זה ישנו בבשר עם הכבד ואפי"ה אסור לכתחלה כ"ש בבצל וזה דבר ברור מאד לע"ד ועוד מצאתי בשערי דורא וז"ל שפוד שצלה בו בשר שלא שהה במלח כדי מליחה השפוד אסור לפי שבלע מן הדם דלא אמרינן בכי האי גוונא גומרא משאב שאיב דמא ואם השפוד של ברזל צריך ללבנו ואם הוא של עץ אין לו תקנה אלא בשרפ' כן קבלתי מרבותי ע"כ ואע"ג דאמר שאין העולם נזהרין בזה ומתירין בדיעבד מ"מ כתבתי זה להודיע שיש דברים דלא שייך בהו לומר גומרא משאב שאיב ומה שאין העולם עתה נזהרין אפי' לכתחילה בשפוד היינו משום דס"ל דאין השפוד בולע כלל מן הדם אבל בנ"ד ודאי בולע הבצל שומן ודם שא"א להכחיש שהבצל מתבשל שם עם השומן ודם היוצאים מן הבשר וכשם ששומן היוצא מן הבשר נבלע בבצל ואינו יוצא כלו כך הדם כי נשאר טעמו וממשו בבשר והא לך מ"ש המרדכי ז"ל דרבנו יואל אסר אפי' בדיעבד כבד שנמלח עם הבשר ואעפ"י שידעתי שיאמר מי שירצה שכתב מהרר"י קארי דדעת יחיד הוא ולא חיישינן ליה אני אומר במחילת כבוד תורתו דלאו כל כמיניה לומר כן ומ"מ יש לי לומר שאף הרב לא אמרה אלא במליחה דקיל טפי מצלי דאע"ג דאמרי' מליח הרי הוא כרותח דצלי מ"מ כף הדמיון מורה דלאו דבר אחד הוא כ"ש בנ"ד שיש לאסור אפי' בדיעבד לע"ד וטעמא דא"א להכחיש שהדם אינו נבלע כלל דאעפ"י דנורא משאב שאיב מ"מ היינו כשאין מעכב לאור לשאוב אבל כשיש מסך מבדיל הדם נבלע במסך ההוא ומה שאנו אומרים שחוזר האש ומוציא דם שנבלע בבשר לא כל הדברים שוים שדרך הבשר לפלוט כמו שאנו רואים לעין שפולט כל זמן שיש לו לפלוט אבל הבצל שואב ואינו שואב האש ממנו רק שמתבשל שם ונשאר בו טע' הדם והשומן דהרי כתב הריב"ה ה"ל הצלי אין צריך מליחה לפי שהאור שואב הדם ואם ישאר בו שום דבר ממנו הוי דם איברי' שלא פירש הרי א"כ שלא התיר אלא מטעם שאפי ישאר הוי דם שלא פירש אמנם בבצל שבלע הדם אפשר שאפי' שנאמר שהאש שואב איכא למיחש שנשאר שם קצת שלא יצא ואין טעם להתיר וראיה לדברי דאמרינן אין מניחים כלי תחת הבשר כו' וכתב הר"ן על זה איכא למידק יאסר השומן מפני שהוא בולע מן הד' וכ"ת דאין משקה בולע ממשקה יאסר השומן מפני פליט' הכלי י"ל דהאי דמא דבי דוגי מדינא לא מתסר לפי שאין נוהנים בי דגי עד שנצלה כמאכל בן דרוסאי וכלה דמו יע"ש נמצא דמן הדין הכלי אסור כל שהוא תחת הבשר שלא נמלח אם נתון שם קידש שצלה הבשר כמאכל ב"ד וכ"ש וק"ו הבצל ולא שייך למימר שהאו' שואב מכל וכל כדפרישי':
42
מ״גדין בודק
43
מ״דשאלה בודקין שנים שהיו שותפין במקולין של תוגרמים והא' מהם בדק הסכין והרגיש בו פגם ונתנו ליד חברו ולא אמר לו כלום והשני בדק גם הוא ולא הרגיש כלל ושחט בו כל היום כלו והאכיל את הרבים מהבשר השחוטה ולאח' שאכלו הבשר אמר הראשון שבדק השכין תחלה והרגיש בו הפגם שכל מה שאכלו בשלחן פלוני החתן הכל היתה נבלה בהיות שהרגי' בו הפגם ואמרו לו למה עשי' את הדבר הרע הזה והכשל' את הרבים ולא אמרת אלו הדברים קודם שאכלו הבשר השיב ואמ' לכתחיל' עשיתי כדי שיאכלי בשר נבלה בהיות שהיו אויביו ילמדנו רבנו:
44
מ״התשובה
45
מ״ולא נתבאר היטב כוונ' השאלה מה היא ומ"מ בע"פ אמרו לי שעיקר הכונה היא לראות מאותו האי' אשר החציף פניו העיז מצח שידע בסכין שהיה פגום ובכונה הניח לאחרי' שיאכלו נבלה ונתן טעם לדבריו שהיו האוכלים אויביו עם היו' שכפי הנר' מן הדין אם לא נתאמ' הדבר אלא על פיו היה נר' שלא היה נאמן דקי"ל אין אדם משי' עצמו רשע וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב מה' עדות וז"ל אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אעפ"י שמשלם עפ"י עצמו אינו נפסל עד שיהיו שם ב' עדים שאין אדם משים עצמו רשט ע"כ. וא"כ מצד זה היה אפשר לומר שאין לפוסלו מ"מ נר' בעיני שעם כל זה הואיל והעיז פניו לומר כן מראי' דבריו שבאמת אמרם היה ראוי להענישו ולהעבירו אחר שענין בדיק' הסכין החמירו בו כ"כ וכמ"ש רבנו יונה והביאו הבית יוסף בי"ד סי' י"ח וכ"כ הרא"ש הרבה צריך יישוב דעת ויראת שמים לבדיקת סכין ומי שאומר דברים כאלה ברבים פשיטא שפשט יראת שמים מעל פניו ואיך יוכשר להיות שוחט לרבים חלילה אמנם אם נתאמתו דבריו שכנים היו דבריו שהסכין היה פגום אעפ"י שהוא לא שחט אלא חברו אז הדבר פשוט ודאי שאיש כזה אסור לאכול משחיטתו ולא מבעיא השתא ששניהם היו ממונים על השחיטה ולהם מסרו הקהל הנאמנות דפשיטא דשניהם שלוחים זה לזה ומה שעושה א' מהם כאלו עשאו חברו וא"כ פשיטא שאיש כזה פסול להיות שוחט ואסור לאכול משחיטתו אלא אפי' היה איש בעלמא שראה חברו שוחט בסכין פגום והניח שיאכלו אחרים הבשר הרי עבר על לפני עור לא תתן מכשול וכיון שנכשל בהכשיל לרבים בענין שחיטה אסור לאכול משחיטתו. וגדולה מזו נר' מתשו' הרשב"א הביאה הבית יוסף ג"כ וז"ל שאלה על ראובן ושמעון שהיו טבחים ממונים לשחוט ואמר ראובן לשמעון בדוק סכין זה ובדקו שמעון שני פעמים מהי"ב שצריך ונתנו לראובן וראובן היה הילך לשחוט ולקחו לוי מידו ובדקו ומצא בו פגימות ומנעום הברורי' מלשחוט וראובן מתנצל ואומ' שאע"פ שהיה הולך לשחוט דעתו היה לבודקו קודם שישחוט. והשיב באמת כך נראים הדברים שזה מיקל בבדיקת הסכין כי בודאי כשנתנו לשמעון לא לבודקו לחצאין נתנו לו וכשראה שלא בדקו כדינו קבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעברין אותו ומיהו אם נר' בעיניכם שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו דברי חבירות דהיינו שיקבל עליו לפני ג' חכמים והכשרים שבעיר שלא ישוב עוד לדברים אלו אלא שיבדוק בדיקה יפה אבל אם יראה בעיניכם כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקבלת דברי חבירות עכ"ל ואע"ג דלכאורה נר' שלא פסל הרשב"א אלא השוחט לפי שראה שחבירו לא בדק כדין ועכ"ז היה הולך לשחוט דא"כ יוכל לומר מי שירצה להתעקש הרי שלא פסל הרשב"א אלא למי שהיה הולך לשחוט א"כ גם בנ"ד נימא הכי שאין לפסול למי שלא שחט הא ודאי ליתא דאע"ג שהיה אפשר לומר דלא איצטריך ליה למימר אלא לזה שהיה הולך לשחוט כי למי שבדק ולא בדק רק שני פעמים פשיטא דפסול והניחו על מה שעשו הברורי' מ"מ נר' ודאי דלא משמע הכי ועכ"ז לא דמי לנ"ד דבשלמא התם הבודק הסכין היה לו התנצלות בשיאמר חשבתי כיון שראה שלא רציתי לבדוק יותר שהוא יבדקנו ואם הייתי רואה אותו שוחט הייתי מונעו או הייתי עושה כדי להעבירו אבל לא הייתי מניח לאכול הבהמה אמנם בנ"ד דליכא למימר הכי ודאי שהוא רשע גמור דהשתא סתם במעשה דהרשב"א העבירו אפי' שלא יצא תקלה כלל מתחת ידו וגם היה בידו להתנצל בנ"ד שיצא תקל' מתחת ידו כי שניהם מושכרים מן הקהל ובא מידו להצילם מן המכשול ולא הצילם אדרבא נתן טעם פגום לדבריו בשהיו אויביו הרי זה פסול ודאי אויב ה' וגם על השוחט לבי נוקפי אלא שנר' שאינכם מחזיקים אותו למזיד אלא שוגג מ"מ נר' בעיני שצריך כפרה וצריך לקבל דברי חברות וכההיא דהרשב"א ויותר ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך הנ' לע"ד כתבתי. פ"ק דחולין:
46
מ״זהכל שוחטין כו' אמרי בגמ' הכל שוחטין לכתחלה כו' ובא אביי ותירץ הכל שוחטין ואפי' כותי בישראל עומד על גביו אבל כשיוצא ונכנס לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשר' וקשיא ליה לרבא וישראל יוצא ונכנס לכתחלה והתנן המניח כו' ומשני מי קתני כו' והדר פריך כו' אלא אמר רבא כו' ולסוף הסוגיא אמר רבא לא אמר כאביי בקושי' ואומר רש"י ז"ל בקושיא דהמניח. וקשה על פירושו כי קושית המניח לאו קושיא דהא שני לה לעיל והקושיא היא מאין השומר צריך להיות יושב כו'. והנר' בתירוץ זאת הקושיא הוא כי לעיל אמרי התוס' דלאו לשנויי לאביי קאתי אלא לאותביה כו' דוק ותשכ'. א"כ משמע דאכתי קשה לאביי ולא אפשר ליה לרבא למימר כוותיה אפי' מצד קושית המניח ואם כן יפה פירש רש"י ולא הוה ליה לפרושי בקושית דאין השומר צריך כו' דהוה משמע דאי לאו קושי' דאין השומר הוה מצי רבא לפרושי כאביי וזה אינו כדפרשתי. עוד יש לומ' דקושית המניח היא הקושיא העצמית דבעבורה הוצרך רבא לתרוצי תירוץ אחר וזה כי לעיל בריש שמעתין כי אמר אלא מהכא אין השומר כו' פי' רש"י ורישא אסיפא כו' דוק. וזה הלשון נתחבטו בו ראשונים ואחרונים כי הקושיא מבוארת כי איך פי' רש"י לא זו אף זו קתני דאדרב' הוא זו ואין צ"ל זו דמתני' דאין השומר כו' היא רישא כדאיתא ג"כ בתוס' לכן נר' כי לשון המניח משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד כדאיתא בתוספת גם נר' כי לשון אין צריך משמע בדיעבד ג"כ כדמוכחי בתוס' וא"כ כי הקשה רבא עקר קושי' ממשנ' המניח דהיא סיפא וזה כי קשה ליה לרבא דאפי' אם נאמר דהמניח דיעבד משמע תרתי דיעבד למה לי דהא קתני אין השומר כו' ותרתי לכתחלה נמי פשיטא דלא צריך אלא ודאי חדא לכתחלה כו' ואם מפני שי"ל שאין זו לא זו אף זו ולא זו ואין צריך לומר זו י"ל דודאי רבא סבירא ליה דהמניח לכתחלה דאי דיעבד הו"ל למימר אם הניח וא"ת גם אם היה לכתחלה ה"ל למימ' מניח זה אינו דהיה נר' דלא הוה סגי בלאו הכי על כן היה נר' לרבא דהמניח לכתחלה כו' וא"כ הקושי' היא מהמניח דהיא סיפא והיא לכתחלה כדפי' בהכרח כיון דכבר תני ברישא אין השומר כו' סיפא ודאי אתא לאשמועינן דאפי' לכתחלה נמי כשר ומאי דאמרינן אלא מהכא רוצה לומר אי מההיא לחודיה ודאי אפשר לתרוצי דדיעבד קאמר אבל עכשו דקתני רישא כבר אין השומר כו' אי אפשר לומר דהמניח דיעבד קתני אלא ודאי לכתחלה כדפרשתי ולזה פירש רש"י דרישא כו' דלא זו אף זו כו' דרבא ודאי כך סבירא ליה דהמניח לכתחלה משמע והיא הסיפ' ולא זו כו'. ובזה יתורץ קושי' אחר' דכיון דאין השומר כו' היא רישא למה לא הקשה ממנה רבא מקודם והקשה מסיפא דהמניח אלא דעקר קושיא דרבא מהמניח כדפירשתי ולזה אמר רש"י בקושיא דהמניח כו' כך נ"ל ע"כ. ולא תקשי לי מהא דאמרינן בתוס' דרש"י סובר דא"צ לכתחילה משמע כי אפשר דרש"י לא סבירא ליה הכי ומה שפי' בגיטין גם שם לא פרש"י מכח הלשון רק דהתם נמי איכא רישא וסיפא כו' ודוק אמר רבי ינאי יקבלו הרובין את תשובתן לא אמר מתיבי משום דמה שאמרו בני רבי חייא מחזיר על המשנה אמרו והנה המשנ' סותרת להם ויש לדקדק בפשט ההלכה דנוקי רישא דנמצא כשר בשחיטה חזרת הסימנים וסיפא דכשר במליקה ופסול בשחיט' בצפורן מחוב' דכשר במליקה ופסול בשחיטה ולא נצטרך לומר איידי דתנא רישא כמו שפרש"י עוד קשה דאיך פרש"י איידי דתנא כשר בשחיטה פסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה דלא שייך למימר איידי אלא כשהחלוקה מיותרת אבל בכמו זה שאין אומר לנו שום דין איך אמר איידי: גם כי רש"י מביא זה האיידי ג' פעמים בהלכה ונר' לע"ד כי הוכרח רש"י כן דאי תימא דריש' דנמצ' הוא למעוטי חזרה וסיפא למעוטי צפורן וכמו שאמרנו א"כ לא היה לומר למשנה נמצא כי נמצא נר' עם מה שאמר למעלה נמצא זה ואם בשניהם מחדש דין מחוץ לא היה לו לומר נמצא גם אם לא היה מביא לנו שום חדוש לא היה צריך לומר כלל דהא תנא ברישא כמו שפרש"י והשתא אתי שפיר דחדא למעוטי וחדא איידי ואתי שפיר נמצא שן וצפורן בהדיא קתני להו וא"ת ונימא דאתא לאשמועינן דצפורן מחוברת לפסול בשחיטה כשר במליקה וי"ל דא"כ היה לו לומר פסול בשחיטה דהיינו צפורן דתנן בהדיא כשר במליקה:
47
מ״חאמר רבי ירמיה כל הכשר בשחיטה כנגדו כו' פרש"י ז"ל שמואל לאו אהלכות שחיטה קאי ונר' שקושיית רש"י והאיכא תלוש שנוכל לתרצה כי הוא עצמו אמר שאפי' מליקה פסולה לא מקריא מליקה כלל וקשה דנימא דמוליך ומביא כשר במליקה לגופיה איצטרך ונר' דכנגדו בעורף משמע מקום דהיל"ל כל הכשר בשחיטה כשר במליק' ועוד יש לדקדק דנימא כל הכשר בשחיטה דהיינו עיקור סימנים כשר במליקה ולאו לדיוקי אתא ונראה דהל"ל כל הכשר במליקה כשר בשחיטה דיותר חדו' הוא שהיה כשר עיקור סימנים בשחיטה מבמליקה אבל לדיוקא דפסול אתי שפיר דיותר חדוש הוא דפסול במליקה כבשחיטה ואענין ההוא פליגי ואין לומר דלא פליגי והא דדייקי' הוא פסול לשיפוי ראשו דהא אמר כל ואי ס"ל כרביה בר קיסי הא איכא עיקור דפסול בשחיטה וכשר במליקה והיני אמר כל כו':
48
מ״טכשר בתורים פסול בבני יונה אומרים התוס' בשום דוכתא לא גרסינן תרוייהו דשיכול משמע כו' ונראה שכונתם היא לקיים שניהם ור"ל כיון שאמר תורים אני שומע בין גדולים בין קטנים וכיון שהוא אצל בכי יונה משמע דוקא גדולים ואי לאו קרא דתורי' אצל בני יונה הוא אמר ק"ו שפיר גרסינן הכא שיכול והלא דין הוא:
49
נ׳ברש"י בתורי' לשון משנה ונר' בעבור שלא אמר תורי' בלשון הפסוק ועוד י"ל כי היה לו לומר בראשו' דין התורים ובני יונה ואח"כ יאמר כשר בתורים פסול בבני יונה וכמו שאמר למעלה בשחיטה ומליקה ונראה שאם הי' בא לומר לנו דין התורים או בני יונה אבל איידי דתנא כשר בשחיטה תנא נמי כשר בתורים וז"א לשון משנה אמנם בשחיטה שהוא נדון שלנו הוצרך לומר הדינין:
50
נ״אה"ג תחלת הצהוב שבזה כו' נראה דלפי הגמ' בתורי' לא הוזכר ציהוב כי אם זיהוב לכך ארש"י כי תחלת הצהוב נמצא בשניהם ואפי' בתורי' קודם זיהוב ועי"נ שנר' דקשיא רישא דאמר כשר בתורים פסול כו' וסיפא אמר תחלת הצהוב שוה בשניהם ולכך הייתי גורס תחלת הצהוב בתורים כשר בבני יונה פסול משום דתורים דקרא משמע בין גדולים בין קטנים ואע"ג דתורים גדולים משמ' עכ"ז לתחלה הצהוב תורים כשרי' דלא אית לן דיוקא למעוטינהו כמו בבני יונה דמשמע דוקא קטנים ולא גדולים ולכך ארש"י ה"ג וטעמא משום דכיון דאמרינן לקמן דהוקשי תורים לבני יונה מה כו' וא"כ מיעוטא דתורים אלימא כמיעוטא דבני יונה ותחלת הצהוב שבזה ושבזה פסל:
51
נ״בדבור לא לשתמיט קרא ע"כ לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש נר' דהתוס' לפי דבריהם דתורים לעולם משמע בין גדולים בין קטנים אי לאו משום דכתיבי בהדי בני יונה הוכרחו לפרש לא לישתמיט אפי' בחד דוכתא דכיון דתורין משמע אפי' קטנים מה לי חד דוכתא מה לי דוכתי טובא אי לאו דאסמכינהו לבני יונה ולפרש"י דפי' דתורין גדולים משמע ולא בעי תלמודא אלא לעכובא ניחא דלא לישתמיט משמע בדוכתי טובא וקשה לפרש"י דהיכי משתמע תורים גדולים והא לגופיה אצטריך דמביאים מהם קרבן. ונר' דהל"ל והקריב מהתורים או מתורים:
52
נ״גכשר בפרה פסול בעולה כו'. וכל היכא דכתיב חוק' פרש"י וכל היכא כו' ואיכא לרבויי מילתא אחריתי בק"ו מי לא דרשינן כו' נראה דהוקשה לו בפשט ההלכה דמי אמר לו וכל היכא דאיכא חוקה היכא דליכא מיעוטא אחריתי ממעטינן בחוקה ונראה שמה שמקשה הוא דלא סתרינן ק"ו במיעוטא דכל דהו רק שימעטהו הפסוק בהדי' כמו בועשהו חטאת והיכא דאיכא חוקה לא מקרי מיעוטא ולא אלימא לסתור הק"ו וזהו שאמר רש"י אח"כ ואי לאו דכת' מיעוטא בהדיה. ואח"כ כשאמר טעמא דכתיב הגור ועשהו דאמעיט להא מלתא בהדיא דנראה שצריך שהכתוב ימעטהו בהדיא:
53
נ״דשלהי פרקא קמא דחולין
54
נ״העל משנת התמד עד שלא החמיץ וכו' פריך בגמ' מתני' מני וכו' ומשני אמ"ר נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת וכו' וקאמר בתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תמד שלקחו בכסף מעשר ואח"כ החמיץ קנה וכו' ופריך ממתני' ומשני מתני' שהניחו בכוס ולא החמיץ רבא אמר מתני' ר' יוחנן בן נורי וכו' וקאמר בתר הכי ופליג' דר' אלעזר ופרש"י ז"ל הא דאמר רב נחמן דבהחמיץ פליגי פליג על רבי אלעזר דמדקאמר ר' אלעזר דמודה ר"י דאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא אם כן החמיץ הא מיניה וביה חייב לעשר לר"י דמשמע דפליג ר"י אפי' בשלא החמיץ ובודאי כפי פשוטן של דברי' נראה דהכי קאמר דכיון דרב נחמן אמר בהחמיץ פליגי נראה דמודה ר"י בלא החמיץ וא"כ פליג אר' אלעזר דאמר דר"י אפי' בלא החמיץ פליג אבל התוס' הקשו דמאי קאמר תלמודא דדילמא רב נחמן הכי נמי כר' אלעזר סבירא ליה דממקום אחר אין מפרישין אבל מינה וביה חייב לעשר ולכאור' נראה דהיינו כפי דבריהם דאמרי לעיל דמאי דאמר רב נחמן בהחמיץ פליגי לאו דוקא אלא כל שעתיד להחמיץ אעפ"י שעדיין לא החמיץ חייב לעשר אליבא דר"י ועפ"י הדברים האלה קשה להו אמנם מפשט דברי רש"י נרא' כמ"ש וראיתי דבר הרש"בא שכתב ג"כ דברי' כפשוטן תחילה וזה לשונו מדקאמר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא א"כ החמיץ דאלמא לר"י בשלא החמיץ פליג ואמר דחייב לאפרושי מיניה וביה אח"כ כתב וז"ל ויש לפרש מדקאמר וכו' וכתב פי' תוספות. עוד כתב ויש מפרשים דהא דקאמר ר' אלעזר הכל מודים היינו ר' יודה דלרבנן בין החמיץ ובין לא החמיץ פטרי ומתני' ר"י בן נורי כדקאמר וכו' וכתב כנ"ל ועתה קשה מי הכניסה לאלו גאוני עולם תוס' והרש"בא לצאת מפשט הגמ' כמו שכתבתי ובפרט קשה לי לדברי הרשב"א מה מצא עול בדבריו הראשונים שכתב אח"כ ויש לפרש ונכנס בפי' התוס' ועוד לא נתפייס אלא שכתב פירוש ג' ונראה בעיני עוד להקשות איך רבא שבא לפרש וליישב דברי רב נחמן פליג עליה שהוא אמר לעיל דמתני' ר' יודה ועתה רבא אומר דמתני' ר' יוחנן בן נורי אשר ע"כ היה נראה שהיו נכונים דברי אחד מן הדברים שכתב שרבי יוחנן בן נורי ורבי יודה הכל אחד ומשנתנו אתי כתרוייהו ואם זה הפי' היה אמת היה אפשר לומר שמה שאמ' ופליגא דרבי אלעזר היה כפי דברי רבא דבהכרח הגמו' רבי יודה בהחמיץ דוקא פליגי ובלא החמיץ מודה רבי יודה אליבא דרב נחמן ור' אלעזר ס"ל בהכרח דבלא החמיץ נמי פליג רבי יודה בהכרח אבל פירוש זה תוס' דחו אותו ודאי בב' ידים אחד במה שאמרו לעיל כשהחמיץ פליגי לאו דוקא והביאו הכרח ממה דאמר אח"כ ר"נ תמד שלקחו וכו' נראה דס"ל ז"ל דר"נ ודאי הכי סבירא ליה דר"י בהחמיץ ובלא החמיץ פליג דאי לאו הכי הוה להו לפרושי אליבא דפלוני כיון דלדע' רבא לא הוה הכי אלא דוקא בהחמיץ ועוד דמה הכרח הוא זה לימא דהאי דקאמר ר"נ בתר' הוי פוסקא דדינא כרבנן דרבי יוחנן בן נורי ומאי דקאמר בהחמיץ מחלוקת ליישב מתני' ותו' בדבור זה נראה בפי' שלא עלה על דעתם כך וק"ל גם פירוש רש"י נראה ג"כ מתוך פשיטן של דבריו דרבא ס"ל דמתני' ר"י בן נורי ולא רבי יודה דבתחלת דבריו כתב וז"ל רבא אמר מתני' דקתני עד שלא החמיץ וכו' ר"י ן' נורי היא עוד אמר אח"כ רבא הוא דמסיי' לה למלתיה דאוקי מתני' כרי"בן ונר' ודאי דבא רבא לאוקו' מתני' כר"יבן ולא כרבי יודה דאי לאו הכי הוה ליה לפרושי ואם כן קשה לי להלום איך ולמה דחו כלם פירוש זה ונראה בעיני שבהכר' לומר דאליבא דכ"ע רב נחמן ס"ל דרבי יודה בעתיד להחמיץ מחייב דאי לאו הכי כיון דר"יבן ורבי מדה ומתני' סתמא כלהו סברי דבלא החמיץ פטור ורבנן דרבי יודה סברי נמי שאפי' בהחמיץ פטו' איך רב נחמן שביק כל הני ופסק כרבנן דפליגי אדר"י ן' נורי אלא נראה דודאי סבירא ליה לר"ן דר"י פליג ארי"בן ומתני' יחידאה היא דלא כר' יודה ולא כרבנן דרבי יודה ולא כרבנן דר"י ב"ן והשת' מצי פסי' כרבנן דריב"ן וכר' יודה כיון דהאי ברייתא דפלוגתא דרבי יודה נקט כדי מדתו לאשמועי' רבותא דרבי יודה ועוד נראה לומר דודאי קים ליה לתלמודא דר"נ סבירא ליה דהחמיץ לאו דוקא דאי לאו הכי איך לא פריך בגמר' אדינא דרב נחמן כמאן דלא כר' יודה ולא כרבנן דר' יודה לא סבר דהוי פירא אלא כשהחמיץ אלא שנראה ודאי דמדר' יודה דברייתא לא קשה דמצי סבר דבעתיד להחמיץ פירא הוי ומשום הכי פריך ממתני' ורבא לא נאיד מהאי סברא ומשום הכי הוקשה לתוספות מאי קאמר בגמ' ופליגא דרבי אלעזר דהא ודאי רב נחמן הכי סבירא ליה כר' אלעזר דמיניה וביה חייב לעשר אליבא דר' יודה וצדדו הדבר דמאי דקאמר ופליגא משום רבנן דודאי משום סברת רבי יודה לא פליגי ומשום הכי נמי פירש הרשב"א תחלה הפירוש כפשטן של דברים ועוד בפניו הקושיא דהיכי קאמר תלמודא ופליג' דהא ודאי נראה דא"א להכחיש דדברי רב נחמן סובלין דכר' אלעזר ס"ל וכ"ש שנרא' מוכרח כנז' להכי כתב ויש לפרש וכו' עוד פיר' פירוש אחר דהאי דקאמר הכל מודים היינו רבי יודה דאפי' בלא החמיץ חייב לעשר ורבנן אפי' בהחמיץ פטור כסברת המקש' לעיל ומשום הכי קאמ' תלמוד' לע"ד ופליגא דודאי כי היכי דרבנן לא מחלקי לפטו' כך ר' יודה לא מחלק לחיוב מיניה וביה ואי מחל' היינו לענין להפריש עליו ממקו' אחר נמצא לכל הפירושים דאע"ג דרבא בא לישב דברי ר' נחמן ס"ל דר' נחמן לא אמר דמתני' ר' יודה אלא ר"ל מהאי ברייתא אין להקשות דמתני' מני דאפשר למימר מתני' ר' יודה היא אבל כפי תאמת אינו כן אלא דמתני' ריב"נ היא כנ"ל. אחר זה בדקתי בשטת הר"מבן ז"ל וז"ל רבא אמר הא מני ריב"ן וכו' פר"שי ז"ל דרבא לתרוצי מתני' לרבנן בעי וכו' עד ורב נחמן דאמר כרבנן דלא אזלינן בתר חזותא כו' עד ונ"ל דרבא לפרוקא למתני' אתא ואקשי מנ' ומוקים לה כדריב"ן דאמר שאינו פוסל את המקוה עד שיחמיץ ופליג אדרב נחמן דאמר בשהחמיץ מחלוקת ומתני' רבי יודה היא אלא פלוגתא דרבי יודה ותנא קמא דידיה בין שהחמיץ בין שלא החמיץ ומתניתין רבי יוחנן ב"ן וזה"ל נראה נכון ולבסוף כתב וז"ל ופליגא אדר' אלעזר דאמר רבי אלעזר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא א"כ החמיץ פרש"י ממקום אחר אפי' כיוצא בו שלא החמיץ אלא שמא זה עתיד להחמיץ והוי פרי וזה אינו עתיד להחמיץ והוי כמין הפטור וכו' וקשה לי דהיינו ודאי סבריה דרב נחמן דלא הוי יין אלא כשהחמיץ ולרב נחמן נמי כיון דאיגלאי מלתא למפרע דפירא הוי ע"כ אין מפרישין מתמד זה על תמד אחר קודם שהחמיץ ולדיניה לא מצינן לרבי יודה למיפטר לגמרי בלא החמיץ דדלמ' אי שבקיה וכו' אלא בדשייר ממנו בכוס כדמוקי לה למתני' דהיא כרב יודה אלא משמע דרבי אלעזר לאו משום חשש דמחמיץ קאמ' אלא אפי' נשתיי' זמן מרובה ולא החמיץ קאמר דאין מפרישין וכו' שמא יש בו יין מעורב ובזה אין בו או שבזה יין הרבה ובזה מועט:
55
נ״ודין בודק
56
נ״זשאלה בודק אח' בדק כבש והוצי' הריאה והרא' לאדם אחד שהיה שם איך היתה נקיה הריאה אח"כ בא בודק אחר והראה לב' בני אדם הריאה ואמר להם הנה ריאה זאת בדקה פלוני ויש בה סירכא וטרפ' היא והכשירה וע"ז רבו כנגד הבודק הראשון ערעורים ויש עדים נאמנים איך דבר אמת כי הבודק הראשון הראה הריאה תחלה לאיש ההוא שנמצא שם ואינם יודעים אם הריאה שהראה הבודק השני אם היא הוא שבדק הראשון ואפשר שהיא מלאכתית או אם היא ריאה אחרת כל אומן סני לחבריה וראו כי זה הבודק השני כשרצו לגשת אליו לראות הריאה חטפה ולא רצה להראותה ומכל מה שעבר נעשה מעשה בית דין ושאלו ממני משפט האיש הבודק הראשון אם נעמיד אותו על חזקתו אם לאו גם הכבש ההוא אם נעמדנו בחזקת כשר אם לא עד כאן:
57
נ״חתשובה
58
נ״טדבר פשוט גלוי ומפורסם שכל ישראל בחזקת כשרים הם וא"א לפסול לשום ישראל ולהוציאו מחזקתו אם לא בראיה ברורת אשר ע"כ הדין נותן שאם לא היה שם אלא הבודק לבדו והיה אומר שבדק הריא' כשרה שהיתה נקיה מכל סירכ' והיה בא איש אחר יחידי והיה אומר שהי' סירכה המטריפה בריאה הבודק היה נאמן וכמו שמצאנו ראינו כתב רש"בץ אם אמר הבודק שלא כסידרן היתה ואחר מכחישו ואומר מחיתוך לחיתוך כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת כשרה שכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת ע"כ וכ"ש כשהדבר להפך דהוה ליה כההוא תשובת הר"אש ז"ל שבשני דיינים אומרים כך היה ושנים מבחוץ אומרים לא כך היה הדיינים נאמנים שהם מדקדקים יותר וכן בנ"ד וק"ל ומהרי"ק ז"ל שרש ל"א כתב כן בפשיטות זה ומטעם זה אני אומר דבנ"ד אפי' היו כאן שנים והבודק לבדו שיש מקום לתלות עדות המעידים ולומר שאין זו הריאה המעידים הם עליה היא אותה שאמר הבודק שהיתה נקיה או אם אפשר לתלות ולומר שאח"כ נעשה ומספק אתה בא לאוסרה העמד בהמה בחזקתה והעמד הבודק בחזקתו וזה דב' ברור מאד בהיות הבודק בחזק' איש כשר אין צורך לאור' אך אמנם מה שיש לראות אם הבודק ואחר עמו אמרו שלא היה בריאה סירכא כלל ושנים אחרים מעידים בודאי שהיה סירכא המטרפת בריאה מבלי מקום לתלות ולכאורה גם בזה היה נראה שהדבר ברור להתיר יען דהוי תרי וב' ואוקי בהמה בחזקת' ובחזק' היתר היא עומד' עד שיודע לך דודאי נטרפ' אלא שנראה דאיכא לעיוני דגרסי' פ' האשה שנתאלמנה ת"ר שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שני' אומרי' נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה לא תישא ואם נשאת תצא ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכו' והקשו בתוס' שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש ויש לומר דאע"ג דאי' לן לאוקומה בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן כדמוכח פרק ד' אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן ע"כ משמע דבנ"ד נמי אע"ג דאיכא למימר תרי ותרי וכו' מ"מ הוי ספיקא דרבנן כי היכי דאמרינן התם איברא דכפי הנראה לימא שהביאו שם התוס' שכתבו דהא דפריך בגמרא מאי שנא וכו' היינו דנראה דברייתא הוי רבנן ולא ר' מנחם וא"כ לדידהו בנתגרשה נמי ה"ל למימר לא תצא דהכי ס"ל לעיל וא"כ הקושיא אינה אלא בחלוקת גירושין אבל קדושין ניחא דלא תצא דאוקמ' אחזקתה ומ"מ לתירוץ קמא קשה ונראה שהוא עקר ועוד שהגהת אשר"י אינו מביא רק התירוץ הראשון וא"כ בנ"ד אי הוו תרי וב' ודאי היה נראה להחמיר וא"כ היה צריך לראות מה יהיה דין הבודק אי מכשרינן אותו מכאן ולהבא אי לא והריב"ה בח"מ סימן ל"ב הביא לשון הרמב"ם וז"ל כתב הרמב"ם שנים שהעידו בא' שהוא פסול באחת מן העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה ה"ז כשר אבל באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה ולא נפסל ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ע"כ וא"כ היה אפשר לומר דהכא נמי תרי וב' הוו אלו אומרים הריאה היתה נקיה וא"כ נמצא שאין עליו שום פגם על הבודק וב' אומרי' שהיא סרוכא והרי יצאה טרפה מתחת ידו ואיך נכשי' מכאן ולהבא ונראה בעיני דלא מבעיא לר"ח ז"ל שפירש דמאי דאמרינן התם בגמרא אי ערעור דגזלנותא תרי וב' נינהו פריך ואפי' משחתמו היו יכולין להעיד עליו משום דאוקי גברא אחזקתי' דהכא נמי תרי וב' מוקמינן גברא אחזקתי' אלא אפי' להרי"ף ז"ל והנמשכים אחריו שפי' דפריך אקודם שחתמו דמאי מעידין עליו תרי ותרי נינהו ופסו' מ"מ הכא ליכא למימ' הכי דשאני התם דלגבי ממונא איכא למימר דחזקת ממונא אלימא מחזקת גבר' ומשו' הכי לא מפקינן ממונא אפומי' אבל בנ"ד דליכא חזק' אחרת כנגדו אדרבה חזקת היתר מן הבהמה מסייע לחזקת גברא אמרינן ודאי אוקי גברא בחזקת כשר ולא היה בה סירכא ולא עוד אלא שיש לי לומר לרווחא דמלתא דהתם ודאי דפסלי ליה העדי' בעבירה ודאי שהי' מן התורה הת' הוא דאמרינן דלא מוקמינן גברא אחזקתי' אבל בנ"ד דאיכא למימר דאי הוו נפחי לה היתה כשרה בכי האי גוונא ודאי לכ"ע מוקמינן גברא אחזקתיה וכיוצא בזה חלק ר"י בדבור המתחי' אנן אחתינן בפרק האשה שנתאלמנה כ"ז פלפלתי והארכתי במקום אחר. אבל בנ"ד פשיטא ופשיט' שיפה עשו ויפה דנו להעמי' הבודק על חזקתו והבהמ' עצמה היתה מותר' לאכו' בלי שום גמגום כלל מכמה טעמים. אחד שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשו' דהיכא דשחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואח"כ נמצא והוא פגום דשחיטה כשרה היא הואיל ויצא בהיתר והאי דנמצאת פגומה אימור שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה דאימור לא אפגי' כ"כ הרא"ש בשם ראב"ן וק"ו הדברים ומה התם לגבי שחיטה דקי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה עכ"ז אמרינן מטעם אימור שיבר בה עצמות אע"פי שלא ידענו ששיבר כ"ש וק"ו בנ"ד דק"ל נשחטה בחזק' היתר עומדת עד שיודע לך כי ודאי נטרפה דפשיט' יותר מביעת' בכותחא דכל דאפשר לן לתלו' שנעשה אח"כ דתלינן כיון שיש עדים שיצא הדבר בהית' שהבודק בדק יפה והראה לעדים הריאה א"כ תלינן שמא אחר עשאה ואפי' שיהיה אפשר רחוק כי יצא מיד הבודק בהיתר כפי עדות העדים יש ל"ל הכי ואפי' לא היו כאן עדים אלא שהבודק היה אומר כן היינו יכולין לומר כן כ"ש השתא דאיכא סהדי דמסהדי כדבריו עוד טעם שני שזה היה צריך כאשר היו העדים האחרונים יודעים שריאה זו שמעידים הם שהיה בה הסירכא הנזכר היא היא הריאה שאמר עליה הבודק שהיתה נקיה אבל בנ"ד שהם לא ראו ולא ידעו אלא מה שאמר להם המערער כפי מה שבא בשאלה אע"פי שהם אומרים שראו בשטח וכו' מה בכך דילמא ריאה אחרת היא עוד טעם ג' שאפי' נניח שהם ראו וידעו שהיא היא הריאה בעצמה הרי אינם מעידים בודאי אלא ששפטו כפי מה שראו שהיה שם סירכא ומי הגיד להם ששפיטתם ומחשבתם היתה אמת דילמא שאפי' נניח שזאת היא הריאה והיה שם סירכה תלוי לא היתה סירכא מטרפה סוף דבר כי האריכות בזה מותר ויפה דנו ויפה זיכו אותם שהכשרוהו לבודק וכ"ז היה צריך כשידוע שהמערע' איש תם וישר אך אמנם אם ידוע שזה המערער אין דרכו דרך ישר' לא היה צריך להאריך וכבר אמרתי כי לא היה כוונתי לכתו' מה שכתבתי אלא ללמוד במקום אחר כי לנ"ד הדבר ברו' מאד שהבודק יש לנו להעמידו על חזקתו ודאי: שמעתי כי שם בסידרוקאפסי יש נותנים שנים או שלשה לבנים לתוגר בעל הבהמ' וסומכים ע"ז לעשות נפיח' והרי מי שעושה זה רע לשמים ולבריות שכבר כתב הרב הגדול כמה"ר יעקב ן' חביב ז"ל שמי שנהגו בשאלוניקי נפיח' מפני שהגוים הדרים בה רובם אינם אוכלים משחיטת ישראל ואם לא היו סומכים על סברה זו להקל היה הפסד גדול בממונם של ישראל אבל בשאר מקומות וכו' עד שאין הפסד גדול בדבר אינם סומכים ע"ז ע"כ הרי לך שמי שנוהג המנהג הנז' שוטה רשע שבשביל לבן או ב' וג' לא מקרי הפסד גדו' וכ"ש לעשות זה שותפות עם הגוי עם היות הבהמ' בהמ' גוי זה רשע ופושע וצור ישראל יצילנו מכל שגיאות:
59
ס׳ולשאלה השלישית מאיש שהיה שוחט בסכין פגום לגוים לכאורה נראה דמותר וראיה לדבר דאמרינן בגמ' דמס' חולין על משנת שחיטת חש"ו דייק בגמ' שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופרש"י ואפי' אחרים רואים אותם והקשו בתוס' דהא מכלם ששחטו שמעינן דוקא בדיעבד ופי' ר"ת דאין מוסרין להם חולין אפי' להשליכן לכלבין דלמא אתי למיכל משחיטתן. ואם כדבריך תיפוק לי משום דקעבר על בל תשחית אלא נראה דליכא משום בל תשחית אלא כשעושה דרך השחתה הרי ששחיטת חש"ו שחיטה אסורה היא ולא אסרה ר"ת אלא מפני שאחד מן הרואין יטעה וכו' הכא נמי לא מיקרי השחתה דהשתא דנראה דמיירי בבהמת ישראל אינו אסור אלא מטעמא דר"ת בנ"ד שהבהמה מגוי נראה דכ"ש ודאי דליכא למימר טעמא דבל תשחי' אלא שאפשר היה לומר דגם בנ"ד שייך טעמא דר"ת דשמא טעה איזה ישראל ויאמר ששחט שחיטה כשרה ויאכל ממנה אם יהיה עוף וגם בבהמה אפשר יסמוך על השחיטה והוא יבדקנה ועם היות שחששה רחוקה מ"מ אפשר לחוש לכתחלה ומ"מ מצאתי קצ' סמך לדבריך שכתב הסמ"ג לא תעש' רכ"ט על לאו דלא תשחית את עצה ההיא דפרק החולץ דאמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו ע"כ. א"כ הכא אם בהמה שזה הישראל שוחט בסכין פגום צריכין לה ישראל ואם היה כשחטת בכשרות היו יכולין ישראל לאכול ממנה נראה ודאי דעבד על לא ישפוך וכו' ואם לא שהיה הבהמה של גוי או של תוגר מיוחד ואפי' שישחטנה בכשרות לא יתנו לישראל ממנה אין להקפיד אם לא נאמר הטעם שאחרי'. ע"כ מה שראיתי להשיב על שאלותיך ואתה שלום כנפשך ינפש המר שמואל די מדינה:
60
ס״אשאלה מוידין מעשה שחוץ לעיר יש עדרי צאן מתוגרמים והולכין לחלוב מהם ישראלים ועושין גבינות והם רחוקים מן העיר מהלך חצי שעה ומורגלין בכל יום בבקר לילך שם הישראל והרבה פעמים מוצאין שכבר חלב התוגר רוב הצאן ילמדנו רבנו אם שייך טעמא דמרתת בענין כזה בפרט התוגרמים כי אין דבר טמא בעדרם וכל רגע מצפה עתה יבא הישראל או אם נאמר שלא התירו אלא בשעה שהישראל עומד בצד העדר ויוכל לראותו כשיעמוד לא שנא תוגר ול"ש ערל אחר:
61
ס״בתשובה
62
ס״גהדבר פשוט לע"ד דסתם אמרו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור וכתב בספר אדם וחוה וז"ל ואין ישראל רואהו אסור ואפילו יעמידנו הישראל ואין חלב טמא נקפה אפ"ה אסור וכו' עד ישראל שיושב בצד עדרו של גוי וכשהוא יושב אינו יכול לראות וכשעומד יכול לראותו אפי' יש דבר טמא בעדרו של גוי חולב ומביא לו דמרתת שמא יעמוד ישראל ויראנו ואם אין דבר טמא בעדרו מותר אפי' אינו יכול לראותו כשהוא עומד ע"כ. מכאן נראה דליכא היתר אלא כשהישראל בצד עדרו של גוי אפי' שאינו יכול לראותו כשהוא עומד מ"מ הישראל הוא בצד העדר דאי לא תימא הכי לימא אפי' אין שם ישראל אלא ודאי החילוק שיש בין כשיש שם דבר טמא ובין כשאין שם דבר טמא אינו לבד שנשאין שם דבר טמא אפי' שאינו יכול לראותו כשהוא עומד מותר מה שאין כן כשיש דבר טמא בעדר ומ"מ בין הכי ובין הכי צריך שיעמוד שם הישראל בצד העדר וכתבתי לשון רי"ו לא מפני שיש חולק אלא מפני שלפי דעתי ברור הדין יותר וגדולה מזו כתב סמ"ג ז"ל שר"ת הקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל גוי אחד והיה שולח את בתו לראות בכל בקר ולא הית' מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כלו הרי שהיה בעיר וידע הגוי שהישראל היה שולח שם בתו בכל בקר והרחלות היו מן הישראל ועכ"ז הקפיד ר"ת וא"כ בנ"ד פשיטא דלכ"ע הוי אסור והאורך בלי צורך:
63
ס״דשאלה הממונים יראי ה' וחושבי שמו אשר עסקם לפקח על עדת ישראל להרים מכשול מקרב הקהל קדוש יע"א זה להם פעם אחרת שבשמעם כי עושי הגבינה היו מזלזלין בשמיר' החלב ובעשית הגבינה ויחרדו נועדו יחדיו ויקראו כל עושי גבינה ובתוכה יוסף ג'יליק ושותפו שלמה אוריאל המכו' קואלייארו כי על אלה היה הקול נשמע שהיו מזלזלים הרבה ואחר שהתרו בהם הממונים אשר היו בימים ההם השביעום בספר תורה בזרוע שלא ליקח שום חלב מגוי אם לא שיהיה שם איש ישראל שומר וזה היה בשנה שעברה שנת השי"ח ועתה שנת השי"ט באו ג' עדים והעידו בפני הממונים ובפני קואלייארו הנז' שהיה עושה גבינה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וזה היה במה שהיה לו עשרים עדרים ולא היה לו אלא שומר אחד שעל הרוב היה מספיק לשני עדרים ושאר החלב כלו היה חלב שחלבו גוי בלתי ישראל. עוד העידו עליו שהיה לוקח גבינה עשויה מגוי ומערב אותה עם הגבינה שהיו עושין אותה היהודים ולהיות שאין לגוים הדפוסים כדפוסי היהודים היה זה הקואלייארו נותן לגוי הדפוס שלו ואז היה הגוי עושה הגבינה בדמות ובצלם גבינת הישראל ולא היה ניכר בין גבינת הישראל לגבינת הגוי כלל. גם יש מעידים על הג'יליק שמכר גבינת גוים לישראל והוא קאשקאבאל מבופאלו והממונים י"א אחר קבלת העדויות ביראת ה' בלבם אסרו הגבינה. ויקם ה' שטן מסית ומדיח הסית ופתה לקצת חכמי העיר הזאת והתירו הגבינה לא נראה אלינו טעמם אמנם לשמע אזן שמענו גם ראינו הטעם שהיה אפשר לסמוך על ההיתר. אמנם לי הדיוט נראה לי להעלות על ספר סברתי ועם היות כבר כתבתי הדברים בקוצר עכשיו ראיתי להרחיב הדבור והשומע ישמע וזה החלי בסוד:
64
ס״הגרסינן בגמרא בפ' זה בורר ההוא טבחא דאשתכח דנפק טרפה מתותי ידיה פסלי' רב נחמן ועבריה וכו' אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ע"כ. מכאן אנו למדין שהמוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה ליקח ממנו וכו' ואין בזה חילוק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן וכמ"ש הטור ז"ל י"ד סי' קי"ט וז"ל המוכר דברים האסורים מעבירין אותו וכו' סתמא קאמר כל מילי דאיסורא ואין לחלק אלא דמאן דחשיד אחמור חשיד אקל ממנו אבל מאן דחשיד אקל לא חשיד אחמור וכדתנן בהדיא החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וכו' עד החשוד על זה וע"ז חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא ע"ז ואמרו בגמרא החשוד על זה וע"ז כיון דחשיד אדאוריית' כ"ש אדרבנן ויש חשוד על הטהרות מאי טעמא נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד הא קמן בהדיא דמאן דחשיד אדרבנן נמי הוי דינו כמאן דחשיד אדאורייתא לדרבנן אין חלוק אלא דמאן דחשיד אדרבנן לא חשיד אחמור יותר דהיינו אדאורייתא אבל אדרבנן גופיה ודאי אין קונין ממנו וברור הוא וכי תימה דהכא לא חשיד שהרי היה מערב אותו ואיכא למימר דסמיך אסברא דהנהו דסברי דבאיסור דרבנן דלית ליה עקר מן התורה והוא גבינה של גוים שמותר לערבו לכתחלה ברוב וכמו שהביא הרשב"א בתורת הבית והביאו ב"י סי' צ"ט בי"ד וז"ל נמצאו ג' דינים בביטול האיסורים הא' איסור של תורה אפי' שיעור דרבנן אע"פ שנפל לתוך התר שאין בו שיעור לבטלו אין מוספין עליו התר כדי לבטלו ואין צ"צ שאין מערבין אותו בידים לבטלו עבר ובטלו או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו: איסור של דבריהם שיש לו עקר מדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור וכו' וחלת חוצה לארץ מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחלה וי"א שכל איסורים שאין להם עקר מן התורה כגבינה של גוים הוי דינא כחלת ח"ל וא"כ איל"ל שיש לסמו' על אלו הי"א ובפרט באיסו' קל כזה שאין לו עקר מן התורה לזאת אני אומר דודאי אין לסמוך ע"ז חלילה חדא דכל הפוסקין אשר אנו שותים מימיהם המפורסמים חולקין שהרי התוס' ז"ל בפ' כל שעה כתבו דהא דמבטלין איסור לכתחלה היינו איסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' רא"בי וכתבו הגהות מרדכי דהרמ"בם ז"ל הכי סבירא ליה מדנקט בפרק ט"ו מהלכות איסורי מאכלות חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם ע"כ: מכל זה יתברר שכ"ז באיסור שנפל הא לערב בידי' אפי' באיסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה לא עלה בדע' שום פוסק מאלו להקל והרא"ש ז"ל החמיר יותר וכת' שלא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור דמקלא קליה איסורא והרמ"בן ז"ל ורבינו שמשון ז"ל כתבו דאפי' בחלת ח"ל לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתיר' לזרים לא והרשב"א כתב בת"ה שלמעשה כן הוא שאין לערב לכתחלה. הרי א"כ למדנו דסברת הי"א המקלת בזה היא בטלה במיעוטא שהרי תוספו' הרמ"בם הרמב"ן רא"בי ורבינו שמשון הרא"ש ובנו הטור ז"ל כלם ס"ל דבנ"ד אסור גם הרש"בא ז"ל הסכים עמהם למעשה וז"ל הרשב"א ז"ל כמו שהעתיקו הטור בסי' הנז' וכתב הרש"בא ז"ל אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של גוים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר ועירבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהתר אע"פי שאין ההתר כדי לבטלו מותר להוסי' התר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו וכו'. הרי שהדין שוה באיסור דרבנן כשערבו במזי' דאסור כמו באוס' דאורייתא כשנפל בהתר ורבה עליו במזיד כדי לבטלו וע"ז כתב הרש"בא ז"ל וז"ל וכי אסרינן במבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר ובטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד היא הרי שצריך לקנסו שלא יהנו מעשיו אפי' למי שבטלו בעבורו ואפי' שהמבטל אינו מתהנה ממנו וכ"ש שאסור שיגיע לו הנאה ממנו למבטלו עוד אני אומר שכ"ז שדברו הפוסקים מיירי שערבו המערב לאכלו הוא בעצמו או לשיאכל חבירו ואפ"ה גזרינן וקנסינן שלא יאכל לא הוא ולא חבירו ולא יתקיים מחשבתו א"כ גם זה שעירב זה האיסור כדי למכרו לישראל קנסינן ליה שלא יתקיים מחשבתו ולא ימכר לישראל. עוד אני אומר לרווחא דמלתא דכפי הסברא היה אפשר לומר דבמעשה מכוער ומגונה כזה כ"ע יודו שראוי לקונסו דע"כ לא קאמרי אלא למי שהיה לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אפי' לכתחלה אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה בדעת בן אדם ואפי' שחלוק זה לא מצינו אותו מפורש השכל כל מחייבו גם נראה לי כן כדי לקרב הדעו' כל האיפשר כמו שידוע למעיינים שראוי לעשות כן לעולם. עוד אני אומר דלכ"ע קואלייאר גבינתו אסורה וכל גבינה היוצאת מתחת ידו אסורה והטעם שהרי הרשע הזה כשהביאוהו לפני הממונים י"א ושאלוהו למה עשיתה כך כפר בעקר ואמר שלא היו דברים מעולם ולא אמר עשיתי לפי שהייתי יכול לעשותו ואמר שלא עשאו שלפי דעתו איסור חמור וגמור היה כמו שהוא כן בעין כל ע"ה רשע כמוהו והרי יש עדים שעשה א"כ נתגלה הדבר שהוא חשוד למכור דברים האסו' וכבר ביארנו שהחשוד למכור דברים האשורים אסור לקנו' ממנו ומעברים וכו' הכל כנז"ל ואין לומר אדרבא זיל לאידך גיסא ואימא שהאיש הזה יהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם מגו דאי בעי אמר עשיתי והתר הוא דהא ודאי ליכא למימר חדא דמגו במקום עדים הוי ותו דע"ה הוא ומלתא דלא ידיע להרב' מהיהודים איך ידע ודבר ברור הוא והאריכות בו מותר. עוד בקש רשע זה והשכיר עדים לפסול לעדים המעידים עליו על הדבר הנ' והעידו על א' מהם אשר כפי מה שנשמע שהוא מוחזק בעיר הזאת לאדם כשר וירא שמים העידו עליו שראוהו ששתה סתם יינם של גוים ומטעם זה רצו לפסול זה העד גם השנים האחרים שלא נמצאו כאן. גם ע"ז תדמע כל עין כי נודע שורש הענין מהיכן יצא כמו שהודה ולא בוש העד אשר העיד על הפסו' כמודה על חטאתו גם הכרת פניהם של אלו העדים יעיד עליהם מי הם מכ"מ עם שכל אלו הם אמתלאות חזקות מכ"מ אין נוגעין לעיקר הדין בבירור על כן צריך להראות שפיהם הכשילם בעדות זה שהרי הלכה רווחת בישראל שזה ההפרש יש בין פסול דאורייתא לפסול דרבנן דפסיל דרבנן צריך הכרזה ופסיל דאורייתא אין צריך הכרזה ואלו אפי' לפי דבריה' שאלו העדים הראשונים שתו סתם יינם לא הוכרזו על כך בבתי כנסיות ולפי שאפשר להסמך במ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהלכות עדות וז"ל והפסול מדבריהם צריך הכרזה לפי' כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותו כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול עכ"ל. וא"כ נראה דע"כ לא אמרינן דאי לא הכריזו עליו דמקבלין אלא כדי שלא לאבד זכות העם משמע דהיכא דליכא האי טעמ' כמו בנ"ד דהוי פסול ואם כן העדות האחד היה על איסור דרבנן גם העדות על פיסולם בענין אסור דרבנן וא"כ נמצא שהעדות האחד בטל: ונראה לע"ד מלבד שעדיין אפילו היה הדין כן מכ"מ לא נפסל אלא העד הא' שהיה בפניו כי הב' לא נפסלו ואין לומר שכיון שנמצא אחד מהם פסול בטל כל העדות שהרי אמרו הממונים שלא באו להעיד בבת אחד והיה אפשר להאריך בזה אלא שלע"ד הוא ללא צורך כי העדים עדותם קיימת וזה אפי' נניח שהר"ם במז"ל ס"ל הכי מכ"מ הוא יחיד בסברא זו דלא לישתמיט שום א' מן הפוסקי' שיחלק בין עדות לעדות ולא רש"י ז"ל פי' האי טעמא ולא הרי"ף ז"ל ולא התוס' אדרבא מוכח מדבריהם הפך זה בפ' הכונס בדבור חמסן יהיב דמי וז"ל אלא הא דאמרינן בפ' שנים אוחזין אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דקפיד וכו' ומשני מודה ואמר ומי קא יהיבנא מכ"מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורצה ליפטר בדמים בע"כ הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מגו דחשוד ובשני' אוחזין פי' יותר וז"ל שם וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס וחמסן פסול לעדות וכו' עד ושפסול לעדות פסול לשבועה ותירצו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכרתו עליו כדאמרינן פ' זה בורר ואם איתא דפסול מדרבנן מה שצריך הכרזה אינו אלא כדי שלא לאבד אבל היכא דלא שייך האי טעמא הוי פסול מאי קא מתרצי התוס' דאינו פסול עד שיכריזו הא התם בדרב הונא לא שייך טעמא דשלא לאבד אלא שהוא פסול מצד עצמו כפי האמת לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והו"ל למימר לעולם מגו וכו' והדרא קושיא לדוכתין אלא ודאי דס"ל לתוס' דפסול דרבנן לעולם אינו פסול בשום דבר עד שיכריזו עליו וכיון שאינו פסול לעדות לא הוי פסול לשבוע' והשתא אתי שפיר תירוצא דועוד דאמרי תוס' וכן נראה דהאי טעמא לא מודו ביה שאר המפרשים כ"נ מדברי הנמקי ז"ל שכתב וז"ל בפ' זה בורר וא"ד טעמא דצריך הכרזה משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אות' בשטרותיהם משמע דטעם זה לא מודו ביה ואינו אלא מיעוטא דאמרי הכי וק"ל לע"ד. וכ"נ שהרי הסמ"ג שדרכו להביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב הדין וגייז טעמא דהרמב"ם ז"ל והטור ז"ל לא כתבו ולא חלק אלא סתם פסול דרבנן צריך הכרזה והוא אחרון ודרכו להביא הסברות משמע דלא ס"ל. ותו איכא למימר דמש"ה לא חשו להביא הטעם הנז' משום דס"ל דלענין הדין אפי' להרמב"ם לא מעלה ולא מוריד אלא שלפי שלכאורה יראה זר מאי שנא פסול דאורייתא דלא בעי הכרזה ודרבנן בעי הכרזה או הם פסולין או לאו לכן ראה הרמב"ם ז"ל ליתן טעם אבל אחר דמהאי טעמא לא ראו לפסול אלא בהכרזה לא חלקו אלא הצריכו הכרזה לכל עדות ואם לא הוכרזו כשרים לעולם וכיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ"ק דכתובות בדבור שאם היה לו טענת וכו' וז"ל וא"ת הא תינח אשת כהן וכו' עד ואומר ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה משלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הד' הכא נמי משום לקוחות תקנו שלעולם יהיו כשרים בכל עדות עד שיכריזו וכן ראוי לומר כי בזה נתיישב דליכא שום מחלוקת בין הפוס' להרמב"ם ז"ל ושכלם הביאו הדין סתם דבכל עדות העדים שנפסלו מדרבנן עדותם קיימת כל עוד שלא הוכרזו. עוד אסור לקנות גבינת זה האיש מצד העדות שהעידו עליו שרוב החלב אשר ממנו היה עושה הגבינה היה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וא"כ נמצא שחשוד למכור דברים האסורים ואסור לקנות ממנו הדברים אשר נחשד עליהם ואע"ג שכתב המרדכי בפ' אין מעמידין דאיכא מאן דס"ל דאי ברור לנו דאין דבר טמא בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפי' אין ישראל רואהו וא"כ יאמר זה שידע שלא היה דבר טמא בעדרים אשר היה לוקח החלב מהם הא ודאי לאו מלתא היא חדא שכבר דחה המרדכי סברא זו בשתי ידים וכתב שטעות הוא וכן הטור ז"ל כתב היה חולב בביתו וישראל מבחוץ אם יודע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפי' אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב נראה בפי' דדוקא כה"ג שהגוי בבית והישראל מבחוץ כנז' דאי אפשר שיחלוב מדבר טמא הוא דשרי הא לאו הכי אסיר וכן הביא הב"י שכן פסק רבנו פרץ ז"ל להחמיר וכן סמ"ק ז"ל וכ"ש דבנ"ד לכ"ע אסיר מטעמא שהוא כחש בעדים משמע ודאי שאינו יודע דבר להבדיל בין טמא לטהור גם להתיר מטעם מ"ש בהגהה אשרי והביאה הב"י וז"ל ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת ישראל להקפיא כל החלב אפי' לא ראה הישראל החליבה וכו' הא נמי ליתא שהרי זה נגד כל הפוס' שהרי הרי"ף ז"ל בה' כתב לישנא דגמרא דקאמר חלב למאי ניחוש לה וכו' עד השתא דאתית להכי גבינה נמי אפי' תימא דקא בעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני איטפי ופי' הר"ן ז"ל שמא תאמר אפי' שהיה בחלב זה שלקח תערובת חלב טמא גבינה שריא שכלה מן הטהור דטמא לא קאי ליתא דאיכא למיחש דקאי ביני איטפי והיינו דאמרינן השתא דאתית להכי ע"כ. משמע בפירוש דס"ל להרי"ף ז"ל שאפי' שלקח החלב לגבינה אסור וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו ובודאי דכל הפוסקי' הס"ל והגהה זו סברא מיחיד היא וכ"ש שאפי' בהגהה לא התיר בהדיא שהרי כ' ואפי' אם נפשך לאסור כה"ג היכא שראה הכל לבד התחלה החליבה מותר ואפי' שר"ת עשה מעשה והתיר נראה שלא התיר אלא בדיעבד וא"ה מסיים בהגה' דאין להתיר כולי האי היכא דליכא הפסד מרובה ובנ"ד אפי' איכא הפסד מרובה אסיר מכמה טעמים אחד שהוא חשוד שרגיל ברך ותו שהיה במזיד ואחר התראה ותו שאפי' היו כל הפוסקים מתירין כי האי גוונא באיש הזה לכ"ע אסור לאכול מגבינתו שהרי השביעוהו הממונים בספר תורה בזרוע שלא יקח חלב אלא שיהיה שומר עליה והנה עבר על שבועתו ודמי זה למ"ש רי"ו והביאו ב"י י"ד סי' ב' וז"ל כתב רי"ו הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר כ"כ רבי דוד הכהן בתשו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ז' וכ"ש וק"ו בנ"ד שנשבע בספר תורה בזרוע ועבר על שבועתו שחשוד לאותו דבר אפילו אם היה הדין נותן באיש אחר להתיר בכי האי גוונא כ"ש וק"ו שלדעת רוב הפוסקים רובא דרובא בחכמה ומנין אפי' חלב שחלבו גוי ואין ישראל ראיהו שלקחו להקפיא אסור וכמו שהוכחתי א"כ נראה בודאי שכל גבינה שיצא מתחת יד איש זה אסורה וגם מן הדין הגמור מכל הצדדין ראוי להעבירו ומשמתין אותו. ועוד ראיתי לכתוב כאן מ"ש הריב"ש והביאו ב"י סי' קי"ט מעשה אירע שא' משני בודקי הקהל בדק כבש וכו' עד לסלק הטבח כדין עשי' שמעשיו מוכיחי' שבכונה היה רוצה להכשיל הצבור להאכילם טרפה וכל שחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו וכו' עד ומה שפטרה טבח זה מלשלם הבהמה לבעלים כדין עשי' מפני שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכו' עד וכ"ש בנדון זה שלא אסרוהו אלא מטעם חשד ואמתלאה ומטעם זה יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו עכ"ל מכאן ראיה גדולה לנדון שלנו לכל מי שיש לו נפש שהרי אסרו הבהמה בחשד ואמתלאה אע"פ שהיה אפשר לומר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וא"ה כיון שראו ידים מוכיחות שחשוד להאכיל איסור אסרו הבהמה גם העבירוהו על אחת כמה וכמה בנ"ד בעדים ברורים וידים מוכיחות וקלא דלא פסיק שכך היה רגיל לעשות בכל שנה ולא יהא אלא מה שכתב הר"ם במ"זל סוף פרק שלישי מהלכות מאכלות אסורות וז"ל אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סי' אלא מישראל שהוחזק בכשרו' וכ"כ בפ' י"א אין לוקחין יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרו' וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן וה"ה ז"ל נתן טעם לדבריו וכתב שכן נראה מן ההלכות ושכן נראה קצת מן התוס' ומן הירושלמי והאיש אשר אנו עומדים עליו כל יודעי שמו מעידים על רשעותו וקלא דלא פסיק שהוא היה עומד בק"ק אשר שם מרביץ תורה החכם כה"ר שמואל לבית קלעי י"א ובשבועה ונזירות שמשון ועתה כשראה שאזלת ידו ואבדה גבינתו שלא למכור אותו לישראל בשאט בנפש חלף הלך לו עבר ברית הפר חק כי מצא במקום ההוא מי שיהפך בזכות גבינתו כדין או שלא כדין. זאת ועוד אחרת מחלל שבת קדשנו לעיני האומות שלקח לשליח בית דין בשביל שלא רצה להכריז על גבינתו שהי' מותר והוליכו לפני הערכאות ונתן שוחד והלקוהו מ' מלקות אוי לעינים שכך רואות שנמצא מי שמהפך בזכותו ורוצה לאכול גבינה היוצא' מתחת ידו כי סופו הוכיח על תחלתו רשע גמור גם לממונין הלשין לולי ה' שהיה בעזרם ועמדו נחבאים יום א' מן הבוקר עד הערב זאת ועוד אחרת כי מי הוא אשר עינים לו ואינו רואה כי בעונות ענין זה מגבינה רפוי בזמן הזה ובחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו מזלזלים לקצת מבני ועמנו ועתה המהפך בזכות זה הרשע נותן יד לפושעים כי אחר שיצא קול בעיר מעדים ג' העידו עליו שרוב החלב שלו היה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ושהיה קונה גבינה מגוים ומערבה בתוך הגבינה העשויה על ידי ישראל ויראה שמתירים גבינתו מי הוא שלא ילך ויקנה בפי' גבינת גוים וחלב גוים ואפי' שלא היה הדין נותן לאסור היה ראוי לאסו' כהא דאמרי' בגמ' פ' כ"ה רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופרש"י ז"ל שראה שהיו מזלזלי' בבש' בחלב והחמי' עליהם ואסר להם כחל ואע"ג דהת' הוי משו' זלזול דבר של איסו' דאורית' הכא הוא איסורא דרבנן כבר מצינו שעשו חזוק חכמים ז"ל לדבריהם יותר משל תורה ואמרו בגמרא ר"פ משילין שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא. הרי שבדבר הקל והכותל הרעוע צריך להעמיד ולחזק כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא שכבר נתבאר כי מן הדין הגמור גבינה שעשה זה הרשע ושיוצא מתחת ידו הכל אסור כי הוא חשוד מכל הצדדים להאכיל איסור לישראל ועובר על שבועתו ומחלל שבת ואוי לעיני' שכך רואות שימצא איש כזה סמוכות ואני את נפשי הצלתי ומה שהשיגה ידי כתבתי וחתמתי שמי המר ונאנח בדמע ובמגינה הצעיר:
65
ס״ונב
66
ס״זראיתי ג"כ לכתוב בקיצור דיני בשר שנמלח בחלב יען כי הדבר מצוי בכל עת והדינים בספרים באורך ומחלוקת הפוסקים ז"ל ראוי ליקח דרך א' לא להקל ולא להחמיר ביותר וקודם צריך שנדע מהות החלב האסור מן התורה ואותו שאיסורו מדרבנן ואגב זה דיני גיד הנשה. גיד הנשה נוהג בכ"מ ובכל זמן בירך ימין ושמאל ונוהג בעוף שיש לו כף מספק וכן בבהמה שאין לה כף ופירוש כף פולפא עגול ושליל הנמצא בבהמה ניתר בשחיטת אמו אפי' בן ט' וחלבו וגידו מותר אע"ג דלדעת הרמב"ם אסור בשניהם ולדעת התוספות אסור גידו והטבחים נאמנים על ניקורו הגם שיש בו טורח ג' דינין חלוקין יש בגיד עקרו מן התורה קנוקנות צריך לחטט אחריהן מדרבנן שומנו של גיד אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא שישראל קדושי' נהגו בו איסור עוד שהגיד שאסור מן התורה היינו הפנימי הסמוך לעצם אבל החיצון הסמוך לבשר הוא מדרבנן חוטין שבחלב אסורין מדרבנן ולובן שבתוך כוליא י"א שאסור ג"כ אבל לכ"ע מדת חסידות לנקרו גם כי מן התורה מותר. כל חלב שהבשר חופה אותו מותר אבל החלב שפעמים מגולה כחלב שתח' המתנים אסור ואין הפרש בין בהמה דקה לגסה כלל בפי' אמרה תורה כ"ח שור כשב ועז שוים הם חלב שעל עצם קטן שמונח על העצם שקורין אנקה ומחוב' לכליו' חייבים עליו כרת שזה ג"כ מחלב שעל הכסלים הכתוב בתורה. חלב שעל המסס ועל בית הכוסות היינו מחלב שעל הקרב שכתוב בתורה וחייבים עליו כרת ואותו חלב שתחת הקרום הנקרא ה' אצבעות בספרד נהגו בו איסור כחלב גמור שחייבים עליו כרת ואשכנז נהגו בו התר וקרום לכ"ע חלב הוא. חלב שבראש הדקין היוצאים מן הקיבה כשיעור אמה צריך לגרר אותו ובספר אדם כתב בשם הרמב"ם דאמה נאו שיעור אמה קאמר אלא פירוש אמה כמו אמת המים ואחרים פירשו אורך אמה ממש עוד מחלוקת אחר שכתבו הגאונים שראש זה הוא ראש הכרכשא שאנו קורין טאבחיה הראש שיוצא ממנו הרעי לחוץ ולי נראה שמאחר שהוא ספק כרת צריך להחמיר כדברי שניהם א"כ נפל חלחולת לשונרא כי כאשר תסיר אמה שכל אמה בת ששה טפחים מזה ומזה מה ישאר חוטין שבעוקץ והם חוטין שבכסלים שראשן מחובר לשדרה. וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות צריך לחטט אחריהן מצד ימין ומצד שמאל אפי' מה שתחת הבשר ואחרי' מקילין וסבירא להו דמאי דקאמרי צריך לחטט אחריהן היינו מצד ימין ומצד שמאל לפי שהם ג' מצד ימין וב' מצד שמאל ובין כלם י"ב שהא' מימין כפשטין לב' והב' משמאל לג' ג' חוטי הטחו' ג"כ צריך לנקרן משום חלב וכן חוטי הכליות תלתא קרמי הוו משום תרבא קרום שעל דד הטחול במקום עוביו חייבין עליו כרת והשאר אסור ואין חייבין עליו ובכוליא הקרום העליון חייבים עליו והתחתון אין חייבין עליו ואסור וקרום שעל הכסלים חייבים עליו וכבר נ"ל ולהיות כי הדבר מצוי כי בשגגה מולחים בשר שיש עליו חלב עם בשר אחר צריך לראות מה הראוי לנהוג הלכה למעשה לפי שרבו הסברות מן הראשונים ומן האחרונים אלה מפה ואלה מפה וכבר נראה לעין שיש בחלב עם גיד הנשה ושמנו ג' דינים מחולקים א' שאיסורו מן התורה ב' שאיסורו מדברי סופרים ג' שהוא מנהגן של ישראל לבד וראוי לעיין בכל אלו מה לעשות גם צריך לדעת שיש ג' מיני עירוב שנותנים טעם א' ע"י בישול ב' ע"י צלייה ג' ע"י מליחה בבשול יש מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל דלרש"י הלכה כרבי יודה דמין במינו לא בטיל אבל נתפשט המנהג כר"ת ורבים שנמשכו לדעתו וכן נהגו לשער בס' יען כי רבו כמו רבו הסוברים כן באופן כי כשיארע הענין כשיתערב אחד מן האיסורי' חלב או דם או טרפה בהית' ע"י בישול משערינן בס' אפי' במינו וכן שאר איסורין מלבד אותם ששיעורן בק' או במאתים שאין לנו עסק בהם ולא חמץ בפסח שהוא במשהו ואין כאן מקומו ואין זה כוונתינו אמנם עירוב ע"י צלייה אמרינן בגמרא גדי שצלאו עם חלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהחלב מפעפע ולדעת רוב הפוסקים שבטל בס' ואעפ"י שדעת הרא"ה דלא שייך ס' כי אם ע"י מרק שמוליך הטעם בשוה משא"כ בצלי ומליחה שאין הטעם מתפשט בשוה ודברים של טעם הם אבל כיון שרבו החולקים עליו נקטינן כותייהו לבטל בס' ואם החלב כחוש סגי בקליפ' וכאשר העירוב ע"י מליחה הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מ"א שאם נמלח בשר בחלב שאין חלב מפעפע ע"י מליחה אפי' בחלב שמן וכתב המ"מ שיש מי שסובר כן ולפי שדבריו נראין סותרין שהרי בפ' ט"ו כתב ז"ל בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ולישב קושייא זו ראיתי בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ה עמוד אחרון שכתב וז"ל דאפשר דבפ' ז' מיירי בחלבים שאינם אלא מדברי סופרים וכו' והא ודאי אין הדעת סובלתו שכתב אין מולחין חלבים עם בשר וכו' ופשיטא דחלבים לא מיקרי סתם אלא חלב הקרב והכליות והחלבים כלם שאסורין מן התורה וחס ליה להרמב"ם למינקט כי האי לישנא וכל הלשון למי שיש לו ענים יראה שא"א לומר כן ובטל הוא מעצמו. עוד שנית אמר שבפ"ז מיירי במליחה כל דהו ג"ז הבל שאין מולחין בשר אלא לקדירה או לישן ולא הוי מלח כל דהו. עוד שלישית כתב שמלח החלבים בפני עצמן אלא שמתוך שהבשר קרב להם חיישינן שמא נגעו גם זה מהבל ימעט שהרי כתב בפ' ז' אין מולחין חלבים עם בשר ולא מדיחין חלבים עם בשר והדבר ברור כשמש שא"א לומר החלבים בפני עצמן והבשר סמוך וטוב הי' לומר שמ"ש וכל הדברים האלו אסור לעשותם לא קאי אאין מולחין וכו' אלא אשארא וכמה היה יפה זה שיש כזה הרבה בתלמוד לולי שהרב מ"מ ע"ה נראה שדעתו של הרמב"ם כן כנז"ל ואעפ"י שלא כתב כן בפשיטות מ"מ כיון שכתב שיש מי שסובר כן וכן הוא האמת יש לנו ליישב משמעות לשון הרמב"ם כפשוטו ונראה בעיני דלישנא דהרמב"ם דייק דכאן בפ' ז' כתב אין מולחין וכו' ובפרק ט"ו כתב בשר נבלה מליח שנבלל ולא כתב בשר נבלה שנמל' עם בשר שחוטה שנראה שנבלל הוא דבר אחר חוץ מן המלח ואפשר הוי המוהל היוצא שכיון שנבלל במוהל ה"ל כמו חם ע"י מרק והוי כמו בישול ואע"ג דבתר הכי קאמר דג טמא שכבשו היינו כ"ד שעות מה שנבלל אינו כן אלא במוהל שיעור מליח' לבד ולענין הדין אני בוחר לעצמי ולכל מי שירצה לסמוך עלי אם יבא מעשה שנמלח בשר שחלב דבוק בו או שנמלח בשר עם חלב סמוך לו הנוגע בבשר ויש באותה חתיכה שהחלב דבוק בה או אשר החלב נוגע בה ס' כנגד החלב שאין שאר החתיכות מסייעות לה אז הבשר מותר מן הדין דכל שאתה מצריך ס' אין צריך יותר אלא שלהחמיר יש לקלוף קליפ' דקה מהצד הנוגע בחלב וכן בצלי ואם אין לו הצר הנוגע בחלב נראה שאז יש להסמך לדעת המתירים בלא קליפה כיון שיש ס' והדין הזה דוקא בחלב שהוא אסור מן התורה אבל קרומות וגידין ושומן גיד הנשה אין צריך ס' אלא די בקליפ' ולפי שראיתי אחר רוב ימים שכתבתי זה בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ו עמוד ראשון וז"ל וכבר נתבאר שכל זה דוקא בחלב ממש וכו' אבל שומן גיד וקנוקנות שבו וקרומות אינם מפעפעין ובקליפה סגי להו והוא שהבשר שנמלח עמם לא היה שמן אבל אם היה שמן מפעפע האיסור על ידו ודינו כחלב גמור ליבטל בס' ולהצריכו לדעת הרשב"א כדי קליפה כו' ואני אומר שאיני יודע מנין לו זאת החומרא שהרי לדעת הרמב"ן ז"ל אפי' חלב גמור ושומן אינו מפעפע ע"י מליחה ולדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש מה שנראה מלשונו בפ"ז הנ"ל דעתו להתיר אפי' קליפה לא בעי ויש סוברים כמ"ש המ"מ ז"ל וכן מצאתי אני בשערי דורא שכן דעת אבי העזרי ואביו של רבינו יואל ורבי אליעזר ממיץ עליו השלום כלם ס"ל דמליח לא הוי כרותח דצלי ודי בקליפה אפי' בחלב גמור ושמן ולא די לנו ליקח חומרת המחמירים בדבר שאיסורו מן התורה אלא להחמיר אפי' בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן וכ"ת הרי כתב הטור ז"ל בס' ק"ה ולא מבעיא חתיכה אחת שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכ' התר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו ומליח הסכימו הרשב"א והרא"ש ובנו הטור שדינו כרותח דצלי א"כ נראה שדינם שוה מ"מ אני אומר שאפי' לאלו הרבנים אין הדין כן כמו שהוא אומר והטעם שהרי הוא בעצמו מרגיש בזה שהטור בעצמו כתב וז"ל ואפי' אם נצלו ביחד שאין הדבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנ' לבלוע באחרות אלא ע"י רוטב אפילו החתיכ' של היתר שמנ' ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו ובב"י הוקשה לו שאלו הדברים סותרים למ"ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' ולי נראה שיש לדקדק בדברי הטור ז"ל מה חידש במ"ש וכתב הרשב"א כו' שהרי הוא בעצמו כ"כ שהרי כתב למקום שהאיסור יכול לילך משמע ודאי דמשום שאין האיסור יכול לילך בטבעו אינו מוליך אותו השומן של היתר הא אם הוא מן הדברים שבטבעם לילך אוסר:
67
ס״חועתה לישב הטורים שלא יהיו דבריו סותרים כמ"ש הב"י נראה בעיני דבר ברור וזה כי הטור כתב וז"ל ולא מבעיא בחתי' א' שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכ' האיסור כחוש וחתיכת היתר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו. ולמטה כתב וז"ל והא דחתיכת איסור אוסר חברת' בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה וכו' עד אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת וכו' עד למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו. הרי שלמעלה כתב כשהאיסור בעצמו נצלה עם ההיתר בהא הוא דקאמר ואפי' האיסור כחוש וכו' אבל למטה מיירי בחתיכה של היתר שבלעה איסור ממקום אחר ונאסרה וחזרה ונצלת עם חתיכ' היתר בהא ס"ל לטור דאין כח באיסור הבלוע בחתיכ' ההיתר לאסור החתיכה האחרת של היתר ולפי שא"כ היה משמע אפי' שבלעה החתיכה של היתר הראשונה שומן של איסור שהוא דבר מפעפע כיון שאין האיסור בעין אלא שהוא בלוע בתוך החתיכה וצריך לצאת משם ולחזור לאסור החתיכה השנית א"א לעשות אלא ע"י רוטב לזה אמר וכתב הרשב"א וכו' באופן שאם הראשונה בלעה דבר מפעפע אוסרת השנית מ"מ שמעת מינה שכשהאיסור שלא מטבעו לפעפע אין אוסר ההיתר אפילו שההית' שמן ומפעפע והשתא ניחא שאפי' ששומן הגיד יצלה או ימלח עם הית' שמן אינו אוסר אלא כדי קליפ' למאן דאמר מליח כרותח דצלי ואפי' שבזמן שהחלב כחוש אוסר כשחתיכת ההיתר שמנ' היינו שסתם חלב מטבעו מפעפע אלא שעתה מצד מקרה קרה לו שנתכחש אין לו כח לכך וכיון שחתיכת ההיתר שמנה מתפטם החלב הכחוש ויש לו כח להתפשט החלב האסור בחתיכת ההיתר אבל שומן שאפילו שיהיה אצבעיים על אצבעיים משמנינות אין מטבעו לפעפע כלל מה לי שיהיה החתיכה של התר שמנה או רזה כבר קי"ל שאין ההתר מוליך לאסור אלא למקום שהאיסור בעצמו יכול לילך ולא יותר והשתא דהרשב"א והר"ן ז"ל שכתב' בשמו גבי הנהו אטמת' שנמלחו וכו' י"ל דלא עדי' שומן דגיד הנשה מחלב כחוש ולא חלקו בין החתיכ' שנמלח עמה כחוש או שמן אלא סתם גיד השנה ושומנו אינו אסור אלא כדי קליפה וכן נראה בגמרא בפ' גיד הנשה על משנת ירך שנתבשל עם גיד אמרי' בגמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ופריך אינו והא אמר רב הונא גדי שצלאו וכו' ומשני שאני חלב דמפעפע והשתא אם כדברי הב"י מאי דוחקיה דשמואל לאוקומי מתני' בנתבש' דוקא לוקמא אפי' בצלי ושמה שנצלה עמו היה שמן ותו המתרץ מאי האי דקאמר שאני חלב וכו' ה"ל לשנויי התם בגיד שמן ושוב לא היה נופל קושיית דרבה בר בר חנה וזה היה ראוי לתרץ כיון שלדעתו שמואל בגיד כחו' קא מיירי דאי בשמן אפי' נצלה נמי הכל אסור אם יש בנותן טעם אלא ודאי כיון שאיסור שומן גיד קלוש וקנוקנות ג"כ אינם אסורים אלא מדרבנן לא החמירו בו אלא עשאוהו כחלב כחוש ואפי' שההתר שמן ועוד אני אומר אפי' את"ל כדבריו שהיה ראוי לחלק לדברי האוסרים בין כחוש לשמן כיון שלדעת הרמב"ן והרמ"בם ז"ל הנ"ל סברי שאפי' בחלב גמור ע"י מליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה אע"ג דאנן לא נקטינן כותייהו בחלב גמור בהא דגיד הנשה ושומנו וקנוקנות נקטינן כותייהו דכיון דאיסורייהו קליש טובא כ"ש דלע"ד כ"ע מודו הכ' כדפירשית. וכן הדין בחלב גמור נמי אם הוא אינו אוסר אלא כ"ק היינו בנדון זה דוקא כשחתיכת ההיתר הנמלחת עמה אינה שמנה ואם נגע החלב בחתיכת של בש' ונתערבה אותה חתיכה באחרות ואינה ניכרת חד בתרי בטיל אפילו בחתיכה הראויה לההכבד כיון שאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה וכן ראוי לעשות הלכה למעשה ואם מלחו כאן ג' חתיכות וחלב בא' מהם ואינו יודע אם נגע החלב בשאר החתיכות או ספק אם נגע בזו ובזו ואין בשום אחת מהם ס' נ"ל כיון שהדבר ספק יקלוף החתיכות ודי כי הדבר ס"ס ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע שמא הלכה כדברי האומרים אין מליח אוסר כנז"ל וא"כ די בקליפה ועוד יש לאוקומה כל חד וחד אחזקת היתר:
68
ס״טנג
69
ע׳דינים הנוגעין לתורת יין נסך תשובה שאלה:
70
ע״אמעשה שהיה כך היה כי קהל קדוש רודיש י"א בה ות היה מנהגם לעשות היין חוץ לעיר והיו מביאים היין בנודות ע"י חמרים גוים והיו המכשולות מתרבים אם ממגע הגוי בכוונה או שלא בכוונה. גם אענין הנודות שלא היו עושים ההכשר הראוי להם כפי הדין. גם כי היו אנשים בלתי נזהרים בערוי היין מן הנוד לחבית והיוצא מכח גוי כשידע הגוי שהוא יין אסור ולדעת הרשב"א שהוא גדול הפוסקים האחרונים אסור אפי' בהנאה ואע"פי שהרא"ש אסרו בשתיי' לבד גם דעת הרמ"בם פ' י"ב מה' מאכלות אסורות מסכים לדברי הרא"ש מ"מ כ"ע מודו דאסור בשתיה דבהא ודאי לא פליגי על כן על כלהדברים הנז' השרידים אשר נגע יראת ה' בלבם וראו הבקיעה כי רבה והפרצה כי גדלה ראו להטות עצמם אל הקצה האחרון להרחיק עצמם תכלית המרחק מן האסור עד שהסכימו ועלתה ההסכמה מצד כל הקהל גדולים וקטנים שלא לעשות יין חוץ לעיר ושלא לשתות יין שנעשה חוץ מן העיר מיום פלוני עד עשרים שנה רצופים. וכמ"כ גזרו ואסרו היין הבא מקאנדיאה ומשי'או ואנאקשיאה אם לא יהיה עשוי על האופן הנז'. וזהו תורף לשונות הבאים בהסכמה איל אניו די הרצ"ז כו' הנעלה דון יוסף לוי יצ"ו קומינסו די האזיר לאגאריש אינלה טיירה אי טראיר לה חובה אי אנשי האזיר איל וינו פור לו קואל שי אישקווה טודה שושפיג"ה ואחר זה מוג"ש יחידי סגולה התנדבו די טאנביין איל אניו שיגיינדו פאזיר לגאריש כו' אי פאזיר איל מודו דיג'ו וע"י נדבת הקהל הסכימו קי איל קי דישט' מודו פיזיירי וינו לו אברן פור כשר אי די אוטרו מדו שירן גוזרין עליו איסור. עוד כתוב פרנסים ואנשי מעמד קידי ינדו שקוטאר איל קינו פ' יזיישי שו וינו אין לה טיירה דישירין גוזרין עליו איסור נתקבצו כלם כו' וקבלו עליהם טודו תקון קולי דיירין לפי שעה פארה פאזיר לוש וינוש בהכשר אין לאש ויניאש קונקי מעכשו והלאה איליוש מעצמם קבלו עליהם לה גזרה קי איל ק"ק אה פ' י"גו די פאזיר לוש וינוש אינלה טיירה אי איל קי פיאירי שוגג או פושע קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו כלם דינו ביויר וינו דינדי לה וינדימייא די ה' רצט והלאה שינו פואירי איג"ו אין לה טיירה די דיינטרו אי נינגון אוטרו תיקון ואלגה להכשיר היין הנעשה חוץ לעיר כו' עד כי כלם גזרו עליהם איסור בדבר אי פור קואנטו אנשי קומן פ' יזימוש איל תיקון פארה לוש וינוש קי שיפ' אזין אינלה טיירה אנשי לוקירימוש פארה לוש קי וירנאן די פואירה הארימוש שאויר איל העתק די אישטה נושאיטרה הסכמה כו' אי לוש הארימוש שואויר נון פודימוש ביויר וינו שינו שיאה פ' יג"ו בבית היהודים אי איל גוי נו טינגה עסק נינגונו שינו אין הבאת הענבים אי מאנדאנדו לוש מנהיגים די קאדה טיירה די אישטאש עדות קי שי פיזו פור אישטי מודו לו פודימוש מירקאר אי וינדיר אי שינו נו שי פודרה מירקר ני וינדיר נינגונו דינינגונה פארטי שידי אישטה מאנירה נו פ' ואירי פ' יג"ו עד והעובר עליה דינו מסור לשמים ולבריות היה זה יום ד' כ"ב לחשון שנת הרצ"ט ליצירה וקים. ועל כל הדברים הנז' ראיתי מי שהראה פנים לומר דלאו דוקא בתוך העיר כשר וחוץ לעיר אסור אלא אפי' הנעשה חוץ לעיר אם נעשה בבית יהודי בשיש לו שם גת בכרמו ואין יד גוי מתעסק בו כלל גם זה מותר ולזה מסכים דעת הרב כמהר"ר דוד בן זמרא נר"ו ובראותי לשון ההסכמה ולמטה לשון החכם הנז' נשתוממתי ונפלאתי הפלא ופלא כי לא ידעתי איך אפשר להתיר מה שאסרו על עצמם בפי' ולמה נדחוק עצמינו לעייל פילא בקופא דמחטא להקל באיסורין ואף כי הסכמה זאת לא יש בה לא חנם ולא שבועה אינה יוצאה מנדר ומאסור איסר לאסור המותר והרי גדולה מזו אמרו בירוש' דפסחים פ' מקום שנהגו והביאו הרי"ף בהלכותיו וז"ל הירושלמי בר בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו וכתב ע"ז הר"ן וז"ל עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין התר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח פ' ב' דנדרים דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרי' נהגו בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנא' לא יחל דברו הוי משמע מכאן דבמנהג לבד שנהגו בדבר המותר איסור והרי הוא כמו נדר וצריך שלא לנהוג היתר. וכ"כ הטור א"ח שלהי הלכות י"ה וז"ל וחסידי ואנשי מעשה באשכנז רגילי' לעשות ב' ימים יום כפור שמתענין ב' ימים כו' עד וי"א מי שעשה פעם אח' שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש היה מתיר לישאל עליו הרי שאפי' בפעם א' שנהג כן הוי נדר והרא"ש מחדש דמספיק בשאל' דלא עדיף מנדר אבל נדר מיהא הוי לכ"ע וצריך התר' ואם יעבור עליו בלי התר' חייב משום בל יחל ואע"ג דמשמע פ"ב דנדרים דהיינו בל יחל דרבנן דפריך ומי איכא בל יחל מדרבנן ומשני אין והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנא' לא יחל ופרש"י אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן מ"מ אפי' תימא דאינו אלא איסור דרבנן היה ראוי להחמיר אחר שיש לו סמך מן התורה כ"ש דה"מ היכא דליכא אלא מנהג בעלמא לבד אבל היכא דאיכא הסכמ' שכלם הסכימו קיימו וקבלו עליהם וגזרו על עצמם איסור וכמו שכתוב וז"ל אי איל קי פואירי פושע או שוגג קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו דינו ביבי יד כו' עד קי כלם בהסכמה גזרו עליהם איסור וכאלה רבות הרי זה נדר ודאי והעובר עליו עובר בל יחל מן התורה. וא"כ אפילו היה ספק בדבר דאורייתא אזלינן ביה לחומרא והרי כתב הרמב"ם פ"א מה' נדרים וז"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו כו' עד האוסר על עצמו מין ממיני מאכל כגון שאמר תאנים אסורים עלי או תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי או תאנים אלו אסורים עלי וכיוצא באלו ואכל מהם כ"ש לוקה מן התורה ונמצא מי שיעבור על הסכמה זו בכל עת שישתה שיעור כזית מן היין עובר איסר בל יחל מן התורה וע"כ נפלאתי ולא ירדתי לסוף דעת כמהר"ר אליה ז"ל שכתב וז"ל אם שפיכות דמים וכו' כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו תקנו' הקהלות הקלות וכו' שנראה מתו' ריסי דבריו שדבר זה קל הוא בעיניו ואע"ג דלפי האמת לא דמי לש"ד מ"מ אחר שהוא איסור תורה כמו שבארנו ועוברים עליו תמיד הרי הוא חמור ככל האיסורים החמורים ודמי האי למ"ש הר"ן ז"ל במסכת יומא על הלכות הרי"ף ז"ל וז"ל אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחריתי בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו ע"כ זית וזית שבה כדאמרינן גבי נזיר שהיה שותה יין אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרים דק"ל היא קדש וכו' ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסו' סקילה עכ"ל וא"כ אני אומר דבנ"ד היה ראוי לילך לחומרא בכל ספק שהרי בכל שהוא ממנו איכא איסורא כנז' בדברי הרמב"ם הנז"ל כ"ש שבכל איסור תורה ק"ל ספקא דאורייתא לחומרא ולא מחלקינן בו בין איסור קל לחמו' ועם שזה דבר פשוט ולא היה צריך ראיה מ"מ לרווחא דמלתא ראיתי להביא כאן לשון מהררי"ק ז"ל בשרש קע"ב וז"ל ואם היתה ספק מקודשת כאשר אמר מאי ארייא משום חומרא דאשת איש תיפוק לי דבכל דבר שהוא ספק דאורייתא אזלינן לחומרא ואפי' באיסורים הקלים רק שיהיו דאורייתא וא"כ בנ"ד נמי דהוי נדר גמו' הוי איסור דאורייתא וכ"ש במקום דלפי הנראה ליכא שום ספק אלא אדרבא שבכל חלקי לשון ההסכמה מבררים דעתם ומגלים כונתם כי רצונם להטיל עצמם אל הקצ' האחרון מן הזהירות וזה כי כשיעשו היין בתוך העי' כ"כ כאשר עלתה ההסכמה שהוא עשרים שנה בטורח גדול כ"כ ובהפסד ממון הבנים בניהם אשר יקומו ישאלו ויאמרו מה העבודה הזאת לנו ולמה אין עושים היין בבתים אשר לנו בכרמים וישיבו להם עבדים היינו ולא היינו מדקדקים וכו' על כן ראו פרנסי הדור להחמיר על עצמם תכלית החומרא הנז' כדי שמשם והלאה ודאי ישארו בזהירות ובטהרה במה שגוזר הדין וכמ"ש הרמב"ם הלכות דעות פ' שני וז"ל ועל קו זה יעשה בשאר הדעות אם היה רחוק בקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה והוא מדה בינונית שבכל דעה ודעה ע"כ וזו עצה טובה לאבות ג"כ וכן אמרי' בגמרא פ' כל הבשר רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכו' הרי שאסר להם כחל ואפי' בקריעה שתי וערב כפי' התוספות שם ואע"ג שהיו מותרים וא"כ בנדון שלנו נמי אע"ג דאין הפרש בין היין הנעשה בעי' ליין הנעשה חוץ לעיר מ"מ אחר שאירע התקלה ביין הנעשה חוץ לעיר וגם עוד היום אם יעשה חוץ לעיר אפי' בבית היהודי ממש הרמאים שירצו לרמות שלא לעשות הדבר בהכשר הגון וראוי אפשר להם לעשות באופן שלא יראו אותם מה שא"כ כשיעשה היין בתוך העיר דאז ודאי ליכא למיחש למידי וא"כ אין טענה כלל מה שאמרו דמסתמא לא הקפידו אלא שיעשה בבית היהודי לבד ומה לי בעיר ומה לי חוץ לעיר דודאי אינו כן דאיכא טובה בס' כאשר כתבתי כנ"ל. ואין להשיב מיין הבא מקנדיאה ואנקשיאה ושי'או כי אפשר לומר דכל מאי דאפשר להם לתקן תקנו גם כי להנאת הזהירות והזריזות די ומספיק להם החומרא שנוהגים בארצם ובמקומם כי על ידי כן יזהרו ודאי לשתות יינם בטהרה ובהכשר כי יזכרו תמיד המעשה שכבר עשו כדי לתקן וידעו כלם כי איסור הי"נ חמור מאד להם ובזה יעמדו תמיד על קו היושר. וכאשר ראיתי כתב מורי מהררי"ט ז"ל שכתב ז"ל ואפי' אם ימצא מי שיאמר שלא היתה הכונה שלא יעשה בשום פנים חוץ לעיר וכו' עד וכן נראה בבירור מכל חלקי ההסכמה היאך אפשר שיהיו מותרים אם לא תותר ההסכמה: שמחתי כשמחת בקציר כי הם דברים נאים למי שאמרם שהרי מתוך לשונו משמע דעל הסתם ראוי לדון ההסכמה כפשוטן של דברים שאי אפשר בשום צד וענין לעשות היין חוץ לעיר וכ"ש שיש אנשים רבים שאומרים שכן היה בפי' ההסכמה ולהם ראוי להאמין דאי לא תימא הכי הקצור קצרה לשון המתקנים לומר שלא לשתות יין שיהיה שום עסק לגוי לבד בהבאת הענבים לגת או שלא לשתות שום יין אלא הנעשה בבית היהודי ושלא יהיה עסק לגוי וכו' כנז"ל ולמה להם בכל פעם כמה פעמים להזכיר תוך העיר וחוץ לעיר פליא' דעת ממני מה ראו על ככה דאפי' נימא דאפשר להכניס בהסכמה מאומד מה שאינו בפי' וכן ג"כ להוציא וכמו שכן דעת כמהר"ר אליה ז"ל וכ"כ גם כן האדם הגדול שמהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובה המ' דבר שאינו מפורש ממש כמו מי שנדר קונם צמר עולה עלי דתנן בפ' הנודר ר' יודה אומר הכל לפי הנודר וכו' משום דבלשון בני אדם בין טעינה בין לבישה משמע ובכי הא אמדינן דעת הנודר דאע"ג דמכח האומדנא אמרינן לבישה הוא דאסר עליה לבד או טעינה לבד כפי האומדנא שיהיה מ"מ לא סתרינן לישנא ממש אמנם בנ"ד שהדברים ברורים פשיטא דליכא למימר דאזלי' בת' אומדנא הגע עצמך שהיה אומר קונם צמר שאני לובש והאומדנא היה שכונתו על הטעינה תאמר שודאי לא נדר אלא מן הטעינה זה לא יתכן ודאי וכאן מלבד כל הלשונות הבאות בהסכמה האמורים בפירוש הכונה הנז' יש לשון אחד שנראה בעיני דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה שכתוב וז"ל נתקבצו כלם לוש פאטרוניש דילאש וינייאש וכו' הרי משמע דדוקא בשנה ההיא לבד הותר להם לעשות היין חוץ לעיר הא בשנה הבאה לא דאל"תה תאמר שבשנה ההיא הותר להם שלא לעשות היין בלא הכשר זה לא יתכן פשיטא ואחר שגם בשנה ההיא היה להם לעשות היין בהכשר הגמור שלא יהיה בו שום צד איסור בעולם מה להם עוד עד שאמרו מעכשו והלאה איליוש מעצמם וכו' והלא לא המקום גורם כפי דברי הרב אלא דמשמע בפי' שהאמת מה שאמרנו שלהם המקום גורם כדי להרחיק עצמם תכלית המרחק משום לך לך אמרין לנזיר' כו' ומה גם עתה אם נתקיימה ההסכמה ההיא זמן מה שלא נעשה היין אלא תוך העיר ואפי' באנשים שהיה ספק בידם לעשות חוץ לעיר כמו אותם שהיה להם בתים חוץ לעיר בכרמים ואפ"ה לא עשו אלא בתוך העיר שאז ודאי ניכרים דברי אמת והוחזק הדבר בעצם שכל כונתם בהסכמת שלא לעשות היין חוץ לעיר בשום צד וענין באופן שנראה בעיני שאין שום תיקון לעשות יין חוץ מהעיר רודיש בשום צד אם לא יתירו ההסכמה על האופן הנז' בכתב מורי ז"ל זהו מה שנלע"ד גם שאינה דעת מכרעת מ"מ אחר ששאלו דעתי ראיתי להודיעו. ומה ששאל השואל אם אפשר לשתות יין הבא מקאנדיא ואנקאשיא ושי'או נגד ההסכמה לא ירדתי לדעת המעקש הרוצה להתיר דעל דא ודאי איכא למימר יהא רעוא דלישרו תרבא דע"כ לא פליגי הרבנים אלא ביין הנעשה חוץ לעיר רודיש כנז' דאיכא מאן דאמר שצריך התרה ואמ"ד שלא עלה על דעת המתקנים כך כנז' אבל ביינות הבאים מארצות הנז' כל אפין שוין שא"א לשתותו אלא א"כ יודיעו להם שנעשה כדרך הסכמת' ולדעתי כי הסכמה זו שיש בהתרתה חשש איסור אי אפשר להתירה דבשלמא ההסכמה שלא לשתות היין אלא הנעשה תוך עיר רודיש אליבא דמ"ד שכך היתה וכן הוא דעתי כנז' מ"מ יש לה התרה שהרי היא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כנז"ל אבל הסכמה שבהתרתה יש בה חשש איסור לשתות יין שיש עסק לגוי בו ואין נזהרים בו כראוי א"א ועם שהראיה בזה זיל קרי בי רב היא ראיתי להזכירה בשם הרב הגדול כמהר"ר דכ"ץ ז"ל וז"ל ואפי' אין החרם ע"ד המקום וע"ד רבים אין לו התר ואפי' אם ירצו כל הקהל להתירה דהא אמרינן בירוש' ההוא דאתא לקמיה דרבי בון א"ל התר לי נדרי א"ל מאי נדרת א"ל נדרתי דלא מרווחנא א"ל וכי עבדין כדין א"ל לצחק בקובייא קאמינא א"ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת נדרך התרתיהו לך. הרי לך דהואיל ואיכא קצת נדנוד עבירה לא רצה להתיר ואע"ג שלא היתה אומנותו בכך שלא מצינו שחקר אחריו ר' בון אם אומנותו בכך אם לאו וק"ו בנ"ד דאיכא נדנוד עבירה דפשיטא לע"ד דאין לה התרה לא ע"י עצמם ולא על ידי אחריני עכ"ל הרב ז"ל הנז'. וא"כ ה"ה והוא הטענ' לנדון שלפנינו שכיון שהוא נדר גמור כנז' והוא לאפרושי מאיסור' והוא איסור הנוגע ליין נסך שהחמירו אפי' על הסתם יינם לאוסרו בהנאה דליכא למאן דאמר דאית להסכמה זו היתר וכ"ש וק"ו לעבור עליו בלא התרה ובודאי שהעובר על ההסכמה זו עובר על לא יחל דברו כנז"ל. וכי נתתי אל לבי לתור ולחקור על מה אפשר יסמך הרוצה לשתות יין הבא מקאנדייא וכו' חשבתי אולי כונתו לומר שהסכמת יין הנעשה בעיר רודיש והסכמת יין המובא מקאנדייא כו' שתיהן נעשו כאחד ודעתו יהיה כדעת הסוברים שההסכמה הראשונה היא שלא לשתות אלא יין הנעשה בתוך העיר ממש וכשרואה שנתבטלה הסכמה במה שעושין יין חוץ לעיר רודיש ירצה לומר שגם הסכמת יין הבא מקאנדייא בטלה מעצמה ויחשוב מחשבות לתלות דין זה בדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו. לזה אני אומר שאם זה דעתו שצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ונשתבש במחשבתו חדא שאחר שהעושין יין חוץ לעיר יש להם על מה שיסמכו הם הרבנים כמהר"ר אליה קאפסלי ז"ל וכמוהר"ר דוד בן אבי זמרא ז"ל דתרווייהו ס"ל שמעולם לא עלה על הדעת מתקני ההסכמה אלא שלא יעשו היין אלא בבית יהודי יהיה חוץ לעיר או תוך העיר וא"כ לדעתם הסכמת יין הבא מקאנדייא וכו' חלה עליו ההסכמה וע"ז לא חל ועוד דאפי' תימא ששתיהן חלו אין טענה מפני זה שכיון שנתבטלה הא' נתבטלה ג"כ האחרת דלא מבעיא השתא שלא הותרה ההסכמה הא' אלא שעברו עליה כדין או שלא כדין אלא אפי' הותרה ממש בהסכמה כל ק"ק רודיש י"א לא הותרה השנית מפני זה דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא נדר הניתר על ידי חכם בפתח וחרטה דאז החכם עוקר הנדר מעיקרו וכאלו מעולם לא היה שם נדר אבל נדרי קהל הניתרים מצד המנהג דה"ל כאלו כן התנו שכשירצו יהיה הנדר נדר וכשלא ירצו לא יהיה נדר הוה ליה שההיתר מכאן ולהבא הוא ומעיקרא נדר הוא וא"כ מה שהותר הותר ומה שלא הותר לא הותר וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' קנ"ה בשם הרשב"א ז"ל וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' דהתרת חרמי הקהל שנהגו להתיר' הם בעצמם הרי הם כהפרת הבעל ואינו מועיל אלא מכאן ולהבא דמיגז גייזי ולא עקרי הנדר מעיקרו שהרי טעם התרה אינו אלא משום שכך נהגו וכו' יעויין שם האריכות בזה מותר גמור ודבר שאין בו צורך ולא הייתי כותבו אלא שלא מצאתי מציאות אחר למי שירצה להתיר לשתות יין הבא מקאנדיא וכו' נגד ההסכמה ושגם זה מהבל ימעט כללא דמלתא אומר אני כי דעתי שהסכמ' שלא לשתות יין אלא הנעשה תוך העיר שהיא כפשוטה הסכמה זו יש לה תתרה ע"ד שכתב מורי בכתב' הואיל ואין בהתרת ההסכמה הזאת שום נדנוד עבירה אמנם הסכמה הנעשה על היין המובא מקאנדיא וכו' אין להתירה אחר שיש בה נדנוד עבירה והרי היא עומדת במקומה וכל הרוחות הבאות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:
71
ע״בשאלה הגתות שדורכין בהם הגוים יינם והם מזופפים מהו להדיחן ולשפשפן היטב ולדרוך הישראל יינו אח"כ בלי שום הכשר אחר ואת"ל דצריך הכשר אחר על כל פנים אם לא הוכשר ועשה הישר' יין בהן מהו אסור או מות' כיון שנעשה בדיעבד:
72
ע״גתשובה
73
ע״דדבר זה אין צריך לפנים כי לכתחלה פשוט הוא יותר מביעת' בכותחא דצריך הכשר הנז' בגמר' ובפוסקים והנה הר"ן ז"ל בפרק השוכר את הפועל במסכת ע"ז בפירוש ההלכות כלל אלו הדינין וז"ל ונמצא כללו של דבר שכל הכלים חוץ משל חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו מכניסן לקיום אפי' לא עמד בהם יין של איסור אלא לפי שעה כלם צריכים ערוי ואין הפרש בדינין הללו בין שתחלת תשמישן באיסור או בהית' מכניסן ואין מכנ' כגון כלי הגת צריכין נגוב. ואם היו מזופתין בגת של עץ יקלוף את הזפת ואח"כ ינגב עכ"ל הר"ן. וכן פסקו כל הפו' רי"ף והרמב"ם והרשב"א והרא"ש והטור בנו ז"ל וא"ת הרי לדעת רש"י ז"ל ק"ל כההיא ברייתא דתכי והעדשים והלולב מדיחן ופיר"שי עדשים היינו גת וא"כ נראה דגת מותר בהדחה לבד. ונראה דאין לחלק בין מזופת לאינו מזופת שהרי כתב הטורי"ד וז"ל רש"י כתב שאין חלוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי ליה בהדחה משמע דס"ל לטור דגת ושאר כלים שאין מכניס בהן יין לקיום דינם שוה לרש"י ז"ל וכלים שאין מכניסם לקיום אפי' זפותין סגי בהדחה כדמשמע בגמ' פרק אין מעמידין דבי פרזק רופילא אנס הנהו כובי דפומבדיתא רמא בהו חמרא אהדרינהו ניהלייהו אתו ושיילוה לר' יודה אמר להו דבר שאין מכניסין לקיום הוא משכשכן במים ומותרין משמע סתם כל כלי שאין מכניס לקיום סגי בהדחה אין מזה טעם להתיר חדא דרש"י ז"ל יחיד בסברתו הוא וכלם הכו על קדקדו ודחו סברתו ועוד דאפשר שמודה רש"י ז"ל במזופתין וכ"נ מן המרדכי שכתב וז"ל אבל שאר כלי עץ כגון קשיונים ודכותייהו אפי' זפותין סגי בהדח' וכו' עד ומיהו לכתחלה אין להתירו בשכשוך דפעמים שנופל הזפת ונסדק ונכנס היין ולא סגי אלא בקילוף הזפת וכו' סוף דבר שמי הוא שיקל ראשו לעבור על כל החכמים ראשונים ואחרונים בשאט בנפש ח"ו לא תהא כזאת בישראל אמת כי במה שנעשה בדיעבד יש להם על מה שיסמוכו שהרי ר"ת והרשב"א ובעל התרומה כלם הסכימו להתיר בדיעב' וז"ל בעל התרומה ואם דרך בהם בגת בדיעבד או בגיגיות שלא עשה נגוב היה מתיר ר' יעקב: הרי שר"ת בעצמו שהוא הא' בסברא זו לא התיר אלא בדיעבד ודי לנו שנסמוך על דבריו לעשות מעשה כשנעשה בדיעבד אעפ"י שנראה שיש חולקין מכ"מ כדאי הם ר"ת והנגררים אחריו לסמוך עליהם אבל להקל מדבריהם רחמנא ליצלן ואני אומר כי מכאן ואילך אחר התראה מי שלא יכשיר הגת כדת וכהלכה ראוי לאסור יינו כי איסור זה אין ראוי להקל בו בשום אופן ואפי' שהוא איסור דרבנן ראוי להחמיר בו כי יש לו עיקר מן התורה ויש בו לתא דע"ז ואם אין אתה אומר כן אלא שבכל פעם נתיר היין הנעשה בגתות אלו בלי הכשר כדת וכהלכה באומרך כבר נעשה א"כ בטלת דין הכשר הגת שאמרו חכמים ושכתבו הפוסקים וכן אין לעשות וכיוצא בזה כתב הטור א"ה בסי' י"ג בשם אביו וז"ל ואם קדש תוך ג' חדשים וברח לא משמתינן ליה ואין כופין אותו ליתן גט כיון שגלה בדעתו שאינו רוצה לכונסה וכו' עד וכתב א"א ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שתהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים דלא מסתבר שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת דא"כ בטלת תקנת חכמים וגם שם שכבר עושה הרגשה שבורח ממקומו להראות שאין כונתו כי אם שלא יקדמנו אחר עכ"ז כתב הרא"ש ז"ל דלא סגי מטעם דא"כ בטלת וכו' כ"ש שראוי לנו לגדור גדר ולהחמיר על מי שיעשה כן לכתחלה מטעמא דאם את אומר כן בטלת וכו': ועוד אני אומר ראיה למה שאמרתי שאם יעשו כן מכאן ולהבא שודאי ראוי לאסור היין מהא דאמרינן פר' ב' דביצה ההוא סמיא דמסדר מתני' קמיה דמר שמואל יומא חד חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי ערובי הבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזייה דהוה עציבא וכו' א"ל פושע אתה לכ"ע שרי לדידך אסור ופרש"י לדידך אסור שאין דעתי על המזידים הפושעי' ואינם חרדים לדברי חכמים ואע"ג שאין נראה כן מפירוש הר"ן אלא משום שלא היה רוצה לסמוך על אחרים כיון שהראה עצמו עציב הא אם היה רוצה לסמוך נר' שהיה יכול מ"מ פירוש רש"י נראה עקר וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל כפרש"י וכן בנו בעל הטורים ז"ל הלכות י"ט סי' תקס"ז שכתב וז"ל אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על ערובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו: והדברים ק"ו ומה הפושע בעירוב קנסינן ליה כ"ש הפושע ומזלזל באיסורין ובפרט באיסור יין נסך שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה שודאי הדין נותן לקונסו ולא יעבו' עוד ופושע הוא שכל עובר על זה לכתחל' מזלזל בדברי חכמי' שכתב עליו הרמ"בם שהוא אחד מכ"ד שמנדין. סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שדבר זה פשוט מאד ומרוב פשיטותו לא היה צריך להאריך ולכתוב בו אלא דאפרושי מאיסורא אינו רשאי האדם לפרוש עצמו שלא להורות ולהשי' לכל שואל כפי מה שיורוהו מן השמים ובפרט אם הדבר ח"ו נוגע לרבים והכתוב צווח הרימו מכשול קנצי למילין אשר מכאן ולהבא יהיו נזהרים יזהירו כככבים ממסילותם כאם המוכן לעבודתכם הצעיר:
74
ע״ההשם היודע ועד כי טרדות הזמן כעת בשאלוניקי מבהילים ומטרידים עד שאין לב שום אדם במקומו כי מחוץ שכלה חרב ובבית בעונות מלבד טרדות אחרות כאשר ידוע ומפורסם עד שלסבה זו נדד ממקומו החכם השלם כמהר"ר בנימין אשכנזי נר"ו והלך לקושטאנטינה במלאכות הק"ק אשר בשאלוניקי יע"א לראות ולבקש לנו מנוח מן המלך יר"ה והוא חלה פני לגלות ולהורות דעתי בזה כי הוא לא בא מידו לסיבת נסיעתו ועם היות שמעתתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא אמינא לקיים מצוה דרמיא עלי ולא באתי כי אם לצאת ידי חובת החכם הנז' ולא אחוש להאריך ולהביא סוגיית הגמרא ודברים שאינם מן הענין ממש כי אם להביא דברי הפוסקים ז"ל והלשון אשר לע"ד מדבר בנדון שלנו לבד וזה החלי. בעל ספר אדם וחוה ז"ל כתב נתיב י"ז ח"ב וז"ל הליקח או השוכר בית בחצרו של גוי ואצר שם הישראל יינו ואין לגוי שייכות ביין ואין ישראל דר באותו חצר והנכרי דר באותו חצר צריך מפתח וחותם ביד ישראל לרי"ף ולפרש"י מפתח או חותם וכבר כתבתי כי דברי רי"ף עיקר שצריך מפתח וחותם וכ"ש שדי בשני חותמות ואם אין מפתח וחותם ביד ישראל אסור בהנאה דכיון שיש לו שייכות לגוי אינו נתפס עליו כנגב בכניסתו לפי שדרך בני אדם לראות וכו' וכ"כ הטור י"ד סי' ק"ל וז"ל שכר או קנה בית בחצרו של גוי ומלאהו יין אם ישראל דר שם מותר וכו' עד ואם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר אפי' בעיר שכלה גוים ואם לאו אסור כתב הרש"בא בד"א כשהנכרי דר באותו חצר אבל כשאינו דר שם אינו עתיד לבא כשאין לו שייכו' באותו חצר ומותר. הרי שהסכים לדברי בעל ספר אדם וחוה ומדברי הריב"ש ז"ל בתשובת תל"ה נראה שכבר פשט עתה המנהג להחמיר שכן כתב אלא אפי' לדעת המפרשים שר' אליעזר תרווייהו בעי מפתח וחותם ולדבריהם אין יינו של ישראל משתמר ביד גוי אלא בשני חותמות או במפתח וחותם וכן נהגו עתה הכל להחמיר ע"כ. מתוך אלו הדברים היה נראה שהיה ראוי להחמיר בנדון זה שהרי היה לגוי שייכות בבית הישראל שאין לך שייכות גדול יותר מזה שהניחו הישראל בעליה שעל המרתף והאמת כי לא נתברר בשאלה אם יש מקום לירד מן העליה למרתף כדרך כל מרתף שיש לו עליה על גביו שאם כן איני אומר שהחבית הפתוחה לבד אסורה אלא כלם היו אסורות אחר שהיה לו מקום בלילה וביום לסגור הפתחים ולעשות כרצונו וכמו שכתב הטור וז"ל המוסר מפתח חנותו לגוי היין שבו מותר אפי' הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והוא ירא ליכנס בו ומכאן התיר ר"ת לישראל שהלך לעיר אחרת לשבות שם המועד והניח יין במרתפו ומסר המפתח ביד שפחתו אע"פי שלא נשאר שום יהודי בעיר: והרמב"ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא בשאינו יודע שהוא מפליג וכו' אבל הודיעו שהוא מפליג אפי' אם נתפס עליו כגנב אסור ונראה ודאי שכן דעת הטור לפסוק כהרמב"ן ופשוט זה לכל מעיין ורגיל בלשון הטור ואפי' לדעת ר"ת לא התיר כשהלך לעיר אחרת לשבות אלא בשמסר המפת' לשפחתו שאז היא מתירא מהגוים והגוים ממנה כמו שהביא ר"יו ז"ל בספרו וכן בתשו' הרא"ש ז"ל וע"כ זה כתב הוא ז"ל: וז"ל ונ"ל שהתר גדול הוא זה ועוד כי הגוים בזמן הזה יודעים שאפי' יפסיד מה הישראל לא ילך מעיר לעיר בי"ט וכ"ש בזמננו זה שהוא דבר מפורסם בין הגוים שאין אנו יוצאין ממקומנו ביום השבת ואפילו דייני המלכות ממתינים כשיש הפרש בין אדם לחברו גוי עם ישראל בשבת ואומרים שאין להכריח לישראל לדבר דינו בשבת וכל זה היינו כשיש מפתח אבל כשאין מפתח רוצה לומר שבלא מפתח יכול להכניס והפליג לית דין ולית דיין דלימא דשרי אלא לכולי עלמא אסור ואם תאמר היינו כשהחביות פתוחות אבל בסתומות מאן לימא לן דהכי הוי דינא לזה אני אומר שסתם מרתף נראה שהחביות סתומות ובכל ענין מיירי ועוד שהרי כתב רי"ו וז"ל וזה הכלל לעולם מניח יינו אצל גוי ולא הודיעו שהוא מפלי' וכו' עד ואם הודיעו שהוא מפליג חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות עד שישהה שיוכל הגוי לפתוח כלומר להסיר מגופה ולעשות כמותה וליגו' אם הוא מטיט וכו' עד אבל של עץ אם שהה כדי לנקוב בין נסר לנסר ויסתום כדי שלא יכיר הישראל אסור ואם אמר לו שמור לי ייני כמי שהודיעו דמי דסמכא דעתיה דגוי ויאמר האמין אותי ואעשה מה שארצה כי לא יבא כ"כ מהרה א"כ נ"מ דלא הוי נ"ד כההיא דהר"אש ז"ל שהביא הפוסק לסיום דבריו וגמר ראיית ההתר וכמה הפריז על המדה להקל באיסורין ולומר שאפי' החבית הפתוחה מותרת דהתם בנדון דהרא"ש לא הניחו שומר וגם יש טענה לומר עתה יזכור שהניח המרתף בלא מפתח ויחזור אבל בנדון דידן כבר הניחו שומר לזה הגוי ולא עשה שום דבר בטעות ויאמר הגוי כבר האמין אותי ואעשה מה שארצה וכ"ש אם היה רגיל הישר' לעשות כן ולילך ולישב בעיר דאלו התם במעשה דהרא"ש איכא למימר דלמא אתי ולא מינטר שבתא כי לא ידעו טיבו של האיש ההוא אבל אי הוי ההוא גברא רגיל וידעו דמעולם לא עשה כן לבא בשבת אפשר אפי' לדעת הרא"ש ור"ת היו אוסרין כן נ"ל מתוך כלל שכלל רבינו ירוחם הנז"ל ומכ"מ אם נשאר הדלת וכל המקומות סגורים כי לא היה דרך לגוי ליכנס במרתף כי אם שישבור המפתח או שיזייף לעשותו וגם היה צריך לזייף החותמות אז באופן זה אני אומר שראוי לסמוך במקום הפסד גדול להתי' החביו' הסתומו' ומה שאני אומר דדוקא במקו' הפסד גדול היינו מטעם שאומר והוא זה כי בנדון שלנו אע"פי שהיה המרתף סגור מכל הצדדים והחביות סתומות מ"מ אחר שכשאירע אונס השרפה לא נקרא הגוי נתפס כגנב על הכניס' כיון שיש לו טעם גדול למה נכנס ובליל שבת היה אפשר לעשות מה שירצה לא נשאר כי אם טעם דלא טרח ומזייף החותם וכבר כתבנו למעלה שכבר פשט המנהג להחמי' שאין יינו של ישראל משתמר ביד גוי אלא בשני חותמות או במפתח וחותם ומלשון רי"ו נראה שבמקום שאינו נתפס כגנב על הכניסה אי ליכא מפתח וחותם היין אסור כנ"ל וכבר כתבתי שבנדון שלנו פשיט' דאינו נתפס כגנב על הכניס' ואפשר אפי' על הנגיעה שהיה יכול לטעון שהיה רואה אם אירע שום נזק בחביות מחמת האש גם החששא דבין נסר לנסר היה ראוי לחוש אליה בדבר מועט אלא שאחר שכפי הנראה חששא דשמא נקב בין נסר לנסר אינה כלום לדעת רש"י ז"ל ואפי' שאפשר שרש"י קבל דברי רבו כבר כתב בהגהה במיימון דבספר התרומה והמצות כתוב דאין להחמיר לחוש לזה וא"כ כדאים הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ובפרט בזמננו זה דאיכא כמה טעמים להקל חדא דאפי' מגע גוי ודאי אינו אלא מדרבנן אפי' בזמן שהגוים עובדי ע"ז כ"ש בזמן הזה ובגוים דחוצה לארץ בספק מגע ובמקום שיש מן הגדולים לסמוך עליהם כמו שכתבתי ולכן נראה בעיני שהחבית הפתוחה אסורה ושאר החביות שנמצאו סתומות מותרות וכ"ש שהיו כמו שהעיד בעל המרתף בלי זיוף ושהכיר בחתימות בטבעות דיש להתיר הנלע"ד כתבתי ברוח נכאה ונפש נענה הצעי' שמואל די מדינה:
75
ע״ושאלה ראובן דרך ענבים ושפך היין לתוך החבית עד חציה וראה ראובן שהיתה החבית מטפטפת ורצה להוציא מן היין עד שיעור שיוכלו להגביה החבית ויוציאוה מן המרתף לתקנה והוציא היין שבחבית ע"י ישראל עד השיעור הנז' אח"כ בא ראובן ולקח שני גוים והחזיק אחד מקצה הא' ואחר מקצה האחר והגביהו החבית עם היין שבתוכו לאט לאט והוציאוה חוץ למרתף וראובן ואמו היו באים עם הגוים כשהיו מוציאין החבית לשמור את החבית ולא נפרדו מהם והחבית היתה פתוח' מאותו החור שמשליכין בו היין ואחר שתקנו החבית החזירוה הגוים למרתף וראובן עמהם לשומרם ועל אותו היין שהיה בחבית השליך עוד ראובן יין אחר עד שמלא החבית ילמדנו אם יש שום צד איסור בזה היין אם לאו:
76
ע״זתשובה
77
ע״חיין זה מותר לשתותו אפי' שלא בשעת הדחק וכמו שיפה כתב החכם הפוסק נר"ו וגם שלא היה צריך סמך לתומכו כי די והותר בטעמים שכתב מ"מ אני אומר דלגבי הנגיעה פשיטא מביעתא בכותחא דאין לחוש כי מן הנראה שלא היה יכול להכניס ידו ליגע ביין לא בדרך נקל ולא בדרך כבד אם לא ע"י דבר אחר וזה רחוק מן השכל וכ"ש וק"ו בהיות שני שומרים כי מן הנראה אע"פי שלא נתברר זה מתוך השאלה ולא מן התשובה מ"מ נראים הדברים שהיו באים שניהם או א' מהם מן הצד וכתב הטור ז"ל בשם הרמב"ן שכתב הראב"ד ז"ל שאין חשש אלא כשישראל בא מאחורי הגוי אבל מן הצד דאזיל בהדי גוי הנושא החבית אפי' מלאה שרי ואפי' שכתב הטור שאביו לא חלק בזה אין לחוש ואפי' היה הרא"ש ז"ל אומ' כן בפי' שאין לחלק מ"מ ראוים הם הראב"ד והרמב"ן לסמוך עליה' אפי' באיסו' דאורייתא כ"ש השתא דאפי' איסיר דרב' ליכא רק חשש דמטעם חשש באנו וכ"ש וק"ו שהרשב"א ז"ל כתב שהרי"ף מסכים לזה עאכ"ו שהיו השומרים שנים ולא עוד אלא שאפשר שהרא"ש אינו חולק ועאכ"ו טובה כפולה כי החבית חסרה האריכות בזה מן המותר אם היה דבר לחוש היה מטעם השכשוך אלא שגם בזה יש טעם גדול להתיר שהרי כתב הטור בסי' הנז' גוי הנושא יינו של ישראל בנוד והישראל עמו מותר אפי' אם הוא חסר והוא משכשך דרך הלוכו שאין דרך ניסוך בכך ואפי' הוא פתוח ע"כ ואע"ג שהרמב"ם אוסר בשכשוך אם הכלי פתוח כמ"ש פי"ב מהלכות מ"א אפשר היה לומר שלא אסר אלא בשכשכו בכונה כמו שנראה קצת מלשונו שכת' וכן אם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו משמע ממש בכונה דאל"כ היל"ל והיה משכשך והולך ומדקאמר ושכשכו משמע ממש שעשה כן בכונה. אמנם אפי' את"ל שבכל ענין אוסר הרמב"ם מ"מ רבו המתירין כמ"ש הר"ן ז"ל שהתו' שמימיהם אנו שותים דעתם שאין דרך שכשוך בכך אלא ע"י קרקום או בשום דבר שבידיו בתוך הכלי וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת הרשב"א ונראה שלזה נוטה דעת הר"ן וכתב רי"ו נתיב י"ז וז"ל גוי ששכשך כלי והוא פתוח ולא הוריק ממנו לחוץ וידוע שלא נגע בפנים והוא ידוע לו שהוא יין אפילו לא הגביהו י"א שאסור אפילו בהנאה וכו' עד וי"א שאפי' יודע שהיה יין מותר אפי' בשתיה וכן הסכימו הפוסקים וכן כתב הרשב"א ז"ל הרי שרי"ו כותב שהסכמת הפוסקים להתיר וכן דעת הרשב"א ודעתי שהוא בתרא מסכים לכך אפי' היה ספק איסור דפלוגתא דרבוותא הוי בספק כמ"ש הפוס' מ"מ היינו יכולין להתיר כיון שרבו המתירין ובפרט האחרונים והלכה כבתראי כ"ש באיסורא דרבנן ולכן נראה שהדבר פשוט מאד שיין זה מותר לשתותו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר:
78
ע״טשאלה ראובן שלקח משמעון סכום מעות ברבי' באמור שאותה ההנאה שיהיה בעד ת"ת ובעד הישיבה ובתוך אלו המעות נתן שמעון לראובן ד' אמות מבגד של ס' לערך מאה לבנים האמה וכבר מכר ראובן אותו הבגד ונעשה הפסד בבגד וכל ההפסד שנפסד בבגד עלה לבני' ששים וכונתו של שמעון (שהסיב') שנתן הבגד לראובן היה באמור שירא שלא יהיה רבית וסכום מהרבית שהיה נותן ראובן לשמעון שני אלפים ות"ק לבנים בכל שנ' ושנה וכתוב בתוך השטר שזאת ההנאה שיהי' מחוייב ראובן לתתם הנאה בכל שנה ושנה לשמעון וכתוב בתוך השטר כל אלו המעות וגם הד' אמות מבגד וגם כל ההנאה כלם ביחד שכן כתוב בסכום א' ובתוך השטר כתוב בנאמנות כפי כל השטרות וכל ההנאה שקבל שמעון מראובן כבר נתן ב' שנים ההנאה לתלמוד תורה ולישיבה ולאחר שעברו אלו הב' שנים לא נתן עוד שום דבר לא לת"ת ולא לישיבה אלא שהוא היה לוקח אותם בעדו וכן כתוב בשטר שיתן ראובן ההנאה מאלו המעות בכל שנה ושנה ליד שמעון לתתם בת"ת ולישיבה ונתן ראובן כל ההנאה מהמעות ד' שנים ועוד שכתוב אחורי השטר כתיבת יד שמעון איך קבל כל ההנאה מד' שנים כמו שכתוב בשטר לתת ההנאה בכל שנה ושנה יורינו מורינו מורה צדק הדין דין אמת:
79
פ׳תשובה
80
פ״אכפי מה שאני מבין מתוך דברי השאלה שאלו המעות הקרן אינם הקדש אלא הם מעות שמעון וא"כ הוא שמעון צלל במים אדירים והעלה חרס בידו במה שחשב שבתתו הנאה לתלמוד תורה שהיה מותר כיון שהוא לא היה מתהנה מהם ואינו כן אלא הוי רבית קצוצה כמו שאבאר בסייעתא דשמיא. תחלה יש לראות מעות הקדש בזמן הזה מה דינם להלוותם ברבית כי יש בדין זה ג' מחלוקות א' מי שאוסר הרבי' אפי' רבית דרבנן והוא ראבי"ה וכמו שכתבו בהגהות פ' ד' מהלכות מלוה שראבי"ה ז"ל אוסר מעות צדקה אפי' באבק רבית שני יש מי שנטה אל הקצה האחרון שמות' להלוותם אפי' ברבי' קצוצה והוא הרשב"א כמו שעוד אכתוב האמצעי הוא הרא"ש ז"ל ובנו טור י"ד שכתבו וז"ל ומעות של יתומי' מותר להלוותם קרוב לשכר כו' עד וכן הדין במעו' של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך ב"ה אבל אסור להלוותם ברבית דאורייתא ע"כ וכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בי"ד ס' ק"ס וז"ל כתב הרשב"א בתשו' ששאלת ע"מ סמכו עכשיו להלוו' מעו' ת"ת בריב' לישראל תשובה אפשר היה לדון ולהתיר כיון דאין הרבי' בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר בזה במקום אחר ע"כ. גם תשובה אחרת כתב וז"ל ומעות של הקדש (עניים) מסתברא שמותר להלוותן כו' עד וקרו' אני לומר שאין רבית אף להקדש ענינם לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים וגזבר לא משל עצמו הוא מלוה ונמצא שאין רבית זה בא מלוה למלוה ע"כ יעו"ש. עוד אני צריך לכתוב כאן מ"ש הריב"ה קודם לזה וז"ל ואם המלוה אמר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפ' פשיטא שהוא אסור אעפ"י שאינו חיי' כיון שבשליחותו נתנו לו ע"כ. ודין זה מוסכם וכתב במרדכי שאם נתן מפקינ' מניה וכן כתב הר"ן בתשובה ע"כ מה שראיתי להקדים ומעתה יש לבאר בדין נדון שלפנינו ונראה בעיני שכל מה שלקח שמעון מראובן אפי' שנתן המעו' לת"ת מפקינן משמעון ונחזיר לראובן וראובן יעשה מהם כרצונו והטעם שאני אומ' כן שאם המלוה אומר ללוה ע"מ וכו' כנ"ל הוי רבי' קצוצה ומפקינן מניה והדברים ק"ו ומה התם שאין המלו' מקבל שום הנאה מיד לוה עכ"ז אסור בנ"ד ששמעון קבל הרבית מראובן על א' כמה וכמה וכי מה שאסרה תור' רבי' לישראל יש לנו להתי' בשביל שיתן הרבי' להקד' חליל' וחס שיעלה זה בדע' בן אדם אדרבא שונא גזל בעילה דגזל ורבי' שניהם שנואים כאחד לפניו י"ת ואין חלוק בין לאומר תן לפלו' הדיוט ואני אלוה לך בין תן להקדש דכיון שבשביל שמלוה לו מעות עושה שליחותו היינו רבי' קצוצה מה שנותן בשביל המשלח ולא מיבעיא אם באנו ליקח סברת האומרים שהם רבים וגדולים שכל הקדש בזמן הזה דין חולין יש לו שאין הקד' אלא הקד' בדק הבית וכתב הר"ן בתשובה וז"ל כל ספק שבין אדם לעניים כס' שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וכן דעת הרמב"ם וכן הרמ"ה ז"ל ואין כאן מקום להאריך וא"כ הרי הדין ברו' שהאומר הרי אני מלוה לך ע"מ וכו' דהוי רבית קצוצה כנ"ל בנ"ד אפי' נתן לת"ת שמעון כל מה שלקח מראובן הוי רבית קצוצה ומפקינן גם זה מבואר שכן הוא הדין כמו שאמרתי מטעם שהסכימו רוב הפוסקי' שאסור להלוות מעות צדקה ות"ת ברבית דאורייתא וכן הדין נותן לפסוק דהוי ספק איסורא דאורייתא וראוי להחמיר ואפי' הרשב"א לא כתב כן בברו' כ"ש שנראה בעיני שאפי' הרשב"א יוד' בנ"ד דמפקינן משמעון דעד כאן לא התי' הרשב"א אלא מעות הקד' שהם ביד הגזבר וכן נתן הטעם להתיר לפי שאין למעות אלו בעלים ואין זה רבית הבא מיד לוה למלוה אבל בנ"ד שראובן נותן המעו' לשמעון מידו לידו יש כאן מן יד לוה ליד מלוה שמה לי נותן אותן ליד שמעון ומה לי שיתן למי שאומר שמעון שיתנם כ"ש וקל וחומר ששמעון הלוה לראובן מנה ואח"כ מקבל ממנו מנה ודינר ומה לי שיתנם אח"כ להקדש חלילה וחס להתיר דבר זה לא לכתחלה ולא בדיעבד ומה שנתן ד' אמות בגד לכסו' עינים הלך במחשכים חדא שהרי כתב מהרי"ק שרש קי"ח וז"ל השיב ר"מ וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות כו' עד אעפ"י שהייתי נותן ההוצא' שיחזור עם כו' עד כיון שאתה קצבת עמו לתת לו היציאה הו' ליה רבית קציצה ע"כ א"כ לא מיבעיא השתא שהבגד לא היה שוה כך דהוי רבית אלא אפי' היה הבגד שוה ערך מה שמכרו מ"מ כיון שלא היה קונה אלא בשביל הלוא' הממון הוי רבי' קצוצה כ"ש השתא דאיכא תרתי לריעותא שלקח הבגד בשביל המעו' ולקחו יותר מכדי שוויו דפשי' דהוי רבי' קצוצה ועוד מה סכלו' הוא זה דתינח שנה א' שאר השנים מה תקן סוף דבר כי לע"ד הדבר ברור כשמש שכל מעות שלקח שמעון מראובן הוי רבי' קצוצה אפי' נתנו לת"ת חייב להחזירו לראובן:
81
פ״בדין רבי' ב'
82
פ״גבפנינו עדים חותמי מטה הודית מרת כורשי אלמנת הר' ישועה נ"ע איך חייבת חו' גמור לתת לר' יוסף יצ"ו שני אלפים לבנים והם ממדודי' שנטלה ממנו בתורת הלואת חן ונתחייבה כורשי הנז' לתת המעות הנ"ל לר' יוסף הנז' או לכל אשר יראה שטר זה בעדו ובשמו אפי' בלי הרשאה מהיום עד תשלום שש שנים וג' חדשים בלתי שום אחור ועכוב ושאלת זמן נוסף כלל אלא פרעון טוב ושלם בלתי שום שיור וחסרון ומגרעת ובעד המעות משכנה את ביתה ושעבדה אותו לר' יוסף הנז' להיותו תח' רשותו ולמוכרו תיכף ומיד בתשלום הזמן הנז' היינו בסוף ו' שנים וג' חדשים כנ"ל אמנם ר' יוסף נתחייב לתת לה שכירו' ק' לבנים בכל שנה ושנה עד תשלום הזמן הנ"ל בתנאי זה שאם באולי יצטרך שום תיקון בבי' ששכר ממנה לדור בו שיהא לו רשו' לר' יוסף לפזרם על אותו התקון ואם תקדים כורשי הנז' לפרוע לר' יוסף תשלום כל החוב הנז' בסוף ו' שנים תיכף ומיד שיתן לה ר' יוסף במתנה ת"ק לבנים ולא יגבה ממנה זולת ב' אלפים לבנים והבית הנ"ל שמשכנה כורשי ושכר אותו ר' יוסף להיותו תח' רשותו כנ"ל היינו אותו הבית שמצד אחד הוא הבית של יתמי הר' מצליח רומן ומצד האחר הבית הקטן שלה ונתנה לו הבית התיכון עם החוץ והחצר עם הבו' סיד ואין לה רשות להשתמ' מן החצר זולת ליקח מים מן הבור ואם תוך הזמן הנ"ל תצא כורשי מאחד וממקצ' התנאים הנז' שתהא מחוייבת לת' לת"ת של צפת תוב"ב אלף לבנים וממוני העיר הזאת יהיו שליטים ואפוטרופוסים ומחוייבים לגבו' ממנה הקנס וגם להעיד נגדה בעש"ג איך הבי' של הר' יוסף:
83
פ״דתשובה
84
פ״הדבר זה מצד א' נראה דהוי הלואה גמורה ומצד אחר נראה דהוי משכנתא וצריך לדע' מה הפרש יש בין שיהיה משכנתא או שיהיה הלואה ואח"כ נגזר הדין בנדון שלפנינו וזה החלי בס"ד שנינו בפ' איזהו נשך המלו' את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא רבית ובמשכנתא יש ג' מינים א' משכנתא דסורא דהוה כתיב במשלם שנייא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף פירוש ד"מ ראובן היה לו בית וממשכנה לש' לדור בה ושמעון היה נותן לו עליה מנה לנכו' מעה בכל חדש או בכל שנה וכאשר יושלמו הימים והשנים ההם אשר התנו ביניהם חוזר הבי' לראובן בלי שיתן ראובן לשמעון אפי' פרוטה ומשכנתא כזו מותר' אליבא דכ"ע. מין שני משכנתא באתר דלא מסלקי עד שתא דדמי למכר כיון שאין ביד הממשכן לפדותה ובהא איכא פלוגתא דלדע' רש"י שרי אפי' בלא נכייתא ולדע' ר"ת והרי"ף בין בנכייתא בין בלא נכייתא הוי אבק רבי'. מין ג' משכנתא שיש כח ורשות לממשכן לפדותה בכל זמן שירצה ולדע' רש"י הוי אבק רבית בלא נכייתא ובנכייתא שרי ולדע' ר"ח והרי"ף במשכנתא כי האי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה. נמצא נ"ד אפילו היתה משכנתא כיון שהכח ביד כורשי לפדו' הבי' בכל זמן שתרצה הוי רבי' קצוצה משום דהוי בלא נכייתא כי הק' לבנים שפורע ר' יוסף לא הוי נכייתא כמו שאבאר בס"ד והרמב"ן ז"ל הסכים לדע' הרי"ף והרשב"א ז"ל הסכים ג"כ לומר דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבי' קצוצה והרמב"ם ז"ל כתב שיש חילו' בין בי' לשדה משכן לו בי' שפירותיו מצויין תדיר בלא נכייתא הוי רבי' קצוצה דדוקא בשדה הוא דאיכא למימר דהוי אבק רבי' אבל בי' וחצר הוי רבית קצוצ' ורש"י ז"ל ג"כ חלק בין בי' לשדה והחמיר בבי' והראב"ד ז"ל הוא ג"כ מדעת האומרים דבאתרא דמסלקי בל' נכייתא הוי רבי' קצוצה נמצינו למדים דר"ח והרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל כלם מוסכמים דבנ"ד הוי רבית קצוצה אי מטעם דליכא נכייתא אי מטעם דהוי בית ויש לצרף הטעמים להוסדם יחד לאיסור כמ"ש מהררי"ק ז"ל בתשובה ע"כ מה שראיתי לכתוב ברמז אני חלוקי המשכנתא ואההיא מתני' דהבאתי לעיל כתב [הנ"י] וז"ל בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחו' לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני המלוה את חברו לא ידור בחצרו כו' ולא קתני המלוה על חצרו של חברו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא וכו' עד ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאלו השדה בידו בתורת מכר ע"כ:
85
פ״ועוד כתב הנ"י וז"ל וא"ת הכא אמרינן ולא ישכור ממנו בפחות וא"כ היכי שרי משכנתא בנכייתא ויש מתרצין משכונא דשכונא גבי שאני דגופו של קרקע קנוי לו בזביני מה שא"כ בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותו חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ועוד יש מתרצין במשכנתא דכיון דמנכה לו מדמי המשכונא בין עושה פירות בין לאו ואפשר שכל חובו כלה בנכייתא זה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו הקרן קיים בחובו אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר וכו' לכך אסור דה"ל כרבי' וכן דעת הרשב"א ז"ל ע"כ מה שראיתי להציע לבאר הדין שלפנינו כי לע"ד מכל מה שכתבתי הדין ברור דהוי רבית קצוצה וחייב ר' יוסף לפרוע לכורשי מה ששוה שכירות הבי' וטעם שהרי כתוב בשטר שלקחה ונטלה ממנו בתורת הלואת חן ונתחייבה וכו' ואעפ"י שכתב אח"כ ובעד המעות משכנא לא תקן כלל בזה שהודה שהלוה לה ברבית על המשכון. גם הק' לבנים לא הוי נכוי ולא הוי זביני כלל ועוד כי אפי' הק' לבנים אמר שיפזרם בתיקון הבי' אם יצטרך אם כן הבי' היא לעולם מכורש' ועליה לתקן ובמשכנתא אין עסק לממשכן בתיקון הבי' או השדה והמעיין היטב יבין דהוי רבית קצוצה לכ"ע:
86
פ״זשאלה ילמדנו רבינו ראובן נתן לש' אלף פרחים בתור' עסקא שילך שמעון להסתחר עמהם בכל מקום שירצה והלך שמעון בויניציא והלבישם בכ"כ בגדים וכשחזר שמעון עם הסחור' היה שואל ראובן משמעון הקרן וחצי ההנא' וטען שמעון שלא היה רוצה לתת לראובן כי אם הקרן ולא שום הנא' אשר היה השטר עשוי ביניהם חצי הנאה וחצי הפסד שהכל יהיה ביניהם לחצאין וזה היה רבית קצוצה ועתה שהיה לו בידו ממעותיו של ראובן היה רוצה להחזיק כל הנאה שנעשה על אותו עסקא ועתה יורנו רבינו הדין עם מי:
87
פ״חתשובה
88
פ״טצריך אני להודיע לשואל כי לא צדק במה שאמר שזה היה רבית קצוצה שאינו כן דלא הוי אלא אבק רבית וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' ז"ל תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהם יהי' חצי הממון בתורת הלואה וכו' עד אלא זה המתעסק טורח בחצי של הפקדון מפני מעותיו שלוהו ונמצא באין לידי אבק רבית עכ"ל. הרי א"כ שאין כאן רבית קצוצה אלא איסור דרבנן וענין הדין לענין שאלתינו נראה דבר זה נחלקו בו הפוסקים ז"ל סברת הראב"ד ז"ל היא שכיון שלא נתפרש בשעת מסירת עסק אלא שנעשה סתם חצי ריוח וחצי הפסד שיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח בשעת חלוקה אינו נותן אלא שכר עמלו שהוא אומר לו אם היה הפסד הייתי מקבל שני חלקים ואם יש הפסד ורואה ששני חלקי ההפס' גדולים ממחצי' השכר א"ל שכרך אתה נוטל וטול חצי ההפסד מפני שהעס' בחזקת בעלים הוא ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה ועיד שהרי רשות בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה ועכשו שלא התנ' בתחלה מתנה בסוף ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות שלוחים ושותפי' כתב הפך זה שכתב וז"ל ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בו ופחתו או הותירו ולא רצ' ליתן שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של הפקדון שליש ריוח הפקדון שהוא שתות ריוח כל הממון לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלשי הריוח חצי הריוח של חצי המעות שהם מלוה ושתו' הריוח בשכר שנתעסק בפקדון נמצא הכל שני שלישי הריוח ויטול בעל המעות שליש הריוח ואם יפחתו יטול המתעסק שליש הפחת שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעו' מלוה ויש לו שתו' בשכרו ואותו החצי של פקדון ונמצ' שנשאר עליו מן הפח' שליש ובעל המעו' יפסי' שני שלישי הפח' ע"כ הרי הראב"ד והרמב"ם ז"ל שני סברו' הפוכות זו מזו שלדע' הראב"ד ז"ל יד בעל המעו' על העליונ' ויד המתעסק על התחתונה ולדע' הרמב"ם ז"ל יד המתעס' על העליונה ויד בעל המעו' על החחתונה ועתה מי הוא בדו' הזה יוכל להכניס ראשו בין ההרים הגבוהים ולא ייר' שמא ירוצו את גלגולתו אמנם כפי האמ' לכאורה היה הדע' נותן להכרי' כדברי הראב"ד אחר שאין איסור הסתמיו' מחצי ריוח ומחצי הפסד אלא מדרבנן אבל מה נעשה שהרמב"ם כותב וקורא טועה למי שסובר דע' הראב"ד ועוד שהרב בעל הטורים י"ד פוס' בפשיטו' כדע' הרמב"ם ז"ל גם תלמידי הרשב"א כתבו סבר' הרא"בד ודחו אותה משום דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע מ"מ אית לן למימר דלעולם יד בעל המקבל העסקא על העליונה משום דתפיס וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' בשם מהר"ם ז"ל וכל היכא דאיכא פלוגת' דרבוות' לא מפקינן ממונא וא"כ מי הוא יערב אל לבו לאפוקי ממונא נגד סברת הרמב"ם ז"ל אפי' היה הוא יחידי נגד סברת הראב"ד ז"ל כ"ש להיות עתה יש אחרונים כתלמידי הרשב"א ז"ל נוכף ע"ז ריב"ה ז"ל דהוי בתראה טובא ומימיו שותים כל ישראל בגלות ספרד וע"כ נראה לי הדין פשוט הלכה למעשה שאם בא בעל המעות להוציא מיד המתעסק שאם יש ריוח אנו ב"ד לא נוציא ממנו כי אם שליש הריוח ואם יש הפסד יוכל המתעסק לומר שאינו רוצה להפסיד אלא שליש ההפסד כי יד המתעסק על העליונה:
89
צ׳שאלה ראובן היה ערב בעד שמעון לקצת תוגרמים בעד קצת מעות וברח שמעון והתוגרמים תפסו לראובן ושמו אותו בבית הסוהר והוכרח ראובן ליקח הסך מאותם המעות שהיה ערב בעד שמעון ברבית ולפרוע לאותם התוגרמים לפי שלא היה יכולת לראובן לפרוע לתוגרמים רק בזה האופן ויצא ראובן מבית הסוהר אחר שפרע לתוגרמים והלך לקהל ונתנו הקהל ביד ראובן שלשה חזקות של שמעון אחת בנויה וב' הרוסות ושיקח ראובן מעות ויבנה הבתים ההרוסים ושיגבה השכירות מכל השלשה בתים לפרוע לתוגרמים בעד שמעון עד שיראו כונת שמעון אם יבא בתוך זה הזמן. אחר שבנה ראובן הבתים מת ראובן וחל"ש ונשאר יתום אחד מראובן. אחר זמן שמת ראובן כמו ג' שנים בא שמעון ורוצה לפדות הבתים מיד היתום של ראובן ואומר שהשכירו' מהשלשה בתים שנכנסו בתוך זה הזמן רוצה לשום אותו לחשבון המעות שפרע ראובן בעדו ועל זה ישלים הכל יורנו מורנו הדין עם מי:
90
צ״אתשובה
91
צ״באם היה ראובן בחיים הדין היה עם שמעון לשום שכירות הבתים לחשבון המעות שפרע ראובן בעדו והטעם שכיון שראובן לקח המעות ברבית והמלוה לא היה מכיר לשמעון נמצא שראובן מלוה לשמעון ואין לו ליקח רבית משמעון מפני שמלוה של ראובן לוקח ממנו רבית לאו כלו' הוא ודין זה יוצא ממ"ש בגמרא פ' איזהו נשך והביאו הרמב"ם ז"ל הלכות מלו' ולו' פ"ה וז"ל ישראל שלו' מעות מגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי הרי זה רבית קצוצה עד שיטול הגוי מעותיו ויחזור ויתנם לישראל אחר הרי כאן דכיון שאין הגוי מכיר לישראל האחר הוי רבית קצוצה הכא נמי בנ"ד אם היה פורע שמעון הרבית נמצא שאינו פורע רבית לגוי אלא לישראל וק"ל: אמנם עתה שזה היתום לא היה הוא המלוה לשמעון אלא שהוכרח לפרוע מעות בשביל שמעון: נראה בעיני דאין כאן מלוה ולוה דבשלמא ראובן יצא ערב בשביל שמעון ופרע בשבילו הו"ל כאלו הוא הלוה לשמעון ואין לו ליקח כי אם שיעור ההלוא' ולא עוד אבל היתום שלא היה הוא המלוה נראה שאין כאן רבית שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה ואין זה אלא שפורע היתום מה ששמעון היה חייב והוי שלוחו לפרוע מה שראובן חייב. כל זה אני אומר כיון שהיתום לא הלוה ולא היה הוא הערב בעד שמעון וגם אני אומר שאם היה שראובן בחייו נטל משכירות הבתים ולו היה נחשב לרבית אין היתום בנו חייב להחזיר שהרי פשוט בגמ' ובפוסקים שמלוה שהלוה ברבית ומת שאין בנו חייב להחזיר והביאו הרמ"בן פ"ד מהלכות מלוה ולוה וכי תימא שהרי אמרו שם שאם הניח פרה וטלית של רבי' וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם נראה דהיינו כשהפרה או הדבר המסויים נשאר ביד המלוה אותו דבר הוא הרבית עצמו אבל בנ"ד דלא הוי אלא המעות שלקח מהשכירות אין כאן משום כבוד אביהם. ועוד אני אומר שתחלה יש לדעת שלפי הנל"עד אלו השני חזקות שהיו הרוסות וזה בנאן שאין לו דין כבונה חורבתו של חברו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה מתרי טעמי חדא שכתב הרמב"ם ז"ל והביאו ג"כ הטור ח"מ סימן שע"ה שחצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליו' לפיכך הורו הגאונים שהבונה חצר חברו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשוי ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנ' בנין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום ע"כ וא"כ בתים אלו שהיו הרוסות מסתמא עשויים היו ליבנות וא"כ ראוי הוא ליקח כל מה שהוציא שני' שכיון שלא ירד לבנותם אלא ברשות ב"ד הקהל והם ראו שכן היה טוב וישר בעיני אלדים ואדם שלא היה מן הראוי שישב ראובן בצער לעולם בשביל שמעון וכיון שראובן עשה עמו טובה ושמעון שלמו רעה הטיבו אשר עשו הקהל להורידו על נכסי שמעון שכל נכסיו משועבדין הן לחובותיו וא"כ אע"פי שאם היה ראובן חי היה נראה שהדין היה עם שמעון שדין זה הוא כמו פרה וכו' משום דכיון שהבתים שם בפרסום איכא זילותא שיאמרו מאלו הבתים אכל פ' רבית דמהאי טעמא הוי דין פרה וכו' אכתי אית לן למימר דכיון דטעמא הוי משום כבוד אביהם שלא יאמרו פ' אכל רבית בנ"ד ליכא זילותא דבשלמא התם שהוא לקח הדבר המסויים מעצמו בלי רשות ב"ד איכא זילותא אבל בנ"ד שהקהל אמרו לו עשה כך וכך הא ודאי ליכא זילותא כלל:
92
צ״גדין רבית ה'
93
צ״ד תשובה שתי טענות הן אשר הניעוני להשיב על אלה השאלות הגם כי מן הראוי היה שלא להשיב לשום אחד מבעלי הדין על ענין ממון עד ישמע האדם טענות שני בעלי הריב מ"מ להיות ענין זה אפרושי מאיסורא ענין רבית שהוא איסור חמור עד שאמרו שכל הנושא ונותן ברבית כאלו כפר בי"מ ובאלהי ישראל. שנית כי איני משיב רק ע"מ שראיתי נוסח שטר השותפות ונוסח שטר התראת העדים כמו שירא' כל מי שיראה פסקי זה. ענין השותפות מראובן ושמעון הנז' היה שראובן הכניס סך מעות גדול יותר משמעון בשותפות וע"כ התנה שבשעה שיחלקו השותפות שראובן יקח קודם שיעור סך היתרון ועוד סך שמנה למאה בעד אלו המעות ושעלה סך הריוח סך כך ושאחר כן יחלקו שוה בשוה. ותחלת דברי וראשית אמרי דרחמנא לישזבן ממשא ומתן כזה דחלילה לשום בר ישראל לעשות משא ומתן כזה כי ידוע אפי' לדרדקי דבי רב שהוא אסור גמור אליבא דכ"ע ומעיד אני עלי שמים וארץ שיש יותר מעשרים שנה שסידרתי פסק על ענין כיוצא בזה וחתם עליו החה"ש כמוה"רר חיים עובדיא זצ"ל וז"ל לכאורה היה נראה כי ראוי לבקש ולחפש ולחזור על כל הצדדים וצדי צדדים למצוא התר לדבר זה אחר שאין העולם נזהרים מזה כמו שמצינו בפ' המביא גבי הא דאמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו' וכתבו התוס' וא"ת היכי מסיירין שולחן וכו' עד וי"ל הואיל ואין להם מחיצות וכו' נראה שהכרח המנהג הניעם לפרש מה שפי' דלא כפר"שי ז"ל גם הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל מה שכתב בפירו' שאסור לתת הרגלים וכו' עד ואין העולם נזהרים מלהניח השלחן וכו' נראה מכל זה שהתוס' והרא"ש ז"ל דחקו עצמם לפרש דלא כפרש"י מצד ראותם שאין העולם נזהרים וכן בכמה מקומות מצינו זה אלא שאין כאן מקום להאריך אמנם בנ"ד נלע"ד כי בלי ספ' הוא מנהג הדיוט וגרוע ואין לשום אליו לב אחר שאנו רואין דכל אפין שוין שדבר זה אסור גמור ואפי' המקל אינו אומר אלא שאין לו דין רבית קצוצה שיוצאה בדיינין אמנם אבק רבית גמור קרוב לשל תורה הוא שאפי' שיש כמה חלוקים באבק רבית כמו הערמת רבית ורבית מוקדמת ורבית מאוחרת וקרוב לשכר וכו' ועוד אבק רבית כמו המעלה בסחורה שאומר אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך שכל אלו מדרגות אבק רבית וזו חמורה מזו ויש פוסקים דסברי דלא הותר ליתומים אלא קרוב לשכר וכו' אחרים אומרים שכל אבק רבית מותר ליתומים מ"מ המקל בזה אומר דלכ"ע אפי' ליתומים אסור ואחר שכן הוא האמת אין ראוי לבקש להם זכות אלא לראות הדרך הישר והאמת ומי לנו גדול להודיענו האמת בזה כי אם מהר"ם שהוא גדול הפוסקים האחרונים וכל דבריו נאמנים וכתב המרדכי פ' איזהו נשך וז"ל השיב ר"ם וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות עד שאע"פי שהיית נותן ההוצאה שיחזור עם בנך וכו' עד כיון שאתה קצבת עמו לתת לו היציאה ה"ל רבית קצוצה ועם שדבריו אינם צריכים סעד קיימם וקבלם ליסוד מוסד מהררי"ק בשרש קי"ט וז"ל אחר שהביא התשובה הנזכר כתב הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה ה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסין מאחר שלא קבל עליו אחריות גנבה ואבדה ואע"ג שהיה נותן לו ההוצאה נמי גם בלא הלואת המעות מפני חזרת הבן כ"ש וכו' וא"כ בנ"ד היה צרי' המלוה לקבל עליו אחריות באותם המעות שהלוה אם היה מוציא אותם הלוה בסחורה מה ואותה הסחורה היתה בא לאחריות המלוה עד מקום פ' ושם במקום הנז' היה מוסר אותם ללוה והלוה יתן לו אז הריוח שהיו כותבים בעת משאם ומתנם כמו שמצאתי כתוב בשם רש"י ז"ל תשו' וז"ל השיב רש"י ואמר שאסור לנהוג כדרך שנוהגים במלכות זאת שנותנין ליריד של קולוניא זקוק של כסף שהוא י"ב אונקיות ושאל רבי יעקב ברבי יקר את רש"י ואמר לו אינו יכול אלא א"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה נותן בה אותו כסף ויוליכנו המלוה או שלוחו באחריותו של המלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג פשיטין ושרי ובלאו הכי אסור עכ"ל. העתקתי תשובה זאת אות באות מספר ומחבר הנקרא מה"רר בנימין זאב ז"ל כדי שממנה ילמוד אדם כמה צריך המלוה לקבל האחריות אמנם נ"ד הוא ממש כמעשה דמה"רם שחזר' הרב עם התלמיד הוא כאן אחריו' שקבל שמעון מסחורה אחר' שהי' לראובן והלואת המעות להוצא' נתנו וכיון שקצב עמו הוי רבי' קצוצה כ"ש וק"ו בנ"ד שקצב עמו יתר הרבה מן הנהוג עד שנראה לעין בבירו' שמה שקצב עמו לא היה אלא מצד ההלואה ואיני רוחה חלוק בין זה להלוני ודור בחצרי דהתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו פחות ומה לי שלא ישכור בפחות המלוה מן הלוה לכששוכר ביתר הלוה מן המלוה וכשם דהלוני ודור בחצרי בפחות הוי רבית קצוצה כך הלוני ואדור בחצרך ביתר הוי רבית קצוצה ובנ"ד דדרך הסוחרים הוי גלויה ומפורסמת שנותנים כך בעד כך סחורה וזה התנה עמו שיתן לו כך מעות ושיתן לו יות' הרבה בעד קבלתו ע"כ מה שכתבתי בימים ההם:
94
צ״הועתה אבא לנ"ד וקודם ראיתי לכתוב מ"ש הטור י"ד סי' קע"ג וז"ל כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר כיצד דבר שוה י' זהובים בי"ב בשביל שממתין לו המעות אסור אפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות ולא היתה סחורה נפסדת אצלו במד"א בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה או כל דבר שיש לו שער ידוע אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידו' יכול למכרו ביוקר בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי המעות מיד הרי הוא לך בי' זהובים ואם לאחר זמן בי"ב ונראה שאפי' אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו ה"ל כמפרש. עוד כתב רש"י ז"ל בגמ' על ההיא דקאמר בפ' איזהו נשך התם זביני הכא הלואה פי' רש"י דאין אב"ר בדבר הלואה אלא בדבר מכר. ועתה אני אומר שראובן זה שרצה להנצל מרשת איסור הרבית באמור שקבל אחריות מל' קולוש משי מפטראץ עד חורמוש שהוא דבר נקל כפי המפורסם ועינינו הרואות שכפי דעת רש"י ז"ל אין תקנה בקבלת האחריות אלא באחריות הסחורה עצמה אשר עליו נתן המעות כנ"ל ולדעת מהר"ם ז"ל אפי' שנראה מתוך דבריו שיכול ליתן ריוח על סחורה אחרת מ"מ צריך לקבל עליו כל מין אחריו' מאונסין וגנבה ואבדה אבל כל שלא קבל עליו כל מין אחריות אפילו שאינו נותן ריוח אלא מה שהיה נותן זולת הלואת המעות עכ"ז כל היכא דאיכא הלואה הוי רבית קצוצה כמעשה אותו תלמיד שהלוה לבעל הבית וכמו שפסק מהר"ריק זכרונו לברכה כדבריו כך נראה לי ואף על פי שמדברי הרי"בש שכתב בסי' ש"ח נראה מתוך דבריו דלא הוי אלא א"ר מ"מ היינו שאינו נותן יותר מן הנהוג אבל כל שניהן יותר מן הנהוג כנ"ד פשיטא דלכ"ע הוי רבית קציצה וכן מוכח מתוך הטור שכתבתי למעלה שכתב שאפי' במקח וממכר דלית ביה מציאות רבית דאורייתא א"ה כשמעלה המכר עד שניכר לכל שבשביל המתנת הזמן ה"ל כמפרש כנ"זל משם נלמוד בהלואה דהוי רבי' דאורייתא שאע"פי שקבל עליו אחריות סחורה כל שנוטל יותר מן הנהוג ומן הראוי וניכר לכל כי בשביל הלואת המעות לוק' כן לכ"ע הוי ר"ק וא"כ ראובן זה שהיה מקבל עליו אחריות הל' קולוש משי מפטרץ לחורמיש לא מיבעיא השתא שכפי הנראה לא קבל אחריות זה אלא פ"א או ב"פ אלא אפי' קבל כן בכל שנה ושנה כיון שהוא דבר יתר עד מאד בין הסוחרי' לא היו נותנים שיעור גדול כ"כ בשביל בטחון סחור' כזאת עד שניכר לכל שבשביל הלואת המעו' לוקח כן אין ס' שהדבר ברור כשמש שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדייני' עאכ"ו בהיות מפורש בשטר שהתנאי הוא שיטול ח' לק' וכו' שדבר זה אסור לשומעו כ"ש להכתב בשטר ולע"ד העדים והסופר צריכים לבקש סליחה וכפרה מאת ה' ע"מ שכתבו וחתמו ע"כ כתבתי הנל"עד. ולענין השאלה הב' אשר שאל שמעון שהתרה בחמיו ראובן שותפו שלא יורשה להאריך זמן פרעון החוב ושיפרע לזמן הפירעון שקבעו להם וכו' כאשר כתוב בשטר ההתראה וראובן לא כן עשה וכו' כאשר כתוב בשטר הנזכר ושואל שמעון אם חייב חמיו בכל נזק והפסד שיבא מצד מה שהאריך הזמן לב"ח ואם יפרע ראובן החוב הנזכר לשר הישמעאל דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא שראובן חייב לפרוע לשר התוגר וכל נזק שיבא מצד מה שעשה יהיה לאחריותו כי פשע ראובן במה שעשה והא לך תשובת הרא"ש הביאה הריב"ה בח"מ סי' קע"ו ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לגוי שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד והיא רוצה ליטול מן הנכסים קודם חלוקה כנגד ההפסד שהפסיד שמעון בפשיעה בחזרת השטר ואלמנת שמעון אומרת שאין זה פשיעה כיון שעשה בו כבשלו אם תברר בעדים שפשע שמעון בחזרת השטר חייב שמעון לשלם כל הפסד שבא לראובן באותה חזרה דפשיעה גמורה היתה להחזיר שטר שהיה רובו פרוע והשותפין הם שומרי שכר וחייבין לשלם כל א' לחברו אף בגנבה ואבדה דכ"ש בפשיעה עכ"ל:
95
צ״ועוד תשובה להרא"ש ז"ל כלל פ"ט סי' ח' מ"ש על ב' שותפין שהיה להם שטר אחד והגיע זמן גבייתו ואמר האחד לחברו אל תזקוף חוב זה לגויים לזמן אחר וכו' ע"ש והרמב"ם ז"ל כתב המשתתף עם חברו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים וכו' עד וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע ואם התנו הכל לפי תנאם ע"כ ומטעם זה כתב מהררי"ק ז"ל שרש ט"ו דכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חברו מקפיד עליו על ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השנוי עליו לפרוע ולא עוד אלא שכתב שאם א"א לברר כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלא ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל והדברים ק"ו ומה בכל אלו שאמרנו שלא היה רק ששינה השותף בדבר שמסתמא השותף מקפיד עליו אפי' שהשותף לא התרה בו ולא אמר לו כלום עם כ"ז כיון שהוא דבר דמסתמא מקפיד עליו השותף חברו הוי פשיעת זה ראובן שהתרה בו שמעון ולא מבעיא השתא דאמרי העדים שסבר וקביל ההתראה שחייב כנ"ל אלא אפי' לא היה מקבל ההתראה פשיטא ופשיטא שהיה חייב כיון שחבירו התרה בו וגלה דעתו שלא היה רצונו שיאריך הזמן כנז' ועאכ"ו השתא שראובן שתק וסבר וקביל כפי מה שכתוב בשטר ההתראה שחייב בכל מה שאמרנו לפרוע לשר התוגר מממונו וגם כל ההפסד ונזק שימשך ממה שעשה ראובן הכל לאחריותו ועליו לשלם ובזה האורך ללא צורך:
96
צ״זדין רבית ו'
97
צ״חשאלה ראובן מכר קרקע שהוא מוצ' הכסף והזהב ורוצה לומר שיש לראובן הנז' בכל מה שמוציאין משם ד' חלקים ואותם מכר לשמעון על מנ' שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו מה שלקח ממנו ועתה עברו קצ' שנים מזמן המכירה ורוצה ראובן ליתן המעות לשמעון ושיחזור לו חלקיו אמנם שואל שכיון שהיה התנאי בשעת המכירה שכל זמן שיחזור לו מעותיו שיחזיר לו חלקיו ושמעון אכל הפירות עד עתה הוה ליה רבית קצוצה וחוזר' בדיינין דכיון דאגלאי מלתא דהמכר לא היה מכר נמצאו המעות הלואה ואסור גמור לשמעון ליקח גם לראובן ליתן כמו שידוע דאיסור רבית מן התורה כלוה כמלוה עוברים אין חלוק ביניהם שהמלוה עובר בששה לאוין והלוה בג' ע"כ:
98
צ״טתשובה
99
ק׳הן אמת כי לבי בל עמי כי אני גולה ממקומי גם ספרים אין אתי מלב' צרות לבבי שרבו ומ"מ להיות ענין אפרושי מאיסורא איסור חמור כזה כנודע לא יכולתי להתאפק להשיב אחור יד ימיני לבלתי השיב שואלי דבר בקצר' וזה החלי שרש דין זה בפ' איזהו נשך בגמרא מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי אסור כו' ובודאי דלכ"ע אסור לעשות כן אמנם מה שצריך לראות אי הוי רבי' דאוריתא או דרבנן ומן הנראה שיש בזה קצת מחלוקת שהרי כתב רי"ו וז"ל כל אלו של מכר הן צד אחד ברבים ויש מן הגדולים שכתבו שהם אב"ר והרוב הסכימו שהיא רבי' קצוצה וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרי משמע שיש מן הפוסקים דסברי דלא הוי אלא אבק ואבק רבי' קי"ל דאינה יוצאה בדיינים והיה אפשר לעלות על הדעת שהיה יכול לומר שמעון כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אע"ג דרובא ס"ל דיוצא' בדיינים כיון דאיכא מקצ' מן הגדולים דסברי דאינה יוצאה בדיינים לא מפקינן מיני' דיאמר המוחזק קי"ל כהני דסברי דהוי אבק רבי' ואינה יוצאה בדיינים אמנם נראה בעיני דאע"ג דהאי דינ' אמרינן בדינא דממונא היינו בענינא אחרינא דאינו נוגע לאיסור אבל בענין נ"ד דפלוגתא הוי באיסורא דאי הוי איסורא דאורייתא או לא כ"ע מודו דמפקינן מיניה נמצא שהמחלוקת עושה שהוא ספק איסור דאוריית' וספקא דאיסורא דאורייתא לחומרא ולאו כ"כ דשמעון שיאמר קי"ל כפלו' דדוקא בענין ממונא לחוד אמרינן הכי לא בענין איסורא וכן נראה שכתב מהררי"ק ואין לי די הספר להעתיק לשונו אבל הדבר ברור בעצמו וכ"ש בנ"ד באיסור חמור כזה שיש בו צד כפירה בי' וביציאת מצרים ח"ו וק"ו אלו הפוסקים גדולי עולם אבות ההוראה הלא הם הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל כתב בתשו' הביאה ב"י בי"ד סימן קע"ד וז"ל אחד שמכר כרמו לגוי בשלשים ליטרי"ן ובאותו יום הגוי עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו שיחזיר לו שטר המכר שורש הדין במכר בין ישראל לישראל חבירו הכל תלוי בתנאי אם נעשה קודם שנגמר המכר או אחר שנגמר ואפי' בשעה א' והוא שאם נעשה ביניהם קודם המכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר לו כל מה שאכל כרבית קצוצה ע"כ. הרי לך בפירוש שהרשב"א גדול הפוסקים מכת האחרונים סבר כהרי"ף והרמב"ם דסברי דהוי הלואה ולא מקרי מכר כלל ומה שאכל הוי רבית קצוצה וכן דעת הריב"ש ז"ל בתשוב' מסכים לדעת הרשב"א ז"ל ימצאנה המעיין בי"ד בסי' הנז' והרי הריב"ש הוי בתרא טובא וראה כל הסברות והסכימה דעתו דהוי רבית קצוצה כדעת אלו הגאונים א"כ נלע"ד דהכי נקטינן. ולרווחא דמילתא אני אומר דאפי' לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דהוי אבק רבית ואינה יוצאה בנ"ד יודה שהדין עם ראובן מטעמא דלא מקרי האי דאנן מפקינן אלא שהוא רוצה לנכות מחובו שיעור הפירות שאכל שהרי כתב הטור בשמו י"ד סי' קס"א א"ר נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור וכו' עד וזהו אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין וכתב הראב"ד ז"ל נהי שאינה יוצאה אם תפש לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה עכ"ל ונראה א"כ לדעתו דכ"ש דמנכה לו מחובו ואע"ג דרבים חולקים על סברא הראב"ד מ"מ מועיל לנ"ד דבנ"ד מצד הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והריב"ש ור"י זכה ראובן המוכר בדינו שאינו עומד לפנינו אלא הראב"ד ז"ל והרי הוא בעצמו מזכה את ראובן מן הטעם דדוקא אינה יוצאה אבל מנכה וכן דעת רבינו אפרים דבאבק רבית מחשבים ומגבים ונמצא זה בי"ד עלה קע"ו עמוד ג' בסופו הכותב בטרדא ודאג' הצעיר שמואל די מדינה:
100
ק״אדין רבית ז'
101
ק״בשאלה ראובן שנשתתף עם שמעון ונתפשר עמו לת' בידו ט"ל אלף לבנים שיעמוד שמעון לבדו בחנות וישא ויתן עם סך המעות הנז' וכל הריוח שירויח שמעון הנז' יחלוק עם ראובן הנז' יען ראובן גם שלא היה מתעסק במשא ובמתן החנו' הנז' קבל עליו אחריות חלקו מהמעות הנז' וגם היה נכנס לשמעון ערב קבלן גמו' לכל מי שהיה מתחייב שמעון ונמשך זמן השותפות הנז' ד' או ה' שנים והיו חולקים הריוח מחצה על מחצה שוה בשוה ויהי כראות שמעון שכל הטורח והעמל מהמשא ומתן היה נושא על שכמו לבדו וכל הריוח היה לחצאין והיה נותן לראובן סך גדול בעד חלקו מהריוח לא רצה להמשיך עוד זמן השותפות על האופן הנז' ונתפשרו ביניהם לישב עוד שנה אחרת בשותפות ושמעון ישב בחנותו וישא ויתן הוא לבדו בסך המעות ונתון יתן לראובן חמשה אלפים לבנים יותר מהט"ו אלפים לבנים שנתן בידו בעד הריוח מהשנה ההיא על הכל יורנו מורנו מורה צדק אם יוכל ראובן לתבוע הריוח מהשנים הראשונים ובפרט ששמעון היה פורע לראובן שכר שכירות החנות הנז' שהיה של ראובן מדי שנה בשנה נוסף על הריוח הנז' שהיה לחצאין או אם יש צד רבית בדבר ואת"ל שאין צד רבית בשנים הראשונים מפני האחריות שקבל ראובן עליו יודיענו הדין בשנה האחרונה שנראה שהיה רבית קצוצה שלא היה לראובן שום אחריות רק הריו' קצוב ה' אלפים לבנים בעד הט"ו אלפים לבנים שהניח ביד שמעון ילמדנו רבינו הדין דין אמת לאפרושי מאסור נשך ותרבית כנחש ישוך ומה' תהיה משכורתו שלמה:
102
ק״גתשובה
103
ק״דכבר אמרו חכמים כמה צריך אדם ליזהר מעניין רבית שלא לבקש שום צד התר כי הוא דבר הנושך לאדם ואם היום יפתח כחודה של מחט יוסיף מדי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם וכמו שכתב כל זה הטור י"ד הלכות רבית וכן אני רואה במעשה הרע הזה שתחלתו כפי הנראה בפירוש שהוא רבית מדרבנן ואמרינן בגמרא האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון פירוש שהנותן מעות לחברו כדי שיתעסק בו והריו' יחלקו בשוה אסור לפי שנמצא שעבו' החצי שהוא מלוה טורח בשבילו בחצי האחר שהוא פקדון ואם וכן נותן לו רבית בעד המלוה שהלוה לו וכן הוא כפי מה שבא בלשון השאלה שכתוב שהיו חולקים שוה בשוה וכפי מה שנראה ג"כ שהאחריות היה על הנושא ונותן במעות דהא ודאי זה קרוב לרבית דאורייתא דמדרבנן אפי' היה האחריות וההפסד לשניהם שוה בשוה והריוח שוה בשוה הוי רבית דרבנן אלא היה צריך לעשות כמו מעשה דרב עיליש הנז' בגמ' בפרק איזהו נשך דאמרינן התם רב עיליש גברא רבא הוה ורבית לאנשי לא הוה ספי אלא אית לן למימר פלגא לריוח ותרי תלתי להפסד וכו' ויש בענין זה חלוקין רבים הלא הם כתובים בדברי הפוסק' ז"ל ולכן לא אאריך פה כי אינו צריך ועתה ראיתי שהתחילו ראובן ושמעון הנז' בשאלה באיסור קל דרבנן וגמרו באיסור חמור דאורייתא דהרי כתב מעשה כזה המרדכי ז"ל והביאו ב"י הלכות רבית סי' קע"ז וז"ל הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתים או שלש ושוב נמלכו ועשו קצב' ביניהם לתת לו כך לשנה וכו' עד וכתב מהררי"ק בשרש קי"ט על דברי המרדכי דמשמע לכל מבין אעפ"י שחצי האחריות על המלוה קא אסר משום רבי' קצוצ' אם הוציא המעות בהוצאותיו אפי' באו המעות בידו מתחלה בהיתר ע"כ. הרי עינינו הרואות כמה גדלה המכשלה הזאת באלו השותפין שהרי אפי' היה ראובן מקבל חצי האחריות כיון שיש לו קצבה הוי ר"ק כ"ש בנ"ד שנראה שלא קבל עליו שום אחריות כלל ולא עוד אלא שמתחלה התחילו באיסור כמו שכתבתי וא"כ הדבר פשוט מאד שאין לבעל המעות ליקח שום ריוח כלל ועיקר ואם לקח צריך להחזירו משום דהוי רבי"ק דקי"ל שיוצאה בדיינין עוד מצאתי שם בב"י בריש סי' הנז' אין מקבלין צאן ברזל משנה עלה וכו' ופיר' רבינו כפרש"י והרמב"ם דהיינו שחולקין הריוח וא"כ הוי רבית דרבנן אבל התוספות כתבו שר"ת מפרש דמתניתין מיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח דקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה כלו' דקמ"ל דחשבינן להו כאלו יצאו מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ומשמע לי דגם לרש"י והרמב"ם כל כה"ג דפירש ר"ת רבית דאורייתא הוי דהא קצוצ' הוא ולר"ת פשיטא דבגוונא דפרש"י דאסור אמכ"ש מאין מושיבין חנוני למחצה שכר כו' מכל מה שכתבנו הדברים ברורים שמעשה שלפנינו הוי רבית גמורה ויוצאה בדיינים והחלק הראשון הוי רבית דרבנן ואסורא עבדי והאריכות בזה מותר גמור ואם בעל המעות ירא את נפשו צריך לתקן את אשר עוות ויפייס לחברו באיזה דבר לענין החלק הראשון הנלע"ד כתבתי מה שנראה לי לאפרושי מאיסורא וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה כה אמר המעתיר הצעיר שמואל די מדינה:
104
ק״השאלה ראובן לוה מתוגר א' עשרים אלפים לבנים ונפטר ראובן והתוגר בקש מעותיו משמעון בן ראובן או שיכתוב שמו בפנקסו מחדש אחר זמן נשתתף שמעון הנז' עם לוי באופן זה שכל אחד יוציא ט"ו אלפים לבנים בשותפות ושמעון הוציא ז' אלפים וקבל עליו ח' אלפים מהתוגר הנז' לתת הריוח שלהם לתוג' הנז' ולוי הוציא ג' אלפים וקבל עליו לעלות הריוח לתוגר מי"ב אלפים והלכו שניהם יחד והוציאו שם המת מהפנקס של התוגר וכתבו שמם זה לזה ערב קבלן ופרען והתוגר לא הוה יודע ששמעון היה חייב ח' ולוי י"ב רק שמשניהם היה יודע המעות בשוה בתוך הזמן נפגר התוגר אין דורש ואין מבקש המעות ונפל ספק אם זכו אלו השנים בזה המעות כל א' במה שיש בידו או נאמר שיתחלקו בשוה או נאמר שהכל לשמעון בן ר' גם יש לראות אם בכיוצא בזה יש איסור רבית דרבנן או דאורייתא ועל הכל ילמדנו רבינו ושכמ"ה:
105
ק״ותשובה
106
ק״זפתחנא במאי דסליק מיניה דלענין הרבית נראה בעיני דהוי רבית קצוצה שהרי כתב ריב"ה ז"ל י"ד סי' קס"ט ישראל שלוה מגוי ברבית ובקש להחזירה ואמר תנה לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה אסור שאין לישראל הלוה עסק עם הגוי דבשליחותו הוא נותן לגוי ודומה למי שאומר לחברו אני אלוה לך ע"מ שתתן הרבית לגוי דפשיטא שהוא אסור וכו' עד אלא אפי' אין המלוה חייב לגוי כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לגוי הרבית עפ"י המלוה הוי ר"ק ע"כ הא קמן דבין שיהיה שמעון הוי חייב לגוי ובין שאין שמעון חייב לגוי כיון שהמעות באו ללוי מיד שמעון הוי ש' המלוה ולוי הלוה והרבית שנותן לתוגר הוי ר"ק ואפי' לתלמידי הרשב"א ז"ל שכתבו שיש מתירין כשהעמידו אצל הגוי היינו כשנסתלק ישראל הא' מן הגוי או שאמר לו והפטר או אפי' לא אמר הפטר אלא תנם לו היה אפשר לומר שהיה מותר לדעתם אעפ"י שרבו האוסרים אפי' כשאמר לו והפטר מ"מ בנ"ד אפי' לתלמידי הרשב"א אסור גמור כי לא אמר התוגר תנם לו ולא והפטר אלא לעולם נשאר החוב כמו שהיה על שמעון וראיה לדבר שלא היה ידוע לתוגר האי כמה חייב והאי כמה חייב וא"כ פשיטא ששמעון הוא המלוה ולוי אינו אלא ערב ויש כאן ר"ק מב' פנים א' הרבית שנותן לגוי וא' שכר המעות שהיה צריך שמעון ליתן למי שיצא ערב בשבילו לתוגר וכי מפני שכתב שמות שניהם בפקנסו נפטר שמעון מכמות שהיה אינו אלא שהובטח הגוי יותר משמעון ע"כ. נראה בעיני שדבר זה אסור גמור וקרוב בעיני שאין כאן אלא ר"ק שאלו המעות נראה שאינם כלל מהתוגר כי אם מישראל והטעם שמן התורה אין היתומים חייבים לפרוע חוב אביהם אלא אם הניח אביהם קרקע שנפרע המלוה מן הקרקע אבל מתקנת הגאונים אף מן המטלטלין ואינו עולה בדעת שתקנו בנדון כיוצא בזה דהא קי"ל בהגוזל בתרא והביאו הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים גוי דאית ליה דינא בהדי ישראל אם אתה יכול לזכות לישראל בדינם זכהו ובדין ישראל זכהו ובנדון זה לענין הדין אפשר שאפי' בדינם שמעון היה פטור שכפי הנראה הוא לא היה אפי' ערב וא"כ כמה הרפתקי הוה צריך על התוג' לעבור כדי לחייב לשמעון בדינ' ועדיין אולי ואפי' אם ת"ל שבדינם חייב מאי הוי כיון שבדיננו פטור שמעון א"כ נמצא שכפי האמת אלו המעות שהלוה ללוי היו מעות של שמעון והיה נותן רבית לתוגר מהם ומעולם לא יצאו מרשות שמעון אלא שהיה מחוייב לוי שבעת שיתבע אותם התוגר שיתנם לוי ועל כן אני אומר דלא מבעיא לדעת מהר"ם שכתב וז"ל שהביא הריב"א ח"מ סי' קפ"ג והדברים ק"ו ומה התם שראובן מעולם לא קבל כלל מן הגוי אלא שמעון והגוי לא היה מכיר לר' עכ"ז פס' שיחזיר המעו' לר' לפי שעל האמת הוא זכה במעות והוא היה העיקר בנ"ד שלוי לא לקח מעות מיד התוגר אלא מיד שמעון ועדין לא יצאו מרשותו אלא שנתנם כדי שאם היום או מחר יתבע וז"ל תשובה להר"ם מרוטנבורק ראובן ששלח לשמעון שיקנה לו בגדים מגוי בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון נתן רא' המעות לשמעון לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם צריך שמעון להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם הגוי וכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש את השם ולהשיבם דבשלו יכול לקדש את השם ולא בשל אחרים יתבע התוגר המעות ממנו כי הוא היה החייב הראשון האמיתי בערך לוי וה"ל כפקדון שלו על אחת כ"ו וכ"ש כמו שכתבתי שאלו המעות אינם אלא משמעון באמת א"כ פשיטא מן הדין שחייב לו להחזיר הכל לשמעון אלא אפי' לדעת רבי' אפרים שחולק ע"ז אפי' לדעתו יאמר בנ"ד שהכל לשמעון דשאני התם שעיקר המעו' הם מן הדין בין בדינם בין בדיננו מן הגוי אבל בנ"ד שאינו כן כמו שאמרתי אפי' רבינו אפרים מודה דדווקא התם שהמעות היו מן הגוי ונתנם לו מסרם לשמעון והגוי שכחם זכה שמעון אמנם בנ"ד שמעות אלו לא נתנם שמעון שיתנם הוא לגוי אלא כדי שלא לפרוע מהם רבית אמנם כבר ידע שמעון שהחוב מוטל עליו לפרוע לגוי ואינם ביד לוי אלא כפקדון בשביל שהיה לו ערב מעולם לא יצאו מרשות שמעון וכ"ש שהרמ"ה ז"ל פסק כדברי מהר"ם וריב"ה שהוא אחרון נראה דעתו כן כיון שהביא סברת הרמ"ה למסקנא ומטעם זה היה נר' שהדין היה נותן שיחזור לו כל הי"ב אלפים לשמעון ועוד רואה אני מחלוקת אחר בין ר"ת ור"י ז"ל כו' שהם שני הפכים שכתבו התוס' בפ' אלמנה נזונת וז"ל שם ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו וטעה גוי בחשבון נ"ל שחולקין בין שניה' כו' עד ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות כו' נר' שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטע' את הגוי מה טיבו של בע"ה ואפילו חולקין לא שייך לומר כו' עד תדע דהא סברא הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לגוי כ"מ שהטעהו דזה תימא למימר שלא היה יכול להודיעו ולהחזיר לו הרי שאפי' שמעות היתרים לא באו ליד ראובן כלל ולא היה לו בהם שייכות כלל עכ"ז חזר בו ר"ת וכתב שהכל למשלח בנ"ד עאכ"ו גם ר"י ז"ל לא חלק אלא על זה שהשלי' גנב או גזל והוא הטעה את הגוי אמנם בנ"ד דליכא חד מהני אפי' ר"י יודה שהכל לשמעון אך אמנם יש סברא ג' בהאי פלוגת' (דר"י) ור"ת דחולקין ונתנו בזה טעמים חלוקי' מכל זה נ"ל שבחלק שמעון מעולם לא זכה בהם לוי כלל ובחלק לוי הדין היה נותן ג"כ שיהיה הכל לשמעון כיון שהמעות באו לו מיד שמעון ומעולם לא נסתלק יד שמעון מהם ומ"מ למעשה נ"ל שיחלקו הי"ב אלפי' לב' בין שמעון ולוי אח' שלוי מוחזק בה' ע"כ מה שכתבתי ואח"כ מצאתי תשוב' להר"דך על ענין כיוצא וז"ל ראובן שאמר לשמעון בקש לי מהנכרי אלף לבנים בהלואה ואני אפרע הרבי' ומצאו שמעון והלכו שניהם וקבלו המעות מהנכרי ונכנס שמעון ערב לנכרי ולבסוף שכח הנכרי המעות שנתן ולא קבל דבר לא רבית ולא קרן וטען שמעון על ראובן ואומר כי הנכרי לקח בחזקה משלי ת"ק לבנים ואני רוצה שתתן אותם לי כו' ופסק שהדין עם ראובן ובסוף דבריו הביא תשו' מהר"ם הנז' וז"ל הרי לך שאפי' נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לגוי והגוי שכחם שחייב הוא להחזירם לראובן לדעתו של מהר"ם שהוא בתרא והוא בעל הוראה ועפ"י הוראותיו רוב ישראל מתנהגים ע"כ הרי שהרב הזה דעתו נוטה כפי הדין לעשות מעשה כדברי מהר"ם ולדעתו הדין הוא פשוט בנ"ד שהי"ב אלפים שביד לוי שנתנם לו שמעון דהשתא ומה בנדון מהר"ם ששמעון לקח הסחורה מן הגוי וגם עתה המעות בידו וכפי הנראה הגוי לא היה מכיר אלא לשמעון עכ"ז פסק מהר"ם שחייב שמעון להחזיר לראובן המעות בנ"ד שהתוגר לא היה מכיר ללוי ולא נתן לו מעות מידו אלא ששמעון נתן לו מעותיו כדי שיהיו מזומנים ביד לוי ליתן מעות שכפי האמת כפי הדין לא היה חייב לו על אחת כו"כ ואפי' הכי אני אומר שיחלוקו כיון שכפי הנראה מטי לשמעון הנאה שאלו לא יצא לו ערב לוי אולי היה נוטל משמעון מעותיו כדין ושלא כדין וגם לוי מוחזק מטעם זה נר' לי שטוב שיחלוקו הי"ב אלפים שביד לוי לבד כנז' הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
107
ק״חשאלה ראובן חייב לשמעון מאה פרחים ואין לו ליפרע ובא שמעון ואמר לו תשכור הבתים שלך בעד מאה פרחים אחרים שאתן לך בעד מאה שנה ואם באולי לסוף ששה שנים תתן לי צ"ד פרחים גם המאה פרחים שחייב אתה לי אחזיר לך הבתים גם השש' פרחים בעד השש שנים יהיו בידי בעד מה שיצטרך הבית מפזור (וכשתחזיר לי המא' משלם) והודה ראובן לדברי שמ' ועשו שטר שכירות והלואה ביניהם כלו בשטר אחד וכ"כ איך חייב ראובן לשמעון מאה פרחים וגם השכיר את ביתו בעד מאה פרחים פרח לשנה ואם לסוף שש שנים יחזיר לו המאה פרחים שכירות גם המאה הלואה יתן לו את ביתו ושכירות בית ראובן הזה עובר לשוכר כ"ה פרחים בכל שנה שכירות יודיענו רבינו אם יש בזה משום רבית אם לאו ואם היות אמת כי השכירות יכול לאזולי כל מה שירצה הרי יש בשטר ג"כ הלואה ואין לך אגר נטר גדול מזה ובבירור כתב המשנה המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם גם לא ישכור בפחות והרי כאן השנים שדר בחצר חנם שהששה פרחים שכירות צריכין הבתים פזור גם שרר בפחות שוה כ"ה בעד פרח ולזה יודיענו רבינו הדין עם מי:
108
ק״טתשובה
109
ק״ימי הוא אשר יש לו עינים ואינו רואה שיש כאן איסור רבית אבל מה שיש מקום לעיין אם הוא אבק רבית וא"כ אינה יוצאה בדיינים או אי הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים דיש בזה חלוקים ולא אאריך דמסתמא בזמנינו זה נראה דכל חצר קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר וא"כ נראה דכיון ששאל לו שמעון לראובן דמי הלואתו ובשביל שלא הי' לראובן יכולת לפרוע לו חובו נתן לו ק' זהובים בשביל ק' שנ' של שכירות מדבר שהיה שוה כ"ה זהובים בשנה א"כ הוי ר"ק לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ורוב הפוסקים דסברי דכי היכי דהוי ר"ק בהלוני ודור גם בהלוהו והאריך לו הזמן ובשעה שהאריך לו הזמן השכי' ממנו בפחות או דר בו בשנה לעולם הוי ר"ק ואע"ג שהרמב"ם חלק על זה בשם רבותיו מ"מ נר' למעשה דמפקינן מיניה כרבית קצוצה כיון שכל האחרונים חולקים עליו וגם הקדמונים ועם היות יש צדדים וצדי צדדים בדין זה לא ראיתי להאריך בהם להיותם דברים פשוטים בספרי הפוסקים גם כי כעת אני חלוש מאד ולא ראיתי כי אם לגלות דעתי שאם הדברים כמו שבאו בשאלה דכדין ר"ק דיינינן ליה נאם:
110
קי״אשאלה הר' משה אלפנדרי נ"ע בקש ממנו הר' קאלמאן אשכנזי יצ"ו שיבקש לו מעות מתוגר ברבית וכן עשה והנה קאלמאן היה פורע לה"ר משה הנז' הרבית בכל חדש או בכל שנה ואחר שנפטר ה"ר משה הנז' התוגר תובע מעותיו מיתמי ר' משה הנז' והיתומים תובעים לר' קאלמאן שיפרע לתוגר כי החוב שלו הוא ולא היה אביהם כי אם שלח ששלחו הוא לכן יפרע לתוגר וה"ר קאלמאן משיב ואומר אני איני מכיר לתוגר והתוגר איני מכיר לי מאביך קבלתי המעות ובידו נתתי הרבית כבר פרעתי מרבית שיעור החוב ביד אביך איני רוצה לפרוע עוד כי יש איסור בדבר ושאלו ממני החתום מטה הדין עם מי:
111
קי״בתשובה
112
קי״גנראה בעיני שחייב רבי קאלמאן לפרוע לתוגר החוב הקרן משלם ואינה טענה מה שאומר שכבר פרע שיעור החוב לה"ר משה נ"ע בחייו ושאינו רוצה לפרוע רבית והטעם הוא זה שידוע שיש ב' מיני רבית א' רבית דאורייתא ב' רבית דרבנן הנקרא אבק רבית ובאבק רבית יש מדרגות זו קלה מזו וזו חמורה מזו וידוע שיש הפרש בין אבק רבית לרבית קצוצה דר"ק דהוי רבית יוצאהבדייני' ואב"ר אינה יוצאה ונפל מחלוקת בין הרי"ף ז"ל ורבנו אפרים הביאו הטור י"ד סי' קס"ו וז"ל ובהלוהו ודר בחצרו שהוא אבק רבית כו' כתב רב אלפס לא מבעיא אם פרעו כבר דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שייר בו אלא אפי' לא פרעו עדיין ושואל הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן על שדר בחצרו לא מנכי ליה וצריך לפרוע כל החוב משלם וה"ר אפרים חלק עליו וכתב כיון שלא פרעו מנכ' לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים א"א ז"ל עכ"ל והביא ב"י וז"ל והרשב"א כתב בתשו' על הרמב"ם מה שאמר שאם עדיין לא החזיר לו חובו שמנכה לו אין הכל מודים לו בדינו ואפי' באבק רבית דעלמא וכ"ש בזה שאינו אלא דמחזי כרבית ע"כ וסברת הרמב"ם היא אמצעי בין הרי"ף וה"ר אפרים דלדעת הרמב"ם אינו מנכין כל החוב כמו שהוא דעת ה"ר אפרים וגם אינו פורע כל החוב כמו שהוא דעת הרי"ף אלא מנכ' כשיעור שיראה לדיינים באופן שלא יראה שהמלוה לקח רבית ולא שמוציאין הדיינים כיון שאבק רבית אינה יוצאה בדיינים נ"מ שמ"ש הרשב"א שאין הכל מודים היינו לומר שאינו מנכה כלל כדברי הרי"ף. ואחר הצעתי זאת יש לראות בנ"ד שדין זה לא הביאו הרמב"ם והיה אפשר לומר שנכנס בדין וגוי שהלוה את ישראל ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב לגוי ודין זה הביאו הרמב"ם פ"ה והיה אפשר לומר שהו' במכ"ש שאם ערב לבד אסור כ"ש זה שהוא לוקח המעות מן התוגר והוא נותן לישראל וישראל הלוה אינו רואה פני התוגר אבל הריב"ה הלכות רבית כתב הדין וז"ל ישראל שאמר לחברו לוה לי מהגוי אם נתן לו משכון ואמר לו ללות עליו מותר כו' עד ואם אמר לחברו לוה על שמי מותר שאז הגוי סומך עלהמשל' ואחריותו עליו והשני אינו אלא שליח בעלמא ע"כ והרא"ש כתב בתשו' וז"ל כתב רבינו אבי' וכן כתב רבינו אבי העזרי אע"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון לוה לי מעות מגוי פ' ברבית וכן עשה מותר לשמעון ליקח רבית מראובן וליתן לגוי לפי ששמעון שליח של ראובן הוא וכי שקיל ההלואה בשליחות דראובן קא שקיל וכי יהיב בשליחות ראובן קא יהיב ואינו לא לוה ולא מלוה ולא ערב וראובן המשלח הוא הלווה ע"כ ודבר תימה הוא כפי הנראה לכאורה מן הטעם שכתבתי אלא שנ' דע"כ לא אסרו אלא להיות ערב ומן הטעם שהם הולכים אחר הערב תחילה הא בנדון כזה שאומר הישראל לגוי פ' ישראל שלחני אליך שאקח ממך מעות ברבית והוא הלוה והוא יפרע על דרך שכתב הריב"ה מותר ואעפ"י שהגוי אינו מכיר לאותו ישראל כיון שאינו אומ' בפירו' שהוא נכנס ערב מותר ולא עוד אלא שאפי' בערב ממש כתב הרשב"א שיש מגדולי המורים שמותר כל עוד שיש ביד הגוי לתבוע מעותיו מן הלוה אם ירצה והרשב"א ז"ל כן דעתו והר"ן ג"כ ואמרו שעפ"י הרשב"א נהגו במקומותם שישראל נכנס להיות ערב קבלן לגוי בשביל ישראל ומעתה אני אומר שאפי' נניח שדבר זה הוי כמו ערב הוי אבק רבית ולכ"ע לא שייך כאן נכוי אפי' לדעת ה"ר אפרים דע"כ לא קאמר ה"ר אפרים דבאבק רבית מנכה אלא כדי שלא יהנה המלוה מאיסור אבל בדבר שהמלוה אינו נהנה כלל פשיטא לע"ד דלית דין ולית דיין שיאמר שיפסיד השליח או הערב מעותיו כיון שלא הגיע לו הנאה כלל ועיקר ואעפ"י שהיה מתחלה אסור מפני דמיחזי כרבית מ"מ כיון שמצינו שכתב הרשב"א שאפי' באבק רבית חולקין על הרמב"ם בנ"ד אפי' הרמב"ם יודה ואפילו שהרמב"ם אמר ואפי' במקום קל מאבק דאינו אלא דמחזי כמו שכתב הרשב"א מ"מ ההוא מחזי כרבית חמיר מהאי דהתם המלוה מתהני מן החצר אבל בכ"ד נראה לע"ד דודאי דכ"ע מודו ולדעתי אפי' בישראל היוצא ערב לגוי אע"ג דאסור להיות ערב מ"מ אם יצא לא יפסיד בשביל שיצא וכ"ש וק"ו בנדון זה וכ"ש וק"ו ובן בנו של ק"ו במקום יתומי' דמצינו אפי' בר"ק אינם חייבים להחזיר מה שלקח אביהם ואיך נאמר עתה להם שבשביל שאביהם לקח רבית ליתן לגוי שיפסידו הם ממונם זה אינו עולה בדעת עאכ"ו בדבר זה שהוא התר גמור על א' מן הדרכים שכתב ריב"ה ויש לנו לומר שכן עשה אביו לכן אני אומר שה"ר קאלמאן ע"כ פנים חייב לפרוע.
113
קי״דשאלה ראובן שלח כמות קוצה לשמעון לוינצי"א למוכרה לו שם ולשלוח לו משם סחורה אחרת כמנהג הפאטוריס ושמעון מכר הקוצה לסוחר גוי ערך כ"ד למאה ושמעון הנז' היה חייב לגוי לסוף ד' חדשים ולקחם בפרעון חובו ואומר שמעון כי הסחורה לא היתה שוה כ"כ ושמעון חתף הדיטה במעותיו ולקח סחורה ושלח לראובן וכשבא שמעון לביתו ועשה חשבון ושם בהוצאות ט"ו דוקאטי מחתיכ' הדיטה וראובן טוען שלא היה לו יכולת לקנות החוב לעצמו ושאם מעכב הט"ו דוקטי הוי רבית לכן יורינו המורה הדין עם מי ושכמ"ה:
114
קי״הוהחכם הר' נסים שלמד עמי והוא היום בארטה פסק שמה שלקח שמעון לא עשה ולא כלום כי אין מכירה וקניה אלא הוצאה מרשות לרשות וכן הוא האמת ואחר שאין כאן מקח ולא מכר נמצא שהט"ו דוקא' גזל או רבית קצוצה והביא ראיה לזה מההיא דפ' איזהו נשך ההוא דאמר ליה לפלוני זיל זבין לי מקרובי כו' עד כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה ואמרי' בגמ' פרי מאי אמר רבה אבק רבית כו' עד עבד רבינא וחשיב ואפיק פרי ונחלקו כת אומרת מטעם דהוי מחילה בטעות והוי גזל וכת אומר' משום ר"ק אפיק רבינא הוליד מכאן ששמעון חייב ליתן לראובן הט"ו דוקא' אי מטעם שהם גזל בידו אי מטעם שהם רבית אלא שלטעם גזל ניתן מחילה ואי מטעם רבית לא ניתן למחילה עוד כתב שראוי לפסוק כדברי האומרים דהוי רבי' שהם אבו' ההורא' הרי"ף והרמב"ם ומגדולי האחרונים ועוד שאפשר שאפילו הכת האחרת יודה בנ"ד דהוי רבית והארי' קצת ושאל את פי ותשובתי אליו היא זה הח' הש' מאד נעל' כמה"ר נסים הכהן נר"ו ראיתי דבריך הכתובים בפסק ומתקו לי מדבש ונופת צופים בראותי דבריך מסודרים ומיוסדים על התלמוד ודברי הפוסקים גם כי לעקר הדין אני מסכים לא שיש כאן גזל ולא אפי' אבק רבית והטעם דלא דמי זה אלא למי שמשכיר בית לשנה בי"ד דינרים ואמר תפרע לי עתה ותן עשרה דהוי מותר גמור ולא דמי למעשה דההוא זיל זבין כו' כנז' בתשובתך משום דהתם באו מעות מיד הלוקח ליד המוכר והיו הלואה כי המוכר לא היה דעתו למכור שכן אמרו סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה ובהא ודאי כשחוזר המוכר המעות עצמם לקונה נמצא שכירות שאכל הוי רבית קצוצה לדעת הרי"ף והנמשכים אחריו אבל בנ"ד שמעון לא קבל כי אם סחורה וגם הוא לא קנה אותה כי מכרה לגוי מה תאמר שהרי קנה הדיטה שהיתה של ראובן ומי מכרה לו כמו שכתבתה זיל לאיד' כי הוא לא קנה הדיטה מראובן רק שמכרה לגוי והגוי פרע בחוב שהיה חייב לו שמעון נמצא כי שמעון קנה חובו שהיה חייב לגוי לזמן בק"כ וקנא' לפרוע לו עתה בק' ומאותם הק' שלוקח מן הגוי שולח לו סחור' להטיבו נמצא שסחורה קבל שמעון מק' ושמעון ג"כ אינו חוזר לו (גם) אלא סחורה ואין כאן ריח מרבית כלל וזה דרך נכון וישר בעיני ומה גם עתה אם יתברר שעשה שמעון כדרך סוחרים ומנהגם שם ואל תתמה כי דיני ממונות משתנים והם כהררי אל תלויים בחוט השערה גם מה שכתבת בההיא דאת ונוולה שאין הקונה יכול לכוף וכו' איני יודע מאין לך זה שהרי בענין אונאה ביתר משתות הביא הריב"ה בח"מ סי' רכ"ז פלוגתא דהרי"ף ורמב"ם ז"ל שכפי דבריהם אין המאנה יכול לבטל המקח ולדעת הר"י והרא"ש ז"ל כ"ז שהמתאנ' יכול לחזו' גם המאנ' יכול לחזור וא"כ הכא נמי לדעת הר"י והרא"ש פשיט' שכשם שהמוכר יכול לחזור הקונ' יכול לחזור שאין כאן מקח כלל ואפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם דהתם המאנ' אינו יכול לחזור הכא יודו ששניהם חוזרים משום דיש לחלק ולומר דהתם אנן סהדי שהמאנ' גמר ומקנה או גמר וקונה אמנם בההיא דאת ונוולא מאן לימא לן שהקונה רוצה במקח כזה שתעמוד הבחירה ביד המוכר לחזור דלמא מעולם לא נתרצה בזה וא"כ כמו שהמוכר אם רצה לחזור חוזר גם הלוקח סוף דבר שאיני יודע מאין בא לך דין זה. עוד ראיתי בדבריך שאתה מתהפך לומר שאלו הט"ו דוקא' שהם ביד שמעון בתורת רבית קצוצה ולא בתורת גזל לומר שאם הם בתורת גזל ניתנו למחילה ואם הם בתורת רבית לא ניתנו למחילה גם בזה לא צדקת שאעפ"י שסבר' הגאונים נראה שהיא כן מ"מ מאחר שהרמב"ם והרא"ש לא סברי הכי אלא שאחר שקבל המלוה הרבית מחל הלוה מחול כמו גזל וכל האחרונים נראה דהכי סבירא להו דאפי' הראב"ד ז"ל שהטיב דברי הגאונים היינו בלכתחלה כי חשב על הרמב"ם שהיה חולק אפי' בלכתחלה וכמו שיפה כת' הרב מ"מ ז"ל אמנם במה שכבר לקח אף דהראב"ד יודה דנתן למחיל' ועוד אני אומר כי אפי' לדבר הגאונים אפי' לפי סברתך שאתה מחשיב נדון זה רבית קצוצ' ניתן למחול' דיש לומר דע"כ לא אמרי הגאונים שלא ניתן למחי' אלא כשבא ליד המלוה באיסורא בתורת רבית אבל בנדון זה שלא באו לידו בתורת רבית אלא חוב הוא ששואל ר' משמעון אם ירצה למחול פשיטא שיכול למחול אמנם כפי האמת לע"ד אין כאן לא רבית ולא אבק רבית ולא אבק גזל אם זה אפאטור לא יצא חוץ משור' הסוחרים כי שמעון לא הלוה לראובן אלא שפרע לגוי ק' בעד ק"כ שהיה חייב לו לזמן פלוני והגוי פרע לראובן אותם הק' שהיה חייב לראובן בעד הקוצה מק"כ ושמעון לקח סחורה ושלח לראובן וזה עשה להועיל לראובן כדרך כל פאטור ישר וכיון שאין אנו יכולים להכחיש שהיה ביד שמעון לחתוך עם הגוי מה שהיה חייב לו מן הקוצה ק"כ בק' א"כ למה נטיל עליו מום אימא שמה שעשה בהיתר עשה ומה גם עתה אם יתבדר שנהג דרך סוחרים בלי עקשות יש לדונו לכף זכות כל האפשר כל שכן אם שמעון מוחזק לכשר הנראה לע"ד:
115
קי״ושאלה ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שהוא חייב לו שלש מאות וחמשה פרחים מכ"כ חפצי זהב שקנה ושקבל ממנו ושמעון טוען שיש לו כנגד חוב זה ביד ראובן יותר מששים אלף לבנים שלקח ממנו ומאביו מרבית קצוצה והשטר אשר בידו כחרס הנשבר מפני שכלול בו הקרן עם הרבי' שהקרן הוא קקע"ה פרחים והרבי' הוא ל' פרחים ואעפ"י שכתוב בשטר שהם מכ"כ חפצי זהב כן הוא המנהג בעיר לכתוב שטר שיש בו רבית כנודע ונתבאר כל זה מתוך כתב אחד אשר כתב לו ראובן עצמו על דבר שטר זה אלה דבריו בלשון לעז ויאו קיראדיש מנדארמי שטר די סו' קקע"ה קי דיגו פור ווש אקומידאר האגאיש דיג"ו שטר די סו' קקע"ה פור אוטרו אניו ע"כ וכתב זה הוא מיום כ"ז למנחם השכ"ח עוד הוציא כתב אח' שכתב לו ביום ט' אלול השכ"ח וזה לשונו אנשי דיגו פורנייש אין לה פוליסה לאחיך יצ"ו קי אנשי איש ביין אי לו מישמו הארייש אין קי הארידיש לשנה הבאה אי קומו דיגו דאריש איל אוטיל די אישטי אניו מודו האזי קימו ווש פאריסירה אינישטו קי יא דיגו מי קונטינטו טיניינדו אויזו וכו'. כל זה מורה בבירור ששטר זה כלול בו הקרן עם הרבית ושטר כזה בטל וחזר הדבר למלוה ע"פ וא"כ נאמן הוא בשבועתו לפטור עצמו ולומר שיש לו ביד ראובן כנגד חוב זה ר"ק שלקח ממנו מיגו דאי בעי אמר פרעתיך זו היא טענת שמעון יורינו רבנו הדין עם מי:
116
קי״זתשובה
117
קי״חדין זה נפל מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בפי' הברייתא מחלוקת רבי מאיר ורבנן ויארך הענין להביא כל הסברות הטור ח"מ סימן נ"ב כתב בפשיטות דין זה בלא מחלוקת כלל ז"ל שטר שיש בו רבית אינו גובה בו הרבית כו' עד אם כלל הקרן עם הרבית פסול שיבא בו לגבות בו הרבית עכ"ל ועם היות דרכו להביא סברות הפוסקים במקומות אחרים כאן סתם דבריו ולא חש להביא סבר' אחר' ועם היות שאלו היתה זאת סברהו מעצמו לבד היה ראוי לחוש עליה להיותו האחרון וספרו ארבעה טורים נתפשט הרבה בכל ישראל וא"כ לא היה ראוי להוציא ממון נגד דעתו מ"מ יש לנו כח ביתר שאת להיות שדעתו ז"ל מיוסד על אבן בוחן פנת יקר' דעת התוס' אשר מימיהם אנו שותים וכתבו האחרונים שנהגו לפסוק כהרי"ף במקום שאין התו' חולקי' משמע שראוי לילך אחריה' לא מפני שכונתי זא' לומר שגדול כחן כהרי"ף שכבר נשמ' מזה מהררי"ק אלא אומר אני ומוכיח שכיון שדעת הטור בנדון זה מיוסד על דעת התוס' יש לנו לומר בפה מלא שיש לנו לפסוק הדין כדברי הטור וכ"ש שהוא לאוקומי ממונא בחזקת מארי' וא"כ אח' שנתבר' מתוך כתבי המלוה התובע ששטר זה כלול הרבית עם הקרן השטר פסול וכיון שהשטר פסול חזר הדין להיות מלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי וכמו שנראה ממ"ש מהררי"ק ז"ל וז"ל שטר שזקף בו קרן ורבית יחד גובה הקרן לכ"ע כשעדים מעידים על הקרן כמה הוא הקרן או שחיי' מודה ע"כ משמע דוקא כשיש עדים ע"פ כמה הוא הקרן או שחייב מודה הא לאו הכי נאמן הלו' הוא הנתבע לומר פרעתי כיון שאין כאן שטר מיהו אכתי איכא לספוקי בנ"ד דטענת רבית אינה טענה דכיון דאיסור רבית הוי ללוה כמו למלוה א"כ אין אדם נאמן להשי' עצמו רשע והוי כמיגו במקום עדים דלא הוי מיגו והכא נמי אנן סהדי דהאי דקאמר לוה יש לי בידך רבית שקורי משקר כן נראה לכאורה אלא שנסתפק לי כפי זה מה שראיתי בב"י ח"מ סימן ע"ת תשובת הרמב"ן וז"ל אם ראובן תובע את שמעון גזלתני או הלויתני ברבית בפני עדים אין משביעין אותו כיון דלדברי התובע חשוד הוא ע"כ ולפי מה שכתבתי תיפוק לי שאין להאמי' לתובע עצמו מן הטעם שכתבתי שאין אדם משים עצמו רשע ואע"כ שהיה איפשר להשיב שרצה ליתן טעם אח' לגזלתני ולהלויתני מ"מ קשה מתלמידי הרשב"א שכתבו ג"כ דין זה וז"ל הטוען לחברו מנה של רבית יש לי בידך והלה אומר לא הד"מ דעת מורי שאינו נשבע שלפי טענתו של זה אינו ראוי לישבע אעפ"י שאין זה לפוסלו בעלמא מ"מ נאמן הוא לחובתו ע"כ והשתא לדעת הרשב"א שאין כונתו ליתן טעם אלא לרבית למה לא נתן טעם דאינו נאמן התובע שנתן רבית והיה מתיישב בזה דשאני רבית מגזלה דברבית אין משביעי' לנתבע משום דתובע אינו נאמן לשום עצמו רשע אבל גזלן שאינו משים עצמו רשע מחייבינן ליה לנתבע שבועה דמאן דחשיד אממונ' לא חשיד אשבועה ומדלא אמר הכי נראה ודאי כי תביעת רבית תביעה לחייבו שבועה לנתבע ולא אמרינן שהתובע אינו נאמן לפי שפוסל את עצמו אם כן נאמן הוא לומר יש לי צורך כך וכך ואעפ"י שאינו נאמן להוציא נאמן הוא להעמיד הממון בידו וכ"ש דאיכא טעמא אחרינא והוא דאיפשר לומר דטענה זו גם שהיא תועל' ממון הוי תועל' הנפש כי רוצה לחזור בתשובה וכיוצה בזה כתב הרשב"א ז"ל האומר לחברו גזלתני מנה והלא אומר לא גזלתיו אלא ן' משביעים אותו שכיון שהודה מעצמו הרי פיר' מהגזלה ואינו פסו' ונשבע ע"כ. א"כ ה"נ אפשר שדעתו לפרו' עצמו מאיסור רבית ולהציל גם לחברו ואע"ג דהתם מוציא ממון ובנ"ד מעכב מ"מ כדמות ראיה יש סוף דבר כיון שהשטר פסול הדר הוי מלוה להיות מלוה ע"פ בעילה כל דהו מוקמינן ממונא בחזקתיה וכיון שכן היא נראה ודאי שנאמן התובע בשבועתו לומר שלקח ממנו כך רבית ונאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי ונראה בעיני שיש ראיה לדין זה ממ"ש הריב"ה בטור ח"מ סי' פ"ב וז"ל כתב הרמב"ם הוציא עליו שטר מקויים והלה אומר שטר מזוייף הוא או מרבית כו' עד כללו של דבר אם טוען טענה שאם הודה בה בעל השטר היה בטל והמלוה עומד ואומר שזה טוען שקר והלוה אומר ישבע ויטול בזה יש חילוק בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע כעין של תורה דמי כשנשבע כשטוען עליו שפרעו ורבותינו הורו שלא ישבע המלוה אלא כשטוען הלוה שהוא פרוע לבד שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל כל אלו הטענו' לאו כל הימנו אלא ישלם אפי' אין בו נאמנות ואח"כ יטעון על המלוה אם יודה יחזור לו כו' עד ולזה דעתי נוטה הרי שלדעת הרמב"ם ז"ל טעמא כשטוען רבית שיפרע ואח"כ כו' מפני דלאו כל הימנו לבטל שטר מקויים הא כשהוא שטר פסול ובטל מעצמו שהוא נאמן ולדעת הגאונים צריך שישבע כעין של תורה כמו כשטוען פרוע ואי מועי' השבועה להוציא כיון שיש שטר מקויים הא לאו הכי אינו נאמן המלוה להוציא והלוה נאמן בטענ' רבית וא"כ נלע"ד שכיון ששטר זה פסול לדעת התוס' ולדעת הרא"ש ולדעת רבים מהפוסקים הלוה נאמן ופטור כשישבע ע"כ מה שכתבתי כפי הנחת השאלה שמעון זה היה מעיר שאינם בני תורה ושדרכן לכלול הקרן עם הרבי' ולהעלים הענין כותב' שקנה כ"כ חפצי זהב אחר כך נודע אלי כי השטר היה בסאלוניקי אז אמרתי חלילה להוציא לעז על עיר ואם בישראל עיר של סופרים ות"ח להיותם נכשלים באיסור ר"ק גם נודע שבעלי הריב היו אנשים חכמים וידועים בישראל ואמינא שודאי צריך לחפש ולבקש להם זכות כל האפשר אפילו שיהיה בדוחק כי גדולה חזקה וראיה לדבר מ"ש בגמ' בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה פלגא באגר ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה ואיסורא לאנשי לא הוה ספי מה נפשך אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואניח החילוק שיש בגרסאות רק אביא מ"ש הטור י"ד לבד וז"ל ואם כתוב בשטר פלג באגר ובהפס' אם הנותן או המקבל אדם גדול הוא וידוע שלא היה עושה איסור ליקח רבית דנין אותו להתיר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים באחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי אחריות שלא ליטול אלא שליש הריוח אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי כתב הרמ"ה דיינינן לשטרא כפשטא והוה ליה שטר שיש בו רבית ע"כ שמעינן מיהא שיש לנו לדון בכה"ג כפי מה שהוא אדם ואם בנ"ד בשלמא אם היה שאירע מעשה זה במקום כפר א' שאינם יודעים עונש נושא ונותן ברבית היינו נוטים למה שטען התובע שכן דרכם כו' כנ"ז בשאלה אבל השתא שמעשה זה היה בעיר סאלוניקי וגם המלוה והלוה מוחזקים לאנשי' כשרים יודעי דעת ומביני מדע יש לנו לדחוק עצמנו בכל מה שנוכל ושלא ליקח דברי הכתב כפשטו הנרא' מהם שהמש' ומתן היה באיסור גמור של תורה: וא"כ נוכל לפרש כי כל מה שאומר אינטירישי וכיוצא הכונה שיהיה באופן הריוח כן לשנה בדרך מקח וממכר ובדרך בטוח ואף כי (אי) אפשר לצאת נקי מכל וכל מאיסור מ"מ הוי איסור קל לא ח"ו איסור תורה כלל וכתבתי איסור כמו שיראה המעיין בתשובת מורי הרב כמהר"ר לוי בן חביב זצ"ל סימן ע' ואעפ"י שנמצא שם תשובה מאדם גדול מתיר הפך סברת מורי ז"ל מ"מ כדאי הוא מורי לחוש לדבריו בענין איסור כ"ש כי בההיא דהתם לא היה מוכי' קציצת הריוח אמנם בנ"ד שמזכיר שיעור הריוח קודם המכר מחזי ודאי כרבית מ"מ אין לגבות אפילו משטר חוב מקויים וא"כ אני אומר שבנדון כזה שהמלוה והלוה בחזק' כשרים ויודעים יש לנו להעמידם על חזקתם ושלא לדון אותם כשאר אנשי דעלמא וכל שכן שנעשה במקום תורה כנ"ז הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
118
קי״טשאלה ראובן היה לו סחורה ומוכרח למוכרה במדודי' לפי שחייב לפרוע לבע' חובו ובא לוי וקנה הסחורה ממנו לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיטה תוך שני חדשים בכך למאה כמ"ש בשטר שעשו ביניהם והתנאי זה היה להיות שראה לוי ריוח הרבה במקח ההיא ביתר שאת אם היה לוקח אותה במדודי' ועתה בהגיע זמן השני חדשי' הנז' בא ראובן לתבוע מלוי יחתוך הדיטה כאשר התנאי ביניהם וטוען לוי שאין לו מעות לחתו' הדיטה על זמן הכתוב בשטר יפרח עליו עתה יורינו מורינו הדין עם מי ושכמ"ה:
119
ק״כתשובה
120
קכ״אקוד' כל דברי רואה אני להודיע משא ומתן כזה יש בו איסור רבית כמו שאבאר בס"ד וגם כי קצת פעמים עושים הסוחרים כמו זה ולא נתתי אל לבי לדקדק בו עתה שבא לידי ראיתי ונתתי אל לבי לדקד' אם הוא אמת כמו שהייתי חושב וזה החלי כתב הריב"ה בי"ד סימן קע"ו וז"ל כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר כיצד מכר לו דבר ששוה י' זהובים בי"ב זהובים בשביל שממתין לו (בשביל) המעות אסור אפי' אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות ואין הסחורה נפסדת אצלו כו' עד ובלבד שלא יאמר לו בפי' אם תתן לי המעות הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לאחר זמן בי"ב ע"כ בנ"ד נמי הוי הכי שכבר גלת דעתו המוכר בפירוש שמה שמכר בי"ב היה בשביל המאנ' הזמן שאם יתן לו עתה המעות יתן אותה הסחורה בעשרה ואעפ"י שכתב אם מכרה בי"ב על מנת לפורעו לאחר זמן יכול לומר תפרע לי מיד ואקח ממך י' ותרצה לומר דה"נ הכי הוי שמכר בי"ב לזמן ואח"כ מתנה שיפרע לו י' זה אינו שכבר נשמר הריב"ה מזה ואמר קודם לכן במה דברים אמורים שמתנה מתחלה כו' משמע בפירוש שכל המתנה כן מתחלה אסור וכ"כ המרדכי והביא לשונו ב"י וז"ל שכתב ובמרדכי בעי שיגמר המקח ויזכה בו לוקח קודם שיאמר לו תן לי עכשיו ואם לא כן אסור לקבל ממנו לאחר זמן כמו שפסק דהוה ליה כמפרש אם מעכשיו הרי הוא לך בעשר' ואם לגורן בשנים עשר ואסור ע"כ: ואין דבר יותר מפורש כנ"ד שקנה הסחורה ממנו לזמן בתנאי כו' ובהכרח יש לנו לומר כן שמתחלה בשעת המשא ומתן היה כן דאל"כ אלא שתחלה זכה הלוקח במקחו ואח"כ התנה אין זה תנאי אלא קנין דברים ולא יש בזה ממש וכ"ש נר' בפירוש מתוך דברי השאלה כך נר' לי ברור ומעתה אני בא להורות אם לוי לא ירצה לחתוך הדיטה אם המקח קיים אם לא או אם לא יחתוך בתוך הזמן מה יפרע לוי. הריב"ה ח"מ סימן ר"ח כתב וז"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשווי המקח כו' עד ונתקיים בקנין המקח קיים ויתן לו כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לבטל המקח כיון שנעשה באיסור כו' עד והרבית שבו אין מוציאין מיד המוכר ע"כ מכאן היה נראה בנ"ד שהמקח קיים ולא יפרע הקונה אלא י' לא י"ב כמו שפסק בתחלה וכמ"ש לעיל אך אמנם יש צד לומר שאין הדין כן שהרי הדין פשוט שהמקנה לחברו בין קרקע בין מטלטלין ע"ת שאפשר לקיימו אם נתקיים התנאי יתקיים המקח לא נתקיים התנאי לא נתקיים המקח וא"כ מחוייב לוי לקיים התנאי או יחזור המקח שלק' וכי תימא תנאי זה אי אפשר לקיימו שהרי אסור ליתן כמו שפסקתי לעיל וא"כ התנאי בטל והמקח קיים נראה בעיני דלא אמרינן הכי אלא במתנה באיסור תורה דכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל וכדאיתא במתני' בכתו' ריש פרק הכותב שכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל משמע דוקא המתנה בדבר שהוא אסור מן התורה הא מתנה בדבר שאינו אסור מן התורה תנאו קיים וגדולה מזו אמרינן בפרק המגרש התנה על מנת שתאכל חזיר כו' תנאו קיי' ואפשר לקיימו שיאכל חלב וילקה וכן הלכה כרבא דאמר התם כן. נמצא מכל מה שאמרנו בנ"ד דתנאי שאפשר לקיימו הוי בלי ספק וא"כ קלקלתו תקנתו שכיון שחייב לקיים התנאי ואם לא יקיים המקח בטל כשיחזור לו המקח ההוא או אחר כמותה ה"ל כאילו הוא מוכר אותה במה שפס' בתחלה דהא דאמרינן שאינו נותן אלא י' ולא י"ב כמו שפסק בתחלה היינו בשלא היה שם תנאי אבל בנ"ד דאיכ' תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכ' יכו' ליקח י"ב כמי שמוכר סתם הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
121
קכ״בשאלה ראובן בהיותו באנקונה לוה משמעון סך מעות והתנה עמו שיתן לו ריוח כך וכך ושיוליך שמעון לאחריותו סך קאריזיאש מאנקונה עד ראגיזה או עד שאלוניקי והנה עתה טוען ראובן שדבר זה הוא ר"ק ואסור לו ליתן ולשמעון לקבל כי מלוה ולוה שניהם עוברים וכופרים ולכן שואל משמעון שיתן לו הקריזיאש שלו והוא רוצה לפורעו סכום הקרן גם האחריות כפי הנהוג בין הסוחרים אמנם המותר מזה הוא רבית קצוצה וגם אומר שאם תמצא לומר שהוא אבק רבית לבד שמ"מ הנה הוא בא לגבות ואע"פ שהקריזיאש בידו לאו בתורת פרעון באו לידו וא"כ שמעון נקר' מוציא ואבק רבית אע"ג דאינה יוצא בדיינים אינו נגבה עד כאן טענת ראובן ושמעון משיב כי הוא מנהג בין הסוחרים לעשות כן ושהוא כבר נפרע ממונו ואינו רוצה להוציא ממנו דבר הדין עם מי:
122
קכ״גתשובה
123
קכ״דלכאורה היה נראה כי ראוי לבקש ולחפש ולחזור על כל הצדדי' וצדי צדדי' למצוא התר לדבר זה אחר שאין העולם נזהרים מזה כמו שמצינו בפרק המביא גבי הא דאמר רב יהודה האי מדורתא מלמעל' ולמטה שרי כו' וכתבו התוס' וא"ת היכי מסדרין שלחן כו' עד וי"ל הואיל ואין להם מחיצו' כו' נרא' שהכרח המנהג הניע' לפרש מה שפי' דלא כפרש"י ז"ל גם הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל מה שכתב בפוריא שאסור לתת הרגלים כו' עד ואין העולם נזהרים מלהני' השלחן כו'. נראה מכל זה שהתוס' והרא"ש דחקו עצמם לפ' דלא כפרש"י מצד ראותם שאין העולם נזהרים וכן בכמה מקומות מצינו זה אלא שאין כאן מקום להאריך אמנם בנ"ד נראה לע"ד כי בלי ספק הוא מנהג הדיוט וגרוע ואין לשום אליו לב אחר שאנו רואין דכל אפין שווין שדבר זה אסור גמור ואפי' המקל אינו אומר אלא שאין לו דין ר"ק שיוצאה בדיינים אמנם אבק רבית גמור קרוב לשל תורה הוא שאפי' שיש כמה חלוקים באבק רבית כמו הערמת רבית ורבית מוקדמת ורבית מאוחרת וקרו' לשכר כו' ועוד אבק רבית כמו המעלה בסחורה שאומר אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך שכל אלו מדרגות אבק רבית וזו חמורה מזו ויש פוסקים דסברי דלא הותר ליתומים אלא קרוב לשכר כו' אחרים אומרים שכל אבק רבית מותר ליתומים מ"מ המקל בזה אומר דלכ"ע אפי' ליתומים אסור ואחר שכן הוא האמת אין ראוי לבקש להם זכות אלא לראות הדרך הישר והאמת ומי לנו גדול להודיענו האמת בזה כי אם מהר"ם שהוא גדול שבפוסקים האחרונים וכל דבריו נאמנים וכתב המרדכי פרק איזהו נשך וז"ל השיב ר"מ וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות עד אעפ"י שהיית נותן ההוצאה שיחזור עם בנך כו' עד כיון שאת' קצבת עמו לתת לו היציאה ה"ל ר"ק ועם שדבריו אינן צריכים סעד קיימם וקבלם ליסוד מוסד מהררי"ק בשרש קי"ט וז"ל אחר שהביא התשוב' הנז' כתב הרי לך בהדייא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה ה"ל רבית קצוצה ואע"ג דמקבל עליו אונסין מאחר דלא קבל עליו אחריות גנבה ואבדה ואע"ג שהיה נותן לו ההוצאה נמי גם בלא הלואת המעות מפני חזרת הבן כ"ש כו'. וא"כ בנ"ד היה צריך המלוה לקבל עליו אחריות באותם המעות שהלוה אם היה מוציא אותם הלוה בסחורה מה ואותה הסחורה היתה באה לאחריות המלוה עד מקום פלוני ושם במקום הנז' היה מוסר אותה ללוה והלוה יתן לו אז הריוח שהיו קוצבים בעת משאם ומתנ' וכמו שמצאתי כתוב בש' רש"י ז"ל תשו' השיב רש"י ואמר שאסור לנהוג כדר' שנוהגים במלכות זאת שנותנים ליריד של קולונייא זקוק של כסף שהוא י"ב אונקיות ושאל רבינו יעקב ברבי יקר את רש"י וא"ל אינו יכול אלא א"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה נותן בה אותו כסף ויוליכנו המלוה או שלוחו באחריותו של המלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג פשיטין ושרי ובלאו הכי אסור עכ"ל העתקתי תשובה זו אות באות מספר המחבר הנקרא מהר"ר בנימין זאב ז"ל כדי שממנה ילמוד אדם כמה צריך המלוה לקבל אחריו' אמנם נ"ד הוא ממש כמעש' דמהר"ם שחזרת הרב עם התלמיד הוא באין אחריות שקבל שמעון מסחורה אחרת שהיה לראובן והלואת המעות להוצאה ניתנו וכיון שקצב עמו הוי רבית קצוצה וכ"ש וק"ו בנ"ד שקצב עמו יתר הרבה מן הנהוג עד שנראה לעין בבירור שמה שקצב עמו לא היה אלא מצד ההלואה ואיני רואה חלוק בין זה להלוני ודור בחצרי דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחוה ומה לי שלא ישכור בפחות המלוה מן הלוה לכששוכר ביתר הלוה מן המלוה וכשם שהלוני ודור בחצרי בפחות הוי ר"ק כך הלוני ואדור בחצרך ביתר הוי ר"ק ובנ"ד דדרך הסוחרים הוי גלויה ומפורסמת שנותנים כך בעד כך סחורה וזה התנה עמו שיתן לו כך מעות ושיתן לו יותר הרבה בעד קבלתו האחריות הוא הדין והוא הטעם דהוי ר"ק כנלע"ד. גם בטענה השנית רואה אני שיש לזכות לראובן וזה מטעם דמ"ש הרי"ף על הלוהו ודר בחצרו דהוי אבק רבית ולא תימא דהני מילי היכא דפרע ליה זוזי כו' אלא אפי' קא תבע ליה מקמיה דלפרעיה לא מחייבינן לנכויי ליה שיעור אגרתא כתב הטור בי"ד סימן קע"ב טעם לזה גבי משכנתא שלפי עניות דעתי שניהם שוים בענין זה רצו' הלוני ודור כו' ומשכנתא וז"ל ואפילו באתרא דמסלקי דמחזי כרבית אם אומר הלוה חשו' הפירות שאכלת ותנכה אותם בחובך עד ואי הוה מסלקינן ליה בלא זוזי הוי כאלו מוציאין ממנו שמתחילה לא אכלו בתורת פרעון חובו. הרי משמע דטעמא דלא מסלקינן ליה הוי מטעמא דכבר קבל הדיטה ואכל בתורת ריוח ולא בתורת פרעון אמנם נראה שאם היו אותם הפירות בידו בתורת משכון דאין לו רשות לאוכלם לא אמרינן הכי כך נראה לי ומ"מ איני סומך ע"ז כי לא נתן לי פנאי השוא' לעיין בו כל הצורך אמנם נראה לע"ד דאין אנו צריכים לזה אחר שהוא רבית קצוצה לדעת מהר"ם ז"ל ולדעת מהררי"ק גם מצאתי תשובת מהר"ם הביאה בע' תרומת הדשן ז"ל בתשובותיו נראה דבר סמכא הוא ועליה לא פקפקו ולא ערערו גם איני רואה פוסק מאותם שבדקתי יחלו' עליה וכ"ש וק"ו דנ"ד עדיף טפי מתשובת מהר"ם ז"ל כאשר ברור לכל וגם כי היה בידי להאריך בזה מ"מ לאפס פנאי לא ראיתי להאריך כי אם לגלות דעתי כי דבר זה נראה בעיני דהוה ר"ק והוא יתעלה יגלה לנו נפלאות מתורתו לבל נכש' בגדולה או קטנה נאם הצעיר בדעת ותבונה:
124
קכ״השאלה ראובן שנתן מעות לשמעון בתורת קאנבייו בזה האופן שאחריות הסחורה תהיה על ראובן עד שתגיע למקום פ' ושמעון נותן לראובן ריוח כך וכך בשביל שקבל עליו האחריות כמו שהתנו ביניהם כנראה משטר שיש ביניהם. ועתה הגיע הסחורה למקום שהית' הולכת שם ונפטר שמעון לבי' עולמו קודם שיגבה ראובן מעותיו משמעון וראובן רוצה לגבות מעותיו עם הריוח כמו שהתנו ביניהם כנראה מהשטר וב"ד טוענים בעד היתומים ואומרים שאינו מן הראוי שהיתומים יפרעו ריוח מהמעו' לראובן כמו שהתנו רק מה שנתן יקח וראובן טוען כיון שהאחריות היה עלי ואם היתה נאבדת הסחורה הייתי מפסיד אני מעותי ולא היו היתומים פורעים לי מעותי שהוצאתי ג"כ עתה אני רוצה ליקח הריוח כמו שהתנתי עם שמעון אביהם של יתומים לכן יורינו מורינו מורה צדק הדין עם מי:
125
קכ״ותשובה
126
קכ״זאיברא דהאי מלתא כפי פשוטן של דברים הנראים מתוך השאלה שכבר הגיע הסחורה למקום המותנה ביניהם אלא שקודם שיגבה ראובן נפטר שמעון והב"ד אינם רוצים שיפרעו היתומים מהריוח כלום דייני דחצצתא אמרי הכי בלא טעם ובלא ריח דהא ודאי בשעה שהגיעה הסחורה למקום המותנה ביניהם כבר חל החיוב על הסחורה והוה ליה שהוא כמשכון ביד ראובן עד יפרע לו שמעון כל חובו ובשביל שנפטר למה נגרע כח ראובן וכי אם מכר ראובן סחורה לשמעון שקנאה בק' והרויח עם שמעון עשרים יאמרו היתומים לא נפרע אלא הקרן שהיה ק' אבל הריוח שהרויח שהם עשרים לא נפרע הא ודאי לא יאמר דבר כזה שום אדם אפי' טפש שבטפשים בתנאי שיהיה החוב באחד מן הדרכים הנגבים מן היתומים שהם שעדין לא הגיע זמן הפרעון כאשר מת החייב או שנדוהו על כך ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שבכל אלו אין חשש לפרעון וכן נמי אם המלוה מוחזק ואפי' תפש לאחר מיתה יועיל לו הפיסתו וכ"ש אם תפש בחיי הלוה כל אלו הדברים ברורים רובם אפי' לדרדקי דבי רב אבל אם קודם שהגיע' הסחורה למקום המותנה ביניהם נפטר שמעון ואחר כך הגיע הסחורה למקום המותנה ביניהם בנדון כזה היה נופל בו קצת עיון וזה מטעם מ"ש הרמב"ם סוף פ"ה מה' שלוחין ושותפין וז"ל א' מן השותפין ומן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק אעפ"י שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשין ובזה הודו הגאוני' ובהלכות הרי"ף בבבא מציעא פ' המקבל כת' הנמקי ז"ל וז"ל גרסי' בגמ' אמר רב הונא ואי תימא רב יהודה ואי תימא רב נחמן ואי תימא רבי יוחנן האי שיתלא דשכיב מסלקי' ליה בלא שבחא ולאו מלתא היא פירוש שיתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל במחצה פירות ולאו מלתא היא כתב הרמב"ן ז"ל דלא דחינן לה אלא במ' דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן ליה והיינו דתני' בתוספת' וכו' עד ומכאן ראי' למ"ש הרמב"ם שא' דמן השותפין כו' עד ולא דמי למאי דאמרי' הניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשים בה כל ימי שאלתה דשואל שאני דכל הנאה שלו ולפי' זכו הבנים בזכותו של שואל כל זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעס' במלאכתו של בעל הבית יכול לומר אי איפשי לך שתעשה מלאכתי וכ"כ הרנ"בר והרשב"א אע"פי שהיה מגמגם קצת בזה כתב נמי שדברי הגאונים שהם דברי קבלה נקבל ע"כ. כתבתי כל זה כי מכל הכתוב היה אפשר לומר שאם מת שמעון קודם הגע' הסחורה למקום המותנה ביניהם שאז היה מקום ליתומים או לב"ד לטעון בשבילם ולומר מה שהתנה אבינו עמך אין אנו מחוייבי' לקיימו שכבר יצא הממון מרשות אבינו והיא ברשותנו ומסלקין לך וק"ל אלא שאני אומר שאפי' את"ל דדמי נ"ד לההיא דשיתלא מ"מ לכל הפחות היה צריך להעריך הדבר ד"מ שהיה לנו לשער ע"פי דרך הסוחרים ולומר התנאי היה שעד מקום פ' היה אחריו' ראובן ובשביל כך היה פורע לו שמעון מנה עכשיו שמת שמעון באמצע הדר' או בשליש ובאות' שעה יצא הממון מרשות שמעון ונכנס ברשות בניו או יורשיו אין לנו לפרוע אלא מה שחל על שמעון אבל משם ואילך יש לנו לגבות כפי הערך זה כתבתי ליתן טעם וצד מה לשואל או לב"ד הטוענים בשביל היתומים אלא שלע"ד הדבר ברור שגם זה הבל ופשיט' יותר מביעתא בכותח' שיגבה ראובן כל מה שהתנה עם שמעון עד פרוטה אחרונה ולא מיבעיא לדעת מהר"ם שהביא המרדכי בפ' הנז' וז"ל ועוד פסק רבינו מאיר על המלוה לחברו למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח הממון ביד אלמנתו דאם הלוה לו בסתם סתם הלואה ל' יום כו' ואם הלוה לזמן קצוב ועדין לא הגיע זמן הקצו' נ"ל דאינו יכול להוצי' מיד' דכל המפקי' ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וישאו ויתנו בהם למחצית שכר כל ימי מכך זמן העיסקא כדאמרינן פ' אלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה עכ"ל:
127
קכ״חהרי שכפי דעת מהר"ם שאפי' שמת הנפקד לא אמרינן שיש כח ביד המפקיד לומר לאביכם האמנתי לא לכם ועסקי אני רוצה אלא על כרחו ישלימו בני הנפקד הזמן הקצוב ויטלו מחצי' השכר הנוגע להם כאלו היה אביה' חי וכ"ש וק"ו שיכול זה ראובן שקבל אחריות לומר אביכם מסר לי סחורה זאת ליטול השכר לזמן פ' או למקום פ' אני רוצה לקיים תנאי ולקבל שכרי אלא אפי' לדעת הר"ם במז"ל וכל הנמשכים אחריו דנראה דפליגי על סברת מהר"ם מ"מ בנדון שלנו יעידון יגידון כלם כאחד שהדין עם ראובן והטעם דלא דמי לשיתלא דדוקא התם שהוא ענין מלאכה או עסק יכולים היתומים לומר אי אפשינו שתעסוק אתה במלאכתנו אע"פי שאבינו היה חפץ בך אבל במה שהאמינו אביהם לשמור ולקבל שכרו למקום פ' בהא אין כח בידם לומר אי אפשינו וכו' וכה"ג כתב המרדכי שהר"ם מרוטנבורק מספקא ליה כנגד מהר"ם שהביא ראיה לסברתו משואל בהמה מחברו שמשתמ' בה כל ימי שאלת' דדלמא שאני גבי שמירת בהמות אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם א"כ אף אנו נאמר בשלמא אם היה זה עסק או דבר מלאכה היה אפשר לומר אבינו היה מתפייס בעסק שלך או במלאכתך לא אנחנו ואפילו שהיה אפשר לחלק דדוקא התם איכא למימר שיתומי מקבל העיסקא אינם יודעים ולפי זה בעל העיסקא יכול לסלק' ליתומים אבל בנ"ד שהדבר הוא בהפך שבעל הממון מת ומקבל העיסקא קיים ולא שייך לומר האי טעמא אפילו הוה עיסקא נ"ד מ"מ כפי הנראה מדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו נראה ודאי ששוים הם שכמו שבעל העיסקא יכול לומר ליורשי מקבל העיסקא אין רצוננו שימשך העיסקא יותר כן כשמת בעל העיסקא יכולים לומר למקבל העיסקא שהוא קיים אף עפ"י שאבינו רצה כך אנו אין אנו רוצים וכן משמע מן התוספתא שהביא נ"י יעויין שם אבל מ"מ בענין כזה שאינו ענין עיסקא ולא מלאכה לכ"ע אין יכולים לבטל התנאי שהתנו ביניהם וכן נראה מלשון נ"י שכתבתי למעלה שכתב דשואל שאני דכל הנאה שלו וכו' אבל בקבלנות יכול לומר אי אפשי לך שתעשה מלאכתי אף הכא נ"ד נמי ודאי דמי לשואל וא"א להפסיד זמן זכותו וזה ברור וכ"ש דנ"ד עדיף טובא משואל דאלו התם היו יכולים יורשי השואל להשיב הפרה למשאיל ואפ"ה אמרינן שזכו יורשי השואל בזמן השאלה וכ"ש וק"ו בנ"ד שאפי' אם היה רוצה ראובן להחזיר הסחורה ליורשי שמעון כשנפטר שמעון לא היה בא מידו ועוד אני אומר שאפי' בעיסקא או בשותפות שכתב הרמב"ם ז"ל שכיון שמת אחד מן השותפין או מן המתעסקין בטלה השותפות או העסק היינו שאם יבא אחד מהם ויאמר אי אפשי עוד בשותפות שאין חבירו יכול לעכב עליו ולומר נשלם הזמן אבל כל עוד שלא ימחה שום אחד מהם בפי' העסק קיים או השותפות וכל מה שירויחו עד זמן הערעור למחצה וכן נראה מן התוספתא ופי' שז"ל המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין וכתב הנ"י דהכי פי' אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר להם תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולין לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם הרי משמע בפי' דע"כ לא קאמר אלא שהאחד רוצה והב' מעכב בפי' אבל על הסתם שלא מיחה שום אחד בחברו הענין כדקאי קאי וזה דבר ברור לע"ד ולנ"ד פשיטא שאין אנו צריכין לזה כלל כי הסחורה היתה בלב ים ובעל הסחורה שמעון כבר נתחייב לראובן סכום המעות שהתנו ביניהם על האחריות שכבר הגיע הסחורה למקום שהתנו ואם ירצו היורשים הסחורה צריך שיתנו מה שחייב אביהם עליה שהרי גדולה מזו אמרו בתוספתא שאם קבל כבר המעות אפי' שעדיין לא נגמרה המלאכה ולא השלים הנפטר מלאכתו א"ה אינו יכול להוציא מידם שיאמרו אנו נשלים כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא תרתי שנשלמה המלאכה קודם שנפטר שמעון וגם המעות ביד ראובן דהו"ל כאלו קבל שכרו כיון שכל הסחורה בידו דפשיטא דזכה ראובן בדינו והאמת כי האריכות בזה מותר ולא כתבתי מה שכתבתי אלא ללמוד במקום אחר אבל בנדון שלנו מבורר הוא מעצמו שיגבה ראובן כל תנאו עד פרוטה אחרונה:
128
קכ״טשאלה ראובן מעדינג"י ושמעון סוחר נתפשרו בזה האופן ששמעון הסוחר ילוה לראובן בכל שבוע ושבוע ההוצאה הצריך לג' ארקי ולמעאדין וראובן נתחייב על כל הזהובים שיוציא מהזהב שיעשה לשים אותה בסך ע"ה הזהוב והלבנים שיעשה מהכסף הנמצח לערך ת"ק הליטרא וכל מה שימכרו ביותר על הסך הנז' יהיה השכר לאמצע ובזמן ההוא היו שוים הזהובין והג' יליש יותר ממה שהיו מעריכים אותם ושמעון נתחייב לתת לו ההוצאה הצריכה לו בכל שבוע ושבוע ונשבע על כך וג"כ ראובן נשבע לתת לו לריוח מעותיו הזהובים והג"ילש לסך הנז' והריוח ירויחו לאמצע נעשה שטר עליו בקנין ושבועה ג"כ התנו שכל האחריות שיהיה בעסק יהיה של ראובן ואין לו לשמעון אחריות כלל בעסק הנז' ובאופן ששמעון זה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד בעסק זה ויהי כי ארכו להם הימים בעסק זה עברו כמה שבועות שלא נתן לו שמעון לראובן ההוצאה הצריכה כפי התנאין והלך ראובן ולקח מאיש אחר מעות להוצאותיו ונתן הריוח ההוא לאיש אחר ועתה בבואם בחשבון טוען שמעון ואומר הואיל ועדיין לא נתפרע ממעותיו שהיו ביד ראובן שיתן לו מה שהוציא הג' רקי מזהובים לסך שהם נמכרים וישים אותם באמצע לע"ה והריוח יחלוקו וכן בג'יליש וראובן טוען שהואיל שהתרה בו שיתן לו ההוצאה בכל שבוע כפי תנאם ולא נתן לו שהוא פטור מהתנאי והשבועה ולכך לקח מאיש אחר ועוד טוען ואומר שאין לו לפרוע רבית כי זה רבית קצוצה כי אין לו לפרוע רבית יורינו מורינו ורבינו אם חייב ראובן לפרוע לשמעון המותר כיון שנשבע או אם הוא פטור משבועתו כיון שלא נתן לו ההוצאה כפי תנאם ואם הוא רבית והשבועה לא חלה לדבר עבירה והוא פטור מהקנין והשבועה:
129
ק״לתשובה
130
קל״אאין זה צריך לפנים לע"ד שראובן פטור מלתת לשמעון לא זהובים ולא לבנים דלע"ד הוי רבית קצוצה דתנן בפ' א"נ אין פוסקין על הפירות עד כו' והפי' אינו יכול להקדים מעות לחברו ולפסו' עמו שיתן לו חיטין כל השנה כשיעור מעותיו כפי מה ששוה עתה שבשביל הקדמת המעות מקבל עליו ליתן כפי זה הסכו' ואף אם יתייקרו ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות ע"כ ואם זה אינו אסור אלא מדרבנן היינו טעמא לפי שאין כאן אלא צד אחד ברבית משום שאפשר שלא תתייקר השער ונמצא שלא יהיה רבית כלל וא"ה מדרבנן אסור אבל בנ"ד שכפי מה שבא בשאלה היו שוים הזהובים והגיליש יותר ממה שהיו מעריכים אותם א"כ נמצא שבשביל הקדמת מעות נותן לו מה ששוה חמשה בד' וקוצץ עמו ליתן לו רבית כנ"ל ולא עוד אלא שאני אומר שמן הדין אפי' לא היה אלא איסור דרבנן לא היה יכול שמעון הנז' להוציא מיד ראובן וכי תימא שהיה חייב לשלם ראובן מכח השבועה דק"ל השבועה חלה על איסור דרבנן והנשבע לעבור על איסור דרבנן חייב לקיים שבועתו איפשר דבדררא דממונא הפקר ב"ד הפקר ואעפ"י שחייב ראובן לקיים שבועתו כיון שחכמים אסרוהו הו"ל כאלו הם הפקירו אותם מעות והפקר ב"ד הפקר ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' שהשיב על מי שנשב' לחברו והגיע שמיטה והשיב דשביעית משמטתו ואפי' בזמן הזה דהפקר ב"ד הפקר כו' והילכך לא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב ואלו מחל לו את חובו אין חיוב שבועה עליו כו' בנ"ד נמי כיון שאסור ללוה ליתן לא יש כאן שבועה ואפי' תימא דיש לחלק קצת מ"מ בנ"ד דהוי ר"ק לא חלה השבועה כנ"ל וזה אני צריך לפטור לראובן ממה שעבר כי ממה שהוא לעתיד אין צורך לזה שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל ה' סי' י"א בתשו' על שנים שנשבעו לילך לא"י ואח"כ הא' מהם לא רצה לילך והשני שואל דינו אם חייב הוא לקיים שבועתו וללכת לא"י והשיב הרא"ש שהוא פטור משבועתו בין שמה שחברו אינו עולה לא"י הוי בהתר ובין שיהיה באיסור הוא פטור שהוא לא נדר אלא אדעתא לילך בחברה עם פ' כיון שהוא אינו הולך הוא פטור והרשות בידו לילך או שלא לילך כ"ש וק"ו בנ"ד שזה ראובן לא נשבע אלא אדעתא ששמעון יתן לו מעות בכל שבוע כו' כנז' בשאלה דפשיטא ופשיטא שראובן פטור ואפשר שטענה זאת תועיל לראובן אפי' על מה שעבר דנמצא השבועה בטלה מעיקרא אלא שלא הייתי סומך ע"ז מ"מ מן הטעם הראשון פטור ומי שמע כזאת שאפי' אחריות לא היה מקבל שמעון נמצא הכל היה הלואה גמורה הנראה לע"ד כתבתי:
131
קל״במי כהחכם יענה דעת ויראת ה' לכל שואל די מחסורו כרועה עדרו להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב אין טוב אלא תורה כי לקח טוב נתן לך ה' אלהיך גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות הבל המה ונגרע מערכך להוביל שי למוראך מורא רבן כמורא שמים ורבבות נחלי תבוז לשכל מליך הוד והדר תשוה עליך מי ימלל גבור' תורתך מי יאמר זכיתי לבי הלא בספרתך מי פעל ועשה קורא הדורות לאביהן מי העיד זולתך מי יורה דעה מי יבין שמועה הלא למשמע אוזן לקצוות הארץ שמועותיך מי זאת עולה מן המדבר זולתי מעלתך מי יעלה לנו השמימה הלא בצדקתך מי אני ומה חיי ההולך לקראתך ואני ברוב חסדך ביתך באתי לשאול מעט מים כי צמאתי אין מים אלא תורה ממעינך הנובע מבארך הגדול באר מים חיים על מעשה אחד שאירע בג' אנשים שנשבו ולראובן חתכו וקצבו פדיונו באלף ות"ק גרוש' ולשמעון בר"ן וללוי בקרוב לזה והשבאים שלחו לשמעון וללוי להיותם פחותי הערך בפדיונ' כדי שיקבצו ויביאו פדיון שלשתן וראובן שפדיונו גדול נשאר שם אסור בזיקים בערבות פדיון שלשתן ובבוא' הנה ש' ולוי קם אחד מקרובי וחשובי קהלו של ראובן וקבץ מעמד העיר חכמיה ופרנסיה ומנהיגיה נגד שמעון ולוי באומרו שהם היו סבה שיתעכב ראובן שם בין השבאים יחידי מוכה אלהים ומעונה ואשתו העניה כאן שכולה וגלמודה בחסר ובכפן בערום ובחוסר כל והם השיבו שפי כסיל מחתה לו בעשותו עצמו עשיר גדול לפניהם ולפיכך קצבו פדיונו כ"כ גדול אמנם עכ"פ אנו אעפ"י שאבדנו ולקחו השבאים כל נכסינו ניתן כפי יד כחינו והשאר ישתדלו היהודים לפדותו כי שבוי הוא וכל העם מקצהו מחוייבים בפדיון איזה יהודי וכ"ש קרוביו ובני משפחתו ובני עמו וקהלו ואז החכמים גזרו על זה האפן שהק"ק יתנו מאה סולטאניש ואדונו שמסר סחורותיו בידו שיהיה קרוב לשכר ולהפסד שיתן כ"כ שיעור ממון ושמעון הנתבע שהיה פדיונו ר"ן גרושוש שיתן ששת אלפים ות"ק לבנים ומיד לקחו מידו אותו השיעור ונתנוהו ביד התובע הנ"ל ונהיה בפני כלם הוא ואחיו פרענים קבלנים לסלק ולהפיץ מעל שמעון זה כל מין ערעור שבעולם מאותו השבוי ומכל באי כחו כמו שמורה יפוי שטר כתוב וחתום שבידו וזה נוסחו וטופסו בפנינו עדים ח"מ הודה ראובן הודא' גמורה איך נטל וקבל מיד שמעון כ"כ מעות באופן שנתרצה ונתפייס רצוי ופיוס גמור בעד כל החלק המגיע לפדיונו של שמעון הנז' בין על סכום הפדיון שחתך עם האישקוקיש ובין על שאר ההוצאות הנעשות עד היום ואשר יעשו מהיום והלאה בסבת הפדיון הנז' עד אשר יצא לחפשי לוי אשר נשבה עם שמעון הנז' ונהיה ערב ופרען בעד פדיונו ובכן לוי הנז' קבל על עצמו מעכשיו אחריות דמי הפדיון הנז' באופן שאם ח"ו יזדמן איזה אחריות בהם בדרך אשר שולחים אותו לא יהיה רשאי לתבוע אפי' פרוטה אחת מאת שמעון הנז' כמו כן נתחייב ראובן הנז' לסלק ולהדיח ולהפיץ מעל שמעון הנז' ומעל באי כחו כל מין ערעור שיערערו נגדו לוי הנז' או באי כחו באיזה זמן מהזמנים מחמת הפדיון הנז' אם מחמת הקייצים של הפדיון עצמו הנז' ועם מחמת ההוצאות דשייכי ודצריכי לסבת הפדיון הנז' הכל נתחייב ראובן הנז' לסלק מעל שמעון הנז' ומעל כל באי כחו סלוק גמור בגופו ובממונו מבלי שיגיע לשמעון הנז' ולא לשום א' מבאי כחו שום נזק והפסד אפי' מפרוטה א' כלל ולבטחון כ"ז נתרצה יהודה אחיו של ראובן הנז' ברצון נפשו שלא באונס כלל ונהיה מעתה ערב קבלן ופרען לשמעון הנז' ולבאי כחו בעד אחיו הנזכר ובעד כל נזק המגיע לשמעון הנזכר ולבאי כחו באיזה זמן ועדן בעולם מחמת הפדיון הנז' כנ"ל והכל כדין כל ערב קבלן ופרען משתעבד לבעל חוב בשעת מתן מעות שאם רצה מזה גובה ואחריות כו' בבטול כל מיני מודעות בעולם ובפסול עדים כו' ולקיום כל הנ"ל קנינו מראובן ומאחיו יהודה הנ"ל לשמעון הנ"ל קנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקניא ביה ונשבעו שבועה חמורה לדעת המב"ה ולדעת כל הנשבעים באמת ולדעת שמעון הנז' לקיים כל הנ"ל בלי שום מרמה ותחבולה כלל והיה זה ביום כו' משה אבייג עד אברהם בין מאויר עד זהו טופס השטר שביד שמעון הנז'. וכיון שיצא לוי מהשביה במקום הודאות לה' הפודהו מיד צריו הוליך לשמעון לדייני אומות העולם ליקר שם ע"ז ולהחשיבה ושמו אותו בסוהר ברשות המורה אותם את הדרך דרך עקלתון אשר ילכו בה ואת המעשה הרע אשר יעשון וכשקמו קרוביו ומיודעיו בקהל ושועו על החמס ושוד של הערבים הנ"ל להיותם עבריינים טענו לפני ק"ק שלא היו עוברים שהמורה שלהם הורה להם שהשטר הוא בטל שיש צד רבית ודמה זה הענין למ"ש הרשב"א סי' תר"ס לכן נא אדוננו גאוננו תשגיח בעין שכלך עין ה' אל יראיו כי רצה לפטור ולהצדיק את המושבעים ולהקל בענין שבועה החמורה ורצה לפסול השטר עם שני חכמי הדור החתומים בו ששפתותיהם דובבות בקבר ואם בשטר יש צד רבית א"כ המלוה והלוה והערב הם כלם רשעים לדעתו ועתה אנו מקוים יבא דברך בגשם יורה ומלקוש ויורנו אם הם עבריינים ואם שייך בדבר פדיון שבויים שהוא יותר מהקדש צד רבית ובפרט כי ענין השבאים אינו דבר קצוב כי לפעמים מוכרים השבויים בזול ופעמים ביוקר ואם מחוייב אותו השבוי הנשאר שם ליטול ס"ת בחיק וחומרת נח"ש כמה פרע בעד פדיון שלשתם ואיך וכמה כי אולי יהיה מחוייב להחזיר לו כפי החשבון וזה המורה הוא לרוב ענותנותיה דמר כי כן ראוי לאיש שר וגדול כמוך להשמיע לבני ישראל עם קדושך ויקבלו כלם את עול תורתך ובזה יסוגו אחור מורים ומגלים בתורה שלא כהלכה ובזה ימצאו חן בעיני אדוני כל העם איש על מקומו יבא בשלום ועאכ"ו אני הצעיר א' מעבדי תלמידי תלמידיך הקטנים אשר נפשי שוקקה בתורתך ובמצותיך דניאל בכ"ר שבתי די לי' גי:
132
קל״גתשובה
133
קל״דלפעמים יקרה שיש שנוי טעם או טעמים בין תוכן הענין ואמתתו לדברי השואל וע"כ היו נוהגים הראשונים שלא להשיב דבר אם לא עפ"י שני הצדדים שוים הם לקבל עליהם דברי הנשאל ומ"מ לראותי דבר זה אפרושי מאיסורא וגם שנראים הדברים הם כפשוטן לא מנעתי עצמי מלהשי' בהנחת דברי השאלה לא יגרע ולא יוסיף שא"כ הוא האמת הדין עם שמעון דמה שעשו לו הכל היה עול והחמס קם למטה רשע והמורה להם כן עתיד ליתן את הדין וכמו שאבאר ראשונה אומר נניח שנושא תשובת הרשב"א ונ"ד שוה ממש א"ה שגו ברואה לעשות מה שעשו וכי לא ידעו ולא יבינו מה שידוע לדרדקי דב"ר כי יש הפרש בין דבר שהוא אבק רבית לדבר שהוא ר"ק כי הדין מבואר בגמ' שר"ק דהוי דאורייתא יוצאה בדיינין אבל רבי' דרבנן אינו יוצאה בדיי' והשתא נדון דהרשב"א ז"ל יש לראות מאיזה מין הוא ופשיטא דלא הוי אלא אבק רבית חדא דלא מקרי רבי' מן התורה אלא כל שהיא דרך הלואה וכל שאינה דרך הלואה לאו הוי רבית מן התורה וכללא דרבית כל אגר נטר שראובן מלוה מעות לשמעון וקוצץ לו סך כך בין רב למעט כדי שימתין לו לזמן פ' אבל מה שאני אומר לפ' אני חייב לפלוני סך מעות כ' הא לך מאתים ופרע בשבילי מתי שתוכל או תרצה אינו אלא אבק רבית כי אין זה מלוה ולא זה לוה וזה דבר ברור וכן לשון הרשב"א בההיא תשוב' כהב וז"ל והרי זה כאלו אמר טול מאתים ופרע בשבילי שלש מאות למלך דזה ודאי רבית ואסור ע"כ וקשה וכי עד השתא לא ידעינן דרבית אסור למה ליה למימר דאסור כיון דהוי רבית פשיטא הוא דאסור אלא ודאי לומר שאעפ"י שהוא רבית ודאי לא תחשוב שהוא רבית דאורייתא אלא אסור לבד דרבנן לעשות כן אבל אינה יוצאה בדיינים ולפי שיש באיסור רבית דרבנן מדרגות זו למעלה מזו שהרי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוי אבק רבית ולדעתו ז"ל זה דוקא מותר ליתומים לא אבק רבית אחר משמע שמדרגה זו קלה יותר לזה אמר שזה רבית ודאי ואסור לומר שהיא מדרגה גדולה אמנם כפי האמת לא הוי אלא דרבנן. עוד כתב וז"ל ועוד שאם אתה אומר כן פתחנו פיהם לרמאין המלוין ברבית עכ"ל ואם איתא דהוי איסור' דאורייתא לא היה לו ליתן טעם זה וק"ל אפי' למתחילים ואחר שכן הוא דהוי רבי' דרבנן ואינה יוצא בדיינים ודאי אי אנס לוה למלוה והוציא ממנו האבק רבית שנתן לו כבר גזל הוא בידו ולא מבעיא לדעת הרא"ש אלא אפי' לדעת הראב"ד אין הלוה יכול לחזור ולהוציא מה שכבר נתן וז"ל הריב"ה בי"ד סי' ס"א אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר כו' עד אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן וזה אבק רבית ואינה יוצאה בדייני' וכתב הראב"ד נהי שאינה יוצאה אם תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וא"א הרא"ש כתב אפי' תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו ע"כ ולדעת הרא"ש מסכימים שאר הפוסקים וכתב בספר התרומות שאף הראב"ד לא אמרה אלא במשכנתא או בזביני אבל רבית מוקדמת דמדעתי' יהיב אי תפס מפקינן מיניה ואפי' הכי ע"כ לא קאמר הראב"ד דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא אי תפס מעצמו אבל ע"י גוים פשיטא ופשיט' דלא מקרי תפיס' כלל ובהא דכתב המרדכי בפ' גוזל קמא וז"ל הואיל וההיא שותה הדין כל דאלים גבר הלא היה הוא בעצמו תוקף בה היתה שלו הכי נמי כשתקפה ע"י גוים ומסרה לפרוגונה גם בזאת דע כי הדבר מכוע' הוא למסור ממון לגוי אנס ומש"ה קנסו אותו שמוטב שהוא היה בעצמו תוקף מיהו קא מבעיא אם הגוי מסייע לתקפה ותקפה ישראל לעצמו ע"י גוים ולא למוסרה לגוים אם זהו כל דאלים גבר מסתבר דאין לעשות ע"י גוים כלל ע"כ. דהדברים ק"ו ומה התם שהיה הדין נותן מעיקרא כל דאלים גבר אפי' הכי על ידי גוים אין לעשות. נ"ד שאפי' תימא דהוי פלוגתא קי"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא עאכ"ו דתפיסה על ידי גוים אסיר ולא מהני ודאי כ"ש במקום דרוב' דפוסקים פליגי עליה דהכא בנ"ד ועוד כי אפשר שאפי' הראב"ד מודה ובהא דכתב בעל התרומות ע"כ כ"ש שכל זה הוא אם נודה דנ"ד דומה לההוא דכתב הרשב"א למי שאומר לחברו שיפול הוא תחתיו ויעשה הוא אותה מלאכה למלך כו' עד והרי זה כאומר טול מאתים ופרע בשבילי שלש מאות למלך אז היינו צריכים להורות כי מעשה ראובן או מי שנכנס ערב בעדו באיסור עשו כל מה שעשו וחייבים להחזיר מה שנטלו בכח א"ה אבל נ"ד לא דמי כלל ועק' לההיא דהרשב' אלא למי שחייב לחברו מנה ונתפייס בנ' ומחל כל השאר דזה מותר לגמרי בין שהגיע זמן הפרעון ובין שעדיין לא הגיע וטעמא דכשיצאו שמעון ולוי מהשביה כבר נפטרו מן הגוים וחייבים הם לראובן שהגוים גובים ממנו הכל בעל כרחו בין שיפרעו הם לראובן ובין שלא יפרעו וכן היה אפשר שירויח ראובן כל אלו המעו' ולא יפרע כלל לשבאי אם יברח ראובן מן השביה ונמצא מרויח הכל גם באופנים אחרים היה אפשר מ"מ לע"ד עדיף האי מההיא דכתב שם הרשב"א דמותר לומר מלטני מן האוצר יע"ש ואפי' שהיה אפשר להאריך ראיתי לקצר. וכלל הדברים אני אומר שמה שחתמו החכמים בהתר חתמו ולא היה בו שום עון אשר חטא והמורה שהורה לצעקה שגה שגיאה גדולה והתובעי' עברו ברית אלא שאם עשו בהוראת חכם אשמם בראש המורה ואתם שלום ממני.
134
קל״השאלה ראובן היה חייב לתוגר אחד סך מעות ברבית ולאה אשתו ושמעון חברו ערבים בדבר אחר ימים נפטר ראובן וחיי למר שבק והתוג' תובע המעות מהאשה ומשמעון הערבים הנז' והיא מטה ידה ולא השיגה ידה לפרוע בעד בעלה כלל כי לא נשא' ממנו זולתי מולקי אחד אשר היתה דרה בה ונשארה היא ובניה קטנים בבית הנז' ומעולם לא תבעה כתובתה בב"ד אחר ימים הלכה היא לעיר אחרת לבקר את קרוביה ויהי כראות שמעון שהלכה לאה והוצרך לפרוע הערבות בעד ראובן נכנס בבית לאה וישב שם עד אשר שבה לאה לביתה ובעת חזרתה הניח בית אחת שתדור היא ונשארו בבית אחר שמעון ובני ביתו והיא גם היא לא הכריחתהו לצאת מן הבית יען היה פורע לתוגר בעדה ובעד בעלה בין כך ובין כך היא חזרה ללכת לבקר את קרוביה וגם שמעון נפטר לב"ע ונכנס בבתים הנז' חתנו של שמעון הערב ילמדנו מורנו ורבנו אם יש כח ללאה להוציא את חתן שמעון מהבתים הנז' אחר ששטר כתובתה וכל שעבודה קיים ואם יש כח לאפוטרופוס אשר הניח בעלה על יתומיו קטנים למכור בלתי רשותה וגם אם יש לאל ידה לתבוע שכירות הבתים מהזמן שדר בהם שמעון וחתנו ואם חייבת לפרוע בעד בעלה מחצית הקרן והרבית שהיה חייב בעלה והיא ושמעון היו ערבים בדבר מהכל ילמדכו מלמדנו להועיל ושכרו כפול מ"ה:
135
קל״ותשובה
136
קל״זלא נתברר בשאלה אם עמד שמעון בבית שלש שנים שני חזקה גם לא נתברר מאיזה טעם חתנו של שמעון אינו רוצה צאת מן הבית והשואל יואל ללמוד תורה על רגל אחד ואני אומר בדרך קצרה להניח בהנחה שעמד ג"ש שמעון בבית וקי"ל שטוענים ליורש וללוקח וא"כ מטעם זה אפשר ששמעון מחזיק בבית ואינו רוצה לצאת ממנה לפי שהוא טוען אני ירשתי ושמא חמי קנאה ואיני צריך ראיה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה והביאה ב"י טור א"ה וז"ל מה שטען שמעון שהוא נכנס בבתים וגם אמו מוחזקת בהם עשר שני' וסתר ובנה והשכיר קצתם ופרע המס אינה חזקה כיון שידוע שהבית של אביהם ושמעון אינו טוען שאבי' מכרם אלא שטען שהחזיק בהם זו היא חזקה שאין עמה טענה ואינה חזק' אבל אם מתה האם ויש לשמעון עדים שאמו החזיקה בבתים חזקתה חזקה כיון שטוענים לכל בא מכח' או יורש או לוקח כל מה שהיא היתה טוענת אם היתה קיימת והיא יכולה לטעון קניתי הבתים והחזקתי בהם שני חזקה או ב"ד הגבוה לי בנדונייתי עכ"ל יע"ש א"כ בנ"ד כמי היה נראה ששמעון היה יכול לטעון שחמיו קנה הבתים מן האשה שהגבו' אותם לאשה בנדונייתה או שהיא האלמנה או ב"ד מכרו למזונות וכיוצא בזה זהו מה שהיה אפשר לטעון בעד שמעון אבל כפי הדין נראה בעיני שאין כל זה מועיל לשמעון והטעם שכפי הדין צריך לברר אם טענה זו הויה טענה או לא הרי כתב הטור כיצד היא החזקה שיש ממש בו ויהנה ממנו ג' שנים מיום ליום כל דבר כפי הנאתו ותשמישו שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה שום אדם לא נזהר עוד בשטרו ונאמן לומר מכרתו או נתתו לי ואבדתי השטר הבתים שהם לדירה צריך להביא עדים שדר בו ג"ש ומשהביא עדים שדר בו ג"ש הוי חזקה אעפ"י שלא העידו בפירוש על דירת ימים ולילות אין צריך לחקור עדותם אם מעידים גם על הלילות אלא מסתמא מעידים גם על הלילות כל זמן שלא יטעון המערער ואם יטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות אז צריך המחזיק להביא עדים שהחזיק גם בלילות ע"כ נמצינו למדין שצריך עדות ברורה שהחזיק ימים ולילות כשיש מערער גם בנ"ד אני אומר שאין אנו יכולין לטעון בעד היורש אלא כל מה שהיה יכול לטעון המוריש וכיון שהמוריש לא היה יכול לטעון קניתי' או מכרו אותה ב"ד וכו' מכח שהחזיק בה ג"ש לפי שלא יש בעולם מי שיכול להעיד עדות ברור על החזקה כי מה שראו העדים שהיה דר בה שמעון כ"כ שנים אינה טענה שכבר אומרת האלמנה שהיתה מנחת לשמעון לדור בבתים הנז' מפני ששמעון היה פורע לתוגר הרבית שהיו חייבים היא ושמעון שהיה ערב לבעלה מן המעות שהיו חייבין לתוגר א"כ אם הי' שמעון בחיים והיה טוען מחמת שני חזקה והיא היתה משיבה שלא היו לו שני חזקה לפי שהיתה מקבלת שכירות הבתים היה שמעון צריך לברר שלא היה פורע ואיך היה אפשר זה כמו אם היו שמני' אנשים אחרי' דרים בבתים ואומרים שהשכירות היו פורעים לזה המחזיק ובלאו הכי לא היה מועיל חזקתו של המחזיק כמו שיראה המעיין בח"מ בסי' ק"מ וכמו כן כתב הטור בסי' הנז' וז"ל ואם טען המערער דרתי בבית הפנימי ועברתי דרך עליך ולפיכך לא חששתי למחות אם ידוע שהוא היה דר בבית הפנימי והיה לו דרך לעבור על זה וגם דרך לצאת מצד אחר אלא שאין ידוע אם עבר דרך עליו אם לאו טענתו טענה וצריך המחזיק לברר שלא עבר דרך עליו בנ"ד נמי כיון שידוע לנו ששמעון וזאת האלמנה היו חייבים לתוגר והיו צריכים לפרוע הרבית אין לך טענה גדולה מזו ומבטל' כח החזקה וכיון שלא נתברר לנו שני חזקת שמעון בטלה טענה שבא מכח ירושה שאין לנו כח לטעון בעד היורש אלא כל מה שהיה יכול לטעון המוריש והמוריש כפי הנראה אי אפשר לברר חזקתו מצד טענה הנזכרת גם היורש לא עדיף מכח המוריש עוד טענה אחרת שזכתה האלמנה ובניה בדין ויכולין להוציא לשמעון מן הבתים דקי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן וכיון שידוע ומפורסם שחזקה זו היתה מאביהם של אלו היתומים חזקת שמעון שנכנס ודר שם לא הוי חזקה כיון שאין מחזיקים בנכסי קטן והיה אפשר להאריך באלו הדברים אלא שהשואל נחוץ ולכן ראיתי לתת קנצי למלי ודי במה שכתבתי שאין חזקת שמעון מועיל ויכולה האלמנה והיתומים להוציא את חתן שמעון מהבתים ולתבוע ממנו שכירות הבתים מן הזמן שעמ' שם כיון שאין לו חזקה: ועל מה ששאל השואל אם חייבת לאה בפרעון הקרן והרבית בזה ודאי שחייבת בפרעונם כיון שהיא ערבנית ואם יש נכסים אחרים מבעלה בודאי שנכסי בעלה ערבים ופורעים מהם. ועל מה ששאל אם יש כח לאפטרופוס למכור הבתים בלתי רשותה אם יש נכסים לפרוע סכי כתובתה ונדונייתה ממקום אחר ויש להם לקטנים ממה להתפרנס אינם יכולים למכור שאינם יכולים למכור קרקע של יתומים אלא לכתובת אשה ולמזוני או שהיה רבית אוכלת בהם והכל תלוי בב"ד אם יראו צורך שעה אם לא כי אין אפטרופוס ההולך בדרך ישר יכול למכור קרקע של יתומים אם לא ע"פ ב"ד הנראה לע"ד כתבתי בנחיצה רבה כאשר ה' יודע וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
137
קל״חשאלה ילמדנו רבנו איש כי ידור נדר להזיר לה' וכה אמר הרי אני מקבל עלי נזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה שלא לדבר עם פלוני מה הדין נותן:
138
קל״טתשובה
139
ק״מהנה לא פירש השואל על מה נפל הספק כי אפשר בא הספק אי אמרינן נדר דאפקיה בלשון שבועה אי הוי נדר אי לא או אפי' את"ל דנדר דאפקיה בלשון שבועה לאו כלום אפשר דיש לחלק בין נדרים לנזירות או אפשר דאפי' את"ל דאיכא נדר בלשון שבועה איפשר דבנדון כזה לא הוי כלל נדר וכל אלה החלוקי' נראה דאפשר לחלק בדין זה כמו שאפרש בע"ה ותחלת דברי וראשית אמרי אומר כי להיות אלו הדברים הרים גבנונים תלויים בחוט השערה ירא אנכי לפסוק הדין אלא כנושא ונותן בהלכה אסדר הפנים המראי' להקל גם הפני' המראי' להחמיר ולמה דעתי נוט' להלכ' לא למעש' אם לא יסכימו בז' שני חכמי' מוחזקי' בהורא' ואתחיל ואומ' על החלק הא' שהנ' רי"ו בנתיב י"ב ח"ג כתב וז"ל ואפי' נדרי' עצמן כ"ז שאמר לשון דמשמע שאוסר עצמו מל החפץ אינו כלו' כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאמר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה. וכן בירוש' דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכ"כ הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא ולא לשון נדר הר"ן ז"ל בריש מס' נדרים על הא דאמר בגמ' איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצ' וכת' הר"ן וז"ל ומיה' משמע דאין שבועת בלשון נדר כו' עד וההיא נמי דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דוקא דאמר בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן עד וכן דעת ר"ח והרב בן מיגש ולזה הסכי' הרשב"א ז"ל ובירוש' איפליגו בהאי דינא דאמרינן התם דרבי יודן ורבי מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה ורבי יוסי פליג עלי' ומשמע דקי"ל כרבים הרי משמע שגאוני עולם הסכימו ג"כ למה שכתבתי למעלה בשם רבנו ירוחם נשאר החלק הב' והוא שאפי' לפי זאת הסברא הנזכר איפשר לחלק ולומר דהיינו דוקא בנדר קונם וכיוצא בו אבל בנזיר אימא דלא הוי כנדר אלא כשבועה ואיפשר א"כ שהדין נותן שחל נדר זה או שבועה זו ואיפשר להביא ראיה שהוא כן שהרי כתב הרא"ש שם בסוגיא הנזכר לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא דכתיב נפש כי תשבע שנשבע שלא יעשה דבר זה ונזיר אעפ"י שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ. מלשון זה משמע דנזיר לאו נדר הוא אלא דין שבועה לו וכשיאמר אותו בלשון שבועה מהני דהא איסור גברא הוי כשבועה וכמו שנראה לכאור' מוכרח מסדר המשנה דקתני כל כנויי נדרים כו' חרמים כחרמי' ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות ופריך בגמרא ולתני כנוי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה הוא תנא נמי חרמי' דמיתסר חפצא עליה הוא לאפוקי שבועה ואם איתא דנזיר הוי נדר הו"ל לתנא למיתניי' לנזיר בתר חרמים קודם שבועות אלא דמשמע דהוי כשבועות ולכן תני לה בתר שבועות וכמדומה לי ששמעתי שהרא"ש והרשב"א פליגי בהא גם שמעתי שהיה מי שפי' דברי הרא"ש ז"ל מסכימים דנזיר נדר הוי גם זכורני ראיתי תשובות מכונות להרשב"א ז"ל בבית מדרשו של החכם ה"ר מאיר בן באן בנשת ז"ל חבל דאבדין לכן טרחתי במה שידי משגת ונראה בעיני שא"א להכחי' דנזיר דין נדר יש לו ולא שבועה איבע"א קרא ואיבע"א משנה גם הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים מראים זה קרא כתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מתניתין פ"ב דנדרים יש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל חייב ע"כ א' וא' שבוע' שלא אוכל שבוע' שלא אוכל ואכל אינו חייי אלא אחד וכתב' הטור ז"ל וז"ל ויש עוד בשבוע' משא"כ בנדר שאין שבוע' חל על שבוע' כו' אמר הריני נזיר הריני נזיר שניהם חלו משמע בהדיא דנזיר נדר מקרי ודין נדר יש לו וכן ג"כ הרמב"ם ז"ל בסדורו סדר תחלה הלכות שבועות ואח"כ הלכות נדרים ואח"כ הלכות נזיר ובתחלת דבריו בנזיר כתב וז"ל הנזיר הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור וגו' וכן כתבו התוס' בפ' ג' דמסכת שבועו' בדבור אלא לרבא קשיא וז"ל אע"ג דרבא נמי מודה דמתפיס בנדר דמשנה שלמה היא מי שאמר הרי אני נזיר ושמע חברו כו' משמע בפירוש דסברי דנזיר נדר הוי גם מצינו שנזיר שוה לנדר לענין התפסה וכמ"ש ג"כ רי"ו וז"ל מתפיס בנדר כנדר דמי כגון שאסר דבר אחד בדבר הנדור כמו שכתבתי למעלה כגון אמר ככר זה עלי כקרבן הרי נאסר עליו אותו הככר בנדר אחר כך התפיס על ככר אח' זה כזה אסור גם השני כמו הא' דמתפיס בנד' כמוצי' נדר מפיו וכן מי שאמ' הריני נזי' ושמע חברו ואמר ואני וכן אחר כלם אסורים כו' עד וכן פסק הרי"ף דכל מתפיס בנד' כנד' וכן עיקר ותכף כתב מתפיס בשבוע' אינו כשבוע' כגון שנשבע על ככר שלא לאוכלו ואמר על ככר אח' הרי זה כזה הראשון אסו' השני מותר כו' עד ולא דמי מתפיס בשבועה למתפיס בנדר שכתבתי למעל' דהתם גוף החפץ נאסר כמו שכתבתי אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ אבל גוף החפ' אין עליו נדר ולפיכך אם אמר זה כזה לא אמר כלום כ"ז פשוט ומוכח מההיא שכתבתי למעלה עכ"ל. וכן הרא"ש בפסקיו ריש שבועות הסכים לסברת רי"ף וכמ"ש ג"כ בעל הטורים סי' רל"ט הרי שהרא"ש ז"ל מסכים דמתפיס בשבועה לאו כלום ובנזי' הוי כנדר דמתפיס בנדר נדר ואע"ג שאפשר לבעל הדין לחלוק ולומר דאין זה ראיה שהרי כתב הטור וז"ל ולפי זה אם שמע חברו ונשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה גמורה וא"כ תאמר ג"כ דמשום האי טעמא בנזיר הוי נמי מתפיס בשבועה לא משום דהוי כנדר מ"מ איכא ראיה לדעת הרי"ף ז"ל ליכא שום צד התפס' בשבועה לא על הככר ולא על עצמו וכמ"ש הר"ן ז"ל טעם לזה יעויין במקומו גם הרא"ש ז"ל לא חלק כלל וא"כ לדבריהם יש ראיה גדולה דנזיר הוי נדר גמור שהרי בשבועה אפי' כשאמר ואני כמותך אינו כלום ובנזיר הוי נזיר כדין מתפי' בנדר ואפשר ג"כ לחלק אפי' לדעת הטור לפי שהוא כת' ולפי זה כו' עד ואני כמותך הוא שבועה גמורה משמע דאי אמר ואני לחוד לא הוי שבועה אמנם בנזיר אפי' לא אמר אלא ואני לבד הוי נזיר מכל זה אני אומר דאפילו הרא"ש ז"ל מודה דנזיר דין נדר לו ולא שבועה ומ"ש הרא"ש ונזיר כו' כמו שכתב למעלה י"ל שהרא"ש ז"ל בא ליישב סדר המשנה והכי קאמר ונזיר אעפ"י שנזיר נדר הוא ודין נדר לי וא"כ הדין היה נותן לתנא ז"ל למיתניי' בתר נדרים לזה תרץ דמ"מ אחר שיש הבדל בין נדרים ממש לנזיר דנדרים החפץ שאוסר מזכיר אותו בפי' ואם לאו אינו אסור בו ונזיר אינו כן אלא שגזרת הכתוב הוא שמי שיאמר הרי אני נזיר ממילא נאסר כו' לזה סדר התנא הנדרים שהם איסור חפצא ואח"כ שבועה דהוי איסור גבר' ואח"כ מין אחר אמצעי שנראה בצד א' דומה לשבוע' במה ששבועה איסור גברא הוא אף זה נמי אוסר עצמו וממילא נאסרו הדברים עליו אבל עיקרו ומהותו נדר הוא כנ"ל כל שכן דאפי' אם תמצא לומר דנזיר דין שבועה יש לו מ"מ בנדון שלנו כ"ע מודו דהוי נדר כיון שאמר הרי אני מקבל עלי אין זה אלא לשון נדר ולא לשון שבועה בלי ספק וא"כ היה לו לסיים אם אעשה כו' וכמ"ש הרמב"ם הלשון הזה בשלהי הלכות נזיר האומר הריני נזיר אם אעשה כך או אם לא אעשה כו' עד אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח בתחילת דבריו ובסיומן הורה לנו ולמד אותנו הרמב"ם ואיך הוא אמת דנזיר נדר הוי וכפי הנרא' ב"ס אין לו דרך לחול אלא בשיאמ' הריני נזיר בתנאי או בבלתי תנאי ואם יהיה בתנאי שיזכיר המלה התנאי' ואם לא לאו כלום הוא יתר על זה נדון שלנו שבתחלת דבריו התחיל בלשון דהוי משמע נדר לכ"ע ובסיום דבריו סיים בלשון שבועה ודמי בעיני למ"ש הרמב"ם פ"ב דנדרים שכתב וז"ל אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן בקרבן ונדר בנזיר בשבוע' ונדר או שנתכוון לנדור ונשבע כו' עד הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר ועדיף מיניה לע"ד דאלו התם כונתו לאסור עצמו בדבר אלא שנתכון להוציא נדר והוציא שבועה כתקנה וכאן לא נדר ולא שבועה מכל זה היה נר' שהיינו יכולים לומר בנדון זה דליכא לא נדר ולא שבועה אבל מה שיש לחוש בזה מ"ש הר"ן בסיו' דבריו במקום הנז' שכתב וז"ל אבל הרמ"בן בהלכות נדרים כתב דליכא לשבושי הנך סוגיין ולמימר דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין יד ונראה מתוך לשונו דלזה דעתו נוטה וכ"נ בפי' במסכת שבועות על הרי"ף דאע"ג דפליג על פי' הרמב"ן בשיטת ההלכה מ"מ מוד' בפי' דנדר דאפקיה בלשון שבועה ושבועה דאפקיה בלשון נדר דיד הוי וז"ל שם וכי תימא כיון דשבועה לא הוי אלא מיסר נפשיה מן חפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים אפי' אמרה בלשון נדר א"א שתועיל אלא משום יד כו' עד אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פי' למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומ"ה לא משכחינן להו אלא בדקאסר חפצא אנפשיה ומ"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין עניינ' אלא בדקאסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי כו' הרי דסבירא ליה דבין נדר דאפקיה בלשון שבוע' בין שבוע' דאפקיה בלשון נדר תפסי משום יד גם ריש פ' ג' דשבועות כתבו התוס' על ההיא ברייתא דמייתי בגמ' אי זהו איסר האמו' בתור' האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביו' שמת בו אביו וז"ל שם שלא אוכל לא חש התנ' לדקדק בלשונו דבלשון זה אינו חל דבשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש עד ומיהו שמא יש לחלק דדוקא גבי שינה לא אמר כלום משום דשינה עצמו אין בו ממש משמע דלא חשו להו לנדר דאפקיה בלשון שבועה אלא לדבר שאין בו ממש ותו לא ועל דא נחתי וסלקי הא משום נדר דאפקיה בלשון שבועה ליכא מידי אלא ודאי חל. וכ"נ ג"כ בדבור המתחיל מה שאין בשבועה על ברייתא דחומר בנדרים כו'. אבל ר"ת כתב בפי' שאפי' אמר יאסרו פירות עלי בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה משמע בהדיא דס"ל דבשום צד ליכא שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכ"כ התוס' סתם בנדרים פ"ק בסוף דבור ומאי שנא וז"ל שם מאי נפקא מינה אי אסר חפצא עלי' או איהו על חפצ' י"ל דלענין אם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן גבי שבועה להפך ואע"ג דהוו מצו לתרוצי דנ"מ לענין התפסה דכשאס' נפשיה מן חפצא ואמר על ככר אחר הרי זה כזה לא מיתפיס כלל כמו שאמרנו למעלה לדעת הרי"ף ושאר הפוסקים הנמשכים אחריו ואם אסר חפצא עלויה מתפיס ואפי לדברי האומרים דגם בשבועה מתפיס איכא נפקותא בין איסור קל לחמור אלא נר' בודאי דמשום הכי תרצו בהאי גוונא משום דרצו לאשמועינן דבעקר הנדר איכא נפקותא בנדר דאפקיה כו' כנ"ל:
140
קמ״אמ"מ נר' בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין הם הסוברים דאין שבועה בלשון נדר ר"ח שכתבו עליו התוס' שדבריו דברי קבלה הרב ן' מיגש שכתב עליו שהיה לבו כפתחו של אולם ר"ת ז"ל שעיקר התוס' מיוסדים עליו ועל ר"י. הרשב"א ז"ל גדול הפוסקי' האחרוני' הרא"ש מסכים גם לזה כמ"ש רבינו ירוחם בנו בעל הטורים מסכים לדבריו כיון שהביאם בלי חולק י"ד סי' כ"ו רי"ו שהוא אחרון האחרונים נר' שכך דעתו שבתחלה הביא הדין והביא סברת הרמב"ן אח"כ ובמקום אחר חזר והביא הדין בעצמו וז"ל האומר אני נודר שלא אעשה דבר פ' כתבו המפרשים שאינו כלום שנדר צריך שיאסור החפץ עליו כמו שכתבתי וכאן לא הזכיר שום חולק משמע דהכי ס"ל דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וא"כ היה אפשר לומר שהנודר שהוציא מפיו בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר לאו כלום הוא כי ראוי לפסוק הדין כרבים ובפרט דאיכא קמאי ובתראי דסבירא להו הכי והרי כתב הרשב"א בתשו' וז"ל שורת הדין אם שנים הפוסקים כאחד זה אוסר וזה מתיר אם נוד' האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר היו שניהם שוים ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הולכים אחר המחמיר דה"ל כספקא דאורייתא ובשל סופרים הלך אחר המקל וכדאיתא ריש פ"ק דע"ז הרי משמע מדבריו בפירוש שבשניהם שוים הוא כספק איסורא ואם האחד גדול מותר לילך אחריו אם לא שירצה להחמיר ממדת חסידות אבל כה"ג דאיכ' רבים וגדולים כאשר כתבתי נר' דאפי' משום עובר על מדת חסידות ליכא וכ"ש דלפי הנר' לע"ד איפשר לומר דליכא מאן דפליג בכ"הג דמשנה שלימה תנן במס' נדרים פ"ב קרבן לא אוכל לך כו' מותר והביאה הרמב"ם לפסק הלכה פ"ק דה' נדרים וקונם לא אוכל לך הוא הדין נמי לקונם היינו קרבן דהוי כנוי לו ונר' בעיני דאפי' הרמב"ן מודה בזה ולא אמר הוא והנמשכי' אחר דעתו דאיכא נדר בלשון שבועה ושבוע' בלשון נדר אלא היכא שהלשון יש לו משמעות אלא שמשונה שמוציא שבועה דהוי איסור גברא ודבריו מראים שאוסר חפצא כגון יאסרו פירות העולם עלי בשבועה דמדקאמר יאסרו עלי הוי משמע איסור חפצא וכשאמר אח"כ בשבועה הוי איסור גברא ובנדר נמי דאמר מודרני ממך שלא אוכל לך או הריני נודר שלא אוכל איפשר ג"כ דחייל שהלשון יש לו משמעות אצל בני אדם ואין לו סתירה אחרת אלא דמדקאמר הריני נודר משמע שר"ל לאסור חפצא ואח"כ מוציא דברים שאסר נפשיה מן חפצא וא"ה לדעת הרמב"ן הוי יד ולדעת כל אותם הגדולים מן הראשונים ואחרונים שזכרתי אפי' יד לא הוי לבד הרא"ש דלפי ע"ד ס"ל בתירוץ ראשון דתוס' בדבור דחומר בנדרים כו' דנר' בפי' דבשבוע' סבירא ליה איכא איסור גברא ואיסור חפצא ובנדר ס"ל דאיסור חפצא איכא איסור גברא ליכא ואין כאן מקום להאריך בזה אבל מ"מ נר' דהיכא שהלשון אין לו משמעות ה"ל כמתכוין לנדור ונשבע או איפכא דלאו כלום כמו גבי קונם שלא אוכל לך כנז' וכן גם כן בנ"ד זה הלשון מצד עצמו אין לו שום משמעות כי איזה משמעות יש בדברים אלו או שתאמר שדעתו ודבריו הם א' לומר שהוא מקבל נזירו' שלא לדבר עם פ' ואם יתקיימו דבריו שלא ידבר יהיה נזיר והוי כהא דתנן פ' ב"ש דמסכת נזיר היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר א' מהם הריני נזיר שזה פלו' ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פ' כו' עד ב"ש אומרים כלם נזירים וב"ה אומר אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר וב"ש לגבי ב"ה אינה משנה ור' טרפון כבר כת' הרמב"ם שאין הלכה כמותו נשאר בודאי דקיימא לן כב"ה ופריך בגמ' מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא פרש"י כגון דאמר הריני נזיר שזה פ' אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נמי נזיר והכי קאמר לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונ' הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים אי הוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ונלע"ד דרב יהודה ואביי לא פליגי לגבי דינא אלא דמר אמר חדא כו' ופליגי בישוב פירוש דמתני' וכלהו ס"ל דמי שנתקיימו דבריו הוי נזיר וא"כ מה לי הריני נזיר שלא אדבר עם פ' ומה לי הריני נזיר שאין זה פלוני זהו המשמעות הא' כפי המשנ' שזכרתי:
141
קמ״באמנם המשמעו ב' אינו בלשון אלא שתאמר לפי הכונה שאם ידבר עם פ' שיהיה נזיר אבל א"א לומר כן שהרי לא אמר כן אלא שלא לדבר כו' ומשמעות לשון זה אינו אלא הפירוש הראשון וא"ת אם לא דבר עמו יהיה נזיר לזה אני אומר שהלכה רווחת בישראל דבנדרי' ובשבועו' פיו ולבו שוים בעינן וכשטעה לשונו ולא הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו הוי כמ' שנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים או לידור ונשבע דמותר ואין לו לא זה ולא זה וא"כ אם יאמר זה הנודר דדעתו היה שלא לדבר ואם ידבר שיהיה נזיר והו' הוציא הלשון הנז' שכפי מה שכתבתי מכח מתני' דנזיר משמעות הלשון הוא הפך הכונה הנז' ה"ז מותר לדבר ולע"ד לא דמי האי למה שכתב הרא"ש שאפי' דס"ל שהנודר שלא אעשה כך דלאו כלום כיון דהאידנא מרגלא בפומיהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל דשאני התם שהלשון יש לו משמעות כאשר כתבתי אבל בכה"ג יש להקל ואין מקום להחמיר ועוד הייתי אומר דהיכא דאיפשר לתקן שאני אבל בכי האי גוונא דנ"ד דאי הוה אמינא דצריך התרה ליכא תקון דנזיר שמשון אין לו התרה לא מחמרינן כולי האי וגדולה מזו אמרו שהעובר על נדר דאוריית' אין מתירין עד שינהוג איסור כימים שעבר וא"ה היכא דאיכא למיחש לקלקול לא חיישינן כ"ש הכא ועוד דשאני התם דשכיחא ורגילי אינשי בהכי אמנם נ"ד לא שכיחא כולי האי ולא גזרינן כך נר' בעיני. ועוד אני כותב כאן לשון מורי הרב מהררי"ט זצ"ל שכתב בסוף פסק א' שפס' הלכה למעשה על מי שנדר נזירות שמשון ולא הוציא בשפתיו אלא נזיר שמשון שאמר הריני נזיר שמשון אם אעשה כך ופסק דלא הוי נדר ואחר שהביא ראיותיו כתב וז"ל ועוד הייתי אומר דאלמלא שאין לנו שום פוסק בהלכות נזי' זולת הרמב"ם והסמ"ג ההולך בעקבותיו הייתי אומר שיש צד להקל יותר בנדרי נזיר כרבי טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה שאין נזירות חל עד שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק כדאיתא פ"ב דנדרים סוף סוגיי' סתם נדרים להחמיר ולפי מסקנ' דרב אשי שם מתניתין דספק נזירות להקל ור"י דברייתא דהריני נזיר אם יש בכרי זה כו' ר' יודה מתיר ורבי טרפון וכו' וכו' כלהו סברי דלא ניתנ' נזירות אלא להפלא' כו' עד וכל המפרשי' רש"י הרא"ש הר"ן פירשו כפירוש הראשון ולפי זה אין נדר נזיר' חל על תנאי כל זה אני אומר להלכה לא למעשה כיון דהרמב"ם דוחה כל אלו מ"מ מסתבר דאע"ג דלא ק"ל כרבי טרפון דקאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלא' שצריך שיפרש בלא תני' לפחות בעינן שיפרש איזה נזיר הוא ומזה הטעם לא סגי לן שיאמר הריני כשמשון בן מנוח עד שיאמר א' מהכנויים. עוד ראוי לדעת דר"י לחודיה הוא דאמר דהנודר נזירות שמשון חייל נזירות אבל ר' יוסי ור"ש ור' יעקב כלהו סברי דלא חייל דק"ל עד שידור בדבר הנדור כדאיתא פ' קמא דנזיר ושמשון לאו נדור אלא גזרות שמים וגם זה להלכה ולא למעשה כי הרמב"ם דחה כל זה מההלכות אך מה שאמרתי שהאומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח ולא הזכיר אחד מהכנויים אין לו שום ספ' כפי ע"ד לא בגמ' ולא בלשון הרמב"ם וקים לי שאינו נזיר כמ"ש עכ"ל ואם שנר' בעיני שיש להשיב כל דבריו במה שכתב שאלו היו פוסקם אחרים בדיני נזירות שאפשר היו פוסקים כר' טרפון דנראה בעיני דברור הוא דהלכה הפך סברת ר"ט שיש כמה משניו' סתמיות דלא בעינן הפלא' גם בנזיר שמשון יש משנה סתמית גם בעיית רבא פ"ב דנזיר אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי נראה א"כ דודאי קים לן דנזיר שמשון הוי נדר כיון דרבא בעי עלה והוא מארי תלמודא וא"כ מהיכא תיסק אדעתין לפסוק (לא) כרבי טרפון (ולא) [או] כרבי יוסי ור' יעקב ורבי שמעון אחר שסתם לן תנא כותיה דר' יודה מ"מ אין משיבין כו' והוא ידע מאי קאמר ב"ס ולמדתי מדבריו כי גם שאלו הדברים לא כתבם למעשה מ"מ יש להשיב ולומר למאי הלכתא כתבן אלא שנר' בפי' שכיון שכפי ההלכה היה אפשר להקל אע"פ שלמעשה לא עבדינן מ"מ הוי סיוע לפסוק הדין לקולא אם נמצא הקולא מצד אחר גם כי יש פנים אחרים להחמיר יוכל האדם להחזיק עצמו בצד הקולא עם הסעד והסיו' האחר הנז' ועל כן סמך הרב מורי בפסק הנז' ובפי' הרמב"ם ובפי' סוגיית הגמ' הגם כי ידע שיש גאוני עולם שפירשו הפך דבריו גם הורו הפך דבריו בדין לא חש להו עם ראיותיו ועם הסיוע הנז'. גם אני תלמידו אומר כי הסיוע הנז' נראה בעיני שהוא סעד לסמוך להקל עם כל הצדדים שכתבתי המורים להחזיק בקולא וכ"ש כי אני לא ראיתי ולא שמעתי מי שכתב בזה בנדון שלנו שוה חומר' אדרבא פשוטי הדברים מראי' מה שכתבנו שהרי הרמב"ם בהלכות נזיר הביא לשונות נדר הנזירות ולא הזכיר דבר בזה אלא שאמר וכתב בסוף הלכותיו האומר הריני נזיר אם אעשה אם לא אעשה ואם איתא לישמעינן רבותא אלא ודאי נראה שהאמת יורה דרכו שדי לנו שלא נפסוק כרבי טרפון דאמר דליתי' לנזירות אלא בהפלאה ולא נקום אנו ונגזור דישנו בהפלאה ובהפלא' דלא משתמע כלל כאשר כתבתי ובפרט שיש לסמוך על זה כי הוא שעת הדחק ומצות שלום איש עם אחיו גם שיש כבוד הבריות וכדאי היה מה שכתבנו לסמוך עליו ואפי' שלא בשע' הדחק כל שכן בשעת הדחק מ"מ ידעתי עד היכן ידי משגת וירא אני לסמוך על דעתי למעשה אם לא עם התנאי שזכרתי ראשונה בתחלת דברי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה כה דברי המעתיק אנו עדים חותמי מטה היינו מצויין ונרשמים לעדים כי הפלא החכם השלם כה"ר יעקב שמוט יצ"ו לנדור נדר להזיר לה' ובפיו מלא וכן אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתי' את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אכנס בק"ק קיאכה י"ץ מהיום ועד משך עשר שנים רצופות לא בתורת חכם ולא דורש ולא מפרש ולא ע"ד ביקור ולא בשום אופן אחר בעולם לא בתוך הק"ק הנז' ולא במקום אשר יעמדו שם האנשים המופרשים מק"ק קיאנה י"ץ ואם ח"ו בכונה אי על צד המקרה וההיזדמן אכנס בשום מקום מהנז' הריני נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה בלי שאוכל לבקש עליו התרה ואפי' שכל חכמי עצומי גאוני ישראל יצ"ו הן מהארץ הלזו הן מחוצה לת יתירו לי הנזירו' הנז' הריני נזיר' כשמשון בן מנוח בעל דליל' כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אעמוד על פי התרתם או ע"פי שום התרה בעולם שימצא לנזירותי עד שיעברו עלי העשר שנים הנז' נמנים מהיו' אמנם אם אותם יחידי הק"ק הנז' שנשארו תוך הק"ק הנז' ילכו להם לב"ה אחר להם לבדם אוכל להיות חכם ודורש וכל דבר חכמה אמנם אם ישארו תוך הק' הנז' הרינ' נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתם את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אכנס בשום אופן בעולם שם עד תשלום העשר שנים הנז' גם אני מקבל עלי בפניכם שאם שום קטטה דין ודברים יפלו בין שני יחידי קהל קדוש קיאנה י"ץ שלא אוכל להיות דיין ולא פשרן ולא פסקן עליה ואם אורה את הדין או הפשר ביניהם הריני נזי' כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה. עוד אמר בפנינו החכם הנז' הריני מתיר מעתה ומעכשיו כל שבועה וכל חרם וכל נזירות בעולם שישבעו או יחרימו או יזירו עליהם קהל קדוש קיאנה או שום אחד מהם על דבר נוגע אלי וכמו כן הריני מתיר מעקרן כל נדרי ואסרי וחרמי ושבועי וקונמי וקונסי וכל נזירות שנדרו ושאסרו ושהחרימו ושנשבעו ושהזירו לי הקהל קדוש הנז' או שום יחיד מהם כלהון יהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין הותרו הנדרים מעקרן הותרו השבועו' מעקרן הותרו החרמות מעקרן הותרו הנזיריות אין כאן נדר אין כאן שבועה אין כאן נדוי א"כ נזירות כלל מכל אשר נשבעו ונדרו והחרימו והזירו ק"ק קיאנה או שום יחיד מהם כל דבר נוגע אלי והרי אני מודה בפניכם שלא מסרתי שום מודעא ודבר שיגרו' שום ביטול לשום דבר מכל הנז' ופוסל אני על עצמי כל עד או עדים בין בשטר בין בעל פה שיבואו ויעידו שמסרתי שום מודעא ודבר שיגרום שום ביטול לשום דבר מכל הנז"ל והרי אני מקבל עלי כל הכתוב לעיל בלי שום שיור ותנאי כלל בעולם ובביטול כל מיני מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המדעות מודה אני על כל הכתוב לעיל הקטן יעקב בר רב שמואל סמוט: יהושוע ירמיה יצחק יוסף:
142
קמ״גבמותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כדהנפק קדמנא שטרא דנא דחתימין ביה יהושע ירמיה ויצחק יוסף ואתקיים קדמנא כד חזי ומדאתברר לנא דאילין ניהו חתימה ידהון דסהדייא אילין אשרנוהי וקיימנוהי כד חזי וקים בנימין בכמוה"רר מאיר הלוי זלה"ה דיין שמואל לבית קלעי אשכנזי דיין יצחק בדרשי דיין:
143
קמ״דשאלה הקהל הוציאו השטר הנז"ל והעדים החתומים בשטר הנז' מעידים על פה וגם בשטר אחר היותם מאויימים בחומרו' וחומרי חומ' איך מעולם לא קבל החכם ה"ר יעקב הנזכר נזירות בפיו בפנינו על הדבר ההוא ולא שום חומרא אחר' כלל אלא שבשעת חתימתו באותו השטר באו עליו באונס גמור אנשי הקהל ההוא כי מקדמת דנא הלשינוהו לפני הערכאות של גוים ואמרי לפניהם איך הח' הנז' י"ל בית ועד לדון דיני ממונות ושהוא הכריז בכל המדינה לבלתי לכת לערכאות ש"ג כלל אלא לבא לפניו כי ערכאות של גוים אין דיניהם דין ובזה ובכל כיוצא באלה ההלשנות והמסיריות הביאוהו לסכנה גדולה ועצומה כנודע לכל באי שער עירו ואל זאת ההלשנה עשו הקהל אותו השטר והביאוהו לפניו יחד עם השוטרים עמהם באומרם שאם לא יחתום בשטר ההוא שימסרוהו ביד א"ה ואז הוכרח מחמת האונס ההוא לכתוב בכתב ידו מבלי שהוציא שום דבר מפיו לא נזירות ולא חומרא אחרת כלל וגם אז הוכרח להחתים העדים ההם בשטר ההוא שאם לא יחתמו עדים בשטר ההוא ימסרוהו בידי האומות אף שיחתום הוא שם וכל זה היה בעצת יועץ חכם חרשים. כל אלה הם דברי העדים החתומים בשטר הנזירות הנז' אחר היותם מאויימים בחומרות וגזרת התורה להגיד האמת והצדק מכח החומרות והאלות המוטלות עליהם ומלבד כל זה החכם הנז' עצמו קופץ בשבועה חמורה כראוי איך מעולם לא הוציא בפיו ולא קבל שום נזירות ולא שום חומרא אחרת על הדבר ההוא רק שחתם שם באותו שטר מחמת האונס הגדול ההוא גם כי מקדמת דנא מסר מודעא גמורת כראוי בכל תוקף ובכל תנאי המודעא וביטל כל שבועה או חומרא או נזירות שיקח על דבר ההוא בהיותו אנוס ומוכרח וגם אז באותה מודעא הודיע שאם באולי יוכרח לפסיל עד או עדים או טענה או כל איזה דבר בעולם שיבטל הנזירות או החומרא שיוכרח לקבל מעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הנדרים נפסלים ומבוטלים כחרס הנשבר כי כל אותם התנאים יוכרח לעשותם מחמת האונס הגלוי וידוע לעידי המודעא ההיא וגם הודיע להם שאפשר שיכריחוהו ויאנסוהו לומר באותו שטר הנזירות שהוא פוסל ומבטל כל איזו מודעא או ביטול שעשה מקדמת דנא הנה הו' מעכשיו מבטל ביטול המודעא ההי' באופן שלעולם תשאר המודעא ההיא קיימת אפילו שיפרש שתהיה המודעא ההיא שעשה בפני העדים ההם בטלה לא יהיה לה ביטול עולמי' וגם אם יוכרח לקבל עליו נזירות אם מסר מודע' מקדמת דנא כל זה יעשהו באונס גמור ומעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הדברים בטלים. גם יש עדים אחרים שאינם חתומים על השטר ואחר האיומים מעידים איך ראו כשבאו בני הקהל ההוא עם השוטרים בשעת חתימ' החכם הנזכר בשטר ההוא והוכרח באונס ההוא לחתום בו ושהם יודעים בבירור שלא קבל שום נזירות ושום חומרא אחרת על אותו דבר ושהחכם הנזכר אמר להם הוו עלי עדים על האונס הזה אשר אונסים אותי לחתום בשטר זה ולהחתים בו עדים אחרים ואיך איני מקבל שום חומרא וכל שכן נזירות שמשון בדבר ההוא וגם לא קראהו השטר ההוא כלל רק חתם והחתים העדים ההם מתמת האונס' ור' משה רוסו שהוא מן הקהל והוא הוליך לו הכתב ולא זז ממנו עד שקבלו וחתמו והחתימו נשבע שבועות נוראות שלא היה שם לא שוטר ולא מושל אלא הוא לבדו והוא דבר עמו עד שקרא השטר הנזכר בפיו וקבל עליו כל הנזכר ועשה עם העדים שיחתמו ועתה הם שואלים הדין עם מי:
144
קמ״התשובה
145
קמ״ואחר שנודע לי כי בעל דבר זה לא לדידי ולא לסברתי ציית הטוב והישר היה להעלים עין מענין כזה אלא שלהיו' היה המפציר בי להורות דעתי מי שאני חפץ להשלים רצונו בכל הבא מידי ראיתי גם בזה שלא להשיב פניו ריקם והן אמת כי יש בענין שאלה זו תלי תלים של הלכות מכל מקום אומר אני שלא אכתוב רק רמזי רמזים לבד כי האמת היה מלאכה רבתי והיה צריך פנאי להאריך בענפי המשתרגים אל שאלה זאת מה שאין לי לכן אבא בקצרה לענין הדין. ואני אומר כי במה שאלו העדים עצמם מעידים בשטר או בעל פה שלא הוציא הנזירות בשפתיו פשיטא שאינם נאמנים אחר שנחקרה עדותם בב"ד ונתקיים חתימתם וכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים. ועל מה שמעידין שמסר מודעה ושהם ידעו באנסו בזה נפל בין הפוסקים מחלוקת אם נאמנים בכל ענין על המודעא אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר או דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והטור כתב שהרמב"ם והרא"ש ז"ל סברי דדוקא בשאין כת' ידם כו' ואני לא מצאתי כן בספרי הרמב"ם ז"ל אדרבה להפך או טעות נפל ואפשר שהוא הרמב"ן והר"ן ז"ל כתב פרק ב' דכתובות דנראה לו מתוך פרש"י דדוקא בשאין כתב ידם וכו' סוף דבר דאיכא פלוגתא בין רבוותא בהא מלתא וכל זה היינו בע"פ אבל בשטר נראה דמהני ודוקא דקדי' חתימ' שטר המודעא לשטר המתנ' עיין הגה אשרי בתר' קצ"ז וכאן קלא דלא פסיק מאנשי' נאמנים שראו שטר המודע' שהיא מאוחר' עד שנר' שהכל בזויוף ב"ס גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו כו' רק שחתם והחתים כו' הכל כנז' בתוך השאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעידים שבפיו מלא לאמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק עם שהאמת יורה שהשנים המעידים שלא הוציא וכו' שהם עדי שקר שאם הוא מחמת אונס היה חותם ומחתים איך היה אומר הוו עלי עדים וכו' נראים דברים סותרים דבשלמא אם היה שאמר זה קודם ניחא אבל באותו מעמד ובאותה שעה אין השכל סובלו וכ"ש שמאחר שאנו יכולים לקיים דברי שתי הכתות נשאר האיש הזה באיסורו אפילו נניח שאומרים אלו שאינם חתומים על השטר אמת והטעם כי אפשר שקודם לכן הוציא הכל בפיו ובאותה שעה אמר בפני אלו האחרונים הדברים ההם והעדים החתומים חתמו אמת כי לא חתמו על אותה שעה שהיה האונס רק על שעה שקודם לכן אלא שאיחרו זמן השטר דמטעם זה אין הזמה בעדי שטר כמו וכו' ועם זה אלו ואלו אומרים אמת ואם כן אלו הטענות אינן מצילות אותו מאיסור הנזירות הנראה לעינינו לא נשאר אלא טענת האונס והמודעא שמעידים אחרים חוץ מן החתומים על השטר שידעו באנסו ושמס' מודע' כי אלו אינם סותרים דברי העדים החתומים על השטר לגמרי וגם זה פלוגתא דרבוותא שגם בזה יש מחלוקת אי מהני ביטול או לא דלדעת רבינו יונה ורבותיו ז"ל אפילו בגט ומתנה אם אנסוהו עד שביטל המודעא נתבטלה. וכן מצאתי בהגה באשר"י וז"ל ריב"ם אומר דבמתנה אפילו לא מסר מודעא עד והיכ' שמסר ואח"כ עשאוהו עד שנתרצ' בו לא נתבטל המודעא עד שיבטל המודע' בפי' משמע דכשבטלה בפירוש אפי' שעשאוהו בכך נתבטלה המודעא אמת שיש אחרים כותבים דהיכא שידענו באנסו לא מהני ביטולו והמודעא קיימת ועתה בכל איסורי תורה יש לנו להחמיר במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא והכא נמי מאי שנא ודאי דיש לנו להלך לחומרא בכל ספקי דאוריי' דאזלינן בהו לחומרא וכי תימא דשאני הכא משאר דיני דאורייתא והטעם דכיון דאנו מדמין פלוגתא דרבוותא כספק אחד וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה איכא למימר ספק נזירות להקל דהכי קיימא לן וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות נזירות פרק שני וז"ל האומר הרי אני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני הרי זה ספק שמאלא נתכוונו וכו' עד וספק נזירות להקל נראה בעיני דודאי אפשר לחלק דאע"ג דפלוגתא דרבוותא הוי ספק מכל מקום לא דמי דבספק נזירות דאמרי' דאזלינן ביה לקולא אינו אלא בספק גמור דהוי ספק לכולי עלמא אם כוונת הנודר היה כן אם לאו או בספק דהוי ספק לכל העולם כמו שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם ואמר אחד הריני נזיר אם יהיה ראובן וכו' ונעלם כיון דלכולי עלמא א"א לידע אם חל הנדר אם לאו לא הוי נזיר אבל בנדון דידן הרי לדעת הרבה מרבוותא הוי נזיר ואין בו ספק ואם כן נוכל לומר ודאי דחזר הדין דיש להחמיר בשל תורה ואפילו אם תמצא לומר דודאי ספק נזיר מקרי אפשר לומר דלא אמרינן ספק נזירות להקל אלא בשאר נדרי נזירות אבל בנדר נ"ש אפי' ספק יש להחמיר והטעם דתניא פרק אלו מותרים הרי אני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר' יהודה מתי' ור' שמעון אוסר ושקלינן וטרינן בטעמא דר' יהודה ואמר רבא כל שספקי חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספקא כו' עד הרי אני נזיר כשמשון מא"ל א"ל נ"ש לא תניא א"ל והא אמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון א"ל אי תניא תניא עכ"ל הגמרא ופירש נ"ש לא תניא דר' יודה הוה מיקל בו כיון דאין ספקו חמור מודאו כן פירש הרא"ש ז"ל וכן נראה גם כן מפירוש הר"ן ואם כן נ"מ דבספק נזיר שמשון אין להקל כיון דאין ספקו חמור יותר מודאו להאי שנוייא. ולשנוייא דקאמר אי תניא תניא פירש הרא"ש ז"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר' יודה חד סבירא ליה אליבא דרבי יודה דמעייל איניש נפשו לספקא וא"כ בנ"ש אין להקל וחד סבירא ליה דבשום ענין לא עייל איניש נפשיה לספקא ומשום הכי מיקל אפי' בנזיר שמשון גם פירוש זה משמע מתוך פירוש הר"ן אלא שפירש עוד שר"ל אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי כו' עוד תירץ רב אשי בגמרא ואמר דההי' ברייתא דכרי דמתיר ר' יודה בספק נזירות ורבי יודה משום רבי טרפון היא כך פרש"י ז"ל ואחר הצעה זאת נמצא דלדעת רבא איכא תנא אפילו אליבא דרבי יודה דבנ"ש אין להקל בספקו וא"כ אפשר דהכי הלכת' דאפושי במחלוקת אין ראוי וכיון דלדעת ר"ש בכל ספק נזיר להחמיר איכא למימר דרבי יודה כי פליג היינו בשאר נדרי נזיר אבל בנ"ש מודה ועוד בהא לדעת רב אשי דהוי בתרא ההיא ברייתא דהאומר הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה כותיה דרבי טרפון אזלא דבעי הפלאה בשעת הנדר וכן פי' הר"ן בפי' ואנן ודאי קים לן דאין הלכה כרבי טרפון וכמו שנראה ברור מהרמב"ם וסמ"ג ז"ל ובזה אין צורך להאריך כי דבר ברו' הוא ואחר שאין הלכה כרבי טרפון אם כן נמצא לדעת רב אשי דההיא ברייתא דתניא הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה מאה כור אינו נזיר לאו הלכתא היא ומה שפסק הרמב"ם ז"ל דספק נזירות להקל דוקא בשאר נדרי נזירות דספקו חמור מודאו אבל בנזיר' שמשון דלא חמיר ספקו מודאו לא אמרי' ביה ספק נזירות להקל ותו אפילו אם תמצא לומר דאפילו בספק נ"ש יש להקל היינו במי שנדר מתחלה וחשב שיתברר אחד משני הצדדים ואם ימצא הצד האחד לא יהיה נזיר ואם ימצא השני יהיה נזיר אבל אדעתא דספקא לא הוציא נדר מפיו אבל מי שמתחלה נדר אדעתא דספקא פשיטא ופשיטא דהוי איסור גמור ונראה ודאי שלא יחלוק על זה רק מי שלבו להוט אחרי בולמוס האיסור בשביל השררה וכבוד המדומה כל שכן שכפי האמת הדברים מוכיחים שלא היה כאן אונס וכמו שאמר ר' משה רוסי הנזכר אלא שנעשה על ידי פשרה שנתפשרו ביניהם והטעם שכתוב שם אמנם אם אותם יחידי הקהל קדוש הנזכר שנשארו תוך הקהל קדוש ילכו להם לבית הכנסת אחר להם לבדם יוכל להיות חכם או דורש בכל דבר חכמה. מכאן נראה שהיה ברשותו ועל מה שהיה רוצה היה נודר ועל מה שלא היה רוצה לא היה נודר ואין ספק שלא היו מניחין לו פתח אפי' כחודא של מחט אם לא היה ברשותו אלא שהאמת יורה דרכו שהכל היה דרך פשר' ברצון שתי הכתות כל זה אני אומר עפ"י פשוטן של דברים וכמדבר הבלתי יודע העניינים שעברו אבל אחר שאני יודע תוכן הדברים והיסוד אשר עליו קבל האיש הזה הנדר החמור הזה אין צריך לפלפל ולבקש דרכים להורות בהם זהירות על דרך חומרא או מספק איסור רק שכל המודעות שיראה הם הבל ואת כלם ישא רוח כי אפילו שלא ביטל אלא שנדר הנדר הנזכר אפי' באונס חל עליו הנדר וחייב לקיימו והטעם דהא דק"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה היינו באונסים אותו שלא מן הדין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שבועות וז"ל נשבעין לחרמין ולמוכסין באיזה מוכס אמרו במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות או שלוקח ברשות המלך אבל מוסיף לעצמו וכן כתב טור י"ד הלכות נדרים סימן רל"ב וז"ל לפיכך נודרין להרגין ולמוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו ועומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר ע"כ. מכל הני משמע דאם משביעין אותו כדין על דבר צווי המלך שאינו יכול לעבור על נדרו ולא על שבועתו אפי' אונסין אותו לידור או לישבע וכן מצאתי בתשובות הר' מנחם מריקאנטי ז"ל בשם ריא"ז וז"ל ואותם שמבטלים החרם בלבם כששליח צבור מחרים אין בהם תועלת כיון שהחרם ניתן בדין ע"כ: ואפילו כשאונסין אותו שלא כדין צריך שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר באופן שלא יסתור פיו למה שבלבו וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ' הנז' והטור י"ד בסי' הנז' ובנ"ד זה האיש ודאי ופשיטא שלא חשב שהרי הוא כופר ואמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וכיון שלא הוציא נדר א"כ לא חשב והרי הוא כמו האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שאינו נאמן שוב לומר פרעתי ה"נ הוא אומר שלא הוציא נדר מפיו והרי עדים מעידים עליו שהוציא שוב אינו נאמן לומר שהוציא וחשב וק"ל ופיו הכשילו דהעדים שמסייעים אותו לומר שלא הוציא על זה נאמר מסייע שאין בו ממש דהא אינן מכחישין לעדים החתומים עלהשטר ומעידים שהוציא כמו שהוזכר למעלה: ועוד אפי' אם היה נאמן לומר שאנסוהו עד שנדר הא ק"ל בגט אם עשאוהו כדין הרי זה גט וכן יכולין לכוף לכל אדם ולהשביעו בעל כרחו שלא יעשה כפי מה שיראה לדיין וכ"כ טור ח"מ סי' ב' וז"ל ולקנוס לנדות ולהחרים וכו' עד ולהשביעו בשם ע"כ שלא יעשה ולא עשה את הדברים לפי מה שיראה לדיין וכן נמצא תשובה להר"י בן הרא"ש ז"ל עיין באבן העזר ב"י סימן קנ"ד ואם כן מה שעשו הקהל שהביאו לו שוטרים וכו' כדין עשו כי הוא עשה שלא כהוגן כי רצה להכנס שם בעל כרחם על ידי אומות העולם כנודע זה בשערי העיר הזאת גם כשראו שתקפה ידם ראו פן שמא ח"ו יחזור הגלגל ישוב לקיאו דעל כן גזמו עליו ואיימוהו בכל תוקף ישבע להם לא ישוב לכסלו וע"פ עצת חכם וא"כ אין כאן טענת אונס כלל וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות גרושין וז"ל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שמחוייב לעשותו או עד שנתרח' מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס וכו' עד וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו ע"כ:
146
קמ״זהדור אתם ראו היש זלזול תורה יותר גדול מזה או חלול ה' יותר מזה שירצה בעל תורה להכנס ולהשתרר בתוך קהל אחד בחזקה ע"י אומות העולם ולשום חרב בתוך הקהל חרב איש ברעהו והם בעצתם ראו שעה שיכריחוהו לעשות מה שעשה אין זה אונס:
147
קמ״חעוד ראיתי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הבית יוסף אבן העזר עלה ק"ע וז"ל אם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש גטו גט עד ואפי' אנסוהו ע"פ אביו ואמרו לו אל תסתור דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כיון שלא תי' דבריו לעבור על דברי תורה והיה כדי להסתלק מן המריבה ע"כ ראיתי ושמחתי כי תשובה זו חותם תכנית לכל מה שאמרנו והוי נדון דידן ממש כי להשקיט המריבה מבני קהלם עשו כל מה שעשו ובכן נח שקט הקהל ימים רבי' אחר זה ועתה שב על קיאו ורצה להזכיר עונות ראשונים גם השליך אחרי גוו מה שאמרו ז"ל יש מפזר וגו' אם ראית דור שדברי תורה חביבין עליהם פזר ואם לאו כנס והרי הוא רואה שאנשי הקהל אינם חפצי' בתורתו מאז ועד התם ולמה יפתה לאנשי' יש מהם מראים לו פנים ואינם חפצי' בו אלא להתקוטט עם חבריהם ולמה מואס בדברי הרמב"ם ז"ל דברי פי חכם חן עלינו לשבח אל חכמתו אשר היישירנו במוסריו הטובי' שכתב בהלכות סנהדרין כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות כו' עד אע"פ כן לא היו יושבים לדין אלא עד שמכבדין העם והזקנים ופוצרין בהן וגם שלא יהיה כל כך מ"מ ראוי לו להמתין עד זמן איסורו הבא מאליו שהרי מצאנו ראינו שאפי' איסור מקצה דאין לו עיקר מן התורה אפי' באלף לא בטיל מפני שההיתר בא מאליו וזה האיש רוצה לעייל פילא בקופא דמחטא בדבר איסור אשר אין לו היתר לעולם ולאבד עולם קיים בשביל השגת רצון חיי שעה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת ולחרפ' שיאמרו עמי הארץ ראו ת"ח מקילין באיסורים חמורים להנאתם אל אלהים יודע כי מרוב שיחי וכעסי מקנאת ה' ותורתו כתבתי זה אחר ההפצר כאשר כתבתי ואפי' שנאמר שהוא נאמן על עצמו שבאונס עשה אמרינן בגמרא כריתות פרק אמרו לו שנים אכלת על הא דאמרי' רבי מאיר אומר אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל רבי יודה אמר אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אמר רב נחמן הלכה כרב יודה אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ולפרש"י ז"ל לא אמר רב יודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתו לזלזולו בטהרות וכן קאמר לעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע אבל לאחרים לא יאכילם וכ"ש שבדין אנסהו כנ"ל:
148
קמ״טעז נדרשתי לאשר שאלוני על שני אחים אורחים לעשות רצון קונם ששים ושמחים והגדול מהם נשוי אשה בת מאחד משועי יאודה זרע קודש מצבתה ויהי כי הקיפו הימים והגיע זמן אחיו הקטן ממנו לישא אשה חשב מחשבה טובה להשיא לאחיו אחות אשתו לחבר את האהל להיות אחד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וחל' פני חמיו ירצה ליתן בתו האחרת לאחיו ובאו כן בהסכמה ונשבעו זה לזה ליתן והבחור ליקח ולהיות כי עונות הדור גרמו שלא יחסרו מסיתים ומדיחים לבני אדם להטותם מן הדרך הישרה קפצו על הבחור להביא לו אשה אחר' בת טובים עם הון רב וחשבו מחשבות לידח ממנו נדח ולפתותו ברצי כסף והבחור הטה אזן בעצת אמו ואחרים עמה וחשב לבקש תואנה לשבועה שנשבע ואחיו הגדול בראותו גודל נבלה כזאת להתל בבת ישראל וכן לא יעש' ובפרט כי הוא חלה בעדו פני חמיו כנז' גם השבועה שהיה גדולה לאלהים וחס ליה לזרעיה דאבוהי יהיה מאותם שמקלו יגיד לו שראה בטוב שכלו עם קצת רמזי' שראה מאחיו שרצונו בכך ונדר ואמר הריני נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה שנקרו פלשתים עיניו אם ישא אחי פלו' היא האשה אשר היו מסיתי' לאחיו עמה אם לא יהיה ברצון חמי וראה כי בזה יכמרו רחמי אחיו הקטן עליו ולא יהיה כדבר הרע הזה להביא רעה כזאת על אחיו הגדול אשר הוא חייב בכבודו ואהבת נפשו אהבו נוסף על ענין השבועה הנז' ועתה שאל השואל אם ח"ו יעבור רוח רעה על האח הקטן להטות מני דרך ולקחת האשה הנז' בלתי רשות ורצון חמיו של האח הגדול אם ישאר האח הגדול נזיר שמשון לעולם או יש צד לומר שלא יתחייב לקיים כדרו כיאינו מחוייב בכך:
149
ק״נתשובה
150
קנ״אלע"ד אין זה צריך לפנים והאריכו' בזה מותר ולהג הרבה יגיעת בשר כי מי לא ידע בכל אלה שהנזירות חל על האח הגדול וחיי' לקיימו אם ח"ו אחיו ישא האשה שלא ברשות חמיו כנזכר אלא שאחר שבאנו למדה זו אמרתי להורות אם יש מקום לטעות לומר שלא חל הנזירות מן הדין ונראה לע"ד שאפשר היה לטעות משני פנים אחד ממה שאמרו בגמ' סוף פ' שני דנדרים תניא הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד רבי יהודה מתיר רבי שמעון אוסר ופריך בגמרא ורמי רבי יודה אדר' יודה מי אמר רבי יודה לא מעייל איניש נפשיה לספקא ורמינהי כו' עד נזיר שמשון מאי אמר ליה נזיר שמשון לא תניא ופירש"י ז"ל לא תניא לא אשכחן שום ברייתא דקתני הרי אני נזיר שמשון דליתא כלל דכי אמר הרי אני נזיר שמשון דליחול עליה נזירות כלל משום דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהא הוה מטמא למתי' כי הוי קטיל להו והד' פריך והאמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון אמר ליה אי תני' תניא ובפ"ק דנזיר אמרי בגמ' על משנת נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מבי' קרבן ופריך בגמרא מני מתניתין לא רבי יודה ולא רבי שמעון דתניא רבי יודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא רבי שמעון אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שכן מצינו בשמשון שלא יצאה נזירות מפיו ואמרינן בגמרא לימא דפלוגתא דהני תנאי קמפלגי דתנן הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ורבי יוסי מתיר מאי לאו רבי יודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידור ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאמר בעי' דבר הנידור ומשני לה דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב בי' לה' לרבות את הבכור מתוך תירוץ הגמרא משמע דרבי יוסי ורבי יעקב כלהו סברי דנזירות שמשון אינו כלום כרבי שמעון משום דבעינן דבר הנידור ואפי' רבי יודה מספקא ליה כפי ההיא סוגיא דנדרים שהבאתי למעלה לדעת פרש"י ואע"ג דתנינן נ"ש בהדיא במתניתין מ"מ הוה סלקא דעתיה דא"א למיתני בברייתא כיון דלא הוי הלכתא כך נראה לי כפי פרש"י ז"ל מכאן היה אפשר לומר דנזירות שמשון ליתא כלל ומ"ה לא הזכירו דין זה כלל הפוסקים האחרונים. עוד יש מקום אחר מההיא סוגיא דנדרים שהבאתי למעלה דאמר רב אשי ההיא ר"י משום רבי טרפון היא דתניא רבי יודה משום רבי טרפון אומר אין א' מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופרש"י ז"ל להפלאה דבעינן בשעה שנדר שיהא יודע אי הוי נזיר והר"ן ז"ל פירש יותר שכתב וז"ל כלומר שאין נזירות חל עד שיפרש אות' בלא שום תנאי כדכתיב כי יפליא דמשמע שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק הלכך ברייתא דהאומר הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה ק' כור דלא הוי כותיה אזלא הרי משמע דאיפשר דאפי' ר"י דאית ליה נזיר שמשון ה"מ בשנדר אותו בלא תנאי אבל בתנאי לא הוי נזיר מכל אחד מאלו הפנים היה אפשר לטעות ולומר דנ"ש דנ"ד לא חל כ"ש בהצטרפות שניהם יחד ורמז לזה מצאתי בדברי מורי ז"ל שכתב וז"ל ועוד דאלמלא שאין לנו שום פוסק כו' עד אומרו ומזה הטעם לא סגי לן שיאמר הריני כשמשון בר מנוח עד שיאמר א' מהכנויים עוד ראוי לדעת דר"י לחודיה כו' עד וקים לי שאינו נזיר כמו שכתבתי עכ"ל אבל לע"ד אני תמיה מאד בדבריו כמו שכתבתי במקום אחר ועוד שהרי רבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ד חלק ג' פסק ודלא כר' טרפון שכתב המשנה דפרק אלו מותרין וז"ל יש נדר בתוך נדר כיצד הרי אני נזיר אם אוכל הרי אני נזיר אם אוכל חייב ב' נזירות ופשיט' הוא דאפי מורי ז"ל לא כתב אלא לסיוע בעלמא דפשיטא שאחר שהרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל הביאו דיני נ"ש גם לא מצינו להראב"ד השיג עליו ודאי דהכי סבירא ליה נמי גם בענין ההפלאה כבר כתבתי לשון רבינו ירוחם ז"ל דהרי בתרא טובא ופסק שחל נזירות על תנאי ולא עוד אלא שלא מצינו שום פוסק יחלוק ע"ז וכ"ש שכפי הנלע"ד אי אפשר לחלוק על משניות סתמיות אומרות בפי' דנ"ש חל על הנודר גם משניות סתמיות דנזירות על תנאי חל גם שקלא וטריא דגמרא הכי הוי ואין צריך להביא ולהעתיק המשניות ומשא ומתן של הגמ' דזיל קרי בי רב הוא ומה לנו אנן יתמי דיתמי ללכת לקראת נחשי' שהרי כמה גאוני עולם בדורינו זה החמירו אפי' בענין נודר נזירות שמשון שלא אמר אלא הרי אני כשמשון והם הרב הגדול מה"ר אליהו מזרחי ז"ל והרב הגדול כמה"ר יעקב בן חביב זצ"ל ולא עלה על לבם ולא עבר במחשבת' טענה זו להקל משום הפלאה או משום דנזירות שמשון לא היה דבר הנודר לא חשו אפילו להביאה ולדחותה לפי שידעו בודאי שכל אלו דברי' בטלים הם ואפי' מורי זצ"ל לא כ"כ אלא לסיוע בעלמא אחר אשר הוכיח בראיות ברורות לדעתו שהאומר הרי אני כשמשון שאינו כלום עשה צניף מאלו הטענות ואפי' הכי נזהר בדבריו ופי' שלא היה אומר כן אלא להלכה לא למעשה ח"ו וא"כ מי הוא זה יערב אל לבו לעלות על שפתיו להקל בנדר חמור כזה אשר אין לו שום התרה ויכשיל לשום אדם כל ימי חייו ח"ו אין זה מורה כי אם שוטה רשע וגס רוח ולא יאומן ימצא אדם יקל ראשו בדבר כזה ח"ו ובנדון שלפנינו עם היות לכאורה נדר נזירות כזה בפרט אין לאדם לעשותו מ"מ אפשר לומר ע"ז מ"ש בגמ' בנדרים פ' אלו מותרים על הנזיר שבא מדרו' שאמר עליו שמעון הצדיק שעליו נאמר נדר נזיר לה' שכונתו היה לשמים לבד גם זה האח הגדול כיון לבו בזה לשמים לעשות בזה טובות רבות ראשונה לכבוד חמיו שחייב אדם בכבודו כמו שחייב בכבוד אביו וכמו שהוכיחו ז"ל מפסוק שאמר דוד לשאול ואבי ראה גם ראה וכל שכן שהוא גרם לחמיו הענין עוד שני' להרחיק לאחיו מן העבירה לבן יכשל בענין השבועה הנזכר שלישית כי יפה חלקו ונעים גורלו של אחיו להדבק בזר' קד' כמוהו רביעית כי באמת שניהם נשואים לשתי אחיות יתרבה האחוה והאהבה ביניהם מה שבהיות נשוי אחיו לנכרי' כמעט הוא קרוב לנמנע ורמז לדבר מה ששנינו פרק המביא תנין אף הנשים שאינן נאמנות כו' א' מהן יבימת' ופרש"י ז"ל אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות א' משני בעליהן בלא בנים ויהי צרות זו לזו משא"כ בשתי אחיות א"כ בשומו תועלת אלה לנגד עיניו כי בכלם יש רצון שמים קפץ ונדר כנז' כי בטח לבו באחיו לא ירצה להיות בעוכריו ח"ו ובפרט כאשר הכירו בן מכבד אב וכן חייב אדם בכבוד אחיו הגדול כמו שחייב בכבוד אביו כמו שדרשו מוי"ו יתירה דואת אמך ואין להקל מטעמ' דנימא דדמי לנדרי זריזין וא"כ נאמר דאח זה לא כיון אלא לזרז את חברו הוא אחיו גם בזה אין מקום להתלו' שכב' כתב רי"ו בשם המפרשים שאין למדין מהלכה זו של נדרי זירוזין למקום אחר חוץ מדברים אלו שנתפרשו בגמרא ונ"ד לא דמי להני שנתפרשו בגמ' דהוי במקח וממכ' או במזמן לחברו לאכול עמו דבהני נראה שכן דרך העולם בכך לזרז אבל בנ"ד מלתא דלא שכיחא הוא לזרז בכי האי גוונא. ועוד נראה לי דדמי זה למ"ש הטור י"ד סי' רל"ב וז"ל אבל אם זמן ראובן לשמעון לאכו' עמו והיו מזמנים אותו במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור ה"נ גלה פלוני זה לאחיו שיקבל עליו נ"ש כדי שלא יפצירו לו במקום אחר כנז' א"כ הוי נדר גמו'. עוד שהרי כתב הטור שם אפי' באותם שנתפרשו בגמרא דהוי נדרי זרוזין וז"ל ודוקא כשאין מעמיד דבריהם אלא שניהם נתרצו כו' משם יראה בודאי דהיכא דנראה מתוך מעשיו שכונתו היה לנדר ממש דהוי נדר גמור והרי הנודר הזה גלה דעתו ב' ס' שכונתו להעמיד דבריו והיה נכוה ברותחין כאשר היה רואה שדעת אחיו נוטה לצד השני וא"כ פשיטא ופשיטא דנדר גמור הוא וא"כ זה האח הקטן חלילה לו מרשע ולזרע אביו מעול לעבור פי ה' להכעיס לאחיו הגדול ולהביאו בצער גדול כזה וכל המסית ומדיח ומבקש עילות ותואנות עתיד ליתן את הדין ודינו מסור לשמים סוף דבר האריכות בזה מותר גמור ולא יאומן כי יסופ' האח הקטן יעלה במחשבתו לעבור על שבועתו כי כפי דע' רבים וגדול מן הפוסק' הנשבע לדעת חברו בשביל טובה שקבל ממנו אין מתירין לו ואפי' בדיעבד אם התירו לו שלא מרצונו אינו מותר והראב"ד והרשב"א מבעלי זאת הסברא ומעיד אני עלי שמים וארץ שמורי הגדול מהררי"ט זצ"ל כאשר בדין אחד היה לו סברת הרשב"א ז"ל היה אומר הרי הרשב"א גדול הפוסקים וכ"ש בענין שבועה כי ידוע גודל חומרתה על כן אמרתי שאיני חושב ימצא אדם שבש' הישראל יכונה יורה או ידין נגד שום דבר מכל מה שכתבתי ועל כן חתמתי שמי:
151
קנ״בשאלה מעשה היה בקה' שירון יע"א שלסבה ידוע אצלם בררו ומנו עליהם י"ב אנשים יסדרו ענייני הקהל ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ובלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו והנה נמצאו אנשים סרבנים לקבל הסכמ' וסדר הי"ב ממונים הנבררים וכראות הממוני' הנזכרי' סרבנות האנשים נוסדו יחד וקבלו עליהם חומרות התור' גם נזירות שמשון בכל תנאיו להרחיק אלו האנשים מביניהם ולעשות הבדלה מהם בכל תוקף ושלא לקבלם אם לא יפרעו כו' ולפלוני אלמוני סגרו הדלת בפניו ולא הניחו לו אפילו חור לקבלו בתשובה ויהי היום חזרו כלם להתייחד עם הקהל ולשוב בתשובה והפלוני האלמוני ג"כ חזר ולכלם קבלו ולפלוני ההוא לא רצו לקבל כי אמרו שלא היה אפשר לקבלו מצד החומרא והנ' הפלוני העני צווח ככרוכיא ולית דמשגח ביה עד שצעק בקול מר לפני הח' הש' מרביץ תורה בקהל הנז' והוא היה א' מן הנבררים עד שבהתחננו אליו נכמרו רחמי הח' עליו וחפש ומצא שקצת מחבריו הממונים אמרו שלא קבלו הנזירות שמשון אבל אדרבה אמרי בלבם ובפיהם בחשאי כי הם אינם מקבלים נזירות שמשון כלל ומבין ריסי עיני הח' נראה כי מה' הית' זאת כי הוא פתח גדול בו יוכל לכנס כל בעל תורה אם לא שהוא לא רצה להטפל להתיר בפירוש זה הענין כי נשבע ולא ימיר שלא להטפל בדבר זה ולכן בשליחות הח' הנז' בא פה שאלוניקי הפלו' ההוא לבקש ארוכה למחלתו ולי אני הדיוט החתום למטה חלה פני להגיד דעתי בזה גם החכם העניו כה"ר שלמה כהן י"א והנה האיש הנז' מבקש רפואתו טען לפני שתי טענות אשר מצדם אפשר ג"כ ימצא מנוח וראיתי להעלותם על ספר ולהורות דעתי בכל א' מן החלוקות בתכלית הקצור והנה טענותיו הם אלה אחת כי אומר שגם כי נניח כי הממונים קבלו נזירות שמשון כו' אנשי הקהל פטורים ואין עליהם אשם כאשר לא יקיימו דברי הממוני' וגזרתם וזה לפי שאלו הממונ' הטעו לאנשי הקהל באמרם שאלו הסרבנים רצו לחלוק עצמם לצד אחד חוץ מן הבית הכנסת ולבנות במה לעצמם ועל הנחה זו נתנו רשות כו'. ועתה נתגלה הדבר שמעולם לא עלה דבר כזה על רוחם ושלא יצאו כו' וא"כ נמצא הכל בטעות ב' אומר כי אחד מן הממונים ומן היותר רשומים שבהם מלבד כ"ת הח' לא נמצא בהסכמה ההיא כי היה בסידרוקאפסי ונותן אמתלאי לדבריו כי כאשר חזרו חברת האנשים הסרבני' צוה שיקראו לפלוני הזה בחשבו כי כלם בחדא מחתא מחתינהו ובסיקרא חד סקרינהו עד שאמרו לו תדע שפלוני זה א"א לקבלו וע"כ צועק ואומר אם הדין נותן לקיים הסכמת הממונים אחר שלא נמצא האיש הרשום הנז' שם:
152
קנ״גתשובה
153
קנ״דה' יודע ועד כי לא היה רצוני להטפל בדבר הזה כלל ועיקר אחר שת"ל החכם המרביץ תורה שביניהם כדאי והותר לסמוך עליו ואם הוא רצה לפרק עול זה בהיותו יודע תוכן הדברים כאשר הם מי הוא אשר ירצה ברצון נפשו לישא עול על צוארו אשר פרקו הח' הנזכ' אך שתים הנה הסיבות אשר הניעוני והכריחוני להכנס בדבר הזה והם (כי אשא) פני החכם ה"ר שלמ' כהן י"א גם כי עגמה נפשי לעני הלז הצועק בקול מר ואמר היעשה כדבר הזה בישראל לסגור דלת התשוב' והא כתיב והלכת בדרכיו וידו פשוטה לקבל שבי' גם חששתי שמא ח"ו יצא דבר תקל' מתחת יד האיש במרירות נפשו כי אין אדם נתפש על צערו ועכ"ז אני אומר כי כל מה שאומר אינו אלא בהיות אחד מן הדברים הנזכרים למעלה בשאלה אמת ויציב אשר אין בו ספק דאם לא כן דברי בטלים והקולר תלוי על היודע האמת ומעלימו. ומעתה אני אומר שאם האמת עם רבי אברהם חלב שהממונים אמרו לאנשי הקהל שדעת הסרבנים לבנות במה כו' כנזכר בשאלה ושעל דעת כן נתנו רשות מספיק לממונים וקבלו גזרתם כי אין ספק שאנשי הקהל פטורים מכל החומרות שקבלו עליהם לקבל גזרת הממונים וראיה לדבר מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' על ראובן ששאל ממנו וז"ל על דבר שבועה שעשיתי לדודי כי בא עלי במרמה ואמר לי שהטעה אותי כלל כו' וז"ל התשו' יראה לי לפי אותם הדברים שאין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו כו' יעיין במקומו כי נמצאים ב"ה והכי נמי בנ"ד אין בחומרו' שקבלו עליהם אנשי הקהל לקבל גזרת הממוני' עליהם ממש אחר שהממוני' הטעום באומרם שכוונת הסרבנים לעשות במה כו' כנזכר ונתברר הדבר שלא היה כן מעולם כאשר הענישו' ונתרבו החלוקות ומעולם לא נתפרדו מתוך הבית הכנס' ולא בטו בשפתם לעשות כן גם אפי' שיהיה טענה זו בטלה אם הטענ' השנית אמת שבהוסדם יחד להעניש לאלו הסרבני' לא נמצא אחד מהם בועד ההוא גם אז אפשר יתן הדין שאנשי הקהל פטורי' גם זה מבואר מתשו' הר"אש ז"ל כלל ז' סי' י"א על קהל שתקנו ובררו ברורים לתקן תקנות הקהל והתנו שלא יגמר שום דבר אם לא בהסכמ' כלם וכו' תשובה מה שטועני' שבטלה הסכמת' במיתת אחד מהם נראה לי טענתם כי מתחל' תלו הדבר בדעת כלם וכו' עד ויותר מזה אני אומר אפי' אם נבררו בתחלה בענין זה שיש להם לילך אחר הרוב אם מת אחד מהם בטלה הברירה וכו' עד וכן נמי הכא הסכימו הקהל לברור זה המנין ואם מת אחד מהם בטלה הברירה וראיה לזה ג"כ שכן כתב מהרי"ק ז"להה בפשיטות סוף שרש קפ"א וז"ל ועוד דבר פשוט הוא כביעת' בכותחא דאפי' היה שם רוב אנשי הקהלות לא חשיב רוב אם לא היו כלם במעמד וכמו שכבר כתב מהרר"י מינ"ץ עכ"ל גם תשוב' הרשב"א ז"ל הסכים לזה בפירוש הביאה ב"י עלה רע"ז בי"ד וא"כ אם אמת הדבר בנ"ד שכאשר נתקבצו הממוני' להסכי' הסכמ' זו נגד אלו האנשים הסרבנים לא נמצא שם באותו מעמד א' מן הממונים אין אנשי הקהל חייבים לקבל גזרתם ויכולין לישא וליתן עמהם ועם זה העני רבי אברהם חלב וא"כ כפי זה נשארו הממונים הנודרים בחומרתם מ"מ אנשי הקהל פטורים אלא שלזה צריך ג' תנאים ואם חסר אחד מהם לא עלה בידינו כלל מצד טענה זו הא' מ"ש הרשב"א בתשו' והוא שלא יהיה מנהג הקהל שאע"פי שילך או ימות א' מהם שהמינוי נשאר במקומו לחברים הנותרים שאם המנהג הוא כן שנשאר המינוי במקומו או שכן התנו בתחל' מעשיהם קיימים אעפ"י שלא נמצא שם א' או ב' מן הממונים עוד תנאי שני שזה שהלך למדינת הים או שמת לא אמר לחבריו שהיה מקבל כל מה שיסכימו הם שאם אמר כן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דאז הוי כאלו עמד הוא ג"כ שם עוד תנאי ג' לע"ד שאפי' את"ל שאין מנהג וגם שלא אמר לחבריו שהיה מסכים אם כשבא אח"כ אצלם והודיעו לו מה שעשו והסכים לדעתם ה"ל כאלו נמצא שם בשע' המעשה ונראה לי ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל והביאו הטור ח"מ סי' קע"ו כתב הרמב"ם המשתתף עם חברו סתם לא ישנה כו' עד עבר ועשה שלא מדעת חברו ואח"כ הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו הרי זה פטור ועם היות אמת שהיה אפשר לחלק מ"מ נראה בעיני שהדין שוה כמו שאמרתי מ"מ נ"מ דאי ליכא חד מהני תנאים שזכרתי אנשי הקהל פטורים כ"ז כתבתי על אלו הב' הטענו' ששמעתי מפי זה העני רבי אברהם אבל מי יודע אם הדברים כן כמו שהוא אומר וזה תלוי בחקירת החכם נר"ו ושא' אנשי הקהל לידע אמיתות הדברים כאשר הם ומעתה אני בא לטענת הח' נר"ו שכתב שיש קצת מהממונים שלא קבלו חומרת הנ"ש עליהם אבל אדרבה בטו בשפת' בחשאי שלא היו מקבלים נזירות שמשון עליהם וא"כ כפי הנראה כלם פטורים מחומרא זאת והטעם לזה ממ"ש בפרק ד' נדרים משנה ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים ב"ש אומ' הן מותרין ומי שעמהם אסורין וב"ה אומר אלו ואלו מותרים והכי ק"ל דכיון דאחיו ואביו מותרין גם השאר מותרין דנדר שהותר מקצתו כו' וכן בנ"ד דאמרינן דאלו שלא קבלו עליהם נ"ש פשיטא דלא חל עליהם זאת החומרא בע"כ ואלו שקבלו חומרת הנ"ש עליהם היה כאשר חשבו כי גם החברי' כלם נתפסו בזאת החומרא ועתה שנמצא הדבר שקצת מהם לא נתפסו ולא חל עליהם גם לא חל על שום אחד מהם דכלם מוטעים בדבר ועדיף נ"ד מההיא דנדרים דאלו התם אמרינן אלו הייתי יודע שאבא בניכם הייתי אומר פלוני ופ' אסורין ואבא מותר ואפי' שכונתו ישאר האיסור באחרים ואביו לבד מותר א"ה נשארו כולם מותרים אמנם בנ"ד אם המדירים אומרים אלו היינו יודעים שאתם אינכם מקבלים הנ"ש לא היינו אנו מקבלים כלל א"כ מה שקבלו היה טעות גמור ולא חל עליהם הנדר כלל מעולם אלא שיש לי קצת גמגום בזה דבשלמא ההיא דנדרים הוי אומדן דמוכח גמור שאין אדם אוסר פרותיו על אביו ועל אחיו וכיון דלא חל על אביו כלם פטורים אמנם בנ"ד מאן לימא לן דהני שקבלו עליהם הנ"ש לא היו מקבלים אף אם השאר לא קבלו דאולי הני דקבלו היה ספק וכח בידם בלעדי השאר להקים זאת ההסכמה שעשו נגד האנשי' האלה ולכך אפשר היו מקבלים נזירות שמשון כדי שלא להתחרט ממעשיהם וימשכו הדברים לכונתם אפי' שאלו המקצת שלא קבלו היה נודע לאלו המקבלים לא היו נמנעים הם לקבל ומ"מ אני אומר שאם הם יאמרו שברי להם שאם היה נודע להם שאלו לא היו מקבלים הנזירות שגם הם לא היו מקבלין דאז ודאי הנדר בטל גם צריך שיתברר להם שכן הוא האמ' שאומרי' בפי' קצת מן הממונים שהם לא קבלו וכו' ואלו הדברים מסורים לשמים כי האדם יראה לעינים ומ"מ מבין ריסי דברי החכם נר"ו אפשר שחומרת הנזירות שמשון לא קבלו אבל מ"מ אפשר שנדרים אחרים ושבועות קיימו וקבלו כלם עליהם כי בעונותינו שרבו דרך הנודרים נ"ש על ענין כיוצא בזה אינם מתפייסים בנ"ש לבד אלא שנודרין ונשבעים שבועות חמורות ונוסף על הכל נ"ש וא"כ צריכים התרה לשאר הנדרים והשבועות א"כ היה ואע"פ שדברי אלה בלתי צריכים כי לא אל עם עמקי שפה אני מדבר ומה גם עתה בהיות אור החכם המרביץ תורה ביניהם מ"מ ידעתי אני ידעתי כי מה ידעתי ולא ידעו הם ולא לי היה צריכים בשום דבר מ"מ אחר שבאתי לידי כך לאי זו סבה שיהיה ראיתי לכתוב מה שנראה לע"ד:
154
קנ״השאלה ראובן היה לו אחות ונדר למשוד' שלה ל"ה אלפים לבנים וכתב שטר עליו זה לשוני בפניני עדים ח"מ ראובן נטל קנין שלם כו' ונשבע ש"ח לדעת המב"ה ולדעת הנשבעים באמת בלי שום צד ערמה ומרמה כלל ולדע' שמעון הדר בשלוניקי הוא המשודך לתת לו כשיבא ב"ה להכנס לחופה עם אחותו הבתולה פלונית ל"ה אלפים לבנים מדודים ובשמושי ערש כו' ויהי החתן יצוא יצא משלוניקי לעשו' מלאכתו לכנוס לחופה את פלו' הנז' והנה האח של הבחורה או לא השיגה ידו לעת ההיא לתת יותר מל' אלף או שלא רצה לתת אלא ל' אלף והבחור כנס את אשתו לחופה ושתק ושטר השבועה הנז' בידו והנה עתה שואל החתן החמשת אלפים הנז' ואח הכלה טוען כבר נתתי הל' וכנסת אשתך ולא ערערת בדבר ודאי מחלת ואיני רוצה ליתן עוד והחתן הנז' טוען אני אחר שיצאתי מעירי ואבא מארי עמי מה הייתי יכול לעשות קבלתי מה שנתת לי וחשבתי הנה שטרי בידי שמא עתה אינם מזומנים היום או למחר אשאלם בכח השבועה ושאלהשואל הדין עם מי:
155
קנ״ותשובה
156
קנ״זנר' בעיני שהדין עם החתן וחייב אחי הבחור' להשלים שבועתו דנהי שלא עבר עד עתה כיון שלא תבעוהו מ"מ מכאן ואילך אם יתבע ממנו חייב לקיים שבועתו ותחלה אני אומר דבלא שבועה היה חייב אחי הבחורה לפרוע אלו המעות ואע"פ שלכאורה לא היה נר' כן דהא אמרינן בהנושא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נתן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה סיים הרי"ף בהלכותיו וז"ל ירושלמי אבל לא האח על יד אחותו ולא אשה על יד בתה ואפי' היא קטנה ותו דאפי' באב לבתו ואב לבנו דוקא דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים וכ"כ הרא"ש בפסקיו פ' הנושא וכ"כ הטור א"ה סי' נ"א מאי איכא למימר דוקא התם דליכא אלא אמירה בלבד אבל בנ"ד דאיכא קנין אין אחר קנין כלום וכמו שהביאו הפוסקים ז"ל אכתי אין לחייב לראובן את האשה הזאת שהרי כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור בסי' הנז' בשמו וז"ל וכתב הרמב"ם צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ כמו שכשפסק אדם לבתו ועמדו וקדשו הפסקה קיימ' כאלו היה בקנין וצריך שיהיו הדברים מצויי' בשעת הפסקה גם במקום שאין הפסקה קיימת אלא בקנין צריך שיהיו הדברים מצויים בעת ההיא וכ"ש שמעות אינם נקנין בחליפין. מכל זה היה נר' ודאי שאין כח לחייב לראובן את האשה מצד הקנין ואע"פ שכתבו הגהות מיימוניות וז"ל כתבו רבותינו כל תנאי שהוא בשעת קידושין נקרא פסיקתא ונקנה באמירה ואעפ"י שלא בא לעולם ואע"פ שאין בידו הרי הוא כאלו בידו ואפי' הוא מטבע וא"כ בנ"ד נמי היה אפשר לומר דקנין הבא במקו' פסיקתא עומד וחייב האח לגמור ולקיים כל מה שנדר ופסק לאחותו בקנין מ"מ כבר היה אפשר לחלק אפי' לדעת בעל העטור ז"ל ולומר דדוקא התם דעדיף עמדו וקדשו בלא קנין כי היכי דעדיף ומהני האמירה לבדה לקיי' הענין מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו גמר ומקנה ליה באמירה גם לזה מהני דאע"ג דאינו ברשותו ושהוא מטבע גמר ומקנה וה"ל כאלו נשתעבד לז' וכבר כתבו התו' בריש פ' אע"פ דאעפ"י שאין אדם מקנ' דשלב"ל מ"מ אדם משעבד לדשלב"ל אבל היכא דצריך קנין י"ל דלא עדיף משא' משא ומתן דאין הקנין מועיל לדשלב"ל ולא למטבע דמטבע אינו נקנה בחליפין וכ"ש במקום שהרמב"ם ז"ל כתב בפי' דבעינן שיהיו הדברים שפסקו מצויין והטור ז"ל שדרכו להביא הסברות לא הביא רק סברת הרמב"ם ז"ל משמע ודאי דהכי ס"ל וא"כ חוזרני לומר דודאי לכאורה נר' שלא היה כח הקנין מספיק לחייב לאח האשה הזאת מכח הקנין לבד אלא שנר' לע"ד דכד מעיינת ביה שפיר מצינו למימר דודאי בלא כח השבועה ואפשר אפי' בלא קנין היה כח ביד ב"ד לחייב לראובן את האשה והטעם דלא גרע זה משליחות שאם אדם משלח לפל' שילך למקום פ' ושיתן לו כו"כ שחייב מכיון שעשה שליחותו וכדא' בהגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקיס לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ואמרי' בגמ' משום דעביד שליחותיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שכירות השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא מה יביא נותן לו שכרו משלם וכתב המרדכי ז"ל השוכר כו' נותן לו שכרו משלם ככל אשר התנה לו אם עשה שליחותו ומשמע אפי' יותר מכדי טרחו וכמו שמפרש התם עיין עליו. וכ"כ התוס' בפ' הגוזל בתרא ואע"ג שנר' מדבריהם דדוקא כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסי' במקום אחר כיוצא בו וזה הקשה אלי החכם ה"ר שלמה כהן י"א ואני אומר כי הפוסקים ז"ל שסתמו דבריהם לא ס"ל הכי הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' גם הטור ז"ל כתב נותן לו שכרו משלם שמשם דקדקו התו' ז"ל שר"ל יותר ממה שהיה ראוי ילא הזכיר שום תנאי משמע דבכל ענין נותן לו שכרו משלם וכן ר"יו נתיב כ"ט ח"ג כתב נותן לו שכרו מכלם כיון שעשה שליחותו ואפי' לפי דעת התוס' ז"ל נר' דבנ"ד נותן לו משלם שהרי כתוב בהגהה במיימון פ"ט וז"ל פירש ה"ר חזקיה דוקא אם עסוק במלאכה שהפסיד כ"כ אז נותן לו שכרו משלם אפי' יותר מכדי טרחו הרבה כו' עד וטעמא דהוא מסוכן וחייב הספן להצילו וליטול שכר טרחו והכי נמי מצוה להביא רפואה לחולה אבל בכל שאר מלאכות חייב לתת ככל אשר התנה וכן כתוב במרדכי א"כ נר' דדוקא במקום שמוטל על השליח לעשות אז אינו נוטל אלא שכרו הראוי לו ויכול הלה לומר על המותר משט' הייתי בך אם לא הפסי' אבל בנדון כיוצא בנ"ד פשיטא שהיה צריך ליתן שכרו משלם עוד מצאתי ביבמות פ' מצות חליצה כתבו התוס' דף ר"ו אין לו אלא שכרו היינו הכא וכו' עד אבל היכא שלוקחי' דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך ואע"פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר ובנדון דידן הדבר ברור שדרך ליטול הרבה וא"כ זכינו לדין דכיון שכתב לתת לו כשיבא וכו' וכבר השלים שליחותו שבא וכנס אחותו לחופה ודאי לכל הסברות חייב ראובן אפי' בלא קנין ובלא שבועה ואחר שהוכחנו שחייב ראובן להשלים לגיסו מה שפסק עמו נראה שבכל יום ויום שלא יתן אחר שיתבענו עובר על שבועתו ולא מבעיא לדעת הרא"ש שכתב בתשו' והביאה בנו הטור ח"מ סי' ע"ג ראובן נתחייב מנה לשמעון לזמן פלוני ונשבע לפרו' קודם שיעבור וכו' עד יראה אעפ"י שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת וכו' ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד בשבועתי לפרוע כשיתבע לו הרי שאעפ"י שעבר הזמן מ"מ מוזהר ועומד ואפי' לדעת הריב"ש ז"ל שכתב בסי' שמ"ד וז"ל ואפי' לדעת הרא"ש ז"ל שסובר שמי שחייב לחבירו מנה ונשבע לפרעו לזמן פ' ועבר הזמן שעדיין חייב להשלים מכח השבועה ההיא דכשנשבע לפרעו לזמן פ' הכוונה היא כאלו הם שתי שבועות א' שיפרענו וא' שיפרענו לזמן פ' עדיין היה אפשר לומר דהיינו במי שחייב כבר ונשבע לפרוע אבל במי שאינו חייב מן הדין אין השבועה אלא כפי משמעות' דהיינו עד הזמן ולא יותר ע"כ ואעפ"י שהוא ז"ל הרגיש בחולשת חלוק זה כמו שנרא' מתוך לשונו מ"מ אפי' היינו אומרים כן מ"מ בנ"ד כבר הוכחנו דמן הדין היה חייב ראובן להשלים בלא קנין ובלא שבועה וא"כ נשאר על ראובן החיוב מצד הדין גם השבוע' דבשלמא בנדון דהריב"ש שכלל כלל לא היה חייב אלא מכח השבועה היה מקום לפטור ולומר דכיון שעבר השבועה פעם אחת שוב אינו חייב עליה דהוי כשבוע' שאוכל כבר זה היום דאין עליו דבר אחר רק השבועה לאוכלו היום עבר היום ולא אכלו שוב אינו חייב אבל בנ"ד כיון שכל כח השבועה בשביל שהיה חייב א"כ כל זמן שעומד החיוב עומד השבועה ואין לטעות בדברי הריב"ש שכתב במי שחייב כבר דמשמ' שהיה חייב מקדם ואח"כ נשבע שזה טעות וק"ל. וא"כ נדעת הרא"ש ז"ל נר' שלא מפני ששתק זה ולא תבע בזמנו מחל' על שבועתו אלא לעולם התביעה במקומה עומדת ולא הרויח הנשבע אלא שלא עבר על שבועתו כל זמן שלא תבע התובע וגדולה מזו כתב מהררי"ק ז"ל שרש קי"ב שמי שנשבע לפרוע לחברו מעות ולהוליכ' למקום פ' ושינה המלוה דירתו במקום אחר אם המקומות שוים בקורבה ושאין סכנה בזה יותר מזה שחייב הלוה להוליך המעו' למקום ההוא אשר שם וסמך על תשו' הרא"ש ז"ל הנ"ל וכ' בסוף וז"ל הרי לך כי כל לשונו מוכיח שעיקר השבועה תלויה בפרעון וכל זמן שיש פרעון יש שבועה ואפי' במקום שלענין שבועה אין חיוב שבועה כגון שעבר היום ולא אכלו מ"מ בשבועות תנאי ממון חייב ע"כ. ואפי' לדע' הרש"בא ז"ל בנ"ד נר' ודאי שהדין שוה להרא"ש ז"ל שהרי כתב הרמ"בן בתשו' סי' רנ"ט וז"ל הנשבע לפרוע לזמן פלו' או להזמין בתו לזמן פ' לנשואין ליום פ' ולא עשה כן. תשובה יש לדון ולומר שהוא מחוייב לעשות כן אחר זמן ובכל יום ויום עובר על השבועה לפי שאלו ב' דברים הם כו' אבל אם נשבע לעשו' דבר ביום פ' אם עבר ולא עשה שוב אינו חיוב שבועה עליו כו' הרי שמחלק בין כשאמר לעשות ביום פלו' שכיון שפרט יום פ' בפי' כיון שעבר היום ההוא שוב אינו חייב אבל כשאמר לזמן פ' נר' דהוי כמי שנודר להתענות יום א' סתם שאפי' שהתחיל להתענות ביום א' ושכח ואכל חייב להתענות יום אחר מה שאין כן כשנדר להתענות יום פ' שכיון שעבר היום ההוא שוב אינו חייב כך נראה וא"כ בנ"ד נמ לא נשבע שיתן ביום פ' אלא לת' כשיבא בכל יום עומד בשבועתו ואע"פי שהריב"ש ז"ל נר' מדבריו שאינו מחל' מ"מ אחר שהרא"ש ז"ל כ"כ בפי' שאפי' נשבע לפרו' ביום פ' ועב' היום ולא פרעו שעדיין כח השבועה במקומה עומדת דלא דמי לאוכל ככר זה היו' ומצאנו בזאת התשו' חלוק זה אפשר שגם הרש"בא ז"ל סובר כן או שתשובה זו היא ממנו ועוד הייתי יכול לומר שאפי' הריב"ש מודה כן בנ"ד אפי' לדעת הרש"בא ז"ל שהרי כאן לא אמר אלא לתת כשיבא ולא קבע זמן רק שר"ל שמיד כשיבא יהא חיי' להשלי' עמו כשיתבענו דודאי כל עוד שלא יתבענו אינו נר' שיהיה חייב וכ"ש תרא"ש בתשו' הנ"ל דבהא לא פליגי וא"כ איפש' דנ"ד לכ"ע חייב כשיתבענו מכח השבועה דלא מסתבר למימר דתיכף ברדתו מן הסוס החתן ולא ימסור בידו המעות אחי הכלה שיעבור על שבועתו וא"כ ע"כ יש לנו לומר שאין הכונה רק שבלכתו לשם ויתבע המעות יפרענו. ועוד יש להחמיר בנ"ד שכתוב שנשבע לדעת פ' והנה בטל דעתו לדעת חברו וא"כ כיון שזה החתן לא רצה לדחקו תכף ומיד רק ששתק כעת ודעתו היה שלא רצה להעבירו על השבוע' עד שיראה זמן ראוי לכך ולדעתו נשבע וא"כ דעתו היה שיתחייב בשבועתו כל זמן שיתבענו כך נלע"ד ואפי' לא היה אלא ספק שבועה פשיט' ופשיטא שחייב וחייבי' ב"ד לכופו שיקיים שבועתו כיון שמן הדין חייב להשלים אפי' בלא כח השבועה כל עוד שלא מחל לו החתן בפי' והאריכות בזה נר' מותר לע"ד ומה שנר' בעיני כתבתי:
157
קנ״חמעשה שהיה כך היה שקהל א' היה להם מרביץ תורה ולסבה מה נראה להם שהיה תקונם ותועלתם להסיר מעליהם החכם הנזכר ונתקבצו ועמדו על נפשם קרוב לס"ד אנשים או יותר מהם אנשים רשומים מהם אנשים בינונים גם מהם עניים ונכתב בספר ונחתם כי כולם נשבעו שבועות חמורות גם קבלו עליהם נזירות שמשון בכל תנאי שלא יהיה חכם שלהם פ' הנזכר לא מהקהל ולא ראש ישיבה מקהלם בזה האופן שאם יותר להם זאת השבועה החול כבראשונה עד לאין תכלית ואם ימצא באיז' זמן התרה לשבועה זו שהם מקבלים עליהם נזירות שמשון בכל תנאיו לקיים הנזכר וכן גם כן אם יכנס החכם הנזכר בכח הזרוע או באופן אחר שיהי' שהם מקבלים עליהם מעתה ומעכשיו החומרו' הנז' שלא יקבלו אותו עליה' לזמן עשר שנים וגם כן קבלו שאם יכנס החכם הנז' בקהל שהם לא יתפללו באותו ב"ה כל הזמן הנז' גם שלא יתנו תמיד ולא צדקה ולא יפרעו שום מס בעולם בקהל הנז' אלא אם יכריחום לפני דיין העיר ואז כשיצוה הדיין לפרוע יפרעו וחתומים בשטר הנז' כל הס"ד אנשים גם לסבה מה הלכו כולם וקיימו חתימת' בפני ב"ד ג' תלמידי חכמים מנהיגי קהל כל אחד מהם והם עשו קיום לחתימות הנז' אחר ימים נתחרטו מהמעשה אשר עשו ושאלו אם יש צד איסור מונעם מלעשות להשיב הח' הנז' על כנו כי אומרים כי מעולם לא נשבעו ולא קבלו עליהם שום דבר מהכתוב בשטר כי אם שכתבו וחתמו כן לפחדם רבים יחלו פניהם ויהיו מוכרחים אם מפני היראה או מפני הכבוד לקיים מאמר המחלה פניהם וכאשר הרואה יראה כתב כתוב וחתום בכל החומרות הנז' ישמעו ויחדלו בחשבם אין תיקון בדבר ומפני כן עשו הכתב ההוא זהו טענה כת א' מהחתומים מהרשומים מהם ויש כת אחר' מהחתומים שמעידים לאלו בפניהם ונשבעו על כן שכל מה שכתוב בשטר כן נעשה בפועל וכן קבלו עליהם בפי' ויש כת אחרת שלישית שמעידים על עצמם לא על זולתם ויש עד א' מן החוץ שאינו מן הקהל שאומר שבפניו קבל פ' הנזירות וכל הכתוב בשטר ופ' מכחישו ואומר לא היו דברים מעולם מעת' ראוי לעיין מה הדין בכל אחד מהכתוב או בכולם יחד ע"כ לשון השאלה:
158
קנ״טתשובה
159
ק״סנלע"ד דלכל הפחות המודים וגם אותם שמעידים עליהם שקבלו הכל בפירוש כנז' בשטר דלית דין ולית דיין דלימא דלא צריכי ב"ד להזהירם שישמרו שבועת' אלא ודאי צריכי ב"ד להזהיר' ולא מטעם עדים דפשיטא דנוגעים בעדות הם כוונת כל אחד מהם שלא לישאר חוץ מן הקהל יחידים מלבד תועלות רבות שנמשך להם בהיותם יחד בחברה א' אלא שאומר אני דאמרינן כתיבת ידו עם תובע אינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם דאע"ג דאמרי' בגמ' בפ' האשה שנתארמלה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלאה לדבריה וכן האשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני נאמנת באמתלאה שאני התם דאינו אלא דבור בעלמא אבל היכא דאיכא כ"י ומקוים בב"ד אינו נאמן ובודאי אמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וראיה לדבר תשובת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל וגם כי לא תבעו נראה כיון דאיכא כ"י לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא דבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פ' ופלוני ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכ"י או אחר כתב והוא חתם בחתימ' ניכרת ומקויימת כ"ה לא הוה עביד כדי שלא להשביע את בניו ובעיני הדברים ק"ו ומה במקום הוצאת ממון דקי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו וכו' פסק הרא"ש דמפקינן אפי' מיתמי דבעיל' כל דהו סגי להחזיק הממון ביד' וכמ"ש התוס' פ' השואל וז"ל ושמא הטעם הוא דבעילה מועטת יש לנו להקל על היתומים שלא להוציא ממון מהם א"ה מסיק הרא"ש דמטעם דלא אשכחן בגמרא טעם שלא להשביע אלא בדבורא וכו' מפקינן ממונא מיתמי כ"ש בנ"ד דראוי לנו לומר האי טעמא דלא אשכחן בגמרא למי דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא שיהיה נאמן באמתלאה אלא בדבורא אבל בכתב וכו' כולי האי לא עביד איניש ואע"ג דבתשו' אחר' כתב וז"ל ולא עדיף מה שכתב ממה שאם הודה בפני עדים אין סתירה למה שאמרתי ולא למ"ש הרא"ש בעצמו כאשר יראה המעיין בתשובה הזאת השנית שהכתב ההוא לא יצא מתחת יד המתחייב ולא נתגלה עד שמת וכתיבה כזאת ודאי לא עדיף מעדים דאדרבא גרע לפי שבידו היה לשורפה ולאבדה אמנם בתשובה הראשונה וגם בנ"ד שלא היה בא מיד הנתבע להכחיש מה שכבר כתב או חתם אינו נאמן וזה נראה דבר ברור בעיני עוד מסתייע' הא מלתא ממה שהביא הטור בח"מ סי' פ"א בשם גאון (תשובה) וז"ל תשובה לגאון אם הודה בב"ד ל"ש אם הודה מעצמו ל"ש תובעו והודה אינו יכול לחזור אלא תוך כ"ד וכו' וכאן כיון שהודו על חתימת ידם בב"ד של ג' ת"ח ה"ל כאלו הודו שקבלו עליהם השבועות וכו' דהעדים שאמרו כ"י היא זו קי"ל כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים וא"כ אי אפשר להם לחזור אלא תוך כדי דבור: עוד נר' להביא ראיה ממ"ש הרב בעל תה"ד זכרונו לברכה תשובה שכ"ו קרוב שהוא נ"ד כתב וז"ל אם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק שכתב וחתם וכו' עד ולא אמרינן הואיל וכתב שנשבע וכו' שוייה נפשיה חתיכה דאיסור' עד כל מאי דכתבינן היינו לענין אזהרת איסור שבועה דלא מחייבינן ב"ד להזהיר את ר' לקיים שבועתו בכה"ג הרי משמע בהדיא דדוקא היכא דמודה שמעון לראובן שלא נשבע בכה"ג הוא דלא צריכי ב"ד לאזהורי לקיים שבועתו הא אם לא מודה שמעון אלא שאומר לראובן נשבעת נראה בודאי דצריכי אז ב"ד לאזהורי לראובן שיקיים שבועתו ויש לי ליישב מ"ש אח"כ אבל לענין דינא אם יטעון ש' נשבע' לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע לי בלי שום טענת והודאת בעל דין כמאה עדים דמי לענין ממון דנראה לשון זה דחוק קצת כפי מה שאמרתי שע"כ לא דבר הרב אלא בשמעון מודה איך אומר אבל וכו' דנרא' דיש חילוק בין ממון להזהרת שבועה בששמעון מודה ומסי' כאשר הודית שנשבעת לי שנראה ששמעון טוען שנשבע ראובן ובכה"ג בודאי גם בשבועה צריכי ב"ד לאזהורי לראובן כמ"ש אלא דנראה לפע"ד דכוונת הרב ז"ל כן הוא דכששמעון מודה לגבי שבועה לא צריכי ב"ד לאזהורי לראובן אמנם לענין ממונא אם יטעון שמעון אמת שלא נשבעת לי בפני אמנם אני אומר שנשבעת לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע וכו' ואע"ג דלגבי נפשך את מהימן לענין איסורא לגבי ממונא לית את מהימן דלאו כל כמינך לאפקועי ממונא ממני אחר שחתימ' ידך מעיד עליך שאתה מודה שנשבעת איני צריך יותר זהו הנל"ד בהבנת לשון הרב מ"מ שמעינן מיני' דס"ל דהיכא דאיכא כ"י או חתימתו שנשבע לפ' על דבר פ' וחברו טוען שכן היה כמו שכתוב בשטר דלא כ"כ לומר לא היה ולא נברא אלא משל היה ומה עתה לדעת הרא"ה שהביא הר"ן בפרק ב' דכתובות על האשה שאמרה מקודשת אני וזה לשונו וכתב הרא"ה דאם אמר המקודשת אני לפלוני לא מהימנן לה בשום מגו אלא א"כ מודה עד לאו כ"כ לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו הרי א"כ משמע דלגבי איסורא לא אמרינן דנאמן באמתלאה היכא דחב לאחרים גם בנ"ד חב לאחרים הוא בלי ספק ואם כן פשיטא דאינם נאמנים: עוד מצאתי תשובה א' מסכים לקיומו של איסור והוא בקובץ תשובת הרשב"א של כמה"ר מאיר בנבנשת נר"ו בחמ"ש והיא ארוכה ואני קצרתי כי לא הבאתי ממנה כי אם תמצית הדין וז"ל ראובן תובע לשמעון מנה והוציא עליו כ"י אלא שאין ראובן יכול לקיימו וכתוב מרצון נפשו שלא באונס ובטול כל מודעי וכו' ונאמנות וטפויי שטרות ושמעון חתום והודה שהוא כ"י אמר שמעון כ"י הוא זה אלא שאונס הייתי תשובה כלל זה יהיה בידך כי הפה שאסר וכו' צריך שיהיו שניהם קיימים במה שנוכל לקיים ולא יצא הראשון לבטלה וכיון שהודה על כ"י כבר הודה על מנה שבשטר ושוב אינו יכול לכפור בו ותראה כל השנוים במשנתנו בכתובות היש בהם מכחיש את דברו שדה זו של אביך וכו' אשת איש הייתי וכו' נשביתי וכו' קטנים היינו וכו' אין הכחשת דבור לדבור אע"ג שהדבור הראשון בטל מאליו וכן לא תמצא שום מגו בעולם שיהא דבור מכחיש דבור אבל כל אחד מחזיק את חברו אע"ג שנראה לכאורה תימא למה לא הביא האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלאה וכן טמאה וכו' מכ"מ נראה דלאו קושיא הוא מפני שהרב הזה לא דבר אלא כששני הדבורים בב"ד וסבירא ליה דמתניתין דאשת איש הייתי וכו' מיירי בב"ד דומיא דשאר בבי דמתניתין העדים שאמרו וכו' דאין עדים אלא בב"ד ואע"ג דבעל העיטור נראה דלא שני ליה בין בב"ד בין שלא בב"ד לעולם ס"ל שאם נתנה אמתלאה נאמנת הרב הזה ס"ל כסברת הגאון שהבאתי לעיל בשם הטור והטור עצמו שהוא אחרון מסכים לדבריו כנז"ל ואע"ג שהגאון מהר"ר אליהו מזרחי זלה"ה כתב תשובה על ענין דומה לזה וממנה היה נראה להקל בדבר מ"מ מי שירצה לעיין בה היטב לע"ד לא יקל את ראשו ובפרט אחר ראות מה שכתבתי כי הנה הרב הנז' כתב שיש להתיר מכמה אנפי וכו' והיה אפשר לומר שהוא ז"ל לא סמך אלא הכא בנדון דידיה דאיכא כל גווני שריותא אמנם היכא דלא משתכח אלא חדא או תרי אפשר לא היה סומך הרב להקל כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא כמה אנפי להחמיר כאשר אכתוב בע"ה ולאהבת הקיצור לא אביא כל הלשון בפרט כמ"ש הרב אלא אביא הענין בקוצר והנה הפן הראשו' שכתב הרב להתיר היה מגו שהיה אומר אנוס הייתי והיה נאמן כדרך שנשבעין לחרמים וכו' ועוד אפי' בלא מגו מטעם אמתלאה כמו בטמאה אני לך וכו' או א"א אני כו' אח"כ כתב ואם נפשך לומר הא מהני אמתלאה וכו' והביא החלוק הנ"ל מהרא"ש אע"ג שהוא הביאו בלשון אם נפשך לומר וכו' אפשר שהוא לא ראה תשובות הרא"ש שאם ראה לא היה אומר באותו הלשון כמ"ש ג"כ שלא ראה תשובת תרה"ד דאם ראה היה מן הראוי להזכירו כמו שמזכירו פעמים אחרות בתשובות וא"כ אחר שנראה שלא ראה תשו' הרא"ש ולא תשובת ר"י יש ידים לומר שאם ראה אותם לא היה כותב מ"ש וגם עתה שכתב אותו בלשון את"ל יש לנו לומר שלזה הקל בענין לפי שא"ה מצא היתר מן הטעמים שכתב והם שהטוען היה מודה לנטען לגבי השבועה ואע"פ שכתב אח"כ ואפילו שבעל השטר הטוען מוכיחו וכו' והתירו מטעם שהשטר לא נעשה מתחלה אלא מפני ששמעון היה מגזם וכו' וראובן מרוב פחדו רצה לרמות את שמעון עד וכיון שזה השטר לא נעשה אלא לרמות זה את זה עד דמסתמא החתימה הזאת לא היה אלא כדי להטעות את שמעון ואין מן החתימה הזאת ראיה עוד טעם אחר כתב כי קצת השטרות או קרוב לרובם חותמי' העדים ואינם נעשים בפועל שנשבעו אלא שחושבים שבחתימת העדים סגי א"ל שאין שום ראיה מן החתימה דיכול לומר שטר זה הוא מאותם שאינ' נעשים בפועל וחתמתי אבל לא נשבעתי נראה בעיני שאלו הטעמים לא הייתי סומך עליהם אלא שאמרן לרווחא דמלתא לצרף עם הנ"ל מדבריו אמנם אפילו את"ל שהיה סומך הרב זצ"ל עליהם מכל מקום נ"ד אינו דומה כי התם מרוב פחד נמ"ש ביקש לרמות כמ"ש נודרין לחרמין וכו'. אמנם בנ"ד אין לומר כן שיהיה שמא והיה רחוק ועוד דאיכא למימר למה עשו שני שטרות היה מספיק באותו ששלחו כי עם הפרסום שעשו בקיום השטר ההוא היה די והותר לרמות לכל העולם אלא שנראים הדברים שכן היה דאלו לא כן כולי האי לא עביד איניש עוד דאי אמרי' בשטרות הנהוגים זה שהיה דבר משונה וחדש מאן לימא לן דלימא הכי שהכל היה בזיוף ובשקר כ"ש שהרי כולם מודים שיש קצת מהחתומים שקבלו הכל כנזכר בשטר גם שאם היה ידוע לרב ז"ל בארצו חי נפשי שאינו ידוע אלי בארצי שחותמים הרוב מבלי שיעבור בפועל הכתוב בשטר עוד שהשבועה קרוב הדבר שכלם נשבעו ואין חולק ע"ז נראה שהרי הם בעצמם מודים במקצת א"כ אין לומר על השטר הזה שלא נעשה בפועל מה שכתוב ושהכל היה להטעות ולרמות שא"כ למה נשבעו עוד שנראה בעיני שיש להחמיר על היתר השבועה ממ"ש הריב"ש וז"ל והתוס' שכתבו שאפי' נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחלה לדבר מצוה היא קולא יתירא ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ונ"ל סתירה לסברת התוס' דאין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות ה' להוציא ישראל מעבודת פרך ואע"פ כן שאל רשות מיתרו ולא הלך אלא ברשות וה' היודע ועד כי קודם שראיתי קושיא זאת הקשיתי אותה להחכם השלם מהר"ר בנימין נר"ו ואח"כ בהיותי מעיין על הענין הזה מצאתיה במקום הנזכר שמת לבי ובר מן דין כתב במקום אחר כי אפי' לדעת המתירין לדבר מצוה היינו בשאין חברו מערער אלא על הסתם אמדינן דעתיה שיסכים לדבר מצוה אמנם כשחברו מוחה בפי' אפי' לדבר מצוה אין להתיר ובנ"ד איכא מוחים הרבה ועוד לאלוה מילין כי הנה החה"ש כמהר"ר חיים עובדיה שמע לגדול שבחתומים שקבל בפיו נ"ש כנזכר בשטר ואיני יודע אם מעיד גם על אחרים והרי יש כ"י ועד אחד דה"ל כשני עדים כמ"ש מהררי"ק ז"ל בשרש קצ"ד וא"כ אעפ"י שהיינו אומרים דנאמן אדם לומר על כ"י להד"מ היינו טעמא דגם בעד אחד נאמן להכחיש את העד אמנם כאשר יש ב' עדים אינו נאמן לומר להד"מ כמוכן עתה אינו נאמן בשום אמתלאה גם היה אפשר לומר טעם אחר לאיסורא והוא זה דבטמאה אני לך דנאמנת באמתלאה אם הוחזקה נדה אינה נאמנת אפי' באמתלאה כמו שמביא הטור בשם הרמב"ן ואע"פ שתמה הטור ע"ז מכ"מ לא פליג וכ"ש שגם הרשב"א הסכים שהדין כן וא"כ אחר שאלו כלם באו לב"ד והוחזקו בחומרו' הנז' זה כמה ימים אינם נאמנים בשום אמתלאה סוף דבר שנראה בעיני דבר זר וקשה מאד להקל בשום אופן בענין הזה אלא שנראה בעיני שצריך כל דיין להזתיר לחתומים שיקיימו כל הכתוב בשטר הנראה לע"ד כתבתי וצור ישראל יצילני מכל שגיאה גדולה וקטנה נאום המדבר בתפלה ובתחנ' אחר כמה שנים אנה ה' לידי תשובת מהר"ר יוסף הלוי ז"ל וז"ל שני אנשים היה ביניהם שנאה ודברי ריבות אח"כ השלימו וכתב כל א' מהם לחברו כ"י בשבועות חמורות שלא יכוין להקניטו ולא ידבר עליו סרה אם הם מחויבים בשבועה זו שכתבו בכ"י או נאמר הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אינם חייבים בה יורינו וכו':
160
קס״אתשובה
161
קס״באם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע ואע"פ שלא הוציא שם שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוצי' שם שבוע' מפיו ע"כ:
162
קס״גשאלה פה פליבנה יש הסכמה מזמן קדמון שלא למכור בגדי שאלוניקי ובא ר' ומכר ב' או ג' דונלוקיס בגד שאלוניקי רחב הנקרא פאגיו דיקואינטה ערך ל"ה לבנים האמה והפרנסים רוצים להעניש לראובן לפי שעבר על ההסכמה וראובן משיב כי לא עלתה ההסכמה כי אם בבגדים כיוצא בהם נעשים בעיר ואומר שפעמים רבות נמכרו בגדי קואינטה כאלו שמכרו ולא היה פוצה פה וכן בגדים נקראים שובראמאן משאלוניקי נמכרים בעיני כל זה מוכיח שלא עלתה ההסכמה אלא בבגדים שכיוצא בהם נמכרים פה עוד ראיה לדבר קאריזיאש משאלוניקי שנמכרים פה שבכאן אינן נעשין בזמן ההס' ולכך לא חלה ההסכ' על דברי' כאלה ואנשי הקהל אומר' שגם בגדי קואינטה היו בכלל ההסכמה וההס' אינה נמצאת בכתב וגם הדור ההוא אשר בו נעשה ההסכ' חלף לו אין כעת רק בנים שנולדו אחרי כן או אנשים מחדש באו ואומר ראובן שאחר שאין דבר ברור לא בכתב ולא בע"פ שהוא נאמן על עצמו כי כלל גדול בדין המע"ה. ועוד טוען ראובן שאפי' את"ל ימצא ראיה ברור שוגג היה והאדם בשבועה אמר רחמנא פרט לאנוס או למוטע' כו' יורינו רבינו הדין עם מי:
163
קס״דתשובה
164
קס״המן הנר' דבגדים הרחבים על הסתם נכנסו בכלל ההסכ' מאי טעמא דתנן במס' נדרים פ' הנודר משנה א' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר וכו' עד דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה וכו' ונראה א"כ דמכ"ש בנ"ד אם הסכימו סתם שלא למכור בגדי שאלוניקי אחד רחבים ואחד צרי' במשמע אמת כי קאניזיאש היה נראה כפי זה דלאו בגד סתם ר"ל פאניוש בלע"ז אלא שם מיוחד להם קאריזיאש ומ"מ פאניוש די קואינטה בכלל פאניוש סתם הם והאיסור חל עליהם משום דכל הסכמות הקהלות בכלל נדר הם וכמו שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כמו כן בתקנות הצבור וההסכמות שעושין י"ל בהם הלך אחר לשון בני אדם ודבר זה ברור אין צורך להאריך בו וכן היה מורי הגדול מהררי"ט ז"ל דן דהסכמות הקהלות נדרים הם ודין נדרים יש להם והאריכות בזה מן המותר וא"כ לא יהיה אלא ספק תנן פ' אלו מותרים סתם נדרי' להחמיר ופירש הר"ן ז"ל וז"ל מי שנדר ויש לפרש לשונו להחמיר ולהקל כל שלא פירש אח"כ למה נתכוון הולכים בסתם להחמיר ע"כ. ואם כן שמעינן מהא דעל הסתם בגדי קואינטה בכלל האיסור היו אבל אחר העיון נראה בעיני דאע"ג דסתם בגדים א' בגד צר וא' בגד רחב משמע כנז' מכ"מ איכא למימר בנ"ד שעל הסתם לא נכנסו בהסכמה והיינו טעמא דתנן הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה וכו' עד ר"י אמר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ופרש"י ז"ל להפשילו לאחוריו לעשות משוי מאות' דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות ולהכי מותר לכסות וא"כ בנ"ד נמי בענין שהיו מצטערי' נדרו שהם הבגדים שהיו עושין שם בפליבנא ובשביל בגדי שאלוניקי שהיו כיוצא בהם היו הבגדים שלהם יורדים משווים אבל הבגדים של קואינטה שאינם מפסידים כלל לבגדי המקום למה תהא זאת להם לעשות נגד אנשי שאלוניקי הרי זה בזה נהנ' וכו' וח"ו לעלות על לב דבר כזה וכבר זכורני שפעם א' עשו פה שאלוניקי הסכמ' על הטורפיניש וארמינטיניס שלא למוכרם פה שאלוניקי לפי שהיו מפסידים בגדי שאלוניקי מקואינטה ואמרו שבגדי וניציא לא לשתמע מפני שלא היו מסוג ערך בגדי סאלוניקי ואין לומר דאיך נשבוק רבנן ועבדינן כר"י דמשמע דפליגי דודאי אין זו קושיא והלכה כר"י דאזלינן בתר כוונת הנודר וכן פסקו הפוסקים ז"ל ואין צורך להאריך בזה אלא שמ"מ צ"ע שהרי כתב הריב"ש ז"ל סי' קצ"ה וז"ל ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתו משום דבעינן פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אלא א"כ הוא אומדנא דמוכח וכו' עד ולכן בנדון זה הולכין אחר לשון המתנה שהיא סת' ולא אחר לשון שאלת רבי אברהם אף אם הי' נראה מלשונו שהי' ר' חיים נגרר אחריו אף בנ"ד נמי איכא למימר דבשלמא בנדר שאדם נודר מעצמו אמדינן דעתיה ואזלינן בתר אומדנא אבל הכא דכל א' מבטל דעתו לדעת הקהל לאו כ"כ דחד לומר אומדנא דמלתא הכי הוה שכיון שהקהל אומרי' שההסכמה עלתה גם לבגדי קואינטה ואפי' לא היו אומרין שנתברר כן בפירוש אלא שעל הכל הית' כונתם הי' ראוי לילך אחריהם ודמי למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ב' דשבועות וז"ל מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך הי' בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכו' עד מפני שלבם של אלו במקום לבו קם א"כ מכאן נראה שאין כח בראובן לומר שלא נכנסו בגדי קואינטה בהסכמ' כיון שאנשי הקהל אומרי' שנכנסו ואין לומר שאנשי הקהל לא יהיו נאמנים שהם נוגע' בדבר שכבר כתב הריב"ש שם בסי' הנזכר וז"ל כבר נהגו כל הקהלות שאין פוסלין לעדות ולא לדין אף הנוגעין בדבר וכמ"ש ז"ל בתשוב' שאם לא כן אין תקנ' לעניני הקהל ולהסכמותיהם שהיום צריכין להביא עדים ממקום אחר ושלא יהיה להם קרוב בעיר וכן הרא"ש ז"ל כ"כ בתשובותיו אלא שעכ"ז רואה אני דברי ראובן שהדין עמו דבשלמא אם היו אנשים מזמן התקנה בחיים והיו אומרים שבגדי קואינטה ג"כ נכנסו בהסכמה או בפירוש או שלכך כיוונו ג"כ אפי' שהיה על הסתם הכי נמי שהיו נאמנים אבל עתה שהדור ההוא חלפו הלכו להם ואלו האומרים שגם בגדי הקואינטה נכנסו בהסכמה אינם אומרים כן אלא מאומדן דעת ואדרבא האומדן דעת הוא להפך כמו שאמרתי כיון שבגדי קואינטה אינם מפסידים לבגדים הנעשים בעיר פליבנה ועוד הוכח' גדולה כי השוברימאניש נמכרין אין לך הוכחה גדולה מזו שההסכמה לא היה אלא בבגדים שכיוצא בהם נעשים בעיר. ובהוכחה זו היה נר' בלי ספק שאפי' מתקני ההסכמה היו בחיים והיו אומרים כי מסתמ' כיוונו לכך היינו אומרים שאנו כן כיון שהשוברימאניש קרובים יותר לבגדי העיר מבגדי הקואינטה וא"ה נמכרים נר' ודאי שלא היה ההסכמה כי אם לבגדים הדומים לנעשי' בעיר מערך ט"ו וי"ו עד עשרים אבל בגדי קואינטה הנמכרים ערך ל"ה פשיטא שמעול' לא עלה על דעת שיאסרו לימכר שם בעיר ומ"ג עתה שאם הדברים כני' כמו שבאו בשאלה שפעמים רבות נמכרו בגדי קואינטה שם ולא היה פוצ' פה דפשיטא שראובן יש לו דין כי מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם עתה כי אם שתקו עד עתה משום שנסתפק עתה להם אם נכנסו בגדי קואינטה בהסכמה אם לאו מי הקיץ עתה שהגיד שנכנסו ודאי ואם עדיין הדבר להם בספק הרי ראובן פטור לגמרי מן הדין דמסתמא יש לנו לומר שמעולם לא נכנסו בהסכמה בגדי הקואינטה מן הטעם הנז' ואומדנא דמוכח הוי כנ"זל ואפי' את"ל שהדבר ברור שבגדי הקואינטה עלו בהסכמה ג"כ ודאי שבדין טוען ראובן שהוא לא ידע ושוגג היה כי חשב שלא נכנסו בהסכמה בגדי הקואינטה ועל טענה זו לבד היינו יכולין לסמוך ולפטור לראובן מכלום ואע"פ דאיכא למימר א"כ כל אדם יוכל לומר כן שוגג הייתי ונמצא התקנה בטלה הא ודאי אין זה כלום דלא נחשדו ישראל ע"כ לעבור חרם או שבועה ולומר שוגג הייתי ולהאי לא חיישינן וכ"ש דשאני הכא דאיכא רגלים לדבר שפעמים אחרות נמכרו ולא היה פוצה פה ג"כ מכירת השוברימאניש סוף דבר שאם הדברים כמו שבאו בשאלה רואה אני את דברי ראובן מן הב' טעמים שזכרתי שהאחד הוא דאומדן דעתא דמוכח שלא נכנסו הבגדי' מקואינט' בהסכמה. ומן הטעם הב' שאפי' יתברר שנכנסו ששוגג היה ופטור דהאד' בשבוע' אמר רחמנא פרט לאנוס או למוטעה כו':
165
קס״ושאלה מעשה שהיה כך היה כי זה ימים ושני' הסכימו כל הקהלות וקציניה וממוניה רבניה ופרנסיה קטן וגדול שם הוא שכל תקנה והסכמה שיעשו הממונים שלא יהא רשות לממונים הקמים אחריה' לבטל שום דבר לא קטן ולא גדול מכל מה שעשו הממונים הראשונים כי לא נתנו הק"ק כח לשום ממונה רק כדי שיעמיד כל מה שנתקן לשכבר או לתקן מחדש תיקון מה שלא יסתור מה שתקנו וגבלו ראשינים ואדעת' דהכי נתמנו שלא יוכלו לבטל שום דבר ממה שגבלו ראשונים וכל זה היה בקנס חרם. ועתה באנו לשאול יורונו רבותינו עם עכ"ז יש ביד הממונים הקמים כח ויכולת להוסיף ולגרוע מהסכמות הקדומות כפי ראות עיניהם כי בזה נפל מחלוקת רב בין הקהלות קדושות י"ץ ואת"ל שהרשו' בידם לחדש ולהרוס מה שנבנ' כבר על יד הממונים הראשונים ואם יספיק להריסה זאת הסכמת הממוני' ההם לבדם או אם צריכים להודי' הדבר לכל הקהלות מאחר שההסכמה הזאת שבאו לבט' נתפרסמה כבר בכל הקהלות ונהגו בה כלם זה ימים ושנים ואם אין צריך דעת כל הקהלות אלא מספיק לזה דעת הממוני' והסכמתם אם צריך שיסכימו כל הממונים כאחד לעשות זה או אין צריך דעת כלם אלא די דעת רוב' ואם דעת הרוב צריכה שתהיה במעמד כלם ר"ל שימצאו שמה כל הממונים ואחר גלוי דעת כל אחד מהם הכריעו הרוב לדעת אחד ולהסכמה אחת ודוקא כגון זה הכרעת הרוב והסכמתם הסכמ' או אם אין צריך אלא די שיהיה הדבר בהסכמת הרוב הגם שלא יהיה בהסכמת כלם וכן אנו צריכין לדעת אם יש בזה חלוק בין אם אותם הממוני' שלא נמצאו שמה בהסכמת הרוב היו אז בעיר ללא היו אז בעי' עוד יודע למעכ"ת שהממוני' אשר שמשו אשתקד נסתפק להם ספק מה בענין ההסכמו' וגזרו בכח חרם על הממונים הקמים אחריהם שלא יעשו שום מעשה על הספק ההוא רק ע"פ שאלה שישאלו לרבני שאלוניקיא י"א דין הספק ושע"פ הורתם ותשובתם יתנהגו והממוני' ההם שקמו אחר כך לא חשו לגזרתם ולא שאלו השאלה ההי' כאשר נגזר עליהם אלא הם מעצמם מסברתם עשו מעשה בענין החפץ ההוא כאשר עלה בדעת' וקראו קצת מהסכמות וצריכים אנו לדעת עם זה שעשו מדעתם בלי שאלת הרבנים עשוי ולא עברו בזה על ההסכמות או אם אינו עשוי והיה כלא היה ועברו על החרם. עוד יורונו רבותינו על ההסכמה שעשו כל הקהלות קדו' יחד עם הממונים שלא יורשה שום חכם לנדות שום אדם בעולם ואפילו לכבודו ואפילו יהיה אותו החכם כר"ג בדורו כי אם ברשות הממונים וזה עשו לסבת שיש ת"ח שלא שמשו כל צורכם וקופצין לנדות ולהם מצאו סמך מתשובת הריב"ש סי' ס"ז ועתה קם אחד מחכמי עירנו ונדה לא' מהממונים וגם הממונה הנזכר הוא בעל תורה יורונו רבותינו האם נדויו של החכם הנז' נדוי או אם עבר החכם הנז' על ההסכמה וגם על החרם:
166
קס״זתשובה
167
קס״חהאמת כי טרדות הזמן רבו כמו רבו ולב האדם בל עמו ושמעתתא בעי' צילותא אכן מ"מ להיות דבר הנוגע לאפרושי מאיסורא באתי בקצרה להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הגם כי השאלה הראשונה אינה צריכה רבה כי הדבר מבורר יותר מביעתא בכותחא עד כי איני יכול לצייר מה מקו' לשאלה זאת דהא ודאי פשיטא אפילו לתינוקות שאין כח ביד הממונים הקמים אחרי הראשונים לתקן שום דבר שינגד ויסתור למה שתקנו הראשונים אחר שכך עלתה ביניהם ההסכמה שלא יוכלו הבאים לבטל כו' כנזכר וקבלו זה בחרם חלילה וחס לעלות על לב הממונים הבאים לתקן דבר ימשך סתירה וביטול לתקנות הראשונים ואעפ"י שלא היה זה צריך ראיה מרוב פשיטותו מ"מ מה שהיה הוא שיהיה שכבר כתבה הרא"ש ז"ל בתשו' וז"ל שאלת' צבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהוא הפך הראשון אם הקהל הסכימו להתיר החרם קודם ההסכמה השניה הרי חלה השניה כיון שהתירו הראשונה אבל לא התירו הראשונ' אין יכולין האחרים לעבור על הראשונה ואין השניה כלום ע"כ. הרי לך דבנ"ד נמי אחר שקבלו בחרם שמה שיתקנו הראשונים לא יוכלו הבאים אחריהם לבטל תקנ' הראשונים א"כ כל מה שיתקנו האחרונים שיש בו סתירה לתקנת הראשונים לא עשו ולא כלום ופשוט כנזכר אלא שאני אומר כי מה שנשאל להרא"ש ז"ל אפשר שהיה בדיעבד שכן מוכח קצת מלשונו ואפ"ה כתב מה שכתב אבל לשאול לכתחלה זה ודאי לא יעלה על דעת בן אדם ומאחר שזה אמת וברור אין צריך להשיב על השאלה השנית הבאה אחריה בואם ת"ל כו' אלא שבראשי פרקים וברמזים אגלה דעתי בזה והוא שיש לדעת שבחרמי הצבור והסכמותיהם והתרתם הוקשה לראשונים ולא מצאו ידיהם אלא שתלו הדבר במנהג והוה ליה כאשה הנודרת דאמרינן דע"ד בעלה היא נודרת ונמצא שכל נדרי וחרמי צבור תלויים במנהג שנהגו כי כבר כתב הרשב"א ז"ל שנהגו שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב מלהתיר ומקומות יש שבהסכמ' הרוב מהירים. באופן שכל הסכמת קהל וקהל נעשית ע"ד מנהגם הידוע להם ועפ"י מנהג ההוא נמשכים בהתרה כשרוצים להתיר אבל במקום שאין מנהג ידוע נראה כפי דין התורה ראוי לילך לעולם אחר הרוב והמעטי' בטלים וצריכים לקיים הסכמת הרוב וכמו שבירר הרא"ש ז"ל בתשו' גם הרשב"א ז"ל והאמת שגם בזה יש חלוק כאשר ההסכמה לענין מגדר מלתא במילי דאיסורא דהתם הוי דין תורה כנז"ל אבל בענין ממונא כתבו הפוסקים האחרונים שאין המיעוט מוכרחים לקיים תקנות והסכמות הרוב בענין דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי והדברים ארוכים ואין כאן מקומו גם צריך לדעת כי בענין הצריך לרוב כפי דין תורה כתבו הרשב"א והרא"ש ומהררי"ק ז"ל הביאו בתשובותיו ג"כ בפשיטות דאינו נקרא רוב אלא כאשר יעמדו כלם כאחד ואז בהסכמת רוב העומדים נתקיים הענין בעל כרחם של המיעוט וגדולה מזאת כתב מורי הרב החסיד כמהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה והוא שאם מתחלה נועדו יחד הרוב והסכימו לדעת אחד ולא היו שם כולם יכולים המיעוט אח"כ למחות במה שכבר עשו ואפי' שירצו עתה הרוב לומר נחזור נעמדה יחד נשא ונתן נדעה בינינו מה טוב יכולין המיעוט למאן ולסרב בדבר מאחר שכבר הסכימו ביניהם בלתי ידיעתם וכבר אמרתי כי לא באתי כי אם לגלות רמזי הדברים באלו הדינים לפי שאינם צריכים לנדון שלפנינו מאחר שהיסוד הראשון קיים שאין כח ביד הממונים לסתור דבר מתקנת הראשונים וח"ו א"כ יהיו נכשלים בחרם הקדמונים קדושים אשר בארץ המה וחלילה לעומדים על הפקודי' המישרים את העם להכשיל בדבר הזה. ומעתה נבא אל השאלה השנית אשר לע"ד היא ג"כ מבוארת והטעם כי אפי' לא יהיו הממונים מטילים חרם שלא יעשו כו' כנ"ל היה הדב' טוב וישר מעצמן לקחת עצה מחכמים מאירי' לארץ ולדרים יאירו עיניהם בספק ההוא פן ח"ו יעברו על כונ' מתקני ההסכמה ההיא ונמצאו נכשלים וכתב הרשב"א בתשו' דספק חרם הוי ספק איסורא דאורייתא וז"ל סימן תקצ"ה דע כי זו ספיקא דאורייתא הוא דאסור לעבור על החרם דבר תורה כו' עד אסור להקל עליו לכתחלה עד שיתברר להם היתר' דכל ספיקא דאורייתא לחומרא והשתא ומה אם אלו הממוני' היו מתקני' ומטילי' חרם על קיום דבר הרשות היו חייבים הבאים אחריהם להעמיד דבריהם ולא לבטל עתה שהטילו חרם על קיום מצוה והוא שלא לעבור על ספק חרם שהוא ספק איסורא דאורייתא עאכ"ו שיש לנו לומר שכל מה שעשו לא עשו ולא כלום וצריכי' כפר' אם הדברי' כני' כדמות' כצלמם כמו שבא בשאל' ודי בזה לשאלה השנית ע"כ. ומעתה נבא אל השאלה השלישית ואען ואומר כי כבר בא לידי שאלה כזאת ממגנשיאה וכתבתי שם ז"ל ועל ענין ההסכמה אשר יש להם שלא יוכל שום אדם לנדות לאחר אם לא ברשות הגזברים האמת כי נראה לפי הסברא ודעת התורה שהסכמה זאת ראויה לישרף כספרי מינים אם מפרש בה שאפילו חכם העיר לא יוכל לעשות כן דבשלמא אם כתובה סתם עד שאפשר לפרש שאין הכונה אלא על שום אדם אחד אפי' שיהיה יודע ובעל תורה אבל רב העיר לא יכנס בהסכמה אפי' שעכ"ז לא טובה היא שנראה עשו הסכמה נגד הדין מ"מ היה הדעת סובלה כמ"ש הריב"ש התנאים ההם מיוסדי' על כונת שם שמים ולבטל המחלוקת כי שנוי הוא כדי שלא יאמר כל א' גם אני ת"ח וראוי לפ' לשמור נדויו כמו ששמר פ' נדויו של פ' ונמצא יבאו לקטטה וכמו שתקנו חז"ל דכהן קורא ראשון כי היכי דלא ליתא לאינצויי ופרש"י פ' הנזיקין למימר אנא קרינא ברישא ומש"ה קתני דכהן קורא ראשון ואז ליכא לאינצויי דכבר ידעי דאין מי שקורא ראשון אלא כהן ולא כל הרוצה ליטול את השם יוכל ליטול אבל כשינד' רב העיר מי שהושם ראש לכלם בטלה מחלוקת ואם ח"ו יכנס הוא שהסכמ' הוא השפלת התורה והריסתה ח"ו ועם כ"ז אמרתי בסוף לשוני שאם ההסכמה נתקנה בעצת חכם גדול העיר שהיה שם בימי קדם שמי יבא אחרי המלך ושהוא ידע ודאי מה שעשה ועתה ראיתי לעורר חדוש לע"ד בנדון זה שלפנינו והוא זה כי הנה בנדון הריב"ש נר' שלא היה ההסכמה ההיא בחרם או שהשאלה לא היה אלא אם יכולין לתקן כן לכתחלה או אם יועיל לשלא יחול הנדוי על המתנדה ועל זה השיב שאין יכולת ביד הק' להתיר האסור עוד כ' שאם כוונתם לרע' אין הסכמת' ומנינם כלום אמנם אם הסכמתם לשם שמים שיכולין לגזור שלא לנדות כל שתהיה כונת' לשם שמים ועכ"ז כתב שאינם יכולין להסכים שאם נידה לא יהא נדוי כל שהתלמיד הוא בגדר שיכול לנדו' לכבודו ומאחר שהוא כתב שאם כוונת' רעה אין הסכמת' כלום נלע"ד שיובן זה בהסכמה שהוסכמה ונתקבלה שלא בחרם שהרי כיון שיש לנו הלכה רווחת ששבועה חלה אפי' לבטל את המצוה המפורשת בתורה בכולל כגון שבועה שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה למה לא תהיה גם כן חל החרם על הראויים מיגו דחל על הבלתי ראויים כי אם יכולים לגזור ולהחרים שלא יוכל שום תלמיד חכם לנדות אם לא בהסכמ' פלוני ופלו' ואפי' את"ל שיש לחלק יש דבר אחר מחייב שבהכרח חל החרם שהרי ענין בטול הנדוי אינו מצוה מפורשת ולא אפי' מדרש מן התורה אלא מן הקבלה כמו שדרשו מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז וכו' כדאי' פ' אלו מגלחין וא"כ למה לא יחול החרם על ענין בטול בזה שהרי הנשבע לעבור על דברי סופרים חל עליו השבו' כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובתו והרא"ש ז"ל ג"כ ומתשובת הר"ן ז"ל גם ממ"ש בפי' ההלכות פ"ג דשבועות על משנת לבטל המצוה ששבוע' חלה אפי' על דבר שהוא מן התורה אם אינו מפורש בתורה. וכן נראה מהתוס' ז"ל דהיכא דליכא לא לאו ולא עשה אפי' באיסור תורה שבועה חל עליו בתירוץ קמא בדבור שלישי דשבועות אלא שלרוב נחיצת השואל לא יכולתי להאריך להעתיק הלשון ודי ברמיזה וא"כ פשיטא שהחרם חל על דבר כזה והוא שהחרימו שלא ינדה שום אדם אם לא ברשות פלו' וא"כ אני אומר דבנדון שלפנינו כיון שהסכמה זו נעשית זה ימים בהסכמת כלם נראה בלי ספק שכונתם לשמי' וכבר ביררו הטעם שהיה לשם שמים גם מפני השלום שנמשך מן ההסכמה הנז' ששקל' כנגד הכל והקב"ה צוה שימח' שמו במי סוטה לשום שלום בין איש ואשתו ועכ"פ חל החרם וא"כ המנדה שנדה עבר על החרם לע"ד שאפילו לדברי הריב"ש ז"ל שאמר שאם נדה נדויו נדוי היינו בשלא עבר המנדה חרם דאלו עבר המנדה חרם הקהלו' שקבלו כלם נדויו אינו נדוי וחרמו כחרמו של ים. ועוד שהרי כתב ועכ"ז כו' עד כל שהתלמי' הוא בגדר כו' כנ"ל וא"כ מי שעוב' על חרם מפורס' ומקובל מכל הקהלו' אינו בגדר שיהיה נדויו נדוי כ"ש שגם למי שנד' הוא ממונה ויודע תורה שלע"ד צריך המנדה כפרה בהיות הצעת השאלה אמיתי הנלע"ד כתבתי בקצור מופלג וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה.
168
קס״טתשובה האמת והאמונה שבראותי תוכן הדברים עמדתי מרעיד ואמרתי אל לבי מה לי להכניס עצמי בסכנה גדולה כזאת כי רבה היא. ומה גם עתה בהיותי בצד מה קצת נוגע בדבר אם לא שראיתי צד אחר שהוא יותר מכריח לחוות דעתי' והוא להסיר עקשות פה ולזות שפתי' מעדה קדושה שאם נרצה ח"ו לומר שכל החומרות הנז' במקומן עומדות יצא שם רע על עם רב המושבעי' ויצטרכו להיות נזירים כשמשון אשר הרג במותו יותר מבחייו ועוד ידו נטוי' על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש כאשר אחפש בזכותם ואציל אותם מכל לזות כפי השגתי ומסת ידי אחר שכבר נעשה ועברו כמה ימים ואין לחשוד כשרים ולחשוב כזה על עם ה' שכלם עברו על כ"כ חומרות ושבועות גדולות אלא שלבי אומר לי כי אין להם עון אשר חטא בדבר חלילה: וזה החלי בקצרה ואען ואומר כי אין להקל ולפטור ליחידים המושבעים מצד שכתוב בשטר החומרו' שום יהודי אחר בעולם לא למרביץ תורה כו' שנר' דדוקא יחיד אבל על רבים לא נשבעו ולסמוך על טענה זו מטעם דקים לן בנדרים ובשבועות פיו ולבו שוים בעינן וכיון שלא הוציא מפיהם כי אם יחיד לא יחול השבועה על רבים ובפרט בהיות הדבר בלתי מצוי להעמיד בקהל א' דורשים או מפרשים כי אם א' דדבר א' לדור ולא שנים זה אינו נראה בעיני טענה כלל שהרי יש לנו הלכה רווחת שיש לנו לילך אחר כוונת הנודר או נשבע בין להקל ובין להחמיר וכמו שאכתוב לקמן בס"ד והנה מצאתי בספר ב"י וז"ל כתב הר"ש בן צמח ז"ל וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשה קודם שישבע נר' שאסור למוכרו ואע"פי שלא נשבע אלא שלא יעשה וזה כבר היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנד' מחמת העלילה וכאות' ששנינו קונם צמר כו'. והדברי' ק"ו ומה התם שהלשון משמע להבא דוקא בפיר' עכ"ז אמרינן דה"ה על על העשוי כבר הכא דאיכא למימר דנקט יהודי לומר א' וכ"ש רבים או שדרך לשון בני אדם כך היא למעט יחיד ורבים בלשון זה דודאי יחיד ורבים שוים וכ"ש שהכונה בפירוש שלא להקל בכבוד החכם ושלא להקניטו אין ספק אצלי שאין בטעם הנז' ממש ואע"ג דלכאורה נראה דר"י בת"ה בתשובותיו סי' רפ"ה פליג על ר"ש בן צמח שהרי כתב וז"ל הקהל שעשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע שיצא עליה ערעור דפסול ויהי ממחרת כשהכריזו התקנה בא ראובן ואמר שכחתי שיש לי מאותו מטבע שהחלפתי זהוב בעד' שרי' ליה להחליפ' הואיל והיתה בידו קודם שנעשה התקנה או לאו. תשו' יראה לכאורה דשרי וכה"ג ממש נמצא כתוב על שם אחד מן הגדולים שהורה פעם א' עשו תקנה שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לא' בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והתיר לו למכור יותר מן הערך הואיל והיה בידו קודם התקנה כו' יע"ש ולכאורה נראה שאותו גדול שהורה להתיר למכור הבשר ביוקר אעפ"י שלא אמרו ישחטו למכור כו' אלא שלא למכור הבשר ביוקר דמשמע בין הבשר השחוט כבר ובין העתיד לישח' עכ"ז התיר שם כ"ש שהיה מתי' בנדון שלרשב"ץ שהשבוע' הותה בפי' שלא יעשה דמשמע שלא אסר אלא להבא דוקא מ"מ כבר כתב לבסוף דההוא מעשה שהתיר א' מן הגדולי' היה כתקנה בעלמא אבל בנדר ושבועה הויספק דאורייתא ולחומרא מ"מ נ"ל שאין כן דעת הרשב"ץ אלא דהוי ודאי דאורייתא כמו שנראה מדבריו אלא דנראה בעיני דא"ה לא פליגי דאיכא למימר דמעשה דהרשב"ץ משום דמוכח וכמו שנתן הטעם שנדר מחמת העלילה כו' אבל ההוא מעשה דאחד מן הגדולים אפי' היה מן התורה ר"ל בחרם אפשר שהיה מוכח כן מתוך התקנה וכן בשאלת ר"י בת"ה כיון שאמרו מיום המחרת ואילך נר' קצת שלא אסרו מיד כדי שלא יהיו נאסרים אותם שהיה להם אז וא"כ מוכח שלא היה כונתם לאסור אותם שהיה להם כבר כי לכך אמרו מיום המחרת ואילך מ"מ נר' בלי ספק דבנ"ד אין להקל כלל מן הטע' הנז' אלא שנראה לי שאין להם עון אשר חטא מטעמא אחרינא והוא זה דתנן פ' הנודר מן הירק רבי יודה אומר הכל לפי הנודר כולי ותני כיצד אמר רבי יודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון כו' הרי שאפי' שאמר קונם צמר עולה עלי דמשמעות הלשון הוי בין לבישה ובין טעינה עכ"ז כיון שיש הוכחה שלא היתה כונתו לאסור רק הלבישה לבד מותר בטעינה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים וז"ל כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין לאי זה נתכוון והולכים אח' הענין לא אחר משמעו' הלשון כיצד היה טעון משא צמר כו' עד שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה וכ"כ היו מבקשין ממנו שישא קרובתו והוא ממאן ונשבע או נדר שלא תהנה לו לעולם וכן המגרש את אשתו ונשבע או נדר שלא תהנה לו לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כוונתו אלא לשם אישות וכן הקורא לחברו לסעוד אצלו כו' עד הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן כו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ וכן פסק הטור י"ד סי' רי"ח וכן שאר הפוסקים ואין ענין לנדון שלנו מחלוקת הר"ן עם שאר הפוסקים אי ברייתא פליגא אמתנית' אי לא דלענין דינא דידן כל אפין שוין דכל היכא דאיכא הוכחה דאזלינן בתר כוונת הנודר או נשבע עוד אני אומר שמתוך לשון הרמב"ם נר' שהרשה לנו לומר כן אפי' בדבר דלא מוכח כ"כ כמו אותן שהזכי' כמו שמצאתי כתוב בהג"ה מימוני' פ"ד דהלכות שלוחין ושותפין וז"ל ועוד כל היכא דאמר תלמודא כגון זה למדין ממנו דבר הדומה קצת אע"ג דלא דמי לגמרי ופשוט הוא וכאן כתב הרמב"ם ב' או ג' פעמי' וכן כל כיוצא בזה ובנ"ד לא מבעי' דלא דמי לגמרי אלא אדרבא עדיף מיני' דאיכא כמה הוכחות מן הענין ומן הלשון שמה שנדרו או נשבעו שלא ליק' כו' היינו בעודו החכם דורש או מפרש בתוך הקהל אבל אם הוא יוצא ולא ישרת אותם בקהל ברצונו אז שלא ברצונו מצד אחרי' אשר אין להם כח ואל לעמוד כנגד' אז ודאי פשיטא לע"ד שיכולי' ליקח חכם או דורש הגע עצמך שאחר ימים קצת שנשבעו יצא הוא משם לארץ ישראל או למקום אחר יעלה על דעת שיעמדו בלא תורה עד תשלום י' אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבעו וא"ת שהם היו בטוחים שלא יפרד מהם ומשירותם ולכך נשבעו ג"כ הם לו וכמו ששמעתי אומרים שכן היה כ"ש שהם מותרים וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' במעשה דרבי חזקיה וחבירו שנשבעו שניהם לילך לא"י והשיב וז"ל כי לא נדר האח' מכם כי אם על דעת הסברא הלכך ממה נפשך אם ישאר הר' חזקיה כדין או שלא כדין אין עליך נדר וכ"כ רי"ו ז"ל חלק אדם וחוה נתיב י"ד ח"ז וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר אחד והאחד מהם עבר על השבוע' השני פטור ואין צריך התר לשבועה כך כתבו המפרשים וראיה מדוד כשהלך להלחם עם הארעיים כו' סוף דבר דממה נפשך הם מותרים אם היה שנשבעו הם לו והוא להם אחר שהוא יצא משירותם באי זה אופן שיהיה הם מותרים וכמו שהוכחנו מדברי הרא"ש ואפי' שלא היה הענין כן כיון שיש הוכחה גדולה ששבועתם לא היה אלא בעודו משמיע להם קולו בתוך הקהל הנז' והוא לא כן עשה נמצאו הם פטורים גם לשון השטר מוכיח בפי' שכן הית' השבוע' בעודו בקהל עמהם מתחלתו ועד סופו שכן כתוב ראה ראינו כדי להוציאו כו' עד לכן הסכמנו להעמיד ולקיים כו' עוד כתוב ולהעמידו ולקיימו כל זמן העשר שנים ושלא להוציאו משמע שכל כוונת' הוא שלא יצא אבל אם יצא או הוציאוהו ודאי דאדעתא דהכי לא נדרו ולא נשבעו. ועוד אני אומר שיש לדקד' כן בהכרח ממה שכתוב וקבלנו עלינו להחזיק במעוז החכם כו' אח"כ ושלא נוכל ליקח כו' אח"כ ולא להוציא כו' ודברים אלו אין להם שיעור והבנה כלל דהשתא להחזיקו להעמידו ולקיימו ולערוך מלחמה עם המנגדים חייבים בשבועות שלא להוציאו מיבעיא אלא בודאי שכל זה בא להורות לנו שכל כוונת שבועתם היה בעודו בקהל הנז' ולכן נשבעו להעמידו כו' ולפי שכבר היה אפשר שיעמידו וישימו עליו צר לכן כתבו ושלא ליקח כו' וחזרו לומר להוציא כאלו פירשו מה שנשבענו שלא ליקח היינו ולא להוציא אבל אם יצא הוא מעצמו או יוציאוהו אחרים אז ודאי פטורים ויש להם ליקח אחר וזה נראה לי ברור ונודע בשערים כי אלו האנשים נשבעו וקיימו וערכו מלחמה ושמו נפשם בכפ' כל עוד שהחכם הנז' לא הסתיר פניו מהם אבל אחר שיצא מהם ראו שהיו פטורי' ומותרים והסכימו בשלום הקהל ושלא לעמוד בלא תורה וקיימו וקבלו עליהם חכמים אשר גדלום בממונם לשמו' מפיהם תורה. עוד אני אומר שא"כ הוא האמת כי"א שהוא התיר להם ומחל להם השעבוד אשר נשתעבדו לכבודו וכן ראוי ליאמן לכל חכם וירא שמים כמוהו שלא יכשלו רבים לסבתו נראה בעיני שזה ג"כ טעם לשבח לשהמושבעי' פטורים ומותרים ולא מבעיא לדעת הסברא הקדומה אשר הביא הרמב"ן אלא אפי' לדעתו שחולק עליה ג"כ מותרי' וכמו שאבאר וזה כי הריב"ש כתב בתשו' סי' ת"ז על ראובן שנשב' ע"ד המב"ה וע"ד שמעון רבו שלא לצחוק שום צחוק לשנתים ימים לא התנה עם רבו שיכול רבו להרשות ולצחוק אלא נשב' סתם אח"כ בא אצל רבו ובקש ממנו שירשהו לצחק כו' תשו' שמעון שאומ' שהנשב' או נודר ע"ד חברו יכול חבירו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם ממה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדר אשתו כו' עד דלא גרע מפרש מחברו מסתם בבעל. וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן במשפט החרם ואע"ג שהוא כתב שסברא זו דחויה מהרמב"ן גם הוא הקשה עליה וגם הרשב"א והרא"ש נראה דכלהו פליגי על סברא זו וס"ל שא"א להתיר אלא על פי חכם מ"מ נר' שאפי' לפי דעתם בנ"ד מותרים אפי' בלא התרת חכם מאידך דכתב הרשב"א בתשו וז"ל הנשב' לפרו' לחברו ממון לזמן יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר לו הרי אני כאלו התקבלתי. א"כ אחר שאלו המושבעים כל הנדרים והשבועות שנדרו ונשבעו אינו אלא שעבוד ששעבדו עצמם לכבד החכם וכבר עשו כל האיפשר כפי כחם ולא בא עוד מידם ואח"כ מחל להם החכם נר' לע"ד דהוי טפי מאותה דהרשב"א דאילו התם עדיין נשאר החוב ורצה שיפרע לו לאחר זמן ואינו מוח' לגמרי מה שאין כאן בנ"ד וק"ל כנ"ל ובר מדין כתב הריב"ש בתשו' הנז' וז"ל ובכגון זה נר' ג"כ שיכול להתירו שלא ע"פ חכם אע"פ שאמר נמי ע"ד המב"ה שאין לו הפרה כו' עד וכ"ש שאינו נסכם להתיר עבירה כגון שבועת הצחוק שאין ראוי לשום חכם להתירה עכ"ז כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא ע"פ חכ' שומעין לו ומתירו שהרי כך התנה ומה שאמר ע"ד המב"ה היה כדי שלא יוכל חכם להתיר' אבל אם אינו אומר כן הולכים להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא ע"פ חכם אפי' בשבועת הרשות וכן בנ"ד נמי איכא למימר הכי כי מה שאמרו ע"ד רבים היה כדי שלא יוכל שום חכם להתירם אבל כשיתיר הוא הרי הם מותרים וכי תימא תינח אם יאמרו הם שע"ד כן נשבע שיוכל הוא להתירם השבועה אבל אם לא יאמרו כן הרי כתב שהולכים להחמיר מ"מ נר' בעיני דסתם דנ"ד הוי כמפרש דעלמא דאנן סהדי דאדעת' דהכי נשבעו דבשלמא בשבועת השחוק לא היה דבר הנוגע לרבו וכ"ש שיהיה לדבר עבירה איכא למימר דעל הסתם אזלינן להחמיר אבל בנ"ד דכל השבועות והנדרים לא היו אלא בשבילו ממש הוי אומדנא דמוכח בלי ספק דאדעתא דהכי נשבעו כו' שיוכל הוא להתירם בלא התרת חכם ובפרט בהיות כונה זו נמשכת ממנה מצוה כנ"ל ואע"ג שכפי דעת הרא"ש אפי' תלה בפירוש שיתירנו חברו צריך חכם להתירו וכמו שהביא הטור סי' רצ"א וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכם או ג' הדיוטות שאפי' אם פי' והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה שיבטלו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אמתי שירצה איני כלום דמיד נשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם נר' בעיני דסברת יחיד היא זו שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש כלם חולקי' על סברא זו וכ"ש שכתב הרמב"ן שפשט המנהג שהיחיד שנשבע ע"ד יחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג התר כ"ש שראוי להתיר כשתולה בפי' שיתירנו פ' שראוי לסמו' עליהם וכבר כתבתי שבנ"ד סתמו כפי' ואפי' לדעת הרא"ש נר' בעיני דבנ"ד מותר מטעם מחילה וכההיא דהרשב"א היכ' דאמר הרי אני כאלו התקבלתי וא"כ בנ"ד נלע"ד מכל הטעמים אשר כתבתי שהמושבעי' אין עליהם עון אשר חטא שהיו מותרים מאותה שעה שיצא מתוך הקהל וכ"ש אם מחל להם ומ"מ איני סומך על דעתי אם לא יסכימו עמי בעלי הוראה שבדור כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:
169
ק״עכי יפלא בעיני החכם השל' הפוסק חושק להעביר גלול סבר' התר ההסכמה זו מן השחוק גם בעיני יפלא כי אמרתי שחוק עשה לנו העון כי עמי בעצו ישאל וכל המקל יגיד לו ואני לא למעט בכבוד הר' טוביא ז"ל באתי חלילה כי ידעתי כבודו גדול יותר ממה שהפה יכולה לדבר אבל תמהתי מאד מהמתירים מי הביאם עד הלום ומה ראו על ככה לחצוב להם בורות עמוקים אין המנהג לשתות מימיהם ולהניח בורות מים אשר מהם אנו חיים כל ימינו ושנותינו הלא הם הפוסק הגדול מים שאין להם סוף הרשב"א ז"ל כאשר הביא החכם הפוסק נר"ו תשובותיו והרי הוא הרשב"א פסל מטעם תקיפ' יצר הרע כו' גם תוספ' פ' השולח על מאי דפליגי בגמ' אי צריך לפרט את הנדר אי לא הכריחו הלכה כמאן דאמר צריך לפרט את הנדר מההיא דירושלמי דקאמר לשחק בקוביא קאמינא א"ל ברוך שבחר כו' וכן הרא"ש ז"ל כתב דהלכה דצריך לפרט הנדר משום דרב פפא דבתראה הס"ל וגם רב הונא וכן משמע בירושלמי וכן הר"ן וקי"ל דצריך לפרט את הנדר אע"ג דאיפליגו בגמ' והכי מוכח בירוש' כו' ואע"ג שאפשר שיאמר איזה מתעקש שלא הובא לשון הירו' אלא לענין דצריך לפרט ולא לדבר אחר מ"מ כל מודה על האמת יודה דאי האי מימרא דירוש' לאו הלכה לענין הצחוק לא הוו מייתי ראיה מיניה וזה ברור לע"ד וא"כ לו היו אלו מתירים להתיר נדר הצחוק ור' טוביה אוסר על מי היה ראוי לסמוך לא על אלו שהם פוסקים מובהקים שהיינו תלויים בהם וכבר הייתי יכול להאריך ולהבי' ראי' שכמו כן אומרים הפוסקים דשני לן בין אביי ורבא וכיוצא בהם שהם אמוראים מובהקים אלא שלאהבת הקיצור אניח זה ועוד שהדבר מבורר מעצמו והאריכות בו מותר וכ"ש וק"ו עתה אלו שדעת אלו להחמיר ודעת ה"ר טוביה להקל ודעת החכם הפוסק נר"ו שיש טוב טעם להחמיר כאשר הוא נדר והסכמת הרבים ממה שהוא כשהוא נדר יחיד שפתים ישק משיב דברים נכוחי' וישרי' להילכי תום וכ"ש דביחיד איכ' למימר שלא יכול להתאפ' אבל בק"ק עם רב איך יצוייר דבר כזה אפי' בחלום עד שכמעט אשוב אתפלא מאריכות החכם י"א בקיומו של איסור כי לו היינו רואים בעינינו שיש שקולים בחכמה ומנין אלה מפה ואלה מפה הללו אוסרי' והללו מתירים ק"ל ספק' דאורייתא לחומרא ונדר זה אם יש לו התרה הוא איסורא דאורייתא דלמ"ד שאין לו התרה העובר עוב' בבל יחל שאפי' נימא דאין כאן חרם ולא נדוי מ"מ לא גרע מנדר דכתיב לאסור איסר לא יחל ואפי' מי שנהג איסור בדבר המותר מבלי שהוציא נדר ולא שבועה מפיו צריך התרה ואע"ג דהתם הוא מדרבנן מ"מ כשהוציא האיסור מפיו פשיט' דהוי דאורייתא וכאן הוציאו הנדר מפיהם ע"י שלוחם וקיימו וקבלו עליהם איסור הצחוק האיסור מצד עצמו כי מי לא ידע בזה שהצחוק מצד עצמו אסור לכ"ע שאפי' רב טוביה מודה בזה אלא שמתי' היתר הנדר מצד עצמו ונתן הטעם דהוי כמו נדרי שגגו' אפשר שזה היה בזמנו שהיו במקום אנשים בטלני' שכל משאם ומתנם הית ברבית בגוים ומ"מ פשיטא ופשיט' דמעשה איסור הוא הצחוק אפי' לדעתו אלא שלדעתו בחר הרע במיעוטו ואנן לא שבקינן רבנן ועבדינן כיחיד כ"ש כדהוו רבנן קשישי דאנן וכל בני גלות' בתרייהו גרירן אבל מ"מ הואיל ואתא לידן לשון הרמב"ם בעינא דאימא ביה מלתא וז"ל בפ"ו מהלכות גזלה ואבדה דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם מפריחי יונים והמשחקים בקוביא כו' עד המשחקים בקוביא כיצד כו' עד אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתול הרי זה גזל כו' עד והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לו לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדברים של חכמה וביישובו של עול' ע"כ. ובהלכות עדות פ' עשירי וכן מנח' בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנו' אלא הוא הואיל ואינו עוס' בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקובי' שהוא גזל ע"כ והאמת שכשראיתי הגמ' פ' זה בורר דקא' על מתני' ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא וקא' בגמ' משח' בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא רב ששת אמר לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם ופריך בגמ' לרמי ומסיק לתירוץ רמי דפליגי רבנן על רבי יודה אע"ג דרבי יודה קאמר אימתי וכל מתחיל יראה דודאי דהלכה כרב ששת דרווח ליה עלמא ולא קשיא ליה מידי גם דק"ל דאימתי לפרש בא ותימא א"כ על הרמב"ם דנר' מתוך דבריו דפ' כרמי דטעמא משום גזל זהו הוקשה לי תיכף ראיתי הגמ' כאשר ה' יודע: אח"כ חפשתי במגיד והרגיש בזאת הקושיא והניחא בצ"ע ועכ"ז לא נחה דעתי עד עיינתי קצת כפי השגת ידי ודקדקתי כי קרוב לומר שגם רש"י נופל בזאת הקושיא וזה שיפרש במתניתין וז"ל ואלו הן הפסולים המשחק בקוביא כלהו מפרש בגמ' וכלם מעין גזלנין הם והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ש דיין עכ"ל ותימא דבשלמא לדעת רמי טעמא משום גזל אבל לדעת רב ששת לא הוי משום גזל אלא מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם ואיכא בינייהו דאי' ליה אומנתא אחריתא ואין מדרך פרש"י במשנה לפרש אליבא דחד ובפרט בהיות האחד התוא סברתו דחויה כפי סוגיית הגמרא על כן אומר לבי כי צדקו דברי רש"י ודברי הרמב"ם שהם בחכמתם ראו והסכימו דטעמא דכולהו דמתני' משום גזל נגעו בה ומשחק בקוביא נמי בין לרמי ובין לרב ששת הוי גזל כיון דתני ליה בהדי הנך דמתניתין דהווי משום גזל וכי תימא מאי איכא בין רמי לרב ששת איכא דרמי ס"ל דהוי אסמכתא והוי גזל גמור מדבריה' אבל לרב ששת גזל מדבריהם הוי גמור מדבריהם לא הוי ואי אית ליה אומנות אתר כשר וא"ת אחר שהכל גזל מדבריהם היכן מצינו חלוק בין גזל מדבריה' לגזל מדבריה' נר' דכה"ג מצינו בהניזקין על משנת מציאת חש"ו יש בו משו' גזל משום דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור וקאמר בגמ' אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם ופרש"י אפי' לרבי יוסי לאו גזל דאורייתא הוא נ"מ להוציאו בדייני' ופירש רש"י נמי נפקא מינה מדר"י להוציא בדיינין דלרבנן לא נפיק בדייני' ומיהו לרבי יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו נר' דאפי' לר' יוסי דקאמר גזל גמור דלא הוי נקרא גזל גמור לענין אחר אלא לבד להוציאו בדיינים אבל פסול לעדות אפי' מדרבנן לא הוי וכ"ש לרבנן וא"כ הכא נמי במשחק בקוביא נוכל לומר דלרמי הוי גזל גמו' ליפסל לעדות מדבריהם ולרב ששת גזל הוי אבל לא כ"כ חמור שיהיה פסול לעדות כמי שגוזל גזל גמור אפי' בפעם אחת אא"כ אין לו אומנו' אחר ובזה מתיישב לשון הגמ' עם פרש"י ועם ב' לשונות הרמב"ם ז"ל וכללא דמלתא דדעתי מסכמת שאין הית' להסכמ' הנז' והמתיר אינו אלא מן המתמיהי' וצור ישראל יצילנו מכל שגיאת גדולה וקטנה:
170
קע״אשאלה יום ר"ח פרשת קרח קמו אנשים מבני קהל אחד ובפתוי החכם הזקן ושאר בניו עברו חק הפרו ברית אשר קיימו וקבלו עליהם זה קרוב לארבעה שנים וכל החומרות הנזכרות נעשו ונתקיימו ברשות הח' הזקן ורשות בניו גם כל הקהל מקטנם ועד גדולם סברו וקבלו רצו ויאותו לעשות כל הנז' כי רצו בחברת אחיהם ובאחדות הקהל יותר מעשו' רצון ראובן המשתרר הנז' כ"ש כי הוא בעצמו נתפייס אז ונדר להם בל ישוב לכסלה. ועתה אחר שעמדו באהבה ואחוה שלום וריעות כל הד' שנים הנז' בשמירת ההסכמות הנז' לא נחה רוח ראובן ואביו ושאר בניו בחשבם מחשבות כי מי יודע מתי יגיע זמן הזקן ליפטר מן העולם ולא ירצו הקהל לשום את זה ראובן עליהם רצה להמליכו בחייו והשליכו אחרי גיום כל הקטט' והמריבו' שעברו בקהל כנז' כי הקנאה מוציאין את האדם מן העולם ואעפ"י שראו ביניהם ובעיניהם פרוד הקהל פעם שנית לא חששו למלאות רצונם ובפתוי הזקן ובניו יש מהם עברו ולא השגיחו (רק) על התרה לבד שהזקן אמר להם מותר לכם אל תיראו ושנים או שלשה מהם היו פוסחים על שתי הסעיפים ומ"מ הראו עצמם יראים מחומרת החרם והנדוי ועמדו עד פרש' מטות והיו מקיימים מאמר הראשים הגבירים הנזכרים אשר לדרישתם נשבעו יום שבת בפרשת הנז' פתו אותם ויוכלו להם בשהראו להם פסק לא נודע מה מצאו בו אלו הפסקנים עם היותם יודעים בבירור שהכתב ביד הד' אנשים הנז' לא חשו כלל ועיקר לראותה ושמו מגמת פניהם להתי' להם השבועה יהיה מה שיהיה גם זה מעונות הדור ועליהם תלונות בני ישראל בעצ' לא על העוברים כי אלו רצו ברצון נפשם להסיר אשמ' החטאים מעליהם ולשום אותה בראשם בהגיס לבם בהוראה ואני אומר כי בעונותינו עינים לנו ואין אנו רואים איך נפרצה פרץ על פני פרץ גדר ומחיצת השבועה עד שנעשה להם כהיתר כל מין שבועה בין קלה בין חמורה בראותם אנשים בשם חכמים יכנו מקלם הגיד להם והמון העם חושבי' שאין זה אלא ששבועות ונדרים פורחים באויר וע"ז היה ראוי לנטות אל הקצה האחר שלא להתיר אפי' שבוע' קלה שבקלות לא כמו שעשה מי שהורה היתר בדבר זה שרי ליה מריה כ"ש שבעיני איני יודע על מה סמכו המתירים וכבר זה לי ימים רבים שכתבתי על כיוצא בזה שבסוד המתירים אל תבא נפשי ובקהל מקבלי ההתרה אל תחד כבודי וכל המתיר יותרון מיעוהי כי מיקל באיסור חמור כזה. ועתה טרם החלי לדבר בעיקר הדין אקדי' הקדמה גלויה ידועה ומפורסמת ואח"כ יתבאר שלא נשאר מקום כלל אפי' כחוט השער' לתלות בו ההיתר וזה כי כבר ידוע מעל השלום כי רבה היא ואזכיר מעט מזער ממה שאז"ל גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל רבי אלעזר הקפר אומר אפי' עובדין ע"ז ושלום ביניהם אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבי' וגומר אבל משנחלקו מה כתיב חלק לבם גו' הא גדול השלום ושנוא' המחלוקת. ולהיות גודל מעלת השלום כ"כ כתב הרא"ש פ' מקום שנהגו וז"ל ולא מיבעי' כי ההיא דאיתרא שיש לו לנהוג כחומרי המקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפכי המחלוקת בדבר שניכר בו שנוי מנהג הרי לך כי מותר לעשות חיסור בקו' עשה מפני המחלוקת ובפר' ותנאי שלא יהיה איסור מן התורה:
171
קע״בעוד כתבו התוס' פ"ק דיבמות ד"ה ואכתי אצטריך סוגיי' עליה דעשה דמצורע עדיף מעשה דעלמא דגדול השלום ואמרינן בשלוח הקן דאי לאו שלח תשלח ה"א דמצורע הזה דחי עשה דשלוח משום דעדיף דגדול השלום ע"כ אמרתי הקדמה זו לסתום פי האומרים שלא היו יכולים לישבע שלא ליקח שום חכם דורש או מפרש בחיי הח' פ' כי בשב ואל תעשה יכולים לעקור דבר מן התורה מפני השלום וראו שאם יאמרו בפרטות בשביל ראובן היה מתרבה הריב והקטטה לכן כדי שכל איש יבא על מקומו לשלום ולא ישמע עוד קול מלחמה במחנה הקהל הנז' הוכרחו לישבע על ככה וכ"ש שאין בזה לבטל את המצוה כי לא נשבעו שלא לשמוע ד"ת כי אם שלא יקבלו חכם דורש או מפרש בקביעות כי אם הח' הזקן וזה כי ידעו כי כל הימים אשר יהיה חי על האדמה לא יעזבם כמו שעשה הרב הגדול מהררי"ט ז"ל וכ"ש וק"ו כי כן דרך לכל מי שיש להם בע"ת שנשבעים שלא ליקח אחר בחייו דאל"ה לא יאותו מנהיגי הקהלות ליכנס שמא יכנס היום ויוציאוהו למחר וכ"ש שבכלל השבועה נכנסים אנשים שאינם מהוגנים ושאסור לשמוע ד"ת מפיהם כמו שנכנסים האנשים הראוים וא"כ ה"ל כולל דברים המותרים וכו' שכבר חל השבועה וכ"ש שאחר שתכלית הכל שלום הקהל והאהבה ואחוה הוא אין ספק שיכולין לישבע ע"ד יותר חמור מזה בשב ואל תעשה וגם שכפי האמת אין ביטול מצוה בזה כמו שאמרתי:
172
קע״גוכל זה ברור לבלתי מתעקש והולך בשרירות לבו ומבקש רע לעצמו ובסיבה זה שכתבתי נהגו בקצת קהלות והסכימו על כיוצא בזה כי ראו כי עת לעשות לה' בשביל תקנת השלום וגם כפי האמת לא לבד נמשך נזק והפסד לקהל ההוא כי גם תתפשט בשאר הקהלות ח"ו גם על מה שרצו אחרים לבקש עילא ולומר כי יש מצוה בהתרה זו לפי שנשבעו לילך נגד הרבים כבר אמרתי שכל אלו טענות מזוייפות כי אין להם על מה שיסמכו כי אלו הנשבעים נשבעו מתחלה בלא דעת הרבים היה אפשר לומר שלא היה ראוי לישבע כן כי התורה אמרה בשלמא אחרי רבים אמנם אחרי שאל ר' הנשבעים נשבעו מרצון הח' ובניו ושאר הקהל ג"כ ידעו וסברו וקבלו שישבעו ואם הד' גבירים הנזכרים אשר לדרישתם נשבעו היו רוצים להשביע כל אנשי הקהל כלם היו נשבעים שנפשם מרה להם על פרידתם מעל אחיה' ובפרט בהיותם הם ראשי ומעמידי הקהל בגופם ובממונם והמופת ע"ז כי כל אלו הד' שני' לא היה איש פוצה ומצפצף ועתה קמו אנשים לבטל הסכמת ענין החברה וכאשר היו מונעים להם זה נתחברו החכם הזקן ובניו וצרכו בקשת מפרשא בנו הנז' ועם זה נועדו יחד א' לא' אלה בבקשת חבר' ואלה בבקשת מפרש ומבלי שאלה כלל ועיקר לכל הקהל ביחד אלא בהליכת האב עם הבנים לפתות א' לא' וידוע אפי' לתנוקות שלא נא' אחרי רבים אלא כשעמדו במנין יחד ונמנו ורבו אלו על אלו אמנם כל זה לא נמצא בנדון שלנו שמעולם לא נועדו יחד הקהל כלו וכמו שכתב מהר"יק בפשיטות שרש קפ"א וזה לשונו ועוד דבר פשוט הוא מביעתא בכותחא דאפילו היו שם רוב אנשי הקהלות מלומרדיא דלא חשיב רוב כיון שלא היו כלם במעמד ואלו בנדון דידן לא השגיחו בדבר זה כלל כי עברו חק הפרו ברית אחים כ"ש שאם היות האמת שהדין לילך אחר הרוב הרי לא בכל הדברים שהרי בענין חזנות מעכב אפי' א' מבני הקהל ובדבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי אין המועטין כפופים לרבים ואין לך פסידא גדולה מזו שזה רוצה לשמוע ד"ת מזה וזה ערבים עליו דברי אחר או זה יש לו רווחא כשיהיה אחיו או בנו או קרובו מרביץ תורה בקהל ויסייע לו בדיניו וזה אית ליה פסידא כ"ש וק"ו שיש מיחידי הקהל שקטנם עבה ממתני האיש ראובן ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש' וז"ל וכלל גדול אז"ל בכל ענייני המנוין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם פשיטא דהיינו שהבן גדול והאחר גדול ממנו קצת אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו פשיטא דלכ"ע הגדול קודם וכ"ש מי שאינו ראוי כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע בד"ת בין בדיני ממונות שהדיין הנוטל פרוטה מזה ונותנה לזה חייב מיתה שנאמר וקבע וכו' ובין בגיטין וקדושין שכל מי שאינו בקי בהם ומתעסק בהם ראוי לו שלא בא לעולם וכן בשאר איסורי תורה עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בענין ת"ח כי הרי כתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה ואמרו המעמיד דיין על הצבור וכו' ועל צדקו חז"ל במסכ' יומא שאמרו ג' זרים הם וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו' ואם אפי' שהיו נמנים ועומדים כלם במעמד לא היו יכולים הרוב לכוף את המיעוט ליקח לפ' זה ראובן לדרשן ופרשן אחר שאלו הנפרשים יש להם אחר והאחרים גדולים בלי יחס כלל עמו וע"ז ודאי נאמר לא תהיה אחרי רבי' לרעות:
173
קע״דומעתה אני בא להתחיל ולומר לענין עיקר הדין אם יש היתר לשבוע' כזו שלא מדעת הד' אנשים הנז' ושלא בפניהם גם אפילו שהיה בפניהם ומדעתם אם ראובן ואביו היו יכולים הם להתיר השבועה הנז' אחר שלהנאתם הם עושים מאהבת השררה אשר עינם הטעתם לשום מלחמה ומריבה בין אחים ונתקיים בהם האומר לאביו וכו' ואען ואומר שאם באתי להאריך ולכתוב סברו' קלות וחמורות הנמצאים בדברי הפוסקי' והפני' המראים אלו לסברתם ואלו לסברתם יאריך הענין ולא נגיע אל הכונה גם לאפוכי מטרתא למה לן לכן אקצר בכל האפשר בהסכ' הדיינין לבד ואומר כי יש חלוקים רבים בענין אחד משביע לחברו הנשבע לא נשבע לתועלת המשביע ולא בשביל קבלת טובה והנאה שקבל מהמשביע נפל מחלוקת י"א דאפי' בענין זה אין מתירין אלא בפניו וי"א דבענין זה א"צ בפניו אלא מתירין אפילו שלא בפניו ב' אפי' נשבע לתועלת המשביע שגם בזה נפל מחלוקת דלכולי עלמ' לדבר הרשות אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעת חברו וכל ב"ד שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו שנתן דמי מלחמת בשלום כ"כ הריב"ש ז"ל תשו' קפ"ו ובדיעבד לדעת ר"ת מותר והרבה מן הפוסקים ג"כ נמשכין אחריו כפי הנראה ומ"מ י"א דאפילו בדיעבד אם התירו אינו מותר וה"נ ס"ל להראב"ד ולדעתי דלזה נוטה דעת הר"ן ג"כ כמו שנר' מלשונו בנדרים פ' ר' אליעזר שאחר שהביא סברת ר"ת כתב ואחרים אמרו שאין אלו ראיות וכו' וכ"כ הראב"ד משמע דהכי ס"ל ולענין מצוה דעת התוס' דמתירין אפי' לכתחילה וכתב הריב"ש ז"ל בתשו' וז"ל והתוס' שכתבו דאפי' נדר לתועל' חברו מתירין לדבר מצוה קולא יתירא היא ולא הסכימו בה כל האחרונים ג' כשנשבע הנשבע בשביל טובת הנאה שקבל מהמשביע גם בזה נפל מחלוקת דלדעת ר"ת אפילו דלכתחלה אין מתירין בדיעבד אם התירו מותר אבל הראב"ד והרשב"א ז"ל ס"ל דאפילו בדיעבד אם התירו אינו מותר כ"כ מהרר"יק ז"ל שרש נ"ב עלה נ"ז וז"ל איברא כל שנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו ומיהו דוקא כשקבל טובה ממי שהשביעו כמשה ויתרו הרי לך דאע"ג דהשביעו אכתי צריך קבלת טובה ובזה הוא שהסכימו עליו הראב"ד והרשב"א דאפילו בדיעבד לא הותר. ד' נשבע ע"ד רבים מעצמו בלבד אין לו התרה אלא לדבר מצוה גם בזה נפל מחלוקת דדעת ר"ת שאין היתר אפי' לדבר מצוה אלא כשהמצוה היא כההיא דמקרי דרדקי שהיו סוברים שיצליחו התנוקות לפני מלמד אחר יותר ומצאו שיצא שכרם בהפסדם וה"ל כענין נדרי טעות אבל במצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה וכתב מהר"ריק ז"ל בשרש הנז' עלה ג' דהרמב"ן והרשב"א הכי ס"ל כר"ת אבל רבים מן הפוסקים פליגי וסברי דבכל מצוה מתירין עוד הביא הר"ן בשם רש"י ז"ל קולא אחרת והיא זאת דלא אמרינן דשבועה על דעת רבים אין לו התרה אלא לדבר מצוה אלא כשנשבע על קיום מצוה אמנם כשנשבע לדבר הרשות לא הוי דינא הכי ויש לו התרה אפי' שלא לדבר מצוה וכפי הנר' דשאר כל הפוסקים לא הסכימו לכך אלא שכל שבועה על דעת רבי' אפילו לדבר הרשות אין מתירין אלא לדבר מלוה. ונחזי אנן נ"ד מאיזו מין שבועה היא והרי עינינו הרואות ששבועה זו שנשבעו הנשבעים האלה היה לתועלת הרי אנשים הנזכרים כדי להשלי' רצונם וחפצם שלא היו רוצים שישתרר עליהם שום שררה גדולה ראובן הנז' עוד יש כאן שנשבעו בשביל טובת הנאה ואע"פ שלא היה צריך להורות איך היה שקבלו טובת הנאה מהם אחר שפיה' ענה בם מ"מ לסתו' פי שטן ראיתי לבר' כי האמת כן הוא איך קבלו טוב' הנאה ובשביל' נשבעו ושהי' ראוי' לשישבעו בשבילה ותחלה אני מביא לשון מהר"ריק ז"ל כמה צריך שיהיה קבלת הטובה וז"ל ולא קיבל משה מיתרו טובה אחרת כי אם ההבטח' שהבטיחו לתת לו בתו דהא קודם מ"ת לא היה האב זכאי בקדושי בתו יותר מאינש דעלמא:
174
קע״ההרי אתה רואה שלא עשה יתרו למשה אלא גלוי רצונו וחפצו הטוב עאכ"ו בנדון זה שאלו הגבירים עם הכת שלהם היו נפרדי' מאלו ומתפללים אלו בבית זה ואלי בבית זה והבה"כ הא' היה חרב שנשרף בשרפה אשר שרף ה' בעוונות ואלו הזקנים כשראו שאין יכולת מספיק ביד הכת העומדים עם החכ' הזקן לסבול משא טורח הקהל גם נזיקין רבי' שהיו נמשכים מפרידת' מעל הכת מאלו האנשים הנז' עמדו ופייסו לד' אנשים הנז' לשירצו ויאותו לחזור באהבה ואחוה כבתחלה ואלה לא היו רוצים לחזור ולהתחבר עמהם כי יראו ירצה ראובן הנז' לחזור לעורר להשתרר עד שאלו הזקנים מאנשי הקהל ברצון הח' הזקן וברצון בניו ורצון כל הקהל נשבעו והבטיחו להם שיחזרו להתחבר ולהשתתף עמהם כבראשונה ושישאלו מה בטחון היו רוצים ושיעשו להם אז שאלו אלו הד' עם הכת שלהם שלא היו רוצים בטחון אחר כי אם השבועה הנז' וכן סברו וקבלו ובשביל שאמרו לד' אנשים הנז' שכתבו וחתמו שאינו מועיל כמו שנראה שהדין כן הוא לא נתפייסו עד שחזרו ונשבעו ממש ועל בטחון שבועה חזרו כבראשונה ועוד רצו ויאותו כל הקהל לקבל עליהם ב' חזנים וכל הדברים הנזכרים בכתב ויותר היו עושים לאהבת התועלת אשר ראו בעין שכלם היה מגיע להם ולהקל בחבור הקהל גם להנצל מן הנזק וההפסד שהיה מגיע להם בפירודם ובפרט מאלו הד' אשר הם עיקר הקהל ואשר כפי האמת הם העמידו הב"הכ על תלו שעומד היום שאין ס' שמעולם לא היה מגיע במצב הזה כנודע בכל עיר שאלוניקי ועתה כשראו נגמר בנין הבה"כ בגופם וממונם של אלו וחובות שפרעו ודברים רבים מטובה שקבלו מהם השליכו אחרי גיום ובשאט בנפש עברו חק הפרו ברית אחים והזקנים אשר השתדלו בשלום הקהל בראותם בגידת הח' הזקן ובניו הם בעצמם יעצו לצאת מתוך הבה"כ ובחר בזה כדי שלא יצא תקלה מתחת המריבות והקטטות ויהיו אויבינו פלולים כאשר היה בפעם הראשונה ועוד חלול כבוד ש"ש ותורתו וכן עשו ויצאו ובקשו מקום להתפלל והרי היוצאים כמות שיש קהלות שאין בהם חציי' של אלו אח"כ נמצאו אנשים שעברו על השבועה והחרם והנדוי הכתוב בשטר גם זה ראובן עבר על נזירות חרמות ונדוי' שהטיל אביו שבת אחד בתפלת המנחה ולא עברו כ"ד שעות שלא עבר בנו זה על הכל לאהב' השררה והנצוח ולוי ויהודה שהם זקני הקהל הנז' למעלה אשר השתדלו כנ' הכל כנז' עמדו עם האנשים ארבעתם ועם הכת שלהם ביראתם לשבוע' ועוד שהם הם אשר יעצו לנאת גם יששכר פעמים עובר פעמים שאינו עובר שבפתוי החכם ועם הוראות מי שרצה גמרו בנפשם לחזור עם החכם הזקן וקבלו גם לראובן בנו לחכם גם לחברה אשר עשו ולא חשו לחרם ולנדוי ולשבועה ובעיני הם רשעים גם שיש להם מכסה לומר ע"פ פ' עשינו לפי שהתרתי להם לומר ראו כי ענין השבועה חמורה עד מאד כ"ש שבועה כזאת והראתי להם לשון מהר"ריק וז"ל איך נקל בשל תורה ואיסור עונש שבועה החמו' לסור מדרכי ר"פ והכרעתו ח"ו לא תהא כזאת בישראל:
175
קע״ועוד כתב וז"ל והרע בעיני מאד ובעיני כל איש אשר נגע ה' בלבבו להתיר שבועה אשר נשבע בתקיעת כף על דעת רבים ובפני רבים שנים לכל הפחות וגם עשה המשביע טובה לנשבע על דבר זה ולא ימצא פוסק א' מכל הפוסקים אשר יוכלו המתירים להשען עליו ולומר על פי אותו פוסק עשינו כאשר כתבתי למעלה דבכלהו איכא פרכא או מצד דאין מתירין לו אלא בפניו היכא שעשה לו טובה או מצד שנשבע על דעת רבי' ובפני רבי' ואדרבה שוו הראב"ד והרשב"א והר"ר משה ור"ת ורבינו יצחק ורב' פרץ הרמב"ם והרמב"ן הר"ן שאין היתר לשבועה ופשיטא שכלם מצטרפים לאיסור עוד ראיתי להביא כאן תשו' הר"ן ז"ל בהלכה למעשה ומשם נראה מה שגרמו עונות הדור והגסות בהוראה ולהקל באיסורין על בחורה אחת שנשבע' שלא להנשא שום אדם אלא אם יסכי' פ' והשבועה היתה ע"ד רבים סתם ועש' חלקי הסות' קולא וחומרא ואחר שביאר חלקי הסותר הכריח דהוי ההיא התרה לדבר מצוה ועוד צדד והראה פנים דהוי כההיא דמקרי דרדקי ולמה שעדיין היה נשאר מקום לחלק בין ההיא דמקרי דרדקי לההיא נדון דנערה נתן טעם אחר להתיר מטעם דר"ת דס"ל דשבועה על דעת רבי' אין לו התרה אלא לדבר מצוה כההיא דמקרי דרדקי מ"מ לדעת ר"ת צריך רבים מפורשי' ובאותו מעשה לא היו רבים סתם ויש לו הפרה לדע' ר"ת עוד נתן טעם אחר להק' שרש"י ז"ל ס"ל דדוקא עד"ר ובפני רבים הוא דאין לו הפרה וכ"ד רבינו האיי כו' ולפיכך כתב שיש לדון באותו מעשה להתיר ועם כל אלו הצדדים שצדד להקל עדיין לה נתקרר' דעתו וכתב וז"ל אבל מפני שעניני נדרים ואיסורי' הוא דבר חמור מאד זאת עצתי שתתיישבו בדבר ושישלחו חכמי העיר וחשוביה בעד אותו ראובן וכו' עד ואם לא יהיה אפשר יעיינו עוד אם תמצא זיווג אחר וכו' עד אחר כל בקשת הצדדי' וצדי צדדי' שאיפשר אמר ואם א"א אז אמר וכתב וז"ל דעתי מסכמ' שתשאל על נדרה בפני ראובן כו' עד ואם לא ירצה לבא שיודיעו אותו ואח"כ לרווחא דמלתא תתקדש זאת האשה בשטר הדור אתם ראו כמה רבו עונותינו ואיך כסה השררה וגסות הרוח עינינו כי בנדון ההיא היה השבועה עד"ר סת' ולא בת"כ ולא בנטילת חפץ ולא קבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע ולא היה בפני רבים והיה לדבר מצוה שבקיום השבועה א"א לקיים המצוה ובנדון שלנו הוי שבועה על ד"ר מפורשים שני מיני' אחד החכמי' הנז' וא' הד' אנשים הגבירים אשר לדרישת' ובשביל תועלת' נעשית השבועה שהרי אפילו את"ל דבנ"ד איכא מצוה בהתרה טעמא מאי אמרינן דעד"ר לדבר מצוה מתירי' משום דאנן סהדי שהם יסכימו לדבר מצוה כזו והרי הארבעה האנשים האלו צווחי ככרוכיא שאין רוצים להתיר וכן מצאתי בפירוש להריב"ש תשובה תקי"א וז"ל ומ"מ נראה שכיון שזה הסופר נשבע עד"ר כל הקהל גדולים וקטנים שאם יש מוחין בהיתרו שאין מתירין אותו אעפ"י שהוא דבר מצוה כו' עד שהרי על דעתם נשבע והם אין נסמכים בהתרתו גם נותני' טעם מספיק לדבריהם שבשביל זה ראובן נתגלגלו כל הקטטות גם חלול כבוד ה' ועוד דברים בגו גם נשבעו לתועלת הארבע אנשים וכת' ריב"ש דלדעת כל האחרונים אפי' לדבר מצוה אין להתיר אפי' בלא חומרת שבוע' עד"ר אלא בשבועה כ"ש גם יש פה חומרת קבלת טובת הנאה דלדעת הראב"ד והרשב"א אפי' בדיעבד אינו מותר ולדעתי אין חלוק בין לדבר מצוה לשלא לדבר מצוה כי הכל תלוי בדעת המשביע כיון שקבל הנאה בשביל שישבע הנשבע שבועה זו ואיך יעשה האדם מצוה בממון חבירו שלא מדעתו כנ"ל. גם יש בנדון שלנו ד"ר ובפני רבים דאיכא חומר' ר"ת והרמב"ן והרשב"א שהסכימו לדעתו כמ"ש מהררי"ק וכמו שמוכח מדברי הר"ן ג"כ שלמעשה חש מאד לדבריו ואפילו על ידי כ"כ מוכיחיות שכתב למעלה לא נתקרר דעתו אלא עד שיתקבצו כל חכמי העיר כו' הכל כנזכר גם בנדון שלנו יש חומרת נקיטת חפץ או ת"כ לפחות גם כי נעשית שבועה זו לקיושם מצות השלו' ומצוה לישבע על כך כיון ששבועה זו מושכת השלום וביטול המריבה והקטטה ופירוד בין אחים ובהתרה לא יש שום קיו' מצוה ואת"ל שיש מה שאינו כן הרי המצוה ההיא בעצמה אדעתא דהכי נשבעו מתחלה לבטל מצוה זו בשב ואל תעשה כדי לקיים מצות השלום ואם היו רוצים ושומרים השבועה היה השלום קיים וגם עתה אם לא היו מבקשים ההתרה והיו משתדלי' לשמור שבועת' בכל מאמצי כחם ככתוב בס' היו באי' לתכלית הנזכר אמנם עתה שנתפתו לפתוי הח' הזקן ועברו חק הפרו ברית איני יודע מה דין וחשבון יתנו על התרה כזו מבלי שדברו אפי' דבור הקל עם הד' אנשי' אשר לדרישת' נשבעו שהרי אחד מהם היה בעיר קושטאנטינה ולא דעת ולא תבונה לומר ראוי להמתין שהיום או למחר יבא ואולי יתרצ' ויביא ג"כ מרוצי' לכול' על הענין וכמו שעמדו ד' שני' היו יכולי' לעמוד עוד ב' או ג' חדשים אחרים אלא כל מגמתם היה למהר את הקץ שלא לאבד יום א' מן השררה וכמו שטעו בהוראת ההיתר כן טעו במה שאב ובן היו מתירים השבועה והרי כת' ריב"ש ז"ל בפי' וז"ל ומ"מ אף אם יהיו כל התנאים הנז' למעלה בענין היתר זה עדיין צריך שהשלשה המתירין את שבועתו לא יהיו מן הקהל שהרי כיון שהיתר הנדר או השבוע' היא לתועלת' הרי הם נוגעי' בדבר ואינ' יכולים להתירו כו' עד הנה כאן מבואר דאף אם נאמר דבנדרי אשתו שבינה לבין אחרים הבעל יכול להתיר מדין חכם ע"י שאלה מ"מ בנדרים שבינו לבינה כיון שהוא נהנה בהיתר הוו להו נדרי עצמו ואין יכול להתיר אעפ"י שהוא לא היה נאסר בדבר כו' עד וחשיב ליה התם בירוש' נדרי עצמו כיון שהוא נהנה בהיתר שהיא תוכל עתה לשמשו ולא קודם ההיתר ע"כ ועל זה אני אומר עבירה גוררת עבירה. סוף דבר שכפי האמ' והאמונ' אין להם מקום להתרה זו והמתירי' והנתרים והגורמים עתידים ליתן את הדין וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה נאם הצעיר ולהיות כי האיש הנז' היה טוען כי אבותיו היו שם למרביצי תורה ובטענה זו נראה להם כי כבר החזיקו כו' לזה אני אומר שטענה זו אין בה ממש כמו שמוכח מתשו' פסקים וכתבי' של תה"ד סי' קכ"ח וה' יודע והוא עד כי כאשר כתבתי מה שכתבתי למעלה והבאתי מאמר ג' זרים הם כו' לא ראיתי דבר זה בשום פוסק אחר זמן ראיתי התשובה הנז' ושמחתי כשמחת בקציר כי כוונתי לדעת גדולים קדישין עילאין ונתגלה לי שהאמת כמו שכתבתי שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל רק במנויי' אחרים אבל מנוי התורה נשא' ליודעים אותה ואינה ירוש' גם נר' בעיני ראיה מה שהביא הר"ן ז"ל פרק הבונה במס' שבת ירושלמי א"ר אמי והקמות את המשכן כו' ומשם ראיה ברורה שאין לך שום חזקה בענין כבוד התורה כלל ואפ' ממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה ס"ל לפדות ולהחיות ולכסו' הא לישיבה לא אמר רבי אבין אף לישיבה שנא' יקרה היא מפניני' מכהן גדול שנכנס לפני לפנים:
176
קע״זכתב לרבני צפת תוב"ב השגות על היתר שבועה שרצו להתיר
177
קע״חאצילי חכמי ישראל הרמים והנשאים מזהב ומפז מסולאי' נר"ו אחר הרבתה נפשנו לשפוך תחינתנו לפני אלהנו יאריך ימיכ' ושלותכם כנפשכם הרמה וכנפש אנחנו צעירי הצאן הבאים על החתו' באנו במגלת ספר קנים והגה על כתב הגיע עלינו מיד מעכ"ת וז"ל אנשי חיל יראי אלהי"ם עולי' במעלות גבוהים מעלין בקודש ואין מורידי' רבים ונכבדים אנשי קדש ק"ק פלוני יצ"ו על ענין השבועה שנשבעו קצת יחידי סגולה מקהלכם יצ"ו על דעתינו שלא לשמוע ד"ת משום דורש בקבע במנח' בשבת בחיי הזקן יצ"ו ודאי נשבעו לבטל את המצוה וחייבים משום שבועת שוא והנשבע לבטל את המצוה אפי' התר' לא בעי משום דלא חלה אלא שעובר על לא תשא לשוא ולוקה ואפי' את"ל דבכה"ג לא הוי ממש נשבע לבטל את המצוה מ"מ יש לך התרה ואפי' נשבעו עד"ר משום דהוי מצוה כ"ש שנשבעו על דעתינו ואנחנו חפצים בהתרתה כדי שתעשה מצוה על ידינו ולא תעשה עבירה ח"ו והנשבעים ישובו אל ה' וילקו ויבקשו מחילה בפני קהל ועדה מהשי"ת ומתורתו הקדושה ומי שזלזלו בכבודו ומכאן ואילך הרי הם אחינו לכל דבר שבקדושה ועל מה שהתנו ביניהם שבכל פעם שיתירו להם השבועה תחזור לחול פעם אחר' לעולם יסכימו בהתרתה על תשובת הר"ן ז"ל נאם המדברי' דורשי שלומכ' וטובתכ' מוכני' לעבודתכם עבודת שמים חותמים פרשת ולהיותך עם קדוש לה' אלדיך ט"ו לאלול אברהם שלום יוסף קארו יוסף סאקיש ע"כ כתבכם וחתימתכם אות באות:
178
קע״טאי לך ארץ שכתב כזו שולח אליה אי לך ק"ק שכך נכתב אליהם אוי לעינים שכך ראו ועתה אם באנו להשיב על דבריכם שנראה בפירוש לכל רואיהם סותרים אלו לאלו ולא ראשיתם אחרי' לא יאומן כי יסופר אבל ראינו להניח זה בל ימשכו הדברים ויצאו מן השורה ויתהפכו מאהבה לשנאה ואין כן כונתנו אבל לא בא מידינו ולא יכול רוחינו להתאפק שלא לערוך דברינו שאלתינו ובקשתינו מול מעכ"ת והם אלה מה היה הדבר אשר עיני החוזים כסה מה עלה על רוחכם ומה הגיע אליכם לכתוב דברים כאלה ולשולחם בתוך עיר ואם בישראל ואיך לא חששתם לכבוד העיר ההוללה אשר ממנה יצאה ויוצאה תורה לישראל בכל יום ועם שהאמת ירדה פלאים הרי הוזהרני אפי' בכבוד ס"ת שנמחק והיה לכם לחוש לכבוד חכמים גדולי' או קטנים מאי זה מין שיהיו ולהשיב לשולחכם דבר ולומר שם אתכ' יודעי דעת ומביני מדע תקריבו דינכם לפניהם ואם לא ישמעו אליה' יכתבו לנו כל העובר על דבריהם ואנחנו נחלץ חושים לעזרת ה' בגבורים וכ"ש וק"ו שלא יצוייר בשכל בן אדם שנעלה מדרדקי דבי רב שהנשבע לבטל את את המצוה כו' וכמו שנראה מריסי עיני דבריכם ואם באולי חשבת' שתשובת הר"ן נעלמה מהעיר הזאת אוי לה למחשבה כזאת ואם דן ה' אותה בדבר ומגפה ושרפה השאיר בה שריד ופליטה גדולה מסופרים וספרים ומלאה הארץ דעה את ה' לעבוד עבודתו ולא לכם עם שגדלה מעלתכם צריכי' כי ת"ל חכמה ודעה צדק ומשפט ילין בה ואדרבא במחילה רבה מסכת דרך ארץ נעלמה ממחנה קדושתכם ולא שמת' לבכם לומר מה אנו כותבים ולמי אנו כותבים ולמה אנו כותבים הן בעיר שאלוניקי כ"כ בתי כנסיות לבד מדרשות עם רב ואם מקצת אנשי' מקהל עברו על המדה איך אפשר שהכת הגדול לא יערכו דינם וטענת' לפני שאר קהלות הקדש אשר בתוכה רבני' שופטי' מנהיגים ולכן היה לכם לתור מחשבות ולדון לרבי' לכף זכות ולומר אנו אם אנו בני נביאים לא נביאים אנו לדעת טענות הכת אחרת ואיך אפשר שיצא טעות כזה מתחת רבי' ונכבדים בעיר גדול' לאלהים וא"א שבדברים פשוטי' כאלה צריכי' אלינו האם תמו תנוקות של ב"ר משאלוניקי פליא' דעת ממנו נשגבה לא נוכל לרדת לסוף כונתכ' נתתם חרב ביד עמי ארץ שאינם יודעי' בין ימינ' לשמאלם ואינ' מבחינים לדעת חלו' הנושאים וצורת הדברים חפצים בהמיית קול אומרים פסק הגיע אלינו מיד רבני' אדירי' מארץ רחוקה הגיעו:
179
ק״פגם כי מהמיית' לא נחת כי קול' קול תרנגולים מקרקרי' אבל לכם בחכמתכ' היה ראוי לראות את הנולד עוד לא נחשה לדבר על עיקר הדין אפי' כפי ההנחה והבדייה אשר בדו מלב' אותם אשר כתבו אל מעכ"ת כי כתבו דברי' ובדו שקרי' שלא היו. אבל מ"מ למה שהשבת' כפי הצעתם נפלינו הפלא ופלא מה ראית' לגזור אומר ולומר ודאי נשבעו לבטל את המצוה וחייבי' משום שבועת שוא חלילה מפי קדושי' להוציא דברי' כאלה מכמה טעמים אחד שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סימן תרי"ד שמי שנשבע לעבור על דברי סופרי' הן בביטולן הן בקיומן ששבועת ביטוי חלה עליו הרא"ש ז"ל כלל י"א סימן ד' בנשבע לבטל מצוה דרבנן כגון קריאת מגילה הכריח כן וכתב בסוף דבריו דשבועה חל על מצוה דרבנן ואסור לעשותה ועוד חדוש גדול כתוב בקובץ תשובות מכונות להר"ן ז"ל וכתב הפוסק וז"ל לא בא לומר אלא שאין מצוה זאת מפורשת כ"כ שלא תהיה שבועה חלה עליה שה"נ הוא שכל שהוא מצוה מפורש מן התו' חלה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתו' שבועה חלה עליו. וכן נר' מתוס' דהיכא דליכא לא לאו ולא עשה אפי' באיסור תורה שבועה חל עליו לתירו' קמא דתוס' בשבועות דף כ"ב ובדבור דמוקי לה כדברי כו' מקיים תירוץ זה וכ"כ הר"ן בפי' ההלכות פ"ג דשבועות על משנת נשבע לבטל המצוה משמע מתוך תשובה זו ששבועה חלה אפי' על מצוה שהיא מן התורה כל עוד שאינה מפורשת ומעתה היכן מצינו שמצוה מן התורה לשמוע מדורש בקבע בשעת מנחת שבת ולא אפי' מדרבנן שאעפ"י שאמרו ז"ל במס' גיטין פ' השולח ב' משפחות כו' היינו שהיו קובעים סעודתם ואוכלים ושותים בשעת מנחה ובטלים מדברי תורה מדרשת החכם אבל מי שלא ירצה לילך ולשמוע לדורשים וישב בביתו עוסק בתורה במקרא ובמשנה ובהגדה איך יצוייר נקרא עובר אפילו במצוה כל דהו שהרי לא נשבעו שלא ללמוד תורה וא"ת למה בחיי פלוני אולי כי דבריו היו ערבים עליה' וכדי שיהיה עול מוטל על צוארו של הח' הנז' לבא לדרו' להם תמיד נשבעו כן כ"ש וק"ו שאלו הדברים משמען כפי הנחתן שהדורש לא יהיה קבוע אבל שיקחו להם דורש א' שבת א' ודורש אחר שבת אחר וזה יערב להם כל זמן שלא ידרוש הח' הנז' עוד שהרי גלוי וידוע שדין פשוט הוא שהשבועה חלה אפי' לבטל מצוה מן התורה בכולל. וכמ"ש כל הפוסקים בשבועה שלא אוכל מצה כו' ושלא אשב בצל סוכ' כו' וכ"כ הר"ן במסכת ר"ה על רי"ף בפ' ראוהו וז"ל אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר של מצוה שאין השבועה חלה לבטל המצות אלא בכולל באומר שבועה שלא אשמע קול שופר ואעפ"י שהריב"ש לא כתב זה בפשיטות כ"כ מ"מ פסק הדין שאלה השבועה וז"ל בסוף התשובה וא"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשם אלא מרצון רבקה הרי כלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצווה עליהן לשום פריה ורביה ואסור לישא אותן דה"ל כנשבע שלא יאכל בליל פסח לא מצה ולא פירו' דמגו דחיילא אפירו' חיילא נמי אמצות ולא מבעיא בשב ואל תעשה אלא אפי' בקום עשה יש צד ששבועה חל ע"י כולל וכמ"ש התו' לדעת ריצב"א והכריעו כן מן התוספתא. ואחר הודיע ה' לנו את כל זאת לא נעלם ממנו כמה צריך הת"ח להיות מסולסל במדותיו כדי שישמעו תורתו והתנאים הצריכים לדורש ברבים ומורה הוראות אז"ל כי שפתי כהן וגו' אם דומה ת"ח למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו לא והביא הרמב"ם זה בפרק ד' מהלכות ת"ת בפרק המוכר פירות אמר רב יהודה אמר רב כל המתגא' בטלית של ת"ח כו' במסכת ע"ז אמר ר' אבא אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים כו' וכאלה רבות ופוקו חזו מה שאז"ל פ' כל הגט רב הונא ורב חסדא הוו יתבי עד מקמיה פלגאה ניקום הרי אפי' שהי' חכם גדול לא ראו לחלוק לו כבוד מפני שהיה בעל מחלוקת וא"כ נמצא שאפי' את"ל שמהות שבועה כזאת יש בה לבטל מצוה מן התורה אחר שהיא בדרך כלל מדרושים שאין מצוה לשמוע מפיהם ד"ת אבל אדרבא אסור לשמוע מפיהם ד"ת ומי יתן והיה בדרשות הנהוגות בזמן הזה בצורות מאמרים ופשטים יוצאים מן השורה שלא יהיה נכנסין בנדר שאין ראוי לשומעם אלא שיהיה רשות לבדו ואם כן חלה השבועה על כל הדורשים מגו דחלה על הבלתי הראוים חלה על הראוים כ"ש וק"ו שכפי האמת ליכא שום צד ביטול מצוה ח"ו כמו שאמרנו. הרי מכל הטענות והרמזים שכתבנו מעט מצע' מן הבא בידינו שהיה אפשר להאריך אלא שלאהבת הקיצור ראינו שיספיק זה ובלבד לחכמים גדולים ראינו להתרעם עם שכתבתם כי העבודה לא היה נכתב דבר כזה לעשרה אנשים עמי ארץ יושבים בכפר אחד לבדם כ"ש וק"ו לרבי' ונכבדים אשר גם שב גם ישיש בהם בחורי' וזקני' יחדיו יודעי תורה ועוסקים בה לשמה וכל שכן בהיות הרבים ההם יושבים בתוך עיר ואם בישראל כנז' ועכ"פ מסופקי' אנו אם החתימות הם מידי מעכ"ת גם גזרת מחשבתנו שאם האמת כן הוא היה כשגג' היוצאת וכו' ושלא להטריח למעכ"ת באמת ובאמונה לא ראינו להעתיק תוכן הדברים כאשר הם כתובים בעט ברזל וחתימות רוב ראשי ומנהיגי הק"ק הנזכר כי הכל נעשה בעצת חכם לקדוש' ה' ולתורתו הקדושה ולהשקיט ברד המחלוקת והקטטה והמריבה אשר ע"כ נחלק הק"ק הנז' לשנים מיום שעברו חק והפרו ברית אשר כרתו העוברים קודם בא כתבכם זה כמה חדשי' ועל הכל אנו מבקשי' מחילה ממעכ"ת כי כח האמ' הציקתנו לכתוב שורתיים אלו ואתם חכמים כמלאכי ה' לתקן בחכמתכם הנפלאה הנעשה ובכן נשארנו בבקשה משליט בים וביבשה יציל אתכ' ואותנו מכל גזרה קשה ויבלה ימיכם וימינו לטובה ובימיכם ובימינו תושע יהודה וישראל לשכון לבטח בארץ הקדושה כנפשכ' וכנפש נרצעים לעבודת קדושת מעכ"ת אנחנו החותמים בשם כל הקהל.
180
קפ״אאני הגבר ראה עוני הקהלה המהוללה צבי היא לכל הקהלות הקדושות שמה ישבו כסאות למשפט חכמים רמים ונשאים משביעין רעבים משקים צמאין לא רעב ללחם ולא צמא למים שמה ישבו אנשי היחס והמעלה שלמי המדות מוכתרים בכתר חכמה שם טוב ותהלה והנה עתה בעוני ראו עיני קמו אנשים וחללו המקדש המעוז וישימו להם ראש ואמרו נתנה ראש ונבנה במה לעצמנו וכן עשו ולא הטו אזנם לקול מלחשים ולא שמו את לבם לכל החרמות הנדויים והשמתו' אשר הוכרזו בכלל ובפרט בכלל בבית הכנסת ק"ק אשכנזים יצ"ו שמה נתקבצו כל הקהלות שם קבלו עליהם בחרם ובכל חומרו' התורה שלא יהיו רשאין לא יחיד ולא יחידים להפרד עצמם מן הקהל ולעשות במה לעצמם עד ששם סתרו עצת ק' אנשים או יותר שרצו להפרד עצמם מן הקהלות הקדושות ולהיות הם חלק לעצמ' עד שהביאו' במסור' הברית וקבלו על עצמם כלם תקנות הקהלות ידוע זה בשערי שאלוניקי עוד כמה פעמים הוכרז חרם חמור וגמור בקהל הנזכר בפרטות להיות אחדות שלמה ביניהם ושלא יוכלו להפרד מן הקהל בשום צד ואופן בעולם שני פרנסים יהיה להם לבד ב' גזברים הכל כמנהג וכתיקון הקדו' מימי קדם כלם מקטנם ועד גדולם רצו ויאותו וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם בכל אלות הברית כל הנז' ובעונותיו שרבו באפם עברו החרם וברצונם עקרו עצמם ממקומ' הקדוש וקבעו להם ב"ה אחר והיו כבתחלה כשלשי' איש אח"כ לא נתפייסו בזה אלא שחטאו והחטיאו לאחרי' ובפתויים גם כי א"א שבתוך ימי השנה לא יפלו הפרשי' בין אנשי הקהל ודברים בין איש לרעהו והיה כי קרה מקרה שעל ענין המסים והארנוניות היה נופל ביניהם הפרש מה היה אחד מהם חושב מחשבה לנוס אל עיר מקלט האנשים ההם עד שנתוספו יותר מסכום הנז' ה' היודע ועד כמה רצויים וכמה פיוסי' פייסו אותם ראשי הקהל י"ץ וכמה רדפו ובקשו שלומ' וטוב' ולא הועיל להם ועתה שבת בנתים חליתי פני אחד מהם יעשה עמי חסד יבא ויביא עמו קצת אנשי' לשמוע ד"ת וכן עשה ובאו עשרה אנשים מהם ורצה ה' וכנסו דברי אשר דברתי להם דברי שלום ואמת באזניהם ונהפך לבם בקרב' ותהו על הראשונות עד שחשבו מחשבות ואמרו איש אל רעהו נלכה ונשיבה למקום קדושת בית הכנסת אשר בנו אבותינו אלא שקצת מהם חזקו והקשו את ערפם וקצת אנשים אשר נגע ה' בלבם וחזרו בתשו' שלמה ועתה האנשים הנשארי' שלא חזרו בב"ה הנז' יש מהם יראים שמא חל עליה' שבועה שנשבעו להיותם נפרדים מהקהל הנז' ומאותם שחזרו מבקשים תשובה להשיב למוכיחים אותם ומתרים להם שיקיימו השבוע' שנשבעו להיותם נפרדים מן הקהל:
181
קפ״בתשובה
182
קפ״גהדבר פשוט בלי ספק כי השבועה השנית לא חלה ואין בה ממש וחייבים לקיים ההסכמה ראשונה שקבלו עליהם בחרם וראיה לזה דתנן בפ' שבועות שתים בתרא נשבע לבטל את המצו' ולא ביטל פטור וטעמא כדמפרש בברייתא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות הוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור וא"כ אין לך מצוה גדולה כקוים ההסכמה שקבלו עליהם בחרם והוי השבועה שעשו אח"כ שבועה לבטל את המצוה ואינה שבועה עוד תנן שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשנית שבועת שוא והביא הרי"ף ז"ל לשון הירושלמי וז"ל כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לו שיאכלנה ויעבור על שבועת שוא ולא על ש"ש ושבוע' בטוי אמר שבוע' שלא אוכל ככר זה שבוע' שאוכלנ' הראשונ' שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אומרי' לו שלא יאכלנה מוטב כו'. הרי א"כ נקטינן בפי' שהשבועה הראשונה היא המוטלת על אדם לקיימה:
183
קפ״דתשובה
184
קפ״הלהרא"ש ז"ל כלל ז' וז"ל צבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהיה הפך הראשון ולא התירו הראשונה אם הקהל הסכימו להתיר החרם קודם שהטילו השניה הרי חלה השנייה כיון שהתירו הראשונה אבל אם לא התירו הראשונה אין יכולים להחרים לעבור על הראשונה ואין השנייה כלום הרי שהשבועה או החרם השני כל עוד שלא הותר הראשון השני אינו כלום ודבר זה פשוט אפילו לתנוקות של ב"ר וא"ת תינח חרם הפך חרם או שבועה הפך שבועה אבל שבועה שהוא הפך חרם כנ"ד מאן לימא לן דהוי דינא הכי דאפשר דאיכא לחלק ונראה להביא ראיה מבוררת דאין לחלק מתשובת הר"ן עלה קי"ו וז"ל ובר מן דין דחרם משמע דמדין שבועה מהני בדתניא בילמדנו בשם רבי עקיבא עלי' דהאי דכתיב כי השבועה גדולה היתה לאשר לא יעלה אל ה' במצפה לאמר מות יומת ותניא התם וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם וכ"כ הרשב"א ז"ל סי' תקס"א שספ' חרם הוי ספק דאורייתא ואזלי' ביה לחומרא ורמז לנו ראיה דחרם היינו שבועת משלהי שבועה העדות והיינו לדעתי ברייתא דתניא ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה ע"כ וכן הביא מהררי"ק ז"ל בתשו' שרש ל"ז וז"ל ותדע שכן הוא כמו שאמרתי שהרי באותו ראיה שמביא הרמב"ן מסיים בה וז"ל ואמר רבי עקיבא החרם הוא השבועה השבוע' היא החרם ודבר תימה מה ענין דרבי עקיבא לכאן אלא ודאי נר' שבא לומר למה לא הרבו בתפלה יצחק ויעקב אבותינו ומתרץ שהחרם הוא השבועה כו' והגזר דין שיש עמו שבועה א"א לבטלה כדפי' עכ"ל ואם מעט ואוסיפה לך לשון המרדכי וז"ל ויש מחמיצין שאור ונשבעים תחלה שלא הזהרו בחרמו' וכשמחרימין שוב אומרים אין שבועה חלה על שבועה וכ"ש שגגתו אלא זדון שכך מצינו בפירקין שבועה שלא אוכלנה שבועה שאוכלנה כו' עד והשיב רש"י על אותו ששמע שצבור ממשמשין עליו לגזו' גזרת' ונשבע שלא לקיים גזרתם ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא כו' עד וצלל במים אדירים והעלת חרס בידו ולא נפטר מתקנת הקהל אע"פ שקדמה שבועתם לגזרתם והדברים ק"ו ומה התם שקדמה שבועתו כו' הרי שבועתו בטלה וגזרת הצבור קיימת בנדון שלנו שקדמה גזרת וחרם הקהלות הכללי כאשר ידוע ומפורסמ' וגזרת וחרם הקהל ברצון כלם שלא לעשות שום חברה מבלי דעת כל הקהל עאכ"ו שכל השבועות והחרמות והחומרות הבאות אחריהן שהם בטלות והמביאין לידי כך עתיד ליתן את הדין הן אמת כי פסק זה עשיתי וסדרתי באותו זמן ובאותו פ' שאירעו בלבולים בקהל קדוש גרוש כנז' וחתמו בו החכמים קדושים אשר בארץ המה כמה"רר חיים עובדיא זצ"ל וכמה"רר בנימן הלוי זצ"ל וכמה"רר שם טוב אלחנט וכמה"רר מרדכי מטאלן זצ"ל וכעת לא מצאתי בידי הפס' מהחתומים מ"מ זה אמת ויציב גם בק"ק לישבונה אירע הדבר ועל פי הפסק הזה חזרו למקומם ועתה יחידי ק"ק פוליא מאותם שנשאר בקהל הגדול אומרים שקבלו וקיימו עליהם בחומרת נח"ש שלא להפרד מעל אחיהם אשר בק"ק הגדול וכפי הנר' שכחו או שגגו ויש מהם שהלכו אחר קבלתם הנח"ש הנז' ואם אמת כן מחוייבים הם אפי' נשבעו לעמוד עד אחיהם בכנס' נוה שלום לחזור למקומ' כבראשו' כי לא חלה השבועה הב' כנז' והמתן כתף סוררת ואינו חוזר מחורם הוא ובשובם למקומם ירפה להם. וה' יודע ועד כי אפי' שהוא לאפרושי מאיסורא לא הייתי מחזיק קולמוס לכתוב אפי' אות לפי שכן קבלתי עלי אלא שדבר זה ישן הוא ואין חדוש דברים רק חלוף השמות. וע"כ כתבתי וחתמתי שמי:
185
קפ״ובפנינו עדי' ח"מ ראובן מצד א' ושמעון מצד א' נתרצו ויאותו וקיימו חברה ושותפו' ביניהם לזמן י' שנים רצופות נמנים ומתחילי' מהיום הזה עפ"י התנאי' הנמשכי' וכתובי' למטה בשטר הזה. יש לדעת שנתחייבו שניהם מעתה ומעכשיו שאם מהיום הזה והלאה יקחו הרינדה המכס הקפאן משאלוניקי או מכל אי זה דבר הנלו' אליה או נמשך ממנה או כל איזה מכס רינדה אחרת תוך מחוז שאלוניקי תוך זמן הי' שני' הנז' בין שיקחו הרינד' שניה' או כל איזה מהם לבדו או בשותפות עם אחרי' בין שיהיו שניה' בפנקס המלך יר"ה או איזה מהם בין שלא יהו כתובים שום אחד מהם לעולם יהו שניהם שותפים בכלל חצאין שוה בשוה בכל דבר וענין הנוגע לכל רינדה שיקחו בין בענין חלוקת הרינדיה מאי זה מין של ריוח שהיה בעולם בין בספק בין בגלוי בין מהאולפה בין מהמתנות או דורון או מנחה או מאי זה אופן וענין אחר שיהיה בעולם בין בכל דבר וענין הנוגע לכל רינד' שיקחו בכל יהיה כח וזכות לכל א' משניהם שוה בשוה בלי שום יתרון וחסרון כלל וגם בענין האחריות יהיו שניהם שוים עוד התנו ביניהם שלא יוכל ולא יהיה רשאי שום א' מהם לקחת או ליכנס ברינדה מהמכס הנז' ולא בשום רינדה אחרת מהיום הזה והלאה עד תשלום העשר שני' הנז' אלא כל אחד מהם בדעת חברו ר"ל שכל אי זה משניהם שירצה ליכנס או לקחת שום רינדה לא יוכל לקחתה או ליכנס בה אלא שיודי' הדבר תחלה לחברו ואם ירצה חברו ליכנס גם הוא בה אז יהיו שניהם שותפים בה בכל דבר כפי הנ"ל ואם לא ירצה דיברו ליכנס אז יוכל אותו שרוצה ליכנס בה לקחתה וליכנס בה כרצונו מבלי שיהיה בה שום חלק לחברו אשר לא רצה ליכנס בה. אמנם לא יהיה נאמן שום א' מהם לומר שחברו אמר לו שאינו רוצה ליכנס באי זה רינדה אלא עפ"י ב' עדי' שיעידו בפני ב"ד איך בפניהם אמר שאינו רוצה ליכנס באותה הרינדה עוד התנו ביניהם שכל איזה מהם שיאמר שאינו רוצה ליכנס באיזה רינדה עם חברו שיהיה מחוייב לעשות לחברו הנכנס ברינדה כל איזה מין בטחון שישאל ממנו באופן שיהיה בטוח הנכנס ברינדה שלא יעשה לו חברו שום נזק והפסד כלל בשום אופן בעולם באותה הרינדה ונתחייבו שניהם להעמיד ולקיים כל הענייני' הנז' כל זמן היה שני' הנזכרים ולהתנהג זה עם זה ביושר ובאמונה ושלא יעלים זה מזה כו' אלא להגיד ולהודיע זה לזה כל מה שיעשה בכל רינדה שיקחו עוד נתחייב כל א' מהם להשתדל בכל מאמצי כחו להקרי' התועל' זל"ז וזה לזה ולהרחיק זה מזה ההיזק ושלא לעשות שום היזק זה לזה בשום דבר בעולם לא בענין אי זו רינדה שיהיו שותפים בה ולא בענין שלא יהיו שותפים בו בשום אופן בעולם כל זמן היה שנים הנז' ונתחייבו ראובן ושמעון הנז' חיוב גמור מעתה ומעכשיו שאם יקחו הרינדה ממכס הקאפאן משאלוניקי לזמן הג' שנים מהטאביל הב"ר שמתחיל מעשרה ימים לחדש אבריל הב"ר שיקחו עמהם בשותפות ללוי לכל זמן שיהיה בידם המכס הנז' מהטאביל הנז' יש לדעת בזה האופן שמכל ד' לבנים שירויחו במכס הנז' מאיזה אופן שיהיה בעולם יתנו ללוי הנז' לבן א' ומג' לבנים הנשארים יחלוקו בין שניהם ראובן ושמעון הנז' מחצה במחצה שוה בשוה ולגמור ולקיים כל דבר ודבר מכל הנז' לעיל ושלא לבא נגד שום דבר וענין מכל הכתוב לעיל לא בפני דייני ישראל ולא בפני דייני אומות העולם על הכל נתנו קנין גמור מעכשיו במנא דכשר כו' ונשבעו שבועה חמורה בשי"ת בתפלין ביד ע"ד המב"ה וכל א' מהם לדעת חברו ולדעת רבים מפורשי' שהם החכמים השלמים כמהר"ר אברהם שלום וכמה"רר יוסף קארו וכמה"רר יוסף סאגיש יצ"ו הדרים בצפת תוב"ב לגמור ולקיים לשמור ולעשות על כל הנז' לעיל קיום גמור בלי ערמה ותחבולה כלל ובלי שום פתח היתר וחרטה ובלי שום תנאי בעולם ובקבלת נח"ש יקבל על עצמו כל א' משניהם מעכשיו שאם באולי יתירו לאי זה מהם השבועות והחומרות הנז"ל או קצתן שיחזירו לחול על כל א' כבתחלה וכן בכל פעם ופעם אפי' עד אלף פעמים או יותר שיתירו לאי זה מהם השבועות והחומרות הנז' או קצתן לעול יחזרו לחול על כל א' מהם כבראשונה באופן שלא יהיה אפשר להסיר מעליהם השבועות והחומרות הנזכרות ולא קצתן ופסול על עצמם ראובן ושמעון הנזכרים כל עד או עדים שיעידו בין בשטר בין בע"פ שמסרו שום מודעה על שום דבר מכל הנז"ל מחמת שום אונס בעולם ושלא מסרו שום מודעה בעולם על שום דבר מכל הנז"ל ונשבעו שבועה בשם יתברך שלא נשבעו שום שבועה קודמת לזה ושלא עשו שום דבר שיגרום שום ביטול לשום דבר מכל הנז"ל וליותר קיום הענינים הנז' קבלו כל א' משניהם על עצמו נזירות גמור לעולם עם כל הלכות וחומרות ודקדוקי נזירות כנזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה ושנקרו פלשתים את עיניו אם ח"ו יעבו' על שום דבר מכל הכתוב לעיל מהיום עד סוף הג' שנים הנז' המתחילים מעשר ימים לחדש אבריל הב"ר וכן אמרו ראובן ושמעון הנז' כ"א מהם בפיו הריני נזיר לעולם כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו אם ח"ו אעבור שום דבר מכל הנ"ל מהיום ועד תשלום הג' שנים הנז' מהטאביל הב"ר המתחיל מחשבון הנוצרים מיום עשרי' לחדש אבריל הב"ר אמנם כל שאר השבועות יהיו מוטלים עליהם עד סוף העשר שנים הנז' וכל החומרות הנז' והנזיר' הנז' קבלו אותם עליהם לדעת היותר מחמיר שבחכמים והפוסקים וקנינא כו' והנזירות הנז' שקבלו ראובן ושמעון הנזכרים יובן על כל הדברים הנז"ל הנוגעים לראובן ושמעון מזה לזה ומז"ל אמנם על ענין החיוב שנתחייבו ללוי על זה לא קבלו הנזירות וקים:
186
קפ״זטופס ההתראה. היום יום ג' י"א לחדש אדר שנת השי"א דיגו יו שמעון אה ראובן קי פור קואנטו טינימוש און שטר חתום קי קואל קיירה קי טומארי לה קאנפאנה או קואלקיא וטרה יר רינדה קי איש אובליגדו שירלו מודיע אונו אה אוטרו אנטיש דיגו קי אגורה קיירו טומר לה קאנפאנה אי אנשי מישמו לו טיגנו ניגושיאדו קון אייל דיין אי אישטו טודו פואי קון לישינשיאה קי שי וינגה אה אישקריביר קוץ מיגו אי קי טינגה שו פארטי שיגון אישטה נואישה אישקריטורה קוץ טודוש לוש תנאים קי אין לה דיג"ה אישקריטורה אישטאן אי שינו קיירי מי די טודו איל בטחון קי דיזי אין לה דיג'ה אישקיטורה נואישה קי נון פואידי האבלר אין לה דיג'ה קנפאנה שיגון אישט' לה אישקריטורה בכח החומרות ומקויימת בחותמיו ההרשאה הזאת:
187
קפ״חתשובה
188
קפ״טתחלה אקדים כי ידוע לנו שהלכה רווחת בישראל כי בשבועה פיו ולבו שוים בעינן ואי בציר חד לא הוי שבועה ואין צורך להאריך בזה. עוד קי"ל שהנשבע ע"ד א' אינו יכול לומר כ"וכ היה בלבי כדי לפטור עצמו מן השבועה וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות שבועות וז"ל ואומר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לו' כ"וכ היה בלבי כו' עד מפני שלבם של אלו במקום לבו קם עוד צריך לדעת כי הבא לחייב לחברו מכח שטר ידו על התחתונה וכל לשון תלוי וסתום על המוציא ורוצה לחייב חברי להביא ראיה ואפי' שהלשון משמע קצת כדברי התובע אם יסבול הלשון פי' דברי הנתבע אמרינן כוותיה ואפי' שיהיה קצת דוחק כמו שביאר זה מהרר"יק ז"ל בשרש ז' גם הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ח תשו' ט' משמע כן בהדיא. עוד יש לנו לדעת דהיכא דאיכא תרי לישני בשטר א' דנראין דסתרי אהדדי אם אין אתה יכול לקיים שניהם תחתון עיקר אבל אם אתה יכול לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבה יותר סברא לקיי' העליון ולדחוק התחתון כן הוכיח מהררי"ק שרש י' ומעתה אתחיל להורו' המתיישב אצלי בהבנת לשון זה השטר והנר' פשוט לע"ד ולהיות נפל מחלוקת בהבנת הלשון האומר אלא כל א' בדעת חברו כו' עד ואם לא ירצה יוכל אותו שרוצה ליכנס בה לקחת וליכנס בה כרצונו כו'. ומזה הלשון רצו להוכיח כי אין א' מאלו החברים רשאי ליקח שום רינדה אם לא ברשות חברו ואם לא יתן לו רשות אינו יכול ליקח ולא ליכנס בשום רינדה. אומר כי אין דעתי נוחה בזה כלל מכמה טעמים א' שאין הסברא סובלת כך שירצו להשתעבד ז"לז ללא תועלת דבשלמ' בשעבוד עצמה ז"לז שאם ירצה חברו כו' התועלת מבורר שטובים השנים גם כשלא ירצה יש תועלת ההבטחה ולא יקבל נזק הלוקח מחברו. אבל שישתעבד כל א' לחברו שאם לא יתן לו חברו רשות ליכנס שיעמוד כל ימיו עד י' שנים כך ובשביל שחברו רוצה להמית את עצמו ימות נפשו עמו זה לא יתכן ואין דעתי סובלת כך. ומן הלשון אומר שאין אדם מכל להכחיש שמ"ש ר"ל כו' בא לפרש מלת בדעת חברו ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעי' מלת בדע' מה ר"ל שפירש אותה באומרו שיודיעהו אלא ודאי שנר' בפירוש שרצה לשמור עצמו שלא נבין מלת בדע' ברשות ואם לא כן לא היה צריך לכתוב כלל אלא בדעת חברו ואם ירצה כו' עוד שכל יודע ספר רואה שראוי שיהיו מקבלים האין והלאו זה לזה ואם הכונה שאין א' יכול ליקח רינדה אלא ברשות חברו היה ראוי שיזכור זה ג"כ באין ושיאמר כן אם ירצה כו' אז יוכל לקחת ויהיו שותפים כו' ואם לא ירצה כו' אז יוכל לקחת מבלי כו' אבל עתה נר' בפי' שלא באו לידי כך כי כל א' ברשותו עומד בענין הלקיחה בתנאי שיודיעהו תחלה ולהיות כן לא הזכיר באין רק ענין השותפות לבד אם ירצה כו' אז יהיו שותפין ואם לא ירצה אז יוכל לקח' לעצמו מבלי שיתן חלק לחברו אמנם בין ירצה בין לא ירצה לעולם הרשות נתונה ליקח הרינדה אפי' בלא רשות חברו כי אין עליו חובה אחר' כי אם להודיעו הדבר בלבד וא"ת מה תועלת בהודעה ומה לו ולידיעה זו אחר שבין הכי ובין הכי מחוייב ליתן לו חלק ולהיות שותפים כנז' אפשר שהכוונה כדי שלא יראה נוהג עמו במרמה אחר שעשה הדבר בלתי ידיע' חבירו עוד ג"כ שירצה להכתב בפנקס המל' יר"ה להיותו בטוח במעשיו יותר ואם לא יודיעהו לא יוכל לכוין העת להשתדל גם הוא ולהכתב בפנקס אמנם עתה שיודיעהו אם ירצה גם הוא ליכנס אז יהיו שניהם שותפי' בכל דבר ויכתב גם הוא בפנקס המלך לאימין כמו חברו. עוד שאם יודיעהו אפש' יתן לו חברו עצה טובה והוגנת לשניהם ואע"פ שאינו מחוייב לקבל דבריו מ"מ לפי שאם לא יודיע הדבר לחברו א"א לבא לידי עצה כלל אבל עתה שיודיעהו ויתן לו עצה לא נשאר אצל חברו שום תרעומת כי אם יקבל דבריו מוטב ואם לאו ודאי יתן לו אחר טעם שאינו רוצה בעצתו ובזה ינצל מתרעומת לפיכך בחרו בידיע' ומצינו שאין אדם רוצה שיתרעם חברו ממנו אף במקום שאינו חייב לו מן הדין שום דבר כדאמרינן במציעא פ"ק אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות כו': ואיכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא ליה דלהוי לשמעון תרעומת עלי והביאו דין זה הפוסקים להלכה ואם באנו להוכיח ממ"ש ואם לא ירצה כו' עד לקחת' וליכנס כו' ונרצה לדרוש טפי הלשון שכתב לקחתה וליכנס שהיה מספי' במלת להכנס גם נרצה לדקדק מלת כרצונו הא לאו הכי לא יוכל אפי' לקחת כיון דליכא עדי' דאמר לו חבירו איני רוצה לא יכנס אלא ברצון חבירו לא כרצונו האמת כי אפי' היו אלו המשמעיות פשוטות והלשון היה מוכיח זה קצת היה ראוי לדחותם מחמת הלשון העליון הנז"ל שכתב ר"ל שיודיע כו' שאותו הלשון מוכיח בפשיטות שאין הדבר תלוי אלא בידיעה לבד וא"כ כל הלשונות הבאים אח"כ ראוי לדחק' וליישב' שלא ינגדו הלשון העליון כמו שמוכיח זה מהררי"ק ז"ל כנז"ל כ"ש שאין לדרוש כ"כ בשטרי הדיוטות דאע"ג דכ' מהררי"ק בשרש ז' דהלכה כר' עקיבא כדדייק לישנא יתירא אפשר לחלק דדוק' בלישנ' כי ההיא דהתם דקאמר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח כראוי לו שאין הלשון מקושר ונרדף ומתייחס עם אותו שלמעלה כלל אז היה מוכרח לדרוש הלשון המיותר אבל כשהלשון מתייחס עם הלשון של מעלה והוא כפל ענין במלות שונות בהא נראה בעיני דלא דרשי' כי הא דנ"ד לקחתה וליכנס שהם ב' מלות נרדפות והרי כמה פעמים מפרשים החכמה כן בספרי הקדוש כ"נ בעיני וכ"ש שלפי האמת אין כאן יתור לשון כלל משום דתרווייהו צריכי דלקיחה לחוד וכנס' לחוד דלקיחה היינו ליקח הרינדה מן המלך יר"ה והוא אפשר שלא יתעסק בה או שיכנ' ויתעסק ברינדה ולא יקח אותה מן המלך יר"ה על כן אמר שניהם אז יוכל לקחת ולהכנס כו' והלשון נמשך למטה מבלי כו' ומה שאמר כרצונו פי' הרצון ואמר מבלי כו' שר"ל בין שיקח אותה או שיכנס יעשה כרצונו מבלי שיתן חלק כו' ואל"כ ה"ל לכתוב ומבל' וזה ברור כשמש. ואם היו אומרים זה להחמיר לכתחלה היה אפשר לאומרו כפי חומ' הענין אבל להוציא מזה שאם הא' לקח בלא רשות חברו שעבר ושחברו נפטר אין נ"ל כלל ועיק' ולרווחא דמילתא אני אומר שגם שהיינו אומרי' שפי' הלשו' הוא מוכר' כמ"ש שאם לא ירצה כו'. אז יוכל לקח' הא אם לא יאמר שאינו רוצה אלא שישתוק או יתן לו טענו' שאינו מרא' הבלתי רצון שלו שבזה האופן לא יוכל לקחת כ"ז הוא דיוק דמשמע שכך היה כונתם אבל לא הוציאו הדבר בפה וא"כ אפשר לומר שלא חלה השבועה דפיו נמי בעינן ואע"ג דמתניתין דנדרים פ"ב משמע דבשבועות לכ"ע אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולפיכך אמר לא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא שבועה וא"כ תרצה לומר דהכא נמי מכלל הן אתה שומע לאו מכלל דאז יוכל כו' לא דמי כלל דבשלמא התם במקום שהוציא מלת השבועה מפיו הוציא הדברים אשר מהם משמע על מה חלה השבועה בהכרח אבל בנ"ד דאז יוכל כו' אינו נזכר שם השבועה ואין לעשות דיוק אחר אלא שתאמר אז יוכל ואם לאו לא יוכל לא שתאמר אז אין שבועה הא לאו הכי יש שבועה כיון שאין שם מלת שבועה בפירוש ואם תרצה לומר הרי כתוב ולגמור כו' אף אתה אמור הרי כתוב מכל הנז"ל וזה לא נזכר ולפי האמת אין אני אומר זה אלא לרוחא דמלתא והיה ראוי לילך לעולם אל הצד המחמיר שאם ירצה א' מהם ליקח בלא רשות נאמר לו לא תעשה כן ואם עשה השני אין לו טענה מזה שחברו עבר ולהוציא מזה שהוא פטור שאינו כן שאולי האמת שלא עבר אלא דפשיטא דא"א לדרוש תיבה זו כדי לעשות הדיוק הנז' שאם אתה רוצה לדרוש כן מכח טפוי תיבה אחת או ב' מה תעשה בשיטה שלמ' שהיא מיותרת כפי דרכך זה שאתה רוצה לומר שאין אחד מהם רשאי ליקח אלא ברשות חברו א"כ היה מספיק שיכתוב אלא בדעת חברו ואם ירצה כו' וכל הלשון מתיבת ר"ל עד ואם ירצה מיותר לגמרי אלא שהאמת יור' דרכו כמ"ש:
189
ק״צעוד צריך אני להודיע שאין הוכחה גם כן שלא יוכל שום אחד מהם ליקח רינדה אלא שיהיה ברשות חברו מלשון הכתוב למטה שכתוב לעשות שום דבר הנוגע כו' אלא שיהיו מרוצים וחפצים שניהם יחד שכ"ז אינו מדבר כי אם אחר היותם שותפים ושנכנסו במלאכה כדמוכח מה שאמר לשום אדם או משרת כו' שכל אלה הדברים נמשכים אחר היות הרינדה עליהם שהם מוכרים לאנשים מכס פתח פלו' או משימין משרתי' יפקחו וישתדלו על הפתחים כרצונם אמנם ענין הלקיחה לא הוזכר כאן אלא למעלה קודם הזכרת השבועה כו' כע"כ נחלק לשתי מחנות למעל' הדברים השייכים אל הלקיח' ולמטה הדברים הנמשכי' אחר שהוחזקו ברינד' שיקחו אדרבא מכאן הוכח' גמורה למה שאמרנו שאין ענין הלקוח תלוי ברשות חברו אלא שיודיעהו תחלה לבד האמנם באלו הדברים פי' שיהיו מרוצים כו' ובזה יתיישב הלשון שלמעלה עם הלשון הזה והוא הנכון והראוי מכח ההקדמה הנזכר שלשון עליון יותר עיקר כאשר נוכל ליישב שתי הלשונות כ"ש היכא שהדברים ברורי' מעצמם בשני המקומות שהם נושאים מחולפי' מכל מה שאמרתי ברור אצלי שבענין הלקיחה כל אחד יכול ליקח או לכנ' ברינדה בלא רשות חברו רק שיודיע הדבר תחל' לחברו אמנם אומר אני אפי' נניח ונודה שאין אחד מהם רשאי ליקח בלא רשות חברו לא יתחייב מזה שמפני שאחד מהם יעבו' ויקח בלא רשות שהשני פטור מכל וכל כמו שאבאר: וזה שאני אומר שדין זה כתב המרדכי בסגנון זה יש לדקדק דב' אנשים שנשבעו זה לזה ועבר הא' על שבועתו השני נפטר מאות' שבועה גם הרא"ש ז"ל בתשובותיו ורי"ו הביאו דין זה ג"כ בשם פוסקי' אבל אנחנו כאשר חפשנו בספרי הפוסקי' הגאונים ומפורסמי' אצלנו כמו הרמב"ם והסמ"ג והטור לא הביאו דין זה בפירוש והיה אפשר למי שירצה לומר שהפוסקי' שלא הביאו דין זה לא סבירא להו הכי וכמו שכיוצא בזה כתב מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה בתשו' וז"ל נלע"ד דהא דמצרכינן שיהיו נוגעים היודין של האלפים והשיכין והעיינין וכיוצא בהם בגוף האות עד שיהי' כל האות גוף א' אינו מוסכם לכל הפוסקי' שהרי הרמב"ם והסמ"ג וכמה פוסקי' אחרים לא הביאו זה בספריהם ואם היה זה מוסכם מכלם איך אפשר שלא יביאו זה בספריה' הרי שהרב ז"ל מוכיח להקל בדין זה לפי הפוסקים שלא הביאו לא סברי הכי כ"ש שהיה אפשר לומר כן להחמיר ובפרט בענייני' חמורי' כיוצא בנדון שלנו אמנם אפי' נניח שאין חולק בדין זה ראוי לחקור מאיזה מקום נלמוד דין זה מדבריה' ולאי זה דין זה מדמינן ליה. ונלע"ד שראוי לדמו' דין זה להא דתנן במתניתין בנדרי' פ' רבי אליעזר קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בתחלת פ"ח דהלכו' נדרים ופי' דהוי כמי שנשבע ואמר שלא אשא פלוני' אלא אם נסתלק ההיזק וכן כל כיוצא בזה וכתב עוד אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה כו' עד שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה הרי קרא הרב ז"ל לא' שבשעה שיצא שבועה מפיו לא היה בטעות אלא שאח"כ נולד ונתבטל הדבר אשר בשבילה נדר או נשבע על תנאי אבל לשבועה השנית אמר שנכנס בנדרי שגגות ונדון שלנו נרא' שאין לדמותו לנדרי שגגות שהרי בשע' שהוציאו השבוע' מפיהם לא בטעות היתה אבל אפשר לדמות' לתול' נדרו בדבר והוי כאלו לא נשבע אלא על תנאי כך:
190
קצ״אומעתה אם לא היה כאן אלא שבועה אחד שלא יוכל שום א' ליקח רינדה אלא בדעת חברו למר כדא"ל ולמ' כדא"ל כשהי' עובר הא' אותה שבועה חברו נפטר ממנה אבל בנדון שלנו יש שבועות חלוקות זו מזו ומשונות זו מזו א' שבועת מציאות השותפות שנית שלא יוכל הא' ליקח אלא בדעת חברו ג' ענין הבטחון ד' ליקח לרבי יוסף כו' ועוד אחרות ופשיטא שאעפ"י שנשבעו בבת אחד ע"כ הדברים שכל אחד ואחד שבוע' בפני עצמה היא כמו שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן שחייב על כל אחד וא' משום דהוי כאלו נשבעו על כל א' בפני עצמו וכ"ש הכא בנ"ד שכתוב ולגמור כל דבר ודבר כו' שכל אחד הוי שבועה בפני עצמה וא"כ לא עדיף כשעבר חבירו על אחד מהם יותר מכשהותר לו א' מהם על ידי חכם על ידי פתח או חרט' ובהא כתב הריב"ש ז"ל סי' רצ"א וז"ל ר' נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי ואח"כ שאל לחכם על קצת נדרו ר"ל הענבים או המשי כו' עד אם נאמר דלא דמי כי בעלמא כשהוא נדר שאינו נהנה הוי הפעולה אחת ובזה נאמר הות' מקצתו כו' או ג"כ אם נדר שלא יאכל ענבים ותמרים מאח' שהאכילה א' היא אמרי' הותר מקצתו כו' אבל בענבים ובגדי משי הם פעולות משונות ולא אמרי ביה הותר מקצתו כו' תשובה יראה שלא הותר כו' יראה המעיין בספרו ונדון שלנו פעולות משונות הן דלא דמי פעולה היות שותפים ושחייב א' ליתן חלק לחברו ממה שיקח לפעולת שכשילך ליקח שהיה בדעת חברו ולא עוד אלא שאפי' בפעולות שוות כתב בתשו' אחר' דלא אמרי' הותר מקצתו אלא בנד' ושבועה שהותר ע"פי חכם בפת' או חרטה משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואפי' בהפרת הבעל כתבו המפרשי' דלא אמרינן הופר מקצתו הופר כלו משום דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו יעויין בספרו סי' רצ"ה ובנדון שלנו איכא תרתא לריעותא חדא דפעולות משונות הן והב' שלא נעקרה השבועה מעיקרא אלא מכאן ולהבא וא"כ על מה שהוחל והופר הופר וע"מ שלא הוחל ולא הופ' לא הופר:
191
קצ״בובזה ג"כ מתיישב ענין המרדכי שהזכרתי למעלה שכת' השני נפטר מאותה שבועה שהיה מספיק שיאמר השני נפטר ותו לא אלא שנר' שהב' נפטר מאותו שבועה ממש שעבר הראש' אבל אם היה שבועה אחרת באותו ענין לא נפטר השני וקיים זה ג"כ מה שהביא אח"כ סמוך לזה תכף ומיד תשו' הרב משאנץ וז"ל אמנם כן היתה קבלה בידי ענין שדוכי איש ואשה שקבלו עליהם חרם תקנ' קהלו' לינשא לאחר זמן כו' עד שבא לי זקן אחד ואמר לי כי שניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עכב אלא בתשומת יד ונמתי לא יבינו דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי ונר' שהזקן לא פליג על שכתב ראשו' ששני אנשים שנשבעו כו' אלא שדעת הרב משאנץ היה דבעינן שדוכין כיון שעבר הזמן מי שלא עכב פטור משום דאנן סהדי דאדעת' דהכי לא אישתבע וכי אם תרצה היא או הוא לעמו' בלא נשואין מאה שנה יעמוד כן הב'. לכן אמר כיון שעבר הזמן מי שלא עכב פטור אבל הזקן השיב לו מה שאמרנו דכיון דשני שבועות נינהו חדא מציאות הנשואין ב' זמן הנשואין אפי' שעבר א' מהם זמן הנשואין לא בשביל זה נפטר השני מן השבועה השנית כנ"ל ובזה אין הזקן חולק על הדין הנז'. בין כך ובין כך נר' שהרב משצאץ קבל דברי הזקן והדברים ק"ו ומה התם דלא מסתבר כלל שיעמוד א' מהם עד שילבינו ראש א"ה ס"ל לזקן והודה הרב שלא הרויח אותו שלא עכב על המעכב לשיכול להנש' הכא שאין הסברא נותנ' לתלות שבועת השותפות לשבועת שלא יקח האחד אם לא ברשות חברו או בידיעתו לא כ"ש דאיכא למימר שאע"פ שא' מהם עבר שלקח שלא ברשות חברו שהשני אינו פטור משום הכי משאר השבועות א"כ נר' לפי ע"ד דכיון דדין זה אין מביאין אותו הפוסקים גם כי נרצה לומר דכולם מודים שכיון שעבר הא' השני נפטר היינו מאותה שבוע' עצמה שעבר הראשון אבל דנימא שפטור השני משאר השבועות עדיין לא ראיתי פוסק שיאמר כן לא בפי' ולא בסתם ועל הרוצה להתיר עליו להביא ראיה מבוררת ובפרט בענין חומרות כאלה כנ"ל. עוד אני רוצה לגלות דעתי שמה שכתוב וכל החומרות כו' קבלו אותה לדעת היותר מחמיר כו' שאין הכונה שאם חכם א' יאמר כך פי' הלשון הזה והשבועה חלה בדבר זה ואחר או אחרים יאמרו שאין פירוש הלשון כך שמחוייב כל א' מהם לילך אחר המחמיר באופן דבנדון שאנו עומדים שיש מחלוקת בין החכמים שיש מהם אומרים שהשבועה היא שלא יוכל שום א' מהם אם לא בא' מב' תנאי' או בשיאמר איני רוצה בפני עדים או שיתן לו החבר רשות ואחרים אומרים שא"כ שבועה בענין הרשות כלל אלא בידיעה תלי' מלתא אין מחוייב שום אחד מהם לילך אחר המחמיר כי לא אמרו רק וכל החומרות וכו' שר"ל שהם שבועות ודאי ונזירות ודאי לא אבקש חכם מקיל בהתרת השבועה או הנזירות כו' אבל לשיהיה שבועה דבר שלא היה שבועה זה לא קבלו כנ"ל מדקדוק הלשון דאל"כ היה לו לכתוב כל הכתוב קבלו וכו' אבל באומרו כל החומרות ר"ל אחר היותן חומרות גם היה אפשר לומר שמ"ש שבכל החכמים אינו ר"ל שבזמן הזה דצורבא מרבנן האידנא ליכא אלא שבנדרים ושבועות קי"ל דאחר לשון בני אדם אית לן למיזל והאידנא קרו חכם לכל מאן דקרי ולא תני והאמת כי לא ידעתי גבול מכ"מ מכל הנז' נראה בעיני דמן הדין הגמור כל אי זה משניהם שירצה ליקח הרינדא יכול לקחת אותה אפי' שלא ברשות חברו לבד שיודיעהו תחלה ואם יקח אות' אי זה מהם והשני ירצה להוכיח מכח השטר לומר שעבר ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה ואם ירצה לומר בלי ספק קים ליו ברי לי דהכי הואי תנאה בינינו שלא יוכל שום א' ממנו ליקח אלא ברשות חברו או שירצה לסמוך על דעת התורה שהלוקח שלא ברשות עובר נקרא ורוצה ליפטר עצמו מחברו כבר הוכחתי שלא הרויח בזה אלא בחלק השבועה אשר עבר חברו אבל בשאר הדברים השבועה לא זזה ממקומה גם יש לו לדקדק שהדבר שהוא סתם צריך שידע שכבר בטל דעתו ושם דעת חברו במקומו ואינו יכול לומ' אני כך היתה כונתי גם חשבתי כי יועיל טענת אונס בענין זה אבל אחר העיון נראה דלא מהני כלל וזה כי ידוע שיש חלוק בין מסירת מודעא וביטולה בין מכר למתנה דבזביני צריך שיכירו העדים באנסו מה שא"כ במתנה דאפי' במתנה לדעת גדולי הפוסקים מהני ביטול מודעי אי לא ידעינן באנסיה בזביני וכן ג"כ אע"ג דמתנה לא מהני ביטול אי ידעינן באנסיה בזביני אע"ג דידעינן באנסיה מהני ביטול לדעת רוב הפוסקי' ונדון שלנו לאו מתנה מיקרי ולא מחילה אלא הוי כמו זביני ועוד שכתוב כאן ופסלו כו' והעידו על עצמה כו' וכתב הטור סי' ר"ה וכ"כ הרמ"ה דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אנסו או שהודה לו שלא מסר מודעא קודם לכן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי שהשוה הודאת עצמו כעדות העדים דידעי בסלוק האונס וכי היכי דבהעדאת העדים תו לא מצי למימר ולטעון אנוס הייתי ומחמת אונס עשיתי כך בהודאת עצמו שלא מסר וכו' וכ"ש לדעת הרא"ש דס"ל דאפי' כפוהו לבטל המודעא מהני והרבה מן הגדולים ס"ל הכי ואמת דנ"ד דמי למכר כי כבר כתבתי במקום אחר והארכתי בזה דלא מיקרי מחילה ומתנה אלא דיהיב או מחיל בכדי אבל בנ"ד שנשבעו זה לזה לא הוי בכדי ואיני מאריך בזה כי נראה בעיני פשוט ואם באולי ימצא חולק בזה עלי מוטל להראות מקום ההוכחה לזה:
192
קצ״גקצת מיחידי ק"ק קאטלניש יע"א הסכימו שאם הח' כמהור"ר חיים עובדיא זצ"ל לא יתן להם כתב א' שהיו שואלים ממנו שלא יהיה להם לחכם ולא א' מבניו ושלא יאכל כלל משלהם ר"ל תנאי כדרך שנותנים למרביצי תורה ולא רצה החכם הנז' ליתן ונתקיימה ההסכמה בחומרה ויצאו מן הבית הכנסת ועמדו ימים אחר פטירתו ז"ל נדבה רוחם לחזור לב"הכ והיה להם חומרא ג"כ שלא לקבל לא' מבניו לחכם ונסתפק להם אם יהיו יכולים ליתן תמיד וצדקה לגבאי לפי שמשם פורעין תנאי החכם אם לאו מפני שראה שמקבלים אותו לחכם והם אינם יכולים. ואני התרתי ליתן על תנאי שיאמר לגבאי שאינו נותן מעותיו אלא לצדקה לא לפרוע לחכ' ועכשיו נראה בעיני שגם זה אינו צריך אלא אפי' יתנו סתם אין קפידא בדבר וראיה לדבר ממה דתנן בנדרים פ' ר"א ועוד אמר ר"מ פותחין לו כו' שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר ובגמ' א"ל רב הונא בר רב קטינא לרבא נימא כל דמעני לאו עלי נפיל דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסא ליה אמר ליה אני אומר כל הנופל אינו לידי גבאי תחלה ע"כ וז"ל הר"ן ז"ל בפי' דהאי מלתא ולימא ליה כו' היכי קתני דפותחין לו שמא יעני כו' עד לימא כל דמעני לאו עלי נפל שאיני מחוי' לפרנסו לבדי מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסי' ליה ורשאי הוא בכך אע"פ שאסר עליו נכסיו שהרי לא יתן בידו אלא ליד גבאי וכיון שאם רצה גבאי ליתן לאחר הרשות בידו שרי דה"ל כההיא דתנן נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר ובנ"ד נמי הכי הוא ואפי' תימא דשאני הכא דמתחלה הכי הוו נתני ליה ומהני נדרו דאמדינן דעתייהו מכ"מ כיון שפי' פשיטא דמותר כיון שיכול הגבאי לתת לחכ' ממעות שאר הקהל ומאלו לעניים וכן משמע בהדיא מדברי הרא"ש שם בפי' דנדרים:
193
קצ״דשאלות באו ממאגנאשיאה יע"א
194
קצ״השאלה הראשונ' ראובן ת"ח עבר דרך העי' הנז' אשר שם ג' קהלו' ונתקבצו כל הקהלות וחלו פני הח' יודה וירצה להיות למרביץ תורה ראש וקצין עליהם ויאותו כלם ליתן לו פרס כך ג' שנים וכו' והוא הודה לדבריהם ועזב מקום מושבו אשר היה גר שם והיה מרביץ תורה בקהל א' מקהלות אנדרינופלה ועזב הכל בשביל ק"ק מגנאסיאה הנז' ועתה אחר שנתים קם איש א' לשטן והפריד אלוף עם קצת אנשי' נתלקטו אליו ובעט הוא והם בחכם הנז' ופרקו עולו מעל צוארם אם יש בידם כח באי זה צד שיהיה לעבור על שבועתם או אם הם מחוייבי' לקיים מה שנשבעו עד תשלום הזמן וזה נוסח קיום הברית והשבועה אשר עשו הק"ק הנז' להח' הנז' בהתאסף ראשי עם קדש יחד קהלות הקדש אשר פה העירה מאגנאסייה יע"א וראו כי אזלת יד התעודה ואפס עצור ועזוב אין דור' ואין מבקש היש משכיל דורש את אלהים נתנו בלבם כלם יחד להקים סוכת התורה אילת אהבי' לחוקקי ישראל המתנדבים בעם להושיעם להרגיעם כפעם בפעם כאשר היתה באמנה אתם בימי עולם וכשנים קדמוניות ויהי היום ויעבור לפניהם א' חכם בעל תורה מיוחד שבעדה החכ' השלם הנעלה כמוה"רר יצחק לבית חזן יצ"ו קמו עמדו נדיבי עם ואל על יקראוהו יושיבוהו עם נדיבים וע"י הח"הש הרופא השר הנעלה כמה"רר אברהם שלום נר"ו חלו פניו יתרצה בראשי עם קדש להיות להם לקצין וראש ומרביץ תורה בתוכם ובראות הח' נר"ו כי זנות הרבים תלוי בו נתרצה למלא שאלתם ובקשתם ולהיות משרת בקוד' בכל הבא מידו ולכן נתרצו הק"ק יצ"ו שלשת' יחד והקימוהו עליהם לשר ולקצין ולהיות מרביץ תורה בתוכם להורות' דרך ישר לפני איש על התורה ועל העבודה על אמת ועל השלום ואיש לא ימרה את דברו ונתחייבו הק"ק יצ"ו לתת לו פרס מידי שבת בשבתו פ' לבנים בכל שבוע ושבוע כזה האופן ק"ק לורקה יצ"ו נתחייבו לתת חמישים לבנים בכל שבוע וק"ק טולידו נתחייבו לתת שלשה עשר לבנים בכל שבוע וק"ק של"ו נתחייבו לתת שבעה עשר לבנים שהם בין הכל פ' לבנים וזה לא יחסר בכל שבוע ושבוע ובית מדור לפי כבודו וכל מה שימשך לו ריוח מסופרות כל הדברים הנמשכים בק"ק יצ"ו מידי יום ביומו ונדרים ונדבות ומתנות ג' פעמים ומעות פורים לזמניה קבועה כמנהג והחכם יצ"ו קבל עליו לשרתם ולברך בשמם כיד אלהי הטוב' עמו בכל הבא מידו לדרוש ולקבוע עתים לתורה להורותם הדרך ילכו בה לצבא צבא מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו לבא כל בשר אם זך וישר להשתחו' להם בהדרת קדש ועוד נתחייבו הק"ק יצ"ו לתת להח' הנ"ל עשרים פרחים זהב לפזור הדרך מלבד פרעון שכירות החמו' שיצטרך להבאת ביתו בע"ה וחיוב כל הכתוב לעיל הוא לזמן ג' שנים רצופי' נמנות מיום יציאת החכם מעיר אינדירנופולי לבא הנה מאז נתחייבו כל הק"ק יצ"ו לפרוע הפרס הנז' בכל שבוע ושבוע עד תשלום הש"ש תמימות מיום יציאתו משם ולהבטחת כל הנז"ל אנו החתומי' למטה נכנסו ערבים ופרענים וקבלנים לפרוע כל הכתוב לעיל ונטלנו קג"ב דכשר למקניא ביה ונשבענו שבועה חמור' בתקיעת כף בהזכרת השי"ת ע"ד המב"ה ועד"הב וע"ד החכם וע"ד רבים מפורשים רבני צפת תוב"ב בלי מרמ' ותחבולה ובביטול כל מיני מודעות לשמור ולעשות ולקיים כל הכתוב לעיל וביד החכ' הנ"ל לקבל כל זכותו משלם מאי זה א' מהם החתומים למטה מאיזה קהל שיהיה בעד קהלתו כפי רצונו בלי שום ערעור ופקפוק כלל בעולם ובלי שום טענה בעולם וכן נתחייב החכם הנז' בשבועה חמורה לבא לדור עמנו במקומנו ולקיים כל הנז"ל והיה כל זה ביום חמישי ד' ימים לחדש שבט שנת הש"טו ליצירה פה העירה מאגנסיאה והכל שריר ובריר וקיים. עד כאן נוסח הקיומים שעשו עם החכם הנז' ועוד שאל השואל אם יש ממון או שוה כסף ביד החכם שהוא מא' מהפורקים עול אם מכל הח' להפרע שכר מהפקדון ההוא ממה שעבר וממה שעתיד:
195
קצ״והשאלה הא' בעיר מגנאסיאה יש הסכמ' עשויה מזמן קדמון לש' יוכל שום חכם ר' או מלמד להחרים ולנדות לשום אדם אפי' שיהיה חייב נדוי אם לא ברשות הגזברים אם ההסכמה זאת ראויה לשמור ולעשות ככל הכתוב בה או נאמר דה"ל כמתנה לעקור דבר מן התורה ואין בה ממש ואת"ל שיש בה ממש אם נדה הח' לאדם א' חל הנדוי או לא מי אמרינן כיון שלא היה יכול לנדות לא חל הנדוי או דילמא דהיינו לכתחלה אבל אם נדה ודאי חל הנדוי:
196
קצ״זהשאלה הב' דין יהודי שהיה מוכר גבינה ושלח משאות של גבינ' ושלח שומר א' עמהם ואותו השומר גלה אזן היהודים איך אותו יהודי בעל הגבינה קנה גבינה עשויה מישמעאל א' וערבה עם הגבינות שעשה ונתן כמה אמתלות מוכיחות דבריו והיודי בעל הגבינה ג"כ נתפס בדבריו בכמ' דברים ומתוך כך החכ' במעמד חשובי העיר אסר הגבינה ועמד בחזקת איסור קצת ימים עד שבא האיש המערער והתיר הגבינה אם היה כח ביד האיש הזה להתירה אם לאו כיון שהחכם אסרה אין חברו היה רשאי להתיר כ"ש וק"ו שאינו חבר:
197
קצ״חתשובה
198
קצ״טתחילת דברי וראשית אמרי כי צר לי מאד על עונות הדור אשר כ"כ גברו ועברו ראשינו עד כי לרוע בחירתנו ומיעוט השגחתנו לעבודת קוננו נטו רגלינו מיני דרך האמת דרכה של תורה זכה וברה עד שצריך לבאר הדבר המבורר מעצמו כי לא ידעתי מאין מצא מקום שום אדם להסיר מעליו עול החכ' הש' כמו"הר יצחק לבית חזן נר"ו ולהפיל מכבודו ארצה אפי' כחוט השער' ח"ו ואע"פ שבראיות שהביא החכ' הנז' אינו מסכי' עמו כי לא מן השם הוא זה ואין הראיות נוחות לדעתי כלל אבל מ"מ מצאתי ראיות אחרות אלא שיש לי לאומרן בשם מי שאמרן הוא הרב הגדול כמה"רר דכ"ץ ז"ל בית כ"ב דמביא הא דאמרינן בפ"ק דשבת על פסקת ושוין אלו ואלו שטוענין וכו' אמרי' בגמ' ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון שמתיה רב המנונא והא כר"ש ס"ל באתריה דרב הוה לא איבעי ליה למימר הכי מכאן ראיה גמורה שהרי תלמיד זה הורה כהלכה ועכ"ז שמתיה רב המנונא משום שלא ה"ל להורות באתריה דרב כי לא היה כבודו של רב והביא עוד ראיה דלא מבעיא תלמיד כנז' אלא אפי' גדול כמוהו זה הבא במקומו אין ראוי להורות מפני כבוד רב המקום ההוא וכאלה רבים הביא הרב הנז' בשאלה בבית הנז' ולא היה מרוה צמאוני כי הייתי אומר אני אולי יאמר זה האי' המערע' שכ"ז יובן על איש בא מחדש למקום הרב אבל בכ"ד דאדרבא הח' כמה"ר יצחק נר"ו בא מחדש לא יובן בנדון כיוצא בזה מה שכתבנו אלא שעוד כתב הרב הנז' אשר דבריו אלה שאכתוב יהיו תשוב' נצחת למערער יחת לא יענה עוד והם אלה מכל הא דלעיל הוכחנו שהמקום שהרב המופלא הזה דר שם אתריה קרינן ליה וכל בני עירו כפופין תחתיו הואיל וגברא רבה הוא ואין בעירו כמותו וכ"ש שכבר קבלוהו עליהם לרב לימים ושנים והיה מרביץ תורה ביניהם וגמירי מעלין בקדש ואין מורידין שלא עשה דבר שלא כהוגן עד שנא' שבשביל זה הורידוהו כעובדא דר"ג בפ' תפלת השחר גם לא באו שם גדול ממנו ע"כ. ובנד"נ איכא הכי תרתי דבמגנישיאה אין גדול ממנו כעת דכב' קבלוהו עליהם והסיתוהו להניח מקומו לבא שם להיות להם לראש וברצי כסף פייסוהו על כך וזה לו ב' שני' או קרוב להם נהג רבנותו אין להורידו ח"ו כי אם לעלותו דמעלין בקדש ע"כ ראיתי לדבר בחלק הזה אבל נניח זה כי בעונות אין הדור ראוי לשמוע דברי נכוחי' וישרי' ליראי ה' וחושבי שמו ותולים עצמ' בדברי' קלי' להיות' סרבים שועלי' קטנים מחבלי' ומראי' עצמ' חכמים מחוכמי' כדי שלא לחלוק כבוד לראויי' אבל מ"מ לא ידעתי מה יענה האיש הלזה אשר קם לערער על הח' כמה"ר יצחק נר"ו על הפרס שנדרו לו ליתן לא יהיה אלא שכיר ששכרוהו לימים קצובי' בלי קנין ושבועה שחייבים הם מן הדין לקיים נדרם אשר נדרו לו כמו שאכתוב בס"ד ועאכ"ו במקום שבועה למה זה מידו לחטוא ולהחטיא את הרבים כי חטאת הרבים יהיה תלוי אליו ומעתה נבא לענין הדין כתב הרשב"א ז"ל סי' אלף קנ"ז וז"ל ראובן נתרעם כו':
199
ר׳תשובה
200
ר״אשמעון ששכר את ראובן לשנה אעפ"י ששכרו ללמוד תינוקות חברו חייב ליתן לראובן זה שכרו משלם כו' עוד אחר' בסי' תרמ"ג ולא ראיתי להאריך כי נמצאי' הם בדפוס וטריחא לי מילתא להעתיק כל הלשון ונקל הוא להבין דלא שייך הכא למימר שו' חלוק מאותה שנכתבו שם לא מענין תנאי ולא מענין שחלק הרשב"א ז"ל בתשובתו דכתב דפרעון זה תלוי אם מלמד זה נהנה מלמודו יותר מהיותו בטל נותן לו שכרו משלם ואם נותן לו כפועל בטל באותה מלאכה דבטל ממנה דבנדון דידן אפילו היה שלא היה ביניהם שבועה כלל פשיטא ופשיטא שלא היה זה הח' עוקר דירתו מאנדרינופלה לבא במאגנשיא אם לא ע"ד שיתנו לו השכר שנדרו לו הג' שנים א"כ כמו שהוא קיים דברו שהני' פרנסתו מקהלו באנדרינופלא ובא אצלם כמו כן חייבים הם להשלים ולפרוע מה שנדרו לו דמשעה ראשונה שהגיע אצלם נתחייבו בכך ואת"ל דאפ"ה שייך למימר דאמדינן כל זה ויפחתו דבר מה כיון שעומד בטל אפי' לפי זה איכא תרי טעמי דא"א לפחו' משכרו כלל אחד שהרי מרביץ תורה כיוצא בו אין לו טורח בהיותו מרביץ תורה מבלי היותו כי לעולם יש לו עמל ויגיעה בתורה וכי תימא ינוח עתה שלא יצטרך לדרוש ולא ללמדם זה אינו כלום כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ומנוחתו זאת עמל הוא בעין כל חכם לב. ב' דודאי דמי זה בבירור להבלי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי הכא נמי פשיטא דיותר מהני בלמודו כשצריך ללמד לרבים מכשלומד לעצמו כי המלמד לרבי' מלבד כי זכות הרבים מסייעתו יש עוד אחרת שמדקדק יותר ויותר בלמודו ויורד לעומקה של הלכה וברור הוא זה אפי' לתינוקות ואין צריך להאריך בו כל זה אני או' לרווחא דמילתא דבנ"ד אין אנו צריכין לזה שיש בו שבועה ביניהם וכ"ש שאלו המעטים שרוצים ח"ו להפר ברית השבועה לא היה בא מידם אפי' בלא שבועה אחר שהרוב רוצים בו וצריך הוא לקייים דברו עמהם ולדרוש ולפרש להם וא"כ נר לאח' נר למאה כ"ש בהיות לכלם החתומים שבועה חמורה ע"ד רבים מפורשים נכתב כחתם והלשון שם בלי ערעור ופקפוק ובלי שום טענה בעול' הדל' סגרו אין להם להשיב עד תשלו' הזמן:
201
ר״בוהרא"ש ז"ל כלל ששי כתב וז"ל תשובה אחר שהתנו הקהל עם ראובן לבא לדור עמהם להרביץ תורה ביניהם בתנאי ידוע כל זמן שידור עמה' כמו שנתוב בפסק מחוייבי' הקהל ליתן לראובן מה שהתנו לתת לו וכ"ש כיון שהוא בחר שנים מהקה' שנתחייבו לו תנאי כו' עד וע"ז אין לפקפק כלל ע"כ. הרי נ"ד ממש ויגיעת בשר הוא להאריך בזה א"כ פשיטא ופשי' הוא שהפורשים עצמם אם הם מהחתומים שנשבעו נקראים עבריינים ואין להם שו' טענה כנז"ל ואם הם משאר יחידי הקהל שלא נשבעו סוף סוף מחוייבים הם ליתן החלק הנוגע להם כמו שהוכחנו ואין לפקפק בזה כלל. ואחר שנתברר לנו ברור גמור כי החתומים המושבעי' צריכים לקיים שבועתם ברור הוא ג"כ שאם היה החכם תופס מוחזק ועומד שיכול להחזיק כמה שבא לידו באי זה אופן שיהיה בעד כלם שהרי גדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה הטור ח"מ סי' קכ"ח וז"ל ראובן שאל משמעון מנה שאתה חייב לי כו' עד תשובה הדין עם שמעון כו' וא"כ כ"ש בנ"ד שאחר שכלם נתחייבו לפרוע כל קהל וקהל המגיע לחלקו הרי הם ערבים קבלנים זה לזה ויכול לגבות לכל אחד מהקהל חלק כל הקהל ולא זה בלבד אלא אפי' מא' מבני העיר בעד כל הג' קהלות אחר שכלם נשתתפו בדבר ואח"כ יגבה הוא מכל אחד מהקהלות הערך המגיע לכל קהל ודמי זה עוד למ"ש הטור ח"מ סי' ע"ז עיין עליו דנמצינו למדים משם דלכ"ע בנ"ד יכול ראובן החכם לתפוש פרעון שכרו מא' מבני העיר בעד כלם אחר שכלם שותפי' בדבר הזה ה"ל כי כלם נשתעבדו כל אחד בעד הכל כ"ש אלו החתומים בשטר וכ"ש בהיו' הח' מוחזק בדבר מה אין פקפוק בזה כלל:
202
ר״גועל השאלה השנית אומר בלב מר כי הנראה אם כנים הדברים כאשר באו בתוך השאלה כי אין על הרשע המחרף התלונ' רק על הזקן מסייע ידי עוברי עביר' ועל כיוצא בזה נאמר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב אם הרשע המחרף לא היה מוצא מחזיק בידו היה ירא להחציף פניו אבל עתה היה כסיל ובוטח ועל זה הזקן תמיה אני אם מבני ישראל הוא ויודע תורה איך לא ירא לנפשו ולא ידע שחטא ופשע המחרף תלוי בו ועליו נקרא וכמו שמצינו בכמה מקומות שמי שיש בידו למחות ואינו מוח' החטא נקרא על שמו מתני' פ' במה יוצאה דתנן פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואמרי' בגמ' תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו הית' מתו' שלא מיחה בה נקרא' על שמו ואמרי' תמן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפש על על אנשי ביתו באנשי עירו נתפש על אנשי עירו עאכ"ו על הזקן שהיה מחוייב מן הדין לנדותו ולהחרי' למחר' הזה אשר פער פיו נגד הח' כנז' והנה הח' גדול בעירו וכבר מנוהו עליהם לראש ולקצין שהיה חייב לירא מפניו כמו שחייב לירא מפני המקום כדדרש ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ולא אמר לרבות רבך אלא ת"ח ואין לזה לומר שאין הח' הנז' ת"ח שהרי אמרו אל השופ' אשר יהי' בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך כ"ש זה הח' כי ודאי קים לך בגויה דבר אוריין ובר אבהן הוי והרביץ תורה ברבים זה כמ' ימים ושני' באנדרינופלה עיר של סופרים ות"ח ולא די לו לזה הזקן שלא מיחה ולא יצא לעזר' ה' בגבורי' אלא שהחזיק ביד מרעי' ויתחבר אליו מחרף דברי אלהים חיים וכמה יש להאריך ברעת הזקן הזה אלא שלאפס פנאי לא אוכל וכ"ש שהדברים ברורים מעצמם האריכו' בהם מותר ולא אחוש להאריך רק להביא סוף תשוב' הרב הגדול גאון בדורנו כהר"ר דוד כ"ץ אשר כבר הזכרתיה למעלה והיה על מעשה שא' אשר בשם חכם היה מכונה הפסיק דרש הרב כמהר"ר דוד בכמה"ר מיסיר ליאון זצ"ל וכמה הפליג להבי' ראיות רבו' ועצומות להורות גודל ענשו של הא' המפסיק דרושו עאכ"ו האיש הרע הזה אשר פער פיו לבלי חק נגד הא' כמהר"ר יצחק על המחרף וילעג ועל המסייעו כי אין לומר דשאני התם שהרב ההוא הנז' היה רבן גדול שהרי הראיות שהביא הרב נגד המפסיק היה מאנשי התלמוד שאין לנו ערך ודמיון עמהם שהרי אפי' בזמן התלמוד רבינא לא היה מחזיק עצמו לחכ' כמ"ש התוס' פ' איזהו נשך והביאו מהררי"ק ז"ל שרש קס"ג ואמרו אם הראשונים מלאכים אנו כו' עאכ"ו באלו הדורות שאין אנו נמשלים אלא כקוף לפני אדם כמו שהיה אפשר להפליג בזה אלא שלאהבת הקיצור לא ראיתי להאריך בדברים הברורים והא לך לשון הר' הנז' שהביא מהא דאמרי בפ' אלו מגלחין דמר שמואל ומר עוקב' דכד הוו יתבי וגרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחו' ד"א כתלמיד לפני רבו דשמואל הוה חכי' טפי וראיתי לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל דשמואל גדול בתורה יותר ממר עוקבא משמע קצת שלא היה ההבדל ביניהם כהבד' שיש בין הרב לתלמיד על הסתם אלא שהו' חכ' יותר ממנו. וראיה לזה דכי הוו יתבי בי דינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא רחוק ד' אמות כתלמיד וזה מפני שמר עוקבא היה אב ב"ד מזרע דור ואם היה שמואל רבו או שהיה גדול כ"כ כמו רב אצל תלמיד אין ספק שלא היה עומד שמואל לפני מר עוקבא כתלמיד בבי דינא אפי' שהיה מר עוקבא נשיא אלא שנראה בודאי שההבדל לא היה כל כך מופלג עכ"ז מסיק התם דברמיזה לבד שראה מר עוקבא דנקיט שמואל מלתא בדעתיה נהג נזיפות בנפשיה חד יומא. הדור אתם ראו כמה נשתנו עלינו בעונינו סדרי בראשית שמר עוקבא שהיה חכ' גדול ואב ב"ד מזרע דוד בשביל שהיה מכיר יתרון ידיעה בתורה בשמואל היה מלוה את שמואל בכל יום עד ביתו ובשביל ששגג יום א' וראה לשמואל נקיט כו' נהג נזיפות חד יומא ועתה זה הזקן שאין ספק שיש הבדל גדול בינו לבין הח' הנז' ולא עוד אלא שהזקן הנז' הוא עם כל בני העיר קבלוהו עליהם לראש ולקצין ונהג רבנותו כבר ב' שנים או קרוב עליהם עד שנוכל לומר דתרתי איתנהו ביה כנגד הזקן מעלה שמואל בידיעת התורה ומעלת מר עוקבא בנשיאו' שאעפ"י שבעונינו אין לנו נשיא ולא אב ב"ד הח' השופט לעם הוא במקומו. מכל זה יראה כמה ענשו של האיש הזה הזקן גדול מכמה פנים עד שבלי ספק צריך תשובה גמורה לשירחם עליו המרחם:
203
ר״דועל ענין ההסכמה אשר יש להם שלא יוכל שום אדם לנדות לאחר אם לא ברשות הגזברים האמת כי הנראה לפי הסברת ודעת התורה שהסכמה זאת ראויה לישרף כספרי מינים אם מפרש בה שאפי' חכם העיר לא יוכל לעשות כן דבשלמא אם כתובה סתם עד שאפש' לפרש שאין הכונה אלא על שום אדם אחר אפי' שיהיה יודע ובעל תורה אבל רב העיר לא יכנס בהסכמה אפי' שעכ"ז לא טובה היא שנרא' עשו הסכמה נגד הדין מ"מ היה הדעת סובלה כמו שכתב הריב"ש ז"ל עם התנאים ההם מיוסד' על כונת שם שמים ולבטל המחלוקת כי שנוי הוא כדי שלא יאמר כל א' גם אני תלמיד וראוי פלו' לשמור נדויי כמו פלו' ששמר נדוי פלוני וכמו שתקנו חז"ל דכהן קורא ראשון כי היכי דלא ליתו לאינצויי ופרש"י פ' הנזקין למימר אנא קרינא בריש' ומשום הכי קתני דכהן קורא ראשון ותו ליכא אתי לאינצויי דכבר ידעי דאין מי שקורא ראשון אלא כהן ולא כל הרוצה ליטול את השם יוכל ליטול הכא נמי כשיסכימו על כל אדם הרי היא הסכמה מקובלת כי היכי דלא ליתו לאינצויי ולא יבא כל א' ליטול את השם אבל כשינדה רב העיר מי שהוא ראש לכלם בטלה מחלוקת ואם יכנס הוא ג"כ בהסכמה הוא השפלת התורה והריסתה שיראה אדם עובר על ד"ת ולא יוכל למחות בו ולנדותו ויהיה תלוי בראיית הגזברים ובמה יחשב הוא בעיני העם והלא אמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני רבים כדי שלא יתבזה בעיניהם ויש בזיון גדול מזה דתלי תניא בדלא תניא אלא ודאי שזה לא עלה על דעת מי שיש לו מוח בקדקדו וירא אלהים וכן יוכל המעיין לדקדק בתשו' הריב"ש ז"ל שכתב ועכ"ז לא נהגתי בה קלות ראש כי היתה ידם תקופה הא משמע בפי' שאם לא היה מפני שהיתה ידם תקופה לא היה חושש כלל להסכמת' ואפי' בהסכמה המובנת על התלמידים ששבחה כת' שאינ' יכולים להסכים שאם נדה לא היה נדוי כו' כמ"ש הח' כמה"ר יצחק נר"ו:
204
ר״הא"כ נמצינו למדין כמה ענשו של המחרף כי האמת אם כנים הדברים כאשר בא בשאלה שהאיש ההוא הוא בנדוי עד שיתירנו הח' הנז' והמסייע נותן יד לפושעים היה ראוי לנדותו כמו שהייתי יכול להאריך ואפי' היה הח' הנז' תלמיד כ"ש בהיות חבר עיר אליו שומעים בני העיר ולו קבלו לראש ולקצין שכל איש שימרה את פיו בר נדוי הוא וכ"ז אני או' אם ההסכמ' הנז' אינה חתומ' מיד הרב החסיד איש היחס והמעל' אשר היה שר ושופט בישראל כמהר"ר יודה בן שושן זצ"ל בעיר מגנאשיאה מה שלא יאומן ח"ו ולא יעלה על לב להיות מסכי' הוא ז"ל בכך אמנם אם באולי הוא כן מעתה אני אומר שכל דברי בטלים כי ידעתי מי יבא אחרי המלך והוא ידע מה שעשה אבל אם אינו כן כמו שאני מאמין בודאי הרי אני מחזיק דברי לאמת וצדק. ושמא יאמר האומר הרי כתב מהררי"ק בתשו' הנזכר וז"ל אלמלא תתמעט כבוד החכמים מימות התנאי' עד האמוראי' ומכ"ש בזמן הזה דנתמעט הכבוד דהא כאין נחשבים נגד' ויאמר א"כ שיש מכאן תשובה לדברי ח"ו שכבר ברר דבריו וכתב שאין לנו לדון דין ת"ח כדיני הגמ' וכל מה שטרח הרב לא היה כ"א לענין ליטרא דדהב' ות"ח עביד דינ' לנפשיה ונדוי ל' ונזיפה יום א' כי בעונות אין הדור ראוי לכך אבל שלא ליאסר מבז' ת"ח חלילה לפה קדש לו' כן אלא שהכונה כמו שכתבתי דדוקא לשוות עתה העונש כדין התלמו' הא לא עבדינן אבל לענוש מעט או הרבה כפי הראוי ודאי ופשיטא דענשינן וכנר' כי אין תשובה זו ממהרי"ק ז"ל ויהיה מי שהיה דבריו יהיו נכונים על הכונה הנזכר וראיה לדבר שהרי כתב מהררי"ק ז"ל בכמה תשובות דין המבז' ת"ח בשרש ק"צ כתב וז"ל ועל דבר אלקים כו' יעויין במקומו כמה הפליג בעונש המבזה ת"ח אפי' בזמן הזה עוד כתב בשם הרשב"א ז"ל בשרש ק"פ וז"ל כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ראובן שחירף וגידף הממוני' הממשכנים אותו כו' עד ועוד ילמדנו דאפי' למי שלא החציף כי אם בפני זקנים ונכבדים קנסינן ליה דמשמ' שלא היו בגד' ת"ח ק"ו לקורא ת"ח מלשין מוסר דקנסינן ליה מכל מה שכתבתי נתברר לנו בלי ספק אעפ"י שאין לנו לענוש בזמן הזה כ"כ כמו בזמן התלמוד מ"מ יש לנו לענו' כפי הזמן וכפי איכות הבזיון וא"כ המחרף הזה אם אמת הוא שכן חרף וגדף הנה הוא בנדוי עד יפייס ויבקש מטו מן החכ' שהתריס כנגדו והמסייע בידו החטא תלוי בו והיועצו לעשות תשוב' ומדריכו בדרך טוב' ישא ברכה מאת ה':
205
ר״וולענין שאלת האיש מוכר הגבינה אבא בקצרה אחר הנחת הדברים שהאיש הזה נחשד קצת בקלא דלא איתחזק ושהוא עם הארץ ושאחר החקיר' נמצאו רגלים לדברי השומר שהביא הגבינה בחלוף חתיכו' הגבינות קצת מהם בחותם ומהם בלא חותם גם נסיון שקצת מהם לחות היו וקצת מהם יבשות עד שישתנ' מראית' גם כשנחקר בעל הגבינה נבדק ונמצא עביט של מי רגלים כי נתפש מדבריו אומר אני אם השומר כשהעיד שזה היהודי בעל הגבינ' לקח כ"כ גבינה מישמעאל א' לשלוח לקושטאנטינ' היתה הגבינה תחת ידו או אפי' שאין הגבינה תחת ידו אם אמר כן בפעם הראשונ' נראה שהעד היה נאמן לאסור הגבינה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו גיטין פ' הנזקין וז"ל י"א כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' אתחזק היתרא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע ע"כ וכתב טור י"ד בנו ז"ל סי' קכ"ו האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו כגון שנתנו בידו לשומרו נאמן או אפי' אינו עתה בידו כגון שהחזירו אם אמר לבעלי' שנתנסך בפעם הראשון שמצאו נאמן וכ"כ התוס' בפ' הניזקין בשם ר"ת וז"ל ומתוך כך אומר ר"ת באדם המטהר יין לחברו אי אשכחיה וא"ל בזמנא קמייתא מהימן כרבא ואפי' מכחישו כיון שהיה בידו עוד כתבו התוספות בקידושין פ' האומר נטמאו טהרותיך כו' וז"ל וכשאדם עושה חברו שליח לשמור יינו או להביא מן המרת' נאמן דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק היינו דוקא שלא עשאו שליח ע"כ ולשון זה צריך ישוב דאיך אמר דהיינו בידו וחזר יאמר ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והלא כשהדבר בידו אפי' שאינו נאמן עליו נאמן ונראה לי דהכי פי' דכשעשאו שליח לשמור נאמן השליח הזה כמו שנאמן כשהוא בידו וכמו שנאמן מי שהוא נאמן עליו כבי תרי כשסומך עליו הרי א"כ מוכח בהדיא דאם היה בידו עדין כשהעיד או אפי' לא היה בידו אותו העת אלא שאמר כן בפעם ראשו' דהשומר נאמן והגבינה אסורה אפי' בעל הגבינה מכחישו ולא דמי זה למ"ש מהררי"ק ז"ל בשרש ל"ג דעד אחד אינו נאמן בהכחשה וק"ל ואיני יכול להאריך ועוד אני אומר דאפי' לא היה בידו וגם לא אמר השומר עדותו פעם ראשונה מן הראוי היה לאסור הגבינה והטעם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מ"א וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראל שהוחזק בכשרות וכ"כ סוף פרק י"א בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה ע"כ ואע"ג דהראב"ד ז"ל השיג ואמר אינה משנה שאין עמי הארץ חשודי' להחלי' ולא למכור דבר האסור אא"כ נחשד מ"מ בנ"ד ודאי אפילו הראב"ד ז"ל יודה אחר שיש כ"כ אמתלאות והאיש אינו כ"כ מוחזק בכשרות דהא מיהא נפיק עליה קלא דחשדא ואפי' דלא איתחזק ודאי בהצטר' כל האמתלאות ודאי שכל בעל נפש ראוי לאסור גבינה זאת שהרי אפי' בנדון דמהרי"ק כתב מ"מ יש לדונו כפי מה שהוא אדם כמ"ש הפוסקים על כיוצא בזה הרי משמע בפי' שאפילו במקום שהדין היה נותן להכשיר כתב דעבדינן הכי באיניש דחזינן ביה כשרות אבל אי הוי איניש שאינו כ"כ מוחזק אמר שראוי לפסלו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר על אכ"ו בנ"ד דאיכ' כמה אמתלאות מוכיחות בפירוש שהגבינה היתה אסורה ואיכא עד אחד עוד הביא הב"י וז"ל מצאתי כתוב מה שפירש ר"ת שעד א' שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לב"ה ולבני ביתו דוקא שמפסידו ממון להם אינו נאמן אבל לאחרים לאו כ"כ לסמוך על הכחשה דב"ה דעד א' נאמן באיסורא ועתה יראה זה הזקן כמה הפריז על המדה להקל באיסורין ואיך הורה כי אין כונתו אלא לקנטר שהרי כפי הנראה עדות השומר היה בעת שהביא הגבינה ולדעת תוס' והרא"ש ז"ל ובנו הוא היה נאמן לאסור ואפי' שנראה דלפי פירש"י ז"ל אין עדות א' לאסור אלא כשהיה בידו לאוסרו הוא כההוא דטהרותיך נטמאו ונאמ' דבנ"ד לא שייך לומר כן מ"מ אחר שרוב הפוסקים נראה מסכימים לאסור ראוי לאסור אפי' שהוא איסורא דרבנן וכ"ש שאין אנו צריכים לכך דכ"ע יודו בנ"ד דאסור אחר דיש כ"כ רגלים לדבר וידים מוכיחות כמו שכתבתי כ"ש בהצטרף אותה סברא הנ"ל מהרב"י ולא זאת אלא שיצא הדבר לאיסור בכנופי' וחבר עיר אשר לקחו אותו להורותם הדרך ילכו בה שאפי' שיהיו שניהם שוים פשיטא שלא היה יכול להתיר דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר כ"ש שהאמת שאין לו יחס ולא חלק בידיעה אחר שאמר הזיו' כאלה שהגנאי הוא לשואל ושבדברי סופרים הלך אחר המיקל שזה ר"ל שכשיש ב' אמוראים או שני פוסקים חכמים א' מהם אוסר וא' מתיר אם המחלוקת באיסור התו' ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואם הוא באיסורא דרבנן יכול האדם להקל אבל כשהרוב מחמירים אין להקל אפי' באיסורא דרבנן כמו שמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל וכאן איני רואה על מי מהפוסקים סמך זה המורה לצעקה אם לא קלות מחו ואלבת קינתורו ומי יוכל להתאפק לכתוב על הזיות כאלה כי היה צריך פנאי גדול דכל דבריו הבלים ויגיעת בשר להשיב עליהם דפשיטא שאפי' שלא היה הדין נותן לאסור הגבינה וטעה הדיין בשיקול הדעת לא היה יכול הוא להתיר אפי' היה חכם כ"ש שהוא סכל אם האמ' שאמר הדברים הנזכרים שהגנאי הוא לשואל גם כחא דהיתרא עדיף בלא ראיה וכיוצא בהזיות האלה אסור לשומען כ"ש לאבד זמן להשיב עליהם ואין ספק שזה הזקן אם הדברים כנים כמו שנכתבו עליו אסור לו להורו' אפי' בביעתא בכותחא וצריך כפרה על מה שעשה:
206
ר״זשאלה ראובן היה נשוי אתלאה זה קצת שנים ולא ילדה ולאחר ימים נפטר ראובן לבית עולמו ונשארה אשתו זקוק' ללוי ליבום שהיה אז כמו בן ט"ו שנים או ט"ז שנה ויבמה ונשבע לה שלא ישא עליה אשה אחרת בתוך עשר שנים ולאחר הי' שנים אם ירצ' לקחת לו אשה אחרה ולא תרצה לאה לעמוד אצלה נשבע שיגרשנה ויפרע לה כתובתה ושהה היבם לוי הנז' כמו ח' או ט' שנים עם לאה ובראותו שלא ילדה הלך אצל ג' בני אדם ואמר להם רבותי דעו שלאה אשתי אינ' יולדת ושהיתי עמה כמו ח' שנים וקרוב לט' ולא ילדה ולא נתעברה כלל וכבר הגיע ליפר' שרוב הנשים שהגיעו לפרקה אינן יולדות שכבר הוא בת מ"ו שנה ואלו יותר ולכן תתירו לי שבועתי שנשבעתי לה שלא אשא אשה אחרת עליה שאני רוצה לקיים מצות פריה ורביה והתירו לו אותם הג' אנשים השבועה הנז' שלא מדעת' והלך וקדש אשה אחרת ועתה לאה שואלת מלוי בעלה הנז' שיתן לה גיטה וכתובתה כתנאי שכתב בשטר כתובה ובעלה לוי הנז' השיב שעדיין אינו מחוייב לתת לה הגט והכתובה שעדיין לא נשא אשה וכשישא אז ישיב לה דבר כפי מה שידינו דייני ישר' ע"פ תורת מרע"ה ויורנו המורה אם ההיתר שהתירו לו ג' אנשים ללוי שלא מדעת לאה אי הוי היתר או לא ואת"ל דלא הוי היתר אם הקידושין בכלל השבועה או נאמר דלא נשבע אלא שלא ישא דהיינו נשואים גמורים ואת"ל דהותרה השבועה ומותר ללוי להכנס עם ארוסתו לחופה אם אחר תשלום העשר שנים תשאל אשתו הראשו' לאה שיגרשנה ויתן לה כתובתה כנראה מהתנאי השני אם מחוייב לגרש מכח השבועה או דילמא אין השבוע' אלא שלא ישא אחר עשר אבל הנשואה כבר לא:
207
ר״חתשובה
208
ר״טה' יודע ועד כי חשבתי שלא הייתי צריך ליכתוב בענין זה יען כי מעשים בכל יום שסמכו על המקילים בענין כזה שהרי רבים וגדולים הם אם לא דקלא דלא פסיק שיש במקומנו מי שרגיל להקל ובמקום שאמרו להחמיר ובענין זה פצו שפתיו והרא' בדבריו לקנטר נגד המתירים ע"כ אמרתי עת לעשות לה' ולהגיד כי בוידוי שאנו מתודים ביום הכפורים מיוסד ע"פ הר' נסים זצ"ל אומר את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי כי להכעיסך נתכונתי ועל כן יורה כי כמו שאין ראוי להתיר האסור כך אין ראוי לאסור המותר וכבר חתמתי בפסק שכתב חברנו הח' החשוב כה"ר נחום הכהן י"א אשר הורה טעם המספי' להתיר בדיעבד וחי נפשי כי כפי השגת ידי הנז' כתב כל הצורך לענין הדין והיה די והותר למה שכתב שכנגדו ודבריו נוכחים וישרים להולכי' בדרך ישר ובלתי מבקשים אורחות עקשים גם כתב כי המתירים לא טוב עשו והיו ראוים לייסר כמ"ש הריב"ש ז"ל גם בזה הראה כשרותו וישרותו להסיר מעליו ומעל חבריו לזות שפתים ולהיות יעדתי להאריך בענין זה על הדברים הנוגעים בזה הענין מלב' ענין ההתרה אמרתי אשר נדרתי אשלמ' וזה החלי אומר שצדקו דברי המתירים בדיעבד אחר שרבו הפוסקים המקילי' בענין ההתרה כאשר התירו בדיעבד והם הרמב"ם כמו שמוכיח הרב הגדול הר"ר דכ"ץ גם התוס' אשר מימיהם אנו שותים תמיד גם רבינו תם וסמ"ג והרא"ש ובנו הטור והריב"ש והאחרונים אחרים ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו להטי' דברי' נגד האלי"ם האדירי' האלה וכל זה אפי' לא היתה ההתרה לדבר מצוה גם ר"ת והרא"ש והטור דעתם כן שמועיל בדיעבד אפי' שקבל הנשבע טובת הנאה מן המשביע כמ"ש הטור בפי' וכ"ש וק"ו במקו' שהנשבע לא קבל הנאה ועוד שההתרה היתה לדבר מצוה שהיה אפשר לומר שאפי' לכתחלה היה ראוי להתיר ומה שאני אומר שאין כאן קבלת טובה לנשבע אע"פ שלכאורה אינו נר' יש לי להוכיח שכן הוא האמת והטע' שאע"פ שפי' המפרשי' כי מרע"ה בשבועתו שנשבע הוצרך לילך למדין כי שם נשבע ושם צריך שיתירו כיון שקבל טובה ממנו כי רצה ליתן לו בתו מ"מ בנ"ד יש לסמוך ולומר דאינו כן מטעם דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כמו שאמרו שהיא רוצה אפילו במוכה שחין יותר מלהיו' גלמודה ויחידה ועל זה אמרו טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ואע"ג דכל הני טעמי דלא עמדו בענין מרע"ה כנז' מ"מ בנ"ד הם טעמי' צודקים ואמתיים וטעמא דבשלמא כל אשה שהיא עומדת על בחירתה ודעתה איכא למימר שעושה טובה עם האיש אשר בחר' בו אבל בנ"ד שאשה זו היתה זקוקה לו ואשה הקנו לו מן השמים ומדין תורה יכול לבא עליה בעל כרחה וכן הדין שקונה אותה אפי' שהיא אנוסה משא"כ באשה דעלמא דאין אשה נקנית לבעל אלא ברצונה בהא ודאי הוא הוא אשר עשה עמה טובה ולא היא עמו ואעפ"י שנפל מחלוקת בין הפוסקים אי מצות חליצה קודמת או מצות ייבום קודם ואיכא למאן דאמר כייפינן על החליצה מ"מ כבר נקבעה הלכה בזמננו שלא לכוף ומעולם לא ראינו מי שכפו אותו לחלוץ וא"כ נמצא שהיה בא מידו לעגנה אפי' לא תרצה היא להתייבם וממה שראינו כמה חשו חכמים ע"ה לעיגונא דאתתא וכמה קולות הקלו משום חשש העיגון נוכל לדון כמה קשה ממות קושי העיגון לאשה ואיש זה בזמן שנפל' יבמת' לפניו היה רך בשנים והיה יכול לסבול להיות בלא אשה זמן רב מה שלא היתה היא יכולה לסבול א"כ בודאי הוא הוא אשר עשה הטובה עמה כנז' וא"כ לכ"ע אם התירו מותר אפי לדעת הראב"ד והרשב"א ז"ל כמו שנראה מדברי מהררי"ק ז"ל גם ההתרה זו שאמרתי שהיתה לצורך מצוה הדבר ברור מצד עצמו שאין לך מצוה גדולה מקיום פריה ורביה שכל מי שאינו מקיים אותה ממעט את הדמות והיא מצוה ראשונה שבתורה ואע"פ שלכאורה יאמר אומר שאחר שחז"ל נתנו שיעור לאדם עשר שנים אחר שנשא אשה להמתין לה לראות אם תתעבר וכ"ש זאת שהיה לו שבועה וזה אכלה פגה כי לא המתין עד תשלום העשה יאמר האומר שאינה התרה למצוה האמת כי ב' תשובות בדבר א' דאע"ג שהאדם אינו נענש בתוך העשר כיון שמה שהמתין ברשות חז"ל המתין והתורה אמרה לא תסור מן הדבר גו' מ"מ אין ספק שמצוה על האדם להשתדל לעשות ולקיים המצוה וליקח אלף נשים אפי' בתוך העשר עד יקיים המצוה אם ירצה ויכוין לבו ומעשיו לשמים וא"כ השבועה היא אריה דרביע עלויה ובהתרת השבוע' יכול לקיים המצוה א"כ ודאי דלצורך מצוה הותרה לא לדבר הרשות ח"ו עוד תשובה ב' דמאי טעמא אמור רבנן שימתין י' שנים ואח"נ מדין התלמוד חייבין ב"ד לכופו לישא אשה אחרת משום דאמור רבנן אולי באלו העשר שנים תגיע לה הריון אבל שעברו עשר שנים ולא נתעברה אמרו שכופין אותו לישא אשה שכבר אבד' תקוה מזאת א"כ בנ"ד שכבר הגיע אשה זו לזמן שרוב הנשים שהגיעו לפרקה פסקו מלילד שהרי היא בת מ"ו שנה ויותר א"כ בודאי שאשה כזאת אין חלוק בין י"א לתוך עשר ואע"ג שנראה שכל עוד שיש לה אורח כנשים ראויה להתעבר מ"מ בזמננו זה אנו רואים בלי ספק שרוב הנשים שהגיעו לפרק אשה זו תוחלתן נכזבת מלילד ואין ספק שכל מה שדברו חכמים בדברים כאלה לא דברו אלא ברוב דאלת"ה עשר שנים שנתנו הרי אנו רואים נשים שממתינות עד י"ב שנה עם בעליהן ואח"כ מתעברות אלא שחז"ל לא אמרו אלא של הרוב כי דרור א' לא יעשה קיץ. ואעפ"י שאין לי ראיה גמורה שאשה המגע' לפרק אשה כזאת ששוב אינה ראויה לילד ואפי' שעדיין לא פסק אורח כנשים מ"מ כדמות ראיה יש לי משאלה ששאלו להריב"ש ז"ל והיא סי' צ"ח שכתוב שם וז"ל וכן עשה יעקב נשא רבקה ולא היתה ראויה להריון שהיתה בעלת שנים בת ארבעים שנה ויותר ע"כ. הרי שלא תלה הענין בשלא היה לה אורח כנשים שא"כ זה היה ראוי לומר שהוא סימן חותך וכמ"ש הכתוב חדל להיות לשרה גו' אלא ודאי שאשה זו היתה לה ארח כנשים ואפ"ה לפי שהיתה בת מ' שנים ויותר אינה ראויה להריון קרי לה ואע"ג שיש לאומר שיאמר כי אין ראיה מדברי השואל מ"מ דמות ראיה איכ' וכל שכן שיש להביא ראיה מדברי הריב"ש ז"ל בעצמו שהרי כתב וז"ל בתשובתו לשואל א"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהיא בלשון שבועה דקאסר נפשיה אחפצא דין שבועה יש לה ואינה חלה לבט' את המצוה דמושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא שמצד אח' אני חוכך בזה להחמיר לפי שגם בשבועות אם כולל כו' עד וא"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה אלא ברצון רבק' הרי כלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצווה עליהן משום פריה ורביה ומגו דחיילה כו' ואם איתא דלדעת ריב"ש עדיין רבקה אשר שאלו לו עליה ראויה היתה להריון למה טרח לבקש חומר' מצד דחלה השבועה ע"י כולל תיפוק ליה שאפי' שלא חלה מ"מ עדיין לא נשבע זה לבטל את המצוה כיון שאשה זו עדיין ראויה להריון דפשיטא שהנשבע שלא לישא אשה על אשתו בהיותה ראויה להריון שאינו נשבע לבטל את המצו' אלא שלהיותה בלתי ראויה להריון לכך קרי לה לבטל את המצוה. ועוד דאלת"ה למה נהגו קדמונינו ז"ל להשביע לבטל המצוה שלא לישא אישה אחרת עליה אלא ודאי שכל עוד שראויה להריון אינו נשבע לבטל את המצוה אלא שלהיות רבקה בת מ' שנה או יותר שלא היתה ראויה להריון היתה שבועת יעקב לבטל את המצוה ולא תלה אלא מטע' כולל כנז' שם. שמעינן מהכא שכיון שאשה זו בת מ"ו שנים ויותר אינה ראוייה להריון וכיון שאינה ראויה להריון כמעט נראה שכח השבועה נחלש ונדלדל עד שכמעט היה אפשר לומר שהיתה שבועה בטעות או שלא חלה כמו שנרא' מדברי רשב"ץ בתשו' א' גם הריב"ש בתשובה זו אלא שאני חוכך להחמיר מטעם הכולל כנר' דלא ברירא ליה טובא ואחרי הודיע ה' לנו את כל זאת בזה הענין מי הוא שיהרהר אחר האיש הזה אשר נודע אלינו בבירו' שכוונתו לשמים וגם מה שעשה ראשונה בקיום מצות יבום שיובם לא היה רק לקיים המצוה ולקיים מצות אמו העניה וכל זה בחושבו יקים שם לאחיו ועתה שראה שאבדה תקוה מזאת האשה בקש לו מנוח שיתירו לו שבועתו ועל נפשי דאי לא דמסתפינא אמינא דאפי' לכתחלה היה ראוי להתיר לו אחר עשותו מאמצי כחו לרצות ולפייס אשתו מ"מ פשוט מיהא דודאי איש זה כיון שהותר לו השבועה הרי הוא מותר לישא אשה בת בנים ואין עליו עון אשר חטא כלל ובפרט כי נאמר לי שכבר בקש לפייסה והיא כחרשת לא שמעה ולא הטה אזנה והעני הזה מה יכול לעשות כ"ש שכפי הנראה הזמין לו ית' אשה הראויה לו לקדשה שמא יקדמנו אחר אם היה ממתין יותר והרי מצינו שהתיר רבינו נסים גאון לארס אפי' ביום ט' באב יום המר והנמהר כדי שלא יקדמנו אחר וכן הרמב"ם ז"ל וכ"כ הטו' ז"ל דהכי איתא בירו' ועוד התיר הרמב"ם ז"ל ליארס אשה אפי' ביום ראשון של אבלו' מהאי טעמא ואעפ"י שיש חולקי' מ"מ שמעינן מיהא כמה חשו לשמא יקדמנו אחר וא"כ מכל הני טעמי אית לן למימר דאין לתפוש על המתירים כלל ע"כ מה שראיתי לכתוב בזה החלק: ולענין החלק השני שגם שאפי' שלאיש הזה עדיין לא הותרה לו השבועה שמ"מ לא עשה עדיין דבר יוכלו לערער עליו מחמת השבועה כיון שאין כתוב רק שלא ישא כו' והוא עדיין לא נשא רק קדש לבד איני יודע מה מקום מצא המערער לערער בדבר הזה שהרי בכל התלמוד כפי מה שהשיג' ידי לא נמצא לשון ישא בענין זיוג רק לשון נשואין ממש לא אירוסין וכמו שגם בזה כת' הח' ה"ר נחום י"א הרי אמרו לעולם ישא אדם בת ת"ח שאם מתאו גולה מובטח לו שיהיו [בניו] ת"ח לא ישא אדם אשה ממשפח' מצורעין לא ישא אדם אשה במדינ' וילך לישא אשה במדינה אחרת וכא לה רבים אין מספר ובנדרים ובשבועות קי"ל הלכה רווחת שיש לנו לילך אחר לשון בני אדם וכ"כ הר"ן ז"ל בהלכות נשים בשם הרמב"ן כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון ב"א וכ"ה בשבועות כדאיתא בפרק שבועו' שתים בתרא ולא עוד אלא אפי' במקום דאיכא חלוק בלשו' אזלינן בתר הרוב כמו שנראה מדברי הטור ז"ל בסי' ר"ח ועם שיש מקום שצ"ע בדבריו מ"מ אין כאן מקומו כי בנ"ד הכל אומרים בלשון הקדש לענין נשואין גמורים ישא ולקדושין אירוסין ליארע ולהנשא. ובלשון לעז אישפוזאר או קאזאר וזה דבר ברור שלא יחלוק עליו אלא הרוצה לחלוק בלי טעם וגם שהיינו רוצים להחמיר מצד הכונה גה בזה אני אומר דפשיטא שהדבר ברור שאין חשש האשה רק עלהנשואין כי אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה וידוע שהארוסה אסורה לארוס וכמו שאנו אומרי' בנוסח הברכה ואסר לנו הארוסות וארוס הלכה רווחת שאינו יורש ארוסתו ולא מטמא לה סוף דבר שאין לו עמה רק שאסרה וכי יעלה על דעת שחרם שהחרים רגמ"ה שלא ישא אדם אשה על אשתו שאם יקדש אשה שנא' שעבר על החרם ח"ו שיאמר זה מי שיש לו מח בקדקדו עוד אני אומ' ראיה לזה שהרי שנינו בפ' הנודר מן הירק רי"א הכל לפי הנוד' טען והזיע והיה ריחו קשה אמ' קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ופרש"י וז"ל והיה ריחו קשה כו' ואסור להפשילו לאחריו לעשו' משוי מאותם מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות ולהכי מותר לכסו' ובברית' היה לבוש צמר והצ' ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון ופרש"י שלא נדר אלא מלבוש שהרי היה מצטער ממלבוש ופסקו הפו' ז"ל דהלכה כר' יודה ש"מ דאפי' בלשון אחד שסובל כפי משמעותו ב' ענינים טעינה או לביש' אפ"ה כשיש הוכח' לאחד מהם אמרינן לאותו ענין נתכוון וכ"ש לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דעל הסתם לבישה משמע ולא טעינה ואפ"ה אם היה טעון אמרינן מתוך כך נדר ואסור בטעינה ומותר בלבישה ועתה בנ"ד מעיד עלי שמים וארץ בכל מה שידע' שבשעת הקדושין שהמנהג להשביע למשדך שלא יקדש בת ישראל רק פלונית א"כ בשעת קדושין קדושין ובשעת נשואין נשואין וכיון ששבועה השביעוהו בלשון שלא ישא והנה בשעת נשואין ראוי לומר שלדעת נשואין השביעוהו ואין לו' בנ"ד תיפוק ליה שבועה דמשעת שידוכין כי כאן לא היו שדוכין רק נשואין כי יבמה היתה כנז' וא"כ אפי' היינו אומרים שלשון ישא היה סובל ב' המשמעיות היה ראוי לדין כפי הענין המוכיח שהוא זמן הנשואין בהיות שעינינו רואות שדרך לומר בשעת שידוכין שלא יקד' כו' וכן היה אפשר להוכיח זה ג"כ שתנאי הב' כתוב כשירצה לקחת שהוא לשון קדו' כמו שלמדו מפסוק כי יקח כו' וראיתי להביא ראיה למען יסתם פי כל מערער בדבר הזה דבמסכת יבמו' פרק ב"ש גרסי' תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משו' ר' יודה בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה איבעיא להו נתקדשה מהו ת"ש קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר"י בן בתירה אמרו קדושיה הן הן מיאוניה והשתא משמע ודאי דאי לאו דאשכח תלמודא ברית' בקדו' אמינא דדוק' נשאת משמע בלי ספק שאין קדו' בכלל נשואין כלל עוד הקשו התוס' קדושיה הן הן מיאוניה והא דתני' לעיל ונשאת ה"ה נתקד' אלא לא חש לדקדק כיון שאינו יודע חלוק בין קדו' לנשואין ואם אית' דבלשון נשואין שייך קדוש' מאי קשה להו לתוספות מנשאת נימ' דנשואין משמע הכי ומשמע הכי ותו דאמ' לא חש לדקד' אלא ודאי הדב' פשו' כמ"ש וכל זה כתבתי ע"ד דרו' וקבל שכר כי אין צורך בודאי לשון ישא כשמדבר בענין קדו' או נשואי אשה לא משתמע כלל רק לשון נשואין ממש וא"כ שמעינן מיהא שאפי' לא הותר עדיין איש זה משבועתו אין כאן בקדו' צד עון כלל וכ"ש וק"ו שבנ"ד אין אנו צריכין לזה שהרי מותר לישא ולהכנס לחופה כמו שהוכחנו ודי בזה לחלק הב'
209
ר״יומעתה נבא אל החלק הג' שיש מקום עיון בו והוא אם זה האיש ישא אשה קודם העשר שנים מכח ההתרה אחר עבור העשר אם אשתו זאת הנשואה לו עת' תבקש להתגרש ממנה וליתן לה כתובה אם הוא מוכרח לקיים מכח השבועה השנית שכתוב ולאחר העשר שנים אם ירצה לקחת אשה יגרש כו' והספק הוא אם נאמר שבועה שהותרה מקצתה הותרה כלה ואת"ל דלא אמרינן בכה"ג שבועה שהותרה כו' אם יש מקום לו' שעדיין מצד אחר איש זה פטור מכח השבועה שהרי לא נשבע אלא שאם לאחר העשר שנים ירצה לקחת אשה כו' אבל לא נשבע על הנשואה דהא בההיא שעתא לא אסיק אדעת' שיוכל קודם העשר לתיות נשוי עם אשה אחרת ובדבר דלא אסיק אדעת' לא מהני אנ' כמו שיש להביא ראיה אלא שאין כאן מקומו. לזאת אני אומר שמן הנראה שכן הוא האמת שאינו חייב לגרש מכח השבועה והטעם דקי"ל אשר יבטא האדם בשפתיו והלכה רווחת בישראל דבנדרים ובשבועות פיו ולבו שוים בעינן ואין לנו כח לכופו מצד השבו' אלא על מ"ש בשטר הכתובה ואפי' נימא דאומדן דעת הוא שכונת האשה שלא להיות נשואה עמו בשום זמן עם אשה אחרת רק שקודם גמר הי' החליטה הענין שבשום צד לא יוכל ליקח אשה אחרת ואחר הי' שאם ירצה וכו' מ"מ אין לנו לחייבו אלא ע"מ שנשבע בפירוש וראיה לדבר הדין שכתב הטור ז"ל היה חברו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם ממך מותר ליכנס לביתו ולשתו' עמו טיפ' צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ומותר גם באכילה כיון שלא הוציאו בפיו הרי אתה רואה שהיינו יכולים לומר שמה שאמר טיפת צונן שאני טועם ר"ל אפי' טיפת צונן והיה ראוי להיות אסור בכל וע"כז כיון שלא הוציא בפיו האכילה אי להכניסה מכח הק"ו דהשתא טיפת צונן נדר כ"ש אכילה אפ"ה לא אמרינן ואע"פ שיש מי שאומר שנראה מדברי הרמ"בם ז"ל חולק לסברת הטור מדקאמר פ"ח הלכות נדרים וכן הקורא לחברו שיסעוד אצלו ומיאן ונשבע וכו' עד הרי זה מותר לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל משמע דזה מותר אבל אכילה אסור כמו שנר' מן התוספתא מ"מ אני אומ' דאפשר דאינו כן אלא שגם הרמ"בם יודה דברי הטור אלא שתפס לשון הגמר' וגם שזה הוא החדוש והוא הענין אשר הוציא בשפתיו דכתיב קרא בהדיא אשר יבטא וכ"ש מה שלא הוציא וקצת נראה כן כיון שהטור לא הביא חולק וכן בספר אדם וחוה כתב בפשיטות וז"ל ואפי' באכילה שלא הוציאה בפיו כך פשוט בנדרים פ' קונם ע"כ. משמע שלא יש חולק בדבר ועוד אני אומר שאפי' אם ת"ל שיש חולקים והוא הרמ"בם ז"ל מ"מ א"א דבנ"ד לכ"ע מותר דדוקא התם שהיו מסרבים עמו על האכילה אפשר שעליה נשבע אבל בנ"ד שהשבועה שלא ישא בתוך הי' שנים היא א' וכבר נתסלקה והשבוע' השנית אשר השביעו שיגרש וכו' אמרו אם רצה ליקח ולא אמרו אם היה לו אשה אחרת שיגרש לזאת א"כ לא נשבע על כך וא"כ לא יחוייב זה מכח השבועה לגרש כנ"ל ומ"מ צ"ע קצת תשובה א' מהרשב"א ז"ל הביאה הב"י עלה רע"ג וז"ל נשבע למשודכת שלא ישא אשה וכו' עד וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו שמא היתה הכונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה ולפיכך ייבם ויזהר שלא ישא המשודכת שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אחרת עליה עכ"ל משמע לכאורה סותר זה לכונתו שלכאורה נראה שפי' הדברים כך הוא שלא נשבע שישאנה שאם כך היה שבשעת השדוכין נשבע שישאנה ושלא ישא אחרת עליה נמצא שמחוייב לישא אותה וא"כ אין לו תקנ' לייבם שאם נושא משודכתו ואח"כ ייבם עובר בפי' ואפי' ייבם תחל' לא יוכל לישא משודכתו דשמא וכו' ולהני' משודכתו א"א שהרי נשבע לישא אותה א"כ אין תקנה לייבם ולישא משודכתו אבל עתה שלא נשבע לישא משודכתו יכול לייבם ומהררי"ק בב"י כתב ומ"ש ויזהר וכו' כ"ע נראה שהוקשה לו למה יזהר דלא ישא דמשמע דגם עתה שלא נשבע לישא משודכתו א"ה אם ייבם אינו יכול לישא משודכתו והלא מאחר שייבם קודם משודכתו אם תרצה לינשא אליו תנשא ואם לאו לא תנשא מה בכך הרי לא נשבע אלא שלא ישא אבל הנשואה כבר לא נשבע עליה וכמו שנראה בקבוץ תשו' הרש"בא אשר בדפוס ושם כתוב בשאלה שנשבע לישא משודכ' וכלל בשבועתו שלא ישא אשה אחרת וכתו' בתשובה שלא נשבע אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לאחר שישאנה אפי' יגרש' בחייה אבל קודם שישא זו אינה חוששת וכו' עד אם ישא אשה אחרת ולא תישר בעיניה לא תנשא לו ע"כ. הנה יש ב' סתירות מזו לראשונה א' בנוסח השאלה שהרי כתוב שלא נשבע שישאנה ובזו כתב וכלל וכו' כנז' עוד בתשובה ששם כתוב יזהר דמשמע שאי אפש' ליש' למשודכ' בשום צד ובזו הניח הדבר בבחירה ורצון והנה כפי לשון התשובה הב' שזכרתי הסכים לכונתנו שהרי ספק שאין לנו לקבל רק משמעות הלשון שלא נשבע אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לאחר שישאנה וכו' גם אנו נאמר שלא נשבע אלא שאם לאחר י' שנים ירצה לקחת וכו' אבל קודם עשר לא נשבע שיגרשנה אם ישא כי זה לא עלה על דעתה ועל מה שנשבע נשבע ועל מה שלא נשבע לא נשבע אבל מכח לשון התשובה הא' יש סתירה קצת לכאורה לדברי שהרי נראה שאפי' שלא נשבע שישאנה אפ"ה פסק ויזהר כו' שמא כו' בנ"ד נמי איכא למימר דאע"ג דאמר ולאחר עשר שנים שמא הכונה ג"כ שנשבע שלעולם לא יהיה נשוי הוא עם אשה אחרת בעודו נשוי עמה וגם כי לפי האמת עדיין היה מקום לחלק בין נ"ד לההיא שהלשון בנ"ד מוכח יותר שלא נשבע אלא לאחר עשר ולא קודם מ"מ אינו מספיק כ"כ להתיר בהדיא אלא שאני אומר שראוי לתת לב לקרב אלו התשו' כל האפשר שלא יהיו סותרות זו לזו או לכל הפחו' מן הקצה אל הקצה שהרי כפי הנראה כן הוא דסתרן להדדי לגמרי שהרי הראשונה אוסרת לישא המשודכת בשום צד אם ייבם והב' מתרת עוד שמן הראשונה נר' דהא דמותר לייבם דוקא היכא שלא נשבע לישא למשודכתו הא אם נשבע אי אפשר לו לייבם אפי' קודם שישא כל זה ראיתי ואמרתי בלבי לקרב זו לזו כל האפשר. ראשונה אני אומר שאפשר שמ"ש ויזהר שלא ישא המשודכת ר"ל תחלה קודם שייבם אבל אם ייבם תחלה יכול לישא אח"כ ואף על פי דעדין נשאר סתירה שמתוך הראשונה נראה דמשום שלא נשבע לישא למשודכתו יכול לייבם הא אם נשבע משמע שא"א לייבם לא בתחלה ולא בסוף בזה היה אפשר לומר שמ"ש בשנית שנשבע לישא כו' היינו שבועה שיש לה התרה שאז אם ייבם תחלה אם תרצה המשודכת להנשא עמו מוטב ואם לאו יקבל התרה או אפשר אפי' בלי תתרה שיאמר לה למשודכת תרצה להנשא עמי הנני ואם לאו איני מחוייב יותר כי לא נתחייבתי לגרש רק שלא לישא לא זו שכבר נשואה לי אבל מה שאמר בראשונה שאם נשבע שאין תקנה לייבם היינו שנשבע שבועה שאין לה התרה כל עוד שהיא תרצה להנשא לו ובזה א"א לייבם שהיא תאמ' ר"ל משודכתו אני רוצה להנשא אבל תגרש והוא לא יוכל להשיב איני רוצ' לגרש כי הוא מוכרח להנשא לה כלזמן שהיא תרצה וא"כ אין סתירה לדברינו משום א' מהן וק"ל:
210
רי״אויש לפרש עוד ולומר שכונת דברי הראשונה כך היא שהלשון נמשך ושיעורו כך והוא לא נשבע שישאנה עד שאם היה כך היה מחייב שלא תהיה אשה אחר' נשואה עמו וא"כ היה צריך שייבם ויזהר שלא ישא אבל עתה שלא נשבע שישאנה אין השבועה אלא שלא לישא אחרת אחר שישא אותה אבל היבמה שייבם תחלה לא ומשודכתו אם תרצה להנשא אליו אח"כ מוטב ואם לאו תלך לה וא"כ דוקא כשנשבע שישא ולא ישא יש במשמע ולא ישא אחרת עליה ר"ל שלא ישא מעתה אשת אחרת שתהיה עליה אבל כיון שלא נשבע שישאנה ועדיין היה ברשותו לישא אותה ושלא לישא וא"כ כשנשבע שלא ישא אינו אלא עליה אחר שישאנה דלא מוכח כלל שרוצה לומר שלא ישא עתה כיון שאינו מחוייב לישא זאת עכ"פ אבל בכ"ד אין הלשון סובל שום פי' אלא לאחר ע"ש ודברי' שבלב אינה דברים: עוד ראיתי לומר פי' ג' הגם שהוא דק מאד לפי שבו יתקיימו דברי ב' התשובות יחדיו יהיו תמים והוא שבא' כתוב וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו כו' אמנם בשני' כתוב בשאלה שנשבע לישא אשה וכו' ואח"ז אני אומר שאפשר שבין בזו ובין בזו מיירי שנשבע לישא המשודכ' אבל מה שאמר בראשונה לא נשבע ר"ל בלשון הזה ממש אני נשבע שאשאנה כו' שאם אמר כן אפשר כי הכונה אשאנה לה לבדה ולא לאחרת עמה וא"כ בין שישא ליבמתו קודם או אח"כ עובר אמנם אמר בשנית שנשבע לישא אשה לא שאמר בלשון מיעוט שאשאנה לה לבדה אלא שאמרו לו תרצה לפלונית לינשא עמה והוא נשבע אשא בשבוע' אבל לא אמר אשאנה בשבועה סוף דבר שבכל א' מהפי' איפש' שלא ימשך סתירה למה שאמרתי וראוי לפרש כן אפי' שיהי' קצת דוחק כדי ליישב מה שנראה מדין התלמוד שפיו ולבו שוים בעינן וצריך שיבטא בשפתיו מה שמכוין בלבו ואם לאו אין שבוע' גם ליישב לשון ב' התשובו' דלא ליהוו סתרן אהדדי מכל מה דאפשר ומצאתי תשובה להרשב"ץ והביאה הב"י עלה רנ"ח על ראובן שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים וכו' והשיב שאסור למכרו נראה בפי' שהאיסור חל אפי' על היין שהיה לו קודם השבועה והיה נרא' הפך ממש מכל מה שאמרנו שהרי לא נשבע אלא שלא לעשות למכור אבל אם עשאו לשתו' לביתו ונתחרט או מפני שהקרים או מפני ד"א היה נרא' שהיה מותר לו למכור כפי ההקדמה שאמרתי שפיו ולבו שוים בעינן וכ"ש אותו שהיה עשוי קודם והכא משמע שאע"פ שלא נשבע למכור אלא שלא לעשות למכור עכ"ז אוסר למכור מפני הכונה א"כ אף אנו נאמר בנ"ד שנלך אחר הכונה שנשבע שלא ישא בעודו עם אשתו זאת ואם ירצה כו' ואע"פ שאין הלשון מוכיח רק לאחר עשר נימא שגם בתוך עשר מצד הכונה אלא שאני אומר כי ודאי כפי מה שראיתי הראיות שהביא הר"ש לאסור פליאה דעת ממני ובער אנכי ולא אדע מה לתבן את הבר כי הוא הביא ראיה ממשנה רי"א הכל לפי הנודר היה טעון פשתן כו' הנ"ל דאין כאן ראיה כלל דהתם הלשון שבו נשבע יש במשמ' לבישה וטעינה ואפי' שנאמר שעל הסתם משמע א' מהם מ"מ אם יש הוכחה על איזה מהם נשבע אמרינן בודאי שעל אותה הכונה נשבע כיון שאין הל' סותר הכונה כלל אבל אדרבא סובל הכונה דאלת"ה הגע עצמך שהיה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן שאני לבוש הנאמר שאסור לטעון כיון שמוכח דעל הטעינה נשבע הא ודאי דאינו כן כי זה לא נמצא פוסק שיאמר כך חלילה עוד הביא ראיה מטפת צונן כו' הנ"ל והנה התימא גם בזה שאין ראיה מכאן כלל שטעימה כולל אכילה וטיפת צונן כולל הכל שמשמע אפי' טיפת צונן כמש"ל אבל בנדון זה שלא נשבע למכור אלא לעשות למכור תמהני בלי ספק אלא שאני אומר שגם בכאן הל' סובל הכונה שלא למכו' וההוכחה גדולה עד מאד עד שמוכרח לפרש כן כי נשבע שלא יעשה יין למכרו כו' ול' לא מושך עצמו ואחר עמו כמו לא לנצח ישכח אביון וגו' ומצאתי סעד גדול לדברי אלה בשבועות שתים בתרא בהר"ן וז"ל ואיכא מ"ד דהא דפרכינן לעיל דלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס כו' עד לא שהדין כך דודאי מי שאומר פת חטין ושעורין וכוסמין אסור בפת ואינו אסור אלא בושהפת מושך את כלם ע"כ:
211
רי״בהרי שאפי' במקום שיש הבנה אחר' אמרינן הכי שמל' פת [מושך] כ"ש וק"ו כשאין הבנה בדבריו אלא שמלת לא נמשכת כנזכר וכן הכא שלא לעשות ולא למכרו ליין אלא שקצר ואע"פ שאין דרך בני אדם לדבר כן כיון שמוכרח מכמה צדדים יש לנו לפרש כן וא"ת א"כ שפירש דבריו שלא לעשות יין ולא למכרו ליין א"כ היה אסור לעשו' יין אפי' לשתות לזה מספיק הוכחה שכיון שלא נשבע אלא מחמת העלילה והעלילה לא היתה אלא לפי שהיה מוכר אמרינן שלא כיון אלא שלא לעשות יין למכור ושלא למכור שום יין אפי' שלא עשהו כנ"ל אמנם בנ"ד דלא שייך כלל ליישב הל' אין לנו אלא מה שכתוב לאחר עשר שני' אם ירצה ליקח וכו' אבל אם נשא קודם אין כאן חיוב מצד השבוע' לגרש וכו' כנ"ל אחר שכתבתי כל זה האלהים אנה לידי תשובות הרשב"א ז"ל הנ"ל וראיתי להעתיק' פה ת"ל או' באות: שאלה ראובן שדך לו אשה וקבע לו זמן לנשואין ונשבע לה כלשון הזה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ובתוך זמן השדוכין מת אחיו ונפלה יבמתו לפניו ורוצה ליבם לולי השבועה העומדת כנגדו וגם אינו חפץ לישא המשודכת לו לעולם מי אמרינן עליה בחייה כמשמע הכתוב באשה אל אחותה עליה כמו עמה בחייה בא לרבות לאחר שיגרשנה אבל קודם שישאנה אינו במשמע וכ"ש כאן דאיכא יבמה ואמרינן יבם לאו אחר הוא ואשה הקנו לו מן השמים וזה לא נשבע אלא שלא ישא אשה אחר' או דילמא לא היתה הכונה אלא שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה: תשובה אם לא נשבע זה ע"ד רבים טוב שיתיר את שבועתו כדי להתרחק מן השבועה כמו שיכול ובפני המשודכת ומדעתה נתרצים בכך ואם לאו יתיר בפניה או לאחר שיודיענה וכדתניא בנדר ים פר"א המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ואם א"א להתיר לו שבועתו מפני שנשבע ע"ד רבים מסתברא אין כאן איסור שבועה מן הדין שהרי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחר' עליה ואין במשמע עליה אלא לאחר נשואין אבל קודם שישאנ' לא נשבע זה וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו הספ' שאמרת שמ' היתה הסבה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה והגע עצמך הרי שחזרה היא בו ונשאת לאחר היאסר זה כל ימי חייה שלזו שלא ישא אשה אלא באמת לא היתה הכונה אלא לאחר שתנשא לו ולפיכך ייבם ויזהר שלא ישא המשודכ' שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה אבל הטעם שתלית עצמך בו דיבם לאו אחר הוא וממנה דיבמה גם כן לאו אחרת היא אין אותו הטעם כלום שאף על פי שאמרו בפ"ק דסוטה לאחר ולא ליבם לאו בכל ענין אמרו ותדע לך דהא אמר רבי אסי בכתובות פרק האשה שנפלו גבי תנאי כתובה דלכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם אחר הוא וכבר ידעת תרוץ דב' זה ואין מפרשין לחכם. עכ"ל התשובה הא'. והא לך לשון התשובה הב':
212
רי״גשאלה ראובן שנשב' לישא אשה לזמן וכלל בשבועת' שלא ישא אשה עליה בחייה וקודם זמן הנשואין מת אחיו ונפלה אשת אחיו לפניו לייבום הודיענו אם הוא מוכרח מכח השבועה שלא ייבם ונימ' דחלה השבוע' אפי' על היבמה באיסור כולל או נאמר שהוא נשבע שלא ישא מעצמו אבל זו מן השמים הקנוהו לו:
213
רי״דתשובה
214
רי״השאלה זו כבר נשאלתי עליה והשבתי כפי מה שהראוני מן השמים דלדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' אחר שישאנה ואפי' לאחר שיגרשנה לא ישא אחרת בחייה לפי שזו חשש' שמא לאחר שישאנה ישא אשה אחרת עליה ותהיינה שתיהן אצלו או שמא בחייה יתן עינו באחרת ויגרשנ' וישא האחר' אבל שלא ישא אחרת קודם שישא אותה בזה אינה חושש' שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא הוא אחרת ולא יישר בעיניה לא תנשא לו והגע עצמך אלו מיאנה היא בו ולא רצתה לינשא לו ונשאת לאחר האם נשבע זה שיבטל כל ימי חייה ולא ישא אשה אחרת זה לא עלה על הדע' אלא ודאי לא נשבע זה אלא שלא ישא עליה וקודם שנשא' אין זה עליה אלא היא תנשא לו על האחרת וזה נראה לי ברור אבל מה אתה מחזר לדעת אם השבועה חלה כיון שהוא מצוו' ליבם ואין שבועה חלה על השבועה או שמא חלה עליו בכולל כדי להתלמד במקומו אני אומר שלא מן השם הוא זה שאפי' נשבע שלא ייבם אשת אחיו שבועה חלה עליו שהרי אפשר לו לחלוץ והיינו דבמקום איסור מצוה ואיסור קדושה אינו מייבם ואפי' במקום איסו' לאו בלבד ולא אמרי אתי עשה ודחי לא תעשה כדאיתא בפ' כיצד אשת אחיו ואמרינן טעמא התם כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו אתי עשה ודחי לא תעשה והכא אפשר בחליצה עכ"ל לאחר אשר הראה לי ה' את כל זאת אומר אני כי כפי מה שראיתי ששתיהן מהרשב"א נראה בעיני שהייתי יכו' למשכן נפשי שטעות נפל בספרים ובמקום ויזהר שלא ישא יש לתקן ולומר ויכול שלא ליש' המשודכת שהרי לא נשבע שישאנה כי כך שאלו לו קודם אחר בררו לו הענין יותר והשי' שכב' השיב וגם שנשב' שישאנה אין לחוש מן הטעם הנראה מתוך דבריו אלא שמתחלה השיב לשואל שלא היה מקו' לשאלתו דבשלמ' אם היה נשבע שישאנה היה מקום לשאלה אבל עתה שלא נשבע אין מקום אבל כפי האמת א"ה שנשבע מותר ליבם ואח"כ לישא משודכתו אם תרצה להנשא אליו הנה מה טוב ואם לאו תלך לה וא"כ הכל עולה כהוגן שיש סיוע גדול למה שכתבנו שהרי זה נשבע שלא ישא אשה עליה והתיר לישא קודם משום דלשון עליה משמע אחר שישאנה וכ"ש בנ"ד דנימא דלא נשבע אלא לאחר שנים אבל אם נשא קודם לא נשבע שיגרש ע"כ. עוד מטעם שני נראה שזה האיש אין עליו שבועה עכשו שהותרה הראשונה יכול לישא אחרת כשירצה אפי' אחר הי' שנים ולא יחוייב לגרש מכח השבוע' והטעם דקיימא לן נדר או שבועה שהותר מקצתו הות' כלו כמו שלמדנו ממשנ' שלמה פ"ד נדרים והביאו הפוסקי' הטור ז"ל סי' רל"ב בי"ד וז"ל ראה מרחוק אנשים שהיו אוכלים פירותיו ולא הכירם כו' עד ראה שהי' אביו ואחיו כו' וכתב הריב"ש בתשו' סי' רצ"א על אחד שנשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי אם נשאל על אחד מהם אם הות' האחרת והשיב שלא ונתן טעם דכיון שהם פעולות מחולקות לגמרי הן שתי שבועות ומה שהותר הותר והאחרת במקומה עומדת ונראה בעיני דהיינו דוקא כשפרט הדברים בפיו כנז' אבל אם לא הוציא הפעולו' בפי' בשפתיו כגון מי שאמרו לו שתה כוס יין זה ולבוש בגד זה ואמר שבוע' שלא אעשה שום דבר מאלו אין כאן אלא שבועה אחד והותרה האחת הותרה השנית וראיה לדבר דבפ' שבועות שתים בתרא תנן שבועה פת חטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע"כ אחד ואחד ומסקנא דגמרא דטעמא הוי משום דהוציא בפיו פת פת דודאי לחלק מתכוין וכן כשאמרו שתה יין חלב דבש אם אמר שבועה שלא אשתה לא חשיב אלא שבועה אחת אבל כשפי' ואמר שלא אשתה יין חלב ודבש חייב ע"כ אחד ואחד שלא הוציאן אלא לחלק ולכך אני אומר דבנ"ד בשלמא אם כשנשבע היה מוציא הוא הדברים בפיו שיאמר שבוע' שאעשה כך כו' היינו מחשיבים אותו שבועה ע"כ אחד ואחד אבל עת' שאין משביעין לו אל' שבועה כללית לומר שיקיים כל מה שכתוב בשטר הכתובה א"כ אין כאן רק שבועה אחד והותרה מקצתה הותר הכל שאין כאן חלוק שהרי אפי' שאמרו לו שתה יין ודבש וחלב שהוציאו אחרים הדברים לפניו בפי' כיון שהוא לא הוציאן אין עליו אלא שבועה א' ק"ו כשלא הוציאן לא הוא ולא אחרים דפשיטא שאין כאן אלא שבועה אח' והותרה מקצתה הותרה כולה וכ"נ בפי' מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות נדרים פ"ד דאפ"ג דפסק דלא כרבי שמעון דבעינן שבועה לכל א' ואחד א"ה כשנשבע דרך כלל פסק שאם הותר אחד מהם הותרו כלם שכן כתב הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכלכם ונשאל על נדרו ועל שבועתו על אחד מהם והתירו הותרו כלם שהנדר שהותר מכללו הותר כלו אמר איני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מות' וכלם אסורין ומאי שנא איני נהנה לכלכם ממה שנשבע לקיים כל הדברים הכתובים כאן וכ"ש לדעת החולקים על הרמב"ם וסבירא להו דהל' כר"ש דבעינן שבועה לכל אחד דאז אפי' פי' כל פרט ופרט בפני עצמו כל עוד שהכל יהיה בשבועה א' אינו אלא על שבועה א' עד שישבע ע"כ אחד ואחד דלדידהו ודאי אפי' בההיא דהריב"ש ז"ל הותר אחד מהם הותר השני' וכ"נ שהריב"ש לא פסק להחמיר אלא מטעם דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"ש הא למאן דפסיק כר"ש אעפ"י שהם דברים מחולקים כיון שהשבועה א' אמרינן הותר אחד מהם הותר השנית ואכ"נ דבנ"ד כיון ששאל על א' מהדברי' הכתובים בשטר הכתובה הותר הכל דלא מפלגינן להתר' עד שנאמר ששבועה זו הותרה וזו תתקיי' כיון שקב' הכל דרך כלל לקיים כל הכתוב בשטר הכתובה בשבועה אח' אלא דאכתי איכא לספוקי במה שכתב הר"ן ז"ל דאיכא פלוגתא בהא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אי הוי דוקא במשנה ואפי' שהותר ע"י פתח ואיכא למאן דאמר דלא אמרינן דבעינן לשנות אלא כשהותר ע"י טעות כהא דאלו הייתי יודע דאבא ביניכם דלא חל כלל על האב אבל במקום שחל הנדר או השבועה על כלם והותר אחד כיון שהותר א' מהם ע"י שאלה לא' הותר הכל אפי' שלא שינה אבל הרמב"ן והר"ן ז"ל ס"ל דלעולם לא אמרינן הותר מקצתו הותר כלו אלא במחליף ואם כן בנ"ד היה אפשר לומר שמה שהותר הותר ומה שלא הותר לא הותר כיון שבשעת ההתרה לא החליף רק שבקש על אחד מהם אלא שהרמב"ם לע"ד ס"ל דלא בעינן להחליף אלא כשהותר ע"י טעות כההיא דלא הייתי יודע שאבא ביניכ' אב' כשח' הנדר על כלם ומות' ע"י שאלה לא בעינן להחליף אלא עכ"פ כיון שהותר אחד מהם הות' הכל דאלת"ה קשה למה כשהביא הדין בפ"ד בנדר או שבועה שהותר מכללו לא פי' ואמר ודוקא שהחליף דבריו הראשונים והוה אשמועי' רבותא טפי ומדסתם בפ"ד וכת' ונשאל על א' מהם והתירו הותרו כלם ובפ"ח כשהביא דין אלו הייתי יודע שאבא ביניכם חלק בין בשהחליף דבריו הראשונים לשהעמיד דבריו הראשונים משמע דהתם הו' דאיכא לחלק כיון שלא חלה השבוע' כלל על אביו ולא נר' להתר' כדי להתיר לאחרים שהם חל' אחר שאינם בכלל אביו צריך שלא יעמיד דבריו הראשונים אלא שיחליפם אבל בפ"ד שחלה השבועה על כלם וכשהותרה המקצת הותר ע"י חכם בהא ודאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא שנא החליף ולא שנא לא החליף בכל ענין שהותר אחד הותרו כלם ומזה הטעם נראה בעיני דכן הוא דעת הטור י"ד שהרי בסי' רכ"ט כתב בין כשהותר ע"י חרטה או ע"י פת' ובין כשאמר קונם לכלם או לזה ולזה ובין כשאמר קונם לכל אחד ואם איתא למה לא חלק בין כששינה דבריו הראשונים להעמידם ולא מצא צד שיצטרך התרה לכל אחד אלא כשאמר שבועה או קונם לכל אחד ואם איתא הא איכא נמי כשהעמיד דבריו הראשונים ולא החליפם אלא שהאמת יורה דרכו לע"ד שהרמב"ם והטור ז"ל כולהו ס"ל דכשהותר ע"י שאלה לחכם ע"י פתח הותר הכל אפי' שלא החליף דבריו כי דוחק גדול לומר שסמך הטור למה שיכתוב בשם הרמב"ם ואע"פ שמהררי"ק נר" ו בחבורו לא כ"כ מ"מ הנראה לע"ד לא כן הוא אלא שמתוך דברי הרא"ש נראה כסברת הר"ן שהרי כתב בפסקיו פ"ד נדרים וז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים כו' עד מי אמרינן הכ' מודה דהותר כלו כו' עד או דילמא לא אמרינן דהותר כלו אלא היכא שמחליף הרי שאפילו כשהותר ע"י ח' ס"ל להרא"ש דבעינן מחליף אלא שגם בזה אני מסתפק דאולי ושמא היינו כשהותר ע"י חרטה דה"ק ומצא חרטה על א' מהם אבל כשהותר ע"י פתח לא צריך להחליף וזה נראה קצת שהרי נראה מדברי הרא"ש דאמרינן הותר מקצתו הותר כלו אפילו כשהותר ע"י חרטה ומדברי הטור בנו ז"ל נראה שאינו כן דכ"כ סימן רפ"ו לא אמרינן שהותר כלו ע"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע"י פתח אבל כשהותר ע"י חרטה לא הותר כלו ואיפשר שלזה כיון הרא"ש במ"ש הרמב"ן כתב דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא בהותר ע"י פתח כו' ואין הלשון מקושר יפה אם לא נאמר שכונתו כך הוא אני מסופק לרבה כו' אמנם הרמב"ן כתב כו' וא"כ אין כאן ספק דכיון שאין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אם לא ע"י פתח כשהותר ע"י פתח אין צריך להחליף כלל ואע"ג דהרמב"ן ס"ל דבכל ענין לא אמרינן הותר כלו אלא כשמחליף אפשר שהרא"ש בהא לא סבר כוותיה ונר' שכן הוא כוונת הרא"ש דאלת"ה למה השמיט הטור ספקו של אביו כיון שהביאו אביו בפסקיו אלא שכיון שפסק דלא אמרי' הותר כלו אלא ע"י פתח אין מקום לספק כנ"ל מ"מ ודאי שאין הדבר יוצא מידי פלוגתא דרבוותא וב' ספקות בדבר אחד אי הלכה כרבה דאמר דלכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא במחליף או הלכה כרבא דאמר דבכל ענין אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' והספק הב' דאפילו את"ל דהלכה כרבה דלא אמרי' נדר כו' דלמא כשתותר ע"י שוגג דלא בעי התרת חכם אבל כשהותר ע"י שאלה לחכם כיון שהותר א' הותר הכל דחכם עוקר הנדר או השבועה מעיקרו ועתה בנדון שלנו הותר ע"י ג' הדיוטות דהוו בענין זה נדר שהותר ע"י חכם והיה עלידי פתח שאמר כי בוודאי אם היה עולה בדעתו שהיתה עומדת מלילד עד הזמן הזה שכבר נראה בעיניו שאבדה ממנה תקות ההריון שמעולם לא היה נשבע ע"כ והוא פתח גדול עד מאד וידוע שבכל איסורי תורתינו ס"ס אפילו באיסורי ע"ז אזלינן לקולא וא"כ בנדון שלפנינו איכא כמה ספיקות א' שכיון שנשא קודם העשר שנים לא חלה השבועה ואינו מחויב לגרש מכח השבועה לא לראשונה ולא לשניה וזה נראה בעיני שכן הוא האמת בודאי שאין כאן שבועה ואת"ל שעדיין יש ספק שבועה שמא הלכה כאותם הפוסקים כרבא דס"ל דבכל ענין אמרינן נדר או שבועה שהותר מקצתו הותר כלו וכמ"ש ר"י וז"ל נדר שהותר מקצתו אם הותר כלו אם לא נחלקו בו הפוסקים יש מי שפסק כרבה דלא אמרינן בכל ענין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא כמו שכתבתי בח"ג בנדרי שגגות וכן דעת הרי"ף. ויש מי שכתב דהלכה כרבה דבכל ענין אמרינן גדר שהותר מקצתו. ואפילו את"ל דהלכה כרב' אימא רב' גופיה לא קאמר אלא כשלא הותר ע"י שאלה אבל אם כות' ע"י שאלה אפילו רבה יודע דבכל מנין הותר כלו אפילו שאינו מחליף דבריו. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
215
רי״ושאלה ראובן שנשבע יח' עם ט' בני אדם וכל אחד נשבע על דעת כלם לכל דבר שיסכימו רובם וכשנתייחדו אלו העשרה היה על ענין מסים וארנוניות שהיו אומרים שפלוני ופ' ראשי הקהל היו עושים לתם עול ועל זאת הסב' נקהלו לעמוד על נפשם ונשבעו השבוע' ההיא הסתמית כדאמרן ויהי כי ארכו הימים ונפל מחלוקת בין הקהל ע"ד קיום הבעל תורה ורובם מאותם המושבעים יצאו מהקהל באומרם אין רצוננו בשום בע"ת אשר היום בעיר ורוצים להכריח לראובן המושבע עמהם אשר לא הלך אחרי שרירות לבם ללכת אחריהם בכח השבועה ההיא מאחר שכך הסכימו רובם מי אמרי' דשבועתם דוקא קאי אמאי דסליק מיניה דהיינו מסים וארנוניות אבל לא למיפק מבי כנישתא דהאי מלתא מעולם לא סליק אדעתייהו או אמרינן דקאי אכלהו מילי דעלמא ואפילו על מלתא הדא ואת"ל דאין הכי נמי דאכלהו קאי תו איכא למידק מדוכתא אחרינא דהא כלהו ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני לשמוע ד"ת ולהחזיק בה ואינהו אמרו אין רצוננו בשום ב"ת אשר היום בעיר ומנו לבטל ת"ת קצת זמן א"כ בטלה מעיקרא ועל טענתייהו דא שארית הקהל נתקבצו ונשבעו שבועה חמורה ע"ד ג' חכמים אשר נקבו בשמות להחזיק הבע"ת אשר היה בקהל כדי שלא לבטל ת"ת אפילו שעה אחת כי היא חיינו ואורך ימינו וראובן זה נקשר בשבועה זו עמהם. ואחר כמה ימים הנפרדים קבלו עליהם למרביץ תורה האחר אשר היה בעי' והשתא אומרים לראובן כבר אית לן בע"ת מי אמרינן כבר בטלה אותה השבוע' מעיקרא וחייל עליה דראובן האי שבועה בתראה או לא ילמדנו רבינו הי מנייהו קיימת וישפר קדמוהי ישיב תשובה די צריכא לן טובא:
216
רי״זתשובה
217
רי״חתחלת כל דב' אני אומר כי ידוע מ"ש ז"ל בריש סנהדרין האי תיגרא כו' והיה לנו להרפות ידינו מן המחלוקת ולרדוף ולבקש השלום כי די לנו מה שאנו נרדפים מן האומות בכל יום כו' ולעיקר הדין אני אומר כי אין ספק שדבר זה צ"ע ושיקול הדעת וזה כי לכאורה היה נר' לדמות דין זה להא דתנן פ' הנודר מן הירק רבי יודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתי' עולה עלי מותר להכסו' ואסור להפשיל לאחרי' ופרש"י להפשילו לאחריו לעשות משוי מאות' מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסו' ולהכי מותר לכסו' ואע"ג דר' יהודה הוא דקאמר הכי ונר' דהוי יחידאה מ"מ הכי הלכת' דאזלינן בתר כונת הנודר וכמ"ש הפוסק' גם אין כונתי עתה לבאר מחלוק' המפרשים אי פליג מתניתין אברייתא אי לא אלא למה שצריך לנ"ד שנר' שאחר שהיו נושאין ונותנים על ענין המסים והעול' הנעשה מראשי הקהל וע"ז נתועדו ועלתה הסכמתם כנז' נר' שלא קבלו החומרות להיות מוסכמים לדעת הרוב רק באותו ענין לבד כי הלכ' זאת היא רווחת בישראל שיש לילך אחר כונת הנודר כמ"ש בסוף פ' קונם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שיהא נהנית לי לעולם וכן כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מות' ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה ע"כ. וכבר נר' ברור דהאי בבא בתרייתא עדיפא טובא מקמייתא דאלו קמייתא אזלינן בתר הנודר ואין אנו סותרים דבריו מכל וכל שהרי ענין האישות הנאה היא ואמרי' שלא היה כונתו רק לענין האישות שהיא הנאה גדולה אבל בשנדר שלא ליכנס לבי' וטיפת צונן כו' שהדברי' ברורים ואין סובלים שום פי' א"ה אמרינן שיש לנו לילך אחר כונת הנודר א"כ היה נר' דבנ"ד כ"ש וק"ו שיש לנו לילך אחר כונ' הנודר שהו' בענין המסים לבד כיון שאין אנו סותרין דבריו כלל כן היה נר' אלא שאחר העיון נר' שאין טענה זו מספקת לסמוך עליה וזה למ"ש הרי"בש בתשו' סי' קצ"ה וז"ל ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכים אחר כונתו משום דבעי' שיהא פיו ולבו שוים אבל כל שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא אלא א"כ הוא אומדנ' דמוכח כו' עד ולכן בנדון זה הולכי' אחר לשון המתנה סתם ולא אחר לשון שאלת רבי אברהם אף אם יהיה נר' מלשונו שהי' רבי חיים נגרר אחריו והנדר שנדרו הקהל א"כ כיון שהוא על קיום המתנ' משמעותו בהכרח כמשמעות המתנה ע"כ. גם בנדון שלנו נר' דדמי יותר לנודר לחבירו מלנדר שנודר האדם בינו לבין עצמו שהרי אנו רואים בפי' שכל א' ביטל דעתו מפני הסכמת דעת הרוב וא"כ נר' שצריך אומדן גדול דמוכח כדי שנאמר שדבר זה לא נכנס בקבלת החומרו' כיון שמכ' הסתם משמע דגם זה נכנס בכלל השבועה. וטענה שכל ישראל מושבעים כו' נר' בעיני דלאו טענה הוא והטעם שהם לא נשבעו לבטל ת"ת ח"ו רק נשבעו סתם וקי"ל שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל שנשבע לבטל את המצוה ואין שבועה חל על שבועה וכבר מושבע מהר סיני לאכול מצה אבל האומ' שבוע' שלא אוכל מצה סתם אסו' לאכול מצה בל"פ משום דשבועה חל לבטל את המצו' בשב וא"ת בכולל ועוד כתב הרי"בה סי' שס"ה על מי שנשבע שצא לישא אשה על אשתו שהשבועה חלה אפי' אין לו אלא בן אחד ואשתו זקנה שאינה יולדת וכתב הטעם שהרי כלל בשבועה זו דברים אחרים יעויין בספרו ועם היות שכתב דהיינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא חל וכמ"ש בשם הרמב"ן שאין אומרים לאד' עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך. י"ל דנ"ד נמי שב ואל תעשה מקרי שלא ילכו לאותו בית הכנסת וא"כ נר' שחלה השבועה הראשונה ועוד טעם אחר נר' בעיני דלא מיקרי ב"ת במה שאינם רוצים בבע"ת הנמצאים אז בעיר שהרי אין ללמד תור' אלא ממי שלבו חפץ בו ובזה השתדלו בעד חכם אחר מרביץ תורה יטו אליו חפצם וכבר הייתי יכול להאריך בזה ובטעמי' אלא שכונתי לקצר לאפס פנאי אמנם חוזרני לומר שאחר שראובן נשבע עם הצבור ונתקשר עמהם בקיום הבע"ת בשבוע' ע"ד רבים צריך לדקדק מאד בזה דבשלמא אם לא היה נשבע שבועה זאת האחרונ' היינו יכולין להטות עצמנו ולהחמיר על ראובן שיקיים השבוע' שנשבע ונתקשר עם חבריו אפי' היה מקום לצדד ולהקל מעל ראובן השבועה מ"מ בספק כל דהו היה ראוי להחמיר על ראובן מפני חומר השבועה אבל עתה חומרא זאת היא חומרא דאתי לידי קולא גדולה היא השבועה הב' לכן שמתי את לבי לראות ולקיים עצמי ולומר שהשבועה השנית קיימת ושיש לנו לומר שגם שיהיה האמת כמו שאמרנו דלא אמרינן ומקלינן רק בשבועה או נדר שאדם נודר או נשבע בינו לבין עצמו אבל כשנודר זה נשבע לחברו כנ"ד צריך אומדנא דמוכח כדי שילך אחר הכונה אעע"י שלא נתפרש מ"מ נר' בעיני דאין לך אומדנא דמוכח טפי מהאי דאנן סהדי דעל דעת כן לא נשבע לצאת מן בית הכנסת אשר היו רגילי' אשר הוא מצוה גדולה לאדם לקבו' מקו' קבוע לתפלתו כמו שלמדו מפסוק אל המקום אשר עמד שם גם מצוה ברוב עם שאינו דומה מרובים העושים את המצוה כו' ואם נשבעו לעמוד על נפשם ולילך אחר הסכמת רובם היינן בעמדם תוך בית תפלת' הקבוע להם והם שיצאו חטאו לנפשם וזה ראובן זכה במה שעשה שלא להתפרד מן הצבור ונקשר עמהם לדבר מצוה וכ"כ הרי"בש בתשו' הנ"ל שאע"פי שהוא כתב שהיו חייבים הקהל לשמור נדרם עם ר' חיים מן הטע' שכתבתי מ"מ כתב וז"ל בכל מה שנר' ברור שנתלית מתנת' בהיות הסופרים ראוים והגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הסופרות לחשודים על העבירו' וזהו אומדנא דמוכח אפי' אם לא נכתב וגו' עד ולז' לא עברו הקהל על הסכמתם כשסלקו את ר' אברה' גם אני אומר שלע"ד לא עבר ראובן על הסכמת חברו לצאת מן הקהל באומדנא דמוכח דע"ד כן לא נשבע לעולם זהו מה שנל"עד ולהיותי מירא' הורא' ובפרט בענין שבועה איני רוצה לסמוך על דעתי אם לא יסכימו ב' בעלי הוראה למה שאמרתי אבל מ"מ אם יסכימו החכמים הייתי גוזר על הנשבעים שיתועדו יחד ויתירו הקשר שכמעט נר' קשר רשעי' ח"ו אפי' שנתועדו על ענין המסים שכפי הנר' רוב הקהל הם כנגדם ואלו רוצים ללכת אחרי שרירו' לבם כנגד תקנ' הקהל וא"כ הוא קשרם אינו קשר והרי הם כיחידי' כנגד הרוב וכמ"ש רש"י בתשובה והביאה המרדכי וז"ל והשיב רש"י על אותו ששמע שצבו' ממשמשים עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקיי' שבועת' ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיי' אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא כו' וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מתקנת הקהל אע"פי שקדמה שבועתו לגזרתם ע"כ וא"כ אם הדברי' הבאים בשאלה כנים הם וראשי הקהל מה שעושי' עושים ברשות הקהל קרוב הדבר שקשר' שעשו אינו קשר ש"ק גם כתב הרא' ש בתשו' שהסכמ' הקהל תלויה ברוב דעות שעל כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות מכל זה היה נר' שאלו העשרה שנתקשרו להלוך נגד ראשי הקהל אם הם הראשים עושים מה שעושי' ברשות הקהל הי' העלו חרס בידם וכמעט נר' שלא היה צריך התרה אם לא שמפני חומר השבועה אומר אני שטוב וישר בעיני לגזור עליהם מה שאמרתי למעלה אם יראה בעיני החכמי' השלמי' מורי ורבותי אשר בעיר הלזו הנר' לע"ד כתבתי:
218
רי״טשאלה קהל א' הסכימו ביניהם שכל יחיד מהקהל שיקנה משי שיתן מכל ליטרא משי לבן א' לקופת הקהל ועתה נמצא כי ראובן יחיד מהקהל נשתתף עם תוגר א' וקנו בשותפות משי שיעו' מה ושואלים ממנו פרנסי הקהל שיתן לבן א' בעד כל ליטרא מהמשי ההוא שקנה בשותפות עם התוגר וראובן משיב להם כי אינו חייב לתת להם כי אם בעד המשי המגיע לחלקו ולא בעד החלק המגיע לתוגר הדין עם מי:
219
ר״כתשובה
220
רכ״אאי לא דמסתפינא ה"א שפטור מליתן אפי' מחלק המגיע לראובן ומ"מ מחלק התוג' פשיטא יותר מביעתא בכותחא דפטור כי מסתמא ודאי לא חייבו רק לקונה היהודי לעצמו אבל אם יהודי א' נתן לו גוי מעות שיקנה לו משי ודאי שאינו חייב שלא יעלה על הדעת שחייבו לסירסור א' שטורח ובשביל טרחו נותני' לו שכרו ואולי לא יעלה שכרו לבן לליטרא ולגוי אין מקום לחייב וידוע שהשותפים שלוחים זה לזה וכמו שישראל הקונה במעות הגוי לגוי פטור כך השותף פטור ואין לאומ' שיאמר שהרי קי"ל שאין ישראל נעשה שליח לגוי ולא גוי לישראל כמו שמפורש באיזהו נשך וא"כ ה"ל שהמעות של ישראל והמשי שלו דמשום הא ודאי לא אריא שהרי אע"פי שאין ישראל נעשה שליח לגוי אמרי' התם בתוספת' והביאוה הפוסקי' והטור י"ד כתבה סוף סי' קס"ט גוי שעש' לישראל אפטרופוס על נכסיו מותר ללות ממנו ברבית כו' עד וגם זה תלוי במי שאחריות עליו הרי שאפי' שאין ישראל נעשה שליח לגוי אם ידוע שנכסי' אלו של גוי והאחריות עליו אע"פי שישראל נותן וישראל לוקח מותר הכ"נ בנ"ד כיון שאחריות המשי על התוגר בריוח והפס' המשי של התוגר הוא ולא חייב לתוגר וכי אין להם כח והתוג' פטור והיש' פטור מחלק התוגר ועוד טעם אחר שבכמה מקומות אמרו מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן והשותפות עם התוגר מילתא דלא שכיחא שידם תקיפ' ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו ועוד שאז"ל בפ"ד מיתו' אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבוע' ונשבע לו בע"ז והתור' אמרה לא ישמע כו' ואע"ג שנר' דדוק' עם עובדי ע"ז אסור מטעמא דלא ישמע הא בתוגרמי' שאינה עובדי ע"ז מותר מ"מ נר' שיש איסור בדבר שהרי התוס' כתבו שם בשם ר"ת שאם עבר ונשתתף שמותר לקבל ממנו השבועה קודם שיפסיד ונתנו טע' לדבריה' דבזמן הזה כלם נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין להם אלהות הרי שאפי' בזמן הזה דוקא בדיעבד אם נשתתף מותר לקבל הימנו שבוע' כדי שלא יפסיד הא לכתחלה אסור להשתתף אפי' שאין החשש שישבע בשם ע"ז ומה לי בשם הקדשים ומה לי בשם ספריהם ולדעתי יותר חמור שלשם אינו לשם אלהות וכאן הוא לשם תורה סוף דבר שלע"ד לפי רוב הפוסקי' איסור' מיהא איכא וא"כ יעשה סניף טעם זה לטעם הראשון כדי שנוכל לומר ששותפו עמהם מלתא ד"ש ועל מלתא ד"ש לא גזרו בית רבנן ועתה אני בא להורות איך היה אפשר לומר שפטור הישראל אפי' מחלקו וראיה לדבר מהא דתנן במס' חולין פר' הזרוע והלחיים השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנו' והמשתתף עמהם צריך שירשים וכתב הר"ן וז"ל ואיכא למידק של ישראל אמאי פטור דהא אמרינן בגמ' דכוי הבא מצבי הבא על התישה דלרבנן חייב דשה אפי' מקצת שה ותירץ ה"מ דכל שיות שבו חייב דבכה"ג כולי' שם מקרי אב' הכא דמקצת שיות שבו פטור כה"ג לא חייב רחמנא ע"כ הרי לך דאע"ג דכתיב אם שור אם שה ונתן אפ"ה כיון שיש לו לנכרי שותפות בשור או בשה פטור היש' אפי' מחלקו ואע"ג שהיה הדין נותן שיהיה חייב שהרי כת' רחמנא שה ומשמע אפי' מקצת שה אלא דפטור מטעמא דבעינן כל שיות שבו וה"נ היה לנו כל ליטרא משי שיקנה כל יהודי כו' שצריך שכל הליטרא יהיה חייב והכא ליכא חיוב בכל ליטרא כי בכל חוט וחוט של המשי יש חלק לגוי בו וליכא ליטרא ידועה לישראל שהכל מעורב וכן מצינו לענין חלה שכתב בסה"ת והביאו בספ' ב"י וז"ל ובסה"ת כתוב קשה למורי על ההיא דעושה עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה הא אם יש כשיעור חייבת ואילו ריש ראשית הגז קאמר דבשותפות גוי פטורה וכן פ"ק דפסחים עיסת ארנונא פטורה ונר' למורי רבינו דכי קנו הקמח הישראל והגוי פטור' דבכל פירתא יש לגוי חלק בו הכ"נ בכל חוט וחוט יש חלק לגוי ואין ליטרא א' שיאמר עליה זו היא של ישראל ואע"פ שיש מקום להאריך מ"מ להיות כי כוונת השואל לא היתה רק לראות אם יש לפוטרו מחלק הגוי לכן לא חששתי להארי' אבל מחלק הגוי ודאי לית דין ולית דיין לחייבו רק אם מתחילה פירש כן שכל מי שיקנה אפי' לגוי יתחייב הא לאו הכי פשיטא דפטור כו':
221
רכ״בתשובה על פסק שפסק הח' הש' כמ"הר משה הלמושנינו נר"ו על פרודק"ק גרוש קטאלניץ בשבועה אם השבועה חלה על שהיה להם מקודם שלא להפרד. תשו' דברי פי חכ' חן ולענין הדין נר' שאם לא התירו החרם שקבלו עליהם הק"ק בימי הח' הישיש ז"ל דפשיטא שהשבועה השנית אין בה ממש ומה שאני אומר שהם התירו ר"ל שלא באו בהסכמה לומר הרי אנו מסכימי' שהחרם שיש לנו שהוא בטל כי אין צריך יותר דחרמי צבור לא צריך לא פתח ולא התרת חכם וכמ"ש מהרר"יק שרש נ"א בשם הפוס' וכל שלא באו בהסכמת הרוב בפני כל השאר מהק"ק הלא נשבעו כך בשלא התירו לכם ההסכמ' הרשומת הנז' כלמה שעשו אח"כ בטל ואין בו ממש וכמו שכתבתי כבר באורך על עניין הנפר' מק"ק ספרד והסכי' וחתמו בו רוב חכמי העי' ולרווחא דמלת' אני אומר שאפי' היו רוצים כל הקהל לעת כזאת להתיר חרם במה שעשה הח' הישיש לא היו יכולים לעשות כן שמתוך הל' משמע כן שלא יוכל הק"ק לחלק שום חלוקה בעולם מזה נר' בפי' שקבלו על עצמם שלא ליחלק ופשיטא שהתרת החר' בכיוצ' בזה כאלו מתירים שלא לקיים את המצוה דפשיטא שאינו דומה מרובים עושים את המצוה כו' וכמו שאמר החכם נר"ו אמת שאם היה הדבר על צד ההכרח מן הסבו' שנתב החכם היה אפשר אבל עכשו שאין הסבה מספקת לי ברוב שלא היו יכולים להתיר ודמי זאת קצת לההיא דירושלמי שבועה דלא מרווחנא כו' ולפי שבימי קדם ראיתי תשו' להח' הרב ר' משה חליווה ז"ל שמתוכה היה נר' ללמוד שאין בהסכמה אלא שאם יחלקו שלא יקחו חלק מן המפות כו' ולכן מדקדקים בזה הלשון בכיוצא בזה שכותבים ואם יעבור פי' נוסף על היותו עובר יהיה לו כך לזה אני אומר שיש כאן ב' הסכמות א' שלא ליחלק כו' ב' שלא יוכל שום יחיד כו' שההסכמה הראשונה היא בלתי תנאי והי' שלא ליחלק בשום צד בין חוץ מן הקהל בין בפנים כו' ב' שלא יוכל שום יחיד כו' ועל זה אמר ואם שמא חס ושלום כו' כ"ש שלע"ד כיון שאמר שאם שמא ח"ו רוצה לומיי שאם יעבור על החרם ח"ו וכבר רמז שנוסף שהוא עובר לא יהיה לו חלק סוף דבר שאני אומר שאלו שיצאו מב"ה עברו על התורה ואם שגגה היא בידם שלא זכרו הסכמת הח' הזקן ועכשו שהם יודעים יאמרו נלכה ונשובה עד ה' אל תוך הב"ה מקוש אשר בחרו אבותינו ואשר יאמרו שלא ידעו ההסכמה הראשונה ושלכן נשבעו לצאת הרי השבועה הב' לא חלה ומחוייבים לחזור למקומה וה' היודע כי להיות רפה המזג חלוש ההרכב' לא יכולתי להאריך בשאר הדברי' הגם שקצתם פשוטים ומבוררים בדברי הח' נר"ו מ"מ בזה שהוא תל שהכל תלוי בו כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
222
רכ״גלהיות אירע פה שאלוניקי מעשה שראובן נפטר לב"ע ואמרו עליו שצוה על בנו שבשום צד ואופן לא ישא בת פ' וי"א שלא צוה כך ודברים רבים אמנם שאל השואל הגע עצמך שכן היה ובתו של פ' ישרה בעיני בן ראובן זה אם יש חשש איסור בדבר וכתב ע"ז הח' כמה"ר חיים עובדיא באורך והביאו לי הפסק ואני כתבתי עליו לקיים את דבריו לענין הדין שמותר בן ראובן זה לישא אותה אשה וז"ל אות באות תיב' בתיבה ע"ד זה נשאלתי כמה פעמים על פה והשבתי שהדין פשוט שהבן יכול לישא האשה אשר ישר' בעיניו ואין מצות האב מעכב כלל והרב הפוסק נר"ו כנר' נשאל לפני מעכ"ת להלכה למעשה והרחיב לברר הדין והאמת כי יגיעת בשר הוא להאריך בקיומו של התר וכמ"ש הרב נר"ו כי הדבר פשוט מעצמו אפי' היה אמת ברור שצוה לו אביו לא תקח אשה פ' והיא כשרה כבנות ישראל הכשרות וטובה היא בעיניו יקחנה כי עמה יתן לו ה' בנים הגונים מה שלא יהיה כן אם ישא אשה אחרת אשר אין לו חפץ בה כי בני שנואה שנואים לפני המקום ומ"מ אמרתי גם אני להורות ב' מקומות מהם הדין פשוט א' מבע' תר"ה סי' מ' על תלמיד שרוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה ואביו מוחה בו בתוקף והשיב שאינו חייב לשמוע בקול אביו יע"ש בספרו כי ת"ל נמצא וכלל דבריו כי איסור קל דרבנן דוחה מצות כבוד אב ואם וכ"ש מצות נשואין שהיא גדולה עד מאוד לישא אותה שהגונה בעיניו שהרי מפני מה אמרי בפ' המקדש מצוה בו יותר מבשלוחי ויע"ש עוד ראיות תשו' הרמב"ן הביאה ב"י סי' רל"ט וז"ל נר' שאם נשבע לדור במקום שנשא אשה אעפ"י שע"י כן מתבטל מכבוד אב ואם לא הוי נשבע לבטל את המצוה וכיון שלא היו נותנין לו אותה אשה עד שישבע כן נדחה כבוד אב ואם מפניה וכ"ש וק"ו בנדון הנז' ומהררי"ק כתב בשורש קס"ז ג"כ וז"ל וכ"ש שאין להניח מלקחת אשה ההוגנת לו והישרה בעיניו משום כבוד אביו כדפרישית נאום המר והנאנח שמואל די מדינה:
223
רכ״דתשובה
224
רכ״השאלת על מי שנדהו ת"ח והוא צווח וצועק ככרוכיא קודם ואח"כ שרצונו להיות ציית דינא כו' תשובה ה' יודע ועד כי פעמים רבות דחיתי לשואל כדי לראות אם יבא הדבר בשלום ומפני הפחד ויראה שמא ח"ו ימשך בדברינו ריב וקטטה ואז"ל פ"ק דסנהדרין אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינור' דבדקא דמיא כיון דרווח רווח ולכך דחינא כל האיפשר עד שעתה לא בא מידי כי אלצוני ופתוני ואפת וזאת אשיב אל לבי כי לא אשא פני איש והאמת אשר יורונו מן השמים אגיד ועם היות שהנבון שליח ירושלים ספר לי הדברים ואמר כי האיש אשר זלזל להר' חיסדאי י"א צווח ואמד שרצונו לעמוד בד"ת וא"כ היה מן הראוי לאנשי המעלה והכבוד שלא להעלים דבר מן האמת כי אין ספק כי יש חלוק גדול לענין הדין כאשר כתבתי בפסקי הראשון אשר נשאלתי על ראובן ושמעון והיה על ענין זה אבל מ"מ אני אומר שעכ"פ היה צריך להודיע לנו מה החירוף אשר חירף והזילזול אשר זלזל והדברים אשר התרי' ר' אברהם בכ"ר מנחם נגד ה"ר חסדאי שאם הם מהדברים המכוערים אשר הדין פשוט עליהם לנדותו כמו הקורא לחברו עבד שהדין פשוט במס' קדושין שחייב נדוי וחייבים ב"ד לנדותו וליכא למימר שבקוהו לההוא גברא וליקום בנדוי של חכמים אלא שב"ד מנדין אותו עכשו וכמו שהוכיח ר"ת והובא זה בתשובה להרשב"א גם אם ח"ו קרא אדם לחבירו ממזר הדין הוא שסופג את הארבעים וכת' הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתנ"ה העונש אשר ראיי לקבל האיש אשר פוער פיו בחיים ובמתים בדברים האלה אמנם יש שאר מיני זלזולים שלא נאמרו בהם נדוי רק כשהם נאמרים לת"ח וכבר כתבתי בפסקי הראשון זה וה' יודע כי אז לא ראיתי מה שכתוב בקונטריסין אח"כ מצאתי ראיתי בפירוש מה שעלה בדעתו מכח לשון הפוסקים בד' מקומות בב"י כאשר מביא הטור י"ד ז"ל הכ"ד דברים שכתב הרמב"ם ז"ל שעליהם מנדין האדם ואחד מהם וראשונה במנין כתב המבזה את החכם מנדין אותו והוא שראוי להורות ויגע בתורה. הרי לך בבירור שאפילו שיהיה חברו ויודע ספר אינו חייב נדוי המבזה אותו אלא בב' תנאים א' שראוי להורות ב' שיהיה יגע בתורה שאפילו שיהיה ראוי להורות אם אין תורתו אומנותו אינו נכנס בגדר המבזה את החכם עוד בדף שס"ד בסופו כתוב ג"כ וז"ל דאיזה איש שינהג שררה לעצמי או מתוך ממונו אי מתוך יחסותו בלא תורה ועבדי ליה איזו זילות' לא יכלי לנדוי משום כבודו דדוקא תלמיד או חכם שתורתו אומנותו אבל מי שאינו בן תורה לא והאמת שזה הלשון קשה לכאורה דבתחלה אמר מתוך ממונו הא אית ביה תור' יכול לנדויי משמע אע"ג שאין תורתו אומנותו אח"כ כתב דדוקא שתורתו אומנתו כו' ובסוף חתם מי שאינו בן תורה אלא שנר' לע"ד שהדבר ברור שכל מי שאין תורתו אומנותו לאו בן תורה והוי כאילו היא בלא תורה לגבי דין זה כי כל זה הוא מפני שמבזה התורה ובעיני האנשים אין נראה שיאמר שמבזה התורה אלא מי שאין לו עסק אחר כי אם התו' או שרוב עסקו בתורה אבל מי שרוב עסקו בדברים אחרים אעפ"י שהוא חכם אינו נכנס בדין זה וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובותיו ע"ע:
225
רכ״ושאלה על בית הכנסת שבנתה הגברת מרת גראשייא נשיא' בקושטאנטי' יע"א ויצאו קצת יחיו' סגולה מק"ק גרוש ספרד' והיו מרגנים שהיו עוברים ההסכמות והם אומרים שהיה לקהל הסכמה אחרת קודם כו':
226
רכ״זתשובה
227
רכ״חה' יודע והוא עד כמה קשה עלי להטפל בענין זה לסבה שא"א לאדם להנקה מן המתאוננים ומרננים וחושדים כשרים אשר יש בבני עמנו בכל דור ודור ובפרט בדורנו זה אבל מה אעשה כי הדבר קשה יותר להעלים האמת ולהתרשל מלהציל לאשר הדין עמהם ומלעיזים עליהם על לא חמס בכפיהם וכבו' הרבים עדיף וע"כ אמרתי לחוות דעתי גם אני וזה החלי לעשות ראיתי ד' טענות אשר לסבתם רוצים אנו המעולים שיצאו מק"ק גרוש י"א להפטר מרנון אנשי הק"ק מגרוש הנשארי' בו ושתי טענות הראשונות הם בהודאת קבלת הסכמת הק"ק הנז' הא' מצד הרשות שנתנו יחד הח' מרביץ תורה בקהל הנז' והדיינים עם הרשו' שנתנו שאר הקהלו' הקדושו' גם הטענה הב' באומר' שההסכמה הכללי' מבטלת הפרטית כנז' בשאלה ואני אומר דלע"ד א"א להם להנצל מאלו הב' טענות והטעם שעם המת אמת כתב הרשב"א שנהגו שאפילו אחד מהצבור יכול לעכב שלא להתיר הסכמ' שעשו הצבור ובודאי שאין זה אלא מצד שהמנהג מבטל הלכה וכל שנהגו שאחד יכול לעכב ה"ל כאילו פירשו בשעה שהסכימו שאם א' מהצבור יעכב מלהתיר ההסכמ' שיעמוד החרם במקימו כאלו לא הסכימו הרוב להתיר וקרו' לזהמצינו לענין גיטין שהבעל נותן גט לאשתו על תנאי שאם לא יבא לזמן פלוני שתהיה מגורשת ואם האמינה בשני עדים שלא בא אפי' שיש מאה עדים שבא הרי זו מגורשת וכמ"ש הריב"ש בתשו' וז"ל אבל אי הימנה בפירוש כנגד עדים נאמנת היא אפי' באו עדים דהא הימנה והרי הוא כאלו אמר יהא גט אפי' אם באתי כל שתאמר היא שלא באתי. הרי שאפי' לא אמר כן בפירוש אמרינן הכי ה"נ בנ"ד אפי' לא אמרו בפירוש כן שאם א' יעכב אפי' הרוב יסכימו להתיר יחול החרם כמעקרו א"ה כיון שנהגו כך ה"ל כאלו התנו בפי' שאם א' ימחה בהתרת ההסכמה שדברי הרוב יהיו בטלים וההסכמה קיימת כלל הדברים שכל הסכמות הצבור משתנים כפי מנהג המקומות נהרא נהרא ופשטא ומטעם זה נהגו לבטל ההסכמו' אפי' שנעשו בחומרות התורה ובאלותיה בלי שאלת חכם ופתח כמ"ש הפוסקי' ומ"מ כתב הר"ן וז"ל ומ"מ כל שהתנו בפי' שלא יוכלו להתירו או שאמרו ע"ד הקהלות הרחוקו' וכיוצא בזה שמחשבתם נכרת מתוך דבריהם שהם מוציאים אותו מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או הודר ע"ד רבים אין לו התרה עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' כל שמחמירים לעתים להחרים על דעת הקהלות. וכיוצ' בזה שמגלין דעתן שלא יהא להם התר א"א להתירה וכן בשט' הר"י בן מיניר ז"ל וז"ל אם הוסיפו ואמרו שלא יוכלו להתיר דינו כדין נדר ושבועה שאינו ניתר אלא ע"י חכם ופתח התר כראוי והוסיף הרא"ה כי כל שהוסיפו חומר בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נודות נפוחים או כבוי נרות וכיוצא באלו גלו אדעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשא' החרמו' אלא ע"י שאלה ע"כ. כל זה הלשון העתקתי מספר ב"י למען ירוץ כל קורא בדברי אלה אשר מטעם זה אני אומר שאין הטענה הראשונה מועלת להצילם מרנון שהר הסכמ' זאת משונה מכל שאר ההסכמות והחרמות הנהוגות וגלו דעתם בפי' שלא תהי' התר' להסכמ' זו וא"כ אפי' שהיינו אומ' שבשאר ההסכמות בנתי' רשות לבד הוה סגי כאלו הותר' ההסכמ' בנ"ד א"א לומר כן דדוקא בשא' הסכמות הנהוגות שמדרך הצבור להתיר' בלא פתח וחרט' יספיק ג"כ הרשות כאלו אמרו אין אנו חפצים עוד בקיו' ובהעמדת הסכמ' זו ואפי' שגם בזה יש מקום עיון קצת שהרי נראה שאפי' בהתרת צבור היו נוהגים שיאמר ש"צ הסכמת הקהל להתיר החרם ומותר הוא וכמו שנראה ג"כ בתשו' הרא"ש ז"ל שביארו שאפי' יחיד או רבים שישאלו וכו' ומ"מ בנוסח הסכמה זו דנ"ד א"א לומר שיועיל נתינת הרשות לפי שיש כאן שתי שבועות א' שבועה שלא לצאת ושבועה שלא לבקש התר עד שנרא' בעיני שדין הסכמ' זאת והחרמות שקבלו עליהם כפי הנוסח הנזכר גלו דעתם בפירוש שאין הסכמה זו נכנסת בגדר שאר ההסכמות הנהוגות אלא דין שבועה שאינה ניתרת אלא ע"י חכם ופתח יש לה גם מטענה הב' שאמרו שההסכמ' הכללית מבטלת הפרטית אין דעתי נוחה בזה כלל והטע' שההסכמה בנתינת הרשות לכל נערך שיעריך עצמו בכל מקו' שירצה כמו שכתוב שנית הסכמנו שקודם עשיית העריכה הרשות נתונה לכל להכתב בעריכה באיזה קהל שיחפוץ כו' לע"ד אין כונת ההסכמה זו בנתינת הרשות אלא שאחר שיכתב הנערך בקהל פלוני שלא יהיה עוד ברשותו אחר העריכה לילך למקום אחר לפי שימשך מזה בלבול אח"כ אבל כשיהיו רשאים כל אחד ואחד להכתב עצמו באיזה קהל שיחפוץ לא איכפת להו וק"ל לע"ד. עוד טעם שני שע"כ לא אמרו הפוסקים ז"ל ששבועת היחיד אינה אלא נגד הסכמת הצבור אלא כשקדמה הסכמת הצבור לשבוע' היחיד או אפי' לא קדמה כמו שנראה בתשו' רש"י ז"ל שהביא המרדכי בפרק שבועות שתים וז"ל על אותו ששמע שצבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקיים גזרתם ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא הוא כו' עד אעפ"י שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל המצוה נראה בפירוש דדוקא בשעה שהוציא השבועה מפיו היה בכונה לעבור על גזרת הצבור אז הוי שביעתו שבועת שוא ומשועבד הוא לקיים גזרת הצבור בהכרח אבל אם שבועתו קדמה לגזרת הצבור וגם לא היתה כונת השבועה לבטל דעת ורצון הצבור בהא ודאי חלה שביעתו ואין כח בצבור להאכיל לאדם דבר האסור ולהעביר היחיד על שבועתו וגדולה מזאת נראה מ"ש מהרר"י בעל ת"ה סי' רפ"א ז"ל על קהל שעשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטב' אחד שיצא עליה ערעור דפסול ויהי ממחרת כשהכריזו התקנה בא ראובן ואמר שכחתי שיש לי מאותו מטבע שהחלפתי זהוב בעדם שרי להחליפם הואיל והיתה בידו קודם שנעשה התקנה או לאו תשובה ירא' לכאור' דשרי ע"כ. הרי שהספיק טעם שהיה בידו מקודם התקנ' המטבע לשלא יחול עליו החרם שהחרימו שלא יעש' אדם שום חילוף במטבע ההוא וא"כ כ"ש שיש לנו לומר שכיון שקדמ' הסכמת ק"ק גרוש להסכמת הקהלות כלם בנתינת הרשות שלא תחול הסכמתם בנתינת הרשות על אנשי ק"ק גרוש מכיון שהסכמתם של ק"ק גרש קדמה להסכמת הקהלות וגם לא נעשית הסכמ' הנז' של ק"ק גרוש לבטל הסכמת הקהלות ונגד רצונם ואע"ג שהר' הניח הדבר קצת בספק כמו שירא' המעיין במקומו מ"מ בנ"ד ליכא לספוקי כלל דשאני התם שלא קדם שביע' וחרם לחרם מש"ה יש מקום להסתפק ולהחמיר אבל בנ"ד דקדמו חרמות אלות ושבועות הדבר ברור וא"כ מאיז' טע' אפשר לומר בנ"ד דהסכמ' הכללית תבטל הפרטי' כיון שהפרטית קדמ' וגם לא נעשית אדעתא לבטל רצון הקהל וגזרתם הא ודאי לע"ד הדבר ברור שלא נתבטל' הסכמ' ק"ק גרוש הפרטית בשביל ההסכמ' הכללית אפי' היו סותרות זו לזו כ"ש שאפשר לקיים את שתיהן נתינת רשות לכל נערך כו' יובן בשאר הקהלות אשר הבחיר' ביד' ואינם מוכרחים מצד שביע' או חרם לעמיד במקום א' יעד שכונ' ההסכמ' לע"ד אינ' אלא שאחר העריכ' לא ישנו היחידי' את מקומם וא"כ לא נצולו אנשי ק"ק גרוש אשר יצאו משם מהרנון מצד שתי הטענות הנז' אבל רוא' אני את דבריה' וזכותם ברור כשמש מצד ב' הטענות האחרונות וכלל דבריהם ב' טענות שהם ד' א' הכחשת ההסכמ' שלא הוכרז' כלל ולא עלת' הסכמ' זו מעולם. ב' שאפילו את"ל שהוכרז' לא נעשית מדעת כל הדיינים ומנהיגי הקהל. ג' שלא קבלוה ולא נמצאו שם בעת ההיא וענין חדש ומשונ' כזה במדינת קושטאנטינ' ראוי הי' שיהי' מדעת כל אחד ואחד. ד' שהקהל באות' שעה הי' נחלק לשתי מחנות והמחנ' האחד עש' הסכמ' זאת נגד דעת ורנון רוב הקהל ולתועלת העושים וא"כ הסכמ' זאת אין בה ממש. ומעתה אני אומר שצריך לחקור כח המערערים על אלו המעולים מה הוא שאי אפשר אלא מאחד משני צדדים או שיאמרו שכלם כאחד קבלו עליהם ההסכמ' הנז' כמו שנרא' מתוך דבריהם שכתוב כל הנז"ל על כל יחידי מק"ק גרוש כו' שנרא' לכאור' שכל אחד קבל החומרות ההן בפי' או לפחות שמעו ושתקו וירצו לבא עליהם מכח דשתיק' כקבל' והודא' דמי. או אפשר שאין חולקים במציאות אלה שבאים עליהם מכח שהיחידי' כפופים ומשועבדים לצבור אם אמת הדבר שהנשארים המערערים הם רבים ואותם שיצאו מעטי' בערך הנשארים וצריך לברר ב' הצדדים ואומר כי לכל החלוקי' זכו בדינם היוצאים וזה אחר הקדימי ב' הקדמות פשוטות וברורות אחד דבעינן נדר ושבועה ובכל ענין איסור והתר אדם נאמן על עצמו וכמ"ש הרשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור ומחלין לו ולא שצריך להתר חכם מן הדין שאין צריך להכיר באונסו אלא במכר אבל לא בגיטא ומתנתא וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו ע"כ. ההקדמ' השנית דקי"ל שכל מי שטוען נגד המנהג עליו להביא ראי' ברורא ואם לא הביא איני נאמן אפי' היכא דאית לי' מיגו וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש י"ט בדבר שהוא מנהג הסוחרים מי שיטעון נגד המנהג אינו נאמן אפי' היכא דאית לי' מיגו עד שיביא ראי' וכתב המרדכי פ' המקבל וז"ל וכתב רב האיי גאון ז"ל בשערי שבועות כל הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראי' ואם אין ראי' מי שהוא טוען כמנהג עליו לישבע היסת וכי' עד והרי בהדיא דאזלינן בתר מנהגא ואפי' להוציא ולא מהימן האי דאמ' ששנ' המנהג ואפי' במקום מיגו. והנמקי כתב בפ' המקבל על ההיא מימרא דרב נחמן דאמר הכל כמנהג המדינ' וז"ל ומהא שמעי' דלא אמרי' מיגו לבטולי מנהגא משום דלגבי מנהג הוי כמיגו במקום עדים וכ"כ הגאונים וכל המפרשי' ונאמן בעל הבית בשבוע' היסת עכ"ל. ואני הדיוט רוא' דבר זה פשוט בגמ' בכתובות פ' הכותב אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' ופרש"י ואם מייתי ראי' עדים שכתב לא גביא ואי לא מייתי ראי' קתני מתני' גוב' כתובת' ואינו נאמן לומר שניתי מנהג העיר. וא"כ הדברים ק"ו ומה בענין ממון דבעילא כל דהו אמרינן לאוקומי ממונא בחזקת מרי' אפי' הכי היכא דטעין נגד המנהג מפקינן ממונא בענין איסור דאדם נאמן על עצמו כנז' לא כ"ש דמהימנינן להו לטוענין שלא הוכרז' ההסכמ' שהיא כנגד מנהג העיר או שלא קבלוה או שלא נעשית בהסכמת כל הדיינים כו' כיון שכל טענתם לקיים המנהג ה"ל כאלו יש להם עדים ולהם מהימנינן ונלא למערערים עליהם שבאים בכח דבר שהוא נגד המנהג וטוענים ששינו אותו. וכ"ש השתא שהנכבדים ומעולים שיצאו מק"ק גרוש טוענים שמעידים אותם שנמצאו שם בין מהקהל בין משאר הקהלות בעת הכרזת ההסכמ' הנז' ואומרים שלא הכריזו דבר אחר אלא מה שכתוב בפ' הראשון דפשיטא יותר מביעתא בכותחא שאותם שיצאו נאמנים לומר שלא הוכרז' וא"כ פשיטא שלא נשאר מקום למערערים לערער עליהם כלל ונקים הם אותם אשר יצאו מה' ומישראל. עוד שאפי' את"ל שהוכרז' ההסכמ' נאמנים הם לו' שלא קבלוה עליהם ואינם צריכים ראי' ולא עדים אלא מספי' להם הטעמים הנז' לאמת את דבריהם ואדרבה על המערערים עליהם להביא עדים ברורים איך הכריזו ההסכמ' וקבלוה כלם ופשיטא דהם אינם נאמנים דנוגעים בעדות הוו אע"ג שכ' הרשב"א בתשו' וז"ל באמת כך הוא וצא וראה בכל קהלות הקדש שאין מביאים עדים ממדינה למדינה להעיד על תקנותיהם כו' עד צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כן דמשמ' מכאן שנאמנים הקהל להעיד על תקנותיהם ואין צריכים עדים מבחוץ ואין נגיעת' בעדות פוסל' הא ודאי לא דמי לנ"ד דדוקא כשאחד או ב' מדיינים עם הקהל הקהל נאמנים אבל כל שיש רבים מכת א' שאומר' כך הית' התקנ' וקבלנוה כלנו וכת אחרת אומרת לא עלת' התקנ' ולא קבלנוה מאי אולמייהו דהני מהני כ"ש בהצטרף שכת א' מהמנגדים מקיימים מנהג העיר והכת הב' משנים מנהג העיר שכת המקיימי' המנהג נאמנים כנ"ל. ועוד טעם אחר דשאני התם שהענין מבורר שכלם קהל אחד והיחיד שהוא חלק אחד שהקהל רוצ' לסתום דברי רוב הקהל או כלו אבל בנ"ד דאעקר' דדינ' פרכא דהללו אומרים יש תקנ' בהסכמ' בקהל שאתם יחידים מהקהל והללו אומרים שאינם יחידים מהקהל בהא ודאי אפי' הוי יחיד נגד רבים אין הרבים נאמנים כיון שנוגעים בעדו' ויוד' הרשב"א ז"ל שצריכים להבי' עדים מבחוץ וכ"ש שמן הטעם שאמרתי שהמערערים באים בכח ששינו המנהג ואלו הגבירים שיצאו טוענים קיום המנהג ה"ל כאלו מביאים עדים לדבריהם שכן אמרו שהטוען תמורת המנהג אינו נאמן אפי' במקום דאיכא מיגו משום דהוי מיגו במקו' עדים א"כ נאמנים היוצאים בכל מה שיאמרו אם שיאמרו שלא הוכרז' או שיאמרו שהוכרז' ולא קבלוה או שיאמרו שלא נעשית בהסכמת כל הדיינים ומנהיגי הקהל שא"כ הוא האמת נעשית בהסכמת הקהל ולא נמצאו כל הממונים ואנשי המעמד באות' ההסכמה ל"מ אם הי' שרוב הממונים לא נמצאו בהסכמ' התקנ' דאז פשיט' דאין המעוט יכולי' לכוף את הרוב לקבל הסכמת' אלא אפי' היו הרוב נמצאי' בהסכמ' והמיעוט מהדייני' והממוני' לא נמצאו שם בעת ההסכמ' אין בהסכמ' ההיא ממש כמ"ש מהררי"ק ז"ל שר' קפ"א וז"ל וסוף דבר לפי הנראה לע"ד דבר פשוט הוא שאין כח ביד שום ראשי הקהל וכ"ש ראשי הקהלות לחד' שום הסכמה חדש' מדעתם מבלי רשות כלם ומבלי שיתמנו מאת כלם להנהיג הקהל והקהלות ולא מבעיא לדברי ר"ת והנמשכים אחריו כו' עד ועוד דבר פשוט הוא כביעתא בכות' דאפי' היו שם רוב אנשי הקהלות מלומבארידאה דלא חשיב רוב כיון שלא היו כלם במעמד ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתש' וז"ל שאין ההסכמ' הולכת אלא אחר מה שהסכימו כלם לא מה שהסכימו מקצתם ואפי' היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כלם כענין בדינין דעלמ' עכ"ל. מכאן למדנו שהסכ' ק"ק גרוש הנז' לא עלתה לכלום כיון שלא נמצאו רוב הדיינים והממונים כשנעששית ההסכ' ואפי' תימא שנמצאו הרוב כיון שלא נמצאו כלם במעמד א' אין בהסכ' הרוב תועלת כמו שהוכחתי. וגדול' מזו כת' מורי הרב החסיד כמהר"ר ל"י ן' חביב והוא שאם מתחל' נועדו יחד הרוב והסכים לדעת א' ולא היו שם כלם יכולים המעוט אח"כ למחות במה שכבר עשו ואפי' שירצו עתה הרוב לו' נחזור נעמד' יחד נשא ונתן נדע' בינינו מה טוב יכולים המיעוט למאן ולסרב בדבר מאחר שכבר הוסכם ביניהם בלתי ידיעתם והדברי' נאים וטובים למי שאמרם וא"כ אחר שאלו המעולי' טוענים שבהסכמ' זו לא נמצאו מהדיינים ואנשי המעמד רק מקצתם או רובם על הרוב אעפ"י שהם אינם מודים כך אלא שאומרים שהיו נמצאים מחצה ומחצה לא נמצאו מ"מ אפי' תימא שנמצא הרוב כבר הוכחנו שלא עלת' ההסכ' לכלום כיון שלא נעשית במעמ' כלם ובהסכ' הרוב ועם זה אני או' שאפי' תימ' שהוכרז' ההסכמ' בב"ה ונמצ' שם מאותם שיצאו לא היו יכולים לתפוש עליהם ולרנן אחריהם שעוברים ההסכמ' בטענ' שלא מיחו ושתקו כי יכולים הם לו' מה ששתקנו הי' מחמת שחשבנו שהסכי' כל הדיינים ואנשי המעמד בהסכמ' הזאת אבל עתה שנתברר לנו שלא נעש' ההסכמ' במעמד כל הדייני' ובהסכמת הרוב מהם אין אנו רוצים לקיימה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתש' הנ"ל וא"כ נתבאר הצד הא' שהדין עם היוצאין שהם נאמני' בכל מה שיטענו במציאות ההסכמה כיון שכל טענותיהם באים לקיים המנהג ומעתה צריכים אנו לבאר הצד הב' אם ת"ל שההסכ' הוכרזה ונעשת במעמד כל הדייני' ומנהיגי הק"ק ורוב הקהל קבלו עליהם אם מוכרחים המיעוט לקבלה ולקיימה אפילו שהיו חוץ לעיר ולא שמעו או אפי' שמעו ומיחו שהרי יש מי שכתב שאפילו אותם שלא היו בעיר בשעת הנדוי והחרם א"ה חייבים לנהוג כתקנת הצבור וכן אם יש מוחים אין מחאתם מחאה כיון שרוב הצבור מסכימים וכ"כ הרשב"א בתשו' אבל כפי האמת נר' שיש הבדל רב בענין זה בק"ק אשר בשאלוניקי היחידים כפופים אל הצבור לפי שכל קהל וקהל כעיר א' בפני עצמו הוא וכמ"ש מהר"ר דוד כ"ץ וז"ל ולענין ההסכמה אשר הסכמתם הג' קהלות נר' שאין אנשי הקהל הד' חייבים להכנס בהסכמתכם שאין בני קהל א' כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות האחרות רבים מהם שכל א' ואחד מן קהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר א' כפופים לבני עיר אחרת כו' עד כמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר הגדולה אשר היא אם בישראל שהספרדים ב"ד בפני עצמם והאשכנזים ב"ד בפני עצמם ע"כ וא"כ באלו הקהלות היחידים שלהם כפופים אל הצבו' כמו שכפופים יחידי העיר אל אנשי העיר והטעם כמ"ש הרשב"א וכן הריב"ש שהיחידים אצל הצבור כמו כל הקהלו' אצל ב"ד הגדול או אצל הנשיא שאין מקום לצאת מתחת ידו וכן אין היחיד יכול לצאת מתחת הצבור ולפיכך היחידים מחוייבים לקבל הסכמת הרוב ואפי' זה דוקא במידי דהוי ביה מיגדר מלתא אבל במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין הצבור יכולין לכוף את היחידים וכמ"ש הרב הנז' בתשו' הנז' וז"ל ואפי' בקהל א' אין כח לרבי' שבו לגזור על המיעוט לדעת קצת מידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולאו מלתא דאסור היה וכ"כ מהררי"ק בתשו' הנז"ל יע"ש אבל בק"ק אשר בקישטאנטינה יע"א נר' בעיני דלא שייך למימר בהו שהצבור יהיה יכולת בידם לכוף את היחידים כיון שכל א' וא' יש יכולת בידו לצאת מהקהל אשר הוא בו ללכת אל המקום אשר יהיה רוחו ורצונו ללכת שם א"כ באיזה כח יכולים הרבים לכוף את היחיד או יחידים לקבל הסכמתם אם לא יהיה שכל א' וא' ירצה ברצונו הגמור לקבל הסכמ' אנשי הקהל כן נ"ל ע"כ מה שראיתי כפי קוצר השגתי שאלו המעולים שיצאו מהקהל קדוש גרוש ספרד אשר בקושטא' אין עליהם עון אשר חטא כלל ועקר מכמה טעמי א' שאפי' שאלו המעולים היו יחידים בעלמא ושאר אנשי הצבור היו רוב בנין ורוב מנין ועשו הרוב ההסכמה במעמד כל הדיינים ופרנסי הקהל אין היחיד' הללו כפופים לצבור ואינם מחוייבים לקבל הסכמתם כל עוד שלא בררו בפי' שמקבלים ההסכמה וזה מן הטעם שזכרתי שיש הפרש בין הק"ק אשר בקושטאנטי' יע"א משאר הקהלות אשר בשאר המקומות אשר אין להם רשות לאנשי הקהל לזוז ממקומם וללכת אל קהל אחר מה שא"כ המנה' בקושטאנ' הכל כנז'. טעם ב' שאפי' נדונים כשאר הק"ק כבר הוכחנו שההסכמ' צריכ' להעשות במעמד כל הדיינים ומנהיגי' אשר קבלו עליהם כל הקהל ואע"פ שלא יסכימו כלם כיון שהסכים רובם במעמד כלם חלה ההסכמה אבל אם יחסר א' מאלו הסכמת הרוב או מעמד כלם לא עלתה ההסכמה לכול' וכ"ז בהנחה שההסכמה הוכרזה בקהל אפ"ה היו יכולים למאן ולסרב בה היוצאים מן הטעמים הנז' ולא לבד כמו שהם אומרים שלא נמצאו שם הרוב אלא אפי' תימא שנמצאו הרוב כיון שלא נעשית במעמד כל הדיינים וכל אנשי המעמד לא עלתה ההסכמ' לכלום. טעם ג' שכפי מה שבא בשאל' ק"ק גרוש הנז' היה באותה שעה לשתי מחנות ובהא ודאי נר' דאפי' הוכרזה ההסכמה בב"ה והיו שם כלם בשעת ההכרז' ושתקו לא עלתה ההסכמה אלא לכת שהסכימו בה וקבלוה אבל לכת הב' שלא הסכימו בה בפי' לא עלתה ההסכמ' להם כי לא חשו למחות שהרי חשבו בלבם שהיו כמו שתי קהלות שאין קהל א' צריך למחות בהסכמה שעושה האחר. עוד טעם ד' שמכחישי' הכרזת ההסכמה מעיקרא והם נאמנים מהטעמים שזכרתי לעיל א"כ אלו המעולים נמצאו נקיים מכל חטא מכמה צדדי' לע"ד אשר אין לפקפק בהן ואחר שכתבתי דעתי ראיתי מ"ש הרב המופלא כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו ואחרי דבריומי ישנה ומ"מ ראיתי לא הסכימ' דעתו לדברי אלא בשתי הטענות הראשונות מ"מ דעתי כתבתי והסכמתי לדין שהוא דין אמת וברור מן הטעמי' שזכרתי ועל כן שמי חתמתי:
228
רכ״טשאלה ראובן בהיותו עומד בב"ה לפני היכל הקדש קם והכה לשמעון בהיות כי שמעון לא היה לו טענה ודברי' עמו רק על לוי ילמדינו רבינו מה ענשו הראוי ובמה יכופר עונו עוד יורינו רבינו על לוי ויהודה שהי' ביניה' דברי ריב וקטטות ובא לוי בב"ה של יהודה לפני ב"ד ותבע עלבונו ובושתו אשר ביישו וקם יודה וענה בקול גדול בפני הרבים בקהל הנז' כי ח"ו הוא לא הוצי' מפיו דבר יתחייב בו ושיעמדו בדין תור' והדין יקוב את ההר עוד הלך יודה בכל הקהלות והשיב להתראת לוי הנז' כנז' ובעת ההיא שמעו שלוי ברכו ליודה וגם שמעו שהשיב לו יודה ללוי אדרב' עוד חזר וצווח יודה שנית בפני כל הקהלות ואמר תהיו עדים בדבר איך עשיתי התראה ללוי שיעמוד בדין תורה והנני חוזר ומתרה בו בפני כל הקהלות שנעמוד בדין תור' ואם יחייבוני הנני מוכן לקבל דיני כל זה שמענו ועבר בפנינו היום ד' י"ג תמוז ש' השי"ד:
229
ר״לתשובה
230
רל״אהאמת כי המכה רעהו לענין עונש ממון מבואר בגמ' בב"ק פ' החובל גם בפוסקים אלא שעתה הלכה רווחת בישראל שאין דנין דיני קנסות ולא מגבי' להו וכ"כ הטור ח"מ סי' א' בשם הר"ן וכ"כ הרמב"ם כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחברו וסוטר לחברו וכיוצא בהן אין גובין אותם ולכן איני חושש להאריך בזה הדבר כי כפי הנלע"ד דאין הכונ' לענין ממון אמנם גדול עונו מנשא מכמה פנים בז' כי בהרמת יד לבד נקרא רשע וכשהכהו עבד בב' לאוין לא יוסיף פן יוסיף עוד הוסיף על חטאתו פשע ומרי גדול באשר היה בב"ה מקדש מעט ובפני רבים אשר השכינה שם ולא גרע לע"ד מהא דאמר רבי יהושע בן לוי אפיקורו' זה המבזה חברו בפני ת"ח וכתב ר"י בעת"ה סי' ר"י בכתביו וז"ל ואף אם יזיק איש לחברו בגופו בעת כזא' עונו גדול יותר משיעשה כזה במקום אחר ובשעה אחרת הא' שמזלזל בקדושת ב"ה כו' יע"ש ומש' ילמוד אדם תשו' לעון זה ולפי ששם לא דבר הרב אלא על ענין שלא נתברר בירור גמור אבל בנדון שלנו אם נתברר בירור גמור אין ספק שצריך כפרה יותר ויותר ופוק חזי מה שאז"ל בפ' החובל על משנת אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו פ"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אינו נמחל עד שיבקש ויפייסנו ואין ספק שראוי לנדות ולהלקות למכה אלא שזה נשאר ודאי לפי ראות עיני הב"ד שבכל מקום ומקום גם ראוי לעלוב להתפייס כאשר יקבל העולב עונשו הנתן לו מב"ד הקהל יצ"ו וכמו ששנינו שם בפ' החובל ומנין שלא יהיה אכזר כו' ויהי' מאוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו ע"כ מה שנר' בעיני בחלוקה הזאת ועל השאלה הב' אשר שאלת הנה לא בררת מי הוא המנדה ומי הוא המתנדה והמשיב אדרבא דיש חלוק והאמת כי לאפס פנאי ולנחיצת השואל לא אוכל להאריך כ"ש כי לע"ד דינים אלו מבוררי' בפוסקי' המצויי' אצל כל אדם ולכן אין צורך להאריך בהם כי אם לגלות דעתי למעשה ותחלת אומר כי לע"ד ברור הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם ולנדות לחברו על כבוד שמו יטול שהרי אמרו בגמ' פ' אלו מגלחין אר"י צורב' מרב' עביד דינא לנפשי' כו'. וכתב הטור בי"ד סי' של"ד וז"ל והראב"ד כתב ודאי דענין ממון אינו יכול לדון לעצמו אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו אם הדין פסוק כההוא דקורא לחברו עבד שהוא בנדוי יכול לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו משמע שלא נאמרו דברים הללו אלא לצורבא מרבנן ומאי ניהו צורבא מרבנן בזה"ז שהרי כתוב בתשובה קס"ג למהרי"ק כי אין עתה מי שיכול להחזיק עצמו לת"ח לענין קנס ליטרא זהב ועוד כתב דאפי' רבינא לא היה מחזיק עצמו לת"ח כ"ש בדור זה ואפי' את"ל שגם בזמנינו זה ימצא ת"ח לענין זה לנדו' לכבודו היה צריך לכל הפחות אדם שיהיה תורתו אומנותו ואפילו לכל ת"ח שיהיה כתב הרמב"ם והביאו הטור וז"ל אע"פ שיש לחכם לנדות לכבודו אינו שבחו כו' הרי מתוך הלשון משמע שמי שהוא חכם דוקא יכול לנדות לכבודו לא אחר ואף זה שבח הוא לו לעבור על פשע רק כשהוא בפרהסיא שאז מפני כבוד התורה ראוי שלא למחול מכאן משמע בפי' בלי ס' שאין הדברים נאמרים אלא במי שתורתו אומנותו שאז שם חכם נקרא עליו ומי שיבזה אותו מבזה אומנות התו' אבל אם אדם סוחר או בעל אומנות יודע ספר ולעתים עוסק בתורה עם שיש הפרש בינו לשאר בני אדם לא מפני זה ינדה לכבודו כך נלע"ד פשוט אמנם למה שאמרתי שיש חלוק וכו' כנז"ל הוא זה שהרי מנה הרמב"ם א' מן הכ"ד דברים שמנדים לאדם שהוא המנדה למי שאינו חייב נדוי ונפל מחלוקת בין הפוסקים על המנדה לחבירו שלא כדין וחזר לו חבירו הנדוי ואמר לו אדרבא שהראשון חייב נדוי דאיכא מאן דס"ל דדוקא כשהב' ג "כ ת"ח או שאין אנו יודעין מי הוא ובמעשה דר"ל סברי שהב' היה ת"ח ואיכא מאן דס"ל דבכל ענין קאמר ונר' שכן דעת הרמב"ם וכמ"ש מהרי"ק בתשובו' וכן רבים מהפוס' וא"כ בנ"ד אחר שצווח ככרוכיא יודה שהיה רוצה לעמוד בד"ת וגם התובע שאל כן פשיטא ביותר מביעתא בכותחא שאפי' היה הראשון ר"ג והב' קטיל קצר במגר' דשלא כדין נדהו ואינו חייב נדוי ולענין האדרבא לדעת רוב הפוסקים לדעתו חל על הראשון הנדוי וזה כשיהיה אפי' הא' ת"ח והב' ע"ה אבל ב' שוים או שהיתרון מעט פשיטא ופשיטא דלכ"ע חייב נדוי וחייב לבקש מחילה וסליחה מחבירו ולפייסו כן נלע"ד ברור:
231
רל״בשאלה על ראובן שהיה חכם ומרביץ תורה בבית הכנסת של שמעון וש' היה איש משכיל ויודע פשר דבר נודע בשערים שמו גדול לבני עירו ונפל מריבה ביניהם בזה האופן שראובן הביא עמו הסכמה מביתו מכ"י בב"ה בלתי ידיעת שמעון וראשי קרואי העדה אנשי שם מנהיגי הקהל העומדים על הפקודים וקרא אותם ראובן הח' בב"ה בפני הקהל ואחרי גומרה אמר רבותי תראי אם ישרה בעיניכם או אם צריכ' תיקון להוסיף תנאים או לגרוע התבררו עתה דבריכם ואשר יראה יגיד קם שמעון על רגליו ואמר לחכ' במחילה מאדוני למה עשה ההסכמה הזאת בלתי ידיעת אנשי המעמד מקצתם או רובם עתה ברגע איך יוכלו לעמוד על נכון ולהתברר להם הטוב והישר גם כי יש תנאים אחרים שראוי לעשותם זולת אלו והם שאם יעשה קטטה איש עם אחיו ויפזרו ממון לערכאות של גוים שלא יטילום על עניי הקהל שיפרעו' ולא נאה לעשות כן ומי יעמוד גם החפצים וכלי הקדש שלא ימשכנו אותם בעד מריבה וקטטה שלא יהיה גם שיוכל הקטן לייסר לגדול והגדול לקטן כשיעבור שום תנאי מהנז' ונהיה כלנו כקטן כגדול שוים לענין העונש גם דברים אחרים זולת אלו וכשמוע ראובן הח' הנז' עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל ויאמר בלבו זה עת לכעוס להשמיד להרוג ולהחרים לאיש הזה כי דבר סרה עלי ולנגדי נתכוון וקם בכעס וחמה וקצף גדול ואמר גוזרני עליך נדוי כך ימים וכשמוע שמעון קם על רגליו ואמר ח"ו אני לא נתכוונתי מעולם עליך ולבבי שלם עם לבבך ולא עלו הדברים האלה על לבי רק לתועלת ולתקנת הקהל להיות הארץ בהשקט ובטח ענה החכ' ואמר לא כי מרוע לבבך ועורפך הקשה הביאך הלום כי ידוע ידעתיך מתמול שלשום ואין זה כי אם לב מקולקל ומכוער וע"כ גוזר עליך נדוי וכראות שמעון כי החכ' לא שת לב ולא הטה אזניו לדבריו ענה אחריו אדרבה להוי ההוא גברא בנדוי כי מה פשעי ומה חטאתי כי דלקתני והכיתני בנדוייך על לא חמס בכפי ולא אבו שמוע לו לא הוא ולא הקהל ואז יצאו מבית הכנסת ולא השלימו תפלתם עמו על אשר נדהו החכם ושמעון בראותו כך הלך לו לביתו וקבל נזירות שמשון בכל תנאיו שלא יתפלל עוד באותו הבהכ"נ והלך לבהכ"נ אח' שהמסים והארנוניות פורעים ביחד והנה שמעון טוען ואומר כי אין בו עון אשר חטא במה שדבר כי לא נתכוין רק לש"ש להדריך הקהל בדרך ישר לא לחרף ולגדף ח"ו אלא שראובן הח' מצא מקום לגבות חובו ממנו והוא שונא לו מתמול שלשום ובקרבו שם אורבו על מריבות וקטטות שנעשו בין קהלות אחרות עם הח' ושמעון זה לא עזרו אלא היה מוחה בידו שלא יכניס עצמו בתגר קהל אחר זאת ועוד אחרת סבה לזה שלא קבלו שמעון לחכם עליו ועל זה נטר איב' ויבא עצות מרחוק לדע' מה יעשה לו:
232
רל״גתשובה
233
רל״דהאמת כי מן הראוי היה שלא להשיב על הדברים כיוצא בזה עד שמוע לב' הכתות יחד כי נפיק חורבא לפעמים ח"ו להשיב לצד א' אך אמנם לרוב הפצר שהפצירו כי לא יכולתי להשיב פניו ריקם ולכן לא אשיב רק בקצרה ואומר כי רבו היום המתעטפים בטלית שאינה שלהם וזה גורם להם למהר ולהוציא מפיהם נדוי וחרם על אנשים טובים וישרים ואינם מבחינים בין טוב לרע לא כן דרך השלמים בדעת' כי אין מוציאין קללה מפיהם רק לעתים רחוקי' ולצורך גדול כמ"ש הרמב"ם וגם הבי' טור י"ד סי' של"ד וז"ל אע"פ שיש רשות לחכם לנדו' לכבודו אינו שבח לו לת"ח שינהיג עצמי בדבר זה אלא יעלים עיני' מדברי ע"ה ולא ישית לבו להם כו' עד יחכמי' גדולים היו משבחי' במעשיה' הנאי' ואומרי' שמעול' לא נדו אדם ולא החרימו אדם לכבודם הרי שמדרך השלמים לעבור על מדותיהם ולא לנדות לשום אדם כ"ש וק"ו לאנשי היחס והמעל' דאולי ושמא עדיף העלוב מן הת"ח רק שלענוותנותו אינו מתעטף בלבוש הת"ח ואע"פ שכתב הרב ז"ל בד"א בשנדהו וחרפהו בסתר אבל ת"ח שנדוהו או חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול עד שיבקש ממנו מחילה ובנ"ד נרא' שהיה בפרהסיא מ"מ אני אומר כי זה הת"ח איני מכירו ולא ידעתי מה טיבו אבל אם כנים הדברים כאשר באו בשאלה עליו נאמר ואשר לא טוב עשה שהרי לא היו שם אלא דברי חירוף ולא דברי בזוי אדרבא דברי כבוד ודברים נכוחי' למבין כל דברי שמעון ואם הוא רצה להבין ההפך מה פשע שמעון בזה כ"ש כאשר נתן התנצלות לדבריו וביאר שלא היה כונתו רק לתועלת הקהל כי בזה טעה הת"ח כי הי' ראוי להעלי' עיניו מראות בכונת הרע כפי מחשבתו וליקח הטוב הנרא' לכאור' וכמו שאמרו והוי דן את כל האדם לכף זכות ואע"פ שכתב מהררי"ק בשם המרדכי דאפי' באמתלא' המוכחת שכיון לבזות יש להעניש ומ"מ בנ"ד לא מיבעיא דליכא אמתלא' מוכחת שכיון לבזות אבל אדרבא דבר דברים ראויים לדבר לשהע"ה כי מאחר שהי' שואל דעת אנשי המעמד ושמעון הי' אחד מהם ודאי ע"כ א' מוטל להשיב כלבבו ודבר בכבוד כאשר בא בשאל' במחיל' וע"כ נראים הדברים ומוכח בהדיא שלא כיון הת"ח הזה רק להנקם משמעון ולתועלתו עשה והרי כתב ר"י בעה"ת סי' רע"ד חכם אחד שונא לב"ה מאד ונכשל אותו ב"ה במלתא דחייב נדוי וקפץ אותו חכם ונדהו כהלכ' אבל הכל מכירי' ומרגישי' שלא נדה אותו רק מחמת שנאה וכו' עד יראה דיש להביא ראיה דאין נדויו נדוי בה"ג וכו' עד דנרא' טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לש"ש ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואל"כ אין ממש באותו נדוי והדברי' ק"ו ומה התם דנדה כהלכ' כיון דמוכיחי' הדברי' שלא כיון כי אם להשביע יצרו אין ממש בנדויו בנ"ד שהי' הפך ההלכ' עאכ"ו שאין בנדוי הת"ח ממש. ולענין האדרבא הי' מן הדין שיחול על המנד' אלא שעכ"ז לכבוד התור' איני רוצה להאריך בזה רק שדי לנו עתה לומר שלא חל הנדוי על העלוב שמעון כלל כי אם שברו' הוא מפי עליון ויעבור על מדותיו ויהי' מן הנעלבים ולא מן העולבים ועליו יאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:
234
רל״החברים מקשיבים גומלי חסדים בני גומלי חס' מחזיקי' בדרכי אבותינו הקדו' חברת ק"ק אשר בקורפו י"א ועליון ימלא רצונם וחפצם ויתן להם שאלתם כנפשם אמן אנו הבאים על החתים מודיעין לכם איך באה אלינו והגיע עדינו כתב גלילי אצבעותיכם וראינו שאלתכם על מעשה אירע במחניכם קדוש ולפי האמ' לא היה מן הראוי להשיב תשו' עד היינו שומעים טענת כת המנגד' וקרוב שנכנס זה ג"כ במ"ש ז"ל לא תשא שמע שוא ה"ז אזהר' לדיין שלא ישמע מבה"ד עד שיבא בעל דינו עמו וכמ"ש הרמב"ם פכ"א מהלכות סנהדרין וז"ל אסור לדיין לשמוע דברי א' מבעלי דינים קודם שיבא חברו כו' עד וכל השומע מא' עובר בל"ת וכן הביא הטור ח"מ סי' י"ז אלא שמ"מ ראינו להשיב מפני הכבוד אחר הנחת שאלתכ' אם כנים הדברים כאשר כתבתם אין ס' שהאיש או אנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עונם מנשוא וחייבים עונש גדול וצריכים תשובה ולבקש מחילה וסליחה וכפרה כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצוה ובפרט במצוה כזאת גמילות חסדים דשנינו פ"ג דבכורים וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניה' ושואלין בשלומם כו' ואע"ג דקי"ל דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקים במלאכת' כדי שלא יתבטלו ממלאכת' מ"מ היו חייבים לעמוד מפני מביאי הבכורים דחביבה מצוה בשעתה וכתב הרב הגדול הר' עובדיה בפי' המשניות במסכת בכורים וז"ל ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התנוק לברית מילה ע"כ. מכאן אתה למד שחייבים בכבוד העוסק במצוה יותר מכבוד ת"ח שבפני ת"ח אין בעלי אומניות צריכים לקום ממלאכתם ומפני עוסק במצוה כנושא המטה אשר המת בה צריך לקום ואע"ג דהיינו בשעת עסקם במצוה מ"מ איכא למילף משם גודל שכר הרגילים במצוה ובפרט כי אנשים כאלו המיוחדים ומוכנים תמיד לעשות מצוה כזאת היה אפשר לומר אפי' בשע' שהם בטלים ממנה חיי' בכבודם כת"ח שהרי הת"ח אפי' שיהיה לומד בתורה בשע' שרואה אותו הבעל מלאכה והוא עוסק במלאכתו אינו חייב לקום מפניו ואם אינו עוסק בתורה ולא האומן במלאכתו חיי' לקו' מפניו א"כ אפשר לומר שכ"ש מי שמיוחד לעסוק במצות תמיד ובעת שישנה המצוה מניח כל עסקיו כדי לעסוק בה שחייבים בכבודם ועוד יש סמך לזה ממה דגרסי' בירושלמי דמס' פאה פ"א ר' יוחנן בר מריא בשם ר' יוחנן אין אנו יודעים אי זה חביב או צדקה או ג"ח כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם הדה אמרה שג"ח חביבה יותר מן הצדקה ות"ת וא"כ גדול שכר המכבדן והמספר בשבחן ומכלל שהמספר בגנותן והמצערן שענשו גדול עד מאד. ומעתה נבא לעיקר הדין אם חייבים שאר הקהל לנהוג בהם דין מנודה אם לאו ונראה דלא שייך הכא לומר מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת דלא שייך למימר הכי אלא כשהסכימו כל אנשי עירו או רובם דרובו ככלו לנדותו וראיה לזה מה שהביא הב"י בשם בעל הקונדריסין שכת' מנודה לעירו שזלזל בכבודם הוי אפקרותא טפי וכיון שהוא כפוף להם בדין הוא שינדו אותו ולכך חמיר נדויים דהוי לכ"ע הרי משמע דמשום שהוא כפוף להם הוי דינא הכי והשתא אלו האנשים שנדו החברה נראה בלי ספק דאינם כפופים לחברה וא"כ לא שייך למימר הכא מנודה לעירו ובשלמא אם היו אלו האנשים המורדי' מחברי החבר' בעצמ' אז היה יכו' לו' דהוו כמו מנוד' לעירו כו' אבל אנשי הקהל אינ' נקראים עירו של אנשי החבר' וק"ל אמנם נבא לבאר דין האיש אשר העיז פניו והטיח דברים על רבים וקראם ממזרי' ואחר נבאר הדין שאר האנשים שלא הפריזו על מדתם כ"כ כמו האיש ההוא שהפליג לדבר וכתב הרש"בא בתשו' על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע כו' אם רגיל בכך ראוי לקנסו ביותר כו' עד והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות גם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח פיו בקדושים אשר בארץ המה הרי אנו רואין כי זה המבזה לא בזה כי אם לבחור א' ולפי שקרא אותו ממזר בן ממזר כמה הפליג הרב גדול הפוסקים הרשב"א להטיל עליו כל מיני עונש וא"ה אמר אולי יש תקוה עאכ"ו למי שהטיח דברים כאלה נגד רבים כל' השאל' ויתר שראוי לו לסגף עצמו ולקבל עליו תעניות ולישב בנדוי קצת ימים עד ישוב ורפ' לו גם שאר האנשים אשר נתחברו עם האיש אשר העיז כנז' לו הונח לא היו מדברים דברי חרוף וגדוף אלא שסמכו וסייעו למחרף הנז' היו חייבים עונש כמוהו שכבר אמרו חז"ל שהנטפל לעושה עבירה הרי הוא כאלו עשאה וכמ"ש חז"ל על פסוק יען לא האמנתם יען לא האמנת היה ל"ל אהרן מה חטא מכאן שהמטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וכ"ש כפי מה שבא בשאלה שגם הם הטיחו דברים כנגדם ר"ל כנגד בני החברה גם שלחו לשונם בנשים הכשרות אין ס' שגם הם בני נדוי וצריכי' כפרה וא"כ אחר שחייבים נדוי מצד הדין מצד זה ראוי לכל הקהל לנהוג בהן כדין מנודי' כל א' כפי הראוי לו להחמיר או להקל ולא יהא אלא מ"ש בירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נדיו וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כ' הרי"ף מנהג בב' ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס בעל דינו ואין ס' שמכל אלה הטענות ימקצת שבאו בכתבכם שהדין עמכם אם הדברים כדבריכם שעל לא חמס בכפיכ' מרו ועצבו אלו האנשים את כבודכ' ודאי שחייבי' נדוי וגם בני הקהל מחיייבים להבדל מהם ולנהוג עמהם כדין מנודין ומ"מ אתם הגבירי' ידעתם מעלת הענוה וגודל בקשת השלום והנעלבים ואין עולבין עליהם הכתוב אומר כצאת השמש בגבורתו ולכן בבעו מכם ובמטו מכבוד מעלתכם דעו נא וראו כי גדלו עוננו וחטאת' האריכו גלותנו ואנחנו נבזים ושפלין בין האומות והסבה הגדולה שנאת חנם שיש בינינו לכן אנו מחלין פני מעלתכם שאו נא לפשע אחיכם אע"פ שרעה גמלו אתכם ואל נא תפשה צרעת המחלוקת ביניכם ושכרכ' וזכותכ' יהיה בזה כפול ומכופל מן השמי' ובזכות זה עושה השלום יפרוס סוכת שלומו עלינו ויביא משיח צדקנו אשר מנוחתו שלום כנפש השואלים ודורשי' בעד שלומכם:
235
רל״ושאלה ראובן היה תובע לו שמעון סך מעות ותבע ממנו שיעמוד בדין עמו בפני אנשי הקהל או המעמד או שיבררו ביניהם דיינים סוחרים יהודים כפי הסכמתם בקהל ושמעון היה בורח מלעמוד בפני סוחרים יהודים יען אינם בקיאים בטיב סחורה וגם כי מה שהי' תובע ממנו ראובן הוא מחשבון לוי שהי' חוץ לעיר אלא שהעסק נעשה ע"י ש' וראובן גזמו שילך למלכות וימסור לשמעון שהוציא מהעיר נכסים קונטרא באנדו וכראות ש' גזומי ר' הוכרח לברר ב' אנשים מצדו לדיינים וב' אחרים ברר ר' ופסקו הדין כפי ראות עיניהם נגד ש' וקידם גזרתם עשי קומפרימיסו בשבועה לגמור כל אשר יגזרו הדיינים המבוררים ביניהם ועתה יצא ש' מהעיר ההוא והביא עדות בידו מגזומי ר' ושאין רצונו לעמוד במה שפסקו הדיינים ההם כ"א לעמוד במה שיגזרו החכמים בדין תורה כי מה שנתחייב לעמוד במה שיגזרו אותם הדיינים היה באונס מפחד ר' שלא ימסרנו למלכות וכיון שחייבוהו שלא כדין תורה אינו רוצה לעמוד בגזירתם יודיענו אם חייב ש' לעמוד עפ"י גזרת הדיינים או אם הוא פטור משבועתו הואיל ואנוס הוא:
236
רל״זתשובה
237
רל״חדין זה כפי האמת נראה דאין צריך לפנים שהרי משנה שלמה שנינו נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין בו והטעם שהאדם בשבועה בעינן פרט לאנוס. הפוסקים ז"ל כל א' במקומו כתב הלכ' זו הרמב"ם פ"ג הלכות שבועות הטור י"ד סי' רל"ב אלא שיש לראות שכולם כתבו הדין כמו שנראה מן הגמ' ובלבד שיחשוב בלבו היום ואע"ג דק"ל דבדברי שבלב אינ' דברים מ"מ אמרו דאונס שאני וסמכינן למה שבלב במקום אונס א"כ נראה כי כדי לפטור לשמעון מטעם אונס שמחמת האיום והגזום הוכרח לעשות כן היה צריך שש' בשעת שנשבע שיחשוב איזה דבר כמו שיחשוב אם לא אוכל היום או אם לא אשתה וכיוצא בזה באופן שלא יסתור לגמרי לבו למה שמוציא בשפתיו או שיבטל באותה שעה השבוע' שהיו משביעי' אותו בשפתיו שתיקון זה הביאו ההגהות הא אם לא עש' א' מאלו התקונים נראה שאינו פטור משבועתו אלא שכפי הנר' מתשובת מור"ם יש לחלק בין אונס לאונס והי' שכתב בתשו' וז"ל כ"ש וכ"ש ב"ז המאנס את חברו ומייסרו ומשביעו לדעתו דבעשיית רצונו אין שכר כלל רק שיפטור אותו ולא יסרנו עוד שאין באותה שבועה ובאותו חרם ממשות כלל וא"ת הא קאמר פ"ד דנדרים נודרין להרגין כו' עד וא"כ היכא דלא חשיב בלבו שום ערמה ליתסר אע"ג דאניס לא היא דדוקא התם החרם וההרג אינם מכים אלא רוצה לחטוף מידו הפירות או כבר חטף ומבקש שיחזרו לו כי אומר שהם של תרומה או של בית המלך אבל הכא יסורין והכא' שאין להם קצבה בטל הנדר והשבוע' לגמרי דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס היכא דלביה אנסיה כ"ש עונש דיסורין דפטור לגמרי מקרבן ומלקו' וכן כתוב במרדכי דגיטין פ' הנזקין וז"ל מעשה ביהודים שדחקו את חבריהם בתפישה לקבל עליהם חרם לתת להם כך יפסק הר"ם דאין באותו חרם ממש וא"כ היינו יכולים לומר דבנ"ד כיון שעל איומים וגזומים מהמלשינות שהי' בה חיוב מיתה חמירא סכנתא ואונס כזה אפי' לא חשב שום ערמה אמרי' ביה שהוא פטור משום דהוי אנוס אלא שמ"מ לבי נוקפי דאיכא למימר דלא אמר כן מהר"ם אלא היכא שהיו מכים ומייסרים אותו כמו שנראה מל' המרדכי בהגהות דשבועות הנ"ל או כמו שנראה מלשון המרדכי דפרק הנזקין שכתב ביהודים שדחקו את חבריהם בתפיסה דמשמע שכבר דחקו את חבריהם בתפיסה או שכבר התחילו להכותם אבל באיום וגזו' הלשנה איכא למימר דכל ישראל בחזקת כשרים וגזים איניש ול' עביד ודי לנו שנדמה לאונס חרמים ומוכסים הנז' בגמ' ולא שנדמה אותו למעשה דמהר"ם ואע"ג דקצת נר' מתוך לשון שהביא המרדכי בפ' הנזקין דאדרבא כשמגזים הישראל איכא למימר דהוי אונס ואין בשבועה או חרם ממש אבל כיון שנמסר ביד הגוים איכא למימר אגב אונסא גמר ומקני ואע"ג שדחה טעם גמר ומקני מצד אחר כנז' שם מ"מ נראה ודאי דיותר שייך טענת אונס בגזום ואיום ממעשה בעצמו וא"כ איכא למימר בנ"ד נמי דכיון דגזם ר' להלשין מקונטר' באנדו ספק נפשות דוחה השבת ואין לך דבר שעומד מפני ספק פקוח נפש ומ"מ עדין חוכך אני בזה ולא הייתי סומך להתיר אם לא בראיה גמורה וברורה ועוד שקצת נראה מתשובת הרא"ש בר צמח והביאה ב"י דמ"מ אפי' שמכריחים אותו לקבל חרם או שבועה צריך לחשוב שום ערמה והוא נ"ד בקרוב על שותפים שבררו דיינים בכח חרם ונדוי לקיים כל מה שיגזרו עליהם יעויין בעלה רכ"ז שכתב אסור לסתור דינם שאין זה בכלל נדרי אונסין כיון שלא היו מכריחין אותו לקבל פסק דינם ובנודרין לחרמים בעי' שיאמר בלבו היום. משמע קצת דאפי' היו מכריחים אותו היה צריך שיחשוב בלבו היום כמו בהרגי כו' א"כ נר' דאינו מחלק וע"כ נר' דאין לחלק ולכך לא הייתי אומר בפ' ששמעון זה פטור אם לא היה אומר שחשב אי זו ערמה בלבו או שבטל בשפתיו בשעה שנשבע אלא שמ"מ רואה אני מצד אחר ששמעון זה פטור אם ימצא שטעו אלו הדיינים בדין הסוחרים הבקיאים בדברים דאז י"ל דאדעתא דהכי לא אישתבע אם לא שקבלם בין שידונו בדרך אמת אי שיטעו דאז הדלת סגר אבל אם קבלם סתם פשיטא דאם טעו שאין על ש' שום חיוב שבועה כלל וראיה לזה. תשוב' להרא"ש על ר' שהי' מוכר חפץ ובקש ק' זהובים וש' היה רוצה ליתן ל' ונתרצו שניהם לגמור המקח עפ"י שומת לוי ושם אותו בע' זהובים למחר הרא' ש' החפץ לתגר ושם אותו לנ' והשיב יראה שש' יוכל לחזור בו דמה שנתרצה ש' לקחתו בשומת לוי לא עדי' ממה שאם פיר' לו על מנת שאין לך עלי אונאה דקי"ל כרב דאמר יש עליו אונאה כו' עד ומה שתלה חזרתו משום דלא היה שם קנין זה אינה טענה כיון שמשך החפץ עפ"י שומתו אין לך קנין גדול מזה הרי שאעפ"י שהי' שם קנין כמ"ש הרא"ש ז"ל א"ה כיון שטעה לוי אמרי' דאדעתא דהכי לא קבלו ש' הכא נמי פשיטא שאם יתברר הדבר שאלי הדיינים טעו אדעתא דהכי לא נשבע ואי"ל דדוקא לגבי קנין אמרי' הכי לא לגבי שבועה שהרי קנין ושבועה שוין בזה וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש קי"א וז"ל אבל בנדון זה שסמך על דברי אחיו והוטעה בסך עזבון אביו פשי' דהויא מחילה בטעות ולא הויא מחילה גם על דבר השבוע' דבר פשוט דאין בה ממש אחר דנעשית בטעות ומזה אין צריך אריכות כלל ע"כ הרי השוה מחילה בטעות לשבועה בטעות וע"כ נר' דבנ"ד נמי אם יתברר ע"י הסוחרים הגוים שהדיינים טעו בדינם הרי זה פטור לגמרי ולמדים בכה"ג מן הגוים כי הם עקר ויסוד לאלו הדברים וכ"כ הטור ז"ל בח"מ סי' קל"ב בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד השיג עליו וכתב אינו מחוור כלל שיפרע מאיזה מה' שירצה אלא לפי המנהג ולמדים ממנהג הגוים לישר' וכ"ש בנדו' כזה שלנו שראו ללמוד מהם כי מקור אלו הדברים מהם יצא הנלע"ד כתבתי הצעיר שמואל די מדינה:
238
רל״טשאלה מעשה שהי' כך היה שראובן נתן ומכר סחור' לשמעון ולבנו בהקפ' והרשה ר' לשמעון שילך למכו' הסחור' למ"ה בתנאי שיעזוב בנו בעיר והיה קצב זמן הפרעון שנה אחת ושמעון הלך עם סחרתו למ"ה כי על דע' כן קנה והניח בנו בעיר ונתעכב בנו שם ושמעון איחר מזמן הקצוב ב' שנים כי לא בא מידו עוד או שבא ולא רצה ושלח משם כתבי' לראובן שאם ירצה ליפרע מחובו בבגדים לערך כך הנה מה טוב ואם לאו שלא יפרע והגזמות הרבה האמת שהיה טוען שמעון בהגזמותיו שכדין היה עושה מה שהיה עושה מטעמים ידועי' אצלו סוף דבר שלסוף רצה שמעון לפרוע כל החוב משלם בגדים שהעבירם לערך שלקחם וב' שלישים בדיטאש שיהיו לרצון ר' ובפרט שיהי' בטוחים אצל ר' הנזכר וקודם שמסר בן ש' הדיטאש לר' שאל ממנו מחיל' בדיני ישראל ובדיני א"ה ונכנס הנשיא ונעלה כה"ר יצחק אברבאנאל יצ"ו ביניהם לפשרם וע"י נתפשרו רו"ש ולא רצה ליתן לו מחילה גמורה רק מהשטר חוב שהי' לו ושישא' עוד תביע' אצלו מקצת אלכאלפורה שנתן ביד ראובן ומכל השאר עשה לו מחילה גמורה וזה תוקף לשון המחיל' אחר שכתוב בשטר המחיל' שהוד' ראובן שנתפרע כו' כתב ונתחייב ר' הנז' להעמיד ולקיים פיטורים ומחילה זו כו' ולסל' וכו' כל עורר וטוען וכו' מיום שיטעון וכו' מיום שנברא העולם כו'. באופן שלא יגיע שום נזק והפסד ומעתה ומעכשו פסל ראובן פיסול גמור על עצמו ועל ב"כ כל עדות בין בשטר בין בע"פ שינגד או יסתור או יבטל שום דבר מכל הנז' כו' עד והעיד על עצמו ראובן שלא מסר שום מודעא על שום דבר מכל הנז' ושלא מחל ושלא נתחייב מחמת שום אונס בעולם אלא בל"ש ונפש חפצה ודע"ש ומעתה פסל כו' עד והאמין ראובן לשמעון ולבנו נאמנות גמורה כב' עדים כשרים כו' ורצ' שבכל הדברים תהיה יד הנמחלים הנז' וב"כ על העליונה ולגמור ולקיים כל הנז' ושלא לבא ושלא להתעצם בדין כדי לבא נגד שום דבר כו' נטל קנין גמור כו' ונשבע שבוע' חמורה בשי"ת בת"כ כראוי לדעת המב"ה ולדעת הנשבעי' באמת ולדעת רבים מפורשים בלי שום מרמה וערמה ובלי שום פתח התר וחרטה כלל ע"כ תורף תוקף המחילה. ועתה ראובן תקפו יצרו ובקש תואנות רבות רעו' לנפשו לתבוע ולטעון נגד שמעון בדין ולפי הנראה אין לו דבר לטעון רק שעבר ראובן הזמן הרבה עבירה גוררת עבירה שמבקש צד וצדדי' לאכול רבית וטענתו של ראובן שמורה התיר לעצמו ואומר שמתחל' היה באונס כי שמעון היה במ"ה ואעפ"י שבני היה פה העירה שאלוניקי ולא היה זו מן העיר כי אם ברשות ראובן מ"מ לא היה ספק בידו לפרוע סך החוב הנז' ומפני יראתו שלא יוכל לגבו' חובו עשה מה שעשה גם טען שמסר מודעא גדולה וארוכה עד מאד גם טוען שקודם המחילה נתן במתנ' גמור' חוב זה לאחיו ולאמו וא"כ לא היה יכול למחול מה שאינו שלו עד כה נשמע מטענת ראובן:
239
ר״מתשובה
240
רמ״אתחלת דברי וראשית אמרי אומר כי שאלה כזאת לא שאל ממני אדם אם לא שתוכן הדברים עברו לפני ונבהלתי מראות נעויתי משמוע חלול ה' ותורתו וח"ו עמי הארץ אומרים אין תורה אם פלוני שהוא מוחזק לבע"ת עובר על שבועות כ"כ חמורות מה יעשו שאר העם גם שמעתי א"כ מה תקנה יש בעולם לעשות פשרה או מחילה דברים אלי נכנסו כארס בקרבי עד ששמתי מחשבתי לראות מה מקום מצא לתלות בו את עצמו ולא מצאתי כמו שאומר. גרסי' בפ' ח"ה אמרי נהרדעי מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופריך בגמרא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלוי מלתא בעלמא היא ומסיק לעולם דזביני ומודה רבא היכא דאניס וכו' ופי' רשב"ם ז"ל אי במודעא דמסר אגיטא ואמתנת לא צריך כולי האי עד וכן המתנה שאני מקנה לפ' אנוס אני ואיני מקנה אותה לפלו' ברצונו תהא מבוטלת אע"ג דלא ידעי אונסא דגלוי מלתא היא כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אנסו דכיון דאינו מקבל ממון בגט זה ולא במתנ' אם איתא דניחא ליה ליתנם מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן גט למה לו ליתן אלא ודאי נאנס שמעינן מהכא דזביני צריך שידעו העדים באונסא ובמתנ' לא צריך וכן במחילה הוי כמו מתנה וכתבו בתוס' דכיון דביטול מודעא בזביני הוי ביטול אבל במתנה אי ידעינן באונסיה לא מהני ביטול כו' עד ומיהו אי לא ידעי' באונסיה ומבטל מודעא נראה שביטולו ביטול. וכ"כ הטור סוף סי' ר"ה בשם אביו וכן בהגהה באשרי ריב"ש אומר דמתנה אפי' לא מסר מודעא כו' עד והיכא שמסר מודעא ואח"כ עשוהו עד שנתרצה בו לא לנבטל המודעא עד שיבטל המודעא בפי'. וכן בהגהות מימוניות פי' בשם רשב"ם כתב כשכופין אותו לבטל המודע' שמועיל אף בגט ביטול מודעא בכל ענין אפי' אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל כו' וכן בסמ"ג כ"כ א"כ דעת כל אלו הגדולים דמהני ביטול מודעי אפי' במתנה כל עוד דלא ידעינן באנסיה והכא פשיטא דלא ידעינן באנסיה מכמה טעמים הא' כי האונס שראובן אומר הוא שהי' כותב לו שמעון שאם לא יעשה כך שילך ויעמוד שם בפראנקיאה כל ימיו ושלא יתן לו פרוטה וכל אלה דברי רוח למודה על האמת אם מפני דגזים איניש ולא עביד וכמ"ש מהררי"ק בשרש קפ"ו וטירחא לי מלתא להעתיק הלשון כל הרוצה בה יבקשנה רק שאני לומד ממנה שאין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל דמאחר שעבר על ד"ת אי עביד אמרי' גזים איניש אכו' וגם כי היה עובר על הזמן אפשר היה אנוס ולא בא מידו עוד ועוד שמעשים בכל יום אנשים צדיקים ומוחזקים לכשרים עושים כן ובפרט כי מי יודע אם היה לו טענה לעשות כן כי שמעון אומר שאינהו ראובן בסחורתו שנתן לו ולא היה לו יכולת להראותה פה שאליניקי כי לא ראה דבר ממנה עד שהגיע לאנקונה ועוד שמי לא ידע ולא יבין כי הגזמות שמעון הבל המה וכי יעלה על הדעת שבעבור ריוח כל ממון שבעולם יניח אשתו ובניו גדולים וקטנים ובפרט בנו חמודו שהיה פה שאלוניקי והיו מניחין אותו במאסר כל ימיו אם לא יפרע כ"ש מי הגיד לנו שלא היה לו לבן שמעון ספק ויכונ' אל הסך ויותר ואפי' נאמר כי לא היה לו משלו מי הגיד לנו שלא שלח לבנו מעות ובפרט שכפי הנשמע היה זה בודאי ששלח לו אביו שמעון הנז' לבנו סחורה כדי שיוכל לפרוע כל החוב וזה קודם שעשה המחיל' ונודע זה לראובן וא"כ פשיטא דא"א לומ' בעולם הכרנו באנסו ואחר שהיה לו לראובן שטר חתום וקים על שמעון ועל בנו באופן שלא היה בא מיד הלווים שחייבים לכפור מאומה אפי' שוה פרוטה מכל אלה הטעמי' יאמר כל בן דעת שא"א לעדים בעולם לומר הכרנו באנסו וכ"ש למ"ש הר"ן ז"ל בשם רבינו יונה וגם רבותיו שאם אנסוהו עד שביטל המודעה שמסר מכר' קיים עיין בהלכות הרי"ף פח"ה דף קע"ה. וגם בדברי הר"ן שעל הלכות הרי"ף במס' גיטין פ' השולח כ"ש שעינינו הרואות שלא נתקיים מ"ש שמעון שהיה רוצה לפרוע בבגדים אלא שפרעו במעות בדיטאש וראיה עוד לדבר שלא רצה למחול לו על הכל אלא שכתב בשטר המחילה שלא רצה למחול לו על הכל אלא שכתב בשטר המחילה שלא היה מוחל לו כי אם דבר פלוני ולא דבר פ' נראים הדברים שברצונו היה עושה מה שהיה עושה ומאי דהוה צבי הוה מחיל כו' כלל הדברים שא"א לומר הכרנו באנסו. וא"כ לדעת כל הגדולים שהזכרתי לעיל המחילה הוי מחילה ואפילו את"ל שג"כ יש גדולים דסברי דאי כתב במודעא אפילו שאבטל כו' לא מהני ביטול מ"מ מי הוא זה ואי זה הוא שירצה להוציא ממון נגד התוס' וכל הנ"ל. ואע"ג דדבר זה פשוט גם זה ימצא המעיין בתשובו' מהררי"ק ז"ל הנ"ל בענין כזה שכתב ובר מן דין מי יוציא ממון מיד המוחזק בטענת אונס דלא מוכח כיון דלא מסר מודעא ע"כ ואע"ג דבנ"ד מסר מודעה כבר אמרתי דדעת כל הנ"ל דמהני ביטול ומעשה דמהררי"ק לא היה מודעא ולא ביטול עוד הביא בתשובה הנז' דדעת ר"י בר ברזילי דכתב וז"ל אם באונס יודע וברור אצל העדים הן בתליוה או בהכאות אבל לא מסר מודעא ומכר ונתן נתקיים המעשה א"כ נראה דלדעתו ה"ה והוא הטעם דאם ביטל המודעא מהני הביטול לדעת זה. כל זה אמרתי באת"ל דמחילה זו דין מתנה יש לה אמנם האמת הברור דלכל הפחות א"א לומר אלא דדמי למכר וזה ברור מלשון של רשב"ם שהבאתי דכ' דכיון דאיני מקבל ממון המתנה כו' וכן נתברר לי מתשובה מהרי"ק הנ"ל שהביא בשלהי תשובתו תשוב' רשב"א וז"ל השאלה מי שנשבע לפרוע לו מעות לזמן וכשהגיע הזמן הכרי' האדון למלוה להאריך הזמן ללוה והמלוה מסר מודעא שהוא מאריך באונס מי נפטר בכך או לא תשובה כל שבאונס לאו כלום הוא דמאי שנא דתליוה ויהיב דאף זה לא מקבל מידי בארכת הזמן ולא עוד אלא אפי' נתנו לו קצת מעות דבמכר דכותיה אמרי' אגב אונסי' דזוזי גמר ומקני אם מסר מודע' המודעא מבטלת המכר והוכיח מהררי"ק ז"ל מתשוב' זו דאפילו אין המעות מגיעות להנאת אריכת הזמן דא"ה חשיב כתליוה וזבין מכל מה שאמרנו מוכח בהדיא דהיכא דאיכא זוזי לא מתנ' ומחילה מקרי אלא דין זביני אית לי' יכבר הוכחנו דבזביני רוב הפוסקים סברי דמהני ביטול א"ה דידעינן באנסיה וזה ברור יותר בדברי הרמב"ם הלכות קנין פי' שכתב וז"ל בד א במוכר או עושה פשרה אבל במתנה או במחילה כו'. הרי כתב בפירו' דפשרה הוי מכר ולא מתנה מקרי ואע"ג דלדעת הרמב"ם והרי"ף נראה דהיכא דידעינן באנסיה ועשה מודעא ואמר שכל קנין שעושה לבטל המודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס כו' דלא מהני ביטול כבר אמרתי שאפי' נניח שלדברי אלו הגדולים בנ"ד אי הוה ידעינן באונסיה לא הוי מועיל ביטול מודעא מ"מ אחר שהתוס' והרא"ש ורוב האחרונים לא ס"ל הכי אית לן למימר דאינהו ידעי בדברי הרי"ף והרמב"ם טפי מינן ולא נר' בעיניהם דבריהם אנן בתר בתראי אית לן למיזל דהלכה כבתראי בכל מקום כ"ש לגבי ממונא דהמוציא מחברו עליו הראיה ואין להוציא ממון מיד המוחזק והייתי יכול להאריך בזה אלא דמלתא דפשיטא ומרגל' בפומייהו דאינשי הוא זה כ"ש דבנ"ד אפשר דכ"ע מודו כמו שנראה קצת בדברי הטור בסי' הנ"ל שאחר שכתב סברת רב האי כתב וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הרמ"ה דלא מהני ביטול בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אנסו או שהודה שלא מסר וכו' דהודאת בע"ד כמאה עדים דמו הרי שהשוה הודאת עצמו כהעדא' העדים ופשיטא דלכ"ע בהעדאת העדים מהני ביטול וא"כ גם בהודע' עצמו בנ"ד איכא הודא' עצמו כנז' כ"ש שאין אנו צריכים כלל לכך דכבר אמרנו דבנ"ד א"א לידע באנסו לא עתה ולא בזמן שמס' המודע' ולא בזמן שעשה המחילה וסהדי דחתימי אמודע' כזו לא כדין עשו ועולה חתמו @77[וכ"ש אם נצרף סבר' רבינו אפרים דסבירא לי' שצריך שעידי המכר הם הם עדי המודעא כדאיתא בהגהות מימו' פ"י מהלכות מכירה]@88 כל זה הארכתי לרווחא דמילתא כי נ"ד ליכא אונס כלל והא לך תשובת הרא"ש על ענין הדומה לזה ממש כלל ע"א ולא אחוש להאריך על ענין התשוב' להעתיקה כלה שהרוצה לראותה יראנה במקומה אלא מקצת התשוב' דברי הנוגעים אל הענין וז"ל ונדון זה דומה לשאר מחילות אדם התובע לחברו הרבה והלה כופר ומפשרים ביניהם ונותן לו מקצת ומוחל השאר אטו אם זה מסר מודעא תהי' המחיל' בטלה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין אלא ודאי לא אנסא הוא וכו' עד הלכך אי מהני מודעא היכא שאומר לעדים פלו' חייב לי כו"כ וכופר לי ואני צריך לפשר עמו למחול לו אני מוסר שביטול זה מועיל כו' עד ודוקא בזביני אבל במתנה ומחילה לא וכל שמסר מודעא כו' עד וכל דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס אינה כלום. ואיכא למידק בלשון הרב ז"ל דהו"ל למכתב וכל מחילה ומתנה באונס אינה כלום ומה להזכי' וכל דליכא זוזי כו' אלא שנראה בפירוש דהיכא דאיכא זוזי הו"ל כמכר ואפי' ידענא באנסיה מועיל ביטול המודע' כמי שכתבנו. הרי נתברר מכל מה שאמרנו שר' התובע הבל יפצה פיו לענין ממון כי המחיל' שרירא וקיימא מכמה אנפי ולא יחרוך רמיה צידו וזיופיו אינם מועילים אפי' אם היה לו איזו מין תביעה עליו שהרי אפי' היה מחילה ומתנה בכדי ביטול המודעות מהני היכא דלא ידעינן באנסיה לדעת התוס' והרא"ש וכל הגדו' הנ"ל וכ"ש דבנ"ד לאו מתנה ומחילה בכדי היא בעבור מעות שנתן לו לכל הפחות שוה למכר דאגב זוזי גמר ומקני וכבר כתבנו שאפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דהיכא דידעינן באנסיה לא מהני ביטול מודעא מ"מ בנ"ד אפי' ידעינן באנסיה שכיון שכתב והעיד על עצמו וכו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמ"ש הרמ"ה כנ"ל אעפ"י שדעתו כדעת הרי"ף וכ"ש וק"ו ג"כ שכבר אמרנו שבנדון שלנו א"א לשום בן דעת ידענו באונסיה. וא"כ לדעת כ"ע מהני ביטול המודעות כיון דזביני הוא כמו שהוכחנו וכ"ש שכל הטורח והאריכות הזה היה צריך אם לא היה פורע שמעון לראובן כל חוב הכתוב בשטר משלם אלא מקצת מן החוב והשאר היה מוחל לו אמנם שמעון פרע לראובן כל חובו עד פרוטה אחרונה ולא קצץ לו דבר אלא שרוצה לבקש ממנו שכר בטל' מעותיו מזמן שעבר על הזמן הקצוב וכל מה שכתבנו הוא מותר לנדון זה כי אינו צריך אלא ללמוד לעצמי למקום אחר אבל התובע הזה בחשך בא ובחשך ילך ועבירה גוררת עבירה כי עבירת עוברו עלהשבוע' גוררת לו שאלת רבית ושאלת רבית גוררת לו לעבור על השבוע' שיש לו שלא לטעון כו' ואפי' לא יהי' כ"א ספק מי לא יקרע בגדיו ותצילנה שתי אזניו בשמעו דבר מכוער כזה והרי ראובן זה העיד על עצמו אבל מה שעשה שמעון בדין ומשפט עשה ושהאמת אתו שראובן זה אינהו יהעלה על הסחור' יותר ויותר משווי המעות שקנה אותם וכפר באמונתו כי סופו מוכיח על תחלתו. גם במה שטוען שנתן החוב הנז' לאמו ולאחיו אולת היא לו וכלימה כי גם שיהי' כדבריו לא מבעיא לדעת הרמ"ה והרא"ש שכתבו שאפי' כתב לוה למלוה משתעבידנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכרו מלוה וחזר ומחלו דאפ"ה הוי מחול וא"כ פשיטא דלא הרויח במתנה כלל אלא אפי' לדעת הראב"ד וב"ה שכתבו ששוב אינו יכול למחול מ"מ הוא בעצמו נתן השטר לשמעון וק"ל הלכתא אותיות וכו' ובנ"ד דלא יש לזה ולא זה כ"ש שהשבוע' חמור' לאלהים לסל' כו' ואין ספק שצריך כפרה נאם הצעיר:
241
רמ״בשאלה מעשה שהי' שנפלו קטטות ומריבות ואיבות בין רו"ש וכדי להסי' קטטה מביניהם ביררו דיין ופשרן ביניהם לדון ולגזור ביניהם על כל עניני ריבותם ומחלקותם בין בדין בין בפשרה לפי ראות עיני הדיין בקנין ובשבועה ובקבלת נזירות שמשון שנשבע וקבל כל אחד מהם כראוי והדיין גזר וחייב את ר' ליתן סך ידוע תוך ג' ימים ולש' שיעשה מחילה בדיני ישראל ובפני ערכאות שלהם לר' מכל התביעות והתלונות והתערומות אשר לו נגד ר' וכתב בס' וחתם הגזרה הנז' ופרסם אותה לרו"ש בפני רבים ונכבדים מהקהל יצ"ו ור' כשמעו הגזרה הודה וקבל לקיים כל הנגזר עליו תוך הג' ימים הנז' וש' אמ' שאינו רוצה לקיים הגזרה והתרו בו פעמים ג' ועודינו מחזיק בטומאתו ולא ישמע לקול מוריו. ילמדנו רבינו אם ר' הוא פטור משבועתו כיון שש' עבר על שבועתו ואפי' אם לאחר זמן יודה ש' לקיים הגזר' לא יהי' חייב ראובן לקיים הגזר' דאלת"ה אין לדבר סוף או נאמר שכל זמן שיודה שמעון הגזר' יחוייב ג"כ ר' לפרוע הסך ההוא באופן שכל ימי ש' לא יפטר ר' מחיוב גזרת הדיין עוד ילמדנו רבינו אם עדיין יש ספק אם פטור ראו' מחיובו אם לאו אם אח"כ נתן ר' ביד הדיין כל אותו הסך שנגזר עליו לפי שכך הית' הגזר' שיתנו ביד הדיין והדיין עכב המעות בידו ימים אחדים לראות אם יתרצה ש' לקיים הגזר' וכשראה כי כבד לב ש' מאן לקיים הגזר' חזר המעות לר' ופטר אותו בפני עדים מהחיוב הנז' ומשבועתו בכל זה הוא ודאי פטור ומותר:
242
רמ״גתשובה
243
רמ״דע"פ תוכן הדברים הבאים בשאלה מטעם הראשון היה נראה בעיני שראובן חייב לקיים גזרת הדיין אחר שקצב לו זמן ג' ימים א"א לו לעבור אבל ש' אינו עובר כיון שהדיין לא קצב זמן לכתיבת הפיטורין עם היות שכפי האמת חייב מכח הש' שלא לתבוע עוד מראובן דבר ואין לו עסק עמו מ"מ לתת לו שט' מחילה כנז' אפשר שיאמר אתן אבל עכשיו איני פנוי כשאפנה אשנה ואתן לו ודמי זה למאי דאמרינן בגמ' בסוף פ' מרובה ברייתא מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח בית וניקח אשה בא"י מיד עד שימצא את ההוגנת לו וכ"כ כל הפוסקי' להלכ' הכא נמי מימר אמר לא נתכוון זה הגוזר כיון שלא נתן קצב לכתיבת המחיל' רצה שיכתב כשיהי' לי פנאי ואעפ"י שיש לחלק בין נדר הוא מעצמו להדירו חברו על דעת הדיין מ"מ כל עוד שלא פירש הדיין גזרתו בפירו' יוכל ש' לטעון זה ואעפ"י שיש לדון ולומר זיל לאידך גיסא ששמע' ודאי תכף ומיד אחר נתינת ר' מעות הסך שגזר הדיין דאלת"ה נמצאו דברי הדיין בטלים וכהא דכת' הרא"ש בתשובה כלל ס"ח על שטר שכתוב בו פלוני הקנה לפלוני ליתן לו ט"ו זהובים אחר הפסח וכפי הלשון היה אפשר לומר אחר הפסח של שנת חמשת אלפים ותשע מאות ותשעה כמו אחר הפסח הראשין ופסק הוא ז"ל דאע"ג דאמרינן יד בעל השטר על התחתונ' מ"מ לא אמרי' הכי אלא היכא דלישנא דשטר' משתמע לתרי אנפי ואין השטר מתבטל בשום א' מהם אבל היכא שהשטר מתבטל לא אמרי' הכי והכא אם לא נפרש אחר הפסח הא' השטר מתבטל שאם אין אתה אומר כן בכל שנה ושנה תאמר אין זה אחר הפסח הנזכר וימשך הענין עד כי יבא המשיח לכן יש לנו לדון אחר אומדן דעת לומר שאחר הפסח הראשון קאמר בנ"ד נמי אם לא תאמר שתכף אחר קיום ר' שבועתו מחוייב שמעון לקיים גזרת הדיין שיתן לר' שטר מחילה נמצא ימשך הדבר לעולם וא"כ אומדן דעת הוא ודאי שכוונתו של הדיין שיתן מיד וכ"ש אם יפרש הדיין דבריו שכן הוא האמת שאז נר' בעיני ששמ' מחוייב לקיים שבועתו ואי לא הוי עבריין כ"נ לע"ד ומ"מ אם הדיין אינו לפנינו או שותק אין ולאו ורפיא בידיה דא"ל הכי וא"ל הכי כמו שאמרתי אכן זה ודאי אמת שכל עוד שר' אינו מקיים גזרת הדיין אלא לקרות לש' עבריין אפי' שיאמר שאינו רוצה לקיים גייז איניש ולא עביד והיא אינו מחוייב עד שיקיים ר' וזה דבר ברור אמנם כל זה הוא כפי הצד הראשון מן השאל' אבל כפי הצד הב' שכתוב שר' קיים גזרת הדיין ונתן בתוך הג' ימים מסך הנגזר עליו ביד הדיין שכן היתה הגזר' אז אין צריך לפנים דפשיטא דנפטר ר' ושוב אין עליו עון אשר חטא ואפי' שירצה ש' עתה לכתוב שטר מחילה כנז' כבר נפטר כשקיים גזרת הדיין ואינו מחוייב יותר ואעפ"י שלע"ד דבר זה ברור מאד מכח השכל ולא היה צריך ראיה כלל מ"מ אם המתעק' יהיה מי שיהי' ירצה להתעק' בזה הנני מביא לו ראיה ממ"ש המרדכי תשובה ממהר"ם ז"ל והיא כתובה בנמקי יוסף עלה רע"ד וז"ל איש ואשה שקבלו עליהם חרם לישא זה את זה ונשתמד האיש ושב אחר כן בתשובה השיב הר"ם דלא בעיא התרה לחכם לאחר ששב ואח"כ כתב מיהו היכא שבאת לב"ד כשנשתמד והתירוה לינשא קודם ששב אעפ"י שלא הספיקה לינשא עד ששב לא תצא מהיתרה הרא' ע"כ הרי אתה רואה שתכף ומיד שנשתמר האיש הותרה האשה מן הדין ואפי' ששב האיש אח"כ לא שב החרם במקומו וכן בנ"ד נמי כיון שהותר ר' פעם אחת שוב אינה חוזרת השבועה ואפי' שאחר תורה כ' דוקא שהותרה האשה עפ"י ב"ד אבל אם לא התירוה ב"ד ישב האיש קודם החרם במקומו מודעא לפניכם על המחיל' כי אנוס אני פן אפסיד ממוני א"כ בלא מודעא הית' נמי מחילה בטלה כי אונס זה ידוע לכל שמחמת שלא רצה ליתן לו כל תביעתו הוצרך לפשר עמו אלא ודאי לאו אונסא הוא ולא הויא מודעא נראה בפי' שאין לנו לומר שבעבור שאדם תובע לחברו והוא אינו רוצה לפרוע בעבור תביעה שיש לו עליו ובעבור שזה טעם שאינו ידוע לנו כי אפשר שיש דין וע"י כך נתפשר עמו שבעבור כן נאמר שזה אונס אלא ודאי לאו אונס הוא והמחיל' מחילה. כ"ש בנ"ד שאנו רואים שלא היה אנוס מכמה טעמים שכתבנו וכן כ"כ קודם שראיתי כל זה הייתי מדקדק כן מתשובת הרשב"א שכתב וז"ל מי שמסר מודעא על זביני וכתב בשט' המודעא ידענא באונסיה ובשט' המכר כתב בדלא אניסנא ושהוא מבטל כל מודעא הסכימו גדולי האחרונים ז"ל עומ' בנ"ד אין צריך התר ב"ד דדוקא התם שמציאות החרם לא קיים האשה עדיין אלא שאתה מבטלו מטעם אחר חיצוני הוא דאמרינן דאם לא הספיקו ב"ד להתירה חייבת האשה לשמו' החרם אבל הגע עצמך שנשא ואת"כ גרשה היעל' בדעת שיחזור הבעל על האשה לומר לה חרם יש עליך שתנשא לי הא ודאי לא היעלה כי ודאי היא תאמר כבר קיימתי ונסתלק ממני החרם. בנ"ד כבר נסתלק' השבוע' מר' כאשר קיימ' ר' לתת ביד הדיין הסך שגזר ושוב אינ' חוזרת ודברים פשוטים הם לא יגמגם בהם אדם כ"ש וק"ו שאפי' לפי חזרת מהר"ם דדוקא כשהתירוה ב"ד קודם ששב ותאמר שהנושאים שוים אפי' הכי כבר כתוב ג"כ שהדין פטרו מחיוב הממון ומן השבוע' נמצא זכאי ראובן במעשיו ושוב אין עליו ערעור ופקפוק כלל ועיקר ואפי' אם ש' רוצה אח"כ לכתוב שטר מחילה כאשר גזר הדיין יאמר לו ר' דין ודברים אין לך עלי וידיך מסולקות זך אני בלי פשע כאשר נודע לדיין שהקמנו עלינו ולעדים שיודעים מה שאמר הדיין והם דברים פשוטים לע"ד האמת:
244
רמ״השאלה מעשה שהי' כך היה שהח' הש' למה"ר משה עובדי' נר"ו שדך את בתו הבחורה בלאנקה עם הבחור כה"ר יעקב בן יעיש יצ"ו בהחבא שלא ידע מזה שום אדם ולא אם הבחור אשר ילדתו אחר מות בעלה ז"ל ד' או ה' חדשים וגדלה אותו עד היום ויהי כשמעה ענין השדוכין הנז' צעקה האלמנ' במרה וקול יללה כי בנה אשר טפחה ירבתה בגד בה להעלים ממנה נשואין וכן לא יעשה סוף דבר עשתה דברים ותמיהות רבותי ע"ז אשר לא נתנו ליכתב עד שאמרה שכל נכסיה שהם רבים כפי הזמן הכל יתן לאבוד כדי שלא יתהנה בנה הנז' מהם אפי' שוה פרוט' אם ימשך ענין הנשואין הנז' והאנשים אשר נגע ה' בלבם בראותם צעקת האלמנ' הנז' דברו על לב הבחור הנז' למה יעשה כזה לאמו אשר ילדתו באלמנות וגדלו כנז' עד אשר נהפך לב הבחור בקרבו ואמר מה אני יכול לעשות כי הבחיר' הנז' נשאה חן בעיני וקרובתי היא ונתקשרתי בקשר אמיץ שלא לקדש אשה אחרת אלא היא וזה נסח הקשר מודה אני החתום מטה על דבר אמת כי נשבעתי בפני הח' הש' כמהר"ר משה עובדיא נר"ו לדעתו ולדעת המב"ה ולדעת הנשבעים באמת בלי שום מרמה וערמה כו' ולדעת רבים מפורסים הלא המה פלוני ופלוני ופלוני מחמת טובת הנאה שקבלתי מהח' הש' כמה"ר משה הנז' לקחת לי לאשה ליכנס לחופה כהלכת גוברין יהודאין את בת הח' הש' כמה"ר משה הנז' בלאלקה הנז' ושלא לקדש אשה אחרת בחייה רק היא לבדה תהא לי לעזר ולהועיל בלי שיתן לי מעות בעין מדודים על הכל נשבעתי השבוע' הנז' בנקיטת חפץ נדעת הח' הנז' ולדעת רבים מפורשי' מחמת טובת הנא' שקבלתי מהח' הנז' אבי הנער' בלאנקה הנז' וכן קבלתי עלי כל חומרות אלות וקללות הכתובות בתורת מרע"ה בגזרת נח"ש ואם ח"ו אעבור שום פרט קטן או גדול מכל הנז"ל מלבד שאהי' נכשל ועובר על השבוע' והחומרות הנז' קבלתי עלי נזירות שמשון בר מנוח כו' וכה אמרתי בפי ובשחתי הרי אני נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה שעקר את דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו אם ח"ו אעבור על שום פרט קטן אי גדול מכל הנ"ל וכל החרמות והשבוע' והנזירות קבלתי עלי לשמור ולעשות ורציתי מדעתי ורצוני הגמור בלי שום זכר אונס כלל שלא יהי' לי התר' עולמי' לשבועתי ולנזרותי ואף אם יתירו לי אלף אלפי פעמים יחזרו לחול החיובים הנז' והנזירות בתקפם בבטול כל מיני מודעי כו' והאמנתי אני להח' הש' כמה"ר משה הנז' ע"כ פרט ופרט מכל הנ"ל נאמנות גמורה בפי' כשני עדים כשרים ע"פ דבורו הקל לבד בלי שבועה דלא כאסמכתא כו' ולזכות ולראיה ביד הח' כמה"ר משה הנז' חתמתי שמי פה היום יום ב' י"ז לחשון שנת השל"א ליצירה וקים הצעיר יעקב בן יעיש ע"כ: אחר כל זה בקשו אנשי אמת מהא' כמה"ר משה הנז' שיבטל כל מה שעשה שאינו מדרך ארץ שישא בתו לבחור הנז' בעל כרחה של מרת אמו הנז' כי הי' צועקת ומיללת בכל יום על דבר הזה וכשראה הח' הנז' כל זה נכנסו הדברים באזניו וקבל עליו כל מה שאמרו לו ופטר את הבחור הנז' מהשבו' הנז' ומסר שטר השבו' והחומרות הנז' ביד הבחור הנז' והבחור הנז' להיותו ירא ה' ותורתי עדיין לבו נוקפו לומר שמא יש צד מכשול בדבר וע"ז בקש ממני אני הח"מ לחוות לו דעתי אם יש בענין זה שום עון אשר חטא:
245
רמ״ותשובה
246
רמ״זלענין השבוע' הנז' בודאי נעשה כבר כל הצורך ואין ספק שאין מצד השבוע' שום פקפוק וערעור כלל ועקר אחר שהותרה השבוע' על פי ג' ומרצון אבי הבחור' הנז' אשר השביעו ומ"מ לענין הנזרות צ"ע כמו שאבאר בס"ד וזה החלי מי שנשבע או נדר ע"ד חברו אם החבר ההוא יכול להתיר מעצמו בלי התר' יחיד מומחה או ג' הדיוטות או אם צריך התרה מיחיד מומחה או ג' הדיוטות ואין די בשיתיר לו הנשב' לדעתו בזה נתחבטו הפוסקים ז"ל שהרי הטור י"ד סי' רל"א כתב ז"ל אין הנדר ניתר אלא עפ"י ח' מומחה אוג' הדיוטות שאפי' אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התר' אלא ע"י חכם ע"כ וכ"ז הוא מתשובת אביו הרא"ש זהו הקצה הראשון החמור הקצה השני מן הקולה מצינו תשובת הריב"ש שכת' בתשו' סי' ת"ז שאפי' נשבע שלא לשחוק על דעת המב"ה וע"ד פלוני שאותו פ' יכול להתיר והרי זה תכלית הקולה שהוא לדעת המב"ה ועוד שהוא על דבר עבירה. ועם כל זה כ' שכיון שאמר ג"כ לדעת פלו' שיכול אותו פלו' שנשבע על דעתו להתיר ואין צריך ח' ולא ג' הדיוטות ומ"מ הטיל תנאו שזה הנשבע יאמר שכך היה דעתו כשנשבע שיוכל אותו פלו' להתירו ואפי' לא הוציא כן בשפתיו מה שהרא"ש ובנו דעת' שאפי' התנ' בפירוש לא מהני בלא [התר'] שעכ"פ צריך התרת ח' או ג' הדיוטות והר"ן ז"ל מפשר בין שתי הסברות הללו שכת' אם מתני בהדיא מצי חברו להתיר אבל אי לא אתני אלא שנשבע על דעת חבירו חבירו לא מצי להתיר אלא ע"י חכם או ג' הדיוטות ע"כ מה שראיתי לכתוב דרך קצרה ומעתה אני בא לנ"ד בנדר זה הוא נזירות שמשון אשר רבי' אשר המית אחר מותו מבחייו כאשר נודע שנדר זה כשחל אין לו התר' כמו שידוע ואין צריך להאריך בזה לכן אמרתי מתחלה שאם לא היה אלא הנדר ושבועה הנז"ל כבר היינו יכולין לומר בפירוש שהבחור יעקב הנז' פטור ומותר אפי' לדעת המחמירין כיון שהחכם כמה"ר משה התיר לו הנדר ורצה ג"כ שיתירו לו מומחה או ג' הדיוטות אבל השתא דנדר זה חל ומן הדין אין לו התרה צריך לעיין דבשלמא לדעת הריב"ש כיון שדעתו שמי שנשבע ע"ד פלו' מצי אותו פלו' להתיר ולא שצריך התר' ממש אלא כל שאמר לו חברו א"א סגי וכמ"ש הר"ן וממנו נשמע להריב"ש ז"ל א"כ לדעת הריב"ש היה אפשר לומר דודאי אם יאמר הר' יעקב הנז' שכך היה דעתו מתחלה הרי הוא פטור ומותר אבל אם לא יאמר כן או אפי' שיאמר כן נהי דלדעת הריב"ש פטור ומותר אבל מי הוא זה יערב לבו להקל באיסור דאורייתא נגד הרא"ש ובנו ונגד הר"ן ז"ל וכנראה שכן דעת הרשב"א שהנודר או הנשבע ע"ד חברו אין חברו יכול להתיר לו אם לא שהתנה כן בפי' ומעתה צריך לראות על מה נסמוך בנ"ד ואומר אני שכבר היה לתועלת הח' כמה"ר משה הנז' יכול הוא להתירו ר"ל כשיאמר הרי אני כאלו קיימ' ואיני רוצה כך וכמו שנראה בתשו' הביא' ב"י י"ד סי' רכ"ח על ר' שנשבע לחמיו בשעת כניסה לעשות לו תוך חדש ימים שטר מתנאי חזרת הנדוניא כו' עד דאין זה תלוי ביחיד מומחה ובג' אלא שתנאי זה הוא לתועלת חמיו ולארוסתו וכל כי האי גוונא יכול להתיר לו שלא עפ"י חכם כו' עד מיהו דוקא אם פטרו דכיון דל' אצטריך דאמר כאילו התקבלתי שרי שהרי אנו רואין כאילו נתקיים התנאי ע"כ משמע מהא שכל שנשבע לתועלת חברו ופטרו לגמרי שאין צריך עוד התר' אלא הוי כאלו קיים השבוע' ה"נ כיון שנדר זה לא נדר אותו כה"ר יעקב אלא לתועלת הח' כה"ר משה הנזכר הוא פטרו לגמרי ה"ל כאלו קייים ואין צריך התר' עוד אלא שעדין אני חוכך בזה בשלמא בההיא נדון דהרשב"א שייך לומר הרי אני כאלו התקבלתי וכן מי שחייב לחברו סכום כך מעות לזמן פלו' אם אמר לו הרי אני כאלו התקבלתי אין צריך התרה וכל כי האי גונא ניחא ודאי אבל נ"ד קשה לומר כפי הנראה שנאמר שיאמר הרי אני כאלו קדשת את בתי ונכנס' עמה לחופה ולא קדשת אחרת נר' דלא שייך ולומר כן ועוד לבי מגמגם דבשלמא בנדון הרשב"א ז"ל היה תועלת לחמיו בלבד כי תנאי החזרה אינו תועלת האשה אבל בנ"ד שהוא תועלת הבחורה בת הח' הנז' נר' דלא שייך למימר כלל הרי אני כאלו התקבלתי דהגע עצמך שנשבע ר' לבקשת ש' שיתן מנה ללוי ויאמר אח"כ ש' הרי אני כאלו התקבלתי [הכי] סגי הא ודאי לא כיון שהתועלת לא היה לש' אלא ללוי וכן בנ"ד התועלת אינו להח' כמה"ר משה הנז' לבד אלא גם לבחורה הנז' שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ולא עוד אלא שאני אומר שאין זה לתועלת הח' ולתועלת בתו לבד אלא גם לתועלת ה"ר יעקב הנשבע כי להיות ישרה בעיניו הבחורה נשבע שלא לקדש אשה אחרת בחייה כדי שיתנו לו הבחורה עד שהי' א"ל שאפי' שהבחורה הנז' תאמר שהיא ג"כ פוטרת אותו לגמרי עדין אינו מותר כיון שהנדר היה לתועלת עצמו כמו שאמרתי אם לא שתאמר היא אי איפסי בו שאז ודאו היה יעקב פטור ומותר שעמ"כ ודאי לא נדר אבל בלאו הכי נר' שצריך לבקש ממקום אחר התר לה"ר יעקב כי במה שנכתב עד עתה אין בו כדאי לסמוך עליו להתיר: ומה שנראה בעיני שהי' אפשר לסמוך ע"ז מטעמא דהוי כנדרי שגגות שהרי הלכה רווחת דאמדינן דעת הנודר או הנשבע כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה ב"י בטור א"ח עלה פ"ב וז"ל דאזלינן בתר אומדנא ואפי' במקום שבועה ונדרים וכדאמרי' לא נתכונה זו אלא להגון לה ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשו' על ענין ר' ששדך בתו לדן ש' וקבעו זמן ליום החופ' והתנו ביניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחברו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופ' יצאה בת ר' אחות המשודכת מן הכלל ובפרט בעקר כו' עד וש' אומר דאדעתא דאונס גדול כזה שישא בנו אחות משומדת להשחית נחלתו ולפגום משפחתי לא אתני ע"כ:
247
רמ״חתשובה
248
רמ״טיראה שהדין עם ש' אע"פי שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס גדול כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא היה משדך בנו לבתו והוי כאילו התנ' מעיקרא בשעת מעשה ע"כ והאריך והביא ראיות יע"ש למדנו בפי' שאע"פי שאדם נשבע לעשות דבר פלו' סתם ולא התנ' שם שום תנאי אמדינן דעת הנשבע אח"כ ונאמר הדעת נותן שאלו היה הדבר אח"כ אז באותה השעה שנשבע לא היה נשבע והוי למפרע כאלו התנה בשעת השבועה שעל תנאי כך נשבע כו' עוד גדולה מזו כתב הרא"ש על ר' ששדך בתו לש' ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפים זהובים לסוף ששה חדשים והיה לו לר' ממון רב בחובות ועל סמך שיגב' חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם יקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות או אם הוא אנוס האדם בשבועה פרט לאנוס ע"כ. תשובה אם אין לר' לפרוע לו מהחובות ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו ותשמישו אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו מה לפרוע דאין לך אונס גדול מזה שהיה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו כו' עד אבל ביתו וכלי תשמישי אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הילכך אינו מחוייב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב ע"כ עוד ראיתי כתב מהררי"ק שרש י"ז על נשבע לפרוע למלוה בלי בקשה שהוא חייב להוליכו אחריו במקו' קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה דאדעתא דהכי לשבע ולא דמי לתשובה ספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם מיד שלח המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת הלואה כו' הרי שאפי' לשבע לפרוע בלי בקש' ומחוייב מכח השבוע' להוליך המעות למלוה למקום דירתו עם כל זה אמרינן דהיינו דוקא שלא שינה המלוה מקום קביעות אבל אם שינה לכ"ע אינו חייב להוליכם לידו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי שישנ' מקום קביעות דירתו לא נשבע א"כ נמצינו למדין מכל הני דכל היכא שיש אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נשבע הוי כאלו התנה בשעת השבועה ואפי' שהאומדנא אינה מוכחת כ"כ כמו שנוי מקום המלוה כנז' א"כ גה בנ"ד אית לן למימר דאומדנא דדעתא היא דאי היה יודע ה"ר יעקב הנז' שהגברת אמו היתה מפלגת לעשות כדברים האלה שעשתה ושלא היתה מתפייסת בשו' דבר וגם שהית' מאבדת בידים כל מה שיש לה כדי שלא יתהנה היא מנכסים כלל יעיקר ודאי לא היה נודר והוה ליה כאילו התנה בשעת הנדר כן ונמצא הנדר בטעות ולא הוי נדר כנ"ל כו' אלא שעדין נשאר לאו' שיאמר שהרי כתב הרמב"ן בתשובותיו וז"ל וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא היה מצריכינן לישאל לחכם עליו דהא חד מארבעה נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י"ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש דנדרי שגגו' דתנן היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמור' כאומר שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי או שהכתה את בני ונמצא שלא הכתה ושלא גנבה א"נ כגון שיש אונס גמור שהפסיקו נהר או חל' בנו וזה מן הסתם כמתנה בנדרו אבל כל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב אם יש לו פתח של אונס או של שגגה הרי נדר זה חל שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ"מ יש לו התר בשאל' עכ"ל ואומר אני דאין להקשות לדבריו מהא דתנן במתניתין נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל שאני שותה ושכח יאכל ושתה ע"כ וכתבו התוס' ז"ל קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג וקתני למי שהיה שוגל בשעה שהיה ראוי לחול ע"כ ויאמר האומר דמשמע מכאן שאפי' שבשע' שנדר לא היה שוגג ולא היה אנוס מ"מ מקרי נדר שגגות וקשה להרמב"ן הא ודאי ליתא דלא דמי דהתם בשעה שהנדר היה ראוי לחול לא היה בשופי אבל במש הרמב"ן הנדר כב' חל בשופי אם לא שא"חכ נולד דבר אונס ומ"ה לא מיקרי האדם בשבועה פרט לאנוס אלא שמ"מ נראה לכאורה שהרמב"ן פליג קצת על סברת הרא' בכל הני דכתיבנא לעיל שהרי בכל הני דכתיבנא לעיל בשע' שנד' או שנשבע היה לבו בשופי וחל הנדר אי השבועה ואח"כ נולד האונס ואפ"ה היה אפשר לקיים נדרו או שבועתו ועכ"ז כתב הרא"ש דהוי נדרי שגגות ואדעתא דהכי לא נדר ונ"ל דאפשר דלא פליגי שהרי מודה הרמב"ן דיש דברים שהם כאלו התנה מעיקרא בשעת הנדר ואע"פ שהנדר היה סתם כגון שהפסיקו נהר או חלה וא"כ נראה שהדבר תלוי באומד הדעת אם הדבר ברור מאוד שנוכל לומר אנן סהדי דאדעתא דהאי לא נדר ואדעתא דהכי לא משתבע כי האי גוונא ודאי הוי נדר טעות או שגגה הא לאו הכי שאין הדבר כ"כ ברור צריך שאלה ונ"ד איפשר לומר דאיכא למימר דאנן סהדי דאדעתא להפסיד כל נכסי אמו וגם שאמו תהא צועקת עליו וקוננת ומייללת כל ימי חייה ודאי לא נדר וא"כ הוי נדר טעות. אמנם לסתום פי מי שירצה להתעקש ולומר שאינו כ"כ ברור לכ"נ לומר דבנ"ד יש טעם להתיר והוא זה שהרי כתוב בנוסח הנדר והשבועה וז"ל ואם ח"ו אעבור על שום דבר פרט קטן או גדול הנ"זל מלבד שאני נכשל ועובר כל השבועה והחומרות הנז' קבלתי עלי נזירות וכו' משמע בפירוש שנזירות שמשון לא בא אלא כל עוד שהשבועות והחומרות יעמדו במקומן ואם ח"ו יעבור עליהם אז יהיה נזיר שמשון וכו' הא אי ליכא שבועות ואלו' ליכא נ"ש וכיון שהותרו השבועות ואלות מעיקרן הוה ליה נדר נ"ש נדר טעות גמור דשבועה אין כאן נ"ש אין כאן ע"כ מה שראיתי לכתוב בדין זה ועמלתי להוציא לאור משפט האלמנה הגברת בת הח"הש כמ"הר משה ן' יעיש זל"הה ובנה הנבון דחיל חטאין ומ"מ להיות מיראי הוראה אני לא ראיתי לסמוך על דעתי אם לא שיסכימו על זה לפחות שני בעלי הורא' מעיר הזאת שאלוניקי יע"א וצו' ישראל יצילנו מכל שגגה גדול וקטנ' כה מעתי' הצעי' שמואל די מדינה:
249
ר״נשאלה כה"ר מנחם בכמה"רר בנימין הלוי אשכנזי זל"הה אחר פטירת הח"הש כמה"ר דוד הלוי אחיו ז"ל והניח ג' בנות קטנות והאלמנה היתה רוצה להנשא והיו קצת אומרים לה למה תנשאי והרי את אלמנת חכם לא תמצא שוה לו וכלי שנשתמש בו קודש איך ישתמש בוחול אף היא תשיב אמרי' שאם כה"ר מנחם הנז' יקח לבת' לו לאשה שהיא לא תנשא לאיש אז כשראה כה"ר מנחם כן נתפייס ליקח בת אחיו כדי שלא תנשא גיסתו הנז' ונשבע כה"ר מנחם על כך גם נשבעה גיסתו שלא להנשא וכאשר עברו קצת ימים נתחרט' האלמנה וכמ"ש יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא וכדי שיניח כה"ר מנחם לאלמנה שתנשא ושיפטור לה השבועה שנשבעה נתנה האלמנה עם האפטרופוס לה"ר מנחם שמנה אלפים לבנים וכן עשה ואחר שנשאת כמו ב' שנים ויותר הביאו לו לכה"ר מנחם אשה חדשה מקושטאנדינ' ונתפייס וקדשה ע"י סבלונות כמנהג העיר שמה וכפי דבריו לא נזכר כלל מהשבועה שנשבע שלא לקדש אשה זולת בת אחיו הנז' וכד אדכרו ליה אדכר ואמר שאמת הוא שנשבע כן אך אמנם כשנשבע היה אדעתא שגיסתו לא תנשא ואחר שנשאת אין עליו שבועה והטוען בעד היתומה אומר שכיון שנטל השמנה אלפים לבנים נתפייס ומחל התנאי ונשאר המעשה מהשבועה קיים ואינו רשאי להפטר מלקיים שבועתו עוד טוען כה"ר מנחם שהתירו לו עתה השבועה והגע עצמך שהשבועה קיימת ועומד במקומה אם תועיל לו ההתרה כיון שהשבועה היתה בשביל טובת הנאה ולתועל' היתומה ולדבר מצוה שהוא נושא בת אחיו דאע"ג דאיכא מאן דסני בת אחותו מ"מ פשיטא דלכ"ע מצוה יותר בבת אחיו מאשה דעלמא עכ"ז ילמדנו רבנו הדין עם מי:
250
רנ״אתשובה
251
רנ״בה' יודע והוא עד כי שכוח לא אשכח אהב' הרב כמהר"ר בנימין זלה"ה כל עוד נשמתי בי ורצוני בטובת זרעו וכל יוצאי חלציו כאלו היו בני ולכן מגלה אני דעתי כי לא הייתי מטריח עצמי לחתור צד התר אם היה לכתחל' כי ודאי הטוב והישר הי' לקיים נשיאי בת אחיו וינוחו עצמו' אחיו בזה אבל מה אעשה שהד' קשה מב' צדדים א' כי האשה שנתקדשה לו עתה מה פשעה שתתבייש לבקש גט גם שכפי הנראה הוא מוכרח כבר במעשיו אחרונים ואין לאל ידו לנטות ימין ושמאל. עוד ב' שאומר שמעולם לא הי' רצונו בנשואין הא' מטעמים ידועים אליו ועוד כי היא קטנה עדיין לכן שמתי פני להגיד דעתי כפי מה שיורוני מן השמים דרך קצרה תחילה אני אומר כי צריך אני לבאר לפי ששמעתי יש חכם א' שאמר להר"ר מנחם שכיון שלא הזכיר התנאי שלא תנשא גיסתי בשעה שנשבע לישא בתה שאין התנאי כלום ושבועתו קיימת ועוד שהיה צריך תנאי כפול ואני אומר כי אלו דברים בטלים לע"ד כמו שאבאר כי בנדרי' ושבועו' אמדינן דעת הנודר והנשבע על מה הי' כונתו בגלוי דעת לבד סגי וכמו שמוכח ממשנ' וגמ' ומהפוסקים משנה מס' נדרים פ' הנודר מן הירק תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר"י אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ע"כ וכ' הרמב"ם פ"ח מה' נדרי' וז"ל כל הנודר או נשבע רואין דברי' שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזו נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר משמעות הדבו' כיצד היה טעון משא של צמר או של פשתים הזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם ה"ז מותר ללבוש ואינו אסור להפשילן לאחריו כו' עד היו מבקשים ממנו שישא קדושתו והוא ממאן ופצרו בו ונדר או נשבע שלא תהנה בו לעול' הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כונתו אלא לשם אישות וכן הרבה כיוצא באלו שם ומביאן הטי"ד סי' רי"ח הנך רואה ק"ו ומה התם שהדברי' שמוציא מפיו הם הפך מה שהוא אומ' שכך היתה כונתו עכ"ז אזלינן בתר כונתו ואמרי' אע"פ שאמ' שלא יעלה עליו כו' דמשמע שום עליה אמרינן שלא נשבע אלא להפשילן לבד גם אע"פ שלא תהנה משמע שום הנאה אמרינן שלא נשבע אלא לישא והטעם שאמדינן הדבר שבגללו נשבע כ"ש בנ"ד שאינו סותר משמעות לשונו מה שהוא אומר שהרי היו מפצירין בו שישא בת פ' ולא היה רוצה וכשא"ל שהיא לא תנשא לאיש אז נתחייב וכן הי' שהיא נשבעה ג"כ ע"ז א"כ ודאי שעל דעת כן נשבע שישא הוא את בתו ולא אחרת וזה היה ברור כי לא היה צריך לפרש כלל בשעת השבועה שהרי עד"כ נשבע ולא מיבעיא השתא שעברו הדברים כנז' בשאלה דפשיטא שהוא נאמן ואנן סהדי שהוא כן כיון שמתחלה היו מפצירין ולא היה רוצה עד שהיא אם הנערה אמרה שלא תנשא אלא אפי' לא היו הדברים עוברים כן אלא שנשבע ה"ר מנחם שלא לקדש אשה אלא הבחורה הנזכר' והיה אומר עתה בלבי היה בשעה שנשבעתי בתנאי שלא תנשא גיסתי אם הנער' הי' נאמן וראיה לדבר מ"ש הרמב"ם ה' שבועות פ"ב וז"ל לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אבא וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היה בלבי הרי זה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים וכו' עד וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנדר או נשבע אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה ע"כ הרי הדבר ברור שאם הנודר או הנשבע יאמר תנאי היה בלבי אפי' שלא הוציא התנאי בפיו מהני דדוקא מפני שאמר תחלה לא נדרתי ולא נשבעתי ואח"כ כשהתרו בו אמר אמת שנשבעתי אבל תנאי היה בלבי אז אין שומעין לו הא אם אמר כן מתחל' שומעין לו והטעם בכל דפיו ולבו שוין בעינן וליכא ומה שיש לעיין קצת שיאמר האומר תינח בשבועה שאדם נשבע מעצמו ולא נפיק מיניה מידי לאחר אמנם בנ"ד שהוא כה"ר מנחם נשבע לאחר שמת לא מהמנינן ליה וכ"נ מתשובת הריב"ש ז"ל וכמ"ש פעם אחרת להחמיר מטעם זה הביאה הב"י סי' רי"ח וז"ל ועוד דכל הני הוו בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעינן שיהו פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה אחר אמדנא אא"כ הוא אומדנ' דמוכח כו' עד וכגון זו כ' הרמב"ן בפ' י"נ דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הכי בתנאי שבין אדם לחברו דומיא דתנאי דבני גד ובני ראובן ע"כ מ"מ ממקום שבאנו משם נלמוד מה שרצינו שהרי כ' אלא א"א הוי אומדנא דמוכח כההיא דמי שהלך בנו למ"ה ונ"ד עדיף מאומדנא דמוכח ותדע שכן הוא שהרי כ' הרא"ש ז"ל בכלל ח' סי' ד' וששאלת ר' ששדך בתו אל ש' ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפים זהובים לסוף ו' חדשים והיה לו לר' ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות אם הוא אנוס האדם בשבועה פרט לאנוס. תשובה אם אין לר' לפרוע לא מחובות ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו ותשמישו אז הוא פטור משבועתו ואין עוברי עלי' כ"ז שאין לו במה לפרוע דאי' לך אונס גדול מזה שהיה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו וכו' עד אבל ביתו וכלי תשמי' אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחוייב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב הרי כאן שאע"פ שנשבע לאחר והיה יכול לקיים שבועתו וא"ה אמר דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נשבע עוד ראיה גדולה מ"ש מהררי"ק ז"ל שורש י"ז על הנשבע לפרוע למלוה בלי בקשה שהוא חייב להוליכו לאחריו במקום קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה דאדעתא דהכי נשבע ולא דמי לתשובה ספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם מיירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהית' בשעת ההלוא' ע"כ. הרי שאפי' נשבע לפרוע בלי בקשה ומחוייב מכח השבועה להוליך המעות למלוה למקום דירתו עכ"ז היינו דוקא שלא שינה המלוה מקום קביעותו אבל אם שינה לכ"ע אינו חייב להוליכ' לידו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי שישנה מקום קביעות דירתו לא נשבע מכ"ז למדנו בפי' דכל היכא שיש אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נשבע הוי כאלו התנה בשעת השבועה וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד שעבר מה שעבר ביניהם וגם שהיא אם הנערה נשבעה כמוהו דפשיטא יותר מביעתא בכות' דהו"ל כאילו הר' מנחם התנה בפירוש שלא לקדש אשה אחרת אלא פ' בתנאי שלא תנשא אם הנער' אבל אם תנשא אין עליו שבועה כי טעם גדול יש בדבר ניכר לעין ולמופ' ראיה שכן עשתה אם הנער' בעבור זה שנשבעה שלא תנשא אך מה שיש להסתפק בנ"ד הוא זה דבשלמא אם האשה אם הנערה היתה נשאת שלא מדעתו של ה"ר מנחם ניחא שה"ר מנחם היה פטור משבועתו אבל בנ"ד שהיא נשאת ברשות ה"ר מנחם ונתנ' לו מעות כדי שיפטו' אות' משבועת' נמצא התנאי משבועת ה"ר מנחם בטל והשבוע' קיימת וראיה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו על מי שגרש אשתו על תנאי אם לא יבא עד זמן פ' ובתוך הזמן בטל התנאי יראה לי שמותר לינשא לאלתר וא"צ להמתין עד שיגיע התנאי כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה כאילו הגיע זמן התנאי ונתקיים והביא ראיה לדבריו מדברי הר"ם במז"ל שכ' בה' גטין פ"ח וז"ל ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי כלי פ' או בגד פ' ואבד אותו כלי או אותו בגד אע"פ שנתנה לו חלף בדמיו אינו גט עד שתתן לו אותו כלי או אותו בגד או שיבטל התנאי עכ"ל. הרי שכ' שאף במקום שנתינת הדמים אינה מועלת ולא מחילה כיון דלצעורה קא מכוין אפ"ה ביטול התנאי מועיל דמלתא דפשיטא הוא דדבור מבטל דבור לקיים המעשה ע"כ מדברי הרא"ש. מכ"ז היה אפשר להסתפק בנ"ד נמי שמא אמרינן נמי דדבור מבטל דיכול לקיים המעשה שהרי ה"ר מנחם נשבע לגיסתו שישא בתו ע"מ שהיא לא תנשא ומחל לה התנאי שתנשא והתנאי בטל והמעשה קיים כמו התם שבביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה ה"נ נימא מביטול התנאי חלה השבועה למפרע משע' שנשבע כאילו לא היה שם תנאי זה הוא מה שאפשר להסתפק בנ"ד ומ"מ נרא' בעיני שה"ר מנחם פטור משבועתו דלא ילפי' מגט כמי שגם הרא"ש חלק בין גיטין לקדושין בענין זה והתשובה ארוכה ומה שכללתי מדבריו הוא שאין מדמין ענין לענין שבגרושין ודאי התנאי אם בטנו בטל ונשאר המעשה מהגט כי מה תאמר הרי לא קבלה הגט אלא אדעת' דהכי וכמו שכן נראה שהוא דעת הא לא בעי' דעת האשה בגט כו' ומש"ה קתני בפ' מי שאחזו הרי גיטיך ע"מ שתתני לי ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין בפ' האומר קתני האומר הרי את מקודשת ע"מ שאתן ליך ר' זוז הרי זו מקודשת והוא יתן דגבי גט לא הוה מצי למתני על מנת שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפ' להיות מגורש' אע"פ שלא נתן אם בטל התנאי ע"כ. ופי' הכי הוי ודאי אם בטל הוא התנאי בין אם היא תרצה ובין לא תרצה אבל בקדושין אינו יכול הוא לבטל את התנאי אם לא תרצה היא שאין אשה מתקדשת אלא מדעת' א"כ אני אומר דדוקא בגט הוא דאמרי' הכי כיון שהיא מגור' בע"כ מתחלה כשקבלה אדעתא דהכי קבלה כמו שירצה הבעל אבל בנ"ד הוא לא נשבע אלא על תנאי שלא תנשא וא"כ כל עוד שלא תנשא השבועה קיימת נשאת בין בהתר בין ברצונו בין שלא ברצונו אין כאן שבועה דבשעה שנשבע לא חל השבועה אלא אדעתא שלא תנשא ועל תנאי זה נשבע ואם תנשא אין כאן שבועה כי בדעתו תלוי ולא הוי כמו גט שתלוי בדעת הבעל בין שירצה הבעל ובין שלא ירצה וכדי להמתיק הענין יותר אבאר דברי כי בשבועה כתיב נפש כי תבטא בשפתים שבשעת בטוי חלה השבועה אבל לא שתחול השבועה בזמן שאינו מבטא כי פיו ולבו שוין בעינן ובשע' שנשבע לבו היה בתנאי ואח"ז כשבטל התנאי לב איכא פה ליכא ועוד נר' לע"ד טעם אחר שאין לדמות נ"ד לגט דהתם בגט כשאנו אומרים שנתבטל התנאי נתקיים הגט דאל"כ מה מועיל בטול התנאי אבל בנ"ד לא נאמר כן שכבר מועיל בטול התנאי שהיא לא היתה יכולה להנשא מצד חומ' השבועה שהיא נשבעה וכשבטל התנאי וקבל המעות להתיר לה השבועה שתוכל היא להנשא כבר הועיל לה הבטול: אך אמנם לא נאמר שתעשה שתי פעולו' שתהיה מותרת וישא' הוא בשבועה בלי תנאי. ע"כ נראה לע"ד שהדין דין אמת שה"ר מנחם פטור ומותר מן השבועה וא"ה אני אומר לרווחא דמלתא שטוב שיתירו לו והמתירים בנדון כזה אין להם עון אשר חטא דאע"ג שהנשבע לחברו ובפרט שקבל טובת הנאה ממנו כנ"ד אין מתירין לו אלא מדעתו ואם התירו יש מחלוקת אם מועיל ההתרה ואפי' לדברי האומרים שיועיל מ"מ כתב הריב"ש ז"ל שהמתירים שלא מדעת המשביע ראוי לייסרם ולהענישם מ"מ בנ"ד יכולים להתיר אפי' אם היתה השבועה קיימת מה שאינו כן לע"ד כמ"ש וטעמא דאמי' שאפי' היתה השבועה קיימת שהיו יכולין להתיר היינו לפי שלעת הזאת כבר קדש כה"ר מנחם וקריב שהוא מוכרח במעשיו ואין תועלת לנערה במה שלא יתירו לו וכ"כ הר"ן ז"ל בכיוצא בזה וכן הרשב"א ז"ל הביא הב"י סי' רכ"ח וכ"ש וק"ו בנ"ד שאין צריך התרה רק לרווחא למלתא:
252
רנ״גשאלה ראובן נפט' לבית עולמו וחל"ש ולא השאיר אחריו זרע באופן שנשאר' לאה אשתו זקוקה לשמעון היבם ולשמעון יש לו טפול בנים ובנות ושמעון הנז' נשבע שבועה חמורה כשנשאת לאה לרא' שאם ח"ו יפטר ראובן הנז' לבית עולמו בעודו באישות עם לאה מבלי שישאר ממנו זרע שיחיייב להחלץ ממנ' תכף לדרישתה בלי מחיר ובלי כסף וניסף ע"ז נשבע שמעון בכלל תנאי אשתו הנשואה לו שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ועתה רוצה שמעון היבם הנז' לישא את יבמתו שלא כרצונ' ורצון אשתו ובלתי פונה אל השבועות החמורות אשר נשבע באלי"ם להחלץ מיבמתו ושלא נישא אחרת על אשתו ילמדנו רבנו ומורנו מורה צדק אם כופין לשמעון להחלץ מיבמתו לאה ושלא ליבמה או לא ואם כופין אותו במה כופין אותו ילמדנו רבנו הדין דין אמת לאמתה של תורה ושכמ"ה:
253
רנ״דתשובה
254
רנ״האיברא לגבי גט מצאנו קצ' מחלוק' שהריטב"א כתב על איש שנשבע לגרש את אשתו וגרש' קודם שיתירו לו ואח"כ היה מערער לפסול את הגט והשיב אינה טענה לפסול את הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו מעצמו אבל שבועה הוא הביא' עליו ובסי' קנ"ד בהא כתב ב"י וז"ל כתב הרב"ן הרא"ש בתשו' שנשאל על מי שאסר על עצמו הנה תשמיש עם אשתו אם ישחוק שיגרשנ' בגט כ"ש מוסף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לגרשה לקיים שבועתי והגט הניתן בכפיה זו גט כשר הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשות והמעשה קיים עכ"ל הרי שלדברי הריטב"א דוקא בדיעבד הוי גט אבל לכתחלה לא והרב בן אשר אפי' לכתחלה ודעתי היה לומר דכיון דבגט יש מי שאומר שאפי' לכתחלה חליצה שאין הדבר כ"כ חמור ועוד דאיכא פלוגתא דרבוותא אי יבום קודם אי חליצה היה הדין נותן לסמוך על המתיר לכופו לחלוץ אפי' לכתחלה ובפרט שאיש כזה שיש לו טפול בנים ובנות שכתב סמ"ג שמי שיש לי אשה שכופין אותו לחלוץ כ"ש זה שיש לו אשה ובנות ובנים אלו שעומד בפני שלא הספיקו כל אלו הטענות שטענו לפני הריטב"א שהוא כתוב בנדון כזה שאין כופין לחלוץ ואני אומר שהיה איפש' לומר דהוי כמו ס"ס ספק אי הלכ' כרב ן' אשר בגט אי כהריטב"א ואת"ל כהריטב"א בגט אפשר דהלכה כסמ"ג בחליצה מ"מ ירא אני לעשות מעשה אם לא בהסכמ' חכמים מ"מ זה אומר בלי שום חשש שאם תוכלו להטעותו בכל מיני נדרים תטעו אותו שיחלוץ ושיתנו לו בכך כך ואם יכולי' להחרים שלא ישא ויתן עמו שום בר ישראל ושלא ידברו עמו שלא תאמרו שאתם מחמירים שיחלוץ אלא כמו שאמרתי סתם שלא ידברו ושלא ישאו ויתנו עמו ולא עם בני ביתו ואם יחלוץ יתירו אותו:
255
רנ״ושאלה מעשה שהיה כך היה ראובן נשא את לאה בת שמעון ונדרו לו סך מה בתורת נדוניא ולהיות שלא נמצא אז סך הנדוני' במזומן התנה עמהם שיתנו לו הסך ההוא אחר זמן קצוב לנשואין ובכן יכתוב על עצמו מעכשיו שקבל הנדוניא ע"מ שיתנו לו הסך ההוא לזמן הנז' וע"פ הדברי' האלה נכתבה הכתוב' ומכלל תנאיה שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה אחרת ואפי' ברשותה אלא אם ח"ו תשהה י' שנים כו' גם התנו שכל מחילה שתעשה הכלה הנז' לראובן הנז' הן מצד כתובת' כולה או מקצתה הן מצד איזה תנאי מהתנאים הכתובים בכתובה שתהא אותה מחיל' בטלה מעכשיו ופסל אותה ואת עדים פסול גמור מעכשיו. עוד התנו דכל מלתא דמשתמעא בהאי שטר כתובה לתרי אנפי תהיה נדונית לזכות אבי הכלה ולזכות הכלה וקבל עליו החתן בשבועה חמורה ע"ד המב"ה וע"ד הנשבעים באמת וע"ד ג' רבנים מפורסמים וע"ד אבי הכלה לקיים כל הכתוב עליו בלי ערעור כלל בשום אופן ובשום זמן בעולם ולדון בדין השבועה כדעת הראב"ד שאפי' אם יעברו ויתירוה לא תהיה מותרת כלל ואח"כ היה ראובן מתרעם שעבר הזמן שקצבו עמו לתת הסך ההוא ולא נתנו לו כלום. ויהי כי ארכו להם הימים חלתה לאה הנז' בחולי האיטיקה והיה חליה ארוך עליה ימים ושנים וכי ראתה כי אבדה תקות רפואתה ולא היתה ראויה לאיש נתרצית היא ואביה שישא עליה ראובן אשה אחרת וביררו היא ואביה ובעל החכם רשום מדייני העיר לכתוב ולסדר ענין הרשות הנז' וזה טופס מה שכתבה לאה לראובן בעלה בהיות שהודית לאה בת שמעון אשת ראובן שלא קיים אביה ולא היא התנאים של ענין הנדוניא הכתובה בכתובה שביניה' לכן עתה בפ"ע ח"מ נתרצית לאה הנז' ונתנה רשות גמורה מעכשו לבעל' ראובן הנז' לישא עליה אשה אחרת אחר עבור י' ימים בסיון הראשון ואם בעזרת השי"ת תתרפ' ותהיה בריאה כדרך כל הנשים עם בעליהן לא יוכל לישא עליה אשה אחרת כי אם ברשותה והתנו ביניהם תנאים אחרים בקנין שלם מעכשו דלא כאסמכתא ודלא כטופסי בלי אונס כלל מדעתם ורצונם וגם אבי לאה הנז' ראה השטר הנז' אחר כתיבתו ויישר בעיניו. ולפי שעדיין היה לבו של ראובן נוקפו לחומר השבועה רצה שיתירו לו השבועה של הכתוב' בשלשה מדעת אשתו ומרצונה ובפניה. וזה טופס ההתר' בהיות שלאה אשת ראובן נתנה רשות לבעלה לישא עליה אשה אחרת אחרי' בסיון הב"ר ככתוב בשטר שביניהם וחשש ראובן לחומר השבועה הכתובה עליו בכתובה ונשאל עליה אנחנו ח"מ פתחנו לו פתח בתנאי. שאלו בא אדם ושקר לו בשעה שנשבע ואמר לו שהיתה חולה בחולי זה שהיא חולה עתה לא היה נשבע לה כלל. ועוד שגדולי הפוסקי' סוברי' דבחרטה דמהשתא סגי ליה בכל שבועה כיוצא בזה ולפיכך התרנו לו בשלשה אחר שידענו פרטי שבועתו כדין וכהלכה לדבר מצוה ומדעת המשביע ומרצונו ובפניו. והיה זה ביום ה' ועשרים יום לחדש אדר ב' שנת הש"ם נפשנו בחיים לפ"ק ליצירה והכל שריר ובריר וקיים ואופן ההתרה הנז' היתה שהתרנו לו קודם מה שקבל עליו לדון בדין השבועה כדעת הראב"ד שאפי' יתירו לו לא תהיה השבועה מותרת כלל ואח"כ התרנו לו עקר השבועה הכתובה עליו כנז' והכל שריר וקים לוי בן יהודה. יששכר בן זבולון. דן בן נפתלי ואחר עבור י' בסיון גם עברו עוד כמשלש חדשים ולא נתרפאה לאה הנז' קדש עליה ראובן אשה אחרת ברשות דייני העיר וכעת נפלו בין ראובן ולאה דברי ריבות לאה טוענת כי שלא כדין קדש ראובן שהרשות לא היה מסור לה ואין רשותה מעלה ולא מוריד ומחלתה לתנאי הכתובה בטלה כמפורש בכתובה גם התרת השבועה אינה כלום להיות השבועה ע"ד רבים וע"ד אביה וראובן השיב דאה"נ שאין רשותה כלום ומחילתה לתנאי הכתובה בטלה אבל ההודאה שהכתובה עצמה על תנאי היתה ושאותו תנאי לא נתקיים מילתא אחריתי היא והודאתה הודאה שאין לה כי אם ביטול מחילת התנאים הכתובים בכתובה כמו שהתנה עמה והודאה זו עקירת הענין מעיקרא היא גם למה שטוענת שהיתה השבוע' ע"ד אביה אומר ראובן שכיון שנתרצה אביה קודם כתיבת השטר לאחר כתיבתו לאו כל כמיניה למהדר ביה ולא עוד אלא שאביה בעצמו בירר החכם לסדר ענין הרשות ומסר לו דעתו ומעת שנכתב' הכתובה כך היה כונתם לסלק נתינת הרשות אם לא בהסכ' אביה ולפיכך השביע על דעתו וגם אם השבועה היא ע"ד רבים לחזק הענין לבד נעש' עוד טוען שההתרה היתה לדב' מצוה כדי שיפרה וירבה ראובן וגורם לשכינה שתשרה בישר' ופורש מכל הרהור חטא עון ומעיקרא לכך נשא את לאה והשתא נמי מפני כן מתחרט כמו שהיה דעתו מעיקרא ולא היה ראוי שיגרשנה לפי שלא רצתה היא להתגר' וקשים גרושים לפני המקום ומה גם עתה שיש לה בנים קטנים ממנו ע"כ טופס השאלה:
256
רנ״זתשובה
257
רנ״חראיתי דברי החכם השלם הפוסק כמה"ר יעקב קאשטרו נר"ו מתוך ריסי דבריו נראה שכבר הגיעו דברינו אליו על ענין זה ואני אומר שאיני זוכר כלל מזה ומן הנראה שהתשובה עתה ללא צורך לפי שכבר נפטרה האשה אלא שהשליח הח' כה"ר יוס' אלמושנינו יצ"ו אשר הביא הפסק הפצי' בי לחוות דעתי בהצעת השאלה הנז' עתה גם כי עדיין יש קצת צורך להסיר לזות שפתים מעל בעל האשה ועוד כי מי יאמר כי מה שאיר' היום זה בפלוני לא יאר' למחר באיש אחר ע"כ אמרתי להשלים רצון השואל בהנחת השאלה הנז' בלי תוספת ומגרעת וזה החלי בס"ד בקיצור מופלג. ראשית דברי כי השבועה גדולה חמורה עד מאד בכל ענין לפי שיש כאן שבו' ע"ד רבים בקבלת טובה בשביל השבו' ולדעתי יש ג"כ שהשבו' היתה לדבר מצוה ולא לדבר הרשות מאחר שרצונו באשה זאת היה מצוה לפייסה ולהשלים רצונה לגמור כוונת זיווגו עמה כי זה תהיה סיבה להשיג בנים בני אהוב' עוד חומרא אחרת שקבל עליו לדון דינו ע"ד הראב"ד. ומעתה נשאר לנו לברר אם אפשר לצאת איש זה נקי מן השבו' מכל וכל ונראה בעיני שהטעמים המזכים ומנקים הם אלו כמו שאכתוב בע"ה א' שלא השלימו עמו לתת לו מה שנתנו ב' ההתרה שהתירו על ידי אנשים חכמים מובחרים מחמיו ומדעת חמיו ובפני האשה היתה ההתרה ג' מה שאירע לה החולי הרע בלי תקות רפואה ראיה לטעם הא' מן תשובת הרא"ש ז"ל על שנים שנשבע זה עם זה לילך לארץ ישראל ושוב לא רצה האח' לילך ופסק הרא"ש ז"ל שחברו פטור ומותר ואין עליו נדר כלל וכיון ששניהם נדרו כאחד לא נדר הא' מהם אלא ע"ד שחברו יקיים שבועתו לילך עמו אחר שחברו אינו רוצה לקיים כדין או שלא כדין הוא פטור בנ"ד נמי כיון שב' החלקים נשבעו שניה' יחד זה לעשות כך וכל אחד לא נשבע אלא ע"ד שיקיים חברו המוטל עליו וכיון שזה אינו מקיים גם חברו פטור כן נראה אלא שלבי מגמגם בטעם זה בשתי סבות אחד שאפשר שאין האיש בעל האשה תלה שבועתו אם חברו יעבור על א' מהדברים שהתנו ביניהם דאפשר לא היה כונ' אלא כל זמן שיתנו לו האשה נשא' הוא מחוייב לקיים השבו' שנשבע שלא ישא אשה כו'. עוד טעם אחר שמצאתי אני מקום להחמיר קודם שנדפס ב"י והביא ב"י עתה בי"ד סו"סי רל"ו וז"ל כתב רי"ו בשם המפרשים שנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר אחד מהם על השבועה הב' פטור ואין צריך התר כו' עד שבא זקן א' ואמר כי שניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עכב אלא תשומת יד כו' וגם כי סברת הזקן היה נראה לומר דלאו בסבי טעמא מ"מ בדידי הוה עובדא והצעתי הדברים לפני מרי הרב הגדול כמהר"ר יוסף טאיטאצק זלה"ה והצרכנו לבקש התר בפירוש מבעל ריבי וכן עשיתי. עוד טעם ב' לזכות לבעל האשה וקי"ל דבנדר ושבועה אית לן למיזל בתר כונת הנודר או הנשבע כדתנן בפ' הנודר מן הירק קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר כו' יע"ש ובטור י"ד בהלכות שבועות וכל מעיין יורה יורה ידין ידין דאליבא דכ"ע היכא דאיכא הוכחא מודו דאזלינן בתר הוכחא וכ"ש וק"ו בנ"ד שקרוב הדבר שהוא בפי' גמור כמו שאפרש אמרו שם בפ' ד' נדרים ראה מרחוק אנשים שאוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן כשקרב עליהם ראה שהם אביו ואחיו שלא היה רוצה לאוסרם אינו נדר אעפ"י שלא פירש בהם כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אישר פירותיו על אביו ואחיו כו' יע"ש וכתב הר"ן ז"ל וטעמא מפני שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנד' טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ע"כ א"כ נמצא זכינו לדין דכיון שאשה זו הגיעה להיות חולנית בלי תקוה לרפואה להבנות ממנה אין לך אמדנא גדול' מזאת דאדעת אשה כזאת לא נדר ולא עוד אלא שכמעט עינינו הרואות שהתנה כן בפי' אחר שאמר בתנאי שלא ישא אשה כו' אלא אם ח"ו שהתה עשר שנים והדברים ק"ו שאם שהתה עשר שנים היה פטור ומותר לישא אשה אעפ"י שנמצא כמה נשים שוהות מלהתעבר עשר שנים ויותר ואחר כך נפקדות מי שחלתה בלי תקוה כנזכר שה"ל כאלו עברה עשרים שנה שלא ילדה פשיטא שיש לנו לומר שאין כאן שבועה כלל והתרה לא היה צריך מה תאמר דשאני ההיא דנדרים מנ"ד ואלו התם בשעה שיצא הנדר מפיו היה בטעות ומעולם לא חלה השבועה אבל בנ"ד חלה השבועה כל זמן שהיתה בריאה וטובה מזה אני אומר דלא שאני לן והילך ראיה מתשוב' הרא"ש ז"ל הביאה ב"י וז"ל מי ששדך בתו ונשבע לתת לחתנו כך ואח"כ נתקלקלו החובות כו'. ופסק הרא"ש שחמיו פטו' ומותר מן השבועה והדברים ק"ו שהרי חלה השבועה ולא עוד אלא שעדין היה אפשר ביד חמיו לתת מה שנדר לחתנו ואפי' הכי פסק הרא"ש שכיון שהיה צריך למכור דברים הצריכים לתשמישו אמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נדר ושאין לך אונס גדול מזה ופטור ומותר בנ"ד שלא היה אפשר לה לקיים מה שגלה בדעתו להבנות ממנה עאכ"ו דאית לן למימר דאדעתא דהכי לא נדר ולא נשבע מעולם וכן כתב הרשב"א בתשובה על א' ששדך בתו לשמעון וקבעו זמן לנשואין בתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו ומפני כך אין אבי הבת רוצה לתת לו בתו וכתב שהדין עם אבי הבת כדאמרינן במרוב' לא נתכוונ' זו אלא להגון לה הרי שני עמודי ההורא' ועוד אחרי' הסכימו לדעת א' ותפשו הדבר בפשיטות שאפי' שבשע' השבוע' חלה השבוע' ואח"כ אירע מה שאיר' אמרינן דאית לן למימר לא נתכון זה כו' ונמצאת השבועה למפרע בטלה כאילו לא היתה שבוע' מעולם עאכ"ו ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שפי' בפירוש תנאי גמור אם לא שהתה כו' שה"ל כאילו לא התנה כו' ואין צורך לחזור הדברים. הטעם הג' הגע עצמך ששבועה זו היה צריך התרה אם ההתרה נעשית כנזכר בשאלה הוי התרה ודבר זה ארוכה מארץ מדה ולא ראיתי להאריך במקום שאינו צריך רק לכתוב דעתי בקצרה הנה מהררי"ק ז"ל כתב בשרש נ"ב ז"ל ושוו רוב המפרשים דכל שנשאלה עליו לצורך דבר מצוה דמתירין אפי' היכא דנשבע ע"ד רבי' ואית לן למסמך אהמנותיה דמר אין עומד לפנינו לענין זה אלא שנראה שתלה דעתו הנשבע ע"ד הראב"ד והרשב"א שנראה מדבריהם שאפי' לדבר מצוה אין מתירין וכבר תקן הפוס' נר"ו זה אמנם לע"ד שאפי' לדע' הראב"ד והרשב"א ז"ל יש לנו לומר שההתר' שהתירו הוי התר גמו' דעד כאן לא סברי אלו הגדולי' ששבוע' על דעת רבי' אין לה התר אלא בשלא נשבע להנאת שום אדם אך כאשר השבועה היא לצורך פלוני ואותו פלוני חפץ שיתיר' לנשבע השבועה הוי התרה דאין כאן אחד מן הטעמים שאמרו ששבועה עד"ר אין לה התרה דמה איכפת להו לרבי' אחר שהמשביע השביע לצרכו והוא חפץ בהתרה אנן סהדי שכל הרבים חפצים בהתרה ומתירין אותה לו ויש ראיה לזה מדברי הרשב"א הביאה ב"י בטור י"ד וז"ל על ראובן שנשבע לחמיו בשעת כניסה לעשות לו תוך חדש ימים שטר מתנאי חזרת הנדוניא לבית אביה אם תפטר בלא זרע ואח"כ פייסו שיאריך לו זמן עד בא אביו ואח"כ טען כיון שהאריך לו זמן שהוא פטו' דנדר שהות' מקצתו הות' כולו וכתב ז"ל כו' דאין זה תלוי ביחיד מומחה או בג' אלא מפני שתנאי זה הוא לתועלת חמיו ולהרוחתו וכל כי האי יכול להתיר לו שלא ע"פ חכם וכדתנן בפ' קונם שאני נהנה לך כו' ומפרש טעמא בפ' מי שאחזו משום דלרווחא איכוון והא לא אצטריך והכא נמי תנאי זה להנאות חמיו אכוונו ויכול הוא להתירו שלא ע"פ חכם ע"כ. א"כ בנ"ד נמי שזה נשב' להרווחת חמיו ואשתו ושניהם התירו לו ובירר לו חכם שיתיר לו אפי' התרה לא היתה צריכה ונמצא דנ"ד עדיף טפי מההיא דהרשב"א דהתם יש איזה פקפוק מחמת שנראה שחמיו היה רוצ' בקיום השבוע' לא היה רוצה להתיר רק אריכות זמן כמו שירא' המעיין שם ונלאתי להאריך בדבר זה כי לדעתי הדין מבואר כמ"ש החכם הפוסק נר"ו גם במה שכתב במסדרי השאלה היו אומרים שמפני שמקודם אמר בעל האש' שהודית ונמצא לדעתו שנעקרה הכתוב' ואין צורך עוד לרשות' ואחר זה אמר שנתנ' לו רשות ורצו להוכיח מכאן כי הכל שקר והכל זיוף האמת נפלאתי מהמגמגמים בדבר הזה שהרי גדול' מזאת אמרו חכמי' דעביד איניש לזבין דיני והשת' במקום שיש חסרון כיס רואה אדם לעשות הדברי' בהרווח' בדבר שהוא חמור כמו ענין השבוע' שרוצה אדם לצאת י"ח כל הצדדים האיפשריים עאכ"ו ודי במה שכתבתי והארכתי. וחתמתי:
258
רנ״טמה שכתבתי על פסק מהררי"ל נר"ו ששלח מקושטנטינה יע"א על ענין הפרש שנפל בין ה"ר שמואל נשיא ואשתו ובין הגברת יר"ה וז"ל ראיתי ודקדקתי מה שהשיגה ידי בענין השאלה גם מ"ש הרב נר"ו בזכות חנה ודבריו אינם צריכים חזוק כ"ש שנר' בעיני שהדבר פשוט מעצמו ואין זה צריך לפנים דעדיף נ"ד מההיא דשלהי פ' קונם יין דאמרי' בגמ' היו מסרבין בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת להנות לו שלא נתכון כו' היה מסרב בחברו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מות' ליכנס לביתו ולשתו' ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה וכ"ז הלכות פסוקו' א"כ הרי אנו רואין שאם אדם א' היה אומר על לא דבר על אשה א' קונם מפלונית נהנה לי לעולם היה אסור לנודר ליהנות ממנה שום הנאה וא"ה עכשו שהיו מסרבין בו לשאת אותה לאש' אנו אומדין דעתו ומוציאין לשון הנוד' מפשוטו ותלינן לומר שלא כיוון כו' בנ"ד שכל משאם ומתנם של הבעלי דינים לא היה אלא על הבתים אפי' היו נשבעים והיו מוציאים בפיהם דברים שכל שמען היה מבין שהם דברים כוללים היינו יכולים לדון ולומר שלא היה הכוונה רק על אותו דבר שהיו מריבים השתא דאיכא תרתי שכל משאם ומתנם לא היה רק על הבתים גם דברי הקומפרומיסו אינם מכחישים ליה אדרבא מראים שכן הוא האמת א"כ פשיש' ופשיטא שהיא פטורה ומותרת ואין עליה חיוב שבועה כלל אלא מה שגזרו הדיינים בענין הבתים ונסתלק עולם מעליה ולא נשאר להם כח לגזור ולדון בין הכתות הנזכרות הכל כמ"ש הרב נר"ו ונר' לע"ד דלא מבעיא אם חנה אומרת בפי' שכשנשבעה לא נשבעה אלא אדעת' דהכי רוצה לומר על ענין הבתים אם יכנסו בחשבון הכללי או בפרט דפשיט' שהיא נאמנת על עצמה וכמ"ש הרב נר"ו אלא אפי' היא שותקת ואינה אומרת מה היה כוונתה בעת ההיא יש לנו לדון ולומר שלא נשבעה אלא על ענין הבתים מכח הראיה שהבאתי למעלה שנראה ודאי דהתם כשהיו מסרבין לשאת כו' בהכי מיירי שאפילו שהוא אינו אומר שלא נתכוון להנאה ממש אלא שותק על הסתם אנו אומרין לא נתכוון כו' וק"ל לע"ד ומ"מ נראה הדבר פשוט שחנה זכאה בדינא הנראה לעניות דעתי כתבתי
259
ר״סמעשה שהיה פה העירה שאלוניקי שנפלו קטטות ומריבות בין ראובן ושמעון ונמצא שם באותה העת לוי וכאשר ראה דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים הרים ידו להכות לשמעון וי"א שהיכה וסטר לועו ועל זה חרה אפו משמעון והלך לפני שופט העיר מא"ה ונודע אלי הדבר והלכתו שם לדבר על לב שמעון ולפייסו ולא הטה אזן ולא אבה שמוע אלא בתנאי שינדו ללוי בשוקים ואני חזרתי לו תשובה ואמרתי לו כי ראה הקשת לשאול כי זה א"א אם לא תעמדו לדון יגעתי אותו היום להמציא השלום ולא עלה בידי עבר היום ויום שבת חשבנו כי לילה ייסרוהו כליותיו ושירצה לעמוד לדין שמעון ולא רצה ויום א' כפעם בפעם בקש בשלוחי הדין עד מצא לר' ותפשו לפני השופט ותבעו שהוא ואחיו הכו אותו מה שהכל יודעים שהיה שקר וכזב וחלינו פניו במאד מאד לש' הנז' ירצה לעמוד בד"ת ושאחיו החכם יצ"ו יהיה מכריע ושנלך לבית הח' הנז' ועל הכל נתן כתף סוררת עד שהביאו ללוי לפני הערכאות ושם שאל ממנו שהכ' אותו וגם נעשה תובע משליח הדין כי אמר שלוי הכה גם לשוטר וזה אמר פעמים שלש עד שהשופט עצמו גער בו ואמר לו ריבך ריב ושאל הדיין עדים ולא מצא עד שבק' שמעון שישבע שלא הכהו ובתוך זה הזמן היה שם עם אנשים הנמצאים שם קצת חכ' והיינו נושאים ונותנים אם היה יכול לוי לישבע אחר ששמעון לא רצה לעמוד בד"ת וגם היה תובע תביעות זרות ונכריות שאם יחשוב שלא הכה אותו היום שהיה מספיק והאנשים אשר היו שם כשמעם הדברים לא אחרו הדבר והלכו למקום אשר היה עומד לוי ואמרו לו תוכל לישבע בזה האופן אחר שראה שהיה מוכרח להלקות או לישבע אמר בפני עדים תדעו שאני נשבע שלא הכתי אותו היום וכשלקח השבועה אמר לו ש' לדעתי והשיב לו לוי איני נשבע לדעתך אלא לדעתי אני נשבע ונפטר נמצאו אח"כ המקוים לאיד לוי ולא ראו מתרעמים ומתלוננים מצפצפים ומהגים מתקדשים ומטהרים עצמם על גבי אחרים ולהוצאתם שלא כדין נשבע ושלא היה יכול לישבע וה' יודע כי פי לא דבר ללוי כי הייתי רחוק ממנו מאד וקהל רב ועצום היה שם מפרידים ביני לבינו ומ"מ להסיר ממני עקשות פה אמרתי לכתוב שורות אלו להורות כי הדין פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא משנה וגמרא וסברא משנה נודרין להרגין ולמוכסין כו' ובירו' קאמר דה"ה דנשבעין ואם משום הפסד ממון התירו לישבע עאכ"ו במקום דאיכא צערא דגופא וצערא דממונא ובודאי הדבר ברור שחכמים לא חלקו בין רב למעט למוכסין אמר בין על הפסד מרוב' בין על הפסד מועט ולהיו' שמעתי בשם אחד מן המתחסדים שלא אמרו כן אלא בדבר שאין לו קצב' ומי שיש לו עינים לראות יראה שהבל יפצה פיו האומ' דב' זה שלקח חומר הדברים בלתי הבנה וזה כי הדב' ידוע שאסור להבריח המכס שהוא מדין המלכות ומה שאמרו נודרין למוכסי' היינו במוכס העומד בלא צווי המלך או במוכס שנוטל יותר מקצבתו שהוא שלא כדין אמנם כיון שנוטל יותר מן הקצב' אפי' שוה פרוטה יכול מן הדין לישבע. ובנדון הזה שלפנינו נגד הדין ונגד התורה ושמעון מן הדין הי' ראוי לעונש אחר שהתרו בו כ"כ פעמים לעמוד בד"ת ולא רצה וכמו שאבאר בס"ד ואולי שטעה המערער ונבא ולא ידע מה נבא והוא כי הנה מהר"ם ז"ל כתב בתשוב' על אדם שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורין עד שנשבע לו לתת לו כך וכך דאין באותה שבועה או חרם ממש דהאדם בשבוע' בעינן פרט לאנוס ואע"ג דגבי נודרין להרגין מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההרג והמכה אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאו' שאין להם קצבה בטל הנדר והשבועה לגמרי ואפי' שקבלו החרם ע"ד הקב"ה וע"ד הקהל חלילה שתהא דע' המקום וע"ד הקהל מסכמת זולתי לטובה ולא לרעה אעפ"י שתלו דעתן בדעת אחרים כיון דאנוסים היו בטלה דעתן העתקתי תשובה זו אעפ"י שהיא כתובה בעט ברזל בספרים כדי לסכור פי המדברי' בצואר עתק כי טעו ברואה שהרי נתברר מתוך תשובה זו בפי' שכשנשבע בלתי שיחשוב בלבו היום אז אנו צריכים לטעם הכאות שאין להם קצבה וצריך שיהיו ההכאות בפועל אמנם כאשר יחשו' בלבו היום או יבטל בלחש בשפתיו כי זה יותר טוב לכ"ע בפחד כל דהו יכול לישבע כ"ש וק"ו בנדון שלפנינו שאמר כן בפי' בפני עדים ומה גם עתה אם האמת שאמר לדעתי אני נשב' לא לדעתך שכל חסיד שבחסידי' היה יכול לעשות כן עאכ"ו במקום צער גוף וממון והרי זה כהא דאמרי' כתא מכמר כיון שישראל נופל ביד א"ה אין מרחמין עליו כי גבוה מעל השופט יש אחר כאשר נודע והאמונה כי המערער על זה ראוי לעונש שמערער על דיני תורתנו הקדושה וקבלת רבותנו ז"ל גם היה מן המתעקשים רצה לומר שלא התירו לנדור להרגין ולמוכסין כי אם בלהבא כמו קונם פירות עלי אם אינם אלו מבית המלך וכשראו מ"ש הפוסקים מהירו' דלא דוקא נדר אלא ה"ה ג"כ דנשבעין כו' ומסתמ' נר' שבועה כי פירות אלו מבית המלך הרי שג"כ לשעבר מותר בחשבו בלבו דבר שאינו סותר למה שמוציא מפיו כנז' אמרו שמא ג"כ ירצה לומר שמשביעין אותו שלא יאכל פיר' אם אינם מבית המלך דהיינו להבא וכאלה ההזיות לרוב אמנם ראיתי להעתיק כאן תשובת הרא"ש שכתב וז"ל ששאלת שהגזבר בא לבית הכנסת להטיל חרם מצד המלך כל מי שיודע באותו פלוני שיעיד לפני הגזבר גם שולח אח' יחידים ומשביעם בנקיטת חפץ אם ידע בפלוני שבא על הגויה או משאר דברים שחייבים עליהם מיתה בדיניהם דע אין טוב להשיב על דברים הללו פן יבולע לגוים ויאמרו בעלי תורה התירו שיעברו על שבועתה ודבר זה דומה לנשבע לאכול חזיר מכאן נר' שלא נשאר שום פתחון פה למערער אם לא יעלה שמים וירד תהומו' ולחתימ' דב' זה למען יראו שנתקיים הפסוק שאמר הוי האומרי' לרע טו"י וגו' הנה כתב הריב"ש סי' ק"ב שיש להחדים ולנדות המחזי' ביד ההולך לדון בדיני גוים וכתב בעל התרומו' אפי' דיני חבלות שאינם מסורין לנו בזמן הזה אסור למסור ביר גוים ה' יודע מה שהיה בלבי לכתוב לולי פני השלום והחברים נשאתי ונתפייסתי במה שכתבתי
260
רס״אקט שאלה ראובן נשא אשה את לאה ובכלל תנאי כתובתה נתחייב שלא לישא אשה אחרת עליה ועמד נשוי עמה י"ב שנים ולא זכה ליבנות ממנה והריון לא היה לה וכראות ראובן כך הלך וקבץ שלשה בעלי תורה ובקש מהם שיתירו לו שבועתו ונתרצו לו והתירו שבועתו. ועתה שואל ראובן אם הותרה לו השבועה ויכול לישא אחרת על לאה אשתו כיון שיכול לפרנס שתיהן ואת"ל שיכול אם יש כח ביד לאה לתבוע ממנו סכי כתובת' ומוציאין ממנו. או דלמא אף לזאת אין כח בידה להוציא ממנו סכי כתובתה ואת"ל שיש כח בידה אם היינו דוקא סכי נדונית' שהכניסה לו אמנ' תוספ' אינו מחוייב לה כיון שהיא רוצ' לצאת ממנו ותובעת סכי כתובת' על כל אלה ילמדנו רבינו הדין עם מי:
261
רס״בתשובה
262
רס״גראיתי דברי הח' הש' הפוס' נר"ו צלל במים אדירי' והעלה בידו מרגליו' אבנים טובות אבנים יקרות והערות על תשו' הרא"ש ז"ל וראיתי לגלות דעתי בקצת דברים וזה החלי בס"ד כתב הח' הפוסק שיש תימא על הרא"ש איך כתב בפשיטו' שהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה שהרי זה דלא כהלכתא דהלכה כמאן דא' ביבמות נושא אדם כמה נשים כו' וכתב על זה מ"ש הריב"ל והוא האמ' לפי שהרא"ש ז"ל איתן מושבו היה בספרד ושם בקשטילייא ופורטוגל נהגו ודאי שאין אדם לוקח אשה על אשתו לכן ישראל שהיו ביניהם נהגו כמנהגם כדכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם עוד כתב על דבריו הרא"ש הנז' שכתב שלא ישא אשה אחרת דלא חלה ואיכא למידק אמאי לא חלה דהרי כלל דברי' המותרים כו' וכ"כ הריב"ש בתשו' י"ד ולדידי לא קשה כלל דהרא"ש לא איירי בשבועה כלל וחילק בין שבועה לתנאי ואנו אומר שכמדומה לי שהח' הנז' חשד על הח' הריב"ל שהיה מבין לדעתו דהרא"ש מיירי לענין שבועה מה שלדעתי אי אפשר להאמין עליו כך כי מי היה מכניסו בדבר שאינו נזכ' כלל בדברי הרא"ש אלא שנראה לי דהכי קאמר מדקאמר הרא"ש והוי מתנ' עמ"ש בתורה א"כ נמשך מזה נמי בענין שבועה שהנשבע שלא לישא אשה שלא חלה דכיון שאתה אומר דדוקא כשאומר שלא ישא אשה ואפשר שהאש' ההיא תלד או יגרשנה אז הוי תנאי משום דאפשר שתלד ולא מיעקר בתנאי ההוא דבר הכתוב בתורה הא אם הוא נשוי עם זקנה שפסקה מלדת וחדל להיות לה אורח כנשים דליכא למימר שמא תלד התנאי בטל לפי שמתנה על מ"ש בתורה נמצא שיש לנו לומר ג"כ דין זה בשבועה שלא ישא אשה בנדון כזה שלא חלה השבועה שהדברים ק"ו ומה בתנאי דאיכא צד ברור אליבא דרב יהודה שאפי' שעוקר דבר מן התורה תנאו קיים עכ"ז בלא ישא אשה בנדון כנז' תנאו בטל בשבועה דליכא צד שנאמר בו שהנשבע לבטל דבר מן התורה כ"ש בשבועה שלא ישא אשה שלא חלה השבועה וע"ז הוקשה להריב"ל על הרא"ש למה כתב כן שהרי מצינו שהנשבע שלא לאכול מצה חלה השבועה אפי' בימי פסח כמו בשאר ימות השנה ומדברי הרא"ש נמשך שאינו חל מכח מ"ש בדין תנאי זהו קושיית הריב"ל לא שעלה בדעתו שהרא"ש מיירי בשבועה.
263
רס״דעוד הקשה הח' הפוסק הנז' וז"ל קשיא לי טובא בסוף התשובה שכתב דלא מקרי מתנה על מ"ש בתור' אלא שבשעת תנאו ידע דלא איתמר הכי בפ' הזהב אלא לשמואל דלית הלכתא כוותיה כו' ואני אומר דאין כאן תימא דאפי' שאינה הלכה מצי למימר הכי הרא"ש דרך דמיון לפי שהרא"ש השיב לשואלו וכך אמר לו אתה אומר דשמא לא תלד וצרי' לישא אחרת ואז מחוייב לישא והרי הוא מתנה על מ"ש בתורה על זה השיב לו כי אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה לא לדעת רב ולא לדעת שמואל זה היה אפשר לומר ולא הוי דוחק ומ"מ כפי האמת איני רואה קושיא דאפי' יהיה כמ"ש דבענין זה לא מקרי מתנה על מ"ש בתו' שאני ממונא מאיסורא דלענין ממון הוא דפליגי רב ושמואל אבל בענין איסורא כ"ע מודו דלא מיקרי מתנה על מ"ש בתו' אל' בדיעבד בעת התנאי ובעת השבועה והטעם בענין ממון סבירא להו אפי' לדעת שמואל שלא הקפידה התורה שיעשה האד' מממונו מה שירצה ובדלא ידע אינו מטעם שעקר דבר מן התורה אלא דהוי מחילה בטעות ומחילה בטעות לא מהני אב' בענין איסורא לא פליגי רב ושמואל וא"כ אפשר שמ"ש הרא"ש הוא בין אליבא דרב ובין אליבא דשמואל. גם על מ"ש הח' הפוסק נר"ו שאנו כותבין שלא יגרש א"כ נמצ' דמתנה על מ"ש בתורה לפי שא"א לו לגרש מחמת השבועה תמיה אני לומר כן דאפי' שנשבע שלא יגרש כשנשבע שלא ישא לא מקרי מתנה על מ"ש בתו' דכמו שאתה אומר דשמא תלך דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' מטעם דשמא תלד כך הוא אפי' שנשבע שלא יגרש שייך לומר דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' מטעם שמא יגרש בשוגג או במזיד או היא בעצמה וקרוביה ירצו בגרושיה וא"כ שפיר שייך לומר דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' שמא יגרש כמו שמא תלד וכמו דלא שייך לומר דודאי עוקר אלא בזקנה שפסקה מלדת כנז' לפי שאז א"א בעולם שתלד כך צריך בשאר הדברי' משא"כ בשבועה שלא יגרש שאפי' שנשבע שלא יגרש מ"מ הבחירה במקומה עומדת בדרך טבע. ודי בזה במשא ומתן שפלפל הח' הפוסק נר"ו אבל לענין הדין הדין הוא כמ"ש ופסק הח' הפוסק נר"ו הן בענין השבועה דכיון שהתירוה הותרה גם לענין הכתובה שאין לה כתובה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו:
264
רס״השאלה ראובן שקהל א' נשבעו להעמיד למרביץ תורה עליה' בשבוע' חמורה עד מאד אח"כ בא שמעון והדירם בנזירו' שמשון כו' שיעמידוהו לו למרביץ תורה ולא לראובן אם חל הנדר על אנשי הקהל המושבעים עם ראובן או לא:
265
רס״ותשובה
266
רס״זדין זה ארוך וקצר קצר שדבר זה ברור הוא אפי' לדרדקי דבי רב שאם לא התירו לו השבועה הראשונ' שחייבים הם לקיים השבוע' שנשבעו לראובן והאריכות בזה מותר גמור והרי יש תשובת הרא"ש קצרה שכתב וז"ל צבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהיה הפך הראשון אם הקהל הסכימו להתיר החרם קודם שהטלו השניה הרי חלה הב' כיון שהתירו הראשון אבל אם לא התירו הא' אין יכולים להחרים לעבור על הא' ואין הב' כלום ע"כ ולהיות שהארכתי במקו' אח' בראיות מן הגמ' לא חששתי עתה להארי' יותר אבל מה שיש לראות הוא אם התירו השבועה הא' שבזה הנה צריך להאריך לראות אם התירו מדעת ראובן או שלא מדעתו או בפניו או שלא בפניו ואם היה שלא מדעתו או שלא בפניו אם תועיל ההתרה אם לא כי היה בזה כדי להאריך מאד: אמנם לא ראיתי להאריך לפי שכפי הנראה מפשוטן של דברים לא היה שם התרה כלל אבל מה שיש לראות קצת הוא שגם שהאמת כמ"ש שאם לא התירו הראשון חייבים הם לקיימה ולהעמיד ראובן עליהם כמו שנשבעו לו מ"מ מה תקנה יש להם על הנדר שנדרו שאין לו התרה לנ"ש דבשלמא שבועה יש קצת תקנה בשילקה אם עבר עליה ח"ו אבל נדר נ"ש צריך שיעמוד כל ימיו באיסור או לקיים הנדר וראיתי לבאר דברי דאמרינן בירושלמי והביאו הרי"ף ז"ל על מתניתין דשבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה הא' שבוע' בטוי והב' שבועת שוא וז"ל הירו' כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיאכלנה ויעבור שבוע' שוא ולא על שבועת שוא ובטוי ודין זה ג"כ הביאו הריב"ש בי"ד וה"פ שבועה שאוכל ככר זה הוי שבועת ביטוי דהיינו להרע או להטיב דקרא שבועה שלא אוכלנה הוי ש"ש שנשבע לבטל את המצוה ולפי שבין שיאכלנה ובין שלא יאכלנה הוי ש"ש שכבר עבר על שבועה כשהוציא השבועה שניה לבטל הראשונה ג"כ מוטב שיאכלנה שבזה לא יעבור אלא על שבועת שוא לבד אבל מקיים השבועה הא' שהיא שבוע' ביטוי ואם לא יאכלנה יעבור על ב' א"כ למדנו שאעפ"י שמוטל עליהם להעמיד ראובן למרביץ תורה מ"מ אינן פטורים מן הב' וא"כ בנ"ש בזה שיכולים לקיים ב' הצדדים א' לקיים לראובן למרביץ תורה גם להיות נזירים אם נאמר שחייבים לקיים השבוע' והנדר לזה אני אומר כי לע"ד אם הם יאמרו שכשנדרו הנדר היה בחשבם שכיון שהת"ח הב' היה מסביר להם שיכולים לעשות כן כי הנדר חל על השבועה ומבטל אותה ויכולים להעמידו למרביץ תורה ג"כ נראה בעיני דהוי כנדרי שגגות דלא חל כדתנן פ"ד נדרים נדרי שגגות כיצד כו' הביאוה הפוסקים אמר קונם ככר זה עלי אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעה שהוציא הנדר מפיו או בשעה שהוא חל ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר ה"נ יש לנו לומר שאם היו יודעים שלא היה בא בידם לקיים לשמעון במרביץ תורה אלא שהם חייבים מכח השבועה לקיים לראובן לא היו נודרים אז נראה בעיני שהם פטורים ולא חל הנדר כלל ומ"מ עכ"פ השבועה הא' במקומה עומדת ואם היו מתירים להם הא' עכשו היה נר' לי מטעם זה שהיו פטורי' משניהם כיון שבשעה שהוציאו הנדר מפיהם היה בטעות כך היה נר' לי אלא שנר' קצת ספק מתוך תשו' הרשב"א הביא' הב"י סי' רל"ח כנלע"ד.
267
רס״חהחכם השלם כמה"ר גרשון נר"ו ראיתי כתבך גם פסקך ולענין הכתב אני אומר שהיטב חרה לי שהעליתני למקום שאין ידי מגעת וענותך תרבני ועשיתנו כרועה בקר ואינו אפי' רועה לאן. ונניח זה ונבא לעיקר הדין כי הוא העיקר ותחלה באתי להודיע כי קודם יגיעו אלי דבריך הגיעו לידי דברי הח' השל' הישיש כמה"ר יצחק הלוי נר"ו וחי האמת כי מי שאינו מכיר לשום א' מכם ויראה דברי כל א' מכם יגזור שכת' יוצא מן השורה הרחק מאד מאדם כי הנה הוא לא ימצא בדבריו דבר מגונה ואתה ימלא פיך גנויות ודברי' של דופי לא נתנו לצאת מפי אדם כל דהו ועל איש כל דהו הגם כי השותפו' לבד שנתחברתם עמו ולפי דבריך הוא היה העיקר המניע אתכם הדבר ונמצא שאתם נגררי' אחריו סותרים דבריך שאתה אומד תלמיד טועה ומסכסך וכיוצא באלו הדברים שאסור לשומען כי אפי' היה כדבריך היה ראוי שתאמר אל לבך אם חכמה אין כאן זקנה כאן ולא ישמעו בחוץ דבריך כי יאמרו זונות מפרכסות זו את זו ת"ח לא כ"ש וכ"ש שעל אמונתי שאני מכיר אותו בימי בחרותו שהיה לומד עם הח' הש' כמהר"ר אברהם שלום זצ"ל והיה מבין יותר מכל התלמידים שהיו שם גם היה אהוב לזקנים אשר היו בעת ההיא להיותו נוהג כשורה יותר מכלם ועתה כפי דבריך נעשה צדוקי ועם הארץ זה לא יאמן כי כבר השרישונו חז"ל העמד דבר בחזקתו עד שיתברר לך ההפך ולאו כל כמינך. מ"מ אני כתבתי לו ברמז שיש דברים בפסק שלו שלא הייתי מסכים עמו אמנם יש דברים שמחויבים הדין להיות כדבריו והוא כי לענין השבוע' אומר שנשבעו ע"ד שישב עה"ר יוסף הלוי והוא לא רצה לישבע ובזה אני אומר שא"כ הוא שבועתם היתה בטעות ולא חלה ואע"פ שכפי הנר' זו אינה צריכה לפנים מ"מ למי שירצה ראיה יש להביא ראיה ממה ששנינו בפ"ד נדרים ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים ב"ש אומרי' הם מותרים ומה שעמהם אסורי' וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים והכי קיימא לן דכיון דאחיו ואביו מותרים גם השאר מותרי' דנדר שהותר מקצתו הותר כלו הכא נמי בנ"ד ה"ר יוסף הלוי שלא נשבע אין עליו שבועה ואלו שנשבעו היה כאשר חשבו שה"ר יוסף לוי ישבע ועדיף נ"ד טובא מההיא דנדרים וק"ל. עוד יש להביא ראיה מתשובת הרא"ש וז"ל ומ"ש שהיית מוטעה בנדר הזה. שאם היית יודע שהי' עליו נדר להתעכב בכאן ללמוד לא היית נודר לילך עליו איני רואה בכאן טעות כי נדר גמור נדר לעלות לא"י בתוך שנתים ואם היה עליו נדר להתעכב בכאן מתר משנתי' וללמוד היאך נדר נדר האחרון לבטל את הראשון ונדר האחרון לא היה נדר וכיון שנדרו לא היה נדר גם שלך לא היה נדר כי לא נדרת אלא להיות בחברה אחת וכיון שנדרו אינו נדר ואינו מחויי' ללכת נתפרדה חבילה ואין כאן נדר כו' ע"כ גם על ענין קבלת החרם שקבלתם ככתוב בשטר כו' ואתה אומר שאינו נאמן לומר שלא קבל כו' האמת כי כבר כתב רש"י ביבמות פ' האשה רבה וז"ל שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו אלא א"כ יש עדות כשרה בדבר. וכן יש להביא ראיה מן הגמ' בכרותות פ' אמרו לו שנים אכלת חלב ר"מ אומר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל רבי יהודה אומר נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה ואע"ג דמהתם נר' דוקא בינו לבין עצמו כו' היינו היכא דאיכא עדים שאומרים שחטא אלא שהוא אומר שלא חטא ומפרש דבריו אבל בנ"ד שאין כאן עדים שקבל עליו החרם בפיו הוא נאמן בלי ספק. וכתב הרא"ש בתשו' על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה כו' והשיב כיון שלא האמינה עליו כשני עדים הוא נאמן וכן הסכים ה"ר יודה בנו בתשו' והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון שפרע אין אנו יכולים לפוסלו אע"פ שחייב לפרעו הרי דפלגינן דבוריה דלענין ממון אין אנו מאמינים אותו ולענין איסורא אנו מאמינים אותו א"כ פשיטא ופשיטא שאם לא יש עדים ברורים שקבל עליו החרם שהוא נאמן ובמה שכתבת שכל שאר החתומים מעידים שקבלו עליהם בגזרת נח"ש שהרי טופס השטר כך אנו הבאים על החתו' קבלנו עלינו כו' איני יורד לסוף דעתך שאם כוונתך להוצי' מכח לשון השטר יש בזה שתי תשובו' א' שאפשר שמה שכתוב אנו הבאים אינו שמעיד א' על חברו אלא שכיון שכל א' מעיד על עצמו לזה כתוב אנו כי איך היה לו לכתוב בלשון יחיד א"א ועוד שדרך העולם לכתוב הסכמה אחת ואח"כ מקיימים אותה וא"כ בנ"ד אפשר שכן היה שהסכימו שיכתב הסכמה אחת כוללת ואח"כ חתמו אותה ואפשר ששום א' מן החתומים לא קבלה בפירוש בפה רק שחתם עלי' לבד ואחתימ' לבד אכתו' דעתי בס"ד ואם כוונתך שהם מעידי' עליו שבפירוש קבל עליו החרם הא ודאי שהם נוגעי' בעדות כל עוד שהם רוצי' לעמוד בחומרתם כי יש להם הנאה שלוקחים נקמתם מהם במה שלא יהיה להם מורה ואם החכם הנז' יורה להם מה הועילו בגזרתם והטור כתב בהלכות עדות בשם הרמב"ם שאם יש לעד שום צד הנאה בעול' אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד כ"ש כי זה דרך קרוב מאד אמת כי היה נר' בעיני שאם הם יתירו החרם ג"כ לעצמם ואח"כ יעידו בפי' שזה החכם קבל עליו החרם ועבר עליו היו נאמנים כי אז לא היו נוגעים בעדות דמה הנאה יש להם וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י י"ד עלה רע"ב ואפי' בזה היינו באים למחלוק' הפוסקים אם הנשבע ואח"כ עבר ח"ו על שבועתו אם נפסל אם לאו דהרבה מן הפוסקים סברי דלא מפסיל אלא היכא דכשהוציא השבועה מפיו הוציאה לשקר אבל לעתיד לא ואין כאן מקום להאריך בזה ועוד כיון שחושב שעשה מצוה באנו למחלוקת הרי"ף והרמב"ם כמו שהביא הטור ח"מ בהלכות עדות על קוברי המת בי"ט ראשון כל זה אני כותב בהנחה שלא התירו לו החרם שאם התירו הותר ואין לו עון אשר חטא כלל כמו שאכתוב בע"ה ועל מה שטוען שחתם ולא קבל ודעתך לומר שכיון שחתם כו' ראיתי לאהבתך להעתי' כאן פסק שכתבתי על מעשה שאיר' פה שאלוניקי בחיי מורי הרב הגדול מהר"ר יוסף טאיטאצק בהיותו הוא בקושטאנטינה וזה היה המעשה מעשה שהיה כו' עד סוף התשו' ועכ"ז רבו עלי חברי ועשו מעשה וגם מורי הנז' הסכי' על ההתר והתירו לאותם שאמרו שחתמו ולא הוציאו בפיהם כ"ש וק"ו בנ"ד שיש כמה מעלות אפי' לדעתי היה נאמן ועל מה שכתבת שחלה השבועה והחרם שלא להורות כו' מטעם דשבועה חלה ע"י כולל איני יודע כונת הכולל אבל נר' בעיני שכן הוא האמת שאלה השבוע' או החרם מטעם כולל והכולל לע"ד שהרי אז"ל אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון כו' והביאו הטור י"ד בשם הרמב"ם בהלכות ת"ת ואמרו כל השונה לתלמיד שאיגו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס כו' וא"כ מתוך שחל החר' על כיוצא באלו חל נמי על אותם שהם כשרים שאפשר שיש א' מהם או ב' שאסור ללמד לו תורה וא"כ מטעם זה אפשר שחלה השבועה או החרם ועל מה שכתבת מטעם מגדר מלתא והבאת ראיה ממ"ש הרמב"ן אינו רואה בזה ראיה דכמה תשובות בדבר. א' והיא גדולה בעיני אם שמע' בקדשי יחיד שמעת בקדשי רבים הייטב בעיני ה' לדחות א' מישראל או יותר בשתי ידים חלילה וחס ועוד אפי' יחיד מאן נימא לן דמשום האי מילתא אית לן לעשות כדבר הרע הזה לדחותו מעל ישראל שלא להורות לו דלמא די לנו בזה לייסרו בשאר עונשין בנדוי קצת ימים עד ישוב בתשו' ומפני פעם א' או שתים נדחה אותו בשתי ידים חלילה וחס ע"ז נאמר תהא שמאל דוחה וימין מקרבת עוד דאפשר כי לימול או לקבור יש לו תקנה מצד א' אבל בלמוד תורה או בהוראה אשר ימשכו מהעדרה כמה נזיקין ואיסורין היכן מצינו אם לא שראינו אותו יוצא מן השורה הרבה מאד ואין דברינו נכנסי' באזניו כ"ש וק"ו אחר המחילה לא נשמע כדבר הזה כי למה קבלתם אותם לחזור ולדחות דכיון ששבו וקבלתם אותם הרי הם כשרי' ואולי מכאן ואילך יהיו נשמעים לכל דבר שבקדושה. עוד שאפשר שהרמב"ן ז"ל נדחק להביא טעם למנהג הארצות אבל במקומות הללו לא שמענו כלל הדברים אנו אומר שאין כל המקומות שוות ולא הזמנים ולא הנושאים כי יש לחלק חלוקים רבים. ועל הראיה שחדשת כבר הרגשת בה שאין הנדון דומה לראיה ומה לתבן את הבר דהתם בשביל המלמדים שאינם יודעים ואינ' נזהרי' בלשונם וכמו שפרש"י נוטל רשות וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק. וא"כ הגזרה טובה עד מאד כי איך יורה מי שיבינו מדבריו על האיסור מותר ועל הטמא טהור אפי' שיהיה חכם כר"ג וכיוצא בזה אבל בנ"ד לא שייך ופשיטא שאין ראוי לדחו' א' מישראל חלילה וחס כנז"ל. ותמהתי עליך שכתבת וז"ל ואין לחלק כו' עד דאדרב' דוק לאידך גיסא כו' שכבר ידוע שהמקשה והמביא ראיה לדבריו קרובים שכמו שהמקשה צריך להקשות בכח גם מי שרוצה להוציא דין חדש ומביא ראיה לדבריו צריך שתהיה הראיה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש וא"כ אפי' לפי דבריך לאו כ"כ לומר אדרבא דוק לאידך גיסא כו' כי אלה הדברי' טובים למי שירצה לדחות ולומר מה אתה מביא ראיה דלמא הכא שאני וק"ל וע"מ שכתבת דדוק' בשבועה צריך להוציא מפיו או שיענה אמן אמנם בחרם כו' אמת שכן הוא כדבריך שבחרם חל על המיעוט ע"כ אפי' ימחו בהסכמ' הרוב אמנם עכ"ז מתוך השנאה והתחרות דברת כך שהרי כתב הריטב"א בחדושי ע"ז בשם רבינו יונ' וז"ל היה אומר מורי הרב דכל תקנה שרוב הצבור והוא רוב חשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אע"פ שהמיעוט עומדים וצווחים הרי הם חייבים במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהא נר' לרוב ההוא שיש בגזר' ההיא תקנה לצבור ומתקנין כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשות כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום עכ"ל א"כ היה צריך שני תנאים א' שיכריזו החרם ויהיו שם רוב הצבור אז חייבים המיעוט לקבל ולשמור אפי' לא שמעו ועוד תנאי ב' שאם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשות כן מדעתו ואם לאו לא עשו כלום ולדעתי ששני התנאים חסר וכאן כפי הנרא' א' שלא הוכרז חרם כזה בקהלות ועוד היה חסר התנאי הזה שודאי אם לא נעשה מדעתו מי הוא גדול ממנו בפלפול ואפי' כדבריך שאינו חכם כמוך מ"מ אחר שהוא חכם ומרביץ תורה ומנהיג זקן מן העיר ודאי שאינו כפוף הוא לחכם שעושים שאר העם אפי' היה בעצתך כי אינו עולה בדעת שתאמר עליו שיהיה כפוף אליך כי סוף סוף הוא זקן יותר וחכם ולאו כ"כ לומר עליו שאינו יודע בשביל שאפשר שאינו מפלפל בהלכה כמותך וא"כ הוא יאמר שאין בחרם הזה ממש כי לאו מגדר מלתא הוא אדרבא שיש איסו' להטיל חר' כזה כמו שהו' אמת לדעתי וא"כ אין לתפוס עליו אלא מטעם שחתם
268
רס״טובזה כבר כתבתי הסכמת החכמי' בדב' גדול מזה כנז"ל וא"כ ההתרה אם הותר נעשת לרווחא דמלתא ולדבר מצוה כי מה שכתבת שאפשר לקיים מצוה זו ע"י אחרי' מה בזה עם היות שיהיה אפשר להם ולא יפסידו באיסורו יפסיד הוא ולא מטעם שחייב להורות לבד אלא שג"כ יש מצוה ללמד תורה ושכר גדול יש למלמד תורה לרבים ומונע בר כו' וברכה לראש משביר ולמה יפסיד זכותו ומה שאמרת הלואי שהיינו יכולים לקושרו שלא יורה לא בדעת' הדבר תלוי כי שונא פסול לדון את חברו וכלל הדברים אני אומר כיון שהוא אומר שלא הוציא חרם מפיו ואם חתם לא ראה רק שהביאו לו הכתב ואמרו לו לחתום וחתם בשביל להשקיט מעליו קול האנשים שהביאו לו הכתב לחתו' וגם יש בזה אמתלאה והוא נאמן כנז"ל גם השבועה היתה בטעות כפי דבריו כנז"ל א"כ אין כאן חשש איסור כלל ועוד אני אומר שעל ענין ההתרה אפי' נקבל שיש כאן דעת רבים וקבלת הנאה מן הטעם שכתבת והיה אפשר לומר א"כ שאפי' בדיעבד אם התירו לא הותר כפי דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ואחרים מן הפוסקים דסברי הכי מ"מ בנ"ד אפי' היינו צריכין להתרה היה ראוי להסמך ע"ד החולקי' כיון שחרם כזה מגונה עד מאד ויש איסור בקיומו ואפשר שאפי' הראב"ד והרשב"א יודו ג"כ כ"ש כי כמה הרפתקי צריכים אנו למעבד כדי לחבר בנדון זה כל אלו החומרות לכן נראה בעיני כי במחילה מכ"ת הורת מבין ריסי עיניך כי כוונתך להחזיק במחלוקת וראה תשובה נצחת לע"ד שאפי' תרצה לומר דחרם זה היה למגדר מלתא כנז' בדברי' למה לא הטלתם תנאי בדבר עד ישובו בתשובה שלימה אלא גזרתם בהחלט כך שנים
269
ר״עילמדנו רבינו ראובן ושמעון היה ביניהם דברי ריבות וקטטות ותביעות ועשו ביניהם קונפרומיסו וז"ל בהיות אמת שיש דין ודברים ותלונות ותערומות בין ראובן ושמעון על עסק משא ומתן שהיה ביניהם כשהיו שותפין ועתה באמצעות אנשים כשרי' לאהבת האמת והשלום ה"ר שמעון וראובן מדעתם ורצונם נשבעו שבועה חמורה כראוי ע"ד הנשבעים באמת שביריד מושקולור הבא ראשון בע"ה ראובן הנז' יברר לו דיין אחד ושמעון הנז' יברר לו דיין אחר ושמעון וראובן הנז' יסדרו טענותיהם בפני הב' דיינין ההם וכל מה שיגזרו הדיינין ההם יהיה רצוי ומקובל על ראובן ושמעון הנז' כאלו נעשה ונגז' ע"פ ב"ד הגדול שבירושלים. וזה יובן אם יסכימו הב' דיינין לדעת א' ואם לא ישכימו לדעת א' מעתה ומעכשיו ראובן ושמעון הנז' נתנו רשות לדיינים הנבררים לברור מכריע א' מי שיראה בעיניהם וזה יהיה נדון אחר הרוב ונתחייבו ראובן ושמעון הנז' מכח השבועה הנז' שלא לצאת ממה שיגזרו הב' דיינים אם יסכימו לדעת א' או אם לא יסכימו שיעשו מה שיגזור המכריע עם א' מהדיינין כנז' בלי מיאון וסירוב כלל ולפי שכל זה עבר בפנינו חתומי מטה שראובן ושמעון הנז' נשבעו שבועה חמורה כראוי לגמור ולקיים כל הנז' וכן קנינו מהם קנין גמור ושלם מעכשיו במנא דכשר למקניא ביה כתבנו וחתמנו שמותינו פה לעדות ולראיה יום ד' י"ב לחדש שבט שנת השכ"ז ליצירה פה לארסו וקיים משה אישפיריאל יוסף הלוי אברהם פורמון עכ"ל הקופרומיסו ועדיו בחותמיו
270
רע״אאחר כך בשהלכו ליריד מוסקולור התרה ראובן לשמעון שיבררו דייניהם ויסדרו טענותיהם בפניהם ויעמדו לדין בפניהם כנז' בקונפרומיסו וזה לשון נוסח שטר ההתראה:
271
רע״בבהיות שלימים שעברו נפל הפרש ותלונה בין ראובן ובין שמעון הדרים בלארסו על מיני ואופני מדייני עניני ריבותיהם על משא ומתן שהיה ביניהם בזמן העבר' ולא יכלו להפשר ביניהם עד שבאו במוסכם אז ונשבעו כל החלקים שבועה חמורה שביריד מושקולור הב"ר יברר כל א' וא' מהם דיין א' וכל מה שיצא מבין שני הברורים יהיה עשוי ומקובל על החלקים הנז' ואם יצטרכו הברורים למכריע שיעמידוהו וכל אשר יצא ע"פ רובם יהיה עשוי ומקובל כאלו נעשה בב"ד הגדול שבירושלים כנר' משטר הקונפרומיסו שביד ראובן הנז' ועתה באו החלקים הנז' פה ביריד מושקולור הנז' ועשה ראובן הנז' התראה בפנינו שיברור כל א' מהם הדיין שלו ולסדר טענותיהם בפניהם כפי המוסכם הנז' בשטר הקונפרומיסו ושמעון הנז' טען ואמר הדיין שאנו ביררתי אינו רוצה לדון דין זה וראובן הנז' השיב לו תעמיד ותברר דיין אחר ושמעון לא חשש לדבריו וגם חזר ראובן הנז' והתרה לו בעבור חמר השבועה שיש בשטר הקונפרומיסו שיהיה זה הענין שיעמדו לדין ביריד לאסונה הב"ר ושמעון הנז' לא חשש לדברי ראובן הנז' ולא להתראתו ולא ענה אחריו עוד וראובן הנז' היה צועק ואין מושיע ואין עונה ואין קשב כל זה שמענו באזנונו ובעינינו ראינו פעם ופעמים ולכן כתבנו הדברי' וחתמנו שמותינו פה להיות לראיה ולזכות זה היה פה יריד מושקולור שלישי בשבת תשעה עשר לחדש סיון שנת חמשת אלפים ושלש מאות וכ"ז ליצירה והכל שריר וקיים יוחנן כהן יחיאל שאקי משה בכ"ר יוסף שלמה צמחש ע"כ לשון שטר ההתראה ועדיו אות באות:
272
רע״גועל זה טענו הב' כתות כ"א כפי סברתו וזה שראובן טוען ששמעון עבר על השבועה הכתובה בקונפרומיסו הואיל ולא עמדו בדין לפנו שום דיין כמו שהיה צווח ר' שיברר לו דיין ויסדרו לפנוהם טענותם ושמעון טוען כי אינו עובר על שבועתו כיון שבירר לו דיין ולא רצה אותו הדיין לשמוע טענותיו ככתוב בשטר ההתראה בטענת שמעון הנז' כי השבוע' לא היתה אלא שיברר לו דיין וכבר בירר אותו וכיון שבירר דיין פטור משבועתו אע"פ שלא עמדו לפניו לדון וראובן טוען שכוונת השבועה היתה לתכלית העמדת בדין ולכן אם לא רצה אותו הדיין שבירר לדיין אותם הי"ל לברור דיין אחר ואפי' מאה פעמים עד יתקיים המכוון והתכלית שהוא לסדר טענותיהם ולעמוד בדין ולקבל עליהם גזרת הדיינים ההם לבדם או לדברי המכריע לדע' א' מהם ועוד טוען ראובן כיון ששוב התריתי בו שנעמוד בדין ביריד אלסונה ולא חשש לדברי הרי שכוונתו רעה והוא סרבן וכל מה שהיה עושה הוא בערמה לדחות אותו בקנה אי לזאת רבינו למדנו ארחות חיים הדין עם מי ועוד טוען ראובן אמתלאה איך שמעון כל דבריו ערמה הם וזה ששמעון אומר הדיין שביררתי אני אינו רוצה לדון אותנו וכנראה מדבריו שכבר מקודם זה בירר לו דיין וזה אינו כי מעולם לא אנו ולא היא באנו לזה ר"ל לברור לנו דיינים שבקנפרומיסו כתוב שביריד מושקולור שם לברור דיינים ומקודם לכן מעולם לא ביררנו אלא שמא בלבו היתה שומה לברור לו דיין ולא בירר ולכן נראה לי שרצונו לדחו' אותי בדברי הבל ושלא לעמוד בדין כלל וא"כ לקתה מדת הדין ואין לדבר סוף
273
רע״דתשובה
274
רע״האמת כי כל מי שאין יראת ה' בלבו ולא ירא לשבועתו ימצא מקו' להתלו' כי פני ההראו' נר' יש טעם ומקו' להתלו' בו ר' במ"ש שאינו עובר על שבועתו שהוא לא נשבע אלא שיברר לו דיין והרי קיים שבועתו שנשבע שהרי גדול' מזו מצינו שכ' הרמ"בם ז"ל בפ"ב מהלכו' נדרי' אם נשב' לפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמ' אנו לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוצי' אכיל' שלא היה בלבי הרי זה אינו לוקה עד כו' יע"ש והשתא יאמר אדם ק"ו ומה התם שהוציא אכילה מפיו בפי' נאמן לומר דלא היה כונתו כן אלא שטעה ופטור מטעם דבנדרים ושבועות פיו ולבו שוים בעינן ואם כן באותה שבועה לא היו פיו ולבו שווים כל שכן וק"ו שיאמר האומר שיהיה נאמן לומר אני לא נשבעתי אלא לברד דיין וכבר קיימתי כי עתה פיו ולבו שוים הם שנשבע לברר ובירר ומסתמא ודאי לא נתחייב שידונו אותו הדיינין כי זה לא הי' בידו ואיך ישב' על דבר שאינו בידו וברשותו כ"ז הי' נרא' לכאור' אמנם שאין הדב' כן שהרי כ' הרמ"בם ז"ל בעצמו בפ' ההו' בעצמו שאם אמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתכם אנו נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם ע"כ ואע"פ שידעתי שיש ביד מבקש תואנה או מרמה לומר שאנו התם דאמר על דעתכם מש"ה שוב אינו נאמן לומר כך היה בדעתי אבל בנ"ד שלא אמר על דעת ראובן יאמר שלא נשבע אלא על דעתו ודעתו היה כשנשבע שלא נשבע אלא לברר לבד והרי בירר נראה לע"ד דע"כ לא הוצרך הרמ"בם ז"ל לכתוב ועל דעתכם וכו' אלא בשבועה שעושה האדם מעצמו שלא לצורך חבירו אבל בשבועה שנשבע אדם לחברו לבקשת חברו ולהנאתו ה"ל כאלו נשבע לדעתו וכל דבר שיובן באותה שבועה חייב לקיים. וכן נראה מתשובת הריב"ש ז"ל על ענין הסכמה וז"ל אבל מי ששואל מחבירו אי זה דבר והוא הודה לו בנדר ביותר משאלתו כו' ועוד דכל הני הוו בנדרים של אדם בינו לבין עצמו והולכי' אחר כוונתו משום דבעינן פיו ולבו שוי' אבל במי שנותן מתנ' לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחרי' ואין הולכין בזה אחר אמדנ' אלא א"כ הוא אמדנא דמוכח ע"כ הרי שחלק בין בשאדם נודר או נשבע בינו לבין עצמו או נודר ונשב' לחבירו ואין ספק דהיינו טעמא דכיון שנשבע להנא' חבירו הוי כאלו נשבע לדעת חבירו וכל שלשון הנדר והשבועה יסבול משמעותו להנאת חבירו חייב לקיים אם לא יהיה שם אמדנא דמוכח להפך. א"כ בנ"ד נמי לא מבעיא דליכא אמדן דעת להפך אבל איכא אמדן דעת גמור ברור אפי לתינוקות שכשנשבע להוציא ולברר דיין שידין בניהם ואם לא ירצה פלו' יפייס לאח' וא"כ אחר שכתו' בשט' שלשון השבוע' שנשבעו שבוע' חמור' ע"ד הנשבעי' באמת שביריד מושקולור הב"ר בע"ה הה"ר פלונו יברר דיין א' והר"ר פלוני יברר דיין א' וה"ר פלוני וה"ר פלוני יסדרו כו' השבוע' חוזר על הכל א' שהנשבעי' באמת אינם נשבעי' לבטל' ואין לך בטלה גדול' מזו שיברר דיין ומה לנו ולצרה כשיברר וכן לחבירו אשר צעק ורדף אחדיו לעמוד בדין מה תועלת לו ומה ישיג כשיברר ולא יעמדו לדין אין זה רק חוכא ואיטלולא ובודאי שהשבועה חוזר על הכל שיברר דיין ושיסדרו כל טענותיהם לפניהם ויקיימו גזרתם על הכל חוזר השבועה וא"כ פשי' שהדבר פשוט וברור כשמש שאם יברור אחד ולא ירצה לדון ביניה' יברר אחר שמשעה זאת הית' כוונתם שלא היו בטוחי' שכל מה שיבררו הם תכף ומיד ירצה לשמוע טענותיהם אלא ודאי הכונה הברורה שישתדל כל אחד לברר דיין אחד אם לא פלוני יהיה פלוני כי מסתמא באותו מקו' הדרך שימצא שם אנשים יראי ה' וחושבי שמו ירצו לשום שלום בין אדם לחבירו על הדין ועל האמת ואם היה שהשבועה לא היה רק לברר לבד היו הדברים כמ"ש וע"ז כתבו הפו' הרשב"א ז"ל וגם הרא"ש ז"ל ב' כא' בתשובותיהם שהנשבע לפרוע לחברו לפסח שחייב לקיים שבועתו לפבח הב"ר דאל"תה נמצא שנשבע והוציא דבריו לבטלה שכשיבא גם הב' יאמר לא היה כונתי רק לג' וכן לעולם וגדולה מזו מצאתי למהר"ריק ז"ל בשרש קי"ג על ראובן שנשב' לפרוע לשמעון בעיר פ' ואירע אונס שמחמתו הוצרך שמעון לצאת מהעי' נרא' שאם העי' שעומ' עתה שמעון רחוקה ממקו' עמידת ראובן יותר מאשר היתה העיר האחרת פשיטא שלא יתחייב ראובן להוליך שם מעותיו אבל אם היה כמו ממקום ראובן בראשונה חייב ראובן ללכת שם לפרוע לשמעון אע"פ שלא הזכיר בשבועתו כי אם העיר שהיה עומד שם שמעון בעת ההיא וא"ת איך תחול השבועה על דבר שלא הוציא מפיו דבעינן לבטא בשפתים היינו בשבועות איסר ובנדרי איסר אבל שבועה שבין אדם לחברו לקיים לו תנאו שהתנה עמו השבועה תלויה בתנאי וכל שתחול התנאי תחול גם השבו' לפי הנלע"ד עכ"ל. הרי אתה רואה כמה הפריז הרב הגדול הזה על המדה שאפי' שהזכיר בפי' מקו' פלוני מחויב מכח השבועה למקום אחר כל עוד שאין טורח וצער בזה יותר מבזה ואעפ"י שאנו רואים שלא הוציא בשפתיו רק מקום פלוני מ"מ כיון שהשבועה היה לחברו אמרי' ודאי שדעתו היה להשלים עם חבירו ומה שאנו אומרי' לבטא בשפתים כו' היינו בשבועת ונדר שבינו לבין עצמו וכ"ז נוטה למה שכתבתי בשם הריב"ש ז"ל אלא שמהררי"ק ז"ל חדש יותר מ"מ למדנו ודאי שאין טענה לשמעון במה שאומר שלא נשב' אלא לברור והרי בירר שזה היה אפשר אם היתה השבועה בינו לבין עצמו אבל כיון שנשב' לבקשת חבירו ולהנצל מתרעומותיו פשיט' דאנן סהדי שהשבועה היתה לברר כו' ולעמוד ולקיים הנז' כ"ש שגם הלשון מקיים כ"ז כפי הנראה מלשון השטר ברור ומכוון הלשון עם כונת ר' באופן שהמקל בענין הזה לע"ד קל הוא מראשו וקל הוא מזרועו ומז' הצד נר' שגם שטוען ר' שהתר' בו שיבררו דיינים ביריד אלסונ' ולא רצה שמעון שגם בזה נכשל אעפ"י שמתחלה עלה במחשבתי שכיון שהשבועה היתה במושקולור ועבר מושקולור ולא קיים שמעון מה שעבר כבר עבר ושוב אינו חייב מכח השבועה אבל עתה שראיתי דברי מהררי"ק ז"ל בתשובה הנז' בסוף דבריו כתב וז"ל ולא דמי לנשבע לאכול ככר זה היום ועבר היום ולא אכל שעבר על שבועתו ואין מחוייב עוד לאכול דעיקר השבועה היתה על הזמן כו' אבל הכא הוא מחוייב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה ועיקר השבועה על פרועות החוב והזמן מזרז פריע' החוב מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא יפרע לאותו זמן שחייב לפורעו לאחר זמן עכ"ל עד מ"מ בשבועת תנאי ממון חויב ע"כ. וא"כ בנ"ד נמי איכא למימר שאדם שיש לו תביע' עם חבירו חייב לעמוד לדין וכשנשבע הוא לזרז ודאי שיעמוד לזמן פלוני אמנם אם יעבור הזמן ההוא עדיין שבועתו לברר דיינים במקומה עומדת ובכל יום שיתבע חברו ר' לשמעון שיברר ויעמוד לדין חייב מכח שבועתו כנל"ד שמואל די מדינ'
275
רע״והחכם השלם פלו' אלמוני ראיתי מ"ש על שליח צבור שהסכימו הצבור להעבירו שכתב שכיון שנשבע שלא ישוב כו' אין דעתי נוחה בזה שהרי זה קבלת חברות נקרא ולא תשובה וכתב הרשב"א ז"ל והביאו ב"י ריש הלכות שחיטה וז"ל ואם יראה בעיניה' כמקל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקבלת דברי חברות ע"כ הרי שאין מספיק לכל אדם קבלת דברי חברות וידוע ש"צ עומד במקום כהן המקריב וצריך שיהיה פרקו נאה מנעוריו והתשובה גם כי אין דבר עומד בפני התשובה מ"מ צריך הרבה לידע התשובה מה היא ושיתברר הדבר היטב שאין לחוש שתשובתו כדי שיחזירוהו לאומנותו ועדין כולי האי ואולי. עוד ראיתי מה שכתב ב" בהלכות נדרים על איש ואשה שקבלו עליהם חרם הקהלו' לישא זה את זה והמיר האיש ושב וכו' עד ואני אומר שאם לדין יש תשובה דכיון שהמיר אעפ"י ששב פגם משפחה הוא ואדעתא דהכי לא נשבעה א"כ בנ"ד מאן לימא לן דלא לימא הכי דגדול כבוד הצבור ואעפ"י ששב פגם הוא שיהיה ש"צ ומשום הכי נשבעו השבועה. ועל הטעם שלא בטא בשפתים כבר אירע מעשה בשאלוניקי והראתי פנים להחמיר ורבו עלי חברי ועשו מעשה להקל מכל מקום לא כל הנושאים שוים והיה צריך לידע פרטן של דברי' וע"ז המחלוקת שכתב מהרמב"ן והראב"ד כתב דהוה ס"ס ספק כהרמב"ן ולא חלה השבועה כיון שלא ענו אמן ואת"ל חלה להראב"ד אין צריך התרת חכם או ג' הדיוטות ואני בתרתי פליגנא ואעפ"י שאינו כדאי להכריע בין גדולת שני מאורות האלה מ"מ ראיתי תשובה שכתב הרשב"א ז"ל שאפי' היה הוא מחמיר והראב"ד מקל היה עושה כדברי הראב"ד וא"כ קרוב הדבר שאין כאן ספק שיש לנו ודאי לעשות כדברי הראב"ד שהוא רב גדול כ"ש לחומרא. עוד שנית שאין לומר ס"ס בידים אלא בדבר שכבר נעשה אבל לא שאעשה אני דבר כדי לעשות ס"ס כי הכא שנותן רשות לצבור שיתירו הם מעצמם בשלמא אם הם כבר התירו עצמם והיו שואלים מה דינם הוי שייך למימר ס"ס אבל קודם לכן אין כאן אלא ספק א' ואין לנו לתת להם מקום שיעשו דבר כדי שיהיה הדבר ס"ס על מה שהודיע לשואל שאם רוב הקהל אפי' המיעוט מוחים אין לחוש אמה שכן כתב הרא"ש ז"ל. עוד צדד הכותב לבקש לבטל כל מקום איפשר נמשך ממנו ביטול חזרת השליח צבור למקומו וכתב שאפי' נשבעו ע"ד רבים מ"מ יש להם התרה שהיא לדבר מצוה כו' ואני אומר שע"ז נאמר עמי בעצו ישאל וגו' שלא ימנע או שליח צבור זה הוא הגון מה צריך לבקש טעם הנדבות שנדרו בקהל תיפוק לי דכיון שהוא הגון יש מצוה בהתרה מטעם נעימות קולו שהוא א' מן הדברים הנז' בתלמוד מתנאי הש"צ והרא"ש ז"ל ובנו הטור ז"ל שפסל טעם הנעימות לא עמד בפניו טעם זה מנדבו' שירבו ולפי דעתי לא עלה אפי' במחשבה ומה שהביא ראיה מרא"ם ע"ה ומהרמב"ם הרי הרא"ש בתרא כתב נראה דברי הרמב"ן ז"ל וכן בנו ולא חשו לדברי הרמב"ם רצוני לומר כי התנאים הנז' בש"צ היינו דוק' בש"צ דתעניות הא בשאר הימים אינו כן וא"א אלא אחד משני דברים או דס"ל להרא"ש דאינו כן ופליג אהרמב"ם או דס"ל שהרמב"ם ז"ל מה שסתם כאן גלה כאן והכל שוה ועל כ"פ צריך להחזיק בדברי הרא"ש ובנו דהוו בתראי טובא וכ"ש במקום דבמילי דקדמאי איכא ספק קצת רי"ו ז"ל כתב וז"ל ש"צ שקולו ערב והוא אינו הגון עליו נאמר נתנה עלי בקולה וגו' ומשמע ודאי לי דאינו הגון רי"ל שהוא בעל עבירות דהא ודאי פשיטא אלא אפי' שאינו הולך בדרך תמים נקרא שאינו הגון וק"ל וכ"ז במקו' דליכ' מכשול דשבועה אבל במקום דאיכא חומר שבועה אין ספק שכדי להחזירו צריך לדקדק טובא וה' יודע שהייתי מאריך הרבה אם לא שכבר תשש כחי וגם אין לי כ"כ פנאי וכלל הדברים שאם אמת הדבר שנשבעו להוציאו והיה כמו שכתו' בשאלה לסבות ידועות אליהם א"צ נמצא שנשבעו לקיים את המצוה וקרוב הדבר דהוי שבועת ע"ד רבים כיון שנשבעו רוב הקהל וא"כ היה הדבר צ"ע אם יש להתיר שבועה זאת גם כתבתי שמה שנשבע שלא ללכת באותם הדברים שהיה הולך דלא הוי תשובה אלא קבלת חברות וא"כ צרי' לדקדק טובא אי מהני להאי גברא תשובה שמא יש חשש שהתשו' שעושה כדי שיחזירוהו לאומנותו אך אמנם אם אין כאן בטוי שפתים הדבר קל יותר ויש לסמוך לעשות רצון רוב הקהל ע"כ.
276
רע״זשאלה רחל מאורשת ראובן ושניהם יחד מכרו לשמעון בית אחת אשר היה לה לרחל מעזבון אביה כי היא לבדה נשארה מכל בית אביה בסך ידוע ונתן שמעון לרחל הנכר ערבון שלשה אלפים לבנים נקראים אש' והלך שמעון ועשה חוגי"ט בדיין וכשמעו לוי הלך בב"ד ואמר למה לא הכרזת' את הבית וכל מי שיעלה סכומו יותר הוא יקחנו אז הב"ד קראו לשמעון ואמרו הלא היא כבת י"ג שנה ואין מקחה מקח וממכרה ממכר כדי להועיל לרחל הנז' כי ראו את כוונת לוי שרוצה להעלות סכומו יותר שיקחהו וכן היה כי כאשר הכריזוהו עמד לוי ועלה את סכומו יותר שלשת אלפים וחמש מאות לבנים ולקחו לו קנין ושבועה וכתבו וחתמו ונתנו בידי רחל הנז' ארוסה לבלתי יתחרט לוי ועכ"ז נתחרט לוי והוציא רנון כי יעקב אביה של רחל לקח מעות בהלואה מן תוגר אחד ששמו ידוע והוא ירא שמא היום או למחר יקום שום מערער על הבית מסיבת אותם המעות אשר לקח בהלואה יעקב אב רחל ויפסיד מעותיו ענו לו הב"ד מעולם לא שמענו כדבר הזה ואם היה אמת הלא זה כששה שנים שנפטר לבית עולמו הנז' ולא קם שום מערער על הדבר הזה ואפי כאשר היה בחיים חייתו לא היה שום מערער עליו אבל אנו לאהבתך נבוא ונעיד בערכאות שלהם כי הבית הזה היה כתובת רבקה אם יעקב ויעקב נפטר בחיי אמו ובשעת פטירת רבקה הניח את הבית הזה לנכדתה רחל בתורת מתנה וגם יכנסו לך ערבים רחל וראובן ארוסתה להוציא מעליך כל מין מערער אשר יערער על הבית הזה ולא הטה אזן כלל עתה יורנו מורנו אם לוי הוא פטור משבועתו או הוא חייב לקיים שבועתו ויקח את הבית בסך אשר שם עליו או יפרע הג' אלפים ות"ק לבנים אשר שם יותר והוציאו מיד שמעון ורחל הנז' יבקש איש אחר למכור את הבית או יכולה היא לטעון אין רצונו ללכת לבקש קונה למכור כי הנה אפי' שמעון עתה נתחרט ואין רוצה אותו לכן עתה תתקיי' שבועתך אשר נשבעת לבלתי תתחרט ואנכי אקח עלי אחריו' הבית מכל מערע' או לא יורנו מורנו אדוננו הדין עם מי ובשכר זאת אל חי יאריך ימי אדוננו ויוסיף ימים על ימיו ושנים על שנותיו אמ' כן יהי רצון.
277
רע״חתשובה
278
רע״טנר' בעיני שחיי' לוי לקיי' שבועתו ולא מבעיא לדעת הרשב"א שכתב רבנו ירוחם דה' דיצאו עליו עסיקין היינו עוררין בגוף הקרקע אבל אם יצאו עליו חובות אפי' לא החזיק אינו יכול לחזו' ע"כ א"כ בנ"ד אפי' חובו' אינו אלא רינון שהוציא לוי א"כ לדעת הרשב"א הדבר פשוט מאד שלוי חייב אלא אפי' לדע' שנראה חולק עם הרשב"א שהרי כתב הריב"ה בנו בסי' רכ"ו בח"מ שתי שאלות ובשתיהן הורה הרא"ש הפך סברת הרשב"א שאפי' לא יצא ערער בגוף הקרקע אלא בחובות לבד הוי ערעור ויכול הלוקח לעכב המעות מ"מ אפי' אם היינו אומרים דגם בנ"ד שייך פלוגתייהו לכל הפחות הוי ספקא משבועה דחמירא טובא והיה לנו להחמיר והוא דק"ל בכל דאוריי' לחומרא כ"ש שבועה שכל העולם נזדעזע עליה ומ"מ מלבד זה אומר אני דבנ"ד כל אנפין שוין שחייב לוי לקיי' שבועתו שהרי כתב הטור בסי' הנז' וז"ל ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המקח בקנין או באחד מדרכי הקנאות ועדיין לא נתן מעות ויצא קול שיש עליו עוררין כו' עד וכתב א"א הרא"ש ז"ל דמיירי שלא נתברר עדין הערעור אלא אחד בא וערער ואמר שדה זו גזלה ממנו ראובן והביא עדים או שאמר יש לי חוב על ראובן ויש לי שטר עליו שאם לא יצא אלא קול אפי' לא נתקיי' המקח לגמרי אינו יכול לעכב המעות ובשביל דברים בעלמא לא יעכב מעותיו של ראובן אבל אם יראה לב"ד אמתלאה בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו כו' עד אבל אם המערער מרחיק זמן הבאת עדיו חזינן אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיכו' שמעון לחזור עליו כו' צריך שמעון ליתן לראובן מעותיו ע"ש נר' דדוקא כשיצא דבר ערעור בפי' כגון שיצא מערער ובא לב"ד וטוען שענה שיש לו על אותו שדה ואומר שיכול לברר טענתו או בשטר או בעדים אבל בנ"ד קרוב דאפי' קול ליכא ומעשה שכתב הרא"ש אפי' דליכא קנין גמו' וליכ' שבועה ולנ"ד דאיכא קנון גמור ושטר כתו' ושבועה הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שחייב לוי לתת כל מעות שנתחייב ליתן בשעה שלקח בלי פחת כלל פרעון שלם על אחת כמה וכמה שנותנים לו ההבטחות הנז' בשאלה שאם יעבור ולא ירצה לפרוע שב"ד מכריזין עליו לעבריין ויכפוהו לשל' בכל מה שיוכלו לכופו הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
279
ר״פגדול מרב ורבן הח' הש' כמה"ר ראביי' נר"ו ראיתי מה שכת' כבוד תורתך על מעשה רע שאירע מן החטאים בנפשם כאשר עברו החר' שקבלו וקודם שאכתוב דעתי על ענין הדין כנז' ראיתי להתוכח קצת עם כ"ת בענין המחלוקת של אביי ורבא בפ"ק דתמורה דאביי אמר דכל מילת' דאמ' רחמנא לא תעביד ועבר ועשה מהני ורבא אמר מה דעביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמאי דאמר רחמנא וע"ז נסמך כ"ת שהביא מכאן מ"ש המרדכי בהגהה במס' שבועות בשם הרי"ף שמי שנשבע שלא לתת ושלא למכו' אם נתן או מכר לא עשה כלום וע"ז האריך כ"ת ורצה להוכיח כן מתשו' מהר"י ועל ואני אתנהלה לאטי לגלו' דעתי ידעתי אני ידעתי כי מה אני מה חיי לבא אחרי המלך ואחרי הדוכוס מהר"יו ז"ל הנ"ל מ"מ תורה היא רחבה מני ים ובעיני דבריו תמוהים על כן לא שבתי אחור יד ימיני לכתוב מה שעומד לפני ראשונה אני אומר כי נר' מתוך דברי המאורים האלה דפליגי אביי ורבא בנושא שלהם כיון שהוצרכו לומר דינם מטעם דהלכה כרבא וא"כ איך אפשר לישב לשון הגמרא דאמרינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי והשת' דשנינן כל הני שנויי אביי ורבא במאי פליגי ומשני ברבית כו' עד ואלא במאי קא מפליגי אלא בשנוי קנה משמע דקים ליה לתלמודא דלא פליגי אביי ורבא בדבר א' ומטעם זה הוקשה להם לתוס' דלימא דפליגי נמי בנשבע שלא לגרש גם היה יכול לומר שלא ליתן ושלא למכור מי שעובר על חרמי קהל כיוצא בזה וכפי דבריהם קשה למה לא אמרו התלמו' עוד קשה מתשו' הרי"בש סי' קפ"ז וז"ל וא"כ עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חברו אין מתירין לכתחלה בשום צד שלא מדעתו של חברו וכל ב"ד שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו אבל אם התירוהו מותר כדברי ד"ת הרי זה הפך הריב"ף בפירוש והוי קולא גדולה ותו דהוי נגד סברת רבים דס"ל שאפי' בדיעבד אינו מותר ולא מטעמא דאי עבד לא מהני עוד קשה לי דתנן במסכת חולין פ' קמא השוחט בשבת וביום הכפורי' אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשר' וכתב הר"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד כששחטו בצינעא דאלו בפרהסיא הא ק"ל דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה אבל בתוס' כתבו דאפי' במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שאינו נעש' משומד אלא משחיט' א' ואילך עכ"ל ובין לדעת התו' ובין לד' הר"ן ק' לד' התו' אצ"ל שהרי מי שנשבע שלא לגרש או קבל חרם ועב' אמרי' דלא מהני מעשיו ולא הוי גט ומי ששחט בשבת שהוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לשחוט בשבת ה"ל כמאן דליתי וא"כ אפי' שאינו משומד הוה לן למימר דהוי נבלה דהרי אין כאן שחיט' כלל וכמ"ש התוספו' התם בתמורה גבי הא דאמרינן מהיכי דאונס שגרש כו' וא"ת כיון דלא מהני גרושין לחייב הבא עליה משום אשת איש הכי נמי לרבא כיון דהוא סבר דכל ואי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כו' ה"נ אני אומר כיון דאמר רחמנא לא תשחוט בשבת דשחיטה אחת ממ' מלאכות הוי א"כ לימא דלא מהני השחיטה כלל והוי נבלה דשחיטה אין כאן וכן להר"ן קשה דמה לי בצנעא ומה לי בפרהסיא ומטעם זה ג"כ אני אומר במה שחל' כ"ת בין קדושין לגרושין איני רואה חלוק כלל דגריע גט זה מגט שכתבו משומד דהתם גוף האותיות איתנהו אבל ישראל שכתב גט בשבת הוה ליה כאילו לא נכתב כלל מטעם דאי עביד כו'
280
רפ״אגם עמ"ש כ"ת שהתוספ' נקטי גרושין ולא קדושין משום דבקדושין רבא נמי מודה דמהני' אי הכי מאי פריך בגמ' לרבא והרי אלמנה לכ"ג כו' ופרש"י אחר הפגום דהיינו אלמנה מדקתני יש קידושין ואי לא מהני לא תפשי קדושין ואם כדבריך דבקדושין מוד' רבא דמהני ליכא פירכא כלל ע"כ
281
רפ״בגם מה שרצה כ"ת להסביר דעת הריב"ף דמי שבורה האיסור עליו אדרבא היא הנותנת דעל ידו אבד כחו ע"ז אני אומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא רחמנא אמר לא תעביד ואי עבד מהני ואדם שבא מכחו נימא דלא מהני דבר זה תימא
282
רפ״גועל מ"ש כ"ת וז"ל וכי תימה דהו' ז"ל איירי כאן בנד' ושבוע' בדאוריי' כו' איני יכול לצייר איך אפש' להוציא דברים אלו מן הפה ולחוץ והלא כל ראייתו מכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים דאמור רבנן לא תזבן אי זבין לא הוי זביני א"כ המלמד הוו מילי דרבנן ואת אמרת הוא ז"ל מיירי בנדר ושבוע' אתמהא גם מ"ש כ"ת ועוד אפילו כרבנן מושבע כו' אלו הדברים איני רואה בהם טעם וא"כ בכל אסורי דרבנן נימא בהו דספיקן להחמיר משום דמושבעין אנו לשמור דבריהן ככל ספק דאורית' גם מ"ש כ"ת דבמקום שאמרו אם עשה עשוי ליכא לאקשויי כו' האמת כי לכאורה כן נר' כדברך אלא דא"כ קשה לי דמה דפריך אביי לרב יוסף וכל היכא דאמור רבנן לא תזבון כו' והא תנן בית שמאי כו' ובסיפא תני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים ומאי פריך והלא התם הם אמרו והם אמרו אבל מאי דאמר רבא אי זבין לא מהני במקום שלא אמרו אלא לא תזבון ובודאי דהא מלתא בעיני קשה טובא וצריכ' לפנים
283
רפ״דעוד כתב כ"ת א"כ אני אומר בכל חרמי הקהלות שהוא שאין היחודים הם הבודי' את האסור כו' עד וה"ה באיסורין דרבנן דהוי נמי דהו' אינו בודה את האיסור דליכא מאן דפליג כו' עד מה שגדולי העיר כו' הרי הם כאחד מתקנת חז"ל כו' עד דבאיסורין דרבנן ובחרמי הקהל שוין הן בדין כו' דאי עביד לא מהני וע"ז קשה לי טובא שהרי אמרו ז"ל לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו כו' ולמ' הצריכו גט נימא כל דאמור רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני ואי לא מהני גט למה לכך נר' שכבר נשמר כ"ת מזה ואמר דבקדושין שאני וכבר כתבתי אני גם כן למעלה שכפי הנראה מהגמ' דקדושין וגרושין הכל שוה וכ"ש שכן נראה שהוא אמת דאין לחלק דהרי האי מלתא הוי גזרה כוללת דכל דאמור רבנן לא תעבד אי עביד לא מהני ומאן פלג לן והרי פריך אביי לרב יוסף וכל דאמור רבנן לא תזבן כו' והא תנן כנ"ל משמ' דגזירה זו כוללת ולא פרטי' וכ"ש שאני רואה דאמור רבנן בריש כתובות ומי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גט ומשום צנועות ופרוצות שרינן א"א לעלמ' ומשני אין כל דמקד' אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מינה א"כ היכי מצינן למימר דבכל מילי דאמור רבנן לא תעבד אי עביד לא מהני דבקדושין מהני אדרבא איפכ' מסתבר ועוד הייתי יכול לומר אפי' לדעת כ"ת דסבר דחרמי הקהל אית לן למימר בהו אי עביד לא מהני דלאו הכי הוא דבשלמא כשאומר אדם ונשבע שלא ימכור או שלא יתן הוי בדבר פרטי שמפרש בפירוש אבל בחרמי צבור שכוללי' דברים הרבה איכא לחלק ולומר דלא חמירי כ"כ עד דלימא בהו אי עביד לא מהני דומה לזה אני רואה שבלאוין הכתובין בתורה כמו לאו דטרפה לאו דנבלה לוקין עליהם ע"כ אחד מהם ולאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם אין לוקי' עליו משמע דקילי טפי הכא נמי בנ"ד היה אפשר לומר כן וה' יודע שהייתי יכול להאריך הרבה באלו הדברים אלא שתשש כחי ואין לי פנאי ומ"מ מודה אני בדבריך דלמעשה ראוי להחמיר להצריכה חליצה כיון שיש ראיה מפי קדוש ה"ר יעקב וייל ז"ל ששמענו עליו שהיה גברא רבא והוא אחרון וראה כל מה שאנו רואין ויותר ויותר ראוי לחוש לדבריו:
284
רפ״השאלה ראובן היה תובע משמעון תביעה אחת ועברו דברים ביניהם עד שנתפשרו ובררו ביניה' לפ' לדיין ופשרן ונטלו קנין מזה גם נשבעו שבועה חמורה לקיים עליהם כל מה שיגזור עליהם פלוני הנז' ואותו דיין שמע טענותיהם ולסבה מה אמר שלא היה רוצה לדון ביניהם אח"כ הפציר בו התובע עד שנתרצה וחזר וחייב לנתבע עתה טוען הנתבע שאינו מחוייב לקיים גזרתו כיון שפעם אחד נסתלק מן הדין התובע אומר אנו נשבענו לקיים גזרתו ולא קצבנו זמן כמו שאם היה רוצה ומאריך הזמן היינו קשורים ומחוייבים כל עת וזמן שיגזור הדין כך עתה לא נפטרנו בשביל שאמר שאינו רוצה לדון כי ידוע כי בן אדם הוא ועשוי להתנחם וכיון שלא קבענו זמן יכול לחזור ולרצות הדין עם מי
285
רפ״ותשובה
286
רפ״זהאמת כי סובר הייתי כי אין דין זה צריך ראיה כי היה הדבר ברור מעצמו דודאי כשנשבעו אלו בעלי הריב סתם נשבעו ולא כוונו דעת' רק לעת ירצה הדיין לדון דהגע עצמך לא מצאו אותו הדיין פנוי או בע' כעס יעלה על הדע' שבשביל שואמר איני רוצה לדון נפטר' השבוע' אפי' אח"כ יחזו' וירצ' ודאי דאדעת' דהכי ירדו מעיקר' והיה נר' לכאורה ד"ז פשוט מהא דכתב הטור והו' דין פשוט מי שנדר ונשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בזה ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא עד שימצא הראוי אלמא דכל שלא קבע זמן אין פטור משבועתו ואעפ"י שמביאין לו אשה יכול לומר איני רוצה עתה אלא כשארצ' אקח אשה ראויה לי כך כשנשבעו אלו על פלוני לקבלו לדיין כיון שלא קבעו זמן ימשך לעולם עד שיתפייס לדון כי לא נשבעו לקבלו עד יום פ' וזה היה די לכאורה לקיים הסברא כיון דקיימא לן שהנשבע על דבר או אסר עצמו בנדר דבר מה בלא זמן הוי לעולם אבל להיות שמעתי יש מהיודעים מכחישין זה אומרים שיש להם ראיה שכיון שאמר פעם אחד הדיין שאינו רוצה לדון שנפטרו מידי שבועתם אפי' שירצה אח"כ לדון ביניהם הא ודאי איני נראה לדעתי דבר זה מן הטעם שאמרתי ומ"מ נתתי אל לבי לראות אם נוכל להביא ראיה ברורה על זה ומצאתי ראיה לע"ד לית נגר ובר נגר דיבטילנה והיא זאת שכת' הטור א"ה סי' ל"ח על המקדש את האשה על מנת שיאמר האב אין כתב הרמ"ה ז"ל מתי שיאמר אין מקודשת אפי' אמר תחלה לא הלכך לעולם הוי ספק עד שימות האב וכ"כ הר' המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל בפ' ז' מהלכ' אישות וכתבו הרמב"ן והרשב"א שהאומר ע"מ שיאמר אין אפילו אמר בתחלה איני רוצה וחזר ואמר אין נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבנו והרשב"א באומר ע"מ שירצה כו' עד ודע שיש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות וילמד סתם בק"ו מן המפורש דהשתא ומה התם שפי' ע"מ שיאמר אין אמרינן שאפי' אמר תחלה לא עדיין היא מקודש' גמורה כל זמן שיאמר אין וספק כל שניו בנ"ד שקבלו השבוע סתם לכ"ש שעומדים בשבועתם כל זמן שירצה הדיין לדון כי לא יהיה אלא שפיר' אם ירצה לדון בינינו ודאי נראה מן כח הראיה שהבאתי דאפי' אמר תחלה לא עדיין השבוע' קיימת כ"ש השתא ונראה שאין חולק בדברי הרמ"ה. עוד ראיה אחרת שכתב המרדכי ז"ל בהגהות איש ואשה שקבלו חרם קהלות לישא זה את זה ונשתמד האיש ושב אח"כ בתשו' והשי' הר"ם דלא בעיא התרה לחרם לאחר ששב כו' עד דכיון שהוא נדרה בימי שמדותו הוה ליה נדר שהותר מקצתו כו' דאדעת' לינש' למשומד לא קבלה חרם עליה והואיל והותרה שעה אחת הותרה עולמית ומיהו היכא שבאת לבית דין כשנשתמ' והתרוה לינשא קודם ששב אע"ג שלא הספיק' להנשא עד ששב לא תצא מהתר' הא' כו' עד אבל אם לא הותרה לינשא עד ששב צריכה שאלה לחכם כו' עד ואין יכולים להתיר לה החרם כי אם בפניו או שלא בפניו ומדעתו הרי בפיר' שאעפ"י שבהיותו משומד פקעה חומרת השבוע' מעלי' עם כל זה כל שלא הספיק לבא לפני ב"ד עד ששב השבוע' במקומ' עומדת וצריך שאל' ובפניו כו' וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שכל זמן שהדיין חי אפי' אמר לא י"ל לא עת' אמנם כשלא הותר ע"פ ב"ד השבוע' קיימת ובנ"ד ודאי פשיטא שאפי' בא לב"ד לא היו מתירין לו משום דהתם פשיטא שהשבועה היה מעיקרא בטלה שלא נשבעה ע"ד לינשא למשומד ואולי היינו יכולים לומר שאעפ"י שישוב פנים חדשות באו לכאן ואין זה האיש אותו שנשבע' לינשא לו אמנם בנ"ד שדרך בני אדם למשוך עצמן מן הדין אדעתא דהכי נחתי מעיקרא שיאמר הדיין פעם ופעמים איני רוצה ויפצרו בו וירצה א"כ הדבר תלוי עד שימות הדיין ההואאו שרצו ב' לעמוד לפני דיין אחר ועמדו והנה הח' הש' כמהררי"ק נר"ו כתב וז"ל ואם לדין יש תשוב' דכיון שנשתמד אעפ"י ששב פגם משפח' הוא מצאתי תנא דמסייע לי שהרי לא מצא תשוב' אלא מפני שגם עתה הוי פגם משפח' ואיכא למימר דאדעתא דהכי לא נשבע' וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' והביא' בנו הטור א"ה סי' נ' באחד שהיה לו ארוס' וקודם החופ' יצאת' בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפר' בעיקר כו' עד יראה שהדין עם שמעון אעפ"י שלא פיר' שום תנאי בשעת עשיית הקנס דכיון דאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה ידוע שדבר כזה היה עתיד ליעשות לא היה משדך את בנו לבתו והוי כאילו פיר' וכ"ש כשהוא בעצמו יצא מן הכלל דפשיטא דהוי פגם גדול ועכ"ז כתב מהר"ם ז"ל שאם קודם שהותר בב"ד שב צריך שאלה כנז' לעיל עאכ"ו בנ"ד דפשיטא דליכא למימר דאדעתא דהכי לא נשבעו אדרבא סתמא דמלתא נשבעו ע"ד שאם יאמר פעם או פעמי' איני רוצה לדון מה שהוא דרך העולם שהאנשים ירצוהו ויתרצה כמו שהוא דרך העולם שהאנשים בעלי שכל בורחים מן הדין וכמו שאמר התנא החושך עצמו מן הדין כו' כ"ש וק"ו אם האמת שקודם הסתלקותו שמע כבר דבריהם וידע הדין היכן נוט' כפי סברתו שלא היה בידו להסתלק וכמו שידוע זה מן הגמ' ומן הפוס' וא"כ אפי' נניח שהאמת שנסתלק מילי דכדי הוי והאמת כי לע"ד הדבר ברור מאד אם מן הסבר' ואי בעית אימ' מן הפוסקי' כלם ומי שירצה להתעקש אינו אלא מן המתמיהים ואם לחשך אדם הרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות גירושין הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני כו' עד נשאת לאחר קודם שתנשא לאותו פ' בטל הגט ותצא והולד ממזר ולפי דרכנו והלא יכול להתקיים התנאי יגרש אותה וישא אותה בעל התנאי ויתקיים הגט למפרע ואין הולד ממזר אף אני אומר כי משם ראיה גדולה למה שאמרנו שהרי הראב"ד השיג עליו ולדעתו הסכים הרשב"א וכ"כ הטור בפשיטות ואפי' לדעת הרמב"ם התם שאני ודאי דפשיטא דהתם ע"מ שתנשאי לפ' תחלה משמע וק"ל
287
רפ״חשאלה לפעמים בעיר הזאת עיר ואם בישראל שלוניקי יע"א עוסקי' במלאכ' הבגדים בראותם כי נכרים אוכלים עצבינו ויגיענו ועמלנו ביוקר הצמר באשר אין לנו סדר בעוונות וכראות יהודי אחד שחברו עומד על עדר א' וכבר נתפשר עם התוגר בשווי הגיזה ובא חבירו וחקר ערך ושווי הגיזה ונותן לתוגיר יותר ועולה סכום המעות הרבה באופן שנמשך מזה היזק רב והפסד ממון לישראל גם שעוברים על דרך התור' והמצו' ולתקן כל זה מתאספי' יחד ומסכימים שלא ליקח גיזת הצמר יותר מסכום כך ומסדרים סדרים כדי שכל אחד מבני העיר יזכה בצמר ולא יעבור ומכריזים זה בקהלות יע"א ולפעמים יחידים מוחים בהסכמה באמרם שנמשך להם הפסד ונזק ולא בממון לבד רק אומרים שיש סכנה בדבר ולכן מעכבים ומוחים בהסכמה ושאל השואל ממני דעתי אם יש כח ביחידים למחות או אם מחוייבים לילך אחר רוב העיר ע"כ תוכן השאלה:
288
רפ״טתשובה
289
ר״צאברא דסבור הייתי למנוע עצמי להשיב על השאלה כזאת וכמו שהיה שאשתקד דחיתי לשואל ומנעתי עצמי לחוות דעתי ולא רציתי אפי' להעמיק העיון בזה כי יראתי את העם הגם כי חשבתי הדין הי' פשוט עם היחידים המוחים בהסכמ' מן הטעם שאזכור בס"ד. וגם ראיתי פסק מהח' מובהק שכת' ברמז והורה דעתו לתת רשות ליחידי' למחות וסמך על אילן גדול רם ורב כמהר"ר אליה מזרחי זצ"ל אשר היה עמוד הגולה ונר ישראל תנצב"ה גם כתב שהח' הש' כמהר"ר יוסף ן' לב נר"ו פסק כן ואחר שכן הוא האמת מה יתן ומה יוסיף דעתי על זה אם לא שבאותו הזמן נדרתי לשואל להורות דעתי כאשר יורוני מן השמים אחר עבור זמן הגיז' שיתקרר דעת העוסקי' וטורחי' בקיו' ההסכמה והשואל תפס בדברי וחזר אלי פעם ופעמי' לקיים נדרי ולא בא מידי להשיב פניו ריקם ואשר נדרתי אשלמה וזה החלי:
290
רצ״אגרסינן פ"ק דב"ב תנו רבנן ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערי' ועל שכר פועלי' ולסיע על קצתם וה"פ על המדות להגדיל' ולהקטינ' על השערי' שלא ימכרו אלא לסך כך ועל שכר פועלי' שלא ישכור אדם פועל ביו' יותר מסך כך ולהסיע על קיצת' כלו' להסיעו מדין תורה לקונסו על שעבר על קצת דבריה' ע"כ פרש"י ור"ת פירש דהא דקתני דרשאין בני העיר להסיע על קיצת' דוקא היכא דהתנו כבר ביניה' מדעת כלם ואז רשאי' להסיע דין תורה על מי שעובר על מה שכבר נתרצ' גם הוא אבל אם לא התנו מתחלה אין כח לבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו והביא' לשון זה מהררי"ק ז"ל שרש ק"פ וכתב עוד וז"ל וגם כתב שם המרדכי שר"י בר קלונימוס ורבנו משה בר מרדכי כתבו כעין דברי ר"ת גם מהר"ם ז"ל גדול הדור כתב הא דרשאין בני העיר כו' עד אבל לשנות שלא מדעת כלם במידי דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ולאו מגדר מילתא הוא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמם שלא כתורה עכ"ל מהר"ם ז"ל. והא לך לשון מהררי"ק ז"ל והרי לך בהדיא דבעינן שיהא מדעת כלם אם לא בדבר שכבר נהגו בעיר מימי קדם או דלא הוי מגדר מלתא ופשיטא דלא מקרי מגדר מלתא אלא במלי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על דברי תורה כו' עד וסוף דבר לפי ע"ד שלע"ד דבר פשוט הוא דאין כח ביד שום ראשי הקהל לחדש שום הסכמ' חדשה מדעת' מבלי רשות כלם או שיתמנו מאת כלם להנהיג הקהל וכ"כ מהר"ר דכ"ץ ז"ל בפשיטו' בסוף בית י"ב ואפי' בקהל א' אין כח לרבי' שבו לגזור על המיעוט במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולא מלת' דאיסורא היא כ"ש מקהל לקהל שאין לקהל אחד לכוף את קהל אחר במידי דלאו איסורא הוא ולאו מגדר מלתא לכלם הוא שאין לכל' שוים בדבר אלא איכא רווחא להאי ופסידא להאי כמו נ"ד ע"כ נוס' על אלו ה"ר טוב עלם כמו שנמצ' במרדכי וגם הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל אלה הדברי' כלם או רוב' שגורי' בפי ועל כן עלה על דעתי שהדבר פשוט שלא היה כח לרבי' לתקן הסכמה חדשה במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא למיעוט יחיד או יחיד' אמנם עתה שנת השכ"ד בלמדי מסכת ע"ז עם החברי' בישיבה ראיתי מ"ש הריטב"א ז"ל על הא דאמ' בגמ' פ' אין מעמידין ואמ' ר' שמואל בר אבא ואמ' ר"י ישבו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וכמו שהוכיחו מן הפסוק דכתיב במארה את' נארים ואותי אתם קובעי' ופרש"י ז"ל אתם מקבלים עליכם גזרה בארור ונאסרת עליכם ואח"כ אותי אתם גוזלים שאת' נהנים מן החר' הגוי כלו אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא ע"כ וז"ל הריטב"א כתוב בשם הר' רבנו יונה ז"ל ושמעינן מהכא דכשמחרימין חרמות בבית הכנסת אם רוב הצבור שם חייבי' האחרי' לקבל עליהם ואם לאו אין חייבי' אא"כ יש שם גדול בין כל' חייב' לקבל נדוי וחר' שנדה והחרי' ותקנה וגזרה וחר' דין א' יש לה' כדכתי' במארה כו' וכדפרש"י ז"ל וכן היה אומר מורי הרב ז"ל דכל תקנה שרוב הצבור והוא רוב חשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אעפ"י שהמיעוט עומדים וצווחי' הרי הם חייבים במה שהסכימו הרוב ובלב' שיהא נראה לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבו' ומתקנים כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכי' לעשות כן מדעתו ואם לאו אין במעשיה' כלו' כדאיתא בפ"ק דב"ב עכ"ל הרי כתב הפך סברת הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל ממש בכל מכל כל ונגד סברת מהררי"ק ז"ל ואין מקו' לנטו' ימין ושמאל אלא בפיר' נראה מדברי הר"ר יונה ומדברי רבו של הריטב"א דכל תקנה אפי' דאינה למגדר מלתא אלא תקנה לצבו' חייבי' המיעוט לקיי' גזרת הרוב אפי' לא שמעו המיעוט החר' שהוכרז בבית הכנסת ובפרט שיהיו הרוב חשוב בחכמה ובמנין וכן דעת הרשב"א ז"ל שהוא גדול הפוסקים האחרוני' בכמה תשו' וז"ל במקום אחר שרוב כל בני עיר ועיר אצל יחיד בנ"ד אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזרת' קיימ' והעובר על חרם שלהם ענוש כדכתיב במארה כו' עוד כתב וז"ל דעתי הוא שהצבור יכולין להכריח היחיד להיות בהסכמת' בכל ענין שיהיה תיקון הקהל ואפי' צווחי גם הריב"ש דהוי בתרא טובא מסכי' לדעתו בתשובה ואבי העזרי ג"כ מזה הדעת וכמו שהביא המרדכי וז"ל וכתב ז"ל אבל אם הרוב הסכימו המיעוט חלה עליה' הגזרה בעל כרחם והפליג להביא ראיות ודחה דברי ר"ת וכן ר"י דהוי בתרא טובא ג"כ הביא בספ' אדם וחוה משפטי החרם להרמ"בן בנתי' י"ד חלק ב' כתב וז"ל וכן הדין באנשי העיר אם יסכימו כלם או רובם במעמד שבעה טובי העיר והחרימו כיון דרשאים להסיע על קיצתם ולהחרי' בדבר כו' עד ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר שבועה כו' עד נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאין צריך להוציאו מפיו והוא חל עליו בעל כרחו ושל' בפניו והעובר עליו פורש מהצבו' ע"כ ולא הביא סברא אחרת חולקת על הרמב"ן נר' ודאי דהכי ס"ל ג"כ נמצא שלא היה כמו שחשבתי אלא ודאי נר' דאיכא מערכה מול מערכה ר"ת ור"י ממי"ץ והרמב"ם ומהר"ם מצד א' וכפי הנר' ר"י בר קלונימוס וה"ר משה בר מרדכי נוטים לזאת הסבר' ואפשר היה לומר שמן הפוסקים האחרוני' מהררי"ק גם שאינו ברור המערכה השני' רש"י אשר הורה לנו דעתו בתשו' הביאה המרדכי באחד שראה כי הצבור היו ממשמשין כו' והיא ג"כ סברת ה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל במרדכי פ' שבועות שתים והרב רבנו יונה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והריב"ש ורי"ו שהביא דברי הרמב"ן ולא שום חולק על דבריו. והנה הרא"ש ראיתי דברי הרב הגדול כמה"ר אליה מזרחי שכתב שמתו' תשובה אחת מהרא"ש נר' מסכים לדעת הרמב"ן והרשב"א והוקשה לו מ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ק דב"ב על הנהו תרי טבחי דהתנו בהדי הדדי ובודאי דהנהו תרי טבחי בדהתנו כבר מיירי ועל הא קאמר הרא"ש מכאן דכל בעלי אומניות יכולים להתנות כו' שמע מינה דרשאין בני העיר דברייתא בדהתנו מתחלה איירי ושוב חזר בו א' או רבים מאותם שכב' קבלו והתנו אז יכולים להכריחו וכן משמע מהטו' ממ"ש בח"מ סי' רל"א בסופו רשאין בני העיר להפקי' על השערים כו' עד ומדטבחי מיירי בהתנו בתחלה ושוב חזר א' מהם ש"מ דבני העיר נמי בכה"ג קא מיירי ומטעם זה נדחק בפירוש ההיא תשו' שהביא הוא מהרא"ש ואני בער ולא אדע מה הכרח הוא זה שהרי ידוע שר"ת נדחק בפי' הברייתא דלדעתו צ"ל דרשאין דקאמר להסיע אקיצתן מיהד' ופשט' דברייתא לא משמע הכי אלא שרשאין להתנו' אע"ג דאיכא פסידא לקצת בני העיר וכן נמי יכולים להסיע למי שלא ירצה לקיים גזרתם ועל ההיא דהנהו תרי טבחי כו' פריך בגמ' מההיא ברייתא דרשאין ובודאי דפריך שפיר מכ"ש וכמ"ש הרב בעצמו ואע"פ שהוא הקשה דלא דמי דברייתא מטעם הפקר ב"ד הפקר נגעו בה ובהנהו טבחי לא שייך נראה לע"ד שכוונת המקשה דכי היכי דהתם כיון שנתקיימה ההסכמה ע"פ גזרתם ישכח בידם לקנוס לעובר כמו כן בהנהו טבחי כיון דעלתה ההסכמה ביניהם היה ראוי לענוש העובר דמה לי נתקיים התנאי מכח גזרת ב"ד או מכח הסכמתם ואפשר דלדעת הרא"ש מרווח טפי כמו שאכתוב בס"ד. והרא"ש דדייק מהאי מעשה מכאן כו' נרא' ודאי דשפי' דייק דאם אינם רשאים להתנו' למה לא משני בגמר' דשאני ברייתא מהנהו טבחי דברייתא מיירי במה שמתנים בני העיר לתועלת כל אנשי העיר והנהו טבחי הוי אפכא תועלת עצמ' והפסד לאנשי העיר ומדלא משני הכי ש"מ דאין לחלק אלא שכל בעלי אומנות או רובם דרובם ככלם מצו מתנו במלתא דאומנותייהו משום דהוו כאנשי העיר שהם כעיר בפני עצמם המתקנים תקנה לתועלת העיר וקיום ובתנאי שאם יש אדם חשוב צריך שיהיה נעשית ההסכמה ע"פ עצמו וכן בנו הטור ז"ל זו היא כוונתו שאין כוונתו רק להוכי' שכמו שבני העיר רשאין כך בנו אומנות דשאין אבל לא נחית להודיענו שהרוב יכול לכוף המיעוט כי זה דבר פשוט לי ממקום אחר ונר' שכן הוא האמת שדעת הרא"ש מסכמת בפירוש הברייתא שלא כדעת ר"ת שהרי כשהביא הברייתא ורשאין בני העי' להתנו' הביאה כצורתה ותכף ומיד כתב ופירש ר"ת ולשנותם לכל מה שירצו אפי' לדבר הרשות כוי ואם היה דסבירא ליה להרא"ש כפי' ר"ת ברשאין להתנות למה לא הביא פי' ר"ת אלא שהניח הברייתא כפשוטה ובודאי דכפי פשט הברייתא לא תשמע כר"ת וטרח לפרש פי' לכל שירצו שר"ל אפילו לדבר הרשות אפי' שכפי הנר' לא היה צריך דפשוטן של דברים נראים כך ולא היה צריך לפרש ובדבר שהיה צריך פי' הניח מלפרש אלא ודאי נכרים דברי אמת. ועוד אני חומר שהנה הרב דחק בפי' התשו' שהביא מהרא"ש כי לאהבת הקיצור איני מעתיק התשו' ומה שפי' עלי' הרב כי הייתי צריך להאריך אלא שכתב על הרא"ש דדוקא לפי שקבל האיש ההוא החרם כפי הנר' בפרהסיא מפני כך חייב להלוות ואע"פ שגלה דעתו שלא רצה לקבל החרם אבל אם היה מוחה בפי' לא היה החרם עליו כלל זה תורף דברי הרב על הרא"ש וזה א"א לאומרו כי בוד' אי לא צדקו דברי הרב בדעת הרא"ש בזה במחילה שבפירוש כתב הרא"ש בתשו' אחרת וז"ל וששאלתם אם ב' או ג' מהבינוניים שבעיר יכולים להוציא עצמם מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר רע כי על כל עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל שום דבר אם יהיה כח ליחידי' לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבי' כו' ע"כ ובודאי שאם ראה הרב התשו' הזאת לא היה אומ' על הרא"ש שדעתו להסכים עם סברת ר"ת וכבר כתב מהררי"ק דהא דאמרינן הלכה כבתראי היינו כשדברי הראשונים כתובים בס' מפורסם דאית לן למימר דכיון שהאחרון ראה דברי הראשון ולא ישרו בעיניו הלכה כבתראה אבל כשדברי הראשון בתשו' שאפשר שהאחרון לא ראה דבריו אז לא אמרינן הלכה כבתראה משום דאפשר דבתראה לא ראה דברי הראשון דאלו ראה אפשר היה חוזר מדבריו וכן אני אומר אלו ראה הרב תשו' זו שהעתקתי לא היה אומר בדברי הרא"ש מה שאמר ועם היות ידעתי אני ידעתי שמה אני ומה חיי לדבר דברים אלו לפני הרב הגדו' מ"מ א"א להכחיש המוחש ואין זה תלוי בדעת וסברא ומעתה אני אומר דשפיר פריך בהנהו טבחי מבריית' דרשאין דפשיט' דלא עדיף הריוב מן הכל וכיון דמשום הסכמת הרוב קנסינן למיעוט אעפ"י שלא קבלו כ"ש דיש לקנוס כשכלם באו בהסכמה אחת למי שיעבור אח"כ וע"כ תרץ רב פפא דה"מ שתנאה קיים היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו אלא בפניו משום דמיקרי תרעא ועתה אין להקשות מה שהקשה הרב לפירוש המפרשים שפירשו דהא דיכולין להתנות מטעם הפקר נגעו בה וק"ל.
291
רצ״בומעתה צריך אני להודיע לבני גילי במאי קא מפלגי הני רבוות' וכי אפשר להכחיש הפסוק מאחרי רבים ואמרינן בפ"ק דמסכת חולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ופריך מנא לן דכתיב אחרי רבים כו' ומשני רובא דאיתיה קמן כגון י' חנויות וסנהדרין לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה ומפליג תלמודא להביא ראיות לרובא דליתיה קמן ומסיק דליכ' למילף מכל הני דדלמא היכא דאפשר על הברור לא סמכינן ארוב' אבל היכא דלא אפשר סמכינן ארובא וא"כ ליכא ילפותא דסמכינן ארובא ברובא דליתא קמן ופרש"י אלא ודאי דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר הלכה למשה מסיני א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן מ"מ שמעינן דברובא דאיתיה קמן בנ"ד ודאי דאית למיזל בתר רובא מכח פסוק דאחרי רבים וברובא דליתיה קמן ג"כ אית לן למיזל בתר רובא אי מקרא דאחרי רבים אי משום הלכה למשה מסיני. גם מה שאמרו באין מעמידין במארה אתם נארים הגוי כלו כל גזרה שאין רוב כו' עוד מה ראו על ככה לדחוק פירושא דברייתא דורשאין בנו העיר להתנות כו' עוד מנין יצא לחלק בין דבר דאית ביה מגדר מלתא לדבר דלית ביה מגדר מלתא לכוף הרבי' למעטים ונ' דסברת ר"ת והנמשכי' אחריו היא דאחרי רבים כו' לא מיירי אלא בדבר הנוגע לקיום תורה או מצוה כסנהדרין ותשעה חנויו' או אפילו ברובא דליתיה קמן ומ"מ הוי לקיום דבר מן התור' בהא הוא דקפיד רחמנ' דניזיל בתר רובא מטעמא דאי לאו הכי אין קיום והעמדה לתורה אם כל א' יבחר דרך לעצמו אבל בדבר הרשות לא איכפת ליה להקב"ה כלל דלמה יפסיד היחיד בשביל המרובים. ונר' לע"ד דאפש' לומר דאפי' הרא"ש דנקיט קרא דאחרי רבים לאו למימרא דבדבר הרשו' חייבים אנו לילך אחר הרוב מן התורה רק אסמכת' בעלמ' משום דאיכא למימר דסברא הוא כיון שהתורה אמרה שנלך אחר הרוב בד"ת סברא הוא דבכל דבר שיפול מחלוקת בין רבים שנלך אחר הרוב וכן קרא דמלאכי דכתיב במארה אתם נארים כו' דילפי' מיניה דאין גוזרין גזר' על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד הא אם רוב הצבור יכולים לעמוד בה חלה הגזר' על המיעוט מקר' זה לא הוזכר בגמ' אלא לענין מגדר מלתא דאמרינן התם פי' אין מעמידין שמן לא פשט איסורו בכל ישראל דא"ר שמואל בר אב' א"ר יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו בכל ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר בר' צדוק שהיו אומרין אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבו' יכול לעמוד בה דאמר רב אדא בר אהבה מאי קראה במארה כו' א"כ נר' דדי לנו שנאמר דברי איסור ומיגדר מילתא דנזיל בתר רובא אבל בדבר הרשות לא שהרי אצטריך לנו קרא למימר דרובא ככולא דחי לאו קרא לא אמרי' הכי א"כ יש לנו לומר היכא דאיתמ' איתמר היכא דלא אתמר לא אתמר דאין לך בו אלא חדושו ומשום הכי מצו ר"ת והנמשכים אחריו לדחוקי בריית' דפ"ק דב"ב דקתני ורשאין כו' אמנם רש"י והנמשכי' אחריו ס"ל דכיון דגלילן קרא שהמיעו' בטל לגבי הרוב בכל ענין נקטינן הכי שהמיעוט בטל לגבי הרוב עוד נר"ל מתוך הלשון שכתבתי למעלה בשם הרשב"א שכתב ובלבד שיהיה נר' לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבור משמע בפירו' שאפי' לדעת הרשב"א לא אמרינן בכל מילי שהרוב כופין למיעוט אלא בדבר שהוא תקנה לצבור הא לאו הכי לא דרך משל אם יעלה לדעת רוב הצבור לפטור לפלוני מן המס לא מפני תקנת הצבור אלא שרצונם כך ודאי בכי האי מלתא לא אמרינן שיש כח לרוב לכוף את המיעוט. ונראה ודאי דהכי הוי דאלת"ה למה כתב ובלבד כו' וא"כ יש לומר דכל מילי דהוו תקנת הצבו' הוי דבר תורה ומצוה שהרי מצינו שהעוסקים בצרכי צבור פטורים מק"ש ותפלה וגם אנו מבטלים מצות ק"ש ותפלה מפני צרכי צבור א"כ נר' דעדיף צרכי צבור מק"ש וא"כ כל תקנה שהיא צורך לצבור הוי דבר תורה ע"כ אנו אומר שהרמב"ן והרשב"א לא סברי דבעלי אומניות שהרוב כופין למיעוט דכל הני לאו דבר מצוה הוי אלא דבר הרשות וכי פליגי אר"ת ברשאין בני העיר כו' דהוו צרכי צבור ותקנה לצבור אבל בעל' אומניות לא וכן נר' קצת מלשון הריטב"א וז"ל בפ"ק דב"ב דטעמ' דלא מצו לאתנויי משום דאיכ' פסידא ללקוחות משום דמיקרי תרעא וכתב דמשמע מהכא דהיכא דליכא אדם חשוב או א"נ היכא דליכא פסידא דהוי תנאייהו תנאי ואפ"ה דוקח בדהתנו כל טבחי או אי נמי כל בנו אותו אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן כבני העיר לגמרי הא תרי או תלת דמתנו במאי קנו וכן כתב על ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה פי' שרגע א' או זמן אח' יעסוק פ' ופ' רגע א' וכתב בתנאי כל האומנין הא תרי תרי או תלת לא משמע דהתם לא מהני רוב אלא כל דאי לא ה"ל למימר בפירוש דווקא דהתנו רוב האומנין ואין לומר דנקט לישנא דקרא דרוב קרי כל וראיה לדבר דבסיפא קאמר אבל תרי או תלת לא דהול"ל אבל אי לאו כל לא דה"נ קשה השתא דהל"ל אבל מיעוטא לא למה האריך אבל תרי או תלת לא. אלא שנראה דכל דוקא וכל כמה דלאו כל הוי דינא כמו תרי או תלת דהתנו דלא מבעיא דלא מצו למיכף לאחריני אלא אפי' שהסכימו לא עלתה הסכמתם לכלום ואם עבר א' מהם התנאי לא קנסינן ליה כנ"ל הגם שנראה קצת דוחק שאמר דהוו כבני העיר לגמרי אלא שאפשר דלהכי הוו כבנו העיר דמצו מתנו ותנאם קיים ויקנסו לעובר אבל לא לכוף הרוב למיעוט.
292
רצ״גואחר הודיע ה' לנו את כל זאת אומר שמאח' שרש"י ז"ל וה"ר אליעזר מגרמיזה והרב רבנו יונה והרמב"ן והרשב"א והרא"ש כמו שהוכחתי והריב"ש ז"ל ואבי העזרי והריטב"א ורי"ו כל אלו דעתם שיכולו הרוב לכוף למיעוט ושחלה גזרת חרם ונדוי שלהם על המיעוט בע"כ הגם שנניח שהרמב"ם ור"ת ור"י טוב עלם ומהר"ם ור"י בר קלונימוס וה"ר משה בר מרדכי ששנו אלו אינם מן הפוסקי' המובהקים אצלנו עכ"ז כשנצרף אותם עמהם עדיין אינם כ"כ במנין כמו הראשונים שזכרתי ולו יהיו שקולים שוה בשוה הוי ספקא דאורייתא כשהטילו חרם דכל ספק חרם להחמיר ככל ספק דאורייתא ובספיקא דאורייתא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים פ"א ב' חכמים או ב' בתי דינים שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להם בין בזמן א' בין בזמן אחר זה א' מטהר וא' מטמ' א' אוסר וא' מתיר אם אינך יודע היכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל וחרם כבר אמרתי דהוי מן התורה ואין צריך להאריך בזה שכבר כתבו הרשב"א בתשובה וכן מהררי"ק ז"ל וא"כ פשיטא לע"ד שחייבים המעטי' לקיים גזרת הרבים אפי' דהוי רווחא להאי ופסיד' להאי כיון שיש בגזרה הזאת תקנה לצבור וכ"ש דקי"ל דהלכ' כבתראי והנה הפוסקים האוסרים הם אחרונים כמו הרמב"ן והרשב"א הרא"ש ורבנו יונה ואל תשיבנו ממהרי"ק ז"ל שהסכים לדעת ר"ת שהוא לא ראה הרשב"א ז"ל ולא רבנו יונה ולא הרא"ש וכ"ש שאינו כל כך ברור בדבריו כמו שהייתי יכול להאריך ולא עוד אלא שאפי' הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהתיר מצד החרם שלפי דעתו לא חל על אותם שלא קבלוהו מ"מ אמר שאסורים מענין אחר משום לא תעשו אגודות כו' עד ואם היו אלו הנשבעים מיעוט על תחושו למיעוט בטלו במיעוטן משמע דאם היו הנשבעים רבים צריכים לחוש:
293
רצ״דכלל הדברים אני אומר שבכל גזרה ותקנה שעשו הרבים לתקנת הקהל או הקהלו' אין ביד המעטי' להוציא עצמם מן הרוב ואם גזרו חרם חייבים המיעו' לשמור ולעשות אך בתנאי שיהיה גזרתם ותקנתם בהסכמת טובי העיר או טובי הקהל @77[והוא שלא יש קהל מנגד אבל קהל אי הוי כעיר אח' ואין שאר הקהלות יכולים לכף אפילו שהם רבים וכמ"ש הרד"ך]@88 ואם יש חכם או חכמים שיהיה החכם או החכמים המנהגים הקהלות עמהם ואם לאו אין בדבריהם ממש וחלילה לומר שהרב כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל נוטה דעתו לעשות מעשה כסברת ר"ת דלא היא אלא אם הסכים להתיר חרם פקדאים היה שכפי הטעמים שנתן אליבא דכ"ע לא חל החרם כלל על אותם שלא קבלוהו יעויין היטב בכלל דבריו:
294
רצ״השאלה קהל שהסכימו הסכמה על הצמר וז"ל ההסכמה פרימירה מינטי אורדינאמוס קינו סיאה אוזאדו נינגון יהודי אומברי ני מוג'יר די מירקא' לאנה שאלבו אה דוש אי מידייו איל וילייסינו די קונטאדו אי אה טריש פ' יאדו אי איל פ' יאדו קי נו שיאה מאנקו די פשטה דולייא טאנטו קי שיאן מאג'וש קומו פ' ימבראש טאנטו קי שיאה לאנה די סינייור קומו די ג' ובץ איסיבטו לה לאנה די זייני איפ'ינדי אי די קארה עלי ביגי נו אינטראן אין לה הסכמה כו' עוד כתבו בסוף ההסכמ' וז"ל מאש אור דינאמוס קי טודו יהודי קי פאסארי קואל קייר הסכמ' די איסטאש מלבד קי איש מוחרם ומנודה פאגארה אל קהל אחד אשר פור ויליישינו די קואנטה לאנה פ' זיירי אי שינו פאגארי אחד אש' פור ויליישינו ריסיב' יירון טודו איל קהל די אפריגונאר אי פאזיר קי נו שי לאברי די נינגון מודו אי אפילו טורקו או גוי איש נאמן דו דיזיר שי פאסו אלגונו לה הסכמה אי טודאס איסטאס הסכמות סון אה דעת די אונו אי טודו איס בלי ערמה ומדמה ותחבולה אי אישטאש הסכמות לאס רשיויירון טודו איל קהל בקול אלה קללה נמרצת ובגזר נח"ש אי קואל קייר קי לה פאסארי ארור הוא ביום כו'. ואחר ב' ימים להכרזת ההסכמה הנז' בתוך הקהל בא ראובן יחיד הקהל ובקש מהם יתירו לו לקנות צמר של תוגר אחד אהובו כמו שהתירו לשני השרים זייני וקרה עלי ביגי הנ"ל והפרנסים אשר היו בימים ההם התירו לראובן ונתנו לו רשות לקנות צמר מאותו התוגר בערך יותר מההסכמ' ובשעת נתינת הרשות נמצאו קצת יחידים אחרים אשר התרו על ראובן ואמרו שההסכמה נעשתה ונכרזה לדעת יחיד אחד ואם הפרנסים היו מתירים אותו לקנו' צמר התוגר הנז' שהדבר קשה בעיניהם והם אינם מרוצים וחפצים על זה כלל וראובן לא חש לדברי היחידים המתרים עליו וילך ויקח הצמר מיד התוגר הנז' ביותר מערך ההסכמה הנז' עתה אותם היחידים המתרים על ראובן אומרים לו שעבר על החרם ושהוא מחוייב לבן אחד בעד כל גיזה מהצמר הנז' והוא טוען שלא עבר על החרם ושאינו מחוייב לפרוע כלום כי פרנסי הקהל נתנו לו רשות והתירו לו אותו התוגר כמו שהתירו השני שרים הכתובים בהסכמה יורנו מורנו אדוננו מורה צדק אם ראובן הוא נכשל בחומרת ההסכמ' ואם הוא חייב לפרוע הקנס מאחר שהתרו בו קצת יחידים או אם הוא פטור עם רשות הפרנסים לבד:
295
רצ״ותשובה
296
רצ״זבענין הסכמות הצבור והתרתם נתחבטו הראשונים והעולה מדבריהם שתלוי הכל במה שנהגו ולהיות כתוב זה בפשיטות וביאור בספרים לא אחוש כי אפוכי מטרתא למה כי כל הרוצה לראות הדברים וביאורם יעיין בי"ד סי' רכ"ח ובחדושי ב"י עד שתמצא שכתב הרשב"א ז"ל שנהגו בכל המקומות שאפילו א' מן הצבור יכול לעכב מלהתיר. והרא"ש ז"ל כתב דכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכים על פיהם להתיר הסכמה בחרם יש להם כח להתירו ופשיטא דלא פליג הרא"ש על הרשב"א ולא הרשב"א על הרא"ש שאלו ואלו דברי אלהים חיים אלא נהרא נהרא ופשטיה במקום הרשב"א היו נוהגים כך ובמקום הרא"ש לא נהגו אלא בסתם דין תורה שאמרה אחרי רבים כו' אלא שכ"ז על הסתם שעשו ההסכמה והכריזו הסתם דסתם הוי על דעת המנהג על דעת התורה אבל כשפירש אין לך בו אלא פירושו וכיון שהסכמה זאת שלפנינו ופירושו שהיו עושים אותם אפי' לדעת א' בהא כ"ע מודו יכול למחות וא"א להתירה אם לא כשיסכימו כלם בהתרה ואם אחד מהקהל ימחא אין להתירה והרי אנו לומדים דבר זה מדברי הרשב"א שכתב שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב ולא עדיף סתם ע"פ המנהג ממפורש וזה ברור אין צורך לאורך ומי שעבר על החרם ועל הסכמת הקהל הרי הוא מנודה ומוחרם ואם אמור יאמר שפרנסי הקהל התירו נאמר לו שאל ישעה בדברי שקר שאין דרך בני קהל אחד שיתנו רשות לעבור על ההסכמה ומה גם עתה שהתנו שאפי' אחד יכול למחות ואפי' יודו הפרנסים שהם נתנו לו רשות אינו כלום כיון שנתפרס' שאין כח אפילו לרוב הקהל להתיר אם אחד מהם ימחא וכן אני אומד דאין זה העובר נאמן לומר שוגג הייתי כי חשבתי שיש ביד פרנסי הקהל כח להתיר שהרי כתב הרשב"א בתשו' ז"ל הביאה ב"י ח"מ סי' ל"ד אחד שהעידו עליו שעבר על שבועתו וטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה שאם כן אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי ע"כ. א"כ משמע דאינו נאמן לומר שוגג הייתי ואפי' את"ל שהיה לו מקום לטעות בהתר הפרנסים זה היה אפשר אם לא היו מתרים בו אבל אחר שאומרים שהתרו בו והזהירו אותו בענין כזה פשיט' שהוא מוחרם וחייב בעונש הלבן כנזכר בהסכמה אלא שאני אומר שאין הקהל חייבים לנהוג עמו כדין מוחרם אלא אם כן הכריזוהו שכ"כ הריב"ש ז"ל בתשו' ז"ל מי שעבר על תקנ' הקהל שכתוב בה וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה והשיב שאין ספק שמן הדין שינהוג בו מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרים שלא נהגו בכך מעתה י"ל שע"ד המנהג הם מתקנים שהעובר עונו ישא אבל כל הקהל או היודעים לא יתפסו במכשול עונו עד שיכריזו עליו והרי הוא כאלו כתבו בפי' בתקנה ע"כ וכדאי הוא הריב"ש ז"ל לסמוך עליו.
297
רצ״חשאלה עיר שיש בה ב' קהלות יע"א ועשו הסכמה מפני דרכי שלום שבעוד שלש שנים לא יוכל שום איש יחיד או רבים קטן או גדול לשנות בית הכנסת שלו בשום סבה בעולם והסכמה זאת נעשת בכח שבועה חמורה כל קהל וקהל על דעת חברו ועוד הסכימו וז"ל ואם באולי יבא איזה יחיד או רבים מחוץ לעיר בתוך הזמן הנז' ויבואו לגור בארץ הזאת יחלקו להם אותם היחידים וילך כל אחד אל בית הכנסת אשר יפול שמה הגורל ע"כ וקודם זמן ההסכמה הזאת כמו ארבעה או חמשה חדשים בא ראובן איש וביתו וכל אשר לו מארץ אחרת להשתקע בארץ הזאת ואחר עבור כמו שני חדשים חזר ראובן ויצא ללכ' לעסקיו חוץ לעיר ונתעכב שם עד שנעשה הסכמה זאת ועתה יש מסתפקי' לומר אם הולכים בזה אחר ביאה ראשונ' כשבא עם ביתו וכל אשר לו קודם ההסכמה כנז' ואינו בכלל ההסכמה לחלק עפ"י הגורל או הולכים אחר ביאה אחרונה שקדמה לה תקנת ההסכמ' והרי הוא בכלל ההסכמה ליחלק עפ"י הגורל ואת"ל דהא ודאי ומלתא דפשיטא שאינו בכלל ההסכמה כיון שקודם ההסכמ' כמה ימים בא עם בני ביתו וכל אשר לו לעיר על מנת להשתקע שם עדין יש לנו לדעת אם יש בכלל ההסכמה הזאת גם בני אדם גם בני איש שיהו אביהם ואבי אביהם יחידים מהקהל אחד מיוחד ובסבה מה יצאו מביניהם ועקרו דידתם וקבעו בעיר אחר' אם היום או למחר יעלה על רוחם לשוב אל אצלם לגור שם כימי עולם וכשנים קדמוניות וירצו להיות יחידי' מאותו הקהל שהיו אבותם אם יש כח ביד הקהל האחר לכוף אותם להכניסם תחת שבט ההסכמה הנז' לחלק על פי הגורל או אין כח בידם כי אם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ישובו עתה מורנו מורה צדק הנותן לכל דבר חקו חק עולם אשר עליו עומד כי במשפט יעמיד ארץ ילמדנו רבנו ויורנו מדרכיו כי ממנו תוצאות חיים כי מלאך ה' צבאות הוא ויבא דברו הטוב להרים מכשול מדרך עמו עם אלדי אברהם ובזכות זה יבא מורה צדק עד כאן.
298
רצ״טתשובה
299
ש׳תנן בפ' השותפין כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד וכתב הר"ן ז"ל וז"ל מוכא בגמרא דאפי' לא ירד להשתקע אלא לגור כיון שעמדשם י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר לכל מסין ותשחורת ולפסי העיר ולכל עניינים כאנשי העיר ממש וכשלא עמד שם י"ב חדש אפי' ירד להשתקע לא הוי כאנשי העיר לכל מילי אלא לקופה ולתמחוי ולכסות ולקבורה בזמני' ידועי' כדמוכח בגמרא עד כאן. מעתה נראה בעיני דכיון שירד הר"ן ז"ל לפרט י"ב חדש כאנשי העיר ממש הרי בפירוש שאם לא עמד י"ב חדש אינו כאנשי העיר ממש ולא די זה אלא שחזר ופירש ובשלא כו' שאפי' כו' עד אלא לקופה כו' דמשמע לא לדבר אחר:
300
ש״אולכן נראה בעיני אפי' יהיה בדבר ס' העמד דבר בחזקתו ודון דלא הוי כאנשי העיר אלא ראוי ליחלק עפ"י הגורל ודי בזה לחלק הראשון. לחלק הב' אותם הקדמונים שהיו מקהל א' ועקרו דירתם וכו' ובניהם ובני בניהם חזרו לגור במקום אבותם אם יש כח כו' בזה אני אומר כי דעתי שהשכל גוזר שפנים חדשות באו לכאן שכיון שפרקו עול מעיר זאת והלכו לעיר אחרת הרי הם כאנשי העיר אשר הלכו שם כדמוכח ממה דאמרינן בגמ' פסחי' פ' מקום שנהגו תנן התם ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקו' שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי המקו' שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם וכ' הר"ן ז"ל פי' מתני' כשדעתו לחזור וראיה מדאמרי' בפ"ק דחולין כי סליק ר' זירא אכל מוגרמ' דרב ושמואל ומקשינן ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כו' ואסיקנא ה"מ כשדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה וכ"כ הריב"ה טור א"ה סי' תס"ה וז"ל ההולך ממקום שנהגו כו' עד יש לו לעשות כמנהג המקום שדרכו להשתקע שם כו' בין לקולא ובין לחומרא ואחר הודיע ה' לנו זאת נמצא כי מי שהלך מעירו לעיר אחרת להשתקע שם לא נשאר לו זכר בעיר שיצא משם עד שאפי' שהיה נוהג בעירו דין איסור בדבר מה והלך להשתקע במקום שנהגו קולא שם ינהוג כאנשי אותו מקו' שהלך שם לא כאנשי עירו הא' נמצא דהוי כאלו לא היה שם א"כ עתה שחזר פנים חדשות באו לכאן וכן כל א' שבא לעיר מחדש כנ"ל מן הדין אכן אגיד לכם מנהג עיר שאלונקי גדול לאלהים שאיש כזה מניחים אותו לילך לבית הכנס' שהיו אבותיו מהם ולענין תועלת מהם דנין אותו כשאר החדשים הבאים לעיר:
301
ש״בשאלה אור עולם המאיר לארץ ולדרים עליה בחכמתו ובתורתו סיני ועוקר הרים מופת הדור והדרו יאיר עינינו בתורתו ויוציא לאור משפט שאלתנו אשר שאלנו מפי אדונינו גאוננו אלופנו נר"ו בני העיר שהיו מקלין בקדושת חולו של מועד יותר מדאי בענין מקח וממכר ולא היו מבחינים בין דבר האבד כלל אשר כן עמדו חכמיה זקניה ושופטיה קדושים אשר בארץ יעלזו חסידים בכבוד ונמנו וגמרו והסכימו משום מגדר מלתא בגזרת נח"ש ואסרו כל דבר בענין מקח וממכר ומ"ומ וגדר וסייג זה נדרוהו והקימוהו מפני שהיהודים הדרים בעיר הנז' הם מועטין מעורבים בין האומות ומחמת גדר זה שוב לא יהיה להם מקום להכריח את היהודים למכור להם שום סחורה במועד והסכמה זאת נתקיימה ונתקבלה עליהם בכל דור ודור מדעת ורצון מנהיגי העיר הנז' עד עתה חדשים מקרוב באו עמדו מסוחרי העיר הנז' איש א' והלך אצל בעל תורה א' אשר בעיר דלא סביר ולא גמיר והורה לו להתיר ההסכמה הנז' ולמכור בחול המועד אל התוגרמי' מטעם דבר האבד שהם עוברי' ושבים ואיסור וחומר ההסכמ' הנז' יותר בתתו מדמי המכר שימכור כך וכך מעות אל קופת ההקדש ובזה מותר להם למכור כיון שהוא דבר האבד וכשמוע הסוחר הנזכר ההתר הזה הלך אצל תוגר א' שהיה עובר דרך שם ובא אל ביתו ביום שבת קדש והודיע לו מעצמו בלי אונס והכרח כלל שהיו לו בגדים מגוונים שונים ואמר לו שאם רצונו לקנות מהם הוא יביאם ליום מחר אצלו והתוגר הודה לדבריו ויהי בבקר יום חול המועד ויקם וילך אצל התוגר ושאל התוגר ממנו הבגדים אשר אמר לו ביום שבת סוף דבר שהביא' אצלו ומכר מהם בכל אות נפשו וירע הדבר מאד בעיני העיר כי ראו כי עבר ברית חלף חק ההסכמה החמורה הנז' שהיתה מקויימ' ומקובלת עליהם מימי עולם ומשני' קדמוניות ומעתה איש הישר בעיניו יעשה יעלה לפרוץ גדר לקנות ולמכור בכל אות נפשו וכאשר דימו כן היה שבאותו היום של חוה"מ מכרו לכל שואל די מחסורו בלי הבחנת דבר האבד ובלי אונס והכרח כלל כנודע לכל בני העיר הנזכר ועתה שאלתנו ובקשתנו אם יש כח ביד בני העיר להתיר ההסכמה הנזכר' במעמד כולם או רובם כשאר כל ההסכמות הנהוגות בכל קהלות הקודש יע"א או שמא אין להם כח להתירה כיון שיש בה משום מגדר מלתא ומשום סייג כאמור ומה גם בהיות שהסכמה הנז' קיימוה וקבלוה בכח חומרת נח"ש בעצת החכמים מרביצי תורה מימי עולם ומשנים קדמוניו' כאמור ואין ב"ד מבטל דברי חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וחת"ל שאין כח בידם להתיר ההסכמה הנז' עדין יש לשאול אם יש בהתרת המתיר הנז' ממש ואם המתיר ראוי לעונש על התרתו נוסף על הטעמים הנז' מפני שיש בזה משום חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומה גם במקום שהאוסרים הם חכמים שלמי' וכן רבי' מוחזקים בהוראה והמתיר הוא יחיד ולא סביר ולא גמיר וגם שיש בזה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירה בפניהם ועתה מודה צדק הנותן לכל דבר חקו חק עולם אשר עליו עומד כי במשפט יעמיד ארץ ילמדנו ויורנו מדרכיו כי ממנו תוצאות חיים כי מלאך ה' צבאות הוא ויבא דברו הטוב להרים מכשול מדרך עמו עם אלהי אברהם ובזכות זה יבא מורא צדק ע"כ:
302
ש״גתשובה
303
ש״די"ד סי' ר"מ כת' וז"ל דברים המותרים ואחרי' היודעי' שהם מותרי' נוהגי' איסו' הוי כאלו קבלו' עליה' בנדר ואסור להתיר להם הילכך מי שנהג שלא לאכול בשר כו' עד צריך התרה ויפתח בחרטה כו' וקשה בעיני דפתח ברבים וסיים ביחיד אלא שנראה בעינו ס"ל לריב"ה דדוקא ליחיד אית ליה תקנה בחרטה והתרה אבל צבור שידעו בדבר א' שהיא מותר וקבלו על עצמם לאיסור לית להו תקנה בהתרה ולא בחרטה ומה גם עתה אם נהגו זה מסיבת אבותיהם קדושים דודאי אין לבניהם ולדור הבא אחריהם תקנה וראיה לדבר מהא דאמרי' בגמ' והביאו הרי"ף ז"ל בפ' מקום שנהגו בני בישן נהגו דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתין הוו אפשר להו דלא למתי ולא אתו אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהם אבותיכ' וכתיב שמע בני כו' ואם היה אפשר בהתרה למה לא התירה להם אלא ש"מ דדוקא מנהג שאדם נוהג מעצמו הוא דהוי כמו נדר ויש לו התרה בפתח וחרטה אך מה שנהגו אבותינו הוי כמו תורה שאין לה פתח כן נרא' מוכרח אעפ"י שראיתי מהררי"ק נוטה מסברתי ומ"מ אליבא דכ"ע המורה לצעקה שהורה להם התר עליו נאמר שוטה רשע וגס רוח ר"י לא מלאו לבו להתיר לבני בישן והוה אתי ומה שחשב לתקן כתת מן הרמח לצדקה עליו לצדקה והוה צעקה החפץ לה' בעולות הלא שמוע אל התורה והמצוה אהב י' מכל צדקה שונא גזל בעולה כלל הדברים כי הסכמה זאת לדעתי אין לה התר כיון שקבלוה הקדמונים והוי למיגדר מילתא וכמו שראובן בעין הפרצה הנמשך והמתיר ראוי לעונש ויבקש כפרה מי' ושב ורפא לו כן דעתי
304
ש״השאלה מעשה שהיה כך היה שבעיר א' אשר נדחו שם פזורי ישראל ק"ק אותה העיר מינו חמשה ממונים לדון קצת דיני העיר כגון דינו חזקות וכיוצא בהן כפי מ"ש בהסכמות ק"ק העיר ההיא ז"ל הסכמנו שלעולם ועד יהיו מחוייבים הק"ק אשר פה מתא פ' למנות ולהעמיד ממונים הגונים לדון בדיני ריבות החזקות ושיהיה כח בידם מסור לגזור בכח החומ' הכתובות בהסכמות כו' וכל מה שיצא כתוב וחתום מתחת יד הממוני' לכל מה שיפסקו כו' ומנויי' היה לזמן מוגבל ובתוך הזמן המוגבל הלך א' מהב' חכמי' אשר הם ממנין החמשה ממוני' הנז' לא"י והארבעה ממונים היו יושבים ודנין על הסתם נקרא עתה ערער על הארבעה ממוני' הנז' לומר שמאז אשר הלך א' מהממוני' נתפרדה החבילה וכל מה שדנו אין דיניהן דין כיון שלא היו דנין כל החמשה ממונים שמנו הק"ק ועוד טענת קהלת המערער כי הממונה שהלך היה מיוחד ג"כ מקהלם ומתחל' מנויי' נסמכו על דעת הממונה ההוא:
305
ש״ותשובה
306
ש״זראיתי מה שפסק חכם א' פ' אלמוני על הענין הנ"ל ושאל לידע מה דעתי וכתבתי זאת תשובתי אליו שהדין הוא כמ"ש אבל שאני תמיה שהאריך במה שאינו צריך ורצה ללמוד מפורש מן הסתום דכמו שג' שעמדו לדין ונסתלק א' מהם ונשאר ב' כמו שב' שדנו אין דיניה' דין ה"נ כו' והוא לומד המפורש מן הסתום כי ב' שדנו אין דינם דין איכא פלוגתא אבל בנ"ד לא מצינו חולק על הרשב"ם והרא"ש וכן נמצא תשובת מרי הרב הגדול כמהר"ר לוי בן חביב זצ"ל כתב כן בסמיכת זקנים בקונטריס הראשון שחבר נגד דעת חכמי צפת תוב"ב וכתב כן בפשיטות מכח תשובה שכתב הח' הפוסק נר"ו וא"כ קשה לזה הח' שמביא ראיה מב' שדנו כו' דהתם איכא פלוגתא לגבי דינא דאיכא מאן דפליג מה שבנדון דידן לא מצינו חולק ותו הרא"ש והרשב"א תניא דמסייע להו צריכי
307
ש״חעוד קשה בעיני דלא ראי זה כראי זה שכבר כתב הריב"א ז"ל וז"ל אלו הג' דנין את האדם בד"א כשהנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ באלו הג' אז זה בורר לו א' וזה בורר לו א' א"כ מה לתבן אל הבר דנ"ד אם עד הנה כח ברירת הממונים עומד אפי' שהנתבע ירצה לדון בעירו ואומר שאינו חפץ באלו ע"כ כופין אותו לעמוד לפני הברורים מכח תקנת הקהל שבררום וקבלום עליהם ובנ"ד אפי' שקבלום הקהל עליהם אם נסתלק אחד מהם אין כאן תקנה וחזר הדין כדמעיקרא כאלו לא היה תקנה בעולם לכן אומר אני שזה החכם דינו דין בנ"ד אלא שהאריך במה שלא היה צריך והביא ראיה ממה שאינו ענין לנ"ד גם למ"ש והאריך לומר שהתקנה בטלה אפילו שנהגו קצת ימים לעמוד לפגי הברורים גם בזה אני אומר ומסכים לענין הדין במה שכתב מה שאני אומר כן מטעמא דבשלמא אם היה ענין דבר זה ענין איסור והתר רצוני שאם נהגו איסור בדבר א' למיגדר מילתא או כיוצא בזה היינו אומרים שכיון שנהגו איסור בדבר מותר למיגדר מילתא חייבים לקיים המנהג אבל כשאין בדבר ענין איסור כנ"ד שאינו אלא תקנה שתקנו לענין הנהגת הקהל ע"פ הברורים החמשה וקבלו תקנה זו בחרם וכיון שהלך א' מהם נתפרד' החבילה ונתבטל החרם וחרם אין כאן ושבועה א"כ ואפי' אם נמשך הזמן במקרה והיו הקהל נשמעים לאלו הממונים השומע ישמע והחדל יחדל אבל אינם מחוייבים מחמת חומרא וקרוב לזה למדתי מתשובת הרא"ש כלל נ"ה שכתב וז"ל כל המנהגים שאמרו חכמים שיש לילך אחר המנהג זה הוא מנהג שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח א"ח עושין שלא לעשות אין עושין וכו' עד ויש מקומות עשו הרחקה אבל אם נהגו במקומו מנהג שיש בו עבירה יש לשנות את המנהג ולא מבעיא מנהג של עבירה אלא אפי' מנהג שיש בו סייג בהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול יש לבטל המנהג ע"כ ולכאור' נר' דק' דברי הרא"ש רישא לסיפ' דמעיקרא קאמר כל אלו המנהגי' הכל לדב' מצו' הא אם אינו לדבר מצו' יכולי' לבטל' אע"פ שאינה דבר עבירה ואח"כ כתב אבל לדבר עבירה המנהג משמע דוק' לדב' עברה יש לשנות הא ליכא עבירה אין לשנות אתמי' אלא שנקל לתרץ זה דלדבר מצוה אין לשנות בשום צד אבל לדבר עביר' עכ"פ יש לשנות אב' אם אין כאן עביר' אלא הנהגת תקנה בעלמא אם רצו משני' ואם לא רצו אין משני' ואם בנ"ד דאין כאן אלא תקנת הנהגה בעלמא אעפ"י דמעיקרא קבלו התקנה בחומרת חרם כיון שהלך א' מן הברורין נסתלק החרם ואין כאן אלא דבר רשות בעלמא השומע ישמע והחדל יחדל כנ"ל ואין לבדות ולומר שיש ס' חרם כי בלי ספק אם היה שם חזרת קבלת חרם שיעמדו לפני ארבעה הנשארים היה נודע בקהל אבל אחזוקי איסורא בכדי לא מחזיקינן
308
ש״טשאלה בהיות כי לימים שחלפו עברו כראות סוחרי עיר מונשטריו שהיו סוחרי עיר שאלוניקו משלחים ע"י איש נאמן שיש להם במונישטיריו לקנות בעדם ובשמם עורות מבית העבדנים וזה דרכם לעשות מימות עולם ומשנים קדמוניות שכן ג"כ דרך אנשי עיר מונישטיריו לשלוח סחורותיהם אל עיר שאלוניקי וגם הם עצמם הולכים שם תמיד ומסתחרים בכל אות נפש' ואין דובר להם דבר ויהי לימי' עמדו סוחרי עיר מונישטיריו והסכמו הסכמ' בכח חומר' נגד האיש הקונה עורו' ונגד הסוחרי' שמחוץ לעיר להסיג את גבולם גבול עולם והסכמו שלא יהא רשאי שום אדם לקנות עורות מבית העבדני' בעוד' בסיד כ"א אחר העיבוד הצריך ואחרי הצביע' והיפוי שלהם ומזה נמשך היזק ופסידא גדולה לאיש הקונה הנז' ואחרי שמחה בדבר וירא כי לא יכול להם שהם הרבים שתק להם והסכים עמהם על אפו ועל חמתו לימים באו תוגרמי' מחוץ לעיר ויקנו שיעור גדול עורות מבית העבדנים בעודם בסיד וקודם העבוד וסוחרי העיר לא מחו ביד' כי לא היה לה' רשות ויכולת לקנות' מצד הסכמתם הנז' וגם פעמים אחרי' באו וקנו כנז' וזה עשו פעמי' שלש עד כי מחמת זה לא היה לסוחרי העיר מקו' לקנות עורות כסדר הסכמת' יען כי קודם העבוד והתיקון היו התוגרמי' העבדני' מוכרי' אותם אל תוגרמי הנז' הבאים מחוץ לעיר ובזה פסקה מחיית' ופרנסתם של מקצת סוחרי העי' ובפרט מהאיש הקונ' הח' העומד לקנו' בעדו ובשם סוחרי עיר שאלוניקי ויען כי לעת כזאת מסדרי ההסכמה הנז' אינם בגדר אחד כי מהם מתו ומה' חוץ לעיר ומהנשארי' מה' מחו בהסכמה הנז' ומהם מחזיקים בה עתה נסתפק השואל אם יש כח ורשות ביד המוחים שהם המיעוט להוציא עצמם מתחת יד ההסכמ' ולבטלה מהטע' הנז' כיון שלעת מסדרי ההסכמה אינם כלם בגדר אח' כאמור וגם יש איזה היזק ופסידא כנז' ומה גם שכל מגמתם שכל מסדרי ההסכמה הנז' לא היה אלא כי אם להסיג גבולי עול' של סוחרי עיר שאלוניקי והאיש הקונה הנז' מחה בדבר תחילה ולא הועיל לו ונוסף על זה בהיו' כי מתחל' כשהסכימו ההסכמ' הנז' לא היה בדעתם שיבואו לשמע ההסכמה זו תוגרמים מחוץ לעיר שיירא אחר שיירא לקנות העורות קודם העבוד והצביעה אך עתה יורנו הורה צדק המור' לצדק' הדין עם מי ולו תהי' צדקה
309
ש״יתשובה
310
שי״אאם הייתי בא לכתוב כל הדברים הראוים ושייכי' בשאלה זאת היה צריך זמן רב ואני לעת כזאת אין לי פנאי כי גם תשש כחי על כן לא אחוש להאריך אלא אביא בקצרה כל האיפשר וזה החלי לעשות תחלה צריך לראות אם היה להם לסוחרי מונישטיריו כח לעשות הסכמה כזאת אחר שכונתם נר' לעין שהיה למנוע רגל סוחרי שאלוניקי או מקומות אחרים מבא למוניסטיריו להסתחר ולכאורה נר' שהדין עמהם מאחר שאחרי' באים בגבולם ופסקי חיותם שני' יש לבאר ענין השבוע' או ההסכמה אם צריך התרה או לא שלישית יש לראות אם יש מוחים בהתרה אם לא ע"כ לחלק הא' אני אומר כי בדין זה יש חולקים בין הפוסקים והריב"ה ז"ל בח"מ סי' קנ"ו כתב וז"ל וכן יכולים בני עיר אחד למנוע בני עיר אחרת שאין פורעין מס עמהם שלא יביאו סחורות למכור בעירם או שלא יבואו לעיר להלוות ברבית ע"כ מכאן היה נראה שהיה כח לאנשי מונ"שטיריו יצ"ו לעכב ולמנוע לאנשים אחרים ממקומות אחרים ליקח סחורה מארצם דמה לי למכור ומה לי לקנות אבל אחר העיון נ"ל דאינו כן שלא מצאתי ולא ראיתי דבר ברור בזה אדרבא קצת נראה כי לא דברו אלא במוכרי' מדקאמ' במה דברים אמורי' שמעכבי' עליה' שלא למכור ע"י חנוני אבל אם מוכרי' בבת א' אין יכולים לעכב ע"כ ומכאן נר' בעיני שלא דברו אלא במוכרי' שדרכם למכור מעט מעט אבל ההולך מעיר לעיר לקנות ארחא דמילת' אינו הולך אלא ליקח בשופי לפי זה לא היה ביד אנשי מונישטיריו כח לעכב אנשי' שהולכי' שם לקנות עוד טעם כי כפי האמת עקר אלו הדיני' איירי באותם הארצות מחולקות זו תחת שר א' וזו תחת שר א' אבל במלכות הזה יר"ה שאנו עומדים תחת המלך הגדול ירום הודו וכלנו משועבדים אליו יכולי' בני העיר זו לילך לעיר אחרת לסחור וכמ"ש חזה התנופה וז"ל ובא"ץ שכלם לשר אחד פורעים לו מס המוטל עליהם בני עיר אחד יכולי' לעשות עסקא בעיר אחרת אעפ"י שאינם דרי' שם ע"כ נר' בעינו שמה שעשו במונישטיריו שלא כדין עושים לעשות הסכמה נגד רצון הסוחרים עוד יש טעם אחר לשבח בנ"ד כי אין אנו צריכין לכל מה שכתבתי שכיון שצריך שיהא קבוע הוא שם רצו' תושב מונישטיריו וחיותו פרנסתו ממה שקונ' מאלו העבדנים וכבר אמרנו דכל היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לא מצו למעבד תקנה אפי' רבים נגד מעטים וכמ"ש מהררי"ק בשרש א' וז"ל ופשיטא שאפי' היו אותם רבנים כרב אמי ורב אסי שלא היה כח בידם לתקן דבר במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי והביא ראיה יע"ש. נמצא שההסכמה הנ"ל נעשית נגד הדין כי שליח סוחרי שאלוניקי מקבל פניהם והוי כאלו הם תושבים שם ואין טענה לבנו מונישטיריו לומר שבאים בני עיר אחרת לאפסוקי חיותם כי כלה מעיר אחת ששלוחו של אדם כמותו. ובענין ההסכמה אם היה דעתי שהחרם חל מתחלה לא הייתי ממסכן נפשי להורו' להתיר. אך אמנם דעתי הוא שהסכמ' זו שהוכרזה בחרם לא חל כי האדם בשבועה פרט לשוגג או לאנוס ולמוטעים ואיני אומ' זה מפני שהשליח אומר שהיה אנוס כשקבל ההסכמה כיון דס"ס נתקבלה קשה להתיר מטעם זה אך אמנם דבשבועה יש לנו לילך אחר כונת הנודר וכ"ש אם גלו דעתם קצת קודם שיכרזו ההסכמה וכמו שאבאר בס"ד משנה בנדרים פ' פותחי' קונם שאיני נוש' לפלונית שאבי' רע אמרו לו מת או שעשה תשוב' אין צריך התר' ולבי אומ' כי כפי הנר' מלשון השאלה שכבר נשאו ונתנו בדבר כדת מה לעשות ולסלק מעלינו רגל הסוחרים הבאין מעיר אחרת ופוסקי' חיות' ומטעם זה הסכמו הסכמת' וכתבו הפוסקים הדין בפירוש וכתבתי זה כפי מ"ש הר"ן והביאו ב"י י"ל דטעמא משום דכיון שאמר כל זמן שהוא רע לפי' כשמת כו' ועתה שרי בנ"ד נמי כיון שגלו דעתם שמפני זה היו עושין ההסכמה מה שלא יאמן מ"מ שרי וא"ת שלא היה כן שלא גילו דעתם מפני זה היו עושים ההסכמ' מה שלא יאמן מ"מ יש לדמות דין זה למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' ז"ל ראובן ששדך בתו לשמעון ונשבע לו שיתן לו עמה חמשה אלפים זהובי' לסוף ששה חדשים והיה לו לראובן ממון רב וחובות על סמך שיגבה מחובותיו נדר ועת' נתקלקלו לו החובות אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות או אם הוא אנוס ופטור ממה שכתוב האדם בשבוע פרט לאנוס תשו' אם אין לראובן לפרוע לא מחובותיו ולא מקרקעות חוץ מבית דירתו אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע ואין לך אונס גדול מזה כי היה לו ממון רב בשע' שנשבע ועתה הפסידו ואנוס גמור הוא עד כי דבר ברור הוא שאדם מוכר קרקעותיו וכלי חפצו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור כליו וכלי תשמישו הלכ' אינו מחוייב למוכרם לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללין ברחוב ולמות ברעב עכ"ל הרי הדברי' ק"ו באותו מעשה שאין האמדנא כ"כ שעינינו הרואות שהיה יכול לקיי' שבועתו ונדרו עכ"ז כת' דאמדנא גדולה היא שלא נשבע אדעת' דאונס כזה למכור חפציו וכלי תשמישו כ"ש שיש לנו לומר שלא עשו הסכמה אדעתא שלא מעיל להם כוונתם ויפסידו לאחיהם ישראל ויועילו לנכרי' שיאכלו וישבעו ואחיה' בני ישראל יאבדו חלילה והילך מ"ש הריב"ה בח"מ סי' קנ"ז ז"ל ת"ח המביא סחורה לעיר חייבי' בני העיר למנוע לכל אדם למכור עד שימכור הוא את שלו וכתב הרמ"ה ז"ל דדוקא דליכא גוים דמזבני אבל אי איכא גוים דמזבני לא דה' לית ליה רווח' לצורבא דרבנן ואפסודי להנך ישראל בכדי לא מפסדינן ע"כ הרי אתה רואה במקום שחייבו חכמים על מכירתם חורת ת"ח חיוב גמור עכ"ז כיון שאינו יוצא אלא הפסד לישראל אמרינן דלא מחייבינן לישראל שלא ימכרו א"כ נמצינו למדין בנ"ד דאית לן למיזל בתר אומדנא שהם לא הסכימו הנז' אלא בחשבם שימשך להם תועלת עכשו שנתגלה הדבר שנכזבה מחשבתם ועלתה הנא' הסכמתם לגוים חוץ מדתנו פשיטא דאית לן למימר דאדעת' דהכי לא הסכימו ומ"מ אע"ג שכפי האמת לדעתי לא היה צריך התרה טוב וישר לקבל שלשה אנשים שאינם נוגעי' בדבר ויתירו להם בפניהם:
311
שי״בשאלה אנחנו קצת יחידי ק"ק וירי"ה יצ"ו רצינו לדעת משפט צדק כדת מה לעשות על שאלתנו זאת והיה כי זה לנו זמן רב כאש' התחלנו לעשות בעיר הזאת אדרות להעדר הפועלים אורגים וכדומ' להם לא היינו עושים רק מעט מזער מהם ובכן היה די לנו בבטאן אחד והותר ונשבענו כלנו העושים במלאכה שלא לשלוח האדרות בבטאן אחר בעולם ועתה כי נתרבה המלאכה ונתרבו הפועלים באריגה ובטויה ובכל מלאכת האדרות והרבינו לעשות הרב' מהם עד ששמנו כל משאנו ומתננו בהן ונעשה בטאן אחר שאינו מפסיק לנו בטאן א' וגם מצד בעל הבטאן אחר שהאדרות רבו כמו רבו נמשך לנו נזק רב שבאו' האדרות מקולקלות והוא אינו מקפיד כאשר בתחלה יורונו על פי התורה אם אנחנו חייבי' מכח שבועתינו לשלוח שם האדרו' עכ"פ בהיות ששבועתנו לא הית' רק אדעת' שיספיק לנו אותן הבטאן והותר אך עתה שנמשך לנו נזק ואינו מספיק הבטאן ההוא נקיים אנחנו משבועתינו דאדעתא דהכי לא נשבענו ושלום רב למורה הצדק
312
שי״גתשובה
313
שי״דכפי הנר' קשה להאמין שבעל הבטאן אשר בשבילו נשבעו למה ירצה בהשחתת עול' כיון שבעלי האדרות נהנים והוא אינו חסר כי תמיד יתנו לו מלאכה לעשות באופן שלא יעמוד בטל השאר מה איכפת ליה ולמה יעכב ליתן שאר האדרות הנותרות לבטאן אחר כיון שאין כח בידו לעשות' וזה ודאי לא יאמן אלא שלבי אומר לי שיש אפשרות בידו לעשותן אלא שלא יתנם כ"כ במהרה כימי קדם שלא היו האדרות רבות ולכך לא ראיתי לסמוך עצמי בהתר שבועה זו מטעם רבוי האדרות שאם היה כמו שנר' לכאורה מתוך דברי השאלה אפשר היה לומר שלא חלה השבועה אלא על אותן אדרות שהוא יכול לעשות אבל אותן שהוא אינו יכול לעשות לא חלה השבועה עליהן מ"מ מה שאני סומך בהתר שבועה זו הוא אם האמת שבעל הבטאן מקלקל האדרות ואינו עושה אותן כתקון הראשונות בהא ודאי אמינא דאדעתא דהכי לא נשבעו שיתנו לו לעשות האדרות ויקלקלו יפסיד אותן ודמי זה למ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל ראובן שדך בתו לשמעון ונשב' לו שיתן לו עמ' ה' אלפים זהובים והיה לו לראובן בחובות ועל סמך שיגבה מחובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו או אם הוא אנוס כו' תשובה אם אין לראובן ממה לפרוע לא מחובותיו ולא מקרקעות חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו אז הוא פטור משבועה דאין לך אונס גדול מזה כי הי' לו ממון רב ועתה הפסידו ואנוס גמור הוא ואין לו' אם הפסיד חובותיו אף אם יש קרקעו' וחפצי' אדעתא דהכי לא נשבע כו' עד כי דבר אונס באד' מוכר מקרקעותיו וחפצי' להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכ' אינו מחוייב למכור לקיי' שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב עכ"ל. ש"מ שאפי' שכפי האמ' היה יכול' בידו לקיי' שבועתו אמדינן דעת הנשבע דדוק' בסת' מתחיי' בדבר ההוו' אבל לא שיתחיי' בדבר שאין דרך בני אדם להתחיי' למכו' ביתו וכלי תשמישו בהא ודאי אמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נשבע ואין עליו שבועה וא"כ בנ"ד נמי אנן סהדי ופשו' מאד דאלו האנשי' לא נשבעו אדעתא שיתקלקל האדרות ולא יעשה כהוגן וא"כ פשיטא שמטע' זה הדין עמה' ופטורין משבועת' והואיל ואתא לידן ראיתי לכתוב מה שאפשר יתעורר האדם על דברי הרא"ש מתשובה אחרת והיא זאת ראובן עני חייט ויש לו טפול גדו' ואמ' לו שמעו' למדני האומנו' ותחלוק עמי כל מה שתרויח עמי בה' שנים ואתן לך ל' זהובים ונשבע ר' לקיים ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו ובניו בחצי הריוח כו' עד אין כאן הלואה דשייך בה רבית אלא מכר הוא ודבר שלא בא לעולם אלא שמחמ' השבו' צריך לקיים עכ"ל וקשה לי לכאורה כי תשו' זו סותרת לאות' שזכרנו לעיל דלמה לא נאמר כאן בשבועת החייט דאדעת' דהכי לא נשבע להמית בניו ואשתו ברעב ואין לך אונס גדול מזה ואפי' שכתב הוא ז"ל שלא היה החייט משעבד גופו לפרנס אשתו מטע' דאין שעבוד חל על גופו בשום ממון שהוא חייב מ"מ מטעם אומד דעת האדם רוצה לפרנס אשתו ובניו אפי' תימא דמין הדין פטור גם מבניו דאפשר דמיירי כשהם יותר משש מ"מ מכח אמדן דעת דאי היה לנו לו' שאדם לא נשבע אדעתא דהכי ליתן חצי הריוח לש' וחצי הריוח לו ואשתו ולבניו אלא שחשב שיספיק לו חצי הריוח אבל אדעתא שיראה ברעה אשר ימצא לאשתו ולבניו לא נשבע כדמוכח מתשובה ראשונה שהבאתי אלא שנראה בעיני דלאו כל האמדנות שוות דאפשר דבההיא דחייט כבר היה יודע כמה היה דרכו להרויח והיה יודע מה שהוא צריך לפרנסת ביתו וא"ה נשבע לכן חייב מצד השבועה לקיים מה שנשבע אמנם בנדון תשובה ראשונה שהיו לו חובות ואף כי דרך הוא לאדם לפעמים להפסיד מ"מ לא עלה בדעתו שיפסיד כ"כ שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו ואדעתא דהכ' לא נשבע זה מה שנ"ל בישוב אלו התשובות מ"מ בנ"ד הדבר ברור כשמש דאדעתא שיקלקל האדרות ולא יעשם כראוי לא נשבעו ולהיו' חומר השבועה גדול ובפר' שבועת רבים וגם שבלי ספק כפי הנראה קבלו טובה מבע' הבטאן שמפני זה טרח ועשה הבטאן ראוי לעשות כל האופנים שאפשר שיהיה מדעתו ואם יהיה בלתי אפשר אז נרא' בעיני שהדין כמו שכתבתי דעתי להתיר אם יסכימו מורי ורבותי.
314
שי״השאלה בעיר אחת הסכימו הסכמה אחד וזה נסחה ראה ראינו אנחנו צעירי הצאן הבאים על החתום עת לעשות לה' בענין מטבעות המעות הלבנים והזהובים כי רבו כמו רבו המתפרצי' בהם וחמירא סכנתא מאיסורא ובפרט בענין זה שיש בו פקוח נפש ונפשות רבות ח"ו וחמיר טובא אשר על זאת נתעוררנו והסכמנו בהסכמה זאת שרירא וקיימא ובשבועה חמורה ובחרם חמור לסקל המסילה ולהרים מכשול מדרך עיקש באופן שמהיום והלאה לא יהיה רשו' לשו' איש יהודי או אשה קטן או גדול להסתחר במעות המזויפים הנקרא קאלפ אחג"א והמה עשויים קלים יותר על תנ"ה ליטרא אחת או הנעשים מסיגים חוץ לטארפאנה או הנעשי' בתוך הטאראפאנה הנודע בשערי' שמם מעות מזוייפים ובכלל זה הזהובים המזוייפים מהיום הזה והלאה אנחנו אוסרים הנייתן ושלא לקנות אותן ושלא למכור אותם ושלא להחליף אותם אפי' במקום שהם תועלת נמשכת ממנו וכמו כן המעות הגיליש שלא לכרות אותה ע"י עצמו ולא על יד אחר ובכלל זה הזהובים החדשי' היוצאי' פה מהטאראפנה שלא יעלה הכורת עליהם לא על יד עצמו ולא ע"י אחר וכל מי שעובר על הסכמתנו זאת לא יהיה לו חלק באלהי ישראל יהיה מנודה משני עולמות יהיה מוחרם בבית דין של מעלה ובשמתא יהיה בב"ד של מטה ארור הוא ביום ארור הוא בלילה ארור הוא בשכבו ארור הוא בקומו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצ' בו האל' כל הכתובה בספר התורה ומחה ה' את שמו מתחת השמים ובכלל החרם והאלות הכתובות לעיל מי שיודע ויכיר בחברו שעובר על החרם הנז' שמעלים אותו ומכסה עליו שגם הוא עובר בואם לא יגיד ונשא עונו ומשום לא תחמול ולא תכסה עליו אלא יהיה מחוייב תכף בכל חומר הנז' לגלות אותו בפני פרנס הקה' אשר יהיה בימים ההם ולפני טובי וחשובי הקהל יעמוד וכל עונש רע ומר אשר יושת עליו מפי פרנס הקהל עם שני טובי הקהל יחוייב לתת ולשמור בכל אשר יורו עליו ואם ח"ו יעמוד במרדו בלתי שמוע אל הפרנס עם שני טובי הקהל אשר יהיה בימים ההם מעתה ומעכשיו אנחנו מתירין דמו בראשו ורכושו הפקר כדין הפקר בית דין הפקר ומורידין אותו ואין מעלין ושלום רב על הפטורין ושנות חיי על הכשרים ושלום על כל המקיימים דברי האגרת הזאת וימשך זמן הסכמתינו מהיום ועד ג' שנים רצופי' ובהסכמת כל הקהל מנינו לפרנס ממונ' לפקח על דא לר' שמואל אשכנזי:
315
שי״ואחר ימים אירע שבא גוי אחד ובידו מעות כריתות כמו שלש מאות ובא ראובן ואמר לו מה זה בידך והשיב מעות כריתות שנשארו לי משלש מאו' לבנים שנתן לי שמעון אמש ואז ראובן קפץ עליו בעל כרחו והתירם מידו והוליכם במקום המשפט אשר שמה היו מקובצים כל חשובי העיר הנאמן והיומיש אראגיי ואמר בקול רם ראו המעו' אשר מוציא שמעון בכל יום וכזה עושה והמעות היוצאים מהטראפהנה ואז קם הנאמן ואמר אתה ראובן בכל יום ויום תאמר כדברים אלו הם אם כרותים מחדש או מזמן ישן והשיב ראובן ואמר אמש כרתם ואני אביא ראיה לדברי וכששמע כדברים האלה הנאמן החזיק בו לומר לא תחזור בך והשיב ראובן אז ואמר אני אביאנו והצגתיו לפניך ואז עשה מה שתעשה כי הוא הקאלפיזאן באמת ואז קם היומי"ש ארג"י והוליך לגוי בדיין וכתב שיגי"ל על שנתנם לו שמעון אמש אז קראו לראובן הקהל ואמרו לו למה מסרת לשמעון ביד אומות העולם והשיב כי כך כתוב בהסכמה ואיש כזה ראוי למוסרו ואז הוציאו הקהל ההסכמה וקראוה לפניו ואמרו לו פה כתוב לפני פרנס וטובי העיר ואז ראובן שתק ולא ענה. עוד יורנו רבנו אם זה ראובן יקרא מוסר ומלשין שמסר את חבירו למיתה ועל כל העדה שם חטא' ואם יחוייב בהפס' ממונו מכמה טענות הגע עצמך שהיה ראובן מוצא אלו המעו' ביד שמעון הי"ל להביאו בפני הקהל וגם שאינו יכול להביא ראיה כי שמעון כרתם מחדש כ"ש וק"ו שלא מצאם ביד שמעון ואולי הגוי החליפם ולא היו דברים מעולם איש כזה מה דינו:
316
שי״זתשובה
317
שי״חדברים כאלה הם כבשונו של עולם והדבור הקל בזה סכנה עצומה ומכל מקום אמרתי אעלה בסנסני רמזי דיני המסור ואעתיק כאן לשון הרמב"ם כמו שהביאו הטור ח"מ סי' שפ"ח וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל אסור למסור ישראל ביד גוים בין בממונו בין בגופו ואפי' היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מיצר לו ומצערו וכל המוסר ישראל ביד גוי בין בגופו ובין בממונו אין לו חלק לעולם הבא ע"כ ושאר הדברים הנאמרים על המוסר לא רציתי להאריך בהם כי די לי לפי כונת הנושא מלשון שהעתקתי כי עינינו רואות שאפי' לרשע בעל עבירות ואפי' מיצר ומצער אין אדם רשאי למסור עאכ"ו בסתם ישראל ומי שאינו מיצ' ומצע' שגדול עון המוסר מה שאין הפה יכול לספר וכמו שהוא בנדון שלפנינו אשר עם היות האמת והאמונה כי מי שלא חס על כבוד מלכנו המלך הגדול והחסיד יד"ה ותנש' מלכותו ראוי לו שלא בא לעולם כי מצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה לירא ממאמרו ולקיים מצותיו וגזרותיו כמו שמצוה לקיים מצות וגזרת מלכו של עולם וכמו שאמ' שע"ה ירא את ה' בני ומלך עאכ"ו מלך גדול וחסיד כזה אשר אנו חסים תחת כנפיו ברצון מלכו של עולם וא"כ אין ספק הטיבו אשר הסכימו קיימו וקבלו עליהם ק"ק סידרו קאפצ"י יע"א כי כל עובר על הסכמת' יחולו הקללות שכתובות בהסכמה ויתר שאת וספחת עלראשו ואוי לנו שצריך לעשות הסכמה כזאת כי כל מי שיש לו ירא' שמים מעצמו היה לו לקיי' כל הכתו' בהסכמה מבלי נטות ימין או שמאל אך אמנם כל מה שהדבר חמור יותר צריך כל מי שנוגע יראת ה' בלבו שלא לחשוד שום בן ישראל שיעבור עליו כי אפי' שיראה האד' לאחד מישראל חשוד על עבירה אחת קלה אינו חשוד על אחר' יותר חמורה ממנה וכמו שלמדו הפוסקים ז"ל ממתניתין דבכורות דתנן החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרו' אינו חשוד על השביעית כו' והטע' מפרש בגמרא שמי שמיקל באיסור שביעי' חושב שהוא קל כיון דלא בעי תומה אמנ' מעשר דבעי חומה חמיר ליה ולא עבר ומי שחשוד על המעשר לא חשי' על השביעי' דאפש' דמעש' דאי' ליה פדיון קל בעיניו שביעי' דלית פדיון חמי' ליה. מכאן יש לנו ללמו' כמ' צריך האד' לדקד' להוצי' שו' אד' מחזקתו וכמ' דקדקו בזה חכמי' ע"ה וא"כ אחר שזיוף המעות בכל הפרטי הנז' בהסכמ' אעפ"י שלא נכתבו ככתובים וכמסורים לנו מהר סיני הם מפני כמה טעמים מפני שהם גוזלים את הרבים ומפני שיש בו חלול שם שמים בין האומו' חליל' ומן הטעם שעובר על מצו' המלך יר"ה ועוד שאפשר נקרא רודף כי לסבתו אפשר יסתכנו אחרים נוסף על זה כל החומרו' הכתובות בהסכמה הנז' אשר מזה הטעם היה אסור לשום ישראל לחשוד לחבירו בדבר כזה ואפי' היה רואה אמתלאות היה ראוי לדונו לכף זכות קודם שיגלה הדבר אפילו לב"ד ישראל עאכ"ו להרים קול ולגלות הדבר שלא היה לפני אומות העולם אשר אין לך מוסר גדול כזה שהמדקדק בלשון ההסכמה ואפי' בלתי עיון יראה כי לא הרשו לשום אדם אלא שיב' ויגיד לפני פרנס הקהל ובפני חשובי העיר כדי שהם יענישוהו כנראה בעיניהם וישיבוהו מדרכו הרעה ואם חלילה וחס יתן כתף סורר' אז הם בעצמם ימסרוהו בידי לא יוכל קום ואלה הדברים אינם נעשים אלא במתון ועצ' כי חמירא סכנתא ולא נתן רשות לאחד ולא לשנים כי אפילו דיני ממונות צריך ב"ד ג' וכ"ש בדיני נפשות שצריך ב"ד כ"ג ומי הוא אשר יערב אל לבו למסור שום ישראל אם לא יהיה מי שאין לו חלק באלהים כזה אשר כן עשה שנתן אמונ' לערל גוי אשר פיהם דבר שוא ולא עוד אלא שאפשר שאפי' נניח כי הגוי דבר אמת שאותם המעות מהיהודי אפשר לא היו מאות' שעלתה ההסכמ' עליה' שהרי הממונים ממוני המלך יר"ה לא היו יכולים להשיג אם היו חדשים או ישנים כפי מה שנראה מלשון השאלה וזה המוס' הרים קול שאמש כרתם דאילו הוא נביא או שהיה רואה המעשה וא"כ למה לא הוכיחו באותה שעה אלא שהדברים מוכיחים לכל מי שיש עינים לראות כי מי שעשה כדבר הרע הזה בזדון לב עשהו ואין לך מוסר גדול מזה וראוי ומחוייב לו להציל ולתקן את אשר עוות בגוף ובממון וכל זה לא יועיל לו עד ישוב אל ה' וירחמהו ויבקש מהנרדף ימחול לו על הצער שציער אותו ואז כאשר יעשה כל זה ושב ורפא לו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
318
שי״טשאלה עיר שיש בה שתי קהלות וזה כמו י' שנים או יותר הסכימו הסכמות ותקנו תקנות ובכללם הסכימו שכל פרנס אשר ימנו הקהלות כל מה שיעשה יהיה עשוי הן לטוב הן למוטב וזה נעשה ברשות ועצת והסכמת שתי הקהלות ועוד תקנו למנות בכל שנה ג' פרנסים שנים מהם מהקהל הא' ואחד מהקהל השני ואז תכף על פי הגורל מנו כ"ד פרנסים לשמונה שנים רצופים ג' בכל שנה ושנה ויהי בשנה הזאת קמו אנשי הקהל האחד והעמידו ג' פרנסים מהם להנהיג הקהלות ולא רצו למנות עמהם גם יחד פרנס מהקהל האחר וכראות אנשי הקהל ההוא כי לא מנו מהם פרנס קמו עמדו כאיש א' ומנו לעצמ' ב' פרנסים מביניהם כדי שעל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו ונתקשרו בקשר אמיץ עם חומרות ושבועות לעמוד כלם יחד באחדות גמור כדי שלא יעלילו עליהם הקהל האחר ולא יכריחום על שום דבר אשר לא כדת האמנם בענין הצדקה מסים וארנוניות הניחו הדבר כקדם ותחל' כיס אח' לשני הקהלות. וכשראו פרנסי הקהל האחד שנתמנו ב' פרנסים אחרים מהקהל השני להיות עמהם בענייני הקהלות יע"א מיאנו בהם וטענו עליהם ואמרו שהיה להם הסכמ' קדומ' שלא למנות פרנסים כי אם מהח' בוליטאש שהיו כ"ד אנשים ואף כי נשלמו זמניהם זה כמו ד' שנים עוד עשו ד' בוליטא' אחרות לד' שנים אחרים שהם נשלמים לפסח הבא ראשון בע"ה והם בכלל ההסכמות הראשונות וע"ז הרבו לחלוק עליה' ובפרט נתקוטטו עם ראובן מהקהל הא' והטיחו דברים נגדו באומרם כי עבר חק הפר ברית ההסכמות לפי שהוא רשום בח' הבוליטאש הראשונות וטענו עליו למה היה ממנה פרנס שלא כפי ההסכמה הקדומה והשיב להם ראובן הנז' ואמר האמת כן הוא שאני הייתי מהח' בוליטאש הראשונות האמנם כבר נשל' זמנם בשנת השכ"ג ליצירה והד' בוליטאש שהוציאו אח"כ לא נכללו בכלל הקדומות ולא הסכימו בזמן עשיית' שום הסכמ' כלל לא בכתב ולא בע"פ ואם כדברכם כן הוא לכם להביא ראיה ובריא לי שלא נעש' שום הסכמ' כלל לא בכתב ולא בע"פ בזמן עשיית הד' בוליטאש הנז' ואין אתם נאמנים על דבריכם עד שתביאו ראיה לדבריכם האמנם אחר שתביאו ראיה לדבריכם הגם שנשבעתי ונתקשרתי בקשר אמיץ להיות עם אנשי קהלי באחדו' גמורה כנ"ל עכ"ז להשקיט המחלוקת אהיה עמכם עד הפסח הב"ר בע"ה שהוא משלים זמן הד' בוליטאש הנז' מטע' שאין שבועה חל על השבועה האמנם הקולר יהיה תלוי על צואריכם אם אינו כדבריכם ואתם המחטיאי' אותי לעבור על מה שנתקשרתי עם אנשי קהלי אז השיבו לו הקהל האח' ואמרו לו בזה התנאי נקבל אותך שתכריח לכל אנשי קהלך תחתינו תחתו' עמנו לזמן ך' שנה לעשות ככל אשר אנחנו עושים הטוב והישר בעינינו וימאן ראובן הנזכר לשמוע לדבריהם כי ראה כי כוונתם לחרחר ריב ומדון ומעשיהם אינם לש"ש וחזר לקהלו ואז הקהל הא' הביאו עדים מקהלם שהעידו שהד' בוליטאש האחרונו' היו בכלל הראשונות והעדים הנז' הם התובעים עצמם וטוענים שלא יהיו פרנסים זולת הפרנסים שהקימו הקהל האחר והם אשר בערואש המחלוקת בין הקהלות יע"א
319
ש״כועתה יורונו רבותי' תופשי התורה מורה צדק הדין דין אמת לאמתה של תורה אם ראובן הנז' ואנשי קהלו יהיה הרשות ביד' למנות להם בקהל' פרנסים כרצונ' ולא ימחה איש בידם ולא יהיו מחוייבים לשאת עליהם עול הפרנסי' מהק"ק האחר לבדם מכמה טעמי חדא שהרי ראובן הנזכר טוען בריא לי שהד' בוליטאש האחרונות לא נכללו בכלל הראשונות ונאמן הוא לעצמו בדבר כזה אחר שאין ראיה ברורה ביד הכת המנגד לפי שהעדים שמעידים כנגדו הם מהקהל האח' והם התובעים והם נוגעים בעדות דמטי להו הנאה בעדות' ולא מהימני ואת"ל שהעדים המעידי' הם נאמנים כדי להכריח לראובן הנז' להיות עם הפרנסים מהקהל האח' עד חג הפסח הב"ר בע"ה ולא יהיה מחוייב לקיים שבועתו אשר נשבע עם אנשי קהלו מטעם דאין שבועה חל על השבועה יודיעונו רבותינו אם יש לאל ידי הפרנסי' האחרים לכופו לחתו' עמהם לזמן ך' שנים אחרים כרצונם כנ"ל או אם יהיה הרשות נתונה בידו לאחר הפסח הב"ר לעשות כרצונו על הכל יבא דבר מרבותינו מורה צדק ושכמ"ה:
320
שכ״אתשובה
321
שכ״בעל ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ע"מ שנסתפק השואל אם ראובן נאמן על עצמו אין ספק שאדם נאמן על עצמו בדבר איסור כזה אם לא יש עדות מעידים כנגדו כ"ש שכפי הנר' מתוכן הדברים הכת המנגדת לראובן היא עצמה העידה על דברי ראובן שהם אמת שהרי ההסכמה הקדומה למנות ג' פרנסי' ב' מן הקהל הא' וא' מן הקהל הב' ועתה מינו הם ג' פרנסים מהם כו' כנז' ואם היה אמת שעדיין היו נקשרי' בכלל ההסכמ' הקדומ' איך היו עוברי' הם ראשונה למנות ג' פרנסים מקהלם ואם אמור יאמרו שחלפו הלכו למו הח' אנשי' אשר יצאו מן הקהל השני בבוליטאש א"כ הוא נר' בעיני שנתבטל הקשר ונתפרדה החביל' דאנן סהדי שהקהל הנתבע מעול' לא הסכימו להיות נקשרים משועבדים לכל מה שיעשו הקהל שתובע עתה אם לא שפי' כן בתחלת עמידת' לתקן תקונם והסכמת' מה שלא יאמין א"כ הם הדברי' כאשר באה הצעת השאלה לא ידעתי מה פה יש להם לדבר לתובעים אחר שהם הפרידו והתירו הקשר כנז' כי ודאי דברי' פשוטים הם וגם לטענה שאומרים שיש להם עדים כו' איברא שהרשב"א כתבו ז"ל באמת כך ובא וראה בכל קהלות הקדש שאין מביאין ממדינה למדינה להעי' על תקוניה' כו' עד צא ורא' היאך צבור נוהג ונהוג כן ע"כ משמע ודאי שאין בני העיר צריכים עדות מאנשי' מחוץ להעיד על תקנותיה' גם הרא"ש בתשו' כתב כן וז"ל על ההסכמות ותקנות שעושים הקהל ביניה' צריכי להעי' על אלו עדים מבני העיר אלא כך היא הסכמת הקהל להכשיר כל בנו העיר להעיד על מי שעב' אך אמנ' כבר כתבתי פעמי' גם ג' שזה דוק' כשיחיד או יחידי' מקהל א' מדייני' עם הקהל אז ודאי שאנשי הקהל נאמני' כנגד היחידי' להעיד על מה שעבר אך אמנ' בנ"ד שהם שתי קהלות אין נאמני' אלו יותר מאלו שכל קהל וקהל עיר אחת בפני עצמה הם וכמו שאין עיר א' כפופה לעיר אחרת אפי' הקטנה לגדולה וכמו שכת' מה"רר דוד כ"ץ בתשובות והביא ראיה מעיר ואם בישראל שאלוניקי יע"א שאין בני קהל א' כפופים לשאר הקהלות על תקנותיה' והסכמותיהם ואתה רואה שיש לדקדק כן מלשון הרא"ש ז"ל הנז' שהתחיל בקהל וסיים בעיר פעם ופעמים אלא שודאי היינו קהל היינו עיר וכמו שאין נאמנים בני עיר פ' להעיד נגד בני עיר פ' על הדברים שיש לה הנאה כך הוא הדין והוא הטעם בני קהל א' אינם נאמנים להעיד נגד בנו קהל אחר היכא שיש לה הנאה מה בעדותם ודאי נוגעים בעדות הם ומאי אולמיה דהני יותר מהני ודי בזה לחלק הא'. ומעתה נר' שלא היה צריך להשיב על החלק הב' כי בהריסת היסוד נופל הבנין אמנ' לפי שבא השאלה באת"ל הנני מגלה דעתי. ואען ואומר שהסכמות ותקנות הקהל כמ"ש מורי דין נדרים ושבועות יש להם וכמו שאמרו בנדרים שהולכים אחר כונת הנודר כדמוכח ממתני' דבפ' הנודר מן הירק אמר קונם צמר עלי כו' ואע"ג שיש קצת מחלוקת בין המפרשי' אי פליגי מתני' ובריתא גם הרי"בש כתב בתשו' שיש לחלק בין נדר שנודר האדם בינו לבין עצמו והולכי' אחר כונתו משום דבעינן פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה הולכי' אחריו ואין הולכי' בזה אחר אמדנא אלא א"כ הוא באמדנא דמוכח' כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפר' מי שמת מ"מ בין הכי ובין הכח דמוכח טובא אזלי' בתר אמדנא וכ"ש בתקנות הקהלות שראוי לומר כן. גם נר' בעיני דשתי קהלות שמתקשרי' אלו באלו וכמו שאפשר שיש הנאה לאלו כן אפש' שיש גם לאלו או להפך לא דמי באד' הנותן לחברו שכת' הרי"בש דכיון שכלם נותני' זה לזה מה שנותן זה לזה נותן זה לזה הוה ליה שניהם כאחד ויהיה אין ספק לע"ד שאין אמדן דעת גדול מזה דכיון שהם שמו קצבא לזמן שרצונ' להיות נקשרי' אלו עם אלו אין להם לעשות תקנות אלא עד אותו זמן שכבר ידעו שאין להם הסכמה אלא עד אותו זמן ומכאן ואילך עולם חדש כי בהגיע הזמן נתפרדה החבילה מעצמ' כדין הנודר או נשבע לזמן שאין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא כמ"ש הטור י"ד סי' רל"א וכן כתבו התוס' והרמב"ן וא"כ שיגזרו אלו הממוני' מכאן ועד ך' שנה ודאי שאין להם רשות על כך ולא ראיתי להאריך בזה אחר שכעת אינו צריך כמו שכתבתי כ"ש נר' בעיני הדין ברור וחתמתי שמי.
322
שכ״גשאלה אנחנו ק"ק טיריא הסכמנו וקבלנו ט' נבררים שכל שיגזרו בכל עניני הקהל י"רה בין בדבר ממון בין בגדר וסייג בין לתקן לנו החרמות כפי ראות עיניהם שהכל יהיה עשוי ומקויי' עלינו מבלי שיוכל שום א' מאנשי הקהל לעכב על שום פרט מכל אשר יגזרו וכל זה בכל מיני תוקף הסכמו' וחומרות ועונש נמרץ. ועתה מקרוב נתקבצו הנבררים והסכימו הסכמ' חזקה כל מיני תוקף שכל איש יהודי שיבא מעיר אחרת להסתחר פה וישב בחנות למכור יד על יד שלשים יום שיסייע בכל מסי המלך ושרים כפי חצי עריכת ממונו הנערך במקומו יורנו רבינו מור' צדק אם על פי הדברים האלה יש כח ביד הקהל לכוף לכל סוחר שיסתחר על הדרך הנז' לפרוע כל המוטל עליו כיון שמפסיד להם חיותם ואם ינדוהו על זה עד שיתן אם יש כח בידם ואם הוי מנודה לכל ישראל כיון שגוזלן בהפסיד להם הרווחות והוי בדין. עוד יורנו המורה אם אפי' בלי תקון הסכמה כלה אם חייבין מן הדין לפרוע בכל מסי העיר כפי כל הממון שמתעסק פה אי דמיא לדין רב כהנחא דהנהו עמראי דפר' לא יחפור אי לאו ועל הכל יבא דברו הטוב וצור ישראל יגדיל ויאדיר תמיד שלו' הדרת רוממותו כנפשו רמה ונשאה נפש חכמה גם חסידה ונפש החותמי' בסדר על העדות יערוך אותו אהרן
323
שכ״דתשובה
324
שכ״הכבר ידוע הא דאמרינן בגמ' על מתני' בפ' השותפין כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ופריך בגמ' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש ורמינהו ל"י לקופה ג' חדשים לתמחוי ששה לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העי' ומשני כי תנן נמי מתני' לפסי העי' תנן ע"כ משמע שאין לחייב מן הדין במסי המלך יר"ה אלא במי שעומד בעיר י"ב חדש ולדעת אחרי' אפי' לא עמד אלא שאנו רואים שדעתו לעמוד כגון שקנה שם בית דירה או שכר דירה לי"ב חדש מיד הוי כאנשי העיר לכל דבר הא לאו הכי לא הוי כאנשי העיר אלא לגבולין הנז' זהו לענין אם מחייבינן ליה להיות כאנשי העיר על הסתם בין יבא להסתחר בין יבא מטעם אחר אבל לענין שאלתין דמשמע שודאי אינו בא להשתקע וגם אינו עומד שם י"ב חדש אלא שבא להסתחר בהא אמרי' בגמ' פ' לא יחפור אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי רחייא ואתא בה מבואה חבריה קא מוקי גביה דינא הוא דמעכב עליה דא"ל קא מפסדת לחיותי בהלכות אמרו וליתא דרב הונא דהא קם ליה ביחידא' ועוד דהרי רב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתרא פליג עליה דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיט' לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב ע"כ ואיכא תרתי פירושי דלפי' רש"י אי שייך בכרגא היינו שאם היה האיש ההוא פורע בכרגא מקדם לשר העיר אשר הוא בא שם לא מצי מעכב אבל אם ירצה עתה להיות פורע לאו כלו' הוא אבל בשם ר"ת כתבו דהכי כי' שאם זה האיש רוצה עתה להיות פורע כרג"א לא מצי מעכב וכ"ש אם היה פורע מקדם ומטע' זה לא כתב' להאי דינא דהא לא שייך במלכו' זה שכל המדינו' הם של מלך אחד והרי כולנו תחת ממשלתו ואין בני עיר אחד יכולין לעכב בבן עיר אחרת שלא יבא לעירם וכ"כ בס' חזה התנופה וז"ל ובארץ שכולם פורעי' מס לשר אחד המושל בני העיר יכולי' לעשות עסקא בעיר אחרת אעפ"י שאינ' דרי' נמצאת בב"י ח"מ סימן קנ"ה וכן דעת הרא"ש ובנו הריב"ה כמו שהביא דבריו בס"ס הנז' מבלי חולק ועוד נראה טעם ברור לדין זה במלכות תוגרמה דלמה ילקה מדת הדין על היהודי יותר מעל עם אחר דאם יבא אחד מכל לשונות הגוי' מעיר אחרת להסתחר כאשר ירצה לית מאן דימחה בידיה כי מלכות זה עיר פרוצה אין חומה כל דכפין יבא ויסתחר באופן שלא נאמרו דינים אלו בגמ' אלא במלכות עשו שיש מקומות משונים זה מזה א' מושל במקום אחד ואחד במקום אחר וזה ברור כפי הדין לע"ד. אבל יש מקום לבני העיר לעשות מה שיראה שהוא טוב לה' ממחיי' ולכלכל אנשי בית' שהרי כתוב במרדכי פ' לא יחפור וז"ל ואי שייך בכרגא דמתא שרוצה לומר שייך בכר"גא לתת עמהם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצו מעכבי ויהיה כבני העיר ולכך נהגו הקדמונים חרם של יהושע שעל ידי חרם כופין ולא מן הדין ע"כ עוד כתב ורשאים בני העיר להסיע על קיצתם ולעשות קרנא נראה לי על עצמן רשאין לגזור כל מי שיבא בעיר שלא לרצונם שלא ישאו ויתנו עמו ואם יש רב בעיר יכול לגזור גם על הבא בעיר לדור וחלה עליו גזר' אם הוא תלמידו ע"כ. ועוד ראיתי להביא כאן מ"ש מהררי"ק ז"ל שרש קצ"ב וכן ההיא דאי שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב היינו ע"פ ב"ד וכדפרשי' וזה דבר פשוט אפי' בתנוק של בית רבן אבל אם יוכל לסגור לפניו הפתח פשיט' שהרשו' בידו דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' כשם שהוא רוצה לבא בע"כ של יושבי העיר ע"י השר כן יעכבו גם הם ע"י השר שלא יבא וישר כחם ע"כ. והאריך שם ומעת' נראה בעיני שכפי הדין כך הוא שאם ראובן ממקום אחד יבא להסתחר בעיר אחרת במלכות הזה שאנו מסתופפים בצלו שאין כח ביד בני העיר לעכבו מלבא ע"י ב"ד ואין להם כח לנדותו ח"ו כיון שמן הדין אינו חייב להם וכ"ש שאם נדוהו שאינו מנודה לעיר אחרת אבל יכולי' הם לנדו' ולהחרי' בעיר' למי שישא ויתן עמו ולמי שיתן לו לחם או מי' וכל מיני' הרחקה שאפשר להם לעשות כמו שהיא משתדל על פרנסתו והרוחתו כן הם וא"ה לא יהיה מנוד' כי אם מאנשי העיר ההיא לבד שאם היינו אומרי' כן שיהיה מנודה לעיר אחרת נמצא שב"ד כופין וזה אינו אלא דהוי כמו דינא דכל דאלי' גבר הנר' לע"ד זה תורף ההסכמה שיש לנו
325
שכ״ובהיות שזה ימים רבים שעברו והחזיקה דונא אישטריליא אלמנת ר' יצחק שמריה ז"ל בבתי' הסמוכים לבתיה אשר היא דרה שם שהם הבתי' של הבאילי ובהיות ששו' יהודי לא יוכל לשכור הבתי' ההם מפני שהחזקה היא מהאלמנה הנ"ל ומן יתומי' על זה כדי להועיל ליתומות בנות האלמנה הנ"ל הסכמנו פרנסי הב' ק"ק עם שאר יחידי סגולה שלא יוכל שום אדם לקנות הבתי' מהערל בעל הבתי' או מהתוגר בשו' זמן אלא דונא אישטריליא או באי כחה יוכלו לקנות מולקיי הבתי' ולא שו' יהודי אחר אמנ' מי שיקנו החזקה מדונא אישטריליא הנ"ל הוא יוכל לקנות הבתי' ר"ל המולקי ולא שום אחר וזה קיימנו בחומרת הסכמה לתועלת היתומות בנות האלמנה עכ"ל והעובר ע"ז ישכנו נח"ש ולקיי' כל הנ"ל כתבנו עדות זה וחתמנו שמותנו כאן היום יום ד' כ"ג לח' אייר שנת הש"ל ליצירה והכל שריר וקי' ובכאן חתומי' חכ' הקהל ופרנסי הב' ק"ק שבאי רודיש:
326
שכ״זאמת יהגה חכי כי לא ידעתי כונת השואל על מה נסתפק והיא כתב שאינו יודע לישאל שם בידי כתב זה וחילה פני לכתוב שורותי' שתי' שלש ולא הועיל דברי אליו לומר מה תבקש ומ"מ לרוב הפצרתו אמרתי ויהי מה ארוצה לחזקת אלמנה ויתומיה ואען ואומר שאם אמת כתב מהררי"ק ז"נ שרש ק"פ וז"ל סוף דבר לפי הנראה לע"ד דבר פשוט הוא דאין כח ביד שום ראשי הקהל לחדש שו' הסכמה חדשה מדעת' מבלי רשות כלם או מבלי שיתמנו מאת כלם להנהיג הקהל או הקהלו' כו' עד והרי לך בהדיא שצריך שיתבררו תחלה מאת הקהל וגם אין כח ביד' לעשות כי אם דבר שהוא תקנת הקהל ומתוך דבריו אלה יעלה בדעת בן אד' לומר שאין כח אפי' בראשי הקהל שאפי' שנתמנו מתחלה להנהיג הקהל לעשות הסכמה זאת כיון שאינה תקנה לקהל בכלל כי אם לאלמנ' ויתומי' וא"כ אינם מחוייבי' יחיד או יחידי' לקיים הסכמ' ומ"מ אני אומר שכבר לשעבר זה כי ימים רבי' כתבתי כי יש מערכה מול מערכה אם יכולי' הרוב לכוף את המיעוט לקיים הסכמתם אפי' בדבר דליכא משום מגדר מלתא אלא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אלו אומרי' אין ואנו אומרי' לא והארכתי הרבה כפי השגת ידי ודעתי נוטה דהיכא דאיכא חר' חייב כל יחיד או יחידי' חייבים לקיים גזרת רבי' וכמ"ש הרשב"א ז"ל גדול הפוסקי' שרוב כל בני עיר ועיר אצל יחיד כב"ד אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזרת' קיימת והעובר על חר' שלה' ענוש יענש כדכתיב במארה את' נארי' כו' ע"כ אמנ' כל זה נר' שהוא על התנאי שאמר שכן נר' ג"כ מדבריו שכתב ז"ל דעתי הוא שהצבור יכולי' להכריח היחיד להיות בהסכמתם בכל ענין שיהיה תיקון הקהל ואפי' צווחי כו' אבל אם ההסכמה אינה לתיקון הקהל כנ"ד נראה ודאי שאפי' יחיד יכול למחות אלא שכל זה קודם שקבל היחיד או היחידי' ההסכמה אז הוא דאמרי' דווקא הסכמת תיקון הקהל יכולי' הרוב לכוף את המיע' כו' כנז' ואם אינו תיקון הקהל לא אבל הם כבר קבלו וקיי' כל הקה' כמו שנר' דברי השאלה פשיטא ופשיטא שכל העובר משם והלאה הוא ענוש יענש כדין כל עובר על חרם ולהיות לא ידעתי היכן הדברים כמו שאמרתי לא הארכתי כי כפי מה שהבנתי שכב' היא ההסכמ' שקיימו וקבלו כל הקהל ההסכמה וג"כ א"צ להארי' שהוא דבר פשוט שכל' חייבי' לשמור ולקיים מה שקבלו:
327
שכ״חשאלה יורנו מורנו ורבנו קהל שהסכי' ביניה' בהסכמה אחת שאם ח"ו ימות איזה יחיד מן הקהל ובמותו יהיה חייב לצדקה איזה סך שיהיה שלא יניחוהו ליקבר עד שיפרעו היורשי' אותו הסך שהיה חייב לצדקה ואם אין ליורשי' מה לפרוע אזי מחוייבת אשתו מן כתובתה ואפילו מגלימא דעל כתפה לפרוע סך המעות שהיה חייב בעלה לצדקה הן מעט הן הרב' ועתה מת איש א' שחייב סך מעות לצדקה ולא הניח כי אם חזקה אחד והיא ביד הגבאי של צדקה ועתה ילמדנו רבנו אם רשאי הגבאי להחזיק באותה החזקה כיון שהבן אינו רוצה לפרוע המעות שהיה חייב אביו לצדקה כהסכמת' אי לא כיון דמצי למימר לא היה לכם להניח לאבי לקוברו עד שישאר אח' כנגדו לפרוע חובו ולכן אני לא אפרע עשו כל הבא מידכ' לכן ילמדנו רבנו אם יש כח ביד היורש לעכב בטענה זו ואם יש בה ממש ולאדוני יחשב לצדקה
328
שכ״טתשובה
329
ש״לאין זה צריך לפנים כי דבר פשוט הוא כי על מה שעושים הקהל או ראשי הקהל הוא מאושר ומקויי' עליה' כדבר הנגזר מפי ב"ד הגדול וכמה תשובות יש בזה הרי הרא"ש כתב בתשובה ז"ל תקנה שעושי' בני העי' בסת' כל בני העיר בכלל אעפ"י שעשאוה לצורך המס ויש מבני העיר שאינ' פורעי' מס כיון שלא הוציאו אדם ע"כ ולמדנו מכאן שכל מה שעושין הקהל אפי' בסתם כלם נכנסי' תחת הסכמת' בין אות' ובין אות' שכפי הנראה אינם נכנסי' בענין ההוא כיון שעשו סתם הכל בכלל כ"ש וק"ו שבררו דבריה' יפה ואין להן לנשים לומר אם יש כח על הקהל להכריח ליורשי' לגבות מירוש' מורישם שהרי הם נכסי החיי' אבל אין להם לגבות מהנכסי' שנשארו כדי כתובתי אינ' רק נכסי לא נכסי המת ואני איני חייבת שכל אשה הנשאת סת' מדעת מנהג המדינה נשאת ואפי' אחרי' הבאי' בעיר יכולי' הקהל לגבות מנכסי עזבונ' אפי' אין לנשותיהן כדי לגבות כתובתן מן הטעם הנז' דאדעתא דהכי נכנסו להיותם נכנעי' תחת מנהג העיר ותקנת' וכ"כ הרשב"א בתשוב' ואין מקו' להאריך כי אינו צריכ' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעי' שמואל די מדינ':
330
של״אמי שנהג איסור בדבר שיש בו מחלוקת ואח"כ רוצה לנהוג כדברי המתיר
331
של״בתשובת שאלה אומר אני שאפי' לדברי האומרים שמי שנהג איסור בדבר המותר והיה יודע שהוא מותר שישאל ויתירו לו כעין נדר הנתר ע"י פתח או חרטה היינו ברור שמן הדין לכ"ע היה מות' או כפי ההלכ' הפסוק' מן הפוסקים ז"ל אבל בדבר שנחלקו חכמי ישרא' הללו אוסרין והללו מתירין ונהגו במקו' א' כדברי האוס' וקבלו כך עליהם שוב אין לזה התר בעול' די לנו לחלוק על דברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' בדברי המותרי' כו' אין להם התרה דחמירי יותר מנדר דאלו נדר יש לו התרה ואלו הדברים הם כאסור שאסרה התו' דלא שייך בו התר' וא"כ אני או' שדי לנו לפסו' כהרא"ש ז"ל בדברי' המותרי' אבל מי שקיבל עליו כדברי האוס' לא קבל עליו איסו' חדש שנר' כמו נדר שאלו לא נדר היה מות' אבל זה לא דמי שהרי איסורו עומד היה לדעת אותו חכ' כנ"ל. עוד אנו אומ' שמה שאמ' שיש לו התר ע"י שאלה לחכ' היינו בדב' שאסרו האד' על עצמו מחדש שלא קבלו מאבותיו אבל בדבר שקבלו אבותיו לא אפשר להתיר וראיה ודאי ממעשה דבני בישן שבאו לפנו ר' יוחנן ואמרו לו אבותינו לא היו הולכים מצור לצידון בערב שבת לפי שהיה אפשר להם אבל אנו אי איפשר לנו והשיב להם רבי יוחנן כבר קבלו אבותיכם וכתיב ואל תטוש כו' ואם איתא אמאי לא התיר להם ע"י חרטה כגון שהיו אומרים שהיו עומדים בדוח' ושלא היה אפשר להם אלא ודאי שא"א להתיר מה שנהגו האבות איסור. כתבתי זה לפי שמדברי מהררי"ק נר"ו סימן רי"ד נראה הפך זה ולא ידעתי מנין לו שהרי לא ראיתי כן בדברי הפוסקי' ז"ל לע"ד:
332
של״גאחרי הודיע ה' לנו את כל זאת אני או' כי הטעם שאני מסכים להתיר לכם לחזור למנהגכ' שהיה ע"פ הפוסקים הנהוגים והמפורסמים הם אלו כי מן הדין האונגרוש היה ראוי שיהיו ניגררין אחריכם שאתם היושבים ראשונה במלכות והם שבאו בגבול כ' לא אתם בגבול' והדברים ק"ו אנו שבאנו מגלות ספרד לעיר הזאת שאלוניקי ומצאנו ליושבי העיר שלא היו אוכלים בשר ע"י נפיחה והיה ראוי שנקבל עלינו חומרת המקום שבאנו בו עכ"ז נראה להם לחכמ' ההם נ"ע וגם הגאון מהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל הוד' לדבריהם אעפ"י שלא היה צרי' לו כך מתחל' בנ"ד שהדבר להפך עאכ"ו שיכולי' אתם לנהוג כמנהגכ' מקוד' הוא המנהג שנתפש' בכל העולם רובא דרוב' להתנהג ע"פ הפוס' המו' הרמב"ם הרמב"ן הרשב"א הר"ן הרא"ש הטו' מה לנו לבקש מנהגים לא שיערו אבותנו אדרבא האונגרוש לע"ד טעו בקולות שנהגו שהיו מחוייבים לקבל החומרות שלכם וגם הקולו' כיון שבאו להשתק' אם לא מפני שהיו כעיר בפני עצמ' כיון שהיו לשם קהל מהם וכן נר' שבאו שם יחד ומ"מ כ"ש שאר הקהלות יצ"ו יכולים לנהוג כמנהג הקדום ואם תאמר תינח אם היו באים מחדש או שלא היו נוהגים כן מאז פשיטא ופשיטא שהיו יכולים להתנהג כמו שהיו אבל עתה שכבר קבלו עליהם מנהג האונגרוש נר' שאי אפשר להם לפרוק עול המנהג ההוא בחומרות ובקולו' פשיטא שאינם יכולים לנהוג כמנהגם כמו לנענע בריאה כו' וכיוצא בזה ואם נהגו בקולות נר' שהכל היה בטעות ומנהג טעות אינו כלום וכן אומר לי לבי שמ' שנהגו עד עתה אינו נקרא מנהג כי כבר כתב מהר"ם כמ"ש המרדכי ריש פ' מקו' שנהגו והוא שדעתם כשהתחילו לנהוג היה דעתם להתנהג כן לעולם אז הוא דאמרינן שצריכים התר' או שאינם יכולים לבטל המנהג:
333
של״דמכאן נר' בעיני שבכל מקום שאנו אומרים כן משמע שבכוונת מכוונ' קבלו עליהם כן לא שנהגו כן במקרה או לסבה שלא היו מוצאים בשר באופן אחר אינו נקרא זה מנהג שנהגו וכן נר' בעיני מתוך דבריכם שמה שאתם אומרים שנהגתם כמנהג האונגרוש לא חשבתם בהסכמה להניח מנהגכם וליקח מנהג האינגריש אלא שלהיות לא נמצאו שוחטין ובודקין בין שאר הקהלות ונמצאו בין האונגרוש והם היו עושים כמנהג' נגררתם אחריהם במקרה לא שדעתכם היה ממש לקבל מנהגם לקבע וא"כ הוא כמו שאומר לי לבי שכן הוא האמת לא היה צריך דבר ולא היה כאן מקום לפקפק גם אותם שבאו שם מחדש כיון שהם קהל יכולים לנהוג כרצונם עפ"י התורה דהוה להו כאנשי העיר הזאת עיר ואם בישראל שעשו כן עפ"י גדולי עולם ולהיות כי המנהגים אשר אתם אומרים שנוהגים האונגרוש הם מנהגים זרים ובטלה דעתם אצל רוב העולם אפי' שימצא כמנהג מה שלהם אי זה פוסק שאומר כן כיון שמצאנו ראינו שברו' הפוסקים רובא דרובא לא סברי הכי הלכה כרבים ותו דברוב גלילות ישראל לא נהגו כן על כן אני אומר שאפי' שנהגו כן מדעת כיון שהוא מנהג זר ונגד הפוסקים רובם ככלם יש התרה למנהג הזה כמי שנהג איסור על דבר הית' שידע שהי' מותר ויש לסמוך בזה על הרא"ש והמסכימים לדעתו שיש התרה וכ"ש אם כיוונתי לאמת שמתחלה לא נהגו כן אלא שקר' כן במקרה לא שמדע' הניחו מנהג' וקבלו מנהג האונגרו' שלא היה צריך התרה ומ"מ הטו' והישר כו' אבל בענין הנפיח' ראוי להחמי':
334
של״השאלה יורנו מורנו ראובן ושמעון שותפין ונפלו ביניהם הפרשי' רבי' וקטטות ומריבות עד שבררו להם דיינים ועשו קומפרומישו ונטלו קנין ונשבעו שבועה חמורה בס"ת בתיק לעמוד ולקיים כל מה שיגזרו עליהם הדייני' הנז' גם קבלו עליהם בעלי הריב שלא יצא שום א' מהעיר בלתי אונס ניכר עד שיפסיק הדין ביניהם והתחילו הנבררים לשמוע קצת טענותיהם וגזרו על השתי כתות מה שגזרו בכח השבוע' שקיימו וקבלו עליהם לקיים גזרתם שכל א' מהם יבאר לחבירו כל מה שיש בידו מענין השותפות בין מבחוץ בין בפנים כו' ושיהיה זה מיום פ' עד יום פ' וראובן עבר חוק הפר ברית ויצא מן העיר בלי אונס כלל נעשות מלאכתו גם לא קיום גזר' הדיינים שגזרו שעד יום פ' יברר כל א' כו' כנז' לעיל עוד גרם ראובן לשמעון נזק והפסד עד ששופטי העיר נטלו ממנו ממון ושחד עתה יורנו מורנו אם לראובן יחשב אשם ואם הסתלקות הדייני' יהיה סלוק אחר ששמעו טענו' והכירו היכן הדין נוטה
335
של״ותשובה
336
של״זעל ענין סלוק הדייני' זיל קרי בי רב הוא ופשיט בגמ' ובפוסקים בגמרא פ"ק דסנהדרין בריתא הביאה הרי"ף וז"ל תניא ר' יודה ן' לקי' אומר שנים שבאו לפניך לדין אח' רך וא' חזק עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב חזק ונמצ' רודף את הדין אבל משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן לא תכניס דבריך מפני איש ע"כ ודין זה מבורר בכל הפוסקים אין צריך להאריך אלא שאני אומר שממה שכת' בהגה' אשירי שאם שניהם חזקים אינו רשאי לומר איני נזקק לכם אני אומר שיש ללמוד עוד מכאן דכיון שדין זה יוצא מדיוקא דלישנא דקתני א' רך וא' חזק ולא תני סתם שנים שבאו לפניך עד שלא תשמע כו' דמה לי למימר א' רך וא' חזק אל' שנר' דוקא א' רך וא' חזק הוא דרשאי הדיין לומר כו' הא לאו הכי חייב לשמוע דכיון ששניהם חזקים מה שירצה להזיק זה יתקן זה כ"ש שיש לנו לומר שאם שניהם שוים ואין חשש שאין הדיין רשאי לומר איני נזקק לכם אלא שחייב לדון ביניהם אפי' קודם שלא ידע היכן הדין נוט' אין לו להסתלק מן הדין עוד כתב הרמב"ם שאם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם וכן נראה מדברי הרשב"א ע"כ מה שראיתי לכתוב בחלק זה וש"מ ג' א' שאם אלו הנבררים הם פרנסים או מנהיגי העיר אפי' שעדיין לא שמעו טענותיהם חייבים להזקק לדון ביניהם ע"כ פנים ב' שאם בעלי הדין שוים לחזק או לרפות ג"כ הם חייבים אפי' לא ידעו עדין היכן הדין נוטה ג' שאפי' אחד חזק ואחד רך כיון ששמעו טענותיהם וידעו היכן הדין נוטה אינם יכולים להסתלק ודי בזה לחלק הא'
337
של״חלחלק רב אם יש אשם על ראובן נראה דבר ברור הוא שאם כנים הדברים כמו שבאו בשאלה גם כי ראובן ירבה בורית וירחץ במימי אמנה ופרפר לא ינקה ראובן מאשם שגם שיש מחלוקת בין הפוסקי' לענין אם הוא פסול לעדות ולשבועה אם לא דלדעת ר"ת והרא"ש ז"ל הוא חשוד על השבועה ומכאן ואילך פסול לעדו' ולשבועה עד התשוב' הראויה מ"מ לדעת גדולי הפוסקי' אינו כן וכמו שהביא הרב בעל הטורים בח"מ סי' כ"ב וז"ל ונקרא חשוד מי שנשבע לשקר א' שבועת העדות וא' שבוע' הפקדון ושבוע' שוא ובטוי ופרש"י דוקא אכלתי ולא אכלתי שבשעה שנשבע הוציא שקר מפיו כו' עד ולפי זה העובר על החרם שגוזרים הצבור אמו נקרא חשוד כו' עד אבל ר"ת פי' אפי' העובר על החר' נקר' חשוד וכן דעת א"א הרא"ש ע"כ וא"כ נ"מ שר' זה אני שבשע' שהוציא השבועה לקים גזרת הדיינים היה בדעתו לקיימה כיון שהיה בידו לקיימה ולא קיימה הרי הוא חשוד על השבועה והוי פסול לעדות ולשבועה לדעתם עד יעשה תשובה וכן דעת רבנו האיי גאון ז"ל והריב"ש ז"ל כתב שכן דעת הרמ"בם ז"ל וכן דעתו אע"פי שהטור מביא דעת הרמ"בם עם דעת רש"י ז"ל ואפי' שלדעת רש"י והנמש' גדולי עולם עדין אינו פסול כיון שבשעה שנשבע לא היה לשקר היינו משום דכדי להוציאו מחזקתו ולפוסלו בעינן שבשע' שנשבע יוציא שקר מפיו כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל וכי"ב. אבל בין הכי ובין הכי אוי לו דודאי צריך תשו' סליחה וכפרה ובודאי שעתה ע"פ עדותו לא היינו מוציאין ממון ואם יהיה הוא א' מעדי קדושת היינו אומרים שהם קדושי ס' דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא משום דהוי ס' דדינא ואיך אפשר שמי אשר בשם ישראל יכונה ירצה להכניס עצמו בסכנה כזו לשירננו העם עליו אלו יאמרו פסול לעדות ולשבועה ואלו יאמרו שמא אינו פסול ודאי שיש בידו לתקן את אשר עוות שבאותו ממון שחטא יכוף ראשו ויעשה כל מה שיאמרו לו הדיינים שיעשה ולפנים מן השורה ויתענה קצת ימים וישוב אל ה' וירחמהו ואם באולי יאמר שהם לא נשבעו לקיים גזרת הדייני' הנבררים במה שנוגע בענין הדין מי חייב למי אבל גזרה זו ענין אחד הוא לזה אני אומר כי הבל יפצה פיו דודאי כל מה שיגזרו הדיינים כדי להוציא הדין לאמתו בכלל השבועה לקיים גזרתם הוי וכתב הרש"בא ז"ל בתשו' הביאה ב"י סט"ו וז"ל נשאלתי במה שאמרתי בדין ראובן ושמעון וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו הודיענו איך יוציאנו לאמתו תשובה דבר זה אין בו ענין פרטי שיוכל שום אדם לומר בדבר פ' ובדבר פ' אלא לפי מה שהוא ענין במקומו ושעתו כו עד יעויינו הטב כדי שיצא לאמתו אם יראה בעיניהם קצת רמאות והערמות וא"כ אחר שמחוייב הדיין לעיין הטב בכל הצדדין להוציא הדין לאמתו בעלי הדין שכשתעבדו בשבועה חמורה לקיים גזרת הדיינין כל מה שנראה בעיני הדיינין שצריך לעשות ולברר הדין חייבים בעלי הריב לשמור ולעשות שאם לא כן איך יוכלו להוציא דין לאמתו ואם אמדנא דמוכת הוא שכשנשבעו לקיים עליהם גזדת הדיינים כל מה שיראה בעיני הדיינים שהוא דרך כדי להוציא הדין לאמתו נכנס בכלל השבועה.
338
של״טהחכם השלם בר אוריין ובר אבהן נר"ו הגיע אלי שאלתך ז"ל ראובן היה בא בדרך מצרים ואירע לו שחלל שבת מחמת סכנה וקבל עליו נזירות שמשון בזה האופן הרי אני מקבל עלי נזירות כנ"ש בר מנוח בעל דלילה שלא לבא עוד למצרים דרך יבשה ילמדנו רבנו אם לשון לבא הוא כונתו הליכה וחזרה ממצרים לצפת תוב"ב או הוא לשון מדוייק הבאה לבד אבל לא חזרה ועוד אם צריך לכפול התנאי ולומר אם אבא בדרך יבשה הריני נזיר עכ"ל השאלה גם ראיתי תשו' ע"ז ובקשת ממני להודיעך דעתי וגם כי בעונות כעת לב כל אדם יחרד ויתר ממקומו מפני זלעפות רעב ויוקר השער גדול עד מאד מה שלא ראו אבותינו ואבות אבותינו עכ"ז התאזרתי כח להשיב על שאלותיך לאהבתך תחלה אומר כי זה לי ימים ושנים רבים סדרתי פסק והודעתי דעתי כי נדר נז"ש שהוציאו בלשון שבועה דלא הוי נדר כלל והאמ' שגם אחרי ימים רבים שכתבתי מה שכתבתי הגיעו לידי פסקי' מהר"ר שמואל חכם הלוי ז"ל ומהרב כמה"רר אברהם ירושלמי והרב כמה"רר יצחק בן לב מברושה הסכמת כל אלו הג' שנדר נז"ש שהוציאו בלשון שבועה לא הוי נדר כלל ולהיות פסקי' ארוך קצת לא ראיתי להעתיקו עוד אודיעך שגם יש לי ימים רבים שכתבתי שנדר נז"ש לא אמרינן ס' נזירות להקל ואעתיק כאן מה שכתבתי אז על מעשה שאירע פה שאלוניקי וז"ל ועתה בכל איסורי תורה יש לנו להחמיר במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא והכא נמי מאי שנא ודאי יש לנו לילך לחומרא ככל ספיקי דאוריית' דאזלינן בהו לחומרא וכ"ת דשאני הכא משאר דיני דאוריי' והטעם דכיון שאנו דנין פלוגתא דרבוותא כספק אחר וכמ"ש הרש"בא ז"ל בתשובה איכא למימר ספ' נזירו' להקל דהכי קי"ל וכמ"ש הרמ"בם ז"ל הלכות נזירות פ"ב וז"ל האומר הריני נזיר כשיהיה לפ' בן ושמע חברו ואמר ואני הרי זה ספק שמא לא נתכוון כו' עד וס' נזירות להקל עכ"ל יראה בעיני דודאי אפשר לחלק ואע"ג דבפלוגתא דרבוו' הוי ספק מ"מ לא דמי דבספק נזירות דאמרי' דאזלינן ביה לקולא אינו אלא בס' גמור דהוי ס' לכ"ע אם כונת הנודר היה כן אם לאו או דספ' דהוי ס' לכל העולם כמו שנים שהיו מהלכין בדרך וראו א' בא כנגדן ואמר א' הריני נזיר אם יהיה ראובן כו' ונעלם דלכ"ע א"א לידע אם חל הנדר אם לאו לא הוי נזיר אבל בנ"ד דאיכא הרבה מרבוותא דס' דהוי נזיר ואין בו ספק וא"כ נוכל לומר ודאי דחזר הדין ויש להחמיר כשל תורה ואפי' את"ל דודאי סתם ס' נזיר מיקרי אפשר לומר דלא אמרינן ס' נזירות להקל אלא בשאר נדרי נזירות אבל בנדר נז"ש אפי' ס' יש להחמיר והטעם דתניא פ' אלו מותרין הרי אני נזיר אם אם יש בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"י מתיר ור"ש אוסר ושקלינן וטרינן בטעמא דר"י ואמר רבא כל שספקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספקא וכו' עד הריני נזיר כשמשון מאי איכא למימר א"ל נ"ש לא תני' אמר ליה והא אמר רב אדא בר אהבא תניא נ"ש א"ל אי תנא תניא עכ"ל הגמ' ופי' נ"ש לא תניא דר"י הוה מקל בו כיון דאין ספיקו חמור מודאו כן פי' הרא"ש ז"ל וכן נראה ג"כ פי הר"ן וא"כ נ"מ דבספק נזיר שמשון אין להקל כיון דאין ספיקו חמו' יותר מודאו להאי שנוייא ולשינוייא דקאמר אי תניא תנא פ' הר"אש ז"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר"י חד ס"ל אליבא דר"י דמעייל איניש נפשיה לספיקא א"כ ש"מ דבנ"ש אין להקל בספקו וחד ס"ל דבשום ענין לא עייל איניש נפשיה לספיקא ומש"ה מקל אפי' בנ"ש גם פי' זה משמע מתוך פי' הר"ן אלא שפי' עוד שר"ל אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי עוד תירץ רב אשי בגמ' דאמ' כההיא בריתא דברי דמתיר ר"י בספ' נזירו' ר"י משו' ר' טרפון היא כך פרש"י ז"ל ואחר הצעה זאת נמצינו למדין דלדעת רבא איכא תנא אפי' אליבא דר"י דבנזירות שמשון אין להקל אפי' בספיקו וא"כ אפשר דהכי הלכתא דאפושי במחלוקת אין ראוי וכיון דלדעת רש"י בכל ספק נזיר להחמיר איכא למימר דר"י כי פליג היינו בשאר נדרי נזיר אבל נדר נזיר שמשון מודה ועוד דהא לדעת רב אשי דהוי בתרא ההיא ברייתא דהאומר הריני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה כותיה דר"ט אזלא דבעי הפלאה בשעת הנדר וכן פי' הר"ן בפירוש ואנן ודאי קים לן דאין הלכה כר"ט וכמו שנראה ברור מדברי הרמ"בם ובסמ"ג ז"ל ובזה אין צורך להאריך כי דברי ברור הוא ואחר שאין הלכה כר' טרפון א"כ נמצא לדעת ר"א דההיא ברייתא דתנייא פרק הרי נזיר כשמשון אם יש בכרי זה מאה כור אינו נזיר לאו הלכתא היא וי"ל ודאי שמה שפסק הרמ"בם ז"ל דספק נזירות להקל דוקא בשאר נדרי נזירות דספיקו חמור מודאי אבל בנזיר שמשון דלא חמיר ספיקו מודאו לא אמרינן ביה ס' נזירות להקל ותו אפילו את"ל דאפי' בס' נזירות שמשון יש להקל הייני במי שנדר מתחלה וחשב שיתברר א' מב' הנדרים ואם ימצא הצד הא' לא יהיה נזיר ואם ימצא הב' יהיה נזיר אבל אדעתא דספקא לא הוציא נדר מפיו אבל אם מתחלה נדר אדעתא דספיקא פשיטא ופשיטא דהוי איסור גמור עכ"ל שם ומעתה ראיתי להשיב על דבריך שכתבת ורצית להשיג לדברי האומר דלא אמרינן בנזיר שמשון ספק להקל והביא ראיה ממ"ש בגמר' בכרי וכו' ואמרת שיש לחלק בין ספק כרי דדוקא בס' כרי הוא דאמרינן דלא עייל איניש נפשיה בספקא אבל בפלוגתא דרבוותא עיילי ואני לא הבנתי דעתך וכ"ש שא"א לומר כן דכיון דטעמא משום דכל שספיקו חמיר מודאו לא עייל נפשיה לספיקא כדאמ' בגמ' באלו ודאי נזיר מגלח ומביא קרבן ונאכל על ספקו לא מצי מגלח א"כ מהאי טעמא אין חלוק בין האי ספקא לשאר ספיקי גם מה שאמר דדין הוא להחמיר בכרי אבל בפלוגתא דרבוותא דלסברת הני רבוותא אין כאן נדר ואפי' יד לא הוי לקצתם ע"כ ראוי להקל עכ"ל ואני אומר כי לדעתי אזלת בתר אפכא דאדרבא איכא למימר בס' כרי וכיוצא בו ליכא בעולם מי שיכול לומר לזה נזיר אתה ואלו פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד ליה פ' נזיר אתה וכן יש לי ראיה שמורי כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל עם היות שמי שאמר הריני נזיר כשמשון לבד שהתוס' כתבו שאינו נדר ולפי שהר"ם וסמ"ג חולקין לפי דעתו כת' שאין להקל ואף שיש מקלים מ"מ אינם מקלים אלא מטעם שמפרשי בכרי הד"מ במז"ל כדברי כנ"ל עוד אמרת דאפי' נזיר שמשון דכרי יש לו התרה כו' עד ואפי' בדבר שהוא הלמ"מ כתב הרמב"ם פ"ה דה' שחיטה שיש בהן ס' לקולא ובפ' ט' ס' גלודה לקולא אע"פ שעלתה בתיקו מטעם דס"ל תיקו דהלכה למ"מ לקולא וכן יש לדקדק ממ"ש פ"ח דמקואות כל שעיקר מדברי תורה אע"פי ששיעורו הלכה ס' שעורו להחמיר דון מינה שדבר שעיקרו הלכה שספיקו להקל ובכך עולין דברי בה"ט כהוגן שכ' הערלה בא"י ספיקא אסור ובחוצה לארץ ספיקא מותר עכ"ד ואני אומר שאיני יודע איך אתה מביא ראיה מדברי הרמב"ם שהרי משם נראה דבס' דרוסה שבה מבואר בתורה החמיר ובשאר ז' טרפיות שישבהן ספיקי מותרין ותימא על עצמך מה נפשך או ז' טרפיות כן הלכה למשה מסיני או לא אי כל השבעה כו' הוו הלכה למ"מ מאי שנא הני מהני שכתב יש בהן דמשמע שאין כלם שוין אלא דאית בהו ספיקי לחומרא דאע"ג דהוו הלכה למ"מ וא"כ מאן לימא לן מאן נינהו דאית למיזל בהו לקולא ומאן נינהו דאית בהו למיזל בהו לחומרא הא ודאי אין עתה מי שיסמוך על דעתו בזה אבל האמת שאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל כל דבר שהוא הלכה למ"מ דינו כשל תורה ממש וכן כתב הרב המ"מ פ"א מה' אישות וז"ל ודע שאף לדברי רבינו אע"פ שהכסף מד"ס הוא גומר בה כו' עד והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד הרי לחומרא ולקולא שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה בין נתארסה בכסף או בשטר כו' עד וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלמ"מ נקראין ד"ס ומ"מ דינם ממש כדין תורה לגמרי וזה נ"ל מבואר עכ"ל וכן נ"ל ברור שהרי הלכות שחיטה כולם הלמ"מ הן ואין לומר שעיקרן מן התורה ושיעורו הלמ"מ שזה היה אפשר לומר בחתיכת הסימנין לבד אם יהיה רובם או מיעוטם אבל ה' דברים המפסידים את השחיטה אין להם עיקר בתורה וא"כ בכל ס' שחיטה אנו מחמירין וכן דעת הרמב"ם בזה אמנם בס' טרפה היה לנו להקל מטעם שבהמה בחייה אלא שעכ"ז אנו מחמירין היכא דאתרע חזקת התר ואלו דברים ארוכים וכבר עמד מהררי"ק זצ"ל עמ"ש מענין הגלודה ותמיה שהן לו יהי כדבריך שהרמב"ם פוסק בספק גלודה להקל איך לא הוקשה פסק זה בעיניך שהרי הרי"ף כתב בהלכות וז"ל הא מילתא ספיקא ונקטינן בה לחומרא וחזינן דשמואל מחמיר מכולהו הילכך לא מכשרינן לגלוד' אלא כדמשתייר בה רוחב צלע על פני כל השדרה כשמואל ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל הרי דבספק' דגלודה ג"כ פסק בפי' בתכלית החומרא כשמואל וא"כ עכצ"ל דאיכא דברים בגו ובהאי מילתא אפשר כדברי מהר"רי קארו זצ"וקל דהוי ס"ס וכבר הביא הוא ג"כ שהר"שבא הקשה על הרמ"בם בזה וכתב ולא הבנתי טעם ההתר דהא ספיקא דאורייתא לחומרא הרי דס"ל להר"שבא ז"ל דגם הרמ"בם ס"ל דאפי' בהלכה למ"מ הוי דינו כדין תורה ממש ומ"ה כתב ולא הבנתי כו' כנז' וא"כ אני אומר דגלודה ראי' לדא וסמי אותה מכאן ומה שהבאת ראיה מפ"ו דמקואות שעקרו מן התורה דוק מינה נרא' שכבר שעקרו הלכה כו' כנ"ל גם ע"ז כתב מהר"ריק ז"צל ואיני יודע מה אדון בך שאינך משגיח בדבריו לכל הפחות להשיב עליהם אם יש לך להשיב ואני אומר שכן דעתי שיש לנו לעשות יסוד ועקר מן השרש ואח"כ אם מצא ענף או ענפים יצאו מן הכלל לא מפני זה נעקור היסוד אלא נבקש לתקן ככל האפשר ואם באולי לא נמצא תקון ישאר התימ' עלינו אמנם נניח היסוד במקומו שהלמ"מ ודאי דינו כדין תורה לגמרי כמו שהוכחתי ואפשר לבאר דברי הרמ"בם דמס' מקואות דה"ק דכל שעיקרו מן התורה ספקו להחמי' אבל מה שעקרו הל"ממ ספק שעורו להקל לפי שכך היתה ההלכה וכהא דאמרינן בגמ' דספק ערלה דח"ל לא שאנו מקילין מפני שהוא ספק אלא שכך היתה ההלכה תחלה שדוקא ודאי ערלה אסור בח"ל וס' מותר וא"כ נאמר שדעת הרמ"בם ז"ל דכיון ששעורים הל"ממ הן נתקבלה ההלכה שכשיפול ס' שיעור בדבר שהוא מן התורה אזלינן לחומרא וכשיפול ס' שיעור בדבר שהוא הלכה למשה מסיני יש לנו להקל כל זה י"ל ויותר כדי שלא לסתור היסוד הנז' בריש הלכות אישות הנ"ל ועם מ"ש נסתלק מעל הרמב"ם קושית הרמ"בן שהרמ"בן קושיתו היה לפי שרצה לתלות בה"רמ במ"זל שדעתו שהלכה למשה מסיני הוי דינו כדין דבר שהוא מדברי סופרים דאזלינן ביה לקולא ומשום הכי הקשה דלפי דעתו מאי פריך מדתניא ס' ערלה כו' כיון דדבר שהוא הלכה למ"מ דנין אותו כד"ס אלא ודאי דהל"ממ דין תורה דיינינן ליה ומ"ה פרי' כו' א"כ קשה להרמב"ם דאמ' דיינינן ליה כד"ס אבל כפי האמת אינו כן אלא דהרמב"ם דבר שהוא הל"ממ ד"ת יש לו ומ"ה פריך ותי' אע"פ שדין הל"ממ כד"ת וכל ס' שיארע בו יש לנו להלך לחומרא אמנם בערלה אין אנו מעצמנו המקלין אלא כך נתקבלה ההלכה מעקרא ואני איני יכול להלום איך עלה על הדעת שהר"מבם דעתו לדון בהלכה למ"מ שדינו בספקו להקל כד"ס ממש מן הטעמים שכתבתי מקדושי כסף מהלכות שחיטה שאע"פ שמציאות קדושין באו בתורה גם דין שחיטה כו' עכ"ז קדושי כסף לא באו וכן ה' דברים המפסידים את השחיט' וכל אלו הלמ"מ גם ערלה כיוצא בהם וערלה דח"ל הלכה למ"מ ובא"י מבואר מן התורה וא"כ צדקו דברי המ"מ ז"ל וכמו שהבין ג"כ הרש"בא ז"ל שדין הלמ"מ אפי' לדעת הרמ"בם ד"ת יש לו ומ"ה הקשה לו בגלודה כנ"ל ומ"ש וז"ל בהתרת ס' נזירות שמשון יודו להקל שהרי לא הזכיר הר"ם במ"זל הלכה מפי קבלה אלא כי בקצת היה דינו ולא באלו יכול לישאל ע"כ הייתי סבור שס' התרתו לקולא ככל ספיקי דרבנן עכ"ל גם בזה איני מסכים עמך דודאי כל שאתה מצריך התרה נראה שחל הנדר וכיון שחל הנדר נדר שמשון אין לו התרה ומה שהוצרך הרמב"ם לומר הלכה לדעתו הוא לפי דכלאורה קשה הדבר מאד שאנו מקלים בנזירות שמשון לאסור היין והתגלחת והתר ליטמא למתים ולא היה דין כך שהרי אפי האומר הריני נזיר מן החרצני' בלבד או מן הזגים בלבד ה"ז נזיר גמור וכל דקדוקי נזי' עליו ואע"פ שפיו ולבו שוים שלא להזיר עצמו אלא מדבר זה בלבד וא"ה אמרינן דהוי נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות כנז' וא"כ כ"ש וק"ו שהיה לנו לומר כן דמ' שנדר נ"ש שאסור ביין ותגלחת שהיה ראוי שלא יטמא למתים וכדי שלא יקשה לנו זאת הקושיא הוצרך לומר שכך הלכה ואין להשיב אבל חומרת נזירות שמשון שאין לו התרה לא הוצרך לומר שהוא הלכה למ"מ וכתב הר"ן בפשיטות הדבר ובטעמו ואין להקל כ"נ לענית דעתי ומ"ש וז"ל ולענין הדין שלפנינו אין אנו צריכים לכל אלו דתנן סוף פ' קונם יין קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם כו' עד ומעת' בנדון שלפנינו י"ל שאפי' הרמ"בם יודה שכיון שלא הוציא החזרה מפיו אין להוסיף על מה שהוציא מפיו מהטעם שכתב פ' ב' דשבועות דבעינן פי' ולבו שוים כו' עד הכא דאיכא תרתי לטיבותא חדא שלא הזכיר החזרה דאפקה בל' שבועה ע"כ הן אמת כי כפי הדין דעתי הוא שאין כאן נדר כאשר כתבתי ומ"מ משום הא לא איריא לפי שיש לי על זה שכבר כתבתי פעם אחר' שיש מחלוקת בין האחרו' ואחרוני אחרונים ע"ז שהר"שבץ נמצא בב"י בי"ד וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור ויש לו עכשיו קצת שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע"פ שלא יעשה וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר כונת הנודר שנדר מחמת העלילה כאותה ששנינו קונם צמר שעולה עלי הרי בפי' שלא הוצי' מפיו אלא שלא יעשה ועם כ"ז אמרי' מאומד הדעת דהוה ליה כאלו נשבע שלא ימכו' זה דעת רשב"ץ ומדברי בעת"הד נראה דפליג עליה בסימן רפ"א גם כי נר' דהין ולאו ורפיא בידיה היכא דאיכא שבועה ע"כ וזה מחלוק' בעצמו נפל בין מורי הרב כמהר"רי טאיטאצק זצ"ל שכך דעתו שבנדר ושבועה פיו ולבו שוים בעינן והבו דלא לוסיף עלה נלל אלא מה שהוציא בפיו דוקא והרב כמה"רר רב"ץ ז"ל מביא סברתו זאת וחולק עליו וס"ל שיש להוסיף מאומד הדעת וכמ"ש בבן לב יעויין שם כי לא ראיתי להאריך כאן אמנם אני אע"פ שאיני כדאי להכריע אחר שראיתי תשו' הרש"בץ רואה אני שראוי להחמי' וכ"ש בענין נ"ד שבלי ספק הדע' מחיי' לילך אחר כוונ' הנודר וזכר לדבר מאי דאמרינן בגמ' בכמה מקומו' הא דתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ופר"שי ז"ל בערובין פ' מי שהוציאוהו וז"ל אלמא אע"פ דלאו שיבא וביאה חדא מלתא היא כיון דתרווייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע דיינינן ג"ש מנייהו ה"נ בנ"ד כיון שהביאה למצרים והחזרה לצפת תו"בב הכל דרך א' היינו ביאה היינו חזרה וא"כ מטעם זו היה לנו להחמיר אלא שכבר גליתי דעתי שאין כאן נדר מן הטעם שכתבתי:
339
ש״משאלה רב וזקן ומנהיג כמה קהלות בכל עניני אסו' והתר בין בהנהגת המדינה על הכל מתנהגים על פיו ובסוף ימיו חלה את רגליו באופן שלא יכול לצאת ולבא לפניהם כלל וקם קהל א' מיוחד מקהלות הרב הנז' אשר היה הרב מתמיד תפלתו עמהם והסכים לקחת ח' ללמד דעת את העם ולדרוש להם ביום שמחתם כמנהג חכמי הקהלות והרב הזקן ההוא כשמוע הענין יצא הקצף מלפניו באמור כי כבודו נתן לאחרים ואין כבודו בכך וקבץ מעמד אנשי הקהלות הנז' ותבע בפניהם עלבונו ובתוך המעמד ההוא השמיע קול לאמר כי הח' אשר לקחו הקהל דבר תועה כנגדו וכי יש לו עדים בסתר והוא קבל עדותם וסמך על ההגה' הנמצא' דבדברי חרופין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והשמיע קול זה במחנה העברים לאיי' על הח' הנז' כאשר הוכיח סופו והח' הנז' כשמוע דברי הרב הזקן וכראו' כי רודף הוא לו אף כי לא מן הדין איום לרב דאין לכבודו הוא דורש כאש' כתב הרב בת"ה עכ"ז הסכים הח' להפיס דעת הרב ולדבר על לבו והרב לא קבל תנחומין כי אם כאשר יקבל עליו הח' שלא לדרוש בקהל ד"ת ולא ללמד דעת את העם ולא יקרא דברי מוסר ולא יתיר נדרים בעי"ה כמנהג והח' להעביר רנון העם דלאו כ"ע דינא דב"ה גמירי ולהסי' מעליו לזות שפתי' הסכים בכל אשר רצה הר' הנז' שלא יורש' לעשות אותה זולת רשות הר' וקבל על עצמו כל זה באלה ובשבועה בחשבו כי אין כוונת הרב אלא מפני הכבו' ואין כוונתו ח"ו למנוע ד"ת מהרבי' ובנטיל' רשותו לא יסרב או איפשר דקהל יסכימו לקחת חכ"א ולא ימניעו מלשמוע ד"ת ואחר עבור ימים בקש ממנו הח' רשות לדרוש ד"ת בקהל כי הקהל לא יסכימו לשמוע ד"ת מזולתו וחפצם בו והרב מונע את הח' והח' רוצה לדרוש ד"ת כי מה שקבל עליו באלה ובשבועה ליתא חדא דנשבע לבטל את המצוה בפי' ואפי' שוא ליתא בחושבו כי הקהל יסכימו לזולתו ועוד שהיה אונס ומוכרח בעבור כבודו לעשו' כל זה להעביר השעה כנז' כאשר נודע לעין כל ולהיות הח' נקי ובר משבועתו זאת בקש ג' אנשים יודעי ספר להתיר לו שלא בפני הרב כי לא קבל טובה ממנו ובפרט לקיום מצו' כזו והתירו לו יורנו רבנו אם יש ממש באל' ושבוע' זו בטענו' אלה זאת ובפר' אחר ההתרה ופועל הר' הזקן אם הוא פועל ח' ובא בידו לעשות זה ולמנו' את הרבים משמו' תור' אחר שאין לו חסרון מעות ומה גם שהוא לא יוכל לצאת ולבוא ושכרו כפול מן השמים
340
שמ״אתשובה
341
שמ״בזקן זה לא ידעתי מה אדון ביה ואם קנה חכמה מה חכמתו וכי לא ידע שא' מכ"ד דברים שכתב הרמ"בם שמנדין עליהם המעכב את הרבים מלעשות מצו' ואין לך מצוה גדול' מלשמוע תור' ממי שלבו חפץ וכמו שדר' חז"ל על פסו' כי אם בתורת ה' חפצו ועוד כתיב ומונע בר וגו' והנה מצאנו כמה מעלת הלמוד ממי שלבו חפץ שהרי מצות כבוד אב ואם היא מהמצו' החמורות שבתורה עד שהוקש' לכבודו של מקום ועכ"ז כתב ב"ת בתשו' סי' מ' שאם הבן רוצה ללמוד תור' מא' שחושב ישלים עמו חוץ לעי' ואביו מוח' שיכו' לצאת ולא יחוש לאביו ואפי' שמצטע' עליו מאד וא"כ אח' שהקהל חפצי' בו ולא באחר היה ראוי לזקן לבטל רצונו ולא מבעיא עתה שכפי השאלה הוא אינו יכול לשרת הקהל כמנהג הקהלו' אלא אפי' היה בריא אולם וככחו אז כחו עתה אחר שהקהל בחרו בת"ח זה ולא באח' היה לו לעבור על מדותיו הטו' טוב היא מר' הקדו' שאמר לו לוי בפניו נתת לו רשות לעמוד או לא ידע מה שעשו ישראל לר"ג שהעבירוהו חביריו ולא נמנע ר' אלעזר בן עזרי' מלקבל עליו אח' שרצ' בו ישראל והיה בחור כמו שבא בירו' פת"ה ואח"כ כשחזרו ישראל ורצו להחזיר לר"ג והלכו אצל ר"א ואמר נתרצית' אני ואת' נשכים לפתחו של ר"ג וכל חכם לב ידין ויבין כי ר"ג כשהעבירוהו לא קצר' ידו מלהקריב לעצמן כמה אלפים מישראל ירצו בו וכן ר"א שהיה מיוחס ועשיר גדול שהיה מעש' תריס' אלפי עגל בכל שתא אם רצ' ג"כ לא נמנע מצד העדה כח ורבים שהיו אתו ועכ"ז חלילה וחס לה' לעכב תורה אלא כיון שרוב ישראל היו חפצים בו היו סובלים וכן ראוי לכל חכם יש' ללמוד מה' ולא להיות סבה ימנעו הרבים מלשמוע תורה ממי שלב' חפץ וכל זה אפי' היה זקן בריא על אכ"ו בהיות' חולה מרגלי' זה מה שנ"ל למאי דסלי' מני' השואל ששאל אם היה זה המעשה שעשה זה הזקן פוע' חבר ולסב' הא ודאי לא יקר' פועלי ירא ה' ולענין השבועה אם חלה אם לא ואת"ל חלה אם היה הדין נותן להתיר' שלא מדעת הזקן ואת"ל שלא היה הדין נותן להתירא אם התירוה מותר והדבר פשוט מאד ואין זה צריך לפני' שהחכם פטור ומות' משבועתו כיון שהתירו' אפי' שהיה שלא מרצון הר' ושל' בפניו שהרי כתבו התו' בנדרים פ' ר"א ובגיטי' פ' השולח על ההי' דאמ' בגמ' ליחוש דלמ' אזל' לגבי חכ' ושרי ליה הק' התוס' וז"ל וא"ת בין חכ' בין בעל אינ' יכולי' להפ' של' בפני היתומי' הא אמ' בנדרי' פ' ר"א דהמוד' הנא' מחברו אין מתירי' לו אלא בפניו ויליף ממש' וצדקי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופ' וכ"כ סמ"ג מל"ת סי' רמ"א וכן כתב הרא"ש בנדרים בשם ר"א ממיץ וה"ר דוד הכהן בבית י"ז כתב כן הלכה למעשה נראה שאין בזה מחלוקת הגם שבעיני נר' י"ח אבל מ"מ הם מיעוטא דמיעוטא ובודאי שלמצוה כזאת כ"ע מודו. אמנם מה שיש קצת לראות אם חלה השבועה אם לאו או אם השבועה מעיקרא היתה כנשבע לבטל את המצוה ולזה אני אומר כי לדעתי אין כאן נשבע לבטל את המצוה שהרי לא השביעו הרב הזקן אלא שלא ידרוש בקהל ההוא וכבר יכול ללמוד וללמד במקום אחר ודמי למה שכתב ר"ת על אותם שאין כופין אותם לגרש שגם אין כופין אותו ע"י נדוי אבל כתב הר"ם הכהן בשם ר"ת שנוכל לעשות שנקבל עלינו גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיגרש והיינו טעמא דלא מיקרי זה שאנו כופין לפי שיכול לילך למקום אחר ה"נ יכול ללמד וללמוד במקום אחר ועוד מטעם אחר שהרי לא נשבע בהחלט אלא שלא יעשה רק ברשות הרב וא"כ כפי האמת באותה שעה שנשבע לא היה לבטל את המצוה אדרבה יהיה אפשר לומר לקיים את המצוה כי גדו' השלום וגם כי היה עושה לפייס את הרב וחשב שבלי ספק יתפייס הרב בזה ויתיר מיד כמו שהיה פועל חכם ויראת ה' אם כך היה עושה א"כ בלי ספק לא מיקרי שבוע' כזו באופן הנז' שבוע' לבטל את המצו' ועכ"ז נרא' שאפשר לומ' שאעפ"י שמטעם זה חלה השבוע' מטעם אונס לא חלה דהאד' בשבוע' פרט לאנוס וראי' לזה שהרי מהררי"ק שרש קס"ו שקיל וטרי אי מניע' טובה חשיב אונס אי לא לפי שמתוך דברי ר"י נראה שאפי' מניע' טובה חשיב אונס שכתב ר"י על מאי דאמרינן בגמרא הדר קבלוה בימי מרדכי דקשה למה לא תירץ התלמוד הדר קבלוה בערבות מואב ולזה תירץ ר"י דהתם נמי הוי אונס שהיו יראים מהב"ה שלא יכנסם לארץ שהיה להם ליכנס לאלתר ומתוך כך מוכיח רבנו מאיר דשבועה באונס לא כלום ומכאן נראה דמניעת טובה חשיב אונס והוא ז"ל הכריע שזה א"א שהרי שבועת צדקיה היתה ג"כ כפי זה באונס שהיה במאס' והתירו נ"נ בשביל שנשבע לו שלא לגלותו ואם כן למה גנהו הכתוב ולמה נענש ומש"ה סבר מהררי"ק במניעת טובה לא חשיב אונס וא"כ שבוע' צדקיה לא חשיב שבועה באונס שהרי הוא היה כבר במאס' ולא היה רק מניעת טובה שלא יתיר אותו מבית כלא כזה מ"מ למדנו דכל דאיכא מציאות רע מסבת השבועה שאז חשיב אונס ובנ"ד כיון שאיים הרב לחכם הנז' והיה רוצה לפגוע בכבודו חשיב אונס שגדול כבוד הבריות וא"כ כפי זה היה נר' שאפי' התרה לא היה צריך ואע"ג שנר' שיכול האומר שיאמר דאמרי' בגמ' על מתני' דנודרין להרגין ולחרמים והוא שיאמר בלבו היום וכיוצא בזה תנאי אחר ואע"ג דדברים שבלב א"ד לגבי אונסים שאני ע"כ מ"מ משמע שצרי' שיחשו' בלבו איזה דבר לבטל הנדר בהא ודאי איכא לעיוני' ולהארי' שהרי מדברי מהררי"ק ז"ל נר' דכל שאדם אנו' בשבוע' אינה שבועה כלל ומהר"ר דכ"ץ האריך הרבה בתשו' ולהיות אין לי פנאי כאשר ה' יודע לא הארכתי בזה גם כי כפי הנלפ"ד כעת אינו צריך כי ההתר הוי התרה גמורה כהוגן וכשורה
342
שמ״גשאלה מעשה שהיה כך היה כי עבר עלינו פה קודש בחור אחד שמו אברהם אבן שושן מארץ מצרים ללכת בשי"או כי שם ביתו ויהי מדי עברו נשתדך פה עם בת הח' השלם מהר"ר חיים לאפועל נר"ו בפומבי גדול ונשבע בפני קהל ועדה ובפני רבים ועד"ר מפורשים שלא יקדש ושלא לארס שום אשה כי אם את בת החכ' הנז' ונתחייב בקנס מאה זהובי' אם יעבור ע"ז בלשון מעכשיו המבטל דין אסמכתא ונכתב בספר הכל כאשר התנו ביניהם עם חיוב הקנס הנז' והשבועה שנשבע כאשר נעתיק לשון שטר התנאים אות באות ואחר שעשה כל זה הלך בשי' או כדי לעקור דירתו לבא הנה וכמעט שעבר בשי"או בגד בח' הנז' וחילל בריתו ומוצא שפתיו שנה וקדש שם נערה אחרת והנה הח' הנז' קבל עליו חמס ושוד יזעק על הבחור הנז' ועם היות דבריך טובים ונכוחים שומע אין לו מאת יושבי שיאו דלאו בני תורה נינהו כי בעונות הכריתה מהם המגפה ראש וזנב כפה ואגמון ונשאלתי לחוו' דעתי על הדי' ועל האמ' מה משפט הבחור הנז' הן לענין פרעון הקנס הן לענין מה אונסו שעב' על שבועתו או אם ראוי לכוף אותו בנדויין וחרמו' לגרש אותה הנער' שקדש כדי שישוב לקיי' את שבועתו הא' או אם יענש אח"כ יתירו לו שבועתו ע"כ הפרטי נשאלתי לבאר וילבן הדין וזה החלי בס"ד
343
שמ״דתשובה
344
שמ״הלענין אם ראוי לכוף אותו בנדויי' וחרמות לגרש את הנערה אשר קדש בשיאו' בזה נר' שאין לכוף על כך מפני שכבר עבר על שבועתו משע' שקדש את הנערה ושוב אין לו תקנה במה שיגרשנה שהרי לא נשבע שלא יעמוד בנשואין ובארוסין עם אשה אחרת זולת עם בת הח' הנז' רק כך היתה שבועתו שלא יקדש ושלא ישדך אשה אחרת בעולם זולת עם בת הח' נר"ו והרי עבר על כך ואפי' יגרשנה אינו מתקן כלום. וכן נר' מתשו' הר"ן על א' שקבל עליו חרם שלא יזוז מברצלונה כו' וכן נר' מתוך מה שנמצא כתוב בשם הרשב"ץ על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה ה"ז כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש ונדרו ואח"כ נשאל ומתירין לו עכ"ל והרי נדון זה כיוצא בו שאין לכופו לגרש אותה הנערה שקדש מפני השבועה עכ"ל הח' הש' כמה"ר חיים באסן נר"ו ואני אומר כי במחיל' מכ"ת לא כיון להלכה בענין זה והטעם ואע"ג דקי"ל דבנדרי' ושבועות פיו ולבו שוים בעינן וכן נמי קי"ל דאדם נאמן על עצמו בענין איסור יותר מק' עדים ומכח אלו הב' שרשים כתב הר"ם במז"ל פ"ב מהלכות נדרים אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני בלשון אכילה שלא היה בלבי הרי זה אינו לוקה והשתא יאמר אדם ק"ו ומה התם שהוציא אכילה מפיו בפי' נאמן לומר שלא היה כונתו לכך אלא שטעה ופטור מטעם פיו ולבו שוים בעינן בנ"ד שבפי' אמר שלא יקדש ולא אמר שלא יעמוד בקדושין וגם לא אמר שלא ישא פשיטא שהיה נר' שהדין עם החכם הפוסק כנ"ל אלא שנ"ל שאינו כן שהרי כתב הרמב"ם בעצמו בפ' ההוא שאם אמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי אלא כיון שלא נשבע זה ע"ד אלא ע"ד אחרים וכיון שהיה פיו ולבם שוים שנשבע ע"ד חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם וכן נמי בנ"ד אנן סהדי דכאשר משביעין אותו שלא יקדש אחרת היינו שלא יעמוד בקדושין דאל"כ מה לנו ולצרה אם יקד' כמה נשים ולא יעמוד בקדושין עמה' וא"כ פשיטא דהוי זה יותר מאומדנא דמוכח וגדולה מזו כתב רשב"ץ בתשו' הביאה ב"י בטור י"ד סי' רי"ח וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעלי' ויש לו עכשו קצת יין שהתחיל להקרי' ועשאו קודם שנשב' נר' שאסור למוכרו אעפ"י שלא נשב' אלא שלא יעש' יין למכור וזה הי' עשוי משום דאזלי' בתר דע' הנוד' שנדר מחמת העלילה וכאות' ששנינו קונם צמר עולה עלי כו' ר"י או' הכל כפי הנודר כו' ואעפ"י שכפי הנר' בעיני ר"י בעהת"ה חולק עליו בדין עם הרשב"ם בענין שנר' שלא חלה השבועה במה שכבר היה עשוי מ"מ במה שיש לנו לילך בת' אומדנ' דמוכח כי הא דנ"ד פשיט' דכ"ע יודו כיון שאין הלשון סות' האומדנ' במה שאמר לא יקדש סובל פי' של' יעמוד בקדושין דבשלמא אם היה לו אשה מקודשת מקוד' הי' ראוי לומר שלא יקדש אמר והרי כבר קדש והשבועה לא חלה על האשה שכבר קדש אבל השת' כפי דברי רשב"ץ בנ"ד הדברי' ק"ו ומה התם שאין הלשון סובל כלל על מה שכבר עשוי שהוא לא נשב' אלא שלא יעשה א"ה אמדי' דאזלינן בתר אומדנא כיון שנשב' מחמ' העלילה כ"ש וק"ו בנ"ד שיש לנו לומר שיגדש האש' הב' כיון דאומדנא דמוכח והדבר ברור כשמש שהכונה שלא יעמוד עם אשה אחרת אלא עם זו בלבד וגם הלשון אפשר לפרשו על הכונה הנז' שר"ל שלא יעמוד בקדושין וכיוצ' בזה מצינו פ' הגוזל עצי' בגמ' דמייתי מתני' דתנן המפקיד אצל חברו בהמה כו' ולא רצ' לישבע כו' ומפרש רבא בגמ' שפי' לא ישב' היינו לא רצ' לעמוד על שבועתו א"כ גם אנו נאמר בנ"ד לא יקדש לא יעמוד בקדושין ויש לנו לומר כן מכח האומדנא הנז' ואפי' שאפשר שימצ' חולק על רשב"ץ בנדון דידי' בנ"ד כ"ע יודו והטעם דבנ"ד הוי נשבע לדעת אחרים מש"כ בנ"ד דרשב"ץ שהוא נשב' מעצמו מבלי שישביעוהו אחרי' כמו שנר' מפשט לשונו ומ"ה אפשר לחלוק מן הטעם הנז"ל דבנדרים ושבועות פיו ולבו שוי' בעינן אבל בנ"ד דהוי נשב' ע"ד אחרים ולהנאתם פשיט' דכ"ע יודו דדיינינן ליה כפי דעת' של אחרים וכפי הנאתם וכמ"ש הריב"ש בתשו' הביאה ג"כ הטור בסי' הנ"ל וז"ל על ענין לשון הסכמה א' ולא דמי לההי' דתנן טען והזיע כו' דהתם הלביש' והטעינת הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחא גדולה על מי מהם נתכוון הולכים אחריו אלא שמפני שנדר בצערו לא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומ"מ כשהיה לבוש צמר והיצר אסור בכל לבוש' לא שנאמר שלא יהיה אסור אלא במלבוש צד כו' עד אבל מי ששואל דבר מחבירו והוא הודה לו בנדר ביותר משאלתו לא נאמר כן כו' עד דכל הני הוו כנדרים ושבועות שנשבע אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעי' שיהא פיו ולבו שוים אבל במי שנותן המתנה לחברו בלשון כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה אחר אמדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכח למדנו מתשובה זאת בפי' שאינו דומה הנשבע בעצמו כמי שנשבע לאחרים ועוד למדנו שיש לנו לילך בתר אומדנא דמוכח א"כ בנ"ד דאיכא ביה תרתי דנשבע ע"ד אחרים ואיכא אמדנא דמוכח פשיטא ופשיטא דכ"ע יודו שחייב זה לגרש. נוסף ע"ז שאפשר לומר שגם בלשון הזה שלא יקדש נכנס נמי שלא ישא שהרי מי שאמר לאשה הרי את אשתי הוי לשון קדושין אם כן נוכל לומר שעניין לשון קדושין ונשואין א' להם וכן לענין גיטין כתב הריב"ש זכרונו לברכה בתשובה הביאה בית יוסף בטור א"ה סי' קכ"ב גט ארוסה שכתוב בו דהוית אנתתי דהוי כשר מכל זה משמע דכל לשון אישות א' הוא. עוד אני אומר שאפשר לו' כי כל מה שכתבתי אינו אלא לרווחא דמילתא שאפי' היינו רוצים לומר כמ"ש החכם נר"ו שזה לא נשבע שלא יעמוד כו' ולא ימשך מפני זה שלא נכוף אותו לגרש שאעפ"י שנאמר שכבר עבר על שבועתו ואין תקנה במה שיגרש למה לא נכופנו לגרש נמצא חוטא נשכר אלא יש לנו לומר שכיון שהוא עשה שלא כהוגן ראוי לנהוג עמו שלא כהוגן ולא יהנו מעשיו הרעים לאיש כזה כן הסברא נותן גם נראה שנוכל לדייק דין זה שכן הוא האמת שיש לנו לכופו ולהחרימו ולנדותו עד שיגרש שתשובת הריב"ש ז"ל סימן תקמ"ט ז"ל מעשה בבחורה א' שהיתה סמוכה על אחיה כו' וקדשה בחור אחד וקצת מקרוביה לא נתרצו בדבר ואמרו לו שיגרשנה מפני שיש תקנה בקהלות מנרבונא כו' שלא יקדש אדם אשה כי אם מדעתה ומקרוביה והנה הרשב"א ז"ל השיב וצדד להציל הבחור מצד שודאי לא עבר על התקנה כלל וסוף דבריו הם אלו וכיון שכן למה יחייבוהו לגרש משמע שאם היה כפי דברי הקרו' שעבר על התקנה היינו מחייבים אותו לגרש וק"ל והייתי חפץ להאריך ולא בא בידי מטרדות הזמן גם שהמוביל נחוץ אמרתי בשאר חלקי הדין אני מסכים עם הח' ה' הפוסק נר"ו לע"ד כתבתי' וחתמתי:
345
שמ״ושאלה על ק"ק שהסכימו הסכמ' ביניהם בקבל' נ"ש ועכשיו יש מהחתומים שרוצים לבטל ההסכמה המוסכמת בניהם ילמדנו רבנו אם חל הנזירות עליהם אם לאו וזאת היא נוסח ההסכמה ונוסח הקיום אנחנו חותמי מטה קבלנו עלינו נ"ש בן מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה שנקרו עיניו פלשתים אם ח"ו נעבור הסכמה המוסכמת בק"ק פלוני שבעיר פלונית שלא לקחת את פ' להיות חכם מרביץ תורה בק"ק הנ' לא בדרך קבע ולא בדרך עראי לא ללמוד החברה הקדושה של חברים לא בביתו ולא בבית אחרת לא ללמוד רב אלפס ולא שום למוד אחר בק"ק הנז' ולא בשום בית אחרת בעי' שלנו שמה מאנשי הק"ק הנז' לשמוע ד"ת מפיו דרך קבע כלל ואם ח"ו יעבור על ההסכמה זאת ונרצה ליקח אותו בא' מהאופנים הנז' שיחול הנזירות הנז' עלינו כו':
346
שמ״זתשובה
347
שמ״חאיברא דאנשי קהל שכך נדרו צריכים כפרה שכפי המקובל יש הסכמה קדומה הסכימו הראשונים בחומרא שלא לקיים שום דבר בנ"ש כי רבים אשר המית במותו וגם שלפעמים נמצאים יחיד או יחידים נודרים כן מ"מ אין לרבי' לעשות כן חלילה ומ"מ הענין שאלתינו אני או' שאיני צריך להודיע שנדר זה מנזירות שמשון אין לו התרה שכבר הוא ידוע שמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות נזירות פ"ג וז"ל ומי שנדר נ"ש אינו יכול לישאל על נדרו שנ"ש לעולם היתה ע"כ והלשון הזה עצמו כתב סמ"ג לא תעשה כן ולהיות ידוע לכל נשאלה שאלה זאת. ואני או' כי אם האמת כן שהדברים עברו כמו שהן כתובים יש להם כמה הזאת התרה על האופן שאומר ג"כ והוא כי ידוע הוא ג"כ כי בנדרים פיך ולבו שוים בעינן כדמוכח פ"ג דשבועו' א' שמואל גמר בלבו צריך שיוצי' בשפתיו וכתב הרמב"ם פ"ב דהלכות ש' מי שנתכון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה יהיה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר ע"כ וכן הדין בנדרים וכמ"ש פ"ד דנדרים שבזה שוה נדר לשבועה ונדרים אחרים וזה דבר ברור ומעתה אני או' שאלו שקבלו הסכמה זו אם היו רוצים להדיר שלא לקיים לפ' בכח נ"ש כך היה להם לו' אנו ח"מ קבלו עלינו נ"ש וכו' או נקבל או נקיים עלינו פלוני כו' אבל עתה שאמ' אם נעבור כדמשמע בפי' שהסכמה ענין בפני עצמו הנזירות ענין בפ"ע ר"ל שהסכמה שלא להעמידו כו' היה בחרם או שבועה ולחזוק ותוקף הענין קבלו עליהם אם יעברו על ההסכמה ח"ו להיות נ"ש כו' וא"כ הוא האמת כמו שכתבתי א"כ יש תקנה לזה במה שיקבלו התר כלם או רובם להסכמה הנז' ואז לא תל עליהם נ"ש לפי שהם לא קבלו עליהם הנ"ש אלא אם נעבור ח"ו ומלת נעבור מורה ההעבר באיסור כמו העובר על ד"ת וכן העובר על השבועה נקרא עברין ר"ל על התורה שצותה לא תשא כו' וא"כ אם יתירו תחלה ההסכמה פטורים הם מן הנדר שהרי לא נדרו אלא אם נעבור ואם התירו לא מקרו עוברי' ואפי' שיאמ' שמ' שאמרו אם נעבור שר"ל אם נעמיד לפ' כו' נר' ודאי דאין בדבריהם ממש חדא דבנדרים ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם ובכה"ג פשיטא דלא שייך לשון העברה רק במי שעובר באיסור ואם יאמרו אעפ"כ כונתינו היה שאם נקיים לפ' שאז נהיה וכו' כבר אמרתי שמכח ההקדמה הא' שאמרתי דבנדרים ובשבועו' פיו ולבו שוי' בעינן א"כ שכן הוציאו מפיהם אם נעבור כו' ודאי דהכי משמע העברה באיסור ועוד ראיה לדבר שלשון נעבור ח"ו בלי ספק מורה שמה שאמרו נעבור ר"ל איסור דאל"כ מאי ח"ו וזה ברור לע"ד א"כ הם יתירו ההסכמ' בדרך הנהוג והרי הם עומדי' ברשות' מכח ההסכמה ואח"כ אם ירצו להקימו לאיש ההוא בין לא לא חל עליהם הנזירות שהרי לא נדרו אלא אם קימוהו בהיות' באיסורא מחמת ההסכמה כן נר' לע"ד וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדו' וקטנה נאם הצעיר שמואל די מדינה:
348
שמ״טשאלה ק"ק פ' נמנו וגמרו ביניהם להעמי' למרביץ תורה לפ' ועשו כתב על זה שהיו לוקחי' אותו בעד ך' שנה וכתוב שקבלו זה בכל אלות וחומרות התורה גם חומרת נח"ש וגם נזירות שמשון בכל תנאיו ואחר שלש שנים עמדו כל הקהל גדולים וקטנים לסב' ידוע אצלם ורצו להשמט ממנו ולמרוד בו ובעת היותם במעמד ההוא בא החכם הנז' אצל' ואמר להם מה המעשה הזה אשר אתם עושים דעו וראו שהוא עון פלילי אתם פוגעים בכבודי ואתם עוברים כמה חרמות אלות ושבועות שיש לי כתבים אשר כתבת' ונדר להם שהוא יצא מעצמו אבל לא עתה בחרפה רצופ' וכפי דברי אנשי הק"ק אומרים שהשיבו לו שיקבץ חכמים והם יגישו טענותיהם לפני החכמים אם יצדקו ואם לא יעשו מה שיגזו' הדין וע"ז אומרים אנשי הקהל קדוש שהשי' להם חס לי מעשות כדבר הזה כי איני אומר לכם רק שמצד אהבה וחסד שלא תכלימוני כי מענין החומרות איני רוצ' להדין עמכם והכל מחול לכם והכל כחרס הנשבר פטורים אתם מותרים אתם איני שואל אלא דרך חסד אמרו שילך לשלום והם יראו מה ראוי לעשות אז הלך לו ואחריו משאת היא הכיס מהטלית והחכם מכחיש אותם ואומר שלא היו דברים מעולם בכתב ויש לו נאמנות בכתב ויש עדים חתומים ע"ז הכתב ואחר שעבר יום ה' י"א לשבט היה רצון הח' להעניש לאנשי הק"ק על מה שעשו כי היה אומר שעברו ואני אמרתי שאעפ"י שאינם נאמנים לומר שפטרם אינו להבא שנאמר להם כיון שאתם האמנתם לו הו"ל כאלו אתם אומרים שכל עוד שיאמר הוא שלא מחל השבועה במקומ' עומדת ועד עתה חשבתם שלא יאמר ועל כן עשיתם מה שעשית' אבל עתה שאמר אתם חייבים לשמור ולעשות אם ירצה להיות כמו שהיה וכל זה אין לה' טענ' אחרת אלא המחילה:
349
ש״ניום שבת י"ג שבט שנת מקר"ב אחיך תשים עליך מלך חלו פני לפייסו בדברים לח' הנז' ולדבר על לבו שיסיר כעס מלבו ועל שעבר שיהיו פטורים אך אמנם מכאן ולהבא אם ירצה הוא להיות ח' שיקבלוהו ועוד פעם אחרת אזרו וחלו פני אנשים אשר לא בא מידי להשיב פניהם ריקם סוף דבר שיום שבת שלחתי בעדו לדבר על לבו ואמרתי שכפי מה ששמענו יום ה' טענות ד' או ה' מן הקהל שאמרו שהוא מחל להם כנז' שאפי' שכפי האמת כפי מה שנר' מן הכתב שהיה בו נאמנות לא היו נאמנים להבא אך לשעבר לא היה בהם עון אשר חטא כי חשבו שהיה מועיל להם טענותם אך אם ירצה הח' להיות ח' עליהם הקולר תלוי עליהם לקבלו עפ"י טענתם שטענו הד' אנשים הנמצאים והנה הח' השיב לי מה יועיל לי זה שהרי הקהל יתנו טענות אחרות אז אמרתי לו ומה אני יכול לעשות יש בידי לחייב לשאר הק"ק הנז' ח"ו א"ה יום ראשון בא הח' עם יצחק חבר ורצ' שחתום איך היו מחוייבים מכח השבועה לקבלו לחכם לפי שהטענות שטענו יום ה' לא היו מועילים מכח הנאמנות וכן עשיתי וכפי הנר' הח' הנז' לא אחר לפרסם הדבר והיו לועזים אנשי המדינה לומר שהיו נכשלים ולא לבד על הה' האנשים אלא גם על הקהל וע"ז באו אנשי הק"ק הנז' וצעקו עלי ואמרו מה זאת עשית שכתבת עלינו דברים ופגעת בכבודנו מבלי שמוע את טענותנו גם הק"ק אמרו שאעפ"י שאותו יום לא רצינו לגלות טענותינו מפני כבודו של הח' כי חשבנו היינו פטורים בטענה ההיא מ"מ יש לנו טענות אחרו' והם אלו. א' אמרו שיקחו ספר תורה בזרות על זה כי הם הורגלו עם הח' הש' וישי' כמהרר"י וארון תלמידו של הרב כמהרר"ל ן' חביב ואח"כ עם הח' הש' כמהרר"י סמוט ואחרון עם כ"ה שמואל לבי' קלעי וכל אחד מאלו היה בקי בחדרי תורה והיה מלמד אותנו בכל שבת כדרך כל מי שהוא מרביץ תורה וגם כל דין שהיינו צריכין היה מסדר סדר פסק לעזרתנו על הדין ועל האמת וזה הח' חשבנו שהיה כיוצא בהם שהיה מועיל לנפשותינו וראינו שלא היה מועיל כי אם ברפואת הגוף ועל כן ראינו עת לעשות לה' ולבקש מי שילמד אותנו ולקבוע לו ישיבה כמו שהיה להח' הש' כמהר"ר שמואל הנז' ז"ל. עוד טענה שנית שיותר מחצי הקהל היו אנוסים כי נפל פחד החכם ואחיו וראיה לדבר שהיה באונס שלא נשמרנו כבוד הח' שלנו להמתין השנה והוכרחנו בעל כרחנו להסיר הבגד השחור קודם השנה. וצעקו אלי שעל אלה הטענות אתן להם הדין כמו שנתתי ביד הח' אשר בכתב ההוא פוגע בכבודם ושק"ק ישמעאל ת"ל מעולם לא שמענו שמץ דבר מהם אלא הולכי' בדרכי יושר ואוהבי התורה וראיתי שהדין עמהם שהייתי עתיד ליתן את הדין לפני יוצר נשמתי אם לא הייתי עושה דין. ע"כ אמרתי עת לעשות לה' ואמרתי כי טענת האונס היא טענה גדולה אפי' שלא מסרו מודעא וכמ"ש הרשב"א בתשו' וז"ל אפי' לא מסר מודעא וראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ולא עוד אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן על עצמו והביא והכריח הדבר יעו"ש עלה רמ"ד עמוד א'. גם הטענ' הראשונ' רצוני שהיה לשם שמים אינה צריכה למימר דהוי טענה שהרי משנה שלמה היא בפ' הנודר מן הירק תנן קונם צמר ופשתים עולה כו' ופסקו רוב הפו' כרבי יהודה שאמר הכל לפי הנדר ואפי' לפוסקי' דלא ס"ל כרבי יהודה מ"מ היכא דאיכא הוכחה גמורה אזלינן בתר כונת הנודר בהוכחה כ"ש היכא דאיכא תרתי הוכחה ודבורא הוכחה שעינינו הרואות שכל הנז' מהחכמים הדרשנים הנז' שעשו קבע ללמדם תורה ולדרוש להם בכל שבת גם הלשון מוכיח כמ"ש מרביץ תורה שלשון זה מוכיח על מי שעושה תורתו קבע ועוד ראיה אחרת יותר ברורה והיא משנה ג"כ ראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו ולא הכירם ואומר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו ואחיו שלא היה רוצה לאוסרם עליהם אינו נדר אע"פי שלא פירש בהם כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ע"כ וכתב הר"ן דטעמא משום שהוא מוטעה בעקר הנדר שלא היה דעתו אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ע"כ א"כ בנ"ד הדבר ברור שהנדר בטל מעקרו שהיו מוטעים בעיקר הנדר ואחר היות אלו פטורים מצד טענת אונס ואלו פטורין מצד כונת לקיחת הח' להרביץ תורה נמצא רוב הקהל פטורים גם שיש קצת שלא נשבעו נמצא כלם פטורי' אפי' שלא יתנו שום א' מאלה הטענות יכולים הם לומר אם אנו נשבענו היה כי חשבנו כל הקהל מושבעים ואדעתא דהכי נשבענו אבל עתה שרוב הקהל פטורים ואינם חפצים כי אם למרביץ תורה מלמדם ודורשם בכל שבת גם הם פטורי' כי אדעתא דפרוד לא נשבענו ועם מה שכתבתי נתבטל מה שאומרים שיש הסכמה שכשחכם א' יוציאוהו מקהלו שלא יוכל להכנס שו' אחר שזה מובן בהיותו מרביץ תורה כנז' אבל מי שאין בו דבר כי אם פעם א' בשנה לא יובן עליו וזה אומר אפי' לקהלות שהוכרזו הסכמה זאת אבל לשאר הקהלות שלא הוכרזה אין אנו צריכי' לכל זה ולהם הסכמה זו אין בה ממש. כל זה כתבתי כמגלה טפח ומכסה טפחיים כי כפי האמת הגמור העדים חתמו שקר והם הקהל נאמנים על עצמם שפטרם כמו שפשוט זה אפי' לתנוקות של ב"ר ומה שהארכתי לא היה אלא אפי' ע"פי חתימת העדים ומי שהחתימן כי לפי האמת לא היה צריך וכתבתי מן הטעם הנ"ל והארכתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
350
שנ״אשאלה ראובן שדך עצמו עם בת שמעון ושמעון נדר סכום רב ונשבע להזמין לו בתו לנשואין ולהשלים עמו מה שנדר וע"ז נשבע ראובן שבועה חמורה שלא לקדש אשה אחרת כי אם לפלוני בת שמעון עוד לא עברו ימים מועטים שחזרו ראובן ושמעון ונתחברו וקיימו עליהם מה שכבר קבלו אחר זמן לבש רוח אחר' את ראובן ושדך עצמו עם בת נפתלי והתירו לו השבועה שנשבע ראשונה לישא את בת שמעון וחזר ונשבע להפך שלא לישא אותה ונשבע לישא את בת נפתלי ולקיום אלו השבועות קבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו אחר ימים נפטר אביו של ראובן וצוה לבניו וחלה פניהם להשגי' על בת אחרת שהיה מניח להשיא בכבוד כל האיפשר והנה המשודך הנז' עם אחיו ראו כי לקיים מצות אביהם בעצם היה צריך לישא ראובן את בת שמעון כאשר נשבע ראשונה כתנאי זה ישא בן שמעון אחות ראובן וינוחו עצמות אביו של ראובן בקבר כי כן היה דעתו מאב ראובן כי חפץ מאד בבת שמעון כנודע ומפורסם לכל בני העיר וע"ז מבקש ראובן אם יש התר בפרט לנ"ש כי לשבועה ידע הדרך וקבץ ג' אנשים והתירו לו אך עומד לפניו נ"ש אשר המית במותו יותר מאשר המית בחייו וכתב הרמב"ם פ"ג מה' נזירות וז"ל ומי שנדר נזירות שמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנ"ש לעולם היתה ע"כ
351
שנ״בתשובה
352
שנ״גפעם ופעמי' כתבתי כי מורי הרב הגדול כמהור"ר יוסף טיטצק בפסק שעשה להקל על מי שנדר נ"ש עליו אם יעשה נסתייע ממה שאמרו בגמ' נזיר פ"ק נ"ש לא כלום וגם עמ"ש בגמ' סוף פ"ב דנדרים סברת רבי טרפון דנזירות לא ניתן אלא להפלאה ופרש"י שבשעת הנדר צריך שידע אם הוא נזיר אם לאו והכונה כי כשידור אדם עצמו בנ"ש צריך שיאמר הרי אני נ"ש כו' בלי שום תנאי וכן בשאר נזירות ואני בעניי נר' בעיני לדחות אותם ראיות כמו שכתבתי במקום אחר מ"מ הביאה מורי לסיוע מה אך מה שנר' בעיני שיש טעם גדול להסמך עליו הוא זה שכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר שלא היה בלבו בשעת השבועה או בשעת הנדר הרי זה אסור עד שישאל לחכם כיצד אסר עצמו בהניית פלו' ונעשה אותו האיש סופר כו' אע"פ שהוא אומר אלו הייתי יודע שנעשה סופר לא הייתי נודר או נשבע הרי זה אסור ליהנו' עד שיתי' נדרו כמו שביארנו ע"כ ובנ"ד היה אפש' לו' דאע"ג דהת' אסו' ליהנות עד שיתי' נדרו בנ"ד היה אפש' לו' שמות' בלי שאל' חכם דהת' הוי טעמ' דהוי נולד דלא שכיח אבל בנ"ד לא הוי מלת' דלא שכיח אלא שכי' דומי' דמ"ש הרא"ש בתשו' על מי שנדר ליתן לחתנו בנדוני' עם בתו כ"כ זהובי' ואח"כ הפסי' חובותיו הרב' עד שאם ירצה ליתן לחתנו אותו הסכום א"א ליתן אם לא שימכור כלי תשמישו ופטר הרא"ש לאיש ההוא והרי התם נמי נולד הוי ואפ"ה פטרו הרא"ש ומאי דאיתלך למימר והרי הרמב"ם כתב להפך ודוחק הוא לומר דפליג הרא"ש על הרמב"ם כ"ש שדברי הרמב"ם הם משנה ערוכה דברי חכמים אלא שיש לחלק בין נולד דשכיח לנולד דלא שכיח כמו שמפ' בגמ' דירידת אדם מנכסיו שכיח ושיעש' פלו' סופר לא שכיח ונ"ד שיתחתנו בכפ' ודאי דהוי מלתא דשכיח' וא"כ עכשו שיכול זה לומר אלו הייתי יודע שאוכל להשיא אחותי בכבוד בשאקח אני בת שמעון לא הייתי נודר נזירות שמשון ולא נשב' מותר משום דהוי נדר טעות ושבועה בטעות ואין צריך שאלה לחכם ואת"ל דאין ראיה מתשובת הרא"ש הנז' דהתם הוי טעמא משום דהוי אנוס כמו שנר' מדבריו ומאחר א"כ בנ"ד לא שייך טענה דאונס ומ"מ יש לנו מקום אחר דהוי כנ"ד והוא זה שהרי כתב שם הרמב"ם דין זה מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר הרי עליכם כו' כיון שקרב אליהם והביט והרי הם אביו ואחיו הרי אלו מותרים אע"פ שלא פי' הסבה שהדירן בגלל' הרי זה כמו שפי' שהדבר מוכיח שלא אסר אלא שהיה בדעתו שהם זרים וכן כל כיוצא בזה ע"כ. וכיון שכתב הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה יש לנו ללמוד דבר א' הדומ' קצת אע"ג דלא דמי לגמרי וכמ"ש בהגהה מימוניות פ"ד מה' שלוחין ושותפין וז"ל כל היכא דאמר תלמוד כגון זה למדין ממנו דבר הדומה קצת אע"ג דלא דמי לגמרי וא"כ אחר שהודיע ה' לנו את כל זה יש לנו לומר דנר' לא מבעיא דהוי דומה לההיח דתאנים אלא דעדיף וזה שהשבועה הראשונה שנשבע ראובן שלא לקדש אשה אחרת אלא לפ' בת שמעון היא שבוע' חמור' שלפי דעת הראב"ד והרשב"א אין לה התרה ואפי' אם התירו אינו מותר כי היתה השבועה לתועלת אחרים ולדעת אחרים ובשביל קבלת טובה שנשבע לו שמעון להזמין לו בתו לאשה ולתת לו נדוניא ובזה אין צורך לאורך והמתירים היו ראויים לעונש ממה נפשך אם פרט להם הנדר או השבועה לא היה להם להתיר לתת יד לפושעים ואם לא פרט להם השבועה טעו טעות ולא עלתה ההתרה לקצת הפוסקים או רובם. ולענין ההתרה אם הועילה כי יש מחלוקת בין הפוסקים בזה שיש מהם דסברי אם התירו מותר אבל הראב"ד שכתב עליו הרשב"א שאפילו היה הוא מקל ודעת הרשב"א להחמיר היה מבטל דבריו מפני דעת הראב"ד גם הרשב"א כבר כתבתי פעמים שלש איך מורי הגדול היה אומר שבהיות ימצא תשו' הרשב"א בדבר אחד היה שוקל אותו קרוב כנגד שאר הפוסקים והם שניהם פסקו שאפי' אם התירו אינו מותר ונמצא בתשו' להרשב"א שגם ר"ת מודה בכך ואע"פ שיש חולקים עליו בזה מ"מ מי לנו יודע בדברי ר"ת כמו הרשב"א ועוד מהרי"ק שרש נ"ב הביא כמה פוסקים נמשכים לדעת הראב"ד והרשב"א והשתא בכל איסורי תורה אמרי' דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא על אחת כמה וכמ' בשבוע' שכל העול' נזדעז' כשאמר הוא ית' לא תשא. וא"כ אחר שלדעת הראב"ד והרשב"א ופוסקים רבים אחרים סברי שאפי' אם התירו אינו מותר ודאי שיכול ראובן לומר אלו הייתי יודע שכן הוא שעדין אני קשור בחבלי השבועה שנשבעתי לשמעון לא הייתי נשבע ולא נודר חלילה וחס לזרעא דאבא לעשות כדבר הזה נמצא שכל השבועו' וכל הנדרי' שעש' ראובן הכל היה בטעו' וראי' לדבר מה שכתב רבנו ירוחם והביאו ב"י בטור י"ד וז"ל נשבע שלא יעשה מטעם שהיה סבור שהוא איסור גדול ונודע לו שאין איסור בו כ"כ לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות כך כתבו המפרשים עכ"ל ולו ישקל נ"ד עם הנז' מחול ימים יכבד כי באותו נדון כאשר היה עומד בשב ואל תעשה היה שומר נפשו מאיסור אפי' שהיה איסור קל איסור' מיהא הוי ואפי' הכי אומר שלא חלה השבוע' כלל שאם יעבור ויעש' נהי שלא טוב הוא שיעשה דבר שיש בו איסור כל שהוא מ"מ בשביל השבועה אין בו עון כלל משום שהיא בטעות בנ"ד שהשבוע' שעשה עם נפתלי היא לעבור לבטל דברי תורה להיות עבריין עפ"י הראב"ד והרשב"א וכמה רבוות' עאכ"ו שיכול לומר אלו הייתי יודע לא הייתי נשבע ולא נודר עוד דהתם אמרי' השבועה ואין אנו יכולין לומר קום עשה מטעמא דהוי איסורא אבל בנ"ד כשאנו אומרים שהשבועה בטל' הוי כדי לקיים מצוה היא השבועה הראשונה וההתרה מהשבועה הראשונ' שקבל היא לעבור על מה שאמר קרא בני ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב גם הית' להלבין ולבייש בת ישראל בתכלי' הכלימה שהיא חמורה משפיכות דמי'. ולמדתי זה מתשו' הרמב"ן סי' רע"ג הביאה ב"י וז"ל אפי' נשאל על שבועתו הראשונה לא אזלא מצוה דמצוה היא לשארית ישראל לא יעשו עולה כו' וגם לא לבייש את בנות ישראל בתכלית ההכלמות שהוא יותר משפיכות דמים ואין לך מצוה גדולה מזו א"כ למדנו מזה שההתרה הראשונה היא לעבור על ד"ת דברי' חמורי' מאד וההתרה השנית לעשות מצוה לקיים מצו' אביהם כנז' גם כי ההתרה לא היתה צריכה כי לא חלה כלל. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
353
שנ״דשאלות אשר שאלני החכם כהר"ר יאושוע בן עזרא מיאנינה נר"ו
354
שנ״השאלה בעיר אחת היה קהל א' שהיו כלם מתפללים בב"ה א' וקצת מיחידי הקהל נתקשרו בקשר חזק להיותם חברת קברים בעד זמן מוגבל ובתוך זה עשו תמידין ונדבות וקבצו עד ו' אלפים לבנים ואחר שראו בידם אלו הששה אלפים לבנים נתקבצו במעמד מה מצוה לעשו' באות' המעות והסכימו כלם והקדישו אותם לת"ת ושלא יוכלו לשנותם בשום מצוה אחרת בעולם והקימו שני גבאים מביניהם להיות' משתדלי' באותם המעות והריוח מהם יהיה למלמד א' ללמוד כל מי שילך בבית מדרשו כמנהג כל ת"ת. אחרי זמן נתעוררו קצת מאנשי הקהל לבנות להם ב"ה חדש ולעשות קהל ב' וכן עשו בנו להם ב"ה חדש ונתקשרו קצת מאנשי הקהל ונעשו קהל נפרד ככל קהלות ישראל ובכלל אותם האנשים שהלכו בב"ה החדש היו קצת מאנשי החברה הנז' ובלכת' בב"ה החדש עשו חברה חדש' ביניהם כמנהנ כל קהל וקהל וגם אלו שנשארו בב"ה הישן נתוספו אחרים עמהם ועשו חברה חדשה ואותם הששה אלפים הנז' נשארו ביד הגבאים הנז' שכל ב' הגבאים הא' נשארו בב"ה הישן והיו משתדלי' באותם המעות יותר מט"ו שנ' אחר שנפרד הקהל החדש והריוח מהם היה הולך לת"ת ולא היה פוצה פה ומצפצף שום א' מאנשי החברה שהלכו בב"ה החדש ויהי היום והחברה השניה אשר נעשה בב"ה קבצו גם הם עד ארבעה אלפים לבנים וקראו לגבאי' מהחברה האחד לתת' בידם להיות' גם אלו לת"ת והא' מן הגבאים היה מסרב בדבר ולא היה רוצה לערבם והלך וערער לאות' האנשי' שהלכו בב"ה החדש שהיו מהחברה האחד לאמר להם שיערערו בדבר שלא יתערבו המעות מהחברה הא' עם המעות מהחברה האחרונה וכן אות' אנשי החברה הא' אשר הלכו בב"ה החדש שלחו וקראו לשני הגבאי' והתרו להם שלא יערבו המעות וכשמוע החברה הב' מהקהל הישן הדברי' האלה הלכו שם במעמד ואמרו להם שהם אין להם לעשות באות' המעות שהם נפרדו ועשו ב"ה לעצמ' ואין להם עוד שייכות באותם המעות ועוד שאחר שנתפרדו בב"ה החדש עברו יותר מט"ו שני' ולא בקשו שום חשבון ומעול' לא נמצאו יותר במעמד החברה הראשונה לכן יורנו רבנו אם אות' האנשים מהחברה הא' אשר הלכו בב"ה החרש האם יש להם שום שייכות באותם המעו' מאחר שהלכו להם לעשות ב"ה לעצמם ועוד שאחר שנפרדו עברו יותר מט"ו שני' ולא נקראו יותר במעמד וגם הם מעצמ' לא בקשו שום חשבון ולא רצו עוד לדעת מאות' מעות ועוד שטענת' שאינ' רוצי' לערב' הוא כדי שיקרא מצות ת"ת על שמם והחברה הב' משיבי' להם כי אלו הד' אלפים לבנים נותנים אות' ליד הגבאי' לעשות בהם כמו הראשוני' ושלא יהיה להם שום שייכות יותר באות' המעות והת"ת יקרא על שמם של הראשונים כי אין כוונת' אלא לש"ש כדי שימצאו כל המעות במקו' אח' ויתקיים יותר הת"ת לכן יורנו רבנו אם טענת החבר' השניה טענה כדי לכוף לגבאי' לערב' ואם הגבאי הא' שאינו רוצה אם יוכלו לסלקו ולשי' אחר תחתיו על הכל יורנו מורנו שורת הדין ושכרו כפול מן השמי'. עוד שאלה ב' יורנו רבנו שבעיר הנז' בק"ק הישן היה מרביץ תורה חכם א' תושבי והק"ק החדש שלחו והביאו להם חכם מעיר אחרת ועמד אותו החכם קצת זמן ואחר רצה לחזור לעירו וקודם נסיעתו מפני איזו איבה שהיה לו עם החכם התושבי כי כל אומן סני לחברי' עמד והסכי' הסכמה בחרם חמור עם כל אנשי הקהל החדש שבלכתו הוא שלא יוכלו לקחת לחכם התושבי למרביץ תורה ביניה' עדי' שני' יורנו רבנו אם חל אותו החרם מאחר אשר היה לדבר עברה לפרוק מעליהם עול תורה ואם חל החר' האם יש בהם התרה מאחר שהוא לדבר מצוה לקחת להם חכם להורות להם חקי האלקים כו'. אלו הב' שאלות שייכים בטור ח"מ: עוד יורנו רבנו כי ראובן ושמעון היה מחלוקת ביניהם ולוי היה קרוב לשמעון ויהי היום נתפשו לראובן במלכות ופרע קנס וכתב לוי לשמעון שהיא הלשון לראובן לאהבתו ופרע מה שפרע ואם שמעון ישתדל לשלוח איזה כתב מהדין מעירו יעשה לאהבתו שיפר' ראובן ממון הרבה והכתב הזה הגיע ליד אחיו של ראובן וכשראה שלוי היה כותב לשמעון שהוא הלשין לראובן אחיו ופרע מה שפרע היה מבקש מלוי שיפרע לו כל מה שפרע ראובן אחיו מאחר שפיו ענה בו בכתבו שהו' הלשין לראובן ולוי אומר שהן אמת שהיה כותב לשמעון אך אומר שהיה כותב כן כדי להשביח את עצמו ולמצא חן בעיני שמעון אך יקבל חרם שלא הלשין לראובן כלל יורנו רבנו אם נאמן לוי בטענתו מאחר שהוא מודה בכתבו ואין לומ' שיהיה נאמן במגו דאי בעי אמר אין זה כתב ידי לפי שכתבו מתקיים שהכל מכירים בו
355
שנ״ועוד יורנו רבנו שראובן ושמעון נפטרה אמם וחל"ש וירשו הם כתובתה ואח' כך אותה הכתוב' שירשו מאמם היה להם אחות קטנה שמה דינה מאותה האם ונתנו כל דבר לאחות' דינה במתנה גמורה ונתחייבו בשבועה חמורה בתור' בכל תוקף ועשו שטר כתוב וחתום שלא יערערו עוד על אותה המחנה לעול' ובהיותה דינה הנז' קטנה הקימו אפטרו' ונתנו כל הנכסי' בידו ומכר' והיה מרויח בהם כמנהג האפטרופ' בעד דינה הנז' יותר משני שנים ויהי היום ונשאר ביד האפטרופ' א' אזור מכסף בלתי מכור ובא ראובן אחי דינה כו' ואמ' לאפטרופוס תן לי האזור אשר מבקשי' אותו לקנותו והאפטרופ' האמין בו ונתנו לראובן ועבר ב' ימים ולא חזר ראובן לתת תשובה לאפטרו' והלך האפטר' אצלו ואמר לו מה עשית מהאזור וראובן השיב לו כי האזור רוצה אותו הוא שהוא מכתובת אמו ואפי' שנתן כל דבר מתנה לאחותו עתה נתחרט וכשמוע האפטרופוס הדברי' הללו אמר לו תן לי האזור ואם לאו אוליכך לפני השופט ואם תגרום איזה פזור אתה תפרעהו וראובן השיב לו כי רוצה לעמוד בדין תורה ובהיו' שחכם העיר הלך לו לעסקיו למקו' אחר אמר ראובן תמתין עד שיבא החכ' ונעמוד בדין והאפטרו' אמר לו נשים האזור ביד שליש ואח"כ נמתין עד שיבא החכ' ונעמו' בדין וראובן לא רצה להוציא האזור מתחת ידו והאפטרו' הוליכו לפני השופט ולקח האזור מידו אך השופט רצה לקחת ריזמי באופן שפזרו קצת מעות כי ראובן הכחיש לפני השופט והאפטרופו' אמר נלך לביתו ונמצא אותו בארגזו וכן הלכו ומצאו' אותו בארגזו ותפסו אותו מן המלכות לגנב ופרעי קרוב לת"ר לבני' וכל' נתנו אות' ממעות דינה אח"כ רצו ראובן ושמעון חלק מירושת אמם והכחישו במתנה ולקחו י' פרחים יורנו רבנו אם חייבים ראובן ושמעון להחזיר הי' פרחים שלקחו שיש להם חרם שלא לערער על מתנתם כנז' וגם הריזמי שלקח הדין אם חייב ראובן לפרעו שהוא גרם שלקח האזור או אם חייב האפטרו' שהוא גרם שהוליכו לפני השופט גם הקנס שפרעו למלכות האם חייב האפטר' לפרעו שהוא גרם שהוליכו בדיין או ראובן חייב לפורעם שתופס כגנב דמה היה לו להכחיש ואיהו דאפסיד אנפשיה על כל השאלו' הנז' יורנו מורנו צדק ושכמ"ה.
356
שנ״זתשובה
357
שנ״חעתה בתי להשיב על א' א' ועל אחרון אחרון וזה החלה העבודה דברי' זרים ותמוהים הם בעיני מאד לא יאמן כי יסופר ירחיקו אנשים מבני ישראל לאחיהם ולזכות במצוה זאת ת"ת דודאי ברבות הטובה ירבו אוכליה ולא נמצא דברי כזה מעולם שאפי' לקבל צדקה מן הגוים הוצרכו חז"ל להזהיר אותנו שלא לקבל מהם מעות לצדקה או למצוה כדאמרינן בגמ' פ"ק דבבא בתרא איפרא הורמיז אימה דשבור מלכא שדרא ארבע מאות דינרין לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרינהו קמי דרבי אבא וקבלינהו שמע רבו אמי איקפד אמר ביבוש קצירה תשברנה כלומר כשיכלה זכות לחלוחי' מעשה הצדקה שלהם אז ישברו ואבא משו' שלו' מלכו' וכ"כ הרמ"בם פ"ח מה' מתנות עניים וז"ל מלך או שר מן הגוים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות ויתנו לעניי גוים בסתר שלא ישמע. עוד כתב שם הרמ"בם גוי שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו תתלה ואם לקח ממנו אין מחזירין לו ואם היה דבר מסוי' כגון קורה או אבן מחזירין לו ע"כ א"כ מן הגוים הוצרכו לומר שאין מקבלין ונתנו טעם לדבריהם כדי שיכלה זכות' ואפי' הכי מפני דרכי שלו' התירו לקבל אפי' לבדק הבית אע"ג דאיכא טעמא דלא לנו ולכם לבנות בית ה' ואין מחזירין אותו להם אם לא כשהוא דבר מסוי' כנז' א"כ איך יעלה על דעת להרחיק לאחינו מעשות מצוה רחמנא ליצלן מהאי דעתא שהרי כתב הרמ"בם בה' תשוב' פ"ד המעכב את הרבים מלעשות מצוה הוא א' מכ"ד דברי' המעכבי' את התשוב' והוא עון גדול כמו שכת' שם ומי אינו רואה שבהיות הממון רב יתרבה הריוח ויהיה ריוח והצלה גדולה לנפשות העניי' והאביוני' הנצרכי' ומבקשי' ללמוד תור'. ועוד אינו דומה מועטי' העושי' את מצוה למרובי' העושים את המצוה מכל הא שמעינן דח"ו לישמע דבר כזה בבני ישראל שלא ירצו להתחב' עם אחיה' ולקבל נדבת'. ואי לא דמסתפינא ואנא חש לכבוד רבים הייתי גוזר נדוי על המעכב בדבר מצוה נאוה כזו אם לא שמובטח אני שבראות' דברי אלה ישובו ממחשבה זו ויתחברו עם אחיה' לפי שאפי' טעמ' שאומרי' שזה ט"ו שנה ששתקו אלו האנשי' שנותנים עתה אלו הד' אלפי' לבני' ולא שאלו חשבון אין טענה זו היא ממש כנגד המעכבי' עתה וכי זו תורה וזו שכרה שהם החזיקו בצדקת' באמר' בלב' מה לנו לבקש לחשבון לדבר כזה שידענו נאמנה שהגזברי' עושי' באמונה ולכן שתקו וראוי' לקבל שכר על שתיקת' ואם אמור יאמרו שמא היום ומחר אם ישתתפו עמהם ירצו לשנות המעות לשו' מצוה אחרת זה איני עולה בדעת כי ידעי כל איש ישראל שאסור לשנות מעות ת"ת לשו' מצוה אחרת אם לו להצלת נפשות ח"ו על כן אני אומר שאחר שחזרתי על כל הצדדי' וצדי צדדים שחייבי' לקבל הד' אלפי' ואל ישעו בדברי שקר וחפץ ה' בידם יגדל ולא ידל ויבקשו אהבה ואחוה עם חבריה' ויהיה שלום באהליה' ודי בזה לשאלה הא'.
358
שנ״טולענין השאלה הב' מענין התר' שקבלו עליה' ע"פ החכם האחד שלא לקבל החכ' התושבי עליה' למרביץ תורה הא ודאי כי בעיני אותו האיש עשה שלא כשורה נגד התורה להכשיל לרבי' בדבר חרם וכ"ש כי לפי דעתי עבר על דברי חכמי' שאמרו זה נהנה וזה אינו חסר שהיא מדת סדום ובודאי שאין רוח חכמי' נוחה הימנו ומ"מ לענין הדין נר' שאין לו' שלא חל דודאי שאין זה לבטל את המצוה שלא אמרו שלא לקבל שום מרביץ תורה אלא לפ' ואפשר באחר ואולי יהיה יותר טוב ממנו ולא עוד אלא אפי' אם היו מקבלי' עליה' שלא ליקח שום מרביץ תורה לדעתי היה חל כמ"ש פעם אחרת משו' דהוי כנשבע שלא לאכול מצה שחלה השבועה בכולל מגו דחל על שאר ימות השנה שאינה מצוה חל ג"כ על ליל פסח אע"פ שהוא מצוה מן התורה לאכול מצה. ומטע' זה כתב הריב"ש בתשובותיו שהנשב' שלא לישא אשה אחרת על אשתו שחלה השבועה אפי שאין לו בני' והשבועה מעכב עליו שלא יקיים מצוה שפ"ור מטעמא דכמו שחל השבוע' על הנשי' זקנות ועקרות שאינן ראייות להבנות מהן חלה השבועה ג"כ על הראויות וכן אני אומר שיש מרביצי תורה שאסור לשמוע תורה מפיהם וכבר דרשו חז"ל כי שפתי כהן כו' אם דומה ת"ח למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו לא יבקשו תורה מפיהו ומגו דחל התר' על בלתי ראוי' חל ג"כ על הראוי באופן כי ודאי חל החר' ממה נפשך שאם אמרו לפ' אז חל ודאי שיכולי' לבקש אחר כנ"ז ואפי' שאמרו דרך כלל חל בכולל כנז'
359
ש״סאמנם לענין אם יש להם התרת יש כאן מקום לעיין שהרי הסכימו הפוסקים ז"ל שחרמי צבור אינם צריכים פתח ולא חרטה וכמו שכתב הרי"בא ז"ל י"ד וז"ל ונדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מיקרי ע"ד רבים אע"פי שאמרו ע"ד המקום ויש להם התרה בלא פתת וחרטה ואין צריך לא יחיד מומחה ולא שלשה הדיוטות שאינו אלא כעין גזרה ונדוי כל מי שיעבור על גזרתם הלכך נודרים ומתירים הם בעצמם ע"כ אלא שעדיין נשאר מקום לומר דהיינו החרם שמטילין הם מעצמם הוא שהדין כן שהם מתירי' בעצמם אבל כל כה"ג שלבקשת האיש פ' קבלו החרם ומן הנר' שהיה לדעתו אכן נר' שאינו נכנס חרם זה בגדר שאר חרמי צבור שהרי כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ולא דמי לשבועת קבלת התורה דהתם הקב"ה צוה להשביע כן כדי שלא תהי' התרה ע"כ משמ' א"כ שיש חלו' בין כשהן מטילין החר' מעצמם ובין כשמטילין ומקבלין אותו ע"פ אחר שמצוה להם שיעשו כן כנ"ד ואין לחלק בזה בין שהמצוה בשר ודם לשהמצוה הבורא ית' שמו כי אין החלוק אלא שכשהם מעצמ' תלו החר' בדעת' והמנה' כ"ה שהם אמרו והם אמרו וכדאמרינן גבי אשה שכל הנודרת על הסתם ע"ד בעל' היא נודרת כך הצבור כשהם נוררים ע"ד מנהגם נודרים אבל כשהם נודרי' לדרישת ובקשת אדם אחר איזה שיהיה ונודרים ע"ד אין לומר כאן ע"ד מנהגם הם נודרים וצריכים התרה כשאר נדרים מדעת המדיר והן אמת שהיה כאן מקום להאריך אלא שאין דרכי אלא לקצר כל האפשר לכן אני אומר בדרך קצר' שנר' בעיני שמאח' שחר' זה הוטל שלא כהוגן כמ"ש בתחלת דברי יש לסמוך על ר"ת ז"ל ועל אחרים שנמשכו לדעתו שכתב הרי"בה י"ד וז"ל נדר ע"ד חברו אין לו התר' אלא מדע' אותו שנדר ע"ד ודוק' שנד' ע"ד בשביל שום טוב' שנעש' לו כמו משה שנד' ע"ד יתרו בשביל שהשיא לו בתו אבל אם מעצמו נדר ע"ד חברו יכולים להתיר לו בלא דעתו ע"כ ויש להבין שבשעת השבועה קבל הנשבע טובה מן המשביע ובשביל אותה טובה נשבע וכמו שפי' הריב"ש ע"ד ר"ת וא"כ אני אומר שאע"פי שיש חולקים ער"ת כיון שהרא"ש בפסקיו הביא סברתו ולא חלק עליו גם בנו הרי"בה ז"ל שהוא אחרון הביא דבריו כסתם משנה ועו' יש אחרים מזאת הסברה יכולין אנו לומר בפה מלא שאם הצבור לא קבלו שום טובה מהחכם ההוא שבשבילה קבלו עליהם החרם הנז' יכולין להתירו שלא מדעתו וזה הדרך שיעשו יעמדו עשרה שאינם מאותם שקבלו החרם ויעמוד א' מהם בתיבה ויאמר חרם פ' שקבלתם מותר לכם מחול לכם שרוי לכם ולא יהיה המתיר המרביץ תור' התושבי כי הוא נוגע בדבר ועל צד היותר טוב יודיעו הדבר למרביץ תורה הראשון ובזה יותרו כיון שיש מצוה בהתרה זו אם הקהל חפצים בתושבי עתה ואין אדם לומד תור' אלא ממי שלבו חפץ וחפץ ה' בידכ' יצלח וזהו מה שנעל"ד להשיב על השאלה שנית
360
שס״אולענין השאלה הג' נראה בעיני שגם שכפי האמת לוי זה ראוי לעונש גדול אחר שהחציף עצמו לומר שהוא מוסר ומלשין אשר יש לנו כח אפי' בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות עכ"ז הותר להרוג למוסר כמ"ש הפוסקים וא"ס שהיא חוצפה יתרה בין שיהיה הדבר אמת ובין שאמר כן כדי להתפאר מ"מ אין לנו כח לאיש הזה לחייבו מצד הדין ממון ושום דבר והטעם שהרי כ' הרמ"בם פ"ח מהלכו' חובל ומזיק מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו כגון שהודה מעצמו או שנאנס ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כו"כ הפסידני והמוסר כופר שמה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיט' חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין ממנו ע"כ גם הרא"ש ז"ל כתב בתשו' והביאה בנו הר"יבה ח"מ סי' ש"פט שמה שאפש' לברר יפרע המוסר אבל בהוכחות אין נראה לחייבו ולאפוקי ממונו ע"כ נמצינו למדין שאפי' היו עדים בדבר שהלשינו לא בא מידנו להוציא מיד המוסר מה שטוען הנתפש שהפסידו אם לא שיהיו עדי' מעידים בדבר ברור כמה הפסידו אמנם בנ"ד ליכא שום דבר מכל זה לא עדים כמה הפסיד לנמסר מה תאמר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ הא נמי לאו מלתא היא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין אמר ר"י פ' רבעו לאנסו הוא וא' מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתור' אמר' אל תשת ידך עם רשע רבא אמר אד' קרו' אצל עצמו ואין אד' משי' עצמו רשע גם בכתובו' פ"ב על מתני' העדי' שאמרו אנוסי' היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואמרי' בגמר' אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ונפשו' אבל אנוסי' היינו מחמ' ממון אינם נאמני' מ"ט לפי שאין אדם משים ע"ר א"כ בנ"ד לא מבעיא השתא שנותן אמתלאה לדבריו שכ' כן להתפאר עם אהובו ושיד' שעש' כן בשבילו שאין אנו יכולין לחייבו אלא אפי' לא היה טוען רק שהיה טוען כתבתי אבל כפי האמת לא עשיתי מאומה היה נאמן כיון שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע נמצא שמה שכ' דברים בטלים הם כ"ש עכשיו שנותן אמתלאה לדבריו ועוד שאין כאן עדים ברורים כמה גרם לו להפסיד א"כ ודאי שאין כח בידנו מן הדין לאפוקי ממונא מיניה ודי בזה לשאלה השלישית
361
שס״בולענין השאלה הד' אני אומר שיש כאן שני דינים א' פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא והוא שראובן חייב להחזיר האזור ביד האפטרופוס כיון שכבר זכה הוא בשביל היתומ' ומה שמתחר' עתה ראובן מהמתנה אין בחרטו ממש ולא עוד אלא כיון שנשבע שבועה חמורה כנז' בשאלה חייבין ב"ד להכריזו לעברין וכל עוד שלא יחזור העשרה זהובים הוא בחזקת גזלן ועברין ופסול לעדות
362
שס״גולענין הדין הב' והוא אם חייב האפטרופוס לפרוע ליתומה כל ההפסד שבא לה או אם חייב ראובן הדין ברור שראובן פטור כיון שאמר לאפטרופוס שיעמוד בד"ת עמו אבל אם חייב האפטרופוס אם לא נרא' לכאורה שיש בזה ג' מחלוקת בין הפוסקים ז"ל שיש קצת מהם שאמרו שאפטרופוס שפשע בנכסי יתומים פטור והוא דעת ה"ר חיים כהן כמ"ש התוס' בפ' שור שנגח ד' וה' וכן הטור הביא סברתו ויש קצת אחרים שסוברין כן
363
שס״דאמנם ר"י ז"ל כתב שאפטרו' חייב בפשיעה בין מלוהו ב"ד בין מנהו אבי יתומים וכן היא הסכמת הרא"ש ז"ל ולדעתי רוב הפוסקים סוברים כן. סברא ג' דעת הרמ"בן ז"ל שכתב שכשמנהו אבי יתומים פטור האפטרופוס מפשיעה מטעם דאי מחייבת ליה אתי לאמנועי אבל מנוהו ב"ד חייב בפשיעה וא"כ בנ"ד נראה מתוך דברי השאלה שהאפטר' זה לא עשאו אבי היתומה רק אחר פטירתו נתמנה לאפט' מאת ב"ד וא"כ נמצא שר"י והרא"ש והר"מבן ורב האיי גאון כלם מסכימים שהאפטרופוס חייב בפשיעה וכ"נ שכן דעת מהררי"ק ז"ל דהוי בתרא טובא יעו"ש בשרש כ"ג וא"כ נרא' בעיני שהאפטרופוס חייב לשלם כל מה שהפסידה היתומה לפי שפשע פשיעה גדולה למסור האזור ביד את היתומה ועוד פשיעה גדולה אחרת שאחר שרצה ראובן לעמוד בד"ת לא היה לו להוליכו לאומות העולם שידוע ומפורסם לכל שכלם נוטין אחר הבצע ודינר קוצר ודינר בוצר גם אני אומר שאפשר שאפי' ה"ר חיים כהן זה יודה בנ"ד שחייב ראובן דע"כ לא פטר ה"ר חיים לאפטרופוס אלא כשפושע בשמיר' שלא שמר כדרך השומרי' אבל זה שהזי' בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי לדעת כ"ע מודו שהאפטרופו' חייב הנ"לעד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
364
שס״השאלה ראובן ושמעון לוי שלשתם יחד נשתתפו ולקחו המכס של בודון ומן הג' שותפין שמו עליהם לראובן לראש ולקצין ושיהי' אימין ונזיר עליהם ודינא דמלכותא הוא שהיהודי' והערלי' יפרעו במכס ה' לק' והתוגרמים ג' לק' וביניהם היו קטטות ומריבות שלא היו רוצים לפרוע כ"כ וכדי להשקיט ריב ומדון מביניהם באו שמעון ולוי ונתפשרו עם היהודי' שיפרעו ב' למאה אך בזאת שיקבלו עליהם חרם שיאמרו האמת מכל הסחורות ושלא יוכל שום א' מהם להעלים שום דבר וכשמוע ראובן מה שעשו שמעון ולוי צעק עליהם ואמר שאינו רוצה בפשרה ועכשיו נתקבצו כל הקהל לנדות ולהחרים בעבור שעברו על שבועתם ובפרט לראובן שהוא המעכב ורוצי' להתיר את דמו ושמעון ולוי אומרים שאינו בא מידם שבעת שעשו השבועה שברו וחשבו שראובן לא יצא ממה שהם עושים ועכשיו אינם יכולים עמו בפרט שהוא הראש וגם דבר של ביגליק מי לא יאמר יחי המלך וראובן טוען נגד הקהל שעושים לו שלא כדין שהוא לא הסכים עם הפשרה ולא לקחו לו שבועה ואף שיהיה שהסכי' עמהם בפשרה שעשו עכשיו הם אנוסים שיש הפסד במכס ואדעת' דהכי לא נתפשרו עמהם כי איך יעלה בדעת שאם יהיה הפסד במכס שהם יהיו בכבלי ברזל והקהל יאכלו נכסי המל' ועוד טוען ראובן שכעת לא יקח מהם אלא כמו שנתפשר' ויכתוב בפנקס כל מה שלקח מהם ואם ה' ירחם ואולי השנה הבאה ישלים מה שחסר בשנה הזאת הפשרה שעשו תהיה קיימת אבל אם ח"ו יהיה הפסד אדעתא דהכי לא נתפשרו עם הקהל ויפרעו כל מה שחסרו ממה שמגיע להם מהמכס שאין להם יכולת לתת הנכסים שאינם שלהם אלא מהמלך ויהיו אסורים בכבלי הם וכל בתיהם ויהיו נותנין להם יסורין ומכות ויכנסו כלם בסכנת נפשות ועוד טוען ר' שגם החרם שקבלו הקהל שלא יעלימו שום סחורה כבר עברו כמה אנשים ולא אמרו האמת ואף שאומרים הקהל שיסרו להם מי יוכל לעמוד בכל אלה אלו הם טענותיהם ועתה יורנו מורנו אם יש כח ביד הקהל להחרימם כפי הדין:
365
שס״ותשובה
366
שס״זקודם כל דברי אומר אני שיש כאן שלשה חלוקות א' שה"ר יעקב סאקאמיש יצ"ו לא נדר ולא ידע ממש שעשו השותפי' ב' שידע והסכים עמהם במה שעשו אך אמנם הוא לא נשבע לקיים כלל ג' שגם הוא נשבע עמהם ועל הכל אכתוב דעתי בקצרה ועל החלוקה האחרונה שהיא החמורה שבכול' אני אומר שהיה אפשר לצדד ולומר שהם פטורים אם האמת שהם מפסידי' מענין המכס מה שאין דרך להפסיד במכס ההוא וא"כ נשתנה הזמן לגריעותא להם והם אנוסים דאדעתא דהכי לא נשבעו ולא נדרו ודומה למה שכתב הרא"ש בתשו' כלל ח' ז"ל ראובן שדך בתו לשמעון ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפי' זהובי' לסו' ו' חדשים והיה לראובן ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות או אם הוא אנוס האדם בשבוע' פרט לאנו' תשו' אם אין לאדם ממה לפרוע לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע דאין לך אונס גדול מזה כו' עד ואין לומר אם הפסיד חובותיו אף אם יש לו קרקעות וחפצים אדעתא דהכי לא נשבע למכור קרקעותיו וחפציו אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו כי דבר הווה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפצים להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמיש אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכו' ביתו כו' הלכך אינו מחוייב למכרם לקיים שבועתו כי אדעתא דהכי לא נשבעו ללון ברחוב ולמות ברעב ע"כ הרי שאפי' שיש לו כח לקיים שבועתו במכיר' ביתו וכלי תשמישו אמרינן שאינו חייב למכרם דאדעתא דהכי ודאי לא נשבע ואפילו קרקעותיו קאמר שלא היה מחוייב למכור אלא מטעמא שדבר הווה הוא שאדם מוכר קרקעותיו כנ"ל:
367
שס״חא"כ בנ"ד נמי היינו יכולין לומר שאם אין דבר הווה להפסיד במכס ההוא כ"כ היינו יכולין לומר דודאי אדעתא דהכי לא נשבעו להפסיד דבר שאינו הווה ולוותר לקהל ממון המלך והם שימותו בכבלי ברזל זה היה נראה ודאי להלכה אך מ"מ איני סומך מטעם זה למעשה מאחר שיש חלוק מה בין נ"ד לההיא תשובה דהרא"ש די"ל דשאני התם שבשעה שנדר לחתנו היה עשיר ואדעתא דהכי נדר אבל בנ"ד שלא היה להם באותה שעה במה לפרוע למלך אלא במה שהיו מקוים לגבו' אפשר לומר שאע"פ שהפסידו דרך הוא פעמים להרויח פעמים להפסיד ואפש' שנשבעו אפי' אדעתא להפסיד וצ"ע בחלוקה הזאת ודאי אבל לחלוקה הב' שה"ר יעקב לא נמצא עם שותפיו בשעת הפשרה פשי' שאין לה"ר יעקב הנז' שום עון אשר חטא ואם ח"ו ירצו הקהל לפגוע בכבודו פשיטא שהוא שלא כדין כי אין מחייבין לה"ר יעקב בשביל שותפיו וגם השני השותפין אינם יכולין להענישם אם יאמרו הננו מוכנים ורוצים לוותר ולקיים מה שנדרנו ונשבענו ואם יעקב מכריח לכם מה אנו יכולין לעשות כי אנו לא נשבענו אלא שלא נתבע אנחנו כן וא"כ אנו נעמוד מנגד וה"ר יעקב יעשה מה שירצה ובזה לדעתי הם נצולים שאין ראוי להענישם לא מטעם שבועת בטוי ולא מטעם שבועת שוא:
368
שס״טגם אם לחלוקה הג' שה"ר יעקב נמצא בעת הפשרה עמהם והסכים למה שהם עשו אלא שהוא לא נשבע כל שכן ודאי שהוא והם פטורים ומותרי' ויכולים לומר בפה מלא אנו לא נשבענו לך אלא לפי שראינו שה"ר יעקב הסכים לדעתנו וחשבנו שיעמוד בדבורו ולא יערער עוד על הדבר ולא דמי זה לנשבע על האחרים שהרי הם בעצמם שלשתם שוים בהפסד וריוח המכס ההוא ויכולים לומר שכשנשבעו בטוב נשבעו ולא היה שבוע' שוא מי הטעם שכתבתי ועתה אנוסים גמורים הם וראיה לזה מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תשע"א ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאים לזמן פלוני ולאחר זמן עמד ושדכה וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון והשיב שהדין עמו לפי שזה אנוס גמור אם לא רצתה הבת לינשא לבן שמעון ומאי הוה ליה למעבד ואין לך אונס גדול מזה ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן אפי' התנה שאם תסרב שיפייסה כדאמדינן בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן ליה ואל תשיבוני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור ולא היא דאונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצ' האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טעם אונס ע"כ.
369
ש״עמכאן אני אומר דגם בנ"ד יש לנו לומר דדרך הוא שהשותפים מסכימים לדעת מה שעושים השותפים האחרים בהיות הוא א' והשותפים יעשו מה שעשו שנים א"כ נוכל לומר ודאי שעל זה הסכימו אלו השותפי' בשעה שנשבעו שה"ר יעקב יסכים לדעתם ולא דמי לנשבע לאחרים כנ"ל וא"כ עכשיו שה"ר יעקב מעכב אין עליהם אשם כלל ולא מבעיא אם הסכים לדעתם בשעת מעשה אלא שאחר נתחרט דפשיטא שהם פטורים לגמרי אלא אפי' שלא היה שם בשעת הפשרה אנוסים גמורים הם כי סברו שדרך השותפים שיסכים האחד במה שעשו השנים כיון שודאי לתועלת השותפות עשו מה שעשו וכל זה אני אומר אם לא נשבע ה"ר יעקב כמו שנשבעו הם אבל אם הוא נשבע ג"כ אעפ"י שלהלכה אני אומר שהיה אפשר לומר שכיון שהפסידו דבר שאינו הווה להפסיד במכס ההוא כל כך כמו שהפסידו היינו יכולין לומר דאדעת' דהכי לא נשבע אבל למעשה לא הייתי סומך על זה כמו שאמרתי ומ"מ אם ה"ר יעקב לא נשבע כנ"ל והוא הוא התובע לאנשי הקהל ושאר השותפי' עומדים מנגד אין על שום אחד מהם עון. וכ"ש אם האמת הוא שעברו קצת מאנשי הקהל שבועתם שהעלימו מהמכס מה שנשבעו שלא להעלים בהא ודאי הם פטורים שכבר כתב הרא"ש בתשו' על שנים שנשבעו זה לזה ועבר אחד מהם בין כדין בין שלא כדין השני פטור שהרי לא נשבעו אלא אדעתא דהכי שיהיו תפושים זה עם זה בחמר השבועה ויקיימו זה לזה כל מה שנשבעו ועכשיו שנמצא שאנשי הקהל לא שמרו שבועתם הם פטורים השותפים הנז' גם כן משבועתם ע"כ הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
370
שע״אשאלה ראובן נחשד בעיני החכמי' והממוני' יצ"ו איך אמר דברים שהיו נוגעים בכבו' החכמים והממוני' יצ"ו ובשמעו ראובן הנז' הלך להתנצל בפניהם ונשבע להם איך לא דבר כדברים האלה וזה היה כפי דעתו ומחשבתו שמה שדבר לא היה נוגע בכבוד החכמים והממונים ה"י והוסיף עוד ואמר שאם ח"ו יבואו עדים ויעידו איך אמר דברים שנוגעים בכבוד החכמים והממונים שיהיה מנודה בעה"ז ובע"הב והחכמים אמרו לו לך לשלום והוא הפציר בם וסירב ואמר איני רוצה ללכת עד שיתבר' למעלתכם האמת איך לא דברתי מאומה נגד כבדכם ח"ו. ואח"כ באו עדים והעידו לפני החכמים והממוני' שראובן אמר אותם הדברים אשר נחשד עליהם ובראותם כן החכמים והממוני' הסכימו וכתבו הסכמה להכריזו למנודה לפי שעבר על שבועתו הנז' ועוד גזרו לקבל הנדוי שקבל עליו וראובן הנז' ישב בנדוי ג' ימים ושלח לומר לחכמים ולממונים שימחלו לו על מה שחטא והם גזרו ואמרו לו שאם ירצה לפרוע כ"ה פרחים באופן זה ימחלו לו וראובן הנז' סבר וקבל ונתן תכף ומיד כ"ה פרחים וגם ישב בנדוי שלשה ימים באופן שהחכמים והממונים התירו לו נדויו שקבל עליו והלך לו לשלום ושרפו ההסכמה מהקנס של ראובן הנז' לפניו אשר כתבו עליו אחר ימים רבים קרוב לארבע שנים בא ראובן הנז' ונתקוטט עם א' מאות' האנשים שהיו חתומים באותה הסכמה ואמר לראובן הנז' איך הוא עבריין ואיך הוא פסול לעדות וכי יש בידו עדין ההסכמה אשר כתבו החכמים עליו בעד הקנס שהוא עבריין כי הנראה שתי נוסחאות כתבו ושרפו האחת לפני ראובן והאחרת נשארה ביד חכם אחד בלתי ידיעת שאר החכמים יצ"ו. עתה יורנו רבנו אם הדין כן שראובן הנז' הוא עבריין מפני השבועה שנשבע אז מפני הנדוי שקבל עליו בב' עולמות או כיון שהתירו לו החכמים והממונים הנזכרים וגם קבל עליו ופרע' קנס החכמים והממונים הנזכרי' הותרה לו השבועה והרי שב בתשובה כיון שפרע הקנס שקנסו עליו וגם עתה ראובן צועק מרה שהוא לא ידע שנדוי עה"ב אין לו התרה ושאם היה יודע לא היה מקבל כן עליו הדין היכן נוטה ושכרו כפול מן השמים:
371
שע״בתשובה
372
שע״גכל שנשבע אדעתא דנפשיה ונמצא שלא היה כן לא עבר על שבועתו וראיה מהא דאמרינן בנדרים פ"ד נדרים היכי דמי שבועת שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועת' דהכי אמר רב והדין אמר שבועתא דהכי אמר רב כל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קא משתבע ובנ"ד כיון שראובן נשב' אדעתא דנפשיה שחשב שלא היו הדברים שאמר נגד כבוד החכמים והממונים יצ"ו אפי' שנמצא כן אחר כן שהיו הדברים האמורים נגד כבוד החכמים והממונים לא עבר על שבועתו והדברים מורים שראובן הנז' היה חושב שלא היו דבריו נגד כבוד החכמים והממונ' לפי שבא מעצמו להתנצל לפני החכמים והממונים מבלי שהיה לו שום פחד מהם שהרי היו אומרים לו שילך והוא סירב ואמר שלא היה רוצה לילך עד שיתברר להם האמת שלא אמר דבר נגד כבודם ואם מפני הנדוי שקבל עליו בשני עולמים גם מזה אינו כלום ואין לו עליו כלום כיון שהתירו לו החכמי' והממונים הנז' כי לשון חכמים מרפא כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מהרי"ק בטור י"ד סי' רל"ט וז"ל ובתשובה אחרת כתב על מי שנדה עצמו בשני עולמים אם לא יעשה כך וכך ועבר ולא עשה לשון חכם מרפא וחכם עוקר את הנד' ואת הנדוי מעיקרא וכאלו לא היה הנדר והנדוי כלום וענין יהודה דאיתא בהחובל מפני שהיה סובר בנדוי על תנאי אם נתקיים התנאי אין צריך הפרה ועל כן לא שאל על נדויו הא שאל היה הכל מופר על פי שאלה לחכם. כדאמרינן פרק אלו הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה אעפ"י שנתקיים התנאי מנלן מיהודה כו' עכ"ל. אבל המרדכי בשם ה"ר פרץ כתב שנדוי של עוה"ז יש לו התרה ושל עה"ב אין לו התרה וכן רבנו ירוחם בנתיב י"ב שקבל מרבוותא שהמנדה עצמו בעה"ב אין לו הפרה מההיא דיהודה ע"כ. ונראה דפליגי הני רבוותא בפירוש הפשט של אלו הן הגולין דלדע' הרשב"א ז"ל הא דקאמר אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי צרי' הפרה מנלן מיהודה דכתיב כו' משמע א"כ שהיו יכולין להפר ליהודה ומשמע ליה לרשב"א ז"ל מסתמא אכל מה שקבל יהודה קאמר וכפי דעת ה"ר פרץ הכי פירושו נדוי על תנאי בעה"ב צריך הפרה מנלן מיהודה שהרי יהודה על תנאי קבלו ואפי' הכי נדוי של עולם הבא לא יוכלו להפר לו א"כ נדוי שהוא על תנאי הוי נדוי אעפ"י שנתקיים התנאי ולהכי היה יהודה מנודה מפני הנדוי שקבל בעה"ב שלא היה לו התרה והילפותא הוא שנדוי של העה"ז אפי' על תנאי ונתקיים התנאי צריך התרה וזו היא ג"כ הראיה שהביא רי"ו שכיון שלא התירו ליהודה נדוי של עה"ב ודאי נראה שלא היו יכולין להתירו לו שאם יהודה טעה וחשב שלא היה צריך התרה כמ"ש הרשב"א ז"ל לא היו טועי' יעקב ואחיו כלם בזה והרשב"א ז"ל תירץ לזה שאולי חשב יעקב ואחיו שלקח יהודה התרה ומ"מ אפי' שהיא מחלוק' הפוסקים לא משום זה יקרא ראובן עבריין ח"ו ואין בו שום פסלות מזה כיון שהתירו לו וכ"ש אם יהיה הטע' לאותם שסוברים שנדוי עה"ב אין לו התרה מפני שעדין לא חל עליו הנדוי אלא אחר מיתה א"כ בעודו בחיים אינו מנודה לא לבריות ולא לשמים הגם שמרדכי לא נראה לו טעם זה ונראה לי שכל זה איני אלא למי שיוד' שנדוי עה"ב אין לו התרה אבל מי שחושב שנדוי ע"ה יש לו התרה ונדר במחשבה זאת הדין הוא שאין צריך התרה לא בעה"ז ולא בעולם הבא וראיה ממה ששנינו במס' נזיר פ"ב יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שהחכמים מתירים לו כו' הרי זה מותר. וא"כ בנ"ד שאומר ראובן שלא היה יודע כי נדוי ע"ה אין לו התרה אלא היה חושב שהוא כנדוי עה"ז שיש לו התרה אין צרי' התר' כלל לא בעה" ולא בע"ה אלא היא מותר בלתי התר' מפני דקי"ל נדר שהות' מקצתו הותר כלו דתנן במס' נדרים פ"ג ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים ב"ש אומרים הן מותרים ומה שעמהם אסורים וב"ה אומ' אלו ואלו מותרים ופירש רש"י ז"ל ב"ש אומרי' הן מותרים אביו ואחיו בלבד ומה שעמהם אסורי' דקסברי נדר שהותר מקצתן לא הותר כלו ב"ה סברי נדר שהותר מקצתו הותר כלו ע"כ מפי רבנו גרשון ז"ל עכ"ל ודבר ידוע שהלכה כבית הלל וזה התר לרבים מעמי הארץ שאינם יודעי' דין זה וקופצים בנקל ומקבלי' עליהם נדוי בעה"ז ובעה"ב שכל זמן שאומרי' לא ידענו שהמנדה עצמו בעה"ב אין לו התרה אלא היינו חושבים שיש לו התרה הרי אלו נאמנים ומותרי' בלתי שום התרה כלל וא"כ אפי' לדעת ה"ר פרץ שכתב שנדוי עה"ב את לו התרה ואפילו שיהיה הטעם כמ"ש המרדכי מפני שצריך שיתיר לו המקום כיון שלא ידע מי שקבל הנדוי וחשב שיש לו התרה עפ"י חכם אין צריך התר כלל לא מחכם ולא מהקב"ה וא"ת א"כ כיון שכל מי שלא ידע וחשב שיש לו התרה ואינו כן אין צריך התר כלל א"כ יהודה שחשב ע"ד הרשב"א שנדר שהוא על תנאי ונתקיי' התנאי אין צריך התרה למה נשאר בנדוי והוצרך שיתיר לו המקום ב"ה זאת אינה קושיא כלל שלא אמרו אלא למי שחשב בעקר הנדר ענין א' ואדעתא דהכי נדר ואח"כ נמצא שלא היה כמו שחשב אינו צריך התרה משו' דבעינן פיו ולבו שוים אבל יהודה טעה בדבר שהיה חוץ מנדרו שאחר שנתקיים תנאו חשב שלא היה צריך עוד התרה וטעה בזה וא"כ בנ"ד כיון שראובן זה שקבל עליו נדוי בעה"ז ובעה"ב וצוח ככרוכיא ואמר דלא ידע שנדוי עה"ב אין לו התרה הרי מותר מכל וכל וא"צ התרה כלל ואפי' לרע' ה"ר פרץ ז"ל ודבר זה ברור כשמש שמעיה שרביט הזהב.
373
שע״דתשובה
374
שע״הנראה בעיני שהדין דין אמת כמו שפסק הח' הש' נר"ו שכן הדברים שראובן חשב שמעולם לא הוציא מפיו דבר מגונה נגד החכמי' והממוני' והדין פשוט מאד דא' מד' נדרים שאינ' נדר כלל הוי נדרי שגגות שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל פטור וכן שבועה שלא אוכל ושכח ואכל פטור וכבר ביאר הרמב"ם בהלכות שבועות פ' ג' בטוי שחייב' עליה תורה היכי הוי כגון שנשבע שאכל והיא ידע שאכל וששבוע' שקר שנשבע אסורה אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן וזו היא השגגה שחייבין עליה קרבן כו' ולענין מלקות כתב בפ"ב וז"ל אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא כו' הרי זה אינו לוקה כו' עד וכן אם התר בו ואמר מעולם לא נשבעתי כו' עד אחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הוה אבל לא היה פיו ולבו שוים אין שומעין לו ע"כ מכל זה משמע שאדם נאמן ע"ע ואע"ג שעינינו רואות שהוציא בפיו שלא יאכל ואמר בלבי לא היה אלא שלא אצא אנו מאמינים לו ואין מקום לחייבו אלא על אחד מן הדרכים שכתב הרמב"ם שיודה בפני עדי' או שבשעת התראה כפר שלא נשבע אלא על דבר פ' וכשבאו עדים חזר ואמר כן היה אבל לא היה פיו ולבו שוי' משמ' בפי' שלפי שהוד' שהעדי' אמר' אמת ונתנצל בטענ' שלא היה כו' הוא דלוקין הא אם היה עומ' בדבורו ואומר העדי' אומרי' שאני נשבעתי ואני ידעתי שלא נשבעתי לא היה לוקה לפי שהיינו אומרי' דאין כאן התראה כי כשהיו מתרין שנשבע לא נמנע מלאכול מפני שהוא חשב שלא נשבע ועכשיו שלוקה הוא מפני שמודה לעדים וההתנצלות נותן שקר כיון שלי אמר כן מתחלה והוי כמי שאמ' לו חברו מנה אתה חייב לי ואמר לא היו דברי' מעולם ואח"כ באו עדי' וחזר וא' לויתי ופרעתי שאינו נאמן דכיון שאמ' תחלה לא לויתי כבר הודה שלא פרע ושוב אינו יכול להחזיר לו' פרעתי הכא נמי אם היה אומר מתחלה נשבעתי אבל לא היא פי ולבי שוי' היה נאמן אבל כיון שמתחלה אמ' שלא נשבע כו' הודה שלא פרע ר"ל שלא היה דבר כדי שיוכל להתנצל כשחזר והודה על השבו' אחר העדי' הרי מעיד על עצמו שפיו ולבו שוים היו ואין להק' ונימא א"כ שיהא נאמן לו' כן מגו דאי בעי היה עומ' בדבורו והיה אומ' לא נשבעתי אלא שנר' שאין להאמינו משום דהוי כמגו במקר עדי' מ"מ שמעינן שבין לקרבן ובין למלקות לא מחייבינן ליה לגברא אלא בדב' ברור מאד אך אמנם כל טצדקי דמצינן למעבד להעמיד אדם בחזקת כשר עבדינן ואע"ג דאית תמיהא בלישנא דהרמב"ם דאיך בלוקה בכה"ם דאמר לא היה פי ולבי שוים אחר שבאו עדי' ושודאי ידענו שמשקר מ"מ כתב בפ' י"ב מהל' ש' וכיצד מתרין בו אומרי' לו פרוש פטור עד ע"מ כן אני עושה וא"כ בנדון זה שא' כשהתרו בו לא נשבעתי ואח"כ כשבאו עדים וחזר כו' נהי דאינו נאמן מ"מ איך לוקה והלא נר' בפי' שמעולם לא הותרה שלא קבל התראה אלא שיש ל"ל בדוחק שמ"ש ר"ל אינו ניצול מן המלקות מטעם מ"ש שלא היה פיו ולבו שוים כי אין אנו מאמינים לו ע"ז אך אמנם מטעם דין התראה ודאי שאין מלקין אותו מ"מ נחזור לנ"ד שנראה בעיני שהאיש הזה מחמת השבועה או הנדוי שקבל לא היה הדין נותן לענוש אותו שודאי לביה אנסיה שהוא חשב בודאי שלא זלזל אם מפני ששכח הדברים שהוציא מפיו והוי כמו מי שנשבע של' אכל ואח"כ נזכ' שאכל או להפך או שאולי חשב שהדברים שהוציא מפיו שלא היו דברי בזיון כדי שיצא מהם הקצף ומטעם זה נמי הנדוי שקבל לא היה נדוי שהכל היה בטעות והאדם בשבועה בעינן ומט"ז אני תמי' מה הוצרך החכ' הש' הפוסק נר"ו לטעם שהתירו כיון שהוא ביאר שהשבועה לא חלה עליו שהיה באונס או בשגגה כ"ש נדוי דקיל כי שבועה ד"ת והעולם נזדזע ונדוי הוי דרבנ' כי מפני זה אמרו ספק ש' להחמיר ובספק נדוי להקל וכמ"ש מהרר"י קולון שרש כ"ה וא"כ החכ' הפריזו על המדה יותר מדאי אם לא שאיפשר היה להם טעם מצד אחר כי ודאי כיון שלא היה חייב מלקות לא היה חייב נדוי ובפרט להכריזו דחמיר ממלקות וכהא דאמרינן דלת"ח ממנין על המלקות ולא על השמת' ולא די זה אלא שענשו גוף וממון והוא קבל כל מה שגזרו עליו וגם החכ' התירו לו וא"כ אפילו שהיינו אומרים שכ"מ שעשו היה בדין ומשפט כיון שקבל דינן אחינן הוא ומי שקראו עבריין עתיד ליתן את הדין ופוק חזי מ"ש הרמב"ם הל' תשובה פ"ז וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירם לפניו כדי לביישו או להזכיר דברי' וענייני' כדומים להם הכל אסור כו' עד שעובר בלאו לא תונו איש גו' ברוך שבחר ברבנו א"כ הוי לזה שהטמין הגזרה ואינה לחבריו בשראה שלא נשאר שום גזרה על ראובן כמו שהיה הדין נותן אם כנים הדברים כמו שבאו בשאל' אפי' לא היו עונשים עאכ"ו כאשר קבל גזרת חכמים נר"ו מי שחרפו עלהענין הוא עבריין והפסול לע"ד עד שישוב בתשובה וישאל כפרה ומחילה מה' ומהעלוב ההוא ושב ורפא לו:
375
שע״ושאלה ראובן שנשא בת ש' ובתוך ימים מועטי' נפל' הפרש בין החתן וחמיו מצד מעות שנתן ראובן לש' ושאל החתן מהנערה החפצים שלה למכור אותם לעשות משא ומתן אחר שאביך אינו נותן לי מעות וקמה הנערה בחימ' שפוכה ושלחה בעד הורתה ולקחתה את הנערה והוליכ' אל בית אביה וטענה מאיס עלי מפני שקללני והכני גם הוצי' עלי סכין ובאו לב"ד וקבלו ב' הצדדי' שבוע' לקבל גזרת' בכל היוצא מפיה' או מפי כתב ע"פ הדין שיראה לעיניה' ואח"כ הסכימו לחקור ולידרוש אם אות' הטענות שטענה הנערה אם היה בהם ממשות והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל להעליל על ראובן דברי' שלא היה מעולם אדרבה העידו על טוב הנהגת ראובן עם אשתו זו אחר שהטילו חרם גדול ונורא מרעיש הארץ לשכנים ולשכנות הנמצאי' שם בכל יום העידו כזה אדרבא בכל יום היתה משחקת ומרננת ונעשה זכרון עדות כתוב וחתו' ועכ"ז פסקו הדייני' ודנו אותה שאינה מורדת אלא מאיס עלי אעפ"י שטענותיה היו שקר וכזב ופסקו כמו גדולי האחרוני' ע"ד שכתב הרשב"א ז"ל גם בזה ישיב לי הרב נר"ו ועתה שאל ממני ידידי בני יחידי יצ"ו כי נפשו מרה לו אם אחר י"ב חדש לא תחזור אם יכול לישא אשה אחרת עליה בלתי רשות ב"ד מפני שקבל עליו נזירות שמשון ע"פ דברי השואל
376
שע״זתשובה
377
שע״חגלוי וידו' בשערי' שערי' המצויני' בהל' כמ' נתחבטו הראשוני' והאחרוני' בדין מורדת ובאומר מאוס עלי זה או' בכה ומראה לו פני' וזה אומר בכה ומראה לו פני' ומי הוא בדור הזה יכניס ראשו ביני הרים הגדולי' להכרי' ביניה' מ"מ ראיתי להשיב בדרך קצרה מה שהייתי עושה בדין זה אם היה בא מעשה לידי אחר שראיתי עדות חתימת החכמי' השלמי' רוזני וקציני יהי ה' עמה' ויאריך ימיהם לטובה כי לבשו בגדי קנאה להוציא לאור אם אמת היה הדבר אשר הוציאו דבה רעה על בן חכם יכבד אב שלא היה נוהג כשורה עם אשתו ואחר החקיר' ודרישה מצאו כי אמת נכון הדבר שהבחו' נקי הוא זך בלי פשע אבל האש' היא היא היוצא החוץ מן השור' הראויה לנשים כשרות וע"כ נ"ל לגזור כאשר אכתוב בס"ד. הר"ן כת' בתשו' שלדעת הרמב"ם האומרת מאיס עלי נוטל' בלאותי' קיימין בין תפס' בין לא תפס' ודע' הרשב"א דוק' תפס' אין מוציאין מיד' אבל לא תפס' אין נותנים לה כלום והפסיד' הכל. ובדין מורדת דהיינו בעינא ליה ומצערנ' ליה דעת הרמב"ם תפס' אין מוציאין מיד' ואי לא אינ' נוטלת ולד' הרשב"א אפי' תפס' מוציאין מידה וזה דעת האח' וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל וכתבו הגהות בשם התוס' ובשם הר"ם שאפי' לדברי האו' דבטענת מאיס עלי כופין להוציא היינו בנותנ' אמתלא' וטענת הנראית לעין למה הוא מאוס עלי' אבל האומר' מאיס עלי בלא טענ' אינו חייב לה לא מזונות ולא כתוב' ולא אפי' מה שהכניס' לו ואפי' איתי' בעיניה ונראה לזה מסכימים הרא"ש והטור בנו ז"ל וכפי הדברי' האלה היה נראה בעיני דפחות' יותר ממורדת דכיון דהיא נתנה טענות ודברי' כנגד בעלה ונמצאו הכל שקר וכזב כמ"ש הח' נר"ו מוכיחים הדברי' שעיני' נתנה באחר כיון שהעליל' דברים שלא היו וע"כ הייתי דן אות' כמורדת היותר חמורה שאיפשר אבל מה אעש' כיון שהקרובי' אל החלל הם רבני קושטנדינ' רבתי רואי' הדברים בחוש ודעת' נוטה לדונ' כאומרת מאיס עלי עליה' יש לסמוך ומ"מ אחר שדעת אחרוני' שהאומרת שמאיס עלי אם לא תפס' הפסיד' אפי' שלד' הר"ם במז"ל אין הדין כן ראוי לדון בנושא זה כדברי האחרונים בהצטרף מה שנרא' בעין שהיא מורדת דאז אפי' הרמב"ם מוד' וא"כ אם לא תפס' הפסיד' כנ"ל כן דעתי בשאלה הזאת:
378
שע״טועל השאל' הב' ראיתי להקדי' הקדמ' והיא זאת שנינו במשנ' פ' אעפ"י המורדת על בעל' פוחתין מכתובתה ז' דינרי' בשבת ר"י א' ג' טרפעיקין וכן המורד על אשתו מוסיף על כתובתה ג' דינרי' בשבת ר"י או' ג' טרפעיקין ובגמרא אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל מה בין מורד למורדת ופרש"י ז"ל מ"ש כשהוא מורד אינו נותן לה אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרעפיק א"ל צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ופרש"י האיש שוכר את האש' ש"מ צערו מרוב' עוד תירוץ שני זה יצרו מבחוץ קשייו נכר ומתגנ' ע"כ מכאן למדנו בפי' שצער האיש לעמוד בלא אש' גדול מצערה של אש' ולע"א שהאיש מלבד הצער נמשך לו גנאי וא"כ אחר שאנו רואין כמ' תשו' חכ' ונכנסו בעובי הקור' לעגונ' דאתתא עד שהתירו' לינשא בעדו' אשה ואפי' ע"פ עבד או שפח' א"כ כ"ש שיש לנו לחוש הרב' מאד על עגון האיש כי מלבד הצער והגנאי הנ"ל איפשר ח"ו שמרד אשתו עליו יביאהו לידי הרהור עברה או שמא ח"ו אפי' לידי מעש' וא"כ יש לדון ולו' דודאי ע"ד זה לא נשב' שלא לישא אשה. וכבר לימי' נשאלתי מאשכנזי א' שמדדה אשתו עליו והאשכנזים יש להם חומר' ר"ג מאור הגול' שלא לישא אשה על אשתו ואני בעוניי צדדתי צדדין להתיר לו אלא שאח"כ ראיתי פסק מהרב החסי' כמה"ר יחיאל אשכנזי זלה"ה שהאדי' להחמי' ולהבי' שדעת החכם רבינו גרשון ז"ל היה עד כי יבא שיל' והביא דאי' מרבנים רבי' וגדולים שהיו באלף הששי והיו כותבין לאסור לישא אשה על אשתו ואני או' שקצת מאותם הרבני' ראה הר"ן ז"ל ולא הביא ראיה מהם גם מהררי"ק ז"ל עד שמזה נר' שהדבר אין ולא ורפיא אם גזרת מוהר"ר גרשו' ז"ל נתפשט עד סוף האלף החמיש' לבד או יותר וע"כ אמרתי שעכ"פ צדקו דברי הר"ן ז"ל שכתב שדבר זה תלוי בחכמי אשכנז כי להם היתה הגזרה הזא' ולא נתפשט במקום אחרים. וא"כ לענין חשש גזרת חרם ר"ג שלא נתפשט רק בין האשכנזים אין לחוש בנ"ד כ"ש כמה שהגזרה הנז' מסופק' מאד ולענין השבועה אנ"א מן הטעם שכתבת' בהקדמה דיש לנו לו' ששבועה זאת שנשב' הבחור הנז' ליהוי כשבו' שגגות דאמרי' דעת הנודר או הנשב' כמ"ש הרא"ש ז"ל הביאה ב"י בטור א"ה על' פ"ב וז"ל ואזלינן בתר אומדנא ואפי' במקום שבוע' ונדרים וכדאמ' לא נתכונה זו אלא להגון לה ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשובה הנז' כדברי השואל עוד ראיתי תשו' אחר' שכ' הרא"ש על ר' ששדך בתו לש' ונש' לו שיתן לו עמה ה' אלפי' זהובים לסוף ו' חדשים והיה לו לראות ממון רב וחובות ועל סמך שיגב' חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם יקר' עובר על שבועתו וחייב מלקות או אם הוא אנוס ואדם בשבוע' פרט לאנוס ע"כ תשו' אם אין לו לר' לפרו' מחובו' ולא מקרקעות וחפצי' חוץ מבי' דירתו ותשמיש אז הוא פטור משבו' ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו מה לפרו' דאין לך אונס גדול מזה שהיה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו כו' עד אבל ביתו וכלי תשמי' אפי' עני המתפרנ' מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הילכך אינו מחוייב למכו' לקיים שבו' דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמו' ברעב ע"כ והדברים ק"ו ומה זה שיש מקום לקיים שבוע' במכיר' כלי ביתו ותשמיש אפי"ה קאמר הרא"ש דאמדינן דעתיה ואעפ"י שלא פירש בשעת שבועתו אמרי' דהוי כמו שפירש כ"ש וק"ו בנ"ד דאית לן למימר דאדעתא להצטער להתגרו' ושמא ח"ו לבא לידי עביד' ממש אדעתא דהכי ודאי לא נשבע.
379
ש״פעוד ראיה אחרת וגדולה היא מאד שכתב מהררי"ק ז"ל שרש י"ז על מי שנשב' לפרו' למלו' בלי בקש' שהוא חיי' להוליכו אחריו במקום קביעותו' מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלוא' דאדעתא דהכי נשבע ולא דמי לתשו' ספרדים שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם מיד שהלך המלו' חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת הלואה כו' יעויין שם הרי שאפי' נשב' לפרו' בלי בקשה דהיה מחוייב מכח השבועה להוליך המעות למלוה למקום דירתו עכ"ז אמרי' דהיינו דוקא שלא שינה המלוה מקום קביעותו הראשון אבל אם שינה לכ"ע אינו חייב להוליכו לידו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי שישנ' מקום קביעות דירתו לא נשבע וא"כ כ"ש בנ"ד וק"ו שיש לנו לומר שכשנשבע לאשה הזאת שלא ישא אשה אחרת עליה היינו כל זמן שהיא לא תשנ' דרכה מדרך הנשים ההגונות והראוייות אבל זו ששנתה דרכה אדעתא דהכי ודאי לא נשבע ולפי שראיתי תשובה להרמב"ן נר' קצת סותרת מה שאמרנו וז"ל וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא הוה מצריכינן לישאל לחכם עליו דהא חד מארבע' דברים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות יש לומר דכנדר טעות הוי לא נדר טעות ממש דנדרי שגגות דתנן היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה באומר שאין אשתי נהנת לי שגנבה את כיסי או שהכתה את בני ונמצא שלא הכתה ושלא גנב' אי נמי כגון שיש אונ' גמור שהפסיקו נהר או חלה בנו וזה מן הסתם כמתנה בנדרו אבל כל שאין בעיקרו שום שגג' ושום אונס אלא שנד' משופי הלב אם יש לו פתח של אונס או של שגגה הרי נדר זה חל שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ"מ יש לו התר בשאלה עכ"ל ולכאורה נר' קצת סות' מה שאמרנו דיש לומר דגם בנ"ד לא היה אונס ולא שגג' בשעת הנדר או השבועה כי בשופי הלב היה כשנשבע אלא שאח"כ נולד הטעות או השגגה ואין להקשות לדברי הרמב"ן מהא דתנן במתני' נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונז' שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושת' ע"כ וכתבו התוס' קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג וקתני נמי בשעה שהיה הנדר ראוי לחול משמע מכאן סתיר' לדברי הרמב"ן דהרי מצינו שאעפ"י שבשעה שנדר היה בשופי ולא היה אנוס מ"מ מיקרי נדר שגגות אלא שנר' לי דלא דמי דהתם בשעה שהנדר היה ראוי לחול לא היה בשופי אבל במ"ש הרמב"ן הנדר כבר חל בשופי אלא שאח"כ נולד דבר אונ' ומשום הכי לא אמרינן ביה האדם בשבועה פרט לאנו' ונ"ד להא דהרמב"ן דמי אלא שמ"מ נר' בעיני שהרמב"ן פליג על סברת הרא"ש ועל כל הני דכתיבנ' לעיל דבשעה שנדר או נשבע היה לבו בשופי וחל הנדר או השבועה ואח"כ נולד האונס ואפי"ה היה אפשר לקיים נדרו או שבועתו ועכ"ז כתב הרא"ש ז"ל דהוי נדרי שגגות ואדעתא דהכי לא נדר וכן הרשב"א ז"ל כמ"ש וכן מהררי"ק דהוי בתרא טובא והיה אפשר לומר דכדאים אלו לסמוך עליהם אפי' הוי נגד סברת הרמב"ן ומ"מ אני אומר שלהיות חמר השבועה כ"כ גדול ראוי לחוש לדברי הרמב"ן אם היה נמשך מדבריו איסור אלא שנר' לי שהמדקדק בדבריו יורה יורה ידין ידין דאפי' לפי דעת הרמב"ן הבחור הזה אם לא תחזור אשתו אחר י"ב חדש ממרדה פטור ומותר לישא אשה אחרת עליה שהרי כתב הרמב"ן בדבריו הנ"ל כגון שיש אונס גמור שהפסיקו נהר או חלה בנו דהרי בהני תרי מילי חל' השבועה בשופי ואח"כ נולד האונס אלא שנר' שהוא מחלק בין אונס גמור לאונס שאינו כ"כ גדול דבאונס גמור כגון הפסיקו נהר או חל' בנו אמרי' אדעתא דהכי ודאי לא נשב' והוי שבוע' בטעות כ"ש בנ"ד דאי' ביה כל הטעמים הנ"ל הוי יותר אונס גמור מהפסיקו נהר או חל' בנו ולמה שחשש השואל במ"ש הרב כמהר"ר יוסף בן לב זלה"ה שיש לחלוק ולומר דהני שאם היה נשבע סתם שלא ישא כו' דודאי מצי למימד דאדעתא דהכי לא נשבע אבל כיון שתלה הדבר ברשות ב"ד איכא למימר דאינו יכול לישא אשה כו' אם לא ברשות ב"ד איכא למימ' דאדעתא דהכי נשבע שכשיראו ב"ד האונס יתנו לו רשות אם לע"ד איני מסתפק בזה אלא דכשנשבע זה אפי' שנשבע אם לא יתנו לו רשות ב"ד לישא אשה כו' כל זה נכנס בטענת הנז' שאם ידע כשנשבע שהיה נולד אונס גמור כזה לא היה נשבע כלל ועקר ולא היה תולה דעתו ברשות ב"ד כיון שזה אונס גמור לגוף ולנפש כמ"ש ומ"מ לרווחא דמילתא בשעת שיגיעו הי"ב חדש טוב שיתירו לו ג' ובזה נר' שיצא ידי חובתו לגמרי הנלע"ד כת"וח שמי הצעיר שמואל די מדינה:
380
שפ״אשאלה עיר שהיה בה קהל א' והסכימו עליהם בהסכמה ובשבועה שכל מה שיגזרו ז' אנשי המעמד של אותו ק"ק מטוב ועד רע שבשום צד שבעולם לא יוכל אדם לסרב בכל מה שיגזרו הז' הנז' ואפי' שיקהלו הז' הנז' פעם אחר לבטל מה שגזרו שלא יוכלו אפי' הם בעצמ' לבטלו ובאותו העיר היה מלמד תינוקות אחד שהיה מלמד ויצא עליו ש"ר עם נערה אחת כו' אבל לא נתברר הדבר והיה קטטה ומריבה בין אבות הנערים שקצת מהם היו אומרי' שהיו רוצים לסלקו וקצתם היו אומרים שלא היו רוצים שהיה מלמד את בניהם הטב שהם לא היו מאמינים באותו שם רע שיצא כאותו שהיה מאמין שלא יתן לו בנו ללמוד והיה בזה קטטה בקהל כיון שראו הקהל אותה המריבה עמדו הז' וגזרו שלא יתן אדם בנו לאותו המלמד ללמוד ובאותם הז' היה החכם של אותו הקהל שהיה רוצה שיתנו את הנערים לו ללמוד וג"כ היו ביניהם קצת אנשים שהיו אויבים לאותו המלמד ועתה רצו פעם אחר' אותה קצת אבות נערים שהיו רוצים אותו להשיבו ללמוד מפני שאומרים שאותו השם לא נתברר אם היה אמת ואת"ל שכן היה עתה עשה תשוב' ומשקם אותו מלמ' מללמוד הנערים הולכים מדחי אל דחי ואותו המלמד היה מלמדם ומוכיח' היטב ועתה באנו להודיע למעכ"ת הענין ומפילים תחנוננו לפני כסא כבודו להודיענו אמתות הדבר אם יוכלו להשיבו לאותו המלמד על כנו או לא:
381
שפ״בתשובה
382
שפ״גאיני יודע במה נסתפקתם אם הספק מחמת המלמד כי מי שיצ' עליו שם רע כו' ודאי שאינו ראוי להיות מלמד כי מה יועיל למודו כי אם להרע ועל זה נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וגו' ומי שהוא מלמד צריך בלי ספק להיות כמלאך ה' וכן אמרו חכמים כי שפתי כהן כו' אם דומה ת"ח למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו לא יבקשו ומ"מ לפי שכל ישראל בחזקת כשרים אם לא יש ראיו' או לפחות אמתלאות גדולות אין להוציא שום אדם מחזקתו כי גדול' חזק' אך אמנם אם יש ראיות ואמתלאו' או גדולו' אינו מן הראוי להחזירו לאומנותו כי לאיש כזה תשובתו קש' כי מי יאמ' שאינ' תשובה של רמאות כדי שיחזרו לאומנותו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה על טבח שיצאת טרפה מתחת ידו אבל שהטרפיות ידועין הן ואם לא נודעו לזה אינו ראוי למנותו טבח ולסמוך עליו כלל כו' עד ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקבלת דברי חברות אם ראינוהו דואג על מה שאירע ומתאנח על כך מקבלין אותו אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש בכך הרבה והכל לפי מה שהוא אדם ע"כ ואנו רואים שהוא בענין שחיטה שאפילו שהוא מעיקרי התורה מ"מ אינו כ"כ חמור כעבירה הזאת שהיא בסקילה ומגונה אפילו לרשעי ישראל עאכ"ו למלמד את בני ישראל ולא עוד אלא שגורם להם לצא' לתרבות רעה חלילה וחס להיות איש כזה מלמד אמנם כבר אמרתי אם לא נתברר הדבר כל ישראל בחזקת כשר עד שיודע לך במה נפסל וזהו אם הספק מצד השם רע ואם הספ' מצד ההסכמה שיש להם והשבועה שכל מה שיגזרו הז' טובי העיר כו' כנז' בשאלה שאם עיניכם רואות שהוא המלמד מצד עצמו ראוי ללמד כי הוא כשר בעיניכם כמו שאמרת' מצד ההסכמה והשבועה יש תקנה בהתרה ואפי' חמורה ע"ד רבים מ"מ לדבר מצוה כזאת מתירין אותה אפי' לדעת ר"ת ז"ל דהיינו ממש כדבריו וכמ"ש הר"ן והובא הכל באורך בטור י"ד שכתב נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם אלא א"כ יש מצוה בהתרתו וכתב הר"ן שדעת ר"ת דלא אמרי' דלדבר מצוה יש לו התרה אלא כעין ההוא עובדא דהוה ליה כעין נדרי טעות שהיו סבורים שהתינוקות יצליחו בלמודם עם מלמד אחר ממלמד זה ונמצא בהפך ע"כ ה"נ בנ"ד כשגזרו הז' שלא יהיה זה המלמד מלמד תינוקות עוד חשבו שיהיה להם מלמד אחר יות' טוב ויצליחו התלמידי' עתה נמצ' שהתלמידים בטלים ובעונות יהיו לאבוד עת לעשות לה' ויתקבצו הז' ואם ימצאו ג' שאינ' מבני העיר יעשו התר' על ידיה' זהו הדרך הישר והטוב:
383
שפ״דעל השאלה מראובן ושמעון שנשתתפו בעסק אחד ונשבע כל א' לחבירו שלא יהיה רשאי אחד מהם לעמוד באותו עסק בלתי רשו' חברו ובחברתו ואם ישליכו אחד מן העסק שלא יהיה חברו רשאי לעמוד בלתי רשותו או בלתי חברתו וזה נוסח תנאי הכתוב בשטר השותפות ותוך זה הזמן לא יוכלו להפריד השותפות הנז' בשום אופן ולא יוכל לעמוד א' מהם בתוך האוגק הנז' בלתי שיעמוד חברו עמו יחד עד שאם יגרשו לא' מהם בכח איזה שר ושופט או משנה עצמו כדי לשים א' במקומו על ידי דילוק או לאיזה סבה שיוציא לאחד מהם בכח שיתחייב חברו לצאת עמו ולא ישאר בזולת חבירו עמו ואפי' שיכריחו לאחד לשבת שלא בחברת חברו לא יוכל לקבל לא להשאר לבדו ולא בחברת אחר אם לא שיהיה חבירו עמו וכן ג"כ אם יצטערו לאחד מהם עד שמרו' שיחו וכעסו יוכרח לצאת מן האגיק יצא גם חברו עמו אחים ולא יתפרדו באופן שלא יהיה מציאות לאחד מהם באוגק בלתי רשות האחר ויהי היו' ויצא דבר מלכות לסלק כל היהודים שלא יטפלו באותו עסק כלל והוציאו שניהם יחד ויקומו הרועים ויגרשום בדבר המלך ושאל השואל מה משפט האיש אחד מהם אם ירצה לחזור ולהכנס בעסק הנז' אם באולי לא יספיק הסיוע וההשתדלות שניהם יחדו שיחזרו שם אם יש לאחד מהם לחזו' שם בלתי חברו עמו שלא הוזכ' בשטר שאם יגורשו שניהם שלא יוכל הא' לחזור והוי א"כ כמציל לעצמו או מכח השטר והתנאי הנז' נכלל ענין זה ג"כ ואין לו לחזור לבדו לעמוד אם לא ברשות חברו או בחברתו וא"כ אם חזר חייב לתת לו חלקו או אם יוכל לפייסו או שמ' בטל' השותפו' מיד כשיגורשו שניה' משם ונפטרו מן השבועה שלא להפרד
384
שפ״התשובה
385
שפ״ואני החתום למטה ראיתי מ"ש הח' השלם כמהר"ר אביי נר"ו והאריך הדבר יותר בקיומו של איסור וסגר ואין פותח וכנ"ל בעיני אין מקום התר לשום א' מהם לעמוד לבדו בלתי רשו' חברו ותחילה ראיתי לכתוב מהיכן היה איפשר לטעות ולהתיר וזה החלי בס"ד גרסי' בגמ' וכתב בהלכו' פ"ב דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכן גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסו' לא פת חטין ולא בפת שעורין שהרי לא נתכוין להוציא לומר שעורין כו' עד פיו ולבו שוין בעינן שיוצא בשפתיו ושיהיה מתכוין למה שמוצי' בשפתיו ובנ"ד לכאור' פ' מות' כי לא הוציא בשפתיו רק אם יצא א' וכיון שכן הו' היה אפשר לומר מכח הקדמה הנז' שאמרתי א"תל שבלבו היה גם כי כשיצאו שניהם השבוע' קיימת לא מהני כיון שלא הוציא בשפתיו ורק אם יצא א' מהם כו' דברים שבלב אינם דברי' וכבר כתבתי במעשה שבא לידי נ"ש על ענין כיוצא בזה וכתבתי שם וכן אני אומר כאן שנתחבטו חכמי רבני הזמן קדושים אשר בארץ ומהם הרב הגדול מורי מהר"רי טאיטצאק ומה"ר דכ"ץ ז"ל ודברי שניהם בתשובות מהר"ר דכ"ץ והנה מהר"ר דכ"ץ ס"ל שיש להכניס בכלל השבוע' דברי' שבלב כיון דמוכח' מלתא שכן היה כונתו ומורי כתב שאין כן אלא מה שהוציא בשפתיו לבד ובתשובות מהררי"ק בעל תרומת הדשן מוכח כדברי מורי ותשו' דרשב"ץ מוכח כדברי החכ' ה"ר דכ"ץ הביאה ב"י בי"ד ועכ"ז נר' דכולי עלמא מודו דחייבי' שניהם לקיים שלא לעמוד שום א' מהם בלתי חברו וטעמא דכל הני רבוותא איירו באדם הנשבע מעצמו אבל הנודר או נשבע לדע' חברו אינו כן וכמ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' שבועות וז"ל מי שנשבע שלא אוכל היום ועל דעתכ' אני נשבע אין זה יכיל לומר כ"וכ היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרי' שוים שנשבע על דעת' חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם ע"כ גם בנ"ד היה אפש' לו' דכיון שכל א' מהם נשבע לדעת חברו הרי כל א' בטל דעתו מפני דעת חברו ועל כל מה שיאמר חברו שעליו היתה השבועה חייב לקיים כיון שלא הוציא בשפתיו דבר שסותר כונת חברו אלא שקרוב הדבר שנכנס זה במה שהוציא בשפתיו ואת"ל דלא דמי דשאני התם שהוציא בשפתיו בפי' אכילה אז מועיל אחריו לומר שדעתו למה שהוציא בשפתיו בפי' כיון שתלה הדבר בדעת' אבל בנ"ד לא עדיף חברו ממנו וק"ל מ"מ הדבר פשוט שאסור מתוך תיבה א' שאמרו שלא יוכל לעמוד אח' מהם בתוך האוגק הרי שהשבוע' היא שלא יוכל א' מהם בין שיגורשו שניהם ובין שלא יגורשו שניהם אלא א' מהם ואפי' שכתוב שמה שאם יצא א' מהם בלשון יחיד כיון שיש לשון דמשתמע בפיו שאין אחד מהם יכול לעמוד לבדו באוג"ק חייב לשמור ולעשות וקרוב לזה כתב הרא"ש על צואת ש"מ שצוה על אשתו ואמר מהיו' תלך פלונית אשתו ותחזיק כו' עד ומהיו' תירש ותוריש ותנחיל ותחסין שכל אלו לשון ירושה ובטלים לגבי אשתו שאינה ראויה לירש וכת' לבסוף וז"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה שכתוב בה ותחזיק כו' יעו"ש ואני אומר שהדברים ק"ו ומה התם שהפליג להוציא כמה לשונות בטלים הספיק תיבה אחד לבטל ירושה מן התורה וליתנה לאשתו שאין לה שום זכות מן הדין וכל זה מתוך תיבה א' בנ"ד שהלשונו' אינם סתומים קצת ויש תיבה א' שמתוכה מחייבת בפירוש וחומר השבוע' נר' שהדבר פשוט מאד שאין כח לשום א' מהם לעמוד באוג"ק הוא לבדו ובלי רשות חברו כי השבוע' במקומ' כל זמן שהתנו ביניהם כנ"ל. ומעת' הנה אני בא לווכח על קצת דברי החכם הש' כמהרר"י נר"ו כתב לדחות ולו' שאין ראיה מתוך תשו' הרא"ש להתיר כו' כן דעתי אבל לא מטע' ר"ת שכתב וז"ל דהתם ה"ל בתולה נדרו בדבר ומותר כו' ודמי ממש להאומר קונס שאיני נושא פ' איני נכנס לבי' שהכלב כו' והאריך בראיה זו שהיא דומה ממש ואח"כ בסוף דבריו בא על ענין זה של התר החר' מאליו גם כן שאינו צריך שאלת חכם ממקום אחר לומר שאפי' לא היה תולה נדר בדבר ג"כ א"ה ה"ל כאומר לחברו קונם לביתך כו' שאם מת או מכר מותר כו' עד ולא למימר דיציאתו מחברה הוי דומה ממש למת או מכר לא ירדתי לכוונ' אלו הדברים שאם הכונה לומר שמה שחדש בסוף דבריו התר חרם מאליו א"א לומר כן שעד עתה לא כתב אלא זה ואם הכוונה שחדש עתה שאפי' לא תלה הנדר בדבר אחר הותר הנדר גם זה אינו שודאי הראי' שמביא מביא מביתך שאיני נכנס הוי נמי טעמא דהתירה מפני שבטל' נדרו במה שהיא בית וכי הנדר הוא שלא יכנס בבית ההיא ותלה זה הנדר במה שהיא ביתו וכי תימא א"כ מה חדש לא חדש דבר אלא דעד השתא הוי תולה בפי' ועתה אינו בפי' דאיפשר היה לפר' שאין הכונה כן וא"ה קמ"ל דהוי כמו שתל' בפי' ואם כן היציאה מהחברה הכי נמי הוי שהנדר היה ששום א' מבני החבר' לא ילך להתפלל שהנד' היא ההליכ' והתלי' היא היותו מבני החבר' ומשו' הכי ביתך שאני נכנס שאנו מפרשי' כ"ז שיהיה ביתך כך כ"ז שיהיה מבני החברה לא ילך וכשם שאנו מפ' כ"ז שיהיה ביתך כך יש לנו לפרש כ"ז שיהיה מבני החברה והדבר ברור מאד אין צורך לאורך ועל לשון הר"ן שהביא ב"י זצ"ל לא אאריך במ"ש והאריך הוא להודיע שדעת הב"י לפרש לשון הירושלמי על דרך הר"ן שהבעיא היא אי תפיס לשון ראשון כו' דהא ודאי אינו וכמו שראיתי כתב הוא נר"ו אח"כ דהאי ענינ' לא שייך תפיס לשון ראשון או אחרון זו היא סברת הר"ן והטעם דבשלמא המשכיר בית לחבירו בדינר לחדש וי"ב דינר לשנה דהני תרי לישני סתרי הדדי דדינר לחדש בשנה מעוברת הוי י"ג דינרים בשנה י"ב דינרים הוו י"ב לבד או הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה סתר דברי הראשו' דמהיום משמע עתה וכשאומר לאחר מיתה להפך אבל בנ"ד איכא לפרושי באופן דלא סתר דבור אחרון אל הראשון וראיתי לפרש לע"ד הלשון כמ"ש הב"י באופן שלא יקשה כלל אחר ההקדמה א' והיא שכתב מהר"י קולון שרש ענב רביעי וז"ל ודוקא היכא דמכחישי זה את זה הוא דתחתון עיקר דאיכא למימר הדר ביה כו' עד אבל היכא דאיכא חזר' דאפ' לקיים לא עדיף תחתון מעליון ואדרבא יותר סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון מפני שסמך על מה שכתב למעלה זה ראיתי להציע ועם הקדמה אתן טעם וסברא לשלשה סברות שיש בענין זה הרמב"ם ז"ל סובר דכשאמר ביתך זה שאני נכנס שיש לנו לפסוק שאם מכר או נתן מותר לפי שמה שאמר זה יש לו פי' שלא יסתור תיבת ביתך הראשונה שיכולני לפר' מלת זה שבאה לאפוקי בתים אחרים ואפי' דמיירי בשאין לו בתים אחרים מ"מ הבנת התיב' יש לה כי' מצד עצמה שאינה סותר' לתיבת ביתך מה שאין כן התם והרא"ש תופש כל החומרות דסבירא ליה דהאי לישנא נמי שייך ספק' אי תפיש לשון ראשון כו' והר"ן סבירא ליה כהרמב"ם בחדר דלא שייך הכא ספיקא דאי תפיס לשון ראשון כו' וס"ל מכח הירושלמי דיש להחזיק בדיוק תיבת זה כמו שאפרש בין בנדר ובין ביורש שמצוה לתת בית חתנו ליורשיו וזה טעמו שתיבת זה מיותרת שהיה יכול לומר הנודר ביתך שאיני נכנס למה הוצרך לומר זה גם המוריש היה יכול לומר תנו בית חתנות לבני זה למה לי והירושלמי בעי' כפי דעת הר"ן הכי קא מבעיא ליה מה ביתך זה מפני אתה תופסו כיון דתיב' זה מיותרת דודאי היה יכול הנודר לו' סתם קונם ביתך לבד כיון שתיב' זה מיותר' מה נדון בה מי אמרינן יש לנו לעשות ממלת הנודר הא' עקר ואז בהכר' יצא לנו קולא בהכרח דביתך אין לה הבנה אחרת אלא בעוד שהיא ביתך מכר או נתן מותר ומה תאמר מלת זה מיותרת נפרש שאמר כן לאפוקי בתים אחרים אע"פי שיש בזה צד דוחק אם לא יהיו לו בתים אחרים מ"מ כדי להחזיק ולעשות עקר ממלה ראשונה אין תימא לפי שכן עקר לעשות עקר מתיבת ראשונה כנז' בשטר לעיל או דלמא מפני חומר' הנדר אפשר דאית לן למימר דדייקינן תיבת זה דלטפויי אסור אתא לאסור נפילה או מכירה והבעיין לא היה עולה בדעתו לילך אחר מלת זה שהיא קודם הראיה אך הפשטן השיב שטעות היה בידו שיש לנו לעשות עקר ממלת זה אע"פי שהיא אחרונה שכן כו' עוד כתב שמצא בהגה במרדכי מי שנשבע או קבל חרם שלא יתן דבר כו' ורצה לדחות דחיית מהררי"ק ז"ל והודה בדבריו לקיים דברי הר"י בר פרץ דאי זבין לאו זביני וקשה טוב' שהרי כתב הרמב"ם ז"ל לסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואין צ"ל בי"ט אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנו מידו בשבת בקנין קיים וכותבין לאחר השבת וכן טור ח"מ סוף סי' רל"ה המוכר או קונה בשבת או בי"ה אעפ"י שמכין אותו על מה שעבר על דברי חכמים שמעשיו קיימים ע"כ והרי מושבע ועומד מהר סיני לקיים דברי חכמים שאמרו שלא יקנה ושלא ימכור וא"ל דהתם הוי דרבנן שהרי ר"י כתב כיון דאמור רבנן ומה שרצה הכרח מהרבית דשאני התם דאפשר לקיים המקח ולא תעשה כו'. נראה דבנשבע הוי כמו שיש תקנה לרבית אעפ"י שכב' עבר שנתן הגלימה ברבית ונתקנס אינה אלא חזרת הרבית גם בשבועה איכא תקנה בשאלה כו' עוד בפי' דבריו לא והא ודאי ליתא לדעת הפוסקים הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל ששניהם דחקו עצמם לבקש אופן שלא יחולו הקדושין באסור על נפשה כו' ומי הביאן לזה תישבע כו' זה כתבתי קודם ראיתי דברי התוס'. עוד מצאתי בתוס' על ההיא דקא בעי תלמודא בתמורה בתר דשנינן כל השני שנויי אביי ורבא במאי פליגי וז"ל וא"ת לימא דנפקא מינה אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגרש' דלאביי מהני ולרבא לא מהני וקושייא דידי נמי הוי בקידושין אלא ודאי כמו שכתבו התוס' דלא פליגי אביי ורבא באיסור שאסר' תורה אלא באיסו' שבודה האדם מעצמו ע"כ מה שראיתי לכתוב באלו כפי מה שהשיגה ידי:
386
שפ״זשאלה עיר שהיו בה בעלי בתים רבים ונכבדים ולהם ב' בתי כנסיות אשר שם האחד ק"ק פורטוגיזיש יצ"ו ושם השנית ק"ק ארגון יצ"ו ואש אלהים ירדה מן השמים ותאכל בתיהם ומחמדיהם הטובי' הבתי כנסיות הנז' ואמרו עתה רבים ישנו את מקומם ללכת למקו' שלבם חפץ ונשארו מעט מהרבה בכל אחת מהבתי כנסיות הנז' ואם אמרנו לבנות השתי בתי כנסיות נפרדות כבתחלה אין לאל יד כל קהלה בפני עצמה לעשות כרצונם כי רוששנו על כן נמנו וגמרו והסכימו כלם לדעת אחד לחבר את האהל להיו' אחד ולעשות מהשתי הקהלות אחת ולהתפלל בק"ק ארגון אשר כן יצא הגורל ולעשות תכף ומיד בבת אחת יחד מק"ק פורטוגיזיש בית המדרש שהנגרים יעשו מלאכה יום אחד בק"ק ארגון ואחד בבית המדרש באופן שתשלם ותגמר מלאכת שניהם כאחד ונשבעו שבועת ה' ע"ד שני אנשים שהיו משביעים אותם לעשות כן ושלא יתפללו רק בב"ה אשר בש' בק"ק אראגון יכונה אשר נבנה בשותפות ואחר כמה ימים כראות כי לא נפקד מהם איש וכי לא קיימו תנאם לעשות הבית המדרש יחד עם הבית הכנסת אמרו מה זאת עשינו לעזוב המקום אשר בו התפללו אבותינו והוא מחולל בגוים ושועלי' הלכו בו וזלזלו בכבודו והתחילו להתקוטט אלו עם אלו שרבים נמנעי' מבא לבית הכנסת בסבת הקטטו' והמריבות וחלוק הלבבו' כי הוא דבר נמנע שיהיה שלום מתוו' ביניהם כראותם כי לקחו ממונם לבנות קהלם ובית המדרש לא בנו ועזבוהו למרמס רגל זרים ונכרי' באו שעריו אז אמרו הנה אנחנו מרוצי' ומפוייסי' להפסיד חלקנו אשר עזרנו ממונינו לסייע אתכם בבניין הב"ה לשוב להתפלל בב"ה שלנו ואם אמור תאמר שאין אנו יכולי' מכח השבועה שנשבענו הנצו משיבי' שהשבועה היתה בתנאי שהבה"כ וב"ה יבא שניהם יחד והבית הכנסת נבנה ממונינו ובית המדרש עזבת' אותו חרב ושמם ונקיים אנחנו משבועתנו הנז'.
387
שפ״חעוד טענה אחרת כי לא היה מה שחשבנו שרבים ישנו את מקומם ללכת לדור במקום אחר ונשאר מעט מהרבה כי לא נפקד ממנו איש ועוד אחרת צרעת ממארת כי אש הקטטות בערה בנו וא"א להיותנו מתפללים בב"הכ א' גם שכל כוונתם מגמתם היתה שיסייעו אותם בממוננו לבנין הב"הכ וכבר לקחתם ממוננו והננו מוותרים אותו לכם יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ומה' תהי משכרתו שלמה להחזיר עטרת תפארת ק"ק פורטוגיזיש ליושנה כבראשונה ולבטל ולכבות להבות אש המחלוקו' בוקו' ומבוקות ומבולקות וה' הצדיק צדקות אהב יתן לו כלבבו לב טהור ויעלהו גם עלה על במתי ההצלחה הנצחית כנפשו הרמה והחכמה המלאה רוח דעת ויראת ה'
388
שפ״טתשובה
389
ש״צה' היודע והוא עד כי ירא אנכי להורות בענין שבועה ואפי' ביחיד כ"ש שבועת רבים גם לכאורה נר' כי האחדות והעמידה יחד בבית א' הוא שלמות לאומה ישראלית כי אינו דומה מעטים עושים את המצוה כמריבים העושים ואינו דומה קלוסו של מלך כאשר רבים מקלסים אותו יחד למועטים המקלסים כל זה היה עומד בפני והיה קשה בעיני לבקש צד התר לחבור זה כי מה טוב הוא ישיבת האחים יחד אך אמנם אם כנים הדברים כאשר באו בשאלה שנהפך החבור והאחדות לפרוד ובמקו' שלום קטטה ומריבה על כן שמתי פני לחוות דעתי בענין זה וקודם אמרתי להקדים הקדמה א' והיא זאת תנן במסכת מגלה פ' בני העיר והשמותי את מקדשכם בקדושתם הם אף כשה' שוממים עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ופר"שי ז"ל כדי שתהא עגמת נפש לרואיהם שיזכרו את ימי בנינו ואת שהיו רגילים להתאסף שם וישתדלו להחזירו לישובו ע"כ וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פי"א וז"ל בתי כנסיות וב"מ בקדושתן הן עומדות שנאמ' אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין וכשם שנוהגין בהן כבוד בישובן כך נוהגין בחרבנן כו' עד עלו בהן עשבין תולשין אותם ומניחין במקומה כדי שיראה אותם העם ותעיר רוחם ויבנו' ע"כ הא קמן שצריך לחלוק כבוד לב"הכ בחורבנו כמו בבנינו וצריך כל רואה אותו חרב לעגם את נפשו ולת' אל לבו לבנותו ואם היה שהיו עושים שם מדרש ומקום ישיבה לת"ת הוי שפיר שכן הדין שעושין מבית הכנס' בית המדרש דהוי מעלין בקדש אבל להניחו חרב הו' זלזול כי ודאי בעונותינו בהיותו חרב כל העולם יעשו צרכיהם כמו שירצו ומי ימחה בידם וכי תאמר שעתה יבנוהו ב"המ ששבועה שנשבעו היה בטעות כפי מה שבא בשאלה שמתחלה לא נשבעו אלא אדעת' שיבנו המקום ההוא יחד ולא נתקיים גם רואה אני הטענה האחרת שלא נשבעו אלא אדעתא שלא ישארו בעיר שיעור למלאת ב"הכ אחת ועתה שרואים שקרוב שאיש לא נעדר מן העיר קרוב הדבר לומר שהכרח הוא לבנות הב"הכ כמו שהיה תחלה ולע"א שאם האמת שמתקוטטים זה עם זה כי כן הוא בעונותינו בזמן הזה שכרובם כן חוטאים ולכן איש על מקומו יעמדו בשלום ולראיה שלא חלה השבועה בהיות הדברים אמת כנז' בשאלה לא היה צריך ומ"מ להפטר בלא כלום א"א תנן במסכת נדרים פ' ר' אליעזר ר' מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ואין חכמים מודין לו כיצד קונם שאיני נושא את פ' שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה. ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר אחר ור"י אמר מת כבר וכבר עשה תשובה ולדעת ר"י הוי טעות בשעת הנדר ואין צריך התרה כלל אבל רב הונא פליג עליה ופריש טעמא דמתני' משום דנעשה כתולה נדרו בדבר א' ופריך בגמ' לר"י ונשאר בקשיא ולדעת רב הונא היה נראה דצריך התרה וכמ"ש הרא"ש ז"ל התנאי גמור לא הוי הלכך צריך התרה והוכיח הוא ז"ל מן הירושלמי דאף לרב הונא לא בעי התרה וכן הר"ן כתב וז"ל נעשה כתולה נדרו בדבר א' כדפי' ומש"ה שרי אפי' בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי יע"ש. והקשה הר"ן ז"ל וז"ל והא דלא אמרינן בסיפא גבי כעורה ונעשה נאה דלא אמרי' דהוה כאלו אמר כל זמן שהיא כעורה וכיון שנעשית נאה תהיה מותרת בלא התרה כמו שאנו אומרים באביה שהוא רע שאם עשה תשובה מותר בלא התרה ותרץ הרש"בא דבאביה שהוא רע אמרינן ודאי שר"ל כל זמן שהוא רע משום דאדם עשוי לעשות תשובה ומשום הכי אמרינן שכך היה דעתו אבל בכעורה ונעשה נאה אינו מצוי ולאו אדעתיה להתנות כל זמן שתהיה כעורה הא קמן דאזלינן בתר אומדנא וכיון שאלו הנשבעים נשאו ונתנו בענין בנין הבתי כנסיות ומתוך שנראה להם שאנשי העיר מסתמא היו יוצאין אלו למזרח ואלו למערב שלא יוכלו להשיג פרנסתם ולא ישארו שיעור ב"הכ א' ומש"ה נשבעו ועכשיו רואים שת"ל יושבי העיר עומדי' על תלה כבראשונה גם כן חשבו שזה טוב להם עמידתם יחד בחברה א' ועתה רואים הכל להפך נראה א"כ שהשבועה היתה בטעות ואינה צריכה התרה גם אם נצטרף שכך היה התנאי שהנגרים היה להם לעשות מלאכה יום א' בב"הכ ויום א' בב"המ והיה לי לכתוב ראיות אלא שנל"עד אינו צריך וע"כז לא מלאני לבי לכתוב כל זה אלא מטעם הקדמה שהקדמתי שכפי הנראה היות הבית הכנסת חרב הוא עין פלילי גם אין ספק כי בעונות א"א שימשך השלום ביניהם ועל הכל אני אומר שלא יעשו דברי אלה פרי עד יראה פסקי לפני לומדי תורה אשר שם הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
390
שצ״אעל מה שכתב החכ' בעיניו כי אשתמיט מחכמי שאלוניקי יע"א שהיה הנדר לתועלת אנשי טיריא ואין מתירין לו אלא מדעתם אין ספק כי גאותו הביאו לכך כי היה לו לשום מחסום לפיו ולומר בי העון שאיני יורד לסוף דעתם וכ"ש בהיות דבר נקל כ"כ כמו שיפה כתבת ולא ידע ולא שם על לבו לפתוח י"ד הביא ב"י בהלכות נדרים על הטור שכתב בסתם ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו וכתוב שם שהם דברי ר"ת שכתבו המרדכי ז"ל והר"אש והר"שבא והר"ן ז"ל ושכן פי' סמ"ג ולא שם לב אפי' לא נמצא בפי' אלא א' מאלה היה כדאי לסמוך עאכ"ו גאוני עולם והנה הרא"ש דהוי בתרא טובא שכתב פועל יכול לחזור בו תוך זמנו ואע"פי שקבל חרם ונדוי לעשות מלאכה כל הזמן יכול לישאל על קבלתו שלא מרצון בעלי המלאכה כו' עד שנשבע מחמ' טובה שעשה עמו וכן הסכים הרמ"בן והר"שבא והר"אש ז"ל הרי נוסף על הכל הרמ"בן והר"אש שהוא אחרון האחרונים ולמעשה שעשה הרב הזה ואפי' בדבר שכפי הנראה המשביע עשה טובה כמ"ש מהררי"ק ז"ל אפש' שירא לומר שלא נראו בעיניו דברי הרא"ש וכמו שהוקשה בעיני מהררי"ק ז"ל ופי' לפי שיטתו לא היה לו לומר אישתמיט וכו' כ"ש שאפי' לפי דברי מה"ריק ז"ל בנ"ד ליכא טובה ולא דבר שיכול להתפש לא קטן ולא גדול ואני לא ראיתי מ"ש החכמים ועד עתה לא ידעתי שחתמו אמנם אפי' ח"ו היה צד מה להתפש מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שראה שמה שכתבתי הוה לרווחא דמילתא כי לפי דעתי לא היה צריך דבר כלל ועוד דאפי' בעינן למיהב ליה כל טעותיה אין בדבריו ממש כלל וטעמא שהנדר כמו שהיה כתוב בשאלה מודה אני פ' איך נתחייבתי נ' פרחים אם לא אבוא עד ר"ה והרי כבר עבר ר"ה ונתחייב כפי דעתו בנ' פרחים לחברה אם כן בין היה הולך אח"כ הדוטור ובין לא היה הולך כבר נתחייב ואין לאנשי טיריא בזה כלום ובשלמא קודם שיגיע ר"ה היינו יכולין לומר שלא יתירו אלא מרצונ' לפי שהם לא ירצו בהתרה כדי לקיים שיביא הדוטור אבל עכשיו מאי דהוה הוה ואין כאן נדר לתועלתם וכתב זה הר"ן בתשובה הביאה ב"י עלה רס"ח עמוד ד' וז"ל מי שנשבע לחברו שלא יזוז מעיר פ' ועבר ויצא מתירין לו אפי' שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע וכו' הכא נמי כיון שכבר עבר זמן ההתרה אין בה הפסד למשביעים ואע"ג שכפי הנר' יאמר מי שירצה שיש תשובה אחרת מהרמ"בן נראה קצת סותרת לזו כפי הנראה שהיא מ"ש וז"ל מי שלא קיים פ"ור וקבל חרם ונדוי שלא לישא אשה על אשתו כי אם ברצונה כו' עד ועבר ונשא אשה שלא ברצונה חל עליו הנדוי ואין מתירין אלא ברצונה כיון שהקבלה היתה לתועלתה אפש' דש"ה ודאי יש מקום לתועלתו שיגרשנ' וכל שלא יגרשנ' עומד באיסו' אמנ' בנ"ד מאי דעבר עבר וחייב עכ"פ ליתן הנ' פרחים בין יבא ובין לא יבא וא"כ אינו אלא נדר שבינו לבין המקום שיש לו התרה דנשאלין אפי' להקדש וזה פשוט ואין להאריך בו ועוד שבנ"ד נר' בבירור שפ' נדר מעצמו לא שהשביעו שום אדם וכתב הרי"בש הביאו ב"י וז"ל ועוד שבנדון זה לא השביעום הקהל ולא שום יחיד מהם אלא הם נשבעו מאליהם וכגון זה אפי' יהיה שאינו תועלת לאחרים אין צריך דעת אחרים כו' עד סוף דבר שלא קבלו טובה בעד השבועה אלא שלא השביעום כלל אלא הם נשבעו מעצמם וא"כ למדנו שזה החכם לא עלה בידו אלא הוראת העדרו ועל קושיית ר"ת ז"ל שנר' בעיניך שראוי לתת סברא למאי דס"ד מעיקרא לר"ת גם כי דבר כיוצא נוגע לפלפל בישיבה ובמי שדעתו נוחה עליו בהרוחת הזמן ומ"מ להפיק רצונך עיינתי קצת בדבר ולקושיא בפ' הזהב דאמרינן הנותן ערבון לחברו כו' נראה בעיני דקושייא זו קלה לתרץ דאיכ' למימר דהאי דקאמ' דכיון דב' הם כל א' וא' מקני וכו' היינו כשהב' שוים זה כזה אבל בעירבני הא' מוחזק והב' אינו מוחזק והתם ה"ל כא' לבד גם קושיות הצריכות קשה מידי דה"פ דאי תנא תולה בדעת עצמו הייתי טועה כו' אבל הכא דאשמועינן תנא תרוייהו שמעינן דלא הכי הוא ואפשר לומר דאדרבא כל שיש בידו לא הוי אסמכתא והללו הוי לפי שהוא סבור שיש בידו ואינו כן שאלו היה בידו לא הוי אסמכתא ולקושיא שחדשו באי זהו נשך האמת איני מרגיש קושייא כלל שפי' ר"ת דאסמכתא לא הוי היכא שיש ב' דמתנו כו' היינו מה שסובר רב ששת כפי הדין אך אמנם מה שכתב הביא ר' יודה היא כו' דפירש רב ששת סבר דתנא דמתניתין דהיינו ת"ק ור' יודא שאמר אימתי היינו פי' דברי ת"ק טעמא דמשחקי בקוביא דהוו פסולים מטעמא דלא מתעסקי בישובו של עולם ולא משום אסמכתא דאסמכתא לא שייך בב' כו' אבל תנא דברייתא ס"ל דכל דבר ספק הוי אסמכתא דוגמא דנזיר דסבר האי תנא דילפינן מנזיר דכי היכי דגלי קרא בנזיר דלא הוי נדר על הספק ה"נ לגבי קנין לא הוי קנין על הספק ושפיר עבדי התו' דבמקומו לא אמרו קושיא הזאת כי המעיין בסוגיית ההלכה יראה דאין מזה קושיא לר"ת ועל מה שכתבת דמהיכא ראו התוס' שחזר ר"ת כו' דדילמא משום דס"ל כרמי בר חמא כו' יפה כתבת ודאי דפשיטא דהלכה כרב ששת דהכי קי"ל דאימתי לפרש וכן מן הדין כיון דר"י בן לוי ור"י שוין ורמי בר חמא יחידאה ושאר הדברים ברורים כמו שיפה כתבת כי התם כשהמרו היה חושב ודאי שהיה יכול להקניטו אבל משחקי בקוביא שניהם עומדי' על הס' גם לא ירדתי למאי דקשיא לך דאע"ג דאיכא קנין מאי אהני שלא בב"ד ומה תימה היא זו דילמ' היינו מאי דקאמ' ר"ת דמיירי שהקנו בב"ד חשוב ומה שלא פי ר"ת זה היינו משום דממילא משמע דכיון דאוקי דמיירי שהקנו בענין דמהני קנין קאמר ואי קשיא דאיך אפשר דב"ד חשוב מטפלי בדבר כזה אפשר דלא בעינן בי דינא דרב אמי ורב אסי אלא הלתא דידעי בדיני אסמכת' או כמ"ד דבחד סגי אי נמי אית לי למימר שהקנו היינו שהרהינו בידו ועוד היה אפשר להאריך אלא שקצרתי שאינו צריך
391
שצ״בשאלה הנה עתה זמן רב מאבותינו ז"ל נתנהג פה בקהלנו ק"ק איגריפון י"ץ בחומרא והסכמה חזקה שחזקנוה במסמרות גדולים וחדים מקדמא דנא בחרם ובהסכמה וחרם יהושע בן נון והחומרה הכתובה בכלבו שלא יורשה שום יחיד או שאר או קרוב או משפחה או שבט להשתתף עשרה להחרים ולנדות לשום יחיד מהקהל הנז' בעד שום סבה ושלא יורשה שום אדם לכוף א' לחברו בלתי רשות הממונים הנמצאים בימים ההם ושלא יהיה להם לקצת מיחידי הקהל אם ח"ו ישתתפו שלא יהיה להם כח ורשות להבדל מהקהל הנז' ומגזרת הממונים וגם יש חרם והסכמה קדמונים שאם יש קטטה בין איש לחבירו או בין אב לבן או בין אח לאח שלא יורשה שום שאר או קרוב או אב או אח שיקום ויעזור לשארו הקרוב אליו בשום סבה שבעולם אפי' שיהיה הממונה קרובו או אח או אב לא יורשה להדיין אצלו להיותו הקרוב כדי שלא יכנס למכשול לפי' קודם שיכנסו ממונים לשרת לקהל מקבלים עליהם שבועה חמורה בתורה ע"ד הקב"ה וע"ד הנשבעים באמת שלא לישא פנים לשום נברא כקטן כגדול כעני כעשיר ואם האיש הנכנס לדין אם הוא קרוב לממונה אז לא ישב הממונה הקרוב אל האיש למשפט כדי שלא יעזור לשארו וח"ו יעבור אלא יצא לחוץ כי כך פשוט לעין כל וההסכמות והחרמות הקדמוניות נקראים בבית הכנסת במעמד כל הקהל פעם א' בכל חדש וחדש כדי שלא נשכח הענין מזרענו וההסכמה הזא' קימנו וקבלנו עלינו ועל זרענו עד ביאת משיחנו בע"ה. ועכשיו ראובן יחיד מהקהל הנז' היה אמצעי ונכנס ויוצא בין הסוחרים ועושה אמצעות בניהם ומרויח טרף לביתו במלאכתו הנז' והיה לו הפרש בינו ובין שמעון הסוח' ובאו במריבה ובקטטה כמנהג הסוחרים על הפרש מה שהיה ביניהם באמצע המריבה שהיו עושים חרף וגדף אחד לאחר וקם שמעון הסוחר הנז' ולוי אחיו של שמעון אסף לכל קרוביו ונתקבצו כלם עשרה מהם בכח ובלב א' ועברו ההסכמה והחר' הקדמונים הנ"ל ונדו לראובן האמצעי הנז' ועשו ביניהם הסכמה מוסכמ' בכתב שלא להשתתף עמו ולהתחבר עמו יותר עוד כל ימי עולם ועברו ההסכמה והחרם הקדמונית מהקהל יצ"ו הנז' ורצו לכוף המיעוט את הרוב ועשו כתב נגד ראובן הנז' אחר עבור שנה עבר מכאן חכם א' ודרש בקהל הנז' ושמע הקטטות והמריבות ושנאת חנם שהיה ביניהם ובין ראובן הנז' ודרש בקהל על ענין השלום ולשים שלום ביניהם ושלא יהיה להם שנאת עם ראובן הנז' כלל ועיקר אז אמרו כלם בפה א' יבקש ראובן האמצעי הנז' מחילה ואנחנו בלב א' כלנו נתיר לו ונמחול לו והכתב אשר עשינו שיהיה מובדל ומופרש ממנו יקרע ושלא יזכר ושלא יפקד לעולם ויהיה בינינו שלום כבראשונה. אז קם ראובן הנז' ובקש מחילה ובלב שלם ובנפש נכאה כמנהג המחילות בכל התנאים מהקהל ומכולם מקטנם עד גדולם כדין וכשורה והח' הנז' נתפייס ונתרצה מאשר עשה ראובן האמצעי הנז' אח"כ הח' הנז' הלך לדרכו לשלום וכשומעם הכתב שעשה החכם נמנעו ונתעכבו מלעשות השלום ולהוציא הכתב אשר עשו נגד ר' ונתחרטו מאשר אמרו ונדרו לקרוע הכתב כאשר נשארו בפני החכם הנזכר ולא רצו למוחלו ולא חששו מדברי החכם כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש רק עמדו על עמדם כבתחלה כי בוטחים על חילם עתה יורה לנו המורה לצדקה אם יש כח ביד העשרה אנשי' לבטל ההסכמות הנז' או לאו
392
שצ״גתשובה
393
שצ״דמי הוא זה ואיזה הוא העובר על הסכמה כזאת הסכמת הקדמוני' קדושים אשר בארץ המה ואשר הם עדנה בחיים ואפי' לא היה בה לא חרם ולא שבועה אלא שנהגו כן העובר על המנהג ההוא עובר על התורה שמנהג ישראל תורה היא ופוק חזי מה שכת' הריב"ה י"ד סי' רי"ד וז"ל דברים המותרים והאחרי' היודעי' שהם מותרי' נוהגים איסור הוי כאלו קבלום עליהם בנדר אסור להתיר' להם הילכך מי שנהג שלא לאכול בשר בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר באותו זמן צריך התרה כו' יעויין שם הא למדת שמנהג הוי כמו נדר יאסור לעבור עליו וצריך התרה כ"ש במנהג הגון וראוי כזה שהוא סדד ותקון לשלום הקהל כי מי שעובר עליו כעובר על התורה אפי' לא היה שם חרם. אך אמנם עתה שהסכמה זו נעשת בחרם וכ"כ חומרות העובד עליו לא מבני ישראל הוא ועונש העובר ובין יחיד בין רבים גדול הוא אם לא שיעמדו כל הקהל במנין וירצו הקהל להתיר ודוקא שיעמדו כלם במעמד ויסכימו רובם מתוך כלם להתיר וכ"כ הרשב"א ז"ל ז"ל שאין הסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כלם לא מה שיסכימו מקצת' ואפי' היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כלם כענין בדינים בעלמא ע"כ. וא"כ איך יעלה בדעת האנשי החטאים האלה אפי' שיהיו עשרה או יותר להתיר הסכמה קדומה בחרם ובכל כמה חומרות ונהגו בה כ"כ זמן לעבור עליה כמלא נימא לא יאמן כי יסופר במה יכופר עונם והאמת כי דעתי הוא שאפי' ירצו לבטל כל הקהל זאת ההסכמה חשר יסדוה אבותיה' וקבלוה עליהם והמיסדים הם בחיי ע"ה וההסכמה שקבלוה עד ביאת משיחנו והיא הסכמה ישרה ונכונה וקיו' הקהל אי אפשר להתירה והאריכות בזה מלת' יתירא והאנשי' האלה ישובו אל ה' ויתודו את עונם על מה שעשו ויתחרטו ממחשבתם הרעה אשר חשבו לעשות ויבקשו רחמי' וירחם ה' עלינו ועליהם כה אמר הכותב בנפש נענה הצעיר שמואל די מדינה.
394
שצ״השאלה ראובן שנתן את רחל בתו לשמעון לאשה וקודם שקדש שמעון את בת ראובן נתחייב שמעון לראובן ואסר איסור על נפשו גם נשבע שבועה חמורה בתורה לדעת רבי' משום פ' ופ' ופלו' בלי שום פתח התר וחרטה וקבל עליו נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה כו' שלא יהיה רשאי להוציא את אשתו רחל מעיר ליפאנטו בשום צד ואופן בעולם לא הוא ולא אחד בעדו ולא להוליכה למקום אחר לדור שם לא בדרך קבע ולא בדרך עראי אפי' יום אחד זולת אם ח"ו תהיה מ"ה מתוחה בליפאנטו שיוכל להוציאה לכפרי' להמלט על נפשם ונכתב ונחת' שטר ע"ז אך לא נכתב בכתובה ועתה אחר שנשא שמעון את רחל רוצה להוציאה מליפאנטו ולהוליכה בפאטראס ועושה לה כל הכעסות שבעולם כדי שתתרצה ותתפייס ללכת אחריו בפאטראס והולך ועומד שם זמן רב ואינו זן ומפרנ' אותה כהלכת גוברין יהודאין שארה כסותה ועונתה יגרע לה אשר לא כדת. ילמדנו דבנו אם יעשה לה כ"כ הכעסות עד שתלך אשתו אחריו על כרח' שלא בטובת' אם יהיה שמעון עובר על שבועתו ועל הנזירות אחר שמאתו היתה נסיבה והוא נשבע לחמיו ועל דעתו ולא על דעת אשתו וע"כ רצה לעשות שטר על זה שיהי' בידו לראיה ולא רצה שיכתב בכתובה שלא יאמר שהיא התרצה בזה וכן ילמדנו רבנו אם אומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו לפחות בחרם ובשמתא להיות עם אשתו כדרך כל הארץ או שיוציא ויתן כתובה תוספת ומנה מאתן דחזו לה ונדוניא דהנעלת לה ושכרו הרבה מן השמים:
395
שצ״ותשובה
396
שצ״זבענין השבועה והנזירות כתבתי פעמים שלש על ענינים כיוצא בזה והוא שדעתי שהדבר פשוט שמי שעושה דבר כזה עובר ונקרא נזיר ואעפ"י שלכאורה היה אפשר להורות להפך מטעם שנדרים ושבועות פיו ולבו שוים בעינן וכמו שיש להאריך מ"מ אני אומר שמי שירצה לדון דין זה בנדון כיוצא בזה טועה כי יש הבדל גדול בין כשאדם נשבע לדעת חברו ולבקשת חברו ותועלתו וכמו שירא' מי שירצה לעיין בדברי הרמב"ם בהלכות נדרים ושבועות פ"ב ולא עוד אלא שהרשב"ץ ז"ל בתשו' כתב שאפילו הנשבע מעצמו יש להכניס בשבועתו אפי' דבר שלא נשמע מדבריו אחר שיש אמדנא דמוכח שבזה היה כונתו ולא אארי' בזה אלא אני אומר אפי' שאפשר שיש חולק וחולקים עליו מן הטעם שפיו ולבו שוים בעינן מ"מ כשנשבע לדעת אחרים הרי הוא מבטל דעתו מפני דעת' וכל שיש אמדנא דמוכח שכשנשבע לדעת' נשבע בדבר כזה אינו יכול לומר ולהנצל אני לא נשבעתי אלא על כך כמו אם ירצה עתה איש זה לומר אני לא נשבעתי אלא שלא להוציאה ועתה איני מוציאה היא יוצאת מעצמה הא ודאי הוי רשע גמור דכיון שעושה מעשים אשר הם מוכיחי' הוכחה גמורה שעושה כן כדי שתצא הרי הוא המוציא ממש שהרי בכלל שלא להוציא הוי ואינו סותר כלל למה שהוציא מפיו וא"כ אנן סהדי דכשנשבע על דעת חמיו ודעת חמיו היה כן שלא יוציאנה שלא יעשה מעשים שיכריחוה לצאת וכאן בנ"ד היה הדבר פשוט יותר דאלת"ה תאמר ג"כ שלא להוציא' אותה שלא יוציאוה על כתף יסבלוה אבל כל שתצא היא מעצמה ברגליה לא נכנס בשבועה אלא ודאי שהכונה שלא יעשה דברים שיוציאוה שכל שעושה דברים מוכיחים היינו א"כ שהוא הוא המוציא ומה לי שתצא על סוס או דבר אחר או מה לי דתצא ע"י אלו המעשים גם מתשו' הריב"ש מוכח כן במה שפירש אח"כ ג"כ שאמר שלא להוליכה לדור כו' וא"כ ש"מ שאין השבועה לבד שלא יוציאנה אלא שלא יוכל לדור בעיר אחרת לא דרך קבע ולא דרך עראי כנ"ל פשוט בענין זה ולא הארכתי לפי שכבר כתבתי ראיותי במקום אחר וכאן רמזתים לבד ולענין השאל' השנית במה שאינו רוצה לזון כו' דבר זה ידוע בענין המזונות שהוא מחלוקת רב ושמואל בגמ' ולדעת רב כופין אותו ויוציא ולדעת שמואל אמר עד שכופין אותו להוציא יכופו אותו לזון ונפל בזה מחלוקת ג"כ בפוסקים ולא לבד בזה אלא אפי' במורד מתשמיש נר' מדברי הרמב"ם ז"ל שכופין אותו להוציא אם היא רוצה וכן מדברי הטור אבל סמ"ג כתב לפסק הלכה הא דגרסי' בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות כו' עד משם יש ללמוד שאין כופין אלא במקום ששונין כופין אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריינא וכ"נ בפסקי הרא"ש שכתב בכ' אעפ"י וחזינן לגאון כו' עד אבל לא שיכפוהו לגרש דאף במונע תשמיש או מזונו' אין כופין אותו להוציא כדאי' בירו' אין כופין אלא לפסולות ובהגהת אשרי בכ' המדיר ז"ל וכל יוציא דמתני' מספקא לן אם כופון כו' עד שאין לעשות מעשה אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין וכן ר' ירוחם ז"ל העתיק לשון הרא"ש אשר זכרתי למעלה באופן דפשיטא שאין כח בנו לעשות מעשה כך לכוף לגרש אבל להחרימו ולנדותו שיעשה ויקיים המצוה הכתובה בתורה שארה כו' לא יגרע שבזה כופין אין אנו כופין לגרש אלא כופין לקיים את אשתו כדין כב"י הכשרים ואם הוא יגרש מעצמו יגרש וזה דבר פשוט וגדולה מזאת כתב ר"ת כמ"ש הפוסקים משמו ואין צריך להאריך בזה הנלע"ד כתבתי:
397
שצ״חשאלה ב' קהלות היו בעיר א' והיו מתפללים בשתי בתי כנסיות כל א' וא' בבה"כ שלו והסכימו בבה"כ הא' בקנס נח"ש ועם ס"ת על הדוכן החרימו ונשבעו כל א' וא' בפני עצמו ע"ד חברו וכלם ביחד שבועה חמורה בתורה בנקיטת חפץ כדין וכשורה שלא יוכל שום א' מיחידי הקהל ההוא לצאת מבית הכנסת שלו וללכת בבית הכנסת האחר להתפלל שם ג' ימים רצופים בדר' קבע רק אם יהיה דרך עראי שנמצא שם או בעבור שמחה או אבל ח"ו גם בכלל השבועה והחרם שלא יוכל שום א' מהם לחזור אחרי חכם או הדיוט לתת לו התר על השבועה הזאת בין אם יהיה החכם או ההדיוט מהעיר ההיא בין אם יהיה מעיר אחרת וכ"ז עשו בעבור שיתקיים הבית הכנסת ההוא ושלא ילכו ויתמעטו היחידים ואחרי הימים האלה יחיד א' מבית הכנסת הזה מעל בחרם ועבר על שבועתו בעבור קטטה שהיה בינו ובין הקהל ההוא ויצא מבית הכנסת שלו וילך לו לבית הכנסת האחר להתפלל שם דרך קבע ושיהיה יחיד מהקה' וכן הוא עשה וטוען על שבועתו ואומר כי השבוע' ההיא שנשב' הוא גם כל הקה' כבר נתבטל' בהיו' כי לימים שעברו עברו בין שתי הקהלות האלה מחלוקות וקטטות וכל קהל וקהל עשו הסכמות ושבועות כל א' נגד הקהל האחר ולאחר הימים באו אנשים נכבדים מעיר אחרת ובראותם המחלוק' אשר ביניהם והחלול ה' שהיה בא על ידם נתאזרו חיל לשום שלום ביניהם כי גדול השלום כו' וכן עשו ונתפשרו הקהלות שכל הסכמות וחרמות שעשו זה כנגד זה שיהיו בטלות וחשובות כחרס הנשבר ושיתנו אותם ליד הפשרנים ההם לשורפם ולאבדם מן העולם וכן עשו רק ההסכמ' הזא' שנשארה קיימת עדיין שלא שרפו אותה ובז' טוען היחי' הזה ואומר שההסכמ' והשבוע' שנשבעו של' יוכל שום א' לצא' מבי"הכ שלו וללכ' בבה"כ אחר חשיבא כנגד הקהל האחר וכבר בטלו כל שבו' וחרמות שהם כנגד זה לזה ובזה נפטר הוא משבוע' ואנשי בית הכנס' טוענים ואומרים דנכשל הוא על שבו' עבריינא הוא דהשבו' הזא' לא חשיבא כנגד הקהל האחר רק קיום והעמדה לבית הכנסת שלה' וכ"ש דהם נתנו ההסכמה הזאת ליד הפשרני' יחד עם כל ההסכמות האחרות שרפו והפשרני' לא שרפו אותה בעבור שנראה להם דלא חשיבא כנג' הקהל האחר ועתה יורנו המורה צדק אם היחיד הזה מעל בחר' ועבר שבועתו וחייב לחזור לבית הכנסת שלו או אם השבועה והחר' ההוא נתבטלו דחשיבי' כנגד הקהל ההוא וכבר בטלו יורנו מורינו ושכמ"ה:
398
שצ״טתשובה
399
ת׳להיות הענין אפרושי דאיסורא אמרתי לגלות דעתי הקצרה ודעתי שאיש זה הוא נלכד ברשת השבועה ולא הועיל לו מה שבטלו החר' והסכמות שעשו אלו כנגד אלו כי לע"ד הדבר ברור שאין שבועה זו נוגעת לענין הסכמות שעשו אלו כנגד אלו שמפני שעושים תקנה כדי שלא יתבטל הקהל לא יאמר שהיא הסכמה נגד הקהל האחר וזה שמניעת טובה אינה רעה וכמו שיש להוכיח מתשובת מהררי"ק ז"ל שרש קס"ד וז"ל אלא משום כך הוסיף רבנו מאיר פחד דשמא יניעם במדבר דמשום דאם לא היו יראים אלא שמא לא יכניסם לא"י לא הוה חשיב כאונס כיון דלא היה אלא מניעת טובה כלו' שהיה הב"ה נמנע מלהטיב להם אם לא היו ממלאים אחריו לישבע על קבלת התורה ומשום כך כתב חששא דשמא יניעם שזה אונס מפחד העונש שהיה מסיב עליהם טורח הדרך ויגיעם בהניעם במדבר ע"כ הכא נמי מה שעשו והסכימו שלא ילך שום אחד מהקהל זה להתפלל לב"ה האחר בקבע ג' ימים לא מיקרי דבר נגד הקהל אלא מניעת טובה ואפי' מניעת טובה לא הוי דבשלמא אם לא היה נמשך מבטול הסכמה זו או מקיומה נזק והפסד לאלו היה אפשר לומר שהיתה הסכמה זו אפי' שלא היה אלא מניע' טוב' נגד הקהל האחר אבל השתא שהסכמ' זו היא לתועל' הקהל הזה הם לא נתכונו להרע לקה' האחר אלא להטיב לעצמם כדי שלא יתמעטו ואינו דומה מרובים העוש' המצו' למעוטים העושים את המצו' דברוב עם הדרת מלך והדבר ברור מעצמו עוד אני או' שמטעם ב' איש זה נלכד עדיין ברש' שבוע' אפי' שהיו מבטלים הסב' זו בכלל האחרו' מה שאינו כמו שכתבתי מ"מ כבר נרא' שלא התירו בפתח וחרט' כדין מי שיש לו שבו' וכבר נודע כמ' נתחבטו הראשו' ז"ל לידע מאין מצאו התרה לחרמי צבו' עד שכת' שעיקר טעמו של דבר שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורים בדבר עד שיסכימו להתיר ודמו זה לנדרי נשים שאש' על דעת בעל' היא נודר' כך הם על דעת כן הם שהסכימו שיהיו מותרים החרמות והאלו' אבל בנ"ד כפי מה שבא בשאל' יצאו מגדר ומנהג שאר הסכמות מצבור שנשבע כל אחד בפני עצמו ע"ד חבירו בנקיטת חפץ וא"כ חזרה שבועה זו כדין כל שבוע' שבין אדם לחבירו שצרי' שאל' לחכם או התר' ע"י ג' בפתח או חרט' ומרעת חבירו כיון שכל אחד נשבע לדע' חבירו כנז' בשאלה ולא ראיתי להאריך שכבר הוא מצוי דין זה בספ' י"ד ובחדושי ב"י סי' רכ"ח ועוד אני רוא' להחמיר בדבר כפי הנר' יש כאן שבועה חמור' שאין לה התר' כי השבועה היתה ע"ד רבים כיון שכל אחד נשבע לדעת חבירו וכן קבלת טובה איכא דכיון שכלם נשבעו יחד כל א' לדע' חבירו לעמו' בתוך הקהל נמצא שכולם קבלו טוב' זה מזה ובההיא דארבע' רופאים שהביא מהררי"ק ז"ל שורש קפ"ב על ד' רופאים שנשתתפו כתב וז"ל ועוד חוששני לזה משום נשבע ע"ד רבים דפשיטא דאין לו הפר' אם לא לדבר מצו' שהרי כל אחד ע"ד חבירו שהיו שלשה נשבע כי כשהסכימו כלם לישבע איש אל אחי' כל אחד נעשה כעוש' טוב' לחבירו כדפירש למעלה ע"כ:
400
ת״אהחכם השל' בנן של קדושי' הנגשי' אל ה' כמה"ר מתתיא צרפתי נר"ו אחרי דריש' השלו' באתי הלום להשמיע במרום קדשך כי ה' הוא יודע והוא עד כי אפפוני סבבוני טרדות לא נתנוני השב רוחי כי רבו כמו רבו טרדות העיר עלי בעת ובעונה הזאת ואף גם זאת נאהב' הקדמוני' ז"ל גם להפי' רצון הגביר ונבון כה"ר אברה' טובי י"א חלה פני להשיבך מלין באתי לכתוב שורותי אלה גם כי לא אאריך לבד גלות דעתי ואומר כי ראיתי דבריך טובי' ונכוחי' וכונתך הרצויה במה שנשבעת שלא להטפל בענין צורך הצבור לדבר באזני שרי' ושופטי ארץ כי אין ספק שזה סבה למעט למוד התור' גם השבוע' הב' שנשבעת שלא להטפל אפי' לצורך יחיד גם בזה כונתך רצוי' עשוי' באמ' וישר אבל מה נעש' כי המעש' קשה להעלים עיניך מהם והיו למאכולת אש והתור' אמר' אל תעמוד ע"ד רעך ואסתר אמר' איככ' אוכל וראיתי באבדן מולדתי וכבר ידעת מה שאז"ל כתא מכמר כיון שאחד מישראל נתפס ח"ו אפי' ע"י ממון בא לידי סכנ' כי אין מרחמין וכ"ש וק"ו אם הוא מדבר נוגע לצבור מי הוא זה ואי זהו יכול להתאפק לראו' ברעתם ח"ו וא"כ שבוע' כזאת לא ראשונ' ולא אחרונ' נכונה וכמעט לא חלה והרי היא כנשבע לבטל את המצוה ומה שכ"ת מתרעם ומתלונן מחוצפת' ומשוכות לבבם האמת כי היה להם להתאבק בעפר ארץ הדום רגליך ולשתות בצמא מי רחיצי רגליך כפי מה ששמע' טרחך ומשאך וריבך בעדם האמנ' הטוב טוב אתה ממרע"ה כמה טרח וכמה סבל בשביל ישראל ועכ"ז הביטו אחרי משה בדבריהם ז"ל גם היו רוצים לרגו' אותו באבני' וזה השכר גדול הצפון לפרנסי ישראל להיותם מטי' שכמ' לסבול וראה מה שכתב הטור ח"מ סי' ח' וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאן כמו שדרשו ויצום אל בני ישראל ע"מ שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים ואם שגם הם מוזהרים שיחלוקו כבוד ביתר שאת כנז' שם מ"מ ע"ז נאמר נתנו פשענו כו' א"כ תהיו שוי' ואין צורך באורך כי לחכימה ברמזי' ע"כ נר שטוב בעיני אלהי' ואדם שיתירו לך נדריך ושבועתיך ושיהיו המתירי' שלא מבני העיר כי הם נוגעי' בדבר ומצו' היא להתיר וידעו הצבור כי לאהבת ה' ותורתו כ"ת מקבל התר' ויהיה ההתר בפרסו' למען הסר ממך עקשות פה ואם תרצה לו' שאני מכריחך ע"ז עשה כחכמתך כי איש חכ' אתה
401
ת״בשאלה ק"ק פאטרא' הסכימו ע"י הברורי' שביניה' וקבלו עליה' בכח חרמות כאשר מנהג בקהלות על ענין המלבושים והרקוד בחומר וחוזק לבלתי ילבשו בגדי משי רק מגון א' נאות כגון מושקי או שחור כאשר הסכימו שלא לרקד יחד האנשי' עם הנשי' בחופות והיו' הזה נמצאים בליפאנטו רוב האנש' מק"ק פאטרש ויש מ"ש שחל עליה' החומרות שהיו עליהם בפאטרא' משום מ"ש נותנים עליו חומרי המקום כו' וגם אמרו שהנז' הם מגדר מלתא וי"א שלא אמרו נותני' עליו חומרי כו' אלא לענין הרקוד בלבד בהיות שהוא דבר מגדר מלתא ולא לענין המלבושים דלא שייך מגדר מלתא כי אם במילי דשמיא כנראה ממהררי"ק ז"ל שרש קפ"א וז"ל ופשיטא דלא מיקרי מגדר מלתא כי אם במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור ע"ד תורה כו' כי ההיא דפ' האשה רבה דקריב אליהו בהר הכרמל בשעת איסור הבמות כו' וכי ההיא דרכב על סוס בשבת עכ"ל אבל מלבושי' לא אמרי' שהוא דבר מגדר מילתא גם מביא ראיה דלא אמרי' שחל עליה' החרם מפאטראס בהיות' בליפאנטו מה שכתב הר"ן בפסקיו סי' מ"ח דף קי"ד וז"ל בפ' מקום שנהגו אינו ענין לנ"ד כלל הת' מיירי במנהג שנהגו אנשי העיר עצמ' ואותם המנהגות הם קבועים ע"ד שאדם חשוב מנהיג דבר איסור לעשות סייג לתורה בדבר אחד ובני עירו שומעי' לו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיה' נוהגים איסו' בדבר כו' עד וכל מי שבא לעיר ג"כ חייב לנהוג אחריה' עכ"ל על כן אומר שאין בנ"ד איסור שאינו מיגדר מילתא ולא מנהג אבותיהם וכמו כן מביא ראיה המרדכי בקצור פסקיו הלכות דיני קהלת נמוסים סי' תשי"א וז"ל חוץ לתחו' אבל כו' מכאן נהגו שלא לנהוג חומרי המדינ' ומנהג' אלא בתוך התחו' כמו שעושי' תקנו' לשו' דבר ומחרימי' על מי שעבר על תקנה ואם יש אדם עובר חוץ לתחו' המדינה לא עבר החר' עכ"ל יורנו מורנו הדין עם מי:
402
ת״גתשובה
403
ת״דלכאור' נראה שהדין עם המור' להתיר שלא יהא הסכמ' עיר יותר חמור' מאיסו' דאורייתא וכמו שנר' דעת הח' בר פלוגתיה דהר"ן כמ"ש שם בתשובו' הנ"ל שכתב על ראו' שנשא אשה בצרפת מקום שנהגו שלא ליש' ב' נשי' מפני חר' דרגמ"ה והוא דר במקום שנהגו לישא ב' נשי' ורצה המור' ההוא להתיר מההיא דכי סליק ר' זירא אכיל מגורמייתא דרב ושמואל כו' עוד הביא ראי' דמעשי' בכל יום שקהל א' מסכימים בדבר א' שלא לעשות או לפרוע דבר ידוע ואמרו בסתם כל אדם יכתוב כ"וכ לצדקה לשנה עד עשר שנים ובתוך אותם עשר שנים שהולך לדור במקום אחר בכה"ג המנהג פשוט שאותו שיצא משם פטור מאותה תקנה ע"כ ואין ספק שהמורה היה גברא רבה שהרי קורא אותו הר"ן מר וא"כ לפי דעתו נרא' שצריך המור' להתיר בדבריו כי המקום הוא הגור' האיסור יצא משם מי שיצא פטור ומ"מ נראה בעיני שהר"ן אין דעתו כן כי הוא דוחה כל ראיותיו בשתי ידי' ולדעתי כי לדעת הר"ן ז"ל האיסו' במקום עומד שאין המקו' גור' בכה"ג אלא אקרקפתא דגברא רמי ולא אאריך להביא לשונו אחר שנמצא ביד כל אד' אמנם מה שכללת מתוך דבריו הוא דכדי שנאמ' שהמקו' הוא הגור' דביציאת אד' מן המקום ההוא פקע איסורא צריך א' מב' דברי' או שהדבר ההוא הנאמר לא היה שקבלו עליו בחרם אלא שנהגו הן מעצמן או מחמת רב עיר' שדעתו היה כן וחייבי' בני עירו לנהוג כמותו ואפי' לקולא וכ"ש לחוש מפני כבודו וכההיא דשבת דבמקו' של רבי אליעזר הי' כורתין עצי' כו' לצורך המילה שדוחה שבת או אפי' שקבלו עליה' המנהג בחר' איכא אמדנא דמוכח בהדיא דלא קבלו כן אלא בעיר ההוא כההיא דעיר א' שפסקו וקבלו בחר' שכל א' מיושבי העיר יפר' כך בשנ' לפרנס עניי עיר דאמדנ' דמוכ' שלא קבל אדם חרם כזה אלא בהיותו תושב בעיר לפי שכל בני עיר ועיר חייבי' לפרנס כל עניי עיר' ובנ"ד אזלינן בתר אמדנ' כדמוכ' בנדרי' אבל דבר שאסרו עליהם חר' וליכא אמדנא דמוכ' ודאי אקרקפתא דגברי רמי ולא אמרינן שהמקו' גור' וכן נראה בעיני שהרב כמהר"ר דוד הכהן זצ"ל פוסק בבית ד' שכתב וז"ל והיינו משו' דפ' מקו' שנהגו מיירי מתני' במנהגות הנקבעות ע"פ אד' חשוב כדכתיבנא ולא כמנהגות שבני העיר עצמ' קבלו' עליה' בחר' ובשבו' דבכה"ג פשיטא דבכל מקום שילך א' מהם גם כי אין דעתו לחזור חל עליו החר' והשבו' דאי לא תימא הכי תמה על עצמך והלא אפי' יחיד שאסר עליו איזה דבר בחר' ושבו' חל עליו החר' בכל מקום שילך כ"ש רבי' דאלימא מילת' טובא דפשיטא דלא שייך למימר שעל דעת כן נשב' ע"ד כן נדר כו' עד אבל הכא דאין כאן דבר מוכי' פשיטא שאין לנו לומר כן וא"כ בשביל שיצא א' מהם לדור בעיר לא פקע מיניה החר' והשבו' דאין מקום גור' אלא הדברי' המכוערי' גורמי' עכ"ל הרי שכוון הרב ז"ל לדעת הר"ן ז"ל אע"פי שכפי הנר' לא ראה דבריו שאם היה רואה אותם היה מביא ראיה מהם וכ"ש דחזקה אלימתא היא כן משום דידע הרב מאי דפרכינן בגמ' בכי האי גוונא גנבא גנובי למה לך אלא ודאי לא ראה אותם כי לא נדפסו בזמנו ולא נעלם ממני כי הניח הרב מקום לטעות בדבריו שלא אמר כן אלא בדבר דאיכא מגדר מילתא קצת כמו שנר' לכאור' מלשונות באו שם אבל לע"ד לא יאמר כן אלא מי שרוצה לטעות על דרך כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שפירש דרך הלצה אלא שהוא טועה ורוצה להציל עצמו עם דוד אמנם מי שדרכו להודות על האמת לע"ד לא יאמר כן והראיה הגדולה שיש לי הטעם שכתב דאי לא תימא הכי כו' כנ"ל והוא מופת חותך בעיני וכי מי שעומד במקום א' ונשבע של' לאכול דבר פלוני נאמר שאם יצא מן המקו' ההוא פקעה שבועתו הא ודאי לא אמרה אדם מעולם אם לא שיהי' מוכח מתוך שבועתו שלכך נתכוון ומה לי יחיד ומה לי רבים אדרבא רבים אלימא מלתייהו טובא ואומר אני דהני לישנא טעמא דנקט הרב במילתיה היה לפי שהנושא שנשאל עליו כך היה אמנם כי אזלי' בתר טעמא כך לי מלתא דאית ביה מגדר מילתא דאיסורא כמו דבר אחר כל שקבל או קבלו חרם על דבר אחד לאסור אותו אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברא רמיא וכן נמי מצאתי הרב מוהר"ר משה אלשקר ז"ל שדעתו נוטה לזה ושמחתי כי נושא השאל' היה בעיר ליפנטו שהוא קרוב לפטרס עוד שהנושא דבר דליכא בה מלתא דאית בה צד איסור ולא דבר כיעור כלל והיא הסכמה שקבלו עליהם בחומרות הם והבאים אחריהם לעשות יום פלו' פורים כו' וכתוב שם ומה ששאלתם עתה שנתגרשו אם התקנה חלה בכל מקום איברא ודאי דכל מי שהעתיק דירתו ממקו' אחד ובא לדור במקום אחר ואין דעתו לחזור דאין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם כו' עד דכמעיינת בה שפיר אפשר לחלק בין הא מילתא דילן למוגרמת' דאכל ר' זירא אבל הכא שהחרימו כל אנשי העיר הם ובית דינם וקבלו החרם עליהם ועל זרעם ליכא למימר דמשום שיצאו מן העיר נקר' גזר דינם ויהיו מסולקים מן החרם לפי שהחרם זה אקרקפתא דגברי רמיא כו' עד הילכך ואפי' שלא היה נכתב תנאי זה בהסכמתם היה עליהם לקיימו בכל מקום שהם ואפי' מנהג בעלמא בלא חרם ובלא הסכמה ע"כ הרי שגם הרב הזה נר' שלא ראה דברי הר"ן והסכימה דעתו לחלק ממש כדברי הר"ן אם שתקיים והחוט המשולש ונתקיים חוזק האיסור ולא יהיה אלא ספק חרם הוי ספק דאורייתא ולחומרא כ"ש דלע"ד אין כאן ספק אלא ודאי הואיל והרוב מסכימים לאיסור בפי' אמרה תור' אחרי רבים כו' ואני הדיוט וכך דעתי נוטה שהוא דבר ברור לאסור וצור ישראל יצילנו מכל שגיא' גדולה וקטנה:
404
ת״השאלה מעשה שהיה כך היה בעיר א' שהיה מנהגם להקים עליה' ממונים ומנהיגים ולהם הרשות נתונה מאת כל בני העיר לתקן ולסדר סדרים ולתקנות בענין המזונות ואיש לא ימרה את פיהם ועל פיהם ישק כל העם ובאותה העיר היתה הסכמה קדומה שלא יוכלו הקצבים להשתתף יחד במלאכתם רק שכל א' יעש' מלאכתו לבדו ויהי כי ארכו להם הימים כראות חכמי העיר שלסבת ההסכמ' ההיא לא היה לאל ידי הקצבי' להספיק בשר לכל העם ובהתחברם יחד יתרבה הבשר ומצא להם חזרו ונתחברו חכמי העיר והממוני' ובהסכמת כלם הותר החרם והסכמת הקדומה וחזרו וקימו שיתחברו הקצבים שנים שנים ולא יותר ושוב כשראו הממונים שכל זה איננו שוה להם כי לא היו מביאים כל הצורך עמדו הממונים והתירו הקצבים השבועה שהשביעו להם החכמים לבלתי ישתתפו יותר משנים ונתנו להם רשות להתחבר כלם יחד כדי שיביאו בשר לשובע וכן נשתתפו יחד ונתפזרו אחת הנה ואחת הנה לד' רוחות והביאו בשר לשובע ויאכלו ויותירו ושוב אח"כ קמו חכמי העיר להתדיין עם הקצבים באומרם להם מי התיר להם להתחבר כלם יחד מאחר שהם השביעו אותם וכיון שהם השביעו' היה ראוי להם שהמשביעים עצמם יתירו להם וההתר' תהיה ברצונם ומה שהתירו להם הממונים אינו כלום ואם כן הקצבים עברו על שבועתם כיון שהתירו להם שבועתם שהיה להם לשאול התרה ורשות מהחכמים שעל ידם נשבעו והם לא כן עשו ונתקבצו רוב החכמים וענשו את הקצבים כנר' בעיניהם לפי שעברו על שבועתם והקצבים השיבו דבר שלא עברו על שבועתם כי הממונים וטובי העיר שכל עניני התקנו' והסדרים מסור בידם וכל אנשי העיר וחכמי העיר נתנו להם כח יפה לסדר כנר' בעיניהם לצורך העת והזמן וכיון שהממונים התירו להם ונתנו להם רשות להשתתף די בזה כי הם שלוחי דרבנן ואין בקצבים עון אשר חטא ואף את"ל שהוא עבירה ומכשול במה שלא שאלו התר אל החכמים עצמם הנה הנם חטאו בבלי דע' בחושב' שיספיק להם התרה ורשות הממונים והם שוגגים בדבר ואין ראוי להענישם על זה כלל יורנו רבנו הדין עם מי:
405
ת״ותשובה
406
ת״זאיברא כי בדין זה יש בו כמה ענפים ובכל אחד וא' מהם היה בו כדי להאריך מחמת מחלוקת הפוסקים ז"ל ומ"מ לא באתי כי אם לגלות דעתי בדרך קצרה כל האפשר וזה החלי בס"ד אמרתי לחקור בדין זה ב' חקירות א' שגם כי כפי הנר' אינו צריך מ"מ יש לראות אם היה שאלו הממונים היו הם שלוחים מהחכמי' להתיר להם אם היו מותרים אם לאו ונר' קצת שנכנס זה במחלוקת הרמב"ם ואחרים נמשכים לדעתו והביאו הטור י"ד וז"ל כתב הרמב"ם שצריך הנודר לבא לפני הח' כשיתיר לו ואינו עושה שליח לשאל על נדרו ולזה מסכים מהר"ם ז"ל לפי מה שנמצא במרדכי ובהגהות דקדושין שהשי' מהר"ם לא אוכל להתיר להם אם לא תבא בעצמ' כי ע"י שליח אין להתיר וכ"כ הרי"בש שכן הכריע הרא"ה אמנם רא"ם דעתו דאפילו שליח אינו צריך רק שידע הח' שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפילו בלא דעת הנודר והטור הביא' וז"ל וא"א ז"ל כתב שיכול להתיר לו שלא בפניו כגון שישלח לח' בכתב את נדרו והוא יודע שמתחרט ומתיר לו ע"כ וכלם הביאו ראיו' לדבריה' והרשב"א מכת המתירים א"כ אם היה שאלו המתירים היו שלוחי החכמים היה אפשר לומר שנכנס בזה המחלוקת אמנם אחר שאין הדברים מראים כן כיון שהחכמים מתרעמים מן הקצבים שעברו על שבועת' ושהם לא התירו כלל נניח חקירה זו ונלך בחקירה ב' והיא שכיון שכפי האמת החכמים לא התירו כלל והם היו המשביעים והממונים מעצמם התירו בלתי ידיעת החכמים כלל אם עלתה להם ההתרה אם לא או אם היו יכולים להתיר אפי' לכתחילה גם בזה נפל מחלוקת בשני החלוקות הרמב"ם כתב פ"ו מה' שבועות וז"ל ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל השבועה וניחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו וכן הטור הביא לשון זה וכתב עליו שהרמב"ן לא חלק ור"ל בין שעשה לו טובה ובין שלא עשה לו טובה כו' אבל ר"ת ואחרים מן הפוסקים הסמ"ג והרא"ש נמשכים לדעתו דאע"ג דלהנשבע לדעת חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו היינו דוקא שנדר ע"ד בשביל שעשה לו' שום טובה כמו משה שנדר ליתרו על דעתו בשביל שהשיא לו בתו הא לאו הכי מתירין אפי' שלא מדעתו ובחלוקה אם קבל טובה שבשבילה נשבע לדעתו כתב ר"ת בדיעבד אם התירו לי מותר ונר' שהרא"ש מסכים גם בזה כדעת ר"ת אבל מהררי"ק ז"ל כתב דלדברי הראב"ד והרשב"א יש ג' חלוקים בדבר הא' שאין לחבירו שום הנאה כו' עד שזה אפי' לכתחלה נשאל עליו שלא מדעת חבירו רק שצריך שיודיעו מפני החשד לדברי הרשב"א הב' היכא שחבירו נהנה וגם עשה טובה עם הנוד' שבז' הסכימו הראב"ד והרשב"א דאפי' בדיעב' לא הותר ע"כ. נר' מדבריו שאפי' היכא שלא קבל טובה בשביל השבועה דוקא בדיעבד אבל לא לכתחלה כיון שנשבע לתועל' המשבי' ומדברי הרא"ש נר' דאפי' לכתחלה כדאמרי' לקמן. ומעתה נחזי אנן שבועה זו שאנו עומדין עליה אם היה שנשבעו הקצבים בשביל קבלת טובה שקבלו מהנשבעים אם לא ומן הנר' שהם לא קיבלו שום טובה שבשבילה נשבעו רק מה שלבי אומר לי הוא שאפשר שאם לא היו נשבעים היו מעבירים אותם ממלאכתם ולא היו קונים מהם ואם כן זה מצאתי כתוב בב"י וז"ל כתב הר"ש פועל יכול לחזור בו בתוך זמנו ואעפ"י שקבל חרם ונדוי לעשות מלאכה כל הזמן ההוא יכול לישאל על קבלתו דהא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' ר"ת שנשבע מחמת טובה שעשה עמו וכן הסכים הרמב"ן והרשב"א והרא"ש עכ"ל ואין דבריו נכוני' דאפי' לר"ת סתם פועל עושה לו טובה בע"הבי שנותן לו מלאכה שירויח בה פרנסתו ע"כ. מכאן נר' שאלו הקצבים לא מיקרו מקבלי טובה מן המשביעים ולא אפילו מאנשי הקהלות יא"ע ואפי' שהמחבר שהביא סברת הר"ש כתב שאין דבריו נכונים אנן לא שבקינן דברי הר"ש מפני דברי המחבר שאם בעיניו אינה נכונים כיון שבעיני הר"ש נכונים עליו יש לסמוך ולא שייך כאן נמי הלכה כבתראי כמו שידוע ליודעי חן ועוד דפשיטא שהר"ש ידע טפי בדברי ר"ת והיה רב גדול גם שמענו מדבריו דהיכא שלא קב' טובה אפי' לדעת הרשב"א מתירין לכתחלה כ"ש שלע"ד גם זה המחבר יודה בנ"ד מכמ' טעמי חדא דשאני פועל שמוסר לו בעל הבית מלאכתו משא"כ בנ"ד עוד דהתם ודאי אם הפועל לא היה נשבע לו לא היה בעל הבית מוס' בידו מלאכתו אבל בנ"ד מי יודע דשמא אפי' לא היו נשבעים לא היו מניחים מלקנות מהם דשמא לא היו מוצאי' קצבים יהודים אחרים ועוד דאפשר דשאני הת' שהבעל הבית המשביע לפועל הוא היה העושה טובה לאומן ומרויח עמו מזונותיו מה שבנ"ד אינו כן שאין החכמים אשר השביעום על דעת' העושי' טובה עם הקצבים שהם המעט וכי תימא שהם השביעום כשלוחי אנשי הקהלה א"כ מטעם זה יכולים הממונים להתיר להם לכתחלה מפני שנמצא שהמשביעים האמתיים הם אנשי הקהל והם המתירים כיון שהם ממונים כנז' בשאלה ואפי' את"ל שעכ"פ המשביעים הם העושים טובה עם הנשבעי' מ"מ בדיעבד מותרים הם כיון שלדעת ר"ת והסמ"ג והרא"ש אם התירו בדיעבד עלתה ההתרה גם שרבים חולקים ועל הכל הראב"ד והרשב"א מ"מ כדאי אלו ר"ת והמסכימי' לדעתו לסמו' עליהם בדיעב': ג' צריך לראות אם התרה זו שהתירו אלו הממונים לאלו הקצבים אם היה שהתירו כדרך שמתיר יחיד מומחה או ג' הדיוטו' שבא השואל לפניהם ואמר שהוא מתחר' או שמצא פתח לנדרו או לשבועתו ואומרי' לו מות' לך שרוי לך או שנתנו להם רשו' לבד ולזה אומרים שהממוני' התירו להם שגם בזה יש מקום עיון שהריב"ה ז"ל י"ד סי' רל"א כתב וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכ' מומחה או ג' הדיוטות כו' עד ואפי' תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל ע"כ וכ"נ דעת הרשב"א וכתב הרמב"ן בתשובה שראה שפשט המנהג שהיחיד נשבע על דעת יחיד חברו וכשמחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלא נוהג התר בנדר שלא ע"פי ח' והוא ז"ל חולק עליו והר"ן כתב שמי שנוהג כן היא שגגת הוראה אמנם הריב"ש נר' שהפריז על המדה שכתב שהנשבע על דעת חברו אפי' שלא לצחוק שחבירו יכול להתירו שלא עפ"י ח' אמנם נר' ודאי דבטלה דעתו נגד כל הני רבוותא ובנדון כיוצא בזה שאנו עומדין בו אפי' לדעת הריב"ש לא הוי התר אלא ע"פ יחיד מומחה או שלש הדיוטות דע"כ לא קאמר הריב"ש אלא שכנשבע ע"ד פ' שאותו פ' שנשבע ע"ד יכול להתירו כיון שתלה שבועתו בדעת אותו פ' יכול אותו פ' לומר לו דעתי הוא שלא יהא שבועה אבל אם נשבע ע"ד ר' שיאמר לו ש' לא יהא שבוע ודאי בענין זה ע"כ מודו דלא מהני ונ"ד להכי דמי שהחכ' השבוע' על דעת' והממוני' יתנו להם רשות שיתחברו ובלי התרה דיחיד מומחה או ג' הדיוטות נראה ודאי דלא מהני להו לקצבי' זה מה שנ' לכאור'. אך להיות אמת שכל ישר' בחזקת כשרי' הם וכ"ש כאשר הם יותר משנים שראוי להפך בזכות' מצאתי מקו' לרכואת' אכי' את"ל שכך עבר הדבר שלא התרו בלשון התרה ביחיד מומחה או' ג' הדיוטות מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל וכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכי' על פיהם להתיר החר' שלהם יש כח להתירו הרי מכאן משמ' שאפי' חר' שקבלו כל הקה' יחד יש כח ביד הממוני' להתיר א"כ בנ"ד נמי כיון שאלו הממוני' נתמנו מדעת כל אנשי העיר לתקן ולסדר סדרי' כו' בענין המזונות ע"כ וענין שבועה זו וההתרה הכל היה לתועלת בני העיר ועליהם מוטל לראות הדבר הצריך אשר ממנו מקבלין בני העיר תועלת או ח"ו נזק והם מקבלי' בעד בני העיר כלם וא"כ אפשר לומר דבנתינת רשות לבד עלתה לקצבים התרה וראיה לדבר תשו' הרשב"א הביאה הב"י עלה ער"ב וז"ל ראובן שנשב' לחמיו בשעת כניסה לעשות בתוך חדש ימי' שטר מחזר' הנדוניא כו' עד ואינו מאותו צד שאתה חושב דאין זה תלוי ביחיד מומחה או בג' הדיוטות אלא מפני שזה תנאי לתועלת חמיו והרוחתו וכל כי האי יכול להתיר לו שלא ע"פ חכם כו' יע"ש וא"כ אחר שאלו הממוני' נבררו לפקח ע"כ צרכי מזונות בני העיר וכלם קיימו וקבלו עליהם הרי כל בני העיר חייבי' לקבל עליהם כל מה שיתקנו וה"ל שהם כל בני העיר והואיל שמה שנשבעו הקצבי' היה ודאי לתועל' אנשי העיר ראו אח"כ שהתועלת הוא להם שאותה שבועה שתעקר ממקומה ה"ה מותרת ואין צריך התרת חכם וכבר אמרנו כי הממוני' הם אנשי העיר גם החכמי' הם ח' והכל א' ע"כ מה שראיתי לענין הדין שמן הדין ההתרה שהתירו הממוני' בין שאמרו להם מותר לכם ובין שאמרו הרי אנו נותני' רשו' שתשתתפו כלכם יחד הותרו הקצבי' כמו שהוכחת' לע"ד ורבותא טפי משמע בפשיטות מדברי מהררי"ק ז"ל שכתב שרש נ"ב וז"ל אלא ודאי מלתא דפשיטא היא דשלוחו של אדם כמותו אמרי' בכל התורה והנשב' בפני השליח כנשבע לפני המשלח וא"כ השליח והמשלח שוים גם לענין ההתר כך שוה התרת ורשות הממוני' כרשות החכמי' כי החכמי' היו שלוחי בני העיר ככהני' שהם שלוחי ישראל וכן היו אומ' לכ"ג אתה שלוחנו כדאית' ביומא וכ"כ מהרי"ק שם קוד' זה וז"ל דכי היכי דהנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו ה"ה בנשבע לפני שלוחו שאין מתירין אלא מדעת שלוחו או מדעת השליח משמע א"כ שאפי' נשבע לשליח משלחו יכול להתיר אפי' שלא בפני השליח או השליח שלא בפני המשלח ה"נ החכמי' הוי שלוחי' לתועלת בני העיר והממוני' הם בני רשות' הוי ברשות כלם כ"ש דהוי דאית לכולהו שותפות בגויה כמו שתראה שם. ולרוחא דמלתא אומר החקירה הד' שאפי' את"ל שלא עלת' ההתרה לקצבי' מ"מ לא היו ראוי לעונש כי ודאי שוגגי' היו וקרוב לו' האדם בשבועה פרט לאנוס ועוד שהרי כתב הריב"ש נמצא בב"י שראוי לו' שכוונת הקהל בהסכמת' לא היתה להעניש לשוגגי' ואלה הקצבי' ודאי שוגגי' היו וא"כ אפי' לפי דעת החכמים י"א במחילה נתקיי' עליה מאי דאמרי אנשי מי שאינו יכול עם החמור חוזר על האוכף כך לפי דעת' העונש היה ראוי לממונים וחוזרי' על הקצבי' דכולהו קצבי לאו דינא גמירי אע"ג דלע"ד בהא גמרי או מן השמי' היה שהסכימו על האמת
407
ת״חנדרשתי לאשר שאלו לתוות דעתי ק"ק לישבונה יע"א על ענין הסכמה הוסכמה ביניהם באלות ובחומרות חמורות לקיים עליהם כל תקנה שיתקנו שבעה נבררים אשר בררו עליהם לא יטו ימין ושמאל אפי' כחוט השערה כאשר כתוב וחתום וז"ל באופן שכל מה שהשבעה נבררים הנז' או רובם יסכימו ויגזרו ויעשו יהיה שריר וקים. עוד אח"כ לסיבה נמצאו מערערים שרצו לערער ולבטל ברית השבעה חזרו ונועדו וחדשו ענין ההסכמה הנז' באלות חמורות ובשבועה בנקיטת חפץ וז"ל אנחנו הבאים על החתו' מדעתנו ורצוננו בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ודעת שלמה נשבענו בשם ה' אלהינו ע"ד המקום ב"ה וע"ד הנשבעים באמת ולדעת השבעה הנבררים הנז' ולדעת היותר מחמיר שבכלם לשמור כו' עד אשר יורונו שבעה הנבררים או רובם ואפי' שילכו מהם למ"ה כיון שיהיה הרוב בעיר לשמור לעשות כו' עד ובטלנו דעתנו אצל דעת כל א' מהנבררים הנז' ע"כ
408
ת״טתשובה
409
ת״יגם כי כפי אמת דבר מוסכם מהפוסקים הרש"בא והרא"ש גם מהרר"יק כתב כן בפשיטות שכל מה שמקיימים הצבור לשמור ונקיי' כל מה שתקנו סך הברורי' או רובם הפי' הוא או רובם מתוך כלם ומטע' זה הסכימו שאם לא נמצא אחד מהנבררים במעמד החברי' בהסכמה או תקנה שתקנו כל שאר החברי' ההסכמה ההיא או התקנה בטלה וכ"כ הרא"ש בתשו' על קהל שתקנו ובררו ברורי' לתקן התקנות הקהל והחנו שלא יגמר הדבר אם לא בהסכמ' כלם כו' תשובה מה שטוענים שבטלה הסכמת' במיתת א' מהם נר' לי טענתם כי מתחלה תלו הדבר בדעת כלם כו' עד ויותר מזה אנו אומר אפי' נבררו בתחלה בענין זה שיש להם לילך אחר הרוב אם מת א' מהם בטלה הברירה כו' ע"כ וכן נמי הכא הסכימו הקהל לברור זה המנין ואם מת א' מהם הברירה בטלה וכן הסכים לזה הרש"בא וכ"כ מהרר"יק בפשיטות סוף שרש קפ"א ולא אחוש להאריך כי אינו צריך שהדבר מוסכם אמת ויציב עם כל זה היה אפשר לומר שכיון שכתוב כאן לישנא יתירא בהסכמ' הראשונה שכתוב באופן שכל מה שהז' נבררים הנז' או רובם כו' שהיה די שיאמר שכל מה שרוב הז' נבררים יסכימו כו' מדקאמר לישנא יתירא משמע לטפויי ולומר שרובם אפי' לא היו כל הז' במעמד רק רובם יקיימו הכל דאי תימא שאינו ר"ל אלא רובם מתוך כלם לא היה צריך לומר אלא רובם וממילא יובן ודאי רובם מתוך כולם כנז' ומדקאמר ז' או רובם משמע שכמו שמועיל מעמד כלם כך מועיל מעמד רובם ועוד אפי' תימא שאין הדבר כל כך ברור היינו יכולים לומ' לא יהיה אלא ספק שבועה להחמיר כך היה נר' לי ומ"מ שלא להניח פתחון פה נר' שמכח ההסכמה השנית והשבועות שקבלו עליהם הדבר ברור שאפי' שנפטר א' מהם או שלא נשארו אלא רובם השבועה קיימת והטעם שכבר פירשו ואמרו ז' הנבררים או רובם ופירשו בפירוש ואפי' שילכו למ"ה הרי שבררו בפירוש שאין הכונה רובם מתוך מעמד כלם אלא רובם ממש אפי' שלא יעמדו כלם במעמד כו') ואין לומר הרי בנדרים ושבועות פיו ולבו שוים בעינן וכיון שלא הוציאו מפיה' אלא אפי' שילכו למ"ה איכא למימר דוק' כשהלכו קצתם למ"ה קבלו עליהם גזרת הרוב אבל אם נפטר א' לא הא ודאי ליכא למימר הכי דהאי מלתא לא הוי מלתא בלא טעמא דטעמא רבא איכא כמ"ש הרש"בא בתשו' הביאה מורי כמה"ר לוי בן חביב זל"הה בתשובותיו וז"ל ראובן ושמעון היו מתעצמין בדין ובררו להם י' אנשים לראות בדינם כו' עד ואם לא יסכימו לדעת שילכו אחר הרוב כדין תורה ובין כך וב"כ נסתלק א' מהם כו' עד הודיעני אם ראובן חייב לקבל מה שיאמרו הנז' תשוב' דבר זה ברור הוא זה שאלו היה י' נבררים לדין זה אם נסתלק הא' נתפרדה החבילה כו' עד שאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכין על המחייבין או המחייבין על המזכין מתוך משא ומתן של כלם אבל לא כשהמיעוט איננו שאלו היה שם אותו הא' שמא היה מראה פנים להפך כל מה שהסכימו הרוב ע"כ וכיון דמשום האי טעמא בעינן רובם מתוך כלם מה לי נפטר ומה לי הלכו למ"ה א"כ בנ"ד ברור דלא איכפת להו שיהיו כלם יחד וא"כ מה שאמר אפי' לרבותא לומר ל"מ אם יעמדו בעיר שאז אפשר שאפי' לא יהיו במעמד ישמעו מה שעשו חבריהם ויודעו להם והוא כאלו היו במעמד אלא אפי' שילכו למ"ה כו' וא"כ הרי נשבעו לעמוד לשמור ולקיים כל מה שיעשו הרוב אפי' שלא היה מתוך משא ומתן של כלם ואין הבדל בין מת ובין הלך למ"ה וזה ברור מאד וגדולה מזו כתב הר"ש בר צמח בתשו' הביאה ב"י בי"ד סי' רי"ח וז"ל כתב הרש"בץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאל ויש לו עכשיו קצת יין שמכר שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נר' שאסור למוכרו אע"פי שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם נמר עולה עלי כו' רבי יהודה אומר הכל לפי הנדר ע"כ הרי שהוא לא הוציא בפיו אלא שלא יעש' וזה היה עשו' וע"כז אמר שנכנס בכח השבוע עא"כו בנ"ד שלא אמר דבר ינגד למה שאנו רוצים להכניס שיכנס ודאי מן הטעם שאמרנו. והרב רבנו דכ"ץ בבית ל"ב כתב וז"ל נלע"ד דהיינו דוקא במקום דליכא אמדנא אבל במקום דאיכא אמדנא לא אזלינן אחר לשון בני אדם דאיכא אמדנא דמוכח דודאי מתקני התקנה לטובת ישראל נתכוונו והביא ראיה יע"ש. עוד כתב וז"ל ואדרבא לע"ד דמשום הוכח' שיש להכניס בנדר אפי' דבר שאינו נכלל בלשון כו' והביא כמה ראיות הרי הוכחנו דאע"ג דקי"ל בנדרים ושבועות פיו ולבו שוים בעינן יש לנו להכניס בנדר אפילו דבר שאינו בכלל הנדר בלשון ואע"ג שידעתי אני ידעתי שמורי ז"ל חלק עליו בזה מ"מ בנ"ד כולי עלמא מודו שאין זה נקרא תוספת כי השבועה הא לילך אחר הרו' אפילו שלא יהיה במעמד כלם ואתה רוצה להוציא שכשמת א' אינו נכנס בזה עליך להביא ראיה שאני אומר דמתוך הלשון אין הוכח' שאינו נכנס בשבועה כיון דנקט בלשון אפי' כאן שבטלו דעתם הנשבעים ומסרו דעתם לכל א' מהנבררים וכתב הרמ"בם הלכו' שבועות פ' שני וז"ל מי שנשבע שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע איך זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים וכיון שהיה פיו ולבם שוים של אחרים חייב שנשבע ע"ד מפני שלבם של אלו במקום לבו קם ע"כ וכ"כ הרי"בה בטור י"ד סוף סי' ר"י וז"ל ואם נודר ע"ד אחר אינו תלוי בלבו אלא כפי שאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר ע"כ. וא"כ אלו שבטלו ומסרו אותו ביד כל א' מהם מהנבררים והנבררים אומרים שכך היתה השבועה לילך אחר הרוב אפי' שלא יהיו כלם במעמד וחד מן החלוקות לקחו' לסימנא טבא ודאי שחייבים לשמור ולקיים כל התקנות שיעשו רוב הנבררים ואפי' ח"ו יבוקשו למעלה המיעוט ולא עוד אלא שהרי קבלו הכל לדעת היותר מחמיר וא"כ מכל הנדרים רואה אני שהאלו' והחומרות שקבלו עליהם לילך אחר גזרת רוב השבעה הנבררי' אע"פי שנפטר אחד מהם לחיי ע"ה עכ"ז כל עוד שישאר רוב הז' כח החומרו' עתה ככחם אז הנר' לע"ד:
410
תי״אשאלה ק"ק שלום יע"א יש להם הסכמות ובכלל הסכמות' יש הסכמה אחת שלא להפרד מתוך הקהל לעשות חברה אפילו משני אנשי' מלבד חברת הקהל שהי' חברת הקברי' ויהי היום אשר רבו כמו רבו ביניהם הקטטות והמריבות מחמת היות בק"ק הנז' הסכמה קדומה שמשלש שנים ועד ג' שנים יעשו עריכה ובהגיע תור וזמן זאת העריכה יחד אוספו כל אנשי הקהל לתקן באיזה אופן שיעשה העריכה בקהל ותקנו לעשות העריכה כפי מנהגם מימי עולם ומשנים קדמוניות שיוציאו תשעה אנשים אנשי אמת שונאי בצע להעריך את כל הקהל כפי המנהג ביניהם ויעשו כל השלשה אנשים מהתשעה הנז' פנקס אחד באופן שיהיו שלשה פנקסי' ויערכו הג' אנשים הנז' באותו הפנקס את הקהל באופן שמהשלשה פנקסים יוציאו השליש מהם ואותו השליש היה ערך כל הקהל:
411
תי״בעוד תקנו והסכימו כל הקהל שהתשעה אנשים אלה הנבררים למעריכים יוציאו אותם המעמד מהקהל שהם במקום ז' טובי העיר וכן עשו שהוציאו ט' אנשים יראי ה' וחושבי שמו ובתוכם אנשים חכמי' וידועים ובשעת שנבררו האנשים השלמים המעריכים הנז' נראה בעיני אנשי המעמד טוב וישר כפי חומר הענין בעצמו והיות המלאכה מלאכת העריכה כבדה עד מאד להשביע למעריכים הנזכר שבועה חמורה בתורה שלא ישאו פנים לשום יחיד מיחידי הקהל הנז' יחד עשיר ואביון באופן תיעשה העריכה הנזכ' לשם שמים כי כן שאלו בפיהם המעריכים הנבררים הנזכ' שבתנאי זה יתעסקו בענין העריכה לפי שעיניהם ראו ולא זר היות העריכה הא' שעברה שלא כהוגן וכשורה כי אחרי אשר נעשתה העריכה הקלו בה וימירו את כבודה והחליפו את משכורתה לקצת אנשים שנכתב ונחתם בפנקס הקהל פ' נשבע בכך וכך ואחרי כן נראה ונמצא בבירור היות שוא ודבר כזב כי מעולם לא נשבע כי מפני אהבתם אותו הפ' הניחו לו מערכו הקצוב אשר ע"כ בראות' כמה יחידים מיוחדים אשר להם הריב עם הקהל את המעשה הרע הזה חשר לא כדת וכמוהו לא נהיתה כי כל העושה כדברים האלה נקרא גזלן ופסול הוא לעדות ולשבועה כדמוכח בפ' זה בורר דאמרינן בגמ' תנא הגבאין והמוכסין פסולים להעיד וכתוב בהגהת אשירי ופי' ר"ח דהני מוכסים לאו משום דשקלי טפי אמאי דקיץ להו פסילי דא"כ היינו גבאין אלא משום דבזמן שהמלכות מטיל מס כו"כ ליקח מיהודים כפי ממונם ורוב המוכסים נושאים פנים למקצתם ומקילין ומכבדים לקצתם יותר מן הראוי נמצאו גזלנין הילכך פסלינהו רבנן לפיכך צריכין ליזהר ראשי הקהל כשמשימים מס מאומד הדעת על כל א' וא' לפי ממונו שלא יחניפו לאוהב ושלא יכבידו לשונא כדי שלא יפסלו לעדות ולשבוע' מאז ע"כ א"כ נ"מ שהמעמד שהם במקום ז' טובי העיר הוציאו למעריכים שיעריכו כל הקהל כפי המנהג שישבעו המעריכים שלא ישאו פנים לשום אוהב ולא יכבידו לשום שונא אין להם למעמד ולא למעריכים הנגדרים להקל לשום יחיד בעולם לפי שמה שמקלים לא' מכבידים לאחר ונמצאו גוזלין את הרבים ומי שעושה כך פסול הוא לעדות ולשבו' לכן אנו המעריכים ע"פ המעמד הנז' אם תרצו ותחפצו שתיעשה זאת המלאכה מלאכת שמים כתקנה צריכים אתם לכתוב בפנקס הקהל שאחר העשות העריכה הנז' לא יוכל שום נברא בעולם להרהר ולערער על אותה העריכה שום ערעור כלל ויפרעו כלם כפי מה שהיו נערכים ולא פחות ואם באולי יש שום יחיד שלא יהיה לו מה שנערך ישבע ויהיה נאמן ע"פ שבועתו ואם לא ירא' לישבע שבועה יפרע וישלם כל מה שעריכו לו המעריכים הנבררים הנז' ואם לא תכתבו זאת ההסכמ' בפנקס הק"ק הנז' אין אנו רוצים וחפצים שתיעשה העריכה על ידינו תוציאו מעתה אחרים שיעשוה שאין אנו חפצים בהשחתת העולם כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל וכשמוע אנשי המעמד וקצת יחידי הק"ק הנז' טענת המעריכים הנבררים הנז' כי צדקה דבר' סברו וקבלו וגזרו אומר שיכתב בספ' ונכתב ונחתם מאת אנשי המעמד שהם במקום ז' טובי העיר ואחר שנעשה העריכה כתקנה כפי מה שהשיגה יד שכל והשקפת המעריכים הנז' קמו קצת יחידים ושנים מהם מאנשי המעמד א' מהם שאינו רוצה לפרוע מה שנצרך ולא להשבע שבועה כפי תקנת הק"ק וכפי מה שחתם הוא בעצמו בהסכמת העריכה והשני עם היות רצונו לפרוע כפי מה שנערך עם כ"ז מסייע הוא לחבירו להיותו אוהבו ואומר שמן הראוי להניח לו ממה שנערך כי כונתם וחפצם לעשות באלמו' ובחזקה יניחו לו מערכו שלא כדין שחפצים הם במחלוקות ולא נכון לבם בתקנת הקהל עד שרבו ביניהם המריבות ויהי היום שבא עליהם מס מאת המלך יר"ה הלכו לפני שר העיר שמנוהו המלך יר"ה ותפש אותם נתון יתנו לו המס הנז' ואחר הקטטה והמריבה אשר רבו עליה נתפשרו ביניהם ויאותו להלוות אותו המס בתורת הלואה ובין כך וב"כ יתפשרו ביניהם ויפרעו המס כפי הדין ואחר שנתנו אותו המס בתורת הלואה הגיע הזמן להוציא אנשי המעמד שהוא זמן חג הסוכות שכן דרכם להוציא באותו זמן מעמ' אחר ובהוצא' המעמד הנז' קמו ונתעוררו אנשים לא טובים המה המעוררי' הקטטות והחפצים במחלוקות אותם שקמו בתחילה והרבו קטטה ומחלוקת בקהל באומרם שחפצם ורצונם להוציא גם הם אנשים כמוהם במעמד כדי שאותם האנשים יעשו ויבטלו רצון אחרים בשביל רצונם ומחמת אימת צרת המחלוקת והקטטה כי רבה היא להוציא הפרנסים והמעמד לא יוכלו שאר אנשי המעמד להכרי' עליהם להוציא הפרנסים והמעמד כפי המנהג שכל איזה פרנס כאשר ישלים זמנו הקצוב אליו מוציא במקומו פרנס אחר מי שלבו חפץ בו וכן נמי המנהג באנשי המעמד שיהיה בהם א' מהעשירים וא' מהבנונים ושנים מהעניים והב' בעלי דינים הנז' אינם רוצים להוציאם כמנהג אלא כונתם להוציא אחרים כמותם שיעשו וישלימו רצונם בכל העניינים כדי לפרוע בפרוע פרעות המוטלות על הצבור פחות מערכם ויכולתם עד שמצד ומחמת המריבה והקטטה כי רבה היא נאספו כלם ביום שבת קדש בבית החה"ש המרביץ תורה בקהל יצ"ו ונתקוטטו שמה בענין הוצאת הפרנסים ואנשי המעמד הנז' ושם אמרו בפיהם ובלשונם כי בחזק יד יוציאו האנשים אשר לבם חפץ בם ואף כי יהיה הדבר הפך המנהג שהמנהג הוא שהעשיר יוציא במקומו עשיר אחר והבנוני בינוני אחר ואותו האיש אשר היה מהמעמד שאין רצונו לפרו' כפי מה שנערך רצה בחזק' שיוציא הבנוני אחיו שהוא עשיר ומפני שלא רצה להוציאו קמו עליו האיש ההוא וחבריו אשר היו בחוץ קצת אנשים מאנשי עדת אותו האיש עדת מרעים ונכנסו בבית הח' הנז' אשר שם אנשי המעמד ועברו ברית והפרו חק הסכמת הקהל שאינו רשאי שום יחיד מהקהל ליכנס בתוך המעמד שלא ברשותם בהיותם עומדים במעמד והכו את האיש ההוא אשר הם חפצים בו שלא כדת וכהלכה והמנהג לא כן הוא ואע"פ שרבו ע"ז ההפרשים והמחלוקות נלאו למצא פתח ומקום השלום והוציאו פרנס אחר אחיו של אותו האיש הנז' שאינו חפץ ורוצה בתקנת הקהל ואנשי המעמד הנכבדים והשלמים הוציאו פרנם א' מבני המעולים והחשובים שבקהל והעיר הזאת וגם אנשי המעמד הוציאו כפי המנהג כל א' את שלו ואחרי אשר הוציאו את הפרנסים והמעמד כפי הנז' הגיע ובא להם מס מאת המלך יר"ה ונתקבצו כל אנשי המעמד והפרנסים לראות איך יפרעו המס ההוא ובא אותו הפרנס אחיו של אותו האיש הנז' להחזיק בטומאתו ורשעתו כבתחלה ואמר שאינו רוצה שיפרעו ארבעה אנשים מיחידי הקהל הערך שנערכו ע"י פי המעריכים הנבררים הנז' וע"ז נתקבצו ונאספו כל הקהל יחד עשיר ואביון כל העם מקצהו ביום השבת ותהי המלחמה חזקה עליהם וע"ז הענין ואז בעת ההיא באו האנשים כת המסייעת לאותו הנזכר והרימו את ידם באנשים השלמים התובעים להם דין ומשפט ולא זו בלבד אלא שהביאו רגלי א' בבית הכנסת להכותם בחרפה ובוז מכת בלתי סרה ואלה האנשים המכים הנז' כבר הם מועדים להרי' את ידם אל כל יודעי דת ודין כי זה ימים מועטים ביום שבת קדש נתקוטטו עם החכם הר"ש טאיטאצאק יצ"ו ובניו יצ"ו בבה"כ והכו אותו ואת בנו הכאה עצומה ושככו דמם על פניו כמים סביבות ההיכל היכל ה'. אח' כל אלה הדברי' נתכשרו ונתרצו ביניהם בזה האופן שיוציאו הק"ק הנז' שני אנשים שיעמדו בדין עם האנשים החטאים האלה בנפשותם שהרימו את ידם להכות הנכבדים והנם מוכי בפני החכ' המרביץ תורה בקהל יצ"ו ובפני המעמד לדונם בדין תורה וכן עשו ועמדו ב' האנשי' הנבדרים מאת הקהל בדין עמהם ולא רצו לעמוד בד"ת באומרם שהתורה עדין היא בשמים או בהר סיני נשארה וסרבו ולא צייתו דינא ויהי כראות האנשים הנכבדים המוכי' מיד אלה החנשי' שלא רצו לעמוד בד"ת קבצו את כל חכמי יועצי מרביצי תורה בקהלות יע"א לעמוד בפניה' בדין ושלחו כל החכמים שליח ב"ד לקרא לאלה האנשים ארבעת' והם בבואם לפני החכמי' אמרו להם לחכמי' הנז' מה לכם ולצרה ומי הכניס אתכם בתגר זה כי אין אנו רוצים לעמוד בפניכ' בדין שאם יש להם איזה תביעה כנגדנו יבואו ויגידו טענותם אל תוך קהלנו בפני החכם המרביץ תורה ובפני המעמד וענו כל הקהל יחדיו ויאמרו להם כי כמה פעמים עמדו לדין ולא רצו לעמוד וסרבו ולא צייתו דינא ועכ"ז אם ירצו עתה לעמוד בדין יבא החה"ש המרביץ תורה בקהל בחברת החכמים השלמי' מרביצי תורה בקהלות יצ"ו וידינו את הדין יזכו את הזכאים ויחייבו את החייבין וכאשר עיניהם תחזנה משרים או יביאו כתב יד החכ' הנז' שידין אותם בדין תורה ויגמר הענין ויכנו להם עורף ולא פנים ולא רצו לעמוד לדין גם בפעם הזאת ויהי כראותם החכמים השלמים את הדבר הזה שלחו מאתם שליח לחכ' הנז' בוא יבוא ברינה עמהם לדון דין זה לאמתה של תורה להציל עשוק מיד עושקו ולא רצה לבא וכשמוע החכמי' הנז' שלא חש החכ' הנז' לדבריה' לבא אליה' קמו ג' אנשים ממקומם והלכו למו לבית הכנסת מקום אשר שם החכם הנז' והאנשים האלו לקרא לו שיבא עמהם הוא והאנשים אשר אתו ארבעה המה אשר להם הריב ויעמדו בדין עם הקהל ואמר להם החכ' הנז' שפעמי' רבות אמר לאלו הד' אנשים שאין להם דין והם מסרבים ואינם רוצים לעמוד בד"ת באופן לא רצה החכ' המרביץ תורה בקהל לבא עם הח' הש' ג' המה הנז' יצ"ו ולא לישב עמהם בדין ואמרו שם אלו הד' אנשים הנז' לחכמי' הנז' שלא יכנסו עצמם בתגר זה כי רצונם וחפצ' היתה שלא לעמוד בדין תורה ואז בראות החכמי' הנז' שלא אבו שמוע ולא רצו לעמוד בד"ת אמרו לכל אנשי הקהל הרי אתם פטורי' ומותרי' להפר' מהם ושלא להתפלל עמהם כי אסור להתפלל בחברת' ויהי כשמו' אנשי הקהל את הדבר הזה נתקשרו כלם כא' בקש' חזק ואמיץ בשבועה חמורה בתורה לדעת רבים מפורשים בכל חזוקי תורתנו הקדושה ובכל תוקף להתפדד מהם ושלא לבא עוד עמהם בתוך קהלם ואפי' יקבלו עליהם דין העריכה הנז' זולתי אם יקבלו עונשים על שהרימו את ידם והכו אותם ועל אשר הביאו הרגלי להכות אותם בבית הכנסת ובקבלת עליהם שמעתה ומעכשיו כל המרי' ידו לחברו יהא בנדוי יורנו רבנו מורה צדק אם יש בזה איזה מכשול מצד ההסכמה שלא לעשות חברה משני אנשים ומעלה מאחר שלא רצו ואינם רוצים לעמוד בדין תורה זאת ועוד אחרת יורנו רבנו מורה צדק ששאר אנשי הקהל שנשארו שם בקהל שלקצתם יש להם ערך מה ולקצתם אין ערך אם מותר להתפלל עמהם בבה"כ כל עוד שלא חזרו בתשובה שלמה כהוגן וכשורה שלא עשו הסכמה אדעתא להיות רשעי' שלא לקבל עליהם ד"ת ולהרים את ידם להכות אלו את אלו שבהרמת יד נקרא רשע כ"ש בהכאה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומאת ה' יהיה משכורתו שלמה אמן:
412
תי״גתשובה
413
תי״דה' יודע כי קנאת ה' קנאתי כי תחת ג' רגזה ארץ תחת עבד ליצרו הרע להכות באגרוף רשע אשר בהרמת יד נקרא רשע ב' לעשות חבורות פצע הכה ופצוע עד שפוך דם בשבת קדש אשר לקרר דעתו ולשכך חמתו חייב סקילה גם שהוא מקלקל בחבורה ג' להביא בעלי אגרוף שלוחי מות הג'יניסארוס בבית מקדש מעט לפני היכל הקדש ולמסור ישראל בידו והכתוב אמר כתוא מכמר כו' וכתב מהררי"ק ז"ל ועוד הדין מסור והורג דא ודא אחת היא והביא ראיה יעויין שם כ"ש באנשים האלה הג'יניסארוס שפגיעתם רעה כנודע ומפורסם ותחת ד' לא תוכל שאת לבטל ולסתור תקנת הסכמת הקהל אשר יש בזה כמה מיני עבירות חמורות גזל ושבועת חמורות אשר הוטלו ע"ז אשר ע"כ לא יכולתי להתאפ' לפני השואלי להשי' פניה' ריק' כי עלת' צעקת' לפני גם תל"י יש עמה' חכמה ודעת להורות וללמד לאחרים כ"ש לעצמ' מ"מ פתוני ואפת בטעמים מספיקי' להעלות בספר הנרא' לע"ד אם הם יכולים לעשות מה שעשו להבדל מתוך העדה המכי' גוזלי' וחומסי' אות' כפי טענת' צועקי' ולא נעני' כמו שעיני ועיני אלופי וגבירי החכמי' השלמי' מרביצי תורה בקהלות שאלוניקי ראו כנז' בשאלה עוד טעם אחר הגיעני להוציא לפועל מה שהסכמנו בעת ההיא להיות הגד הוגד לי מפי המגידי אמת כי הח' השם כמהר"ר יצחק אדארבי יצ"ו מראה לה' פסק על הנפרדים שנפרדו מק"ק לישבונה יע"א ובפסק ההוא הוא מוכיח אשר ע"כ קראתי עלי קרא דכתיב אשר יומרוך למזימה ואם באולי לא היתה כונתו זאת רק להורות שדברי סותרים אלו לאלו במה שחבירי ואני עמה' נתננו לה' רשות לעשות מה שעשו לכן עכ"פ יהיה איזה כונה שיהיה צרי' אני להציל עצמי ולהרחיק ממני עקשות פה ומאות' החשובי' שעשו מה שעשו על פינו ואגב גררא שמחתי שהעיר ה' את רוחי להבין מאמר קצר אמרו בפ' כל הבשר א"ל ילתא לרב נחמן מכדי כל מה שאסר לן רחמנ' שרא לן כותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא גירותא לישנא דכוורא א"א גרושה בחיי בעלה אשת אח יבמה גויה יפת תואר בעינן למיכל בשר' בחלבא אמ"ל רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי ע"כ. כי בעין כל מבין יקשה מה להם לרבינא ולרב אשי להביא בחיבורם הקדוש דברי האשה החשובה הזאת ומה רצו ללמדנו ועוד וכי אפשר שלא יש דברים אחרים שאסור לנו התורה שלא נמצא היתר בכיוצא בזה אלא שאחר העיון נראה שדבר גדול דברו אלינו ללמדנו בטוב טעם ודעת כי יש לדעת שאל יכול אדם להשוות הדברי' ולומר אם זה אסור גם זה ראוי ליאסר כי הדברים דומי' ושוי' ע"ז הורו לנו הקדושי' שאינו כן כי חילוף נושאי' מחיוב ההיתרות והאיסורים אעפ"י שלכאורה נראה דומי' ולקחו ראיה שני חלקי' מחלקי התורה שמהם אנו למדין כל זה הורו לנו הקדושי' שאינו והם עריות ומאכלות אסורות שבשמירת' אנו נקראי' קדושי' ובכל חלק מהם יש קל וחמור במאכל חלב ודם שהם בכרת והקל חזיר ועוף טמא שאינם אלא בלאו ובעריות א"א אשת אח הצד החמור והקל גויה והכונה שיש בחינות שלפעמי' לסבת היות הדברים חמורים עשו גדר חכמי' להחמיר בדברי' המותרים כדי שלא נכשל בחמורי' ולפעמים להפך וכמו שאמרו שבת דחמיר ולא אתו לזלזולי ביה לא החמירו י"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה החמירו ואפ"ה בשום צד מהצדדי' האלו אין אנו חוששין לאסור המותר לדמיון הדבר הנאסר ולא נחוש אל פני ההראות כי אם לראו' במופ' ואות כל דבר בבחינתו האמיתית כי אין בין חמץ למצה רק נקודה קטנה על כן אין לחוש לטפשי' ומעת' אני אומ' כי האמת לא לבד על הנפרדי' מק"ק לישבונה יע"א כתבתי שהיו במכשול גדול כאשר נפקדו מתוך קהל ועדת' לעשות כת לעצמ' ולבחור בית הכנס' חדש אשר לא שיערו אבות' כי גם בק"ק גרוש קאטאלני' היה מעשה וגם בק"ק פוליא וגם בנפרדי' ק"ק גרוש יע"א כתבתי זה כמה שני' שהיו עוברי' בהפרד' מעל אחיהם והסכימו עמי כל חכמי העיר שהיו בחיי בעת ובעונה ההיא קדושי' אשר בארץ המה ואותם מהנפרדים שיראו את ה' חזרו למקומ' אעפ"י שהיו נקשרי' בשבועה עם אותם שנשארו חוץ ובחמלת ה' עלי לסוף חזרו כלם אלא שעתה בזמן הזה ובימי' האלו חזרו להפרד ועודם נפרדי' ה' הוא היודע הגור' אבל בנ"ד אין ראיה מכל אלו ח"ו שיש הפרש כמו מחלב בהמה לחלב חיה שמי יאמן כי יסופר הדברי' שעברו בקהל הנז' כנז' למעלה ומה יעשו טלאי' בין זאבי' והלא אלו נגדוה לחנניא מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא שא"א לאנשי' חשובי' ומעולי' נבוני' וחכ' לסבול היות' מוכי' ומעוני' או להיותם נאלמים כרחל לפני גוזזיה גזולי' ועשוקי' וא"כ אין לך שבועה וחרם בטעות יותר מזה ודבר זה פשוט מאוד ולא היה צריך ראיה אמנם תשובת הרשב"א ז"ל הביא ב"י בטור א"ה על' פ"ב וז"ל דאזלינן בתר אמדנא ואפי' במקום שבועה ונדרים וכדאמרי' לא נתכונה זו אלא להגון לה ע"כ. והילך שתי תשובות מהראש ז"ל אחד מה שכתב על ענין ראובן ששידך בתו לבן שמעון וקבעו זמן ליום החופה והתנו ביניהם שכל מי שיעב' הזמן שיתן לחבירו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה יצאה בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר כו' עד ושמעון אומר דאדעתא דאונס גדול כ"כ שישא בנו אחות משומדת להשחית נחלתו ולפגם משפחתו לא אתני ע"כ. תשוב' יראה שהדין עם שמעון דאעפ"י שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס גדול כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא היה משדך בנו לבתו הוי כאלו התנה מעיקרא בשע' מעשה ע"כ:
414
תי״העוד ראיה גדולה מהר"י בת"ה בכתבי' סי' רנ"ד והאריך להביא ראיות יע"ש למדנו בפי' שאעפ"י שאדם נשבע לעשו' דבר פ' סתם ולא התנה שם שום תנאי אמדינן דעת הנשבע אח"כ ונאמר אם הדעת נותן שאלו היה הדבר שאיר' אח"כ אז באותה שעה שנשבע לא היה נשבע הוי למפרע כאילו התנ' בשע' השבוע' שעל תנאי כך נשבע והדברי' ק"ו השתא ומה התם שלא אירע הדבר במשודכת ולא במשודך אלא באחות המשודכת משום דהוי פגם משפח' להתקרב באשה שיש לה אחות משומדת אנו אומרים דהוי אונס ואין השבועה כלל עאכו"כ בנ"ד דהוי אומדן גדול יותר ויותר לומר דכשנשבעו להיותם באחדות ושלא ליפרד מעדת אחיהם היה בהיותם מאמיני' ישמרו תורה ומצוה וגם שבקצת קהלות א"א שלא יפלו קטטות ומריבות וי"ל שעד"כ נשבעו מ"מ מה שאירע לאלו אינו מצוי כלל ולא נשמע ולא נראה כזאת שאיש ואנשים פעם ופעמי' גם שלש יוכו על הלחי בתוך בית הכנסת ובפני היכל הקדש והחכם מרביץ תורה שם ולא יוכיחו לאנשי' כאלה דודאי הם אפיקורוסים כי זה פשוט כי אפי' המבזה את חבירו בפני ת"ח נקרא אפיקורוס כמו שכתבתי פעם אחרת וכיוצא בזה עאכ"ו המכה את חברו בב"ה בפני היכל הקדש בפני החכמי' וכל הקהל שזה אפיקורוס גמור ואם היה שהחכ' שלהם היו מוכיח ומיסר ע"פ התורה לעושים כן כבר היה אפשר לו' דאדעתא דהכי נשבעו מעיקרא אבל לומר שקבלו חומרות להיות לאחדים מוכי' ומעונים צועקים וחינם נעני' זה לא עלה בדעתם מעול'. ואפי' את"ל שזה מצוי מה שאינו כן ח"ו לא ימצא שביום שבת קדש יביא יחיד או יחידים רגלי בתוך הב"ה וימסור חברו ביד הרגלי הכה ופצוע עד שנשבע שמרוב צרתו בקש המוכה סכין להרוג את הרגלי שאם ח"ו היה אירע כך אבדנו כלנו אבדנו לא אנשי הקהל לבד אלא אפי' כל יושבי עיר שאלוניקי ואם בזה החכם ואנשי הקהל לא שתו לבם ועשו עצמם כאינם רואים ולא הוכיחו למוסר הנמצא כזה מעולם. עוד גדולה מזו כתב הרא"ש על ראובן ששידך בתו אל שמעון ונשב' לו שיתן לו עמה ה' אלפי' זהובי' לסוף ו' חדשי' והיה לו לראובן ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקו' או אם הוא אנוס האדם בשבוע' פרט לאנוס ע"כ. תשובה אם אין לראובן לפרוע לא מחובות ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו ותשמישו אז הוא פטור משבועתו ואין עובר עליה כ"ז שאין לו מה לפרוע דאין לך אונס גדול מזה שהיה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו כו' עד אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדק' אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הילכך אינו מחוייב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב. הרי מפורש מדברי הרא"ש שהיה כח בידו להשלים שבועתו אם ירצה למכו' כלי תשמישו וביתו ועכ"ז כתב דאדעתא דהכי לא נשב' עאכ"ו בנ"ד דאמדינן דעת החכמי' שהסכימו שלא יפרדו הקהלות איש מעל אחיו ושלא יעשו בית הכנסת חדש וגם אלו המעולים שקבלו שלא ליפרד מעל אחיהם ולעשות כת בפני עצמם שכ"ז לא היה אדעתא להיות מוכים ומעונים צועקים ואינם נענים וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא עוד ראיה גדולה מכל אלו כתב מהרי"ק ז"ל שרש י"ז על הנשבע לפרוע למלוה בליבקשה שהוא חייב להוליכו אחריו במקום קביעותו מאחר שלא נשתנ' מקומו מיו' ההלואה דאדעתא דהכי נשבע. ולא דמי לתשו' ספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהת' מיירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת ההלואה ע"כ. הרי שאפי' נשבע לפרוע בלי בקשה ומחוייב מכח השבועה להוליך המעות למלוה למקום דירתו עכ"ז היינו דוקא שלא שינה המלו' מקום קביעות אבל אם שינה לכ"ע אינו חייב להוליכה לידו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי שישנה מקום קביעות לא נשבע. א"כ מצינו למדין בפי' דכל היכא שיש אומדן דעת דאדעת' דהכי לא נשבע הוי כאלו התנה בשע' השבועה אפי' שהאומדנא הוא דבר קל כמו שינוי מקום המלוה כנז' כ"ש וק"ו באומדנא גדולה כזאת להיותם מוכים ומעונים בסבת היותם מבקשים דינם מכח הסכמתם וחומרת' שקבלו עליהם כל הקהל לקבל ערך הנערך עפ"י המעריכים לא ימנע מהחלוק' או החכ' ושאר אנשי הקהל היה כח בידו למחות מיד המערערים או לא אם היה בהם כח ולא היו מוחים הרי הם והמערערים שוים ואם לא היה ביד' למחות איך אפשר להתרעם נגד אלו הנפרדי' שלא עמדו בחברה עם אנשי' כאלה שלא היה כח ביד החכ' ושא' אנשי הקה' למחות בידם מכל זה פשוט ומבואר יותר מביעתא בכותחא שבדין ומשפט עשו מה שעשו אלו המעולי' הנפרדי'. ובר מן דין אני אומר לרווחא דמלתא שהיה אפשר לומר דמלבד הטענות שאמרנו א"א לתפוס על אלו האנשים כלל לא מכח ההסכמות הקדומות ולא מכח הסכמת הקה' הפרטית שאם מכח הסכמות הקדומו' ההסכמה היתה שלא יעשו בית הכנסת חדש כפי הנר' כאלו לא היה אלא שחזרו למקום שחוצבו משם ומקום הנהרים שמשם נפרדו והיו לד' ראשים וא"כ היינו יכולים לומר שאין כאן הפרדה מטע' ההסכמות הקדומ' ואם מצד הסכמת הקהל הפרטית כבר הם אומרים שתנאי היה בדבר שפלוני לא יכנס במעמד ולא ישרת בשום מינוי וכיון שהם לא קיימו התנאי בטלה ההסכמ' והם נאמנים על עצמם כ"ש בהצטרף שני הטעמי' שהם זה האחרון והראשון הכביד שראינו לאלו האנשים תמיד צועקים ואינם נענים ולא חשו לכל אלות ושבועות שקיבלו עליהם ישראל בהר סיני שלא לגזול ושלא לעשוק ואין לך גזל ועשק מענין המסים וארנוניות שגוזלים אלו לאלו וכמ"ש בהגהת אשירי בשם ר"ח שהביא השואל אשר הי' מקובלת לכל ישראל והם לעשות רצונם ולמען ספות הרוה על הצמא' הטילו מלאי לכיס אומו' העולם כנודע ומפורסם עד שהוכרחו אלו לעמוד על נפשם ולא ראו תקנה אחרת אלא ליכנס בקהל הגרוש ספרד יע"א ואנשי הקה' המערערים מעולם לא הטו אזן ולא רצו לקבל העריכה עד שראו אחיהם נפרדו מעליהם וכשראו כי כלתה תוחלתם ואין לאל ידם להוציאה לפועל מחשבתם אז הכריזו העריכה ולהיות האמת כן מה שעשו אלה הנפרדים בהתר גמו' עשו כדין וכהלכה וגם עתה הם פטורים ומותרים וכמו שיש לי ראיה מבואר' אלא שאין צור' להאריך ע"כ:
415
תי״וועכ"ז אני אומר כי כל מה שאני כותב הוא על מה שעבר אך אמנם אם יוסרו אנשי רשעה ויתקנו מעשיה' ויובטחו אלו החשובים שלא ישובו החטאי' לכסלה אין ספק שאע"פי שהם פטורים ומותרים כיון שמה שעשו בשעת מעשה בהתר גמור עשו למען לא ימשך מחלוקו' וקול המריבות יחדלו ראוי לשוב למקומ' לשלום. אחר עבור שתי שנים באו הקהלו' יע"א לעשות ערכי' וכשהגיעו לק"ק שלום היו מוחי' כי היו אומרים שיחזרו היחידים שלהם למקומם והנה הנפרדים הנז' הוציאו כתב מחומרות שהיה להם שלא לחזור אלא בהסכמת י"ב נבררי' שהוציאו לפקח על הענין ורצה העון כי א' מהנבררים נפטר לבית עולמו וג' מהם לא נמצאו בעיר וכבר היו מפוייסים הנשארים לחזור אם לא שיראים מפחד השבועה הגדול' שיש להם ע"ד רבי' מפורשי' והיו מטילי' עלי להורו' להם ואני בעניי יראתי להורות כן כי הם תלו החזרה בהסכמת כל הי"ב ואם א' לא יסכים אפי' שהי"א יסכימו אינו כלום וכתב הרשב"א בתשו' על חנוך שהשביע לבנו שלא ילוה אלא ברשות פ' ופ' ומת א' מהם שאין הבן יכול להלות ברשו' הב' אלא מטעם דהלכה כר' יונתן דאביו ואמו משמע אביו או אמו הא לאו הכי לא אמנם בנ"ד שתלו הדבר בפי' בהסכמה כל הי"ב א"א לחזור אפי' יסכימו כל הנמצאים בעיר עתה מה תאמר יחזרו ע"י התרה שיתירו להם ג' גם בזה צריך עיון רב והטעם שכפי הנלע"ד הדבר ברור שכפי דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל שבועה ע"ד רבים ושקבל טוב' הנאה א"א להתיר אפי' לדבר מצוה ולדעתם אם התירו אפי' בדיעבד לא הוי התרה גם לדעת ר"ת אינו מתיר לדבר מצוה אלא כההוא מקרי דרדקי דלא אשכחהו דדייק כותיה ואע"פי שרבי' חולקי' על סברתו זאת רואה אנ' הר"ן שחושש לסברתו זאת גם חכ' אחר בדורו יעויין בתשו' הר"ן סי' כ"ז גם ל"ב עוד ראיתי מ"ש וז"ל אשר כתבת דחשוב דבר מצוה לשקיט הקטטה אין נר' לע"ד כלל להחשיב דבר מצו' אלא היכא שא"א למצוה לעשות אותה אם לא בהפרת שבועה אבל בנדון זה שאפשר להתפייס ולקיים השבועה בלא בטול מצוה מי יאמר דרבים יסכימו בחרטה זו עוד כתוב מהררי"ק שרש קפ"א על ד' רופאים שנתתתפו כו' וזה לשונו וכל אחד נעשה כעושה טובה לחבירו וכו' הדבר ברור בנדון דידן כי כל אחד היה עוש' טובה לחברו שאלו היה אחד לבד היו כופין אותו הקהל ובע"כ היה מוכרח לעמוד בב"ה ולא לצאת ולא לזוז משם כאשר היו שותפים ונקשרים בשבועה יראו מליגע בה' והדבר ברור מאד נמצא שבועה זו חמור' עד מאד אח' שהיה ע"ד רבים מפורשים וגם קבלת טובה כל א' מחבירו וכזה כתב מהרי"ק ז"ל בשרש נ"ב שלא ימצא פוסק יוכל האדם להסמך עליו להתי' אפי' לדב' מצוה וכ"ש שכתבתי פעם אחר נוסף על הכל שאיני רואה מצוה שהרי הם בבית חשוב כמו אותו שממנו יצאו גם עושים שם צדקה ומצוה וא"ת מפני הערבים ודאי כי אינו תלוי בזה בהפרת השבועה דבלא הפרת השבועה אפשר ערבים את כל זה ראיתי ונתון אל לבי ולזה לא נמנתי להתיר גם כי ידעתי כי לא יבצר פני ההראות למי שירצה מ"מ בוחן לבות וכליות יודע כי כונתי לשמים ושלא יהיה מכשול עון בדבר ומ"ג עתה בלי צורך כאשר כתבתי וה' יכפר בעדי:
416
תי״זבורא עולם ה' יודע תעלומו' ידע כי על מעשה מקרי בלתי טהור שאיר' בפטרס הפרשי' ומחלוקו' שאלו את פינו להגיד להם אם יש כח לג' קהלות ב' סיסיליאנוש וא' ספרדים לכוף לקה' התושבי' להתחב' עמהם להיות' הנהגת המדינה כוללת ללכת אחר דעת רוב הממונים מאלו ומאלו וכנר' התושבים היו בורחים מזה יען ראו כי לעולם תהיה דעתם בטלה כי לעולם תהיה הנהגת העיר ע"פי הסיסיליאני שהם הרבים ואנחנו בתום לבבינו ובנקיון מחשבותינו השבנו להם תשובה ואמרנו כי אין ספק שהאחדות והחבור טוב לצדיקי' אך הדין ברור כשמש שכל קהל וקהל עיר בפני עצמה נחשב וכמו שכתב הרשב"א בפי' והרב כמהר"ר דוד כ"ץ ז"ל שמלך באותם המקומות כתב כן בפשיטות והביא ראיה מעיר שאלוניקי ככתוב בפסקיו לא חשבנו היה צריך לכתוב וזיל קרי בי רב הוא והנה נמצא לא נמתקו דברנו לחיך הח' הש' כמה"ר יוסף פורמון נר"ו והביא' לתושבים במצור ובמצוק והבדיל' לבל ישאו ובל יתנו עמה' והיו עם ישראל חרפה ולעג בגוים ונמשכו הדברים מרים וכמ"ש ז"ל האי תיגרא דמי לבידקא דמיא כיון דרווחא רווח עד ששלחו ב' הכתות שלוחים פה שאלוניקי לבקש ממנו מה דעתינו עם פסק שעשה החכם הנז' ותשובותינו עליהם היה שנר' פסק טענותיו גם טענות התושבי' ונגיד להם סברתינו אך בזאת שיהיו מחוייבים ב' הכתות לקיי' גזרתינו ואם לא למה זה ניגע לריק ושלוחי הח' הנז' לא רצו ושלוחי קה' התושבי' היו צועקי' וצוחי' ככרוכיא דין תור' אנו מבקשי' וחפצי' וכשראינו שכת הא' לא רצו להטות אזן לדברינו סלקנו עצמנו וכשראו שלוחי הח' כן וראו כונת א' משלוחי התושבי' ללכת לקושטנטינה אולי יועיל להם וחכמי קושטנטינה יורו הדין והעני נכנס בספינה נתקבצו אנשי סיסיליא אשר פה שאלוניקי חדשים גם ישנים והלכו לספינה עם רגלי א' או שנים והכוהו פצוע והוליכוהו לפני עש"ג ואחד מהם יעקב רידה פרש רשת שפתיו לפני שופט העיר ושאל שהיה חייב לו ה' אלפים לבני' מקריזיאש שמכר לו ושנים מהם העידו ושאר הקהל הכשירו העדי' ונכנס העני בבית הסוהר עמד שם ג' ימים לילה ויום עד שפרע או פרעו בשבילו ויצא עוד יד תושבי שאלוניקי הסיסיליאני נטויה והכריזו בארור ע"י שמש בשוקים בארור כל מי שהיה מסייע לתושבים ר"ל הגריגוש ובזה היו מטיחי' דברי' נגד החיים ונגד המתי' קדושי' אשר בארץ המה ואותו העני אחר שיצא מן הסוהר בא להתרע' לפני החכמי' ואין עונה אליו דבר ולהיו' לא היה דין למטה היה דין למעלה שלא מלאו שנת' שני מן השלוחי' של החכ' הנז' המובחר שבהם והשני לו גם השלישי חלה חלאי' רעים גם פה עירנו מי שהיה בידו למחו' ולא מיחה פרע חובו תוך שנתו בעולם הזה ובע"ה היודע והוא עד יודע כי כבר אמרו חכמים במשנה פ' במה בהמה יוצאה פרתו של ר' אליעזר כו' לומר שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה בו העון תלוי ושליח התושבים הלך לשלו' וחזר לשלו' מקושטנדינ' וכפי הנר' הח' הנז' לא שת לבו לכל זה וחושב כי מקר' הוא ועוד ידו נטויה להחזיק במחלוק' ובא פה שלוניקי מזויין בכתבים ובפסקו ובהגעתו פה רצה להראות עמי פני' בפני' ע"י חשיבי עירנו כי ידע נודע אלינו דבריו אשר היה מטיח שם במקומו מכל א' וא' ועכ"ז להיות מדרך הישראל לעבור על פשע כמו שדרשו נושא עון ועובר למי נושא עון כו' קבלתיו בסבר פנים יפות כיון שבא לביתי גם יום שבת הלכתי לבקרו להורות כי אני בשלו' עמו בשבוע הנמשך חזרו אנשי' חשובי' לחלות פני להשלי' חפצו ורצונו ותשובתי אליה' היה גביריי בענין הדין לא תדברו כי הוא יתד שלא תמוש ולא תזוז ממקומו בשאר דברי' יעמיק שאלה ואמלא בקשתו בכל הבא מידי וכן עשיתי חשבתי נהפך לאיש אחר והוא בקרבו שם אורבו כי אך יצוא יצא מפתח העיר כתב ושלח אלי אין שלו' בתחלה ולא בסוף מעולפת תרעומות ודברי' זרי' הראיתי למליצי' בעדו המה ראו כן תמהו אמרו אנו מתחרטים ממה שדברנו לא דמינו ולא עלה על לבנו מדותיו היו כן והוא לא נתפייס דעתו בזה אלא שחזר ושנה וממקומו שם שלח אלי כתב שנית כראשונ' והאחרונה הכביד בדברי קנתורי' ושני' לבד אכתוב וז"ל אות באות וכבודך סתרת את דברי שכתבת ששלשה בתי כנסיות אינ' יכולי' לכוף לקהל א' וזה שלא כדין למאן דנחית לעומקא דדינא וכמו שהסכימו עמי כל חכמי שאלוניקי אשר נשאתי ונתתי עמהם. ואני עמדתי מרעיד אמרתי מה החלום הזה והלא מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי כ"ש חכם מרבין תורה ואז שאלתי את פיהם מאות' שידעתי נשא ונתן עמה' וכל' אמרו שקר ענה בנו וכדי שיבחנו דברי סדרתי פסק קצר וחתמו הפך דבריו וזה עדות לכל דברנו וכלם הולכי' על דרך זה וראיתי לקצר בדברי הבל ועתה באתי להאריך קצת בענין זה גם שראיתי החכמים רבותינו הקדושי' אשר בארץ לקחו הדבר בפשיטות כי לא עלה על לבם היה צריך להאריך בדבר פשוט כזה אך עתה אני צריך להאריך קצת הענין הוא אם שלשה קהלות אשר בפטרץ יע"א יכולין לכוף לקהל תושבי' הם הגריגוש יע"א להתחבר עמהם לשיהי' הנהגת המדינ' ע"פי רוב ממוני הקהלות שמאלו ומאלו לא שיהיה ע"פי רוב מכל קהל וקהל כי התושבים בורחים מלהתחבר עמהם יען רואים שתמיד ידם על התחתונה וימצא תהיה ההנהגה ע"פי הסיסיליאני ודעתם מהתושבים תהיה בטלה כי הסיסיליאני הם הרבים ודמי להו שהם כאריה רביע' עליהו. עוד נתנו טעם לדברי' כי החכ' הש' שהיה שר ושופט עליהם הלא הוא כמה"רר יעקב פפו הוא הפרידם ועשו הסכמה להיות עם לבדד סך כך שנים והנה החכ' המנגד הוא עצמו חתום בהסכמת' והחכ' בא עתה ורוצה לחבר' בעל כרחם באמרו שחת' בטעות שלא היה יודע ההסכמ' הראשונה לפי דעתו אע"פ שראה אותה קודם חשב אולי נתבטלה כלם טענות של הבל אמנם עתה העיר ה' את רוחו ורצה לחזור שיהיו לאחדי' ובא מכח ב' טענות א' שבהיותם נפרדים איכא משום לא תתגודדו שאין לישראל להיות אגודות אגודות כדאמ' בגמ' עוד טעם ב' שהתורה אמרה אחרי רבים ובכל דברי הפרש שנופל בין ישראל סתם אמרה תורה לעשות כדברי הרבים וכיון שהרבים אומרים יהיו הממוני' יחד ותהיה הנהגת המדינה ע"פי רוב כל הממוני' שמאלו ושמאלו שחייבים התושבים לקיים דבריהם אלו דבריו. וחברי ואני עמהם או' שהדין עם הגריגי ולא היה צריך להאריך בזה אלא משום דע מה שתשיב וזה החלי בס"ד
417
תי״חגרסינן בגמ' פ"ק דיבמות תנן התם מגלה נקראת א"ל ר"ל לרבי יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו כו' עד אמר לי ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשו' מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושי' מקו' שנהגו שלא לעשות אין עושין ופרש"י ע"כ כו' והיה לך להשיב תשובה זו ומשני בגמר' אמינא לך אנא איסורא כו' ואת אמרת לי מנהגא הדר פריך והתם לאו איסורא והתנן כו' ומשני התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ע"כ ופרש"י אמינא לך איסור דאסרי רבנן לבני ארביסר דאי בעי למקרא בחמיסר לא מצי וכן בני חמשה עשר בארביסר ודמיא לב' תורות ואת אמרת לי מנהגא דהתם לכ"ע שרי ומיהו באתרא אל ישנה מפני המחלוקת ע"כ למדנו מכאן דבין לדעת ר"ל ובין לדעת ר' יוחנן כל שאינו ענין איסור תורה או לפחות איסור דרבנן לא שייך לומר לא תתגודדו מן המקש' ברור שהשיב בתמי' גם ר' יוחנן לא השיב לו מה לי הכי ומה לי הכי אלא והתם לא איסור כו' משמע דהכי סבירא ליה א"כ משמע ודאי דלכ"ע בין לר"ל ובין לר' יוחנן בדבר דליכא איסור לא אמרינן לא תתגודדו והדברים ק"ו ומה התם דאע"ג דליכא איסור מ"מ איכא צד חומרא וסייג פרישות ועכ"ז אמרינן דלא שייך ביה למימר לא תתגודדו בנ"ד דליכא לא רמז ולא רמיזה משום חומרא בין יהיו כל הממוני' יחדיו בין לא יהיו עאכ"ו ודבר זה ברור כשמש לא יאמר בענין זה אדם דשייך לא תתגודדו אלא מי שרודף אחר תאותו להשלים רצונו ונניח שנרצה לומר דגם בזה שייך למימר לא תתגודדו כו' מ"מ בנ"ד שהקהלות הם נפרדי' לעצמן כמנהגן לא ראי זה כראי זה לכ"ע אפי' בדבר איסור אין כאן משום לא תתגודדו וכמו שבשלוניקי עיר ואם בישראל האשכנזים היו אוכלים בימי הגדולים חלב הנקרא ה' אצבעות ושאר כל הקהלות נזהרים ממנו משום כרת והאשכנזים נזהרים מנפיחה ושאר הקהלות נופחים והטעם דאמרינן בגמ' בההיא סוגיא רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ורבי יוחנן אמר עשו איבעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה רובא למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אמרינן רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי איבעית אימא לאחר בת קול עד ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו אמר אביי כי אמרינן כגון ב' בתי דינין בעיר א' אמר ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינין בעיר א' אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר א' פלג מודין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה ורב אלפס ז"ל בהלכות לא הביא רק סברת רבא לבד וכתב אבל שתי בתי דינין בעיר א' לית לן בה וכ"ש שתי בתי דינין בשני עיירות עכ"ל גם הרא"ש כתב כן והואיל ואתא לידן ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה אחד מחשובי חברנו בישיבה דאמרינן בסוכה פ' לולב וערבה על ענין נטילה והא י"ט ראשון דלדידן לא דחי ולדידהו דחי ומשני אמרי לדידהו נמי לא דחי ופרש"י שלא לעשות ישראל אגודות ונר' כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת ע"כ ותימה שהרי אפי' לאביי שתי בתי דינים כשתי עיירות לית ביה משום לא תתגודדו וכ"ש לרבא ונר' לי ג"כ קושי' זו גם בתקיעת שופר שהתקין ר' אבהו ולמה הוצרך שאע"פ שעשו אלו כך ואלו כך כיון שהיו במקומו' מחולקי' לית לן בה ואני תירצתי פתאום שענין לאו מלא תתגודדו יש בו שתי בחינות א' לעבור עליו מן התור' וב' שאע"פ שאין איסור צריך לעשות מצוה מן המובחר:
418
תי״טוא"כ לענין איסו' פשיטא לכ"ע ליכא איסורא בשני מקומות אפי' לאביי מ"מ להיות הדברי' בלתי נאות שנראה כמצוה כוללת לכל ישראל יהיה חלוק ביניהם בשב ואל תעשה אמרו שלא ליטול לולב אפי' לדידהו דהוו ידעי בקבועה דירחא וכן אמרתי שזה נראה טעמא דרבי אבהו בתקיעת שופר חזר והקש' משני י"ט שאנו עושים ב' ימים ובני א"י אינם עושים אלא אחד גם מזה אינו תמיה שהם בני א"י מעולם לא עשו אלא יום אחד ואלו בני ח"ל היינו עושים שנים מן הדין הגמור משום ספק והיה טעם הדבר ידוע לכל ונשאר הדבר כמו שהיה אף עפ"י שעת' גם אנחנו יודעים כמו הם. עוד אמרתי שמה שאמר דש"י ז"ל משום לא תתגודדו היינו לחכמים שעמדו לתקן שלא ליטול לולב לא היה איפשר להם לומר אלו יטלו ואלו לא יטלו שאז נראה ב"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן אבל י"ט לא היו צריכים לומר אלא הם מעצמם בני ח"ל עשו מספק ואלו לא עשו ומ"מ בשופר ודאי נרא' שהיה ע"צ היותר טוב. ומעתה נבא לנ"ד דאפי' בענין איסור שאלו נוהגין כן ואלו נוהגין כן בב' בתי דינין בעיר א' אין כאן משום לא תתגודדו שהרי מסקנ' דגמ' דעשו' ב"ש כדבריהם וכמו שהוכיחו התוס' מכמה מקומות ג"כ מן הסוגיא דיבמות מוכח כן ובעיר אחד שתי קהלות כתבו כל החכמים פה א' דהוו כשתי בתי דינין הרב דכ"ץ בית י"ג כתב וז"ל ולענין ההסכמה חשר הסכמתם הג' קהלות נראה שאין אנשי הקהל הרביעי חייבים להכנס בהסכמתם שאין בני הקהל אחד כפופים לבני הקהל אחר גם כי בני הקהלות האחרות רבים מהם כי כל אחד ואחד מן הקהל וקהל בענין זה כעי' בפני עצמו שאין בני עיר אחד כפופי' לעיר אחר עד דהוו להו כשתי בתי דינין וק"ל כרבא דהיכא דאיכא שני ב"ד בעיר אחד אלו נוהגין לאיסור ואלו נוהגין להתר אין כאן משום לא תתגודדו ע"כ ושם יישב לשון הרמב"ם ז"ל יעויין שם משה אלישקר ז"ל סי' מ"ח כתב בפשיטות וז"ל ואע"ג דכל קהל וקהל נתייחד לעצמו ומוכח בפ' קמא דב"ב דאפי' בני אומנות א' יכולים להתנו' ולתקן ביניהם ונעשים כעיר אחד היכא דאיכא אדם חשו' בהדייהו וכדאיתא גבי הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי עד מכל מקום יעויין שם דלענין קדושין החמיר מורי הגדול כההרר"י טאיטאצק ז"ל כתב כן בפשיטות והביא ראיה מתשובת הרשב"א ז"ל וז"ל וכ"ש לענין הדין כי מה זכות יש להם לקהל אחד על אחד ואפי' הרבים על היחיד בדיני ממונות והמנהגות והסכמות זולתי במקצת מקומות ידועים כגון ב"ד הגדול ויסכימו לאסור דבר שיהיה מהדברים שהרבים יכולים לעמוד בגזרת הפת והיין והשלקות ויתר תקנות ב"ד או מלך כחרם שאול שנתחייב יהונתן מיתה ואע"פ שלא ידע ולא שמע לפי שכל מה שיגזור המלך עם סיעת כל ישראל עשוי ומקובל לכל וכתיב וכל אשר לא יבא לג' ימים יחרם כל רכושו וכן חרם הנשיא וריש גלותא כמו שנז' במ"ק והנשיא כופה ונותן לידון ולהכריח אפי' טעה בדינו הדיין אינו משלם כל שנטל רשות מריש גלותא כנז' בפ' קמא דסנהדרין לפי שהוא המולך עליהם וכן כל מי שגזרו רובא של קהל בצרכי קהלם שכיון שכן עשו הרוב בע"כ של יחידים מה שעשו עשוי ע"כ. מה שראיתי להעתיק כאן מתשו' הרשב"א אעפ"י שיש בה תוספת מה מ"מ דבר נראה לעין שאין זכות לקהלו' רבים על קהל א' וא"ל שפי' דבריו עיירות רבים על עיר א' שהרי לא מצא מקום להכריח זולתי ב"ד הגדול נשיא או מלך וכן אם יסכימו רובו של קהל בצרכי הקהל ואם אית' דעדיפא הל"ל רובי קהלות בצרכי עירם על קהל א' והאריכות בזה יגיעת בשר. עוד הרב הגדול כמה"ר אליה מזרחי ז"ל בתשו' נ"ג כתב וז"ל גם בעניני הסכמות והתקנו' אחר רוב דעת הקהל כו' וליכא למימר הנ"מ כשהיו כל החולקים בכנסת א' דומיא דסנהדרין היושבים במקום א' אבל כנסת שנחלקו לשתי כנסיות ואנשי כנסת הא' חולקים עם אנשי כנסת האחר על ענין ההקדשות המשותפות לשניהם הוה להו כשתי בתי דינין שנפל חלוק דעות ביניהם שנדון כל אחד בפ"ע לגבי רובא ומיעוטא והולך כל אחד מהם על רובי מנינו לא אחר רוב מנין שבאלו ושבאלו דכיון דכל הנודרין ע"ד רוב הקהל הוה להו שתי הכנסיות כמו ב"ד אחד שנתועדו וישבו כלם במקום א' ואח"כ נחלקו ונפרדו וישבו קצתם במקום אחר שה' נדונים לאותו דבר שנתועדו בו לב"ד א' לגבי רבוי' ומעוטא כו' ועוד דבלא דעת הנודרי' כיון דשני הכתות יחד הן מעיינות כו' יעויין שם העורי' הביטו לראות כי הוצרך הרב לפסול דהוה ס"ד שאפי' שהיו מתחי' כת א' כיון שנחלקו שנדון כל א' ככת בפני עצמו ולא חייב אלא מפני שהם היו כת א' שנתועדו וכשם שכשהיו יחד הדין היה נותן לילך אחר הרוב עתה אעפ"י שנפרדו הוא הדין והוא הטעם אבל כאשר הם נפרדים מעיקרא הדבר פשוט שאין לילך אלא אחר הרוב כל קהל וקהל. עוד כתב אח"כ במקום אחר באותה תשו' וז"ל הכל כשהם נחלקים לחבורות חבורות קהלות הוה ליה כל עניי קהלה וקהלה כעניי עיר אחרת כו' עד שבודאי כל חבור' וחבורה היא חשובה כעיר לעצמה כדאיתא במ"ק הרי מוכח מכל הני גאוני עולם שבדורנו שכל קהל וקהל כעיר בפני עצמה נדון גם הנ"י ז"ל פ"ק דב"ב בחדושיו על ההלכות כתב על ההיא דאמרי' בגמ' הנהו טבחי דהתנו בהדי הדדי כו' ס"ל שם היינו בדאתנו הדדי כל בני אומנות אח' דהוו כבני עיר אחרת לגרמייהו ורשאין להסיע על קצתן אבל תרי או תלת מן האומנות לא ע"כ הרי בפירוש שקרא כל בני אומנות א' שהם כעיר אחרת אפי' שהם בתוך העיר כ"ש בני קהל אחר גם הריב"ש ז"ל סי' שצ"ט כת' כדבריו יעויין שם ברמב"ן ז"ל בחדושיו ביבמות ליישב מה שהקשה לאביי דקאמר שצריך ב' בתי דינין כשתי עיירות לא כעיר א' כדסבר רבא א"כ לאביי קשה ההיא דמגילה שהיו קורין בני הכפרים בכרכים בארביסר וכתב א"נ לאביי בני כפרים ובני כרכים אפי' בעיר א' כשתי עיירות דמו ליה שמצויינין הם שם וקורין לעצמן והשתא ומה לאביי סגי' טע' היותם מצויינין לדמות לשתי עיירות לרבא עאכ"ו שיכולין בני קהל אחד להיות מצויינין לעצמ' שהם כעי' אחר' ממש ומעתה נשאר עלינו לבאר נהי דליכא משום לא תתגודדו הא איכא שבכל מקום אמרה תורה אחרי רבים גם כי שאלה זו פשוטה שהרי כל הרבנים הנז' לא חשו להנצל אלא מלא תתגודדו אבל לאחרי רבים לא חשו כלל ומ"מ יש לנו ליתן טעם בזה ודבר זה פשוט יותר מן הראשון וקודם כל דברי אני אומר שקושיא זו עומדת לכל העולם דאמרינן בגמ' במס' שבת פ' ר"א דמילה במקומו של ר"א היו כורתי' עצים לעשות פחמים לעשות ברזל בשב' במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואמרי' התם עיר א' היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתי' בזמנ' ולא עוד אלא שפעם א' גזרו מלכות הרשעה שמד על ישראל ועל אותה העיר לא גזרה ע"כ ותימה איך אפשר שעיר א' לבד היו עושים נגד כל ישראל בחלול שבת דס"ד ביבמות שמפני חומר שבת היה ראוי לחשוב הכל כעיר א' ולא די זה אלא שקבלו שכר על זה כנז' אלא מאי אית לך למימר שגם זה יתיישב כשהיו בעיירות חלוקות א"כ גם אנו נחזור לכללין ששני בתי כנסיות מצויינין נחשבים כל אחד כעיר בפני עצמו וא"ל דאינו מן השם הזה אלא מן הטעם שאמר בגמ' דהני מילי דאזלינן בתר רובא היכ' דכי הדדי נינהו אבל ב"ש מחדדי טפי ור' אליעזר שמותי הוא ר"ל מבית שמאי הא ודאי לא נראה כלל שהרי כר' יוסי הגלילי מאי איכא למימר שאפי' ב"ש אמרי העוף עולה עם הגבינה ולא נאכל ובאתריה היו אוכלין א"כ לא כב"ש ולא כב"ה אלא שהאמת שכיון שהיו בשני מקומות היו יכולין אלו לעשות כדברי רבם ואלו כדברי רבם ומ"ה באתריה דר' יוסי היו יכולים לעשות כדברי ר' יוסי הגלילי א"כ איכא למימר שמצות אחרי רבים כו' לא מצוה פסיקתא הוי אלא דוקא כשהדבר כמו בסנהדרין שהיו כלם עומדים במקום אחד ונתועדו על דין אחד יש להם לעשות כדברי הרוב אבל בדבר שלא נתיעדו לפלפל יחד יכול כל אחד לעשות במקומו כסברתו וכמ"ש בפירוש הרב כמהר"ר א"מ ז"ל בתשו' הנז' ומטעם זה אמרינן בגמ' דב"ה הוו רובא בענין הצרה מפני שנתועדו ב"ש וב"ה לפלפל על דין זה והוצרכו לדייק אי עשו ב"ש כדבריהם אי לא אבל לענין אחר שלא נתועדו לפלפל עליו לא שייך כלל לומר אחרי רבים כ"ש שמלבד שזה חמר ברור עשו כדברי רבם החכם השלם כמה"רר יעקב ז"ל והח' המנגד בעצמו חתם בהסכמת הרב הנז' ועמד הדבר כן יותר משש שנים בהסכמתם זו אלא שעתה לבש רוח אחרת לא נודע מה היה לו כי הוא עשה מעשים מקיימים הסכמת התושבים מורים האמ' אתם א' מה שחתם בהסכמת' ב' שעמד הדבר כן זמן הרבה ג' שהתיר הסכמ' ולדעתו לא היה צריך כיון שהוא אומר שההסכמה הא' היתה הפך הסכמת התושבים ושמעולם לא הותרה אלא שהוא אומר שהיה מה שחתם בטעות ולרווחא דמילתא התיר כל אלו טענות אין לשומען מאנשים כל דהוא כ"ש למי שמחזיק עצמו לחכ' ירא חטא שלם בעיון ובמעשה כמ"ש בפסק שעשה ומראה לכל העולם ולא די זה אלא שמטיח דברים נגד החיים והמתים על שלפי דעתו לא ירדו כל הגאונים שזכרתי למעל' לעומקא דדינא והוא ירד. עוד דבר דברים כנגד החכם השלם כמהר"ר יעקב פאפו ז"ל אסור להזכירם גם על הח' הש' מופלג בחכמה ובזקנה כמהר"ר שמואל לבית קלעי נר"ו הטיח דברי' אסור להעלותם על לב וה' יודע שלא הייתי רומז דבר זה כי אין מדרכי ח"ו אלא שכבר אמרז"ל כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא ועל כן כתבתי מה שכתבתי כי קנאתי לה' שהוא הראה פסקו בדברים הנז' לכל נער וזקן ע"כ ראיתי להורות שהדין שדן כמהר"ר שמואל נר"ו שזכה לתושבים היינו ק"ק גריגי יע"א שהדין עמהם ואעפ"י שתפס עליו שעבר על התורה שאמרו חכמים מניין לדיין שלא ישמע לאחד קודם בא חברו כו' והפליג בפסקו שזה איסור תורה כבר הראו לו חכמי שאלוניקי שהיה טועה טעות מפורסם שלא אמרו כן בגמרא אלא למי שמקובל לדיין משתי הכתות אז אסור לשמוע לאחד קודם בא חברו אבל מי שנשאל מחכם על דין דרך שאלה ראובן ושמעון אז פשיטא דלית ביה איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן כלל ועיקר כי מה לי זה החכם הנשאל או הפוסק העומ' בקרן זוית שבא שם אותו דין מבורר אלא שמ"מ כשהוא על ענין ממון שבין אדם לחברו יש בו מדת חסידות שלא להשיב וטעם גדול יש בדבר אבל בענין אפרושי מאיסורא אי בעי חד לידע לעצמו אי חייב אי לא ליכא אפי' מדת חסידות וכ"ש בדבר כזה אשר כתוב וחתום כבר מכמה רבני' ונחזור לנ"ד לתת גמר ותשלום ראיתי להעתיק קצת מתשו' מהררי"ק ז"ל שרש ק"ף וז"ל לא מבעיא אם לא היה שם קרוב אלא אפי' היו שם רוב בעלי החנויות הלא כתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם ר"ת דהא דקתני התם רשאין בני העי' להסיע על קיצתן דוקא היכא שהתנו כבר ביניהם מדעת כולם כו' עד אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בבני העיר להכרי' לאחד מבני עירם למה שירצו כדאיתא שם בהדיא וגם כתב שם המרדכי שרבנו יודה בר קלונימוס ורבנו משה בר מרדכי כתבו כעין דברי ר"ת כו' עד ורבנו מאיר דבתראה הוא וגם ידוע הוא שגדול בדורו היה השיב בתשו' וז"ל דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתם היינו קיצתן שנהגו בעיר כבר כו' עד אבל לשנות שלא מדעת כל' במידי דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ולא מיגדר מילתא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמן שלא כתורה עכ"ל והוא ז"ל כתב דלא מיקרי מגדר אלא במילי דשמיא שהדו' פרוץ לעבור על דברי תורה ורוצים לגדור גדר ולעשות סייג כההיא דאחד שריכב על סוס בשבת כו' וכן באחד שהטיח אשתו תחת התאנה כו' עד ופרש"י מגדר מילתא ותקנה וגדר לישראל כי התם שהשיבם ע"י כך מע"ז וכ"ה גוונא הוא דאומר מהר"ם שיש כח ביד בני העיר לעשו' שלא מדעת כלם אלא מדעת רובם אבל בענין אחר לא אם לא שכבר נהגו מימי קדם או שבאי' להתנו' מדעת כלם ע"כ:
419
ת״כהרי הוכחנו מכאן שאפי' בקהל א' אינם יכולין לכוף הרוב למיעוט אלא במיגדר מילתא כנז' ואעפ"י שאני כתבתי במקום אחר שנראה לי ודאי שזה מחלוקת גדול' מערכה מול מערכה בין אלו גאוני עולם לרבני ספרד ר"י הרמב"ן הרשב"א ז"ל וכאש' יטילו חרם מספ' חייבי' היחי' לעשות כדברי הרבים מטעם ספ' חרם מכל מקום ע"כ לא פליגי אלא בקהל א' אבל בשני קהלות כ"ע מודו דאפושי במחלוקת לא מפשינן כנודע ולהיות המופת שלם צריך אני להביא גמר דברי מהררי"ק כדי שלא יאמר קול בעלמא שזה מיגדר מילתא ח"ו שהרי כתב ותדע ודאי שכן הוא דס"ל לר' מאיר דדוקא במיגדר מילתא דהיינו לגדור פירצה במילי דשמיא כדפי' הוא דיש כח לעשות בלא הסכמת כלם אבל לא בשום ענין דשייך לתקנת העיר או הקהל לבדם כו' עד יניחהו על פשוטו ויעמידהו בכי האי גוונא כגון שהוא לצורך הסכמת הקהל כגון ברירת ראשים וממונים וכיוצא בזה כר עד אלא פשיטא דבכל ענין קאמר מהר"ם דאין בידם לעשות ד"ת שלא מדעת כלם אם לא בגדר מילי דשמיא כדפי' ע"כ הרי מופת מכל הצדדים שאפי' ברירת ממונים בענין פטרץ אין יכולים הרוב לכוף למיעוט וח"כ מצינו כפי הנראה לע"ד חולקים על ר"ת ומהר"ם היינו בקהל א' אבל לא בשני קהלות כנ"ל וזה דבר ברור כשמש וכמה מעלות טובות למקום עלינו א' שהיה להם הסכמתם הפך מה שרוצה החכם עתה ב' שהיתה מיוסדת מרבם שהוא העיקר שהיה תושב כמוהם לא הוא שהוא גר בארץ והא' בא לגור לא ישפוט על דבר שעבר כי במקום ר' אליעזר אפי' היה בא שם ר"ע לא היה בידו למחות במה שקבלו מר' אליעזר מכל מה שכתבנו למדנו שהדין עם התושבים מכמה צדדים אחד דבדברים דליכא איסור לא איסור תורה ולא איסור דרבנן לא שייך ביה למימר איסור לא תתגודדו וכן בפשיטות כדמוכח מן הגמ' כנ"ל וכן נראה מדברי בעל החינוך שכתב בפ' ראה וז"ל ממורי י"א למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחד שחולקין קצתם על קצתם והן שוין בחכמה דאסור לעשות כל כת מהן כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהם אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כלם לדעת א' יעשו הכל כדברי המחמירי' אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה אבל בשתי בתי דינים חלוקים והם שוים בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין שאמרו שם נפקי שיפירי דרב ואסרי ונפקי שיפירי דשמואל ושרו ע"כ. למדנו שצדקו דברי הרד"ך שלא נאמר לא תתגודדו אלא בב"ד פלג אמרי הכי ופלג אמרי הכי אבל בשני בתי דינין לא נאמר לא תתגודדו וכן מצאתי שלהי הלכות כפור שכתב הרי"ק ז"ל על מ"ש הטור שאביו היה מוחה ביד מי שהיו עושים ב' ימים כפור שלא יתפללו אלא כימי החול כו' וז"ל ונ"ל שטעמו משום ל"ת ואע"ג דבפ"ק דיבמות אמרינן דהיינו ב"ד א' כו' אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה הכא בנ"ד אדמוי אי נמי היה מוחה בידם משום דמחזי כיוהרה ואתו לידי מחלוקת הרי הסכים למ"ש ותו לא יכול יוסף להתאפק וכתב טעם יוהרה וק"ל
420
תכ״אעוד למדנו שלא נאמר זה אלא בדבר איסור אז שייך לא תתגודדו שתי תורות אבל בדבר שאין בו איסור אפי' ב"ד א' פלג יעשו כן ופלג יעשו כן לית לן בה ומה שאמר אבל בב' ב"ד והן שוין בחכמה משמע הא אין שוין יעשו כדברי הגדולי' בחכמה ואם לא נראה שעוברי' על לא תתגודדו הא ליכא למימר כלל דמה לי שוין ומה לי אין שוין וכי השוין מסלקין שאינו נראה כב' תורות הא ודאי איפכא מסתברא אלא היא גופא קמ"ל שאע"פ שהם שוין ונראין ב' תורות כיון שהן ב"ד חלוקין לית לן בה. עוד זכו התושבי' בדינם שאפי' היה ענין באיסור כיון שהם בתי דינים מצויינים חלוקים אלו מאלו במנהגם לל"ב וכמו שהוכחנו משאלוניקי יע"א באיסור חלב ואיסור נפיחה שהללו עושים כפי סברתם והללו כפי סברתם ולא היה אדם מעולם פוצה פה ומצפצף גם בטלנו טעם הרוב שהרי ב"ד אשכנז יע"א הם מיעוטא ומקלים בחלב כנז' ואין אנו אוכלין מפני זה בבתיהם והם לא היו אוכלין בבתי ספרד מפני הנפיחה עוד למדנו דלא שייך אחרי רבים אלא כשהם במקום אחד ומתועדי' לפלפל לשאת ולתת בענין א' איך יהיה אם מחוייבין המיעוט לעשות כדברי הרוב אבל כל שלא עמדו במשא ומתן לא שייך כלל שיחוייבו המיעוט לעשות דברי הרוב וזה ברור כדברי הרב א"מ ז"ל בתשובה הנז' וגם בלשון בעל החינוך אדברי רבותיו וזה מוכרח מר"י הגלילי כנז' עוד למדנו שאין הרוב יכולין לכוף אל המיעוט אלא בדבר דהוי מגדר מילתא במילי דשמיא כנז' למעלה ובשני ב"ד כ"ע מודו ומה שרצה לומר דליכא פסידא מי יאמין לו שבורחין התושבין מדבר דליכא פסידא אלא רווחא כ"ש שהפסידא ברורה לעין שהסיסיניאני הם רבים ולעולם תהיה ידם על העליונה לטוב או למוטב וא"כ נמצא שיהיו מונהגין תמיד עפ"י הסיסיליאני ויציבא הם התושבי' שקדמו בארץ בארעא וגיורא בשמי שמיא ומה שאמר שהרי נשבעו שבועה חמורה לעשות הדברים ביושר גם כפי האמת כל ישראל בחזקת כשרים הם מכל מקום מה שאין אדם נאמן מעצמו יען כי הוא קרוב לעצמו אינו נאמן בשביל שבועה מתניתין פ"ב דכתובות א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה משע' שנכנסו גוים לירושלם ועד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן להעיד ע"י הרי שבאיסור קל החמירו שלא להאמין ק"ו בשאר עוד אמרו חכמים שומר שמסר לשומר חייב אפי' שהא' קל שבקלים והב' אדיר שבאדירי' מטעמא דמצו למימר את מהימנת לי והאי לא מהימנת לי ע"כ גם מה שהחתים עדים שהרב כמהר"ר יעקב פאפו ז"ל אמר שמה שהתיר להם שלא כדין עשה כבר נאמר לי שהם קרובים העדים זל"ז וא"כ אין כאן אלא עד א' כ"ש שאפי' היו מאה הדבר נראה לעין שאין בעדות' ממש כיון שעמדו כ"כ שנים במנהגם זה איך לא מחו בידם ולא החזיר הדבר ליושנו וכ"ש שאינם נאמנים להעיד על הרב דבר כזה ואלו היה כח בידי הייתי מענישם ומ"מ הדבר ברור שהדין עם התושבים מכל הטעמים שזכרנו וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
421
תכ״בשאלה ילמדנו רבינו המורה לצדקה את הדרך אשר נלך בה כי עינינו תלויות עד תוציא לאור משפטנו וכך היה המעשה כי בהיות אש המחלוקות ברוב מצוקות מדליק בין ב' הק"ק יצ"ו אשר פה העירה יע"א קרה מקרה כי חזן א' מק"ק א' שהיה שם שליח צבור הלך לו לק"ק האחר להיות להם לחזן הכנסת בשותפות חזן אחר שהיה שם מימי קדם ובני הק"ק האחר אחר חדש ימים שישב עמהם להיות בטוחים ממנו שלא יחזור בו קשרוהו בקשר אמיץ והחזן הנ"ל נדר נדר נ"ש בן מנוח כו' ולהיות זאת זכרון תמיד כתבו בכתב כל דברי הנזירות הנ"ל וז"ל אות באות. בפנינו עדים ח"מ בא פ' מדעתו ורצונו בלי שום זכר אונס או הכרח כלל בעולם ובלי שום פתוי או הסת כלל ובבטול כל מיני מודעי בכל לישני דאמרי רז"ל לבטל בהון מודעי ומודעי דמודעי כו' ובפסול כל עדי מודעי ונשבע שפיו ולבו שוין ובפנינו חתומי מטה כך אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אשר נקרו עיניו פלשתים ועקר דלתות עזה אם לא אהיה שליח צבור קבוע בק"ק פ' אשר פה העירה מונישטיריו יע"א כפי אשר הייתי מיום אשר נכנסתי בק"ק הנז' עד היום הזה מהיום ועד ג' שנים רצופות ואם לא אהיה מלמד קבוע בחברת ק"ק הנז' במדרגת התלמידים אשר נתנו לי פרנסי החברה הנז' וכפי אשר סדרו מהיום ועד הזמן הנ"ל ולהיות כל זה אמת שכך אמר בפנינו בשבועות התורה אשר נשבע שפיו ולבו שוין בדבר הזה בבטול כל אופני מיני מודעי עד סופן כתבנו וחתמנו שמותינו פה לעדות ולראי' הי' זה ביום א' כ"ח לתשרי שנת הש"לו ליציר' פה מונישטיריו והכל שריר ובריר וקיים עכ"ל. ואחר עבור כמו ששה חדשים חננו ה' ברוב חסדיו והסיר לב האבן וצור מכשול הקטטות מבשרנו ורוח חדשה בקדושה ובטהרה נתן בקרבנו להיותנו לעם א' באהבה ואחוה ושלום ודיעות הלא אב א' לכלנו ולמה נבגוד איש באחיו בן לא יכבד אב כעבד כאדוניו אויבי איש אנשי ביתו ולהיות כי ידענו כי הסבה וגרמה בנזקי המחלוקת היא חלוק הב' ק"ק בענין הפרעונות והמסי' וכל שאר צורכי הקהלות קדושת יצ"ו אמרנו עת לעשות חדשות בארץ להיותנו כלנו שתי הק"ק בקהל א' כיס א' יהיה לכלנו לקופה של צדקה לפרוע בני הישיבה וחזנים ומלמדים ושמשים וכל צורכי שתי הק"ק יצ"ו והנה להיות כי בק"ק א' אשר היה שם החזן אשר נדר בנזירות הנ"ל יש שם שני חזנים הוא ושותפו ויש לשתי הק"ק די בהם כי זה יתפלל בה בק"ק א' שבוע א' וזה יתפלל בה שבוע א' ויהיו חוזרים חלילה ובזה סדר השלום הנ"ל יהיה יתד שלא תמוט בהיות כי ב' הק"ק תהיינה שוות לטובה כיון שבפרעון ג"כ הן שוות. אמנם על דבר הנזירות אשר נדר החזן הנ"ל נפל ספק לחברים יצ"ו אם יהיה רשאי לילך להתפלל שבוע א' בקהלו כאשר נדר ושבוע א' לק"ק האחר כיון שאמר בלשון הריני נזיר כו' עד אם לא אהיה שליח צבור קבוע בק"ק פ' כפי אשר הייתי מהיו' שנכנסתי בקהל קדוש הנ"ל כו' ואם יתפלל שבוע א' פה ושבוע א' פה לא יהיה חזן קבוע לק"ק שלו וגם לא יהיה כפי אשר היה מיום אשר נכנס בק"ק הנ"ל. או נאמר שהוא רשאי כיון שבנדרי' הולכין אחר כוונת הנודר ולא אחר משמעות הלשון ולחזן הנ"ל ולמדירים אותו ששאלנו כוונתם בנזירות ואמרו שודאי לא כוונו רק אם יהיה הפרש וקטטו' בין שתי הק"ק שאז לא יהי' חזן רק לבית הכנס' שלו:
422
תכ״גאמנם בהיות שלום בין ב' הק"ק ושתיהן כקהל א' תחשבנה וכך הוא אם יהיה מתפלל בק"ק שלו כמו בק"ק האחר על דעת כן לא נדר ומה גם עתה כי אף שילך לבית הכנסת האחר שבוע א' עכ"ז שבוע אחת ג"כ הוא מתפלל בק"ק שלו והוא חזן קבוע כמו מקדם ששבוע א' לא היה מתפלל כי שותפו הנ"ל היה מתפלל וכן גם עתה שותפו יתפלל בשבוע שהוא לא יתפלל שם וכ"ת א"כ לא יהיה כפי אשר היו מיום אשר נכנס בק"ק הנ"ל כפי אשר נידר כאמור זה אינו כלום כי כבר שאלנו לנודר הנ"ל ולמדירים אותו ואמרו שכונתם היתה כי על אשר היה נודר להיות חזן קבוע והיה משמע שיהיה מתפלל תמיד בכל שבוע ושבוע ולא היה כן כי שותפו הנ"ל היה מתפלל שבוע א' והוא שבוע אחרת לכן חזר ופי' כפי אשר הייתי כו' להקל עליו ולומר כי בהיותו מתפלל הוא שבוע א' ושותפו שבוע א' יצא ידי חובתו א"כ יש להקל ולומר שילך להתפלל בק"ק האחר שבוע א' כאמור ואם הדבר הזה כפי אשר יורוהו מן השמים יגזור כ"ת וחפץ בנו הש"י הקולות קול תרועת מלחמותינו וקול המולה גדולה וקטטה יחדלון והן לאו ח"ו חזר הדין כי כל תוקף השלום הנ"ל בדבר זה תלוי ועומד ואת"ל כי אין פתח התר בעיני חכמתו כחזן הנ"ל כפי הסדר הנ"ל אם יאמרו לו בני הכנסת שלו כי הוא חזן קבוע להם כבראשונה ושם הק"ק יקרא עליו אמנם בשבוע אשר יבחרו הם לשלחו להתפלל שם ילך ויתפלל ושליחות בני קהלו יעשה לא כדרך חזן לק"ק האחר יהיו רשאים או לא אנא אדונינו תוציא לאור משפטנו ישמח לבנו הנבוך תאיר עינינו התליות וכל קהל עדתנו על כ"ת יסמוכו ואלהי משפט ה' יראנו מתורתו תורת אמת גדולות ונפלאות ויגדיל תורתו ויאדיר אמן:
423
תכ״דתשובה
424
תכ״הראיתי הצד אשר משם נראה לכם התר מטעם שהצדדים הולכין אחר כוונת הנודר אף על פי שמשמעות הלשון אינו כן וששאלו המדירים לנודר כו' כנז' בשאלה מטעם זה נראה בעיני שאין מקום להתיר שדין זה דאזלינן בתר כונת הנודר עקרו יוצא ממתני' דפ' הנודר מן הירק דתנן קונם צמר עולה עלי מותר בגזי צמר כו' ר' יודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל וכו' וכתב הרא"ש ז"ל כתב הרמב"ם ז"ל קא פסי' חד מרבוותא כר"י וכן מסתבר וגם הרמב"ם פסק כר"י אבל הר"ן ז"ל כתב מסתברא לי דבריתא פליגא אמתני' בסבריה דתנא דמתני' ס"ל דר"י מודה לת"ק דכל היכא דליכא הוכחא לבישה משמע ולא טעינא ור"י דברייתא ס"ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחא אבל כל היכא דליכ' הוכחא אסור אפילו בטעינ' כו' יעיין המעיין וימצא בב"י י"ד סי' רי"ח הדברים באורך יותר ונמצא דלדעת חד מרבוותא ודעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן בין למישרי טעינה ובין למישרי לבישה בעי ר"י הוכחא ואי ליכא הוכחא כלל אסור בשניהם וא"כ לדעת אלו הגאונים פשיטא דאין מקום להתיר בנדון שלנו מטעם כונת הנודר דהא לא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא הוכחא כגון היה לבוש כו' והמלבוש היה מצר לו ומצטער ממנו ומצד כך נדר כה"ג אמרי' ללבוש אסור לטעון מותר אבל בנ"ד דבשעת הנדר לא היה כלל הוכחא דמשום שהיו הקהל קדוש במחלוקת נדר שהרי אפי' בשלום היה אפשר לכל א' וא' מהק"ק יהיה לו ש"צ לעצמו כי השלום לא יחייב השותפות בש"צ וק"ל מאד:
425
תכ״ווגם לדעת החולקים על הרמב"ם אין מקום להתיר שכפי הנר' אין ביניהם אלא דלדעת החולקים בלבישה אין צריך הוכחה שאפי' על הסתם אסור לבישה וטעינה מותר משום דעל הסתם משמע לבישה ולא טעינה אבל בנ"ד דליכא למימר כי הא א"כ פשיטא לע"ד דלכו"ע אין מקום להתיר מטעם שאומרים דלהכי נתכוון נודר ומדירים דדברים שבלב אינם דברים. אבל מה שהיה נ"ל מקום להתיר מתוך הלשון שאמר אם לא אהיה ש"ץ קבוע כו' ומשמעות לשון זה מורה שנדר על דבר שאינו בידו ורשותו לעשות דכך היה לו לומר הרי אני נזיר שמשון כו' אם אהיה ש"ץ קבוע במקום אחר אם לא במקום פ' שאז היתה הכונה מובנת לשלול המקום הב' ולא היה מחייב עצמו בנזירות שמשון כל עוד שלא היה חזן קבוע באותו מקום אבל עתה שאמר הריני נזיר אם לא אהיה משמע שאם לא יהיה ש"ץ שם שמחייב עצמו להיות נזיר שמשון והלא אין בידו להיות ש"ץ מאותו קהל שאם יעלה בדעת הצבור שלו להניחו להיות ש"ץ שם בא מידם ולא מידו וכפי זה תכף כשהוציא הנזירות או השבועה מפיו היה לשוא כי על זה נענש יהודה בגמ' מכות פ' אלו הגולין בקו' עלה י"ז שנדר עצמו בדבר שלא היה בידו לקיים כנז' בגמ' וכתב הרמב"ם בכ"ה מה' שבועות וז"ל ושנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפי' היו בניו ואשתו אינו חיי' בשבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא עכ"ל א"כ בנ"ד נמי נדר בדבר שאין הרשות בידו אלא ביד אחרים והוה ליה כנשבע לשוא ואינה שבוע' בטוי שחייב לקיימה כן היה נ"ל לכאורה אלא שמ"מ היה הדבר. קשה בעיני שנמצא פגם בדבר גנאי ש"ץ שהוציא שבועת שוא מפיו או שמא ח"ו היה מחוייב לקיים הנזירות כיון שלא היה בידו לקיים להיות ש"ץ והרי כתב מהרי"ק שרש נ"ב וז"ל ונשבע ליכנס עמה לחופה מרת מרים הנז' וע"ז כתב וז"ל ואדוני מורי אבי ז"ל הור' שאין בשבוע' זו בית מיחוש ואין בה ממש כאשר אין בידו להכניסה שלא מדעתה ואני לא לחלוק על תשובתו באתי כו' עד כי היה נר' לע"ד דאע"ג דנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא שבועת שוא מ"מ אם יזדמן לו האפשרות בעשיית הדבר מחוייב הוא לעשותו ולא עוד אלא שלא עבר על שבועתו ואף על גב שמתחלה לא היה בידו לא נתחייב משום שבועת בטוי והביא ראיה מדברי הרמב"ם שאם האחרים עשו אופן שיקיים שבועתו הנשבע הרי הם משובחים א"כ מכל זה היה נ"ל ששבועה זו אינה שבועת בטוי שחייב עליה הש"ץ משום שלא היה בידו לקיים שבועתו כי ביד הקהל קדוש היה יכולת לומר לו שלא יהיה ש"ץ כנז' וכן ג"כ יכולין לעשות שיקיים שבועתו וכמו שיכולים לעשות שיקיים שבועתו שישרת שם לש"צ תמיד כך יכולין לומר לו לשרת שבוע כאן ושבוע כאן מ"מ עדין נשאר גמגום בדבר אלא שהיה אפשר לומר גדול השלו' וכדי הוא להכנס בענין כזה מפני המשך השלום:
426
תכ״זאבל מ"מ נר' לי שאין כאן גנאי כלל ועקר לש"ץ שאם יאמרו הק"ק מה שאמרנו לקיים לך לש"ץ והדרנו לך על כך הרי אנו כאלו קבלנו נדרך שנדרת ויקמנו שזה רצוננו שתשרת שבוע כאן ושבוע כאן דבשלמא אם היה הוא מעצמו נשבע על דבר כזה או נודר על האופן הנז' היה הדבר גנאי אבל השתא שהק"ק הדירוהו ועל דעתם קבל הנזירות שמשון הם הם שחוזרים ומכריחים אותו שישרת שבוע כאן ושבוע כאן א"כ אין בש"ץ עון אשר חטא וזך הוא בלי פשע:
427
תכ״חועוד יתישב לי זה במ"ש הריב"ש בתשו' סי' שכ"ז שכתב וז"ל ולא מבעיא זה בנ"ד שבפי' התנה אם תרצה כו' עד אלא אפי' אמר סתם ונדין לשון שבועתו דלא סגי דלא נסיב אפ"ה שבועת בטוי היא והוא חייב לתבעה להנשא לו ואם לא רצתה הרי הוא אנוס כו' עד וכן בנדון זה אע"פ שאין בידו לקיים בידו לבטל מפני שהוא שותף במעשה חלה עליו שבוע' בטוי וחייב לתת ואם לא רצה חברו לקבל אנוס הוא וכ"ש דאין במשמע אתן לפ' אלא אם ירצה לקבל שהרי להנאתו נתכון וסתמו כפי' נמצא שאם לא רצה לקבל הרי הוא פטור גמור ולא מדין אונס אלא שלא נתבטלה כלל שבועתו:
428
תכ״טלמדנו מכאן התר גמור בפי' לנדון שלנו שזה הנודר ודאי לדרישת ובקשת אנשי הק"ק נדר לקיי' רצונם א"כ ביד הק"ק הוא אם רוצים השלום כמו שנר' שיאמרו כלום נדרת אלא לבקשתנו ולרצוננו בכך אנו מפויסים ורצויים שתשרת שבוע אחת כאן ושבוע אחת כאן ואדרבה אם לא תרצה לעשות זה אין רצוננו עמך וא"כ אין כאן מכשול כלל ועיקר ורואה אני שאלו הדברים ימצא' המעיין כאשר ידקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל שכן כתב שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל משמע בפי' דעד כאן לא הוי שבועת שוא אלא בדבר שהנשבע לא שייך בו כלל כגון יזרוק פ' או לא יזרוק אבל בדבר שהנשבע שייך בו כנ"ד שיש בידו לקיים אם ירצו הק"ק לא הוי שבועת שוא ואינו עובר על שבועת בטוי והוי כמ"ש הריב"ש שבועה שאתן לפ' ואם אותו פ' לא ירצה לקבל אנוס הוא ופטור ואם כשנשבע נשבע לדרישתו אפי' טענת אנוס אינו צריך שהרי הנשבע לפרוע לחברו לזמן פ' ואמר לו הב"ח הרי אני כאלו התקבלתי הלוה מותר ופטור א"כ בנ"ד יכול להתפלל שבוע א' כאן ושבוע א' בב"ה הב' על הדרך הנז' שהק"ק מעצמ' יאמרו לו כנ"ל ולהיות נר' בעיני מתוך כתבכ' רצונכ' להתמיד השלום חפצתי וטרחתי למצוא הדרך הישר והנכון ומצאתי ולא חששתי לבקש עוד דרך אחר' כי הדרך הנז' מרווח והוא דרך סלולה ומעתה אוחילה אחלה פני ה' עושה השלום ישפות שלו' לכם ויעמיד ויתמיד שלותכ' וחדותכ' כנפשכ' ונפש נאמנכ' הצעיר שמואל די מדינה:
429
ת״לשאלה קהלות הקדש מונישטיריו וק"ק ביליגראדן היה לילך ולהסתחר ביריד ולהיות שראו שהיה נמשך בהלכת' שם חלול ה' שהיו צריכים לחלל מועדים ר"ה וי"ה גם שהתוגרמים הבאים שם עשקו אות' כי גזלו החנויות של היהודי' גם בדרך היו הולכי' בדרך סכנה מפני לסטי' ותחת צרות אלה קמו ועשו הסכמה וז"ל בלע"ז אנחנו חותמי מטה פור שיר וירדאד קי ויאימוש לה סכנה גדולה קי איש ויניר אה אישטה פ' ירייא איסטרוגה אי טאנביין קי לוש מאש דילוש אנייוש אקאישי שיר אינטרי לוש מועדי' די ר"ה וי"ה וחג הסוכו' כי בעונותינו לוש שומוש מחללים אאון קי קירימוש אאון קינו קיריאמוש פור טאנטו טודוש שומוש מסכימים דינו ויגירמוש נינגון ג'ידיו מוראדור די מונישטיריו ני די אוטרו לוגא'אלה דיטא פ' ריא אי קואל קיירא קי פשארי אישטא הסכמה מעתה ומעכשיו שיהא מוחרם ומנודה לשמים ולבריות ע"ד המב"ה וע"ד חכמי צפת תו"בב פתו פת כותי יינו יין נסך ורבצה בו כל האלה כו' אי אישטא הסכמה לה פ'יזימוש קי אייא פארה אילייא נינגון צד די פתח חרטה והתרה פור טיינפו די טריש אנייוש אי טאנביין אקאוו די אישטי טיינפו אפילו קי שאמוש די קונפורמידאד די טורנאר אה ויניר אין אשטה פירייא קון מוג'אש אשיגוראנשאש קי נוש פיזיירין אפילו אישטונשיש נו פודאמוש טוראנארני ויניר פור לה פואירשה דיטה שאלוו שוברי פארטידו קינוש אייאן די טורנאר אה דאר טודאש נואשטראש בוטיקאש קי טינימוש איניל דיאה די אוי היה זה פה יריד אישטורוגה באחד בשבת אחד ועשרים לחדש אלול משנת הב"שם ליצירה והכל שריר ובריר וקיים הסכמה זו נתקבלה ונתקיימה על הסוחרי' הנ"ל ועל כל יושבי העיירות הנז' בין על אותם שלא חתמו כעל אותם שחתמו עד סוף שנה הד' לעשייתה שאז עמדו רוב סוחרי מונישטיריו וראו לבטלה לשוב לתנאם הא' ללכת אל היריד הנז' בכל השנים כאשר בתחלה ובלי התרה כלל וזה מטענות שונות יש מהם שאומרים שהם פטורי' ומותרים מן ההסכמה הנז' מפני שלא חתמו בה לעולם יש מהם שהיו אומרים שהם פטורים מפני שההסכמה נעשית לזמן ומשעבר זמנה נשארו פטורים מאליהם בלי התרה כלל ואי מפני התנאים הכתובים מענין עשיית הבטחונות וחזרת החנויות שעדיין לא נתקיימו עד היום לזה אומרים שאינם מקפידים והרי הם מרוצים ומפוייסים לשוב ללכת אל היריד הנז' עד בלי קייומם ויש מהם שרוצים לשוב ללכת שם כי שם יעשו השתדלות ואולי יצליחו לשוב לקחת החניות מיד התוגרמים המחזיקים בהם ואם לא יצליחו ימכרו הסחורות אשר יוליכו עמהם ומן היום ההוא והלאה ימנעו עצמם מללכת שם עוד שטות אחר אומרים כי כמה וכמה הסכמות וחרמות יותר חמורו' נעשו במונישטיריו ומעשים בכל יום שעוברים עליהם בלי התרה גם הסכמה זאת כאחת מהמה ויש פסק מהחכם הש' כהר' אברהם גאסקון נר"ו שכתב לבטל הטענות הנז' ולקיים ההסכמה בכל תקף ושאלו דעתי אני החתום למטה אם הדין כן כמ"ש הח' הפוסק הנז' נר"ו:
430
תל״אואני אומר כי יש לפנינו שני דרכים א' כפי הנר' מן הדין הגמור ודרך ב' ע"פי המנהג וכמו שאבאר בס"ד ואפריון נמטיי לחכם הפוסק הנז' שכפי הנר' לא הניח זוית שלא נשתטח בו ומ"מ ראיתי קצת דברים שאינם נראים בעיני ואכתבם פה ואח"כ אגלה סברתי וזה החלי בע"ה:
431
תל״במ"ש הח' לבטל טענות הרוצים בבטול ההסכמה מפני שלא חתמו קצת מהם בזה אני אומר שצדקו דבריו וכמו שאמר דלא מבעיא השתא שהסכמה זו היא למיגדר מלתא שכופין הרוב המיעוט לקיים הסכמתם אלא אפי' לא היה מגדר מלתא אלא תקנת הצבור כופין הרוב את המיעוט וזה לשוני בפסקי שכתבתי והוא בחלק השני ולא אאריך בלשוני כאן רק כלל הדברים שאני אומר שכל גזרה ותקנה שעשו הקהל לתקנת הקהל או הקהלות אין ביד המעטים להוציא עצמם מן התקנה ואם גזרו חרם חייבים המיעוט לשמור ולעשות אך שיהיה גזרתם ותקנת' בהסכמת טובי העיר או טובי הקהל או קהלות ואם יש חכם או חכמים המנהיגי' הקהלות צריך שיסכימו החכמי' עמהם ואם לאו אין בדבריהם כלום וחלילה לומר שהרב הגדול הא"ם חזר בו לעשות כסברת ר"ת אלא אם הסכים להתיר חרם הקראים היה מפני הטעמים שנתן שלא קבלו כו' יעויין הטיב בדבריו וכ"ז בשלא יש קהל מנגד אבל אם יש קהל מן הקהלות שאינו רוצה לקבל ההסכמה אין הקהלות אחרות יכולים לכוף לקהל שאינו רוצה לקבל לפי שכל קהל וקהל עיר בפני עצמו הוא ואפי' רבים אינם יכולי' לכוף למעטי' והחתימה לא מעלה ולא מוריד אלא כיון שרוב הקהל קבלו ההסכמה אין המועטי' מאותו הקהל יכולים לעבור אלא חייבי' לשמור ולעשו' ודי בזה לחל' הא' על הטענה ב' שכתב הח' ואמ' כי אי אפש' להאמין לישר' קדושים שיקפידו על הנאתם ולא יקפידו על חלול ה' דהיינו חלול המועדות ר"ה וי"ה ומטעם זה כת' שיש לירד אחר כוונת המתקני ההסכמה ולפרש דבריהם בדרך ואופן שלא יכשלו בדבר זה על כן פי' דבריה' שכך הוא שעל שלש שני' בין יהיה טעם חלול המועדי' ובין לא יהיה לא יורשו ללכת ליריד ואפי' אחר ג' שנים אם יהיה טעם חלול המועדות ההסכמה במקומה עומדת בין יחזר להם החנויות ובין לא יחזרו אך אם יהיה באופן שלא יחללו המועדו' אם ירצו ללכת אם לא יחזרו החנויו' לא ילכו שם בשו' אופן באופן שאין תקנה אחר השלש שנים אלא בב' תנאים שלא יהיה שם חלול המועדות ושיחזרו להם החנויות ע"כ והא ודאי כונה טובה והגונה מאד וראויה בהולכים תמים אך אמנם נר' שכפי הדין אינו כן והא קי"ל לבטא בשפתי' פיו ולבו שוים בעינן וכן בגמ' אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר כו' וכתב הרא"ש אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו אסור לא בחטים ולא בשעורים אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו אינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוון לומר שעורים דבעינן פיו ולבו שוים ע"כ נפקא מינה דכיון שהלשון שהוציאו המסכימי' אינו סובל דברי החכ' וכונתו משום דפשיט' שאחר שאמרו שקבלו הסכמה זאת שלש שנים נמצא שאחר ג' שנים בטלה ההסכמה ומה שאמרו אח"כ ואף לאחר ג' שנים אינו נר' כונתם כפי דבריהם אלא שאם לא יחזרו להם החנויות הוי נדר אבל אם יחזרו אין כאן נדר אע"פי שמ"ש הח' נר"ו אפשר שכיוונו לדעתו מ"מ אם כונתם רצויה דבורם אינו רצוי ועם היות שההליכה ליריד בזמני הנוראים אסור לילך לשם מחמת חלול המועדות מ"מ מחמת ההסכמה אין כאן איסור אלא הרי הם כמו שהיו בתחלה כיון שלא הוציאו בפיהם כונתם ע"כ מה שראיתי בענין זה ועל מ"ש דלא מהני להו מה שאומרים כאלו קבלנו כיון שהסכמת' ותקנת' היה להענישם שיוסרו ויחדלו מפשעיהם ואם לא יענשו אותם מה הועילו בתקנתם והרבה דברים כזה לבטל טענה זו ואני אומר כי כל דבריו לדעתי אינם מספיקים לבטל טענה זו דקבלנו דאי הכי מי שהשביע לחבירו שיפרע לו מנה ביום פלוני פשיטא שכוונתו שיפרע לו על כל פנים באותו יום שקבע לו ועכ"ז כיון שאומר הרי אני כאלו קבלתי מהני ופטור החייב מן השבועה אעפ"י שכונתו שאינו מוחל החוב כפי האמת וכ"ש אם ימחול החוב לגמרי שפטור המושבע וא"כ בנ"ד שבלב שלם מוחלי' התנאי לגמרי כדי שיוכלו לילך כ"ש שיש לנו לומר שמועיל מחילתם ומה שרצה להביא ראיה מקדושין דמי שאמר לאשה על מנת שהראך מנה דלא מהני אם הראה לה במקום א' כו' אינו ענין לנ"ד דשאני קדושין דאין אשה מתקדשת אלא בהנאה שמגיע לה שמקבלת שמטע' זה אינה נקני' בחליפין לפי שישנם חליפין בפחות משוה פרוטה וכל דלא מטי לה הנאה לא מקדשה אעפ"י שחליפין קונין קרק' שווה אלף זהובים וכשהמנה שלו יש לה הנאה ודוק:
432
תל״גגם ענין פדיון שבויים שכתב שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תקנת הצבור ושגם כן בנ"ד יש לקיים ההסכמה מפני תקנת הצבור אינו ענין לנדון שלנו שענין פדיון שבויים הוי תקנה שתקנו חכמי עולם ואין כח לשום יחיד לעבור על תקנתם להחריב העולם אבל בנ"ד אינהו דאפסידו אנפשייהו מצו עבדי וכהא דאמרו בפ' החובל החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי פטור דהפ' שאסר הוא הפה שהתיר אחרים שחבלו בו חייבים הקוצץ נטיעותיו אעפ"י שאינו רשאי פטור אחרים חייבים הרי ששום אדם א"י להפסיד לאחרי' ועכ"ז להפסי' הוא לעצמו פטור אך לפי האמת מטעם אחר נר' בעיני שטענה זו שהם מוחלים לא מהני והטעם שלא מצינו ד"ז אלא כשר' חייב ליתן וש' יש לו לקבל ובענין כזה כשיאמר מי שיש לו לקבל הרי אני כאלו קבלתי די וה"ל כאלו קבל כדי לפטור למי שהיה חייב ליתן אבל שבועה שאדם נשבע מעצמו ומטיל בה תנאי היכן מצאנו שאעפ"י שלא יתקיים התנאי שיהיה פטור הרי שאמר הרי אני נשבע שלא לאכול עד שיצא השמש יאמר אח"כ הרי אני כאלו יצא השמש הא ודאי לא וכ"נ מי שנשבע שלא יאכל עד שיתן לי פלוני מנה יאמר הרי אני כאלו קבלתי המנה ויאכל הא ודאי דבר כזה לא מצאנו שודאי לא יאכל אלא א"כ נתן לו אותו פלו' המנה ואינו מועיל לו הרי אני כאלו קבלתי אלא צריך התרה. גם כתב טעם אחר לאסור ולקיים ההסכמה לפי שיש מוחים בהתרה גם מטעם זה נר' שאין לאסור שהרי כתב הרא"ש בתשו' שהסכמת הקהל תלויה ברוב דבכל דבר שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שבררו מדעת הקהלות להיות כל צרכי העיר נחתכים על פיהם יש להם כח להתיר גם הריב"ש כתב וז"ל אם היה מנהג בעיר להתיר חרמיהם עפ"י הרוב אף אם המיעוט מוחים יעשו כמנהגם אבל אם לא נהגו כזה אין מתירים אותם בלתי הסכמת כלם הרי מוכח בפי' שכ"ז תלוי במנהג ולפי האמת אני חוכך בזה דבנ"ד איני רואה מקום בטענת מנהג לפי שנר' שהם יחידים משתי קהלות ולא שייך לומ' מנהג קהל ומ"מ איפשר לדון שהם קהלות וכן נר' מדברי הפוסק בעצמו ובהיותי מואס באריכות מאד ראיתי לקצר ואען ואומר כי הצדדים אשר מהם מחייבים חומרא אין ספק שהח' הפוסק נר"ו האריך בהם והם גלוים וברורים אך אני אומר כי צריך אדם לחפש ולראות זכות כדי שלא יבואו לעבור במזיד ואף עפ"י שכפי האמת מצד הדין הגמור נר' לכאורא שאין תקנה להתיר הסכמה זו מ"מ ראיתי בתשו' מהררי"ק שרש נ"א שממנה נר' אפי' שהסכמה שנעשה במעמד רבים ועל דעת רבים וע"ד המב"ה נר' מדבריו שיש לה תקנה בהתרה ובלתי התרה שכתב ראיתי בתשובו' שבאו מאיי הים שאלו זקני פריש כו' כשגוזרים גזירה ע"ד הקהל לא חלה מתחלה אלא לפי דעתם וחפצם הן להתיר לגמרי הן לזמן מועט הרי דפסק ותני דמתחל' לא חלה אלא לפי דעת' יען הרוצה לעיין שם וע"ז לדעתי נתקנו כל הספקו' ואפי' ע"ד רבי' ואפי' דעת המב"ה ואפי' שמתו מקצ' מהם הכל תלוי במנהג שאם יאמרו שמתחלה לכך נתכונו ע"כ הדברי' האלו וכ"נ בעיני כי כל צבור שמחרימי' על איזה תקנה כונתם שאפי' שימותו מקצת מהם וירצו לבטל ההסכמה שתתבט' גם אני אומר שאפי' א' או ב' יעברו ההסכמה לא הותרה בשביל זה דאמדינן דעתיהו דאדעתא דהכי לא נדרו ומ"ש שהסכמ' זו משונה שכתבו שהעובר עליה פתו פת כותי כו' ג"ז כבר נמצ' בשאר הסכמות לפיכך איני רוא' כ"כ שינוי עד שנר' להחמיר מטעם זה:
433
תל״דילמדנו רבנו מורה צדק קהל שנפטר חכם שלהם לבי' עולמו וחיי למר ולכל ישראל שבק ובקהל יש ד' או ה' בעלי תורה זה אומר אני אמלוך וזה אומר אני אמלוך ונפלו דברי ריבות והפרשי' בניהם וכשראו כן מעמד הקהל הסכימו וקבלו עליהם בגזרת נח"ש בכל תנאיו ונשבעו שבועה חמורה בתקיעת כף לדעת שלשה חכמי ישראל הגדולים שבדור שלא ליקח שום ח' לא מהקהל ולא מהמדינה עד תשלום חמשה שנים רצופי' אבל ממדינה אחרת אם יבא איש ראוי הנה מה טוב יקחוהו תכף ומיד אפי' אם השני חכמים הנז' יתירו השבוע' והא' לא יתירה לא שוה ולא יועיל התרתם ועשו תנאי שאפי' שימצא שום פוסק שיאמר שהנח"ש אינו כלום מאחר שיש בטול תורה אפי"ה הנח"ש יעמוד במקומו שהרבה חכמים יש בקהלות אחרות ויכולים לילך לשם לשמוע דברי תורה כ"ז קבלו עליה' ובא א' מהקהל ובכח הממון שפיזר בערכאות של גוים נכנס לח' וישב על מכון שבתו ועתה יש ב' כתות בקהל א' אומ' אנו מה אנו יכולים לעשות מאחר שאנו מתיראים מהשר והדיין וסוברים שאינם עוברי' לא שבוע' ולא נח"ש והכת האחרת אומר שעדיין יכולים לקיים השבועה והנח"ש שאם ישב במקו' הח' ישב במקומו ולא ננהיג בו מנהג ח' שלא יעמוד איש מפניו ולא יעמוד לקרות עשרת הדברות והתוכחות ולא נשמע דין ותורה מפיו בדד ישב וידום לכן ילמדנו רבנו אם יש התרה לשבועתם ולנח"ש או אם עוברי' מאחר שיכולים לקיימה כנז' ושכרו יהיה מאת השי"ת וצדקתו יעמוד לעד אנס"ו:
434
תל״התשובה
435
תל״ונר' שזה הח' שעשה כדבר הרע הזה אינו ראוי להקרא ח' ועל כיוצ' בזה אמרו שטלי' שמתעטף הוי כמרדע' של חמו' ואוי לו שמכשיל את הרבי' אסור לקום מפניו ואסור לשמוע תורה מפיו אמרו חכמים ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך כו' אם דומה למלאך ה' יבקשו מפיהו ואם לא לא יבקשו תורה ואין לשבועה זו התרה שהרי אמרו חכמים דאתי עשה ודחי הלאו דהני מילי דדחי לא תעשה כשאין אתה יכול לקיים ב' אבל כשאת' יכול לקיי' ב' אין לדחו' הלאו מפני העשה וכן בנ"ד אפש' לקיים השבוע' ולקיי' למוד התורה כנז' ע"כ אני אומר שצריכי' אנשי הקהל לעשות כל האפשר בעולם לקיים החומרות שקבלו כי השבועה גדולה לאלהים כי ע"ד רבים מקרי טובת הנאה דציית כל חד כמ"ש מתשוב' מהררי"ק כההיא דד' רופאים והוי שבועה לדבר מצוה לסלק קטטה ומריבה מן הקהל כי שנוי המחלוקת ואהוב השלום וא"כ כי השבועה היתה לדעת רבים ולמצוה והמקל יסקל והנזהר יזהיר כזוהר הרקיע כך דעתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
436
תל״זשאלה ראובן קפץ בכעס שנתכעס עם אחיו שמעון ונדר בנזירות שמשון וכן אמר יו שו מקבל עלי נזירות שמשון בן מנח בעל דלילה שעקר את דלתות עזה ושנקרו פלשתים את עיניו שי יו מאס כל ימי חיי פאבלארי קוניל או אינטרארי אינשו קאזה יו או מי מוגי'ר או מיש פיגו'ש ומספקא ליה לנודר אם אמר כך או אם אמר נו יו נו מיש איגו'ש נו מי מוגי'ר וכסבור היה הנודר שהנזירות איתיה בשאלה כשאר נדרים וכשהיו מחלים פניו לעשות שלום עם אחיו היה משיב שנדר ע"ד רבים מפורשים כדי שלא יסרבו עמו לעשות שלום עם אחיו ושאל השואל אם אפשר לו לעשות שלום עם אחיו אחר שהיה סבור שחכמים יתירו לו ואיתא במשנ' האומר יודע הייתי שהנזיר אסו' ביין אבל כסבו' הייתי שחז"ל יתירו לי מפני שאיני יכול לחיות בלי יין כו' ואיתא בגמ' אב"א בנדרי אונסין קא מיפלגי כו' ופרש"י ב' פירושים וכפי פי' שני שמפרש נר' לו לשואל שאפשר להיות לו התר על נזירותו ואמנם מספקא ליה שאפי' שהיה יודע בשעה שנדר שאין לו התרה לנזירות שמשון אפי' הכי היה נודר כ"כ היה בכעס עם אחיו אמנם כפי מה שהביאו התוס' בשם ר"ת בדבור א' שיש שם בגמ' שמתחי' בנדרי אונסין קמיפלגי כו' אפש' שיש לו הת' ילמדנו רבנו איזה דרך ישכון אור:
437
תל״חתשובה
438
תל״טהן אמת כי אין הוראה לאיסורה ולכן אמרתי לשואל שאין רצוני לכתוב זה עד שהפציר לכתוב שתי שורות ואני בטלתי רצוני ואמרתי אודיע נא דעתי לבד ולא אאריך לע"ד גם נראה לכאורה שדומה זה לנדרי טעות כנז' בדברי השואל מ"מ לע"ד לא דמי והטעם שכתב הר"ן בפ"ד דנדרים וז"ל דכיון שאלו היה יודע שאביו או אחיו היה עמהם היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעול' על אביו וכל שיש טעות בעיקר הנדר אין פיו ולבו שוים ובטל הרי שכתב הר"ן דטעמא דנדרי שגגות מותרים ואין צריכים התר' מפני שיש טעות בעיקר הנדר ומעולם לא היה דעתו לנדור על כך ולא הוו פיו ולבו שוי' אבל בנ"ד אין טעות בעיקר הנדר אלא שחשב שהיה כשאר נדרי' שהיה להם התר' ופיו ולבו שוים שיחול הנדר והיה רוצ' לקיימו שלא לדבר עם אחיו ואח"כ בעבור הכעס יבקש התר' ולא דמי למ"ש רש"י ז"ל בל"א דהוי אונס משום שהוא סבור שיתירו לו חכמים שפי' יתירו ה"פ שיאמרו שלא חלה השבועה ודומה לראי' שהביא דאת לבך אנסך דלא נדר כלל שבשעת שנדר טע' שחשב שכן היה וכן כזה דשמואל דאמר אין צריך שאלה אבל בנ"ד שלא עלה בדעתו אלא שיחול הנדר ואח"כ יתירו דהא ודאי לא מקרי אונס ואע"ג דכפי הנראה לדעת ר"ת שפי' שבשעת הנדר היה ברי ואח"כ נחלש דנר' א"כ שאפי' שחל הנדר לא בעי שאל' דכיון שנחלש נמצ' למפרע הוי טעות מעיקרא א"כ בנ"ד נמי הכי איכא דאפי' הכי אין להקל בנ"ד כיון דלפי א"נ לא הוי דינא הכי אלא משום דפיו ולבו שוים בעינן והתם ליכא אבל בנ"ד פיו ולבו שוים שבעיקר הנדר א"כ הוה בעי שאל' וא"א דנ"ש אין בו שאל' כדפרשי' והדין נותן כן כיון שהר"ן ז"ל מקיים התירוץ השני א"נ איכא לחלק בין נ"ד לתירוץ קמא דר"ת ז"ל דאע"ג דהתם נמי אע"ג דחל הנדר ואח"כ בא האונס אותו האונס מבטל הנדר דאנן סהדי דאי הוה ידע לא הוה נדר כלל משום דא"א למות ברעב או שיקפוץ עליו חולי שימות בו מחמת העדר שתיית היין אבל בנ"ד מה לי יום א' מה לי לעולם ליכא למימר אנן סהדי כ"ש שהנודר אומ' שאולי היה נודר אפי' היה יודע דליתיה בשאל' סוף דבר שלפי ע"ד אין להקל ח"ו:
439
ת״משאלה הלא למשמע אזן מלין תבחן שמענ' אזננו ותבן לה על ענין המעות אשר הוגד לנו מקדמת דנא שהניח הגביר כה"ר יצחק אלקבץ ז"ל קצת מעות קדש בתוך נכסיו וכפי מה שהעידו הגידו מגידי אמת גופא דעובדא הכי הוה שאחר שנפטר הגביר הנז' נ"ע פתחו בסידרוקאפצי ממוני הק"ק י"א התיבה אשר היו בתוכ' כלי כסף וכלי זהב ובתוכה מצאו חבית א' קטנה ובתוכה מעות ושאלו למשרתי הבית מה טיבה של חבית זאת והשיב להם דבר שהיו המעות ההם קדש שהיה מפריש בכל שבוע ושבוע שהיה נותן מעות לסוחרי' שהם המעות נקר' קריגמאש בלעז והיה נותן חותם בתוך החבית הנז' ושהיה דעת הנפטר לעשות ממעות הללו צדקה וחסד ונמצא שם מי שאמר שהיו המעות קרובים לשבעה עשר אלפי לבני'. ופתחו החבית ומצאו לבנים וזהובים קרוב לתשעה אלפי לבני' ומצאו כתוב על החבית מכתיבת ידו אני חייב שני אלפי' לב' ואז אמרו הממוני' לאיש אשר העיד שהיו קרוב לשבע' עשר אלפי לב' שעדיין היה חסר מהחשבון ההוא והשיב' שהוא היה יודע שהלוו מאותם המעות לגוי' אבאגיש קרוב לק' שולטניש והלכו ושאלו את האבגיר והוד' שהיו חייבים כמו ה' אלפים לב' ואמרו משיחי' לפי תומ' שכאשר לקחו אות' אמר לה' הגביר הנז' נ"ע שהם ממעות ואקוף שלו וגם הגביר כה"ר משה טרוגאש העיד בתור' עדות שהיה זוכר שמזמן רב היה מקבץ המעות הללו לשם הקדש והיה נותן אותם בחבית הנז' ושהוא היה נושא ונותן עמו ובכל שבוע שהיה נוטל מעות ממנו היה הוא בעצמו פושט ידו ולוקח מהמעות ככל חפצו ולפעמים הייתי מקפיד בדבר ואומר לו למה תעשה כה לקחת יותר מן הראוי ויהי כמשיב אל ירע בעיניך להיות לך חלק בזה כי לפעולה טובה אני מפריש המעות הללו ושכל המעות ההם מאז ועד היום שנפטר היה נותן אותם בחבית הנז' לשם הקדש וכל משרתי הבית והר' חיים עדילא ואחריו כלם פה אחד ענו ואמרו שהמעות ההם הם קדש ושאין להם ליורשי' רשות להשתמש בה' ואחר זמן מה יען נכתב ונחתם מפה שאלוניקי שיתנו חלק מהמעות ההם לאחיו הזקן ומסכן ה"ר יודה אלקבץ יצאו מערערי' ואומרי' שאין להוציא המעות מחזקת היורשי' שכל נכסי הנפטר בחזקת היתומי' עומדי' והם חול וע"פ הדברים האלה שאלו ממנו כדת מה לעשות במעות הללו אם יש כח ביד אפטרופוס היתומים ליגע בהם או אם הם קדש לה' כפי מה שהועד מתחילה כי יש אנשים נגשים אל ה' ששמעו מפיו בחייו שהיה גומר ואו' לתת מעות לחברת ת"ת אשר פה שאלוניקי יע"א וע"כ ראוי ללבן הדברי' ולהעמידן על בוריין:
440
תמ״אתשובה
441
תמ״בנרא' שצריך לעשות כאן שלשה חקירו' הא' אם יהיו אלו המעות הקדש או חול כי כפי הנרא' אין כאן דבר מבורר לגמרי וא"כ אפשר לומר שכל נכסי הנפטר בחזק' יורשי' הם והמוציא מחברו עליו הראי' כי דעת הרב' מן הפוסקים שבזמן הזה דין הקד' עניי' ודין הדיוט שוה וכשם שבכל ספק ממון הבא להוציא צריך להביא ראי' כאשר הוא בין הדיוט להדיוט כן הדין בהקדש ולא אאריך בזה לפי שכבר כתבתי כן במקום אחר. החקיר' השנית שגם שנניח שאלו המעות הם הקדש ודאי צריך לראו' לאיזה דבר יהיו אם לעניי' ואם לחברת ת"ת יע"א. החקיר' השלישית צריך לראות אם יוכלו לתת מאלו המעות כלם או מקצת' לעניי הנפטר אם יש לו קרוב עני וצריך לצדק'. וגם כי בכל א' מהחקירות הללו היה איפשר להאריך לנחיצת השואל וקצור הזמן לא אאריך אלא אקצ' וזה החלי בס"ד על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון החקיר' הראשונ' נראה בעיני הדבר פשוט מאד שאלו המעו' הם הקדש גמו' בלי ספק רצוני לצדק' ויתברר זה אחרי הציעי הצע' א' והיא זאת כי נרא' שנפל מחלוקת בין ר"י ור"ת ז"ל על מי שגמר בלבו ליתן מעות לצדק' ולא להוציא בשפתיו אם חייב אם לא כי מתוך דברי ר"י נרא' שאינו חייב עד שיוציא בשפתיו ומתוך דברי ר"ת הוא להפך שאפי' לא הוציא בשפתיו אלא שגמר בלבו ליתן חייב ליתן כאלו הוציא כן בשפתיו וכמו שיש סמך לזה מקרא דכל נדיב לב עולות והנה מהררי"ק ז"ל בשרש קס"א הביא זה המחלוקת והביא תשובות הרא"ש שנרא' שדעתו כדברי ר"י ולבסו' הכריע הוא ז"ל שאינו כן אלא שג' הרא"ש כת' כר"ת כפי דבריו בפסקיו שכן עיק' וכן הכריח הוא ז"ל יעויי' בו מי שירצ' ואחר שהדין הוא בפי' שאפי' לא הוציא האדם בשפתיו חייב ליתן כמו שפסק מהררי"ק ז"ל בפי' מי הוא אשר בדור הזה יחלוק על דבריו. א"כ בנ"ד ודאי דלכ"ע אפי' לדעת ר"י אלו המעות הם קדש ולא חול דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת אלא בגומר בלבו לבד ולא הוציא כלל בשפתיו אבל נ"ד דלכ"ע מוציא בשפתיו עד שאפי' הגוים אמרו מל"ת שהמעות ההם שמעו מפיו שהיו לבתקוף שלי ועוד ראיה מה שנמצא כתוב מידו שהיה חייב ב' אלפים לבנים ואם המעות ההם היו חול למי היה חייב וכפי עדות ה"ר משה טרוגאוש אפי' משלו אינם כל המעות אלא היה שם חלק מאחרים שהיו מוסרים אצלו ומניחים לו ליקח יותר מן הראוי מפני שהיה אומר להם שהיו לענין טוב ויפה סוף דבר כי נתברר בלי ספק שאלו המעות הם קדש והיא החקירה הא' והשני יתבאר ג"כ מצד הצעה אחרת והיא זאת דקי"ל דכל מי שנודר סתם לצדקה ואין אנו יודעים לאיזה מקום נדר דאמדינן דעת המקדיש ומשום הכי אמרו בתוספתא האומר תנו מאתים זו לעניים יתנו לעניי אותה העיר סתם לב"ה יתנו לב"ה שהוא רגיל בה והביאוה הפוסקים להלכה וזה מטעם אמדנא ודאי דאמדינן דעת הנותן וכיון דקיי"ל ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין יש לנו אומד הדעת שזה המקדש הקדיש על צד היותר טוב ומשוב' שאפשר וכתב המרדכי ז"ל שזה היה בזמן ההוא שהיו ישראל הרבה דרים במקום א' שאז יתנו לעניי אותה העיר אבל בזמן הזה שאין ישראלים הרבה דרים במקו' א' אלא מעטים לא נאמר שינתנו לעניי אותה העיר לבד והביא ראיה מהרבה עשירים שהיו נפטרים והיו מניחין ממון הרבה ולא היו נותנים לאותה העיר לבד אלא מחלקים לכאן ולכאן לפי שודאי לא היו מתכונים לעניי עירם לבד להיות' מעטים הרי משמע שיש לנו לאמוד דעת המקדיש שהרי אפי' שלכאורה מדינא היה צריך ליתן המעות לעניי עיר המקדיש מ"מ אמרו כיון דהא ודאי הוי מטעם דאמדינן דעת המקדיש א"כ גם אנו יש לנו לומר דודאי בעיר קטנ' ואנשים בה מעט מישראל אין דעת המקדיש ליתן שם הכל אלא מחלקין לכאן ולכאן עוד מצאתי הביא בס' ב"י בי"ד עלה ש"ד משם חז"ק דכמו שספק לקט לקט ספק פאה פאה ס' שכחה שכחה שכן יש לנו לו' במי שיש בידו מעות מספקא ליה אם הם של צדקה או לאו שחייב ליתן אותם לצדקה ע"כ. מכאן אני דן לנ"ד דכיון שאלו המעות הם ודאי צדקה כמו שהוכחנו והיה לנו עתה ס' אם הם לצדק' לעניי' או לצדקה אחרת או לחברת ת"ת שיש לנו להחמיר ולומר שהם לחברת תלמוד תורה ודאי והטעם שזו צדקה וזו צדקה וכתב הריב"ה ז"ל בשם אביו ז"ל בטו' י"ד הלכות צדק' וז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל שצדקות שנתנדבו לצורך ב"ה או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנות' לצורך בית המדרש או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבין אבל לא מת"ת לצורך ב"ה ע"כ וא"כ הדברים ק"ו דהשתא כשנדר לצדק' לעניי' או לצדק' אחרת בפי' יכולין לשנות' לצורך ת"ת כשהדבר שקול אם אמר לצדק' או לת"ת עאו"כ שינתנו לת"ת ולא זה בלבד אלא שיש קצת איסור לתת אלו המעות לצדק' אחרת והטעם שאפי' ידענו שאמר לצדק' לעניי' ואנו משנים ונותני' אותו לת"ת אין אנו עוברי' אמנם אם נותני' אות' לצדק' אחרת אנו עוברי' דשמא הוא אמר לחברת ת"ת ומן הדין אין אנו יכולין לשנות מת"ת לצדק' אחרת ומאחר שידוע לנו מעלת תהלת קדושת חברת ת"ת אשר בעיר הזאת שאלוניקי יע"א בכמו' ובאיכות' אשר אין למעל' הימנ' בגלות ישראל אשר ידענו וגם אנשי ק"ק המקדיש משאלוניק' יחשבו ואפי' שהיה לנו ס' אלו המעות לאי זה ענין הקדיש' פשיטא לע"ד שא"א לפזרם אלא לצורך חברת ת"ת שאין מצוה וצדקה גדולה הימנה מתרי טעמי חדא דגרסי' בפרק כל כתבי אמר ד"ל אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן אמ"ל רב פפא לאביי דידי ודידן מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ע"כ נמצא שאין מצו' גדולה מזו שהרי ת"ת כנ"כ ואינו דומה ת"ת מאנשים גדולי' לת"ת היוצא מפי בריות שאין בהם חטא ועל פיהם העולם מתקיים זאת ועוד אחרת שהרי אמרו ז"ל שאינו דומ' מרובי' העושים את המצוה וכפי מה שנודע לנו בגלות אין בשום מקום כמות גדול מלומדי תור' כזה נמצא שגדלה מעלת קדושת חברת ת"ת זו אשר בשאלוניקי מכל הצדדים בכמות ובאיכו' מכל זה אני גוזר אומר כי לע"ד הדבר פשוט שאחר שהוכחנו שאלו המעות הם קדש ולא חול שאפי' היה הדבר מסופק לאיזה קדש יהיו צריך ליתנם להקדש חברת ת"ת לא לדבר אחר מן הטעם הנ"ל וכ"ש כאשר יש אנשים אומרי' ששמעו מפיו בחייו שהיה גומר ואומר לתת מעות לחברת ת"ת זו שילמוד סתום מן המפורש כי אחרי שאמרו שדעתו לעשות מהם צדק וחסד לא נפיק ת"ת מכל צדקה וחסד דאע"ג שמהרי"ק ז"ל שרש ז' כתב שפדיון שבויי' לא הויא בכלל צדקה סתם היינו דוקא מטעמא שפירשנו דבלשון בני אדם לא אמרי' לפדיון שבויים צדקה אבל בנ"ד ודאי כי מה שנודרים לחברת ת"ת צדקה מיקרי ג"כ ויש אומרים ששמעו מפיו שהיה אומר לתת לחברת תלמוד תורה אשר פ' שאלוניקי. הרי יש כאן ידים מוכיחות שודאי אלו המעות קדש לחברת ת"ת גם דברי ה"ר משה מוכיחים זה שאמר שהיה משיב אל ירע בעיניך להיות לך חלק בזה כי לפעולה טובה אני מפריש אין לך פעולה טוב יותר מזו.
442
תמ״גומעתה אני בא אל החקירה השלישית ואומר שאם היה שהיינו יודעים שהניח אלו המעות לצדק' סתם שלא לצדקת חברת ת"ת היה איפשר לו' קצת שהיה מחלוקת בזה וכמו שהביא ב"י בי"ד סי' רנ"א כל מה שכתוב בהגהות מרדכי שיש מי שאומר שמי שנדר סתם ולא פירש למי רוצה לחלקה יכול ליתן הכל לעניים קרוביו לפי שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמר ענייך קודמין. ובהגהה אחרת כתוב שאין הדין כן אלא שחייב לחלק לכל ע"ש כי לא ראיתי להארי' בזה מאחר שלפי ע"ד אין כאן צדקה סתמית כי אם לחברת ת"ת וא"כ י"ל דע"כ לא פליגי אלא בנודר לצדקה סתם אבל מי שפי' למי אין הקרוב זוכה בו כלל ואפי' בצדק' סתם היה צריך לראות מי הוא העני קרובו הצריך אליה כדין מי שראוי ליטול צדקה או לא סוף דבר שהנר' בעיני כפי הנחת השאלה הנז' שאלו המעות אי אפשר להוציאם אלא לצורך חברת ת"ת צריך שיותנו והטוב לקנות מהם דבר קיים כדי לקיים רצון הנפטר שיהיה הריוח לחברי ת"ת יע"א הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
443
תמ״דהן הח' הש' אלוף התורה כמהר"ר נר"ו הארי' בטוב טעם ודעת די המלאכה והותר ואנכי הדל באלפי יצאתי בעקבותיו להסכים עמו על הדין ועל האמת ואומר שאם אנחנו נחשב עיר המקדיש כעיר אחרת ואינה נגררת אחרי ק"ק שאלוניקי שורש הדין נותן שיחלקו אלו המעות כאן וכאן כל אחת לפי ערכו ומאותם המעות הם יעשו מה שירצה וק"ק שאלוניקי יתנו אותם המעו' המגיע לחלקם לת"ת הואיל שאפי' אם היה מפרש המקדיש שהיה מקדיש אותם לעניים יכולין בני העיר לשנותם לת"ת כל שכן בנ"ד שלא פי' דאמדינן דעתיה שכונתו היתה לת"ת וכמו שהעיד הח' הש' כמהר"ר נר"ו אבל בהיות אשר כל סביבו' שלוניקי ישקיפו ממעון קדשם על עטרת תפארת ישראל הלא היא האבן הראשה ת"ת אשר בסלוניקי ולהחזיק במעוז התורה אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו הנה על ענין ת"ת על שדה הארץ הזאת יחשבו וכאילו היה המקדיש מאנשי סאלוניקי יחשב ואמדינן דעתיה שהקדיש כל אלו המעות לת"ת ומה גם עתה היות אשר ק"ק של המקדיש אשר בסידורוקאפסי לפי מה שהוגד לי נגרר אחר ק"ק שלוניקי לכל דבר שבקדושה ומשלוניקי יחשב אך יש לעיין אם יוציאו אלו המעות מיד האפוטרופוסים דכיון דקי"ל דאין נזקקין לקטן וכל אלו העדיות אשר מעידים שהקדיש אלו המעות לצדקה וחסד שלא בפניהם הוו נר' שאין יכולים להוציא חלק הקטנים מיד אפטרופוס וליתנם לת"ת כי אם שיקחו קרקע מחלק הקטנים ולאחר שיגדלו כשיעידו בפניהם יקחו ת"ת הקרן והפירות ואם יאמר אומר הא קי"ל דצואת אביהם מקבלים עדותן על הקטנים התם שאני דהוי טעמא כדי שלא תטרף דעתו גם מ"ש הנמקי יוסף כתב הרשב"א בשם רבנו שיש לחלק בין דבר ברור לדבר שאינו ברור כו' לא שייך בנ"ד והיה אפשר לומר כיון שהגוים העידו מל"ת ובנ"ד נר' דחשיב עדות דאע"ג דקי"ל דאין גוי מל"ת נאמן אלא בעדו' אשה היינו להק' אבל להחמיר ובפרט בנ"ד דאמרינן ספק פאה פאה נראה דהוי עדות ולא שייך גביה אין נזקקין דדוקא במתכוין להעיד שייך למימר ימתינו עד שיגדילו ויעידו בפניהם אלא שאפי' נודה זה הנה הגוים לא העידו כי אם על ה' אלפים לבנים והשאר לא נודע כי אם מהעדות היהודים ואם באנו לסמוך על שנמצא כתוב מכתיבת ידו אני חייב ב' אלפים לבנים נראה שאינו כדאי להוציא ממון מיד היתומי' בזה ובפר' שנוכל לומר שזא' החבי' היתה פקדון בידו ולפי' כ"כ הצעיר מרדכי מטאלון:
444
תמ״השאלה ראובן נפטר לבית עולמו והניח אשתו לאה וחמשה בנים אחריו ולא עברו שמנה ימים אחר פטירת ראובן שמתו ג"כ ארבעה בניו ותשאר האשה מהד' בניה ומאשה ולא נשאר לה רק בנה יחידה לוי ובתוך ח' ימים אחרים ותמת גם לאה וקודם פטירתה צותה מחמת מיתה ואמרה שאם ימות לוי שהיא מנחת לאחותה דינה כל סכי כתוב' ובית אחת שהיה לבעלה שהיא מקדישה קדש לה' ובתוך שמנה ימים אחרים נפטרה גם דינה לבי"ע ולוי ירש והחזיק בכל הנכסים ולאחר שתי שנים נפטר גם לוי וקמו אנשי הק"ק אשר בכיאו ולקחו הבית להקדש כאשר צותה לאה עתה יורשי ראובן טוענים שלא היה יכולת ביד לאה אשת ראובן להקדיש הבית כי היה לה להקדיש כתובתה ולא הבית שהיתה של בעלה ומה שצותה והקדישה הבית אין בדבריה כלום יבא נא דבר אדוננו ומורנו אם יש ממשות בצואת לאה ואם יכולים הקהל להחזיק בבית או לא ומה' תהיה משכורתו שלמה:
445
תמ״ותשובה
446
תמ״זדין זה זיל קרי בי רב הוא ולא מבעיא בהקדש הבית שלא חל שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכפי לשון השאלה נראה בפי' שלא היה לה בבית זכות כלל שהיא גבתה כתובתה מנכסים אחרים ונשארה הבית ליורשי הבעל וא"כ מי נתן לה כח להקדיש פשיטא אי הכי הוא שאין שם הקדש חל על הבית כלל וזה פשוט מאד ושל יורשי הבעל היא אלא אפי' מה שאמרה שאם ימות לוי שהיא מנחת לאחותה דינה כל סכי כתובתה אין בדבריה כלום ולא מבעיא לדעת הגאוני' דסברי שאפי' אמר אדם בלשון מתנה נכסי לך ואחריך לפלוני לא אמר כלום מטעמא דאמרי' פ' יש נוחלין שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"כ גם בזאת האמירה שאמר' שאם ימות לוי שהי' מנחת לאחותה כו' אין בדבריה כלום שכיון שלוי ראוי ליורשה אין הפסק ולעולם יורשים יורשי לוי ולא אחות הנפטרת ולא שום אחד מיורשיה זה פשיטא אלא אפילו לדעת האחרונים דסברי דהיכא דהניח מתנה ליורש יש לה הפסק היינו דפירש בפירוש כשנתן לראשון במתנה היה נותן לה ואז יש לה הפסק שיכול לומר ואחריך לפלוני אבל כל שלא פירש בפירוש לראשון מתנה אלא שאמר כמו בשאלה שנראה שלא אמר ללוי כלל לא ירושה ולא מתנה בהא לכ"ע אין לה הפסק וכיון שהיא נפטרה ונשאר לוי בנה חי שעה א' זכה בנכסים ואם נפטר לוי אח"כ יורשי מצד משפחת בית אביו יורשים אותו וכל זה ברו' יותר מביעתא בכותחא ואם זה בכתובתה ונכסיה ק"ו בבית בעל' שהיא ליורשי לוי ולא היה לה כח להקדיש כי התורה אמר' איש כי יקדיש את ביתו ולא בית חברו ואפי' נכסיו של אדם אם אינם ברשותו אינו יכול כדאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ולהיות כל כך פשוט לא הייתי רוצה לכתוב אם לא להפצרת השואל שאמר כי הייתי משים שלום ולכן כתבתי שורות אלו הצעיר:
447
תמ״חשאלה ראובן שמעון ולוי היו שותפים בחברה א' ובזמן שותפותם שעדיין לא נשלם הזמן קמו ראובן ושמעון ונשתתפו שניהם מחדש בלתי ידיעת לוי בזה האופן שאחר תשלום זמן השותפות של שלשתם יהיו שניהם יחדיו שותפים עד תשלום שלש שנים ואם באולי ירצה לוי להיות שותפם פעם אחרת שלא יהיו רשאין להתפשר עמו ולהתנות עמו שום תנאי אם לא בהסכמה ודעת שניהם ואם לא יסכימו שניהם לדעת אחד שלא רשאי שום אחד מהם להתנות עמו שום תנאי רק לצאת מעמו ולהיות שותף עם חברו ועל זה נשבעו שבועה בספר תורה בחיק על דעת רבים מפורש דהיינו אח' משאלוניקי וא' מבודון וא' מצפת תוב"ב בלי הפרה והתרה לקיים עליהם כל הנז' וכן כתבו שטר שבועה וחתמו בפני עדים כשרים ושטר קיים ביד א' ובנאמנות גמור בכל חזוקי סופר וכו' ויהי אחר עבור קצת ימים שנשלם זמן שותפות שלשתם קם שמעון המושבע עם ראובן והתנה תנאי' עם לוי ונשתתף עמו בלי רשות ודעת חברו ראובן המושבע עמו וגרשו אותו מהשותפות. ועתה תבע ראובן את שמעון בדין שיהיה חברו ויצא מעם לוי מאחר שגרשו אותו מהשותפות כי כך מושבע עמו בס"ת ע"ד רבים מפורשים כאשר יגיד השטר כתוב וחתום אשר בידו וגם שיתן לו חלקו מהריוח שהרויח זה קצת חדשים שגרשו אותו מהשותפות כי שותפים הם מאותו יום שנשבע שניהם יחדיו ושמעון השיב איך ראובן התיר לו השבועה. וגם טען ואמר איך מצא בידו דברים של חשד נאמנות כגון גניבה וכיוצא שלא ראוי להשתתף עמו עוד והב"ד הלכו אחר החקיר' והדרישה לדברי שמעון ולא נמצא שמץ דבר ברור בראובן לא באומדנא ולא בראיה אלא טענות שמעון בוקי סרקי הן ויהי כאשר ראה שמעון כי לא נמצא ממש בדבריו קפץ בשבועה בפני בית דין ונשבע בס"ת בחיק כי אמת יהגה חכו נגד חברו ראובן הנז' וראובן ענה ואמר לו מה בא מידי להתיר לך השבועה בלא ב"ד מאחר שהוא על דעת רבים מפורשים ועוד שקר דברת לא היו דברים מעולם והרי השט' ש"וק בידי ובנאמנות גמורה באופן שרבו ביניהם הקטטו' עד שבאו להתפשר ונתרצו שניהם להתפרד וכתבו שטר מחדש איך חזר ש' ונשבע פ"ב השבועה הנז' ע"ד רבים מפורשים בשטר אשר ביד ראובן להיות שותפו עד תשלום השלשה שנים הנז' בשטר השבועה ומשום דברים בגו נתרצה ר' שישאר שמעון חברו עם לוי עד ג' חדשים בתנאי שיתן לו חלקו מהריוח כשותף וחבר ואחר עבור ג' חרשים אם לוי שותפו ירצה שיהיה שותף ג"כ ראובן הנה מה טוב יהיו שלשתם חברים כאשר בתחלה ואם לאו חייב לצאת שמעון מעם לוי ולעמוד בשותפות עם ראובן המושבע עמו עד תשלום הזמן אשר הגבילו ביניהם כמבואר בשטר השבועה עתה שנשלמו השלשה חדשים לא רצו לוי לראובן לשותף חזר ראובן לומר לשמעון המושבע עמו צא מעם לוי כאשר התנאי בינינו בשבועה ובחרם וגם כתוב בשטר איך בטל ופסול עליו שמעון כל עדות הן בשטר הן בעל פה שינגד ויסתור דברי השטר ההוא וגם כל פסק מחכם ורב שיתי' לו שום דבר מהשטר ההוא ועתה טוען שמעון שאם יצא מעם לוי שיאכל כל הונו וממונו כי אין מספיק לו למאכולת ביתו מה שיוכל להרויח עם ראובן המושבע עמו כי הוא מרויח יותר עם לוי שיש לו קרן הרבה בשותפות וראובן טען לו אל תאכל הרבה ולא תלבש משי ומספיק לך שתוכל להרויח עמי ולזון ולפרנס את ביתך לכן קיים שבועתך שנשבעת פעמיים וצא מלוי והוא אינו רוצה לכן מורינו מור' הצדקה יורנו הדין עם מי ואם יש בטענ' שמעון ממש מאח' שיכול לצמצם את עצמו ושכמ"ה ושלום:
448
תמ״טתשובה
449
ת״נהנראה בעיני ששמעון זה ראוי להחזיקו לעבריין וראוי לעונש גדול וכמו שאבאר ולא מבעיא לדעת הרשב"א ז"ל וגם הביא דבריו סתם הריב"ה סימן רל"א וזה לשונו אין הנדר ניתר על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פי' והתנה סתם בשעת הנדר או מתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנה אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם ואפי' אם תלאו ברעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י' שאלה ג' אשר שאלת על צבור שהטילו חרם והתנו ע"ד פ' כו' תשו' יפה כתבת שאין בידו לבטלה ואפי' אם התנו מתחלה שיוכל לבטלה א"כ לשבועה חמורה כזאת היה צריך שיבקש התרה מג' כי בעונות אין בזמן הזה חכם מומחה שיוכל להתיר ביחיד כ"ש דהא והא ליתא לאו כ"כ לומר שראובן התיר לו אלא אפי' נניח שהתרת ראובן היה מועיל כיון שראובן כופר ומכחישו שלא היו דברים מעולם שלא התיר לו השבוע' אינו נאמן וכמו שאבאר בס"ד ראובן נשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה ונשבע ע"ד רבים ולא האמינה עליו באותה שבועה לא בשני עדים ולא בעד א' ופייס' שתתיר לו השבועה ונתפייסה והתיר' לו בלא עדים עתה טוענת שלא התיר' לו מעול' והוא אמר שהתירה לו איזה מהם נאמן תשובה כיון שלא האמינ' עליו כשני עדים נאמן לומר ראובן שברשותה הוא קימא כו' עד כי דברים הללו בינו ליוצרו ע"ש. הא קמן דמשום הכי נאמן הוא מפני שלא כתב לה נאמנו' הא אם כתב לה נאמנות לא היה נאמן שנתנה לו רשות ובנ"ד נמי כיון שכתוב נאמנות יש בלשון כל נאמנות. אמת כי צריך בתשו' שני דברי' א' שאין כתב מפני שלא כתב לה שהוא נאמן שהתירה לו ואם נר' דפליג הרי"בא על אביו שהרי כתב הרי"בא כי אין לנדר התרה אלא ע"פ ג' הדיוטות כו' ותו קשיא דאפי' כתב לה נאמנות אמאי לא יהיה הוא נאמן דבר בינו לבין יוצרו היוצר ית' יודע האמת אם התירה לו אם לא אלא שנר' ליישב כל זה אם לספק הראשון ק"ל שלא אמר שאין הנדר ניתר כו' אלא כאשר חל הנדר לגמרי לא יועיל התרה אלא כו' אך כשאמר אם לא נותן רשות הנדר תלוי ועומד אם יתן רשות לא הוי נדר מעקרו גם אינו שבועה כלל הדברים שלא חלה השבועה לגמרי אז אח"כ אין לה התרה אלא כו' ולספק השני יתבאר במ"ש הריב"ש לענין גט שנותן לה נאמנות לומר שלא בא שאז הוה ליה כאלו אמר יהא גט אפי' אם באתי כל שתאמר היא שלא באתי הכא נמי ה"ל כאלו אמר הרי אני בשבועתי כל שתאמר שלא נתן לי רשות ע"כ א"כ כיון שכתוב נאמנות כו' ר"ל כל לשון שנוכל לתלות נתלה וע"כ ראוי לאיש הזה לשמור ולעשות כל אשר יאמר לו חברו ואם לאו הרי הוא מוחזק אצלי לעבריין ורחמנא ליצלן:
450
תנ״אשאלה חכם א' שבא לעירנו כדי למלוך עלינו ובקרבנו איש א' מחשובי תושבי עירנו נודע בשערים שמו ומפני שידע חכם הנז' שבכל מקום אשר הלך הבאיש את ריחו והוא מאותם דסנו ליה שומעניה לא רצה להסכי' החכ' הנז' שמר משטמה בלבו ויקר מקרה וזה האיש היה אפטרופוס מאלמנה א' ובא לפניו לדין ונתגלגלו הדברי' באופן שקם הח' הנז' ונדה לאותו האיש בתוך קהל ועדה והוא השיב אדרבה יורנו מורנו אם הנדוי חל על הנז' מאחר שלא נדה אותו כדין ואת"ל שנדה אותו כדין וכהלכה מאחר שאינו מאותם החכמי' שתורתן אומנותן ומחזירין להם אבדה בטביעות עינא ומרוצה לבריות כמ"ש מהר"ם בן אלישקאר בפסקיו סי' צ"ב והביא שאלת ת"ה סי' רע"ד שכל ת"ח שנדה לכבודו כדין וכהלכה נדויו אינו נדוי מאחר שהיה שונא אותו וכ"ש הכא דאיכא שנאה ואיכא דסנו ליה שומעני' ואינו מאותם שיש להם דרכי ת"ח כי רוב ימיו הלך בטלן ועו' שכיון לכבודו כדי שישתכר בהתראתו ויבקש ממנו מחילה יורנו מורנו אם הנדוי של חכם כזה יהיה נדוי אפי' שנידה כדין וכהלכה ושכמ"ה:
451
תנ״בתשובה
452
תנ״גהאמת כי היה לי שלא להשיב כי דבר זה צריך פנאי גדול וישוב דעת הרבה והשואל יואל לדעת תורה על רגל א' אלא שלא יכולתי להשיב פני שואלי רקם ולכך אני אומר שלא אאריך לבד לגלות דעתי בתכלית הקצור וכב' ידוע מ"ש הרמב"ם והביאו הטור י"ד וז"ל אע"פ שיש רשות לחכ' לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח כו' עד וחכמים גדולים היו משבחים במעשיה' הנאי' ואומרי' שמעול' לא נדו לשו' אדם נר' מכאן כמה צרי' אדם להזהר שלא לנדו' לשו' אדם אם לא יהי' בדין גדול ומשפ' ראוי ושיהי' לש"ש אשר ע"כ כ' הרב בעל ת"ה סי' רע"ד על ת"ח שנדה שונאו וז"ל ונר' דנ"ד למה דמי דמה לי מכוין כדי להשתכר בהתראתו ממון ומה לי אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע את שונאו גם זה שבחו לעשות נחת רוח ביצרו דנר' טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לש"ש כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי וכתב שעל זה יש לסמוך דכן כתב ג"ס דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו הרי מדבריו למדנו כמה דברי' א' שאפילו שהמנדה היה חכם ועוד שהיה כדין עכ"ז כיון שניכר שמחמת שנאה נדה אין נדויו נדוי כלל עאכ"ו אם המנדה סנו שומעניה ושהנדוי היה שלא כדין ושהיה לתכלית אחר שאינו לשם שמים דפשיטא ופשיטא שאין ממש בנדויו כלל ועיקר ודאי בזה להורו' שנדוי כזה הבא בשאלה דפשיטא דאינו נדוי כלל ועיק' ואם הדברי' כנים כאש' באו בשאלה אסור לחוש לנדוי כזה ועל דין האדרב' אם נדה שלא כדין כבר הביא ב"י שבא בקונדריסין בשם רבי מנחם שנדוי משני הוי נדוי אפי' עם הארץ לת"ח ואע"פ שהבי' קצת מחלוקת שנר' יש מי שסוב' שאין ע"ה יכול לומר אדרבה לת"ח אמנם כפי האמ' זה עיקר כמ"ש וכן ראיתי בתשובות הרב הגדול כמה"ר דכ"ץ שמביא דעת כמהר"ר ר' יעקב בן חביב שכן דעתו והוא ג"כ אעפ"י שחולק על הראיה מ"מ לענין הדין מסכים עמו ונר' גם זה דבר ברור אין צורך לאורך ואם אמת הדבר דהאי גברא אשר בשם ת"ח יכונה סנו שומעניה פשיטא שמותר לבזותו ואין לחוש לנדויו כלל והוא בר נידוי כמו שאבאר ב"ה כתב הרמב"ם בפ' ג' מה' סנה' כל סנהדרי' או מלך או ראש גולה שהעמידו לישר' דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין אע"פ שכלו מחמדי' ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה כו' עד כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו' ע"ש מי שאינו הגון ואינו חכם אלא ודאי היינו שאינו הגון ששמועותיו רעות או אפי' שיהיה כמו מחמירים כו' דאי לא תימא הכי לישנא יתירה הוא דהוה די שיאמר דין שאינו חכם כו' ועוד שהרי כתב הרא"ש בתשו' על טבח שנמצאת טרפה מתחת ידו ב' או ג' פעמים כו' וז"ל ואני אומר להפך אם הדבר מחמת שאינו בקי יש לו תקנה כי לא היה מחמת רשע אלא מחמת חסרון ידיעה ואם ילמד יתחכם כו' עד אם היה בקי ולא חש לבדוק כו' נמצא שהוא רשע כו' ואין להאמינו עוד כי אין בו יראת שמים נמצינו למדים כי מי שאין בו יראת שמים גרוע מאד ממי שאינו יודע ואיך לא והרי הדיין צריך לראות כאלו גיהנם פתוחה לו מתחתיו וידע למי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להכרע ממנו נמצא דמאן דסנו שומעניה הוא הפך כל זה והרשב"א אעפ"י שהתיר ע"י הדחק לקבל דיינים שאינם בקיאין בתורה כתב ומ"מ צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים הרי שלא המדרש הוא העקר אלא יראת ה' היא אוצרו ואמרו חכמי' אם דומה ת"ח למלאך ה' מבקשי' תורה מפיהו ואם לאו לא מכל הצדדי' הדב' ברור מאד שאין לחוש לנדוי האי' הזה ואי סנו שומעניה משמתינן ליה כדאמרי' בגמ' ההוא צורבא דרבנן דהוו סנו שומעני' ושמתי' רב יודה ואם מפני שמועותיו חייבים לנדותו ב"ד איך נאמ' שחוששין לנדויו הא ודאי אי אפשר וכן הוא כיון שאמר שכנגדו אדרבא צריכים העם לשמור להתרחק ממנו:
453
תנ״דשאלה דון מאיר בן בנבנשת נ"ע בשע' פטירתו בפיררה צוה לתת מנכסיו לכפרת נפשו שלש מאות פרחי' בכל שנה ושנה כל ימי עולם להשיא יתומות ולעניים מרודים וצנועים לרצון ובחירת דוניא ריינה אשתו ולרצון ובחירת יורשיו שדוניא ריינה אשתו ויורשיו יחלקו כפי רצונ' כל ימי עולם מה שכן עשו אשתו ויורשיו כל ימי עומד' בפיררה שחלקו' ושלחו' לכל מיני צדקו' ולכל המקומות שלבם חפצה. ואחר ימים ושני' העתיקו דירת' האלמנה והיורשי' הנז' מפיררה ובאו לויניציא ואנשי הק"ק פראנקוש אשר בפיררה יצ"ו כראות אותם יוצאי' עכבו כל הממון הנשאר לאלמנה וליורשי' שם מטע' שלש טענותיה' והם אלו.
454
תנ״הראשונה שמאחר שבעלה דון מאיר נפטר בפירארה זוכים עניי פירארה בכל אות' ש' פרחי' של הצדקות שנה בשנה ושרצונ' שיהיו שם לחלק' שם שנה שנה.
455
תנ״ושנית שמאחר שהם יצאו משם היה להם להניח התמידים הרגילי' להפרע כל איש בקהלו בצאתו מן המקום מה שהם לא עשו בצאת' משם.
456
תנ״זשלישית שאם שמא יאמרו האלמנה והיורשי' שרצונ' לעמוד לדין שיבואו ויעמדו לפניה' כי עליהם המשפט רוצה לומר כי עליה' מוטל לשפוט עליה
457
תנ״חוהנה האלמנה והיורשים אומרים על הראשונה שבעלה כשהקדי' השלש מאות פרחים לא פירש שום מקום אדרבה אמר שיחלקו' אשתו ויורשיו כמו שיראה להם ולרצונ':
458
תנ״טועל השנית אומרים שמה שרגילים בקהלות טורקיאה להניח איש לקהלו משם מסים מחוייבי למלכות שעליהם ערבים זה לזה וזה לא נמצא בפירארה
459
ת״סועל השלישית אומרים שויניציא היא עיר גדול מפירארא ושם ב"ד מומחה ולהם ראוי לשפוט ובפרט בהיות' אנשי הקהלו' הקדושו' פירארה בעלי דינם ילמדנו רבנו הדין עם מי.
460
תס״אתשובה
461
תס״בעל ראשון ראשון למה ששואלים אנשי ק"ק פירארה יע"א שרצונם יהיו בחזקת' השלש מאות זהובים לחלקם שם במקומם אין ספק כי יצא להם תביעה זו מההיא תוספתא דפ' הגוזל בתר' וז"ל האומר תנו מאתים דינר לב"ה תנו ס"ת לב"ה ינתנו לב"ה הרגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר ינתנו לעניי כל ישראל ע"כ והרמ"בם פ"ו מהלכות מתנות עניים הביא לשון התוספת' אות באות אלא שלא הביא סברת ר' אחא משום דודאי הלכתא כת"ק וכן הטור בשני מקומות בי"ד סי' הנז' הביא הלשון הנז' כלשון הרמב"ם וזה פשוט ודאי שכן הלכה שהאומר תנו מאתי' זוז לעניים יתנם לעניי עיר שדר בה ומכאן יצא פתחון פה לק"ק הנז' לתבוע תביע' זו אבל כפי האמת במחילה מכבודם אין לתביעה הזאת שחר ואין להם על מה שיסמוכו ולא מיבעיא השתא שהש"מ פירש דבריו וכמו שאכתוב בס"ד אלא אפי' שיהיה מצוה סתם שנד' דאז היה הדין נותן שיתנו לעניי אותה העיר כפי פשט דברי התוספת' והפוסקי' שהביאוה מ"מ יש לנו לומר שאחרי העיון שאין הדין כן שהרי כתב המרדכי בשם ד"י וז"ל ואע"ג דתניא האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כך המנהג שהרבה עשירי' נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותני' לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכוונים לעניים מועטים שבאותה העיר כו' עד שאז היו ישראל מרובים בעיר אחת לחלק להם צדקה יותר מעכשיו ע"כ ואע"ג דדבריו אינם צריכי' סעד מ"מ נרא' לתת טעם מי נתן לו כח לר"י לצאת מפשט דברי התוספת' שהנודר לעניים סתם ינתן לעניי העיר שהוא דר בו אלא שנד' ודאי שהדין עמו כיון שדין התוספת' לא הוי מלתא בלא טעמא אלא ודאי טעמא דמלתא הוי משום דבכל דוכתא קי"ל דאמדינן דעת נותן וכהא דאמרינן פ' מי שמת מי שהלך למ"ה ושמ' שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרי' ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה והטעם שאנו אומדין דעתו שאלו היה יודע שבנו היה קיים לא היה נותן נכסיו לאחרים וכן בכמה מקומות אחרים אמדינן דעת האדם הכא נמי אמרו החכמי' כי מאח' שהדין הוא שענייך ועניי עירך ענייך קודמים עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים א"כ זה שנתן סתם לעניים אמדן דעת הוא שנתן לעניי עירו א"כ כיון שהדין הזה הנז' בתוספת' הוא מטע' אמדנא יש לנו לומר נמי דאמדן דעת הוא שלא אמרו כן אלא בזמנם שהיו רבים בעי' אחת ואינם נמצאים כ"כ עניים בעיר אנן סהדי דדעת הנותן שיתנו המעות בין לעניי עירו בין לעניי עיר אחר' וכן נר' מתשו' הרשב"א נוטים לדעת ר"י הביאה ב"י י"ד סי' רנ"ח ולא הייתי מעתיק ממנה דבר כיון שהיא בדפוס נמצא ביד כל אדם אלא שלכאורה נראין דבריו חולקים בצד מה על דברי ר"י ועכ"ז מקיים דבריו לענין דין כמו שאמרנו. וזה שהוא כתוב בתשו' וז"ל כל מי שאמר סתם תנו מנה לעניי' אין במשמע אלא עניי עירו וכן שורת הדין האומר לעניי עירי נותנים לעניי העיר חלק כחלק כו' עד ועכ"ז לא ראיתי באחד ממקומותינו שנהגו כן כו' עד וכן ההקדשות שעושים סתם מחלקי' כרצונ' בין למקצתם בין לכלם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת כו' עד ובודאי כיון שגילה דעתו ע"י שאלה שעדין יתיישב בדבר אין זה כמקדיש סתם שאנו אומדין דעתו שאינו מכוין אלא לעניי עירו ועל כן נר' לי בנדון שלפנינו שיכולים האפטרופוסים לחלק מהם לכל עניים שיראה בדעתם שהוא מן הראוי להם וכ"ש במקום שיש אמדן דעת גדול רוצה בכך אם יחלקו מהם לעניים שהם קרוביו ע"כ. הרי הוכחנו מדעת שני גאוני עולם ר"י והרשב"א שאפי' שלא פירש הנותן למי יתנו אלא שיש אמדן דעת שכוונתו ליתן לאחרים שאינם מבני עירו נותנים אלא שבזה אני רואה שיש חלוק קצת בין ר"י להרש"בא שלדעת ר"י עכשיו בזמן הזה חזר הדין להיות ראוי ליתן לעני' עיר אחרת מן הטעם שכתב שלא אמרו על הסתם ליתן לעניי עירו אלא בזמנם שלא היו נמצאים רבים מישראל במקום א' ועניי' רבים שם אבל בזמנים אלו שאינו כן הדין הוא שיתנו גם לעניי עיר אחרת כמו שיראו אבל מתוך דברי הרשב"א נר' שדין התוספת' במקומו עומד אפי' בזמן הזה מכח הדין אלא שא"ה לא נהגו כן אלא כדברי ר"י וא"כ אפי' לא היה אלא המנהג היה מספיק וכ"ש במקום גלוי דעת כההיא דהרשב"א יעיין מי שירצה. אמנם בנ"ד אין אנו צריכי' כלל לכ"ז כי מ"ה הגמור אין לשנות כלל ממה שירצו האשה והיורשים כיון שהנותן בעצמו אמר כן בפי' הוה ליה ידם כידו ממש וכמו שהיהלו כח לתת מעותיו ולחלקו כרצונו האלמנה ויורשיו במקומו עומדי' לעשות כל מה שירצו ולחלקם למי שיראה בעיניהם וכיון שהנותן בעצמו אפי' היה מפריש מעותיו לצדק' היה יכול לשנות מדעת בני העיר ולחלקם כפי הנר' בעיניו וכמ"ש המרדכי וז"ל יחיד שפסק לצדקה בעיר אחרת נותנה לעניי עירם והיינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות מדע' בני העיר אבל יחיד שהתנו צדקה לעצמו יש ליתנו לכל מי שיחפוץ ע"כ והדברים ק"ו ומה בההיא דהרשב"א שלא הספיק לפרש דבריו אלא שאמר למחר אתישב בדבר כתב דלא הוי כמקדיש סתם דהוי לעניי עירו אלא שיש כח ביד האפוטרו' לחלק כמו שיראה להם ובנ"ד שפירש כוונתו ואמר שהאשה ויורשיו יחלקו אלו המעו' כרצונ' עא"כו דפשיטא ופשיטא שאין כח כלל ועיקר לאנשי קהל קדוש פירראה יע"א להחזיק בנכסי דון מאיר הנותן דכיון שפירש דבריו בפירוש לא הניח להם פתחון פה והדבר ברור מאד ופשוט יותר מביעתא בכותחא ועוד ראיה גדולה ואע"פי שאינו צריך כי הדבר פשוט מאד מ"מ ראיתי לכותב' לרווחא דמלת' והוא מ"ש מהרר"יק שרש ו' על א' שהניח סך מעות לצדקה והשליט לאשתו עליה' כנ"ד וז"ל שם גם במה שהפקידה המעו' ביד אחרי' נר' לע"ד שלא כדין עשתה ואע"ג דמר ממונה עליהם כרבי חנינא בן תרדיון מ"מ לא השליט המת במעו' ההם כי אם אותה באשר היא אשתו ואיך תוכל להשליט אחרים עליהם כו' עד פשיט' שיש ללכת אחרי דעת הנותן שהשליט לאשתו בחותם המעות ואע"ג דפשי' דיפה כח מר מכח האשה מ"מ אין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן ואין להאריך בזה הרבה הרי למדנו מדבריו בפיר' שאין לנו לעשו' אלא מה שהיה דעת הנותן שהשליט את אשתו במעות שתעשה כרצונה ועוד למדנו שאפי' אם תרצה היא לתת המעות ביד אחרים אפי' יהיה מומחה כרבי חנינא בן דוסא אינה רשאית לעשות כן ואם הית' עושה הית' פושעת א"כ איך יעלה בדעת אדם לתפוס נכסי הנפטר בכח נגד דעת הנותן שרצה והשליט לאשתו שתעשה כרצונה הא ודאי אין לדבר הזה שחר וכל מי שיעשה כדבר הזה הוא עושה נגד התור' והמצו' חלילה ודי בזה לחלק הראשון:
462
תס״גומעתה נבא לבאר החלק הב' והוא שתובעים אנשי קהל קדוש פירארה יע"א התמידים שהיו רגילין לפרוע כל איש בקהלו והאמת כי תביעה כזאת לא שמעתי מעולם דהא דגרסינן במס' ב"ב פ"ק כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש דתניא ל"י לתמחוי שלשה חדשים לקופה ז' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר כל אלו הזמנים שנתנו חכמים אין הכונה ח"ו שיחוייב האד' בהם לעולם אפי' יצא מן העיר ההיא אלא שבהיותו דר בעיר ההיא מאותם הזמנים ואילך חל עליו חובת אנשי העיר כל אחד וא' כפי הזמן הנז' וזה פשוט אפי' לתינוקות של בית רבן שכאשר יצא מן העיר נתפרדה החבילה ואין לו עם אנשי העיר חלק ונחלה לא חובה ולא זכות:
463
תס״דועם היות שלא היה צריך ראיה לזה כי כל מי שיש לו דעת יראה שכן הוא האמת מכל מקום ראיתי לסתום פי כל מערער לכתוב מ"ש הר"ן בתשוב' וז"ל וכשאח' מאנשי העיר משנה מקומו נפטר מלפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת עניים שבאותו מקום שהולך שם במאי דמטו ליה נפי' כשהציבור מחרימין או מתקנין שיתן כל א' דבר קצוב לשנה לפרנסת ענייהם הדבר ברור שהמקום גורם וכל כה"ג הו"ל אומדנא דמוכח וקי"ל אזלינן בתר אומדנא דמוכח ע"כ תרי לך בפי' שאפי' בדבר שהחרימו הקהל שכל א' יפרע המעות המוטל עליו בכל שבוע לצדקה לפרנסת עניי העיר וחל עליו החרם או התקנה אינו אלא כל זמן שהוא בעיר חבל אם יצא משם נסתלק ממנו העול ההוא ואינו חייב לתת עמהם כלל אלא למקום שהוא הולך שם ולא זו בלבד אלא אפי' לענין מסים כתב ר"ת והביאו מהררי"ק שרש ב' מן המרדכי מכאן אומר ר"ת שאם הטילו מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתם שפטורים ואפי' ר"י שחולק על ר"ת כתב וז"ל מנהג בכל הקהלות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחר שנתחייב וכל מה שיש לו נשתעבד למלך ובלא מנהג נראה לי דין תורה שכששאל המלך מס אפי' שערי דכד' נשתעבדו כו' וכל מה שיש לו נשתעבד למל' עכ"פ הרי שאפי' ר"י לא חייב המס בצאתי מן העיר אלא באותו מס שהטיל המלך בעודו הוא שם שאז אפי' שערי דכד' נתחייבו אבל למסים העתידים לבא אפי' ר"י מודה שאינו חייב בהם כלל וכ"ש התמידין שנותנין לעניים בכל שבוע שלא לחייב אותו אלא למי שהוא דר בתוך העיר אותו שבוע ובשנה ההיא שדר שם אבל מה שעתיד לבא פשיטא שאין עולה בדעת בן אדם לחייב ליוצ' מן העיר לא בד"ת ולא מסברא ולא ממנהג שמנהג כזה לא שמענו ולא ראינו ופוק חזי מאן גברא רבה קא מסהיד על דין זה הר"ן ז"ל כנ"ל סוף דבר שאין ליוצא ועוקר דירתו מעיר אחד עם יושבי העיר ההיא ולא שותפות עמהם כלל לשום דבר כי נתפרדה החבילה וכן כתב מהרי"ק בשרש א' וז"ל דבשלמא כשהוא דר בעיר ומסרב לפרוע הרי כמאן דלא ציית דינא כו' עד אבל בנדון זה כבר נפרד מהם רבי משה ונתפרדה חבילתם פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתן לדין והאריך בדין זה מאד יעויין במקומו ודי בזה לחלק השני כי הדבר פשוט מעצמו ואין צריך להאריך כלל:
464
תס״הומעתה נבא אל החלק הג' ואען ואומר כי גם שכפי האמת לא היינו צריכין לכך אחר שהדין פשוט עם האלמנה ולא יעלה על רעת כי אנשי ק"ק פירארה יחרבו לשמוע ולקבל האמת ולעבור על לאו דכל אלמנה ויתום לא תענו ודרשו ז"ל אפי' אלמנתו של מלך ומ"מ הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא כאלו היינו צריכין לכך ואני אומר כי גם בזה הדין עם האלמנה ולא נדקו אנשי הקהל יצ"ו בתביעה זו כמו שלא צדקו באחרות ועם היות היה מקום להאריך בדין זה ראיתי לקצר אחר שמה שאני כותב עתה אינו אלא לרווחא דמילתא ואגב גררא והנה מהר"ריק כתב בשרש א' וז"ל דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין אלא או בעירו דוקא לדברי בעל ה"ג או לב"ד הגדול לדברי ר"ת ואף לדברי ר"ת איכא למ"ד דוקא בענין הלואה הוא דקאמר ר"ת דכופין הנתבע משום דעבד לוה כו' עד ונמצא דלית דין ולית דיין שיאמר שיתחייב ר' משה ללכת אליהם לדון אלא לדייני דשפילי הכי דייני וסוף דבר האריך שם והכריח שאפי' בעניני מסים שהדין הוא שהרבים מוחזקים וכופין ליחיד אפי' הכי כיון שאינו נתבע בעירם אין לכוף אותו לדון בעירם לפניהם על אכ"ו בנדון שלפנינו שכמה מעלות יש אחד שהנתבע אינו בעיר ואינו בענין מסים ועוד שהיא האלמנה בעיר גדולה ונמצא שם ב"ד גדול יותר מבפיררה ועוד שקרוב הדבר שכל אנשי פירארה נוגעים בדבר וגרסינן בפ' חזקת הבתים האומרת תנו לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכן הרא"ש בתשובותיו כתב וז"ל דבר גדול הוא להוציא ממון מיד המוחזק אם לא בראיה ברורה דגרסינן בפ' חזקת הבתים כו' יעויין שם מתוך דבריו נראה שדבר קשה מאד לימצא שיוכלו אנשי העיר לדון בענין הנוגע להם ואפי' ע"י סלוק ואפי' את"ל כי הם התובעים אינם הדיינים שיש שם קהל אחר יוכלו לדון לפניהם כי הם אינם נוגעים בדבר כלל מ"מ הדבר פשוט מכח הטעם הראשון שאין להם כח לכוף לאלמנה שתלך למקומם לדון לפני ב"ד שבעירם כיון שהיא מוחזקת בנכסיה ר"ל דבכל מקום דקיימי בחזקתה ובחזקת יורשיה קיימי והם אנשי ספרד ק"ק פירארה תובעים ורוצי' להוציא ממון מחזקתו ועוד שבויניציא ובגלילותיה ודאי יש ב"ד גדול מובחר מבפירארה ולמפורסמות אין צריך ראיה ולגמר ותשלים הענין ראיתי להביא כאן לשון בעל תרומת הדשן ז"ל כדי שלא ישאר מקום פתחון פה כלל לאנשי ק"ק פירארה יע"א וז"ל בסי' ס"ה אם עיני הדיינין רואין דראובן אין איש דציי' דינא ואין לו כח להשמיט מתחת יד ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יוכל לדחות אותו ולא להתאלם נגד שמעון וכ"הג לא יוכל שמעון לעכב הפקדון או הלואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינא באותה העיר אפי' אי לא נהוג בו תקנת העקול באותה העיר כו' עד א"כ צריך התובע לצעוק תחלה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע ע"כ.
465
תס״ולמדנו מדבריו ז"ל כי המנהג האידנא פשוט שהתובע יש לילך אחר הנתבע לבית דין שבעירו ולמדנו ג"כ מדבריו שאין התובע יכול לעכב נכסי הנתבע שבעירו שכיון שהנכסים ערבאין והדין הוא לתבוע לחייב תחלה ואח"כ מן הערב ולא חלק בין אם הב"ד של הנתבע הוא גדול או קטן מב"ד התובע אלא שעל כל פנים יש לתובע לילך אחר הנתבע א"כ בנדון דידן שהב"ד של ויניציא או סמוך לה הוא גדול מב"ד של פירארה עא"כו שיש לדון במקומה ולא שיאמרו תבא היא לדון שם במקומם ואם אמור יאמרו אנשי ק"ק פירארה הרי שהרב הנז' כתב שאם יראה שיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי לא יוכל לשוב להשיג דין ומשפט מראובן וכ"הג מחוייבין ב"ד לעכב הממון מיד בדין גמור אף אתה אמור להם שמ"מ לענין לעמוד לדין צריך שילך התובע לדון במקום הנתבע כ"ש שכפי האמת שאם יאמרו דבר כזה אין ספק שתואנה הם מבקשים ואין כוונתם לשמים ח"ו שהרי נודע ומפורסם לכל שהגבר' הזאת כל כוונתה ואונה לעשות רצון קונה מבקשת והיא ציית דינא ודאי ואנן סהדי וערבאי שתקבל עליה כל מה שיגזור עליה הדין ואין מקום להתלות כאשר יודע בוחן לבות וכ"ש כי הדין עמה כמו שכתבנו למעלה לכן אנשי ק"ק פירארה עליהם לקדש שם שמים ולא לעכב ממונ' וממון יתומיה על לא חמס בכפה ואם ישמעו ישמע להם אלהים ברחמיו:
466
תס״זשאלה מעשה שהיה כך היה כי כשנפטר החכם ראובן הניח בנים ובת א' פנויה וגדול האחים היה בנו הח' הש' שמעון ואביהם הנז' לא היה לו רק מה שהיה מרויח מפרס שהיו נותנין לו הקהלות שהיה נאמן וממונה על הבדיקה ושמעון הנז' כלכל את בית אביו ואעפ"י שהוא נשא אשה ונתנו לו נדוניא והרויח נכסים והיה לו בית בפני עצמו לא מנע עצמו מלסייע אל אחיו עד שהשיאם נשים ולאחותו לאיש והיה הבן הקטן מכלם לוי ולא זכר הטוב שהטיב שמעון עמו ועם כל בית אביו ולא שקט עד שהלך למצרים שם מצא מנוח לדמיונותיו ומצא שהיו שם נכסים ביד אחרים משמעון הנז' ואמר זה עת לשחוק כי בשאלוניקי יע"א עיר מולדתו לא הועילו לו הזיותיו כי נודע בשערי שאלינוקי טיבו אמנם מצא מקום במצרים וערך תביעותיו לפני חכמי מצרים א' שהיה תובע שהיה שותף עם אחיו כי לא חלקו נכסי אביו ומאשר לאביהם עשה שמעון את עושרו ב' שאפילו את"ל שלא היה לו דין בזה תבע מטעם צדקה שכיון שאחיו היה אמוד ועשיר גדול שהיה מחויב לפרנסו בכבוד וחכמי מצרים לא אחרו לעשות הדבר והוציאו מיד פקיד שמעון אלף זהובים ושמו ביד הנראה בעיניהם כדי שהריוח יהיה לפרנס' בית לוי הנז' ולזה שמו ג' שמאין לשום צורך פרנסתו ושמו שהיה צריך עשרה זהובים להוצאתו במצרים או ח' בצפת תוב"ב ולקיום זה כתב פסק הח' זקן ונשוא פנים כמהר"ר פ' נר"ו וחתמו עמו חכמים אחרים משם ונשלח אלינו להורות דעתנו אם נסכים לדעתם או למה שטען עליהם החכם שמעון ז"ל בחייו. וראיתי אני החתום כי נוגע אני בדבר יותר משאר חכמי שאלוניקי להיות יש לי מגע מנכסי הח' ז"ל הנז' והיה בא מידי לעשות כמעשה ארץ מצרים אם היה הדין כך גם כי עשיתי קצת לפנים משורת הדין עמו לפי צורך שעה וראיתי דברי הח' הרב כמהר"ר דוד בן אבי זמרה נר"ו ומהנראה מדברים אלו שהגיעו אלינו שכבר כתב פעם אחרת לסתור דבריהם אמנם כאן לא הגיע רק דברים בלי ראיה וזה החלי בס"ד:
467
תס״חיש לראות בנדון זה דברים ב' שהן ארבע אחד דרך כלל אם כופין על הצדקה בכל מין כפיה או דוקא בדברים לבד ב' את"ל שכופין בכל מין כפיה אם יורדין לנכסיו אם לאו ג' אפילו את"ל שיורדין בפניו דוקא או אפילו שלא בפניו ד' אפילו את"ל על מי תלוי שכופין ושיורדין אפילו שלא בפניו לעשות זה.
468
תס״טתשובה
469
ת״עראיתי דברי החכם הפוס' נר"ו מתחלתן תמוהין שהרי כתב דהא מוכח פ' מי שמת דמאן דטעין חלקנו אינו נאמן ויהיה הדבר עד ששניהם יעמדו יחד בדין עכ"ל ולולי דחמי שמים שראה שכפי דברי התובע עברו יותר משלשים שנה שנפטר אביה' היה מעכב הנכסים כלם שהיו שם מהחכ' עד יבואו לפני בית דינו ואין ספק שהדבר ברור שאין הדין כן שאפי' שאחר שטען חלקנו אינו נאמן מ"מ הדין ברור שלא היה מקום לעכב שהרי ידע שלכל הפחות אלו האחים חלוקים בעיסתן היו דמלתא גלוי ומפורסמ' לא משקרי בה וא"כ בפירוש כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' נחלות ז"ל האחים שעדיין לא חלקו ירושת אביהם אלא כלם משתמשין ביחד במה שהניח להם הרי הם כשותפים לכל דבר כו' עד אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו ואמר מעות אלו שלי לבדי הם כו' עליו להביא ראיה וכן אשה וכו' עד ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדוניתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הכל בחזק' היורשים בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקים בעיסתן אבל אם היו [חזקת הבתים עלה נ"ב] חלוקי' בעיסתן שמא מעיסתן קמצו ועל האחין להביא ראיה עכ"ל. א"כ תימה על מי שעלה בדעתו שלא היה נאמן הח' כהר"ר שמעון הנז' שהנכסים היו שלו ואין לאחיו חלק בהם שהרי בפי' כתב הר"ם ז"ל דכדי שנאמר שהם בחזקת יורשים היינו כשהיו משתמשים יחד כמ"ש בתחילת דבריו גם עוד כתב שהיה נושא ונותן בתוך הבית עוד כתב שהאלמנה אם היה לה נדוניא כו' ופשיטא שהאיש גם כן שידענו שהיו לו נכסים שנתנו לו עם אשתו כנהוג בזמן הזה שהיה נאמן עוד כ' שאם חלוקים בעיסתן כו' ואעפ"י שכתב ה"ה ז"ל שמדברי ר"ח נראה ובלבד אם ראו ב"ד שהיה יכול לקמץ כבר דחה זאת הסברא וכתב ואין נראה מדברי שאר המפרשים אלא מן המיעוט שקמץ אסף הרבה ולמה לא וכמה פעמים נראה כן ע"כ והגהה שם וז"ל ולי הדיוט הכותב נראה ראיה לדבריהם מהא דרב חסדא דאמר אם חלוקין בעיסתן כו' הרי משמע שמספק מעמידין בידו הממון היכא דאיכא למתלי שהיה לו ממון בפני עצמו עד שיביאו ראיה שהוא משל אמצע והתוס' האי דרב חסדא אע"ג דלא טעין הכי אלא נפלו מבית אבי אמה מהימן מיגו דאי בעי אמר קמצתי א"כ אחר שנודע לאלו חכמי מצרים שזה הח' שמעון הנז' ז"ל היה גדול האחין ונשא אשה והיה חלוק בעיסתו ולא היה משתמש עמהם מה מקום היו מוצאין לטענת התוב' ולא להזיותיו עד שכתבו כי לא נמנע מזה אלא שלבו נקפו אחר שעברו ל' שנה למיתת הזקן איך נתארכה תביעה זו כמה שנים ולולי כן היה אומר שבחזקת שלא חלקו הנכסים היו עומדין והיו שותפין בהם. ומעתה נבא לעיקר התביעה מן הצדקה שתובע בפה ולא חש למ"ש ז"ל פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא גברא רבה אנא ואפילו היה חכם מכובד יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות כ"ש למי שהיה יכול ליקח ד' או ה' תלמודים ללמדם תורה ולהתפרנס מהם ללמדם מקרא שמותר ליקח שכר וכמו שעושים גדולים הטובים ממנו לכן יש לראות אם יש ממש בדברי הפסק הזה וכ"ש במה שעשו דבר חדש אשר לא נשמע מעולם להוציא ממון שיעור גדול כזה ובפי' כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות אישות אפילו לבנים הקטנים אינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכם ע"ש כי לא נמצא שכמה מישראל יש להם שיעור כזה וא"ה אינם מתים ברעב ולא מתפרנסים מן הצדקה ותמיה לי איך לא קנו לו עבדים וסוס ורכב בו מכל מקום ראוי לחקור ולדרוש עד מקום שידי משגת בארבעה החלוקות שזכרתי ללמוד במקומות אחרים אע"פ שלנדון זה לא היה צריך. לחלק הראשון אני אומר שכבר נודע סברת ר"ת והחולקים עליו מיוסד המחלוקת על ההיא סוגיא דפ' נערה דגרסינן התם אמר ר"ל משום ר' יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בנו ואת בנותיו כשהם קטנים ופר"שי ז"ל עד שיביאו שתי שערות ומסיק בגמרא דהאי כפיה בדברים וקאמר תו ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה על כרחיה כי הא דרב נחמן כפיה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה ומכאן אמרו דאכפייה רבא היינו אפי' בשוטי' דאי בדברים אפי' לא אמיד כפי' ליה כדאמרן לעיל לכפו ליה אסית' כו' אבל ר"ת הוק' לו מההיא דפ' כ"ה דאמרי' התם כל מצות עשה ש"ש בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה לכן פי' דהיינו אכפיה בדברים א"נ קצבו ביניהם וכו' וכבר הקשה על תירוץ הא' הר"ן ז"ל דא"כ מאי איכא בין אמיד ללא אמיד ומן הנר' שהוא קושיא חזקה א"א להולמה ועוד נראה בעיני ומאי תירץ בתירוץ הב' במה שאמר אי נמי קצבו כו' שהתירוץ ההוא אתי שפיר לאכפייה דרבא לרב נתן אבל אכתי קשה כדאמר דכפינן ליה בעל כרחיה דהתם נר' דלא שייך ההוא תירוצא ונר' לע"ד ליישב האי פי' דר"ת אחר הציעי הצעה א' והיא זאת. גרסינן בפ' אע"פ דרש רב עולא רבה אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטני' עד כמה עד בן ו' כי הא דר' אסי דא"ר אסי קטן בן ו' שני' יוצא בעירו' אמו ופר"שי ז"ל אלמא עד ו' צריך סיוע מאמו כשהבעל זן אותה כך זן אותו עמה והר"ן ז"ל כתב כו' מפ"רשי נראה שאפי' פחותי' מבני שש אין האב חייב במזונו' אלא כשאמן קיימת ומדין מזונות שלה נהגו בה אבל כל שאין אמם קיימת לא מחוייב אע"פ שכתב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שכתבו כן מ"מ דעת רש"י כן הוא וגם אין חולק בדבר בפי' התוספות כתבו אבל זן קטני קטנים וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה כפינן ליה אסיתא היינו יתרים על שש. ועתה אני אומר דמה נפשך או יש ספק ביד האיש הזה לפרנס את בניו או אין ספק בידו אם אין ספק בידו פשיטא שאפי' קטני קטנים אין לכוף אותו וכי מן הסלע נוציא מים אלא ודאי כשיש יכולת בידו מיירי וא"ה דוקא בני ו' כייפינן ליה לזון ואפי' אלו לפרש"י דוקא אגב אמן הא לאו הכי לא וביתר על ו' לכ"ע אפי' שיש יכולת בידו לא כייפינן ליה ואינו מחוייב מן הדין אלא מתקנת אושא ואושא לא התקינו אלא לבנים שהם מו' עד י"ג ומכאן ואילך אפי' טעם תקנה אין בהם ואם ירצה שלא לזון אותם רשאי אפי' יש יכולת בידו לא אמרינן ליה מדעם ואפי' עד י"ג אינו אלא מטע' יאדור ילדה ואבני מתא שדיא הא אחין לא לא מבעי' לפר"שי שפירש בפחות מבני ו' דדוקא אגב אמן אלא א"ת דפליגי שאר המפרשים עליו וסברי' דאפי' שאין האם קיימת חייב האב לזון אותם היינו לבנים אבל לשאר קרובים לא למדנו מכאן דלכ"ע אין לדמות בנים לשאר קרובים וכ"ש לאחרים שאינם קרובים ומעתה אני אומר יתיישב פשט ההלכה לדעת ר"ת דהכי קאמר ולא אמרן אלא דלא אמיד אז כפינן ליה בדברים אבל אי אמי' כפינן בשוטים כי הא דרב' כו' פי' שכמו שיש חלוק היכא דלא אמיד אלא שיש יכול' בידו לבד לזון בין בנים לשאר קרובי' כמו כן כשהם גדולי' יש הפר' ביניה' כשהו' אמיד וההפר' דלצורך שאר קרובי' או שאר עניים אין כופין אלא בדברי' אבל לצורך בנים כייפינן אפי' בשוטים נ"מ דמהשכ' ר"ת כפיית דברי' היינו צדק' לצורך עניים דעלמא שאינם בניו אבל לצורך בניו מודה ר"ת דכפינן ליה אפי' בשוטי' ומ"ה קאמר אבל אי אמיד כפינן ליה בעל כרחו כי האי דכפה רבא וכו' בדברים כן יש לנו לכוף לצורך בניו ואגב ארחין אתי שפיר שדברי תוספ' בפ' נערה לא תפשי אלו באכפייה רבא כו' וא"ת היאך כפה אותו כו' והיה יכול לתפוס בהא דאמר אבל אי אמיד כפינן ליה וא"ת וכו' אלא דהתם לא תמיה ליה לר"ת מטעמא דהוי מדרגה עליונ' ומודה שם ר"ת דכפינן ליה אפי' בשוטים והאי נמי תירוצא סגי וק"ל ואחר שנתיישב סברת כנז' עוד נאמרה שאינה סברת יחיד שהרי המרדכי כתב בפ"ק דב"ב שכת' רבנו שמעיא בשם רבנו יוסף שוב עלם שאין מעשין על הצדקה אפי' למצוה כו' עד ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות לב ודברי הרצאה עוד הביא לר"י בר אברהם שכתב וז"ל על הצדקה שפוסקים בני העיר ויש יחידים מסרבין וכתב רבנו יוסף טוב עלם דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצידה יפה כתב ואני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי מצאתי עכשיו גאון כדברי ע"כ נמצא שסברת ר"ת אינה יחידית שהרי איכא רבוותא דקיימי כותיה שהרי רבנו שמעיה שכתב בשם רבנו יוסף טוב עלם ור"י בר אברהם ששמח שהסכי' לדעת גאון ואע"ג דר"י בר אברהם נראה דדעתו הוא שאין ב"ד מוזהרין על זה ומ"מ נרא' שאם רצו הרשות בידם נקטינן מיהא שלא היו עוברי' חכמי מצרים בשב ואל תעשה אחר שר"ת עם הגאונים הנ"ל שוים שאין כופין ולדעתי גם רב האי גאון מזאת הסברא וכמ"ש ה"ה ז"ל פי"ב מהלכות אישות וז"ל וכ"כ רב האי בתשובה דהא אפי' נודר שעבר עליו ג' רגלי' מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין לב"ד לכופו ולעשות לו כלום עכ"ל משמע דכי היכי דבנודר אין ב"ד כופין ואין עושין לו דבר כן בצדקה ונר' ודאי שכן הוא מוכרח אע"ג שמסדר לשון ה"ה אינו נראה כן שהרי תחילה אמר שדעת רבנו שכופין אותו ויורדי' לנכסיו כל שהוא בפניו אבל הרשב"א כתב מיהו לא נחתינן לנכסי כו' וכ"כ רב האי כו' משמע לכאורה דרב האי מסכים לדעת הרשב"א דכופין אלא דלא נחתינן לנכסיה כמ"ש הרשב"א אבל זה א"א דמאחר דרב האי הכריח הדבר מכח נודר דלא עדיף חיוב הצדקה מנודר וכי היכי דבנודר לא כפינן בצדקה נמי הכי הוי דאלת"ה איכא למפרך מה לנודר דלא כפינן ה"נ לא נחתינין תאמר בצדקה דכפינן הכא נמי נחתינן אלא ודאי דשוי' הם ומ"ש ה"ה וכ"כ רב האי כדעת הרשב"א בכל שוים אלא ששניהם שוים דלא נחתינן הפך סברת הרמב"ם ז"ל אחר זה מצאתי להר"ן כתב כן בפי' שתחלה כתב הלשון כמ"ש המגיד וז"ל וכתב הרשב"א דכי אמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתי' נמי דלא אפשר למכפי' לא זנינן להו לבניה מנכסיו כו' עד וכ"כ רב האי גאון בתשובה כו' וכן מ"ש דהא אפי' נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין לב"ד לכופו כלום לא דק דהא אמרי' בראש השנה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתוב צדקה כדרשינן בפיך זו צדקה עכ"ל נראה ודאי דדעת הר"ן בהבנת דברי רב האי כן הוא כמו שכתבתי דלדעת רב האי אין כופין על הצדק' ומה שהקשה ז"ל לדעת רב האי ה' היודע כי הוקשה לי כשראיתי דבריו בלשון הרב המגיד כנ"ל מ"מ נרא' דקושיי' הר"ן לא קשה מידי לרב האי וצריכנא לאתויי לישנא דגמ' לפרוקי האי תיובתא גרסינן התם ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאו' ואשמו' עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאת' שמה נפקא תשמור זו מצוה ל"ת למה לי מלא תאחר נפקא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב נפק' ומשני חד דאמ' ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקרי' ע"כ וקשה דמאי פריך למה לי מוצא כו' דלצדקה איצטריך דקרא ובאת והבאת לא תאחר יקריב כלהו בקרבנות קא משתעו וכ"ת דהכי פריך דלמה ליה לקרא להטיל יתורי לקרבנות כדי שנשמע מכאן דאית בהו עשה ול"ת וכפיית ב"ד הא שלשתם למדנו קראי אחריני א"כ לא היה לאתמוהי אלא קרבנות הכא למה לי דכלהו ידעינן כו' אלא מאי קרא לא אתי אלא לקרבנות ומשום הכי פריך מוצא כו' תשמור כו' ועשית' כו' ואם כן כפי זה אין מכאן ראי' דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דלא קאי אלא אקרבנות ואפי' נאמר שפירוש הקושיות הוי ל"ל קרבנות בהאי קרא ולא נדר שכבר ידוע לנו בהם עשה ולא תעש' וכפיי' ב"ד מ"מ השת' שתיר' דאיצטרי' לקרבנו' חד דאמר כו' האי ועשי' אזהרה לב"ד שיעשוך לא קאי אצדק' כי היכי דאמ' רבא וצדק' מחייב עליה לאלתר ולא הוי כקרבנו' עד שלש רגלי' ואמ' זה רבא מטע' דהא קיימי עניי' כ"ש דא"ל דאתי הלכה ומפיק לצדקה מאזהרת ב"ד שיעשו דכל מצוה שמתן שכרה בציד' אין ב"ד מוזהרין עליה וא"כ אזהר' ועשי' קאי אקרבנו' לבד כנ"ל והשת' אתי שפיר הא דקאמר רבא האי דהשתא נודר ד"ל נודר צדקה לא כפינן ליה דלא כתביה בההיא קרא אלא לומר דעבר בבל תאחר בשלש רגלים ושעבר בעשה לאלתר אי איכא עניים כ"ש צדקה סתם דלא כפינן שוב נאמר לי שנמצא בס' הרי"ף שנדפס עתה מחדש כי המאור ז"ל היה מביא תשובת רב האי ז"ל ובדקתי ומצאתי וז"ל צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון אבל נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד ביה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים כדא' ר' יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למיהדר ביה לא משגחינן ביה וביה דינא מתפיסין לההוא מדעם לעניים ולית בהא מלתא דבד אחד כו' עד ושמעינן מדברי רב האי גאון דמאי דאמרינן התם שממשכנים על הקופה אפי' בערב שבת לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם כדקתני התם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה עד להסיע על קצתן וכן מאי דאמרינן אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאות זוזי לצדקה הוא שעישאו וכפאו עד שאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ בדלא אמר רוצה אני אין לב"ד לעשות כן דאפי' נודר כדאתי למיהדר ביה מיקם הוא דקאי בעון אבל לב"ד לית ליה למעבר ביה ולא מדעם כדברי רב האי גאון ע"כ.
470
תע״אלכאורה ירצה לומר המעיין דמדקאמר שעישו וכפאו עד שאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ כו' נר' דלא ממעט אלא שאין יורדין לנכסיו אמנם כפייה אפי' בשוטים עבדינן ליה והא ודאי א"א דאין לך מעשה גדול כזה והיכי קאמר וב"ד לא מצי למעבד ביה מדעם ועוד דמשמ' שאין בו אלא דבעון קאי עוד מאי קאמר ולא עניים כו' טובא איכא לעניים בהדיה דמכין אותו ב"ד עד שיתן ועוד עור בעד עור כו' ותו אי מכין אותו שיאמר רוצה אני האי לנקטיה בכוסתיה כי היכי דלשבקיה לגלימי הכל.
471
תע״בלכן נר' בודאי דמוטב לסבול קצת דוחק ממה שנסבול אלו הדוחקים ונאמר שמה שאמר שעשו וכפאו עד שאמר רוצה אני היינו שכפאו בדברים עד שאמר רוצה אני ולא נדוי ח"ו שהרי כתב המרדכי ג"כ והביאו מהררי"ק ז"ל שרש כ"ט וז"ל המרדכי בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים דעלמא כדפיר' ולא בשמת' דשמת' חמיר מנגיד' כדמוכח בפסחים ע"כ א"כ ודאי לדעת הני רבוותא דסברי לענין צדקה דאין כופין בשוטים פשיט' דאין מנדין ולא משמתין אלא בדברים בעלמא ולהכי קאמר ר' האי גאון דלא עבדינן ליה מדעם רק כפיית דברים לא מעשה כלל והמאור מסכים לדעתו והרי ג"כ נראה מסכים קצת לתירוץ שני של ר"ת במ"ש ההוא דממשכנין מיירי בדבר שהוא תנאי בני העיר נמצינו למדים דר"ת לא הוי סברתו סברת יחיד שהרי כל אלו גאוני עול' מסכימי' לדעתו והם רבינו יוסף טוב עלם ורבינו שמעיא שהביא ר"י בר אברהם שקלס סברתו ושמח בשמועתו ואע"ג דנראה שר"י בר אברהם אינו מסכים לפרושו מכל וכל שהוא אומר שפירוש אין ב"ד מוזהרין ר"ל שאינם נענשי' אבל אי בעו מצו עבדי מ"מ נקטינן מיהא דאי בעו לעמוד בשב ואל תעשה מצו למיעבד הכי לדעתי גם רב האי גאון ז"ל דעתו כדעת ר"ת וכן בעל המאור ז"ל שהסכים לדבריו וא"כ כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו וגדולה מזאת נראה ממהרי"ק ז"ל שרש קמ"ט וז"ל ודאי גבי ממונא מצי למימ' המוחזק קי"ל כחד מרבוותא ואע"ג דכשנגדו חלוק עליו כי התם דר"ת פליג עליה דרש"י ז"ל כו' עד ופשיטא דבכה"ג אפי' בענין ממון לא הוי מצי למימר קי"ל כדברי היחיד ודלא ככל חכמי ישראל ואפילו תפש הוא מפקינן מיניה משמע מיהא דדוקא היכא דכל חכמי ישראל חולקים על היחיד ליכא למימר קי"ל הא לא הוי יחיד אפי' הוו רובא לצד א' יכול למימר קי"ל כהאי דנ"ד דאיכא גאונים דסברי כר"ת והדין נותן כן לע"ד משום דהלכה דאין הולכים בממון אחרי הרוב תו נרא' לדקדק בלשון הרב הנז' שהיה לו לומ' ואפי' מוחזק מפקינן דהוה משמע בין מוחזק מעיקרו ובין תפס ומדקאמ' ואפי' תפס נר' דדוקא תפס הוא דמפקינן מיניה יחיד כנגד רבים הא היכא דלא תפס אלא שהיה מוחזק מעיקרא אפי' סברת יחיד מומחה כר"ת לא מפקינן מיניה כ"ש היכא דאיכא תרתי לטיבותא כנ"ד דרבים נמי נינהו הנהו דסברי כר"ת גם ממון של הבעל שטרח ועמל בו ואין לחלק בין ענין זה לממון אחד שכבר כתבו הפוסקים ז"ל דממון צדקת עניים דין הדיוט יהבינן ליה ואין צריך להאריך בזה ודי בזה לחלק הא'. מעתה אפי' את"ל שיש להלך אחר הרבים וכמו שנרא' ממהרי"ק ז"ל אעפ"י שלע"ד הוא לא ראה תשובת רב האי גאון ז"ל וסברת בעל המאור ז"ל דאפשר אלו היה רואה לא היה אומר כן מ"מ אפי' נניח שיכול הב"ד לכוף אם ירצה פשיטא שמי שישב בשב ואל תעשה ולא יכוף וירצה לסמוך על הני רבוותא שפיר קעביד כי גדול כח שב ואל תעשה וא"ה לענין החלק השני והוא אם יורדין לנכסיו יכולין אנו לו' בפה מלא שמי שירד לנכסיו טועה דאע"ג שמדברי הרמב"ם ז"ל נר' דדעתו הוא שיורדין לנכסיו בפניו מאחר דאיכא כל הני רבוותא והם רב האי גאון ובעל המאור והרשב"א ז"ל עמהם כמ"ש המ"מ ז"ל פשיטא שאין להוציא ממון הפך סברת כל אלו עאכ"ו שלא בפניו שלדעת כל הפוסקים גדולים וקטנים כתבו בפי' שאין יורדין שלא בפניו ואפי' הרמב"ם ז"ל המחמיר בדבר הזה דסבר דכפינן ליה ונחתינן לנכסיה לא כתב אלא בפניו וגם כי הר"ן ז"ל כתב וז"ל ועל דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין במה שהוא מחוייב מתורת צדקה מ"מ לא זחה דעתו לפסוק הדין כן אלא שקרוב לומר ועם כל זה חזר וכתב במסקנת דבריו אבל הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' במי שהלך שאין זנין בניו הגדולים ממש אפי' אמיד א"כ יש לתמוה הרבה על חכמי מצרים מה ראו על ככה לירד לנכסיו שלא בפניו נגד כל העולם אפי' היה בנו נצרך לצדקה ואפי' היה קטן כ"ש וק"ו בהיותו גדול בשנים ויכול לפרנס עצמו אם היה רוצה ועל מה שכתב החכם הפוסק נר"ו וז"ל וכי תימא דהא הרמב"ם ז"ל בפר' י"ב מהל' אישות לא כתב שכופין אלא עד שיגדילו וז"ל היה אמיד שיש לו ממון הראוי לצדקה המספקת להם מוציאין ממנו בע"כ משו' צדקה וזנין אות' עד שיגדלו דמשמע דכשהגדילו ליכא כפייה אפי' לבניו וכ"ש לשאר קרובי' לא היא דכיון שכתב מכין אותו כו' עד הא דכתב פ' י"ב מהל' אישות דמשמע דאין כופין לזון בניו אלא עד שיגדילו סתם מיירי באמוד פורתא שיספיק לתת פרנס' בניו לחוד והכי דייק לישנא ע"ש אבל בפ' ז' מהל' מתנו' עניים מיירי דאמיד טפי בהך עובדא דאכפייה רבא לרב נתן דאפיק מיניה ד' מאות זוז דמהך עובדא אסיק ההיא כפייה דכתב ובהכי לא קשה הר"ם מדידיה לדידיה והכריח זה גם כן מלשון סמ"ג ז"ל שכתב עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו ליתן כדאמר רבא אכפייה לרב נתן כו' ומדנקט עשיר משמע דאמיד טובא וכפי זה האב דאמיד פורתא כשהגדילו בניו אין כופין ליתן צדקה המספקת להם אלא כפי השגת ידו אבל אי אמוד טובא כופין אותו אפילו כשיגדילו ליתן צדקה המספקת דהיינו די מחסרו כיון שהוא עשי' כנתבא' עכ"ל והאמת לא ירדתי לסוף דעתו חדא דמשמע מתוך לשונו שרוצה לחלק בין לישנא דאמיד ללישנא דעשיר כיון שאמר ומדנקט עשיר וכו' והא ודאי ליתא כלל דפשיט' דאמיד ועשיר הכל דבר א' אלא שאמיד לשון תלמוד ועשיר לישנא דקרא וכן פרש"י ז"ל התם למתחילים דלא אמי' שאינו עשי' ואם כן אחר שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות אישו' במה דברים אמורי' כשאינו אמוד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אין ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי וכו' עד שיגדילו אפי' שהיה עשי' גדול קאמר ותו לדעתו מנין לו להרמב"ם ז"ל לו' כן הרי בגמ' בפ' נערה אמרו ולא אמרן אלא דלא אמיד וכו' פירוש דלא אמרן דלא כפינן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה עד כאן כי הא דרבא הרי דלא כפינן ליה משש ואילך עד י"ג אלא באמיד כי הא דרב נתן דלפי דעתו היה עשי' דמשום הכי אכפינן ליה לצדקה אפי' יותר מי"ג כי היכי דאכפינן לצור' צדק' לשאר עניים ומן הגמ' נראה דלא אכפינן אלא עד י"ג אפי' היה עשי' כר"נ לדעתו כפי מה שפיר' בדבר הרמב"ם לא הו"ל לתלמוד' להביא כאן הא דרב נת' דההיא דרב נתן שייך אפי' שהם גדולים דבקטנים שהם בני שש עד י"ג דבהנהו מיירי התם אפי' אינו אמוד כר"נ אכפינן ליה ותו לדעתו בהכרח לו לעשות ג' חלקים א' דאמיד טובא דאמיד עד שיש בידו ליתן צדקה המספק' ואמיד טובא אכפינן אפי' לצודך גדולים דעלמא כ"ש בניו ואמיד פורתא ממש עד שיגדילו וא"כ קטנים פחותים משש לדעתו צריך לומר שיכפו אותו אפי' לא יש בידו ליתן כדי הספקתם דאם יש בידו אפי' יתרים משש כופין אותו לזון אותם ומאי איכא בין פחותים משש ליתרים על שש וא"כ בהכרח לומר לדעתו שביתרים על שש כופין אותו אפי' אין לו אלא כדי ליתן כדי הספקתם ובפחותי' שהיא מדרגה יותר אפי' אין לו ליתן כדי הספקתם וזה א"א והמביא אל הבטל בטל. והקושיא שהקשה לו על הרמב"ם מדידי' אדידיה לא קשה כלל ועם היות הדבר ברור מעצמו כמו שאומ' מ"מ להיות הדבר דבור על אפניו ראיתי להציע כאן הצע' אחת אמיתית והיא זאת גרסינן פ' מציאת האשה ת"ר העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לשם הלוא' וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ופסקו הפוס' כחכמים ופשיט' שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנז' יתפרנס מן הצדקה אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או ד"א שיתפרנסו מן העשירי' ולא היה הקומץ משבי' את הארי ואמרי' במס' ביצה פ' המביא יין שבתי בר מרינוס איקלע לבבל בעא מינייהו עיסקא ולא יהבו ליה מזוני מיזן נמי לא זיינוה אמר הני מערב רב קאתו אלמא שתחלה בקש מקום להתפרנס קודם שיבקש מזונות חנם וכתב הטור י"ד סי' רנ"ג על משנ' יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר כו' שכל אלו השיעורי' לא נאמרו אלא בימיהם כו' עד אבל האידנא א"א והכל לפי המקום והשעה ופשיטא שדברי' אלו הוי בין להקל בין להחמיר וא"כ שמעינן מינה שיש לנו לבחון מקום וזמן ודרך העולם וידוע שבזמן הזה יש אנשים בעלי מלאכה או דבר אחר ומתפרנסים בדוחק ואין מטילים עצמם על הצבור ולא על קרוביהם וכל הנהו עובדי דפ' מציאת האשה דהלל שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו כו' ואנשי גליל שלקחו לעני ליטר' בשר כו' היינו שהיו מלומדים בכך ואלו היו חסרים היה אפשר היו מסתפקים וכההוא עובדא דאמרינן התם ההוא גברא דאתא לקמיה דרב נחמיא שהיה דרכו לגלגל בבשר וגלגל עמו רבי נחמיא בעדשים ומת ועכ"ז מסיק התם דלא איבעי לפנוקי נפשי' כולי האי וכן פרש"י ז"ל על ההוא קרא דמייתי בגמ' ואתה נותן להם את אכלם בעתו הכל לפי מה שהוא כל א' לפי למודו הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן על זה אמרה תורה אשר יחסר לו לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנה' מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא יחסר לו כי הוא מחסר את עצמו ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שאין נזקקין לו וא"כ יתברר עתה לשון הרמב"ם דלא קשה כלל מדידיה אדידיה שפשוטן של דברים כך הם ויש כאן שלש מדרגות א' בנים פחותים מבני שש עד שש בכלל שחייב האב לזונם מן הדין האמור כמו שחייב במזונות אשתו ולפרש"י אפי' אלו אין החיוב אלא אגב אמם כנ"ל מדרגה ב' משש ואילך עד י"ג שאלו חייב לזונם לא מן הדין אלא מתקנת אושא ואין כופין אותו אלא בדברים וה"מ דלא אמיד אבל אי אמיד דהוי עשיר כופין אותו אפי' בשוטין או מוציאין ממנו בעל כרחו שיורדין לנכסיו בפניו לדעת הרמב"ם ז"ל מדרגה ג' שהם מי"ג ואילך שכבר באו בכלל אנשים ויכולים לבקש פרנסתם הרי הם כשאר ב"א וילכו ויקוששו להם מאש' ימצאו ואם יהיה אפשר לפרנס עצמם באומנות או בסחורה או באי זה דבר שיהיה ויתרשלו מזה אין נזקק האב להם אפי' יהיה עשיר ובפ"ז מה' מתנות עניי' דקאמר הרמב"ם ז"ל שמי שאינו רוצ' ליתן הראוי לו מכין אותו עד שיתן ויורדין לנכסיו היינו שצריך כפי העת והזמן ליתן שאין מקום אחר לעניים אלא להתפרנס מן הצדקה ודרך זו סלולה וברורה לרואי השמש וא"כ אחר שהוכחנו בראיות ברורות שהכל לפי מה שהוא אדם הרגלו ולמודו על מי מוטל לראות זה על ב"ד שלא ידעו טיבו של איש או על ב"ד ארץ מולדתו אשר נתגדלו אביו ובני משפחתו ומכירים בטיב האיש גדולו והרגלו וגדול והרגל בית אביו האמת שהדבר ברור כשמש לא יטעו בזה אפי' תנוקות של ב"ר. כלל הדברים כי לחלק הראשון מענין הכפייה לצדקה סתם שאינו קצב' מבני העיר הדבר שקול אי כפינן כדעת רוב הפוסקים דסברי הכי או אי עבדינן כר"ת והסוברים כדעתו ואם היה בא מעשה לידי הייתי סומך על ר"ת כיון דאיכא מרבוותא דסברי כותיה ושב ואל תעשה שאני כנ"ל ולענין החל' ב' לירד לנכסיו בהא דאי אין ספק שמי שיעשה מעשה וירד לנכסים אפי' בפניו שלא טוב עשה כיון דאין שום ספק בזה שר"ת ורבנו שמעיא ורבו רבנו יוסף טוב עלם וריצב"א ורבנו האי גאון ובעל המאור והרשב"א גדול הפוס' האחרונים כלם שוים בזה שאין יורדין לנכסיו ומי הוא זה ואי זה הוא שהכני' עצמו להוציא ממון נגד אלו ולחלק הג' שהוא שלח בפניו בהא ודאי אינו עולה בדעת בן אדם כיון שאין שום פוסק בעולם שיאמר שיורדין שלא בפניו החלק הד' ברור הוא כשמש ומעול' לא עלה בדע' שבני עיר אחרת יביטו ישגיחו לפסוק הצריך לעני שנתגדל בעיר אחרת ובעל הנכסים ג"כ מהעיר ההיא אם לא יהיה מגאוה וגודל לבב וכאשר יעלה על לבם מבלי פנות אל התורה והמוסר זהו מה שראיתי לכתוב בענין זה וכבר אמרתי שבנדון שלפנינו לא היה צורך כלל לכתוב עליו כי אין התובע מאותם הנכנסים בגדר המתפרנס מן הצדקה לא מציבור ולא מקרובים אחר שיש יכולת בידו להתפרנס מצד אחר אלא שאינו רוצה ה' יודע והוא עד שכח האמ' הציקתני לכתוב מה שכתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
472
תע״גשאלה ק"ק מסדרוקפצי ספרד יע"א יש להם סך מעות שגבו לת"ת מחבר' חברון תוב"ב והנה כעת כפי הנשמע נתבטלה החברה ההיא ורצון אנשי הקהל קדוש הנז' ליתן המעות לחברת ת"ת אשר בשאלוניקי יע"א אך אמנם להיותם יראי ה' וחושבי שמו יראי' לנפשם שמא ח"ו יש בזה נדנוד איסור לשנותם מת"ת של חברון שהוא מקום קדוש למקום ת"ת שבשאלוניקי שעם היות גדלה מעלת קדושת חברת ת"ת מ"מ סוף כל סוף אינו דומה זכות תורה הנלמד' בא"י לזכות התורה הנלמדת ח"ל וע"כ שאלו דעתי אם יפה הם עושים לתנם לחבר' ת"ת:
473
תע״דתשובה
474
תע״הנר' לע"ד דיפה הם עושים ודאי ואע"פי שהיה אפשר להאריך בדין זה מ"מ לא אחוש לזה רק אקצר ואעלה ואגלה לבד הטעמים שמהם נראה שיכולים ליתנם לחברת ת"ת אשר בשאלוניקי והם אלו א' אפי' נניח שחברת חברון עדיין היא על תלה מ"מ כבר כתב הרא"ש בתשו' והביאה בנו הטור י"ד סי' רנ"ט צדקו' שנתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין יכולי' בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבים והאריך הרא"ש בתשובתו בטעמים וסוף כלל דבריו כי כיון שהשנוי הוא למעלה רשאים הם לשנותו ובנ"ד נמי יכולים אנו לומר דאע"ג שתור' חברון מעולה עד מאד מ"מ האנשים הלומדים שם הם אנשים גדולים בשני' וחבר' ת"ת שבשאלוניקי תינוקות של בית רבן וגרסי' בפ' כל כתבי אמר ריש לקיש אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא הרי מצינו למדי' שאין ערך ללמוד התורה מאנשים גדולים ללמוד התורה מהקטנים שאין בהן חטא עוד שהלימוד שם מעטי הכמו' וחבר' ת"ת שבשאלוניקי רבו כמו רבו יוסף ה' עליהם אמן ואינו דומה מועטים העושים המצוה למרובים העושים המצוה ב' שא"כ הוא שכבר נתבטלה חברת ת"ת שבחברון א"כ ודאי דפשיטא הוא וקרוב שהם מוכרחים בזה ליתן המעות לחברת ת"ת הנז' אשר בגלות הזה אין כמוה כפי הנשמע והיא מצוה שאין למעלה ממנה והטעם שנר' נפל מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש ז"ל על מעות שנגבו לפדיון שבוי ואח"כ מת השבוי עד שלא נפדה דדע' הרשב"א דפשוט הוא שהמעות ליורשים ודעת הרא"ש להפך שפשוט שלא זכו בזה היורשים ותרוייהו בהא מתני' פליגי בפ' ב' דשקלים תנן מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר שבוים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי מר סבר דהיינו הרשב"א ז"ל דמשעת גובינא זכה השבוי וכיון שזכה השבוי הרי אותם המעות נקראים נכסיו וכיון שמת זכו יורשיו כשאר נכסי המת ודעת הרא"ש לדייק לישנא דמתניתין דדוקא כשנעשית המצוה והותירו אלו המעות אז הוי המותר ליורשים ואם לא לא ודייק לישנא דקאמר מותר מותר ממש ואמנם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה יראה שביד גבאי הצדקה עם תקנת אנשי העיר לשנות אלו המותרות למה שירצו אלא שכל מה שנכתב במשנה היינו בשלא הסכימו אנשי וזקני המדינה להפך מ"מ לדברי כלם אפילו לפי דברי הרשב"א בנ"ד פשיטא דיש בידם לעשות מאלו המעות מה שירצו דהכא לא שייך שיתנו ליורשים כלל וק"ל וכ"ש לפי מ"ש מהררי"ק שרש ה' וז"ל שהמתנדבים כשהתנדבו לא עלה על דעתם כלל שיזכו אותם העניים מיד ר"ל אות' העניים שהיו בירושלם בשעה שהתנדבו ע"כ א"כ מכל הצדדים נר' וראי שטוב וישר ליתן אלו המעו' למצוה גדולה כזאת ומ"מ גם שהדין נר' ברור דבין שלא נתבטלה החברה של חברון ובין שנתבטלה יכולים אנשי קהל קדוש סידורקפצי ליתן אלו המעות לחברת ת"ת שבשאלוניקי מן הטעמים שכתבתי אלא שאני אומר שישלחו אלו המעות ביד איש נאמן ליד איש כשר ונאמן שבעיר הזאת שאלוניקי ואם יתברו הדבר שישיבת החברים אשר בחברון נתבטלה אז יותנו המעות לחברת ת"ת הנז' ואם עדיין היא קיימת הגם שמן הדין היה יכולת ורשו' ליתן המעות לחבר' ת"ת הנז' מ"מ להיות הצורך גדול לישיבת חברון וכי דחיקא להם שעת' טובא ישולחו שם מכאן הנלע"ד המר ונאנח הצעיר.
475
תע״ושאלה ראובן ושמעון אחים היו עוסקים בסחורה שניהם זה כמה ימים לסוף נפטר שמעון לבית עולמו ולא נמצא שם ראובן אחיו כי מת חוץ לעיר במחוז בלאחיאה והיו שם אנשים סוחרים וקרא להם ועשה צואה בפניהם ואלו הם הדברים אשר אמר בצואתו שאברי"ש שיניוריש קי אמי אירמנו פ' לי דיריש קי דישפואיש קיאה פאגאדו אטודוש לוש דיבדוריש קידי טודו לו קי קידארי טומארא איל לה מיאטד די קואנטו שיפאליירא די לה דישטה דארה ב' מיל אש'אה יתומו' וב' מיל אש' ישיבות די ארץ ישראל שי קידארי אלגו פארטירן איטרי מיש אירמאנוש קומו אירמאנוש ונפטר לבית עולמו אחר זה בא דייני ניקופול ופרנסיה ואומרים לראובן תן לנו בידינו ד' אלפים לבנים אשר הקדיש אחיך נ"ע כי אנן אביהן של יתומים וראובן אמר כי אינו רוצה לתת בידם מאומה כי אחיו לא אמר תאמרו לאחיו שיתן ביד הקהל ופרנסיה כ"כ מעות ויעשו הם כטוב בעיניהם רק אמד דילה רישטה דארה ב' מיל אשפרוש אה יתומות אי ב' מיל אש אה ישיבות די א"י וטוען כי יש במשפחתו עניים מרודים ויתומות בני אחיה' וענייך ועניי עירך כו' והב' אלפים שאמר יתנו לא"י ג"כ לא אמר תאמרו לאחי יתן ביד הפרנסים כ"כ מעות שישלחו לא"י רק אמר אי לי דיריש' אמי אירמאנו קי אינביאי ב' מיל אש' אם א"י וטוען כי ג"כ הוא נאמן במעות של הקדש כהם ויש לו יד ויכולת לשלחם ביד מי שירצה כאשר יראה בעיניו ואין לפרנסי הקהל יצ"ו שום תביעה עמו וגם כי אחיו שמעון נ"ע לא היה מעירם ומארצם ולא היה נשוי אשה פה רק היה כאורח פה לעשות פרקמטייה כדרך הסוחרים וג"כ כי לא מת בארצם באמר' כי יש להם כח במעות הללו רק מת במחוז אחרת בבאלחיאה אף הוא נאמן ג"כ לשולחם למי שירצה ואין להם עמו שום תביעה ילמדנו רבנו הדין עם מי:
476
תע״זתשובה
477
תע״חלאפס פנאי ולרוב נחיצת המוביל אבא בקצרה נר' בעיני כי הטענה שאומר ראובן שאחיו לא היה מעי' ניקופול וגם שלא מת בעיר' שאין בזה טענה כלל והטעם דתנן בפ"ק דב"ב כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ופריך בגמ' ולכל מילי בעינן י"ב חדש ורמנהי שלשי' יום לקופה ג' חדשי' לתמחוי כו' ומשני אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן וכתב הרי"ף ז"ל ושמעינן מינה דכל הני מילי חיובא נינהו ומפקינן מנייהו בע"כ דומיא דפסי העיר ע"כ. וא"כ כל שאד' אחד שהה בעיר י"ב חדש אז הוא כאנשי העיר לכל הדברים הגם כי לענין מיני הצדקות אינו צריך אלא הזמנים הנז' בברייתא מ"מ אחר י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר ממש לכל הדברים וכתב מהררי"ק ז"ל בשרש י"ז שכל אלו השעורים לא נתנו חז"ל כי אם לבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע וכו' שכל זה משמע שמי שעומד בעיר א' שנה אחד אי איפשר לו להפטר משום דבר המוטל על העיר ההיא אפי' שיאמר שאין דעתו להשתקע אלא הרי הוא כאנשי העיר ולא נתנו חלוק בין נשוי אשה לשאינו נשוי אשה וע"כ אני אומר ששמעון זה הנפטר כיון שיש שנה ויותר שעומד בעיר ניקופול כתושבי העיר נחשב ותחת עולם היה עומד גם אם מת בבלאחיאה אינה טענה כיון שדירת קבע היה לו עם אחיו בניקופול וקרה מקרה שבדרך הליכתו להסתחר נפטר במקום אחר לא הפסידו תושבי ניקופול העול שהיה עליו מהם לסייע בכל הדברים הבאי' על אנשי העיר שהרי כל דעתו לחזור למקום שיצא משם דינו כמקום שממנו יצא זה פשוט ואין צריך להאריך ואח' שכן הוא שעשינו לשמעון תושב ניקופול ק"ל דהאומר תנו מאתים דינרים לעניים יתנו לעניי אותה העיר זה פשוט בתוספת' הביאה הרמב"ם ז"ל פ"ז הלכות מתנות עניים והביאה הטור י"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רנ"ג א"כ מה לי לעניים מה לי ליתומות ואחר שזה צוה שיאמרו לאחיו שיתן שני אלפים לבנים ליתומות נראה ודאי ליתומות אותה העיר קאמר אשר הוא הנפטר בעת פטירתו תושב ממנה הן אמת כי נראה בעיני שאין כח ביד פרנסי העיר להוציא מידו אלא בשתהיה יתומה מזומנת יראה בעיני הפרנסים שהוא מקום הגון לסיי' בנישואיה חייב ליתן ואם לא יתן עובד על מצוה לקיים דברי המת ומונע טוב מבעליו אבל איני רואה כח מספיק לכופו שהרי כתב הרשב"א ז"ל תשו' הביאה הב"י בי"ד סי' רנ"ט על ראובן שהקדיש מנה מנכסיו בשעת מיתה ושיקח שמעון בנו מהם קרקע להקדש כו' תשובה שמעון זה עובר הוא כו' אבל מ"מ ממון דאין לו תובעים שהרי יכול ליתן הפירות למי שירצה ושלא ליתן לאדם אחר וכיון שכן אין לגבאי ההקדש לתובעו ולכופו שאינו בעל דברים שלו ואעפ"י שהם יד עניי העיר ע"כ אינו מחוייב ליתן אלא ליתומות ואעפ"י שיש לו ליתן ליתומות העיר מ"מ אין היתומות רשומות ויש יכולת בידו לומר לא לזאת אני נותן אלא לזו א"כ דמי לההיא דהרשב"א ז"ל ואע"ג דיש לחלק ולומר דדוקא בההיא אמר הרשב"א ז"ל שאין לגבאי הקדש לתובעו ולכופו כו' משום שאמר השכיב מרע בפי' שיקח בנו שיחלק בנו כו' גם אמד אומד כו' אבל בנ"ד דליכא חד מכל אלו אי אפשר היה לומד שיש כח לגבאי לכופו אלא שאני אומר שסוף סוף אין הדבר מבורר שיוכלו לכופו ואחר שהדבר בספק י"ל המוציא מחברו עליו הראיה שהרי פסקו הפוסקים שצדקה דין הדיוט יש לה ואיני יכול להאריך בזה מ"מ מה שטוען שרוצה ליתן לעניות יתומות קרובותיו זה נ"ל שאין בידו לעשות רק אם ישנן בעיר אז יתן להם כשאר היתומות ואעפ"י שנר' שיש קצת מחלוקת בזה מ"מ דעתי למעשה כמו שאומר בס"ד. כתב המרדכי ז"ל והביאו ב"י סי' רנ"א תשו' ריב"ם ז"ל מצאתי שהמפריש מעות לצדקה סתם אין רשאין לחלקם לקרוביו לבדו כי הוא חייב לכל עניי העיר בשוה תו כתב תשו' ה"ר אברהם ז"ל המפריש ממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתת לקרובו אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל אחד ואחד אמנם במקום אחר כתב מרדכי ז"ל דשמעינן מדברי רבי אליעזר ממיץ שאדם הנותן צדקה לסתם עניים שקרובים עניים זוכים בהם עוד גדולה מזו הביא המרדכי ז"ל מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו וירדו קרוביו אח"כ מנכסיהם והיו גדולים אומרים שיותן לקרוביו מאמדן דעת ואחרי' שחלקו היה מטעם שהיו עשירים בשעת פטיר' הקרוב אבל אם היו עניים באותה שעה היו מודים שיותן לקרוביו ונרא' דכל זה מיירי שקרובותיו או קרוביו בעי' ההיא אשר הוא הנפטר היה משם אבל כשאינם בעיר ומצוה סתם לצדקה לבני אותה העיר קאמר כדמשמע סתם תוספתא הנז' לעיל דלא חלק וכן הפוסקים שהביאו התוספתא לא חלקו לומר בד"א בזמן שאין לו קרובים עניים אבל יש לו קרובי' עניים אפי' בעיר אחרת הם קודמי' אלא ודאי סתמא קאמ' האומ' תנו מנה כו' אמנם אם יש בעיר אומ' אני שלמעש' אין בידו ליתן לקרוביו הכל שאין בידו לחו' לאחרי' ואח' שיש רבים אומרי' שיחל' בשוה אם לא יעש' כן הרי הוא גוזל לאחרי' וראי' לדבר מהא דגרסי' בפ' המוכר את הספינה על מתני' דהקונה ב' אילנות ולא קנה קרקע כו' ואמרינן בגמ' דמביא בכורי' ואינו קורא עד ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו כו' ופריך בגמ' וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר ומשני דמפריש להו בשלמא תרומה גדולה יהיב לכהן מעשר עני יהיב לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה ופירש רשב"ם ז"ל ואין לנו לעשות תקנה לגזול ללוים וכתבו התוס' ז"ל ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר מייתי ראי' ושקיל ורשב"א תירץ דלא דמי דהת' אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי ושל ישראל ממה נפשך אינם דאם בכורים הם דכהן הם ואם לאו בכורים נינהו מעשר ראשון הוא והוי דלוי הרי בנ"ד ממש הרי אלו המעות ממה נפשך אינם ש"י ואין הקרובות שלו מוחזקות יותר מן האחרות והמעות הם בספק מאחר דאיכא פלוגתא וא"כ חין לו לגזול אבל אין לומר שכשקיים לחלק בשוה שגוזל לקרובותיו שהרי אפי' אומר שיחלק לקרוביו יכול קאמר כן נרא' לע"ד גם מעות א"י תוב"ב הנלע"ד שאין כח ביד הפרנסי' להוציא מידו וברור הוא זה ממה שכתבתי לעיל ונר' להביא ראיה ממ"ש המרדכי ז"ל מעשה ביהודית שנפטרה ואמר רבי אליעזר ממיץ שנדרה ב' דינרי' לצדקה ולאחר פטירתה החזיק בשל' ולא רצה להחזיר ליורשיה אלא ליתן צדקה והיורשים אומרי' לא ידענו בזאת הצדקה כלום והשיב ר"י ז"ל שאין לו לרבי אליעזר ממיץ להחזיק בממון ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השליטתו מתחלה לכך ואפי' שיאמר שהוא גבאי וידו יד עניי' אין נ"ל שיהיה לו כח לחלק צדקה זו לדעתו יותר מלדעת היורשי' אפי' יש לו מיגו והדברים ק"ו ומה התם שהיה רבי אליעזר ממיץ מוחזק אמר שאין עליו מוטל לקיים מצות המת אפי' שהיה יד עניי' כיון שלא השליטתו בנ"ד שהיורש מוחזק בהם ואינו אלא לעניי א"י תוב"ב הוא יתנם ועליו מוטל לקיי' דברי המת אחיו ואין מכאן קושיא לדברי שא"כ נראה שיש בידו לחלק גם מעות היתומות למי שירצה אפי' יתומות שהם חוץ מעיר ניקופול הא ודאי ליתא אלא שצריך ליתן ליתומות העיר הנז' והטעם שכתב וז"ל ואף ע"ג דתניא האומר תנו מאתים זו לעניים ינתנו' לעניים אותה העיר כו' עד שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכונים לעניים מועטי' שבאותה העיר כו' עד ואז היו ישראל מרובי' בעיר אחת בעניי' מרובי' לחלק יותר מעכשיו ולפי' אין לרבי אליעזר ממיץ להחזיק בממון משמע דאם היו מרובים כבזמן ההוא דודאי עביד שפיר רבי אליעזר ממיץ להחזיק ולא יחזיר ליורשי וא"כ בנ"ד לענין דין היתומות ודאי דשני אלפים לבני' שנדר חשובה לע"ד עיר ניקופול במקו' שיש עניים מרובי' לשיובן בה האומר תנו מאתים זוז לעניים לעניי חותה העיר קאמר דבזמן ר"י ז"ל לדעתי היו י' או עשרים בתים במקו' אחד וממקומות רבות היו צריכים להשכי' אנשי' למנין בימים הנוראים עשי"ת כנראה מתשו' האשכנזים אבל ודאי עיר נקופול יע"ח עיר שיש בה מרובי' נקראת ובפרט לענין יתומות שאין לומר שדעתו היה ליתומות ממקו' אחר הא ודאי ליכא למימר הכי אלא נהי דלא מפקינן מיניה כיון שהם תחת ידו ולא השליט לגבאי' גבאי צדקה מעיר נקופול בפי' א"כ עליו מוטל לקיים דברי המת לא עליה' אך בתנאי שיחל המעות ליתומות עיר ניקופול אם ישנן וכן עליו מוטל לשלו' מעות א"י תוב"ב ויזהר שלא יעבור בבל תאחר הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.
478
תע״טשאלה ראובן הניח בית כדי שהריו' יחלק לעניים בערבי פסחים אם יכולים בני העיר לשנות הריוח ההוא לצרכיה'.
479
ת״פתשובה
480
תפ״אראיתי להשיב תחלה על דברי החכ' שהשיב על זה ראשונה וז"ל נראה לכאורה שאפי' נדבת צבור שהתנדבו לעניי עירם אין הצבור יכולין לשנותם והביא ראיה מדתנן מותר עניים לעניים כו' ועל כיוצא בזה אמרינן בגמ' גנובי גנבא למה לך אי ס"ל הלכ' ככלו' אימא הלכ' כפלו' הכח נמי אי האי צורבא מרבנן רואה בדעתו לפסוק הלכה כהר"י ן' מיגש ז"ל ואחרים נמשכים לדעתו היה יכול לעשות כי הרוצה ליחנק יתלה עצמו באילן גדול כ"ש אילנות גדולים אמנם לומר כך נר' שאפי' נדבת צבור כו' וראיה כו' למה לו הרי ראית משנ' מותר עניים הביאה הר"י ן' מיגש ז"ל גם הראיה שהביא מדברי אביי מריש הוה עביד מר כו' הם דברי הרב ן' מיגש ז"ל וכמו שהבי' הריטב"א ז"ל באורך בחדושיו ואם יאמר לנו שחדש בפלפולו מה שאמר מותר דוקא דאיכא מותר הא לאו הכי אינם רשאים דיוק זה העדרו טוב ממציאותו דכל מאי דאתא לאשמועינן התם הוא דאפי' המותר על הסתם אנו מחוייבים ליתן לעני או עניים וא"כ לגופיה איצטריך ועוד דהתם במתניתין קתני מותרי טוב' מותר עולה לעול' מותר מנחה למנחה כו' ואגב הני קתני מותר עניים כו'. כלל הדברים כי איני רואה ממשות בדברים אלה כי מפשוטן של דברים נראה הכרח לדברי ן' מיגש ז"ל וכמו שהביא הוא ז"ל אמנ' כבר דחו ראיותיו האחרונים ז"ל הרא"ש ז"ל תירץ דהתם מיירי כשאירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים והוי דומיא דכל הני דקתני התם שבוי ומת וזה החכם דחה דברי הרא"ש ז"ל בדברים שאין להם שחר שנראה מדבריו דמותר עני לאותו עני לא מצי איירי בעני הבא ע"י מקר' דהא אין לך פלך וכרך שאין לך סורני סורני עניים אלו דבריו ואני תמיה מאי קאמר אם מפני שאין לך כל פלך כו' לא מצינו למימר דמתני' לא איירי באותה צדקה שדר' בני העיר לגבות לעניי' הקבועי' לעיר' דהתם יכולי' לשנו' וליכא למימ' מות' עניים לעניים אלא הם יעשו מה שירצו ושיצטרכו עוד יגבו אבל מתניתין מיירי כשאירע מקרה ובא להם עני או עניי' מחדש וכונתם ליתן להם צרכם וגבו מעות והותירו דהתם ודאי חייבים ליתן לעניים או לעני יחיד או רבים הכל כמו שהיה גם דחה בדבריו חלוק רבנו יונה שכת' על ההי' ברייתא דמסכת ב"ב פ"ק דקתני ולשנותם לכל מה שירצו והכא קתני מותר עניים כו' דהתם בבריתא מיירי כשהסכימו בני העיר ומתניתין דשקלים מיירי בלא הסכימו בני העיר וזה הח' דחה חלוק זה במ"ש כלאחר יד וז"ל ומדסתם ולא פירש משמע דס"ל דכיון דזכו עניים בו אפי' אם הסכימו הצבור אינם רשאין ולא נתן אל לבו כי חלוק זה אמרוהו גאוני עולם הר"י הנז' והרמב"ן והר"ן והם ידעו טפי בדברי הר"י ן' מיגש מכל הבאים אחריהם ולא נתחוורו דבריו בעיניהם ואנן יתמי דיתמי דאין לנו דעת מכרעת אין לנו רק להחזיק בדברי האחרוני' רבותינו דהלכה כבתראי ולו היה שקול במאזנים הדוחק הגדול דלישנא דבריית' דקאמר ולשנות לכל מה שירצו עם כח המתי' שהביא היה שותק ודאי הלא תראה הרמב"ם שהניח דעת הרב ן' מיגאש שהיה רבו וכתב בפ"ט מה' מתנות עניי' וז"ל רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותו לכל מה שירצו מצרכי צבור ואעפ"י שלא התנו כן בשעה שגבו ועכ"ז כתב בסוף הפרק עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו ומותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויי' מותר שבוי לאותו שבוי מותר מתי' למתי' מותר המת ליורשיו כמה הורה לע"ד חלוק הרא"ש שהרי בתחלת הפרק כתב כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה ופי' הדברים הקבועי' והנהוגים בכל ישראל והדברים הכוללים אח"כ כתב וז"ל בע"ה שהיה מהלך מעיר לעיר ותמו לו המעות בדרך כו' עד עני שגבו לו כו' כנ"ל הורה שמדבר בגביית עני הבא בדרך מקרה לעיר כמו אותם שהזכי' למעלה מזה מבעל הבית שתמו לו מעותיו וק"ל לע"ד סוף דבר כי כל מה שהאריך זה החכ' בחלק זה היה ללא צורך ודלא כהלכתא אחר שהרמב"ם וכל האחרונים הסכימו הפך סברת הר"י ן' מיגאש זכרונו לברכה ואפילו ר"י שהיה סובר כמותו כמ"ש המרדכי בפ' השותפין בסוף דבריו כתב והאידנא דעבדינן שנותנים מן הצדקה לכל צרכיהם פיר' משום דלב ב"ד כשפוסקין בני העיר צדקה ביניהם עושים ע"ד שיעשו הגבאים כל מה שירצו ע"כ ולא ראיתי להאריך בזה כי נר' בעיני האריכות ללא צורך בדבר שכתבו כל האחרונים הראיות והקושיות והתירוצים שאפשר להשיג ע"ז גם שכבר נר' פשט המנהג ומעתה נבא לנ"ד שהוא נדב' יחיד כי בזה צריך עיון רב אם יכולים בני העיר לשנותו אם לאו ולכאורה היה נר' דיש להביא ראיה שיכולים בני העיר לשנותו לדבר מצוה מההיא ברייתא דגרסינן בפ"ק דערכין ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה וגרסינן התם סבר ר' חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות לא שנא לדבר מצוה אמר ליה רב אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה ואסיק דאי נשתקע שם בעלים אפי' לדבר הרשות וא"כ אפי"ת דהאי ביתא לא פקע שם המקדיש מינה מ"מ לדבר מצוה מצו בני העיר לשנותה ואפי' למצוה פחותה שכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב אפי' לדבר מצוה דפחיתא מינה דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן פ' נגמר הדין מעלין בקדש כו' ולא לגבי תשמישי מצוה עוד הביא הב"י בשם הר"ן וז"ל ומסתברא דכי אמרי' ולשנותן לכל מה שירצו לא בנדבת בני העיר דוקא אלא אפי' יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי הצבור מסתמ' על דעתן התנדב ורשאין הם לשנות אלא שכתב שאם מינה גזברים בדבר כה"ג אין רשאין בני העיר לשנות א"כ מכאן נר' שאם המקדיש בית זה לא מינה גזברים בפרטות לאותו הקדש אלא שהניח הענין לצבור שהיינו יכולים לומר שעל דעתם הקדיש והיו יכולים לשנותו גם מהרי"ק הביא בשרש ה' תשובת מהר"ם שמצא במרדכי וז"ל ונשאל לר"מ על ראובן שנתן ממונו לצדקה כו' ומן הריוח יקחו הקהל רב הישר בעיניהם כו' עד והשיב נ"ל דמאחר שנתן לקהל כו' ה"נ רשאין לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנות לכל מה שירצו אמנם הרשב"א שהוא גדול הפוסקים החמיר ע"ז וכתב בפי' על נ"ד שא"א לשנותו אפי' הסכימו בכך טובי העיר במעמד אנשי העיר כיון דדעת המקדי' להוסיף על קצבתם כמ"ש התשו' באורך הב"י סוף סי' רנ"ט בי"ד וכ"ש בנ"ד שגלה שיחלק בערבי פסחים שאין לך גלוי דעת גדול מזה שרצונו היה כדי שיהיה להם הוצאת החג בריוח קצת וכ"ש אם היה שמינה גזברים בפרט לזה שדעת הר"ן ג"כ מסכמת שא"א לשנות וכנ' דנ"ד א"כ הוי קצת פלוגתא דרבוותא ונר' דדעת מהרר"יק בשרש הנז' דעתו נוטה לפסוק נגד סברת הרשב"א שכתב וז"ל וכיון דקיימי ר"מ ור"א בחד שיטתא ואינהו בתראי נמי הוו כהרשב"א א"כ ראוי להלך אחריהם אלא שקשה לי על דברי מהרר"יק שכתב וז"ל וגם אפשר לומר דאפי' רשב"א מודה בכה"ג דדוקא כשגובים ליתן לעניים מיד הוא דאמר רש"בא הרי הוא כגוזל עניים שהרי מיד זכו בו עניים כדפי' לעיל אבל בנדון זה דלא זכו בו עניים עדיין עד שתגיע לידם ראוי לומר שמודה רשב"א דביד הגזברים לשנות ע"כ. ולי הדיוט קשה שהרי כתב הרשב"א בתשו' וז"ל המקדיש שדה לענים וצוה שיחלקו הפירות לעניים ורצה הצבור לשנות ולהוציא הפירות לדברים אחרים מהו והשיב אין רשות בידם ואפי' הסכימו בכך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שכיון שצוה שיחלקו הפירו' לעניים גלה דעתו שאינו רוצה שישנו בזה כלל הרי משמע בפיר' דלא כמהררי"ק אלא שאני אומר שאולי לא הגיע תשו' זו לידו ובשלמא אם היה דבר שבא בחבור מפורס' היינו אומרים שהוא ידע טפי מינן בדברי הרשב"א אבל אחר שאין זה אלא תשובת שאלה ודאי אית לן למימר דלא ראה וכמו שהוא בעצמו כתב בשרש צ"ד אבל מ"מ אני אומר שהדבר מחלוקת כי מהר"ם נר' שחולק בפי' על סברת הרשב"א גם אם המקדיש הזה דנ"ד הניח הדבר ביד הקהל והגזברים הממוני' על הקהל נמצא שגם לדעת הר"ן דהוי בתר' טובא יכולים לשנות לכל הפחות לדבר מצוה וכפי נוסח השאלה כן נר' שלא הניח ממונים מיוחדים על הקדש הבית וא"כ חוזרני לומר דלא נפיק מידי מחלוקת והדבר בספק וסבור הייתי לומר שהמשנה בענייני הצדקה לא הוי אלא דבר איסור מדרבנן וא"כ היינו יכולים לו' דכל היכא דאיכא ספקא הוי ספקא דרבנן ואזלינן לקולא דהכי קי"ל אלא שמצאתי מה שהביא הב"י מן המרדכ"י בהגהות פרק השותפין דילפינן צדקה מפאה וספק פאה פאה וספק לקט לקט ושגם ספק צדקה צדקה ומי שמצא בידו מעות ואינו יודע אם הם של צדקה חייב ליתנם לצדקה משמע דאית לן למיזל בהאי ענינא דצדקה לחומרא והוי כספק דאורייתא ומ"מ רואה אני מצד אחר שפסקו קצת פוסקים הרש"בא מהם גם הר"ן ז"ל הצדק' דין הדיוט לה והנותן שטר שיש לו צדקה אינו קונה אלא בכתיבה ומסירה כדין הדיוט גם לענין רבית אסור להלוותו ברבית באופן שנר' שהדבר שקול אלא שמ"מ אני אומר בנ"ד שמאחר שהמקדיש הזה גלה דעתו כ"כ שלא נתפייס במה שהקדיש הבית סתם ליתן לעניים הפירות אלא שקבע זמן בערבי פסחים הוראה גמורה שדעת המקדיש שלח ישתנה אלא שיהיה תמיד ריוח לעניי' להוצאת המועד גם סומך אני בזה למה שראיתי שכתב מהר"יק ז"ל שרש ה' וז"ל וכיון דקיימי ר"מ ור' אשר בחד שיטתא ואינהו נמי בתראי הוו כהר"שבא א"כ ראוי להלך אחריהם דאחרי רבים להטות ע"כ משמע הא לאו הכי אלא דהוו שקולין היה מחמיר שלא לשנות א"כ גם אני אומר דמאחר דנ"ד לא נפיק מפלוגתא וגם שהדעת נותן שהמקדיש היה כונתו שלא לשנות כנ"ל מצורף לזה היות סברת הרש"בא זאת כי בלי ספק הוא תל גדול שאין ראוי להטות מדבריו ימין ושמאל א"כ ראוי להקל שלא לשנות ההקדש כלל עא"כו ליטלו לצרכיה' דעבדי איסורא ודאי הנראה לע"ד כתבתי:
481
תפ״בבפנינו עדים ח"מ המעולה ה"ר יוסף פינטו העומד היום פה שאלוניקי מדעתו ורצונו הקדיש מנכסיו עשרה אלפים לבנים כדי שהפירו' מהם נהיו להספקת תלמידי ישיבת הח"הש ה"ר אברהם סיראלוו י"א והקרן יהיה קיים לעולם והקדישם ע"מ ותנאי כפול עם כל הלכות התנאי כהוגן וכשורה ונתנם ביד פרנסי ומנהיגי ק"ק איבורה י"א שהפירות הללו יהיו לעולם קיימים בעד הישיבה מהחכ' הנז' ולא לישיבה אחרת ולא למצוה אחרת כי רצונו ודעתו שהחכם הנז' יהיה הוא ראש ומנהיג הנז' כי לישיבתו הקדישם ובעוד יהיה החכם הנז' ראש ומנהיג ישיבה הנז' יהיו המעות הנז' מוקדשים לפירותיו ומבלעדי זה יהיה רשאי ר' יוסף לעשות ממעותיו כל מה שירצה ונתחייב חיוב גמור להעמיד לעולם העשרה אלפים לבנים הנז' לריוח בעד הישיבה הנז' ובשום זמן בעולם ולא בעד שום סבה בעולם לא יוציאם מהישיבה הנז' לא לתת אל מקום אחר לא לעצמו ולצרכו ועל הכל נתחייב בקנין גמור מעכשיו ובשבועה חמורה בתור' כראוי כו' בביטול כו' מסודר כו' כחמר כל שאר הקדשות כו' והיה זה יום ו' ב' לחדש אייר שנת הר"צו והכל שו"ק.
482
תפ״גהמעות האלה אשר הוקדשו על הדר' הנז' לעיל לפי סגנון לשון השטר ודקדוק אמריו רואה אני קדושתן עליהן ובקדושתן עומדין כל ימי חיי החכם הנז' בעוד יתפוס ישיבה בקביעות בכל מקום ובכל קהל שיהיה אמנ' אם החכ' הנז' עודנו חי יסלק עצמו מקביעות תפיס' ישיבה משו' מקו' לאיזה סב' שיהי' או גם לאורך ימים יבוק' בישיב' של מעל' קדוש' אלה הדמי' מופקע' מה' וכל' יוצא' לחולין בהחלט ויד פרנסי ומנהיגי הקהל בפרט ויד כל אדם שבעולם בכלל מסולקת מכל מעות אלה סילוק גמור ואין לשום אדם זכיה או ממשלה של כלום במעות אלה לא בכלם ולא במקצתם ומשורת הדין האמת כל המעות האלה חוזרין ליד המקדיש ה"ר יוסף הנז' והוא זוכה בהם זכיה גמורה כאשר בתחלה בטרם אשר הקדישם והוא עושה מהם כל אשר חפץ ומוציאן בכל אשר ימלאנו לבו ואין מי שימחה בידו בשום צד כלל נאם הדל שמואל בכמה"רר יצחק סבע זלה"ה
483
תפ״דגם כי החכם הש' הפוסק לא הביא ראיה לדבריו להיות כפי האמת הדברים פשוטים מצד עצמם מ"מ נראה כי עכ"פ יש צורך קצת כי אע"פ שנמצא כתוב מי שנדר ע"מ שיחיו בניו ופיר' אם לא יחיו לא יתן אין לכופו ליתן כיון שכפל כו' כמו שהביא הב"י בי"ד סוף סי' רנ"ט מכל מקום עדיין היה אפשר לגמגם דדילמא שאני התם שעדיין לא חל שם הקדש על המעות ההם אבל בנ"ד שכבר חל שם הקדש עליו מאן לימא לן שיוצאין לחולין אבל יש להביא ראיה מהא דגרסינן פ' יש נוחלין אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש וכו' עד אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה שיהא חזרתו לעצמו אבל אם הקדישו אין זו כי אם חזרה להקדש כן פי' הרשב"ם וכתבו זה הרמ"בם ז"ל פ"ג הלכו' זכיה ומתנה עוד כתב וז"ל הנותן מתנה ע"מ להחזיר הרי זו מתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להאזירו לזמן קצוב או כל ימי חייו של פ' הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה וכו' וכן כתב הטור ז"ל ח"מ סי' רמ"א וז"ל הנותן מתנה ע"מ להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב הרי א"כ שהנותן מתנה ופי' בפי' רצון זמן נתינתו שבתשלום הזמן חוזר הדב' למקומו וא"כ בנ"ד שהקדי' לזמן קצוב ובתנאי כפול הדין פשוט בלי ספק שצריך שיחזרו אליו המעות והוא הקרן לזמן שלא יתמיד בישיבה הח' אשר בעדו הקדיש הכל כנז' בדברי הפוסק ובזה אין חילוק בין הקדש לשאר ממון וכ"ש שכבר כתבו המפ' ז"ל שכל ממון שהוקדש בזמן הזה דין הדיוט יש לו הלא הם הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בתשו' והרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ג כתב וז"ל והאידנא כל הקדש שלנו חולין עוד כתב בתשו' אחר ז"ל אבל בהקדשות שמקדשין עתה לת"ת ולפרנסת' עניים כו' כלן הנאת הדיוט הן קרינן ביה אחיך ע"כ הרשב"א ז"ל הביא הב"י סס"י רנ"ט בשמו ז"ל דסתם הקדש לעניים דלא קנה ההקדש אלא בכתיבה ומסירה כדין ההדיוט. הר"ן עמוד י"ב כלל הדברים שדבר זה פשוט והאריכות בו מותר והדין עם הח' נר"ו שלא הטריח עצמו להאריך בראיות. ועוד בקש ממני השואל אגיד דעתי אם יש כח בידו לתבוע מן הפרנסים ומאותם שהמעות נמסרים בידם שיודיעוהו בכל זמן המקום אשר שם המעות אם לא ונראה בעיני שגם זה דבר פשוט ונמשך מן הדין הראשון שמאחר שהוא התנה בפי' שיהיה הקרן קיים לעולם ובהעד' התנאי הנז' מענין הישיבה צריך שיחזרו אליו המעות לעשו' מהם כרצונו כנז' בשטר א"כ פשיטא ודבר ברור הוא שהדין עמו לידע היכן הם המעות וביד מי נמסרים ואע"פ שהדבר פשוט מעצמו ראיתי להביא ראיה לדברי אעפ"י שלא האריך רק ברמיזה לבד כי ת"ל הספרים נמצאים וראיתי ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה הב"י בי"ד סס"י רנ"ט על קהל שהיו תובעים לדעת מן הפטרופוס שהניח הנפטר כמה הוא ההקדש ובמה הוא ופטר לאפטרופו' מטעם שכיון שהיה ביד האפטרופוס לחלק הצדקה לפי מה שיר' בעיניו לא לעניי העיר אם כן נמצא שממון זה אין לו תובעי' ובנ"ד הענין הוא להפך ממה שכתב שאדרבא הוא לא תלה הדבר בראות עיניהם אדרבא פירוש לתלמידי ישיבה החכם ולא לישיבה אחרת ולא למצוה אחרת וא"כ מחוייבים הם להודיע למקדיש מעותיו כמה הם ואע"ג דהתם כתב הרשב"א ז"ל אז היה באפשר ולא החליט הדין בחיוב מ"מ הדבר ברור דבנ"ד הדבר היא בחיוב גמור משום דהתם אפי' שהיה המקדיש מניח הנכסים לעניי העיר סתם לא היה שום זכות לקהל בהם כמו שכן דעתו ז"ל שאין ביד הקהל שום כח לשנות צדקה שהניח יחיד ופי' מה שיעשה ממנה אבל בנ"ד שהמקדיש בעצמו הוא התובע ויש לו זכות גדול באלו המעות הדבר ברור יותר מביעתא בכותחא שהדין מחייב שיודיעהו וגם מתשובת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי ז"ל פ' שבועת הדיינים על שני זקוקים שתובע שמעון מאת ראו' כו' יש ראיה דע"כ לא קאמר מהר"ם ז"ל אלא שאין צריך להחזירה ליד המקדיש אבל להודיע נר' שצרי' ואין בו ספק. ועוד התם ליכא אלא טובת הנאה למקדיש לבד אבל בנ"ד שהקרן קיים למקדיש כל מודה על האמת יורה יורה ידין ידין שהדין עם הנעלה הר"ר יוסף פינטיו י"א המקדיש שמחוייבים הממונים אשר בידם המעות להודיעו היכן המעות נכנסים וביד מי ומה נעשה מהם אחר שהטיל תנאי שרצונו שיהיה הקרן קיים לעולם עוד יש להביא ראיה ממ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו פ' הגוזל ומאכיל על מעשה דרב רפר' שכתב על מי שלוה מגוי א' ונתן המעות לשמעון שיתנם לגוי וכתב הרא"ש דכיון שעדין יש יד ללוה אחד באלו המעות זכות לא אסח דעתיה מינייהו ולא מפקר להו כלל אלא אדעתא ליתנם לגוי נתנם לו ואי לא נתנם לו יחזירם לראובן עכ"ל א"כ בנ"ד נמי כיון שעדיין יש לו למקדיש זכות בהם כ"ש שהדין נותן ליתנם ע"פ עצתו ודעתו גם לבסוף כתוב שבשום זמן לא יוציאם מהישיבה הנז' לא לתתם כו' כנז' בשטר משמע ודאי שכל שאר הדברים עדיין נשארו בידו כגון לראות ביד מי נמסרים המעות ולעיין שלא יוציאום אלא למצוה הנז' ולענין שיהיה האד' אשר יכנסו בידו המעות שיהיה אמוד ובטוח והדבר ברור והאריכות בו מותר כן נל"ע:
484
תפ״התשובה
485
תפ״ואחרת על הנז"ל נלע"ד שאין זה צריך לפנים ובעיני פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין כח ביד הגזברים לשנות המעות הנז' לשום מצוה שהרי אפי' אם היה הקדש זה סתם לצדקה לפרנס בריוח שירויחו בו לת"ת וכמ"ש הרא"ש בתשובה והביאה הטור וז"ל ושכתב' שיש אומרים שיכולים לשנות מת"ת לצורך פשיטין שנותנים להגמון כו' עד הדין עמהם כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם לכל הרי משמע בהדיא שמעות שמיוחדים לת"ת אין לשנותם רק להצלת נפשות שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וזו היא סברת הרא"ש שהוא המקל יותר והולך לשיטת ר"ת דרשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי כו' ולשנותם לדבר הרשות וא"ה במעות ת"ת הוצרך טעם הצלת נפשות הא לאו הכי אין לשנות וכ"ש ת"ת מחברים מקשיבים לרבם בפלפול הלכה אשר אמרו חז"ל שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואדרבא כתב הוא ז"ל תשוב' י"ד על אודות צדקות שמתנדבים לצורך ב"ה או לצורך בית עולמים יראה שבני העיר יכולים לשנותם לצורך ת"ת שהוא עלוי קדושה חמורה ואין לך דבר גדול במצות קדושת בית עולמים וא"ה ת"ת גדול וכ"ש וק"ו בנדון שלנו שלע"ד אפי' להצלת נפשות לבי נקפי אם היה אפשרי אחר אפילו רחוק מאוד שאין כח לשנות אחר שהוא פי' בהדיא שאין רצונו כי אם למצוה זאת ולא למצוה אחרת שנרא' שגל' דעתו שאין רצונו שישנו אות' המעות אפי' להצלת נפשות דאל"כ לא יהיה צריך לומר לישנא דולא למצוה אחרת ולרווחא דמלתא אני אומר שבנ"ד אפי' לא היה ענין ת"ת א"ה אין כח לגזברים לשנות לשום מצוה כי אם מדע' החכ' הש' כמהר"ר אברהם יצ"ו שהרי מי שנדר מעות אלו מוכח בהדיא דאדעתיה נדר ואמרינן בגמרא פ"ק דבתרא רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי ולמן דבעינא יהיבנא ליה. וכן הביא הטור י"ד סי' רנ"ו וז"ל יש בעיר חבר פי' אדם גדול שהכל גובין על דעתו עד הרי זה יכול לשנות לכל מה שירצה הרי שאפי' הצדקה שבני העיר אין יכולים לשנות אותו ת"ח שנותנים המעות על דעתו יכול לשנות ואם כן כ"ש וק"ו שלא יוכלו לשנות בני העיר לעשות דבר שלא במצות החכם כיון שהנודרים כוונתם ודעתם למה שיעשה החכם הנז' וא"כ בנ"ד לא יהא אלא צדקה בעלמא שבא ליד הגזברים אדעתא שיחלק אותם הח' הנז' שאין כח ביד שום אדם בעולם לשנות אותה כי אם ע"י הח' הנז' וכ"ש וק"ו בנ"ד דהוי לת"ת ועוד לישיבה כמו שאמרתי שאין לך בעולם מצוה גדולה וצדקה כזו והכל היה בתנאי שהחכם הנז' יהיה המנהיג הוא הראש וידוע שאחר שהוא המנהיג הוא המחל' מעות והספק' התלמידים כפי ראות עיניו מי שראוי עשרה ומי שראוי ליטול ט"ו כו' ולע"ד האריכות בזה מותר וחושב אני שלא ימצא אדם טועה בדבר כזה ח"ו ואולי חשבתי והיה עולה בדעתי שימצא מנגד לסברא זאת הייתי מאריך ומביא סברות הפוסקים והחולקים הנמצאים בספרים אלא שהכל בעיני מותר גמור ובלי צורך. גם נראה בעיני שאין מי שיטעה לומר שאחר שהגזברים מוחזקים במעות אלו הרי הם נאמנים לומר אח"כ אמר לנו המקדיש שנעש' אנחנו כרצוננו שאחר שיש עדים שנתנו המעות ובאו ליד הגזברים להקדש ת"ת כנז' ואדעתא שיהא החכם הנז' הראש והמנהי' בחלוק מעות אלו כבר זכה בהם ולא היה למקדיש כח עליהם כלל. וגדול מזאת הביא המרדכי בשם מהר"ם ז"ל אשר הוא מגדולי הפוסקים האחרונים זכרונו לברכה ונשאל לר"ם על ב' זקוקים שתובע שמעון מראובן שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כו"כ לשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובעו עתה שיחזיר לו וראובן משיב לו שנתנם לו לחלק וגם קרן גם פרי לאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר והשיב דאם רוצה לחלקם אז אין צריך ראובן להחזירם כו' מוכח בהדיא מזאת התשובה שאחר שנתן המקדיש המעות ביד אחר אין כח יד המקדיש עוד בהם והרי הוא כזר בעלמא וכן מצאתי שהביא מהרי"ק ז"ל בשרש רע"א תשובה זו להוכיח ממנה שאין כח ליוריש להוציא מיד הקהל מה שהקדיש מורישו במה שאמר מוריש עצמו וכמו שיראה מי שירצה לעיין בספרו וכ"ש וק"ו בנדון שלנו שנשבע לעולם וכו' ואפי' לא היה הקדש אלא אדם שנתן מעות לפלוני כדי שהריוח והפירות יהיו לפלוני כל ימי חייו היעל' בדעת שפלוני שקבל המעות שיוכל להחזירם לנו בשום זמן והא ק"ל דהמזכ' מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלים או בקרקע זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רצה כו' כאשר נראה דין זה מן הגמרא בגיטין פ"ק ובפוסקים כלם אין צורך להארי' ואין לאומר שיאמר דה"מ למי שנתן לאדם ידוע אבל בנדון כזה שאמר להספקת כו' יכול היה הנותן לחזור כיון שאין ידוע הזוכה מי הוא כי זה אינו כי המקבל האמיתי במתנה הזו הוא הח' הנז' כי ההנאה האמיתית שלו היא כי מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם והעיקרית שבכל היא פלפול התלמידים ואחר שהוא המנהיג והמחלק ההספקה למי שיראה בעיניו הוא הזוכה במתנה זו והוא הנותנם למי שירצה ואין כח כלל לנותן לחזור ממה שנתן ולא נשאר בידו זכות במעות הנז' כל עוד שהח' הנז' יחזיק במעוזו וישיבתו וזה נ"ל פשוט אפי' במתנה בעלמא כיוצא בזה כ"ש וק"ו בהקדש ת"ת וישיבה גם שהיא שבוע' חמורה במפורסם וידוע ואיני מצייר ימצא אדם שיפקפק בזה וכל המפקפק בזה לע"ד עינו רעה בשל אחרים ומחמד ממון שאינו שלו וה' יודע כי לסב' היות הדבר פשוט כ"כ בעיני ושהאריכו' בו הוא מותר לא חששתי להאריך
486
תפ״זועל מה ששאל אם יועיל להם שיאמרו שקודם זה נדר להם המעות הנז' גם בזה נראה בעיני דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין דבריהם מועילים להם כלל שהרי כתב הטור ח"מ סי' ע"ג ז"ל ואם יש מחלוקת ביניהם שהלוה אומר מחוב פלוני שפ' ערב בו נתתים לך ואתם ע"מ כן קבלתם והמלוה אומר מעולם לא נתרצתי לך לקבלם אלא מחוב פלוני כו' עד ואם ב' החובות יש לו עליהם שטרות אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במגו דלא היו דברים מעולם. הרי בהדיא דאם יש עדים שקבלם בשביל פ' או שהוא מודה כן אלא שעתה רוצה לומר שרוצה אותם בשביל החוב האחר דלאו כ"כ לומר כן ואע"ג דעבד לוה כו' וא"כ בנ"ד אפי' נאמר שאפשר שהאמת כדבריהם כן הוא שנדר להם כנז' א"ה אחר שהם מודים שאלו המעות לא קבלום בשביל כך וזה ברור הוא אחר שיש זמן רב שמעות הללו משתמשים לענין הנזכר ביד פרנסי הק"ק לצורך הישיבה הנז' שכ"כ ביד פרנסי ומנהיג הק"ק כדי שהפירות הללו יהיו לעולם קיימים לישיבה הנזכרת כו'. משמע בפירוש שבפני העדים נתנם ומסרם לכך והם קבלום דאלת"ה לא היה להם לכתוב שטר מזה אחר שהם לא קבלו אותם המעות בשבי' הישיבה אלא בודאי נראה שהאמת שהפרנסים קבלום לכך אלא שעתה תואנה הם מבקשים ונמלכו ולאו כל כמנייהו כלל כ"ש וק"ו כיון שהמקדיש לא נתנם אלא בשביל הישיב' אפי' שהם קבלו סתם אין כח להם לומר שהוא אמר כן כי הוא נתנם בשביל הישיב' ואנו לא קבלנו אותם אלא בשביל מה שקודם נדר לנו דאפי' בחוב אמרינן דיכול המלוה לומר כן אלא היכא שהוא טוען שהוא אמר לא אקבל' אלא בשביל חוב פ' אבל בסתם נראה בודאי דאחר שהלוה אמר בפירוש כשנתנם לו בשביל חוב פ' אני נותן לך והוא קבלם ושתק יש לנו לומר דאמאמר הלוה קא סמיך ואדעתא דהכי קבלם כמו שנראה מוכרח בסי' הנז' וכ"ש בנ"ד דמי הגיד שהוא חייב להם כלום אעפ"י שנדר להם אולי שאל על נדרו כמו שכתב בתשובה בהרא"ש ז"ל בשם ר"י דנדר לעניים יש לו התרה והרא"ש קיים דבריו ואמר דאפילו הקדיש קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרנ"ו ואם כן אחר שזה נתן אלו המעות בפירוש לישיבה הנזכר בין שהיה חייב להם ובין שלא היה חייב ויש עדים שקבלום סתם אלא שהמקדיש פי' דבריו והם קבלו ושתקו פשוט הוא לע"ד שאין בהם כח וזכות במעות הנז' כלל אלא שהחכ' ראש הישיבה זכה בהם לפרנס בהם תלמידי ישיבתו אפי' בכל מקום שירצה לקבוע ישיבתו עם תלמידיו שהרי לא פריש ולא דקדק המקדיש ולא קפיר אלא שהמעות הללו לא יפזרו אותם בשו' דבר בעולם כי אם לישיבתו יהיה באי זה מקום שיהיה כמו שכתב בעד הישיבה מהח' הנז' עוד כתב כי רצונו שיהיה החכם הנז' ראש ומנהיג ישיבה כו' עוד כתב ובעוד יהיה הח' הנז' ראש ומנהיג ישיבה כו' ובשום דוכתא לא משתמיט לו' ישיבת ק"ק פ' מוכח בהדיא דאדוכתא לא קפיד כי אם אגברא לחוד והנה הוא המקום והמקום אתו:
487
תפ״חבפנינו עדים ח"מ באת הזקנה דוניא ג'אמילה אלמנת כה"ר יום טוב נתן נ"ע אמרה לנו גלוי ומפורס' לכל יושבי שער העיר הזאת שאלוניקי איך בעלי ה"ר יום טוב הנז' בשעת פטירתו הקדיש לחברה הקדוש' חבר' ת"ת אשר פה שאלוניקי חזקת כל זה החצר שאני דר היום בו אך בזאת שאהיה אני אדונית ומושל' עליו כל ימי חיי למען יהיה כבודי ופרנסתי במקומו מונח כל ימי חיי ושאר כל הפירות אחר הפרשת פרנסתי יותנו שנה שנה לחברה הנז' והחזקה הנז' יותנה כלה לחברה הנז' אחר פטירתי כך אני מודה שהיתה צוואת בעלי וכך התנהגו עמי פרנסי החברה אשר בכל שנה ושנה מיום פטירת בעלי נ"ע ועד זמן השרפ' הגדולה אשר היתה בשנת הש"ה ליציר' ואח' השרפה כשנבנה החצר הזה נתפשרו עמי פרנסי אותם שנים בזה האופן שתהיינ' ג' עליות גדולות בחצר הנז' מיוחדות לי לאכול אני פירותיהם בלי שאפר' שום מין שכירות מהם לתוגר כל ימי חיי כל שאר בתים ועליו החצר יהיו לחשבון החברה ר"ל ושמשכירותם יפרעו שנה שנה לתוגר שכירות כל החצר העולה לשנה אלף ומאתים לבנים והשאר יותן לחברה הנז' שנה שנה ושאשאר אני אדונית ומושלת על כל החצר כלו כל ימי חיי לשוב הכל לחברה הנז' אחר פטירתי ועפ"י הסדר הזה התנהגו עמי הפרנסים מאז עד עתה ועתה כי אני זקנתי ולא ידעתי יום מותי בחשבי אולי שט' צוואת בעלי נ"ע ושטרי המתנות הקודמו' או נשרפו או נאבדו ואין רצו' לקבל על נפשי אשר רצוני לחדש לחברה הנז' המתנה הנז' והנני גאמילה הנז' אומרת לכם כך הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור מעכשו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ויפוי כח שבעולם ותנו ביד פרנסי החברה הנזכר להיות בידם לזכות וראיה איך אני ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום אונס כלל אלא בלב שלם ונפש חפצה ועין יפה וגוף בריא נוסף על מתנת בעלי נ"ע ועל מתנתו הקודמ' זו נתתי מהיום ומעכשו ולאחר פטירתי לחברה הנז' חזקת כל החצר הנז' אשר הוא באקוף פירי באשה והוא החצר הנקרא כמהר"ר לוי בן חביב והוא בקרן זוית אשר מצדו האחד החצר של כה"ר שם טוב מלמד ולנכח הצד האחר החצר הנקרא די לה שידיירה ומצד האחר החצר של ה"ר משה ליאל ומאחוריו החצר של ה"ר יוסף די קאשטרו חזקת כל החצר הנז' הן כל הזכות המגיע לבעלי נ"ע אשר כבר נתנו הן כל הזכות המגיע אלי מחמת כתובתי או מחמת פרנסתי או מחמ' אותה ממשלה הנשארת אלי בו הכל מהיום ומעכשו נתתי לחברה הנז' ולאחר פטירתי במתנה גמורה שרירא וקיימא מתנת עלמין דלא למיהדר בה ודלא להשנא' מינה לעלם בלי שום שיו' ותנאי בעולם כי הכל מהיום ומעכשיו נתתי לחברה הנז' מתנה גמורה ומתנה זו כתבוה בשוקא ותתמו' בברא דלא להוי כמתנה טמירת' אלא גלויה ומפורסמת לכל והרי אני פוסלת מעכשו על עצמי ועל יורשי אחרי ועל ב"כ כל עד או עדים שיעידו שמסרתי שום מודעה על מתנה זו או שנתתי מחמת שום אונס בעולם וגם אני פוסלה כל שטר או שטרות או כתבי' או ענינים אחרים שיצאו בשום זמן סותרים או מנגדים או מבטלים או גורמים שום ביטול מתנה זו ורציתי שיהיו דברי כל אותם עדים וחזוקי כל אותם שטרות בטלים מעכשו ותשובים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש יען כי כל רצוני שלעולם תשאר מתנה זו שרירא וקיימא ביד החברה הנז' בלי שום ערעור ואחריות וחומר מתנה זו קבלתי אני עלי ועל יורשי ועל ב"כ כאחריות וחומ' כל שארי מתנות הנהגות בישראל שתקנו חז"ל דלא כאסמכתא כו' בביטול כו' ובפיסול כל עדי מודעא כו' והאמינה דונ' הנז' לחברה הנז' על המתנה הנז' נאמנות גמורה כב"ע כשרים הכל בקנין גמור מעכשיו ובשבועה חמורה שנשבעה לקיים כל הנז' בביטול כו' עוד נתחייב' דונה גאמיל' הנז' לתת בכל שנה ושנה מהיום עד זמן פטירתה ה' פרחי זהב טובים בעד השבח המגיע לחברה הנז' בחצר הנז' בכל שנה כל ימי חייה כי שאר השבח הצומח מהחצר הנז' היתה הסכמת הפרנסים עמה להיות שלה בתמורה המירמיטים ושאר ההוצאות הנעשו' בחצר הנז' ולכן נתחייבה לתת בכל שנה חמשה פרחי זהב בלבד לחברה כל ימי חייה בקנין ושבועה נפרעים בכל חדש חשון של כל שנה ושנה אבל לזמן פטירתה תזכה החברה בכל החצר הנז' כפי המתנה הנ"ל וצותה שיסודר כל זה בארוכה בכל חזוקי סופר כו' וקנינא כו' היה זה פה שאלוניקי ביום כ"ה לחדש תשרי משנת השכ"א ליצירה והכל שריר וקים:
488
תפ״טוהנה שאלו ממני פרנסי החברה הקדושה על מתנה זו שקם מערער וטוען שאח' מתנה זו חזרה בה האלמנה ונתנה זכותה לראובן וטוען שכשנתנה מתנה זו היתה ש"מ ושהיתה יכולה לחזור בה וכן עשתה שאח"כ צותה מחמת מיתה שתנתן החזק' הנז' וכל אשר לה לראובן וא"כ נתבט' זכות החברה כי ידוע כי ש"מ המצו' יכול לחזור בו ואני אומר שעם היות זה לי ימים קבלתי על עצמי שלא לכתוב פסק בדיני ממונות אם לא שאשאל מב' הכתות יחד מ"מ להיות הענין הזה נוגע לקדוש' התורה היא החברה העולה היא למעלה וקרוב שנוכל לומר שאין זה דין שבין אדם לחברו רק שבין אדם למקום וגם שהדבר פשוט מעצמו יותר מביעתא בכותחא כתבתי שורות אלו בקוצר להורות שאין בטענ' המערער שום ממשות מכמ' אנפי ולא מיבעיא לדעת הרא"ש דסבירא ליה דבהקדש ובמתנת עניים דאינו יכול לחזור אלא אפילו לשאר הפוסקים דסברי דנכסים בחזקתם ואם חזר אין כח למקבל המתנה להוציא מיד היורשים מ"מ בנ"ד הדבר ברור לכולי עלמא שמתנה זו קיימת וזכתה החברה בחצר ממה נפשך אם היתה זאת האלמנה שוכבת מחולי על מטתה זכתה החברה משני טעמים אחד שהרי היא בעיא בגמרא והופשטה ש"מ שהודה על נכסיו שהם של פ' קנאם זה שהודה שהם שלו ואפי' אם יעמוד אינו חוזר וכן פסקו כל הפוסקים ואפי' הודה לגוי נותנין לו מה שהוד' הש"מ וא"כ בנ"ד הגע עצמך שמצד מתנתה לא היתה יכולה לחזור בה מצד שהיא בעצמ' הוד' שבעלה הקדיש חצר זה על תנאי כו' כנז' בשטר והיא מודת כן הרי היא מודה שחצר זה אינה שלה אלא של החבר' ולא היה בידה אלא כמו פקדון גם מה שנתפשרו פרנסי החברה עמה ג"כ מודה שהחצר של החברה אלא שכל ימי חייה תזכה היא באותן הג' בתים ודבר זה ברור ואין צור' להאריך בו. והטעם הב' שאפי' נניח שכן הוא האמת שהיתה חולה מ"מ זכתה החברה שלא היה כח בידה לחזור בשום אופן שהרי הלכה רווחת בישראל דהא דש"מ יכול לחזור ה"מ כשנותן כל נכסיו ואינו משיי' לעצמו כדי פרנסת י"ב חדשים אבל כשנותן מקצת ובקנין והוא משייר לעצמו פרנסת י"ב חדש הרי היא כמתנת בריא ואינו יכול לחזור לו אפי' אם עמד בנ"ד מתנ' זו אינה מכל נכסיו אלא מקרקע זה לבד ובקנין וא"כ לא מיבעיא לדעת הרי"ף והרמ"בם דבשיור קרקע או מטלטלי כל שהוא סגי אלא אפי' לדעת הרא"ש והמסכימים עמו זכתה החברה שהרי שיירה כל מטלטליה ומעות שהיו בהן כדי להתפרנס יותר מג' שנים גם בזה האריכות מותר עוד שהאמת שמתנה זו נגלה לעין שהיא מתנת בריא דבשלמא כשהתנה סתמית ולא כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה שזה הלשון מורה שהוא ש"מ ולא כתיב ג"כ כדמהלך על רגלוהי בשוקא בהא איכא לספוקי אי הוה ש"מ או אי הוה בריא אבל בנ"ד שכתוב בעין יפה וגוף בריא הרי א"כ ברור שמתנת בריא היא עוד יש ראיה בודאי שהיתה בריא שהרי אח"כ כתוב עוד נתחייבה דונה גאמילה הנז' לתת בכלל שנה ושנה כו' וש"מ הוא נותן מחמת דאגה שרואה עצמו מת ונפטר מן העולם ודברים ותנאים אלו מורים עלהבריאות ולשונות אחרים רבים אשר אין צריך להאריך בהם וטעמים אחרים הייתי יכול לכתוב מצד יפויי כח הלשון אלא שאין צורך ודי והותר במה שכתבתי. ומה שהיה אפשר לגמגם במתנה זו הוא אם נאמר שהעדים נוגעים בדבר שכל אנשי העיר הזאת חייבים בעמידת חברת ת"ת ובקיומה ועליהם מוטל לפרנסה ולכלכלה ומצד זה היה אפשר לגמגם אלא שגם בזה אני אומר שאין מכאן חולשה כלל חדא שהדבר ברור דלא איברו סהדי אלא לשקרי וא"כ אחר שהאמת כפי מה ששמעתי מאדם חשוב ומעולה שזה המערער נמצא שם בשעת מתנה זו א"כ אין אנו צריכים עדותם כלל וא"תל שעל כל פנים נצטרך לעדים שהמערער יכחיש במתנה הרי אלו העדים יועיל עדותם כמ"ש הרש"בא בתשו' סי' תת"יא צא וראה בכל קהלות הקדש שאין מביאין עדים ממדינה אחרת להעיד על תקנותיהם כו' יע"ש. כי משם נר' שאין צורך להביא עדים ממקום אחר וקרוב לזה כתב הרא"ש כלל ה' סי' ד' עוד מטעם אחר די בעדות האנשים השלמים האלה שהרי כתב הרא"ש דמועיל סלוק בכל דבר לבד בס"ת דלשמיעיה קאי ואי אפשר להסתלק הא בכל שאר דברים מהני סילוק והסילוק ג"כ יועיל כאן ואפשר לסלוקי עצמם מהנאת חצר זה עד שכתב הרא"ש ז"ל שיתחייב אלו האנשים לתת מכיסם החלק המגיע להם בזה הממון לחברת ת"ת וכ"ש שנר' בעיני שאין צריך כלל שאפי' שכל אנשי העיר מוטל עליהם לקיים עליהם מצוה זאת מ"מ לא מקרו נוגעים בדבר ודוקא היכא שהיו יכולים לכופם על כך אז היו נקראים נוגעי' אבל בעיר הזאת במצוה הזאת איש כל הישר בעיניו יעשה מי שהוא רוצה להיו' חבר הוא חבר ומי שאינה רוצה אין כופין אותו מי שרוצה ליתן נותן ומי שאינו רוצה ליתן אינו נותן וכמה חברים לפעמים מסלקין עצמם מהיות חברים ואין דובר להם דבר וא"כ נר' דע"כ לא אמרינן דהוו נוגעין אלא בעדות המסים והצדקות אשר המעידים מוכרחים אליהם אם יחסרו אבל בנ"ד לא מיקרו עדים נוגעים והאמת שכתבתי חלוק זה מכח הסברא כפי מה שהיה נר' לע"ד שכן היה נר' מלשון הפוסקים אבל אח"כ חפשתי ומצאתי שהביא חלוק זה בפי' הב"י בח"מ סי' ל"ז בשם הנמקי ות"ל עלה בכל כהוגן וא"כ נר' בעיני שאחר שחזרנו על כל הצדדים לא מצאנו מקום לחוב במתנה זו לחברת ת"ת אלא שזכתה זכות גמור בחצר הנז' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי
489
ת״צשאלה היקר ונענה ה"ר שמואל ן' צרויה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וצוה מחמת מיתה על נכסיו כי לא הניח זרע יוצא מחלציו וחלק נכסיו המעות והמטלטלין אח"כ מחצר אחד שהיה לו חזק' מבתי' בנויות ובתי' עתידים להבנות צוה כך הקצת בתים הוא היה דר שם שבכולן תדור אשתו בלי פרעון שכירות אפי' פרוטה לפי שיש בשכיר' הבתים האחרו' לפרוע שכירת לתוגר והותר מנה יפה עוד צוה מחמת מיתה האלף הראשונים שירויח החצר תחלה שיוציאו בשלוח עצמותיו לא"י תו"בב עוד צוה מחמת מיתה שיזכו ירושלם וצפת ושאלוניקי בכל הריוח שירויח החצר אשר הוא דר בו ויזכו בזה האופן שליש הריוח ירושלם שליש צפת ושלי' שאלוניקי ושלי' של שאלוניקי יזכו בו ק"ק מדרש גרוש קאששיל'יא ות"ת יע"א מחצה במחצה ונכתב שטר זה בפניו אות באות ועשה שיחתמו העדים ואח"כ לקח שטר הצואה בידו עד שעה שראה עצמו דחוק ואז מסר ביד א' השטר ועת' הנה יורשי ה"ר שמואל הנז' אומרים שמתחלה כונת ה"ר שמואל הנז' היה לתת הכל ליתומות בנות אחיו ה"ר יצחק נ"ע אלא שלסבה מה הסבו לבו אחורנית מי שהיה ועתה רוצים לומר שאין בצואה זו ממש מכמה טעמים א' שמאחר שהוא בעצמו צוה לכתוב ולחתום א"כ שמא לא כיון אלא להקנות בשטר ואין שטר אחר מיתה. ב' כי השביע לעדי' שלא יגלו צואה זו וא"כ הוי מתנה טמירתא ולא הוי כלום ג' מטעם דאמרי אין אדם מקנ' ולא מקרי' דבר שלא בא לעולם וזה אמר יזכו בכל הריוח כו' ולא אמר שיהיה החצר מוקדש ושיהיה הריוח כו' ועתה יש לראות הדין עם מי עם היורשים או עם מקבלי המתנה ואם יש הפרש בין מצוה ומזכה להדיוט או להקדש ועניים או אם נאמר דאיכא לחלק בין הדיוט לעניים הכא שלא הזכיר בשטר עניים אלא צפת וירושלים אי אמרי' באומד הדעת לעניים קאמר ועוד אומרים היורשים שאין כונתם בזו לזכו' הם בזו אלא יתן לפרנס' היתומים הנז' שאין לך צדק' גדול' הימנ' עו' טועני' שבמה שבנוי עת' מן החצ' אין די להפר' שכר התוג' אלא שצרי' עוד לבנו' בתי'.
490
תצ״אתשובה
491
תצ״בנר' דאין מן הטענה הראשונה כח כל כך לבטל הצואה דאע"ג דאמרי' במסכ' ב"ב פ' יש נוחלין דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו ידעי ששלח ר' אלעזר לגולה משום רבנו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מית' @77[וכ"נ סברת הראב"ד כמ"ש הטור וכתב הראב"ד אם לא יפה את כחו אפי' אם נכתב השט' מחיי' אין נותנין]@88 ופרשב"ם וז"ל והאי דנק' כתבו ותנו לאו דוקא דה"ה אם אמר תנו וכתבו כדמוכח לקמן דלא חשיב מיפה את כחו לקנות בלא שטר עד דאמ' להו תנו אף כתבו וא"כ בצואה זו דלא אמר הכי היה אפש' לומר דבטלה היא ואע"פי שהרב רבי יונה חולק וס"ל דדוקא דאמר כתבו ותנו כו' כמו שהביא הטור חש"מ סי' ר"ן מ"מ היה לנו לומר כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נכסים בחזקת יורשים קיימי ולא מפקינן מספק כמו שאבאר לקמן בע"ה מ"מ נר' לע"ד דאין בטענה הזאת כדי לבטל הצואה שהרי כתב הטור וז"ל ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל בשכיב מרע שמסדר ענייני וגו' צואתו ומצוה לכותבה ודאי אינו מצוה לכותבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות ואין צריך יפוי כח ואע"פי שהיה אפשר להאריך בזה הענין מחמת שנמסר שטר זה קודם מיתה לאחד מן הזוכים מ"מ נר' בעיני לקצר בזה כי לבי אומר לי שמן הטעם שאמרתי מספי' שלא לבטל הצואה מצד הטענה הנז' לטענה הב' נר' דהוי טענה כמו שאפרש בע"ה כתב הרמב"ם ריש פ' ט' מהלכות זכיה ומתנה וז"ל ש"מ שאמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה הרי זו מתנה קיימת ואינה מתנה מסותרת שבעת שהקנ' שהוא לאחר מותו הרי אמר גלו אותה מצוה מחמ' מית' אינו צריך לומר גלו את המתנה אלא אע"פי שהוא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא וכתב המ"מ וז"ל ש"מ כו' מבואר בהלכות פ' ח"ה בשם רבנו האיי גאון ז"ל ודוקא שצוה לגלות' לאחר מיתה הא אם צוה להסתיר' בסת' לא קנה וזהו שכתב המחבר ריש פ"ה הנותן מתנה בין בריא בין ש"מ צריך שתהי' גלוי כו' וא"כ בנ"ד נמי שהשביע העדי' שלא יגלו הצואה אינה צואה ואני שאלתי וחקרתי פי העדים ואמרו לי שהשביעם ושהוצי' כל איש מעליו ואפי' עשה שיחפשו תחת המטה לראות אם היה שם אדם בעולם גם עשה לסופ' שיכנס עמו במעלה על המטה לכתוב שם והיה בידו השטר עד שראה עצמו דחוק מאד ונתנו ביד משרתו ולא נתגל' עד אחר ב' ימים ונר' בעיני ברור שאין לטעו' לחל' דהיינו בש"מ חבל במצו' מחמ' מית' שאינו צרי' דמאי דכ' הרמב"ם מצוה מחמ' מיתה א"צ היינו דעל הסתם אין חוששי' לה אבל כשצו' אל תגלו כו' דין א' להם וכ"נ בפי' מסדר הטור שכתב תחלה לשון הרמב"ם מצוה מחמת מית' הנז"ל ותכף כתב וכתב רב האיי אפי' אם אמר אל תגלו אלא עד כו' משמע בהדיא שהכל דין א' וכתבתי זה משום דלכאורה הלשון נר' מגומגם קצת מדברי הרמב"ם אלא שלדעתי הדבר ברור כמו שכתבתי באופן שמצד זה נר' בעיני שאין בצואה זו ממש גם מן הטענה הג' נראה בעיני שהדין עם היורשים ואציע לזה ב' הקדמות אח' כי גלוי וידוע לכל שמתנת ש"מ בסתם אינה אלא לאחר מיתה כדאמרי' פ' קמא דמציע' אמר אביי ה"ק איזו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כו' וכן כתב הסמ"ג ואפי' בהקדש כמ"ש הרמב"ם פ"ט דהלכות זכיה ומתנה וז"ל ש"מ שהקדיש כל נכסיו כו' אם עמד חוזר בכל וכתב המ"מ וז"ל כלן שאלות בגמ' עלו בתקו ולפי' כתב אם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה ולא הוא ולא המגדל עוז לא הביאו סברת מהראב"ד על זה והסמ"ג הכי ס"ל והנמקי כ"כ בפ' מי שמת וז"ל הלכך בין הקדש בין עני' הם המוציאים דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה כו' עד ואפי' ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי' וכ"כ הרמ"ה ואפי' שאפ' הרא"ש שכת' דכיון דלא איפשיט' אין מבטלין מההקדש וההפקר היינו שאין מבטלין מעשיו הברורים מכח אמדנא דדילמא אמר והקנה כו' אמנם בנ"ד שחל' נכסיו ובכלן אמר שהיה מצוה מחמת מיתה ליכא אמדן דע' אלא דבר ברור ועוד שכמו ששאר הצואות הכתובות קודם ואחר היינו לאחר מיתה אף זו עוד אציע ואומר דהקדש בזמן הזה הוי כדין הדיוט דכל הקדש דידן הוא לעניים או כהקדש עניי' ומטעם זה כתב הרשב"א סי' תשמ"ב דהקדש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דסתם הקדש לעניים גם כתב בסי' תקס"ג דלא אמרי ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיו' ויכול אדם לחזור בו וכן כתוב בתשו' א' לחכם שכתב ז"ל וכן דין הגאון עצמו שכל ספק שבין אדם לעניים הוה ליה כספק שבין אדם לחבירו וכן מצאתי במקומו שכתב לפיכך נראה לי בנדון זה שכופין את היורש לפרוע מזה שנדר לת"ת אבל לחבורת חולים כיון שהדבר ספק הוא אין מוציאין מידו שלא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחבירו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא שאין הדבר כן אלא כל ספק שבין אדם לעניים הוי כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע והביא ראיות רבו' על זה יעויין במקומו בחבור תשובות הר"ן גם הביא הח' הנז' ראיה ממ"ש הטו' סי' רי"א ח"מ וז"ל ומה שמקדישי' בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט כו' עד שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ עוד הביא ראיה מסי' רי"ב וכמו שאני עתיד לכתוב בע"ה נ"מ דכי היכי דכל היכא דאיכ' פלוגתא דרבוותא אית לן לגבי הדיוט דמספקא לא מפקינן ממונא כמו שידוע ומפורסם לכל ואין צורך להביא ראיה גם קי"ל קרקע בחזקת בעליה עומד' כמו כן נאמר זה כשיפול זה המחלוקת של הפוסקי' בהפרש שבין אדם להקדש של זמן הזה כ"ש וק"ו כשיהיו רוב הפוסקי' נוטים לצד הנתבע ולפיכך אע"פי שכתב הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות מכירה וז"ל אין אדם מקנה לא במכ' ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זו לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקניתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי כו' עד והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן לעניים זכו בהן עניים יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונ' בהן ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות אלא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצוה לקיים הנד' כמו שביארנו בערכין ע"כ א"כ כפי דבריו הצוואה הזאת קיימת ואינ' בטלה מצד שצוה בדבר שלא בא לעולם והיינו הריוח וכתב המ"מ וז"ל אחר שהביא השגת הרא"בד אלא שהוא מוסיף שאף במתנת ש"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיי' דברי המת כמו שהוא מחויי' אם היה קיים ועיקר והאמת כי לדעתי ערביך ערבא צריך דמי שאמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש כו' מאן לימא לן שהוא היה מחוייב לקיים כיון דלאו בלשון נדר קאמר ליה והכי כתבו התוס' פ' שור שנגח ד' וה' וז"ל היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא תנהו לעניי' ולא נדר הרי שאפילו כשאמ' בלשון נדר לא החליטו הענין אלא שאמרו דומ' שמתחייב כו' כ"ש כשלא אמר בלשון נדר שאינו חייב וא"כ כמו שהוא אם היה קיים לא היה מחוייב כך כשהמצוה מת אין היורשים חייבי' וכפי דעת הראב"ד בהשגה כן דעת הרי"ף וכן דעתו כמו שהביא הרב המגיד שכתב מה שאמר הרא"בד וזה לשונו ואני אומר אם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניי' כך וכך מן הפירות שיצאו וכן כל כיוצא בזה הרי חייב עצמו ויתן אבל אמר תנתן לעניי' כך וכך מהפירות שיצאו לא קנו עניים ונר' בעיני שלזה נוטים דעת הסמ"ג כי הוא כתב וז"ל כתב הרמב"ם דין ההקדש כו' עד זכו בהם עניים וכתב שיש גאונים חולקים ואומרים שאין עניים זוכים בדבר שב"ל ולא הביא סוף הלשון שכתב הרמב"ם ואין דעתי נוטה לדבריהם וכ"כ הטור שדעת אביו נוטה לדעת הגאוני' ובתשו' הגאון בדורנו כמה"רר דוד כ"ץ זצ"ל מצאתי וז"ל ומה שכתבת ורצית לדמות מי שצוה להלות לעניים לידור פלו' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה דלא אמר כלום הא נמי ליתא דהא הוא מזכה לעניים גוף המעות כדי ליהנות מהם ודמי לאומר תנו לפ' בית לדור כו' הרי מתוך דברי השואל שנר' היה חכם והמשיב הרב הנז' משמ' דסבירא ליה דדין העניים כדין ההדיוט דע"כ לא קאמר הרב אלא משום דמקדיש גוף המעות הא לאו הכי מודה הוא דלא זכו עניים וכן נר' ג"כ מלשון אחר שכתב וז"ל ואפילו לדברי רי"בה שכת' בשם הרמב"ם וכתב הוא ג"כ שדעתו נוט' בכך שאם צוה אדם כשהו' ש"מ כל מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים זכו בו עניים כו' נר' מלשונו דהלכתא לאו הכי אלא כאלו אמר לדברי פשיטא אלא אפי' לדברי רי"בה כו' וק"ל באמ' כי תמהני מאד היכן ראה הרב דדעת רי"בה כסברת הרמב"ם דאדרבא איפכא נר' בהדיא מתוך לשון ריב"ה שהרי כתב בסי' רי"ב וז"ל כתב הרמב"ם כו' עד וכתב עוד דין העניים כו' כנז"ל עד ואין דעתי נוטה לדבריהם. וכתב תכף ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים והוא סברת התוס' אח"כ כתב והראב"ד השיג ג"כ עליו א"כ איני יודע איך אפשר בעולם לומר שרי"בה סובר כסברת הרמב"ם ואי אפשר לומר לע"ד אלא שנפל טעות בספרים או שלא עיין הרב דברי הרמ"בם וחשב שסוף לשון הרמב"ם שכתב ואין דעתי נוטה לדבריהם שהיו דברי רי"בה והאמת שאי אפשר להיות כן אלא שאם לזה כיון במחילה רבה היה כשגג' כו' ולפום ריהטא לא אשגח מר ובפרט כי לדעתו לא היה מעלה ולא מוריד כן אומר לי לבי עד אמצא דבר המתיישב יותר סוף דבר שלדעתי צואת הקדש ריוח החצר רוח ישאנו ואין בה ממש כי לדעתי רוב הפוסקי' אשר מימיהם חנו שותים סוברים כן ולא יהיה אלא הגאונים והרא"בד והרא"ש גם התוס' הכי ס"ל כדברי הרא"ש מ"מ לא יצא מדבר שהוא מחלוק' ופלוגתא דרבוותא והנכסים בחזרת יורשים קיימי מן הטעמים שזכרתי ואין להוציא מידם וכמו שכתב הרב הנז' בסוף תשובתו וז"ל מ"מ אמינא דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא מספק קנו יורשים דנכסים בחזקת יורשים קיימי ואפשר היה לסייע הדין ג"כ מן הטעם הראשון אלא שלא יכולתי להאריך וכבר כתבתי שדין הדיוט עם הקדש של זמן זה הוי כדין הדיוט עם הדיוט @77[גם תשו' הרשב"א סי' תרנ"ו מסכים לכל מה שכתבתי עיין עליו]@88
492
תצ״גוכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביאה הטור ס"ס רי"ב הנז' וז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין וא"כ זכו היורשין ואפי' שהיה זכות ההקדש והיורשי שוה בשוה וזה דאורייתא כ"ש וק"ו שאפי' לסברת הרמ"בם זכות ההקדש אינו אלא משום מצוה לקיים דברי המת וזה אינו אלא מדרבנן וזכות היורשין הוא מדאורייתא ולא אתי ספק דרבנן ומפיק זכות יורשין שהוא ודאי דאורייתא ועוד היה אפשר להארי' אלא שקצרתי כי דעתי די במה שכתבתי ומותר להעמיד יורשין על חזקתם וה' היודע ועד כי לא נכנסתי בזה כי אם לראותי היות מצוה רבתי:
493
תצ״דשאלה ראובן הפריש ס' אלפים לבנים מנכסיו לחברת ת"ת יע"א בזה האופן שקבץ פרנסי ומנהיגי החברה שבימים ההם ואמר רצוני שתעשו שטר חוב עלי מסכום כך לבנים שאני חייב לפ' פרנס החברה וכל זמן שיהיו בידי חייב אני ליתן ריוח מהם שומה וכן נעשה שטר חוב עליו על א' מחשובי הפרנסים ובחייו קנו הפרנסים חצר א' ופרע אותו והוא הקדש לת"ת ונשאר חייב מלבד החצר הקנוי עוד מ"ב אלפים לבנים כשנתבקש בישיבה של מעלה נתבקשו פרנסי החברת בחברת רבני העיר וקראו לשמעון אחיו יצ"ו ועשו עמו שיעשה שטר מחדש שהוא חייב לתת אותם לזמן קצוב כו' וכן עשו שטר חוב גמור עליו עתה כאשר הגיע זמן הפרעון ושאלו ממנו הפרנסים כדי לקטת חצר א' עבר רוח אחרת עליו ומסרב לתת המעות ובראותו שדוחקים אותו בקש עילה שרוצה לשנותם וליתנם לצפת תו"בב או לירושלים ושואלים אם יש כח בידו לעשות או לאו:
494
תצ״התשובה
495
תצ״וחבל על הזמן שהגיענו לידי כך דפשיטא יותר מביעתא בכותחא שאין כח בידו כלל ולא מבעיא השתא שכבר יצאו מרשותו מכל וכל אלא אפי' עדיין לא היה עליו שטר כיון שהמקדיש אותם הוא בעצמו עשה אליו שטר חוב כבר באו לידי הגבאין ואין לבניו וליורשין שום כח יותר ופרנסי החברה יעשו הטוב בעיני ה' ואדם כמו שבח בתשובה עד שכתב שאם הודיע לקהל שהוא נודר כ"וכ לתת ביד הגבאי ועניים שבעיר ושוב העני אפי' הוא גופיה לא מצי מעכב אפי' לעצמו ור"פ ז"ל כתב אם פי' הנותן העני למי יתן אסור לשנות לעולם ולהיות יגיעת בשר להאריך בזה לא ראיתי להאריך לבד להעתיק כאן מ"ש הרי"בה י"ד וז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל שצדקות שהתנדבו לצורך בהכ"נ או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותן לצרכי בית המקדש או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבים אבל לא מת"ת לצורך ב"ה ע"כ והשתא בני העיר שיש כח בידם לשנות כנז' אין כח בידם לשנות מת"ת לב"ה מי שאין לו כח כלל כנ"ל היאך יעלה בדעתו שטות כזה לשנו' וליתן לצפת ואפי' לירושלים שאני אומר שאפי' שגדלה מעלת א"י תו"בב מ"מ ידוע ונגלה לעין כל שקדושת חברת ת"ת יע"א אשר בשאלוניקי בגלות הזה ובזמן הזה לא נשמע מקום מקודש ממנו מרוב יתומים ובני עניים הבל פה מתנוקות נקיים מחטא בכמות ובאיכות קדושת הבית הנז' אין למעלה ואפי' הפרנסים לע"ד לא היה בא מידם לשנות מקדושה חמורה כזאת לשום קרושה אחרת ואפי' היה המקדיש מקדי' סתם כ"ש השתא שהוא המקדיש ידע צפת וירושלים ורצה בפי' להקדיש לחברת ת"ת הנז' שפשיטא שאין כח לשנות כנ"ל וק"ו אאיו זה שהבל יפצה פיו ובכל שעה עובר על גזלת העניים התנוקות האלו ועתיד ליתן את הדין על סרבנותו כי אם היה לו דעת ויראת ה' היה לו למהר לעשות המצוה כי לא ידע מה ילד יום ולמדנו ממשה רבן של נביאים אדוננו ע"ה דכתיב אז יבדיל וכו' ודרשו רז"ל שלא היו קולטות עדין אפ"ה רצה לעשות מה שבא מידו לעשות כתבתי לאור נר מוצאי שבת מה שבא מידי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה אמר כה הצעיר שמואל די מדינה:
496
תצ״זעוד על ענין הקדש אם שייך בו דין מעילה בזמן הזה נכתב להחכם השלם ה"ר יוחנן נר"ו גבור ואיש מלחמה מוציא לאור תעלומה ידו בכל רמה החכם השלם כמה"ר פ' נר"ו גם שהיתה שומה בלבי שלא לכתוב בענין זה ענותך תרבני והוא הניעני להשלים רצונך ולהשיב תשובה לדבריך אלה האחרונים ז"ל שכתב מר ולא יזכר שם מעילה כו' ולבסוף כתב ואין מי שיסבור שם מעילה ח"ו ע"כ תמוהים הדברים בעיני דהא כלבו כתב וז"ל כתב בעל התרומה כו' עד גם בהגהות פ"ק דע"ז בשם רשב"ם דאסור לאדם לומר הרי אני מניח כו' עד ופי' ר"ת דבזמן הזה אין תקנה למטלטלים כו' ומאלו המקומות נראה דיש מעילה בהקדש בזמן הזה הן אמת שמאחר שאני לא הבאתי הלשון מאלו בלי ספק שהיה לכ"ת מקום לתמוה עלי אבל האמת אגיד לכבור תורתו כי שמעתי פעמים רבות ממורי הגדול זצ"ל כי כשהיה בידו פסק מרשב"א היה שוקל אותו כמעט כנגד שאר הפוסקים וכאשר כתבתי זה פעמים משמו בפסקי' ועתה כאשר ראיתי תשובת הרשב"א גם הרא"ש מסכים לדעתו לא חששתי לחפש אחר ספרי' אחרים ובפרט הכלבו כי על נפשי איני פותח אותו בשמיטה א' פעם א' גם זה קבלתי ממורי כי מי שירצה להלך אחר אלו הספרים יכלה הזמן והם לא יכלו אחר שיש ביד אדם הרי"ף והרמב"ם והר"שבא והר"אש פוסקים מובהקי' די בזה עם רבותנו בעלי התוס' ומכל מקום אחר שבאו לידי אלו הלשונות ראיתי להודיעך דעתי בהם ולפי שמתוך ריסי דבריך נראה כ"ת מגמגם או מספק אם הם דברי הר"אש אומר כי לא אותה תשובה לבד יש אלא תשובות אחרות ובפרט כי בנו הריב"ה בח"ה סי' רי"ב כתב וז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין דאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו עכ"ל והשתא כפי מה שעלה על דעתם דברי הר"אש קשיין אהדדי שהרי הרא"ש בפסקיו הביא הברייתא בפ"ק דע"ז תניא אין מקדישין כו' ואין לומר שכבר מצינו שכותב ברבריו בתשובות הפך דבריו בפסקים דזה אינה תימא שכן מצינו ברבנו הקדוש ע"ה בילדותו סבר הכי ובזקנותו הדר כדאיתא בפרק הזהב אמנם בריית' ערוכה א"א לומר כן אלא שמה שהביא הברייתא וכן הרי"ף בהלכות היינו שהקדיש בפירוש לב"הב או ששאלנו את פיו ואמר שכן היה כונתו שכהוציא הקדש מפיו היה כונתו לבדק הבית וכן הייתי יכול לפרש לשון הכלבו אבל לשון הגהת הר"אש א"א לפרש כן אלא צריך פי' אחר וקודם זה אומר שראיתי לשון הר"ן שהבהילנו לכאורה יותר שכתב בחדושיו על ההלכות וז"ל תניא אין מקדישין וכו' קסבר סתם חרמין לב"הב וכו' וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומעל הרי משמע דמיירי במקדיש סתם ומ"ה כתב דאיכא מעילה בפי' וא"כ היה נרא' סתירה לדברי בפי' יותר מכל המקומות הנז' אלא דאי דייקינן ביה שפיר אדרבא איכא למידק מיניה סייעתא לדברי וטעמא דה"ל להר"ן למימר קסבר דהני סתמן לב"הב מדלא אמר הכי אלא סתם חרמין נראה דוקא סתם חרמין הוו לבדק הבית הא הקדשות וערכין סתמו לא הוו לב"הב או לכהנים והאי תנא סבר כההוא תנא דסבר סתם חרמין לב"ה והוי פלוגתא בערכין פר' המקדיש דתנן התם ר' יהודה בין בתירה אומר סתם חרמין לב"הב כו' וחכמים אומרים סתם חרמין לכהנים ותנא דברייתא דע"ז סבר כר"י בן בתירא אבל הקדש שייך לבדק הבית ושייך לעניים ושייך לפדיון שבויים ושאר מצוות שלשון הקדש ר"ל הבדלה וא"כ גם כשהיינו אומרים בזמן הבית דסתם הקדש לבדק הבית אע"ג דמשמע שאר מילי נמי מ"מ עכשיו שאין לנו בית בעונותינו סתם הקדש לצדקה והוי חול ואין בו מעילה כמו שכבר כתבתי וגם הלום ראיתי אחרי רואי הגהה בספר רב אלפס החכמים מויניציא וז"ל ריא"ז ונר' בעיני שהמקדיש בזמן הזה לב"ה ואעפ"י שהוציא מפיו לשון הקדש אם לא היה לבו אלא על ב"ה או על שאר חפצי שמיה הרי זה לא נאסר שאין נדר חל אלא כפי מחשבת לבו והרי זה לא היה לבו על קדשי בדק הבית וקורא אותו הקדש שהוא חפצי שמים כמבואר בקונדריס הראיות הרי נוסף ריא"ז עם הרשב"א והרא"ש ובנו הטור ז"ל ומעתה יש לנו למעט המחלוקת כל האפשר ויש לנו לומר דבעל התרומה וכל הני דמשמע דפליגי אהרשב"א נמי מודו דליכא מעילה בסתם הקדש בזמן הזה אלא שאמרו שאסור וכו' מפני שמי ששומע דבריו נראה כן שמקדיש לבדק הבית וכהא דאמר במס' פסחים שאסור לומר בשר זה לפסח משום דנראה כמקדיש קדשים כו' ומ"ה החמירו שאם אמר הקדש ירקבו כו' או ישאל על נדרו וכל זה יש לנו לומר למעט המחלוקת וגם מטעמא דקי"ל בנדרים פיו ולבו שוים בעינן ואחר שכן חוזרני לומר דאין כאן מעילה אלא איסורא דרבנן בעלמא ונראין הדברים ברורים ומוכרחים דפשיטא דבזמן הזה אין שום אדם שיקדיש למזבח ולא לבדק הבית וא"כ איך אפשר לומר דמי שיאמר עתה שנכסיו יהיו הקדש שנאמר שהם קודש ויש בהם מעילה לא יעלה על לב ומה שאמרו אותם שהחמירו אינו אלא איסור' דרבנן ואחר דאיכא הרשב"א והר"ז והרא"ש ובנו שכלם כתבו בפירוש שאין בהקדש דזמן הזה דין הקדש אלא דין חולין אין להרהר בדבר כנלע"ד ושלומך ובריאותך ישגא וירבה כנפש' הטהור ונפשי הנשברה.
497
תצ״חשאלה חבר' ת"ת אשר פה שאלוניקי יש חצרות והקדשות להיוח פרותיהם לפרנס' החברה יע"א ובאחד מן השנים הסכימו פרנסי החברה הסכמה אחת הלא היא שלא יוכל שום פרנס מפרנסי החברה לקנות שום דבר בנכסי הקדש לא ביוקר ולא בזול לא במדודים ולא בהמתנה בשום אופן בעולם גם לא יהי כח לפרנסים המשרתים למכור לשום פרנס שום דבר מנכסי ההקדש בשום זמן בעולם ונמצא באחד מהשנים הסכימו פרנסים המשרתים באותה השנה למכו' חצר א' מחצרות החברה באומר' שימשך יותר ריוח מדמי מכירת החצר מהנמשך משכירות החצ' ומכרוהו לשמעון א' מהפרנסים המשרתי' בשנה ההיא והחזיק בו שמעון עד היום הזה והנה אמת נכון הדבר שבעת המכיר' נתעוררו רבים מאנשי הק"ק למחות בידי הפרנסים המוכרים ולא עלה בידם למחות במכירה ויהי היום אחרי שנתמנו פרנסים אחרים בחברת ת"ת נתנו אל לבם לעורר על מכירת החצ' ומבקשי' לחזור ולזכות בחצר הנז' וטוענים שאותה המכיר' שמכרו הפרנסים הראשונים הרי היא בטלה מעיקרא מכמה טענות ראשונה כי עם היות שהפרנסי' המוכרים לש"ש נתכונו מ"מ לא היה כח בידם למכור החצר מכמה טעמים אחד מצד ההסכמה שהסכימו הפרנסים שלא יוכל שום פרנס לקנות שום דבר מנכסי הקדש ולא יוכלו שאר הפרנסים למכור שום דבר וכיון שמכרו מה שלא היה כח ביד' בטל המכירה והטעם השני כי הפרנסים האלו חקרו ודרשו מעל ספר הזכרונות מהקדשות החברה ומצאו כתוב שהחצר הנזכר שנמכר לשמעון קנאוהו בעד סך מ"ב אלפים לבנים ונתפרש שם שנכנסו במקח החצר הנז' כמה סכום שהקדישו אותם הבעלים על מנת לקנות בהם קרקע לחברה ומקצת' הוקדשו על מנת שיכנסו במקצת החצר הנז' כאשר כל זה מפורש בכתב יד הסופר הנאמן שהי' משרת בימים ההם ועתה איננו כי נפטר לבית עולמו. וא"כ טועני' הפרנסים העערערים על המכירה דכיון שאותם המעות שנכנסו במקנת החצר הנ"ל הוקדשו על מנת לקנות מהם מולקייש והפרנסים הקונים עשו שליחות הבעלים וקנו החצר הנ"ל הרי חל קדושת אותו ההקדש באותו חצר לשם הבעלים ואין כח שום אדם אחר כך להפקיעו מאותו החצר ולשנותו לדבר אחר ומה גם בנדון זה שלא קנו מאות' דמים חצר אח' לקיים צואת המקדישי' ומ"ג כי לפי מה שפורש שיש מן המקדישים שהכניסו דמיהם בפי' במקנת חצר זו ואעפ"י שלא פורש זה ע"י עדים מ"מ כיון שנמנא כתוב בכתיבת יד הנאמן הסופר שהיה בימים ההם הרי נאמן כבי תרי וא"כ בטל המכירה הנזכרת מעיקרא ותחזור החצר אל ההקדש הנ"ל ומלבד אלה טוענים הפרנסים כיהחצר הנז' מכרוהו הפרנסי' המוכרים בלי הכרזה כלל ולא גרע מקרקעות יתומי' שצריך הכרזה וכל שלא הוכרז לאו כלום הוא ועוד טוענים על המוכרים אותו מה ראו למכור חצר כזה כי אין כמוהו בכל הארץ לשבח ויופי וחדש ממש והוא עדי עדית מכל החצרי' הנמצאים אל החברה כי היה ראוי להם למכור מחצרות הגרועים ולהניח המשובח ומה גם אחרי שומעם קול המון מערערים על המכירה כ"ש שלפי הטעמים הנ"ל יראה כי המכירה בטלה מעיקרא על כל הטענות הנ"ל יורינו מורינו אם הדין עם המערערים על המכירה אם לא:
498
תצ״טתשובה
499
500הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל י"ג וז"ל בתים של הקדש נמכרים לצורך הקדש ע"י בעלים שהקדישום או ע"י שבעה טובי העי' במעמד אנשי העיר הא לך מתשובה זו שצריך ז' טובי העי' במעמ' אנשי העיר גם תנאי שני שיהיה המכ' לצורך הקדש הא אם חסר א' מאלו הב' דברים המכר לא הוי מכר וידוע שחברת ת"ת לא הית' צריכ' למכירת קרקע כזה בפרט בהיות הקרקע הזה המובחר מכל קרקעות חברת ת"ת והית' עדי עדית וגם כי היה ברשות חכמי העיר מ"מ נרא' שצריך שיהיה במעמד אנשי העיר ואינו נקרא מעמד אנשי העיר אם לא נמצאו יחד כל ראשי הקהלות כן נראה לע"ד אמת כי מתשובת הרא"ש יש מקום קצת לכאור' להקל כי כתב בתשו' על הקדש שנמכר זה אומר שנמכר ע"י ז' טובי העיר והמערער מכחיש ואומר שלא היו ז' טו"ה וכת' שם שז' טו"ה אין פי' שיהיו ז' טובי העיר חשובים בחכמ' ובעושר אלא ז' אנשים שהעמידום עליהם צבור פרנסים סתם ענייני אותו העיר והרי הם כאפטרופסים עליה' האמת שגם שם כתוב וז"ל מן הירושל' במה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אנשי העיר אפי' א' ואם שלא קבלו עליהם אפי' מאה בעסק זה אין ממכרו ממכ' ומסי' בעמיד' בסתם לפקח על עסקי צבור כלו' שהעמידו עליהם הצבור ז' פרנסי סתם לפקח על עסקי צבור לפיכ' כשהם ז' יש להם רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אעפ"י שלא העמידו אותם עד"ז בפי' אבל פחות מז' אין כחם שוה להיותם ככל בני העיר עד שיטילו רשות בפי' מבני העיר ע"כ. ומכאן היה נר' בנ"ד כיון שאלו פרנסי החבר' נתמנו סתם על כל צרכי החבר' הרי הם כאלו מכרו מדעת בני העיר כך נרא' לכאורה ונרא' שהרשב"א והרא"ש חולקים כיון שהרא"ש לא חלק כלל אלא סתמא קאמר שצריך ז' ע"י בני העיר וכן נר' שדומ' ע"י הבעלי' שהקדישום דכמו דהתם הוי דוקא גם בז' טובי העיר ע"י בני העיר עוד טעם אחר היה נרא' לבטל המכר שהרי נכסי הקדש ונכסי יתומי' צריכים הכרז' וחצר זה לא הוכרז א"כ טעו בדבר משנה וחוזר גם טענ' זו נראה שהרשב"א מבטל אותה במה שכתב שם שאם היה כח בצבור לשנות הקדש זה אפי' מכרו בלא הכרזה מכרם קיים וא"כ אם היה צריך לראות וליד' בנ"ד אם היו יכולים הצבור לשנות חצר זה אם לא ואם היו יכולים לשנות לא היה צריך הכרזה לדעת הרשב"א ז"ל אך מ"מ נראה דודאי שלא היו יכולים הפרנסים לעשות מה שעשו אחר שיש הסכמה כתובה שלא יוכל שום פרנס לקנות שום דבר מנכסי החברה כנז' בשאלה ולא גרע זה מטעם מחא' כתב הרשב"א בתשו' הנז' שכתב שהוא טעם שהמכר בטל שגם בני העיר נרא' שלא היו יכולים לשנות שום דבר בחצר הזה אחר שרוב המעות שבהם קנו הפרנסים הראשו' החצר הנ"ל נכנסו מאת המקדישים ע"מ כך וא"כ אין רשות בעולם לקנות שום הדיוט חצר זה ולא לפרנסים למוכרו וא"כ חזר הדין למה שכתב שם הרשב"א שכל ב"ד שמוכרי' קרקע של אחרים כקרקע של יתומים או של הקדש או של ב"ח צריכים הכרזה וכל שמכרו בלא הכרזה נעשו כטועי' בדבר משנה וחוזר ומטע' זה נרא' שאפי' שחכמי העיר נתנו רשות לפרנסים שבאותו זמן למכור אין המכ' מכר כיון שטעו בדב' משנ' דודאי הקד' זה לא היו רשאי' הצבור לשנותו מהטעמי' שהזכרתיו לפיכך כל שלא דקדקו בשימתו ולא הוכרוז חוזר כטועה בדבר משנה עוד נראה לי טעם גדול לבטול מכר זה שהרי כתב הרשב"א כשהעמי' הצבור ז' פרנסים סתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהם ז' יש להם רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אעפ"י שלא העמידו על דבר זה בפי' אבל פחות מז' אין בהם שוה להיותם ככל בני העיר עד שיטלו רשו' בפי' מבני העיר ע"כ וא"כ נר' בעיני שכמו שכשמעמידים ז' מה שעשו הז' עשוי ופחות א' אינו כלום עד שיטלו רשות מבני העיר כך כשמנהג העיר להעמיד א' אם חסר אחד מהם מעשיהם בטלים עד שיטלו רשות מבני העיר ובנ"ד ה"ל כאלו חסר א' שכיון שהקונה היה אחד מהפרנסי' אין כאן אלא ו' ונמצא שהמכר בטל באופן דמכר זה בטל לדעת הרא"ש הדבר ברור ואפי' היה הרשב"א חולק בדבר היינו יכולים לומ' העמד קרקע בחזקתו כיון דאיכא ספקא דדינא כ"ש שכבר הסכמנו בנדון זה דעת הרשב"א עם דעת הרא"ש מן הטעמים הנזכרים לעיל כ"נ לי ואם אמור יאמר הקונה שהוציא בחצר שישלימו לו ההוצאות גם זה למדנו מתשובת הרשב"א הנ"ל שדין זה יש לקונה עם פרנסי החבר' שמכרו לו החצר ועליהם מוטל אחריות כמ"ש הרשב"א בסוף התשו' הנז' סי' תר"ח הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי.
500
501שאלה ראובן מכר לש' חזקת חנות אחת סך חמשים גרוש' בזמן שהיו שוים לערך חמשים או חמשים וחמשה לבנים כל אחד מהם ונעשה שטר מכירה חתוכה וחלוטה בכל חזוקי' סופר ובכל תוקף ולאחר קצת ימים חזר שמעון ומכר חזקת החנות הנז' לראובן עצמו בסדר ואופן שלא יזכה ר' הנז' בחנות הנז' רק לסוף ג' שנים ובתנאי שיפרע ראובן הנז' לשמעון הנז' בתוך ל' יום להגעת השלש שנים הנז' דמי המכירה הנז' שמכר שמעון לר' דהיינו חמשים גרוש' וכתוב שם בפי' שיתן ויפרע לשמעון בעד חזקת החנות הנז' חמשים גרוש' במטבע גרוש' שיהיה משקל כל אחד מהם תשעה דרהם וחצי ולא הוזכר בשט' סכום לבנים כלל רק סך ן' גרוש' שישקול כל א' מהם ט' דרה' וחצו ויהי היום כאשר הגיעו הג' שנים הנז' ובא ר' לזכות במקנת החנות בזמן הרגשוש' נתייקרו ושוים כל אחד מהם שבעים לב' ורוצה לפרוע לש' באותו הערך שהיו שוים בזמן המכיר' שנכתב השטר וטוען שעם היות שכתוב בשטר שיפרע לו חמשים גרוש' יש במשקל ט' דרהם וחצי כל אחד מהם מ"מ כיון שהוא ידוע לכל שבאותו הזמן לא היה שוה הגרוש' רק לערך נ"ה לב' א"כ לא יחוייב לפרוע לו רק אותו הסך שעולים חמישים גרוש' לערך נ"ה וש' טוען שכיון שלא נז' בשט' סכום לבנ' רק חמישים גרוש' משקל ט' דרהם וחצי כל אחד מהם א"כ מחוייב לו ר' לפרוע לו ן' גרוש' אפי' שנתייקרו מאד דאלת"ה אלא כמו שטוען ר' א"כ למה לא נכתב סכום הלב' בפי' אלא שכתב גרוש' סתם ממשקל ט' דרהם וחצי אלא ודאי נר' שיחוייב לפרוע לו חמשים גרוש' שלמים אפי' שיתייקרו ואם יקיים תנאי פרעונם יתקיים המכירה ואם לאו הרי היא בטלה ילמדנו רבנו הדין עם מי:
501
502תשובה
502
503מיו' שאירע עלית הגרושות וראיתי המריב' בין הסוחרים ונושאים ונותנים ומי שהיה חייב לחברו מאה גרוש' מסחורה או מהלואה ומי שהיה צריך לקבל היה אומר מאה גרושי אתה חייב לי תן אותם לי ומי שהיה צריך לפרוע היה אומר שזה מאה גרוש' אני חייב והנה עתה תשעים שוים ק' אין לי ליתן יותר ועל זה נתרבו ההפרשים והמחלוקות בין הסוחרים ואני החתו' למטה סדרתי פסק אחד והארכתי והוכחתי מן הדין הגמור אינו חייב ליתן אלא שוה מאה גרוש' לא ק' גרוש' ממש וזה כי עינינו הרואים דרך משל כי בשביל גרוש' א' היו נותנים סאה קמח ועתה אחר העליה זילי פירי ונותנים בעד גרוש' סאה ורביע הייטב בעיני ה' הא ודאי לא ומה גם עתה בעניין זה דאיכא צד רבית ודבר זה אין הדעת סובלו והוכחתי בראיות כאשר יראה המעיין אבל בנדון זה נר' בעיני שאינו כן שהרי אין כאן צד רבי' כלל אחר שאין כאן אלא מקח וממכר ושמעון קנה החנות קניה גמורה כדת וכהלכה והרי זכה שמעון בחנות והיא שלו והיה בידו של ש' שלא למוכרה לר' בסך כ"כ גרושי' דלא מבעיא אם כתוב כן בלשון זה נתחייב פ' למכור לפל' חנות פל' בעד כ"כ גרוש' דנראה דלא הוי מכר כלל לפי מה שנר' מדברי הרשב"א בתשו' הביאה ב"י ח"מ סי' ר"ו בסופו וז"ל כתב הרשב"א שאלת מי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו לחברו וחברו קנה לו בקנין גמור שיקנה לפי ראות שני אנשים הבקיאים בשומא ונתרצו שניהם ע"כ הודיעני אחר שלא קבעו זמן על כך על כן ימשך זמן הקניה לעולם כל ימי חייהם. תשו' לשון זה שאמרת איני מכירו ואיזה ענין לקניינים אלו וקניין דברים בעלמא לא הקנה המוכר ביתו לחברו אלא שקנה מידו שימכור ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום ועובדא דההוא גבר' דאמר לחברי' אי מזבנינא להא ארעא לדידך מזבנינא במאה זוזי כו' דאלמא איזבנא בק' לכולי עלמא קנה קמא התם בשקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנ' שתהיה קנויה לו הא לאו הכי לא קנה כלו' וכ"כ רבנו האיי בס' המק' כגון שקנו מן המוכר ואמר ליה הקניתיה לך בדמים כו"כ מעכשיו וכשארצה למכור והקרקע עומד ביד הלוקח כי האי גוונא קנה ואי לא לא קנה ע"כ הרי לך שאם לא החזיק בבית או בחנות לא הוי קנין אלא אפילו שאמרינן שהמכר מכר קיימא לן יד בעל השטר על התחתונה ונקרא בעל השטר מי שצריך להראות השטר בב"ד לקיים תביעתו כמו עת' ראובן שתובע משמעון שיקנה לו החנות ויקח סך גרושוש חמשים שאלו אין כאן שטר היה שמעון יכול לטעון לא היה דברים מעולם עתה צריך לסתום טענת לא היו דברים מעולם להוציא שטר ויש בלשון השטר שתי משמעיות ראובן אומר דגרושוש שישוו כ"כ מעות שהיו שוים בשעת המקח משמע וכן נר' ודאי ושמעון משי' משום הכי פירשתי לך גרושוש משקלם ומנינם לכן אם תרצה לקנו' קנה כמו שאני אומר ואם לא תניח החנות כי איני רוצה למוכרה כן נר' שהדין עם שמעון דלא דמי למה שפסקתי שהמלוה רוצה ליפרע והלוה אומר הלויתני דבר שוה סאה איך אתן לך דבר שוה סאה ורביע וכן אם מכר לו בגד בעשרים גרושוש לפרוע לזמן פ' שייך האי טעמא הנ"ל כתבתי וחתמתי:
503
504שאלה ראובן היה לו דין עם שמעון מסך מעות שלקח ממנו ברבית בלתי ידיע' ראובן ואמר לברורי' שיוציאו המעו' מיד שמעון ושיעשה החצי קדש וכן עשו הברורים ואחר זמן תבעו' הברורי' המעות מראובן אשר הקדיש והשיב ראובן שנתנם להקדש במקום הראוי ובעת הראוי ומשום לזות שפתים נשבע שבועה חמורה איך נתנם קדש לה' במקו' הראוי ובעת הראוי והברורים שואלים ממנו שיתן בידם אחרים במקומם כיון שנתנם שלא מדעתם בעיר אחרת כפי מחשבת' וראובן משיב להם שממונו היה כיון שהתורה זכתו והוא הקדיש החצי שהרשות בידו לתתם במקום חפצו ובפרט שכונתו היתה כשהקדישם לתתם במקו' אשר ידבנו לבו הלא הוא המקום אשר נתנם אח"כ יורנו מורנו אם צריך ללכת אחר כונת הנודר וכיון שנתנם לקרוביו במקום הראוי ובעת הראוי נתונים נתונים הם להם ואין כא ביד הברורי' להכריחו לתת אחרים תחתם ואף שנתנם בעיר אחרת כיון שבשעה שהקדישם נתכון לכך או אם יש כח ביד הברורים הנז' לכופו ולהכריחו לתת אחרי' תחתם במקום שלבם חפץ וחפץ ה' ביד המורה יצלח.
504
505תשובה
505
506נר' שיש לעיין בענין זה ג' דברים א' צריך לידע תחלה אם חל ההקדש בענין זה או לא כיון דקימא לן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ב' את"ל דחל' ההקדש צריך לראות אם הדין הוא עם הנודר לחלקם למי שירצה או עם הדין עם הברורים שרוצים לחלקם לעניי עירם כפי ראות עיניהם. ג' את"ל שהדין עם הברורים עדין יש לספק ולומר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד לא כפינן לנודר לחזור וליתן כיון שהוא אומר שכבר נתנ' ונשבע על כך אין לכופו ע"ז יותר. לחלק הא' נראה ברור שהנודר היה חייב לקיים נדרו ואע"ג דנר' קצת מדברי המרדכי שהיה פטור שכתב וז"ל ירושלמי רב הוה מפקד לשמעיה בדין כי אמינא לך הב דינר לפ' אי עתיר הוא תא ואמלי' בי ואי עני הוא לא תמליך בי כו' עד אבל אי עני הוא לא תתיעץ בי אלא תן לו כי איני יכול לחזור בי מפני שהוא נדר ודוקא שיש בידו בשעת הנדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל עליו ומצי לחזור ביה וראיה מפ' שור שנגח ד' וה' גבי ההוא דתקע כו' מדבריו היה נראה לומר דבנ"ד נמי כיון שלא היו המעות בשעה שנדר היה יכול לחזור בו:
506
507אמנם נראה דהא ודאי ליתא שהרי התוס' ז"ל בההוא מעשה דפ' שור שנגח ד' וה' חלקו בין אמ' ניתבי' לעניים או ניתביה להקדש לאומ' לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דאע"ג דכשאמר נתביה לעניים או להקדש יכול לחזור בו כשאמר לכשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה אינו יכול לחזור בו כי נתחייב מטעם נדר ולזה הסכימו הפוסקים ז"ל וכ"כ הטור בפשיטות בסי' רנ"ח י"ד וז"ל מקדיש או נודר דבר שאין בידו אינו כלום אבל אם אומר כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו או ליתנו לצדקה כשיבא לידו אפי' האומר חוב לי ביד פ' יהיה לצדקה אם אמר כן בפני הגבאים ובפני בעל חוב זכה ע"כ ור"י חדש בזה דבר אחר ומתוך לשון הטור הנז' נראה דוקא כשהקדיש בפני הגבאים חל ההקדש אפי' שלא בלשון נדר אבל בפני אנשים אחרים צריך שיהיה בל' נדר ואז יתחייב המדיר לקיים דבריו ואי לא לא ומדברי ר"י נראה דאדם חשוב או טובי העיר חשיבי כגבאים והוו יד עניים וחל ההקדש מ"מ בין יהיה כן כדברי ר"י ז"ל ובין שלא נודה לדבריו בנ"ד איכא תרתי איכא נדר כיון שאמר אעשה החצי קדש דהוי כמו אקדישנו וחייב לקיים הנודר את נדרו. ויש עוד שאמר כן בפני הברורים ולדעת ר"י אפי' שאמר כן שלא בלשון נדר אלא כמקדיש ממש חל כיון שהוציא דבריו בפני הברורים ואפשר לפרש דברי המרדכי שאינם חולקים לדברי שאר הפוס' ולהיות כי בנ"ד לא נודע אם אמר כן בפני שמעון ובפני הברורים יחד לכן איני חושש אלא לטעם הא' שהוא פשוט ומוסכם שכל שאמר כשיבא לידי אקדישנו הוי נדר וחייב לקיים נדרו ודי בזה לחלק הא':
507
508מעתה נבא לחלק הב' דנראה ודאי לכאורה שמחוייב היה זה ליתן ביד הגבאים או שיחלקם לעניי אותו העיר לפי ראות עיניהם וראיה לזה מהא דתני' במס' מגלה פ' בני העיר בה"ע שהלכו לעיר אחרת ופסקו להם צדקה נותנים וכשהם באים מביאין אותו עמהם ומפרנסין בה עניי עירם ע"כ ופר"שי ז"ל ופסקו להם צדקה נותנים להוציא עצמם מחשד כו' ומפרנסין בה עניי עירם ע"י גבאים שלהם ע"כ. הרי מכאן ראיה גמורה לנדון שלנו שהיה צריך איש זה לצאת מחשד ועוד שצריך לפרנס עניי עירו ולא שיוציאה הוא מעצמו אלא ע"י הגבאים שלהם וכ"ש כשהוא בעיר בעצמו ונדר ליתן צדקה סך כך שצריך שיהי' לעניי אותה העיר וע"פי גבאי אותה העיר ואין תקנה אחרת להוציאו מן החשד אפי' שישבע שכבר חלקם לצדקה ודמי זה לדין דמניקת שאסורה לינשא כל כ"ד חדשים אפי' תתן בנה למניקת אחרת ותשבע המינקת להניק אינו מועיל כמ"ש הפוסקים ז"ל ה"נ נראה דתקנה זו קבועה היא ואין לשנות מדבריהם כ"נל וכ"כ המרדכי בשם ר"מ והביאו ב"י בסי' רנ"ח. וז"ל נשאל לר"ם על א' שאמר אם אשחוק בקוביא אתן ה' זהובים לצדקה ועבר על נדרו ואומר ליתנם חוץ לעיר נ"ל דבר פשוט שיתנם לעירו ע"כ וא"כ אחר שהוכחנו למעלה שראובן חל עליו חובת הנדר ואמר אעשה החצי קדש היה חייב ליתן אותם לעניי עירו או להקדש עירו ע"י גבאי העיר כנז':
508
509אמנם אחר שכבר אמר זה שנתנם למי שיראה בעיניו אע"ג דלכתחלה היה ראוי ליתנם לעניי עירו ע"י גבאי העיר כמ"ש מ"מ כבר יצא ידי נדרו שאמר אעשה החצי קדש דע"כ לא חיי' רבינו מאיר לההוא גברא שהיה רוצה ליתן הצדקה חוץ לעיר ועדיין לא נתן אבל זה שכבר נתן נל"עד שאפי' לדעת ר"מ אין מחייבין אותו לחזור וליתן והטעם שמצאתי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה ב"י י"ד בפי' הנז' אחר שכתב ששורת הדין האומר תנו מנה לעניי' אין במשמע אלא עניי עירו כתב וז"ל וע"כז לא ראיתי בא' ממקומותינו שנהגו כן כו' עד וכן ההקדשות שעושים סתם מחלקים לרצונם בין למקצתם בין לכלם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת לפי' נראה שכל המקדיש לא שיחלקו בשורת הדין הקדיש אלא כפי הנהוג בשכבר ראה שהקדישו המקדישים שלפניו עכ"ל. וקרוב לזה מאד כתב המרדכי והובא בסי' הנז' וז"ל ואע"ג דתניא האומר תנו ק"ק זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כי כך מנהג שהרב' עשירים נפטרים בצרפת והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנים לעניי אותה העיר אלא מחלקים לכאן ולכאן ע"כ וא"כ נראה דכ"ש בנ"ד דהשתא ומה התם דהוי צואת שכיב מרע סתם ושורת הדין היה נותן בבירור כפי דין התלמוד שינתן לעניי אותה העיר כיון שהנפטר לא בירר דבריו והיה הדין מחוייב לדונו על הסתם כדין התלמוד בנ"ד שהנודר בחיים ומברר דבריו שבשעה שהקדיש היתה כונתו ליתנם במקום אשר ידבנו לבו ואי אתה יכול להכחישו שודאי שהדין עמו וכ"ת לאו כל כמיניה דכיון דסתם נודר ע"ד עניי עירו נודר אינו נאמן לזה אני אומר שהיה אפשר לומר שאפי' בזמן התלמוד היה נאמן מגו דאי הוה בעי למתשיל על נדריה שכ"כ הרא"ש וז"ל בתשובה מה שקשה לך על פי' ר"י שפי' שנדר עמים יש לו התרה לא ידענא מאי קשה למר אפי' נדר להביא קרבן יכול להתיר נדרו כ"ש אי נדר לעניים שיכול להתיר נדרו ע"כ ונ"ד על הרוב הוי כמו נדר לעמים והיה יכול לישאל על נדרו וא"כ מגו דאי בעי אמר שנשאל על נדרו והתירו לו נאמן לומר שנתן וכ"ש כפי מה שכתבנו שבזמן הזה נשתנה דין התלמוד וע"פ המנהג מחלקים הצדקה לעמי חוץ לעיר אפי' במעות שהניח שכיב מרע סתם לצדקה ואע"ג שנתן טעם המרדכי שאז היו ישראל מרובים בעיר א' ועניים מרובים משא"כ עתה שישדאל דרים מועטים במקום אשר נותנים לעניים חוץ לעיר ולא נתברר בשאלותינו היכן אירע נדון זה לשנדע אם יש בה עניים מרובים או מעטים מ"מ הרשב"א לא חלק בזה כלל אלא סתם נראה שנשתנה דין התלמוד ע"פ המנהג ולע"א שנראה לי שאפי' היינו באים לדון דין זה כפי שורת דין התלמוד לינתן לעניי עיר הנודר וע"פי גבאי העיר אפי' הכי אין לחייב בנודר אלא להודיעו ולא לכוף אותו כלל וכמו שנר' ממ"ש הטור ח"מ סי' כ"ז בשם בה"ת ז"ל וז"ל וזהו כמו נודר שאם לא יחלל שבת יתן מנה לעניים שהוא מחייב לשמור את השבת וליתן מאה לעניים בקיום מצוה חייב באותו שנה אבל אין ב"ד מחייבין אותו וכן בכאן שהרי ר"ק יוצאה בדיינין הלוה והמלוה שוים ושניהם עוברים איסור וכ"כ אמר שאם יוציאו המכשלה הזאת מתחת ידם שיתן החצי לעניים א"כ אפי' היו המעו' עדין בידו לא היה עלינו לכופו רק להודיעו שמצוה מוטלת עליו לקיים נדרו ולא שב"ד מחייבים אותו ואחר שהוא אומר שכבר יצא ידי חובתו ונשבע ע"ז בדיעבד נר' לי דלכ"ע פשיטא ופשיטא שאין מחייבים אותו לחזור וליתן וכן הוא פטור ג"כ אפי' מידי שמי' אם האמ' כדבריו שחלק לעניי' ואין ראוי לחושדו ע"כ כיון שנשבע כי לא נחשדו ישר' ע"כ:
509
510שאלה מרת דונייא בואינא דואינייא בת אברהם טרוגאש נ"ע נפטרה לבית עולמה בצפת תו"בב וח"לש והיא קודם שהלכה למקום הנז' הניחה פה שאלוניקי בפקדון ביד הנבונים נשיאים ומעולים כה"ר יעקב עוזיאל וה"ר יוסף ששון סך מעות וגם אחר כך הרויחו המעות ועלו יותר מסך שהניחה ועתה באו אחיה בני ה"ר אברהם טרוגאש הנז' הדרים היום בסדרוקאפסי ותבעו מן הנפקדים הנז' כל המעות קרן וריוח כי אין יורש זולתם והנפקדים הנז' מרוב יושרם היה נר' בעיניהם לעכב המעות בפרט הריוח להיותם חוששים שמא ואולי קודם פטירתה הניחה מאותו ריוח כלום או מקצתו לצדקה או לכל דבר שבקדושה יען הכירו היותה צדקת ומסתמא הניחה מעות לענין הנז' והיורשים טוענים שכיון שלעת כזאת לא נודע דבר מזה אין לעכב זכותם הודאי בשביל הספק וכ"ש שאם באולי יודע הדבר שהניח דבר לצדקה שהם יקיימו דבריה ואני החתום למטה גזרתי שהדין עם היורשים והנפקדים סברו וקבלו הדין עליהם ומיד מסרו ליורשים זכותם רק בקשו ממני פסק דין אורה להם הדין מהיכן יוצא וראיתי כונתם טובה ורצוי' וגם אני לא מנעתי עצמי מלמלא רצונם ולא עוד אלא שראיתי להפך בזכותם ולתת טעם וסברא לשאלתם וא"כ להורות הדין דין אמת כאשר גזרתי. וזה החלי בס"ד האמת כי לכאור' היה נר' שלא מחכמה שאלו על זה לעכב המעות אשר ביד' מטעם החכם הנז' כי הדעת נוטה שאין לנו לחוש לשמא וכלל גדול יש לנו אין ספק מוציא מידי ודחי בין דאיסורא בין בממונא בממונא הדין מבואר כן ומוסכם הביאו הטור ח"מ סי' ר"פ וז"ל כל יורש שהוא ודאי יורש ויש אחר שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ע"כ ומשרש זה נמשכים דינים רבים לענין ירושה אין צורך להאריך בהם לענין איסורא נמי אמרי' בפ' דחולין השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שבר בה עצמות כל היום כלו פסולה ורב חסדא אמר כשרה וטעמא דרב חסדא אמרי' בגמ' עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק אינו פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפסיקא הלכתא בגמ' בהא דשבר בה עצמות כרב חסדא מן הטעם הנז' וכן מוסכם מכל הפוסקים מכ"ז היה נר' שלא היה מקום לשאלתם ומ"מ מצאתי להם טעם ממקום אחר והוא מ"ש רי"בש סי' מ"ו על ענין דומה קצת לזה בפקדון שהניח נפתלי ביד ראובן ונפטר ובא אחר ותבע הפקדון מיד הנפקד באומרו שהיה הוא קרוב והביא עדים ע"ז שהיו שומעים שהיו קרובים ולפעמים שהיו קוראים זה לזה קרוב אלא שלא ידעו גבול הקורבה ועד אחר אמר ג"כ שהנפטר אמר לו שהיו בני אחים עכ"ז פסק הרי"בש שאין להוציא מיד הנפקד וליתן ביד התובע ונתן טע' לדבריו כאשר יר' המעיין במקומו וז"ל שם בסיום דבריו ויש לב"ד לחוש לכל מה שאפשר שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן כו' עד אלא כיון שהדבר בא לידי ב"ד והם הנזקקים לדבר יש לחוש לכל מה שאפשר. ע"כ מה שראיתי להביא מדבריו לבד אשר מהם היה יכול אדם לדון ולטעון שהדין עם המעולים הנפקדים אלו שהרי נראה שיש לחוש לכל מה שאפשר ואין ספק שמה שאמרו אלו המעולים שמא הניחה לצדקה בשעת פטירתה שהיה אפשר קרוב מן הטעם הנ"ל בשאלה. ע"כ מה שראיתי להליץ בעד' אבל מ"מ הדין דין אמ' לאמת' של תור' לפי שמצאתי ראיתי שהרא"ש חולק כפי הנר' על סברת הריב"ש בכלל פ"ו סי' ט' על ראובן ושמעון שהיו קרובים לפי שהיה ראובן קורא לשמעון בן דודי ונפטר ראובן והניח פקדון ביד לוי ובא נפתלי ותבע לנפקד שיתן לו הפקדון של ראובן מחמת שהוא יורשו וצוו הב"ד לנפקד שלא יתן הפקדון אלא ביד שמעון אעפ"י שהנפקד היה טוען שלא היה רוצה מטעמים ואחד מהם דשמא יש יורש אחר במדינ' הים והדיינים אמרו שאין בטענה זו ממש שאין לחוש לשמא כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואו' והביאו ראיה מהא דאמרינן בגמ' פ' יש נוחלין על מתני' האומר זה בני נאמן כו' ואמרינן בגמ' ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה כו' עד אמר ליה אביי הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי השתא מיהא הא ליתנהו קמן ופירש רשב"ם וז"ל הא אמרי בני העיר הזאת דאיכא עדים וצריכים אנו לחוש לדבריהם ולהמתין עד שנשמע מה בפי העדים ומשני השתא מיהא ליתנהו ואין לנו אלא מה שעינינו רואות ע"כ הרא"ש הסכים לסברת אלו הדיינים וכתב להם יפה דנתם כו' עד וצריך הנפקד ליתן לשמעון בשבועה כל מה שבידו מממון ראובן ולא חיישינן שמא יש לו יורש במ"ה ואף אם יבא יורש אחר לא יוציא מהנפקד דבר הואיל ונתן הממון לשמעון ע"כ אם כן הדברים ק"ו דהשתא ומה התם שלא היה היורש ידוע וברור לכל אלא שהיה מוחזק לקרוב מצד דברי הנפט' לבד עכ"ז לא חש לשמא היה לו יורש אחר וגם בגמ' אפי' שהיו בני העיר אומרים שהיו עדים במדינת הים שהיו יודעים שהיו לו אחי' אמרי' השתא מיהא ליתנהו קמץ ואין לנו אלא מה שעינינו רואות בנ"ד שהיורשים הם יודעים וברורים לכל וגם לא נשמע שהנפטר' צותה כלל עא"כו שיש לנו לומר שאין לנו אלא מה שעינינו רואות ואפי' שיבא משם שצותה הנפטרת ליתן מהמעות לצדקה אין לנפקדים מזה אשם ואין להוציא דבר מידה הואיל ונתנו ומסרו הכל ביד היורשים האמתים אשר אין חשש לזולתם כלל:
510
511ודבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא ואין לאומר שיאמר הרי דברי הריב"ש עומדים כנגדו כנ"ל דמשום הא ודאי ליכא למיחש כלל בנ"ד מטעמים חדא שהרי כתב מהרר"י קארו נר"ו דהרב רשב"ץ הכה על קדקדו בכל דבריו שנית שהרי הרב הנז' כתב שבתשובה שהוא כתב הסכי' דברי הרא"ש עם דברי הריב"ש ואע"פי שלא ראיתי אני דבריו נר' בעיני דקל הוא להבין דלא פליגי בדברי הרא"ש כאשר נראה המעיין בדבריו שאין הנדון שלו דומה לנדון דברי הריב"ש דנדון הריב"ש לא היה חזקה גמורה ליורש אלא קרוב לספק אם היה קרו' מאב מאם משא"כ בנדון דהרא"ש שלא היה חשש אלא אם היה לו קרו' אחר במ"ה ועוד אפ"ת פליגי סמי הריב"ש מקמי כל הני רבוות' שהרי השואלים להרא"ש הביאו ראיה לדבריהם משמע ודאי שחכמים היו והריב"ש ג"כ הכה על קדקדו רשב"ץ ז"ל כנז' ועל הכל הרא"ש ז"ל א"כ אין להניח דברי כל אלו הגדולים מקמי הריב"ש כ"ש דבנ"ד ודאי יודה לנו הריב"ש שהדין עמנו אחר שהוא כתב ג"כ בדבריו טענת אין ספק מוציא מידי ודאי כאשר יראה המעיין שם וא"כ איך יחלוק ע"ז שאין לך ודאי יות' גדול מנדון שלפנינו גם השמא חלו' אע"פי שהוא אפשרי כיון שלא נשמע אפי' רמז מזה עאכ"ו דקי' לן בגוייהו שאם יבא צוא' מהנפטר' יקיימו דברי' וגדול' על כול' אני אומר דבכל הנהו עובדי דהרא"ש והריב"ש היה ספק יורשי' אחרי' שהיו בעול' בעת שהמפקיד הי' בעולם אמנ' נ"ד היורשי' היו בעוד' בחיים שאין יורשים קרובים זולתם ואנו רוצים עתה לחוש שמא נולד אחר פטירת' יורש היינו ההקדש שאינו חל אלא לאחר מיתה הא ודאי דבר ברור הוא דלכ"ע מודו שאין לחוש לזה כלל ולא הי' צריך להאריך בזה רק להפיק רצון המעולים הנפקדים יצ"ו הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
511
512שאלה ראובן אאזתו חולי הקולנג' הנקרא קוליקה ובהיותו מצר ומצטער מוטל על ערש דוי בא לוי לבקרו ואמר לו ראובן יש בדעתי להקדיש להקדש פלו' ב' חצרות אשר לי ע"מ שגזבר ההקדש ההוא ישכיר אותם שתי חצרות לבני שמעון ולזרעו אחריו בעד סך כך לבנים לשנה וע"כ דבר נא באזני הגזב' מההקדש הנז' שיבא פה ואדבר דברי אלה עמו והלך לוי בשליחותו ובא הגזבר בפני ראובן והודיעו רצונו כי הוא מקדיש אותם הב' חצרות עפ"י התנאי הנז' לעיל והלך לו הגזבר ויהי אחרי כן כאשר שמעו אשתו ובנו של ראובן את אשר נעשה צעקו אליו לאמר מה זאת עשית להקדיש כל ואיך לא ראית כי אין לך נכסים אחרים זונת החצרות הנז' שיהיו מספיקים לכלכל את שיבתך ואם חשבת כי מחמת חולי זה הגיע זמנך להפטר מן העולם לא שמת לבך על אשתך זאת כי יש לה עליך כתובה מרובה ומאין תגבה סכי כתובתה להתפרנס כל ימי חייה אז ראובן זאת השיב אל לבו וראה ומשמש בשארית נכסיו וראה כי לא היו מספיקים לכלכל את שיבתו ומה גם לפרוע סכי כתובת אשתו וזולת זה בא נפתלי שכנו הקרו' אליו הדר בא' משני החצרו' וא' לשמעון שמעתי כי הקדש' החצר שלי כי אותו החצר הוא של נפתלי ולימים שעברו נתפשרו ביניהם שימכרהו נפתלי לראובן כאשר יעלה מן הארץ לארץ ישראל ועדיין לא החוזק בו ראובן לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה ועת' אומר נפתלי כי אין רצונו למוכרו וכאש' ראה ר' כל המבוכו' האלה חזר בו מההקדש וטוען לבטול ההקד' מכח כמה טענו' א' כי ההקד' הנז' היה בטענו' כי הוא זה כמה שני' להיו' זקן בא בשני' מסר כל נכסיו וחשבונותי' ביד בנו כי הוא היה מכלכל שיבתו ולא הי' יודע חשבון נכסיו אבל היה חושב שהיה בהם כדי להתפרנס בריוח וגם לא היה יודע כי נפתלי יחזור בו ממכירת החצר והיום כאשר ידע שארית נכסיו כי מעט המה כי רובם עלו בתוהו ונאבדו חוזר בו כי לאו אדעתא דהכי הקדיש החצר שימות הוא אם יחיה ואשתו ובנו אחריו ברעב ב' טוען כי הוא הקדיש במקום שחב לאחרים כי סכי כתובת אשתו מרובים וזולת ההקדש לא ישאר מקום לגבו' שליש או רביע מסכי כתוב' ואשתו לא ידעה בעת שהקדי' ההקדש הנז' וכאשר שמעה בדבר צעקה לאמר מה זאת עשית. ג' טוען הוא הקדיש החצרות בהיותו חולה והרי עמד מחליו והוי כמצוה מחמת מיתה שאם עמד חוזר בו ד' טוען כי הן לו יהי ההקדש כיון שראה ראובן המבוכות הנ"ל ושאל התרה על נדרו קודם שבא ההקדש לידי הגזבר והתירו לו הוי מותר ופטור מלקיי' נדרו ילמדנו רבנו אם פטור ראובן באלה הטענות הנז' מכח אלו הטענות הנז' ושכמ"ה:
512
513תשובה
513
514נר' בעיני שהדין ברור ואין בו ספק שיכול ראובן לחזור בו אם מצד הטענה האחד שהרי גדולה מזו כתב הרא"ש על מי שנדר לחתנו בנדוניא לבתו כ"כ זהובים ובסוף אבד בחובותיו ואע"פי שהיה יכול למכור מחפציו ולהשלים שבועתו פטרו מן השבועה מכח דאמדינן דעתיה דאדעתא למכור חפציו לא נשבע רק אדעתא שיפרע מן החובות כמו שיראה המעיין שם כ"ש שיש לנו לומר בנ"ד דאדעתא דהכי לא הקדיש למות ברעב וק"ל. גם מן הטענה שכיון שעמד אפי' לא חזר בפירוש ההקדש בטל ובזה הסכימו רוב הפוס' ואע"פי שהרא"ש חולק יש לנו לעשות מעשה כהרמב"ם והנגררים אחריו דסברי דחוזר והא לך לשון הרמב"ם הא דמתנת ש"מ במקצת צריך קנין כו' היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפי' במתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ע"כ. גם מטעם שהתירו הדין הוא דהותר וע"ז הייתי יכול להאריך אלא שחושב אני שהדין נוגע למקומנו זה ואין צריך להאריך בראיות אחר שהדין ברור מעצמו ולכן לא חששתי לשאר הטענות גם כי אינו צריך הנלע"ד כתבתי הצעיר שמואל די מדינה:
514
515שאלה ה"ר אברהם ברזילי כתב לשון זה מודה אני בח"מ איך נתחייבתי חיוב גמור לתת ן' פרחים לחברת ת"ת אשר בטיריא אם לא אביא את דודי הרופא כה"ר משה ברזילי יצ"ו עד ר"ה הבא ראשון בע"ה לדוד פה טיריא ושריר וקיים משה גרשון הצעיר אברהם ברזילי שלמה חנוקה ועת' בא פה שאלוניקי יע"א ה"ר אברהם הנז' ובקש מדודו הנז' לעקור דירתו משאלוניקי ללכת לדור בטיריא ודודו לא רצה בשום אופן בעולם מטעמים ידועים לו ובפרט כי שאלוניקי בערך טיריא הוי כמו א"י לחוצה לארץ להיות כי שאלוניקי עיר שרובה ישראל וישיבות גדולות לת"ת משא"כ בטיריא ועתהשואל ה"ר אברהם הנז' אם חייב אלו המעות לת"ת אשר בטיריא כיון דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קני או דילמא איכ' למימר דע"כ לא אמרי' דאסמכת' לא קני ולא מהני אלא לדבר שבין אדם לחבירו הדיוט כמוהו אבל לצדק' גדול' כזו איכא למימר דאמירתו לגבוה כמסיר' להדיוט דמי וחייב:
515
516תשובה
516
517דיני אסמכתא הוו מים שאין להם סוף יען כי מצינו כי מה שהוא אסמכתא לזה לא הוי אסמכתא לזה וכן להפך ולכן לא אחוש להארי' ולכתוב הסברות אלה מפה ואלה מפה רק מ"ש הרשב"א הביא הב"י בח"מ ס' ר"ז וז"ל ואני יגעתי וטרחתי ומצאתי קושיו' והויות ע"כ אחד מצדדין אלו עד שמצאת בחמלת ה' עלי ענין שכל הלכות אסמכתו' תלויות בו אין יוצא ממנו אפי' דבר אחד לפי דעתי ואכללנו לך במלו' קצרו' והוא בכל דחי שאמרו בדר' קנס הוי אסמכתא כו' יעו"ש והרי הרשב"א ז"ל אחרון בזמן וראשון בחכמה וגדולה וסתם דבריו וכתב דכל דחי הוי אסמכתא כו' ולא חשש לחל' בין שהיה הדבר בידו לקיים בין שלא יהיה בידו לקיים ודי לנו כי הוא אילן גדול ותקיף לסמוך עליו ונמצא א"כ בנדון שלנו שאין לספק ולפקפק אי הוי אסמכתא אי לא דודאי אין לך אסמכתא גדולה מזו שהרי הדבר ברור דהוי גוזמא וקנס גמור וא"כ אם היה ענין זה נוגע להדיוט אחר כמוהו אין ספק שהיינו פוטרים אותו בפה מלא לא נשאר אלא הצד השני דאיכא למימר דכיון דהוי לדבר מצוה מהני אסמכתא ובזה צריך עיון ואומר אני כי גם מצד זה פטור ה"ר אברהם ברזילי שהרי נחלקו בזה הפוסקים שלדעת מהר"ם ז"ל ופוסקים אחרים דסברי כוותיה אסמכתא מהני בדבר מצוה ומהר"ר ישראל בעל ת"ה קרוב שהכריח לו' שהדין כן וכתב שמנהג הוא שהגבאים תובעים על מי שמעמיד על עצמו כי האי גוונא קנסות לצדקה אמנם כת אחרת מהפוסקים סברי דגם בהקדש וצדקה לא מהני אסמכתא כן דעת מהרי"ח וכן דעת התוספות כמו שמביא בעל ת"ה בעצמו והרב רי"ו וכתב ג' חלוקים וצריך אני להביח כאן קצת מדבריו וז"ל מי שנדר ואמר אם לא אעשה כ"וכ אשב בתענית או אתן כך לצדקה כי אסמכתא נמי שייכה בדבר מצוה כמו מי שמתחייב עצמו לחברו והוא שאמרו דרך קנס מוכח בסנהדרין פ' זה בורר וכ"כ הפסקנים ויש ג' חלוקים ח' אם הוא התנה לדבר הרשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלו' אשב בתענית או חתן כך לצדקה הוי אסמכתא כיון שההליכה היתה לדברי הרשות ע"כ עוד כתב ומהראשון שכתבתי דהויא אסמכתא אם נתחייב עצמו בשטר חוב אין בו משום אסמכתא דאמירתו לגבוה הוא ככל יפוי כח שיכול לעשו' להדיוט עכ"ל למדנו מדבריו שלדבר הרשות שייך אסמכתא אפי' לצדקה אם לא שכתב בשטר וקנין וכן נראה קצת מתשובת הרא"ש שכתב על מה שנשאל ממנו מי שנדר שאם לא יבא לב"ד לזמן פלוני שיתחייב אלף זוז להקדש בקנין בשטר והשיב הוא ז"ל על הקנס של אלף זוז להקדש חייב ראובן לפורעם דאמירה לגבוה הויא ככל יפוי כח שיוכל לעשות להדיוט ע"כ משמע דדוקא כשנתחייב בשטר וקנין הא אי לא הוי קנין ושטר הוי אסמכתא ולא מחייב גם כי אפשר לומר דמעשה שהיה כך היה ולא חש הרא"ש להשיב רק על הדין שנשאל ממנו מ"מ אכתי יש קצת ראיה דודאי כיון שהיה יכול להשיב בדיבור קצר ולאשמיענו שלא היה צריך קנין כן היה ראוי להשי' כדי שלא נטעה בדין וכיון שלא השיב כן נר' דהכי ס"ל דדוקא בקנין ושטר חייב לא באופן אחר וכ"ש שיש ל"ל כן כיון שהתוס' הכי ס"ל כמ"ש בעל ת"ה והרא"ש רגיל דאזיל בתר שיטתייהו יהיה מה שיהיה הא דינא מפלוגתא דרבוותא לא נפיק ואע"ג שכתב מהר"י בת"ה הדין לחומרא והוא הוי בתרא טובא מ"מ נר' בפי' שלא הכרי' כן אלא מצד המנהג שהגבאין בזמנו היו תובעים על מי שהיה מעמיד על עצמו כה"ג קנסות לצדקה ומוכרחים אנו לומר כן לע"ד שהרי הוא בעצמו כתב בסוף דבריו דלית לן למימר דמשום דהוי הקדש או צדקה אית לן למיזל לחומר' יע"ש וא"כ איך פסק הוא לחומרא כיון דהוי פלוגתא דרבוותא ופסק להוציא ממון אלא ודאי לא כתב כן אל' מטע' המנהג וכמו שכתבתי וא"כ בזמננו ובמקומות אלו שלא ידענו ולא ראינו מנהג זה אין לחייב לה"ר אברהם ברזילי משום דהדר דינא ואמרי' כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונ' וכ"ש שרי"ו כתב שכן כתבו הפסקנים משמע ודאי שלא נהגו כן במקומו ובזמנו ואנו בתר רי"ו אית לן למיזל טפי מבתר בעל ת"ה שרי"ו ז"ל חבורו מוכי' עליו וקרוב לנו יותר ועל כן שמתי פני כחלמיש לפטור לה"ר אברהם ברזילי פטור גמור גם אני מגלה שאין לחייב מכח השטר שהרי כתב רי"ו דצריך קנין ושטר ובנ"ד קנין אין כאן ושטר אין כאן שכתב הרשב"א ז"ל ונמצא בב"י סי' ט"ל יעו"ש כי לשון שטר זה אינו לשון שטר לחייב בשבילו כי היה צריך לכתוב מודה אני פלוני שאני חיי' או הרי אני מחייב עצמי אבל עתה שכותב מודה אני הח"מ איך נתחייבתי משמע שלא נתחייב עתה בפני עדים אלו אלא מודה דבזמן שעבר נתחייב ואפי' היה כאן כתב קנין היינו יכולין לפרש שר"ל שנתחייב ונטל קנין באותו זמן העב' לא שיתחייב ונטל קנין עתה וא"כ מכל אלו הטעמים נר' בעיני שה"ר אברהם ברזילי פטור מחיוב זה וכן ראוי לפסוק כיון שלא בא עוד מידו וכוונתו רצויה הית' ולא כ"כ אלא כדי לאיים לדודו כדי שיעשה רצונו אלא שלא בא מידו ועוד אני אומר כדי לצאת מכל ספק יכול לישאל על נדרו שאפי' את"ל שחל עליו החיוב אינו אלא נדר בעלמא וישנו בשאלה דאפי' מי שנודר קרבן ומתחרט יכול לישאל עליו כל זמן שלא בא ליד הגזבר הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
517
518שאלה ק"ק סיסילי' חדשים גם ישנים זה כמה שנים כמו ע' שנה פחות מעט או יותר מעט היו בבית אחד והיו באהבה ואחוה עפ"י הסדרין שיהיו ביניהם ואעפ"י שהיה לכל כת וכת ספרים וכלי הקדש בפני עצמה וכיס של צדקה בפני עצמה מ"מ היו כאלו היו קהל אחד ושנת השל"ה עלה ברוח אנשי ק"ק סיסיליא חדשים ונפרדו ויצאו מבית הכנסת הישן שהיו מתפללין יחד עם אחיהם ובנו ב"ה לעצמ' ואחר שעברו ו' חדשים או יותר תבעו לאחיהם שרוצים לחלוק עמהם הב"ה וליקח הספרים וכלי הקדש שלהם והישנים טענו שאין לחדשים חלק בקרקע הבית הכנסת כי היה שלהם שהם קדמו בעיר ועשו בית הכנסת ואח"כ היו באים מהם וקבלום אמת שכלם יחד נשתתפו בבנין פעם ופעמים שנשרף העיר ונשרף הבית עם שאר בתי כנסיות גם על הספרים היו טוענים טענות הישנים שלא היו מחוייבים ליתן להם חלק עד שהוברר ביניהם לעמוד בדין תורה וצריך לראות הדין עם מי:
518
519תשובה
519
520כל דבר המשותף יש בו אחד משני צדדים או שיש בו דין חלוקה על התנאים שהוזכרו בגמרא ובפוסקים וא' שאין בו דין חלוקה ויש בו דין גוד או איגוד כדמוכח בגמרא פ"ק דב"ב וגדר דבר שיש בו דין חלוקה כתב הריב"ה ז"ל בח"מ קע"א כל שאלו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהם חלק שעדין ישאר שם הראשון עליו והביא הטור בשם הרמ"ה שאם באים לחלוק בית או חצר אעפ"י שיש בו דין חלוקה אם אין בו כדי שיגיע לכל אחד ואחד דרך בפני עצמו שלא יצטרך לעבור על דרך חברו אין בו דין חלוקה ופירש נ"י בשם הרא"ה ז"ל ובכל דבר שאנו אומרים שהוא כדאי לזה ולזה ובלבד שיוכל להשתמש בחלקו ככל שהיה משתמש בכולו כגון אם היה בכלו בית הכסא או פורני או מרחץ שיהא לו עתה כו' עד ואעפ"י שיש לו כיוצא במקום אחר או שיוכל לעשות בכאן אין זו טענה כי הנה בכאן הוא רוצה להשתמש בלא הוצאת מעות ע"כ נמצינו למדים דבנ"ד אין כאן דין חלוקה שהרי היה צריך לעשות הוצאה לפי שצריך ב"ה לנשים בפני עצמן ומקום למעמד ועדין כולי האי ואולי וא"כ נמצא דין חלוקה במקום הזה בטל מה תאמר במקום שאין דין חלוקה דנין בו דין גוד או איגוד כן הוא האמת אך אמנם נפל בזה מחלוקת בין הפוסקים ז"ל שהרי כתב הרא"ה ז"ל דכי אמדי' דינא דגוד או איגוד היינו ביורשים או מקבלי מתנה וכיוצא בו שלא נשתתפו לדעת אבל שותפין שנשתתפו לדעת בדבר שאין בו דין חלוקה אין בו דינא דגוד או איגוד אלא מדעת שניהם שלא נשתתפו והטילו מעותיהם על דעת שיסלק אחד מהם את חברו וכ"כ שכן כתב הרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל כתב בתשובה סברא זו משם הראב"ד ז"ל וכתב שאין להם עיקר בגמרא אלא שהדעת נוטה להם וכתב טעם דכיון שקנו או שכרו ביחד הוברר הדבר שמתחלה שעבד כל אחד חלקו לחברו להיות עומד כן לעולם בשתוף כו' עד ומ"מ עקד הדין אפי' בשני לוקחין אינו ברור לפי שיכול לטעון סבור הייתי לקבל מתחלה ועכשיו איני יכול והביא ראיה מר' מאיר שאמר כן בפ' אעפ"י וכתב ואע"ג דלא קי"ל כרבי מאיר במומין ולא כרשב"ג בחנות התם בשקבלו בפירוש אבל כאן דבסתם יכול הוא לומר סבור הייתי לקבל כו'. הרי הראב"ד והרא"ה והר"י ז"ל דעתם דלא אמרינן דין דגוד או איגוד כשנשתתפו וקנו בית א' דאדעתא דהכי לא נשתתפו והרשב"א אע"פ שאין דעתו כן מ"מ לא דחא' בפי' עוד כתב הריב"ה בסי' הנז' ז"ל כתב הר"י הלוי דינא דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין ומקבלי מתנה אבל אם לקחו שני' שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד כו' עד ונראין הדברי' אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו כו' יע"ש שנראה בפירוש שבנ"ד גם הרא"ש ז"ל מסכים דלא אמרינן ביה דינא דגוד או איגוד נמצא דרבים הם דסברי דכשנשתתפו יחד בדירה א' דלא אמרינן ביה דינא דגוד או איגוד אלא מדעת שניהם יחד והם הר"י הלוי והרא"ה והראב"ד וה"ר יונה והרא"ש ובנו ואפשר לומר לע"ד שגם הרשב"א יודה בנ"ד משום דכיון שעמדו זה כמה שנים יחד ובנאוהו פעם ופעמים הוה ליה כאלו קבלו בפי' דלא הוי הלכתא כר"מ דאמ' סבור הייתי שהייתי יכולה לקבל ועוד דאיפשר שאפי' החולקים ואומרים דאית דינא דגוד או איגוד בכל בין בירשו בין בקנו מ"מ בנדון כזה יודו דלא אמרינן הכי דכיון דשנינו בגטין בפ' הנזקין מערבין בבית ישן כו' ומטעם אותה משנה כתב מהררי"ק ז"ל בתשובה סי' קי"ג שאין לשנות מקום ב"ה ממקומו ואפילו יש טעם לרוצים לשנות א"כ איך יאמרו החדשים לישנים גוד או איגוד שהרי יאמרו אין אתם יכולים לומר לא לנו ולכם לשנות מקום מקדש אבותינו ואפילו תימא שעדין מחלוקת במקומה עומדת מה שאינו כן לע"ד מכל מקום פשיטא ופשיטא דיכולים הישנים לומר ק"ל כהני רבוותא דאמרי שאין אתם יכולים לכפות אותנו לגוד או איגוד וזה דבר ברור מאד. ועוד אני אומר שאין ק"ק סיסילייא חדשים יכולים לומר רצוננו למכור זכותנו לאחרים והטעם דלא ימנע אם המכירה לדבר הרשו' ב"ה שבעיר הזאת עיר ואם בישראל הוי ב"ה של כרכים וכתב הטור י"ד וז"ל והא דב"ה נמכרת ה"מ של כפרים שאין באין שם אנשים ממקומות אחרים שלא נעשת אלא לבתי הכפר לבדם אבל של כרכים שבאים אנשים ממקומו' אחרים אפי' בנו אותה משלהם אינה נמכרת אלא א"כ תלו אותה בדעת היחיד וגם כי זה ללא צורך כי מכירה זו א"א מן הטעם הנז' שאין כאן דין גוד או איגוד גם לומר שיתנו זכותם לאחרים שיתפללו שם במקומם גם זה א"א שאלו הישנים יכולים לומר עמכם נשתתפנו ועם אחרים אין אנו רוצים להשתתף וכ"כ הריב"ה ח"מ סי' שי"ו וז"ל ועוד אני אומר בשנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין א' מהם מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו אפי' יש לו דיורין פחותין ממנו כל זה כתבתי בהנחת ששניהם יחד החדשים כונתם שוה בבית וב' הכתות בנאוהו בתחלה לכך אבל אם כדברי הישנים שמהם היה הבית מתחלה והם קבלו לחדשים ואעפ"י שנשרף העיר בנאוהו בשותפות מ"מ אין להם בשותפות אלא העצים והאבנים והרי הם כמי שבונה שלא ברשות שהרי הם מתחלה כשרצו לבנות לא הי' אלא אדעתא לעמוד בשותפות כי הם לא היו צריכים לב"ה כ"כ גדול והם אינם דוחים אות' אינהו דמפסדי אנפשייהו ואם ירצו הם לומר שרוצים ליטול העצים והאבנים כדין בהבונה חורב' שלא ברשות שיכו' לומר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל גם זה פשיטא דאין כח בידם לומר כן דלא נחשדו ישראל על כך דכתיב לא תעשון כן כו' ור"י אמר וכי תעלה על דעתך כו' ואפי' לבנות ב"ה אחר אין יכולין אלא שיבנו האחרת קודם וכ"ש שלא אמרו כן שהבונה שלא ברשות שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל אלא כשהוא בונה משלו ואינו מפסיד לבעל החורבה אלא כשנוטל את שלו לבד ואין בעל החורבה נזוק וזה ברור כשמש ולא עוד אלא דע"כ לא אמרו עצי ואבני אני נוטל אלא התם שבעל החורבה דוחה לבונ' מחרבתו ואינו רוצה שיהני משלו אבל בנדון דידן שהם הולכין מעצמם ואם רוצי' לישב עמם הרשות בידם בהא ודאי לית דין ולית דיין שיאמר שיוכלו לומר עצינו ואבנינו אנו נוטלין ונלע"ד שהדין ברור כשמ' מכל הצדדים שאין כח לחדשי' על הישנים לא לתבוע דין חלוק' ולא דין גוד או איגוד ולא דין עצינו ואבנינו אנו נוטלין אלא הכל כמו שגזרנו הח' הש':
520
521שאלה ראובן ושמעון בהיותם באחד הכפרים אשר הלכו שם עם רב להמלט אל נפשם מחמת אימת הנגף נפלו ביניה' דברי ריבות ובכלל הדברים אמר ראובן לשמעון אל תקניטני ואל תכריחני שאומר לך דברים שאם תשמעם לא תתיחד עוד עם אשתך ומחמת התעצמות המריב' לא שמע שמעון בקול ראובן ואחרי הפרדם איש מעל אחיו הלך רכיל וגלה הדבר באזני שמעון ואמר לו הלא שמעת כזאת וכזאת שדבר ראובן על אשתך אז חרה אף שמעון וחמתו בערה והשי' ואמר לו לראובן האתה הוא שדברת נבלה על אשתי שאני הוא שחבקתי ונשקתי את אשתך יותר ממך ושתק ראובן ולא ענהו ואשת ראובן היתה בת נפתלי ת"ח והיא היתה בת אחות אשתו של שמעון. הבקר אור וראובן בא העיר והשמיע קול תלונותיו באזני אנשי העיר באומרו ששמעון הוציא דבה על אשתו שבא עליה ואנשי העיר כתבו לנפתלי שבו' יבא ולא יאח' ויק' נקמתו משמעון אש' דב' נבל' על בתו וראובן עצמו הלך בשליחו' לנפתלי ויאסוף את אנשי המקו' וידבר על לבם ויבקש מה' שיענישו את שמעון בכל אלה אחד שיכריזוהו למנוד' ב' שיעתיק דירתו מהחצ' אשר דר בו להיותו סמוך לחצרו של ראובן ג' שלא יהיה נמנה למנין עשר' לכל דבר שבקדושה. ד' שלא יתמנ' פרנס על הצבור. ה' שישנה מושבו המיוחד לו בב"ה אל מקום אחר. ו' שלא יעלה למנין שבעה לקרות בתורה. שש הנה העונשים אשר בקש מהם שיענישוהו ואחרי שובם אל העיר בקש נפתלי מאנשי העיר ויבך ויתחנן לפני ה' שיקחו נקמתו משמעון וישאלוהו אנשי העיר כדת מה לעשות באיש ההוא ויאמר להם שיענישוהו בכל העונשים הנז' לזמן עשר שנים ובכן הסכימו וכתבו וחתמו ואסרו איסר להענישו בכל אלה. ועתה הנה צעקת שמעון גדלה עד לשמים כי משוא פנים יש בדבר ונהפך אליו המשפט למספח ואלה הם טענותיו של ש' ראשונה טוען שמעון ושואל מאת הדיינים כי למה הענישוהו מבלי ששאלו את פיו תחלה וישמעו טענותיו אולי מתוכם ילמדו לחייב את ראובן ולזכות את עצמו יען כי הוא טוען ראשונה שמעולם לא הוצי' מפיו נבלה לומר שבא על אשת ראובן חלילה כי לא היה שומע ביניהם משעת המריבה רק נפתלי אבי האשה והוא אויב ומתנקם ואינו נאמן ואף אם היה עד כשר כבר נאמר לא יקום ע"א כו' כ"ש שהו' קרוב וכ"ש שאין ראוי שיהיה הוא העד והוא הדיין לגזור ולהעני' את ש' ככל אות נפשו ועוד טוען ש' כי מה שאמר שנשק וחבק את אשתו לא כיוון לדברי קנטור אלא כמצחק וכוונתו היתה לזמן קטנות הנער' כי כן מנהגו של עולם לחבק ולנשק את הנערות הקטנות דרך חבה ואהבה לא לכונה אחרת וכ"ש כאשר תהיה קורבה בניהם ועוד טוען כי אף אם נניח שהוציא דבר של כיעור ונבלה מפיו מה שלא היה מעולם מ"מ לפי שורת הדין ראובן היה בר עונשין ושמעון נקי עד עולם יען כי ר' הוא פתח צור ויזובו מים המרים ואמר תחלה לשמעו' אל תכריחני שאומר לך דברים שאם תשמעם לא תתייחד עוד עם אשת' ואז שאלוהו השומעים מה הם הדברים אשר ידעת על אשתו והשיב להם כי הוגד לו מפי תוגר א' כי עשתה נבלה וכאו'. והרי א"כ הוציא דבה על אשת רעהו ע"פ עדות בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ול"ז בלבד אלא אף אם היה הוא עצמו רואה בה ערות דבר והוציא עליה שם רע היה ראוי לעונש וקרא כתיב לא יקום עד א' באיש כו' ועל כיוצא בזה אמרו טוביה חטא וזיגוד מנגד כו' כ"ש שמודעת זו בכל הארץ כי אשת ש' מעולם היתה כשרה וצנועה ולא נשמע עליה שמץ דבר מגונה וא"כ ר' הפוטר מים היה ראוי לעונש וש' הבא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו היה נקי ועוד טוען ש' וצועק מרה נגד הדיינים מה ראוי להענישו לגרשו מחצרו הסמוך לחצר ר' דבשלמא אם היה נחשד לרודף אחריה ע"פ עד או עדים היה ראוי להענישו להרחיקו מאותה שכונה אמנם כיון שדבריו לא היו רק על כונת החירוף והקינטור אין מקום לאותו עונש כלל שהרי אין אנו מאמינים אותו ע"פ דברי עצמו כי אין אדם משים עצמו רשע כנודע אלה הם טענות ש' אשר טוען נגד הדיינים המענישים אותו שלא כדת וצועק כנגדם מה ראו על ככה להעניש אותו במקום שהיה ראוי להעניש את ר' אשר פטר מים ראשית מדון והוציא דבה על אשת ש' ומאי חזו הדיינים דדמא דהך סומק טפי מדמא דהך א"ז כי אם משוא פנים בדבר ועוד מבקש וטוען ש' שיטילו חרם חמור וכל אלות הברית ע"כ מי שהוציא מפיו שבא על אשת ר' ועל כל היודע עדות בדבר יבואו ויגידו וייתברר כי כדבריו כ"ה עתה ילמדנו רבנו ומורנו מורה צדק אם יפה הורו ויפה דנו הדיינים ההם או אם הדין עם ש' בטענותיו אלה ושכר אדוננו יגדל לעד כנפשו:
521
522תשובה
522
523ה' יודע והוא עד עלי כי בתחלה מנעתי עצמי ואמרתי שאין רצוני להשיב על שאלה כזאת כי לבי היה אומר לי שאי אפשר שעוות הדין גדול כזה יצא ממרביץ תורה איזה שיהיה או מאנשים בני אברהם אבינו יען עינינו ראו ואזנינו שמעו כי דברי' כאלה וכיוצ' בהם גורמי' להכשיל בני אדם להוציא' מדעת' ומדתם להפוך קערה על פיה אך אחר אשר הפצירו בי בדברים ואמרו שכנים הדברים בלי תוספת ומגרעת ואין בהם רק דברים ככתבם וכלשונם ושבלי ספק ימשך מדברי אלה שלום גדול אז הטתי אזני ואמרתי עת לעשות לה' וזה החלי הן אמת יש לחקור בשאלה זאת כמה חקירות א' אם נניח הדברים שכן היה ששמעון זה פער פיו ודבר בשפתיו ששכב עם אשת ר' מה היה דינו גם שנניח שלא דבר כן מחמת צער ועוד שנית צריך לראות אם היה שלא אמר אלא שחבק ונשק לבד מה היה דינו ג' אם אמת שלא דבר כן מחמת צער אלא מחמת הכעס שהכעיסוהו כשידע שר' פצו שפתיו ואמר הדברים שבאו בשאלה לחלק הא' אני אומר שצריך לדעת כי הפרטים לא תקיף בהם הידיעה אבל צריך ללמוד דבר מדבר. וכתב הר' הריב"ה סי' א' וז"ל האידנא אנו הדיוטות לפיכך אין הדיינים מן התורה אלא בשליחותייהו דקמאי עבדינן ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית בה חסרון כיס כגון הודאות והלואת אבל במידי דלא שכיח אפי' אית ביה חס"כ וכן מידי דלית ביה חסרון כיס כגון בושת אע"ג דשכיח אין דנין אותו ע"כ ונ"ד הוי מידי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס כי רחוק רחוק מאד ימצא אדם יוציא מפיו דברים כאלה ומטעם זה היה שלא היה מקום לדיינים לדון בדבר הזה הן אמת שכתב הרשב"א בתשו' וז"ל ואעפ"י שאלו דיני קנסות ואין דנין אותם בבבל מ"מ בכל מקום ומקום דנים אותם לעיתים לכיוצא בהם לגדור את הדור. וכתב הרמב"ם והביאו הטור סי' ב' יש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות כו' הכל הוראת שעה כו' עד ובכל יהיו מעשיו לש"ש ואל יהי כבוד הבריות קל בעיניו שהרי דוחה ל"ת של דבריהם וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת אמת שיהא זהיר שלא יהרוס כבודם אלא להוסיף כבוד המקום בלבד ע"כ מה שראיתי לכתוב כדמות הקדמה למה שאבאר בס"ד ועתה אומר אני לאלו הדיינים אם היה זה ש' מוציא מפיו כפירה ח"ו מה הי' עושים יותר מזה ופשיטא שאפי' החצי לא היו עושים לו אם על כבוד הבריו' עשו זה על כבוד המקום עאכ"ו האמת והאמונה דייני דחצצת עבדי הכי שהרי הקורא לחברו עבד שהוא פגם לכל הדורו' הבאים אאריו אמרו שהוא בר נדוי ובנדוי מיהא סגי אם יבקש מחילה ובח"מ סי' ת"ך כתב וז"ל כתב רב שריר' גאון המבייש את חברו ברבים מנדין אותו עד שיפייס המבייש וכתב הרא"ש כן בפסקיו בפ' החובל בשם הגאון והוסיף עליו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שמוציא אדם על חבירו: וז"ל הרשב"א בתשו' סי' שפ"ו וז"ל ואם על דין מוציא לעז אני או' באמת אם כה עשה אל בית מלחמתו או לסבה הנה הוא חטא בדבה ועשו יותר מהורג נפשות שתים או שלש וזה שלישים ורביעים וקול דמי כל המשפחה צועקים מן האדמה ונתנו קול ברמה וראוי לנדותו בשכבר דינו בגמ' שהרי אמרו הקורא לחברו עבד יהא בנדוי והוצרך הוא להכריח שהדין שמנדין אותו כמו שיראה המעיין שם עוד בסי' ת"ס על תלמיד שלמד עם רב א' והלך למקום רב אחר וספר על רבו ראשון דברים של לעז ושמץ פסול לדורותיו לו ולזרעו ונדהו רבו והוצרך להורו' שנדוי שנדהו הרב ותלמידיו הוי נדוי ולא הוזכר בשום מקום מאלו שהם דברים קשים ומרים כלענה שמץ פיסול שהיה על מלחמה ועכ"ז לא אמרו עונש אח' ומי שמע כזה ומי רא' לעניו על דברי ביוש שש הנה שנא ה' כי הדבר נר' לעין כי לא עשו זה כי אם לדרישת הח' והחכם עשה לנקום נקם שלא כדין ושלא כהלכה שהרי אפי' נניח ששמעון פער פיו ודבר סרה בלא סבה די היה לו בשישמור נדוי ז' ימים ויבקש מחילה ולא להענישו בדבר אחר ובוודאי הורה שלא כיון אלא לתועלתו וא"כ אפי' הנדוי לא היה נדוי וכמ"ש הר"י בת"ה סי' רע"ד ז"ל ונר' דבנ"ד להא דמי דמ"ל מכוין להשתכר בהתרתו ממין ומה לי אם מכוין לנקום ממנו ולהכניע שונאו גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליוצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים לכבוד התורה ולומדיה ולא יכוין לעצמו לשום הנאה ותועלת ואל"כ אין ממש באותו נידוי וא"כ בנ"ד אנן סהדי שלא נעשה דבר חדש כזה אלא להנקם ממנו לא לשם שמים כי לא שמענו ולא ראינו עושים כאלה אלא משנאה גדולה ונמצא תפשת מרובה לא תפשת ואפי' הנדוי לא הוי נדוי. ע"כ מה שראיתי לכתו' בהנחה שמוד' ש' שכך אמר או שיש עדים שאמר בפי' שבא עליה ח"ו ואי"ל שהיה ראוי לעונש גדול יען החציף פניו כ"כ לו' שעבר עבירה כזאת דא"א שהרי לגבי עצמו לא היה נאמן שאין אדם משים עצמו רשע לפי שזה היה פגם גדול בלי ספק לפי שאם ח"ו היו כנים הדברים הוה ליה כאלו קראה זונה ונאסרה על בעלה ועם כל זה הי' די לו בשינדוהו ויכריחוהו שיבקש מחילה ויפייס כל האפשר כיון שאנו רואים שרב שרירא גאון והרשב"א ז"ל גדול הפוס' האחרונים והרא"ש ובנו ז"ל שמימיהם אנו שותים לא כתבו עונשים אחרים אפי' בדברים קשים מאלה כנז' ומעתה נמצא שאם לא אמר אלא שאבקה ונשקה שבזה אין בו פגם כי אם קצת דופי פשיט' דבנזיפה היה מספי' ובבקשת מחילה וכ"ש אם היה מקום לו' שלא אמר כן אלא שחבקה ונשקה בעודה קטנה או נערה מה כל החרדות האל' אין ספק כי לע"ד עתידין ליתן את הדין מי שכך עשה. וכל מה שהארכתי היה בהנחה ששמעון דבר דברים הנז' בלא מלחמה אבל עתה כפי השאלה שאו' השואל שכל זה גרם המלחמה ושר' אמר על אשת ש' מה שאמר א"כ נמצא שרא' פטר מים בדברים מכוערים כאלה וכתב הריב"ש בתשובה בסי' ס"ו על ר' שהיה מוחזק לחכ' וקרא לש' על עסק משא ומתן שהיה ביניהם קראו החכ' לש' רשע גמור ושאמ' בזה לח' ואמר ליה שוטה למה יצאת כו' יע"ש וכת' הריב"ש ז"ל וז"ל וא"כ הוא נתן אצבע בין שניו והכשילו שיתריס כנגדו שאין כל בני אדם יכולים למשול ברוחם לשמוע חרפת' רשעים גמורים ושלא להשיב כו' עד ולכן ראוי לע"ד להכרי' את ראובן לסלק הגוי מעל שמעון וגם אין נר' לדון לו בליטרא זהב כמו שכתבתי אלא שלכבוד תורתו יש לב"ד לצוו' על שמעון בכח נדוי לרצו' ולפייס את ראובן ולבקש ממנו בנא ובמטו שימחול ולהרבות עליו רעים על זה והמוח' ג"כ לא יהא אכזרי וראוי לו למחול ועוד שהיה ראשית המדון ע"כ מה שראית להעתיק מתשו' הריב"ש וממנה יש ללמוד כמה רחקה דעת הדיינים אלו מאדם שהרי המעשה ההוא היה ראובן ח' ושמעון הדיוט והיה כח כפי הנר' לחכ' להנקם משמעון ועכ"ז גזר הריב"ש שחייב החכם לסלק הנזק מעל שמעון ולא הטיל על שמעון שיבקש מחילה מהחכם רק מפני כבוד התורה וכל זה מטעם שהוא נותן אצבע בין שיני שמעון א"כ כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד ששניהם שוים וראובן פטר מים להוציא דברים מגונים כאלה מפיו ואע"פי שיש קצת חלוק דהמעשה של הריב"ש היה בשעת המריבה מה שבנ"ד נר' דאינו כן מ"מ בני אדם ארורים הסיתוהו וקנאה חמת גבר לא יחמול בדבר כזה ופשיטא שכפי הנא' הדברים ככתבם וכלשונם ראובן היה ראוי לעונש יותר וכי משוא פנים יש בדבר וכ"ש אם היה שכשדבר שמעון לראובן היה בינו לבין ראובן והדברים שדבר ראובן נגד אשת שמעון היה בפרסום בעת המלחמה שכפי הנר' היו שם אנשים ששמעו דברי ראובן על אשת שמעון שהם הסיתו לשמעון דודאי ראובן הוא החיי' ושמעון הזכאי הנלע"ד כתבתי וחתמתי אני הוא הצעיר שמואל די מדינה:
523
524להיות המנהג פה שאלוניקי בין הקושרים קושרי ספרי' לעשו' טבלה ומשיירי דפים ועלים הנשארים ממלאכת הדפוס הן מאותם שהם פירוש ומדרשות גם מאותם שהם מתורה נביאים וכתובים ועושים בזה האופן מדבקים עלה בעלה על ידי אינגרודו עד שנעשה כדמות טבלה גסה אח"כ משימים טבלה זו למשמרת הספרים הנקשרים וכפי הנר' מאבדים אותם בידים על ידי האינגרודו ולא זאת בלבד עושים אלא שאלו הטבלאות חותכים אותם לחתיכות קטנות למשמרת ספרים קטנים ומשליכים מאותם חתיכות דקות שעושי' כדי להשוות הטבלה אל הספר לאיבוד ונרמסים ברגלים והאמת כי ד"ז נפלא בעיני ההמון גם בעיני אני הדיוט יפלא ולא היה לי פה לדבר כי היו נתלי' באילן גדול עד שהוקשה בעיני כ"כ כי לא יכולתי להתאפ' ויפג לבי כי לא האמנתי להם ונתתי אל לבי לחפש כפי השגת ידי לראות אם אמצא לזה דבר שיש בו ממש שיהיה ראוי לסמוך עליו וכפי מה שאני רואה טעות גמור הוא ואיני מאמין ח"ו יצא מפי שום אדם גדול התר כ"כ כמו שהם נוהגים וראוי לומר תחלה לכל הפחות כפי הסברא מאי זה טעם היה נר' להתיר עד שכפי הנר' היה אפשר לומר ד' טענות ואלו הם אחד מצד חומר הכתיבה כי בכל כתב הקדש כגון ספרים תפלין ומזוז' צריך כתיב' ולא חקיקה ואפי' גבי גט משום דכתיב וכתב ילפי' ולא וחקק והדפוס אינה כתיבה כלל אלא חקיקה א"כ כו' ב' מצד הצורה והוא דכתבי הקדש הנז' בעינן שצורת הכתובה תהיה תמה וכמו שלמדו מוכתבת' וכאן בנ"ד יש הרב' אותיות מעורות זו בזו וא"כ כו' ג' מצד הנושא שהוא הנייר כי כל כתבי הקדש הם או בגויל או בקלף או בדוכסוסטוס ופשיט' דבנייר הם פסולים עוד טענה ד' שאיפשר לקרות אותה סבה תכליתית היא שכל כתבי הקדש הנז' צריכי כתיבה לשמה ואם כתב אחד מכתבי הקדש שלא לשמה הם פסולים א"כ נראה שמכל אלו הטענות נראה להם לנוהגים היתר ולכן נהגו כן. אמנם נראה לע"ד שאין בכל אלה הטענו' טע' מספי' לומר דלא בעו גניזה וכ"ש שלא יספיקו לומר שמותר לאבדם בידים כי זה לא מצינו אלא בספרים הנכתבים ע"י מינין ואפי' בזה בא מחלוקת בגמרא במס' שבת פרק כל כתבי דאמרי' התם הגליונים וספרי מינין אין מצילין מפני הדלקה ר"י אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן אמר רבי טרפון כו' וכן הלכה כרבי טרפון כמ"ש הרמב"ם פ' אחד מה' תפלין וז"ל ס"ת תפלין ומזוזה שכתבן מין ישרפו עד כתבן גוי או קטן הרי אלו פסולים ויגנזו הרי א"כ מצינו שאפי' כתבן גוי שאין הכתיבה לשמה דגריעה מכתיבה חש"ו כדמוכח בגטין פ' המבי' תניין א"ה צריך גניזה:
524
525תו גרסינן בפ' הנז' ממס' שבת איתמר היו כתובים תרגום או בכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותם מפני הדלקה ורב חסדא אמר מצילין אותם מפני הדלקה וקאמר בגמר' אליבא דמ"ד ניתנו לקרות בהם כ"ע לא פליגי דמצילין כי פליגי אליבא דמ"ד לא ניתנו לקרות בהם ופי' הרב פורת דהינו טעמא דכיון דלא ניתנו ליכת' אסור לקרות בהם משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ הרי שאע"פ שהכתב כמאן דלית' א"ה לדעת רב חסדא מצילין אותם מפני הדליקה ואפי' רב הונא דפליג לא פליג אלא לעניין הצלה אבל לענין גניזה אפי' רב הונא מודה כדמוכח בתר הכי דקאמר ורב הונא מתרץ לטעמי' בין שקורין בהם נביאים כו' עד בד"א שכתובים בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין וא"ה גניזה בעו ואע"פ שהקשו התוס' על טעם הרב פורת ואמרה דאין זה אי אתה רשאי לאומרן ע"פ מ"מ יהיה מאי זה טעם שיהיה נמצינו למדין שאכי' בדברים שאסור לכותבן ואסור לקרות בהם צריכים גניזה אליבא דכ"ע ולדעת ר"ח היה מותר להצילן בשבת מפני הדליקה כ"ש אלו כתבי הקדש שלנו שנר' שלכ"ע מצילין אותם ומכ"ש התוס' ריש פי' הנז' וז"ל והשתא ספרים שלנו מצילין דניתנו לקרות בהם משום עת לעשו' וא"כ איך אפשר לומר ח"ו שמותר לאבדם ביד ולנהוג בהם בזיון ר"ל מהאי דעתא דודאי עון גדול הוא לאבדם ביד וכמו דאמרינן בגמרא אמר לו זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום כו' עד ועוד וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחו במקום התורפה והם מרקיבין מאליה ותו גרסי' התם מכאן אמרו כותבי ברכו' כשורפי תורה ופרש"י שהרי לא יציל' בשבת מעשה בא' שהי' כותב בצידן באו והודיעו את רבי ישמעאל והלך ר"י לבודקו כשהיה עול' בסולם הרגיש בו נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים ובלשון הזה אמ"ל ר"י גדול עונש האחרון מן הא' הרי א"כ שאפי' במקום שלא ניתן ליכתב ואם כתבן אסור להצילן מפני הדליקה אפ"ה יש עונש גדול להפסידו ולאבדו בידים כ"ש וק"ו בנדון שאנו אומדין בו שכפי הנראה מותר להצילן כמו שנר' מהתוס' כנז' שמי שינהוג בהם בזיון או יפסידם שגדול עונו וגם למה שאינה כתובים בקלף כו' גם זה בטל דגרסי' בפ' במה אשה ת"ש היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנזנו זהו מה שראיתי אני מן הגמ' אמנם אח"כ מצאתי בספ' ר"י ז"ל תשובה מהרמ"בם ז"ל מפליג בקיומו של איסור עד שאיני יודע איך אפשר בעולם מי שראה תשובה זו ויקל בדבר זה ח"ו וז"ל היה השם כתוב כו' כנז' אח"כ הביא מעשה במי שרקם בטלותו פר' ויאמר וכתב השם ג' יודין והוכיחו גדול העיר ולא קבל ממנו כתב הרמ"בם ע"ז וז"ל בתשובת מעשה זה חטא הוא ואינו נכון כלל ואסור מב' טעמים הא' שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים כו' עד ואולי תאמר ה"מ בכותב בס' ובדיו אבל לחרותו בעצים ובזהב או לרקם בבגדים מותר דע כי אין חלוק בין כתיבה לחריתה כו' עד הא למדת שהחריתה אסורה וה"ה ברקימה וכאשר ראינו במצרים טסי כסף וזהב וחורתי' בהם שיר של פגעים ותולין אותן בצוארי התנוקות מחינו בידם והטע' הב' לאסור המעשה הזה והוא נכון וחזק מן הראשון לפי שהעושה כן מביא דברי תורה לידי זלזול כי הציצית תשמישי מצוה ואין בו קדושת גוף ולכן יכול לבא בטלית מנוייצת לבית הכסא ולבית הטבילה ולהשתמש בו ולכסו' בו את הערוה ואיך יביא כתבי התורה שנאמרו ונכתבו מפי הגבורה במקום הטנופת וזלזול וזה בזוי תורה בלי ספ' והאריך הרבה עד וראוי לחתוך הבגד אשר בו רקום דברי אלהים חיים ולגנזן ע"כ עוד האריך ואני קצרתי מכ"ז נ"ל מבורר כי מה שעושים אלו הקושרים בחתיכות הדקות שמאבדין אותם בידים שזה אין ספק שהוא עון פלילי וה' יכפר בעדם במה שכבר עשו וגם במה שמדביקים אותם ע"י דבק הנקרא אינגרודו נראה בעיני איסור כי ודאי נמחקים האותיות ואין לך איסור בידים גדול מזה אבל מ"מ איני רוצה להוציא מפי איסור ולמחות בידם עד אראה אם יסכימו מורי ורבותי בדבר וצור ישראל יצילני מכל שגיאה גדולה וקטנה אני הוא המדבר בנפ' נענ'.
525
526שאלה ראובן היה הולך ממקום למקום והיה מוליך עמו ס"ת והס"ת הנז' חלק אותו לב' חלקים ושם כל חלק ממנו כלי בתוך כלי ובמתלתות רבות כסויות עליו וכשנתן הס"ת על הסוס נתן אותו באופן שלא היה עומד על הס"ת בשעת רכיבתו על הסוס כי בתחלה שם על הסוס אמתחות ושקים הנקר' אלפורגאש ואח"כ קשר הס"ת בצדי האמתחות הנז' באופן שכשהיה ראובן זה רוכב על הסוס לא היה יושב על הס"ת כלל ועיקר כי הוא היה רוכב על המרדעת והאמתחות היו יוצאין מן הצדדים וא"חכ היה יוצא הספר מן הצדדי' באופן שד' זה בשו' צד לא היה יושב על הספ' תורה ולא שום אבר מאבריו לא ידים ולא רגלים לא היו נוגעים על הס"ת והרי זה דומה למפשילו לאחריו ממש שאינו רוכב על הס"ת כלל ועיקר ועתה מורנו מורה צדק הודיענו אם זה מותר או אסור ואת"ל שהוא אסור לכתחלה מ"מ אשאלך והודיעני אם ראובן זה עשאו בדיעבד אם יקרא חוטא אחר שזה דומה ממש למפשילו לאחוריו על הכל תודיעני אי זה הדרך ישכון אור ושכ"מה.
526
527תשובה
527
528נראה לע"ד שאין זה צריך לפנים ובודאי דבכ"הג שרי ועדי' טפי מלהפשילו לו לאחוריו וכבד ידוע שרש דין זה בפ' מי שמתו ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הדי לא יתנם בדסקיא ויתנם ע"ג החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג ביזיון ואם היה מתיירא מפני גוים מפני לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת ודעת התוס' דקאי אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם ממש ובלא לסטים מותר לאחוריו ואע"ג דלדעת הרי"ף אינו כן שהרי כתב כך אמרו בס"ת שאם היה מתיירא כו' מותר להניחם ע"ג החמור שהוא רכוב עליו משמע מדבריו שאפי' מפני הלסטים א"א לרכוב על הס"ת כדי שלא ינהוג הוא בעצמו מנהג בזיון מוטב יסמוך על ספק לקיחת הלסטים משיעבור הוא בודאי לרכוב עליה' כך הוא בזיון גדול ואין לישראל לעשות כן בידים אבל הרמב"ם ז"ל הלכות ס"ת פי' נראה מסכים לדברי התוס' שמפני יראת הלסטים מותר לרכוב אפי' עליו וכ"כ המרדכי בפי' מי שמתו ואע"ג שהטור י"ד שכתב אפי' שדעת אביו כדעת המתירים לדכוב אפי' עליו כשיש פחד לסטים ובלא פחד לסטים להפשילו לאחוריו מ"מ כתב דיש להחמיד כדברי הרי"ף שלא התיר אלא לפניו ובחיקו כשאין פחד ולי אני הדיוט תמיה שמי אמר לנו שלעשות כדברי הרי"ף הוי והרי חומרא חומרא דאתי לידי קולא הוי שזו מוסרו ביד הלסטים מ"מ אני אומר שידעתי אני ידעתי שאיני כדאי להכריע במקום שהרא"ש ז"ל כתב שיש להחמיר כדברי הרי"ף שנראה שאין לבזות הס"ת בידים לרכוב עליו כי הא ודאי קרי ליה קולא לעשות מעשה בידים אפי' במקום דאיכא פחד לסטים אין לרכוב עליו עוד שאפשר שמ"ש הטו' דיש להחמיר היינו היכא דליכ' לסטי' והחומרא שהטור כתב די"א שאפי' בלא פחד מותר להפשילו לאחוריו והרי"ף החמיר ואמר דדוקא כשיש פחד הוא שמותר להפשילו אבל בלא פחד א"א להוליכו אלא לפניו בחיקו וכן עיקר מ"מ נחזור לנ"ד שנראה מתוך השאלה דפשיטא ליה לשואל דלהפשילו לאחוריו מותר כשמוליכו אלא שנסתפק אם מן הצדדין מותר אם לאו ונראה ודאי דכן הוא שאפי' לדעת הרי"ף ז"ל כשמוליכו בדרך בזמן הזה מותר להפשילו מאחוריו שאין ספק שכל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט לענין זה אבל מה שנסתפק השואל ג"כ פשוט לע"ד אי בעית אימא מלישנא דהרי"ף ז"ל ואב"א מן הסברה מלישנא דהרי"ף ז"ל שהרי כתב מותר להניחה ע"ג החמור שהוא רוכב עליו ולא חלק מאחריו מן הצדדים רק שלא ירכב עליו ממש וזה ברור אב"א סברה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ היה גבוה ממנו י' טפחי' הרי שאחוריו לס"ת אסור אא"כ גבוה ע"ט ומן הצד אינו צריך ולא מצינו איסור רק שלא יהיה עמו שוה בשוה ולדעת הראב"ד ז"ל בגובה טפח סגי וא"כ יש לנו לומר דכל מה שהוזכר שמותר להפשילו רבותא אשמועינן דאפי' להפשיל לאחוריו מותר מפני הדרך וכ"ש מן הצדדין כמו שנז' דהא ודאי קרוב לומר שאפי' לדעת הרי"ף שהחמיר שלא להפשילו לאחוריו שלא בשעת הסכנה היינו דוקא לאחוריו דהוי זלזול כנז' אבל מן הצדדין ובאופן הנז' בשאלה דמי כמו לפניו ואפי' את"ל דאין להקל לדעת הרי"ף שהחמי' שלא בשעת הסכנה שלא להוליכו אלא לפניו ובחיקו מ"מ בנ"ד שהוא להוליכו בדרך שכל הדרכי' בזמן הזה איכא פחד גנבי ולסטים לכ"ע מותר בכ"הג ועדיף טפי טובא מלהפשילו לאחוריו ומותר גמור לכתחלה לעשות כן ובפרט כמו שבא בשאלה שהס"ת אינו שלם במקום א' שיש צד ודאי להקל יותר שה"כ הרמ"בם מותר לכתו' התורה חומש חומש בפ"ע ואין בהם קדושת ס"ת השלם ואע"ג שמדברי הרש"בא ז"ל נר' שאינו כן אלא שדינן כס' תו' כאשר הם עשויי' כתקון ס"ת מ"מ א"א להכחיש שיש צד להקל יותר ומ"מ בהא סלקינן ובהא נחתינן דשאלתין מלתא דפשיטא היא דעדיף טפי בכה"ג מלהפשילו לאחוריו
528
529בענין קרע ס"ת אם מותר לדבקו בדבק כתב מהרר"יק ז"ל שרש קכ"ב הדין באורך והביא לשון הירושלמי שכתב טולין במטלית ודובקין בדבק הלמ"מ ונראה מלשונו בפירוש שדעת הרמב"ם ז"ל וס"מג וסמ"ק ומה"רם ז"ל כל רבוותא דעתם דטולין במטלית קאי אתפילין אמנם בדובקין בדבק נראה לדעתו דלכ"ע קאי אספר תורה שנקרע ואע"ג שאני הדיוט איני יודע למה לא נפרש דקאי גם אתפילין ור"ל שאם נקרע בין אות לאות ובתפילין של יד בין פרשה לפרשה דובקין בדבק ואמנם בס"ת חמיר ובשום אופן לא אמרי' ביה טוב לדבק וטעמא כמו שפירש מהר"ם ז"ל דספר תורה שגוללין אותו תמיד יש לחוש שמא יקרע יותר ע"י הדבק אבל בתפילין שמונחים תמיד בבתים גם אין גנאי כמו בס"ת הנר' לעין תמיד חששו עוד כתב הוא ז"ל ממה שבעיני יפלא שכתב וז"ל ופשיטא שאין לומר שמה"רם יעמיד ההיא דירושלמי דדובקין בדבק כגון שנקרע שלא כנגד הכתב דממה נפשך אי סבירא לן דאף בנקרע שלא כנגד הכתב מיפסיל כו' עד דכיון דתרוייהו מיפסיל אם לא דבקו היאך יתכן דפעם אומר לדבק טוב הוא ופעם לא יועי' בער אנכי מאיש ואיני יודע למה ועל מה יפלא בעיניו דבר כזה וכי לא מצינן כיוצא בזה במקום אחר דלא סמכינן אתיקון כל דהו ובמקום אחד דומה לו שאינו כ"כ חמור סמכינן והלא נשבר העצם במקום שעושה אותה טרפה אם עור ובשר חופים את רובו כשר אף האבר ועור לבדו במקום אחד מועיל ובמקום אחר אינו מועיל דוק. וכן נוכל לומר דכשהקרע שלא כנגד הכתב אע"ג דמפסיל בהכי מ"מ כיון דלא הוי במקום חמור יועיל תיקון הדבק אבל למקום חמור שהוא כנגד הכתב אז החמירו שלא יועיל וסברה נכונה היא עד מאד והוא ז"ל דחה אותה בקש איני יודע למה דעדיף מזה נר' להביא ראיה דבעירובין קי"ל דמן התורה כל שיש ג' מחיצות מותר לטלטל בו וחכמים אסרו לטלטל עד שיתקן בלחי או קורה וכשהוא רחב יותר מעשרה אין לו תקנה בלחי או קורה ותימ' על עצמך או אתה אומר ללחי או לקורה שמועילין לתקן או לא והרי מבוי זה ומבוי זה שניהם מותרים לטלטל בתוכם מדין תורה ושניהם אסורים מדברי סופרים ולמה אתה אומר שמועיל לחי לזה ואינו מועיל לזה וא"ת שחלוף המבואו' מחייב זה גם אתה אמור לו כ"ש שחלוף מקומות הקרע מחייב שיועיל לקרע זה דבק ולזה לא יועיל עוד כתב הרב וז"ל שהרי כתב בספ' התרומ' וז"ל שהרי במס' סופרים אין דובקין בדבק ואין כותבין על גבי מטלית ולא תופרים במקום הכתב רש"בא אומר משום רבי מאיר דובקין בדבק וכותבין על גבי מטלית אבל אין תופרין כו' והשתא לא נתיישב לי הא דקתני ברישא אין דובקין בדבק והדר קתני אין כותבין על גבי מטלית דהאי דובקין מאי היא אילימא קלף א"כ הוי זו ואצ"ל זו דהשתא בקלף אסור במטלית מיבעיא. ואין לומר דחדא קתני כלומר אין כותבין ע"ג מטלית ע"י שדובקין בדבק דא"כ הו"ל למתני אין דובקין וכותבין מאי אין ואין דקתני ועוד קשה לי הלשון דהא משמע דרישא לא איירי שהוא כתב ע"ג הטלאים כמו בסיפא מדמסיי' ואין כותבין עג"ה משמע דריש' דקתני אין דובקין לא איירי בהכי שכותב עג"ה וכן לישנא דסיפא דקתני ואין כותבין לא משמע שיהא ענין דביקתו כענין דביקת הרישא עכ"ל הרב מהררי"ק ולהיות יש לי גמגומי' על דבריו אלה העתקתי אותם וזה כי הוא כתב אילימא קלף א"כ הוי זו ואצ"ל זו קושיא זו היא כפי הנחתו יאמר דקתני ברישא אין דובקין בדבק היינו כדי לכתוב ומ"ה קשיא ליה דהוי זו ואצ"ל זו ולי הדיוט נר' שאפי' כפי ההנחה הזאת לא קשה דהוי זו ואצ"ל זו שהרי מצינן למימר דכאן אינו דוחק זו ואצ"ל זו אמר דאיכא רשב"א דפליג וקאמר דובקין וכותבין ולדידיה הוי זו אף זו מ"ה קתני ברישא הרי ותרווייהו צריכי חדא משום רבי אלעזר וחדא משום ת"ק מטלית תנא משו' רשב"א ודובקין דהיינו קלף משום ת"ק דא"ה אסור ולית כאן כפי האמ' לא זו ואצ"ל זו ולא זו אף זו דשני הדרכים דחוקים אלא תרוייהו צריכי גם עמ"ש ואין לומר דחדא קתני כו' קשה לי דמאחר דנחית הרב לפרש ברייתא בכה"ג למה לא פי' בענין אחר מרווח ונהוג בתלמוד ופירש כך דברישא תנא אין דובקין בדבק דהיינו ע"י קלף וטעמא מאי משום דאין כותבין כו' ואם אתה אומר לדבק בדבק על ידי קלף יבואו לעשות כן ע"י מטלית אבל ע"י קלף היה מכשיר ת"ק מן הדין ורשב"א אומר דובקין וכו' וכן תמצא בקדושין דף י"ט אמר רבי ינאי אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת ופריך בגמ' תרתי ומשני מה טעם כו' וכן תמצא סוף פ' דביצה ת"ר אין עושין טיסני' ואין כותשין במכתשת ופריך תרתי ומשני מה טעם אין עושין כו' ע"ש כל זה אני אומר מאחר שרצה הרב לפלפל בפי' הברייתא אבל האמת כי פשטא דברייתא לא הוי אלא שהם ב' דינים מחולקים וכמו שפירש הוא בעצמו שאין דובקין בדבק והיינו כשנקרע כנגד הכת' ואין כותבין במטלית היינו דין כתיבת מטלית דת"ק פסיל ורש"בא מכשיר ומ"ש בירושלמי דדובקין בדבק היינו כשנקרע שלא כנגד הכתב והשתא מתייש' דין מהר"מ עוד כתב מהרר"יק מאי טעמא דרש"בא משום ר' מאיר דמכשיר לכתוב על גבי מטלית כו' עד י"ל כיון דפסול במטלית לא שמעינן אלא משום דאיקרי ספר כו' עד הרי לך דאע"ג דהשמיט אותיות או פסוקי' כדאיתא התם בגמ' כתב עלה ר' אביה דכיון דבמקצ' כתובה כתקון דקרינן ביה בספ' ואע"פ דאותו פסוק חסר בה לגמרי ואינה כתובה בה כלל כ"ש וכ"ש הוא כשכתוב על גבי המטלית דלא גרע משאם לא נכתב בו כלל כו' עד אבל היכא שנכת' ע"ג המטלית פשי' דלא הוי ע"פ משמע מתוך דבריו דבס"ת אפי' חסר בו אותיות ופסוקים נקרא ספר מק"ו דמגלה ואם אינו כשר לקרו' בו אינו אלא מטעם דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ וכל דבריו אלה חדוש נפלא ואם היה אומר כן לדעת רשב"א לא היה כ"כ אבל מתוך לשונו נר' דגם לכ"ע הכי הוי שמן הדין ס"ת שחסר אפי' פסוק א' נקרא ספר ואינו פסול אלא משום דברים שבכתב כו' וזה שהוא כתב וז"ל ונחזור לענין ראשון דמאחר שהוכחנו מתוך הברייתא דמס' סופרים דפליגי כו' ע"כ לא פליגי אלא שטלה והדביק עלה מטלית וכתב עליו אבל היכא שטלה והדביק עליו קלף הכשר לכתוב עליו ס"ת מודו ליה רבנן משמע דדעתו להכשיר טלאי הקלף לכ"ע וע"ז כתב יש להביא ראיה למנהג גם בלא ההיא דמס' סופרי' דמאחר דאיקרי ספר אפי' חסר בו כל הפסוק שלם כמ"ש ראבי"ה מאי זה טעם יפסל כיוצא דנדון שאנו עומדים דפשיטא דלא גרע משאם לא נכתב בו כלל ע"כ. משמע בהדיא דדעתו ז"ל דלכ"ע אפי' לא נכתב פסוק א' לגמרי נקרא ספר ולא פסיל אלא שאין לקרותו ע"פ וכשיהיה כתוב על הטלאי יצא ידי כולם. ולי הדיוט קשה דא"כ לדעתו היה ראוי להכשיר אפי' על המטלית מן הטעם הנז' ואפי' לרבנן וזה א"א שהרי בפי' אמרו ואין כותבין ע"ג מטלית ותו קשה לי מהא דגרסינן בפ' השותפין דתניא וימת שם משה אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא ע"כ כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי רבי יודה ואמרי לה רבי נחמיא אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התור' הזה אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע הרי משמע בפי' דאפי' בשביל חסרון אות א' אינו נקרא ספר ואין לומר דלדעת ר' יהודה או רבי נחמיא הוי נקר' ספר דלא היא אלא דסבר דכיון דהני פסוקים אינם מן הספר רק שיהושע כתבם נקרא ספר כאשר אינו חסר אות א' משאר הפסוקים ואם חסר אינו נקרא ספר אלא שאלו ח' פסוקים אישתנו וכן נר' בפי' פ' עשירי מהלכות ס"ת מהרמב"ם שכתבו ז"ל נמצאת למד שב' דברים הם שבכל א' מהם פוסל ס"ת ואם נעשה בו א' מהם הרי הוא כחומש מן החומשי' ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים וא' שחסר אפי' אות א' והטור י"ד סימן רע"ט כתב ואפי' קרא בו בדיעבד לא יצא כיון שהוא חסר או יתר אפי' אות א' ורוב הפוס' הסכימו שס"ת שנמצא בו טעות הקריאה שקראו בו לאו כלום היא ולזה הסכימו הרמ"ה והראב"ד והרמב"ן והרשב"א ולפי דעת מהררי"ק היה כשר לקרות בו אפילו לכתחלה כיון דנקרא ספר ואפי' שישקצת מכשירים בדיעבד מ"מ התימא על מהררי"ק שלקח הדברים כ"כ בפשיטות מה שנראה הפך סברת רוב הפוסקים ואפי' כלם וסמכתי לכתוב כ"ז אע"פ שיודע אני כי מי אני לבא אחרי המלך אלא שמ"מ ראיתי שכשנגדו חלוק עליו היה גדול הרב ממנו שכן נראה מתוך לשונו שכתב ובכן אבא אל המלך וגם כתב ואשר רצה מורי גם כתב אמנם מורי הרחיק זה הדעת ומי אני כי בא לחלוק על דבריו מכ"ז נראה מעלת החולק עליו גם כי ראיתי הריב"ש פסל בהחלט מה שהוא הכשיר וכמו שמביא בסיום דברי בע"ה לכן חוזר אני לענין הדין:
529
530שאלה ילמדנו רבנו סופר כותב ספר תורה והיה רוצה לכתוב יהיה וכתב יהוה ולא קדש את ה' אם מותר לגרור הו"ו ולכתוב יוד במקומה או לאו עוד ילמדנו מי שצדיך לעבד עורות של ס"ת ע"י גוים אם די שיתן הישראל העורות בתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואח"כ יגמור הגוי כל העבוד על ידו עם אותם שישים בעורות או אם צריך שיעשה כל העבוד ע"י ישראל.
530
531תשובה
531
532על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון נראה דשתי השאלות דברים פשוטים הם לענין השאלה הראשונה אני אומר כי הדבר ברור כשמש שמה שאסרו למחות שם מן השמות לא אמרו אלא כשנכתבו בכונה לשם קדושה ממש ולא אותיות או תיבות שיש בהם אותיות משם ולא נכתבו לכונת קדושת השם דאלת"ה כל מקום שיהיה כתוב אל יהיה אסור שהם אותיות המורים על שם אל והוא מן השמות שאינם נמחקים וכן כל שתי אותיות מתיבה שיש בה יוד ה"א סמוכות זו לזו כמו יהודוך יהיה אסור למחוק שהם אותיות יה שאינו נמחק וזה דבר שאין לו שחד וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם פ' ו' מהלכות יסודי התורה וז"ל כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה מדקאמר שם כו' ולא אמר אותיות שם משמע ודאי דוקא כשנכתב לשם שם קדש אבל כל שנכתב לכוונת אחרת אפי' שהם אותיות השם ממש נמחקים וכ"נ בפי' מפרש"י שכתב בגמרא על ההיא ברייתא דסוף שבועת העדות וז"ל ת"ר כתב אלף למד מאלהי"ם הרי זה אינו נמחק ופרש"י כתב אלף למד מאלהי"ם שהתחיל לכתוב אלהי"ם וכתב אלף למד ואע"פ שלא גמר את השם שהרי שתי אותיות הללו שם לעצמו עכ"ל ואם איתא שבכל אותיות שנכתבו והם מורות על שם אינם נמחקים למה ליה למימר שהתחיל לכתוב אלהי"ם לא הי' לו לרש"י אלא להניח הברייתא כפשטה שמי שכתב אלף למד אינו נמחק בשום צד כיון ששתי אותיות הללו שם לעצמו אלא ודאי שאינו תלוי באותיות אלא כשנכתבו לשם קדושת שם והר"ן העתיק דברי רש"י אות באות ולישנא דבריית' נמי הכי דיקא דקא' כתב א"ל מאלי' ולא אמר כתב א"ל או יו"ד ה"א אלא דמשמ' דכשכתב האותיות ולא אתכוין לשם אין שם קדושה ויש להביא קצת ראיה גם כן מהגהה הביאה הב"י י"ד סי' רע"ו בשם רבנו שמחה וז"ל הכותב יהודה שלא נתן בו דלת יתלה הדלת למעלה ואם איתא שכל שכתב אותיות השם אף ע"פ שלא נתכוין לקדושת שם אסור למחוק דכשם דמי איך היה יכול לכתוב דלת למעלה הרי אותיות אלו לפי דבריך קדושות לשם השם ועתה אתה רוצה לעשות אותם חול אלא ודאי כל שנכתב לשם קדש האותיות מצד עצמן לבד אין להם קדושת שם עד שתאמר שאסור למוחקן וכ"כ בהג"ה במימון בפ' הנז' בפי' וז"ל כתב רא"ם אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהם קדושה כו' והביא ראיה ודי בזה לשאלה הראשונה. ולשנית אני אומר ג"כ דזיל קרי בי רב הוא דודאי מהני דאין צריך כל העבוד לשמה וכמ"ש הטור י"ד סי' רע"א בשם אביו וז"ל וכתב אדוני אבי הלכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר בתחלת העבוד כשמשימו לתוך הסיד עורות אלו אני מעבד לקדושת ס"ת ותו לא צריך ואיני רואה חולק ע"ז וכ"ש שדבר זה יש בו מחלוקת כי לדעת רש"י ס"ת אין צריך עבוד לשמה וכמו שכתוב בהגהות מימון ואע"ג דרוב הפוסקים או כלם חולקים עליו מ"מ יש צד להקל כל הפחות כשהתחיל הישראל העבוד לשם קדושה אפי' היה מחלוקת בדבר זה כ"ש שאיני יודע שום חולק בפי' וכ"כ בהגהה הנז' וכשישראל נותנו תחלה בעבוד לשם קדושה מניח לגוי להוציא ולתקנה ואינו צריך לעמוד על גביו ולסייעו מכל זה אני אומר שמי שעשה כן ששם הישראל העורות בסיד לשם קדושה ואח"כ גמר הגוי יצא ידי חובת עבוד לשם קדוש':
532
533שאלה איש אח' נתקוטט עם תלמיד חכם והעיז פניו כנגדו והטיח דברים נגדו ונגד אבותיו וזקניו בחיים ובמתים וקראו ערל וטמא מה דין האיש הזה:
533
534תשובה
534
535לא יאמן כי יסופר שימצא באיש אשר בשם ישראל יכונה חציפות ועזות כזה ובמה יכופר עונו מאיש חדל אישי' אשר פצה שפתיו להטיל מום בקדשים אשר עדנה בחיים גם בקדושים אשר בארץ המה והרי כתב מהררי"ק ז"ל שרש קע"ט וז"ל ועוד למדנו דאפי' למי שלא החציף כי אם בפני זקנים ונכבדים דמשמע שלא בגדר ת"ח ק"ו לקורא מלשין מוסר דקנסינן ליה וגם גובין הקנס אפי' בבבל כמו שכתב כנ"ל והנה דבר פשוט הוא שאין לך אונאה גדולה מהקורא לחבירו מוסר שהרי בכל התלמוד משוה אותם לגוים ועובדי ע"ז כו' עד לכן אומר אני כי הרבה עונש הקורא לחבירו ת"ח מלשין מוסר ע"כ הרי אנו רואים שלמד דין הקורא לחבירו מוסר מלשין מטעמא דמשוה לקורא אותו גוי נמצא שהלמד הוא גוי והלומד מוסר מלשין וע"ז הפליגו בעונשו כמ"ש אח"כ שעונשו גדול בב"ד של מעלה ובב"ד של מטה וחייבי' ב"ד לנדותו עאכ"ו הקורא לת"ח ערל וטמא כי כל א' בפני עצמו משמע גוי ערל היינו גוי דתנן פ"ג דנדרים קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור בנמולי אומות העולם קונם שאיני נהנה למולים אסור בערל ישראל ומותר בנמולי אומות העולם כי אין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וטמא ג"כ כי איני יודע משנה להביא ממנה ראיה מ"מ הדבר ברור מעצמו כי הגוים הם כזבים לכל דבריהם לעולם ולכן הם טמאים אפילו יעלה עליהם כל מימי הים הגדול ולפיכך סתם גוי טמא וסתם טמא גוי מה שאין כן ישראלים שאפילו כשהם בטומאה נקראים טהורים כי הטומאה מקרי להם ולכן אמר השוכן אתם ופירש רש"י אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם ולמה כך אלא ודאי מן הטעם שאמרנו כי הטומאה לישראל מקרית ואפי' כשהם בטומאתם שם העצם שלהם טהורים ואומות העול' הטומאה להם עצם והוי ממש כערל ומהול כי הגוי מהול נקרא ערל וישראל ערל נקרא מהול וא"כ מצד כל א' מהכנויים הללו חייב הקורא עונש גדול וראוי לשמת' עוד כתב מהרי"ק שרש קפ"ט וז"ל ועוד לא יהא חציפות בעלמא שהחציף פניו נגד ת"ח דרך זלזול משמתינן ליה כו' עד וכתב הערוך בערך אפיקורוס פי' אפיקורוס חציפות עד דאמר רבי יהושע בן לוי אפיקורוס זה המבזה חבירו בפני ת"ח הרי לך משום דלא פליג יקרא לת"ח להתבייש ממנו שלא לבייש חבירו בפניו נקרא אפיקורוס כ"ש וכ"ש המתכוין לביישו גם להקניטו ע"כ והפליג באותה תשובה עד מאד עאכ"ו על האיש הרע אשר שלח לשונו בחיים בעולם הזה ובחיים בעולם הבא שאשמתו גדלה עד לשמים וכמה יסורים ומיני ענויים צריך שיעברו עליו להעביר חטאתו ולזכך נשמתו ומ"ג עתה אם אמת הדבר שעבר שבועה וחומרת נח"ש שאין ספק שצריך שיתענה וילקה ויבקש מחילה סליחה וכפרה תחלה משליט מטה ומעלה ומתורתו הקדושה העולה היא למעלה ולהשתטח לפני עשרה על קבר אב הח' פ' ולבקש עוד מחילה מן הק"ק מקום אשר הראה הרשע פשעו ולפייסו בכל מיני כיום לח' הנז' ושב ורפא לו גם אני אומר שמשנה שלימה שנינו בפי' החובל ומניין שלא יהא אכזר שנאמר ויתפלל אברהם וגו' בעד אבימלך המלך מלכו של עולם ימלוך עלינו וכנהר שלום יטה עלינו כה אמר הצעיר שמואל די מדינה:
535
536שאלה עיר שיש בה ד' קהלות השלושה סיסיליאנוש ואחת גירגוש וא' מסיסי' בשעת פטירתו הקדיש סך מעות לת"ת רצו' הפירות והריוח ל"תת והקרן קיימת לעולם ולגריגוש לא הי' להם ת"ת באותו זמן ועתה כמו ה' או ו' שני' יש להם ת"ת ותובעי' מהסיסיליאנוש יתנו להם חלק מהריו' הנז' כיון שיש להם ת"ת והם הקדש ת"ת והסיסיליאני טועני' שאין לגריגוש חלק מפני שהם מחולקים מהם במיני הקדושות שיש לאלו ואין לאלו ועוד שבשע' הקד' לא היה להם ת"ת כלל עוד שהמקדי' היה סיסילאנו הדין עם מי יורנו רבנו ושכמ"ה.
536
537תשובה
537
538אין זה צריך לפנים כי דבר פשוט הוא וזיל קרי בי רב הוא כי אין לק"ק גריגוש יע"א שום זכיה בהקדש זה והדין עם שאר הקהלו' והטעם דתוספתא והביאה הרי"ף בהלכות פ' ח"ה ז"ל האומר תנו ר' דינר לב"ה תנו ס"ת לב"ה יתנו לב"ה הרגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו להם לשניהם ע"כ והדברי' ק"ו ומה התם דהבתי כנסיות הי' עומדים והאיש המצוה לפעמים היה הולך לכל א' מהם דכן משמע דקאמר לרגיל משמע ודאי שקצת פעמים היה הולך לב"ה השני מ"מ מספיק טעם הרגילות שיתנו לרגיל ולא לשאינו רגיל בנ"ד שלא היה חברת ת"ת לק"ק גריגוש באותה שעה עאכ"ו שאין לגריגוש שום זכות וזה פשו' מאד ודבר מוסכם מכל הפוסקים ועוד טעם אחר יש לרווח' דמלת' שאפי' היה לגריגוש חברת ת"ת באותה שעה לא היה להם לגריגוש שום זכיה באותו הקדש לא בקרן ולא בריוח דתני סיפא דההיא תוספתא תנו ק"ק זוז לעניי' יתנו לעניי אותה העיר וגם הלכ' פסוקה והרי כתב ה"ר כמהר"ר דכ"ץ ז"ל שכל קהל כעיר בפני עצמה דמי והבי' ראי' מק"ק שבשאלוניקי יע"א וא"כ כיון שהמקדישים היו סיסיליאני והיה חברת ת"ת גם לגרגוש והיה המקדיש מקדיש סתם היה הדין נותן דמסתמא המקדיש לא היה מקדיש אלא לעירו היינו קהלתו וכן כי כתב הרשב"א שכל מי שאומר סתם תנו מנה לעניים אין במשמע אל' לעניי עירו ע"כ וא"כ הדבר פשוט מאד שאפי' היה לגריגוש באותה שעה חברת ת"ת לא היה זכות לגריגוש באותו הקדש דמה לי קהל מיוחד ומה לי עיר ואם אתה אומר שהיה זכות לגריגוש גם היה זכות לכל שיש בה חברת ת"ת אלא מאי אית לך למימר דודאי דעת המקדיש לעירו גם בנ"ד פשיטא דדעת המקדיש לא היה אלא לחברת ת"ת שלהם הנר' לע"ד.
538
539א) תשובת שאלה זו אינה צריכה כי הדבר ברור מכמה פנים ואיש זה מכת עז פני' שבגהינם הם נדונים ולא יספיק לו נדוי יום אחד ולא ימים מכמה טעמים ראשונה דהא קי"ל דהרמת יד לבד נקר' רשע וכמו שלמדו חכמים בפרק ארבע מיתות ממקרא דלמה תכה רעיך הכית לא נאמר אלא תכה עוד שני דאמרי' התם בגמ' הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קדש עוד שלישי שאפי' המבזה שליח ב"ד הוא מהכ"ד דברים שמנדין לאדם עליו וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור ז"ל בשמו י"ד סי' של"ד ולמדו זה מההוא מעשה דפ' עשרה יוחסין דקאמר ליה רב נחמן לרב יודה מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא על דמצער שליחא דרבנן וכל מי שיעיין שם במקומו ירא' שהאיש ההוא היה אדם חשוב מאד גם נר' שהיה יודע תורה ואפ"ה שמתיה רב יודא ונתן טעם משום שציער שליחא דרבנן וא"כ האיש הזה הנעל' אלו לא היה אלא שהיה שליח דב"ד ק"ק היה חייב שמתא כ"ש היותו ממונ' מוחכם מכל הקהל עאכ"ו שמחייבים לנדותו ולהכריזו בכל חוצות העיר לא יום א' ולא יומים אלא ימים רבים עד יעשה תשובה גלויה ומפורסמת בלי ערמה ותחבולה וכ"ז היה לבד שציער אותו בינו לבין עצמו או בפני א' או ב' אבל עתה שכפי הנר' מה שבא בשאלה היה בפני המעמד של הקהל במה יכופר עונו פשעו ומריו שהרי אמרו בפ"ח אפיקוריס רב ורבי חנינא אמרי תרויהו זה המבזה ת"ח רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת"ח הרי שלדעת ר' יוחנן ורבי יהושע בן לוי נקרא המבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס ונר' דקי"ל בכל התלמוד דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"נ דהלכה לגבי דרבי חנינא ולא מבעיא אם היה שם באותו מעמד מרביץ תורה של הקהל אלא אפי' לא היה שם מ"מ אחר שהיו שם כל אנשי המעמד הנבררים מן הקהל הרי הם חשובים כאלו היה הדבר בפני ת"ח וכמו שיש לי קצת ראיות לזה ומעשה ראיתי לכתוב סבר' הפוסקים בענין מכה לחבירו כתבה רמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ' ה' כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן ובין גדול בין איש בין אשה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף כו' עד וכל המגביה ידו על חברו אע"פי שלא הכהו הרי זה רשע וכתוב בהגה' פסק ראב' שפוסקים דינו בין לקרותו רשע ופסיל לעדות ושכנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו וקבל דין עוד כתב הרמב"ם המכה את חבידו הכאה שאין ש"פ לוקה שהרי א"כ תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין עוד כת' וז"ל המזיק ממון חבירו כיון ששל' מה שהוא חייב לשל' נתכפ' לו אבל חובל בחברו אע"פי שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו ואפי' הקריב כל אלי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל לו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו ע"כ ועתה בעונותינו ובעונות אבותינו האריכו קיצנו וקצר מדענו ואין לנו רשות לדון בדיני חבלות אמנם הביאה הטור בח"מ סי' ת"כ בשם רב האיי שמנדין לחובל וכ"כ רב צמח גאון אע"פי שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לנדותו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל כתב רב אלפס ז"ל מנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפיי' לחבר' וכדיהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין אפייס מריה דיניה בין לא וכ"כ בשם רב שרירא שעשו תקנה לנדות החוב' עד שיפייס הנחבל בקרוב כו' עד וגם רחוק ממה שבלבם אין מתירין לו עד שיקרב לאותו שיעור אחר כל אלה הדברים הדברים ברורים מכל הצדדים שזה עבר על לאו דלא יוסיף וראיתי ג"כ דיש ב' לאוין אחד לא יוסיף וב' פן יוסיף דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה עוד שודאי בהרמה לבד נקר' רשע וכתוב בהגהה שפוסקים דינו לקרותו רשע ושפסול לעדות כו' כנז' נוסף עליו בושת בפני רבים נוסף על חטאתו שכיון שהוא הנעלב היה ממונה מן הקהל הרי ביזה לקהל ואפי' היה הנעלב מאן דהו כ"ש כאשר היה הנעלב בן גדולים והוא בן מכבד אב שגדול עונו מנשא ואחר שיעשו דינו ויקבל עונשו לא עד גמירה דודאי ידעתי אני דא"א זה בדורינו זה דרך החסידים וכמ"ש ז"ל במשנה בפ' החובל ומנין שלא יהיה אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם וכן הביא הרמב"ם בפ' הנז"ל וכן הטור ז"ל בח"מ יע"ש וגם שהוא ימחול אנשי הקהל יראו העונש הראוי לינתן לו מצדם וראוי לעשו' כן לשבר זרוע רמה וידעו כי יש דין בישראל אני הצעיר שמואל די מדינה:
539
540ב) מעשה שהיה פה העיר' שאלוניקי שנפלו קטטות ומריבות בין ראובן ושמעון ונמצא שם באותה העת לוי וכאש' ראה דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים הרים ידו להכות את שמעון ויש אומרים שהכה וסטר לועו ועל זה חרה אפו משמעון והלך לפני שופט העיר מאומות העולם ונודע אלי הדבר והלכתי שם לדבר על לב שמעון ולפייסו ולא הטה אזן ולא אבה שמוע אלא בתנאי שינדו ללוי בשוקים ואני חזרתי לו תשובה ואמרתי לו ראה כי הקשי' לשאול כי זה א"א אם לא תעמדו לדין יגעתי אותו היום להמציא השלום ולא עלה בידי עבר היום ויום שבת חשבנו' כי לילה ייסרוהו כליותיו ושירצה לעמוד לדין שמעון ולא רצה ויום ראשון כפעם בפעם בקש בשלוחי הדיין עד מצא לראובן ותפשו לפני השופט ותבעו שהוא ואחיו הכו אותו מה שהכל יודעים שהיה שקר וכזב וחלינו פניו במאד מאד לשמעון הנז' ירצה לעמוד בד"ת ואחיו החכם יצ"ו יהיה מכריע ושנלך לבית החכם הנז' ועל הכל נתן כתף סוררת עד שהביאו ללוי לפני הערכאות ושם שאל ממנו שהכה אותו וגם נעשה תובע משליח הדיין כי אמר שלוי הכה גם לשומר וזה אמ' פעמים שלש עד שהשופט עצמו גער בו ואמר לו ריבך ריב ושאל הדיין עדים ולא מצא עד שבקש שמעון שישבע שלא הכהו ובתוך זה הזמן היה שם עם האנשים הנמצאים שם קצת חכמים והיינו נושאים ונותנים אם היה יכול לוי לישבע אחר ששמעון לא רצה לעמוד בד"ת וגם היה תובע תביעות זרו' ונכריו' שאם יחשו' שלא הכה אותו היום שהיה מספי' והאנשים אשר היו שם כשומעם הדברים לא אחרו הדבר והלכו למקום אשר היה עומד לוי ואמרו לו תוכל לישבע בזה האופן אחר שראה שהיה הוכרח להלקות בו לישבע אמר בפני עדים תדעו שאני נשבע שלא הכתי אותו היום וכשלקח השבועה אמר לו שמעון לדעתי והשיב לו לוי איני נשבע לדעתך אלא לדעתי אני נשבע ונפטר נמצאו אח"כ המקוים לאיד לוי ולא ראו מתרעמים ומתלונני' מצפצפים ומהגים מתקדשי' ומטהרים עצמם על גבי אחרי' ולהוצאתם שלא כדין נשבע ושלא היה יכול לישבע וה' יודע כי לא דברתי ללוי כי הייתי רחוק ממנו מאד וקהל רב ועצום היה שם מפרידים ביני לבינו ומ"מ להסי' ממני עקשו' פה אמרתי לכתוב שורות אלו להורות כי הדין פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא משנה וגמרא וסברה משנה נודרין להרגין ולמוכסין כו' ובירושלמי קאמר דה"ה דנשבעין ואם משום הפסד ממון התירו לישבע עאכו"כ במקו' דאיכ' צערא דגופא וצערא דממונא ובודאי הדבר ברור שחכמי' לא חלקו בין רב למעט למוכסין אמרו בין על הפסד מרובה בין על הפסד מועט ולהיות שמעתי בשם אחד מן המתחסדים שלא אמרו כן אלא בדבר שאין לו קצבה ומי שיש לו עינים לראות יראה שהבל יפצה פיו האומר דבר זה שלקח חומר הדברים בלתי הבנה וזה כי הדבר ידוע שאסור להבריח המכס שהוא מדין המלכות ומה שאמרו נודרין למוכסין היינו במוכס העומד בלא צווי המלך או במוכ' שנוט' יותר מקצבתו שהוא שלא כדין אמנם כיון שנוטל יות' מן הקצב' אפי' שוה פרוטה יכול מן הדין לישבע ובנדון הזה שלפנינו נגד הדין ונגד התור' ושמעון מן הדין היה ראוי לעונש אאר שהתרו בו כל כך פעמים לעמוד בדין תורה ולא רצה כמו שאבאר בס"ד ואולי שטעה המערע' ונבא ולא ידע מה נבא והוא כי הנה מהר"ם ז"ל כתב בתש' על אדם שאנס את חברו ויסרו במיני יסורין עד שנשבע לו לתת לו כך וכך דאין באותה שבועה או חרם ממש דהאד' בשבוע' בעינן פרט לאנוס ואע"ג דגבי נודרין להרגין מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההרג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירו' אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל הנד' והשבועה לגמרי ואפי' שקבלו החרם ע"ד הקב"ה ועל דעת הקהל חלילה שתהא דעת המקו' ודעת הקהל מסכמת זולתי לטובה ולא לרעה אעפ"י שתלו דעתן בדעת אחרים כיון דאנוסין היו בטלה דעתן העתקתי תשו' זו אעפ"י שהיא כתובה בעט ברזל בספרים כדי לסכור פי המדברי' בצואר עתק כי טעו ברואה שהרי נתברר מתוך תשובה זו בפירוש שכשנשבע בלתי שיחשוב בלבו היום אז אנו צריכים לטעם הכאות שאין להם קצבה וצריך שיהיו ההכאות בפעל אמנם כאשר יחשוב בלבו היום או יבטל בלחש בשפתיו כי זה יותר טוב לכ"ע בפחד כל דהו יכול לישבע כ"ש וק"ו בנדון שלפנינו שאמר כן בפירוש בפני עדים ומה גם עתה אם האמת שאמר לדעתי אני נשבע לא לדעתך שכל חסיד שבחסידים היה יכול לעשות כן עאכ"ו במקום צער גוף וממון והרי זה כהא דאמרי' כתא מכמר כיון שישראל נופל ביד אומות העולם אין מרחמין עליו כי גבוה מעל השופט יש אחר כאשר נודע והאמונה כי המערער על זה ראוי לעונש שמערער על דיני תורתנו הקדושה וקבלת רבותינו ז"ל גם היה מן המתעקשים ר"ל שלא התירו לנדור להרגין ולמוכוסין כי אם בלהבא כמו קונם פירו' עלי אם אינם אלו מבית המלך וכשראו מ"ש הפוסק' מהירוש' דלאו דוקא נדר אלא ה"ה ג"כ דנשבעין כו' ומסתמא נראה שבועה כי פירות אלו מבית המלך הרי שג"כ בשעבר מותר שחשבו בלבו דבר שאינו סותר למה שמוציא מפיו כנז' אמרו שמא ג"כ ירצה לו' במשביעין אותו שלא יאכל פירות אם אינם מבית המלך דהיינו להבא וכאלה ההזיות לרוב אמנם ראיתי להעתיק כאן תשובת הרא"ש שכתב וז"ל ששאלת שהגזבר בא לב"ה להטיל חרם מצד המלך כל מי שיודע באותו פלו' שיעיר לפני הגזבר גם שולח אחר יחידים ומשביען בנקיטת חפץ אם ידע בפלו' שבא על הגויה או משו דברים שחייבים עליהם מיתה בדיניהם דע אין טוב להשיב על דברים הללו פן יבולע לגוים ויאמרו בעלי תורה התירו שיעברו על שבועתם ודבר זה דומה לנשבע לאכול חזיר מכאן נראה שלא נשאר שום פתחון פה למערער אם לא יעלה שמים וירד תהומות ולחתימת דבר זה למען יראו שנתקיים הפסוק שאמר הוי האומרים לרע טוב וגומ' הנה כתב הריב"ש ז"ל סי' ק"ב שיש להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון בדיני גוים וכתב בעל התרומות אפי' דיני חבלות שאינם מסורין לנו בזמן הזה אסור למסור ביד גוים ה' יודע מה שהיה בלבי לכתוב לולי פני השלום והחברי' נשאתי ונתפייסתי במה שכתבתי אני הצעיר שמואל די מדינה.
540
541נשאל ממני אם הורדים יש להם דין ערלה אם לאו כי לכאורה היה נראה שהיה להם דין ערלה וכן היה נר' בעיני אלא שהשיב לי חבר א' שכיון שלא היה עיקר הפרי לאכילה שאין בהם דין ערלה וכפי מה שהשיג' ידי מחבורי הפוסקים לא מצאתי דבר ברור אלא שנראה בעיני שהוא מחלוקת בין הפוסקים ז"ל וחשבתי לומר כי שרש הדבר הוא בברכות פר' כיצד מברכין דגרסי' התם והלכתא כמר בר רב אשי דזריק האביונו' ואכיל הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי נינהו ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמ' עכ"ל הגמ' וכן לשון הרי"ף בהלכותיו. משמע לכאורה דהא בהא תלי' דכל מידי דמברכינן עליה בפ"ה שייך ביה דין ערלה ומידי דלא מברכינן עליה אלא בורא פרי האדמ' לא שייך ביה דין ערלה תו גרסי' בתר הכי הני פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור כס זינגבילי ביומא דכפורי פטור ופרי' מתיבי כו' עד ללמדך שהפלפלין חייבים בערל' ומשני ל"ק הא ביבשתא הא ברטיבתא ואמרי רבנן למרימר כס פלפלי וזנגבילה ביומא דכפורי פטור והא אמר רבא האי אמלתא דאתיא מבי הינדואה שרי ומברכין עליה בורא פרי האדמה ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא ע"כ מה שראיתי לכתוב מלשון הגמ' התוס' ז"ל כתבו שם ברטיבתא כגון ליטואריו בלע"ז מברכין עליה בורא פרי האדמה אבל ביבשתא לא מברכין עליה כלל וכן הלכ' בזינגילי שקורין זינגיברי וכן גרופול שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא ליטואריו בלע"ז אין מברכין עליה ביבשתא. נראה א"כ דלפי דעת המפרשי' דפלפל מברכין עליה בורא פרי העץ ומכריחים כן מטעם דכיון שהם פרי העץ לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה וכן כתבו תלמידי ר"י ז"ל וכ"כ הרא"ש בפסקיו כתלמידי ר"י. א"כ הוא הדין והוא הטעם בוורדים רוזאש בלע"ז שכיון שלא מצינו להם ברכה אלא ב"פ האדמה אין בהם דין ערלה דאין ערלה אלא בפרי העץ וכמ"ש הכתוב ונטעת' כל עץ וגו' אבל לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם דסברי דפלפלין יבישתא לא מברכינן כלל וברטיבת' בורא פרי האדמה ועם כל זה יש דין ערלה בפלפלין הוא הדין בורדים ואע"ג שהיה אפשר לחלק ולומר דשאני פלפלין דדרך לאכל מהם לחים ר"ל ברטיבתא מה שאין כן הרוזאש מ"מ שמשום הכי כתבתי לשון התוס' ז"ל שפירושו דרטיבתא ליטואריו וכן אחרים פירשו כן דא"כ משמע דפלפלין אין להם דרך אכיל' אלא בליטואריו א"כ גם הרוזאש שוים בזה והן פרי העץ אעפ"י שלענין ברכה מברכין בורא פרי האדמה עם כ"ז י"ל שדין ערלה יש להם כמו פלפלין לדעת הגאונים והנמשכים אחריהם ולדעת הראשונים שזכרתי דכל שאין מברכין עליהם אלא בורא פרי האדמה אין בו משום ערלה א"כ הרוזאש אין בהם משום ערלה אלא שהקשה לי דאם כן דזינגיביל דלכ"ע מברכין עליו בורא פרי האדמה כמ"ש תלמידי רבנו יונה וכ"כ הרא"ש בפסקיו וכן התוס' כנ"ל א"כ נאמר לדעתם דאין בו דין ערלה הא ודאי דבר תימא הוא מאד ועוד שהרי כת' רי"ו בנתיב כ"א חלק ב' וז"ל פלפלין לחים אסורים משום ערלה וכן הזינגיביל וגרופלו וכיוצא בהם ולא הביא שום חולק. ועוד מצאתי בס' האגור ז"ל כתב הראב"ד ז"ל ורדים מבר' עליהם ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכן דעתי נוטה לפי שנאכלין במרקחות מכל זה היה נר' בעיני דורדין דין ערלה נוהג בהם או לפחות הוא מחלוקת ע"כ מה שראיתי לע"ד אחר כ"ז בא לידי תשו' הרשב"א ז"ל שנכתב שדעתו שורדין דין ערלה יש להם והכריח כן מדתנן בפ"ז ממס' שביעי' הורד והקטף והכפר והלוטם יש להם שביעית ולדמיהם שביעית ובפ"ק דנדה אמרי' מאן תנא קוטפא פירא הוא ר' אליעזר דפרק ג' דערל' ומעש' דבשרף ערלה אסו' אלמא כל שאינו פרי לענין ערלה אינו פרי לענין שביעית:
541
542על ההפרש שנפל בין חכמי א"י צפת תוב"ב מענין תרומות ומעשרות מן התבואה שלוקחים מן הגוים נ"ל כי ודאי אין לספק בדברי הרמב"ם ז"ל כי פירות הגוי שגדלו בקרקע שלו בא"י ונגמרה מלאכתן ביד הגוי דפטורים אפי' מדרבנן מכמה טעמים דסת' פטורים הכי משמע דאל"כ אלא שהיו פטורים מן התורה לבד איבעי ליה לפר' ועוד אפכא הו"ל לאשמועינן חייבים מדרבנן דפטור מלתא דלא צריכא הוי וכן מוכח דפטורי' הוי לגמרי דלהלן בסוף הפ' כתב פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מן החלה מן התרומות מן המעשרות ואם יצאו לסורי' חייבי' מדבריהם משמע דסתם פטורי דקאמ' הוי לגמרי עוד שהרי סמ"ג ז"ל כתב גדולה מזו וז"ל מכר הגוי פירות לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן גוי ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה וממשרות אפי' מדבריה' הואיל ובאו לעונת מעשרו' ברשות הגוי ומרחן הגוי אפי' שהם ברשות ישר' וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזמן הזה הרי אין כאן מקום כלל לספק ולא יעלה בדעת שהיה סמ"ג מיקל נגד התוס' והרמב"ם אלא ודאי דידע שפיר דהרמב"ם דקאמר פטורי' הוי פטורים לגמרי אפי' מדבריהם ועוד אומר אני שלשון שהביא הטור מהרמב"ם אפי' היה אומר פטור מד"ת אין ראיה לנ"ד שבהכרח יש לנו לומר דלשון זה לא מיירי אלא בזמן ראשון לפי שכתב דאם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה ובזמן הזה כתב הוא ז"ל שאפי' פירות שנזרעו בשדה ישראל ונגמרו ע"י ישראל מן התורה פטורין מתרומות ומעשרות וא"כ היאך היה אומר כאן שמחויבין מן התורה אלא ודאי דלשון זה לא מיירי אלא בזמן ראשון אך אמנם בזמן הזה שאפי' שנזרעו ונגמרו ביד ישר' אינם חייבים מן התור' אות' של גוים שנזרעו ונגמרו ביד הגוי אין להשוות' לשל ישר' וחלילה לומר כן לשום בר דעת דא"כ הוי גזרה לגזרה וזהו נ"ל ברור ועם זה יתישב ג"כ לשון הטור עם הדין שאנו אומרים שבזמן הזה פירות הגוי פטורים אפי' מדרבנן עוד אני אומר להפיס דעת השואל שהטור לא הוי מצי למנקט אבל כו' שהיה נראה חולק ע"מש הוא לעיל דאינו כן שהרי מסכים לדבריו במה שאמר אבל לוקח קודם שמרחום הבעלי' חייב לעשר מן התורה גם לא הוה מצי למנקט וכן כו' שנר' שהיה מסכים לדבריו ואינו כן אלא בחלק א' חולק ובחלק א' מסכים א"כ אין הוכחה מלשון הטור כלל לומ' שיש ספק בדברי הרמב"ם ז"ל עוד ראי' לדברי דמתניתין דמסכ' דמאי פ"ג תנן המפקי' פירותיו אצל הכותי או אצל ע"ה בחזקתן הן למעשרות ולשביעית אצל נכרי כפירותי' ופי' ר"ש דהוי דמאי אבל הרמב"ם פי' כשהפקיד פירותיו אצל הנכרי נאמר שהחליפם בשלו וע"כ הם כפירותיו ר"ל כפירות הנכרי ואינם חייבים כלום ור' שמעון אומר אולי ישראל אחר הפקיד אצלו והחליפם בהם ויהיו ג"כ דמאי ואין הלכה כר"ש ע"כ משמע דלת"ק דהלכתא כוותיה מותר ואפי' דמאי לא הוי אלא שקשיא לי לפי פי' זה של הרמב"ם איך יתיישב סוגיית דסוף פ"ק דבכורות דגרסינן התם על ההיא מתני' אר"א להפריש כ"ע ל"פ כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי ליתנינהו לכהן ור"ש סבר דמאי הוי וכפי דעת הרמ"בם ז"ל הוי אפכא דבפירות הנכרי אינם חייבים כלום ותו דפריך אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי מתנינהו לכהן והא אמר ר' שמואל הלוקח תבלין כו' ומשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר ופיר"שי בתרומה גדולה פליגי ת"ק ור' שמעון משמע דבהכי מתוקמ' דאי ודאי החליף חייב ליתן וכ"ז א"א לפי פירוש הרמ"בם ז"ל ונלע"ד ליישב הסוגיא לדעת הרמב"ם והכי פירושה כי ר' אלעזר פי' מתניתין דת"ק מחמיר ור' שמעון מיקל כמו שמפרש ר"ש פי' המשנה ואביי לא כן דעתו אלא כפי' הרמב"ם ז"ל ומש"ה לא הוה קשה ליה מימרא דר"ש בר נתן ומשו"ה פרי' לר' אלעזר כפי פירושו וה"ק ליה בשלמא אי הוה מפרשינן מתני' אפכא כפי' הרמב"ם שכן היה דעת אביי לא הוה קשיא לך מימרא דר"ש בר נתן אבל לפי פי' ר"א קשה ומשני ליה רב דימי לעולם מצינן לפרושי כר"א ולא קשיא דרב דימי בעצמו אמר אדכרתן כו' רוצה לומר מחמת קושייתך שהוצרכתי לתרץ נתתי אל לבי וזכרתי כו' ואפשר ג"כ לומר שנכנס הרמ"בם בפי' הזה שאמרתי בפי' המשנה מטעם הקושיא שהקשו התוס' ואמרו דהרי שמעינן דר"ש שמרוח הגוי פוטר ואע"ג שהתוס' תרצו קושיא זו מ"מ הוא ז"ל פי' פירושו וסלק הקושיא מעיקרא גם יישב לפי פי' המשנה דהרמב"ם פי' המשנה דדמאי שגם שם הקשה ר"ש שכפי דרכו קשה דלרב פפא ורבינא דפריכי התם לרבא כל א' מן הברייתא שהביא נראה דסברי שגלגול הגוי פוטר מרוח הגוי אינו פוטר אלמא לית להו שיתחייבו מדרבנן גזרה משום בעלי כיסין וא"כ תקשי להו מדר"ש אדר"ש דהתם אמר ר"ש מרוח הגוי פוטר והכא גבי מפקיד משמע דאי ודאי חלפינהו חייבין ולפי פי' הרמב"ם לא קשה כלל דפי' המשנה לדעת רב פפא ורבינא הוא כמו שפירש ר"ש במתני' דדמאי היינו שמא החליף מתבואה דישראל אחר שהפקיד אצלו והוא דמאי וגם קושיתו שהקשה דמאי פריך בסוף פ"ק דברכות לר"ש בר נתן דמרחינהו גוי וכו' מאי קושיא הא אמרן דחייב מדרבנן להרמב"ם לא קשה דהתם המקשה דעת רב פפא ורבינא היה לו דלא אית להו גזרה דבעלי כיסין והוא ז"ל הוצרך לדחוקי וע"מ שרצה להתחכם ולהביא ראיה לדברי הסוברים שדיגון גוי אפי' גדלו הפירו' ונגמרו ע"י שחייבין במעשר מדרבנן אין ספק שאינה ראיה שהרי כשהקשה רב פפא וכן רבינא כל אחד מהם מן הבריתא שהביא כל א' מהם היה דעתו דאתו כר' מאיר ודאי דלר"ש א"א וכשתרץ התלמוד מדרבנן מוקי ודאי דאתו כר"ש וכמ"ש התוס' וכ"ז חסר מן הספר אלא מה אית לך למימר אלא שלא חש התלמוד להביא רק מה שהוא עקר הקושיא כי עקר הקושיא לא היה אלא דמירוח וגלגול הא בהא תליא וע"ז הקשה הרי יש תנא שאומר בפי' דלאו הא בהא תליא גם המתרץ לא חש אלא לסלק הקושיא ולומר אתה חושב להוכיח דלאו הא בהא תליא לעולם אימא לך כמ"ש דהא בהא תליא ולא חש התלמוד להאריך לבאר רק לסלק הקושי' הנזכרת לפי דרכנו ויהיה מה שיהיה וא"כ העקר בספר ושאינו עיקר לא חש להאריך בו:
542
543גם מה שרצה בפלפל ולומר מה תאמר שרב פפא ורב הונא סברי האי אוקמתא כו' ודחה זה באומרו למה הושוו ר' מאיר ור' יהודה כותי וגוי הא לא דמו אהדדו שהרי מישראל על של גוים לא מיירי אלא בפירות שקנה הגוי מישראל ושל כותי ובכותים אין חלוק בין שקנה מישראל ובין שגדלו הפירות ברשותו גם זו אינה טענה ואם היינו צריכים לכך היינו יכולין לומר מאי איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה כמו שבא כן בתלמוד כמה פעמים
543
544ועוד אפשר לומר הכא דמסדר הבריתא לא חש לדקדק בדברי ר"מ ור' יהודה כיון דהלכה כר' יוסי ור"ש סוף דבר שאין מכאן ראיה. גם במה שאמרתי אין קושיא למה שאמר ובשל כל על של כל כי בשל כל על של כל מיירי במיני האדם לאפוקי מר' יוסי וק"ל גם מה שכתב דליפלוג בתרומה עצמה ודאי שהיא קושיא פורחת באויר שהתנא דבר בקצרה חלה כל מין חלה בארץ וכל מין תרומה בח"ל וכמו שלא חלק בארץ בחלה לא חלק בתרומה ובהכרח הו"ל למנקט חלה לאשמועינן דבחלה לא גזרינן דאלו לא היה מזכיר חלה ודאי הייתי טועה ואומר שהדין שוה בתרומה ובחלה ואחר שהוכרח למימר דין חלה ולא חלק בה אלא בארץ ותרומה בח"ל ערבינהו תנא ואמר וכן חלה בארץ ודין תרומה בח"ל שוים ובלי ספק החכם אגב ריהטא לא דק במ"ש לא הוה ליה למפלג אלא בתרומה וכד נאים ושכיב אמרה להאי מלתא
544
545עוד כתב השואל ולא נתפייס במה שהוא היה תופס על המקלין אלא שהטיח דברים נגר ריב"ם ז"ל למה הראה פנים למקלין לומר שאולי סמכו על רב פפא ורבינא דסברי דליכא איסור בפירות שגדלו ביד גוי ומרחן גוי והשיג שזה א"א שהרי רב פפא עצמו פסק כר' שמעון שזורי דאמרינן בפ' הקומץ ר"ש שזורי אומ' פ"א נתער' לי טבל בחולין ובאתי לפני ר"ט ושאלתי לו כו' ואיכא תרי לישנא בגמרא א' שאמר לו קח מן השוק ולא א"ל לך קח מן הגוי משום דהוי מן החיו' על הפטו' לפי שאין קנין לגוי להפקי' מיד מעש' ולישנ' אחרינ' שא"ל לך קח מן הגוי וקא סבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר וכפי לישנא קמא סבר דר"ש סבר מרוח הגוי אפי' בפירות שלו אין צריך לעשר מן התורה אבל מדרבנן חייב דאי לא מאי כיון דאמר קסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל מן החיוב על הפטור אבל ללישנא בתרא אין נראה ראיה דכפי ההוא לישנא סבר שאם היה קונה מן הגוי הוי מן הפטור על הפטור וקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא כפי מ"ש התוס' דלדעת רש"י בשל תורה אחר המחמיר ובשל סופרים אחר האחרון ולר"ת בש"ס הלך אחר המקל נמצא דבין לדעת רש"י ובין לדעת ר"ת הלכה כלישנא בתרא דמיקל דפירות הוי דרבנן או משום דעת ר"ת דבשל סופרים הלך אחר המיקל:
545
546גם מכאן אין ראיה לדברי השואל דאפשר לפרש קח מן הגוי מאותם שלקח מישראל ואותם פטורים מדאורייתא וחייבים מדרבנן ועם זה לא צריכנ' למימר דרב פפא עצמו לא סבר הכי ואם היינו צריכים היינו אומרים כן ואין קו' כלל שמה שאמר א"כ ידע שיש תנא שסובר שפטורים מן התורה וחייבין מדרבנן א"כ למה לא אסיק אדעתיה רב פפא כשהקשה לרבא לימא דההוא תנא סבר דהוי תרומה דרבנן ע"כ:
546
547פליאה דעת ממני דאיך הוא לא אסיק אדעתיה מה שאמרו התוספת דסבר דהאי ברייתא בהכרח מיירי מדאורייתא דאי מדרבנן מאי שנא חלה דלא גזרו וא"כ אע"פ דאיכא תנא דקסבר מדרבנן אפשר דההוא תנא סבר נמי בחלה הוי הדין כן כמו בתרומה אבל האי תנא דמחלק בין תרומה לחלה הוה ס"ל דודאי מיירי מדאוריתא ומש"ה הוה פריך לרבא דאמר דדיגון וגלגול הא בהא תליא:
547
548כל זה כתבתי כפי מה שנראה מדברי השואל שאין חלוק בין תרומה שהפרישה הגוי לפירות שנתגדלו בידו ומרחן הגוי לבד ולא הפריש תרומ' דיש הפרש גדול ביניהם דהני ברייתות דרב פפא ורבינא כ"ע מודו איסור התרומה מדרבנן וכמו שאמר כן הרמב"ם בעצמו בפ' ד' מהלכות תרומה וז"ל תרומת הנכרי שהפרישה משלו ד"ת שאינה תרומה לפי שאינם חייבים ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה ממון מישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפטרו ובודקין את הגוי אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים בד"א בארץ אבל בח"ל לא גזרו עליהם ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל ודבר ברור כשמש שלא אמר כן הרמב"ם ז"ל אלא לפי שקרא הנכרי עליהם שם תרומה עד שאתה רואה שכתב שטעונה גניזה ואלו בחיטין שקנה ישראל ממנו אלו היה טבל היה ראוי לפרש מה לעשות ולא היה שותק ואלו השגיח באלו הדברים לא היה כותב מ"ש אדרבה לא היה תרומתו תרומה כי זה א"א וק"ל ומש"ה מצאו מקום להחמיר ולומר שתהיה תרומה כדי שלא יתלה ישראל ג"כ תרומתו שהפריש בגוי כיון שרואה שתרומה נמכרת ויחשוב שאין החיוב אלא להפריש לבד ולא ליתנה לכהן ולכן גזרו ואמרו שאפי' תרומה ש"ג שתרם משלו אע"פ שמן התורה אינה תרומה גזרו רבנן שתהיה תרומה ושתנתן לכהן ודי לנו להחמיר במה שמצאנו בפירוש שהחמירו חכמים ולא שנבקש חומרות אחרות זה דעת הרמב"ם ונכון מאד וא"כ בפירות של גוי שמרחן ומכרן לישראל אינו חייב הישראל להפריש תרומה אפי' מדבריהם:
548
549ועל הראי' מן הירושלמי נראה שאפשר שזה הכריח למפרשים כמו רבנו שמשון לפרש משנת מכשירין כמ"ש השואל וכן המשנה דדמאי שהבין דברי חכמים שאמרו אפי' כלם גוים וישראל א' מטיל לתוכו דמאי וכפי דכתב האומר דדגון גוי בפירותיו אינו פוטר מדרבנן ק"ל מאי אפי' כלם גוים וא' ישראל אפי' לא היה ישראל כלל כפי דבריהם הוי דמאי אבל לפי' הרמב"ם ניחא שפיר אפי' כלם גוים וא' ישראל בשביל הישראל הוי דמאי ואלו היו כלם גוים פטור וע"ד זה פי' הרמב"ם משנת דמאי אלא שמ"מ נשאר לנו ראית הירושלמי שנר' ודאי ראיה אלא שמ"מ נראה בעיני דשפיר קאמר הח' שאמר דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואעפ"י שלא מצאנו כן בפי' ויש לאומר שיאמר דאפושי מחלוקת לא מפשינן כבר מצאנו כיוצא בזה במקום אחר כברכת מודים דרבנן דבירושלמי יש חתימה והפוסקים כתבו שאין לחתום כיון שבתלמוד דידן לא מצינו חתימה אע"ג שלא מצאנו שלא יחתום בפי' וכן ג"כ בברכות בורא נפשות אמרינן הכי ואע"פ שהרא"ש כתב לחתום באלו השנים כסברת הירושלמי הרמב"ם ותלמידי ר"י כתבו שלא לחתום אע"ג שלא בא מפורש בתלמוד דידן העדר החתימה א"כ גם בנ"ד אפשר שהם ידעו טעם למה פסקו שלא כדברי הירושלמי:
549
550ועל מ"ש השואל ראיה מאותם האוצרות שאספו אות' השרים וארנונא של מלך שהרי יש בה חטים של יהודים וא"כ כל אותם החטים ודאי חייבים במעשר כדמוכח ממשנת מכשירין פ"ב דתניא אוצר שמטילין ישראל וגוים אם רוב הגוים ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה למחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים או' אפי' כלו של גוי וישר' א' מטיל לתוכו דמאי ומכאן מתרעם השואל שרוב החטה הנמכרות מזה המין הוא וישראל קונים אותה ואינם מעשר' גם מזה אין תערומת כמו שאו' לא מבעיא לפי דע' הרמב"ם ז"ל דס"ל שתרומה בזמן הזה אפי' בא"י אינה מן התורה אלא דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן שכל קונה יכול לו' אין תבואה זו מאות' המעורבת עם תבואת ישראל אלא אפילו למ"ד תרומ' בזמן הזה בא"י דאוריית' ליכ' איסורא לפי דבזמן שלוקח אותו הגוי מישראל הוא בשדה שלא רא' פני הבית ועדיין לא נתחייבה התבואה במעשר מן התורה וא"כ גם לדעתם התבואה שקונים היהודים מן הגוים הוי ספקא דרבנן כדפרישית.
550
551עוד נוכל לו' שכל הקרקעות משועבדים למלך יר"ה וכל א' וא' מבעלי השדות הוה ליה כאלו הוא שותף עם המל' וכשנתן העשור לשר בשביל המלך י"ל לומר הובר' הדבר למפרע כי אותו החלק נתגדל ברשות השר או ברשות המלך ודמי ממש למ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מעשר כהן שמכר שדה לישראל ואמר לי ע"מ שהמעשר שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר לעולם נעשה כמי ששייר מקום המעשר ונרא' דכ"ש בנ"ד דבאיסור דרבנן יש ברירה לכ"ע אי נמי י"ל דאע"ג דטב' הוא מן הדברי' שאין לו בטו' זיל בתר טעמ' כמו שאמ' הרמב"ם הוא משו' דאפ' לתקנו כ"כ פט"ו מהלכות מ"א וא"כ אחר שטע' האיס' מפני שיכול לתקנו הכ' בנ"ד א"א לתקנו כי אינו יודע כמה צריך להפריש וכמה שיעור נתערב מתבואת ישראל לתוך תבואת הגוי א"כ חזר טבל זה כשאר איסורין שיש לו בטול וראיה לזה מ"ש הרשב"א בת"ה והביאו ב"י בי"ד סי' ק"ב כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא דבר שההתר יבא ממילא כו' עד ואם כן המתיר בידו לעשותו בלא הפסד כטבל אשר נתערב בפירו' מעושרין ויש בידו עוד טבלין אחרים שהרי יכול הוא להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעדיין עתיד לתקנו וכן כל כיוצא בזה אבל שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו כדין דבר שיש לו מתירין:
551
552לפיכך ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות אע"פ שאפשר שתטעון עוד התרנגול' ויותרו כלם או תחיה התרנגולת י"ב חדש אין זה כדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בפנינו ודאי ואינו בידו ולפיכך בטל הוא כביצה אסורה שנתערבה באחרות וכן כל כיוצא בזה:
552
553ועוד הביא בסי' קכ"ב מ"ש הרשב"א ז"ל בשם ר"ת ז"ל הכלל דטבל יש לו דין כמו דבר שיש לו מתירין ויש לו דין כמו דבשל"מ כשנתערב טבל ויש לו פרנסה אחרת להפריש עליו הו"ל דין שיל"מ ואפי' באלף לא בטיל כיון שיש לו תקנה בלי הפסד אין לו פרנסה להפריש עליו וצרי' לקנות ממקום אחר הוי כשאר אסורין ובטל וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל יע"ש:
553
554ונדון דידן שהחטים או שעורים מישראל הוא אחד מאלף ממה שלוקחין מן הגוים ואם אמרו במשנ' הכל דמאי יהיה בשידוע החטים של ישראל כמה הם וגם יש לו פרנסה להפריש עליו כלל הדברים כי לע"ד המנהג שנהגו בני א"י שלא לעשר פירות או תבואה שלוקחים מן הגוים שנתגדל ברשותם ומרחן הגוי אין לפקפק עליה כי יש להם עמודים גדולים לסמוך עליהם הלא הם הרמב"ם ז"ל שדעתו שתרומה אכילו של ישראל ובא"י בזמן הזה אינו אלא מדרבנן אפי' שנתגדלה מתבואה ברשות ישר' ומרחן ישר' דיש לה דין חלה דצריך ביאת גבולכם וכן יש איכא דאמר' שהבי' הטור דסבר דבטלה קדוש' א"י ואע"ג דלא שוו האיכא דאמרי עם הרמב"ם ז"ל בטעם הפטור מ"מ מצטרפי כיון שהם שוין בדין הפטור יש לסמוך עליהם וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש מ"א יע"ש:
554
555וא"כ אחר שתבואת ישראל אינו אלא מדרבנן התבואה שקונים מן הגוי שנתגדלה ברשות הגוי ומרחה הגוי פטורה מן התרו' ומעשר אפי' מדבריהם דאין לגזור גזרה לגזרה:
555
556עוד כתבו התוספות על משנת סריס חמה כהן כו' שאמר בגמ' אמ"ל רבי יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בז"ה דרבנן וז"ל שם אע"ג דר"י נמי אית ליה לקמן דלרב' תרו' בזמן הזה מדרבנן הכא אליבא דרבי יוסי קיימי נפקא מינ' דבין רבי יוחנן ובין ר"ל תרוייהו ס"ל דאליבא דרבנן בזמן הזה תרו' אינה מן התורה ולא פליגי אלא אליבא דרבי יוסי וא"כ מסתמא ראוי לפסוק הלכה כן דהלכה כרבנן:
556
557עוד שם כתבו התוספות מתוך קושיא שיש לחלק בין דין תרומת מעשרות לדין קדושת מחיצות והכריח עוד שם דרבי אליעזר ורבי יהושיע סברי דתרו' בזמן הזה דרבנן כר"ל וכן רבי יוסי סבר הכי דבטל קדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות עוד הביאו שם ממדרש רות דמשמע דתרומה בזמן הזה דרבנן והכי סבר רבי יוחנן א"כ אין לך סמך גדול ויפה לבני א"י אלא כל הראיות שהזכרתי:
557
558ואע"ג שבסוף הדבור כתבו ועוד אומר ר"י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני במצות התליות בארץ הוו מדרבנן מ"מ הדבר תלוי וגם ר"ת נסתפק בזה וסוף דבר שהדברים ארוכים ועמוקים ומי יאמר שבא עד תכליתן אלא שודאי אנו יתמי דיתמי אית לן למהדר בתר הפוסקי' האחרונים שהם ידעו בדברי הראשונים וא"כ אחר שסמ"ג ע"ה הוי בתרא טובא ומי לנו גדול ממנו שידע בחדרי דברי התוס' כמוהו והוא כתב שכן הלכה כמו שנוהגים בני א"י וכתב שזה תקנה גדולה לדרים בה בזמן הזה שפתים ישק כל רואה דבריו ואין להרהר אחריו וכיוצא בזה כתב מהרי"ק ז"ל שרש קס"ו וז"ל ואת"ל דר"י חולק מכח תירוצו מ"מ פשי' שיש להלך אחר דברי ר"ת מאחר שהסמ"ג ור"מ שהיו אחרי ר"ת ור"י וידעו דבריהם טפי מינן הם הכריעו כדברי ר"ת ע"כ וכ"ש שנוכל לומר אנחנו שאחר שסמ"ג ידע טפי מינן דברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו דברי ר"י ור"ת והכריח כדברי הרמב"ם ז"ל כדפרשי' הכי אית לן למנקט גם כי אני אומר הרוצה להחמיר על עצמו אין לגעור בו ואחשוב כי רוב ערעורי השואל יתורצו במה שכתבתי כי על ערעור האתרוג יש לי לומר שאין בו גמגום כלל כיון שמצינו שהרמב"ם ז"ל מכשיר לצאת ידי חובה באתרוג אפי' הוי טבל גמור מן התורה כמ"ש הר"ן ז"ל משמו בחידושיו על ההלכות בפ' לולב והביא ראיה לדבריו ואעפ"י שהר"ן ז"ל דחה ראיתו מ"מ כדאי הוא הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש ע"פ דרכנו שאמרנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאים בו לדעת ב"ה דהלכה כוותייהו וכן פסקו כל הפוסקים. עוד אני אומר לרווחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו ידי חובה כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו אלא לצאת בו י"ח מצוה ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן והביא ראיה מן הפסוק יע"ש א"כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו:
558
559אברא שאם אוכלין אותו בלי עישור טועים ולערבב מתבואת השותפים עם הגוי גם זה מבואר עם מה שאמרתי שהרי הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהלכות תרו' על ענין זה אע"פ שחלקו גדיש טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח של גוי אע"פ שמרחן וחיובן מדבריהם כמו שביארנו בד"א בא"י שהמעשרות בשל תורה ובשל תורה אין ברירה אבל בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום ע"כ:
559
560למדנו מכאן בפירוש כי כאשר חייוב התרומה והמעשר מדבריהם פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום אפי' מדבריהם גם למדנו שיש ברירה וכבר בררנו שהתרומה בזמן הזה אפי' בא"י לא הוי מדאורייתא ויש ברירה ולא כמו שכתב השואל דאין ברירה גם מ"ש השואל וז"ל אע"פ שמרחו הגוי בשלחותו של ישראל כו' לא ידעתי מאי קאמר כי ודאי אין שליחות לגוי ולעולם אפי' פירו' ישראל שמרחן הגוי בשליחות ישר' פטור מן התורה וא"כ בחלק הגוי שפיר עבדי שאינן תורמים אבל בחלק הישראל מודה אני שחיי' מדבריהם אפי' מרחן הגוי:
560
561ועל המנהג הג' שהגוים מביאים לבית היהודים ענבים כו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת השואל דמאחר שכונתו לומר כי לא נגמרה מלאכתו ביד הגוי לפי שהם ליין וגמר מלאכת היין עד שיקפה א"כ איך תופס עליה ואומר או אפי' בשלא ידרוך אפי' ענבה אחת מהם חייבים במעשר א"כ מי התיר לאכול אותם ענבים שהביא ליין אפי' אכילת עראי כשראו פני הבית כ"ש אכילת קבע עכ"ל תימא על עצמו שהרי כפי דבריו אכילת עראי מות' שכן כתבו הרמב"ם וסמ"ג הרמב"ם פ"ג וז"ל הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתם הרי זה אוכל מהם עראי גם מה שתמה שאפי' כשהענבים בתוך הגת שבבית וחציו של אשכו' נדרך לוקח בעל היין את שאריתו עד כאן לא ידעתי מנין ראה אסור בזה שזה אכילת עראי ומותר שהרי גדולה מזו אמרו שלוקח מן הגת ושותה ואם מן הצנור ושותה אפילו שהתחיל לירד לבור וז"ל הרמב"ם בפ' ג' היין כשיניחו בחביות וישליך הזגים והחרצני' מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור ומשיגביהנו להעמידו בחביות שותה מן הגת העליונה ומן הצנור ומ"מ וא"כ איך אמר מי התיר להם לא ימנע אם נגמר מלאכת הענבים כשהביאם הגוי בבית היהודי מותר לאכול אפי' קבע כיון שגדלו ברשות הגוי ונגמרו ג"כ על ידו קודם שהביאם לבית היהודי כדפרשית לעיל ואם נאמר שכיון שלוקטין ענבים לעשות יין לא נגמ' מלאכתן עד שיקפה אם כן אכילת עראי מותר ודאי:
561
562עוד נ"ל שכל דברי השואל הם נבואה בעיני דמאחר שהגוי נוטל אותם מן הכרם מי הגיד לנו שדעת הגוי ליין אינו כן אלא הוא לוקח אותם למוכרם כדי שהלוקח יעשה מהם כרצונו ולהיות שלאכילה כבר נגמרה מלאכתן ע"י הגוי אוכלין מהם אפי' אכילת קבע ואם שמא לקטן הגוי ליין וימצא שהגמר ביד ישראל מעשר מדבריהם כפירות הגוי שלקחן ישראל וגמרן שחייבין בתרומה ומעש' מדבריהם ותמה אני מדברי השואל מנין ראה שמי שלקח ענבים לדרוך אינו יכול לאכול מהם לא מצינו זה בפוסקים אלא שהענין היא שכל ישראל שלוקט פירותיו לאכילה וכוונתו להביאן לביתו הענבים משיקפ' נגמר' מלאכתן ומותר לאכול מהם עראי עד שיראו פני הבית ראו פני הבית אסור לאכול מהם אפי' עראי עד שיעשר ואם כשלקטן היתה כונתו ליין אפי' ראו פני הבית מותר לאכול מן הענבים עד שידרכו והיין שיצא מהם מותר לשתות ממנו עד שיקפה אך הלוקח ענבים מן הגוי אני רואה שעושין הדין הגמור בני א"י על הדרך שאמרתי ואין ענין הראיות שהביא לנדון זה כלל כי המשנ' שהביא הרי שתרם וכו' הפירוש הוא לאשמועינן דכיון שתרם והפריש בשעת חיובו יכול לאכול מפירותיו אח"כ ואינו צריך לתרום עוד גם הלוקט הכלכל' אשמועינן שכיון שנגמר מלאכתו ונקבע למעשר אינו יכול לאכול אבל כל דבר שמרוח הגוי פוטר אינו מחוייב:
562
563ועל ענין השמן שקונין השומשמין מן הגוים לעשות שמן ואינם מעשרים אם כך הם עושים כדברי השואל ודאי שהדין עמו וטועים כי ודאי חייבים לעשר בזמן הזה מדרבנן ובזמן הא' מדאורייתא ע"כ מה שראיתי לעני' הדין לפי עניות דעתי:
563
564ולענין שנת השמט' אנא לא חלק ידענ' ולא בלק ידענא אך ידענא כי חכמ' הרמב"ם ז"ל גדלה עד השמים ובכל החכמות לו עשר ידים גם חבור היד מעיד על מי שחברו שאין כמוהו משעה שנחתם התלמוד עד עתה ובכמה מקומו' מפרקיו מראים חסידותו וקדושתו ומורי הר' הגדול מהרר"י לוי בן חביב זצ"ל חבר חבר קטן הכמות ורב האיכות בדרוש שנת השמט' וחקר ודרש בסוגי' התלמוד ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ולע"ד לא הניח זוית שלא נשתטח בו והוא כתב וז"ל הסמ"ג ז"ל לא חשש לדברי הרמב"ם בזה אף כי לפי האמת הליכות עולם לו לר' הליכו' והלכות ועליו ראוי לסמוך כפי מה שנתבאר וסוף דבריו ראוי לנו לו' שסברת בעלי התוס' ור"ח היא עצמה ס' הרמב"ם ושנ' השמט' לדע' כלם א' היא עו' כת' שיש דוח' בפי' רש"י וגם בפי' הרא"ש ובפי' הרמב"ם הכל מתוקן עוד כתב הרי לנו א"כ עוד טעם נוסף על הטעמים הנ"ל לאותו החלו' בחשבון שכתב הרמב"ם ז"ל ואין קושיא כלל וראוי ג"כ לפסוק כמותו: עוד כת' ומ"ש הר"ם מקוצי שרוב הגאונים חולקי' ע"ז ודאי רוב זה אינו רוב בנין אחר שאין כן דעת רב סעדיא גאון ולא רבנו האיי גאון ז"ל ובשביל רוב מנין אין לנטות מרבנן סבוראי ואע"ג דאפסיק' הלכת' כבתראי במלתא דא ודאי עדיפי קמאי ולכן מכל אלה הטעמים נר' לסמוך על דעת הרמב"ם. עוד הכריע שם שאין שמטה בזמן הזה אלא מדרבנן וכיון שכן הוא העקר אצלנו כי ספקא דרבנן לקולא ודי לנו שנשמור שנה אחת היא השנה היוצאת לדע' הרמב"ם כיון שדרכו דרך ישרה כפי מה שנתבאר וליכא למימר מאי חזית להקל בשאר השנים יותר מבשנה זו ודי לנו אם נשמור אותה וזה ברור והביא ראיה שאין להטריח על הצבור וכמ"ש התוס' בגיטין דאמרי דלא תקון רבנן אך יוכן משום טורח צבור כ"ש טורח ג' או ד' שנים שנפל בהם הספ' ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין כפי מה שהשיג' ידי אמנ' לענין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית כבר כתבתי בפסק הא' מה שנלע"ד ואע"פ שהיה אפשר להבי' קצת ראיה שיש לרבים להכריח ליחידי אפי' להק' מ"ש בגמ' פ' ערבי פסחים מעשה ברבן גמליאל ור' יוסי ורבי יהודה שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום א"ל ר"ג לר"י רצונך שנפסיק וניחוש לדברי ר' יהודה חברנו א"ל בכל יום אתה מחבב דברי בפני ר' יהודה עכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני הגם לכבוש המלכה עמי בבית לא נפסוק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי ע"כ.
564
565אין ספק כי דבר תימא הוא מה איכפת ליה לר' יוסי אם היו מחמירין כר' יהודה ולא עוד אלא שנראה שכפה חותם בדברים או באיזה אופן שיהיה כדי שיקבעו הלכה כוותיה להקל ואל"ה מאי קאמר לא זזו משם כו' היה מספיק שיאמר וקבעו כו' אלא אמר לא זזו משם להורות שכפאם לקיים סברתו עד שנר' בעיני שאפי' רבי יהודה עשו אותו שיאכל עמהם דאי לאו הכי הוה להו לפרושי וא"כ נראה קצת מכאן שאין לתמוה טובא מחכמי צפת תו"בב וגם הראיה מרבי טרפון שהטה לקרות ק"ש כב"ש ורצה השואל לדחות ראיה זו דחיתו אינה דחיה אע"פ שבמה שפי' והסכנתי בעצמי מפני הלסטים הוא פי' אמאי שכתב שסכנתי בעצמי ולא אמר נסתכנתי דהיה משמע ממילא אלא שהוא בעצמו הכניס עצמו בסכנה לעשות כדברי ב"ש וכולי האי ודאי לא היה לו לעשות נראה שהשואל לא ראה פירוש המשנה להרמב"ם שכן פי' הוא בפי' וז"ל שמתי נפשי בכפי כו' מ"מ יש משם ראיה כפי מה שבא בגמ' מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר שהיו מסובים במקום אחד והיה רבי ישמעאל מוטה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף שכיון שהגיע זמן ק"ש הטה רבי אלעזר וזקף רבי ישמעאל אמר ליה אמשל לך משל כו' עד אני עשיתי כב"ה ואתה עשית כב"ש ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות מאי ולא עוד וכתב ב"ה נמי אית להו מטין ה"מ דמטה ואתי מעיקרא אבל השתא כיון דעד השתא הוי דזקוף והשתא מוטה אמרי שמע מינה כב"ש ס"ל שמא יראו כו' משמע בפירוש דאיכא קפידא ושאין להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו לומר שכן הלכה ואינה הלכה ולא עוד דאמרינן שם אמר רב נחמן עשה כדברי ב"ש חייב מיתה הרי בפי' דאפי' מי שרוצה להחמיר בדבר שאינו מן הדין שאינו רשאי לעשות כן וכמדומה לי שהחכם השואל לא ראה הגמ' ולכן כתב שאפי' כדברי ב"ש רשאי להחמיר אלא שאין לו להסתכן וכבר הוכחנו שאינו כן כדבריו אלא שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות לפי שחותמו של הקב"ה אמת וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא אלא שמכל מקום אני אומר שודאי הפריזו על המדה יותר מדאי וטעמא כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדעתי שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות כדאמרינן בירושלמי והביאו הר"ן בפ' יום הכפורים בהלכות האי בר נש תבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי רבי יהושע ב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמגלי ליה ותו לא אתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאתגלי ליה א"ל לדלטור אנא מתגלי אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים היא ע"כ הרי בפי' שאע"כ שהדין הגמור היה מה שעשה ר' יהושע עכ"ז נתכעס אליהו עמו מפני שלא עשה מדת חסידות וא"כ איך אפשר לילך לקצה האחר לנדות ולהחרים למי שרוצה לנהוג מדת חסידות הא אמרינן בגמ' פ' במה טומנין אמר ליה רב נחמן לדרו עבדו הטמין לו צונן כו' שמע ר' אמי איקפד ומסיק דאיקפד משום דאדם חשוב שאני ע"ש הרי שאדם חשוב יש לו להחמיר לפנים מן הדין ה' יכפר בעדו וישפות לנו ולכל ישראל שלום הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:
565
566על הפרש שנפל בין חכמי צפת תו"בב על ענין כלאי הכר' כי המנהג שם לאכול הירקות הנמכרות בשוק ואינ' מדקדקין לדרוש ולחקור אם הם ממקום שנזרע תחת הכרם או בכרם עצמו ויש חכמים אנשי מעשה עתה מחדש מחמירי' על עצמ' ואינם קונים ירק אלא אחר החקיר' הנז' וחכמי העיר היושבים שם ראשונה מוחים בידם באומרם שמוציאין לע"ז על הראשונים ועוד שבאים לידי מחלוק' והובא לידי מה שכתבו על ענין זה שני חכמים מן הראשונים ומ"ש החכם הש' המחמיר בענין הנז' ועוד דברים אחרים נמשכו ביניהם לענין תרומו' ומעשרות וענין שנת השמיטה ואמינא הואיל ואתא לידי בעינא למימר בה מילתא וזה החלי בס"ד. ראיתי כתב א' מן החכמים טעם לקיום המנהג וז"ל לא מיקרי כלאי הכרם אלא א"כ זורע שני מיני תבואה או שני מיני זרעים עם חרצן במפולת יד כו' עד והרמ"ה כתב דמודה ר' יאשיהו דזורע אפי' בחד מינא בין הגפנים בארץ ישראל שהוא אסור אבל בח"ל שרי אבל הזורע שני מינין בין הגפנים גזרו בו רבנן אפי' בחוצה לארץ ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא אפי' איסור ליכא אלא בזרוע שלשתן ביחד וירא' מדבריו דאף בארץ ישראל קאמר רבי יאשיהו שאינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע שלשתן יחד. והאמת נר' לי דאם אין טענה אחרת אלא זו אינה טענה לסמוך עליה ואפילו שאין ספק שגדול כבוד הרא"ש מ"מ דבר תמוה מאד לסמוך ע"ז במקום שהרמב"ם גדול כבודו ביתר שאת וכ"ש בהיות בא"י אשר שם נוהגים ליסמך על דבריו יותר ממעל דברי הרא"ש ומ"ש הכותב לסייע עצמו בטענה הנז' שהרא"ש הוא רב שלנו החשכנזים האמת שנר' בעיני כפי מה שראיתי מרבותי כי בהיות הרא"ש בכף א' ופוסק אחר כנגדו אנו עושים מעשה כדעת הרא"ש אבל אם יש אחרים כנגדו כמו הרש"בא והרמ"בן אינו כן ולדעתי שטענה זו בטלה מעצמה ואין להעלותה על ספר גם הטעם שכתב החכם השני משום דהוי ספק ספקא שיש גנות שאין בהם כרם ובגנה שיש בה כרם יש ירק מתגדל במקום שאין בו כרם נמצא א"כ שכל ירק שנמכר בשוק ספק מגנה שיש בו כרם ספק מגנה שאין בו כרם ואת"ל שהיא מגנה שיש בה כרם ספק אם הוא ממקום רחוק מן הכרם. גם זה אינו נר' בעיני שיהיה זה טעם מספיק אע"פי שנר' בעיני שיש לזה קצת סמך מדברי הר"ן שכתב בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקדושין מתניתין הכי פירושה ספק ערלה בא"י חסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרו' חוצ' לו בפתח הגן דומי' דסיפ' דמתני' גבי כלאי' כר' הנטו' ירק כו' וקאמר דבארץ ישראל אסו' דכיון שעל פתח הגן הם נמכרי' מוכח' מלת' דפירו' הגן הם וליכ' אלא חד ספקא ע"כ. משמע דמפני שנמכרים בפתח הגן ליכא אלא חד ספק הא אי הוה רחוק איכא תרי ספיקי מ"מ סוף סוף נר' בעיני דלא הוי אלא חד ספק ספק אם אלו הירקות נזרעו בכרם ספק לא נזרעו בכרם ואין אתה יכול להפך ולומר ואת"ל כו' עוד אני אומר שאיני רואה מקום לספ' בדברי הרמב"ם כי הדבר ברור כדבריו שמה שצריך חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אינו אלא כדי ללקות מחמת פועל הזריעה וכמו שדרשו לא תזרע כרמך כלאים כו' אבל באכילה אסור מן התורה אפילו מין א' עם חרצן וכבר הוכיח כן מהררי"ק אלא שהניח לשון שכתב בהלכות מאכלות אסורות פ' עשירי ולא כתבו בשלימות וז"ל הרמב"ם שם. כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה ומיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש כו' עד והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מין הירק בין מין הענבי' לוקה מן התורה ע"כ הרי שהתחיל לפר' כלאי הכרם כיצד וסיים בין שנטע הגפן בתוך הירק ועל הכל חתם ודאוכל כזית כו' לכן איני מצייר שיהיה אפשר להכחיש זה וסמ"ג סי' תר"פ קיים כל מה שאמרנו יעו"ש ע"כ מה שהפכתי בזכות המחמירים ולדון איסור בירק הנמכר בשוק עתה אני אומר הצד והמקום שיש להקל. התוס' כתבו בפ' שני דמנחות וז"ל היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכמה סתם משניות דלא כותיה אע"ג דקי"ל כותיה כדאיתא בברכות ובחולין פ' ראשית הגז עוד בפ"ק דקדושין כתבו וז"ל ונר' דהלכה כרב יאשיה דאע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כותיה מ"מ קי"ל כותיה כדאמרינן בפ' מי שמתו כו' עד מותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ע"כ ונר' לעניות דעתי שכמו שדברי הרמב"ם ברורים לחומרא כך דברי התוס' ברורים להקל וכמו שבחוצה לארץ כלאי זרעים מותרים לגמרי אליבא דכולי עלמא כך כלאי הכרם מותרים לדעת ר"י בארץ ישראל כל שלא זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יר וזה נר' מוכרח שאם לא כן אלא דסבר ר"י שיש איסור במין א' עם חרצן הוה מצי לאוקומי כל הני משניות כרבי יאשיה אלא ודאי דלרעת ר"י רבי יאשיה מתיר אפי' בארץ ישראל לזרוע תחת הכרם וכן נר' בהדיא מס"מג שכתב וז"ל פי' הרב משה וכן הרב רבי אליעזר ממיץ דכי בעי רבי יאשיא ג' מינין זהו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רבי יאשיה על כמה משניות כו' עד ובשם ר"י פ' דכל אלו דלא כרבי יאשיה וא"כ נר' דצדקו דברי הטור שאביו ז"ל סבירא ליה דאפי' בארץ ישראל כל שלא יש חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אפי' איסורא ליכא דמסתמא בתר רבותינו בעלי התוס' גריר הרא"ש וכן נר' בעיני מסכים לזה הגהה מימונית ס' י' מהלכות מאכלו' אסורות וז"ל השיב ר"י על ישראל שקנ' כרם וגדל בתוכו כרם ותבואה יחד שהכל מותר באכילה ואפי' לזרוע לכתחלה שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כרבי יאשיה דנהוג כתלתא סבי וכן מוכח כו' עד עכ"ל יעקב קושן ע"כ הרי שכתב שמותר לכתחלה לזרוע מין אחד בגפנים משום דהלכה כרבי יאשיה ואע"ג שאפשר יאמר האומר דשמא הגהה זו מיירי בחוצה לארץ מ"מ נר' דאינו כן ודאי דאי הכי למה כתב אינו חייב כו' הא בחוצה לארץ ליכא שום חיוב כלל אפי' בשלשתן אלא איסור' דרבנן אלא ודאי דבארץ ישראל מיירי ומעתה מצאנו ספק ספקא כיון שהטור והרא"ש ואחרים ג"כ ס"ל דבא"י ליכא איסור אלא בשלשתן יחד אית לנו לומ' ספק הלכה כהרמ"בם שהחמיר או ספק כדברי הטור והנמשכים לדעתו שמקלים ואם תמצא לומר דהלכה כהרמ"בם ספק זה הירק הוא מגן שנזרע במקום הכרם או שמא ממקום שאין בו כרם וגם הוא מתהפך שאת"ל נזרע ממקום כרם ספק אי הלכה כהרמ"בם או כדברי המקלים: עוד ראיתי בחדושי הרש"בא שלהי פ' אותו ואת בנו וז"ל ואיכא דרמו הא דאמרינן במס' מנחות פ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו הזרעים והתירו הגפנים ומפרשי לה משום דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מינים שאינם גדלים ואינם עושים ערבוביא אינם אוסרים בזרוע ובא ובתוס' מדאורייתא אלא מדרבנן ע"כ ואחרים תירצו דהתם שאר מינים קאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף אבל תבואה וחמשה מינים ודאי דבר תורה הם בין בזרוע מעיקרו ובין בזרוע ובא כו' עד מה שאין כן בזרעוני גנה דבין הגפנים אינם עושים ערבוביא וכלאים כלל ע"כ עוד הביא סברת הראב"ד דלענין איסור כלאי הכרם וקנבוס ולוף וחרצן אע"פ שלא נזרעו במפולת יד אסורים אבל לענין מלקות בעינן תרי מיני בכרם הא קמן דבנ"ד ודאי זרוע ובא הוי לכל אלו הפרושים ליכא איסור אלא דרבנן דמדאורייתא בזרוע ובא ליכא איסורא אלא בקנבוס ולוף נמצא דלדעת כל הני רבוותא הירקות הנמכרות בשוק אפי' הוו ודאי שנזרע בכרם אינם אסורים אלא דרבנן והוי ספק דרבנן וספק דרבנן לקולא. עוד לרווחא דמלתא אני אומר זכות על המקלי' שהרי כת' הרמ"בם בהלכות תרומות סוף פ' א' וז"ל התרומה בזמן הזה אפי' במקו' שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריה' כו' עד וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ ולפום ריהטא היה קשה תרומה ומעשרות תלויים בארץ כלאי הכרם תלוים בארץ דכתיב לא תזרע כרמך א"כ מאי שנא כלאים מתרומ' שתרו' אינה נוהגת מן התורה בא"י אלא דרבנן וכלאי הכרם מדאורייתא ולדעת הרמב"ם ז"ל קל להבין התירוץ משום דתרומה ומעשרות לדעתו הוא כמו חלה שתלויה בביאת גבולכם אבל כלאים אינו כן אך אמנם הריב"ה ז"ל בי"ד סי' של"ב על דין תרומה כתב וז"ל כתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפי' בימי עזרא לא היה מדאורייתא כו' עד ומ"מ איכא מאן דאמר דהאידנא אינו אלא מדרבנן שבטלה קדושת הארץ ע"כ נמצא כפי טעם זה שכלאי הכר' וכלאי זרעים שוו לתרומה ומעשר שאינ' נוהגי' אלא מדרבנן. הרי לך ספק ספק' אחרת ספק אלו הירקו' נזרעו בכרם ספק לא ואת"ל נזרעו בכר' ספק בטלה קדושת הארץ ספק לא בטלה ואת"ל לא בטלה ספ' לא נזרעו בכרם מ"מ על הרוב הוי ספק' דרבנן לדעת האומר שבטלה קדוש' הארץ. והתוס' בכ' הערל כתב ר"י שמה שלא בטלה קדושת האר' דוקא קדוש' מחיצת אבל קדושת הארץ לענין תרומה ומעשר בטלה גם בפ' ב' דמסכת שבועות כתבו התו' וז"ל וי"ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשר בטלה והכא מיירי בקדוש' מחיצה דאיפשר דלא בטלה א"כ מצאנו פעם ופעמים כדאים לסמוך עליהם המקלים. כ"ז כתבתי וטרחתי למצא זכות למנהג שנוהגים להקל והוצרכתי לכך בהנחה שרוב הירקות נזרעות במקום שיש כרם אך אמנם בעיני דבר קשה לכי שבמקומנו לא ראינו כך אלא שרוב הירקות רובא דרובא אינם נזרעים במקום שיש כרם ואם היה כן שם כמו במקומנו לא היינו צריכים לבקש טעם למקלים יותר מזה שהדין פשוט שאעפ"י שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כיון שאין הישראל לוקח הירק ממקום קביעותו אלא חוצה לו מותר ואעפ"י שאכשר לומר שגם בזה מחמיר הרמב"ם ז"ל עתה כמ"ש כ"ח מה' איסורי מאכלות שזה דין תורה אבל עתה כבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק כו' מ"מ הריב"ה בי"ד כתב וז"ל תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאי זה מהם לקח אסור כו' עד וכתב הרשב"א מצא בשר ביד גוי אעפ"י שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותן מקולין והוא אינו יודע מאי זה לקח מות' דלאחר שפירש נולד הספק ורוב המפרשי' כן דעתם כמ"ש הרב המ"מ ז"ל ואפשר שהרמב"ם ג"כ יודה בנ"ד דיש לחלק בין בשר לשאר איסורין ואעפ"י שנר' שאם היה הדבר כמו שאני אומר לא היו צריכים החכמים לבקש טענות מ"מ כתבתי זה לפי שעינינו רואו' במקום הזה שאינו נמצא זריעת ירקות לא תחת הגפן ולא בתוך הכרם ולא אפי' סמוך ע"כ מלאני לבי לכתוב אלו השתי שורות ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין ועתה אני בא להשיב על מ"ש הח' הש' ז"ל שאין לחוש על מנהג כזה שהוא נגד הדין נר' בעיני שלא צדק בזה שאין להרהר אחר המנהג כי גדול כחו שהרי מהרר"י קולון שרש ט' כתב ואין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ועוד הוכיח שם שאפי' מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו כמו שמעשי' בכל יום שדוחין כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג שהיו נוהגים כשהיו מתענים והכהן לא היה מתענה יצא כהן מבית הכנסת יע"ש ועוד הביא ראיה בשרש נ"ד ואמר הרי דאפי' יבא אליהו ז"ל אין שומעין לשנות המנהג שנהגו העם מפורסם כו' עד שכתב ואיך יתכן מנהג קבוע תדיר כזה שיכול הטעות לעשות נגד כל חכמי הדור אלא שודאי שגם בימי בעל העיטור היו חכמי הדור חולקים עליו ע"כ הנה עינינו רואות שמ"ש כן עצמו מהררי"ק לומר דבר שלא ראה בחוש הראות מכח המנהג עוד יש לי ראיה שיש לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג שהרי כתבו התוס' ריש פ' במה טומנין וז"ל יש תימא איך אנו מטמינין על כירו' שלנו שקורין אשטרא ואע"פי שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זתים ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג י"ש: עוד ראה מ"ש המרדכי ריש פ' קמא דגיטין וז"ל פסק בסכר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שטענז גץ כמו שעושים בספר כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים הרי לך כמה ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד אפי' שנר' שהוא כנגד הדין שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו ס"ת וכמו שאנו נזהרים שיהיה מוקף גויל ושאר דקדוקים ועכ"ז אין אנו חוששין לזיין כדי שלא להוציא לעז על הראשונים ע"כ גם על מה שעשו החכמים י"צו שהכריזו בנדוי וחרם לאותם המחמירים על עצמם ואינם רוצים לאכול ירקות אלא אחר החקירה מאיזה מקום הם לא ישרה נפשי בזה ובודאי בעיני נרא' שעשו שלא כהוגן והפריזו על המדה וכי מפני שדבר פלוני מותר וירצה א' או רבים להחמיר על עצמם יכופו אותם או יגנו אותם על כך הא ודאי דבר כזה אין לו שחד שהרי אמרו בברכות פ' היה קורא חתן פטור מקריאת שמע ורש"בג היה קורא וגם אמרו חתן הרוצה לקרות קורא וכן הלכה אע"ג דרש"בג פליג ע"ז מ"מ לדעת אלו החכמים היה ראוי למחות בחתן שרוצה לקרות ק"ש עוד כתב הרמ"בם הלכות ט"ב וז"ל בט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה אבל חסידים הראשונים כו' עד ומימינו לא אכלנו בט"ב תבשיל אפי' של עדשים אלא א"כ היה בשבת וכפי דברי חכמי צפת י"א היה ראוי לגעור בנוהגים זה כיון שכל העולם יודעים שאין הדין כן עוד בהלכות י"ה כתב הטור כי חסידי' ואנשי מעשה באשכנז יראי אלהים נוהגים לעשות שני ימי' ולפעמים היו מהם עשרה והיו מתפללים ככל סדר י"ה הרי שאפילו שדבר זה הפך מה שנהגו כל ישראל שכל ישראל אוכלים ושותים ואלו מתענים ולא עוד אלא שהם מתפללים תפלת כפור וא"עפ שהרא"ש מוחה בענין התפלה היינו לפי שאין היחידים רשאים לקבוע ברכה וכמו שמצינו בענין תענית על צרה שלא תבו' של הצבור שכתב אבי העזרי בשם אביו ובשם רבנו שמשון שהיו תמהים על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש"צ ענינו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזרה או צרה שלא תבא על הצבור וכן למה קורין ויחל דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לשאלת מטר והשתא ומה ברכה א' לצורך גדול כתבו אלו גאוני עול' שאין ראוי לעשות כן על א' כמה וכמה לשנות ולומר תפלת י"ה בימים שהם חול לכל ישראל ואע"ג שכתב הטור בענין עננו בין גואל לרופא שדעת אביו שיכולין לקבוע ברכה שרבים הם נוכל לומר דנ"ד דמי כמו שאלת מטר שמשנה ממטבע שטבעו חכמים שהם סדרו י"ח ברכות בכל השנה והם היו משני' ואומרים תפלת כפור גם תפלת מוסף היה שנוי גדול נגד תקנת חכמים ולכן היה מוחה הרא"ש בזה אבל בתענית באיסור כל מלאכה וסליחות ווידויים שזה מצד החומרא לא היה מוחה בזה בידם כ"ש שאין ראוי למחות במי שמחמיר על עצמו ולאסור לעצמו מה שמותר לאחרים וכ"ש וק"ו בדבר שהרמב"ם וחכמי' אחרים אוסרים באכילה ובהנייה ועוד תימה על עצמך כל מקום שאמרו חכמים המחמיר תבא עליו ברכה כפי דעתם היה ראוי לדעתם לומר להפך ח"ו וכי תימא א"כ מאי האי דאמרו חז"ל בפ' מקום שנהגו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כבר כתב הרא"ש והביא לשונו ב"י בהלכות פסח בסי' תס"ח וז"ל משמע הא לא איפש' בלי מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל הרי שהטיל שני תנאים א' שאין בו איסור רק מנהג להחמיר לבד שנית שאי אפשר בלי מחלוקת הא חסר אחד מאלו לא אמרי' בזה לא ישנה בנ"ד כיון דאליב' דהרמב"ם ואחרי' איכא איסור איסור תורה מיקרי ואפי' על הספק וא"כ מי שירצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה ועוד אני אומר דלע"ד איפשר לומר שלא אמרו ישנה כן אלא על ההולך ממקום למקום ואפי' שדעתו להשתקע שם מ"מ בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עיר' במה שרואי' אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נר' כן מן הלשון שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אחד מבני העיר. כלל הדברים שאלו ואלו דברי אלוהים חיים וה' ישפות שלום להם ולנו הצעיר שמואל די מדינא:
566
567שאלה עברים @33ושפחות הקנויי' לישראל בזמן הז' ומתגייר' וישר' נושאים אותם ואין דורש ואין מבקש אם האדון משחרר אותן בגט או בכסף ויש לראות אם מועיל בהם שיחרור אם לאו או שמא אינו צריך כי כפי הנר' אין כח ביד ישראל במלכות הזה לקנו' עבד ושפחה:
567
568תשובה
568
569תחלה צריך לראות שרש דין בגמ' אח"כ לבאר שאלתנו וזה החלי גיטין פ' השולח תנן עבד שנשבה לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד ומוקי רבא בגמ' דמיירי מתניתין לאחר יאוש מרבו ראשון ומה שאמר לשם עבד ישתעבד הוי פי' לרבו שני ופריך בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ר"ל מנין לגוי שקונ' גוי למעשה ידיו שנאמר כו' עד ולא הם קונים זה מזה לגופו יכול לא יהיו קונים זה מזה למעשה ידיו אמרת ק"ו גוי ישראל קונה גוי גוי לא כ"ש הדר פריך ואימא הא בכספא אבל בחזקה לא ופירשו התוס' דחזקה דהכא היינו חזקה של כבוש מלחמה ושכן פי' ר"ת ושלא כפירש"י שפירש חזקת עבדות הלבישו הנעילו ותירוצא דגמ' כפירו' התוס' דמשני אמר רב פפא טהרו בסיחון ופרש"י אלמא גוי קני מחבירו קרקע בחזקה ואותה חזקה ע"י כיבוש מלחמה הוי מכאן נרא' פשוט דגוי לא קני גוי בשום ענין לגופיה גם מדברי המקשה שהקשה שבאי ממאן קני משמע דהוה ס"ל דאין קנין לגוי בעבד גם המתרץ לא תרץ אלא שיש לו קנין למעשה ידיו וכשהביא ראיה מר"ל הדר פריך ואימא ה"מ בכספא כו' משמע בבירור דאע"ג דפשיטא ליה דגוי קני ליה גוי בכספא א"ה בחזקה אפשר דלא קני עד דפשיט ליה דבחזקה נמי קני ובודאי משמע דכי היכא דבכספ' לא קני ליה אלא למעשה ידיו גם בחזקה ה"נ דלא קני ליה לגופי' אלא למעשה ידיו דאל"כ הוי יציבא בארעא וגיור' בשמי שמיא ומסוגי' דיבמות לא משמע הכי אלא דגוי קני לגוי לגופיה בחזקה דכבוש מלחמה דאמרי' התם אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאנשי לכרגיהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא ופרש"י דגוים היו אותם הנקנים וקא מבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה בעו גיטא דחירותא או לא ומסיק אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנת ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש"י ז"ל הילכך מכר הוא ובעי גיטא דחירותא ע"כ וכן שיטת רבותינו בעלי התוס' וכן שיטת הרא"ש ז"ל בפסקיו שכתב נ"מ שאם יתגיירו אם יהיו מותרים בבת ישראל כו' עד ויד מלך תקפה עליהם להיות גופו מכור מכל זה נר' שיש קנין לגוי בגוי חברו בגופו ואפי' לאותם שפירשו דישראלים היו א"כ אפי' בישראל יש להם קנין בגוף וכ"ש בגוי דהא מהאי טעמא אמרינן בגיטין דגוי קני לגוי חבריה למעשה ידיו דאמר השתא גוי ישראל קני גוי גוי לא כל שכן א"כ נר' דקשיין אהדדי סוגיית גיטין עם סוגית יבמות ואעפ"י דאיכא מאן דמתרץ דסוגיית גיטין לא מיירי במלך אלא שבאי שכובש מעצמו שלא ברשות מלך וסוגיית דיבמות מיירי במלך דדינא דמלכא אלים לשווי' עבד ולקנות גופו נר' דוחק גם דברי הרמב"ם סתומים וחתומים וקשה להולמי לע"ד שהרי כתב בפ' ח' מהלכות עבדים וז"ל הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין יצא כו' עד לפיכך צריך לתקפו במים ע"כ ובפ' ט' כתב וז"ל אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן הגוי שהוא כבו' תחת ידינו או מא' משאר אומות כו' תימא איך בחדא מחת' מחתינהו הלא הקונה עבד מישראל גופו קנוי והקונ' מאלו אין גופו קנוי כדמוכח מסוגיית גיטין הנ"ל כי אין שם עבד כנעני חל עליו עד שיטבלנו ואפי' את"ל שגם שקנאו מישרא' איפש' שישראל א' קנאו מגוי ועדיין לא הטבילו לשם עבד וא"כ כלם דין א' להם אכתי קשה דהדר קאמר וכן גר תושב או גוי שהוא כבוש תחת ידינו או א' משאר האומות יש לו לימכר לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר הא ודאי קשה איך ערב ותני אלו עם הנהו דלעיל דהנהו דלעי' לא הוו עבד כנעני עד שיטבלנו רבו לשם עבד והמוכר עצמו לישראל תכף קני ליה ישראל לגופיה אפי' קודם טבילה ואם העבד קדם וטבל לשם בן חורין לא עשה ולא כלום והנמכר לישראל ע"י הנהו דלעיל אם קדם וטבל לשם בן חורין יצא כדמוכ' בהשולח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו בסוף פ' ח' כנ"ל תו קשה למה הפסיק הרמב"ם ז"ל בין דין ישראל שבא על שפחה כו' לדין א' מן האומות כו' שאלו היה ראוי לתנויי אההדי ואח"כ יאמר הקונה כו' ודין מלך גוי דהני כונהו דמו לאהדדי תו קשה לי מאי דקאמר אח"כ וז"ל גוי שקנה גוי לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל גופו קנוי לישראל ע"כ הנה נמצא בב"י ב' פי' על לשון זה ושניהם דוחק ראשון שפירש דהכי קאמר שאעפ"י שגוי אינו קונה גוי לגופיה אם נמכר הוא בעצמו לישראל הקנה לו הגוף ג"כ ופירוש זה אין לו שחר כלל אם מצד הלשון שהיה לו לומר נמכר לישראל או מכר מכרו בכינוי אינו סובל הכירוש הזה כלל עוד שכבר כתב דינים אלו למעלה בפ"ח כתב הלוקח עבד מן הגוי ושם ביאר שצריך שיתקפנו במים והנמכר מעצמו כתב בפ"ט כנ"ל א"כ כל בבא זו מיותר' כפי האי פירוש עוד פירש פי' שני והוא יותר אמיתי דהכי קאמר אעפ"י כו' מכרו לישראל גופו קנוי לו בטבילה והלשון מתיישב אע"פי שלשון קצרה דבר לפי פירוש זה אלא דאכתי קשה דהיינו דין הלוקח כו' דפרק ח' ויותר מבואר וליישב דברי הרמב"ם לע"ד נ"ל לומר שכוונתו ז"ל להודיענו שבשום אופן אין דין עבד כנעני לגמרי בעבד העומד ברשות גוי בין שקנאו מגוי א' ובין שנמכר הגוי הוא בעצמו לגוי חברו ובין שלקח בדינא דמלכותא לעולם אין לו דין עבד כנעני עד שאם יתגייר שיהיה אסור בבת חורין הא ודאי א"כ כי אין דין זה לעבד אלא הנכנ' ברשות ישראל אלא שיש חלו' ביניהם שיש מן הנכנסים ברשות ישראל שתכף ומיד בהכנסת ברשות ישראל חל עליהם שם עבד כנעני לכל דבר ניאסר בבת חורין אפי' שיתגייר ויש חלק אחר שאפי' שנכנס ברשות ישראל אין עליו שם עבד כנעני ליאסר בבת ישראל אלא אם כן הטבילו רבו לשם עבד וזה שכתוב הלוקח עבד מן הגוי וקדם כו' ואח"כ בפ' ט' כתב א' הקונה כו' וכן כו' כל אלו אעפ"י שיש חילוק ביניהם כנז' מ"מ כלם נכנסים בגדר שיכולים להיות עבד כנעני כיון שנכנסי' תחת רשות ישראל אלא שיש חלק מהם שתכף ומיד כשנכנסים ביד ישראל אפי' קודם טבילה חל עליהם דין עבד כנעני ויש מהם שצריכין טבילה אמנ' יש חלק ד' שמלך גוי שעש' מלחמה כו' וההפרש שיש בזה הוא שמלך כו' קונה הגוי לגופיה עד שאם מכרו לישראל אינו יכול העבד לטבול לשם בן חורין כמו כל עב' שלקחו ישראל מגוי ומתושב כי אלים דינ' דמלכות' לאקנויי גופיה לישראל ולהורות לנו דין זה חזר ואמר גוי שקונה כו' כלומ' לא תקש' עליך מדין זה למ"ש למעלה הלוק' עבדמן הגוי וקד' וטבל העב' לשם בן חורין דיצא העבד לחירות וכאן אני אומר שהנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר דמשמע שאינו יכול לטבול לשם חירות ואם טבל לא מהני ליה לכן אמר דין זה שאמרתי לך דוקא הוא במלך דאלים חילי' אבל מה שאמרתי לך למעלה הוי בלוקח מן הגוי שאינו מלך לפיכך אם קדם וטבל זכה ועם כל זה לא תאמר שאין לו לישראל עליו אלא מעשה ידיו דמאי דאית ליה לגוי קנה ישראל ותו לא אינו דא"ה הרי גופו קנוי לישראל על דרך שאמרתי כנ"ל באופן שיש ד' חלוקות ב' בישראל וב' בגוי א' גוי שקונה עבד בין שקנאו מחבירו ובין שהוא העבד נמכר לו ובין ששבאו במלחמה אין בו אלא מעשה ידיו ב' שמלך שעשה מלחמה כו' שקונה גוף לא שיכול עליו שם עבד כנעני לשיצטרך גט שיחרו' כשיתגייר להתירו בבת ישראל שזה אינו כל עוד שלא נכנס העבד ביד ישראל ומה שאנו אומרים דהוי גופו קנוי למלחמה היינו כמו עבד עברי ג"כ שגופו קנוי ומה שצריך גט אינו להתירו בבת ישראל כי מותר הוא לעולם כמ"ש התוס' ז"ל קדושין פ"ק אלא שאינו יוצא במחילה אלא כל עוד שלא יכתוב עליו גט יכול לחזור ולהשתעבד בו ובישראל יש ג"כ ב' חלוקות אחד שאינו עבד כנעני גמור עד שיטבלנו לשם עבד וב' שתכף ומיד שנכנס ברשותו אפי' קודם שיטבלנו חל עליו שם עבד כנעני ובשניהם כיון שחל עליו שם עבד כנעני אין לו תקנה בבת ישר' אם לא יכתוב עליו גט או בכסף ולהיות כי דין מלך גוי שעשה מלחמה משונה מכל אותם שלמעלה שזה קנה גופו מש"כ אותם של מעלה הפסיק ביניהם ולא תני ישראל שאני כו' בסמוך לא מן האומות שבא כו' אע"פי ששניהם שוים בדין א' כפי דעת הרמב"ם לפי שדין ישראל שבא זיל קרי כי רב הוא האשה וילדיה כו' אע"פי שאגב ארחי' חדש לנו אף ע"פי שהיא שפחתו מ"מ עיקר הדין הוא פשוט ומוסכם אמנם א' מן האומות כו' הוא דין מחודש והרי הראב"ד השיג עליו בזה מה שנר' זהו לע"ד בלשון הרמב"ם אבל לפי הנר' מהריב"ה בי"ד בהלכות עבדים נר' שגוי לא קני גוי בשום צד לגופיה עד שלא יוכל לטבול לשם ן' חורין כשיקחנו ישראל ממנו אלא לעולם הלוקח עבד מן הגוי ואפי' ממלך שלקחו במלחמ' אין לו דין עבד כנעני עד שיטבלנו לשם עבד ואם קדם העבד וטבל לשם ב"ח יצא לחירות אבל אם הישרא' בעצמו לקחו במלחמה או שנמכר העבד בעצמו לישרא' אז תכף ומיד יש לו דין עבד כנעני ואין יכול העבד לטבול לשם ב"ח אלא מדעת רבו באופן שבגוי אין בו רק חלוקה אחת ובישראל שנים וז"ל הטור בי"ד סי' רס"ח הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבלנו כו' והוא מ"ש הרמב"ם פ"ח אח"כ כתב ומהו עבד כנעני מי שלוקח א' מכל האומות לא שנא לקחו מישראל או מגר או שמכר את עצמו או שלקחו בשבי' או גנבו וכבשו להיו' לו לעבד כל חלוקות הרמב"ם הזכיר רק שהשמיט מלר משמע דאין חלוק לדעתו כלל עוד הורה כן במ"ש וז"ל אלא שאותו שלוקח מגוי אין גופו קנוי כו' עד ובאינך כלהו הגוף קנוי לו מיד משמע בפי' דס"ל דקנוי מן הגוי אינו קנוי לישראל מיד עד שיטבלנו וזהו דעת הרשב"א כמו שהביא ב"י תשו' הרשב"א ולדעת הרשב"א צריך לפרש הא דאמרי' בגמ' אמר היה רב פפא כו' דודאי ס"ל להרשב"א דמיירי ההוא דר' פפא עבדים ישראלים ומה תאמר כ"ש גוים וי"ל דאה"נ שגופן קנוי כמו ישראלים אבל שנאמ' שאם נמכרו לישראל דיש להם דין עבד כנעני לא וכ"כ הנמקי ז"ל דמיירי ההוא דרב פפא בעבדים ישראלים ומאי דמסיק דדינא דמלכא דינא משתעבדי היינו לענין דלא סגי להו במחילה אלא בשטר או בכסף או שיגיע זמן השעבוד דלהתיר בבת ישראל פשיטא שאינו צריך כנ"ל וא"כ לדעת הרשב"א והטור כמ"ש נהי דגופם של גוים כשלקחם המלך במלחמה יהיו משועבדים במכ"ש לישראל אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם לענין דלא סגי במחילה הכא נמי אבל לענין אם קדם וטבל לשם ב"ח יצא לחירות אלא שהריטב"א אע"פי שפי' דבעבדי' ישראלים מיירי מ"מ ס"ל דבעבד שלקחו רבו במלחמ' דמכרו לישראל הרי הוא עבד כנעני מיד ואין בידו לטבול לשם חרות בלא דעת רבו וז"ל כמ"ש הנמקי וכיון דקניא ליה קנין צריך גיטא או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו והוא הדין אם לקחו מן הגוי שלקחו במלחמה דבכי האי גוונא גוי קונה אפילו ישראל וכל שכן גוי כדאיתא במסכת גיטין ומ"ש כדאית כו' שנר' שהוא להפך דמשם מוכח דלאו גוי קניא גוי חבריה אלא למעש' ידיו כנ"ל וכבר הרגיש ביה הב"י ולי נר' דלא קשה מידי דמ"ש דהכי איתא כו' היינו הכי איתא במסכת גיטין דגוי קני גוי מכ"ש מישראל וכדאמרינן התם השתא גוי לישראל קני גוי גוי לא כ"ש וא"כ כי היכי דהתם מוכח דכיון דגוי קני ישראל למעש' ידיו כל שכן גוי חברו הכא נמי דחזינן דבמלחמ' קני ישראל לגופיה כ"ש גוי וזה לפי' פי' דההיא דיבמות דאמר שהנקנים הוו ישראל:
569
570אי נמי אפשר דהוא ז"ל סבר דאע"פ דמפשטא דהלכתא משמע דגוי לא קני גוי אלא למעשה ידיו מ"מ כיון דמתני' קתני לשם עבד ישתעבד לרבו שני משמע דתכף ומיד קני ליה גופיה ולא כפר"שי דאחר שיטבול וראשון עקר מ"מ למדנו דלכ"ע גוי שקנה גוי אפי' במלחמה ובהרמנא דמלכא לא הוי עבד כנעני גמור אלא כשנכנס ברשות ישראל אבל כל עוד שהוא ברשות הגוי אפי' דקני ליה לגופיה דלא סגי במחילה מ"מ לא צריך גט להתירו בבת ישראל וא"כ נמצינו למדין דלא מבעיא לרעת הרש"בא והר"יבה ז"ל ולפי דעתי כן דעת הרי"ף שהשמיט ההיא דרבא ראמר ליה רב פפא חזי מר דלהכי לא קני גוי בשום צד גוי חבריה אלא למעשה ידיו אלא אפי' לדעת הרמ"בם והנמש' לדעתו דקני גוי גוי חברו לגופיה כשלקחו במלחמה היינו שאם מכרו לישראל חל עליו דין עבד כנעני מיד אמנם כל עוד שלא נכנס ברשות ישראל לא חל עליו שם עבד כנעני נ"מ דהשתא בזמן הזה שמדינא דמלכותא אין שום אדם חוץ מדתם יכול ליקח עבד או שפחה אם לא דרך שכירות:
570
571נמצא א"כ שעבד או שפחה הלוקח ישראל מגוי לא חל עליו שם עבד כנעני ולא שייך ביה איסור עבד וא"כ תכף ומיד כשמתגייר מותר בבת ישראל ומ"מ צ"ע בדברי הרשב"א שכתב בתשובה סי' צ' ששאלו ממנו ראובן היה לו עבד כנעני או ישמעאלי כו' והשיב ראיתי שערבת ב' ענינין זה בזה שאין להם דמיון כו' עד עבד כנעני הוא שמל וטבל והוא גר וחייב במצות וכן אח"כ כתב ובעבד כנעני לא עשה ולא כלום שכבר גר הוא ותימא דנראה מדבריו אלה דא"א להקרא עבד כנעני אלא אחר שנתגייר והלא מוכח דגוי הנמכר לישראל תכף ומיד קנה גופיה ויש לו דין עבד כנעני וצ"ע ומ"מ לע"ד אין תקנה בזמן הזה לממזר לטהר זרעו אלא בגויה וזה אסור שלא התירו אלא שפחה שקבלה עול מצות אבל גויה לא הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
571
572שאלה איש א' שהיה לו שפחה וכל העם אשר בשער עירו דעת' שודאי שוכב' חיקו ושנתעברה וילדה ממנו פעם ופעמי' גם כשרצו למול בן השפחה נאמר לו שילך למול את הנולד ואמר לאיש שאמר לו כך לך אתה במקומי כי אני מתבייש ללכת עוד השפחה הוליכה לאדון הזה לפני שופט העיר מהמלכות ותבעו שהיתה אשתו ושנתעבר' ממנו וילדה והדיין חייבו לזונה ולפרנסה גם עשה לה קייבין כפי דתם ואשה זו עמדה כמה שנים בבית בפני עצמה גם אחר מות האדון לא היה אדם בעולם שיאמר לה דבר לומר שהיא שפחה והיתה נוהגת תורת משה ויהודית כשאר נשי ישראל הכשרות עד שנעשית מילדת מן העבריות והיו לה קצת מעות ומסרה ביד הגזברים וחלקם חלק לארץ ישר' תו"בב וחלק לירושה וחלק לחברה הקדושה יע"א גם צותה שאחר פטירתה יחלקו כל הנמצא ברשותה על האופן הנז' ובשעה שהגיע עתה למות חזרה ואמרה שיתנו הכל ליורשי רבה ולכן היורשים עתה מבקשים הנכסים באמרם כי לא היה לה כח ליתן ולא להקדיש כי היא ונכסיה שלהם ונפל הספ' בזה מטעם שלא היו עדים ברורים בדבר אלא קלא דלא פסיק ואמדנות גדולות עד מאד:
572
573תשובה
573
574לא נתבאר אם שפחה זו הטבילוה לשם גרות או לשם עבדות כי כל זה היה צריך לידע וזה כי מדברי הרשב"א ז"ל נראה שאין עבד ולא שפחה קנויים לישראל לגופם עד שיטבלו לשם עבדות ולכן אם קדמו הם וטבלו לשם חירות קנו עצמם בני חורין וכ"נ שזהו דעת הריב"ה בטור י"ד הלכות עבדים לפי שבשני מקומות כתב דין דישראל שלוקח עבד ובשום מקום מהם לא חלק בין כשלקחו ישראל מגוי שלקחו מגוי אחר או שנמכר הגוי עצמו לגוי או שלקחו מגוי שלקחו במלחמה אלא סתם ואמר הלוקח עבד מן הגוי אין העבד קנוי לו עד שטבלנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר לשם בן חורין:
574
575עוד כתב אח"כ וז"ל ומהו עבד כנעני כשלוקח אחד מן האומות לא שנא כו' עד שאותו שלוקח מגוי אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הוא בן חורין ובאינך כלהו הגוף קנוי לו מיד נראה בפירוש דלקוח מן הגוי אין חילוק כלל אלא שלעולם אין גופו קנוי עד שיטבלנו ואם קדם כו' שלא כדברי מהרר"י קארו שרצה להטיל על הטור סברת האומר שכשלקחו מגוי שלקחו במלחמה דהוי גופו קנוי ואינו יכול לטבול לשם חירות שלא מדעת רבו הא ודאי אינו כן אלא כדפי' וא"כ לפי דעת אלו הרבנים אין אשה זו צריכה שיחרור אם לא הוטבלה לשם עבדות מ"מ קנויה היא למעשה ידי' האי לאו מלתא דכיון שראינוה נוהגת זה כמה שנים כדת משה ויהודית כדת נשין יהודאין הא ודאי טבלה לשם גרו' ונמצא שאין לרבה עליה כלום כי היא גיורת גמורה ואין עבד ישראל נוהג בזמן הזה כלל וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל גיורת שראינוה נוהג כדרכי ישראל וכן גר שנוהג בדרכי ישראל כו' עד הרי אלו בחזקת גרי הצדק ואע"פ שאין שם עדים שמעידים לפני מי נתגיירו ע"כ וכתב המ"מ שם וז"ל וכתב הרמב"ן כו' עד דכל שאין בו קנין הגוף לא צריך גט שיחרור וכו' וכן דעת הצפרתים ומסתברא אע"ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרב שטר על דמיו כו' עד וכן הסכים הרשב"א ז"ל כל זה כתבתי כמחשש לפי שלבי אומר לי שלא הטבילה רבה לשם עבדות כי איני רואה בזמן הזה מי שנוהג כן וידקדק בדבר ומ"מ לפי שאפשר הענין שכן היה שהוטבלה לשם עבדות ואין ראיה ששחררה או שיאמר האומר תינח לפי דעת אלו הפוסקים שדעתן כן שאין עבד הנלקח מן הגוי קנוי גופו לישראל עד שיטבילנו לשם עבד אלא למאן דס"ל שגוי הקונה גוי ממי שלקחו בשביה שגופו קנוי ומה דקנה הוא מכר לישראל מאי איכא למימר לזה אני אומר שכן דעתי שכיון שאין זה אלא לפי שאנו אומרים דאלים שעבודא דמלכא ומכח זה אנו אומרים שהשבאי שלוקח עבד במלחמה גופו קנו א"כ הוי דין זה מהרמנא דמלכא בזמן הזה לכ"ע אין עבד קנוי לישראל לגופו לפי שחק המלכות הוא שאין שום אדם חוץ מדתם יכול לקנות עבד אלא שכי' בעלמא א"כ מטעם זה נתקיים מ"ש אליבא דכ"ע ומטעם זה אמרו שיכולות השפחות להבעיר אש בשבת כי לאו אמתך היא והארכתי בזה בפסק אחר שעשיתי:
575
576ועוד אני אומר שאפי' שהיה שבזמן הזה היה לנו יכולת ליקח שפחה ועבד וגם שאשה זו טבלה לשם עבדות הא קי"ל בגמרא ובפוסקים דהלכה כשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחרות והרי א"כ אין לך הפקר גדול מזה שהלכו היא ורבה לפני השופט ועשה לה קייבין ומשעשה לה קייבין אינו יכול למוכרה והרי היא כאשתו לכל דבר כפי מה ששמעתי וידעתי מבקיאין בנימוסם וכיון שאין כח בידו להשתעבד בה הרי היא הפקר גמור ומעשה ידיה שלה וכ"ת צריכה מ"מ לפרוע דמיה לרבה או ליורשיה אפשר לע"ד שאם הפקיר אותה אין צריך לפרוע שכן אמרו בגמ' המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור משמע דאינו צריך כי אם גט שחרור לאפקועי איסור' הא דבר אחר אינו צריך ואפי' את"ל שאף בזה היתה צריכה לפרוע מ"מ כיון שעמדה כ"כ שנים בבית בפני עצמה היתה נאמנת לומר שפרעה לרבה ואנן טענינן להקדש כמו שאנו טוענין ליתמי וללקוחות וא"כ זכה ההקדש ואין להם ליורשים זכות כלל במה שמסר בידם של הגזברים בחייה ולפי שחזרה ואמרה בשעת פטירתה שהיתה מנחת הכל ליורשי רבה היה אפשר לומר שבמטלטלים שהניחה זכו היורשים כיון שלא נכנסו עדיין בחייה ביד הגזברים ואם גם בזה נטלה קנין ויש לה דברים ידועים היו לה בשעת קנין גם באלו זכה ההקדש ואם לא זכו היורשים דאפשר שהמטלטלין האלו קנאם אחר הקנין ולא אאריך בזה כי לא נשאלתי מטעם זה כלל אלא מטעם שספק נתעברה מרבה או לאו וכבר הוכחתי שאפי' תימא שלא נתעברה ולא נתייחדה עם רבה שזכה ההקדש מן הטעמים שזכרתי כ"ש שאחר שיש כל האמדנות הנז' גם שהיא כפי הנראה היתה שומרת דת משה ויהודית אין ראוי לומר שזנתה עם אחרים מ"מ הדין ברור מן הטעמים שכתבתי לפי ע"ד ואין מקום לספק כלל:
576
577שאלה ילמדנו רבינו הלכה למעשה בא' שהיה לו שפחה וגלה מארצו לארץ אחרת ובמקום ההוא בא להשיא שפחתו לישראל בן חורין וישאלו אותו חכמי המקום על שפחתו זאת אם היא משוחרר' או לא ויען ויאמר כתבתי ונתתי לה גט שחרור במקומי ובארצי בפני פ' ופ' והשפחה גם היא אמרה קבלתי גט שחרורי בפני פ' ופ' ועתה יש מי שהורה שצריכין להביא ראיה לדבריהם ואם לא בחזקת איסור שפחה עדיין עומד' ומביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ד וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד בן ממנה הוא אומר משוחררת היא אמו לענין ירושה יירשנה ואע"פ כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר ילדה ע"כ. מכאן נראה שאין האדון נאמן לומר משוחררת היא ועוד מביאין ראיה מדברי הרמ"ה ז"ל ואחרים מתירים ואומרים שאין צריך ראיה אלא שהאדון נאמן לומר משוחררת היא ומביאין ראיה מהתוס' ומהרא"ש ז"ל ואשאל עתה מאת הרב המורה יורנו אי זה הדרך ישכון אור והדין עם מי ועוד אשאל אם צריך בעל השפחה להביא עדים שאותה השפחה נתנו לו במתנה אחר שהחזיק בה עשרים שנה בלא שום מחאה ובלי שום ערעור וכן יראה ממשנה שעבדים יש להם חזקה בשלש שנים כמו קרקע גם בזה יש מערערים יורנו רבינו הדין עם מי ושכמ"ה:
577
578תשובה
578
579גם כי לבי בל עמי וגולה אני ממקומי וספרי אין אתי מכ"מ להפיס דעת השואל יואל לדעת דעתי בזה אמרתי שלא להשיב פניו ריקם יען כי נראה בעיני מצוה רבה היא וקודם כל דברי אני אומר שעם היות שלפי דעתי כפי מה ששמעתי ונראה אמת שבמלכות הזה מלכות תוגרמה יר"ה אין שום אדם חוץ מדתם יכול להשתעבד בשפחה ועבד א"כ דין זה לא היה צריך להשיב עליו דשפחה אין כאן אבל מ"מ במקומו' שיכולין ישראל להשתעבד בשפחה ועבד יועילו דברי אלה וכן ג"כ לפי דעת חכמים רבים שפסקו שגם במלכות הזה בזמן הזה יש דין שפחה ועבד כמו בזמן התלמוד גם שאני לא ראיתי דבריהם יהיה מה שיהיה על פי ההנחה שיש דין עבד ושפחה אני אומר שנאמן אדם לומר שפחתי זאת נתתי לה גט שחרור ובת חורין היא ואם היא הודית ג"כ לכ"ע נאמנים הם ומותר להנשאת לבן חורין וכ"ש שאם נשאת דפשיטא ופשיטא שאין כאן ערעור כלל וכמו שאבאר בס"ד וקודם כל דברי רואה אני לבאר שהגע עצמך שאינה משוחררת ונישאת לבן חורין מה איסור יש בדבר אי הוי איסורא דאוריתא או דרבנן הרמב"ם ז"ל כתב פ"יב בהלכות איסורי ביאה וז"ל העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגוים ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חברו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו ולא גזרו חכמים בדבר הזה ולא חייבה התורה מלקות בשפחה אא"כ נחרפת לאיש ע"כ וכן כתב בפ' ט"ו וז"ל לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו' עד ולא גזרו על השפח' לממזר מפני תקנת הבנים הרי בהדיא דאינו אלא גזר' דרבנן שמעינן מיהא שאין איסור שפחה לבן חורין מדרבנן וקל הוא מאיסור גויה שהרי התירו לממזר לישא שפחה לטהר עצמו ולא התירו לו גויה ואע"ג שמדברי ר"ת נראה דאיכא איסורה דאורייתא שכתב הר"ן וז"ל וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאו דחיתון תירץ ר"ת דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנ' לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון דלא יהא קדש משמע שאין ממזר בכלל ביאה שיצירתו בעבירה קדש ועמד הוא משמע דסברי דהוי איסורא דאורייתא מ"מ אני אומר דלהרמב"ם ליכא איסורא דאורי' וטעמיה מסתבר דמשום הכי הותרה לממזר דהם אמרו והם אמרו אבל לדעת ר"ת קשה וכ"ש שאפי' לפי דבריו הוי איסור קל כיון שלא בא בפירוש בתורה לא תקח שפחה ועוד שהתורה התירה לעבד עברי וא"כ קל הוי ומעת' אני אומר שמתוך פשטא דגמ' פ' השולח הדין פשוט דנאמן אדם לומר עשיתי פ' עבדי בן חורין דאמרי' התם האומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני חיישי' שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ וכתבו התוס' ז"ל חיישינין שמא זיכה האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן במי מלין כתבו ע"כ נמצא שלדעת התו' ז"ל אפי' במקום שהעבד אומר לא עשני הוי בן חורין ודאי וכ"ש כשהוא מוד' ואין לומר דדוקא לענין שאין האדון יכול לחזור להשתעבד בו אמרי דהוי ודאי אבל לגבי איסורא לא דהא ודאי משמע דסתם אמרו האי חיישי' הוי ודאי דמשמע לכל מילי ועוד דאם איתא דלגבי איסור' לא הוי ודאי אלא לגבי ממונ' מאי קמ"ל פשיטא דהודא' בעל דין כמאה עדים דמו אלא ודאי דלכל מילי קאמר אפילו שהעבד אומר שלא עשאו בן חורין וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל ואע"ג דאמר חיישי' הוא ודאי ומותר בבת חורין ע"כ ומצאתי שהריא"ה ז"ל ג"כ מסכים לדע' התו' שכתב וז"ל עבד שהשיאו רבו אשה שידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא היה משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה ע"כ נר' בפי' מסכים לדברי התוס' ומה שצריך לכתו' גט היינו לראיה כדי שלא יחזור ויתפוס בו היום או למחר ויאמר עבדי אתה ונראה בעיני שכששניהם מודים האדון והעבד בהא לכ"ע אין צריך ראיה אלא נאמן לומר זה נתתי וזה קבלתי ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל נראה זה מוכרח שהרי כתב הרמב"ם בה' גירושין בפי"ב וז"ל אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגרשה אינו נאמן שמא יתכוון לקלקלה או בגט בטל גרשה והיא אינה יודעת או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה לפי' אומר לה' אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה בפנינו ע"כ נראה בעיני הדבר ברור שכל אלה הטעמים שכתב הרמב"ם דשמא בגט בטל גרשה או שמא תעיז פניה כו' הכל חוזר לטעמא דשמא יתכוין לקלקלה דטעמ' דשמא יתכוין כו' הא היכא דליכא למיחש כי האי גוונא דנ"ד שעינינו רואות כל טרחו ועמלו לטהר זרעו פשיטא דנאמן. ועוד דהתם בגירושין דסתם גירושין מחמת שנאה איכא למיחש לקלקולא הא בנ"ד שהדבר ברור כשמש שהוא להפך ודאי שנאמן ואפי' היה באיסור חמור כיון דליכא למיחש לקלקולא כנז' וכ"ש וק"ו באיסור קל כזה שראוי ויכולים אנו להאמינם ומעתה נשאר עלי לבאר א"כ מה זה שכתב הרמב"ם בהלכות נחלות מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו כו' עד ועל פי כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו עד כאן:
579
580אם כן יאמר האומר שיש מכאן סתירה לדברי דכפי מ"ש למה אינו נאמן אפי' להשיאו בת ישראל הא ודאי ל"ק דאיכא למימר דשאני התם שהבן שזה בא להכחיש' אינו יודע בדברי אביו כלל והוה ליה כההיא דהאומר עשיתי את עבדי פ' בן חורין והוא אומר לא עשני דאמרי' שמא זיכה לו על ידי אחר וסבר הרמב"ם דפי' דשמא הוי כפשוטו דלא הוי ודאי כמו שפירשו התוס' מה שאין כן בנדון דידן דשניהם מודים זה שנתן גט שחרור וזה שקבל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא דהיינו לכתחל' אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרמב"ם. עוד תירוץ אחר דהתם אחר מעשה אמרה ר"ל אחר שנולד הבן והיתה האם בחזקת שפחה והבן נולד בחזקת עבד והוא בא עתה להתירו ובא להוציא הבן מחזקת עבד אבל בנ"ד דקודם מעשה אמרה ששחרר שפחתו ואינו עולה על הדעת שבא לקלקל כנז' לעיל ודאי דנאמנים וחילוק זה דקודם מעשה אמרה או אחר מעשה גם שהדעת אומר אותו ואינו צריך ראיה מ"מ יש להביא ראיה מקידושין פ' עשר' יוחסין ממעשה דשמעי' דרב יהודה יעויין שם. עוד תירו' אחר דבשלמא התם אינו נאמן לומר משוחרר' היא אמו להתיר הבן בבת חורין כיון שאין בידו עתה לתקנו אבל בנ"ד שיש בידו עתה לתקן פשיטא דנאמן וראיה לזה דתנן פ' יש נוחלין האומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא לפטור אשתו מן היבום תנינא מי שאמד בשעת מיתה יש לי בנים נאמן ומשני התם דלא מוחזק לן באח' הכא אף ע"ג דמוחזק לן באח' ופירש הר"ן ז"ל דמשום הכי תנא הכא לאשמועינן דאפי' דמוחזק דאית ליה אח נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג דהלכות יבום וחליצה וז"ל האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום ע"כ. מדסתם דבריו נראה ודאי דאפי' דידעינן דאית ליה אח נאמן ופוטר את אשתו והיינו טעמא משום דאמרינן מה לו לשקר אי בעי פטר לה בגט הכא נמי בנ"ד מה לו לשקר אי בעי נותן לה עתה שחרור ואע"ג דכשאמר אין לי אח ומוחזק שיש לו אחים אינו נאמן היינו טעמא דלא סגי טעמא דמה לו לשקר לבטל החזקה דהוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן אבל באומר יש לי בנים דלא מרע לחזקה דאחים טעמא דמה לו לשקר הוי טעמא ונאמן ובנ"ד נמי אע"ג ששפחה זו היתה בחזקת שפחה מה שאומר דנתן לה גט שחרור לא מרע לחזקה שזה וזה יכול להיות אמת מה שאין כן גבי אחים וק"ל ואע"ג שהריב"ם ז"ל מחלק אפי' בבנים בין חזקה לעדים דהיכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר שיש לו בן כדי לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום מ"מ להרמב"ם ז"ל שאנו עומדין עליו הוא נאמן אפי' במקום עדים כיון דסתם ולא חלק כלל כנז' ומדברי הרב מגיד משנה ז"ל נראה סיוע ג"כ לדברינו ודבריו ארוכים שם ואני אקצר ואביא מה שצריך לנ"ד וז"ל שמא יקשה אדם על דברי רבנו שבנו משפחתו הרי הוא כנעני ממה ששנינו בגיטין פ' השולח עבד שנש' אשה בפני רבו יצא לחרות כו' אלמא משמע דלא עבד איסור' דע"כ לא פליגי רבנן אלא כדאיגלאי מילתא דקודם לכן לא שחררה ויש לו לתרץ דהתם בשטר אירוסין משמ' ממעשיו שהוא רוצה אות' דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה דרך זנות ע"כ ואני אומר מי הוא רואה דברים אלו ולא יתן מחסום לפיו ולא יערער בנ"ד שהרי כל טעמו של הרמב"ם לפי דעת הרב מגיד משנה הוא לפי שמעשיו מוכיחין עליו כאן לטובה וכאן להפך ובנ"ד אנו רואין מתחלה ועד סוף כל טרחו' וכל עמלו של איש זה כל מעשיו מוכיחין עליו שבא לטהר זרעו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ועוד ניכר ומפורסם לחכם וירא שמים א"כ איך אפשר להעלות על לב שלא להאמינו הא ודאי האומר כן אינו אלא מן המתמיהין לע"ד לא נשאר עתה לברר אלא מ"ש הטור י"ד בהלכות עבדים האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' כנ"ל כתב הטור וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ואם שניה' עומדי' בדבורם לא איצטרי' לאשמועי' אלא דהא דלתרוייהו שהר' אומ' לא נתתיו ועבד אומ' כן קבלתיו אבל אם עבד חזר בו ואמ' כן קבלתיו והר' לא חזר בו כופין אותו וכות' גט שחרו' ע"כ נרא' א"כ דלדע' הרמ"ה ז"ל אפי' שניה' מודים צריך שיכתוב גט שחרור לפנינו ואין אנו מאמינים אותם לגבי איסורא לזה אני אומר שלו יהיה כן האמת שהרמ"ה חולק בנ"ד כדאי היו רבותינו התוס' לסמוך אפי' באיסור יותר חמור וכמ"ש מהררי"ק ז"ל בכמה מקומות משם מהר"ם שנהגו לפסוק הלכה כמות' במקום שאין הרי"ף חולק עליהם ובנ"ד אין אנו רואים שהרי"ף ז"ל חולק עליהם והריא"ז ז"ל מסכים לדעת התוס' כנ"ל וא"כ אחר שהרא"ש והריב"ה שהם אחרונים מסכימים לדעת התוס' ולדעתי גם הרמב"ם והמגיד משנה א"כ פשיטא שאפילו היה באיסור יותר חמור הרבה היינו יכולים לסמוך עליהם אפי' היה הרמ"ה חולק עליהם ואומר שהיו איסור ואע"ג שגדול בדורו עד מאד מ"מ הלכה כרבים וכ"ש שהרמ"ה ז"ל אינו אוסר אלא מספק פשיטא ופשיטא דלא אתי ספק דהרמ"ה ומוציא מידי ודאי דכל הני רבותא. ועוד אני אומר דאפשר שגם הרמ"ה יודה בנדון כזה ויש לנו לקרב הסברות כל מאי דאפשר דאפושי מחלוקת לא מפשינן וא"כ יש לנו לומר דע"כ לא פליג הרמ"ה אלא בההיא דאומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין כו' דאיכא ריעותא לכל אחד מהצדדין דבהוא אומר לא עשני אעפ"י דאיכא למימר שמא זיכה לו ע"י אחר פשיטא דאיכא ריעותא כיון דעבד לא ידע ולא עוד אלא דנקט לישנ' והוא אומר לא עשני התם הוא דאיכ' למימר דסבר הרמ"ה דהוי ספק שמא או בצד שאומר נתתי והעבד אומר לא קבלתי ולא נתן לי ואע"ג דקאמר הרמ"ה ז"ל דמיירי דהדר העבד וקאמר קבלתי מ"מ פשיטא דאיכא ריעותא כיון דמעיקרא אמר לא נתן כבר שוייה אנפשיה עבד ועתה שחוזר אינו נאמן אבל אם מתחלה אמר נתתי והעבד אמר קבלתי בהא ודאי יודה הרמ"ה ז"ל דנאמני' ואין צריך תו גט שחרור דאי לא תימא הכי אלא דאפי' הכי אינם נאמני' ואעפ"כ צריך גט שחרור לשמועי' תלמודא רבותא ולימא דאומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אמר כן חיישינן וכ"ש כשאומר לא עשני ואין לומר שאז הייתי טועה והייתי אומר כשהעבד משיב כן הוא דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר הא כשאמר לא עשני ה"א הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוי עבד ודאי הא ודאי לא אפשר למיטעי בהא חדא דהא שמעינן הא מהחלו השני דדוקא כשאמר לא נתן לי הוא דאמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים כו' הא לאו הכי לא ותו דהיכא דעבד לא ידע אי אפשר להכחיש טעם השמא אלא ודאי דהכי אית לן למימר דע"כ לא אמר הרמ"ה דצריך גט אלא היכא דאיכא ריעותא כנ"ל אבל היכא דשניהם מודים מתחלה זה שאומר נתתי וזה שאומר קבלתי נאמן ותו לא צריך גט ונראה לי שכן הוא האמת וראיה לדבר מהא שמצאתי בשלטי הגבורי' לשון הרמ"ה ז"ל על ההיא דאמרינן בגמ' אמר רבי זירא א"ר אסי אמר רבי חנינא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור ודוקא כשרבו השיאו אשה וז"ל הרמ"ה ואצ"ל אם האדון גופיה נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא שחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור ואי בעי להשהויי בתר הכי צריך קדושי אחריני דקידושין קמאי ספק קידושין ואי לא בעי להשהויי לשם אישות בעי גט לקידושי קמאי דמשום אמדן דעתא מפקיעין ממון אבל גבי איסורא לא אזלן בתר אמדן דעתא לשחררה בלא גט עד כאן ומדלא קאמר אבל גבי איסורא לא שרינן לה בלא גט עד דאיכא עדים משמע דדוקא היכא דליכא אלא אמדן דעת לחוד הוא דלא שרינן בלא גט הא היכא דאמר בפירוש ששחרר' והי' הודי' ודאי שנאמן ומותר' בל' גט ול' פליג הרמ"ה אל' באמדן דע' ובאמ' עשיתי כו' כנ"ל דאיכא ריעותא כדפי' אבל בנ"ד דקודם מעשה אמר בפירוש שעשאה בת חורין פשיטא שאפי' הרמ"ה יודה וכן יש לנו לומר כדי למעט המחלוקת כל מה דאפשר אפי' לא היה הוכחא בדברי הרמ"ה כ"ש וק"ו במקום שיש הוכחא גדולה כנז' א"כ משום האי טעמא או לישנ' דהרמב"ם ודאי ליכא למיחש כלל מן הטעם שכתבתי וכן נראה לי ברור שאם לא היה עומד בפני טעם אחר שבבטחון גדול הייתי אומר שהדין עם המתירים וכנ"ל. ועל השאלה הב' איני יודע טעם וריח לפקפק דזיל קארי בי רב הוא פשוט בגמ' פ' חזקת הבתי' משנת העבדים יש להם חזקה והקשו והא אמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים וכתב דין זה הרמב"ם ז"ל פ' עשירי מהלכות טוען ונטען וגדולה מזו כתוב שם הטוען את חבירו ואמר בגד או בהמה או עבד זה בידך שלי הוא כו' והנטען אמר לא אלא זה ממוני וירושתי והביא הטוען עדים שהעידו שהם יודעים שזה החפץ או העבד או הבהמה ידוע שהיא היתה לזה חזר הנטען ואמר כן היה שלך אבל אתה נתתו לי או מכרתו וזה שאמרתי שלי כאלו ירשתיו הרי זה נאמן ונשב' הסת כ"ש בנ"ד דליכא שום טוען ונטען לא ידעתי טעם לשאלה זאת מרוב פשיטותא:
580
581החכם השלם שרש היחס והמעלה נר"ו ראיתי דברך כמשיג על דברי ברוב ענוה והתנצלות מה שלא היה צריך אלי ידעתי שאני באתי בגבולך אלא שלהיות הענין נוגע לאיסור והתר אינו מן התימה לחוות אדם דעתו מ"מ ערבים עלי דברי דודים ראיתי גם אני לא אחשוך פי להשיג על השגותיך אלי כתבת על מה שאמרתי שלדעת הרמב"ם איסור שפחה לבן חורין אינו אלא איסור דרבנן וז"ל ואני הצעיר שמעתי ולא אבין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' בפ' י"ח מהלכות איסורי ביאה דזונה האמורה בתורה היא כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו ולפיכך ישראלי שנבעלה לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להנשא לו הרי זו זונה הרי שכתב בפי' דישראלית לעבד אסורה להנשא לו ועל כרחין אסורה להנשא לו מן התורה קאמר שלא קראה הכתוב זונה לפי שהיא אסורה מדברי סופרים ובודאי מלאו דלא תהיה קדשה נפקא מינה דלא יהיה קדש הוא איסור שפחה לבן חורין ובפי' י"ב מהלכות איסורי ביאה הביא דברי המתרגם שכלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש משמע דס"ל כדברי המתרגם שהוא כלול בכלל אותו הלאו אלא שלדעת המתרגם כל עיקר הכתוב בא על עבד ושפחה שלא ינשאו לבן חורין ולדעת הרמב"ם ז"ל עיקר הכתוב לא בא אלא לבא על הפנויה דרך זנות ואגב אורחיה כלל שם עבד ושפחה ולפיכך ס"ל להרמב"ם שיש בפנויה זונה מלקות ואין בשפחה וגויה מלקות גם ה"ה ז"ל כתב שם וז"ל דעת רבינו שאין בשפחה מלקות כדפירש אנקלוס שהרי בשפחה חרופה אין בה אלא אשם לבועל וכ"ש כשאינה חרופה כלל שאין בה מלקות ואין בשפחה אלא מכת מרדות ובודאי יש בה מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם עכ"ל ודקאמר דלא גרע מאיסור של דבריהם משמע בפירוש שאין זה איסור של דבריהם אלא ודאי מן התורה הוא אלא שהתורה לא חייבה בה מלקות כמו חצי שיעור והרבה איסורין של תורה שאין בהם מלקות וחכמים חייבוהו מכות מרדות עוד כתוב שם מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ונמכר בב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"כ וכל אותם ההבדלי' שיש בין מוכר עצמו ולמכרוהו ב"ד מוכחינן לה מקראי בגמ' מכל זה נראה בפירוש דאיסור שפחה לבן חורין הוא מדאוריתא ועוד לו הונח שכל אלו הראיות אינם ראיות כיון שאנקלוס המתרגום ורבינו תם אנו רואים בפירוש דסבירא להו דהוי איסורא דאורייתא מנא ליה למר לחלק בניהם ולומר דלדעת הרמב"ם הוי איסור דרבנן הא אין להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל אלא שאין שם מלקות מן התורה אלא שיהא איסורא מדברי סופרים מנין לו ע"כ לשונך אות באות ואני תמיה מאד מן האריכות הזה ומ"מ אשיב בקצרה לחכימיא ברמיזא על הראיה שכתבת אומר כיון שאנקלוס ורבנו תם כו' אינה קושיא לי כי המ"מ בעצמו בפירוש אומר שרבנו אינו סובר כדברי אנקלוס וכתב שדעת רבנו שהפסוק ההוא אזהרה לבא על הפנויה ושיש בה מלקות ולא על הגויה דבבנות ישראל כתיב בפי' וא"כ שפחה אינה מבנות ישראל ואם היה שדעת הרמב"ם שגם איסור שפחה כלול בלא תהיה קדשה מי אמר לו שהבא על הפנייה חייב מלקות והבא על השפחה אינו חייב מלקות כיון שאיסור שניהם יוצאין מן הפסוק הזה ועוד אלו היה סובר רבינו ששפחה ופנויה נכנסין בלאו זה א"כ הוי כלאו שבכללות שאין לוקין עליו כלאו דלא תאכלו על הדם וא"ת דלא מקרי לאו שבכללות כיון דתרווייהו משום זנות א"כ הדרן קושיא לילקו בתרוויהו ועוד שלא ראינו להרמב"ם שיכתוב בשפחה איסור תורה כמ"ש בגויה אדרבא השוה אותם במ"ש בבא על הגויה שלא באישות אל יהי עון זה קל בעיניך וכן בשפחה אמר לשון זה ממש וכי היכי דבגויה שלא באישות ס"ל להרמב"ם שאין בה איסור תורה כך בשפחה ועוד אלו היה בשפחה איסור תורה יעלה על הדעת שיאמר אל יהי עון זה קל כו' ולמה אינו אומר כן בכל איסורי תורה שאין בהם לאו ועשה ונוציא מכאן שזה לא יהיה קל בעיני אבל שאר איסורין יהיו קלים בעיני חלילה וחס אלא ודאי משום דס"ל להרמב"ם דאיסור שפחה לבן חורין אין בו איסור תורה אלא איסור דרבנן וקל אפי' מאיסור גויה דאלו גויה אסורה לממזר ושפחה מותרת לממזר לכן הוצרך לומר גם איסור זה איסור שפחה שנראה קל מן הטעם הנז' אל יהי קל בעיניך כו' ומה שהביא דברי אנקלוס כאלו רצה לומר טעם למ"ש אל יהי קל בעניך שהרי המתרגם אמר כך ואע"פ דלגבי דין אינו סובר כמוהו מכל מקום לא דבר רק הוא כיון שיצא מפי קדוש. ומ"ש הרב המגיד דלא גרע כו' היינו טעמא דא"עפ שאיסו' זה קל מן הטעם הנ"ל לכן אמר לא גרע איסור זה משאר איסור דבריהם דסוף סוף יש בו חומרא כיון שיש בו רמז מן התורה כפי דעת המתרגם ועוד הטעם שאומר הרב ומ"ש כבוד תורתך ראיה מעבד כנעני כ"ת מדמה ענין לענין מאינו דומה לו שהרי לא מצינו בתורה שבת ישראל הנמכרת לישראל שיוכל האדון למוסרה לעבד כנעני מה שאין כן בעבד ישראלי בן חורין שהתירה התורה לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב הרמב"ם שאין איסור תורה בשפחה כיון שעבד ישראלי ובן חורין הוא חייב בכל המצות ככל איש ישראל דעלמא איך אפשר שיתיר תורתנו לו מה שאסר לישראל מה שלא עשה כן באמה העבריה אלא ודאי שאיסור ישראלית לעבד אסור מן התורה מלא יהיה קדש לכך אסור באמה העבריה ג"כ אבל שפחה שמותרת לישראל מן התורה מותרת לעבד ויכול ישראל האדון למסור לו שפחתו הכנענית או שפחה אחרת מישראל אחר לעשות ולדות וכמו שאמר הכתוב כי משנה שכר שכיר עבדך גם מה שכתב כבוד תורתך למה אמרתי שאפי' לר"ת כיון שהותר כו' הא ודאי שאמרתי הם דברים של טעם באמת כי אין הדעת נותן שאם היה איסור גדול שיתיר אותו התורה לישראל מפני שהוא עבד וכמ"ש שמטעם זה ברח הרמ"בם מלומר שהיה בו איסור תורה כנז' ומ"ש ראיה מחלב כו' כן הוא ג"כ שם באמת שהוא צד קולא לגבי אחריני דכוותיה כיון שהותר מכללו כנז' בתלמוד גם מה שהבאת ראיה מביצה אינה ראיה כלל דשאני התם שההתר בא מאליו וחילוק זה הוא אמיתי הביאו יורה דעה בשם הרשב"א סי' ק"ב אבל בנ"ד דצריך מעשה סופר ועדים אין הנדון דומה לראיה כלל ועיקר ומה שכתבת שאין הפירוש כדברי מה אני יכול לעשות בזה כבר הוזהרתי מחכמים שאמרו אל יאמר אדם קבלי דעתי אבל הפירוש שאמרתי הוא אמיתי אמת ויציב שהר"ם במז"ל נטה מדעת אנקלוס לפי שראה שהתירה התורה השפחה לעבד עברי כמ"ש השומע ישמע והחדל יחד' עוד ראי' ברורה שהרי הרמב"ם ז"ל במנין המצו' שהבי' לאוין שיש בהם מלקו' ולאוין שאין בהם מלקו' ולא הזכי' זה כלל וכת' המ"מ ז"ל בפ"ז מהלכ' י"ט עמ"ש הרמב"ם ז"ל שחולו של מוע' מד"ס ז"ל שאם היה ח"המ אסו' מן התור' היה איס' לאו או עשה ולא מצאנוהו ואין א' מן המחברים שמנו המצות מי שמנה ח"המ אלא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ גם אני אומר אלו היה דעת הרמב"ם שאיסור שפחה היה בו איסור היה מונה כו' עוד כתבת וזה לשונך גם מ"ש חכמתו דנראה בעיניו דאם שניהם מודים אפי' הרמ"ה יודה דאין צריך ראיה איך אפשר לומר כן והרי הרמ"ה בעצמו לעיל מזה בסמוך כתב ואם הוא שכיב מרע או אפי' בריא שאמר כן דרך הודאה מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין והתם אין העבד מכחישו ושתיקתו דבור גמור הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחרות דמשום הכי זכין לו גט שחרור שלא בפניו וכל שלא אמר בפירוש לא עשאני חזקה הוא שיסכים לדברי האדון כי מי פתי יראה עצמו יוצא לחרות מעבדות ורבו מודה בשחרורו ולא יודה לו והודאתו ושתיקתו שהוא זכות והנאה לו מה יוסיף ומה יתן ועוד ממקומו הוא מוכרח דמיירי ששניהם מודים זה לזה שהרי על זה הלשון בעצמו כתב בתחלה וז"ל כתב בשטר עשיתי פ' עבדי בן חורין ומסרו לידו יצא לחירות וכיון שמיירי שכותב לו כן בשטר ומוסרו בידו א"כ שניהם מקיימים השחרור ועלה קאי מה שכתב שאם לא כתב כן בשטר לא מהני אלא א"כ הוא שכיב מרע או בריא שאמר כן דרך הודאה ובודאי דבשניה' מודים זה את זה איירי דומיא דההיא דכתב לו בשטר ואפי' הכי כתב דאינו מותר בבת חורין עכ"ל במחילה מכבוד תורתך לא דקדקת לרדת לעומקן של דברים ואפי' שהם כפי האמת שהרי כל הני לישני לא הוו לישני מעלייא לשחררו ואפי' הכי כשכתב הלשונות ההם מהני ועל זה כתב הרמ"ה דהני מילי דצריך כתב בבריא אבל שכיב מרע שאומר א' מאלו הלשונות מהני אפי' על פה וכן בריא כשאומר אותו דרך הודאה גמורה ומ"מ כיון דהוו לישני גריעי לא מהני לאפקועי איסורא אלא לאפקועי ממונא אבל כשאומר עשיתי פ' עבדי בן חורין ונתתי לו גט שחרור והעבד מודה כן יודה הרמ"ה ומה שכתבת ושתיקה דבור גמור הוא כו' נפלאים דבריך אלה וכי מפני שהוא זכות גמור יאמר מה שאינו יודע שהוא אמת וברייתא דקתני האומר עשיתי פ' והוא אומר לא עשני וכי שוטה הוא זה תימא על עצמך כפי דבריך אלא שהאמת הוא שאינו רוצה לדבר שקר או שמא בהפקרא ניחא ליה ובמקום שיודע שרבו משקר או' בפי' לא עשני ובמקום שאינו יודע שותק ומשום הכי הוי חששה לדעת הרמ"ה כיון שהדעת נותן שאם היה אמת היה יודע אותו העבד ומדלא ידע איכא חשש בדבר אבל כאשר נעשו הדברים כדרכן וביושר שהאדון משחרר ומוסר הגט ביד העבד והעבד אומר שהוא אמת יודה הרמ"ה שאין צריך גט שחרור עוד כתבת ומאי דקשיא ליה למר דא"כ לשמעינן תלמודא רבותא באפי' בששניהם מודים צריך גט שחרור להתירו בבת חורין וממילא שמעינן דכ"ש כשאומר לא עשאני אינה קושיא במחילה דכל עיקר מאי דאתא לאשמועינן תלמודא אינו אלא לומר שיש הבדל בין אומרו עשיתי פ' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני לאומרו כתבתי וחתמתי גט שחרור והוא אומר לא כתב ולא נתן דבהא אמרינן הודאת בעל דין כק' עדים ובהא לא אמרינן דומיא דאידך בבא דמייתי בסמוך ואצטריך כו' עד ועוד אני אומר דאדרבא לרבותא נקט שהעבד אומר לא עשני דלא מבעיא אם שניהם מודים בשחרור דמהני הודאתם לאפקועי ממונא אלא אפי' שהעבד אומר לא עשאני דס"ד אמינא דהודאת העבד כק' עדים דמו ויוכל הרב לחזור ולהשתעבד בו על כרחך קמ"ל האמ' כי רואה אני שכ"ת לא דקדק בדברי שכבר נשמרתי מכל דברי אלה שכתב שהיה לו לתנא לאשמועינן רבותא ולומר דכששניהם מודים צריך גט שחרור ויצא לחרות מן הממון וכשאומר נתתי והוא אומר לא קבלתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמו כו' אמרתי שאם היה אומר כן לא היה נשאר מקום לטענ' דדוקא כשאמר העבד לא קבלתי דמכחיש האדון לגמרי אז אמרינן הודאת בעל דין כו' הא כשאינו מכחיש לא אמרינן הודאת בעל דין כו' ועוד הוה שמעינן מן החלוקה הראשונה דאפילו כששניה' מודים צריך גט שחרור וכ"ש כשאין שניהם מודים אלא שהאדון אומר עשיתי והעבד אומר לא עשיתי ומדלא קאמר הכי ודאי דדוקא כשהו' אומר לא עשני שר"ל שאינו יודע שעשאו בן חורין אז הוא דלא הוי בן חורין לגמרי אבל כששניהם מודים אז הוא בן חורין לגמרי ואין צריך גט שחרור וכבוד תורתך לא השגיח בדברי כראוי עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שהביא ראיה האדון מדברי הרמ"ה דשלטי הגבורים איני יודע מה הוכחה היא זו אדרבא משם ראיה גמורה דאע"פ ששניהם מודים בשחרור אינם נאמנים דאי לא תימא הכי אלא דנאמנים כיון דאיתנהו קמן נשיילינהו ואי תרוייהו מודו בשחרור לא לבעי גיטא דחרותא ולא קדושי אחריני ואי תרוייהו קאמרי שלא היה שם שחרור כלל אמאי מהני אפי' לאפקועי ממונא אלא ודאי צריך לומר דלענין הפקעת איסור לא מפיהם אנו חיים ואין שם אלא אמדן דעת עפ"י המעשה שעשו ואמדן דעת לא מהני אלא לענין ממונא לא לענין איסורא אעפ"י ששניהם מודים וזה ברור לע"ד עכ"ל נפלאתי עד מאד שאני אומר לך דברים של טעם אי אפשר להכחישם וכ"ת אומר לי מן השמים ירחמו והלשון כך הוא ביורה דעה ג"כ אלא שבאותה שעה לא ראיתי אלא בשלטי הגבורים וז"ל עבד שנשא בת חורין לפני רבו כו' עד אם נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא שחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין לרבה לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהוייה בתר הכי בעיא קדושי אחריני דקידושי קמאי ספק קידושי נינהו ואי לא בעי לשהוייה לשום אישות בעיא גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתיר בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו וא"א הרא"ש כתב הא דמצרכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בב"ח הילכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט אינה צריכה ע"כ והשתא קשה בדברי הרמ"ה מה צריך להאריך דמשום אומדן דעתא כו' לימא עד ואי לא בעי לשהוייא לשם אישות בעיא גט לקדושי קמאי ולא עוד ומדקאמר דמשום אומדן משמע דדוקא משום אומדן לא מפקיעינן איסורא הא אי ליכא אומדן אלא מאמר בפירוש מפקיעין ועוד דהכי הוה ליה למימר אבל גבי איסורא אין להתיר עד דאיכא עדים ששחררה עוד שהרי הרא"ש כתב אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעת' משמע דלא פליגי הרא"ש והרמ"ה אלא באומדן דעת אבל כשאמר האדון כן בפירוש והיא מודה לא פליגי וכן ראוי לומר בכל מקום דאפושי מחלוק' לא מפשינן ומה שקשה לכ"ת נשייליה לא קשה כלל דסבר הרמ"ה דכיון שהשיאה קודם שאמר לנו ששחררה ודאי עכשיו דבורו לא מהני דשמא כדי שלא לשוי' נפשיה רשע ועובר על דברי חכמים אומר כן מה שאין כן בנ"ד וכמו שאבאר בס"ד להלן. עוד כתב כ"ת וז"ל גם מ"ש בחכמתו דלדע' הרמב"ם הוא מוכר' שיהא נאמן מדתלי טעמא בחששה דקלקול הא כל היכא דליכא למיחש נאמן במחילה אין משם הכרח כלל דלא הוצרך הרמב"ם לאותו טעם אלא לפי שהוקשה לו דאיך אפשר שאם היא אמרה לבעלה גרשתני והוא מכחיש נאמנת וכששניהם אומרים שנתגרשה שלא יהיו נאמנים ולזה הוצרך להשיב דטעמא רבה איכא הכא דכיון שהבעל מסייעה איפש' שהוא מכוון לקלקלה ובגט בטל גירשה והיא אינה יודעת מה שאין כן כשהבעל מכחישה אי נמי כשהבעל מסייעה מעיזה פניה מה שאין כן כשהוא מכחיש ומצאתי בספרי' המדוייקים להרמב"ם מכתיבת יד שכתוב בהם שמא יתכוין לקלקל' ובגט בטל גירש וזה יורה על הפי' שכתבתי ואף הספרים שכתוב בהם או בגט בטל גירשה טעות הוא שנפל בספרי' כי חשש הקלקול הוא עצמו מאי דגירשה בגט בטל וצריך להגיה ובגט בטל גרשה בו"או נמצא לפי זה שלא בא הרב אלא לתת טעם למה אינה נאמנת אבל אין לומר דבא לתת טעם למה אין הבעל נאמן דמה טעם הוא מה שהיא מעיזה פניה לומר שהוא לא יהיה נאמן אלא ודאי מה שאין הבעל נאמן הוא דאם איתא דגירש' קלא הוה לה כמ"ש שם רשב"ם והתוס' והר"ן ולא הוצרך הרמב"ם לאלו הטעמים אלא כדי לברר מה טעם אינה נאמנת ע"כ לשונך ואני אומר ברוך אתה לה' הקימות את דברי שהרי היה מספיק להרמב"ם שיאמר דכיון שהבעל מסייעה מעיזה פניה וא"כ אינה נאמנת והוא גם כן אינו נאמן דאם איתא דגירשה קלא אית לה א"כ מה אנו צריכין טעמא דקלקולא אלא ודאי שבא לתת טעם למה אין הבעל נאמן והיא ג"כ אינה נאמנ' משום דחיישינן לקלקולא דהוי טעם לבעל וטעם לאשה הא אי לא חיישינן לקלקול' היה הבעל נאמן וק"ל: עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שדח' האדון להוצי' דברי הרמב"ם מפשטן ועשה בזה שלשה חילוקים כדי לקיים סברתו איני יודע מה חילוקים הם אלו דמה שחילק בחילוק הראשון דהיינו טעמא דאין האב נאמן משום שאין הבן יודע בדברי אביו כלום אדרבא היא הנותנ' כיון שאינו יודע בדברי אביו לא יוכל להכחישו דהוי כאלו שניה' מודים והייתי חפץ לדעת מאי אהני לן סהדותיה דבן בדבר שהוא זכות והנאה לו כדי שנאמר שאם הבן שותק אינו נאמן ואם יודה לו נאמן הא ודאי אתמה' עכ"ל אין ספק שכ"ת אומר אמת דאתמהה הוא והטעם שכפי' הנר' בין ריסי עיניך שהאומר עשיתי פ' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני בן חורין חיישינן שמא זיכה לו שטר שחרור על ידי אחר שר"ל שלא עשני ודאי וזה אי אפשר שאם כן הוה ליה כתבתי שחרור ונתתיו לו והעבד אומר לא נתנו לי הודא' ב"ד של עבד כמאה עדים דמו והוי עבד כמו שהיה ומה לי הא ומה הא אלא ודאי דמ"ש והוא אומר לא עשני ר"ל שהוא אינו יודע שעשאו בן חורין ומפני שאינו יודע סבר הרמ"ה שאינו בן חורין להתירו בבת חורין הכא נמי בההיא דהרמ"בם שאין כאן השפחה שתאמר לנו שהיא משוחררת והבן אינו יודע ג"כ שאמו היתה משוחררת א"כ הוי כההיא דאמרינן עשיתי עבדי בן חורין והעבד אומר לא עשאני שר"ל איני יודע כמו שכתבנו וכמו שאמרינן התם חיישינן שמא זיכה ואינו ודאי משוחרר הכא נמי כן עוד כתבת וז"ש גם החילו' שני שחיל' דלא כתב הרמ"בם אלא דאינו נושא לכתחלה אבל אם נשא אין שום חשש ובניו כשרים תימא על עצמך הוא נשוי בת ישראל ובניו כשרים ואחיו מאביו מוכרים אותו בשוק שכך כתב הרמ"בם בפירוש שהוא בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו ע"כ לשונך האמת והאמונה כשראיתי דבריך אלה הרגשתני לעלות ופתחתי הספר לראו' ובפתחי עמדתי מרעיד על איש כמוך כי לא ידעתי מה אדון בך שערבבת אור עם חשך או שאין לך לשון הרמב"ם כתקנו וז"ל כמו שהביאו הטור בחושן המשפט סי' רע"ט כתב הרמב"ם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוחזק בדקדוק מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא ישראלית עד שיביא ראיה שנשתחרר' אמו ואחר ילדה שהרי הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם הוא מהמפקירין עצמן לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבריו ואחיו מאביו מוכרין אותו ואם אין אחים מאביו חוץ ממנו מתייבמת ע"כ והשתא תימא גדול שכפי דבריך חשבת שמה שאומ' הרי הוא בחזקת עבד ואחי' מאבי' מוכרין אותו כו' שחוזר גם לחלוק' הא' ואיך יעלה זה בדעת בן אדם שהרי למעל' אמר הרי זה יירשנו ואם הוא יורש את אביו ומחזיקין אותו לגבי ממון בנו גמור איך אחיו מוכרין אותו ועוד איך אם אין אחיו מאביו חוץ ממנו מתייבמת כיון שהוא בנו גמר לענין ממון אלו דברים שאין להם שיעור אלא מאי אית לך למימר שמה שאומר הרי הוא בחזקת עבד כו' אינו חוזר אלא לחלוקה דאם משאר הדיוטות הוא אבל לחלוקה הראשונה שאם היה בחזקת כשר הרי זה ירשנו ואע"פי כן אינו נושא ישראלית פשיטא שאין אחיו מוכרין אותו ואינו בחזקת עבד ואיני חושב אלא דכד נאים ושכיב מר אמר' להאי מילתא עוד כתבת גם החילוק הג' שחילק דבההיא דהרמ"בם אין בידו לתקנו השת' תימ' למה אין בידו לתקנו השת' ישחררו עכשיו ויהיה מותר בבת חורין נהי דאין בידו לתקן ענין הירושה אבל בענין הנישואין מי הוא המונע וכי תימא אין לנו להאמינו לחצאין או יהיה נאמן לכל דבר או לא יהיה נאמן כלל זה אי אפשר כלל שהרי הרמב"ם עצמו כתב שאם הוא ת"ח ובדוק בדקדוקי מצות נאמן לענין הירושה ולא לענין הנישואין כבר אני רואה לע"ד שאין מגמת פני כ"ת אלא להפליג בדברים יהיה מה שיהיה כי החילוק שאמרתי הוא דק ואמיתי דבשלמא כשאומר אדם עבדי פ' זה שחררתי אותו מה לו לשקר אלו בעי עתה משחררו ומקיי' מה שהוציא מפיו אבל זה שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו נוכל לומר מה לו לשקר אלו בעי עתה משחררה ומקיי' מה שמוציא מפיו הא ודאי לא דמה שהוציא מפיו הוא דבר א' שהוא בנו ואלו עתה משחררו אינו בנו נמצא שאין מה שהוציא מפיו יכול לעשותו עתה אבל לגבי ממונא אמרינן יירשנו דאי בעי עתה היה נותן לו במתנה ולפיכך אנו מאמיני' אותו לגבי ממון ולא לגבי איסור' עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שהבי' כ"ת ראיה מההיא דפרק יש נוחלין דאם אמר זה בני נאמן משום דאי בעי מגרש לה השתא במחילה מכ"ת משם ראיה עצומה לדברי ומכח ההיא סוגיא דנתי בנ"ד דאינו נאמן שהרי הקשו התוס' שם דמאי שנא האומר זה בני נאמן ובההיא דבעל שאומ' גרשתי את אשתי אינו נאמן ותירצו דשאני הת' דאע"ג דהוחזק לן דלית ליה בנים ההיא חזק' לא הויא חזקה אלימת' דאפשר שיש לו בנים ואינו יודע לעול' אבל בההיא דבעל שאמר גרשתי את אשתי הוי חזקה אלימתא שהוחזק אשת איש לפנינו ולא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי ואע"ג דבמה שאמר גרשתי לא מבטל לחזקה דאפשר דזה וזה אמת שהית' אשת איש ועכשו גירשה ובנ"ד נמי כיון שהוחזק' שפחה לפנינו לא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי אע"ג דאפשר דזה וזה אמת שהיתה שפחה ועכשו שחררה והרי זה דומה ממש לאומר אין לו אחים ומוחזק שיש לו אחים שאינו נאמן אע"ג דאפשר דזה וזה אמת דהוו ליה ומתו וכן גר שבא ואמר נתגיירתי בב"ד פלו' אינו נאמן כל שידענו מקדם שהיה גוי אע"ג דאפשר דזה וזה אמת שהיה גוי ואח"כ נתגייר והיינו טעמא דכל דב' שהוחזק בפנינו חזקה גמורה לא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי אע"ג שאותה חזקה הלכה לה ע"י מעשה שנעשה אחר כך ולא דמי לאומר יש לי בני' והוחזק לנו שיש לו אחים דהתם שאני דמ"ש יש לי בנים לא מרע לחזקה דיש לי אחים דהת' אפשר דזה וזה אמת מבלי שנבטל החזקה בשום צד לא ע"י מעשה שאידע אח"כ ולא קודם דהאי מילתא באפי נפשה ואנו מקיימים זה וזה אמנם בנ"ד ובההיא דבעל שאמר גרשתי ובההיא דאין לי אחים ובההיא דגר שבא ואמר נתגיירתי אי איפשר לקיים זה וזה שאם היא שפחה אינ' משוחררת ואם היא אשת איש אינה מגורשת ואם יש לו עכשיו אחים אי אפשר לקיים שאין לו אחים וזה ברור כשמש לא ידעתי איך דחה זה בהבל פיו עכ"ל הרחבת פה והארכת לשון כרצונך והאמת כי אני לא אכחיש המוחש שיש חילוק בין נ"ד לאומר זה בני דנאמן משום דאי בעי מגרש לה השתא אבל מ"מ אין ראיה לדבריך מכל אותם שאמרת ועוד יש לי להודיע שמתוך דברי רש"בם נר' בפי' דמיגו מבטל החזקה ואפי' חזק' אלימתא כי האי שהרי כתב וז"ל ובעל שאמ' גרשתי את אשתי אינו נאמן והא דאמרי' דיהא נאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא שיהא נותן לה היום גט דאם איתא דאיתגרשה קלא אית לה למילתא והוי מיגו במקום עדים ע"כ
581
582ועתה ראה אם יש טע' לדבריך שכתבת שכל דבר שהוחז' לפנינו לא מהני מיגו לבטל החזקה הרי כתב רשב"ם בהפך דהוה מהני מיגו לבטל חזקה אי לא מטעמ' דאם איתא קלא אית לה וא"ת תינח לרשב"ם אבל לדעת התוספות מאי איכא למימר כבר היית יכול למימר שמא הרמב"ם ס"ל כרשב"ם ואנו כל מה שאנו עומדים בו הוי לדעת הרמב"ם ז"ל אלא שמ"מ היה נראה קצת דוחק אלא שיש לי לדחות כל הראיות שאמרת דמגט אין ראיה דהתם ודאי הוי חזקה אלימתא העמד אשה על חזקתה לאשת איש לפי שאין אשה עומדת להתגרש וקשין גירושין כמו שידוע וכמו שכתבו התוספות פ' השולח דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמ' בריש זבחים ומאין לי אחים ומתו למיתה לא חיישינן שהרי אמרו בגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נתנו בחזקה שהוא קיים ובמסכת יומא משנה ראשונה תנן ר' יאוד' או' אף אשה אחרת מתקני' לו שמא תמות אשתו וחכמים או' א"כ אין לדבר סוף דלמיתא לא חיישי' ומגר ג"כ אין ראיה דאין הגוי עומד להתגייר אבל בנ"ד אפי' תימא דבשפחה דעלמא אין האדון נאמן לו' שחררתי את שפחתי להתירה בבן חורין כו' הכא נאמן דבשלמ' התם אינה עומד' להשתחר' אדרב' ארז"ל כל המשחר' עבדו כנעני עובר בעשה אבל נ"ד שחכמים התירו לו לכתחלה לישא שפחה לטהר את בניו פשיטא ופשיטא לכ"ע דנאמן ועם זה אבטל כל ספק וערעור שיכול אדם לערער בענין זה ואע"פ שאין צריך ראיה יש לי כדמות ראיה בפסחים פ"ק דתנן לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המוע' ואמרי' דרבנן אדרבנן לא קשיא הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה בתמיה הכא נמי בנ"ד זה העני שהוא ת"ח שמותזק לאדם כשר ואם ח"ו היה רוצה לעבור איסור ולישא אשה בת חורין במקומות שהלך שלא היו מכירי' אותו היה בא מידו ולא עשה משום דמהדר קא מהד' אבניו שיהיו כשרים ונימא השתא דמפסל קא פסיל להו בעבירה העבודה שהדברים אלו מי שיאמר אותם אין להם שחר ומעתה באתי לפרש מה שהוקשה בעיני כבוד תורתך על המגיד משנה וז"ל ומה שהביא ראיה האדון לדברי הר' המגיד בההיא דשטר אירוסין דמחלק בין ההיא דשטר אירוסין דמשמע ממעשיו שרוצה אותה דרך אישות לבא עליה דרך זנות לא יכולתי להבין זה כי לפי הנראה ההוא טעמא לא לענין הנאמנות איתמר אלא לענין אי אמרינן עש' בעילתו זנות ולא חשיב בנו או לאו כמו שנראה מהרדפ' הלשון. וגם הענין בעצמו שכתב המגיד ז"ל איני מבינו כלל הלואי שיאיר לי הר' עיני באותו הלשון כי מן הגמ' ומדברי הרב המגיד נר' בפי' דהכותב שטר אירוסין לשפחתו סתם היא מקודשת והנה הרמב"ם כתב בפי' בהלכות עבדים בסוף פ"ו וז"ל הכותב שטר לשפחתו אעפ"י שאמר לה צאי בו לחירות אין בלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת ולא משוחררת ומשמע מדבריו דכ"ש אי כתב לה שטר אירוסין סתם ולא כתב לה צאי והתקדשי בו וזה הפך הגמ' הן אמת שמצאתי להרמ"ה שכ' בההיא דשטר אירוסין סתם דמקודש' מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור ובעיא קידו' אחריני אי בעי לשהוייא בתר הכי ומ"מ לענין ממונא אין הרב יכול להשתעבד בה ואולי כונת הרמב"ם כדברי הרמ"ה ומ"ש אינה מקודשת ולא משוחררת פי' אינה מקודש' ודאית ולא משוחררת ודאית וא"כ אין ראיה לכבוד תורתך משם לענין נ"ד שיהא נאמן בלא גט שחרור סוף דבר ענין זה לא הבינותי יפה ואיני יכול להשיב בזה עכ"ל ואני אפרש כי שלשה חלוקות בדבר אחד שידענו עתה שפלו' שפחתו של פ' בודאי שלא נשתחררה. ב' שפ' שפחתו של פלוני אבל אנו יודעים שנשתחררה ומ"ש בגמ' הכותב שטר אירוסי' לשפחתו סתם היא מקודשת מיירי בסתם שפחה שאין אנו יודעים אם נשתחרר' או לא נשתחרר' ובהא אמרינן שהיא מקודשת דאם לא ששחררה מקודם לא היה נותן לה שטר אירוסין מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות עברים הכותב שטר אירוסין לשפחתו אע"פ שאמר לה צאי בו לחרות והתקדשי בו אין בלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת ולא משוחרר' מיירי בחלוקה השנית שידענו ודאי שלא נשתחררה והשת' קא' שפיר אע"פ דמשמע דכ"ש אי כתב לה שטר אירוסין סתם דאינה מקודשת ואינה משוחררת א"כ הראי' שלי הי' ברורה כמ"ש הרב המגיד משנה דדוקא כשב' על שפחתו בדרך זנות והוליד בן ממנה לא מחזקינן אותו כן חורין מטעם דודאי שחררה כיון דאזיל בתר זנות אבל בכותב לה שטר אירוסין שאנו רואין דאזיל בתר נשואין אז ודאי אמרינן דשחררה דאל"כ לא היה כות' לה שטר אירוסין ועם מה שאמרתי איני צריך להאריך במה שכתב כבוד תורתך בסוף דבריו וז"ל ולע"ד בנ"ד ל"מ לדעת הר"ן שכתב בפי' בפ' השולח דאינו נאמן ולא מבעיא לדעת הרמ"ה והרמב"ם אלא אפילו לדעת הרא"ש וההולכים לשיטתו דס"ל דנאמן הרב לומר עשיתי עבדי ב"ח נראה דעד כאן לא קאמרי אלא בעבד קנוי מן השוק דאמדן דעת הוא בודאי דלא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהיה אמת אבל בבנו מן השפחה שיש לו הנאה בעדותו להכשיר את זרעו או להליץ עצמו פשיטא דלא מהימן ועם זה ניחא לי מאי דקשה לדעת הדא"ש דנאמן אדם לו' שחררתי את עבדי ועל פיו מותר בישראלית ומאי שנא מהאומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר את אשתו מן היבום כשיש עדים שיש לו אחים וכמ"ש שם רשב"ם באותה סוגייא והטור והרא"ש וספר אדם והריב"ש וכמה חבל נביאים ועם מה שאמרתי לא קשה כלל דשאני גבי עבד דאמדן דעת הוא בודאי לא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהיה אמת דאמדן דעת כזה הוי כאלו יש שם עדים ברורים ששחררה ומהני להוציאו מחזקתו אבל בההיא דבעל שאמר גרשתי א"נ דהאומר בני הוא זה כיון שאין שם דבר שהיא חובה לו אינו נאמן להוצי' דבר מחזקתו וכ"ש בדבר שהוא להנאתו ולטובתו כנ"ד דודאי אינו נאמן והנה הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין כתב וז"ל הורו מקצ' הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים והגדילו כו' וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו' אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונ' בחזק' שבעל לשם זנות ואין צריך לו' בשפחה או גויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת גוי ועבד עד שיודע שנשתחררה אמו או נתגיירה וטבע לשון זה מחיי' שצריך עבד ראיה גמורה ולא מהני הודאת רבו או הודאתו בשום צד זהו מה שראיתי להשיב על דברי אדוני ואם יכשרו בעיני כ"ת דברי אלה ישמח לבי כי רב חלי ואם לאו אלמוד לפעם אחרת כי תודה היא וללמוד אני צריך ואע"פ שיהיה כנגדי לא אחוש לבד שיתברר האמת ומי שחותמו אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד עולם נאם קטן שבקטנים משתחוה מול ספי בית מדרשו הצעיר אברהם ן' יעיש עכ"ל ואני אומר אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי החכמים בחכמה ויראת ה' אתה בעיני ואם שאהבת עולם אהבתיך מיום ששמעתי שמעך האמת אהובה על הכל ועל כן אני אומר דזיל לאידך גיסא דלא מבעיא לדעת התוס' והריא"ה והרא"ש דכל הני רבוותא סברי דנאמן האדון לומר שחררתי עבדי זה להתירו בבת חורין דבנ"ד פשיטא ופשיטא דנאמן אלא אפי' לדעת הר"ן ואם יש אחרים נמשכים לדעתו דסברי דאינו נאמן בנ"ד כ"ע מודו דנאמן והטעם כמ"ש בשאר עבד או שפחה דאינם עומדים להשתחרר ואדרבא י"א שאסור לשחרר מן התורה והמשחרר' עובר בעשה ולכ"ע לפחות איכא איסורא התם ודאי איכא מקום להחמיר ולומר דאינו נאמן דקרוב לומר שמשים עצמו רשע כאשר הוא אומר ששחררו אבל בנ"ד שהתירו לו חכמים לכתחלה לישא שפחה לטהר את בניו ולשחררם לכ"ע מודו ודאי דנאמן וכ"ש כאשד אנו רואין היות האיש הזה שאנו עומדים עליו ת"ח ויגע ועמל לישא שפחה כדי לטהר את בניו ועכשיו יהיה חשוד בעינינו שלא שחרר את שפחתו ופוסל את זרעו חלילה להאמין בדבר הזה ומ"מ מה שהוקשה לכ"ת מאי שנא מהאומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר את אשתו מן הייבום כשיש עדים שיש לו אחים הייתי יכול לומר מדעת הכרס דכשאומר זה בני ואינו ידוע לנו יש לחוש דשמא אינו בנו והיום או למחר יבואו עדים שהוא בן פ' אחר מה שא"כ בשחררתי את עברי זה החילוק היה אפשר לומר אבל אין אנו צריכין לכך וצריך אני להביא כאן הא דאמרינן במס' יבמות פ' האשה שהלכה בעא מיניה רבה מרב נחמן המזכ' גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דשנייא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזימנין דרחמא ליה ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ומסיק אמר ליה תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ופרש"י וקתני חוששין לדבריה ולא תתייב' ולא אמרי' ודאי משקר' ומשו' דשניא ליה קאמר' אלמא זימנין דשני' ליה וזמנין דרחמ' לי' ע"כ תו גרסינן בגיטין פ' הזורק ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתביה ניהלה למחר תקיף ליה עלמא אתו לקמי' דרבא א"ל זילו א"ל לקני' ניהלה לההוא דוכת' דיתיב בה גיט' כו' פרש"י למחר תקיף ליה עלמא והיה ירא פן ימות ותזקק ליבום משני מקומות למדנו ב' דברים א' שפעמים דרך האשה לשנאות את יבמה כמו שנראה מההיא דיבמות ומהא דגיטין למדנו שהבעל אינו רוצה שתשאר זקוקה אשתו ליבם שהרי תלה רש"י והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם תלה הירא' בשכיב מרע עצמו והשתא ניחא דהאומר בני הוא זה היכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן משום דאיכא למיחש שמא הוא יודע דאיתתיה שניא ליבמה ולא ניחא ליה שתפול קמי יבם אבל באומר שחררתי את עבדי דלא שייך האי טעמא כלל דליכא למיחש למשקר משום הכי נאמן סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דלע"ד אין ראוי להחמיר כלל אלא אנו יכולין לומר בפה מלא דלכ"ע נאמן לומר שחררתי וכ"ש כאשר כבר נשאה דגדולה מזו הביא המ"מ בהלכות פ"ט בשם הרש"בא ז"ל על ההיא דהאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה כתב הרש"בא אעפ"י שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל והדברים ק"ו ב"ב של ק"ו דהשתא ומה התם שהוא דבר פשוט בגמ' ובפוס' דאסורה לו עכ"ז דוקא לכתחלה אבל אם כנס לא יוציא עם שאפשר שאני מרבה ממזרים בנדון דידן עא"כו שכפי האמת אפי' לכתחלה נאמן מכל הראיות וה טעמים שאמרתי הנראה לע"ד כתבתי ושמי חתמתי
582
583נזרקה שאלה מפי חבורה על ענין מקוה שנמשך ע"י צינורו' של חרס חלולים והוא ממעין מים חיים ולפעמים מריקים ומפנים המי מקוה בהיות שיש בקרקעית המקוה נקב סתום בסמרטומים וכיוצא בו ופותחים הנקב והמים נזחלין ונשפכי' לחוץ עם טנופת שבה ולפעמים ג"כ מכבדים במטאטו' ובמכבדות וביעים את קרקעית המקוה מאחר שהוא מרוצף ברצפת אבני שיש והקלוח מהמים הנובעים ונמשכים ע"י צנורות חרס מהמעין כנז' אינם פוסקים אפי' רגע א' כי לעולם הם נזחלים וסונקין לתוך המקוה ומצורף לזה שהמים מהמעיין הם מים חיים מחמי טבריי' זה תורף ותוכן השאלה הגם כי מיראי הוראה אני ומ"מ בהיות כי דברי הפוסקים והמפרשים מלאים מזה מפה אל פה אמרתי אני אל לבי אענה גם אנכי חלקי כי לפי סברת הרב הגדול הרמב"ם מותר אפי' בסלונות של מתכת רק שהרא"ש ז"ל בתשובותיו כתב מסתפינא להקל ואף אליבא דהרא"ש ז"ל כשהסלונות קבועים בקרקע דבטילי בקרקע מתיר ובנ"ד לא צריכנא לדין מתכת כלל לפי שהצנורות הם של חרס ואין להם בית קבול כלל ואין מקבלין טומאה כמו פשוטי כלי עץ וגם שסותמין ופוקקין הנקב בסמרטוטין ובמטלניות שיש בהם ג' על ג' וראויים לקבל טומאה אין לחוש להרא"ש בתשובותיו וריב"א בנו הביאו בי"ד ופסק הלכה וז"ל לפי' נקב העשוי להוציא בו מים מהמקוה יכולים לסותמו במטלניות שיש בהם ג' על ג' ואף חשש מים שאובים אין לחוש בנדון זה דהוא נובע ומקלח מהמעין דהא מעין מטהר בכל שהוא וז"ל שער המים שבסוף ד"ה מקו' מקוה מים שאובין שהמשיכו עליו מי מעין אפילו מי המעין מועטין א"ה המועטין מן המעיין מטהרין אח השאובין המרובין ואין מחלקין בין קדמו מי מעין לנוטפין בין קדמו נוטפין לשאובין עכ"ל:
583
584וכ"כ הרמב"ן בתשובות סי' רל"ה וכ"ש דל"ל למיחש בזמן שמכבדין במכבדות וביעים המרחץ עד הרצפ' באופן דלא נשאר בו אפי' לוג א' מים כנראה לעין כל ועינינו הרואות ואינו דומה שמיעה לראיה ונוסף ומצורף לזה שנמשכים המים חמים ממעין דלא שייך בהו פסול מים שאובין דמעין מטהר בכל שהו כדכתיבנא ואם לחשך אדם לומר דיש לחוש למים חמים גופייהו דאסורין לטבול בהם בודאי זה אינו משום דגבי חמי טברי' הנובעין ע"י מחילו' בקרקע עולם ליכא מאן דפליג דמותרים כמ"ש המרדכי יע"ש ואם באנו לחוש לחטטין שבתו' הסילונות והצנורות גם לזה נשיב כמו שקדמוני כמהר"ר קולון בתשובו' ובר מן דין שהסלונות שבחמי טבריא דאתינא לישא וליתן בהם של חרס חלולים עשוים בעיגול באופן שאין להם בית קבול כלל ובהא סלקינא ונחתינן דמותר לטבול בהם ובפרט שיש נשים חולות ובזמן שהן צריכות לטבול הם חולות ויש להן צער לטבול במים קרים צונני' ויבואו לידי סכנה אפי' בימי הקיץ כ"ש בימי החורף ובסבת זה יבטל מצו' פ"ור כי לא תהו בראה כו' ובנידה דאורייתא אשכחן במסכת נדה דתקן ר' יודה בפומבדיתא ביומא תמינאה מפני הצנה ואין לבקש חומרות יתרות דאתיין לידי קולות שתדחה הטבילה ובפרט אותן הנשים שאינן יכולות לטבול במים צוננים כנז' הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר זעיר שם דוד בכ"ר יעקב הכהן זל"הה אני הצעיר הח"מ ראיתי שאלת הח' הש' כמה"ר דוד נר"ו גם שגילה דעתו והכשיר בטוב טעם ודעת וכן דעתי מסכמת מ"מ ראיתי להאריך בחלק אח' והנה אני רואה שיש בשאלה זאת ג' חלוקים א' שהמים באים דרך צנורות ובזה אין צורך לאורך והחלק הב' שסותמים הנקב במטלניות שיש בהם ג' על ג' ובזה אני אומר כי עם היות אמת שכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו אפי' בדבר גדול מזה מ"מ אחר שדעת ה"ר שמשון הוא שאין לסתום ביד ולא בכל דבר המקבל טומאה איני יודע טעם למה לא נחוש לדבריו בדבר שאפשר לתקן אפילו שלא על ידי הדחק שאפי' שהיינו צריכים לדחוק לקיים דבריו היה ראוי לנו לעשות כ"ש כי מה דוחק לעשות חתיכו' קטנות דקות ודברים אחרים שאינם מקבלים טומאה ולסתום בהם בזה אני איני מסכים להקל ח"ו וכי הרא"ש גברא הו' דאין לחוש לדבריו בזמן הזה כ"ש שעינינו הרואות שהריב"ה כתב סברתו בספרו וידוע שדרכו של ריב"ה שפעמים אינו חושש להביא איזו סברה להיותה בטלה אצלו וסותם הראויה לדעתו כדרכו של רבי ע"ה במשנה שאינו חושש לסברא פלוני' וסותם מה שנרא' לדעתו הלכה ולא חשש להביא סברת החולק אך במקומו' רבים מביא סברות שונו' במשנה אע"פי שכפי האמת אינם הלכה לפי שראה שאינה סברא דחויה ואע"ג שמביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל אע"ג דקי"ל בית שמאי במקום ב"ה אינה משנה ולא היה מן הדין להביא סברת ב"ש מ"מ יש בזה טעם ואין כאן מקום להאריך מ"מ חוזרני לומר שכיון שהטור הביא סברת ר"ש הא ודאי מלתא הי' ובמקו' דאפש' ודאי ראוי לחו' לדבריו כי איני צרי' להארי' בשבחו כנ"ל עוד יש חלק ג' והו' שאלו המי' מים חמין וכ' הח' המור' כי אין לחוש דכיון שהן נובעי' ע"י מחילו' מתח' הקרקע ליכ' מאן דפליג ע"כ ולי אני נרא' דאיכ' מאן דפליג ותחלה ראיתי לכתוב מקום שממנו נכנס בי ספק קצת והוא זה שהרי הרמב"ם כתב פ"ו מהלכות ברכות וז"ל חמי טבריה במקומותם מטבילין בהם את הידים אבל נטל מהם בכלי או שהפליג מהם אמה למקום אח' אין נוטלין מהם לא ראשונים ולא אחרוני' מפני שאינם ראויים לשתיית בהמה ע"כ מדקאמר מטבילין את הידים ולא קאמר מטבילין סתם נר' קצת דוקא לידים כשרים הא לטבילת הגוף לא דאי לא לימא סתם מטבילין גם כי ידעתי כי כל מעין יש לו להשיב ולו' דבמקום ההוא לא נחית הרמב"ם אלא לענין נטילת ידים לא לטבילת הגוף דאין מקומו שם ואשמועינן דאפי' הכי בכלי או אם הפליג אמה למקום אחר אין נוטלין לא ראשונים ולא אחרונים דלנטילת ידים הוי חדוש לא לטבילת הגוף משום הכי נקט מעיקרא ידים ועוד דלעיל מינה כתב ובקרקעות כשרים להטביל סתם מ"מ אכתי יש להסתפק קצת עוד מצאתי ראיתי פ"ב דזבחים דאמרי אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט היכי דמי אי דפרה שותה ממנ' אפי' לרביעית ופרש"י דכל זמן שנפסלו לשתיית בהמה בין בכלים ובין בקרקע פסולים הא לא נפסלו כשרים וכתבו עליו התוס' ז"ל ואינו כן דהתם תניא בהדיא דבקרקע כשרים כו' עד והא דקאמר הכא אי אין פרה שותה כו' ל"ק מידי דהת' במי' צלולין איירי בלא טיט אלא שהם סרוחים והכא מיירי במים עבים שנפסלו ע"י טיט המעורב בהם ע"כ משמע דסברי התוס' דלדעת רש"י כל שהם סרוחים אפילו הם צלולים אפי' במקומ' פסולים אפי' למקוה לידים וכל שכן לטבילת הגוף דהכי משמע בפ' כל הבשר דכל שכשר לטבילת הגוף כשר לטבילת הידים וכדאמרי' התם השתא כל גופו טובל ידיו ורגליו לא כ"ש משמע דמה שהוא פסול לטבילת ידים פסול ג"כ לטביל' הגוף במכ"ש וראיתי ליישב צורה דשמעת' בפ' כל הבשר שנראין דברי רש"י תמוהין וכמ"ש התו' שם ואגב ריהטא לא עיין כאן. ומי יוכל להתאפק ולו' דברים כאלה על פרש"י המאיר עיני כל ישראל לכן נתתי אל לבי לומר דפי' הסוגייא כך הוא כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים ופרש"י כגון סרוחים או חמי טבריא בקרקע כשרים להטביל ידיו כו' משמע דוקא לטבילת ידים כשרים לא לטבילת הגוף היינו ת"ק רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו. ופריך בגמ' השתא כל גופו טובל בהם כו' אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן אטו מנא כו' לכאורה נר' דבמקו' חבורו כל גופו טוב' בהם וכ"ש ידיו ורגליו וא"כ יתיישבו דברי רש"י ונר' בעיני דה"פ בלשון דפ"ב דזבחים דאמרי' בגמ' היכי דמי אי פרה שותה ושותה ממנו אפי' רביעית נמי פרש"י אפילו לרביעית נמי כל זמן שלא נפסלו משתיית בהמה בכלים ולא נעשה בהם מלאכה כשרים לידים דהכי תנן ומייתי בגמרא דכל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמ' בין בכלים בין בקרקע פסולים לצדדים פי' בין בקרקע שייך לומר בהם פסולים בכלים אפילו לנטילת ידים בקרקע אפי' לטבילת הגוף הא לא נפסלו כשרים ופרק כל הבשר אמרי' חמי טבריא חזקיא אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם כו' אמר רב פפא במקומו דכולי עלמא לא פליגי דשרי משקל מינייהו במנא דלכולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דפסקיניה בבת בירתא גם הכא פרש"י במקומ' בחיבור' אם בא להטביל ידיו בהם וזה כי לדעתו ז"ל לטבילת כל הגוף לעולם פסול מן הדין אפי' במקומם וכמו שנר' מדברי חזקי' דאמר אבל מטביל לידים דמשמע ידים אין גוף לא ור"י אמר כו' ופריך בגמרא כפי סברתו שאמר כל גופו טובל בהם כו' תמיה לפי דעתו לא שכן הוא האמת אלא לפי דברו ומסיק אמר רב פפא כו' וזה כי ר"י בטבילת הגוף הוא מקל שטובלין אפי' הגוף וחזקי' פליג עליה דלא מכשר אלא טבילת ידים והלכה כחזקי' דהוי רביה דר"י ובבת בירת' פליגי נמי דלדעת חזקיה טובלין שם דלא גזרו ור"י גזר בידים משום מנא אבל גופו ליכא למיגזר וה"פ בתנאי דמייתי בגמ' מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים פרש"י להטביל ידיו כסברת חזקיה ממש ור"ש בן אלעזר אף בקרקע טובל גופו דליכא למיגזר אבל בידים דאיכא למיגזר לא והשת' לא קשה מידי לרש"י עם פי' דמ"ש בגמ' דבמקומם כ"ע ל"פ דשרי היינו לטבילת ידים אבל ודאי פליגי כמו שכתבתי בטבילת הגוף דלחזקיה דהלכה כותיה נגד ר"י דלדעת ת"ק דהוו חכמים נגד ר"ש בן אלעזר אין לטבול בחמי טבריה וא"כ כיון דלפי דעת רש"י כדפי' אין תימה לומר כן בדברי הר"ם כיון דכן נר' מפשט דבריו שבאו על הדיוק ומ"מ ענין הדין כיון שרבותינו בעלי התוספות מכשירים גם שאר הפוסקים דס"ל לסמ"ג כ' וז"ל תנן התם במסכ' ידים מים שנפסלו לשתיית בהמ' כמו מים סרוחים וחמי טבריא פסולים לנטילת ידים אם שאבו מים בכלי א' אפס בקרקע טובלין במקומם הידים מק"ו ומה כל גופו טובל בהם ידים לכ"ש הרי שמסכים לדעת התוספות עוד ראיתי בפיר' המשנה מר"ש ז"ל במסכת ידים פ"ק מסכים לדעת התוספו' ודוחה פי' רש"י מטעם דנר' סתם מתני' דלא כר"י ורבי יוחנן נתן לנו כלל הלכה כסתם משנה וכאן אין מקום להאריך עוד רק שמ"מ לענין הדין אני מסכים שמותר לטבול כדברי הח' המורה צדק נר"ו ובפרט בהיות דבר צורך גדול כמ"ש בדבריו רק בענין סתימת מקום זחילת המים יש ליזהר שלא יעשו במטלניות שיש בהם ג' על ג' ולא בשום דבר המקבל טומאה אלא בדבר שאינו מקבל טומאה ודאי צריך לחוש לדברי ר"ש שהוא א' מעמודי ההוראה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
584
585שאלה אלו האנוסים שבאו מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ה' ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוי' אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונותן ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ה'
585
586תשובה
586
587אמת כי מדת חסידות לא קאמינ' דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקת שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדוני' אכן מן הדין נר' בעיני דבר ברו' שאין בזה חשש איסור כלל ואע"ג דלכאורה היה נר' להביא קצת ראיה לאסור ממה שכתב הטור י"ד סי' קצ"ז וז"ל אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר ע"כ ויאמר האומר דהכא נמי כיון שקור' עצמו בשם גוי הוה ליה כאומר שהוא גוי ואסור ואפי' את"ל דשאני התם מ"מ גם יש בנדון ההוא יתר שאת שהוא להציל עצמו מן המות ואפ"ה אסור הכא דלא הוי אלא לצורך ממון או ד"א היה ראוי לאסור אלא שנר' בלי ספק שאחר עיון כל דהו ימצא האדם שהדין הוא שהוא מותר וראיה לדבר ממ' שאמרו בנדרי' פרק קונם אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימ' עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא מ"ט לאברוחי אריא מיניה הוא דאמר ולא מבעיא לפרש"י דעבדא דנורא היינו עבד של ע"ז פלונית שהדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו דהשתא התם שמראה את עצמו בפי' עבד הע"ז כי מפני זה פטורים מהמס מותר משום דמוכח מלתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא הכא בנ"ד שהוא יהודי ועובד ה' ואינו עומד הוא עצמו במקום שהולך שם הכתב לשנאמר שיחזיקו אותו הגוים לגוי אלא כדי שאם יבא הכתב ביד גוי לא יפסידו נכסיו בחשב' מגוי הם אע"פי שהם אינם יכולים לידע מי הוא זה ואי זה הוא הנקרא בשם זה וגם אל מי שנשתלח אליו הכתב כבר ידוע כונה זו וברו' לו שהכות' יהודי פשיטא ודאי דמותר אלא אפי' לדעת שאר המפרשי' שפירשו עבדא דנורא אנא עבד לאיש שהוא כומר לעובדי האש דמשמע דדוקא שמראה עצמו עבד לכומר וא"כ כבר אפשר לומר שהוא יהודי ואפי"ה עובד לאותו כומר וכמ"ש הכתוב ומך אחיך עמך כו' עד לעק' משפח' גר ומשום הכי מותר הא אם מחזיקים אותו לגוי אסור לא היא דכבר פי' הנמקי ז"ל בפ' הגוזל ומאכיל דאפי' לפי פי' זה נמשך שאין ספק שאין מחשבין אותו ליהודי אחר שעובד כומרי ע"ז וכ"נ בפירוש מדברי הר"ן בפ' קונם שהוא פי' ואמ' עבד' דנורא עבד לאיש שהוא כומ' לעובדי האש שעבדיו פטורין ממס ולא הוי כמודה בע"ז דמוכחא מלתא דלא אמ' הכי אלא לאפטורי מכרג"א הרי שהוא פי' כשא' המפרשי' וא"ה אמר ולא הוי כו' ואם היה שמחשבין אותו ליהודי אלא שהוא עבד הכומר פשיטא דלא הוי כמודה ומה צריך לומר דמוכחא כו' ומי לא ידע בכל אלה דודאי הכי הוי כמו שפיר' הנמקי ז"ל שלאומ' כן אינם מחזיקים אותו לישראל ועם כל זה כיון שאומר כן לפטור עצמו והם הם שטועי' עצמם בחשבם שהוא גוי מותר וכ"ש בנ"ד שאינם רואים רק הכתב ואינם יודעים האיש רק שיחו כנז' דפשיט' שמותר ואע"ג דאיכא התם מפרשים דפי' דדוקא לצורב' דרבנן התירו כן וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דלא חיישי' שמא יתפאר לזלזל יותר והנמקי ז"ל פירש טעם אחר לפי שהצורב' דרבנן יוד' לכוין לבו נגד הב"ה שהוא אש אוכלה הא לאיניש אחרינא לא מ"מ בנ"ד ליכא לפלוגי בין צורבא דרבנן לאיניש אחרינא דדוקא התם איכא למיחש שמא יתפקר ויזלזל יותר אם אינו צורבא מדרבנן דשמא יחקרו אותו בדברים ויצטרך לומר דברים אחרים מגונים ואסורים כדי להחזי' דבריו הראשונים מה שלא יעשה הצורבא מרבנן שאם יבא לידו כך יפסיד המס ויותר ולא יוציא דבר איסור מפיו מה שבנ"ד לא שייך זה כלל כיון שאינו אלא כתב א' בעלמא שלוח אל מלכות אחר פשיטא דליכא למיגזר וק"ל וכ"ש לטעמו של הנמקי שבנדון דידן אין חלוק בין צורב' דרבנן לאיש אחר כלל ואין צורך להאריך כלל בזה וכ"ש וק"ו לדעת הר"ן ז"ל שפירש דהאי דנקט צורבא דרבנן לרבותא נקט דאפי' לדידיה שרי כ"ש לאדם אחר. ועוד יש להביא ראיות אחרות וכתבם מהררי"ק ז"ל בשרש פ"ח כדי להוכיח משם שאלה אחרת וז"ל ועוד נרא' לי להביא ראיה להתיר מדתניא פ' הגוזל גבי בגד כלאים אסור להבריח בו את המכס כו' וראיתי בהגהת סמ"ק ז"ל וי"מ דמאן דשרי להבריח בו דהיינו להראות בו שאינו יהודי וכגון במכס שאינו מוטל אלא ליהודי' כו' עד ולדברי המתיר נלמוד ק"ו לדבר שאנו עומדים בו כו' עד ואפילו למאן דפליג עלייהו ומפ' דהאי להבריח בו את המכס דהיינו שאין פורעין מכס מבגדים שהאדם לובש בהם אבל להראות בו שאינו יהודי אסור פשיטא ופשיטא דע"כ לא קאסר אלא התם דוקא שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי מאחר שהוא לבוש האיסור ליהודים וגם מתכוין הוא בכך שלא יכירוהו שהוא יהודי התם הוא דיש לדמותו לההיא דפ' בן סורר ומורה דאפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור אבל בכה"ג פשיטא דשרי לכ"ע שהרי אין הלבוש הזה הוא אסור ליהודים כלל ע"כ. עוד הביא ראיה אחרת מהגהת הסמ"ק שכתב וז"ל הא דאמרינן דערקת' דמסאנא אסור היינו דוקא כשהגוים אומרים עשה כך כדי לחלל ה' אז הוא דאסור אבל כדי שלא יהי' ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי נכרי או להתנהג בדב' שלא יהא ניכר מותר או כדי לעבור המכס דהכי קאמר לא ילבש אדם כלאים כדי לעבור בו המכס אבל דבר אחר הותר ואיכא מאן דפליג מ"מ אומר אני שגם בנ"ד נוכל לומר בדברי מהררי"ק ז"ל מן הראיה הא' נאמ' דלדברי המתיר ק"ו לנ"ד דהשתא התם דעביד מעשה בידי' והלבישה בעצמה הוא דבר איסור כלאים אנו מתירי' לו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי נדון שלנו שאין הכונה אלא כדי שלא יכירו הכותב אם הוא יהודי אם גוי לא שיחשבו על זה האיש הנראה לעיניהם כי עינים להם ולא יראו כ"ש וק"ו שהוא מותר. גם החלוק שחלק מהררי"ק ז"ל לדעת האוסרים יש לחלק בנ"ד ונאמר דעד כאן לא קאסרי התם אלא דוקא התם שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי מאחר שהוא לבוש האסור ליהודים אבל שמות הגוים אינם אסורים ליהודים וראיה לדבר דאמרי' בגיטין פ' א' גיטין הבאים ממדינת הים אעפ"י ששמותיהם כשמות גוים כשרים מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהם כשמות גוים וגם בא"י היו שמותיהם כשמו' גוים דלא איכא בין א"י לח"ל אלא רוב וכמו שנר' שם מפרש"י ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד אבל שמות מובהקים לגוים לא שהרי מתוך דברי הרא"ש משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקי' של גוים שכתב וז"ל א"ל לא בא לידנו אלא גט שהיו חותמים עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו ודאי לא טעה השליח להחתים אנשים כאלה שהם דומים בשמותם לגוים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישר' הם והחתימם. הרי בפירוש שישר' שקורא עצמו בשם שמות גוים מובהקים ישראל כשר הוי וכשר לחתום בגט וא"כ נוכל לומר כפי זה דבנ"ד נמי אפילו לדברי האוסרים התם הכא מותר בודאי כ"ז נר' לע"ד שאינו צריך אלא לרווחא דמלת' להפיס דעת השואל אבל כפי האמת כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקי' ז"ל אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוי' שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו ויראו באצבע פ' זה גוי הוא ואיכא חלול השם אבל במה שכותב צרכיו ואח"כ חותם שמו כשם גוי ומי שנשתל' אליו הכתב יודע בודאי שהוא יהודי ואחרי' הרואים הכתב חושבים שנכסים אלו אינם מיהודי אלא מגוי ואינם יודעים האיש בעצמו וכ"ז ג"כ אינו דבר של פרהסיא דלימא דאיכא חלול השם חליל' מות' הנלע"ד כתבתי.
587
588החכם השלם ונעלה כה"ר אהרן ישמרך צור עליון ועיניך תחזינה בבנין אפריון: ראיתי פסק ששלחת אלי על ענין האיש ההוא שצוה לחצוב עפר ולעשות לבני' ממקום נאמר עליו מאנשים רבים שנקברו שם מתי ישראל ושאלת להגיד לך דעתי ראיתי דבריך אשר פלפלת פעם להתיר פעם לאסור והראת פנים לכאן ולכאן וכל דבריך ערבים עלי ומסקנת דבריך לאסור וכן הוא ראוי ומ"מ ראיתי לגלות לך דעתי כפי הדין שיש להתיר והטעם דיש לנו לראות אם איסור זה הוי איסור תורה או איסור דרבנן דאי הוי איסור מדבריהם יש לנו לומר ספק דרבנן לקולא וזה ברור. ועל כן ירדתי לדעת האמת בזה ונראה בעיני שהדבר ברור דהוי איסור דרבנן וזה שכתוב בהגהות מימוניות והא דאמרי' התם קבריה דרבי הוו שקלי מיניה עפרא לאשתא בת יומא כו' עד התם כיון דלרפואה עבדי אין זה קלות ראש משמע דאינו איסור אלא משום דנראה קלות ראש וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בתי קברות אסורין בהנאה כו' עד כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגי' בהם קלות ראש ואי"ל דדוק' קרקע עולם הוי איסורו דרבנן משום קלות ראש אבל תלוש ולבסוף חברו הוי איסור הנאתו מדאורייתא שהרי הרמב"ם כתב אח"כ עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבנין אסור בהנאה ואם היה איסורו מן התורה היה לו לפרש כיון דסתם ואמר אבל כו' א"כ ודאי שאינו אלא שאין דינו כקרקע עולם וק"ל. עוד נראה ראיה גמורה שהרשב"א כתב בתשו' וז"ל ודילמא עורו של מת אינו נאסר בהנאה ונתן פנים לזה כמ"ש בסי' שס"ה ואע"ג דבתר הכי נראה מדבריו דלא בריר ליה מ"מ מידי ספק לא נפיק ומ"מ נראה לי משם ודאי דיש לנו ללמוד שעפר הקבר אפי' הבנין שבנו עליו פשיט' דלא הוי אלא מדרבנן דע"כ לא מספקא ליה אלא בעור המת עצמו אבל כל שאר הדברים אין איסור אלא מדברי סופרים וכ"ש שיש ללמוד זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' שכת' וז"ל המת אסור בהנאה כלו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכן ארונו וכל תכריכין אסורי' בהנאה וא"כ הדבר קשה שהוא מתיר שערו שאינו גופו ומ"מ מחובר כגופו ואוסר ארונו אלא ששערו שהותר לא הותר מרבנן אלא מן התורה שאינו לגופו אבל מדרבנן אסור וכן ארונו כו' ויתיישב בזה קצת שהרשב"א כתב שלא נתחוורו עליו דברי הרמב"ם ז"ל שהתיר שער המת כמ"ש בתשובותיו אלא שאפשר שהרשב"א ז"ל סבר דהוי איסור שער ואיסור עור דרבנן ושהרמב"ם היה מתיר שער אפי' מדרבנן וכמו שנראה מלשון מותר סתם אבל לע"ד לשון הרמב"ם קשה להולמו אם דעתו שהוא מתיר השער אפי' מדרבנן מ"מ בין הכי וב"ה קבר המת וכל שאר תשמישיו אינם לכ"ע אלא מדרבנן וא"כ היכא דאיכא ספק איכא למימר ספקא דרבנן לקולא וכן מצינו לענין איסור יין נסך וזה לשון הריב"ה בי"ד סי' קכ"ה וז"ל גוי הזורק מים לתוך היין כו' עד אם מכוין למזיגה אסור בשתיה ואם אין ידוע אם כיון למזיגה אי לא כתב אדוני אבי הרא"ש בתשו' וספקא דרבנן לקולא ואעפ"י שבמקומות אחרים נראה דהוי מחלו' כמו שנמצא כתוב בתשו' הרשב"א ז"ל וז"ל שדעתו נוטה כדברי האומר שכל מקום שאיסורו מחמת ספק מגעו של גוי אסור בהנאה אעפ"י שהראב"ד לא אסר אלא בהמפקיד יינו אצל גוי בלא מפתח כי הרי דלדעת הראב"ד ז"ל דכל ספק מגע מתיר ורי"ו ז"ל הביא זה בנתיב י"ז חלק שני וז"ל כל אותם שאמרנו שאין מייחדין אצלן יין וייחדו כגון הודיעו שהוא מפליג או שנעל דלת בפניו וכיוצא בו מכל אותם שאכתוב שאסור יש מי שפסק שאסור בהנאה וי"א שמותר בהנאה שאינו אסור בהנאה אלא כשהפקידו אצלו ברשותו של גוי וא"כ אפשר דבנ"ד כ"ע מודו ודאי דלגבי ענין יין נסך החמירו ואע"ג דמת יליף מע"ז מ"מ היינו לגבי מת גופיה דהוי איסור בהנאה לא לענין התכריכין וכיוצא בזה ומה שכתבת וזה לשונ' ואע"ג שלא חצב הלבנים הוא בעצמו מ"מ אחרי שצוה לגוי שיחצוב לו מאותו מקום שלוחו של אדם כמותו דע כי דברים אלו אינם מוסכמים אליבא דכ"ע דאיכא מאן דאמר דאין שליחות לגוי בין לקולא בין לחומרא וכמו שהביא הטור בי"ד בהלכו' רבית סימן קס"ט ע"ש שרבנו תם והרא"ש ז"ל הסכימו שאין שליחות לגוי:
588
589שאלה מעשה היה שאחים היו עומדים פה שאלוניקי והגיע' עליהם שמועה איך אחות אחת שהיה להם חוץ לעיר נפטרה לעולמה ולא כתב הכותב יום פטירתה ואין יודעים השמועה אם רחוקה היא או קרובה כדת מה לעשות בענין האבלו' אם חייבים האחים לנהוג אבלות אם לא:
589
590תשובה
590
591לכאורה היה נראה להקל מטעמא דאמרי' פ' יש בכור הכל מודים גבי אבלות דיום ל' כיום שלפניו דמי מ"ט ספק אבלות להקל ה"נ כיון דמספקא לן יום המיתה אזלינן לקולא אבל אח' העיון נראה לע"ד דאינו כן אלא שחייבים לנהוג אבלות כדין שמועה קרובה ראיה לזה דגרסי' פ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר כו' ודילמא אדנפיק ואת' בצר ליה שעורא אלא לאו משום דאמרי' אוקי מלת' אחזקיה ע"כ בגמ' ופרש"י דאמור רבנן כו' במקומו' הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר והתוס' ז"ל כתבו וז"ל אבל קשה דתינח היכא דליכ' ריעות' אבל היכא דאיכא ריעות' כגון סכין שנמצאת פגומה וכן א' משנים שנטמ' ודאי בר"ה דמטהרים שניהם מטעם חזקה כה"ג מ"ל דאזלי' בתר חזקה וי"ל דהכ' נמי יש ריעות' גדולה דאע"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' א"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר. עוד כתבו בדבור אחר וז"ל וא"ל דשאני הכא דאזלינן לחומר' כו' עד דאף לקולא מטמאי לשרוף קדשי' כו' עד ועוד אף לקולא מוקמי הכא אחזקיה דאי הי' הנגע גדול ולסוף השבוע היה חסר ממה שהיה וניחוש דלמ' אדנפיק ואתיא בצר ליה שיעוריה כו' עד אלא משום דאוקמי' ליה בשע' הסגר אחזקיה. הא קמן דאע"ג שעינינו רואות השיעור חסר לפנינו עכ"ז לא אמרי' שהיה החסירו מקודם לכן אלא אוקי אחזקתי' ואימור השתא הוא דחסר וכן לענין נדה אמרינן חזקה אורח בזמנו בא ולא מטמאינן למפרע:
591
592א"כ בנ"ד נמי אשה זו בחזקת חיים היתה עד עתה עכשיו אנו רואים שחסרה אימו' השתא דמתה ולא קודם. עוד ראי' בההיא סוגיא דאמרי' מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא רבה בר רב שילת אמר אתייא מפרה אדומה כו' ומקשו התוס' וא"ת כיון דפרה בת שתי שני' דלמא משום דאוקמא אחזקתיה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה כו' עד וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו ולא נתבררה לנו אפי' שעה א' לא אזלי' בתרה ויש ללמוד מכאן הלכה למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה הא' שכלם אסורו' דאין לי להעמיד פר' אחזקת ולומר השתא הוא דנטרפה. הרי משמע בפי' דטעמא משום שלא נודעה לפרה שעה א' של כשרות משום הכי לא אמרי' השתא הוא דנטרפה הא אם הי' לה שעה אחת מכשרות הוה אמרי' השתא הוא דנטרפה ולא קודם. וכתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ותימא כיון דפרה בת שתי שנים דלמא משום דאוקמא אחזקתה כו' וכל טרפות שאירע בה אח"כ אוקמה אחזקתה והשתא הוא דנטרפה. וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו בשעתה אלא שנתבררה לאחר זמן לא אזלינן בתרה ויש ללמוד כו' עד ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא דנטרפה משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה והר"ן כתב וז"ל ואיכא למידק טעמא דפרה כו' עד תרצו בתוס' כו' עד ובשם רבנו שמשון אמרו שאין לאסור גבינות מטעם זה שאם תמצא לומר שאין הולכים אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהוי חזקה דאתי מכח רובא ורוב בהמות כשרות הלכך אמרינן דעכשיו הוא דנטרפה וכמו שאמרו בענין חזקה בכתובות פ' קמא גבי הכונס את האשה ולא מצא לה בתולים ובפ' המדיר גבי מומין ואף הר' יונה הסכים להתירם מדאמרי' בהמה בחייה בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלמא בהמה בחייה בחזקת שאינה טרפה היא הלכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא דאיתרעי אלמא משמע לכ"ע כי כשהחזקה היא חזקת גמורה ואח"כ איתרעאי אית לן למימר אוקי מלתא אחזקתה ואם אני רואה דאיתרע אימא דהשתא הוא דאיתרע ואפי' לקולא ר"ל להקל באיסור כרת כמו חולין בעזרה כפי מה שפי' התוס' וא"כ אחר שיש לנו יסוד מוסד בכל התלמוד שכל איש ואשה שיצאו מעמנו שנעמיד אותם בחזקת חיים לכל הדברים כאשר לא נודע לנו מיתתם ואפשר לנו לתלות מיתתם ביו' ידוע יש לנו לתלותו ולא לומ' קודם לכן מת כדי להקל ושיש לנו להעמיד כל אדם לחזקת חי כל כמה דאפשר זה ברור מכמה משניות ומהן בגיטין פ' כל הגט דתנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת קיים ולא חיישי' שמא מת ובטל שליחותו וכן הרבה שנוי שם הרי שאפי' שהניחו חולה ונשתהא השלי' זמן רב מעמידין אותו בחזקת קיים וא"כ בנ"ד נמי אית לן לאוקומה אשה זו בחזקת חיים כל מה שנוכל ולומר השתא הוא דמייתא והיינו יום שנכתב הכתב ולא קודם ואין לומר דלא אמרינן אוקי אחזקתה ואימא השתא כו' אלא היכא שהחזקה היא בעצמה מחייבת הדין ההוא השתא כמו מעיקרא כמו שאנו אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וגם השתא לא תוציא אותה מחזקת אותו איסור אדם ספקא בטל וכו' נוקים בחזקת טמא כמו שהיה מקוד' אבל אשה זאת אף כשאומר שהיא בחזקת חיים אותה החזקה אינה מחייבת אבלות שאין מתאבלי' על החיי' שהרי לא מצית למימר הכי שהרי אין אני אומר שתועיל החזקה רק לומר דהשתא היא מתה ואם אתה תרצה להכחיש זה ולומר לא אלא מקודם זה מתה א"כ אתה מכחיש החזקה וא"כ אחר שנמשך מטעם החזקה לומר השתא הוא דמתה האבילות ממילא חיילא ולע"ד אע"פ שאין צריך להביא ראיה יכולין אנו לומר שיש ראיה לדבר מהא דאמרי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה ומבעיא לן לא בדק מאי ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קא מפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה כו' עד מר סבר בחזק' איסור קאמרינן דקיימא והשתא מיתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינ' בחזקת טומאה לא אמרינן וכתבו התוס' וז"ל ואסורה באכילה משום דרובן פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשותה נבלה הרי לך דלתנא דמתניתא דמהני החזקה הראשונה להעמידה השתא בענין שלא היה לה בזמן החזקה וע"כ לא פליג ר' ינאי אלא התם דאיכא טעמא משום דרוב פעמים כמו שפי' התוס' הא לאו הכי הוה אמרינן דמהני ליה החזקה הראשונה לאוקמי השתא בחזקת נבלה ואי ס"ד דאין לומר השתא הוא דאיתרע אלא כשהחזקה הראשונה היה מחיים היא בעצמה אותו הענין שאני רוצה ליתן לה עכשיו למה הוצרכו התוס' לומר טעמא דרובא לימא משום דבשום דוכתא לא אמרינן הכי אלא דודאי אחר שהחזקה מחייב דבר מה אע"פ שהיא בעצמה לא היה לה דין זה קודם לכן אית לן למימר הכי אי לא מטעם דרובא כדפירשו התוס' ועוד התם אפי תימא בהמה בחייה בחזקת כו' עכ"ז אינו מחייב בהכרח הנבלה אפי' במה שאנו רואים עתה לפי שאפשר שנשחטה אפי' שהיה הדבר שקול אבל בנידן דידן שפועל המיתה מחייב האבלות וענין החזקה מחייב לנו לומר השתא הוא דמת' אית לן למימר הכי לכ"ע כנ"ל ולהיות רצה המשיב להשיב על דברי מההיא דמקוה שנמצא חסר והתוס' הקשו בגמ' חולין מהאי מתניתין לההיא ראיה שמביא בגמ' לדאזלינן בתר חזקה מדאמר קרא ויצא הכהן וכו' הנ"ל וז"ל ומיהו קשה דהך מלתא דמיא למקוה שנמדד' ונמצא חסר דשבקינן לחזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקי בחזקת טהרה והניחו הדבר בתימה ולי הדיוט היה נראה שאפשר לחלק דאע"ג דאזלינן בתר חזקה בין לקולא בין לחומרא מ"מ היכא דאיכא תרי חזקי מכל א' נמשך קולא מצד וחומרא מצד ראוי להלך בתר חזקה שנמשך ממנה חומרא תכף ומיד ולא בתר חזקה שנמשך ממנה מיד קולא כמו גבי מקוה שאם היינו מעמידים האדם בחזקתו הוי חומרא לכאורה אע"פ שאפש' ימשך מזה קולא לשרוף תרומה אבל בנגע הדבר להפך שאם אנו מחזקים האדם בחזקתו לטהרה הרי אנו מקלים מיד כנ"ל אבל הרא"ש ז"ל בתוס' שלו תרץ דשאני מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי אבל בהסגר אפי' שחסר אח"כ כיון דבשעת הסגר היה שיעור טמא הבית כל ז' מ"מ לא שייך לנדון שלנו ללמוד מהסגר ולא ממקוה דבשלמא התם איכא טעמא כדפי' הרא"ש ז"ל עוד דאינו דומה לנדון שלנו דהתם יש לנו לומר אדם זה ספק טבל ונטהר מטומאתו ספק לא טבל ועדיין עומד בטומאתו העמד אותו בחזקתו ואימא לא טבל אבל בנדון שלנו מה היה הטעם שאנו באים לומר שאנשים אלה בחזקת שאינם אבלים עומדים לפי שאנו מעמידים אותה בחזקת חיים ואיך תסתור דבריך בשתאמר העמידם בחזקה שאינן אבלים לפי שיש זמן רב שמתה והרי דברים אלו סותרי' החזקה שמצדה אתה בא להעמיד אותם בחזקת אבלי' בשלמא אם היינו יכולי' לומר אנשים אלו בחזקת שאינם אבלים לפי שאחותם היא בחיים עדנה ועכשיו ספק מתה ספק לא מתה העמידנה על חזקתה ואימא לא מתה אין להם אבלות ניחא אבל השתא דא"א למימר הכי חזקת חיים היה חזקה ואין חזקה אחרת עומדת כנגדה וחייבים להתאבל גם אין להביא ראיה משום דרובא ק"ל דעדיפא מחזקה כן כתבו התוס' בפי' בסוגיי' דפ"ק דחולין דאמרי' התם מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכתבו התוס' וז"ל ואם תאמר כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא וכו' ע"ש ומצינו דאמר שמואל הלכה כר"ע אפי' כנגד רבים א"כ נראה דלא אזלינן בתר רובא וכן כתבו התוס' שם בדבור וז"ל ועוד דבלאו הכי יש להקל באבלו' דק"ל כדברי המקל באבל והיינו בתינוק שמת ביום שלשים לא אמרינן זיל בתר רובא והתאבל עליו משום דאזלינן באבלות להקל א"כ גם בתר חזקה לא אזלינן כבר השבתי דאין לנו לדמות ולהשוות כל הדברים דלאו בכל ענין לא אזלינן בתר רובא דדוקא לענין פלוגתא דרבוותא סמכינן באבלות אפי' לדעת יחיד כמו שמצינו לפעמים שהאמוראים פסקו הלכה כדעת יחיד ואפי' זה כתבו התוס' דלא אמרינן הכי כי אם בפלוגתא דתנאי וא"כ לא ילפינן מינה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אני אומר שכתבו הפוסק' שאין להקל בעיגונא דאיתתא אלא במקום שהקלו חכמים
592
593ועוד שאנו רואים בפי' שאנו הולכים אחר הרוב אפי' בדבר שאין השכל מחייב כך כמ"ש במרדכי וז"ל מעשה באשה א' שהיתה רחוקה מבעלה ד' ימים ובאו יהודים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס ונשאל לר' מאיר ואמר לה להתאבל והביא ראיה מהא דאמרינן פר' כל הגט אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה ולמד מה"רם מהתם להחמיר לענין אבלות שחייבים להתאבל מטע' שרוב הגוסס אינם חיים ג' או ד' ימים וזה לא הוזכר בגמ' כ"ש אנן דאית לן למילף מהאי דאמרינן בפירוש בגמרא בהמה בחייה כו' וקבלו עליהם כל הפוסקים ז"ל חזקה זו של חזקת חיים לחזק' אלימתא לאסור ולהתיר אפי' בדבר ערוה ואיך נקום אנן ונימא להקל מטעם דאימר שמא יש זמן רב ולא נתאבל כי זה דבר סותר החזקה גם אין לומר דרוב גוססין כו' דמיעוטא דגוססין דחיי הוי מיעוטא דלא שכיחא שהרי נראה בפירוש הפך זה ממש שהרי בשבועת העדות אמרינן מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל וכתבו התוס' וז"ל אין לפרש קמ"ל דאין רוב גוססין דהא אמרינן פ' כל הגט בהדיא דרובן למיתה ואיך היה עולה בדעת לפרש קמ"ל דאין רוב גוססין למיתה אי אפי' מיעוטא לא שכיחא ועוד מה היו צריכין התוס' להביא ראיה לשרוב גוססין למיתה מפ' כל הגט אם המציאות מוחש שאפי' המיעוט לא שכיח אלא ודאי שמיעוט גוססין חיים שכיח וכן משמע נמי בתוס' פ' החולץ שכתבו וז"ל ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף ואשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"פ שרוב גוססים למיתה הרי משמע בפי' דמיעוטא דגוססין שחיים הוי מיעוטא דשכיח ועכ"ז פסק מהר"ם ז"ל לאשה הנז' להתאבל וכ"ש בהיות אחר ד' ימי' שהוא דבר תמיה מי הגיד למהר"ם שאין חיים רק ג' או ד' ימים ואנן יש לנו שלחן ערוך ומוכן לפנינו שאשה זאת לכל דיני התורה היה לנו להחזיקה בחזק' חיים עד שיודע לנו מיתתה ויש לנו ראיה מבוררת שיש לנו לומר השתא הוא דמתה א"כ איך נבקש תואנות כדי לילך בתר איפכא ובפרט שיש מחלוקת אפי' בשמועה רחוקה בגמ' דתניא פ' אלו מגלחין ת"ר שמוע' קרובה וכו' ורחוק' אינה נוהג' אלא יום א' וכו' וחכמי' אומר א' שמועה רחוקה וא' שמוע' קרובה נוהג' ז' ול' ופסק רבא בר בר חנא ואמ' משמיה דר"י כל מקום שאת' מוצא יחיד מקל ורבים מחמירים הלכה כדברי המחמירים חוץ מזו שאע"פ שר' עקיבא מקל וחכמים מחמירין הלכה כדברי ר' עקיבא ולא די לנו החדוש הגדול הזה אלא שנחדש אנחנו עוד שאפי' בענין כזה פליגי מה שהסברא והשכל מחייב להפך שהוא שכל מה שנוכל לקרב הסברות ולמעט המחלוקת ממעטינן ע"כ נ"ל כי חייבים להתאבל הגם כי לא היה נראה בעיני כ"כ רחוק שלא להתאבל מטעם שלא היה בנדון זה רק עד א' וע"י כתב וכתב בטי"ד סי' שצ"ז שהר"מ מרוטנבורק ז"ל היה מפקפק והיה תמיה איך נהגו העולם להתאבל ע"פ ע"א א"כ מזה הטעם היה אפשר להקל אלא שמכל מקום אני אומר שגם בזה אין לסמוך כ"כ אחר שהרמ"בן ז"ל כתב שמתאבלים ע"פ עד אחד ועד מפי עד וגוי מל"ת וכן בהגה מימונית פ"ז דהלכות אבלות להתאבל על פיהם וכו' וה"נ כיון דנאמן להתיר ערוה ולהגבות כתובה כ"ש לענין אבלות שמתאבל על פיו ולא פלוג בין אבלות אשה לאבלות דשאר ומהאי טעמא מתאבלין ע"פ גוי מסי' לפי תומו כו' עד ואף על גב דאמרינן פ' הגוזל בתרא אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד י"ל היינו דוקא להקל אבל להחמיר נאמן מטעמא דפי' ע"כ עם שהאריך יותר מ"מ שמעינן מהא שמתאבלין אפי' ע"פ גוי מל"ת ושמעינן עוד שאפי' שאין עדותו מועיל בדבר אחר מועיל להתאבל נ"מ שאין לאדם למלאת פיו ולומר בכל דבר אבלות להקל ע"כ. כ"ש שמכח הסברא עם היות יש דברים שאנו רואים דאמרינן באבלות להקל כמו בולד שמת ביום ל' דאמרי' יום ל' כלפני ל' ולא סמכינן ארובא דרוב היולדות יולדות לט' משום דשאני התם דאותו הולד לא היה לו שום חזקה בשהיה ראוי להתאבל עליו אם ימות אמנם ברוב גוססין שהאיש הזה חל עליו שם ראוי להתאבל עליו במיתתו מחמירים ונקטינן טעמא דרוב לחומרא ובפרט שעם היות הדבר של אבלות קל חזר להיות חמור בשכל יום ויום מהז' עובר על דברי חכם ומ"ש הלכה כדברי המקל באבל פי' התוס' בשם ר"י בריש פ"ק דכתובות בסוגיא דמת אביו של חתן או אמה של כלה דלא אמרינן הכי אלא בתנאי אבל באמוראי לא וכ"ש בפוסקים ז"ל דלא אמרינן הכי הנלע"ד כתבתי:
593
594שאלה אחים העומדים בתוך שנת אמם נ"ע אחר ל' ויותר ואחד מהם נושא אשה ודרכם לאכול יחד רוב הימים שואלים אם יכולים לאכול בתוך ימי החופה בבית החופה עם החתן ואם ת"ל דאסירי אם אירע הדבר באחד מן הרגלים אם יש התר משום דברגל ליכא אבלו':
594
595תשובה
595
596קודם כל דבר יש לדעת כי בענין האבלות יש בו כמה מדרגות א' יום א' שנפל בו מחלוקת אם הוא דאורייתא אם לאו ואפי' לדברי האומרים שהוא דרבנן נמי כשאר יומי מ"מ לכ"ע חמיר טפי משאר יומי שהרי אסור בתפילין משא"כ בשאר הימים עוד מדרגה אחרת השלשה ימים הראשוני' דחמירי משאר יומי לענין שאלת שלום ולענין מלאכה כמו שברור זה בגמ' פ' ואלו מגלחין משנת הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת ז' ופרש"י הואיל ועיקר אבלות אינו אלא ג' ימים ע"כ ובפו' עוד מדרגה ג' הד' ימים האחרים שאסור בכמה דברים מה שאין כן מז' ואילך שאע"פ שדין אבלו' נוהג כל ל' יום לענין גיהוץ ותספורת ולענין שמחה מ"מ קילא טובא מז' ימים מדרגה ד' היא י"ב חדשים לאב ולאם שאפי' שנוהג בהם קצת אבלות מ"מ פשיטא דלא חמירי כל' יום ולא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' דלאחר ל' יום מותר בגיהוץ אפי' לדעת החולקים דסברי דגם אחר ל' אסור בגיהוץ כמו בתספורת מ"מ פשיטא דלכ"ע קילי י"ב חדשים מל' יום שהרי כל ל' אסור ליש' אשה או ליארס ולאחר ל' מותר אפי' על אביו ועל אמו ואין צריך להאריך כי הם דברים ברורים אחר הודיע ה' לנו את כל זאת אומר שלע"ד דמותרים הם האחים ליכנס לחופה ולאכול עם החתן ונר' ראיה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו דהלכות סוכה דז"ל חתן וכל שושביניו וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל ח' ימי המשתה וכן דעת הרי"ף ז"ל שהבי' מימר' דרבי אב' בר זבד' ואע"פ שהרא"ש ז"ל לא ס"ל הכי מ"מ נר' דהכי נהוג עלמא שהרי מהררי"ק ז"ל בתשובה שרש קע"ט כתב וז"ל ועל ברית מילה שנארעה תוך חג הסוכות ויש שהיו רוצים לדמות האכילה שעושים מפירות אצל היולדת לסעודת חתן שהותרה חוץ לסוכה כו' עד דשאני התם שהי' מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום נר' דפשיטא ליה לשואל ולמשיב דסעודת חתן מותרת חוץ לסוכה ופריך בגמ' וליעבדו חופה בסוכה ותירץ רב משום צער חתן וכתב הרב מגיד משנה בשם רש"י ז"ל וז"ל פרש"י שהו' מצטער דלא מצו עיילי כל בני חופה בסוכה ע"כ. ומדברי הרא"ש ז"ל נראה טעמא אחרינא דאי לא חדו בני חופה בהדי חתן מצטערים היו ונראה שהרא"ש ז"ל לא הוה גריס במלתיה דרבא צער חתן אלא צער לבד אי נמי אפשר לומר דצער חתן היינו צערם שידוע שהחתן מצטער כאשר הם אינם נכנסים שם עמו ובצערו יהיה להם צער וא"כ נר' בעיני דמצינו למדין בנ"ד דמותרים האחים דאין לך שושבינין ובני החופה גדולים מהם והדברים ק"ו ומה מצות סוכה דאורייתא דחינן כי היכי דלא ליצטער חתן לפרש"י כפי דעת המ"מ או כי היכי דלא ליצטערו אינהו אבלות י"ב חדש דהוי קל שבקלים עאכ"ו וא"כ מ"ש באבל רבתי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר ל' יום ולאביו ואמו כל י"ב חדש ואם היה חבורה לשם מצוה כגון קדוש החדש מותר מיד אפי' את"ל דהוי פי' כהרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם דדוקא נקט מצוה זאת אבל הכניסה והאכילה לנשואין לא היינו דווקא לאנשים שאינם מבני החופה אבל האנשים שהם בני החופה נראה בעיני דפשיטא דשרי לכ"ע כ"ש דאיכא דס"ל שאפי' תוך ל' יום מותר לאכול בסעודת חתן וכלה אפי' כל איניש דעלמא וא"כ די לנו שנחמיר באיניש דעלמא כהרמב"ן והרא"ש ז"ל אבל באנשי החופה הקרובים אל החתן ואל הכלה מותרים די"ט שלהם הוא ואין להם להצטער וליתן צער לחתן כ"נ בעיני ומשיא יתום או יתומה איצטריך להראב"ד ז"ל לתת טעם להתיר מפני שאם לא יאכל שם יתבטל המעשה מפני שהוא איש נכרי ואינה קרוב לא לחתן ולא לכלה עוד נראה בעיני להביא ראיה ממה שמצינו בט' באב שהוא אבלות דרבים ויום בכיה לדורות וחמיר דאסיר בה' דברים ואפי"ה תניא בפ' בכל מערבין אמר ר' אלעזר אני הייתי מבית סנאה בן בנימין וחל ט' באב בשבת ודחינוהו עד לאחר השב' התענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה ולשון התשבץ מעשה בימי רבנו יעקב בן רבנו יצחק סג"ל שהיה ברית מילה בט' באב כו' עד והלך ורחץ הוא ובעל בריתו ומלו הנער ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הצבור ובין שיהיה בעל הברית פי' סנדקוס ובין שיהיה מוהל תמוה מאד שידחה התענית והאבלות הגדול של ט' באב מפני מצות המילה ויקרא י"ט למוהל או לסנדקוס כ"ש שידחה אבלות מי"ב חדש לבני החופה מפני החתונה כנ"ל ועוד הביא הב"י תשו' מהרי"ל דבעל ברית ומוהל מותרים אפי' בתוך ל' יום של אביו לרחוץ ולאכול סעודת שמחה גם נראה בעיני דאפילו את"ל דאיכא איזה פקפוק או גמגום בדבר מה שאין כן בעיני מ"מ כאשר יארע הדבר שימי החתונה הם ברגל כגון שנשא ערב הרגל ודאי מותרים האחים כמו שאומר בס"ד כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות אבל וז"ל הרגלים וכן ראש השנה וי"ה אין דבר מדברי אבלות נוהג בהם והיינו לא דברים של פרהסיא ולא דברים של צנעה ודלא כמ"ד דדוקא של פרהסיא אבל של צנע' נוהג לא כן דעת הרמב"ם ז"ל אלא דכלל כלל לא וכן יש כת מן החכמים דס"ל הכי כמ"ש הרמב"ן ז"ל ואע"ג דאיהו ז"ל לא ס"ל הכי מ"מ אפשר לומר וכ"נ בודאי דאי לא אכלי הוי דברי' של פרהסי' שהרי כת' הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וז"ל ואין אבלו' בשב' אלא בדברי' שבצנע' כו' אבל דברי' שבגלוי אינו נוהג עד ונותן שלום לכל אדם אפי' נתינ' שלום קרי דבר שבגלוי ואי מימנע ולא אכיל בסעודת חתונת אחיו כ"ש דנראה דבר שבגלוי וגדולה מזו כתב הטור ז"ל י"ד סימן שע"ט בשם רב נטרונאי גאון ז"ל דאין אומרים ברכת אבלי' בשבת משום דהוי דברים של פרהסיא כיון שמברכין בג' והרמב"ן כתב דמברכין כשאוכל ביחיד או בג' אבל כשאוכל עם אחרים לא ונראה שזה סברת הטור כיון שהביאה באחרונה ור"ת עלה שלישי בשבת כיון שהיה רגיל לעלות בשבתות אחרות מפני הרואים שלא יאמרו מחמת אבלו' נמנע לעלות וזה היה ביום אחד מן הז' של אבלות כל שכן שנראה בעיני נוכל ללמוד לכל הפחות לנ"ד שהוא המדרגה היותר שפלה של אבלות שאין ראוי למנוע האחים לאכול בחופה ברגל כדי שלא יאמרו מחמת אבלות נמנעים ובפרט בהיותם רגילים לאכול ביחד כן נ"ל ג"כ לדקדק מלשון סמ"ג שכתב וז"ל בהלכות אבלות על כל המתים כלם נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בז' ול' אין רגל מפסיק מדקאמר אין רגל מפסיק ולא קאמר נוהג נמי ברגל דהוי רבותא טפי משמע דברגל יכול להכנס לבי' המשתה:
596
597ועוד יש לי ראיה מדברי הטור בשם אביו שכתב בסימן שצ"ט וז"ל הקובר מתו קודם הרגל כו' עד ורגל עולה למנין ל' שהרי דין ל' דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל וכתב הרמב"ן ז"ל ולא מתורת רגל לבד כו' עד זמנין אבלות אסורים בכלן כמו בחול כו' עד ואסור בשמחה מרעות כו' ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאינו אסור כלל מתורת אבלות אלא דברים האסורים לו מתורת רגל א"כ שמחת מרעות שמותר לו מתורת רגל נר' דמותר לו מתורת אבלות ואפי' לדעת הרמב"ן אפשר לחלק ולו' דהיינו הקובר מתו קודם הרגל משום דהוי בתוך ל' יום אבל בנ"ד דהוי אחר ל' דקיל טפי אפשר שאפי' הרמב"ן יודה ואע"ג דנ' דתוך ל' בקרובים לענין הכנסה לשמחה שוה לי"ב חדש של אביו ואמו מ"מ כבר הוכחתי דקיל טפי לכ"ע שהרי בתוך ל' א"א לישא אשה ואחר ל' אפילו של אביו ואמו מותר עוד אפשר לו' דדוקא שמחת מריעות דלא הוי שמחת מצו' אסיר אבל הא דידן יודה דמותר וכ"ש אם נרצה לצרף הטעם הראשון דהתם אין ספק כלל כלל הדברים אני אומר שאלו האחים יכולים הם להכנס ולאכול בשמחת החתן שהי' מצוה גדולה וכל אחד מהטעמים שכתבתי מספיק לע"ד כ"ש כאשר נצרף כלם וכ"ש בהצטרף קלות הדבר בעצמו.
597
598שאלה ראובן בהיותו חוץ לעיר הגיע עת פקודת אמו ובעת פטירת' צותה שלא בפניו ישא ויוליכו עצמותיה להקבר בא"י תוב"ב והנה בנה ר' הנז' ברצונו היה רוצה לקיים מצות אמו אלא שהעומדי' לפניו ככותל מיקרי וילדי הזמן סכנת הדרכי' בים וביבשה מינים ממינים שונים גם מפאת המלכות אשר אנו משועבדים אליהם שאם ירגישו בדבר יש סכנה לחיים ולמתים על כן שאל השואל איזה דרך ישכון אור:
598
599תשובה
599
600קודם מענה לשוני לפסוק למעשה הנלע"ד אמרתי בהגיוני ראוי לעשות ג' חקירות ועליהן תטוף מלתי כדת מה לעשות לע"ד וזה החלי אחד מהמצוה הזאת ומה טעם יש ואף על פי שלכאורה נראה דבר ברו' מ"מ למען יהיה דבר דבור על אופניו ראיתי לבאר וב' אם שייך במצות הנפטרת בדבר כזה מצוה לקיים דברי המת וכופין עליה וכמו שכופין בשאר מקומות שאמרו ז"ל מצוה לקיים דברי המת כמו שנבאר בס"ד ג' אם יש לחלק בענין זה בין זמן התלמוד לזמננו זה וכל זה בקיצור מופל' ואען ואומר לענין החלק הא' כי ידוע לכל כמה גדלה מעל' המקום א"י תוב"ב וכמה חבבו אותה אבותינו הקדושי' ומזה אין צריך להאריך דזיל קרי בי רב הוא אלא שעכ"ז אע"פ שישיבת א"י היה זכות גדול עד מאד עד שאמרו ז"ל שקולה ישיבת א"י ככל המצות מ"מ בענין הקבורה שם אחר צאת הנשמה מן הגוף חוצה לארץ נפל מחלוקת רב בין חז"ל ולדעתי יש בזה ד' סברות ודעות מחולפו' כמו שאבאר בע"ה גרסינן בירושלמי דמסכת כלאים ר' אבהו בר זמינ' ור' חמ' בר חנינא ח"א מת שם ונקבר שם יש בידו ב' מת כאן ונקבר שם יש בידו א' וחרנ' א' קבורה של כאן מכפרת על מיתה של הלן הנה שהראשון סביר' ליה שכשמת ונקבר שם זכה לשתי מעלות ואם לא אלא שמת חוצה לארץ ונקבר שם בא"י אין בידו אלא מעלה אחת והשני נראה דס"ל דעיקר הכל תלוי בקבורה שם שכיון שנקבר שם עולה לו בשביל המיתה נמצינו למדין שהסכמת כת זו מהחכמי' ס"ל שאפי' שמת חוצה לארץ זכות גדול ליקבר בא"י דהא לא פליגי אלא בפחות ויתר אבל זכות מיהא הוי לכ"ע:
600
601עוד יש שם כת אחרת מן החכמים חולקים בדבר הזה והוא דגרסינן תו התם רבי ברקוריא ור' אלעזר הוו מטיילין באיצטדין ראו ארונות שהן באות מח"ל לארץ א"ר ברקוריא לר' אלעזר מה הועילו אלו אני קורא עליהם נחלתי שמתם לתועבה בחייהם ותבואו ותטמאו את ארצי במיתת' א"ל כיון שהם מגיעין לא"י ואם נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונו מתכפרין דכתיב וכפר אדמתו עמו הרי לך מחלוקת שני ודעת ג' יש כאן שבין לר' אלעזר ובין הכת הא' הנ"ל אין מחלוקת אלא שר' אלעזר מסכים עם אחד מהם אבל ר' ברקורי' ס"ל הפך הג' שלא די שאין זכות בקבורת הגוף בא"י כאשר יצאה הנשמה בח"ל אלא שאדרב' יש חובה וקורא עליהם ותטמאו כיון שלא באו בחיים:
601
602עוד נראה בעיני יש שם דעת ד' דגרסינן התם עולא נחותא הוה פי' שהיה בא"י וירד לבבל אידמיך תמן שרי בכי א"ל מה לך בכי אנן מסקין לך א"ל ומה הניא ובא מוכר מרגליתי גו ארעא מסאב' לא דמי הפולט' בחיק אמו לפלטה בחיק נכרי הרי לך סברה ד' והן ארבעה סברות שניין דא מן דא א' שקבורת הגוף בארץ אפילו שיצא הנשמה ח"ל מועיל כאלו מת ונקבר שם ב' שאמת שהיא מעלה אבל אינה כ"כ ויש הבדל ביניהם ג' שאין הנאה כלל כנראה מדברי עולא ד' שיש בזה גריעות וחובה עד שהיה אפשר לומר שקבורת הגוף בארץ ביציאת הנשמ' חוצה לארץ דאין ולא ורפיא בידן עד שכמעט היינו יכולי' לומר בכיוצא בזה שב ואל תעשה שאני שהוא כלל גדול שהרי אנו רואים שחז"ל סמכו על זאת הסברה ועקרו מצוה מן התורה כמו תקיעת שופר בר"ה שחל בשב' ונטיל' לולב כשחל יום א' של חג בשבת ומה שיש להקשות על סברא זו מצואת יעקב אע"ה לעלות עצמותיו ולא הוא לבד אלא עצמות יוסף ולפי המדרש שהביא רש"י בפרשה אף כל עצמות השבטים ע"ה העלו היה אפשר להשיב שיעקב אע"ה היה ע"פ הדבור שאמר לו אעלך וכן הוא וכיוצא בו גופם טהור עד שמצינו שאז"ל במסכ' סוטה יום שמת רבי בטלה כהונה ואפשר היה שהטעם הוא לפי שגופו טהור גם כי יש מפרשים שהטעם מפני שהוא כמת מצוה מ"מ כבר היה אפשר לומר גם טעם זה אלא שכל זה דחוי אחר שראינו הפוסקים אחרונים דחו כל זה שהרי כתב הטו' י"ד סי' שס"ב וז"ל אסור לפנות המת או העצמות ממקום כו' עד ואפי' לעשות לו קבר מכובד מזה אסור אבל לכפרה שלו או לכבודו כגון להעלותו לא"י או לקברו בקבר אבותי' מותר עכ"ל וכ"כ רבנו ירוחם נתיב פ"ח מ"א וז"ל וקבר ידוע אסור לפנותו כתוב בירושלמי דוקא ממכובד למכובד או מבזוי למכובד אבל לקוברו אצל אבותיו מותר וכן הדין לקוברו בא"י וכ"נ בהגה באשרי בפסקיו במסכת מ"ק מכל זה נראה בודאי שהם ז"ל הסכימו להלכה למעשה שזכות הוא למת להוליך עצמותיו מח"ל לארץ והטעם שראו כי בתלמוד שלנו לא הוזכרו בפ' שני דייני גזרות כי אם הב' סברות למעליותא דגרסינן התם אמר רב ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח נאמר כאן וכפר אדמתו ונאמר להלן מזבח אדמה משמע דלא קפיד רק על הקבורה לבד אפי' שמת ח"ל עוד מאמר ר' אלעזר שאמר על עולא עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא אמר לה' אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה משמע דדוקא הוא שאינו דומה אבל מ"מ מעלה וזכות יש אע"פ שאינו כ"כ כמו המת בארץ וכמו שנראה בפירוש מדבריו שהבאתי למעלה מן הירושלמי וא"כ אין ספק שראוי לפסו' הלכה למעשה כתלמוד דידן דהוי בתרא וכמו שכתבו הפסקנים בהרבה מקומות וא"כ ודאי שיש לנו לומר שאפי' המת בח"ל זכות ומעלה יש לו ליקבר גופו או עצמותיו בארץ ודי בזה לחקירה הראשונה ומעתה אבא אל החקיר' השנית בקצרה ואומר אני כי ענין זה ממצוה לקיים דברי המת עיקרו בא בפ' מציאת האשה בכתובות דאמרינן בגמ' הא ק"ל הלכה כר"מ דאמר מלד"ה וכן בגיטין בשלהי פ"ק וכן הלכה פסוקא אלא שנפל מחלוקת בין הפוסקים ז"ל יש מהם אומרים דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד המצוה מתחלה לכך וכן דעת הרבה מהגדו' וכ"כ הטור ח"מ סתם מבלי מחלוקת ואחרים אמרו מצוה לקיים דברי המת לעולם אפי' בדבר שלא הושלש מתחלה בידו לכך אבל אמרו שצריך לצוות ליורשים ולמי שספק בידו לעשות וקבל עליו או שתק בכה"ג הוא דאמרינן מצו' לקיים דברי המת אבל כל שלא צוה לאלו בפניה' אין בו משום מצוה לקיים דברי המת וכתב על זה הריטב"א שהם דברים של טעם ובהיות צואת הש"מ או אפי' של בריא עשויה כתקנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כופין על המצו' לקיים מה שצוה אליו המת כמו שהוכיחו מההיא דגיטין פ' השולח דגרסינן התם א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשת לי יעשה לה קור' רוח כופין את היורשים כו' מצוה לקיים דברי המת וליכ' פלוגת' כאשר מצות המצוה מבוארת עוד הריב"ש ז"ל בתשו' הרחיב הדבור בסי ר"ץ והכריח כדברי הפוסקים דס"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשמוסר ממון ביד שליש לכך וכתב שרוב האחרונים מסכימים לכך ויישב מה שנראה לכאורה קשה מההיא דנחת רוח דשפחה שנר' דאין שם מסירה וא"כ למה כופין ותירץ דכיון דשפח' היא זכו בה שמים וה"ל כמוסר ביד שליש למדתי מכל זה דבנדון שלנו לא שייך למימר מצוה לקיים דברי המת לשום א' מן הסברו' אשר זכרתי אלא שעדין נראה לומר דהא דלא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת היינו להיות תמו' לכוף עליה @77[עיין בח"מ סי' רנ"ב הביא ב"י תשובה מר"ש בן צמח ז"ל]@88 אבל מ"מ נר' דמצוה בעלמא מיהו הוי וכ"נ קצת מדברי הרשב"א בתשובה ואע"ג שדעתו נוטה לדעת ר"ת שאין לו' מצוה לקיים דברי המת לשכופין עליה אלא כשהושלש הדבר ביד שליש מתחל' לכך כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה הנז' עם כל זה כאן בתשו' סי' שס"ט כתב על ר' שצוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור על מקום קברות אבותיו ונתעכב הדבר לסבה כנז' שם ושאלו אליו אם מותר לטלטלו ממקומו אפי' לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה אם לא והשיב שמותר לטלטלו ובסוף דבריו כתב וז"ל וכ"ש בנדון שלנו שצוה לפני מותו ושנקבר ע"ד לפנותו שהוא מות' ומצוה על בניו לקיי' דבריו וקצת נר שלא צוה ממש לבניו אלא שצוה כך שישאו כו' ומ"ה פסק שמצוה על בניו לקיים ומ"מ למדנו גם כן שאינו כ"כ חיו' דאל"כ היה לו לו' חייבים או כופין לבניו לקיים דבריו רק אמר מצוה שר"ל מצוה הוי חייוב לא הוי כך נ"ל ברור ודי בזה לחקירה השנית ומעתה נבא אל הג' והוא את"ל שיש חיוב בדבר אם יש לחלק בין זמן התלמוד לזמננו זה שנינו בכתובות פ' שני דייני גזרות הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין כו' ובברייתא הוא אומר לעלות והיא אומרת שלח לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתו' היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה ע"כ בגמרא וכתבו התוס' וז"ל הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים ע"כ ואחר שכתבתי אלו הג' החקורות בקצור כל האפשר אומר כי מן החקירה הא' למדנו כי ענין הולכת העצמות היבשות מח"ל לא"י אפי' לדעת התלמוד שלנו אין המעלה כ"כ מבואר לפי דע' האומ' אינו דומה קולטתו מחיי' לקולטתו לאחר מיתה ולדעת ר' ברקוריא שבא בירושלמי כנז' שם אינו די שאין זכות אלא שיש חובה בדבר ואע"ג שהפוסקים האחרונים מסכימים שהוא זכות כנז' מ"מ אין אנו נצולים מחולשת המעלה הזאת ומן החקירה השנית למדנו חולשת המצוה המוטלת על הבן שאין במצוה הזאת כ"כ חיוב כמו בשאר מקומות שאמרו מצוה לקיים דברי המת ומה גם עתה אם נרצה לומר שתשובות הרשב"א ז"ל הנ"ל מדבר כשצוה האב הדבר לבנו אבל אם לא כן אפשר דאפי' שום מצוה אינה מוטלת עליו ומ"מ עכ"פ אין כאן רק מצוה קלה ומן החקירה הג' למדנו שאפי' במצוה גדולה עד מאד שהיא עליית א"י בחיים שהישיבה שם שקולה כנגד כל המצות ולא עוד אלא שאמרו שאם היא רוצ' לעלות והוא אינו רוצה שכופין אותו ואם לאו יוציא ויתן כתובה ואע"ג דקיימא לן שגט מעושה אינו גט כי האשה מתגרש בע"כ והאיש אינו מגרש אלא לרצונו ועל דבר זה אמרו יוציא ומספיק כח המצוה מעליית א"י לכוף אותו וליתן כתובה ולפי דעת הרי"ף ז"ל ורש"י כופין אפי' בשוטין כמ"ש הטור א"ה בשמם ואפי' לדעת ר"א דלא ס"ל דכופין בשוטין אלא באותם ששנינו אלו שכופין כו' מ"מ קרינן ליה עבריינא ועוד שאני מסופק בזה דאפשר דכיון שאמרו כופין לעלות כו' אפשר דמלת כופין חוזר גם כן להא דיוציא וכו' ומ"מ אין כאן מקו' חקיר' זאת סוף דבר כי אין ספק כי המצוה גדולה עד מאד ועם כל זה מספק טעם סכנת דרכים לבטלה ולו' שאין כופין לא לה ולא לו ושאין נוהג בזמן הזה כמ"ש התוס' ז"ל אשר מימיהם אנו שותין תמיד עאכ"ו שיספיק לנדון שלנו טעם הסכנות לחיים ולמתים לעמוד בשב ואל תעשה ואע"ג שלבי הומה לי בדברי התוס' ז"ל לפי שלא ראיתי לאחרונים מי שהביא דבריהם כמו הרא"ש ז"ל ולא בנו הטור ז"ל ולא רי"ו ז"ל עד שיוכל אומר לו' שהם אינם מסכימים לדעת התוספות מ"מ אני אומר שאפי' נרצה לומר דודאי האחרונים פליגי עליהם דתו' ז"ל מ"מ בנ"ד ודאי יודו דעד כאן לא פליגי אלא במצות עליית א"י בחיים שהיא מצוה רבתי כנז' ובאה במשנה סתם ובבריית' בלי מחלוק' אבל בנדון שלנו שיש בו מן החולשה כנז' ודאי יורו שיספיק טעם הסכנה לו' שב ואל תעשה וזה נ"ל דבר ברור לע"ד עוד נ"ל קצת ראיה לדבר מ"ש הר' תרומת הדשן ז"ל בתשובותיו סי' רפ"ד וז"ל א' מעבדי המושל הכניס סוסים לבית הקברוח לרעותם שם ב"כ של הקהל מי חייבים להוציא שחדים כדי למחות בידו או לאו ע"כ והשיב וז"ל האם יש בידם למחות ע"י שחדים מעטים וגם שלא יצטרכו לירא שיגרום להם עבד המושל רשע ותקלה במקו' אחר ודאי צריכים לטרוח כדי למחות בידו משום כבודם של מתים אבל אם חוששי' הרבה לרשע או תקלה או שהיו צריכים להוציא הוצאות מרובות נראה דלא מחייבי בהכי עכ"ל למדתי מדבריו שאפי' במקום מצות שראוי לטרוח עליה הרבה משום כבוד המתים אפ"ה אם יש לחוש אם ימשך תקלה אין צריך וא"כ כ"ש בנ"ד שיספיק טעם חשש הסכנה לחיים ולמתים לעמוד בשו"ת ובפרט בטלטולא דאיתתא דקשה בהא מלתא מטלטול' דגברא ועל דא ודאי נאמ' כל כבוד' בת מל' פנימ' וכן אמרו ז"ל לענין כז' ותמת מרים ותקב' שם תכף למיתה קבורה וע"כ אני או' דאנן סהדי דאלו הות ידעה כל הדברי' שאמרנו לא הוה מצוה שוב מצאתי בספר מהרר"י קארו ז"ל תשובת ה"ר שלמה בן צמח ז"ל לשון זה דדבר פשוט הוא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הלכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המ"ע עד נוא אמון אין כופין ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים ע"כ שמחתי בראותי כי לדעתי דברים אלו של הרב זה מספיקים להשלים לכונתו והדברים ק"ו ומה אם לעלות לא"י שהדין פשוט לכוף ולהוציא לא די שכ' שאין כופין אלא שאסור לסכן עצמו כדי לעלות עאכ"ו בנ"ש הרי שיש כמה מיני סכנה ועוד טלטולא דאיתתא כנז' שאין ספק דשב ואל תעשה שאני הנלע"ד כתבתי:
602
603שאלה ה"ר פלוני קרה לו מקרי בלתי טהור שאח' מבניו יצא ממחיצתו והחליף דתו פה שאלוניקי וארח לחברה עם פועלי או' והוליכוהו עמהם והגיעו העיד מוניסטריו ושם אנשי חסד עלה בדעתם להוציאו מידם כי שמעו דברים מן הנער שהיה נראה כונתו טובה לשוב אל אביו והחביאוהו כמו ג' ימים עד שהוצרכו להוציא סך מעות והעלו חרס בידם כי נשאר הנער עם האדון שלקח הנער לעצמו לרע לו ועתה האנשים אשר הוציאו הסך ההוא שואלים מפ' אבי הנער הנז' הסך שהוציאו בעד הצל' הנער כי לטובתו וטובת בנו נתכוונו ועתה שואל אבי הנער אם הוא חייב לפרוע הסך ההוא אם בדיני אדם או בדיני שמים:
603
604תשובה
604
605הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין אבי הנער חייב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים אפי' שוה פרוט' אם לא שכר טרחו כפועל ואעפ"י שאין זה צריך לפנים ואין צריך ראיה מ"מ להפיס דעת השואל ראיתי לכתוב הדין בטעמו תנן בפ' הגוזל ומאכיל זה בא בחביתו של יין וזה בכדו של דבש נסדקה חבי' של דבש ושפך זה את יינו והציל של חברו אין לו אלא שכרו ואם אמר הרי אני מציל את שלך ואתה נותן את שלי חייב ליתן לו ובגמ' בעא מיניה רבא מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו ע"כ הרי שאפי' במקום שאין אדם חייב להפסיד ממונו כדי להציל ממון חברו והפסיד ממונו כדי להציל חבירו אם לא הציל אין לו אלא שכרו: וכן כתב הרי"ף וכל הפוסקים ז"ל והדברים ק"ו אם במקום שאין חייב להפסיד ממונו כדי להציל של חברו אם לא הציל אעפ"י שהפסיד מצד הטורח שטרח להציל של חברו אין הלה חייב לשלם לו את שלו ואפי' ירד ברשות הבעל או ברשות ב"ד עכ"ז כיון שלא הציל אין לו אלא שכרו מקום שאדם חייב להציל את חברו בין בגופו בין בממונו עאכ"ו שאם הוציא ולא הציל שאינו חייב לשלם ומנין אתה אומר כן שחייב אדם להציל את חברו בין בגופו בין בממונו דתניא בפ' בן סורר ומורה תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ולא מבעיא אצוליה בנפשיה שהוא חייב אלא מטרח ואגיר אגוריה נמי חייב ופירש הנ"י ל"ת כו' פירוש חזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך אפי' לטרוח ולשכור שכירים להציל ואם להציל דם חברו חייב לטרוח בין בגופו בין בממונו להצילו להציל נפשו מני שחת עאכ"ו שחייב וא"כ כיון שמצינו שבמקום שאינו חייב להציל אם טרח והוציא כדי להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו במקום שהחוב מוטל עליו להציל ועובר עליו אם לא טור' להציל שנמצא שמה שטורח ומוציא אינו טורח בשביל חברו לבד אלא בשביל עצמו ג"כ להציל עצמו לצאת מידי חובו שחייב לו יתברך ולא עוד אלא ששכרו גדול עד מאד וכתב בירושלמי שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב אם לא הציל פשי' ופשי' שאין לו אלא שכרו: וכי תימא א"כ לדברי אפי' הציל כיון שטורח גם להציל עצמו כנז' מ"מ כתבתי כן אע"פ שכפי הנר' כן היה הדעת נותן מ"מ כיון שכתב הרא"ש שאם יש לו חייב וז"ל והנצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא שאין אדם מחוייב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול מ"מ למדנו דדוק' הנצול הא אם לא נצול אינו חייב וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא לפי שכל זה היה צריך כדי לפטור את הנע' אם היה נצול שהיינו אומרים אם היה לו ממון היה חייב ליתן למצילו מה שהוצי' ואם לא היה לו באותה שעה הי' פטור וכהא דתנן פ"ה דפאה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר וחכמים אומ' עני היה באותה שעה וידוע שההלכה כחכמים וכ"כ הטור י"ד סי' רנ"ג וז"ל בע"ה ההולך ממקום למקום ותמו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה וכשיגיע לביתו אין צריך לשלם דבשעה שהוא לקח עני היה והוה ליה כעני שהעשיר שאין צריך להחזיר מה שלקח ע"כ וא"כ הגע עצמך שזה הנער היה לו משלו ובאים אלו האנשים לתבעו לפי שהשתדלו להצילו פשי' שאפי' הוא הי' פטור כיון שלא הצילוהו כ"ש אביו ואע"ג דכתב המרדכי בשם מהר"ם שהאב חייב לפדות את הבן אי אית ליה לאב ולית לי' לבן דלאו כל הימנו שיעשיר עצמו ויפיל בנו על הצבור ולא יהיה אלא אחר ואחר קרוב קרוב קודם אפ"ה היה אפשר לומר דדוק' קודם שפדאוהו אבל אחר שפדאוהו אפשר אפי' מהר"ם לא יאמר שהמציל מוצי' מן האב ומ"מ כבר כתבתי דלכ"ע אינו חייב אלא כאשר נצול אבל כל שלא נצול אפי' השבוי עצמו פטור לכ"ע זאת ועוד אחרת שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז מה' מתנות עניי' שבוי שנשתמד אפי' למצוה כגון שהיה אוכל נבלות להכעיס אסור לפדותו וכתב הריב"ה י"ד וז"ל כתב הר' אליעזר עני העובר על אחת מכל המצו' אינו בכלל וחי אחיך ואין חייבים ליתן לו צדקה עד שידעו ששב בתשו' ע"כ וא"כ שזה שהיה בעונות משומד לכל התורה כלה לא אביו ולא הם היו חייבים לפדותו עד שיהיה גלוי וידוע בודאי ששב בתשו' שלמה וא"כ הניחו מעותיהם על קרן הצבי שמי גלה להם שלא עשו קנוני' בין התוגרים והוא או מנין ידעו שודאי כונתו לשמים שמא היה רוצה לצאת מיד האדונים ההם אמנם דעתו לעמו' בהפכתו ועוד מה היה להם להחביאו אלא לשא' ולתת עמהם אם היה חייב להם יפרעו ואם לא היה חייב להם מה כח היה להם לכופו ולעמוד עמה' הלא לא היה שבוי ופשי' שבדין היה יכול לצאת מידם אלא שטעו כמה טעיו' סוף דבר שהדין פשוט מכל הצדדין שה"ר פ' אבי הנער אינו חייב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
605
606שאלה ראובן היה מרביץ תורה במקום אחד שקיימוהו וקבלוהו לזמן קצוב כך מידי שנה בשנה ונשבעו שבועה חמור' כראוי כו' להעמידו ולקיימו ולשלם לו תנאו בכל שנה בלי שום ערעור ופקפוק כלל ובתוך כך באו להחכ' הנז' כתבי' ממקום אחר שהיו חפצי' בו ביותר והיו נודרים לו הרבה מאד ממה שהיו נותנים לו באותה העיר ושלחו שליח מיוחד להביאו ממקומו וביד השליח כתב כתוב וחתום מראשי פרנסי ומנהיגי וממוני העיר ההיא בשבוע' חמורה בש"י בכל תקף לקיימו עד סוף חמש שנים ולשלם לו תנאו מכל הזמן הנז' וביד השליח נתנו אלף לבנים במתנה גמורה להחכם להוצאות הדרך ומסר לו השליח השטר עם האלף לבנים ונתן הכל ביד החכ' הנז' ואמר לו בא עמי וקנה חבלים לקשור המטלטלים והדברי' אשר הכין לדרכו והחכם הנז' קבץ לחשובי טובי העיר ההי' ואמר להם עיניכם הרואות השטר והשליח שהביא אלי אלף לבנים מוקדמים אמנם חלילה לי מעשות זאת ללכת אל מקום אחר אם לא ברשותכם וגם כי המעות אשר אתם נותנים לי בשכרי אינם מספיקים לי וכל הדברים נמכרים ביוקר והמקום אשר מוליכים אותי הוא יותר בזול ומרבים לי שכרי ב' אלף לבנים יתרים מידי שנה בשנה ולכן אחלי יכונו נגדכם אל תמנעו הטוב ממני כי אתם חפצים בטובתי אז אמרו לו ח"ו לא נניח אותך ללכת בשום צד בעולם ואם אינו מספיק לך התנאי מעתה נתחייבנו לאסוף ולקבץ משלנו אלף לבנים מלבד תנאי הקהל קדוש הקצוב לזמן שלש שנים ושנים אנשים מחשובי הקהל קדוש נכנסו ערבים שניהם יחד וכל א' מהם בעד כל הג' אלפים לבנים אשר נדרו לתת לו יותר בעד הג' שנים והיה רוצה החכם להשביעם כדי שיהיה לבו נכון על התנאי ולא יניח הודאי בשביל הספק כי אתם רואים השטר עם שבועה חמור' ששולחי' מהעיר אחרת לקיים לי תנאי עד הה' שנים פן תאמרו היום או למחר כי אין כח בכם לקבץ האלף לבנים היתרים על תנאי הק"ק הנז' אז אמרו דברינו יקום לעולם ואנחנו ערבים קבלנים ופרענים שנינו יחד וכל אחד ממנו בעד הכל כדין ערב קבלן כו' ודברנו הרי היא כשבועה ואז האמין בהם והחזיר על פיהם המעות והשטר לשליח אשד בא בעדו והשליח הלך לדרכו בפחי נפש ועד ג' או ד' חדשים על הרוב קיימו תנאם לתת לו הנוגע בחדש מהאלף לבנים ומשם והלאה לא עמדו בדבריה' והיה מתרעם מהם למה הרעותם לי להניח השכר הרב ההוא והתלתם בי כהתל באח' משאר בני אדם ובסבתכם החזרתי המעות הנני מוסר דיני לשמים יורנו מורנו מורה צדק אם הדין עם החכם לחייב לכל איזה שירצה לגבות ממנו תחלה האלף לבנים שנדרו לו כיון שדחפו לשליח בשתי ידים ואחור השיבו לאמר מדוע אתה בא להשיג גבולנו ולקחת המרביץ תורה שלנו אם לאו ומה תהיה משכרתו שלמה:
606
607תשובה
607
608נלע"ד שהדין עם ראובן והיה נר' שאעכ"י שלא היו אלו השנים ערבים קבלנים בעד הסך הנז' עכ"ז כיון שהם ראשי הקהל לא היה צריך ראובן לגבות מכל א' מהקהל חלק המגיע לו ויש ראיה לזה ממ"ש הרא"ש בתשו' הביאה בנו סי' קכ"ח בסוף הסימן וז"ל ראובן תבע מנה משמעון ואמר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתופסו בשביל שמשכנו אותי בשביל מס הקהל כו' עד הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון אחד מהקהל יתפסנו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל א' וא' כי הם שותפים לפרוע חובו והם אחראין זה לזה ע"כ הכא נמי בנ"ד כיון שהקהל חייבין לראובן כל הקהל אחראין זה לזה ויכול לגבות חובו מאיזה מהם שירצה כי אין לו להטריח עצמו לגבות מכל א' וא' חלק המגיע לו ואע"ג שאיפשר למי שירצה לחלוק עלי לומר ע"כ לא קאמר הרא"ש אלא בשביל שהיה ראובן כבר תפוש ועוד דאפשר דמס זה היינו מס המלך שגם הרמ"בם מסכי' לזה וכן אחרי' וכתב המרדכי בפ' הגוזל ומאכיל ריב"ל אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן אלא בארנון או בגולגולת כו' י"ש חבל כל שאינו מס המלך אין הדין כן מ"מ יש לנו ראיה דהא נמי כמס המלך שכל הקהל חייבים בחוב זה והם ערבים קבלנים זה לזה אך אמנם אם הדין יר' המערער לערער הא לך ראיה אחרת מתשו' הרא"ש כלל ו' סי' י"ז וז"ל קהל התנו עם ראובן בתנאי שידור עמהם וירבין תורה ביניהם ולא רצה עד שיתחייבו שנים מן הקהל שיתנו לו התנאי כו' תשו' אחר שהתנו הקהל עם ראובן כו' מחוייבים הקהל ליתן לראובן מה שהתנו לתת לי וכל שכן כיון שהוא בחר שני' מן הקהל שנתחייבו לו כו' יע"ש ואע"פ שבהא דהרא"ש כתוב שהקהל עשו לו פתקא חתום בז' טובי הקהל ושעל זה סמכו השני' שיצאו לו בעבור התנאי מה שאין כן בנ"ד מ"מ כל מי שיש לו לב לדעת יראה בעין השכל שלא אמר זה הרא"ש אלא לרווחא דמלתא שכן אמר וכ"ש כו' ובנ"ד איכא כ"ש אחר דעדיף מההוא כ"ש דהוי ערב בשעת מתן מעות שהרי היה שליח העיר האחרת שם ונתן לראובן האלף לבני' ועל דבורם של אלו הב' החזיר האלף לבנים וחזר השליח בפחי נפש בהא ודאי הדבר ברור כשמש שחייבים אלו השנים לפרוע כל מה שנדרו ונתחייבו לתת לו בשביל הקהל ולא הארכתי גם אני אלא לרווחא דמלתא וללמד במקום אחר ועל השנים לקיים מה שנדרו כאשר אמרתי וחתמתי שמי.
608
609תשובה על שאלה נשאל ממני ב"ה שהיו לו בית של הקדש בצד הקדש אחר נמוך שהיו שם ועתה הנה בא יחיד א' והקים הבי' של ההקדש הא' עד כי השלי' זה היחיד המי' של ההקדש שהוקם על ההקדש האחר והיחידים של ההקדש הניזק טענו ע"ז ולא הועיל אליהם וגם הם לא יכלו להביאו לדין תורה כי הזמינו ליחיד המזיק הזה ולא ציית דינא אלא ביד רמה ובחוצפה גדולה הרס הבית ולא הטה אזן כלל ילמדנו רבינו אם בדין היה יכול היחיד לעשות מה שעשה ומה משפט האיש הזה דלא רצה להיות ציית דינא דבר זה אין צריך לפרש כי ידוע הוא והלכה רווחא כי כל דין שיש בין אדם לחבירו יש להקדש זה עם זה וכי יעלה על הדעת שבלי הקדש אחד יגזלו ויעשקו הקדש אחר הא ודאי לא יאמר זה שום אדם שיש לו מוח בקדקדו וכן פשיטא שאינם יכולים להזיק זה לזה כ"ש שההקדשות שבזמן הזה דין חולין יש להם כמ"ש הרא"ש וכן הר"ן ז"ל בתשו' וכן אחרים יעו"ש כי אין צורך להעתיק אשר כבר הם מצויים ביד כל אדם וא"כ כמו שכל יחיד ויחיד יכול למחות לחבירו שלא ישפוך מי גגו על גגו או בתוך חצירו שלא יזיקנו כן הדין נמי בהקדשות ולא מבעיא להגבי' מחדש ממש אלא אפי' להגביהן יותר ממה שהיו מקודם כתבו מגדולי הפוסק' שא"י אם חבירו מוחה ומעכב עליו ואע"ג דאמרינ' בגמ' פ' חזקת הבתים החזי' לנטפיה החזיק לצריפא דאורבני ופרש"י גג של צריף שמכסין בענפי ערבה והיינו אורבני ומתו' שהטיפי סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהם ואפ"ה כיון שהחזיק לנטפי החזי' לצריפא דאורבנ' ופסקו גדולי הפוסקים שהלכה כרב יוס' מ"מ כתב ה"ה שהרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו לפי שאינו מתרבה ההזק בכך נא"ה שמואל די מדינה.
609
610גבור ואיש מלחמה הוציא לאור תעלומה ידו בכל רמה הח' הש' כמהר"ר נר"ו גם שהיתה שומה בלבי שלא לכתוב בענין זה ענותך הרבני והיא הגיעני להשלים רצונך ולהשיב תשובה לדבריך אלה האחרונים מ"ש מר ולא יזכר שם מעילה כו' ולבסוף כתב ואין מי שיסבו' שיש מעילה ח"ו וע"כ תמוהים הדברי בעיני דהא כלבו כתב וז"ל כתב בעל התרומה כו' עד גם בהגהות פ"ק דע"ז כתוב בשם רשב"ם דאסור לאדם לומר הרי אני מניח כו' עד ופי' ר"ת דבזמן הזה אין תקנה למטלטלים כו' ומאלו המקומות נר' דיש מעילה בהקדש בזמן הוה הן אמת שמאחר שאני לא הבאתי לשון מאלו בלי ספק שהיה לכ"ת מקום לתמוה עלי אבל האמת אגיד לכ"ת כי שמעתי פעמים רבות ממורי הגדול זצ"ל כי כשהי' בידו פסק מהרשב"א היה שוקל אותו כמעט כנגד שאר הפוסקים וכאשר כתבתי זה פעמים משמו בפסקים ועתה כאשר ראיתי תשו' הרשב"א גם הרא"ש מסכים לדעתו לא חשתי לחפש אחר ספרים אחרים ובפרט הכלבו ז"ל כי על נפשי איני פותח אותו בשמיט' א' פעם א' גם זה קבלתי ממורי כי מי שירצה להלך אחר אלו הספרים יכלה הזמן והם לא יכלו אחר שיהי' ביד אדם הרי"ף והרמב"ם והרש"בא והרא"ש פוסקים מובהקים די בזה עם רבותי' בעלי התוספות ומ"מ אחר שבאו לידי אלו הלשונות ראיתי להודיעך דעתי בהם ולפי שמתוך ריסי דבריך נר' כ"ת מגמגם או מספק אם הם דברי הרא"ש אומר כי לא אות' תשוב' לבד יש הלא תשובות אחרות ובפרט כי בנו הריב"א בחה"מ סי' רי"ב כתב וז"ל והאידנא כל הקד' יש לו דין חולי' שאין הקד' עת' לבדק הבי' אינו אלא לצדק' הלכ' צרי' להוצי' בשפתיו עכ"ל והשתא כפי מה שעלה על דעתך דברי הרא"ש קשיין אהדדי שהרי הרא"ש בפסקיו הביא הברייתא דפ"ק דע"ז תניא אין מקדישין כו' ואין לומר שכבר מצינו שכותב בדבריו בתשובו' הפך דבריו בפסקים דזה אינו תימה שכן מצינו ברבנו ע"ה בילדותו סבר הכי ובזקנותו הדר כדאיתא בפ' הזהב ואמנם בריתא ערוכ' א"א לומר כן אלא שמה שהביא הבריתא וכן הרי"ף בהלכו' היינו שהקדיש בפי' לבדק הבית או ששאלנו את פיו ואמר שכן היה כונתו כשהוציא ההקדש מפיו היה כונתו לבדק הבית וכן הייתי יכול לפרש לשון הכלבו אבל לשון הגה' הרא"ש א"א לפרש כן אלא צריך פי' אחר וקודם זה אומר שראיתי לשון הר"ן שהבהילני לכאורה יותר שכתב שם בחדושיו על ההלכות ז"ל תניא אין מקדישין כו' קסבר סתם חרמין לבדק הבית וכו' וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומעל הרי משמע דמיירי במקדיש סתם ואפ"ה כתב דאיכא מעילה בפי' וא"כ היה נר' סתירה לרברי בפי' יותר מכל המקומות הנז' אלא דאי דייקינן ביה שפיר אדרבא איכא למידק מיניה סייעתא לדברי וטעמא דה"ל להר"ן למימר קסבר דהני סתמן לבדק הבית מדלא אמר הכי אלא סתם חרמין נר' דדוקא סתם חרמין הוו לבדק הבית הא הקדשות וערכין סתמן לא הוו לבדק הבית והטעם דסתם חרמים לא שייך בכל זמן אלא או לבדק הבית או לכהנים והאי תנא סבר כההוא תנא דסבר סתם חרמים לבדק הבי' והוי פלוגתא בערכין פרק המקדיש דתנן התם ר' יהודה בן בתיר' אומר סתם חרמין לבדק הבי' כו' וחכמים סתם חרמין לכהני' ותנא דבריית' דע"ז סבר כר"י בן בתירא אבל הקדש שייך לבדק הבית ושייך לעניים ושייך לפדיון שבויים ולשאר מצות שלשון הקדש ר"ל הבדלה וא"כ גם שהיינו אומרים בזמן הבית דסתם הקדש לבדק הבית אע"ג דמשמע שאר מילי נמי מכל מקום עכשו שאין לנו בית בעונותינו סתם הקדש לצדקה והוי חול ואין בו מעילה כמו שכבר כתבתי וגם הלום ראיתי אחרי רואי הגהה בס' רב אלפס החדשים מוינציא ו"זל רי"אז ונר' בעיני שהמקדי' בזמן הזה לבית הכנסת ואעפ"י שהוצי' מפיו לשון הקדש אם לא היה לבו אלא על בית הכנסת או על שאר חפצי שמי' הרי זה לא נאסר שאין נדר חל אלא כפי מחשבת לבו והרי זה לא היה לבו על קדשי בד' הבית וקורא אותו הקדש שהוא חפצי שמים כמבואר בקונדריס הראיות הרי נוס' רי"אז עם הרשב"א והרא"ש ובנו הטור זצ"ל ומעת' יש לנו למעט המחלוקת כל האפשר ויש לנו לומר דבעל התרומה וכל הני במשמע דפליגי אהרשב"א נמי מודו דליכא מעילה בסתם הקדש בזמן הזה אלא שאמרו שאסור כו' מפני שמי ששומע דבריו נר' כן שמקדיש לבדק הבית וכהא דאמרי' במסכת פסחים שאסור לומר בשר זה לפס' משו' דנראה כמקדיש קדשים כו' ומשום הכי החמירו שאם אמר הקדש ירקבו כו' או ישאל על נדרו וכל זה יש לנו לומר למעט המחלוקת וגם מטעמ' דקי"ל ובנדרים פיו ולבו שוים בעינן ואמר שכן חוזרני לומר דאין כאן מעילה אלא איסורא דרבנן בעלמא ונראין הדברים ברורים ומוכרחים דפשיטא דבזמן הזה אין שום אדם שיקדיש למזבח ולא לבדק הבית וא"כ איך אפשר לומר דמי שיאמר עתה שנכסיו יהיו הקדש שנאמר שהם קדש ויש בהם מעילה לא יעלה על לב ומ"ש אותם שהחמירו אינו אלא איסורא דרבנן ואחר דאיכ' הרשב"א והר"ן והרא"ש ובנו שכלם כתבו בפי' שאין בהקדש שבזמן הזה דין הקדש אלא דין חולין אין להרהר בדבר כנלע"ד ושלומך ובריאותך ישגא וירבה כנפשך הטהור' ונפשי הנשברה שמואל די מדינה:
610
611פאר לחכמים צבי לרבנים גדול מרבן כמה"רר יוחנן נר"ו תחלת דברי וראשי' אמרי להודיעך הגיע אלי ובא עדי אגרת כ"ת באריכו' שבחי' ותארים רחקו ממנו וכבר אירע לי עם הח' הש' כמהר"ר גרשון זצ"ל וכתבתי לו כי אין דעתי נוחה באלו הדברים כי מי ה' אשר עשה לי את הנפש הזאת שאיני מתכבד בטלית שאינה שלי גם אני כותב עתה לכ"ת שאם יקרה לחזור ולכתוב באיזה ענין אחר שתקצר באלו השבחים כל האיפשר ואם לא אעשה את עצמי כאלו לא ראה את החדש ומעתה אני בא להשיב על שאלתך זאת הב' וראיתי להודיעך קודם לכן כי על נפשי ונפש אבותי שכאשר כתבתי מה שכתבת תשובה על שאלתך הא' לא ידעתי דבר כלל ועיקר על מי היה נושא השאלה כאשר ה' יודע והוא עד בדבר אחר שבוע אחת או שתים בא לפני הבחור הנבון הר' יעקב הלוי נכדו של הח' הש' כמהר"ר יצחק לוי ושמחתי בו להיות היה לי אהבה עזה עם זקנו ולומד בחברתי ובהמשך קצת ימים נודע לי כי שאלתי ותשובתי היה עליו גם הוא ידע הדבר ובקש ממני להניח לו להעתיק מה שכתבתי ומעתה אני בא להשיב על שאלתך זאת הב' שכתבת דברים נוספים שלא כתבת מאז וז"ל על מה שכתב הרמב"ם והנמשכים אחריו שאין מוציאין מיד הנותן גבי הקדיש כל נכסיו כו' עד בנ"ד בספק מעילה קאי דדוקא הוא דידע בנפשיה דלא ע"מ כן הקדיש כו' עד אבל בנ"ד דלא ידעינן בבירור היכי הוה דעתיה עד ויש להביא ראיה כו' משמע דהיכא דליכא אומדנ' ברור' אין מוציאין מיד הקדש ע"ז כתב כמה פעמים ספק מעיל' ובהא סלק' ובהא נחתת וכתב' עוד כי שאלת' כפי שיט' חכמי אשכנז לא כפי שיט' חכמי ספרד ולע"א שלפי דעתך אין מן הפוסקים אפי' מן הספרדים מסכים לדברי אלא הר"ן כל זה תורף דבריך וכל זה כונתיך לצדד לו יסוד מה ואני איני יורד לסוף דעתיך שראיתיך פוס' על שתי הסעיפים מתהפך מצד אל צד כמו שהיה בתחלה כי כפי מה שנתאמת אצלי ידיך עשו ומחשבותיך הכינו אלו השדוכין המבורכין אח"כ חזרת וכתבת לאיסור ואש' בנית קצית להרוס גם עתה בכתב האח' שהגיע אלי מידך כתבת וז"ל והקדש סתמ' לעניים וא"א לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכתב' ראיה מהרשב"א ומהר"ן ובכתב ההוא לא חלק' בין סברת חכמי אשכנז לסברת חכמי ספרד ועתה חדשת ספק מעילה וחלוק סברות מחכמי ספרר לחכמי אשכנז בכל זה אתה מורה היותך פוסח על שתי הסעיפים וכל מגמתך לבקש חומר' ולאסור מה שהתרתי גם נאמר לי כי יש שנוי בלשון הצואה כי כ"ת כתב בקרובותינו ובצואה בקרובותיו ואין ספק שיש לחלק בקרובותיו משמע שאינו מצוה אלא דוקא קרובת הבן אבל קרובות עצמו כגון שתהיה שנית לו או ג' לו כיון שהיא רחוקה מן הבן אינו חושש אבל כשאומר קרובותינו לא משמע הכי מ"מ אני על משמרתי אעמוד ואמשכן נפשי שאין כאן איסור כלל ולהיות יסוד הבנין לדעתם שיש כאן ספק מעילה ואני אומר שאין בכאן מעילה ולא יזכר ולא יעלה על לב כי בהקדש עניים ליכא מעילה ח"ו שהרי כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים וז"ל האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו אם רצה לשנותו באחר מותר כו' עד הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע שהצדקה אינה כהקדש האסור ליהנות בה ודין זה הביאו הטור י"ד משמו בלי שום חולק וכן נר' בפי' מן הגמרא סוף פרקא קמא דערכין ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאתה ליד הגבאי אסור לשנותה ופריך איני והאמר רבי ינאי יזיף ופרע ופרש"י רבי ינאי גבאי הוה ויזיף מעות הצרקה לצרכו מכאן אתה רואה שאין דין מעילה כלל במעות צדקה ושאינה כהקדש ומותר להוציאה לצרכו שהוא דבר חול וכבר ג"כ הזכיר כ"ת תשו' הרשב"א שכת' בסי' תקכ"א דלא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים וכתב עוד שם באותה תשובה וז"ל ואם תאמר מה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש ולא היא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה יעו"ש שמעת מינה כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה אפי' לגבי הקדש. ועוד אני אומר שלא תהא דין הקדש צדקה לעניים חמור מספק בכור דבכור אסור להדיוט בהנאה כגיזה ועבודה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה פ"א וז"ל ספק קדשים שהיא ספק בכור וכיוצא בו הרי הן אסורין בגיזה ועבורה ועם כל זה כתב בפ"ב וז"ל טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו וכ"כ דינים אחרים שם כיוצא בזה ועם היות שלדעתו אם תפס הכהן זכה בו הכהן עם כל זה כל עוד שלא תפסו הכהן הרי הוא לבעליו על אח' כמה וכמה בנ"ד ולא תאמר דשאני הכא שלא אמר לעניים אלא להקדש שהרי כת' הרשב"א סי' תשמ"ב וז"ל המקדי' בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו הקדש בגוף דסתם הקדש היום לעניים וכתב הרא"ש כלל י"ג סי' ה' וז"ל וששאלת אם רבית קצוצה מותרת דהקדש ועניים או לתלמוד תור' דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש של בדק הבית משום דכתי' אחיך ולא של הקדש שהוא לגבוה כדדרשינן שור רעהו ולא שורו של הקדש שהוא לגבוה אבל הקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לת"ת עניים ותלמידים בכלל אחיך ורעהו הם והביא רבינו מאיר מרוטנבורק ראיה כו' עד אלא ודאי עניים בכלל רעהו הם ומלתא דפשיטא הוא ואף ראיה אין צריך ע"כ וכן יש שם תשו' אחרת כזאת מכל זה משמע דבין חכמי אשכנז ובין חכמי ספרד שוים דדין הקדש השת' הרי לעניים ואפי' עניים לומדי תורה רעהו מקרו ואין מי שיסבור שיש בו מעילה ח"ו ואולי הטעך לשון הנמקי שכתבת אותו בשם מהר"ן וז"ל שם ואפי' ספק מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה כו' ומשם דקדקת טעמא דאיהו ידע בנפשיה משום הכי הוא דאמרינן הבא להוציא עליו להביא הראיה הא יורשים שאין לנו לומר טענה זאת יש לנו להחזיק יד ההקדש ע"כ. ויכול הייתי לומר שמה שכתב ואפי' ספק מעילה ליכא שאמר כן לרווחא דמלת' לבד מיהו שנויי דחיקי לא בעינא למימר אלא האמת כן דבגמ' אמרינן איבעיא להו הקדיש נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו כו'. משמע הקדיש נכסיו לבדק הבית ועל חלוקה זו כתב ואפי' ספק מעילה ליכא והוצרך לטעמא דאיהו ידע כו' אבל להקדש דנ"ד דסתמא הוי לעניים לא צרכינן להאי טעמא אלא טעמא דכל המוציא מחבירו עליו הראיה היא ובין איהו ובין יורשים נקראים מוחזקים והבא להוציא מהם צריך להבי' ראיה ומעתה אני צריך לבאר ולת' טעם להרא"ש שכתב והביאו הטור בשמו וז"ל ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנם לעניים מבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמו' או לא ולא איפשיטא וכתב הרמ"ה כיון דלא איפשיטא חוזר בו דנכסי בחזקת נותן קיימי וא"א הרא"ש כתב כיון דלא איפשיטא אין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק שהרי אנו באים לבטל מעשיו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא ומכאן הבאת קצת ראיה ממ"ש מהרר"י וז"ל דבריו תמוהי' בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד איניש דיהיב נכסי לאחריני והוא חוזר על הפתחים ע"כ וכ"ת כותב דמשמע מדבריו דהיכא דליכא אומדנא ברורה אין מוציאין מיד ההקדש עכ"ל ואני אומר דאין מכאן ראי' כלל דמהרר"י לדברי הרא"ש קאמר לדידי אפי' ליכא אומדנא ברור' כל דהוי ספק מוקמינן ממונא בחזקת נותן וכדסברי רוב הפוסקים אלא אפי' לדברי הרא"ש דנר' דכפי אומדנא ברורה אמר דאין לך אומדנא ברורה מזו וק"ל מ"מ חוזרני לתת טעם דהא ודאי תימא גדול הוא לומר דאין ההקדש כו' כנז' דהא קי"ל בכולי תלמודא דזה כלל גדול בדין דהמוציא מחברו עליו הראיה וכן כתב בהגהה פסקי הרא"ש וז"ל כתב ה"ר ברוך מארץ יון הלכתא לא קנה דמספקא לא מפקינן ממונא מא"ז אם כן יש לראות מ"ט דהרא"ש ונר' בעיני דהיינו טעמא כדפירש הוא שם בפסקיו בפ' מי שמת אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמר אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמר אם עמד חוזר דהאי אומדנא לא אמדינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא ע"כ ולמטה כתב ג"כ שאין מבטלין הקדש והפקר וחילוק שחילק אלא היכא דבריר לן אומדנא כדפרשית לעיל ע"כ וא"כ אני אומר דלא קאמר הרא"ש שאינו חוזר אלא בכי האי גונא דנתן במתנה גמורה בהחלט בלי שום תנאי שהמתנ' היתה קיימת זמן מה אלא שאח"כ כשעמד הש"מ הוא בא להוציא הנכסים מיד ההקדש דעד השתא מיהא היא בחזקת הקדש עד שלא קם ואעפ"י שלא יצאו הנכסים מיד הש"מ לגמרי מ"מ נר' שהיו הנכסים בחזקת הקדש כל זמן שלא עמד ומשום הכי קאמר הרא"ש שאין לנו לבטל מעשיו שכבר עשה אלא היכא דבריר לן אומדנא כנ"ל א"כ בנ"ד יודה הרא"ש שהדין עם הבחור הנז' שהרי הנכסים היו לעולם בחזקתו לגמרי מיום שנפטר המצוה ז"ל ועתה אתה רוצה להוציא מידו פשיטא ופשיטא שאפילו הרא"ש וכל הנמשכים לדעתו יודו שאין להוציא מיר הבחור הנז' שום דבר א"כ הדבר ברור כשמש אחר שחזרנו על כל הצדדים וצדי צדדים שהדין עם הבחור אליבא דכו"ע ועל מה שרצית להוציא המצווה מחזקת כשרות כמו שכתבת גם אני אומר שמאותו הטעם שכ"ת רוצה להוכיח שלא היה לבו לשמים כ"כ כיון שלא רצה שיקח בנו בת אחותו כמו שכתבת אני אומר דכפי מה ששמעתי והבנתי אדרבא איפכא הוי דמה שלא רצה שיקח בנו האשה הנז' שלבו היה לשמים והטעם ברור כמו שהבנתי ושמעתי אלא שאין ראוי לעלות על כתב כל הדברי' וגם כפי האמת לא היה משום דופי ח"ו ובהא סלקינ' ובהא נחתינא שזכה הר"י הלוי יצ"ו בדינו הנ"ל עד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
611
612חזר וכתב אלי החכם נר"ו והודה לדברי לענין הדין וגלה אלי כי מצא תשו' הרשב"א סי' תרנ"ו ושלי"ת שכוונתי לדעת גאון עולם בזה כי ה' יודע כי באותה שעה לא ראיתי ואפריין נמטיי ומ"מ כתב אלי לשונות מפוסקים לכאורה מראים סתירה לדברי שאמרתי שאין בהקד' בזמן הזה מעילה וז"ל מ"ש מר ולא יזכר שם מעילה כו' ובסוף כתב ואין מי שיסבור שיש מעילה ח"ו ע"כ תמוהים הדברי' בעיני דהא כלבו כתב וז"ל כתב בעל התרומה אסור לומר חפץ זה יהא הקדש שהרי פירות ירקבו כסות וכלים ובהמה תעקר וכלי מתכות יוליכם לים המלח אלא אומר אני נותן חפץ זה או דמים אלו לצדקה או למצוה לעשותה גם בהגהות פ"ק רע"ז כתוב בשם רשב"ם דאסור לאדם לומר הרי מניח אני בהקדש ספר פ' או ממון פ' שאסרו על כל העולם אלא אומר אני מתנדב לצדקה או לצורך צבור ופי' ר"ת דבזמן הזה אין תקנה למטלטלי' של הקדש פותחין לו בחרט' ואומר אלו היית' יודע שבדבור זה נאסרין על כל העולם וטעונין גניזה היית' אומר בלשון הזה וכשאומר לאו מתירין לו עכ"ל הגהה ועכ"ל החכם נר' שלפי דעתו נר' שמוכח מכאן שיש מעילה בהקדש בזמן הזה וגם כי לא היה דעתי עוד בענין זה מ"מ זה לפי שחשבתי שדעתו היה להעמיד דבריו לענין הדין משדוכי הבחור אמנם עכשיו שאני רואה שנתקיים עליו תנאי החכם הנז' במשנה שהודה שהדין עמו כפי דעת הרשב"א והרא"ש וגם שערין לא ראה בעיניו תשובות הרא"ש ראיתי להשיב על דבריו הנרלע"ד אולי יישר בעין תורתו ויתקיים עלינו אהבה בסופה ותחלה ראיתי לכתוב עוד תשו' מהרא"ש שכתב בכלל הנז' וז"ל והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה ע"כ ולשון זה הביאו הריב"א ח"מ סי' רי"ב ומעתה הנני בא ליישב מה שהוקשה לו ותחל' אומר לו מה ראה להביא ראיה מכלבו ומהגהו' הרא"ש והלא בריתא שלמה ערוכה היא בפ"ק דע"ז וגם הרא"ש הביא' בפסקיו תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך בהמה תעקר פירות ירקבו מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח ואם יקשה לו איך אפשר שהרא"ש סותר דבריו ואפי' שמצאנו ראינו בקצת תשובות חולק על מה שכתב בפסקיו מ"מ בנ"ד אינו מתיישב בזה דבשלמא כשחולק לענין התשו' עם מה שכתב בפסקיו י"ל דהדר ביה וכמו שמצינו זה ברבנו הקדוש בילדותיה סבר ובזקנותיה סבר אבל לחלו' בשום דבר על תלמוד ערוך א"א לומר כן אלא שנר' שמה שכתב בבריתא הוי כשירענו שכוונתו היה להקדיש לבדק הבית ממש ומ"ש בתשו' היינו על הסתם דסתם הקדש בזמן הזה הוי לצדקה כנז' גם אני ראיתי לשון יותר ברור מאותו החכם הנז' והבהילני וזה שכתב הר"ן בפ"ק דע"ז על ההיא בריתא תניא אין מקדשין כו' קסבר סתם חרמים לבדק הבית כו' וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקד' ומעיל אלא שאחר הדקדוק אמרתי דאדרבא שאפשר דיש מכאן ראיה לדברי דלמה כתב קסבר סתם חרמים לבדק הבית ולא הוה ליה למכתב אלא קסבר דכל הני סתמן לבדק הבית כו' ומדיוק סתם חרמים נראה דדוקא בסתם חרמין הוא דאיכא למימר הכי משום דסתם חרם ליכא למשמע אלא חרם לכהנים או לבדק ובהא איכא פלוגתא במשנה בערכין פ' המקדיש דתנן התם רבי יודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנא' כו' וחכמים אומרים סתם חרמין לכהנים אבל בסתם שאר הקדש אינו כן דהקדש עניים והקדש לב"ה איקרי הקדש וגם שהיינו אומרים שבזמן הבית סתם הקדש וסתם ערכין לבדק הבית בזמן הזה שאין לנו בית בעונותינו על הסתם יש לנו לומר שאע"פ שהוציא לשון הקדש כונתו לצדקת עניים ואין כאן מעילה כמו שהוכחתי בשכבר כתבתי וה' יודע שזה חשבתי וגם הלום ראיתי אחרי רואי לשון הגהה ברב אלפס חדש מדפוס ויניציאה וז"ל לשון רי"אז ונר' בעיני שהמקדיש בזמן הזה לב"ה אע"פי שהוציא מפיו לשון הקדש אם לא היה לבו אלא על ב"ה או על שאר חפצי שמים הרי זה לא נאסר שאין נדר חל אלא כפי מחשב' לבו והרי זה לא היה לבו על קדשי בדק הבית וקורא אותו הקד' שהוא חפצי שמים כמבואר בקונ' הראיות ע"כ ונר' שהגהה זו עם הרשב"א והרא"ש חולקים על הגהת האשרי ומ"מ אפי' לפי דבריהם פי' מבעל התרומה שהביא הכלבו ורש"בם ור"ת שהבי' ההגהה אין דעתם שיש בזה מעילה רק איסור דרבנן דנר' כמקדיש וכמו שאסרו לומר בשר זה לפסח מפני שנר' כמקדיש בזמן הזה ואינו אלא איסור דרבנן והכי מוכח בהדיא מן הגההת האשרי שכתב וז"ל ודוקא כה"ג שדעתו על חפץ זה ובדעתו היה לצדקה שיהנה ממנו ובפה אומר שיהא הקדש ואסורין בהנאה וצריך שאלה ע"כ ועתה אני אומר אפשר להכחיש דין ברור והלכה רווחת בישראל דבנדרים פיו ולבו שוים בעינן והכי קאמר שדעתו כו' אלא ודאי שאינו אלא חומרא דרבנן וכ"נ מלשון רש"בם דקאמר אסור לאדם לומר ולא אמר האומר כך אסור על כל העולם כו' אלא שמן הדין אינו אלא שאסור לומר מפני שנר' כמו שאסור לומר בשר זה לפסח כנז' סוף דבר שנר' בעיני שח"ו ששום אדם שחייב מעילה אלא שאסור לומר כו' או שאם אמר כן צריך שיתקן כל זה מדרבנן מפני שנר' כך נר' לי והדברים נראים מוכרחים דפשיטא דבזמן הזה אין שום אדם שיקדיש למזבח ולא לבדק הבית ולא אמרו אותם שאמרו אלא שירקבו מדרבנן כו' אני הצעיר שמואל די מדינה:
612
613שאלה ר' היו מפצירי' בו פרנסי ת"ת ללמ' בני ישיבה ת"ת והוא לא היה חפץ ויהי באמר' אליו יום יום ולא שמע אליהם עד שיום א' הקהילו לחכמי שלימי העיר על ענין זה והם הכריחוהו ואנסוהו על כפים נשאוהו וישיבוהו במושב המוכן למלמד לבני הישיבה ואחר זה אמרו לו שישבע שלא יוכל לעזוב מללמוד בני הישיבה עד ך' שנה רצופים ב"ה והוא לא היה חפץ בשום צד בעולם עד שהפצירו בו מאד וילחצו את נפשו ונאנס מחמת הבושת והודה ונשבע בפניהם שבועה חמורה על דעת המב"ה ועל דה"נב וישב שם כמה חדשים ועכשיו רוצה לפטור עצמו מן השבועה מכמה טעמים הא' שהיה אנוס אונס ניכר וא"עפ שלא מסר מודעא בה האי שעתא מ"מ אדם נאמן לומר אנוס הייתי ומחמת אונס נשבעתי כמו שמוכח כמה מקומות ועוד שהשבוע' היתה בטעות שהוא היה חושב שהיו בני הישיבה מעייני הפשט כמו בזמן הקדמון וע"ד כן נשבע ולא עלה בדעתו לחזו' להם ההלכה כמה פעמים ולבסוף אינם יודעים לחזור אותה ולא מצא בכלם רק שלשה מעייני ההלכה והשאר יש מהם שהם בר בי רב דחד יומא שאינם באים רק יום א' לשבוע ורובם שאינם יודעים לחזור ההלכה אפי' ביום הה' שחוזרים ההלכות מכל השבוע ועוד שהוא חשב לסבול הטורח ההוא כחשבו שהיו מעייני הפשט ועכשיו חלש ונתלה עד שאינו יכול לעמוד על רגליו מחמת הטורח הגדול שהיא טורח עמהם מבקר עד ערב כדי שלא תהיה מלאכת ה' רמיה ומלבד הטורח הגדול הוא מצטער מאד בשביל שאינם באים תדיר ובשביל שאינם יודעים ובעבור זה כל ימיו מכאובים:
613
614תשובה
614
615אמת כי יש לפנינו בדין זה שני דרכים א' הנראה לכאורה תועל' למוד החברה כי על כן טרחו ויגעו פרנסי הזמן ההוא בחשבם לעשו' מצוה להעמיד איש חיל רב פעלים הגון וראוי למקום ההוא זהו א' מן הדרכים הדרך הב' כי מצאנו ראינו כמה הקפידה התורה על חיי האדם וחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם ולפי שהאמת אהובה יותר אצלנו מן הכל הטיתי עצמי אל הצד הזה האחרון כי בהנחת הטענות הנז' בשאלה פשוט שראובן פטור ודברים פשוטים הם וזיל קרי בי רב הוא האדם בשבועה פרט לאנוס גם הטענה הב' טענה חזקה מבוארת שיש לנו לילך אחר כונת הנודר ואמדן דעתו אע"פ שלא פירש שהרי כתב הרשב"א על מי ששדך בתו לשמעון בשבועה וקבעו זמן לנשואין ותוך הזמן קלקל המשודך מעשיו ומפני כך אין אבי הבת רוצה לתת לו בתו שהדין עם אבי הבת כדאמרינן במרובה לא נתכוונה זו אלא להגון לה ע"כ הרי נראה דאפי' בשעת השדוכין לא היה מקולקל כיון שנתקלקל אח"כ יכול לומר לא לכך נתכוונתי וכההיא דמרובה א"כ בנ"ד הוא הדין והוא הטעם דפשיטא דכיון שהיו קורים אותו מקום ישיבה הלשון כדרך בני אדם ישיבה נקראת מקום שכבר התלמידים הם בגדר מעייני' קצת לפחות ומבינים מעצמם וגם מה שמחדש להם הרב כשחוזר להם הדבר שנים או ג' כעמים די והותר אבל כה"ג שבא בשאלה מלמד תינוקות הוי ואדעתא דהכי לא נחית ודאי ויש להביא כמה ראיות ולא אחוש להאריך רק תשובת הרא"ש ז"ל על א' שנדר לחתנו סכום כך ואח"כ נתקלקלו חובותיו ואע"פ שהיה לו כדי להשלים לחתנו אם היה רוצה למכור כלי ביתו כת' דפטור דאדעתא דהכי לא נדר כו' סוף דבר כי הדין ברור מאד מכמה מקומות דיש לנו לומר דעת הנשבע או הנודר גם מהררי"ק שרש י"ו ופ"א על מי שנשבע לפרוע לחברו בב"ד והיה במקום פ' בשעת השבועה ואח"כ שינה מקומו כת' שאינו חייב להוליכו שם דאדעתא דהכי לא נשבע אפי' שנשבע סתם כ"ש בנ"ד שהח' עמד בילדותו שם וחשב שכן היה והאורך בזה ללא צורך גם הטענה הג' שאומר שהולך ומתמוגג מעמל וטורח הלמו' וסבור שהיה יכול לקבל ענשיו רואה שאינו יכול לקבל טעמא רבא הוי וראיה מהא דשנינו סוף פי' המדי' על אות' שכופין אותה להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס כו' ושנינו ועל כלם אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וח"א מקבלת בע"כ חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ע"כ הרי שאפי' שקבלה על תנאי סבר ר' מאיר שיכולה לומר סבורה הייתי יכול' אני לקבל וחכמי' לא פליגי עליה אלא היכא דקבלה על תנאי אבל על הסת' מודו רבנן שיכולה לו' אי איפשי לקבל וכופין אותו להוציא הכא נמי ודאי שאומר סבור הייתי שהייתי יכול לסבול הטורח והעמל ולצאת ידי שמים במלאכתי ועתה אני רוא' שאין לי כח לעשות מלאכתי כראוי לכן באתי לגלו' דעתי אתכם ובקשו לפקוד איש חיל על אלו התלמידים אשר ילמדם ואשר יוציאם ואשר יביאם וא"כ הדבר כמו שאומר אין ספק שהוא פטור ומותר ולא עוד אלא שיש עון במי שמעכב בידו שהרי בהבטל הסבה תבטל המסובב שהסב' שהגיע לפרנסי' להעמיד לר' שם להועיל לתלמידים יצאו משם מעינים בעלי תריסין ועתה נמצא ונתגלה הדבר הפך הכונ' אם מצד חולשת המלמד כנז' ואם מצד קוצר המשיגים שאינם משיגים כי קצר מצעם מהשתרע לכן נראה שהדבר מכל הצדדים פשיט שרשות בידו לעשות כרצונו אחר שכונתו לעשות רצון קונו וראיתי להעתיק כאן לשון הר"ן שכתב בפ"ד דנדרים וז"ל נדרי אנסים הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה כו' דאע"ג דלאו אונס גמור הוא הרי אלו דברי אנסים וכו' עד אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשומרו מותר גמור דלאו אדעתא דהכי אדריה ע"כ הרי שכתב דאין צריך אונס גמור והוי פטור ומותר כ"ש היכא דהוי אונ' נראה לעין וכונתו לשמים הנלע"ד
615
616שאלה קהל אחד הסכימו הסכמה ביניהם בזמן שנעש' העריכ' הכוללת בעיר שכל איש אשר העריכו אותו בהעריכ' העיר הכוללת ועמד בה ולא נשבע שלא מן עשר שנים יפרע כל המסים על פי העריכ' הכוללת הנז' ואפי' אם יעשיר או ח"ו אם יעני לעולם יעבור תחת שבט העריכ' שהעריכו לו בלי תוספ' ומגרע' ובזמן העריכ' הקהלות הקדושות הכולל העריכו לב' אחים רו"ש ועמדו באות' העריכ' שהיו בסך כך לשניהם ובתוך העשר שני' נפטר ש' וחל"ש ועת' ראובן אחיו יורשו והקהל תובעים ממנו שיפרע בעד כל הסך הנערך לשניהם כל הי' שנים וראובן טוען כי במתים חפשי וכבר נפטר אחיו מן הפירעון ואם תובעים ממנו שיפרע בעד מה שירש מאחיו הו' ליה כנכסי' דאתו מעלמא שאינו חייב לפרוע מס בעדם כפי ההסכמ' אשר הסכימו בקהל יורנו רבנו אם יש בדבריו ממש או לאו.
616
617ועוד שאל' אם ראובן יש לו ישיב' והקדש לעניים והפריש מנכסיו הצריך לאותו הקדש ואח"כ קבלם עליו שיהיו בידו והוא יתן כל הצריך לאותו הקדש מריוח המעות ועת' עושים עריכ' בקהל אם יכול לישבע בלי שיכניסם בעריכ' אותם המעות אם לאו.
617
618תשובה
618
619נראה בעיני כי הב' שאלות הם דברים פשוטים וז' החלי בס"ד. לראשונ' מאחר שהסכמת הקהל היא שאפי' יעשיר האדם או יעני לא יוסיף ולא יגרע הפורע ולעולם יש לו לפרוע מה שעל' ממונו או בעריכ' מה לי ירוש' מה לי מציא' הרי לענין ברכ' הכל שוה כמ' דאמרינן בגמרא ברכות פרק הרוא' על משנ' חייב אדם לברך על הרע' מעין על הטוב' ופיר' שאם לפי שע' היא טוב' ואפשר ימשך ממנו רע כגון מי שחפר חפיר' ומצא מטמון הרי לפי הנרא' טוב' לו ומברך הטוב והמטיב או שהחיינו אם יש לו שותף באות' טובה הטוב והמטיב ואם לא יש לו שותף שהחיינו שאפי' שאפש' שימשך משם רעה שילשינו אותו למלך ובמקום שמצא עשר' ישאלו ממנו עשרים עם כל זה יאמר ברכה כנז' וכן ממש אם מת לו אב והניח לו נכסי' אע"פ שיש לברך ברוך דיין האמת צריך לברך הטוב והמטיב אם יש לו אח אחר ואם אין לו שהחיינו הרי שמצינו שב' דברים אלו ירושה ומציאה שוים וא"כ כמו שאם מצא זה הנערך אחר העריכה לא היה לו לפרוש אלא כפי מה שהעריכוהו בשע' העריכ' כן עתה שירש אין לפרוע אלא כמו שעת העריכה שהעריכוהו ולא יות' ודי בזה לשאל' הא' כי אין להארי' במקום שאמרו לקצר ולשאלה הב' נר' שהוא פשוט מאד שאחר שאות' המעות הקדישם והפרישם הקרן להרויח לחברים מקשיבים לד"ת בישיב' שאין לך מצו' גדול' מזו כמ"ש חכמים אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הל' וכבר יש פוסקים שמעות של צדק' מותר להלוות' ברבית וכ"ש של ת"ת אפי' שאין לעשות מעשה מ"מ אין הדעת סובל שיפרעו אלו המעות מס כיון שאינם מעו' של הדיוט אלא של גבוה ואע"פי שכתבו הפוסקים שדין הדיוט יש להקדשו' בזמן הזה לענין זה ודאי דין הקדש להם ולא אחוש להאריך זולת תשוב' א' בתשובות הר"ן ז"ל שהביא כמה חלוקים והראה על מעות של צדקה פנים לחיוב מס ופנים לפיטור וסיום דבריו כי ודאי הם פטורים והספ' מצוי ויכול מי שירצ' לראות התשוב' במקומ' מ"מ אכתו' קצת מעט מדבריו ייש ראיה לפטור נכסי הקד' עניי' משו' דאשכחינן במרדכי בהגה פ"ק דב"ב דדמי הקד' עניי' למעשר עני וכן מדמי להו בגמ' בכמ' דוכתי ואשכחן בתוספת' במסכ' פיא' מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה ואין משלמין ממנו התגמולים ואין פודין בו השבויים כו' עד הרי מעשר עני שאחר שאינו קודש אינו כחול להשתמ' בו כחול גמור וכדין הדיוט גמור וכן הדבר בהקד' עניים ולא לחנם קרי להו הקדש אלא משו' שהוקשו למצות ונאסרו לשאר מלי ואין ראוי לחייבם במס ודברים של טעם הם כו' עד וכן עמא דבר ובכל מקום לא מצינו שיפרעו נכסי הקדש עניים מס כמו שאינ' פורעים נכסי ב"ה וס"ת והכל א' וא"כ כ"ש וק"ו מעות שהוקדש לישיב' אח' אין מצוה גדול מהקדש כמוה שכל ההקדש' יכולין לשנותן לצורך ת"ת כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' וז"ל על אודו' צדקו' שמתנדבין לצורך ב"ה או לצורך בית עולמים ירא' לי שבני העיר יכולין לשנותן לצור' ת"ת שהוא עילוי קדוש' חמור' כו' עד שמוכרים ב"ה לקנות ס"ת וספרים ומכ"ש שמוכרים אות' ללמוד תורה כי מה תועל' יש בקניי' ספרים ותור' אם לא ללמוד בהם ויתר' מעלת הלומד ממעלת ס"ת כדאיתא בפ"ק דמכות כמה טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ומקמי גברא רבה לא קיימי התור' אמר' ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא ע"כ. היאמר בן אדם שמעות שביד הגזבר שהוקדש לצורך ב"ה או לצורך קנית ספרים שיפרע מהם מס פשיטא שלא ימצא בן אדם שיאמר ככה וא"כ כ"ש וק"ו אותם שהוקדש לישיב' וכמו שכבר הוכחנו שקדוש' זו יותר גדולה מספרים ומה לי גזבר ומה לי המקדיש עצמו שעינינו רואות ולא זר שהוא מעמיד הישיבה זה כמה שני' הדבר פשוט מאד דאלו המעות אינם נכנסים בעריכת מס כלל ועוד אני אומר שע"כ לא הוצרך הרב הנז' לבק' ראיו' לפטור מעות עניים מהמס אלא באות' המלכיות שהממון היה פורע כי נשים ואנשים כל מי שהיה נודע לו ממון היה מחק המלכות שיפרע אבל במלכות זה מלכי חסד יר"ה שאינו כן אלא שהוא מטיל על העיר כפי האנשים שבה ואנחנו עדת ישראל מעריכים בינינו למי כך ולמי כך איך יעלה על הדעת שנעריך לפ' שיש לו סכום מעות כך ואינם שלו הגע עצמך שיש לו פקדון מאחרי' נחייב שיפרע הוא בשביל הפקדון הא ודאי שאין עולה בדעת והאריכות בזה יותר נראה שהוא מן המותר והמפקפק בזה כמעט כי אין לו תורה ומכלל אין אתה שומע לאו התומכים והסומכים ומחזיקים מאושרים ח"ו אותם המנגדים התובעים מס ממי שהקדיש מעות לת"ת לא די שאינם מחזיקים אלא מחלישים וח"ו אנשים כאלו מוכנים ומזומנים לעונשים הרחמן יצילנו ועל השומעים יבא להם ברכת טוב הנראה בעיני כתבתי וחתמתי שמי וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובו' בפי' כמו שכב' הביאה ב"י בי"ד הלכות צדקה אני הצעיר שמואל די מדינה:
619
620מעשה היה שבבית הכנסת ק"ק גרוש עברו דברי ריבות בין האחים ה"ר שלמה טאריקת וה"ר אברהם אחיו עם ה"ה אברהם פילו וגם אני נמצאתי שם ובעמדי עמדתי מרעיד שראיתי לר' אברהם פילו נחבל בפניו ומתרעם שהכה אותו ר' אברהם טאריקה ולהיות נמצאו שם אנשים רבים מן הקהל אלה מדברים מפה ואלה מפה לא ראיתי דבר כאשר ה' יודע והוא עד ואמר הנחבל וצעק שאעשה לו דין ואני אמרתי שרצוני לעשות לו דין אבל שיאמר לי מי הכהו והוא אמר פלו' הנז' ואני אמרתי יש כאן אדם שיעיד עליו ולא נמצא אדם שיאמר כן רק נמצא אדם שאמר שראה שפלו' הנז' הרים ידו להכותו אבל לא הכהו עוד נמצ' מי שאמר שנעשה מאליו בבורחו רבי אברהם פילו מן ההכאה אח"כ נמצא א' אמר שהוא ראה בעיניו לרבי אברהם פילו שחבל בעצמו ולא נמצא אדם שיאמר אני ראיתי שפלוני הכהו וחבל בו והנה כל זה היה כשעברו ביניהם דברים מגונים ובפרט זה המוכה נאמר שביום קודם לזה הטיח דברים נגד אבי האחים הנז' גם אחר ההכאה שמעתי באזני שדבר כנגדם וקללם וקראם רשעים וכמה דברי גנאי אמר בהם ועל הכל נתרעם ממני ועוד ידו נטויה שאיני עושה לו דין וצועק חמס עלי וראיתי שכגון הא ודאי צריכנ' לאודועי ולאורויי שבחנם מתרעם ממני ומי יודע אם היה הוא המחוייב ולזה אני אומר שבידוע שעתה בזמננו זה אין אנו דנין קנסות ולכן חבלה שיש צער ובושת ונזק אין דנין אותו הגם שבבושת יש אומרים שדנין אבל רוב הפוסקי' מסכימים שאין לדון ורפוי ושבת נפל בו קצת מחלוקת שיש אומרים שדנים והטור בשם אביו ז"ל כתב שגם זה אין דנין אמת שהרי"ף ז"ל פרק החובל כתב שהגאונים תקנו לנדו' החובל עד שיפייס הנחב' וקרוב לדין וא"ה ר"ת פליג עלייהו ואמר דהאי לינקטי בכובסיה הוא וכן נראה מדברי הרא"ש פ"ק דב"ק אבל האמת הברור שאחר שאין דברי הגאונים אלא מכח תקנה ולא מן הדין ראוי לדקדק ושלא לעשות זה אלא אם יתברר בעדים ולא באמדנות אפי' מוכיחות. וכמו שהביא הטור ח"מ סי' ת"ח וז"ל כשם שאין דנין שאר דיני ממונות אלא ע"פ עדים כך אין דנין דיני נזיקים אלא עפ"י עדים כשרים ולפי שהוקשה לר"י דפשיטא הוא כתב שבא להשמיענו אפי' שור של נכרי שנגח לשור ישראל אין דנין אותו אלא בעדים כשרים כו' עד שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אעפ"י שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרים כו' אלא בעדים כשרים גם שור עומד בין הגמלים כו' כתב הרמב"ם שהוא פטור סוף פ' ח' מהלכות נזקי ממון וכמה מקומות יש שמוכיחים זה אין צריך להאריך ואין לומר דהיינו דוקא להוציא ממון אבל לנדות מספי' הוכחות דהא ליתא דהא קי"ל דאין מלקין בלא עדות כ"ש שאין משמתין בלא עדות דהא חרמא חרימא מנגידא וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש צ"ג וז"ל ואין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה גמורה זה הוא הדין הברור מתו' הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים אמנם את"ל שראוי לנו לסמוך על התשובות שכתב מהררי"ק ז"ל שרש ף' שהוכיח מתוכן דעבד ואשה וקרוב נאמנים בכל דבר קטטה וכבר כתב הטעם שאין עדים רגילים להיות בדבר מזומנים גם כתב שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה ובנ"ד הכל להפך שלא היו שם אלא כלם אנשים כשרים ורמז לדבר ונשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא עדים ובמקום שעדים מצויים ולא הביא אינו נאמן וכן נמי כתב מהרר"י בעל ת"ה בכתביו סי' ר"ח וז"ל מה שכתבת אי יש להאמין לנחבל בשבועה כשראו שנכנס שלם תחת ידו ויצא חבול אין להאמין לנחבל דכל כה"ג לא תקון רבנן להאמינו דהכי הוא לשון המשנה הנחבל כו' כיצד היו מעידין כו' וכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות חובל ומזיק וז"ל קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע כו' עד והוא שיהיו עדים כיצד היו שני עדים מעידים אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול וכן כתבו הלשון כל המחברים ואע"ג דבת"ה בסימן ר"י חזר וקיים זה שכתב ודקדקתי בהם ולא ראיתי שום עדות מבוררת שנדחף רבי אליעזר מכחו של ר' גרשם רק אמדנות והוכחות אך עד אחד שהעיד שאמר לו רבי גרשם בלילה שלפני יום הדחיפ' שדעתו לדחו' למחרת ר' אליעזר וכן אמר לו בצאתו למה לא סייעת לב"ה שלך כשנדח' עדות זה מבוררת משאר כל העדיות ומ"מ אם היינו יורדין לעומק דין תורה לא היתה מספקת עדות זאת כו' עד ומטעם אמדנות והוכחות אין להעניש ולחייב את רבי גרשם ועכ"ז הביא אח"כ וז"ל אמנם רואה אני אם לבי אומר לי שענין כזה צריך גדר וסייג גדול וסדר לו שיעשה חרטה ומחילה פשוט הוא דלא דמי לנדון שלנו שהרי שם החובל הודה קצת אלא שטען שהמנהג העולם סבב שרגילין בדחיפות וכנגד זה היה עדות העד שהעיד שבלילה שלפני יום הדחיפה כו' כנז' ועכ"ז לא הספיק רק לשיבק' מחילה ומעות לצדקה ולא חשש לשבת של הנחבל ולא נדה לחובל והוצרך הוא לסייג זה שם למה שיום הושענה רבה הוא יום קבוע והי' מנהג' באותם הדחיפות ואם לא היה עושה אי זה גדר וסייג תתבטל המצוה וכמ"ש הוא שענין כזה צריך גדר וסייג גדול שאם ח"ו יהרוג איש לרעהו במקום הזה תבטל מצוה הסבוב מפני יראת הנזק כו' ואפי' היכא דאיכא עדים שחייב החובל הוא כשנחבל לא חבל ולא בייש אבל אם הנחבל בייש לחובל קודם או אח"כ יש לראות מה דינו הטור ח"מ סי' ת"כ כתב וז"ל שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחברו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחברו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו הרי משמע בפירוש שאין רשות לשני לחבל בחברו אם לא כשבא להציל עצמו דאל"כ שניהם חייבים כל אחד לפי מה שעשה וכן נמי אם התחיל לחרף ולגדף האחד ואח"כ הכהו חברו או שהכהו קודם ואח"כ חרף וגדף הוא לחברו יש לדון כמו כן כל א' הראוי לו דמה לי שנים שחבלו זה בזה או בשחרפו זה את זה או שאחד הכה וא' חרף הכל שוה לענין דינא כפי התקנה או כפי התלמוד ולא עוד אלא שדברי הבייושין החירופים והגידופים קשים יותר מההכאות והחבלות כמו שנזכיר בע"ה ולראיה לזה אני אומר שיש תשובות בתשובות הרא"ש מסכימים לזה כלל ק"א וכדי שלא להאריך לא אביא כי אם בקוצר מילין כתוב שם כל דיני קנסות תלוי כמנהג העיר כדעת ההלכה בפ"ק דקדושין הקורא לחברו ממזר והמנהג תלוי באנשי מקומ' ולפי חרחור דברי ריב שהתחיל רבי אליסכנדראי לחרף עוד שם לא ידעתי כן דברים שהתחיל לחרף תחלה ואלו ידע לא נשתדל בדבר ועתה כתב ששניהם יקנסו הכל לפי פשעו של כל אחד נמצא מתוך דבריו מוכיח שאין פשעו כמו שאם קרתהו ממזר והוא לא חרפו תחלה כו' עד וגם ישקלו סרחון המתחיל עודף על המשיב לפי שימצא יותר יתקן ולראי' שדברי הביושין קשין יותר מהכאות כתב הרב ב"ת הדשן בכתביו על אחד שהוציא ש"ר על שמעון ואשתכח שקרא נלע"ד דאינו חייב כלל לפייסו בממון כו' עד אמנם בתשרי כתב פ' החוב' דמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי כו' עד ואם ירצה שמעון שלא להתפייס כלל ולנטור לו איבה אין איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצוה תשובה דמייתי ירושל' אהא שלא יהא המוחל אכזרי הא דתימא שלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית וכתב טעם גדול יעו"ש ע"כ. נראה שלהכאות וחבלות מחוייב הנחבל למחול כשעושה החובל הראוי לפי הדין והמכה בלשון אין לו מחילה נמצא זה רבי אברהם פילו חרף וגדף קודם ואחר וכפי הדין אם היינו שוקלין העונשים היה נשאר הוא חייב כל זה כתבתי לסתום פי דוברי שקר:
620
621עם הקדש הרמים והנשאי' ק"ק אשר באוילונ' ישמרם צורם ויגן בעדם וישלח מקדש עזרם כנפשם הרמ' והנשא' וכנפש אני הצעיר הבא על החתום ראה ראיתי חיגרת אוגרת דברי ריבות וקטטות עברו בארצכם ואם באתי לכתוב עונש עוון האיש הזה בכל פרטי מעשיו הן על הרמת ידו הן בהיות במקום קדוש הן בהיות הענין בפני רבים ונכבדים גם כן ועל הכל בפני החכם נר"ו שהרי אריב"ל אפיקורוס זה המבזה חברו בפני ת"ח @77[וכתבו התוס' בע"ז פרק אין מעמידין בדיבו' חדא קתני דקי"ל הלכ' כריב"ל אפי' לגבי רבי יוחנן כ"ש לגבי שמואל וכן בפ' גיד הנשה בדבור אמר רב' אמור רבנן בס' וכו':]@88 ולא עוד אלא שהראה עצמו קשה עורף ואמץ לב כי גם בזה הוסיף על חטאתו פשע ע"כ מה שעשה כי החוטא ומתחרט ממעשיו ומבקש רפואה למחלתו יהודי נקרא אבל זה נפלאתי מאנשי הק"ק יצ"ו אשר כתבו איש יהודי שמו יוסף ומי שעושה מעשים כאלו לא יהודי שמו ולא יוסף שמו כי הנה במה שעשה גדול עונו ולא יסופר ובמה יכופ' כי אם בשובו מדרכיו הרעי' ומדותיו המקולקלות ולקבץ הוא בעצמו האנשים הנכבדים יראי ה' וחושבי שמו אשר נמצאו במעמד ההוא ובראשם החכם ולומר לפניהם חטאתי לאלהים וישר העותי ומדרך המצו' ודרך ארץ יצאתי והנני הנני מוכן לפניכ' לקב' ענשי ככל אשר תגזרו עלי בסבר פנים יפות בלי מרמה וערמה אלא בלב שלם ולפייס את העלוב בכל הבא מידו שהרי אמרו בפ' החובל על משנת אף עפ"י שהוא נותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו ת"ר כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אינו נמחל עד שיבקש מחיל' ממנו ולענין הדין והעונש הראוי לו איני מאריך אחר שבעונותינו אין אנו דנין דיני קנסות הכל נמסר עתה כפי השעה וכפי הנראה לחכמים פרנסים ומנהגים שבכל מקום ומקום לדון ולפשר בין החובל והנחבל בהנהגה ישרה לכונ' שם שמים ואם כה יעשה האיש הזה ידעתי כי יתעשת אליו האלי"ם גם העלוב שכרו כפול מן השמים להתפייס במה שיגזרו על העולב שכן שנינו שם במשנה הנז' ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי כו' אבל אין ספק שראוי להענישו בשיקבל נדוי וילקה וישאל מחיל' כנז' ואם לא ישמע לקו' מוכיחיו ויתן כתף סוררת ידע בלי ספק שהוא ימות בנפש מרה ואם שמוע ישמע ישמענו אלי"ם ויתן לו חיים ארוכים בקרב ישראל כה אמר הצעיר שמואל די מדינה:
621
622החכם השלם כמה"ר שמואל ששון נר"ו אד"ש זאת להודיע כי פסקך בא אלינו והגיע עדינו וראיתי דבריך ואם כני' הם הדברים המוציא דבה הוא כסיל כי דבר תועה עלינו לאמר יצא מפינו מלים בלתי נאים חס לנו כי לא כן דרכנו אפי' היה הדין נותן כך כ"ש וק"ו במקום שאינו מן הדין והמוציא דיבה ראוי לעונש על זה אך אמנם אודיעך קושט דברי אמת בלי תוספת ובלי מגרעת כי הנה החכ' הזקן כה"ר יואל ברקי נר"ו אשר נתגדלנו בעיר הזאת ולמדנו יחד בישיבת החכמים קדושים אשר בארץ המה אשר היו בעיר הזאת בא אלי ערב שבת וחלה פני לעיין בדבריו על ענין דין זה ובאותו רגע לקחתי הקולמוס וכתבתי דברים אלו אות באות כאשר אעתיק והם אלו אברא שאין כל הזמנים שוים ולא כל האנשים שוים לנדות ולהתגרות ובעונותינו נתמעטו הלבבות גם הזמנים רעים וא"א להעמיד דיני תורה על תילם וכ"ש באלו הדברים כי אפשר שאפי' היה קורא אדם לחברו עבד בזמן הזה תלינן שמא אינו יודע מה כונת קריאת עבד שהרי השומע הזכרת ה' מחברו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא בעצמו בנדוי וכתב הסמ"ג בד"א במזיד אבל בשוגג שאינו יודע אם הוא אסור אין לנדותו כו' והביאו הטור ז"ל והשתא אם בכבוד ש"ש אנו אומרים כן עאכ"ו בכבוד ב"ו וא"כ כל שאפשר לתלות שלא ידע או שלא כיון לכך כמ"ש החכם נר"ו ויש לתלות שמכל הדברים די לנו מה שאמרו חכמים בפירוש שאפי' באותו לשון היה ראוי להקל בזמן הזה כ"ש בשנוי מה ושאר דברי החכם ברורים מ"מ ראוי לעולב לבקש מחילה מהנעל' ועוש' השלום יעשה שלום לנו ולכל ישראל כה אמר פלוני ע"כ כל דברי אשר כתבתי אז בעת והעונה ההיא ומ"מ ראיתי עתה שראיתי דבריך להרחיב הדבור לענין הדין ולקיים מה שאמרתי. כתב הרמב"ם ז"ל שלהי הלכו' שביעית וז"ל השומע הזכרת ה' מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר כו' הרי זה חייב לנדותו במה דברי' אמורי' כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו ואני אומר שאסור לנדותו לא ענש הכתו' שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שמא יחזור עכ"ל וכבר אמרתי ק"ו ומה אם כו' אלא דהשת' הק"ו הוא יותר גדול בלי ערך דהשתא בדבר שהוא ידוע לתינוקות שאסור לישבע לשקר שהוא מקרא מלא ולא תשבעו בשמי וגומר עכ"ז כתב שאסור לנדותו אם לא שהתרו בו בדבר שאינו לא במקרא ולא במשנה פשיט' ופשיט' דעאכ"ו הוא שאסור לנדותו וזיל שאיל בכמה בני אדם שמברכים בכל יום ברוך שלא עשני עבד מה רוצה לומר עבד כ"ש בן אישקלאבא ועוד הכ"ד דברים שכתב הרמב"ם שמנדי' האדם עליהם אחד מהם הקורא לחבירו עבד ומהם המזכיר ש"ש לבטלה או לשבועה בדברי הבאי ואיך יעלה על הדעת שבקורא לחבירו עבד מנדין אותו אפי' שלא ידענו אם היה יודע מה איסור יש בדבר ובאזכרת ה' כו' אין מנדין דווקא שהתרו בו והתרו רוצה לומר שאנו מזהירים אותו לומר שאסור לדבר כך כו' ואם לא באו הדברים ברורים כ"כ לפי שסמכו על עקרי הדין שאין עונשים אלא המזיד ובמקום שיש ספק פשיט' שיש לנו להקל לא להחמיר לא כמו שכתבת ובקשת לעשות צדדים וצדי צדדים להפוך הדברים מקולא לחומרא כמו שאבאר בס"ד וקודם זה ראוי להודיע כי נדוי הוי דרבנן ואזלינן ביה לקולא וכמ"ש מהרי"ק שרש כ"ח וז"ל וכ"ש לדברי רב אלפס דס"ל דעיקר נדוי דרבנן הוא ומשום כך פס' לקולא כל הני בעיי דמנודה דריש פרק אלו מגלחין ע"כ ומעתה נבא לנ"ד כמה יש בזמן הספק נניח שקראו עבד ולא פירש עבד כנעני נר' ודאי דאינו חייב נדוי ח"ו שהרי פרש"י בגמ' בפ' דקדושין דקאמר בגמ' עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב השבע לי שאין עבדי אתה ופריך בגמ' ההוא שמותי משמתינן ליה דתנ' הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ופרש"י הקורא לחבירו עבד עבד כנען יהא בנדוי מנדין אותו שמזלזל בישראל כ"כ אף הם יזלזלו בו ע"כ ואם היה הדבר שהקורא לחבירו עבד סתם בר נדוי למה לו לפרש"י להאריך לא היה לו לכתו' אלא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי מנדין אותו שמזלזל כל כך בישראל כיון דסתם עבד הוא כן אלא משום הכי אצטריך לפרש כן למעוטי דלא נימא שקראי עבד סתם דאי הכי לאו בר נדוי הוא אלא שפירש עבד כנעני אז הואיל וכל כך זלזל יזלזלו בו הא לאו הכי לאו ובנ"ד לא די שלא היה שקראו עבד אלא בן אישקלאבא שלא מצינו בתלמוד ולא בפוסקים דבר זה מבורר וכתבת מכח פלפולך כי היה זה העולב חייב נדוי והבאת ראיה מדגרסינן במגלה האי מאן דסנו שומעניה שרי לבזויי ליה בגי"מל ושי"ן זה הולך לשיטתך אבל ודאי כי אין משם ראיה שהמבזה את חברו וקראו בן שפחה סתם דהוי כקורא עבד אלא דהיינו כמו שפירש דבריו בן שפחה כנענית הא לאו הכי לאו כלום הוא והתם נמי שמבזין אותו בגימ"ל ושי"ן שר"ל גויה שפח' כמו שפי' היינו שנפר' ונאמר לו שהו' בן שפחה כנענית לא שנלמוד משם שבן שפחה סתם הוי שפחה כנענית אלא שהתלמוד קצר כמו שקצר בהקורא לחבירו עבד שצריך שיפרש כנעני ולא פירש התלמוד וא"כ אין עד בהך וראיה ולא די זה אלא שראי' דברי הרב ברורים כשמש ולקיים ולהעמי' סברתך ומחשבתך עלה על רוחך לומר שיוסף שכתב הרב ז"ל שהיה טועה בדבר זה את' עוש' חכם והטעו' לא היה אלא שהיה לו ליוסף לחשוב שאע"פי שבמקום אחר לשון שפחה ר"ל שפחה כנענית ממש בכאן היה ראוי ליוסף להכיר שאין הכונה כן כיון דאיכא אמדנא דמוכח שהם לא נתכונו לכך שא"כ היו מבזין לאביה' וא"כ השבטים היו טועים להוציא מפיהם דברים שהיו צריכים השומעי' להבינם מכח קושיא שאיך היו מבזי' לאביה' ולקה יוסף לפי שלא הבין עומק האמת אע"פ שמן הדין היה נר' כן בדבריו והם שהיו מוציאין דברים כפי משמעותן אסורים לא לקו ועברו על מ"ש התנא חכמי' הזהרו כו' ע"פי דרכך קרוב לומר על זה טוביא חטא זינגוד מנגד שבטים חטאו ויוסף לקה ועוד מה תאמר באבר מן החי שהרי הוכיח הרב ז"ל שלא היה עליהם עון אשר חטא כלל שהרי בפי' התירו לחתוך לכתחלה כזית בשר מבי' השחיטה ומולחו יפה כו' וכך היו הם עושים ויוסף טעה בדין ממש ואמר שהיו אוכלים אבר מן החי וכי האי גוונא בעריו' כלל הדברים שרצית לעייל פילא בקופה דמחטא לדון לכף חובה מה שהזהיר התנא להפך והוי דן לכל האדם לכף זכות ועוד ע"פי דרכך למה העלית לאי' הזה לשמים להפילו משם לארץ היה לך לומר זה העני שגג שרא' שהכתוב קרא לאמו' דן ונפתלי גד ואשר שפחות כמ"ש ותגשן השפחות והוא חשב ג"כ זה שלא היה אלא פחיתות בעלמא לא כמו שאתה חושב ששפחה ר"ל שפחה כנענית כי קרא הטעתו שהרי בדבר שהוא עיקר העיקרים ויסוד היסודות כתב הראב"ד כמה גדולים וטובים ממנו פי' וזה כי טועים בפשוטי הכתובים כ"ש וק"ו בדברים כאלה ומזה תראה כי מה שכתבת אח"כ כי לא יסבול פי' שהיתה שפחה מקודם דא"כ הקורא לחבירו עבד למה מנדין אותו יפרש דבריו גם זה הוא לפי שיטתך שאת' חושב כי מי שקורא לחברו עבד סתם שמנדין אותו ואינו כן ח"ו שהרי אפשר שקורא אותו עבד עברי שנקרא עבד וא"כ איך ינדו אותו אלא שמה שאמרו הקורא לחבירו עבד מנדין אותו היינו עבד כנעני וכדפרש"י הא לאו הכי אין מנדין אותו @77[ואח' כמה ימי' מצאתי בתשו' ה"ר יעקו' סי' כ"ח שהביאו ראיה בכיוצא בזה תשובת אביגדור דכתב דהיכא דקורא חבירו אתה פסול יכול לתרץ דבוריה פסול מחמת קורבה קאמינא או בן הזונה יכול לומר פונדקי קאמינא ת"ל י"ת כיוונתי לדע' גדולי' ונתבררו כל דברי]@88 וכתבת בזה שהאיש הזה מנודה כיון שנידהו בעל ריבו ואפי' הוא עם הארץ כיון שהוא מהכ"ד דברים שב"ד מנדין כו' דבריך אלה נר' לע"ד שיצאו מפיך בלי השקפה כלל שא"כ לפי דבריך ע"כ הכ"ד דברים אפי' קטן שבישראל יכו' לנדות ונדויו יהיה נדוי לכל ישראל וא"כ מה זה שכתב הרמב"ם אהא דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב כו' עד בד"א במי שנידוהו שביז' ת"ח כו' והרי המבזה ת"ח הוי מהכ"ד דברים שמנדין את האדם והיא הראשונה שמנה הרב וכפי דבריך אין הבנה לדברי הרמב"ם שהמבזה ת"ח קטן שבישראל יכול לנדותו והמנודה יהיה מנודה לכל ישראל כיון שמנאם מהכ"ד דברים שמנדין את האדם עליהם ומצד אחר כתב בד"א כו' אלא ודאי מ"ש הרב אבל מי שנדוהו על שאר דברים שחייבים עליהם אפי' קטן כו' היינו מילי דשמיא שעובר על דבר איסור וכ"כ מההררי"ק נר"ו על דברי הריב"ה שכתב בי"ד וז"ל ואם נדה התלמיד על דבר איסור וכתב מהררי"ק ז"ל על זה כ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' ת"ת כו' עד ונר' לומר כן בפ' ואלו מגלחין דשפחתו של בית ר' כו' והת' לא מפני חכמתה אלא מפני שנידת על דבר איסור הוא מנודה לרב וכן כל מי שנדה על דבר איסור ע"כ:
622
623הרי שאין הדברי' כמו שעלה בדעתך שהיו בלי השקפה כלל אלא כמו שכתבתי דוקא על דבר איסור יכול קטן שבישראל לנדות והמנודה הוא מנודה לכל ישראל אבל בקטטות ומריבות שבין אדם לחבירו ובא א' ונדה את חבירו על שבזה אותו אפי' שהוא חייב נדוי בנ"ד אינו מנוד' לאחרים שהרי המבזה ת"ח שנדה למי שביזהו אינו מנודה לשאר כמו שהוכחנו בפי' וכ"ש בדבר שאינו ברור אדרבא כפי הדין אינו חייב נדוי מן הטעמים שכתבתי וע"ז כתבת בסו' דבריך וז"ל ואף אם ימצא חולק ע"ז לענין שלא ינדו אותו ב"ד על הספק מ"מ בנ"ד שכבר נדהו בעל דינו יש לחוש לדבריו להצריכו התרה כו' אין ספק שצדקו דברי חז"ל שעבירה גוררת עבירה ומכשול א' מביא מכשולים רבים והרי לך מ"ש מהרר"י קולון בתשו' אשר ממנה הבאת ראיה לדבריך וז"ל וגם יש להביא ראיה מדברי רבנו מאיר דאם פשע הרב ונדה בענין שהיה לו לחוש שמא אין חייב נדוי שאם אומר התלמיד אדרבה דנדוייו נדוי ע"כ וראה כמה דחוקי' דבריך מאלו שהרי בשביל שהרב נדה בדבר שיש לחוש שמא אין חייב נדוי אם אומר התלמיד אדרב' הוי נדוייו נדוי שהוא גוזמא לכאור' ואתה כותב שאפי' שנד' עם הארץ על הספק שיש לחוש לדבריו ודאי שיש לחוש לדבריו כי כיון שנדה שלא כדין ממילא המנדה הוי מנודה שהמנדה מי שאינו חייב נדוי הוא מהכ"ד שמנדין אותו וכתב מהררי"ק בתשו' הנז' וז"ל אלא דס"ל דמהר"ם דהמנדה מי שאינו חייב נדוי דב"ד חייב לנדותו אם לא נדהו הב' רק שיגלה המנודה את דעתו שהוא מקפיד כו' ע"ש וה' יודע כי הייתי מאריך הרבה אלא שאין לי פנאי וגם כי הדבר נתעב אלי שינדה אדם לחבירו בלא דעת על דברי ריבות וקטטות אשר בניהם ומי יודע אם אח' אמר כנגדו דברים יותר חמרוי' או קשים שאין אדם יכול לעצור ברוחו ואינו נתפס בצערו וכמו שיכולני להביא ראיות ע"ז אלא שרצוני לתת קנצי למילי ואת' שלו' ובקש שלום ורדפהו נאם הצעיר שמואל די מדינה:
623
624עוד שאלת ממני דעתי על ענין שפח' ר' בונפוש שמכרה שם והוא לא היה אלא שליח למוכרה ומכרה לפלוני בתנאי שלא ישרתה השפחה ובנה אלא ז' שנים ואחר עבור הזמן לא ירשו לא הוא ולא יורשיו למוכרה ואם בתוך הזמן ירע בעיניה לעמוד עמו ותרצה היא לצאת ממנו יוכל למוכרה על תנאי שהקונה לא יוכל להשתעבד בה אלא עד תשלום הזמן ואחר הזמן לא יהיה בה שעבוד לשום אדם עוד בה וכן אירע שמרצונה הוצרך הקונה הראשון למוכרה ומכרה על תנאי הנז' ועתה אחר הזמן רוצה היא להשתחר' ונסתפק ממי מהאדונים צריך גט שחרור אם מהקונה ראשון או מהקונה שני עוד שאל השואל אם יש לחוש שמא ר' בונאפוש המוכר הראשון של' היה לו חלק בשפחה ולא בבנה אלא הוא שליח שמא המשלח לא אמר לו למוכרה על תנאי אלא בהחלט והוא מעצמו עשה כן ויש קצת רגלים לדבר שעבר זמן רב מן המכיר' ולא היה אדם שיערער בדבר:
624
625תשובה
625
626למאי דסליק השואל מיניה איני רואה מקום לחוש כלל ועיקר דקי"ל חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה אלימתא היא דמהני אפי' לענין ערוה ובהא דכתב המרדכי על ראובן ששלח שליח לקדש אשה ואמרו עדים שבשע' קדושין אמר לי ושאלו את פיו למה אמר כן והשי' שאם אמר כן ל"ה בכונה אלא שטע' ופס' מהר"ם בתשו' דנאמן לומר שטעה מכח דחזקה שליח עושה שליחותו והביא ראיה יע"ש והשתא ומה התם דאיכא ריעות' ודאי והוא דבר ערו' חמורה אפ"ה כתב דנאמן לומר טעיתי מכח חזקה שליח עושה שליחתו הכא דליכא שום ריעותא עאכ"ו דלית לן למיחש למידי אלא אית לן לאוקמי שליח בחזקת סתם שליח עושה שליחותו ואע"ג דבההיא דקדושין מביא טעמים אחרים מ"מ האי טעמא דשליח עושה שליחותו הוי עיקר וכדאי לסמוך עליו וכ"ש שבכל כך זמן לא נמצא ערעור על השליח הא ודאי שעשה שליחותו ולדעתי האריכו' בזה מותר גמור ועל השאלה הא' אני אומר שגם זה פשו' בעיני שלא נשאר לקונה הראשון שום שעבוד כלל לא על השפחה ולא על בנה מאחר שנתקיים התנאי וזה אם התנאי היה כהלכתו הרי נתקיים התנאי והמכר היה מכר ונתרוקן רשות הקונה הא' וחל עליה ועל בנה רשות הב' ואם התנאי לא היה כהלכתו התנאי בטל והמעשה מהמכירה קיים נמצא לעולם הכח אינו אלא לרבה הב' לשחררה ממה נפשך כי פקע כחו של ראשון מעל השפחה אחר שמכרה כי אעפ"י שמכרה בתנאי שאח' עבו' ז' שנים לא ישתעבד בה יותר היינו לענין שעבוד מ"מ הרי היא שפחתו שנמכרה לו ומה חלוק יש בין תנאי זה לשאר תנאים וכבר כתב הרמב"ם בה' מכירה פ"ב וז"ל עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקניה ונקנה בכס' בשטר ובחזק' כו' בפ"ג וז"ל המקנ' בין קרקע בין מטלטלין והתנ' תנאים שאפשר לקיימן בין שהתנה המקנה ובין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר כו' עד וכבר ביארנו משפטי התנאים בה' אישות כו' ע"כ:
626
627וא"כ אחר שהדבר כן פשיטא שכיון שמכר הראשון נתרוקן רשותו לשני וכמו מי שמכר קרקע או מטלטלין באיזה תנאי ונתקיים מכיון שנתקיים התנאי הוי המכר מכר כן הוא בעבד ושפחה וכאן נתקיים התנאי ונתרוקן הרשות שהיה לראשון מן השפחה ולה נשאר לו שום אחיזה כלל ועיקר ואיני יודע צד לומר שיש לראשון שום כח בה דבשלמא אם היה תנאי שאחר שבע שנים תחזור השפחה לרשותו ניחא אבל עתה איני רואה מקום ספק ואע"פ שכפי הנראה גם לשני אחר שבע שנים לא נשאר לו כח בה מ"מ יש לו כח לשחררה דלא גרע מהא דאמרינן המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחרר היורש כותב גט שחרור הרי שאפי' שלא היה ליורש שום שעבוד בגופו של עבד עכ"ז נשאר לו כח השחרור להתיר האיסור הכא נמי ודאי לא גרע ואפשר לומר דהוי ק"ו השתא ומה יורש שלא היה לו על העבד מעולם שום שעבוד והיה הדין נותן שאין לו לשחרר כיון שמעולם לא חל עליו איסור עבדות או שפחות מחמת זה היורש ומטעם זה היה נראה לאמימר למימר שעבד שהפקירו רבו ומת אותו העבד אין לו תקנ' דגופו לא קני איסורא לברי' לא מורית וע"כז הלכ' כמ"ד שהיורש נשאר לו כח לשחרר ולהפקיע האיסור כ"ש בנ"ד שר' בונפוש מכר בתנאי שאחר ז' שנים לא ישתעבד בגופו וא"כ אמת שאין לו כח להשתעבד בגופ' אבל עדין נשאר לו כח לשחררה דהוי כמפקיר עצמו ולכ"ע אפי' שאחר ההפקר לא נשאר לו כח לשעבד נשאר לו כח לשחרר כ"ז אני אומר ע"פי דרככם שנראה לכם דבר פשוט שצריך גט שחרור מרבו ראשון או משני וכן נרא' דעת חכמי הדור שהתירו לממזר לישא שפחה לטהר זרעו ואני בעניי כתבתי על זה באורך כפי מה שהורוני מן השמים וכאן לא ראיתי להאריך כי אינו צריך אמנם על פי דבורכם כתבתי הנרא' לע"ד הצעיר שמואל די מדינה:
627
628שאלה ראובן נתחזק לכשר ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ דבר ובא נער ובער ודבר עליו שרצה לאנסו ולטמאו וראובן צועק בקול מר ואמר כי שקר אמר עליו וכי איש רע ומר השית ופתה לנער שיאמר כך היאמן כי יסופר או אם ראוי לייסר לנער שכך אמר:
628
629תשובה
629
630דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא מן התלמוד ומן הפוס' מן התלמוד בקדושין. האומר פריך בגמרא בפשיטות וז"ל ותסברא עד אחר בהכחשה מי מהימן מן הפוסקים הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ב מהלכות עדות וז"ל אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אע"פי שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל ארוסה אינו נפסל עד שיהיו שם ב' עדים ע"כ הא למדת שצריך ב' עדים ואם לאו אינו פסול והרשב"א כתב בתשובה סי' תתל"ז וז"ל בענייני נאמנות באיסורין יש ד' חלוקין א' כל דבר שהוא ספק וכו' עד היכא דאתחזק היתרא ואמר ע"א אסור אינו נאמן ומהר"ריק ז"ל שרש ל"ג כתב וז"ל אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין ע"א נאמן היכן שהלה אינו שותק אלא מכחיש כו' עד הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר מחזקתו היכא דאין בידו וגם הלה מכחישו:
630
631ולענין אם ראוי לייסר לנער האמת שאם הוא קצת גדול ובר דעת שהיה מן הדין להענישו שהרי כתב בסמ"ג לא תעשה רי"ג על פסוק לא יקום ע"א כו' וז"ל ולמדנו מכאן שע"א שיודע בחברו עון דבר שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו לוקה משום ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרינן בערבי פסחים טוביא חטא אתא זיגוד קא מסהיד עליה נגדיה רבא לזיגוד פי' משום לאו דלא יקום ע"כ וגם מהר"ריק בשרש הנ"ל הביא דברי סמ"ג ומדבריו נראה עוד שאפילו העד עצמו ראוי להחזיקו לכשר מכאן ולהבא אפילו היה אמת כיון שיש לו תקנה בתשובה לכן אני אומר שאפילו היה זה העד אומר שחס ושלום טמא אותו ואם היה ע"א עמו היו יכולים להצטרף להורגו כדאמרינן פ"ק דסנהדרין אמר רב יוסף פ' רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפים להרגו ע"כ מ"מ אם לא היה שם אחר עמו אינו נאמן ואם היה לו דעת היה לו לשתוק כי אין אדם בן דעת מעיד יחידי לפסול שום איש מישראל ואם העיד יחידי עובר בלאו כנ"ל. ואין לנו להאמינו כלל ח"ו ולא לשנאתו וכמ"ש מהר"ריק ז"ל בשרש ק"מח והאריך בדבר וז"ל ולא מיבעיא דאין לחוש ולהרחיק ע"פ ע"א אלא אפי' לשנאתו בלב מתוך עדות ע"א אסור הרי דאין לבייש ולא אפי' לשנאתו ואם ח"ו שונא אותו עבר על איסור מרבנן והמביישו עובר על איסור תורה מלא תשא עליו וכ"ש עתה שכפי מה שבא בשאל' לא הי' שם דבר בפועל ויש לנו להאמין שאפי' שאמת היה כן כמו שאמר הנער לא היה בא לפועל וכמו שמצינו דוגמא לזה בתלמוד בפ' התכלת וכן ראוי להאמין לכל מי שמאמין בתורת מר"עה על כל אחד מישראל המוחזק לכשר וכל המפקפק בזה אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה אבל המאמין לא יטה שמאל וימין מכל מה שכתבתי כי דברים ברורים הם והאריכות בזה מותר גמור וצור ישראל יצילנו מעדות שקר יכרת ה' מוציאי דבה והשומע לדברי חכמים ישכון בטח אני שמואל די די מדינה:
631
632יוצק סיד רותח בפותח פה ומרחיב לשון להוציא לעז על משפחה כשר' כאשר כבר הורה אב בחכמ' ואב בתורה ארי' שאג מי לא יירא וכ"ש כפי האמת והאמונה הדבר ברור מעצמו שאין שום צד פסול לא מן התור' ולא מדרבנן מכמ' פנים א' שהלכה רווחת בישראל שאין ממזר אלא הבא מחייבי מיתות ב"ד או מחייבי כריתות דהלכה כשמעון התימני דאמר הכי במשנה בפ' החולץ דתני אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ואמרו התוס' אע"ג דאין למדין הלכה מפי תלמיד הכא הלכתא כוותיה והביא ראיות והכא נמי כתב רב אלפס ז"ל סוף פ' הנז' וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו והאריך בראיות. וכן בנו הטור א"הע סי' ד' ואפי' לדברי ר"ח ז"ל שכתב הרא"ש וז"ל כתב ר"ח נהי דבא על הסוט' לא הוי ממזר דאורייתא מדרבנן מיהא הוי ממזר מידי דהוה אאש' שהלך בעל' למ"ה וכו' וכבר דחה הרא"ש ראיתו ומ"מ אפי' לדעת ר"ח בנ"ד ליכא רמז פסול ח"ו דהא ר"ח לא קאמר אלא בסוטה ממש אמנם בענין אחר לא וסוטה נקראת שקנא לה בעל' והתר' לה בשני עדים אל תסתרי עם פלוני ונסתרה בפני שנים ושהתה כדי טומאה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה הא לאו הכי אלא שהוציאה בעלה אפי' ע"י ב"ד כההיא דתנן בפ"ב דיבמות הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא ולדעת רב אחא גאון ור"שי אפי' מבעל מוציאין בקלא דלא פסיק אפי' לדידהו ודאי אם נשאת לנטען אפי' לדעת ר"ח אין בבנים שום פסול כלל ועיקר דהא סוטה דוקא קתני עא"כוכ בנדון שלפנינו שלא יש שום עדות לא מקנוי ולא מסתיר' ולא הוציאה ע"י ב"ד אלא הוא הוצי' מעצמו דהוי כמו גברא איסטיניס טובא דבעילה כל דהיא לא שתי מכסא דעבר זבוב לפניו וא"כ חלילה להוציא לעז על משפחה זו והמוציא עתיד ליתן את הדין גם הקול הוא קול ושוברו עמו כי כבר נודע כי עמי ארץ בלתי ידיעה בחשב' כי כיון שהוציאה בעלה ונשאת למי שחשדה עליו שבשביל זה היו בבניו פסול ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו והיה די להם ראי' גמור' מעידה על כשרותם כי זה ר' ויטאל נשא אשה כשרה כדין בנות ישראל הכשרות הנשואות ובמקומו אשר שם אירע הענין ואין לך ראיה גדולה מזו וכמו שהייתי יכול להאריך בזה מכמה מקומות אלא שאין צורך כלל ולי אין פנאי כאשר ה' יודע כי לא פניתי עצמי לכתוב שורות אלו אלא לקנאת ה' צבאות ולתורתו כי מי הוא אשר יבא אחר המלך האדיר הרב הגדול אשר חקר ודרש והוציא לאור משפט המשפחה והכשירה בשפה ברורה ובכנופייא גדולה נשמתו תעלה מעלה מעלה והמטים בפיהם ומערערים עליהם ירדו מטה מטה ומחזיקים ע"י המשפחה וכשרותם שכרם יכ"מה כה אמר אני הצעיר שמואל די מדינה:
632
633שאלה ראובן משכן חזקת ביתו לשמעון בעד סך מעות שהלוה לו לזמן קצוב והחזקה שוה כפלי כפלים מהסך שהלוהו אלא שהתנו בניהם שראובן ישתמש מהמעות ושמעון מחזקתו ולא ישלם כל השכירות שראוי לפרוע מדי חדש בחדשו רק השכירות שפורע לתוגר בלבד באופן שהיתרון מהשכירות שהיה ראוי לשלם הוא אגר נטר מסך המעות שהלוהו. והנה לעת קץ הזמן הקצוב ביניהם שאל שמעון מעותיו מראובן וישיב לו חזקתו ואם לא יתן מעותיו גלה אזנו שיעביר החזקה הנז' ללוי ויטול ממנו מעותיו וראובן הסכים עם שמעון וברשותו ורצונו משכן שמעון ללוי הנז' החזקה הנז' בעד הסך עצמו לזמן אחר קצוב ביניהם ובהגיע תר הזמן השני הוצרך לוי למעות וגם הוא השכיר חזקת הבית הנז' ליאודה ברשותו ורצון ראובן בעל החזקה לזמן מוגבל ביניה ואמר ראובן הפעם אודה את ה' שיאודה חייב לי קצת מעות ואקח חזקתי ממנו בלא כסף ובלא מתיר כי אפדנה בעד מה שחייב לי ויהי כמשלש חדשים חשב גם יאודה המחשבה שחשב ראובן ולברוח מכח מחשבת ראובן משכן גם היא החזקה הנז' לזבולון והעלים הענין מראובן כדי שלא ימחא בידו מלמשכנה ויקחנה ממנו בער חובו וכשהגיע הזמן שקצב עם יהודה זבולון אמר לראובן תן לי מעותי וטול חזקתך וראובן משיב אמריו לו מה לך בחזקתי כי כאשר נתמשכנה ליהודה היה ברצוני לפי שהוא היה חייב לי ואטלנה מן הדין מידו בעד חובי והנה עיניך הרואות כי במרמה משכנה לך בלתי ידיעתי אי לזאת הנה יהוד' לפניך קח ממנו מעותי' ואל חזקתי אל תשען כי לעולם ועד חזקתי ברשותי עומדת אפי' בזמן שמשכנתי' לשמעון והוא ללוי ולוי ליהודה אחר הדברים האלה יהוד' חלף הלך לו אל מקו' אחר וזבולון חזר לתבוע מעותיו מראובן וראובן משיב לו את דאפסדת אנפשך שלקחת חזקתי שלא ברשותי וכמו שאתה בא אלי לתבוע מעותיך לא היה לאל יד יאוד' לתובע' ממני כי תשובתו בצדו שפדיתי חזקתי בע' מה שחייב לי וא"כ הוא רמה אותך אשר משכן לך חזקתי לך לך אצלו וקח מעותיך יורנו מורנו מתורתו נפלאות הדין עם מי ומה' צבאות תהי משכרתו שלמה:
633
634תשובה
634
635אם הדברים כפשוטן שלא היה מכירה ולא דרך הכשר ודאי שגו ברואה וכלהו עבדי איסורא והלוה עבר על ג' לאוין והמלוים ששה כדאיתא בגמ' כ' איזהו נסך והוי ר"ק ויצאה בדיינים ולענין דינא שפיר קאמר ראובן בעל החזקה כי זבולון אפסיד אנפשיה כי לעולם קרקע בחזקת בעליה עומדת והיה לו לזבולון לעשות כמו שעשו האחרים שנטלו רשות מראובן וכיון שידוע שבית זו היתה מראובן ראובן יוציא את זבולון מביתו אם לא שיטעון זבולון שקנאה מיאודה ואז יועיל לו וזה אם יש לו שטר או שהחזיק ג' שנים ואומר אני קניתי מיאודה שקנאה וגם זה בשבועה וכמו שמבואר בגמ' ובפוסקים אך בנ"ד לא זה כפי הנר' ידוע לכל החזקה מראובן וגם זבולון מודה בזה אלא שתובע המעות מראובן באמרו אתה חיי' סכום מעות על בית זה שמשכנת אותו ליאודה והרי אני במקומו ומחזיק בו עד שיתן המעות. וא"כ נר' בעיני שזה נכנס בפורע חובו של חברו שכתב הריב"ה ח"מ סי' קכ"ה וז"ל הפורע חובו של חברו אין חברו צריך לשלם לו אפילו אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עור אלא אפילו היה ללוה משכון ביד המלו' והלך זה ופרע למלו' ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה וכפי דעת רש"י והרמב"ם דין זה נוהג בכל חוב ואע"ג שדעת ר"ת לא הוי אלא דוקא בפורע חוב אשתו מ"מ לענין הלכ' יש לפסוק כרש"י חדא שהר"יף והרי"בה מסכימי' כרש"י והם עמודי ההוראה וכפי מה שראיתי שהרא"ש הכי סבירא ליה אע"פי שבנו הרי"בה לא כתב כן ואמר שרוב הפוסקים הגדולים פוסקים שהדין כן ואפי' היו שקולים הוי ספק וקרקע בחזקת בעליה עומדת והדין עם ראובן ואיני רוצה להאריך ולומר שאפשר יאמר אומר שחזקת מטלטל לא היה שכן אני דן דהוי קרקע ויש לי טעם לומר כן כאשר כתבתי במקום אחר כ"ש הכא דיש עדים וראי' סוף דבר הדין דין אמת שחייב זבולון למסור הבית לראובן ויגבה מעותיו מיהוד'.
635
636נדרשתי לאשר שאלוני כי באוילונה יע"א נוהגים הסוחרים העשירים שנותנים מעות לבינוניים ואותם הבינויים לוקחים סחור' ונותנים ריוח לבעלי המעות ך' או ל' למאה שם בוינצייא והסחור' הולכת לאחריות נותני המעות והדרך שממתינים בעלי המעות שם עד שימכר הסחורה ועתה שאירע עת חירום מצד המלחמ' שהעיר המלך יר"ה עם הויניציאצי סוגרו הדרכים אשר אין יוצא ואין בא ובעלי המעות מבקשים המעות מן הלווים כי אומרים שלא עלה על דעתם להמתין כ"כ זמן ומבקשים מעותיהם:
636
637תשובה
637
638אמרתי לשאול כי אין רצוני להשיב על שאלה כזאת יען כי בעיני ענין כזה הוי ר"ק ואסור לשאת ולתת באופן זה ואפי' מי שרוצ' לחלוק הוא שאומר שאינו ר"ק אבל רבית גמור וחמור מרבנן הוי אמנם כבר כתבתי דעתי בראיות ברורו' בעיני דהוי רבית מן התור' דלכן הייתי רוצה למנוע עצמי מלכתוב בדבר כזה כי אולי יטעה הרוא' ויחשוב שמותר לעשות כן כיון שאנו נושאים ונותנים לראות אם על הענין הנז' הדין עם הבעלי מעו' או עם מקבלי המעות ומ"מ להפצרת השואל וגם שאמר לי שאהיה סבה לשלו' גדול חזרתי ואמרתי שכיון שאני מגלה דעתי במה שנוגע לענין הרבית אינו כ"כ מן התימ' להורות דעתי בענין השאלה הנז' ואומר אני שאע"פי שהי' איפשר לומר דכיון שלפי דעתי הוי ר"ק א"כ נמצא שהכל הי' טעות ונתבטל המשא ומתן ובדין שואל המלוה מעותיו משום הא לא אריא דהא ק"ל דמקח שנעש' באיסור אינו בטל וכ"כ הטור א"מ סי' ר"ח וז"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות כו' עד דאין אומרים יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא מכיון שקנו באחד מדרכי ההקנאו' המקח קיים ע"כ וא"כ אין המלו' יכול לתבוע מן הלוה מעותיו עד ישלמו הימים ויגיע הזמן שיוכלו לפרוע כמו שהיו עושים מקדם אך אם באים המלוי' לתבוע מטעמא אחרינא והיא דאדעתא דהכי ודאי לא עשו המשא והמתן והו"ל כמקח טעות מעיקרא לזה אני אומר כי גם בזה אין הדין עם בעלי המעות ויתבאר זה לע"ד מהא דאמרי' בגמ' בריש פ' האומנים אמר רבא האי מאן דאגיד אגודי לדולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא אי לא עביד דפסיק פסיקא דפועלים עביד דפסיק כו' עד פסידא דב"ה וכתב הרא"ש אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא בפועלי' דכל אנס' דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעל הבית אי נמי תרוייהו איבעי לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמוצי' מחברו עליו הראי' וידו על התחתו' ע"כ וכ"כ המרדכי וז"ל כללא דמלתא היכא דתרוייהו ידעי או א"נ תרוייהו לא ידעי פסידא דפועלים ע"כ והא ודאי הוי משום דסתם פועלים צריכים להוציא שכירותם מבעל הבית דשכירו' אינה משתלמת אלא לבסוף והוי כמסקנת הרא"ש דהמוציא מחברו עליו הראיה א"כ הדין ברור בנ"ד דתרוייהו לא הוו ידעי דבר זה שהמוציא מחברו עליו הראיה וכיון שהמלוים נתנו מעותיהם כמנהגם להפרע שם בויניציא משום דאירע מקרה המלחמ' אינם יכולים לתבוע מעותיהם מן הלוים כי פסידא דמלוים הוי כיון דתרוויהו לא ידעי המוציא מחבירו עליו הראיה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
638
639שאלה ראובן היה לו בביתו יתומה אחת בת אחיו ואם היתומה היתה נשואה לשמעון ובאו אם היתומה ובעלה שמעון ובקשו פני ראובן שיתרצה לתת להם היתומה הנז' לשתעמוד בחברת אמה בביתם ונתרצה לבקשתם לעשות רצון אמה ונתפשר ראובן עם שמעון בעד מזונות היתומה לזמן ג' שנים ופרע לו כל דמי המזונות מכל משך הג' שנים ונכתב על שמעון שטר הודאה וחיוב שהודה שקבל מיד ראובן כל דמי מזונו' היתומה כפי מה שנתפשרו ביניהם מהשלש שנים ונתחייב לפרנס' לפי כבודה על שלחנו כל הג' שנים. וכי ארכו הימים כמו שנה אחת כפי הנר' והנשמע היה שמעון מזלזל בכבוד היתומה הנז' עד שאם היתומה הנשואה לשמעון היא בעצמה שלחה לבית ראובן דודה. ואח"כ חזר שמעון ובקש מראובן שיחזיר היתומה אל ביתו והיתומה לא רצתה לשוב אליו יען כי היה מזלזל בכבודה וגם הוא ראובן בראותו שהיה מזלזל בכבודה כפי דבת רבים ונכבדים לא רצה להשיבה אליו בין כך וב"כ נפטרה אם היתומה ועתה בא רא' ותבע משמעון שיפרע לו דמי מזונות היתומה מהשתי שנים הנשארים שקבל ממנו דמיהם כי שנה אח' פרנסה בביתו ונשארו ב' שנים ושמעון טוען הנה הבית לפניך בא תבא היתומה ואפרנסנה בביתי השתי שנים הנשארים. וראובן טוען כי אין כבודה שתעמוד בביתו אחרי מות אמה ומה גם כי אם בחיי אמה היה מזלזל בכבודה כ"ש אחרי מות אמה ואף אם היתה אמה בחייה כל שהיתומה היתה ממאנת לסבה הנ"ל וגם אחי היתומה היה ממאן בדבר מי הוא יוכל להכריחה להשיבה. וא"כ למה זה תפסיד היתומה דמי מזונות הב' שוים אשר מנכסיה הקדים ראובן אל שמעון ילמדנו רבנו הדין עם מי ושכמ"ה:
639
640תשובה
640
641לפי האמת לא היה צריך לזה ראיה כי הדבר פשו' מעצמו ואפשר לומר ע"ז כופין אותו על מדת סדום כי הנערה נהנת לעמוד בבי' דודה והוא אינו חסר משלו כלום כי דמי הנערה הן ומשלה הוא נותן ומ"מ לפוטרו בלא כלו' א"א לכך ראיתי להביא ראי' מדעדיפא מינה. תנן בכתובות פ' הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים הרי זה חייב לזונה ה' שנים נשאת לאחר כו' עד וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כא' אלא א' נותן לה מזונות ואחד נותן לה דמי מזונות ופרש"י א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואעפ"י שלא פסק לה דמים מתחלה חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר ע"כ והדברים ק"ו ומה התם שיש חסרון לפוסק ההו' לתת דמים משלו עם כ"ז אמרינן מחייבין לו ליתן דמים והדמים הם משלו בנ"ד שהדמים שנותן אינו משלו אלא משלה עאכ"ו וגם בידי להביא ראיה אלא אמרתי די במה שכתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
641
642מלא תורה וחכמה כרמון כמה"ר יוסף פורמון נר"ו אחר הבקשה מאתו י"ת ירבה שלום מעכ"ת וכל הנלוים אליו כנפשו אמן זאת מאתי להגיד לכ"ת איך הגיע אלי כתב גלילי אצבעותך ואין ספק כי בכל עת וזמן צריך אדם להיות נאמן למי שבראנו ולא לשאת פנים לשום אדם עא"כו בהיות הגיעני ה' לזקנה גם עד שיבה ראיתי להשיב לדברי כ"ת אחת לאחת ראיתי תרעומותיך מתרעם על שאני מכבד לאנשים החכמים כה"ר משה רוסו וכה"ר מאיר יוחנן ושאני אומר על כה"ר משה איש האלהים מה אעשה כי לא מפני שכ"ת משפילים ומחזיק אותם ללא תורה וללא מעשים טובים חייב אני לעשות כי אלה הדברים לדעתי אין רוח חכמים נוחה בהם ולא בדעת שום עסק בתורה לשמה כי לענין הידיעה יהי רצון שירבו כמוהם בישראל מי יתן לקצת חכמים שיושבים על כסא לדון ולהורות שיהיו יודעים להבין מה שהם כותבים כי יש בידי מהח' הש' כה"ר משה רוסו ג' פסקים מסודרי' בטוב טעם ודעת ותבונה גם מהחכם כה"ר מאיר הנז' כתב אלי ג"כ פעם א' ושתים גם בו ראיתי חננו ה' דעת ותבונה לענין הנוגע ליראת שמים כבר כתבתי פעם אחרת כי אלו החכמים עם היות ידעתי עמדו בעיר הזאת שאלוניקי העבודה שאיני מכיר אותם ואיני זוכר צורתם מציאות בעולם רק זה ידעתי ושמעתי מדובר בו נכבדות כל ימי על החכם כמה"ר משה רוסו ויגיד עליו רעו. ומה שכ"ת מגזים על ה"ר משה רוסו שנושא ונותן בקאמייוש שהם רבית גמורה האמת כי קאמייוש רובם נר' בעיני כמו שכ"ת אומר שהם רבית גמורה אך היה לי מחלוקת עם הח' הש' הרב המובהק כמה"ר יוסף ן' לב זצ"ל שפע' א' היינו דיינים מעכ"ת ואני על ענין כזה ואני הייתי פוסק שהוא ר"ק ויוצאה בדיינים והוא פסק שאינו אלא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ומ"מ בין הכי וב"ה יש מיני קאמיי' שהם מותרים לגמרי ע"ד שכתב הריב"ש ורוב סוחרי שאלוניקי נושאים וכותבים בקאמייו ולהיות שיש כמה זמן מימי קדם שנפתח דרך הליכת הספינות משאלוניקי למצרים ומשם לשאלוניקי ואני הייתי מעכב מקצת אוהבים לבל ישאו ויתנו באלו הקאמייוש והיו משיבים לי שהח' הרב הגדול כמה"ר דוד ן' זמרה היה מתיר לאנשי מצרים ואולי משם יצא התר להם יהיה מה שיהיה אין לגנות לה"ר משה רוסו הנז' כי אפשר הוא יודע מה שעושה ויודע לעשות הקאמויו' באופן שאין בו עון אשר חטא וראוי לכל ישראל לדון את חברו לכף זכות. גם במה שכ"ת תופס עליו שהולך בנעילת הסנדל בי"ה ובט' באב מביתו לבית הכנסת גם בזה אני אומר שמי יודע אם הוא עלול מכאב הבטן או מדבר אחר וידוע מ"ש חכמים בברכות במשנה ברבן גמליאל שרחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ והשיב להם איני כשאר בני אדם אסטניס אני הרי שלא העמידו רבנן בדבריהם במקום חולי אפילו שאין בו סכנ' גם כ"ת כתב אלי לידע טיבו של הח' ה"ר משה הנז' שאשאל מפי הנבון ונעלה ה"ר יוסף אלמושנינו וגם את פי הח' הש' כמה"ר חיים עובדיא אשר לא יש זמן רב שכתבת אלי על זה החכם דברים אסור לשומעם אלא שעתה עתה כבוד תורתך מתארו בתואר חכם שלם כי האמת כן הוא מ"מ שאלתי את פיו ואת פי הנבון ה"ר יוסף הנז' ומעיד אני עלי שמים וארץ ששניהם כא' שבחוהו ואמרו שהיה אדם כשר מאד. גם על החכם השלם כמהר"ר פולאסטרו כתבת פסקך כדי להדיחו מעירך דברים תצלנה אזני בני אדם מלשומעם מה שלא יאמן כי יסופר שיכתוב אדם דברים כמותם וא"א להאמינם ואפי' אם ח"ו כ"ת היה מאמין אותם לא היה ראוי לעלותם על ספר. גם כ"ת בכלל הדברים היה כותב שלא למד ולא ידע אלא בליצנותא גם בזה כ"ת מכחיש המוחש כי הוא יודע וחריף טובא וכל זה עשה כ"ת כדי להדיחו ממקומך כי אין כונת כ"ת שיהיה שם יודע תור' ושידרוש או יתן הוראה במקומך וכל זה כנגד האמת כמו שכתב אליך לדעתי הח' הש' כמהר"ר יאודה בן הרב הגדול כמה"ר מאיר די פאדואה ואכתוב קצת דברי הפסק שכתב כדי שיוודע כ"ת שהגיע בידי הפסק שכתב הח' הנז' וז"ל זה כשני חדשים הגיע לידי כתב מעכ"ת ונדרשתי בו לגזור על החכם פולאסטדו שלא ידרוש וידין בפטרץ ואסור לו להורות בפני מעכ"ת וקבלתי ג"כ הקונטריס אשר חבר כ"ת על נדון זה ומפני טרדת בלימודי בישיבה עם התלמידים וחברים מקשיבים לקולי לא אסתייעא לי מלתא לעיין בו ועתה בימי הפסח שעבר ימי דמפגרי בהון רבנן נתתי את לבי לתור ולדרוש בקונטרי' האדון והנני משיב לו מפני הכבוד הנ"לד בדרוש זה לדבר זה יסלח לי האדון אם בעצ' הדין הבא בשאלה נטיתי מדעת מע"כת ורוח אחרת היתה אתי כי עם היות אהבת מע"כת חקוקה בלבי ע"פי חכמתו וחסידותו כאשר לשמע אוזן שמעתי האמת אהוב אצלי יותר ויותר ותיתי לי דאפי' לגברא רבא דכוותך לא מחניפנא ליה בדבר הלכה אלו הקדמת דבריו ולא ראיתי להאריך יותר אלא מה שכתב בסיום דבריו והם אלו ובזה אחר המחילה מהאדון אין שומעי' לו והשתיקה יפה מהדבור כלל העולה לדעתי הקלושה אם הבחור הזה ראוי להורא' אפי' אם החכ' הזקן המופלג בחכמה יותר ממנו הרבה כיון שלא למד ממנו אין דין רבו מובהק ומותר לו מדינא לדון ולדרוש ולהורות באותה העיר ואינו צריך לרשות הזקן ואינו בכלל תלמיד המורה הוראה בפני רבו דלא אמרו אלא ברבו מובהק דוקא ולא בראוי להיו' רבו מובהק ולדעתי אפי' משום ארח ארעא לית ביה אע"ג דקדם הזקן להורו' בכל הקהלות שבאותה העיר כיון שלא נטל הבחור עטרה לעצמו והקהל הם שבחרו בו וכב' בארתי טעמי בנמקי' ואין להכפיל הדברי' ע"כ דבריו ואני אומר שמחתי שמחה גדולה בראות דעת החכם הזה מכוונת לאמת ביראת שמים וכמו שיש לי זה כמה שנים כתבתי לא"י תו"בב לדרישת הרב הגדול מה"רר יוסף קארו זצ"ל שהח' השל' כמה"רר משה מטראנה היה מוחה בתלמידיו שלא יורו הוראה סדרתי פסק ארוך ע"ז שהדין היה עם הרב כמה"רי קארו זלה"ה שיורו מתלמידיו היודעי' וה' יודע כי כשידעתי מה שעשית נקמות להח' הש' כמ"הר מנחם הנז' רציתי לכתוב אלה הדברים וחזרתי ידי אחור יען לא תאמר שאני הולך אחריך לנגד רק עתה אלצני כח האמת כי אין ראוי עוד לחשות גם ראיתי מ"ש מהר"רי קולום ולה"ה בתשובותיו וז"ל שהרב היה יושב בעיר בראשונה זה כמה שנים והאורח בא עליו ולא שוה לו כלל ועפ"ז כתב שדיני ממונות יכול האכסנאי לדון ולמה ידחה הרב האכסנאי לפני הרב האחר מאחר שאינו רבו ויכוף אותו לפני מי שאינו ממוצע להם אבל בהוראת אסור כו' עד ומשום כך אמרו דלאו ארח ארעא לאורויי באתריה דחבריה ע"כ הרי דברי אלו מכוונים למה שפסק הה"ר יאודה די פדואה כו' ועוד כתב וחילק בכאן בין דיני ממונות לדיני חסור והתר כי אפי' באסור והתר לא כתב אלא לאו ארח ארעא הא אסורא ליכא כלל. עוד ראיתי לכתוב כאן מ"ש מהר"רי בעל ת"ה בכתבים הלכה למעשה וז"ל הכי כתב בסתם אפי' אם יש תלמיד חכם בעיר ולא חלק בין אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם אלא בכל ענין לא מצי מעכבי כו' עד ואני למדתי בישיב' של מהר"ר זארנון קיל ולי התיר מהר"ר מולי להושיב ישיבה לבד בנורנבערק אעפ"י שהיה מהר"ר כ"ץ כמה ימים ושנים קודם שבאתי כו' עד נר' לי שיש חזקה למהר"ר בורונה כמו להמהר"ר בכל דבר ויכול מהר"ר בורונה לנהוג נשיאותו ברמים הן לקבוע ישיבה לעצמו והן ליתן גטין וחליצו' וללמוד הוראות ושום אדם לא ימחא בידיה ע"כ ואני אומר שאשרי הדור שנמצא בימיו אוהב שלום ורודף שלום וכ"ת מרחיק מעל גבולו כל יודע ספר יודע להורות ומוצי' דבה עליה וא"כ איך יתן אדם האמנ' לדברי כ"ת וא"ת שלמה אנו נכנסי' בגבולך האמת כי כ"ת הכניסנו וכאשר כותבים דברים ערבים לחכך אנו חכמים וכ"ת מתפאר בנו וכשאנו מדברים דברים שאינם ערבי' לחכך כ"ת קורא תגר עלינו וכבר כתבנו שמה שכתבנו היה בחשבנו הנתב' היה מפטרץ ונמצא שאינו כן ומי היה עולה בדעת שכ"ת היה רוצה להשתרר בבני ליפאנטו בע"כ ובטל תקנתם שאפי' על טבח א' שהעיז פניו נגד הח' הש' כמהר"ר מאיר יוחנן כותב כ"ת עליו שהטב' היה זכאי יותר וכ"ת משבח לטבח ומשפיל לחכם מי יוכל להתאפק על אלה הדברים חלילה ואיך אפש' לכ"ת לחלו' על תשו' מהר"י קולום שכתבתי ועל תשו' מהר"רי בעל תרומת הדשן זצ"ל שכתבתי שאם הייתי מספר בכמה חשיבות היה מחשיב הרב הגדול מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסף טאיטצק זצ"ל היית תמיה אלא שאיני צריך להאריך בזה כי חסידותו ומעלתו מפורסמת סוף דבר שאני רואה כ"ת מכחיש המוחש בכל הדברים עד שכתבת שהדין ברור שהנתבע יש לו לילך אחר התובע והמנהג הבדו' בכל קהלות הקדש אשר בעיר שאלוניקי עיר ואם בישראל לילך התובע אחר הנתבע ומהר"ר קולון כתב שמי הוא שיטעה לומר כך יע"ש בתשובותיו גם בכתבי מהרר"י בעל תר"ה כתב שכן הוא הדין שאין להוציא הנתבע מבית דינו אפי' לב"ד גדול יותר ממנו וראה מ"ש הרמב"ן הביאו ב"י ח"מ סי' ק"א וז"ל כבר ראית שאני אומר שאין שטרות נגבין בב"ד דמילי נינהו אבל מה אעשה ואני רוא' שפשט זה בכל המקומות שב"ד שמין ומגבין אותם וכופף אני ראשי למנהג ישראל ע"כ ותימא ע"ז החכם שבכח מנהג סיסיליאני הרעיש כל הארץ ועת' מבעט במנהג מיוסד על דין היוצא מפי גאוני עולם ונהגו כן אל אלי"ם הוא יודע והוא ידינני אם כתבתי אלו הדברים כי אם מצד יראת שמים כי נהייתי ונחלתי לראות מה שכ"ת רודף לומדי תורה לפי שכ"ת ראה העם הנשמעים אליך ה' יכפר בעד ושלום כ"ת ישגא ויפרח ויתן בלבו לאהוב ולקרב אי זה חכם שיהיה מודה ועוסק בתורה לכבדם כי יכבדוך ודאי ושלום שלום ממני:
642
643שאלה ראובן לקח משמעון מעו' בתור' קאמביו לתת לשמעון ריוח ך' למאה וגם קנה ראובן משמעון כמה סחור' לתת לו ריוח ך' ושנים למאה ממה שקנה אותם שמעון וכן עשו חשבון ביניה' ועלו המעות מהקאמביו ומעות הסחורה עם כל הריוח ב' אלפים פרחים והתנו ביניהם שנתחייב ראובן הנ"ל לפרוע המעות הנ"ל לשליח של שמעון בויניצי' ומסר ראובן ביד שמעון הנ"ל בעד בטחון מעותיו כמה סחורות שהיו שוות כפל מהמעו' הנ"ל שיהיו משועבדות הסחורות ביד שמעון בעד המעות הנ"ל והיה התנאי שהיה חייב שמעון לשלוח הסחורו' המשועבדות הנ"ל בויניציא באחריותו של שמעון רוצה לומר שקבל שמעון אחריות מעותיו מכל אלו הסחורות מנמל ציידה עד נמל ויניציא וכן שמעון הנז' שלח הסחורות המשועבדות הנז' בשתי אוניות ויקר מקרה שהאוני' הא' נטבע בים והשנית נכנסה בשלום ונמכר אותה סחורה ונכנסו המעות ביד שלוחו של שמעון ועתה ראובן תובע משמעון כל המעות שנכנסו בידו מיד שלוחו מאותן הסחורו' שהגיעו בויניצי' באומרו שהתנאי היה ביניהם שיהיה אחריות הסחורות המשועבדות הנז' על שמעון וכיון שנטבעו חצי הסחורות שהיו שוות שנים אלפים פרחי' כמותם שאני חייב לך ושמעון טוען שאינו חייב לתת לראובן דבר מטעם שהוא מוחז' וכל הסחורות הנ"ל היו משועבדות אליו בעד מעותיו ואם נפסדו מחצית הסחורות הרי אני מוחזק בחצים אלו שבידי שהן משועבדות בידי ורשותי בעד חובי וא"ת שכבר קבלתי עלי אחריות כל הסחורות הנ"ל אם היו נפסדות כל הסחורות אז מטעם האחריות שקבלתי הייתי מפסיד גם אני כל מעותי עכשו שנעשה לי נס שלח נפסדו כל המעות הרי אני מוחזק באלו המעות שבידי ועוד טוען שמעון שבשטר הקמביו נכתב שיהי' שמעון על ידו העליונ' וכל דבר דמשתמע לתרי אנפי יהי' מובן לזכותו של שמעון וראובן טוען האמת הוא שנתתים הסחורות ברשותך לבטחון מעותיך בעד יוקרא וזולא אבל היה התנאי שאתה קבל' כל אחריות המעות עליך שאם היה כדבריך היה לנו לכתוב התנאי בפי' כגון שאם באולי יפסדו מחצית הסחורה שתוכל לגבות מעותיך ממה שיהיו קיימות היה כדבריך אבל התנאי הזה לא נכת' ולא עלה על לבנו ועוד טוען ראובן שאפי' אם היה כדברי שמעון לא היה מועיל לו דבר שהנה בנ"ד לא הצילו מאומה מכל הסחורות אשר נטבעו באותה הספינה שהיה בתוכה מחצית הסחורות ילמדנו רבנו אורנו וישענו המורה לצדק' ושכמ"ה ולא די שמקבל שמעון הקרן כולו אלא שגם הריוח רוצה ליק' ועוד טוען ראובן ששמעון קבל אחריות כל הסחורה הן מכלה הן ממקצתה שכן משמע מן השטר:
643
644תשובה
644
645איברא כי ענין קאמביו כיוצא בזה כתבתי זה כמ' ימים דהוי ר"ק וכל הנוגע בו יטמא ולענין חיוב האחריות עיקר אלו הדברים תלוי במנהג הסוחרים וכמ"ש הרמב"ם והטור בח"מ סי' קל"ב כתב בשם הראב"ד עמ"ש הרמב"ם בדין ב' שערבו לאחד כו' וז"ל והראב"ד השיג עליו וכתב אינו מחוור כלל שיפרע מאיזה מהם שירצה אלא לפי המנהג ולמדין ממנה' הגוים לישראל ע"כ. הרי אנו רואים כמה יפה כח המנהג שאפי' מנהג הגוים בענין ממון למדין ממנהג הגוים וכן דנין וכ"ש במקום שאין הדין ברור בתלמודא דידן ובפוסקי' אך צריך שיהיה המנהג פשוט וברור כדי ללמוד ולדון ממנו ובנ"ד נראה שהיה שטר ביניהם והנה השואל לא הראה השטר שאולי היה הדין מתברר מלשון השטר ועל כן לא ראיתי להאריך וחתמתי שמי הצעיר ומ"מ חוזרתי לומר כי קאמביו כזה הוי רבית קצוצה וכמו שהארכתי זה כמה ימים ושנים ואם לכל הפחות פשיטא שאין לשמעון ליקח ריוח כי יעבור ששה לאוין כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.
645
646שאלה ראובן שלח קצת סחורו' לשמעון וכתב לו שימכור הסחורו' וישלח לו המעות ושמעון הנז' מכר הסחורות קבל קצת גרוסוש וקצת לבנים והוציא אותם בעסקיו ובשעת המכירה היו שוים הגרוסוש מ"ה ובשעה שבא שמעון לפרוע לראובן עלה הגרוש לחמשים לבנים ורוצה שמעון לפרוע לראובן לערך חמשים הגרוסוש בטענה שאם יפרע לערך מ"ה הוא רבית וראובן טוען דלא שייך רבית אלא בהלואה והוא מעולם לא הלוה אותם לו ולא הרשהו שישתמש בהם ולא זקפם עליו במלוה ולכן צריך שיפרע לו המעות שקבל שלא היה לו רשות להשתמש בהם דלא דמי למפקיד מעות ביד חברו דמותרים להשתמש בהם דהתם כיון שהיה בידו להפקידם צרורים דלא ישתמש בהם והפקיד' מותרים יש לו רשות להשתמש בהם אבל בנ"ד דשלח לו סחורות וכתב דישלח לו המעות מעולם לא נתן לו רשות להשתמש בהם דמאי הו"ל למעבד וכיון שכן גזל הם בידו ומשל' כשע' הגזלה לערך מ"ה הגרוש כל הגריסיש שקבל בסחורה או לערך מ"ו אם קבל אותם לערך ההוא ילמדנו רבנו הדין עם מי ושכמ"ה:
646
647תשובה
647
648לעיקר הדין נראה בעיני שאין שמעון חייב לפרוע לר' אלא שיעור מה שהיו שוים הגרוש'יש באות' שעה כיצד אותה שעה באו ליד שמעון גרוש'יש עשרה והוציאם אז ערך מ"ה הגרוס' באופן שעלו הי' גרוסיס ת"ן אינו חייב אלא ת"ן לבנים אם יפרע בלבני' ואם בגרוס'יס ט' גרוס' ששוים ת"ן לבנים ולא מטע' רבית כמו שאבאר בס"ד אלא מטעמא דאמרי' במציעא פ' המפקיד אמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקר' שויא זוזא השתא שויא ד' תברא או שתיא משלם ד' מ"ט כיון דאיתא הדרא למרא בעיניה ההיא שעתא דקא שתיה לה או דקא תבר לה קא גזל מיני' ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה ע"כ וכן פסקו הפוסקים ז"ל וכיון שכן זה שמעון בשעה שהוציא הגרוס'י לצורכו נעשה עליהם גזלן וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביא' ב"י י"ד סוף סי' ק"ס וז"ל אם הפקידם בידו סתם אין הנפק' רשאי ליגע בהם כדתנן אצל ב"ה ב"כ וב"כ פי' בין צרורי' ובין מותרים לא ישתמש בהם ואם נשתמש ששלח בהם יד והוציאם נעשה גזלן ומשלם כשעת הגזלה ואם הותירו או פחתו לגזלן ע"כ נמצא זכינו לדין שראובן ששלח לש' שימכור וישלח לו מעותיו והוציאם שמעון לצורכו ולהנת' גזלן נעשה עליהם וכשם שאם הגרוס'יס היה הפחת על ש' גם עתה שהותירו הותירו לשמעון וכן ראיה מתשוב' הרא"ש ז"ל כלל צ"ד וז"ל מי ששלח יד בפקדון דינרי זהב והוציא שוב חייב לשלם דמים כפי מה ששוים בשעת שליחו' יד דכל מידי דשייך ביה יוקרא וזולא מיד כששלח בה יד נעשה עליו גזלן כו' עד הילכך צריך לשלם דמים לפי מה שהיו שוים בשעת שליחות יד ע"כ ואין לחלק זהובים לגרוס'יס כיון דהא והא אית ביה יוקרא וזה שעינינו ראו ולא זר כשם שעלה הזהוב כך עלה הגרוס'יס וזילי פרי בשביל העליה וא"כ שמעון שהוציא הגרוס'יס עשרה כמו שכתבתי ובאותה שעה לא היו שוים אלא ת"ן גם אינו חייב אלא ת"ן לבנים וכיון שט' גרוס'יס שוים ת"ן לא יפרע לו אלא ת"ן לבנים וכשם שאם היה רוצה היה פורע בלבנים ולא היה צריך לפרוע אלא ת"ן כנז' כך יפרע בגרוס'יס שלא יהיו שוים אלא ת"ן לבנים לא יותר כנז"ל ואמרתי שאינו מטעם רבית דהא ודאי לא אסרה תורה אלא דרך הלואה אם כסף כו' אבל ראובן אינו אלא גזלן ואם גזלן ירצה לעשות תשובה שלמה ולהסיר מעליו תלונת הנגזל שהפסידו כך וכך לע"ד שמותר לו ליתן ולנגזל לקבלם וגדולה מזו מצאתי במרדכי והביאו ב"י בי"ד סו"ס ס' וז"ל המעכב דמי שכירות חבירו ותובעו מה שהיה יכול להרויח במעות כתוב בהגהות פ"ח מה' מלוה שאומר ר' אליעזר מטוך שחייב ליתן לו ואין בו משום רבית והביא ראיה ואע"ג שרבו החולקים עליו היינו מפני שמחייבו ליתן בדין ועל זה פליגי עלי' ומ"מ אם הוא בעצמו שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו נראה בעיני דליכא איסור רבית הנלע"ד כתו"ח שמי הצעיר שמואל די מדינה:
648
649שאלה ראובן נטל משמעון בהלואה ג' אלפים לבנים בשטר ואח"כ אמר ש' לר' תשכיר לי בחצריך בית אחד ותנכה דמי השכירות בעד ריוח המעות והודה ראובן לשמעון והשכיר לו הבית לערך מ' לבנים לחדש ונכנס שמ' לדור בבית ועמד שמ' בבית כמו שבעה שנים ולא פרע ראובן לש' ריוח המעות מהלוא' הנז' גם שמעון לא פרע דמי השכירות מהבית לר' ועתה בא שמעון ותובע מראובן הג' אלפים לבנים שהלוה לו בשטר וראובן הנז' תובע משמעון שיפרע לו דמי שכירות הבית שהשכיר לו מכל אותם השנים ושמ' משיב ואמר שכבר נפרע ממנו השכירות בעד ריוח המעות שהיה לו לפרוע וא"כ יצא השכירות בעד ריוח המעות וראובן משיב ואומר כי אין לו לפרוע לו ריוח המעות בשני פנים האחד הוא הריוח שתובע ממנו שמעון והשני הוא כי הוא השכיר לו הבית לערך מ' לבנים והיא שוה ק' לבנים כי בעת שהשכיר לו הבית לערך מ' לבנים היה שוה הגרוס' מ' לבנים אבל עכשיו שעלו המעות ושוה הגרוס' שוה ג"כ הבית ק' לבנים וא"כ תובע ראובן שיפרע לו השכירות כמו ששוה היום הזה כי באופן זה הוא מרוצה לפרוע לו הריוח מהמעות אמנם אם הוא רוצה שיהיה ערך השכירות כמו שהשכיר לו לערך מ' לבנים אינו רוצה לפרוע בשני פנים כאמור כי השכיר לו בתחילה הבית לערך מ' לבנים היה בשעת שער הזול כי היה שוה לו לר' המ' לבנים כמו ששוים לו היום ק' לבנים ועתה כיון שנתייקרו השער רוצה ותובע ממנו השכירות כשער של עכשו ילמדנו רבנו הדין עם מי כי בכל אותם השנים לא נעשה הכשר ביניהם בענין הריוח שתובע שמעון מר' יורנו מורנו הדין עם מי ושכמ"ה ועכ"ז רוצה ר' לפרוע לו הריוח אלא שטוען שיפר' לו שמ' שכירות הבית כשער של עכשיו כיון שרוצ' שיפרע לו ריוח המעות:
649
650תשובה
650
651ענין זה יש בו להארי' ואין הזמן מניח לעשות כן לכן אקצר ואעלה להודי' כדת מה לעשות וזה החלי בס"ד ידוע כי חצר זה קיימא לאגרא הוי וא"כ אין אנו צריכין כאן לידע החלוק שיש בין חצר דקיימא לאגרא ובין חצ' דלא קיימא לאגרא הריב"ה ז"ל בי"ד סי' קס"ז הביא המשנה ז"ל המלוה מעות לחברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות כו' עד הלוני ודו' בחצרי דהוי ר"ק אי קיימא לאגרא אין חילוק בין אם אמר כן בשעת ההלואה או לאחר ההלואה שאין חלוק בין אם קצץ בשעת ההלואה להרויח לו זמן הלואה בשביל המתנת המעות והביא הנמקי שכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן דעת רש"י מאור הגולה ונמצא כל אלו הרבנים ז"ל שוים דנ"ד הוי ר"ק ויוצאה בדיינים כ"ש וק"ו שיש לנו לומר שינכה שמ' ולא יגבה השכירות ר' מש' ולא יגבה ש' החוב וזה דבר ברור מאד וכן ראוי לפסוק הלכ' למעש' אך אמנם נראה שהרמב"ם ז"ל חולק ע"ז וס"ל דלא הוי קצוצה אלא כשאומר כן בשעת הלואה ממש שכ"כ והרמב"ן חלק שכתב הורו רבותי שהמלוה לחברו ולאח' זמן תבע חובו וא"ל הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך הרי זה אבק רבית וא"כ מלתא דפשיטא שאם ר' יבקש ממנו ש' הג' אלפים שיבקש ראובן מש' כל דמי השכירות כמו שיאמרו ג' אנשים שמאים ששוה שכי' הבית שדר בה שמעון או מה שפיר' ביניהם שהם מ' לבנים ולא מבעיא לדעת רוב הפוסקים דסברי דהוי ר"ק אלא אפילו אליבא דהרמב"ם הוי דינא הכי וליכא למימ' דכיון דאליבא דהרמב"ם לא הוי אלא אבק רבית ואינ' יוצאה בדיינים שמה שדר כבר הוי הרבית דרבנן והשטר נימא דהוי קים וכמו שנראה כן דעת רש"י כמ"ש הר' מ"מ פ"ז מהלכות מלוה ולוה אך אמנם דעת הרמב"ם אינו כן אלא שאם לא פרע הקרן ינכה הרבית אלא שלא ינכה הכל אלא כמו שיראה לדיינים אך אמנם נראה בעיני דכיון דלרוב הפוסקים הוי ר"ק ויוצאה בדיינים והר"ם מודה במקצת בנ"ד בפה מלא אנו יכולים לפסוק לנכות לו הכל:
651
652ראובן קונה משמעון סכום כך ממעות לערך ע"ז המאה ונשא' לפרוע לו חצי הסך לט"ו ימים וחצי הסך לל' יום ובע' שנגמר המקח היה על הסכו' ולא נתפר' איזה מעות יפרע לו גרוס'יס או לבני' אבל כשהיה עסק ר' עם ש' פעמים אחרות והיה המקח בעד גרוס'יס וכשהגיע זמן הפרעון מהט"ו יום שהיה צריך לפרוע לו חצי הסך פורע לו בגרושיס לערך ארבעים לבנים שכן היה ערכם ובתוך הל' יום שהיה צרי' לפרוע החצי הנשאר הלך לו ר' ולא בא עד שנתים ימים ועתה שבא רוצה ש' גרוס'יס לערך מ' לבנים אע"פ שעכשו שוים יות' באמרו כשהגיע זמן הל' יום היו שוים לער' ארבעים לבנים וא"כ אתה הלכת ולא פרעת לי בזמני שהיו שוים לערך ארבעים לבנים ועכבת אותם בידך הו"ל כמו שנתתי לך הגרוס'יס לשמרם בפקדון וא"כ עכשיו רוצה אני גרוס' כמו שהיו שוי' אז שהם לערך מ' לבני' ומשיב ר' ואזמל שמה שנתתי לך גרום לערך מ' היה משום שלא היו שוי' אז יותר ממ' שכן היה ערכ' קצוב אבל אין הכי נמי שאלו היו שוי' אז יותר ממ' הייתי נותנ' לך כפי שווי' לכן ילמדנו רבנו הדין עם מי:
652
653תשובה
653
654עקר ושרש דין זה יוצא מהא דאמרינן בגמ' פ' הגוזל עצי' בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א"ל ואפי' כי אפיה א"ל אין כו' עד והא קא זילן פירי א"ר אשי חזינן אי מחמת טבעא זיל מנכינן ליה ורש"י פירש והא קא זילי פירי לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינו דומ' לראשונים והוי רבית ע"כ וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות וז"ל והיינו דקא' רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואי קא זילי פירי מחמת ההיא תוספת אפי' לא הוסיפו עלי' טפי מחומשא אע"ג דלא קא זילי פירי לא יהיב מיה' טבעא אלא כשיעורא דאית ליה מטבעא קמא וכ"ש אי קא זילי פירי דמנכי ליה כל ההוא טופיאנ' דהוסיף עליה עד גמירה וה"ה למלוה את חברו ופחתו ממנו והוא הדין נמי במקום שנושאים ונותנים בכספים של משקל ופחתו מן הכסף שנתן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא ופסק הרא"ש ז"ל כהרי"ף גם הרמב"ם ז"ל כן דעתו פ"ד מהלכות מלוה ולוה והגהה שם שכן דעת ר"ת וסמ"ג ועתה אפילו היה המשא ומתן שלהם בתנאי שיפר' בגרוס'יס כיון דזילי פירי מחמת שווי הגרוס' ומתחל' היו נותנים מדה אחת מקמח בגרוס' ועת' נותנים מד' א' ביותר בשביל עליית הגרוס' א"כ ודאי שלא נתחייב לו ליתן פרעון מגרוס'יס אלא נערכים כפי שווים עתה כיון דזילי פירי ואין לומר דליכא למי' הכי אלא היכא דאיכ' תוספת במשקל המטב' כפי מה שנרא' לפום ריהטא מדקאמר רש"י ז"ל נמצא משתכ' בתוספת ואינו דומה לראשונים דנר' דדוקא משום דאיכא תוס' במטב' הל"ה לא הא ודאי אינו כן דזיל בתר טעמ' דכיון דזיל פירי והשתא כדהוי רבית ועוד ראי' לדבר דענין רבית לאו בתוספ' משקל תלי' מלתא אלא בזיל פירי תליא דהק"ל דאסור ללות סאה בסאה וכתב הרמב"ם ז"ל פי' מ"מ וז"ל אסו' ללות סאה בסאה וכן בשאר פי' לא ילוה אות' עד שיעש' אותם דמים ואם לוה ולא עשה אות' דמים והוזלו מחזיר לו פירות במד' שלוה או במשקל ואם הוקר נותן דמים שהיו שוין בשעת הלוא' אעפ"י שיש לו מאותו המין או היה השער קבוע בשוק ה"ז אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבו' אלא לוה סתם ופורע כל זמן שיפרע ע"כ הא קמן שאעפ"י שסא' קבל וסא' פורע כתב שאם הוקר נוטל דמי' שהיו שוי' בשעת ההלוא' א"כ בנ"ד שהוקרו הגרוס' לא יתן לו אלא דמי' כמו שהיו שוי' בשעת המקח ואפילו לדברי הראב"ד שחולק על דין זה נר' לע"ד שאפשר שאינו חולק אלא עמ"ש הרמב"ם שאסו' מתחל' לעשון כן בקבעו זמן אבל אם נתיקרו וירצה הלו' לו' איני פור' אלא דמי' כמו שהי' שוי' עוד מוכרח זה מנ"ד בעצמו שכתב הרי"ף ז"ל וה"ה למלו' את חברו ופחתו ממנו והסכימו לדעתו הפוסקים המובהקים א"כ נר' בפי' שאפי' במקום דליכ' איסורא אית לן למיזל ולאשגוחי אם זיל פירא מחמת תרעא או מחמת מטבע דאי זילי מחמת המטבע לא יפר' לו אלא לפי הערך ששוים בשע' פרעון שהרי אם פחתו ויתן הלו' למלו' מאותו מטבע אין שם רבית אלא שבא הפסד ממון למלוה א"כ אית לן למי' דכל כה"ג אין אנו משגיחין אלא שלא יבא חסרון למלו' וכ"ש ללו' דאיכא איסורא דרבית וכל זה אנו צריכים לומר אם התנה המוכר עם הלוקח שיתן פרעון בגרוס'יש ואפ"ה אינו חייב לו אלא גרוש'יש בשומא ששוים עתה לא לערך מ' כמו שהיו שוים בשעה שלקח הסחור' מן המוכר כי אין התנאי מועיל אלא שיפרש באותו מטב' ולא במטבע אחר אבל שיתן לו גרוס'יש ערך מ' עתה ששוים מ"ה זה לדעתי הרי הוא רבית ואסור וכן קיים כל מה שאמרתי הרב בעל הטורים י"ד סי' קס"ה יע"ש והביא הר' מהר"י קארו זצ"ל בחדושיו בשם בעל הת' וז"ל אם היה התוספת בענין שיש בו יותר ממון או שהוזלו הפירות מחמת המטבע ועבר וקבלו כתב ב"ה די"א דהוי ר"ק וי"א דהוי אבק רבית ואין מוציאין ממנו נ"מ דלכ"ע פשיטא שאין מוציאין מן הלוה למלו' כל זה שהארכתי צריך ללמוד במקום אחר אבל בנ"ד שהמשא ומתן היה כפי מה שבא בשאלה סכום כך ערך ע"ז לבנים הק' א"כ פשיטא שאינו חייב ר' אלא לבנים לא גרוס'יס ואם כי פעמים אחר' פרע בגרוס'יס לא יחייב זה שפרע עתה בגרוס'יס כיון שלא היה התנאי כן כי זה דרך הסוחרים פעמים פורעים בזהובים פעם בגרוס'יס פעם בלבנים וכפי מה שיזדמן וא"כ הוא יפרע ר"ל הקונ' באי זה מטבע שירצה ואדרבא היה אפשר לו' שפעמים אחרות התנה עמו ועתה לא התנ' י"ל דאז היה מקפיד על הפקדון שהי' באותו מטבע ועתה לא איכפת ליה מ"מ בהא סליקנא ובהא נחתינא שאין ר' הקונ' חייב לשלם לו אלא באי זה מעו' שיוצא ואם ירצה לפרוע בגרוס'יס יתנם לערך מה ששוים עתה כ"נ לע"ד וכן המרדכי בפי' כמו שכתבתי והביאו ב"י י"ד סי' ק"מ וז"ל והיכא דאוזפיה ק' בק' אע"ג דאיקור בתר הכי מדאוריי' שרי דהיינו טעמא דהלואת סאה בסאה אע"פ שהוקרו חטים אינו אלא רבית מדרבנן וכן כתב בעל נמקי ע"כ כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינ':
654
655שאלה ק"ק ברוס' הסכימו הסכמה בענין המכס שעמד שלא ברצון המלך יר"ה שלא יוכל שום ישראל ליקח אותו יען נמשך הזק גדול ליהודים והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע את דבר ההסכמה הנזכר יהיה מחורם ומנודה בע"ה ובע"הב וקבלו הק"ק שלא למול את בנו ולא לקבור את מתו ולא להתפלל ולא לישב בתוך ארבע אמותיו ויהי היום ויקם איש א' מבני העיר ולקח המכס ועבר על כל ההסכמות הנז' עת' יורנו מורנו אם ניתן רשות לסוחרים השולחים סחורות' חוץ לעיר לשבוע שאינ' שולחי' מאומה אחר שזה המוכס אינו ברשות המלך ממש שמעיקרא לא היה רצון המלך לקחת רק מעט מזער בדרך באגי' ולא ב' למאה כמו שזה המוכס רוצה ליקח ונקרא מוכס העומד מאליו ונשבעים לו כדרך שנשבעים למוכסים כו' וגם יורנו מורנו שיש אנשים שמתפללים עם המוכס הנז' ומלין את בנו וקוברים את מתו ולא שתו את לבם ההסכמה הנז' מה דינם ומה עונשם ואם צריך הרחק' מהם יותר מן המוכסים דודאי הם מחזקים ידי עוברי עבירה וגם היו מוחי' ביד' ולא יתפללו עמהם בב"הכ ודאי שלא היו נכנסים עצמם במכס עוד יורנו מורנו אם יוכלו הק"ק להתיר ההסכמ' הנז' אחר שרואין שיש אנשים בני בליעל שעוברי' עליו ועושים בזדון הפך ההסכמו' אם יוכלו להתיר' אחר שכתוב בה חרם בע"ה וב"עהב:
655
656תשובה
656
657על ראשון א' תחילה אני אומר שאיש זה הור' לדעת שלא מבני ישראל הוא אחר שעבר על כל האלות והחומרות הנז' גם שבקש לאבד ממונם של ישראל דבר שלא הי' איש כזה יקבוהו לאום ומן הדין הגמור מותר לגזול ממנו המכס ולעשות כל אופני מיני תחבולות כדי שלא יקח מעו' ולא יהנ' מן המכס כי כאשר יעשה גמולו ישוב בראשו אך לענין השבוע' ירא' אני להתי' על הדר' שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה כלל שמ"ו שכתב אין טוב להשיב על דברים הללו פן יבולע לגוים ויאמרו בעלי תורה התירו שיעברו על שבועתם אך על גזל המכס אפי' יודע לבא חלול ה' דאדעתא דהכי נחתי ודרך העולם פשוט להסתיר הסחורות מן המוכס ויש להם ענשם ודי בזה לשאל' הא' ולשאל' הב' שיש אנשים מתפללים עם המוכס הרשע כזה לכאור' נרא' שדין זה יבואר בתשוב' להרי"בש ז"ל סי' ס"ב וז"ל אשר שאלת העובר על תקנת הקהל שכתוב בהם כל העובר יהי' מחורם ומנוד' אם יודיע לראובן ששמעון פרץ גדר אם חייב לנהוג בו נדוי:
657
658תשובה
658
659אין ספק שהעובר הוא מנוד' והי' מן הדין שינהגו בו דין מנוד' כל כל שידע בו שעבר אבל אחרי שלא נהגו בכך מעת' יש לומר שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא נתפסו במכשול עונו עד שיכריזו עליו ע"כ מכאן נרא' שאם אחר שעבר הכריזוהו עם היות שהוא מנוד' ומוחר' אות' שמתפלל עמו או מדברים עמו אינם נתפשי' באיסור החרם והנדוי עד שיכריזוהו הקהל ויאמר שליח ב"ד תדעו שפ' מנוד' ומחורם כ"נ מתוך תשובה זאת אלא שאני אומר שכאן שמן הדין אפי' בלא הכרז' חייבים לנהוג בו נדוי ומפני המנהג בהתר המנהג היה צריך לידע המנהג אם הוא פשוט בעיר ההיא כדי שנאמר שעל דעת כן גוזרין שלא נהגו בו דין מנודה עד שיכריזוהו. עוד אני אומר שדין הריב"ש נאמר בעובר על תקנת הקהל בהסתר ואין הכל יודעים בו כמו שנרא' לדקדק כן מלשון השאל' אך אמנם באיש כזה שלעיני השמש עובר על חרמות שנגזרו על העובר על התקנ' וביד רמה עובר דעתי הוא שעל איש כזה עוברים המתפללים ויושבים בתוך ד' אמותיו וחייבין להזהר ולנהוג עמו כדין מנוד'. וע"מ שנסתפק השואל אם יכולים הק"ק להתיר' הא ודאי שיכולים אם רוב הקהל מסכימים בכך ואם באולי הספק מפני שהזכירו ע"ה אין בזה חשש שלא הזכירו ע"ה אלא שהסכימו כל הקהל והנודר שמחרים עצמו בעולם הזה ובע"הב הוא דאיכא פלוגתא אם יש להתיר לחרם אבל בנ"ד לא דמי שלא קבלו שהיו הם מחורמים אם יתירו כמו שאמרתי וע"ז חתמתי:
659
660שאלה ראובן בע"ת יחיד מקהל א' ואותו קהל קבלו עליהם מרביץ תורה ונתנו בשכרו ששה אלפים כדי שיפרעו אותם כל יחיד כפי פרעונו בשאר מסים וכאשר הגיע זמן פרעון פרס המרביץ תורה הנז' שלחו אנשי הקהל שליח לבעל תורה הנזכר שיפרע סך כך שמגיע לו כפי ערכו לשלם פרס המרביץ תור' הנז' והוא סרב שלא לפרוע ער שבזה לשליח ושאל השואל מה דינו:
660
661תשובה
661
662אין לשום בע"ת להתנהג בכבודו עם בני אדם כמנהג אנשים רשים מדברי תורה כבר אמרו חז"ל כשהלמ' תורה דבורו בנחת עם הבריות מה העם אומרים אשרי מי שלמד תורה כמה נאים מעשיו הכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה א"כ אפי' היה השליח מאן דהוא לא היה לו לבע"ת להשיב לו דרך בזיון כמו שהשיב ואמרו חכמים ז"ל לפני עור לא תתן מכשול זה המבזה בנו גדול שגורם לבנו להשיא דברים נגד אביו ומחטיאו וכ"ש שיש לבעל תורה שלא יגרום להחטיא לשום אדם בזה שיהיו כ"ש בהיות האיש שליח הקהל ושליח החכם נר"ו שהמבזה שליח ב"ד הוא א' מכ"ד דברים שמנדין אותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל והביא הטור י"ד בשמו ויוצא ממסכת קדושין פ' עשרה יוחסין כעובדא דר' יהודה דשמתיה לההוא גברא אמ"ל רב נחמן מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דצער שליח דרבנן וראיתי תשובה להרשב"א ז"ל וז"ל והנשיא כופה ונותן רשות לדון ולהכריח וכו' עד וכן כל מה שיגזרו ויסכימו רובא של קהל בצרכי קהלם שכיון שכן עשו הרוב אפי' בע"כ של יחידים מה שעשו עשוי ובדבר שרוב הצבור יכול לעמוד בו לפי שכל צבור היחידים כנתונים תחת יד הרבים ועל פיהם צריכים להתנהג בכל עניניהם והם כאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך ע"כ
662
663נמצינו למדין שגדול היה עון הבעל תורה שביזה לראובן ממונה הקהל השליח מאתה ומהמרביץ תורה שביניהם ובר נדוי הוא ודאי ואין לממונ' עון אשר חטא כלל זה שכתבתי הדין דין אמת מ"מ ראוי לקהל יע"א לעבור על פשע ויתפייסו כשיבקש הבעל תורה אשר התחיל לבזות מחיל' וכפר' ויפרע מה ששאלו ממנו וה' יכפר בעד נאם הצעיר שמואל די מדינה:
663
664מעשה שהי' בק"ק לפאנטו יצ"ו מבררין מדי שנה בשנה ט' ברורים מהג' קהלות שבעיר לפקח בכל עסקי הקהלות הן במילי דשמיא הן במילי המלכות ומשביעים אותם בנח"ש להיות כל מעשיהם לש"ש מבלי שישאו פנים בשום דבר לאדם בעולם ועל פיהם מתנהגים עד תום השנה ואז מקיימים אחרים תחתם וזה כשנתים ימים או שלש בא מעשה בפני הברורים שהיו בימים ההם מספק איסור א' והברורים ההם הסכימו לאיסור אך היות חכם זקן גדול בחכמה ובמנין קרוב להם לא רצו להחליט אך יראו גם את דברו הטוב אם יסכים עמהם וע"כ כתבו למ"כת וכ"ת הורה להיתר וכאשר היה טעם ההיתר תמוה בעיניהם ובעיני רוב היודעים שבעיר שהשקיפו בענין ההוא כתבו הברורים ההם לחכמים אחרים בעלי ההוראה שבמקום א' ושלחו גם העדויות כלם שנתקבלו בב"ד גם פסק הרב המתיר נר"ו והשיבו החכמים השלמים ההם כלם לאיסור ונתגלגלו הדברים עד עצם היום הזה ועתה נפל מחלוקת בין הק"ק יצ"ו שקצת מהם ורוב היודעין שבעיר בכללם וגם מטובי העיר מסכימים להחמיר מכיון שהחכמים היושבים על כסא ההורא' שכתבו להם הסכימו לאיסור ובפרט שבהוראות החכמים ההם נתנהגו הקהלות האלה מקדם גם אחרי בא הרב המתיר הנז' במקומו' האלה קרוב אליהם ורבים מאנשי הק"ק יצ"ו וקצת מטובי העיר בכללם רצו לסמוך על ההוראת הרב המתיר הנז' באמור שהב' קהלות קבלוהו עליהם זה שני' ונותנים לו חלק' מהגבילה של הלובלים והאתרוגים והוא להם למורה אפי' שדירתו בעיר אחרת ואנו משרתי הק"ק יצ"ו אשר לעת מצוא בבא לפנינו בעל הריב לבקש מאתנו רשות כמו ב"ד קבוע שבעיר נתעוררנו ונשאננו ונתננו בינינו בדבר ההוא ועלה בהסכמת הרוב מתוך משא ומתן הכל שלא נכניס ראשינו להכרי' בדבר שאין בידינו ולא נתן רשות לנגד הוראת האוסר ח"ו גם לא נמחה בידו של בעל הריב אם ירצה לסמוך על ההיתר מניין שיש לו ע"מ שיסמוך ורבים מחזיקי' בידו וכן השבנו לו אז וגם בבא הרב המתיר פה וקבץ מעמד מקצת מהקהלות והברורים יצ"ו על ענין זה כן השבנו לכ"ת ברבים דרך כלל גם כי היו שם תשובות אחרות בפרטות אין צורך להזכירם ויהי אחר כל זה רצו קצת מכת המחזיקים בהיתר לחלץ חושים להחזיק ההיתר בכל תוקף וקבצו מעמד אחר ברוב עם והטילו חרם חמור והסמיכוהו בחרם אחר קדם לזה שהטילו אשתקד מטעם הרב המתיר באמור שהיה ברצון ורשות הברורים שעברו ע"פ כתב חכמי שאלוניקי נר"ו שכתבו אז שיש לסמוך על הרב הנז' נר"ו והם סלקו ידיהם ועל סמך החרם ההוא קיימו וקבלו מחדש וכתבו וחתמו שלא יורשה אדם בעולם לפצות פה ולצפצף בהוראת האסור עם היות אחד המיוחד שבחכמי שאלוניקי הנז' חזר ופי' דבריו וגילה דעתו לאיסו' ולא זו בלבד אלא שמלאם לבם להכריח גם לברורים שהם מקהלם להחתם ולקבל עליהם את חרמם נגד דעתם ורצונם ולאח' מהם שרצה לעמוד על עמדו להחזיק את דעתו הוציאו ס"ת להכריזו עד שהוכרח להחתם גם הוא באמור שהם הרבי' ושמכריחים אותם כמו יחידים מהשתי קהלות שקבלו עליהם למורה את הרב המתיר לא כמו ברורים שמינו להנהיגם ועוד מזאת נועדו לב יחדיו עלינו ג"כ ועל כל יחידי הקהל האחר החוששים להוראת האסור ושלחו את קצתם ובאו בקהל הנז' שבו המחמירים להכריז גם שם את החרם באזניהם בחזקת היד עד שהוכרחו לצאת מב"ה אשר ע"כ נזורנו אחור קצתנו לבל נפקח עוד בהנהגת הקהלו' יצ"ו עד יתנו סדר וסייג בתקון העניינים האלה ע"פ מורי התורה מכיון שהם בעטו בנו פן נהיה לבוז גם אנו גם כל שיתבררו אחרינו וגם כי טוענים הכת הנגדיים שלא בררונו עד ענייני איסור והיתר הנה הנהגת הברורים שעברו והנהגת הקהלות עמהם מאז ובפר' המעש' הנז' שהובא לפני הברורים שהיו בימים ההם יוכיח גם ההכרזות שהכריזו ובקשת הרשות מאתנו מבטלים טענה זו ועוד שדבריהם סותרים זא"ז יען הם אומרים שמצאו להם סמך להטיל החרם הזה היות הוטל מאשתקד ברשות ורצון הברורים שעברו שהבינו כן דברי החכמים שכתבו אז ועתה בהתברר לנו דעת החכמים ההם או לפחות דעת הא' המיוחד שבהם שפי' דבריו בביאור נגלה שהוא כנגד רצונם אומרי' שלא הובררנו על ככה זה בטל מעצמו אמנ' קצת מאת' טועני' עוד שהם הרוב והם אמרו והם אמרו והכל בידם לבטל דברי הברורים או לקיימם אשר על כן באנו בתחינה לפני הדר גאון תורתכם תורונו אם יש בדבריהם ממש מכיון שאין רוב היודעי' כרובם ואם הענין עצמו יש בידם לעשותו שלא יורשה המחמיר ליעץ את הרוצה לסמוך על רעתו שיפרוש ומאותו י"ת תהי משכורתכ' שלמה אמן. מר ונאנח יוסף כהן כמה"ר יעקב כהן ז"ל מתאבק באפר רגליכ' מזומן לעבודתכם שלמה הכהן בכמה"ר שבתי הכהן זלה"ה אליה גלמודי יצחק ריקלי. כי אראה חמס וריב בעיר בשנוי סדרי בראשי' חוקי תקנת הקהל ותורותיו ואני בעניי עוני המצאני בכלל מנוי כת הברורים האלה הנעלבים במעשה הנז' אמרתי חל עלי חובות סילוק לבל אטפל בהנהגת הקהלות ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לכל הברורי' שיתמנו בקהלו' האלה מעתה ועד עולם. ולמען לא יחשדני שומע שאני נכשל בהסתלקותי זה מבלי סמך התר גמרתי לגלות דעתי מה ראיתי ועל מה סמכתי להתיר לעצמי ולחברים מקשיבים לקולי ולעשות זה והיושבים על כסא ההורא' המה יביטו יראו בסומכי נפשי ואם אין בהם ממש להעמידני על עומדי ידינוני לשוגג כי לקיום והעמדת תיקוני הק' עשיתי יורוני ואני אחרי' אשוב' לי על עבודתי ועל משאי ואם ישאו דברי כנותן טעם לשבח או לפחות במה שהו' יתמכו בימין צדקי יגזרו אומר כדת מה לעשות ויקום ואבאר דעתי ואומר לע"דן דמה שעשו לכוף ליחידים ואין צ"ל לברורים עצמם דשלא כדין עשו אם מטעם תיקון מינוי הברורים אם מטעם הענין עצמו מטעם המינוי מלת' דפשיטא היא דכיון שביררום וקבלו עליהם כל מעשיה' בהנהגת הקהלות יצ"ו הן במילי דשמיא הן במילי מלכות כל מעשיה' קיימים דטובי בעיר הוו כעיר למה שהובררו כגדולי הדור בכל מקום כדכתבו כמה רבוותא ואע"ג דבפ' בני העיר אמר רבא לא שנו כו' אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כו' ש"ד דמשמע שצריך להיות במעמד אנשי העיר ר"ל שיהי' הדבר ידוע להם כגון שמכר בפרהסייא ולא מיחו היינו דוקא ז' טובי העיר שלא הובררו מכול' אבל טובי העיר שהובררו מכל אנשי העיר להנהיגם כנדון דידן אפי' עשו שלא במעמד אנשי העיר מעשיהם קיימים אפי' היה יחיד שהוברר על כן וכדכתב ראבי"ה בתשוב' הביאה המרדכי פ"ק דב"ב וראייתו מהירושלמי דפ' בני העיר דגרסינן התם ג' מבני הכנסת כב"ה ז' מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אי בשקבלו עליהם אפי' יחיד נמי ואי בשלא קבלו עליהן אפי' כמה אלא כי אנן קיימין בסתם ע"כ וכיון דבסתם דהיינו שלא קבלו ולא מיחו מעשיהם קיימים כשקבלו אפי' עשו מעצמן דלא ידעו אנשי העיר מעשיה' קיימים וכן בכל עסקי הקהל מכיון דבידם להפקיע ב"ה מקדושתו ואפי' ב"ה דכרכים דיש חלק לכולן כדכתב בתשובה הנז' ואפי' דאיכא למידחי דמעשיהם קיימים דוקא אם לא מיחו רוב הקהל אבל בנ"ד שהם אומרים שהמוחים הם רוב הקהל יצ"ו והם אמרו והם אמרו לאו כל כמנייהו דטובי העיר נגד' אם לא דמסתפינ' הוה אמינא דדמו לדיינים שקבלום בעלי הריב לדון ולפסוק ביניהם בכל עסקיהם דלא מצו לאשתמוטי מבלי הסכמת שניהם כל שקבלום באחד מדרכי קיום הקבלה ה"נ שקבלום בהסכמ' וקיום החומרות כמנהג הקהלות יצ"ו לא מצו אפי' הרוב לאשתמוטי כל זמן הגבלת מנויים ממה שיסכימו כיון דאיכא מהקהלות יצ"ו שרוצים בקיומם ובקיום הסכמתם ואין מנהג ידוע בין הק' שיבטלו הסכמת הברורים שקבלום עליהם כבר ומנום להנהיגם כשהרוב מנגדים כי לא נשמע כזאת לפנים ואף על גב דמתשובת ראבי"ה הנזכר לעיל משמע דהכל תלוי ברוב כדאיתא בעבודה זרה דאין גוזרים גזרה על הצבור כו' מקרא דהגוי כולו מנינא בתרוצי למילתיה ולפרושי ההיא דאין גוזרין גזרה כו' מ"מ אפ"ת דיפה כח הרוב ככל והם אמרו והם אמרו ומה לי בתחל' מה לי בסו' אפ"ה היו צריכים להתיר קודם הסכמת קבול מעשי הברורים שקבלו עליהם בתחל' ואח"כ לכוף וכ"כ הרא"ש ז"ל כלל ז' תשו' ד' ז"ל קהל שהסכימו ועשו תקנה בחר' ושוב נמלכו לעשו' תקנ' אחר' ולא הזכירו להתי' החרם לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל שעברו החרם כו' ואע"ג דמסי' דמ"מ התקנ' הב' קיימ' היינו התם שהתקנ' היה אפ' לשנות' ולעשות האחר אבל בנ"ד טעמ' רבה אי"ל להוכיח דאף מטעם עצמות הענין אין בידם לעשות כאשר נבאר ב"ה אמנם עתה לא אכפת לן אלא לומר שלא יפה עשו וגרמו מכשול לעבו' על ההסכמה שלא שמו לב לבטל' ולדידם שאומרים שכפיית' קיימת עכ"ל שנבטלה הסכמת מנוי הברורים וקבלת מעשיה' וכיון שכן אנו כדין נסתלקנו מלפקח עוד בעסקיהם וליכא למימר דבנ"ד לא עשו הברורים כלום עד שנאמר שלא יפה עשו הרוב שכפו אותם להסכים בהסכמתם דאע"ג שלא השיבו לבעל הדבר כשבא לבק' מאתם רשות אלא שאינם מכניסי' ראשם להכריח לא כדברי האוסר ולא כדברי המתיר ושאם יחפוץ לסמוך על ההיתר שאינם מוחים בידו וכן אמרו ג"כ כשהשיבו ברבי' לרב המתיר נר"ו מ"מ כבר גילו דעתם וגם בפי' אמרו פעמים רבות שהסכמת' היא לבל יכופו לחוששים להוראת האיסו' שלא יפצו פה לצפצף בו לעת הצורך כגון אם יהיה נשאל ממי שיחפוץ לעשות מעשה על פיו וזה לכבוד הר' המתיר ורוב העם הנגררים אחריו שלא רצו להרחיב פה ולפרסם דעתם ביתר על כן ועל טענת' שלא הובררו הברורי' על עניינים כאלה שה' מאיסור והיתר הנה לשון ההסכמ' במנויי' כולל כל מילי דשמייא ומתנהג' כיתות הברורי' שעברו והנהגת הקהלות עמהם בהגיש תעצומות כל דיניהם בפניה' ובפר' הדין עצמו אשר עליו נפל תגר זה וממה שהכריזו ע"ז והבאים אחריה' נראה בהדיא דלכך הובררו וכן הנהיגו ובפרט מסמך הסכמתם להטלת החר' שאומרי' שהיה ברשות והסכמ' הברורי' שעברו כמבואר בשאלה ביטול טענה זו מבוארת מאד. העול' מכל האמו' דאפי' לדעת' שהם רוב ושבידם לעקו' ולנטוע לא כן עשו כ"ש וק"ו שלפי האמת אף כי הם רוב מניין נפשות לאו רובא מקרו בנדון זה שאינו תלוי בלשון הרבים ולא אמרו האומרים דבתר רוב נפשות אזלינן בדבר התלוי בהבנ' דברי המורי' כנ"ד דבהאי ודאי יודו דבתר רוב דעות היודעים אזלינן וכדכתב הרא"ש גבי ממון כלל ז' סי' ג' קהל שמטילי' חרם אם הוא על עסקי ממון הולכים אחר רוב ממון כההיא שייר' המהלכת במדבר ועמד עליה גייס כו' ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מעוט המס יגזרו על העשירים כפי דעתם ע"כ וכ"ש שלא יתכן שרוב הנפשות שאינם יודעים ספר יגזרו חרם על היודעים כפי דעתם. ואם כה יאמרו שכח רובם הוא דעת הרוב שאומרים שכבר קבלוהו עליהם זה להם שנים. הנה זה גלוי ומפורסם הוא שהקהל הג' שהוא הגדול באיכות בב' הקהלות האחרים לא קבלוהו וגם הב' קהלות שאומרים שקבלו אין קבלתם אותו בשום כתב ומכתב אלא שנותנים לרב הנז' נר"ו חצי הגבילה מהלולבים ואתרוגים שהיא לחלקם וכמה יחידים מהקהלות ההם שאומרים שלא קבלוהו אלא שמפני שלפעמים שהוא בא פה דורש ומיישיר את העם נותני' לכ"ת גם הם חלקם מהגבי' לה הנז' אשר מהבל ימעט וכל תקוני הקהלות האלה ומינוי הברורי' הם לכל הג' קהלות יחד ולא יוסדו להיותם מתנהגים לדעת הרב הנז' כי הוא בפטרץ ושם ביתו וא"כ איך יוכלו להכריח מכחו לברורי' עצמם שחוששים להורא' חכמי שאלוניקי נר"ו ובפרט הוראת רבנו הגדול כמהר"ר שמואל די מדינה נר"ו שפי' דבריו גם אח"כ וזה לנו כמה זמנים שעל פי הוראתיהם אנו מתנהגים וכל הקהלות האל' עפ"י הוראתם עמדו נגד הוראת הרב נר"ו הנז' והוציאו ממון מהקהלות של פטרץ שבאו פה בזמן החירום לפסי העיר ואם איזה פעם שאלו את פי הרב הנז' היותו קרוב וחלקו לכ"ת כבוד כראוי לא משום זה תחוייב קבלתו עליהם עד שיכופו מכחו למי שיחוש להוראת מור' אחר שיור' כנגדו וכיון שכן הוא אפי' לדעת' שאומרים שאין אח' מכל חכמי שאלוניקי נר"ו שאוסר זולת כמהר"ר שמואל הנז' נר"ו כי האחרים נסתלקו שסמכו על הרב הזה נר"ו מ"מ כיון שיש גדול א' שאוסר עפ"י רוב יודעי העיר היה ראוי להיות הדבר נדון אם יכופו על ההיתר או לאו אפי' לסברת שהרוב כופין בכיוצא בזה והואיל ולאו רובא דיודעים הוו לא היה בידם לבטל ולשנות הסכמת הברורים שקבלום ובפרט שהשביעום בנקיטת חפץ כמנהג הקהלות האל' כ"ש לכופם לעבור על דעתם שגילו לש"ש עפ"י השבועה שהיו מושבעים. ועתה נבאר שגם מטעם עצמות הענין לא כן עשו שלא הותר להם להכשיל למי שדעתו לאסור אף כי לדעתם הוא היתר גמור שהרי בפ"ק דיבמות נחלקו בגמ' אם עשו ב"ש כדבריהם או לא בצרת הבת וכל שאר הדברים שנחלקו ומסיק התם דעשו ואפ"ה לא נמנעו מלישא נשים ב"ש מב"ה וב"ה מב"ש ומלעשות טהרות אלו על גבי אלו משום דהוו מודעי להם ופרש"י א"כ נרא' שאסור להכשיל הא' את חברו במה שהוא אסור לדעתו אפילו שלדעתו של זה חברו טועה הוא ואינו אלא היתר גמור ולא עוד אלא שראוי לנהוג חבה ודיעות שיודיענו מתיר עצמו מבלי שישאל לו האוסר לקיים מקרא דהאמת והשלום אהבו כדתני התם בברייתא אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה כו' לא נמנעו כו' ללמדך שחיבם וריעות היו נוהגים כו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ר' שמעון אומר נמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הספק ומסיק בגמ' לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם ופירש רש"י מן הסתם כל כמה דלא מודעי להו לא פירש רש"י מסתמא כו' הרי שהם מעצמם היו מודיעי' לאוסרים שיפרשו מהם: וליכא למימר דכולא מלתא משום אהב' וריעות הוא דעבדי ומודעי דמן דינא ליכא איסורא אפי' דלא מודעי להו גם אחר שישאלו' דבגמ' מוכח דההודע' מעצמם דוקא היא החב' דעל מאי דמסיק לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם כו' קפריך תלמודא ומאי ק"ל דאהב' וריעות נוהגים היינו רישא פי' מקמ"ל ר"ש במה שאמר נמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הסתם אי לאשמועינן דאהב' וריעות נוהגים ע"ד שלא היו שואלים אלא מן הסתם היו נושאים נשים אלו מאלו היינו רישא דבריש' קתני ללמדך שחיב' וריעות נוהגים והיינו שהיו מודיעים אותם מעצמם ולא נמנעו מן הסתם ואי איתא דגם ההודע' אחרי השאל' אינה אלא משום חבה אבל איסורא ליכא א"כ מאי קושיא הא קמ"ל ר"ש דמרישא משמע שהחיבה והריעות שלמדנו שהיו נוהגים אינה אלא שהיו מודיעים האמת כשהיו נשאלים ואתא ר"ש לטפויי שהיו נוהגים חבה יתיר' והיו מודיעים אותם מעצמם ובכן לא נמנעו מן הסתם אלא ודאי מדפריך היינו רישא נר' דמשמע ליה דאין חבה וריעות אל' כשמודיעים מעצמם כדר"ש ובלאו הכי דינא הוי והיינו דמשני הא קמ"ל דכול' ר"ש היא כלומר דר"ש לפרושי הא הוא דאתא וכול' חדא מלתא היא:
664
665עוד מצאתי ראיה בכדומ' לזה בתשו' לכמהר"ר לוי בן חביב ז"ל סי' קכ"א שכתב בעל א"ח בשם הר"אה ב' ת"ח בעלי הורא' שאחד אוסר וא' מתיר והמתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחבירו האוסרו אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואע"פי שיודע בחבירו שאסור לו לפי דעתו ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסר דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר לו לא כדאמרי' בפ' כ"ה חס ליה לזרע' דאב' בר אבא דלספי לי מדי דלא ס"ל עכ"ל ומהו' לוי הנז' הער' קצת הערות בדברי הרא"ה ובגוף ההלכ' הקש' ותירץ בדרכים ואופנים שונים ולמען תהי' הראי' נכונ' עד לא ישאר מקום לחולק שיחלוק נישא וניתן מעט במה שנרא' שיש להשיב בדברי מהר"ר לוי ז"ל ואופני מרכבות עוז חכמתו אחרי המחיל' ונטיל' הרשות מגדולות וקדושת תורתו יען לקוצר השגתי נר' שיש בהם מהדוחק מה שלא נעלם ולהקל מהטורח אעתיק לשון הגמ' פ' הנז' רבי אלעזר הוה קאים קמי' דמר שמואל אייתו לקמי' דגים שעלו בקער' וקאכיל בכותח יהב ליה ולא אכל אמר ליה לרבך יהבית ואכל ואת לא אכלת אתא לקמי' דרב א"ל הדר ביה מר משמעתיה א"ל חס ליה לזרעא דאבא בר אבא דלספי לי מידי דלא ס"ל ע"כ. והקש' מהר"ר לוי על דברי הרא"ה אדיליף מרב לאיסור משום דאסהיד על שמואל דחס ליה כו' נילף מדברי שמואל גופי' ומעשיו להתירא ואע"ג דהכא האיסור ניכר מ"מ ממאי דהו' טרח שמואל להאכיל לרבי אלעזר בטעות שהי' מטעהו ואומר לו לרבך יהבית ואכל דמי לאין האיסור ניכר וה"ה דשרי להטעותו באין האיסור ניכר. ודרך אגב אומר דיש מקום לחל' בזה דדוקא להטעותו בגוף המעש' שיאכלינו דבר שאסור לו לפי דעתו בהעלם ממנו האיסור עצמו יליף הרא"ה דאסור אבל להטעותו שיחזור מסברתו שלדעתו של זה חבירו האוסר טוע' הוא היה אפ"לו שאין זה אסור הואיל וגוף האכילה עתה לדעת ב' בהיתר היא וא"כ שפיר קיליף הרא"ה מדברי רב לאיסורא ועדיין הי' אפ' למיל' לדברי שמואל מעשיו כהיתרא בהטעותו לחזור מטעותו אם היו דברי שמואל כפשטן אלא דדברי שמואל אינן כפשטן מן השקר הבדוי להטעות בהן החכמים מסברת' כי הדבר מעצמו נר' מכוער ומגונה ולא נמצא כן לא' מחכמי התלמוד' גם ההער' הב' מבוארת מאד כי תשו' רב דאמ' חס ליה כו' אינ' מעין השאל' דשאל מיניה ר' אלעזר אי הדר ביה מר משמעתי' ועכ"ל דאחר שהשיבו רב דלא הדר ביה נסתפק לר' אליעזר דילמא האכילו שמואל ורב לא ידע וע"ז באר התשוב' דחס ליה כו' והגמר' לא חש להביא כל הדברים. אמנם מה שהקש' בגוף ההלכ' והי' זו שהזכרנו דא"א דדברי שמואל יהיו כפשטן מן השקר הבדוי להטעות את רבי אלעזר מסברתו עדין צריכה תקון כי מה שהשיב בדרכו הא' דמה שאמר לרבך יהבית ואכל ר"ל מפני שחשב דהדר ביה רב לכן אמר יהבית או שפירושו אילו יהבית הלשון דחוק מאד עד שרבי אלעזר הבין מדבריו דיהיב ממש והי' לו לשמואל ליזהר בלשונו שלא יטעה ויחשוב שרב אכל ויאכל גם הוא ואח"כ ימצא שהטעהו בדברי שקר מה שאינו נאות לאיש כמוהו גם טעמא דכתב דמשום האי מלתא דרב לאו בפי' אתמר אלא מכלל' דההוא סיפא אתמר כדאיתא התם ולהכי חשב שמואל דרב הדר בי' והוה אכיל דשאני סיפא דנפיש מרריה טפי לפי' התו' שפירשו מאי דקאמר בגמרא ולא היא שאני סיפא כו' שהכונ' בו דמכאן אין להוכיח אבל הוא בפי' אמרה כדמוכח בסמוך אין טעמו עומד דכיון דלאו מכללא דסיפא אתמר אלא בפירוש אמר' ממאי אסיק אדעתי' שמואל דרב הדר ביה גם לפי' הר"ן שפירש דלמדחיי' לדרב גופי' הוא דאתמ' איננו מספיק דאע"ג דתלמוד' דחי לדרב דשאני איהו גופי' דלא סבר מבתחל' דשאני סיפ' ממאי דהדר ביה. גם בדרכו הב' באופן הא' דיהב לרב ואכל ממש דגים שעלו בקערה בכותח אלא שלא הי' האיסור ניכר ויהב ליה משום דסבר דהדר ביה ק' טפי הא דאמרן דבמ' סמ' דהדר ביה שהאכילו ותו ראייתו לר"א מדל' דקד' רב דילמא עלו בקער' אינה ראי' דמשום דדינא הוא שעל המאכילו מוטל להודיעו לכך לא דקדק ואם נאמר דלשמואל לא ס"ל הכי א"כ נפלנו במה שברח ממנו בתחל' שכת' דלא ניחא ליה לאפושי פלוגתא בכי האי ותו אפי' נימא דלשמואל על האוכל לדקדק מ"מ משום חיבה וריעו' הי' לו לשמואל להודיעו כההיא דב"ש וב"ה ואע"ג דשמואל משום דסבר דהדר ביה רב סמך ולא הודיעו מ"מ ראייתו אינה ראי' דר' אלעזר יאמר דמשום דסמך על שמואל שינהוג עמו חיבה וריעו' לא דקדק רב וכן נמי באופן הב' אין ראייתו ראי' הא דלא דקדק כדאמרן ע"כ נר' לומר בתקון הלכ' זו דמ"ש שמואל לר' אלעזר לרבך יהבית ואכל לא אמר כדי להטעותו להאכילו מאי דלא ס"ל חליל' אלא מפני שנסתפק על רבי אלעזר בהאי איסורא דאסר על נפשיה אי דידיה אי דרביה וליה לא ס"ל אמר כן לנסותו כי הקפיד שמואל על זה דאי משום יקרא דרב הוא דעבד וליה לא ס"ל לא ה"ל למיעבד הכי דהואיל ולא הי' בפני רב הי' לו לחוש ליקרא דשמואל שהי' בפניו שגם שמואל הי' רבו מדהו' קאי' קמי' ומשמש בסעוד' כדפר"שי וכדי שלא ישנה ר' אלעזר לומר דלדידי' נמי הכי ס"ל אע"ג דלא ס"ל אלא כדי שלא יקפיד עליו שמואל כמו שהקפיד בא אליו לנסותו בחכמה לדעת את אשר בלבבו ואמר לו לרבך שלמדך דין זה יהבית ואכל ועם זה עמד על תוכן אמיתת מה שבלבבו דאי משום יקרא דרב הוה דלא הוה בעי למיכל השתא הוה אכיל וליכא איסור' כלל דאדרבא ליקרא דשמואל שלמד גם לפניו כדאמרן ה"ל למיכל ואי משום דלדידי' נמי ס"ל הכי ודאי לא הוה אכיל דאי הדר ביה רב ואיהו עד השת' ס"ל הכי שויה עליה איסורא והיינו דלא אכל ר' אלעזר עם כל דברי שמוא' שאין לומר שחש' ולא האמינו ואין דוחק לומר דסבר התלמיד מאי דלא ס"ל לרביה דהכי איתא התם דרב הונה ורב חייא בר אשי הוו יתבי אתרי גיסי דמברא כו' ואמר מר לחברי' יתמא עבד רבך הכי כו' והשיבו אנא כפלוני ס"ל ותרוייהו דלא כרבם ואע"ג דהתם כל אחד סומך דעתו על גדול אחר והכא ר' אלעזר דלא כרב ודלא כשמואל הכא לחומרא הוא וש"ד ובה' נסתלקו כל הדוחקים ואין בזה גנאי ולא זרות היכי נפיק שיקרא מפומיה דשמואל הואיל ותכלית השקר אינו אלא לעמוד על האמת כנז' בדרך נסיון להוציא מלבו מאי דקפיד עליה אלא שעדיין יש מקום לחלוק בזה ולומר דמאי דאמר רב חס ליה לזרעא כו' אינו אלא ממאי דהוה קים ליה בגויה דשמואל ממדת חסידות וכדמוכח מההיא דב"ש וב"ה דהא דלא הוו ממנעי מן הסתם לאו מדינא אלא מטעם החיבה שהיו נוהגים זה בזה וכיון שכן מהכא ליכא למילף איסורא נ"ל דהכא אינו אלא דמדינא הי' לו לשמואל להודיעו מעצמו דהואיל והוא הי' מזמין לו לאכול ודאי אם הי' מזמין מן האיסור לא הי' מכשילו בידים ושאני ההיא דב"ש וב"ה דכיון דהאיש חוזר על האשה אליו לחקור על הכשרות ולאו על המתירים להודועי נפשייהו למימר פסילנא לכון תפרשו מנן אלא מפני החבה שהיו נוהגים א"כ שפיר יליף מהכא נמי איסורא הא קמן בראיות ברורות שגם מעצמות הענין בלבד מבלי היות דעת הברורים כנגד' לא עשו כן לבלום פי כל אשר יצטרך להודי' הדבר כמו שאמרנו שאם בעבור שלא יצא לעז כבר השיבו כמה פעמים שכל המכוין להוציא לעז יענש אך לא המכוין לאפרושי מאיסור לכל הנשמע להם ומכיון שמעשיה' כנגד הדין בחזק' נר' דהסתלקות הברורים כדין הוא ואדרבא אם יטפלו בהנהגתם עם כל עשוי להם לא טוב הם עושים עד יותן סדר נכון עפ"י מורי התור' לגדור בפני הפורצים כי הדבר ידוע לכל באי שער עירנו שד' או ה' אנשים הם המסיתים והמדיחים ומחרחרים ריב בין הקהלות יצ"ו ובכן יבושו כל הנחרים בם וצדק ושלום יהי' בשערינו את זה ראה לבי ועשיתי וזה חזיתי ואספרה לבית דינכם הצדק ואם המצא תמצא עול' בשפתי ובדברי אין בם מועיל רוח מבינתכם עליה' יחלוף ישאם חל ארץ לא איש וסערת שיחה קלה היוצאת מפי קדושתכם תפיץ אותם והיו כלא היו ואם דבר הש' בפי אמת ימין עז חכמתכם תסעדם וענותכם תרבם והיו וכסא כבוד מרום קדושת תורתכם ירום ונשא וגבה מאד. מיחל ומצפה גשם נדבות מטרות עז תשובתכם הרמתה משתחו' מרחוק נושק הרצפ' תח' רגלי כסאי שלומכם הצעיר ביוצקי מים על ידיכם משה רושו:
665
666החכם הש' דורש טוב לעמו ויהי' י' עמו ראיתי כל דבריך וה' היודע והוא עד כי חפצתי לעשות רצונך רצון שוכני סנה ולא רצונך לבד אלא רצון כל מבקש ממני דעתי הקצרה רק לסבה גלויה וידועה אין צריך להאריך בה אני מונע עצמי כל האיפשר אלא שעת' לא יכלתי להתאפ' להפצר' הח' כה"ר יעק' ערמה נר"ו גם כי רע עלי המעשה שימצא בדור הזה איש עושה עצמו ראש גולה או נשיא בישראל כרבן גמליאל שגזר על ר' יהושע לבא אצלו במקלו ותרמילו בי"ה שחל בחשבונו כאלו לא כן איך מצאו ידיהם ורגליהם ק"ק ליפנטו יע"א לבטל דבר ממה שיצא מהסכמ' הממונים נבררו מן הקהלו' והרי הרא"ש כתב וז"ל כבר השבתי לך שכל דבר שהקהל או טובי העיר שנמנו מדע' הקהל מסכימים א"צ קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורי' דמו ע"כ מכאן משמע בפי' שאין כח אפי' בכל הקהל לבטל מה שיסכימו הברורים שהרי כתבו כתב שדבריה' ככתובי' וכמסורי' ואחר כתיב' ומסירה שוב אין תקנה עוד כתב הר"ן ז"ל הביאו ב"י בהלכו' ב"ה שהעמידו עליהם ז' טובי העיר לפקח על עסקי ציבור הילכך אפי' שלא קבלו עליהם בפי' מכר דברים אלו א"ה ממכרן ממכר שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה וב"ה לא עלת' לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעת' ולא תועיל מכירתן אלא אם נטלו מבני העיר בפי' קמ"ל ע"כ למדנו כיון שהובררו לפקח על עסקי צבור אפי' סתם יש בהם כח אפי' בלא דעת הצבור אפי' בדבר חמור ואפי' בדבר שכפי הנר' לא עלה בדעת כ"ש וכ"ו בדבר קרוב אל הדע' מאד כנדון הזה שלפנינו שיש הוכח' שנתמנו על מלי דעלמא ועל מלי דשמיא ואפי' היו הברורי' המתירים ואחרים באים לאסור עאכ"ו בהיות הדבר להפך שלא היו רשאים הקהל לשנות דבר ממה שהסכימו הממונים ואם אמר שהם הברורי' שאלו את פי הח' נר"ו ג"ז מיושר לבב והנהגתם כי חשבו יתן טעמא דמוכח לדבריו אח"כ שלא כן היה שלא נכנסו דבריו באזניהם חזרו לסברת' להחמי' כ"ז מיראת י"י על פניהם להנהיג עצמם עם הצבור ביושר כל האיפשר אשר על כן אני אומ' דלא מיבעיא אם הסכמת הצבור בברירת הממונים וקבלתם היה בכח חרם שאז הצבור נכשלים אם עשו דבר נגד מה שהסכימו הברורים אלא אפי' שלא היה שם חרם אין להם לצבור לבטל דבר הסכמתם וכתב הרשב"א ז"ל בתשו' קצרה וז"ל הצבור יכולים למנות עליהם ב"ד אע"פי שאינו ראוי מדין תורה כערכאות שבסוריא ע"כ א"כ אחר שיכולים פשיטא שמה שעשו עשו שאל"כ מה הועילו הצבור בתקנתם כיון שאם יעשו הברורים ויבטלו הצבור אח"כ נמצא מעשה הברורים כקוף בעלמא הדבר פשוט מאד לע"ד וכ"ז הוצרכתי לכתוב אפי' בתת להם טעותם כי כפי האמ' במקום שיש בין הממונים יודעי ספר ומביני מדע א"צ לבקש טעמים כי הדבר פשוט שאין לבדוק אחר מה שכבר עשו שאם באנו לבדוק אחר כל ב"ד שבכל מקום ומקום מי יודע אי זה יכשר אלא ודאי אית לן למימר שכל עוד שהובררו אלו הממונים מכל הג' קהלות וקיימום וקבלום עליהם שוב אין לבטל כח מעשיהם וכ"ש אם היה שם חרם שח"ו הק"ק נכשלים בבטלה דבר ממ' שהם או רובם הסכימו ונמצא הסכמתם מקויימת על הצבור כדברים כתובים ונמסרים גם מה שראיתי בדברי החכם השלם נר"ו שאינו נקרא רוב אלא הרוב הראוי כפי הנושא וזה לי כמה שנים הוכחתי זה מדברי מהר"ם שכתב וז"ל על הנהגת הצבור בדברים הצריכי' שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מס יע"ש בהגה מימונית בהלכות תפלה פי"א ואם לענין ממון הקהל הקפיד שיהיו הנקבצים מבעל כיסים לא משאר בעלי בתים בדבר הצריך לידיעת התורה יכנסו במנין עמי ארץ אסור לעלות דבר כזה על לב כבר אמר הכתוב הוי האומר לעץ הקיצה ודי לי בזה אלא דאמינ' דהואיל ואתי לידי האי לישנא בעינ' למימר ביה מלתא גם לע"ד כי הפי' שפי' מורי כמהר"ר לוי בן חביב זצ"ל שר"ל אי יהבי לרבך היה אוכל אינו כ"כ דחוק מ"מ יהיה מה שיהיה נרא' דודאי היותר טוב ליק' הדברים כפשוטן כל האיפשר והטעם כי איפשר שכן היה שנתן שמואל לרב לאכול ואכל ולא הרגיש ושמואל חשב שהרגיש ועכ"ז אכל וכששאל ר' אלעזר לרב אמר חס כו' שכן חשב שלא היו ד"מ ועתה אני בא ליישב דברי הרא"ה ז"ל כי אני אומר כי מצאנו ראינו דברים שמותר להעביר עליהם לשיאוסר עליו אותו דבר גבי נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם והעתקתי לשון זה אלא אפי' ההולך ממקו' שמחמירים למקום שמקלים ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקו' שהלך לשם וגדולה מזאת מצאנו בפסחים שלפי דעתי כפף רבי יוסי לרבי יוד' והעבירו על דעתו בדבר שרבי יודה היה סובר שכיון שקדש היום צריך להפסיק מלאכול והכריחו רבי יוסי ולא יכלתי להאריך מכל מקום למדתי שלא כל הדברים שוים ושמואל היה סובר שדבר זה מדגים שעלו בקערה שראוי מן הדין להתיר כמו שכן הוא הדין עתה אעג"ב דק"ל כרב באיסורי וחשב שיהיה בו עון רב בדבר קל כזה כיון שהוא שמואל עושה מעשה כסברתו וכהא דאמרינן מעשה רב עדיף ורב לא הרגיש בדבר ואכל ושמואל חשב אחד משני דברים או שכיון שראה רב ששמואל מחזיק כ"כ בסברתו שחזר בו או שדן דבר זה כאות' הדברי' שאמרו אל ישנה מפני המחלוקת ולכן היה מוכיח לרבי אלעזר למה לא הי' אוכל וכששאל רבי אלעזר מרב הדר ביה מר השיב חס ליה שלפי דעתו להד"מ והשתא ודאי אתי שפיר טובא דמרב ילפי' איסור מק"ו דהשתא באיסור קל כזה אמר רב חס כו' כ"ש וק"ו בשאר איסורין אבל משמואל ליכא ילפותא כלל כי הוא לא חשב שהיה מעשה אלא שודאי הי' שאעפ"י שהרגיש רב אכל לכן נרא' שעול' כהוגן כנ"ל מ"מ תמי' לי כי אין ענין זה לנדון שלפנינו שנ"ד הוי נדון דר' יוסי ורבי יוד' והוא מחזיק עצמו כרבי יוסי או יותר שמחזיק עצמו כר"ג כנגד רבי יהושע ודי למבין. ועל עיקר כונתך אם אתה פטור ומותר מן המנוי נרא' בעיני שלא הוכחנו שמחוייבים הקהלות לקיי' מה שהסכמת' מן הטעמים שכתבתי והם אם לא ישמרו הא ודאי דאדעתא דהכי לא קבלתם אלא אדעתא דנהגתם עד עתה לקיים הסכמת הממונים הנבררים מן הקהלו' ואם אינם מקיימים גם אתם פטורים והייתי יכול להאריך בזה אלא שנראה שאינו צריך וגם באפס פנאי כתבתי וחתמתי זה הצעיר שמואל די מדינה:
666
667האמת כי נתעכב הקונדריס פה עוד ונר' בעיני העכב' לטוב' אם יראה בעיני כ"ת כי בא לזכרוני הא דאמרינן בגמרא פ"ק דחולין דרמ' מתיר ואכל עלה של ירק מאגוד' ופרש"י דמשנאגד הוקבע למעשר ונאס' באכילת עראי ומעדו' התיר ר' בית שאן ופריך ודלמא לאו אדעתי' ופרש"י דלמא שכח רבי מאיר ולא עשרו ולעולם ס"ל דבעי עישורי ומשני השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקי' עצמן לכ"ש ע"כ. א"כ נוכל לומר שכיון ששמואל ס"ל דדגים שעלו בקער' מותר לאכלן בחלב ונסתפק ברב אם היה מחזיק בסברתו שם לפניו ואמר אם הוא מודה לדברי מוטב ואם לגבי דידיה אסיר ודאי לא יאכל שאין הב"ה מניח לצדיקים לאכול דבר שהוא אסור לדעת' ולהיות שהלכ' כשמואל בזה הניחו י"ת לרב שיאכל ורב לא הרגיש בדבר ואכל ושפיר קאמר שמואל לרבך יהבית ואכל כו' וע"ד זה אתי זה שפיר וק"ל:
667
668גבר חכם ואיש תבונה החכם הנעל' נר"ו נדרשתי לאשר שאלת ממני להגיד לך דעתי בביאור דברי הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי וגם כי אני טרוד בחברת החברים אשר מאריות גברו מכל מקום נפנתי לעיין בדברי הרב וז"ל וראיתי שהוקש' לך בדבריו שהוא ז"ל כתב וז"ל וכי ירוק הזב בטהור כו' פירוש מדי דהוה אשרץ דהוי שנויא וע"ז כתבת ולא ידעתי היאך יישב כל הסוגייא דלעיל דקאמר ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ וכן מידי דהו' אנבל'. עוד פירש בדברי ד"ל דנפקא ליה טומא' משא מדלא כתיב הנוגע ברוק הזב יכבס בגדיו וע"ז כתבת דתמיהא לך טובא דהא מיתורא דב' נפקא כאשר מובן מהסוגייא למטה והארכת קצת להוכיח כן ולא ידעתי למה הארכת בזה שהרי רש"י אמר כן בפירוש דמיתורא דב' קא דריש וכדי לבאר דברי הרב ז"ל ראיתי לעורר קצת הערו' בפשט ההלכה ולישבן ומשם יצא לנו יישוב לדברי הרב וזה החלי א' איך דורש ג' ילפותות מתיבה א' שתחל' דורש אותה לאפוקי דלא נימא דרוק הזב מטמא אפי' שלא יגע ממש בטהור ולזה צריך לומר בהכרח בטהור אח"כ דורש דרשה ב' דאתא קרא לומר שמטמ' במשא אח"כ דורש דרשה ג' דאתא קרא לומר דבטומאת מגע איכ' נמי טומאת בגדים וזה תימה דאיך דורש מתיבה אחד ג' ילפותות הער' ב' שהשני הדרשות נראה סותרות זו לזו שאם אני דורש ואתא קרא למשא דהיינו בכלי שביד הטהור איך אפשר לומר דאתא לומר דצריך שיגע בטהור ממש גם נראה תימה גדול דמעיקרא הוה סלקא דעתין דחמיר רוק הזב שמטמא אפי' בלא מגע והשתא אמרי' דאצטריך קרא לטמא במש' דכפי הסברא היה נרא' דכיון דחמי' כולי האי רוק הזב דאצטריך קרא למעוטי דלא נימא דמטמא אפי' בלא מגע מסברא היה לנו ליתן לו טומאת משא א"כ למה צריך קרא לומר דמטמ' במשא. רביעי איך אמר ואימ' במשא מטמא בגדים במגע בגדים לא מטמ' והלא עיקר קרא למגע אתי ועלה קאי וכבס בגדיו כו' ה' יש לראות דקי"ל דלשתוק פרכינן לכתוב לא פרכינן ואע"ג דהאי כללא הוי לדידן אבל תלמוד' לפעמים פריך לכתוב מ"מ קצת תימא הוא להמציא חד קרא אפי' לתלמו'
668
669ששי דבמסקנא קאמר תרתי ש"מ והלא תלת' הוו כדפרישית לעיל ע"כ נראה בעיני שבמה שנאמר בביאור ובתירוץ אלו הספקות יתיישבו דברי הרב במה שאמר דתלמודא יליף מדלא קאמר והנוגע ברוק הזב והלא מיתורא דב' קא דריש כדפרש"י ב' איך פירש פשט ההלכה הפך ממאי דמשמע דקאמר ומשני מדי דהוה אשרץ ע"כ נראה בעיני שכונת הרב ז"ל הוא כן דכיון דבגמ' דרשינן וכי ירוק הזב בטהור לאפוקי דלא ניליף מיבמה אלא שצריך נגיעה ממש תו אי אפשר למדרש מינה משא כי לגופיה אצטריך שהרי לא היה משמעות דקרא כלל אם לא שיאמר בטהור וא"כ איך אפשר למדרש משא מיניה להכי פירש הרב דקרא ודאי לא אתי לנגיעה דאי אתי לנגיעה כי היכי דלעיל קאמר קרא וכל הנוגע בבשר הזב כו' ה"נ הוה מצי למכתב וכל הנוגע ברוק הזב והשתא לא הוי דוחק האי דפריך לכתוב כיון דקרא דלעיל כתיב והנוגע כו' א"כ למה שנה ברוק אי הוה אתי למגע אלא ודאי דעקר קרא לא אתי אלא למשא וכיון דהכי הוא איך אפש' לא גלה זה תלמודא כלל ועקר וכשאמר ר"ל דאתי מבטהור איך לא הקשה לו המקשה והא אצטריך לנגיעה אלא ודאי נראה שזה היה פשוט ביניהם דמאי דדריש בבריתא מקרא לא דריש מבטהור דאי להכי אתי קרא לכתוב וכל הנוגע אלא דדרך הבריתא למדרש דרשא דאתי מקרא אחרינא למדרשיה מקרא דמשמע פשטא דקרא יותר אעפ"י שאותו הפסוק אתי לדרש' אחרינא מ"מ סמיך דרשא זו משום דמשמעות פשטא דקרא משמע הכי דהכי נמי הוי הכא דפשטא דקרא משמע דכי ירוק הזב בטהור משמע דצריך שיגע ממש בטהור ואחר שהוא כן כמו שאמרתי הוכרח הרב ז"ל לשנות פשט ההלכה דקאמר וה"מ במגע כו' דודאי לא בעי תלמודא למימד דקרא אתי ממש למגע מטעמא דאמרינן ואי הכי לכתוב והנוגע ברוק אלא בהכרח הוא דקרא אתי לטומאת משא ומש"ה קאמר הרב דלא בעי תלמודא משא מהיכא ילפינן דודאי ידעינן דקרא דבטהור לא אתי אלא למשא וא"כ בהכרח הוא לומר דפרכת התלמוד הכי פריך בשלמ' מגע היה צריך קרא למילף דבעינן מגע ממש כדי דלא נילף מיבמה אלא משא למאי אצטריך קר' א"כ בהכרח הוא לפרש דהא דקאמר מדי דהוה אשרץ שנויא הוי והכי פירוש' ודאי דאצטריך קרא לרבוי טומאת משא דאי לא הוה יליפנא מקד הוה ילפינן משרץ דלא מטמא במשא ומטמא במגע לחוד מש"ה אצטריך קרא בזב דמטמא במשא הדר פרי' השת' דאמרת דאתי קרא דבטהור לטומאת משא אימא דבמשא דאתי עקר קרא להכי הוא דמטמא במשא הבגדים אבל במגע לא מטמא בגדים מדי דהוה אנבלה וכ"ת א"כ כיון דקרא דכי ירוק הזב בטהור לטומאת משא אתי כדפרשינן א"כ טומאת מגע מהיכי הוה ילפינן נראה בעיני דמאחר דאית לן טומאת משא מקרא דבטהור כדפרשינן לא מצינו מי שמטמא במשא ואינו מטמא במגע דבשלמא מטמא במגע ולא במשא מצינו כל הני דמשנה ראשונה דכלי השרץ ושכבת זרע וטומאת מת כו' אבל מי שמטמא בטומא' משא פשיט' דמטמא במגע ומ"ה פריך דמשא דאתי מקרא דבטמא עליו כתיב וכבס בגדיו אבל טומאת מגע דלא אתי מקרא די לן דנימא דמטמא גופו דטהור אבל לא בגדיו ומשני דהוה מצי למכתב באדם מדכתיב בטהור ודאי אתי למימר מה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך ברוקו של זב ומעתה הותרו כל הקושיות ושפיר קאמ' תרתי ש"מ כדפי' חדא דרוקו של זב מטמא במשא מיתורא דב' וחדא דאפי' במגע מטמא בגדים מדשני קרא ולא אמר באדם אבל טומאת מגע עצמה אית לן מכח הסבר' בהכרח כיון דלא מצינו מי שיטמא במשא שלא יטמא במגע ומדאיצטריך קרא למימר דמטמא במשא ש"מ דלית לן למילף מיבמה ודוק זהו מה שנ"ל בישוב ההלכה וביישוב דברי הרב ז"ל ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפשך נפש ברכ' שבעך וכנפש דורש שלומך וטובתך הצעיר שמואל די מדינה.
669
670דבור בע"ז פרק אין מעמידין ד' נ"ז ע"א על מעשה בן דמה שהכישו נחש ולא הניחו רבי ישמעאל ליעקב איש שכניא שהי' מין לרפאתו ומת בן דמה וקרא עליה ר"י אשריך כו' ופריך בגמרא איהו נמי חיויא טרקיה ומשני חיויא דרבנן לית ליה אסותא וז"ל התוס' לית ליה אסותא פ"ה שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וא"ת איהו נמי לא הוה ליה אסותא וי"ל כו' וקשה דכד מעיינת בדברי התוספות לא הוסיפו דבר רק מה שכתבו ומוטב שימות בלא פריצת גדר כו' וא"כ מה להם להאריך עוד בדברים לימרו ומוטב כו' ותו לא. עוד קשה שהם אמרו פ"ה דמשמע שהם לא פי' כן מה שאינו כן כי כפי הנראה הם ג"כ לא שינו ולא עוד אלא שכפי הנראה אין לנטות ימין ושמאל מפרש"י ונראה בעיני שהיה אפשר לפרש פי' אחד שקושיי' התלמוד היה איהו נמי חיויא טרקי וא"כ איך אשרו ושבחו ר"י לבן דמה שהרי ודאי עבר על דברי חכמים דקב"ה לא עבי' דינא בלא דינא ומשני חויא דרבנן לית ליה אסותא אלא בכל יום הולך האדם ונימוק בייסורים מחמת הנשיכה וכ"ז הייתי אומר להשמר מקושיית התוספות דאמרי ות"ח כו' לזה אמרו התוס' הפי' הוא מה שפי' הקונדריס והעוב' ע"ד חכמים שחייב מיתה וא"כ השתא קשה א' איך אשרו וב' מה מתרץ הגמ' ולזה השיבו שאין הקושיא איך אישרו אלא כו' ותירוץ הגמרא:
670
671דבור פרק אין מעמידין דל"ד אמר רבינא הני אכטא כו' כך גריס בערוך בכף כו' ור"ת גריס אבטא לשון אבטיח כו' עד ואינו נר' כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי ע"כ וקשה שהרי גולפי דקאמר לעיל נמי בתר תריסר ירחי שתא שרי וגולפי ודאי כלי הוו זה הקשה חד צורבא מרבנן ולי קשה עוד דלעיל אמרינן אמר רבי יוסף אמר רבי אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית א"כ היכי אמרי דלא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי ועוד קשה לי שהרי הרא"ש בפסקיו כתב דהא דקאמר אין להם טהר' היינו בתיקון הכשר עירוי והגעלה אבל ביישון י"ב ודאי שרי הרי בהדיא דלא סגי בעירוי וסגי בי"ב חדש ומה שנר' לי בזה דכוונת התוס' הני תרי מימרי דרב חביבא למה לי אי תרווייהו הוו כלי בחד מינייהו סגי ודאי לר"מ אלא ודאי א"א לומר אלא דבא לאשמועינן דדוקא י"ב חדש ולא עירוי ולא הגעלה וזה א"א מטעמא דלא מצינו כו' ובשלמא אי ליכא אלא חד מימרא איכא למימר דהאי דקאמר הני גולפי בתר תריסר ירחי שתא שרי או למימרא דלא סגי אלא בי"ב חדש אלא לומר אעפ"י שלא עשה להם שום הכשר אם עברו י"ב חדש שרי אך לפירוש ר"ח א"א לומר דא"כ תרי זמני ל"ל הא ודאי דבעי למימר דמש"ה קאמר תרי זמני לאשמועינן די"ב חדש דוקא קאמר וא"כ קשה ועם זה שאמרנו יתורץ לעיל וקשה מי אמר להם לתוס' דר"ח סבירא ליה י"ב חדש דוקא קאמר אלא הכי פירושו אם עברו י"ב חדש שרי בלא שום הכשר אלא ודאי אי לא הוה אלא מימרא חד הוה מצינן למימר הכי אבל לדעת' תרתי למה לי אלא לאשמועינן דוקא וא"כ קשה ומה תאמר הא אמרינן אין להם טהרה עולמי' נר' בעיני דודאי הרא"ש פליג אתוספות דתוס' ס"ל דמאי דקאמר אין להם טהרה עולמית דוקא קאמר ועם זה יתיישב מה שאמרנו לא מצינו דה"פ לא מצינו מאותם כלים שיש להם טהרה שלא יהא ניתר אבל אותם שאין להם תקנה לא מיירי בהו לזה אמר לא מצינו שום כלי שיש לו טהרה שלא יהא ניתר כו' כנ"ל:
671
672קצת מסוגיית עליה פ"ק דיבמות ד"ה
672
673דבור אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת היכי אשכחן כו' קשה תיתי ממילה ושאר קרבנות ב' קשה לא אמר במילה שכן כרת וי"ל דניחא ליה לאשמועי' פרכא חדתא בכל חד גם במילה ושאר קרבנות איכא למפרך שכן תדיר בשא' כמ"ש התוס' ומילה בכל יום. אלא דקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמור מהכא קשה דשאני הכא דרחמנא אמר אני ה' דמשמע אתה ואביך חייבים בכבודי משא"כ בשאר אדרבא מכאן יש ללמוד דאתי עשה ודחי ל"ת מכיון דאיצטריך טעמא דאני ה' משמע ודאי די באתרא אחרינ' דליכא האי טעמא אתי עשה ודחי ל"ת. עוד קש' דלדידי' מי ניח' והלא בהאי ברייתא דמייתי דאמר לו אביו הטמא כו'. קאמר הכי דלא דחי א"כ תקשי ליה דלמ' לא ילפינן מהכא דאמרינן דלא דחי מאי אית לך למימר דשאני הכא דכתיב אני ה' א"כ מרישא מאי פריך תקשי ליה דליכא למילף דלא דחי משום דכתיב אני ה'. עוד קשה דמאי קאמר אלא דקי"ל כו' דאיכא למימר זיל הכא קא מדחה לה שאם תרצה לומר דפסו' דאת שבתותי מיירי בלאו דשחוט לי ובשל לי ומש"ה תרצה לומר דאיצטריך עליה אני אדחה לך דקרא מיירי בלאו דמחמר ואז לא איצטריך עליה וכי תרצ' לומר דקרא מיירי בלאו דמחמר ותאמר נליף מכאן דלא אתי עשה ודחי ל"ת גרידא אשיב ואומר דקרא לא מיירי אלא בלאו דמבשל כו' ואית לן קרא למילף ל"ת גרידא מכלאים בציצית וא"כ מאי משני. וי"ל דה"פ דמי שהביא ברייתא דיכול יהא כבוד אב ואם כו' כונתו כך היה דעליה איצטריך מטעמא דכתיב הכא אני ה' משמע הא בעלמא דחי' מש"ה איצטריך והמקש' חשב שכונתו לא היה כך אלא דאיצט' עליה מטעמא דדוקא הכא כתיב את שבתותי ולגופיה לא איצטריך דמהי תיתי אלא ש"מ למילף בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת ומש"ה איצטריך עליה וכפי דרך זה מתחיל הקושי' מוטעמ' כו' כאלו אמר כונתך להוכיח מוטעמ' כו' אי זו כונתך לא מהני כלל דאימא דקרא מיירי בלאו דמחמר וחזר המתרץ והקשה למקשה ע"פ דרכו ואמר לו גם כי היה כונתי זו א"א לומר מה שאתה אומר דמיירי בלאו דמחמר דימשך קושיא דליגמר מהכא דודאי איצטריך קרא דסד"א דיליף מכלאים קמ"ל דלא ואין לך לומר זיל הכא כו' דכל עוד דאפשר לאוקמי קרא בלאו דמחמר ולמילף חומרא טפי עדיף וכונתו היה דקושיא הוי לדידיה דס"ל דלא דרשינן אני ה' דכפי האמת דלדעתי איני מיישב אלא מכח אני ה' לא קשה מידי דבריית' דהטמא ניחא דמשו' אני ה' הוא דלא דחי הא היכא דליכ' האי טעמא אתי עשה ודחי ל"ת א"נ איכא למימר דמאן דאמר אלא איצטריך פסוק ואמר וטעמא כו' ולא חש לפרש אי יליף מכח מדאיצטריך וכדפירשו התוס' או מכח אני ה' משום דבין הכי וב"ה אתי שפיר דאיצטריך ודחי לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי וחזר המתרץ ואמר אלא דקי"ל כו' וכונתו היה לומר שהדוחה שאמר לא לאו דמחמר היה לו לפרש ולומר וטעמא אני ה' כי היכי דלא נילף בעלמא ומדלא פירש משמע דס"ל דלא מטעם אני ה' קא דריש ומש"ה אמר אלא דקי"ל כו' וכי"ת כו' והא תנא כו' ובשלמא לדידי יכילנא למימר דשאני הכא דכתיב אני ה' ואני לא הוצרכתי מהטעם הנז' כי לתרוץ עליה דלהכי בין הכי וב"ה הוה אתי שפיר אלא לדידך ודאי נר' דלא דרשת אני ה' דאי דרשת היה לך לפרש כדי שלא יקשה בעלמא כו' דקדוק רש"י כו' הטמא להשיב אבד' כו' למה פי' כן שהרי יותר נר' הטמא להביא לו גוזלות או כו' אלא שנר' שהכריחו לומר כן מדקאמר או שאמר לו אל תחזיר דמשמע דעד עתה היה אומר החזיר שאם לא כן מה ר"ל אל תחזיר בשלמא עתה שמטמא מיירי באבדה שייך אל תחזיר אבדה הנז' כנ"ל אלא משום דאיכא כו' שרצה לומר מה שלא חשתי לפרש היה שאין עיקר דחייתי מיהא שיהא אלא משום דאיכא כו' ע"כ. אלא סד"א תיתי מבנין בית המקדש כו' קשה א"כ אמאי אצטריך תמיד פסח ומילה דהא מהכא ילפינן דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עוד למה כפל התלמוד מה שכבר אמר בבירור:
673
674עוד קשה דבא ליישב עליה למאי אצטריך ובדבריו הכביד השאלה דמבנין ב"ה ילפינן דבעלמא אתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת ואתי פסח ומילה ותמיד ואמרי לא תימא דדוקא הני דחו אחריני לא א"כ עליה למה לי ע"כ:
674
675ונראה שכך הצעתן של דברים שהתורה רצתה להודיענו דבכל התורה אתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת לבד בהבערת בת כהן ולבד ממצות יבום ומש"ה אצטריכו כלהו קראי מבנין ב"ה ילפינן דאתי עשה כו' והוה אמינא דהבערת בת כהן נמי דחי שבת להכי הוצרך לומר הבערת בת כהן וכיון דהוצרך לכתוב הבערת בת כהן דלא דחי הוצרך לכתוב פסח תמיד ומילה דהוה אמינא כל מילי דשבת שוו דלא דחו לכן כתב תמיד כו' דאי הוה כתיב תמיד כו' ואי הוה כתיב תמיד פסח ומילה הוה אמינא כ"ש הבערת בת כהן דהוי כפרה ואי הוה כתיב כל הני ולא כתיב עליה ה"א דדחי מצוות יבום כרת וה"א דמ"ש תמיד פסח ומילה משום עניני שבת לכך אצטריכו ע"כ. אלא סד"א תיתי מהבערה כו' נר' דה"פ דברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל כו' משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד אלא שהמקשה תכף כשראה שהתחיל דתנא כו' הקשה אי רבי יוסי כו' ולהיות שהיה לפרש תנא דבי ר"י כו' אי לרבי יוסי כו' דה"פ אע"ג דקרא צריך לר' יוסי ללאו או לרבי נתן לחלק עכ"ז רבי ישמעאל לא ס"ל הכי ומש"ה קאמר מה ת"ל ולפי האי פי' לא היה לנו לגרוס ואמר רבא עד אמר תלמיד אחד דכוליה קרא יתירא מש"ה כתב ה"ג משום דפירש הכי הוי דתלמודא פריך אי כו' ומשני ואמר רבא ולפי פירוש זה קשה קצת דהל"ל והוינן בה כו' ואמר רבא ומש"ה הייתי נכנס בפי' ש"מ ורש"י ז"ל דחה אותו הפי' כנז' ואמר ה"ג משום דודאי ר' ישמעאל מצי סבר אי כרבי יוסי אי כר' נתן משום דר' ישמעאל מתיבת מושבותיכם לבד ומה שהקשו דהתם קאמר בגמ' דרבי ישמעאל קרא והטה כו' דמשמע דס"ל בהכרח כרבי נתן וא"כ היכי בעי בגמ' לאוקומי לרבי ישמעאל ברבי יוסי הא ודאי דאין זו קושיא אי משום דאיפשר דהאי דקאמר אביא חטאת לאו משום דס"ל הכי אלא משום דאיפשר דהלכה כרבי נתן אע"ג דאיהו סבר כרבי יוסי או אפשר דהאי דרשא אמרה אליבא דרבי אע"ג דאיהו סבר כרבי נתן כי דרשה זו תתיישב כפי דעת רבי יוסי ורבי נתן וכמו שנפרש בסיעתא דשמיא: ויש להקשות מאי קאמר מאי לאו רבי נתן דמשמע דאי הוי רבי יוסי לא מצי להוכיח והלא הוא בעצמו אמר אח"כ ותהוי נמי רבי יוסי כו' וא"כ מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר עוד קשה איך אמר לא רבי יוסי איך איפשר להלום לישנא דברייתא דקאמר מחלליה כו' והואיל דלרבי יוסי לאו מיתה ליכא. ועוד היכי קאמר מיתת ב"ד היכן מצינו בלאו מיתת ב"ד. עוד קשה לי בהערה אחת שראיתי בתשובות על סוגיית דאפשר מיתת ב"ד ע"י גוי וא"כ מה תימה דאצטריך קרא שלא ימיתו ב"ד שום בר ישראל אפי' ע"י גוי דליכא חילול שבת ונימא דלגופיה לא אצטריך לומר שבנ"ד ימיתו ע"י ישראל אלא אפי' ע"י גוי וכמו שכפי האמת כן הוא שאין ממיתין ב"ד בשב' אפי' ע"י גוי אע"ג דבחול מצו עבדי ע"י גוי וא"כ עדין הקושיא מעליה במקומה עומד'. עוד קשה איך אמר סד"א תיתי ומש"ה אצטריך עליה לפי מאי דמפרש לקמן דפירוש דהאי ברייתא הוי משום מה לי חומרא זוטא מה לי חומר' רבה והקשו התוס' אררבה נילף מעליה דלא אמרינן וא"כ מאי אצטרי' עליה ותרצו עי"ש. ועדין קשה דנילף מעליה דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא כו' וכ"ש הבערה דהוי סקילה ועוד קשה דרב שימי בא להחזיק בקושי' עליה למה לי ואמר בעליה מיותר משו' דלא תבערו איצטריך מטעם דק"ו ותימא דאי הכי לא תבערו לא צריך דאנן הוינא יודעין דק"ו לא מהני כלל מדאיצטריך פסח ומילה דאי הבערת בת כהן דחי שבת מטעם ק"ו הוו אתו פסח ומילה מתמיד והבערת בת כהן דכי פרכינן מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור הבער' בת כהן יוכיח אלא ודאי דהבערת בת כהן אינה דוחה שבת וא"כ למה איצטריך לא תבערו אלא לאשמועינן בעלמא וא"כ איצטריך עליה וא"כ קשה דאמאי סמיך רב שימי. ונראה דהכי פירושו סד"א תיתי מהבערה ואי מוקמינן האי ברייתא כרבי יוסי צריך לדחוק לשון הברייתא דלדידי ליכא בהבערה מצד עצמה מיתת ב"ד וצריך לאוקמוי ברייתא דקאמר וכי יהיה באיש כו' בבישול פתילה ופשטא דברייתא משמע דעל לא תבערו קאי דמשמ' דהבערת ב"ד היא ומש"ה אמר מאי לאו רבי נתן היא דלדידיה אתי ברייתא כפשטא והדוחה דחה לא רבי יוסי ואין הכונה דאי הוי כר' יוסי דלא מצי לתרץ דהא ודאי אינו כדאמר לקמן ותהוי רבי יוסי כו' וזה ידע ג"כ אלא שהשיב לו כפי דבריו אבל בין דברייתא רבי נתן ובין רבי יוסי הקושיא במקומה עומדת דלא תבערו איצטריך משום דלא נימא ק"ו ועל דרך זה איפשר דרב שימי הוא שאמר ותהוי נמי כו' ע"ד ועד כמה אמר רבי יצחק וכאלו אמר ותהוי אפי' שתהיה רבי נתן ורבי יוסי מ"מ לא אמרת כלום משום דאיכא למימר דאיצטריך דהוה אמינא ק"ו ואמינא דהבערת בת כהן דוחה שבת והייתי אומר שכתב פסח ומילה לומר דדוקא אלו דחו שבת ולא דבר אחר וא"כ הדרן קושיא דעליה למה וא"ת האי ק"ו פריכא דאיכא למימר מה לעבודה שנדחה דין הוא שתהא רציחה דוחה שכן אין בה כדת תאמר בשבת דאיכא כרת לא תהא רציחה דוחה שבת וי"ל דאיכא לשנות הק"ו ואז ליכא פירכא ונאמר ומה שבת הקל שעבודה דוחה אותו רציחה דוחה כו' וה"ה דהוה מצי למימר דאיצטריך לא תבערו להזהיר שלא ימיתו ב"ד אפי' ע"י גוי אלא דבלאו הכי פריך שפיר דאיצטריך שלא ידחה הבערת בת כהן שבת מק"ו כנז':
675
676ולמאי דקשה לן דלכתוב עליה ונילף מהתם דלא אמרינן מה לי חומרא כו' יש לומר דהוה אמינ' דאיצטריך תרוייהו עליה ולא תבערו משום שיש לפנינו שתי סברות אחת שאין הדין שידחה עשה לא תעשה שיש בו כרת ויש סברא אחרת דכיון דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא א"כ מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה וראתה התורה להסיר שתי הסברות שלא יטעה שום אדם בא' מהם ואם יאמר עליה ולא יאמר ל"ת הייתי אומר דעליה להיתרא אתי כדי שלא נטעה דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת והוה אמינא דלהכי אתא עליה ומשום הכי כתב ל"ת ואי הוה שתיק מעליה הוה אמינא דוקא סקילה לא אמר' כדפי' התוספות ומשום הכי אצטריך:
676
677דבור לא תעשה שיש בו כרת כו' קשה להלום דפסח תמיד ומילה איך לא הוו א"א בענין אחר שהרי התורה אמרה לשחוט פסח בארבע עשר ולמול בשבת ולהקריב תמיד בכל יום גם יגלח בפי' אמרה תורה כו' אלא שיש לדקדק הטב בלשון התורה שאמרו א"א בענין אחר כו' דא"כ בטלת כו' וכל שאין המצוה מתבטלת לא מיקרי אי אפשר בענין אחר ופסח אעפ"י שאמרה תורה בי"ד אין המצוה מתבטלת כשחל בשבת כיון שמתקיימת בשאר השנים וכן מילה וכן תמיד וכן וגלח כו' משא"כ יבום דה"ל בטל לגמרי:
677
678דבור למאי דנפק נפק כו' קשה דמה חדשו התוספות על הגמ' ועוד דמתן בהונות הוי נפק מדין שאר אשמות אלא שחיטת צפון לא נפק ונר' שהוקשה לתוספות דכפי לשון הברייתא דקאמר כל דבר שיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו דהכי הוה ליה למימר ואי לא אהדריה קרא הוה אמינא כיון דנפק נפק וא"א להחזירו לזה אמרו היינו מתן בהונות ושחיטת צפון כו' והכונה לומר ראה כי מ"ש כאן נפק היינו שיש לו לאשם מצורע בהונות ושחיטת צפון ואלו היה אומר כיון כו' היה משמ' דכיון דיצא מן הכלל יצא ותו אין לו דין הכלל להכי קאמר האי לישנא עוד אפשר לומר שראו התוספות שמצר קושיא אח' הייתי מכניס עצמי לפרש ולעקש לשון הג' והקושיא היא זאת דלאו ריש' סיפא דגמ' דבצרוע אתה אומר למאי דנפק היינו פרט דאשם מצורע שלא יהיה דינו כדין שאר אשמות דהיינו שלא היה הפרט דומה לכלל ומה שאתה אומר כאשת אח היינו שלא יהיה הכלל דומה לפרט היינו דשאר עריות לא יהיו שוים לאשת אח לכן הייתי מפרש ואי לא הדריה קרא לאשם מצורע הוה אמינא למאי דנפק היינו אשם מצורע דנפק נפק לשאר אשמות דהיינו הכלל דלא יצא שום א' מהם לדין אשם לא נפק והשתא הוי דומיא דנ"ד לאשת אח דנפק התם ייבום נפק לשאר עריות דלא נפקי להתר היינו שלא נחזור הכלל לפרט ע"כ:
678
679דבור תרי אסורי כו' קשה מאי קשה להו לתוספות ומאי קא מתרצי אי ידעי קרא כמ"ש רב אסי בפירוש ליכא קושיא ואי לא ידעי תקשי להו אילונית גופה כ"ש אשת אח שלא היה בעולמו למה לא הקשה ממנה תחלה שהיא כתובה במשנה ונר' דכונת התוספות אינו אלא אבל קשיא כו' כלומר להקשו' לרב אסי התירוץ מבואר כיון דאמר קרא מ"מ אבל הקושיא הוא לחולק כו' או אפשר לפרש כי ודאי דידע קרא כפשיטא וא"ה קשיא להו דבשלמא כשהי' ערוה כמו אשת אחיו שלא היה בעולמו פשיטא דליכא לאקשייי מאי טעמא לא לערוה ולא לצרה לערוה כיון שמיעטה והיא בכרת אי אפשר לומר שתתייבם לצרה ג"כ כיון שאסרה תורה צרת ערוה של שאר עריות נר' דצרה במקום ערוה קיימא וכמ"ש רב אשי לקמן וא"כ כמו שא"א לייב' לערוה א"א לייבם לצרה אבל אילונית שאינה ערוה אע"פי שמיעטה קרא לא הוי דינה כשאר עריות והיה די לנו לאסור לאילונית עצמה לא לצרה שאינ' צרת ערוה כשאר עריות שיש בהן איסור ערוה מלבד אשת אח משא"כ באילונית שאין בה אלא אשת אח לבד לזה אמרו כיון דממה נפשך היא אסורה מאשר תלד בין שיהיה ערוה ממש ובין שלא יהיה ערוה אותו איסור שיש לה יש נמי לצרה דבמקומה עומדת מה שתאמר בה יש לנו לומר בצרה כמו שאנו אומרי' בצרת ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו:
679
680בתירוץ רב שימי שהכונה לדעתו להחזי' בקושיות עלי' למה לי ואמר שעליה מיות' משום דלא תבערו אצטרי' מטעם ותימא דאפי' הכי לא תבערו לא צריך דאנן הוינא ידעין דק"ו לא הוה מהני כלל וטעמא דאי הבערת בת כהן הוה דחי שבת מטעם ק"ו לישתוק קרא מפסח ומילה ליכתוב תמיד והוה ילפינן מתמיד וכי פרכינן מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור אמרינן הבערה ג"כ תוכיח אלא ודאי הבערת בת כהן אינה דוחה שבת וא"כ לא תבערו למאי אצטריך אלא ודאי לאשמועינן דבעלמ' דחי וי"ל דודאי אינה קו' דודאי איצטריך לא תבערו לגופיה מטעם ק"ו ומ"ש פסח ומילה לאשמועינן דפסח ומילה דוקא דחו שבת עם תמיד והבערת בת כהן מקל וחומר אבל שאר לא אם כן עליה למה לי עד כאן:
680
681דבור במס' קמא ד"פ ע"ב נפק רב ודר' חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ופריך בגמ' וכיון דאין בו משום גזל מאי ניהותו אין בו משום השבת אבידה אמר רבינא לעורו ופירשו התוס' שאם מצאו מת אינו חייב בהשב' אביד' וקצת תימא כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל' למאי איצטריך לומר דמותר להורגו וי"ל דאין לחוש כו' וקשה למה המתינו התוספות לא תמוהי הכא ולא אמרו כן על מימרא דרבינא כו' שנראה שהקושיא נמשכת מדברי התוס' כפי הנראה ומה שנר' לומר כי דברי רב היה אפשר לפרש בהם פי' א' שלא יפול בו קושיא והוא זה חתול המוצא אותו בשוק מותר להורגו ואין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה היינו עורו אם יהרגנו ומש"ה אין בו משום גזל ואפי' עורו לא ישיב ומש"ה איצטריך לומר מותר להרגו להודיענו שמ"ש אין בו משום גזל ולא משום השבת אבידה היינו כשמוצא אותו חי אבל אם מצאו מת יש בו משום גזל ומשום השבת אבידה ופי' זה נרא' מדברי הרמב"ם בה' גזילה ואבידה וא"כ מטעם זה לא היה קשה למעלה בדברי רב אבל עתה שפירש ז"ל שאין בו משום השבת אבדה אם מצאו מת א"כ מותר להורגו הוי מלתא באנפי נפשה בהיכרא וכן אין בו משום גזל וכן אין בו משום השבת אבדה כו' ע"כ:
681
682דבור כאן לזדים ההיא דחוץ משדה תלתן לזרים כו' גם בזה נר' שלא חדשו התוס' דבר וא"כ צריך ליישבו איך נמשך הקושי' מתוך דברי התוספות ונראה שהיה איפשר לפרש דברי הגמ' דהכי הוי דכאן וכאן לא מהדר אברייתות אלא משום שהמקשה שהקשה למימרא דתלתן מהני לה עשבין והתניא כו' ותרץ המתרץ שאין הדבר כמו שחשב המקשה אלא דלעולם לא מעלו לתלתן עשבים כי פעמים מעלו ופעמים לא מעלו אבל הברייתות תרוייהו מיירי דלא מעלו וברייתא דקאמר ומלקטין עשבים חוץ משדה תלתן היינו טעמא דדנו חכמים שיפסיד בעל השדה כיון שאינו נזהר בכלאים וגם ברייתא דקאמר אין מחייבין אותו לעקור הייתי אומר מטעמא דליכא איסור שהרי הוא לא ידעו וכיון דקשו ליה ולא זרעו אין מחייבין אבל השתא לפי פי' התוספות שפירשו כאן וכאן חוזר לברייתו' ובריית' דקאמר ומלקטין כו' היינו משום דמעלו א"כ קשה כיון דאיכא איסור כלאים כו' כנז"ל:
682
683פרק החובל על משנת זה חומר באדם מבשור בעי רבי אלעזר מר"ח החובל בבת קטנה של אחרים כו' יש כאן הערות א' למה שאל ר' אלעזר בבת אחרים ולא שאל בבתו או סתם ב' איתיביה שידוע דתא שמע סתם או מתיבי הם מבני הישיבה או מסתמא דתלמוד' אבל אתיבי' ודאי הוי לשון יחיד וא"כ נר' דהאי איתיבי' ר' אלעזר קאמר לה וא"כ שלפי דעתו ממשנה זו נפשטת הבעיא מה היה שואל מתחלה וזאת הקושי' גדול' יותר כאשר הביא הברייתא החובל כו' ג' קש' כיון שידע הבריית' דמיירי בבת ממש מי הכניסו להביא מעבד וקושיא זו קלה להשיב שאיפ' דניחא ליה להביא מן המשנה מ"מ אפשר לומר תירוץ אחר ד' ורמינהי שנר' שעתה נתחד' לו קושיא זו מתוך תשובת המתרץ שתרץ דמיירי ברייתא דלעיל בשבת וכפי הנר' אינו כן כי הברייתו' סתרי הדדי בלאו הכי ה' למה תפס המקש' בלשונו ובבנו הגדול כו' דמשמע שאין קושי' אלא מבנו הגדול והלא גם מקטני' קשה ו' שכפי דעת המקש' שהקשה למעלה ממתניתין דעבד ומשם היה מוכיח דחובל בבת אחרים דהוי דאב בשאלתו א"כ תיקשיה ליה ברייתא דורמינהי דקתני של אחרים ינתן להם מיד ז' מה תירץ כאן בסמוכי' כו' הרי בכל הקושיי' שלמעלה שאין סמוכים חבלת אחרים לאב וכאן סמוכים חבלת אחרים להם מה שהיה ראוי להיות להפך ח' ברייתא דאשונה דחובל בבנו גדול כו' למה הזכיר החובל בבתו קטנה אי סמיך על שולחן אביה אפילו גדולה אי לא סמיך אפי' קטנה דידה הוי ט' למה לא נפרש דהאי ברייתא דקתני בניו ובנותיו שלו פטור מיהדר אקטני' דסליק מיניה כי היכי דלא תיקשי ליה מגדולים י' קשה כשחזר והקשה במאי אוקימתא כו' למה שביק קושייתו הראשונה דקאי בה ומהדר בתר קושיא אחריתי הו"ל להקשו' קושי' חזקה כמו שכתבנו דהשתא בסמוכין על שולחנו חבלת אחרי' שלהם כשאין סמוכים אמרת חבלת אחרים לאב אתמה י"א במאי אוקימתא לבריית' קמיית' כשאין סמוכין א"כ לפלוג וליתני בדידה בד"א כשאין סמוכין אבל סמוכים פטור למה שבק תנא בנו דמיירי בריש' ושקיל בת דנר' דלא משכח פטור' בחבל' דאב כי אם בבת ולא בבן:
683
684בפרק החובל במשנה בגמ' המקש' שהקשה אמאי כו' למה לא אמר ותו והא כתיב כו' כמו שמקשה כן למטה ב' כשאמר אי מכה כו' למה לא סליק אדעתי' תחלה מכה נפש בהמה וגו' וסמיך כו' שהרי פסוק זה קודם בפרשה ג' כשהקשה ההוא בקטלא כתי' למה לא תרץ יומת בממון כמו שתרץ כן למטה בפסוק ואיש כי יכה כל נפש ד' ודקארי לה מאי קארי לה לא ראה שהרי כבר אתקש כו' ה' האי ועוד כתיב בתריה כו' לא הוזכר כלל בבריית' ועו' הוו להו תלת' קראי ובגמ' לא מצרי' אלא לתרוייהו לבד ו' דקאמר ואכתי מיבעיה ליה לא תשקול מיני' ממונא ותפטריה מאי קשי' ליה אפי' נימא קרא להכי הוא דאתא מפקינן מיניה אבל אתה לוקח לראשי אברים מדאצטריך כו' ז' קשה לפי דעת המקשה שהיה סבור דקרא אתי לעונש א' אתה מחייבו כו' א"כ לא תשקול מיניה ותפטריה מהיכן הוה מפיק ליה ח' למה אינו מפרש מאשר הוא רשע למות אבל אתה לוקח לראשי אברים ומדכתיב לנפש רוצח לא תשקול מיניה ותפטריה לקושיא הו' אפשר דס"ד דלגופיה איצטריך כדפי' והטע' לפי שהיה עולה בדעת דמאחר שכבר מת הנרצח יתן הרוצח ממון כי התורה חסה הרבה על נפש א' מישראל אבל לעולם אבר ינטל ממנו אבר כיון שאין כאן מיתה אבל זה נר' סברא חלושה אע"פ שנראה שרש"י כיון לזה. ונר' שכונת המקשה לו' אכתי כו' ומה שנוכל לידרוש מכח מדאצטריך היינו שבראשי אברים נוכל ניטול כופר לרצון המוכה וכי תימא א"כ מהאי קרא לחוד מפקינן ראשי אברים אפילו שלא לרצון דלרצון נפקא מדאצטריך אפי' לא הוה כתיב לנפש רוצח ומדקא' לנפש רוצח אפי' שלא ברצונו לזה אני אומר שיש לפרש פירוש אחר דאי בעי דמי נסיב אי בעי מיני נסיב ר"ל המכה אם הוא ירצה לפרוע במעות יפרע ואם ירצה בעינו יפרע וא"כ בהכרח אצטריך מכה מכה שאפי' ירצה המכ' שיוציאו מינו לא אמר כלום אלא יפרמ ממון וא"כ כל הפסוק של נפש רוצח הייתי דורש הכי מדאצטרי' שמעינן מינה דאתה לוקח כופר בראשי אברים אם ירצה המוכ' ומדקא' לנפש רוצח יתירא שמעינן שאפי' בעל כרחו של המוכ' אבל אכתי יהיה תלוי ברצון המכה בעצמו ולהכי אתא מכה שעל כרחו של המכה יהיה מעות וכן ע"כ של המוכה ג"כ והשאר צ"ע:
684
685דבור בפ' כיצד הרגל גמ' ודלמא למעוטי' זב מימים כו' תנן במתנ' מועד משיעידו בו ג' ימים כו' ר"ע אומר משיעידו בו ג' פעמים ואמר טעמא דבריית' רחק נגחותיו חייב קרב נגחותיו לכ"ש א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמא' פירוש בראיות ג' ימים צריכה ז' נקיי' אבל ראתה ג' פעמי' ביום א' דהיינו קרב' ראיותי' טהור' שאינה צריכה ז' נקיים אלא שומרת יום כנגד יום אמר להם והרי וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים ופרש"י גזרת הכתוב ופריך בגמ' ממאי דהאי וזאת למעוטיה זבה מראיות דלמא למעוטיה זב מימים ומשני אמ' קרא והזב את זובו לזכר כו' הדר פריך וליקוש נקבה לזכר ומשני הא מיעט וזאת הדר פריך ומה ראית ומשני מסתברא כו' תוספות ודלמא למעוטי ולא בעי למימר אבל לא זב' מראיו' דא"כ לשתוק מוזאת א"נ המקשה סמך אהיקשא כדפריך בסמוך ומה ראית ע"כ לפי משמעות הלשון לכאורה נר' דהכי קאמ' ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דאלו אמרי' הכי שאננו ממעט זבה מראיות ותשאר דין זבה בתרתי ימים או ראיות תקשי לשתוק מוזאת דכיון דאמרי' בזבה דכתיב בה ימים ה"ה ראיות היינו מק"ו ררבי מאיר נמשך מזה דבזב דכתיב ביה ראיות לא הוה צריך מיעוט א"כ לשתוק קרא דהא ודאי א"א ללמוד ימים מראיות וא"כ השתא נמי דמשמע דפריך ודלמא למעוטי זב מימים וכן זבה מראיות היאך מתיישב לשון הגמ' דפרי' ודילמא למעוטי זב בשלמא למעוטי זבה צריך קרא דהוה ס"ד ימים כ"ש ראיות מק"ו דרבי מאיר אלא זב לא שייך למימר בזה למעוטי תו קשה בפשט הגמ' ובדבור דאמר א"נ כו' היכי פריך משום דסמך אהיקיש' אם ידע היקשא א"א לו למעוטי זב כו' דאם כן קשה טובא דלשתוק מוזאת ונשתוק מהיק' והכי הוה ידעינן דזבה אית בה תרתי ימים וראיות ימים דכתיב בהדיא ראיות מק"ו אבל בזב דכתיב ראיות דוקא ראיות ולא ימים ותו קשה בגמ' למה לא תרץ מיד כשהק' המקשה ודילמא מסתברא כו' ותו היכי פריך וליקי' וכי לא ידע דהא כתיב וזאת ונראה אחד משני דרכים אחד ולא בעי למימר אבל לא זבה דודאי זבה אית בה תרתי כו' כדפי' דאם זה כונת המקשה א"א לכלום דכיון דמוקי תרתי בזבה אע"ג דלא כתיב אלא ימים היכי מצי למימי' ואימא למעוטיה זב מימים כנז' אבל אי כונת המקשה ואימא למעוט' נמי זב כו' וה"פ ממאי דאתי קרא למעוטי זבה מראיות לבד דלמא למעוטי זב מימים נמי אתא והשתא לא קשה דלמאי איצטריך מיעוט בזב משום דהוה איפשר למיהב ימים בזב מק"ו ומה זבה שאין בה ראיות יש בה ימי' זב שיש בו ראיות לכ"ש שיש בו ימים להכי אצטריך למימר וזאת דוקא ימים לזבה וראיות לזב לא עוד או אפ"ל דלשון דלמעוטי לאו דוקא אלא דכיון דאתא וזאת ומיעט זבה מראיות ממיל' נתמעטו ימי' מזב ומשני אמר קר' כו' והמקשה הטעהו לשון המתרץ שתרץ אמר קרא כו' שרא' שהיה לו להשיב זב לא צריך קרא דאיצטרי' קר' לרבות לזב ימים מכלל דאי לאו קרא הוה אמינ' זב דוק' ראיות לכן הדר פריך וליקיש נמי:
685
686וא"ת הא כתיב וזאת אתי למעוטי זבה מימים ואית לן למימר והסבר' להפך דבמקום דכתיב ראיות כ"ש ימים ומשום הכי איצטריך וזאת וזבה דכתיב בה ימי' משמע דוקא ימים ומשום הכי איצטריך היקש' ליתן ראיו' והמתרץ לא הבין כונת המקשה משום הכי קא מתמה כנגדו ואמר הא כתיב וזאת אז גלה לו כונתו ותרץ מסתברא והטעם שלא השיב לו תכף מסתבר כו' משום דטעמא דמסתברא אינו מספיק אלא ודאי אתי למעוטי ראיות מזבה אבל אכתי איכ' לספוקי מנא לן ימים בזב דמשום הכי א"ל אמר קרא לזכר כו' א"נ דמעיקר' ידע המקשה היקשה והק' ליה יודע אני היקשה והוי רבוי וזאת דהוי מיעוט ואימ' דסברתך אינה אמתי דאי הכי לכתוב מיעוט' דוזאת גבי הזב' וליכתו' ימי' גבי הזב לא הוה איצטרי' היקש' כלל דממעוט זבה הוה ידעינן ימים ולא ראיות ומק"ו דימים הוה אמר' דזב מטמא בתרתי ימים ובראיות אלא אית לן למימר דמסתברא היכ' דכתיב ימים הוי דוק' וכן ראיות ומשום דאיצטרי' קר' לרבות ימים גבי זב כתב היקשה ומשו' דהוה ס"ד דאין היקש למחצה איצטריך מיעוט וזאת והמתרץ לא הבין כוונת המקשה כנז' והשיב לו כנז' וא"ת ובמסקנן איך תירץ קושית ולכתוב וכו' כנז' ואפ"ל דלא חש התלמוד להכי משום דלישתוק פרכינן לכתוב לא פרכינן או אפשר בדר' שני ופשוט יות' דמתחלה נותן טעם ר"מ לדבריו ק"ו ריחק כ"ש והקשו לו חכמי' זבה תוכיח שהסבר' להפך וחז' ר"מ אדרב' משם ראי' שהרי כתב וזאת וכו' ואלו היה כדבריכם למאי איצטריך וזאת מדאיצטריך למעוטי משמע שהסבר' נותנת דהיכ' דכתיב יעים כ"ש ראיות ומשום הכי איצטריך קר' למעוטי והוי גזרת הכתוב ועת' פריך תלמוד' וממאי כלומ' בשלמ' למימ' הכי כרבי מאיר אפשר שיש פנים אבל להכריח סברתו מכח צריכותא דקרא מנא ליה דלמא הסברא היא להפך דקר' אתי למעוטי זב ימים דס"ד ראיות כ"ש ימים וזבה דוקא ימים ולא ראיות וכונת התוספות הכי הוי לא בעי ואימא למעוט' זב' מימים אבל זבה אית ראיות דאי הכי הוה פריך ק' דלשתוק כיון שאין לזבה ראיות אלא מכח ק"ו דר"מ ואי איתא לק"ו איך אצרי' קרא למעוטי זב מימים הא אימעו' ממילא אלא אדרב' כונת המקשה מהאי דאיצטריך לזבה מראיות ולא איצטריך לזב מימים וא"כ הסברא הפך ר"מ דימים ימים דוקא וראיות כ"ש ימים והשיב א"ק לזכר וא"כ א"א למעוטי ימים מזכר כו' א"נ דמעיקרא לא פריך אלא גלה ומה ראית ולפי דרך זה אין חלוק בין פי' קמא דתוספות לא"נ אלא דלפי' קמ' לא ידע היקש' ולעולם לא פרי' בכח אלא מספק ודלמ' כו' ולפי' ג"כ ידע היקש' אלא דפריך ומה ראית כו' ע"כ:
686
687דבור בע"ז פ' אין מעמידין בן דמא שהכישו נחש ולא הניחו להתרפא' ע"י יעקב בן איש סכני' שהיה מין משום עובר על ד"ח חייב מית' דישכנו נחש ופרי' בגמ' איהו נמי חוי' טרקיה פרש"י והיה יכול להתרפא' ולהנצל ולחיו' עי"ז ולחוי' דרב' לא ניחוש שאלו נשנו היה יכול להתרפא' ולחיות חוי' דרבנן דלית אסות' כלל שאם נשכו נחש בשביל שעבר על ד"ח לא תעלה לו רפואה וימות אם היה מתרפ' מנשיכה זו סופו למות ע"י נשיכת חבריו שעובר על ד"ח כו' ע"כ פרש"י ז"ל התוספות פי' הקונטרי' כו' וא"ת איהו ומי לא הוה גיה אסות' וי"ל כו' ויש לדק' מה פי' אחר היה איפשר לפרש שאמרו פ"ה עוד איך נמש' קושיית וא"ת מהפי' הנז' שהרי כפי הנר' על לשון הגמ' לבד נופל הקושי' עוד ג' שלמה האריכו התוספו' שנר' ללא צורך שהיה די שיאמרו מוטב שימות זכאי כו' ולא יותר עוד ד' שנר' שהם מחדשים פי' שלא כדברי רש"י ומן הנר' שבכלל דברי רש"י דבריהם ונר' שהיה איפשר פי' אחר שלא כפרש"י והוא איהו נמי חוי' טרקיה ואם שבחו רבי ישמעאל על דלא עבר על ד"ח ודאי עבר כיון שעינינו הרואות שנשכו נחש וקב"ה לא עביד דינ' בלא דינ' והתירוץ חויא דרבנן לית ליה אסות' לעולם שפעמים שהמיתה חייב לאדם הרי אמר הכתוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש וכתיב המחכים למות והיינו למי שעובר על ד"ח ונושך אותו נחש ומאריך בחליו שאינו מת שזה היה רפואתו או דלית ליה אסות' לע"ה וראשון עיקר לכן אמרו התוס' פי' הקונטריס כו' והוא האמת ואמרו וא"ת כו' פי' בשלמא לפי' הראשון לא קשה לו' לא הוה ליה אסות' כנז' דודאי היה לו אלא השתא לפי' הקונטריס קשה מה הרויח שסוף סוף כבר מת לזה תבין עומק דקושיא והיא ע"ד פרש"י שהוא האמת ותדע שהתירוץ שתרץ המתרץ יפה והוא שהקושיא אינו כמו שעלה על דעתנו דודאי התירוץ אינו עולה כהוגן אלא הקושיא היא למה לא הניחו ר' ישמעאל לבן דמא שיתרפא ע"י המין שאם ישכנו נחש יחזור ויתרפא אמר המתרץ חוי' דרבנן כו' מה תאמר סוף סוף כבר מת א"כ מוטב היה שיתרפא ויחיה חיי שעה לזה תרצו התו' שהכוונ' שכיון שבהכרח הוא שימות ע"י נשיכה שישכנו מפני עוברו על ד"ח שאז לא יעלה מוט' שימות עתה מנשיכה זו וימות זכאי ממה שיעבור על ד"ח וישכנו נחש וימות ודאי חייב וטוב זכאי ע"כ:
687
688פי' סוגיית הגמ' בפ"ק דקדושין
688
689על משנת כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ת"ר אי זו היא מצו' עשה שהזמן גרמ' סוכה כו' וכללא הוא וכו' קשה דלמ' המתין הגמ' להקשות על הבריית' ולא הקשה אמתניתן כלל כו' ב' קש' לפרש"י למה פירש וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה כו' שנר' מתוך לשונו דלא פריך אלא אמצות עשה שהזמן גרמה והלא אינו כן שהקושי' גם כן אית' אמצות עשה שלא הזמן גרמה ג' קשה מאי האי דמייתי ראיה ר' יוחנן ממשנ' בכל מערבין מאי אולמי דהאי מהאי וכי מפני שהקושי' שם גדולה יותר נסבול אותה. ד' דנר' שהמקשה סותר דבריו כי בתחלה הקשה ונקיש תפילין למזוזה דמשמע דמזוז' פשי' ליה דנשים חייבות והדר פריך ונקיש מזוזה מת"ת לפטור ה' שהמקשה הקשה תחלה מנ"ל והא הוא בעצמו הקשה אח"כ והרי סוכה וא"כ קשה מעיקרא אמאי לא הוה יליף מסוכה כיון דידע פסוק לסוכה ניליף במה מצינו מסוכה ולמה שאל מ"ל. ו' למה לא הקשה לו והרי תפילין סוכה ראייה ג' כתובי' ואליבא דכ"ע אין מלמדין. ז' למה המתרץ לא תרץ לקושייא וניליף משמחה לחיובא דא"א משום דהוו שמחה מצה והקהל ג' כתובים ואין מלמדין ותו המקשה איך לא דאה זה שהרי כבר הוזכרו והקהל ושמחה שהוא או' וא"כ איך הקשה נליף לחיובא. ח' איך אמר א"ה תפילין וראיה כו' וכי עתה נמשך זה והלא קודם השתא הוו ב' כתובים כו'. ט' איך לא ידע הצריכות והרי כבר הוזכר למעלה וק"ל במעט דקדוק. י' מאי קשה ליה ותו מצות עשה שהזמן גרמה נשים חייבות מ"ל והלא משני מקומות יכול לידע זה א' מדאצטריך רח' למכת' מצה והקה' לאשמועינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ש"מ דשלא הזמן גר נשים חייבו' ועוד מדפטר רחמנא נשים מת"ת ופדיון הבן ופריה ורביה ש"מ דבשאר חייבות י"א דמעיקרא פריך מצות עשה שהז"ג נשים פטורות מנ"ל משמע דסברא הוא דלהוו חייבים ואיך הדר פריך ותו מ"ע שאין הז"ג מנ"ל דנשים חייבות השתא הזמן גרמה הוה ס"ל דחייבות אין הזמן גרמה לא כ"ש. י"ב מאי פריך ולר' יוחנן כ"כ נהוו פריה ורביה ומורא ב' כתובים כו' דאפ"ה איכא למימר דשפיר ילפינן לדידיה דנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמה דמכח מורא ופריה ורביה דאין מלמדין נ"מ דפטורות ומכח ת"ת ופדיון הבן דקאמר רחמנא דפטורות נ"מ דבשאר חייבות וק"ל דכל היכא דאיכא לאקושי כו' ונראה דלא שייך הכא לתרוצי מאי דתרצי תוס' לעיל כדפריך תלמודא ונילף מת"ת כיון דהשתא הוו שני כתובים. י"ג דלמה הדר פריך הניחא והלא כבר הקשה לעיל הניחא ועדיין לא תרץ אלא קושיית ותו. י"ד דלפי האי תירוצא דפפונאי למה לי לכתב נשים בהקהל כיון דילפינן כל התורה דמ"ע שהזמן גרמה נשים פטורות מתפילין תו לא איצטריך מצה והקהל וא"ת דאצטריכו לגופייהו בשלמא מצה איצטריך אבל הקהל תיפוק ליה מק"ו ומה מצה דטפלים פטורים נשים חייבות הקהל דטפלים חייבים כ"ש נשים כמ"ש התוס' לעיל ועוד מדאצטריך זכורך גבי ראיה הוה ידעינן בהכרח נשים בהקהל וכמו שהקשו התוס' גבי אורח. ט"ו מאי תירץ ר' מאיר היא וסבר ב' כתובים אין מלמדין אכתי קשה כיון דתפלין הוי מ"ע שאין הזמן גרמה ואיתקש כל התורה כולה לתפלין הקש עדיף כמו שפירש רש"י דלא שבקינן הקשה וגמרי' מבנין אב ע"כ:
689
690ונראה שהמקשה נטר עד הכא משום דאמתני' לא הוה קשה ליה כ"כ דאפשר היה מתרץ ליה דלאו דוקא אכל השתא דחזי דמני בברייתא תפילין במצות עשה שהזמן גרמה חשב דכדי לדיוקי כל קאמר הכי דאל"ה תפילין נר' דהוי מ"ע שלהז"ג מצד דכל השנה כלה זמן תפילין אלא שבת וי"ט ולהכי פריך כיון דדייקא כ"כ מלת כל וכי כללא הוא והלא וכו' ולפי שהיה אפשר לתרץ ולומר דמאי דקאמ' כל מ"ע כו' ר"ל אותם שאי' מפורשים בכתוב אבל אותם שמפורשים בכתוב לא מיירי בהם לכן אמר ר' יוחנן כי תרוץ זה אינו כלום שהרי מצינו בכל מערבין ואמר חוץ ולא שייך התם לתרוצי התירוץ הנו' אלא בהכרח לנו לומ' שאין למדין ה"נ כל לאו דוקא ופריך ומ"מ כו' נראה כי המקשה היה רואה כי יש ג' מצות עשה שהם ג' כתובים בפי' דהיינו סוכה תפילין ראייה דמשמע אלו דוקא פטו' הא שארה חייבים ומצד אחד היה רואה מצה הקהל שמחה שהנשים חייבות הא בשארה פטורות ולכן שאל מנא לן לקיים הצד לפטור והשיב הפשטן כי ודאי המלמד האמתי הוא תפילין כמו דמפרש ואזיל אלא דתלמודא בעי להודועי לן מ"ל דתפילין נשים פטורות ופריך מנ"ל דתפילין פטו' פי' בודאי דדינא הכי הוא דבהדיא תנן דתפילין פטורות ומזוזה חייבות ומתני' היא במס' ברכות אבל מה שהיה קשה לו דמ"ל ולהכי הדר פריך ונקיש כו' שתחלה הקשה עם הודאת ההנחה כפי אמתת הדין ואח"כ שאל ומנין יצא לנו אמתות זה הענין והרי סוכה עכשיו פי' לו טעם שאלתו ואמר והרי סוכה וכונתו להקשות ג"כ מראיה אלא שהתלמו' סידר סדר הקושיות כל א' בפני עצמ' מפני התירו' והכונה לומר הרי ידעתי תפילין כמוך אלא שהטעם ששאלתי היה מפני שאני רואה סוכה כו' אחר שנתן צריכות אמר והרי שמחה ולמה הפריד שמחה מהקהל ומצה אלא שהכל היה תלוי בידיעת שמחה אם היא נוהגת בנשים אם לא שאם אינה נוהגת בנשים אז יקשה ממצה והקהל שהיה יודע צריכות להן אבל אי שמחה נוהגת בנשים אז יתיישב לו כי ראוי ללמוד מתפילין משום דסוכה וראיה כולהו צריכי משא"כ במצה והקהל ושמחה ולכן שאל והרי שמחה לראות מה סברתו בשמחה ואביי תירץ לו ששמחה אינה נוהגת בנשים וא"ה ליכא קושייא כלל ואז הקשה לו ונילף מהקהל וכונתו היה לו לומר לא ימנע או הפסוקים אע"פ שהם ב' אתה מחשיב להם א' כיון דצריכי או אתה מחשיב אותם לב' ולעולם אין מלמדין שר"ל כמו שאתה למד מתפילין וכו' כן יש לך מהקהל ומצה כי היכי דהני צריכי הני נמי צריכי והיינו דפר"שי א"ה תפילין וראי' נהוו כו' שר"ל אתה מתרץ לי שמצה הקהל הם ב' כתובים ואין מלמדין והלא צריכי כמו שיאמר הוא לקמן א"כ נראה מתוך דבריך שאפי' דצריכי נקראים ב' כתובים א"ה תפילין כו' נהוו ר"ל כפי דבריך כי לדידי חד אבל לדידך קשה תרי צריכי ואינך מבין כוונתו כי ודאי כיון דצריכי חד חשיב אז הדר פריך א"ה מצה והקהל וכו' וכונתו דמצה צריך מטעמא דסוכה והקהל מטעמא ותרץ לו המתרץ דק"ו כ"כ גדול דיש לנו לקיים הג"ש בדבר אחר ולקיים הק"ו וא"כ בהכרח יש לנו לומר דידע תלמוד' דאצטרי' ג"ש למלת' אחריתי דא"לה ג"ש דט"ו ט"ו מאי עביד לה או דלמא דלא הוי ג"ש אלא כמו מה מצינו אגב ארחין תרצנו ב' קושיות אחרות א' מאי צריכותא סלקא אדעתיה דמקשה ב' איך שבקינן ג"ש דט"ו ט"ו משום ק"ו דודאי הג"ש מבטל הק"ו אלא דהיכא דאפשר לקיים שניהם שאני ודוק.
690
691שאלה איש פ' והוא אומן מוהל בקי ומומח' לרבים לא יצא באומנותו זה מתחת ידו דבר בלתי מתוקן ויודע כל עמו ובני עירו כי יש לו יתד שאת על שאר המוהלים שבעיר עד שכבר לימים שעברו נמנו וגמרו שאר המוהלים שבעיר למנות אותו ראש למוהלים יורנו רבנו אם ראוי לכל אדם להקדימו באומנותו זה לכל שאר המוהלים הואיל ויש לו קדושת הגוף שהוא כהן לאל עליון וקרא כתיב וקדשתו ראשון לכל דבר שבקדושה וגם מטע' דהוי בקי מומחה לרבים וחמירא סכנתא ילמדנו רבנו כדת מה לעשו' ושכ"מה:
691
692תשובה
692
693גם כי דין זה לא בא בפירוש בפוסקים מ"מ אע"ג דבפי' לא איתמ' מכללא איתמ' שהרי כ' הרמ"בם גם הרב בעל הטורי' כ' וז"ל הכל כשרים למול אפי' עבד אשה או קטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש גדול שיודע למול קודם לכלם ואם אין גדול למול ימול א' מאלו אבל גוי לא ימול כלל ע"כ שמעינן מינה שאפי' שעבד אשה וקטן יודעין למול מ"מ יש לנו ליתן למובח' יות' הוא ישר' גדול ולע"ד יש לדקדק' האי דקאמ' ואם יש גדול שיודע מה צ"ל שיודע וכי עלה על הדעת גדול כל דהוא אפי' אינו יודע הא פשיטא דלא אלא ודאי נרא' דהכי קאמר אם יש גדול שיודע כמו אלו אחר שבידיעה שוים יש לנו לומר שימול הגדול לפי שיש לנו לבחור היותר ראוי כנ"ל מכאן משמע שלעול' מי שעדיף טפי ראוי למול קודם עוד נ"ל ראיה גדולה דאמר קרא צדק צדק תרדוף ואמרו חז"ל הלך אחר ב"ד יפה אחר פ' ללוד דהשתא במקום דליכא אלא דררא דממונא צריכים אנו לילך אחר ב"ד יפה כמקום דאיכא דררא דנשמה עא"כוכ דצריכין אנו לילך אחר המוהל היותר יפה והבקי יותר וגם שהוא כהן הסברא נותנת שהדין עמו נאם הצעיר שמואל די מדינה:
693
694דבור ולדרוש כו' קשה דמאי קא קשיא לתוס' דקאמר דהא אפי' לא דרשינן וכו' דאדרבא מש"ה ניחא דלא דרשינן משום דאי דרשינן מקלקלי טובא ויעשו ברצון דעד השתא לא עבדי אלא דלא מסרן וכדפ"רשי ונראה דה"פ אין לפרש כו' דאע"ג דהאי פירוש היה נראה יותר דהוה מהדר לאוקמי פירכא דפריך מהאי סכנה אונס הוא מ"מ א"א לפרוש' וטעמא דלא משני מידי האי משום פרוצות כדפר"שי בלאו הכי יעש' שהרי עיניהם הרואות שעם היות שהן אינן מוסרות עצמן נשארו מותרו' לבעליהן ומשם יראו ולא פחדו אפי' שלא ידרשו להן ועוד משום כו' שר"ל הגע עצמך שימשך תועלת איך משני שאנו מניחים לדרוש כו' אבל השתא לפירוש התוס' ניחא כי הקושיא היא למה לא מיחו כדי שתתקיים התקנה ומשני לא חשו לתקנ' משום פרוצות ובהבטל התקנה הכל מתוקן עוד היה אפשר לפרש דהא אפי' שר"ל שזה כבר ידע המקשה דאיכא פרוצות ועכ"ז הקשה וא"כ עיקר התירוץ חסר לכן פירש עוד אפשר לומר דהכי פירו' דהא אפי' כו' ואם כשהקשה המקשה ולדרוש היינו לצנועות א"כ מאי משני משום כו' ובודאי דזה נראה דוחק כי פשיטא דצנועות ופרוצות לא ידעין אלא דאיכא במציאות ואם לאו דקאמר ר"ל בפומבי ומחוורתא פי' קמא:
694
695פי' שמעתתא בפ' שבועת העדות
695
696רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון כו' מחכו עלה במערבא כו' יש לעורר במה אמר דלמא ר"ש בק"ו ופרש"י ולית ליה ג"ש מאי קאמר וכי אפשר לומר דלית ליה ג"ש והלא בסיפא דברייתא קאמר בפי' הג"ש עוד מאי קא משני דילמא ר"ש בק"ו והא אפי' לית ליה ג"ש ועדות נפקא ליה מושבע מפי עצמו מדידיה בק"ו מ"מ עדיין איכא חוכא דמצי למילף פקדון במה מצינו וכבר אמרו התוס' לעיל דליכא למימר ביטוי תוכיח עוד דכי פריך בגמ' אדגמר ממעילה נילף מעדות פשיטא דהאי קושיא נמי איתא בשיהא מושבע כנשבע בפקדון כמו בעדות במכ"ש ומה אם לענין שוגג כמזיד דאיכא למימד דיליף ממעילה פריך אדרבא נילף מעדות לענין מושבע כנשבע כ"ש דאיכא למימר דיליף מעדות וא"כ לבתר דמשני הנך נפישין בשלמא לפירכא דשוגג כמזיד ניחא אלא למושבע כנשבע אכתי הפירכא קיימא בדוכתא:
696
697עוד קשה דקאמר דכי אתא רב פפא כו' למה לי דפריך כו' פירש רש"י כי היכי דגמר עדות מפקדון לענין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון נגמד נמי פקדון מעדות למושבע כנשבע ומזיד כשוגג ובשלמא למושבע כנשבע ניחא אלא מזיד כשוגג האי קושיא כבר מתורצת דמשום דילפותא דמעילה ניחא טפי עוד יש לעורר דקאמר ותהדר כו' ופר"שי היכי פריך תאמר בעדות שעשה בו מזיד כשוגג בתר דקאמר ליה ג"ש ומנא ליה למקשה דילמא דהיינו מקמי דתיקום אבל בתר דקמא איכא למימר דכן הוא האמת דפקדון ועדות שוים הם בשוגג דלא הוי כמזיד עוד קשה אמאי לא משני לעיל כדאמר אדגמר ממעילה ליגמר מעדות דא"הנ אלא דהיינו קודם דתיקום אבל דקמה ג"ש ה"נ הוי ונראה בעיני דכך פי' דשמעתין החוכ' קמא סבר שהג"ש קדומה ומקובלת היתה מקדם ובודאי א"א לומ' מה לפקדון כו' תאמר בעדות אלא משום דגמר עדות מפקדון כג"ש למושבע מפי עצמו א"כ היינו חוכא דאפי' נימא שכונ' הברייתא להודיענו דרך פלפול לומר אם היה אפש' ללמוד תביעת ממון בעדות מפקדון אע"פ שלא נשגיח על הג"ש לענין ממון אלא דנימא שהג"ש באה למושבע מפי עצמו לבד אבל תביעה נוכל ללמוד מק"ו או במה מצינו א"ה קשה דאפי' לא אתי ג"ש לענין ממון מ"מ כי היכי דאתי למושבע מפי עצמו לעדות מההיא נמי נילף מושבע מפי אחרים לפקדון ובהא אין אנן צריכים לממון גזרה שוה דמצינן למילף במה מצינו כיון דליכא פירכא דהא כולה חדא ילפותא היא ותירץ דלמא בק"ו מייתי לה ופי' וכונת פירוש הברייתא לא כמו שהיית סובר שהתנא השתא מיירי כשהגזרה שוה איתא למושבע כו' וליתא לממון אלא שהכונה לומר אלו תאמר דליכא ג"ש כלל מצינא למילף תביעת ממון מפקדון מק"ו או ממ"מ וקאמר דליכא למילף דאיכא פירכא משום דעדות אית ליה מושבע כנשבע מדידיה משא"כ בפקדון וא"ת סו"ס היא גופה תיתי בפקדון במה מצינ אה"נ אבל מיהדר תלמודא אי מצי למעבד חוכא בראשונה דהיינו מילפותא ממש דאית לעדות דין זה יש לפקדון אחר דלא מצי למפר' כהאי גוונא פריך והיינו דקאמר אדגמר כו' ניליף מערות מג"ש עד דמשני הנך נפישן והת' ליכא חוכא כלל דלענין שוגג כמזיד ממעילה עדיף למילף ולענין מושבע כנשבע בג"ש תאמר דאין ה"נ אלא דמאי דקאמר תנא היינו קודם דתיקום ואי במה מצינו א"א דאיכא למיפרך מה לעדות דעשה בו שוגג כמזיד אבל לענין שוגג ליכא לתרוצי דהיינו קודם דתיקו' ג"ש דהא ידע פירכא דלקמן דקאמר ולא כו' ולהכי מייתי תלמודא כי אתא רב פפא כו' לגלויי לן מלתא דלא תימא שוגג כמזיד ניחא אבל מושבע כנשבע מאי איכא למימר ותו אמאי לא משנינן קודם דתיקום כו' ולהכי קאמר אלא תדע דהא חוכא כוי פריך רב פפא ועם מה שנאמר שם תבין מה שאמרנו זו היא כונת התלמוד ורב פפא כו' לא באו על מה דאתמר לעיל אלא מחדש באו לפרש החוכא ודוק ולקושיית ותיהדר כו' מצינא למימר דק"ל לתלמוד' דכ"ע מודו דעדות חיי' ביה מזיד כשוגג ולהכי פריך לר"ש מנ"ל דמאחר דמצי גמר מפקדון מאי טעמא לא גמר. עוד י"ל דמדקאמר רב אסי מאן תנא זדון הפקדון לא ניתן כו' משמע בהדיא הא זדון העדות קים ליה דניתן דאי לאו הכי למעוטי מאי קאמר זדון הפקדון הא שבועת בטוי ה"נ הוי ועדות ה"נ הוי אלא ודאי דמתניתין דקתני זדון הפקדון דוקא קתני לאפוקי עדות ומי"ל לר"ש ודברים אחרים היה אפשר לומר בפירוש קצת קושיות אלא שזה נ"ל שיטת ההלכה דבור תוס' כי היכי דגמר כו' תימה דבור זה קשה להולמ' שנראה שלא יש מקום לתימה כלל ודוק. אמנם נראה לפרש שכונת התוס' כך היא זה המקש' מאי סלקא דעתיה דסבר דתנא גמר מושב' מפי עצמו מפקדון הא א"א דאי במה מצינו א"א כמו שמפרש אח"כ וא"כ א"א אלא בג"ש ואי איתא גזרה שוה ליכא פירכא אלא ע"כ אית לך למימר דלא קאמר האי תנא מה לפקדון כו' אלא משום דקושטא דמלתא הכי הוא בתר גזרה שוה אבל פירכת הק"ו לא הוי אלא משוגג כמזיד ומאי דקאמר מושבע כו' השגרת לישן הוא כך נר"ל. עוד היה אפשר לומר תימה דבמה מצינו אי אפשר אלא בגזרה שוה ואם כן מאי פריך כי היכי דלמא להכי קבלה הגזרה שוה ולא להכי מה שאי אפשר לומר כן במה מצינו דהוי מסברא:
697
698עוד שם
698
699רמא אכל את הראשונה כו' ההיא דתנאה כו' אחר שהקדים פרש"י כונ' רבא במימריה חזר ופי' ההלכה על פי דרכו בפרטו ופירש דלא נימא ראשונה תחלה בין של תנאי בין של איסור כרת אלא של תנאי קרי ראשונה וא"ת למה קרא אותה ראשונה לפי שכך כו' ולשון זה משמע כפי הנרא' לכאורה שרש"י סובר שהנשבע כך הוא סדר לשונו ממש אם אוכל זו לא אוכל זו גם אפשר שאפי' נימא שהנשבע אינו אומר אלא לא אוכל זו אם אוכל זו כבר משמע מתוך לשונו שאותם של תנאי היא הראשונה וכאלו היה אומר אם אוכל זו כו' וכך מצאתי ג"כ בתו' הרא"ש ז"ל והאי דנקט כו' כבר אתה רואה כמה נתחבטו התו' בפירוש זה הלשון ועדיין אנו צריכים ושוב איך ניישב הלשון הכתוב בספרי' אצלנו דפשיטא שאפי' עם כל מה שאומרים התוס' אינם מיישבים כי אם מציאות הדין איך אפשר שיאכל האיסור תחל' ויבא לידי קרבן אבל הלשון משונה שבפי' נראה שפרש"י עומד בבא ראשונה של רבא מכמה טעמים אין צורך להארי' וא"כ איך אפשר להלום לאו משום דלא חיילא דמשמע דמשום דלא נקט אלא ראשונה בשוגג דהיינו של תנאי לבד הייתי אומר דגם כשאכל של איסור תחלה בשוגג דהיינו שנייה הייתי אומר דלא חיילא אדרבא איפכא נראה מהוראת הלשון דדוקא הך הוי פטור הא באופן אחר חייב גם יש לראות שהתוספות דוחים ג' משמעיות בדברי פירוש רש"י פ' דלא נימא שכונת פרש"י בלישנא דאיפכא כיון לחלל שנייה בשוגג גמור ואח"כ ראשונה במזיד. עוד דחה דא"א לומר שכונת פרש"י באיפכא ר"ל שנייה במזיד ראשונה בשוגג עוד דחה דלא נימא שכונ' פרש"י לומד דודאי חיילא לגבי מלקות דנראה מתוך דברי התוס' שכל הפירושים הללו היו סובלים דברי רש"י ז"ל אי לאו מצד הדחייה שהם דוחים ולפי הנראה בלאו הכי א"א ליישב דברי רש"י בכונות אלו לכן נראה ליישב בדוחק כל אחד דהפירוש' שרמזו התוס' בפרש"י ושהדין לדחותם מטעם התוס' לבד הפירוש הא' היה אפשר ליישבו כך למה לא הזכיר דין שנייה תחלה שהיה לו לומר שניי' בשוגג וראשונה במזיד פטור ואני הייתי מתרץ כי הוא הדין אלא שאין כוונת רבא אלא להשמיענו דאדם בשבועה בעינן במעשה ראשון מה לי בראשונה דהיינו אותה של תנאי ומ"ל בשנייה ולכן היה אומר רש"י אל תאמר כן כי ודאי חיילא אם התחיל בשנייה בשוגג וראשונה במזיד אלא מה שלא הזכיר שנייה בשוגג משום דכבר הזכיר ראשונה במזיד ושנייה בשוגג דהיינו שהשגגה באכילת האיסור ואין חלוק בין שיאכל אותה תחלה ובין שיאכל אותה בסוף חייב וכה"ג נקט ראשונה במזיד חייב דדוקא כו' אבל שנייה במזיד בתחלה לעולם פטור אבל שנייה בשוגג בין בתחלה בין בסוף חייב ודחה זה התוס' מטעם שכבר פרש"י ז"ל דהאד' בשבוע' בעינן במעשה ראשון ואיך אפשר שישמיענו גם עתה דשניה בשוגג חייב במעשה ראשון גם שני' במזיד תחלה היה אפשר ליישב בזה האופן דקאמר הכי והאי דנקט יר' למה לא השמיענו שנייה במזיד תחלה ואני הייתי אומר כי הוא הדין שאחר שאשמיענו ראשונה בשוגג ושנייה במזיד פטור היינו מטעמא דליכא שגגה באכילת האיסור א"כ כי הוה שנייה במזיד בתחלה נמי ה"ה ובהדדי השיב ליה רבא לז"א פי' דש"י דאין ללמוד כן מדנקט דאשונה בשוגג ושנייה במזיד דאדרבא איכא למימר דודאי חיילא דהתם דאיכא תרתי דליכא האדם וליכא שגגה באיסור פטור אבל כה"ג דאיכא האדם בשבועה ממעשה ראשון איכא למימר ודאי דחיילא אלא מה שיש לך לומר הוא דמן הדין היה יכול לאשמיענו דין זה דפטור והיה חדוש יותר אבל מה שלא חש להשמיענו היא משום סיפא דכבר השמיענו בסיפא ראשונה במזיד כו'. דאיכא תרי טעמי לחייב חדא דאיכא האדם במעשה ראשון ואיכא שגגה באיסור ומשום דליכא שום חיוב באופן אחר אם לא התחיל בראשונה מ"ה נקט ברישא ראשונה כו' לכך אמרו התוס' דליכא למיטעי בהכי דודאי פטור דפשיטא דשגגה באיסור בעינן וכן א"א לומר דלענין מלקות ותימה דהכי קאמר ה"א דה"ה כאשר פי' וקאמר לא תימה לא חיילא דודאי חיילא וחייב מלקות כלומר אי לא אשמעינן סיפא ודאי הוה אמינא דחיילא וחייב מלקות אלא דאיכא למימר דפטור ואי לא נקט פטור בהאי גונא היינו משום דבעי כו' גם זה דחה התוס' אלא פי' שכונת פירש"י במה שאמר דודאי חיילא היינו דשגג בדבר והזיד בשבועה ונראה דהכי מתייש' פירוש רש"י ז"ל לא תימה דהאי דנקט ברישא תנאי היינו משום דבכי ה"ג משכח רבא חיוב ופטור אבל אי נקיט ברישא איסור פטור משכח חיוב לא משכח בשום ענין דודאי אפי' כשמתחיל באיסור משכח דודאי חיילא והוה מצי רבא לאשמועינן חיוב ופטור במתחיל באיסור והא דלא נקט הכי משום דבעי כו' ובכה"ג דמזיד גמור ושוגג גמור לא משכח חיוב אלא במתחיל בתנאי מש"ה נקט נמי ברישא תנאי תחלה ה"ג אבל זו בזדון כו' יראה כי אמר גרסא זו רש"י לכריח עד דלא כר"ת דאלו לר"ת היה יכול רבא לומר חייב בזדון עצמה חייב על הראשונה וזו בשגג' עצמה כו' חייב על האחרונה אבל הגירסא הזאת שלא מצינו רק פטור וחייב והחייב בהכרח על א' מהי אם כן הפטור הוא לגמרי א"כ פי' ר"ת הא' עוד מרויח רש"י ז"ל בפי' מה שנראה דאתראת המזיד עומד במקום שגגת אכילת האיסור והרי לרש"י א"א לחייב קרבן אלא כשאכל האיסור באחרונה והתנאי במזיד בתחלה וכי לענין מלקות א"א להתחייב מלקות אלא כשהתרו בו באחרונה אמנם לפי הנראה לפרש השגגה באיסור בין בתחלה בין בסוף מחייב קרבן אם התנאי במזיד ואלו לענין מלקות אין חייב מלקות אלא כשאכל תחלה התנאי ואח"כ האיסור הל"ה פטור למ"ד ואפי' למ"ד התראת ספק הוי התראה וחייב באכיל האיסור תחל' היינו דהוי האד' בשבוע' במעש' א' הא לאו הכי א"א להתחייב מלקות גם לענין קרבן א"א להתחייב אלא אי הוי האדם בשבועה במעשה ראשון ומי שרוצ' לפרש בדברי רש"י ז"ל פי' הנראה לפרש הבל יפצה פיו כי אין מלה בדפרש"י שיסבול הפי' הנז':
699
700ראיתי לכתוב הנה פי' הלכה מכבדות
700
701להיות פרש"י קשה להולמו עד מאד ולהיות בפלפול החברים בני הישיבה טרחתי והוצאתי השגת ידי מן הכח אל הפועל נאות כפי חומר הנושא אמרתי אל לבי לשים אותו בספר לזכרון בין עיני הא לך לשון רבא אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זה אכל מן הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושנייה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לאיסור כו' אתה תראה שכלם מסכימים שדברי רבא מדויקות שלעול' אותם שמזכיר הגמ' תחלה היא היא הנאכלת ראשונה וחברתה אחריה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עוד אני אומר שאין לך פי' כ"כ מרווח כפירוש ר"ת עד אכל שתיהן כו' לפי שמרויח שזכר רבא כל הדינים הנופלים בענין שהוא פירוש לשון ראשונה הנאכלת תחלה תנאי או איסור ולדרכו אינו דוחק מה שאמר דין שתיהן כו' הגם שגם לדעתו לא היה כ"כ צריך מ"מ אחר שפירש כל חלקי הדין הוצרך לפרש גם זה גם מרויח ואתי שפיר מה שפי' בגמ' אכליה לאיסור כו' כנז' בתוס' ולהיות ריוח זה עצמי ומיוחד לר"ת כתבו התוס' בזה ואתי שפיר מה שלא אמרו כן בחלוקת שתיהן כו' דאעפ"י דאינו כ"כ דוחק לר"ת כמו לפירש"י ולפירוש ראשון של תוספות מ"מ גם לר"ת לא אתי שפיר בעצם הגם לדידיה חלוקה זו מיותרת אבל קשה לר"ת הדוחק של פרש"י דלישנא דגמרא משמע בזו בשגגה עצמה כו' דחייב קאי אתרוייהו ולדידיה ולפרש"י דבעי האדם בשבועה במעשה ראשון א"א לחייב אלא בשניה עוד לר"ת הדוחק הגדול שכתבו התוס' עליו לבד כי בתירוץ הראשון דוחק גדול דנימא דלפי שחשב באכילה של ראשונה לאכול גם השניה במזיד דמשו' הכי לא קרינן ביה שב מידיעתו והא ק"ל און אם ראיתי כו' ואחר שבשבועת' אכילת האיסור לא הוי מזיד אלא שוגג מקרי שפיר שב כו' גם לתירוץ השני דוחק דלא מקרי לא שב אלא כשאוכ' האיסור כשוגג והיה אוכלו גם במזיד וזה בתנאי שכפי האמת היה אסור לאוכלו אבל ככר זו שכפי האמת אין בה איסור כלל דלגבי דידה לא קרינן האדם בשבועה אפי' שכוונתו היה לאכול אותה באיסור לא מקרי שפיר אינו שב מידיעתו עוד דוחק אחר גדול הוא בעיני דנראה דלא משכח רבא חיוב כי אם בשגגת עצמה כו' למה לא פיר' החיוב והפטור בזו בזדון עצמה כו' כשלא כיון לאכול האיסור על דרך שפירשו התוס' ולכן ברחו התוס' ורש"י מפי' זה ולפירוש התוס' דוחק גדול שרבא השמיענו דין הפטור והחיו' בשני חלקות היותר פשוטות והניח המחודשו' דלפי סבר' התו' לפרש שהכל תלוי באכילת התנאי בין שיאכל אותו בתחי' ובין שיאכל אותו בסוף דבאכילת התנאי תלוי השבועה היה לו להשמיענו הפטור כשאכל שנייה במזיד וראשונה שהיה אותו של תנאי בשוגג שהיה חדוש גדול יותר דפטור אעפ"י דאיכא אדם בשבועה במעשה ראשון גם החיוב היה חדוש יותר בשניה בשוגג וראשונה במזיד ורבא אזיל בתר אפכא זאת ועוד אחרת שהזכיר שתיהן כו' דהוי דין פשו' ומבואר האמת כי מריוח זו בשגגת עצמה כו' דקאי אתרוייהו
701
702אמנם יש דוחק אחר גדול בפירוש זה מן הסברא והוא זה כי היסוד שיש לנו דהאדם בשבועה בעינן היינו בשע' שהוציא האדם השבועה מפיו ועתה בא להשמיענו רבא דבענין זה שהשבוע' ע"י תנאי אינה תלוי השבוע אלא ע"י מעשה ויש לראות ולהבחין למה ונר' הטעם דבשלמא כשאדם נשבע על ככר א' שלא יאכלו תכף כשהוצי' השבועה מפיו חל איסור על הככר שאינו רשאי לאוכלו אבל שכתלאו בדבר אח' לא חלה השבועה אלא כשאכל א' מהם דקודם זה מותר הוא לאכול אפי' הככר שנשבע עליו וא"כ כמו שמי שמוציא שבוע' מפיו בלי תנאי בעינן שיהיה האדם בשבועה כשחל האיסור על הדבר הנאסר כמו כן כשתולה השבועה בד"א בעינן שיהיה האדם בשבועה כשחל האיסור ואימתי חל האיסור כשאוכל כל א' מהם בין של תנאי בין של איסור וא"כ בשעת מעשה ראשון חל עליו איסור על השנייה ומ"ל שיהיה של תנאי ומה לי שיהיה של איסור ודי לנו החדוש דלא מקרי האדם עד שיעשה מעשה בא' מן הככרות ואיך נקום אנן ונימא דאפי' שאכל השנייה במזיד לא מיקרי האדם בשבועה עד שיאכל הראשונה של תנאי ומעתה נבא לביאור פרש"י וז"ל ואשמועינן רבא כו' כיון רש"י להורות לנו למה ברח מפי' התוס' שהכל תלוי בתנאי וכו' לכן אמר יש לך לדעת שבא רבא להשמיעו חדוש גדול והוא דאין איסור השבועה חל כו' ואחר שכן הוא ראוי לנו שלא ליקח אלא החדוש היותר קטן שנוכל ליקח והקרוב אל הסברא והוא צריך שיהיה האדם בשבועה כשחל איסור השבועה וא"כ בין שיאכל האיסור תחלה בין שיאכל התנאי תחלה חל האיסור על האחרת הנשאר' ואז בעינן דליקרי האדם בשבועה ואחר דפשיטא הוא שזה יכול לאכול אותה שירצה תחלה בלי שום איסור תחלה וכשאוכל הככר אשר נשבע עליו ראשונ' התר הוא וחל עליו איסור השבועה על הככר של תנאי א"כ במעשה הראשון בין שיהיה אותו של תנאי בין שיהיה אותו של איסור אם הוא במזיד נקרא האדם בשבועה ועם זה תבין דברי פי' רש"י שכתב בין כו' שנתחכמו בו התוספות והאמ' כי כונ' פרש"י במה שאמר בין שאכל האיסור כו' אינו חוזר למ"ש להתחייב קרבן אלא למ"ש ואם באותה שעה יזכור את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה בין כו' כן עיינתי זה כאשר ה' יודע אחר כך מצאתי בתוס' הרא"ש שכתב וז"ל אחר שהעתיק לשון רש"י ז"ל מואשמעינן עד וחלה עליו שבועה בין שאכל התנאי ראשון להתחייב קרבן על השוגג ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור כך יש להיות כתוב בפי' ובאוכל התנאי ראשון איפשר לו להתחייב קרבן ומלקות ובאוכל האיסור ראשון אפשר לו להתחייב מלקות והסופרים הפכו מעט שלא היה כתוב במקומו ראה כי כיוונו לאמת והתוס' נדחקו בזה ללא צורך וסיים פרש"י ואם כבר שכח שבועתו במעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא גם בזה כיון כי לדעתו היית' סייעתא דלדעת התוס' לא הוי סייעתא דנהי דההיא דנדרים שכוח בתנאי הוי מ"מ ליכא סייעתא אלא דבעינן האדם בשבועה במעשה א' אבל לחדוש הגדול של תוס' דאפי' אכל השנייה תחלה למזיד לא קרינן ביה האדם ליכא ראיה ממתני' דנדרים.
702
703גם נראה בעיני דלפר"שי מביא סייעתא למ"ש רבא דאכל את הראשונה שוגג דהיינו של תנאי פטור אבל לר"ת שאחד אמר רבא שתים זו שמענו דהיינו בין שאכל התנאי ראשונה בין שאכל האיסור ראשונה שפיר' ראשונה היינו תחלה ליכא סייעתא בפי' למ"ש רבא דאע"ג דלפ' רש"י נמי הס"ל כר"ת מ"מ לפר"שי לא הוזכר בדברי רבא אלא ההיא דתנאה ולההיא מייתי אבל לר"ת שמשמעו רבא תחלה בין כו' דוחק קצת דלא הוי סייעתא למה שהזכיר רבא בפ' כנ"ל ואתה תבחר
703
704פרק קמא דקדושין
704
705נראה לפרש דהכי קאמר עבד עברי נקנה בכס' מ"ל אמר קרא מכס' מקנתו כו' ומכאן הייתי למד דבר זה ולא הייתי למד תבואה וכלים דהוי דיוקא אבל אכתי הוה קשה לי אשכחן כו' אלא דאית לי קרא אחרינא והפדה כו' והכל נמשך עד למטה ומאי דקשיא לך היכי יליף מוהפדה הייתי יכול לומר דזו אינה קושיא דסברא הוא כיון דנפדית בכסף דנקנית בכסף ומיהו שנויי דחיקי לא בעינן למימר אלא דה"פ דקרא דקאמר והפדה מגרע מפדיונה אי לא הוה נקנית בכסף מ"ל גרעון כו' מאן דכר שמיה דדלמא לא נתן כסף בשבילה אלא קנאה במידי אחרי' לפי שעשה עמו טובה או שנתנה לו כדי לזונה ולפרנסה והיכי א"כ קאמר והפרה שמגרע מפדיונה בשלמא השתא דנקנת כסף שייך לומר והפדה ואע"ג דהשת' נמי אפשר שקנאה בשטר מ"מ כיון שנקנית בכסף שייך לומר דמיהדר קרא אקנין היותר מצוי כמ"ש זה התוס' במקו' אחר והשתא קאמר קרא מגרע מקנייתה שקנאה אבל אי לאו הכי לא שייך כלל למימר מגרע דמאן דכר שמיה דכסף כיון דלא שייך כלל בקניינה ומאי דקשיא לך א"כ למסקנ' מאן דלא יליף שכיר שכיר אלא דלמד תחתון מעליון מהיכא ממעטינן תבואה וכלים מה תימה דנימא דמאן דיליף מכי תשיג דלא ממעט תבואה וכלים דהכי נמי אמרי תוס' לעיל אין ע"ע נקנה בחליפין ולא קונה עצמו בחליפין דמה שהוא נקנה בכסף נפקא לן מהאי קרא דמכסף א"כ נר' דמאן דלא יליף מהאי קרא אפשר דלית ליה דאינו נקנה בחליפין אלא נקנה כונתו לומר דודאי דרשא זו אינה מוכרח דמודו כ"ע וא"כ ליכא קושיא וכמו שפי' בתחלה פי' דשמעתת' ואפשר לומר והוא הנכון דתרתי שמעת מיני' ומשמעותיה דקרא הכי הוי מכסף מקנתו ולא בחליפין וממילא משמע דנקנה בכסף אלא דכי ילפינן משכיר שכיר אית לן למימר דכולי קרא אתי למעוטי תבואה וכלים ובהא רווחא שמעתא דקאמר אשכחן הנמכר לגוי הואיל וכל קניינו בכסף וליכא למפרך אדרבא לגופי' לא אינטריך דאינו מיותר כדאמרי' דכל ענין הכתוב לא בא אלא למעוט. תבואה וכלים כיון דאמר מקנתו ולא קאמר מכסף מקנה משמע ממש למעוטי וזה עיקר הכתוב גם שהיה אפשר לומר והוא אמת ג"כ שא"עפ שכל קניינו בכסף בדברים אחרים לפרוש רש"י ז"ל מ"מ לע"ע הייתי אומר דלא מהני עד שיקנ' בחזק' וכדמפרש לקמן גבי הואיל ונמכר בעל כורחו ודוק ומאי דקשיא לך תיתי במה מצינו אפשר דאינה קושיא כי תלמודא בעי למימר דאיכא קרא וכי תימה קרא למה לי אייתר ההוא קרא אתי לדרשא אחרינא נמי ולהכי אצטריך אלא דילפינן נמי הא וכמו דרריש לקמן למאן דס"ד דתנא דמוכר עצמו נמכר לשש:
705
706ונלע"ד דבהכרח אית לן למימר הכא דתלמודא יגדיל תורה ויאדיר הוא דהא במסקנא לא משכח תנא דלא יליף שכיר שכיר אלא דפי' דהאי מלתא הכי הוא אם ת"ל דאיכא תנא דלא יליף שכיר שכיר ומאן הוא פל' הנזכר לקמן בברייתא א"ה אית ליה קרא אחרינא דוכי תשיג מ"מ הואיל ואתית להכי בעינא למימר דחדא מחדא לא אתי ולא חדא מתרתי ומכר עצמו מנמכר לגוי ברור הוא מאמה העברי' ג"כ הוא ברור הואיל ומקדשא בכסף ממכרוהו ב"ד משום דבע"כ הרי חדא מחדא חדא מתרתי לא אתי מאמה וממכרוהו ב"ד שהן נמכרים ע"י אחרים והוי כאלו ב' בא"כ מנמכר לגוי ואמה שכן קניינו של גוי ואמה במקום אחר בכסף ממכרוהו ב"ד ונמכר דתרוייהו עבדי איסורא זה שגנב וזה שנמכר לע"ז ולחדא מתרתי כל דהו פרכינן וקושיית הא גזרה שוה מה נפשך אי מופנה וכו' אין צריך להשיב כי ענין הגזרה שוה דבר שנתקבל לתלמיד מן הרב ובודאי הם למדו למאי אתי כ"ש שכבר אמרתי שכל מ"ש התלמוד כאן אינו אלא על דרך אם ת"ל דאית תנא מי דלא יליף שכר שכיר ול' קבל' כנז' ומאי דקשי' לך בתוס' וז"ל ותו איכ' למידק במאי דהקשו ז"ל דלשתוק קרא ונילף נמכר לגוי מנמכר לישראל כו' וקשה לך אי לא כתיב מכסף מקנתו לא ילפינן מוכר עצמו מטעם דטפי אית לן למירמי גזרה שוה לעבד הנמכר לגוי משום דכל קניינו בכסף מלמירמי לעבד הנמכר לישראל הא ודאי הערה היא ושתי תשובו' בדבר אחד דאין ספק שיש בזה א' בחינו' ב' דטפי א"ל למיל' עבד עברי הנמכר לישר' מעבד הנמכ' לישר' וע"ע הנמכר לגוי מע"ע הנמכר לישראל דאיכא למימר דלא אלים כחו של גוי לקנות ישראל עד דקני ליה בחזקה ומאי דקאמר בגמרא לעיל הואיל וכל קנינו כו' היינו בתר דכתיב ביה קרא בהדיא כסף מקנתו איכא בחינה אחרת דדלמא התורה לא נתנה כח לקנות עבד עברי בכסף אלא למי שכל קנינו בכסף אבל מסברא ודאי אי לא כתיב מכסף מקנתו אין ספק שהדעת נותן דיליף ישראל מישראל יותר מגוי אי נמי דדעת התוס' שכך נאמ' בסיני נליף שכי' שכיר גזר' שוה וא"כ כל מה שאני יכול ללמוד גזרה שוה שכיר שכיר ילפינן וכי שאנו לומדין שכיר הנאמר במכרוהו ב"ד עם שכיר הנאמר במוכר עצמו כך יש לי ללמוד נמי שכיר הנאמר בגוי עם שכיר הנאמר במוכר עצמו שלא אמרה תורה ללמוד גזרה שוה אחת ותו לא רק למוד גזרה שוה משכיר שכיר כל מה שאפשר
706
707עוד קשיא לך וז"ל במאי דמקשו ונילף נמכר לגוי מנמכר לישראל ונמכר לישראל מאמה הא לא מצית יליף גוי מאמה דאמה ליתא בגוי והבאת ראיה ממ"ש התוספו' לעיל משכיר ואני שמעתי ולא אבין קושיא זו דדוקא אותו דבר בעצמו דלא שייך בגוי היינו שטר דאתי מכח גט לא ילפינן דגוי אבל כסף גוי גופיה שייך למילף מאמה וכ"ש מעבד עברי הלמד מאמה ובזה פרחה קושיא שנית הקושיא הג' דמאי מתרצי דאיצטריך לגרעון דהא נמי נילף מגזרה שוה ברוך אתה לה' הא ודאי קושיא עצומה ומצאתי תירו' בביאור הרב הגדול הרא"ש ז"ל דאיצטריך והפדה דמגרע מפדיונה בעל כרחו של אב וק"ל א"כ תירוץ התוס' דמאי דאמרי לגרעון כסף שלה דהיינו בע"כ של אב ומאי דקשיא לך ד' דנימא דאיצטרי' היקשא למיל' שטר כו' תימה על עצמך דהתו' לא מתרצי כלל דאיכ' למיד' דהתוס' קאמר דמאי איצטרי' היקשא לקנין כסף והוי להו למימר אמאי אצטריך היקשא וכו' דבהא סלקינן ונחתינן ומה איצטריך להו למימר לקנין כסף אלא שנר' דודאי התוס' ידעי דהיקשא איצטריך למילי טובא אלא דמקשו דמתוך פשט הגמרא נראה דאיצטריך לקנין כסף ולהכי קא מתמהי ותרצו דאין ה"נ ומאי דנקט בגמ' לעיל היקשא לקנין כסף היינו קודם דידעינן גזרה שוה דשכיר שכיר ועם זה פרחה לה הקושיא האחרת למה לא אמרו דאיצטריך דאינה נקנית בתבואה דאיכא למימר דהתוס' חדא או תרתי קאמר וה"ה למילי טובא ותו דלהא לא איצטריך קרא דאי בפחות משוה פרוטה אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא לנפשה וקנינים אנו צריכים ללמוד לא העדר קנינים:
707
708במסכת שבועות בפיסקא משנה ראשונה דבור קטן קש' להולמו
708
709דבור תנו רבנן וכפר על הקדש מטומאו' בני ישראל יש לי להביא בענין ג' טומאות כו' בגמר' אמר מר כו' האי ע"ז היכי דמי אי בשוגג בר קרבן הוא כו' עד בשוגג ולא איתיידע ליה כו' לשון תוס' וא"ת והמקשה מה היה סבור כו' וי"ל דמטומא' מקדש וקדשיו אתי שפיר דאיכא לאוקומי במזיד וכו' וקשה לתוס' דהיכי אפשר לאוקומי במזיד שהרי מסיפא דבריית' מוכח דלא מיירי אלא בשוגג דקאמר חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינם בני קרבן אוקי חטאים ומנין לשיש בה ידיעה כו' ופרש"י ז"ל ולא לשאין בה ידיעה כו' סוף דבר שמסיפא דברייתא מוכח בפי' שכל דברי הברייתא הם בשוגג ואפשר היה לומר דסיפא דברייתא הוו דברי ר"ש אבל מדברי התוס' דלעיל מוכח דאינהו לא סברי הכי שאמרו אי בשוגג בר קרבן הוא הכא אתי שפיר דפשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן כדדרשינן בסיפא דברייתא חטאות דומיא דפשעים משמע א"כ דהך סיפא דברי הכל הוי וא"כ קשה ותו קשה בסוף הדבור אבל קשה שאם זו קושיא איך תרץ לקמן בפירכ' א"ע פריך ג"כ מאותם דלאו בני מיתה דא"כ הדרן קושיין לדוכתין דהאי מקשן קשה מדידיה לדידיה דלעיל ניחא דמיירי ברייתא בטומאת מקדש ובמזיד והשתא פרכת שוגג לא ניחא ליה ע"כ נר' לי דה"פ וי"ל דמטומאת מקדש אתי שפיר קרא דמיירי במזיד כולל בין דהתרו ביה ובין דלא התרו ביה ואע"ג דבשוגג לא מצי מיירי בשוגג כולל כיון דהוי בחלק א' בר קרבן מ"מ כיון דבמזיד מיירי בכל ענין אתי שפיר אמנם בע"ז קשה בין בשוגג כו' ובמה ניחא ליה דפשיטא שלא נעלם מן המקשה מזיד ולא אתרו ביה שוגג ולא איתיידע ליה אלא דהו' קשה ליה דה"ל מפסוק מיירי בפרטים אבל קשה כו' ה"פ דהיינו קושייתם דלא ימנע אי בהכי ניחא ליה לקמן מאי פריך ודוק. גלוי מצאתי דאין הכי נמי דשוגג קשה כל כך כי מוקמינן במקדש וקדשיו כמו בע"ז אלא שאגב דבמזיד מיתוקמא מדמצינו בסיפא דמתניתין בשעיר הפנימי מכפר על זדון ע"ז מש"ה נקט תרווייהו בע"ז:
709
710עוד דבור קודם לזה:
710
711דבור חייב שתים כו' עד והא דקתני בתוס' דמכות גבי ראש דאינו חייב עד שיקיפנו בתער איכא למימר מאי תער כעין תער כו' עד וליכא למימר כו' עד וכר' אליעזר כו' י"ל מה היינו מרויחים בלשון התוספת' כיון דאסור גם במלקט ורהיטני ובתוספתא קתני אינו חייב כו' דמשמע דשוללת כל דבר אחר עוד קשה דאיך אמר וכר' אליעזר כו' דפשיטא דא"א דאתי כי בגמ' קאי אליבא דרבנן ותכף קאמר ור' אליעזר דאתי עשה כו' מ"ל עוד קשה איך אמרי דמזקנו נמי לא שמעינן תער והלא מכח הייתור שמעינן תער דמראשו ידעינן מלקט ורהיטני היותר זקנו לתער לקושיא הא' שהי' איפשר לומר בודאי יש ריוח אפי' אסור במלק' ורהיטני כיון דשרי במספרים כעין תער אבל אי הוה אסיר מספרים נמצא לא ממעט מידי עוד דכיון דבתער יש השחתה ובמלקט יש השחתה כשאומר אלא בתער היינו מלקט וכאלו אומר עד שיקיפנו במשחית למעוטי מספרים דלא הוי משחית אבל אי במספרים אסיר אין הבנה בלישנא דקאמר עד לקושי' הב' י"ל ששני מחלוקת יש א' דר' אליעזר דיליף ראשו מנזיר ורבנן לא ילפי הכי ועל דא היא סוגייא דרבנן דכ' שני מינין ומחלוק' שני דפ' אלו הן הלוקין דר' אליעזר סבר דמלקט ורהיטני נמי מקרי גלוח כמו תער ממש דהוי גלוח שיש בו השחתה ורבנן סברי דמלקט כו' השחתה עבדי גלוח לא עבדי ואיפשר דרבנן דפ' אלו ב' נזירים סברי בהא דמלקט ורהיטני דעבדי גלוח כר' אליעזר ולקושי' הג' י"ל דמאי דקא' דמזקנו נמי לא שמעינן תער היינו דוקא תער לעיכוב' דנהי דמראשו שמעי' מלק' כו' ומזקנו שמע' התר תער אבל אה"נ דאי בעי מצור' לגלח במלק' מצי כיון דיש בו גלוח והשחת' דברי ר' אליעזר להכי קא' לא שמעי' אבל השתא דלא אתי אליבא דרבי אליעזר אלא דרבנן דשני מינין נמי סברי דמלק' לא מיקרי גלוח וקר' כתיב וגלח וכתיב זקנו דמשמע השחתה אבל בהכרח שמעינן דבעי תער לעיכובא דבמלקט לא שייך גלוח במספרים ליכא השחתה שמעינן שפיר במצורע תער לעיכובא:
711
712עוד דבור אחר זה מתחיל ועל הזקן שתים מכאן נר' שהתוספות ילפי הכי מדקא' על הראש כו' ועל הזקן שתים כו' משמע דליכא בין ראש לזקן אלא שעל הרא' שתים אחד מכאן כו' ועל הזקן שתים מכאן כו' אם בשאר מילי שוים כו' אין הלכה כרב אדא כו' קשה מאי קאמר משמע דאי מקיף ליה גדול מחייב וכי יש דבר ברור יותר מזה ומאי משמע דקא' ונראה דאיפשר לו' דלא מפני דס"ל לתלמוד' דהכי הלכת' אלא משום דבעי מאי בינייהו אמר איכא בינייהו לדעת פ' הא א"נ כו' מ"ה קאמרי תוס' משמע ליה גדול ודאי חייב לפי הדין ועוד נר' כו' עד מדלא קאמ' כו' וקשה דהשת' נמי דמודה רב אדא כפי דברי התוספו' למה אמר בגמ' באיש דאמר לאשה אקיף לי גדול אלא ודאי משום מאי דאמר לקמן דלא יניח גדול לרב הונא וא"כ השתא נמי נימא לעולם רב אדא אפי' ניקף גדול והתם לא קאמר באקיף לי גדול משום דלא יניח ונר' דהכי פי' בשלמ' אי רב אדא מודה בניקף גדול ניח' דלא נקיט הכי בגמ' משום דגדול לא יניח בין ידע דהאי מקיף שליח מגדול ובין לא ידע משום דבין הכי וב"ה יהיה חייב אבל אם רב אדא פליג אף בניקף גדול הוה מצי למנקט הכי ובדלא ידע דמקיף הוי שליח מגדול וקשה עוד שאין הכרח מכאן דלעולם אימ' לך דרב אדא פטר אף בניקף גדול דהאי דלא קאמר בגמ' איכא בינייהו דאמר לי אקיף לי גדול משום דאז לא הוה שמעינן דהלכה כרב הונא ואיפשר לו' דהיינו דקא משנו ויש לדחות כו' א"נ דנימא תרוייהו שמעתי פי' אחר מפי חבר אחד ולא הנאני:
712
713בריש מסכת שבועות מתחיל
713
714דבור חייב על הראש שתים נר' דאע"ג כו' וקשה מה ענין דין זה בכאן במקומו הוה להו לאותויי וכאן לא עוד איך מוכיח ממה שאמרו בפ' ג' מינים כו' שהרי התם מיירי קודם שיכתב זה הדין שאני אומר שאין בראש אלא בהשחתה הוי אחר דכתב רחמנא זקן שאני אומר שכיון שכתוב במצורע ראשו וזקנו כי הדדי יש לנו לו' דשניהם שוים בהתר כמצורע וב' שוים באיסור כסתם בני אדם עוד קשה מה שהרגישו מן התוספתא לפי דעתם גם לכ"ע קשה דאיך לא אמר' התוספת' עד שיקיפנו בתער או במלקט ורהיטני עוד קשה דאמרינן במלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגלוח כתיב ותימא דבפ' ג' מינים פריך בגמ' במצורע ואימ' אפי' במלקט ורהיטני מצוה קא עביד וכתב זקנו להתיר תער שרשות בידו לגלח בתער וכפי דברי התוספות יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שכתוב אחר וגלח דלפי דעתם הוי תער דאין גלוח אלא בתער ואתה אומר במלקט כו' מצוה ותער רשות עוד קשה איך אמרי וכרבי אליעזר כו' ואיך היה אפשר לאוקו' כרבי אליעזר דהתם מיירי בפי' אליב' דרבנן דפליגי על רבי אליעזר ונר' דהתו' הרגישו כי התלמוד דקאמר מכדי תנא ממכות סליק כו' לא הוה ליה לאותויי אלא משום דתני על הראש כו' דהוי הדמיון כשבועות שיש לאו אחד ויעשה הבעל כמו כאן שתי לכ"ע אמנם זקן מאן דכר שמיה לכך הייתי אומר דאגב גררא אתא לאשמועינן דראש וזקן שוים מה זה בתער והשחתה אף זה כן לזה אמרי נר' דאע"ג ולהכי קאמרי בדבור ועל הזקן נר' כו' לתקן א"כ קשיא למה ועל הזקן כו' נראה שבזה שוים מכל וכל ומ"ה הביא תלמוד' ראש וזקן והאי דקאמר ואי לא מחייב כו' הכי פי' ואי קים לן ממקום אחר דעל הראש לא מחייב אלא בתער א"כ שפיר כו' ואמרי הכא משום דמטעם זקן ליכא למילף דכיון דקרא דתקיפו משמע הקפה בלי השחתה משום דמצינן בזקן לא תשחית פאת זקניך ליכא למימר בראש ואדרבה אית לן למיזל לחומר' ונקטינן כל מצוה ומצוה כדמשמעה ונר' בתרא ג"כ לחומר' וקאמר והא דקתני בשלמ' כדקא ס"ד שהקפת הראש לא עבר אלא בתער או במלקט דהוי השחתה בתער שפיר קאמר בתוספת' אינו חייב אלא בתער וכיוצא בו דאיכא השחתה אבל במספרי' כעין תער לא מחייב אבל אי גם במספרים כעין תער מחייב מה שולל אינו אלא עד כו' ודוק ומעתה אני בא לפרש מאי קאמרי התוס' דגלוח דמשמע דא"א למימר גלוח במלקט כו' והלא בגמ' קאמר בפי' ואימ' במלקט ורהיטני משמע דשייך בהו גלוח וקושי' זו יש בגמ' לעיל מינה קאמר לפי שנא' ופאת זקנם כו' עד איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער א"כ דסבר דמלקט ורהיטני נמי גלוח דהשחתה עבדי ולהכי פריך מנא להו לרבנן דמצורע תער דוק' דאי משום זקנו דיתיר אימא אני אומ' שהתו' סברא כרבי אליעז' דמלקט ורהיטני עבדי גלוח ומ"ה איצטריך זקן להתיר תער ומשני דא"א לו' הכי משום דאי מלקט ורהיטני עבדי גלוח ומצות וגלח מקיים בהכי תער אין בא מכח רבוי כיון דאיפשר לקיים המצוה כו' וכדר"ש בן לקיש כו' ומעתה הדרן לסברתין דמלקט ורהיטני לא עבדי גלוח דהשחתה דהמקש' לא היה או' כן אלא כדי שלא נוציא דין חדש דדוק' תער ותו לא אבל השת' שהדין מוכרח וא"א לו' דאת' קרא דזקן אלא לחייב תער ואי לא מקיים מצוה נשאר א"כ דאין גלוח אלא בתער. והשת' אתי שפי' מאי דקאמרי התוספו' וכרבי אליעזר כו' דה"פ שהייתי או' דהכי קאמר אי כתיב ראשו ולא כתיב זקנו הוה אמינ' תרתי משמע כו' ר"ל שהייתי אני מוקי קר' כרבי אליעזר דסבר דמלקט ורהיטני גלוח עבדי ואכתי תער דוק' מנ' לן ואמרי התוספות דפירוש זה א"א דא"כ העיקר חסר מן הספר דמשום זקנו איך להוכיח דאפי' השת' דכתב רחמנ' וזקנו יכולני לומ' דראשו אתא להקפת הראש כו' דהיינו במספרים וזקן אתי להשחתה במלקט ורהיטני ואכתי תער דוק' קפיד רחמנא מנא לך כנ"ל
714
715בע"ז פרק כל הצלמים
715
716דבור ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח כו' כתבו התוס' וז"ל דפסחי' פ' כ"ש כו' ומתוך דבריהם כאן נר' שאין להקשות לרבנן היאך יבערו ע"ז כו' אלא אליב' דרב יוסף דלרבה לא קשי' וכפי הנר' שקושי' זו הוי לכ"ע והטעם שהרי דברי רבנן במשנה סתם יוליכם לים המלח ומשמע דאין תקנה אחרת ותו דהתוס' עצמם מקשים התם בפ' כל שעה בין לרבה ובין לרב יוסף כמו שיר' המעיין שם בפי' ומוכרח שהרי הם מכריחים שרבה ורב יוסף לא פליגי אלא בחמץ ובע"ז לא פליגי ועכ"ז קשו לרבנן ועוד דממקומו הוא שהרי בברייתא מקשה ר' יוסי לרבנן מואכות כו' ופי' התורה שאינו כפרש"י שהקושי' מואכות לחוד שידע המקר' ר' יוסי הוי זר כו' כנז' אלא שרבי יוסי היה מדמה שאר מימות לרוח שכמו שיש לחוש לזורק וזורה שיעשה זבל כמו כן למטיל לנהר ולשאר מימות וכמו ששם לא חשש משה לשיעשה זבל הכ"נ לרוח והשיבו לו רבנן אין ה"נ אלא התם להשקותם כסוטה הא לאו הכי לא היה תקנה אלא לים המלח א"כ קשה לכ"ע לרב' וא"כ א"א לרבה לפרש לרבנן דסברי דלים המלח שלם ולשאד מימות שוחק דא"כ לא הוה מקשה רבי יוסי לרבנן כלל ורבנן למה להם להשיב לבודקן כו' לימרו ליה אנן הכי סבירא לן לים המלח שלם ולשאר מימות שוחק ולרוח כלל כלל לא וא"כ קשה דלכ"ע מוכרח דרבנן לים דוקא ולמקום אחר לא כלל ע"כ ומבני הישיבה יע"א שמעתי תירוץ לכל זה כי שם בפ' כ"ש כתבו התו' ע"פ דרכם ופי' שפי' הכא דמה שהשיבו רבנן לר' יוסי הפי' הוא שאין ה"נ שאין תקנה אלא לים המלח ומה שלא עשה כן היה כדי לבודקם וע"ד זה לכ"ע קשה לרבנן כנז' אמנם הכא כונתם לומר אפ"ת שנרצה לפרש דרך רש"י שלא השיבו רבנן אלא לקושיא אחרת והיא זו שהמקשה מואכות הקשה שמסתמא זרה לרוח במדבר והשיבו לו רבנן שאינו כי לימים זרה ומה תאמר מי הכניסו לטורח זה דשחיקה היה להוליכו שלם ולהטילו לים המלח ע"ז השיבו שהיה דוצה לבודק' כסוט' לזה אמרו שזה אפשר לומר לדעת רב' דס"ל דלים המלח לא בעי שחיקה אבל לרב יוס' דס"ל דבכ"מ שחיק' לרבנן אמרי דבעי ים המלח לדידיה קשה דע"כ רבנן כו' וא"א לרב יוסף לפרש דרך פרש"י ע"כ. וקשה לפי' זה כי אפשר שמה שאמר רב יוסף לא אמרו אלא לדעת ר' יוסי שעליו היה מחלוקת רבה ורב יוסף אמנם רבנן אין דעתם הכי אלא בים המלח שלם ובשאר מימות שחיקה ולא פליגי על ר' יוסי אלא בזורה לרוח לבד ומה המונע שגם רב יפרש וכ"ת דזיל בתר טעמא דכיון דטעמא דרב משום ע"ז לא מאיס' בעי שחיק' מ"ל ר' יוסי מ"ל רבנן ותו דכיון שהוא פירש דר' יוסי בעי שחיקה בים המלח כדמשמע סתמא דאמילי דרבה קא מהדר רב יוסף ורבנן נר' ממתניתין שבאו להחמיר על ר' יוסי ובצד אחר מקלים יותר ממנו א"כ כל אלו ההכרחיות נשמעו מסוגיא דהתם מה זה שאמ' דע"כ כו' מהכא ליכא ע"כ אם לא מכח סוגי' דפסחים והתם הכל דכיון שרב אומר שם דלר' יוסי אפי' בים המלח בעי שחיקה היכרא הוא דלרבנן דאמרי לים המלח דוקא קאמרי וקשה איך יבערנו כו' ותו התם פרכי התוס' מצד פי' לכ"ע כי אינו ידוע אלא מכח סוגי' דהכ' והכא כתב דברים על דרך פרש"י לא יתכן ע"כ נר' דטעות קל נפל בספרים דל"ת דע"כ דהוי ויו והוי כמו ועוד והכי פי' בפסחים פליגי כו' ולפי זה תימא לרב יוסף דבשלמא לרבה ניחא כו' דאיכא למימר לרב דמאי דנקטי רבנן במתני יוליכם לים המלח משום דלא בעי שחיק' ואם ירצה לשחוק אפי' בשאר מימות ור' יוסי לרוח נמי מהני שחיקה אבל רב יוסף פי כר' יוסי דבעי שחיקה אפי' בנהרות א"כ רבנן דנקטי במתני' ים המלח ודאי דדוקא נקטי ים המלח ולא שום מקום אחר דאי לא אתא אלא לחלוק על רוח הוה להו לחלוק ברוח ולא למינקט ים המלח דבהא לא פליג ולומר דאתו לאקולי לא משמע הכי וע"כ פי' ועוד דע"כ א"כ קשה לתרוייהו בין לרב' ובין לרב יוסף כפי פירוש דנר' להם מוכרח והשתא מתייש' הטב דמהת' לבד קש' לרב יוסף לא לרב' אבל ע"כ כו' מצד סוגיין קשה לכולי עלמא ודוק אני הצעיר שמואל די מדינה
716
717בגיטין פ' הנזיקין
717
718דבור שור רעהו אמר רחמנ' תימ' אמאי לא מוקי לה בשן ורגל כו' עד וי"ל ק' איך אמר כיון דכתיב כו' דמשמע דהשתא דכתיב רעהו איכא למיפרך הא אי לא כתי' רעהו ליכא למפר' הא לית' דאפי' לא כתיב רעהו איכ' למפר' מה להדיוט שכן יפה כחו כנזקי בור אדם דבהקד' פטור דאמר והמת יהיה לו פרט למי שאין המת שלו ואד' המזיק פטור בהקדש דכתיב איש כי יאכל קדש פרש למזיק אע"ג דמאדם אין כ"כ קושי שכבר אמרו לקמן דאי לאו דעהו לא הוה דרשי' פרט למזיק אל' לענין חומש לבד לא לקרן מ"מ מבור קשה אלא שזה אינה כ"כ קושי' שהתוס' חדא מינייהו נקט ונקט אותה שלפניו עתה אבל קשה דקאמ' אבל מנזקין אמלוה לא הוה ס"ד למיפרך ומייתי ראיה דכי מוקי לה כר' שמעון בן מנסיא לא פריך מה להדיוט שכן יפה כחו ברבית ואונאה ותימא מאי ראיה הא אינהו אמרי לקמן דאינ' פירכ' מטעמא דאיכא לשנויי הק"ו ולומר ומה קרן הדיוט דקיל כו' דהשתא ליכא למיפריך ברבית ואונאה ותו קשה דמשמע דנזקין אמלוה ליכא למיפרך ואיך א"כ פריך לקמן מחוב אנזקין ותו דניחא דליכא למיפרך מנזקין אמלוה מ"מ האי דמוקי באומר הרי עלי מנה ליפרוך מה להדיוט שכן יפה כחו ברבית ואונאה דלא הוי נזקין אלא ענין חוב ולשתי הערות אלו קל להשיב כי מה שהוקשה לתוספות הוא בזה האופן שאין ספק שכל עוד שנוכל להעמיד ק"ו להקדש בענין נזקין יש לנו לעשות דהא בהכי מיירי פשטה דמתני' אבל אי איירי בנזקין ונקט ק"ו לענין חוב דוחק גדול הוי ומשו"ה הוקשה להם לתוספו' לוקמי בשן ורג' כו' מ"נ דאיכא למיפרך כו' השתא נמי מה מרויח דאיכא למפרך א"כ הדרן קושיי' לדוכתין ע"כ תרצו שפיר שהיה יודע מאן דמוקי מנה לב"ה ס"ד דליכ' למיפר' אלא לנזקי' דכשאנו עומדים וקושיי' אונא' ורבית אפ' לא ס"ד כלל דלא הוה קשה לתוס' אלא אפירכא שיש לנו לומר דבהיכרח הוה ידע דאי לא לוקמי בשן ורגל ומשו"ה אמרי ס"ד כו' והדוחה אומר דודאי אית לן למיפרך מאיזו מעל' שיש במלמד שלא נמצא בלמ' בין שיהיה מענין שאנו לומדים בין שיהיה מענין אחר אמנם כד הדר ומוקי כר' שמעון איכא למימר דלא חש למיפרך מטעמא דקא אמרי התוס' לקמן וזה שכבר ראה המקשה שהקשה למאן דמוקי כמנ' וא"כ מאי קא הדר האי לשנויי אלא ודאי שדעתו לשנויי הק"ו א"כ קשה מה ראיה הביאו התוס' מיהא דלא פריך הא ליכא ראיה דאי לא פריך לא הוי טעמא משום דלא פרכינן מחוב לנזקין אלא משום דאיכא לשנויי הק"ו וראיה לדבר דאיכא מנזקין בעצמו ואפ"הלא צריך א"כ טעמא לא הוי בהיכרח אלא משום דאיכא לשנויי הק"ו והיה מי שרצה ליישב זה דפירכת מה להדיוט שיפ' כחו ברבית ואונא' לא יועיל שינוי ק"ו דמאי אמרת ומה קרן הדיוט דקיל משל' מן העידית קרן הקדש דחמיר לא כ"ש איכא למימר מאל' יוכיח שאע"פי שמשלם נזק שלם אינו משלם מן העידית אף אני מביא קרן כו' וזה נ"ל דלאו כלום כי מנין לנו זה כ"ש דכיון שאנו בונין הק"ו הכי ומה קרן הדיוט דקי"ל שתם משלם חצי נזק ולא עוד עכ"ז כשהוא מועד משלם מן העידי' קרן הקדש החמור שמשלם נזק שלם לעולם אינו דין שמשלם מן העידית כשתפרך ותאמר מאנה יוכיח אני אומר מה למאנה שכן אינו משלם עידית לעולם לא בהדיוט ולא בהקדש תאמר בקרן שמשלם כהדיוט עידית דין הוא שישלם נמי בהקדש שבהקדש הוי יוכיח והקושיא עצומה ונר' בעיני לומר שאנו רואים דבפ"ק דבב"ק מניחים התוס' זאת הקושיא בתימ' דהכי אמרי' התם אך קשה דמה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי בור ותו לא לכן נר' ליישב כ"ז בהאי דאיכא דאמרי שכשיש פירכא מדין לא מהני שנוי הק"ו דלא מהני אלא כשהפירכא מסברא בעלמא ולהכי התוס' הניחו שם הדבר בתיובתא כפי זאת ההנחה וכאן תרצו במה שנר' שיש תועלת בשינוי הק"ו בין הכי ובין הכי ומה שהביאו ראיה לעיל הוי בשיטת האומרים דלא מהני אלא אכתי קשה דאינה ראיה דכי היכי דלא פריך מרבית ואונא' ה"נ לא פריך מבור דהוי נזקין.
718
719מאי מכריז פי' למה צריך להכריז אחד שהאובד אין בו סי' ליתן ומשני דזה מכריז ואותו שאבד יתן סימן מקום וכן לקמן קאמר כדי שילך ויחזור שלשה ומכריז יום אחד היינו נמי שהמוצא מכריז והאובד יתן סי'. אך קשה דפ' מקום שנהגו אמרינן ע"ה אין מכריזין על אבידתו והיאך אנו יודעים זה אם הוא של ע"ה י"ל דמיירי במוצא במקום דשכיחי ע"ה ורש"י שפיר דהמוצא כו' הקשה הח' הש' נר"ו על דברי וז"ל דאע"ג דקי"ל כרבא דבמקום הוי כו' היינו שהמכריז מכריז אבידה והאובד יתן סי' מקום וזה בין לפי' רש"י ובין לתוס' ומאי דפליגי רש"י ותוספות במלתיה דרבא דהאובד יתן סימן המקום או המוציא ח"ו היינו בסוגיי' הגמ' דקאמר מאי מכריז אבל בענין הדין בעלמ' כ"ע מודו דמאי דקי"ל כרבא דמקום הוי סי' היינו כפשוטו שהאובד אם יכוין המקום הוי סימן ומחזירין לו אבידתו וא"כ לכ"ע קשיא מההיא דפסחים ואני תמהתי מאד מאין ראה שאני חולק בדבר זה כלל ועיקר אלא שאני אומר שכיון שמצאנו ראינו רב' דמוקי מתני' דברה"י נוטל ומכריז אף אנו נוקי ההיא דפסחים דמיירי כה"ג במוציא חפץ שאין בו סי' ברה"י שצריך להכריז חפץ מצאתי במקום פלוני והאובד יתן סי' חפץ פלו' הוא דאז ודאי המוציא יודע המקום ומדקדק בו ואם יראה דהוא מקום דשכיחי ע"ה לא יכריז והיינו פי' דאין מכריזין על אבדת ע"ה אבל לתוספו' דלא מצינו שהמוצא יכריז מקום א"כ להו קשה מנא ידעי דההוא מקום הוא מקו' עמי ארץ שהרי המוצ' אין מדקדק בכך ע"כ אמרו אפי' לפי דרכנו נדחק ונאמר דמיירי כו' אע"ג דלא אשכחנא כה"ג בשום דוכתא דקל להבין מאוד לא ידעתי מקום לתשובה זו כלל. עוד הקשה דמאי דדחיק רבא אנפשיה למימר דמכריז מקום היינו דוקא בכריכות דתני מתני' כו' משום דאי אית ביה סי' ברשות הרבי' אמאי הוי שלו ולהכי דחיק אנפשיה למימר דליכא סי' בגופ' אלא דמקום הוי סי' ומכריז מקום אבל בריתא דפסחים דתני ע"ה אין מכריזין על אבידתו היינו בסתם אבידה דיש סי' בגופא וסי' מקום מאי עיבידתיה התם א"כ לעולם קשיא בין לפירוש רש"י ובין לתו' עכ"ל ג"ז תמה בעיני דא"כ לדעתו תקשי ליה לתירוץ תוס' דאמרי דמיירי התם במקום דשכיחי ע"ה ולימא איהו להו דא"א דהא הת' בסתם מיירי בין במקום דשכיחי ובין במקום דלא שכיחי וכן בכמ' דוכתי דדחקינ' לאוקמיניהו לאוקמת' כך וזה אפי' במימראות דאמוראי' כ"ש במשניות ובריתו' וא"כ לא אשכחנא קושיא כלל ולשלישי לא ידעתי מה היא כי אין להשיב על עצם הפי' כי בכמה מקומות אנו אומרים כיוצא בדרך זה שהתירוץ שאומרי' אח"כ התו' היה מבורר לפי דרכנו ואומרים התוס' שאף לפי דרכם שייך אותו התירוץ באופן שאיני רואה שום קושיא ממה שאמרת אבל אדרבא שאני רואה שהדרך שמעכ"ת אומר אינו מיושב כלל שמעכ"ת אומר שהתוס' מפרשי לה לצדדין שזה דוחק גדול בלשון הגמ' לכך מייתו ראייה דאית לן כיוצא בה והיינו מתניתין דלקמן ועל זה קשה לי וכי בהא מתני' לחוד אמרי' לצדדין והלא התלמיד מלא מזה ועוד קשה דאין הנדון דומה לראיה מתני' למימרא דאמורא ועוד קשה שאפ"ה תרויהו משניו' לא דמו אהדדי דלישנא דמתני' כל תיבה ותיבה יש לה הבנה בפני עצמ' ואינו דוחק אלא שתיבה זו חוז' למוצ' ותיב' זו חוז' לאובד אבל בלישנא כי האי דאמר מאי מכריז מכריז מקום ואנו מפרידין מלת מכריז ממלת מקום נר' שאין הבנה לשו' א' מהם מבלי צרופא לשנית והא ודאי לא דמו אהדדיה כלל ולא עוד אלא דערביך ערבא צריך ומאן לימא לן דמתני' לא הוי פי' כפי' רש"י וכל מביא ראיה צריך הכרח ואי אית לן לפרושי פי' התוספות לישבו ולקשרו הכי א"ל למימר דמעיקרא נשמר שלא נפרש ברה"י נוטל ומכריז דהוי פי' הרי נוטל המוצא והטעם לפי שהאובד יכריז והשתא פריך בגמ' אי דליכא סי' מאי מכריז האובד ומשני מכריז מקום והשתא אתי שפיר לישנא דגמרא והתוספות דחו ואמרו שאין הפי' הזה אמת אלא שמכריז חוזר למוצא משום דבכל מקום המכריז הוא המוצא ואמרי וכן לקמן אינו שמביאים ראיה חלילה דמשם ודאי אין ראיה אלא אדרבא הרגישו דמשם הייתי מביא ראי' הפך דבריהם שהרי מכריז לשם חוזר לאובד וכדפרש"י לזה אמרו וכן לקמן אל תחשוב שמלת מכריז ר"ל שהאובד מכריז אלא התם נמי הוי פי' שהמוצא מכריז והאובד יתן סי' אך קשה כו' הכי פי' דבשלמא לפי' הראשון שחוזר מכריז לאובד גם שם היינו אומרים ע"ה אין מכריזין על אבידתו הוי פי' הכי אין מחשבים לכלים במה שע"ה מכריז על אבידתו ולא קשה מדי אבל לפי' התוס' שאין מכריז בשום מקום רק המוצא קשה מאי ידעינן מכאן ואילך אתה תבחר ולא אני. עוד על דבור והוא שעשויין כמגדלין ראיתי מ"ש מעכ"ת ואלו דבריו גם מה שהאריך מעכ"ת בדבור והוא שעשויין כמגדלין לפרש מה שמרגישי' התוס' הא לא קא מבעיא לי בדבור התוס' שאלה דברי' פשוטים הם אבל הא קשי' לי בהבנת דברי התוס' שהם סותרי' דבריהם דמתחלת דבריהם משמע בהדיא דהא דבעינן שיהיו עשויין כמגדלי' לאו לסימן הוא אלא שצריכי' אנו הוכחה לדעת שדרך הנוח הונחו שם אבל עיקר הסי' הוא המנין ומנין לחוד סגי ועדיף טפי מסי' שעשויין כמגדלין כו' וע"ז בנה מעכ"ת מגד' והקשה דודאי התוס' שאמרו דלרבי יוחנן פריך ולא רצו שיקשה המקשה לרבי חנינא היינו משום דלרבי חנינא הסימן עצמו הוא מה שעשויין כמגדלין וא"כ איך יאמר מאי מכריז מנין דהוי פי' לדעת התוס' מאי מכריז כדי שיאמר האובד מנין כו' זה א"א שלפי דעת ר' חנינא הסי' שצריך שיתן האובד אינו אלא עשויין כמגדלים שהוא סי' מובהק אבל לרבי יוחנן דאמר אפי' של מלך אחד א"כ סימן זה אינו מובהק וסימן מנין עדיף טפי מש"ה לרבי יוחנן פריך שפיר מאי מכריז כדי שישיב האובד ליתן סימן מנין דהא ודאי עדיף לדידיה מאי ארייא כו' הוליד מזה מעכ"ת שדברי התוס' סתרי אדדי שפיר בתחלת הדבור אי מנין הוי סי' במה שעשויין כמגדלים ידעינן שדרך הרוח משמע דעשויין כמגדלי' לאו לסי' מחזקינן ליה אלא להוכח' בעלמא דדרך הרוח כו' עוד כתב ואנחנו פרצנו בדוחק' ע"כל אברא לע"ד יוד קרת קא חזינא הכא שהרי לדע' רבי יוחנן לא קשה מידי דלדידיה הסימן מובהק הוא המנין וכן מסיק רבינא דטבעא מכריז דהיינו שנים והאובד נותן סימן שלשה או ד' זה לדעת רבי יוחנן ולדעת רבינא וא"כ מה קשה לתוס' כיון שהתו' תפשו בלשון רבי יצחק ואמרו סבר רבי יצחק דמנין הוי הוי סימן כדעת ר"י ורבינא אתי שפיר כו' אבל כו' ואין לומר דודאי רבי יצחק לאו כרבי יוחנן ס"ל דהא קאמר והוא שעשויים כמגדלים דמשמע כעין ג' מלכים דקאמר בגמ' ור' יוחנן ס"ל אפי' של מלך א' הא ודאי לאו מלתא היא שהרי ע"כ לומר שרבי יוחנן לא פליג אברייתא דתני עשויין כמגדלים כן נפרש דברי רבי יצחק שאמר במתניתין והוא שעשויין כמגדלים וכל שהם זה עג"ז קרי מגדלים ע"כ ומש"ה לא ראיתי לפרש כשעבר אלא מה שהרגישו התוספות אפי' שהיה פשוט כמו שכתב מעכ"ת ועוד ראיתי לישא וליתן בהלכ' בדברי רש"י ז"ל שהרי הוא ז"ל כתב בדברי רבי יצחק וז"ל והוא שעשויי' כמגדלים לקמיה מפרש ששלשתם רחבים זה מזה כו' עד וכי מניחי הכי לאו דרך נפילה הוי אלא דרך הרוח כו' עד הלכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלים היו עשויין ע"כ וא"כ קשה מאי פריך בגמרא מאי מכריז מנין מאי ארייא תלתא הלא כיון ואם כן אפי' שהסימן יהיה המנין אין הפיר' לרבי חנינא שהרי אינו חייב להכריז אלא עשויים כמגדלים זה רחב מזה ואיך יאמר מאי ארייא תלת ודאי דאירייא ואירייא שהסימן שנותן הוי שהיו עשויין כמגדלי' לא סגי בפחות מתלת אלא ודאי דלרבי יוחנן פריך דקאמר אפילו של מלך אחר מכריז וא"כ לדידיה אין צריך שיהיו זה רחב מזה א"כ אפי' שנים זעג"ז הוי סימן וקשה א"כ מאי משני טבעא מכריז ופרש"י הלכך תרי לאו סימן דמיעוט מטבע שתים ומאי אכפת לן בהא כיון שהסימן אינו והמנין אלא שנתונים זה על ג"ז ולכן נראה לי דמ"ה קאמר הוא ז"ל ופרכינן שהכונה לומר שהפירוש הזאת נמשכ' כמה שפיר' לעיל כי בעלי הפרכא הזאת הוו סברי דמונחין זעג"ז הוי סי' כמו שפי' ומש"ה פרכינן הכי ומשני רבינא דטבעא מכריז והכונה לומר למקשה לא כמו שאתה סבור שהסימן הוי מונחים זעג"ז אלא שהמוציא מכריז טבעא דמשמע לכל הפחות שנים וא"כ נמשך לפי זה כי יכולים אנו לומר כי מ"ש התוס' הכל הוא לפי האמת כדפי' דיש שנוי בין שמים לארץ ולדעתי אינו זר אצלי שיפרשו הכא כפרש"י מאי מכריז מנין והאובד נותן סימן זעג"ז היו ולעיל לא דחו פירושו אלא מטעמא דלא נראה להם דנתינת סימן חפץ פלו' הוא הוי סימן אבל הכ' מצו לפרושי הכי ומאי דלא אמרו לעיל ולקמן הוי פי' פרש"י היינו משום דלא הוי כ"כ סימן מוכרח כמו ההיא דשלהי פ"ק וכמעט נרא' בעיני דהכי מתיישב טפי מאי דאמרי מאי פריך אמר רבי יוחנן מאי אירייא כו' ומ"מ בין הכי ובין הכי נראה בעיני שאין בתוספות שום דוחק כדפרשית הנראה לעניות דעתי כתבתי
719
720פרק הזהב איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ורבי יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה כו' להיות הרב מהרר"י קולוס ז"ל פי' הלכה זו וכן מהר"י בר ששת ז"ל והאמ' לפי הנר' אינם מתיישבים אל הלב לע"ד ראיתי לכתוב מה שאמרתי בישיבה שנת הג"שם והנה מהררי"ק ז"ל הרגיש שמה שכתב רש"י ערבון כנגדו כו' אי מכירת קרקע כו' תימה גדול למה פי' דבר שכפי הנרא' דבלא לא פליג במקרקעי אלא במטלטלי ב' הקש' איך הקשה המקש' מתיבי כיון שהוא הקש' לימא תני כו' וא"כ איך אמר מתיבי שנראה שר"ל דליכא תנא דאתי כותי' דרב עוד הקשה איך אמר במטלטלי שכפי הנרא' לא שייך לשון הכס' קנין במטלטלי שכן אמר בתחל' הפרק הזהב קונה הכסף אינו קונה הא קמן דאע"ג דאי איכא מי שפרע קני אינו קונה והוא ז"ל פי' מה שפירש דרך עמוק ונראה בעיני דהכי פירושו דודאי דבר בתרתי בקרקע ובמטלטלין וא"ת מנא לן י"ל דסתמ' דתלמודא קאמר איתמר דמשמע שנאמ' זה בישיבה ומתיבי נמי משמע שבני הישיבה הקשו כמו שידוע כל זה למתחילים ואחר שכן ודאי שהם הבינו אלו לאלו אותם שאמרו המימרא משמיה דרב ואותם שהקשו ולהיות כן האמת אמר מתיבי שהכונה להקשו' לרב משתי החלוקות מקרקע ומטלטלי לפי שמברייתא קשיא למקרקעי קושיא גמורה קאמרי מתיבי ואחר שהוצרך להביא ברייתא זו כדי להקשות אליבא דכ"ע קאמר מאי לאו הוא הדין כו' וההכרח לא היה מכח סברא אלא מכח הברייתא שמביא אח"כ ור"ל מאי לאו דמהאי בריית' תקשי לרב בתרתי במקרקע פשיטא שהקושיא ברורה בית או שדה מאי לאו הוא הדין ותירץ המתרץ לאו הוא עצמו אמר ומאי שנא כו' אח"כ חזר המקשה ואמר לימא כו' ואם כן לעולם רבן שמעון בן גמליאל סבר בתרתי כנגד כלו הוא קונה ובזה יתרץ הכל לפי שכבר כתבתי בפרש"י שהקשה המקשה עוד בסוגיית תגרי לוד איבעיא להו פחות משתות לרבנן לאלתר הוי מחילה כו' קשה במאי דקאמר בגמרא אי הכי במאי שמחו תפשוט הרי הבעיין יאמר כשתרצה לומר שבעיית ביטול מקח פשוטה דאי לא במאי שמחו אשיב לך שפחות משתות בכדי שיראה ולא תפשוט בעיית בטול מקח וכשתרצ' למיפשט שפוחת משתות לרבנן בכדי שיראה אדחה ואומר שפחות משתות לאלתר זיל הכא קא מדח' לה וזיל הכא קא מדחה לה ותו קשיא מאי אי הכי דמאי קושיא היא זאת שא"כ תהיה קשה איך נשאר' בעייא זו בבית המדרש ואם תהיה פשוטה זאת הבעייא דפחות משתות ג"כ תקשה תפשוט כו' א"כ מאי אולמיה האי מהאי עוד קשה איך אמר אי הכי תפשוט דביטול מקח לרבנן לעולם חוזר משום דאמרינן דשתות הוי אונאה לרבי טרפון כמו לרבנן ולמט' קאמר איפכא אי אמרת לרבנן ביטול למקח בכדי שיראה כו' משמע דאתי שפיר שמחו וחזרו ותו קשה לי טובא שפרש"י בבעי' הכי שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר וכשאמר אלא אי אמרת ביטול מקח לעולם קאמר נהי נמי דשתות עצמה משוי לה אונאה אתמה תו קשה לי קצת ודקארי לה מאי קארי לה מאי פריך במאי לא ראה דמצי למימר שמחו בשתות עצמו דודאי איכא עד ועד בכלל ואיכא עד ולא עד בכלל גם ממילא היה לו להבין ע"כ. ונראה בעיני דהכי פירושו אי הכי דאמרת מי סברת וזה שאם היה כונת הבעיין לדחות דברי הפשטן לבד היה לו לומר דלמא פחות משליש לרבי טרפון כשתות לרבנן מדקאמ' מי סברת כו' משמע דקים ליה הכי בפשיטות והשתא דקאמר אי הכי כו' שר"ל בשלמא אי הוה אמרת דילמא כו' הוה ניחא שהשתי בעיות הוו קיימי כיון שאיני יודע הברור או הא או הא אבל השתא דאמרת מי סברת כו' משמע דפשיט' לך טובא א"כ תפשוט כו' ומה שלא הבין מעצמו שמחו בשתות משום דהל"ל יתר על שתות עד שליש כשתות מדקאמר משתות משמע ליה דשתות בכלל אונאה ומש"ה פרי' תפשוט ומשה"נ קאמר לקמן א"א בשלמא לרבנן בכדי שיראה משום שהוא השיב למעלה שמחו בשתות עצמה שפי' לעולם אימא לך רבנן בכדי שיראה ושמחו בשתות אמרנו וכבר שדברים אלו שהם מדברי הדוחה שדחה למעלה ואמר מי סברת שאמר באותם הדברים כמי שיודע הדברים בבירור ועל כן אמר הפשטן א"כ תפשוט הרי דאי אמרינן שתות בכלל אונאה הוה פשיט לן דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר וגם הדוחה הודה לו כן אלא שאמר שמחו בשתות ולעול' לרבנן בטול מקח בכדי שיראה והשתא שפי' קאמר פשטן השני אי אמרת בכדי שיראה כו' והשיב כו'. ומה שפרש"י ניהי נמי כו' הכי פי' א"א בשלמא בכדי שיראה אתי שפיר שמחו וחזרו אפי' נימא דשתות בכלל אונאה אבל אי אמרת לעולם חוזר אפי' נימא דשתות הוי אונאה ותרצה לומר במה שאמר לעיל שמח' שינוייא דחיקא לא אתי שפי' שמחו וחזרו כ"ש שהאמת שתות הוי מחילה כדמסיק לעיל ואם תאמר מי דחקו לרש"י לומר כן וי"ל בלישנא דגמ' דקאמר בדרבי טרפון ניחא לו דקא משוי להו אונאה כל היום ולא קאמר ותו דלדידיה הוי שתות מחילה ולרבנן אונאה מדלא קאמר הכי שאפי' נימא וכולי התוספות אחר פי' רש"י כתבו וז"ל ולפי שיטה זו נראה דגרסינן דאי בעיא לדעתי אין הכונה שבהכר' יש לנו לגרוס דאי בעיא דאינו כן אלא שכפי האמת בספרים היה כתוב דאי בעיא כו' ואמרו התוס' לפי שפי' שהם מפרשים לקמן אין לגרוס דאי בעי' אבל לפי שיטה זו נראה דשפי' גרסינן דאי בעיא וזה משום שבעייא רוצה לומר מה שאמר הפשטן מקושר במה שפי' במסקנא דקאמר במאי שמחו בשתות שנמצא שבהנחה שפחות משתות ושתות עצמה הוי מחילה אתי שפיר שמחו וחזרו אי סברי רבנן ביטול מקח בכדי שיראה ועם סברא זאת פשיט הפשטן כבעיא השנית ומ"ש התוס' ופרש"י פי' דכי אמר ביטול מקח לעולם שתות עצמה הוי הונאה לרבי טרפון כמו לרבנן ודוחק וכבר פי' שאין כונת רש"י ז"ל שכן הוא האמת אלא שהכונה שפי' כן לרבותא שאפי' נאמר כו' ומ"ש התוספות והיה לו לפרש חוז' היכא שמחו בשתות עצמו היה לו לומר מסברתו כו' דכיון שהמקשה טעה בתשובה הדוחה שאמר מי סברת שרוצה לומר דשתות הוי אונאה עכשיו כשחוזר ואומר שמחו בשתות ה"ל לפרש ולומר מי סברת דשתות בכלל אונאה שתות מחילה הוי והא שמחה. לכן נר' כו' פי' התוס' צרי' בישוב בדבריו מכי אמר והשתא סבר כו' והנך רואה דלפירוש התוס' אי אפשר למיגרס האי בעיא כלל שהבעיא הראשונה הולכת בהנחת דפחות משתות לאלתר הוי מחילה ובעי' שנית בין בעיין ובין פשטן סברי דפחות משליש בכדי שיראה וכן רבנן בפחות משתות דוקא אמרי דמשום קושיא כו' לומר דאי היינו מפרשים כפי' התוס' דלעיל בין בעיין ובין פשטן הוו סברי דפחות משתות הוי מחילה לאלתר הוי תימה גדול שהבעיין דהיינו מי שאמר מסברת דעתו היה דפחות משליש לרבי טרפון הוי מחילה וכן לרבנן פחות משתות וכן סובר הפשטן שהשי' אי הכי תפשו' דביטול מקח לרבנן לעול' חוזר וא"כ נמצא דשניהם הוה ניחא להו שמחו וחזרו בין אם היינו אומרים ביטול מקח לעולם חוזר שכן אמר א"ה תפשוט דלדרבנן ביטול מקח לעולם חוז' גם מי שתרץ שמחו בשתות שר"ל לעולם אימא לך בכדי שיראה ואתי שפיר נמי שמחו וחזרו נמצא ששניהם מודים דאתי שפי' שמחו וחזרו בין נאמר ביטול לעולם חוזר לרבנן ובין בכדי שיראה והשתא הפשטן בבעיא השנית אמר ורוצה לפשוט דלרבנן בכדי שיראה הפך מה שהי' דעתו דע' והדוחה ג"כ לעיל קסבר בכדי שיראה וכאן לעולם וזה תימה דהכי משמע ליה לכאור' נראה דהכי משמע ליה פשטא דר"ל דמדקאמ' האונאה כו' נראה מכאן דפחות לזה אינה אונאה וכן הורה ר' טרפון כו' משמע דפחות משליש לא הוי אונאה אבל זה אינו נראה דאם כן היכי אמר משמע ליה דלכ"ע הכי משמע הכי פירושו אמרו דבעיין ופשטן ס"ל דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לרבי טרפון בהדיא הכי משמע ליה פשט' דהכי משמע ליה פשטא דמתני' כו' ועתה צריך לראות משמע זה ממתני' מדקאמר מאימתי מותר דקאי אפחות משתות דאי קאי אאונאה דקאמר מתני' לא הוה למינקט מותר דהמאנ' עבד איסורא וקאמר מאימתי מותר המתאנ' מותר להחזיר היה צריך לומרר מאימתי חיי' בשלמא אי קאי אדיוקא שתות הוי אונא' פחות מזה לא הוי אונאה הייתי אומר שאינו יכול להחזיר לכן אמר עד מתי מותר וכו' או אמנם לפי הבעיא הראשונה קשה ועוד גם ועוד זה מגומגם וצריך לומר דה"פ כי כמו שמה שאמרנו הוא הכרח לפי' שאמדנו לבעיא הוי נמי היכרח לתו' שנטו מפרש"י ז"ל להכי קאמר ועוד כו' וכבר פי' ומשו"ה חזרו התוס' ופי' הבעייא בפרט ומ"ש דלפי זה חוזר למעלה שאמר והשתא סבר כו' עד כדאמר לעיל דלפ"ז שאני דהא' ביעיא ס"ל דפחות משלי' בכדי שיראה כו' כנז' אין אנו יכולים לפרש המשנ' אלא כו' ודוק:
720
721שמעתא בפ' נערה בעי מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת כו' זה כמה שנים בלמדי זאת הסוגייא עם החברים הרגשתי בה י"ג הערות ואחר כמה שנים אחרים נדפסו תשובות מורי כמה"ר לוי בן חביב זצ"ל וראיתי בתוך הספר זאת הסוגיא והוא כותב י"ד הערות עם ב' מן התוס' וכותב דרך ליישב הסוגיא וראיתי אני תלמידו הקטן לחבר כל הערות אותם שהיו לי מקדם ואותם שנתחדשו לי מספרו ולכתוב מה שנתייש' כפי דעתי הן ההערות שלי הן המחודשות ממורי וזה החילי בס"ד. אותם שלי הם אלו אחד למה האריך אביי כשסדר תשו' הכתב לא אנסתי כו' היה יכול לקצר ולומר והוא לא נתחייבתי לו ממון מעול' ב' שאביי ידע הברייתא שממנה מכריח שאפי' כשעמד בדין פטר ר"ש מקרבן א"כ מאי קא מבעיא ליה. ג' שהרי אין היכרח מן הברייתא שיש לפרשה אין לי אלא דברים שמשלמין כו' אבל דברים שאפשר לשלם עליהם ע"י כפירה מנין ת"ל כו' וא"כ לא מיירי דקא תבע כפל כדפרש"י ומנא ליה לומר דתבע כפל דמשום הכי קשה ליה דלא עמד בדין כו' אימא לעולם אימא לו דלא עמד אלא פירוש דברייתא שהייתי אומר דגזרת הכתוב שאינו חייב אלא הנשבע על דבר שאין בו אלא קרן אבל דבר דשייך ביה כפל אפי' דתבעי ליה קרן פטור קמ"ל ומעלה כו' ד' למה לא הכריח ממוציא שם רע ראי לא עמד בדין לכו"ע ליכא קרבן דמאי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא באנסת דסברי ממונא כו' הא במקום דליכא אלא קנס מודו. ה' איך אמ' יכילנא לשנויי כו' הא ודאי א"א בלא הדוחק הנז' בגמ' דאי כולה ר"ש למה היה צריך תרי בבי לימא בד"א על הרישא או על בבי דסיפא ותרי קרא למה לי אי כולה ר"ש לא ימנע או הסברא מבחוץ היה לחייב קרבן עכ"פ או להפך א"כ קרא דמיעט וקרא דרבוי למה וכן קשה אפי' למאי דאמרי' דרישא רבנן בו' למה לא פליג ר"ש על בבי דרבנן ולא הוה צריך להביא בבי שלא הזכיר רבנן ושביק ומידכר חד או תרי ז' איך אמר כי קאמינא ממון הוי להורישו הלא אביי שאל לקרבן בפירוש והו' השיב לו קרבן בפי'. ח' איך אפשר לא ידע רבה מתניתין בשלמא תוספות כבר תרצו אבל רש"י פי' בממון הוי להורישו ממון הוי לאחיה ולא שלה משמע בפי' לפרש"י דמה שאמר רבה ממון הוי כו' מיירי אפי' שהבת בחיים א"כ מתני' קשיא בהיכרח. ט' איך אמר עבד כו' אימא ה"נ. י' איך אמר ונתן מבעי ליה איצטריך וכחש לאחריני. י"א איך אמר כי קאמר רבה לשאר נדרש ללא שאלו אביי שאל אנסת כו' והוא השיב לשאר קנסות. י"ב מאי פריך יצאו אלו שהן קנס כו' והלא הוא הכריח מן הברייתא דהוי ממון ואפ"ה פטור ומן הנר' שידע תירוץ יצאו אלו שעיקרן קנס וכן פירש רש"י לעיל. י"ג אית ביה ר"ש פוטר ולדידיה מי ניחא והלא ההוא דאמר דר"ש פוטר אפילו עמד בדין כמו שהוכיח מן הברייתא מכאן ואילך המחודשות. י"ד קושיית התוס' למה לא שאל אביי אליבא דרבנן. ט"ו איך עלה בדעת אביי שחייב קרבן כיון שידע המשנה שאינו ממון להוריש כ"ש לקרבן. י"ו איך קבע אביי שאלתו על משנת שבועות כיון שממנה נר' שהוא חיי' קרבן כמו שרצה הוא להוכיח בסוף הסוגיא. י"ז איך רב' היה מהפ' עצמו ומשיב לאביי דברים בטלים י"ח איך אביי לא הקשה לרבה ממתני' דלא חשיב ממון להורישו כ"ש לשבועה. י"ט איך לא תרץ רבה כי קאמינא ממון הוי לענין דאי מודה מחייב. ך' הקשה שעם היות איפשר לתת אי זה טעם למה לא תרץ התירוץ הנז' בתחלה אמנם קשה יותר איך הלך מן העולם בלא תירוץ בהיות היה תירוץ זה קל מאד. כ"א למה הוצרך אביי כאשר הקשה ממשנתינו כאלו לא הית' הקושי' מבורר' והכא הקושי כ"כ ברורה שאין דרך לנטות ימין ושמאל. כ"ב כי קאמר בשאר קנסות לימא כן גם אחר שעמד בדין שחייב כאשר הודה בב"ד שני. כ"ג למה לא הקשה קושית אי הכי לעיל מה קשר יש לה למטה. כ"ד למה חזר והקשה אביי כבר ונשאר רבה מוקשה מצד אחד היה צריך להקשות עוד מצד שני ע"כ ובזאת האחרונה איני מבין איך עולה בדעת שהקשה לרבה אחר שכבר נפטר ועוד שכיון שבעיית אביי הית' מיוסדת על משנה זו לא ראוי לומר אתיביה אלא והא ר"ש פטר כו' הנלע"ד ביישוב ההלכה ע"ד רש"י ראשונה צריך לדעת כי אביי ייסד בעייתו זאת על משנת שבועות להורות כי לא היה לו ספק אלא לענין קרבן שבוע' כי לענין איסורה מחייב פשיט' ליה וכן פרש"י כיון שכבר עמ' בדין ואי הוה מודה ליה קמן הוה משלם שכבר חייבוהו ב"ד ראשון עפ"י עדים השתא ממונא כפריה וחייב או דלמא אע"ג דעמד בדין ואי מודה הוה מחייב א"ה לא מחייב בכפירתו קרבן הואיל ועקר וקנס כו' משמע בהדיא דפשיטא ליה לכל הצדדין דאי מודה בב"ד ב' דחייב ממון גם יל"ל דפשיטא ליה דלא הוי ממון להוריש דמשנה שלימה היא מנשתינו וא"כ לא נשאר לו ספק אלא לענין ק"ש למאן רמינן ליה אי למודה אי להורישו וגם בזה היה רואה משנ' וברייתא דסתרי אהדדי כי ממשנת שבועות נר' ודאי שחייב כמו שגלה הוא בסוף ומן הברייתא נר' דפטור וחשש אולי הוא תרי תנאי אליבא דר"ש או דלמא שמא רבא שהיה רבו ידע לתרץ וכשהשיב לו רבה בפשיטות כ"כ תמה אביי ואמר וכי חושב רבי שאיני יודע המשנה שממנה נר' שממון הוי כו' אלא שקשה לי מן הברייתא ואז הביא לו הבריית' ולז"א איתיביה כלומר לדידך שאת משיב כ"כ בפשיטות כו' ומה שהאריך אביי במ"ש והוא אומר לא אנסתי כו' היה אפשר לומר שרצ' ליקח לישנא דמתני' דקאמר והוא אומר לא אנסתי כו'. ואפשר דרצה להשמיענו שגם בזה איכא לספוקי דלא מבעיא היכא דאמר מעולם לא נתחייבתי לך ממון דמשמע דמודה שאנס כו' אלא שכופר שלא נתחייב ממון לפי שהודה בכה"ג איכא למימר דלא הוי הודאה שאינו אומר כן אלא מחמת ביעתותא דעדים דידע דאיתנהו אלא אפי' שאמר לא אנסתי כו' שנר' דקי"ל בנפשיה דתו ליכא עדים וא"ה הודה אח"כ דנר' דהוי הודאה גמורה א"ה איבעיא ליה דשמא אפ"ה כיון שעיקרו קנס לא מחייב קשה והשיב לו רבו דממון הוי כו' ונר' דרבה ולא אביי לא הזכירו בלשונם קשה אלא ממילא הוי לבד ותלמודא נסיב קרבן שבועה ע"ד קס"ד ומצינו כזה לקמן ריש פ' שני דייני גזרות ת"ר כי השוחד יעור עיני חכמים ק"ו לטפשים וכתבו שם התוס' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא אל' מדתניא חכמים וצדיקים משמע שר"ל ק"ו לטפשים ולכך מתמה כו' ה"נ לפי שהוא השיב ממונ' הוי חשב אביי דלענין קרבן קאמר ובפרט שכונת שאלתו כך ותלמודא פי' לנו כונת אביי ומה שחשב ברבה ומ"ה הקשה לו כו' ומה שהכריח מן הברייתא אפשר שכן היה שעיק' ההכרח היה ממוציא ש"ר אלא דנק' רישא דברייתא אי נמי דמכפל לבד הוי הכרח דא"א לפ' אין לי אלא דברים שיש בו תשלומי כפל מנין כו' מב' טעמי חדא דדומיא דאונס ומש"ר קתני ותו דבפקדון נמי אית ביה כפל בטוען טענת גנב וא"כ בהיכרח לומר אלא תובע כפל מנין כו' ומה שלא שאל אביי אליבא דרבנן בתובע קנס בפי' כנז' בדברי תוס' נר' דלאו קושיא היא כלל דבשלמא ר"ש ודאי ס"ל דלא הוי ממון וגם באה הברית' כנז' אבל רבנן איפשר שאפילו בתובע קנס וכפר והודה מחייבי רבנן קשה ומ"ש אמרו לו אע"פי שאינו משלם כו' דמשמע שהם מודים בקנס אינו כן כי לדברי ר"ש קאמרי כלו' אפי' לדברך כו' והשיב לו רבה יכילנא כו' כלומר אני לא עלה כך על דעתי מתחלה לחייב קנס אמנם לפי מחשבתך יכילנא כו' אבל זה דוחק כו' ומ"ש דוחק זה ולא אותם שאמרנו כי אלו הברייתות לא נשנו כך רישא וסיפא כמו שמוכיח בת"כ ותמצא הברייתא יש בה תוספת דברי' ברישא וא"כ איפשר לא רישא וסיפ' הוי אלא חדא מיתניא בי רבי חיי' וחדא בי רא' אלא שהמסד' סדר' ריש' וסיפ' ומשו"ה לא הו' ק' ליה למה אי הוי כולה ר"ש לא קאמר בד"א או אפי' חדא רבנן וחדא ר"ש למה לקחו חלוקות חדשו' דכיון שהן ב' ברייתות לא נשנו כא' כל א' נקט החלוקו' כרצונו אבל ההיכרח הוא מ"ש שא"ה המסדר שסדר' נהי שסדרם בלשון שמצא' מ"מ לא הו"ל למינקט ר"ש באמצע אל' ודאי כו' ולקושיו' ב' קראי המ"ל דקרא דוכחש הוא אסמכת' כדפירש תוס' לענין אחר ומשום הדוחק הנז' בגמ' לא שני הכי אלא שמה שאמר ממונ' הוי לא אמרתי אלא להוריש והיה דוחק עצמו לפרש המשנה כך כי ר"ש לא פליג ארבנן דהוי ממון להורישו לבניו דפשיט' הוא אלא כאשר מת ואין לו בנים אלא הבת לבד ה"א כיון דממונה הוי לגבי דידה לעולם הוי קנס' קמ"ל ר"ש שאפי' שלא הספיק' לגבו' לגבי דידה נמי הוי ממון וירית ולפי שזה היה נר' לו דוחק גדול עמדו כ"ב שני' ולא רצה לתרץ דהוי ממונ' לענין דמודה מחייב דבהא פשיט' להו ולא הוה צריך כלל למימר וגם ידע רבה דזה פשי' ליה לאביי ובא רב יוסף ותרץ דבשאר קנסות מתיישב מ"ש רבה עם שרבה לא אמרה אלא באנסת דהוי ממון להוריש ומתני' אתי' כפשוט' דפליג ר"ש ארבנן וקאמר דל' הוי ממון אלא אדרבא נפק לגבי דיד' ולא לגבי דידהו איתיביה כו' ואתי שפיר שהוצרך אביי להאריך ואי אמרת כו' להורו' כי אין לפרש הפי' הנז"ל במתני' כי הפי' האמיתי הוא דפליג ר' שמעון ארבנן וא"כ קשה והודה לו רבה והנה עפ"י דרכנו למדנו למה לא שני רבה ההי' שינוי' דלעי' דכולה ר"ש ואעפ"י שהיה דחוק מ"מ הוה עדיף מהא שנשאר בקושיא אלא דהוה קי"ל דר"ש פליג ארבנן אפי' שעמד בדין ולא קאמר הכי אלא לפי מה שחשב אביי ופריך אלא מעתה כו' וז' המקשה חשב לא ימנע או יאמר לי אין ה"נ או ישיב לי דשאני כו' לכל הפנים אקשה לו אם יאמר כי אין ה"נ א"כ קשה טובא דנסיב תנא דיני דלא נסיב קרא דוכחש אלא לחד ואי לא ישיב לי אלא דשאני אין הקושיא כ"כ אלא דוחק בעלמא דכיון דאנסת לא צריך לקרא דוכחש לא הוה ליה למינקט בהדי הני כי היכי דלא אתי למטעי דהאי נמי מצי להורישו לבניו כי הני דדיק רש"י בתמיה כו' דודאי אין כונת המקש' דה"ל למישבק וכחש ולנקוט ונתן דודאי וכחש אצטריך להני אחריני אלא הא דפריך דלא ה"ל למיסב כו' כיון כו' והוי תמיה בעלמ' ומשני כי אצטרי' כי' שאפי' לאנ' ופתה איצטרי' קר' ועכשיו חזר והקשה המקש' ולאו היינו אביי שהרי אביי הקש' לרבה ונשאר מוקשה ונפטר רבה לחיי ע"ה ותרץ רב יוסף ופריך המקש' לר' יוסף כי מה תרץ ופרש"י אי הכי דכשעמ' בדין אוקימתא כו' נשמר שאין אי הכי מקוש' למ"ש לשעמדה בדין ובגרה אלא לעיל שהעמיד כשעמדה בדין לבר ולא כפי' התוספו' ודייק רש"י לעיל דאמר אלא פשיטא כשעמד בדין והא דקתני יצאו לקמן מפר' שעיקרו קנס כלומר שאין הכוונה לקמן כי אם לפרש לא להקשות ואתי שפיר נמי דר"כ פי' לא אחר איתיביה כו' כאן פי' לנו התלמוד סברת אביי מה היתה ומאי זה טעם נכנס בזה הספק וידאה כי במה אמרתי הותרו כל הספקות צור ישר' יראנו נפלאות אכי"ר:
721
722דבור ק"ו ונשבע קשה קצת שהרי התוס' פירשו לקמן דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתנו דלר"ש לא הוי ממון כו' וא"כ לרבנן לא מצי אביי לספוקי אלא שכונת התוס' לכאורה א"א לומר דלכ"ע לא הוי אלא קצת כו' והטעם שלר"ש פטר אפילו גבותם להכי בעי לסברתו וכבר תרצנו גם אנחנו קושי' זאת:
722
723דבור או דלמא כל קושי התוס' על רש"י אינו אלא דמשום דנראה מפרש"י דפשיטא ליה דהוי ממון לענין מודה מחייב דמש"ה נמי הוי ממון להורישו והא ודאי ניחא לרש"י דפשיטא דמתניתין קאמר ר"ש דלא הוי ממון ואדרבא כל ספק דאביי היה משום האי טעמא כי חזי דלגבי הורישו לבניו ולא הוי ממון ולגבי מודה משמע ליה דהוי ממון ודאי לגבי דידיה דאין סברא כלל שאחר שחייבוהו ב"ד שמשום שיודה אח"כ יהיה פטור שאם כן מעולם לא יתחייב ובזה לא נשאר קושיא על רש"י ז"ל ואם לא צריך למחוק הספרים דהאי קנסא הוי ומודה בקנס פטור ה"ק או דלמא אף על גם דעמד בדין סוף סוף עיקרו קנס וכמו שמודה בקנס פטור הכא נמי דדלמא אינו חייב קשה הכא מדבר שעיקרו ממון וזה מחמת הבריית' שכן נראה ממנה אלא דלא ידע לתרוצי המשנה דר"ש פוטר שאינו משלם קנס כו' כדמסיק והכל ברור לע"ד השפל עוד נראה לפרש כי כונת התוספו' להקשות ב' קושיות א' דאפי' בפקדון כו' אינו חייב קשה אלא בייחוד כלי וכאן לא שייך ותו איך אמר יצאו אלו שהן קנס ממון גמור הוא ומשני דאין ה"נ דהכא א"צ ייחוד כלי שהוא בעצמו הוי הכלי ולא הוי ממון כיון שהרי העבד כו' שישחרננו ומה שחדש אח"כ בר"ל הוא כי תחלה הקשו לצד שלא עמד בדין אמנם כשתרץ עמד בדין הק' דנר' דאז ודאי לא מהני שינוי דלעיל לזה אמר אפ"ה שמא כו' ונתן לחוד ונתנו לחוד איפשר לפי שונתנו אינו מדבר אלא עם ב"ד ואע"פ שלא הגיעו ליד והוי כאלו נתנו כיון שהם המחייבים א"ה ת"ל וכחש וכו' ק' לדעת תוס' מאי פריך כי ונתן הייתי אומר שלא בא אלא לומר שלא זכהו התור' להוריש אלא אחר שבא לידו ואכתי איכא לספוקי לגבי קשה ומודה אי הוי ממון כמ"ש התוס' כי בהא נסתפק אביי ונראה כי עתה שאמר דבשאר קנסות הוי ממון להורישו לבניו ובאונס ופתוי לא פריך שפיר' שלא היה להזכיר בהני אנס ואנא הוה ידענא דהשתא ומה שאר קנסות דהוו ממון להוריש לבניו ע"כז לא הוו ממון למודה וקשה אונס כו' דלא הוי ממון להוריש מונתן לא כ"ש וכלל זה יהי' בידך לדעת תוס' שקשה יהודאה אחים ולא התפרדו עד סוף הסוגיא:
723
724דבור יבמות פ"ב על משנת מת הרגתיו לא ישא את אשתו ר' יודה אומר הרגתיו לא תנשא כו' ובגמ' לימא רב יוסף דאמר כר"י כו' תוס' תימא דהכא לר"י לית ליה פלגינן דבוריה ובפ' החולץ אמרינן נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך ע"כ גם כי דבור זה אינו מן החמורים אדרבא נראה בעיני שהוא קל ההבנה מ"מ לפי שהוקשה לחברים אמרתי לכתוב הפי' שהוקשה להם מה קשה להם לתוספו' אדרבא כי היכי דהתם פלגינן דבוריה ה"נ התם פוסל עצמו ובניו נשארו כשרים הכא נמי הוא נשאר וחברו נשאר כשר וכן אני אומר שיש להקשות למה לא הרגישו התוס' תימא זה במשנה וכן נאמר במשנה דהוי פלגינן שהיא לא תנשא שאין עדות מועיל לה כלל והוא נשאר רשע וא"ת שכך נראה להם שהפי' דלא פלגינן אלא שדעת ר' יוסף שאין עדותו מועיל לאלו ולא לחברו ודאי קשה שלמה להם לומר פי' זה כדי להקשות לכן אני שק"ל שהתוס' לא הרגישו כן במשנה מטעם שהיה אפשר שלא מן הדין אמר כן ר' יודה אלא כמו גזרה לא יועיל זה עדותו אפי' לאחרים כדי שלא ישא הוא אבל השתא דקאמר בגמ' דר' יוסף כר"י ור' קאמר דהוי רשע מן התורה אע"פ שהיה אפשר לקיים עדותו ולומר אמת כי האיש ההוא רבעו אבל לא היה לרצונו אלא לאונסו וא"כ ודאי דסבר ר"י דלא פלגינן דאי ר' יוסף סבר דפלגינן דלגבי דידיה נאמן ולגבי חברו אינו נאמן הול"ל כדאמר התם ר"י נאמן אתה כו' כך הל"ל הוא יהרג ולא חברו ותו דא"כ היינו מעמידין בין רבא לר' יוסף סברות דלרבא נאמן לחבירו ולרב יוסף להפך וזה לא יתכן מש"ה אמרו התוס' תימא כו' וכי תימא וכי אין אנו רואים דפלגינן הא ודאי לא שמה שאנו אומרים פלגינן היינו שיועיל עדותו במעשה שמעיד עליו כמו באנוסי' היינו מחמת ממון או כההיא דמתניתין וכל אלו הוי עדות אחד על עצמו אבל כאן אינו מועיל כלל באותו מעשה עדות לזה אמר תימא וכו' וה"פ דהלכתא אליב' דתוס' אמר ר' יוסף רשע הוא ואינו נאמן על חברו בדבר כזה וכי תימא כיון דהוי רשע באשה למה תנשא לאחרים אליבא דרבנן משום דאקילו כו' ואליבא דר"י משום דסבירא ליה דאדם משי' עצמו רשע וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנ' וא"כ מה שמשי' עצמו רש' הוי עדו' א' ומה שמשים על חבירו הוי עדות אחר כן תמצא בנ"י ז"ל שאפי' בדבור אחד נקרא ב' עדיות והדבור מבואר:
724
725שאלה ילמדנו מורה צדק אם ראובן אשר גרש את אשתו ואחר שגרשה מוציא מתחת ידו מודעא שמסר על הגרושין ההם בפס' מגדול הדור שאשתו אינה מגורשת ממנו ע"פ המודעה ההיא והראה העתק שניהם לחכם קהלתו הוא מסדר הגט דמתיר האשה ההיא לכל אדם וא"ל החכם הנז' שיתן לו עיקר הפסק כמו שהוא חתום מיד הר' הפוסק וגם שיתן לו עיקר המודעא אשר עשה שהיה רוצה לקרוע אותם לקרעים ולא יראו ולא ימצאו בעולם וראובן לא רצה למוסרם בידו כי אמר שהיה רוצה למסור הפסק ביד קבוץ חכמי חקהלות כלם יחד והם יראו את אשר יעשו או שא' שלא הוי רוצ' לתתם כלל אם בעבור זה חייב נדוי בהכרזה בכל הקהילו' או לא ואת"ל שאינו חייב נדוי ילמדנו רבינו אם נזקקין ב"ד לנדותו כיון שנרהו שלא כדין ואע"פ שראובן ע"ה כי יש לחוש אל דעת הרב הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' סתם דמנדין למי שמנדה שלא כדין ובפרט בנדון זה שראובן הוא מזרע אהרן הכהן קדוש ה' ויש לחוש על זרעו ובפרט שכונת המנדה כפי הנראה משאלותיו מראובן לקרוע הפסק והמודעה דבהא עביד אפקרותה להעלים האמת שהאשה ההיא היא אשת איש והוא רוצה להתירה שלא כדין ואגב הא ילמדנו מורה צדק אם יארע שיסכימו ב' או ג' חכמים או יותר באשה אחת שהיא מגורשת וב' או ג' אחרים לא יסכימו אלא אדרבא כתבו שהיא אשת איש ויצא הפסק חתום מתחת ידם אם המוציא פסקן זה מתחת רבו לאסור את האשה ההיא עובר בחרם המוציא לעז על הגט או אם ראוי להחזיק לו טובה שמשתדל שלא יהיו ממזרים בישראל ושכ"מה:
725
726תשובה
726
727האמת כי שאלה כזאת דהוי ענין ריב ומדון היה מן הדין שלא להשיב עליה כי אין אדם יכול לידע תוכן הדברים כאשר הם ולהשיב כמו שראוי להשיב כי במעט קט יתחלף הדין אך מה אעש' כי לא יכולתי להשיב פני שואלי ריקם ומ"מ לא אאריך רק אשיב בקצר מופלג ואגלה דעתי כפי מה שהורוני מן השמים ותחלת דברי נראה בעיני כי החכם המסדר הגט במחלה מכבודו לא צדק כלל במה שנדה לראובן בעל האשה דלא מבעיא בזמנים אלו שאין לתלמיד חכם למהר ולנדות על נקלה כבר ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל בענין זה וכן הרי"בא ז"ל כתב בה' נדוי ז"ל אע"פ שיהיה רשות לחכם לנדות לכבוד תורתו אין לחכם שינהיג עצמו לדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי עם הארץ כו' עד וחכמי' היו משתבחים במעשיהם שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם יע"ש וזה בזמנים ראשונים שהיו חכמי' כ"ש בזמנים אלו שבעונותינו קצר מדענו ואין ת"ח בדור הזה שיכול לעשות כן לעצמו ואין לו' כי יפתח בדורו כשמואל בדורו כי אין הטענה בזמן הזה באלו הדברים וכמו שהרחיב מהרר"י קולן ז"ל בתשו' וכבר כתבתי כי אין לדעתי להאריך אלא שדי לרמוז המקומות אשר כתבו הפוסקים בזה והספרים נמצאים תל"י ולא עוד אלא שאני אומר שהדבר פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא ושהנדוי הזה שנדה זה החכם בענין זה בכל מקום ובכל הזמן היה שלא כדין לגמרי כי למה יומת מה עשה וכי מפני שלא רצה למסור זכותו ביד שום אדם יהיה מה שיהיה חייב נדוי ח"ו כ"ש כי נפשו מרה לו להתפרד מזוגתו חצי גופו כי דכר בלא נוקבא פלג גופא מה גם עתה שהיה נותן העתק הפסק וכי הטב חרה למסדר הזה שראו' זה היה רוצה להעמיד זכותו בידו כי חשב שמא יחנן ה' ליתעיינו בו חכמי ישראל הא ודאי שאם הדברים כנים ממש כנז' בשאלה היה טעות גדול למנדה ועל מה ששאל השואל אם ב"ד נזקקין לנדות למנדה כיון שנדה שלא כדין כדי לחוש לדע' הרמב"ם ז"ל שסובר כן כו' אשיב ואומר כיון שבאתי לידי כך כפי מה שכתבתי והוא האמת כי בזמן הזה ליכא צורבא מרבנן מה שעביד דינא לנפשיה כנז' והיה ראוי ששו' אדם שבשם חכם יקרא וישב על כסא ההוראה לא היה ראוי שימהר לנדות לשום אדם אם לא לסבה חזקה וגדולה כ"ש לאיש הזה שלא חטא בדבר גדול ולא קטן מן הטעם שאמרתי ומטעם זה היה נר' בעיני שאם באנו לדין היה ראוי לב"ד לנקום נקם ומ"מ מאחר שידוע דהוי פלוגתא דרבוותא ויש מקום למי שירצה לחלוק ולא עוד אלא שיש סמך גדול במה שכת' הרמ"ך שאעפ"י שת"ח נדה לע"ה שלא כדין שאין המנד' חייב נדוי והביא לשונו ב"י יע"ש ע"כ נר' בעיני להעלי' עין ולו' ספק נדוי להקל גם מ"ש השואל מטעם כהונ' נר' בעיני כי כהונה בזמן הזה אין ולאו ורפיא בידן כי אין לנו ספר היחס בזה וכמ"ש הריב"ש בתשוב' ע"כ בחרתי בעצמי שב ואל תעשה שאני ועל מה שבא בשאלה אם המצא תמצ' בנ"ד זה ר"ל באלו הגרושים חכם או חכמי' אוסרים האשה שחולקי' החכמים המסדרים הגט ומתירי' האשה לינשא למי שתרצה אם נכנסים האוסרים בכהונה שיש חרם להוציא לעז על הגט זה אינו צריך לפנים דחס שלא להזכיר דבר זה כי כבר האיר עינינו מהררי"ק ז"ל בתשו' ואמר כי לא נאמ' מזה אלא במי שמהרהר לקנטר אבל מי שיאמר טעם לדבריו ומראה פנים נראין להחמיר בגט או שאינו גט לא דבר רק הוא וח"ו לומר עליו שנכנס בגדר המוציא לעז דא"כ תאמר שאין דבריו צודקים כפי הדין מ"מ תבא ע"ב שמתוך הפלפו' והדיוק יתברר ויתלבן האמת הנ"ל כתבתי. ואם סברת המחמירים והמתירים שקולים ראוי להחמיר באסור חמור כזה ואפי' שלא היו שקולים לגמרי:
727
728נשלמו שאלות ותשובות השייכות בטור יורה דעה ברוך החונן לאדם דעה
728
