שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה ק״נResponsa Maharashdam, Yoreh Deah 150
א׳שאלה מעשה שהיה כך היה בעיר א' שהיה מנהגם להקים עליה' ממונים ומנהיגים ולהם הרשות נתונה מאת כל בני העיר לתקן ולסדר סדרים ולתקנות בענין המזונות ואיש לא ימרה את פיהם ועל פיהם ישק כל העם ובאותה העיר היתה הסכמה קדומה שלא יוכלו הקצבים להשתתף יחד במלאכתם רק שכל א' יעש' מלאכתו לבדו ויהי כי ארכו להם הימים כראות חכמי העיר שלסבת ההסכמ' ההיא לא היה לאל ידי הקצבי' להספיק בשר לכל העם ובהתחברם יחד יתרבה הבשר ומצא להם חזרו ונתחברו חכמי העיר והממוני' ובהסכמת כלם הותר החרם והסכמת הקדומה וחזרו וקימו שיתחברו הקצבים שנים שנים ולא יותר ושוב כשראו הממונים שכל זה איננו שוה להם כי לא היו מביאים כל הצורך עמדו הממונים והתירו הקצבים השבועה שהשביעו להם החכמים לבלתי ישתתפו יותר משנים ונתנו להם רשות להתחבר כלם יחד כדי שיביאו בשר לשובע וכן נשתתפו יחד ונתפזרו אחת הנה ואחת הנה לד' רוחות והביאו בשר לשובע ויאכלו ויותירו ושוב אח"כ קמו חכמי העיר להתדיין עם הקצבים באומרם להם מי התיר להם להתחבר כלם יחד מאחר שהם השביעו אותם וכיון שהם השביעו' היה ראוי להם שהמשביעים עצמם יתירו להם וההתר' תהיה ברצונם ומה שהתירו להם הממונים אינו כלום ואם כן הקצבים עברו על שבועתם כיון שהתירו להם שבועתם שהיה להם לשאול התרה ורשות מהחכמים שעל ידם נשבעו והם לא כן עשו ונתקבצו רוב החכמים וענשו את הקצבים כנר' בעיניהם לפי שעברו על שבועתם והקצבים השיבו דבר שלא עברו על שבועתם כי הממונים וטובי העיר שכל עניני התקנו' והסדרים מסור בידם וכל אנשי העיר וחכמי העיר נתנו להם כח יפה לסדר כנר' בעיניהם לצורך העת והזמן וכיון שהממונים התירו להם ונתנו להם רשות להשתתף די בזה כי הם שלוחי דרבנן ואין בקצבים עון אשר חטא ואף את"ל שהוא עבירה ומכשול במה שלא שאלו התר אל החכמים עצמם הנה הנם חטאו בבלי דע' בחושב' שיספיק להם התרה ורשות הממונים והם שוגגים בדבר ואין ראוי להענישם על זה כלל יורנו רבנו הדין עם מי:
1
ב׳תשובה
2
ג׳איברא כי בדין זה יש בו כמה ענפים ובכל אחד וא' מהם היה בו כדי להאריך מחמת מחלוקת הפוסקים ז"ל ומ"מ לא באתי כי אם לגלות דעתי בדרך קצרה כל האפשר וזה החלי בס"ד אמרתי לחקור בדין זה ב' חקירות א' שגם כי כפי הנר' אינו צריך מ"מ יש לראות אם היה שאלו הממונים היו הם שלוחים מהחכמי' להתיר להם אם היו מותרים אם לאו ונר' קצת שנכנס זה במחלוקת הרמב"ם ואחרים נמשכים לדעתו והביאו הטור י"ד וז"ל כתב הרמב"ם שצריך הנודר לבא לפני הח' כשיתיר לו ואינו עושה שליח לשאל על נדרו ולזה מסכים מהר"ם ז"ל לפי מה שנמצא במרדכי ובהגהות דקדושין שהשי' מהר"ם לא אוכל להתיר להם אם לא תבא בעצמ' כי ע"י שליח אין להתיר וכ"כ הרי"בש שכן הכריע הרא"ה אמנם רא"ם דעתו דאפילו שליח אינו צריך רק שידע הח' שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפילו בלא דעת הנודר והטור הביא' וז"ל וא"א ז"ל כתב שיכול להתיר לו שלא בפניו כגון שישלח לח' בכתב את נדרו והוא יודע שמתחרט ומתיר לו ע"כ וכלם הביאו ראיו' לדבריה' והרשב"א מכת המתירים א"כ אם היה שאלו המתירים היו שלוחי החכמים היה אפשר לומר שנכנס בזה המחלוקת אמנם אחר שאין הדברים מראים כן כיון שהחכמים מתרעמים מן הקצבים שעברו על שבועת' ושהם לא התירו כלל נניח חקירה זו ונלך בחקירה ב' והיא שכיון שכפי האמת החכמים לא התירו כלל והם היו המשביעים והממונים מעצמם התירו בלתי ידיעת החכמים כלל אם עלתה להם ההתרה אם לא או אם היו יכולים להתיר אפי' לכתחילה גם בזה נפל מחלוקת בשני החלוקות הרמב"ם כתב פ"ו מה' שבועות וז"ל ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל השבועה וניחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו וכן הטור הביא לשון זה וכתב עליו שהרמב"ן לא חלק ור"ל בין שעשה לו טובה ובין שלא עשה לו טובה כו' אבל ר"ת ואחרים מן הפוסקים הסמ"ג והרא"ש נמשכים לדעתו דאע"ג דלהנשבע לדעת חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו היינו דוקא שנדר ע"ד בשביל שעשה לו' שום טובה כמו משה שנדר ליתרו על דעתו בשביל שהשיא לו בתו הא לאו הכי מתירין אפי' שלא מדעתו ובחלוקה אם קבל טובה שבשבילה נשבע לדעתו כתב ר"ת בדיעבד אם התירו לי מותר ונר' שהרא"ש מסכים גם בזה כדעת ר"ת אבל מהררי"ק ז"ל כתב דלדברי הראב"ד והרשב"א יש ג' חלוקים בדבר הא' שאין לחבירו שום הנאה כו' עד שזה אפי' לכתחלה נשאל עליו שלא מדעת חבירו רק שצריך שיודיעו מפני החשד לדברי הרשב"א הב' היכא שחבירו נהנה וגם עשה טובה עם הנוד' שבז' הסכימו הראב"ד והרשב"א דאפי' בדיעב' לא הותר ע"כ. נר' מדבריו שאפי' היכא שלא קבל טובה בשביל השבועה דוקא בדיעבד אבל לא לכתחלה כיון שנשבע לתועל' המשבי' ומדברי הרא"ש נר' דאפי' לכתחלה כדאמרי' לקמן. ומעתה נחזי אנן שבועה זו שאנו עומדין עליה אם היה שנשבעו הקצבים בשביל קבלת טובה שקבלו מהנשבעים אם לא ומן הנר' שהם לא קיבלו שום טובה שבשבילה נשבעו רק מה שלבי אומר לי הוא שאפשר שאם לא היו נשבעים היו מעבירים אותם ממלאכתם ולא היו קונים מהם ואם כן זה מצאתי כתוב בב"י וז"ל כתב הר"ש פועל יכול לחזור בו בתוך זמנו ואעפ"י שקבל חרם ונדוי לעשות מלאכה כל הזמן ההוא יכול לישאל על קבלתו דהא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' ר"ת שנשבע מחמת טובה שעשה עמו וכן הסכים הרמב"ן והרשב"א והרא"ש עכ"ל ואין דבריו נכוני' דאפי' לר"ת סתם פועל עושה לו טובה בע"הבי שנותן לו מלאכה שירויח בה פרנסתו ע"כ. מכאן נר' שאלו הקצבים לא מיקרו מקבלי טובה מן המשביעים ולא אפילו מאנשי הקהלות יא"ע ואפי' שהמחבר שהביא סברת הר"ש כתב שאין דבריו נכונים אנן לא שבקינן דברי הר"ש מפני דברי המחבר שאם בעיניו אינה נכונים כיון שבעיני הר"ש נכונים עליו יש לסמוך ולא שייך כאן נמי הלכה כבתראי כמו שידוע ליודעי חן ועוד דפשיטא שהר"ש ידע טפי בדברי ר"ת והיה רב גדול גם שמענו מדבריו דהיכא שלא קב' טובה אפי' לדעת הרשב"א מתירין לכתחלה כ"ש שלע"ד גם זה המחבר יודה בנ"ד מכמ' טעמי חדא דשאני פועל שמוסר לו בעל הבית מלאכתו משא"כ בנ"ד עוד דהתם ודאי אם הפועל לא היה נשבע לו לא היה בעל הבית מוס' בידו מלאכתו אבל בנ"ד מי יודע דשמא אפי' לא היו נשבעים לא היו מניחים מלקנות מהם דשמא לא היו מוצאי' קצבים יהודים אחרים ועוד דאפשר דשאני הת' שהבעל הבית המשביע לפועל הוא היה העושה טובה לאומן ומרויח עמו מזונותיו מה שבנ"ד אינו כן שאין החכמים אשר השביעום על דעת' העושי' טובה עם הקצבים שהם המעט וכי תימא שהם השביעום כשלוחי אנשי הקהלה א"כ מטעם זה יכולים הממונים להתיר להם לכתחלה מפני שנמצא שהמשביעים האמתיים הם אנשי הקהל והם המתירים כיון שהם ממונים כנז' בשאלה ואפי' את"ל שעכ"פ המשביעים הם העושים טובה עם הנשבעי' מ"מ בדיעבד מותרים הם כיון שלדעת ר"ת והסמ"ג והרא"ש אם התירו בדיעבד עלתה ההתרה גם שרבים חולקים ועל הכל הראב"ד והרשב"א מ"מ כדאי אלו ר"ת והמסכימי' לדעתו לסמו' עליהם בדיעב': ג' צריך לראות אם התרה זו שהתירו אלו הממונים לאלו הקצבים אם היה שהתירו כדרך שמתיר יחיד מומחה או ג' הדיוטו' שבא השואל לפניהם ואמר שהוא מתחר' או שמצא פתח לנדרו או לשבועתו ואומרי' לו מות' לך שרוי לך או שנתנו להם רשו' לבד ולזה אומרים שהממוני' התירו להם שגם בזה יש מקום עיון שהריב"ה ז"ל י"ד סי' רל"א כתב וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכ' מומחה או ג' הדיוטות כו' עד ואפי' תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל ע"כ וכ"נ דעת הרשב"א וכתב הרמב"ן בתשובה שראה שפשט המנהג שהיחיד נשבע על דעת יחיד חברו וכשמחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלא נוהג התר בנדר שלא ע"פי ח' והוא ז"ל חולק עליו והר"ן כתב שמי שנוהג כן היא שגגת הוראה אמנם הריב"ש נר' שהפריז על המדה שכתב שהנשבע על דעת חברו אפי' שלא לצחוק שחבירו יכול להתירו שלא עפ"י ח' אמנם נר' ודאי דבטלה דעתו נגד כל הני רבוותא ובנדון כיוצא בזה שאנו עומדין בו אפי' לדעת הריב"ש לא הוי התר אלא ע"פ יחיד מומחה או שלש הדיוטות דע"כ לא קאמר הריב"ש אלא שכנשבע ע"ד פ' שאותו פ' שנשבע ע"ד יכול להתירו כיון שתלה שבועתו בדעת אותו פ' יכול אותו פ' לומר לו דעתי הוא שלא יהא שבועה אבל אם נשבע ע"ד ר' שיאמר לו ש' לא יהא שבוע ודאי בענין זה ע"כ מודו דלא מהני ונ"ד להכי דמי שהחכ' השבוע' על דעת' והממוני' יתנו להם רשות שיתחברו ובלי התרה דיחיד מומחה או ג' הדיוטות נראה ודאי דלא מהני להו לקצבי' זה מה שנ' לכאור'. אך להיות אמת שכל ישר' בחזקת כשרי' הם וכ"ש כאשר הם יותר משנים שראוי להפך בזכות' מצאתי מקו' לרכואת' אכי' את"ל שכך עבר הדבר שלא התרו בלשון התרה ביחיד מומחה או' ג' הדיוטות מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל וכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכי' על פיהם להתיר החר' שלהם יש כח להתירו הרי מכאן משמ' שאפי' חר' שקבלו כל הקה' יחד יש כח ביד הממוני' להתיר א"כ בנ"ד נמי כיון שאלו הממוני' נתמנו מדעת כל אנשי העיר לתקן ולסדר סדרי' כו' בענין המזונות ע"כ וענין שבועה זו וההתרה הכל היה לתועלת בני העיר ועליהם מוטל לראות הדבר הצריך אשר ממנו מקבלין בני העיר תועלת או ח"ו נזק והם מקבלי' בעד בני העיר כלם וא"כ אפשר לומר דבנתינת רשות לבד עלתה לקצבים התרה וראיה לדבר תשו' הרשב"א הביאה הב"י עלה ער"ב וז"ל ראובן שנשב' לחמיו בשעת כניסה לעשות בתוך חדש ימי' שטר מחזר' הנדוניא כו' עד ואינו מאותו צד שאתה חושב דאין זה תלוי ביחיד מומחה או בג' הדיוטות אלא מפני שזה תנאי לתועלת חמיו והרוחתו וכל כי האי יכול להתיר לו שלא ע"פ חכם כו' יע"ש וא"כ אחר שאלו הממוני' נבררו לפקח ע"כ צרכי מזונות בני העיר וכלם קיימו וקבלו עליהם הרי כל בני העיר חייבי' לקבל עליהם כל מה שיתקנו וה"ל שהם כל בני העיר והואיל שמה שנשבעו הקצבי' היה ודאי לתועל' אנשי העיר ראו אח"כ שהתועלת הוא להם שאותה שבועה שתעקר ממקומה ה"ה מותרת ואין צריך התרת חכם וכבר אמרנו כי הממוני' הם אנשי העיר גם החכמי' הם ח' והכל א' ע"כ מה שראיתי לענין הדין שמן הדין ההתרה שהתירו הממוני' בין שאמרו להם מותר לכם ובין שאמרו הרי אנו נותני' רשו' שתשתתפו כלכם יחד הותרו הקצבי' כמו שהוכחת' לע"ד ורבותא טפי משמע בפשיטות מדברי מהררי"ק ז"ל שכתב שרש נ"ב וז"ל אלא ודאי מלתא דפשיטא היא דשלוחו של אדם כמותו אמרי' בכל התורה והנשב' בפני השליח כנשבע לפני המשלח וא"כ השליח והמשלח שוים גם לענין ההתר כך שוה התרת ורשות הממוני' כרשות החכמי' כי החכמי' היו שלוחי בני העיר ככהני' שהם שלוחי ישראל וכן היו אומ' לכ"ג אתה שלוחנו כדאית' ביומא וכ"כ מהרי"ק שם קוד' זה וז"ל דכי היכי דהנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו ה"ה בנשבע לפני שלוחו שאין מתירין אלא מדעת שלוחו או מדעת השליח משמע א"כ שאפי' נשבע לשליח משלחו יכול להתיר אפי' שלא בפני השליח או השליח שלא בפני המשלח ה"נ החכמי' הוי שלוחי' לתועלת בני העיר והממוני' הם בני רשות' הוי ברשות כלם כ"ש דהוי דאית לכולהו שותפות בגויה כמו שתראה שם. ולרוחא דמלתא אומר החקירה הד' שאפי' את"ל שלא עלת' ההתרה לקצבי' מ"מ לא היו ראוי לעונש כי ודאי שוגגי' היו וקרוב לו' האדם בשבועה פרט לאנוס ועוד שהרי כתב הריב"ש נמצא בב"י שראוי לו' שכוונת הקהל בהסכמת' לא היתה להעניש לשוגגי' ואלה הקצבי' ודאי שוגגי' היו וא"כ אפי' לפי דעת החכמים י"א במחילה נתקיי' עליה מאי דאמרי אנשי מי שאינו יכול עם החמור חוזר על האוכף כך לפי דעת' העונש היה ראוי לממונים וחוזרי' על הקצבי' דכולהו קצבי לאו דינא גמירי אע"ג דלע"ד בהא גמרי או מן השמי' היה שהסכימו על האמת
3