שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה ע״זResponsa Maharashdam, Yoreh Deah 77
א׳שאלה הקהל הוציאו השטר הנז"ל והעדים החתומים בשטר הנז' מעידים על פה וגם בשטר אחר היותם מאויימים בחומרו' וחומרי חומ' איך מעולם לא קבל החכם ה"ר יעקב הנזכר נזירות בפיו בפנינו על הדבר ההוא ולא שום חומרא אחר' כלל אלא שבשעת חתימתו באותו השטר באו עליו באונס גמור אנשי הקהל ההוא כי מקדמת דנא הלשינוהו לפני הערכאות של גוים ואמרי לפניהם איך הח' הנז' י"ל בית ועד לדון דיני ממונות ושהוא הכריז בכל המדינה לבלתי לכת לערכאות ש"ג כלל אלא לבא לפניו כי ערכאות של גוים אין דיניהם דין ובזה ובכל כיוצא באלה ההלשנות והמסיריות הביאוהו לסכנה גדולה ועצומה כנודע לכל באי שער עירו ואל זאת ההלשנה עשו הקהל אותו השטר והביאוהו לפניו יחד עם השוטרים עמהם באומרם שאם לא יחתום בשטר ההוא שימסרוהו ביד א"ה ואז הוכרח מחמת האונס ההוא לכתוב בכתב ידו מבלי שהוציא שום דבר מפיו לא נזירות ולא חומרא אחרת כלל וגם אז הוכרח להחתים העדים ההם בשטר ההוא שאם לא יחתמו עדים בשטר ההוא ימסרוהו בידי האומות אף שיחתום הוא שם וכל זה היה בעצת יועץ חכם חרשים. כל אלה הם דברי העדים החתומים בשטר הנזירות הנז' אחר היותם מאויימים בחומרות וגזרת התורה להגיד האמת והצדק מכח החומרות והאלות המוטלות עליהם ומלבד כל זה החכם הנז' עצמו קופץ בשבועה חמורה כראוי איך מעולם לא הוציא בפיו ולא קבל שום נזירות ולא שום חומרא אחרת על הדבר ההוא רק שחתם שם באותו שטר מחמת האונס הגדול ההוא גם כי מקדמת דנא מסר מודעא גמורת כראוי בכל תוקף ובכל תנאי המודעא וביטל כל שבועה או חומרא או נזירות שיקח על דבר ההוא בהיותו אנוס ומוכרח וגם אז באותה מודעא הודיע שאם באולי יוכרח לפסיל עד או עדים או טענה או כל איזה דבר בעולם שיבטל הנזירות או החומרא שיוכרח לקבל מעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הנדרים נפסלים ומבוטלים כחרס הנשבר כי כל אותם התנאים יוכרח לעשותם מחמת האונס הגלוי וידוע לעידי המודעא ההיא וגם הודיע להם שאפשר שיכריחוהו ויאנסוהו לומר באותו שטר הנזירות שהוא פוסל ומבטל כל איזו מודעא או ביטול שעשה מקדמת דנא הנה הו' מעכשיו מבטל ביטול המודעא ההי' באופן שלעולם תשאר המודעא ההיא קיימת אפילו שיפרש שתהיה המודעא ההיא שעשה בפני העדים ההם בטלה לא יהיה לה ביטול עולמי' וגם אם יוכרח לקבל עליו נזירות אם מסר מודע' מקדמת דנא כל זה יעשהו באונס גמור ומעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הדברים בטלים. גם יש עדים אחרים שאינם חתומים על השטר ואחר האיומים מעידים איך ראו כשבאו בני הקהל ההוא עם השוטרים בשעת חתימ' החכם הנזכר בשטר ההוא והוכרח באונס ההוא לחתום בו ושהם יודעים בבירור שלא קבל שום נזירות ושום חומרא אחרת על אותו דבר ושהחכם הנזכר אמר להם הוו עלי עדים על האונס הזה אשר אונסים אותי לחתום בשטר זה ולהחתים בו עדים אחרים ואיך איני מקבל שום חומרא וכל שכן נזירות שמשון בדבר ההוא וגם לא קראהו השטר ההוא כלל רק חתם והחתים העדים ההם מתמת האונס' ור' משה רוסו שהוא מן הקהל והוא הוליך לו הכתב ולא זז ממנו עד שקבלו וחתמו והחתימו נשבע שבועות נוראות שלא היה שם לא שוטר ולא מושל אלא הוא לבדו והוא דבר עמו עד שקרא השטר הנזכר בפיו וקבל עליו כל הנזכר ועשה עם העדים שיחתמו ועתה הם שואלים הדין עם מי:
1
ב׳תשובה
2
ג׳אחר שנודע לי כי בעל דבר זה לא לדידי ולא לסברתי ציית הטוב והישר היה להעלים עין מענין כזה אלא שלהיו' היה המפציר בי להורות דעתי מי שאני חפץ להשלים רצונו בכל הבא מידי ראיתי גם בזה שלא להשיב פניו ריקם והן אמת כי יש בענין שאלה זו תלי תלים של הלכות מכל מקום אומר אני שלא אכתוב רק רמזי רמזים לבד כי האמת היה מלאכה רבתי והיה צריך פנאי להאריך בענפי המשתרגים אל שאלה זאת מה שאין לי לכן אבא בקצרה לענין הדין. ואני אומר כי במה שאלו העדים עצמם מעידים בשטר או בעל פה שלא הוציא הנזירות בשפתיו פשיטא שאינם נאמנים אחר שנחקרה עדותם בב"ד ונתקיים חתימתם וכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים. ועל מה שמעידין שמסר מודעה ושהם ידעו באנסו בזה נפל בין הפוסקים מחלוקת אם נאמנים בכל ענין על המודעא אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר או דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והטור כתב שהרמב"ם והרא"ש ז"ל סברי דדוקא בשאין כת' ידם כו' ואני לא מצאתי כן בספרי הרמב"ם ז"ל אדרבה להפך או טעות נפל ואפשר שהוא הרמב"ן והר"ן ז"ל כתב פרק ב' דכתובות דנראה לו מתוך פרש"י דדוקא בשאין כתב ידם וכו' סוף דבר דאיכא פלוגתא בין רבוותא בהא מלתא וכל זה היינו בע"פ אבל בשטר נראה דמהני ודוקא דקדי' חתימ' שטר המודעא לשטר המתנ' עיין הגה אשרי בתר' קצ"ז וכאן קלא דלא פסיק מאנשי' נאמנים שראו שטר המודע' שהיא מאוחר' עד שנר' שהכל בזויוף ב"ס גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו כו' רק שחתם והחתים כו' הכל כנז' בתוך השאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעידים שבפיו מלא לאמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק עם שהאמת יורה שהשנים המעידים שלא הוציא וכו' שהם עדי שקר שאם הוא מחמת אונס היה חותם ומחתים איך היה אומר הוו עלי עדים וכו' נראים דברים סותרים דבשלמא אם היה שאמר זה קודם ניחא אבל באותו מעמד ובאותה שעה אין השכל סובלו וכ"ש שמאחר שאנו יכולים לקיים דברי שתי הכתות נשאר האיש הזה באיסורו אפילו נניח שאומרים אלו שאינם חתומים על השטר אמת והטעם כי אפשר שקודם לכן הוציא הכל בפיו ובאותה שעה אמר בפני אלו האחרונים הדברים ההם והעדים החתומים חתמו אמת כי לא חתמו על אותה שעה שהיה האונס רק על שעה שקודם לכן אלא שאיחרו זמן השטר דמטעם זה אין הזמה בעדי שטר כמו וכו' ועם זה אלו ואלו אומרים אמת ואם כן אלו הטענות אינן מצילות אותו מאיסור הנזירות הנראה לעינינו לא נשאר אלא טענת האונס והמודעא שמעידים אחרים חוץ מן החתומים על השטר שידעו באנסו ושמס' מודע' כי אלו אינם סותרים דברי העדים החתומים על השטר לגמרי וגם זה פלוגתא דרבוותא שגם בזה יש מחלוקת אי מהני ביטול או לא דלדעת רבינו יונה ורבותיו ז"ל אפילו בגט ומתנה אם אנסוהו עד שביטל המודעא נתבטלה. וכן מצאתי בהגה באשר"י וז"ל ריב"ם אומר דבמתנה אפילו לא מסר מודעא עד והיכ' שמסר ואח"כ עשאוהו עד שנתרצ' בו לא נתבטל המודעא עד שיבטל המודע' בפי' משמע דכשבטלה בפירוש אפי' שעשאוהו בכך נתבטלה המודעא אמת שיש אחרים כותבים דהיכא שידענו באנסו לא מהני ביטולו והמודעא קיימת ועתה בכל איסורי תורה יש לנו להחמיר במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא והכא נמי מאי שנא ודאי דיש לנו להלך לחומרא בכל ספקי דאוריי' דאזלינן בהו לחומרא וכי תימא דשאני הכא משאר דיני דאורייתא והטעם דכיון דאנו מדמין פלוגתא דרבוותא כספק אחד וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה איכא למימר ספק נזירות להקל דהכי קיימא לן וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות נזירות פרק שני וז"ל האומר הרי אני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני הרי זה ספק שמאלא נתכוונו וכו' עד וספק נזירות להקל נראה בעיני דודאי אפשר לחלק דאע"ג דפלוגתא דרבוותא הוי ספק מכל מקום לא דמי דבספק נזירות דאמרי' דאזלינן ביה לקולא אינו אלא בספק גמור דהוי ספק לכולי עלמא אם כוונת הנודר היה כן אם לאו או בספק דהוי ספק לכל העולם כמו שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם ואמר אחד הריני נזיר אם יהיה ראובן וכו' ונעלם כיון דלכולי עלמא א"א לידע אם חל הנדר אם לאו לא הוי נזיר אבל בנדון דידן הרי לדעת הרבה מרבוותא הוי נזיר ואין בו ספק ואם כן נוכל לומר ודאי דחזר הדין דיש להחמיר בשל תורה ואפילו אם תמצא לומר דודאי ספק נזיר מקרי אפשר לומר דלא אמרינן ספק נזירות להקל אלא בשאר נדרי נזירות אבל בנדר נ"ש אפי' ספק יש להחמיר והטעם דתניא פרק אלו מותרים הרי אני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר' יהודה מתי' ור' שמעון אוסר ושקלינן וטרינן בטעמא דר' יהודה ואמר רבא כל שספקי חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספקא כו' עד הרי אני נזיר כשמשון מא"ל א"ל נ"ש לא תניא א"ל והא אמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון א"ל אי תניא תניא עכ"ל הגמרא ופירש נ"ש לא תניא דר' יודה הוה מיקל בו כיון דאין ספקו חמור מודאו כן פירש הרא"ש ז"ל וכן נראה גם כן מפירוש הר"ן ואם כן נ"מ דבספק נזיר שמשון אין להקל כיון דאין ספקו חמור יותר מודאו להאי שנוייא. ולשנוייא דקאמר אי תניא תניא פירש הרא"ש ז"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר' יודה חד סבירא ליה אליבא דרבי יודה דמעייל איניש נפשו לספקא וא"כ בנ"ש אין להקל וחד סבירא ליה דבשום ענין לא עייל איניש נפשיה לספקא ומשום הכי מיקל אפי' בנזיר שמשון גם פירוש זה משמע מתוך פירוש הר"ן אלא שפירש עוד שר"ל אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי כו' עוד תירץ רב אשי בגמרא ואמר דההי' ברייתא דכרי דמתיר ר' יודה בספק נזירות ורבי יודה משום רבי טרפון היא כך פרש"י ז"ל ואחר הצעה זאת נמצא דלדעת רבא איכא תנא אפילו אליבא דרבי יודה דבנ"ש אין להקל בספקו וא"כ אפשר דהכי הלכת' דאפושי במחלוקת אין ראוי וכיון דלדעת ר"ש בכל ספק נזיר להחמיר איכא למימר דרבי יודה כי פליג היינו בשאר נדרי נזיר אבל בנ"ש מודה ועוד בהא לדעת רב אשי דהוי בתרא ההיא ברייתא דהאומר הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה כותיה דרבי טרפון אזלא דבעי הפלאה בשעת הנדר וכן פי' הר"ן בפי' ואנן ודאי קים לן דאין הלכה כרבי טרפון וכמו שנראה ברור מהרמב"ם וסמ"ג ז"ל ובזה אין צורך להאריך כי דבר ברו' הוא ואחר שאין הלכה כרבי טרפון אם כן נמצא לדעת רב אשי דההיא ברייתא דתניא הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה מאה כור אינו נזיר לאו הלכתא היא ומה שפסק הרמב"ם ז"ל דספק נזירות להקל דוקא בשאר נדרי נזירות דספקו חמור מודאו אבל בנזיר' שמשון דלא חמיר ספקו מודאו לא אמרי' ביה ספק נזירות להקל ותו אפילו אם תמצא לומר דאפילו בספק נ"ש יש להקל היינו במי שנדר מתחלה וחשב שיתברר אחד משני הצדדים ואם ימצא הצד האחד לא יהיה נזיר ואם ימצא השני יהיה נזיר אבל אדעתא דספקא לא הוציא נדר מפיו אבל מי שמתחלה נדר אדעתא דספקא פשיטא ופשיטא דהוי איסור גמור ונראה ודאי שלא יחלוק על זה רק מי שלבו להוט אחרי בולמוס האיסור בשביל השררה וכבוד המדומה כל שכן שכפי האמת הדברים מוכיחים שלא היה כאן אונס וכמו שאמר ר' משה רוסי הנזכר אלא שנעשה על ידי פשרה שנתפשרו ביניהם והטעם שכתוב שם אמנם אם אותם יחידי הקהל קדוש הנזכר שנשארו תוך הקהל קדוש ילכו להם לבית הכנסת אחר להם לבדם יוכל להיות חכם או דורש בכל דבר חכמה. מכאן נראה שהיה ברשותו ועל מה שהיה רוצה היה נודר ועל מה שלא היה רוצה לא היה נודר ואין ספק שלא היו מניחין לו פתח אפי' כחודא של מחט אם לא היה ברשותו אלא שהאמת יורה דרכו שהכל היה דרך פשר' ברצון שתי הכתות כל זה אני אומר עפ"י פשוטן של דברים וכמדבר הבלתי יודע העניינים שעברו אבל אחר שאני יודע תוכן הדברים והיסוד אשר עליו קבל האיש הזה הנדר החמור הזה אין צריך לפלפל ולבקש דרכים להורות בהם זהירות על דרך חומרא או מספק איסור רק שכל המודעות שיראה הם הבל ואת כלם ישא רוח כי אפילו שלא ביטל אלא שנדר הנדר הנזכר אפי' באונס חל עליו הנדר וחייב לקיימו והטעם דהא דק"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה היינו באונסים אותו שלא מן הדין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שבועות וז"ל נשבעין לחרמין ולמוכסין באיזה מוכס אמרו במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות או שלוקח ברשות המלך אבל מוסיף לעצמו וכן כתב טור י"ד הלכות נדרים סימן רל"ב וז"ל לפיכך נודרין להרגין ולמוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו ועומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר ע"כ. מכל הני משמע דאם משביעין אותו כדין על דבר צווי המלך שאינו יכול לעבור על נדרו ולא על שבועתו אפי' אונסין אותו לידור או לישבע וכן מצאתי בתשובות הר' מנחם מריקאנטי ז"ל בשם ריא"ז וז"ל ואותם שמבטלים החרם בלבם כששליח צבור מחרים אין בהם תועלת כיון שהחרם ניתן בדין ע"כ: ואפילו כשאונסין אותו שלא כדין צריך שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר באופן שלא יסתור פיו למה שבלבו וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ' הנז' והטור י"ד בסי' הנז' ובנ"ד זה האיש ודאי ופשיטא שלא חשב שהרי הוא כופר ואמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וכיון שלא הוציא נדר א"כ לא חשב והרי הוא כמו האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שאינו נאמן שוב לומר פרעתי ה"נ הוא אומר שלא הוציא נדר מפיו והרי עדים מעידים עליו שהוציא שוב אינו נאמן לומר שהוציא וחשב וק"ל ופיו הכשילו דהעדים שמסייעים אותו לומר שלא הוציא על זה נאמר מסייע שאין בו ממש דהא אינן מכחישין לעדים החתומים עלהשטר ומעידים שהוציא כמו שהוזכר למעלה: ועוד אפי' אם היה נאמן לומר שאנסוהו עד שנדר הא ק"ל בגט אם עשאוהו כדין הרי זה גט וכן יכולין לכוף לכל אדם ולהשביעו בעל כרחו שלא יעשה כפי מה שיראה לדיין וכ"כ טור ח"מ סי' ב' וז"ל ולקנוס לנדות ולהחרים וכו' עד ולהשביעו בשם ע"כ שלא יעשה ולא עשה את הדברים לפי מה שיראה לדיין וכן נמצא תשובה להר"י בן הרא"ש ז"ל עיין באבן העזר ב"י סימן קנ"ד ואם כן מה שעשו הקהל שהביאו לו שוטרים וכו' כדין עשו כי הוא עשה שלא כהוגן כי רצה להכנס שם בעל כרחם על ידי אומות העולם כנודע זה בשערי העיר הזאת גם כשראו שתקפה ידם ראו פן שמא ח"ו יחזור הגלגל ישוב לקיאו דעל כן גזמו עליו ואיימוהו בכל תוקף ישבע להם לא ישוב לכסלו וע"פ עצת חכם וא"כ אין כאן טענת אונס כלל וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות גרושין וז"ל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שמחוייב לעשותו או עד שנתרח' מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס וכו' עד וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו ע"כ:
3
ד׳הדור אתם ראו היש זלזול תורה יותר גדול מזה או חלול ה' יותר מזה שירצה בעל תורה להכנס ולהשתרר בתוך קהל אחד בחזקה ע"י אומות העולם ולשום חרב בתוך הקהל חרב איש ברעהו והם בעצתם ראו שעה שיכריחוהו לעשות מה שעשה אין זה אונס:
4
ה׳עוד ראיתי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הבית יוסף אבן העזר עלה ק"ע וז"ל אם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש גטו גט עד ואפי' אנסוהו ע"פ אביו ואמרו לו אל תסתור דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כיון שלא תי' דבריו לעבור על דברי תורה והיה כדי להסתלק מן המריבה ע"כ ראיתי ושמחתי כי תשובה זו חותם תכנית לכל מה שאמרנו והוי נדון דידן ממש כי להשקיט המריבה מבני קהלם עשו כל מה שעשו ובכן נח שקט הקהל ימים רבי' אחר זה ועתה שב על קיאו ורצה להזכיר עונות ראשונים גם השליך אחרי גוו מה שאמרו ז"ל יש מפזר וגו' אם ראית דור שדברי תורה חביבין עליהם פזר ואם לאו כנס והרי הוא רואה שאנשי הקהל אינם חפצי' בתורתו מאז ועד התם ולמה יפתה לאנשי' יש מהם מראים לו פנים ואינם חפצי' בו אלא להתקוטט עם חבריהם ולמה מואס בדברי הרמב"ם ז"ל דברי פי חכם חן עלינו לשבח אל חכמתו אשר היישירנו במוסריו הטובי' שכתב בהלכות סנהדרין כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות כו' עד אע"פ כן לא היו יושבים לדין אלא עד שמכבדין העם והזקנים ופוצרין בהן וגם שלא יהיה כל כך מ"מ ראוי לו להמתין עד זמן איסורו הבא מאליו שהרי מצאנו ראינו שאפי' איסור מקצה דאין לו עיקר מן התורה אפי' באלף לא בטיל מפני שההיתר בא מאליו וזה האיש רוצה לעייל פילא בקופא דמחטא בדבר איסור אשר אין לו היתר לעולם ולאבד עולם קיים בשביל השגת רצון חיי שעה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת ולחרפ' שיאמרו עמי הארץ ראו ת"ח מקילין באיסורים חמורים להנאתם אל אלהים יודע כי מרוב שיחי וכעסי מקנאת ה' ותורתו כתבתי זה אחר ההפצר כאשר כתבתי ואפי' שנאמר שהוא נאמן על עצמו שבאונס עשה אמרינן בגמרא כריתות פרק אמרו לו שנים אכלת על הא דאמרי' רבי מאיר אומר אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל רבי יודה אמר אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אמר רב נחמן הלכה כרב יודה אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ולפרש"י ז"ל לא אמר רב יודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתו לזלזולו בטהרות וכן קאמר לעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע אבל לאחרים לא יאכילם וכ"ש שבדין אנסהו כנ"ל:
5
ו׳עז נדרשתי לאשר שאלוני על שני אחים אורחים לעשות רצון קונם ששים ושמחים והגדול מהם נשוי אשה בת מאחד משועי יאודה זרע קודש מצבתה ויהי כי הקיפו הימים והגיע זמן אחיו הקטן ממנו לישא אשה חשב מחשבה טובה להשיא לאחיו אחות אשתו לחבר את האהל להיות אחד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וחל' פני חמיו ירצה ליתן בתו האחרת לאחיו ובאו כן בהסכמה ונשבעו זה לזה ליתן והבחור ליקח ולהיות כי עונות הדור גרמו שלא יחסרו מסיתים ומדיחים לבני אדם להטותם מן הדרך הישרה קפצו על הבחור להביא לו אשה אחר' בת טובים עם הון רב וחשבו מחשבות לידח ממנו נדח ולפתותו ברצי כסף והבחור הטה אזן בעצת אמו ואחרים עמה וחשב לבקש תואנה לשבועה שנשבע ואחיו הגדול בראותו גודל נבלה כזאת להתל בבת ישראל וכן לא יעש' ובפרט כי הוא חלה בעדו פני חמיו כנז' גם השבועה שהיה גדולה לאלהים וחס ליה לזרעיה דאבוהי יהיה מאותם שמקלו יגיד לו שראה בטוב שכלו עם קצת רמזי' שראה מאחיו שרצונו בכך ונדר ואמר הריני נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה שנקרו פלשתים עיניו אם ישא אחי פלו' היא האשה אשר היו מסיתי' לאחיו עמה אם לא יהיה ברצון חמי וראה כי בזה יכמרו רחמי אחיו הקטן עליו ולא יהיה כדבר הרע הזה להביא רעה כזאת על אחיו הגדול אשר הוא חייב בכבודו ואהבת נפשו אהבו נוסף על ענין השבועה הנז' ועתה שאל השואל אם ח"ו יעבור רוח רעה על האח הקטן להטות מני דרך ולקחת האשה הנז' בלתי רשות ורצון חמיו של האח הגדול אם ישאר האח הגדול נזיר שמשון לעולם או יש צד לומר שלא יתחייב לקיים כדרו כיאינו מחוייב בכך:
6
ז׳תשובה
7
ח׳לע"ד אין זה צריך לפנים והאריכו' בזה מותר ולהג הרבה יגיעת בשר כי מי לא ידע בכל אלה שהנזירות חל על האח הגדול וחיי' לקיימו אם ח"ו אחיו ישא האשה שלא ברשות חמיו כנזכר אלא שאחר שבאנו למדה זו אמרתי להורות אם יש מקום לטעות לומר שלא חל הנזירות מן הדין ונראה לע"ד שאפשר היה לטעות משני פנים אחד ממה שאמרו בגמ' סוף פ' שני דנדרים תניא הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד רבי יהודה מתיר רבי שמעון אוסר ופריך בגמרא ורמי רבי יודה אדר' יודה מי אמר רבי יודה לא מעייל איניש נפשיה לספקא ורמינהי כו' עד נזיר שמשון מאי אמר ליה נזיר שמשון לא תניא ופירש"י ז"ל לא תניא לא אשכחן שום ברייתא דקתני הרי אני נזיר שמשון דליתא כלל דכי אמר הרי אני נזיר שמשון דליחול עליה נזירות כלל משום דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהא הוה מטמא למתי' כי הוי קטיל להו והד' פריך והאמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון אמר ליה אי תני' תניא ובפ"ק דנזיר אמרי בגמ' על משנת נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מבי' קרבן ופריך בגמרא מני מתניתין לא רבי יודה ולא רבי שמעון דתניא רבי יודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא רבי שמעון אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שכן מצינו בשמשון שלא יצאה נזירות מפיו ואמרינן בגמרא לימא דפלוגתא דהני תנאי קמפלגי דתנן הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ורבי יוסי מתיר מאי לאו רבי יודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידור ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאמר בעי' דבר הנידור ומשני לה דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב בי' לה' לרבות את הבכור מתוך תירוץ הגמרא משמע דרבי יוסי ורבי יעקב כלהו סברי דנזירות שמשון אינו כלום כרבי שמעון משום דבעינן דבר הנידור ואפי' רבי יודה מספקא ליה כפי ההיא סוגיא דנדרים שהבאתי למעלה לדעת פרש"י ואע"ג דתנינן נ"ש בהדיא במתניתין מ"מ הוה סלקא דעתיה דא"א למיתני בברייתא כיון דלא הוי הלכתא כך נראה לי כפי פרש"י ז"ל מכאן היה אפשר לומר דנזירות שמשון ליתא כלל ומ"ה לא הזכירו דין זה כלל הפוסקים האחרונים. עוד יש מקום אחר מההיא סוגיא דנדרים שהבאתי למעלה דאמר רב אשי ההיא ר"י משום רבי טרפון היא דתניא רבי יודה משום רבי טרפון אומר אין א' מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופרש"י ז"ל להפלאה דבעינן בשעה שנדר שיהא יודע אי הוי נזיר והר"ן ז"ל פירש יותר שכתב וז"ל כלומר שאין נזירות חל עד שיפרש אות' בלא שום תנאי כדכתיב כי יפליא דמשמע שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק הלכך ברייתא דהאומר הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה ק' כור דלא הוי כותיה אזלא הרי משמע דאיפשר דאפי' ר"י דאית ליה נזיר שמשון ה"מ בשנדר אותו בלא תנאי אבל בתנאי לא הוי נזיר מכל אחד מאלו הפנים היה אפשר לטעות ולומר דנ"ש דנ"ד לא חל כ"ש בהצטרפות שניהם יחד ורמז לזה מצאתי בדברי מורי ז"ל שכתב וז"ל ועוד דאלמלא שאין לנו שום פוסק כו' עד אומרו ומזה הטעם לא סגי לן שיאמר הריני כשמשון בר מנוח עד שיאמר א' מהכנויים עוד ראוי לדעת דר"י לחודיה כו' עד וקים לי שאינו נזיר כמו שכתבתי עכ"ל אבל לע"ד אני תמיה מאד בדבריו כמו שכתבתי במקום אחר ועוד שהרי רבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ד חלק ג' פסק ודלא כר' טרפון שכתב המשנה דפרק אלו מותרין וז"ל יש נדר בתוך נדר כיצד הרי אני נזיר אם אוכל הרי אני נזיר אם אוכל חייב ב' נזירות ופשיט' הוא דאפי מורי ז"ל לא כתב אלא לסיוע בעלמא דפשיטא שאחר שהרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל הביאו דיני נ"ש גם לא מצינו להראב"ד השיג עליו ודאי דהכי סבירא ליה נמי גם בענין ההפלאה כבר כתבתי לשון רבינו ירוחם ז"ל דהרי בתרא טובא ופסק שחל נזירות על תנאי ולא עוד אלא שלא מצינו שום פוסק יחלוק ע"ז וכ"ש שכפי הנלע"ד אי אפשר לחלוק על משניות סתמיות אומרות בפי' דנ"ש חל על הנודר גם משניות סתמיות דנזירות על תנאי חל גם שקלא וטריא דגמרא הכי הוי ואין צריך להביא ולהעתיק המשניות ומשא ומתן של הגמ' דזיל קרי בי רב הוא ומה לנו אנן יתמי דיתמי ללכת לקראת נחשי' שהרי כמה גאוני עולם בדורינו זה החמירו אפי' בענין נודר נזירות שמשון שלא אמר אלא הרי אני כשמשון והם הרב הגדול מה"ר אליהו מזרחי ז"ל והרב הגדול כמה"ר יעקב בן חביב זצ"ל ולא עלה על לבם ולא עבר במחשבת' טענה זו להקל משום הפלאה או משום דנזירות שמשון לא היה דבר הנודר לא חשו אפילו להביאה ולדחותה לפי שידעו בודאי שכל אלו דברי' בטלים הם ואפי' מורי זצ"ל לא כ"כ אלא לסיוע בעלמא אחר אשר הוכיח בראיות ברורות לדעתו שהאומר הרי אני כשמשון שאינו כלום עשה צניף מאלו הטענות ואפי' הכי נזהר בדבריו ופי' שלא היה אומר כן אלא להלכה לא למעשה ח"ו וא"כ מי הוא זה יערב אל לבו לעלות על שפתיו להקל בנדר חמור כזה אשר אין לו שום התרה ויכשיל לשום אדם כל ימי חייו ח"ו אין זה מורה כי אם שוטה רשע וגס רוח ולא יאומן ימצא אדם יקל ראשו בדבר כזה ח"ו ובנדון שלפנינו עם היות לכאורה נדר נזירות כזה בפרט אין לאדם לעשותו מ"מ אפשר לומר ע"ז מ"ש בגמ' בנדרים פ' אלו מותרים על הנזיר שבא מדרו' שאמר עליו שמעון הצדיק שעליו נאמר נדר נזיר לה' שכונתו היה לשמים לבד גם זה האח הגדול כיון לבו בזה לשמים לעשות בזה טובות רבות ראשונה לכבוד חמיו שחייב אדם בכבודו כמו שחייב בכבוד אביו וכמו שהוכיחו ז"ל מפסוק שאמר דוד לשאול ואבי ראה גם ראה וכל שכן שהוא גרם לחמיו הענין עוד שני' להרחיק לאחיו מן העבירה לבן יכשל בענין השבועה הנזכר שלישית כי יפה חלקו ונעים גורלו של אחיו להדבק בזר' קד' כמוהו רביעית כי באמת שניהם נשואים לשתי אחיות יתרבה האחוה והאהבה ביניהם מה שבהיות נשוי אחיו לנכרי' כמעט הוא קרוב לנמנע ורמז לדבר מה ששנינו פרק המביא תנין אף הנשים שאינן נאמנות כו' א' מהן יבימת' ופרש"י ז"ל אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות א' משני בעליהן בלא בנים ויהי צרות זו לזו משא"כ בשתי אחיות א"כ בשומו תועלת אלה לנגד עיניו כי בכלם יש רצון שמים קפץ ונדר כנז' כי בטח לבו באחיו לא ירצה להיות בעוכריו ח"ו ובפרט כאשר הכירו בן מכבד אב וכן חייב אדם בכבוד אחיו הגדול כמו שחייב בכבוד אביו כמו שדרשו מוי"ו יתירה דואת אמך ואין להקל מטעמ' דנימא דדמי לנדרי זריזין וא"כ נאמר דאח זה לא כיון אלא לזרז את חברו הוא אחיו גם בזה אין מקום להתלו' שכב' כתב רי"ו בשם המפרשים שאין למדין מהלכה זו של נדרי זירוזין למקום אחר חוץ מדברים אלו שנתפרשו בגמרא ונ"ד לא דמי להני שנתפרשו בגמ' דהוי במקח וממכ' או במזמן לחברו לאכול עמו דבהני נראה שכן דרך העולם בכך לזרז אבל בנ"ד מלתא דלא שכיחא הוא לזרז בכי האי גוונא. ועוד נראה לי דדמי זה למ"ש הטור י"ד סי' רל"ב וז"ל אבל אם זמן ראובן לשמעון לאכו' עמו והיו מזמנים אותו במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור ה"נ גלה פלוני זה לאחיו שיקבל עליו נ"ש כדי שלא יפצירו לו במקום אחר כנז' א"כ הוי נדר גמו'. עוד שהרי כתב הטור שם אפי' באותם שנתפרשו בגמרא דהוי נדרי זרוזין וז"ל ודוקא כשאין מעמיד דבריהם אלא שניהם נתרצו כו' משם יראה בודאי דהיכא דנראה מתוך מעשיו שכונתו היה לנדר ממש דהוי נדר גמור והרי הנודר הזה גלה דעתו ב' ס' שכונתו להעמיד דבריו והיה נכוה ברותחין כאשר היה רואה שדעת אחיו נוטה לצד השני וא"כ פשיטא ופשיטא דנדר גמור הוא וא"כ זה האח הקטן חלילה לו מרשע ולזרע אביו מעול לעבור פי ה' להכעיס לאחיו הגדול ולהביאו בצער גדול כזה וכל המסית ומדיח ומבקש עילות ותואנות עתיד ליתן את הדין ודינו מסור לשמים סוף דבר האריכות בזה מותר גמור ולא יאומן כי יסופ' האח הקטן יעלה במחשבתו לעבור על שבועתו כי כפי דע' רבים וגדול מן הפוסק' הנשבע לדעת חברו בשביל טובה שקבל ממנו אין מתירין לו ואפי' בדיעבד אם התירו לו שלא מרצונו אינו מותר והראב"ד והרשב"א מבעלי זאת הסברא ומעיד אני עלי שמים וארץ שמורי הגדול מהררי"ט זצ"ל כאשר בדין אחד היה לו סברת הרשב"א ז"ל היה אומר הרי הרשב"א גדול הפוסקים וכ"ש בענין שבועה כי ידוע גודל חומרתה על כן אמרתי שאיני חושב ימצא אדם שבש' הישראל יכונה יורה או ידין נגד שום דבר מכל מה שכתבתי ועל כן חתמתי שמי:
8