שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה פ״גResponsa Maharashdam, Yoreh Deah 83
א׳תשובה האמת והאמונה שבראותי תוכן הדברים עמדתי מרעיד ואמרתי אל לבי מה לי להכניס עצמי בסכנה גדולה כזאת כי רבה היא. ומה גם עתה בהיותי בצד מה קצת נוגע בדבר אם לא שראיתי צד אחר שהוא יותר מכריח לחוות דעתי' והוא להסיר עקשות פה ולזות שפתי' מעדה קדושה שאם נרצה ח"ו לומר שכל החומרות הנז' במקומן עומדות יצא שם רע על עם רב המושבעי' ויצטרכו להיות נזירים כשמשון אשר הרג במותו יותר מבחייו ועוד ידו נטוי' על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש כאשר אחפש בזכותם ואציל אותם מכל לזות כפי השגתי ומסת ידי אחר שכבר נעשה ועברו כמה ימים ואין לחשוד כשרים ולחשוב כזה על עם ה' שכלם עברו על כ"כ חומרות ושבועות גדולות אלא שלבי אומר לי כי אין להם עון אשר חטא בדבר חלילה: וזה החלי בקצרה ואען ואומר כי אין להקל ולפטור ליחידים המושבעים מצד שכתוב בשטר החומרו' שום יהודי אחר בעולם לא למרביץ תורה כו' שנר' דדוקא יחיד אבל על רבים לא נשבעו ולסמוך על טענה זו מטעם דקים לן בנדרים ובשבועות פיו ולבו שוים בעינן וכיון שלא הוציא מפיהם כי אם יחיד לא יחול השבועה על רבים ובפרט בהיות הדבר בלתי מצוי להעמיד בקהל א' דורשים או מפרשים כי אם א' דדבר א' לדור ולא שנים זה אינו נראה בעיני טענה כלל שהרי יש לנו הלכה רווחת שיש לנו לילך אחר כוונת הנודר או נשבע בין להקל ובין להחמיר וכמו שאכתוב לקמן בס"ד והנה מצאתי בספר ב"י וז"ל כתב הר"ש בן צמח ז"ל וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשה קודם שישבע נר' שאסור למוכרו ואע"פי שלא נשבע אלא שלא יעשה וזה כבר היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנד' מחמת העלילה וכאות' ששנינו קונם צמר כו'. והדברי' ק"ו ומה התם שהלשון משמע להבא דוקא בפיר' עכ"ז אמרינן דה"ה על על העשוי כבר הכא דאיכא למימר דנקט יהודי לומר א' וכ"ש רבים או שדרך לשון בני אדם כך היא למעט יחיד ורבים בלשון זה דודאי יחיד ורבים שוים וכ"ש שהכונה בפירוש שלא להקל בכבוד החכם ושלא להקניטו אין ספק אצלי שאין בטעם הנז' ממש ואע"ג דלכאורה נראה דר"י בת"ה בתשובותיו סי' רפ"ה פליג על ר"ש בן צמח שהרי כתב וז"ל הקהל שעשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע שיצא עליה ערעור דפסול ויהי ממחרת כשהכריזו התקנה בא ראובן ואמר שכחתי שיש לי מאותו מטבע שהחלפתי זהוב בעד' שרי' ליה להחליפ' הואיל והיתה בידו קודם שנעשה התקנה או לאו. תשו' יראה לכאורה דשרי וכה"ג ממש נמצא כתוב על שם אחד מן הגדולים שהורה פעם א' עשו תקנה שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לא' בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והתיר לו למכור יותר מן הערך הואיל והיה בידו קודם התקנה כו' יע"ש ולכאורה נראה שאותו גדול שהורה להתיר למכור הבשר ביוקר אעפ"י שלא אמרו ישחטו למכור כו' אלא שלא למכור הבשר ביוקר דמשמע בין הבשר השחוט כבר ובין העתיד לישח' עכ"ז התיר שם כ"ש שהיה מתי' בנדון שלרשב"ץ שהשבוע' הותה בפי' שלא יעשה דמשמע שלא אסר אלא להבא דוקא מ"מ כבר כתב לבסוף דההוא מעשה שהתיר א' מן הגדולי' היה כתקנה בעלמא אבל בנדר ושבועה הויספק דאורייתא ולחומרא מ"מ נ"ל שאין כן דעת הרשב"ץ אלא דהוי ודאי דאורייתא כמו שנראה מדבריו אלא דנראה בעיני דא"ה לא פליגי דאיכא למימר דמעשה דהרשב"ץ משום דמוכח וכמו שנתן הטעם שנדר מחמת העלילה כו' אבל ההוא מעשה דאחד מן הגדולים אפי' היה מן התורה ר"ל בחרם אפשר שהיה מוכח כן מתוך התקנה וכן בשאלת ר"י בת"ה כיון שאמרו מיום המחרת ואילך נר' קצת שלא אסרו מיד כדי שלא יהיו נאסרים אותם שהיה להם אז וא"כ מוכח שלא היה כונתם לאסור אותם שהיה להם כבר כי לכך אמרו מיום המחרת ואילך מ"מ נר' בלי ספק דבנ"ד אין להקל כלל מן הטע' הנז' אלא שנראה לי שאין להם עון אשר חטא מטעמא אחרינא והוא זה דתנן פ' הנודר מן הירק רבי יודה אומר הכל לפי הנודר כולי ותני כיצד אמר רבי יודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון כו' הרי שאפי' שאמר קונם צמר עולה עלי דמשמעות הלשון הוי בין לבישה ובין טעינה עכ"ז כיון שיש הוכחה שלא היתה כונתו לאסור רק הלבישה לבד מותר בטעינה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים וז"ל כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין לאי זה נתכוון והולכים אח' הענין לא אחר משמעו' הלשון כיצד היה טעון משא צמר כו' עד שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה וכ"כ היו מבקשין ממנו שישא קרובתו והוא ממאן ונשבע או נדר שלא תהנה לו לעולם וכן המגרש את אשתו ונשבע או נדר שלא תהנה לו לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כוונתו אלא לשם אישות וכן הקורא לחברו לסעוד אצלו כו' עד הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן כו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ וכן פסק הטור י"ד סי' רי"ח וכן שאר הפוסקים ואין ענין לנדון שלנו מחלוקת הר"ן עם שאר הפוסקים אי ברייתא פליגא אמתנית' אי לא דלענין דינא דידן כל אפין שוין דכל היכא דאיכא הוכחה דאזלינן בתר כוונת הנודר או נשבע עוד אני אומר שמתוך לשון הרמב"ם נר' שהרשה לנו לומר כן אפי' בדבר דלא מוכח כ"כ כמו אותן שהזכי' כמו שמצאתי כתוב בהג"ה מימוני' פ"ד דהלכות שלוחין ושותפין וז"ל ועוד כל היכא דאמר תלמודא כגון זה למדין ממנו דבר הדומה קצת אע"ג דלא דמי לגמרי ופשוט הוא וכאן כתב הרמב"ם ב' או ג' פעמי' וכן כל כיוצא בזה ובנ"ד לא מבעי' דלא דמי לגמרי אלא אדרבא עדיף מיני' דאיכא כמה הוכחות מן הענין ומן הלשון שמה שנדרו או נשבעו שלא ליק' כו' היינו בעודו החכם דורש או מפרש בתוך הקהל אבל אם הוא יוצא ולא ישרת אותם בקהל ברצונו אז שלא ברצונו מצד אחרי' אשר אין להם כח ואל לעמוד כנגד' אז ודאי פשיטא לע"ד שיכולי' ליקח חכם או דורש הגע עצמך שאחר ימים קצת שנשבעו יצא הוא משם לארץ ישראל או למקום אחר יעלה על דעת שיעמדו בלא תורה עד תשלום י' אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבעו וא"ת שהם היו בטוחים שלא יפרד מהם ומשירותם ולכך נשבעו ג"כ הם לו וכמו ששמעתי אומרים שכן היה כ"ש שהם מותרים וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' במעשה דרבי חזקיה וחבירו שנשבעו שניהם לילך לא"י והשיב וז"ל כי לא נדר האח' מכם כי אם על דעת הסברא הלכך ממה נפשך אם ישאר הר' חזקיה כדין או שלא כדין אין עליך נדר וכ"כ רי"ו ז"ל חלק אדם וחוה נתיב י"ד ח"ז וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר אחד והאחד מהם עבר על השבוע' השני פטור ואין צריך התר לשבועה כך כתבו המפרשים וראיה מדוד כשהלך להלחם עם הארעיים כו' סוף דבר דממה נפשך הם מותרים אם היה שנשבעו הם לו והוא להם אחר שהוא יצא משירותם באי זה אופן שיהיה הם מותרים וכמו שהוכחנו מדברי הרא"ש ואפי' שלא היה הענין כן כיון שיש הוכחה גדולה ששבועתם לא היה אלא בעודו משמיע להם קולו בתוך הקהל הנז' והוא לא כן עשה נמצאו הם פטורים גם לשון השטר מוכיח בפי' שכן הית' השבוע' בעודו בקהל עמהם מתחלתו ועד סופו שכן כתוב ראה ראינו כדי להוציאו כו' עד לכן הסכמנו להעמיד ולקיים כו' עוד כתוב ולהעמידו ולקיימו כל זמן העשר שנים ושלא להוציאו משמע שכל כוונת' הוא שלא יצא אבל אם יצא או הוציאוהו ודאי דאדעתא דהכי לא נדרו ולא נשבעו. ועוד אני אומר שיש לדקד' כן בהכרח ממה שכתוב וקבלנו עלינו להחזיק במעוז החכם כו' אח"כ ושלא נוכל ליקח כו' אח"כ ולא להוציא כו' ודברים אלו אין להם שיעור והבנה כלל דהשתא להחזיקו להעמידו ולקיימו ולערוך מלחמה עם המנגדים חייבים בשבועות שלא להוציאו מיבעיא אלא בודאי שכל זה בא להורות לנו שכל כוונת שבועתם היה בעודו בקהל הנז' ולכן נשבעו להעמידו כו' ולפי שכבר היה אפשר שיעמידו וישימו עליו צר לכן כתבו ושלא ליקח כו' וחזרו לומר להוציא כאלו פירשו מה שנשבענו שלא ליקח היינו ולא להוציא אבל אם יצא הוא מעצמו או יוציאוהו אחרים אז ודאי פטורים ויש להם ליקח אחר וזה נראה לי ברור ונודע בשערים כי אלו האנשים נשבעו וקיימו וערכו מלחמה ושמו נפשם בכפ' כל עוד שהחכם הנז' לא הסתיר פניו מהם אבל אחר שיצא מהם ראו שהיו פטורי' ומותרים והסכימו בשלום הקהל ושלא לעמוד בלא תורה וקיימו וקבלו עליהם חכמים אשר גדלום בממונם לשמו' מפיהם תורה. עוד אני אומר שא"כ הוא האמת כי"א שהוא התיר להם ומחל להם השעבוד אשר נשתעבדו לכבודו וכן ראוי ליאמן לכל חכם וירא שמים כמוהו שלא יכשלו רבים לסבתו נראה בעיני שזה ג"כ טעם לשבח לשהמושבעי' פטורים ומותרים ולא מבעיא לדעת הסברא הקדומה אשר הביא הרמב"ן אלא אפי' לדעתו שחולק עליה ג"כ מותרי' וכמו שאבאר וזה כי הריב"ש כתב בתשו' סי' ת"ז על ראובן שנשב' ע"ד המב"ה וע"ד שמעון רבו שלא לצחוק שום צחוק לשנתים ימים לא התנה עם רבו שיכול רבו להרשות ולצחוק אלא נשב' סתם אח"כ בא אצל רבו ובקש ממנו שירשהו לצחק כו' תשו' שמעון שאומ' שהנשב' או נודר ע"ד חברו יכול חבירו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם ממה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדר אשתו כו' עד דלא גרע מפרש מחברו מסתם בבעל. וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן במשפט החרם ואע"ג שהוא כתב שסברא זו דחויה מהרמב"ן גם הוא הקשה עליה וגם הרשב"א והרא"ש נראה דכלהו פליגי על סברא זו וס"ל שא"א להתיר אלא על פי חכם מ"מ נר' שאפי' לפי דעתם בנ"ד מותרים אפי' בלא התרת חכם מאידך דכתב הרשב"א בתשו וז"ל הנשב' לפרו' לחברו ממון לזמן יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר לו הרי אני כאלו התקבלתי. א"כ אחר שאלו המושבעים כל הנדרים והשבועות שנדרו ונשבעו אינו אלא שעבוד ששעבדו עצמם לכבד החכם וכבר עשו כל האיפשר כפי כחם ולא בא עוד מידם ואח"כ מחל להם החכם נר' לע"ד דהוי טפי מאותה דהרשב"א דאילו התם עדיין נשאר החוב ורצה שיפרע לו לאחר זמן ואינו מוח' לגמרי מה שאין כאן בנ"ד וק"ל כנ"ל ובר מדין כתב הריב"ש בתשו' הנז' וז"ל ובכגון זה נר' ג"כ שיכול להתירו שלא ע"פ חכם אע"פ שאמר נמי ע"ד המב"ה שאין לו הפרה כו' עד וכ"ש שאינו נסכם להתיר עבירה כגון שבועת הצחוק שאין ראוי לשום חכם להתירה עכ"ז כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא ע"פ חכ' שומעין לו ומתירו שהרי כך התנה ומה שאמר ע"ד המב"ה היה כדי שלא יוכל חכם להתיר' אבל אם אינו אומר כן הולכים להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא ע"פ חכם אפי' בשבועת הרשות וכן בנ"ד נמי איכא למימר הכי כי מה שאמרו ע"ד רבים היה כדי שלא יוכל שום חכם להתירם אבל כשיתיר הוא הרי הם מותרים וכי תימא תינח אם יאמרו הם שע"ד כן נשבע שיוכל הוא להתירם השבועה אבל אם לא יאמרו כן הרי כתב שהולכים להחמיר מ"מ נר' בעיני דסתם דנ"ד הוי כמפרש דעלמא דאנן סהדי דאדעת' דהכי נשבעו דבשלמא בשבועת השחוק לא היה דבר הנוגע לרבו וכ"ש שיהיה לדבר עבירה איכא למימר דעל הסתם אזלינן להחמיר אבל בנ"ד דכל השבועות והנדרים לא היו אלא בשבילו ממש הוי אומדנא דמוכח בלי ספק דאדעתא דהכי נשבעו כו' שיוכל הוא להתירם בלא התרת חכם ובפרט בהיות כונה זו נמשכת ממנה מצוה כנ"ל ואע"ג שכפי דעת הרא"ש אפי' תלה בפירוש שיתירנו חברו צריך חכם להתירו וכמו שהביא הטור סי' רצ"א וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכם או ג' הדיוטות שאפי' אם פי' והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה שיבטלו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אמתי שירצה איני כלום דמיד נשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם נר' בעיני דסברת יחיד היא זו שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש כלם חולקי' על סברא זו וכ"ש שכתב הרמב"ן שפשט המנהג שהיחיד שנשבע ע"ד יחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג התר כ"ש שראוי להתיר כשתולה בפי' שיתירנו פ' שראוי לסמו' עליהם וכבר כתבתי שבנ"ד סתמו כפי' ואפי' לדעת הרא"ש נר' בעיני דבנ"ד מותר מטעם מחילה וכההיא דהרשב"א היכ' דאמר הרי אני כאלו התקבלתי וא"כ בנ"ד נלע"ד מכל הטעמים אשר כתבתי שהמושבעי' אין עליהם עון אשר חטא שהיו מותרים מאותה שעה שיצא מתוך הקהל וכ"ש אם מחל להם ומ"מ איני סומך על דעתי אם לא יסכימו עמי בעלי הוראה שבדור כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:
1